diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Lechem Shamayim, Introduction to Mishnah Commentary/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Lechem Shamayim, Introduction to Mishnah Commentary/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c9b8e8844b4ab8a078799c362e3787c56d7aeabc
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Lechem Shamayim, Introduction to Mishnah Commentary/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt	
@@ -0,0 +1,17 @@
+Lechem Shamayim, Introduction to Mishnah Commentary
+לחם שמים, הקדמה לפירוש המשנה
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים, הקדמה לפירוש המשנה
+
+<b>בשם ה' עושה שמים וארץ:</b> 
+<b>בא"י אמ"ה אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו תורה תמימה. </b>
+<b>בא"י אמ"ה אשר נתן לשכוי בינה ולפתאים ערמה לנער דעת ומזימה:</b> 
+<b>בא"י אמ"ה הנותן ליעף כח. ולאין אונים ירבה עצמה:</b> 
+<b>כה אמר </b>העבד הנכנע <b>יעב"ץ</b> קטן שבתלמידי החכמים צעיר אנכי לימים על כן זחלתי ואירא מחוות דע. פן יחסדני שומע. איך ערב לבי להוסיף או לגרוע. ולהעלות על ספר מה שנפל בחלקי בלמדי המשניות ובפירושיהן אשתעשע. בפרט שפעמים רבות נתווכחתי עם הפרשן הגדול באחרונים החכם המובהק בתי"ט ז"ל שהוא כמעין הנובע. ומקובל מאד למעיינים ושמעו גדול בדורינו כי השערת שכלו אל השערה קולע. ואף אם התנצלות מחברים המשיגים לקודמים בזמן ומעלה באין מונע. נודעת בפתחי ספריהם (עיין בהקדמת ס' מג"א לר"י ליאון וזולתו רבים מאד המרחיבים פה ומאריכים לשון התנצלותם) ומה מתוק מדבש אמרי נועם מראש המדברים הרז"ה ז"ל בפתיחתו לספר המאור הכוללת כל יופי. ועמה סרה תלונת המקנאים (בספרים חדשים) ומטילי דופי שדי עפרא לפומיה דאויב והוי גירי בעיניה דשטנא והאי לישנא בישא כל לשון תקום אתו ירשיע. ובחבל לשונו ישקיע. דעת מבין בו תנוח ותרגיע. מכל מקום ביותר מהמה אני צריך להזהר מדבת עם פן אהיה כמתעתע. כי יודע אני בעצמי שאין בי לא תורה ולא חכמה ועלומת"י קמה ומכתונת הדעת נפשי ערומה. מפגעי נגעי בני אדם כל היום דוה יושבת ושוממה. והלואי אזכה להבין בכל מקום עומק דעת הגאון בתי"ט כ"ש דברי הקדמונים. אשר לבם כפתחו של אולם נותני לחמנו ומימיהם נאמנים. ובביתי אין לחם ואין שמלה אנכי איש רש ונקלה אחוז בחבלי בו"ז הבלי הזמן בלתי נאמן. ומה שכתבתי לעצמי כתבתי דרך לימודי. אני לבדי. בלי דקדוק חברים ופלפול תלמידים בעונותי שרבו הרחיקו ממני אוהב ורע. ומתוך טרדות רבות הנצבות עלי היו כולנה ספו שנה על שנה. כמה יגיעות הייתי יגע. החורש והזורע. המלבן והמנפץ והצובע. שובט ומדקדק ופוצע. כמו פולח ובוקע. ואהי כל היום נגוע בתוכחות על עון יסרוני כליותי קלני מראשי ומזרוע. רבים קמים יחד באו גדודים לעשות בשרי חדודים ודם יעלע. את קובעת כוס מרורות ילדי יום שתיתי רויתי את שמריה אגמע. הייתי כשיכור נתבלבלה מחשבתי ונטרפה דעתי לקורות מתרגשות מתחדשות יום יום ויד הזמן עלי חזקה לא השיב ידו מבלע. את נאות יעקב צנוף יצנפני כדור מטולטל וגולה ומורק מכלי אל כלי ומארץ אל ארץ אחרת הולך ונוסע. כאילו העולם צר אצלי ולא מצאתי מקום יכילני להניח לי מעצבי ויגוני למצוא מרגוע. עד אמצא מקום לה' להסתפח בד"א של הלכה מקום חשוב ובמזל קבוע. בגלל זה כשל בעוני כחי ויבש מוחי ולכל בהן חיי רוחי והחליש מאד יסוד בנין גופי הרעוע. קראתי לרעיוני ואינם ובבתי כלאים החבאו ובני סרעפי סוגרו על מסגר ובמאסר באו. ואני בתוך נדחק ונלחץ בינתיים רובץ בין המשפתיים בעצלתים רובע. תחת משאי שאיני יכול לעמוד בו בהטותי שכמי לסבול עול תורה ועול ד"א והיו בידי לאחדים רוכבים צמדים. כי את עול סובלו הגיעני כפו"ל ומשולש כעבות העגלה ועובי המרדע. ולבי נוהג בחכמה ולאחוז בסכלות מעט זה וזה לא עלתה בידי להשלים רצוני למלא תאותי ולהשקיט המייתי להשיג שלמות ולמחוז חפצי להגיע. הייתי בגבר אין איל פוסח על שני הסעיפים ופוסע. להביא טרף לביתי על ירכי הייתי צולע. מחוק התורה פורע. ועונתה גורע. ואם אחרוש בבקרים לרגעים אפקדנה. ואותה יום יום אדרוש כבר בי רב דחד יומא יום ליום יביע. למה ממעשי תפריע. ולעתים מזומנות אקום ואתעודד לשלם חובותי והקפותי לפרוע. והנה אינני בגדר מחברי ספרים רק אדון ואובין כתלמיד הדן לפני רבותיו בקרקע וקוצר הבנתי מודיע. וכאמרם ז"ל עה"פ אם נבלת בהתנשא וח"ו לא מדעת גסה כל רוחי אביע. כי לא כן אנכי עמדי לאשר בחנני וידע דרך עמדי קולי ברחובות אשמיע. ולכל עובר ושב בחור ושב אפגיע. ואתנפל על ברך כורע. ואתפלל תפלה קצרה קודם שאכנס לבה"מ שלא תצא תקלה מתחת ידי ואל יכשלו בי בני אדם לשלוח יד לשונם זאת להם תחת גאונם ואל ישיחו בי יושבי שער יסיתוני חנם לבלוע. אבל ידינוני לזכות כי תורה היא וללמוד אני צריך ולא עצרתי כח למשול ברוחי לכבוש נבואת שכלי הצר והקצר מהשתרע. ובכל מקום אשר לא השיגה יד הבנתי לירד לסוף דעת קדושים חקרי לב רבותינו ז"ל שקדמוני אומר באימה בבעת ברתת ובזיע. נעניתי לכם עצמות קדושות ונפשות טהורות תרשוני לומר דבר ממה שלמדתוני אהגה כיונה מיראתם נגד עיני תמיד ואחשוד חסרון דעתי מהכוות בגחלתם ומחזיקנא טיבותא לרישי דמגרמיה כרע במודים דרבנן כרע כחיזרא זקיף כחיויא כנחש מרתיע. ואף גם זאת אינני מסופק בחסד עליון שלפעמים עלו במצודת עיוני הדל דברים נכונים עם שלא שמשתי חכמים הרבה (כי אבא מארי הגאון ז"ל נפרד ממני עודני באבי ולא זכיתי ללמוד לפניו כראוי כל צרכי ליהנות מאורו להגיה חשכי. רק מעט השמן שסך לי בילדותי בטרם היותי לאיש היא שעמדה לי לאחוז באומנות אבותי כפי מיעוט הכרתי וקוצר הבנתי ומתוך דוחק התלאות אשר בו נמצאתי) הלא בספריהם המלמדים לאדם דעת בדקתי עד מקום שיד השגתי מגעת. כי מששתי את כל כליהם כפי אשר הכילני הזמן ואין הקב"ה מקפח שכר כל בריה ששנינו אפי' א' שיושב ועוסק בתורה המקום קובע לו שכר ואגרא דשמעתא סברא. ואין אדם שליט ברוחו להכניס ולאגור דבריו מפני איש שר וגדול בתורה. ולהתעורר במקום שנראית לו סתירה. כי לבי אנסני ומוחי אשר לא ניתן בי לבטלה הכריחני. והגדתי היום שאינני כפוי טובה בהיות הגאון המפרש הנזכר אור עיני. ובאמת הוא יפה ללב מבין ונחמד להשכיל להטיב. והרוצה להחכים בתורה ולהשלים נפשו ידבק במשניות עם פי' הרע"ב וישמש לבן ענ"ק הוא האדם הגדול בתי"ט לטייל אחריו בדיבוריו ארוכות וקצרות שהוא רב ומורה ומעמיד על האמת והיושר. וכולל רוב עיקרי דיני תורה שבע"פ. אמנם לאשר כבדה המלאכה על הגאון כי רבה היא מלאכת העתקותיו התמצית מכל המפרשים שקדמוהו כי קבצם כעמיר גורנה. מלבד חדושיו ופשו פירושיו מי מנה. השאיר עוללות כנוקף זית לשמיר ושית. ואולי מן השמים הניחו מקום לבאים אחריו לחקור ממסך. עם שאין להתגדר במלאכה כזאת לו יתאמתו כל השגות האחרונים לראשונים להם כי יעברו בסך. אחר שמצאו הכל כשולחן ערוך בלי עמל ויגיעה. ואין נמלט משגיאה. אך ההבדל בין רב למעט (כדבר החכם הגדול הרב המובהק רמב"ם ז"ל בהקדמתו לפירוש המשניות) הנה יאתה תהלה לפעולת הקדמונים לרגל המלאכה גדולה היא אלי זכו וזיכו את הרבים והועילונו שלא נמשש כעור באפלה לגודל חסרון דעתנו וכובד עול גלות ומזונות המתגבר בכל יום והפורק עול תורה ומונע שקידת הלימוד והעיון כאשר ידוע הוא לכל רואה שמש. ומבחין בין בוקר לאמש. כי לולי ה' שהיה לנו בגלותנו שהעמיד לנו חכמי דור ודור אשר השאירו אחריהם ברכה ונתנו נפשם ומאודם לבאר לנו כל דבר קשה וסתום. ודאי היה לנו חזות הכל כדברי הספר החתום. ואנחנו בדור זה האחרון הגרוע ופחות שכמוהו לא היה מלפנינו מה נעשה במקרא ומשנה וגמרא ושאר ספרי הקודש אם היינו ח"ו נעדרים מפרושי הקדמונים. האם היינו יכולים ליהנות מזיו זוהר ספרינו הקדושים דרך נקב צר ממחט סדקית כהשג יד שכלנו ובינתנו. ואיך יתכן שנהיה כפויי טובה וטבועי' בטיט הסכלות הגמור שלא להחזיק להם טובה ולהגדיל איפת מעלתם חלף עבודתם ותאותם ללמדנו להועיל בכל יכלתם. וכ"ש שגנאי כפול היות האדם חכם בעיניו להשיב דבר בטרם ישמע באזני שכלו ולבבו יבין היטב לרדת לסוף דעת האומר וידע לפני מי הוא עומד ולפני מי הוא עתיד ליתן דין וחשבון פן יהיה לבוז כי יבוא רעהו וחקרו ולא יתייאש מן הפורענות. על כן יש לכל אדם לחשוד שכלו הקצר טרם יגש להקריב לחם שערים ולהשיב אמרים נגד רבותינו המפרשים הטובים הקודמים ההרים הרמים והמה חכמים מחוכמים. ואם נתאמתה השגיאה להם מזה ידון כל הולך בתומו. ק"ו בעצמו. ויבין לאחריתו. שלא ישען על בינתו. ויבטח כי רב כחו להשיג בדברים נכוחים. האף בלב עולות מחים. מקובלים ונוחים שמנים ממוחים. תחת חלב חטה יוציא חוחים. אם יביאוהו בחחים וילכד ברשת זו טמן ובפחים. ואם אבנים גולל מיד נימוחים. (וכדרך שאירע לרוב לגדולי הדורות בכמה מהמקומות אשר יחשבו להשיג לקודמיהם. ונהפוך הוא אשר ישלטו היחידי"ם ברבי"ם וגדולים הקמים עליהם לבטל דבריהם כמבואר ליוצא ונכנס בספריהם) אך מה יעשה זה שלא מצא עדים וראיה שדעתו מנצחים. ואיך ישחית הוד יפעת שפעת מדעתו באין מכריח אחרי עשותו המוטל עליו לחקור היטב בחלקי הסותר. למען תהיה תורת ה' בפיו מן המותר. בפיו תמתיק והדברים שמחים. שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב ומה נעים כי ישמרם בבטנו. ומה יועיל אם יכחידם תחת לשונו. דבש וחלב אשר מצא ליהנות בהם בני אדם אם מיץ חלב לא יוציא חמאה ומיץ אף יוציא דם נעכר לרפוש ברגליו מי מעיינו לבנים בעכורים. אם ינטשו מים קרים זרים ברים צחים. אשר חלק לו הי"ת בבינה להגדיל תורה להפליא תושיה להעמיק עצה. לחלקם ולהפיצם בישראל יפוצו חוצה. ולא יהיו לו לבדו כי אם להשפיע לאחרים מהודו. בכל אשר תמצא ידו. אפס כי לא תהיה תפארת אדם ללבוש שמלת אשה כי אם אשה עצור"ה ועינה צרה באורחים. לא כן דרך גבר קרא גברא בחיל לכו לחמו בלחמי כל דכפין ייתי וייכול הא לחמא עניא ודין גרמא חייא. אם שמן אם רזה הרי שלי שלו לפניו בשלו הוא רשאי לקרב או לרחק אשרי ייבחר ויקרב לומר כזה ראה וקדש הוא הקדוש ויבוסם ויערב כמנחת רקיקין חלות בלולות ומצות משוחים. ואת הבלתי נרצה יזרה לרוח משפט וברוח בא"ר ודי עולה כולה כליל לאישים נכבדים המכוונים לבם לשמים יעלה על מזבח דעתם ויצר"ף בהבל פיהם לריח ניחוחים. מעתה איזה פתחון פה נשאר עוד למקטרג ומערער אשר יוציא כל רוחו. יסגור על איש מלהגיד לאדם ישרו הולך נכוחו. הלא אם באמת ובתמים ידבר. לפי שכלו יהולל אם חיילים יגבר. ואם טעה בשיקול דעתו. אין להאשימו והנה שכרו אתו. שכוונתו לשמים ולפעמים תחת החרס ימצא מרגלית סוף דבר אחר כוונת הלב הדברים אמורים ובלבד שיכוין אדם דעתו לשמי' ותורה מונחת בקרן זוית. כל הרוצה לזכות יבוא ואפילו קטן שבקטנים יוכל למצוא טענות נכונות על אביר שבאבירים ואין משוא פנים בתורה ומלאכת שמים זוהי חובה על כל איש אשר נשאו לבו ונדבה רוחו. לפי כוחו. ידקדק בדברי הקודמים ועל שרשי רגליהם יתחקה. ונקה לא ינקה. לדעת מאין יצא להם לראשונים ז"ל מה שאמרו וביררו. אם בנו או סתרו. ואם מסכימים מכל צד לכוין יפה אל מרכז האמת שהוא כנקודה למקיפה. או הלכו סביב לה על השפה. והשאירו הרמון בקליפה. וכסף סיגים על חרס מצופה יביא הכל בכור הבחינה. ויחזיר למכתשת שכלו הדק היטב ויטחון קימחא טחינא. וירקד בנפה. עד תצא אמרתם צרופה. החזקה היא אם רפה. ובזה יהיה נהנה מיגיעו ויומתק לחכו ולא ידמה לבקר אוכל תבנו וימלא קדים בטנו לבלוע עסה בלוסה בלי לעיסה ישבע בחרפה. ואם ככה יתנהג בלי ספק מן השמים יאירו עיניו בהרבה דברים פעם לבנות פעם לסתור או לפרש פירוש אחר ולהוציא דבר מתוך דבר הן כל חדש לעשות פרי למאכל ועלהו לתרופה. וריחו נודף מזה בעודף ולהציל הנרדף מן הרודף ללחום את מושל במלחמות תנופה. את והב בסופה. (ולא יצטרך לאבד הזמן יקר המציאות בשגעונות והבלים הרבה ע"פ המצאות חדשות בדרשו' דברו קשות ופשתה מספחת הפשטים מסרמיסין וסרמיטים. מיום שגברו בעלי הלשון ואגרופה של חנופה. על החלוקי"ם אנו מצטערי' ועל החדושי"ם אנו בושים חללו תורה השחיתו התעיבו הפסידו הדרה ויכבו מאורה. שמו גפנה לשמה ותאנתה לקצפה. ותהי האמת נעדרת. כביצה מוזרת. ושאריתה כאוד מוצל משריפה. נפש היפה גומעה חיה או שורפה) ואל תסתכל בקנקן חדש או ישן מלא ריקן ואל תתמה על כלי אין חפץ בו אל תביט אל מראהו נבזה וחדל אישים תולעת יעקב האם יעלה אבר כנשרים. ונמלה קלה עשה תעשה לה כנפים כנפי יונה נחפה. בכוס"ף נמרץ לרוץ על ההרים כאחד הצבאים. שאול ישאלו וכן התמו הגם שוע"ל בנביאים. ואם יעלה שועל ופרץ בחומה נשגבה להשיב את האריות ולבאים. והחלש בדעת יאמר גבור אני לנצח את החזקים והבריאים. אכן הלא ראו מימיהם צב"י קיץ והוא ארי סבל נושא משאות בר ולהם אבירים לבו כלב האריה נחל נובע מקור חכמה מעין מי נפתוח פתוח כפתחו של אולם אשר ממנו ישקו האדירים. רבו שתו ואכלו מפתו ומפריו לקחו ונפקחו עיניהם כי טעמו מדבשו בקצה המטה ראו נא ליהודים היתה אורה. כי מאתו תצא תורה. אף כי כאן הב"ן שוע"ל חנוני מקיף נושא ונותן באמונה. מאשר הקיפה לו החכמה מעט הדבש מחלבה ומשמנה. ומגוית הארי רדה הדבש כי גדול שמו אצלה כאשר היתה באמנה. אתו לקנין עצמי קנה חכמה קנה בינה. ואם לפעמים בחמשה דברים האב זוכה לבנו לא יפלא כי ימצא א' מהנה. אשר תהיה לו למנה. ותורה חוזרת על אכסניא שלה. אשר לבם שמו שמו"ר משכן לה ובאו עמה בברית. כי לא תעזוב זרעו מלבקש לחמה של תורה להוציא יקר מזולל לתת לו שם ושארית. וגם כבר ארז"ל עתידין אילני סרק שיוציאו פירות. להצמיח לחם מן הארץ גלוסקאות נאות מעפרות. ובזאת יכופר עון יעקב וזה כל פרי הסר משם כל זה נקו"ד ותלו"י בכזבים ותלו"י בעזי"ם וגבורים בעלי תריסין שבה"ה לפרשו כיד ה' הטובה. ואין כילות למעלה להשפיע על קטני ארץ שפע רצון ונדבה. הנמלה עם לא עז חלק לה בבינה תכין בקיץ לחמה. מלפנו מבהמות הארץ ומעוף השמים יחכמנו כי מי נתן ל<b>שכוי</b> בינה או מי שת בטוחות חכמה. לתת לפתאים ערמה לנער דעת ומזימה. בסתום חכמה יודיענו לאור יוציא תעלומה. והנה הרב ז"ל מברטנורה. מקבלת רבותינו שקדמוהו כתב עיקר כתובה. (לכלת משה משנה התורה הזאת מאורסה לקהלת יעקב. היא הכלה הכלולה שצריך לתקנה בקשוטיה. ככלה תעדה כליה אשה עדיה וכלה קישוריה. בתולות אחריה. רעותיה הנה הברייתות והתוספתות ושמועות שבתלמוד מובאות לה לשמשה בנות מלכים ביקרותיה) והתוספת מרובה. על כן נתעורר הגאון בתי"ט ז"ל. אסף וקיבץ ולקט כל פירות נדוניא דהנעלת ליה נכסי צאן ברזל מאת אילי הארץ לקח. מאדירי הרואים בשושנים מבושמים שמן מרוקח. ואוסיף לה מדיליה וכתב לה תוספת. מתוק מצוף דבש ונופת. ואם המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם ואנשי מופת. עדיין מעולם לא יצאה הכלה באפריון מבושמת כל צרכה מתחת ידיהם. לקשטה בכל תכשיטין שבפנים ושבחוץ. כי היה להם דבר המלך נחוץ. ולא עליהם המלאכה לגמור. שדבר זה אין גמרו בידי אדם כי ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים ע"י הנביאים כתוב לאמר. וכבר הסכימה החכמה האלהית למען לא יתפארו עליה כל חכמי קדם. כי באו עד קצה ולתכליתה השיגה ידם. שזה א"א ומחק הנמנע הרחק מאד מאדם הנרדם. ואף בחכמי אדום וישמעאל המתייגעים בטבעיות ולמודיות הרבה יותר נתגלה לאחרונים. אשר מלפנים לא ידעום ולא שערום הקדמונים. עם קדימתם בזמן ובמעלה כי לעולם יש מקום להתגדר המאוחר לאשר קדם. (בדברים המבוארים בשכל אנושי ומידי דתלי בסברא) וזה לא מחכמה נוספה ושכל יותר חזק למתאחרים שהפך זה נגלה. אבל לקלות ההצעות הראשונות והיסודות הנמצאים אצלינו בשכבר טרחו בהם הקודמים בכל לבבם ובכל מאודם. ולא הספיק להם הזמן שבו כל חפץ נשלם פרש רשת לרגלם ולכדם. לכן בדרך הטבע בכל תושיה מחקרית יתגלע יד הזמן וכל חכמה ומדע באורך הימים יתרחבו נקבי שכיות חמדתה. לפי רוב השנים תרבה מקנתה. לרוב ההבחנה בדברי ידועיהם ולא מתה החכמה עמהם. כי לא ניתנה הארץ להם לבדם. לדון ביחידי ע"פ גזירתם של מחברי ספרים להיות כל איש שורר בבית חבורו ודתיהם שונות בלי הסכמת רוב החכמים היודעים את דבר המשפט בין ריב לריב ובין דם לדם. (וה"ט דקיי"ל הלכה כבתראי מאביי ורבא ואילך שנסתמו צנורות החכמה. ודבר ה' יקר לא בשמים היא האר"ש ניתנה לבני אדם ללמדם מלחמה. להביא איש טרף לביתו בעמל ועבודה רבה ואי לא לאי לא אכיל ולא יטעם כל מאומה). מעתה אל יפטור אדם עצמו בטענה מוטעת. להקל מעליו הטורח להתפתות בעצת היצר המדיח למשוך עון בהבל"י השוא כאילו אתה חוטא נפשך להרהר אחר דברי הקודמים (הבאים אחר חתימת חזון התלמוד) כאוכל מעץ הדעת. ומי מפתאים אשר לא ישמע אליו לדבר הזה להשליך מעליו משא החקירה והדרישה אשר העמיסהו והכבידו עליו המסית והנפתים קוראי"ם ושונים הולכים לתומם לא ידעו במה יכשלו ואם הרעה אליהם נוגעת. ולנבון נקל להכיר בזיוף הטענה אל יאמן בשוא נתעה ויידע כי בנפשו הוא להבין האלהים נתנה בו. לדעת בין טוב לרע ובין אמת להפכו חכמת אלהים בקרבו. כי רוח היא באנוש מאל אחד בראנו. אב אחד לכולנו. ולב מבין עשה בקרבנו. לא נתכוין בו להיות לב אבן משולל השכל אשר היא צורתו צלם אלהים ודמות תבניתו. להשכיל באמתו ודברי תורתו. זאת ישיב אל לבו אם לא עלי המלאכה לגמור גם אינני רשאי ליבטל הימנה. בל ימנענה כסות ועונה. לבקרים יפקדנה לרגעים ישקנה. להצמיחה ולהולידה לעטרה ולהדרה. להספיק צרכיה לעבדה ולשמרה. לשמור את דרך עץ החיים הנצחיים. להוציא לחם מן הארץ ודגן שמים. הוא הלחם אשר נתן ה' ליושבים לפני ה' לאכול לשבעה. לחם הנבלע באיברים שאינו מוציא סובין אפילו קימעא. אשר אכל איש תם דבר שנצטער עליו אותו צדיק אבינו זקן כשביקש לאכול לא כיון כ"א על לחם רוחני מזון הנפש שהוא באמת הלחם לאכול. שלא היה רעב ללחם החמרי המתהפך בבטן המלאה קיא צואה והיה לעיכול"י וכך היה אומר ובגד ללבוש התעלה על דעתך שהבגד איננו ללבוש. הא אין לך לומר אלא שכיון למלבוש הידוע חלוקא דרבנן שאין בו אימרא. כתנות אור בתי הנפש המחלצות והמעטפות בגדי הארגמן ותכלת עמרא. טלית של בנאים. להוציא בגד עדים ובגד בוגדים בגדים הצואים. הנה לזאת קראתי שם חבורי זה <b>לחם שמים</b>. שיורד מן השמים להמטיר על אר"ש לא איש אכן כנמלים אשר יכינו בקיץ לחמם לחם יומים. שאדם אוכל מפירותיו בעוה"ז והקרן קיימת לעולם הבא. שמור למועד וצבא. כל ימי צבאי אייחל בגלות החל. לסולח ומוחל. ירצה פעלי. יראה עניי ועמלי. ואל יפן למעללי אם חטאתי אללי לי. במה אכף לה' לכפר עון עלומי. כי הבל ימי. הירצה ה' באלפי אילים בעגלים בני שנה. ותור ובן יונה. האקדמנו בקטורת ולבונה. אם לא על שכמי אשא ואקריב לחמי תודה שהביאני אל בית אמי. ובשבתי וקומי. ולילי ויומי אשלם תודות לנותן לחמי. הרועה אותי מעודי והוא ית' יהא עמי. ועם פי בנאומי. לברד טעמי. לזכות את הרבים עמי ולאומי. ולא למען ספר שמי. הוחל לקרוא בשם זה ספרי הלזה. במתכוין בעצם וראשונה. עם שנרמז בו במקרה בלי כוונה. בר"ת (לחם שמים) <b>ח</b>יבור <b>ל</b>משנה <b>ש</b>חיבר <b>מ</b>הר"ר <b>י</b>עקב <b>מ</b>אלטונה. גם נכלל בו שם המקום בית לחם אשר בהגר המדינה. חובר בו חלק מסוים ממנו וקצת מציאותו שם קנה. (ובהיותי עומד לשרת בק"ק עמדין יע"א השלמתי בס"ד חלק זה הראשון במהדורא תנינא). ומעיקרי הוראותיו עוד באשר הוא כמו הלחם שנעשה אחר כמה יגיעות זריעה קצירה וברירה והרקדה ואפייה אחר הטחינה. ככה נברר ונטחן עד אשר דק ונאפה מאפה תנור השכל ובמרחשת הבחינה. עד שיצא גלוסקא יפיפיה סעדתא דלבא וראוי לברך עליו ברכת מזונא. בריך רחמנא מריה דהאי פתא דיהיב כי הך ריפתא לעניא ומסכנא. (ואל יהי פתי קל בעיניך כי לחם עצלות לא אכלתי כ"א בזעת אפי ויגיע כפי. גם תדע נאמנה. שקלקלה לפעמים תקנה. וכמשל הקדמוני אין דבר רע שאין יוצא ממנו טוב ככה ראיתי אני כי חסרוני וקוצר הבנתי ומיעוט ידיעתי. הן הנה היו סבה אל שלא הייתי עד ממהר לקבל בשכלי כל אשר אמצא כתוב למחברים אחרונים להאמין בהם בלי בחינת והבנת הלב ולחזור עליו כמה פעמים טרם אחליטהו למאמר צודק מכל צד נקי מכל שגיאה. עם היותו דבר פשוט מאד אצל בני גילי ולגדולים ממני. לא יכולתי לפטור עצמי ורעיוני מהעביר עליו עיוני. להיות לחולשת השגתי כל דבר קטן גדול הוא אלי וגבשושית קטנה גדולה כהר אצלי. ולא ערב לנפשי מה שלא בחנתיו ונסיתיו בחדרי לבבי כי יראתי מאד ממקרי ההטעאה הנופלים בהקש ניצוחי כי רבים המה. וכמה פעמים בא לידי כזה כי מה שחשבתיו לפום ריהטא לדבר פשוט היותו מאמר גוזר ומופת חותך ומושכל ראשון. אחר שנסתכלתי בו יפה ראיתי והנה הוא מרמה ומשגה רחוק ממרכז האמת. וזה סבת מה שתראה לגדולי המחברים שנפלו ברשת השגיאה ואל תבהל על זה לבך יהגה אימה איה שוקל וסופר מוצל מטעות ומה יעשו קטני ארץ. כי גדולתם גרמה להם כמ"ש רז"ל לפום חורפה שבישתא. או מעקת הזמן כי אין כל העתים שוות לטובה ולא בכל שעה הלב פנוי לירד לעומק העיון ושמעתא בעיא צילותא. ותהי כשגגה שיוצא מלפני השליט בחפזו ולפום ריהטא). ומשיתופי לחם ענין מלחמה לחם שערים מדהרות (לחם) אבירים ללחום את מושל מלחמת מצוה להחזיק במחלוקת שהיא לשם שמים לישא וליתן באמונה. ומצירופיו מלח שאינו חסר מלח ותבלין בשמים ראש מור ולבונה. וחמל מחל כי הוא יחמול עלי ללמוד זכות לפני קוני ימחול לעוני יסלח נא ולא אקח בשנה. ואקח את ספר המקנה. מקנה קניני רב מניני ובניני. ואזמין בו הקרואים אל הלחם ואעש להם כרה. אשר כרי"תי וקריתי לי עליית קיר קטנה. כי על כן באתי בצל קורתי להרויח לי מצרתי. למען היות לי תחנה. להעביר זדוני להניח לי מעצבי ומיגוני. להשביע נפש נענה. ובכן אשא כפי אל אל בשמים אשר לו נאוה תהלה. הוא אלהי חסדי יקדמני יאיר עיני ויסיר מתחת ידי המכשלה. ומענה לשון ממנו אשאלה. לבוא אל הביאור להשיב אמרים אמת בדעת צלולה. ה' צבאות עמנו משגב לנו אלהי יעקב סלה. 
+הנה נא הואלתי לדבר בהקדמה. בדרך צחות בארוכה ולשון רכה ואמירה נעימה. אף כי אני אוהב הקיצור מאד כאשר יראה המעיין בספרי כי לא הוגעתיו בשפת יתר והסתפקתי בו בהכרחי בכל היכולת ונשמרתי ממלה א' שאינה צריכה כי אין רצוני לבונן האבנים. מ"מ לא מנעתי פרי עטי בעתו עת להאריך ולהרחיב התנצלותי אשר כתבתי לי בילדותי. ולא חדלתי לתת מתקי ותנובתי. להראות נוי נועם לה"ק. אחלי אדוני הקורא אל יבעט בקריאתה ואל תהי מגלה זו בעיניו קלה. כי מלבד אשר לעתות הפנאי כד חליש לבא מגרסא תתענג נפשו בה. עוד יצא לו ממנה תועלת נכבד להלהיב נפש המעיין ולהקיצה מתרדמתה. לאהוב החקירה לשגות באהבתה. וידינני לזכות יזכרני לטובה. ולא ירדפני עד חובה. אך יוסיף בי אהבה וחבה. והיה שכרי וגמולו ישולם לו בזה ובבא. הטיבה ה' לישרים בלבותם בשפע רצון ברכה ונדבה. והיו כגן רוה ולא יוסיפו לדאבה. ויהי נועם ה' אלהינו עלינו. ותשרה ברכה במעשי ידינו. אוכי"ר: 
+<b>הקדמה "מהדורא תנינא" מאת הגאון המחבר זצוק"ל</b> 
+<b>אל עין הקורא</b> 
+נאם יעב"ץ בהיות שהפצירו בי אוהבי ורעי להוציא לאור הדפוס חלק א' מחיבורי ראיתי לתת את שאלתם ולעשות בקשתם עם היות שאיני כדאי. ולא עלה על לבי לחבר חיבור רק מה שכתבתי לעצמי כתבתי בהיותי נלחץ להשלים הביאור במקום שלא הספיקו לי דברי מי שקדמני. ובחסד עליון הוטב בעיני לומדים שראו אצלי מה שהעליתי על ספר. ואמרתי אם לא יועיל לגדולים ממני לא יזיק לאשר כגילי ולפחותי המעלה כמוני. והשי"ת יודע כי תכלית כוונתי לשמים לעורר לב החושקים להבין אמרי בינה כוונת המשנה על הנכונה. וח"ו לא נתכוונתי להתגדר במלאכתי לעשות לי שם תפארת חלילה. לא בי היא לא תואר ולא הדר ומן אז חדלתי מהיות לאיש שור"ר ומור"ה. בפרט אחר שפגעוני ימים רבים ומעודי עד היום לא ראיתי בטובה. ולא עמדתי יום א' בשלוה. על כן נתעב בעיני כל הכבוד המדומה אכן מלאכת שמים היא זו ומלחמת מצוה. (והכתוב צווח כל אשר תמצא ידך בכחך לעשות עשה. וכיוצא בזה נמצא הרבה בספרים. וכאשר הרביתי לחשוד עצמי ושכלי ואמרתי למנוע מזה. נזכרתי דברי החסיד בח"ה כמה שכלים אבדו בעבור המורא וכמה חסרונים גרם אותם הפחד ואמר מן הזהירות שלא תרבה להזהר ושאם היה כל מתעסק בענין מעניני הטובה שותק ועומד עד אשר יגמר לו כל רצונו לא היה מדבר דבר אחרי הנביאים ע"ש שהאריך עוד בלשון הזהב ואיה פה מתוק מזה) ולא יכולתי להתאפק לכל הנצבים עלי לעבור על דברי חברי ששאלו כהוגן. והרי שלי שלהם לפניהם קמא קמא דמטי אמטי ואייתי לקמייהו. ומכאן מודעא רבה שאינני אומר לקבל דעתי אלא אדברה כל הרוצה להשיב ישיב ואחזיק טובה וחינות למי שיצילני מן השגיאה ויעמידני על האמת מלבד מה שיהא מושבר על זה מאת הבורא ית'. ולאלה הסבות בעצמם לא השתדלתי הרבה להשיג הסכמת הרבנים על ספרי (אף שכבר נמלכתי ברבותי רבנים גדולים שבדור אחר שנגמר רובו של ספר כדי להעיד ע"פ הראייה ועדיין לא באתני תשובתם) כי על הרוב תכליתן אינו כי אם להגדיל ולפאר מעלת המחבר בתוארים ולמען ספר שמו (כי ישראל קדושים הם ולא ישיגו גבול עולם להזיק למחבר אשר עמל בו) ולא לבי הלך בגדולות ונפלאות ממני כגמול עלי אמו. ועוד כי הרבה פעמים נכשלו המסכימים במה שלא ראו הספר. ואחר שראוהו השיגתם החרטה. לכן לא תהא ח"ו המכשלה הזאת תחת ידי. שאין אומרים למי שלא ראה את החידוש שיבוא ויעיד. ואין פנאי ליושב על כסא הרבנות לעיין בכל הספר על רגל א'. וכל מגמתי להשמר מן המכשול. לכן הצגתי דברי אלה לפני כל הלומדים המשכילים שבדור. המה יביטו יראו בו לפי הפנאי ויחקרוהו מראש עד סוף. ואם ימצאוהו טוב ואז יסכימו עליו, שהוא ראוי לעיין בו אז אשמח ואתן הודיה להשי"ת על חלקי. ואחזיק טובה מכופלת להמסכימים אשר ימלאו ידיהם לה'. להעיד על האמת כמו שהוא. וכמו כן יהא משובח אצלי מאד מי שיעמידני על האמת ואודה על האמת. ודברי אלה ואלה אי"ה אעלם על מזבח הדפוס אם יזכני השי"ת בחסדיו להשלים ביאור הסדרים האחרים. ומעתה אני מתחנן אל המעיין בספרי זה באולי המצא ימצא כדברי באיזה מפרש אשר קדמני ואנכי לא ראיתיו עד ככה. השי"ת יודע כי לא היה עמי כי אם ספרו של בתי"ט. ולא היה עיוני אלא בו ובמפרשים שהביאם הוא ז"ל. ולא היו במקום שחברתי הספר פירושים אחרים מצויים לי ולא ידעתי מהם כל עיקר. חלילה לעשות בנפשי שקר. להתלבש בטלית של אחרים ולבזבז יגיע זולתי לקוראו על שמי לא תהא כזאת בישראל. חס לזרעא דאבא חף אנכי מעון זה בידיעתי. ואם לפעמים אחרי החיפוש מצאתי למחברים כדברי. לא מפני זה מחקתי מה שכתבתי וכל שכן שהנאני כי ראיתי דאתא לידי כמה פעמים שכיוונתי לדעת גדולים ת"ל. אך לא הכחדתי אמרי קודש והעמדתי המעיין על זה. וענתה בי צדקתי ביום מחר כי נקי אנכי מאשם זה. ואמנם ידעתי שבאו בדפוס איזה פירושים חדשים על משניות. אכן סהדי בשחקים כי עדיין לא מצאתי שעת הכושר להשיגם ולעיין בהם. ואם יהיה ה' עמדי לחזור על משנתי אעבור עליהם ואשים עין עיוני גם על דבריהם. וארשום מהנמצא בהם מסכים לדברי או מתנגד. ואלמלא שראיתים ועיינתי בהם קודם הדפסת ספרי. לא ימלט שהיה ספרי זה מתגדל מתרבה ומתעבה על ידי כך. ואולי הייתי ג"כ משנה דברים או חוזר בי בדבר מהדברים שכתבתי (כי אינו מהנמנע ולא גנאי ופחיתות שכבר נמצא לחכמי התלמוד שהודו ולא בושו לחזור מדבריהם במהדורא בתרא. ומה אנו מה חיינו אנן יתמי דיתמי כאצבע בקירא לסברא). אלא שעדיין לא היה אפשר זה. ואין מההכרח לחקור אחר כל הספרים הנמצאים (ולא עדיפי מברייתא דאמרינן בכמה דוכתי ברייתא לא שמיע ליה) והנדפסים יום יום לעיין בכולם. עוד אני מדבר בתפלה ומתחנן לאהוב הקורא שאל יכשל ביתדות הדרכים ואל יחשדני כמראה גדולה בהיות שתפסתי לפעמים לשון השגה על גדולי עולם שקטנם רחבה ממתני ועבה. וצפרנם מכרסי טובה. ומי יתנני מצע תחת כפות רגליהם. מאן יהיב לן מעפרייהו דרבנן קדישי ומלינן עיינין. אך אהבת האמת עשתה זאת וילדות היא שהיתה בי והעזתי פני ברבותי נ"ע. לא ברמות רוחא ח"ו כי אם בלשונות מורגלים בתלמוד שנשתמשו בהם קדושי עליון. ועכ"ז נמלכתי וחזרתי בי שאין להשתמש בשרביטם ומחקתי הרבה בעוברי שנית על דברי. ואשר נשארו מעט מהרבה לא בזדון כמגרה מדון רק בשגיאה ושכחה. (ועכ"פ אין תפיסה משום צד על הדברים הנאמרים לצחות יעויין בתשו' מהרי"ט בחי"ד וכמו שאין לעשות עיקר מהשבחים והתוארים ההולכים ע"ד זה הנאמרים לא באמת ולא בצדקה. כמ"ש מיטב השיר כוזבו). וכבר הודעתי למעיין הידיד בהקדמתי שפלות רוחי ונמיכות נפשי בפיקוק חליותי. ואחר כל ריבוי התנצלותי שעשיתי איני מכריח אותו להודות בהנחתי על פני עקשותו כמ"ש הרמב"ן בפתיחת המלחמות שאין לנו ראיות מופתיות אבל הסברות הקרובות לצורת השמועה הן הראויות לקרב. ובעזה"י תפסתי דרך קצרה שיהא המועט מחזיק את המרובה. בלשון צח ומבואר ובמקומות לא מעטים סמכתי על המשכיל ומבין דבר מתוך דבר. ולא הלכתי אחרי הקוצרי"ם. למלא ספרי מיגיע אחרים ועמל זרים. לא אהיה חמור נושא ספרים. לא אשים ידי למו פי עדיי לבלום במתג ורסן לא אשמרה לפי מחסום בהיות צדיק בריבו לנגדי בעוד שדי עמדי ויראתו לנגדי תמיד לא אחריש דבר גבורות וחין ערכו. כאשר יחרוש החורש בבקרים. לא אבוא בפטפוטי דברים. ולא יראה ולא ימצא בי לחם חמץ כי אם לחם חם הבא מן החדש עיסה שנילושה בשמן החקירה ודבש המוח ויין המדע ונערבה בזעת הדעת ונקטפה במימי השכל בזיע אפים ויגיע כפים. וכל מעייני בו לברר וללבן כל הנוגע למשנה ושיהא לשונה מכוון בלי יתרון וחסרון אף על זה פקחתי עיני לתקן קריאת המלות המסופקות וכתבתי הנלע"ד כשנזכרתי: 
+ויה"ר שיערב לחמנו ויעלה לרצון לריח ניחוח לשמים ונפשי את ה' ברכי. על העבר אותו הללי ושבחי. כעל כל אשר גמל עליכי. רחצי הזכי. דבר חין ערכי. וחיכך כיין הטוב בדמי בקשתך בבכי ותחנונים מסכי. וכמים לבך נוכח פני ה' שפכי. יסלח לכל עוניכי. ירפא לכל תחלואיכי. יגאל משחת חייכי. חסד ורחמים יעטריכי. ישביע בטוב עדייך תתחדש כנשר נעורייכי. ובקשה על העתיד לא יחסר לחמי לאורך ימים. שבתי בבית ה' לי אמר צדקות ועוז נפשי תדרכי. ועליו יהבך השליכי. לא תפחדי ולא תכשלי בכל אשר תלכי. ויהי נועם ה' עלינו. ויכונן מעשה ידינו. יהי שם ה' מבורך. ומרומם על כל ברכה ותהלה. נצח ועד סלה. <b>בילא"ו יילא"ו</b> ותהי השלמתו טו"ב מנחם לסדר אר"ש אשר לא במסכנות תאכל בה לחם ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על האר"ש הטובה אשר נתן לך: 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Lechem Shamayim, Introduction to Mishnah Commentary/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Lechem Shamayim, Introduction to Mishnah Commentary/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..4d78ea49c145a10fd05d85ef89e20d9e152b365f
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Lechem Shamayim, Introduction to Mishnah Commentary/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,20 @@
+Lechem Shamayim, Introduction to Mishnah Commentary
+לחם שמים, הקדמה לפירוש המשנה
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim,_Introduction_to_Mishnah_Commentary
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים, הקדמה לפירוש המשנה
+
+<b>בשם ה' עושה שמים וארץ:</b> 
+<b>בא"י אמ"ה אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו תורה תמימה. </b>
+<b>בא"י אמ"ה אשר נתן לשכוי בינה ולפתאים ערמה לנער דעת ומזימה:</b> 
+<b>בא"י אמ"ה הנותן ליעף כח. ולאין אונים ירבה עצמה:</b> 
+<b>כה אמר </b>העבד הנכנע <b>יעב"ץ</b> קטן שבתלמידי החכמים צעיר אנכי לימים על כן זחלתי ואירא מחוות דע. פן יחסדני שומע. איך ערב לבי להוסיף או לגרוע. ולהעלות על ספר מה שנפל בחלקי בלמדי המשניות ובפירושיהן אשתעשע. בפרט שפעמים רבות נתווכחתי עם הפרשן הגדול באחרונים החכם המובהק בתי"ט ז"ל שהוא כמעין הנובע. ומקובל מאד למעיינים ושמעו גדול בדורינו כי השערת שכלו אל השערה קולע. ואף אם התנצלות מחברים המשיגים לקודמים בזמן ומעלה באין מונע. נודעת בפתחי ספריהם (עיין בהקדמת ס' מג"א לר"י ליאון וזולתו רבים מאד המרחיבים פה ומאריכים לשון התנצלותם) ומה מתוק מדבש אמרי נועם מראש המדברים הרז"ה ז"ל בפתיחתו לספר המאור הכוללת כל יופי. ועמה סרה תלונת המקנאים (בספרים חדשים) ומטילי דופי שדי עפרא לפומיה דאויב והוי גירי בעיניה דשטנא והאי לישנא בישא כל לשון תקום אתו ירשיע. ובחבל לשונו ישקיע. דעת מבין בו תנוח ותרגיע. מכל מקום ביותר מהמה אני צריך להזהר מדבת עם פן אהיה כמתעתע. כי יודע אני בעצמי שאין בי לא תורה ולא חכמה ועלומת"י קמה ומכתונת הדעת נפשי ערומה. מפגעי נגעי בני אדם כל היום דוה יושבת ושוממה. והלואי אזכה להבין בכל מקום עומק דעת הגאון בתי"ט כ"ש דברי הקדמונים. אשר לבם כפתחו של אולם נותני לחמנו ומימיהם נאמנים. ובביתי אין לחם ואין שמלה אנכי איש רש ונקלה אחוז בחבלי בו"ז הבלי הזמן בלתי נאמן. ומה שכתבתי לעצמי כתבתי דרך לימודי. אני לבדי. בלי דקדוק חברים ופלפול תלמידים בעונותי שרבו הרחיקו ממני אוהב ורע. ומתוך טרדות רבות הנצבות עלי היו כולנה ספו שנה על שנה. כמה יגיעות הייתי יגע. החורש והזורע. המלבן והמנפץ והצובע. שובט ומדקדק ופוצע. כמו פולח ובוקע. ואהי כל היום נגוע בתוכחות על עון יסרוני כליותי קלני מראשי ומזרוע. רבים קמים יחד באו גדודים לעשות בשרי חדודים ודם יעלע. את קובעת כוס מרורות ילדי יום שתיתי רויתי את שמריה אגמע. הייתי כשיכור נתבלבלה מחשבתי ונטרפה דעתי לקורות מתרגשות מתחדשות יום יום ויד הזמן עלי חזקה לא השיב ידו מבלע. את נאות יעקב צנוף יצנפני כדור מטולטל וגולה ומורק מכלי אל כלי ומארץ אל ארץ אחרת הולך ונוסע. כאילו העולם צר אצלי ולא מצאתי מקום יכילני להניח לי מעצבי ויגוני למצוא מרגוע. עד אמצא מקום לה' להסתפח בד"א של הלכה מקום חשוב ובמזל קבוע. בגלל זה כשל בעוני כחי ויבש מוחי ולכל בהן חיי רוחי והחליש מאד יסוד בנין גופי הרעוע. קראתי לרעיוני ואינם ובבתי כלאים החבאו ובני סרעפי סוגרו על מסגר ובמאסר באו. ואני בתוך נדחק ונלחץ בינתיים רובץ בין המשפתיים בעצלתים רובע. תחת משאי שאיני יכול לעמוד בו בהטותי שכמי לסבול עול תורה ועול ד"א והיו בידי לאחדים רוכבים צמדים. כי את עול סובלו הגיעני כפו"ל ומשולש כעבות העגלה ועובי המרדע. ולבי נוהג בחכמה ולאחוז בסכלות מעט זה וזה לא עלתה בידי להשלים רצוני למלא תאותי ולהשקיט המייתי להשיג שלמות ולמחוז חפצי להגיע. הייתי בגבר אין איל פוסח על שני הסעיפים ופוסע. להביא טרף לביתי על ירכי הייתי צולע. מחוק התורה פורע. ועונתה גורע. ואם אחרוש בבקרים לרגעים אפקדנה. ואותה יום יום אדרוש כבר בי רב דחד יומא יום ליום יביע. למה ממעשי תפריע. ולעתים מזומנות אקום ואתעודד לשלם חובותי והקפותי לפרוע. והנה אינני בגדר מחברי ספרים רק אדון ואובין כתלמיד הדן לפני רבותיו בקרקע וקוצר הבנתי מודיע. וכאמרם ז"ל עה"פ אם נבלת בהתנשא וח"ו לא מדעת גסה כל רוחי אביע. כי לא כן אנכי עמדי לאשר בחנני וידע דרך עמדי קולי ברחובות אשמיע. ולכל עובר ושב בחור ושב אפגיע. ואתנפל על ברך כורע. ואתפלל תפלה קצרה קודם שאכנס לבה"מ שלא תצא תקלה מתחת ידי ואל יכשלו בי בני אדם לשלוח יד לשונם זאת להם תחת גאונם ואל ישיחו בי יושבי שער יסיתוני חנם לבלוע. אבל ידינוני לזכות כי תורה היא וללמוד אני צריך ולא עצרתי כח למשול ברוחי לכבוש נבואת שכלי הצר והקצר מהשתרע. ובכל מקום אשר לא השיגה יד הבנתי לירד לסוף דעת קדושים חקרי לב רבותינו ז"ל שקדמוני אומר באימה בבעת ברתת ובזיע. נעניתי לכם עצמות קדושות ונפשות טהורות תרשוני לומר דבר ממה שלמדתוני אהגה כיונה מיראתם נגד עיני תמיד ואחשוד חסרון דעתי מהכוות בגחלתם ומחזיקנא טיבותא לרישי דמגרמיה כרע במודים דרבנן כרע כחיזרא זקיף כחיויא כנחש מרתיע. ואף גם זאת אינני מסופק בחסד עליון שלפעמים עלו במצודת עיוני הדל דברים נכונים עם שלא שמשתי חכמים הרבה (כי אבא מארי הגאון ז"ל נפרד ממני עודני באבי ולא זכיתי ללמוד לפניו כראוי כל צרכי ליהנות מאורו להגיה חשכי. רק מעט השמן שסך לי בילדותי בטרם היותי לאיש היא שעמדה לי לאחוז באומנות אבותי כפי מיעוט הכרתי וקוצר הבנתי ומתוך דוחק התלאות אשר בו נמצאתי) הלא בספריהם המלמדים לאדם דעת בדקתי עד מקום שיד השגתי מגעת. כי מששתי את כל כליהם כפי אשר הכילני הזמן ואין הקב"ה מקפח שכר כל בריה ששנינו אפי' א' שיושב ועוסק בתורה המקום קובע לו שכר ואגרא דשמעתא סברא. ואין אדם שליט ברוחו להכניס ולאגור דבריו מפני איש שר וגדול בתורה. ולהתעורר במקום שנראית לו סתירה. כי לבי אנסני ומוחי אשר לא ניתן בי לבטלה הכריחני. והגדתי היום שאינני כפוי טובה בהיות הגאון המפרש הנזכר אור עיני. ובאמת הוא יפה ללב מבין ונחמד להשכיל להטיב. והרוצה להחכים בתורה ולהשלים נפשו ידבק במשניות עם פי' הרע"ב וישמש לבן ענ"ק הוא האדם הגדול בתי"ט לטייל אחריו בדיבוריו ארוכות וקצרות שהוא רב ומורה ומעמיד על האמת והיושר. וכולל רוב עיקרי דיני תורה שבע"פ. אמנם לאשר כבדה המלאכה על הגאון כי רבה היא מלאכת העתקותיו התמצית מכל המפרשים שקדמוהו כי קבצם כעמיר גורנה. מלבד חדושיו ופשו פירושיו מי מנה. השאיר עוללות כנוקף זית לשמיר ושית. ואולי מן השמים הניחו מקום לבאים אחריו לחקור ממסך. עם שאין להתגדר במלאכה כזאת לו יתאמתו כל השגות האחרונים לראשונים להם כי יעברו בסך. אחר שמצאו הכל כשולחן ערוך בלי עמל ויגיעה. ואין נמלט משגיאה. אך ההבדל בין רב למעט (כדבר החכם הגדול הרב המובהק רמב"ם ז"ל בהקדמתו לפירוש המשניות) הנה יאתה תהלה לפעולת הקדמונים לרגל המלאכה גדולה היא אלי זכו וזיכו את הרבים והועילונו שלא נמשש כעור באפלה לגודל חסרון דעתנו וכובד עול גלות ומזונות המתגבר בכל יום והפורק עול תורה ומונע שקידת הלימוד והעיון כאשר ידוע הוא לכל רואה שמש. ומבחין בין בוקר לאמש. כי לולי ה' שהיה לנו בגלותנו שהעמיד לנו חכמי דור ודור אשר השאירו אחריהם ברכה ונתנו נפשם ומאודם לבאר לנו כל דבר קשה וסתום. ודאי היה לנו חזות הכל כדברי הספר החתום. ואנחנו בדור זה האחרון הגרוע ופחות שכמוהו לא היה מלפנינו מה נעשה במקרא ומשנה וגמרא ושאר ספרי הקודש אם היינו ח"ו נעדרים מפרושי הקדמונים. האם היינו יכולים ליהנות מזיו זוהר ספרינו הקדושים דרך נקב צר ממחט סדקית כהשג יד שכלנו ובינתנו. ואיך יתכן שנהיה כפויי טובה וטבועי' בטיט הסכלות הגמור שלא להחזיק להם טובה ולהגדיל איפת מעלתם חלף עבודתם ותאותם ללמדנו להועיל בכל יכלתם. וכ"ש שגנאי כפול היות האדם חכם בעיניו להשיב דבר בטרם ישמע באזני שכלו ולבבו יבין היטב לרדת לסוף דעת האומר וידע לפני מי הוא עומד ולפני מי הוא עתיד ליתן דין וחשבון פן יהיה לבוז כי יבוא רעהו וחקרו ולא יתייאש מן הפורענות. על כן יש לכל אדם לחשוד שכלו הקצר טרם יגש להקריב לחם שערים ולהשיב אמרים נגד רבותינו המפרשים הטובים הקודמים ההרים הרמים והמה חכמים מחוכמים. ואם נתאמתה השגיאה להם מזה ידון כל הולך בתומו. ק"ו בעצמו. ויבין לאחריתו. שלא ישען על בינתו. ויבטח כי רב כחו להשיג בדברים נכוחים. האף בלב עולות מחים. מקובלים ונוחים שמנים ממוחים. תחת חלב חטה יוציא חוחים. אם יביאוהו בחחים וילכד ברשת זו טמן ובפחים. ואם אבנים גולל מיד נימוחים. (וכדרך שאירע לרוב לגדולי הדורות בכמה מהמקומות אשר יחשבו להשיג לקודמיהם. ונהפוך הוא אשר ישלטו היחידי"ם ברבי"ם וגדולים הקמים עליהם לבטל דבריהם כמבואר ליוצא ונכנס בספריהם) אך מה יעשה זה שלא מצא עדים וראיה שדעתו מנצחים. ואיך ישחית הוד יפעת שפעת מדעתו באין מכריח אחרי עשותו המוטל עליו לחקור היטב בחלקי הסותר. למען תהיה תורת ה' בפיו מן המותר. בפיו תמתיק והדברים שמחים. שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב ומה נעים כי ישמרם בבטנו. ומה יועיל אם יכחידם תחת לשונו. דבש וחלב אשר מצא ליהנות בהם בני אדם אם מיץ חלב לא יוציא חמאה ומיץ אף יוציא דם נעכר לרפוש ברגליו מי מעיינו לבנים בעכורים. אם ינטשו מים קרים זרים ברים צחים. אשר חלק לו הי"ת בבינה להגדיל תורה להפליא תושיה להעמיק עצה. לחלקם ולהפיצם בישראל יפוצו חוצה. ולא יהיו לו לבדו כי אם להשפיע לאחרים מהודו. בכל אשר תמצא ידו. אפס כי לא תהיה תפארת אדם ללבוש שמלת אשה כי אם אשה עצור"ה ועינה צרה באורחים. לא כן דרך גבר קרא גברא בחיל לכו לחמו בלחמי כל דכפין ייתי וייכול הא לחמא עניא ודין גרמא חייא. אם שמן אם רזה הרי שלי שלו לפניו בשלו הוא רשאי לקרב או לרחק אשרי ייבחר ויקרב לומר כזה ראה וקדש הוא הקדוש ויבוסם ויערב כמנחת רקיקין חלות בלולות ומצות משוחים. ואת הבלתי נרצה יזרה לרוח משפט וברוח בא"ר ודי עולה כולה כליל לאישים נכבדים המכוונים לבם לשמים יעלה על מזבח דעתם ויצר"ף בהבל פיהם לריח ניחוחים. מעתה איזה פתחון פה נשאר עוד למקטרג ומערער אשר יוציא כל רוחו. יסגור על איש מלהגיד לאדם ישרו הולך נכוחו. הלא אם באמת ובתמים ידבר. לפי שכלו יהולל אם חיילים יגבר. ואם טעה בשיקול דעתו. אין להאשימו והנה שכרו אתו. שכוונתו לשמים ולפעמים תחת החרס ימצא מרגלית סוף דבר אחר כוונת הלב הדברים אמורים ובלבד שיכוין אדם דעתו לשמי' ותורה מונחת בקרן זוית. כל הרוצה לזכות יבוא ואפילו קטן שבקטנים יוכל למצוא טענות נכונות על אביר שבאבירים ואין משוא פנים בתורה ומלאכת שמים זוהי חובה על כל איש אשר נשאו לבו ונדבה רוחו. לפי כוחו. ידקדק בדברי הקודמים ועל שרשי רגליהם יתחקה. ונקה לא ינקה. לדעת מאין יצא להם לראשונים ז"ל מה שאמרו וביררו. אם בנו או סתרו. ואם מסכימים מכל צד לכוין יפה אל מרכז האמת שהוא כנקודה למקיפה. או הלכו סביב לה על השפה. והשאירו הרמון בקליפה. וכסף סיגים על חרס מצופה יביא הכל בכור הבחינה. ויחזיר למכתשת שכלו הדק היטב ויטחון קימחא טחינא. וירקד בנפה. עד תצא אמרתם צרופה. החזקה היא אם רפה. ובזה יהיה נהנה מיגיעו ויומתק לחכו ולא ידמה לבקר אוכל תבנו וימלא קדים בטנו לבלוע עסה בלוסה בלי לעיסה ישבע בחרפה. ואם ככה יתנהג בלי ספק מן השמים יאירו עיניו בהרבה דברים פעם לבנות פעם לסתור או לפרש פירוש אחר ולהוציא דבר מתוך דבר הן כל חדש לעשות פרי למאכל ועלהו לתרופה. וריחו נודף מזה בעודף ולהציל הנרדף מן הרודף ללחום את מושל במלחמות תנופה. את והב בסופה. (ולא יצטרך לאבד הזמן יקר המציאות בשגעונות והבלים הרבה ע"פ המצאות חדשות בדרשו' דברו קשות ופשתה מספחת הפשטים מסרמיסין וסרמיטים. מיום שגברו בעלי הלשון ואגרופה של חנופה. על החלוקי"ם אנו מצטערי' ועל החדושי"ם אנו בושים חללו תורה השחיתו התעיבו הפסידו הדרה ויכבו מאורה. שמו גפנה לשמה ותאנתה לקצפה. ותהי האמת נעדרת. כביצה מוזרת. ושאריתה כאוד מוצל משריפה. נפש היפה גומעה חיה או שורפה) ואל תסתכל בקנקן חדש או ישן מלא ריקן ואל תתמה על כלי אין חפץ בו אל תביט אל מראהו נבזה וחדל אישים תולעת יעקב האם יעלה אבר כנשרים. ונמלה קלה עשה תעשה לה כנפים כנפי יונה נחפה. בכוס"ף נמרץ לרוץ על ההרים כאחד הצבאים. שאול ישאלו וכן התמו הגם שוע"ל בנביאים. ואם יעלה שועל ופרץ בחומה נשגבה להשיב את האריות ולבאים. והחלש בדעת יאמר גבור אני לנצח את החזקים והבריאים. אכן הלא ראו מימיהם צב"י קיץ והוא ארי סבל נושא משאות בר ולהם אבירים לבו כלב האריה נחל נובע מקור חכמה מעין מי נפתוח פתוח כפתחו של אולם אשר ממנו ישקו האדירים. רבו שתו ואכלו מפתו ומפריו לקחו ונפקחו עיניהם כי טעמו מדבשו בקצה המטה ראו נא ליהודים היתה אורה. כי מאתו תצא תורה. אף כי כאן הב"ן שוע"ל חנוני מקיף נושא ונותן באמונה. מאשר הקיפה לו החכמה מעט הדבש מחלבה ומשמנה. ומגוית הארי רדה הדבש כי גדול שמו אצלה כאשר היתה באמנה. אתו לקנין עצמי קנה חכמה קנה בינה. ואם לפעמים בחמשה דברים האב זוכה לבנו לא יפלא כי ימצא א' מהנה. אשר תהיה לו למנה. ותורה חוזרת על אכסניא שלה. אשר לבם שמו שמו"ר משכן לה ובאו עמה בברית. כי לא תעזוב זרעו מלבקש לחמה של תורה להוציא יקר מזולל לתת לו שם ושארית. וגם כבר ארז"ל עתידין אילני סרק שיוציאו פירות. להצמיח לחם מן הארץ גלוסקאות נאות מעפרות. ובזאת יכופר עון יעקב וזה כל פרי הסר משם כל זה נקו"ד ותלו"י בכזבים ותלו"י בעזי"ם וגבורים בעלי תריסין שבה"ה לפרשו כיד ה' הטובה. ואין כילות למעלה להשפיע על קטני ארץ שפע רצון ונדבה. הנמלה עם לא עז חלק לה בבינה תכין בקיץ לחמה. מלפנו מבהמות הארץ ומעוף השמים יחכמנו כי מי נתן ל<b>שכוי</b> בינה או מי שת בטוחות חכמה. לתת לפתאים ערמה לנער דעת ומזימה. בסתום חכמה יודיענו לאור יוציא תעלומה. והנה הרב ז"ל מברטנורה. מקבלת רבותינו שקדמוהו כתב עיקר כתובה. (לכלת משה משנה התורה הזאת מאורסה לקהלת יעקב. היא הכלה הכלולה שצריך לתקנה בקשוטיה. ככלה תעדה כליה אשה עדיה וכלה קישוריה. בתולות אחריה. רעותיה הנה הברייתות והתוספתות ושמועות שבתלמוד מובאות לה לשמשה בנות מלכים ביקרותיה) והתוספת מרובה. על כן נתעורר הגאון בתי"ט ז"ל. אסף וקיבץ ולקט כל פירות נדוניא דהנעלת ליה נכסי צאן ברזל מאת אילי הארץ לקח. מאדירי הרואים בשושנים מבושמים שמן מרוקח. ואוסיף לה מדיליה וכתב לה תוספת. מתוק מצוף דבש ונופת. ואם המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם ואנשי מופת. עדיין מעולם לא יצאה הכלה באפריון מבושמת כל צרכה מתחת ידיהם. לקשטה בכל תכשיטין שבפנים ושבחוץ. כי היה להם דבר המלך נחוץ. ולא עליהם המלאכה לגמור. שדבר זה אין גמרו בידי אדם כי ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים ע"י הנביאים כתוב לאמר. וכבר הסכימה החכמה האלהית למען לא יתפארו עליה כל חכמי קדם. כי באו עד קצה ולתכליתה השיגה ידם. שזה א"א ומחק הנמנע הרחק מאד מאדם הנרדם. ואף בחכמי אדום וישמעאל המתייגעים בטבעיות ולמודיות הרבה יותר נתגלה לאחרונים. אשר מלפנים לא ידעום ולא שערום הקדמונים. עם קדימתם בזמן ובמעלה כי לעולם יש מקום להתגדר המאוחר לאשר קדם. (בדברים המבוארים בשכל אנושי ומידי דתלי בסברא) וזה לא מחכמה נוספה ושכל יותר חזק למתאחרים שהפך זה נגלה. אבל לקלות ההצעות הראשונות והיסודות הנמצאים אצלינו בשכבר טרחו בהם הקודמים בכל לבבם ובכל מאודם. ולא הספיק להם הזמן שבו כל חפץ נשלם פרש רשת לרגלם ולכדם. לכן בדרך הטבע בכל תושיה מחקרית יתגלע יד הזמן וכל חכמה ומדע באורך הימים יתרחבו נקבי שכיות חמדתה. לפי רוב השנים תרבה מקנתה. לרוב ההבחנה בדברי ידועיהם ולא מתה החכמה עמהם. כי לא ניתנה הארץ להם לבדם. לדון ביחידי ע"פ גזירתם של מחברי ספרים להיות כל איש שורר בבית חבורו ודתיהם שונות בלי הסכמת רוב החכמים היודעים את דבר המשפט בין ריב לריב ובין דם לדם. (וה"ט דקיי"ל הלכה כבתראי מאביי ורבא ואילך שנסתמו צנורות החכמה. ודבר ה' יקר לא בשמים היא האר"ש ניתנה לבני אדם ללמדם מלחמה. להביא איש טרף לביתו בעמל ועבודה רבה ואי לא לאי לא אכיל ולא יטעם כל מאומה). מעתה אל יפטור אדם עצמו בטענה מוטעת. להקל מעליו הטורח להתפתות בעצת היצר המדיח למשוך עון בהבל"י השוא כאילו אתה חוטא נפשך להרהר אחר דברי הקודמים (הבאים אחר חתימת חזון התלמוד) כאוכל מעץ הדעת. ומי מפתאים אשר לא ישמע אליו לדבר הזה להשליך מעליו משא החקירה והדרישה אשר העמיסהו והכבידו עליו המסית והנפתים קוראי"ם ושונים הולכים לתומם לא ידעו במה יכשלו ואם הרעה אליהם נוגעת. ולנבון נקל להכיר בזיוף הטענה אל יאמן בשוא נתעה ויידע כי בנפשו הוא להבין האלהים נתנה בו. לדעת בין טוב לרע ובין אמת להפכו חכמת אלהים בקרבו. כי רוח היא באנוש מאל אחד בראנו. אב אחד לכולנו. ולב מבין עשה בקרבנו. לא נתכוין בו להיות לב אבן משולל השכל אשר היא צורתו צלם אלהים ודמות תבניתו. להשכיל באמתו ודברי תורתו. זאת ישיב אל לבו אם לא עלי המלאכה לגמור גם אינני רשאי ליבטל הימנה. בל ימנענה כסות ועונה. לבקרים יפקדנה לרגעים ישקנה. להצמיחה ולהולידה לעטרה ולהדרה. להספיק צרכיה לעבדה ולשמרה. לשמור את דרך עץ החיים הנצחיים. להוציא לחם מן הארץ ודגן שמים. הוא הלחם אשר נתן ה' ליושבים לפני ה' לאכול לשבעה. לחם הנבלע באיברים שאינו מוציא סובין אפילו קימעא. אשר אכל איש תם דבר שנצטער עליו אותו צדיק אבינו זקן כשביקש לאכול לא כיון כ"א על לחם רוחני מזון הנפש שהוא באמת הלחם לאכול. שלא היה רעב ללחם החמרי המתהפך בבטן המלאה קיא צואה והיה לעיכול"י וכך היה אומר ובגד ללבוש התעלה על דעתך שהבגד איננו ללבוש. הא אין לך לומר אלא שכיון למלבוש הידוע חלוקא דרבנן שאין בו אימרא. כתנות אור בתי הנפש המחלצות והמעטפות בגדי הארגמן ותכלת עמרא. טלית של בנאים. להוציא בגד עדים ובגד בוגדים בגדים הצואים. הנה לזאת קראתי שם חבורי זה <b>לחם שמים</b>. שיורד מן השמים להמטיר על אר"ש לא איש אכן כנמלים אשר יכינו בקיץ לחמם לחם יומים. שאדם אוכל מפירותיו בעוה"ז והקרן קיימת לעולם הבא. שמור למועד וצבא. כל ימי צבאי אייחל בגלות החל. לסולח ומוחל. ירצה פעלי. יראה עניי ועמלי. ואל יפן למעללי אם חטאתי אללי לי. במה אכף לה' לכפר עון עלומי. כי הבל ימי. הירצה ה' באלפי אילים בעגלים בני שנה. ותור ובן יונה. האקדמנו בקטורת ולבונה. אם לא על שכמי אשא ואקריב לחמי תודה שהביאני אל בית אמי. ובשבתי וקומי. ולילי ויומי אשלם תודות לנותן לחמי. הרועה אותי מעודי והוא ית' יהא עמי. ועם פי בנאומי. לברד טעמי. לזכות את הרבים עמי ולאומי. ולא למען ספר שמי. הוחל לקרוא בשם זה ספרי הלזה. במתכוין בעצם וראשונה. עם שנרמז בו במקרה בלי כוונה. בר"ת (לחם שמים) <b>ח</b>יבור <b>ל</b>משנה <b>ש</b>חיבר <b>מ</b>הר"ר <b>י</b>עקב <b>מ</b>אלטונה. גם נכלל בו שם המקום בית לחם אשר בהגר המדינה. חובר בו חלק מסוים ממנו וקצת מציאותו שם קנה. (ובהיותי עומד לשרת בק"ק עמדין יע"א השלמתי בס"ד חלק זה הראשון במהדורא תנינא). ומעיקרי הוראותיו עוד באשר הוא כמו הלחם שנעשה אחר כמה יגיעות זריעה קצירה וברירה והרקדה ואפייה אחר הטחינה. ככה נברר ונטחן עד אשר דק ונאפה מאפה תנור השכל ובמרחשת הבחינה. עד שיצא גלוסקא יפיפיה סעדתא דלבא וראוי לברך עליו ברכת מזונא. בריך רחמנא מריה דהאי פתא דיהיב כי הך ריפתא לעניא ומסכנא. (ואל יהי פתי קל בעיניך כי לחם עצלות לא אכלתי כ"א בזעת אפי ויגיע כפי. גם תדע נאמנה. שקלקלה לפעמים תקנה. וכמשל הקדמוני אין דבר רע שאין יוצא ממנו טוב ככה ראיתי אני כי חסרוני וקוצר הבנתי ומיעוט ידיעתי. הן הנה היו סבה אל שלא הייתי עד ממהר לקבל בשכלי כל אשר אמצא כתוב למחברים אחרונים להאמין בהם בלי בחינת והבנת הלב ולחזור עליו כמה פעמים טרם אחליטהו למאמר צודק מכל צד נקי מכל שגיאה. עם היותו דבר פשוט מאד אצל בני גילי ולגדולים ממני. לא יכולתי לפטור עצמי ורעיוני מהעביר עליו עיוני. להיות לחולשת השגתי כל דבר קטן גדול הוא אלי וגבשושית קטנה גדולה כהר אצלי. ולא ערב לנפשי מה שלא בחנתיו ונסיתיו בחדרי לבבי כי יראתי מאד ממקרי ההטעאה הנופלים בהקש ניצוחי כי רבים המה. וכמה פעמים בא לידי כזה כי מה שחשבתיו לפום ריהטא לדבר פשוט היותו מאמר גוזר ומופת חותך ומושכל ראשון. אחר שנסתכלתי בו יפה ראיתי והנה הוא מרמה ומשגה רחוק ממרכז האמת. וזה סבת מה שתראה לגדולי המחברים שנפלו ברשת השגיאה ואל תבהל על זה לבך יהגה אימה איה שוקל וסופר מוצל מטעות ומה יעשו קטני ארץ. כי גדולתם גרמה להם כמ"ש רז"ל לפום חורפה שבישתא. או מעקת הזמן כי אין כל העתים שוות לטובה ולא בכל שעה הלב פנוי לירד לעומק העיון ושמעתא בעיא צילותא. ותהי כשגגה שיוצא מלפני השליט בחפזו ולפום ריהטא). ומשיתופי לחם ענין מלחמה לחם שערים מדהרות (לחם) אבירים ללחום את מושל מלחמת מצוה להחזיק במחלוקת שהיא לשם שמים לישא וליתן באמונה. ומצירופיו מלח שאינו חסר מלח ותבלין בשמים ראש מור ולבונה. וחמל מחל כי הוא יחמול עלי ללמוד זכות לפני קוני ימחול לעוני יסלח נא ולא אקח בשנה. ואקח את ספר המקנה. מקנה קניני רב מניני ובניני. ואזמין בו הקרואים אל הלחם ואעש להם כרה. אשר כרי"תי וקריתי לי עליית קיר קטנה. כי על כן באתי בצל קורתי להרויח לי מצרתי. למען היות לי תחנה. להעביר זדוני להניח לי מעצבי ומיגוני. להשביע נפש נענה. ובכן אשא כפי אל אל בשמים אשר לו נאוה תהלה. הוא אלהי חסדי יקדמני יאיר עיני ויסיר מתחת ידי המכשלה. ומענה לשון ממנו אשאלה. לבוא אל הביאור להשיב אמרים אמת בדעת צלולה. ה' צבאות עמנו משגב לנו אלהי יעקב סלה. 
+הנה נא הואלתי לדבר בהקדמה. בדרך צחות בארוכה ולשון רכה ואמירה נעימה. אף כי אני אוהב הקיצור מאד כאשר יראה המעיין בספרי כי לא הוגעתיו בשפת יתר והסתפקתי בו בהכרחי בכל היכולת ונשמרתי ממלה א' שאינה צריכה כי אין רצוני לבונן האבנים. מ"מ לא מנעתי פרי עטי בעתו עת להאריך ולהרחיב התנצלותי אשר כתבתי לי בילדותי. ולא חדלתי לתת מתקי ותנובתי. להראות נוי נועם לה"ק. אחלי אדוני הקורא אל יבעט בקריאתה ואל תהי מגלה זו בעיניו קלה. כי מלבד אשר לעתות הפנאי כד חליש לבא מגרסא תתענג נפשו בה. עוד יצא לו ממנה תועלת נכבד להלהיב נפש המעיין ולהקיצה מתרדמתה. לאהוב החקירה לשגות באהבתה. וידינני לזכות יזכרני לטובה. ולא ירדפני עד חובה. אך יוסיף בי אהבה וחבה. והיה שכרי וגמולו ישולם לו בזה ובבא. הטיבה ה' לישרים בלבותם בשפע רצון ברכה ונדבה. והיו כגן רוה ולא יוסיפו לדאבה. ויהי נועם ה' אלהינו עלינו. ותשרה ברכה במעשי ידינו. אוכי"ר: 
+<b>הקדמה "מהדורא תנינא" מאת הגאון המחבר זצוק"ל</b> 
+<b>אל עין הקורא</b> 
+נאם יעב"ץ בהיות שהפצירו בי אוהבי ורעי להוציא לאור הדפוס חלק א' מחיבורי ראיתי לתת את שאלתם ולעשות בקשתם עם היות שאיני כדאי. ולא עלה על לבי לחבר חיבור רק מה שכתבתי לעצמי כתבתי בהיותי נלחץ להשלים הביאור במקום שלא הספיקו לי דברי מי שקדמני. ובחסד עליון הוטב בעיני לומדים שראו אצלי מה שהעליתי על ספר. ואמרתי אם לא יועיל לגדולים ממני לא יזיק לאשר כגילי ולפחותי המעלה כמוני. והשי"ת יודע כי תכלית כוונתי לשמים לעורר לב החושקים להבין אמרי בינה כוונת המשנה על הנכונה. וח"ו לא נתכוונתי להתגדר במלאכתי לעשות לי שם תפארת חלילה. לא בי היא לא תואר ולא הדר ומן אז חדלתי מהיות לאיש שור"ר ומור"ה. בפרט אחר שפגעוני ימים רבים ומעודי עד היום לא ראיתי בטובה. ולא עמדתי יום א' בשלוה. על כן נתעב בעיני כל הכבוד המדומה אכן מלאכת שמים היא זו ומלחמת מצוה. (והכתוב צווח כל אשר תמצא ידך בכחך לעשות עשה. וכיוצא בזה נמצא הרבה בספרים. וכאשר הרביתי לחשוד עצמי ושכלי ואמרתי למנוע מזה. נזכרתי דברי החסיד בח"ה כמה שכלים אבדו בעבור המורא וכמה חסרונים גרם אותם הפחד ואמר מן הזהירות שלא תרבה להזהר ושאם היה כל מתעסק בענין מעניני הטובה שותק ועומד עד אשר יגמר לו כל רצונו לא היה מדבר דבר אחרי הנביאים ע"ש שהאריך עוד בלשון הזהב ואיה פה מתוק מזה) ולא יכולתי להתאפק לכל הנצבים עלי לעבור על דברי חברי ששאלו כהוגן. והרי שלי שלהם לפניהם קמא קמא דמטי אמטי ואייתי לקמייהו. ומכאן מודעא רבה שאינני אומר לקבל דעתי אלא אדברה כל הרוצה להשיב ישיב ואחזיק טובה וחינות למי שיצילני מן השגיאה ויעמידני על האמת מלבד מה שיהא מושבר על זה מאת הבורא ית'. ולאלה הסבות בעצמם לא השתדלתי הרבה להשיג הסכמת הרבנים על ספרי (אף שכבר נמלכתי ברבותי רבנים גדולים שבדור אחר שנגמר רובו של ספר כדי להעיד ע"פ הראייה ועדיין לא באתני תשובתם) כי על הרוב תכליתן אינו כי אם להגדיל ולפאר מעלת המחבר בתוארים ולמען ספר שמו (כי ישראל קדושים הם ולא ישיגו גבול עולם להזיק למחבר אשר עמל בו) ולא לבי הלך בגדולות ונפלאות ממני כגמול עלי אמו. ועוד כי הרבה פעמים נכשלו המסכימים במה שלא ראו הספר. ואחר שראוהו השיגתם החרטה. לכן לא תהא ח"ו המכשלה הזאת תחת ידי. שאין אומרים למי שלא ראה את החידוש שיבוא ויעיד. ואין פנאי ליושב על כסא הרבנות לעיין בכל הספר על רגל א'. וכל מגמתי להשמר מן המכשול. לכן הצגתי דברי אלה לפני כל הלומדים המשכילים שבדור. המה יביטו יראו בו לפי הפנאי ויחקרוהו מראש עד סוף. ואם ימצאוהו טוב ואז יסכימו עליו, שהוא ראוי לעיין בו אז אשמח ואתן הודיה להשי"ת על חלקי. ואחזיק טובה מכופלת להמסכימים אשר ימלאו ידיהם לה'. להעיד על האמת כמו שהוא. וכמו כן יהא משובח אצלי מאד מי שיעמידני על האמת ואודה על האמת. ודברי אלה ואלה אי"ה אעלם על מזבח הדפוס אם יזכני השי"ת בחסדיו להשלים ביאור הסדרים האחרים. ומעתה אני מתחנן אל המעיין בספרי זה באולי המצא ימצא כדברי באיזה מפרש אשר קדמני ואנכי לא ראיתיו עד ככה. השי"ת יודע כי לא היה עמי כי אם ספרו של בתי"ט. ולא היה עיוני אלא בו ובמפרשים שהביאם הוא ז"ל. ולא היו במקום שחברתי הספר פירושים אחרים מצויים לי ולא ידעתי מהם כל עיקר. חלילה לעשות בנפשי שקר. להתלבש בטלית של אחרים ולבזבז יגיע זולתי לקוראו על שמי לא תהא כזאת בישראל. חס לזרעא דאבא חף אנכי מעון זה בידיעתי. ואם לפעמים אחרי החיפוש מצאתי למחברים כדברי. לא מפני זה מחקתי מה שכתבתי וכל שכן שהנאני כי ראיתי דאתא לידי כמה פעמים שכיוונתי לדעת גדולים ת"ל. אך לא הכחדתי אמרי קודש והעמדתי המעיין על זה. וענתה בי צדקתי ביום מחר כי נקי אנכי מאשם זה. ואמנם ידעתי שבאו בדפוס איזה פירושים חדשים על משניות. אכן סהדי בשחקים כי עדיין לא מצאתי שעת הכושר להשיגם ולעיין בהם. ואם יהיה ה' עמדי לחזור על משנתי אעבור עליהם ואשים עין עיוני גם על דבריהם. וארשום מהנמצא בהם מסכים לדברי או מתנגד. ואלמלא שראיתים ועיינתי בהם קודם הדפסת ספרי. לא ימלט שהיה ספרי זה מתגדל מתרבה ומתעבה על ידי כך. ואולי הייתי ג"כ משנה דברים או חוזר בי בדבר מהדברים שכתבתי (כי אינו מהנמנע ולא גנאי ופחיתות שכבר נמצא לחכמי התלמוד שהודו ולא בושו לחזור מדבריהם במהדורא בתרא. ומה אנו מה חיינו אנן יתמי דיתמי כאצבע בקירא לסברא). אלא שעדיין לא היה אפשר זה. ואין מההכרח לחקור אחר כל הספרים הנמצאים (ולא עדיפי מברייתא דאמרינן בכמה דוכתי ברייתא לא שמיע ליה) והנדפסים יום יום לעיין בכולם. עוד אני מדבר בתפלה ומתחנן לאהוב הקורא שאל יכשל ביתדות הדרכים ואל יחשדני כמראה גדולה בהיות שתפסתי לפעמים לשון השגה על גדולי עולם שקטנם רחבה ממתני ועבה. וצפרנם מכרסי טובה. ומי יתנני מצע תחת כפות רגליהם. מאן יהיב לן מעפרייהו דרבנן קדישי ומלינן עיינין. אך אהבת האמת עשתה זאת וילדות היא שהיתה בי והעזתי פני ברבותי נ"ע. לא ברמות רוחא ח"ו כי אם בלשונות מורגלים בתלמוד שנשתמשו בהם קדושי עליון. ועכ"ז נמלכתי וחזרתי בי שאין להשתמש בשרביטם ומחקתי הרבה בעוברי שנית על דברי. ואשר נשארו מעט מהרבה לא בזדון כמגרה מדון רק בשגיאה ושכחה. (ועכ"פ אין תפיסה משום צד על הדברים הנאמרים לצחות יעויין בתשו' מהרי"ט בחי"ד וכמו שאין לעשות עיקר מהשבחים והתוארים ההולכים ע"ד זה הנאמרים לא באמת ולא בצדקה. כמ"ש מיטב השיר כוזבו). וכבר הודעתי למעיין הידיד בהקדמתי שפלות רוחי ונמיכות נפשי בפיקוק חליותי. ואחר כל ריבוי התנצלותי שעשיתי איני מכריח אותו להודות בהנחתי על פני עקשותו כמ"ש הרמב"ן בפתיחת המלחמות שאין לנו ראיות מופתיות אבל הסברות הקרובות לצורת השמועה הן הראויות לקרב. ובעזה"י תפסתי דרך קצרה שיהא המועט מחזיק את המרובה. בלשון צח ומבואר ובמקומות לא מעטים סמכתי על המשכיל ומבין דבר מתוך דבר. ולא הלכתי אחרי הקוצרי"ם. למלא ספרי מיגיע אחרים ועמל זרים. לא אהיה חמור נושא ספרים. לא אשים ידי למו פי עדיי לבלום במתג ורסן לא אשמרה לפי מחסום בהיות צדיק בריבו לנגדי בעוד שדי עמדי ויראתו לנגדי תמיד לא אחריש דבר גבורות וחין ערכו. כאשר יחרוש החורש בבקרים. לא אבוא בפטפוטי דברים. ולא יראה ולא ימצא בי לחם חמץ כי אם לחם חם הבא מן החדש עיסה שנילושה בשמן החקירה ודבש המוח ויין המדע ונערבה בזעת הדעת ונקטפה במימי השכל בזיע אפים ויגיע כפים. וכל מעייני בו לברר וללבן כל הנוגע למשנה ושיהא לשונה מכוון בלי יתרון וחסרון אף על זה פקחתי עיני לתקן קריאת המלות המסופקות וכתבתי הנלע"ד כשנזכרתי: 
+ויה"ר שיערב לחמנו ויעלה לרצון לריח ניחוח לשמים ונפשי את ה' ברכי. על העבר אותו הללי ושבחי. כעל כל אשר גמל עליכי. רחצי הזכי. דבר חין ערכי. וחיכך כיין הטוב בדמי בקשתך בבכי ותחנונים מסכי. וכמים לבך נוכח פני ה' שפכי. יסלח לכל עוניכי. ירפא לכל תחלואיכי. יגאל משחת חייכי. חסד ורחמים יעטריכי. ישביע בטוב עדייך תתחדש כנשר נעורייכי. ובקשה על העתיד לא יחסר לחמי לאורך ימים. שבתי בבית ה' לי אמר צדקות ועוז נפשי תדרכי. ועליו יהבך השליכי. לא תפחדי ולא תכשלי בכל אשר תלכי. ויהי נועם ה' עלינו. ויכונן מעשה ידינו. יהי שם ה' מבורך. ומרומם על כל ברכה ותהלה. נצח ועד סלה. <b>בילא"ו יילא"ו</b> ותהי השלמתו טו"ב מנחם לסדר אר"ש אשר לא במסכנות תאכל בה לחם ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על האר"ש הטובה אשר נתן לך: 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Arakhin/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Arakhin/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..032dfbbe280de7645a4489e34769c7f11dd2f100
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Arakhin/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt	
@@ -0,0 +1,288 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Arakhin
+לחם שמים על משנה ערכין
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה ערכין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הכל </b>לאתויי בי"ג ויום א' כו'. ונראה שצ"ל בן י"ב ויום א' כו' תי"ט. <b>אומר</b> אני. בדיוק הוא. מ"ש בן י"ג. ולרבותא. דאפילו הוא בר י"ג. כי לא הביא שתי שערות. נמי דינא הכי. דודאי חד דינא הוא. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>הנכרי </b>עיין במגדל. גולות מים. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>הגוסס </b>המעלה ליחה בגרונו מפני צרות החזה. תרגום על צד תאמנה. על גססיהן. 
+<b>וכן </b>בגמרא דפרק בא סימן. שנושאות אחיהן על גססיהן (והוא מלשון לאידך גיסא. שהוא הצד ולפי שנושאות על שני צדדים. לכן הוא לשון רבים) והיינו חזה. 
+<b>ולא נערך </b>עתי"ט בשם התו'. דגוסס נודר ומעריך. ומסייע להו תי"ט מדלא תנן אלא לא נידר ולא נערך. <b>ולאו</b> דיוקא הוא. דבודאי לא משכחת בגוסס. דלהוי נודר ומעריך. שהגוסס הגמור. אי אפשר לו לברר דבריו ולהוציא המלות בשפתיו. והאי לאו בר הפלאה הוא. לא בדבור ולא במחשבה. משו"ה לא תני ליה תנא. ולא חש לה הר"מ. ומלישנא דתנא ברא נמי לא תידוק מידי. כמו שהרגיש תי"ט. 
+<b>ואיברא </b>סיפא דמתני' משמע לפום ריהטא כתו'. מדרי"א נודר ומעריך ומקדיש. ואפי' ת"ק נמי מודה ליה. כדאי' בהדיא בגמ'. בנודר ומעריך ומקדיש כ"ע לא פליגי. <b>מיהו</b> נ"ל. דלא קאי אלא איוצא ליהרג. אבל גוסס. פשיטא דלאו בר הכי הוא. וכי איתיה בר דעת. ומצי עביד הכי. א"כ ודאי אינו גוסס. ונידר ונערך ג"כ. שאינו אלא חולה. <b>ואפילו</b> הוא מסוכן. נ"ל שיש לו ערך. ואע"ג דאינו בכלל העמדה. מידי דהוי אתינוק. <b>וכתבתי</b> במגדל שגם הטריפה נערך. <b>מכל</b> מקום יש לתמוה על תי"ט. דלא דייק מסיפא. דלכאורה משמע הכי להדיא. 
+<b>בפירוש </b>רע"ב. וגובה מן היורשים. היינו שירשו נכסיו. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>ישבה על המשבר</b> פירש"י קודם שנגמר דינה. וליתא. דאיוצא ליהרג קאי. כו'. וה"ט דרישא דאין ממתינין משום עינוי הדין כו' תו'. 
+<b>ואני </b>אומר. מאן יימר. דילמא גזרת הכתוב היא. כדמרבינן מגם שניהם. ואי בתר טעמא אזלינן. ודרשינן טעמא דקרא. אמינא היינו טעמא. משום שהיא וולדה חטאו (דמה"ט ולד הנוגחת והנרבעת אסור שהיא וולדה נגחו ונרבעו) דולד ירך אמו <b>ומ"מ</b> אינו נהרג עמה. אלא כשנגמר דינו עמה. דאתרבי בהדה. דעדיין הוא כגופה. משא"כ אם נעקר לצאת קודם שנגמר דינה. כבר הוא גוף אחר נבדל בפ"ע. אבל אחר שנגמר דינה. הרי היא והוא כנהרגין חשובין. כדלעיל. ולפיכך אם באו לה אח"כ חבלי לדה. אין מושיבין אותה על המשבר. כך נ"ל עיקר כדעת רש"י. 
+<b>נהנין בשערה</b> לאו שערה ממש כו' דכתיב ותמת שם כו'. <b>עמ"ש</b> בס"ד בשי"ע (סמ"א). 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>פחות מסלע והעשיר</b> לאו דווקא פחות מסלע. אלא אפילו נתן כל הערך חוץ מסלע אחד. מגלגלין עליו את הכל. תו'. <b>פירוש</b> לדבריהם. אפי' נתן כל הערך שהעריכוהו חוץ מסלע. שאם העריכו הכהן חמש. ונתן ארבע. והעשיר. מגלגלין עליו כל ערך עשיר. ומשלים ארבעים וששה. ואתאן לרבנן. 
+<b>נותן חמשים</b> משלים עד חמשים. 
+<b>אין פתח בטועה</b> עיין תי"ט שהרכיב פיר"מ עם פירוש רש"י. ואינם עולים בקנה אחד. צ"ע. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ולא מוסיפין על שש </b>שמא כנגד ששת ימי החול. וכנגדן המלאכים בעלי שש כנפים. שבכל כנף אומרים שירה יום אחד מן השבוע. ובשבת א"ל כנף לומר ע"י שירה. ואז מכנף הארץ זמירות שמענו. כמ"ש תו' בפאר"מ בשם המדרש. 
+<b>ולא מוסיפין על י"ב </b>אפשר היה לומר בו עוד טעם. כנגד י"ב חדשי השנה. 
+<b>ובשנים עשר יום</b> שבהם גומרין ההלל כו' ור"ח דאקרי מועד. לא אקדיש בעשיית מלאכה כו'. 
+<b>אע"ג </b>דאין בו בטול מלאכה. כמו בח"ה. כמ"ש רע"ב מ"ב פ"ד דמגלה (ועמ"ש שם בס"ד). 
+<b>מ"מ </b>אינו אלא כח"ה. ואע"ג דאית ביה מוסף. בח"ה דפסח נמי אית ביה מוסף. 
+<b>ובשחיטת פסח שני</b> בודאי לא סגי דלא הוי מי שהיה טמא או בדרך רחוקה. משו"ה פסיק ותני. 
+<b>ושמא </b>הא דתנן ובי"ב יום בשנה. לאו דווקא בחיוב. אלא בדרך אפשרי. וקמ"ל בי"ב. ולא יותר. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>לוים היו</b> סבר מעלין מדוכן למעשר כו' ומשמע דלא ס"ל מעלין. אף ליוחסין תי"ט. <b>לא</b> ידענא מאי קאמר מר. אטו לוים לא מיוחסים נינהו. הא ודאי כי קאמר מעלים למעשרות. כ"ש ליוחסין. ובגמרא לשון אריכא הוא. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>אין פוחתין מששה טלאים </b>צ"ע מ"ט הפסיק בזו. בין מניני כלי הזמר. שהתחיל בהן. 
+<b>כדי לשבת ובי"ט</b> כו' לסימנא בעלמא נקטיה. דהא תמידים ומוספים טובא הוו. גמרא. 
+<b>ונ"ל </b>ה"פ. ודאי מוספין לא צריכי בקור ד' ימים. דהא אף בב"בג. לא גמיר ג"ש אלא בתמיד. ואין לך בו אלא חדושו. מניין לנו להוסיף עליו. אלא דלא ליקשי לך לישנא דמתניתין כדי לשבת. דמשמע ששה טלאים מספיקים לכל הקרבנות של שלשה ימים אלו. דהא סתמא תנן. ולא פריש תנא כדי לתמידים של כו'. אהא קמקשי טובא הוו עם מוספין. ומשני. סימנא בעלמא. ולעולם אתמידין לחוד קאי. 
+<b>אין פוחתין משתי חצוצרות </b>קראי כתיבי בהדיא. עחי' גמרא בס"ד. 
+<b>ותו </b>דלא סגי בלא"ה לשופר של ר"ה דמקדש. דבעינן שתי חצוצרות מן הצדדים. וקרא נמי אצטריך לחצוצרות דתעניות. <b>וליכא</b> למידק מ"ט לא נסיב תנא שני שופרות לתעניות. דשופר כיון דאיתיה בגבולין. לא נקטיה הכא. <b>עי"ל</b> דלא מני הכא. אלא צרכי העבודה. עמ"ש שילהי תמיד בס"ד. 
+<b>ומוסיפין </b>כו'. בגמרא מפרש עד ק"ך. והרמ"כ שאין מוסיפין יותר <b>אפשר</b> שהוא רמז לחצוצרות דמשה שנשתמש בהן כל ימי חייו. שהן ק"ך. ולא נשתמש בהן אדם אחר. אלא המה מידו נגזרו. ובא הרמז כנגד זה. שלא עמדו חצוצרות ראשונות בעולם יותר משני חיי משה. כי עמו ספו תמו. 
+<b>מתשעה כנורות</b> עיין חידושי גמרא. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>עיין </b>שם. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>בחולת המחוז</b> כרע"ב פ"א מקום שלא היו שדותיהן חשובים. <b>לפ"ז</b> יותר טוב לפרש חולת. מלשון חול הים. ר"ל ארץ של חול. שאינו מגדל פירות. וכמדומה שראיתי בספר כפתור ופרח. שיש בקעה רחבה על שפת ים הגדול. היא בעלת חול. שעליה התכוון כאן. ואף אם לא מצינו בלשון מקרא שם זה במשקל נקבי. אין בזה תימה וחידוש. שכמוהו נמצא לרוב בלשון חכמים. 
+<b>בזרע חומר שעורים </b>והוא במדתו רע"ד על רע"ד אמה. <b>וצ"ע</b> אם היא פחות משעור זה מה דינו. 
+<b>סבסטי </b>היא שומרון. ועליה אמר הנביא ושמתי שומרון למטעי כרם. 
+<b>פגם </b>שמין כמה אדם רוצה ליתן בין שפחה בתולה לשפחה בעולה. <b>אע"ג</b> דחייב גם על שלא כדרכה. אפ"ה איכא קורת רוח לבועל את שאינה פגומה. שחביבה עליו. והנאתו מרובה. יתר מאד מבועל פגומה. שהיא מאוסה ומגונה בעיניו. אע"פ שלענין סתם ביאה של בתולה. דא ודא אחת היא. מ"מ אינה דומה הנאה דבעילת אהובה. לשל שנואה. שנפשו בחלה בה. ורגזה ארץ תחת שנואה כי תבעל. 
+<b>באונס ובמפתה להקל ולהחמיר </b>יש כאן פעמים קולא. אם אנס או פתה גדולה שבכהונה. אע"פ שבנות משפחתה גובין ארבע מאות זוז בכתובתה (כאותה ששנינו פ"ק דכתובות מ"ה) אינו נותן אלא חמשים סלעים. כמו שנותן לקטנה פחותה שבישראל. ופעמים חומרא. כשאנס ופתה קטנה בישראל ופחותה. שנותן חמשים. כדרך שנותן לגדולה וחשובה שבכהונה. 
+<b>הכל לפי המבייש כו'. </b>וצ"ע אמאי מפרש דין הבושת. ולא הפגם תי"ט. <b>ונ"ל</b> פשוט. שהוא בכלל לפי המתבייש. כי הגדולה ודאי נפגמת יותר. שוב ראיתי שכ"כ תו' בכתובות בפירוש. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>שמע העני ואמר מה שאמר זה עלי </b>נותן ערך עשיר. <b>נראה</b> פשוט. הוא הדין איפכא. עני שאמר ערכי עלי. שמע העשיר. ואמר מה שאמר זה עלי. אינו נותן אלא ערך עני. <b>אלא</b> חדא נקט לרבותא. אע"ג דלא אפשר ליה האידנא. צריך לשלם כשיעשיר. וצריך בדיקה בספרים. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ילד מבן ך' עד בן ס' כו' </b>לשון רש"י <b>לרבותא</b> נקטה. וה"ה בן י"ג משנעשה איש דאיתיה בנדר. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ושוקל </b>כו'. עתי"ט ויתכן בעיני שהרמב"ם מפרש ושוקל דמתני' מלישנא שקל קלא ופתק ביה כו'. 
+<b>במ"כ </b>הוא דרך זר ועקש. רחוק מאד לפרש כך. חס ליה להר"מ משבוש כזה. 
+<b>אבל </b>א"צ לדחוק לגמרי. כי לדרכו ז"ל דיבר התנא על שם התכלית. שהוא תחלת המחשבה. לפיכך הקדימו. עם היותו סוף המעשה. וכך היא סברת ר"א בתו'. אע"פ שלא עלה על דעתו להוציא הלשון ממשמעותו. וכר"י צריך באור. ואין כאן מקומו. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>שאין דמים למתים </b>עיין קול רמ"ז. מ"ש על תי"ט. אבל הטעם כדפרש"י. דמחוסר אומדנא כו' אין הנדר חל על ממונו. שאין דמים למתים. כי לא במותו יקח הכל. <b>גם</b> אנכי ככה דמיתי. <b>אמנם</b> להלן מ"ה גבי מת השור. לא משמע הכי בפירוש רע"ב. וק"ל. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>ערך ראשי וערך כבדי עלי </b>כו'. נקט הכי בדווקא. דלא סגי בהו עד דאמר ערך כל הראש כל הכבד. <b>אבל</b> אמר ערך חצי הראש. בלא מוח וחצי כבד. שלא במקום מרה וחיותא. לא כלום הוא. משא"כ באבר שהנשמה תלויה אפי' בנקיבתו. כגון הלב והריאה. גם האומר ערך חצי לבי. או חצי ריאתי עלי. נותן ערך כולו. 
+<b>זה הכלל </b>לאתויי כל האיברים שהנשמה תלויה בהם. שאם אמר דמי חצי כבדי עלי. נותן דמי כולו. לשון רע"ב לקח מפירוש ר"מ. <b>ולא</b> נודע מנין לו. והוא נגד האמת. שהרי אין חצי כבד מטריף. אם אינו במקום מרה וחיותה. ובפרק מש"א מוכח בהדיא. דאין חלוק בין אדם לבהמה בענין זה. 
+<b>ושמא </b>מפני הספק. מ"מ נותן ערך כולו. כי לא פורש על איזה חצי נתכוין. צ"ע. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>חייבי חטאות </b> וחטאת נזיר. הואיל ולאו לכפרה אתיא כו'. <b>עמו"ק</b> א"ח (סי' א'). 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שום היתומים</b> עתי"ט בשם הר"ן מ"ט נזקקין לכתובת אשה. שאם אין אנו נזקקין. הרי היא נמנעה מתחלה לבוא ונמצאת מפסידתם (כצ"ל) מזונות ע"כ. 
+<b>ועוד </b>על כרחך אתה נותן לה או כתובתה. או מזונותיה. שאל"כ מה תאכל. 
+<b>ומכריזין בבוקר ובערב </b>בשעת הוצאת פועלים ובשעת הכנסת פועלים. ב) עתי"ט בשם התו'. שאין לפרש בשעת הוצאת פועלים מביתם ליכנס למלאכתם כו' שאין דרך לעשות כן שיתבטלו ממלאכתן. <b>ר"ל</b> אם ילכו בבוקר לראותה בשעה שיוצאין למלאכתן הרי מתבטלין. <b>אבל</b> איני רואה מה המונע לפרשו כסדר השנוי וכמשמעו. והיינו בבוקר בשעת הוצאת פועלים כפשטו. וכמש"ה יצא אדם לפעלו. אז אומר לפועלים שיירוה לי בעת הפנאי שלכם. אם בצהרים לעת האוכל. או לעת ערב. ובערב שומע קול הכרוז שנית. ונזכר מה שאמר להם בבוקר. הולך ושואלם. והרי זה נכון. מהצורך לדוחק. 
+<b>כשיגרשנה ידירנה</b> כתו' תימה לרבי למה ידור כו' והלא אינו רוצה שתגבה. <b>פירוש</b> לדבריהם. שאם היה רצונו שתגבה כתובתה. לא היה מקדיש. למה לו לעשות קנוניא. אלא ודאי סבור היה שהקדש מפקיע שעבודה. ונתכוין להפסידה כתובתה. לפיכך הקדיש תחלה. ואח"כ גירשה. שאם היה מגרשה תחלה. על כרחו צריך לתת כתובתה. <b>ותרצו</b> דחיישינן שמא אחר שהקדיש נתחרט שיצא ריק מנכסיו. לפיכך עתה מתחרט עושה קנוניא. לכן מגרשה ורצונו להחזירה. וכיון דחיישינן לקנוניא כו'. 
+<b>קנוניא </b>הוא כמו בלע"ז לטיני. קאנפענציע הוא לשון התאחדות בין שני צדדים בהבטחת קשר ענין. התחייבות זה לזה. וסילוק זה מזה. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>הקדיש תשעים כו'. </b>ע"פ רע"ב עד אבל אם הנכסים שהקדיש אין שוין חצי החוב לא גבי מנייהו. <b>דבר</b> זה צריך באור רחב. אם היו מרובין בשעת הלואה. ונתמעטו. או מעוטין. ונתרבו. ביוקר. או ע"י ירושה. וכיוצא בזה. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>נותנין לו שני כלי אומנות </b>נראה בטעם הדבר. שאם ישבר או יתקלקל האחד. ישאר לו עוד אחד. <b>אכן</b> יש כלים. צריכין להיות כפולים בהכרח. כענין מעצדים. שהן מה שקורין הובי"ל בל"א. שצריך לו אחת גדולה. שאינה מחלקת היטב. רק נוטלת השפאים הגסים. מה שקשה מאד להטעות עם הדקה ממנה. שהיא משווה ומחלקת היטב. וכן מגרות. צריכות שתים לחרשי עץ אחת גדולה. שנוסרין בה שני בני אדם כאחד. ואחת קטנה. שמשתמשין בה ביד אחת. לחתוך דבר קטן ודק. ושמא לכך נסיב להו תנא. ודווקא הני וכל דדמי להו. דלא סגי בלא"ה. לאפוקי מידי אחרינא. דלא צריך כולי האי לתרי מאני מנייהו. כגון מקבת. דבחד מצי למעבד כל מאי דצריך ובעי. לא יהבינן ליה אלא חדא. אע"ג דאיתנהו בכמה גווני. וכן פטיש ובן פטיש. וכדתנן ספכ"ט דכלים וצריך עיון. 
+<b>חרש נותנין לו שני מעצדים ושתי מגרות </b>ז"ל תי"ט לסימנא בעלמא. וכן לכל הכלים שצריך לאומנותו זאת. אך ראיתי בארץ רוסיא שא"צ לכלים אחרים עכ"ל. <b>לא</b> ידענא לצייר. איך אפשר לעשות מלאכה בלי מקבת או פטיש. שהוא ודאי כלי ראש וראשון לכל מלאכת חרש. בלעדו לא ירים איש עושה מלאכה את ידו. לפעול כל מאומה. במלאכות ואומנות הראשיות. <b>רק</b> את זה ראיתי בארץ הגר. שיש להן פטיש או קופיץ וקרדום. בשני ראשים. האחד עושה מעשה פטיש. והצד השני חד מלוטש. פועל מלאכת סכין ומגירה ומעצד. כי בו בלבד בוקע חותך ונוסר. ומשווה ומחליק ומייפה הלוח. כבמעצד. <b>אי הכי</b> קשיא ודאי. מ"ט שבקיה תנא להאי. דלא אפשר בלא"ה. ונסיב להני דאפשר בלא הם. אי לאו משום דנקיט בדדמי. והוא הדין לאינך דדמיין להו. משא"כ פטיש ומקבת. כיון דבחד סגי. לא תני ליה. אע"ג דלא אפשר בלא הוא. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>מעלין </b>לשון עילוי. ידוע ורגיל במשנה ותלמוד. כמו הקדש עילוי. דשילהי פ"ח דמכלתין (ומ"ג פ"ו דתמורה) אכן מעלינן ליה כנכסי דבי בר מריון. וכן רבים. ותי"ט נדחק בחנם. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>בצבע </b>כתי"ט ויראה דבגדים צבועין. קרוים צבע בלשון משנה. ואולי ישתנה משקלו כו' עכ"ל. <b>ואינו</b> כן. אבל בגמרא פ"ט דקמא משמע דצבע לשון תואר. גרסינן. בשקל גנב. והוא הצובע שעושה מלאכת הצביעה. 
+<b>שצבען לשמן</b> הא דבעי הכא מעשה בגופייהו. ולא כייל להו עם סנדלים בחדא. והול"ל ולא בכסות וסנדלים שלקחן לשמן. <b>אורחא</b> דמילתא נקיט. משום שהאשה חייבת לעשות בצמר. ומיירי בכסות שעשתה. <b>ורבותא</b> קמ"ל נמי בהכי אגב אורחא. דמשו"ה לאו דידה נינהו. עד שיעשה מעשה ויצבעם. ולא סגי במאי דעבדה אדעתא דידה. אלא עד שיעשה הוא מעשה המוכיח לשמן. <b>וכהאי</b> גוונא סגי. אע"ג דאינו אלא צבע. שוב אין לו זכות באותו צבע. ואע"פ שלא עשה מעשה בגוף הבגד. קס"ד דלא נפיק מרשותיה. קמ"ל דהצבע מושך הכסות אחריו. <b>והשתא</b> הוה אתי שפיר טפי. לישנא דצבע בשש נקודות. אי לאו דלישנא דגמרא הנ"ל. לא משמע הכי כנ"ל. אלא באומן של מלאכת צביעה עסקינן. שהוא המקדיש והמעריך. 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אבל ההקדש מחשב חדשים </b>ז"ל הגמרא. ת"ר כו'. מנין שאם אתה רוצה לעשות חדשים לשנה עושה. היכי דמי. כגון דאקדשה בפלגא דארבעין ותמני. ר"ל וחשב לו הכהן מכל מקום. 
+<b>פירוש </b>שאם אתה רוצה. אגזבר קאי. דהוא כהן ההחשב לו השנים. דבדידיה תליא מילתא. שאם רואה ריוח להקדש בחישוב חדשים לשנה. הרי זה מחשב. כדתנן אבל ההקדש מחשב חדשים. והיינו בין לקולא בין לחומרא. רק שיהא תועלת להקדש. יכול ורשאי לעשות כן. 
+<b>לחומרא </b>כיצד. כגון שהקדיש בפרדסות סבסטי. ודכותה. ובא לגאול פחות משתי שנים לפני היובל. יש לו להקדש לחשב החדשים שיצאו ביציאה גמורה. ולא מיפרקא אלא בחמשים כסף. כדפרש"י במתני'. <b>ולקולא</b> היכי דמי. כגון שהקדיש שדהו מפני רעתה. שאינה שוה דמי יציאתה. ואין הנאה להקדש אם תשאר ביד הגזבר. ועכשיו אם יחשב חדשים שיצאו ביציאה גמורה. ודאי לא יגאלוה הבעלים בחמשים כסף. ויהא ההקדש נפסד. אם נחמיר בכך. לכן נתנה תורה רשות אפי' לחשב חדשים להקל. דהיינו כה"ג. דחושב החדשים להקל. דהיינו כה"ג. דחושב החדשים הבאים. לשנה. והוו להו שתי שנים לפני היובל. ומיפרקא בשתי סלעים ותרי פונדיונין. כיון דניחא ליה להקדש בהכי. אע"ג דהויא רווחא דידיה כדפרש"י ההא. ור"ל דרווחא דמקדיש. <b>והא</b> הוא דקמפרשא הך ברייתא טפי ממתני'. 
+<b>ובהכי </b>ניחא טפי דנקט תלמודא דאקדשה כו'. אע"ג דודאי לאו בהקדש תליא מילתא. אלא בשעת גאולה כמ"ש תו'. מ"מ מילתא אגב אורחא הוא דנקט. דכה"ג לא חייס המקדיש על נכסיו. ועביד לאקדושה אפילו פחות משתים שנים. ונכון הדבר בעז"ה. <b>ונתיישב</b> פירש"י היטב. שלא יהיו דבריו סותרין זה את זה. וממילא גם הר"מ (פ"ד מה"ל ערכין הלכה ח') מוצל מהשגת הר"א. שחשדו מסתירה רצה לשבש הספרים. ובמ"ש בס"ד נתבאר שגרסתו ישרה. אין בה נפתל ועקש. ודברי ר"מ נכוחים למבין. דוק. 
+<b>נותן בזרע חומר שעורים</b> עמש"ל פ"ג מ"ב. 
+<b>בשעת היובל </b>עתי"ט בשם תו'. דמפרש בשנת היובל שנה שאחר היובל. <b>ויש</b> לו חברים גם במקרא. ע"ס מלכים (אכ"ב) עה"פ בשנת י"ז ליהושפט. וזולת ע"פ לס"ע. גם בתורה מצינו עוד גדולה מזו בשנת הארבעים. והוא מופלגת ממנה הרבה לפניה (עיין בספר אם לבינה. ולעיל פי"ד דזבחים) ככה יתכן גם לאחריה. 
+<b>גאלה אחר וגאלה מידו </b>אינו יוצאה מידו ביובל. עתי"ט שהביא ברייתא דת"כ. דאייתי תלמודא לענין יובל שני. דמתניתין דלקמן. ורצה להוכיח ממנה בענין יובל ראשון. דאיירי תנא הכא. וערבב הדברים. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>הגיע היובל ולא נגאלה</b> נראה פשוט שפירותיה עד היובל. להקדש בדק הבית. 
+<b>עד שיגאלנה אחר</b> צ"ע הגואל ביובל שני ובשלישי. איך הוא גואלה אליבא דר"א. אם בחמשים שקל לכל יובל. או בחד חמשים שקל סגי ליה. 
+<b>רא"א לא נכנסין כו'. </b>וטעמא דר"א דכתיב והיה השדה בצאתו ביובל. משמע כשתצא מיד הגואל כו' אבל בצאתו מיד הקדש לא משמע. דאכתי לא אשמעינן קרא הקדש יהא יוצא ביובל מכח בדק הבית. עכ"ל רש"י בגמרא. <b>ונ"ל</b> כוונתו לומר אע"ג דכי נפיק לכהנים נמי קודש הוא. דהכי כתיב והיה בצאתו ביובל קודש לה'. א"כ במילתא קמייתא קאי. דמעיקרא קודש. והשתא קודש. משו"ה לא אצטריך קרא לאשמועינן כיון דלאו יציאה הויא. להכי קאמר דמכל מקום שני כחות הן בהקדש. ואכתי הוי צריך לאשמועינן דיוצא ביובל מכח הקדש בדק הבית. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>כהנים כו'. </b>ערע"ב. אבל ישראל כו'. <b>ע"ל</b> ריש פרקין. בתי"ט ד"ה בשעת היובל. 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בשעה שאין יובל נוהג. </b>כגון לאחר שגלו שבט ראובן וגד כו' רש"י. וכתו' דניחא השתא דמיירי בזמן הבית. <b>ואכתי</b> לא ניחא. דהא בימי צדקיהו כבר גלו. ועדיין היה דין עבד עברי נוהג. ככתוב בדברי ירמיהו (סל"ד) שלדברי הכל אינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג. <b>ועל</b> כרחך אתה אומר שחזרו וירמיהו החזירן. ומשו"ה לא. אוקמה בבית שני. שמא נתכוין על אחר שגלו קודם שחזרו. 
+<b>אלא כביצה. </b>ר"י סבר כביצה נמי פרקינן. (אע"ג דלית בחומשו ש"פ) גמרא. 
+<b>עיין </b>לשון תו' עד ונראה דכביצה היינו ש"פ. <b>זה</b> מדויק. לפי מ"ש בס"ד רפ"ט דשביעית. שנמצא ככר בפונדיון. הלקוח מנחתום. שוה איסר. והוא שמונה ביצים. (כמ"ש רפ"ט דעירובין) והפרוטה היא אחד משמונה באיסר האיטלקי. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>נותנין שלשים.</b> אבל פרוטה לא בעו למיתב. מה נפשך אי בתר שומא דידהו אזלינן. לא צריך אלא ך"ה ופרוטה. אי בתר מאי דשמה היאך ניזיל. הא לא שויא אלא ך"ה. ובהדי חומשיה לא הוי אלא שלשים. 
+<b>ונראה </b>שהוא הדין אם אמרו בעלים תחלה בעשרים ועוד שלש פרוטות. אין הבעלים נותנין בסוף אלא שלשים. ואין מחשבין פרוטות. עד שיאמרו בעשרים ועוד ארבע פרוטות. כדי שיהא בחומשו פרוטה. אז נחשבת לקרן. ואם אחד מוסיף על הקרן עם חומשו. אומרים הגיעתך. וכל עוד שאין השומא של זה מגיע. לקרן וחומש של בעלים. צריכין הבעלים לתת כשומא של זה. וחומש של שומא שלהם. <b>נמצא</b> כששמוה בעלים בעשרים ופרוט' או שתים ושלש. ואחד אומר בעשרים וחמש הבעלים נותנין שלשים. ואם שמוה בעשרים ועוד ארבע פרוטות. והלה שמה בך"ה. הבעלים נותנין שלשים ואחד. <b>וטעמא</b> דלא יהבינן להאיך דאמר בך"ה. אפילו לא אמדו בעלים אלא בעשרים ופרוטה. היינו משום דקמשתרשא ליה להיאך פרוטה. דהויא ממונא לגבי הקדש. ומעל הלה. כדתני בהזהב. הנהנה ש"פ מההקדש מעל. משא"כ בעלים. דלא משתרשי בהכי. דהא קיהבי טפי. אמאי דשיימוה. משו"ה הך פרוטה לא חשיבא ממונא דהקדש. ולא מתהנו מידי. עד דאמרי טפי מעשרים. ארבע פרוטות. דהשתא ודאי חשיב ממונא גבי בעלים נמי. משום דאיתיה בתוספת חומש. דאין חומש פחות מפרוטה. משו"ה כה"ג נעשה קרן. ולא סגי דלא יהבי קרן וחומש דידהו. וגם מה שהוסיף אחר על הקרן. <b>אבל</b> כל כמה דליכא בשומא דבעלים ד' פרוטות. ליתינהו בתוספת חומש. משו"ה בציר מארבע פרוטות. לא מיחשב קרנא. וכיון דהקדש אינו מפסיד מקרן. תו לא צריך. <b>וי"ל</b> בד"א. דלעולם צריכין בעלים לתת גם הפרוטה ופרוטות שהוסיפו. ולא חש למתנינהו. כדלא חש לה מעיקרא. וכי היכי דלא דק בפרוטה לחומרא. ה"ה לקולא לא דק. אע"ג דמשכחת נמי טפי מפרוטה. דממילא משמע. שצריך לתת שומא. וחומש שרצה להוסיף מתחלה. ודוק. 
+<b>ודינר. </b>עיין רע"ב. <b>ואע"ג</b> דהכי אוקי לה תלמודא. איכא למידק. דהויא לה משנה שאינה צריכה. ומאי רצו ולא רצו. הא היינו הך דרישא. ובבא יתירא היא לגמרי. 
+<b>הילכך </b>אמינא אנא. דאפ"ה לא נפקא מתניתין מפשטה. דקמ"ל נמי. אם רצו בעלים להוסיף. וגם לתת חומש. לעולם מוסיפין. ואין הלה יכול לעכב. כך נראה לי. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>המחרים </b>כו' עבדו. אע"ג דעבד עברי גופו קנוי. כדאמרינן פ"ק דקדושין. 
+<b>מכל </b>מקום אין לאדון רשות למכרו לאחר. כמו בהמה. 
+<b>רבי אומר נראין כו'. </b>ומ"ש הרע"ב מדנחית ר' לפרושי מלתיה דר"ש. ש"מ דהלכה כר"ש. ואיכא למדחי דלהכי נחית דלא תקשה עליה כו' ע"כ תי"ט. 
+<b>לא </b>הבנתי זה. ואיה מצא סוגיא כיוצא בה. שטורח רבי לפרש דברי תנא. אע"פ שאינו סובר כמותו. רק שלא יקשה עליו מאומה. דבר זה צריך עדות וראיה. ועוד יש לתמוה גם על הרע"ב גם על הר"מ. מי הזקיקם לכך. דרבי לפרושי נחית. וכ"ש לומר שרבי לא באר דעתו. אדרבה כך היה לו לומר. שרבי ודאי באר דעתו. שהלכה היא. שהרי אמר נראין דברי ר"י בקרקעות. שאף ר"ש מודה לו. ונראין דברי ר"ש במטלטלין. שטעמו ונימוקו עמו. א"כ פשיטא הילכתא כוותיה. ובכל מקום הלכה כדברי המכריע. <b>ואלמלא</b> נתן רשות להגיה. הייתי מוחק מלת לא. וצריך להיות ורבי באר דעתו. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>חרמי כהנים. </b>שהחרימם ישראל לתנם לכהנים. 
+<b>אי נמי </b>אפילו החרימום כהנים. דאע"ג דתנן לעיל הכהנים אינן מחרימין. היינו סתם חרמים. ואליבא דחכמים. דבמשנה דלקמן אבל לא במפרש שמחרים נכסיו לכהנים. שמא ניתנים לכהנים אחרים. ואין להם פדיון. 
+<b>ריבב"א סתם חרמים לבד"ה </b>תימה דלא מפלגי הכא. כדתנן התם (פ"ב דנדרים) סתם חרמים ביהודה מותרין כו'. <b>ולפום</b> ההיא. איתא להא ולהא. וריב"ב דבח"ל הוה. בנציבין (מדינת אשור. ועתו' ר"פ) משו"ה קאמר סתם חרמים לבד"ה. דהו"ל דומיא דאנשי גליל. שאין מכירין את חרמי הכהנים. 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אינו פטור לגאול פחות משתי שנים</b> ואם מחזירה לוקח קודם. עובר הוא והמוכר בעשה. 
+<b>ונ"ל </b>דווקא להחזירה בדמי מקנתו. או בגירוע. אינו רשאי בתוך זמן זה. אבל לתתה לו במתנה. נראה שאינו אסור. <b>ושמא</b> אחר שקנאה לשתי שנים. וחל הקנין לשני תבואות. כה"ג נמי שרי לפדותה בתוך שתי שנים. אינו אסור אלא למכור מתחלה לפחות. דהא לא גמרינן מקראי אלא שתהא מכורה וקנויה לשתי שנים. והא בהכי איקיים ליה קרא כדכתיב. וצ"ע. 
+<b>כתי"ט </b>ד"ה היתה. צ"ל בהכי לא תנן דאין עולה כו'. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>אלא עם הראשון</b> כפי חשבונו עם הראשון נותן לשני ונוטל שדהו. <b>ואין</b> לשני על הראשון כלום. זה נראה פשוט. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>כמין רבית ואינה רבית</b> אתיא כר"י דס"ל צד אחד בריבית מותר. עיין בגמרא. 
+<b>שנה ועבורה</b> בין בשנה פשוטה. בין כו'. כצ"ל בפירוש רע"ב. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>עיר שגגותיה חומתה </b>(וכן בברייתא שבגמרא. ולא שור איגר היינו הך. כמו מאיגרא רמא). 
+<b>נ"ל </b>דתני הכי לרבותא. אע"ג דכותלי הבתים שוים וישרים. שאין אחד נכנס ואחד יוצא. וכן בגובה שוין הן. שכל כותלי הבתים מגיעין לגגותיהם בשוה. אין אחד מעדיף על חברו. באופן שהגגים נראים כאילו הם גג אחד. וכותלי הבתים יחד נראין כחומה אחת ממש. והגגין מוכיחים שנראין כאחד. משו"ה נקטינהו. <b>ושמא</b> אפילו אין לבתים כתלים לצד חוץ. אמרינן פי תקרה יורד וסותם. וגוד אחית מחיצתא. 
+<b>ושאינה מוקפת </b>וכו' אבל המוקפת מיב"ן אע"פ שא"ל עכשיו. לרע"ב. <b>ואזדא</b> לה בשטת ראב"י דבגמרא דס"ל ק"ר קדשה לע"ל. ולפ"ז צ"ל במ"ש כגון קצרא כו' לא אלו בלבד. <b>ותי"ט</b> קמפרש לה אליבא דרישב"י דס"ל לא קדשה. ולא חלי ולא מרגיש. ובאמת גם הר"מ בחבור נראה כמזכה שטרא לבי תרי אך היא דעת שלישית כעין פשרה. אבל הראב"ד השיגו כדין. ועמ"ש בחי' גמרא שכיוונתי לדעתו ת"ל ומסייע ליה הא דתנן מימות יב"ן. דאתיא ככ"ע. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתי החצרים</b> שאין לעיירות חומה. כפירש"י אבל נ"ל ט"ס. וצ"ל שאין להם חומה כעיירות. תי"ט. <b>לא</b> הבנתי הגהה זו. אטו הני מתוותא דלית להו חומה. לאו עיירות נינהו. והכתיב מערי הפרזי. בערי הפרזות. ובריש מגלה תנן עיירות דלאו מוקפות. ובפ' הדר עיירות של בורגנין וס"ר עיירות בהר המלך היעלה על הדעת שהיו להן חומות. 
+<b>אולם </b>ההפרש שבין עיירות ובין הכפרים. הוא שהעיירות גדולות מהכפרים. גם בתיהם מסודרים. בנוים. זה אצל זה. ולהנה רחובות ושווקים מיושרים. משא"כ בכפרים שבתיהם מפוזרים ומפורדים. אחד הנה ואחד הנה. בלי חוצות. ולא בנינים נאים. גם בתיהם קלים ודלים. מעשה חומר לבנים. לא בנין אבנים. <b>ונראה</b> דלפום ריהטא אתהפכא ליה לתי"ט. לשון רש"י נכון. ותי"ט מטעי קטעי. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>אינו גואל כסדר הזה</b> נראה דקאי אדלעיל שלהי פ"ז. והוא סדר הכתוב בלוים. ותלמודא לא קבעי אלא לפרושי דלא ליתו למטעי. <b>מיהו</b> תנא ודאי דייק. משו"ה משנה לא זזה ממקומה. כדפרישנא זימנין טובא. 
+<b>מגרש </b>מקום פנוי מכלום. לשון רע"ב. לקוח מפירש"י. <b>לכאורה</b> משמע דיוקא דסוף לישניה. אבנין וזריעה בלחוד הוא דקפיד. ובנטיעה ליכא קפידא. <b>וקשיא</b> לרישא. דמשמע פנוי לגמרי בעי מהוי. להכי פריש בהדיא בסוטה פ"ה. שגם מאילנות היה פנוי. <b>איברא</b> אכתי איכא למימר. שאין נוטעים בו אילנות כפרדס. אבל מטע אילנות לטיול. ואבורנקי להסתופף בצלם. וכדרך שעושים לפני כרכים גדולים בארצות האלה. זהו ודאי נוייה של עיר. כאלה וכאלון אשר בשלכת מצבת בם (ישעיה ז') שמא היה מותר. וע"פ רש"י ד"א עה"פ בשלכת מצבת. דמסייע לי ודאי. וצ"ע. 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Arakhin/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Arakhin/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..7b4d73f848ee2e93c0bd9494c7216c9faeeea517
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Arakhin/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,291 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Arakhin
+לחם שמים על משנה ערכין
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Arakhin
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה ערכין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הכל </b>לאתויי בי"ג ויום א' כו'. ונראה שצ"ל בן י"ב ויום א' כו' תי"ט. <b>אומר</b> אני. בדיוק הוא. מ"ש בן י"ג. ולרבותא. דאפילו הוא בר י"ג. כי לא הביא שתי שערות. נמי דינא הכי. דודאי חד דינא הוא. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>הנכרי </b>עיין במגדל. גולות מים. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>הגוסס </b>המעלה ליחה בגרונו מפני צרות החזה. תרגום על צד תאמנה. על גססיהן. 
+<b>וכן </b>בגמרא דפרק בא סימן. שנושאות אחיהן על גססיהן (והוא מלשון לאידך גיסא. שהוא הצד ולפי שנושאות על שני צדדים. לכן הוא לשון רבים) והיינו חזה. 
+<b>ולא נערך </b>עתי"ט בשם התו'. דגוסס נודר ומעריך. ומסייע להו תי"ט מדלא תנן אלא לא נידר ולא נערך. <b>ולאו</b> דיוקא הוא. דבודאי לא משכחת בגוסס. דלהוי נודר ומעריך. שהגוסס הגמור. אי אפשר לו לברר דבריו ולהוציא המלות בשפתיו. והאי לאו בר הפלאה הוא. לא בדבור ולא במחשבה. משו"ה לא תני ליה תנא. ולא חש לה הר"מ. ומלישנא דתנא ברא נמי לא תידוק מידי. כמו שהרגיש תי"ט. 
+<b>ואיברא </b>סיפא דמתני' משמע לפום ריהטא כתו'. מדרי"א נודר ומעריך ומקדיש. ואפי' ת"ק נמי מודה ליה. כדאי' בהדיא בגמ'. בנודר ומעריך ומקדיש כ"ע לא פליגי. <b>מיהו</b> נ"ל. דלא קאי אלא איוצא ליהרג. אבל גוסס. פשיטא דלאו בר הכי הוא. וכי איתיה בר דעת. ומצי עביד הכי. א"כ ודאי אינו גוסס. ונידר ונערך ג"כ. שאינו אלא חולה. <b>ואפילו</b> הוא מסוכן. נ"ל שיש לו ערך. ואע"ג דאינו בכלל העמדה. מידי דהוי אתינוק. <b>וכתבתי</b> במגדל שגם הטריפה נערך. <b>מכל</b> מקום יש לתמוה על תי"ט. דלא דייק מסיפא. דלכאורה משמע הכי להדיא. 
+<b>בפירוש </b>רע"ב. וגובה מן היורשים. היינו שירשו נכסיו. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>ישבה על המשבר</b> פירש"י קודם שנגמר דינה. וליתא. דאיוצא ליהרג קאי. כו'. וה"ט דרישא דאין ממתינין משום עינוי הדין כו' תו'. 
+<b>ואני </b>אומר. מאן יימר. דילמא גזרת הכתוב היא. כדמרבינן מגם שניהם. ואי בתר טעמא אזלינן. ודרשינן טעמא דקרא. אמינא היינו טעמא. משום שהיא וולדה חטאו (דמה"ט ולד הנוגחת והנרבעת אסור שהיא וולדה נגחו ונרבעו) דולד ירך אמו <b>ומ"מ</b> אינו נהרג עמה. אלא כשנגמר דינו עמה. דאתרבי בהדה. דעדיין הוא כגופה. משא"כ אם נעקר לצאת קודם שנגמר דינה. כבר הוא גוף אחר נבדל בפ"ע. אבל אחר שנגמר דינה. הרי היא והוא כנהרגין חשובין. כדלעיל. ולפיכך אם באו לה אח"כ חבלי לדה. אין מושיבין אותה על המשבר. כך נ"ל עיקר כדעת רש"י. 
+<b>נהנין בשערה</b> לאו שערה ממש כו' דכתיב ותמת שם כו'. <b>עמ"ש</b> בס"ד בשי"ע (סמ"א). 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>פחות מסלע והעשיר</b> לאו דווקא פחות מסלע. אלא אפילו נתן כל הערך חוץ מסלע אחד. מגלגלין עליו את הכל. תו'. <b>פירוש</b> לדבריהם. אפי' נתן כל הערך שהעריכוהו חוץ מסלע. שאם העריכו הכהן חמש. ונתן ארבע. והעשיר. מגלגלין עליו כל ערך עשיר. ומשלים ארבעים וששה. ואתאן לרבנן. 
+<b>נותן חמשים</b> משלים עד חמשים. 
+<b>אין פתח בטועה</b> עיין תי"ט שהרכיב פיר"מ עם פירוש רש"י. ואינם עולים בקנה אחד. צ"ע. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ולא מוסיפין על שש </b>שמא כנגד ששת ימי החול. וכנגדן המלאכים בעלי שש כנפים. שבכל כנף אומרים שירה יום אחד מן השבוע. ובשבת א"ל כנף לומר ע"י שירה. ואז מכנף הארץ זמירות שמענו. כמ"ש תו' בפאר"מ בשם המדרש. 
+<b>ולא מוסיפין על י"ב </b>אפשר היה לומר בו עוד טעם. כנגד י"ב חדשי השנה. 
+<b>ובשנים עשר יום</b> שבהם גומרין ההלל כו' ור"ח דאקרי מועד. לא אקדיש בעשיית מלאכה כו'. 
+<b>אע"ג </b>דאין בו בטול מלאכה. כמו בח"ה. כמ"ש רע"ב מ"ב פ"ד דמגלה (ועמ"ש שם בס"ד). 
+<b>מ"מ </b>אינו אלא כח"ה. ואע"ג דאית ביה מוסף. בח"ה דפסח נמי אית ביה מוסף. 
+<b>ובשחיטת פסח שני</b> בודאי לא סגי דלא הוי מי שהיה טמא או בדרך רחוקה. משו"ה פסיק ותני. 
+<b>ושמא </b>הא דתנן ובי"ב יום בשנה. לאו דווקא בחיוב. אלא בדרך אפשרי. וקמ"ל בי"ב. ולא יותר. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>לוים היו</b> סבר מעלין מדוכן למעשר כו' ומשמע דלא ס"ל מעלין. אף ליוחסין תי"ט. <b>לא</b> ידענא מאי קאמר מר. אטו לוים לא מיוחסים נינהו. הא ודאי כי קאמר מעלים למעשרות. כ"ש ליוחסין. ובגמרא לשון אריכא הוא. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>אין פוחתין מששה טלאים </b>צ"ע מ"ט הפסיק בזו. בין מניני כלי הזמר. שהתחיל בהן. 
+<b>כדי לשבת ובי"ט</b> כו' לסימנא בעלמא נקטיה. דהא תמידים ומוספים טובא הוו. גמרא. 
+<b>ונ"ל </b>ה"פ. ודאי מוספין לא צריכי בקור ד' ימים. דהא אף בב"בג. לא גמיר ג"ש אלא בתמיד. ואין לך בו אלא חדושו. מניין לנו להוסיף עליו. אלא דלא ליקשי לך לישנא דמתניתין כדי לשבת. דמשמע ששה טלאים מספיקים לכל הקרבנות של שלשה ימים אלו. דהא סתמא תנן. ולא פריש תנא כדי לתמידים של כו'. אהא קמקשי טובא הוו עם מוספין. ומשני. סימנא בעלמא. ולעולם אתמידין לחוד קאי. 
+<b>אין פוחתין משתי חצוצרות </b>קראי כתיבי בהדיא. עחי' גמרא בס"ד. 
+<b>ותו </b>דלא סגי בלא"ה לשופר של ר"ה דמקדש. דבעינן שתי חצוצרות מן הצדדים. וקרא נמי אצטריך לחצוצרות דתעניות. <b>וליכא</b> למידק מ"ט לא נסיב תנא שני שופרות לתעניות. דשופר כיון דאיתיה בגבולין. לא נקטיה הכא. <b>עי"ל</b> דלא מני הכא. אלא צרכי העבודה. עמ"ש שילהי תמיד בס"ד. 
+<b>ומוסיפין </b>כו'. בגמרא מפרש עד ק"ך. והרמ"כ שאין מוסיפין יותר <b>אפשר</b> שהוא רמז לחצוצרות דמשה שנשתמש בהן כל ימי חייו. שהן ק"ך. ולא נשתמש בהן אדם אחר. אלא המה מידו נגזרו. ובא הרמז כנגד זה. שלא עמדו חצוצרות ראשונות בעולם יותר משני חיי משה. כי עמו ספו תמו. 
+<b>מתשעה כנורות</b> עיין חידושי גמרא. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>עיין </b>שם. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>בחולת המחוז</b> כרע"ב פ"א מקום שלא היו שדותיהן חשובים. <b>לפ"ז</b> יותר טוב לפרש חולת. מלשון חול הים. ר"ל ארץ של חול. שאינו מגדל פירות. וכמדומה שראיתי בספר כפתור ופרח. שיש בקעה רחבה על שפת ים הגדול. היא בעלת חול. שעליה התכוון כאן. ואף אם לא מצינו בלשון מקרא שם זה במשקל נקבי. אין בזה תימה וחידוש. שכמוהו נמצא לרוב בלשון חכמים. 
+<b>בזרע חומר שעורים </b>והוא במדתו רע"ד על רע"ד אמה. <b>וצ"ע</b> אם היא פחות משעור זה מה דינו. 
+<b>סבסטי </b>היא שומרון. ועליה אמר הנביא ושמתי שומרון למטעי כרם. 
+<b>פגם </b>שמין כמה אדם רוצה ליתן בין שפחה בתולה לשפחה בעולה. <b>אע"ג</b> דחייב גם על שלא כדרכה. אפ"ה איכא קורת רוח לבועל את שאינה פגומה. שחביבה עליו. והנאתו מרובה. יתר מאד מבועל פגומה. שהיא מאוסה ומגונה בעיניו. אע"פ שלענין סתם ביאה של בתולה. דא ודא אחת היא. מ"מ אינה דומה הנאה דבעילת אהובה. לשל שנואה. שנפשו בחלה בה. ורגזה ארץ תחת שנואה כי תבעל. 
+<b>באונס ובמפתה להקל ולהחמיר </b>יש כאן פעמים קולא. אם אנס או פתה גדולה שבכהונה. אע"פ שבנות משפחתה גובין ארבע מאות זוז בכתובתה (כאותה ששנינו פ"ק דכתובות מ"ה) אינו נותן אלא חמשים סלעים. כמו שנותן לקטנה פחותה שבישראל. ופעמים חומרא. כשאנס ופתה קטנה בישראל ופחותה. שנותן חמשים. כדרך שנותן לגדולה וחשובה שבכהונה. 
+<b>הכל לפי המבייש כו'. </b>וצ"ע אמאי מפרש דין הבושת. ולא הפגם תי"ט. <b>ונ"ל</b> פשוט. שהוא בכלל לפי המתבייש. כי הגדולה ודאי נפגמת יותר. שוב ראיתי שכ"כ תו' בכתובות בפירוש. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>שמע העני ואמר מה שאמר זה עלי </b>נותן ערך עשיר. <b>נראה</b> פשוט. הוא הדין איפכא. עני שאמר ערכי עלי. שמע העשיר. ואמר מה שאמר זה עלי. אינו נותן אלא ערך עני. <b>אלא</b> חדא נקט לרבותא. אע"ג דלא אפשר ליה האידנא. צריך לשלם כשיעשיר. וצריך בדיקה בספרים. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ילד מבן ך' עד בן ס' כו' </b>לשון רש"י <b>לרבותא</b> נקטה. וה"ה בן י"ג משנעשה איש דאיתיה בנדר. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ושוקל </b>כו'. עתי"ט ויתכן בעיני שהרמב"ם מפרש ושוקל דמתני' מלישנא שקל קלא ופתק ביה כו'. 
+<b>במ"כ </b>הוא דרך זר ועקש. רחוק מאד לפרש כך. חס ליה להר"מ משבוש כזה. 
+<b>אבל </b>א"צ לדחוק לגמרי. כי לדרכו ז"ל דיבר התנא על שם התכלית. שהוא תחלת המחשבה. לפיכך הקדימו. עם היותו סוף המעשה. וכך היא סברת ר"א בתו'. אע"פ שלא עלה על דעתו להוציא הלשון ממשמעותו. וכר"י צריך באור. ואין כאן מקומו. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>שאין דמים למתים </b>עיין קול רמ"ז. מ"ש על תי"ט. אבל הטעם כדפרש"י. דמחוסר אומדנא כו' אין הנדר חל על ממונו. שאין דמים למתים. כי לא במותו יקח הכל. <b>גם</b> אנכי ככה דמיתי. <b>אמנם</b> להלן מ"ה גבי מת השור. לא משמע הכי בפירוש רע"ב. וק"ל. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>ערך ראשי וערך כבדי עלי </b>כו'. נקט הכי בדווקא. דלא סגי בהו עד דאמר ערך כל הראש כל הכבד. <b>אבל</b> אמר ערך חצי הראש. בלא מוח וחצי כבד. שלא במקום מרה וחיותא. לא כלום הוא. משא"כ באבר שהנשמה תלויה אפי' בנקיבתו. כגון הלב והריאה. גם האומר ערך חצי לבי. או חצי ריאתי עלי. נותן ערך כולו. 
+<b>זה הכלל </b>לאתויי כל האיברים שהנשמה תלויה בהם. שאם אמר דמי חצי כבדי עלי. נותן דמי כולו. לשון רע"ב לקח מפירוש ר"מ. <b>ולא</b> נודע מנין לו. והוא נגד האמת. שהרי אין חצי כבד מטריף. אם אינו במקום מרה וחיותה. ובפרק מש"א מוכח בהדיא. דאין חלוק בין אדם לבהמה בענין זה. 
+<b>ושמא </b>מפני הספק. מ"מ נותן ערך כולו. כי לא פורש על איזה חצי נתכוין. צ"ע. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>חייבי חטאות </b> וחטאת נזיר. הואיל ולאו לכפרה אתיא כו'. <b>עמו"ק</b> א"ח (סי' א'). 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שום היתומים</b> עתי"ט בשם הר"ן מ"ט נזקקין לכתובת אשה. שאם אין אנו נזקקין. הרי היא נמנעה מתחלה לבוא ונמצאת מפסידתם (כצ"ל) מזונות ע"כ. 
+<b>ועוד </b>על כרחך אתה נותן לה או כתובתה. או מזונותיה. שאל"כ מה תאכל. 
+<b>ומכריזין בבוקר ובערב </b>בשעת הוצאת פועלים ובשעת הכנסת פועלים. ב) עתי"ט בשם התו'. שאין לפרש בשעת הוצאת פועלים מביתם ליכנס למלאכתם כו' שאין דרך לעשות כן שיתבטלו ממלאכתן. <b>ר"ל</b> אם ילכו בבוקר לראותה בשעה שיוצאין למלאכתן הרי מתבטלין. <b>אבל</b> איני רואה מה המונע לפרשו כסדר השנוי וכמשמעו. והיינו בבוקר בשעת הוצאת פועלים כפשטו. וכמש"ה יצא אדם לפעלו. אז אומר לפועלים שיירוה לי בעת הפנאי שלכם. אם בצהרים לעת האוכל. או לעת ערב. ובערב שומע קול הכרוז שנית. ונזכר מה שאמר להם בבוקר. הולך ושואלם. והרי זה נכון. מהצורך לדוחק. 
+<b>כשיגרשנה ידירנה</b> כתו' תימה לרבי למה ידור כו' והלא אינו רוצה שתגבה. <b>פירוש</b> לדבריהם. שאם היה רצונו שתגבה כתובתה. לא היה מקדיש. למה לו לעשות קנוניא. אלא ודאי סבור היה שהקדש מפקיע שעבודה. ונתכוין להפסידה כתובתה. לפיכך הקדיש תחלה. ואח"כ גירשה. שאם היה מגרשה תחלה. על כרחו צריך לתת כתובתה. <b>ותרצו</b> דחיישינן שמא אחר שהקדיש נתחרט שיצא ריק מנכסיו. לפיכך עתה מתחרט עושה קנוניא. לכן מגרשה ורצונו להחזירה. וכיון דחיישינן לקנוניא כו'. 
+<b>קנוניא </b>הוא כמו בלע"ז לטיני. קאנפענציע הוא לשון התאחדות בין שני צדדים בהבטחת קשר ענין. התחייבות זה לזה. וסילוק זה מזה. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>הקדיש תשעים כו'. </b>ע"פ רע"ב עד אבל אם הנכסים שהקדיש אין שוין חצי החוב לא גבי מנייהו. <b>דבר</b> זה צריך באור רחב. אם היו מרובין בשעת הלואה. ונתמעטו. או מעוטין. ונתרבו. ביוקר. או ע"י ירושה. וכיוצא בזה. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>נותנין לו שני כלי אומנות </b>נראה בטעם הדבר. שאם ישבר או יתקלקל האחד. ישאר לו עוד אחד. <b>אכן</b> יש כלים. צריכין להיות כפולים בהכרח. כענין מעצדים. שהן מה שקורין הובי"ל בל"א. שצריך לו אחת גדולה. שאינה מחלקת היטב. רק נוטלת השפאים הגסים. מה שקשה מאד להטעות עם הדקה ממנה. שהיא משווה ומחלקת היטב. וכן מגרות. צריכות שתים לחרשי עץ אחת גדולה. שנוסרין בה שני בני אדם כאחד. ואחת קטנה. שמשתמשין בה ביד אחת. לחתוך דבר קטן ודק. ושמא לכך נסיב להו תנא. ודווקא הני וכל דדמי להו. דלא סגי בלא"ה. לאפוקי מידי אחרינא. דלא צריך כולי האי לתרי מאני מנייהו. כגון מקבת. דבחד מצי למעבד כל מאי דצריך ובעי. לא יהבינן ליה אלא חדא. אע"ג דאיתנהו בכמה גווני. וכן פטיש ובן פטיש. וכדתנן ספכ"ט דכלים וצריך עיון. 
+<b>חרש נותנין לו שני מעצדים ושתי מגרות </b>ז"ל תי"ט לסימנא בעלמא. וכן לכל הכלים שצריך לאומנותו זאת. אך ראיתי בארץ רוסיא שא"צ לכלים אחרים עכ"ל. <b>לא</b> ידענא לצייר. איך אפשר לעשות מלאכה בלי מקבת או פטיש. שהוא ודאי כלי ראש וראשון לכל מלאכת חרש. בלעדו לא ירים איש עושה מלאכה את ידו. לפעול כל מאומה. במלאכות ואומנות הראשיות. <b>רק</b> את זה ראיתי בארץ הגר. שיש להן פטיש או קופיץ וקרדום. בשני ראשים. האחד עושה מעשה פטיש. והצד השני חד מלוטש. פועל מלאכת סכין ומגירה ומעצד. כי בו בלבד בוקע חותך ונוסר. ומשווה ומחליק ומייפה הלוח. כבמעצד. <b>אי הכי</b> קשיא ודאי. מ"ט שבקיה תנא להאי. דלא אפשר בלא"ה. ונסיב להני דאפשר בלא הם. אי לאו משום דנקיט בדדמי. והוא הדין לאינך דדמיין להו. משא"כ פטיש ומקבת. כיון דבחד סגי. לא תני ליה. אע"ג דלא אפשר בלא הוא. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>מעלין </b>לשון עילוי. ידוע ורגיל במשנה ותלמוד. כמו הקדש עילוי. דשילהי פ"ח דמכלתין (ומ"ג פ"ו דתמורה) אכן מעלינן ליה כנכסי דבי בר מריון. וכן רבים. ותי"ט נדחק בחנם. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>בצבע </b>כתי"ט ויראה דבגדים צבועין. קרוים צבע בלשון משנה. ואולי ישתנה משקלו כו' עכ"ל. <b>ואינו</b> כן. אבל בגמרא פ"ט דקמא משמע דצבע לשון תואר. גרסינן. בשקל גנב. והוא הצובע שעושה מלאכת הצביעה. 
+<b>שצבען לשמן</b> הא דבעי הכא מעשה בגופייהו. ולא כייל להו עם סנדלים בחדא. והול"ל ולא בכסות וסנדלים שלקחן לשמן. <b>אורחא</b> דמילתא נקיט. משום שהאשה חייבת לעשות בצמר. ומיירי בכסות שעשתה. <b>ורבותא</b> קמ"ל נמי בהכי אגב אורחא. דמשו"ה לאו דידה נינהו. עד שיעשה מעשה ויצבעם. ולא סגי במאי דעבדה אדעתא דידה. אלא עד שיעשה הוא מעשה המוכיח לשמן. <b>וכהאי</b> גוונא סגי. אע"ג דאינו אלא צבע. שוב אין לו זכות באותו צבע. ואע"פ שלא עשה מעשה בגוף הבגד. קס"ד דלא נפיק מרשותיה. קמ"ל דהצבע מושך הכסות אחריו. <b>והשתא</b> הוה אתי שפיר טפי. לישנא דצבע בשש נקודות. אי לאו דלישנא דגמרא הנ"ל. לא משמע הכי כנ"ל. אלא באומן של מלאכת צביעה עסקינן. שהוא המקדיש והמעריך. 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אבל ההקדש מחשב חדשים </b>ז"ל הגמרא. ת"ר כו'. מנין שאם אתה רוצה לעשות חדשים לשנה עושה. היכי דמי. כגון דאקדשה בפלגא דארבעין ותמני. ר"ל וחשב לו הכהן מכל מקום. 
+<b>פירוש </b>שאם אתה רוצה. אגזבר קאי. דהוא כהן ההחשב לו השנים. דבדידיה תליא מילתא. שאם רואה ריוח להקדש בחישוב חדשים לשנה. הרי זה מחשב. כדתנן אבל ההקדש מחשב חדשים. והיינו בין לקולא בין לחומרא. רק שיהא תועלת להקדש. יכול ורשאי לעשות כן. 
+<b>לחומרא </b>כיצד. כגון שהקדיש בפרדסות סבסטי. ודכותה. ובא לגאול פחות משתי שנים לפני היובל. יש לו להקדש לחשב החדשים שיצאו ביציאה גמורה. ולא מיפרקא אלא בחמשים כסף. כדפרש"י במתני'. <b>ולקולא</b> היכי דמי. כגון שהקדיש שדהו מפני רעתה. שאינה שוה דמי יציאתה. ואין הנאה להקדש אם תשאר ביד הגזבר. ועכשיו אם יחשב חדשים שיצאו ביציאה גמורה. ודאי לא יגאלוה הבעלים בחמשים כסף. ויהא ההקדש נפסד. אם נחמיר בכך. לכן נתנה תורה רשות אפי' לחשב חדשים להקל. דהיינו כה"ג. דחושב החדשים להקל. דהיינו כה"ג. דחושב החדשים הבאים. לשנה. והוו להו שתי שנים לפני היובל. ומיפרקא בשתי סלעים ותרי פונדיונין. כיון דניחא ליה להקדש בהכי. אע"ג דהויא רווחא דידיה כדפרש"י ההא. ור"ל דרווחא דמקדיש. <b>והא</b> הוא דקמפרשא הך ברייתא טפי ממתני'. 
+<b>ובהכי </b>ניחא טפי דנקט תלמודא דאקדשה כו'. אע"ג דודאי לאו בהקדש תליא מילתא. אלא בשעת גאולה כמ"ש תו'. מ"מ מילתא אגב אורחא הוא דנקט. דכה"ג לא חייס המקדיש על נכסיו. ועביד לאקדושה אפילו פחות משתים שנים. ונכון הדבר בעז"ה. <b>ונתיישב</b> פירש"י היטב. שלא יהיו דבריו סותרין זה את זה. וממילא גם הר"מ (פ"ד מה"ל ערכין הלכה ח') מוצל מהשגת הר"א. שחשדו מסתירה רצה לשבש הספרים. ובמ"ש בס"ד נתבאר שגרסתו ישרה. אין בה נפתל ועקש. ודברי ר"מ נכוחים למבין. דוק. 
+<b>נותן בזרע חומר שעורים</b> עמש"ל פ"ג מ"ב. 
+<b>בשעת היובל </b>עתי"ט בשם תו'. דמפרש בשנת היובל שנה שאחר היובל. <b>ויש</b> לו חברים גם במקרא. ע"ס מלכים (אכ"ב) עה"פ בשנת י"ז ליהושפט. וזולת ע"פ לס"ע. גם בתורה מצינו עוד גדולה מזו בשנת הארבעים. והוא מופלגת ממנה הרבה לפניה (עיין בספר אם לבינה. ולעיל פי"ד דזבחים) ככה יתכן גם לאחריה. 
+<b>גאלה אחר וגאלה מידו </b>אינו יוצאה מידו ביובל. עתי"ט שהביא ברייתא דת"כ. דאייתי תלמודא לענין יובל שני. דמתניתין דלקמן. ורצה להוכיח ממנה בענין יובל ראשון. דאיירי תנא הכא. וערבב הדברים. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>הגיע היובל ולא נגאלה</b> נראה פשוט שפירותיה עד היובל. להקדש בדק הבית. 
+<b>עד שיגאלנה אחר</b> צ"ע הגואל ביובל שני ובשלישי. איך הוא גואלה אליבא דר"א. אם בחמשים שקל לכל יובל. או בחד חמשים שקל סגי ליה. 
+<b>רא"א לא נכנסין כו'. </b>וטעמא דר"א דכתיב והיה השדה בצאתו ביובל. משמע כשתצא מיד הגואל כו' אבל בצאתו מיד הקדש לא משמע. דאכתי לא אשמעינן קרא הקדש יהא יוצא ביובל מכח בדק הבית. עכ"ל רש"י בגמרא. <b>ונ"ל</b> כוונתו לומר אע"ג דכי נפיק לכהנים נמי קודש הוא. דהכי כתיב והיה בצאתו ביובל קודש לה'. א"כ במילתא קמייתא קאי. דמעיקרא קודש. והשתא קודש. משו"ה לא אצטריך קרא לאשמועינן כיון דלאו יציאה הויא. להכי קאמר דמכל מקום שני כחות הן בהקדש. ואכתי הוי צריך לאשמועינן דיוצא ביובל מכח הקדש בדק הבית. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>כהנים כו'. </b>ערע"ב. אבל ישראל כו'. <b>ע"ל</b> ריש פרקין. בתי"ט ד"ה בשעת היובל. 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בשעה שאין יובל נוהג. </b>כגון לאחר שגלו שבט ראובן וגד כו' רש"י. וכתו' דניחא השתא דמיירי בזמן הבית. <b>ואכתי</b> לא ניחא. דהא בימי צדקיהו כבר גלו. ועדיין היה דין עבד עברי נוהג. ככתוב בדברי ירמיהו (סל"ד) שלדברי הכל אינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג. <b>ועל</b> כרחך אתה אומר שחזרו וירמיהו החזירן. ומשו"ה לא. אוקמה בבית שני. שמא נתכוין על אחר שגלו קודם שחזרו. 
+<b>אלא כביצה. </b>ר"י סבר כביצה נמי פרקינן. (אע"ג דלית בחומשו ש"פ) גמרא. 
+<b>עיין </b>לשון תו' עד ונראה דכביצה היינו ש"פ. <b>זה</b> מדויק. לפי מ"ש בס"ד רפ"ט דשביעית. שנמצא ככר בפונדיון. הלקוח מנחתום. שוה איסר. והוא שמונה ביצים. (כמ"ש רפ"ט דעירובין) והפרוטה היא אחד משמונה באיסר האיטלקי. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>נותנין שלשים.</b> אבל פרוטה לא בעו למיתב. מה נפשך אי בתר שומא דידהו אזלינן. לא צריך אלא ך"ה ופרוטה. אי בתר מאי דשמה היאך ניזיל. הא לא שויא אלא ך"ה. ובהדי חומשיה לא הוי אלא שלשים. 
+<b>ונראה </b>שהוא הדין אם אמרו בעלים תחלה בעשרים ועוד שלש פרוטות. אין הבעלים נותנין בסוף אלא שלשים. ואין מחשבין פרוטות. עד שיאמרו בעשרים ועוד ארבע פרוטות. כדי שיהא בחומשו פרוטה. אז נחשבת לקרן. ואם אחד מוסיף על הקרן עם חומשו. אומרים הגיעתך. וכל עוד שאין השומא של זה מגיע. לקרן וחומש של בעלים. צריכין הבעלים לתת כשומא של זה. וחומש של שומא שלהם. <b>נמצא</b> כששמוה בעלים בעשרים ופרוט' או שתים ושלש. ואחד אומר בעשרים וחמש הבעלים נותנין שלשים. ואם שמוה בעשרים ועוד ארבע פרוטות. והלה שמה בך"ה. הבעלים נותנין שלשים ואחד. <b>וטעמא</b> דלא יהבינן להאיך דאמר בך"ה. אפילו לא אמדו בעלים אלא בעשרים ופרוטה. היינו משום דקמשתרשא ליה להיאך פרוטה. דהויא ממונא לגבי הקדש. ומעל הלה. כדתני בהזהב. הנהנה ש"פ מההקדש מעל. משא"כ בעלים. דלא משתרשי בהכי. דהא קיהבי טפי. אמאי דשיימוה. משו"ה הך פרוטה לא חשיבא ממונא דהקדש. ולא מתהנו מידי. עד דאמרי טפי מעשרים. ארבע פרוטות. דהשתא ודאי חשיב ממונא גבי בעלים נמי. משום דאיתיה בתוספת חומש. דאין חומש פחות מפרוטה. משו"ה כה"ג נעשה קרן. ולא סגי דלא יהבי קרן וחומש דידהו. וגם מה שהוסיף אחר על הקרן. <b>אבל</b> כל כמה דליכא בשומא דבעלים ד' פרוטות. ליתינהו בתוספת חומש. משו"ה בציר מארבע פרוטות. לא מיחשב קרנא. וכיון דהקדש אינו מפסיד מקרן. תו לא צריך. <b>וי"ל</b> בד"א. דלעולם צריכין בעלים לתת גם הפרוטה ופרוטות שהוסיפו. ולא חש למתנינהו. כדלא חש לה מעיקרא. וכי היכי דלא דק בפרוטה לחומרא. ה"ה לקולא לא דק. אע"ג דמשכחת נמי טפי מפרוטה. דממילא משמע. שצריך לתת שומא. וחומש שרצה להוסיף מתחלה. ודוק. 
+<b>ודינר. </b>עיין רע"ב. <b>ואע"ג</b> דהכי אוקי לה תלמודא. איכא למידק. דהויא לה משנה שאינה צריכה. ומאי רצו ולא רצו. הא היינו הך דרישא. ובבא יתירא היא לגמרי. 
+<b>הילכך </b>אמינא אנא. דאפ"ה לא נפקא מתניתין מפשטה. דקמ"ל נמי. אם רצו בעלים להוסיף. וגם לתת חומש. לעולם מוסיפין. ואין הלה יכול לעכב. כך נראה לי. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>המחרים </b>כו' עבדו. אע"ג דעבד עברי גופו קנוי. כדאמרינן פ"ק דקדושין. 
+<b>מכל </b>מקום אין לאדון רשות למכרו לאחר. כמו בהמה. 
+<b>רבי אומר נראין כו'. </b>ומ"ש הרע"ב מדנחית ר' לפרושי מלתיה דר"ש. ש"מ דהלכה כר"ש. ואיכא למדחי דלהכי נחית דלא תקשה עליה כו' ע"כ תי"ט. 
+<b>לא </b>הבנתי זה. ואיה מצא סוגיא כיוצא בה. שטורח רבי לפרש דברי תנא. אע"פ שאינו סובר כמותו. רק שלא יקשה עליו מאומה. דבר זה צריך עדות וראיה. ועוד יש לתמוה גם על הרע"ב גם על הר"מ. מי הזקיקם לכך. דרבי לפרושי נחית. וכ"ש לומר שרבי לא באר דעתו. אדרבה כך היה לו לומר. שרבי ודאי באר דעתו. שהלכה היא. שהרי אמר נראין דברי ר"י בקרקעות. שאף ר"ש מודה לו. ונראין דברי ר"ש במטלטלין. שטעמו ונימוקו עמו. א"כ פשיטא הילכתא כוותיה. ובכל מקום הלכה כדברי המכריע. <b>ואלמלא</b> נתן רשות להגיה. הייתי מוחק מלת לא. וצריך להיות ורבי באר דעתו. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>חרמי כהנים. </b>שהחרימם ישראל לתנם לכהנים. 
+<b>אי נמי </b>אפילו החרימום כהנים. דאע"ג דתנן לעיל הכהנים אינן מחרימין. היינו סתם חרמים. ואליבא דחכמים. דבמשנה דלקמן אבל לא במפרש שמחרים נכסיו לכהנים. שמא ניתנים לכהנים אחרים. ואין להם פדיון. 
+<b>ריבב"א סתם חרמים לבד"ה </b>תימה דלא מפלגי הכא. כדתנן התם (פ"ב דנדרים) סתם חרמים ביהודה מותרין כו'. <b>ולפום</b> ההיא. איתא להא ולהא. וריב"ב דבח"ל הוה. בנציבין (מדינת אשור. ועתו' ר"פ) משו"ה קאמר סתם חרמים לבד"ה. דהו"ל דומיא דאנשי גליל. שאין מכירין את חרמי הכהנים. 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אינו פטור לגאול פחות משתי שנים</b> ואם מחזירה לוקח קודם. עובר הוא והמוכר בעשה. 
+<b>ונ"ל </b>דווקא להחזירה בדמי מקנתו. או בגירוע. אינו רשאי בתוך זמן זה. אבל לתתה לו במתנה. נראה שאינו אסור. <b>ושמא</b> אחר שקנאה לשתי שנים. וחל הקנין לשני תבואות. כה"ג נמי שרי לפדותה בתוך שתי שנים. אינו אסור אלא למכור מתחלה לפחות. דהא לא גמרינן מקראי אלא שתהא מכורה וקנויה לשתי שנים. והא בהכי איקיים ליה קרא כדכתיב. וצ"ע. 
+<b>כתי"ט </b>ד"ה היתה. צ"ל בהכי לא תנן דאין עולה כו'. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>אלא עם הראשון</b> כפי חשבונו עם הראשון נותן לשני ונוטל שדהו. <b>ואין</b> לשני על הראשון כלום. זה נראה פשוט. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>כמין רבית ואינה רבית</b> אתיא כר"י דס"ל צד אחד בריבית מותר. עיין בגמרא. 
+<b>שנה ועבורה</b> בין בשנה פשוטה. בין כו'. כצ"ל בפירוש רע"ב. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>עיר שגגותיה חומתה </b>(וכן בברייתא שבגמרא. ולא שור איגר היינו הך. כמו מאיגרא רמא). 
+<b>נ"ל </b>דתני הכי לרבותא. אע"ג דכותלי הבתים שוים וישרים. שאין אחד נכנס ואחד יוצא. וכן בגובה שוין הן. שכל כותלי הבתים מגיעין לגגותיהם בשוה. אין אחד מעדיף על חברו. באופן שהגגים נראים כאילו הם גג אחד. וכותלי הבתים יחד נראין כחומה אחת ממש. והגגין מוכיחים שנראין כאחד. משו"ה נקטינהו. <b>ושמא</b> אפילו אין לבתים כתלים לצד חוץ. אמרינן פי תקרה יורד וסותם. וגוד אחית מחיצתא. 
+<b>ושאינה מוקפת </b>וכו' אבל המוקפת מיב"ן אע"פ שא"ל עכשיו. לרע"ב. <b>ואזדא</b> לה בשטת ראב"י דבגמרא דס"ל ק"ר קדשה לע"ל. ולפ"ז צ"ל במ"ש כגון קצרא כו' לא אלו בלבד. <b>ותי"ט</b> קמפרש לה אליבא דרישב"י דס"ל לא קדשה. ולא חלי ולא מרגיש. ובאמת גם הר"מ בחבור נראה כמזכה שטרא לבי תרי אך היא דעת שלישית כעין פשרה. אבל הראב"ד השיגו כדין. ועמ"ש בחי' גמרא שכיוונתי לדעתו ת"ל ומסייע ליה הא דתנן מימות יב"ן. דאתיא ככ"ע. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתי החצרים</b> שאין לעיירות חומה. כפירש"י אבל נ"ל ט"ס. וצ"ל שאין להם חומה כעיירות. תי"ט. <b>לא</b> הבנתי הגהה זו. אטו הני מתוותא דלית להו חומה. לאו עיירות נינהו. והכתיב מערי הפרזי. בערי הפרזות. ובריש מגלה תנן עיירות דלאו מוקפות. ובפ' הדר עיירות של בורגנין וס"ר עיירות בהר המלך היעלה על הדעת שהיו להן חומות. 
+<b>אולם </b>ההפרש שבין עיירות ובין הכפרים. הוא שהעיירות גדולות מהכפרים. גם בתיהם מסודרים. בנוים. זה אצל זה. ולהנה רחובות ושווקים מיושרים. משא"כ בכפרים שבתיהם מפוזרים ומפורדים. אחד הנה ואחד הנה. בלי חוצות. ולא בנינים נאים. גם בתיהם קלים ודלים. מעשה חומר לבנים. לא בנין אבנים. <b>ונראה</b> דלפום ריהטא אתהפכא ליה לתי"ט. לשון רש"י נכון. ותי"ט מטעי קטעי. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>אינו גואל כסדר הזה</b> נראה דקאי אדלעיל שלהי פ"ז. והוא סדר הכתוב בלוים. ותלמודא לא קבעי אלא לפרושי דלא ליתו למטעי. <b>מיהו</b> תנא ודאי דייק. משו"ה משנה לא זזה ממקומה. כדפרישנא זימנין טובא. 
+<b>מגרש </b>מקום פנוי מכלום. לשון רע"ב. לקוח מפירש"י. <b>לכאורה</b> משמע דיוקא דסוף לישניה. אבנין וזריעה בלחוד הוא דקפיד. ובנטיעה ליכא קפידא. <b>וקשיא</b> לרישא. דמשמע פנוי לגמרי בעי מהוי. להכי פריש בהדיא בסוטה פ"ה. שגם מאילנות היה פנוי. <b>איברא</b> אכתי איכא למימר. שאין נוטעים בו אילנות כפרדס. אבל מטע אילנות לטיול. ואבורנקי להסתופף בצלם. וכדרך שעושים לפני כרכים גדולים בארצות האלה. זהו ודאי נוייה של עיר. כאלה וכאלון אשר בשלכת מצבת בם (ישעיה ז') שמא היה מותר. וע"פ רש"י ד"א עה"פ בשלכת מצבת. דמסייע לי ודאי. וצ"ע. 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Bekhorot/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Bekhorot/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a733388b5b79e5bb280c6420de40325ae433da2d
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Bekhorot/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt	
@@ -0,0 +1,355 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Bekhorot
+לחם שמים על משנה בכורות
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה בכורות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>שהיוצא כו'. </b>מ"ש רע"ב וחלב האדם מותר. כשפורש אבל לא פירש אסור מדרבנן. <b>כתב</b> הרא"ש דטעמא משום דאתי לאחלופי בבהמה טמאה. כיון דאין דרך לאכול בשר אדם. <b>ר"ל</b> מן החי. ומן המת אסור גם בהנאה. <b>וטפי</b> הוה ליה. למימר דאתי לאחלופי בחלב בהמה טמאה. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>מפריש טלה אחד לעצמו</b> צ"ע מ"ט לא אמרינן הכא נמי. אם בא לצאת ידי שמים חייב. כי ההיא דאיני יודע אם הלויתני שלהי קמא. 
+<b>וי"ל </b>שאני התם. דספק הבא בידי אדם הוא. שהרי נפל לו ספק בדעתו שמא ארע שהלוהו ושכח. מכלל שיש מקום לדבר. שיפול בו הספק. לכן לבו נוקפו משא"כ כאן הוי ספק הבא בידי שמים. ואין לבו נוקפו כלל. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בחיה</b> צבי ואיל. בקמץ היו"ד כו'. אבל איל שהוא מין בהמה. כולם היו"ד חרוק"ה. אם לא באס"ף תי"ט. <b>טעות</b> כי לא תקמ"ץ בו היו"ד לעולם. אלא האל"ף שלו נקמצת באס"ף. 
+<b>ולא בכוי</b> ש"מ דאיכא כוי בדקה כמו בגסה. דאי לאו הכי צריכא למימר. וכ"מ מדר"א שהוא ספק (והיינו הנולד מצבי הבא על התישה. או מתיש הבא על הצביה) כדאמרינן לענין או"ב. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>פסק רע"ב </b>אין הלכה כרשב"ג. <b>צ"ע</b> מ"ט. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>וחכ"א אי אפשר</b> קשיא לי. נהי דכה"ג לא אפשר לצמצם. מיהא אי איתא לדתני ההוא סבא (מנחות דלד"א) האיכא לאשכוחי בשני ראשין כאחת. ואיתא לדר"י הגלילי. ואמאי לא אשתמיט תנא לאשמועינן. <b>שמא</b> זהו שהביאו לר"מ ז"ל להשמיט דין בכור שיש לו שני ראשין לענין פדיון. כמ"ש במקומו בס"ד. ועיין ברכות הורי. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בנות שלש ודאי לכהן</b> עשי"ע (ספ"א). 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ותולש השער</b> עמ"ש בס"ד בהשמטת לחם שמים ח"א פ"ד דפאה. <b>וכתב</b> תי"ט ז"ל. ואיכא למידק אמאי תנן שער. דהא בצאן צמר מקרי. 
+<b>לזה </b>אני אומר. לא של כל צאן קרוי צמר. כי של עזים נמי לא צמר הוא. אלא נוצה של עזים מקרי. וגם שער הוא. כמו דפרה ושור. אבל הא דקתני בזכר של רחלים. ושערו. היינו משום שאינו נגזז (לפי שבכור היה) ושערו. מגודל וארוך. לפיכך הוא מדולדל. הילכך קרי ליה שפיר שער. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>פטור אתה</b> פירש"י וזה שהאכילה לכלבים איהו דאפסיד אנפשיה. <b>עיין</b> חי"ג בס"ד. 
+<b>שאתה מומחה</b> מ"ש רע"ב ברפ"ג דסנהדרין דאפילו נשא ונתן ביד פטור. <b>נ"ל</b> טעמא משום קנסא. שהיה לו ללמוד. שכל ישראל חייבין לידע המשניות. שהן פירוש התורה. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>הנוטל שכר לדון כו' </b>דכתיב ראה למדתי אתכם מה אני בחנם כו'. <b>פשוט</b> שהוא הדין לכל הוראות של תורה שאין רשאי להורות בשכר. דזיל בתר טעמא. <b>ורבותא</b> נקט תנא לדון. אע"ג דאית ביה דררא דממונא. ס"ד כיון דנהנה בע"ד מדבר שבממון. מהני נמי להדיין בשכר טרחיה. קמ"ל. וק"ו לשאר הוראה דאיסורא והתרא. 
+<b>ועתי"ט </b>ובתורת שוחד אפי' לזכות את הזכאי כו'. 
+<b>יותר </b>מזה אמרו. אפילו שקיל מתרווייהו. אסיר אם אינו שכר בטלה דמוכח <b>ז"ל</b> רע"ב וברבני אשכנז ראיתי שערוריה שלא יבוש הרב לטול עשרה זהובים כדי להיות חצי שעה על כתיבת ונתינת גט אחד. והעדים החותמים על הגט שני זהובים כו'. ואין זה הרב בעיני אלא גזלן ואנס. לפי שהוא יודע שאין נותנין גט בעירו שלא ברשותו. ונותן הגט בע"כ צריך שיתן לו כל חפצו. וחושש אני לגט שהוא פסול דהא תנן הנוטל שכר לדון כו' עכ"ל. <b>הרבה</b> לענות על רב. ולא ידענא למאי ניחוש לה (אם אמנם מ"ש בשם רמ"א שלא אמר כלום כו'. ואינו אלא למוד בעלמא. <b>זה</b> אינו מספיק לייפות כחא דהתרא. כי מה בכך שהוא למוד. הלא הלמוד בשכר כל עקרו אסור הוא. דהכי ילפינן מקרא אשר למדתי כו'. לכן עדיין צריכין אנו למודעי. ובמ"ש בס"ד מבואר היטב) האי לאו דינא הוא. וכי היכן מצינו בתורה שבכתב או שבע"פ שמוטל על הרב ומורה. לסדר נתינת גטין. והלא מדינא דמתני' האיש כותב את גטו. ויכול לגרש את אשתו בינו לבינה. בפני עדים שירצה (ואפילו עדים לא כתיבי באורייתא. דלא איברו סהדי אלא לשיקרא). ואינה אלא תקנת חכמים מפני תקון העולם כדי שלא יקלקלנה. ואין כתיבת ונתינת גט בכלל דינים לגמרי. <b>אלא</b> אם ארעו ספקות בדיני גטין. והוצרכו לשאול את פי החכם. בזה ודאי נראה פשוט. שחייב לפסוק הדין ולהורות בחנם. בלי שום שכר. כדרך שאמרו בדיני ממונות ובהוראות איסורים כדלעיל. <b>וכן</b> לדון בין איש לאשתו. אם צריך להוציאה בגט. או לקיימה (וכן הדבר בהוראת קדושין. עגונות וזקוקות). ודיני נדה וכתמים משפט אחד להם. שמחויב המורה הבקי לדון להורות ולפסוק על פי התורה בלי שום שכר כסף עובר. אע"פ שיצטרך להאריך העיון כפי עומק הענין. 
+<b>משא"כ </b>להתעכב בסדורו של גט כתיבתו ונתינתו. אין זה כלל מעסקי החכם (ולדבריו. גם הסופר יהא אסור לטול שכר כתיבה) רק מנהג הוא שנהגו בדורות אחרונים. למנוע נתינת גט אם לא ע"פ חכם העיר ובפומבי. מפני חומר הענין שארז"ל כל מי שאינו יודע בטיב גטין וקדושין אל יהא לו עסק עמהן. שיכול להרבות ממזרים בישראל לפיכך נהגו ישראל קדושים לתת הגט בפני הרב המורה דווקא. כדי להשמר מן המכשול. גם שאם יארעו בו ספיקות ועכובים. כשיצטרך הדבר לישאל שיהא החכם מזומן שם להודיעם איך להתנהג. שלא יתקלקל הגט ויבוא לידי שיהוי ועיכוב ודחוי ועיגון. ביחוד בדורות אחרונים שהוסיפו חומרות הרבה בנתינת ויצטרך להתעכב בסדור נתינת הגט כמה שעות. אין מן הדין והחיוב שיטריח עצמו הרב בעסק זה. שלא הטילה עליו תורה כלל. ובדין הוא שיטול שכרו משלם. שמתעכב בו לפעמים זמן רב ובטורח גדול. ובימי חכמי התלמוד מצאנו שהיו ממנין חכם מיוחד לסדר גטין. כדאמרינן רב אחי הוה ממונה אגטי. שהיה מסודר לדבר זה בלבד. מהטעם הנ"ל. ולא היו מטילין עסק זה אפילו על חכם הממונה בעיר לדון ולהורות. כי אין זה מדבריו המוטלין עליו. (על זו וודאי ידוו כל הדוים. שידעתי גם בילדותי (לפני דורי זה בזקנותי. פשיטא לא אכשור דרי. עכשיו זוהי כל חכמתם וחריצותם) מרבני אשכנז זקנים. גם שהיו חסידים יושבים בתענית מדי יום ביום. ודבר זה היה להם כחיוב. לטול שכר על עיונם בהוראת שאלת נשים ואפילו שהיו עשירים. שרי להו מרייהו. כבר ראיתי מי מהם בספר שו"ת שחיבר. שהפציר מאד לחתור דרך התר לאשה מוצאת דם כל פעם בבדיקה. הלך אחר שיחה נאה. כל המקל לו מגיד לו. ודחה בקנה רצוץ דברי האוסר. גם אל דבר חכם רופא ישראל לא שמע להחמיר. ונרגש כי רק נטיית דעתו אחר השכר עשתה זאת. כפי שהגידו לי אחרים. גם שמעתיו מפי חתנו. ואין צ"ל מן אותם הממלאים כרסם בתענוגות ב"א. ונטרפה דעתם בי"ש ומ"ד. שמלא מוחם. והיה יין וחליל משתיהם. וכחגים ינקופו כל ימיהם. וכל העולם דומה כמישור בעיניהם. בשכרם שאוכלים תדיר בעוה"ז מפרי פי מעשה הודאותיהם. כענין אותו המאורע שבקד"ח. אטו בשופטני עסקינן. אלה ודאי אין דיניהם דין. וכל מעשיהם בטלים וכלים בעשן מאליהם. ועשי"ע ואג"ב דפו"ח גם בהשמטה) עליהם צוח הנביא כהניה במחיר יורו. (אע"ג דאמרינן האי צ"מ כל מילי דמתא עליה רמיין) כנ"ז. וכי תעלה על דעתך שלא נטל שכר על מינויו זה. ולפ"ד הרע"ב אם היה נוטל שכר על זאת. גט שסדר בטל הוא ח"ו. ישתקע הדבר. <b>הרי</b> אמרו אפילו בדין ועדות. אם היה זקן ומתבטל ממלאכתו. נותן לו שכר בטלתו. <b>איברא</b> בהא משמע דשפיר קאמר. שלא יעשה הרב עצמו כמוכס העומד מאליו. ושאין לו קצבה. אלא צריך להשוות בו המדה (וכענין ששנינו באילא. שהתירו לו חכמים ליטול ארבע איסרות בדקה וששה בגסה. אע"ג דלא דמי. התם איכא חשדא. הכא ליכא חשדא. ונפיש בטירחא טובא) לעשות לו שכר דבר קצוב ע"פ טובי העיר. כדי להתרחק מן הכיעור. וכדרך מנהג קהלות שבישראל. להעמיד שכר קצוב לרב. בעד סידור קידושין. מאי שנא הא מהא. ולא עלה ע"ד אדם שיהא נקרא גזלן בשביל כך. ואע"פ שאין בו צורך כל כך לרב ומורה. ולא טורח. ובע"כ הוא דיהיב. עאכ"ו בסדור גט. דמדעתיה יהיב ליה אגר טרחיה. מיראת העונש הגדול. שיוכל לבוא לנותן הגט. בלי השגחת הרב. שאין כאן בית מיחוש משום דררא דממונא. ודאיסורא. ושרי ליה מריה לרע"ב שהפריז על המדה. להוציא לעז על גטין הראשונים דסדרו קמאי וקמאי דקמיה נגרי בני נגרא. ושקלי אגרא ופגרא. ולית דחש לה. אע"פ שהמונע ומוותר על שכר טרחתו. כמו שהיה נוהג אמ"ה זצ"ל. בודאי שכרו אתו. ועליו תבוא ברכת טוב. וברוך שהצילני מזה. מ"מ לא נמנעתי מללמד זכות בדבר אמת. כל זה ברור בעזה"י. <b>אך</b> מ"ש תי"ט בשם מהרמ"א לדחות דברי הרע"ב. משום דסדור הגט אינו אלא למוד בעלמא. אין זה מספיק כלל. כי מה בכך שהוא למוד. הלא הלמוד כל עצמו. הוא שאסור בשכר. כדילפינן ראה למדתי אתכם. על כן אין זה בנותן טעם. <b>אכן</b> מ"ש בעזה"י מתוקן יפה. דשאני למוד תורה. מטורח ובעול במעשה בדבר הרשות. <b>הא</b> למה זה דומה. למי שצריך למעקה לתפלין למזוזה לסוכה ודומיהם. האם יצטרך ללכת ולהראות המעשה בפועל. ולהטריח עצמו בכך. ולעמוד עליהן עד שיצא כלי ובנין למעשהו. וכן הענין בכתיבת ס"ת תפלין ומזוזות. מי יאמר להטיל שחובה על החכם והרב המורה. שילך ויעמוד על הסופרים. וישגיח עליהן שיהו נעשין כהלכתן. וכן אתה אומר בכל המצות המעשיות בכלל. שיש בהן טורח פעולה ויגיעה. שאין זה מוטל על הלומד תורה ומורה החכמה בלבד והידיעה (עם שבודאי צריך שיהא עינו ולבו על זה וכל כיוצא בו. לחוש לתקנת הצבור. שיזכו בתורה ובמצות. ושיהיו נשמרים מכל מכשול ושלא יצא דבר שאינו מתוקן מת"י העוסקים במלאכת שמים. ע"י חקירה ודרישה. אם עושים באמונה. זה ודאי מוטל עליו. ואמרינן (ערובין [מו"ק ו' ע"א]) ש"מ צ"מ במתא כל מיני דמתא עליה רמיין. אבל אינו מחויב לבטל מלמודו ללכת אצל העוסקים להספיק צרכי וכלי תשמישי המצ' לרבים ללמדם האומנות. אם לא לתלמידים היושבים לפניו ועוסקים באותן הלכות. אז ודאי הוא צריך ללמדם גם אופן עשיית תשמישי מצות וכל השייך להם ג"כ. בלי מחיר כסף). 
+<b>אולם </b>בעד כתיבת השו"ת רשאי לטול כדי הוצאה הצריכה לתת לסופר להעתיק (שאין המורה מחויב להוציא על זה מכיסו כלום. רק על טרחתו בלבד אינו רשאי לקחת מאומה בשכרו. אלא לא ירויח ולא יפסיד). שגם בימי חכמי התלמוד היה קצוב שכר כתיבת פס"ד בזוז (כסף מדינה) כדאיתא בבתרא (דקנ"ה) שטרא דמר בזוזא. זה היה שכרו של סופר הב"ד. ואם מרבים שכר לסופריהם וחזניהם ושמשים נענשים. כמ"ש בבני שמואל (פב"ב דנה"א) <b>כללא</b> דמילתא. סדר כתיבת הגט ונתינתו בפועל. וכן נתינת קדושין. אין בזה שייכות לדין ולמוד. ומותר לקבל עליהן שכר כמה דבעי. רק שיהא מרצון הנותן. או ע"פ מנהג בני העיר. <b>אמנם</b> להורות בשאלות וספקות הנולדות בין בדיני קדושין בין בדיני גטין כתובות חליצות והדומה להם. הכל חייב המורה ללמוד בחנם. ואסור לטול עליהן שכר כל שהוא. בין קצוב בין שאינו קצוב. במקומו ושלא במקומו. בזה אין ספק. אלא שבעו"ה נתקלקלו הדורות. משרבו בעלי הנאה. נתעוותו הדינין ונתקלקלו המעשים ואין נוח בעולם. 
+<b>ועדיין </b>נשאר לבאר. מה טיבו של היתר שכר עדי גט. דלכאורה בהא שפיר קאמר רע"ב. ומ"ש האחרונים להתנצל בזה. אינו מתקבל בדעת הישר. <b>איברא</b> לכי מעיינת בה. משכחת דמשום שכר עדות נמי ליכא קפידא בגט. מידי הוא טעמא. דהנוטל שכר להעיד עדותו בטלה. אלא משום חשדא. משא"כ האידנא בסתם גט הניתן בפומבי דלא שייך למחשדינהו כלל. אנן וכ"ע סהדי. ולא אצטריכו הני. אלא ליחודי ולאזמוני להו. ומה טעם לא יטלו שכר בטולם. במקום שאין חשד ופקפוק לעז של שקר כל עיקר. <b>הא</b> ודאי שבקה למתניתין דמוקמא נפשה. בעדות דבר שבצינעא כה"ג דווקא הוא דאסור לקבל שכר. <b>ואם</b> ידענו שנטל שכר להעיד. ואין אנו יודעין באמתת הדבר. דהיינו שיש מקום לספק בעדות זו הנחשדת. אז היא לבטלה. <b>משא"כ</b> בגט הנסדר וניתן בפרהסיא. שאין שייכות לחשד. וזה דבר ברור בטעמו ועד לעצמו. ובזה א"צ לדחוק כלל. ולית בה חששא. 
+<b>גם </b>אין דומה הנוטל שכר להעיד מה שיודע כבר ואינו נוטל שכרו רק בשביל העדתו בלבד. זהו שאסרו. משא"כ במקבלין שכר הליכה שהוזמנו לבוא לראות. ולידע. למען יוכלו להעיד כשיצטרכו לעדותן. שזה אינו נוטל שכר עדות. אך שכר טרחא שהולך ומתבטל. כדי לראות אמתת הענין. 
+<b>ואמנם </b>לענין מ"ש הר"מ בפ"ג מהל' ת"ת. ובס"ד המשנה פ"ד דאבות. עמ"ש בס"ד שם בעץ אבות. באורך וברוחב. <b>אבל</b> האחרונים שהשיגו עליו. ערבבו שני ענינים נפרדים. רחוקים זה מזה מאד. לא יקבלו השואה. 
+<b>מקלה </b>מלשון אשר קלם מלך בבל באש. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>עורות של נקבה </b>ות"ק סבר דילמא חתיך כו' וכי משיילי ליה מה חתוך זה. לפי שהחתוך ניכר שאינו דומה. <b>ונ"ל</b> דה"פ. דכי שיילי ליה. הא לא דמי חתוך זה למקום נקבות. הוא משיב עכברים אכלוה למקום הנקבות. ומפני שהיה מאוס בכך. חתכתי מקום אכילת עכברים. לפיכך אינו דומה. ואידך סבר. אפ"ה מידע ידיע וק"ל. 
+<b>וצואי </b>נקטיה לרבותא. אע"ג דהוה ליה טירחא. 
+<b>ולא </b>מיבעיא צמר שמכבנין אותו למילת. שלא היה צואי מעולם. והיינו דלא קאמר מצואי. כדי לרמוז על שני מיני צמר בלשון קצרה. 
+<b>גם </b>יש במשמעו. והיה צואי בשכבר. ועכשיו נתלבן. כמו שנמצאים רבים דוגמתו במקרא. כוי"ו דוירד מעשות החטאת. קצפת ונחטא. וירום תולעים ויבאש. וכן ומצאון ווי"ן נוספים. כמו ואיה וענה והדומים. 
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>רש"א כו'. </b>כרע"ב והלכה כר"ש. <b>הכי</b> מוכח בגמרא בעובדא דההוא טבחא. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ב"ה מתירין </b>עמ"ש שלהי פרקין בס"ד. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>הצורם </b>עיין מטפחת (ח"ב סכ"ד). 
+
+Mishnah 4
+
+<b>היה בכור</b> איל מנגח כו'. לרש"י. 
+<b>לא </b>אדע מדוע איל. ולא שור נגח. ושמא אורחא דמילתא היא. כי שור המועד לנגח. מסוכן הוא. ואין אדם ערב לגשת אליו לבעוט בו. גם קשה לעשות בו מום בבעיטה. 
+<b>רמ"א החשוד ע"ד </b>כו'. צריך לדעת ולזכור דכל חשוד דהכא. דאפניגו ביה אי מהימן לגבי אחריני. <b>היינו</b> דווקא שאינו חשוד רק על הנאת עצמו. דאע"ג דחטא. ישראל הוא. ואיכא למימר אע"ג דחשיד גבי דידיה לא חשיד להכשיל לאחרים. שאין אדם חוטא ולא לו. ומאן דפליג סבר כיון דנחשד על הדבר. והוא דבר קל בעיניו ומזלזל בו. תו לא מהימן עליה לגמרי. ושייך ביה חשדא אפילו לגבי אחריני. <b>אבל</b> במומר להכעיס. אף רק לדבר אחד. ודאי לכ"ע לא מהימנינן ליה ביה. וכדקיי"ל דכוותה גבי שחיטה. ודבר פשוט הוא. דלאו ברשיעי עסקינן הכא. אלא במאי דמורי ביה היתרא. דוק ותשכח. ולא תטעה ותשכח. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>לא ישחוט אלא ע"פ מומחה </b>נראה דר"י נמוקו עמו. בהא נמי. טעמא רבה אית בה. משום דאי שרית להו. אתו למשרי נמי מומין שאינן מובהקין. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>מכרוהו </b> אבשר קאי. והגהה שבתי"ט מוטעת. הוא בינה דייק. ולא דק. 
+<b>מכרוהו לנכרים </b>כרע"ב. וגבי בכור לא תני מכרוהו לנכרים. דבכור תמים אסור בהנאה. 
+<b>משו"ה </b>לא מיתני ליה ישלמו לו דמי טרפה בזול. כיון דהנאתו אסורה. הרי הם כאילו לא קבלו מאומה בעד הבשר שמכרו ממנו. ולא סגי דלא מהדר כל הדמים שלקח במכירה. <b>וכתי"ט</b> ואני תמה. שאע"פ שאסור בהנאה. אינו תופס דמיו כו'. 
+<b>ואני </b>אומר לו יהי כדבריו. שאין הדמים שקבלו אסורים בהנאה. מ"מ אין אלו דמי המקח. אלא כמתנה חשובים. וכהפקעת מלוה דנכרי דשריא. איך שיהא. הנך זוזי לאו דמי בשר הבכור נינהו. אלא מציאה הן. הילכך מיבעי ליה ודאי לאהדורי ללוקחים. דמי זבינא כוליה. על כל פנים. כך נ"ל. <b>משו"ה</b> לא תני ליה גבי בכור. כדפרישית אליבא דרע"ב. וא"צ לדחקו של תי"ט. 
+<b>וראיתי </b>בקרמ"ז. שהשיב על דתי"ט וז"ל. לק"מ. דאע"ג דאינו תופס דמיו. מ"מ לכתחלה אסור למכרו. ולא נחשדו ישראל על כך. ע"כ. <b>ולא</b> ידע מאי קאמר. דהא במכרו עסקינן. דכוותה בבכור הלוקחים שמכרוהו לגוים. בחזקת בעל מום מוכרים אותו. ולא עבדי איסורא. אמאי לא תנייה. אם לא כדתי"ט. שנהגו בו סלסול. או כדאמינא בס"ד. <b>ורמ"ז</b> לא ידע בשותא דמפרשים הכא. כד ניים ושכיב אמרה להך מילתא. 
+<b>ועדיין </b>צריך לבאר. דמכל מקום גם מ"ש תי"ט. לפי שישראל קדושים. ומחבבים דבר שהיה עליו קדושה. שלא להאכילו לנכרי ולכלב. 
+<b>לא </b>דייק. שאי אפשר לומר כך בהחלט. דהא תנן ב"ה מתירין. לכתחלה הוא ודאי. 
+<b>הא </b>אין לך לומר אלא כלשון הזה. דווקא להמנות נכרי עם ישראל לטפלו עמו. הוא דשרו ב"ה. מיהא למכרו לגוי. לא שרו אליבא דכ"ע. <b>ותדע</b> דהא בהדיא תנן חוץ מן הבכור כו' שאינו נמכר באטליז ולא נשקל בליטרא. הא קמן דאפילו למזבן לישראל לא מזלזלינן ביה כולי האי. ובן נח מדקדק אפילו על פחות מש"פ. סתמיה מקפיד על המשקל ואזיל שקיל בליטרא. ואפילו לא תקיל ליה. הרי זה ודאי חשוב כמוכרו באטליז. דמאי שנא. וזלזול גדול הוא זה. יותר ממוכרו לישראל באטליז. <b>לכך</b> נראה בעיני שזה שחשב התי"ט שחדש דבר מדעתו. אינו סלסול רצוני וחפצי בלבד. ומשום מילתא דלא שכיחא. גרידא. אלא דינא דמתני' הוא. דכה"ג ודאי זלזול גמור הוא דהוי. 
+<b>ישלמו לו דמי הטרפה </b> שהיא נמכרת בזול. כלומר שכן דרך טרפה שנמכרת בזול. והא ודאי שאם מכרוהו ביוקר. שמחשבין כפי הדמים שקבלו. עכ"ל תי"ט. <b>ואף</b> שהוא אצלו ז"ל ודאי לא ברירא לי כולי האי אע"ג דלכאורה הכי הוא. כי היאך הלה עושה סחורה בפרתו של חברו. <b>מ"מ</b> יש לומר. כיון דקנסוהו רבנן. ואפקרוהו אפילו לקרן הנאכל. השתא נמי דהדר ליה קרנא. מיהא טפי לא בעו לשלומי ליה. וזכו הלוקחים בשבח וריוח. כיון דעבד איסורא וחשב להכשילם. <b>ותו</b> הא דינא נמי הוא. מידי דהוה אמוכר יפות ונמצאו רעות. דלוקח יכול לחזור. לא מוכר (עמ"ש בס"ד שם). 
+<b>א"כ </b>תמה על עצמך. מצינו חוטא נשכר. אלא הכא נמי המקח קיים. קנו ומחזיר אונאה. וכי זבני. דידהו זבני. וברשותייהו אייקור. ואין לו אלא דמי טרפה. כן נראה יותר (עמש"ל גדולה מזו) ומתניתין נמי דיקא. מדלא מפליג בדידה. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הסחוס </b>ע"ל תי"ט בדל אוזן מתורגם חסחוס. <b>א"כ</b> הה"א שרשית. כמדומה ר"ל. לפי שאותיות הגרון מתחלפות. או רוצה. שתהא הגרסא כאן במשנה ג"כ חסחוס. בחי"ת כפילה בתיבה. <b>ושניהם</b> לא יתכנו (אף אם ודאי נמצא בתלמוד לרוב). ה"א וחי"ת מתחלפין. לא שייך כאן גם בלתי ה"א הידיעה יש כאן זרות כפול. <b>וא"צ</b> לומר כן. כי אות הכפל נופלת (בין בראשית תיבה. בין באמצע תיבה) פעמים רבות. וסובלת חסרונה והשמטתה בעברית וארמית. בין במקרא. בין במשנה וגמרא. דוק ותשכח טובא. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>שחור ונכנס בלבן </b>הכי גרסינן. ולא גרסינן ב"פ בשחור. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>חוטמו שנפגם כו'. </b>אבל נקבה מחיצה החולקת את החוטם. אינו מום. <b>תדע</b> שהרי נוקבין אותה לנוי. לתלות בו נזמי האף. 
+<b>שפתו כו'. </b>כלומר חודה החיצון. <b>נראה</b> היינו מקום שכלה האודם. ומתחיל העור. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>נפגם הזובן </b>אבל ניטל לא. וא"ת. שהרי בטרפות אתה מוצא כן. בניטל הטחול. תי"ט. 
+<b>לא </b>דק. התם לא הדר חלים טחול. אלא אע"פ שנטול הוא. ואינו חוזר לעולם. חיה היא הבהמה (ואפי' האדם בלי טחול. חי) וכאן דבר אחר הוא. צריך שיהא לה זובן. מידי הוא טעמא. אלא משום דהדר בריא. הילכך לא דמי לגמרי. 
+<b>במוקדשין </b>לאפוקי בכור דקדיש מאליו (גם לא נכלל במוקדשין אלא נקבות. כמש"ל (זבחים ספ"ג) אע"ג דמצוה נמי להקדישו בפה. משא"כ בנקבה. לא משכחת לה. אלא מוקדשת בפה דווקא. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>א"ל אלא ביצה אחת </b>עמ"ש בס"ד בספר אגרת בקורת. 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>יבלת </b>אפילו היא בלובן כו'. <b>לשון</b> רע"ב. לקוח מפיר"מ. <b>ותמיהא</b> דלא אתי כמסקנא דסוגיא דגמרא. ותי"ט לא חלי ולא מרגיש. 
+
+Mishnah 11
+
+<b>שאינו מגיע לערקוב</b> נראה שהעי"ן תחת האל"ף שבארכובה. אותיות הגרון מתחלפות. אלא לפי שיש בארכובה פרקים. לפיכך יחדו לזה שבאמצע הירך (כדמפרש ואזיל) משקל שם בפ"ע. מ"מ נגזר הוא ממנה. לפי שהוא חלק ידוע שבה. 
+
+Mishnah 12
+
+<b>ובעל יבלת. </b>פרע"ב בלובן שבעין ואין בה שער. <b>וליתא</b> אליבא דסוגיא דגמרא. כמש"ל מ"י. 
+<b>וזקן </b>עמ"ש בס"ד ליישב תמיהת התו' זבחים (דנ"ט סוף ע"ב) שנדחקו בחנם יע"ש. 
+<b>ושנעבדה בו עברה. </b>דת"ר כו' והרע"ב לא דקדק בלשונו. שמתחלה כתב שרבע את האשה. ואח"כ שנרבע תי"ט. <b>וי"ל</b> דדייק שפיר. מילתא אגב אורחא קמ"ל. לא שנא רבע. ל"ש נרבע. מיפסל. <b>ואע"ג</b> דהכא בזכר עסקינן. אתיא כי הא דכתיבנא פ"ז דסנהדרין מ"ד. דחייבין גם על הבהמה בשני משכבות. וה"ה ברובע זכר דבהמה. דחייב. ונפסל לקרבן. 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ואם יש לו כשר </b>קמ"ל אפילו אינה אלא שטה אחת בלבד כשר. ואי מרישא. הו"א אפילו יש לו הרבה. אלא שחסרה לו שטה. פסול. צריכא. 
+<b>שגביניו שוכבים </b>שערות גביניו ארוכים ומוטלים על עיניו. כענין רבי יוחנן כדאיתא בגמרא שלהי קמא (גבי עובדא דר"כ) ואיהו מחמת זקנה הוא דהוה ליה הכי. <b>וזקן</b> גרידא. אע"ג דלא הוי בעל מום. אבל אם נולד בו כזה מחמת זקנה. נראה דהוי מום גמור. ואפילו בשנמצאו כך בבחור בעל מום הוא. ואע"פ שיכול לספר אותם. ולקחת מהם מה שהוא יותר מהראוי להם. משמע דמ"מ לא נקרא מום עובר בכך. הכי מוכח קצת סתמא דמתני'. מדלא מפלגא. ועדיין צ"ע בחבור הר"מ. שמא אם יוכל להסתפר ולחזור מראית עיניו גם זהו פסול החוזר להכשרו. ולא פסול אלא כל זמן ששוכבים ור"י שאני דאזקין ליה טובא. וקשיא ליה. תספורת כה"ג. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>זוגדס </b>בתלמודא גריס זוגדם. <b>והוא</b> נוטריקון. שתי מלות. ר"ל זוג דומה ושוה. ע"פ רע"ב המכוון ע"ד סגי נהור. וק"ל. <b>ולפי</b> גרסת הספר בסמ"ך. יל"פ מורכב מלשון ארמי ולטיני ר"ל זוג דוס זוג. ידוע בלשון חכמים. מורה על דבר כפול. ודוס. הוא שלים בלע"ז. ר"ל זוג בלתי מתאחד. אבל הוא בעל זוג משונה. חלוק לשנים נפרדים. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>שאזניו קטנות</b> אבל גדולות לא קתני. <b>ובפ"ג</b> דלעיל (גבי בהמה. וכולן פוסלין באדם) תנינן נמי אזנו אחת קטנה ואחת גדולה. ואילו גדולות. לא שמעינן לגמרי. <b>וצ"ע</b> דהא גבי אדם. אזנים גדולות. הן מגונות. ונחשבות מום אף להדיוט. יותר מקטנות. אדרבה נוי הוא להם. והגדולות הן כשל חמור. גם לא הודיעונו שעורן של קטנות. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>אלא ביצה אחת</b> עמ"ש בס"ד באגרת בקורת. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>ואין ארכובותיו נושקות זו לזו</b> לפירש"י דלעיל בהעיקל. אע"פ שאינן עקומות. זו אין צריך לומר זו קתני. <b>איברא</b> יש לפרש המקיש. לא מחמת עיקום. אלא כמו המתחרד. וכענין שכתוב וארכובתיה דא לדא נקשן. 
+<b>השולט בשתי ידיו </b>דוק מנה. הא אטר. לכ"ע הוי מומא. <b>וצ"ע</b> אמאי לא תנייה בהדיא. ותני ושייריה לתנא דברייתא. מיהו מכללא משתמע שפיר. 
+<b>ר' פוסל</b> נ"מ טובא לכמה הלכתא בדאוריי' גם לענין חייב מיתה שייכא פלוגתייהו. ע"פ הבונה. והלכה כחכמים בכ"מ ועמו"ק א"ח (סכ"ז) מאי דשייך תו להך פלוגתא. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>וטרפה</b> ויש טרפות פסולין באדם ודאי. כגון חתוכת רגל. או יתרת רגל. וכן בכל היתרים וחסרים אבר שבגלוי. 
+<b>אלא </b>דהנהו לאו משום טרפות מפסלי. אלא מתורת מומין שבגלוי. והכוונה כאן. על טרפה שבסתר בלבד. <b>אבל</b> כל שאר טרפות שבגלוי. נ"ל שאין נמלטין מדין מומין. דוק ותשכח. כך נ"ל מבלי עיון. ועדיין צריך בדיקה בספרים. 
+<b>עד שידיר הנאה </b>והוא שידיר ע"ד רבים שא"ל התרה. כ"פ רע"ב צ"ע. <b>ונ"ל</b> שבוש. דלפום מאי דמסיק. דצריך לפרש הנדר. א"צ שידור עד"ר. דלא צריכינן להכי. אלא למ"ד א"צ לפרט. 
+<b>וראיתי </b>שגם בפי' הר"מ כן הוא וממנו לוקח. ולא דק. 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הבא אחר הנפלים</b> אחר הנפל הו"ל למימר. כדמסיים ואמר שיצא ראשו. לשון יחיד. <b>דילמא</b> קמ"ל בהכי. אפילו אירע כמה זימני. דינא הכי. 
+<b>שיצא ראשו חי</b> שהיו תואמים. אחד מהם לא כלו חדשיו. יצא ראשו חי. והחזירו. וקדמו אחיו ויצא <b>כגון</b> שהראשון הוציא ראשו סוף שמונה. ואחר יצא אחיו בתחלת תשעה. וכמ"ד יולדת לתשעה. יולדת למקוטעין. <b>א"נ</b> בנשתהה הולד אחר חברו. וכדאיתא בפ' המפלת. מעשה ונשתהה שלשה חדשים (וכדתנן נמי פ"ב דכריתות). 
+<b>איברא </b>לא ידענא מאי דוחקיה. אמאי לא מפרש כפשוטו בלא תאומים. שאפילו אח"כ יצא כולו מת. וגם כבר הוציא ראשו חי. אעפ"כ הבא אחריו בכור לנחלה. <b>ושמא</b> משום דקבעי לאשמועינן. דאפי' לא יצא אלא ראשו חי קודם אחיו. הבא אחריו אינו בכור לכהן. <b>וש"מ</b> אע"ג דאמרינן טפה אחת היא ונחלקה לשנים. <b>מ"מ</b> אפשר להיות האחד כפל. והשני בן קיימא. שאפילו מת השני מיד אחר שנולד. הרי הוא בכור לנחלה (וכן נוחל ומנחיל בן יומו) דחשיב שפיר בן קיימא. ואין נמשך אחר אחיו כלל. <b>ומכאן</b> תשובה למ"ש בי"ד (סי' שע"ד) בתאומים שמת אחד מהם תוך שלשים כו'. 
+<b>ולאו </b>ק"ו הוא. אם בבני יום אחד. אין האחד נגרר אחר חברו. בבן שלשים גמורות. לא כל שכן. ועמ"ש שם בס"ד במו"ק. ולקמן מ"ד. 
+<b>בן שמונה חי</b> כתבתי במגדל. פשוט שחייב בפדיון. 
+<b>והיוצא מחותך </b>לכאורה נראה. דהכא מיירי בבן שמונה. הוא דבראש לחוד לא סגי. כפירוש רע"ב. <b>אבל</b> בן תשעה. הא פריש לעיל. דכי יצא ראשו. פוטר. ואפילו החזירו. <b>ודילמא</b> בנחתך במעי אמו. גרע. 
+<b>עד שיפטרו </b>אקרא קאי. דאינו פוטר עד שיפטור רחם בישראל. <b>ולא</b> ידענא אמאי לא ידע מר. תי"ט. לפרושי. <b>ודנקיט</b> תנא לשון רבים שיפטרו. אוולדי שפחה ונכרית קאי. 
+<b>נתגיירה מעוברת כו'. </b>אותו ולד בכור לכהן. ולא לנחלה. דכיון דהורתו שלא בקדושה. לאו בר נחלה הוא. <b>ונראה</b> פשוט דאף הבא אחריו אינו בכור לנחלה. דהא לאו ראשית אונו הוא. 
+<b>וה"ה </b>דאפילו לידתו של ראשון שלא בקדושה. ועיין בגמרא. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>לא לנחלה</b> משמע דיוצא דופן חי. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>נותן חמש סלעים</b> אע"ג דהנולד בשני ראשין נותן עשרה סלעים לכהן. ולאפוקי מר"י הגלילי. דפרק שני משנה ב'. 
+<b>האב פטור</b> המע"ה. <b>ש"מ</b> בהדיא. דכי הוי ודאי בכור. חייב בפדיון. ואינו נחשב נפל. אע"פ שאחיו התאום מת בחזקת נפל. אינו גורר את אחיו החי אחריו. דלא כש"ע (י"ד סימן שע"ד) וטעות הוא שם ודאי. כמ"ש גם האחרונים ז"ל. והרי מכאן ראיה ברורה. עמש"ל ריש פרקין בס"ד. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוך שלשים </b> כלומר בתוך שלשים ויום אחד כו' תי"ט. <b>ולא</b> ראה משנה השנויה כאן להלן משנה ו'. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>עד שיאמרו לו שלא נפדה </b>ה"ג רש"י. וקפריש דהכא לא שייך למימר עד שיביא כהן ראיה. דהא יכול לומר לו הבן. לכהן דעלמא יהביה אבא. 
+<b>לכאורה </b>קשיא האי לישנא כחומץ לשיניים. דמי לא עסקינן דמייתי ראיה דלא יהיב. לשום כהן בעולם. בעדים דאמרי לא זזו ידינו מתוך ידו אחר שלשים עד שמת. והא לא קאמר אלא שיביא ראיה שלא נפדה כלל. <b>וגם</b> יכולני לומר שלא יוכל לדחות לכהן לומר לכהן אחר נתן אבא. דילמא מיירי במכירי כהונה. שעשו את שאינו זוכה כזוכה. וכגבוי דמי ולכן לא יוכל לשנותו. <b>הילכך</b> מ"מ איני רואה הכרח לדחות הגרסא האחרת. כמדומה שהיא הקדומה והמוחזקת. 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>חייב ליתן לו ובנו אינו פדוי </b>עמ"ש בס"ד פ"ק דחלה. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>ולא בראוי כבמוחזק</b> הא דקשיא לתי"ט לישנא יתירא דכבמוחזק. מיושב עם מ"ש רע"ב לאתויי כו' וק"ל. 
+
+Mishnah 10
+
+<b>יחזיר לבני משפחה </b> עמ"ש בס"ד בשי"ע (ס"ג). 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בבקר ובצאן </b>בזכרים ובנקבות. <b>ולא</b> אצטריך לפרושי. דבקר וצאן הכי משמע. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>הירדן מפסיק</b> לפי מה שראיתי בדברי כותבי הארצות ימים ונהרות. אין רחבו של ירדן אלא חמשים אמה. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>הלוקח או שנתן לו במתנה </b>בגמרא ילפינן לה. מדכתיב בכור בניך תתן לי כן תעשה לשורך לצאנך. מה בניך אינו בלקיחה ובמתנה כו'. 
+<b>תמיהא </b>לי טובא. למאי אצטריך להאי דוחקא יתירא. והאיכא ילפותא עדיפא. מעשר תעשר. בשני מעשרות הכתוב מדבר. אחד מעשר דגן. ואחד מעשר בהמה. דמהאי טעמא. אינו מתעשר הישן על החדש. <b>אי</b> הכי. מניה נגמר נמי פטורא דלקוח ומתנה. דמדאורייתא הני פטירי ממעשר דגן. דדרשינן זרעך ולא לקוח. ולא מיחייבי לקוח ומתנה במעשר דגן אלא מדרבנן. ולהא ודאי לא אתי קרא למעוטי. אם כן אמאי דחיק לאשכוחי קרא אחרינא דלא שייך ביה. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>כל שמתה אמו</b> עמ"ש בס"ד בחי' גמרא חולין (דלח"ב) ובהגהותי לסהר"מ בפ"ג מהלכות אסורי מזבח. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>שלש גרנות </b>עמ"ש בס"ד בלח"ש ח"א רפ"ג דשקלים. 
+<b>רמ"א באחד באלול ר"ה </b>וחמשה לפני ר"ה וחמשה לאחר ר"ה. אין מצטרפין. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>פטורים </b>עתי"ט ובשי"ע (סקנ"ח). 
+<b>המעושרים </b>גם המנויין קרויין מעושרין לעיל. דתנן שמנאם רבוצים כו' ה"א מעושרים. לפי שגם הם מקבלי פעולת העישור. וכענין תבואה המעושרת. 
+<b>מן המעושרים לתוכן</b> כההיא דתנן לעיל. לא סקרו בסיקרא. 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Bekhorot/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Bekhorot/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..18aaff0151c229506a4cb14e7d93922687f88b80
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Bekhorot/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,358 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Bekhorot
+לחם שמים על משנה בכורות
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Bekhorot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה בכורות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>שהיוצא כו'. </b>מ"ש רע"ב וחלב האדם מותר. כשפורש אבל לא פירש אסור מדרבנן. <b>כתב</b> הרא"ש דטעמא משום דאתי לאחלופי בבהמה טמאה. כיון דאין דרך לאכול בשר אדם. <b>ר"ל</b> מן החי. ומן המת אסור גם בהנאה. <b>וטפי</b> הוה ליה. למימר דאתי לאחלופי בחלב בהמה טמאה. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>מפריש טלה אחד לעצמו</b> צ"ע מ"ט לא אמרינן הכא נמי. אם בא לצאת ידי שמים חייב. כי ההיא דאיני יודע אם הלויתני שלהי קמא. 
+<b>וי"ל </b>שאני התם. דספק הבא בידי אדם הוא. שהרי נפל לו ספק בדעתו שמא ארע שהלוהו ושכח. מכלל שיש מקום לדבר. שיפול בו הספק. לכן לבו נוקפו משא"כ כאן הוי ספק הבא בידי שמים. ואין לבו נוקפו כלל. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בחיה</b> צבי ואיל. בקמץ היו"ד כו'. אבל איל שהוא מין בהמה. כולם היו"ד חרוק"ה. אם לא באס"ף תי"ט. <b>טעות</b> כי לא תקמ"ץ בו היו"ד לעולם. אלא האל"ף שלו נקמצת באס"ף. 
+<b>ולא בכוי</b> ש"מ דאיכא כוי בדקה כמו בגסה. דאי לאו הכי צריכא למימר. וכ"מ מדר"א שהוא ספק (והיינו הנולד מצבי הבא על התישה. או מתיש הבא על הצביה) כדאמרינן לענין או"ב. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>פסק רע"ב </b>אין הלכה כרשב"ג. <b>צ"ע</b> מ"ט. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>וחכ"א אי אפשר</b> קשיא לי. נהי דכה"ג לא אפשר לצמצם. מיהא אי איתא לדתני ההוא סבא (מנחות דלד"א) האיכא לאשכוחי בשני ראשין כאחת. ואיתא לדר"י הגלילי. ואמאי לא אשתמיט תנא לאשמועינן. <b>שמא</b> זהו שהביאו לר"מ ז"ל להשמיט דין בכור שיש לו שני ראשין לענין פדיון. כמ"ש במקומו בס"ד. ועיין ברכות הורי. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בנות שלש ודאי לכהן</b> עשי"ע (ספ"א). 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ותולש השער</b> עמ"ש בס"ד בהשמטת לחם שמים ח"א פ"ד דפאה. <b>וכתב</b> תי"ט ז"ל. ואיכא למידק אמאי תנן שער. דהא בצאן צמר מקרי. 
+<b>לזה </b>אני אומר. לא של כל צאן קרוי צמר. כי של עזים נמי לא צמר הוא. אלא נוצה של עזים מקרי. וגם שער הוא. כמו דפרה ושור. אבל הא דקתני בזכר של רחלים. ושערו. היינו משום שאינו נגזז (לפי שבכור היה) ושערו. מגודל וארוך. לפיכך הוא מדולדל. הילכך קרי ליה שפיר שער. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>פטור אתה</b> פירש"י וזה שהאכילה לכלבים איהו דאפסיד אנפשיה. <b>עיין</b> חי"ג בס"ד. 
+<b>שאתה מומחה</b> מ"ש רע"ב ברפ"ג דסנהדרין דאפילו נשא ונתן ביד פטור. <b>נ"ל</b> טעמא משום קנסא. שהיה לו ללמוד. שכל ישראל חייבין לידע המשניות. שהן פירוש התורה. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>הנוטל שכר לדון כו' </b>דכתיב ראה למדתי אתכם מה אני בחנם כו'. <b>פשוט</b> שהוא הדין לכל הוראות של תורה שאין רשאי להורות בשכר. דזיל בתר טעמא. <b>ורבותא</b> נקט תנא לדון. אע"ג דאית ביה דררא דממונא. ס"ד כיון דנהנה בע"ד מדבר שבממון. מהני נמי להדיין בשכר טרחיה. קמ"ל. וק"ו לשאר הוראה דאיסורא והתרא. 
+<b>ועתי"ט </b>ובתורת שוחד אפי' לזכות את הזכאי כו'. 
+<b>יותר </b>מזה אמרו. אפילו שקיל מתרווייהו. אסיר אם אינו שכר בטלה דמוכח <b>ז"ל</b> רע"ב וברבני אשכנז ראיתי שערוריה שלא יבוש הרב לטול עשרה זהובים כדי להיות חצי שעה על כתיבת ונתינת גט אחד. והעדים החותמים על הגט שני זהובים כו'. ואין זה הרב בעיני אלא גזלן ואנס. לפי שהוא יודע שאין נותנין גט בעירו שלא ברשותו. ונותן הגט בע"כ צריך שיתן לו כל חפצו. וחושש אני לגט שהוא פסול דהא תנן הנוטל שכר לדון כו' עכ"ל. <b>הרבה</b> לענות על רב. ולא ידענא למאי ניחוש לה (אם אמנם מ"ש בשם רמ"א שלא אמר כלום כו'. ואינו אלא למוד בעלמא. <b>זה</b> אינו מספיק לייפות כחא דהתרא. כי מה בכך שהוא למוד. הלא הלמוד בשכר כל עקרו אסור הוא. דהכי ילפינן מקרא אשר למדתי כו'. לכן עדיין צריכין אנו למודעי. ובמ"ש בס"ד מבואר היטב) האי לאו דינא הוא. וכי היכן מצינו בתורה שבכתב או שבע"פ שמוטל על הרב ומורה. לסדר נתינת גטין. והלא מדינא דמתני' האיש כותב את גטו. ויכול לגרש את אשתו בינו לבינה. בפני עדים שירצה (ואפילו עדים לא כתיבי באורייתא. דלא איברו סהדי אלא לשיקרא). ואינה אלא תקנת חכמים מפני תקון העולם כדי שלא יקלקלנה. ואין כתיבת ונתינת גט בכלל דינים לגמרי. <b>אלא</b> אם ארעו ספקות בדיני גטין. והוצרכו לשאול את פי החכם. בזה ודאי נראה פשוט. שחייב לפסוק הדין ולהורות בחנם. בלי שום שכר. כדרך שאמרו בדיני ממונות ובהוראות איסורים כדלעיל. <b>וכן</b> לדון בין איש לאשתו. אם צריך להוציאה בגט. או לקיימה (וכן הדבר בהוראת קדושין. עגונות וזקוקות). ודיני נדה וכתמים משפט אחד להם. שמחויב המורה הבקי לדון להורות ולפסוק על פי התורה בלי שום שכר כסף עובר. אע"פ שיצטרך להאריך העיון כפי עומק הענין. 
+<b>משא"כ </b>להתעכב בסדורו של גט כתיבתו ונתינתו. אין זה כלל מעסקי החכם (ולדבריו. גם הסופר יהא אסור לטול שכר כתיבה) רק מנהג הוא שנהגו בדורות אחרונים. למנוע נתינת גט אם לא ע"פ חכם העיר ובפומבי. מפני חומר הענין שארז"ל כל מי שאינו יודע בטיב גטין וקדושין אל יהא לו עסק עמהן. שיכול להרבות ממזרים בישראל לפיכך נהגו ישראל קדושים לתת הגט בפני הרב המורה דווקא. כדי להשמר מן המכשול. גם שאם יארעו בו ספיקות ועכובים. כשיצטרך הדבר לישאל שיהא החכם מזומן שם להודיעם איך להתנהג. שלא יתקלקל הגט ויבוא לידי שיהוי ועיכוב ודחוי ועיגון. ביחוד בדורות אחרונים שהוסיפו חומרות הרבה בנתינת ויצטרך להתעכב בסדור נתינת הגט כמה שעות. אין מן הדין והחיוב שיטריח עצמו הרב בעסק זה. שלא הטילה עליו תורה כלל. ובדין הוא שיטול שכרו משלם. שמתעכב בו לפעמים זמן רב ובטורח גדול. ובימי חכמי התלמוד מצאנו שהיו ממנין חכם מיוחד לסדר גטין. כדאמרינן רב אחי הוה ממונה אגטי. שהיה מסודר לדבר זה בלבד. מהטעם הנ"ל. ולא היו מטילין עסק זה אפילו על חכם הממונה בעיר לדון ולהורות. כי אין זה מדבריו המוטלין עליו. (על זו וודאי ידוו כל הדוים. שידעתי גם בילדותי (לפני דורי זה בזקנותי. פשיטא לא אכשור דרי. עכשיו זוהי כל חכמתם וחריצותם) מרבני אשכנז זקנים. גם שהיו חסידים יושבים בתענית מדי יום ביום. ודבר זה היה להם כחיוב. לטול שכר על עיונם בהוראת שאלת נשים ואפילו שהיו עשירים. שרי להו מרייהו. כבר ראיתי מי מהם בספר שו"ת שחיבר. שהפציר מאד לחתור דרך התר לאשה מוצאת דם כל פעם בבדיקה. הלך אחר שיחה נאה. כל המקל לו מגיד לו. ודחה בקנה רצוץ דברי האוסר. גם אל דבר חכם רופא ישראל לא שמע להחמיר. ונרגש כי רק נטיית דעתו אחר השכר עשתה זאת. כפי שהגידו לי אחרים. גם שמעתיו מפי חתנו. ואין צ"ל מן אותם הממלאים כרסם בתענוגות ב"א. ונטרפה דעתם בי"ש ומ"ד. שמלא מוחם. והיה יין וחליל משתיהם. וכחגים ינקופו כל ימיהם. וכל העולם דומה כמישור בעיניהם. בשכרם שאוכלים תדיר בעוה"ז מפרי פי מעשה הודאותיהם. כענין אותו המאורע שבקד"ח. אטו בשופטני עסקינן. אלה ודאי אין דיניהם דין. וכל מעשיהם בטלים וכלים בעשן מאליהם. ועשי"ע ואג"ב דפו"ח גם בהשמטה) עליהם צוח הנביא כהניה במחיר יורו. (אע"ג דאמרינן האי צ"מ כל מילי דמתא עליה רמיין) כנ"ז. וכי תעלה על דעתך שלא נטל שכר על מינויו זה. ולפ"ד הרע"ב אם היה נוטל שכר על זאת. גט שסדר בטל הוא ח"ו. ישתקע הדבר. <b>הרי</b> אמרו אפילו בדין ועדות. אם היה זקן ומתבטל ממלאכתו. נותן לו שכר בטלתו. <b>איברא</b> בהא משמע דשפיר קאמר. שלא יעשה הרב עצמו כמוכס העומד מאליו. ושאין לו קצבה. אלא צריך להשוות בו המדה (וכענין ששנינו באילא. שהתירו לו חכמים ליטול ארבע איסרות בדקה וששה בגסה. אע"ג דלא דמי. התם איכא חשדא. הכא ליכא חשדא. ונפיש בטירחא טובא) לעשות לו שכר דבר קצוב ע"פ טובי העיר. כדי להתרחק מן הכיעור. וכדרך מנהג קהלות שבישראל. להעמיד שכר קצוב לרב. בעד סידור קידושין. מאי שנא הא מהא. ולא עלה ע"ד אדם שיהא נקרא גזלן בשביל כך. ואע"פ שאין בו צורך כל כך לרב ומורה. ולא טורח. ובע"כ הוא דיהיב. עאכ"ו בסדור גט. דמדעתיה יהיב ליה אגר טרחיה. מיראת העונש הגדול. שיוכל לבוא לנותן הגט. בלי השגחת הרב. שאין כאן בית מיחוש משום דררא דממונא. ודאיסורא. ושרי ליה מריה לרע"ב שהפריז על המדה. להוציא לעז על גטין הראשונים דסדרו קמאי וקמאי דקמיה נגרי בני נגרא. ושקלי אגרא ופגרא. ולית דחש לה. אע"פ שהמונע ומוותר על שכר טרחתו. כמו שהיה נוהג אמ"ה זצ"ל. בודאי שכרו אתו. ועליו תבוא ברכת טוב. וברוך שהצילני מזה. מ"מ לא נמנעתי מללמד זכות בדבר אמת. כל זה ברור בעזה"י. <b>אך</b> מ"ש תי"ט בשם מהרמ"א לדחות דברי הרע"ב. משום דסדור הגט אינו אלא למוד בעלמא. אין זה מספיק כלל. כי מה בכך שהוא למוד. הלא הלמוד כל עצמו. הוא שאסור בשכר. כדילפינן ראה למדתי אתכם. על כן אין זה בנותן טעם. <b>אכן</b> מ"ש בעזה"י מתוקן יפה. דשאני למוד תורה. מטורח ובעול במעשה בדבר הרשות. <b>הא</b> למה זה דומה. למי שצריך למעקה לתפלין למזוזה לסוכה ודומיהם. האם יצטרך ללכת ולהראות המעשה בפועל. ולהטריח עצמו בכך. ולעמוד עליהן עד שיצא כלי ובנין למעשהו. וכן הענין בכתיבת ס"ת תפלין ומזוזות. מי יאמר להטיל שחובה על החכם והרב המורה. שילך ויעמוד על הסופרים. וישגיח עליהן שיהו נעשין כהלכתן. וכן אתה אומר בכל המצות המעשיות בכלל. שיש בהן טורח פעולה ויגיעה. שאין זה מוטל על הלומד תורה ומורה החכמה בלבד והידיעה (עם שבודאי צריך שיהא עינו ולבו על זה וכל כיוצא בו. לחוש לתקנת הצבור. שיזכו בתורה ובמצות. ושיהיו נשמרים מכל מכשול ושלא יצא דבר שאינו מתוקן מת"י העוסקים במלאכת שמים. ע"י חקירה ודרישה. אם עושים באמונה. זה ודאי מוטל עליו. ואמרינן (ערובין [מו"ק ו' ע"א]) ש"מ צ"מ במתא כל מיני דמתא עליה רמיין. אבל אינו מחויב לבטל מלמודו ללכת אצל העוסקים להספיק צרכי וכלי תשמישי המצ' לרבים ללמדם האומנות. אם לא לתלמידים היושבים לפניו ועוסקים באותן הלכות. אז ודאי הוא צריך ללמדם גם אופן עשיית תשמישי מצות וכל השייך להם ג"כ. בלי מחיר כסף). 
+<b>אולם </b>בעד כתיבת השו"ת רשאי לטול כדי הוצאה הצריכה לתת לסופר להעתיק (שאין המורה מחויב להוציא על זה מכיסו כלום. רק על טרחתו בלבד אינו רשאי לקחת מאומה בשכרו. אלא לא ירויח ולא יפסיד). שגם בימי חכמי התלמוד היה קצוב שכר כתיבת פס"ד בזוז (כסף מדינה) כדאיתא בבתרא (דקנ"ה) שטרא דמר בזוזא. זה היה שכרו של סופר הב"ד. ואם מרבים שכר לסופריהם וחזניהם ושמשים נענשים. כמ"ש בבני שמואל (פב"ב דנה"א) <b>כללא</b> דמילתא. סדר כתיבת הגט ונתינתו בפועל. וכן נתינת קדושין. אין בזה שייכות לדין ולמוד. ומותר לקבל עליהן שכר כמה דבעי. רק שיהא מרצון הנותן. או ע"פ מנהג בני העיר. <b>אמנם</b> להורות בשאלות וספקות הנולדות בין בדיני קדושין בין בדיני גטין כתובות חליצות והדומה להם. הכל חייב המורה ללמוד בחנם. ואסור לטול עליהן שכר כל שהוא. בין קצוב בין שאינו קצוב. במקומו ושלא במקומו. בזה אין ספק. אלא שבעו"ה נתקלקלו הדורות. משרבו בעלי הנאה. נתעוותו הדינין ונתקלקלו המעשים ואין נוח בעולם. 
+<b>ועדיין </b>נשאר לבאר. מה טיבו של היתר שכר עדי גט. דלכאורה בהא שפיר קאמר רע"ב. ומ"ש האחרונים להתנצל בזה. אינו מתקבל בדעת הישר. <b>איברא</b> לכי מעיינת בה. משכחת דמשום שכר עדות נמי ליכא קפידא בגט. מידי הוא טעמא. דהנוטל שכר להעיד עדותו בטלה. אלא משום חשדא. משא"כ האידנא בסתם גט הניתן בפומבי דלא שייך למחשדינהו כלל. אנן וכ"ע סהדי. ולא אצטריכו הני. אלא ליחודי ולאזמוני להו. ומה טעם לא יטלו שכר בטולם. במקום שאין חשד ופקפוק לעז של שקר כל עיקר. <b>הא</b> ודאי שבקה למתניתין דמוקמא נפשה. בעדות דבר שבצינעא כה"ג דווקא הוא דאסור לקבל שכר. <b>ואם</b> ידענו שנטל שכר להעיד. ואין אנו יודעין באמתת הדבר. דהיינו שיש מקום לספק בעדות זו הנחשדת. אז היא לבטלה. <b>משא"כ</b> בגט הנסדר וניתן בפרהסיא. שאין שייכות לחשד. וזה דבר ברור בטעמו ועד לעצמו. ובזה א"צ לדחוק כלל. ולית בה חששא. 
+<b>גם </b>אין דומה הנוטל שכר להעיד מה שיודע כבר ואינו נוטל שכרו רק בשביל העדתו בלבד. זהו שאסרו. משא"כ במקבלין שכר הליכה שהוזמנו לבוא לראות. ולידע. למען יוכלו להעיד כשיצטרכו לעדותן. שזה אינו נוטל שכר עדות. אך שכר טרחא שהולך ומתבטל. כדי לראות אמתת הענין. 
+<b>ואמנם </b>לענין מ"ש הר"מ בפ"ג מהל' ת"ת. ובס"ד המשנה פ"ד דאבות. עמ"ש בס"ד שם בעץ אבות. באורך וברוחב. <b>אבל</b> האחרונים שהשיגו עליו. ערבבו שני ענינים נפרדים. רחוקים זה מזה מאד. לא יקבלו השואה. 
+<b>מקלה </b>מלשון אשר קלם מלך בבל באש. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>עורות של נקבה </b>ות"ק סבר דילמא חתיך כו' וכי משיילי ליה מה חתוך זה. לפי שהחתוך ניכר שאינו דומה. <b>ונ"ל</b> דה"פ. דכי שיילי ליה. הא לא דמי חתוך זה למקום נקבות. הוא משיב עכברים אכלוה למקום הנקבות. ומפני שהיה מאוס בכך. חתכתי מקום אכילת עכברים. לפיכך אינו דומה. ואידך סבר. אפ"ה מידע ידיע וק"ל. 
+<b>וצואי </b>נקטיה לרבותא. אע"ג דהוה ליה טירחא. 
+<b>ולא </b>מיבעיא צמר שמכבנין אותו למילת. שלא היה צואי מעולם. והיינו דלא קאמר מצואי. כדי לרמוז על שני מיני צמר בלשון קצרה. 
+<b>גם </b>יש במשמעו. והיה צואי בשכבר. ועכשיו נתלבן. כמו שנמצאים רבים דוגמתו במקרא. כוי"ו דוירד מעשות החטאת. קצפת ונחטא. וירום תולעים ויבאש. וכן ומצאון ווי"ן נוספים. כמו ואיה וענה והדומים. 
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>רש"א כו'. </b>כרע"ב והלכה כר"ש. <b>הכי</b> מוכח בגמרא בעובדא דההוא טבחא. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ב"ה מתירין </b>עמ"ש שלהי פרקין בס"ד. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>הצורם </b>עיין מטפחת (ח"ב סכ"ד). 
+
+Mishnah 4
+
+<b>היה בכור</b> איל מנגח כו'. לרש"י. 
+<b>לא </b>אדע מדוע איל. ולא שור נגח. ושמא אורחא דמילתא היא. כי שור המועד לנגח. מסוכן הוא. ואין אדם ערב לגשת אליו לבעוט בו. גם קשה לעשות בו מום בבעיטה. 
+<b>רמ"א החשוד ע"ד </b>כו'. צריך לדעת ולזכור דכל חשוד דהכא. דאפניגו ביה אי מהימן לגבי אחריני. <b>היינו</b> דווקא שאינו חשוד רק על הנאת עצמו. דאע"ג דחטא. ישראל הוא. ואיכא למימר אע"ג דחשיד גבי דידיה לא חשיד להכשיל לאחרים. שאין אדם חוטא ולא לו. ומאן דפליג סבר כיון דנחשד על הדבר. והוא דבר קל בעיניו ומזלזל בו. תו לא מהימן עליה לגמרי. ושייך ביה חשדא אפילו לגבי אחריני. <b>אבל</b> במומר להכעיס. אף רק לדבר אחד. ודאי לכ"ע לא מהימנינן ליה ביה. וכדקיי"ל דכוותה גבי שחיטה. ודבר פשוט הוא. דלאו ברשיעי עסקינן הכא. אלא במאי דמורי ביה היתרא. דוק ותשכח. ולא תטעה ותשכח. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>לא ישחוט אלא ע"פ מומחה </b>נראה דר"י נמוקו עמו. בהא נמי. טעמא רבה אית בה. משום דאי שרית להו. אתו למשרי נמי מומין שאינן מובהקין. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>מכרוהו </b> אבשר קאי. והגהה שבתי"ט מוטעת. הוא בינה דייק. ולא דק. 
+<b>מכרוהו לנכרים </b>כרע"ב. וגבי בכור לא תני מכרוהו לנכרים. דבכור תמים אסור בהנאה. 
+<b>משו"ה </b>לא מיתני ליה ישלמו לו דמי טרפה בזול. כיון דהנאתו אסורה. הרי הם כאילו לא קבלו מאומה בעד הבשר שמכרו ממנו. ולא סגי דלא מהדר כל הדמים שלקח במכירה. <b>וכתי"ט</b> ואני תמה. שאע"פ שאסור בהנאה. אינו תופס דמיו כו'. 
+<b>ואני </b>אומר לו יהי כדבריו. שאין הדמים שקבלו אסורים בהנאה. מ"מ אין אלו דמי המקח. אלא כמתנה חשובים. וכהפקעת מלוה דנכרי דשריא. איך שיהא. הנך זוזי לאו דמי בשר הבכור נינהו. אלא מציאה הן. הילכך מיבעי ליה ודאי לאהדורי ללוקחים. דמי זבינא כוליה. על כל פנים. כך נ"ל. <b>משו"ה</b> לא תני ליה גבי בכור. כדפרישית אליבא דרע"ב. וא"צ לדחקו של תי"ט. 
+<b>וראיתי </b>בקרמ"ז. שהשיב על דתי"ט וז"ל. לק"מ. דאע"ג דאינו תופס דמיו. מ"מ לכתחלה אסור למכרו. ולא נחשדו ישראל על כך. ע"כ. <b>ולא</b> ידע מאי קאמר. דהא במכרו עסקינן. דכוותה בבכור הלוקחים שמכרוהו לגוים. בחזקת בעל מום מוכרים אותו. ולא עבדי איסורא. אמאי לא תנייה. אם לא כדתי"ט. שנהגו בו סלסול. או כדאמינא בס"ד. <b>ורמ"ז</b> לא ידע בשותא דמפרשים הכא. כד ניים ושכיב אמרה להך מילתא. 
+<b>ועדיין </b>צריך לבאר. דמכל מקום גם מ"ש תי"ט. לפי שישראל קדושים. ומחבבים דבר שהיה עליו קדושה. שלא להאכילו לנכרי ולכלב. 
+<b>לא </b>דייק. שאי אפשר לומר כך בהחלט. דהא תנן ב"ה מתירין. לכתחלה הוא ודאי. 
+<b>הא </b>אין לך לומר אלא כלשון הזה. דווקא להמנות נכרי עם ישראל לטפלו עמו. הוא דשרו ב"ה. מיהא למכרו לגוי. לא שרו אליבא דכ"ע. <b>ותדע</b> דהא בהדיא תנן חוץ מן הבכור כו' שאינו נמכר באטליז ולא נשקל בליטרא. הא קמן דאפילו למזבן לישראל לא מזלזלינן ביה כולי האי. ובן נח מדקדק אפילו על פחות מש"פ. סתמיה מקפיד על המשקל ואזיל שקיל בליטרא. ואפילו לא תקיל ליה. הרי זה ודאי חשוב כמוכרו באטליז. דמאי שנא. וזלזול גדול הוא זה. יותר ממוכרו לישראל באטליז. <b>לכך</b> נראה בעיני שזה שחשב התי"ט שחדש דבר מדעתו. אינו סלסול רצוני וחפצי בלבד. ומשום מילתא דלא שכיחא. גרידא. אלא דינא דמתני' הוא. דכה"ג ודאי זלזול גמור הוא דהוי. 
+<b>ישלמו לו דמי הטרפה </b> שהיא נמכרת בזול. כלומר שכן דרך טרפה שנמכרת בזול. והא ודאי שאם מכרוהו ביוקר. שמחשבין כפי הדמים שקבלו. עכ"ל תי"ט. <b>ואף</b> שהוא אצלו ז"ל ודאי לא ברירא לי כולי האי אע"ג דלכאורה הכי הוא. כי היאך הלה עושה סחורה בפרתו של חברו. <b>מ"מ</b> יש לומר. כיון דקנסוהו רבנן. ואפקרוהו אפילו לקרן הנאכל. השתא נמי דהדר ליה קרנא. מיהא טפי לא בעו לשלומי ליה. וזכו הלוקחים בשבח וריוח. כיון דעבד איסורא וחשב להכשילם. <b>ותו</b> הא דינא נמי הוא. מידי דהוה אמוכר יפות ונמצאו רעות. דלוקח יכול לחזור. לא מוכר (עמ"ש בס"ד שם). 
+<b>א"כ </b>תמה על עצמך. מצינו חוטא נשכר. אלא הכא נמי המקח קיים. קנו ומחזיר אונאה. וכי זבני. דידהו זבני. וברשותייהו אייקור. ואין לו אלא דמי טרפה. כן נראה יותר (עמש"ל גדולה מזו) ומתניתין נמי דיקא. מדלא מפליג בדידה. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הסחוס </b>ע"ל תי"ט בדל אוזן מתורגם חסחוס. <b>א"כ</b> הה"א שרשית. כמדומה ר"ל. לפי שאותיות הגרון מתחלפות. או רוצה. שתהא הגרסא כאן במשנה ג"כ חסחוס. בחי"ת כפילה בתיבה. <b>ושניהם</b> לא יתכנו (אף אם ודאי נמצא בתלמוד לרוב). ה"א וחי"ת מתחלפין. לא שייך כאן גם בלתי ה"א הידיעה יש כאן זרות כפול. <b>וא"צ</b> לומר כן. כי אות הכפל נופלת (בין בראשית תיבה. בין באמצע תיבה) פעמים רבות. וסובלת חסרונה והשמטתה בעברית וארמית. בין במקרא. בין במשנה וגמרא. דוק ותשכח טובא. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>שחור ונכנס בלבן </b>הכי גרסינן. ולא גרסינן ב"פ בשחור. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>חוטמו שנפגם כו'. </b>אבל נקבה מחיצה החולקת את החוטם. אינו מום. <b>תדע</b> שהרי נוקבין אותה לנוי. לתלות בו נזמי האף. 
+<b>שפתו כו'. </b>כלומר חודה החיצון. <b>נראה</b> היינו מקום שכלה האודם. ומתחיל העור. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>נפגם הזובן </b>אבל ניטל לא. וא"ת. שהרי בטרפות אתה מוצא כן. בניטל הטחול. תי"ט. 
+<b>לא </b>דק. התם לא הדר חלים טחול. אלא אע"פ שנטול הוא. ואינו חוזר לעולם. חיה היא הבהמה (ואפי' האדם בלי טחול. חי) וכאן דבר אחר הוא. צריך שיהא לה זובן. מידי הוא טעמא. אלא משום דהדר בריא. הילכך לא דמי לגמרי. 
+<b>במוקדשין </b>לאפוקי בכור דקדיש מאליו (גם לא נכלל במוקדשין אלא נקבות. כמש"ל (זבחים ספ"ג) אע"ג דמצוה נמי להקדישו בפה. משא"כ בנקבה. לא משכחת לה. אלא מוקדשת בפה דווקא. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>א"ל אלא ביצה אחת </b>עמ"ש בס"ד בספר אגרת בקורת. 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>יבלת </b>אפילו היא בלובן כו'. <b>לשון</b> רע"ב. לקוח מפיר"מ. <b>ותמיהא</b> דלא אתי כמסקנא דסוגיא דגמרא. ותי"ט לא חלי ולא מרגיש. 
+
+Mishnah 11
+
+<b>שאינו מגיע לערקוב</b> נראה שהעי"ן תחת האל"ף שבארכובה. אותיות הגרון מתחלפות. אלא לפי שיש בארכובה פרקים. לפיכך יחדו לזה שבאמצע הירך (כדמפרש ואזיל) משקל שם בפ"ע. מ"מ נגזר הוא ממנה. לפי שהוא חלק ידוע שבה. 
+
+Mishnah 12
+
+<b>ובעל יבלת. </b>פרע"ב בלובן שבעין ואין בה שער. <b>וליתא</b> אליבא דסוגיא דגמרא. כמש"ל מ"י. 
+<b>וזקן </b>עמ"ש בס"ד ליישב תמיהת התו' זבחים (דנ"ט סוף ע"ב) שנדחקו בחנם יע"ש. 
+<b>ושנעבדה בו עברה. </b>דת"ר כו' והרע"ב לא דקדק בלשונו. שמתחלה כתב שרבע את האשה. ואח"כ שנרבע תי"ט. <b>וי"ל</b> דדייק שפיר. מילתא אגב אורחא קמ"ל. לא שנא רבע. ל"ש נרבע. מיפסל. <b>ואע"ג</b> דהכא בזכר עסקינן. אתיא כי הא דכתיבנא פ"ז דסנהדרין מ"ד. דחייבין גם על הבהמה בשני משכבות. וה"ה ברובע זכר דבהמה. דחייב. ונפסל לקרבן. 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ואם יש לו כשר </b>קמ"ל אפילו אינה אלא שטה אחת בלבד כשר. ואי מרישא. הו"א אפילו יש לו הרבה. אלא שחסרה לו שטה. פסול. צריכא. 
+<b>שגביניו שוכבים </b>שערות גביניו ארוכים ומוטלים על עיניו. כענין רבי יוחנן כדאיתא בגמרא שלהי קמא (גבי עובדא דר"כ) ואיהו מחמת זקנה הוא דהוה ליה הכי. <b>וזקן</b> גרידא. אע"ג דלא הוי בעל מום. אבל אם נולד בו כזה מחמת זקנה. נראה דהוי מום גמור. ואפילו בשנמצאו כך בבחור בעל מום הוא. ואע"פ שיכול לספר אותם. ולקחת מהם מה שהוא יותר מהראוי להם. משמע דמ"מ לא נקרא מום עובר בכך. הכי מוכח קצת סתמא דמתני'. מדלא מפלגא. ועדיין צ"ע בחבור הר"מ. שמא אם יוכל להסתפר ולחזור מראית עיניו גם זהו פסול החוזר להכשרו. ולא פסול אלא כל זמן ששוכבים ור"י שאני דאזקין ליה טובא. וקשיא ליה. תספורת כה"ג. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>זוגדס </b>בתלמודא גריס זוגדם. <b>והוא</b> נוטריקון. שתי מלות. ר"ל זוג דומה ושוה. ע"פ רע"ב המכוון ע"ד סגי נהור. וק"ל. <b>ולפי</b> גרסת הספר בסמ"ך. יל"פ מורכב מלשון ארמי ולטיני ר"ל זוג דוס זוג. ידוע בלשון חכמים. מורה על דבר כפול. ודוס. הוא שלים בלע"ז. ר"ל זוג בלתי מתאחד. אבל הוא בעל זוג משונה. חלוק לשנים נפרדים. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>שאזניו קטנות</b> אבל גדולות לא קתני. <b>ובפ"ג</b> דלעיל (גבי בהמה. וכולן פוסלין באדם) תנינן נמי אזנו אחת קטנה ואחת גדולה. ואילו גדולות. לא שמעינן לגמרי. <b>וצ"ע</b> דהא גבי אדם. אזנים גדולות. הן מגונות. ונחשבות מום אף להדיוט. יותר מקטנות. אדרבה נוי הוא להם. והגדולות הן כשל חמור. גם לא הודיעונו שעורן של קטנות. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>אלא ביצה אחת</b> עמ"ש בס"ד באגרת בקורת. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>ואין ארכובותיו נושקות זו לזו</b> לפירש"י דלעיל בהעיקל. אע"פ שאינן עקומות. זו אין צריך לומר זו קתני. <b>איברא</b> יש לפרש המקיש. לא מחמת עיקום. אלא כמו המתחרד. וכענין שכתוב וארכובתיה דא לדא נקשן. 
+<b>השולט בשתי ידיו </b>דוק מנה. הא אטר. לכ"ע הוי מומא. <b>וצ"ע</b> אמאי לא תנייה בהדיא. ותני ושייריה לתנא דברייתא. מיהו מכללא משתמע שפיר. 
+<b>ר' פוסל</b> נ"מ טובא לכמה הלכתא בדאוריי' גם לענין חייב מיתה שייכא פלוגתייהו. ע"פ הבונה. והלכה כחכמים בכ"מ ועמו"ק א"ח (סכ"ז) מאי דשייך תו להך פלוגתא. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>וטרפה</b> ויש טרפות פסולין באדם ודאי. כגון חתוכת רגל. או יתרת רגל. וכן בכל היתרים וחסרים אבר שבגלוי. 
+<b>אלא </b>דהנהו לאו משום טרפות מפסלי. אלא מתורת מומין שבגלוי. והכוונה כאן. על טרפה שבסתר בלבד. <b>אבל</b> כל שאר טרפות שבגלוי. נ"ל שאין נמלטין מדין מומין. דוק ותשכח. כך נ"ל מבלי עיון. ועדיין צריך בדיקה בספרים. 
+<b>עד שידיר הנאה </b>והוא שידיר ע"ד רבים שא"ל התרה. כ"פ רע"ב צ"ע. <b>ונ"ל</b> שבוש. דלפום מאי דמסיק. דצריך לפרש הנדר. א"צ שידור עד"ר. דלא צריכינן להכי. אלא למ"ד א"צ לפרט. 
+<b>וראיתי </b>שגם בפי' הר"מ כן הוא וממנו לוקח. ולא דק. 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הבא אחר הנפלים</b> אחר הנפל הו"ל למימר. כדמסיים ואמר שיצא ראשו. לשון יחיד. <b>דילמא</b> קמ"ל בהכי. אפילו אירע כמה זימני. דינא הכי. 
+<b>שיצא ראשו חי</b> שהיו תואמים. אחד מהם לא כלו חדשיו. יצא ראשו חי. והחזירו. וקדמו אחיו ויצא <b>כגון</b> שהראשון הוציא ראשו סוף שמונה. ואחר יצא אחיו בתחלת תשעה. וכמ"ד יולדת לתשעה. יולדת למקוטעין. <b>א"נ</b> בנשתהה הולד אחר חברו. וכדאיתא בפ' המפלת. מעשה ונשתהה שלשה חדשים (וכדתנן נמי פ"ב דכריתות). 
+<b>איברא </b>לא ידענא מאי דוחקיה. אמאי לא מפרש כפשוטו בלא תאומים. שאפילו אח"כ יצא כולו מת. וגם כבר הוציא ראשו חי. אעפ"כ הבא אחריו בכור לנחלה. <b>ושמא</b> משום דקבעי לאשמועינן. דאפי' לא יצא אלא ראשו חי קודם אחיו. הבא אחריו אינו בכור לכהן. <b>וש"מ</b> אע"ג דאמרינן טפה אחת היא ונחלקה לשנים. <b>מ"מ</b> אפשר להיות האחד כפל. והשני בן קיימא. שאפילו מת השני מיד אחר שנולד. הרי הוא בכור לנחלה (וכן נוחל ומנחיל בן יומו) דחשיב שפיר בן קיימא. ואין נמשך אחר אחיו כלל. <b>ומכאן</b> תשובה למ"ש בי"ד (סי' שע"ד) בתאומים שמת אחד מהם תוך שלשים כו'. 
+<b>ולאו </b>ק"ו הוא. אם בבני יום אחד. אין האחד נגרר אחר חברו. בבן שלשים גמורות. לא כל שכן. ועמ"ש שם בס"ד במו"ק. ולקמן מ"ד. 
+<b>בן שמונה חי</b> כתבתי במגדל. פשוט שחייב בפדיון. 
+<b>והיוצא מחותך </b>לכאורה נראה. דהכא מיירי בבן שמונה. הוא דבראש לחוד לא סגי. כפירוש רע"ב. <b>אבל</b> בן תשעה. הא פריש לעיל. דכי יצא ראשו. פוטר. ואפילו החזירו. <b>ודילמא</b> בנחתך במעי אמו. גרע. 
+<b>עד שיפטרו </b>אקרא קאי. דאינו פוטר עד שיפטור רחם בישראל. <b>ולא</b> ידענא אמאי לא ידע מר. תי"ט. לפרושי. <b>ודנקיט</b> תנא לשון רבים שיפטרו. אוולדי שפחה ונכרית קאי. 
+<b>נתגיירה מעוברת כו'. </b>אותו ולד בכור לכהן. ולא לנחלה. דכיון דהורתו שלא בקדושה. לאו בר נחלה הוא. <b>ונראה</b> פשוט דאף הבא אחריו אינו בכור לנחלה. דהא לאו ראשית אונו הוא. 
+<b>וה"ה </b>דאפילו לידתו של ראשון שלא בקדושה. ועיין בגמרא. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>לא לנחלה</b> משמע דיוצא דופן חי. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>נותן חמש סלעים</b> אע"ג דהנולד בשני ראשין נותן עשרה סלעים לכהן. ולאפוקי מר"י הגלילי. דפרק שני משנה ב'. 
+<b>האב פטור</b> המע"ה. <b>ש"מ</b> בהדיא. דכי הוי ודאי בכור. חייב בפדיון. ואינו נחשב נפל. אע"פ שאחיו התאום מת בחזקת נפל. אינו גורר את אחיו החי אחריו. דלא כש"ע (י"ד סימן שע"ד) וטעות הוא שם ודאי. כמ"ש גם האחרונים ז"ל. והרי מכאן ראיה ברורה. עמש"ל ריש פרקין בס"ד. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוך שלשים </b> כלומר בתוך שלשים ויום אחד כו' תי"ט. <b>ולא</b> ראה משנה השנויה כאן להלן משנה ו'. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>עד שיאמרו לו שלא נפדה </b>ה"ג רש"י. וקפריש דהכא לא שייך למימר עד שיביא כהן ראיה. דהא יכול לומר לו הבן. לכהן דעלמא יהביה אבא. 
+<b>לכאורה </b>קשיא האי לישנא כחומץ לשיניים. דמי לא עסקינן דמייתי ראיה דלא יהיב. לשום כהן בעולם. בעדים דאמרי לא זזו ידינו מתוך ידו אחר שלשים עד שמת. והא לא קאמר אלא שיביא ראיה שלא נפדה כלל. <b>וגם</b> יכולני לומר שלא יוכל לדחות לכהן לומר לכהן אחר נתן אבא. דילמא מיירי במכירי כהונה. שעשו את שאינו זוכה כזוכה. וכגבוי דמי ולכן לא יוכל לשנותו. <b>הילכך</b> מ"מ איני רואה הכרח לדחות הגרסא האחרת. כמדומה שהיא הקדומה והמוחזקת. 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>חייב ליתן לו ובנו אינו פדוי </b>עמ"ש בס"ד פ"ק דחלה. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>ולא בראוי כבמוחזק</b> הא דקשיא לתי"ט לישנא יתירא דכבמוחזק. מיושב עם מ"ש רע"ב לאתויי כו' וק"ל. 
+
+Mishnah 10
+
+<b>יחזיר לבני משפחה </b> עמ"ש בס"ד בשי"ע (ס"ג). 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בבקר ובצאן </b>בזכרים ובנקבות. <b>ולא</b> אצטריך לפרושי. דבקר וצאן הכי משמע. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>הירדן מפסיק</b> לפי מה שראיתי בדברי כותבי הארצות ימים ונהרות. אין רחבו של ירדן אלא חמשים אמה. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>הלוקח או שנתן לו במתנה </b>בגמרא ילפינן לה. מדכתיב בכור בניך תתן לי כן תעשה לשורך לצאנך. מה בניך אינו בלקיחה ובמתנה כו'. 
+<b>תמיהא </b>לי טובא. למאי אצטריך להאי דוחקא יתירא. והאיכא ילפותא עדיפא. מעשר תעשר. בשני מעשרות הכתוב מדבר. אחד מעשר דגן. ואחד מעשר בהמה. דמהאי טעמא. אינו מתעשר הישן על החדש. <b>אי</b> הכי. מניה נגמר נמי פטורא דלקוח ומתנה. דמדאורייתא הני פטירי ממעשר דגן. דדרשינן זרעך ולא לקוח. ולא מיחייבי לקוח ומתנה במעשר דגן אלא מדרבנן. ולהא ודאי לא אתי קרא למעוטי. אם כן אמאי דחיק לאשכוחי קרא אחרינא דלא שייך ביה. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>כל שמתה אמו</b> עמ"ש בס"ד בחי' גמרא חולין (דלח"ב) ובהגהותי לסהר"מ בפ"ג מהלכות אסורי מזבח. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>שלש גרנות </b>עמ"ש בס"ד בלח"ש ח"א רפ"ג דשקלים. 
+<b>רמ"א באחד באלול ר"ה </b>וחמשה לפני ר"ה וחמשה לאחר ר"ה. אין מצטרפין. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>פטורים </b>עתי"ט ובשי"ע (סקנ"ח). 
+<b>המעושרים </b>גם המנויין קרויין מעושרין לעיל. דתנן שמנאם רבוצים כו' ה"א מעושרים. לפי שגם הם מקבלי פעולת העישור. וכענין תבואה המעושרת. 
+<b>מן המעושרים לתוכן</b> כההיא דתנן לעיל. לא סקרו בסיקרא. 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Chullin/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Chullin/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..30b27938fc30973cb39e8f41a1f7f50446ad3a0c
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Chullin/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt	
@@ -0,0 +1,380 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Chullin
+לחם שמים על משנה חולין
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה חולין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הכל שוחטין </b>עיין לשון רע"ב. עד אבל אם אין יודעין בו שיודע ה"ל שחיטה כו' בודקין אותו. ואם יודע ה"ל שחיטה. שחיטתו כשרה. ע"כ. <b>משום</b> דיוקא אצטריך. למימרא דמיהו לכתחלה לא. גזרה שמא ישכחו לבדקו. <b>ודילמא</b> היא גופה נמי קמ"ל. דשחיטתו כשרה. ולא גזרינן דילמא משתלי. ולא קנסינן בדיעבד. <b>ולענין</b> נשים ועבדים בשחיטה ערפ"ג דזבחים. ומו"ק ס"א. ובחי' על הרא"ש. 
+<b>שחיטת נכרי </b>עתי"ט בשם רש"י ובשם ר"י. דלא בר זביחה הוא. ותקשי חרש. עמ"ש בס"ד במו"ק לי"ד. 
+<b>הסומא </b>ע"ש בס"ד. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>הכל שוחטין </b>לרע"ב לאתויי מומר. 
+<b>פירוש </b>לתאבון. אבל להכעיס. אפילו בעברה אחת. הרי הוא כגוי לכל דבר. <b>וכן</b> מי שאינו חושש לשחיטה כשרה. אע"פ שאינו עושה להכעיס. דינו כלהכעיס. והיינו נמי דינא דקראים האידנא. ולא כמ"ש הרע"ב בסמוך. ע"פ הר"מ במשניות (וכבר חזר בו בחבורו ונתן להם דין כותים כו'). <b>ודבר</b> תימה הוא שהרי הם עוברין על כמה איסורי סקילה וכרת. אצ"ל לאוין. נגד קבלת חז"ל. והרי הם מומרים להכעיס ודאי. ושחיטתן נבלה. כמי שאינו בתורת זביחה פשוט בעיני. 
+<b>ומינה </b>דמחלל שבתות בפרהסיא. ואצ"ל עובד ע"ז שלא מאונס. דלא שנא להכעיס. או שלא להכעיס. כולה חדא מילתא היא. ודינו כגוי לכל דבריו. <b>משא"כ</b> האנוס על עסקי נפשות. אע"ג דעבר אעשה דונקדשתי בתוך ב"י. ודאי דינו כישראל לכל דבר. 
+<b>ובכל שוחטין </b>עמו"ק (ס"ו) בס"ד. 
+<b>ובקנה </b>ע"ש. בס"ד. <b>ומ"ש</b> הרע"ב ואתי למעבד חלדה. <b>לא</b> ידענא מאי קאמר מר. דכי מינקבי סימנים. תו לא שייכא חלדה. לא מעלה ולא מורדת. 
+<b>והשנים </b>עמו"ק בס"ד. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>כשר בפרה</b> ע"ק רמ"ז מ"ה ועשי"ע (ספ"א). 
+<b>טהור בכלי עץ </b>פשוטיהן טהורים מדאוריי' הר"מ. <b>עמ"ש</b> בס"ד במו"ק ריש ה"ל חנוכה. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>כ"מ שיש מאון אין חליצה</b> הך מאון וחליצה לאו בחד גוונא איירי. אלא הא כדאיתא. והא כדאיתא. דהיינו מאון בקדושי קטנה דרבנן. וחליצה דהכא לזיקת קטנה. שקידושיה דאורייתא עסקינן. כגון שקבל בה אביה קדושין. דזקוקה היא ליבם דבר תורה. ואצטריך קרא למעוטה מחליצה עד שתגדיל. <b>אבל</b> קטנה שהשיאוה אמה ואחיה. דמדאורייתא אין קדושיה קדושין. ולא זקוקה ליבום. ודאי לא מיירי מנה. אלא אם רוצה ממאנת ביבם. ואי לא מיאנה. חולצת אפילו כשהיא קטנה. 
+<b>איברא </b>איכא למימר. אפ"ה מדרבנן לא תחלוץ עד שתגדיל. משום לא פלוג. דלא לימרו כל קטנה יוצאה בחליצה. 
+<b>י"ט שחל בע"ש תוקעין</b> אע"ג דתקיעה בי"ט ודאי אסירא משום שבות. <b>גזרה</b> דרבנן בעלמא היא. שמא יתקן כלי שיר. הם אמרו והם אמרו. אינהו אסרי לה. ואינהו שרו במקום הצורך. <b>והא</b> דבחל במ"ש אין תוקעין. אמאי. לתקע כי היכי דלידעו דשרו בשחיטה לאלתר. <b>היינו</b> משום דאין דוחין שבות להתיר. הכי מסקינן בגמרא שלהי פרק ואלו קשרים. <b>ובהכי</b> ניחא לי מה שנתקשו בו התו' ר"פ החליל. במאי דאשכחן הכא דתקיעה דחיא י"ט. ואילו התם. תקיעה דמצוה לשמחת בית השואבה. לא שרו לה. ונדחקו בטעם הדבר. 
+<b>איברא </b>אליבא דתלמודא דשבת דאייתינן. אתי שפיר. דלא שרו לה אלא דווקא לאפרושי מאיסורא. ולהפריש את האדם מן העברה. אבל במקום מצוה. מצינו שהעמידו דבריהם. אפילו לדחות מ"ע של תורה. מפני שבות של דבריהם. כדמסקינן בהאשה רבה. קום עשה שאני. וחשו יותר שלא לעבור בידים אפילו אשבות דרבנן. כ"ש שלא התירוהו בשביל עשה של דבריהם. כגון תקיעה לשמחת בית השואבה. אע"ג דאסמכוה אקרא. 
+<b>והא </b>ודאי שמחת י"ט עדיפא. מנה. דהיא מ"ע גמור של תורה. ומצינו שחששו לו חז"ל הרבה. דלא ליתו לאמנועי משמחת י"ט. ואעפ"כ לא ראו להתיר בשבילה שבות דתקיעה. ק"ו שלא לדחותו מפני שמחת בה"ש. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>השוחט </b>דיעבד כו'. והשתא סיפא שנים אוחזין דלכתחלה כו' תי"ט. <b>ואינו</b> מוכרח. דכוותה שנים אוחזין כו' ושוחטין. דכל היכא דהפעולה מאוחרת לפועלה. דיעבד משמע. דוק ותשכח. 
+<b>ומההיא </b>דתנן התם ומרק אחר שחיטה על ידו. ליכא למשמע מידי. דהתם שאני. דאתעביד ליה הכשר שחיטה בחד. להכי אפילו בקדשים שרי לכתחלה נמי. <b>ותו</b> איכא למימר. בההיא ודאי קדשים קילי. משום דלא סגי בלא"ה. משא"כ בחולין. דלא לדם הוא צריך. ולעולם אימא אפילו כה"ג. לכתחלה לא. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>נפלה סכין </b>מידו אחר שהתחיל לשחוט. 
+<b>אם יש בסכין מלא צואר </b>לא קאימנא עלה שפיר בטעמא דמילתא. מה בין הוליך ולא הביא כו'. ובין הוליך והביא. 
+<b>ובאוחז </b>סימנין בידו. כמדומה יכול לשחוט שפיר בכל גוונא וצ"ע. 
+<b>אע"פ </b>ששחטה כדרכה. דבר זה קשה הציור הוא שתשחוט הסכין בדרך נפילתה. שחיטה הגונה. בלי דרסה וחלדה. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>עחי"ג </b>ועל הרא"ש. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>כשרים</b> ואין אומרים כבר מתו קודם שחיטה. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>שנים אוחזין בסכין ושוחטין </b>ע"ל מ"ב. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>אין שוחטין לגומא </b>ריקנית. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>נקובת הושט </b>מסקינן בגמ' דר"ע שנאה קודם חזרה. משום פסוקת הגרגרת צריך לומר כן. אבל נקובת הושט לעולם אימא אפילו קודם חזרה נשנית ודוק. עמ"ש בס"ד על הרא"ש פרק השוחט (דקמט"א). 
+<b>המסס וב"ה </b>ז"ל תי"ט. צ"ע דלפי סדרן ה"ל למתני ב"ה והמסס ע"כ. <b>אשתמיטיה</b> הא דאמר אביי שילהי פב"מ. דהני תלת מילי אשתני שמייהו מכי חרב בה"מ. הובלילא בי כסי. בי כסי הובלילא. הא בהדיא דכסדרן תני להו. ולפום שמייהו כדמעיקרא. והאידנא הוא דאשתני. להכי מפרשינן להו איפכא. איברא מתניתין מקמי דחרב בה"מ איתניא. כדמוכח בדוכתי טובא. ומשנה לא זזה ממקומה. 
+<b>דרוסת הנץ כו'. </b>גבי עוף הוה שייך למתני כו' תו'. <b>אגב</b> קאתי לאשמועינן. דאין לנץ ולגס דריסה אלא בעוף. לא בבהמה. אפי' הגס בדקה לא. 
+<b>כל שאין כמוה חיה </b>נראה דאתי לאשמועינן אף על גב דזמנין חיה. כדאייתי תלמודא שילהי פרקין. והלא יש שמתקיימות שלש שנים. לא חיישינן למעוטא דמעוטא דלא שכיח. וטרפה היא מ"מ. ואע"פ שהיא חיה בפנינו. וכמ"ש הר"מ ג"כ שיש מהן שיכולין לחיות עפ"ד הרפואה. וכן מעידים בנפחתה גולגולת וקנה ונקבו דקין. כמ"ש הרשב"א בת"ה. וכ"כ בתשו' לענין יתרת. <b>קמ"ל</b> דהא לאו מילתא שכל מדות חכמים כך הן. לילך אחר הרוב שמתים בטרפות הללו. אע"פ שמעוטם מתקיימין. לכן אמרו כל שאין כמוה חיה טרפה. אף שזו חיה עם טרפותה כמה שנים. אין בכך כלום. מאחר שחברותיה אינן חיות כמוה באופן זה. הרי זו בטלה במעוטה. ונגררת אחר הרוב. וכן נמצא בכל הענינים דברים יוצאים מגדר הטבעי. עיין אגרת בקורת (דכ"א) ואין צורך לומר שאין חוששין למעשה נסים. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>הכתה חולדה</b> וכ"ש אם הוכתה ממי שהוא גדול מחולדה. <b>וה"ה</b> למוכה. דלא שנא בין קטן לגדול ממנה. וניכא לפלוגי בה בין דק לגס. כמו בדרוסה. 
+<b>נקב הקורקבן </b>עיין לשון ר"ן בתי"ט. דאי מחמת קוץ ודאי טרפה. <b>אניקב</b> חיצון ולא פנימי קאי. אבל פנימי בלא חיצון ודאי כשר. אף מחמת קוץ. ולישנא קטיעא נקט תי"ט. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ר"א אפילו ניטל </b>הא דדייק תי"ט. לרבנן דפליגי עליה. הו"ל למתנייה באלו טרפות <b>לאו</b> דיוקא הוא. דהא ודאי כחה דהתירא עדיף. ולמתני פלוגתייהו בתרווייהו. פשיטא דלא מילתא היא. דהא כולהו בבי אצרוכי מצרכינן להו. 
+<b>יצאו בני מעיה ולא נקבו </b>איכא למידק לישנא יתירא דנקט ולא ניקבו. פשיטא דבהכי מיירי. דאל"ה. אטו משום דיצאו נמי. לתכשרי. 
+<b>וי"ל </b>דאשמעינן בהכי מילתיה דרב דמייתי תלמודא. ל"ש אלא שלא היפך בהן. אבל הפך בהן טרפה. משום דבכלל נקובי הוא. דסופו לינקב ודאי. כמ"ש התו'. <b>היינו</b> דקמפרש תנא בלישנא אריכא. שאינה כשרה ביצאו מעיה. אלא בשלא נקבו דווקא. דהיינו שלא נתהפכו. דכנקובים חשובים. דנקובים ממש. פשיטא דלא אצטריכא ליה. ושפיר הוא. דליכא מילתא בגמרא. דלא רמזה רבי במתני'. כדפרישנא בדוכתי טובא בס"ד. 
+<b>ומה </b>ששנה זה בעוף. אע"פ שבהמה ועוף שוין בו. <b>ע"ל</b> ר"פ. הביא תי"ט בשם רש"י. טעם נכון. משום דבודאי לא אצטריך אלא לאשמועינן היתירא בעוף. היכא דלא ניקבו. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>תי"ט </b>ד"ה סימני. צ"ל ודמה טעון כיסוי. 
+<b>כל עוף הדורס </b>עחי"ג (דס"א ס"א). 
+<b>הדורס </b>עחי"ג (דנג"א) על מ"ש תו' ד"ה שאר. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת </b>סירכא דקרא נקט. והאמרינן בגמרא דלא אצטריך לגופיה. דכל שיש לו קשקשת. יש לו סנפיר (וצ"ל אע"פ שאין רואין בו סנפיר. רק קשקשת בלבד. אנו מתירין אותו. ואומרים שכבר היו לו והשירן. או עתיד לגדלן) ולא כתביה רחמנא אלא משום יגדיל תורה דלא ליתי למטעי. <b>אפ"ה</b> איכא למידק. אכפל תנא ונסיב סנפיר כדי. ולא סמיך אההיא דתני התם בפרק בא סימן. כל שי"ל קשקשת י"ל סנפיר. <b>ויש</b> ליישב קצת. דאשמעינן אגב אורחא מילתא דאיתא בת"כ. דקשקשת אחת תחת סנפירו בעינן. <b>ובהכי</b> אתי שפיר יתורא דקרא. למילף דקשקשת בצד סנפיר בעינן. ודילמא היינו נמי דכתיב סנפיר באוריי'. להגדיל תורה דקאמרינן. 
+<b>עי"ל </b>לדעת הר"מ. דס"ל כל שאינו בצורת דג (כגון חיות גדולות עם קטנות שבים) הרי הוא בכלל שרץ המים. כמ"ש פ"ב מה"ל מ"א. משמע דלהכי כתבינהו רחמנא להני תרי סימני דגים. למימרא דלא סגי בלא"ה. עד דאיכא תרוייהו ודאי. לאפוקי בריות שבים שהן בצורת חיות. ולא בצורת דגים נינהו. <b>והא</b> דאמרינן פ"ב דע"ז. חמרא דימא שרי. תורא דימא אסיר. וסימנך טמא טהור. 
+<b>על </b>כרחך צ"ל. חמרא דימא. אית ליה סנפיר וקשקשת. משו"ה שרי. דהו"ל צורת דגים. משא"כ תורא דימא. אע"ג דאית ליה קשקשת. לא משתרי בהכי. דבכהאי גוונא לא מסהיד סימן קשקשת אסנפיר. אלא בריה בפ"ע הוי. ולא בכלל דג הוא. <b>וכמו</b> שאין הקשקשים שברגלי העופות. מועילין להן להעיד על טהרתן. כיון דלאו מינא דדגים נינהו. הכי נמי הני חיות שבים. שאינן באין בשני סימנין. לאו מין דג הן. ואולי ג"כ מהרקק נבראו כעופות. היינו דכתב סנפיר וקשקשת בסימני דגים. דודאי תרווייהו אצטריכו. דאל"ה לאו דגים מיקרו. וקאתי תנא ופריש. ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת. ולא קאמר ובבריות המים. או לימא וכל אשר במים. אשר לו סנפיר וקשקשת. כלישנא דקרא. אלא לאשמועינן דבדגים דווקא קמיירי דאית להו תרתי סנפיר וקשקשת. בין שישנן לפנינו בין שהשירום ושעתידים לגדלם. מיהת תרוייהו בעינן. משא"כ שאר בריות המים. שידועין בסימן אחד בלבד. אפילו הוא קשקשת. לא בכלל דגים הוא. כיון שאין לו שני הסימנין בשום פעם (דהכלל כל שי"ל קשקשת כו'. לא נאמר על מה שאינו מין דג) והרי זה מדויק ונכון בענין. <b>וקמ"ל</b> נמי תנא דמתני' הא דתניא בברייתא שאפילו א"ל עכשיו אלא לאחר זמן. או שהפילן בים. הוו נמי סימני טהרה. דמשו"ה האריך. ונקט לישנא דקרא כל אשר לו סנפיר וקשקשת. ולא קיצר בלשונו לומר. ובדגים סנפיר וקשקשת. למימרא דכל שי"ל הסימנין הללו. בכל אופן שהוא. בין שהם לפנינו וראינום. או שידענו בודאי שישנן בהם בשום זמן. דיו. אבל כל שאינו בעל שני סימנים הללו כלל. לאו בכלל מין דגים הוא. 
+<b>רי"א שני קשקשים </b>עתי"ט בשם הר"ן דמתיבת קשקשת הכפולה קילוף. <b>ואי</b> תקשי לך. א"ה מאי קאמר תלמודא. אי לא כתב סנפיר. הו"א מאי קשקשת סנפיר. והיכי אפשר למטעי. אי מגופה שמעת לה. דהתיבה עצמה אין לה משמעות אחר. 
+<b>הא </b>לאו מילתא. הר"ן לא קאמר אלא שכפל שורש המלה מורה על שנים. ואי לא הוה כתיב סנפיר. אדרבה הוה משתמע שפיר. מאי קשקשת סנפיר. שכן הוא זוגי. לעולם אין לך דג בעל סנפיר. שאין לו שני סנפירין לפחות. אבל בתר דכתיב סנפיר. ידעינן דקשקשת הן הקבועים בו. וילפינן מכפילת המלה. דבעינן לא בציר משנים. 
+<b>והשתא </b>ניחא נמי. הא דמייתי בת"כ. זכר לדבר ושריון קשקשים. משום דאכתי איכא לדיוקי מנלן דסנפיר הפורח בהן. דילמא בקושטא אפכא הוא. סנפיר הוא הקבוע בו. ודי באחד. דמשו"ה כתיב ביה לשון יחיד. וקשקשת הוא הפורח בהן. דמשו"ה כפול הוא. לפי שהוא זוגי. להכי מייתי ליה נמי קרא דשריון קשקשים. דמשמע טובא ודאי. הא על כרחך לאו כנפים דפריחה נינהו. דאינהו לא טפי מתרתי הוו. אלא ודאי דקביעי וקיימי בגוויה הוו. כמו בשריון. ומדלא כתב רחמנא סנפיר וקשקשים. שמעינן דל"צ טובא כמו במלאכת שריון. מ"מ לא בצירן מתרי. מדכתיב קשקשת כפול העי"ן. והיינו תרי. טפי לא בעינן. מדשני קרא בדבוריה. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מן הטחול </b>לשון רע"ב ולהכי נקט טחול וכליות. מידי דלא מיטרפא בהו. וכתב תי"ט ותמיהני. דבמ"ב לעיל כתב ניקב הטחול טרפה. ומי גרע ניקב מנחתך. והכי איתא התם כו'. הא קמן דליתא להא עכ"ל. 
+<b>אשתמיטתיה </b>מסקנא דסוגיא דתלמודא. דלית הילכתא כר"ע. דניקב בקולשיה ודאי כשרה. ואפילו בסומכיה. אם אינו נקב מפולש. כשרה. וכמ"ש גם הרע"ב לעיל. א"כ בחנם תמה תי"ט ואין מקום לדבריו. <b>גם</b> נעלם ממנו שינויא בתרא דשנינן התם. ניקב לחוד. נחתך לחוד. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>טהורה עד שיצא הולד </b>היינו שיוציא רוב פדחתו. כדתנן בהמפלת. עמ"ש בס"ד מ"ד פרק ז' דאהלות. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>קורעו ומוציא דמו </b>אבל לחתוך אבר אבר ממנו לא. <b>הכי</b> משמע בבתרא דיומא (פע"א) דלא סגי ליה בלא קריעה. 
+<b>קרעה ומצא בו ב"ט חי טעון שחיטה. </b>עתי"ט שהקשה בשם הדרישה. מאי קמ"ל פשיטא. ונדחק מאד ליישב דהו"א שהתורה התירה מה שבבהמה בלא שחיטה. ע"כ. <b>ואי</b> אפשר לשמוע דבר זה. אטו מי עדיף מאיבריה. וכי באיזה סימן יוכשר. ולא התירה תורה טהורים אלא בסימנים. ואף הם אינן ניתרים אלא בשחיטה. <b>ולי</b> נראה. דקמ"ל ארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא. וש"מ דאף השוחט את הטרפה. ומצא בה ב"ט חי. לכ"ע ניתר בשחיטת עצמו. ואפילו לדברי המתיר. כדאמר רבא בגמרא. 
+<b>היינו </b>דהאריך בלשונו לפי שלא נשחטה אמו. טעון שחיטה. דאע"ג דקיי"ל שחיטת אמו מטהרתו. אפ"ה כי ליתא לשחיטת אמו. מהניא ביה שחיטת עצמו. והוא הדין לשחיטת טרפה. דכליתא דמיא. ולא מהניא ביה ולא מידי. וזקוק לשחיטת עצמו. שהרי לא נשחטה אמו. שחיטה המתרת באכילה. הוי ליה דומיא דקרעה. שעושה אותה טרפה. דוק. <b>א"נ</b> קמ"ל. דשחיטה מועלת בו. ס"ד לא תהני ביה שחיטה. כיון שמתה אמו. עובר ירך אמו הוא. ואיידי דתני רישא טעון. או לא. תני נמי סיפא האי לישנא. 
+<b>והוי </b>יודע שכל הדינים השנויים כאן בבהמה גסה. שכנגדם בבהמה דקה. היולדת לחמשה. דין בן ארבעים. כדין בן שמונה. ובן חמשה. כבן תשעה. לענין התרתו ע"י שחיטת אמו. או ע"י שחיטת עצמו. ולמחלוקתו של ר"מ וחכמים. כדאיתא בתמורה (די"א ע"ב) והתימה שלא זכרוהו המחברים כלל. ועשי"ע (סך"ה). 
+
+Mishnah 6
+
+<b>מן הארכובה ולמטה כשרה </b>עיין לשון רע"ב עד. היינו מתחלת הארכובה הנמכרת עם הראש. <b>לפי</b> פירוש זה. מן הארכובה ולמטה. היינו בארכובה עצמה. <b>וממנה ולמעלה</b> היינו בפרק האמצעי. <b>א"כ</b> לא הוי למעלה דומיא דלמטה. שזו בפרק של ארכובה. וזו בפרק אחר שלמעלה ממנה. ולפירוש הרא"ש בתשובה. ניחא. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>מפני דרכי האמורי</b> פירש רש"י וכתיב ל"ת כמעשיהם. ואינו מקרא כו' וצריך להגיה במקומו תעשה תעשו כו' (והוגה כמעשיהם לא תעשו) כ"ה לשון תי"ט. <b>במ"כ</b> שמא שכח מקרא שכתוב בפרשת הנה אנכי שולח מלאך (שמות כ"ג). 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אותו ואת בנו </b>עתי"ט שטת המפרשים. דס"ל שאינו נוהג בזכרים. והיא גם שטת ת"א. עיין גל עד. 
+<b>וכ"ע </b>בתי"ט ומיהו כו' דלר"י כו' מספקא לן כו' הילכך. אי ודאי לן שהוא אביו. אסור לשחטן ביום אחד. <b>והיכי</b> דמי. נ"ל היינו שראינו שרבע השור את אמו של זה. ומן אז שמרוה בבית. שלא עלה עליה זכר אחר (או שלא היו שם זכרים מצויים לה כלל) עד מלאת תשעה ירחים. שכלו לו חדשיו. חזקה שזה אביו. ולאשתהי לא חיישינן. כדלא מספקינן דכוותה באדם. אפילו לדין מיתה בודאי מחזקינן ליה. אע"ג דשכיח ביה אשתהי. ולפד"ז סופג ארבעים. גם על האב. 
+<b>ושניהם סופגים </b>מ"ש תי"ט אליבא דרמב"ם נ"ל הראשון חייב כרת. בלא התרו בו. 
+<b>מלבד </b>שהוא דוחק נגלה. לאוקמה למתני' בתרי טעמי בחד בבא. עדיין צ"ע אי חייב כרת בדלא אתרו ביה. אע"ג דקמי שמיא גליא ולא אברו סהדי אלא לשקרי. או משום דילמא אשתלי ועבד ולא אדעתיה. אפ"ה נ"ל יותר שגם לדין שמים. צריך התראה. שתהא דעתו מיושבת עליו. ואינו עושה אלא להכעיס. אף אם ה' חוקר כליות ולב. מ"מ אינו בא בטרוניא עם בריותיו. במקום שיש לחוטא התנצלות לומר שלא במרד ובמעל עשה. וכן נראה מן הכתוב הרבה כמה התראות הוצרכו הנביאים לעשות קודם שנתחייבו ישראל. אלא שי"ל רבים שאנו. <b>ולמאי</b> נ"מ בהך פסקא דדינא. עיין השמטה דשלהי מכות. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>ואם קדם השני </b>עד שלא נשאל הדבר. זכה. 
+<b>וקמ"ל </b>דכהאי גוונא לא קנסינן ליה. ולא דיינינן ביה דינא דגרמי. <b>מיהו</b> בדעבר על דברי ב"ד. נ"ל בר נדוי הוא. ומיבעי למקנסיה עד דמפייס לב"ד. ומפצי לחבריה. 
+<b>ונ"ל </b>דפירוש רא"ש חלוק על פרש"י בזה דלרש"י סתמא דמתניתין משמע בין לקח מאחד בין לקח משנים. אי אתו לקמן לדינא. אמרינן ראשון ישחוט. ואם קדם השני ושחט קודם שנשאל הדבר לב"ד. זכה. <b>אבל</b> לרא"ש דווקא בקנו שניהם מאחד. אין השני רשאי לשחוט תחלה ע"י שאלה. אורויי לא מורינן ליה. <b>מיהו</b> נראה דמודה נמי. אם קדם השני כה"ג בלי שאלה. זכה. שאין לומר בחנם לצדדין קתני. אבל בקנו משנים. ס"ל דאין נזקקין לתובע תחלה לשחוט. וק"ל. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>ומודה ר"י </b>כתו' תימה למאן מודה. דאימתי דר"י לפרש. <b>ולי</b> נראה אע"ג דאימתי דר"י לפרש הוא בא לדברי ת"ק. דלא כדסבר תנא דסדר מתניתין. וקאתי איהו לפרושי למילתיה דת"ק. ולא לפלוגי עליה. מ"מ פליג אליבא דת"ק. ואהא קאי ומודה. למען דפליג עליה אליבא דת"ק. 
+<b>את האם לחתן כו'. </b>עיין רע"ב. דאורח ארעא לעשות סעודה בבית החתן. <b>עמ"ש</b> בס"ד בדרוש שמש צדקה. תמצא דברים נחמדים. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אבל לא במוקדשין </b>דאמר קרא חיה או עוף. מה חיה אינו קודש <b>אע"ג</b> דאיתינהו בקדשי בדק הבית. <b>לאו</b> בני אכילה נינהו. 
+<b>במוקדשין </b>חטאת העוף ועולת העוף. <b>אע"ג</b> דנוחר ומעקר לא בעי כיסוי אפילו בחולין. והא קתני להו בסמוך (מ"ב) <b>היינו</b> משום דאסורים באכילה. ומליקה שריא לכהנים. וגבי כיסוי דם לא כתיב אלא שפיכה. משו"ה צריכא. 
+<b>ואם שחטו אין מכסין דמו </b>ואע"ג דעוקר ד"ת כו' תי"ט. <b>לא</b> ידענא מאי עקירה איכא הכא חיה אמר רחמנא. ולא בהמה. ולא ספק (דוגמא ממזר ודאי הוא דל"י כו'. ודכוותה טובא אע"ג דספיקא דאוריתא לחומרא. רבנן הוא דאחמור. לעשות סיג לתורה. הם אמרו. והם אמרו ולא גזרו היכא דמתיא לידי קולא. דלא ליפוק מנה חורבא. משו"ה לא צרכינן לההיא דב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>כסהו הרוח חייב לכסות </b>כה"ג נראה. מי ששפך יכסה. ואם קדם אחר וכסה. חייב לשלם עשרה זהובים. <b>מ"מ</b> בנתגלה שלא בפני השוחט. מספקא לי אי מיחייב לאודועיה ברישא. 
+<b>בדם בהמה או חיה</b> עמ"ש בס"ד במו"ק לטי"ד (סך"ח). 
+<b>בדם חיה</b> דם היקז של חיה. <b>ואיכא</b> טובא כדלעיל מ"ב. וכן של חיה טמאה. וכ"כ הר"מ. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ושאינו מגדל צמחים כו', </b>עמו"ק לטי"ד (סך"ח). 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ובמוקדשין</b> ואיך נהגו בק"פ. <b>עמ"ש</b> בס"ד פרק ז' דפסחים. ובשי"ע (סי"א). 
+
+Mishnah 2
+
+<b>שולח אדם ירך </b>שלמה. ולא חתוכה. 
+<b>ובמקום </b>שמכריזין ולא הכריזו. אי נמי בפני ישראל היודע שבחזקת כשרה שגר לו. 
+<b>ולנכרי </b>רבותא קמ"ל. אע"ג דטעי וסבר שהיא כשרה לגמרי. אפ"ה שרי משום דמטעי נפשיה. אבל חתוכה אסור בכה"ג. משום דאסור לגנוב דעת הבריות. <b>והוא</b> הדין דבישראל שלמה שריא. 
+<b>וחתוכה </b>פשיטא אסורה. משום מכשול נמי. אם לא הודיעו. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>אם יש בה בנ"ט </b>ולא שערוה חכמים לכל ירך בהחלט. להודיענו זה. אם יש בה בנ"ט אם לא. דהא אינהו קים להו בשעורא כה"ג. ובקיאי טפי מנן. כדחזינן בזרוע בשלה דמשם למדוה לשער בששים. <b>וא"ל</b> לפי שאין כל הירכות שוות. דיש ירך עבה ושמנה. ויש רזה וכחושה. יש בעלת בשר הרבה. וגיד שלה דק. ויש להפך כחושת בשר. וגיד שלה עב וגס. דא"ה בזרוע נמי נימא הכי. והיכי גמרי מנה. <b>אלא</b> נ"ל מפני שלפעמים היא חתוכה. וצריך שיעור מיוחד לפי מה שנחתך ממנה. ואז אין מועיל לה השעור שיתנו בשלמה. להכי מילתא ספיקא נקטו. וכללו דינה בדרך קצרה כאחת. כך נראה לי. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>והרוטב בנ"ט </b>עמ"ש בס"ד פ"י דתרומות מ"ח. <b>ומ"ש</b> רע"ב וביצה שיש בה אפרוח כו' צריכה ס"א כנגדה. עתי"ט בשם כ"מ. <b>ודבריו</b> דחוקים דא"ה בכל מידי דלא מיבטיל גופיה. ליבעי ס"א. 
+<b>ויש </b>לרמב"ן ז"ל. טעם אחר יפה מאד. שהחמירו בביצים מפני שאין כולן שוות בגדלן. לכן הוסיפו להן אחת. <b>ונ"מ</b> לדינא. עיין עלית המלאכה (דשצ"ב) ועיין קונטרס שלל ביצים. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ועדיין בהמה טמאה מותרת להם </b>אע"פ שקיימו כל התורה. וכן בפירוש אמרו גם בזאת. עה"פ וטבוח טבח והכן. טול ג"ה בפניהם. 
+<b>וקשיא </b>בין לר"י בין לרבנן. דמשמע לכ"ע הוה שריא להו בהמה טמאה. ולמר אף ג"ה. <b>יש</b> לומר. לפי שלא היו מצווים ועושים. 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מותר בבשר דגים </b> אע"ג דבלשון תורה ודאי מיקרי בשר. כדכתיב אם את כל דגי הים יאסף להם וגו'. ואתה אמרת בשר אתן להם. <b>כיוצא</b> בו הנודר מן המבושל. מותר בצלי. אע"ג דקרא לצלי נמי מבושל קרי ליה. דכתיב ויבשלו את הפסח. לשון מקרא לחוד. ולשון בני אדם לחוד. וכמ"ש שם בס"ד. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>לא קרעו אינו עובר עליו</b> בלב עוף. אבל בלב בהמה חייב כרת. 
+<b>צ"ע </b>דהא דם שבשלו הוא. 
+<b>המעלה את העוף </b>לעיל הו"ל למתנייה. גבי פלוגתא דב"ש וב"ה. אלא משום דדמי למאי דסליק מניה. דאינו עובר. 
+<b>אינו עובר </b>עליו בל"ת. <b>אינו</b> יכול לבוא לידי ל"ת. <b>ועל</b> כרחך הכי הוא פירישו. דאטו המעלה בשר בהמה עם גבינה על השולחן. מי קעבר אמידי. או אי קאכיל בשר עוף בחלב. מי איכא מ"ד דעובר בלא תעשה. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>ר"ע אומר </b> לפלוגי אדריה"ג קאתי. משו"ה נקט תנא הך לישנא. 
+<b>חיה ועוף אינם מן התורה</b> נראה דלא שנא בשר חיה בחלב בהמה. ל"ש בשר בהמה בחלב חיה. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>אם יש בנ"ט </b>ה"ז אסורה. באכילה בלבד. 
+<b>ולענין </b>קיבה עצמה. עמ"ש רע"ב בשם רש"י. דחלב גמור הוא. ומותר להעמיד בו. כל שלא נמלח בעורו. דין חלב גמור יש לו לכל דבר. 
+<b>והיינו </b>נמי דלא שרי להעמיד בעור הקיבה. מטעם חלב מתה ושחוטה. ככחל דלעיל מ"ב. וכמ"ש בס"ד במו"ק לטי"ד (ספ"ז). 
+<b>אבל </b>אין לו דין מעמיד לאסור בכל שהו. מטעם שכתב רע"ב. <b>ועוד</b> שאינו דרך בשול שאסרה תורה בבב"ח. אלא דרך שרייה. דמדאורייתא שרי. משא"כ בעור קיבת נבלה. שאסרו מחמת עצמן מן התורה. 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>השוחט בהמה טמאה כו' מפרכסת </b>עשה אזנך כאפרכסת. ושמע מ"ש בס"ד בשי"ע (ססמ"א). 
+<b>עור האדם</b> עשי"ע שם. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>חוץ מעור האדם</b> עתי"ט ולכאורה גמרא ערוכה היא בפ' לולב וערבה בהנהו תרי מיני. משכיה דההוא גברא משוינן ליה גודא ומלינן ביה מיא. אלא שאין למדין הלכה מאגדה. ועשי"ע סי' הנ"ל באורך. גם למ"ש תי"ט בשם תו' דהכא ודנדה. ע"ש. 
+<b>עד שיתיז ראשה</b> היינו שחיטת שני סימנין (משום דסתם שחיטה אינה אלא ברוב שנים). והכא בטעמא דאינה בשחיטה. אף מעוט סימנין שחיטה קרי לה. אבל שחיטה גמורה. היא התזת הראש כבס"פ השוחט. ועספ"א דאהלות. 
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בכור שנתערב </b>ערע"ב ותי"ט <b>ולדידי</b> חזי דלא צריכינן לדחוקי דמיירי שנתערב בב"מ דווקא. אלא שכבר נשחטו כולן ואין המום ניכר. שסימנין עשוים להשתנות לאחר מיתה. 
+<b>ואם אמר חוץ מן המתנות </b>עמו"ק י"ד (סס"א) <b>ומ"ש</b> רע"ב ואפילו הוא כהן. אם הוא טבח ממתינין לו ב' ג' שבתות. אע"פ שרואין אותו מוכר בשוק. אפ"ה איכא למימר דלדידיה קשחיט ואתותר. דלא הוה צריך לכולי האי ומזבין המותר. והני מילי עד שתי שבתות. בכפר. שאין שם אוכלי בשר מרובין. אין תולין שישחוט יותר מזה לעצמו. וישתייר כל פעם. ויוכל להגיע לו מזה הפסד מרובה. אף כי לנותר בבשר. שאין לו חפץ בו. שבודאי הוא אוכל המנות היפות. ומניח הגרועות. ולא יהו לו קונים מצויים. במשום שאין רוב עם. לפיכך יותר משני שבתות. ודאי שוחט כדי למכור הכל על מנת להרויח. ואינו עושה מעותיו אנפרות. ובכרכים דשכיחי אינשי טפי. מזדבן אפילו נתן מים ע"ג בשר. מ"מ טפי משלש שבתות. לא. דכולא האי לא שדי אנש זוזי בכדי. עיין גמרא ריש כתובות ושלהי עוקצין. <b>שם</b> ואם קבע כו' אין ממתינין (צ"ל) לא רצה לתן מנדין אותו. <b>אזדא</b> לטעמיה דכתב ריש פרקין דלקמן ע"ש. אבל תמה אני איך נהוג במתנות בימי רע"ב. ובאתריה. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>מן הפרק </b>כו' עתי"ט משמא דגמרא להביא צמר שבראשי כבשים. <b>פירוש</b> דבר זה קשה עחי' גמרא. 
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>למ"ש </b>תי"ט בטעם הדבר שלא הודו חכמי הדור לרש"י במ"ש דלא נהוג עלמא במתנות. <b>עמ"ש</b> בחי"ג בס"ד פשר דבר הגון. ועפ"ז לא טרח הרע"ב בכדי בהא. משום דבא"י כתב פירושו למשנה. 
+<b>אלא</b> כו' עמ"ש תי"ט בענין בגדי שרד. <b>עם</b> שכך פירש"י מדעת עצמו לפי פשוטו של דבר. 
+<b>מ"מ </b>אין כן דעת רז"ל. ואשתמיטתיה לתי"ט גמרא פ"ז דיומא (עב"ב). 
+
+Mishnah 2
+
+<b>משקל חמש סלעים</b> הך שעורא אשכחנא נמי. במעשה ידי אשה לבעלה. 
+<b>לא הספיק לתנו לו עד שצבעו פטור </b>נ"ל לתת טעם הגון לדבר. משום דבעינן שיתן לו כדי לעשות בגד לשירות. <b>ומכי</b> צבעו תו לא חזי לבגדי כהונה של כהן הדיוט. שכולן לבנים. כמו בגדי לבן דכ"ג בי"כ. כמ"ש הר"מ בה"ל כ"ה. 
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ואינו נוהג אלא כשאינו מזומן </b>כי יקרא קן. גי' פרט למזומן. 
+<b>שקננו בפרדס </b>נ"ל כה"ג דהו"ל חצר שאינה משתמרת. אפי' הוגבהה האם מעליהם. ואפי' שלחה אם חזרה. חייב לשלח אף מאה פעמים. דבחצר שאינה משתמרת בעינן תרתי. עומד בצד שדהו. ואומר זכתה לי שדי. משו"ה כל כמה דלא לקח הבנים ולא אמר מדי. אכתי לא קנינהו. ולא מזומן נינהו. ועיין ח"מ (סרס"ח) ושמא אפילו באמירה בעלמא. אע"ג דקני קנין גמור. לא הוי מזומן. דמדשבק להו התם. הוו להו הפקר. דוק. וצ"ע שם ובסרס"ח. ובמ"ש שם בס"ד. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>קן מכל מקום</b> אע"ג דקן תרתי משמע. כדאיתא ריש קנין. <b>הכא</b> נמי לא בציר מתרי. אם ואפרוח. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>אפילו לטהר </b>בגמרא אוקי לה בנטלה ע"מ לשלחה. ופירש"י דא"נ לא משלחה. לאו ליכא. דבהתר לקחה. עשה הוא דאיכא. וסד"א הואיל כו' גדול שלום כו'. והאי מצורע כיון דכמה דלא מיטהר אסור בתש"ה (אזלא כמ"ד מוחלט אסור בתש"ה) מה"ד ליתי עשה דידיה ולדחי עשה דשלוח הקן. קמ"ל. <b>וא"ת</b> היכי ס"ד דלדחי. והא אפשר לקיים שתיהן. שימתין המצורע עד שימצא קן ממקום אחר להטהר בו. <b>וי"ל</b> דמיירי בעני שאי אפשר לו לקנות כלום. <b>אי נמי</b> כיון דהשתא לית ליה אחרינא. כל שהויי מצוה לא משהינן. 
+<b>ואף </b>העכוב והאחור מיקרי דיחוי מצוה. כן הוכיחו התו' בשבועות (ריש ד"ג) מכאן. וכן משמע ריש מגלה ובדוכתי טובא. 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Chullin/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Chullin/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..397ad34069df6d7284fa06808c7c9a52f2878fbe
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Chullin/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,383 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Chullin
+לחם שמים על משנה חולין
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Chullin
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה חולין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הכל שוחטין </b>עיין לשון רע"ב. עד אבל אם אין יודעין בו שיודע ה"ל שחיטה כו' בודקין אותו. ואם יודע ה"ל שחיטה. שחיטתו כשרה. ע"כ. <b>משום</b> דיוקא אצטריך. למימרא דמיהו לכתחלה לא. גזרה שמא ישכחו לבדקו. <b>ודילמא</b> היא גופה נמי קמ"ל. דשחיטתו כשרה. ולא גזרינן דילמא משתלי. ולא קנסינן בדיעבד. <b>ולענין</b> נשים ועבדים בשחיטה ערפ"ג דזבחים. ומו"ק ס"א. ובחי' על הרא"ש. 
+<b>שחיטת נכרי </b>עתי"ט בשם רש"י ובשם ר"י. דלא בר זביחה הוא. ותקשי חרש. עמ"ש בס"ד במו"ק לי"ד. 
+<b>הסומא </b>ע"ש בס"ד. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>הכל שוחטין </b>לרע"ב לאתויי מומר. 
+<b>פירוש </b>לתאבון. אבל להכעיס. אפילו בעברה אחת. הרי הוא כגוי לכל דבר. <b>וכן</b> מי שאינו חושש לשחיטה כשרה. אע"פ שאינו עושה להכעיס. דינו כלהכעיס. והיינו נמי דינא דקראים האידנא. ולא כמ"ש הרע"ב בסמוך. ע"פ הר"מ במשניות (וכבר חזר בו בחבורו ונתן להם דין כותים כו'). <b>ודבר</b> תימה הוא שהרי הם עוברין על כמה איסורי סקילה וכרת. אצ"ל לאוין. נגד קבלת חז"ל. והרי הם מומרים להכעיס ודאי. ושחיטתן נבלה. כמי שאינו בתורת זביחה פשוט בעיני. 
+<b>ומינה </b>דמחלל שבתות בפרהסיא. ואצ"ל עובד ע"ז שלא מאונס. דלא שנא להכעיס. או שלא להכעיס. כולה חדא מילתא היא. ודינו כגוי לכל דבריו. <b>משא"כ</b> האנוס על עסקי נפשות. אע"ג דעבר אעשה דונקדשתי בתוך ב"י. ודאי דינו כישראל לכל דבר. 
+<b>ובכל שוחטין </b>עמו"ק (ס"ו) בס"ד. 
+<b>ובקנה </b>ע"ש. בס"ד. <b>ומ"ש</b> הרע"ב ואתי למעבד חלדה. <b>לא</b> ידענא מאי קאמר מר. דכי מינקבי סימנים. תו לא שייכא חלדה. לא מעלה ולא מורדת. 
+<b>והשנים </b>עמו"ק בס"ד. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>כשר בפרה</b> ע"ק רמ"ז מ"ה ועשי"ע (ספ"א). 
+<b>טהור בכלי עץ </b>פשוטיהן טהורים מדאוריי' הר"מ. <b>עמ"ש</b> בס"ד במו"ק ריש ה"ל חנוכה. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>כ"מ שיש מאון אין חליצה</b> הך מאון וחליצה לאו בחד גוונא איירי. אלא הא כדאיתא. והא כדאיתא. דהיינו מאון בקדושי קטנה דרבנן. וחליצה דהכא לזיקת קטנה. שקידושיה דאורייתא עסקינן. כגון שקבל בה אביה קדושין. דזקוקה היא ליבם דבר תורה. ואצטריך קרא למעוטה מחליצה עד שתגדיל. <b>אבל</b> קטנה שהשיאוה אמה ואחיה. דמדאורייתא אין קדושיה קדושין. ולא זקוקה ליבום. ודאי לא מיירי מנה. אלא אם רוצה ממאנת ביבם. ואי לא מיאנה. חולצת אפילו כשהיא קטנה. 
+<b>איברא </b>איכא למימר. אפ"ה מדרבנן לא תחלוץ עד שתגדיל. משום לא פלוג. דלא לימרו כל קטנה יוצאה בחליצה. 
+<b>י"ט שחל בע"ש תוקעין</b> אע"ג דתקיעה בי"ט ודאי אסירא משום שבות. <b>גזרה</b> דרבנן בעלמא היא. שמא יתקן כלי שיר. הם אמרו והם אמרו. אינהו אסרי לה. ואינהו שרו במקום הצורך. <b>והא</b> דבחל במ"ש אין תוקעין. אמאי. לתקע כי היכי דלידעו דשרו בשחיטה לאלתר. <b>היינו</b> משום דאין דוחין שבות להתיר. הכי מסקינן בגמרא שלהי פרק ואלו קשרים. <b>ובהכי</b> ניחא לי מה שנתקשו בו התו' ר"פ החליל. במאי דאשכחן הכא דתקיעה דחיא י"ט. ואילו התם. תקיעה דמצוה לשמחת בית השואבה. לא שרו לה. ונדחקו בטעם הדבר. 
+<b>איברא </b>אליבא דתלמודא דשבת דאייתינן. אתי שפיר. דלא שרו לה אלא דווקא לאפרושי מאיסורא. ולהפריש את האדם מן העברה. אבל במקום מצוה. מצינו שהעמידו דבריהם. אפילו לדחות מ"ע של תורה. מפני שבות של דבריהם. כדמסקינן בהאשה רבה. קום עשה שאני. וחשו יותר שלא לעבור בידים אפילו אשבות דרבנן. כ"ש שלא התירוהו בשביל עשה של דבריהם. כגון תקיעה לשמחת בית השואבה. אע"ג דאסמכוה אקרא. 
+<b>והא </b>ודאי שמחת י"ט עדיפא. מנה. דהיא מ"ע גמור של תורה. ומצינו שחששו לו חז"ל הרבה. דלא ליתו לאמנועי משמחת י"ט. ואעפ"כ לא ראו להתיר בשבילה שבות דתקיעה. ק"ו שלא לדחותו מפני שמחת בה"ש. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>השוחט </b>דיעבד כו'. והשתא סיפא שנים אוחזין דלכתחלה כו' תי"ט. <b>ואינו</b> מוכרח. דכוותה שנים אוחזין כו' ושוחטין. דכל היכא דהפעולה מאוחרת לפועלה. דיעבד משמע. דוק ותשכח. 
+<b>ומההיא </b>דתנן התם ומרק אחר שחיטה על ידו. ליכא למשמע מידי. דהתם שאני. דאתעביד ליה הכשר שחיטה בחד. להכי אפילו בקדשים שרי לכתחלה נמי. <b>ותו</b> איכא למימר. בההיא ודאי קדשים קילי. משום דלא סגי בלא"ה. משא"כ בחולין. דלא לדם הוא צריך. ולעולם אימא אפילו כה"ג. לכתחלה לא. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>נפלה סכין </b>מידו אחר שהתחיל לשחוט. 
+<b>אם יש בסכין מלא צואר </b>לא קאימנא עלה שפיר בטעמא דמילתא. מה בין הוליך ולא הביא כו'. ובין הוליך והביא. 
+<b>ובאוחז </b>סימנין בידו. כמדומה יכול לשחוט שפיר בכל גוונא וצ"ע. 
+<b>אע"פ </b>ששחטה כדרכה. דבר זה קשה הציור הוא שתשחוט הסכין בדרך נפילתה. שחיטה הגונה. בלי דרסה וחלדה. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>עחי"ג </b>ועל הרא"ש. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>כשרים</b> ואין אומרים כבר מתו קודם שחיטה. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>שנים אוחזין בסכין ושוחטין </b>ע"ל מ"ב. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>אין שוחטין לגומא </b>ריקנית. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>נקובת הושט </b>מסקינן בגמ' דר"ע שנאה קודם חזרה. משום פסוקת הגרגרת צריך לומר כן. אבל נקובת הושט לעולם אימא אפילו קודם חזרה נשנית ודוק. עמ"ש בס"ד על הרא"ש פרק השוחט (דקמט"א). 
+<b>המסס וב"ה </b>ז"ל תי"ט. צ"ע דלפי סדרן ה"ל למתני ב"ה והמסס ע"כ. <b>אשתמיטיה</b> הא דאמר אביי שילהי פב"מ. דהני תלת מילי אשתני שמייהו מכי חרב בה"מ. הובלילא בי כסי. בי כסי הובלילא. הא בהדיא דכסדרן תני להו. ולפום שמייהו כדמעיקרא. והאידנא הוא דאשתני. להכי מפרשינן להו איפכא. איברא מתניתין מקמי דחרב בה"מ איתניא. כדמוכח בדוכתי טובא. ומשנה לא זזה ממקומה. 
+<b>דרוסת הנץ כו'. </b>גבי עוף הוה שייך למתני כו' תו'. <b>אגב</b> קאתי לאשמועינן. דאין לנץ ולגס דריסה אלא בעוף. לא בבהמה. אפי' הגס בדקה לא. 
+<b>כל שאין כמוה חיה </b>נראה דאתי לאשמועינן אף על גב דזמנין חיה. כדאייתי תלמודא שילהי פרקין. והלא יש שמתקיימות שלש שנים. לא חיישינן למעוטא דמעוטא דלא שכיח. וטרפה היא מ"מ. ואע"פ שהיא חיה בפנינו. וכמ"ש הר"מ ג"כ שיש מהן שיכולין לחיות עפ"ד הרפואה. וכן מעידים בנפחתה גולגולת וקנה ונקבו דקין. כמ"ש הרשב"א בת"ה. וכ"כ בתשו' לענין יתרת. <b>קמ"ל</b> דהא לאו מילתא שכל מדות חכמים כך הן. לילך אחר הרוב שמתים בטרפות הללו. אע"פ שמעוטם מתקיימין. לכן אמרו כל שאין כמוה חיה טרפה. אף שזו חיה עם טרפותה כמה שנים. אין בכך כלום. מאחר שחברותיה אינן חיות כמוה באופן זה. הרי זו בטלה במעוטה. ונגררת אחר הרוב. וכן נמצא בכל הענינים דברים יוצאים מגדר הטבעי. עיין אגרת בקורת (דכ"א) ואין צורך לומר שאין חוששין למעשה נסים. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>הכתה חולדה</b> וכ"ש אם הוכתה ממי שהוא גדול מחולדה. <b>וה"ה</b> למוכה. דלא שנא בין קטן לגדול ממנה. וניכא לפלוגי בה בין דק לגס. כמו בדרוסה. 
+<b>נקב הקורקבן </b>עיין לשון ר"ן בתי"ט. דאי מחמת קוץ ודאי טרפה. <b>אניקב</b> חיצון ולא פנימי קאי. אבל פנימי בלא חיצון ודאי כשר. אף מחמת קוץ. ולישנא קטיעא נקט תי"ט. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ר"א אפילו ניטל </b>הא דדייק תי"ט. לרבנן דפליגי עליה. הו"ל למתנייה באלו טרפות <b>לאו</b> דיוקא הוא. דהא ודאי כחה דהתירא עדיף. ולמתני פלוגתייהו בתרווייהו. פשיטא דלא מילתא היא. דהא כולהו בבי אצרוכי מצרכינן להו. 
+<b>יצאו בני מעיה ולא נקבו </b>איכא למידק לישנא יתירא דנקט ולא ניקבו. פשיטא דבהכי מיירי. דאל"ה. אטו משום דיצאו נמי. לתכשרי. 
+<b>וי"ל </b>דאשמעינן בהכי מילתיה דרב דמייתי תלמודא. ל"ש אלא שלא היפך בהן. אבל הפך בהן טרפה. משום דבכלל נקובי הוא. דסופו לינקב ודאי. כמ"ש התו'. <b>היינו</b> דקמפרש תנא בלישנא אריכא. שאינה כשרה ביצאו מעיה. אלא בשלא נקבו דווקא. דהיינו שלא נתהפכו. דכנקובים חשובים. דנקובים ממש. פשיטא דלא אצטריכא ליה. ושפיר הוא. דליכא מילתא בגמרא. דלא רמזה רבי במתני'. כדפרישנא בדוכתי טובא בס"ד. 
+<b>ומה </b>ששנה זה בעוף. אע"פ שבהמה ועוף שוין בו. <b>ע"ל</b> ר"פ. הביא תי"ט בשם רש"י. טעם נכון. משום דבודאי לא אצטריך אלא לאשמועינן היתירא בעוף. היכא דלא ניקבו. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>תי"ט </b>ד"ה סימני. צ"ל ודמה טעון כיסוי. 
+<b>כל עוף הדורס </b>עחי"ג (דס"א ס"א). 
+<b>הדורס </b>עחי"ג (דנג"א) על מ"ש תו' ד"ה שאר. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת </b>סירכא דקרא נקט. והאמרינן בגמרא דלא אצטריך לגופיה. דכל שיש לו קשקשת. יש לו סנפיר (וצ"ל אע"פ שאין רואין בו סנפיר. רק קשקשת בלבד. אנו מתירין אותו. ואומרים שכבר היו לו והשירן. או עתיד לגדלן) ולא כתביה רחמנא אלא משום יגדיל תורה דלא ליתי למטעי. <b>אפ"ה</b> איכא למידק. אכפל תנא ונסיב סנפיר כדי. ולא סמיך אההיא דתני התם בפרק בא סימן. כל שי"ל קשקשת י"ל סנפיר. <b>ויש</b> ליישב קצת. דאשמעינן אגב אורחא מילתא דאיתא בת"כ. דקשקשת אחת תחת סנפירו בעינן. <b>ובהכי</b> אתי שפיר יתורא דקרא. למילף דקשקשת בצד סנפיר בעינן. ודילמא היינו נמי דכתיב סנפיר באוריי'. להגדיל תורה דקאמרינן. 
+<b>עי"ל </b>לדעת הר"מ. דס"ל כל שאינו בצורת דג (כגון חיות גדולות עם קטנות שבים) הרי הוא בכלל שרץ המים. כמ"ש פ"ב מה"ל מ"א. משמע דלהכי כתבינהו רחמנא להני תרי סימני דגים. למימרא דלא סגי בלא"ה. עד דאיכא תרוייהו ודאי. לאפוקי בריות שבים שהן בצורת חיות. ולא בצורת דגים נינהו. <b>והא</b> דאמרינן פ"ב דע"ז. חמרא דימא שרי. תורא דימא אסיר. וסימנך טמא טהור. 
+<b>על </b>כרחך צ"ל. חמרא דימא. אית ליה סנפיר וקשקשת. משו"ה שרי. דהו"ל צורת דגים. משא"כ תורא דימא. אע"ג דאית ליה קשקשת. לא משתרי בהכי. דבכהאי גוונא לא מסהיד סימן קשקשת אסנפיר. אלא בריה בפ"ע הוי. ולא בכלל דג הוא. <b>וכמו</b> שאין הקשקשים שברגלי העופות. מועילין להן להעיד על טהרתן. כיון דלאו מינא דדגים נינהו. הכי נמי הני חיות שבים. שאינן באין בשני סימנין. לאו מין דג הן. ואולי ג"כ מהרקק נבראו כעופות. היינו דכתב סנפיר וקשקשת בסימני דגים. דודאי תרווייהו אצטריכו. דאל"ה לאו דגים מיקרו. וקאתי תנא ופריש. ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת. ולא קאמר ובבריות המים. או לימא וכל אשר במים. אשר לו סנפיר וקשקשת. כלישנא דקרא. אלא לאשמועינן דבדגים דווקא קמיירי דאית להו תרתי סנפיר וקשקשת. בין שישנן לפנינו בין שהשירום ושעתידים לגדלם. מיהת תרוייהו בעינן. משא"כ שאר בריות המים. שידועין בסימן אחד בלבד. אפילו הוא קשקשת. לא בכלל דגים הוא. כיון שאין לו שני הסימנין בשום פעם (דהכלל כל שי"ל קשקשת כו'. לא נאמר על מה שאינו מין דג) והרי זה מדויק ונכון בענין. <b>וקמ"ל</b> נמי תנא דמתני' הא דתניא בברייתא שאפילו א"ל עכשיו אלא לאחר זמן. או שהפילן בים. הוו נמי סימני טהרה. דמשו"ה האריך. ונקט לישנא דקרא כל אשר לו סנפיר וקשקשת. ולא קיצר בלשונו לומר. ובדגים סנפיר וקשקשת. למימרא דכל שי"ל הסימנין הללו. בכל אופן שהוא. בין שהם לפנינו וראינום. או שידענו בודאי שישנן בהם בשום זמן. דיו. אבל כל שאינו בעל שני סימנים הללו כלל. לאו בכלל מין דגים הוא. 
+<b>רי"א שני קשקשים </b>עתי"ט בשם הר"ן דמתיבת קשקשת הכפולה קילוף. <b>ואי</b> תקשי לך. א"ה מאי קאמר תלמודא. אי לא כתב סנפיר. הו"א מאי קשקשת סנפיר. והיכי אפשר למטעי. אי מגופה שמעת לה. דהתיבה עצמה אין לה משמעות אחר. 
+<b>הא </b>לאו מילתא. הר"ן לא קאמר אלא שכפל שורש המלה מורה על שנים. ואי לא הוה כתיב סנפיר. אדרבה הוה משתמע שפיר. מאי קשקשת סנפיר. שכן הוא זוגי. לעולם אין לך דג בעל סנפיר. שאין לו שני סנפירין לפחות. אבל בתר דכתיב סנפיר. ידעינן דקשקשת הן הקבועים בו. וילפינן מכפילת המלה. דבעינן לא בציר משנים. 
+<b>והשתא </b>ניחא נמי. הא דמייתי בת"כ. זכר לדבר ושריון קשקשים. משום דאכתי איכא לדיוקי מנלן דסנפיר הפורח בהן. דילמא בקושטא אפכא הוא. סנפיר הוא הקבוע בו. ודי באחד. דמשו"ה כתיב ביה לשון יחיד. וקשקשת הוא הפורח בהן. דמשו"ה כפול הוא. לפי שהוא זוגי. להכי מייתי ליה נמי קרא דשריון קשקשים. דמשמע טובא ודאי. הא על כרחך לאו כנפים דפריחה נינהו. דאינהו לא טפי מתרתי הוו. אלא ודאי דקביעי וקיימי בגוויה הוו. כמו בשריון. ומדלא כתב רחמנא סנפיר וקשקשים. שמעינן דל"צ טובא כמו במלאכת שריון. מ"מ לא בצירן מתרי. מדכתיב קשקשת כפול העי"ן. והיינו תרי. טפי לא בעינן. מדשני קרא בדבוריה. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מן הטחול </b>לשון רע"ב ולהכי נקט טחול וכליות. מידי דלא מיטרפא בהו. וכתב תי"ט ותמיהני. דבמ"ב לעיל כתב ניקב הטחול טרפה. ומי גרע ניקב מנחתך. והכי איתא התם כו'. הא קמן דליתא להא עכ"ל. 
+<b>אשתמיטתיה </b>מסקנא דסוגיא דתלמודא. דלית הילכתא כר"ע. דניקב בקולשיה ודאי כשרה. ואפילו בסומכיה. אם אינו נקב מפולש. כשרה. וכמ"ש גם הרע"ב לעיל. א"כ בחנם תמה תי"ט ואין מקום לדבריו. <b>גם</b> נעלם ממנו שינויא בתרא דשנינן התם. ניקב לחוד. נחתך לחוד. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>טהורה עד שיצא הולד </b>היינו שיוציא רוב פדחתו. כדתנן בהמפלת. עמ"ש בס"ד מ"ד פרק ז' דאהלות. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>קורעו ומוציא דמו </b>אבל לחתוך אבר אבר ממנו לא. <b>הכי</b> משמע בבתרא דיומא (פע"א) דלא סגי ליה בלא קריעה. 
+<b>קרעה ומצא בו ב"ט חי טעון שחיטה. </b>עתי"ט שהקשה בשם הדרישה. מאי קמ"ל פשיטא. ונדחק מאד ליישב דהו"א שהתורה התירה מה שבבהמה בלא שחיטה. ע"כ. <b>ואי</b> אפשר לשמוע דבר זה. אטו מי עדיף מאיבריה. וכי באיזה סימן יוכשר. ולא התירה תורה טהורים אלא בסימנים. ואף הם אינן ניתרים אלא בשחיטה. <b>ולי</b> נראה. דקמ"ל ארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא. וש"מ דאף השוחט את הטרפה. ומצא בה ב"ט חי. לכ"ע ניתר בשחיטת עצמו. ואפילו לדברי המתיר. כדאמר רבא בגמרא. 
+<b>היינו </b>דהאריך בלשונו לפי שלא נשחטה אמו. טעון שחיטה. דאע"ג דקיי"ל שחיטת אמו מטהרתו. אפ"ה כי ליתא לשחיטת אמו. מהניא ביה שחיטת עצמו. והוא הדין לשחיטת טרפה. דכליתא דמיא. ולא מהניא ביה ולא מידי. וזקוק לשחיטת עצמו. שהרי לא נשחטה אמו. שחיטה המתרת באכילה. הוי ליה דומיא דקרעה. שעושה אותה טרפה. דוק. <b>א"נ</b> קמ"ל. דשחיטה מועלת בו. ס"ד לא תהני ביה שחיטה. כיון שמתה אמו. עובר ירך אמו הוא. ואיידי דתני רישא טעון. או לא. תני נמי סיפא האי לישנא. 
+<b>והוי </b>יודע שכל הדינים השנויים כאן בבהמה גסה. שכנגדם בבהמה דקה. היולדת לחמשה. דין בן ארבעים. כדין בן שמונה. ובן חמשה. כבן תשעה. לענין התרתו ע"י שחיטת אמו. או ע"י שחיטת עצמו. ולמחלוקתו של ר"מ וחכמים. כדאיתא בתמורה (די"א ע"ב) והתימה שלא זכרוהו המחברים כלל. ועשי"ע (סך"ה). 
+
+Mishnah 6
+
+<b>מן הארכובה ולמטה כשרה </b>עיין לשון רע"ב עד. היינו מתחלת הארכובה הנמכרת עם הראש. <b>לפי</b> פירוש זה. מן הארכובה ולמטה. היינו בארכובה עצמה. <b>וממנה ולמעלה</b> היינו בפרק האמצעי. <b>א"כ</b> לא הוי למעלה דומיא דלמטה. שזו בפרק של ארכובה. וזו בפרק אחר שלמעלה ממנה. ולפירוש הרא"ש בתשובה. ניחא. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>מפני דרכי האמורי</b> פירש רש"י וכתיב ל"ת כמעשיהם. ואינו מקרא כו' וצריך להגיה במקומו תעשה תעשו כו' (והוגה כמעשיהם לא תעשו) כ"ה לשון תי"ט. <b>במ"כ</b> שמא שכח מקרא שכתוב בפרשת הנה אנכי שולח מלאך (שמות כ"ג). 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אותו ואת בנו </b>עתי"ט שטת המפרשים. דס"ל שאינו נוהג בזכרים. והיא גם שטת ת"א. עיין גל עד. 
+<b>וכ"ע </b>בתי"ט ומיהו כו' דלר"י כו' מספקא לן כו' הילכך. אי ודאי לן שהוא אביו. אסור לשחטן ביום אחד. <b>והיכי</b> דמי. נ"ל היינו שראינו שרבע השור את אמו של זה. ומן אז שמרוה בבית. שלא עלה עליה זכר אחר (או שלא היו שם זכרים מצויים לה כלל) עד מלאת תשעה ירחים. שכלו לו חדשיו. חזקה שזה אביו. ולאשתהי לא חיישינן. כדלא מספקינן דכוותה באדם. אפילו לדין מיתה בודאי מחזקינן ליה. אע"ג דשכיח ביה אשתהי. ולפד"ז סופג ארבעים. גם על האב. 
+<b>ושניהם סופגים </b>מ"ש תי"ט אליבא דרמב"ם נ"ל הראשון חייב כרת. בלא התרו בו. 
+<b>מלבד </b>שהוא דוחק נגלה. לאוקמה למתני' בתרי טעמי בחד בבא. עדיין צ"ע אי חייב כרת בדלא אתרו ביה. אע"ג דקמי שמיא גליא ולא אברו סהדי אלא לשקרי. או משום דילמא אשתלי ועבד ולא אדעתיה. אפ"ה נ"ל יותר שגם לדין שמים. צריך התראה. שתהא דעתו מיושבת עליו. ואינו עושה אלא להכעיס. אף אם ה' חוקר כליות ולב. מ"מ אינו בא בטרוניא עם בריותיו. במקום שיש לחוטא התנצלות לומר שלא במרד ובמעל עשה. וכן נראה מן הכתוב הרבה כמה התראות הוצרכו הנביאים לעשות קודם שנתחייבו ישראל. אלא שי"ל רבים שאנו. <b>ולמאי</b> נ"מ בהך פסקא דדינא. עיין השמטה דשלהי מכות. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>ואם קדם השני </b>עד שלא נשאל הדבר. זכה. 
+<b>וקמ"ל </b>דכהאי גוונא לא קנסינן ליה. ולא דיינינן ביה דינא דגרמי. <b>מיהו</b> בדעבר על דברי ב"ד. נ"ל בר נדוי הוא. ומיבעי למקנסיה עד דמפייס לב"ד. ומפצי לחבריה. 
+<b>ונ"ל </b>דפירוש רא"ש חלוק על פרש"י בזה דלרש"י סתמא דמתניתין משמע בין לקח מאחד בין לקח משנים. אי אתו לקמן לדינא. אמרינן ראשון ישחוט. ואם קדם השני ושחט קודם שנשאל הדבר לב"ד. זכה. <b>אבל</b> לרא"ש דווקא בקנו שניהם מאחד. אין השני רשאי לשחוט תחלה ע"י שאלה. אורויי לא מורינן ליה. <b>מיהו</b> נראה דמודה נמי. אם קדם השני כה"ג בלי שאלה. זכה. שאין לומר בחנם לצדדין קתני. אבל בקנו משנים. ס"ל דאין נזקקין לתובע תחלה לשחוט. וק"ל. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>ומודה ר"י </b>כתו' תימה למאן מודה. דאימתי דר"י לפרש. <b>ולי</b> נראה אע"ג דאימתי דר"י לפרש הוא בא לדברי ת"ק. דלא כדסבר תנא דסדר מתניתין. וקאתי איהו לפרושי למילתיה דת"ק. ולא לפלוגי עליה. מ"מ פליג אליבא דת"ק. ואהא קאי ומודה. למען דפליג עליה אליבא דת"ק. 
+<b>את האם לחתן כו'. </b>עיין רע"ב. דאורח ארעא לעשות סעודה בבית החתן. <b>עמ"ש</b> בס"ד בדרוש שמש צדקה. תמצא דברים נחמדים. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אבל לא במוקדשין </b>דאמר קרא חיה או עוף. מה חיה אינו קודש <b>אע"ג</b> דאיתינהו בקדשי בדק הבית. <b>לאו</b> בני אכילה נינהו. 
+<b>במוקדשין </b>חטאת העוף ועולת העוף. <b>אע"ג</b> דנוחר ומעקר לא בעי כיסוי אפילו בחולין. והא קתני להו בסמוך (מ"ב) <b>היינו</b> משום דאסורים באכילה. ומליקה שריא לכהנים. וגבי כיסוי דם לא כתיב אלא שפיכה. משו"ה צריכא. 
+<b>ואם שחטו אין מכסין דמו </b>ואע"ג דעוקר ד"ת כו' תי"ט. <b>לא</b> ידענא מאי עקירה איכא הכא חיה אמר רחמנא. ולא בהמה. ולא ספק (דוגמא ממזר ודאי הוא דל"י כו'. ודכוותה טובא אע"ג דספיקא דאוריתא לחומרא. רבנן הוא דאחמור. לעשות סיג לתורה. הם אמרו. והם אמרו ולא גזרו היכא דמתיא לידי קולא. דלא ליפוק מנה חורבא. משו"ה לא צרכינן לההיא דב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>כסהו הרוח חייב לכסות </b>כה"ג נראה. מי ששפך יכסה. ואם קדם אחר וכסה. חייב לשלם עשרה זהובים. <b>מ"מ</b> בנתגלה שלא בפני השוחט. מספקא לי אי מיחייב לאודועיה ברישא. 
+<b>בדם בהמה או חיה</b> עמ"ש בס"ד במו"ק לטי"ד (סך"ח). 
+<b>בדם חיה</b> דם היקז של חיה. <b>ואיכא</b> טובא כדלעיל מ"ב. וכן של חיה טמאה. וכ"כ הר"מ. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ושאינו מגדל צמחים כו', </b>עמו"ק לטי"ד (סך"ח). 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ובמוקדשין</b> ואיך נהגו בק"פ. <b>עמ"ש</b> בס"ד פרק ז' דפסחים. ובשי"ע (סי"א). 
+
+Mishnah 2
+
+<b>שולח אדם ירך </b>שלמה. ולא חתוכה. 
+<b>ובמקום </b>שמכריזין ולא הכריזו. אי נמי בפני ישראל היודע שבחזקת כשרה שגר לו. 
+<b>ולנכרי </b>רבותא קמ"ל. אע"ג דטעי וסבר שהיא כשרה לגמרי. אפ"ה שרי משום דמטעי נפשיה. אבל חתוכה אסור בכה"ג. משום דאסור לגנוב דעת הבריות. <b>והוא</b> הדין דבישראל שלמה שריא. 
+<b>וחתוכה </b>פשיטא אסורה. משום מכשול נמי. אם לא הודיעו. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>אם יש בה בנ"ט </b>ולא שערוה חכמים לכל ירך בהחלט. להודיענו זה. אם יש בה בנ"ט אם לא. דהא אינהו קים להו בשעורא כה"ג. ובקיאי טפי מנן. כדחזינן בזרוע בשלה דמשם למדוה לשער בששים. <b>וא"ל</b> לפי שאין כל הירכות שוות. דיש ירך עבה ושמנה. ויש רזה וכחושה. יש בעלת בשר הרבה. וגיד שלה דק. ויש להפך כחושת בשר. וגיד שלה עב וגס. דא"ה בזרוע נמי נימא הכי. והיכי גמרי מנה. <b>אלא</b> נ"ל מפני שלפעמים היא חתוכה. וצריך שיעור מיוחד לפי מה שנחתך ממנה. ואז אין מועיל לה השעור שיתנו בשלמה. להכי מילתא ספיקא נקטו. וכללו דינה בדרך קצרה כאחת. כך נראה לי. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>והרוטב בנ"ט </b>עמ"ש בס"ד פ"י דתרומות מ"ח. <b>ומ"ש</b> רע"ב וביצה שיש בה אפרוח כו' צריכה ס"א כנגדה. עתי"ט בשם כ"מ. <b>ודבריו</b> דחוקים דא"ה בכל מידי דלא מיבטיל גופיה. ליבעי ס"א. 
+<b>ויש </b>לרמב"ן ז"ל. טעם אחר יפה מאד. שהחמירו בביצים מפני שאין כולן שוות בגדלן. לכן הוסיפו להן אחת. <b>ונ"מ</b> לדינא. עיין עלית המלאכה (דשצ"ב) ועיין קונטרס שלל ביצים. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ועדיין בהמה טמאה מותרת להם </b>אע"פ שקיימו כל התורה. וכן בפירוש אמרו גם בזאת. עה"פ וטבוח טבח והכן. טול ג"ה בפניהם. 
+<b>וקשיא </b>בין לר"י בין לרבנן. דמשמע לכ"ע הוה שריא להו בהמה טמאה. ולמר אף ג"ה. <b>יש</b> לומר. לפי שלא היו מצווים ועושים. 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מותר בבשר דגים </b> אע"ג דבלשון תורה ודאי מיקרי בשר. כדכתיב אם את כל דגי הים יאסף להם וגו'. ואתה אמרת בשר אתן להם. <b>כיוצא</b> בו הנודר מן המבושל. מותר בצלי. אע"ג דקרא לצלי נמי מבושל קרי ליה. דכתיב ויבשלו את הפסח. לשון מקרא לחוד. ולשון בני אדם לחוד. וכמ"ש שם בס"ד. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>לא קרעו אינו עובר עליו</b> בלב עוף. אבל בלב בהמה חייב כרת. 
+<b>צ"ע </b>דהא דם שבשלו הוא. 
+<b>המעלה את העוף </b>לעיל הו"ל למתנייה. גבי פלוגתא דב"ש וב"ה. אלא משום דדמי למאי דסליק מניה. דאינו עובר. 
+<b>אינו עובר </b>עליו בל"ת. <b>אינו</b> יכול לבוא לידי ל"ת. <b>ועל</b> כרחך הכי הוא פירישו. דאטו המעלה בשר בהמה עם גבינה על השולחן. מי קעבר אמידי. או אי קאכיל בשר עוף בחלב. מי איכא מ"ד דעובר בלא תעשה. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>ר"ע אומר </b> לפלוגי אדריה"ג קאתי. משו"ה נקט תנא הך לישנא. 
+<b>חיה ועוף אינם מן התורה</b> נראה דלא שנא בשר חיה בחלב בהמה. ל"ש בשר בהמה בחלב חיה. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>אם יש בנ"ט </b>ה"ז אסורה. באכילה בלבד. 
+<b>ולענין </b>קיבה עצמה. עמ"ש רע"ב בשם רש"י. דחלב גמור הוא. ומותר להעמיד בו. כל שלא נמלח בעורו. דין חלב גמור יש לו לכל דבר. 
+<b>והיינו </b>נמי דלא שרי להעמיד בעור הקיבה. מטעם חלב מתה ושחוטה. ככחל דלעיל מ"ב. וכמ"ש בס"ד במו"ק לטי"ד (ספ"ז). 
+<b>אבל </b>אין לו דין מעמיד לאסור בכל שהו. מטעם שכתב רע"ב. <b>ועוד</b> שאינו דרך בשול שאסרה תורה בבב"ח. אלא דרך שרייה. דמדאורייתא שרי. משא"כ בעור קיבת נבלה. שאסרו מחמת עצמן מן התורה. 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>השוחט בהמה טמאה כו' מפרכסת </b>עשה אזנך כאפרכסת. ושמע מ"ש בס"ד בשי"ע (ססמ"א). 
+<b>עור האדם</b> עשי"ע שם. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>חוץ מעור האדם</b> עתי"ט ולכאורה גמרא ערוכה היא בפ' לולב וערבה בהנהו תרי מיני. משכיה דההוא גברא משוינן ליה גודא ומלינן ביה מיא. אלא שאין למדין הלכה מאגדה. ועשי"ע סי' הנ"ל באורך. גם למ"ש תי"ט בשם תו' דהכא ודנדה. ע"ש. 
+<b>עד שיתיז ראשה</b> היינו שחיטת שני סימנין (משום דסתם שחיטה אינה אלא ברוב שנים). והכא בטעמא דאינה בשחיטה. אף מעוט סימנין שחיטה קרי לה. אבל שחיטה גמורה. היא התזת הראש כבס"פ השוחט. ועספ"א דאהלות. 
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בכור שנתערב </b>ערע"ב ותי"ט <b>ולדידי</b> חזי דלא צריכינן לדחוקי דמיירי שנתערב בב"מ דווקא. אלא שכבר נשחטו כולן ואין המום ניכר. שסימנין עשוים להשתנות לאחר מיתה. 
+<b>ואם אמר חוץ מן המתנות </b>עמו"ק י"ד (סס"א) <b>ומ"ש</b> רע"ב ואפילו הוא כהן. אם הוא טבח ממתינין לו ב' ג' שבתות. אע"פ שרואין אותו מוכר בשוק. אפ"ה איכא למימר דלדידיה קשחיט ואתותר. דלא הוה צריך לכולי האי ומזבין המותר. והני מילי עד שתי שבתות. בכפר. שאין שם אוכלי בשר מרובין. אין תולין שישחוט יותר מזה לעצמו. וישתייר כל פעם. ויוכל להגיע לו מזה הפסד מרובה. אף כי לנותר בבשר. שאין לו חפץ בו. שבודאי הוא אוכל המנות היפות. ומניח הגרועות. ולא יהו לו קונים מצויים. במשום שאין רוב עם. לפיכך יותר משני שבתות. ודאי שוחט כדי למכור הכל על מנת להרויח. ואינו עושה מעותיו אנפרות. ובכרכים דשכיחי אינשי טפי. מזדבן אפילו נתן מים ע"ג בשר. מ"מ טפי משלש שבתות. לא. דכולא האי לא שדי אנש זוזי בכדי. עיין גמרא ריש כתובות ושלהי עוקצין. <b>שם</b> ואם קבע כו' אין ממתינין (צ"ל) לא רצה לתן מנדין אותו. <b>אזדא</b> לטעמיה דכתב ריש פרקין דלקמן ע"ש. אבל תמה אני איך נהוג במתנות בימי רע"ב. ובאתריה. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>מן הפרק </b>כו' עתי"ט משמא דגמרא להביא צמר שבראשי כבשים. <b>פירוש</b> דבר זה קשה עחי' גמרא. 
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>למ"ש </b>תי"ט בטעם הדבר שלא הודו חכמי הדור לרש"י במ"ש דלא נהוג עלמא במתנות. <b>עמ"ש</b> בחי"ג בס"ד פשר דבר הגון. ועפ"ז לא טרח הרע"ב בכדי בהא. משום דבא"י כתב פירושו למשנה. 
+<b>אלא</b> כו' עמ"ש תי"ט בענין בגדי שרד. <b>עם</b> שכך פירש"י מדעת עצמו לפי פשוטו של דבר. 
+<b>מ"מ </b>אין כן דעת רז"ל. ואשתמיטתיה לתי"ט גמרא פ"ז דיומא (עב"ב). 
+
+Mishnah 2
+
+<b>משקל חמש סלעים</b> הך שעורא אשכחנא נמי. במעשה ידי אשה לבעלה. 
+<b>לא הספיק לתנו לו עד שצבעו פטור </b>נ"ל לתת טעם הגון לדבר. משום דבעינן שיתן לו כדי לעשות בגד לשירות. <b>ומכי</b> צבעו תו לא חזי לבגדי כהונה של כהן הדיוט. שכולן לבנים. כמו בגדי לבן דכ"ג בי"כ. כמ"ש הר"מ בה"ל כ"ה. 
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ואינו נוהג אלא כשאינו מזומן </b>כי יקרא קן. גי' פרט למזומן. 
+<b>שקננו בפרדס </b>נ"ל כה"ג דהו"ל חצר שאינה משתמרת. אפי' הוגבהה האם מעליהם. ואפי' שלחה אם חזרה. חייב לשלח אף מאה פעמים. דבחצר שאינה משתמרת בעינן תרתי. עומד בצד שדהו. ואומר זכתה לי שדי. משו"ה כל כמה דלא לקח הבנים ולא אמר מדי. אכתי לא קנינהו. ולא מזומן נינהו. ועיין ח"מ (סרס"ח) ושמא אפילו באמירה בעלמא. אע"ג דקני קנין גמור. לא הוי מזומן. דמדשבק להו התם. הוו להו הפקר. דוק. וצ"ע שם ובסרס"ח. ובמ"ש שם בס"ד. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>קן מכל מקום</b> אע"ג דקן תרתי משמע. כדאיתא ריש קנין. <b>הכא</b> נמי לא בציר מתרי. אם ואפרוח. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>אפילו לטהר </b>בגמרא אוקי לה בנטלה ע"מ לשלחה. ופירש"י דא"נ לא משלחה. לאו ליכא. דבהתר לקחה. עשה הוא דאיכא. וסד"א הואיל כו' גדול שלום כו'. והאי מצורע כיון דכמה דלא מיטהר אסור בתש"ה (אזלא כמ"ד מוחלט אסור בתש"ה) מה"ד ליתי עשה דידיה ולדחי עשה דשלוח הקן. קמ"ל. <b>וא"ת</b> היכי ס"ד דלדחי. והא אפשר לקיים שתיהן. שימתין המצורע עד שימצא קן ממקום אחר להטהר בו. <b>וי"ל</b> דמיירי בעני שאי אפשר לו לקנות כלום. <b>אי נמי</b> כיון דהשתא לית ליה אחרינא. כל שהויי מצוה לא משהינן. 
+<b>ואף </b>העכוב והאחור מיקרי דיחוי מצוה. כן הוכיחו התו' בשבועות (ריש ד"ג) מכאן. וכן משמע ריש מגלה ובדוכתי טובא. 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Keritot/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Keritot/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..70882203637517e8ad1d0eba826bfe4498a0b6a0
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Keritot/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt	
@@ -0,0 +1,181 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Keritot
+לחם שמים על משנה כריתות
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה כריתות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שלשים ושש כריתות</b> שאם עשאן בהעלם אחד כו' ולאו דווקא כו'. תי"ט <b>י"ל</b> דווקא ודווקא. דהא שייר טובא. מיהת לא בצרן. וק"ל. 
+<b>ובעל אוב</b> והנפש אשר תפנה וגו'. <b>עיין</b> מ"ש בפ"ד מיתות בס"ד. 
+<b>אוב </b>וידעוני בכלל. ונקט אוב ראשון במקרא. רע"ב. <b>ולא</b> קתני הכא (כבעלמא) נמי ידעוני. לרמוז שאינו חייב אלא אחת על שניהם. אע"פ שאם עשה אחד מהם. איזה שיהא. חייב. 
+<b>פגול </b>מ"ש בפירוש רע"ב או חוץ למקומו. שבוש וצריך למחקו. 
+<b>והמפטם הקטורת</b> והוא שיעשנה להריח בה. ואע"פ שלא הריח (ואפילו הריח אין בו ממש) נמצא מתחייב על המחשבה בלבד. <b>ונראה</b> דבעי אמירה מיהא. דהיינו מחשבה בכ"מ במשנה. 
+<b>והמריח </b>פטור. בין בקטורת בין בשמן המשחה דקול מראה וריח אין בהם מעילה. ולא שום חיוב. אלא איסורא בעלמא. 
+<b>כרמ"ז </b>יש שואלין. מצינו במשניות שנויים כל העונשים שבתורה. מיתות ב"ד ומלקיות וכריתות. ולמה לא שנה התנא גם מיתות בידי שמים. <b>ונעלם</b> מהם וממנו. שכבר שנאם מפוזרים. הלא הם ספ"ט דסנהדרין. ושילהי סנהדרין וזולת. ומפני שאין בהם מעשה לאדם. לא טרח לקבצם יחד. 
+<b>הפסח </b>עתי"ט. עד אילו היה ענינו שמירת קיום ועשית הדבר. א"כ יתחייבו פסחי דורות בכל עבודות של פ"מ. <b>אין</b> טעם בדברים הללו. כמבואר למעיין מיד. <b>אמנם</b> נדחק בחנם. כי אדרבה ודאי ענינו של פסוק זה. הוא שמירת קיום ועשיית דבר המצוה דפסח. וארישא דענינא קמהדר קרא. אלקיחת פסח ושחיטתו לדורות (לא אכולה ענינא קאי. דכוותה אשכחן טובא בקראי) אי הכי מאי קושיא. הא השמר דעשה הוא. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>ועל שגגתן </b>לרש"י. דם. כסבור טחול. 
+<b>הול"ל </b>כבד. כדאמרינן כל מאי דאסר לן רחמנא שרא לן. אסר לנא דם. שרי כבדא. 
+<b>ועיין </b>רע"ב וז"ל. אבל האומר מותר כו' שעוקר כל הגוף. אנוס הוא ופטור. 
+<b>דכוותה </b>בהוראת ב"ד פ"ק דהוריות. וכן אתה מוצא בזקן ממרה. <b>עיין</b> לשון תי"ט ד"ה ועל. 
+<b>והבא על הבהמה </b>ואח"כ נודע לו דבהמה היא. 
+<b>זה </b>דבר קשה הציור. אלא בתוך שינה. או בכלבים קטנים ששכבו עם אדם במטה. 
+<b>ע"ש מעלה </b>כסבור בהמות אלו של צבור מותרות בבמות. <b>צ"ע</b> א"כ הוי ליה אומר מותר. דאניס הוא. <b>ע"ש</b> והרמ"פ אפילו לא שמע מעולם נמי חייב. <b>עיין</b> ס' באר שבע (דל"ב בראשו. ודל"ג ע"ג) שהאריך פה הרחיב לשון על פירש"י. ופשיטא ליה דהוה שלא כמסקנת הגמרא. ודחי ליה לרש"י מקמי הרמב"ם. ומסיק לולי דמסתפינא כו' אלא דברי תלמיד טועה הם. <b>איברא</b> אע"ג דאיהו לא חזי. מזליה חזי. שפיר עבד דמסתפי. אגב חורפיה שבשתא. ולא עיין בה אלא כדניים ושכיב. אדרבה מהכא (מסוגיא דגמרא. ומסקנא דטרח ואייתי בידיה בסב"ש) סייעתא לפירש"י. דהא הכא פריש תלמודא. דמיירי בבעיא דרבא. וההיא בעיא. לא בתינוק שנשבה היא. כמ"ש תו' שם בהדיא. והוא מוכרח. ולעולם אימא לך. אומר מותר לגמרי. אנוס הוא דהוי. <b>ולק"מ</b> לפירש"י. מרמב"ם ותו'. גברא אגברא קרמית. מי מדחי גברא מקמי גברא. והנה ברור הדבר. שזה המחבר פוסל פירוש רש"י. במומו. 
+<b>וחכ"א אף המגדף. </b>עתי"ט שכתב ונ"י מאי ק"ל לרש"י כו' עד ואלא מיהת מתני' דלעיל כו' ר"ע היא. <b>לא</b> אבין לו. ולא ידענא מאי קשיא ליה ארש"י. כמדומה אגב שטפיה אתיא ליה. ולא עיין בה. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>רשב"ג </b>הוא ר"ש הנהרג. בנו של ר"ג הזקן. שהוא נכדו של הלל הזקן. 
+<b>ברבעתים </b>מקובץ מן רביעית. כמ"ש פ"ק דעדויות. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>והפילה בתוך שמונים נקבה </b>דבזכרים ליכא למימר הכי כו'. וטעמא דאטו ברשיעי עסקינן תי"ט. 
+<b>ולא </b>ידע מאי קאמר. דכי נמי ברשיעי עסקינן. בזכרים מי משכחת לה מפלת תוך מלאת אלא מיא בעלמא. ואחר מלאת. מי איכא מ"ד דלא בעיא לאתויי קרבן אחר. <b>ומה</b> זה ענין להמפלת אחר טומטום ואנדרוגינוס. דאי נמי ברשיעי עסקינן. והוה ליה ספק אחר מלאת דזכר. או תוך מלאת דנקבה. <b>ואב"א</b> ההיא נמי לאו ברשיעי איירי. ולא קבעי למימר אלא אחר ארבעים וטפי נמי. ור"ל אחר נ"ד יום. רק שיהא תוך שמונים של הספק. הוא דמביאה קרבן על הנפל הבא אחריו. מפני הספק. ואינו נאכל. משא"כ תוך מלאת דזכר. אין מציאות לנפל. ואם נתעברה בימי טומאה דזכר (בין במזיד בין בשוגג איך שאירע) והפילה אחר מלאת. מביאה קרבן ונאכל. 
+<b>שעשה בה המזיד כשוגג כו'. </b>עתי"ט עד והיינו דכתב הרמב"ם שהיא חייבת מלקות על השוגג כמזיד כו'. <b>שמא</b> יכול שיחזק סברתו. משום דאתקוש עבד ושפחה לבהמה. עם הדומה לחמור. (ושכח דאתקוש לאשה. לענין מצוה ולכל עונשין שבתורה) ובהמה הנרבעת נסקלת. אפילו שהיא שוגגת. <b>אי הכי</b> אפילו היא אנוסה נמי. דהא בהמה אף האנוסה בסקילה. איברא טעותא היא ודאי בפירוש ר"מ דשבת. כמ"ש שם בס"ד. ותי"ט במילי דכדי קטרח. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>כל שחציה כו' דר"ע </b>אתיא כדרבה ב"ר הונא בתר חזרה. עיין פרק השולח מ"ה. ועמ"ש שם בס"ד. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מה אם ירצה לומר מזיד הייתי </b>עמ"ש בס"ד ריש מכות. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ד' חטאת </b>חד משום י"כ. וכגון שאכל כוליא בחלבה. גמרא. <b>משום</b> דבעי לאוקמי לכולהו איסורי בחד כזית חלב. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>עתי"ט </b>סד"ה ואשת. ז"ל ולא דק הר"ב במ"ש א"נ ומחלק לעשות בזה ב"פ כו' והא בלא הא לא סגיא. <b>אומר</b> אני מ"ט לא. הא קבעי לאשמועינן. אפי' את"ל דאין קדושין תופשין בממזרת. אכתי איכא לאשכוחי התרא לדידיה ולדידהו. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>עתי"ט </b>סד"ה ואפילו ז"ל. וגם אקבע איסורא פירוש שעשה בבה"ש קרוב למ"ש דאקבע איסורא כל היום. 
+<b>צ"ע </b>לר"י במשנה דבסמוך דנד"ה פטור אף בשניהם אסורים. כ"ש באחד מותר. ומשמע דהכא כ"ע מודו. <b>גם</b> צ"ע. אי חשיב כה"ג אקבע איסורא. א"כ מי נימא נמי. כי אתרמי דהויא חתיכה של חלב לפניו היום. וחתיכה של שומן מחר (או אפכא) ואכל אחת מהן. ואינו יודע באיזה יום אכל. שאחת היתה לפניו היום. והשנית ביום אחר. דחייב נמי באשם תלוי. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>שבת וי"כ ועשה מלאכה בה"ש </b>מזו המשנה קצת סיוע. לדעת הסוברים דקיי"ל עירוב והוצאה לי"כ. וכמסקנא בגמרא דמכלתין (די"ג) ולא דחיה בעלמא היא (אע"ג דביומא דהוא עיקר י"כ. קבע תלמודא לדרפרם סתמא) <b>מדסתם</b> לן תנא הכא. משמע דבכל מלאכה מל"ט מלאכות. יש חיוב חטאת בי"כ כמו בשבת. וכפשטא דמתניתין דאין בין דפ"ק מגלה. דמוכחא נמי הכי. 
+<b>ויש </b>לדקדק מה ענין אשם תלוי לכאן. הרי שנינו חייבי אשמות תלוין שעבר עליהן י"כ פטורין. <b>ואפילו</b> אי איירי בשחל י"כ קודם שבת. הא נמי תנן שכל היום מכפר. ואפילו בא לידו ספק עברה עם חשכה. ובה"ש נמי היינו עם חשכה. ותנינא י"כ מכפר עד שתחשך. <b>ועוד</b> בין השמשות ספק הוי. ושמא יום הוא. וכבר כיפר לו י"כ כפרתו. ואיך אפשר לחייבו חטאת להביא חולין לעזרה. <b>ואם</b> איתא דמשום ספק. חייביה ר"א. אשם תלוי הוא דבעי אתויי. <b>מיהו</b> בגמרא שילהי פ"ק דשבועות. קאמר תלמודא. משכחת לה דאכל סמוך לשקיעת החמה. דלא הוה שהות לכפורי ליה (ועיין גמרא דמכלתין דז"א) משמע שאין י"כ מכפר אלא כשעבר עליו רגע מן היום אחר שעשה העברה. ואתיא שפיר הך דהכא. 
+<b>איברא </b>אכתי ההיא לא ניחא. דאי הכי. היכי נתרגם מתניתין דשלהי מכלתין. דקפסיק ותני. מי שבא לידו ספק עברה אפילו עם חשכה. פטור. שכל היום מכפר. מוכח בהדיא דליכא לאשכוחי לחיובא בי"כ. אפילו בא חטא לידו בסוף היום. ולא נשאר ממנו כלום אחר שחטא. אעפ"כ היום מכפר. באותה שעה שחטא בה. והכי נמי מוכח מההיא דבבא בן בוטא. שלא היו מניחין אותו להביא אשם תלוי ביום שאחר י"כ. עד שיכנס לספק. הא קמן דחטא של י"כ לא משכחינן לגמרי. דלהוי צריך כפרה אחריתא. 
+<b>ושמא </b>יש לחלק בין כפרת שוגג. דמספיקא לא מחייבינן ליה לאתויי קרבן. ובין כפרה דמזיד אליבא דרבי. דבעי דווקא עצומו של יום. ולא ידענא טעמא לפלוגי בכה"ג (ואי משום כרת דיומיה. איכא לאוקמה בשמת בו ביום) ועכ"ז לא הועלנו בהבנת משנתנו. 
+<b>וי"ל </b>מי לא איכא בבא בן בוטא. דקאי כוותיה דר"א. והיינו דקמשתבע המעון הזה אילו היו מניחין לי הייתי מביא. דהא ודאי איהו מודה די"כ מכפר אשוגג. אלא ע"כ דאיהו הכי ס"ל. דאף ספק דשוגג. אין לו בו כפרה. אלא בשעבר עליו קצת מן היום. ואחר שבא הספק לידו. משו"ה לדידיה מיקרי נמי נכנס לספק סמוך לשקיעת החמה. וה"ה וכ"ש ודאו דשוגג. שאינו מתכפר בו בהודע לו חטאתו. אלא ע"י חטאת. וכיון דבה"ש ספק הוא לר"א. נמצא ממ"נ חייב חטאת. כיון שעכ"פ לא עבר עליו רגע בי"כ. אחר שבא לידו חיוב חטאת. והיינו כדאוקימנא. דאקלע י"כ מקמי שבת (וצ"ל דלישנא דמתניתין לא דיקא) נמצא ר"א ובבא ב"ב אמרו ד"א. אע"ג דבבא לא עבד בה עובדא. שלא לעבור על דברי חבריו. ודילמא. ודאי עדיף ליה נמי. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שהנפש יוצאה בו </b>הא דמקשי תי"ט אפסק הר"מ בדם שחיטה כל זמן שיש בו אדמימות. 
+<b>לא </b>ק"מ. דלא אדר"ל בהקזה סמיך. אלא משום דמשמע ליה הא דתנן שהנפש יוצאה בו. לא קאי אלא אדם הקזה בלבד. ולא כמ"ש תו'. ולישנא הכי משמע ודאי. <b>ויש</b> לי להביא ראיה ג"כ. מהא (דריש מכלתין דד"ב) דמוקמינן ג' כריתות שבדם. חד לדם חולין. וחד לדם קדשים. וחד לדם כיסוי. ודווקא בדם קדשים מצינו שיש קפידא בדם שנפש יוצאה שמכפר. ככתוב כי הדם הוא בנפש יכפר. משא"כ דם שחיטת חולין. דאתרבי אפילו אינו דם הנפש. <b>וכן</b> דם כיסוי. לא בעינן דם הנפש. כמו ששנינו דם שעל הסכין חייב לכסות. ואתרבי לכרת. הא ודאי לא קפדינן אלא אמראה אדמימות דבעי ודאי. כדילפינן מנין לדם שהוא אדום כו'. <b>אבל</b> סתמא דגמרא דחולין כל מראה אדמימות כו'. אינו ענין לכאן. דהא מוקמינן ליה בצללתא דדמא. <b>וא"נ</b> כדס"ד דתלמודא מעיקרא. בנתערב במים איירי. בין הכי או הכי. דילמא בדם שהנפש יוצאה בו קמיירי. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>מביא שלש חטאות</b> א"ל רבא לר"נ וליתי נמי אשם ודאי (עמ"ש בס"ד בחידושי גמרא) דנותר דקודש הוא. א"ל דלית ביה ש"פ. והא מעיקרא דאית ביה ש"פ. ב) א"ל ההיא חתיכה דלאו נותר. והא יש אוכל אכילה אחת דקתני ביה נותר. ואשם. א"ל ההיא בגסה. והא בדקה. אי נמי (כצ"ל לדעתי) ההיא בימות הגשמים. והכא בימות החמה. גמרא. וראית הכל נבוכים בה. 
+<b>ונ"ל </b>ברור שכך פירושה. ההיא בגסה כפירש"י אכילה גסה שאכל הרבה. ר"ל אע"ג דלא אכל עד שקץ במזונו. כאכילה גסה דעלמא אלא אכילה גסה דהכא שאכל הרבה. יותר משיעור אכילה סתם. שהיא בכזית. והוא אכל הרבה. דהיינו לפחות שתי זתים או יותר. ואתיא כר"ז דלעיל (דיד"א) דאוקמה לההיא שאכל כוליה בחלבה. דקרי לה גסה. משום דהויא לה בציר מככותבת (שהוא שני זיתים) דאיירי התם לענין י"כ. ולא סגי בלא"ה. לאפוקי הכא. דאיירי בסתם אכילה בכזית. שהוא הפחות שבשיעורים (וסגי ליה הכא לענינא דמתני') והיינו דקה. <b>ואע"ג</b> דלקמן בעי תלמודא לאוקמה לדהכא. נמי באכל כוליא בחלבה. אליבא דר"ש. <b>הא</b> לא קיימא במבקנא. זה ישר ונכון. 
+<b>ולשון </b>רש"י ג"כ מדויק באופן זה (ועיין עוד מ"ש בחידושי גמרא להבנת לשון רש"י). 
+<b>ולכאורה </b>י"ל בגסה. בשר בהמה גסה. ובדקה בשר דקה. שזה מתקיים. וזה אינו מתקיים. וכך שמעתי מי שרצה לפרש כך. 
+<b>אבל </b>טעות הוא. לפי שאין בחטאות הנאכלות גסה. אלא כולן ממיני הדקה הן. וכן אשמות. ואע"ג דאיכא נמי נותר דשלמים. מיהא מסתברא. מילתא פסיקא נקט. ר"ל נותר אחד שוה לכל הקרבנות. <b>ותו</b> מאי פסקא. דלוקי התם דווקא בגסה. והכא בדקה דווקא. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ישפך </b>לדבר הכל. <b>כתי"ט</b> צ"ל דעבדי מניה. 
+<b>והבשר </b>עתי"ט. עד הא זבח פסול ממש הוא. <b>שמעתי</b> ולא אבין מה הוקשה לו. מעיקרא פשיטא ליה. דלא הוי חולין בעזרה. א"כ זבח כשר הוא. והדר קאמר הא זבח פסול הוא ממש. הרי אלו שני הפכים בנושא אחד. מי ראה כזאת. מי שמע כאלה. ובזה הרחיב לשון וטרח בכדי. 
+<b>בא"ד </b>והשתא קשיא אדרב אשי כו'. הא זבח פסול ממש הוא. <b>גם</b> בכאן יש סתירה תוך כדי דבור. דקאמר הא זבח פסול הוא כו'. משום דגמר ומקדיש. הא גופה קשיא. וכן כפל ושלש. 
+<b>עוד </b>בסא"ד. ומעיקרא ל"ק דלא חולין בעזרה הן. אלא קדשים גמורים. דגמר ומקדיש. 
+<b>וא"כ </b>מאי טעמייהו דרבנן. בתלוי משנשחט כו'. דיצא לבית השרפה. דודאי ככ"ע אתיא. דנ"פ רבנן. הא ע"כ צריך נמי לטעם דמתחזי כו'. ולא סגי בלא"ה. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>עיין </b>מו"ק (ס"א) ולעיל פ"ד מ"ב. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>חייבי אשמות תלוין פטורים </b>בחי' גמרא רציתי לומר דווקא אם נודע לו ספקו אחר יוה"כ. הוא דפטורין. אבל אם נודע הספק קודם יה"כ. ונתחייב באשם תלוי. אפשר שחייב להביאו לאחר יוה"כ. מאחר שכבר נתחייב בו. ונעשה אצלו חובה כקרבן ודאי. <b>איברא</b> פשטא דמתניתין לא משמע הכי. מדסתם סתומי ולא מפליג. ובגמרא (דו"א) נמי משמע דליכא לפלוגי כדאמרן. מדאקשי מספק יולדת ושארא. דספיקייהו מקמי יוה"כ אתיידעו. 
+<b>ואי הכי </b>איכא למבעי. אם נתחייב באשם תלוי. קודם יוה"כ. והפריש לאשמו. ועבר עליו יוה"כ. מה יעשה בו. שהרי יוה"כ כפר כפרתו <b>ושמא</b> ירעה אליבא דרבנן. 
+<b>אפילו עם חשכה</b> ע"ל פ"ד משנה ב'. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>תקבר</b> רבנן גזור. ואסרוה בהנאה שמא קודש היא. וקודש שאיני נאכל. אסור בהנאה אחרת. שאין מאכילין קדשים לכלבים. 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Keritot/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Keritot/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..79737904d686b32d58f99fe4c0b41dcf2172fb05
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Keritot/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,184 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Keritot
+לחם שמים על משנה כריתות
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Keritot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה כריתות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שלשים ושש כריתות</b> שאם עשאן בהעלם אחד כו' ולאו דווקא כו'. תי"ט <b>י"ל</b> דווקא ודווקא. דהא שייר טובא. מיהת לא בצרן. וק"ל. 
+<b>ובעל אוב</b> והנפש אשר תפנה וגו'. <b>עיין</b> מ"ש בפ"ד מיתות בס"ד. 
+<b>אוב </b>וידעוני בכלל. ונקט אוב ראשון במקרא. רע"ב. <b>ולא</b> קתני הכא (כבעלמא) נמי ידעוני. לרמוז שאינו חייב אלא אחת על שניהם. אע"פ שאם עשה אחד מהם. איזה שיהא. חייב. 
+<b>פגול </b>מ"ש בפירוש רע"ב או חוץ למקומו. שבוש וצריך למחקו. 
+<b>והמפטם הקטורת</b> והוא שיעשנה להריח בה. ואע"פ שלא הריח (ואפילו הריח אין בו ממש) נמצא מתחייב על המחשבה בלבד. <b>ונראה</b> דבעי אמירה מיהא. דהיינו מחשבה בכ"מ במשנה. 
+<b>והמריח </b>פטור. בין בקטורת בין בשמן המשחה דקול מראה וריח אין בהם מעילה. ולא שום חיוב. אלא איסורא בעלמא. 
+<b>כרמ"ז </b>יש שואלין. מצינו במשניות שנויים כל העונשים שבתורה. מיתות ב"ד ומלקיות וכריתות. ולמה לא שנה התנא גם מיתות בידי שמים. <b>ונעלם</b> מהם וממנו. שכבר שנאם מפוזרים. הלא הם ספ"ט דסנהדרין. ושילהי סנהדרין וזולת. ומפני שאין בהם מעשה לאדם. לא טרח לקבצם יחד. 
+<b>הפסח </b>עתי"ט. עד אילו היה ענינו שמירת קיום ועשית הדבר. א"כ יתחייבו פסחי דורות בכל עבודות של פ"מ. <b>אין</b> טעם בדברים הללו. כמבואר למעיין מיד. <b>אמנם</b> נדחק בחנם. כי אדרבה ודאי ענינו של פסוק זה. הוא שמירת קיום ועשיית דבר המצוה דפסח. וארישא דענינא קמהדר קרא. אלקיחת פסח ושחיטתו לדורות (לא אכולה ענינא קאי. דכוותה אשכחן טובא בקראי) אי הכי מאי קושיא. הא השמר דעשה הוא. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>ועל שגגתן </b>לרש"י. דם. כסבור טחול. 
+<b>הול"ל </b>כבד. כדאמרינן כל מאי דאסר לן רחמנא שרא לן. אסר לנא דם. שרי כבדא. 
+<b>ועיין </b>רע"ב וז"ל. אבל האומר מותר כו' שעוקר כל הגוף. אנוס הוא ופטור. 
+<b>דכוותה </b>בהוראת ב"ד פ"ק דהוריות. וכן אתה מוצא בזקן ממרה. <b>עיין</b> לשון תי"ט ד"ה ועל. 
+<b>והבא על הבהמה </b>ואח"כ נודע לו דבהמה היא. 
+<b>זה </b>דבר קשה הציור. אלא בתוך שינה. או בכלבים קטנים ששכבו עם אדם במטה. 
+<b>ע"ש מעלה </b>כסבור בהמות אלו של צבור מותרות בבמות. <b>צ"ע</b> א"כ הוי ליה אומר מותר. דאניס הוא. <b>ע"ש</b> והרמ"פ אפילו לא שמע מעולם נמי חייב. <b>עיין</b> ס' באר שבע (דל"ב בראשו. ודל"ג ע"ג) שהאריך פה הרחיב לשון על פירש"י. ופשיטא ליה דהוה שלא כמסקנת הגמרא. ודחי ליה לרש"י מקמי הרמב"ם. ומסיק לולי דמסתפינא כו' אלא דברי תלמיד טועה הם. <b>איברא</b> אע"ג דאיהו לא חזי. מזליה חזי. שפיר עבד דמסתפי. אגב חורפיה שבשתא. ולא עיין בה אלא כדניים ושכיב. אדרבה מהכא (מסוגיא דגמרא. ומסקנא דטרח ואייתי בידיה בסב"ש) סייעתא לפירש"י. דהא הכא פריש תלמודא. דמיירי בבעיא דרבא. וההיא בעיא. לא בתינוק שנשבה היא. כמ"ש תו' שם בהדיא. והוא מוכרח. ולעולם אימא לך. אומר מותר לגמרי. אנוס הוא דהוי. <b>ולק"מ</b> לפירש"י. מרמב"ם ותו'. גברא אגברא קרמית. מי מדחי גברא מקמי גברא. והנה ברור הדבר. שזה המחבר פוסל פירוש רש"י. במומו. 
+<b>וחכ"א אף המגדף. </b>עתי"ט שכתב ונ"י מאי ק"ל לרש"י כו' עד ואלא מיהת מתני' דלעיל כו' ר"ע היא. <b>לא</b> אבין לו. ולא ידענא מאי קשיא ליה ארש"י. כמדומה אגב שטפיה אתיא ליה. ולא עיין בה. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>רשב"ג </b>הוא ר"ש הנהרג. בנו של ר"ג הזקן. שהוא נכדו של הלל הזקן. 
+<b>ברבעתים </b>מקובץ מן רביעית. כמ"ש פ"ק דעדויות. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>והפילה בתוך שמונים נקבה </b>דבזכרים ליכא למימר הכי כו'. וטעמא דאטו ברשיעי עסקינן תי"ט. 
+<b>ולא </b>ידע מאי קאמר. דכי נמי ברשיעי עסקינן. בזכרים מי משכחת לה מפלת תוך מלאת אלא מיא בעלמא. ואחר מלאת. מי איכא מ"ד דלא בעיא לאתויי קרבן אחר. <b>ומה</b> זה ענין להמפלת אחר טומטום ואנדרוגינוס. דאי נמי ברשיעי עסקינן. והוה ליה ספק אחר מלאת דזכר. או תוך מלאת דנקבה. <b>ואב"א</b> ההיא נמי לאו ברשיעי איירי. ולא קבעי למימר אלא אחר ארבעים וטפי נמי. ור"ל אחר נ"ד יום. רק שיהא תוך שמונים של הספק. הוא דמביאה קרבן על הנפל הבא אחריו. מפני הספק. ואינו נאכל. משא"כ תוך מלאת דזכר. אין מציאות לנפל. ואם נתעברה בימי טומאה דזכר (בין במזיד בין בשוגג איך שאירע) והפילה אחר מלאת. מביאה קרבן ונאכל. 
+<b>שעשה בה המזיד כשוגג כו'. </b>עתי"ט עד והיינו דכתב הרמב"ם שהיא חייבת מלקות על השוגג כמזיד כו'. <b>שמא</b> יכול שיחזק סברתו. משום דאתקוש עבד ושפחה לבהמה. עם הדומה לחמור. (ושכח דאתקוש לאשה. לענין מצוה ולכל עונשין שבתורה) ובהמה הנרבעת נסקלת. אפילו שהיא שוגגת. <b>אי הכי</b> אפילו היא אנוסה נמי. דהא בהמה אף האנוסה בסקילה. איברא טעותא היא ודאי בפירוש ר"מ דשבת. כמ"ש שם בס"ד. ותי"ט במילי דכדי קטרח. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>כל שחציה כו' דר"ע </b>אתיא כדרבה ב"ר הונא בתר חזרה. עיין פרק השולח מ"ה. ועמ"ש שם בס"ד. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מה אם ירצה לומר מזיד הייתי </b>עמ"ש בס"ד ריש מכות. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ד' חטאת </b>חד משום י"כ. וכגון שאכל כוליא בחלבה. גמרא. <b>משום</b> דבעי לאוקמי לכולהו איסורי בחד כזית חלב. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>עתי"ט </b>סד"ה ואשת. ז"ל ולא דק הר"ב במ"ש א"נ ומחלק לעשות בזה ב"פ כו' והא בלא הא לא סגיא. <b>אומר</b> אני מ"ט לא. הא קבעי לאשמועינן. אפי' את"ל דאין קדושין תופשין בממזרת. אכתי איכא לאשכוחי התרא לדידיה ולדידהו. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>עתי"ט </b>סד"ה ואפילו ז"ל. וגם אקבע איסורא פירוש שעשה בבה"ש קרוב למ"ש דאקבע איסורא כל היום. 
+<b>צ"ע </b>לר"י במשנה דבסמוך דנד"ה פטור אף בשניהם אסורים. כ"ש באחד מותר. ומשמע דהכא כ"ע מודו. <b>גם</b> צ"ע. אי חשיב כה"ג אקבע איסורא. א"כ מי נימא נמי. כי אתרמי דהויא חתיכה של חלב לפניו היום. וחתיכה של שומן מחר (או אפכא) ואכל אחת מהן. ואינו יודע באיזה יום אכל. שאחת היתה לפניו היום. והשנית ביום אחר. דחייב נמי באשם תלוי. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>שבת וי"כ ועשה מלאכה בה"ש </b>מזו המשנה קצת סיוע. לדעת הסוברים דקיי"ל עירוב והוצאה לי"כ. וכמסקנא בגמרא דמכלתין (די"ג) ולא דחיה בעלמא היא (אע"ג דביומא דהוא עיקר י"כ. קבע תלמודא לדרפרם סתמא) <b>מדסתם</b> לן תנא הכא. משמע דבכל מלאכה מל"ט מלאכות. יש חיוב חטאת בי"כ כמו בשבת. וכפשטא דמתניתין דאין בין דפ"ק מגלה. דמוכחא נמי הכי. 
+<b>ויש </b>לדקדק מה ענין אשם תלוי לכאן. הרי שנינו חייבי אשמות תלוין שעבר עליהן י"כ פטורין. <b>ואפילו</b> אי איירי בשחל י"כ קודם שבת. הא נמי תנן שכל היום מכפר. ואפילו בא לידו ספק עברה עם חשכה. ובה"ש נמי היינו עם חשכה. ותנינא י"כ מכפר עד שתחשך. <b>ועוד</b> בין השמשות ספק הוי. ושמא יום הוא. וכבר כיפר לו י"כ כפרתו. ואיך אפשר לחייבו חטאת להביא חולין לעזרה. <b>ואם</b> איתא דמשום ספק. חייביה ר"א. אשם תלוי הוא דבעי אתויי. <b>מיהו</b> בגמרא שילהי פ"ק דשבועות. קאמר תלמודא. משכחת לה דאכל סמוך לשקיעת החמה. דלא הוה שהות לכפורי ליה (ועיין גמרא דמכלתין דז"א) משמע שאין י"כ מכפר אלא כשעבר עליו רגע מן היום אחר שעשה העברה. ואתיא שפיר הך דהכא. 
+<b>איברא </b>אכתי ההיא לא ניחא. דאי הכי. היכי נתרגם מתניתין דשלהי מכלתין. דקפסיק ותני. מי שבא לידו ספק עברה אפילו עם חשכה. פטור. שכל היום מכפר. מוכח בהדיא דליכא לאשכוחי לחיובא בי"כ. אפילו בא חטא לידו בסוף היום. ולא נשאר ממנו כלום אחר שחטא. אעפ"כ היום מכפר. באותה שעה שחטא בה. והכי נמי מוכח מההיא דבבא בן בוטא. שלא היו מניחין אותו להביא אשם תלוי ביום שאחר י"כ. עד שיכנס לספק. הא קמן דחטא של י"כ לא משכחינן לגמרי. דלהוי צריך כפרה אחריתא. 
+<b>ושמא </b>יש לחלק בין כפרת שוגג. דמספיקא לא מחייבינן ליה לאתויי קרבן. ובין כפרה דמזיד אליבא דרבי. דבעי דווקא עצומו של יום. ולא ידענא טעמא לפלוגי בכה"ג (ואי משום כרת דיומיה. איכא לאוקמה בשמת בו ביום) ועכ"ז לא הועלנו בהבנת משנתנו. 
+<b>וי"ל </b>מי לא איכא בבא בן בוטא. דקאי כוותיה דר"א. והיינו דקמשתבע המעון הזה אילו היו מניחין לי הייתי מביא. דהא ודאי איהו מודה די"כ מכפר אשוגג. אלא ע"כ דאיהו הכי ס"ל. דאף ספק דשוגג. אין לו בו כפרה. אלא בשעבר עליו קצת מן היום. ואחר שבא הספק לידו. משו"ה לדידיה מיקרי נמי נכנס לספק סמוך לשקיעת החמה. וה"ה וכ"ש ודאו דשוגג. שאינו מתכפר בו בהודע לו חטאתו. אלא ע"י חטאת. וכיון דבה"ש ספק הוא לר"א. נמצא ממ"נ חייב חטאת. כיון שעכ"פ לא עבר עליו רגע בי"כ. אחר שבא לידו חיוב חטאת. והיינו כדאוקימנא. דאקלע י"כ מקמי שבת (וצ"ל דלישנא דמתניתין לא דיקא) נמצא ר"א ובבא ב"ב אמרו ד"א. אע"ג דבבא לא עבד בה עובדא. שלא לעבור על דברי חבריו. ודילמא. ודאי עדיף ליה נמי. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שהנפש יוצאה בו </b>הא דמקשי תי"ט אפסק הר"מ בדם שחיטה כל זמן שיש בו אדמימות. 
+<b>לא </b>ק"מ. דלא אדר"ל בהקזה סמיך. אלא משום דמשמע ליה הא דתנן שהנפש יוצאה בו. לא קאי אלא אדם הקזה בלבד. ולא כמ"ש תו'. ולישנא הכי משמע ודאי. <b>ויש</b> לי להביא ראיה ג"כ. מהא (דריש מכלתין דד"ב) דמוקמינן ג' כריתות שבדם. חד לדם חולין. וחד לדם קדשים. וחד לדם כיסוי. ודווקא בדם קדשים מצינו שיש קפידא בדם שנפש יוצאה שמכפר. ככתוב כי הדם הוא בנפש יכפר. משא"כ דם שחיטת חולין. דאתרבי אפילו אינו דם הנפש. <b>וכן</b> דם כיסוי. לא בעינן דם הנפש. כמו ששנינו דם שעל הסכין חייב לכסות. ואתרבי לכרת. הא ודאי לא קפדינן אלא אמראה אדמימות דבעי ודאי. כדילפינן מנין לדם שהוא אדום כו'. <b>אבל</b> סתמא דגמרא דחולין כל מראה אדמימות כו'. אינו ענין לכאן. דהא מוקמינן ליה בצללתא דדמא. <b>וא"נ</b> כדס"ד דתלמודא מעיקרא. בנתערב במים איירי. בין הכי או הכי. דילמא בדם שהנפש יוצאה בו קמיירי. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>מביא שלש חטאות</b> א"ל רבא לר"נ וליתי נמי אשם ודאי (עמ"ש בס"ד בחידושי גמרא) דנותר דקודש הוא. א"ל דלית ביה ש"פ. והא מעיקרא דאית ביה ש"פ. ב) א"ל ההיא חתיכה דלאו נותר. והא יש אוכל אכילה אחת דקתני ביה נותר. ואשם. א"ל ההיא בגסה. והא בדקה. אי נמי (כצ"ל לדעתי) ההיא בימות הגשמים. והכא בימות החמה. גמרא. וראית הכל נבוכים בה. 
+<b>ונ"ל </b>ברור שכך פירושה. ההיא בגסה כפירש"י אכילה גסה שאכל הרבה. ר"ל אע"ג דלא אכל עד שקץ במזונו. כאכילה גסה דעלמא אלא אכילה גסה דהכא שאכל הרבה. יותר משיעור אכילה סתם. שהיא בכזית. והוא אכל הרבה. דהיינו לפחות שתי זתים או יותר. ואתיא כר"ז דלעיל (דיד"א) דאוקמה לההיא שאכל כוליה בחלבה. דקרי לה גסה. משום דהויא לה בציר מככותבת (שהוא שני זיתים) דאיירי התם לענין י"כ. ולא סגי בלא"ה. לאפוקי הכא. דאיירי בסתם אכילה בכזית. שהוא הפחות שבשיעורים (וסגי ליה הכא לענינא דמתני') והיינו דקה. <b>ואע"ג</b> דלקמן בעי תלמודא לאוקמה לדהכא. נמי באכל כוליא בחלבה. אליבא דר"ש. <b>הא</b> לא קיימא במבקנא. זה ישר ונכון. 
+<b>ולשון </b>רש"י ג"כ מדויק באופן זה (ועיין עוד מ"ש בחידושי גמרא להבנת לשון רש"י). 
+<b>ולכאורה </b>י"ל בגסה. בשר בהמה גסה. ובדקה בשר דקה. שזה מתקיים. וזה אינו מתקיים. וכך שמעתי מי שרצה לפרש כך. 
+<b>אבל </b>טעות הוא. לפי שאין בחטאות הנאכלות גסה. אלא כולן ממיני הדקה הן. וכן אשמות. ואע"ג דאיכא נמי נותר דשלמים. מיהא מסתברא. מילתא פסיקא נקט. ר"ל נותר אחד שוה לכל הקרבנות. <b>ותו</b> מאי פסקא. דלוקי התם דווקא בגסה. והכא בדקה דווקא. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ישפך </b>לדבר הכל. <b>כתי"ט</b> צ"ל דעבדי מניה. 
+<b>והבשר </b>עתי"ט. עד הא זבח פסול ממש הוא. <b>שמעתי</b> ולא אבין מה הוקשה לו. מעיקרא פשיטא ליה. דלא הוי חולין בעזרה. א"כ זבח כשר הוא. והדר קאמר הא זבח פסול הוא ממש. הרי אלו שני הפכים בנושא אחד. מי ראה כזאת. מי שמע כאלה. ובזה הרחיב לשון וטרח בכדי. 
+<b>בא"ד </b>והשתא קשיא אדרב אשי כו'. הא זבח פסול ממש הוא. <b>גם</b> בכאן יש סתירה תוך כדי דבור. דקאמר הא זבח פסול הוא כו'. משום דגמר ומקדיש. הא גופה קשיא. וכן כפל ושלש. 
+<b>עוד </b>בסא"ד. ומעיקרא ל"ק דלא חולין בעזרה הן. אלא קדשים גמורים. דגמר ומקדיש. 
+<b>וא"כ </b>מאי טעמייהו דרבנן. בתלוי משנשחט כו'. דיצא לבית השרפה. דודאי ככ"ע אתיא. דנ"פ רבנן. הא ע"כ צריך נמי לטעם דמתחזי כו'. ולא סגי בלא"ה. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>עיין </b>מו"ק (ס"א) ולעיל פ"ד מ"ב. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>חייבי אשמות תלוין פטורים </b>בחי' גמרא רציתי לומר דווקא אם נודע לו ספקו אחר יוה"כ. הוא דפטורין. אבל אם נודע הספק קודם יה"כ. ונתחייב באשם תלוי. אפשר שחייב להביאו לאחר יוה"כ. מאחר שכבר נתחייב בו. ונעשה אצלו חובה כקרבן ודאי. <b>איברא</b> פשטא דמתניתין לא משמע הכי. מדסתם סתומי ולא מפליג. ובגמרא (דו"א) נמי משמע דליכא לפלוגי כדאמרן. מדאקשי מספק יולדת ושארא. דספיקייהו מקמי יוה"כ אתיידעו. 
+<b>ואי הכי </b>איכא למבעי. אם נתחייב באשם תלוי. קודם יוה"כ. והפריש לאשמו. ועבר עליו יוה"כ. מה יעשה בו. שהרי יוה"כ כפר כפרתו <b>ושמא</b> ירעה אליבא דרבנן. 
+<b>אפילו עם חשכה</b> ע"ל פ"ד משנה ב'. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>תקבר</b> רבנן גזור. ואסרוה בהנאה שמא קודש היא. וקודש שאיני נאכל. אסור בהנאה אחרת. שאין מאכילין קדשים לכלבים. 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Kinnim/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Kinnim/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..cb22f0388b69de4444f76379807cbe229b7db359
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Kinnim/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt	
@@ -0,0 +1,24 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Kinnim
+לחם שמים על משנה קינים
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה קינים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>עולת </b>העוף למעלן יש לתת בו סימן קצר וכולל יותר משל המפרש. והוא לזכור רק שלשה עיינין. ממילא ידעינן ההפך במקביל. וק"ל. 
+<b>אחד חטאת</b> לשון זכר. קאי על העוף. ולקמן קרי לה פרידה. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>שתי קנים</b> לשון חכמים הוא. ובתורה קן לשון זכר הוא. 
+<b>שנתערבה בחובה</b> כלומר בשתי קנין סתומות של חובה. <b>גופי</b> הלכות קונין יש לדקדק בהן הרבה. אלא לפי שאין בהן מקרא ולא תלמוד. אלא דבר מועט. לא ראיתי להעמיק העיון בהן בסברות חלושות. עד ירחיב ה' לי. אדברה וירוח לי. 
+<b>בסיום </b>המסכתא <b>כל זמן שמזקינים דעתם מתיישבת</b> עיין רע"ב ותי"ט מ"ש בשם הר"מ. ואינו נוח לי. והרי הוא סותר בזה מ"ש בה"ל דעות. עיין תא ד' לנוה חכם שלנו. והוא אמנם דבר ידוע. בהחלש הגוף. יחלשו כחות הנפש כמו כן ובהכרח יסבלו גם החושים הפנימים בטול מלאכתם. כאשר ירבצו החושים החיצונים תחת משאם. שהם נקשרים זה בזה. <b>אכן</b> זקני תורה עוד ינובון בשיבה טובה. דשנים ורעננים ושכלם שלם דומה לענבים בשולות. מלא מדרישת החכמה ונסיונות הזמנים. שבלו בהם ימיהם. לכן רוב שנים יודיעו חכמה לחכמים. ותושיה לרוב יודיעו זקנים מלאי ימים. משא"כ זקני ע"ה שכלו ימיהם בהבל. השחיתו גופם ושכלם. לכן מתטפשים בהתמעט כחם נפשם באה בכבל. ידאגו לימי הרעה בבוא להם חבל ולב חכמים שהיה תמיד בבית אבל. והכינו צידה לרוב לא ימותו כמות נבל. יקוו לאור באור החיים הנצחיים בלי צער. לא יכשל עוד כח הסבל. לכן בזקנותם דעתם מתיישבת עליהם ישלחו שרשיהם על יובל. ועליהם לא יבל. 
+ברוך שעזרני לסיים סדר קדשים. ועבודות סדורות. ערוכות ושמורות. בחצרות קטורות. דביר ועזרות. ולהאיר המנורות. והיו למאורות. הוא יעזרנו על דבר כבוד שמו החל וגמור גם. סדר טהרות. להשכיל להבין ולהורות. ללמוד וללמד לשעה ולדורות. ונזכה ונשוב לשקוד על משמרת הטהרה על אדמת הקודש בימינו בקרוב. לראות כהנים בעבודה ולוים על דוכן וישראל במשמרות. אמן כן יאמר ה' להחזיר מהרה העטרות. 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Kinnim/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Kinnim/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b8de2488af420d41bbd52a60baa7fe95eb470555
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Kinnim/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,27 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Kinnim
+לחם שמים על משנה קינים
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Kinnim
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה קינים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>עולת </b>העוף למעלן יש לתת בו סימן קצר וכולל יותר משל המפרש. והוא לזכור רק שלשה עיינין. ממילא ידעינן ההפך במקביל. וק"ל. 
+<b>אחד חטאת</b> לשון זכר. קאי על העוף. ולקמן קרי לה פרידה. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>שתי קנים</b> לשון חכמים הוא. ובתורה קן לשון זכר הוא. 
+<b>שנתערבה בחובה</b> כלומר בשתי קנין סתומות של חובה. <b>גופי</b> הלכות קונין יש לדקדק בהן הרבה. אלא לפי שאין בהן מקרא ולא תלמוד. אלא דבר מועט. לא ראיתי להעמיק העיון בהן בסברות חלושות. עד ירחיב ה' לי. אדברה וירוח לי. 
+<b>בסיום </b>המסכתא <b>כל זמן שמזקינים דעתם מתיישבת</b> עיין רע"ב ותי"ט מ"ש בשם הר"מ. ואינו נוח לי. והרי הוא סותר בזה מ"ש בה"ל דעות. עיין תא ד' לנוה חכם שלנו. והוא אמנם דבר ידוע. בהחלש הגוף. יחלשו כחות הנפש כמו כן ובהכרח יסבלו גם החושים הפנימים בטול מלאכתם. כאשר ירבצו החושים החיצונים תחת משאם. שהם נקשרים זה בזה. <b>אכן</b> זקני תורה עוד ינובון בשיבה טובה. דשנים ורעננים ושכלם שלם דומה לענבים בשולות. מלא מדרישת החכמה ונסיונות הזמנים. שבלו בהם ימיהם. לכן רוב שנים יודיעו חכמה לחכמים. ותושיה לרוב יודיעו זקנים מלאי ימים. משא"כ זקני ע"ה שכלו ימיהם בהבל. השחיתו גופם ושכלם. לכן מתטפשים בהתמעט כחם נפשם באה בכבל. ידאגו לימי הרעה בבוא להם חבל ולב חכמים שהיה תמיד בבית אבל. והכינו צידה לרוב לא ימותו כמות נבל. יקוו לאור באור החיים הנצחיים בלי צער. לא יכשל עוד כח הסבל. לכן בזקנותם דעתם מתיישבת עליהם ישלחו שרשיהם על יובל. ועליהם לא יבל. 
+ברוך שעזרני לסיים סדר קדשים. ועבודות סדורות. ערוכות ושמורות. בחצרות קטורות. דביר ועזרות. ולהאיר המנורות. והיו למאורות. הוא יעזרנו על דבר כבוד שמו החל וגמור גם. סדר טהרות. להשכיל להבין ולהורות. ללמוד וללמד לשעה ולדורות. ונזכה ונשוב לשקוד על משמרת הטהרה על אדמת הקודש בימינו בקרוב. לראות כהנים בעבודה ולוים על דוכן וישראל במשמרות. אמן כן יאמר ה' להחזיר מהרה העטרות. 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Meilah/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Meilah/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..4878b4a9b02c0a3b5c4fa4b71c19841d9692d8f5
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Meilah/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt	
@@ -0,0 +1,151 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Meilah
+לחם שמים על משנה מעילה
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה מעילה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>מעשה דמים </b>לא קתני דמים בק"ק כו'. אלא מעשה דמים בפועל. <b>לאפוקי</b> ממ"ש תו' כאן בגמרא יע"ש. 
+<b>ואין מועלין בבשר </b>איידי דמותר נמי באכילה. 
+<b>ובקדשים קלים כו' ואין מועלין בבשר </b>הא איסורא איכא. אר"ח ליוצא. ור"ע הוא. וקמ"ל זריקה מועלת ליוצא להתירו באכילה. 
+<b>נמצא </b>כו'. לפי מש"ל אתי שפיר. ב) דמשו"ה הדר תנייה. לאשמועינן דמעשה דמים דווקא הוא. דלא נטעי לפרושי. כל העומד לזרוק. כזרוק דמי. קמ"ל דלא פליגי בה. אלא דבר פסוק וברור הוא. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הוזה דמה </b>שלשה מיני מתן דמים יש. אמנם הם מזה בר"ת. האחד הוא מיצוי. בעולת העוף כובש בית השחיטה. וממצה דמו על קיר המזבח. השני הוא זריקה. בכלי. בדם זבחים. יש מהם למעלה. ויש למטה. השלישי. הזייה. בחטאת בהמה. היא באצבע. ויש על הקרנות. ובחטאת העוף אוחז בעורף וממצה דמה. ע"י התזה על קיר המזבח. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>שיותך</b> עתי"ט. שכתב דה"ג שיתוך הוי"ו אחר התי"ו. <b>איני</b> יודע מה הרויח בכך. וכי אם המלה מחסרי פ"א יו"ד. לא יתכן ג"כ לומר שיתוך. בפלס יקום גוי. יגוש את. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>לשתין </b>יסודות. והוא לשון ארמית תסכני. אשתית לי כו' תי"ט. <b>הביא</b> עצות מרחוק. גם אינן מהענין. <b>וקרוב</b> אלינו הדבר מאד בלשון העברית ביחוד. כי השתות יהרסון נפלו אשיותיה. <b>גם</b> בארמית יש לו מקרא. ואושיא יחיטו. וממנו גם בלשון משנה שתיה. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בנביה </b>בבי"ת גרסינן. וכה"ג הערוך ורד"ק. כמ"ש בס"ד פ"ג דע"א. והוא האמת. 
+<b>הקדיש תרנגולת כו' חמור </b> רבותה אשמעינן דאפילו בהני דלאו בני מזבח נינהו. תפסה בהו נמי קדושת דמים למזבח. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>מים </b>כו' כסדרן נקטינהו. ברישא נסיב יסוד המים. הוא הראשון בבריאה. אחריו יסוד העפר. שנתהוה מן המים. כי לשלג יאמר הוי ארץ (ממנו הוא חומר הזבל) ומתוך המים נראתה היבשה. אחר זה אחז האויריים (עופות) שהם מיסוד הרוח. והעופות שוכנים בו. אחריהם תפס גידולי יסוד האש. שמקורו השמש. והוא מגדל הפירות. ממגד תבואות שמש. אח"כ הצמחים הקטנים. העשבים. הנה הכל מסודר יפה. כסדר היסודות מלמטה למעלה. 
+<b>ואחרים מתנדבין כן. </b>לא נתקררה דעתי בשני הפירושים שאמרו בזה המפרשים. <b>ולא</b> נכנסו באזני מחמת שלשה דוחקים זרים וקשים. אם מחמת הענין בעצמו. כאשר יעיד המעיין הישר. שאינו מתקבל בשכל כלל. ועוד מפני הלשון. מה זה שבחר התנא כאן במלת אחרים לפי דבריהם. ועוד לכל האופנים. מלת כן. אין לה באור והבנה לגמרי. ואיך נתפייסו בכל אלה הריחוקים. <b>אבל</b> לענ"ד. אין צורך לכל הלחץ הלז. אלא ודאי תנא דינא אתי לאשמועינן. ואין הלשון יוצא מפשטו וממשמעותו. כי ואחרים הללו. נכרים הם. כלישנא דמתניתין פ"ק דבכורות ופ"ה מ"ו (ובפכ"ה במתניתיה דלוי) בבשול שאחרים אוכלים אותו. ובגמרא פ"ב דר"ה דאחרים עשו לו. <b>וקמ"ל</b> דנכרים אע"פ שנודרים נדרים כישראל. יכולין ורשאין להתנדב כן. שלא יהא ההקדש חל על החלב. בין במעשר. בין במוקדשין. לפי שבאמת אינן בתורת מעשר. נמצא שאינה אלא נדבה בעלמא. וכן הנדרים ונדבות שלהן. אינן קדשים גמורים כשל ישראל. שהרי אין מועלין בהן. כדאיתא ריש תמורה (ועיין זבחים דמה"א) והא חלב מוקדשין כו' אף בישראל אין בהן מעילה. משו"ה לא אחמירו בה בשל גוי. אף כי בולד. זה ברור כפתור ופרח. ומסוד ה' ליראיו הוא. <b>ואם</b> יש לך חיך בריא. תטעום טעם כעיקר מתוק מדבש. ופירושנו הלז עוד. דכיון דאסמכוה אג"ש. דיליף מבכור דכולו קדוש. והשתא אחרים דאימעיטו מבכור. כבריש בכורות. להכי ולד מעושר ומוקדש דידהו. לא אתי מבכור. וכיון דאפילו בישראל אינו אלא חומרא גרידא. משום אכחושי מצוה. דוק. בדגוי לא גזרו. 
+<b>מעושרת </b>למאי דקשיא לתי"ט. עמ"ש בס"ד מ"ז פ"ט דבכורות. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>מעין שיצא מתוך שדה הקדש </b>לשון רע"ב. רבותי פרשוה לי. כגון דמעין של חולין נובע בשדה דהדיוט כו'. פירש"י הוא כך. <b>ולא</b> ראיתיו עד הנה לשום מפרש זולתו. <b>ולשון</b> הר"מ בחבורו כלשון משנתנו. סתמו כפירושו ומשמעו. בנובע מתוך שדה הקדש עסקינן. <b>ולא</b> ידענא מנא ליה לרש"י הא. ואפילו תימא בהוקדש המעיין. מחובר הוא. ואינו נאסר. כדאיתא בגמרא פ"ה דמכלתין (ודכותה בע"ז דנט"א) כל שכן אי איירי במעין שיצא בתחלה דודאי אין בו מעילה. דהו"ל דבר שלא בא לעולם. ואין מעילה בשבח הקדש. כדתנן לעיל בבור ואח"כ נתמלא מים. כ"ש במעין הנובע. 
+<b>ועוד </b>שאין יחיד יכול להקדישו. דאפילו נבע ברשותו. מתנאי שהתנה יהושע. שבני העיר מסתפקין בו. 
+<b>זקנים </b>אין זקנים אלא זקני תורה. שקנו חכמה. 
+<b>הודיעך </b>שלא הדיוטות היו העושים כך. שאין לסמוך עליהם. אלא אנשים חכמים ונבונים עשו כן. שיש ללמוד מהם הלכה למעשה רב. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>הפגול והנותר כו'. </b>אבל לענין אכילה אי איכא פחות מכזית פגול. ונותר משלים לכזית חייבים עליו משום פגול כו' וא"ל רבי דאי הוה חצי זית מזה וחצי זית מזה מצטרפין. וחייב עליו משום נותר ומשום פגול רש"י. וצ"ל דלא לחייבו בשתים שא"כ אתה מחייבו על פחות מכשיעור. אלא לענין מלקות. לחייבו אם התרה בו משום נותר. או משום פגול. תי"ט. 
+<b>נלע"ד </b>דלא דק. שאם כדבריו. ברוב ומיעוט נמי תקשי. וכן בשוה ושוה. ולענין התראה אחת. אלא ודאי כיון דמצטרף. הדר הוה ליה כי חד גופא. אלא שהמיעוט נמשך אחר הרוב. והרי הוא כמוהו. <b>א"כ</b> במקום שהם שני חלקים שוים. שאין לאחד יכולת לגרור חברו אחריו. מטעם מיעוט. שהוא טפל ובטל אצל הרוב. ורחמנא אמר דלצטרפי. הילכך. כזית נותר יש כן. כזית פגול יש כאן. כדרך שאם התרו בו משום אחת איזה שהיא. אתה מחייבו אחת. משום שיש כאן כשיעור מתורת צירוף. באיזו שהיא. הרי שכל הזית נעשה כולו פיגול. ונעשה כולו נותר. לפיכך אם התרו בו משום שתים. חייב שתים. שהרי יש כאן שתים. זה ברור. ותי"ט לא העמיק כל צרכו. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>ובמלא לוגמיו</b> ונ"א <b>וכמלא</b> ותרויהון לא הניין. <b>והנכון</b> ולמלא לוגמיו. וצריך בדיקה. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>הערלה וכלאי הכרם מצטרפים </b>כו'. שאם אכל חצי שיעור כו'. א"נ ערלה וכלאי כרם מעורבים שנפלו לתוך היתר מצטרפים כו'. רע"ב. <b>סותר</b> לדברי עצמו פ"ב דערלה. עמ"ש שם בס"ד. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>תן להם חתיכה</b> כו' כתב תי"ט לרמב"ם. בד"א כשהיו החתיכות מקדשי ב"ה. אבל אם היו בשר עולה. לא מעל אלא האוכל בלבד כו'. <b>צ"ע</b> דהא מכי אגבהוה שליח ואורחים. קנו לה לחתיכה. אפילו לא אכלוה. <b>וי"ל</b> דמיירי שנטלוה ברשותו של בע"ה. וכיון שאין שם הוצאה ושינוי רשות. לא מעלו אלא בהנאה. ולא משכחת לה בחתיכה אלא דרך אכילה. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>וחכ"א עד שיוציא את כל הכיס </b>וא"ת ולבטיל ברובא (וכ"ש דקשיא אדר"ע. דמחייב קרבן מיד. כיון שהוציא את הראשונה) וי"ל דדבר שיש לו מתירין הוא. שיכול לחללו. כן כתבו תו'. ודחו זה. דכיון דדשיל"מ אין איסורו אלא מדרבנן היכי נחייביה בקרבן מעילה. דלייתי חולין לעזרה. 
+<b>ואולי </b>יש לומר בזה. דר"ע ס"ל חולין בעזרה נמי לאו דאורייתא (ומביא אשם ואינו נאכל) וחכמים דהכא דפליגי עליה. נמי מהאי טעמא. משום דס"ל חולין בעזרה דאורייתא (איברא בהוציא כל הכיס. ודאי חייב בקרבן. כדבעינן למימר) <b>ואת</b> שפיר דלא תקשי נמי. מדתנן התם בכריתות פ"ה. ר"מ מחייב על ספק מעילה אשם תלוי ואין מביא מעילתו. דהיינו קרבן מעילה עם הממון. עד שתתודע לו. ויביא אשם. והכא משמע דאספק נמי מייתי. אלא דהכא משום דאמור רבנן דלא לבטיל. הדר הוה ליה כפוגע בגופו של איסור (דוק ותשכח דכוותה טובא) וכדפרישית. 
+<b>שוב </b>העלו התו' ארוכה למחלת הקושיא הנ"ל. משום דמטבע חשיב ולא בטיל. ומה שיש לעיין בזה. כבר כתבתי להליץ בעד התו'. שמוכרחים לומר אליבא דר"ע. דד"ח אין לו בטול מדין תורה (עיין בספר שאילת יעב"ץ סקנ"ח באורך) ורבנן דהכא נמי ס"ל הכי. בד"ח דאסור מדאורייתא. ולא בטיל דבר תורה. בדנהנה ממנו. מיהא דלא למחשביה כדליתיה לגמרי. בהוציא כל הכיס. 
+<b>אפילו </b>לכשתמצי לומר. בעלמא לא ס"ל ד"ח אסור מן התורה. הכא היינו טעמא דלא בטיל. כיון דמאיסורי הנאה הוא. ואפילו לא היה דבר חשוב. אינו בטל. שהרי נהנה מן האיסור ודאי ע"י ריבויו. וסייעתא לרש"י. דס"ל בכל איסורי הנאה. שאסור לאדם אחד ליהנות מן התערובת. וזה נ"ל עיקר. 
+<b>ובהכי </b>ניחא לי נמי. מה דהוה קשיא לי תו טובא. אמאי דתרצו תו'. דסלע חשיב ולא בטיל. דהוא נגד תלמוד ערוך (בכורות ד"נ ע"א) בקשו לגנוז כל כסף וזהב שבעולם. מפני כספה וזהבה של ירושלם. ומקשי תלמודא אטו ירושלם רובא דעלמא. ומשנינן אלא בקשו לאסור דינרא הדריינא שיפא. ופירש"י שרובן של אותן דינרים. מירושלם באו מן הלשכה. ולפיכך היו בדין לאסור. אלא שמצאו נהם מקרא להתר. שמע מנה בהדיא אי לאו דרובא הוה. לא חיישינן ליה. <b>א"כ</b> על כרחך לומר אחת משתים. או שמטבע אינו דבר חשוב ובטל. או שדבר חשוב מתבטל מן התורה. שלא כדברי התו' על כל פנים <b>אבל</b> לפי שכתבתי לעיל בדעת התו'. דמשו"ה לא בטיל הכא. מאחר שבודאי נהנה מן הדבר האסור בהנאה. לא קשיא מידי. דהתם אינו אלא ספק וק"ל. 
+סליקא לה מעילה 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Meilah/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Meilah/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d8b54a8dc598cff2ccc7d8761415c5f06ea3f2cf
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Meilah/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,154 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Meilah
+לחם שמים על משנה מעילה
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Meilah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה מעילה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>מעשה דמים </b>לא קתני דמים בק"ק כו'. אלא מעשה דמים בפועל. <b>לאפוקי</b> ממ"ש תו' כאן בגמרא יע"ש. 
+<b>ואין מועלין בבשר </b>איידי דמותר נמי באכילה. 
+<b>ובקדשים קלים כו' ואין מועלין בבשר </b>הא איסורא איכא. אר"ח ליוצא. ור"ע הוא. וקמ"ל זריקה מועלת ליוצא להתירו באכילה. 
+<b>נמצא </b>כו'. לפי מש"ל אתי שפיר. ב) דמשו"ה הדר תנייה. לאשמועינן דמעשה דמים דווקא הוא. דלא נטעי לפרושי. כל העומד לזרוק. כזרוק דמי. קמ"ל דלא פליגי בה. אלא דבר פסוק וברור הוא. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הוזה דמה </b>שלשה מיני מתן דמים יש. אמנם הם מזה בר"ת. האחד הוא מיצוי. בעולת העוף כובש בית השחיטה. וממצה דמו על קיר המזבח. השני הוא זריקה. בכלי. בדם זבחים. יש מהם למעלה. ויש למטה. השלישי. הזייה. בחטאת בהמה. היא באצבע. ויש על הקרנות. ובחטאת העוף אוחז בעורף וממצה דמה. ע"י התזה על קיר המזבח. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>שיותך</b> עתי"ט. שכתב דה"ג שיתוך הוי"ו אחר התי"ו. <b>איני</b> יודע מה הרויח בכך. וכי אם המלה מחסרי פ"א יו"ד. לא יתכן ג"כ לומר שיתוך. בפלס יקום גוי. יגוש את. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>לשתין </b>יסודות. והוא לשון ארמית תסכני. אשתית לי כו' תי"ט. <b>הביא</b> עצות מרחוק. גם אינן מהענין. <b>וקרוב</b> אלינו הדבר מאד בלשון העברית ביחוד. כי השתות יהרסון נפלו אשיותיה. <b>גם</b> בארמית יש לו מקרא. ואושיא יחיטו. וממנו גם בלשון משנה שתיה. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בנביה </b>בבי"ת גרסינן. וכה"ג הערוך ורד"ק. כמ"ש בס"ד פ"ג דע"א. והוא האמת. 
+<b>הקדיש תרנגולת כו' חמור </b> רבותה אשמעינן דאפילו בהני דלאו בני מזבח נינהו. תפסה בהו נמי קדושת דמים למזבח. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>מים </b>כו' כסדרן נקטינהו. ברישא נסיב יסוד המים. הוא הראשון בבריאה. אחריו יסוד העפר. שנתהוה מן המים. כי לשלג יאמר הוי ארץ (ממנו הוא חומר הזבל) ומתוך המים נראתה היבשה. אחר זה אחז האויריים (עופות) שהם מיסוד הרוח. והעופות שוכנים בו. אחריהם תפס גידולי יסוד האש. שמקורו השמש. והוא מגדל הפירות. ממגד תבואות שמש. אח"כ הצמחים הקטנים. העשבים. הנה הכל מסודר יפה. כסדר היסודות מלמטה למעלה. 
+<b>ואחרים מתנדבין כן. </b>לא נתקררה דעתי בשני הפירושים שאמרו בזה המפרשים. <b>ולא</b> נכנסו באזני מחמת שלשה דוחקים זרים וקשים. אם מחמת הענין בעצמו. כאשר יעיד המעיין הישר. שאינו מתקבל בשכל כלל. ועוד מפני הלשון. מה זה שבחר התנא כאן במלת אחרים לפי דבריהם. ועוד לכל האופנים. מלת כן. אין לה באור והבנה לגמרי. ואיך נתפייסו בכל אלה הריחוקים. <b>אבל</b> לענ"ד. אין צורך לכל הלחץ הלז. אלא ודאי תנא דינא אתי לאשמועינן. ואין הלשון יוצא מפשטו וממשמעותו. כי ואחרים הללו. נכרים הם. כלישנא דמתניתין פ"ק דבכורות ופ"ה מ"ו (ובפכ"ה במתניתיה דלוי) בבשול שאחרים אוכלים אותו. ובגמרא פ"ב דר"ה דאחרים עשו לו. <b>וקמ"ל</b> דנכרים אע"פ שנודרים נדרים כישראל. יכולין ורשאין להתנדב כן. שלא יהא ההקדש חל על החלב. בין במעשר. בין במוקדשין. לפי שבאמת אינן בתורת מעשר. נמצא שאינה אלא נדבה בעלמא. וכן הנדרים ונדבות שלהן. אינן קדשים גמורים כשל ישראל. שהרי אין מועלין בהן. כדאיתא ריש תמורה (ועיין זבחים דמה"א) והא חלב מוקדשין כו' אף בישראל אין בהן מעילה. משו"ה לא אחמירו בה בשל גוי. אף כי בולד. זה ברור כפתור ופרח. ומסוד ה' ליראיו הוא. <b>ואם</b> יש לך חיך בריא. תטעום טעם כעיקר מתוק מדבש. ופירושנו הלז עוד. דכיון דאסמכוה אג"ש. דיליף מבכור דכולו קדוש. והשתא אחרים דאימעיטו מבכור. כבריש בכורות. להכי ולד מעושר ומוקדש דידהו. לא אתי מבכור. וכיון דאפילו בישראל אינו אלא חומרא גרידא. משום אכחושי מצוה. דוק. בדגוי לא גזרו. 
+<b>מעושרת </b>למאי דקשיא לתי"ט. עמ"ש בס"ד מ"ז פ"ט דבכורות. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>מעין שיצא מתוך שדה הקדש </b>לשון רע"ב. רבותי פרשוה לי. כגון דמעין של חולין נובע בשדה דהדיוט כו'. פירש"י הוא כך. <b>ולא</b> ראיתיו עד הנה לשום מפרש זולתו. <b>ולשון</b> הר"מ בחבורו כלשון משנתנו. סתמו כפירושו ומשמעו. בנובע מתוך שדה הקדש עסקינן. <b>ולא</b> ידענא מנא ליה לרש"י הא. ואפילו תימא בהוקדש המעיין. מחובר הוא. ואינו נאסר. כדאיתא בגמרא פ"ה דמכלתין (ודכותה בע"ז דנט"א) כל שכן אי איירי במעין שיצא בתחלה דודאי אין בו מעילה. דהו"ל דבר שלא בא לעולם. ואין מעילה בשבח הקדש. כדתנן לעיל בבור ואח"כ נתמלא מים. כ"ש במעין הנובע. 
+<b>ועוד </b>שאין יחיד יכול להקדישו. דאפילו נבע ברשותו. מתנאי שהתנה יהושע. שבני העיר מסתפקין בו. 
+<b>זקנים </b>אין זקנים אלא זקני תורה. שקנו חכמה. 
+<b>הודיעך </b>שלא הדיוטות היו העושים כך. שאין לסמוך עליהם. אלא אנשים חכמים ונבונים עשו כן. שיש ללמוד מהם הלכה למעשה רב. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>הפגול והנותר כו'. </b>אבל לענין אכילה אי איכא פחות מכזית פגול. ונותר משלים לכזית חייבים עליו משום פגול כו' וא"ל רבי דאי הוה חצי זית מזה וחצי זית מזה מצטרפין. וחייב עליו משום נותר ומשום פגול רש"י. וצ"ל דלא לחייבו בשתים שא"כ אתה מחייבו על פחות מכשיעור. אלא לענין מלקות. לחייבו אם התרה בו משום נותר. או משום פגול. תי"ט. 
+<b>נלע"ד </b>דלא דק. שאם כדבריו. ברוב ומיעוט נמי תקשי. וכן בשוה ושוה. ולענין התראה אחת. אלא ודאי כיון דמצטרף. הדר הוה ליה כי חד גופא. אלא שהמיעוט נמשך אחר הרוב. והרי הוא כמוהו. <b>א"כ</b> במקום שהם שני חלקים שוים. שאין לאחד יכולת לגרור חברו אחריו. מטעם מיעוט. שהוא טפל ובטל אצל הרוב. ורחמנא אמר דלצטרפי. הילכך. כזית נותר יש כן. כזית פגול יש כאן. כדרך שאם התרו בו משום אחת איזה שהיא. אתה מחייבו אחת. משום שיש כאן כשיעור מתורת צירוף. באיזו שהיא. הרי שכל הזית נעשה כולו פיגול. ונעשה כולו נותר. לפיכך אם התרו בו משום שתים. חייב שתים. שהרי יש כאן שתים. זה ברור. ותי"ט לא העמיק כל צרכו. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>ובמלא לוגמיו</b> ונ"א <b>וכמלא</b> ותרויהון לא הניין. <b>והנכון</b> ולמלא לוגמיו. וצריך בדיקה. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>הערלה וכלאי הכרם מצטרפים </b>כו'. שאם אכל חצי שיעור כו'. א"נ ערלה וכלאי כרם מעורבים שנפלו לתוך היתר מצטרפים כו'. רע"ב. <b>סותר</b> לדברי עצמו פ"ב דערלה. עמ"ש שם בס"ד. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>תן להם חתיכה</b> כו' כתב תי"ט לרמב"ם. בד"א כשהיו החתיכות מקדשי ב"ה. אבל אם היו בשר עולה. לא מעל אלא האוכל בלבד כו'. <b>צ"ע</b> דהא מכי אגבהוה שליח ואורחים. קנו לה לחתיכה. אפילו לא אכלוה. <b>וי"ל</b> דמיירי שנטלוה ברשותו של בע"ה. וכיון שאין שם הוצאה ושינוי רשות. לא מעלו אלא בהנאה. ולא משכחת לה בחתיכה אלא דרך אכילה. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>וחכ"א עד שיוציא את כל הכיס </b>וא"ת ולבטיל ברובא (וכ"ש דקשיא אדר"ע. דמחייב קרבן מיד. כיון שהוציא את הראשונה) וי"ל דדבר שיש לו מתירין הוא. שיכול לחללו. כן כתבו תו'. ודחו זה. דכיון דדשיל"מ אין איסורו אלא מדרבנן היכי נחייביה בקרבן מעילה. דלייתי חולין לעזרה. 
+<b>ואולי </b>יש לומר בזה. דר"ע ס"ל חולין בעזרה נמי לאו דאורייתא (ומביא אשם ואינו נאכל) וחכמים דהכא דפליגי עליה. נמי מהאי טעמא. משום דס"ל חולין בעזרה דאורייתא (איברא בהוציא כל הכיס. ודאי חייב בקרבן. כדבעינן למימר) <b>ואת</b> שפיר דלא תקשי נמי. מדתנן התם בכריתות פ"ה. ר"מ מחייב על ספק מעילה אשם תלוי ואין מביא מעילתו. דהיינו קרבן מעילה עם הממון. עד שתתודע לו. ויביא אשם. והכא משמע דאספק נמי מייתי. אלא דהכא משום דאמור רבנן דלא לבטיל. הדר הוה ליה כפוגע בגופו של איסור (דוק ותשכח דכוותה טובא) וכדפרישית. 
+<b>שוב </b>העלו התו' ארוכה למחלת הקושיא הנ"ל. משום דמטבע חשיב ולא בטיל. ומה שיש לעיין בזה. כבר כתבתי להליץ בעד התו'. שמוכרחים לומר אליבא דר"ע. דד"ח אין לו בטול מדין תורה (עיין בספר שאילת יעב"ץ סקנ"ח באורך) ורבנן דהכא נמי ס"ל הכי. בד"ח דאסור מדאורייתא. ולא בטיל דבר תורה. בדנהנה ממנו. מיהא דלא למחשביה כדליתיה לגמרי. בהוציא כל הכיס. 
+<b>אפילו </b>לכשתמצי לומר. בעלמא לא ס"ל ד"ח אסור מן התורה. הכא היינו טעמא דלא בטיל. כיון דמאיסורי הנאה הוא. ואפילו לא היה דבר חשוב. אינו בטל. שהרי נהנה מן האיסור ודאי ע"י ריבויו. וסייעתא לרש"י. דס"ל בכל איסורי הנאה. שאסור לאדם אחד ליהנות מן התערובת. וזה נ"ל עיקר. 
+<b>ובהכי </b>ניחא לי נמי. מה דהוה קשיא לי תו טובא. אמאי דתרצו תו'. דסלע חשיב ולא בטיל. דהוא נגד תלמוד ערוך (בכורות ד"נ ע"א) בקשו לגנוז כל כסף וזהב שבעולם. מפני כספה וזהבה של ירושלם. ומקשי תלמודא אטו ירושלם רובא דעלמא. ומשנינן אלא בקשו לאסור דינרא הדריינא שיפא. ופירש"י שרובן של אותן דינרים. מירושלם באו מן הלשכה. ולפיכך היו בדין לאסור. אלא שמצאו נהם מקרא להתר. שמע מנה בהדיא אי לאו דרובא הוה. לא חיישינן ליה. <b>א"כ</b> על כרחך לומר אחת משתים. או שמטבע אינו דבר חשוב ובטל. או שדבר חשוב מתבטל מן התורה. שלא כדברי התו' על כל פנים <b>אבל</b> לפי שכתבתי לעיל בדעת התו'. דמשו"ה לא בטיל הכא. מאחר שבודאי נהנה מן הדבר האסור בהנאה. לא קשיא מידי. דהתם אינו אלא ספק וק"ל. 
+סליקא לה מעילה 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Menachot/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Menachot/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..461875e05c0b5a15475a18d8abe63c294c4baaab
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Menachot/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt	
@@ -0,0 +1,343 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Menachot
+לחם שמים על משנה מנחות
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה מנחות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>עלה בידו גרגיר מלח</b> עמו"ק א"ח (סתנ"ה). 
+<b>כיצד הוא עושה </b>עלח"ש רפ"ה דיומא. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה. </b>רבי מאיר אומר. כצ"ל. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ר"א פוסל </b> עתי"ט עד וי"ל דאיירי נמי בחוץ למקומו. <b>ופגול</b> בכלל פסול. ואין פסול בכלל פגול. כך נ"ל. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>לא מלח </b>איידי דקתני בכולהו דיעבד. תני ביה נמי הכא. וה"ה דלכתחלה נמי לא צריך. דלא נאמר מלח אלא בקרבן. דהיינו קומץ. 
+<b>והן בולעות </b>עתי"ט עד מ"מ דעבה בלע טפי. 
+<b>איברא </b>אפכא מסתברא. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>עיין</b> לשון הר"מ. שהועתק בתי"ט. <b>ולא</b> זכר שגם ה"ל ס"ת לא דברה מהם המשנה. <b>ונראה</b> שהיו מניחים דברים הללו לסופרים. שהיא מלאכתן המיוחדת להם. והם שחברו בהן מסכת סופרים. 
+<b>תפלה </b>עמ"ש בס"ד במו"ק. א"ח סך"ה. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>קרבו כבשים בלא לחם </b>שהרי לא הי"ל לחם אלא מן. רע"ב. 
+<b>קשיא </b>לי היאך א"כ קרבו תמידין במדבר. ומוספין דבעו נסכים. ולחם הפנים שעשו במדבר. ולמ"ד קרבו גם נסכים במדבר. מהיכן היו באים. וצ"ל בודאי. שממה שתגרי או"ה היו מביאים להם. <b>שוב</b> ראיתי שגם תו' נתעוררו במקצת. ומ"ש הם צ"ע. 
+<b>וכל האמור בת"כ לא קרב במדבר </b>וזה קבלה בידו הר"מ. <b>תמהתי</b> על עצמת חכמת הר"מ (ותי"ט שנמשך אחריו. ולא חלי ולא מרגיש) שלא ראה את זה מן המקרא שצווח כך. כי בת"כ לא נזכרו קרבנות צבור. רק שנים אלו. עומר ושתי הלחם (שתלאן הכתוב זה בזה. וכחד חשיבי) וכתוב בהם ביאה לארץ. וכתיב ועשיתם ביום הניפכם. וכתיב והקרבתם על הלחם. משא"כ קרבנות המוספין שבחומש הפקודים. לא נזכר ביאה וישיבה. זה פשוט מבואר במקרא. ולא מפי הקבלה. ולכן אמרו ר"ש כדבר ידוע וברור. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>נלושות בפושרין</b> עפרע"ב עלח"ש פ"ב דפסחים. <b>מיהו</b> טעמא בעי אמאי נלושות בפושרין. וקצת טעם יש בגמרא. והיינו נמי טעמא דלתיתה שריא. 
+<b>ושמא </b>מים צוננים מפסידים הפת. ובעינן במנחה. למשחה לגדולה. וזה נראה. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אלו מנחות</b> בגמרא שלנו פרק ו' הוא פרק ז' אח"כ נשנה זה הפרק אלו מנחות. שביעי למנין פרקי המסכתא. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>יציקה</b> עתי"ט לשון רש"י יהא מתן שמן בכלי קודם לעשייתה. <b>פרש"י</b> דייק שפיר וכיון דהכא לאו בסדר עבודות עסקינן. ולא קבעי אלא לאשמועינן כמה מיני עבודות יש בה. נסיב למתנות השמן למפרע. משום דבמנחה גמורה מיירי קחשיב להו כסדרן לאחור. שהיציקה ע"י נגמרה כהלכתה. ובלילה לפניה. ומתן שמן בכלי. כבר קדם לשלשתן. משא"כ במנחת העומר. דסדר עבודותיה נקט ואתא. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>נסכים שקדשו בכלי</b> עתי"ט מה שתמה על הכ"מ. שכתב ממשנתנו למד הר"מ שמשקדשו בכלי יפסלו בלינה. דהא מפרשינן למתני' דה"ק. נעשה כמו שנפסלו בלינה. <b>ולא</b> ידענא מאי קושיא. מ"מ שמע מנה דנפסלין בלינה נמי. אם לא קרבו עם הזבח. 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כל קרבנות כו'.</b> מ"ש תי"ט <b>לקח</b> מתו'. וע"ש. 
+<b>וכולן כו' אלא מן המובחר </b>ארישא קאי וכולן. בר מעומר ושתי הלחם. שמצותן מן הקרוב לירושלם. כדתנן במכלתין פרק יו"ד. 
+<b>מכמס ומזוניחה </b>לא מצאנום במקרא. מ"מ מן הסתם נראה שהם מקומות בא"י. ויגיד עליו רעו ג"כ. 
+<b>שניה להן כו'. </b>וכדבעינן למימר נמי בס"ד (ופשיטא דפרות א"י ותבואתה משובחות משל ח"ל) (וכן בסי' ך"ז. יהודה וא"י המה רוכליך בחטי מנית). 
+<b>אי הכי </b>קשיא רישא. דקתני שבאין מח"ל. וצ"ל הא דקאמר שאינן באין אלא מן המובחר. לאו דווקא. אלא בדאפשר הוא. מיהו בדלא אפשר ובדיעבד. באין מכל מקום. 
+<b>חפרים </b>כ"ה הגירסא הנכונה ודאי. כי עיר היא לבני יששכר. בס' יהושע (ס"ט) וכתוב בחלקו ואת הארץ כי נעמה. 
+<b>ואם התליעה סולת </b>ופיר"מ בהתליעה רוב חטה אחת כו'. <b>לא</b> כן פירש"י ולישנא משמע כרש"י. עחי"ג בס"ד. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>אנפיקנון כו' פסול</b> צ"ע אם גם למנורה פסול (אע"ג דבעינן זך כתית למאור ולא למנחות) אחר שאין פסול אלא מחמת טעמו. ובמאור לאו בתר טעמא אזלינן. ודווקא בזך כתית איכא קפידא במאור. שדולק יפה יותר. <b>א"כ</b> אם לא מצא אלא אנפיקנון. והוא זך כתית. שמא כשר הוא למנורה. <b>לפ"ז</b> מצינו חומר במנחות מבנסכים. 
+<b>שנשרו במים </b>עתי"ט שכתב דלא קאי אדריה"ג דפ"ק דבכורים. דס"ל שאין ואי לא עלייהו קאי. אהייא קאי. 
+<b>רגב בעבר הירדן </b>צ"ע אי פליג ר"ש אדריה"ג דפ"ק דבכורים. דס"ל שאין מביאין בכורים מעבר הירדן. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>משלישה ומאמצעה </b>ונ"ל דמאמצעה קאי אמשלישה. כלומר מאמצע השליש האמצעי תי"ט. 
+<b>אין </b>טעם וריח בפירוש זה. כי א"כ היה די לו שיאמר מאמצעה. <b>אלא</b> נראה ה"פ. מתחלת שלישה התחתון. או מאמצעה (של חבית) לכל היותר. ולא למעלה מאמצעה. ששם קרוב לפיה הוא. ומתערבים הקמחים. 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>רביעית מים למצורע </b>עמ"ש בס"ד בשי"ע (סקל"ח). 
+
+Mishnah 4
+
+<b>אבל אין מערבין </b>עלח"מ. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>כל קרבנות כו' שהן זבח </b>לאפוקי עוף. שאינו זבח בלשון תורה. עתי"ט ריש מכלתין. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>חוץ כו'. </b>נראה פשוט דשעירי ע"א אין בהן סמיכה. אע"פ שכתב הר"מ שהן שוין לכל דבריהם. דלא גמירי אלא שתי סמיכות בצבור. וי"ל דכר"ש אמרה לשמעתיה. צ"ע. 
+<b>חוץ מן הבכור כו' </b>שנאמר קרבנו כו' לשון הר"מ. 
+<b>והוא </b>מגומגם. אין בו טעם. איברא מעקרא קבעי תלמודא למילף מיעוטא מתלתא קרבנו יתירי. ונ"ל פירושו דווקא קרבן המיוחד לו שמביאו ברצונו. אע"פ שאינו חייב בו. לאפוקי הני דאין באין בנדר ונדבה. <b>והיינו</b> משום דהוה ס"ד לאתויינהו בק"ו משלמים. מיהו במסקנא דאיפריך ק"ו. לא צריך למיעוטא. קראי אסמכתא בעלמא. ולא להכי הוא דאתו. <b>ולא</b> הבינותי מ"ש התו' תימה נילף מהקשא דכל הקרבנות. כדדרשינן ביום צותו כו'. <b>ותרי</b> תמיהי נינהו. חדא דהא אין כל הקרבנות טעונין סמיכה. ותו דמביום צותו נמי לא קדריש לכל הקרבנות (הא ודאי ליתא וק"ל) אלא להקיש בכור ומעשר לשלמים בלחוד. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>והאשה </b>עתי"ט משם התו' וא"ת ולמה לי קרא למעוטי נשים מסמיכה. ת"ל דמצות עשה שהז"ג היא כו'. <b>ונ"ל</b> ליישב. אב"א אליבא דמ"ד נשים סומכות רשות. אתא קרא למעוטינהו מסמיכת קרבן אנשים. וקמ"ל דאין הבעלים יוצאין בסמיכה דידהו. אע"ג דבלא"ה אמעיט שליח. ס"ד יד אשה כיד בעלה. דאשתו כגופיה דמיא וכדאיתא בגמרא. 
+<b>אי נמי </b>אפילו בקרבן דידהו. אינן רשאות לסמוך. דהויא עבודה בקדשים. כמ"ד סמיכה בכל כחו בעינן. לאפוקי ממ"ד נשים סומכות רשות. אצטריך לאשמועינן דליתינהו בסמיכה כלל. והכי משמע בפ"ב דחגיגה דאפילו למ"ד רשות. אינן רשאות לסמוך בכל כחן. ועמו"ק (סי"ד) ובשי"ע (סימן ל"ו). 
+<b>ועוד </b>נ"ל דלא דמיא סמיכה לאינך מ"ע שהז"ג דנשים פטורות. לא אמעיטו אלא ממצות מוחלטות. דלא סגי דלא נעביד להו. אבל מסמיכה ודכותה דשירי מצוה נינהו ולא מעכבי. לא אמעיטו מה"ט. עד דממעט להו קרא בהדיא. 
+<b>וסמיכה שירי מצוה </b>עיין עשרה הלחם (סוף סשי"ע סל"ז). 
+<b>ותכף </b>עמ"ש ריש ביצה. 
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בשלשה </b>זה פשוט דקצירה (וכל המלאכות הללו בכלל. עד מצות קמיצה) לא בעיא כהונה. אלא נעשית ע"י שלשה ב"א שלוחי ב"ד אפילו מישראל. שמתמנין ע"פ ב"ד. ושכרן מתרומת הלשכה. שקונים בעד מעות התרומה. התבואה מבעלי השדות. רפ"ד דשקלים. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>מגנות צריפין </b>בגמרא מוכח דגגות נקרא. <b>ונ"ל</b> משום שהצריפין אין להם גגין (כמ"ש פ"ב דסוכה) אלא מהצריפין עצמן הן גגיהם. על שם כך נקרא המקום שעשוי כן. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>בית דין</b> של כהנים. 
+<b>בא השמש </b>לידע שכבר הוא לילה ודאי. כדי שלא יתחלל י"ט. <b>ושבת זו</b> ג"כ אומרים מטעם זה לידע ולהודיע שכבר נכנס שבת. למען ידעו ויבינו העומדים שם. שדוחה את השבת. ולא את י"ט. והואיל ועושה כך. עושה עוד פומבי לדבר. בשאלת ג"פ על כל דבר ודבור. 
+<b>שהיו אומרין אין קצירת העומר במי"ט </b>עיין רע"ב שכתב ומסורת בידינו דהאי ממחרת השבת היינו ממחרת יט"א של פסח. כו' וכ"מ בספר יהושע ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח וגו'. <b>ואע"פ</b> שט"ו נקרא מחרת הפסח. בתורה פרשת מסעי. <b>עתו'</b> קדושין (דלז"ב) וברד"ק ס' יהושע ולפי דבריו אין ראיה מהפסוק הזה. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>והשאר נפדה </b>ואיך נפדה. <b>נ"ל</b> כמו שעושין במותר קטורת. עפ"ד דשקלים. מ"ה. כך עשו בזה. מחללים מעות הקוצרים שעסקו במלאכת העומר. וכיוצא בהן. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>שלא ברצון חכמים </b>ש"מ דאף בזמן הבית. לא עצרו כח החכמים. למחות ביד העם. מעבור על גזרותיהם. וכן עוד להלן מ"ח. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>אין מביאין מנחות ובכורים כו' קודם לעומר</b> ואם הביא פסול. ז"ל תי"ט. וקשיא תינח חדש כו'. אבל בכורי פירות ונסכי יין דמעולם לא נאסרו. אמאי אם הביא פסול. ובגמרא כו' ארנב"י לדברי יב"ן נסכים בכורים (רש"י פירש יין שבכר כו'. ול"נ דתרתי קאמר נסכים ובכורים. וכ"מ מלשון רש"י עצמו בסמוך) שהקריבם קודם לעומר כשרים. דהא כ"ש הוא דהני ל"א כלל. וכרש"י והא דקתני מתני' ואם הביא פסול. לאו אביכורים דפירות האילן קאי ע"כ. אבל הר"מ העתיק המשנה כלשונה. וכן פסק בנסכים. וקצת תימה שלא העתיק דין בכורים. בה"ל בכורים עכ"ד <b>ולענ"ד</b> כולן אינן מכוונים כלל כי אמנם מה שהוקשה לו בתחלה בכורי פירות ונסכים דלא נאסרו. אמאי אם הביא פסול. 
+<b>אשתמיטתיה </b>שאין מביאין בכורים אפילו קודם לעצרת. וזה אינו מטעם איסור חדש דהדיוט כלל. אלא משום דשתי הלחם איקרו בכורים. ועומר נמי איקרי מנחת בכורים. וזה איסור כולל גם לפרי אילן כדילפינן מבכורי מעשיך. בפרק כל הקרבנות. <b>א"כ</b> לסתמא דמתני'. ודאי לא קשיא מידי. דמתני' לא איירי אלא במנחות. ובכורים דומיא דמנחות. ולא מיירי תנא דידן בנסכים כלל. <b>ותנא</b> דווקנא הוא. דמשו"ה נמי נסיב בכורים במיצעא. ולא הוו צריכי ליה לגמרי למתנינהו הכא. דבקרבנות עסקינן. ובכורים לאו מידי דקרבן נינהו. ואי באגב נקטינהו. הול"ל לבסוף. אלא לאורויי דבמנחות של בכורים איירי דווקא. דלא תיסק אדעתין. דקבעי למיסר לאתויי מנחות קודם העומר. אפילו מן הישן (אע"ג דכל הקרבנות באין מן החדש ומן הישן. סד"א קודם לעומר באותו יום. לא יביא כלל שום מנחה אפילו דתמיד) משו"ה קמפרש מנחות ובכורים. ר"ל מנחות של בכורים. דאע"ג דאין מביאין בכורים אפילו קודם עצרת. דילמא לקרבן משרי שרו. קמ"ל דלמנחות נמי אין מביאין כו'. 
+<b>ואי נמי </b>בבכורים ממש משתעי. מ"מ לא קמיירי אלא מבכורים דומיא דמנחות. כדפרישית. משא"כ בבכורי פירות. לא איירי לגמרי. דתקשי ליה אמאי אם הביא פסול. דאיכא למימר הכי. וא"ל הכי. <b>אב"א</b> כדפשיטא ליה לרנב"י. דכיון דלא נאסרו להדיוט כלל. עדיפי מבכורי מנחות. וכשרים קודם לעומר בדיעבד. 
+<b>או דילמא </b>בהא תנא דמתני' לא ס"ל כוותיה. ושמא איפכא הוא אליבא דסתם מתני'. ר"ל. דבכורי נסכים לא מיבעיא דפסילי קודם לעומר. אלא אפילו קודם עצרת נמי מיפסל פסילי. ושאנו בכורי נסכים. דלא תלי פסולא דידהו בחודש דנאסר להדיוט. אלא מקרא אחרינא נפק אסורייהו. להכי לא מהני מאי דלא נאסרו להדיוט מעולם. דגזרת הכתוב היא שלא יביאו שום בכורים. לא קודם עצרת. וכ"ש קודם לעומר. דאית בהו איסור כפול אפילו לגבוה. ואצ"ל בכורים דעלמא שיש בהם איסור חמור קודם העומר. ופסולין נמי. כל זה ברור מאד. <b>והשתא</b> מ"ש תי"ט. דתרתי קאמר נסכים ובכורים. ליתא לגמרי. אלא דווקא נסכים של בכורים. ומטעמא דאמרן. ואפילו במשנה קתני ובכורים. בהו נמי הכי איכא לפרושי. דר"ל מנחות והן בכורים וכדפרשינן שפיר. ומרש"י דבגמרא לא משמע מידי. לפום מאי דכתיבנא. אלא דייק כוותי ודאי וק"ל. <b>וכיון</b> שזכינו לכל זה. גם דר"מ מתיישבים יפה. וא"צ לדחוק בהם כלל. כמ"ש תי"ט. והאריך בדברים שאינם של טעם. דסלקא ליה מתני' בקושיא. ושאין לה טעם לחלק. וכקושיא דר"ט. וכל אלה דברים בלתי נשמעים. <b>אבל</b> טעם לשבח יש בדבר. ורנב"י נמי לא אמרה אלא אליבא דיב"ן. ולית הילכתא כוותיה. אלא כסתמא דמתני' דדייקא טובא. דנסכים שאנו וחמירי כמש"ל. וכס"ד. משום דלא הותרו מכללן לגבוה. ולא שייכי בהדיוט. וכענין ששנינו אין מזבח יוכיח שאין לו עור מכל מקום. הרי הכל מתוקן בטוב טעם <b>ונתגלת</b> טעמו של הר"מ. שלא הוצרך להביא שקודם עומר אין מביאין בכורים. מאחר שכבר כתב שאין מקבלין אותן אפילו קודם לעצרת. לא אפשר. שהרי נפסדים עד אחר עצרת. ומתניתין לא מתוקמא אלא במנחות שהן בכורים. ודייק טפי ותו לא מידי. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>עתי"ט </b>בשם תו'. ועמ"ש בס"ד רפ"ח. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>מן הלח </b>עתי"ט לשון רש"י בפירוש החומש בעוד הכר מלא. <b>הוא</b> מלשון כר נרחב. 
+<b>נקצר ביום כשר </b>עש"י (סל"ד). 
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שתי הלחם </b>עתי"ט שתמה על התו' בחנם. כי ראית התו' ודאי טובה מחותה שהביא הוא. שכן מפורש בה שתי לחם. <b>גם</b> מ"ש שכינוי יחסר מוסב על האדם. 
+<b>אינו כן. </b>שא"כ יהיה פועל עובר. ואינו אלא בודד. והעד. אל יחסר המזג. וכן יחסרו לחם ומים. בודד כחברו בצורה. ויחסרו המים. וכן כל הנגזרים משורש זה. בודדים הם. וכ"כ קמחי. ועוד אם כדבריו. שהכנוי מוסב על האדם. לא יחסר לחם מיבעי ליה למימר. 
+<b>נלושות א' א' </b>אינן נלושות עסה אחת לחלקה לחצאין. אלא עושה אותן שתי עסות מתחלתן. 
+<b>שבעה ארבעה עשרה חמשה </b>כל הני דתנן הכא סתמי. טפחים נינהו. וגרסינן להו בה"א. לבר מארבע ושבע דאצבעות. דלשון נקבה נינהו. 
+<b>שתי הלחם ארכן שבעה כו'. </b>ל"ל לתת טעם בזה. ע"ד הנעלם. <b>כי</b> שתי הלחם בעצרת. רומז לזווג הקדוש הידוע בחכמת האמת. שנעשה ביום מתן תורה. אחר ספירת שבעה (שבועות) נקיים. שנטהרה האשה לבעלה. ונכנסו לחופה בחודש שמזלו תאומים. והיו תואמים כאיש והלויה שלו. ונשלמו תקוניהם בשבעת ימי הבנין. המשלימים קומתם כנודע. <b>לכן</b> ארכן שבעה. ורחבן ארבעה כנגד ארבע אותיות הוי"ה. וקרבנותיהם כמו כן ארבע. אבל הן אצבעות. כנגד ארבע אותיות דידה אדנ"י. כי אצבע אלהי"ם היא. כל זה בחינת זו"ן. <b>אמנם</b> בשבת. יש בחינת תקון אריך. בכללות ה' פרצופין. וע"ש כך נקראין לחם הפנים (כמ"ש שיהיו לו פנים הרבה) ולכן היו שנים עשר חלות. כמנין ז"ה אלי. שכולל י"ב אלכסונות. והיו שתים מערכות. שש המערכת דאריך. ושש דזעיר. הנודע בשם שש קצוות. והיו ארכן עשרה. נגד יס"ב. וכן מספר אותיות מילוי שם הוי"ה. ורחבן חמשה. לרמוז על כללות פרצופי האצילות הקודש. וקרנותיהן שבע אצבעות. בבחינות זו"ן. שבעה ימי הבנין. <b>והוא</b> שבא ר"י לפרש. בסימנו הנפלא באותיותיו המחכימות. כי זד"ד נוטריקון זה דודי. כי אז נעשים דודים. וגי' ט"ו כשם י"ה. שממנו הזווג וקניית המוחין כידוע. ושל לחם הפנים. סימנו יה"ז. כמנין ך"ב אותיות התורה. כללות עולם האצילות. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>לא סדור קנים כו' דוחה </b>עמ"ש בס"ד פ"ה דפסחים מ"ט. 
+<b>ונותנן לארכו של שולחן </b>עתי"ט שדבריו מתמיהים וזרים מאד בעיני. <b>והעיקר</b> לדעתי כמ"ש תו'. <b>ומה</b> שהוקשה לתי"ט. מ"ט קפיד ?דלנחו לאורך השולחן. <b>מלבד</b> שהמשנה פירשה את הדבר כמ"ש גם הוא ז"ל. ופשוט <b>עוד</b> טעם גדול יש בדבר. שלא יכלו להניחם אצל השולחן לרחבו. כדי שלא יעכבו על שמונה כהנים הנכנסים בשבת. לסדר הלחם וליטלו. 
+<b>כל הכלים כו' לארכו של בית </b>לענין ארון. עמ"ש בס"ד בלח"ש פ"ה דיומא. ולענין מנורה בקונדרס בנין בית הבחירה. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>חל להיות ע"ש </b>מ"ש תי"ט. כיון דהכא ממעשה רב. ליכא למימר ע"פ מחלוקת שנויה. 
+<b>אומר </b>אני משום זה אינו בגדר נמנע. שכבר מצינו מעשים רבים שנויים במחלוקת (עמ"ש בס"ד בתי"ט סימן קל"א. דקכה"א). 
+<b>גם </b>הר"מ לא אמר אלא שאינו דבר ראוי. מ"מ אינו בהחלט. וקמ"ל תנא. שאם יארע. כך יפה להם לבבליים. ואין מזה ראיה שאירע. 
+<b>נאכל לערב </b>אפילו בי"כ בעצומו של יום משכחת לה. בכהנים חולים (בחולה שיש בו סכנה. ואפי' מבושל נמי) ואפ"ג דכל שאינו ראוי לעבודה. אין לו בבשר. מ"מ לחולה מסוכן ראוי הוא. בין ברצון החולק בבשר. בין שלא ברצון. אם מפני פקוח נפש. ואם מפני הפסד קדשים (אחר שמותר הוא באכילה היום. מוטב להאכילו מזה) נוטלין ממנו בע"כ. <b>ואפילו</b> בכ"ג עצמו שעבד. ועשה את השעיר. אח"כ נפל למשכב. עד שמאכילין אותו איכא לאשכוחי. אלא דבכה"ג לא קמיירי. אלא במידי דפסיקא. 
+<b>הבבליים </b>ע"ש ששנואים הם מת"ח שבא"י. (עמ"ר דאיכה) <b>ולא</b> הבינותי שנאה זו מה טיבה עם אכילת בשר חי. שהרי מצינו גם לחכמי התלמוד שהיו רגילים באומצא (שאינו אלא בשר חי. דוק ותשכח) כדאיתא טובא. וכן נראה משם. שהבבליים היו רגילים בו. והיא היתה טעימת שחרית שלהם. כדמוכח פ"ק דקדושין (דף ו'). 
+<b>וצ"ל </b>אע"פ שהיתה אכילה נאותה לבבליים. לבני א"י שנואה היתה. והכי אשכחן ברי"וח. דרייק מכותח דבבלאי פ' חבית. ור"ז קרי להו נמי בבלאי טפשאי. דאכלי נהמא בנהמא. 
+<b>אוכלין אותו חי </b>אב"א בכ"ג שעבד גופיה איירי. ואב"א בכהנים אחרים ובין ברצונו של כ"ג. בין שלא ברצונו משמע דעבדי הכי. וכדכתיבנא לעיל. 
+<b>כשהוא חי </b>מ"ש תי"ט מן המליחה. <b>אינו</b> צריך. כי גם בחומץ יכולין לצמתו. ובודאי בלא"ה היו צריכין לצמתו בחומץ. שבאופן אחר אינו נאכל לשום אדם. אלא לחיתו יער. 
+<b>ועתו' </b>פסחים (דעד"ב) ד"ה אסמיק. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>יניהנה לשבת הבאה </b>צ"ע אם נפטרו בכך מלסדר לחם אחר. כפי הכתוב ביום השבת ביום השבת יערכנו וגו'. וארבע מערכות אין השלחן מחזיק. כדלעיל. גם יש בו משום בל תוסיף. 
+<b>שאפי' היא על המזבח כו'.</b> עחי"ג פ"ג דיומא. 
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>המנחות והנסכים שנטמאו עד שלא קדשו בכלי י"ל פדיון </b>אבל לא נטמאו. אע"פ שלא קדשו בכלי. אין פודין אותן. רע"ב. <b>הא</b> דלא כשמואל. דאמר אפילו טהורין נפדין. דקדושת דמים נינהו. ונטמאו ל"ד. אלא איידי דסיפא. <b>ובגמ'</b> אר"פ אי שמיעא לשמואל הא דתניא המתפיס תמימים לבד"ה אין פודין אותן אלא למזבח כו' ואע"ג דקדושת דמים היא הואיל וטהורים הם. הוה הדר ביה. ולא היא שמיעא ליה ולא הדר ביה. לאו אמרת התם (בעופות ועצים כו' דלעיל) כיון דלא שכיחי. לא מפרקי. הכא נמי כיון דשכיחי מומין כו'. 
+<b>לכאורה </b>איכא תמיהא רבתא. דאי הכי נפיל מר שמואל ברברבתא. השתא אפילו מתני' לא שמיעא ליה. דבהדיא שמעינן דאין יוצאין מיד מזבח. <b>וז"ל</b> בחי"ג. והא דתנן בפ"ד דשקלים (מ"ד) המקדיש נכסיו. והיו בהן כו' יינות שמנים ועופות. רא"א ימכרו לצרכי אותו המין וליכא דפליג עליה. <b>לא</b> קשיא לשמואל. ההיא במכירה בעלמא איירי בלי שומא. אשמעינן התם ר"א קולא דמכירה. כדי שלא להוציאם מיד מזבח. והכא אשמעינן שמואל חידושא. דע"י פדייה דהיינו העמדה והערכה של כהן. נפדים ויוצאים לחולין. דקדושת דמים ודאי פקעה ע"י פדיון ד"ת בכל גוונא. אלא דבמידי דלא שכיח. אמור רבנן דלא מפריק. אבל בהני דשכיחי. אוקמוה אדאוריי'. דבפדייה נפקי לחולין. ותנא דשקלים. משום תקנת המזבח. אמר בהני נמי. מוטב ימכרו בלי קפידא אדמייהו. ושפיר דמי. כי היכי דלא ליפוק מיד מזבח. מיהא מודה. דאי בעי. פריק להו. ולא פליגן ר"א ושמואל. אלא מר אמר חדא. ומר אמר חדא. 
+<b>ודילמא </b>איכא למימר התם למקדיש גופיה דווקא הוא דמיתניא. וכי תנן הכא המנחות והנסכים כו'. לגזבר תנן כאותה ששנינו אחיה על הנסכים דוק. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>יביא כבש </b>גדול או קטן. יוצא בו. עד שיהא בן שנה שלמה. יותר מזה. אינו יוצא בו. עפ"ק דפרה. 
+<b>איל </b>כתב תי"ט והו"ל לרע"ב לפרש בן שתי שנים כדתנן פ"ק דפרה. <b>ואני</b> אומר לא הוצרך לפרש את המפורש. אלא מה שלא נתפרש עדיין. 
+<b>שעיר </b>עזים. בן שתי שנים. כ"ה לשון רע"ב. 
+<b>ולא </b>ידעתי למאי דייק. אי אקרא קאי לפרושי. כל היכא דכתיב שעיר עזים. הא אשכחן דשעיר עזים ודאי אינו אלא בן שנה. כמ"ש רש"י בפרק שני שעירי (דסה"ב) אלא על כרחך לשון בני אדם הוא. חלוק משל תורה. <b>א"כ</b> שעיר לחוד נמי הכי הוא. ומניין לו לומר כלשון הזה. <b>שמא</b> לא נתכוין אלא לפרש שעיר מהו. לומר שהוא מן העזים. אע"ג דלישנא לא משמע הכי. גם הוא שלא לצורך. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>הוא ונסכיו</b> היין והסולת. תי"ט. 
+<b>מדוע </b>לא זכר גם השמן בכלל. שהרי הוא נכלל בנסכים. שכח ז"ל דברי עצמו מ"ד. פ"ט דלעיל. 
+<b>עגל </b>בנדבה איתיה. כדאיירי ביה תנא הכא. <b>אבל</b> בחובה לא אשכחן. אלא חטאת שעה במלואים. ועספ"א דתמורה. 
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>עתי"ט </b>לשון הר"מ. שמזכיר כת קבטנר. ונמצאים עוד היום במצרים אומה נקראת קאבטן. הם מגזע מצריים הקדומים. שנשאר בידיהם לשון מצרי הקדמון. והיינו דאמרינן גפטית לגפטיים. כי אותיות החיך מתחלפות. וכפי מ"ש סופרי אומות הם על דעת נוצרים כעת. אך יש חילוקים ביניהם. ובין הנוצרים המערביים. כי הם נמולים. גם בשאר דברים הם מחולקים. 
+<b>לא ישחטו במקדש בירושלם </b>באותו דור. וכשרים לע"ל. <b>אבל</b> אותם ששמשו לע"א. גם לעתיד בבית השלישי שיבנה ב"ב. פסולים הם ככתוב בספר יחזקאל. 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Menachot/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Menachot/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..af2696144727eb917580448fecf7f5f381e95fc7
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Menachot/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,346 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Menachot
+לחם שמים על משנה מנחות
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Menachot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה מנחות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>עלה בידו גרגיר מלח</b> עמו"ק א"ח (סתנ"ה). 
+<b>כיצד הוא עושה </b>עלח"ש רפ"ה דיומא. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה. </b>רבי מאיר אומר. כצ"ל. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ר"א פוסל </b> עתי"ט עד וי"ל דאיירי נמי בחוץ למקומו. <b>ופגול</b> בכלל פסול. ואין פסול בכלל פגול. כך נ"ל. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>לא מלח </b>איידי דקתני בכולהו דיעבד. תני ביה נמי הכא. וה"ה דלכתחלה נמי לא צריך. דלא נאמר מלח אלא בקרבן. דהיינו קומץ. 
+<b>והן בולעות </b>עתי"ט עד מ"מ דעבה בלע טפי. 
+<b>איברא </b>אפכא מסתברא. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>עיין</b> לשון הר"מ. שהועתק בתי"ט. <b>ולא</b> זכר שגם ה"ל ס"ת לא דברה מהם המשנה. <b>ונראה</b> שהיו מניחים דברים הללו לסופרים. שהיא מלאכתן המיוחדת להם. והם שחברו בהן מסכת סופרים. 
+<b>תפלה </b>עמ"ש בס"ד במו"ק. א"ח סך"ה. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>קרבו כבשים בלא לחם </b>שהרי לא הי"ל לחם אלא מן. רע"ב. 
+<b>קשיא </b>לי היאך א"כ קרבו תמידין במדבר. ומוספין דבעו נסכים. ולחם הפנים שעשו במדבר. ולמ"ד קרבו גם נסכים במדבר. מהיכן היו באים. וצ"ל בודאי. שממה שתגרי או"ה היו מביאים להם. <b>שוב</b> ראיתי שגם תו' נתעוררו במקצת. ומ"ש הם צ"ע. 
+<b>וכל האמור בת"כ לא קרב במדבר </b>וזה קבלה בידו הר"מ. <b>תמהתי</b> על עצמת חכמת הר"מ (ותי"ט שנמשך אחריו. ולא חלי ולא מרגיש) שלא ראה את זה מן המקרא שצווח כך. כי בת"כ לא נזכרו קרבנות צבור. רק שנים אלו. עומר ושתי הלחם (שתלאן הכתוב זה בזה. וכחד חשיבי) וכתוב בהם ביאה לארץ. וכתיב ועשיתם ביום הניפכם. וכתיב והקרבתם על הלחם. משא"כ קרבנות המוספין שבחומש הפקודים. לא נזכר ביאה וישיבה. זה פשוט מבואר במקרא. ולא מפי הקבלה. ולכן אמרו ר"ש כדבר ידוע וברור. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>נלושות בפושרין</b> עפרע"ב עלח"ש פ"ב דפסחים. <b>מיהו</b> טעמא בעי אמאי נלושות בפושרין. וקצת טעם יש בגמרא. והיינו נמי טעמא דלתיתה שריא. 
+<b>ושמא </b>מים צוננים מפסידים הפת. ובעינן במנחה. למשחה לגדולה. וזה נראה. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אלו מנחות</b> בגמרא שלנו פרק ו' הוא פרק ז' אח"כ נשנה זה הפרק אלו מנחות. שביעי למנין פרקי המסכתא. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>יציקה</b> עתי"ט לשון רש"י יהא מתן שמן בכלי קודם לעשייתה. <b>פרש"י</b> דייק שפיר וכיון דהכא לאו בסדר עבודות עסקינן. ולא קבעי אלא לאשמועינן כמה מיני עבודות יש בה. נסיב למתנות השמן למפרע. משום דבמנחה גמורה מיירי קחשיב להו כסדרן לאחור. שהיציקה ע"י נגמרה כהלכתה. ובלילה לפניה. ומתן שמן בכלי. כבר קדם לשלשתן. משא"כ במנחת העומר. דסדר עבודותיה נקט ואתא. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>נסכים שקדשו בכלי</b> עתי"ט מה שתמה על הכ"מ. שכתב ממשנתנו למד הר"מ שמשקדשו בכלי יפסלו בלינה. דהא מפרשינן למתני' דה"ק. נעשה כמו שנפסלו בלינה. <b>ולא</b> ידענא מאי קושיא. מ"מ שמע מנה דנפסלין בלינה נמי. אם לא קרבו עם הזבח. 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כל קרבנות כו'.</b> מ"ש תי"ט <b>לקח</b> מתו'. וע"ש. 
+<b>וכולן כו' אלא מן המובחר </b>ארישא קאי וכולן. בר מעומר ושתי הלחם. שמצותן מן הקרוב לירושלם. כדתנן במכלתין פרק יו"ד. 
+<b>מכמס ומזוניחה </b>לא מצאנום במקרא. מ"מ מן הסתם נראה שהם מקומות בא"י. ויגיד עליו רעו ג"כ. 
+<b>שניה להן כו'. </b>וכדבעינן למימר נמי בס"ד (ופשיטא דפרות א"י ותבואתה משובחות משל ח"ל) (וכן בסי' ך"ז. יהודה וא"י המה רוכליך בחטי מנית). 
+<b>אי הכי </b>קשיא רישא. דקתני שבאין מח"ל. וצ"ל הא דקאמר שאינן באין אלא מן המובחר. לאו דווקא. אלא בדאפשר הוא. מיהו בדלא אפשר ובדיעבד. באין מכל מקום. 
+<b>חפרים </b>כ"ה הגירסא הנכונה ודאי. כי עיר היא לבני יששכר. בס' יהושע (ס"ט) וכתוב בחלקו ואת הארץ כי נעמה. 
+<b>ואם התליעה סולת </b>ופיר"מ בהתליעה רוב חטה אחת כו'. <b>לא</b> כן פירש"י ולישנא משמע כרש"י. עחי"ג בס"ד. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>אנפיקנון כו' פסול</b> צ"ע אם גם למנורה פסול (אע"ג דבעינן זך כתית למאור ולא למנחות) אחר שאין פסול אלא מחמת טעמו. ובמאור לאו בתר טעמא אזלינן. ודווקא בזך כתית איכא קפידא במאור. שדולק יפה יותר. <b>א"כ</b> אם לא מצא אלא אנפיקנון. והוא זך כתית. שמא כשר הוא למנורה. <b>לפ"ז</b> מצינו חומר במנחות מבנסכים. 
+<b>שנשרו במים </b>עתי"ט שכתב דלא קאי אדריה"ג דפ"ק דבכורים. דס"ל שאין ואי לא עלייהו קאי. אהייא קאי. 
+<b>רגב בעבר הירדן </b>צ"ע אי פליג ר"ש אדריה"ג דפ"ק דבכורים. דס"ל שאין מביאין בכורים מעבר הירדן. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>משלישה ומאמצעה </b>ונ"ל דמאמצעה קאי אמשלישה. כלומר מאמצע השליש האמצעי תי"ט. 
+<b>אין </b>טעם וריח בפירוש זה. כי א"כ היה די לו שיאמר מאמצעה. <b>אלא</b> נראה ה"פ. מתחלת שלישה התחתון. או מאמצעה (של חבית) לכל היותר. ולא למעלה מאמצעה. ששם קרוב לפיה הוא. ומתערבים הקמחים. 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>רביעית מים למצורע </b>עמ"ש בס"ד בשי"ע (סקל"ח). 
+
+Mishnah 4
+
+<b>אבל אין מערבין </b>עלח"מ. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>כל קרבנות כו' שהן זבח </b>לאפוקי עוף. שאינו זבח בלשון תורה. עתי"ט ריש מכלתין. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>חוץ כו'. </b>נראה פשוט דשעירי ע"א אין בהן סמיכה. אע"פ שכתב הר"מ שהן שוין לכל דבריהם. דלא גמירי אלא שתי סמיכות בצבור. וי"ל דכר"ש אמרה לשמעתיה. צ"ע. 
+<b>חוץ מן הבכור כו' </b>שנאמר קרבנו כו' לשון הר"מ. 
+<b>והוא </b>מגומגם. אין בו טעם. איברא מעקרא קבעי תלמודא למילף מיעוטא מתלתא קרבנו יתירי. ונ"ל פירושו דווקא קרבן המיוחד לו שמביאו ברצונו. אע"פ שאינו חייב בו. לאפוקי הני דאין באין בנדר ונדבה. <b>והיינו</b> משום דהוה ס"ד לאתויינהו בק"ו משלמים. מיהו במסקנא דאיפריך ק"ו. לא צריך למיעוטא. קראי אסמכתא בעלמא. ולא להכי הוא דאתו. <b>ולא</b> הבינותי מ"ש התו' תימה נילף מהקשא דכל הקרבנות. כדדרשינן ביום צותו כו'. <b>ותרי</b> תמיהי נינהו. חדא דהא אין כל הקרבנות טעונין סמיכה. ותו דמביום צותו נמי לא קדריש לכל הקרבנות (הא ודאי ליתא וק"ל) אלא להקיש בכור ומעשר לשלמים בלחוד. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>והאשה </b>עתי"ט משם התו' וא"ת ולמה לי קרא למעוטי נשים מסמיכה. ת"ל דמצות עשה שהז"ג היא כו'. <b>ונ"ל</b> ליישב. אב"א אליבא דמ"ד נשים סומכות רשות. אתא קרא למעוטינהו מסמיכת קרבן אנשים. וקמ"ל דאין הבעלים יוצאין בסמיכה דידהו. אע"ג דבלא"ה אמעיט שליח. ס"ד יד אשה כיד בעלה. דאשתו כגופיה דמיא וכדאיתא בגמרא. 
+<b>אי נמי </b>אפילו בקרבן דידהו. אינן רשאות לסמוך. דהויא עבודה בקדשים. כמ"ד סמיכה בכל כחו בעינן. לאפוקי ממ"ד נשים סומכות רשות. אצטריך לאשמועינן דליתינהו בסמיכה כלל. והכי משמע בפ"ב דחגיגה דאפילו למ"ד רשות. אינן רשאות לסמוך בכל כחן. ועמו"ק (סי"ד) ובשי"ע (סימן ל"ו). 
+<b>ועוד </b>נ"ל דלא דמיא סמיכה לאינך מ"ע שהז"ג דנשים פטורות. לא אמעיטו אלא ממצות מוחלטות. דלא סגי דלא נעביד להו. אבל מסמיכה ודכותה דשירי מצוה נינהו ולא מעכבי. לא אמעיטו מה"ט. עד דממעט להו קרא בהדיא. 
+<b>וסמיכה שירי מצוה </b>עיין עשרה הלחם (סוף סשי"ע סל"ז). 
+<b>ותכף </b>עמ"ש ריש ביצה. 
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בשלשה </b>זה פשוט דקצירה (וכל המלאכות הללו בכלל. עד מצות קמיצה) לא בעיא כהונה. אלא נעשית ע"י שלשה ב"א שלוחי ב"ד אפילו מישראל. שמתמנין ע"פ ב"ד. ושכרן מתרומת הלשכה. שקונים בעד מעות התרומה. התבואה מבעלי השדות. רפ"ד דשקלים. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>מגנות צריפין </b>בגמרא מוכח דגגות נקרא. <b>ונ"ל</b> משום שהצריפין אין להם גגין (כמ"ש פ"ב דסוכה) אלא מהצריפין עצמן הן גגיהם. על שם כך נקרא המקום שעשוי כן. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>בית דין</b> של כהנים. 
+<b>בא השמש </b>לידע שכבר הוא לילה ודאי. כדי שלא יתחלל י"ט. <b>ושבת זו</b> ג"כ אומרים מטעם זה לידע ולהודיע שכבר נכנס שבת. למען ידעו ויבינו העומדים שם. שדוחה את השבת. ולא את י"ט. והואיל ועושה כך. עושה עוד פומבי לדבר. בשאלת ג"פ על כל דבר ודבור. 
+<b>שהיו אומרין אין קצירת העומר במי"ט </b>עיין רע"ב שכתב ומסורת בידינו דהאי ממחרת השבת היינו ממחרת יט"א של פסח. כו' וכ"מ בספר יהושע ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח וגו'. <b>ואע"פ</b> שט"ו נקרא מחרת הפסח. בתורה פרשת מסעי. <b>עתו'</b> קדושין (דלז"ב) וברד"ק ס' יהושע ולפי דבריו אין ראיה מהפסוק הזה. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>והשאר נפדה </b>ואיך נפדה. <b>נ"ל</b> כמו שעושין במותר קטורת. עפ"ד דשקלים. מ"ה. כך עשו בזה. מחללים מעות הקוצרים שעסקו במלאכת העומר. וכיוצא בהן. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>שלא ברצון חכמים </b>ש"מ דאף בזמן הבית. לא עצרו כח החכמים. למחות ביד העם. מעבור על גזרותיהם. וכן עוד להלן מ"ח. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>אין מביאין מנחות ובכורים כו' קודם לעומר</b> ואם הביא פסול. ז"ל תי"ט. וקשיא תינח חדש כו'. אבל בכורי פירות ונסכי יין דמעולם לא נאסרו. אמאי אם הביא פסול. ובגמרא כו' ארנב"י לדברי יב"ן נסכים בכורים (רש"י פירש יין שבכר כו'. ול"נ דתרתי קאמר נסכים ובכורים. וכ"מ מלשון רש"י עצמו בסמוך) שהקריבם קודם לעומר כשרים. דהא כ"ש הוא דהני ל"א כלל. וכרש"י והא דקתני מתני' ואם הביא פסול. לאו אביכורים דפירות האילן קאי ע"כ. אבל הר"מ העתיק המשנה כלשונה. וכן פסק בנסכים. וקצת תימה שלא העתיק דין בכורים. בה"ל בכורים עכ"ד <b>ולענ"ד</b> כולן אינן מכוונים כלל כי אמנם מה שהוקשה לו בתחלה בכורי פירות ונסכים דלא נאסרו. אמאי אם הביא פסול. 
+<b>אשתמיטתיה </b>שאין מביאין בכורים אפילו קודם לעצרת. וזה אינו מטעם איסור חדש דהדיוט כלל. אלא משום דשתי הלחם איקרו בכורים. ועומר נמי איקרי מנחת בכורים. וזה איסור כולל גם לפרי אילן כדילפינן מבכורי מעשיך. בפרק כל הקרבנות. <b>א"כ</b> לסתמא דמתני'. ודאי לא קשיא מידי. דמתני' לא איירי אלא במנחות. ובכורים דומיא דמנחות. ולא מיירי תנא דידן בנסכים כלל. <b>ותנא</b> דווקנא הוא. דמשו"ה נמי נסיב בכורים במיצעא. ולא הוו צריכי ליה לגמרי למתנינהו הכא. דבקרבנות עסקינן. ובכורים לאו מידי דקרבן נינהו. ואי באגב נקטינהו. הול"ל לבסוף. אלא לאורויי דבמנחות של בכורים איירי דווקא. דלא תיסק אדעתין. דקבעי למיסר לאתויי מנחות קודם העומר. אפילו מן הישן (אע"ג דכל הקרבנות באין מן החדש ומן הישן. סד"א קודם לעומר באותו יום. לא יביא כלל שום מנחה אפילו דתמיד) משו"ה קמפרש מנחות ובכורים. ר"ל מנחות של בכורים. דאע"ג דאין מביאין בכורים אפילו קודם עצרת. דילמא לקרבן משרי שרו. קמ"ל דלמנחות נמי אין מביאין כו'. 
+<b>ואי נמי </b>בבכורים ממש משתעי. מ"מ לא קמיירי אלא מבכורים דומיא דמנחות. כדפרישית. משא"כ בבכורי פירות. לא איירי לגמרי. דתקשי ליה אמאי אם הביא פסול. דאיכא למימר הכי. וא"ל הכי. <b>אב"א</b> כדפשיטא ליה לרנב"י. דכיון דלא נאסרו להדיוט כלל. עדיפי מבכורי מנחות. וכשרים קודם לעומר בדיעבד. 
+<b>או דילמא </b>בהא תנא דמתני' לא ס"ל כוותיה. ושמא איפכא הוא אליבא דסתם מתני'. ר"ל. דבכורי נסכים לא מיבעיא דפסילי קודם לעומר. אלא אפילו קודם עצרת נמי מיפסל פסילי. ושאנו בכורי נסכים. דלא תלי פסולא דידהו בחודש דנאסר להדיוט. אלא מקרא אחרינא נפק אסורייהו. להכי לא מהני מאי דלא נאסרו להדיוט מעולם. דגזרת הכתוב היא שלא יביאו שום בכורים. לא קודם עצרת. וכ"ש קודם לעומר. דאית בהו איסור כפול אפילו לגבוה. ואצ"ל בכורים דעלמא שיש בהם איסור חמור קודם העומר. ופסולין נמי. כל זה ברור מאד. <b>והשתא</b> מ"ש תי"ט. דתרתי קאמר נסכים ובכורים. ליתא לגמרי. אלא דווקא נסכים של בכורים. ומטעמא דאמרן. ואפילו במשנה קתני ובכורים. בהו נמי הכי איכא לפרושי. דר"ל מנחות והן בכורים וכדפרשינן שפיר. ומרש"י דבגמרא לא משמע מידי. לפום מאי דכתיבנא. אלא דייק כוותי ודאי וק"ל. <b>וכיון</b> שזכינו לכל זה. גם דר"מ מתיישבים יפה. וא"צ לדחוק בהם כלל. כמ"ש תי"ט. והאריך בדברים שאינם של טעם. דסלקא ליה מתני' בקושיא. ושאין לה טעם לחלק. וכקושיא דר"ט. וכל אלה דברים בלתי נשמעים. <b>אבל</b> טעם לשבח יש בדבר. ורנב"י נמי לא אמרה אלא אליבא דיב"ן. ולית הילכתא כוותיה. אלא כסתמא דמתני' דדייקא טובא. דנסכים שאנו וחמירי כמש"ל. וכס"ד. משום דלא הותרו מכללן לגבוה. ולא שייכי בהדיוט. וכענין ששנינו אין מזבח יוכיח שאין לו עור מכל מקום. הרי הכל מתוקן בטוב טעם <b>ונתגלת</b> טעמו של הר"מ. שלא הוצרך להביא שקודם עומר אין מביאין בכורים. מאחר שכבר כתב שאין מקבלין אותן אפילו קודם לעצרת. לא אפשר. שהרי נפסדים עד אחר עצרת. ומתניתין לא מתוקמא אלא במנחות שהן בכורים. ודייק טפי ותו לא מידי. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>עתי"ט </b>בשם תו'. ועמ"ש בס"ד רפ"ח. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>מן הלח </b>עתי"ט לשון רש"י בפירוש החומש בעוד הכר מלא. <b>הוא</b> מלשון כר נרחב. 
+<b>נקצר ביום כשר </b>עש"י (סל"ד). 
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שתי הלחם </b>עתי"ט שתמה על התו' בחנם. כי ראית התו' ודאי טובה מחותה שהביא הוא. שכן מפורש בה שתי לחם. <b>גם</b> מ"ש שכינוי יחסר מוסב על האדם. 
+<b>אינו כן. </b>שא"כ יהיה פועל עובר. ואינו אלא בודד. והעד. אל יחסר המזג. וכן יחסרו לחם ומים. בודד כחברו בצורה. ויחסרו המים. וכן כל הנגזרים משורש זה. בודדים הם. וכ"כ קמחי. ועוד אם כדבריו. שהכנוי מוסב על האדם. לא יחסר לחם מיבעי ליה למימר. 
+<b>נלושות א' א' </b>אינן נלושות עסה אחת לחלקה לחצאין. אלא עושה אותן שתי עסות מתחלתן. 
+<b>שבעה ארבעה עשרה חמשה </b>כל הני דתנן הכא סתמי. טפחים נינהו. וגרסינן להו בה"א. לבר מארבע ושבע דאצבעות. דלשון נקבה נינהו. 
+<b>שתי הלחם ארכן שבעה כו'. </b>ל"ל לתת טעם בזה. ע"ד הנעלם. <b>כי</b> שתי הלחם בעצרת. רומז לזווג הקדוש הידוע בחכמת האמת. שנעשה ביום מתן תורה. אחר ספירת שבעה (שבועות) נקיים. שנטהרה האשה לבעלה. ונכנסו לחופה בחודש שמזלו תאומים. והיו תואמים כאיש והלויה שלו. ונשלמו תקוניהם בשבעת ימי הבנין. המשלימים קומתם כנודע. <b>לכן</b> ארכן שבעה. ורחבן ארבעה כנגד ארבע אותיות הוי"ה. וקרבנותיהם כמו כן ארבע. אבל הן אצבעות. כנגד ארבע אותיות דידה אדנ"י. כי אצבע אלהי"ם היא. כל זה בחינת זו"ן. <b>אמנם</b> בשבת. יש בחינת תקון אריך. בכללות ה' פרצופין. וע"ש כך נקראין לחם הפנים (כמ"ש שיהיו לו פנים הרבה) ולכן היו שנים עשר חלות. כמנין ז"ה אלי. שכולל י"ב אלכסונות. והיו שתים מערכות. שש המערכת דאריך. ושש דזעיר. הנודע בשם שש קצוות. והיו ארכן עשרה. נגד יס"ב. וכן מספר אותיות מילוי שם הוי"ה. ורחבן חמשה. לרמוז על כללות פרצופי האצילות הקודש. וקרנותיהן שבע אצבעות. בבחינות זו"ן. שבעה ימי הבנין. <b>והוא</b> שבא ר"י לפרש. בסימנו הנפלא באותיותיו המחכימות. כי זד"ד נוטריקון זה דודי. כי אז נעשים דודים. וגי' ט"ו כשם י"ה. שממנו הזווג וקניית המוחין כידוע. ושל לחם הפנים. סימנו יה"ז. כמנין ך"ב אותיות התורה. כללות עולם האצילות. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>לא סדור קנים כו' דוחה </b>עמ"ש בס"ד פ"ה דפסחים מ"ט. 
+<b>ונותנן לארכו של שולחן </b>עתי"ט שדבריו מתמיהים וזרים מאד בעיני. <b>והעיקר</b> לדעתי כמ"ש תו'. <b>ומה</b> שהוקשה לתי"ט. מ"ט קפיד ?דלנחו לאורך השולחן. <b>מלבד</b> שהמשנה פירשה את הדבר כמ"ש גם הוא ז"ל. ופשוט <b>עוד</b> טעם גדול יש בדבר. שלא יכלו להניחם אצל השולחן לרחבו. כדי שלא יעכבו על שמונה כהנים הנכנסים בשבת. לסדר הלחם וליטלו. 
+<b>כל הכלים כו' לארכו של בית </b>לענין ארון. עמ"ש בס"ד בלח"ש פ"ה דיומא. ולענין מנורה בקונדרס בנין בית הבחירה. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>חל להיות ע"ש </b>מ"ש תי"ט. כיון דהכא ממעשה רב. ליכא למימר ע"פ מחלוקת שנויה. 
+<b>אומר </b>אני משום זה אינו בגדר נמנע. שכבר מצינו מעשים רבים שנויים במחלוקת (עמ"ש בס"ד בתי"ט סימן קל"א. דקכה"א). 
+<b>גם </b>הר"מ לא אמר אלא שאינו דבר ראוי. מ"מ אינו בהחלט. וקמ"ל תנא. שאם יארע. כך יפה להם לבבליים. ואין מזה ראיה שאירע. 
+<b>נאכל לערב </b>אפילו בי"כ בעצומו של יום משכחת לה. בכהנים חולים (בחולה שיש בו סכנה. ואפי' מבושל נמי) ואפ"ג דכל שאינו ראוי לעבודה. אין לו בבשר. מ"מ לחולה מסוכן ראוי הוא. בין ברצון החולק בבשר. בין שלא ברצון. אם מפני פקוח נפש. ואם מפני הפסד קדשים (אחר שמותר הוא באכילה היום. מוטב להאכילו מזה) נוטלין ממנו בע"כ. <b>ואפילו</b> בכ"ג עצמו שעבד. ועשה את השעיר. אח"כ נפל למשכב. עד שמאכילין אותו איכא לאשכוחי. אלא דבכה"ג לא קמיירי. אלא במידי דפסיקא. 
+<b>הבבליים </b>ע"ש ששנואים הם מת"ח שבא"י. (עמ"ר דאיכה) <b>ולא</b> הבינותי שנאה זו מה טיבה עם אכילת בשר חי. שהרי מצינו גם לחכמי התלמוד שהיו רגילים באומצא (שאינו אלא בשר חי. דוק ותשכח) כדאיתא טובא. וכן נראה משם. שהבבליים היו רגילים בו. והיא היתה טעימת שחרית שלהם. כדמוכח פ"ק דקדושין (דף ו'). 
+<b>וצ"ל </b>אע"פ שהיתה אכילה נאותה לבבליים. לבני א"י שנואה היתה. והכי אשכחן ברי"וח. דרייק מכותח דבבלאי פ' חבית. ור"ז קרי להו נמי בבלאי טפשאי. דאכלי נהמא בנהמא. 
+<b>אוכלין אותו חי </b>אב"א בכ"ג שעבד גופיה איירי. ואב"א בכהנים אחרים ובין ברצונו של כ"ג. בין שלא ברצונו משמע דעבדי הכי. וכדכתיבנא לעיל. 
+<b>כשהוא חי </b>מ"ש תי"ט מן המליחה. <b>אינו</b> צריך. כי גם בחומץ יכולין לצמתו. ובודאי בלא"ה היו צריכין לצמתו בחומץ. שבאופן אחר אינו נאכל לשום אדם. אלא לחיתו יער. 
+<b>ועתו' </b>פסחים (דעד"ב) ד"ה אסמיק. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>יניהנה לשבת הבאה </b>צ"ע אם נפטרו בכך מלסדר לחם אחר. כפי הכתוב ביום השבת ביום השבת יערכנו וגו'. וארבע מערכות אין השלחן מחזיק. כדלעיל. גם יש בו משום בל תוסיף. 
+<b>שאפי' היא על המזבח כו'.</b> עחי"ג פ"ג דיומא. 
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>המנחות והנסכים שנטמאו עד שלא קדשו בכלי י"ל פדיון </b>אבל לא נטמאו. אע"פ שלא קדשו בכלי. אין פודין אותן. רע"ב. <b>הא</b> דלא כשמואל. דאמר אפילו טהורין נפדין. דקדושת דמים נינהו. ונטמאו ל"ד. אלא איידי דסיפא. <b>ובגמ'</b> אר"פ אי שמיעא לשמואל הא דתניא המתפיס תמימים לבד"ה אין פודין אותן אלא למזבח כו' ואע"ג דקדושת דמים היא הואיל וטהורים הם. הוה הדר ביה. ולא היא שמיעא ליה ולא הדר ביה. לאו אמרת התם (בעופות ועצים כו' דלעיל) כיון דלא שכיחי. לא מפרקי. הכא נמי כיון דשכיחי מומין כו'. 
+<b>לכאורה </b>איכא תמיהא רבתא. דאי הכי נפיל מר שמואל ברברבתא. השתא אפילו מתני' לא שמיעא ליה. דבהדיא שמעינן דאין יוצאין מיד מזבח. <b>וז"ל</b> בחי"ג. והא דתנן בפ"ד דשקלים (מ"ד) המקדיש נכסיו. והיו בהן כו' יינות שמנים ועופות. רא"א ימכרו לצרכי אותו המין וליכא דפליג עליה. <b>לא</b> קשיא לשמואל. ההיא במכירה בעלמא איירי בלי שומא. אשמעינן התם ר"א קולא דמכירה. כדי שלא להוציאם מיד מזבח. והכא אשמעינן שמואל חידושא. דע"י פדייה דהיינו העמדה והערכה של כהן. נפדים ויוצאים לחולין. דקדושת דמים ודאי פקעה ע"י פדיון ד"ת בכל גוונא. אלא דבמידי דלא שכיח. אמור רבנן דלא מפריק. אבל בהני דשכיחי. אוקמוה אדאוריי'. דבפדייה נפקי לחולין. ותנא דשקלים. משום תקנת המזבח. אמר בהני נמי. מוטב ימכרו בלי קפידא אדמייהו. ושפיר דמי. כי היכי דלא ליפוק מיד מזבח. מיהא מודה. דאי בעי. פריק להו. ולא פליגן ר"א ושמואל. אלא מר אמר חדא. ומר אמר חדא. 
+<b>ודילמא </b>איכא למימר התם למקדיש גופיה דווקא הוא דמיתניא. וכי תנן הכא המנחות והנסכים כו'. לגזבר תנן כאותה ששנינו אחיה על הנסכים דוק. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>יביא כבש </b>גדול או קטן. יוצא בו. עד שיהא בן שנה שלמה. יותר מזה. אינו יוצא בו. עפ"ק דפרה. 
+<b>איל </b>כתב תי"ט והו"ל לרע"ב לפרש בן שתי שנים כדתנן פ"ק דפרה. <b>ואני</b> אומר לא הוצרך לפרש את המפורש. אלא מה שלא נתפרש עדיין. 
+<b>שעיר </b>עזים. בן שתי שנים. כ"ה לשון רע"ב. 
+<b>ולא </b>ידעתי למאי דייק. אי אקרא קאי לפרושי. כל היכא דכתיב שעיר עזים. הא אשכחן דשעיר עזים ודאי אינו אלא בן שנה. כמ"ש רש"י בפרק שני שעירי (דסה"ב) אלא על כרחך לשון בני אדם הוא. חלוק משל תורה. <b>א"כ</b> שעיר לחוד נמי הכי הוא. ומניין לו לומר כלשון הזה. <b>שמא</b> לא נתכוין אלא לפרש שעיר מהו. לומר שהוא מן העזים. אע"ג דלישנא לא משמע הכי. גם הוא שלא לצורך. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>הוא ונסכיו</b> היין והסולת. תי"ט. 
+<b>מדוע </b>לא זכר גם השמן בכלל. שהרי הוא נכלל בנסכים. שכח ז"ל דברי עצמו מ"ד. פ"ט דלעיל. 
+<b>עגל </b>בנדבה איתיה. כדאיירי ביה תנא הכא. <b>אבל</b> בחובה לא אשכחן. אלא חטאת שעה במלואים. ועספ"א דתמורה. 
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>עתי"ט </b>לשון הר"מ. שמזכיר כת קבטנר. ונמצאים עוד היום במצרים אומה נקראת קאבטן. הם מגזע מצריים הקדומים. שנשאר בידיהם לשון מצרי הקדמון. והיינו דאמרינן גפטית לגפטיים. כי אותיות החיך מתחלפות. וכפי מ"ש סופרי אומות הם על דעת נוצרים כעת. אך יש חילוקים ביניהם. ובין הנוצרים המערביים. כי הם נמולים. גם בשאר דברים הם מחולקים. 
+<b>לא ישחטו במקדש בירושלם </b>באותו דור. וכשרים לע"ל. <b>אבל</b> אותם ששמשו לע"א. גם לעתיד בבית השלישי שיבנה ב"ב. פסולים הם ככתוב בספר יחזקאל. 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Middot/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Middot/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..3bbbddfa9060399fc40186f466193a3df6cf217f
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Middot/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt	
@@ -0,0 +1,226 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Middot
+לחם שמים על משנה מידות
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה מידות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בשלשה מקומות </b>בעיני נראין דברי המפרש. שהיו שומרים ביום ובלילה. שלא כרע"ב ותי"ט. אדרבה ביום יותר נכרת. הגדולה והכבוד. 
+<b>והלוים </b>נתבאר בד"ה (א' ט'). שהיו באים לשבעת הימים מעת אל עת. שהיו הלוים נחלקין לעשרים וארבע משמרות. כמו הכהנים. והיו משמרות הלוים ג"כ חוזרות חלילה. לשמור כל משמר שבתו. כמו הכהנים. כמ"ש ריש תמיד. <b>ונראה</b> שגם הלוים היו חלוקים לבתי אבות. מכל בית אב היו ממנים שומרי השערים והפנות. לשמור משמרת כל בית אב יומו. כענין בתי אבות של כהנים לעבודה דבר יום ביומו. גם מהם לקחו שומרי שלשה המקומות. לכל יום. מבית של אב אותו יום. שבודאי לא היו יכולים אנשי משמר אחד להתמיד בשמירתם כל השבוע. אף לא יום אחד רצוף. אלא ודאי היו גם בני בית אב מתחלקים לכתות. ומתחלפים לשעות במשמרו'. ולא נזכר ג"כ כמה אנשים היו בפקודת משמר משמר. או היה רק אדם אחד שומר. וכ"מ בגמרא דריש תמיד. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>איש הר הבית </b>נראה שהוא הממונה על הפיסות. והוא הסגן. 
+<b>מחזר על כל משמר ומשמר </b>בין של כהנים בין של לוים. עמ"ש בס"ד רפ"ה דשקלים. 
+<b>ואבוקות דולקות </b>בשבת. מדליקן מע"ש. אבל נכרי לא היה יכול להדליקן (אפילו את"ל שאין שבות כזה במקדש) שהרי אין הנכרי רשאי להכנס שם. לכן אם ארע שכבו. היה מוכרח ללכת ולחזר באפלה. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>משמש כניסה ויציאה</b> ע"ל פ"ב מ"ב בס"ד. 
+<b>קפונוס </b>נ"ל שהוא לשון הקף ופניית שמאל בדרך נוטריקון (ואף אם תהא מנה יוונית. אין זר לדרשה כך. עיין מ"ש בעלית הלשון לבית מדות שלנו בעזה"י) כענין הרכבת שם קפנדריא (ואף היא מלה יונית בעצם) וזה לפי שלא היו לכניסה ויציאה. רק שני שערי חולדה. והקפונוס עשוי לצורך מי שארעו דבר שמקיף לשמאל כמש"ל רפ"ג. וכמו שפירשתי שם בס"ד. 
+<b>בן לוי לוקה </b>עמ"ש בי"ד פ"ה דשקלים. 
+<b>הם אומרים </b>שאר משמרות. דבהו קעסיק וקאי. אינהו דקאמרי הכי. כלומר ע"י נעורו. והיו מזדרזים שלא יעבור גם עליהם כוס. שוט שוטף כי יעבור. 
+<b>ראב"י אומר </b>כו' דילמא פליג את"ק. וקמ"ל דלא עבדי תרתי עונש ממון וגוף. אלא היה די באחד ומעשה רב. 
+<b>טדי </b>נ"ל דבר נאה בבאור המלה. שלא יכלו לה המון המפרשים. <b>והיא</b> לדעתי מורכבת. כמו טנדו. שפירושו גוף זוגי. טן. גוף. דו. שנים (כמו דו פרצופין) מקוצר מן דיו. דיופרא דיופולי דיוסטר. וכן רבים. ופעם ישתמשו במלת די לבד. ויעזבו הוי"ו. והרי די ודו. הוראה אחת להן. בשגם היו"ד קודמת במלת דיו. מלבד שאותיות הנוח מתחלפות. ולפי זה יהא טדי. כמו טנדי. רק שהנו"ן חסרה. כמנהגה לפול מן התיבה במקומות רבות. ותהיה מובלעת בדג"ש הדלי"ת. ובאורו שער עשוי מגוף זוגי. היינו משתי אבנים מוטות. שמהם הוא עשוי. הרי זה ישר נכון לענין. וא"כ הטי"ת פתוחה. <b>גם</b> לגרסת ראבי"ה ברי"ש. יכולני לומר שהוא מלשון טור בארמי. תרגום של הר. על שם שנראה כתל עגול. או יהא מלשון טירה. טירת כסף. אך הגירסא בדלי"ת מכוונת מאד. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>שער הדלק </b>הראבי"ה כתב. שמעתי שהיו מביאין דרך אותו השער אש כו'. <b>ולא</b> נהירא. שהרי מבית המוקד היו מביאין האש. להצית המערכה. והוא בצפון. 
+<b>אחת מימינו ואחת משמאלו </b>עמש"ל על ציור המקדש. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>שלישי לו שער בית המוקד </b>כצ"ל. במשניות של תי"ט נשמטה תיבת שער. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>טלאי </b>עפד"ה היה ראוי להיות טלי. בפלס קני מנורה. אלא שלשון חכמים הוא להמיר ארש הנחים זה בזה. ויש לו חבר לחילוף כזה גם במקרא. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>שני שערים</b> עתי"ט שהעתיק לשון המפרש דגמרת תמיד. וז"ל א"נ דסמיכי אהדדי. <b>לא</b> ידעתי פירושו. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>ישנים שם</b> עיין ריש תמיד. 
+<b>איש כסתו בארץ</b> עיין לעיל מ"ט. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>המפתחות תלויות בה </b>נראה שאלו המפתחות של בית המוקד הם. ובודאי שהיו נועלים אותו בפנים. כמ"ש גם תי"ט ופשוט הוא מאד. גם מוכרח מההיא דתנן בריש תמיד הממונה בא ודופק עליהם. 
+<b>נתן כסתו עליה ישן לו </b>על הטבלא. וכסתו כנגד ראשו. <b>וזה</b> כדי שלא יגביה אחד הטבלא. ויקח השלשלת ויפתח השער שלא מדעתו. <b>וצ"ל</b> שמקום הטבלא בחלק החול שבבית המוקד. וכן שכיבת פרחי כהונה דלעיל שם היתה. כי ישיבה ושכיבה. חדא מילתא היא. וכמ"ש ריש תמיד. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מקום שהיה רוב מדתו כו'. </b>כתי"ט על בש"ג שגגה יצאה מלפני השליט. כשכתב שאמצע הר הבית לא היה מסוכך מפני המזבח. והרי אין המזבח אלא בעזרה. <b>ולא</b> ידעתי מקום להשגתו זאת. שהרי בודאי המקדש וכל העזרה. בהר הבית הן עומדין. ובשם הר הבית. נכללין. והנה במשנתנו. הר הבית ת"ק אמה. וחשבון זה עם העזרה שבתוכו הוא. ובלי ספק לא נתכוין בש"ג באמרו אמצע הר הבית. רק על מקום העזרה בלבד. שהיא אמצעו של הר הבית. בערך הפנוי המקיפה. 
+<b>ומש"ע </b>תי"ט. שאין כל הר הבית מסוכך. אלא ע"ג האצטבאות והן בצדדין. לא באמצע <b>שגה</b> ברואה. וממקום שבא. יקבל תשובה. דהאמרינן עלה. הר הבית סטיו לפנים מסתיו היה. א"כ כולו עשוי אצטבאות. ממילא כולו מקורה. וכן משמע מההיא דתנן בתענית פ"ג. שירדו כל ישראל מירושלים להר הבית מפני הגשמים. ואין סברא שהצדדין יחזיקו כל ישראל. <b>וכן</b> מוכחא ההיא דכת ראשונה ישבה לה בהר הבית. בשחיטת פסח שחל להיות בשבת. <b>ועם</b> שיש לדחות ולומר. התם ודאי מעשה נסים הוה. <b>מיהא</b> בההיא דתענית ליכא למימר הכי. <b>ועוד</b> הרי לא הוזכרו שם אצטבאות. אלא הר הבית. סתמא כפירושו. שהוא כולו. <b>ותו</b> הרמב"ם נפק לאפיה. דבהדיא כתב בפ"ה מה"ל בית הבחירה. שכולו מקורה היה. והוא האמת. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>ומקיפין ויוצאין דרך שמאל </b>נראה לי הכי פירושו. שני שערי חולדה שהיו עשוין לכניסה ויציאה. היה אחד שבימין. לכניסה. והשני שלצד מערב שהוא משמאל הנכנס. ליציאה. ומי שארעו דבר. היה מקיף מבחוץ. עד שמגיע לשער חולדה שבשמאל. ונכנס דרך שם (ושמא יצא דרך הקיפונוס. אלא שאין אחריות זה עלינו. תנא לא איירי אלא במנהג כניסה. ביציאה לא קמיירי כל אחד עושה ונוהג בה כרצונו. רק שאין עושין אותו קפנדריא. אם לא הנכנס שלא לעשותו קפנדריא) כמש"ל פ"א מ"ג בס"ד. ובזה מיושב כל מה שהקשה תי"ט. <b>איברא</b> רע"ב ודאי לא דק. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>לפנים ממנו סורג </b>מ"ש תי"ט על הרא"ש שכתב הסורג נעשה להתיר טלטול בשבת. היאך טלטלו כת ראשונה פסחיהם להר הבית. לכן נראה לו דטלטול לא היה צריך שום דבר כו'. ושבות במקדש לא גזרו. <b>במ"כ</b> לא אמר כלום בזה. כי מה ענין שבות במקדש. שהותר לכהנים לצורך עבודה דווקא. ואין הר הבית. מקדש. ואין בכאן צורך עבודה. ואפילו לכהנים במקדש. שבות שאינה צריכה. לא התירו. וא"כ מדוע לא יעשו מתחלה. היקף המתיר כמו בגבולין. שלא יוכרחו להתיר שבות שלא לצורך. וכבר חזר בו למטה מזה. אלא שלא ביאר ולא האיר דבריו. 
+<b>אמנם </b>מ"ש להליץ בעד הרא"ש. שדבריו סמוכים ביושר על מ"ש הר"מ כו'. לפי שחוצה מן החיל היה הסורג ושם ישבו בין החיל והסורג. 
+<b>דברים </b>הללו יש בהם משום מחוסרי אמנה ונעדרי הבנה. כי היכן מצא מקום פנוי בין חיל לסורג. מה שלא נשמע ולא נראה לשום מפרש. אלא הכל שוין בכך שמן הסורג עד העזרה נקרא חיל (וערש"י פ"ק דיומ') כמפורש גם בר"מ עצמו רפ"ו. ושם ס"פ תמיד נשחט שנינו. יצאה כת הראשונה להר הבית בידוע שאין זה החיל. ולא לפנים מן הסורג. אלא חוצה לו. כמו שפרשה משנתנו באר היטב. 
+<b>א"ה </b>הדרא קושיא לדוכתה. מאי קסבר הרא"ש בכת זו. שהוציאו פסחיהן בשבת. חוץ מן הסורג. 
+<b>וי"ל </b>קצת. דס"ל התם שאני. משום דלא אפשר שיעמדו כל ישראל עם פסחיהם לפנים ממחיצת הסורג. משו"ה הותרה אז השבות הזאת. דלא סגי בלא"ה. 
+<b>איברא </b>למאי דכתיבנא לעיל. דכל הר הבית מקורה היה. נמי לא קשיא איך הוציאו פסחיהם לשם. משום דאויר כרמלית קרויו מתירו בודאי. אע"ג דר"ה מקורה כרמלית הוי. בכרמלית הקירוי מועיל. אפילו במקצתו מיתרו. וכ"ש שמתירו. <b>א"כ</b> עדיין יש לקיים מ"ש הרא"ש. כי י"ל מתחלת בנינו של הר הבית לא קירוהו עד אחר זמן. והסורג עשו מיד כשהתחילו לבנות המקדש. כך אני אומר לכבוד הרא"ש. ועיין מ"ש בקונטרס בנין בית הבחירה. 
+<b>אמנם </b>ודאי שאין שורש לדבר זה. והיקף הר הבית מחיצה גמורה היא לכל דבריה. כי אפילו אם הוקף תחלה אח"כ ישב. הוי מוקף לדירה. מאחר שבלי ספק הוקף על דעת ליישבו. דכה"ג מהני נמי. כמ"ש בס"ד במו"ק הלכות שבת. והלכות מגלה. 
+<b>אולם </b>מ"ש הר"מ בפ"ה דב"ה. החיל גבהו עשר אמה. <b>טעות</b> דמוכח הוא. כי מנין לו זה. מה שלא נזכר בשום מקום. גם אי אפשר. שהרי קרקע עזרה אינו מגביה מן החיל. אלא בי"ב מעלות. שגבהן שש אמות בכלל. וכן מוכרח עוד מחשבון ך"ב אמות במשנה ד'. אצל כהן השורף. לפיכך תיבת גבהו שבחבור הר"מ. ט"ס הוא. וצריך למחקו. 
+<b>אך </b>מ"ש בפ"ו שהחיל במישור. עד העזרה. אינו סותר למ"ש בפ"ה. דמשמע דסבר דחיל חומה הוא. וכמ"ש גם בפירושו פ"א דמכלתין. אלא איתא להא ואיתא להא. כי מן הסורג עד חומת עזרה. נקרא חיל (וכל שטח הר הבית מישור שוה עד העזרה. ומקום היה בו למושב סנהדרין בשוי"ט. כמ"ש בפרק הנחנקין) על שם החומה שלפנים ממנו. ששוה עם קרקע העזרה. וגבהו שש. כשיעור זקיפת ההר שם. והיינו ודאי חיל דקרא. ובר שורא דגמרא. שזו הקטנה עשויה להחזיק עפרורית ההר שלא יפול. ועל שפתו בנויה חומת העזרה הגבוהה. שהיתה עשרים בגובה. לפחות כמדת גובה שעריה. והוא שורא. זה ברור. <b>ודברי</b> תי"ט כאן מעורבבים מאד. כי אחר שהבין מדעתו שהקטנה עשויה לחזוק הקרקע. שלא יפול העפר ויזיק לגדולה. כמו שהוא באמת ודאי. איך אמר אח"כ תוך כדי דבור. שהיא מבפנים לחומת העזרה. ושם אין לדאוג שיפול העפר מן הרצפה. אלא מבחוץ בשפוע ההר. היא נעשה. ומה תועיל חומה הקטנה לזה. הלא אדרבה כל מה שיוסיפו בנין מבפנים סמוך לחומה. יכביד עליה ויגרום מפולת עפר השפוע שמבחוץ. 
+<b>אלא </b>מבחוץ היה צריכין להחזיק יסוד החומה הגדולה. שלא תפול החומה תחתיה. מחמת שפוע ההר שהוא רפוי. לכן בנו לו חומה קטנה להחזיק יסוד החומה. <b>ועוד</b> שאם לא כן. אכתי קשיא. היכי משכחת לה חומה שוה לקרקע העזרה. הא אין אלו אלא דברי תימה. ואעפ"כ חשב התי"ט שמצא סתירה לדברי הר"מ. וכל דבריו סתורים וכלים מאליהם. שעומדים על יסוד נופל. 
+<b>ואע"ג </b>דלישנא דרש"י אטעייה לתי"ט. ע"כ שבקיה דדחיק ומוקי נפשיה. דקרי לפנים נגד החיל. ואי אפשר לומר בענין אחר. דוק בלשון רש"י ותשכח. <b>שוב</b> מצאתי בערוך. שכתב בערך סרג. שהחיל הוא כותל גבוה יותר מן הסורג. ובערך חיל מוכח. דהחיל הוא מקום חוץ לעזרה. תפס ג"כ החבל בשני ראשיו. כמדומה כי בשטתו הלך הר"מ. לאחוז בזה ובזה. <b>ועל</b> כרחנו לומר שאין הדברים סותרים זה את זה. ואין לך אלא כמו שפירשנו. שהכל מכוון וישר בעזה"י. 
+<b>ושלחה </b>רוחב המעלה כלפי פנים. היה חצי אמה שהוא שעור רגל. <b>אמנם</b> משך מעלה זו באורך ורוחב ההר. לא נזכר. וסתמו כפירושו שהיו מעלותיו מקיפות אותו סביב סביב מארבע רוחות. ועכ"פ בכל צד מזרח. היו המעלות משוכות ומתפשטות על כל פני כולו. <b>שוב</b> ראיתי בתי"ט. שכן פירש"י. 
+<b>מוטות </b>לא ידעתי פירושו. לשון ר"ש המפרש. <b>ולי</b> פשוט. שהוא לשון נטיה. כלומר נטויות בשפוע. ונשענות זו על זו. לא כמו שאר מזוזות שערים. שעומדות זקופות נפרדות זו מזו. והמשקוף מונח עליהן ומחברן. <b>אבל</b> אלו רק שתי אבנים היו. נסמכות אחת על חברתה בנטייה. כזה # וכך הלשון מכוון וברור. 
+<b>שנחושתן מצהיב </b>דוגמתן מצינו בכלים שהיו בבית ראשון. נחושת מוצהב טובה שנים חמודות כזהב. ככתוב בספר עזרא (ס"ח). 
+
+Mishnah 4
+
+<b>ורואה בפתחו ש"ה </b>ע"ל הר"מ בתי"ט ומסיים ביה. ואם היה גבהו של כותל פחות. יהא הנראה מפתח ההיכל יותר בלי ספק. וזה ענין מבואר. ובעונותי וחולשת השגתי. לא נתבאר לי זה. 
+<b>ולא </b>ירדתי לסוף דעתו כלל. כי מה הלשון אומרת. לפיכך צריך שיהא הכותל שלמעלה של שער שושן נמוך כו' ואמרו שהוא נמוך מעשרים אמה דרך משל. כנראה מכוונתו ששער שושן הוא הנמוך מעשרים. וא"כ הוא סותר לשון המשנה. שהרי כבר שנינו למעלה כל השערים והפתחים גבהם עשרים אמה. ולא הוציאו שער שושן מן הכלל. רק את כתלו. והוא בנין החומה שעליו אמרו שהיו נמוך (ר"ל משאר כתלים) ולא נזכר שהיה השער נמוך מעשרים. וגם סותר ד"ע שהקדים ואמר וגבהו של שער ך' אמה. אלא שהוסיף בלשונו שתי תיבות (על הרוב) ולא ידעתי מהו הנרצה בשתי תיבות הללו. קצרה יד השגתי מהכיל. ואף אמרו בסוף לשונו נמוך מעשרים. דרך משל. אף שתים אלו חדל דעתי להשכיל. ולהבין המשל. ולא ממשל משלים הוא התנא. אולם מודה אני שלא זכיתי לירד גם לעומק סוגית הגמרא דיומא בזה. של דברי החולקים על ראב"י. דאמרינן דאיכא פלגא דאמתא דמתחזי לי' פתחא. על כרחנו צריך לומר שהיה שפולו של הר המשחה שלה עם שפולו של הר הבית. אך גבהו פחות מגובה קרקע ההיכל כשלש וארבע אמות כמדת גובה אדם בינוני בכדי שיוכל להסתכל ביושר דרך הפתחים נגד עיניו ולראב"י שהיה הכהן מביע ממעל וגבהו של שער שושן. הלא על. כרחנו נאמר שהיה הר המשחה גבוה קרוב לגובה קרקעיתו של היכל. רק פחות ממנו אמה או קצת יותר. <b>א"כ</b> יש כאן מחלוקת במציאות. ואין א"כ הדבר תלוי במחלוקתם של חכמים וראב"י בלבד. כי הלא הכל לפי גבהו של הר המשחה. לכן איני בוש לומר פליאה דעת ממני. חומה נשגבה לא אוכל לה. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>דרומית מזרחית</b> כו' עיין יומא (נח"ב). 
+<b>וחלקה היתה </b>עזרת נשים היתה חלקה. שלא היה שם בנין בכתליה. רק בארבע מקצועותיה. אח"כ הקיפוה כצוצטרא. בכתליה סביב מבפנים והיא היתה ודאי כעין מעקה (גאלריע בלע"ז) אבל לעזרה. היה חומה סביב לה. <b>ולא</b> הבינותי. לשון הר"מ בזה. שהציג בתי"ט לפנינו פה. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>עזרת </b>כתב ראבי"ה מצאתי נקוד העי"ן בסגו"ל (כמו עזרת אבותינו) וכן נראה דשם דבר הוא. לשון עזרה. עזר (וסיוע) כו'. 
+<b>אשתמיטתיה </b>קראי דיחזקאל (מ"ג) ואע"פ שי"ל. שמא מכל מקום בסמיכות תסוב העי"ן בסגו"ל. כמו מן עגלה. עגלת צב. אעפ"כ יותר נראה קריאת העולם. שלא לשנותה בסמיכות. כמו מערת המכפלה. תעלת הברכה. מצדות סלעים. 
+<b>שער העליון </b>כתב ראבי"ה. דבירושלמי שהוא שער המזרח. ושנקרא שער העליון שהוא למעלה בקדושה כו'. ונדחק מאד בלי טעם. <b>גם</b> התי"ט סגר עליו המדב"ר. לשון הירושלמי. והשיאו לדבר אחר. שלא עלה על הדעת. <b>אבל</b>) בחנם הפליגו שני הגדולים הללו לדרך רחוקה בוקה ומבולקה. וכוונת הירו' רצויה. דאתי כראב"י דלעיל. דמעלה היתה בין עזרת ישראל לעזרת נשים. וזה ברור בלי שום דחק. <b>וזה</b> ודאי אינו שער העליון דתנן הכא שבדרום. כי אותו של היוצאין למלא מים לנסך בחג מפורש בפ"ה דסוכה. שיורד מעזרת ישראל לעזרת נשים. ושם נקרא העליון. בבחינת התחתון שכנגדו. כמ"ש שם בס"ד. <b>ויע"ש</b> סבת שינוי היציאה להבאת המים. מן הכניסה וההבאה. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>המזבח כו'. </b>היה מביא דפוס מרובע כו'. <b>עביו</b> של קרש הדפוס. לא נתפרש. <b>ונראה</b> שסתמו לא היה פחות מאמה. כמ"ש בתשובה בס"ד (עשי"ע סק"ח) 
+<b>ושם </b>בארתי ג"כ. שאחר ששפכו הקוניא לתוך המלבן. שהוקשה ונקפא המוצק. נטלו דפוס המלבן של עץ ממנו. באופן שנשאר המזבח גוף אחד חלק. כולו מקשה אחת של התוך הנ"ל. בלי שום חפוי עץ מבחוץ. ע"ש דברים נכוחים בעזה"י. 
+<b>כתי"ט </b>ד"ה המזבח שלא היה קרן כו'. צ"ל שלא היה יסוד. 
+<b>עלה כו' וכנס כו' </b>אם חשקה נפשך בתורה לשמה. ללמוד להבין ולהשכיל דבר אמת לאמתו. בתבנית המזבח ביחוד. עמוד על קונטרס בנין בית הבחירה שלנו (שבסוף ספר לחם שמים ח"א) תמצא חידושים רבים יפים וטובים. אשר לא שערום המחברים מלפנים. ויהיו מעדנים לנפשך. 
+<b>וכשעלו בני הגולה הוסיפו עליו</b> קרא אשכחו ודרוש. ושלמה לא הבין לדרשו. כך לשון רש"י. <b>כונתו</b> על דרך שאמרו. ראשונים הניחו מקום להתגדר בו. לכן לא נתנו לו לב מן השמים להבינו ולדרשו כך. אבל ודאי שהבין יפה. לפי מה שהיה ראוי למזבח באותו זמן ולשעתו. בבית ראשון ודאי כך היה אהוב וחביב לפני המקום. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>ובקרן</b> קרן זוית. <b>ועיין</b> בנין בית הבחירה. ובציור דמות המזבח שבראש ספר לח"ש ח"א. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>עיין </b>שם. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>מבקעת בית כרם</b> כפי הנראה בדברי ירמיה הנביא (רס"ו) הוא מקום קרוב לירושלם. 
+<b>וחופרים </b>במערופות של עץ. כך נראה לי. 
+<b>ומלבנים אותו פעמים בשנה </b>נפלאת היא זאת בעיני. איך לא היו צריכים לכך כל יום וכל שעה. מאחר שכל גופו של מזבח עשוי מהיתוך קוניא. והאש תוקד בו תמיד. איך אפשר א"כ שלא נפגם תמיד בכל עת ובכל רגע. מן האש האוכלת בו. ומתיכה את הקוניא ושורפתו ולפחות פוגמתו. גם המגרפות וצנורות שגורפין בהן את האיברים והעצמות וגחלים ועצים הסדורים במערכה. אי אפשר מבלי שיהו פוגמים את הקוניא בגרירה מועטת. ופגימת המזבח בכל שהו כדי חגירת צפורן. ואם אמנם כסידו של מזבח שיעור פגימתו בכזית או בטפח. עם כל זה דבר זר הוא שלא יפגם ויפסל תדיר. אם לא בדרך פליאה נשגבה. לא אוכל לה. אלא בשנאמר שהיו בקיאים באומנות עשיית קוניא חזקה משונה משלנו. מעשה מקשה בלתי נתפס ואין האש שולטת בה. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>הכיור היה בין האולם ולמזבח </b>עיין מ"ש בס"ד פ"ג דיומא משנה י'. 
+<b>וי"ב מעלות </b>אורך המעלות. לא הזכירה המשנה. ויראה שסתמן כפירושן. שלא היו אלא כנגד פתחו של אולם. וכמ"ש בס"ד ביומא שם. ונראה שהיו כחצי עגול. כענין ששנינו. לעיל פ"ב מ"ה. לא היו פרושות אלא מוקפות. 
+<b>אמה אמה ורובד שלש</b> באמת נוסחת רע"ב ופירושו בה. לא הבינותי. ותי"ט לא חלי ולא מרגיש. ועמ"ש בקונטרס בנין בית הבחירה פ"ו. גם פירוש רא"ש במשנה זו אינו מובן לי. וה' יערה עלינו רוח ממרום. להשיג כוונת משנתנו בדרך אמת וישר. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>מלתראות </b>עתי"ט שכתב. דלא אסרה תורה אלא דומיא דנטיעה שהוא בולט. וחשב להסתייע מלשון הר"מ. <b>ולפי</b> דרכו זה. אומר אני דנפקא ליה לר"מ מדשני קרא וכתב ביה לשון נטיעה. למילף דלא נאסר אלא דומיא דנטיעת אילן. <b>איברא</b> מהא ליכא למשמע כולי האי. דאיכא למימר לגופיה אצטריך. להורות על חומר איסורו. שאם עושה. נחשב כנטיעת אשרה. <b>ואי</b> משום דאשכחן הכא. דאשתרי. הך אסורא לזמנין. <b>נ"ל</b> דלא אתסר אלא שלא לצורך. ולכן הותר מלבן של עץ לצורך עשיית המזבח. ואע"פ שהיה בולט (עשי"ע סק"ח) והיינו נמי טעמא דבימה של עץ שהיו עושין בעזרה. למלף במוצאי שביעית. לקריאת התורה בהקהל. דשריא. אלא דאפשר לומר באלה. משום שאינן אלא לפי שעה הותר. שוב מצאתי כן לראב"ד בפ"ו מהלכות ע"ז. אך בה"ל ב"ה יש לו ד"א. ועיין פרק בתרא דמכלתין. 
+<b>ובודאי </b>דהיכא דלא אפשר בלא עץ. לא אסרו (דלדברי הר"מ אינו אלא הרחקה דרבנן) ופשיטא שאי אפשר לבנות תקרה בלי קורות עץ. ולא נאסר השקוע בבנין. אלא הבולט בלבד מפני מראית העין. ואף הוא הותר לצורך כמ"ש במשנה הסמוכה. 
+<b>אמלתרא </b>נוטריקון מתרין מלין. מעל תרלא. שהיא עשויה מעל השער למעלה. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>וכלונסות של ארז</b> מ"ש כ"מ דלא קבועים ממש קאמר. <b>נ"ל</b> דאין צורך לכך. כי מה שהוא צריך לבנין בהכרח. ודאי לא אסרו <b>ותסברה</b> ראשי פספסין דלעיל פ"ב מ"ו ופ"ד דלקמן מ"ה. מאי איכא למימר. אף דרביעין של ארז דפ"ג דתמיד. ניחא. 
+<b>ובאמת </b>תמה אני איך נסתבכו בכך גדולי עולם ולא שמו על לב להסתכל בבנין שלמה שרובו ככולו מעץ ארז. ככתוב ויספון את הבית גבים ושדרות בארזים. וכתוב ויאחוז א"ה בעצי ארזים. ויבן את קיר הבית בצלעות ארזים. עד קירות הספון צפה עץ. ויבן את עשרים אמה בצלעות ארזים. וארז אל הבית פנימה שני כרובים עצי שמן. דלתות עצי שמן שתי דלתות עצי ברושים. ולחצר הגדולה טור כרותות ארזים. אמנם בזו אמרו רז"ל שלמה שקעיה בבנינא. <b>אך</b> בבנין ב"ש. ונדבך די אע חדת, ולא שקעוה בבנינא. מא"ל. <b>הא</b> אין לך לומר אלא שאזהרת לא תטע לך בנין של עץ. נוסף על הבנין העקרי. וגם זה אינו אסור אלא בלתי שקוע בבנין. היינו דומיא דנטיעה <b>וכל</b> זה לא נאסר. אלא מעזרת ישראל ולפנים. מקום עבודה. 
+<b>וזהו </b>שנרמז ג"כ בכתוב אצל המזבח (כמ"ש בס"ד בהגהות לחבור הר"מ בה"ל בנין ב"ה) ובכן נסתלק מעלינו עול עשיית בימה של עץ שעושין למלך בשמטה. כי היא היתה בעזרת נשים. 
+<b>מעשה היה ונמנו עליה ג"מ כהנים לפנותה </b>ז"ל בחי"ג. עם שאמרו בגמרא גוזמא. נ"ל שאינו דבר בדוי לגמרי ח"ו. אלא כך הוא האמת. שנמנו עליה גמ"כ לפנותה בזה אחר זה. שאם נתייגעו בה קצתם. יבואו קצת מאלו הנמנים תחתיהם. לעסוק כולם בפינויה. וזה אינו דבר רחוק כלל. והגוזמא היא רק בענין המשמעות הרהוט לכאורה. כאילו הנראה הוא לומר שבבת אחת עסקו בה לפנותה. <b>וזה</b> אמנם מה שלא נזכר כאן בבאור. אלא שיש לטועה שיטעה בכך. לז"א שמובן זה הוא גוזמא והבאי. וכן צריך לבאר כל הגוזמות שנזכרו במשנה (גם בכתוב. ביותר זרות מתמיה לפום ריהטא) חלילה למקראי קודש וללשון חז"ל המקודש משפת שקר ולשון רמיה. ודעת לנבון נקל. להבין ענין הגוזמא בפשט ע"ד העברה. עם היות בו בודאי גם בחינה מיוחדת אמיתית לעצמה. מי כהחכם יודע פשר דבר. לא נפל דבר אלהי במקרה חלילה. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>עיין </b>בנין בית הבחירה. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>וראשי פספסין מבדילין כו' </b>ותמיהני למ"ש דשתי פרוכות היו מבדילות בעליה. ומשמע דרב אתמר בגמרא וליכא למימר תנאי היא עכ"ל תי"ט. <b>ולא</b> ידעתי טעם דבריו. דהא ודאי פליגי בה תנאי. כדאיתא פ"ה דיומא במשנה. דר"י סבר לא היתה שם אלא פרוכת אחת בלבד. ונימוקו עמו. ורב כי קאמר לה. אליבא דרבי מאיר התם. דשתי פרוכות הוו למטה. וכן למעלה. <b>מיהא</b> הך תנא דידן. בפלוגת' לא קמיירי. ונקט מילתא פסיקא. דלכ"ע הבדלה הואי בעליה נמי. <b>מיהו</b> למ"ד פרוכת אחת הואי. לא מפסקא פרוכת אלא בצד אחד (דהיינו כפי הנראה צד החיצון) על כל פנים צריכה עוד הבדלה אחרת. בצד השני של עובי אמה טרקסין. שהפרוכת עביה טפח בלבד. ובהכרח היה צריך הכר קורה מצד שני של עובי האמה. לזה היו ראשי פספסין מבדילין. זה ברור. וכך אני אומר אליבא דר"י <b>איברא</b> יכילנא תו לשנויי שינויא רויחא דאתי אליבא דכ"ע. והכא אבנין שלמה קאי. דסליק מניה בקראי דאייתי במתניתין דלעיל. איירי השתא נמי. והתר ודאי אצטריכו להו תרווייהו. לפום מאי דכתיבנא בס"ד ביומא. דהוי בבנין שלמה נמי פרוכת דבבא (כמו שהוא מקרא מלא) וכמו שהוא תלמוד ערוך בפינו. והיינו ההיא דרב דאייתי תי"ט. דמוקי ליה תלמודא בפרוכת דבבי. 
+<b>א"כ </b>אותן שתי פרוכות בין שלמטה בין שלמעלה. לא היו אלא כנגד הפתחים בלבד. לקלוט ביניהן אויר אמה טרקסין. הפנוי שכנגד הפתח. וראשי פספסין היו מבדילין. משני צדדין של פרוכת דעליה (לפי שפרוכת של עליה. מכוון כנגד פרוכת דפתח של בית. לא יותר) <b>ואמנם</b> לפי מה שהעליתי ביומא דאמה טרקסין היתה הולכת על פני כל הגובה. ומבדלת גם בעליה. <b>נוקי</b> למתניתין דהכא בבית שני. דלא הוה אמה טרקסין. ואע"ג דהוו שתי פרוכות למעלה כמו למטה. מ"מ לא היו רחבות כל כך. ולא מגיעות בעליה עד הכותלים) אילך ואילך. שהפספסין יוצאין מן הכתלים בצפון ובדרום. ומגיעין עד הבדלת הפרוכת. ושם מפסיקין בין הקודש לבין קודש הקדשים. במקום שאין פרוכת. <b>נמצא</b> ששני מיני הבדלות היו צריכין להיות שם בלי ספק. ולא היה אחד מהם לבטלה. כך היו למעלה ולמטה בבית שני דלא הואי אמה טרקסין מכל מקום אין הפרוכות מכסות כל רוח מזרחית. אלא כנגד הפתח בלבד. וגפופין יוצאין מזה ומזה בשני צדי השער. מכותלי צפון ודרום. עד הפרוכות מקום אמה טרקסין. זה ברור בס"ד. <b>ומ"ש</b> תי"ט. אין בו טעם כל עיקר. 
+<b>בתיבות </b>נראה שהיו לתיבות הללו פתחים וחלונות. שבהם קבועים דלתות ותריסין קטנים לכל רוח. לשגרן ולפתחן לעת הצורך. באיזה צד שיצטרכו. ובעת שהיו משלשלין את האומנים. היו התיבות סגורות מכל צד סביב וכשהגיעו התיבות נגד המקום שנודע להם מתחלה לכל אשר ימצא שם בדק. פתחו האומנים את דלתי הפתחים. או הסירו תריסי חלונות שכנגד פניהם בצמצום. באופן שיוכלו לפשוט שם את ידיהם למלאכה הצריכה. לא יותר מהושטת היד. נוכח הפנים בלבד. לא יכלו להביט הנה והנה. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>וההיכל </b>לתי"ט חז"ל רגילים לקרוא כל הבנין בשם היכל. ר"ל. כל בנין היכל עם האולם. <b>והיינו</b> משום דס"ל לתנא דידן קדושת היכל ואולם אחת היא בחדא חשיב להו. וככה תראה עוד להלן רפ"ה דתנן וההיכל מאה. הרי מבואר שקורא גם לאולם בשם היכל. מטעם זה שאמרתי. 
+<b>האוטם </b>מה שגמגם התי"ט על שכתב הכ"מ להשוות דברי הר"מ בחבורו עם פירוש הר"ש. שסובר האוטם הוא מפתן גבוה שש מקרקע האולם. ועשוי מעלות ומורדות לעלות בהן מהאולם להיכל ולירד ממנו לאולם. ואמר דליתא לדעת הר"מ שכתב בהדיא שהאולם וההיכל בשוה. 
+<b>יש </b>ליישב ולומר. שהאוטם הזה מבחוץ מגביה הוא הבנין. באופן שנראה עולה שש אמות. ויורד בפנים. רצוני לומר שהבנין האטום הלז עמוק שם בארצו של הר. שהעמיקו בו בנין סתום בלי חלל. רק ממולא באבנים. באופן שאם קודרין באותם. ימצא תחתית ההיכל עם תחתיתו של אולם בשוה. 
+<b>ובזה </b>האופן לא יועיל מה שעשיתי סמוכות לדתי"ט בקונטרס בב"ה לבטל דכ"מ. שהשוה דר"מ לדר"ש. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>אמה טרקסין </b>לא ידענא מאי קחשיב תנא. 
+<b>אי </b>דבית ראשון. הלא מפורש כתוב. והבית אשר בנה וגו' ששים אמה ארכו. הרי אין שם באורך ההיכל עם בקה"ק רק ששים. הלא בהכרח אמה טרקסין שהיתה שם (כמ"ש בגמרא פ"ה דיומא) מכלל אורך הששים היתה. <b>ואי</b> בבית שני קאי. כמו שהוא ענין מסכתא זו. א"כ מה טיבה של אמה טרקסין. שלא היתה בו כמ"ש ביומא שם. <b>ועל</b> כרחנו נאמר. שפירוש אמה טרקסין. כל מה שכנגד אותה אמה. כמ"ש בחידושי גמרא בס"ד. <b>ועיין</b> עוד בקונטרס בנין בית הבחירה פ"ד. 
+<b>טרקסין </b>ע"פ רע"ב. והערוך מפרשו בלשון יון. פנים חוץ. <b>ואפשר</b> לי לפרשו שתי מלות ארמיות. טרק סין. סין הוא טיט. ומצוי הוא בת"י. טרק. כפירושו של רע"ב. ור"ל סגור בנין טיט ולבנים. 
+<b>האולם עודף </b>כו' עיין קונ' בב"ה פ"ד הלכה ח'. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כל העזרה מעזרת ישראל </b>ולמעלה קחשיב. שהיא סתם עזרה מוחלטת בשם זה. ולא נכללה בה עזרת נשים. שהיא קל"ה על קל"ה. שהיא אינה נקראת עזרה בלי שם לווי ונשים. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>והמותר </b>עיין תי"ט. שהאריך להכריח דעתו שהמותר נחלק לחצאין שוין. בין הננסין ובין כבש ולכותל. עד דאי תימא שאין הנותר מחולק לחצאין. הו"ל לתנא לפרש. <b>ולדידי</b> איפכא מסתברא. מדלא פריש תנא הני אמות הנותרות נמי. משמע ודאי דלאו לחלקן לחצאין קאמר. אלא מובלעים בפזור. ולא שוה בשוה. וכן משמעות הלשון. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>שש לשכות היו בעזרה </b>ועזרה זו הסתמית שהיא עי"ש כנ"ל. ממוצעת בין ע"נ וע"כ. כי בע"נ אין מקומן של לשכות כאלו. שצריכות הן לעבודת המזבח. והיו בצדו. גם נזכר לעיל מעשה בנין ע"נ ולשכותיה. בע"נ. ואין עוד זולתן בה.. גם חשבון שטחה של ע"כ. שנה עוד בפרק זה מ"ב דלעיל. לא נשאר בה מקום פנוי ללשכות. הא ודאי אין זו אלא עזרת ישראל. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>לשכת העץ </b>עתי"ט שהאריך ליישב קושיות הראב"ד. ומסיק כדמסיק תעלא מבי כרבא. באמת נפשי בחלה בחלומותיו ודברי רעיוניו. בתתו סבה (גנובה מרוח העולה. ודמיון רצוני בלי טעם וריח) לקריאת שם בעלמא. ולא מן השם הוא זה ולא קריאה של חבה. <b>אכן</b> לדעתי א"צ לייגע עצמנו כל כך בשביל קושיא זו. עמש"ל פ"ג בס"ד. שעיקר בנין הבית היה מארז. <b>לכן</b> גם זו הלשכה נקראת לשכת העץ כפשוטו ומשמעו. ולאפוקי משאר לשכות שאין ארז נראה. אלא מחופה זהב. ובזו היה העץ בלי חפוי. וזה ודאי כדי שלא תזוח דעתו של כ"ג עליו. זה בלי ספק טעם לשבח. 
+<b>לשכת כ"ג </b>בגמרא דע"ז (יז"א) מיבעיא. אי שרי למעבד בהכ"ס לכ"ג. מאתנן זונה. וכתבו תו' דמדאורייתא פשיטא דשרי. <b>עמ"ש</b> בחי"ג שם שדבריהם תמוהים. <b>וצ"ע</b> מ"ט נקט תלמודא בהכ"ס לכ"ג. ולא מספקא ליה אפילו לכהן הדיוט. אי שרי. דעכ"פ בהר הבית היה שם בכ"ס. כמ"ש במכלתין רפ"א. <b>ואי</b> משום דההוא במחילה היה שלא נתקדשה. דהא לכאורה משמע. לשכת פלהדרין אע"ג דבעזרה קיימא. לא נתקדשה בקדושת עזרה. מדתנן הביאוהו לבית הפרוה ובקודש היתה. וכן ממ"ש שהיתה בית דירה לכ"ג. ובבית הפרוה לא היו עושים בה"כ כלל. <b>ולענין</b> הלכה אם הותר דבר זה. עמ"ש בקונטרס בב"ה פ"א ובהגהותי. ובנוספות שלי על קצור ציצת נובל בס"ד. 
+<b>לשכת הגזית </b>עתי"ט. <b>וצ"ל</b> שהיתה מתפשטת במקצוע צפונית מערבית שלה. חוץ לעזרה ומתעקמת ונכנסת לעזרה. במקצוע מזרחית דרומית שלה. נמצא שעומדת באלכסון. לא בקו ישר עם כותל צפוני של עזרה. <b>זה</b> מוכרח מאד. מההיא דזקן יושב במערבה. פייס במזרחה. 
+<b>הגזית </b>תמיה אני על שם זה. דודאי משמע שמאבני גזית היתה בנויה. <b>וקשיא</b> לר"י. דס"ל אבנים שלמות דברים ככתבן. ומהכרעת רבי שאמר נראין דר"י באבני מקדש (עם שבקונטרס בנין ב"ה רציתי לפרש. שהיתה בנויה מאבנים במדות גזית בלבד. לא נתקררה דעתי בכך). 
+<b>והתימה </b>שלא נגע בזה אחד מהמחברים ומפרשים שראיתי. ואי משום שהיתה חציה בחול. אכתי לא ניחא. דודאי לא מסתבר למימר שהיה בנינה חלוק. חציה מאבנים. וחציה מעץ גם לא יהא שמה נאה לה. 
+<b>וי"ט היו עושין </b>עתי"ט. <b>וקצת</b> משמע דאסנהדרין קאי. ויש לפרש וי"ט היו עושין היום ההוא. שלא מצאו פסול בו. עשוהו סנהדרין היושבת ודנה את הכהונה. מרוב שמחתם שלא נמצא פסול בזרעו של אהרן. ונצולו מאחריות זה באותו יום. לפיכך חשבוהו לי"ט. 
+סליקא לה מסכת מדות 
+<b>בלוח </b>הציור שעשה תי"ט לתבנית המקדש. יש לי לפקפק במ"ש (בסי"ב י"ג) ושתי לשכות הי"ל לשער נקנור אחת מימינו. והיא לשכת פנחס המלביש. ואחת משמאלו והיא לשכת עושי חבתין. נראה שהיה מפרש לימינו. ולשמאלו של הנכנס דרך השער. <b>ולא</b> ידעתי מניין לו. וסתמו כפירושו משמע ימינו ושמאלו של שער. דמניה משתעי. והוא דרום וצפון של עולם. שקרוים ימין ושמאל בכל מקום. כמו באיוב (כ"ג) תלים (פ"ט). 
+<b>בציור </b>הנ"ל חקק בית המוקד בשבוש. כי צריך להיות חוץ לעזרה בהר הבית. שתי לשכותיו בקודש. ושתים בחול. והוא הכניס כולן בעזרה. <b>גם</b> הכיור. לא הניחו במקומו האמיתי. כי צ"ל משוך כלפי דרום. כבין האולם ולמזבח. לא בין אולם ולמזבח. 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Middot/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Middot/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..4eca9046362cdd37d309f2217792400c6e7b78b1
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Middot/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,229 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Middot
+לחם שמים על משנה מידות
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Middot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה מידות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בשלשה מקומות </b>בעיני נראין דברי המפרש. שהיו שומרים ביום ובלילה. שלא כרע"ב ותי"ט. אדרבה ביום יותר נכרת. הגדולה והכבוד. 
+<b>והלוים </b>נתבאר בד"ה (א' ט'). שהיו באים לשבעת הימים מעת אל עת. שהיו הלוים נחלקין לעשרים וארבע משמרות. כמו הכהנים. והיו משמרות הלוים ג"כ חוזרות חלילה. לשמור כל משמר שבתו. כמו הכהנים. כמ"ש ריש תמיד. <b>ונראה</b> שגם הלוים היו חלוקים לבתי אבות. מכל בית אב היו ממנים שומרי השערים והפנות. לשמור משמרת כל בית אב יומו. כענין בתי אבות של כהנים לעבודה דבר יום ביומו. גם מהם לקחו שומרי שלשה המקומות. לכל יום. מבית של אב אותו יום. שבודאי לא היו יכולים אנשי משמר אחד להתמיד בשמירתם כל השבוע. אף לא יום אחד רצוף. אלא ודאי היו גם בני בית אב מתחלקים לכתות. ומתחלפים לשעות במשמרו'. ולא נזכר ג"כ כמה אנשים היו בפקודת משמר משמר. או היה רק אדם אחד שומר. וכ"מ בגמרא דריש תמיד. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>איש הר הבית </b>נראה שהוא הממונה על הפיסות. והוא הסגן. 
+<b>מחזר על כל משמר ומשמר </b>בין של כהנים בין של לוים. עמ"ש בס"ד רפ"ה דשקלים. 
+<b>ואבוקות דולקות </b>בשבת. מדליקן מע"ש. אבל נכרי לא היה יכול להדליקן (אפילו את"ל שאין שבות כזה במקדש) שהרי אין הנכרי רשאי להכנס שם. לכן אם ארע שכבו. היה מוכרח ללכת ולחזר באפלה. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>משמש כניסה ויציאה</b> ע"ל פ"ב מ"ב בס"ד. 
+<b>קפונוס </b>נ"ל שהוא לשון הקף ופניית שמאל בדרך נוטריקון (ואף אם תהא מנה יוונית. אין זר לדרשה כך. עיין מ"ש בעלית הלשון לבית מדות שלנו בעזה"י) כענין הרכבת שם קפנדריא (ואף היא מלה יונית בעצם) וזה לפי שלא היו לכניסה ויציאה. רק שני שערי חולדה. והקפונוס עשוי לצורך מי שארעו דבר שמקיף לשמאל כמש"ל רפ"ג. וכמו שפירשתי שם בס"ד. 
+<b>בן לוי לוקה </b>עמ"ש בי"ד פ"ה דשקלים. 
+<b>הם אומרים </b>שאר משמרות. דבהו קעסיק וקאי. אינהו דקאמרי הכי. כלומר ע"י נעורו. והיו מזדרזים שלא יעבור גם עליהם כוס. שוט שוטף כי יעבור. 
+<b>ראב"י אומר </b>כו' דילמא פליג את"ק. וקמ"ל דלא עבדי תרתי עונש ממון וגוף. אלא היה די באחד ומעשה רב. 
+<b>טדי </b>נ"ל דבר נאה בבאור המלה. שלא יכלו לה המון המפרשים. <b>והיא</b> לדעתי מורכבת. כמו טנדו. שפירושו גוף זוגי. טן. גוף. דו. שנים (כמו דו פרצופין) מקוצר מן דיו. דיופרא דיופולי דיוסטר. וכן רבים. ופעם ישתמשו במלת די לבד. ויעזבו הוי"ו. והרי די ודו. הוראה אחת להן. בשגם היו"ד קודמת במלת דיו. מלבד שאותיות הנוח מתחלפות. ולפי זה יהא טדי. כמו טנדי. רק שהנו"ן חסרה. כמנהגה לפול מן התיבה במקומות רבות. ותהיה מובלעת בדג"ש הדלי"ת. ובאורו שער עשוי מגוף זוגי. היינו משתי אבנים מוטות. שמהם הוא עשוי. הרי זה ישר נכון לענין. וא"כ הטי"ת פתוחה. <b>גם</b> לגרסת ראבי"ה ברי"ש. יכולני לומר שהוא מלשון טור בארמי. תרגום של הר. על שם שנראה כתל עגול. או יהא מלשון טירה. טירת כסף. אך הגירסא בדלי"ת מכוונת מאד. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>שער הדלק </b>הראבי"ה כתב. שמעתי שהיו מביאין דרך אותו השער אש כו'. <b>ולא</b> נהירא. שהרי מבית המוקד היו מביאין האש. להצית המערכה. והוא בצפון. 
+<b>אחת מימינו ואחת משמאלו </b>עמש"ל על ציור המקדש. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>שלישי לו שער בית המוקד </b>כצ"ל. במשניות של תי"ט נשמטה תיבת שער. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>טלאי </b>עפד"ה היה ראוי להיות טלי. בפלס קני מנורה. אלא שלשון חכמים הוא להמיר ארש הנחים זה בזה. ויש לו חבר לחילוף כזה גם במקרא. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>שני שערים</b> עתי"ט שהעתיק לשון המפרש דגמרת תמיד. וז"ל א"נ דסמיכי אהדדי. <b>לא</b> ידעתי פירושו. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>ישנים שם</b> עיין ריש תמיד. 
+<b>איש כסתו בארץ</b> עיין לעיל מ"ט. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>המפתחות תלויות בה </b>נראה שאלו המפתחות של בית המוקד הם. ובודאי שהיו נועלים אותו בפנים. כמ"ש גם תי"ט ופשוט הוא מאד. גם מוכרח מההיא דתנן בריש תמיד הממונה בא ודופק עליהם. 
+<b>נתן כסתו עליה ישן לו </b>על הטבלא. וכסתו כנגד ראשו. <b>וזה</b> כדי שלא יגביה אחד הטבלא. ויקח השלשלת ויפתח השער שלא מדעתו. <b>וצ"ל</b> שמקום הטבלא בחלק החול שבבית המוקד. וכן שכיבת פרחי כהונה דלעיל שם היתה. כי ישיבה ושכיבה. חדא מילתא היא. וכמ"ש ריש תמיד. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מקום שהיה רוב מדתו כו'. </b>כתי"ט על בש"ג שגגה יצאה מלפני השליט. כשכתב שאמצע הר הבית לא היה מסוכך מפני המזבח. והרי אין המזבח אלא בעזרה. <b>ולא</b> ידעתי מקום להשגתו זאת. שהרי בודאי המקדש וכל העזרה. בהר הבית הן עומדין. ובשם הר הבית. נכללין. והנה במשנתנו. הר הבית ת"ק אמה. וחשבון זה עם העזרה שבתוכו הוא. ובלי ספק לא נתכוין בש"ג באמרו אמצע הר הבית. רק על מקום העזרה בלבד. שהיא אמצעו של הר הבית. בערך הפנוי המקיפה. 
+<b>ומש"ע </b>תי"ט. שאין כל הר הבית מסוכך. אלא ע"ג האצטבאות והן בצדדין. לא באמצע <b>שגה</b> ברואה. וממקום שבא. יקבל תשובה. דהאמרינן עלה. הר הבית סטיו לפנים מסתיו היה. א"כ כולו עשוי אצטבאות. ממילא כולו מקורה. וכן משמע מההיא דתנן בתענית פ"ג. שירדו כל ישראל מירושלים להר הבית מפני הגשמים. ואין סברא שהצדדין יחזיקו כל ישראל. <b>וכן</b> מוכחא ההיא דכת ראשונה ישבה לה בהר הבית. בשחיטת פסח שחל להיות בשבת. <b>ועם</b> שיש לדחות ולומר. התם ודאי מעשה נסים הוה. <b>מיהא</b> בההיא דתענית ליכא למימר הכי. <b>ועוד</b> הרי לא הוזכרו שם אצטבאות. אלא הר הבית. סתמא כפירושו. שהוא כולו. <b>ותו</b> הרמב"ם נפק לאפיה. דבהדיא כתב בפ"ה מה"ל בית הבחירה. שכולו מקורה היה. והוא האמת. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>ומקיפין ויוצאין דרך שמאל </b>נראה לי הכי פירושו. שני שערי חולדה שהיו עשוין לכניסה ויציאה. היה אחד שבימין. לכניסה. והשני שלצד מערב שהוא משמאל הנכנס. ליציאה. ומי שארעו דבר. היה מקיף מבחוץ. עד שמגיע לשער חולדה שבשמאל. ונכנס דרך שם (ושמא יצא דרך הקיפונוס. אלא שאין אחריות זה עלינו. תנא לא איירי אלא במנהג כניסה. ביציאה לא קמיירי כל אחד עושה ונוהג בה כרצונו. רק שאין עושין אותו קפנדריא. אם לא הנכנס שלא לעשותו קפנדריא) כמש"ל פ"א מ"ג בס"ד. ובזה מיושב כל מה שהקשה תי"ט. <b>איברא</b> רע"ב ודאי לא דק. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>לפנים ממנו סורג </b>מ"ש תי"ט על הרא"ש שכתב הסורג נעשה להתיר טלטול בשבת. היאך טלטלו כת ראשונה פסחיהם להר הבית. לכן נראה לו דטלטול לא היה צריך שום דבר כו'. ושבות במקדש לא גזרו. <b>במ"כ</b> לא אמר כלום בזה. כי מה ענין שבות במקדש. שהותר לכהנים לצורך עבודה דווקא. ואין הר הבית. מקדש. ואין בכאן צורך עבודה. ואפילו לכהנים במקדש. שבות שאינה צריכה. לא התירו. וא"כ מדוע לא יעשו מתחלה. היקף המתיר כמו בגבולין. שלא יוכרחו להתיר שבות שלא לצורך. וכבר חזר בו למטה מזה. אלא שלא ביאר ולא האיר דבריו. 
+<b>אמנם </b>מ"ש להליץ בעד הרא"ש. שדבריו סמוכים ביושר על מ"ש הר"מ כו'. לפי שחוצה מן החיל היה הסורג ושם ישבו בין החיל והסורג. 
+<b>דברים </b>הללו יש בהם משום מחוסרי אמנה ונעדרי הבנה. כי היכן מצא מקום פנוי בין חיל לסורג. מה שלא נשמע ולא נראה לשום מפרש. אלא הכל שוין בכך שמן הסורג עד העזרה נקרא חיל (וערש"י פ"ק דיומ') כמפורש גם בר"מ עצמו רפ"ו. ושם ס"פ תמיד נשחט שנינו. יצאה כת הראשונה להר הבית בידוע שאין זה החיל. ולא לפנים מן הסורג. אלא חוצה לו. כמו שפרשה משנתנו באר היטב. 
+<b>א"ה </b>הדרא קושיא לדוכתה. מאי קסבר הרא"ש בכת זו. שהוציאו פסחיהן בשבת. חוץ מן הסורג. 
+<b>וי"ל </b>קצת. דס"ל התם שאני. משום דלא אפשר שיעמדו כל ישראל עם פסחיהם לפנים ממחיצת הסורג. משו"ה הותרה אז השבות הזאת. דלא סגי בלא"ה. 
+<b>איברא </b>למאי דכתיבנא לעיל. דכל הר הבית מקורה היה. נמי לא קשיא איך הוציאו פסחיהם לשם. משום דאויר כרמלית קרויו מתירו בודאי. אע"ג דר"ה מקורה כרמלית הוי. בכרמלית הקירוי מועיל. אפילו במקצתו מיתרו. וכ"ש שמתירו. <b>א"כ</b> עדיין יש לקיים מ"ש הרא"ש. כי י"ל מתחלת בנינו של הר הבית לא קירוהו עד אחר זמן. והסורג עשו מיד כשהתחילו לבנות המקדש. כך אני אומר לכבוד הרא"ש. ועיין מ"ש בקונטרס בנין בית הבחירה. 
+<b>אמנם </b>ודאי שאין שורש לדבר זה. והיקף הר הבית מחיצה גמורה היא לכל דבריה. כי אפילו אם הוקף תחלה אח"כ ישב. הוי מוקף לדירה. מאחר שבלי ספק הוקף על דעת ליישבו. דכה"ג מהני נמי. כמ"ש בס"ד במו"ק הלכות שבת. והלכות מגלה. 
+<b>אולם </b>מ"ש הר"מ בפ"ה דב"ה. החיל גבהו עשר אמה. <b>טעות</b> דמוכח הוא. כי מנין לו זה. מה שלא נזכר בשום מקום. גם אי אפשר. שהרי קרקע עזרה אינו מגביה מן החיל. אלא בי"ב מעלות. שגבהן שש אמות בכלל. וכן מוכרח עוד מחשבון ך"ב אמות במשנה ד'. אצל כהן השורף. לפיכך תיבת גבהו שבחבור הר"מ. ט"ס הוא. וצריך למחקו. 
+<b>אך </b>מ"ש בפ"ו שהחיל במישור. עד העזרה. אינו סותר למ"ש בפ"ה. דמשמע דסבר דחיל חומה הוא. וכמ"ש גם בפירושו פ"א דמכלתין. אלא איתא להא ואיתא להא. כי מן הסורג עד חומת עזרה. נקרא חיל (וכל שטח הר הבית מישור שוה עד העזרה. ומקום היה בו למושב סנהדרין בשוי"ט. כמ"ש בפרק הנחנקין) על שם החומה שלפנים ממנו. ששוה עם קרקע העזרה. וגבהו שש. כשיעור זקיפת ההר שם. והיינו ודאי חיל דקרא. ובר שורא דגמרא. שזו הקטנה עשויה להחזיק עפרורית ההר שלא יפול. ועל שפתו בנויה חומת העזרה הגבוהה. שהיתה עשרים בגובה. לפחות כמדת גובה שעריה. והוא שורא. זה ברור. <b>ודברי</b> תי"ט כאן מעורבבים מאד. כי אחר שהבין מדעתו שהקטנה עשויה לחזוק הקרקע. שלא יפול העפר ויזיק לגדולה. כמו שהוא באמת ודאי. איך אמר אח"כ תוך כדי דבור. שהיא מבפנים לחומת העזרה. ושם אין לדאוג שיפול העפר מן הרצפה. אלא מבחוץ בשפוע ההר. היא נעשה. ומה תועיל חומה הקטנה לזה. הלא אדרבה כל מה שיוסיפו בנין מבפנים סמוך לחומה. יכביד עליה ויגרום מפולת עפר השפוע שמבחוץ. 
+<b>אלא </b>מבחוץ היה צריכין להחזיק יסוד החומה הגדולה. שלא תפול החומה תחתיה. מחמת שפוע ההר שהוא רפוי. לכן בנו לו חומה קטנה להחזיק יסוד החומה. <b>ועוד</b> שאם לא כן. אכתי קשיא. היכי משכחת לה חומה שוה לקרקע העזרה. הא אין אלו אלא דברי תימה. ואעפ"כ חשב התי"ט שמצא סתירה לדברי הר"מ. וכל דבריו סתורים וכלים מאליהם. שעומדים על יסוד נופל. 
+<b>ואע"ג </b>דלישנא דרש"י אטעייה לתי"ט. ע"כ שבקיה דדחיק ומוקי נפשיה. דקרי לפנים נגד החיל. ואי אפשר לומר בענין אחר. דוק בלשון רש"י ותשכח. <b>שוב</b> מצאתי בערוך. שכתב בערך סרג. שהחיל הוא כותל גבוה יותר מן הסורג. ובערך חיל מוכח. דהחיל הוא מקום חוץ לעזרה. תפס ג"כ החבל בשני ראשיו. כמדומה כי בשטתו הלך הר"מ. לאחוז בזה ובזה. <b>ועל</b> כרחנו לומר שאין הדברים סותרים זה את זה. ואין לך אלא כמו שפירשנו. שהכל מכוון וישר בעזה"י. 
+<b>ושלחה </b>רוחב המעלה כלפי פנים. היה חצי אמה שהוא שעור רגל. <b>אמנם</b> משך מעלה זו באורך ורוחב ההר. לא נזכר. וסתמו כפירושו שהיו מעלותיו מקיפות אותו סביב סביב מארבע רוחות. ועכ"פ בכל צד מזרח. היו המעלות משוכות ומתפשטות על כל פני כולו. <b>שוב</b> ראיתי בתי"ט. שכן פירש"י. 
+<b>מוטות </b>לא ידעתי פירושו. לשון ר"ש המפרש. <b>ולי</b> פשוט. שהוא לשון נטיה. כלומר נטויות בשפוע. ונשענות זו על זו. לא כמו שאר מזוזות שערים. שעומדות זקופות נפרדות זו מזו. והמשקוף מונח עליהן ומחברן. <b>אבל</b> אלו רק שתי אבנים היו. נסמכות אחת על חברתה בנטייה. כזה # וכך הלשון מכוון וברור. 
+<b>שנחושתן מצהיב </b>דוגמתן מצינו בכלים שהיו בבית ראשון. נחושת מוצהב טובה שנים חמודות כזהב. ככתוב בספר עזרא (ס"ח). 
+
+Mishnah 4
+
+<b>ורואה בפתחו ש"ה </b>ע"ל הר"מ בתי"ט ומסיים ביה. ואם היה גבהו של כותל פחות. יהא הנראה מפתח ההיכל יותר בלי ספק. וזה ענין מבואר. ובעונותי וחולשת השגתי. לא נתבאר לי זה. 
+<b>ולא </b>ירדתי לסוף דעתו כלל. כי מה הלשון אומרת. לפיכך צריך שיהא הכותל שלמעלה של שער שושן נמוך כו' ואמרו שהוא נמוך מעשרים אמה דרך משל. כנראה מכוונתו ששער שושן הוא הנמוך מעשרים. וא"כ הוא סותר לשון המשנה. שהרי כבר שנינו למעלה כל השערים והפתחים גבהם עשרים אמה. ולא הוציאו שער שושן מן הכלל. רק את כתלו. והוא בנין החומה שעליו אמרו שהיו נמוך (ר"ל משאר כתלים) ולא נזכר שהיה השער נמוך מעשרים. וגם סותר ד"ע שהקדים ואמר וגבהו של שער ך' אמה. אלא שהוסיף בלשונו שתי תיבות (על הרוב) ולא ידעתי מהו הנרצה בשתי תיבות הללו. קצרה יד השגתי מהכיל. ואף אמרו בסוף לשונו נמוך מעשרים. דרך משל. אף שתים אלו חדל דעתי להשכיל. ולהבין המשל. ולא ממשל משלים הוא התנא. אולם מודה אני שלא זכיתי לירד גם לעומק סוגית הגמרא דיומא בזה. של דברי החולקים על ראב"י. דאמרינן דאיכא פלגא דאמתא דמתחזי לי' פתחא. על כרחנו צריך לומר שהיה שפולו של הר המשחה שלה עם שפולו של הר הבית. אך גבהו פחות מגובה קרקע ההיכל כשלש וארבע אמות כמדת גובה אדם בינוני בכדי שיוכל להסתכל ביושר דרך הפתחים נגד עיניו ולראב"י שהיה הכהן מביע ממעל וגבהו של שער שושן. הלא על. כרחנו נאמר שהיה הר המשחה גבוה קרוב לגובה קרקעיתו של היכל. רק פחות ממנו אמה או קצת יותר. <b>א"כ</b> יש כאן מחלוקת במציאות. ואין א"כ הדבר תלוי במחלוקתם של חכמים וראב"י בלבד. כי הלא הכל לפי גבהו של הר המשחה. לכן איני בוש לומר פליאה דעת ממני. חומה נשגבה לא אוכל לה. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>דרומית מזרחית</b> כו' עיין יומא (נח"ב). 
+<b>וחלקה היתה </b>עזרת נשים היתה חלקה. שלא היה שם בנין בכתליה. רק בארבע מקצועותיה. אח"כ הקיפוה כצוצטרא. בכתליה סביב מבפנים והיא היתה ודאי כעין מעקה (גאלריע בלע"ז) אבל לעזרה. היה חומה סביב לה. <b>ולא</b> הבינותי. לשון הר"מ בזה. שהציג בתי"ט לפנינו פה. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>עזרת </b>כתב ראבי"ה מצאתי נקוד העי"ן בסגו"ל (כמו עזרת אבותינו) וכן נראה דשם דבר הוא. לשון עזרה. עזר (וסיוע) כו'. 
+<b>אשתמיטתיה </b>קראי דיחזקאל (מ"ג) ואע"פ שי"ל. שמא מכל מקום בסמיכות תסוב העי"ן בסגו"ל. כמו מן עגלה. עגלת צב. אעפ"כ יותר נראה קריאת העולם. שלא לשנותה בסמיכות. כמו מערת המכפלה. תעלת הברכה. מצדות סלעים. 
+<b>שער העליון </b>כתב ראבי"ה. דבירושלמי שהוא שער המזרח. ושנקרא שער העליון שהוא למעלה בקדושה כו'. ונדחק מאד בלי טעם. <b>גם</b> התי"ט סגר עליו המדב"ר. לשון הירושלמי. והשיאו לדבר אחר. שלא עלה על הדעת. <b>אבל</b>) בחנם הפליגו שני הגדולים הללו לדרך רחוקה בוקה ומבולקה. וכוונת הירו' רצויה. דאתי כראב"י דלעיל. דמעלה היתה בין עזרת ישראל לעזרת נשים. וזה ברור בלי שום דחק. <b>וזה</b> ודאי אינו שער העליון דתנן הכא שבדרום. כי אותו של היוצאין למלא מים לנסך בחג מפורש בפ"ה דסוכה. שיורד מעזרת ישראל לעזרת נשים. ושם נקרא העליון. בבחינת התחתון שכנגדו. כמ"ש שם בס"ד. <b>ויע"ש</b> סבת שינוי היציאה להבאת המים. מן הכניסה וההבאה. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>המזבח כו'. </b>היה מביא דפוס מרובע כו'. <b>עביו</b> של קרש הדפוס. לא נתפרש. <b>ונראה</b> שסתמו לא היה פחות מאמה. כמ"ש בתשובה בס"ד (עשי"ע סק"ח) 
+<b>ושם </b>בארתי ג"כ. שאחר ששפכו הקוניא לתוך המלבן. שהוקשה ונקפא המוצק. נטלו דפוס המלבן של עץ ממנו. באופן שנשאר המזבח גוף אחד חלק. כולו מקשה אחת של התוך הנ"ל. בלי שום חפוי עץ מבחוץ. ע"ש דברים נכוחים בעזה"י. 
+<b>כתי"ט </b>ד"ה המזבח שלא היה קרן כו'. צ"ל שלא היה יסוד. 
+<b>עלה כו' וכנס כו' </b>אם חשקה נפשך בתורה לשמה. ללמוד להבין ולהשכיל דבר אמת לאמתו. בתבנית המזבח ביחוד. עמוד על קונטרס בנין בית הבחירה שלנו (שבסוף ספר לחם שמים ח"א) תמצא חידושים רבים יפים וטובים. אשר לא שערום המחברים מלפנים. ויהיו מעדנים לנפשך. 
+<b>וכשעלו בני הגולה הוסיפו עליו</b> קרא אשכחו ודרוש. ושלמה לא הבין לדרשו. כך לשון רש"י. <b>כונתו</b> על דרך שאמרו. ראשונים הניחו מקום להתגדר בו. לכן לא נתנו לו לב מן השמים להבינו ולדרשו כך. אבל ודאי שהבין יפה. לפי מה שהיה ראוי למזבח באותו זמן ולשעתו. בבית ראשון ודאי כך היה אהוב וחביב לפני המקום. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>ובקרן</b> קרן זוית. <b>ועיין</b> בנין בית הבחירה. ובציור דמות המזבח שבראש ספר לח"ש ח"א. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>עיין </b>שם. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>מבקעת בית כרם</b> כפי הנראה בדברי ירמיה הנביא (רס"ו) הוא מקום קרוב לירושלם. 
+<b>וחופרים </b>במערופות של עץ. כך נראה לי. 
+<b>ומלבנים אותו פעמים בשנה </b>נפלאת היא זאת בעיני. איך לא היו צריכים לכך כל יום וכל שעה. מאחר שכל גופו של מזבח עשוי מהיתוך קוניא. והאש תוקד בו תמיד. איך אפשר א"כ שלא נפגם תמיד בכל עת ובכל רגע. מן האש האוכלת בו. ומתיכה את הקוניא ושורפתו ולפחות פוגמתו. גם המגרפות וצנורות שגורפין בהן את האיברים והעצמות וגחלים ועצים הסדורים במערכה. אי אפשר מבלי שיהו פוגמים את הקוניא בגרירה מועטת. ופגימת המזבח בכל שהו כדי חגירת צפורן. ואם אמנם כסידו של מזבח שיעור פגימתו בכזית או בטפח. עם כל זה דבר זר הוא שלא יפגם ויפסל תדיר. אם לא בדרך פליאה נשגבה. לא אוכל לה. אלא בשנאמר שהיו בקיאים באומנות עשיית קוניא חזקה משונה משלנו. מעשה מקשה בלתי נתפס ואין האש שולטת בה. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>הכיור היה בין האולם ולמזבח </b>עיין מ"ש בס"ד פ"ג דיומא משנה י'. 
+<b>וי"ב מעלות </b>אורך המעלות. לא הזכירה המשנה. ויראה שסתמן כפירושן. שלא היו אלא כנגד פתחו של אולם. וכמ"ש בס"ד ביומא שם. ונראה שהיו כחצי עגול. כענין ששנינו. לעיל פ"ב מ"ה. לא היו פרושות אלא מוקפות. 
+<b>אמה אמה ורובד שלש</b> באמת נוסחת רע"ב ופירושו בה. לא הבינותי. ותי"ט לא חלי ולא מרגיש. ועמ"ש בקונטרס בנין בית הבחירה פ"ו. גם פירוש רא"ש במשנה זו אינו מובן לי. וה' יערה עלינו רוח ממרום. להשיג כוונת משנתנו בדרך אמת וישר. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>מלתראות </b>עתי"ט שכתב. דלא אסרה תורה אלא דומיא דנטיעה שהוא בולט. וחשב להסתייע מלשון הר"מ. <b>ולפי</b> דרכו זה. אומר אני דנפקא ליה לר"מ מדשני קרא וכתב ביה לשון נטיעה. למילף דלא נאסר אלא דומיא דנטיעת אילן. <b>איברא</b> מהא ליכא למשמע כולי האי. דאיכא למימר לגופיה אצטריך. להורות על חומר איסורו. שאם עושה. נחשב כנטיעת אשרה. <b>ואי</b> משום דאשכחן הכא. דאשתרי. הך אסורא לזמנין. <b>נ"ל</b> דלא אתסר אלא שלא לצורך. ולכן הותר מלבן של עץ לצורך עשיית המזבח. ואע"פ שהיה בולט (עשי"ע סק"ח) והיינו נמי טעמא דבימה של עץ שהיו עושין בעזרה. למלף במוצאי שביעית. לקריאת התורה בהקהל. דשריא. אלא דאפשר לומר באלה. משום שאינן אלא לפי שעה הותר. שוב מצאתי כן לראב"ד בפ"ו מהלכות ע"ז. אך בה"ל ב"ה יש לו ד"א. ועיין פרק בתרא דמכלתין. 
+<b>ובודאי </b>דהיכא דלא אפשר בלא עץ. לא אסרו (דלדברי הר"מ אינו אלא הרחקה דרבנן) ופשיטא שאי אפשר לבנות תקרה בלי קורות עץ. ולא נאסר השקוע בבנין. אלא הבולט בלבד מפני מראית העין. ואף הוא הותר לצורך כמ"ש במשנה הסמוכה. 
+<b>אמלתרא </b>נוטריקון מתרין מלין. מעל תרלא. שהיא עשויה מעל השער למעלה. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>וכלונסות של ארז</b> מ"ש כ"מ דלא קבועים ממש קאמר. <b>נ"ל</b> דאין צורך לכך. כי מה שהוא צריך לבנין בהכרח. ודאי לא אסרו <b>ותסברה</b> ראשי פספסין דלעיל פ"ב מ"ו ופ"ד דלקמן מ"ה. מאי איכא למימר. אף דרביעין של ארז דפ"ג דתמיד. ניחא. 
+<b>ובאמת </b>תמה אני איך נסתבכו בכך גדולי עולם ולא שמו על לב להסתכל בבנין שלמה שרובו ככולו מעץ ארז. ככתוב ויספון את הבית גבים ושדרות בארזים. וכתוב ויאחוז א"ה בעצי ארזים. ויבן את קיר הבית בצלעות ארזים. עד קירות הספון צפה עץ. ויבן את עשרים אמה בצלעות ארזים. וארז אל הבית פנימה שני כרובים עצי שמן. דלתות עצי שמן שתי דלתות עצי ברושים. ולחצר הגדולה טור כרותות ארזים. אמנם בזו אמרו רז"ל שלמה שקעיה בבנינא. <b>אך</b> בבנין ב"ש. ונדבך די אע חדת, ולא שקעוה בבנינא. מא"ל. <b>הא</b> אין לך לומר אלא שאזהרת לא תטע לך בנין של עץ. נוסף על הבנין העקרי. וגם זה אינו אסור אלא בלתי שקוע בבנין. היינו דומיא דנטיעה <b>וכל</b> זה לא נאסר. אלא מעזרת ישראל ולפנים. מקום עבודה. 
+<b>וזהו </b>שנרמז ג"כ בכתוב אצל המזבח (כמ"ש בס"ד בהגהות לחבור הר"מ בה"ל בנין ב"ה) ובכן נסתלק מעלינו עול עשיית בימה של עץ שעושין למלך בשמטה. כי היא היתה בעזרת נשים. 
+<b>מעשה היה ונמנו עליה ג"מ כהנים לפנותה </b>ז"ל בחי"ג. עם שאמרו בגמרא גוזמא. נ"ל שאינו דבר בדוי לגמרי ח"ו. אלא כך הוא האמת. שנמנו עליה גמ"כ לפנותה בזה אחר זה. שאם נתייגעו בה קצתם. יבואו קצת מאלו הנמנים תחתיהם. לעסוק כולם בפינויה. וזה אינו דבר רחוק כלל. והגוזמא היא רק בענין המשמעות הרהוט לכאורה. כאילו הנראה הוא לומר שבבת אחת עסקו בה לפנותה. <b>וזה</b> אמנם מה שלא נזכר כאן בבאור. אלא שיש לטועה שיטעה בכך. לז"א שמובן זה הוא גוזמא והבאי. וכן צריך לבאר כל הגוזמות שנזכרו במשנה (גם בכתוב. ביותר זרות מתמיה לפום ריהטא) חלילה למקראי קודש וללשון חז"ל המקודש משפת שקר ולשון רמיה. ודעת לנבון נקל. להבין ענין הגוזמא בפשט ע"ד העברה. עם היות בו בודאי גם בחינה מיוחדת אמיתית לעצמה. מי כהחכם יודע פשר דבר. לא נפל דבר אלהי במקרה חלילה. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>עיין </b>בנין בית הבחירה. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>וראשי פספסין מבדילין כו' </b>ותמיהני למ"ש דשתי פרוכות היו מבדילות בעליה. ומשמע דרב אתמר בגמרא וליכא למימר תנאי היא עכ"ל תי"ט. <b>ולא</b> ידעתי טעם דבריו. דהא ודאי פליגי בה תנאי. כדאיתא פ"ה דיומא במשנה. דר"י סבר לא היתה שם אלא פרוכת אחת בלבד. ונימוקו עמו. ורב כי קאמר לה. אליבא דרבי מאיר התם. דשתי פרוכות הוו למטה. וכן למעלה. <b>מיהא</b> הך תנא דידן. בפלוגת' לא קמיירי. ונקט מילתא פסיקא. דלכ"ע הבדלה הואי בעליה נמי. <b>מיהו</b> למ"ד פרוכת אחת הואי. לא מפסקא פרוכת אלא בצד אחד (דהיינו כפי הנראה צד החיצון) על כל פנים צריכה עוד הבדלה אחרת. בצד השני של עובי אמה טרקסין. שהפרוכת עביה טפח בלבד. ובהכרח היה צריך הכר קורה מצד שני של עובי האמה. לזה היו ראשי פספסין מבדילין. זה ברור. וכך אני אומר אליבא דר"י <b>איברא</b> יכילנא תו לשנויי שינויא רויחא דאתי אליבא דכ"ע. והכא אבנין שלמה קאי. דסליק מניה בקראי דאייתי במתניתין דלעיל. איירי השתא נמי. והתר ודאי אצטריכו להו תרווייהו. לפום מאי דכתיבנא בס"ד ביומא. דהוי בבנין שלמה נמי פרוכת דבבא (כמו שהוא מקרא מלא) וכמו שהוא תלמוד ערוך בפינו. והיינו ההיא דרב דאייתי תי"ט. דמוקי ליה תלמודא בפרוכת דבבי. 
+<b>א"כ </b>אותן שתי פרוכות בין שלמטה בין שלמעלה. לא היו אלא כנגד הפתחים בלבד. לקלוט ביניהן אויר אמה טרקסין. הפנוי שכנגד הפתח. וראשי פספסין היו מבדילין. משני צדדין של פרוכת דעליה (לפי שפרוכת של עליה. מכוון כנגד פרוכת דפתח של בית. לא יותר) <b>ואמנם</b> לפי מה שהעליתי ביומא דאמה טרקסין היתה הולכת על פני כל הגובה. ומבדלת גם בעליה. <b>נוקי</b> למתניתין דהכא בבית שני. דלא הוה אמה טרקסין. ואע"ג דהוו שתי פרוכות למעלה כמו למטה. מ"מ לא היו רחבות כל כך. ולא מגיעות בעליה עד הכותלים) אילך ואילך. שהפספסין יוצאין מן הכתלים בצפון ובדרום. ומגיעין עד הבדלת הפרוכת. ושם מפסיקין בין הקודש לבין קודש הקדשים. במקום שאין פרוכת. <b>נמצא</b> ששני מיני הבדלות היו צריכין להיות שם בלי ספק. ולא היה אחד מהם לבטלה. כך היו למעלה ולמטה בבית שני דלא הואי אמה טרקסין מכל מקום אין הפרוכות מכסות כל רוח מזרחית. אלא כנגד הפתח בלבד. וגפופין יוצאין מזה ומזה בשני צדי השער. מכותלי צפון ודרום. עד הפרוכות מקום אמה טרקסין. זה ברור בס"ד. <b>ומ"ש</b> תי"ט. אין בו טעם כל עיקר. 
+<b>בתיבות </b>נראה שהיו לתיבות הללו פתחים וחלונות. שבהם קבועים דלתות ותריסין קטנים לכל רוח. לשגרן ולפתחן לעת הצורך. באיזה צד שיצטרכו. ובעת שהיו משלשלין את האומנים. היו התיבות סגורות מכל צד סביב וכשהגיעו התיבות נגד המקום שנודע להם מתחלה לכל אשר ימצא שם בדק. פתחו האומנים את דלתי הפתחים. או הסירו תריסי חלונות שכנגד פניהם בצמצום. באופן שיוכלו לפשוט שם את ידיהם למלאכה הצריכה. לא יותר מהושטת היד. נוכח הפנים בלבד. לא יכלו להביט הנה והנה. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>וההיכל </b>לתי"ט חז"ל רגילים לקרוא כל הבנין בשם היכל. ר"ל. כל בנין היכל עם האולם. <b>והיינו</b> משום דס"ל לתנא דידן קדושת היכל ואולם אחת היא בחדא חשיב להו. וככה תראה עוד להלן רפ"ה דתנן וההיכל מאה. הרי מבואר שקורא גם לאולם בשם היכל. מטעם זה שאמרתי. 
+<b>האוטם </b>מה שגמגם התי"ט על שכתב הכ"מ להשוות דברי הר"מ בחבורו עם פירוש הר"ש. שסובר האוטם הוא מפתן גבוה שש מקרקע האולם. ועשוי מעלות ומורדות לעלות בהן מהאולם להיכל ולירד ממנו לאולם. ואמר דליתא לדעת הר"מ שכתב בהדיא שהאולם וההיכל בשוה. 
+<b>יש </b>ליישב ולומר. שהאוטם הזה מבחוץ מגביה הוא הבנין. באופן שנראה עולה שש אמות. ויורד בפנים. רצוני לומר שהבנין האטום הלז עמוק שם בארצו של הר. שהעמיקו בו בנין סתום בלי חלל. רק ממולא באבנים. באופן שאם קודרין באותם. ימצא תחתית ההיכל עם תחתיתו של אולם בשוה. 
+<b>ובזה </b>האופן לא יועיל מה שעשיתי סמוכות לדתי"ט בקונטרס בב"ה לבטל דכ"מ. שהשוה דר"מ לדר"ש. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>אמה טרקסין </b>לא ידענא מאי קחשיב תנא. 
+<b>אי </b>דבית ראשון. הלא מפורש כתוב. והבית אשר בנה וגו' ששים אמה ארכו. הרי אין שם באורך ההיכל עם בקה"ק רק ששים. הלא בהכרח אמה טרקסין שהיתה שם (כמ"ש בגמרא פ"ה דיומא) מכלל אורך הששים היתה. <b>ואי</b> בבית שני קאי. כמו שהוא ענין מסכתא זו. א"כ מה טיבה של אמה טרקסין. שלא היתה בו כמ"ש ביומא שם. <b>ועל</b> כרחנו נאמר. שפירוש אמה טרקסין. כל מה שכנגד אותה אמה. כמ"ש בחידושי גמרא בס"ד. <b>ועיין</b> עוד בקונטרס בנין בית הבחירה פ"ד. 
+<b>טרקסין </b>ע"פ רע"ב. והערוך מפרשו בלשון יון. פנים חוץ. <b>ואפשר</b> לי לפרשו שתי מלות ארמיות. טרק סין. סין הוא טיט. ומצוי הוא בת"י. טרק. כפירושו של רע"ב. ור"ל סגור בנין טיט ולבנים. 
+<b>האולם עודף </b>כו' עיין קונ' בב"ה פ"ד הלכה ח'. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כל העזרה מעזרת ישראל </b>ולמעלה קחשיב. שהיא סתם עזרה מוחלטת בשם זה. ולא נכללה בה עזרת נשים. שהיא קל"ה על קל"ה. שהיא אינה נקראת עזרה בלי שם לווי ונשים. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>והמותר </b>עיין תי"ט. שהאריך להכריח דעתו שהמותר נחלק לחצאין שוין. בין הננסין ובין כבש ולכותל. עד דאי תימא שאין הנותר מחולק לחצאין. הו"ל לתנא לפרש. <b>ולדידי</b> איפכא מסתברא. מדלא פריש תנא הני אמות הנותרות נמי. משמע ודאי דלאו לחלקן לחצאין קאמר. אלא מובלעים בפזור. ולא שוה בשוה. וכן משמעות הלשון. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>שש לשכות היו בעזרה </b>ועזרה זו הסתמית שהיא עי"ש כנ"ל. ממוצעת בין ע"נ וע"כ. כי בע"נ אין מקומן של לשכות כאלו. שצריכות הן לעבודת המזבח. והיו בצדו. גם נזכר לעיל מעשה בנין ע"נ ולשכותיה. בע"נ. ואין עוד זולתן בה.. גם חשבון שטחה של ע"כ. שנה עוד בפרק זה מ"ב דלעיל. לא נשאר בה מקום פנוי ללשכות. הא ודאי אין זו אלא עזרת ישראל. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>לשכת העץ </b>עתי"ט שהאריך ליישב קושיות הראב"ד. ומסיק כדמסיק תעלא מבי כרבא. באמת נפשי בחלה בחלומותיו ודברי רעיוניו. בתתו סבה (גנובה מרוח העולה. ודמיון רצוני בלי טעם וריח) לקריאת שם בעלמא. ולא מן השם הוא זה ולא קריאה של חבה. <b>אכן</b> לדעתי א"צ לייגע עצמנו כל כך בשביל קושיא זו. עמש"ל פ"ג בס"ד. שעיקר בנין הבית היה מארז. <b>לכן</b> גם זו הלשכה נקראת לשכת העץ כפשוטו ומשמעו. ולאפוקי משאר לשכות שאין ארז נראה. אלא מחופה זהב. ובזו היה העץ בלי חפוי. וזה ודאי כדי שלא תזוח דעתו של כ"ג עליו. זה בלי ספק טעם לשבח. 
+<b>לשכת כ"ג </b>בגמרא דע"ז (יז"א) מיבעיא. אי שרי למעבד בהכ"ס לכ"ג. מאתנן זונה. וכתבו תו' דמדאורייתא פשיטא דשרי. <b>עמ"ש</b> בחי"ג שם שדבריהם תמוהים. <b>וצ"ע</b> מ"ט נקט תלמודא בהכ"ס לכ"ג. ולא מספקא ליה אפילו לכהן הדיוט. אי שרי. דעכ"פ בהר הבית היה שם בכ"ס. כמ"ש במכלתין רפ"א. <b>ואי</b> משום דההוא במחילה היה שלא נתקדשה. דהא לכאורה משמע. לשכת פלהדרין אע"ג דבעזרה קיימא. לא נתקדשה בקדושת עזרה. מדתנן הביאוהו לבית הפרוה ובקודש היתה. וכן ממ"ש שהיתה בית דירה לכ"ג. ובבית הפרוה לא היו עושים בה"כ כלל. <b>ולענין</b> הלכה אם הותר דבר זה. עמ"ש בקונטרס בב"ה פ"א ובהגהותי. ובנוספות שלי על קצור ציצת נובל בס"ד. 
+<b>לשכת הגזית </b>עתי"ט. <b>וצ"ל</b> שהיתה מתפשטת במקצוע צפונית מערבית שלה. חוץ לעזרה ומתעקמת ונכנסת לעזרה. במקצוע מזרחית דרומית שלה. נמצא שעומדת באלכסון. לא בקו ישר עם כותל צפוני של עזרה. <b>זה</b> מוכרח מאד. מההיא דזקן יושב במערבה. פייס במזרחה. 
+<b>הגזית </b>תמיה אני על שם זה. דודאי משמע שמאבני גזית היתה בנויה. <b>וקשיא</b> לר"י. דס"ל אבנים שלמות דברים ככתבן. ומהכרעת רבי שאמר נראין דר"י באבני מקדש (עם שבקונטרס בנין ב"ה רציתי לפרש. שהיתה בנויה מאבנים במדות גזית בלבד. לא נתקררה דעתי בכך). 
+<b>והתימה </b>שלא נגע בזה אחד מהמחברים ומפרשים שראיתי. ואי משום שהיתה חציה בחול. אכתי לא ניחא. דודאי לא מסתבר למימר שהיה בנינה חלוק. חציה מאבנים. וחציה מעץ גם לא יהא שמה נאה לה. 
+<b>וי"ט היו עושין </b>עתי"ט. <b>וקצת</b> משמע דאסנהדרין קאי. ויש לפרש וי"ט היו עושין היום ההוא. שלא מצאו פסול בו. עשוהו סנהדרין היושבת ודנה את הכהונה. מרוב שמחתם שלא נמצא פסול בזרעו של אהרן. ונצולו מאחריות זה באותו יום. לפיכך חשבוהו לי"ט. 
+סליקא לה מסכת מדות 
+<b>בלוח </b>הציור שעשה תי"ט לתבנית המקדש. יש לי לפקפק במ"ש (בסי"ב י"ג) ושתי לשכות הי"ל לשער נקנור אחת מימינו. והיא לשכת פנחס המלביש. ואחת משמאלו והיא לשכת עושי חבתין. נראה שהיה מפרש לימינו. ולשמאלו של הנכנס דרך השער. <b>ולא</b> ידעתי מניין לו. וסתמו כפירושו משמע ימינו ושמאלו של שער. דמניה משתעי. והוא דרום וצפון של עולם. שקרוים ימין ושמאל בכל מקום. כמו באיוב (כ"ג) תלים (פ"ט). 
+<b>בציור </b>הנ"ל חקק בית המוקד בשבוש. כי צריך להיות חוץ לעזרה בהר הבית. שתי לשכותיו בקודש. ושתים בחול. והוא הכניס כולן בעזרה. <b>גם</b> הכיור. לא הניחו במקומו האמיתי. כי צ"ל משוך כלפי דרום. כבין האולם ולמזבח. לא בין אולם ולמזבח. 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Tamid/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Tamid/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..8759a5fbd7b04c7e9fab058e1f13cdf7a36746c7
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Tamid/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt	
@@ -0,0 +1,331 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Tamid
+לחם שמים על משנה תמיד
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה תמיד
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הצעה למסכת תמיד</b>
+<b>ידוע </b>מה שאמרו רז"ל שאמר הקב"ה לאברהם אבינו. כבר תקנתי להם סדר מעמדות כו' ואמרו כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה כו'. וע"ע בהצעה לפני מסכת מדות. לפיכך לא לריק הוא יגיענו בה ועמלנו בסדר עבודה. 
+<b>יש לידע </b>המפרש למסכת תמיד בש"ס. אינו פירש"י אלא של רבי שמעיה תלמידו של רש"י. 
+<b>בית הניצוץ </b>אית דמפרשי שהיה גבוה ופתוח נגד רוח מזרח. והיו נצוצי חמה מכים עליה. והשאר היו נמוכים. שלא זרחה עליהם השמש. 
+<b>זקני בית אב</b> המשמר היה מתחלק לשבעה בתי אבות כמנין ימי השבוע. רע"ב. 
+<b>ובגמרא </b>שילהי מנחות (דקז"ב) משמע. שלא היו אלא ששה בתי אבות. כמנין ימי החול (וכן הוא בירושנמי ספ"ה דשקלים) ופירש"י שם בשבת כולן שוין. וכפרש"י שלהי פרק מקום שנהגו (והכי מוכח התם) וס"פ נושאין. 
+<b>ונראה </b>שר"ל. כל בתי אבות של משמר העובד אותו השבוע. שוין בשבת. כדרך שכל המשמרות שוות ברגלים. וצ"ע מניין. 
+<b>אמנם </b>בתוספתא דתענית. ובר"מ ה"ל כלי המקדש. יש דרך אחר. שלא כדברי זה. ושלא כדברי זה. ומשמע שאין כל המשמרות חלוקין לחלקים שוים. אלא יש מהן לשלשה ולארבעה וכו'. גם שאינן שוין בשבת. ועיין ד"ה (א"ט) משמע כרע"ב. וצ"ע בירושלמי פ"ד דתענית. 
+<b>וצריך </b>לדעת ג"כ. ששתי משמרות קבועות היו שם בשבת. אחת משמשת שחרית. ואחת ערבית. כמ"ש בס"ד שילהי סוכה. 
+<b>א"כ </b>כשאנו אומרים כל בתי אבות שוין בשבת. כל בתי אבות של משמר היוצא. שוין בשל שחר. ושל הנכנס שוין בערב. 
+<b>וזקני בית אב ישנים שם</b> כתי"ט בחציה שבחול. 
+<b>ולא </b>משמע הכי לשנא דמתניתין. דמוקף רובדין סביב מארבע רוחותיו משמע ודאי. ועלה קאי. ישנים שם. סתמא אכולהו קאמר. <b>ואין</b> נראה לומר. משום שהרובדים היו זיזין בנוים בכותל בולטים לאויר הלשכה. הי"ל דין עליות שלא נתקדשו. דליתא. אלא כדבעינן למימר בס"ד. 
+<b>איש כסותו בארץ </b>בהא ודאי נ"ל בחציה שבחול. שראשי פספסין מבדילין. כמ"ש פ"ק דמדות. היינו משום שהילדים רגילים בטומאה (כדאיתא בהישן דמשו"ה לעולם חולצין) והיינו דמסיק הכא ארע קרי כו'. מאי דלא שייך בזקנים. אבל משום שכיבה גרידא ודאי ליכא קפידא. דשכיבה אינה תשמיש של גנאי. <b>תדע</b> מדדייק תלמודא (קידושין עח"ב) אקרא דשמואל שוכב בהיכל. והא אין ישיבה בעזרה כו'. תיפוק ליה דתשמיש גנאי הוא. ואסור אף למלך בעזר' אצ"ל. בהיכל. <b>ותו</b> דהא ודאי אף לשכה הפתוחה לחול בלבד. לא גרעא מהר הבית גרידא. דאסור בו כל תשמיש של בזיון. כמו ששנינו לא יכנס אדם להר הבית במקלו כו'. <b>איברא</b> בית המוקד בחציו של חול. נמי פשיטא דחמירא קדושתיה מהר הבית. אפ"ה שכיבה שריא ביה. ש"מ דלא מקריא תשמיש גנאי. ומעתה יש ק"ו לעליה דבית הכנסת שלנו. אבל תשמיש של גנאי. ודאי אסור בהם. ודלא כמרדכי שהביא ב"י בא"ח סקנ"א. כמ"ש שם במור וקציעה בס"ד. 
+<b>ומניחין אותן תחת ראשיהן </b>לא תחת ראשיהן ממש. לפי שאסור להשתמש בהן שלא בשעת העבודה <b>שמוש</b> הגוף של לבישה. והצעה לשכיבה והדומה. רפ"ז דיומא. ועיין עוד פרק קמא דמדות בס"ד. 
+<b>וב"כ של כבוד היה שם </b>באותה מחילה שלא נתקדשה. ועמ"ש בס"ד שילהי מדות. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>הממונה על הפייסות</b> מתיא בן שמואל היה נקרא. 
+<b>בא </b>מדרך הר הבית. 
+<b>ודופק </b>על שער בית המוקד הפתוח לחול. ששני שערים היו לו כדתנן מ"ז פרק קמא דמדות. 
+<b>יבוא ויפיס </b>אחר תקנה נשנית משנה זו. וקסמיך תנא דידן. אההיא דתנן התם ברפ"ב דיומא. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>נטל את המפתח </b>סתמא משמע דאיהו ניהו הממונה דלעיל. <b>ולא</b> אותו ממונה שעל השערים. דאחרינא הוא. ובן גבר שמו. במשנה דשקלים רפ"ה. <b>ומשו"ה</b> נמי לא היה צריך להגביה הטבעת. שמפתחות שערי העזרה הגדולה מונחים תחתיה. אבל זה מפתח קטן של פשפש. לא היו מצניעין אותו שם. אלא היה מזומן בידיהם. כמו אותו של שער הפתוח לחול. שבודאי היה מוכן אצלם. כדי לפתוח מיד. כשיבוא הממונה וידפוק. כך זה של פשפש. 
+<b>אלו הולכין כו'. </b>ע"פ רע"ב. <b>צ"ע</b> היכן היו אלו האכסדראות. ומדקאמר דרך המזרח ודרך המערב. ולא צפון ודרום. נראה שבית המוקד היה עומד כנגד י"א אמה של עזרת ישראל. דוק. והיו אלו מצד מערב. מקיפין והולכין שלש רוחות. עד שהגיעו למזרח אצל אחיהם. שהלכו לצד מזרח דרך קצרה. שהם לא הוצרכו. ללכת רק בצד צפון. ומשם פונים למזרח. ופוגעים אלו באלו. 
+<b>שלום הכל שלום </b>לפמ"ש רע"ב אין כאן כפל לשון. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>בין הכבש למזבח כו' </b>ע"ל המפרש בתי"ט. עד אצל מקום שכלה הכבש. <b>ר"ל</b> שכלה הכבש אצל המזבח. ששם עושה זויות חדודה. באותה קרן היתה מחתה מונחת. נמצאת בזה נתונה היא בין כבש למזבח. במערבו של כבש. ובדרומו של מזבח. 
+<b>ולא נר בידו </b>עתי"ט. דמשום שהלך יחידי הו"א שהיה נר בידו. קמ"ל דלא. <b>ברם</b> טעמו בצידו שינוי. שלא היה צריך לכך. לאפוקי מאותם שנחלקו לכתות דלעיל. שהיו הולכין באכסדראות ומקיפין את העזרה באפלה. כי שם לא יוכלו לראות אור המערכה. לפיכך היו צריכין לאבוקות. 
+<b>מוכני לכיור </b>עיין בפרע"ב שfתב. ורמב"ם אמר שהמוכני הוא כלי סביב לכיור כו' ושם היו מניחים המים בלילה כו'. <b>דברים</b> זרים אני רואה כאן. וגם תי"ט לא חלי ולא הרגיש. <b>שוב</b> עיינתי בחבור הר"מ ומצאתי הראב"ד הרגיש בו. ועכ"מ שם. 
+<b>וחתה </b>לא פחות מקומצו. ולא יותר ממלא המחתה. 
+<b>למזרחו של כבש</b> כעשר אמות. ע"ל המפרש (בתי"ט) וק"ל לרבנן דלא מיקרי השלכה בפחות מן ך' אמה. <b>לא</b> כן. אלא יותר משלשים אמה. היה מרחק השלכה זו. כדאיתא פק"ק (דסד"א). 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ראוהו כו' נטלו </b>כל היכא דתני כה"ג לשון רבים. כל כהני בית אב שוים בדבר. 
+<b>וקדשו </b>לשון המפרש. הואיל ורוצין לקדש ידיהם ורגליהם לצורך עבודה. רשאים ללכת בין האולם ולמזבח. <b>עמ"ש</b> בס"ד מ"י פ"ג דיומא. 
+<b>סודרין אותן בסובב על הכבש </b>כך הוא בגמרא ובת"כ. <b>ורע"ב</b> לקח פירושו מפיר"מ. 
+<b>ולא </b>אדע מנין לו. <b>אבל</b> זה אמת. שלא היו סודרין אותם בכבש למטה מן הסובב. ששם לינה פוסלת (לכן מ"ש המפרש בזה. דכבש כמזבח לכל מילי. ליתא) אלא דווקא מן הסובב ולמעלה דינו של כבש כמזבח. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>וברגלים לא היו מדשנין אותו </b>לפמ"ש ריש מדות שמקום המזבח אינו מקורה. <b>אירע</b> בזה נס יותר גדול. ויקר בעיני מכל הנסים שנזכרו במקדש. שעל כרחך לא שלט שם הרוח הנושב. ולא גשמים יורדין עליו. עם היותו מגולה לאויר. שאלמלא כן. לא היה אפשר לעמוד בעזרה. מפני האפר שהיה מתפזר על פני כולה. בעת שכל ישראל נמצאים בעזרה להראות את פני ה'. וגם בסוף הקיץ. ימי גשמים הם ורוחות נושבות מצויות תדירות. אעפ"כ הניחו כרי הגדול של אפר. ולא הזיק להם. איה איפה נס גדול מזה. וצ"ל שנכלל בולא נצחה הרוח את עמוד העשן. שגם האפר בכלל זה. ועמ"ש שם בפ"ה דאבות בס"ד. 
+<b>מימיו לא נתעצל הכהן כו' </b>מי שמוטל עליו לעשות. המפרש. <b>נראה</b> שרצה לומר אע"פ שבודאי אין פייס לדבר זה. מכל מקום לא היו מניחין לעשותו. כי אם על ידי כהני בית אב בלבד. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>האליתא </b>הוא מלשון גמרא מפשת אלוותא. וקרוב ללשון משנה. באלה (פ"ו דשבת. עמ"ש שם. ובפי"ו דכלים) שהוא המקל. ואלו הם קסמין דקין. יאמר ממנו אליתא. לקטנותה. כמנהג הנשון להאריכו. שיורה על קטנותו (ע"ד בד בודידה) ויתרבה. כמ"ש בפ"ג דפרה באליתות. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>משוך מן הקרן </b>כאן צריך להיות נקודה מפסקת. וכלפי צפון ארבע אמות דקאמר. מכוליה מזבח קחשיב. וכך צריך להגיה בלשון תי"ט. חוצה מאלו הד"א יסוד סובב קרן והלוך מיד. וכ"ה לשון רש"י. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מי שוחט</b> עמ"ש מ"ג פ"ב דיומא בס"ד ורפ"א דזבחים. 
+<b>והגרה </b>כתי"ט על רע"ב ולא דק. <b>עמ"ש</b> בס"ד ביומא פרק ב'. 
+<b>זכה מי שזכה </b>מ"ש רע"ב מי שעלה לו הפייס זורק. עמ"ש שם בס"ד. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ללשכת הכלים</b> צ"ע אם היא אותה של פ"ז דשקלים. ואף היא סתומה ונעלמה. לא נודע איה איפה מקומה. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>ננסין</b> שלא היו גבוהים כשאר עמודים. 
+<b>ורביעית </b>כמו מאת רביעית (מלכים א"ז) פירוש חתיכת עץ מרובעת. וי"ג ורביעים. ל"ר זכרי. ושמא על שם שמונחים רובעים על עמודים. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>מקדימין </b>לפני עשיית התמיד. כסדר מערכה. הטבה קודמת לדם התמיד. 
+<b>וארבעה כלים </b>תמיהא לי טובא. שלא הזכירו במשנה כלל מהבאת פך שמן למנורה. ומי הוא המביאו עם שמן המאור. ואם מסתמא המיטיב הנרות. הוא מביאו עמו. מ"מ דבר תמוה. שהזכירו הטפל. והעיקר לא נזכר כל עיקר. 
+<b>הטני </b>לתת בו דישון מזבח הפנימי. 
+<b>והכוז </b>לתת בו דשון המנורה. 
+<b>מחזיק שלשה</b> (כצ"ל. ונשמט במשניות של תי"ט). 
+<b>קבים וחצי </b>הם אחד מי"ב של חמש סאים גחלים. שהיו צריכין לקטורת. ש"מ שיעור אפר. בערך הגחלים שמהם נעשה. הוא אחד משנים עשר. אבל אין כל העצים שוים. 
+<b>דומה לתרקב גדול </b>עתי"ט. שיש כאן שבוש גרסא. <b>ונ"ל</b> סבת השבוש לסופר. מחמת קתון השנוי בצדו. כי גם הוא משוער המדה. כמו ששנינו בכלים רפי"ד. ועם כל זה שנה בו התנא גדול. וצריך לומר. לפי שמשתנה בשטחו ובצלעיו. על כן יש ממנו נראה גדול. ויש קטן. עם היות שניהם מחזיקים מדה אחת בשוה. לכן לשון גדול אצל כלי מדה. אין זר אתנו. מטעם זה (לא כמו שחשב תי"ט) רק מחמת היות הטני קטן מתרקב האמיתי. לפיכך דעתי נוטה להחליטו לט"ס. בסבה הנ"ל שנתנה מכשול לסופר המעתיק. <b>אמנם</b> אינו הכרח כל כך. כי לפי מה שכתבתי גם זה מתיישב בדוחק. ועוד מה שהוא קרוב למדה. נקרא כך בשם המדה ההיא הקרובה אליו. כאילו הוא שלם המדה. רק שזה נקרא גדול. וזה קטן. להבדיל ביניהם. כמו שנהוג גם בלשון בני אדם לומר חצי מדה גדול. חצי מדה קטן. וכן אומרים פרסה גדולה וקטנה. וכן בחלקיה. גדול וקטן שם הוא. כידוע בכל הלשונות. הלכך מ"ש תי"ט אין בו ממש. גם העד שהביא מפ"ה לא כיון עדותו. וערבך ערבא צריך. אך לפמ"ש שם בעזה"י. יצדק שם בטוב. 
+<b>לקתון גדול של זהב </b>נראה דהיינו קתון שמקדש כ"ג ממנו. <b>והיינו</b> נמי גדול. לפי שהוא צריך לפחות להיות מחזיק מים הרבה. לקדוש ידים ורגלים. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>בא לו </b>נראה שהממונה על נעילת השערים. דפ"ה דשקלים. הוא שבא לפני השנים הנ"ל. היינו דקתני בא לשון יחיד. 
+<b>שער הגדול שנפתח</b> נראה שהיו תוקעין לפתיחת שער ההיכל. כאותה ששנינו שילהי סוכה. ולאו דווקא לשערי העזרה. ועמש"ל דסתם שערים. כל שערי המקדש במשמע. והתקיעה היתה תר"ת בחצוצרות של כסף. ועל ידי כהנים היתה נעשית ואין פוחתין משתים. <b>וצ"ע</b> היכן עמדו התוקעים. אם על שולחן החלבים. או על מעלות האולם. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>גביני</b> ולפי שאותו האיש ששמו היה גביני. הוא בלבד שהיה קולו כל כך חזק. לפיכך כרוז. קמ"ץ חול"ם. בפלס גדול קרוב. וכן בארמית. וכרוזא קרא בחיל. בתוספת אלף כמנהג. מזכירו בשמו. 
+<b>החליל </b>בשנים עשר ימים בשנה. 
+<b>הצלצל </b>בכל יום. עפ"ב דערכין. 
+<b>מכוור </b>יעזר. תרגום ירושלמי מכוור. 
+<b>קול של כ"ג בשעה שמזכיר את השם </b>כו' שהכהנים והעם העומדים בעזרה היו אומרים בשכמל"ו כו'. ועל אותו קול הוא אומר כן. אלא שמיחסו לכ"ג ראש המדברים. ואין נראה שיהא קול של כ"ג לבדו כו'. דדילמא לא הי"ל קול גדול. תי"ט. <b>ונראה</b> שר"ל. כי מאחר שגם הכהנים והעם אומרים עמו אז. מנין לנו לומר שקולו של כ"ג בלבד הוא שנשמע. שמא קול המולה גדולה בקול מחנה אלהים. קול המון ישראל הנאספים אז שם. הוא שגרם השמעת הקול בשעה ההיא למרחוק. וכן דייק התי"ט עוד מלשון בשעה. ולא אמר התנא כשמזכיר השם. <b>והם</b> מילי דכדי במ"כ. לית בהו מששא לגמרי. חדא. דהכהנים והעם עונין אחריו תנן. נמצא אחר שפסק קולו של כ"ג ענו הם אחריו. ואם אתה אומר שמחמת קול העם הרב שהיה אז באותה שעה. נשמע הקול עד למרחוק. הרי זה קול העם. ולא קולו של כ"ג. והוא הפך לשון התנא ברור מלל. קולו של כ"ג. ואיך יתלה בו וייחס אליו. מה שאין לו חלק בו בעצם. ועוד אשתמיטתיה לתי"ט הא דאיתא בפ"ק דיומא ובפ"ג. וכבר אמר אנא ה' ונשמע קולו בירחו. הרי מבואר שלא מחמת קול העם הרב כי חזק הוא. אמרו כך. אלא דווקא על קול כ"ג לבדו נתכוונו. שהרי העם לא ענו דבר אחר אמרו אנא השם. עד שסיים הפסוק כי ביום הזה יכפר וגו'. ומעתה נסתר גם הדיוק שבנה מלשון בשעה. כי הלא ודאי היה צריך לומר כן. מפני שמיד באמרו אנא. היה נשמע הקול בירחו. לפיכך תפס לשון כולל. הטפל עם העיקר. שהוא הזכרת השם. והסבה להרמת הקול. לכן תלה בו. וזה לפ"ד התי"ט. שחושב שיש בלשון זה משמעות משך זמן דווקא. מה שאינו כן באמת. כמו שיוצא הרגיל בלשון משנה הרבה לשון בשעה. בלי שיורה משך. 
+<b>עוד </b>חשבתי בכוונת תי"ט הסתומה בכאן. שמא נתכוין לומר. מאחר שכהנים גדולים משתנים תמיד. אינו נראה שיהא המכוון על קול כ"ג לבדו. ואע"פ שהיה צריכים למנות כ"ג. הגדול גם בכח. מ"מ רחוק הוא שכל הכהנים גדולים יהיו כל כך גבורי כח ואדירים בקול חזק נשמע תמיד מרחוק עשרה פרסאות בשוה. שמא היו לפעמים איזה כ"ג שלא הי"ל קול גדול. ותו דתנא בבית שני קאי. דלא הוו מוקמי כהאי גוונא. ר"ל גדול מאחיו דווקא. אלא הכסף יענה את הכל. ולא את הקול. <b>וגם</b> זה אינו כלום. כי מי הגיד לו ששנה התנא דברי וי"א. להיות כלל לכל כהנים גדולים ובכל זמן. שאין בכלל זה אלא מה שבפרט. ר"ל אותו הכ"ג שהיה לו קול אדיר וחזק. הוא שהיה קולו בהזכרת השם שומעין מירחו. בודאי אין כל כ"ג בכלל הזה. אבל כל בעל קול. ישנו בכלל. כל זה פשוט. 
+<b>אכן </b>עדיין לא נתקררה דעתי בענין הלז. כי ודאי צריך טעם. מדוע נשמע ונעשה כל הדבר הגדול הזה בדברים השנויים כאן. בירחו דווקא. לא זולת. ואם באמת הקול נשמע בעשר פרסאות רחוק מירושלם. לחזקו וכחו הגדול והעצום. הלא ישמעוהו בכל העיגול של מרחק הזה סביב ירושלם. והיו המקומות רבות מאד שומעי קולו. למאות ולאלפים. ולמה לא השמיענו כזאת בזולת ירחו לבדה. הלא דבר הוא. וזה יקשה לכל הדברים הנזכרים בענין זה במשנתנו. <b>הילכך</b> נראה לי. שאין הדבר טבעי. לא מחמת חוזק הקול הגדול ותעצומו. כי לא שייך לומר כן בקול החליל והצלצל. אבל הוא דרך פלא. אמנם המקום ירחו הוא הגורם להשמיע ולהודיע כל האותות הגדולות האלה. בהיותו מקום מקודש שני לירושלם. ראשון לכיבוש הארץ. ושם היה משכן ללהקת בני הנביאים בימי אליהו ואלישע. ולסנהדרין גם אחר החורבן ולחכמים בעלית גוריא (סנהדרין יא"א) גם אחר החורבן. וכבר הפליג גם יוסיפון מגדולת מעלת תהלת המקום ירחו לרה"ק ולק"ה. וכן היה שם קבוץ למעמדות. 
+<b>לבאור </b>פירוש משנה זו קראתי בשם <b>נר תמיד</b> 
+
+Mishnah 9
+
+<b>שתי נרות מזרחיות </b>ע"פ רע"ב האי תנא סבר נרות מזרח ומערב מונחים. <b>עמ"ש</b> בס"ד בקונטרס בנין בית הבחירה פ"ג. <b>ולמ"ד</b> צפון ודרום היו מונחין. צע"ג היכי עביד הטבת חמש נרות. ושתי נרות. ובעזה"י כבר בארנו. דיבר זה היטב הדק בסדר עבודה שלנו בבית אל. יע"ש. 
+<b>שם </b>עביד רובא. <b>ר"ל</b> רובא דאפשר. 
+<b>שם </b>ואע"ג דכתיב בהיטיבו הנרות כו' הכי עדיף שלא להיטיב כ"א נר אחד כו' ולהניח השני שלא להיטיבו עד הערב. <b>אני</b> אינני אומר כן. כי מדוע לא נאמר. שמכל מקום לעולם גם בו מתקיימת מצות הטבה אף בשחר. כי לא ימלט מהיות בו פחם. אחר שדלק כל הלילה. עם שלא כבה בנס. לא יוכרח מזה שלא יעשה פחם בראשו. והיה הכהן הזוכה בו. מטיבו בהסרת הפחם ממנו עכ"פ. 
+<b>וכך </b>אני אומר גם בכל הנרות. הן בחמש שמיטיב תחלה. והן במזרחי. שאם מצאן דולקין בשחר. אינו מכבן. אלא מקיים בהן מצות הטבה. בהסרת הפחם מראשי פתילות. ודיו. שעל שם כך נקראת הטבה בעצם. כמש"ע להלן בס"ד. 
+<b>עיין </b>בפירוש רע"ב. ז"ל ומה שמיטיב חמש של צד מערב תחלה. ולא חמש של צד מזרח. ולבסוף שתים של מערב. ומהם הי"ל להדליק. ולא עביד הכי. משום דכתיב להעלות נר תמיד כו' אמרה תורה קבע נר כו'. <b>ואני</b> אומר. בלא"ה לא קשיא מידי. דאם מצא שתי מזרחיות דולקות. מדוע יכבם. ועל כרחו הוא צריך לעבור עליהן להניחן דולקין. ולדשן המערביות. וכשמצאן שכבו. אומר אני. אין הכי נמי מדשנן תחלה. שלא לעבור על המצוה. <b>ואי</b> קשיא הכי קשיא. הגע בעצמך שלא כבו כולן. הרי מכל מקום מתחיל לדשן מערביות. דבודאי בחד גוונא עביד כל זימנא. ואע"ג דלא אתפרש בהדיא במתניתין. משום דלא שכיחא וסתמא כפירושו. והשתא תקשי כהאי גוונא אמאי קעבר על המצוה. להכי אהני מאי דמסיק. משום כו' אמרה תורה קבע נר כו'. 
+<b>מצאן שכבו מדשנן כו'. </b>לא שהיה נותן פתילה ושמן חדשים כו' שהרי לעולם אין מטיבין שתי מזרחיות אלא לאחר שחיטת התמיד. רע"ב. 
+<b>אומר </b>אני מי יגיד לנו. שאם אירע שכבו. שלא ייטיב ויחזור וייטיב. ובראשונה אינו נותן בה אלא מעט שמן. ואחר דם התמיד. חוזר להיטיב שתי נרות. שנותן בהן שמן כמדתן. ובזה סרו כל תמיהות רשב"א. 
+<b>אולם </b>לברר הדברים כשמלה חדשה. אציג פה השגותי על פירושו של רשב"א בתשובותיו. שהעתיקו תי"ט בקצור. ומימי לא ראיתי דבר זר ומר כמוהו. מה גם לגדול כמותו. אף אם הלך בעקבות רבו הרמב"ן ז"ל. שעוות עליו את הדרך. והילך מה שכתבתי בס"ד על סדר דברי רשב"א בתשובותיו (סימן ש"ט) ואסמוך על המעיין אשר ירצה לעמוד על שרשי הדברים ולירד לעומקן. שיקח ס' תשובות הנ"ל לפניו. אז ישכיל ויבין. כי אין להטריח על המעיין ולהכפיל הדברים. ודרך קצרה בחרתי. 
+<b>ז"ל </b>רשב"א שנינו בתמיד כו'. ואמת כי לפי פשטן של דברים נראה. שהמשנה שבפרק החלו. וברייתא דת"כ. פליגן אמשנה דפרק א"ל הממונה. וכ"כ הרמב"ן ז"ל. ע"ש דרמי מתניתין וברייתא אהדדי. ומשבש לברייתא. וסמי יתה מקמי מתניתין. <b>ואשתמטיתיה.</b> דלאו ברייתא לחוד היא. אלא מתני' ומתני' היא. וכמ"ש רשב"א. ומתוך כך יצא לדון בדבר חדש. אשר כל שומעו ישתאה וישתומם על המראה. ובמחילת כבודם. דהנהו תרי גברי רברבי. כוותייהו דרמב"ן ור"ש תלמידו. טרחי בכדי ואשתבוש. 
+<b>וברירא </b>מילתא טובא דלא קשיא מידי. ואין כאן סתירה כלל. והא דתנן בפ"ג. איירי כשבא להיטיב חמש נרות בתחלה. קתני מצא שתי מזרחיות דולקות. מדשן השאר. הם החמש שמיטיב ראשונה. ומניח אלו השנים דולקין. עד בוא עת הטבתן. אחר דם התמיד כמצותן. לכן כשמצאן שכבו. מדשנן ומדליקן. לפי שאין עכשיו עיקר מצות הטבתן בעצם (רק על פי המקרה שכבו. ומצותן שיהו דולקין עד שתגיע עונת הטבתן העצמית) אח"כ מדשן החמש כמצותן. ומניחן לאלו השנים דולקין. עד אחר דם התמיד. 
+<b>ועסק </b>התנא בסדר תמיד השחר כהלכתו (שהתחיל בו) עד שמגיע להטבת שתי נרות. בפרק ששי. אחר שגמר עבודת התמיד. חזר להטבתן של שתי נרות הנשארות. והוצרך לפרש דינן. ואמר נכנס מצא שני מזרחיים דולקין. מדשן המזרחי. ומניח המערבי דולק. והיינו בזמן שהשכינה שורה בישראל. כמו שכתוב בפירוש שהביא רע"ב בשם ר"ב. והכל ברור בלי גמגום. ולא חלו עליו פקפוקי רשב"א כל עיקר. אבל פירושו של רשב"א רחוק וזר. אין לו מקום ולא ציור בשכל הישר. במחילת כבודו הרב נשתבש מאד בכאן. והפך הענינים. ריחק את הקרוב. וקירב את הרחוק בזרוע. לא ראיתי כהנה לרוע. והנני משיב בעזה"י על כל חלומותיו ודבריו. 
+<b>הנה </b>מה שחשב לבטל דברי הר"מ. בהטבה שהיא הדלקה. אע"פ שאין זה מענין המבוקש בכאן. שאינו אלא לבאר המשניות בלי סתירה. 
+<b>אומר </b>אני. שגם בזה לא אמר כלום. ודעת הר"מ עיקר בעיני. וכך הוא הענין. הטבה האמורה בתורה. אינה אלא הכשר הארת הנרות שידליקו יפה. שהוא הטוב שלהן בודאי. וכן הוא ענין הטוב הראשון האמור בתורה. וירא אלהים את האור כי טוב. וכה"א ומתוק האור וטוב. וכוונת הכתוב בנרות בהיטיבו. הוא התקון (כדברי אונקלוס) והוא שישתדל הכהן המיטיב שיאירו הנרות היטב תמיד. כל היום גם כן. כי מדליקן בערב בתחלה. והולכין ודולקין כל הלילה. עד שנעשה פחם בראשן של פתילות. ומחשיך אור הנרות. שאינו מאיר יפה בבוקר. לפיכך הזהיר הכתוב. שייטיב אותן בבוקר. כדי שיהא אורן מאיר ומבהיק בטוב. כמו בשעת הדלקה. <b>וזה</b> לפי שעל פי הרוב לא כבו בבוקר. אמנם אם כבו. בודאי צריך לדשן ולהיטיב ולהדליק. והדלקה זו בכלל ההטבה. שכל עיקר המכוון בזה. אינו אלא לגרום הארת הנרות היטב כנזכר. <b>ואין</b> סתירה ממה שאמרו בפש"מ מטיבה ומדליקה. כי לפעמים נקראת הפעולה על שם התחלתה והזמנתה. וכמו שעל כרחך אתה אומר בלשון דשון. שהוא בעצם וראשונה מורה על הסרת הדשן בלבד. ואע"פ כן קורא התנא להטבה. שהיא בעצם מלוי שמן ונתינת פתילה חדשה. ג"כ דשון. למה שהוא הכשר ההטבה. הקודם לה בהכרח. על כן יכלול הדשון גם ההטבה. כל שכן לשון הטבה שכל עיקר הוראת המלה. אינו אלא הטבת האורה כנ"ל. שתכלול גם את ההדלקה לפעמים. והכל לפי הענין והמקום. שמוזכר שם הדבר. הנה הוא יורה על אמתת באורו. וזהו שאמרו בהתכלת אי לאו הדלקה מאורתא. הטבה בצפרא מהיכא (ר"ל הטבה המוכרחת) כי הנחתה הראשונה. היא הסרת הפחם. כדי שיאירו הנרות היטב. 
+<b>ותמה </b>על עצמך. אם אפשר לומר בענין אחר. כי אם יעלה על הדעת שאינה אלא נתינת שמן ופתילה חדשים (כי הדישון אינו נכלל בה בעצם) א"כ אדרבה הא לא מקשי מידי הטבה מהיכא. וק"ל. לכן אינה אלא ראיה לסתור. 
+<b>ותו </b>ההיא דפרק שתי מדות נמי קשיא עליה. דכי כבה נר נדשן השמן כו'. ועל כרחך ביום הוא. כשנכנס להיכל בשחר לדשן המנורה. דבלילה ליכא לאוקמה. כי מי הביאו לכהן להיכל בלילה. ששער ההיכל סגור. ואינו נפתח אלא ביום. גם אין שם אדם בלילה. שאסור ליכנס לתוכו ביאה ריקנית. שהיא בארבעים. הרי מכאן ראיה מפורשת לדעת הר"מ. שכל נר שהוא. אם כבה ביום. מיטיבו ומדליקו. ומוכרחים אנו לומר. שכששנה התנא הטבת הנרות. דרך קצרה שנה. וכלל בזה גם ההדלקה וכנזכר. וזה ברור מאד שהביא רשב"א ראיה ועדים לחובתו. ודברי הר"מ בכאן הם דברי אלהים חיים (ועמש"ע בהצעה בב"ח לס"ע דמנחה) ומצאתי און לו עוד. בר"מ פ' אמור (דפח"ב) פקודא לסדרא כהנא בכל יומא בוצין כו'. עד ולאדלקא לון בכל יומא תרין זמנא. 
+<b>ומ"ש </b>עוד. וגם מכאן אנו למדים. שאם מצאן שכבו אינו זקוק להן עד הערב. שאילו כן. היה נותן בהן שמן כדי מדת יום ולילה. שהתורה לא תסמוך על הנס. כו'. ע"כ. 
+<b>גם </b>בזה לא אמר כלום. כי בודאי לא היו בזיכי השמן מחזיקין כי אם חצי לוג. כמדה הראויה להם מערב עד בוקר. ועל כרחך כך הוא. כי בלי ספק היו ממלאין אותן בשמן. ולא נותנין בהן שמן פחות משעורן ומדתן. שאפילו להדיוט אין עושין כן. אלא היו בזיכי הנרות עשוים מכוונים למדת השמן (הוא שאמרו תן לה מדתה. כענין ששנינו בכף דקטורת. וכך היה מדתה) שהוא חצי לוג לכל נר מפני נר מערבי. להראות עדותו. שאם היה מחזיק שמן יותר מהצריך להדלקת הלילה. לא היתה עדותו נכרת. אפילו אם היו מחסרים המדה. כי לא יאמינו הרואים. ויאמרו בודאי מלאו המדה. לפיכך הוא עודנו דולק גם ביום. ועוד שאינו נאה לפחות מן השמן די מלוי הבזך. כנז"ל. על כן בהכרח היה נעשה הנר מכוון למדת חצי לוג. ופשיטא היו הנרות כולן שוין במדתן. לא אחד גדול ואחד קטן. אלא מדה אחת קצב אחד לכולהנה. לכן לא היה אפשר לתת בה שמן. אלא לכדי הדלקת לילה בלבד. ואעפ"כ אירע לפעמים שדלקו גם ביום. אם לפי שנעשה נס בכולן. מחמת חבה יתרה מן השמים (שדלקו יותר מהראוי. עם שבודאי לא דלקו כל כך זמן רב. כמו המערבי) או מחמת הפתילה. שאי אפשר שתהא מכוונת לעולם בשוה. והיתה פעם דקה מפעם אחר. 
+<b>ומ"ש </b>בשאר הנרות אם מצאן דולקין. מניחן דולקין עד הערב. <b>ליתא</b> כי על כרחו צריך הוא להיטיב הנרות בהפסקה. וליכא דפליג בהא. אם לא שנאמר כי די בהסרת הפחם בלבד. כמש"ל שגם זה קרוי הטבה. 
+<b>וכך </b>אני סובר. שאם מצא שיש בהן שמן כדי לדלוק עד הערב. שאירע בהן נס ג"כ. אז ודאי מניחן. ואינו מכבן. אבל זקוק הוא מכל מקום לחלק ההטבה כדינה והלכתה. דלא סגי בלאו הכי. 
+<b>ומ"ש </b>ואם מצאן שכבו. מדשן כו' ונותן לתוכן שמן כו' וזוהי הטבתן. <b>כבר</b> אמרנו והוכחנו בבירור שטעות הוא בידו. אלא צריך להדליקן ג"כ. <b>גם</b> מן הספרי אין לו ראיה מכרחת. כי יל"פ שומעני שיהו דולקין לעולם. שצריך עכ"פ שיהיו הנרות עשויות למדת יום ולילה. באופן שידליקו לעולם כל הלילה וכל היום. או שמא יכול הבטיחה התורה הנס והעדות בכל הנרות. כמו בנר מערבי. לכך נאמר מערב. עד בוקר. יכול יכבם אם דלקו ביום. מחמת שנעשה בהם נס. או בטבע כנ"ל. ת"ל כו'. 
+<b>לומר </b>שאין צריך לכבותן כל זמן שיוכלו להאיר היטב. ותספיק להם הסרת הפחם. להיטיבן בבוקר כחמור. חוץ מנר המערבי. שבו היתה ההבטחה. שיאיר תמיד יום ולילה בלי הפסק. שלא יכבה כל זמן ששכינה שרויה בישראל. 
+<b>ומש"ע </b>ונ"ל שסמך הרב על מ"ש בפרק שת"מ. נר שכבה נדשן השמן כו'. כו' כיצד עושה כו'. <b>כן</b> אני אומר. ודאי שעל זה סמך. והוא עד אמת ונאמן. וכמ"ש עכשיו הרשב"א עצמו. והוסיף שמן מבושם בנר ההוכחה. וטוב טעם להכריח שטת הר"מ. ועל מה זה נטה ממנה. ודחק עצמו להעמיד אותה שמועה בשתי מזרחיות. מי ישמע לו לדבר הזה. שאינו במשמע כלל. והדברים ברורים כמשמעם. 
+<b>ואמנם </b>מ"ש בשתי מזרחיות שצריכין לידלק לעולם. <b>במ"כ</b> נשתבש מאד כמש"ל. 
+<b>מה </b>שחשב להסתייע מלשון העלאה דבין הערבים והטבה בבוקר. כבר זכרנו למעלה. שאין מזה סיוע. כי ההעלאה שהיא הדלקה ודאי. הכרחית היא בערב. ובבוקר אינה הכרחית. אלא להטבה הוא צריך על כל פנים. שכולל תקון הנרות שיאירו יפה. אם ע"י הסרת הפחם בלבד. או הדלקה מחדש. הכל אחד. קרוי הטבה. אלא לפי שבבוקר. הדלקה ממש אפשרית. לא מחויבת. שאם מצאן דולקין מניחן. לפיכך נשתמש בשם הטבה בבוקר. מכל מקום אינה אלא הארה דווקא. 
+<b>ומ"ש </b>בפירוש אותה ששנינו מצא שני מזרחיים דולקות. שלפי שאין השני מערבי אלא בהצטרפות הראשון. ע"כ צריך שיהא גם המזרחי דולק תמיד. <b>זה</b> הבל נגלה. ואיני יודע מה הכריחו לבקש לו דרך עקלתון. חוץ לכבודו. בהיות הדרך הישרה כבושה לפניו. כי אי אפשר בענין אחר. אלא להניח שתי מזרחיות דולקין. כדי להפסיק בהטבה כהלכת'. ולקיים הטבת שתי הנרות לעצמן. לא כולן בפעם אחת. 
+<b>ומ"ש </b>וה"ה לכל השאר כו' אינו מדשן. <b>אינו</b> כן. אלא ודאי לעולם צריך לדשן על כל פנים. והוא הסרת הדשן כנ"ל. דלא סגי בלא"ה. לחלקן לשתים. <b>וששנינו</b> מניח אלו דולקין. היינו בלי שידשן ויסיר דשנן. אלא מניחן דולקין כמו שהן. בלי שום תקון. עד אחר דם התמיד. אז מדשנן או מטיבן. כפי הצריך להם כנ"ל. <b>וכל</b> זה. לפי שצריך שתהא הפסקה משמשת. בין הטבת חמש נרות. להטבת שתי נרות. ובין שתהא ההטבה דשון בלבד. או שיצטרך לתת שמן ופתילות חדשים ולהדליקן. הכל אחד. מכל מקום ההפסקה במקומה עומדת. ואינה מתבטלת בשום אופן. דהילכתא גמירי לה. 
+<b>מש"ע </b>משום סיפא נקטיה כו' משא"כ בשאר לפי שאינו זקוק להן להדלקה. 
+<b>כבר </b>ראית שאין לו על מה שיסמוך. גם מסברא אינו נראה כלל. שאם מצא קצתן של נרות דולקין. וקצתן כבוים. שיניח אלו ואלו כמו שמצאן. נמצאו לפעמים דלוקין וכבוין. מעורבין אלו באלו. ואין הדעת נותן שיניחום כך. השתא לפני מלך ב"ו אין עושין כן. עאכ"ו לפני מלך הכבוד. שאין זה נאה. <b>לכן</b> מה שמפרש משנתנו לצדדין קתני. אין לו טעם. 
+<b>ומש"ע </b>ומ"מ תנא דהכא פליג אתנא דסדר יומא דאילו כו'. אדרבה תחלה הי"ל לדשן השאר. <b>במ"כ</b> נתבלבל מאד. וכבר תבין ממה שכתבתי למעלה. ששגגה גדולה היא בידו. אבל אי אפשר בענין אחר. 
+<b>ולכן </b>מה שכתב דבר בדוי. דלתנא דתמיד משמע. דלא מפסיקין בשום עבודה בין הטבה להטבה. וחשב לתת טעם לפגם אליבא דר"ל. 
+<b>אין </b>מהצורך להשיב על זה. שהוא דלא כמאן. ועל החלוקין אנו מצטערים. חלילה להוסיף מחלוקת חדש. בין מתניתין דתמיד לדסדר יומא. מה שלא עלה על דעת בעל התלמוד. <b>והבל</b> אחד מושך הבל אחר עמו. שרצה לומר עוד. א"נ דילמא ס"ל הטבת שתי נרות קודמת להטבת חמש. <b>באמת</b> בושני מדברים הללו. והנה הכל הבל ורעות רוח. 
+<b>והאחרון </b>הכביד. מש"ע לבדות פירוש זר ומבולבל מאד. במתניתין דפרק החלו עולין כו'. דמוקי לה בהטבה דערב. <b>פליאה</b> נשגבה על נר ישראל. כרשב"א בדורו שיכשל בשגיאות רבות ונפלאות כאלה. אילמלא ניתנו בדפוס. לא יאומנו כי יסופרו על תלמיד קטן. במ"כ הרב חריפא סכינא מפסקא למתניתין בתרתי. אינו אינש דעלמא אמרה. אמינא ליה מאן הא דלא חש לקמחיה. אכתי לא שלימא לה סדרא דעבודת השחר. דבה עסיק וקאי. וקפסיק ברישא לכולהו מילי דתמיד של שחר. כדקתני החלו עולים כו'. דסיומא דסדר עבודת השחר הוא. מאי איריא דשביק לה. ונסיב לשל ערב. <b>ותו</b> אטו בהא אתחיל בה בערב. הרי כאן ראש בלא רגל. ורגל בלא ראש. מי שמע כזאת. וכל זה בלי צורך כלל וכלל. שהדבר ברור דסדר עבודה דתמיד של שחר נקיט ואתי. והשתא קפריש היכי עביד בשתי נרות. שהניחן דולקין לפני דם התמיד. ואכתי לא עביד להו הטבה. היינו דקאמר האידנא אחר הקרבת התמיד. מי שזכה בדשון מנורה. נכנס מצא שתי מזרחיות. 
+<b>אלא </b>הכא במאי עסקינן. בהטבת שתי נרות דשחר. שאחר גמר עבודת התמיד שהפסיק בין הנרות. חזר להטבה זו השנית. וקמפרש. שאם מצאן דולקין עדיין. מדשן המזרחי מכל מקום. מפני שאין סומכין בו על הנס. שידליק וילך כל היום. שלא הובטח נס העדות אלא במערבי בלבד. לפיכך מדשן למזרחי. וסתמו כפירושו שמדליקו גם כן. כמו שכתבתי לעיל. שהתנא אוחז דרך קצרה. רצוני לומר תחלת התקון והכל בכלל. אבל המערבי מניחו דולק כמו שהוא. כי בו סומכין ודאי על הנס שיבוא על כל פנים. דמעיקרא בזמן הנס איירי תנא. 
+<b>ומסיים </b>שממנו מדליק כו'. טעמא דמילתא הוא. מה טעם סומכין במערבי על הנס. מפני שהוא העיקר. שהוקבע להתחיל בו. ולסיים בו. ובין הערבים מתחיל ההדלקה ממנו. והוא האחרון בדשון. 
+<b>ואם </b>נפשך לומר. דמיירי בהטבה דערב נמי באגב. פריש הכי. מעיקרא נסיב תנא דידן הטבת שתי הנרות דשחר. עד שממנו היה מדליק את המנורה בין הערבים. הכל כמו שפירשנו. אח"כ חזר לשל בין הערבים. כאומר עד כאן עסקנו בשל שחר. אכן בין הערבים כבר מצאו שכבה לעולם בכל זמן. לפיכך מדליקו ממזבח העולה. וזה עולה כהוגן. <b>אבל</b> אין צורך לכך. משום דסיפא כשפסק הנס איירי. בין כך או כך. אין כאן סתירה בין המשניות. <b>ואין</b> להאריך עוד. שכבר הכל מבואר היטב. שבחנם טרח רשב"א והפליג לדרך רחוקה ודחוקה. וכל דקדוקיו מיושבים היטב. על פי דרכנו הנ"ל. שהוא דרך רבינו ברוך שהעתיקו רע"ב. והוא המחוור עם מה שתקננו בס"ד. 
+<b>ומ"ש </b>השואל שנית. והודה לו הרשב"א במקצת. שלהעמידה בכבתה בלילה אפשר לו. 
+<b>כבר </b>ראית שאי אפשר לשמעו. <b>אך</b> מה שהוסיף בתשובתו הזאת השנית. לדרוש הלשון ששנינו בין הערבים. משמש שני ענינים. נדרש לפניו ולאחריו. <b>לא</b> הוסיף ולא חידש. אלא תימה על תימה. וזרות כפול ומכופל וכל זה למה. 
+<b>אחר </b>שעזרני הי"ת להשיב על כל דברי רשב"א בסימן ש"מ מתשובותיו. אבוא להשיב ידי כבוצר על סלסלות. לעיין במה שכתב עוד הרב מזה בסימן מ"ט (שהוא אחרונה כדברי תי"ט) לראות אם נשארו בו עוללות. כנוקף זית זך כתית למאור נר תמיד להעלות. 
+<b>מ"ש </b>שמא תנא דתמיד סבר דלא מפסקינן העבודה כלל. וסבר כר"י. <b>מפני</b> שהוקשה לו מה שמקדים הטבת שתי נרות כו'. <b>דבר</b> זה אינו. טעות הוא בידו. כמש"ל בס"ד. <b>ומ"ש</b> וראיתך ממערכה דאביי לא צדקת בה כו'. 
+<b>אומר </b>אני צדקה ממנו. דלא מסתבר למימר אדמפליג במידי אחרינא. פליג נמי בהא והא חזינן לרבנן ואבא שאול דפליגי נמי. מודו מיהת בהפסקה. ומי יקבל ממנו את זאת. לחדש מחלוקת שלא עלה על דעת אדם מעולם ועל החלוקין אנו מצטערין. <b>ומ"ש</b> להוכיח סברתו מן המקשה. שלא היה סבור שיהא מפסיק נרות בעבודה. 
+<b>פליאה </b>דעת ממני שיאמר אדם גדול כדבר הזה אשר אין לו שחר. פשיטא כל סתם מקשן ע"ה. ואין הכי נמי מיטעי קטעי אוף הכא. ולא ידע לפרושי מידי. וקשיין ליה מתנייתי. <b>ואדדחיק</b> רשב"א נפשיה לעיונא פילא בקופא דמחטא. לידוק מסוגיא דפרק א"ל הממונה דיומא. דקושטא ודאי הכי הוא. דלא אפשר בלא הפסקה לר"י מיהא. מדקבעי ר"פ למימר דנקדום דם התמיד להטבת חמש. ואהדר ליה אביי. א"ה אפסוקי במאי מפסקת להו. ואי איתא לימא ליה ר"פ. מאי קושיא. דילמא א"ש לית ליה הפסקה כלל. וקם ליה בשטת תנא דסדר תמיד. ומדלא אסיק ר"פ אדעתיה. לאותביה מידי מהא. שמע מנה ליתא לגמרי. ולא ס"ד דלבטלה הפסקה כלל אליבא מאן דהו. ומני מתניתין דתמיד. <b>מ"ש</b> עוד אמרתי דילמא ס"ל הטבת שתי נרות קודמת לחמש כו' ואיזו קושיא סותרת זה. 
+<b>ודאי </b>אין צורך לקושיא. כי הוא דבר בטל מאליו וסתור מעצמו. <b>ומה</b> שהאריך להוכיח סתירת דעת החכם השואל. שאין הפסקה בשל ערב. 
+<b>באמת </b>כך אני סבור. שאין חלוק בין שחר לערב בזה. משום דסתם לן רבי. ושתק נמי האי תלמודא. ולא אשתמיט לאשמועינן בשום דוכתא כה"ג. ואין לחדש דבר מעתה. ולבדות מלבנו חלוק שלא נזכר עד עתה. ואתי שפיר נמי אליבא דר"ל. <b>אלא</b> מיהא. אי אזלינן בתר טעמא דר"י משמע ודאי ממילא. דליתא להפסקה אלא בבוקר. היכא דגלי קרא. וכל מה שהרבה והפציר הרשב"א לדחות דברי השואל. בגילא דחיטתא לא מידחו. ויש בהן טעם לשבח. ובדברי רשב"א לא מצאתי טעם כל עיקר. <b>ואיך</b> שיהא אינו נמלט מתמיהא. דאזיל בתר איפכא. דבשחר דבהדיא אתמר אליבא דכ"ע. דאיכא הפסקה ודאי. ודלא אפשר בלאו הכי. <b>חידש</b> לנו סברא בדויה. לומר דתנא דתמיד לא סבר לה. <b>וקמהדר</b> אשינויי דחיקי. לאוקמה דלא כמאן. ומפיק נפשיה לבר מהילכתא. לסתור ולא לקיים דברי חכמים. <b>ובשל</b> ערב דלא אדכר כלל. פשיטא ליה דאית ליה לתנא דתמיד הפסקה. 
+<b>ומהדר </b>אפירכי ודחויי. במילי דכדי. דלא עבידי לתרוצי סוגיא. 
+<b>שוב </b>טרח מאד נסתור דעת החכם השואל. שהיה סבור שאין הפסקה בנרות דערב. וחשב להוכיח זה. ממשנה דקטורת של בין הערבים היתה קרבה בין איברים לנסכים. וקשיא ליה להשואל נסכים אימת עביד להו. ופשיט ע"כ מקמי נרות. דאי באמצע. הפסקה בשתי עבודות מי איכא. אלא ודאי מקמי נרות. והנה הקטורת קודמת להן. א"כ אין הקטורת בין הנרות. <b>ר"ל</b> משום דליכא למימר נסכים בתר נרות. דהאמרינן אין לך עבודה כשרה מערב עד בוקר אלא זו בלבד. והפסקה בשתי עבודות ליכא לדעתו. נמצא שאין הפסקה בנרות דערב כלל. <b>ולזה</b> האריך רשב"א בתשובות חבילות. שאין דעת השואל צודקת. והראשונה יפה השיב. שא"כ אין הקטורת סמוך להעלאה כלל <b>אבל</b> מש"ע. וא"ת אם נסכים אחר שתי נרות. א"כ מצינו עבודה שכשרה מערב עד בוקר חוץ מזו. <b>ומשני</b> אנן בעבודת יום קאמרינן. <b>ולא</b> סלקא ליה שפיר דהא נסכים הבאים עם הזבח. אינן קרבין אלא ביום. 
+<b>א"כ </b>עד השתא בכדי טרח מר. <b>וכ"ע</b> אלא אני סבור. שאפילו את"ל שהנסכים באין אחר הקטורת וקודם שתי נרות. אין אני קורא כאן הפסקת שתי עבודות. שאין הנסכים עבודה שלמה בפ"ע. אלא חלק מחלקי התמיד. <b>ואין</b> ממש בדברים הללו. כי מדוע לא יחשבו נסכים עבודה בפ"ע. הלא זה זבח. וזו מנחה. ודאי קרבנות חלוקין לגמרי הן. אע"פ שהן עכשיו באין עם הזבח. א"כ מאי בצירותייהו מקטורת הבאה אצל הזבח בסמוך לו. לפני הנסכים. ואעפ"כ אינה נחשבת חלק. אלא עבודה לעצמה ומפסקת. א"כ נסכים ודאי לא גריעי מנה בהא. והויא לה הפסקה בשתי עבודות. 
+<b>איברא </b>הני תרי גברי רברבי. אשתמיט להו גמרא דפרק תמיד נשחט דמסקינן פסח אחר נרות. ואע"ג דכתיב אותו. ההוא למעוטי עבודה שבפנים. דהיינו קטורת. <b>א"ה</b> לעולם אימא לך נסכים אחר נרות. וכסדרן בשחר. דנסכים מאוחרים לנרות. הכי נמי בערב. מצותן אחר הנרות. כיון דעבודת חוץ נינהו. כפסח. ואין לחדש דבר זר מעתה. וכל זה. למאי דסבר השואל. שאי אפשר להפסיק בשתי עבודות. 
+<b>אבל </b>עם היות שיש לו הודאת רשב"א בזה. כאילו הוא דבר פסוק. שלא תהא הפסקה אלא בעבודה אחת. ולפיכך הטריח עצמו מאד. לעשות נסכים חלק מן התמיד. שהוא דבר בטל מאיליו. כנ"ל. אמנם אני אומר. כל הטורח הזה למה. מנין לנו זה. וכי מה בכך. אם שתי עבודות מפסיקות. והיכן נזכר דבר זה שלא תפסיק יותר מעבודה אחת. ואם בשחר לא היתה מפסקת יותר מעבודה אחת. ההיא משום דלא אפשר. למר כדאית ליה. דם קודם לנרות. משום דמכפר עדיף. ליתא אלא קטורת לחודה. ולמר נרות קודמות לדם. דשרי בבוקר. חד דגזירי עצים להטבת חמש. ומפרש קרא דבהיטיבו יקטירנה. כסדרו דווקא. משו"ה מסתייה להפסקה בעבודה אחת. דליכא לאשכוחי טפי (אע"ג דאי הוה אפשר לאפסוקי בתרתי ואפילו בתלתא. טפי עדיף) משא"כ בין הערבים. דאיכא לאפסוקי לנרות בשתי עבודות. דילמא הני עדיף. 
+<b>ותדע </b>על כרחך לשטת רשב"א. לית לן בה. אדרבה לא אפשר בבציר משתי עבודות להפסקה דערב. דהא ס"ל דבדם מפסיק להו. נמי בשחר אליבא דא"ש. והא ע"כ קטורת נמי מפסקא. דבערב מודה א"ש. דמקטיר אח"כ מיטיב. משום דכתיב אותו. כדאיתא. אי הכי ודאי לא סגי בלא הפסקת שתי עבודות גמורות שלמות בפ"ע והיכי מתרץ לה הרשב"א. <b>אלא</b> מאי אית לך למימר בבציר מעבודה אחת לא סגי להפסקה. אבל טפי שפיר דמי. ואפילו טובא מעלי. אדרבה הכי עדיף. להיות ההפסקה נכרת. הא בהדיא. דמדויל ידיה משתלים הרשב"א. שלא היה לו להודות להנחת השואל. שבדה דבר מלבו. מה שאין לו שורש וענף. ואין צורך לדחותו בגילא דחיטתא. דממילא נפיל יסודו שבנה עליו. 
+<b>אבל </b>אנו. עם שדעתנו נוטה לקיים ההפסק'. גם בשל ערב כדינה. שלא לחלוק עלינו את השוין (וכן קבענו בסדר עבודה שלנו. ויעוין שם. שהוספתי לקח טוב בס"ד) <b>אבל</b> לא לבדות דבר חדש. להקדים גם נסכים לשתי נרות. כדעת רשב"א. דס"ל הבערה דערב לחלק יצאה גם בזו. לא שמיע לי ולא ס"ל כוותיה. אני לקיים דברי חכמים באתי. לא להוסיף חלוק ושינוי מדעתי. 
+<b>ומה </b>שהתעצם לעורר מדנים על הפירוש שמצא השואל והנאהו. ואמר ראה כמה מן התמיהות יש בפירוש זה. אם בשל שחר קאמר שמדשן את המזרחי. כלומר שמכבהו כו'. א"כ איך תלה טעם הנחת המערבי דולק כו'. <b>כבר</b> השבתי על זה. <b>ומ"ש</b> ועוד כשמצא את המזרחי שכבה. למה מדשנו ומדליקו כו' ואם מפני שתהא ההפסקה נכרת. אין אלו אלא דברי תמה. וכי עמידת הנר דולק מגלה על ההפסקה. אדרבה היה יותר חיוב ההפסקה (כצ"ל) ניכר כשהיה הוא כבה כאותן החמשה. ועכ"ז מסלק ידו ממנו כו'. כי היוצא ורואה כו' סבור. <b>במ"כ</b> פטומי מילי נינהו. וכי מה היכר יש בין כבוי לכבוי. אך בין דולק לכבוי. יש היכר. כמו בין אור לחושך. על כן גנאי להאריך בכך. 
+<b>מלבד </b>שנטפל בדבר שאין לו עיקר כלל. וכי מי הוא הרואה שיחוש לו. כי לא נכנס עמו אלא המדשן מזבח. שנטל הטני והשתחוה ויצא. ולא שהה שם לראות תקון הנרות. <b>ואם</b> ת"ל שעיין אחר המדשן לראות מעשיו כל מה שיוכל עודנו שם. אין לחוש לטעותו. כי הוא יודע ומכיר ובקי בעבודה בלי ספק. 
+<b>מש"ע </b>ועוד אם אינו מדליקו אלא מחמת הכר זה אדרבה לא היה לו לדשנו עדיין. אלא ידליקנו באותו שמן ישן ובאותה פתילה ישנה כו'. <b>לא</b> ידענא מאי קאמר מר. כי אם היה בו שמן בנר. לא היה כבה. 
+<b>ועוד </b>הרי אמרו נדשן השמן נדשנה פתילה ונפסלו. שאינן ראוים עוד להדלקה. אלא על כרחו צריך הוא לשמן ופתילה חדשים. וכמ"ש כבר באורך. 
+<b>מש"ע </b>ועוד אם אתה אומר כן. נמצא מדליק את המזרחי לערב בפתילה ושמן ישנים. 
+<b>מנין </b>לו לומר כן. ומי הזקיקו לכך. <b>אני</b> אומר לערב נותן שמן ופתילה חדשים. ואפילו בכל פעם ביום. כשכבה במקרה וצריך להדליק. אי אפשר בישן. כל שכן בערב. שהוא זמן העלאה של תורה. צריך לומר כן. <b>לכן</b> מש"ע. ועוד הרי שחסרה המדה לערב כו'. <b>הם</b> דברים מחוסרי הבנה. כי פשיטא חוזר ומדשן לערב כל הנרות. ומיטיבן ומדליקן. והני מילי מרפסן איגרי. 
+<b>מ"ש </b>ועוד שכשמצאן שכבו מדשן את השנים בתחלה. ואלו דשון החמשה צריכין לעשות תחלה. <b>כבר</b> הושב. ובחנם נדחק בעבורה. 
+<b>ושכתב </b>עוד. ועוד שיש תמה במ"ש בעל הפירוש הזה שאף כשהיו הנרות דולקין מכבן כו'. <b>באמת</b> אין צורך לומר כן. ובלאו הכי ניחא כדפרישית בס"ד. <b>מש"ע</b> ומ"ש במנחות נר שכבתה נדשן שמן כו' ופרשת בנרות של לילה. כבר ראית בתשובתי. שאני דחיתי אותו פירוש. מפני שאין נראה שיהא צריך להיטיב כו'. אלא חוזר ומדליקו באותו שמן כו'. <b>כבר</b> הושג. 
+<b>כתב </b>עוד. עוד דבר מתמיה ראיתי במ"ש כו' עד פתחת בתרתי. וסיימת בחדא כו' והנה זה מעורבב. <b>ואני</b> אומר. אין כאן ערבוב כלל. ואינו מבטל את השורה. כי לעולם שני הנרות צריכין דשון ודאי. הא כדאיתא והא כדאיתא. 
+<b>מזרחי </b>מדשן לגמרי. שאפילו לא כבה. מכבהו. מפני שעתיד ליכבות מיד. לפי שאין הנס מצוי בו. והעומד לכבות ככבוי דמי. ועכשיו היא מצות הטבתו. ואין נכנסין בכל שעה להיכל (שאפילו כ"ג עובר על ביאה ריקנית. משום ואל יבוא בכל עת אל הקודש) כל שכן אם כבר כבה. שצריך דשון הטבה והדלקה. וכנ"ל. <b>אבל</b> המערבי שמצאו דולק. מניחו דולק. מפני שבו היה הנס. מכל מקום מתקיימת בו ג"כ מצות ההטבה. ע"י הסרת הפחם שבראשו. כדי שיאיר היטב. שהיא הטבה האמורה בתורה. בעצם וראשונה. וכמש"ל בס"ד. והנה הכל מתוקן ומתובל בטוב טעם. 
+<b>ובעל </b>הפירוש אמנם נדחק בחנם. כי לעולם היתה מתקיימת גם הטבת שתי הנרות. אפילו בזמן הנס. כל שכן אחר שפסק הנס. 
+<b>עוד </b>כתב. עוד כתבת שנתקשה בעיני בעל הפירוש מ"ש מדשן המזרחי כו'. ואנן שתי נרות בעינן כו' ותירץ שהמשנה נאמרת כל זמן שהיה של מערבי קיים אבל כשאינו קיים. מדשן שניהם כו'. ואין אלא דברי נביאות כו'. עד זה דבר שאין השכל מודה לו. ולא הדעת מקבלו. <b>ואני</b> אומר. בודאי כך הן באמת דברי נביאות. מאותן שתלמיד ותיק עתיד לחדש. ברית הן הן הדברים שנאמרו למשה בסיני. <b>ותמה</b> על הרשב"א שמגבב דברים ומביא עלינו. הלא דעת שפתי התנא ברור מללו בשתי המשניות בשוה. ברישא איירי בשעת הנס. והדר נסיב שלא בשעת הנס. וזה דבר מיושב ונכנס באוזן השומעת. אבל שטת הרשב"א אין לה תפיסה בשכל ולא מתקבל כלל בדעת. 
+<b>מש"ע </b>מאי מצאו כו'. היה לו לומר מצאן שכבו כמ"ש בפ"א. <b>לק"מ</b> דבפרק ראשון דשניהן שוין (בין בזמן הנס. בין אח"כ) בדשון והדלקה. קתני מצאן. <b>איברא</b> באידך פרקא. דאפילו בזמן הנס אין שניהן שוין. שאע"פ שמצאן דולקין. מדשן המזרחי. ואינו מניח דולק אלא מערבי בלבד. שפיר מיתני ליה מצאו למערבי שכבה ג"כ. מדשנו כו'. דמניה סליק. ופשיטא דה"ה למזרחי. <b>אלא</b> דלא אצטריך ליה. דהא אפילו לא כבה. מכבהו ומדשנו. אלא מערבי אצטריכא ליה. דביה קאי. ולבעל הפירוש הנ"ל. בלא"ה לא מצי למתני מצאן שכבו. דלא מיתני ליה מדליקן בתר הכי. דלית ליה הדלקה במזרחי האידנא <b>ברם</b> לדידי איתה לעולם. אפ"ה ניחא כדפרישית. 
+<b>מש"ע </b>ובהדיא הו"ל למתני. שלא בזמן הנס כו' <b>הם</b> דברים של מה בכך. ואי דייקינן כולי האי. לא תנינן. אטו הא לחוד צריך לפרושי במשנה. 
+<b>ומש"ע </b>ולמה מכבה דילמא חזר הנס. <b>יש</b> להשיב שזה ניכר מיד בנר. אם כבר כלה השמן. בידוע שבטל הנס. ואם לאו. בודאי אינו מכבהו. ואומר אני שמניחו דולק לעולם. כשמוצא הנר מלא שמן. <b>אבל</b> כשרואה שכלה השמן והלך לו בהדלקה אז ודאי רואין אותו כאילו כבוי כבר. ואין ממתינין לו עד שיכבה מאליו. שהרי אין נכנסין להיכל בכל שעה שירצה הכהן. אלא בשעת עבודה בלבד. וכמש"ל בס"ד. <b>ובזה</b> נסתלק כל מה שערער הרשב"א. ונתבטל פירושו מעיקרו. 
+<b>מש"ע </b>אני אומר שבשחר מניח הכוז כו' (מ"ש בתשו' גם בערב מערכת. נ"נ שצ"ל מקטורת וק"ל) <b>כל</b> דבריו בכאן מבולבלים תכלית הבלבול. במ"כ מעוות עלינו את השמועות הישרות. וכל המשנה על הסדר שנויה. ואין הענין סובל כלל מה שרצה. ויטול מה שחדש. להפך ולסרס בלי שום צורך כלל. גם הכוז אינו עשוי לשמן הנקי. אלא לשמן השריפה ופתילות הישנות. וכמ"ש כל המפרשים. <b>ומ"ש</b> ותדע לך כו'. וכי ליכנס שניה כו' הוא צריך. <b>ודאי</b> צריך וצריך. משום הדרת מלך. טובים השנים. 
+<b>ומ"ש </b>אלא שלעולם שני אלו מקדמין. 
+<b>זה </b>נעדר הבנה. והמשנה פשוטה כלשונה. 
+<b>ברוך </b>המאיר במו אופל. דברי קונטרס הלז עיינתי וכתבתי בימים שהייתי כלוא בביתי בחצר המטרה (לחץ בלב אויבי. לא הסחתי דעתי מאומנותי ולא יצא בשביל כך מלבי) עד אשר ירא ה' וירב ריבי. על אודות בית יהונתן הסופר (קמיעות) כי אותו שמו לבית הכלא לבא בדבר ה' מחשבות ערומים מפר. גומץ חופר. גם כי אשב בחושך ה' אור לי. כי אתה תאיר נרי. וה' יגיה חשכי. לזאת שם עולם אתן לו. הראוי ונאה לו. 
+<b>נר תמיד </b>שאין לו הפסק. אור לא נעדר היפה לבדיקת חמץ ולבער שאור. כי נר מצוה ותורה אור. השבח והתהלה לאדיר ונאור. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ראשו לדרום ופניו למערב </b>השוחט עוקם את ראשו כו'. הכי מוקמינן לההיא דתנן פ"ג דיומא. 
+<b>אברא </b>למ"ש המפרש כאן. אין צורך לומר כן. אלא התם בפר שעומד בין האולם ולמזבח. נמצא זנבו לצד מזבח. ואינו דרך כבוד. מה גם שמא ירביץ גללים. <b>ברם</b> כבש התמיד. בצפון קאי ליה. אינו צריך עקימה. רק שיהא צוארו שהוא בית שחיטתו למערב. וראשו מושכב פשוט מתוח פונה לדרום. אלא שערפו לצד מזרח. וצוארו פונה לצד שכינה. <b>ודילמא</b> היינו נמי עוקם את ראשו דהתם בפר. אינה אלא הפיכת צואר למערב בלבד. והכא והתם חדא מילתא היא. 
+<b>על טבעת שניה </b>עתי"ט שהביא מ"ש סמ"ג בטעם הדבר. שלא יאפינו כתלי ההיכל והאולם. 
+<b>לא </b>הבינותי זה כלל. כי מה ענין כתלי היכל ואולם. לעכב זריחת השמש בבוקר. ולהאפיל על מכבש הנשחט אז בצפון העזרה סמוך למערב. ואמנם על של בין הערבים. ודאי מאפילים המה גם בעד טבעת שניה. של אותה קרן מזרחית. 
+<b>בא לו כו'. </b>עתי"ט ז"ל ובגמרא דיומא פריך כו'. <b>איברא</b> כל ההוא שקלא וטריא. אליבא דר"ש איש המצפה. אסיק לה תלמודא. עמ"ש שם בחי"ג בס"ד. ברם לתנא דידן לא צריכנא להא. דודאי מאי דסמיך ליה עביד ברישא. דאל"ה. הויא לה העברה על המצוה. כ"ש אי עסקינן דשחיט במזרח כנגד הפתח. כמ"ש תו' שם. <b>אבל</b> זה אי אפשר מפני הטבעות. 
+<b>נותן מזרחה צפונה </b>תחלה. אחר ששחט תמיד של שחר. לרע"ב. <b>וא"צ</b> לומר בשל ערב. דהתם קאי. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>לא היה שובר את הרגל </b>עתי"ט שהעתיק לשון המפרש. עד לפי שאותו הרגל נקוב ברגל אחר. נ"ל שצ"ל תחוב ברגל אחר. 
+<b>התר את הכרעים </b>עתי"ט. עד ולכך יתכן לומר דהירכים עד מקום הכריעה קורא כרעים <b>ואינו</b> לשון מדויק. כי הירך הוא פרק עליון של רגל. אולי צריך להגיה לשון תי"ט. וצ"ל דהברכים עד מקום הכריעה כו'. והיא ארכובה התחתונה. <b>ובס"ע</b> נמשכתי אחר לשונו זה. <b>ושוב</b> דקדקתי יותר וראיתי שאינו נכון. משו"ה הדרנא בי. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>ואצבע הכבד</b> נראה שהוא החלק הקטן של כבד. המתפרד ממנו כמו בוהן של יד. 
+<b>נקב את החזה</b> בלי שום צלעות. וזה החזה אינו כחזה דשלמים הנתן לכהנים. עפא"ט (דמה"א). 
+<b>מחצי כבש ולמטה במערבו </b>לענין מ"ש רע"ב אבל בשבתות כו' <b>עמ"ש</b> בס"ד שלהי שקלים. ובהקדמת ס"ע דמוסף שבת. בבית האלהי. 
+<b>וירדו </b>מהכבש. 
+<b>ללשכת הגזית </b>עיין שלהי מדות. ולדברי רש"י פ"ב דיומא. היתה בנויה בגובה. <b>ומה</b> שלא קראו וברכו והתפללו בעזרה עצמה. שבה עומדים עכשיו לפני ה'. <b>נ"ל</b> הטעם משם דדחיקא להו עזרה. שהיא מלאה מישראל וכהנים. העוסקים בצרכי מזבח ומקדש. דאוושי טובא. וק"ש ותפלה בעו כוונה. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>דומה לתרקב גדול</b> עתי"ט קורהו גדול בערך הדמיון כו'. <b>עמש"ל</b> פ"ג מ"ו. שאין צורך לדחוק כך. וכאן יתפרש בטוב. שנראה גדול. מחמת היותו רחב וקצר. כדי שיחזיק בתוכו הבזך בריוח. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ושלשה דברים היתה משמשת </b>נראה שכל אלה השלשה דברים. היו נעשין בפעם אחת. כי בשמיעת קול המגרפה שנעשית עכשיו. כשהגיעו אלו בין האולם. אז כהנים רצים להשתחות ולוים לדבר בשיר. כי סמוכים היו עושים קטורת ואיברים ושיר הנסוך. יבאתה שעה עצמה. היו ג"כ מעמידין את הטמאים בש"מ. מחמת שלא היו נכנסין לעבודה. כאחיהם. וכל עבודת התמיד בשעה אחת היתה נעשית. כדתנן ר"פ תמיד נשחט. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שממנו מדליק המנורה בין הערבים </b>כל זה הלשון הוא מאמר אחד נקשר. <b>כך</b> הוא העקר. אע"פ שכבר הסברתי פנים קצת גם להבנת הרשב"א. שבין הערבים נמשך למטה אל מצאו שכבה. עפ"ג בקונטרס <b>נר תמיד</b> שבארתי הענין כל צרכו בעזה"י. ודחיתי שטת הרשב"א. והשכותי מעלי תלונת התי"ט. שהלך לו בדרך רשב"א. כסבור שאינו רשאי לנטות ממנה. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>ורדדן </b>כרע"ב ולא היה רדוד גחלים ביוה"כ. <b>צ"ע</b> מנליה הא. ואי מסברא. הא ודאי אפכא מסתברא. שבי"כ היה הצורך יותר גדול לרדוד. מאחר שהגחלים מונחים במחתה. ואם היו צבורים בה כגל משופע. הלא היו מתפזרים הגחלים עם הקטורת. ונשפכים יחד ונופלים לארץ. אמנם ודאי לא היה אפשר אז לעשות רדוד גחלים בפנים. שבמחתה היה מקטיר. ובכף מלא קטורת שבידו השמאלית. אי אפשר לו לעשותה. <b>אלא</b> שעדיין אני אומר מתחלה כשחתה הגחלים ובשעה שהניח המחתה על הרובד הרביעי בעזרה. אז היה מרדדן בצנורא. ומשווה פניהם של גחלים. שלא יתפזרו ושלא תפול הקטורת ותושלך ארצה. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>ונותנו לאוהבו או לקרובו </b>שבא עמו להיכל לצורך כך. לפיכך אינה ביאה ריקנית. 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הפרוכת </b>עמ"ש בס"ד משנה א' פרק ה' דיומא. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>עמדו הראשונים לדרום אחיהם</b> נראה משום דהני עבדי עבודות חשובות. משו"ה עדיפי וקיימי לימין דאחריני. <b>ולא</b> קאמר הכא לימין. דלא תימא שהיו עומדים ופניהם להיכל. ואחוריהם לעזרה. שהיא מזרח ההיכל. אלא כאן שהיו מברכין את העם. היו פניהם נגד העם. נמצא ימינם לימין העולם לדרום. והיינו נמי דקרי להו ראשונים. במעלה. 
+<b>כנגד כתפותיהם כו' </b>עמו"ק א"ח סקכ"ח. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>בזמן שכ"ג </b>עתי"ט פ"ב דחגיגה. ד"ה ואין כ"ג. מ"ש בשם הירושלמי. 
+<b>והסגן בימינו</b> דמצדד אצדודי. 
+<b>תקעו </b>כו'. הכל בחצוצרות בלבד. <b>ולא</b> מצינו שופר בעבודת המקדש. 
+<b>באו ועמדו </b> נראה שהם אותם השנים שבידיהם החצוצרות. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>לחי העולמים </b>עיין בתי"ט. <b>ולא</b> ירדתי לסוף דעתו ז"ל בכל מ"ש בזה. במ"כ כל דבריו אינן אלא תימה לענ"ד (גם הביא הפסוק בחי העולם בשבוש. כאילו כתוב בחי העולמים) ונראים כסותרים זא"ז שהוא ז"ל סובר בפשט הכתוב בחי העולם דדניאל שהוא סמוך משם חיים לשון רבים. שהיה ראוי ליכתב בחיי העולם. הכוונה לש"י שהוא חיים של העולמים. והוליד מזה לבטל דעת האומר חי העולמים. אחר שחי בפת"ח אינו סמוך ויהיה ענינו העולם שהוא חי. ואין העולם חי. אלו דבריו ז"ל. <b>והם</b> פליאה נשגבה בעיני. במה ראה על ככה לומר כן. מאחר שהוא ז"ל תופס לעיקר בחי העולם. שהוא ב"ד של חיות. נגזר מן חיים ונשתנה בסמיכות. איה מצא א"כ בשם התואר או פועל בינוני שישתנה בסמיכות בזאת הגזרה. ואין זה שינוי השם (הרבים) גורם לקרו"א גזרת התוארים והפועלים והבודדים. או שמות נפרדים. בשינוי בהסמכם. והוא פשוט מאד וידוע. והנה במשקל זה כל חבריו. כמו יד עב. וכן בכל המשקלות רבים מאד. שלא ישתנה בהם היחיד הסמוך. יד אהרן. בעב הענן. דם הפר. קו המדה. וזולתן הרבה בנחים ובכפולים. ולא אחד בהם ששב צרו"י בהסמכו. אף שישתנה בקיבוץ. כמו ידי משה. דמי אחיך. דגי הים. על כן ברור מאד. שאין שום אות ומופת. מהשתנות השמות בקיבוצם. לשישתנו ביחיד. ופשוט הוא. שכך תוכל לומר חי העולמים בפת"ח. ויהיה ענינו האל החי של העולמים. וכן חי העולם. הוא סמוך לעולם. בין שיהא בציר"י או בפת"ח. אין הפרש. אלא שבצירי. הוא שם בריבוי. רצוני כמו חיים. ואשר בפת"ח. הוא תואר היחיד ענינו החי של העולם. 
+<b>ועם </b>שמצאנו חי ה'. שאינו סמוך. אין זה ראיה שלא יבוא סמוך לעולם בשום מקום. שלפעמים יבוא המתואר על התואר. ולפעמים הוא דבוק לדבר אחר. והיינו הא דאמרינן בגמרא דריש פסחים. דמעיקרא ס"ד דאור בוקר הוא שם התואר עם המתואר. האור הוא בוקר. ומשנינן דה"פ. אור של בוקר. שהוא ש"ד סמוך. והרבה במקרא כיוצא בהם. פעם יבוא התואר עם שם העצם המתואר בו. ופעם יסמך לדבר אחר. שייוחס אליו. וכן חי ה'. ענינו חי שהוא ה'. וכשהוא אומר חי העולם. ענינו חי של העולם. בדמות סמוך. בין יהיה חי שם או תואר וכנזכר. <b>א"כ</b> לפ"ז אין לו סיוע מהרמב"ם ז"ל. אף לפי הבנתו בדבריו. שסבור בחי שהוא שם דבר. כשנסמך לאחד מהנבראים הוא בציר"י. מהטעם שהזכיר. שהם וחייהם שני דברים: אבל מלת חי כשהיא תואר. כבר תהיה נסמכת באופן שאמרנו. דהיינו חי העולם או העולמים. שענינו החי האמיתי שבעולמים. הוא האל ה' יתברך. רק חי פרעה. לא היה אפשר לאמר בפת"ח. וק"ל. 
+<b>ועוד </b>תימה גדולה שמדברי הרמב"ם ז"ל יש ראיה ברורה. לסתור דעת הרב תי"ט. שהרי לדעתו של הר"מ (שהיא פשוטה ומאומתת למבינים בלי ספק) חיי הנבראים והמלאכים בכללם. נפרדים הם מהם. שהם וחייהם אינם דבר אחד. שעל כן מטעם זה באו בציר"י בכל מקום. להורות על פירודם. שאינם חיים אמתיים בהחלט. 
+<b>ולפי </b>דברי בתי"ט. היתה שבועת המלאך בחיי העולם. ומבואר מדברי הר"מ ז"ל הנזכר. שחיי העולם והעולמים. הם כחיי המלאכים ושאר הנבראים. שהם וחייהם שנים. וכן הוא פשוט. ואין א"כ חיותם דבר אמיתי בחיוב. והיאך נשבע בו המלאך. הלא נודע את אשר פירשו רש"י ז"ל פרשת מקץ. שלכן נשבע יוסף בחי פרעה. לפי שכיון לשקר. ודוק. 
+<b>ומ"ש </b>הרב תי"ט. שהמכוון בחי העולמים שהוא הבורא. זהו מאמר סותר את עצמו. על פי פירושו בכתוב הנזכר. בדרך שיסכים לדעת הרמב"ם הנזכרת. שהרי דעתו בחיי פרעה. וכן של המלאכים והעולמות. כל שהוא נברא. חייו מקריים. ואינם עצם אחד בהם. שחייהם נשואים עליהם דרך מקרה. למה שאינם מחוייבי המציאות. ולכן הם צרויי"ם. לפי שאינם דבר מחויב ואמיתי בעצם. ואיך יאמר שהוא השי"ת. ויתעלה מזה עילוי רב. ואע"פ שהשי"ת הוא סבת חיי כל הנמצאים. כענין ואתה מחיה את כולם. להיותו ית' סבה רחוקה לכל כמ"ש סבת הסבות יתברך וית"ש לעד. אין זה המכוון בחיי העולם. שאם בבחינה זו. אף הוא יתברך חיי פרעה. ודוק. 
+<b>אלא </b>ודאי אין פירוש הכתוב כמ"ש הרב תי"ט. גם לא דרך הרמב"ם ז"ל דרכו. וכרחוק מזרח ממערב רחק מחשבות הר"מ ממחשבותיו. ואף הר"ש ארקוולטי. לא עמד על דעת הר"מ בזה ולא ירד לסוף דעת בעל העקדה. כי מה שהשיב עליו הרש"א. אין תשובתו ממין הטענה. מה שטענו לא הודה. ומה שהודה לו לא טענו. שהרי טענת בעה"ע ז"ל היא שלא ימצא בלה"ק בגזרת חיים שם נפרד (וכמ"ש גם רד"ק עם שכבר חשב כך רי"ח אך בחי הפתוח. לא עלה כך ע"ד אדם מעולם) והרש"א השיבו ממי הים (שמלבד שאין זו תשובה כי אין לדמות הגזרות זו לזו בזה הענין. כי מה שימצא באחד. לא יחויב המצאו באחרת) שהוא ג"כ בלתי נפרד. והוא שם הרבים ממש. כמו מים בתשלומו. כאשר תאמר מן שמים. שמי השמים. וכן חי פרעה. שם הרבים הוא. והראוי חיי. כמו חיי שרה. ואין זה שם נפרד. אלא לשון רבים. רק שהוקל בסמיכות. 
+<b>אכן </b>ברורה דעתו של בה"ע. והמה לא ידעו דרכיו. על כן רחקו מעליו. וגם הוא ז"ל ידע שיצדק לומר חי בסמיכות. ולא על חי שבציר"י. נתקשה בה"ע לדעת הר"מ. אלא על חי הפתוח. לפי שהוא ז"ל הבין בדעת הר"מ. שחי בפת"ח. הוא שם נפרד מן חיים שם הריבוי. ולא אותו שבציר"י. עד"ז בנה המופת להשיב עליו. שאם כדברי הר"מ. שלכן הוא אומר חי פרעה בציר"י. לפי שחיי הבעלי חיים עם עצמן. שני דברים הם. נמשך מזה. שסבור הר"מ בפירוש הכתוב חי פרעה. שהוא שם המקרה. כאילו כתוב חיי פרעה. ויחוייב ג"כ מזה המאמר. שחי ה' הפתוח. יהא ג"כ שם דבר של חיות. לא לשון בינוני או תואר. שנראה ודאי. שאופן שמוש לשון זה של שבועה בכל מקום שנאמר. דרך אחד לו. שימושו והוראתו שוה. בכל המקומות שכתוב כלשון זה. רצוני. שאם המכוון בחי פרעה. שהיתה השבועה בחייו של פרעה המקריים. כמו כן לשון הכתוב חי ה'. כך יתפרש בהבדל הרצון בו. שהיא שבועה בחי של ה'. כלומר חיותו שהיא עצמותו. ונולד לנו מזה שמלת חי בפת"ח. על כרחך הוא שם נפרד. מקיבוץ חיים שם הרבים. שזה היחיד ממנו. שבא בפת"ח. לדעת הר"מ. לפי שהשי"ת הוא וחייו אחד. על כן נאמר בו יתברך השם דבר של חיות בלשון יחיד. <b>ועל</b> זה יפה השיב בה"ע. שלא ימצא בלה"ק שם נפרד (וזה אמנם סוד מס"ת. וכן בשם שמים שלא יתפרד. המ"י) ר"ל לשון יחיד מן חיים. שהוא שם בלשון רבים מקובצים. ולא נמצא ממנו הנפרד האחד במקרא. כמו שלא נמצא בגזרות מים ושמים. לשון יחיד הנפרד מהם. וכשנפלה מהם המ"ם בסמיכות. ונאמר מי הים. שמי השמים. עדיין הם עומדין בהוראתן הראשונה. שהם שמות בדרך הריבוי. אלא שהוקלו בסמיכות. וזה ברור בלי ספק בעולם. שזוהי כוונת בה"ע. והם דברים נכונים. 
+<b>ולא </b>נעלם מבה"ע. שיתכן לומר חי בציר"י. על משקל מי. אך זה איננו נפרד. אלא שם הרבים כשהיה. אבל דעתו של בה"ע היא. כשבאו בכתוב בלשון שבועה. בין בציר"י אי בפת"ח. אינם שמות דברים. כי אם פועלים בינונים או תוארים. ויפורש חי פרעה. כמו שחי פרעה בזמן. לא שבחייו נשבע. וחי ה'. ג"כ פירושו כמו שהשי"ת חי וקים לעולם. ולא נשבע בחייו של השי"ת. ונמצא חי בציר"י ג"כ. שהיא בינוני. כמו וחי אחיך עמך. פעל עבר. והעבר והבינוני שוים בבעלי הכפל (כה"ד רד"ק במכלול ובשרשים. שחי שרשו חיי) וכן חי בפת"ח. לפעמים ישמש במקום בינוני. כמו וחי עמך. או תואר הילוד החי. וזוהי דעתי בחי העולם שבדניאל. שלא נשתנה מפני הסמיכות. ואיננו ש"ד בלשון רבים סמוך. כי אפ בינוני או תואר (שהוא החי הנמצא. ואין בעולם עוד חי אמיתי זולתו) כחי בפת"ח. ויתחלפו. כמו גיא בציר"י. וגיא בפת"ח. הבאים זה תחת זה. 
+<b>וא"כ </b>כך י"ל חי העולם בפת"ח. כמו בציר"י אדרבה. הפתוח הוא לשון יותר מבורר. שהכוונה בו ודאי על השי"ת. משא"כ חי בציר"י. שכבר ישמש שימוש ש"ד בלשון רבים. ואז אין הכוונה על השי"ת בהחלט. כי בסתם לא יתואר השי"ת בשהוא חיי הנבראים המקריים (אלא הוא מחיה את כולם. מסבב חייהם. ומקנה אותם חיותם. ע"ד ותחיינה את הילדים. בבחינת הסבה. עם שאינה דומה סבה קרובה ובלתי עצמית. לרחוקה ראשונה ועצמית. מובן לחכמי לב) וכמ"ש לעיל שהיא דעה אמיתית אצל החכמים כולם. ופשיטא לדעת הרמב"ם. שהוא טעות. שחי בציר"י. לעולם מורה על חיות מקרי בלבד המובן אצל כל החיים המהלכים תחת השמש ונבראו עמו. ועוד כדברי המזרחי אינו כ"א הוראת מקום (עם שדבריו צ"ע). 
+<b>ותמה </b>על עצמך. עד שהיה נבוך הרב תי"ט. להביא לו סמך ראיה מן המקרא. מדוע לקח כתוב זה המסופק מאד. והנה יש לנו כתוב הדר ברור ביותר. וגם הוא נמצא בדניאל (ד') ולחי עלמא שבחת והדרת. שהוא פתוח. וזו היא ודאי ראיה שאין עליה תשובה. וכלום נשאר עוד פתחון פה אחרי זאת. ובודאי אילו זכו המפקפקים ומסופקים לזכור מקרא זה. לא היו מגמגמים עוד בדבר. 
+<b>ואין </b>להתעקש מלקבלו לפי שהוא לשון תרגום. שזה. שטות למסרב. שהרי ראינו ששוה כאן הארמי ללשון עברי ולא נשתנה כל עיקר. והלא בלי ספק יותר נכון וברור ללמוד ממנו. מאחר ששם הוא ג"כ נסמך לענין שבח וקילוס. שלא יתכן בשום אופן בלתי להשי"ת לבדו. כמו שהוא הענין גם במטבע ברכות. משא"כ בלשון שבועת המלאך כנזכר. ואין להרהר עוד מעתה. שגם הרב תי"ט ודאי היה חוזר בו אילמלא ראה זה. 
+<b>ועוד </b>אני תמה. מי הביא כל הבלבול הזה. ומי הגיד להם. כי אל האמור כאן מופסק משם חי שעמו. ומדוע לא נאמר. שהם סמוכים דבוקים חזרו למלת העולמים. ר"ל אל חי. של העולמים. והלא באו מדובקים יחד כמה פעמים. ובכל מקום שנמצא אל חי. פתוח הוא. 
+<b>גם </b>כך העידו בשם הגאון המופלא מהר"ל מפראג ז"ל רבו של התי"ט. ודברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. וכ"ש שיש לנו להאמין לקול האות האחרון שחזר בו בתי"ט (והדר ביה בתר דקבלה מרביה) וכפי מה שהעידו שני עדים והם בעדותן זאת אינן נוגעין. וכך משמע לי בהדיא במדרש הנעלם. פרשת חיי שרה (ד' אמשטרדם דק"ל ע"א בסופו) וכן בזוהר תולדות (דקלה"ב) ועוד בזוהר ויצא (דקסד"א) וריש פרשת מקץ (דקצג"ב) ובפ' ויגש (דרז"ב) וכן עוד שם בסיום סדרא (דריא"ב בראשו) ובזוהר תרומה (ח"ב דקלח"א) ובהקדמת הזוהר (ד"ו) וכן מצאתי ג"כ בספר החיים. עיין במערכת המדות שכתב בשם שערי צדק (וכן ראיתי עתה בעיני בספר שצ"ד. מפורש כתוב. שלא יקרא בחי העולמים. אלא בחי העולמים. ר"ל פתוח. והרי זה מבואר שנמנע לקרותו בציר"י. וכך הוא בעיני כחרוף. שנראה כמאמין ועובד לרבוי ח"ו. והבן) וכן מפרשי ספר המערכת (דעז"א) כתבו בפשיטות שצ"ל בפת"ח. וכן מפורש עוד בריש שער שני מספר שערי אורה ע"ש. תהלה לאל חיי שהאיר עיני. והזמין לי עדים נאמנים לדברי. ונמצאו דברי חכמים הקדומים חיים וקיימים. ועוד הארכתי בספר לו"ש. והוספתי נופך על תשובות באנשי און כח גבורת מלאכת הדקדוק מהרש"ת ובע"ת. יעויין משם. 
+סליקא לה מסכת תמיד 
+הצעה למסכת מידות 
+<b>עיין </b>מה שהקדים הר"מ למסכתא זו. מענין התועלת הנמשך לנו מלמוד ענין זה. עתה בגלות. ומ"ש עליו תי"ט. <b>לכאורה</b> משמעות לשונם נוטה לומר שלעתיד יעשו בני ישראל אשר היו בימי יחזקאל. השומעים את דברי נבואתו בענין הבית השלישי. את הבנין ההוא. המה יבנוהו בידיהם. בצורתו ותכונתו אשר למדו אז מפיו. ככה יעשוהו בפועל לעתיד. והנה עם שסימנים מצא לו הר"מ. ע"פ פשוטו של מקרא (בס"י סמ"ג) שכתוב וישמרו את כל צורתו ואת חוקותיו ועשו אותם (וכן למד רד"ק משם ראיה לת"ה) אבל יש להפליא. איך נעלם מר"מ ורד"ק ונלוה עליהם התי"ט. מה שארז"ל. שהבית השלישי לא יהא מעשה ידי אדם (כמ"ש רש"י ותו' פל"ה) וכל המדרשים מלאים מזה. שאינו אלא בנין בידי שמים (אע"פ שיחזור גשמי בלי ספק. כענין הלוחות שירדו מן השמים. ונתגשמו באויר העולם התחתון הזה. ככה יהא בהמ"ק העתיד בלי ספק. ע"ס שמוש) ולא חלו בו ידי ב"ו. ויורידהו ה' בנוי ומשוכלל פתאום. כי יהא נצחי לא יחרב עוד. ולא ישלוט בו אדם כראשון (אם ה' לא יבנ' בית שוא עמלו בוניו) ואף את"ל שיבנה ע"י אדם הלא ודאי לא יבנה אלא ע"י אליהו ז"ל ומשיח. כ"ש אחר שידענו שאין בנין ב"ש דומה לשלישי. רק בדברים מעטים. הא ודאי לא יבנה ולא יעשה הבנין הנכון והנשא ההוא. אלא ע"י רם ונשא וגבוה מאד. <b>אלא</b> העקר ההוא בכוונת למוד מסכתא זו. שמצוה לעסוק בתורת הבנין. ונחשב כאילו עוסקים בבנינו בפועל. כענין קריאת פרשת קרבן ולמוד סדר קדשים שנחשב כהקרבה ממש. ולהקרבה הלא צריך בית. וגם כדי שנזכור תמיד ונצפה שישוב ויבנה בית שלישי. ב"ב. ולא נתייאש ולא נסיח דעתנו מהגאולה וישועה הקרובה. <b>ובאמת</b> יש לשום לב. מה ראו חכמים על ככה לגלות קלוננו. להזכיר מה שאבדנו בעוננו. להיות חרפה לשכננו. וקלסה לגויי הארצות. לשחוק וללעג מרבה להכיל. להעלות על שפתנו. ולזכור באור בנין בית תפארתנו. השמם והחרב בחטאינו. הלא טוב לנו לשתוק ממנו. כשכבה בבשתנו ותכסנו כלמתנו. כוסה קלון ערום וחכם יחשב. <b>על</b> כן אני אומר. כל זמן שאנו עוסקים בתורת בנינו. הרי הוא כאילו לא חרב. ועדיין עומד בנוי על מכונו. להקריב בו ג"כ בשלום פרים שפתנו אתנו. ע"ד שאמרו ז"ל כל העוסק בתורת עולה. כאילו הקריב עולה (ולכונה זו קראתי שם חידושי להלכות בית הבחירה <b>בנין בית הבחירה</b> ר"ל שבלמוד הלז אנו בונים אותו ממש. נוסף על הוראתו הפשוטה. שהוא מלמד איכות הבנין) והעוסק בלמוד בנינו. בונהו באמת בשמים מעלותיו וצורותיו הרוחניות. והגדתו על ארץ יסדה להחיש צאתו לפועל. לכן המזכירים את ה'. אל דמי לכם עד יכונן ועד ישים את ירושלם תהלה בארץ. כי על פי הדברים האלה כרתי ברית לעיני להתבונן על פתולה אלהים נפתלתי ירושלם הבנויה כעיר שחוברה קרית מלך רב. לחקור מצבה וגבולה הרריה ויסודיה אגלה בעזה"י. להבין בעבר. ולקחת ממנו שמץ דבר נשמע בה לעתיד. שתהא עכ"פ דוגמא מעין ירושלם הישנה הקדומה. וכמצוה עלינו בכתוב. סובו ציון והקיפוה וגו' למען תספרו ליום אחרון. כן יזכנו הי"ת ברחמיו לראות בטוב ירושלם ותחז בציון עינינו. אל ה' אלהינו. עד שיחננו. כי"ר אמן. 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Tamid/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Tamid/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..458ff9f82c539c6c04f58f03872555df4803b46d
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Tamid/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,334 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Tamid
+לחם שמים על משנה תמיד
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Tamid
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה תמיד
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הצעה למסכת תמיד</b>
+<b>ידוע </b>מה שאמרו רז"ל שאמר הקב"ה לאברהם אבינו. כבר תקנתי להם סדר מעמדות כו' ואמרו כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה כו'. וע"ע בהצעה לפני מסכת מדות. לפיכך לא לריק הוא יגיענו בה ועמלנו בסדר עבודה. 
+<b>יש לידע </b>המפרש למסכת תמיד בש"ס. אינו פירש"י אלא של רבי שמעיה תלמידו של רש"י. 
+<b>בית הניצוץ </b>אית דמפרשי שהיה גבוה ופתוח נגד רוח מזרח. והיו נצוצי חמה מכים עליה. והשאר היו נמוכים. שלא זרחה עליהם השמש. 
+<b>זקני בית אב</b> המשמר היה מתחלק לשבעה בתי אבות כמנין ימי השבוע. רע"ב. 
+<b>ובגמרא </b>שילהי מנחות (דקז"ב) משמע. שלא היו אלא ששה בתי אבות. כמנין ימי החול (וכן הוא בירושנמי ספ"ה דשקלים) ופירש"י שם בשבת כולן שוין. וכפרש"י שלהי פרק מקום שנהגו (והכי מוכח התם) וס"פ נושאין. 
+<b>ונראה </b>שר"ל. כל בתי אבות של משמר העובד אותו השבוע. שוין בשבת. כדרך שכל המשמרות שוות ברגלים. וצ"ע מניין. 
+<b>אמנם </b>בתוספתא דתענית. ובר"מ ה"ל כלי המקדש. יש דרך אחר. שלא כדברי זה. ושלא כדברי זה. ומשמע שאין כל המשמרות חלוקין לחלקים שוים. אלא יש מהן לשלשה ולארבעה וכו'. גם שאינן שוין בשבת. ועיין ד"ה (א"ט) משמע כרע"ב. וצ"ע בירושלמי פ"ד דתענית. 
+<b>וצריך </b>לדעת ג"כ. ששתי משמרות קבועות היו שם בשבת. אחת משמשת שחרית. ואחת ערבית. כמ"ש בס"ד שילהי סוכה. 
+<b>א"כ </b>כשאנו אומרים כל בתי אבות שוין בשבת. כל בתי אבות של משמר היוצא. שוין בשל שחר. ושל הנכנס שוין בערב. 
+<b>וזקני בית אב ישנים שם</b> כתי"ט בחציה שבחול. 
+<b>ולא </b>משמע הכי לשנא דמתניתין. דמוקף רובדין סביב מארבע רוחותיו משמע ודאי. ועלה קאי. ישנים שם. סתמא אכולהו קאמר. <b>ואין</b> נראה לומר. משום שהרובדים היו זיזין בנוים בכותל בולטים לאויר הלשכה. הי"ל דין עליות שלא נתקדשו. דליתא. אלא כדבעינן למימר בס"ד. 
+<b>איש כסותו בארץ </b>בהא ודאי נ"ל בחציה שבחול. שראשי פספסין מבדילין. כמ"ש פ"ק דמדות. היינו משום שהילדים רגילים בטומאה (כדאיתא בהישן דמשו"ה לעולם חולצין) והיינו דמסיק הכא ארע קרי כו'. מאי דלא שייך בזקנים. אבל משום שכיבה גרידא ודאי ליכא קפידא. דשכיבה אינה תשמיש של גנאי. <b>תדע</b> מדדייק תלמודא (קידושין עח"ב) אקרא דשמואל שוכב בהיכל. והא אין ישיבה בעזרה כו'. תיפוק ליה דתשמיש גנאי הוא. ואסור אף למלך בעזר' אצ"ל. בהיכל. <b>ותו</b> דהא ודאי אף לשכה הפתוחה לחול בלבד. לא גרעא מהר הבית גרידא. דאסור בו כל תשמיש של בזיון. כמו ששנינו לא יכנס אדם להר הבית במקלו כו'. <b>איברא</b> בית המוקד בחציו של חול. נמי פשיטא דחמירא קדושתיה מהר הבית. אפ"ה שכיבה שריא ביה. ש"מ דלא מקריא תשמיש גנאי. ומעתה יש ק"ו לעליה דבית הכנסת שלנו. אבל תשמיש של גנאי. ודאי אסור בהם. ודלא כמרדכי שהביא ב"י בא"ח סקנ"א. כמ"ש שם במור וקציעה בס"ד. 
+<b>ומניחין אותן תחת ראשיהן </b>לא תחת ראשיהן ממש. לפי שאסור להשתמש בהן שלא בשעת העבודה <b>שמוש</b> הגוף של לבישה. והצעה לשכיבה והדומה. רפ"ז דיומא. ועיין עוד פרק קמא דמדות בס"ד. 
+<b>וב"כ של כבוד היה שם </b>באותה מחילה שלא נתקדשה. ועמ"ש בס"ד שילהי מדות. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>הממונה על הפייסות</b> מתיא בן שמואל היה נקרא. 
+<b>בא </b>מדרך הר הבית. 
+<b>ודופק </b>על שער בית המוקד הפתוח לחול. ששני שערים היו לו כדתנן מ"ז פרק קמא דמדות. 
+<b>יבוא ויפיס </b>אחר תקנה נשנית משנה זו. וקסמיך תנא דידן. אההיא דתנן התם ברפ"ב דיומא. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>נטל את המפתח </b>סתמא משמע דאיהו ניהו הממונה דלעיל. <b>ולא</b> אותו ממונה שעל השערים. דאחרינא הוא. ובן גבר שמו. במשנה דשקלים רפ"ה. <b>ומשו"ה</b> נמי לא היה צריך להגביה הטבעת. שמפתחות שערי העזרה הגדולה מונחים תחתיה. אבל זה מפתח קטן של פשפש. לא היו מצניעין אותו שם. אלא היה מזומן בידיהם. כמו אותו של שער הפתוח לחול. שבודאי היה מוכן אצלם. כדי לפתוח מיד. כשיבוא הממונה וידפוק. כך זה של פשפש. 
+<b>אלו הולכין כו'. </b>ע"פ רע"ב. <b>צ"ע</b> היכן היו אלו האכסדראות. ומדקאמר דרך המזרח ודרך המערב. ולא צפון ודרום. נראה שבית המוקד היה עומד כנגד י"א אמה של עזרת ישראל. דוק. והיו אלו מצד מערב. מקיפין והולכין שלש רוחות. עד שהגיעו למזרח אצל אחיהם. שהלכו לצד מזרח דרך קצרה. שהם לא הוצרכו. ללכת רק בצד צפון. ומשם פונים למזרח. ופוגעים אלו באלו. 
+<b>שלום הכל שלום </b>לפמ"ש רע"ב אין כאן כפל לשון. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>בין הכבש למזבח כו' </b>ע"ל המפרש בתי"ט. עד אצל מקום שכלה הכבש. <b>ר"ל</b> שכלה הכבש אצל המזבח. ששם עושה זויות חדודה. באותה קרן היתה מחתה מונחת. נמצאת בזה נתונה היא בין כבש למזבח. במערבו של כבש. ובדרומו של מזבח. 
+<b>ולא נר בידו </b>עתי"ט. דמשום שהלך יחידי הו"א שהיה נר בידו. קמ"ל דלא. <b>ברם</b> טעמו בצידו שינוי. שלא היה צריך לכך. לאפוקי מאותם שנחלקו לכתות דלעיל. שהיו הולכין באכסדראות ומקיפין את העזרה באפלה. כי שם לא יוכלו לראות אור המערכה. לפיכך היו צריכין לאבוקות. 
+<b>מוכני לכיור </b>עיין בפרע"ב שfתב. ורמב"ם אמר שהמוכני הוא כלי סביב לכיור כו' ושם היו מניחים המים בלילה כו'. <b>דברים</b> זרים אני רואה כאן. וגם תי"ט לא חלי ולא הרגיש. <b>שוב</b> עיינתי בחבור הר"מ ומצאתי הראב"ד הרגיש בו. ועכ"מ שם. 
+<b>וחתה </b>לא פחות מקומצו. ולא יותר ממלא המחתה. 
+<b>למזרחו של כבש</b> כעשר אמות. ע"ל המפרש (בתי"ט) וק"ל לרבנן דלא מיקרי השלכה בפחות מן ך' אמה. <b>לא</b> כן. אלא יותר משלשים אמה. היה מרחק השלכה זו. כדאיתא פק"ק (דסד"א). 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ראוהו כו' נטלו </b>כל היכא דתני כה"ג לשון רבים. כל כהני בית אב שוים בדבר. 
+<b>וקדשו </b>לשון המפרש. הואיל ורוצין לקדש ידיהם ורגליהם לצורך עבודה. רשאים ללכת בין האולם ולמזבח. <b>עמ"ש</b> בס"ד מ"י פ"ג דיומא. 
+<b>סודרין אותן בסובב על הכבש </b>כך הוא בגמרא ובת"כ. <b>ורע"ב</b> לקח פירושו מפיר"מ. 
+<b>ולא </b>אדע מנין לו. <b>אבל</b> זה אמת. שלא היו סודרין אותם בכבש למטה מן הסובב. ששם לינה פוסלת (לכן מ"ש המפרש בזה. דכבש כמזבח לכל מילי. ליתא) אלא דווקא מן הסובב ולמעלה דינו של כבש כמזבח. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>וברגלים לא היו מדשנין אותו </b>לפמ"ש ריש מדות שמקום המזבח אינו מקורה. <b>אירע</b> בזה נס יותר גדול. ויקר בעיני מכל הנסים שנזכרו במקדש. שעל כרחך לא שלט שם הרוח הנושב. ולא גשמים יורדין עליו. עם היותו מגולה לאויר. שאלמלא כן. לא היה אפשר לעמוד בעזרה. מפני האפר שהיה מתפזר על פני כולה. בעת שכל ישראל נמצאים בעזרה להראות את פני ה'. וגם בסוף הקיץ. ימי גשמים הם ורוחות נושבות מצויות תדירות. אעפ"כ הניחו כרי הגדול של אפר. ולא הזיק להם. איה איפה נס גדול מזה. וצ"ל שנכלל בולא נצחה הרוח את עמוד העשן. שגם האפר בכלל זה. ועמ"ש שם בפ"ה דאבות בס"ד. 
+<b>מימיו לא נתעצל הכהן כו' </b>מי שמוטל עליו לעשות. המפרש. <b>נראה</b> שרצה לומר אע"פ שבודאי אין פייס לדבר זה. מכל מקום לא היו מניחין לעשותו. כי אם על ידי כהני בית אב בלבד. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>האליתא </b>הוא מלשון גמרא מפשת אלוותא. וקרוב ללשון משנה. באלה (פ"ו דשבת. עמ"ש שם. ובפי"ו דכלים) שהוא המקל. ואלו הם קסמין דקין. יאמר ממנו אליתא. לקטנותה. כמנהג הנשון להאריכו. שיורה על קטנותו (ע"ד בד בודידה) ויתרבה. כמ"ש בפ"ג דפרה באליתות. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>משוך מן הקרן </b>כאן צריך להיות נקודה מפסקת. וכלפי צפון ארבע אמות דקאמר. מכוליה מזבח קחשיב. וכך צריך להגיה בלשון תי"ט. חוצה מאלו הד"א יסוד סובב קרן והלוך מיד. וכ"ה לשון רש"י. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מי שוחט</b> עמ"ש מ"ג פ"ב דיומא בס"ד ורפ"א דזבחים. 
+<b>והגרה </b>כתי"ט על רע"ב ולא דק. <b>עמ"ש</b> בס"ד ביומא פרק ב'. 
+<b>זכה מי שזכה </b>מ"ש רע"ב מי שעלה לו הפייס זורק. עמ"ש שם בס"ד. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ללשכת הכלים</b> צ"ע אם היא אותה של פ"ז דשקלים. ואף היא סתומה ונעלמה. לא נודע איה איפה מקומה. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>ננסין</b> שלא היו גבוהים כשאר עמודים. 
+<b>ורביעית </b>כמו מאת רביעית (מלכים א"ז) פירוש חתיכת עץ מרובעת. וי"ג ורביעים. ל"ר זכרי. ושמא על שם שמונחים רובעים על עמודים. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>מקדימין </b>לפני עשיית התמיד. כסדר מערכה. הטבה קודמת לדם התמיד. 
+<b>וארבעה כלים </b>תמיהא לי טובא. שלא הזכירו במשנה כלל מהבאת פך שמן למנורה. ומי הוא המביאו עם שמן המאור. ואם מסתמא המיטיב הנרות. הוא מביאו עמו. מ"מ דבר תמוה. שהזכירו הטפל. והעיקר לא נזכר כל עיקר. 
+<b>הטני </b>לתת בו דישון מזבח הפנימי. 
+<b>והכוז </b>לתת בו דשון המנורה. 
+<b>מחזיק שלשה</b> (כצ"ל. ונשמט במשניות של תי"ט). 
+<b>קבים וחצי </b>הם אחד מי"ב של חמש סאים גחלים. שהיו צריכין לקטורת. ש"מ שיעור אפר. בערך הגחלים שמהם נעשה. הוא אחד משנים עשר. אבל אין כל העצים שוים. 
+<b>דומה לתרקב גדול </b>עתי"ט. שיש כאן שבוש גרסא. <b>ונ"ל</b> סבת השבוש לסופר. מחמת קתון השנוי בצדו. כי גם הוא משוער המדה. כמו ששנינו בכלים רפי"ד. ועם כל זה שנה בו התנא גדול. וצריך לומר. לפי שמשתנה בשטחו ובצלעיו. על כן יש ממנו נראה גדול. ויש קטן. עם היות שניהם מחזיקים מדה אחת בשוה. לכן לשון גדול אצל כלי מדה. אין זר אתנו. מטעם זה (לא כמו שחשב תי"ט) רק מחמת היות הטני קטן מתרקב האמיתי. לפיכך דעתי נוטה להחליטו לט"ס. בסבה הנ"ל שנתנה מכשול לסופר המעתיק. <b>אמנם</b> אינו הכרח כל כך. כי לפי מה שכתבתי גם זה מתיישב בדוחק. ועוד מה שהוא קרוב למדה. נקרא כך בשם המדה ההיא הקרובה אליו. כאילו הוא שלם המדה. רק שזה נקרא גדול. וזה קטן. להבדיל ביניהם. כמו שנהוג גם בלשון בני אדם לומר חצי מדה גדול. חצי מדה קטן. וכן אומרים פרסה גדולה וקטנה. וכן בחלקיה. גדול וקטן שם הוא. כידוע בכל הלשונות. הלכך מ"ש תי"ט אין בו ממש. גם העד שהביא מפ"ה לא כיון עדותו. וערבך ערבא צריך. אך לפמ"ש שם בעזה"י. יצדק שם בטוב. 
+<b>לקתון גדול של זהב </b>נראה דהיינו קתון שמקדש כ"ג ממנו. <b>והיינו</b> נמי גדול. לפי שהוא צריך לפחות להיות מחזיק מים הרבה. לקדוש ידים ורגלים. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>בא לו </b>נראה שהממונה על נעילת השערים. דפ"ה דשקלים. הוא שבא לפני השנים הנ"ל. היינו דקתני בא לשון יחיד. 
+<b>שער הגדול שנפתח</b> נראה שהיו תוקעין לפתיחת שער ההיכל. כאותה ששנינו שילהי סוכה. ולאו דווקא לשערי העזרה. ועמש"ל דסתם שערים. כל שערי המקדש במשמע. והתקיעה היתה תר"ת בחצוצרות של כסף. ועל ידי כהנים היתה נעשית ואין פוחתין משתים. <b>וצ"ע</b> היכן עמדו התוקעים. אם על שולחן החלבים. או על מעלות האולם. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>גביני</b> ולפי שאותו האיש ששמו היה גביני. הוא בלבד שהיה קולו כל כך חזק. לפיכך כרוז. קמ"ץ חול"ם. בפלס גדול קרוב. וכן בארמית. וכרוזא קרא בחיל. בתוספת אלף כמנהג. מזכירו בשמו. 
+<b>החליל </b>בשנים עשר ימים בשנה. 
+<b>הצלצל </b>בכל יום. עפ"ב דערכין. 
+<b>מכוור </b>יעזר. תרגום ירושלמי מכוור. 
+<b>קול של כ"ג בשעה שמזכיר את השם </b>כו' שהכהנים והעם העומדים בעזרה היו אומרים בשכמל"ו כו'. ועל אותו קול הוא אומר כן. אלא שמיחסו לכ"ג ראש המדברים. ואין נראה שיהא קול של כ"ג לבדו כו'. דדילמא לא הי"ל קול גדול. תי"ט. <b>ונראה</b> שר"ל. כי מאחר שגם הכהנים והעם אומרים עמו אז. מנין לנו לומר שקולו של כ"ג בלבד הוא שנשמע. שמא קול המולה גדולה בקול מחנה אלהים. קול המון ישראל הנאספים אז שם. הוא שגרם השמעת הקול בשעה ההיא למרחוק. וכן דייק התי"ט עוד מלשון בשעה. ולא אמר התנא כשמזכיר השם. <b>והם</b> מילי דכדי במ"כ. לית בהו מששא לגמרי. חדא. דהכהנים והעם עונין אחריו תנן. נמצא אחר שפסק קולו של כ"ג ענו הם אחריו. ואם אתה אומר שמחמת קול העם הרב שהיה אז באותה שעה. נשמע הקול עד למרחוק. הרי זה קול העם. ולא קולו של כ"ג. והוא הפך לשון התנא ברור מלל. קולו של כ"ג. ואיך יתלה בו וייחס אליו. מה שאין לו חלק בו בעצם. ועוד אשתמיטתיה לתי"ט הא דאיתא בפ"ק דיומא ובפ"ג. וכבר אמר אנא ה' ונשמע קולו בירחו. הרי מבואר שלא מחמת קול העם הרב כי חזק הוא. אמרו כך. אלא דווקא על קול כ"ג לבדו נתכוונו. שהרי העם לא ענו דבר אחר אמרו אנא השם. עד שסיים הפסוק כי ביום הזה יכפר וגו'. ומעתה נסתר גם הדיוק שבנה מלשון בשעה. כי הלא ודאי היה צריך לומר כן. מפני שמיד באמרו אנא. היה נשמע הקול בירחו. לפיכך תפס לשון כולל. הטפל עם העיקר. שהוא הזכרת השם. והסבה להרמת הקול. לכן תלה בו. וזה לפ"ד התי"ט. שחושב שיש בלשון זה משמעות משך זמן דווקא. מה שאינו כן באמת. כמו שיוצא הרגיל בלשון משנה הרבה לשון בשעה. בלי שיורה משך. 
+<b>עוד </b>חשבתי בכוונת תי"ט הסתומה בכאן. שמא נתכוין לומר. מאחר שכהנים גדולים משתנים תמיד. אינו נראה שיהא המכוון על קול כ"ג לבדו. ואע"פ שהיה צריכים למנות כ"ג. הגדול גם בכח. מ"מ רחוק הוא שכל הכהנים גדולים יהיו כל כך גבורי כח ואדירים בקול חזק נשמע תמיד מרחוק עשרה פרסאות בשוה. שמא היו לפעמים איזה כ"ג שלא הי"ל קול גדול. ותו דתנא בבית שני קאי. דלא הוו מוקמי כהאי גוונא. ר"ל גדול מאחיו דווקא. אלא הכסף יענה את הכל. ולא את הקול. <b>וגם</b> זה אינו כלום. כי מי הגיד לו ששנה התנא דברי וי"א. להיות כלל לכל כהנים גדולים ובכל זמן. שאין בכלל זה אלא מה שבפרט. ר"ל אותו הכ"ג שהיה לו קול אדיר וחזק. הוא שהיה קולו בהזכרת השם שומעין מירחו. בודאי אין כל כ"ג בכלל הזה. אבל כל בעל קול. ישנו בכלל. כל זה פשוט. 
+<b>אכן </b>עדיין לא נתקררה דעתי בענין הלז. כי ודאי צריך טעם. מדוע נשמע ונעשה כל הדבר הגדול הזה בדברים השנויים כאן. בירחו דווקא. לא זולת. ואם באמת הקול נשמע בעשר פרסאות רחוק מירושלם. לחזקו וכחו הגדול והעצום. הלא ישמעוהו בכל העיגול של מרחק הזה סביב ירושלם. והיו המקומות רבות מאד שומעי קולו. למאות ולאלפים. ולמה לא השמיענו כזאת בזולת ירחו לבדה. הלא דבר הוא. וזה יקשה לכל הדברים הנזכרים בענין זה במשנתנו. <b>הילכך</b> נראה לי. שאין הדבר טבעי. לא מחמת חוזק הקול הגדול ותעצומו. כי לא שייך לומר כן בקול החליל והצלצל. אבל הוא דרך פלא. אמנם המקום ירחו הוא הגורם להשמיע ולהודיע כל האותות הגדולות האלה. בהיותו מקום מקודש שני לירושלם. ראשון לכיבוש הארץ. ושם היה משכן ללהקת בני הנביאים בימי אליהו ואלישע. ולסנהדרין גם אחר החורבן ולחכמים בעלית גוריא (סנהדרין יא"א) גם אחר החורבן. וכבר הפליג גם יוסיפון מגדולת מעלת תהלת המקום ירחו לרה"ק ולק"ה. וכן היה שם קבוץ למעמדות. 
+<b>לבאור </b>פירוש משנה זו קראתי בשם <b>נר תמיד</b> 
+
+Mishnah 9
+
+<b>שתי נרות מזרחיות </b>ע"פ רע"ב האי תנא סבר נרות מזרח ומערב מונחים. <b>עמ"ש</b> בס"ד בקונטרס בנין בית הבחירה פ"ג. <b>ולמ"ד</b> צפון ודרום היו מונחין. צע"ג היכי עביד הטבת חמש נרות. ושתי נרות. ובעזה"י כבר בארנו. דיבר זה היטב הדק בסדר עבודה שלנו בבית אל. יע"ש. 
+<b>שם </b>עביד רובא. <b>ר"ל</b> רובא דאפשר. 
+<b>שם </b>ואע"ג דכתיב בהיטיבו הנרות כו' הכי עדיף שלא להיטיב כ"א נר אחד כו' ולהניח השני שלא להיטיבו עד הערב. <b>אני</b> אינני אומר כן. כי מדוע לא נאמר. שמכל מקום לעולם גם בו מתקיימת מצות הטבה אף בשחר. כי לא ימלט מהיות בו פחם. אחר שדלק כל הלילה. עם שלא כבה בנס. לא יוכרח מזה שלא יעשה פחם בראשו. והיה הכהן הזוכה בו. מטיבו בהסרת הפחם ממנו עכ"פ. 
+<b>וכך </b>אני אומר גם בכל הנרות. הן בחמש שמיטיב תחלה. והן במזרחי. שאם מצאן דולקין בשחר. אינו מכבן. אלא מקיים בהן מצות הטבה. בהסרת הפחם מראשי פתילות. ודיו. שעל שם כך נקראת הטבה בעצם. כמש"ע להלן בס"ד. 
+<b>עיין </b>בפירוש רע"ב. ז"ל ומה שמיטיב חמש של צד מערב תחלה. ולא חמש של צד מזרח. ולבסוף שתים של מערב. ומהם הי"ל להדליק. ולא עביד הכי. משום דכתיב להעלות נר תמיד כו' אמרה תורה קבע נר כו'. <b>ואני</b> אומר. בלא"ה לא קשיא מידי. דאם מצא שתי מזרחיות דולקות. מדוע יכבם. ועל כרחו הוא צריך לעבור עליהן להניחן דולקין. ולדשן המערביות. וכשמצאן שכבו. אומר אני. אין הכי נמי מדשנן תחלה. שלא לעבור על המצוה. <b>ואי</b> קשיא הכי קשיא. הגע בעצמך שלא כבו כולן. הרי מכל מקום מתחיל לדשן מערביות. דבודאי בחד גוונא עביד כל זימנא. ואע"ג דלא אתפרש בהדיא במתניתין. משום דלא שכיחא וסתמא כפירושו. והשתא תקשי כהאי גוונא אמאי קעבר על המצוה. להכי אהני מאי דמסיק. משום כו' אמרה תורה קבע נר כו'. 
+<b>מצאן שכבו מדשנן כו'. </b>לא שהיה נותן פתילה ושמן חדשים כו' שהרי לעולם אין מטיבין שתי מזרחיות אלא לאחר שחיטת התמיד. רע"ב. 
+<b>אומר </b>אני מי יגיד לנו. שאם אירע שכבו. שלא ייטיב ויחזור וייטיב. ובראשונה אינו נותן בה אלא מעט שמן. ואחר דם התמיד. חוזר להיטיב שתי נרות. שנותן בהן שמן כמדתן. ובזה סרו כל תמיהות רשב"א. 
+<b>אולם </b>לברר הדברים כשמלה חדשה. אציג פה השגותי על פירושו של רשב"א בתשובותיו. שהעתיקו תי"ט בקצור. ומימי לא ראיתי דבר זר ומר כמוהו. מה גם לגדול כמותו. אף אם הלך בעקבות רבו הרמב"ן ז"ל. שעוות עליו את הדרך. והילך מה שכתבתי בס"ד על סדר דברי רשב"א בתשובותיו (סימן ש"ט) ואסמוך על המעיין אשר ירצה לעמוד על שרשי הדברים ולירד לעומקן. שיקח ס' תשובות הנ"ל לפניו. אז ישכיל ויבין. כי אין להטריח על המעיין ולהכפיל הדברים. ודרך קצרה בחרתי. 
+<b>ז"ל </b>רשב"א שנינו בתמיד כו'. ואמת כי לפי פשטן של דברים נראה. שהמשנה שבפרק החלו. וברייתא דת"כ. פליגן אמשנה דפרק א"ל הממונה. וכ"כ הרמב"ן ז"ל. ע"ש דרמי מתניתין וברייתא אהדדי. ומשבש לברייתא. וסמי יתה מקמי מתניתין. <b>ואשתמטיתיה.</b> דלאו ברייתא לחוד היא. אלא מתני' ומתני' היא. וכמ"ש רשב"א. ומתוך כך יצא לדון בדבר חדש. אשר כל שומעו ישתאה וישתומם על המראה. ובמחילת כבודם. דהנהו תרי גברי רברבי. כוותייהו דרמב"ן ור"ש תלמידו. טרחי בכדי ואשתבוש. 
+<b>וברירא </b>מילתא טובא דלא קשיא מידי. ואין כאן סתירה כלל. והא דתנן בפ"ג. איירי כשבא להיטיב חמש נרות בתחלה. קתני מצא שתי מזרחיות דולקות. מדשן השאר. הם החמש שמיטיב ראשונה. ומניח אלו השנים דולקין. עד בוא עת הטבתן. אחר דם התמיד כמצותן. לכן כשמצאן שכבו. מדשנן ומדליקן. לפי שאין עכשיו עיקר מצות הטבתן בעצם (רק על פי המקרה שכבו. ומצותן שיהו דולקין עד שתגיע עונת הטבתן העצמית) אח"כ מדשן החמש כמצותן. ומניחן לאלו השנים דולקין. עד אחר דם התמיד. 
+<b>ועסק </b>התנא בסדר תמיד השחר כהלכתו (שהתחיל בו) עד שמגיע להטבת שתי נרות. בפרק ששי. אחר שגמר עבודת התמיד. חזר להטבתן של שתי נרות הנשארות. והוצרך לפרש דינן. ואמר נכנס מצא שני מזרחיים דולקין. מדשן המזרחי. ומניח המערבי דולק. והיינו בזמן שהשכינה שורה בישראל. כמו שכתוב בפירוש שהביא רע"ב בשם ר"ב. והכל ברור בלי גמגום. ולא חלו עליו פקפוקי רשב"א כל עיקר. אבל פירושו של רשב"א רחוק וזר. אין לו מקום ולא ציור בשכל הישר. במחילת כבודו הרב נשתבש מאד בכאן. והפך הענינים. ריחק את הקרוב. וקירב את הרחוק בזרוע. לא ראיתי כהנה לרוע. והנני משיב בעזה"י על כל חלומותיו ודבריו. 
+<b>הנה </b>מה שחשב לבטל דברי הר"מ. בהטבה שהיא הדלקה. אע"פ שאין זה מענין המבוקש בכאן. שאינו אלא לבאר המשניות בלי סתירה. 
+<b>אומר </b>אני. שגם בזה לא אמר כלום. ודעת הר"מ עיקר בעיני. וכך הוא הענין. הטבה האמורה בתורה. אינה אלא הכשר הארת הנרות שידליקו יפה. שהוא הטוב שלהן בודאי. וכן הוא ענין הטוב הראשון האמור בתורה. וירא אלהים את האור כי טוב. וכה"א ומתוק האור וטוב. וכוונת הכתוב בנרות בהיטיבו. הוא התקון (כדברי אונקלוס) והוא שישתדל הכהן המיטיב שיאירו הנרות היטב תמיד. כל היום גם כן. כי מדליקן בערב בתחלה. והולכין ודולקין כל הלילה. עד שנעשה פחם בראשן של פתילות. ומחשיך אור הנרות. שאינו מאיר יפה בבוקר. לפיכך הזהיר הכתוב. שייטיב אותן בבוקר. כדי שיהא אורן מאיר ומבהיק בטוב. כמו בשעת הדלקה. <b>וזה</b> לפי שעל פי הרוב לא כבו בבוקר. אמנם אם כבו. בודאי צריך לדשן ולהיטיב ולהדליק. והדלקה זו בכלל ההטבה. שכל עיקר המכוון בזה. אינו אלא לגרום הארת הנרות היטב כנזכר. <b>ואין</b> סתירה ממה שאמרו בפש"מ מטיבה ומדליקה. כי לפעמים נקראת הפעולה על שם התחלתה והזמנתה. וכמו שעל כרחך אתה אומר בלשון דשון. שהוא בעצם וראשונה מורה על הסרת הדשן בלבד. ואע"פ כן קורא התנא להטבה. שהיא בעצם מלוי שמן ונתינת פתילה חדשה. ג"כ דשון. למה שהוא הכשר ההטבה. הקודם לה בהכרח. על כן יכלול הדשון גם ההטבה. כל שכן לשון הטבה שכל עיקר הוראת המלה. אינו אלא הטבת האורה כנ"ל. שתכלול גם את ההדלקה לפעמים. והכל לפי הענין והמקום. שמוזכר שם הדבר. הנה הוא יורה על אמתת באורו. וזהו שאמרו בהתכלת אי לאו הדלקה מאורתא. הטבה בצפרא מהיכא (ר"ל הטבה המוכרחת) כי הנחתה הראשונה. היא הסרת הפחם. כדי שיאירו הנרות היטב. 
+<b>ותמה </b>על עצמך. אם אפשר לומר בענין אחר. כי אם יעלה על הדעת שאינה אלא נתינת שמן ופתילה חדשים (כי הדישון אינו נכלל בה בעצם) א"כ אדרבה הא לא מקשי מידי הטבה מהיכא. וק"ל. לכן אינה אלא ראיה לסתור. 
+<b>ותו </b>ההיא דפרק שתי מדות נמי קשיא עליה. דכי כבה נר נדשן השמן כו'. ועל כרחך ביום הוא. כשנכנס להיכל בשחר לדשן המנורה. דבלילה ליכא לאוקמה. כי מי הביאו לכהן להיכל בלילה. ששער ההיכל סגור. ואינו נפתח אלא ביום. גם אין שם אדם בלילה. שאסור ליכנס לתוכו ביאה ריקנית. שהיא בארבעים. הרי מכאן ראיה מפורשת לדעת הר"מ. שכל נר שהוא. אם כבה ביום. מיטיבו ומדליקו. ומוכרחים אנו לומר. שכששנה התנא הטבת הנרות. דרך קצרה שנה. וכלל בזה גם ההדלקה וכנזכר. וזה ברור מאד שהביא רשב"א ראיה ועדים לחובתו. ודברי הר"מ בכאן הם דברי אלהים חיים (ועמש"ע בהצעה בב"ח לס"ע דמנחה) ומצאתי און לו עוד. בר"מ פ' אמור (דפח"ב) פקודא לסדרא כהנא בכל יומא בוצין כו'. עד ולאדלקא לון בכל יומא תרין זמנא. 
+<b>ומ"ש </b>עוד. וגם מכאן אנו למדים. שאם מצאן שכבו אינו זקוק להן עד הערב. שאילו כן. היה נותן בהן שמן כדי מדת יום ולילה. שהתורה לא תסמוך על הנס. כו'. ע"כ. 
+<b>גם </b>בזה לא אמר כלום. כי בודאי לא היו בזיכי השמן מחזיקין כי אם חצי לוג. כמדה הראויה להם מערב עד בוקר. ועל כרחך כך הוא. כי בלי ספק היו ממלאין אותן בשמן. ולא נותנין בהן שמן פחות משעורן ומדתן. שאפילו להדיוט אין עושין כן. אלא היו בזיכי הנרות עשוים מכוונים למדת השמן (הוא שאמרו תן לה מדתה. כענין ששנינו בכף דקטורת. וכך היה מדתה) שהוא חצי לוג לכל נר מפני נר מערבי. להראות עדותו. שאם היה מחזיק שמן יותר מהצריך להדלקת הלילה. לא היתה עדותו נכרת. אפילו אם היו מחסרים המדה. כי לא יאמינו הרואים. ויאמרו בודאי מלאו המדה. לפיכך הוא עודנו דולק גם ביום. ועוד שאינו נאה לפחות מן השמן די מלוי הבזך. כנז"ל. על כן בהכרח היה נעשה הנר מכוון למדת חצי לוג. ופשיטא היו הנרות כולן שוין במדתן. לא אחד גדול ואחד קטן. אלא מדה אחת קצב אחד לכולהנה. לכן לא היה אפשר לתת בה שמן. אלא לכדי הדלקת לילה בלבד. ואעפ"כ אירע לפעמים שדלקו גם ביום. אם לפי שנעשה נס בכולן. מחמת חבה יתרה מן השמים (שדלקו יותר מהראוי. עם שבודאי לא דלקו כל כך זמן רב. כמו המערבי) או מחמת הפתילה. שאי אפשר שתהא מכוונת לעולם בשוה. והיתה פעם דקה מפעם אחר. 
+<b>ומ"ש </b>בשאר הנרות אם מצאן דולקין. מניחן דולקין עד הערב. <b>ליתא</b> כי על כרחו צריך הוא להיטיב הנרות בהפסקה. וליכא דפליג בהא. אם לא שנאמר כי די בהסרת הפחם בלבד. כמש"ל שגם זה קרוי הטבה. 
+<b>וכך </b>אני סובר. שאם מצא שיש בהן שמן כדי לדלוק עד הערב. שאירע בהן נס ג"כ. אז ודאי מניחן. ואינו מכבן. אבל זקוק הוא מכל מקום לחלק ההטבה כדינה והלכתה. דלא סגי בלאו הכי. 
+<b>ומ"ש </b>ואם מצאן שכבו. מדשן כו' ונותן לתוכן שמן כו' וזוהי הטבתן. <b>כבר</b> אמרנו והוכחנו בבירור שטעות הוא בידו. אלא צריך להדליקן ג"כ. <b>גם</b> מן הספרי אין לו ראיה מכרחת. כי יל"פ שומעני שיהו דולקין לעולם. שצריך עכ"פ שיהיו הנרות עשויות למדת יום ולילה. באופן שידליקו לעולם כל הלילה וכל היום. או שמא יכול הבטיחה התורה הנס והעדות בכל הנרות. כמו בנר מערבי. לכך נאמר מערב. עד בוקר. יכול יכבם אם דלקו ביום. מחמת שנעשה בהם נס. או בטבע כנ"ל. ת"ל כו'. 
+<b>לומר </b>שאין צריך לכבותן כל זמן שיוכלו להאיר היטב. ותספיק להם הסרת הפחם. להיטיבן בבוקר כחמור. חוץ מנר המערבי. שבו היתה ההבטחה. שיאיר תמיד יום ולילה בלי הפסק. שלא יכבה כל זמן ששכינה שרויה בישראל. 
+<b>ומש"ע </b>ונ"ל שסמך הרב על מ"ש בפרק שת"מ. נר שכבה נדשן השמן כו'. כו' כיצד עושה כו'. <b>כן</b> אני אומר. ודאי שעל זה סמך. והוא עד אמת ונאמן. וכמ"ש עכשיו הרשב"א עצמו. והוסיף שמן מבושם בנר ההוכחה. וטוב טעם להכריח שטת הר"מ. ועל מה זה נטה ממנה. ודחק עצמו להעמיד אותה שמועה בשתי מזרחיות. מי ישמע לו לדבר הזה. שאינו במשמע כלל. והדברים ברורים כמשמעם. 
+<b>ואמנם </b>מ"ש בשתי מזרחיות שצריכין לידלק לעולם. <b>במ"כ</b> נשתבש מאד כמש"ל. 
+<b>מה </b>שחשב להסתייע מלשון העלאה דבין הערבים והטבה בבוקר. כבר זכרנו למעלה. שאין מזה סיוע. כי ההעלאה שהיא הדלקה ודאי. הכרחית היא בערב. ובבוקר אינה הכרחית. אלא להטבה הוא צריך על כל פנים. שכולל תקון הנרות שיאירו יפה. אם ע"י הסרת הפחם בלבד. או הדלקה מחדש. הכל אחד. קרוי הטבה. אלא לפי שבבוקר. הדלקה ממש אפשרית. לא מחויבת. שאם מצאן דולקין מניחן. לפיכך נשתמש בשם הטבה בבוקר. מכל מקום אינה אלא הארה דווקא. 
+<b>ומ"ש </b>בפירוש אותה ששנינו מצא שני מזרחיים דולקות. שלפי שאין השני מערבי אלא בהצטרפות הראשון. ע"כ צריך שיהא גם המזרחי דולק תמיד. <b>זה</b> הבל נגלה. ואיני יודע מה הכריחו לבקש לו דרך עקלתון. חוץ לכבודו. בהיות הדרך הישרה כבושה לפניו. כי אי אפשר בענין אחר. אלא להניח שתי מזרחיות דולקין. כדי להפסיק בהטבה כהלכת'. ולקיים הטבת שתי הנרות לעצמן. לא כולן בפעם אחת. 
+<b>ומ"ש </b>וה"ה לכל השאר כו' אינו מדשן. <b>אינו</b> כן. אלא ודאי לעולם צריך לדשן על כל פנים. והוא הסרת הדשן כנ"ל. דלא סגי בלא"ה. לחלקן לשתים. <b>וששנינו</b> מניח אלו דולקין. היינו בלי שידשן ויסיר דשנן. אלא מניחן דולקין כמו שהן. בלי שום תקון. עד אחר דם התמיד. אז מדשנן או מטיבן. כפי הצריך להם כנ"ל. <b>וכל</b> זה. לפי שצריך שתהא הפסקה משמשת. בין הטבת חמש נרות. להטבת שתי נרות. ובין שתהא ההטבה דשון בלבד. או שיצטרך לתת שמן ופתילות חדשים ולהדליקן. הכל אחד. מכל מקום ההפסקה במקומה עומדת. ואינה מתבטלת בשום אופן. דהילכתא גמירי לה. 
+<b>מש"ע </b>משום סיפא נקטיה כו' משא"כ בשאר לפי שאינו זקוק להן להדלקה. 
+<b>כבר </b>ראית שאין לו על מה שיסמוך. גם מסברא אינו נראה כלל. שאם מצא קצתן של נרות דולקין. וקצתן כבוים. שיניח אלו ואלו כמו שמצאן. נמצאו לפעמים דלוקין וכבוין. מעורבין אלו באלו. ואין הדעת נותן שיניחום כך. השתא לפני מלך ב"ו אין עושין כן. עאכ"ו לפני מלך הכבוד. שאין זה נאה. <b>לכן</b> מה שמפרש משנתנו לצדדין קתני. אין לו טעם. 
+<b>ומש"ע </b>ומ"מ תנא דהכא פליג אתנא דסדר יומא דאילו כו'. אדרבה תחלה הי"ל לדשן השאר. <b>במ"כ</b> נתבלבל מאד. וכבר תבין ממה שכתבתי למעלה. ששגגה גדולה היא בידו. אבל אי אפשר בענין אחר. 
+<b>ולכן </b>מה שכתב דבר בדוי. דלתנא דתמיד משמע. דלא מפסיקין בשום עבודה בין הטבה להטבה. וחשב לתת טעם לפגם אליבא דר"ל. 
+<b>אין </b>מהצורך להשיב על זה. שהוא דלא כמאן. ועל החלוקין אנו מצטערים. חלילה להוסיף מחלוקת חדש. בין מתניתין דתמיד לדסדר יומא. מה שלא עלה על דעת בעל התלמוד. <b>והבל</b> אחד מושך הבל אחר עמו. שרצה לומר עוד. א"נ דילמא ס"ל הטבת שתי נרות קודמת להטבת חמש. <b>באמת</b> בושני מדברים הללו. והנה הכל הבל ורעות רוח. 
+<b>והאחרון </b>הכביד. מש"ע לבדות פירוש זר ומבולבל מאד. במתניתין דפרק החלו עולין כו'. דמוקי לה בהטבה דערב. <b>פליאה</b> נשגבה על נר ישראל. כרשב"א בדורו שיכשל בשגיאות רבות ונפלאות כאלה. אילמלא ניתנו בדפוס. לא יאומנו כי יסופרו על תלמיד קטן. במ"כ הרב חריפא סכינא מפסקא למתניתין בתרתי. אינו אינש דעלמא אמרה. אמינא ליה מאן הא דלא חש לקמחיה. אכתי לא שלימא לה סדרא דעבודת השחר. דבה עסיק וקאי. וקפסיק ברישא לכולהו מילי דתמיד של שחר. כדקתני החלו עולים כו'. דסיומא דסדר עבודת השחר הוא. מאי איריא דשביק לה. ונסיב לשל ערב. <b>ותו</b> אטו בהא אתחיל בה בערב. הרי כאן ראש בלא רגל. ורגל בלא ראש. מי שמע כזאת. וכל זה בלי צורך כלל וכלל. שהדבר ברור דסדר עבודה דתמיד של שחר נקיט ואתי. והשתא קפריש היכי עביד בשתי נרות. שהניחן דולקין לפני דם התמיד. ואכתי לא עביד להו הטבה. היינו דקאמר האידנא אחר הקרבת התמיד. מי שזכה בדשון מנורה. נכנס מצא שתי מזרחיות. 
+<b>אלא </b>הכא במאי עסקינן. בהטבת שתי נרות דשחר. שאחר גמר עבודת התמיד שהפסיק בין הנרות. חזר להטבה זו השנית. וקמפרש. שאם מצאן דולקין עדיין. מדשן המזרחי מכל מקום. מפני שאין סומכין בו על הנס. שידליק וילך כל היום. שלא הובטח נס העדות אלא במערבי בלבד. לפיכך מדשן למזרחי. וסתמו כפירושו שמדליקו גם כן. כמו שכתבתי לעיל. שהתנא אוחז דרך קצרה. רצוני לומר תחלת התקון והכל בכלל. אבל המערבי מניחו דולק כמו שהוא. כי בו סומכין ודאי על הנס שיבוא על כל פנים. דמעיקרא בזמן הנס איירי תנא. 
+<b>ומסיים </b>שממנו מדליק כו'. טעמא דמילתא הוא. מה טעם סומכין במערבי על הנס. מפני שהוא העיקר. שהוקבע להתחיל בו. ולסיים בו. ובין הערבים מתחיל ההדלקה ממנו. והוא האחרון בדשון. 
+<b>ואם </b>נפשך לומר. דמיירי בהטבה דערב נמי באגב. פריש הכי. מעיקרא נסיב תנא דידן הטבת שתי הנרות דשחר. עד שממנו היה מדליק את המנורה בין הערבים. הכל כמו שפירשנו. אח"כ חזר לשל בין הערבים. כאומר עד כאן עסקנו בשל שחר. אכן בין הערבים כבר מצאו שכבה לעולם בכל זמן. לפיכך מדליקו ממזבח העולה. וזה עולה כהוגן. <b>אבל</b> אין צורך לכך. משום דסיפא כשפסק הנס איירי. בין כך או כך. אין כאן סתירה בין המשניות. <b>ואין</b> להאריך עוד. שכבר הכל מבואר היטב. שבחנם טרח רשב"א והפליג לדרך רחוקה ודחוקה. וכל דקדוקיו מיושבים היטב. על פי דרכנו הנ"ל. שהוא דרך רבינו ברוך שהעתיקו רע"ב. והוא המחוור עם מה שתקננו בס"ד. 
+<b>ומ"ש </b>השואל שנית. והודה לו הרשב"א במקצת. שלהעמידה בכבתה בלילה אפשר לו. 
+<b>כבר </b>ראית שאי אפשר לשמעו. <b>אך</b> מה שהוסיף בתשובתו הזאת השנית. לדרוש הלשון ששנינו בין הערבים. משמש שני ענינים. נדרש לפניו ולאחריו. <b>לא</b> הוסיף ולא חידש. אלא תימה על תימה. וזרות כפול ומכופל וכל זה למה. 
+<b>אחר </b>שעזרני הי"ת להשיב על כל דברי רשב"א בסימן ש"מ מתשובותיו. אבוא להשיב ידי כבוצר על סלסלות. לעיין במה שכתב עוד הרב מזה בסימן מ"ט (שהוא אחרונה כדברי תי"ט) לראות אם נשארו בו עוללות. כנוקף זית זך כתית למאור נר תמיד להעלות. 
+<b>מ"ש </b>שמא תנא דתמיד סבר דלא מפסקינן העבודה כלל. וסבר כר"י. <b>מפני</b> שהוקשה לו מה שמקדים הטבת שתי נרות כו'. <b>דבר</b> זה אינו. טעות הוא בידו. כמש"ל בס"ד. <b>ומ"ש</b> וראיתך ממערכה דאביי לא צדקת בה כו'. 
+<b>אומר </b>אני צדקה ממנו. דלא מסתבר למימר אדמפליג במידי אחרינא. פליג נמי בהא והא חזינן לרבנן ואבא שאול דפליגי נמי. מודו מיהת בהפסקה. ומי יקבל ממנו את זאת. לחדש מחלוקת שלא עלה על דעת אדם מעולם ועל החלוקין אנו מצטערין. <b>ומ"ש</b> להוכיח סברתו מן המקשה. שלא היה סבור שיהא מפסיק נרות בעבודה. 
+<b>פליאה </b>דעת ממני שיאמר אדם גדול כדבר הזה אשר אין לו שחר. פשיטא כל סתם מקשן ע"ה. ואין הכי נמי מיטעי קטעי אוף הכא. ולא ידע לפרושי מידי. וקשיין ליה מתנייתי. <b>ואדדחיק</b> רשב"א נפשיה לעיונא פילא בקופא דמחטא. לידוק מסוגיא דפרק א"ל הממונה דיומא. דקושטא ודאי הכי הוא. דלא אפשר בלא הפסקה לר"י מיהא. מדקבעי ר"פ למימר דנקדום דם התמיד להטבת חמש. ואהדר ליה אביי. א"ה אפסוקי במאי מפסקת להו. ואי איתא לימא ליה ר"פ. מאי קושיא. דילמא א"ש לית ליה הפסקה כלל. וקם ליה בשטת תנא דסדר תמיד. ומדלא אסיק ר"פ אדעתיה. לאותביה מידי מהא. שמע מנה ליתא לגמרי. ולא ס"ד דלבטלה הפסקה כלל אליבא מאן דהו. ומני מתניתין דתמיד. <b>מ"ש</b> עוד אמרתי דילמא ס"ל הטבת שתי נרות קודמת לחמש כו' ואיזו קושיא סותרת זה. 
+<b>ודאי </b>אין צורך לקושיא. כי הוא דבר בטל מאליו וסתור מעצמו. <b>ומה</b> שהאריך להוכיח סתירת דעת החכם השואל. שאין הפסקה בשל ערב. 
+<b>באמת </b>כך אני סבור. שאין חלוק בין שחר לערב בזה. משום דסתם לן רבי. ושתק נמי האי תלמודא. ולא אשתמיט לאשמועינן בשום דוכתא כה"ג. ואין לחדש דבר מעתה. ולבדות מלבנו חלוק שלא נזכר עד עתה. ואתי שפיר נמי אליבא דר"ל. <b>אלא</b> מיהא. אי אזלינן בתר טעמא דר"י משמע ודאי ממילא. דליתא להפסקה אלא בבוקר. היכא דגלי קרא. וכל מה שהרבה והפציר הרשב"א לדחות דברי השואל. בגילא דחיטתא לא מידחו. ויש בהן טעם לשבח. ובדברי רשב"א לא מצאתי טעם כל עיקר. <b>ואיך</b> שיהא אינו נמלט מתמיהא. דאזיל בתר איפכא. דבשחר דבהדיא אתמר אליבא דכ"ע. דאיכא הפסקה ודאי. ודלא אפשר בלאו הכי. <b>חידש</b> לנו סברא בדויה. לומר דתנא דתמיד לא סבר לה. <b>וקמהדר</b> אשינויי דחיקי. לאוקמה דלא כמאן. ומפיק נפשיה לבר מהילכתא. לסתור ולא לקיים דברי חכמים. <b>ובשל</b> ערב דלא אדכר כלל. פשיטא ליה דאית ליה לתנא דתמיד הפסקה. 
+<b>ומהדר </b>אפירכי ודחויי. במילי דכדי. דלא עבידי לתרוצי סוגיא. 
+<b>שוב </b>טרח מאד נסתור דעת החכם השואל. שהיה סבור שאין הפסקה בנרות דערב. וחשב להוכיח זה. ממשנה דקטורת של בין הערבים היתה קרבה בין איברים לנסכים. וקשיא ליה להשואל נסכים אימת עביד להו. ופשיט ע"כ מקמי נרות. דאי באמצע. הפסקה בשתי עבודות מי איכא. אלא ודאי מקמי נרות. והנה הקטורת קודמת להן. א"כ אין הקטורת בין הנרות. <b>ר"ל</b> משום דליכא למימר נסכים בתר נרות. דהאמרינן אין לך עבודה כשרה מערב עד בוקר אלא זו בלבד. והפסקה בשתי עבודות ליכא לדעתו. נמצא שאין הפסקה בנרות דערב כלל. <b>ולזה</b> האריך רשב"א בתשובות חבילות. שאין דעת השואל צודקת. והראשונה יפה השיב. שא"כ אין הקטורת סמוך להעלאה כלל <b>אבל</b> מש"ע. וא"ת אם נסכים אחר שתי נרות. א"כ מצינו עבודה שכשרה מערב עד בוקר חוץ מזו. <b>ומשני</b> אנן בעבודת יום קאמרינן. <b>ולא</b> סלקא ליה שפיר דהא נסכים הבאים עם הזבח. אינן קרבין אלא ביום. 
+<b>א"כ </b>עד השתא בכדי טרח מר. <b>וכ"ע</b> אלא אני סבור. שאפילו את"ל שהנסכים באין אחר הקטורת וקודם שתי נרות. אין אני קורא כאן הפסקת שתי עבודות. שאין הנסכים עבודה שלמה בפ"ע. אלא חלק מחלקי התמיד. <b>ואין</b> ממש בדברים הללו. כי מדוע לא יחשבו נסכים עבודה בפ"ע. הלא זה זבח. וזו מנחה. ודאי קרבנות חלוקין לגמרי הן. אע"פ שהן עכשיו באין עם הזבח. א"כ מאי בצירותייהו מקטורת הבאה אצל הזבח בסמוך לו. לפני הנסכים. ואעפ"כ אינה נחשבת חלק. אלא עבודה לעצמה ומפסקת. א"כ נסכים ודאי לא גריעי מנה בהא. והויא לה הפסקה בשתי עבודות. 
+<b>איברא </b>הני תרי גברי רברבי. אשתמיט להו גמרא דפרק תמיד נשחט דמסקינן פסח אחר נרות. ואע"ג דכתיב אותו. ההוא למעוטי עבודה שבפנים. דהיינו קטורת. <b>א"ה</b> לעולם אימא לך נסכים אחר נרות. וכסדרן בשחר. דנסכים מאוחרים לנרות. הכי נמי בערב. מצותן אחר הנרות. כיון דעבודת חוץ נינהו. כפסח. ואין לחדש דבר זר מעתה. וכל זה. למאי דסבר השואל. שאי אפשר להפסיק בשתי עבודות. 
+<b>אבל </b>עם היות שיש לו הודאת רשב"א בזה. כאילו הוא דבר פסוק. שלא תהא הפסקה אלא בעבודה אחת. ולפיכך הטריח עצמו מאד. לעשות נסכים חלק מן התמיד. שהוא דבר בטל מאיליו. כנ"ל. אמנם אני אומר. כל הטורח הזה למה. מנין לנו זה. וכי מה בכך. אם שתי עבודות מפסיקות. והיכן נזכר דבר זה שלא תפסיק יותר מעבודה אחת. ואם בשחר לא היתה מפסקת יותר מעבודה אחת. ההיא משום דלא אפשר. למר כדאית ליה. דם קודם לנרות. משום דמכפר עדיף. ליתא אלא קטורת לחודה. ולמר נרות קודמות לדם. דשרי בבוקר. חד דגזירי עצים להטבת חמש. ומפרש קרא דבהיטיבו יקטירנה. כסדרו דווקא. משו"ה מסתייה להפסקה בעבודה אחת. דליכא לאשכוחי טפי (אע"ג דאי הוה אפשר לאפסוקי בתרתי ואפילו בתלתא. טפי עדיף) משא"כ בין הערבים. דאיכא לאפסוקי לנרות בשתי עבודות. דילמא הני עדיף. 
+<b>ותדע </b>על כרחך לשטת רשב"א. לית לן בה. אדרבה לא אפשר בבציר משתי עבודות להפסקה דערב. דהא ס"ל דבדם מפסיק להו. נמי בשחר אליבא דא"ש. והא ע"כ קטורת נמי מפסקא. דבערב מודה א"ש. דמקטיר אח"כ מיטיב. משום דכתיב אותו. כדאיתא. אי הכי ודאי לא סגי בלא הפסקת שתי עבודות גמורות שלמות בפ"ע והיכי מתרץ לה הרשב"א. <b>אלא</b> מאי אית לך למימר בבציר מעבודה אחת לא סגי להפסקה. אבל טפי שפיר דמי. ואפילו טובא מעלי. אדרבה הכי עדיף. להיות ההפסקה נכרת. הא בהדיא. דמדויל ידיה משתלים הרשב"א. שלא היה לו להודות להנחת השואל. שבדה דבר מלבו. מה שאין לו שורש וענף. ואין צורך לדחותו בגילא דחיטתא. דממילא נפיל יסודו שבנה עליו. 
+<b>אבל </b>אנו. עם שדעתנו נוטה לקיים ההפסק'. גם בשל ערב כדינה. שלא לחלוק עלינו את השוין (וכן קבענו בסדר עבודה שלנו. ויעוין שם. שהוספתי לקח טוב בס"ד) <b>אבל</b> לא לבדות דבר חדש. להקדים גם נסכים לשתי נרות. כדעת רשב"א. דס"ל הבערה דערב לחלק יצאה גם בזו. לא שמיע לי ולא ס"ל כוותיה. אני לקיים דברי חכמים באתי. לא להוסיף חלוק ושינוי מדעתי. 
+<b>ומה </b>שהתעצם לעורר מדנים על הפירוש שמצא השואל והנאהו. ואמר ראה כמה מן התמיהות יש בפירוש זה. אם בשל שחר קאמר שמדשן את המזרחי. כלומר שמכבהו כו'. א"כ איך תלה טעם הנחת המערבי דולק כו'. <b>כבר</b> השבתי על זה. <b>ומ"ש</b> ועוד כשמצא את המזרחי שכבה. למה מדשנו ומדליקו כו' ואם מפני שתהא ההפסקה נכרת. אין אלו אלא דברי תמה. וכי עמידת הנר דולק מגלה על ההפסקה. אדרבה היה יותר חיוב ההפסקה (כצ"ל) ניכר כשהיה הוא כבה כאותן החמשה. ועכ"ז מסלק ידו ממנו כו'. כי היוצא ורואה כו' סבור. <b>במ"כ</b> פטומי מילי נינהו. וכי מה היכר יש בין כבוי לכבוי. אך בין דולק לכבוי. יש היכר. כמו בין אור לחושך. על כן גנאי להאריך בכך. 
+<b>מלבד </b>שנטפל בדבר שאין לו עיקר כלל. וכי מי הוא הרואה שיחוש לו. כי לא נכנס עמו אלא המדשן מזבח. שנטל הטני והשתחוה ויצא. ולא שהה שם לראות תקון הנרות. <b>ואם</b> ת"ל שעיין אחר המדשן לראות מעשיו כל מה שיוכל עודנו שם. אין לחוש לטעותו. כי הוא יודע ומכיר ובקי בעבודה בלי ספק. 
+<b>מש"ע </b>ועוד אם אינו מדליקו אלא מחמת הכר זה אדרבה לא היה לו לדשנו עדיין. אלא ידליקנו באותו שמן ישן ובאותה פתילה ישנה כו'. <b>לא</b> ידענא מאי קאמר מר. כי אם היה בו שמן בנר. לא היה כבה. 
+<b>ועוד </b>הרי אמרו נדשן השמן נדשנה פתילה ונפסלו. שאינן ראוים עוד להדלקה. אלא על כרחו צריך הוא לשמן ופתילה חדשים. וכמ"ש כבר באורך. 
+<b>מש"ע </b>ועוד אם אתה אומר כן. נמצא מדליק את המזרחי לערב בפתילה ושמן ישנים. 
+<b>מנין </b>לו לומר כן. ומי הזקיקו לכך. <b>אני</b> אומר לערב נותן שמן ופתילה חדשים. ואפילו בכל פעם ביום. כשכבה במקרה וצריך להדליק. אי אפשר בישן. כל שכן בערב. שהוא זמן העלאה של תורה. צריך לומר כן. <b>לכן</b> מש"ע. ועוד הרי שחסרה המדה לערב כו'. <b>הם</b> דברים מחוסרי הבנה. כי פשיטא חוזר ומדשן לערב כל הנרות. ומיטיבן ומדליקן. והני מילי מרפסן איגרי. 
+<b>מ"ש </b>ועוד שכשמצאן שכבו מדשן את השנים בתחלה. ואלו דשון החמשה צריכין לעשות תחלה. <b>כבר</b> הושב. ובחנם נדחק בעבורה. 
+<b>ושכתב </b>עוד. ועוד שיש תמה במ"ש בעל הפירוש הזה שאף כשהיו הנרות דולקין מכבן כו'. <b>באמת</b> אין צורך לומר כן. ובלאו הכי ניחא כדפרישית בס"ד. <b>מש"ע</b> ומ"ש במנחות נר שכבתה נדשן שמן כו' ופרשת בנרות של לילה. כבר ראית בתשובתי. שאני דחיתי אותו פירוש. מפני שאין נראה שיהא צריך להיטיב כו'. אלא חוזר ומדליקו באותו שמן כו'. <b>כבר</b> הושג. 
+<b>כתב </b>עוד. עוד דבר מתמיה ראיתי במ"ש כו' עד פתחת בתרתי. וסיימת בחדא כו' והנה זה מעורבב. <b>ואני</b> אומר. אין כאן ערבוב כלל. ואינו מבטל את השורה. כי לעולם שני הנרות צריכין דשון ודאי. הא כדאיתא והא כדאיתא. 
+<b>מזרחי </b>מדשן לגמרי. שאפילו לא כבה. מכבהו. מפני שעתיד ליכבות מיד. לפי שאין הנס מצוי בו. והעומד לכבות ככבוי דמי. ועכשיו היא מצות הטבתו. ואין נכנסין בכל שעה להיכל (שאפילו כ"ג עובר על ביאה ריקנית. משום ואל יבוא בכל עת אל הקודש) כל שכן אם כבר כבה. שצריך דשון הטבה והדלקה. וכנ"ל. <b>אבל</b> המערבי שמצאו דולק. מניחו דולק. מפני שבו היה הנס. מכל מקום מתקיימת בו ג"כ מצות ההטבה. ע"י הסרת הפחם שבראשו. כדי שיאיר היטב. שהיא הטבה האמורה בתורה. בעצם וראשונה. וכמש"ל בס"ד. והנה הכל מתוקן ומתובל בטוב טעם. 
+<b>ובעל </b>הפירוש אמנם נדחק בחנם. כי לעולם היתה מתקיימת גם הטבת שתי הנרות. אפילו בזמן הנס. כל שכן אחר שפסק הנס. 
+<b>עוד </b>כתב. עוד כתבת שנתקשה בעיני בעל הפירוש מ"ש מדשן המזרחי כו'. ואנן שתי נרות בעינן כו' ותירץ שהמשנה נאמרת כל זמן שהיה של מערבי קיים אבל כשאינו קיים. מדשן שניהם כו'. ואין אלא דברי נביאות כו'. עד זה דבר שאין השכל מודה לו. ולא הדעת מקבלו. <b>ואני</b> אומר. בודאי כך הן באמת דברי נביאות. מאותן שתלמיד ותיק עתיד לחדש. ברית הן הן הדברים שנאמרו למשה בסיני. <b>ותמה</b> על הרשב"א שמגבב דברים ומביא עלינו. הלא דעת שפתי התנא ברור מללו בשתי המשניות בשוה. ברישא איירי בשעת הנס. והדר נסיב שלא בשעת הנס. וזה דבר מיושב ונכנס באוזן השומעת. אבל שטת הרשב"א אין לה תפיסה בשכל ולא מתקבל כלל בדעת. 
+<b>מש"ע </b>מאי מצאו כו'. היה לו לומר מצאן שכבו כמ"ש בפ"א. <b>לק"מ</b> דבפרק ראשון דשניהן שוין (בין בזמן הנס. בין אח"כ) בדשון והדלקה. קתני מצאן. <b>איברא</b> באידך פרקא. דאפילו בזמן הנס אין שניהן שוין. שאע"פ שמצאן דולקין. מדשן המזרחי. ואינו מניח דולק אלא מערבי בלבד. שפיר מיתני ליה מצאו למערבי שכבה ג"כ. מדשנו כו'. דמניה סליק. ופשיטא דה"ה למזרחי. <b>אלא</b> דלא אצטריך ליה. דהא אפילו לא כבה. מכבהו ומדשנו. אלא מערבי אצטריכא ליה. דביה קאי. ולבעל הפירוש הנ"ל. בלא"ה לא מצי למתני מצאן שכבו. דלא מיתני ליה מדליקן בתר הכי. דלית ליה הדלקה במזרחי האידנא <b>ברם</b> לדידי איתה לעולם. אפ"ה ניחא כדפרישית. 
+<b>מש"ע </b>ובהדיא הו"ל למתני. שלא בזמן הנס כו' <b>הם</b> דברים של מה בכך. ואי דייקינן כולי האי. לא תנינן. אטו הא לחוד צריך לפרושי במשנה. 
+<b>ומש"ע </b>ולמה מכבה דילמא חזר הנס. <b>יש</b> להשיב שזה ניכר מיד בנר. אם כבר כלה השמן. בידוע שבטל הנס. ואם לאו. בודאי אינו מכבהו. ואומר אני שמניחו דולק לעולם. כשמוצא הנר מלא שמן. <b>אבל</b> כשרואה שכלה השמן והלך לו בהדלקה אז ודאי רואין אותו כאילו כבוי כבר. ואין ממתינין לו עד שיכבה מאליו. שהרי אין נכנסין להיכל בכל שעה שירצה הכהן. אלא בשעת עבודה בלבד. וכמש"ל בס"ד. <b>ובזה</b> נסתלק כל מה שערער הרשב"א. ונתבטל פירושו מעיקרו. 
+<b>מש"ע </b>אני אומר שבשחר מניח הכוז כו' (מ"ש בתשו' גם בערב מערכת. נ"נ שצ"ל מקטורת וק"ל) <b>כל</b> דבריו בכאן מבולבלים תכלית הבלבול. במ"כ מעוות עלינו את השמועות הישרות. וכל המשנה על הסדר שנויה. ואין הענין סובל כלל מה שרצה. ויטול מה שחדש. להפך ולסרס בלי שום צורך כלל. גם הכוז אינו עשוי לשמן הנקי. אלא לשמן השריפה ופתילות הישנות. וכמ"ש כל המפרשים. <b>ומ"ש</b> ותדע לך כו'. וכי ליכנס שניה כו' הוא צריך. <b>ודאי</b> צריך וצריך. משום הדרת מלך. טובים השנים. 
+<b>ומ"ש </b>אלא שלעולם שני אלו מקדמין. 
+<b>זה </b>נעדר הבנה. והמשנה פשוטה כלשונה. 
+<b>ברוך </b>המאיר במו אופל. דברי קונטרס הלז עיינתי וכתבתי בימים שהייתי כלוא בביתי בחצר המטרה (לחץ בלב אויבי. לא הסחתי דעתי מאומנותי ולא יצא בשביל כך מלבי) עד אשר ירא ה' וירב ריבי. על אודות בית יהונתן הסופר (קמיעות) כי אותו שמו לבית הכלא לבא בדבר ה' מחשבות ערומים מפר. גומץ חופר. גם כי אשב בחושך ה' אור לי. כי אתה תאיר נרי. וה' יגיה חשכי. לזאת שם עולם אתן לו. הראוי ונאה לו. 
+<b>נר תמיד </b>שאין לו הפסק. אור לא נעדר היפה לבדיקת חמץ ולבער שאור. כי נר מצוה ותורה אור. השבח והתהלה לאדיר ונאור. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ראשו לדרום ופניו למערב </b>השוחט עוקם את ראשו כו'. הכי מוקמינן לההיא דתנן פ"ג דיומא. 
+<b>אברא </b>למ"ש המפרש כאן. אין צורך לומר כן. אלא התם בפר שעומד בין האולם ולמזבח. נמצא זנבו לצד מזבח. ואינו דרך כבוד. מה גם שמא ירביץ גללים. <b>ברם</b> כבש התמיד. בצפון קאי ליה. אינו צריך עקימה. רק שיהא צוארו שהוא בית שחיטתו למערב. וראשו מושכב פשוט מתוח פונה לדרום. אלא שערפו לצד מזרח. וצוארו פונה לצד שכינה. <b>ודילמא</b> היינו נמי עוקם את ראשו דהתם בפר. אינה אלא הפיכת צואר למערב בלבד. והכא והתם חדא מילתא היא. 
+<b>על טבעת שניה </b>עתי"ט שהביא מ"ש סמ"ג בטעם הדבר. שלא יאפינו כתלי ההיכל והאולם. 
+<b>לא </b>הבינותי זה כלל. כי מה ענין כתלי היכל ואולם. לעכב זריחת השמש בבוקר. ולהאפיל על מכבש הנשחט אז בצפון העזרה סמוך למערב. ואמנם על של בין הערבים. ודאי מאפילים המה גם בעד טבעת שניה. של אותה קרן מזרחית. 
+<b>בא לו כו'. </b>עתי"ט ז"ל ובגמרא דיומא פריך כו'. <b>איברא</b> כל ההוא שקלא וטריא. אליבא דר"ש איש המצפה. אסיק לה תלמודא. עמ"ש שם בחי"ג בס"ד. ברם לתנא דידן לא צריכנא להא. דודאי מאי דסמיך ליה עביד ברישא. דאל"ה. הויא לה העברה על המצוה. כ"ש אי עסקינן דשחיט במזרח כנגד הפתח. כמ"ש תו' שם. <b>אבל</b> זה אי אפשר מפני הטבעות. 
+<b>נותן מזרחה צפונה </b>תחלה. אחר ששחט תמיד של שחר. לרע"ב. <b>וא"צ</b> לומר בשל ערב. דהתם קאי. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>לא היה שובר את הרגל </b>עתי"ט שהעתיק לשון המפרש. עד לפי שאותו הרגל נקוב ברגל אחר. נ"ל שצ"ל תחוב ברגל אחר. 
+<b>התר את הכרעים </b>עתי"ט. עד ולכך יתכן לומר דהירכים עד מקום הכריעה קורא כרעים <b>ואינו</b> לשון מדויק. כי הירך הוא פרק עליון של רגל. אולי צריך להגיה לשון תי"ט. וצ"ל דהברכים עד מקום הכריעה כו'. והיא ארכובה התחתונה. <b>ובס"ע</b> נמשכתי אחר לשונו זה. <b>ושוב</b> דקדקתי יותר וראיתי שאינו נכון. משו"ה הדרנא בי. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>ואצבע הכבד</b> נראה שהוא החלק הקטן של כבד. המתפרד ממנו כמו בוהן של יד. 
+<b>נקב את החזה</b> בלי שום צלעות. וזה החזה אינו כחזה דשלמים הנתן לכהנים. עפא"ט (דמה"א). 
+<b>מחצי כבש ולמטה במערבו </b>לענין מ"ש רע"ב אבל בשבתות כו' <b>עמ"ש</b> בס"ד שלהי שקלים. ובהקדמת ס"ע דמוסף שבת. בבית האלהי. 
+<b>וירדו </b>מהכבש. 
+<b>ללשכת הגזית </b>עיין שלהי מדות. ולדברי רש"י פ"ב דיומא. היתה בנויה בגובה. <b>ומה</b> שלא קראו וברכו והתפללו בעזרה עצמה. שבה עומדים עכשיו לפני ה'. <b>נ"ל</b> הטעם משם דדחיקא להו עזרה. שהיא מלאה מישראל וכהנים. העוסקים בצרכי מזבח ומקדש. דאוושי טובא. וק"ש ותפלה בעו כוונה. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>דומה לתרקב גדול</b> עתי"ט קורהו גדול בערך הדמיון כו'. <b>עמש"ל</b> פ"ג מ"ו. שאין צורך לדחוק כך. וכאן יתפרש בטוב. שנראה גדול. מחמת היותו רחב וקצר. כדי שיחזיק בתוכו הבזך בריוח. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ושלשה דברים היתה משמשת </b>נראה שכל אלה השלשה דברים. היו נעשין בפעם אחת. כי בשמיעת קול המגרפה שנעשית עכשיו. כשהגיעו אלו בין האולם. אז כהנים רצים להשתחות ולוים לדבר בשיר. כי סמוכים היו עושים קטורת ואיברים ושיר הנסוך. יבאתה שעה עצמה. היו ג"כ מעמידין את הטמאים בש"מ. מחמת שלא היו נכנסין לעבודה. כאחיהם. וכל עבודת התמיד בשעה אחת היתה נעשית. כדתנן ר"פ תמיד נשחט. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שממנו מדליק המנורה בין הערבים </b>כל זה הלשון הוא מאמר אחד נקשר. <b>כך</b> הוא העקר. אע"פ שכבר הסברתי פנים קצת גם להבנת הרשב"א. שבין הערבים נמשך למטה אל מצאו שכבה. עפ"ג בקונטרס <b>נר תמיד</b> שבארתי הענין כל צרכו בעזה"י. ודחיתי שטת הרשב"א. והשכותי מעלי תלונת התי"ט. שהלך לו בדרך רשב"א. כסבור שאינו רשאי לנטות ממנה. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>ורדדן </b>כרע"ב ולא היה רדוד גחלים ביוה"כ. <b>צ"ע</b> מנליה הא. ואי מסברא. הא ודאי אפכא מסתברא. שבי"כ היה הצורך יותר גדול לרדוד. מאחר שהגחלים מונחים במחתה. ואם היו צבורים בה כגל משופע. הלא היו מתפזרים הגחלים עם הקטורת. ונשפכים יחד ונופלים לארץ. אמנם ודאי לא היה אפשר אז לעשות רדוד גחלים בפנים. שבמחתה היה מקטיר. ובכף מלא קטורת שבידו השמאלית. אי אפשר לו לעשותה. <b>אלא</b> שעדיין אני אומר מתחלה כשחתה הגחלים ובשעה שהניח המחתה על הרובד הרביעי בעזרה. אז היה מרדדן בצנורא. ומשווה פניהם של גחלים. שלא יתפזרו ושלא תפול הקטורת ותושלך ארצה. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>ונותנו לאוהבו או לקרובו </b>שבא עמו להיכל לצורך כך. לפיכך אינה ביאה ריקנית. 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הפרוכת </b>עמ"ש בס"ד משנה א' פרק ה' דיומא. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>עמדו הראשונים לדרום אחיהם</b> נראה משום דהני עבדי עבודות חשובות. משו"ה עדיפי וקיימי לימין דאחריני. <b>ולא</b> קאמר הכא לימין. דלא תימא שהיו עומדים ופניהם להיכל. ואחוריהם לעזרה. שהיא מזרח ההיכל. אלא כאן שהיו מברכין את העם. היו פניהם נגד העם. נמצא ימינם לימין העולם לדרום. והיינו נמי דקרי להו ראשונים. במעלה. 
+<b>כנגד כתפותיהם כו' </b>עמו"ק א"ח סקכ"ח. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>בזמן שכ"ג </b>עתי"ט פ"ב דחגיגה. ד"ה ואין כ"ג. מ"ש בשם הירושלמי. 
+<b>והסגן בימינו</b> דמצדד אצדודי. 
+<b>תקעו </b>כו'. הכל בחצוצרות בלבד. <b>ולא</b> מצינו שופר בעבודת המקדש. 
+<b>באו ועמדו </b> נראה שהם אותם השנים שבידיהם החצוצרות. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>לחי העולמים </b>עיין בתי"ט. <b>ולא</b> ירדתי לסוף דעתו ז"ל בכל מ"ש בזה. במ"כ כל דבריו אינן אלא תימה לענ"ד (גם הביא הפסוק בחי העולם בשבוש. כאילו כתוב בחי העולמים) ונראים כסותרים זא"ז שהוא ז"ל סובר בפשט הכתוב בחי העולם דדניאל שהוא סמוך משם חיים לשון רבים. שהיה ראוי ליכתב בחיי העולם. הכוונה לש"י שהוא חיים של העולמים. והוליד מזה לבטל דעת האומר חי העולמים. אחר שחי בפת"ח אינו סמוך ויהיה ענינו העולם שהוא חי. ואין העולם חי. אלו דבריו ז"ל. <b>והם</b> פליאה נשגבה בעיני. במה ראה על ככה לומר כן. מאחר שהוא ז"ל תופס לעיקר בחי העולם. שהוא ב"ד של חיות. נגזר מן חיים ונשתנה בסמיכות. איה מצא א"כ בשם התואר או פועל בינוני שישתנה בסמיכות בזאת הגזרה. ואין זה שינוי השם (הרבים) גורם לקרו"א גזרת התוארים והפועלים והבודדים. או שמות נפרדים. בשינוי בהסמכם. והוא פשוט מאד וידוע. והנה במשקל זה כל חבריו. כמו יד עב. וכן בכל המשקלות רבים מאד. שלא ישתנה בהם היחיד הסמוך. יד אהרן. בעב הענן. דם הפר. קו המדה. וזולתן הרבה בנחים ובכפולים. ולא אחד בהם ששב צרו"י בהסמכו. אף שישתנה בקיבוץ. כמו ידי משה. דמי אחיך. דגי הים. על כן ברור מאד. שאין שום אות ומופת. מהשתנות השמות בקיבוצם. לשישתנו ביחיד. ופשוט הוא. שכך תוכל לומר חי העולמים בפת"ח. ויהיה ענינו האל החי של העולמים. וכן חי העולם. הוא סמוך לעולם. בין שיהא בציר"י או בפת"ח. אין הפרש. אלא שבצירי. הוא שם בריבוי. רצוני כמו חיים. ואשר בפת"ח. הוא תואר היחיד ענינו החי של העולם. 
+<b>ועם </b>שמצאנו חי ה'. שאינו סמוך. אין זה ראיה שלא יבוא סמוך לעולם בשום מקום. שלפעמים יבוא המתואר על התואר. ולפעמים הוא דבוק לדבר אחר. והיינו הא דאמרינן בגמרא דריש פסחים. דמעיקרא ס"ד דאור בוקר הוא שם התואר עם המתואר. האור הוא בוקר. ומשנינן דה"פ. אור של בוקר. שהוא ש"ד סמוך. והרבה במקרא כיוצא בהם. פעם יבוא התואר עם שם העצם המתואר בו. ופעם יסמך לדבר אחר. שייוחס אליו. וכן חי ה'. ענינו חי שהוא ה'. וכשהוא אומר חי העולם. ענינו חי של העולם. בדמות סמוך. בין יהיה חי שם או תואר וכנזכר. <b>א"כ</b> לפ"ז אין לו סיוע מהרמב"ם ז"ל. אף לפי הבנתו בדבריו. שסבור בחי שהוא שם דבר. כשנסמך לאחד מהנבראים הוא בציר"י. מהטעם שהזכיר. שהם וחייהם שני דברים: אבל מלת חי כשהיא תואר. כבר תהיה נסמכת באופן שאמרנו. דהיינו חי העולם או העולמים. שענינו החי האמיתי שבעולמים. הוא האל ה' יתברך. רק חי פרעה. לא היה אפשר לאמר בפת"ח. וק"ל. 
+<b>ועוד </b>תימה גדולה שמדברי הרמב"ם ז"ל יש ראיה ברורה. לסתור דעת הרב תי"ט. שהרי לדעתו של הר"מ (שהיא פשוטה ומאומתת למבינים בלי ספק) חיי הנבראים והמלאכים בכללם. נפרדים הם מהם. שהם וחייהם אינם דבר אחד. שעל כן מטעם זה באו בציר"י בכל מקום. להורות על פירודם. שאינם חיים אמתיים בהחלט. 
+<b>ולפי </b>דברי בתי"ט. היתה שבועת המלאך בחיי העולם. ומבואר מדברי הר"מ ז"ל הנזכר. שחיי העולם והעולמים. הם כחיי המלאכים ושאר הנבראים. שהם וחייהם שנים. וכן הוא פשוט. ואין א"כ חיותם דבר אמיתי בחיוב. והיאך נשבע בו המלאך. הלא נודע את אשר פירשו רש"י ז"ל פרשת מקץ. שלכן נשבע יוסף בחי פרעה. לפי שכיון לשקר. ודוק. 
+<b>ומ"ש </b>הרב תי"ט. שהמכוון בחי העולמים שהוא הבורא. זהו מאמר סותר את עצמו. על פי פירושו בכתוב הנזכר. בדרך שיסכים לדעת הרמב"ם הנזכרת. שהרי דעתו בחיי פרעה. וכן של המלאכים והעולמות. כל שהוא נברא. חייו מקריים. ואינם עצם אחד בהם. שחייהם נשואים עליהם דרך מקרה. למה שאינם מחוייבי המציאות. ולכן הם צרויי"ם. לפי שאינם דבר מחויב ואמיתי בעצם. ואיך יאמר שהוא השי"ת. ויתעלה מזה עילוי רב. ואע"פ שהשי"ת הוא סבת חיי כל הנמצאים. כענין ואתה מחיה את כולם. להיותו ית' סבה רחוקה לכל כמ"ש סבת הסבות יתברך וית"ש לעד. אין זה המכוון בחיי העולם. שאם בבחינה זו. אף הוא יתברך חיי פרעה. ודוק. 
+<b>אלא </b>ודאי אין פירוש הכתוב כמ"ש הרב תי"ט. גם לא דרך הרמב"ם ז"ל דרכו. וכרחוק מזרח ממערב רחק מחשבות הר"מ ממחשבותיו. ואף הר"ש ארקוולטי. לא עמד על דעת הר"מ בזה ולא ירד לסוף דעת בעל העקדה. כי מה שהשיב עליו הרש"א. אין תשובתו ממין הטענה. מה שטענו לא הודה. ומה שהודה לו לא טענו. שהרי טענת בעה"ע ז"ל היא שלא ימצא בלה"ק בגזרת חיים שם נפרד (וכמ"ש גם רד"ק עם שכבר חשב כך רי"ח אך בחי הפתוח. לא עלה כך ע"ד אדם מעולם) והרש"א השיבו ממי הים (שמלבד שאין זו תשובה כי אין לדמות הגזרות זו לזו בזה הענין. כי מה שימצא באחד. לא יחויב המצאו באחרת) שהוא ג"כ בלתי נפרד. והוא שם הרבים ממש. כמו מים בתשלומו. כאשר תאמר מן שמים. שמי השמים. וכן חי פרעה. שם הרבים הוא. והראוי חיי. כמו חיי שרה. ואין זה שם נפרד. אלא לשון רבים. רק שהוקל בסמיכות. 
+<b>אכן </b>ברורה דעתו של בה"ע. והמה לא ידעו דרכיו. על כן רחקו מעליו. וגם הוא ז"ל ידע שיצדק לומר חי בסמיכות. ולא על חי שבציר"י. נתקשה בה"ע לדעת הר"מ. אלא על חי הפתוח. לפי שהוא ז"ל הבין בדעת הר"מ. שחי בפת"ח. הוא שם נפרד מן חיים שם הריבוי. ולא אותו שבציר"י. עד"ז בנה המופת להשיב עליו. שאם כדברי הר"מ. שלכן הוא אומר חי פרעה בציר"י. לפי שחיי הבעלי חיים עם עצמן. שני דברים הם. נמשך מזה. שסבור הר"מ בפירוש הכתוב חי פרעה. שהוא שם המקרה. כאילו כתוב חיי פרעה. ויחוייב ג"כ מזה המאמר. שחי ה' הפתוח. יהא ג"כ שם דבר של חיות. לא לשון בינוני או תואר. שנראה ודאי. שאופן שמוש לשון זה של שבועה בכל מקום שנאמר. דרך אחד לו. שימושו והוראתו שוה. בכל המקומות שכתוב כלשון זה. רצוני. שאם המכוון בחי פרעה. שהיתה השבועה בחייו של פרעה המקריים. כמו כן לשון הכתוב חי ה'. כך יתפרש בהבדל הרצון בו. שהיא שבועה בחי של ה'. כלומר חיותו שהיא עצמותו. ונולד לנו מזה שמלת חי בפת"ח. על כרחך הוא שם נפרד. מקיבוץ חיים שם הרבים. שזה היחיד ממנו. שבא בפת"ח. לדעת הר"מ. לפי שהשי"ת הוא וחייו אחד. על כן נאמר בו יתברך השם דבר של חיות בלשון יחיד. <b>ועל</b> זה יפה השיב בה"ע. שלא ימצא בלה"ק שם נפרד (וזה אמנם סוד מס"ת. וכן בשם שמים שלא יתפרד. המ"י) ר"ל לשון יחיד מן חיים. שהוא שם בלשון רבים מקובצים. ולא נמצא ממנו הנפרד האחד במקרא. כמו שלא נמצא בגזרות מים ושמים. לשון יחיד הנפרד מהם. וכשנפלה מהם המ"ם בסמיכות. ונאמר מי הים. שמי השמים. עדיין הם עומדין בהוראתן הראשונה. שהם שמות בדרך הריבוי. אלא שהוקלו בסמיכות. וזה ברור בלי ספק בעולם. שזוהי כוונת בה"ע. והם דברים נכונים. 
+<b>ולא </b>נעלם מבה"ע. שיתכן לומר חי בציר"י. על משקל מי. אך זה איננו נפרד. אלא שם הרבים כשהיה. אבל דעתו של בה"ע היא. כשבאו בכתוב בלשון שבועה. בין בציר"י אי בפת"ח. אינם שמות דברים. כי אם פועלים בינונים או תוארים. ויפורש חי פרעה. כמו שחי פרעה בזמן. לא שבחייו נשבע. וחי ה'. ג"כ פירושו כמו שהשי"ת חי וקים לעולם. ולא נשבע בחייו של השי"ת. ונמצא חי בציר"י ג"כ. שהיא בינוני. כמו וחי אחיך עמך. פעל עבר. והעבר והבינוני שוים בבעלי הכפל (כה"ד רד"ק במכלול ובשרשים. שחי שרשו חיי) וכן חי בפת"ח. לפעמים ישמש במקום בינוני. כמו וחי עמך. או תואר הילוד החי. וזוהי דעתי בחי העולם שבדניאל. שלא נשתנה מפני הסמיכות. ואיננו ש"ד בלשון רבים סמוך. כי אפ בינוני או תואר (שהוא החי הנמצא. ואין בעולם עוד חי אמיתי זולתו) כחי בפת"ח. ויתחלפו. כמו גיא בציר"י. וגיא בפת"ח. הבאים זה תחת זה. 
+<b>וא"כ </b>כך י"ל חי העולם בפת"ח. כמו בציר"י אדרבה. הפתוח הוא לשון יותר מבורר. שהכוונה בו ודאי על השי"ת. משא"כ חי בציר"י. שכבר ישמש שימוש ש"ד בלשון רבים. ואז אין הכוונה על השי"ת בהחלט. כי בסתם לא יתואר השי"ת בשהוא חיי הנבראים המקריים (אלא הוא מחיה את כולם. מסבב חייהם. ומקנה אותם חיותם. ע"ד ותחיינה את הילדים. בבחינת הסבה. עם שאינה דומה סבה קרובה ובלתי עצמית. לרחוקה ראשונה ועצמית. מובן לחכמי לב) וכמ"ש לעיל שהיא דעה אמיתית אצל החכמים כולם. ופשיטא לדעת הרמב"ם. שהוא טעות. שחי בציר"י. לעולם מורה על חיות מקרי בלבד המובן אצל כל החיים המהלכים תחת השמש ונבראו עמו. ועוד כדברי המזרחי אינו כ"א הוראת מקום (עם שדבריו צ"ע). 
+<b>ותמה </b>על עצמך. עד שהיה נבוך הרב תי"ט. להביא לו סמך ראיה מן המקרא. מדוע לקח כתוב זה המסופק מאד. והנה יש לנו כתוב הדר ברור ביותר. וגם הוא נמצא בדניאל (ד') ולחי עלמא שבחת והדרת. שהוא פתוח. וזו היא ודאי ראיה שאין עליה תשובה. וכלום נשאר עוד פתחון פה אחרי זאת. ובודאי אילו זכו המפקפקים ומסופקים לזכור מקרא זה. לא היו מגמגמים עוד בדבר. 
+<b>ואין </b>להתעקש מלקבלו לפי שהוא לשון תרגום. שזה. שטות למסרב. שהרי ראינו ששוה כאן הארמי ללשון עברי ולא נשתנה כל עיקר. והלא בלי ספק יותר נכון וברור ללמוד ממנו. מאחר ששם הוא ג"כ נסמך לענין שבח וקילוס. שלא יתכן בשום אופן בלתי להשי"ת לבדו. כמו שהוא הענין גם במטבע ברכות. משא"כ בלשון שבועת המלאך כנזכר. ואין להרהר עוד מעתה. שגם הרב תי"ט ודאי היה חוזר בו אילמלא ראה זה. 
+<b>ועוד </b>אני תמה. מי הביא כל הבלבול הזה. ומי הגיד להם. כי אל האמור כאן מופסק משם חי שעמו. ומדוע לא נאמר. שהם סמוכים דבוקים חזרו למלת העולמים. ר"ל אל חי. של העולמים. והלא באו מדובקים יחד כמה פעמים. ובכל מקום שנמצא אל חי. פתוח הוא. 
+<b>גם </b>כך העידו בשם הגאון המופלא מהר"ל מפראג ז"ל רבו של התי"ט. ודברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. וכ"ש שיש לנו להאמין לקול האות האחרון שחזר בו בתי"ט (והדר ביה בתר דקבלה מרביה) וכפי מה שהעידו שני עדים והם בעדותן זאת אינן נוגעין. וכך משמע לי בהדיא במדרש הנעלם. פרשת חיי שרה (ד' אמשטרדם דק"ל ע"א בסופו) וכן בזוהר תולדות (דקלה"ב) ועוד בזוהר ויצא (דקסד"א) וריש פרשת מקץ (דקצג"ב) ובפ' ויגש (דרז"ב) וכן עוד שם בסיום סדרא (דריא"ב בראשו) ובזוהר תרומה (ח"ב דקלח"א) ובהקדמת הזוהר (ד"ו) וכן מצאתי ג"כ בספר החיים. עיין במערכת המדות שכתב בשם שערי צדק (וכן ראיתי עתה בעיני בספר שצ"ד. מפורש כתוב. שלא יקרא בחי העולמים. אלא בחי העולמים. ר"ל פתוח. והרי זה מבואר שנמנע לקרותו בציר"י. וכך הוא בעיני כחרוף. שנראה כמאמין ועובד לרבוי ח"ו. והבן) וכן מפרשי ספר המערכת (דעז"א) כתבו בפשיטות שצ"ל בפת"ח. וכן מפורש עוד בריש שער שני מספר שערי אורה ע"ש. תהלה לאל חיי שהאיר עיני. והזמין לי עדים נאמנים לדברי. ונמצאו דברי חכמים הקדומים חיים וקיימים. ועוד הארכתי בספר לו"ש. והוספתי נופך על תשובות באנשי און כח גבורת מלאכת הדקדוק מהרש"ת ובע"ת. יעויין משם. 
+סליקא לה מסכת תמיד 
+הצעה למסכת מידות 
+<b>עיין </b>מה שהקדים הר"מ למסכתא זו. מענין התועלת הנמשך לנו מלמוד ענין זה. עתה בגלות. ומ"ש עליו תי"ט. <b>לכאורה</b> משמעות לשונם נוטה לומר שלעתיד יעשו בני ישראל אשר היו בימי יחזקאל. השומעים את דברי נבואתו בענין הבית השלישי. את הבנין ההוא. המה יבנוהו בידיהם. בצורתו ותכונתו אשר למדו אז מפיו. ככה יעשוהו בפועל לעתיד. והנה עם שסימנים מצא לו הר"מ. ע"פ פשוטו של מקרא (בס"י סמ"ג) שכתוב וישמרו את כל צורתו ואת חוקותיו ועשו אותם (וכן למד רד"ק משם ראיה לת"ה) אבל יש להפליא. איך נעלם מר"מ ורד"ק ונלוה עליהם התי"ט. מה שארז"ל. שהבית השלישי לא יהא מעשה ידי אדם (כמ"ש רש"י ותו' פל"ה) וכל המדרשים מלאים מזה. שאינו אלא בנין בידי שמים (אע"פ שיחזור גשמי בלי ספק. כענין הלוחות שירדו מן השמים. ונתגשמו באויר העולם התחתון הזה. ככה יהא בהמ"ק העתיד בלי ספק. ע"ס שמוש) ולא חלו בו ידי ב"ו. ויורידהו ה' בנוי ומשוכלל פתאום. כי יהא נצחי לא יחרב עוד. ולא ישלוט בו אדם כראשון (אם ה' לא יבנ' בית שוא עמלו בוניו) ואף את"ל שיבנה ע"י אדם הלא ודאי לא יבנה אלא ע"י אליהו ז"ל ומשיח. כ"ש אחר שידענו שאין בנין ב"ש דומה לשלישי. רק בדברים מעטים. הא ודאי לא יבנה ולא יעשה הבנין הנכון והנשא ההוא. אלא ע"י רם ונשא וגבוה מאד. <b>אלא</b> העקר ההוא בכוונת למוד מסכתא זו. שמצוה לעסוק בתורת הבנין. ונחשב כאילו עוסקים בבנינו בפועל. כענין קריאת פרשת קרבן ולמוד סדר קדשים שנחשב כהקרבה ממש. ולהקרבה הלא צריך בית. וגם כדי שנזכור תמיד ונצפה שישוב ויבנה בית שלישי. ב"ב. ולא נתייאש ולא נסיח דעתנו מהגאולה וישועה הקרובה. <b>ובאמת</b> יש לשום לב. מה ראו חכמים על ככה לגלות קלוננו. להזכיר מה שאבדנו בעוננו. להיות חרפה לשכננו. וקלסה לגויי הארצות. לשחוק וללעג מרבה להכיל. להעלות על שפתנו. ולזכור באור בנין בית תפארתנו. השמם והחרב בחטאינו. הלא טוב לנו לשתוק ממנו. כשכבה בבשתנו ותכסנו כלמתנו. כוסה קלון ערום וחכם יחשב. <b>על</b> כן אני אומר. כל זמן שאנו עוסקים בתורת בנינו. הרי הוא כאילו לא חרב. ועדיין עומד בנוי על מכונו. להקריב בו ג"כ בשלום פרים שפתנו אתנו. ע"ד שאמרו ז"ל כל העוסק בתורת עולה. כאילו הקריב עולה (ולכונה זו קראתי שם חידושי להלכות בית הבחירה <b>בנין בית הבחירה</b> ר"ל שבלמוד הלז אנו בונים אותו ממש. נוסף על הוראתו הפשוטה. שהוא מלמד איכות הבנין) והעוסק בלמוד בנינו. בונהו באמת בשמים מעלותיו וצורותיו הרוחניות. והגדתו על ארץ יסדה להחיש צאתו לפועל. לכן המזכירים את ה'. אל דמי לכם עד יכונן ועד ישים את ירושלם תהלה בארץ. כי על פי הדברים האלה כרתי ברית לעיני להתבונן על פתולה אלהים נפתלתי ירושלם הבנויה כעיר שחוברה קרית מלך רב. לחקור מצבה וגבולה הרריה ויסודיה אגלה בעזה"י. להבין בעבר. ולקחת ממנו שמץ דבר נשמע בה לעתיד. שתהא עכ"פ דוגמא מעין ירושלם הישנה הקדומה. וכמצוה עלינו בכתוב. סובו ציון והקיפוה וגו' למען תספרו ליום אחרון. כן יזכנו הי"ת ברחמיו לראות בטוב ירושלם ותחז בציון עינינו. אל ה' אלהינו. עד שיחננו. כי"ר אמן. 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Temurah/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Temurah/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d2b3d42ede3e0ba8cab3ec6e16aca13b6ffa61ec
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Temurah/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt	
@@ -0,0 +1,135 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Temurah
+לחם שמים על משנה תמורה
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה תמורה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הכל </b>לאתויי יורש. היכא דלא אמר המקדיש כל הרוצה להמיר. יבוא וימיר. 
+<b>לא בחטאת ולא באשם ולא בבכור </b>כולהו דישראל. <b>אבל</b> כהנים בשל עצמן ממירין בכולן. וכן בשל ישראל כי אמר הרוצה להמיר ימיר. 
+<b>רש"א אין ממירין אלא אחד באחד </b>שנא' בהמה בבהמה. לא בהמה בבהמות כו'. א"ל מצינן בהמות שקרוין בהמה. שנאמר ובהמה רבה. ור"ש בהמה סתם לא אקרי. <b>תימה</b> והכתיב בהמה ורמש. האדם והבהמה אל ירעו. ודכותה טובא. <b>ואי</b> הואי התם. אמינא טעמייהו דרבנן. דאמרי לר"ש. אטו כי כתיב בהמות. מי לא משמע נמי בהמה חדא. דכתיב הנה נא בהמות אשר עשיתי. בהמות הייתי עמך. שאל נא בהמות ותורך. בהמות שדה תערוג. הא בהדיא טובא. דבהמה מיקריא בהמות. אלא לא שנא. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>עתי"ט </b>ד"ה אין. דרמי תו' דיומא. על תו' דסוכה. <b>לא</b> ידע מר דשל יומא הן של מהר"מ מרוטנבורג. כמו שנראה מתוכם בפירוש. ושל סוכה. מבעלי תו' אחריני נינהו. גברא אגברא קרמי. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שזמנן קבוע</b> לא בחדא מחיתא מחתינהו. דחבתי כ"ג זמנם קבוע בכל יום. ופר יוה"כ קבוע לו יום מיוחד בשנה. <b>מ"ש</b> הרע"ב הלכה כר"מ. בראותי כן תמהתי לפום ריהטא. דלא שייך בהא פיסקא דהלכה. כיון דליכא מאן דפליג אלא בטעמא. 
+<b>איברא </b>גברא רבה אמר מילתא. לא תהוי חוכא. תיתי לי דכי שכיבנא נפק לאפאי דמתריצנא לה שפיר. דצריכא רבה ולפני ולפנים צריכא. דנ"מ מנה טובא מהני תרי טעמי לדינא נמי. מלבד דאיכא למטעי בטעמא דת"ק. דתלי טעמא דדחיה בקרבן צבור. דנפק מנה חורבא. דאתי למשרי פר העלם. ושעירי ע"א דצבור. לדחויי שבת וטומאה. <b>תו</b> איכא נפקותא טובא בדינא אליבא דהילכתא. בפר יה"כ אם שחטו ומת. מי מקרי חטאת שמתו בעליה. ולמיתה אזלא. והיינו כר"מ. דס"ל קרבן יחיד הוא. משא"כ לת"ק. דחשיב ליה קרבן צבור. נפק שני בדמו. <b>תו</b> נ"מ לבעיא דר"א. אם עושה תמורה. כדאיתא בגמרא דפרק הוציאו. ואע"ג דלא סלקא הכי במסקנא. מיהו צריכא וצריכא. <b>אלא</b> דאכתי קשיא עליה דרע"ב. מנליה למפסק הלכתא כיחידאה. אע"ג דסתם מתניתין ר"מ. <b>ועוד</b> דלפום מסקנא דההיא סוגיא. ל"פ בה. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ר"א </b>חשב תי"ט להוכיח שהוא רבי אלעזר בלי יו"ד. מחמת שראוי להקדים הקודם בזמן. ואינה ראיה. עמ"ש בס"ד בשי"ע (סקל"א דקכד"א). 
+
+Mishnah 4
+
+<b>ואם היה כהן עבודתה ועורה שלו </b>ש"מ בשל ישראל. אין עבודתה שלו. ליתנו לבן בתו או לבן אחותו כהן <b>ודלא</b> כרש"י לקמן פ"ז מ"ג. אלא של משמר היא. והן מפיסין ביניהן. כמ"ש פ"ב דיומא משנה ז'. ועמ"ש שם בס"ד. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>הרי אלו כבכור כו'. </b>אפילו לאחר שנפל בהן מום ונפדו כו' ואגב ריהטיה כתב ונפדו. דהא תנן בסיפא ואין נפדין לשון תי"ט. <b>ולא</b> הבינותיו. דהא דתנן אין להן פדיון. פירושו. ולא מהני להו. דאפילו נפדו. כדלא נפדו דמו. ואינהו נמי הכי קאמרי. אפילו כו' ונפדו. לאו מידי הוא. וצ"ע. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שהיתה מעוברת</b> בבהמה לא מצינו שנתנו חכמים שיעור לימי גמר צורת הולד (כי באשה שיערו ארבעים יום. פחות מזה. מיא בעלמא נינהו) <b>ונראה</b> דבהכרת העובר תליא מילתא. דהא מעוברת בעינן (ומקמי הכי ודאי לא מצי מקדיש. דהו"ל דבר שלא בא לעולם) כדתנן. א"כ בהכרח צריך שיוודע עוברה. 
+<b>ושמא </b>בשליש ימי עיבורה. ניכר הוא. כמו באשה. היינו בגסה שלשה חדשים. ובדקה. חמשים יום. ומהכרת עובר ואילך. הו"ל בא לעולם. כמ"ש פ"ג דקדושין (ועמ"ש בס"ד פ"ט דבתרא) <b>ובת</b> כמה תהיה הבהמה לחוש לעבורה. ולא קודם. ערפ"ג דבכורות. ואם טינפה דקה. או ילדה. ובגסה שילדה. או שהפילה שיליא. אין לחוש לעבור עד אחר שלשים יום. 
+<b>אם זכר עולה </b>לרש"י ורע"ב דבכור לא קדיש אלא ברחם. <b>ר"ל</b> בצאתו מרחם. דכתיב פטר רחם בשעה שפוטר את הרחם. 
+<b>ואם נקבה כו' </b>בבהמת קדשים איירי. ובהקדישה ואח"כ נתעברה. 
+<b>ואם נקבה זבחי שלמים כו' </b>הכא דלמיתה אזיל. רשאי לשנותו אף לשלמים. <b>ובהכי</b> ניחא דלא תקשי רישא. עולה אין. שלמים לא. דלא שרי לנחותיה מקדושתיה. 
+<b>אם זכר עולה</b> כו' אע"ג דיכול לעשותו שלמים כו'. תי"ט. <b>ר"ל</b> בבהמת קדשים. א"נ בחולין. שאינה מבכרת. כך נ"ל לדחוק לפרש כוונתו. אע"פ שאינו נראה כן מלשונו הסתום. ונדמה תמוה לכאורה. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>אתנן כלב</b> הילך טלה ותלין כלבתך אצלי. רש"י. <b>נראה</b> הוא הדין אם אמר הילך טלה. ותלין שפחתך. אצל כלבי. הרי זה האתנן מותר. שאין זנות לבהמה. 
+<b>שנים ולא ארבעה</b> שניהם דכתב קרא פלגינן. משום דמייתר לגמרי. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>תי"ט </b>ד"ה ול"ד. צ"ל דאפילו להדיוט אסר ר"א. 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>הקדש עילוי </b>כדי שיתן עולה זו לבן בתו כהן מסיים בה רש"י כדי שיטול את העור. ותו' כ' דלא נהירא כו'. 
+<b>דעדיפא </b>הו"ל למימר. דבורכא היא. עיין לעיל פ"ג מ"ד. 
+<b>בפירוש </b>רע"ב ד"ה הקדש. צ"ל אם נדר נותן דמיו. ואם נדבה נותן טובתה. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>וכן חיה </b>כו' אע"ג דלא אתי לאחלופי. תשרף. שכך היא המדה. דלא פלוג רבנן. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>חמץ בפסח ישרף. </b>עמ"ש בס"ד בלחם שמים פ"ב דפסחים. ובמור וקציעה (סתמ"ו). 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Temurah/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Temurah/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..09856a1ba4fa20c9f2e84c54dd5beb79445a98ca
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Temurah/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,138 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Temurah
+לחם שמים על משנה תמורה
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Temurah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה תמורה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הכל </b>לאתויי יורש. היכא דלא אמר המקדיש כל הרוצה להמיר. יבוא וימיר. 
+<b>לא בחטאת ולא באשם ולא בבכור </b>כולהו דישראל. <b>אבל</b> כהנים בשל עצמן ממירין בכולן. וכן בשל ישראל כי אמר הרוצה להמיר ימיר. 
+<b>רש"א אין ממירין אלא אחד באחד </b>שנא' בהמה בבהמה. לא בהמה בבהמות כו'. א"ל מצינן בהמות שקרוין בהמה. שנאמר ובהמה רבה. ור"ש בהמה סתם לא אקרי. <b>תימה</b> והכתיב בהמה ורמש. האדם והבהמה אל ירעו. ודכותה טובא. <b>ואי</b> הואי התם. אמינא טעמייהו דרבנן. דאמרי לר"ש. אטו כי כתיב בהמות. מי לא משמע נמי בהמה חדא. דכתיב הנה נא בהמות אשר עשיתי. בהמות הייתי עמך. שאל נא בהמות ותורך. בהמות שדה תערוג. הא בהדיא טובא. דבהמה מיקריא בהמות. אלא לא שנא. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>עתי"ט </b>ד"ה אין. דרמי תו' דיומא. על תו' דסוכה. <b>לא</b> ידע מר דשל יומא הן של מהר"מ מרוטנבורג. כמו שנראה מתוכם בפירוש. ושל סוכה. מבעלי תו' אחריני נינהו. גברא אגברא קרמי. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שזמנן קבוע</b> לא בחדא מחיתא מחתינהו. דחבתי כ"ג זמנם קבוע בכל יום. ופר יוה"כ קבוע לו יום מיוחד בשנה. <b>מ"ש</b> הרע"ב הלכה כר"מ. בראותי כן תמהתי לפום ריהטא. דלא שייך בהא פיסקא דהלכה. כיון דליכא מאן דפליג אלא בטעמא. 
+<b>איברא </b>גברא רבה אמר מילתא. לא תהוי חוכא. תיתי לי דכי שכיבנא נפק לאפאי דמתריצנא לה שפיר. דצריכא רבה ולפני ולפנים צריכא. דנ"מ מנה טובא מהני תרי טעמי לדינא נמי. מלבד דאיכא למטעי בטעמא דת"ק. דתלי טעמא דדחיה בקרבן צבור. דנפק מנה חורבא. דאתי למשרי פר העלם. ושעירי ע"א דצבור. לדחויי שבת וטומאה. <b>תו</b> איכא נפקותא טובא בדינא אליבא דהילכתא. בפר יה"כ אם שחטו ומת. מי מקרי חטאת שמתו בעליה. ולמיתה אזלא. והיינו כר"מ. דס"ל קרבן יחיד הוא. משא"כ לת"ק. דחשיב ליה קרבן צבור. נפק שני בדמו. <b>תו</b> נ"מ לבעיא דר"א. אם עושה תמורה. כדאיתא בגמרא דפרק הוציאו. ואע"ג דלא סלקא הכי במסקנא. מיהו צריכא וצריכא. <b>אלא</b> דאכתי קשיא עליה דרע"ב. מנליה למפסק הלכתא כיחידאה. אע"ג דסתם מתניתין ר"מ. <b>ועוד</b> דלפום מסקנא דההיא סוגיא. ל"פ בה. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ר"א </b>חשב תי"ט להוכיח שהוא רבי אלעזר בלי יו"ד. מחמת שראוי להקדים הקודם בזמן. ואינה ראיה. עמ"ש בס"ד בשי"ע (סקל"א דקכד"א). 
+
+Mishnah 4
+
+<b>ואם היה כהן עבודתה ועורה שלו </b>ש"מ בשל ישראל. אין עבודתה שלו. ליתנו לבן בתו או לבן אחותו כהן <b>ודלא</b> כרש"י לקמן פ"ז מ"ג. אלא של משמר היא. והן מפיסין ביניהן. כמ"ש פ"ב דיומא משנה ז'. ועמ"ש שם בס"ד. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>הרי אלו כבכור כו'. </b>אפילו לאחר שנפל בהן מום ונפדו כו' ואגב ריהטיה כתב ונפדו. דהא תנן בסיפא ואין נפדין לשון תי"ט. <b>ולא</b> הבינותיו. דהא דתנן אין להן פדיון. פירושו. ולא מהני להו. דאפילו נפדו. כדלא נפדו דמו. ואינהו נמי הכי קאמרי. אפילו כו' ונפדו. לאו מידי הוא. וצ"ע. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שהיתה מעוברת</b> בבהמה לא מצינו שנתנו חכמים שיעור לימי גמר צורת הולד (כי באשה שיערו ארבעים יום. פחות מזה. מיא בעלמא נינהו) <b>ונראה</b> דבהכרת העובר תליא מילתא. דהא מעוברת בעינן (ומקמי הכי ודאי לא מצי מקדיש. דהו"ל דבר שלא בא לעולם) כדתנן. א"כ בהכרח צריך שיוודע עוברה. 
+<b>ושמא </b>בשליש ימי עיבורה. ניכר הוא. כמו באשה. היינו בגסה שלשה חדשים. ובדקה. חמשים יום. ומהכרת עובר ואילך. הו"ל בא לעולם. כמ"ש פ"ג דקדושין (ועמ"ש בס"ד פ"ט דבתרא) <b>ובת</b> כמה תהיה הבהמה לחוש לעבורה. ולא קודם. ערפ"ג דבכורות. ואם טינפה דקה. או ילדה. ובגסה שילדה. או שהפילה שיליא. אין לחוש לעבור עד אחר שלשים יום. 
+<b>אם זכר עולה </b>לרש"י ורע"ב דבכור לא קדיש אלא ברחם. <b>ר"ל</b> בצאתו מרחם. דכתיב פטר רחם בשעה שפוטר את הרחם. 
+<b>ואם נקבה כו' </b>בבהמת קדשים איירי. ובהקדישה ואח"כ נתעברה. 
+<b>ואם נקבה זבחי שלמים כו' </b>הכא דלמיתה אזיל. רשאי לשנותו אף לשלמים. <b>ובהכי</b> ניחא דלא תקשי רישא. עולה אין. שלמים לא. דלא שרי לנחותיה מקדושתיה. 
+<b>אם זכר עולה</b> כו' אע"ג דיכול לעשותו שלמים כו'. תי"ט. <b>ר"ל</b> בבהמת קדשים. א"נ בחולין. שאינה מבכרת. כך נ"ל לדחוק לפרש כוונתו. אע"פ שאינו נראה כן מלשונו הסתום. ונדמה תמוה לכאורה. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>אתנן כלב</b> הילך טלה ותלין כלבתך אצלי. רש"י. <b>נראה</b> הוא הדין אם אמר הילך טלה. ותלין שפחתך. אצל כלבי. הרי זה האתנן מותר. שאין זנות לבהמה. 
+<b>שנים ולא ארבעה</b> שניהם דכתב קרא פלגינן. משום דמייתר לגמרי. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>תי"ט </b>ד"ה ול"ד. צ"ל דאפילו להדיוט אסר ר"א. 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>הקדש עילוי </b>כדי שיתן עולה זו לבן בתו כהן מסיים בה רש"י כדי שיטול את העור. ותו' כ' דלא נהירא כו'. 
+<b>דעדיפא </b>הו"ל למימר. דבורכא היא. עיין לעיל פ"ג מ"ד. 
+<b>בפירוש </b>רע"ב ד"ה הקדש. צ"ל אם נדר נותן דמיו. ואם נדבה נותן טובתה. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>וכן חיה </b>כו' אע"ג דלא אתי לאחלופי. תשרף. שכך היא המדה. דלא פלוג רבנן. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>חמץ בפסח ישרף. </b>עמ"ש בס"ד בלחם שמים פ"ב דפסחים. ובמור וקציעה (סתמ"ו). 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Zevachim/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Zevachim/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..75dfb09b8eeeae8e74c2e305c48dcea5799aa5f7
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Zevachim/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt	
@@ -0,0 +1,464 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Zevachim
+לחם שמים על משנה זבחים
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה זבחים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+בשם ה' השם נפשנו בחיים. המשביענו לחם שמים: 
+<b>כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן </b>כייל בין שינוי קודש. בין שינוי בעלים. דבתרווייהו הזבחים כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה. כדפריש הרע"ב בסמוך. גבי פסח וחטאת. דפסילי בתרווייהו. <b>והא</b> דשינוי בעלים פוסל. או אינו מרצה. אינו אלא בזריקה. כגון ששוחט או מקבל ומוליך קרבן ראובן. על מנת לזרוק דמו לשם שמעון. הכי איתא בהדיא בגמרא (דד"א) דשינוי בעלים אינו בארבע עבודות. לפי שאין כפרה אלא בדם. והוא הקובע שם בעלים שמתכפרין בו. 
+<b>עוד </b>צריך לידע. דשינוי קודש. ישנו בצבור כביחיד (וכל הזבחים שהן כשרין ביחיד שלא לשמן. כשרין בצבור. והחטאת פסולה בשניהן בשינוי קודש) משא"כ בשינוי בעלים. דליתיה בצבור. לפי שכולן בעליו. ולכן אינו פוסל אפילו בחטאת שלהן. <b>ומ"ש</b> הרע"ב ודוקא קרבן יחיד שיש לו בעלים. אבל קרבנות צבור שנשחטו שלא לשמן. עלו לצבור. שהשחיטה מושכתן כו'. <b>לשונו</b> זה לקוח מפירוש הר"מ. ופשוט שכוונתו במה שאמר. אבל קרבנות צבור שנשחטו שלא לשמן. היינו שלא לשם צבור. אלא לשם יחיד (דשינוי קודש. ודאי איתיה בצבור כביחיד. כדאמרן. אלא לשינוי בעלים נתכוין) דמיקרי נמי שלא לשמן. ודייק לה שפיר. מדתנן שלא עלו לבעלים. דלא אצטריך. מסתייה דלימא שלא עלו לשם חובתן. ופשיטא דחובה אקרקף גברא רמי. אלא הא אתא לאשמועינן. דשני לן בשינוי בעלים. בין זבח דאית ליה בעלים מיוחדים. לזבח שיד הכל שוין בו. <b>ובהא</b> אתי שפיר דלא קשיא קושית התו'. שדקדקו מנא ליה לתלמודא שינוי בעלים. דקאמר אשכחן שינוי קודש. שינוי בעלים מנליה. משמע דאמתני' קאי. וכולה מתני' לא משתמעא כלל שינוי בעלים. ונכנסו בדוחק <b>ואליבא</b> דהר"מ ניחא טפי. דודאי אמתני' קאי. דקשיא ליה לתלמודא נמי. לישנא לבעלים וצריך לומר דאתי לפלוגי בשינוי בעלים. בין יחיד לצבור. שמעת מנה. דפשיטא ליה לתנא דידן שינוי בעלים נמי הוי שינוי. להכי פריך מנא ליה. 
+<b>וצריך </b>עיון אי איתא לפלוגתא דב"ש וב"ה. דרפ"ד לקמן. בנזבחים שלא לשמן. 
+<b>שנזבחו </b>הוא הדין למליקה בעוף. כדתנן בפ' ששי דמכילתין. וגם עופות בכלל זבחים בלשון חכמים. משא"כ בלשון תורה. עיין מ"ש מנחות פ"ט מ"ו. 
+<b>החטאת באה על חטא </b>איכא דאין באין על חטא חטאת יולדת ואשם מצורע כו' תו'. 
+<b>ובאמת </b>גם הן באין על חטא. אע"פ שאינו מבואר בכתוב. כבר בארוהו חכמים באגדה. כדאיתא בפ' המפלת. ובפ' יש בערכין. ובכמה מקומות. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>עזריה </b>ובס' יוחסין כתוב. שהוא אביו של ר"א בן עזריה. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>שבעים ושנים זקן </b>עמ"ש בס"ד פ"ק דהוריות מ"ד. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>ובהלוך </b>עבודה היא שהרי פסולה בזר. ש"מ שכל הכשר בזר. לאו עבודה. וקשיא שחיטה. תי"ט <b>ולא</b> קשיא מידי. שאני שחיטה. דאע"ג דמעטה קרא דלא בעיא כהונה. אבל מכל מקום עבודה שאי אפשר לבטלה היא. וכי אמרינן דעבודה הכשרה בזר לאו עבודה לענין מחשבה. היינו דווקא בעבודה שאפשר לבטלה. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>כרע"ב </b>דכתב ובא השמש וכ"כ הר"מ כלומר וטהר מכלל שהוא טמא כו' ותימה דבריש ברכות מפרש וטהר יומא. תי"ט. <b>לק"מ</b> שאין מקרא יוצא מידי פשוטו. ותרתי שמעינן מנה. מדכתיב וטהר. ולא כתיב וחשך היום או ויחשך היום. הא ודאי אגברא קאי. מיהו מדלא כתיב ויטהר. דרשינן נמי וטהר יומא. מיהת לא נפיק קרא ממשמעותיה לגמרי. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>והזורק </b>באיזו זריקה אמרו. עיין לקמן ריש פ"ד. <b>ונראה</b> הוא הדין לענין פסולא דשלא למקומן. כמו שכתבתי שם בס"ד. 
+<b>כמצותו </b>ז"ל תי"ט פי' רע"ב דגבי פגול כתיב לא ירצה. כדכתיב גבי כשר ירצה לכפר רש"י. ולא ידעתי למה לא כתב לרצונכם תזבחוהו כו' ע"כ. <b>לא</b> ידע מר שאין כפרה אלא בדם. ובמתיר עסקינן. ועוד ירצה מירצה גמרינן. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>לאכול כחצי זית </b>בפיר"מ. וז"ל ראוי לידע בכאן שאם חשב על חצי זית (חוץ לזמנו ועל חצי זית) חוץ למקומו. ועל חצי זית חוץ לזמנו. כך נ"ל להגיה. שחסר מלשונו. מה שסגרתי כאן בין חצאי לבנה. עם שהלשון אח"ז בין שקדמה כו'. הוא קצת קשה להבין לפ"ז. אולי נשמטו עוד איזה מלות בהעתק. אך מ"מ גם הוא אמת. כי בין שמחשבת שני חצאי זיתים היו בהפסק מחשבת פסול דחצי זית ביניהם. או לא הפסיקם מחשבה דחצי זית פסול. הכל אחד לדינא. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כל הפסולים ששחטו שחיטתן כשרה </b>ערע"ב דמשום טמאין בלבד נקט דיעבד. <b>ותו</b> בקדושין (דעו"ב) כתבו. דלכתחלה אין שוחטין אלא מיוחסין. ועיין מה שכתבתי בפ"י יוחסין בס"ד. ובמו"ק (י"ד ס"א) ובתשובה כ"י. ובהגהותי על רא"ש ריש חולין. 
+<b>ובעבדים </b>אפי' כנענים שמלו וטבלו. אבל שחיטת נכרי. (נ"ל גם גר תושב בכלל) נבלה. כמ"ש ריש חולין. 
+<b>אפילו בקדשי קדשים </b>לענין שחיטת פר יום הכיפורים. עיין מ"ש בס"ד מ"ג פ"ד דיומא. 
+<b>ולענין </b>פר המשיח. עיין מ"ש בפירוש פרק אלו מקומן (בבית אל) <b>ונראה</b> דשעירי ע"ז. צריכין ג"כ כהנים לשחיטתן. לכתחלה מיהת. כדכתיב גבי חינוך הבית בימי חזקיהו. ויגישו את שעירי החטאת וישחטום הכהנים. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>המוקדשין </b>כל כי האי לישנא מיירי בנקבות. 
+<b>וזה </b>מפני שהיא וולדה הרי הן מוקדשין לשמים. כמו ששנינו פ"ג דתמורה. להכי קתני לה נמי בל"ר. משא"כ בזכר. תני לשון יחיד. השוחט את הזבח. ולא תני השוחט קדשים. דהו"א קדשים דעלמא. ומילתא אגב אורחא אשמעינן. דולדותיהן כיוצא בהן. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ב"ש כו' </b>שאם נתנן מתן אחת כפר. הך פלוגתא שייכא נמי בפסולא דשלא לשמן. ודחוץ למקומן. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ומנחת נסכים </b>עתי"ט ועמ"ש בס"ד מ"ה פ"ג דיומא. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>תי"ט </b>ד"ה פרים כו' אבל בשר הנשרפין כו'. צ"ל. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>רש"א </b>עיין בגמרא גירסא אחרינא. נומי ר"ש. 
+<b>העצים והלבונה </b>כו' אין חייבין עליהן משום טומאה. לא טומאת עצמן ולא טומאת הגוף כו' הר"מ ולא פירש בחבורו ספי"ח מה"ל פהמ"ק. תי"ט. 
+<b>ר"ל </b>דשם לא פירש רק טומאת הגוף לחוד. 
+<b>כ"ע </b>תי"ט. ומ"ש רע"ב ורבנן פליגי עליה ומרבו לטומאה מקרא. ומסיק שם הכ"מ דהרמב"ם ס"ל דדרשה גמורה היא. ואני תמה עליו דבהדיא כתב בפ"ו מה"ל אסורי מזבח דטומאתן מעלה דרבנן בעלמא. וכפירש"י עכ"ל. 
+<b>ולענ"ד </b>האמת הברור. דהר"מ ס"ל ילפותא דוהבשר דרשה גמורה היא. ושני ליה בין קדושת פה לקדושת כלי. דאפילו רבא מודה בקדשו בכלי. דנעשו כמי שקרבו כל מתיריו. כדאיתא במכלתין (דל"ד) ובמנחות (דק"א) ונסתלקה קושית התו' על רש"י. 
+<b>איברא </b>בפסחים פרק כל שעה בקדושת פה איירי. כדאיתא התם בהדיא. ומשו"ה אמרינן מעלה דרבנן היא. ודוק. 
+<b>ועל </b>כרחך לומר כן. דהא הר"מ שם בפי"ח מהל' פהמ"ק הלכה י"ב. כתב בהדיא. האוכל מלבונת המנחה שנטמאת אחר שקדשה בכלי לוקה. <b>ודלא</b> כמ"ש הכ"מ. דלרבא אסמכתא בעלמא דרשה דוהבשר. ולא היא דבטומאת בשר בקדשו בכלי מודה רבא. ובהלכות אסורי מזבח פ"ו הלכה ח'. ודאי בקדושת פה לחוד איירי <b>וראיתי</b> בלח"מ שם שפירש דבריו מדאורייתא מקבלין טומאה. והשיג על הכ"מ. שסבור בו שלא נתכוין אלא למעלה. <b>אמנם</b> בזה יפה כיון הכ"מ. שבודאי א"א לפרש דברי הר"מ באופן אחר. 
+<b>ברם </b>בראש אותו פרק. דעתו מבוארת ג"כ דשניא ליה בין קדושת כלי. דמהניא בכל הני נמי מדאורייתא. <b>דוק</b> בדבריו הלכה ד' וה' ותשכח. דשמעתתיה דהר"מ. טוביינא דחכימי דייקי טובא. ולית בה ספיקא. 
+<b>ובלח"מ </b>לא נהירא ליה הך שמעתא. ולפום ריהטא לא דק. וכן כל הגדולים לא דקו בה. דהר"מ אליבא דרבא אמרה לשמעתיה. והיא גם כן שטת רש"י. והדברים עתיקים ומים עמוקים. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>הזבח </b>צ"ל היינו עולה. דבזבחים הנאכלים לא משכחת ששה דברים. דהא נאכלים צלי והפסח אינו נאכל אלא צלי. ושמא אאימורין נמי קאי לשם ריח (דבהו כתיב ודאי ריח ניחוח) לאפוקי כבבא. אע"ג דלא שייך בהו כולי האי צלייה. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כל </b>הפרק מבואר אצלינו יפה בבית אל. 
+<b>בצפון </b>מ"ש הר"מ שצפון הוא ששים אמה וחצי. <b>הוא</b> אליבא דרבי. ויעוין מ"ש בס"ד מ"ב בתרא דמדות. ומ"ח פ"ק דכלים. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>קרנות ע"ד מתנות </b>לענין מתן דמים דקרנות היכי עביד. עמ"ש בחי"ג (נד"ב) בס"ד. שהתו' ל"ד בהשגתם על רש"י. 
+<b>לענין שני כבשים קטנים </b>עמ"ש בס"ד בשאילת יעב"ץ (סקי"ב וקט"ו). 
+<b>דרומית מזרחית </b>כתי"ט ואף שקרן הוא לשון זכר כו'. <b>לא</b> נודע לי איה מצא זה החדוש. ונדמה כאילו לא קרא מקרא מימיו. הלא כתוב בתורה בפרשת ועשית מזבח. תהיינה קרנותיו. ובנביאים רמה קרני. נגדעה קרן מואב. הקרנות ארבע. ארבע קרנות. ובכתובים תרוממנה קרנות צדיק. ותרם כראם קרני. תרום קרננו. קרנו תרום בכבוד. הקרן הגדולה. קרן אחת מצעירה. והקרנים גבוהות. וישבר את שתי קרניו. וזולתם. הרי שאינו אלא לשון נקבה. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>בכל מקום בעזרה </b>כתי"ט ויל"ד אמאי שינה הכא ונקט בעזרה. <b>ולא</b> הבינותי מה שרצה ליישב דסריך בלישניה דפ' בתרא. והא אכתי סביך וסריך בפשרא הוא. אמאי תני נמי בעזרה. והתם נמי היא גופה קשיא. ואמאי נמי לא סריך הכא בחד לישנא. והרי אלו דברים בטלים מעצמן. 
+<b>אבל </b>כי מעיינינן בה. משכחינן מרגניתא. דהיינו דתניא לשכות הבנויות בחול ופתוחות לקודש. כהנים אוכלין שם קק"ד. ואין שוחטין שם קק"ל. דהתורה ריבתה חצרות הרבה לאכילה. אבל לא לשחיטה. כדאיתא בגמרא דפרקין (דקו"א) <b>ורמזה</b> תנא דידן במתני'. דדיקא נמי. דמשו"ה תנן גבי אכילה לפנים מן הקלעים. דכייל בהך לישנא כל מה שבתוך היקף קלעים. הוכשר לאכילה. אף מה שאינו נקרא עזרה. אלא לשכות. משא"כ בשחיטה. שלא הוכשרו לה לשכות. להכי תני בעזרה. למימרא דכל מקום שנקרא עזרה דווקא. אבל לא לשכות. שאינן בכלל עזרה. הרי זה כפתור ופרח. <b>והיינו</b> נמי דדייק תנא שילהי מכילתין. למתני לישנא דלפנים מן הקלעים. אפילו בירושלם ובבית עולמים. משום דהתם באכילה גרידא עסקינן. והיינו דאמינא זימנין טובא. דליכא מילתא בברייתא דלא רמזה רבי במתניתין. 
+<b>שוב </b>ראיתי להרמ"ז שכתב ליישוב דקדוק הנ"ל. וז"ל דלפנים מן הקלעים הוא אפילו עזרת נשים. שהרי הנשים אוכלות גם כן. אבל עזרה סתם היא עזרת ישראל. <b>ואשתומם</b> על המראה. דקטעי בתרתי. זיל קרי בי רב הוא דכל היכא דתנן לפנים מן הקלעים. אינו אלא כסתם עזרה. ואין זה צריך לפנים. וערש"י קדושין (דכ"ב). 
+<b>והראיה </b>שהביא. לחובתו הביאה. דהא כי תנן ונאכלים לפנים מן הקלעים. לזכרי כהונה תנן. לא לנשים. ואיך טחו עיניו מראות הדבר שהוא עוסק בו. ומשיב דבר בטרם ישמע ולבבו יבין. זה פלא גדול. דילמא כי שכיב וניים אמר לה. ולא עיין בה. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ונאכלות </b>כ"ה בספרינו. וי"ג ונאכלין. ומפרשי לה על השירים. ודוחק. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>לשלשה דברים </b>שהיו עולים וחוזרים לעקב. <b>עמ"ש</b> בס"ד בשי"ע (סקט"ו). 
+<b>ומ"ש </b>תי"ט ולפ"ז כבש קטן היה ג"כ לשמאל כו'. דאלת"ה כשמגיע לקרן מערבית דרומית. צריך לחזור על עקבו ע"כ. <b>ור"ל</b> דהא אנן ויורדין דרך שמאל תנן. <b>ומש"ע</b> דאותו כבש שני של שמאל מוגבה ועולה עד הסובב. <b>כיוונתי</b> לדעתו בזה. יעוין מ"ש בס"ד שם (סימן קטו"ז) מבואר יפה. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>ואינו מבדיל</b> כתי"ט בשם רש"י חותך שדרה. חוט שדרה. ומפרקת בלא רוב בשר כו' דאי חתיך רוב בשר הו"ל מתה. ע"כ. <b>אבל</b> פסיקת החוט אינה אלא טרפה. ומהניא ביה שחיטה. והוא הדין מליקה. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>הבדיל בחטאת ולא הבדיל בעולה פסל </b>ער"פ דלקמן. 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>וקדשים בחוץ </b>אע"ג דסתמא איירי דאיקדישו בחוץ (דהלל הוא דס"ל מביא אדם בהמה לעזרה ומקדישה. וצריך לדחוקי דלא להוי בכלל מעייל חולין לעזרה. עתו' רפא"ד) ולא באו לקודש. אפ"ה קרי להו פסולן בקודש <b>ואילו</b> מלק קדשים בחוץ. אפי' הובאו והוקדשו בעזרה. לא מקרו פסולן בקודש. <b>ש"מ</b> לאו דווקא בקודש. וצ"ע. 
+<b>מלק בסכין </b>דלא מליקה ולא שחיטה היא. מפני שמחליד. מפני שדורס. <b>אבל</b> מליקה שהיא בעצמו של כהן. <b>אע"ג</b> דשוחטין בצפורן תלושה. לא מפסדא בחלדה ודרסה. 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שנתערבו בחטאות </b>ה"ק שנתערבו בהם חטאות כו'. והא דלא קתני הכי. לשון חכמה הוא דנקט. ואתא לאשמועינן טעמא מאי לא בטילי אפילו באלף. משום דלעולם מיעוטא דידהו חשיב כרובא דעלמא. איידי דחשיבי. הו"ל רוב בנין ורב איכות ענין. עם היותם מעטי הכמות במנין. 
+<b>ובנרבע </b>כרע"ב או שהיה הנרבע של עכו"ם. שנאסר לגבוה. ולא הדיוט. <b>עיין</b> תשובת אמ"ה ז"ל (ספ"ד). 
+<b>ובמוקצה </b>שהפרישוהו לקרבן עכו"ם. בתמורה מפרש דבעי נמי שעבדו בה. פירוש שעשו בה מלאכה. כגון אם היה שור וחרשו בו לשם עבודת אלילים. או שה וגזזוהו לשמה. 
+<b>ובמוקצה ובנעבד </b>שניהם מותרים להדיוט שאין ב"ח נאסרין. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>זה יקרב לשם מי שהוא </b>וה"מ בקרבנות נשים כו'. אבל בקרבנות אנשים דבעו סמיכה. לא (רע"ב) אלא ירעו. <b>ונראה</b> דמיירי בדקיימי בעלים הכא. דאל"ה אין סמיכה מעכבת. דהא ערל וטמא משלחין קרבנותיהם. וכן שנינו השולח חטאתו ממד"ה כו'. <b>וא"ת</b> א"כ. יסמכו בעלים כולם על כל אחד מקדשים הללו. <b>י"ל</b> משום דבעינן סמיכה בכל כחו. וכי סמיך הך אזבח דלא דידיה. קעביד עבודה בקדשים. כדאמרינן בפא"ד גבי נשים סומכות רשות. <b>עיין</b> תי"ט תי"ט בשם תו'. ז"ל וכתבו עוד. אע"ג דמצינו ששנים מביאים קרבן בתנאי כו'. <b>ר"ל</b> וכיון דמביא בתנאי. דאי אפשר בסמיכה. כמש"ל (וכ"מ מפ"ה. אע"ג דלא קיי"ל הכי. מיהו משום בטול סמיכה. ליכא דחש) זהו דיוק התו'. <b>ולא</b> הבינותי מ"ש תי"ט והרמב"ם כתב. תקנה אחרת. שיתן האחד חלקו לחברו. ונ"ל שלמד כן מדר"ש כו'. <b>כי</b> דר"מ צ"ע רב מנליה הא. ובמאי קמיירי. אי בקרבן חובה. שהפרישו לחטאתו ולאשמו. מי מצי ליתנו או למכרו לאחר. להקריבו לכתחלה שלא לשם בעליו (אפילו בשאר זבחים. אע"ג דבדיעבד. אם שחטן כהן שלא לשמן. כשרין. ואפ"ה לא יצא י"ח. כ"ש בחטאת דפסול נמי. וכן אשם כמדת ר"א) ואי נמי בנדר ונדבה מיירי. אפילו דמצי עביד הכי. מ"מ נראה דלא יצא בכך ידי נדרו ונדבתו. והול"ל שצריך שיביא אחר מביתו. 
+<b>ותי"ט </b>נראה שהבין בדעת ר"מ. שאחר שנתן הא' לחברו חלקו וסמך עליו. חוזר חברו ונותן לו. וסומך עליו גם הוא (מה שלא נזכר בדברי רמב"ם) ולא דמי לגמרי לההיא דכריתות. התם בתנאי עסקינן. אי דמר היא. לא דמר. דבחטאת איירי. ואין שנים מתכפרים בה. הכא כי קיהיב חלקו. כולהו דחד נינהו. 
+<b>חוץ מן החטאת והאשם </b>שהחטאת אינה אלא נקבה. מלבד שעיר נשיא כו' ומשו"ה אצטריך לפרש דחטאת אינה לעולם איל. ולא סגי במאי דפירש חטאת אינה אלא נקבה ע"כ תי"ט. 
+<b>ואכתי </b>לא ניחא. דהאיכא נמי אשמות כבשים. אשם נזיר ואשם מצורע. ואיכא חטאות שעירים. שעירי ר"ח ודרגלים וי"כ. מלבד שעיר נשיא. דהני והני זכרים נינהו. <b>אבל</b> יש קצור בפירוש רע"ב. גם בגמרא יש השמטה. וצ"ל כמה שהגהתי בגמרא שלי. אינה אלא נקבה. צריך להוסיף בו. ואי שעיר נשיא הוא. מ"מ מינכרי דהאי שיער. והאי צמר. והמפרשים נסתבכו בלשון הגמרא. ולא ידעו להלום אותו. ומקרוב בא לידי ס' צ"ק וראיתי שהגיה ג"כ כמוני. 
+<b>וראיתי </b>לרמ"ז שהוקשה לו. אמאי נקיט תלמודא חטאת נשיא דלא שכיח. ושביק שעירי רגלים דתדירי. ונכנס בדוחק עצום. <b>ולדידי</b> ל"ק מידי. דבקרבנות צבור ליכא לאשכוחי תערובת עולה בחטאת. דהאי צמר והאי שיער. <b>ותו</b> אשתמיטתיה דקרבנות צבור לב ב"ד מתנה עליהן. וסכין מושכתן למה שהן (במכלתין דו"ב) ע"ש בתו' פירוש הערוך. והשתא היכי מצית לאשכוחי תערובת בקרבנות צבור. בחטאת ועולה דידהו. ליכא כדאמרן. ואי בחטאת דידהו. ועולת נדבה. עדיין אין שם חטאת עליה. ויקרבו שניהם לעולה. זה לשם מי שהוא וזה לשם מי שהוא. ותעלה אחת לקיץ המזבח. א"נ הויא לה הך דצבור. כתמידין שלא הוצרכו לצבור. שנפדין תמימים. 
+<b>הילכך </b>האי דאתערב ליה שעיר של עולה בשעיר דצבור. יתן דמי השעיר דצבור לקופה. והוא יקריב שניהם עולות נדבה שלו. <b>וזה</b> ברור. דלא שייך לגמרי עירוב בקרבנות צבור. שלא הוקבעו אלא משחיטה ואילך. וכולה מתני' בקרבנות יחיד איירי. <b>והא</b> דאותיב אביי מברייתא דקרבן צבור וקרבן יחיד שנתערבו. הא מתרצינן לה בשחוטין ע"ש (דעה"א) ואני מוסיף בה. דעל כרחך בחיין ממש ליכא לאוקמה. דע"כ קרבן צבור בקרבן צבור. מי איכא לאשכוחי שנתערבו חיין. אלא כבשי עצרת בעולות. ומה נפקא מנה. מתן דמי עולה ושלמים שוה. הא ע"כ מוקי נפשיה בכוסות. 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>וכולן שפקעו </b>עיין לח"ש ריש ברכות. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>כלי הלח </b>פירוש קערות. כפירש"י. ותמיהני שהרי ז"מ הלח היו במקדש כו' תי"ט. 
+<b>לא </b>ידענא מאי קשיא ליה. וכי מדות שנו כאן. הלא לא שנינו אלא כלים. והיינו דדחקיה לרש"י. וכדכתב רש"י גופיה. דמשו"ה נקט תנא כלי הלח (ולא מדות כמו ביבש) דכייל כולהו כלים דלח. דטובא נינהו (משא"כ ביבש. שאין כלים. אלא מדות בלבד) וכ"מ בגמרא בהדיא. דאמ"ש ל"ש אלא מדות. ש"מ דרישא דכלי לח מקדשין את הלח. בקערות ומזרקות נמי איירי. וזה פשוט. ותי"ט לא עיין בה. 
+<b>ולא </b>ידענא נמי מאי ניחותא בפיר"מ. <b>גם</b> מ"ש תו' על רש"י לק"מ. דביסא הא כבר פירשה רש"י בהקומץ. שבו בוללין המנחה. א"כ כלי לח הוי. ומכתשת נמי לא תהוי תיובתיה. עיין שבועות (יא"א) וע"ש בתו' ד"ה מ"מ. וכן משולחן ובזיכין כו'. לק"מ ע"פ סוגיא דגמרא דשבועות. דוק. 
+<b>כלי הקודש שנקבו </b>כו'. אבל אין מתקנין את שבריהן כו'. 
+<b>ומכתשת </b>דשלחוה חכמים לתקן שבירתה (רפ"ב דערכין יט"ב) לא קשיא. דלא נתקדשה. כדכתבו תו' בפ"ק דשבועות. 
+<b>א"נ </b>משום דהיתה מפטמת ביותר. וכך נ"ל עיקר. זיל בתר טעמא דאין עניות כו'. והך דמשה עדיפא. והיינו נמי עשירותה (דכוותה אשכחן בדלתות ניקנור. שלא נשתנו להיות של זהב דיקיר. אגב חשיבותייהו) <b>ותו</b> דהיתה עושה מעין מלאכתה הראשונה. גם קודם התקון. משו"ה לית לן בה. ולא הוי להו למיחש לתקונה. אי לאו דגרועי הוו מגרעי לה האומנין. <b>ומ"ש</b> רע"ב וכל פגימה הפוגמת בסכין של שחיטה. פוסלת במזבח. עחי"ג שם בס"ד. ובקונטרס בנין ב"ה פ"ב. 
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מוספי שבת קודמין למוספי ר"ח </b>לפי מ"ש רש"י ורע"ב וע"פ מה שפירש הריקו"ר. עתי"ט כאן. ולח"ש ריש ברכות. צריך לומר על כרחנו שהיו נזהרים שלא יביאו המוספין של ר"ח. עם מוספי שבת כאחד. אלא המתינו עד שקרב מוסף שבת תחלה. <b>שאם</b> הביאום יחד. אז היו מוכרחים להקדים מוסף ר"ח מפני השעיר. ולפחות להקריב השעיר לבדו תחלה. שהחטאת קודמת לעולם. כמו ששנינו להלן. <b>ואולי</b> אם הביאוהו עם תמיד השחר בבת אחד. היה צריך ג"כ להקריב שעיר ר"ח תחלה מה"ט. ואע"ג דאמרינן שלא יהא דבר קודם לתמיד ש"ש דכתיב העולה. עולה ראשונה. זהו לכתחלה. היכא דאפשר. משא"כ בשהחטאת עומדת שם. לא סגי בלא"ה לאקדומה ועיין יומא (לד"א) ובסוגיא דהכא. מיהו במוספי ר"ח ור"ה. ודאי ליכא קפידא אי אייתי תרווייהו כחדא. מ"מ של ר"ח קרב תחלה לעולם. דאית ביה נמי שעיר חטאת. ואיהו תדיר. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>שלמים של אמש</b> ז"ל בחי"ג. פשטה דמתני' משמע ודאי דלענין אכילה איירי השתא. איזה קודם. הכי מוכח מסדורא דמתני'. דאפסיק מענינא דלעיל. דאיירי בהקרבה. <b>ותו</b> מדלא נסיב האדנא אלא הני דבני אכילה נינהו. <b>איברא</b> לישנא דרש"י לכאורה לא משמע הכי. אלא בדין קדימת הקרבה קמיירי השתא נמי. 
+<b>וקשיא </b>מאי טעמא אפסיק תנא בדין קדימת אכילה. וגם לשונו של רש"י קשה להלמו. דמפרש שבאו אמש לעזרה ושהו עד היום ושחטן כו'. דזלזול להשהותן כו' הואיל ובאו ראשון <b>ותמיהא</b> לי טובא. אי משום שקדמו לבוא בעזרה. מאי איריא של אמש. ותו אי שחטן תחלה. צריכא למימר דקודמין לד"ה. ואפילו באו היום. מי איכא למימר דפליגי רבנן כה"ג. עלח"ש ריש ברכות וכנז"ל. <b>ובתר</b> קחזינא תיוהא. שהוסיפו לבאר כוונת רש"י במ"ש דזלזול הוא כו'. לפי שצורת הבשר מתקלקלת כו'. <b>ולא</b> ידעתי מה הזקיקם לכך. כי אין לזה הוכחה בפירש"י כלל. אדרבה הלשון מוכיח דלא באכילה קמיירי. כהבנת התו'. אלא אהקרבה קאי. כדמסיים הואיל כו' יקרבו ראשון. וקמ"ל דהקודם בהבאתו. קודם להקרבתו. בדשוין בקדושה. ובאינן שוין. מפלג פליגי הי מנייהו קדים. וצ"ע במפרשים. ואין לי פנאי לעיין בהם. 
+<b>ועתה </b>ראיתי בתי"ט שהרגיש ג"כ על פירש"י. אבל לא העיר עליו מ"ש. וצל"ע. 
+<b>של אמש קודמין </b>עתי"ט שהעתיק לשון תו'. אלא ה"ט דשלמים של אמש א"ל התר אכילה אלא עד הלילה. עד וחטאת ואשם של יום עד בוקר כו' וכן לר"מ כו' שהרי קרב זמנו ע"כ. <b>אגב</b> שטפיה אתיא ליה. דלישנא דר"מ בדינא דרישא קאי. בשלמים ושלמים. ואליבא דהילכתא. ולישנא דתו'. אליבא דר"מ הוא. לפרושי למילתיה קאתו. 
+<b>וחכ"א החטאת קודמת </b>רבותא היא. אע"ג דשלמים קדמו מאמש. ויש לחוש לקלקול הבשר ולהביאו לבית הפסול. <b>חטאת קודמת</b> מטעמא דקאמרי. ואצ"ל אם באו שלמים היום לפני חטאת. שאין חוששין לשלמים. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>רשאין לשנות באכילתן. </b>ואפי' לאכלן חיין. אם דעתם יפה. 
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בפירוש</b> רע"ב יש השמטה. וכצ"ל משהופשט טעון כבוס. דמשהופשט הוי ראוי לקבל טומאה. אם חשב עליו כו'. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>מגעילן. </b>עתי"ט לשון הר"מ שהמלה מגזרת געלה נפשי. <b>ויותר</b> היה לו להביא המקרא. כי שם נגעל מגן. ר"ל פלט שמנו שנמשח בו. שהוא ממש מענין הזה שנשתמשו בו חכמים בזה השורש. וכן מזה עוד שורו עבר ולא יגעיל. כלומר לא יפליט הזרע. 
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>מ"ש </b>תי"ט כאן. <b>יו"ד קרת</b> קחזינא הכא. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>נשרפין בבית הבירה. </b>ע"ל רע"ב עד שבהר הבית והוא בית המקדש. נראה ברור שט"ס וצ"ל והוא בית הבירה. כלומר ואף הוא בכלל בית הבירה. וכן יראה מפיר"מ. ובכדי טרח תי"ט לפרשו. 
+
+Chapter 13
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>רא"א אף המנסך מי חג בחג </b>עתי"ט שנתקשה לו לשון הר"מ. שכתב ר"א סבר חייב מן התורה כו' ואפילו נסך מעוט. ואין הדבר כן שאינו אלא הל"מ. ואם נסך ג' לוגין בחוץ חייב לד"ה. וקשיא ליה מ"ש הל"מ מדאורייתא. <b>ואולי</b> י"ל בדוחק דלר"א חמיר ליה הל"מ כשל תורה ממש. וכיון דאית ליה רמז בתורה. שעורו בכל שהו. ולחכמים הל"מ כעין תורה דווקא. הוא דדינו כשל תורה. מיהו בציר מהכי לא. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>נתן שניהם כו' </b>מ"ש תי"ט ולג"ה י"ל דכולהו גווני קתני. 
+<b>דכוותה </b>ר"פ אותו ואת בנו ושלהי נדרים. 
+
+Chapter 14
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>משהוקם המשכן </b>היינו בשמיני למלואים. כדאיתא בברייתא דעשר עטרות. ראשון לכהונה. ועמ"ש בס"ד בחלק הדרושים. על מאמר ר"ע אקלע לגינזק. 
+<b>וימי </b>אוהל מועד במדבר ארבעים שנה. הכי איתא בגמרא אמתני' דהכא. <b>וכתבתי</b> בחי"ג וצ"ע. הלא כל ימי עמידת ישראל לא היו מגיעים לשלשים ותשע שנה. כי בשנה שניה נשתלחו מרגלים. ומשילוחן עד סוף ימי המדבר. שלשים ושמנה שנה מפורש בתורה. וכן מוכיחים דברי כלב. דמייתי תלמודא בסמוך. הרי לא שלמו ל"ט שנה ליציאת מצרים. עד פסח שעשו ישראל בגלגל. נמצאו ימי אוהל מועד במדבר. שלשים ושמנה שנה. כלו באחד בניסן. אחר מיתת משה. <b>וי"ל</b> בדוחק שבעל שמועה זו נמשך אחר לשון הכתוב. שעמדו ישראל במדבר ארבעים שנה. אע"פ שאינן אלא ל"ט שנים בדיוק (ובע"כ נפרשהו כאילו היו כתוב עד מ' שנה. ומשמעו ולא עד בכלל. או על דרך במספר ארבעים. מספר שסמוך (או סוכם) לארבעים. קרי להו ארבעים. עלה קאי תנא דברייתא. דלא דק נמי כקרא דלא דייק בכה"ג. וסמיך אארבעים דקרא (שר"ל ל"ט) דגרע מנייהו חדא. ודכוותה אשכחן תו גבי מרגלים. דמני להו קרא ארבעים שנה יום לשנה. ואינן אלא שלשים ושמנה בצמצום. וזה חידוש יותר נפלא. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>באו לגלגל</b> עם אוהל מועד. אבל הארון בשכם היה. ובנו לו מקדש. 
+<b>וימי </b>גלגל כו' ושבע שחלקו סברא בעלמא. (רש"י בגמרא הכא) וז"ל בחי"ג. <b>ונראה</b> לי סברא אלימתא היא. לפי שהם לא הוצרכו לאבד זמן בכיבוש. כי מיד שבאו אל עיר נתנה ה' בידם בלי טורח מלחמה. ובכל מקום אשר דרכה רגלם. נכבשה הארץ לפניהם בלי עכוב. לא היו צריכין אלא ללכת שמה בלבד. וכשעור זמן זה בעצמו הוצרכו כמו כן. לחילוק הארץ. שהתהלכו בה לארכה ולרחבה. כמפורש בכתוב. לכן משך זמן זה כזה בשוה. זה פשוט וברור מאד בס"ד. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>ויריעות מלמעלה </b>יריעות המשכן פרוסות שם למעלה במקום הגג. כמו במשכן. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>באו לנוב </b>הביאו שם אוהל מועד. <b>אע"פ</b> שהיו הארון בקרית יערים. ובבית עובד אדום בימי נוב וגבעון. <b>אח"כ</b> בא הארון לעיר דוד היא ציון עד שבנה שלמה בית המקדש. והכניסו במקומו אל הדביר הוא בקה"ק. <b>ויש</b> לתמוה כל השנים הללו שהן יותר על ששים. היאך עשו עבודת יה"כ. כי הזיות פר ושעיר. בין הבדים היו נעשות. וכן הקטורת דלפני ולפנים שם היתה נעשית. כמ"ש וכסה ענן הקטורת את הכפורת. <b>על</b> כרחנו צריכין אנו לומר ששני ארונות היו. אחד ללוחות שלמות. ושני לשבורות. והיה עכ"פ אחד מהם עומד שם במקום שהיתה הבמה הגדולה. <b>כי</b> אי אפשר שלא קרבו חובות שקבוע להם זמן. כל אותן השנים. דאפלו ר"ש מודה בחובות דקבוע להן זמן. <b>ואע"ג</b> דבבית שני ודאי לא היה ארון (כמ"ש פ"ה דיומא. עלח"ש שם. ובבנין בית הבחירה פ"ד במהדורא כ"י). <b>התם</b> הוה מקום מקודש לקודש (כדאיתא במנחות. סוף דךז"ב) דהיינו מקום הארון. אף דליכא ארון. 
+<b>וימי </b>נוב וגבעון נ"ז שנה. עתי"ט החשבון. דמסיים בשנה הרביעית לשלמה. <b>ואם</b> אז התחיל איסור הבמות. צ"ל שבנה המזבח תחלה. <b>ושמא</b> גם היכל ובקה"ק בכלל. בנה בשנה אחת. הראשונה לבנינו של בית. <b>אע"פ</b> שלא השלים כל הבנין עד כלות שבע שנים. ועוד חצי שנה עסק בגמר תקונו וקשוטו. <b>מ"מ</b> במה שהיה צריך לעבודה ההכרחית. ודאי היה זריז ומהיר במלאכתו. שלא לעכב ההקרבה. וכענין שעשו עולי הגולה. שמיד בבואם לארץ. בנו המזבח והקריבו עליו. אע"פ שעדיין לא נבנה הבית. עד עשרים שנה אחר זה. וכן עשו אחר חורבן ב"ש. לא פסקו מלעשות קרבן פסח. כמ"ש פ"ז דפסחים. ועשי"ע (ספ"ט). 
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>בפירוש</b> רע"ב ד"ה וכלי שרת. צ"ל ובגדי שרת. 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Zevachim/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Zevachim/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..53bc762be023953a235010dfb36414fee95ecf32
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Zevachim/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,467 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Zevachim
+לחם שמים על משנה זבחים
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Zevachim
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה זבחים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+בשם ה' השם נפשנו בחיים. המשביענו לחם שמים: 
+<b>כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן </b>כייל בין שינוי קודש. בין שינוי בעלים. דבתרווייהו הזבחים כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה. כדפריש הרע"ב בסמוך. גבי פסח וחטאת. דפסילי בתרווייהו. <b>והא</b> דשינוי בעלים פוסל. או אינו מרצה. אינו אלא בזריקה. כגון ששוחט או מקבל ומוליך קרבן ראובן. על מנת לזרוק דמו לשם שמעון. הכי איתא בהדיא בגמרא (דד"א) דשינוי בעלים אינו בארבע עבודות. לפי שאין כפרה אלא בדם. והוא הקובע שם בעלים שמתכפרין בו. 
+<b>עוד </b>צריך לידע. דשינוי קודש. ישנו בצבור כביחיד (וכל הזבחים שהן כשרין ביחיד שלא לשמן. כשרין בצבור. והחטאת פסולה בשניהן בשינוי קודש) משא"כ בשינוי בעלים. דליתיה בצבור. לפי שכולן בעליו. ולכן אינו פוסל אפילו בחטאת שלהן. <b>ומ"ש</b> הרע"ב ודוקא קרבן יחיד שיש לו בעלים. אבל קרבנות צבור שנשחטו שלא לשמן. עלו לצבור. שהשחיטה מושכתן כו'. <b>לשונו</b> זה לקוח מפירוש הר"מ. ופשוט שכוונתו במה שאמר. אבל קרבנות צבור שנשחטו שלא לשמן. היינו שלא לשם צבור. אלא לשם יחיד (דשינוי קודש. ודאי איתיה בצבור כביחיד. כדאמרן. אלא לשינוי בעלים נתכוין) דמיקרי נמי שלא לשמן. ודייק לה שפיר. מדתנן שלא עלו לבעלים. דלא אצטריך. מסתייה דלימא שלא עלו לשם חובתן. ופשיטא דחובה אקרקף גברא רמי. אלא הא אתא לאשמועינן. דשני לן בשינוי בעלים. בין זבח דאית ליה בעלים מיוחדים. לזבח שיד הכל שוין בו. <b>ובהא</b> אתי שפיר דלא קשיא קושית התו'. שדקדקו מנא ליה לתלמודא שינוי בעלים. דקאמר אשכחן שינוי קודש. שינוי בעלים מנליה. משמע דאמתני' קאי. וכולה מתני' לא משתמעא כלל שינוי בעלים. ונכנסו בדוחק <b>ואליבא</b> דהר"מ ניחא טפי. דודאי אמתני' קאי. דקשיא ליה לתלמודא נמי. לישנא לבעלים וצריך לומר דאתי לפלוגי בשינוי בעלים. בין יחיד לצבור. שמעת מנה. דפשיטא ליה לתנא דידן שינוי בעלים נמי הוי שינוי. להכי פריך מנא ליה. 
+<b>וצריך </b>עיון אי איתא לפלוגתא דב"ש וב"ה. דרפ"ד לקמן. בנזבחים שלא לשמן. 
+<b>שנזבחו </b>הוא הדין למליקה בעוף. כדתנן בפ' ששי דמכילתין. וגם עופות בכלל זבחים בלשון חכמים. משא"כ בלשון תורה. עיין מ"ש מנחות פ"ט מ"ו. 
+<b>החטאת באה על חטא </b>איכא דאין באין על חטא חטאת יולדת ואשם מצורע כו' תו'. 
+<b>ובאמת </b>גם הן באין על חטא. אע"פ שאינו מבואר בכתוב. כבר בארוהו חכמים באגדה. כדאיתא בפ' המפלת. ובפ' יש בערכין. ובכמה מקומות. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>עזריה </b>ובס' יוחסין כתוב. שהוא אביו של ר"א בן עזריה. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>שבעים ושנים זקן </b>עמ"ש בס"ד פ"ק דהוריות מ"ד. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>ובהלוך </b>עבודה היא שהרי פסולה בזר. ש"מ שכל הכשר בזר. לאו עבודה. וקשיא שחיטה. תי"ט <b>ולא</b> קשיא מידי. שאני שחיטה. דאע"ג דמעטה קרא דלא בעיא כהונה. אבל מכל מקום עבודה שאי אפשר לבטלה היא. וכי אמרינן דעבודה הכשרה בזר לאו עבודה לענין מחשבה. היינו דווקא בעבודה שאפשר לבטלה. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>כרע"ב </b>דכתב ובא השמש וכ"כ הר"מ כלומר וטהר מכלל שהוא טמא כו' ותימה דבריש ברכות מפרש וטהר יומא. תי"ט. <b>לק"מ</b> שאין מקרא יוצא מידי פשוטו. ותרתי שמעינן מנה. מדכתיב וטהר. ולא כתיב וחשך היום או ויחשך היום. הא ודאי אגברא קאי. מיהו מדלא כתיב ויטהר. דרשינן נמי וטהר יומא. מיהת לא נפיק קרא ממשמעותיה לגמרי. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>והזורק </b>באיזו זריקה אמרו. עיין לקמן ריש פ"ד. <b>ונראה</b> הוא הדין לענין פסולא דשלא למקומן. כמו שכתבתי שם בס"ד. 
+<b>כמצותו </b>ז"ל תי"ט פי' רע"ב דגבי פגול כתיב לא ירצה. כדכתיב גבי כשר ירצה לכפר רש"י. ולא ידעתי למה לא כתב לרצונכם תזבחוהו כו' ע"כ. <b>לא</b> ידע מר שאין כפרה אלא בדם. ובמתיר עסקינן. ועוד ירצה מירצה גמרינן. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>לאכול כחצי זית </b>בפיר"מ. וז"ל ראוי לידע בכאן שאם חשב על חצי זית (חוץ לזמנו ועל חצי זית) חוץ למקומו. ועל חצי זית חוץ לזמנו. כך נ"ל להגיה. שחסר מלשונו. מה שסגרתי כאן בין חצאי לבנה. עם שהלשון אח"ז בין שקדמה כו'. הוא קצת קשה להבין לפ"ז. אולי נשמטו עוד איזה מלות בהעתק. אך מ"מ גם הוא אמת. כי בין שמחשבת שני חצאי זיתים היו בהפסק מחשבת פסול דחצי זית ביניהם. או לא הפסיקם מחשבה דחצי זית פסול. הכל אחד לדינא. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כל הפסולים ששחטו שחיטתן כשרה </b>ערע"ב דמשום טמאין בלבד נקט דיעבד. <b>ותו</b> בקדושין (דעו"ב) כתבו. דלכתחלה אין שוחטין אלא מיוחסין. ועיין מה שכתבתי בפ"י יוחסין בס"ד. ובמו"ק (י"ד ס"א) ובתשובה כ"י. ובהגהותי על רא"ש ריש חולין. 
+<b>ובעבדים </b>אפי' כנענים שמלו וטבלו. אבל שחיטת נכרי. (נ"ל גם גר תושב בכלל) נבלה. כמ"ש ריש חולין. 
+<b>אפילו בקדשי קדשים </b>לענין שחיטת פר יום הכיפורים. עיין מ"ש בס"ד מ"ג פ"ד דיומא. 
+<b>ולענין </b>פר המשיח. עיין מ"ש בפירוש פרק אלו מקומן (בבית אל) <b>ונראה</b> דשעירי ע"ז. צריכין ג"כ כהנים לשחיטתן. לכתחלה מיהת. כדכתיב גבי חינוך הבית בימי חזקיהו. ויגישו את שעירי החטאת וישחטום הכהנים. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>המוקדשין </b>כל כי האי לישנא מיירי בנקבות. 
+<b>וזה </b>מפני שהיא וולדה הרי הן מוקדשין לשמים. כמו ששנינו פ"ג דתמורה. להכי קתני לה נמי בל"ר. משא"כ בזכר. תני לשון יחיד. השוחט את הזבח. ולא תני השוחט קדשים. דהו"א קדשים דעלמא. ומילתא אגב אורחא אשמעינן. דולדותיהן כיוצא בהן. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ב"ש כו' </b>שאם נתנן מתן אחת כפר. הך פלוגתא שייכא נמי בפסולא דשלא לשמן. ודחוץ למקומן. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ומנחת נסכים </b>עתי"ט ועמ"ש בס"ד מ"ה פ"ג דיומא. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>תי"ט </b>ד"ה פרים כו' אבל בשר הנשרפין כו'. צ"ל. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>רש"א </b>עיין בגמרא גירסא אחרינא. נומי ר"ש. 
+<b>העצים והלבונה </b>כו' אין חייבין עליהן משום טומאה. לא טומאת עצמן ולא טומאת הגוף כו' הר"מ ולא פירש בחבורו ספי"ח מה"ל פהמ"ק. תי"ט. 
+<b>ר"ל </b>דשם לא פירש רק טומאת הגוף לחוד. 
+<b>כ"ע </b>תי"ט. ומ"ש רע"ב ורבנן פליגי עליה ומרבו לטומאה מקרא. ומסיק שם הכ"מ דהרמב"ם ס"ל דדרשה גמורה היא. ואני תמה עליו דבהדיא כתב בפ"ו מה"ל אסורי מזבח דטומאתן מעלה דרבנן בעלמא. וכפירש"י עכ"ל. 
+<b>ולענ"ד </b>האמת הברור. דהר"מ ס"ל ילפותא דוהבשר דרשה גמורה היא. ושני ליה בין קדושת פה לקדושת כלי. דאפילו רבא מודה בקדשו בכלי. דנעשו כמי שקרבו כל מתיריו. כדאיתא במכלתין (דל"ד) ובמנחות (דק"א) ונסתלקה קושית התו' על רש"י. 
+<b>איברא </b>בפסחים פרק כל שעה בקדושת פה איירי. כדאיתא התם בהדיא. ומשו"ה אמרינן מעלה דרבנן היא. ודוק. 
+<b>ועל </b>כרחך לומר כן. דהא הר"מ שם בפי"ח מהל' פהמ"ק הלכה י"ב. כתב בהדיא. האוכל מלבונת המנחה שנטמאת אחר שקדשה בכלי לוקה. <b>ודלא</b> כמ"ש הכ"מ. דלרבא אסמכתא בעלמא דרשה דוהבשר. ולא היא דבטומאת בשר בקדשו בכלי מודה רבא. ובהלכות אסורי מזבח פ"ו הלכה ח'. ודאי בקדושת פה לחוד איירי <b>וראיתי</b> בלח"מ שם שפירש דבריו מדאורייתא מקבלין טומאה. והשיג על הכ"מ. שסבור בו שלא נתכוין אלא למעלה. <b>אמנם</b> בזה יפה כיון הכ"מ. שבודאי א"א לפרש דברי הר"מ באופן אחר. 
+<b>ברם </b>בראש אותו פרק. דעתו מבוארת ג"כ דשניא ליה בין קדושת כלי. דמהניא בכל הני נמי מדאורייתא. <b>דוק</b> בדבריו הלכה ד' וה' ותשכח. דשמעתתיה דהר"מ. טוביינא דחכימי דייקי טובא. ולית בה ספיקא. 
+<b>ובלח"מ </b>לא נהירא ליה הך שמעתא. ולפום ריהטא לא דק. וכן כל הגדולים לא דקו בה. דהר"מ אליבא דרבא אמרה לשמעתיה. והיא גם כן שטת רש"י. והדברים עתיקים ומים עמוקים. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>הזבח </b>צ"ל היינו עולה. דבזבחים הנאכלים לא משכחת ששה דברים. דהא נאכלים צלי והפסח אינו נאכל אלא צלי. ושמא אאימורין נמי קאי לשם ריח (דבהו כתיב ודאי ריח ניחוח) לאפוקי כבבא. אע"ג דלא שייך בהו כולי האי צלייה. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כל </b>הפרק מבואר אצלינו יפה בבית אל. 
+<b>בצפון </b>מ"ש הר"מ שצפון הוא ששים אמה וחצי. <b>הוא</b> אליבא דרבי. ויעוין מ"ש בס"ד מ"ב בתרא דמדות. ומ"ח פ"ק דכלים. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>קרנות ע"ד מתנות </b>לענין מתן דמים דקרנות היכי עביד. עמ"ש בחי"ג (נד"ב) בס"ד. שהתו' ל"ד בהשגתם על רש"י. 
+<b>לענין שני כבשים קטנים </b>עמ"ש בס"ד בשאילת יעב"ץ (סקי"ב וקט"ו). 
+<b>דרומית מזרחית </b>כתי"ט ואף שקרן הוא לשון זכר כו'. <b>לא</b> נודע לי איה מצא זה החדוש. ונדמה כאילו לא קרא מקרא מימיו. הלא כתוב בתורה בפרשת ועשית מזבח. תהיינה קרנותיו. ובנביאים רמה קרני. נגדעה קרן מואב. הקרנות ארבע. ארבע קרנות. ובכתובים תרוממנה קרנות צדיק. ותרם כראם קרני. תרום קרננו. קרנו תרום בכבוד. הקרן הגדולה. קרן אחת מצעירה. והקרנים גבוהות. וישבר את שתי קרניו. וזולתם. הרי שאינו אלא לשון נקבה. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>בכל מקום בעזרה </b>כתי"ט ויל"ד אמאי שינה הכא ונקט בעזרה. <b>ולא</b> הבינותי מה שרצה ליישב דסריך בלישניה דפ' בתרא. והא אכתי סביך וסריך בפשרא הוא. אמאי תני נמי בעזרה. והתם נמי היא גופה קשיא. ואמאי נמי לא סריך הכא בחד לישנא. והרי אלו דברים בטלים מעצמן. 
+<b>אבל </b>כי מעיינינן בה. משכחינן מרגניתא. דהיינו דתניא לשכות הבנויות בחול ופתוחות לקודש. כהנים אוכלין שם קק"ד. ואין שוחטין שם קק"ל. דהתורה ריבתה חצרות הרבה לאכילה. אבל לא לשחיטה. כדאיתא בגמרא דפרקין (דקו"א) <b>ורמזה</b> תנא דידן במתני'. דדיקא נמי. דמשו"ה תנן גבי אכילה לפנים מן הקלעים. דכייל בהך לישנא כל מה שבתוך היקף קלעים. הוכשר לאכילה. אף מה שאינו נקרא עזרה. אלא לשכות. משא"כ בשחיטה. שלא הוכשרו לה לשכות. להכי תני בעזרה. למימרא דכל מקום שנקרא עזרה דווקא. אבל לא לשכות. שאינן בכלל עזרה. הרי זה כפתור ופרח. <b>והיינו</b> נמי דדייק תנא שילהי מכילתין. למתני לישנא דלפנים מן הקלעים. אפילו בירושלם ובבית עולמים. משום דהתם באכילה גרידא עסקינן. והיינו דאמינא זימנין טובא. דליכא מילתא בברייתא דלא רמזה רבי במתניתין. 
+<b>שוב </b>ראיתי להרמ"ז שכתב ליישוב דקדוק הנ"ל. וז"ל דלפנים מן הקלעים הוא אפילו עזרת נשים. שהרי הנשים אוכלות גם כן. אבל עזרה סתם היא עזרת ישראל. <b>ואשתומם</b> על המראה. דקטעי בתרתי. זיל קרי בי רב הוא דכל היכא דתנן לפנים מן הקלעים. אינו אלא כסתם עזרה. ואין זה צריך לפנים. וערש"י קדושין (דכ"ב). 
+<b>והראיה </b>שהביא. לחובתו הביאה. דהא כי תנן ונאכלים לפנים מן הקלעים. לזכרי כהונה תנן. לא לנשים. ואיך טחו עיניו מראות הדבר שהוא עוסק בו. ומשיב דבר בטרם ישמע ולבבו יבין. זה פלא גדול. דילמא כי שכיב וניים אמר לה. ולא עיין בה. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ונאכלות </b>כ"ה בספרינו. וי"ג ונאכלין. ומפרשי לה על השירים. ודוחק. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>לשלשה דברים </b>שהיו עולים וחוזרים לעקב. <b>עמ"ש</b> בס"ד בשי"ע (סקט"ו). 
+<b>ומ"ש </b>תי"ט ולפ"ז כבש קטן היה ג"כ לשמאל כו'. דאלת"ה כשמגיע לקרן מערבית דרומית. צריך לחזור על עקבו ע"כ. <b>ור"ל</b> דהא אנן ויורדין דרך שמאל תנן. <b>ומש"ע</b> דאותו כבש שני של שמאל מוגבה ועולה עד הסובב. <b>כיוונתי</b> לדעתו בזה. יעוין מ"ש בס"ד שם (סימן קטו"ז) מבואר יפה. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>ואינו מבדיל</b> כתי"ט בשם רש"י חותך שדרה. חוט שדרה. ומפרקת בלא רוב בשר כו' דאי חתיך רוב בשר הו"ל מתה. ע"כ. <b>אבל</b> פסיקת החוט אינה אלא טרפה. ומהניא ביה שחיטה. והוא הדין מליקה. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>הבדיל בחטאת ולא הבדיל בעולה פסל </b>ער"פ דלקמן. 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>וקדשים בחוץ </b>אע"ג דסתמא איירי דאיקדישו בחוץ (דהלל הוא דס"ל מביא אדם בהמה לעזרה ומקדישה. וצריך לדחוקי דלא להוי בכלל מעייל חולין לעזרה. עתו' רפא"ד) ולא באו לקודש. אפ"ה קרי להו פסולן בקודש <b>ואילו</b> מלק קדשים בחוץ. אפי' הובאו והוקדשו בעזרה. לא מקרו פסולן בקודש. <b>ש"מ</b> לאו דווקא בקודש. וצ"ע. 
+<b>מלק בסכין </b>דלא מליקה ולא שחיטה היא. מפני שמחליד. מפני שדורס. <b>אבל</b> מליקה שהיא בעצמו של כהן. <b>אע"ג</b> דשוחטין בצפורן תלושה. לא מפסדא בחלדה ודרסה. 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שנתערבו בחטאות </b>ה"ק שנתערבו בהם חטאות כו'. והא דלא קתני הכי. לשון חכמה הוא דנקט. ואתא לאשמועינן טעמא מאי לא בטילי אפילו באלף. משום דלעולם מיעוטא דידהו חשיב כרובא דעלמא. איידי דחשיבי. הו"ל רוב בנין ורב איכות ענין. עם היותם מעטי הכמות במנין. 
+<b>ובנרבע </b>כרע"ב או שהיה הנרבע של עכו"ם. שנאסר לגבוה. ולא הדיוט. <b>עיין</b> תשובת אמ"ה ז"ל (ספ"ד). 
+<b>ובמוקצה </b>שהפרישוהו לקרבן עכו"ם. בתמורה מפרש דבעי נמי שעבדו בה. פירוש שעשו בה מלאכה. כגון אם היה שור וחרשו בו לשם עבודת אלילים. או שה וגזזוהו לשמה. 
+<b>ובמוקצה ובנעבד </b>שניהם מותרים להדיוט שאין ב"ח נאסרין. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>זה יקרב לשם מי שהוא </b>וה"מ בקרבנות נשים כו'. אבל בקרבנות אנשים דבעו סמיכה. לא (רע"ב) אלא ירעו. <b>ונראה</b> דמיירי בדקיימי בעלים הכא. דאל"ה אין סמיכה מעכבת. דהא ערל וטמא משלחין קרבנותיהם. וכן שנינו השולח חטאתו ממד"ה כו'. <b>וא"ת</b> א"כ. יסמכו בעלים כולם על כל אחד מקדשים הללו. <b>י"ל</b> משום דבעינן סמיכה בכל כחו. וכי סמיך הך אזבח דלא דידיה. קעביד עבודה בקדשים. כדאמרינן בפא"ד גבי נשים סומכות רשות. <b>עיין</b> תי"ט תי"ט בשם תו'. ז"ל וכתבו עוד. אע"ג דמצינו ששנים מביאים קרבן בתנאי כו'. <b>ר"ל</b> וכיון דמביא בתנאי. דאי אפשר בסמיכה. כמש"ל (וכ"מ מפ"ה. אע"ג דלא קיי"ל הכי. מיהו משום בטול סמיכה. ליכא דחש) זהו דיוק התו'. <b>ולא</b> הבינותי מ"ש תי"ט והרמב"ם כתב. תקנה אחרת. שיתן האחד חלקו לחברו. ונ"ל שלמד כן מדר"ש כו'. <b>כי</b> דר"מ צ"ע רב מנליה הא. ובמאי קמיירי. אי בקרבן חובה. שהפרישו לחטאתו ולאשמו. מי מצי ליתנו או למכרו לאחר. להקריבו לכתחלה שלא לשם בעליו (אפילו בשאר זבחים. אע"ג דבדיעבד. אם שחטן כהן שלא לשמן. כשרין. ואפ"ה לא יצא י"ח. כ"ש בחטאת דפסול נמי. וכן אשם כמדת ר"א) ואי נמי בנדר ונדבה מיירי. אפילו דמצי עביד הכי. מ"מ נראה דלא יצא בכך ידי נדרו ונדבתו. והול"ל שצריך שיביא אחר מביתו. 
+<b>ותי"ט </b>נראה שהבין בדעת ר"מ. שאחר שנתן הא' לחברו חלקו וסמך עליו. חוזר חברו ונותן לו. וסומך עליו גם הוא (מה שלא נזכר בדברי רמב"ם) ולא דמי לגמרי לההיא דכריתות. התם בתנאי עסקינן. אי דמר היא. לא דמר. דבחטאת איירי. ואין שנים מתכפרים בה. הכא כי קיהיב חלקו. כולהו דחד נינהו. 
+<b>חוץ מן החטאת והאשם </b>שהחטאת אינה אלא נקבה. מלבד שעיר נשיא כו' ומשו"ה אצטריך לפרש דחטאת אינה לעולם איל. ולא סגי במאי דפירש חטאת אינה אלא נקבה ע"כ תי"ט. 
+<b>ואכתי </b>לא ניחא. דהאיכא נמי אשמות כבשים. אשם נזיר ואשם מצורע. ואיכא חטאות שעירים. שעירי ר"ח ודרגלים וי"כ. מלבד שעיר נשיא. דהני והני זכרים נינהו. <b>אבל</b> יש קצור בפירוש רע"ב. גם בגמרא יש השמטה. וצ"ל כמה שהגהתי בגמרא שלי. אינה אלא נקבה. צריך להוסיף בו. ואי שעיר נשיא הוא. מ"מ מינכרי דהאי שיער. והאי צמר. והמפרשים נסתבכו בלשון הגמרא. ולא ידעו להלום אותו. ומקרוב בא לידי ס' צ"ק וראיתי שהגיה ג"כ כמוני. 
+<b>וראיתי </b>לרמ"ז שהוקשה לו. אמאי נקיט תלמודא חטאת נשיא דלא שכיח. ושביק שעירי רגלים דתדירי. ונכנס בדוחק עצום. <b>ולדידי</b> ל"ק מידי. דבקרבנות צבור ליכא לאשכוחי תערובת עולה בחטאת. דהאי צמר והאי שיער. <b>ותו</b> אשתמיטתיה דקרבנות צבור לב ב"ד מתנה עליהן. וסכין מושכתן למה שהן (במכלתין דו"ב) ע"ש בתו' פירוש הערוך. והשתא היכי מצית לאשכוחי תערובת בקרבנות צבור. בחטאת ועולה דידהו. ליכא כדאמרן. ואי בחטאת דידהו. ועולת נדבה. עדיין אין שם חטאת עליה. ויקרבו שניהם לעולה. זה לשם מי שהוא וזה לשם מי שהוא. ותעלה אחת לקיץ המזבח. א"נ הויא לה הך דצבור. כתמידין שלא הוצרכו לצבור. שנפדין תמימים. 
+<b>הילכך </b>האי דאתערב ליה שעיר של עולה בשעיר דצבור. יתן דמי השעיר דצבור לקופה. והוא יקריב שניהם עולות נדבה שלו. <b>וזה</b> ברור. דלא שייך לגמרי עירוב בקרבנות צבור. שלא הוקבעו אלא משחיטה ואילך. וכולה מתני' בקרבנות יחיד איירי. <b>והא</b> דאותיב אביי מברייתא דקרבן צבור וקרבן יחיד שנתערבו. הא מתרצינן לה בשחוטין ע"ש (דעה"א) ואני מוסיף בה. דעל כרחך בחיין ממש ליכא לאוקמה. דע"כ קרבן צבור בקרבן צבור. מי איכא לאשכוחי שנתערבו חיין. אלא כבשי עצרת בעולות. ומה נפקא מנה. מתן דמי עולה ושלמים שוה. הא ע"כ מוקי נפשיה בכוסות. 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>וכולן שפקעו </b>עיין לח"ש ריש ברכות. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>כלי הלח </b>פירוש קערות. כפירש"י. ותמיהני שהרי ז"מ הלח היו במקדש כו' תי"ט. 
+<b>לא </b>ידענא מאי קשיא ליה. וכי מדות שנו כאן. הלא לא שנינו אלא כלים. והיינו דדחקיה לרש"י. וכדכתב רש"י גופיה. דמשו"ה נקט תנא כלי הלח (ולא מדות כמו ביבש) דכייל כולהו כלים דלח. דטובא נינהו (משא"כ ביבש. שאין כלים. אלא מדות בלבד) וכ"מ בגמרא בהדיא. דאמ"ש ל"ש אלא מדות. ש"מ דרישא דכלי לח מקדשין את הלח. בקערות ומזרקות נמי איירי. וזה פשוט. ותי"ט לא עיין בה. 
+<b>ולא </b>ידענא נמי מאי ניחותא בפיר"מ. <b>גם</b> מ"ש תו' על רש"י לק"מ. דביסא הא כבר פירשה רש"י בהקומץ. שבו בוללין המנחה. א"כ כלי לח הוי. ומכתשת נמי לא תהוי תיובתיה. עיין שבועות (יא"א) וע"ש בתו' ד"ה מ"מ. וכן משולחן ובזיכין כו'. לק"מ ע"פ סוגיא דגמרא דשבועות. דוק. 
+<b>כלי הקודש שנקבו </b>כו'. אבל אין מתקנין את שבריהן כו'. 
+<b>ומכתשת </b>דשלחוה חכמים לתקן שבירתה (רפ"ב דערכין יט"ב) לא קשיא. דלא נתקדשה. כדכתבו תו' בפ"ק דשבועות. 
+<b>א"נ </b>משום דהיתה מפטמת ביותר. וכך נ"ל עיקר. זיל בתר טעמא דאין עניות כו'. והך דמשה עדיפא. והיינו נמי עשירותה (דכוותה אשכחן בדלתות ניקנור. שלא נשתנו להיות של זהב דיקיר. אגב חשיבותייהו) <b>ותו</b> דהיתה עושה מעין מלאכתה הראשונה. גם קודם התקון. משו"ה לית לן בה. ולא הוי להו למיחש לתקונה. אי לאו דגרועי הוו מגרעי לה האומנין. <b>ומ"ש</b> רע"ב וכל פגימה הפוגמת בסכין של שחיטה. פוסלת במזבח. עחי"ג שם בס"ד. ובקונטרס בנין ב"ה פ"ב. 
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מוספי שבת קודמין למוספי ר"ח </b>לפי מ"ש רש"י ורע"ב וע"פ מה שפירש הריקו"ר. עתי"ט כאן. ולח"ש ריש ברכות. צריך לומר על כרחנו שהיו נזהרים שלא יביאו המוספין של ר"ח. עם מוספי שבת כאחד. אלא המתינו עד שקרב מוסף שבת תחלה. <b>שאם</b> הביאום יחד. אז היו מוכרחים להקדים מוסף ר"ח מפני השעיר. ולפחות להקריב השעיר לבדו תחלה. שהחטאת קודמת לעולם. כמו ששנינו להלן. <b>ואולי</b> אם הביאוהו עם תמיד השחר בבת אחד. היה צריך ג"כ להקריב שעיר ר"ח תחלה מה"ט. ואע"ג דאמרינן שלא יהא דבר קודם לתמיד ש"ש דכתיב העולה. עולה ראשונה. זהו לכתחלה. היכא דאפשר. משא"כ בשהחטאת עומדת שם. לא סגי בלא"ה לאקדומה ועיין יומא (לד"א) ובסוגיא דהכא. מיהו במוספי ר"ח ור"ה. ודאי ליכא קפידא אי אייתי תרווייהו כחדא. מ"מ של ר"ח קרב תחלה לעולם. דאית ביה נמי שעיר חטאת. ואיהו תדיר. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>שלמים של אמש</b> ז"ל בחי"ג. פשטה דמתני' משמע ודאי דלענין אכילה איירי השתא. איזה קודם. הכי מוכח מסדורא דמתני'. דאפסיק מענינא דלעיל. דאיירי בהקרבה. <b>ותו</b> מדלא נסיב האדנא אלא הני דבני אכילה נינהו. <b>איברא</b> לישנא דרש"י לכאורה לא משמע הכי. אלא בדין קדימת הקרבה קמיירי השתא נמי. 
+<b>וקשיא </b>מאי טעמא אפסיק תנא בדין קדימת אכילה. וגם לשונו של רש"י קשה להלמו. דמפרש שבאו אמש לעזרה ושהו עד היום ושחטן כו'. דזלזול להשהותן כו' הואיל ובאו ראשון <b>ותמיהא</b> לי טובא. אי משום שקדמו לבוא בעזרה. מאי איריא של אמש. ותו אי שחטן תחלה. צריכא למימר דקודמין לד"ה. ואפילו באו היום. מי איכא למימר דפליגי רבנן כה"ג. עלח"ש ריש ברכות וכנז"ל. <b>ובתר</b> קחזינא תיוהא. שהוסיפו לבאר כוונת רש"י במ"ש דזלזול הוא כו'. לפי שצורת הבשר מתקלקלת כו'. <b>ולא</b> ידעתי מה הזקיקם לכך. כי אין לזה הוכחה בפירש"י כלל. אדרבה הלשון מוכיח דלא באכילה קמיירי. כהבנת התו'. אלא אהקרבה קאי. כדמסיים הואיל כו' יקרבו ראשון. וקמ"ל דהקודם בהבאתו. קודם להקרבתו. בדשוין בקדושה. ובאינן שוין. מפלג פליגי הי מנייהו קדים. וצ"ע במפרשים. ואין לי פנאי לעיין בהם. 
+<b>ועתה </b>ראיתי בתי"ט שהרגיש ג"כ על פירש"י. אבל לא העיר עליו מ"ש. וצל"ע. 
+<b>של אמש קודמין </b>עתי"ט שהעתיק לשון תו'. אלא ה"ט דשלמים של אמש א"ל התר אכילה אלא עד הלילה. עד וחטאת ואשם של יום עד בוקר כו' וכן לר"מ כו' שהרי קרב זמנו ע"כ. <b>אגב</b> שטפיה אתיא ליה. דלישנא דר"מ בדינא דרישא קאי. בשלמים ושלמים. ואליבא דהילכתא. ולישנא דתו'. אליבא דר"מ הוא. לפרושי למילתיה קאתו. 
+<b>וחכ"א החטאת קודמת </b>רבותא היא. אע"ג דשלמים קדמו מאמש. ויש לחוש לקלקול הבשר ולהביאו לבית הפסול. <b>חטאת קודמת</b> מטעמא דקאמרי. ואצ"ל אם באו שלמים היום לפני חטאת. שאין חוששין לשלמים. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>רשאין לשנות באכילתן. </b>ואפי' לאכלן חיין. אם דעתם יפה. 
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בפירוש</b> רע"ב יש השמטה. וכצ"ל משהופשט טעון כבוס. דמשהופשט הוי ראוי לקבל טומאה. אם חשב עליו כו'. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>מגעילן. </b>עתי"ט לשון הר"מ שהמלה מגזרת געלה נפשי. <b>ויותר</b> היה לו להביא המקרא. כי שם נגעל מגן. ר"ל פלט שמנו שנמשח בו. שהוא ממש מענין הזה שנשתמשו בו חכמים בזה השורש. וכן מזה עוד שורו עבר ולא יגעיל. כלומר לא יפליט הזרע. 
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>מ"ש </b>תי"ט כאן. <b>יו"ד קרת</b> קחזינא הכא. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>נשרפין בבית הבירה. </b>ע"ל רע"ב עד שבהר הבית והוא בית המקדש. נראה ברור שט"ס וצ"ל והוא בית הבירה. כלומר ואף הוא בכלל בית הבירה. וכן יראה מפיר"מ. ובכדי טרח תי"ט לפרשו. 
+
+Chapter 13
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>רא"א אף המנסך מי חג בחג </b>עתי"ט שנתקשה לו לשון הר"מ. שכתב ר"א סבר חייב מן התורה כו' ואפילו נסך מעוט. ואין הדבר כן שאינו אלא הל"מ. ואם נסך ג' לוגין בחוץ חייב לד"ה. וקשיא ליה מ"ש הל"מ מדאורייתא. <b>ואולי</b> י"ל בדוחק דלר"א חמיר ליה הל"מ כשל תורה ממש. וכיון דאית ליה רמז בתורה. שעורו בכל שהו. ולחכמים הל"מ כעין תורה דווקא. הוא דדינו כשל תורה. מיהו בציר מהכי לא. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>נתן שניהם כו' </b>מ"ש תי"ט ולג"ה י"ל דכולהו גווני קתני. 
+<b>דכוותה </b>ר"פ אותו ואת בנו ושלהי נדרים. 
+
+Chapter 14
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>משהוקם המשכן </b>היינו בשמיני למלואים. כדאיתא בברייתא דעשר עטרות. ראשון לכהונה. ועמ"ש בס"ד בחלק הדרושים. על מאמר ר"ע אקלע לגינזק. 
+<b>וימי </b>אוהל מועד במדבר ארבעים שנה. הכי איתא בגמרא אמתני' דהכא. <b>וכתבתי</b> בחי"ג וצ"ע. הלא כל ימי עמידת ישראל לא היו מגיעים לשלשים ותשע שנה. כי בשנה שניה נשתלחו מרגלים. ומשילוחן עד סוף ימי המדבר. שלשים ושמנה שנה מפורש בתורה. וכן מוכיחים דברי כלב. דמייתי תלמודא בסמוך. הרי לא שלמו ל"ט שנה ליציאת מצרים. עד פסח שעשו ישראל בגלגל. נמצאו ימי אוהל מועד במדבר. שלשים ושמנה שנה. כלו באחד בניסן. אחר מיתת משה. <b>וי"ל</b> בדוחק שבעל שמועה זו נמשך אחר לשון הכתוב. שעמדו ישראל במדבר ארבעים שנה. אע"פ שאינן אלא ל"ט שנים בדיוק (ובע"כ נפרשהו כאילו היו כתוב עד מ' שנה. ומשמעו ולא עד בכלל. או על דרך במספר ארבעים. מספר שסמוך (או סוכם) לארבעים. קרי להו ארבעים. עלה קאי תנא דברייתא. דלא דק נמי כקרא דלא דייק בכה"ג. וסמיך אארבעים דקרא (שר"ל ל"ט) דגרע מנייהו חדא. ודכוותה אשכחן תו גבי מרגלים. דמני להו קרא ארבעים שנה יום לשנה. ואינן אלא שלשים ושמנה בצמצום. וזה חידוש יותר נפלא. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>באו לגלגל</b> עם אוהל מועד. אבל הארון בשכם היה. ובנו לו מקדש. 
+<b>וימי </b>גלגל כו' ושבע שחלקו סברא בעלמא. (רש"י בגמרא הכא) וז"ל בחי"ג. <b>ונראה</b> לי סברא אלימתא היא. לפי שהם לא הוצרכו לאבד זמן בכיבוש. כי מיד שבאו אל עיר נתנה ה' בידם בלי טורח מלחמה. ובכל מקום אשר דרכה רגלם. נכבשה הארץ לפניהם בלי עכוב. לא היו צריכין אלא ללכת שמה בלבד. וכשעור זמן זה בעצמו הוצרכו כמו כן. לחילוק הארץ. שהתהלכו בה לארכה ולרחבה. כמפורש בכתוב. לכן משך זמן זה כזה בשוה. זה פשוט וברור מאד בס"ד. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>ויריעות מלמעלה </b>יריעות המשכן פרוסות שם למעלה במקום הגג. כמו במשכן. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>באו לנוב </b>הביאו שם אוהל מועד. <b>אע"פ</b> שהיו הארון בקרית יערים. ובבית עובד אדום בימי נוב וגבעון. <b>אח"כ</b> בא הארון לעיר דוד היא ציון עד שבנה שלמה בית המקדש. והכניסו במקומו אל הדביר הוא בקה"ק. <b>ויש</b> לתמוה כל השנים הללו שהן יותר על ששים. היאך עשו עבודת יה"כ. כי הזיות פר ושעיר. בין הבדים היו נעשות. וכן הקטורת דלפני ולפנים שם היתה נעשית. כמ"ש וכסה ענן הקטורת את הכפורת. <b>על</b> כרחנו צריכין אנו לומר ששני ארונות היו. אחד ללוחות שלמות. ושני לשבורות. והיה עכ"פ אחד מהם עומד שם במקום שהיתה הבמה הגדולה. <b>כי</b> אי אפשר שלא קרבו חובות שקבוע להם זמן. כל אותן השנים. דאפלו ר"ש מודה בחובות דקבוע להן זמן. <b>ואע"ג</b> דבבית שני ודאי לא היה ארון (כמ"ש פ"ה דיומא. עלח"ש שם. ובבנין בית הבחירה פ"ד במהדורא כ"י). <b>התם</b> הוה מקום מקודש לקודש (כדאיתא במנחות. סוף דךז"ב) דהיינו מקום הארון. אף דליכא ארון. 
+<b>וימי </b>נוב וגבעון נ"ז שנה. עתי"ט החשבון. דמסיים בשנה הרביעית לשלמה. <b>ואם</b> אז התחיל איסור הבמות. צ"ל שבנה המזבח תחלה. <b>ושמא</b> גם היכל ובקה"ק בכלל. בנה בשנה אחת. הראשונה לבנינו של בית. <b>אע"פ</b> שלא השלים כל הבנין עד כלות שבע שנים. ועוד חצי שנה עסק בגמר תקונו וקשוטו. <b>מ"מ</b> במה שהיה צריך לעבודה ההכרחית. ודאי היה זריז ומהיר במלאכתו. שלא לעכב ההקרבה. וכענין שעשו עולי הגולה. שמיד בבואם לארץ. בנו המזבח והקריבו עליו. אע"פ שעדיין לא נבנה הבית. עד עשרים שנה אחר זה. וכן עשו אחר חורבן ב"ש. לא פסקו מלעשות קרבן פסח. כמ"ש פ"ז דפסחים. ועשי"ע (ספ"ט). 
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>בפירוש</b> רע"ב ד"ה וכלי שרת. צ"ל ובגדי שרת. 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Beitzah/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Beitzah/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..33101f9d5c1136348f44f4f9fd49942b4d9a6474
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Beitzah/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt	
@@ -0,0 +1,265 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Beitzah
+לחם שמים על משנה ביצה
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה ביצה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ביצה שנולדה בי"ט. </b>הכא בי"ט שלאחר השבת עסקינן. וכתב התי"ט והא דנקט יו"ט ולא שבת ויהיה פירושו שבת שאחר י"ט. דהו"א דווקא שבת סעודתו בעיא הכנה. אבל י"ט שאחר השבת לא ליתסר דכחול שויוהו עכ"ל: 
+<b>ולא </b>נהירא סברא זו דהא פירש"י ז"ל די"ט נמי איקרי שבת. ומן ג"כ לא היה יורד בו כדכתב הרי"ף פ' ע"פ. ולא כ"ש הוא אם י"ט אינו מכין לשבת ק"ו לשבת שאינו מכין לי"ט. וכחול ליכא למימר דשויוה. דהא סעודתו חשיבא. והצריכה הכתוב ג"כ הכנה. כדפירש הרי"ף: 
+<b>ולענ"ד </b>נראה לומר הא דלא נקט שבת. דהו"א טעמא דמתני' לאו משום הכנה. אלא כאידך אמוראי למר משום פירות הנושרין. ולמר משום משקין שזבו. ותני שבת כי היכי דליתי י"ט במכ"ש. דהא סתם לן תנא גבי י"ט. כר"י דאית ליה מוקצה. דסברא איכא דאית לאחמורי בי"ט דקיל. דלא ליתו לזלזולי ביה. וקס"ד דמאן דאית ליה מוקצה די"ט חמיר כ"ש נולד. משו"ה תני י"ט. לאגמורן טעמא דלאו משום גזרה דרבנן. אלא משום הכנה. ותני י"ט וה"ה לשבת: 
+<b>ונפקא </b>מנה לענין דינא בי"ט ושבת סמוכין. דנולדה בזה אסורה בזה. דזה אינו אלא אליבא דרבה. אבל לר' יוחנן דלית ליה הכנה דרבה. הא ס"ל לקמן נולדה בזה מותרת בזה: 
+<b>וא"ל </b>אי הכי כדפרכינן כולהו כר"נ לא אמרי. נפרוך נמי ארבה מ"ט לא אמר ככולהו. ולישני תלמודא דמתני' קשיתיה. הא לאו מילתא היא. דניחא ליה בשינויא חדא דשייך אליבא דכולהו מ"ט לא אמרו כר"י וכר"י. ולרבה לחוד אין הכי נמי דמצי למידק ממתני' ודוק: 
+<b>לא תאכל. </b>אע"ג דאסורה נמי בטלטול. אגב דב"ש נקטיה לרבותא תו'. ולא שייך למידק א"ה טעמא דב"ש אתי לאשמועינן. דהא ודאי כחא דהיתירא עדיף כדמשמע בגמ': 
+<b>והא </b>דלא קתני אוסרין ומתירין עיין בתו'. ולי נראה דמשום הכי נקט תאכל ולא תאכל. דאחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע. כדאיתא בסוגיא דר"פ כ"ש. והשתא אתי שפיר טפי דלהכי לא תני אוסרין ומתירין. דקבעי לאשמועינן דבתרתי פליגי. דמאן דשרי שרי אף באכילה ומאן דאסר אסר אף לסמוך בה כרעי המטה. דהנאה בעלמא הוא וכ"ש לטלטול שלא לצורך. והרי זה נכון בס"ד: 
+<b>ב"ש אומרים שאור בכזית וחמץ בככותבת </b>נראה ליתן קצת טעם לשיעורין הללו אליב' דב"ש. דכיון דדייקי מקרא דשיעורו של זה לא שיעורו של זה. מסתברא דשאור סגי ליה בכזית כיון דחימוצו קשה. וראוי לחמע בו כמה עיסות. אבל חמץ דאינו ראוי לכך. ואינו עומד כי אם לאכילה. ליבעי ככותבת דאית ביה ייתובי דעתא וחשיב: 
+<small>משנה לחם<br><b>לפי </b>שראיתי לא רבים יחכמו לא לחמו בלחמי לחם חמודות ואמרו נשחיתה עץ בלחמו. ועתה שחקו עלי שעירים דבית הכסא. תלמידי תרביצאי דבי מר שמואל. וא"ל ההוא שידא יונתן בבאא אית להו בבא דבעל דבבא. ותרעא דדרתא לית להו. על כן שמחו בשטות עצמן. בההיא ביצה מוזרתא. כמו זר נחשב בעיני חכמים בעיניהם. ושדו תפלא בכולא. לכן אטרוף הביצה בפניהם. וע"כ יודו שאני רבה דרבם. <b>הילך </b>לשוני בלח"ש רפ"ק דביצה. והא דלא קתני אוסרין ומתירין. עיין בתוספות. ולי נראה דמשו"ה נקט תאכל ולא תאכל. דאחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע כו'. והשתא א"ש טפי. דלהכי ל"ק אוסרין ומתירין. דקבעי לאשמועינן דבתרתי פליגי. מאן דשרי. שרי אף באכילה. ומאן דאסר. אסר אף לסמוך בה כרעי המטה. דהנאה בעלמא היא. וכ"ש לטלטול שלא לצורך עכ"ל. ולעג הסכל הלץ על זה. שלדעתו המזוהמת. אין זה שייך אלא בדברי תורה. לא בדברי חכמים. איהו בדידיה לשטותיה אזיל. שמלעיג על ד"ח ומתלוצץ בתורה שבע"פ (ובאמת הוא בער וכסיל לא יבין את זאת. פה טמא יאמר כן. שגם מתורה שבכתב עושה חוכא וטלולא ומהפך דא"ח. אסור לספר הימנו. שכל העולם דומה עליו כמישור. והכל שוה אצלו) אבל המאמין בתורה שבע"פ כבתורה שבכתב. הוא יבין וישכיל. כי התורה נקראת אחת. אחת היא לאומה לכתוב ולמסורת. כמש"ה כולם נתנו מרועה אחד. אל אחד נתנן. פרנס אחד אמרן. מפי אדון כל המעשים. וכתוב כפי התורה אשר יורוך. ובמשנה (שלהי בכורות) א"כ למה נאמר שלש גרנות. הרי הלשון אחד. ושוה עם מ"ש ר"א. כ"מ שנאמר לא תאכל כו'. מה בין זה לזה. ובר"פ המנחות והנסכים פריך תלמודא אדתנן שנטמא משקדשו בכלי פשיטא כו'. סד"א הואיל ובעל מום טמא. טמא נמי כבעל מום דמי כו'. קמ"ל דלא כהאי טמא קרייה רחמנא. הרי שלשון משנה ולשון כתוב אחד הוא לרז"ל בלי הפרש. ובריש פסחים שקיל וטרי תלמודא דף שלם להקשות מלשון הכתוב על לשון התנא. ומסיק דבדרבנן נמי איכא קפידא ודיוקא כבלישנא דקרא. ומייתי לה קרא. ובגמרא ריש מציעא. מקשי תלמודא מי מצית למימר בראיה קני. והא"ר ומצאתה דאתאי לידיה משמע. הא קמן בהדיא דמקשינן בפשיטות מלישנא דקרא אלישנא דמתני'. והתם הוא דשנינן אין מציאה דקרא כו' מיהא תנא לישנא דעלמא נקט כו' דמכי חזי לה סבר כו'. והך טעמא מישך שייך התם. דבלישנא דעלמא קמיירי. שזה אומר אני מצאתיה. דרובא דעלמא לא גמירי ולא דייקי לישנא. והך שינויא לא שייך הכא כלל. דלאו בלישנא דעם הארץ מיירי. הכא בלשנא דתנא עסקינן דדייק טובא. לשון בני אדם ודאי לא דמי ללשון משנה. כדמוכח בנדרים בכ"מ שהולכין בהם אחר לשון בני אדם. אע"פ שאינו מסכים עם לשון חכמים. דדייקי טפי. כדתנן בבחירתא מלא הין מים שאובין אלא שאדם חייב לומר בלשון רבו. ופ"ג דמקואות ל"א מטילין כו'. א"ל לא כך ולא כך אמרו אלא שנפלו. וכן הרבה. ותמה על עצמך. וכי כעור היה לומר בפירוש. בש"א מותרת באכילה. ובה"א אסורה. כמו ששנו בהרבה מקומות דוגמת זה (ובלשון זה א"צ נדחוק ולומר. איידי דב"ש נקטי ב"ה נמי הך לישנא. אבל אסורה הוא לשון כולל) או הול"ל לפרושי אוסרין אף בטלטול. אם לא נתכוונו בקצור הלשון לכלול בו דבר אחר. והדבר ברור שבודאי נתכונו לרמוז בלשון זה. גם איסור הטלטול. כי מה להם להשתמש בלשון תאכל ולא תאכל. דמשמע לכאורה לא סגי דלא תאכל. לב"ש. ולב"ה הוה משמע דלא תאכל לעולם. אלא ודאי סמכו על כללו של ר"א. דלא תאכל כייל נמי איסור הנאה ר"ל טלטול ודכוותיה. ואף הנגיעה במשמע. ולכן עכשיו אני אומר שהוא דבר ברור בלי ספק. והוא ד"א עם תרוצו של ר"י בתוספות. רק שבתרוצו נשאר גמגום. דב"ה נקטי לישנא איידי ב"ש. שהוא דוחק מבואר. ולדידן ניחא. <b>עוד </b>הקשה המלגלג הרעב (לד"א) ונקשה. וכי ערלה אסורה בטלטול בשוי"ט. <b>ולא </b>יכולתי להבין אם היה סומא כשאמר זה. שלא ראה לא ידע מה שלפניו בגמרא. אין מטלטלין אותה לכסות בה הכלי. וכן תוספות זכרוהו בפירוש (אף שכמדומה גם מבתי"ט נשמט דבר זה. שאם לא כן. לא היה צריך להראות מקום לפ"ג. מה שמפורש לפנינו במקומו). <b>אמנם </b>ביצה זו שנולדה היום. חמורה משאר מוקצה. שאין לו שורש מן התורה. לפיכך מותר בנגיעה. משא"כ ביצה זו. אפילו בנגיעה אסורה. ואי תימא משום דעגולה ומתנועעת בנגיעה. הנה שהמשיג הלז לא ידע לא תלמוד ערוך ולא ש"ע. ומעוור עיני תלמידיו השוטים ובורים תו שמא אהניא ליה שטותיה דמזלזל בד"ח. ולא על המלגלג אני כועס. אלא על המברך און. החושב ללמוד ממנו. ואומר דבר בשמו. אטו בשופטני עסקינן. הרי אמר לכל סכל. הוא שאין לו חלק ונחלה בתורה. <b>בוא </b>ואראך סכלות העורים הנמשכים אחריו. שאפילו לא היה מפורש כאן איסור טלטול. מבואר הוא (שדבר האסור באכילה והנראה. אסור אף בטלטול. בשוי"ט) במשנה שלמה פרק מפנין במוקצה הקל ממנו. שהרי שנינו שם. אבל לא את הטבל כו'. והלא דברים ק"ו. מה אם טבל שבפירוש אמרו טבל מוכן הוא אצל שבת כו' וכן חבריו. ערלה וכיוצא בה. שאיסורי הנאה ואין התר לאסורן. לא כ"ש שאסורין בטלטול. דלא חזיא למידי. וגרעא מאבנים ועפר. <b>הנה </b>ברור שלא ידע ספר. והייתי יכול להרחיב הענין יותר. אלא שאינו ראוי להאריך בכך. וכבר מבואר הדבר די והותר. א"כ מה שמץ דבר נשמע בה בביצה זו. הלואי שתהא זאת בלבד טעותי. אזי ודאי אשמח ואתן הודיה על חלקי כל כי הא מילתא לימרו משמאי. כל מן דין סמוכו לנא. נמצאת ביצה מוזרת זו נפש היפה תאכלנה וראויה לגמעה חיה (אף אם דינקותא היא כד הוינא טליא טובא. טעם זקנים יש בה) כ"ש שהיא צלויה (דטבא ביעתא מגולגלתא משיתא גייסי כרבנן דסודרייהו כדרבנן. ולא ידעי ברוך שאמר כו') דבר חשוב היא ואינה בטלה באלף מקשנים עקשנים. שאינם במקרא ולא במשנה וגמרא וסברא. לא תסמכו לן מן סרמיסין. המסרסין הלכות ושמועות כורתין ביצה ועושין סריסין. כהנהו ביעי חשילתא יאני דיחמורתא. דקשי בהו האי סתם מקשן. הכוי הגדול הזה. הנותן ביצה בצד המחם בשביל שתתגלגל. ומפקיענה בסותרין. דהנהו דחפו גונדא. <b>אשר</b> שמענו והוגד לנו כי עתה מקרוב נעשה חובר חבר גם בהוראה כו'. עיין בקונטרס שלל ביצים במו"ק א"ח ראש ח"ב. שם תראה נפלאות מתורתו הכוזבת. על שפתו כאש צרבת.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>וחמץ בככותבת </b>אליבא דכ"ע כותבת עדיפא מכזית. דב"ש לקולא. <b>ואם</b> היא כותבת הגסה. עיין גמרא בתרא דיומא (עט"ב).</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>שאפר כירה מוכן הוא. </b>כתב הרע"ב ואפר כירה מוכן הוא עכ"ל. 
+<b>נראה </b>שא"צ לשנות הלשון בשביל זה דה"נ מתפרש שפיר בלישנא דמתני'. ומודים אהנך תרתי מילי קאי. כלומר ומודים שאם שחט כו'. ומודים ג"כ שאפר כירה מוכן הוא. שאפילו שנחלקו ב"ש וב"ה בעפר תיחוח. אם מוכן הוא לכתחלה. מ"מ בזה שוין דהוי מוכן אף לכתחלה. והשתא ב"ש וב"ה אהא נמי קיימי. ואצ"ל כלשון הרע"ב דלאו אמילתייהו קאי: 
+<b>ובגמרא </b>לא איתא הכי. אלא פרושי קמפרש דלאו טעמא קיהיב לדלעיל. אלא מילתא באפי נפשיה היא. דבהא נמי מודו ב"ש וב"ה. וכבר עזרנו השי"ת במקומות מן המשנה. ליישב הלשון כמות שהוא. בלי תיקון תוספת   וגרעון. אע"ג דלכאורה משמע בגמ' דמשבשתא היא. וכאן כמו כן לא אעלים עיני ממנו ואצא בו ידי חובתי: 
+<b>ונ"ל </b>בס"ד ליישב עוד באופן אחר דאפשר דטעמי' נמי קאמר. דמתני' אתיא אליבא דרבה. דס"ל דווקא אי מצינן למימר ליה שחוט מיד. והדר חפור וכסה. דכבר יש לו עפר למטה. הוא דשרינן ליה כדמסיק תלמודא. (וה"נ סליק פירושו דהרע"ב וק"ל) אלא דקשיא עליה דרבה דא"ה אתי לאמנועי משמחת י"ט. כדמהדר ליה רב יוסף עיין בגמ': 
+<b>וזהו </b>שבא בעל המשנה לתרץ. דלא תקשה לך השוחט דרישא. דעל כרחך לאו דיעבד הוא. אלא לכתחלה אמרינן ליה זיל שחוט והדר חפור וכסה. ואיפכא לא אע"ג דאתי למימנע ולא שחיט. משום דהרי אפר כירה מוכן הוא. ומצוי לו כדי ליתן ממנו עפר למטה. אף על פי שברוב לא יספיק האפר כירה. לכדי צורך כיסוי דלאחר שחיטה. דהא קודם סעודה קיימינן דשוחט עכשיו לאכילתו. שעדיין אין בכירה אלא מעט מה שנשאר מעו"ט אחר גריפת הדשן. מכל מקום לעולם נשאר קצת. כדי שיוכל ליתן ממנו למטה לפני שחיטה ודוק. (ומהכא נשמע נמי הא דמפלגינן בין הוסק מעי"ט להוסק בי"ט. שלא פירשו לנו רבותינו מנא ליה לרב ומהיכא דייק לה. דהא מתני' סתמא איתניא. אלא מדאיירי קודם שעת אכילה. דהאידנא הוא דקשחיט ומכין סעודתו. ונתבאר אגב גררא טעם נכון וסמך לחילוק זה ממשנתינו): 
+<b>וכיון </b>דלעולם מצוי מעט אפר כירה דמעי"ט. הויא מילתא דלא שכיחא כי לית ליה עפר למטה. משו"ה לא חיישינן לה: 
+<b>ואליבא </b>דרב יוסף נמי איכא לפרושי למתני' הכי דטעמא הוא דקיהיב. ואב"ה קאי דאמרי לא ישחוט אא"כ הי"ל עפר מוכן. ולא חיישי לביטול שמחת י"ט. דחשו לה רבנן טובא. היינו טעמייהו דב"ה. לפי שאפר כירה מוכן הוא ברוב פעמים. והיכא דליתיה. מיעוטא דלא שכיח הוא. ולא חשו להא. והרי זה ודאי כפתור ופרח. בישוב לשון המשנה כהווייתו בלי שום דוחק ושינוי כלל. אלא שבעל התלמוד לא ראה להאריך בכך. והניח לנו פרט ועוללות בכרם המשניות כמלונה במקשה. לעמול ולטרוח בהם ולקבל שכר על הפרישה: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"פ קאי ובמקראות דבר מצוי ורגיל הוא אצל הפשטנים אב"ע ורד"ק. לדרשן במושך עצמו ואחר עמו.</small>
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>לא את הקטן</b> דח"פ למולו. <b>וקשיא</b> לי. הא מאי הוצאה היא. אפילו בשבת שריא לכ"ע. ומי איכא מ"ד באדם. דאין חי נושא א"ע. עמש"ל בר"פ מפנין. <b>ושמא</b> משום דלאחר מילה חולה הוא. מחמרי ב"ש. ואצטריכא לב"ה. אבל התוספות דחו פירושו. ומוקמי למתניתין בלטיילי (משמע בכל קטן) הוא דשרו ב"ה. וכ"ש דתקשי להו. <b>ולי </b>נראה דמיירי בקטן בן יומו. וכההיא דתנן ר"פ המוצא תפלין. וכן בנו נותנו לחברו.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<b>אם אמרתם בתרומה שאינו זכאי בהרמתה. </b>לפי שאין חיוב תרומה אלא בכרי ואין ממרחין בי"ט כדפי' הרע"ב. וכתב בתי"ט אע"ג דבירק מילוי כלי סגי. ירק דחיוב תרומתו דרבנן לא איירי (כצ"ל) עכ"ל. ר"ל דאה"נ דמעשר ירק מגביהין אותו בי"ט: 
+<b>והכי </b>משמע מדאיתא בגמרא דפ' בתרא עלה דמתניתין דמשילין דאין מגביהין תרומה ומעשר בי"ט [ד' ל"ו ע"ב]. ל"ש אלא כו' אבל פירי דטבילי האידנא. משמע דכל הפירות שנטבלו בי"ט הם בכלל זה. אע"ג דפריש התם כגון חלה. לאו דוקא אלא דוגמא נקט. וכל דדמי ליה דטביל האידנא בי"ט. וכן משמע נמי הכי בגמרא גבי איסורייתא דחרדלא. ולא תיקשי א"כ מצינו תרומ' שזכאי בהרמתה. דודאי אשכחן תרומה דזכאי בהרמתה: 
+<b>וזה </b>מקום תימה על הרב בתי"ט דדחיק נפשיה משום דמעשר ירק דרבנן לא איירי ביה. משמע דתרומת דגן שהיא מן התורה לא משכחת דזכאי בהרמתה. והא ליתא ולא תימא איסוריית' דחרדלא דווקא. דאתי כשטת הראב"ד וסיעתו. דס"ל שאין תרומה מן התורה אלא של דגן תירוש ויצהר. אבל אילנות וזרעים אין להם תרומה אלא מדרבנן. דודאי פירי דטבילי בי"ט אפי' דתבואה אית לן דזכאי בהרמתה. למאן דס"ל יש תרומה במלילות. ושפיר משכחת אליביה תרומה שזכאי בהרמתה. גם בשיבלין שתרומתן מן התורה. כדמוכחא כולה סוגיא דהכא: 
+<b>כללא </b>דמילתא כל פירי דטבילי בי"ט. ואפי' למ"ד אין תרומה במלילות. וכגון שמירח בשוגג דטבל האידנא. נ"ל ג"כ דזכאי בהרמתה. ואע"ג דלא הוה דעתיה עליה מאתמול. כה"ג דמירח בי"ט שוגג. לאו מוקצה הוא. דלא גרע מטבל: 
+<b>וגם </b>קודם מירוח ראוי לעשר השיבלים. אלא שאין חייבין המלילות במעשר. ולא הוקבעו   נענין שלא לאכול מהן עראי. שעדיין לא חל חיוב מעשר עליהן. ומ"מ יכול להפריש מעשר ותרומה בשיבלין. כדתנן בפאה [פרק ה' משנה ב'] מעש' שבולת ונותן לו. והכי שמעינן נמי מההיא דבן לוי שהקדים בשיבלים. דעל כרחך מעשר הוא ונפטרו השיבלים שנתעשרו עליהן. ואע"ג דלכתחלה לא. אפ"ה כיון דאם עבר ותקנו מתוקן. מוכן הוא אצל שבת ולא אקצייה: 
+<b>ותו </b>כגון פירי דטיבלן האידנא. לאתויי נמי דבר שנגמרה מלאכתו. ועדיין מותר לאכול ממנו עראי. שלא ראו פני הבית. ורצה לאוכלו בשבת דקובעת למעשר. [ביצה דף ל"ד ע"ב]. דהשתא טביל ביומיה. שיכול לתרום בשבת: 
+<b>וההיא </b>דתנוקות שטמנו שלא יאכלו למ"ש עד שיעשרו [מעשרות פרק ד' משנה ב'] לפי שהוקבעו מאמש. ע"י שייחדום לשבת. דאתיא כב"ה דמחייבין בכלכלת שבת. דס"ל היחוד לשבת קובע למעשר ביומו. משו"ה תאנים דתנוקות. בשבת לא יאכלו מהם כלל. דטבילי להו מאתמול: 
+<b>וכלכלת </b>שבת. לב"ש דפוטרין בחול. כשיגיע שבת מתקנה ואוכלן. דהשתא טבילא לה האידנא. ולב"ה דמחייבין בחול. הוי איפכא. אם לא תיקנן מע"ש. לא יאכל מהן בשבת. כיון דטבילי להו מאתמול: 
+<b>והיינו </b>נמי עובדא דר' ינאי דפרק האשה רבה. [דף צ"ג ע"א]. דאייתי ליה אריסיה כנתא דפירי. ועישר עליהן ממקום אחר שלא מן המוקף. משום דהוו מייחדי לשבת. לא היה יכול לתקנן בשבת. אי נמי התם מיירי שראו פני הבית. אבל אי לא יחדינהו לשבת לא הוקבעו מאמש. ולכ"ע מפריש מהן מעשרותיהן בשבת ודוק: 
+<b>וא"כ </b>זה ששנינו בדמאי [פרק ד' משנה ד'] מי שקרא שם והיה כהן או עני למודים אצלו יבואו ויאכלו. אבל להוליך לא שרי. אע"ג דאיירי בקרא שם. שהותר לו להפריש בשבת. צ"ל משום דהוי כהורמו מאמש. כיון שכבר קרא שם. ובהא מודו ב"ה שאין מוליכין. אבל בתרומה שזכאי בהרמתה ע"י שנטבלה בי"ט וכגווני דאמרן. הא על כרחך לומר כשזכאי בהרמתה כן זכאי בהולכתה: 
+<b>ודאתאן </b>עלה דכל פירי טבילי האידנא בי"ט. מותר להגביה מהן תרומה ומעשר. ומינה מה דלא איטבל בי"ט. אפי' מעשר ירק דרבנן אסור. כיון שאפשר לעשרו קודם י"ט. נא פלוג רבנן ודוק היטב: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"פ בהרמתה. ודקאמרי ב"ה שאינו זכאי בהרמתם. היינו כדמסיק תלמודא.</small>
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>ר"ג אומר אף מדיח ושולה. </b>כתב הרע"ב אין הלכה כר"ג: 
+<b>ולא </b>ידעתי מניין לו. דהא בגמ' מייתי עובדא נמי. וקיי"ל מעשה רב. ומשמע אפילו היכא דפליגי רבים על היחיד יש לעשות כמעשה. וכן אין לומר מדלא מייתי תנא הך עובדא במתני' לא משגחינן ביה. דהא ודאי ליתא כדמוכח רפ"ב מדליקין וצ"ע. ותו מדפריש תלמודא למילתיה דר"ג. ש"מ הילכתא כוותיה. שוב ראיתי בב"י (סי' תק"י) שהביא בשם ר"י דפסק כוותי'. וכתב שטעמו כמו שאמרתי בעזה"י והנאני: 
+
+Mishnah 9
+
+<b>אבל לא תבואה. </b>פירש הרע"ב שצריכה טחינה. ואין טוחנין בי"ט. והקשה בתי"ט א"כ לישתרי בהטייה. מידי דהוי אשחיקת מלח דודאי שהוא תולדה דטוחן עכ"ל: 
+<b>ולא </b>נהירא מה שתפס לודאי דשחיקת מלח היא תולדה דטוחן. דלדעתי לא הצריכו למלח שינוי. אלא דלא ליהוי כעובדין דחול. אבל לא מפני שהיא ממלאכת הטחינה. דאין טחינה באוכלין. ודמחייבינן בפרים סילקא בפרק כלל גדול [דף ע"ד ע"ב] ע"ש פירושו ברא"ש: 
+<b>ועוד </b>נ"ל שאין טחינה אלא בגידולי קרקע. (וער"פ בכל מערבין) כדקיי"ל בדישה. [שם דף ע"ה ע"א] וחד טעמא אית בהו דממשכן גמרינן דוק וברור. וא"כ אע"פ ששחיקת סממנין. ולכשתמצי לומר אפי' של תבלין יש בה משום טחינה. אבל דמלח לא: 
+<b>ועוד </b>אף אם היה מקום לדבריו. מכל מקום קושיתו בלא"ה לא קשיא כלל. דמאן לימא לן דלא אישתרי בהטיה. ושמא אפי' בלא הטיה נמי שרי. בריחיים של יד קטנה. כמו של פלפלין דאין לך שינוי גדול מזה. והכי משמע נמי מדברי הר"ן דמייתי להו הרב תי"ט בדבור זה וק"ל 
+<b>וכן </b>במכתשת קטנה לכ"ע שרי. כדמוכח מלשון הרב המגיד דבתי"ט בסמוך. דמשמע דלא פליג ת"ק עליה דר"ש. דרשאי לכתוש חטים במכתשת קטנה. אלא דמר אזיל בתר רובא דלא עבדי הכי. משו"ה ס"ל דאין משלחין אותה. דלא חזיא למידי ביומה לרובא דעלמא. ומר סבר כיון דחזי למיעוטא משלחין. מיהת בטחינה מעוטה ובשינוי לא פליגי דשריא: 
+<small>משנה לחם<br><b>ור"ש מתיר בתבואה </b>עמ"ש בחי' על הרא"ש.</small>
+
+Mishnah 10
+
+<b>כל שנאותין. </b>עי' תי"ט שהביא מ"ש התו' דנהי דשבת וי"ט לאו זמן תפילין הוא. מ"מ ליכא איסורא להניחן ע"כ. וכתב ע"ז האמת פירשו דשבת לאו זמן תפלין. אבל לא דלמ"ד זמן תפילין דכ"ש דשרי. אלא איפכא דלמ"ד זמן תפילין אסור. גזרה שמא תיפסק רצועה כו'. ומהשתא הך סתמא דלא כהילכתא שפסק הרע"ב בר"פ בתרא דעירובין עכ"ל: 
+<b>ומחמת </b>זה נכנס בדוחק. ולא ידענא מאי קשיא ליה. ואמאי אתיא ליה הך סתמא דלא כהילכתא. דאפי' תימא שבת וי"ט זמן תפילין הוי. מ"ט ליתסר הכא. הא בי"ט קיימינן. דכי נמי תיפסק לו רצועה מאי הוי. (אפי אי איירי במוליכן לר"ה) הא מן התורה כל הוצאה מותרת. ולא שייכא ההיא גזרה. אלא בשבת שאם תיפסק לו בר"ה ויביאן. אתי לידי חיוב חטאת ואיסור סקילה. משא"כ כאן דאפי' איסור לאו גרידא ליכא. דשלא לצורך לגמרי נמי מדאורייתא משרי שרי. דאמרינן מתוך. אלא דחכמים הצריכו צורך קצת. דלא ליתי לזלזולי ביה: 
+<b>ואף </b>בשבת לא גזרו במקום פסידא. כי התם בבתרא דעירובין. דמשום כבוד התפילין לא חשו לההיא גזרה. ושרו להכניסן זוג זוג [עירובין דף צ"ה ע"א]. (דלא קאתי הרע"ב התם אלא לפרושי. מ"ט אסור להניחן בשבת. שלא במקום הצלה) כל שכן הכא דליכא למגזר מידי: 
+<b>ותו </b>דאפי' שבות דרבנן בעלמא נמי לא שייך הכא. דכי נמי מפסקא ליה רצועה ואזיל וממטי להו. לא הוי שלא לצורך לגמרי. דהא אכתי חזו ליה. ומצנע להו לבתר י"ט. דמתקן להו ומיצרך צריכי: 
+<b>מיהא </b>פשיטא דכי אמרינן דאף למ"ד לאו זמן תפילין הוא שרי. אף על גב דהוי שלא לצורך כלל. דאף שלא תיפסק לו רצועה. מיהת מפיק לר"ה מידי דלא צריך בי"ט. ואפ"ה שרית ליה. לאו כל דכן הוא דשרי למ"ד זמן תפילין הוא. דהשתא מיהת מצוה קעביד. ולכשתפסק נמי לא עבד איסורא. ושלא במתכוין הוא. מי איכא למימר דליתסר. והרי זה ברור מאד. ודברי התי"ט כאן במ"כ בטלין מעיקרן: 
+<b>ומה </b>שהחליט לאמת דשבת וי"ט לאו זמן תפילין. ליתא לשיטת רש"י והרע"ב. כמ"ש בס"ד בר"פ בתרא דעירובין. ע"ש ותנוח דעתך בעזה"י: 
+<b>ומ"ש </b>עוד הרב תי"ט בשם הרב"י כיון דאיכא שמחת י"ט בשילוחן. שפיר הוי לצורך י"ט. ולשיטתו הא דתנן והן לצורך המועד פירושו בי"ט. אבל בהג"א מפרש כל שנאותין ממנו בחה"מ. ולאתויי תפילין שנאותין מהן בחש"מ. אומר אני שפירושו של הרב"י יותר מרווח מפי' של בהג"א. שלפי דעת הג"א נמצאו הי"ט חלוקין בדבר זה. די"ט של עצרת ואחרון של חג אינן ראויין לשלוח בהן תפילין. והא ודאי לא מסתבר וק"ל. ולענין דינא דהנחת תפילין בח"ה עמ"ש עוד בס"ד בחיבורי לא"ח (סי' ל"א): 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>לא יבשל עליו בתחלה. </b>כתב בתי"ט בשם הר"ן ולפירוש קמא דטעמא דעירוב תבשילין משום כבוד שבת אפ"ה מוטב שלא יתעדן שבת א' כו' עכ"ל: 
+<b>ונ"ל </b>דומה לזה מצינו [מועד קטן דף י"ד ע"א] שאסרו לגלח במועד. כדי שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול. ומחמת זה מניחין אותו בנוולו ברגל. וכל מדות חכמים כן משום קנס: 
+<small>משנה לחם<br><b>בדג </b>צלוי או מבושל. <b>וביצה</b> צלויה או מבושלת. <b>שעליו</b> נ"ל היינו שמונחת עליו. או בצדו שנאכלת עמו. וכן אפילו שבורה או טרופה ונקרשה. והיתה כמין כובע. אבל הטרופה וטוחה על הדג. הרי הוא כתבשיל אחד (עם הדג. או הבשר שמוטחת עליו) נחשב בכל מקום. כיון שהאחד מתקן את חברו. וצריכים זה לזה. כחד חשיבי. דומיא דעסה ומים ומלח. דשלהי מכלתין. ובפ"ג דט"י. דהוי חבור. עמ"ש שם בס"ד. וכן אתה מוצא בדיני ברכת המזונות. שאפילו הקמח. נעשה טפל. כשבא לתקן התבשיל. ובטיל לגביה. וכן הדין לענין שני תבשילין דעט"ב. עפ"ד דתענית. אע"ג דהתם לקולא. והכא לחומרא. בהך מילתא שוו להדדי. לכן נ"ל. דרש"י הכא. לא דק. ואגב שטפיה אתיא ליה מ"ש תי"ט בשמו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>בי"ט (וה"ה בשבת. וכמסקנא דגמרא אליבא דרבנן. דמתוקמא כולה מתניתין בשבת. ואפילו לפום אוקמתא דבי"ט איירי כולה ורבי היא. ודאי דשרי להשיק מי החג גם בי"ט. אע"ג דרש"י מפרש לה בשבת לרווחא דמילתא. ולא דווקא הוא. כמ"ש שם בחי"ג בס"ד). <b>ע"ר </b>ס"פ הגהה. נכתב בצדו. <b>וז"ל </b>הישיש המופלג התורני כמהר"א אפטרוד. מ"ש הה"מ בפ"ב דביצה יש סתירת משניות מכאן ופרק בתרא דמקואות. בעיני לא יפלא. כי י"ל לב"ש דאמרי לא יפים ברעים כו' ופירשו כו'. שאין השקה מועלת. אלא מין עם מינו. יפים ביפים. אדקדק בדקדוק הגמרא. כיון דאית ליה יפים. נ"ל למעבד להו השקה. ועכצ"ל דיש הפרש מה בין יפים ליפים. כגון דמים שמשיק המה מבארות הטובים יותר לשתות ממים שהוא משיקן בהם. ומותר להשיק בהם כי לא אסרו ב"ש אלא יפים במרים וסרוחים. וכמו שמחלק הרב המחבר עצמו בין רעים לרעים. א"כ הכא נמי וזה דבר פשוט. ומ"ש הרב המחבר דאיירי במי החג שנטמאו. לפע"ד הוא דוחק. חדא מאי אצטריך לאשמעינן דשוין. מהיכי תיתי יאסרו ב"ש להשיק מי החג. כיון דאין כאן אלא איסור שבות. וקיי"ל דאין שבות במקדש. וגם אין טומאה שכיחא במקדש ולא בי"ט כדמשני בגמרא שם. וא"כ אין צריך לשנויא דמזהר זהיר בהו. ועוד מאי משני וכיון דלית ליה מזהר זהיר. אי איירי במי החג. הא תנן סוכה (דמ"ח) נשפכו או נתגלתה ממלא מן הכיור. וא"כ ה"ה נטמאו. ועכצ"ל דזה לא קאי אלא לב"ה ולא לב"ש. כי לא איירי במי החג. ומ"מ ל"ק אף לפי סברת הרב המחבר. כיון דלב"ש אין משיקין אלא יפים ביפים. א"כ זהו גופו מילתא דלא שכיחא כיון די"ל מים יפים למה להשיק בהם. ואם עשה כן מ"מ מילתא דלא שכיחא היא. וכיון דשנינן אליבא דב"ה כיון דמזהר זהיר הוה מילתא דלא שכיחא. ולא גזרו בה רבנן. ה"ה לב"ש נמי כיון דס"ל אין משיקין אלא יפים ביפים הוה מילתא דלא שכיחא. ומ"ש בד"ה אלא פשיטא וכו' עד ולא דמי לגזרה שגזרו משום ד"א שלא יטעו בו. כיון דאינו דבר מצוי. לא יבואו ללמוד ממנו להתיר אף בדמיון מוטעה יע"ש. נ"ל דריש פרק הדר יש סתירה לסברתו. ושבת דיד"א דע"ש עכ"ה. <b>ואשיב </b>על ראשון ראשון. מ"ש לחלק בין יפים ליפים זה דבר פשוט. ימחול לי כי בעיני אינו אלא מקושר. כגט קרח מכאן ומכאן לקיימו אי אפשר. לא שוה לי ולא ישר. <b>ודק"ל</b> יפים ביפים ל"ל למעבד השקה (אע"פ שאין אחריות דבר זה עלינו) אומר אני דלא דק. מי לא עסקינן במקוה שיש בו מ' סאה מצומצמות. דלא אפשר ליה למשקל מנייהו דלא ליפסיל המקוה. ולעולם יפים ביפים בשוין דווקא הוא דשרי לב"ש. ואי איתא דאיכא לפלוגי בשוין גופייהו. הו"ל לתלמודא לפרושי בהדיא. אי דאית ליה יפין כי הני דמשיק להו. <b>ותו </b>אי ס"ד דיפים ביפים כה"ג שרו. ע"כ צ"ל משום דלא קפיד עלייהו. א"כ הכא נמי לא מזהר זהיר בהו. כיון דאית ליה יפים אחריני דלית בהו קפידא. <b>ומה</b> שראה בספרי שחלקתי ג"כ בין רעים לרעים. וסבור הוא לחלק כמו בין יפים ליפים. לא ראה יפה. כי אני לא חלקתי כלום לענין דינא אליבא דב"ש. דלעולם כל מין רעים איך שהם אין משיקין ביפים. כל היכא דשייך קפידא. וה"ה ליפים ביפים דלא. היכא דקפיד עלייהו. דאל"ה. ל"ל דמשיק. וכל כה"ג מיקרו רעים. אע"ג שמתוקים הם. מ"מ לגבי הני דמשיק להו (להנאתו היתרה) רעים נינהו. ואסרי ב"ש בכל גוונא דלא שוו להדדי ואין לחדש דבר מעתה בין יפים ליפים להקל. הרי מה שפשוט לו הרגל (דבר) תחלת כניסתו למבוא עקום. שדינו כסתום וא"ל מקום. <b>מעתה </b>נבוא לעובי הקור"א (שהעמיד למבוי זה) משום היכר בעלמא ומשום יגדיל תורה. מ"ש מ"צ לאשמעינן דשוין מה"ת יאסרו ב"ש להשיק מי החג כו'. <b>לא</b> כך אני אומר. אלא אפילו לב"ה אצטריך. משום דשבות שא"צ לא התירו. והא אפשר במי כיור. קמ"ל. <b>ותמה</b> אטו לא שמיע ליה. כמה שבותין שלא התירו (עיין שלהי עירובין ופ"ג דפסחים) ואפילו למאי דקסבר בדעתי. מה בכך אי קמ"ל מידי באגב. דכוותיה אשכחן טובא. ותו משום סיפא. דאבל אין מטבילין אצטריכא ודאי. ע"כ אין זה דקדוק של כלום. <b>שוב </b>נתעסק להביא ההיא דסוכה. ולשונו מגומגם מאד. והיה צריך לפרש דבריו. וכנראה מכוונתו. שא"א לאוקמה במי החג. דא"כ. כי נטמאו הרי מי הכיור מצוים. ולא מזהיר זהיר בהו. <b>אבל</b> במ"כ הוא לא נזהר בעיונו. ומגבב דברים ומביא עלינו. וא"כ קשיא מתניתין. מ"ט לא תני לה התם. נטמאו. אלא ודאי צ"ל. כמ"ש שם במקומו בלח"ש. ומדוע העלים עיניו ממנו. <b>ולטעמיה </b>תיקשי ליה נמי גמרא דאייתינן דמשיקן אפילו בשבת. הא ודאי צ"ל. דאית בהו סברא דמזהר זהיר (אע"ג דלא חלה עלייהו גזרת ב"ש. בהשקה דמין במינו) כמ"ש בלח"ש בטוב טעם. <b>ומה</b> שהוליד מזה עוד לשון חגר. ופוסח על שתי סעיפים. ארכביה אתרי ריכשי. מעיקרא בעי למימר. דסוגיא דהכא לא קאי אלא לב"ה. כדסא"ד דהמשיב ראשונה הנזכר בספרי (וכבר היה ממי ללמוד ולקחת מוסר) וכדחזי מאי סלקא ביה. הדר מזכי שטרא לבי תרי. ועושה מערכה על הדרוש. להשיבו על זה לא צריכא דמערי. ומ"ט טרח בכדי. והא משנינן לה שפיר בס"ד. ותו לא מידי. <b>ומש"ע </b>לסתור מ"ש בלח"ש. וחזיתיה לדעתיה דבתרתי פליג עלואי. חדא. במ"ש דכי אתרמי איכא למיחש. ואהא קיימא ראיתו מר"פ הדר (אע"ג דאתהפכא ליה בסדרא) ותשובתו בצדו. מי לא איכא ר"מ דקאי כוותי. וקיי"ל נמי כוותיה. ואפילו תיתי דלא כהלכתא. לא נ"מ מידי. אלא אליבא דב"ש הוא דאמרי. ועוד רוצה להשיג. על מ"ש דל"ד לגזרה שגזרו משום ד"א כו'. שעל זה חלה קושיתו מההיא דגזרו ב' גזרות. <b>ולאו </b>מילתא היא. דהתם משום דאי לא הא לא קיימא הא. וכה"ג איכא טובא דחדא גזרה היא. אבל הכא. ודאי גזרה לגזרה היא. ול"ג. <b>וז"ל </b>הקפו"מ דקו"אב התורני רופ"ב בכלל שאר שאלות (עיין השמטות מו"ק א"ח) ששאלני בכתב (אחר שהודיעני שיש לו איזה מעות להרצותן אלי. ואמרתי לו שיעלם על ספר בדיו). <b>באשר </b>שאין מסרבין לגדול כמותו י"ב. בטלתי מפני רצונו רצוני. לכתוב לו מה שנראה לענ"ד. בדבר קושיא גדולה ועצומה. שהקשה מר בספרו הקדוש לח"ש. בפרק ב' משנה ג' דביצה. וי"ל אפילו לדברי הר"מ והרא"ש ז"ל שפירשו שהוא הל"מ דהכי גמירי להו לב"ש דאין משיקין אלא מין עם מינו. מ"מ לק"מ אליביה דב"ש דמאי דמוקי בגמרא דאין לו מים אחרים. היינו אליביה דב"ה. שהוא סובר כלים מלפני שבת. דגזרינן שמא יעביר כו'. כמו שאמרו בגמרא ומ"מ לא גזרו נמי גבי מים כמו שהקשו בתוספות ד"ה נגזור השקה וצ"ל כתירוצם ז"ל דבהשקת מים אין להוט כ"כ. ולפי זה סיפא דמתניתין דקתני אבל לא מטבילין הוא מיותר דאם בכלי לבד גזרינן כ"ש דגזרינן אם שניהם טמאים אע"כ דקתני סיפא אגב רישא ונקטי בגמ' ואי אית ליה מים יפים הני למה ליה למעבד להו השקה פי' פשיטא שלא שייך למגזר שמא יעביר כיון שאין צריך להם ואינו להוט ולאו משום אסורא קאמר דאה"נ אפילו אית ליה מים יפים דמותר להשיקם דלא שייך גזירה כלל בהו ולא שייך נמי למיגזר השקה אטו הטבלה אע"כ דמיירי דלית ליה וה"א דשייך להוט כמ"ש התוספות. אבל לב"ש דס"ל הכל מלפני השבת אפילו אדם ע"כ לא ס"ל הטעם שמא יעביר אלא משום דמחזי כמתקן ולא אמרינן אדם נראה כמקר לדידיה מיירי מתניתין דאית ליה מים יפים ואה"נ דדבר פשוט הוא שמותר להשיק ותני רישא משום סיפא דאיצטריך לאשמעינן אבל לא מטבילין דסד"א דאגב המים מותר להטבילן ולא מחזי כמתקן ובקשתי להודיעני אם ישרו דברי בעיניו ואם שגיתי אתי תלין. ומה שתירץ מר בספרו הנ"ל דמיירי אליביה דב"ש במי החג שנטמאו תינח אליבי דרבנן דמתניתין איירי בשבת. אבל אליביה דרבי דמוקמינן לה לקמן בגמרא דמתניתן איירי בי"ט ויכול לשאוב מים מן השלוח וא"כ יש לו מים אחרים מקרי וצ"ע. עכ"ל. <b>תשובתי </b>בקצרה. מה שחתר מ"כ למצוא גם הוא דרך שכבשוה המשיבים שקדמוהו שרצו לפרש הגמרא אליבא דב"ש דווקא. מרוקא חדא תפיתו. ובחד מחתא מחיתו. ולסופא דסוגיא לא נחיתו. כבר ימצא די השב לו בספרי ובתשובת השגה הנ"ל. לכן נלאתי נשוא לטפל עוד בדברים בטלים מעצמם וכלים מאליהם. ואין שונין ומפרשים לחכם. <b>ומה</b> שחשב לחדש דבר מעתה. עפמ"ש תו' וכתב מ"כ ז"ל ולפ"ז סיפא דמתניתין כו' הוא מיותר כו'. <b>באמת</b> הני מילי מרפסן איגרי. ואי דייקינן כי האי לא תנינן איברא ליתיה לדיוקיה לגמרי. ולא היא אין כאן יתור ולא כ"ש. דסד"א אגב השקה שריא נמי הטבלה. אפילו אליבא דב"ש הוה אמינא בכה"ג לא מיחזי כמתקן. וה"נ לב"ה איצטריך. דלא נימא אגב מימיו לא שייכא גזרה. כיון דלא שרי אלא ע"י השקה. מדכר דכיר. קמ"ל דלא. <b>ומה</b> שרצה להמשיך עפ"ד פירוש חדש בסוגיא דגמרא הני למה לי למעבד לה השקה. פירוש פשיטא דלא שייך למיגזר שמא יעביר כו'. ולא משום אסורא קאמר. <b>אין</b> כדאי להשיב על זה. שמהפך קערת כסף הפשט. ומחה משמעות הסוגיא על פיה כדבר אשר אין לו שחר. ואין הדעת סובלתו שחושב דברי הגמרא חסף די פחר. <b>ומה </b>שהשיב על תירוצי. דמיירי במי נסוך דחג שנטמאו. ואמר מ"כ תינח אליבא דרבנן כו'. אבל לרבי איירי בי"ט ויכול לשאוב כו' יש לו מים אחרים מיקרי. <b>אמרתי </b>שגם זה הבל. כיון דלכתחלה איכא קפידא למלא מן השלוח דווקא. משו"ה ודאי משיקן גם אם ארע בי"ט. <b>תדע</b> דאל"ה. תקשי לך בשבת נמי. מאי כולא האי. דשרו להו השקה. ימלא מן הכיור. כמו בנשפכה ובנתגלתה. הא על כרחך כל כמה דאפשר מהדרינן אמי שילוח (ועמש"ל בתשובה למהרא"א) ואי שרו משו"ה השקה בשבת. בי"ט לא כ"ש. זה פשוט וברור. ורש"י פכ"ש דנקט שבת. לא דווקא. כמ"ש בחי"ג שם בס"ד. <b>ותו</b> מי לא עסקינן בדאין שהות לחזור ולהביא מן השילוח. כגון שנטמאו היום. סמוך לשעת הנסוך. באופן שאין פנאי לדבר. ואי אפשר להביא אז מן השילוח שחוץ לעיר. ובעסק גדול היה נעשה (ועוד הא אליבא דב"ש נמי קיימינן השתא. וב"ש לית להו מתוך. לא שרו הוצאה בי"ט לצורך מצוה. כדתנן בס"פ אין מוציאין את הקטן כו'. וגם זה כפתור ופרח) וכיון שהדבר נחוץ. פשיטא שמשיקן בי"ט. כמו בשבת. דמאי שנא. הרי נתיישב תירוצי דבר דבור על אפניו בס"ד. ותו לא מידי.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>כלים מלפני השבת. </b>לענין תמיהת התי"ט על הרמב"ם. והשגת רש"ל להרב"י. עמ"ש מרי זקני הגאון החסיד שבכהונה בש"א (סימן ט"ו): 
+
+Mishnah 3
+
+<b>ושוין שמשיקין את המים. </b>כתב הרע"ב ז"ל מי שיש לו מים יפים לשתות ונטמאו ממלא מהן כלי כו' ונותנן במקוה מים. מלוחים עד שנושקים מים למים ונמצאו זרועים ומחוברים. ואין טהרה במקוה לשום אוכל ומשקה אלא למים ולא בתורת טבילה אלא בתורת זריעה עכ"ל. והוא מפירש"י: 
+<b>ועל </b>כרחנו צריכין אנו לתת טעם לדבר זה. דאטו זריעה מי לא חמירא מטבילה. דמיחזי כמתקן מנא לחוד. ולא מלאכה היא. ואעפ"כ אסרוה לטהר בה הכלים הטמאים: 
+<b>אבל </b>טעמו של דבר למדנו בגמרא. דהשקה מילתא דלא שכיחא היא. משו"ה לא גזרו בה. ולא שנא בתורת טבילה או בתורת זריעה היה מותר מטעם זה. לא הוצרך רש"י לומר מתורת זריעה. אלא משום שלא מצינו טבילה עולה לאוכלין ומשקין לטהרן מטומאתן. לכך פירש לך שזה אינו מתורת טבילה שתועיל אף לאוכלין ולשאר משקין. אלא בתורת זריעה. ולא זריעה ממש. אלא ר"ל שנעשין ע"י ההשקה מחוברין במים שבקרקע. ופנים חדשות באו לכאן וק"ל: 
+<b>ומ"ש </b>בתי"ט בד"ה שמשיקין על דנקט הרע"ב מים מלוחים עיין עליו. תלה הדבר ברמב"ם. מה שהוא תלמוד ערוך לפנינו. דהכי איתא בהדיא בגמרא אמתניתין אי דאית ליה מים יפים. הני למה ליה למעבד השקה אלא דלית ליה: 
+<b>ובאמת </b>יפלא בעיני ואשתומם כשעא חדא איך אפשר זה. שא"כ מצינו סתירה מבוארת בין שתי משניות שלמות. שהרי שנינו באחרון דמקואות [משנה ו']. בש"א אין מטבילין רעים ביפים. ואילו הכא תנן ושוין שמשיקין. הרי זה דבר נפלא מאד. והתימה שלא הרגיש בזה אחד מהמפרשים שבאו לידי: 
+<b>ואין </b>מקום להתעקש ולומר דהתם במקואות בהטבלה אגב כלי איירי. דלהכי נקיט מטבילין ולא משיקין. כי זה ודאי שיבוש מוחלט. דאי לטעם שכתב שם הר"ש. דטעמייהו דב"ש דילמא חייס עלייהו דלא ישיקם היטב. כי היכי דלא ליגעו בהדי הדדי. הא ודאי דלא שנא בכלי טמא או בכלי טהור. ואי להר"מ דמפרש התם. דסברי ב"ש דאין מועלת השקה כי אם דווקא במין עם מינו. פשיטא דלא שייך לפלוגי. ומאי שנא משיקן בכלי טמא או בטהור הכל שוה. מיהת בין למר בין למר ליכא מאן דסליק אדעתיה לפלוגי בהכי: 
+<b>והא </b>דנקט התם מטבילין ולא משיקין. זה פשוט מאד דהכא הוא דאיצטריך ליה למיפלג בדידה. דדווקא בהשקה הוא דשוין ושריא אליבא דכ"ע משא"כ בהטבלה דאסירא. אבל התם דהשקה והטבלה חדא מילתא נינהו. לאותו ענין שנחלקו בו שם ב"ש וב"ה. לא איצטריך ליה למינקט דווקא השקה. ואדרבה בהכי אשמעינן רבותא אליבא דב"ה דאפי' הטבלה שרו. מכל מקום פשוט מאד דבכל גוונא פליגי התם. א"כ היכי קאמר הכא בפשיטות דשוין ב"ש עם ב"ה להשיק מים יפים ברעים. זה חידוש זר שבקושי ימצא כמוהו בכל הש"ס. ושאלתי דבר זה לחכמים ואין פותר: 
+<b>אבל </b>בעניותי משמים זכו לי ליישבו. דאליבא דב"ש הכא במאי עסקינן במי החג שנטמאו דאע"ג דהמים שמשיק בהם יפים לשתייה. מ"מ אינן ראויין לניסוך. דבעינן מי שילוח מדכתיב ממעייני הישועה. ודקאמר תלמודא הכא אי דאית ליה מים יפים. אליבא דב"ה אתי שפיר כמשמעו. ולב"ש נמי ניחא דאיירי בהאי גוונא. דתרווייהו יפים הן דראוים לשתייה. ומין א' נינהו. אלא דהנך לא חזו ליה כנזכר. וכה"ג נמי לאו יפים מיקרו למילתא דקבעי להו: 
+<b>ואפ"ה </b>פשיטא דמשיקין בהן. דהא ודאי לא שייך טעמא דילמא חייס עלייהו. אלא במרים ומתוקים. או חמין וצונן. שאלה משנין טעמן של אלה. או מפיגין צנתן. משא"כ בכה"ג דלא צריכי ליה לשתייה. וקבעי לאטבולינהו ולטהרינהו. הדר הוה ליה כהשקה דעלמא. אדרבה הא חמירא ליה בודאי. ומין במינו נמי הוי כדאמרן ולית בה ספיקא. דבין כי אזלינן בתר שמא. או בתר טעמא [ע"ז דף ס"ו ע"א] חד מינא נינהו: 
+<b>והא </b>נמי פשיטא דאית בהו הך סברא דמיזהר זהיר בהו ושרי להשיקן בי"ט. משום דהו"ל מילתא דלא שכיחא. והכי איתא נמי בהדיא בגמרא דפרק כל שעה (דף ל"ד:) דמי חג שנטמאו משיקן בשבת. ע"ש ברש"י. והרי זה נכון מאד בעזה"י. ואינני מסופק שכיוונתי האמת ת"ל. ועכ"ז יש להפליא איך לא שת לבו אח' מהמחברים לעורר דבר זה. ובפרט בתי"ט דהוא מרא דתלמודא. ולו יד ושם במשניות עשר ידות. איך לא חלי ולא מרגיש: 
+<b>והקשיתי </b>קושיא הנ"ל לרבנים גדולים. ולא מצאו ידיהם ורגליהם להשיב. שרים עצרו במלים. (הגה"ה אחר זמן רב שכתבתי זה. הרציתי קושיא זו לאחד מרבני הזמן ולא מצא מענה. והלך ממני משתומם. וכשחזר לביתו עיין בדבר. השיב לי תשובה זו. לכבוד אהו' אדוני ומורי ח"ד גברא רבה ריכא ובר ריכא. ה"ה הרב המובהק כו' כמוהר"ר יעקב נר"ו כו'. אמנם היטב חרה לי על הקושיא גדולה בעיניו קודש שהקשה אותי וכשבאתי למלון פניתי לתור ולתרצה. ותמיהני נשגבה איך מותיב תיובתא לרבי שסתר דברי עצמו בשני משניות בדבר הפשוט מאד ולא ניתן ליכתוב מרוב פשיטתו שכאן במסכ' י"ט לא נחית להשמיענו דיני מקואות רק אמר ששוין ב"ש וב"ה שמשיקין בי"ט ולכל חד כדאית ליה לב"ש דווקא יפים ביפים ולב"ה אפי' יפים ברעים. ושם במס' מקואו' ביאר פלוג' דב"ש וב"ה בזה. והש"ס דקאמר דלית ליה מים יפים. עם שי"ל דגם לב"ש קאמר דלית ליה מים יפים כל צורכו הצריך לו לי"ט זולתי אם ישיק גם אלו המים יפים. ואם ישתמש מן המים היפים שבמקוה קודם שישיקן אפשר שלא ישאר שיעור מקוה. אך פשוטו הפשט וריהטא דגמרא אינו אלא לב"ה דלב"ש גם אדם אסור לטבול. אלא דקאמר דכ"ע אפי' ב"ה מודו דכלים לא בי"ט. ועל זה שקיל וטרי עד דמסיק דלית ליה. ולב"ש כולהו אמוראי ס"ל דטעם משום מתקן בין אדם ובין כלים ולא ס"ל דנראה כמיקר ופשוט הוא לענ"ד ואם שגיתי אתי תלין. ובר מן דין ומן דין לק"מ אפי' לב"ש אפילו אי לית ליה מים יפים כלל יותר מאלו. דהא מאי דס"ל לב"ש שם שאין משיקין יפים ברעים הטעם משום גזרה כמבואר שם. וא"כ הכא דמזהר זהיר בהו והו"ל טומאתן מילתא דלא שכיחא. לא גזרינן גם גזרה זאת האמורה שם וברור כשמש. עכ"ל המשיב אשר יצא לו שם היותו חריף ובקי חובר חברים מחוכם. ולא פרסמתי שמו דלא ניחא לי בזילותיה בפרט שהוא אוהבי ומחו'. וחביב עלי כגופאי. ולא היה כדאי להציג דברים כאלו כאן. להעלותם על ספר ולהשיב עליהן. כי באמת חוששני מחטאת איבוד הזמן היקר וטורח בחנם. כי כל תלמיד מתחיל ישיבהו על עקב בשתו: 
+<b>אמנם </b>להיות תוכחה לנמהרי לב. הרוצים להשיג ולעקם הישרה בלי בחינה ודעה ברורה. על כן לא חסתי על הוצאה וטרחא. והעמדתי פה דבריו כהוייתן. ומה לעינים שכך רואות ממי שמכונה בשם ת"ח. יתעסק בדברים בטלים כאלה אחר עיון. ולא יעלה בידו להבין דברים פשוטים על אמיתתן. כי מה שכתב בתחלה דכאן לא נחית להשמיענו כו'. ולכל חד כדאית ליה לב"ש דווקא יפים ביפים. ולא ידע מאי קאמר. דא"כ קשיא קושית הגמרא. אי דאית ליה יפים כו'. ותו דאי מיירי לב"ש במשיק יפים ביפים. אי הכי הו"ל מילתא דשכיחא. ומאי טעמייהו דשרו. ולא גזרו השקה אטו הטבלה: 
+<b>ומה </b>שהוסיף באמרו עם שי"ל דגם לב"ש קאמר דלית ליה מים יפים כל צרכו. גם זה הבל. דאי הכי מאי יפים דקאמר. כיון דהני והני שוין נינהו. הכי איבעי ליה למימר אי דאית ליה מים טובא: 
+<b>ומש"ע </b>אך הפשוטו וריהטא דגמרא אינו אלא לב"ה כו'. נראה שרצה לומר דלב"ש באמת לא שריא השקה בי"ט. כי היכי דאסרי אף טבילת אדם. והוא הדין לכל הטבילות דאית בהו משום מתקן. הנה טרחתי לפרש דבריו שאין להם מובן. והם שקר מוחלט. והפך ההבנה בלשון המשנה הברור ומבואר לתשב"ר על פיה. וגנאי לטפל בזה. שהלשון בעצמו אינו סובל ביאור אחר. כי אם דווקא ששוין בזה ב"ש וב"ה שמשיקין ושאין מטבילין: 
+<b>ומש"ע </b>ובר מן דין כו' דלק"מ דהא מאי דס"ל לב"ש שם שאין משיקין יפים ברעים הטעם משום גזרה. וא"כ הכא דמזהר זהיר בהו. והו"ל טומאתן מילתא דלא שכיחא. לא גזרינן אף גזרה זאת' האמורה שם וברור כשמש עכ"ד. מה אומר לדברים הללו. אולי לא זרחה לו השמש. ולא ראה מאורות האמת מימיו. ואינו מבדיל בין בוקר לאמש. אם זה ברור לו כשמש. כי לו יהי כדבריו שהטעם פשוט שם משום גזרה. ובמילתא דלא שכיחא לא גזרו אותו גזרה. א"כ ישמיע לאזנו מה שמוציא מפיו. דמ"ט אמרינן הכא דמזהר זהיר בהו. והו"ל טומאתן מילתא דלא שכיחא. משום דאי אית ליה מים יפים הני למה ליה למעבד להו השקה. אי הכי התם נמי דפליגי במשיק מים יפים ברעים. על כרחך משום דלית ליה מים יפים כי הכא. וא"כ אמאי אסרי התם ב"ש. הא הויא מילתא דלא שכיחא. דלא גזרו גם אותה גזרה: 
+<b>אלא </b>פשיטא דזה שיבוש שלא יעלה על לב בר דעת. דהתם על כרחין בהא קמפלגי. אף דהיא מילתא דלא שכיחא. דמאן דחייש שמא לא ישיקם היטב. מאי שנא מילתא דשכיחא מדלא שכיחא. מיהת כי איתרמי דעביד הכי איכא למיחש. ולא דמי לגזרה שגזרו משום דבר אחר שלא יטעו בו. דכיון דאינו דבר מצוי. לא יבואו ללמוד ממנו להתיר אף ד"א בדמיון מוטעה. ואין להאריך כי זה ברור יותר משמש. לכן כהו עיניו מהביט בחילוק זה האמיתי: 
+<b>וכל זה </b>פשוט מאד אף לפי דעת המשתבש הלזה. החושב שדברי הר"ש ז"ל שם כאילו ניתנו מסיני. דגזרה היא ואין להרהר אחריה. כי אמנם אין הכל מודים לו להר"ש ז"ל בזה. כאשר הודעתיך למעלה: 
+<b>אבל </b>לדברי הר"מ והרא"ש ז"ל הויא הילכתא בלא טעמא. אלא הכי גמירי לה ב"ש הל"מ. דאין משיקין אלא מין עם מינו. ולאו משום גזרה. ומה ישיב א"כ המשיב הנ"ל לפ"ד הר"מ בזה. עם שבאמת לענ"ד אין הכרח לזוז מפי' הר"ש. מחמת הקושיא שהקשה עליו הרא"ש דהתינח במשיק מים יפים ברעים. שייך לומר משום ההיא גזרה. מיהא רעים ביפים הא אסרי נמי ב"ש. ומאי איכא למימר הא ודאי לא שייכא הך גזרה. דילמא לא ישיק יפה עכ"ד הרא"ש ז"ל: 
+<b>ולדידי </b>אי משו"ה לא איריא. דרעים אין פירושן דאינן ראויין לכלום. דא"כ למאי משיק להו. אטו בשופטני עסקינן. אלא הכא במאי עסקינן במים מרים ומלוחים שהן לרפואה בלבד. ולהכי קרי להו רעים. דלשתייה לחוד רעים נינהו. ומכל מקום חשובים הן וצריכים לו לרפואה. כמו חמי טבריא. וזולתן ממי מעיינו' מלוחים וחמוצים שאינן עומדים לשתיית כל אדם: 
+<b>והשתא </b>אתי שפיר דברעים ביפים. נמי איכא למיחש הך חששא גופה. דילמא חייס עלייהו. ולא משיק להו להדיא. דלא יתערבו ויופסדו מתשמישן. כך נ"ל ליישב פי' הר"ש ועכ"פ צריכין אנו למה שכתבתי לעיל שהוא האמת הגמור שאין בו דופי. ועל מה זה חרה לו להמשיב הנ"ל שבחר בדרכי חושך קי"א תחת יופי הכי אמרתי רבי לא שנה משנתו בדיוק ונכשל בסתירה ח"ו ותשק ידי לפי. ואם דבר ריק הוא ממנו הוא וחובה עלינו להשתדל בכל כחינו לתרץ המשניות הנראות כסותרות. אך לא בדברי תוהו חלילה כי אם בדברים מיושבים ונוחים הנשמעים בשופי. ואם היטב חרה לו על שלא זכה להציץ באור האמת. בדין הי"ל שיכעוס על מלמדיו דאלפוה שיקרא ותלו ליה כיפי. הנה הצגתי זאת לאות ולמופת. לזכרון וטוטפת. בין עיני הקופצים להשיב דבר בטרם ישמעו ויבינו. ולא ששתי ח"ו בתקלת האיש הזה. אדרבה צער גדול היה לי על זה בפרט שהוא אוהבי. והגיעו אלי דבריו ע"י אדם רשום כמתהדר ומתפאר עלי. ושש כמוצא שלל רב. ולשמחה מה זו עושה. אין זו כ"א דעת גסה. ע"כ הגה"ה): 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ב"ש אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו. </b>כתב בתי"ט ה"ה לפניו וידיו וחדא נקט ואפשר לרבותא דלרחוץ הרגלים בחמין הוא דבר שוה לכל נפש יותר מפניו וידיו עכ"ל:   
+<b>ואני </b>אומר א"כ מתני' טעמא דב"ש אתי לאשמועינן. ויותר נראה דכחא דהיתירא אשמעינן. דאפי' להנאת הרגלים דלא חשיבא כולי האי ואינה שוה לכל נפש (שרי לב"ה). צא וראה א' ממאה שרוחצין רגליהם בחמין. ואין רגילין בו בארצנו רק המפונקים. אבל ברחיצת הידים והפנים בחמין הכל רגילים בה בכל שבת וי"ט: 
+<b>ותו </b>קמ"ל דהנאת אבר א'. נמי שרו ב"ה. וכ"ש לפניו ידיו ורגליו בכלל. דדמי קצת להנאת כל גופו דיותר סברא להתיר. כדאי' בגמרא. והא דאסור לרחוץ כל גופו משום דלא שוה לכל נפש: 
+<b>ובאמת </b>אף שלפ"ד בתי"ט משמע בפשיטות דלב"ה אפילו לידיו לחוד או לפניו לחוד שרי. אנכי לא ידעתי היכן מפורש להתיר לפניו או לידיו לבד. ובפרק כירה לא משמע מידי ע"ש. והרי לדברי עצמו ז"ל. לרחוץ ידיו בחמין אינו שוה לכל נפש. וכך אני אומר. אע"פ שכבר כתבתי שיש סברא (בדרך הו"א) דרחיצת רגלי' לא שכיח' כולי האי. מ"מ גם זה אמת להלכה. דרחיצת הרגלים בחמין יותר הוא ראוי לכל נפש. וכי הא דאמרינן גבי צבי צריך לכל נפש קאמינא. וכמ"ש בעזה"י בהלכות יו"ט מילתא בטעמא. דרחיצת רגלים בחמין יותר ראוי להתיר. אבל רחיצת ידים והפנים. הדין נותן שהוא שלא לצורך. שאפילו המעונגים אין דרכן לרחוץ ידיהם בחמין בכל יום. ואף בדבר הצריך לקצת בני אדם. אלא שאינו שוה לכל אדם. לא הותרה ההבערה. ומה נשתנה כאן. וצ"ע על לשון הש"ע (סימן תקי"א): 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<small>משנה לחם<br><b>ועושין מוגמר בי"ט וחכ"א </b>צ"ע מאי טעמייהו דרבנן דאסרי. אע"ג דאינו אלא למעונגים מאי שנא מהא דלעיל מ"ה. דשרו ב"ה חמין לרגליו בכל גוונא משום עונג. וטעמא משום דאמרינן מתוך. וקיי"ל כוותייהו. <b>וכן</b> אתה מוצא בהוצאה (פ"ק מ"ה) דשרינן כל הוצאה. אפילו אינה של אוכל נפש. רק שיהא קצת צורך היום. ודלא כב"ש. והא ודאי כי אמרינן מתוך בהוצאה והבערה. האי מתוך שוה בתרוייהו לגמרי. <b>א"כ</b> תמה על עצמך. מה אם שם דצורך מצוה (אע"ג דצורך גבוה אימעיט מלכם) אמרינן מתוך כב"ה. הכא דלצורך נפש הוא. לא כ"ש דנימא מתוך. הא מילתא דתמיהא טובא. <b>לכן</b> לכאורה היה נ"ל דחכמים דהכא בשטת ב"ש קיימי. ודר"ג בהא כב"ה אזדא. <b>לפ"ז</b> יש לתמוה על פסק הטור בזה. וצריך תלמוד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ועושין גדי מקולס בל"פ וחכ"א </b>הא נמי תמיהא לי טובא. מכדי תנן התם מעשה בר"ג שא"ל לטבי עבדו צא וצלה לנו את הפסח. הרי שבזמנו של ר"ג עדיין היו עושין ק"פ ממש. אי הכי מאי טעמייהו דרבנן דאסרי. מי נימא דלא פליגי לדרייהו כלל. אלא לדרא בתראה. כשתגבר גזרת המלכות. או לישראל שבח"ל הדברים אמורים. אע"ג דסתמא תנן. או דילמא בסוף ימי ר"ג נשנית משנה זו. אחר שכבר גזרה מלכות שלא יעשו עוד פסח בירושלם. <b>אי נמי</b> ההיא קודם חורבן איתניא. והך בתר חורבן. ע"ל רפ"ג דשקלים. ושי"ע (ספ"א).</small>
+
+Mishnah 8
+
+<b>ומקרדין </b>לשון התי"ט כתב הרע"ב אף על גב דעביד חבורה וכן לשון רש"י במשנה. אבל בגמ' פירש הך חששא דחבורה בקירוד איתא עכ"ל. כוונתו דבפירש"י שבגמרא משמע דאינה אלא חששא. ולא ודאי עביד חבורה כדמשמע מפירש"י במשנה. ומשו"ה כ' על פירש"י שבגמרא דנימוקו עמו. דאי כפירושו במשנה הא מודה ר"ש בפסיק רישיה. וא"כ ראב"ע כמאן. אבל גם פירש"י במשנה מסכים הולך אל מקום א' עם כוונת פירושו שבגמרא. והא דקאמר ואף על גב דעביד חבורה.. ה"פ אע"ג דאינו נזהר וזימנין דעביד חבורה: 
+<b>בי"ט. </b>כתב בתי"ט מדאיצטריך למיתני בי"ט. ש"מ דבבא קמייתא דהיינו פרתו לאו בי"ט אלא בשבת וכן פירשה רש"י והר"ן בשבת. ומכאן נ"ל ראיה גמורה למאן דס"ל דאין מצווין על שביתת בהמה בי"ט כו'. ותיובתא למאן דאמר [עיין פר"ח סימן תצ"ה] שביתת בהמה אסור גם ביו"ט והטור מכללן עכ"ל: 
+<b>ואומר </b>אני צריכין אנו לחוש לדברי רבותינו ז"ל המחמירין בה. כעדותו של הרב"י והסכמתו שכל הפוסקים שוים בה לאיסור. והנה לדעתי אין מכאן דמדומי ראיה ולא בדקדוקו של הרבתי"ט כלום. דאיכא למימר לעולם חכמים דפליגי עליה דראב"ע. אסרי אפי' בי"ט. ולא תני לה. להודיעך כחו דראב"ע דאף בשבת שרי. ולא תני שבת ברישא. משום רבותא לאשמועינן דרבנן אסרי אפילו בי"ט. וזוהי דעת הטור במשנתינו ופירושו בהו זך ונקי: 
+<b>ולא </b>תיקשי עליה אמאי איצטריך למיתני בי"ט בסיפא. דאי לא הוה תני הכי. הו"א דרישא נמי בי"ט לחוד הוא דפליגי. (כדאיירי הכא במכילתין) אבל בשבת אימא מודה להו ראב"ע לרבנן. ומדסיפא בי"ט. שמעת מנה לסתמא דרישא אליבא דראב"ע. דאפילו בשבת פליג ודוק: 
+<b>אי נמי </b>משום רישא איצטריכא. כיון דשמעינן להו לראב"ע ורבנן דפליגי התם בבמה בהמה [ד' נ"ד ע"ב] ברצועה בשבת. ופליגי נמי בי"ט כדתנן הכא. סד"א דבכולהו תלת מילי פליג ראב"ע בשבת נמי. משו"ה תני גבי קירוד בי"ט. דקמ"ל דלא ס"ל כר"ש בדבר שאינו מתכוין. אלא גבי י"ט דקיל וק"ל. וכל זה שלא כפירש"י והר"ן: 
+<b>איברא </b>אפי' לשיטתייהו. ליכא סייעתא להתי"ט לחלוק על הסכמת ראשוני הפוסקים מחמת דקדוק הקל. דאפילו תימא בי"ט מודו רבנן ברצועה דשריא. היינו משום דאע"ג דמחמרי' בשבת בנוי ובנטירותא יתירתא. אפ"ה בי"ט לית לן בה כיון דאית ביה קצת צורך. (לנוי או לנטירה כל דהיא) אמרינן מתוך והא ודאי דלא עדיפא שביתת בהמה. משביתת אדם דבשבת בכרת. והותרה לו ההוצאה בי"ט לצורך כל דהו. אבל שלא לצורך כלל. להוציא משא על הבהמה בי"ט. או לחמר אחריה. לעולם אימא לך דאסור בי"ט כמו בשבת. וכפשטא דסתמא דמתני' דאין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ודוק: 
+<b>ומ"ש </b>הרב"י אליבא דהמקילין. דס"ל דלא הוי בכלל לא תעשה כל מלאכה דגבי י"ט. אלא הארבעים מלאכות כו'. אינו נוח לי דמאן פליג להו בהכי. ותו דאי דווקא למאי דמיקרי מלאכה דחייבין עליה בשבת אתי קרא. לכתוב לא תעשה מלאכה. כל לאתויי מאי. ועוד אף בשבת מלאכה היא ואסורה. אלא שאין חייבין עליה: 
+<b>ועוד </b>אי אפשר לומר כן דהא בהדיא מרבי במכילתא (הביאה רש"י פ' בא) אקרא דלא יעשה בו מלאכה לא תעשה ולא יעשה גוי מלאכתך. הרי שאפילו מלאכת ישראל ביד גוי. נאסרה בי"ט כמו בשבת. אע"פ שאין מוזהרין על שביתתו. כ"ש בהמה דמוזהר בשבת על שביתתה. לא כל שכן דאסירא מיהא במלאכת ישראל. דהיינו להביא עליה משאוי בי"ט. כדרך שאסורה בשבת: 
+<b>אבל </b>האמת הברור שנצטוינו גם על שביתתה של בהמה בי"ט כמו בשבת. דאפילו את"ל דאינו נכלל באזהרת לא תעשה מלאכה. אעפ"כ נאסרה מהכתוב ושמרתם. דכולל אף השבותין. וכן למדו רז"ל [שבת ד' קי"ד ע"ב] עוד משבתון שבות. דאע"ג דלענין השבותין אסמכתא בעלמא היא. מ"מ לשביתת בהמה ילפותא גמורה היא: 
+<b>ואי נמי </b>תיהוי דרבנן. ודאי דלא גרע מכל השבותין. ואסורא מיהת בי"ט נמי. לאפוקי מדעת המתירין דשרו לה לגמרי. אמנם העיקר שאסורה ד"ת. ויש להסכים גם דעת הרמב"ם ז"ל לדעת הנז': 
+<b>ומה </b>שכתב בפ"ה דהל' י"ט אין מוניכין משאוי על הבהמה בי"ט שלא יעשה כדרך שעושה בחול. דלכאורה משמע דס"ל שאינו אסור אלא מדבריהם. דמיחזי כעובדין דחול. איברא בקושטא בהא דכתיבנא לעיל ניחא. דאתי כשיטת כל הפוס' שחששו לשביתת בהמה בי"ט מן התורה וכנז'. והא דאיצטריך לטעמא דעובדין לחול. כדפרישית משום דלצורך היה מותר ודאי. דלא אמירא שביתת בהמה מדאדם שהותרה לצורך י"ט. ומ"מ נאסר מדרבנן כל היכא דמיחזי כעובדא דחול. כשאינו באוכל נפש עצמו. ואף בכה"ג לפעמים הצריכו שינוי. וכן הדבר בשביתת בהמה דמיירי אפילו לצורך היום. דמדאורייתא הוה שרי. ורבנן גזרו בה משום דמיחזי כעובדא דחול ולעולם בנושאת משוי שלא לצורך היום כלל. זה אסור כמו בשבת. ואפי' אינו מחמר אחריה. וכן עיקר ודוק: 
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>עגלה של קטן. </b>כתב הרע"ב ומיוחדת לו לישב עליה וכ"כ רש"י. וכתבו התו' ול"נ דמאי קמ"ל וכו' לכנ"ל דהיינו כלי שעושין לקטנים להתלמד להילוך כו' עכ"ל. וכדבריהם מוכח בגמ' כו' דהא סמיך עליה ולרש"י יושב עליה מיבעי ליה. ועוד דלא צריך לפרושי עכ"ל תי"ט: 
+<b>מ"ש </b>על לשונו של הרע"ב ומיוחדת לו לישב עליה שכך כתב רש"י. אינו בהחלט. לפי שלשון הרע"ב אינו מכוון עם לשון רש"י. שלא הזכיר ומיוחדת לו לישב עליה. אלא ומיוחדת לישיבה. ר"ל גם לישיבה. דעת רש"י שלפעמים יושב עליה. ועשויה ג"כ לשחוק בלא ישיבה. דוק בלשונו במס' שבת (דסו"א) ותמצא שכן הוא: 
+<b>ואזדא </b>לה קושית התו' והוכחת התי"ט. דמשום הכי בעינן נמי סמיכה. דר"ל אפילו כי שחיק ביה. תורת מדרס עליה. מחמת הסמיכה. ואין אומרין לו עמוד. דבשחוק נמי להכי עבידא. ועל פירוש התו' קשה לי דהא אפילו לרבא התם. כל לתרוצי סוגיא עביד טהור. והך נמי להכי עבידא ודוק: 
+<b>ואינה נגררת. </b>לשון הרע"ב בשבת וכ"ה לשון רש"י. ותמיהני למה להו לפרושי הכי. דאי משום דתנן וניטלת בשבת כו' אבל באיסורא הוי רבותא דאפילו בי"ט אסור עכ"ל התי"ט: 
+<b>דעתו </b>במשנתינו לאסור אף בי"ט דבר שאינו מתכוין. ולא הביא ראיה ומניין. ולא עוד שדבריו אינן אלא תימה על הני תרי תנאי רש"י והרע"ב. אע"ג דמתני' כוותייהו דייקו כמ"ש הוא ז"ל עצמו. ועוד תפשת מרובה לא תפשת. ומאין לגדוש המדה לאסור דבר שאין מתכוין גם בי"ט. וכל המחמיר עליו ראוי ללמד. ואף דרבי יהודה ודאי בי"ט נמי מחמיר בדבר שאינו מתכוין. כדמוכח בדוכתי טובא. מכל מקום תנא דידן לא ס"ל כוותיה בהא: 
+<b>אבל </b>הוא הדבר אשר דיברתי למעלה. דלא קאי ראב"ע כר"ש אלא בי"ט. ועלה אמרינן הלכה כר"ש משום דראב"ע מודה לו. אבל בשבת דלא מודי ליה ראב"ע כדפרישית לעיל לית הילכתא כוותיה: 
+<b>והשתא </b>ניחא דאתי סתמא דהכא אליבא דהילכתא (משא"כ לפירוש התי"ט הוא נגד ההלכה הפסוקה כר"ש. כדאיתא בהדיא בגמרא) והיינו דקשיא ליה לרש"י דאיכפל לפרושי דבשבת דווקא איירי מתני'. דאע"ג דמוקמינן לה בגמרא כר"י דשמעינן ליה דבר שאינו מתכוין אסור. אפ"ה מדריש' סתמא איתניא. ש"מ דסתם לן תנא לענין זה גבי שבת כר"י. דקאי ראב"ע בשיטתיה והילכתא כוותיה. כדפסקינן גבי י"ט כר"ש משום דראב"ע מודה לו. ודוק היטב כי נכון הדבר מאד. עם היות שהפוסקים (עיין א"ח סימן של"ז) פסקו כר"ש אף בשבת. מ"מ מתני' דהכא סברה כדאמרן. והפוסקים נסמכו על סוגיות אחרות דמוכחי כר"ש: 
+<b>ואי </b>לאו דמסתפינא הוה אמינא דצ"ע מנ"ל למפסק כר"ש אפילו בשבת. דלענ"ד עיקר סמיכתם בזה הוא אהא דאמר אביי [שבת ד' כ"ב ע"א] כל מילי דמר עביד כרב לבר מהני תלת. ולא השגיחו שסותר לכללא דהלכתא כרב באיסורי [בכורות ד' מ"ט ע"ב] אף שי"ל בזה דטעמייהו משום דקיי"ל הלכה כבתראי. מאביי ורבא ואילך. ואיכא נמי מעשה רב: 
+<b>אך </b>לפמ"ש אינו מוכרח דשמואל יסבור כר"ש גבי שבת. כיון דלא פסיק הילכתא כוותיה אלא משום דראב"ע מודה לו. והכא לא קמודי: 
+<b>והנהו </b>עובדי דפ' ב"מ [ד' כ"ט:] דגרר ספסלי לעילא מר"י. נמי מוכחי דבשבת קיי"ל כר"י. ולא צריכינן לאפושי בפלוגתא. ואף על גב דאיתותב ר' ירמיה רבה. היינו במאי דקאמר אליבא דר"ש בלחוד. אבל לענין דינא לא. דוק ותשכח שיש מקום לדברינו: 
+<b>והנה </b>במדליקין מנר לנר נמי לא עבדינן כרבה. כדכ' התו' פ' ב"מ [ד' כ"ב ע"ב ד"ה מאי]. ונקטי' בה כרב דהילכתא כוותי' באיסורי. עיין שם ברא"ש ותדע: 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אין צדין. </b>פירש הרע"ב דצידה דמי לקצירה וקצירה לא הותרה. וכתב בתי"ט טעם האיסור דדמי לעובדין דחול וכן צידה אסרו שלפעמים שתעלה מצודתו דגים הרבה ודמי לעובדא דחול הרא"ש עכ"ל: 
+<b>אבל </b>אין זו שיטת רש"י ותו'. דלדידהו איסור צידה מן התורה. ופירושו של הרא"ש הנז' דחוק קצת. דנראה דאין כל כך טירחא בצידה אחת. ולפי דרכו ז"ל י"ל יותר בלשון זה שמא יצוד כחושים ויניחם. ויחזור לצוד אחרים שמנים וטובים מהם. וחיישינן לאפושי בטירחא. או דילמא משכח כולהו כחושים ומנח להו. ואתי לאימנועי משמחת י"ט: 
+<b>ותו </b>קשיא לי על פירוש הרא"ש דמשום דמיחזי כעובדא דחול. לא הוה לן לאסור בספק נצודו מעי"ט. דלא מסתברא לאחמורי כולי האי. דלא דמי למוקצה ונולד. דאע"ג דאיסורי דרבנן נינהו עבדינהו כשל תורה להחמיר בספקן משום דהו"ל דשיל"מ. ועשאום כגופו של איסור. משא"כ אי אמרינן דלא נאסרה צידה. אלא משום דלזימנין שקיל טובא ומיחזי כעובדין דחול. דהיא גופה גזרה למיסר נמי היכא דלא שקיל אלא מאי דצריך ליה. והיכי ניקו ונגזור בספיקיה נמי: 
+<b>ותו </b>כה"ג לא הוה אסרינן ליה משום שאינו מן המוכן. דהא כיון דמדאורייתא לאו איסורא קעבד מוכן הוא. כדאמרינן גבי טבל הואיל ואם עבר ותקנו מתוקן מוכן הוא [שבת ד' מ"ג.] ואמאי אסרינן הכא אף באינו יודע אם נצודו בי"ט. ואפי' בטלטול קאסר ת"ק משום ספק מוכן. הלא אפילו ודאי יש לו להיות מוכן: 
+<b>ועוד </b>אם כדברי הרא"ש דאין איסורא אלא מדבריהם כנז'. ונימא נמי דמשו"ה הוו להו מוקצין. כיון דרביע עלייהו איסורא דרבנן. אי הכי הו"ל למשרינהו ע"י הזמנה. אפילו בביברין כשמכירן בסימנין. וזה לא עלה על דעת אדם מעולם. מכל האמור נ"ל דפי' רש"י ותו' עיקר. ולכן פשוט דהזמנה נמי לא מהני בהו: 
+
+Mishnah 2
+
+<small>משנה לחם<br><b>אלא שאין רצוני לקבל הימנו </b>מ"ש רע"ב משום שהיה שונאו. <b>אינו</b> נראה לי. שאם היה הגוי שונאו לא היה מביא לו דורון. וגם אם היה מתחלה שונאו. ועכשיו נהפך לאוהב (או אפילו חשש שמא שם בו ס"מ. מדוע לא יקבלנו. יזהר שלא לאכלו) למה יתגרה בו. והלא אז"ל שלשה אין מתקנאין בהן. גוי קטן כו'. והתירו לקבל דורון מגוי ביום אידו. אע"פ שאסור ליהנות ממנו. כי היכי דלא ליהוי ליה איבה. <b>הילכך</b> יראה לי שכך היה מעשה. שהביא הדגים דורון ביום אדו. ולא רצה ר"ג ליהנות מהם. מחמת איסור הנאה דיום אדיהן (עי"ד סקמ"ח) ואמר ר"ג לבני ביתו מותרין הם. אלא לפי שאין רצוני לקבל ממנו הנאה זו. לפיכך אסרם לעולם. ולא נזכר כאן שהחזירם לו. אולי איבדם ודחאם לבור כלאחר יד (כההוא עובדא דרי"נ) כדי שלא יהנה מהם. והתנא קיצר בדבר שאינו מענין המשנה בכאן. שלא הוצרך כאן אלא להודיע ההתר מצד י"ט.</small>
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>אין זה מן המוכן. </b>עמ"ש אבא מארי הגאון ז"ל (בתשובה סימן פ"ה): 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>לא יאמר אדם לטבח שקול לי בדינר בשר </b>. כתב תי"ט ותמיהני דמשנה שאינה צריכה היא עכ"ל. וי"ל קצת דמתני' לעיל בבני חבורה המקפידין זע"ז איירי. והכא מיירי בסומך על הטבח שיתן לו בשר בדינר כמו שירצה. ולא יקפיד על חסר ויתר. אפ"ה לא שרי משום דאסור להזכיר דמים: 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>אלו משום רשות לא דנין ולא מקדשין. </b>כתב תי"ט בשם הר"ן וז"ל וכ"ש גירושין דלא סגי אלא בכתיבה. וגם צריך שיהא נכתב בו ביום. ומשו"ה לא חש למיתנייה. ומיהו בתוספתא תני לה עכ"ל: 
+<b>ונ"ל </b>דהא דאיצטריך ליה לתנא ברא למיתני גירושי'. היינו גירושי' דעבד דלא בעי' כתיבה בו ביום. וקיי"ל האומר לעבדו בכל ל' שמשמ' שמוציאו מרשותו יצא לחירות. וכופין הרב לכתוב לו גט שחרור. וקמ"ל אע"ג דהשטר אינו מעכב. ליכתב בו ביום. מ"מ אסור לשחרר עבדו בשבת אפילו בכה"ג. דהיינו בפה ובאמירת הרי אתה בן חורין. כיון שעי"ז מתחייב לכתוב לו שטר. והרי הוא מוציאו בזה מרשותו לרשות עצמו: 
+<b>ואין </b>לומר דאי משו"ה אכתי לא צריכא. דהא משחרר עבדו עובר בעשה. וכיון דעבירה היא. פשיטא דלא איצטריכא. דהא משכחת לה נמי משום מצוה. כגון לצרפו לעשרה [גיטין ד' ל"ח ע"ב]: 
+<b>ושמא </b>כה"ג באמת מישרא שרי. וכדעת ר"ת [ד' ל"ו ע"ב ד"ה והא] באין מקדשין. דבמקום מצוה כגון שאין לו בנים שרי. (ועמ"ש בס"ד ריש יומא דזימנין ודאי משכחת לה דשרי לקדש בשבת). ואפשר ג"כ לומר דאפילו אליבא דרש"י הא נמי שרי. כיון שהיא מצוה עוברת. ולא דמי לקידושי אשה וק"ל: 
+<b>א"כ </b>היינו טעמיה דתנא דידן דלא תנייה. משום דלא פסיקא ליה. כיון דבמקום מצוה מותר: 
+<b>ואפי' </b>גירושי אשה נמי הוה מצי למיתני. וכגון שכבר כתב הגט. ולא הספיק ליתנו לה עד שחשכה. דליכא למיחש לכתיבה אפ"ה אסור. אלא מהך טעמא דאמרן לא נסיב לה רבי. כיון דליתה נמי מילתא פסיקתא. דבשכיב מרע דתקיף ליה עלמא שרי. להכי לא תני לה: 
+<b>ובהכי </b>ניחא לן נמי מאי דאיכא למידק תו במתני' מיכדי תני כל הני דאסירי משום דדמו למקח וממכר. ומקח וממכר גופיה אינו אלא מדברי סופרים שמא יכתוב. ואמאי שביק   ליה. ולא אשמעינן ברישא אין קונין בהדיא. אלא מטעמא דפרישית דתנא דידן לא נקיט הכא. אלא כל הני דאפילו במקום מצוה מיתסרי כשיטת רש"י ז"ל. וקנין דמצוה משכחת בשבת. בקונה בית בא"י וכותבין עליו אונו (שהוא גמר קנינו ודוק) אפילו בשבת: 
+<b>והך </b>דגירושין בתוספתא שבידינו בדקתי ולא מצאתיה. אבל חפשתי ומצאתי שגם התו' הביאוה בריש הזורק (דעז"א) ושם ראיתי אחרי רואי שת"ל כיוונתי לדעת התו'. שגם הם ז"ל כתבו שם בזה הלשון. דמשו"ה לא תני בפ' משילין אין מגרשין. משום דשכיב מרע שרי לגרש. וגם משם נלמוד לקנין דמצוה דשרי בשבת. כההוא עובדא דשכיב מרע דאמר רבא ליקניא לההוא דוכתא: 
+<b>והצריך </b>אלי עיון בדבר זה. מה ראו על ככה שלא להתיר טלטול הגט. שאיני יודע לו שבות. אלא מפני שאינו ראוי לו בו ביום. ומחמת שאמרו אין מגרשין. ואע"פ שהם התירוהו בשכיב מרע. ומדוע לא העמידו דבריהם בקנין: 
+<b>אולי </b>י"ל בזה דטלטול הוי מעשה בידים וחמיר טפי דדחי שבת בקום עשה. ואף על גב דאינו אלא מדרבנן. דמשו"ה אשכחן דאחמירו בהנך שבותין טפי. ואפילו במקום כרת. ומצינו שקוראין לשבות שעושהו בידים. דיחוי שבת. כאותה ששנינו שילהי יומא [דף פ"ג ע"א]. החושש בגרונו מטילין לו סם בתוך פיו שספק נפשות דוחה את השבת: 
+<b>ואע"ג </b>דבקנין נמי בעינן חזקה. מיהו בכל דהו סגי לה. כדתנן [בבא בתרא ד' מ"ב ע"א] נעל גדר פרץ כל שהו הרי זו חזקה. ולא מינכרא מילתא באחודי דשא. למקרייה מידחי שבת בידים ולא חיישינן לה: 
+<b>אי נמי </b>שאני מקח וקנין דמדברי קבלה גמרינן לה כמפורש בכתובים בדברי נחמיה. ודברי קבלה כד"ת דמו ולא צריכי חיזוק. אבל טלטול דמוקצה מד"ס הוא. וכל מדבריהם צריך חיזוק יותר [יבמות ד' ל"ו ע"ב]. ושני התירוצים נראים אמיתיים: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"פ עצמו. נ"ב <b>אי נמי</b> אליבא דשמואל דס"ל המפקיר עבדו. יצא לחירות. וא"צ גט שחרור. צריכא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>בסמוך (וכדדייקינן ריש המפקיד. למה ליה למתני בהמה. למה ליה למתני כלים).</small>
+
+Mishnah 3
+
+<b>הבהמה והכלים כרגלי הבעלים. </b>פשיטא דבבהמה חיה עסקינן הכא: 
+<b>איברא </b>מסתברא דהוא הדין לשחטוה בעלים בי"ט. ולא היה דעתם מעי"ט למכור ממנה. וכגון שאינם טבחים מוכרי בשר. ונמלכו ונתנו ממנה בי"ט לאחרים. אינם יכולים להוליך הבשר אלא כרגלי הבעלים. והא אפילו לר' אושעיא דבגמרא. דס"ל דאפי' בהמה מותרת. משום דיש ברירה בדרבנן. היינו בשנים שלקחו בשותפות דיש לשניהם חלק בה מעי"ט. אלא שלא הוברר חלקם מבע"י. אמרינן יש ברירה. משא"כ בכה"ג דלית ליה זכייה בגווה כלל מעי"ט (ועיין לקמן מ"ז): 
+<b>ואע"ג </b>דהקונה מטבח השוחט למכור. מותר להוליך הבשר עמו והרי הוא כרגליו. ההיא משום דמעי"ט הוה דעתיה אלקוחות ואוקמיה ברשותייהו: 
+<b>ובהא </b>דכתיבנא איכא למימר דהשתא אתי שפיר דנקט תרתי הבהמה והכלים. ולא סגי ליה בכלים לחוד כדתנן בסמוך. אלא דהכא קבעי לאשמועינן דאפילו בהמה דחזיא למשחטה ולמפלגה. אפ"ה היא כרגלי בעלים. וכל שכן כלים דלא למפלגינהו קיימו. ותני נמי כלים. למימרא דבבהמה מיהת דומיא דכלים מיירי. דהיינו דלא קיימא מעו"ט למכירה. ולא הוה דעתיה עילוה למפלגה בהדי אחריני. אבל אי דעתי' עלה מעי"ט. שריא לכל אדם כרגליו. וכדאמר שמואל בשור של פטם. ומהכא דייק לה שמואל לדעתי: 
+<b>והשתא </b>ניחא לן נמי סיפא. דנקטה כלי' לחוד אבל בהמה לא. משום דכלים פסיקא ליה דהרי הן כמקום שהולכין כשאינן מיוחדין לא'. אבל בהמה אע"ג דבחייה ודאי נמי אינה אלא כמקום שהולכין. לפי שעדיין החלקים ביחד. וכל א' מעכב על חברו. מכל מקום אם שחטוה. כל א' יכול להוליך מנתו כרגליו. כר' אושעיא דס"ל בהמה נמי מותרת. (וכוותיה פסקו גדולי הפוסקים. וצע"ג על הש"ע שפסק שלא כמותו. וגבי שור פטם וכן בקצב המוכר בשר פסק שיכולין הלקוחות להוליכן כרגליהם. ולדעתי זו סתירה מבוארת. שאם בלוקח בי"ט. שהרי לא היה לו בו שום זכייה מעי"ט. אמרינן יש ברירה. ק"ו לשותפים דאית להו זכייה בגווה מבע"י. דאית לן למימר יש ברירה. וזה ק"ו שאין עליו תשובה לענ"ד. ודוק). משו"ה לא מיתני ליה לתנא הכא נמי הבהמה. דלא הויא מילתא פסיקתא כדרישא. ודוק היטב: 
+<b>הרי אלו כמקום שהולכין </b>עיין פירוש הרע"ב וכפירש"י. ונראה פשוט דהוא הדין אם מצעו את התחום לא יזיזום ממקומם. ודקא מפרשי לה בהך גוונא. היינו משום דלישנא דכמקום שהולכין. משמע דמיירי בדאיכא מקום שהולכין כולן לשם. ומוליכין אותו עמם. ואי בגוונא דאמרן הא לית להו כלל מקום שהולכין כולן. דמקומו של זה אינו מקומו של זה. וקבעי לאשמועינן גוונא דהתירא. ומכללא שמעינן לאיסורא. הוכא דאין הולכין: 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>כרגלי אנשי אותה העיר. </b>עמ"ש תי"ט בשם הרשב"א. וכתב דאפשר לומר שגם רש"י יסבור כן. והא ליתא עיין עירובין. (דמה"ב) ששם כתב רש"י בפירוש כדעת הטור: 
+<b>ולכן </b>נראה יותר דרש"י חדא נקט. דאין עירובו מועיל להוליך המים כרגליו של מערב. וממילא שמעינן נמי דאם עירב א' מהן. הם מעכבים עליו. והוא מעכב על ידיהן. שלא להוליכן רק למקום שכולן הולכין. דמידי הוא טעמא דהוא נאסר להוליכן חוץ לאלפיים. אלא משום דאין ברירה. א"כ הוא הדין שאנשי העיר נאסרין להוליכן למקום שאין המערב יכול לילך: 
+<b>ואפשר </b>יש לומר כך גם בדעת הטור. אלא דאי הכי ודאי קשיין פסקי אהדדי. דמאי קסבר אי ס"ל אין ברירה. אם כן מ"ט פסק כר"א. דחבית ובהמה מותרת. דיש ברירה כדכתיבנא לעיל. ואי ס"ל יש ברירה. אי הכי מאי טעמיה דפסק הכא. דהמערב אינו יכול להוליכן. אלא כרגלי אנשי העיר: 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Beitzah/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Beitzah/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..706e6901f40a0906e2922d69839385f25aa9eba6
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Beitzah/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,268 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Beitzah
+לחם שמים על משנה ביצה
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Beitzah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה ביצה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ביצה שנולדה בי"ט. </b>הכא בי"ט שלאחר השבת עסקינן. וכתב התי"ט והא דנקט יו"ט ולא שבת ויהיה פירושו שבת שאחר י"ט. דהו"א דווקא שבת סעודתו בעיא הכנה. אבל י"ט שאחר השבת לא ליתסר דכחול שויוהו עכ"ל: 
+<b>ולא </b>נהירא סברא זו דהא פירש"י ז"ל די"ט נמי איקרי שבת. ומן ג"כ לא היה יורד בו כדכתב הרי"ף פ' ע"פ. ולא כ"ש הוא אם י"ט אינו מכין לשבת ק"ו לשבת שאינו מכין לי"ט. וכחול ליכא למימר דשויוה. דהא סעודתו חשיבא. והצריכה הכתוב ג"כ הכנה. כדפירש הרי"ף: 
+<b>ולענ"ד </b>נראה לומר הא דלא נקט שבת. דהו"א טעמא דמתני' לאו משום הכנה. אלא כאידך אמוראי למר משום פירות הנושרין. ולמר משום משקין שזבו. ותני שבת כי היכי דליתי י"ט במכ"ש. דהא סתם לן תנא גבי י"ט. כר"י דאית ליה מוקצה. דסברא איכא דאית לאחמורי בי"ט דקיל. דלא ליתו לזלזולי ביה. וקס"ד דמאן דאית ליה מוקצה די"ט חמיר כ"ש נולד. משו"ה תני י"ט. לאגמורן טעמא דלאו משום גזרה דרבנן. אלא משום הכנה. ותני י"ט וה"ה לשבת: 
+<b>ונפקא </b>מנה לענין דינא בי"ט ושבת סמוכין. דנולדה בזה אסורה בזה. דזה אינו אלא אליבא דרבה. אבל לר' יוחנן דלית ליה הכנה דרבה. הא ס"ל לקמן נולדה בזה מותרת בזה: 
+<b>וא"ל </b>אי הכי כדפרכינן כולהו כר"נ לא אמרי. נפרוך נמי ארבה מ"ט לא אמר ככולהו. ולישני תלמודא דמתני' קשיתיה. הא לאו מילתא היא. דניחא ליה בשינויא חדא דשייך אליבא דכולהו מ"ט לא אמרו כר"י וכר"י. ולרבה לחוד אין הכי נמי דמצי למידק ממתני' ודוק: 
+<b>לא תאכל. </b>אע"ג דאסורה נמי בטלטול. אגב דב"ש נקטיה לרבותא תו'. ולא שייך למידק א"ה טעמא דב"ש אתי לאשמועינן. דהא ודאי כחא דהיתירא עדיף כדמשמע בגמ': 
+<b>והא </b>דלא קתני אוסרין ומתירין עיין בתו'. ולי נראה דמשום הכי נקט תאכל ולא תאכל. דאחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע. כדאיתא בסוגיא דר"פ כ"ש. והשתא אתי שפיר טפי דלהכי לא תני אוסרין ומתירין. דקבעי לאשמועינן דבתרתי פליגי. דמאן דשרי שרי אף באכילה ומאן דאסר אסר אף לסמוך בה כרעי המטה. דהנאה בעלמא הוא וכ"ש לטלטול שלא לצורך. והרי זה נכון בס"ד: 
+<b>ב"ש אומרים שאור בכזית וחמץ בככותבת </b>נראה ליתן קצת טעם לשיעורין הללו אליב' דב"ש. דכיון דדייקי מקרא דשיעורו של זה לא שיעורו של זה. מסתברא דשאור סגי ליה בכזית כיון דחימוצו קשה. וראוי לחמע בו כמה עיסות. אבל חמץ דאינו ראוי לכך. ואינו עומד כי אם לאכילה. ליבעי ככותבת דאית ביה ייתובי דעתא וחשיב: 
+<small>משנה לחם<br><b>לפי </b>שראיתי לא רבים יחכמו לא לחמו בלחמי לחם חמודות ואמרו נשחיתה עץ בלחמו. ועתה שחקו עלי שעירים דבית הכסא. תלמידי תרביצאי דבי מר שמואל. וא"ל ההוא שידא יונתן בבאא אית להו בבא דבעל דבבא. ותרעא דדרתא לית להו. על כן שמחו בשטות עצמן. בההיא ביצה מוזרתא. כמו זר נחשב בעיני חכמים בעיניהם. ושדו תפלא בכולא. לכן אטרוף הביצה בפניהם. וע"כ יודו שאני רבה דרבם. <b>הילך </b>לשוני בלח"ש רפ"ק דביצה. והא דלא קתני אוסרין ומתירין. עיין בתוספות. ולי נראה דמשו"ה נקט תאכל ולא תאכל. דאחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע כו'. והשתא א"ש טפי. דלהכי ל"ק אוסרין ומתירין. דקבעי לאשמועינן דבתרתי פליגי. מאן דשרי. שרי אף באכילה. ומאן דאסר. אסר אף לסמוך בה כרעי המטה. דהנאה בעלמא היא. וכ"ש לטלטול שלא לצורך עכ"ל. ולעג הסכל הלץ על זה. שלדעתו המזוהמת. אין זה שייך אלא בדברי תורה. לא בדברי חכמים. איהו בדידיה לשטותיה אזיל. שמלעיג על ד"ח ומתלוצץ בתורה שבע"פ (ובאמת הוא בער וכסיל לא יבין את זאת. פה טמא יאמר כן. שגם מתורה שבכתב עושה חוכא וטלולא ומהפך דא"ח. אסור לספר הימנו. שכל העולם דומה עליו כמישור. והכל שוה אצלו) אבל המאמין בתורה שבע"פ כבתורה שבכתב. הוא יבין וישכיל. כי התורה נקראת אחת. אחת היא לאומה לכתוב ולמסורת. כמש"ה כולם נתנו מרועה אחד. אל אחד נתנן. פרנס אחד אמרן. מפי אדון כל המעשים. וכתוב כפי התורה אשר יורוך. ובמשנה (שלהי בכורות) א"כ למה נאמר שלש גרנות. הרי הלשון אחד. ושוה עם מ"ש ר"א. כ"מ שנאמר לא תאכל כו'. מה בין זה לזה. ובר"פ המנחות והנסכים פריך תלמודא אדתנן שנטמא משקדשו בכלי פשיטא כו'. סד"א הואיל ובעל מום טמא. טמא נמי כבעל מום דמי כו'. קמ"ל דלא כהאי טמא קרייה רחמנא. הרי שלשון משנה ולשון כתוב אחד הוא לרז"ל בלי הפרש. ובריש פסחים שקיל וטרי תלמודא דף שלם להקשות מלשון הכתוב על לשון התנא. ומסיק דבדרבנן נמי איכא קפידא ודיוקא כבלישנא דקרא. ומייתי לה קרא. ובגמרא ריש מציעא. מקשי תלמודא מי מצית למימר בראיה קני. והא"ר ומצאתה דאתאי לידיה משמע. הא קמן בהדיא דמקשינן בפשיטות מלישנא דקרא אלישנא דמתני'. והתם הוא דשנינן אין מציאה דקרא כו' מיהא תנא לישנא דעלמא נקט כו' דמכי חזי לה סבר כו'. והך טעמא מישך שייך התם. דבלישנא דעלמא קמיירי. שזה אומר אני מצאתיה. דרובא דעלמא לא גמירי ולא דייקי לישנא. והך שינויא לא שייך הכא כלל. דלאו בלישנא דעם הארץ מיירי. הכא בלשנא דתנא עסקינן דדייק טובא. לשון בני אדם ודאי לא דמי ללשון משנה. כדמוכח בנדרים בכ"מ שהולכין בהם אחר לשון בני אדם. אע"פ שאינו מסכים עם לשון חכמים. דדייקי טפי. כדתנן בבחירתא מלא הין מים שאובין אלא שאדם חייב לומר בלשון רבו. ופ"ג דמקואות ל"א מטילין כו'. א"ל לא כך ולא כך אמרו אלא שנפלו. וכן הרבה. ותמה על עצמך. וכי כעור היה לומר בפירוש. בש"א מותרת באכילה. ובה"א אסורה. כמו ששנו בהרבה מקומות דוגמת זה (ובלשון זה א"צ נדחוק ולומר. איידי דב"ש נקטי ב"ה נמי הך לישנא. אבל אסורה הוא לשון כולל) או הול"ל לפרושי אוסרין אף בטלטול. אם לא נתכוונו בקצור הלשון לכלול בו דבר אחר. והדבר ברור שבודאי נתכונו לרמוז בלשון זה. גם איסור הטלטול. כי מה להם להשתמש בלשון תאכל ולא תאכל. דמשמע לכאורה לא סגי דלא תאכל. לב"ש. ולב"ה הוה משמע דלא תאכל לעולם. אלא ודאי סמכו על כללו של ר"א. דלא תאכל כייל נמי איסור הנאה ר"ל טלטול ודכוותיה. ואף הנגיעה במשמע. ולכן עכשיו אני אומר שהוא דבר ברור בלי ספק. והוא ד"א עם תרוצו של ר"י בתוספות. רק שבתרוצו נשאר גמגום. דב"ה נקטי לישנא איידי ב"ש. שהוא דוחק מבואר. ולדידן ניחא. <b>עוד </b>הקשה המלגלג הרעב (לד"א) ונקשה. וכי ערלה אסורה בטלטול בשוי"ט. <b>ולא </b>יכולתי להבין אם היה סומא כשאמר זה. שלא ראה לא ידע מה שלפניו בגמרא. אין מטלטלין אותה לכסות בה הכלי. וכן תוספות זכרוהו בפירוש (אף שכמדומה גם מבתי"ט נשמט דבר זה. שאם לא כן. לא היה צריך להראות מקום לפ"ג. מה שמפורש לפנינו במקומו). <b>אמנם </b>ביצה זו שנולדה היום. חמורה משאר מוקצה. שאין לו שורש מן התורה. לפיכך מותר בנגיעה. משא"כ ביצה זו. אפילו בנגיעה אסורה. ואי תימא משום דעגולה ומתנועעת בנגיעה. הנה שהמשיג הלז לא ידע לא תלמוד ערוך ולא ש"ע. ומעוור עיני תלמידיו השוטים ובורים תו שמא אהניא ליה שטותיה דמזלזל בד"ח. ולא על המלגלג אני כועס. אלא על המברך און. החושב ללמוד ממנו. ואומר דבר בשמו. אטו בשופטני עסקינן. הרי אמר לכל סכל. הוא שאין לו חלק ונחלה בתורה. <b>בוא </b>ואראך סכלות העורים הנמשכים אחריו. שאפילו לא היה מפורש כאן איסור טלטול. מבואר הוא (שדבר האסור באכילה והנראה. אסור אף בטלטול. בשוי"ט) במשנה שלמה פרק מפנין במוקצה הקל ממנו. שהרי שנינו שם. אבל לא את הטבל כו'. והלא דברים ק"ו. מה אם טבל שבפירוש אמרו טבל מוכן הוא אצל שבת כו' וכן חבריו. ערלה וכיוצא בה. שאיסורי הנאה ואין התר לאסורן. לא כ"ש שאסורין בטלטול. דלא חזיא למידי. וגרעא מאבנים ועפר. <b>הנה </b>ברור שלא ידע ספר. והייתי יכול להרחיב הענין יותר. אלא שאינו ראוי להאריך בכך. וכבר מבואר הדבר די והותר. א"כ מה שמץ דבר נשמע בה בביצה זו. הלואי שתהא זאת בלבד טעותי. אזי ודאי אשמח ואתן הודיה על חלקי כל כי הא מילתא לימרו משמאי. כל מן דין סמוכו לנא. נמצאת ביצה מוזרת זו נפש היפה תאכלנה וראויה לגמעה חיה (אף אם דינקותא היא כד הוינא טליא טובא. טעם זקנים יש בה) כ"ש שהיא צלויה (דטבא ביעתא מגולגלתא משיתא גייסי כרבנן דסודרייהו כדרבנן. ולא ידעי ברוך שאמר כו') דבר חשוב היא ואינה בטלה באלף מקשנים עקשנים. שאינם במקרא ולא במשנה וגמרא וסברא. לא תסמכו לן מן סרמיסין. המסרסין הלכות ושמועות כורתין ביצה ועושין סריסין. כהנהו ביעי חשילתא יאני דיחמורתא. דקשי בהו האי סתם מקשן. הכוי הגדול הזה. הנותן ביצה בצד המחם בשביל שתתגלגל. ומפקיענה בסותרין. דהנהו דחפו גונדא. <b>אשר</b> שמענו והוגד לנו כי עתה מקרוב נעשה חובר חבר גם בהוראה כו'. עיין בקונטרס שלל ביצים במו"ק א"ח ראש ח"ב. שם תראה נפלאות מתורתו הכוזבת. על שפתו כאש צרבת.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>וחמץ בככותבת </b>אליבא דכ"ע כותבת עדיפא מכזית. דב"ש לקולא. <b>ואם</b> היא כותבת הגסה. עיין גמרא בתרא דיומא (עט"ב).</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>שאפר כירה מוכן הוא. </b>כתב הרע"ב ואפר כירה מוכן הוא עכ"ל. 
+<b>נראה </b>שא"צ לשנות הלשון בשביל זה דה"נ מתפרש שפיר בלישנא דמתני'. ומודים אהנך תרתי מילי קאי. כלומר ומודים שאם שחט כו'. ומודים ג"כ שאפר כירה מוכן הוא. שאפילו שנחלקו ב"ש וב"ה בעפר תיחוח. אם מוכן הוא לכתחלה. מ"מ בזה שוין דהוי מוכן אף לכתחלה. והשתא ב"ש וב"ה אהא נמי קיימי. ואצ"ל כלשון הרע"ב דלאו אמילתייהו קאי: 
+<b>ובגמרא </b>לא איתא הכי. אלא פרושי קמפרש דלאו טעמא קיהיב לדלעיל. אלא מילתא באפי נפשיה היא. דבהא נמי מודו ב"ש וב"ה. וכבר עזרנו השי"ת במקומות מן המשנה. ליישב הלשון כמות שהוא. בלי תיקון תוספת   וגרעון. אע"ג דלכאורה משמע בגמ' דמשבשתא היא. וכאן כמו כן לא אעלים עיני ממנו ואצא בו ידי חובתי: 
+<b>ונ"ל </b>בס"ד ליישב עוד באופן אחר דאפשר דטעמי' נמי קאמר. דמתני' אתיא אליבא דרבה. דס"ל דווקא אי מצינן למימר ליה שחוט מיד. והדר חפור וכסה. דכבר יש לו עפר למטה. הוא דשרינן ליה כדמסיק תלמודא. (וה"נ סליק פירושו דהרע"ב וק"ל) אלא דקשיא עליה דרבה דא"ה אתי לאמנועי משמחת י"ט. כדמהדר ליה רב יוסף עיין בגמ': 
+<b>וזהו </b>שבא בעל המשנה לתרץ. דלא תקשה לך השוחט דרישא. דעל כרחך לאו דיעבד הוא. אלא לכתחלה אמרינן ליה זיל שחוט והדר חפור וכסה. ואיפכא לא אע"ג דאתי למימנע ולא שחיט. משום דהרי אפר כירה מוכן הוא. ומצוי לו כדי ליתן ממנו עפר למטה. אף על פי שברוב לא יספיק האפר כירה. לכדי צורך כיסוי דלאחר שחיטה. דהא קודם סעודה קיימינן דשוחט עכשיו לאכילתו. שעדיין אין בכירה אלא מעט מה שנשאר מעו"ט אחר גריפת הדשן. מכל מקום לעולם נשאר קצת. כדי שיוכל ליתן ממנו למטה לפני שחיטה ודוק. (ומהכא נשמע נמי הא דמפלגינן בין הוסק מעי"ט להוסק בי"ט. שלא פירשו לנו רבותינו מנא ליה לרב ומהיכא דייק לה. דהא מתני' סתמא איתניא. אלא מדאיירי קודם שעת אכילה. דהאידנא הוא דקשחיט ומכין סעודתו. ונתבאר אגב גררא טעם נכון וסמך לחילוק זה ממשנתינו): 
+<b>וכיון </b>דלעולם מצוי מעט אפר כירה דמעי"ט. הויא מילתא דלא שכיחא כי לית ליה עפר למטה. משו"ה לא חיישינן לה: 
+<b>ואליבא </b>דרב יוסף נמי איכא לפרושי למתני' הכי דטעמא הוא דקיהיב. ואב"ה קאי דאמרי לא ישחוט אא"כ הי"ל עפר מוכן. ולא חיישי לביטול שמחת י"ט. דחשו לה רבנן טובא. היינו טעמייהו דב"ה. לפי שאפר כירה מוכן הוא ברוב פעמים. והיכא דליתיה. מיעוטא דלא שכיח הוא. ולא חשו להא. והרי זה ודאי כפתור ופרח. בישוב לשון המשנה כהווייתו בלי שום דוחק ושינוי כלל. אלא שבעל התלמוד לא ראה להאריך בכך. והניח לנו פרט ועוללות בכרם המשניות כמלונה במקשה. לעמול ולטרוח בהם ולקבל שכר על הפרישה: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"פ קאי ובמקראות דבר מצוי ורגיל הוא אצל הפשטנים אב"ע ורד"ק. לדרשן במושך עצמו ואחר עמו.</small>
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>לא את הקטן</b> דח"פ למולו. <b>וקשיא</b> לי. הא מאי הוצאה היא. אפילו בשבת שריא לכ"ע. ומי איכא מ"ד באדם. דאין חי נושא א"ע. עמש"ל בר"פ מפנין. <b>ושמא</b> משום דלאחר מילה חולה הוא. מחמרי ב"ש. ואצטריכא לב"ה. אבל התוספות דחו פירושו. ומוקמי למתניתין בלטיילי (משמע בכל קטן) הוא דשרו ב"ה. וכ"ש דתקשי להו. <b>ולי </b>נראה דמיירי בקטן בן יומו. וכההיא דתנן ר"פ המוצא תפלין. וכן בנו נותנו לחברו.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<b>אם אמרתם בתרומה שאינו זכאי בהרמתה. </b>לפי שאין חיוב תרומה אלא בכרי ואין ממרחין בי"ט כדפי' הרע"ב. וכתב בתי"ט אע"ג דבירק מילוי כלי סגי. ירק דחיוב תרומתו דרבנן לא איירי (כצ"ל) עכ"ל. ר"ל דאה"נ דמעשר ירק מגביהין אותו בי"ט: 
+<b>והכי </b>משמע מדאיתא בגמרא דפ' בתרא עלה דמתניתין דמשילין דאין מגביהין תרומה ומעשר בי"ט [ד' ל"ו ע"ב]. ל"ש אלא כו' אבל פירי דטבילי האידנא. משמע דכל הפירות שנטבלו בי"ט הם בכלל זה. אע"ג דפריש התם כגון חלה. לאו דוקא אלא דוגמא נקט. וכל דדמי ליה דטביל האידנא בי"ט. וכן משמע נמי הכי בגמרא גבי איסורייתא דחרדלא. ולא תיקשי א"כ מצינו תרומ' שזכאי בהרמתה. דודאי אשכחן תרומה דזכאי בהרמתה: 
+<b>וזה </b>מקום תימה על הרב בתי"ט דדחיק נפשיה משום דמעשר ירק דרבנן לא איירי ביה. משמע דתרומת דגן שהיא מן התורה לא משכחת דזכאי בהרמתה. והא ליתא ולא תימא איסוריית' דחרדלא דווקא. דאתי כשטת הראב"ד וסיעתו. דס"ל שאין תרומה מן התורה אלא של דגן תירוש ויצהר. אבל אילנות וזרעים אין להם תרומה אלא מדרבנן. דודאי פירי דטבילי בי"ט אפי' דתבואה אית לן דזכאי בהרמתה. למאן דס"ל יש תרומה במלילות. ושפיר משכחת אליביה תרומה שזכאי בהרמתה. גם בשיבלין שתרומתן מן התורה. כדמוכחא כולה סוגיא דהכא: 
+<b>כללא </b>דמילתא כל פירי דטבילי בי"ט. ואפי' למ"ד אין תרומה במלילות. וכגון שמירח בשוגג דטבל האידנא. נ"ל ג"כ דזכאי בהרמתה. ואע"ג דלא הוה דעתיה עליה מאתמול. כה"ג דמירח בי"ט שוגג. לאו מוקצה הוא. דלא גרע מטבל: 
+<b>וגם </b>קודם מירוח ראוי לעשר השיבלים. אלא שאין חייבין המלילות במעשר. ולא הוקבעו   נענין שלא לאכול מהן עראי. שעדיין לא חל חיוב מעשר עליהן. ומ"מ יכול להפריש מעשר ותרומה בשיבלין. כדתנן בפאה [פרק ה' משנה ב'] מעש' שבולת ונותן לו. והכי שמעינן נמי מההיא דבן לוי שהקדים בשיבלים. דעל כרחך מעשר הוא ונפטרו השיבלים שנתעשרו עליהן. ואע"ג דלכתחלה לא. אפ"ה כיון דאם עבר ותקנו מתוקן. מוכן הוא אצל שבת ולא אקצייה: 
+<b>ותו </b>כגון פירי דטיבלן האידנא. לאתויי נמי דבר שנגמרה מלאכתו. ועדיין מותר לאכול ממנו עראי. שלא ראו פני הבית. ורצה לאוכלו בשבת דקובעת למעשר. [ביצה דף ל"ד ע"ב]. דהשתא טביל ביומיה. שיכול לתרום בשבת: 
+<b>וההיא </b>דתנוקות שטמנו שלא יאכלו למ"ש עד שיעשרו [מעשרות פרק ד' משנה ב'] לפי שהוקבעו מאמש. ע"י שייחדום לשבת. דאתיא כב"ה דמחייבין בכלכלת שבת. דס"ל היחוד לשבת קובע למעשר ביומו. משו"ה תאנים דתנוקות. בשבת לא יאכלו מהם כלל. דטבילי להו מאתמול: 
+<b>וכלכלת </b>שבת. לב"ש דפוטרין בחול. כשיגיע שבת מתקנה ואוכלן. דהשתא טבילא לה האידנא. ולב"ה דמחייבין בחול. הוי איפכא. אם לא תיקנן מע"ש. לא יאכל מהן בשבת. כיון דטבילי להו מאתמול: 
+<b>והיינו </b>נמי עובדא דר' ינאי דפרק האשה רבה. [דף צ"ג ע"א]. דאייתי ליה אריסיה כנתא דפירי. ועישר עליהן ממקום אחר שלא מן המוקף. משום דהוו מייחדי לשבת. לא היה יכול לתקנן בשבת. אי נמי התם מיירי שראו פני הבית. אבל אי לא יחדינהו לשבת לא הוקבעו מאמש. ולכ"ע מפריש מהן מעשרותיהן בשבת ודוק: 
+<b>וא"כ </b>זה ששנינו בדמאי [פרק ד' משנה ד'] מי שקרא שם והיה כהן או עני למודים אצלו יבואו ויאכלו. אבל להוליך לא שרי. אע"ג דאיירי בקרא שם. שהותר לו להפריש בשבת. צ"ל משום דהוי כהורמו מאמש. כיון שכבר קרא שם. ובהא מודו ב"ה שאין מוליכין. אבל בתרומה שזכאי בהרמתה ע"י שנטבלה בי"ט וכגווני דאמרן. הא על כרחך לומר כשזכאי בהרמתה כן זכאי בהולכתה: 
+<b>ודאתאן </b>עלה דכל פירי טבילי האידנא בי"ט. מותר להגביה מהן תרומה ומעשר. ומינה מה דלא איטבל בי"ט. אפי' מעשר ירק דרבנן אסור. כיון שאפשר לעשרו קודם י"ט. נא פלוג רבנן ודוק היטב: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"פ בהרמתה. ודקאמרי ב"ה שאינו זכאי בהרמתם. היינו כדמסיק תלמודא.</small>
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>ר"ג אומר אף מדיח ושולה. </b>כתב הרע"ב אין הלכה כר"ג: 
+<b>ולא </b>ידעתי מניין לו. דהא בגמ' מייתי עובדא נמי. וקיי"ל מעשה רב. ומשמע אפילו היכא דפליגי רבים על היחיד יש לעשות כמעשה. וכן אין לומר מדלא מייתי תנא הך עובדא במתני' לא משגחינן ביה. דהא ודאי ליתא כדמוכח רפ"ב מדליקין וצ"ע. ותו מדפריש תלמודא למילתיה דר"ג. ש"מ הילכתא כוותיה. שוב ראיתי בב"י (סי' תק"י) שהביא בשם ר"י דפסק כוותי'. וכתב שטעמו כמו שאמרתי בעזה"י והנאני: 
+
+Mishnah 9
+
+<b>אבל לא תבואה. </b>פירש הרע"ב שצריכה טחינה. ואין טוחנין בי"ט. והקשה בתי"ט א"כ לישתרי בהטייה. מידי דהוי אשחיקת מלח דודאי שהוא תולדה דטוחן עכ"ל: 
+<b>ולא </b>נהירא מה שתפס לודאי דשחיקת מלח היא תולדה דטוחן. דלדעתי לא הצריכו למלח שינוי. אלא דלא ליהוי כעובדין דחול. אבל לא מפני שהיא ממלאכת הטחינה. דאין טחינה באוכלין. ודמחייבינן בפרים סילקא בפרק כלל גדול [דף ע"ד ע"ב] ע"ש פירושו ברא"ש: 
+<b>ועוד </b>נ"ל שאין טחינה אלא בגידולי קרקע. (וער"פ בכל מערבין) כדקיי"ל בדישה. [שם דף ע"ה ע"א] וחד טעמא אית בהו דממשכן גמרינן דוק וברור. וא"כ אע"פ ששחיקת סממנין. ולכשתמצי לומר אפי' של תבלין יש בה משום טחינה. אבל דמלח לא: 
+<b>ועוד </b>אף אם היה מקום לדבריו. מכל מקום קושיתו בלא"ה לא קשיא כלל. דמאן לימא לן דלא אישתרי בהטיה. ושמא אפי' בלא הטיה נמי שרי. בריחיים של יד קטנה. כמו של פלפלין דאין לך שינוי גדול מזה. והכי משמע נמי מדברי הר"ן דמייתי להו הרב תי"ט בדבור זה וק"ל 
+<b>וכן </b>במכתשת קטנה לכ"ע שרי. כדמוכח מלשון הרב המגיד דבתי"ט בסמוך. דמשמע דלא פליג ת"ק עליה דר"ש. דרשאי לכתוש חטים במכתשת קטנה. אלא דמר אזיל בתר רובא דלא עבדי הכי. משו"ה ס"ל דאין משלחין אותה. דלא חזיא למידי ביומה לרובא דעלמא. ומר סבר כיון דחזי למיעוטא משלחין. מיהת בטחינה מעוטה ובשינוי לא פליגי דשריא: 
+<small>משנה לחם<br><b>ור"ש מתיר בתבואה </b>עמ"ש בחי' על הרא"ש.</small>
+
+Mishnah 10
+
+<b>כל שנאותין. </b>עי' תי"ט שהביא מ"ש התו' דנהי דשבת וי"ט לאו זמן תפילין הוא. מ"מ ליכא איסורא להניחן ע"כ. וכתב ע"ז האמת פירשו דשבת לאו זמן תפלין. אבל לא דלמ"ד זמן תפילין דכ"ש דשרי. אלא איפכא דלמ"ד זמן תפילין אסור. גזרה שמא תיפסק רצועה כו'. ומהשתא הך סתמא דלא כהילכתא שפסק הרע"ב בר"פ בתרא דעירובין עכ"ל: 
+<b>ומחמת </b>זה נכנס בדוחק. ולא ידענא מאי קשיא ליה. ואמאי אתיא ליה הך סתמא דלא כהילכתא. דאפי' תימא שבת וי"ט זמן תפילין הוי. מ"ט ליתסר הכא. הא בי"ט קיימינן. דכי נמי תיפסק לו רצועה מאי הוי. (אפי אי איירי במוליכן לר"ה) הא מן התורה כל הוצאה מותרת. ולא שייכא ההיא גזרה. אלא בשבת שאם תיפסק לו בר"ה ויביאן. אתי לידי חיוב חטאת ואיסור סקילה. משא"כ כאן דאפי' איסור לאו גרידא ליכא. דשלא לצורך לגמרי נמי מדאורייתא משרי שרי. דאמרינן מתוך. אלא דחכמים הצריכו צורך קצת. דלא ליתי לזלזולי ביה: 
+<b>ואף </b>בשבת לא גזרו במקום פסידא. כי התם בבתרא דעירובין. דמשום כבוד התפילין לא חשו לההיא גזרה. ושרו להכניסן זוג זוג [עירובין דף צ"ה ע"א]. (דלא קאתי הרע"ב התם אלא לפרושי. מ"ט אסור להניחן בשבת. שלא במקום הצלה) כל שכן הכא דליכא למגזר מידי: 
+<b>ותו </b>דאפי' שבות דרבנן בעלמא נמי לא שייך הכא. דכי נמי מפסקא ליה רצועה ואזיל וממטי להו. לא הוי שלא לצורך לגמרי. דהא אכתי חזו ליה. ומצנע להו לבתר י"ט. דמתקן להו ומיצרך צריכי: 
+<b>מיהא </b>פשיטא דכי אמרינן דאף למ"ד לאו זמן תפילין הוא שרי. אף על גב דהוי שלא לצורך כלל. דאף שלא תיפסק לו רצועה. מיהת מפיק לר"ה מידי דלא צריך בי"ט. ואפ"ה שרית ליה. לאו כל דכן הוא דשרי למ"ד זמן תפילין הוא. דהשתא מיהת מצוה קעביד. ולכשתפסק נמי לא עבד איסורא. ושלא במתכוין הוא. מי איכא למימר דליתסר. והרי זה ברור מאד. ודברי התי"ט כאן במ"כ בטלין מעיקרן: 
+<b>ומה </b>שהחליט לאמת דשבת וי"ט לאו זמן תפילין. ליתא לשיטת רש"י והרע"ב. כמ"ש בס"ד בר"פ בתרא דעירובין. ע"ש ותנוח דעתך בעזה"י: 
+<b>ומ"ש </b>עוד הרב תי"ט בשם הרב"י כיון דאיכא שמחת י"ט בשילוחן. שפיר הוי לצורך י"ט. ולשיטתו הא דתנן והן לצורך המועד פירושו בי"ט. אבל בהג"א מפרש כל שנאותין ממנו בחה"מ. ולאתויי תפילין שנאותין מהן בחש"מ. אומר אני שפירושו של הרב"י יותר מרווח מפי' של בהג"א. שלפי דעת הג"א נמצאו הי"ט חלוקין בדבר זה. די"ט של עצרת ואחרון של חג אינן ראויין לשלוח בהן תפילין. והא ודאי לא מסתבר וק"ל. ולענין דינא דהנחת תפילין בח"ה עמ"ש עוד בס"ד בחיבורי לא"ח (סי' ל"א): 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>לא יבשל עליו בתחלה. </b>כתב בתי"ט בשם הר"ן ולפירוש קמא דטעמא דעירוב תבשילין משום כבוד שבת אפ"ה מוטב שלא יתעדן שבת א' כו' עכ"ל: 
+<b>ונ"ל </b>דומה לזה מצינו [מועד קטן דף י"ד ע"א] שאסרו לגלח במועד. כדי שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול. ומחמת זה מניחין אותו בנוולו ברגל. וכל מדות חכמים כן משום קנס: 
+<small>משנה לחם<br><b>בדג </b>צלוי או מבושל. <b>וביצה</b> צלויה או מבושלת. <b>שעליו</b> נ"ל היינו שמונחת עליו. או בצדו שנאכלת עמו. וכן אפילו שבורה או טרופה ונקרשה. והיתה כמין כובע. אבל הטרופה וטוחה על הדג. הרי הוא כתבשיל אחד (עם הדג. או הבשר שמוטחת עליו) נחשב בכל מקום. כיון שהאחד מתקן את חברו. וצריכים זה לזה. כחד חשיבי. דומיא דעסה ומים ומלח. דשלהי מכלתין. ובפ"ג דט"י. דהוי חבור. עמ"ש שם בס"ד. וכן אתה מוצא בדיני ברכת המזונות. שאפילו הקמח. נעשה טפל. כשבא לתקן התבשיל. ובטיל לגביה. וכן הדין לענין שני תבשילין דעט"ב. עפ"ד דתענית. אע"ג דהתם לקולא. והכא לחומרא. בהך מילתא שוו להדדי. לכן נ"ל. דרש"י הכא. לא דק. ואגב שטפיה אתיא ליה מ"ש תי"ט בשמו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>בי"ט (וה"ה בשבת. וכמסקנא דגמרא אליבא דרבנן. דמתוקמא כולה מתניתין בשבת. ואפילו לפום אוקמתא דבי"ט איירי כולה ורבי היא. ודאי דשרי להשיק מי החג גם בי"ט. אע"ג דרש"י מפרש לה בשבת לרווחא דמילתא. ולא דווקא הוא. כמ"ש שם בחי"ג בס"ד). <b>ע"ר </b>ס"פ הגהה. נכתב בצדו. <b>וז"ל </b>הישיש המופלג התורני כמהר"א אפטרוד. מ"ש הה"מ בפ"ב דביצה יש סתירת משניות מכאן ופרק בתרא דמקואות. בעיני לא יפלא. כי י"ל לב"ש דאמרי לא יפים ברעים כו' ופירשו כו'. שאין השקה מועלת. אלא מין עם מינו. יפים ביפים. אדקדק בדקדוק הגמרא. כיון דאית ליה יפים. נ"ל למעבד להו השקה. ועכצ"ל דיש הפרש מה בין יפים ליפים. כגון דמים שמשיק המה מבארות הטובים יותר לשתות ממים שהוא משיקן בהם. ומותר להשיק בהם כי לא אסרו ב"ש אלא יפים במרים וסרוחים. וכמו שמחלק הרב המחבר עצמו בין רעים לרעים. א"כ הכא נמי וזה דבר פשוט. ומ"ש הרב המחבר דאיירי במי החג שנטמאו. לפע"ד הוא דוחק. חדא מאי אצטריך לאשמעינן דשוין. מהיכי תיתי יאסרו ב"ש להשיק מי החג. כיון דאין כאן אלא איסור שבות. וקיי"ל דאין שבות במקדש. וגם אין טומאה שכיחא במקדש ולא בי"ט כדמשני בגמרא שם. וא"כ אין צריך לשנויא דמזהר זהיר בהו. ועוד מאי משני וכיון דלית ליה מזהר זהיר. אי איירי במי החג. הא תנן סוכה (דמ"ח) נשפכו או נתגלתה ממלא מן הכיור. וא"כ ה"ה נטמאו. ועכצ"ל דזה לא קאי אלא לב"ה ולא לב"ש. כי לא איירי במי החג. ומ"מ ל"ק אף לפי סברת הרב המחבר. כיון דלב"ש אין משיקין אלא יפים ביפים. א"כ זהו גופו מילתא דלא שכיחא כיון די"ל מים יפים למה להשיק בהם. ואם עשה כן מ"מ מילתא דלא שכיחא היא. וכיון דשנינן אליבא דב"ה כיון דמזהר זהיר הוה מילתא דלא שכיחא. ולא גזרו בה רבנן. ה"ה לב"ש נמי כיון דס"ל אין משיקין אלא יפים ביפים הוה מילתא דלא שכיחא. ומ"ש בד"ה אלא פשיטא וכו' עד ולא דמי לגזרה שגזרו משום ד"א שלא יטעו בו. כיון דאינו דבר מצוי. לא יבואו ללמוד ממנו להתיר אף בדמיון מוטעה יע"ש. נ"ל דריש פרק הדר יש סתירה לסברתו. ושבת דיד"א דע"ש עכ"ה. <b>ואשיב </b>על ראשון ראשון. מ"ש לחלק בין יפים ליפים זה דבר פשוט. ימחול לי כי בעיני אינו אלא מקושר. כגט קרח מכאן ומכאן לקיימו אי אפשר. לא שוה לי ולא ישר. <b>ודק"ל</b> יפים ביפים ל"ל למעבד השקה (אע"פ שאין אחריות דבר זה עלינו) אומר אני דלא דק. מי לא עסקינן במקוה שיש בו מ' סאה מצומצמות. דלא אפשר ליה למשקל מנייהו דלא ליפסיל המקוה. ולעולם יפים ביפים בשוין דווקא הוא דשרי לב"ש. ואי איתא דאיכא לפלוגי בשוין גופייהו. הו"ל לתלמודא לפרושי בהדיא. אי דאית ליה יפין כי הני דמשיק להו. <b>ותו </b>אי ס"ד דיפים ביפים כה"ג שרו. ע"כ צ"ל משום דלא קפיד עלייהו. א"כ הכא נמי לא מזהר זהיר בהו. כיון דאית ליה יפים אחריני דלית בהו קפידא. <b>ומה</b> שראה בספרי שחלקתי ג"כ בין רעים לרעים. וסבור הוא לחלק כמו בין יפים ליפים. לא ראה יפה. כי אני לא חלקתי כלום לענין דינא אליבא דב"ש. דלעולם כל מין רעים איך שהם אין משיקין ביפים. כל היכא דשייך קפידא. וה"ה ליפים ביפים דלא. היכא דקפיד עלייהו. דאל"ה. ל"ל דמשיק. וכל כה"ג מיקרו רעים. אע"ג שמתוקים הם. מ"מ לגבי הני דמשיק להו (להנאתו היתרה) רעים נינהו. ואסרי ב"ש בכל גוונא דלא שוו להדדי ואין לחדש דבר מעתה בין יפים ליפים להקל. הרי מה שפשוט לו הרגל (דבר) תחלת כניסתו למבוא עקום. שדינו כסתום וא"ל מקום. <b>מעתה </b>נבוא לעובי הקור"א (שהעמיד למבוי זה) משום היכר בעלמא ומשום יגדיל תורה. מ"ש מ"צ לאשמעינן דשוין מה"ת יאסרו ב"ש להשיק מי החג כו'. <b>לא</b> כך אני אומר. אלא אפילו לב"ה אצטריך. משום דשבות שא"צ לא התירו. והא אפשר במי כיור. קמ"ל. <b>ותמה</b> אטו לא שמיע ליה. כמה שבותין שלא התירו (עיין שלהי עירובין ופ"ג דפסחים) ואפילו למאי דקסבר בדעתי. מה בכך אי קמ"ל מידי באגב. דכוותיה אשכחן טובא. ותו משום סיפא. דאבל אין מטבילין אצטריכא ודאי. ע"כ אין זה דקדוק של כלום. <b>שוב </b>נתעסק להביא ההיא דסוכה. ולשונו מגומגם מאד. והיה צריך לפרש דבריו. וכנראה מכוונתו. שא"א לאוקמה במי החג. דא"כ. כי נטמאו הרי מי הכיור מצוים. ולא מזהיר זהיר בהו. <b>אבל</b> במ"כ הוא לא נזהר בעיונו. ומגבב דברים ומביא עלינו. וא"כ קשיא מתניתין. מ"ט לא תני לה התם. נטמאו. אלא ודאי צ"ל. כמ"ש שם במקומו בלח"ש. ומדוע העלים עיניו ממנו. <b>ולטעמיה </b>תיקשי ליה נמי גמרא דאייתינן דמשיקן אפילו בשבת. הא ודאי צ"ל. דאית בהו סברא דמזהר זהיר (אע"ג דלא חלה עלייהו גזרת ב"ש. בהשקה דמין במינו) כמ"ש בלח"ש בטוב טעם. <b>ומה</b> שהוליד מזה עוד לשון חגר. ופוסח על שתי סעיפים. ארכביה אתרי ריכשי. מעיקרא בעי למימר. דסוגיא דהכא לא קאי אלא לב"ה. כדסא"ד דהמשיב ראשונה הנזכר בספרי (וכבר היה ממי ללמוד ולקחת מוסר) וכדחזי מאי סלקא ביה. הדר מזכי שטרא לבי תרי. ועושה מערכה על הדרוש. להשיבו על זה לא צריכא דמערי. ומ"ט טרח בכדי. והא משנינן לה שפיר בס"ד. ותו לא מידי. <b>ומש"ע </b>לסתור מ"ש בלח"ש. וחזיתיה לדעתיה דבתרתי פליג עלואי. חדא. במ"ש דכי אתרמי איכא למיחש. ואהא קיימא ראיתו מר"פ הדר (אע"ג דאתהפכא ליה בסדרא) ותשובתו בצדו. מי לא איכא ר"מ דקאי כוותי. וקיי"ל נמי כוותיה. ואפילו תיתי דלא כהלכתא. לא נ"מ מידי. אלא אליבא דב"ש הוא דאמרי. ועוד רוצה להשיג. על מ"ש דל"ד לגזרה שגזרו משום ד"א כו'. שעל זה חלה קושיתו מההיא דגזרו ב' גזרות. <b>ולאו </b>מילתא היא. דהתם משום דאי לא הא לא קיימא הא. וכה"ג איכא טובא דחדא גזרה היא. אבל הכא. ודאי גזרה לגזרה היא. ול"ג. <b>וז"ל </b>הקפו"מ דקו"אב התורני רופ"ב בכלל שאר שאלות (עיין השמטות מו"ק א"ח) ששאלני בכתב (אחר שהודיעני שיש לו איזה מעות להרצותן אלי. ואמרתי לו שיעלם על ספר בדיו). <b>באשר </b>שאין מסרבין לגדול כמותו י"ב. בטלתי מפני רצונו רצוני. לכתוב לו מה שנראה לענ"ד. בדבר קושיא גדולה ועצומה. שהקשה מר בספרו הקדוש לח"ש. בפרק ב' משנה ג' דביצה. וי"ל אפילו לדברי הר"מ והרא"ש ז"ל שפירשו שהוא הל"מ דהכי גמירי להו לב"ש דאין משיקין אלא מין עם מינו. מ"מ לק"מ אליביה דב"ש דמאי דמוקי בגמרא דאין לו מים אחרים. היינו אליביה דב"ה. שהוא סובר כלים מלפני שבת. דגזרינן שמא יעביר כו'. כמו שאמרו בגמרא ומ"מ לא גזרו נמי גבי מים כמו שהקשו בתוספות ד"ה נגזור השקה וצ"ל כתירוצם ז"ל דבהשקת מים אין להוט כ"כ. ולפי זה סיפא דמתניתין דקתני אבל לא מטבילין הוא מיותר דאם בכלי לבד גזרינן כ"ש דגזרינן אם שניהם טמאים אע"כ דקתני סיפא אגב רישא ונקטי בגמ' ואי אית ליה מים יפים הני למה ליה למעבד להו השקה פי' פשיטא שלא שייך למגזר שמא יעביר כיון שאין צריך להם ואינו להוט ולאו משום אסורא קאמר דאה"נ אפילו אית ליה מים יפים דמותר להשיקם דלא שייך גזירה כלל בהו ולא שייך נמי למיגזר השקה אטו הטבלה אע"כ דמיירי דלית ליה וה"א דשייך להוט כמ"ש התוספות. אבל לב"ש דס"ל הכל מלפני השבת אפילו אדם ע"כ לא ס"ל הטעם שמא יעביר אלא משום דמחזי כמתקן ולא אמרינן אדם נראה כמקר לדידיה מיירי מתניתין דאית ליה מים יפים ואה"נ דדבר פשוט הוא שמותר להשיק ותני רישא משום סיפא דאיצטריך לאשמעינן אבל לא מטבילין דסד"א דאגב המים מותר להטבילן ולא מחזי כמתקן ובקשתי להודיעני אם ישרו דברי בעיניו ואם שגיתי אתי תלין. ומה שתירץ מר בספרו הנ"ל דמיירי אליביה דב"ש במי החג שנטמאו תינח אליבי דרבנן דמתניתין איירי בשבת. אבל אליביה דרבי דמוקמינן לה לקמן בגמרא דמתניתן איירי בי"ט ויכול לשאוב מים מן השלוח וא"כ יש לו מים אחרים מקרי וצ"ע. עכ"ל. <b>תשובתי </b>בקצרה. מה שחתר מ"כ למצוא גם הוא דרך שכבשוה המשיבים שקדמוהו שרצו לפרש הגמרא אליבא דב"ש דווקא. מרוקא חדא תפיתו. ובחד מחתא מחיתו. ולסופא דסוגיא לא נחיתו. כבר ימצא די השב לו בספרי ובתשובת השגה הנ"ל. לכן נלאתי נשוא לטפל עוד בדברים בטלים מעצמם וכלים מאליהם. ואין שונין ומפרשים לחכם. <b>ומה</b> שחשב לחדש דבר מעתה. עפמ"ש תו' וכתב מ"כ ז"ל ולפ"ז סיפא דמתניתין כו' הוא מיותר כו'. <b>באמת</b> הני מילי מרפסן איגרי. ואי דייקינן כי האי לא תנינן איברא ליתיה לדיוקיה לגמרי. ולא היא אין כאן יתור ולא כ"ש. דסד"א אגב השקה שריא נמי הטבלה. אפילו אליבא דב"ש הוה אמינא בכה"ג לא מיחזי כמתקן. וה"נ לב"ה איצטריך. דלא נימא אגב מימיו לא שייכא גזרה. כיון דלא שרי אלא ע"י השקה. מדכר דכיר. קמ"ל דלא. <b>ומה</b> שרצה להמשיך עפ"ד פירוש חדש בסוגיא דגמרא הני למה לי למעבד לה השקה. פירוש פשיטא דלא שייך למיגזר שמא יעביר כו'. ולא משום אסורא קאמר. <b>אין</b> כדאי להשיב על זה. שמהפך קערת כסף הפשט. ומחה משמעות הסוגיא על פיה כדבר אשר אין לו שחר. ואין הדעת סובלתו שחושב דברי הגמרא חסף די פחר. <b>ומה </b>שהשיב על תירוצי. דמיירי במי נסוך דחג שנטמאו. ואמר מ"כ תינח אליבא דרבנן כו'. אבל לרבי איירי בי"ט ויכול לשאוב כו' יש לו מים אחרים מיקרי. <b>אמרתי </b>שגם זה הבל. כיון דלכתחלה איכא קפידא למלא מן השלוח דווקא. משו"ה ודאי משיקן גם אם ארע בי"ט. <b>תדע</b> דאל"ה. תקשי לך בשבת נמי. מאי כולא האי. דשרו להו השקה. ימלא מן הכיור. כמו בנשפכה ובנתגלתה. הא על כרחך כל כמה דאפשר מהדרינן אמי שילוח (ועמש"ל בתשובה למהרא"א) ואי שרו משו"ה השקה בשבת. בי"ט לא כ"ש. זה פשוט וברור. ורש"י פכ"ש דנקט שבת. לא דווקא. כמ"ש בחי"ג שם בס"ד. <b>ותו</b> מי לא עסקינן בדאין שהות לחזור ולהביא מן השילוח. כגון שנטמאו היום. סמוך לשעת הנסוך. באופן שאין פנאי לדבר. ואי אפשר להביא אז מן השילוח שחוץ לעיר. ובעסק גדול היה נעשה (ועוד הא אליבא דב"ש נמי קיימינן השתא. וב"ש לית להו מתוך. לא שרו הוצאה בי"ט לצורך מצוה. כדתנן בס"פ אין מוציאין את הקטן כו'. וגם זה כפתור ופרח) וכיון שהדבר נחוץ. פשיטא שמשיקן בי"ט. כמו בשבת. דמאי שנא. הרי נתיישב תירוצי דבר דבור על אפניו בס"ד. ותו לא מידי.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>כלים מלפני השבת. </b>לענין תמיהת התי"ט על הרמב"ם. והשגת רש"ל להרב"י. עמ"ש מרי זקני הגאון החסיד שבכהונה בש"א (סימן ט"ו): 
+
+Mishnah 3
+
+<b>ושוין שמשיקין את המים. </b>כתב הרע"ב ז"ל מי שיש לו מים יפים לשתות ונטמאו ממלא מהן כלי כו' ונותנן במקוה מים. מלוחים עד שנושקים מים למים ונמצאו זרועים ומחוברים. ואין טהרה במקוה לשום אוכל ומשקה אלא למים ולא בתורת טבילה אלא בתורת זריעה עכ"ל. והוא מפירש"י: 
+<b>ועל </b>כרחנו צריכין אנו לתת טעם לדבר זה. דאטו זריעה מי לא חמירא מטבילה. דמיחזי כמתקן מנא לחוד. ולא מלאכה היא. ואעפ"כ אסרוה לטהר בה הכלים הטמאים: 
+<b>אבל </b>טעמו של דבר למדנו בגמרא. דהשקה מילתא דלא שכיחא היא. משו"ה לא גזרו בה. ולא שנא בתורת טבילה או בתורת זריעה היה מותר מטעם זה. לא הוצרך רש"י לומר מתורת זריעה. אלא משום שלא מצינו טבילה עולה לאוכלין ומשקין לטהרן מטומאתן. לכך פירש לך שזה אינו מתורת טבילה שתועיל אף לאוכלין ולשאר משקין. אלא בתורת זריעה. ולא זריעה ממש. אלא ר"ל שנעשין ע"י ההשקה מחוברין במים שבקרקע. ופנים חדשות באו לכאן וק"ל: 
+<b>ומ"ש </b>בתי"ט בד"ה שמשיקין על דנקט הרע"ב מים מלוחים עיין עליו. תלה הדבר ברמב"ם. מה שהוא תלמוד ערוך לפנינו. דהכי איתא בהדיא בגמרא אמתניתין אי דאית ליה מים יפים. הני למה ליה למעבד השקה אלא דלית ליה: 
+<b>ובאמת </b>יפלא בעיני ואשתומם כשעא חדא איך אפשר זה. שא"כ מצינו סתירה מבוארת בין שתי משניות שלמות. שהרי שנינו באחרון דמקואות [משנה ו']. בש"א אין מטבילין רעים ביפים. ואילו הכא תנן ושוין שמשיקין. הרי זה דבר נפלא מאד. והתימה שלא הרגיש בזה אחד מהמפרשים שבאו לידי: 
+<b>ואין </b>מקום להתעקש ולומר דהתם במקואות בהטבלה אגב כלי איירי. דלהכי נקיט מטבילין ולא משיקין. כי זה ודאי שיבוש מוחלט. דאי לטעם שכתב שם הר"ש. דטעמייהו דב"ש דילמא חייס עלייהו דלא ישיקם היטב. כי היכי דלא ליגעו בהדי הדדי. הא ודאי דלא שנא בכלי טמא או בכלי טהור. ואי להר"מ דמפרש התם. דסברי ב"ש דאין מועלת השקה כי אם דווקא במין עם מינו. פשיטא דלא שייך לפלוגי. ומאי שנא משיקן בכלי טמא או בטהור הכל שוה. מיהת בין למר בין למר ליכא מאן דסליק אדעתיה לפלוגי בהכי: 
+<b>והא </b>דנקט התם מטבילין ולא משיקין. זה פשוט מאד דהכא הוא דאיצטריך ליה למיפלג בדידה. דדווקא בהשקה הוא דשוין ושריא אליבא דכ"ע משא"כ בהטבלה דאסירא. אבל התם דהשקה והטבלה חדא מילתא נינהו. לאותו ענין שנחלקו בו שם ב"ש וב"ה. לא איצטריך ליה למינקט דווקא השקה. ואדרבה בהכי אשמעינן רבותא אליבא דב"ה דאפי' הטבלה שרו. מכל מקום פשוט מאד דבכל גוונא פליגי התם. א"כ היכי קאמר הכא בפשיטות דשוין ב"ש עם ב"ה להשיק מים יפים ברעים. זה חידוש זר שבקושי ימצא כמוהו בכל הש"ס. ושאלתי דבר זה לחכמים ואין פותר: 
+<b>אבל </b>בעניותי משמים זכו לי ליישבו. דאליבא דב"ש הכא במאי עסקינן במי החג שנטמאו דאע"ג דהמים שמשיק בהם יפים לשתייה. מ"מ אינן ראויין לניסוך. דבעינן מי שילוח מדכתיב ממעייני הישועה. ודקאמר תלמודא הכא אי דאית ליה מים יפים. אליבא דב"ה אתי שפיר כמשמעו. ולב"ש נמי ניחא דאיירי בהאי גוונא. דתרווייהו יפים הן דראוים לשתייה. ומין א' נינהו. אלא דהנך לא חזו ליה כנזכר. וכה"ג נמי לאו יפים מיקרו למילתא דקבעי להו: 
+<b>ואפ"ה </b>פשיטא דמשיקין בהן. דהא ודאי לא שייך טעמא דילמא חייס עלייהו. אלא במרים ומתוקים. או חמין וצונן. שאלה משנין טעמן של אלה. או מפיגין צנתן. משא"כ בכה"ג דלא צריכי ליה לשתייה. וקבעי לאטבולינהו ולטהרינהו. הדר הוה ליה כהשקה דעלמא. אדרבה הא חמירא ליה בודאי. ומין במינו נמי הוי כדאמרן ולית בה ספיקא. דבין כי אזלינן בתר שמא. או בתר טעמא [ע"ז דף ס"ו ע"א] חד מינא נינהו: 
+<b>והא </b>נמי פשיטא דאית בהו הך סברא דמיזהר זהיר בהו ושרי להשיקן בי"ט. משום דהו"ל מילתא דלא שכיחא. והכי איתא נמי בהדיא בגמרא דפרק כל שעה (דף ל"ד:) דמי חג שנטמאו משיקן בשבת. ע"ש ברש"י. והרי זה נכון מאד בעזה"י. ואינני מסופק שכיוונתי האמת ת"ל. ועכ"ז יש להפליא איך לא שת לבו אח' מהמחברים לעורר דבר זה. ובפרט בתי"ט דהוא מרא דתלמודא. ולו יד ושם במשניות עשר ידות. איך לא חלי ולא מרגיש: 
+<b>והקשיתי </b>קושיא הנ"ל לרבנים גדולים. ולא מצאו ידיהם ורגליהם להשיב. שרים עצרו במלים. (הגה"ה אחר זמן רב שכתבתי זה. הרציתי קושיא זו לאחד מרבני הזמן ולא מצא מענה. והלך ממני משתומם. וכשחזר לביתו עיין בדבר. השיב לי תשובה זו. לכבוד אהו' אדוני ומורי ח"ד גברא רבה ריכא ובר ריכא. ה"ה הרב המובהק כו' כמוהר"ר יעקב נר"ו כו'. אמנם היטב חרה לי על הקושיא גדולה בעיניו קודש שהקשה אותי וכשבאתי למלון פניתי לתור ולתרצה. ותמיהני נשגבה איך מותיב תיובתא לרבי שסתר דברי עצמו בשני משניות בדבר הפשוט מאד ולא ניתן ליכתוב מרוב פשיטתו שכאן במסכ' י"ט לא נחית להשמיענו דיני מקואות רק אמר ששוין ב"ש וב"ה שמשיקין בי"ט ולכל חד כדאית ליה לב"ש דווקא יפים ביפים ולב"ה אפי' יפים ברעים. ושם במס' מקואו' ביאר פלוג' דב"ש וב"ה בזה. והש"ס דקאמר דלית ליה מים יפים. עם שי"ל דגם לב"ש קאמר דלית ליה מים יפים כל צורכו הצריך לו לי"ט זולתי אם ישיק גם אלו המים יפים. ואם ישתמש מן המים היפים שבמקוה קודם שישיקן אפשר שלא ישאר שיעור מקוה. אך פשוטו הפשט וריהטא דגמרא אינו אלא לב"ה דלב"ש גם אדם אסור לטבול. אלא דקאמר דכ"ע אפי' ב"ה מודו דכלים לא בי"ט. ועל זה שקיל וטרי עד דמסיק דלית ליה. ולב"ש כולהו אמוראי ס"ל דטעם משום מתקן בין אדם ובין כלים ולא ס"ל דנראה כמיקר ופשוט הוא לענ"ד ואם שגיתי אתי תלין. ובר מן דין ומן דין לק"מ אפי' לב"ש אפילו אי לית ליה מים יפים כלל יותר מאלו. דהא מאי דס"ל לב"ש שם שאין משיקין יפים ברעים הטעם משום גזרה כמבואר שם. וא"כ הכא דמזהר זהיר בהו והו"ל טומאתן מילתא דלא שכיחא. לא גזרינן גם גזרה זאת האמורה שם וברור כשמש. עכ"ל המשיב אשר יצא לו שם היותו חריף ובקי חובר חברים מחוכם. ולא פרסמתי שמו דלא ניחא לי בזילותיה בפרט שהוא אוהבי ומחו'. וחביב עלי כגופאי. ולא היה כדאי להציג דברים כאלו כאן. להעלותם על ספר ולהשיב עליהן. כי באמת חוששני מחטאת איבוד הזמן היקר וטורח בחנם. כי כל תלמיד מתחיל ישיבהו על עקב בשתו: 
+<b>אמנם </b>להיות תוכחה לנמהרי לב. הרוצים להשיג ולעקם הישרה בלי בחינה ודעה ברורה. על כן לא חסתי על הוצאה וטרחא. והעמדתי פה דבריו כהוייתן. ומה לעינים שכך רואות ממי שמכונה בשם ת"ח. יתעסק בדברים בטלים כאלה אחר עיון. ולא יעלה בידו להבין דברים פשוטים על אמיתתן. כי מה שכתב בתחלה דכאן לא נחית להשמיענו כו'. ולכל חד כדאית ליה לב"ש דווקא יפים ביפים. ולא ידע מאי קאמר. דא"כ קשיא קושית הגמרא. אי דאית ליה יפים כו'. ותו דאי מיירי לב"ש במשיק יפים ביפים. אי הכי הו"ל מילתא דשכיחא. ומאי טעמייהו דשרו. ולא גזרו השקה אטו הטבלה: 
+<b>ומה </b>שהוסיף באמרו עם שי"ל דגם לב"ש קאמר דלית ליה מים יפים כל צרכו. גם זה הבל. דאי הכי מאי יפים דקאמר. כיון דהני והני שוין נינהו. הכי איבעי ליה למימר אי דאית ליה מים טובא: 
+<b>ומש"ע </b>אך הפשוטו וריהטא דגמרא אינו אלא לב"ה כו'. נראה שרצה לומר דלב"ש באמת לא שריא השקה בי"ט. כי היכי דאסרי אף טבילת אדם. והוא הדין לכל הטבילות דאית בהו משום מתקן. הנה טרחתי לפרש דבריו שאין להם מובן. והם שקר מוחלט. והפך ההבנה בלשון המשנה הברור ומבואר לתשב"ר על פיה. וגנאי לטפל בזה. שהלשון בעצמו אינו סובל ביאור אחר. כי אם דווקא ששוין בזה ב"ש וב"ה שמשיקין ושאין מטבילין: 
+<b>ומש"ע </b>ובר מן דין כו' דלק"מ דהא מאי דס"ל לב"ש שם שאין משיקין יפים ברעים הטעם משום גזרה. וא"כ הכא דמזהר זהיר בהו. והו"ל טומאתן מילתא דלא שכיחא. לא גזרינן אף גזרה זאת' האמורה שם וברור כשמש עכ"ד. מה אומר לדברים הללו. אולי לא זרחה לו השמש. ולא ראה מאורות האמת מימיו. ואינו מבדיל בין בוקר לאמש. אם זה ברור לו כשמש. כי לו יהי כדבריו שהטעם פשוט שם משום גזרה. ובמילתא דלא שכיחא לא גזרו אותו גזרה. א"כ ישמיע לאזנו מה שמוציא מפיו. דמ"ט אמרינן הכא דמזהר זהיר בהו. והו"ל טומאתן מילתא דלא שכיחא. משום דאי אית ליה מים יפים הני למה ליה למעבד להו השקה. אי הכי התם נמי דפליגי במשיק מים יפים ברעים. על כרחך משום דלית ליה מים יפים כי הכא. וא"כ אמאי אסרי התם ב"ש. הא הויא מילתא דלא שכיחא. דלא גזרו גם אותה גזרה: 
+<b>אלא </b>פשיטא דזה שיבוש שלא יעלה על לב בר דעת. דהתם על כרחין בהא קמפלגי. אף דהיא מילתא דלא שכיחא. דמאן דחייש שמא לא ישיקם היטב. מאי שנא מילתא דשכיחא מדלא שכיחא. מיהת כי איתרמי דעביד הכי איכא למיחש. ולא דמי לגזרה שגזרו משום דבר אחר שלא יטעו בו. דכיון דאינו דבר מצוי. לא יבואו ללמוד ממנו להתיר אף ד"א בדמיון מוטעה. ואין להאריך כי זה ברור יותר משמש. לכן כהו עיניו מהביט בחילוק זה האמיתי: 
+<b>וכל זה </b>פשוט מאד אף לפי דעת המשתבש הלזה. החושב שדברי הר"ש ז"ל שם כאילו ניתנו מסיני. דגזרה היא ואין להרהר אחריה. כי אמנם אין הכל מודים לו להר"ש ז"ל בזה. כאשר הודעתיך למעלה: 
+<b>אבל </b>לדברי הר"מ והרא"ש ז"ל הויא הילכתא בלא טעמא. אלא הכי גמירי לה ב"ש הל"מ. דאין משיקין אלא מין עם מינו. ולאו משום גזרה. ומה ישיב א"כ המשיב הנ"ל לפ"ד הר"מ בזה. עם שבאמת לענ"ד אין הכרח לזוז מפי' הר"ש. מחמת הקושיא שהקשה עליו הרא"ש דהתינח במשיק מים יפים ברעים. שייך לומר משום ההיא גזרה. מיהא רעים ביפים הא אסרי נמי ב"ש. ומאי איכא למימר הא ודאי לא שייכא הך גזרה. דילמא לא ישיק יפה עכ"ד הרא"ש ז"ל: 
+<b>ולדידי </b>אי משו"ה לא איריא. דרעים אין פירושן דאינן ראויין לכלום. דא"כ למאי משיק להו. אטו בשופטני עסקינן. אלא הכא במאי עסקינן במים מרים ומלוחים שהן לרפואה בלבד. ולהכי קרי להו רעים. דלשתייה לחוד רעים נינהו. ומכל מקום חשובים הן וצריכים לו לרפואה. כמו חמי טבריא. וזולתן ממי מעיינו' מלוחים וחמוצים שאינן עומדים לשתיית כל אדם: 
+<b>והשתא </b>אתי שפיר דברעים ביפים. נמי איכא למיחש הך חששא גופה. דילמא חייס עלייהו. ולא משיק להו להדיא. דלא יתערבו ויופסדו מתשמישן. כך נ"ל ליישב פי' הר"ש ועכ"פ צריכין אנו למה שכתבתי לעיל שהוא האמת הגמור שאין בו דופי. ועל מה זה חרה לו להמשיב הנ"ל שבחר בדרכי חושך קי"א תחת יופי הכי אמרתי רבי לא שנה משנתו בדיוק ונכשל בסתירה ח"ו ותשק ידי לפי. ואם דבר ריק הוא ממנו הוא וחובה עלינו להשתדל בכל כחינו לתרץ המשניות הנראות כסותרות. אך לא בדברי תוהו חלילה כי אם בדברים מיושבים ונוחים הנשמעים בשופי. ואם היטב חרה לו על שלא זכה להציץ באור האמת. בדין הי"ל שיכעוס על מלמדיו דאלפוה שיקרא ותלו ליה כיפי. הנה הצגתי זאת לאות ולמופת. לזכרון וטוטפת. בין עיני הקופצים להשיב דבר בטרם ישמעו ויבינו. ולא ששתי ח"ו בתקלת האיש הזה. אדרבה צער גדול היה לי על זה בפרט שהוא אוהבי. והגיעו אלי דבריו ע"י אדם רשום כמתהדר ומתפאר עלי. ושש כמוצא שלל רב. ולשמחה מה זו עושה. אין זו כ"א דעת גסה. ע"כ הגה"ה): 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ב"ש אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו. </b>כתב בתי"ט ה"ה לפניו וידיו וחדא נקט ואפשר לרבותא דלרחוץ הרגלים בחמין הוא דבר שוה לכל נפש יותר מפניו וידיו עכ"ל:   
+<b>ואני </b>אומר א"כ מתני' טעמא דב"ש אתי לאשמועינן. ויותר נראה דכחא דהיתירא אשמעינן. דאפי' להנאת הרגלים דלא חשיבא כולי האי ואינה שוה לכל נפש (שרי לב"ה). צא וראה א' ממאה שרוחצין רגליהם בחמין. ואין רגילין בו בארצנו רק המפונקים. אבל ברחיצת הידים והפנים בחמין הכל רגילים בה בכל שבת וי"ט: 
+<b>ותו </b>קמ"ל דהנאת אבר א'. נמי שרו ב"ה. וכ"ש לפניו ידיו ורגליו בכלל. דדמי קצת להנאת כל גופו דיותר סברא להתיר. כדאי' בגמרא. והא דאסור לרחוץ כל גופו משום דלא שוה לכל נפש: 
+<b>ובאמת </b>אף שלפ"ד בתי"ט משמע בפשיטות דלב"ה אפילו לידיו לחוד או לפניו לחוד שרי. אנכי לא ידעתי היכן מפורש להתיר לפניו או לידיו לבד. ובפרק כירה לא משמע מידי ע"ש. והרי לדברי עצמו ז"ל. לרחוץ ידיו בחמין אינו שוה לכל נפש. וכך אני אומר. אע"פ שכבר כתבתי שיש סברא (בדרך הו"א) דרחיצת רגלי' לא שכיח' כולי האי. מ"מ גם זה אמת להלכה. דרחיצת הרגלים בחמין יותר הוא ראוי לכל נפש. וכי הא דאמרינן גבי צבי צריך לכל נפש קאמינא. וכמ"ש בעזה"י בהלכות יו"ט מילתא בטעמא. דרחיצת רגלים בחמין יותר ראוי להתיר. אבל רחיצת ידים והפנים. הדין נותן שהוא שלא לצורך. שאפילו המעונגים אין דרכן לרחוץ ידיהם בחמין בכל יום. ואף בדבר הצריך לקצת בני אדם. אלא שאינו שוה לכל אדם. לא הותרה ההבערה. ומה נשתנה כאן. וצ"ע על לשון הש"ע (סימן תקי"א): 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<small>משנה לחם<br><b>ועושין מוגמר בי"ט וחכ"א </b>צ"ע מאי טעמייהו דרבנן דאסרי. אע"ג דאינו אלא למעונגים מאי שנא מהא דלעיל מ"ה. דשרו ב"ה חמין לרגליו בכל גוונא משום עונג. וטעמא משום דאמרינן מתוך. וקיי"ל כוותייהו. <b>וכן</b> אתה מוצא בהוצאה (פ"ק מ"ה) דשרינן כל הוצאה. אפילו אינה של אוכל נפש. רק שיהא קצת צורך היום. ודלא כב"ש. והא ודאי כי אמרינן מתוך בהוצאה והבערה. האי מתוך שוה בתרוייהו לגמרי. <b>א"כ</b> תמה על עצמך. מה אם שם דצורך מצוה (אע"ג דצורך גבוה אימעיט מלכם) אמרינן מתוך כב"ה. הכא דלצורך נפש הוא. לא כ"ש דנימא מתוך. הא מילתא דתמיהא טובא. <b>לכן</b> לכאורה היה נ"ל דחכמים דהכא בשטת ב"ש קיימי. ודר"ג בהא כב"ה אזדא. <b>לפ"ז</b> יש לתמוה על פסק הטור בזה. וצריך תלמוד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ועושין גדי מקולס בל"פ וחכ"א </b>הא נמי תמיהא לי טובא. מכדי תנן התם מעשה בר"ג שא"ל לטבי עבדו צא וצלה לנו את הפסח. הרי שבזמנו של ר"ג עדיין היו עושין ק"פ ממש. אי הכי מאי טעמייהו דרבנן דאסרי. מי נימא דלא פליגי לדרייהו כלל. אלא לדרא בתראה. כשתגבר גזרת המלכות. או לישראל שבח"ל הדברים אמורים. אע"ג דסתמא תנן. או דילמא בסוף ימי ר"ג נשנית משנה זו. אחר שכבר גזרה מלכות שלא יעשו עוד פסח בירושלם. <b>אי נמי</b> ההיא קודם חורבן איתניא. והך בתר חורבן. ע"ל רפ"ג דשקלים. ושי"ע (ספ"א).</small>
+
+Mishnah 8
+
+<b>ומקרדין </b>לשון התי"ט כתב הרע"ב אף על גב דעביד חבורה וכן לשון רש"י במשנה. אבל בגמ' פירש הך חששא דחבורה בקירוד איתא עכ"ל. כוונתו דבפירש"י שבגמרא משמע דאינה אלא חששא. ולא ודאי עביד חבורה כדמשמע מפירש"י במשנה. ומשו"ה כ' על פירש"י שבגמרא דנימוקו עמו. דאי כפירושו במשנה הא מודה ר"ש בפסיק רישיה. וא"כ ראב"ע כמאן. אבל גם פירש"י במשנה מסכים הולך אל מקום א' עם כוונת פירושו שבגמרא. והא דקאמר ואף על גב דעביד חבורה.. ה"פ אע"ג דאינו נזהר וזימנין דעביד חבורה: 
+<b>בי"ט. </b>כתב בתי"ט מדאיצטריך למיתני בי"ט. ש"מ דבבא קמייתא דהיינו פרתו לאו בי"ט אלא בשבת וכן פירשה רש"י והר"ן בשבת. ומכאן נ"ל ראיה גמורה למאן דס"ל דאין מצווין על שביתת בהמה בי"ט כו'. ותיובתא למאן דאמר [עיין פר"ח סימן תצ"ה] שביתת בהמה אסור גם ביו"ט והטור מכללן עכ"ל: 
+<b>ואומר </b>אני צריכין אנו לחוש לדברי רבותינו ז"ל המחמירין בה. כעדותו של הרב"י והסכמתו שכל הפוסקים שוים בה לאיסור. והנה לדעתי אין מכאן דמדומי ראיה ולא בדקדוקו של הרבתי"ט כלום. דאיכא למימר לעולם חכמים דפליגי עליה דראב"ע. אסרי אפי' בי"ט. ולא תני לה. להודיעך כחו דראב"ע דאף בשבת שרי. ולא תני שבת ברישא. משום רבותא לאשמועינן דרבנן אסרי אפילו בי"ט. וזוהי דעת הטור במשנתינו ופירושו בהו זך ונקי: 
+<b>ולא </b>תיקשי עליה אמאי איצטריך למיתני בי"ט בסיפא. דאי לא הוה תני הכי. הו"א דרישא נמי בי"ט לחוד הוא דפליגי. (כדאיירי הכא במכילתין) אבל בשבת אימא מודה להו ראב"ע לרבנן. ומדסיפא בי"ט. שמעת מנה לסתמא דרישא אליבא דראב"ע. דאפילו בשבת פליג ודוק: 
+<b>אי נמי </b>משום רישא איצטריכא. כיון דשמעינן להו לראב"ע ורבנן דפליגי התם בבמה בהמה [ד' נ"ד ע"ב] ברצועה בשבת. ופליגי נמי בי"ט כדתנן הכא. סד"א דבכולהו תלת מילי פליג ראב"ע בשבת נמי. משו"ה תני גבי קירוד בי"ט. דקמ"ל דלא ס"ל כר"ש בדבר שאינו מתכוין. אלא גבי י"ט דקיל וק"ל. וכל זה שלא כפירש"י והר"ן: 
+<b>איברא </b>אפי' לשיטתייהו. ליכא סייעתא להתי"ט לחלוק על הסכמת ראשוני הפוסקים מחמת דקדוק הקל. דאפילו תימא בי"ט מודו רבנן ברצועה דשריא. היינו משום דאע"ג דמחמרי' בשבת בנוי ובנטירותא יתירתא. אפ"ה בי"ט לית לן בה כיון דאית ביה קצת צורך. (לנוי או לנטירה כל דהיא) אמרינן מתוך והא ודאי דלא עדיפא שביתת בהמה. משביתת אדם דבשבת בכרת. והותרה לו ההוצאה בי"ט לצורך כל דהו. אבל שלא לצורך כלל. להוציא משא על הבהמה בי"ט. או לחמר אחריה. לעולם אימא לך דאסור בי"ט כמו בשבת. וכפשטא דסתמא דמתני' דאין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ודוק: 
+<b>ומ"ש </b>הרב"י אליבא דהמקילין. דס"ל דלא הוי בכלל לא תעשה כל מלאכה דגבי י"ט. אלא הארבעים מלאכות כו'. אינו נוח לי דמאן פליג להו בהכי. ותו דאי דווקא למאי דמיקרי מלאכה דחייבין עליה בשבת אתי קרא. לכתוב לא תעשה מלאכה. כל לאתויי מאי. ועוד אף בשבת מלאכה היא ואסורה. אלא שאין חייבין עליה: 
+<b>ועוד </b>אי אפשר לומר כן דהא בהדיא מרבי במכילתא (הביאה רש"י פ' בא) אקרא דלא יעשה בו מלאכה לא תעשה ולא יעשה גוי מלאכתך. הרי שאפילו מלאכת ישראל ביד גוי. נאסרה בי"ט כמו בשבת. אע"פ שאין מוזהרין על שביתתו. כ"ש בהמה דמוזהר בשבת על שביתתה. לא כל שכן דאסירא מיהא במלאכת ישראל. דהיינו להביא עליה משאוי בי"ט. כדרך שאסורה בשבת: 
+<b>אבל </b>האמת הברור שנצטוינו גם על שביתתה של בהמה בי"ט כמו בשבת. דאפילו את"ל דאינו נכלל באזהרת לא תעשה מלאכה. אעפ"כ נאסרה מהכתוב ושמרתם. דכולל אף השבותין. וכן למדו רז"ל [שבת ד' קי"ד ע"ב] עוד משבתון שבות. דאע"ג דלענין השבותין אסמכתא בעלמא היא. מ"מ לשביתת בהמה ילפותא גמורה היא: 
+<b>ואי נמי </b>תיהוי דרבנן. ודאי דלא גרע מכל השבותין. ואסורא מיהת בי"ט נמי. לאפוקי מדעת המתירין דשרו לה לגמרי. אמנם העיקר שאסורה ד"ת. ויש להסכים גם דעת הרמב"ם ז"ל לדעת הנז': 
+<b>ומה </b>שכתב בפ"ה דהל' י"ט אין מוניכין משאוי על הבהמה בי"ט שלא יעשה כדרך שעושה בחול. דלכאורה משמע דס"ל שאינו אסור אלא מדבריהם. דמיחזי כעובדין דחול. איברא בקושטא בהא דכתיבנא לעיל ניחא. דאתי כשיטת כל הפוס' שחששו לשביתת בהמה בי"ט מן התורה וכנז'. והא דאיצטריך לטעמא דעובדין לחול. כדפרישית משום דלצורך היה מותר ודאי. דלא אמירא שביתת בהמה מדאדם שהותרה לצורך י"ט. ומ"מ נאסר מדרבנן כל היכא דמיחזי כעובדא דחול. כשאינו באוכל נפש עצמו. ואף בכה"ג לפעמים הצריכו שינוי. וכן הדבר בשביתת בהמה דמיירי אפילו לצורך היום. דמדאורייתא הוה שרי. ורבנן גזרו בה משום דמיחזי כעובדא דחול ולעולם בנושאת משוי שלא לצורך היום כלל. זה אסור כמו בשבת. ואפי' אינו מחמר אחריה. וכן עיקר ודוק: 
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>עגלה של קטן. </b>כתב הרע"ב ומיוחדת לו לישב עליה וכ"כ רש"י. וכתבו התו' ול"נ דמאי קמ"ל וכו' לכנ"ל דהיינו כלי שעושין לקטנים להתלמד להילוך כו' עכ"ל. וכדבריהם מוכח בגמ' כו' דהא סמיך עליה ולרש"י יושב עליה מיבעי ליה. ועוד דלא צריך לפרושי עכ"ל תי"ט: 
+<b>מ"ש </b>על לשונו של הרע"ב ומיוחדת לו לישב עליה שכך כתב רש"י. אינו בהחלט. לפי שלשון הרע"ב אינו מכוון עם לשון רש"י. שלא הזכיר ומיוחדת לו לישב עליה. אלא ומיוחדת לישיבה. ר"ל גם לישיבה. דעת רש"י שלפעמים יושב עליה. ועשויה ג"כ לשחוק בלא ישיבה. דוק בלשונו במס' שבת (דסו"א) ותמצא שכן הוא: 
+<b>ואזדא </b>לה קושית התו' והוכחת התי"ט. דמשום הכי בעינן נמי סמיכה. דר"ל אפילו כי שחיק ביה. תורת מדרס עליה. מחמת הסמיכה. ואין אומרין לו עמוד. דבשחוק נמי להכי עבידא. ועל פירוש התו' קשה לי דהא אפילו לרבא התם. כל לתרוצי סוגיא עביד טהור. והך נמי להכי עבידא ודוק: 
+<b>ואינה נגררת. </b>לשון הרע"ב בשבת וכ"ה לשון רש"י. ותמיהני למה להו לפרושי הכי. דאי משום דתנן וניטלת בשבת כו' אבל באיסורא הוי רבותא דאפילו בי"ט אסור עכ"ל התי"ט: 
+<b>דעתו </b>במשנתינו לאסור אף בי"ט דבר שאינו מתכוין. ולא הביא ראיה ומניין. ולא עוד שדבריו אינן אלא תימה על הני תרי תנאי רש"י והרע"ב. אע"ג דמתני' כוותייהו דייקו כמ"ש הוא ז"ל עצמו. ועוד תפשת מרובה לא תפשת. ומאין לגדוש המדה לאסור דבר שאין מתכוין גם בי"ט. וכל המחמיר עליו ראוי ללמד. ואף דרבי יהודה ודאי בי"ט נמי מחמיר בדבר שאינו מתכוין. כדמוכח בדוכתי טובא. מכל מקום תנא דידן לא ס"ל כוותיה בהא: 
+<b>אבל </b>הוא הדבר אשר דיברתי למעלה. דלא קאי ראב"ע כר"ש אלא בי"ט. ועלה אמרינן הלכה כר"ש משום דראב"ע מודה לו. אבל בשבת דלא מודי ליה ראב"ע כדפרישית לעיל לית הילכתא כוותיה: 
+<b>והשתא </b>ניחא דאתי סתמא דהכא אליבא דהילכתא (משא"כ לפירוש התי"ט הוא נגד ההלכה הפסוקה כר"ש. כדאיתא בהדיא בגמרא) והיינו דקשיא ליה לרש"י דאיכפל לפרושי דבשבת דווקא איירי מתני'. דאע"ג דמוקמינן לה בגמרא כר"י דשמעינן ליה דבר שאינו מתכוין אסור. אפ"ה מדריש' סתמא איתניא. ש"מ דסתם לן תנא לענין זה גבי שבת כר"י. דקאי ראב"ע בשיטתיה והילכתא כוותיה. כדפסקינן גבי י"ט כר"ש משום דראב"ע מודה לו. ודוק היטב כי נכון הדבר מאד. עם היות שהפוסקים (עיין א"ח סימן של"ז) פסקו כר"ש אף בשבת. מ"מ מתני' דהכא סברה כדאמרן. והפוסקים נסמכו על סוגיות אחרות דמוכחי כר"ש: 
+<b>ואי </b>לאו דמסתפינא הוה אמינא דצ"ע מנ"ל למפסק כר"ש אפילו בשבת. דלענ"ד עיקר סמיכתם בזה הוא אהא דאמר אביי [שבת ד' כ"ב ע"א] כל מילי דמר עביד כרב לבר מהני תלת. ולא השגיחו שסותר לכללא דהלכתא כרב באיסורי [בכורות ד' מ"ט ע"ב] אף שי"ל בזה דטעמייהו משום דקיי"ל הלכה כבתראי. מאביי ורבא ואילך. ואיכא נמי מעשה רב: 
+<b>אך </b>לפמ"ש אינו מוכרח דשמואל יסבור כר"ש גבי שבת. כיון דלא פסיק הילכתא כוותיה אלא משום דראב"ע מודה לו. והכא לא קמודי: 
+<b>והנהו </b>עובדי דפ' ב"מ [ד' כ"ט:] דגרר ספסלי לעילא מר"י. נמי מוכחי דבשבת קיי"ל כר"י. ולא צריכינן לאפושי בפלוגתא. ואף על גב דאיתותב ר' ירמיה רבה. היינו במאי דקאמר אליבא דר"ש בלחוד. אבל לענין דינא לא. דוק ותשכח שיש מקום לדברינו: 
+<b>והנה </b>במדליקין מנר לנר נמי לא עבדינן כרבה. כדכ' התו' פ' ב"מ [ד' כ"ב ע"ב ד"ה מאי]. ונקטי' בה כרב דהילכתא כוותי' באיסורי. עיין שם ברא"ש ותדע: 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אין צדין. </b>פירש הרע"ב דצידה דמי לקצירה וקצירה לא הותרה. וכתב בתי"ט טעם האיסור דדמי לעובדין דחול וכן צידה אסרו שלפעמים שתעלה מצודתו דגים הרבה ודמי לעובדא דחול הרא"ש עכ"ל: 
+<b>אבל </b>אין זו שיטת רש"י ותו'. דלדידהו איסור צידה מן התורה. ופירושו של הרא"ש הנז' דחוק קצת. דנראה דאין כל כך טירחא בצידה אחת. ולפי דרכו ז"ל י"ל יותר בלשון זה שמא יצוד כחושים ויניחם. ויחזור לצוד אחרים שמנים וטובים מהם. וחיישינן לאפושי בטירחא. או דילמא משכח כולהו כחושים ומנח להו. ואתי לאימנועי משמחת י"ט: 
+<b>ותו </b>קשיא לי על פירוש הרא"ש דמשום דמיחזי כעובדא דחול. לא הוה לן לאסור בספק נצודו מעי"ט. דלא מסתברא לאחמורי כולי האי. דלא דמי למוקצה ונולד. דאע"ג דאיסורי דרבנן נינהו עבדינהו כשל תורה להחמיר בספקן משום דהו"ל דשיל"מ. ועשאום כגופו של איסור. משא"כ אי אמרינן דלא נאסרה צידה. אלא משום דלזימנין שקיל טובא ומיחזי כעובדין דחול. דהיא גופה גזרה למיסר נמי היכא דלא שקיל אלא מאי דצריך ליה. והיכי ניקו ונגזור בספיקיה נמי: 
+<b>ותו </b>כה"ג לא הוה אסרינן ליה משום שאינו מן המוכן. דהא כיון דמדאורייתא לאו איסורא קעבד מוכן הוא. כדאמרינן גבי טבל הואיל ואם עבר ותקנו מתוקן מוכן הוא [שבת ד' מ"ג.] ואמאי אסרינן הכא אף באינו יודע אם נצודו בי"ט. ואפי' בטלטול קאסר ת"ק משום ספק מוכן. הלא אפילו ודאי יש לו להיות מוכן: 
+<b>ועוד </b>אם כדברי הרא"ש דאין איסורא אלא מדבריהם כנז'. ונימא נמי דמשו"ה הוו להו מוקצין. כיון דרביע עלייהו איסורא דרבנן. אי הכי הו"ל למשרינהו ע"י הזמנה. אפילו בביברין כשמכירן בסימנין. וזה לא עלה על דעת אדם מעולם. מכל האמור נ"ל דפי' רש"י ותו' עיקר. ולכן פשוט דהזמנה נמי לא מהני בהו: 
+
+Mishnah 2
+
+<small>משנה לחם<br><b>אלא שאין רצוני לקבל הימנו </b>מ"ש רע"ב משום שהיה שונאו. <b>אינו</b> נראה לי. שאם היה הגוי שונאו לא היה מביא לו דורון. וגם אם היה מתחלה שונאו. ועכשיו נהפך לאוהב (או אפילו חשש שמא שם בו ס"מ. מדוע לא יקבלנו. יזהר שלא לאכלו) למה יתגרה בו. והלא אז"ל שלשה אין מתקנאין בהן. גוי קטן כו'. והתירו לקבל דורון מגוי ביום אידו. אע"פ שאסור ליהנות ממנו. כי היכי דלא ליהוי ליה איבה. <b>הילכך</b> יראה לי שכך היה מעשה. שהביא הדגים דורון ביום אדו. ולא רצה ר"ג ליהנות מהם. מחמת איסור הנאה דיום אדיהן (עי"ד סקמ"ח) ואמר ר"ג לבני ביתו מותרין הם. אלא לפי שאין רצוני לקבל ממנו הנאה זו. לפיכך אסרם לעולם. ולא נזכר כאן שהחזירם לו. אולי איבדם ודחאם לבור כלאחר יד (כההוא עובדא דרי"נ) כדי שלא יהנה מהם. והתנא קיצר בדבר שאינו מענין המשנה בכאן. שלא הוצרך כאן אלא להודיע ההתר מצד י"ט.</small>
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>אין זה מן המוכן. </b>עמ"ש אבא מארי הגאון ז"ל (בתשובה סימן פ"ה): 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>לא יאמר אדם לטבח שקול לי בדינר בשר </b>. כתב תי"ט ותמיהני דמשנה שאינה צריכה היא עכ"ל. וי"ל קצת דמתני' לעיל בבני חבורה המקפידין זע"ז איירי. והכא מיירי בסומך על הטבח שיתן לו בשר בדינר כמו שירצה. ולא יקפיד על חסר ויתר. אפ"ה לא שרי משום דאסור להזכיר דמים: 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>אלו משום רשות לא דנין ולא מקדשין. </b>כתב תי"ט בשם הר"ן וז"ל וכ"ש גירושין דלא סגי אלא בכתיבה. וגם צריך שיהא נכתב בו ביום. ומשו"ה לא חש למיתנייה. ומיהו בתוספתא תני לה עכ"ל: 
+<b>ונ"ל </b>דהא דאיצטריך ליה לתנא ברא למיתני גירושי'. היינו גירושי' דעבד דלא בעי' כתיבה בו ביום. וקיי"ל האומר לעבדו בכל ל' שמשמ' שמוציאו מרשותו יצא לחירות. וכופין הרב לכתוב לו גט שחרור. וקמ"ל אע"ג דהשטר אינו מעכב. ליכתב בו ביום. מ"מ אסור לשחרר עבדו בשבת אפילו בכה"ג. דהיינו בפה ובאמירת הרי אתה בן חורין. כיון שעי"ז מתחייב לכתוב לו שטר. והרי הוא מוציאו בזה מרשותו לרשות עצמו: 
+<b>ואין </b>לומר דאי משו"ה אכתי לא צריכא. דהא משחרר עבדו עובר בעשה. וכיון דעבירה היא. פשיטא דלא איצטריכא. דהא משכחת לה נמי משום מצוה. כגון לצרפו לעשרה [גיטין ד' ל"ח ע"ב]: 
+<b>ושמא </b>כה"ג באמת מישרא שרי. וכדעת ר"ת [ד' ל"ו ע"ב ד"ה והא] באין מקדשין. דבמקום מצוה כגון שאין לו בנים שרי. (ועמ"ש בס"ד ריש יומא דזימנין ודאי משכחת לה דשרי לקדש בשבת). ואפשר ג"כ לומר דאפילו אליבא דרש"י הא נמי שרי. כיון שהיא מצוה עוברת. ולא דמי לקידושי אשה וק"ל: 
+<b>א"כ </b>היינו טעמיה דתנא דידן דלא תנייה. משום דלא פסיקא ליה. כיון דבמקום מצוה מותר: 
+<b>ואפי' </b>גירושי אשה נמי הוה מצי למיתני. וכגון שכבר כתב הגט. ולא הספיק ליתנו לה עד שחשכה. דליכא למיחש לכתיבה אפ"ה אסור. אלא מהך טעמא דאמרן לא נסיב לה רבי. כיון דליתה נמי מילתא פסיקתא. דבשכיב מרע דתקיף ליה עלמא שרי. להכי לא תני לה: 
+<b>ובהכי </b>ניחא לן נמי מאי דאיכא למידק תו במתני' מיכדי תני כל הני דאסירי משום דדמו למקח וממכר. ומקח וממכר גופיה אינו אלא מדברי סופרים שמא יכתוב. ואמאי שביק   ליה. ולא אשמעינן ברישא אין קונין בהדיא. אלא מטעמא דפרישית דתנא דידן לא נקיט הכא. אלא כל הני דאפילו במקום מצוה מיתסרי כשיטת רש"י ז"ל. וקנין דמצוה משכחת בשבת. בקונה בית בא"י וכותבין עליו אונו (שהוא גמר קנינו ודוק) אפילו בשבת: 
+<b>והך </b>דגירושין בתוספתא שבידינו בדקתי ולא מצאתיה. אבל חפשתי ומצאתי שגם התו' הביאוה בריש הזורק (דעז"א) ושם ראיתי אחרי רואי שת"ל כיוונתי לדעת התו'. שגם הם ז"ל כתבו שם בזה הלשון. דמשו"ה לא תני בפ' משילין אין מגרשין. משום דשכיב מרע שרי לגרש. וגם משם נלמוד לקנין דמצוה דשרי בשבת. כההוא עובדא דשכיב מרע דאמר רבא ליקניא לההוא דוכתא: 
+<b>והצריך </b>אלי עיון בדבר זה. מה ראו על ככה שלא להתיר טלטול הגט. שאיני יודע לו שבות. אלא מפני שאינו ראוי לו בו ביום. ומחמת שאמרו אין מגרשין. ואע"פ שהם התירוהו בשכיב מרע. ומדוע לא העמידו דבריהם בקנין: 
+<b>אולי </b>י"ל בזה דטלטול הוי מעשה בידים וחמיר טפי דדחי שבת בקום עשה. ואף על גב דאינו אלא מדרבנן. דמשו"ה אשכחן דאחמירו בהנך שבותין טפי. ואפילו במקום כרת. ומצינו שקוראין לשבות שעושהו בידים. דיחוי שבת. כאותה ששנינו שילהי יומא [דף פ"ג ע"א]. החושש בגרונו מטילין לו סם בתוך פיו שספק נפשות דוחה את השבת: 
+<b>ואע"ג </b>דבקנין נמי בעינן חזקה. מיהו בכל דהו סגי לה. כדתנן [בבא בתרא ד' מ"ב ע"א] נעל גדר פרץ כל שהו הרי זו חזקה. ולא מינכרא מילתא באחודי דשא. למקרייה מידחי שבת בידים ולא חיישינן לה: 
+<b>אי נמי </b>שאני מקח וקנין דמדברי קבלה גמרינן לה כמפורש בכתובים בדברי נחמיה. ודברי קבלה כד"ת דמו ולא צריכי חיזוק. אבל טלטול דמוקצה מד"ס הוא. וכל מדבריהם צריך חיזוק יותר [יבמות ד' ל"ו ע"ב]. ושני התירוצים נראים אמיתיים: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"פ עצמו. נ"ב <b>אי נמי</b> אליבא דשמואל דס"ל המפקיר עבדו. יצא לחירות. וא"צ גט שחרור. צריכא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>בסמוך (וכדדייקינן ריש המפקיד. למה ליה למתני בהמה. למה ליה למתני כלים).</small>
+
+Mishnah 3
+
+<b>הבהמה והכלים כרגלי הבעלים. </b>פשיטא דבבהמה חיה עסקינן הכא: 
+<b>איברא </b>מסתברא דהוא הדין לשחטוה בעלים בי"ט. ולא היה דעתם מעי"ט למכור ממנה. וכגון שאינם טבחים מוכרי בשר. ונמלכו ונתנו ממנה בי"ט לאחרים. אינם יכולים להוליך הבשר אלא כרגלי הבעלים. והא אפילו לר' אושעיא דבגמרא. דס"ל דאפי' בהמה מותרת. משום דיש ברירה בדרבנן. היינו בשנים שלקחו בשותפות דיש לשניהם חלק בה מעי"ט. אלא שלא הוברר חלקם מבע"י. אמרינן יש ברירה. משא"כ בכה"ג דלית ליה זכייה בגווה כלל מעי"ט (ועיין לקמן מ"ז): 
+<b>ואע"ג </b>דהקונה מטבח השוחט למכור. מותר להוליך הבשר עמו והרי הוא כרגליו. ההיא משום דמעי"ט הוה דעתיה אלקוחות ואוקמיה ברשותייהו: 
+<b>ובהא </b>דכתיבנא איכא למימר דהשתא אתי שפיר דנקט תרתי הבהמה והכלים. ולא סגי ליה בכלים לחוד כדתנן בסמוך. אלא דהכא קבעי לאשמועינן דאפילו בהמה דחזיא למשחטה ולמפלגה. אפ"ה היא כרגלי בעלים. וכל שכן כלים דלא למפלגינהו קיימו. ותני נמי כלים. למימרא דבבהמה מיהת דומיא דכלים מיירי. דהיינו דלא קיימא מעו"ט למכירה. ולא הוה דעתיה עילוה למפלגה בהדי אחריני. אבל אי דעתי' עלה מעי"ט. שריא לכל אדם כרגליו. וכדאמר שמואל בשור של פטם. ומהכא דייק לה שמואל לדעתי: 
+<b>והשתא </b>ניחא לן נמי סיפא. דנקטה כלי' לחוד אבל בהמה לא. משום דכלים פסיקא ליה דהרי הן כמקום שהולכין כשאינן מיוחדין לא'. אבל בהמה אע"ג דבחייה ודאי נמי אינה אלא כמקום שהולכין. לפי שעדיין החלקים ביחד. וכל א' מעכב על חברו. מכל מקום אם שחטוה. כל א' יכול להוליך מנתו כרגליו. כר' אושעיא דס"ל בהמה נמי מותרת. (וכוותיה פסקו גדולי הפוסקים. וצע"ג על הש"ע שפסק שלא כמותו. וגבי שור פטם וכן בקצב המוכר בשר פסק שיכולין הלקוחות להוליכן כרגליהם. ולדעתי זו סתירה מבוארת. שאם בלוקח בי"ט. שהרי לא היה לו בו שום זכייה מעי"ט. אמרינן יש ברירה. ק"ו לשותפים דאית להו זכייה בגווה מבע"י. דאית לן למימר יש ברירה. וזה ק"ו שאין עליו תשובה לענ"ד. ודוק). משו"ה לא מיתני ליה לתנא הכא נמי הבהמה. דלא הויא מילתא פסיקתא כדרישא. ודוק היטב: 
+<b>הרי אלו כמקום שהולכין </b>עיין פירוש הרע"ב וכפירש"י. ונראה פשוט דהוא הדין אם מצעו את התחום לא יזיזום ממקומם. ודקא מפרשי לה בהך גוונא. היינו משום דלישנא דכמקום שהולכין. משמע דמיירי בדאיכא מקום שהולכין כולן לשם. ומוליכין אותו עמם. ואי בגוונא דאמרן הא לית להו כלל מקום שהולכין כולן. דמקומו של זה אינו מקומו של זה. וקבעי לאשמועינן גוונא דהתירא. ומכללא שמעינן לאיסורא. הוכא דאין הולכין: 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>כרגלי אנשי אותה העיר. </b>עמ"ש תי"ט בשם הרשב"א. וכתב דאפשר לומר שגם רש"י יסבור כן. והא ליתא עיין עירובין. (דמה"ב) ששם כתב רש"י בפירוש כדעת הטור: 
+<b>ולכן </b>נראה יותר דרש"י חדא נקט. דאין עירובו מועיל להוליך המים כרגליו של מערב. וממילא שמעינן נמי דאם עירב א' מהן. הם מעכבים עליו. והוא מעכב על ידיהן. שלא להוליכן רק למקום שכולן הולכין. דמידי הוא טעמא דהוא נאסר להוליכן חוץ לאלפיים. אלא משום דאין ברירה. א"כ הוא הדין שאנשי העיר נאסרין להוליכן למקום שאין המערב יכול לילך: 
+<b>ואפשר </b>יש לומר כך גם בדעת הטור. אלא דאי הכי ודאי קשיין פסקי אהדדי. דמאי קסבר אי ס"ל אין ברירה. אם כן מ"ט פסק כר"א. דחבית ובהמה מותרת. דיש ברירה כדכתיבנא לעיל. ואי ס"ל יש ברירה. אי הכי מאי טעמיה דפסק הכא. דהמערב אינו יכול להוליכן. אלא כרגלי אנשי העיר: 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Chagigah/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Chagigah/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..52e68ff3b1fd33425d62dc30c34bc30d9b5b2f59
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Chagigah/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt	
@@ -0,0 +1,192 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Chagigah
+לחם שמים על משנה חגיגה
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה חגיגה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הכל חייבי בראייה. </b>עיין פי' הרע"ב. ונ"ל אליבא דרבינא ולמשנה אחרונה. הכל לאתויי אף הדרים בחו"ל. אם יש להם קרקע. עמ"ש בס"ד בחי' פ"ק דפסחים ובמ"ו פ"ג דפאה: 
+<b>נשים ועבדים. </b>כתב בתי"ט יש להקשות דכולהו תני בלשון יחיד חוץ מנשים ועבדים כו'. ולא הבינותי דברי התו' שכתבו וז"ל לא שייך להקשו' אמאי נשים לשון רבים וקתני קטן חרש לשון יחיד כדדייק פ"ק דנדה (דף ח') מדהכא תני קטנות והכי תני אשה. דהכא תרי עניני. ולא דמי חד לאידך דחרש ושוטה פטור מכל המצות. וקטן לא ידעינן דפטור מקרא רק מק"ו דנשי פטורות ע"כ. וק"ל דהתם בקטנות. ואשה טפי הוו תרי עניני דקטנות לענין מיאון ואשה לענין עיגון. ועוד דקטן דפטור מטעם שוטה עכ"ל: 
+<b>הוצרכתי </b>להעתיק לשון התו' שבאמת קשה להולמו ומ"מ אומר אני אע"פ שדבריהם סתומים קצת כוונתם רצויה. ובודאי א"א לפרשם כהבנת התי"ט. שנראה מדבריו כאילו רצו לתת טעם שחרש וקטן שני ענינים הם. ועל כן הקשה עליהם דקטן ג"כ פטור מטעם שוטה: 
+<b>ולפ"ז </b>יותר הי"ל לתמוה עליהם. שהרי תירוצם הוא כמודה במה שלא טענוהו. דהא לא קשיא להו אלא דלא תני לשון יחיד באשה כמו חרש וקטן. ומה הועילו בזה שחרש וקטן הם שני ענינים. אדרבה חרש וקטן נשנו שניהם בלשון יחיד בשוה: 
+<b>אלא </b>כך הוא פירוש דבריהם דהכא תרי עניני. רצונם לומר חש"ו ענין אחד. ונשים ענינא אחרינא דחרש שוטה לא דמו לנשים. דאינהו פטירי מכל המצות. משא"כ נשים דאיתנהו במצות. והדר קאמרי דקטנים נמי לא דמו הכא לנשים. אע"ג דקטנים נמי אתו לכלל מצות. אפ"ה לא שוו לנשים דפטורות מן התורה. ופטורא דקטנים רק מק"ו. משו"ה לא דמיאן להדדי: 
+<b>והשתא </b>לק"מ מ"ש התי"ט דהתם הוי טפי תרי עניני. דכוונת התו' תרי עניני בנדון א'. כי הכא דכולהו אנדון דראייה קיימי. וחלוקין בטעם פיטור שלהן. והכי קאמרי בשלמא התם בנדה. כך היה יכול לומר נשים דעלמא. כמו קטנות דעלמא והיינו ענין א'. שאין מקום לחלוק ביניהם בלשון. אבל כאן בנדון זה לפי שאין פיטור שלהן ענין א' שוה בטעם. כמו שביארו. משו"ה דמי לתרי עניני. ודוק היטב שבזה יבואו דבריהם על נכון: 
+<b>ולענ"ד </b>נראה לומר דקטן בלא"ה לא דמי לאשה. משום דהאיכ' קטן דחיובי מיחייב בראייה כדמפרשא סיפא דמתני'. משו"ה קתני קטן לשון יחיד. למימרא. דלא כולהו קטנים איתנהו בכללא דרישא. וממילא צוותא דחרש שוטה. דשכיחי בכל דוכתא גבי קטן. גרמא להו דמיתנו נמי בלשון יחיד. אע"ג דליכא לפלוגי בהו מידי: 
+<b>והיינו </b>נמי דאהני לטומטום ואנדרוגינוס. דנסיב להו יחידאי משום בת בוקתא. לאפוקי נשים ועבדים דליכא לאיפלוגי בהו. ואף למשנה ראשונה דאיכא חציו עבד וחציו בן חורין דמיחייב. אפ"ה תני עבדים. איידי דתני נשים דאתקוש להדדי. ובנשים אין חילוק כלל. ודרך התנא לשנות נשים דעלמא. להכי סירכיה נקיט. אבל אינך דמתני' החיגר והסומא כו' לא בעי לאורוכי בלישנא טובא: 
+<small>משנה לחם<br><b>הכל </b>עיין שאילת יעב"ץ (סימן קכ"ג).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בראיה </b>לא אתפרש משך שעורה. ומתי ביום. <b>ונ"ל </b>שאין לה שעה קבועה. אבל ודאי צריכה להיות בשעת הבאת הקרבן. כמפורש בכתוב ולא יראו פני ריקם. אע"פ ששאר קרבנות משלחין אותן ע"י אחר. אם ירצו. מה שאין כן בראיה. <b>מ"מ</b> נראה משמסר קרבנו לכהן בעזרה. א"צ להמתין שם עד שיקרב. אם קשה עליו להתעכב. וצריך בדיקה בספרים. <b>וכל</b> היום כשר. אע"ג דלא תנן לה ספ"ב דמגלה. אבל בלילה. פשיטא לי דלא יצא. דלאו שעת ראיה היא (כדפטרינן מוראיתם כסות לילה. ה"נ יראה דומיא דיראה. אע"ג דממעטינן מניה סומא נמי) ולא חזיא להקרבה.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>הראייה. </b>לשון הרע"ב גדול הבא להיראות וכפירש"י. דלשיטתיה אזיל דמפר' לראייה דרישא. אראייה דעזרה בלחוד. משום סיפא דאיזהו קטן. דלא מיתוקם ליה אלא בראיית פנים. דס"ל קטן לאו בר אתויי קרבן הוא. (עמ"ש בריש שקלים) איברא לדברי התוס'. מייתי ליה נדבה עיין שם. וצ"ל שאביו מתנדב בשבילו. ומביא קרבן על ידו. שהרי עדיין לא הגיע לעונת נדרים: 
+<b>הראייה מעה כסף. </b>הוקשה לי מאד מה יביא במעה כסף. והלא אין פחות בבהמות מכבש בן שנה והוא בסלע. כדתנן בבתרא דמנחות [ד' ק"ז ע"ב]: 
+<b>ואין </b>לומר שיביא בן עוף דא"כ הוא סותר למאי דאיתא בגמרא דמכילתין כמ"ש בסמוך. גם הלום ראיתי אחרי רואי לרמב"ם ריש הל' חגיגה. שכתב עולת ראייה באה מן העוף. (ונרא' ודאי דממשנתינו למדה. כמו שאבאר בסמוך בס"ד): 
+<b>אבל </b>מפרשיו תמהו עליו מאד. שהוא שלא כדברי הברייתא שהובאה בגמרא. בסוגיא דהכא דאיתביה ר"ל לר"י. ולא יראו פני ריקם בזבחים. ולא בעופות ולא במנחות. ולא העלו בידם כי אם שינוי נוסחא רצינית. מה שלא יתכן לענ"ד. 
+<b>גם </b>בהלכות ק"ה פ"ד כתב כן. שהגוזלות היו צריכין לראייה. וכתב שם המפרש משום דאין לו שיעור מן התורה. וע"כ הוא אפי' מן העוף. אע"פ שחכמים נתנו בו שיעור מעה כסף: 
+<b>ולא </b>ידעתי מה יועיל אחר שחכמים נתנו שיעור לדבר. אין הכרח שיוכל להביא אפילו עוף. וכ"ש שאי אפשר לומר כן שהרי הם אמרו שאינו יוצא ידי חובתו בעוף כבברייתא הנז'. ועוד במ"כ פירוש של טעות הוא שאפילו מן התורה שאין לו שיעור. אינו מוכרח שיוכל להביא עוף. דאטו בפחות משוה פרוטה נמי מצי מייתי מן התורה. מאחר שאין לו שיעור: 
+<b>אלא </b>ודאי פירוש הדבר שאמרו הראיון אין לו שיעור מן התורה. הרצון שאין שיעור לשיווי המעות של הקרבן. באותו מין שהוא מחויב להביא דהיינו בהמה בראוי למזבח כמאמרם. בזה אין קפידא אם יביא גדול או קטן שמן או כחוש. אבל לעולם אימא לך עולת בהמה דווקא. מיבעי ליה לאתויי אפילו מן התורה: 
+<b>אמנם </b>הנלע"ד משה אמת ותורתו אמת שאין בה דופי ובכל מקום שנטה מני הדרך הכבושה לרבים. בירר לו דרך ישרה מטעמים ונימוקים עמוקים. והכא היינו טעמיה דרבינו משה דלא חש להך ברייתא. דתנא ברא הוא דתני לה. ומאן לימא לן דמיתניא בי ר"ח. כיון דר' לא שנאה ר"ח מנ"ל. דהא חזינן בשלמי שמחה דלא סתים לן תנא. וקפריש יוצאין י"ח כו' לא בעופות ולא במנחות. ומדשתיק ברישא גבי עולות ראייה דבאות מן החולין. ולא אישתמיט לפרושי הכין. ש"מ על כרחך דתנא דידן לית ליה הא. אלא ס"ל בכל עולות יוצאין: 
+<b>ותו </b>משום דהוה קשיא ליה הא דאמרן. היאך איפשר לו שיביא עולת בהמה במעה. דסתם זכר בן שנה אינו בפחות מסלע כדמוכח בכמה דוכתי. ואע"ג דגבי חטאת אמרינן דאפילו בדנקא יוצא יד"ח וכן בפדיון פטר חמור בדיעבד יוצא בפטרוזא בדנקא. אינה מצוה מן המובחר. (ובחטאת לכשת"ל אפילו לכתחלה. היינו משום שבדין הוא שלא יהא קרבנו מהודר וחוטא בל יתנאה ומ"מ אין האמת כן) והיכי ליקו רבנן וליתקני דליפקו י"ח בשה קטן וכחוש. חס להו לרבנן קדישי. דמילט לייט נביאה הקריבהו נא לפחתך: 
+<b>ותו </b>דבדנקא נמי לא מצי מייתי. דעולה היא ובעיא נסכים. וא"כ בציר ליה שיעורא דמעה כסף. ולא סגי ליה אפילו לשה כחוש וקטן בזול. כיון דמחייב לאתויי נסכים בהדה: 
+<b>אלא </b>ע"כ לומר דהך ברייתא דאין יוצאין אלא בזבחים. הא מני ב"ש היא דעדיפא להו אכילת גבוה. וס"ל דראייה שתי כסף. ומציא לאתויי מבהמה בתרי דנקא. עולת צאן בינונית היא ונסכיה: 
+<b>ולא </b>תיקשי אליבא דב"ש. חגיגה במעה היכי משכחת לה. דהא ל"ק מידי חדא דשלמים לא צריכי נסכים. ועוד שאני שלמים דאיתנהו בטפלה למעות מעשר. משא"כ בעולה שלא הזכירו בה טפלה כלל. ואין מביאין ממעשר אלא דבר הנאכל. לאפוקי עולה דכולה כליל כדכתבו התו': 
+<b>משו"ה </b>לא אפשר אליבא דב"ה במעה. אלא בעולת העוף. דסגי ליה בשמינית הדינר. (כדמוכח מגר שמפריש רובע לקינו. והקלו מאד בגר העני בזמן הזה. והוסיפו עליו מעט לעולי רגלים. שהובטחו בלא יהיה בך אביון אם עושים רצונו) שהוא קרוב ממעה שהיא שתות: 
+<b>ואין </b>מביאין נסכים עם העוף. ואתיא ברייתא דלעיל אליבא דב"ש. ואינה משנה. ומשו"ה פסק הרמב"ם דלא כוותה. אלא כפשטא דמתני' כדפרישית. והרי זה כפתור ופרח בדעת רבינו אור ישראל. ודברים אמיתיים הם נכונים בטעמן. נכוחים למבין וישרים: 
+<b>וליכא </b>למדחי היכי איכא למימר דהך ברייתא ב"ש היא. מדמהדר ר"י לר"ל בעיקר הרגל. דהיינו י"ט הראשון כפירש"י. והשתא אי ב"ש היא. עולה בי"ט מי אית להו. דאי משום הא לא איריא דדיחויא בעלמא הוא. ובלא"הא לא קאי ללישנא בתרא. ואף להך לישנא נדחה בריית' זו מהלכה ודוק היטב. 
+<b>ותו </b>אית לי לאפוכי בזכותיה דרמב"ם ז"ל בהא דמאן חכים כהרמב"ם דרב גובריה. וראה שלא למדה ברייתא זו דין זה בק"ו. (שבודאי אין כאן ק"ו. דאיכא למיפרך עלה טובא וק"ל) וגם לא בשום א' מהמדות שהתורה נדרשת בהם. ואינ' אלא סברא בעלמא. להכי מסתברא ליה דאינה מעיקר הדין. ואף מי ששנאה לא שנאה אלא למצוה מן המובחר. אחר שלא הוציאה אותו בא' מן המדות. (ואף שאמרה וכן בדין. אין זה מן המדה. ולא לימוד גמור. ויש לנו הרבה כיוצא בו דוק ותשכח). א"כ איך אפשר לומר דסברה הברייתא דאין יוצאין בעופות מדין תורה. שתאמר לפ"ז לא מצא בהמה כי לא השיגה ידו. אעפ"כ לא יביא עוף וישב בטל. דמניין לומר כן לעקור עשה גדול כזה. בסברא בעלמא שיש לדחותה הרבה: 
+<b>אלא </b>ע"כ הברייתא ג"כ לא אמרה אלא למצוה לא לעכב כנז'. דהיינו דווקא כשידו משגת להביא בהמה. יש לו להביאה. אבל לא משורת הדין הגמור. דהשתא אתי שפיר דלא תסמייה להך ברייתא. ול"ק עלה מכל הני מילי דאמרן. ולכן זכה הרמב"ם ז"ל בדינו זה. שלא חשש לה. ואין לתפוס עליו אפילו תפיסה קלה. על שלא ירד לחלק בין מצוה מן המובחר ובין הנידון בהשג יד. דכיון דהילכתא למשיחא היא. לא חש לפרושי כולי האי: 
+<small>משנה לחם<br><b>כן. </b>וריב"א יוכיח. שוב הראוני מ"ש תו' פג"פ (דקסז"ב) ושמחתי שכיוונתי לדעתם. גם שם ראיתי שהרבה מדברי נכלל בדבריהם.</small>
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<small>משנה לחם<br><b>התר נדרים פורחים באויר </b>כו'. <b>יש</b> לדקדק פתח בלשון יחיד. וסיים בלשון רבים. ועוד דקמסיים וא"ל על מה שיסמוכו. הא תו למה לי. <b>וי"ל </b>דהכי פירושא דפורחים באויר. אנדרים דסליק מניה קאי. וטעמא קיהיב. מה טעם בהתרת נדרים. ומי נתן כח זה לחכמים. מאחר שא"ל ע"מ שיסמכו. הילכך פתח בחכמה. התר. נדרים שהם פורחים. ר"ל התרת נדרים אינה. אלא מפני. שהנדרים פורחים. שאינם אלא דבור בעלמא. ואין בהם מעשה שיחזיקם. אלא דרחמנא אחשביה. דעקימת שפתיו הוי מעשה. מיהו אתי ומבטל דבור. ועוד שאפילו הדבור הוא חלוש מאד. מאחר שאינו בכוונה וישוב הדעת. במחשבה נכונה. כי על כן אין להתיר רק בפתח וחרטה דמעיקרא דווקא. שהנדר נעקר מתחלתו. כאילו נהפך הנודר לאיש אחר. ואנוס היה בראשונה מחמת כעסו. ועשה מה שעשה בבהלה ובחפזון. וכתיב האדם בשבועה. וה"ה לנדר. <b>ומה"ט</b> דנ"ד א"צ התרה. ואפילו הנתרים. צריכין להיות כעין אותו דנ"ד. שע"י פתח וחרטה איגלאי מילתא למפרע שלא היתה דעתו מיושבת עליו בשעה שנדר. <b>לפיכך </b>אף הן נעקרין בדבור. ע"י אחרים המחלים לו. שמבררים אנסו וטעותו (וכדא"ל לבך עלך) <b>אבל</b> הוא לא יחל לעצמו. שקרוב הוא אצל עצמו. ואינו רואה חובה לעצמו לכך החמירה עליו תורה. ואעפ"כ תוך כדי דבור. יכול לחזור בו ולמחול לעצמו. שעדיין ברור לו הדבר שלא נדר בכונת הלב. <b>היינו</b> דקאמר התר נדרים הוא בנדרים שפורחים באויר. ולכן אל תתמה שאין להם מקרא. וא"ל ע"מ שיסמכו. כי כמקרה הנדרים. כן מקרה התרם. זה נכון בעזה"י. <b>ולהבנת</b> המפרשים המופשטת. צ"ל שלא דק התנא בלשון פורחים. חלילה לומר כן. <b>ובס"ת </b>י"ל עפמ"ש רז"ל הנודר כנודר בחיי המלך. דהיינו אם לבינה. כי היא אם כל חי. והיינו פורח באויר. הילכך י"ל התרה. ברזא דה' צבאות יעץ ומי יפר. וה"ק אין להם על מה שיסמכו. היינו רזא מה שמו. והבן.</small>
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ולא במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה. </b>ז"ל הרע"ב רמב"ם פירש במעשה בראשית החכמה הטבעית ומעשה מרכבה מציאות האל ותואריו כו' ואין נראה כו' אלא מעשה מרכבה הוא שע"י הזכרת שמות של קדושה משתמשים בכתר וצופין איך משמרות מלאכים במעמדן והיכל לפנים מהיכל כעין שסוכין ברוח הקודש ע"כ. פירוש זה לקוח מדברי רב האי גאון. הובא לשונו בספר עין יעקב: 
+<b>ואני </b>אומר שדעת שניהם ז"ל שוה ולדבר אחד נתכוונו. שהנכון במעשה מרכבה שהוא לימוד חכמת הקבלה הידועה. כמו בספר הזוהר והבהיר. ובה נכלל הלימוד המעשי שהוא על ידי הזכרות שמות שהזכיר הרע"ב. וכן מה שנעשה ממנה ע"י כוונת שמות בפסוקים ויחודים. כדרך שהיה עושה האר"י ז"ל. או העיון בה והלימוד בלבד בחכמה האמיתית. ההוא יקרא מרכבה: 
+<b>וע"כ </b>גם דברי הרמב"ם אמת. שהיא ידיעת מציאות האל ית' ותואריו. שהם עיקר החכמה. ובה יוודעו באמיתות תארי האל ב"ה. עם השתלשלות העולמות. עם שבאולי לא נתכוין לה הרב המובהק רמב"ם ז"ל. ולא הגיעה אליו הקבלה הזאת. שלא נתפרסמה בימיו. מ"מ דבר ה' בפיו אמת. וגם בנגלה דא ודא אחת היא. והמשכיל יבין: 
+<b>ונ"ל </b>שחז"ל מצאו לו מקרא מן הכתובים שקראוהו מרכבה. שכן מפורש בד"ה (א' כ"ח) ולתבנית המרכבה הכרובים וגו' ודוק. ולכן הנוסח שלפנינו במרכבה היא הנכונה. ול"ג במעשה מרכבה: 
+<b>ומ"ש </b>בתי"ט על הרע"ב שכתב מעשה מרכבה הוא ע"י שמות כו' יש בו דוחק דלא דמי מעשה דגבי מרכבה למעשה דגבי בראשית עכ"ד. כמדומה שלא נתכוין בלשונו של הרע"ב. וחשב שכוונת הרע"ב לפרש מעשה דמרכבה. על מעשה ההזכרה וההשבעה בשמות: 
+<b>וליתא </b>דלא כיון לכך. אלא לומר שמעשה מרכבה. הוא שרואין ויודעין איך תבנית המרכבה עשויה. דהיינו מעמדן של מלאכים והיכלות היאך הן סדורין. והרי מעתה מעשה מרכבה דוגמת מעשה בראשית: 
+<b>ודקאמר </b>הרע"ב שע"י הזכרת שמות. אטעייה להרב תי"ט ז"ל. דלאו היינו המעשה דמרכבה. אלא לאסבורי היכי עבדי קאתי. ולהודיענו האך יכולין לעמוד על דבר כזה שאינו מושג בידיעה מוחשת. כענין מעשה בראשית. שהוא מה שנעשה תחת השמש. אחר הבריאה והויית העולמות. משא"כ מעשה מרכבה. שאינו מעשה גשמי. ולא יושג בחקירה טבעית חושיית. אם לא ע"י אמצעות ההשבעה. הפועלת הפשטת הגשמות קרוב למדרגת הנבואה. ועל ידיה משיגים השגה רוחנית. שאין לה מבוא באנושיות: 
+<b>ומש"ע </b>תי"ט על דברי ר"ת. ע"ש שאין לו הבנה כלל. כי מה לימוד שייך בכח פעונה של שמות. שאינו דבר הנקנה ע"י ידיעת הפעולה ההיא. שנעשית מעצמה. ע"י הזכרת השמות כהוגן. ופשוט שהאיסור הוא ללמוד אופן קריאתו והגיונו האמיתי הנעלמת באמת: 
+<b>ותמה </b>אני אם יש בדור מי שיודעו על אמיתתו. ולא זה בלבד שאפילו ימצא. עדיין צריך הכנת הגוף וזכות הנפש. עם כוונה עצומה וטהורה. כי בזולת זה לא יפעל מאומה. וכן כתוב בזוהר שהבלתי ראוים אינם פועלים ולא נפעלים מהשמות: 
+<b>אא"כ היה חכם ומבין מדעתו. </b>צ"ע אם מותר לדרוש במרכבה. לשנים שיש בהם מדות הללו. שהם חכמים ומבינים. מי נימא רבותא הוא דקמ"ל ביחיד. דאפ"ה לא סגי עד שיהא חכם כו'. ולעולם בכה"ג שרי אפילו לב': 
+<b>והכי </b>מסתברא לכאורה. דמאי שנא לא' או לב'. או דילמא ביחיד דווקא דבחד הוא דשרי כה"ג. אבל טפי לגמרי לא: 
+<b>ובגמרא </b>הכי משמע. דמפיק לה מקרא אחד שואל ולא שנים שואלין. איברא דאיכא למימר היינו דווקא כששניהן שואלין זא"ז הוא דלא. אבל אם אחד דורש לבדו. מותר אף לשנים לשמוע ולהבין מדעתן: 
+<b>וא"כ </b>הוא ממילא הרווחנו טעם יפה להא דקתני בשלשה בשנים ביחיד. ולא לשלשה כו' בלמ"ד. כדאוקי תלמודא. היינו טעמיה משום דמיירי שהם דורשים וחוקרים זה עם זה ביחד. ושואלין זא"ז ואין האחד דורש לבדו. והאחרים שומעין ושותקין ודוק: 
+<small>משנה לחם<br><b>מה למטה</b> פרע"ב מתחת לארץ. לא ידעתי לו חבר בזה הדבר. ומה ענין לאזהרה בכך. והלא לד"ה עולם ככדור. וגלגל חוזר (כמו שהודו חכמי ישראל. וא"ף למ"ש גלגל קבוע. מ"מ מקיף הוא את הארץ. ועמ"ש במטפחת ח"ב בס"ד) א"כ למטה תחת הארץ כנגדו. שמים וגלגלים יש. ורש"י פירש למטה מהן. כנראה דעל ראשי החיות קאמר. דאין דורשין מה למטה. ולא ידענא נמי מה היא. והא בהדיא אמרינן ע"כ יש לך רשות לדבר. <b>ולפי</b> ע"ד ראשי החיות הארבע. הם ארבעה עולמות אבי"ע אע"ג דחיון ידיען בבריאה וביצירה. אבל ראשי ושרשי החיות באצילות. מושרשים בחגת"ם כנודע. ורקיע שלמעלה מראשיהן ידוע בס"ה ובכאר"י בע"ק. וא"ק יושב עליו. בו אין רשות לדבר (ובזה מוצלים בעלי הקבלה העוסקים בחכמת האמת בדברים שהם כבשונו של עולם) ולא למטה. היינו למטה מנוקבא דתהומא רבא. והוא מרומז גם במענה ה' לאיוב. הבאת עד נבכי ים. הנגלו לך שערי מות וגו'.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>רתוי לו שב"ל </b>בבאור לשון זה נגלית ערות התועב חיון שר"י. בספרו הפסול שהציב לו יד תחלת פיהו סכלות ורשע הוללות. להכך דא"ח.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>הטבעית. נ"ב (עיין לזה בדרשות הר"ן. הובאו דבריו בשל"ה מסכת פסחים שלו (דקעה"א) יע"ש באורך. גם במטפחת (ח"ב ס"מ) ובשלה"א ובמזבח גדול ובספר שמוש פושעים נכשלו בלשון ס"ה והאר"י. ולא הבינו עצתם. <b>ומה</b> מאד תמהתי על פקחים המניחים לחם ומזון הגוף והנפש. והולכים אל המים המדומים מקום אבני שיש טהור. חשבום למים קלים. שהולכים למקום נמוך. בור ריק מודיעות התומה. פתיות בל ידעה מה. מכל חלקי הנגלה וידיעת המעשי ההכרחי וממלבושיה של תורה ערוה וערומה. כל דבר חכמת בינה לא חלק לה מאומה. והולכים לכרוע על ברכיהם לבע"ל. לשתות מים מתוקים בלב איש. בס"ה וכאר"י אוי לכסילים נחלו אולת בידיה תהרסנו. עיין ספרי שמוש. על כן יצאו לתרבות רעה. כי לא שמרו מה שלמדונו רז"ל בתורה שבע"פ במשנה זו ובגמרא שעליה. בתנאים הצריכים למי שירצה לעמוד בסוד ה' והראוי למסור לו סתרי תורה פן יהרסו אל ה'. לראות כל איש אשר בו מום. נרדף מרוח עועים ובעל שעמום. וע"ל ריש פאה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מטבילין </b>כו' עיין מטפחת ח"ב סע"ב.</small>
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<small>משנה לחם<br><b>אוכלין כו' בידים מסואבות </b>עמו"ק (סקס"ג).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>אבל לא בקודש </b>מ"ש התי"ט דההיא לא פסיקא ליה. <b>עמ"ש</b> בס"ד במו"ק (סתר"ג) ובודאי דברי התוספות כאן דחויים הם. <b>גם</b> התי"ט בפ"ח דמקואות נתעלם ממנו דבר זה בשרשו. כמ"ש שם בס"ד.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>ומודים שאם חל בשבת שיום טבוח אחר השבת. </b>הקשה בתי"ט בשלמ' שלמי חגיגה דלא דחו דיליף מוחגותם. אלא עולת ראיה מ"ט לא דהרי קבוע להם זמן. וכי תימא כיון דאית להו תשלומין כל שבעה. דאם איתא דמשום הא לא דחו. לא איצטריך קרא לשלמי חגיגה דג"כ יש להם תשלומין. עיין סיום לשונו שהקשה כן דווקא על התוס'. אבל לפי מה שכתב הרמב"ם נ"ל דהיינו נמי טעמא דקרא דצוה לחוג שבעה ולא שמונה עכ"ד: 
+<b>ואני </b>אומר התו' נמי ס"ל מ"ש הרמב"ם. דמשום דאית להו תשלומין. לא מיקרו קבוע להם זמן ולא דחו שבת. עיין פסחים (דף ע' ע"ב) תוספות ד"ה ואנן טעמא דפרושים. והא דקאמרי התם (דע"וב) דאין הטעם תלוי בתשלומין אלא בכתוב. היינו משום דאי לאו קרא דוחגותם. הוה אמינא דאפ"ה מיקרי קבוע לו זמן: 
+<b>וכן </b>העיקר דלהכי איצטריך קרא לחגיגה דלא דחיא. דלא תימא דמיקרי קבוע לה זמן. כיון שאם עבר הרגל ולא חג. שוב אינו חייב באחריותו. והוא מעוות לא יוכל לתקון. וכדאמרי ב"ה לב"ש בגמרא דביצה (ד"כ) וילפינן מקרא דלא חשיבא קבוע לה זמן. לענין לדחות שבת. וה"ה לעולת ראיה דלא דחיא מהאי טעמא. כיון דגלי קרא דמידי דאית ליה תשלומין לא דחי: 
+<b>ולחנם </b>הבדיל הרב תי"ט בין הרמב"ם והתו' בטעמו של דבר. אף שאפשר שחלוקין בגירסת הגמרא הנזכר. וגם זה אינו מוכרח לפמ"ש וק"ל: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>סד"ה שביהודה. בכדי נ"ב כדעת התי"ט. <b>ודע</b> שלכל זה לא הוצרכנו אלא לעולי רגל ברגליהם. שנטמאו בגוש ארץ העמים. וצריכין הזאה שלישי ושביעי. כמו ששנינו במ"ב בפ"ז דנזיר. <b>אבל</b> המהלך בקרון. משמע בגמרא דנזיר דטהור. דאאוירא לא גזרו. <b>ואפילו</b> למ"ד גזרו אאוירא נמי. איכא לאשכוחי בשדה תיבה ומגדל. <b>משו"ה</b> תמיה לי טובא. מ"ש ה"ר אלחנן דצריך הזאה גו"ז. דאפילו למ"ד. אוהל זרוק. לאו שמיה אוהל. היינו לטמא טומאה קלה. משא"כ טומאת שבעה. ודאי לא מטמא. ודוק.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>נאמנים </b>עתי"ט משם התו'. דהוי מצי למימר ביחדו לנסכים נמי. וכגון שידוע לנו. <b>גם</b> זה למותר בעיני. אלא כי אמר שיחדו מהימן. דאימת קודש עליו. מכל מקום.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"פ בטעמו. נ"ב<b> אחרי</b> שנים רבות זכני השי"ת לספר כפתור ופרח. ומצאתי שהר המודיעית ודאי הוא למזרח ירושלם. כנראה למי שיעיין בו בפי"א. אלא שהוא ז"ל אומר שמודיעית לחוד. ומודיעים לחוד. וצ"ל שהיה גורס גם כאן מודיעים.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<b>הוחזק לחולין אסור למעשר </b>בטבילה איירי כמ"ש הרע"ב. אבל בנט"י דחולין סגי אף למעשר ולתרומה כמו שכתבו התו'. 
+<b>והא </b>ודאי אתי שפיר למאי דפרישנא בס"ד במ"ב פ"ח דברכות. דתנא דידן סבר דבעינן כוונה לנטילה. ועדיפא מטבילה דחולין דלא בעיא כוונה [חולין ד' ל"א ע"א] משו"ה ניחא דהנוטל ידיו לחולין. שוב אינו פוסל את התרומה. ואין צורך לדחוק כלל. וסייעתא לדידן: 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>שומרים (ככתוב ויעמד השוערים וגו' ולא יבוא טמא לכל דבר. ד"ה ב' כ"ג).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שלא תגעו בשולחן</b> שמגביהין אותו כו'. וא"ל ראו חבתכם לפני המקום סלוקו כסדורו. <b>צריך</b> לומר שהיה יוצא ממנו הבל.</small>
+<small>משנה לחם<br>סליקא לה מסכת חגיגה וסדר מועד ותם נשלם ספר משנה לחם (אף אם נשאר בו עוללות השמטות רבות. עוד לאלוה מלין. עוד חזון למועד) לבב אנוש סועד. ברוך שאכלנו משלו לחם חמודות כפול. ויעקב קרא לו גל (עיני ואביטה נפלאות מתורתך) עד הבינני ואצרה תורתך ואשמרנה בכל לב טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף אתה היודע ועד. והראני בנחמת ציון וירושלם כי עת לחננה כי בא מועד כי"ר אמן:</small>
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אחוריים ותור ובית הצביטה. </b>כתב הרע"ב כל תשמיש חשוב כלי בפ"ע שאם נטמאו אחוריו במשקין לא נטמא תוכו עכ"ל. ור"ל שאינו מטמא מה שבתוכו. אבל הכלי מ"מ צריך להטביל כולו. ואין טבילה עולה לו לחציו. כבפכ"ה דכלים: 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>אוכלים אוכלין נגובים בידים מסואבות. </b>מי שתחב לו חבירו כו' ע"י כוש או כרכר גמרא. ופירש"י שהן פשוטי כלי עץ ואינן מקבלין טומאה. וק"ל דלא מצינו ידים יטמאו לכלים. אלא נראה דאורחא דמילתא נקט עכ"ל תי"ט: 
+<b>וקשה </b>בעיני לדחות דברי מאור עינינו רש"י ז"ל בשתי ידים: 
+<b>ושמא </b>י"ל בזה דעבוד רבנן היכרא. לתרומה דאקילו בה לאכול עמה חולין בידים מסואבות. ואמרו שיאכל ע"י פשוטי כלי עץ כדי שיזכור. ויזהר שלא יגע בידו בתרומה. כשיאכל עמה חולין. (או שיכניס ידו לתוך פיו ליטול את הצרור או כל דבר. כאותה ששנינו פ"ח [משנה י"א] דכלים. והרוק חשוב משקה. ויטמא לכלי וק"ל). והשתא דעבדו ליה תקנתא למיכל דווקא בפשוטי כלי עץ מידכר דכיר: 
+<b>שוב </b>ראיתי שדברי רש"י תלמוד ערוך הם. בגמ' דפרק אין דורשין (ד"כ ע"א) דתניא התם גבי סל ומגריפה. היה בלבו על הסל ולא על המגריפה. ומוקמינן לה באומר בלבי היה לשומרו מדבר המטמאו ולא מדבר הפוסלו דמגריפה טמאה. ואף על גב דכלים אין מקבלין טומאה מולד הטומאה. אלא ממשקין שהן תחלה: 
+<b>ואין </b>לומר שנטמאת המגריפה במשקין כדכתבו התוספות שם. דאי הכי לא הוי קרי ליה דבר הפוסלו דמשקין נעשין תחלה לעולם. אלא ודאי לא שנא משקין. ל"ש דברים הפוסלים. דסתמא קאמרינן מדבר הפוסלו. ואפ"ה מגריפה עם שהיא כלי מקבלת טומאה: 
+<b>וטעמא </b>כדכתב רש"י שם דלכתחלה אסור להשתמש בה טהרות. אף על פי שאין המגריפה אלא פסולה. ויש לה דין רביעי. ואין רביעי עושה חמישי. אף על פי כן לכתחלה אסור: 
+<b>אי נמי </b>נפקא מנה לאוכל הדבוק בה. שהוא פסול באכילה. ע"י חיבור המגריפה. נעשה האוכל של קודש כמוהו. (כך נ"ל לפרש דאין לומר דחייש רש"י לדילמא נגע דבר הפוסל גם בדבוק במגריפה. דאם כן למאי נ"מ מגריפה טמאה. אי לאו דמגריפה מייתא טומאה לדבוק בה זה פשוט. ותו אכתי תיקשי ליטמא נמי מה שבסל ודוק) זהו העולה מפירש"י שם. והוא דבר ברור ומוכרח דע"כ מהני פסולא לאוכל. ודברי הרמב"ם בזה בסוף הל' מטמאי משכב ומושב צע"ג. כי מ"ש הכ"מ שם הוא דוחק עצום שא"א לאומרו (עיין זבחים דצט"ב): 
+<b>וזכינו </b>שיפה פרש"י כאן דבדווקא נקטו כוש וכרכר. ומשום דפשוטי כלי עץ נינהו. והרמב"ם בפי"ב מהל' אבות הטומאות אוסר אפילו בכוש אלא שהוא יש לו פירוש אחר בזה: 
+<b>ועוד </b>יש לזכותו ממ"א שהרי מדברי ב"ש בגמ' פ"ח דברכות [ד' נ"ב] כדמקשינן לדידהו דניטמו ידים לכוס. ומהדרינן אין שני עושה שלישי בחולין. שמענו דלב"ה נמי כלי מקבל טומאה מידים בתרומה. ומ"ש שם הכ"מ בשם הרי"ק דב"ה לטעמייהו דב"ש קאמר. אין נראה כן מהגמרא. דהא לא קמפלגי אלא באם מותר להשתמש בכוס שאחוריו טמאין ודוק. צ"ע: 
+<b>ומ"מ </b>ראשון נ"ל עיקר. דהיכירא הוא דעבדי בהכי. כשיאכל ע"י פשוטי כלי עץ שמתוך כך יזכור. וכאותה שאמרו שילהי הניזקין [דף ס"ב ע"א] בחבר העושה עיסתו של ע"ה ומפריש חלתו בטהרה. שמניחה בכפישה או באנחותא. שהן פשוטי כלי עץ שאינם מקבלים טומאה. כי היכי דליהוי ליה היכרא לע"ה. ולא יגע בתרומה עצמה. דאי משום טומאה דע"ה לא הוה צריך לכלים דלאו בני קבולי טומאה. דע"ה אינו מטמא כלים כמו שאינו מטמא בהסט. כדכתבו שם רש"י ותו' שאינו כזב ודוק. והכא נמי דכוותה והוא הנכון: 
+
+Mishnah 4
+
+<b>שביהודה נאמנין. </b>עיין פירוש הרע"ב וכתבו התוספ' אבל צ"ע היאך עולין לרגל מן הגליל. הא כיון דאפסקיה רצועה נטמא. ותירץ בתי"ט שהקילו לגבי עליית הרגל כדלקמן מ"ו שהם אמרו והם אמרו עכ"ד: 
+<b>ואינו </b>מספיק כלל דאין ענין טומאת ע"ה לכאן. דקילא טובא וקלישא טומאתיה. ושאני נמי תרומה דחמירא להו בלא"ה. ומשום דקאמר איהו מיהת. ומסהיד אטהרתה: 
+<b>ותו </b>טעמא רבה אית בה. כדי שלא יהא כל א' בונה במה לעצמו. ועוד התם ברגל עצמו קיימינן דחזקתן טהורין מכל הלין א"א להחמיר שם. 
+<b>אבל </b>כאן לאיזה הכרח יקילו בטומאת ארץ העמים החמורה. שהוא ספק גמור של תורה והרי יכול לטהר עצמו. ויקדימו בני הגליל עלייתן. בכדי שיקבלו הזאה לפני הרגל ומה המונע: 
+<b>לכן </b>לא יכולתי לירד ג"כ לסוף דעת התו' בקושיא זו. ואי איתא דאינן יכולין להקדים עלייתן כל כך. (מה שנעלם ממני באמת ומדוע לא. ובגמרא דמ"ק פ"ג מוכח דל' יום קודם הרגל מתחילין לעלות. עמ"ש בס"ד בחי' פ"ק דפסחים) אולי י"ל שמותרין ע"י בדיקה. כדרך ששנינו בטומאת בית הפרס שבודקין לעושי פסח (בבתר' דאהלות [משנה ד']) ואעפ"י שהוחזקה טומאה ודוק. אבל אין נראה שלא יעמידו דבריהם כאן ויתירוה בכדי: 
+<b>אבל מניחה לגת הבאה. </b>ע"ה היודע דין זה מניחה. אבל חבר שעבר וקיבל בעיא היא בגמ'. רצונך לידע אם נפשטה במסקנא. עמ"ש בס"ד במ"ט פ"ו דדמאי: 
+
+Mishnah 5
+
+<b>מן המודיעית ולפנים. </b>יש לדקדק דלא תני וכמדתה לכל רוח כו' ונראה בעיני שכן היו מוכרי קדרות שוכנים באותו מחוז עכ"ל תי"ט: 
+<b>קושטא </b>קאמר דודאי אי אפשר להיות באופן אחר. וטעמא רבה אית בה משום דאין עושין כבשונות אלא למזרח העיר. כדאית' בתוספת דפרק לא יחפור. וכדתנן נמי גבי בורסקי התם [דף כ"ה ע"א] במתני' דטעמא חדא היא. מפני שרוח מערבית קשה. ומוליכה את הריח רע והעשן למרחוק חוץ לעיר. אבל רוח מזרחית נוחה כמ"ש רש"י ותו' שם: 
+<b>ולכן </b>בודאי לא היו יכולים להיות כבשונות לכל רוח. ומודיעית במזרחה של ירושלים היתה לפ"ז. וכמדומני שכן משמע בס' יוסיפון או זולתו שקראתיו ושכחתי. שהר המודיעית הוא למזרח ירושלם. והרי זה א"כ דבר מוכרח וברור בטעמו: 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>ואומרים להם. </b>לכהנים ע"ה ההולכים להיכל להשתחוות. כ"פ רש"י ותו': 
+<b>וששנינו </b>בפ"ג דיומא [ד' ל' ע"א] אין אדם נכנס לעזרה אפילו טהור עד שיטבול. וכ"ש להיכל. שאפילו בין האולם ולמזבח אינן רשאין לבוא. ואפילו טבלו אם לא קדשו ג"כ ידיהם ורגליהם. והבא שם רק בלי קידוש אפילו הוא כ"ג מפציעין את מוחו. כדאיתא בתוספתא דכלים הביאוה התו' רפ"ק דיומא [ד' ה' ע"ב ד"ה להביא] עאכ"ו להיכל ובלי טבילה שהוא נמנע: 
+<b>צריך </b>לומר שלא היו חוקרין על כך. אלא הכהנים נאמנון עליו. ואפי' היו מעמידים שומרים שמא לא השגיחו היטב. וכמ"ש שם לשמעון הצנוע אלא שלא מצאך בעל הפול: 
+<b>אך </b>לא ידעתי מהו הדוחק להעמידה דווקא בכהנים ע"ה. דאי בדידעי בהו. ודאי דאפי' ברגל אין מניחין אותן ליכנס להיכל. אלא דלא ידעי בהו. וכיון דכהנים ע"ה חשידי אהכי דיכנסו להיכל בטומאה אף שהוא בכרת. ישראל ע"ה נמי פשיטא דחשידי ולא ידעי או דלא חיישי לאיסור ביאה דהיכל. ודילמא אגב איצצא דחקי ועיילי ולא ידעי בהו: 
+<b>מפני שהן מצופין. </b>התי"ט האריך לשון על הפ"א שזכר הרע"ב בשם הר"מ ז"ל שהוא ע"פ האב"א דבגמרא: 
+<b>ולדעתי </b>הוא טורח בחנם. כי הכוונה פשוט' שחכמים באו ליתן טעם לטהרתן של מזבח הזהב והנחושת לומר שאין השם גורם שאע"פ שנקראין מזבח הזה והנחושת וראויין לקבלת טומאה. אעפ"כ טהורין מפני שהן מצופין בלבד. ואינן עשויין עשת נחושת וזהב אלא מצופין הן בלבד על דבר אחר: 
+<b>וה"ק </b>הרע"ב נמי דטעמא דטהורין לפי שהן מצופין. דבשלמא אי הוו גופן דמתכות היו טמאין ככלי שטף. משא"כ עכשיו שאין גופן מתכות. שכל עצמן אינן אלא עץ. וכ"ע העשוי לנחת ג"כ אינו מטמא: 
+<b>ותלמודא </b>נמי אתי שפיר. דהכי קאמרי ליה רבנן לר"א. מה דעתך דנקטת טעמ' דשהן כקרקע. משום דאל"ה הוו טמאין בודאי מחמת הציפוי. לא היא אילמלא לא היו מצופין אלא עשויין מקשה. היית צריך לכך. אבל מפני שהן מצופין בלבד טהורין בלא"ה. ובכן אשרי מסכת חגיגה שיצאה בטהרה. יהר"צ שנזכה לבנין בית הבחירה. דביר ואולם מזבח ועזרה. בריך רחמנא דסייען מריש עד כען: 
+סליקא לה מסכת חגיגה בס"ד 
+בנל"ך ולאע"י 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Chagigah/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Chagigah/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..41c235796f2f5523fadfa08561701c116eaaf1de
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Chagigah/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,195 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Chagigah
+לחם שמים על משנה חגיגה
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Chagigah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה חגיגה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הכל חייבי בראייה. </b>עיין פי' הרע"ב. ונ"ל אליבא דרבינא ולמשנה אחרונה. הכל לאתויי אף הדרים בחו"ל. אם יש להם קרקע. עמ"ש בס"ד בחי' פ"ק דפסחים ובמ"ו פ"ג דפאה: 
+<b>נשים ועבדים. </b>כתב בתי"ט יש להקשות דכולהו תני בלשון יחיד חוץ מנשים ועבדים כו'. ולא הבינותי דברי התו' שכתבו וז"ל לא שייך להקשו' אמאי נשים לשון רבים וקתני קטן חרש לשון יחיד כדדייק פ"ק דנדה (דף ח') מדהכא תני קטנות והכי תני אשה. דהכא תרי עניני. ולא דמי חד לאידך דחרש ושוטה פטור מכל המצות. וקטן לא ידעינן דפטור מקרא רק מק"ו דנשי פטורות ע"כ. וק"ל דהתם בקטנות. ואשה טפי הוו תרי עניני דקטנות לענין מיאון ואשה לענין עיגון. ועוד דקטן דפטור מטעם שוטה עכ"ל: 
+<b>הוצרכתי </b>להעתיק לשון התו' שבאמת קשה להולמו ומ"מ אומר אני אע"פ שדבריהם סתומים קצת כוונתם רצויה. ובודאי א"א לפרשם כהבנת התי"ט. שנראה מדבריו כאילו רצו לתת טעם שחרש וקטן שני ענינים הם. ועל כן הקשה עליהם דקטן ג"כ פטור מטעם שוטה: 
+<b>ולפ"ז </b>יותר הי"ל לתמוה עליהם. שהרי תירוצם הוא כמודה במה שלא טענוהו. דהא לא קשיא להו אלא דלא תני לשון יחיד באשה כמו חרש וקטן. ומה הועילו בזה שחרש וקטן הם שני ענינים. אדרבה חרש וקטן נשנו שניהם בלשון יחיד בשוה: 
+<b>אלא </b>כך הוא פירוש דבריהם דהכא תרי עניני. רצונם לומר חש"ו ענין אחד. ונשים ענינא אחרינא דחרש שוטה לא דמו לנשים. דאינהו פטירי מכל המצות. משא"כ נשים דאיתנהו במצות. והדר קאמרי דקטנים נמי לא דמו הכא לנשים. אע"ג דקטנים נמי אתו לכלל מצות. אפ"ה לא שוו לנשים דפטורות מן התורה. ופטורא דקטנים רק מק"ו. משו"ה לא דמיאן להדדי: 
+<b>והשתא </b>לק"מ מ"ש התי"ט דהתם הוי טפי תרי עניני. דכוונת התו' תרי עניני בנדון א'. כי הכא דכולהו אנדון דראייה קיימי. וחלוקין בטעם פיטור שלהן. והכי קאמרי בשלמא התם בנדה. כך היה יכול לומר נשים דעלמא. כמו קטנות דעלמא והיינו ענין א'. שאין מקום לחלוק ביניהם בלשון. אבל כאן בנדון זה לפי שאין פיטור שלהן ענין א' שוה בטעם. כמו שביארו. משו"ה דמי לתרי עניני. ודוק היטב שבזה יבואו דבריהם על נכון: 
+<b>ולענ"ד </b>נראה לומר דקטן בלא"ה לא דמי לאשה. משום דהאיכ' קטן דחיובי מיחייב בראייה כדמפרשא סיפא דמתני'. משו"ה קתני קטן לשון יחיד. למימרא. דלא כולהו קטנים איתנהו בכללא דרישא. וממילא צוותא דחרש שוטה. דשכיחי בכל דוכתא גבי קטן. גרמא להו דמיתנו נמי בלשון יחיד. אע"ג דליכא לפלוגי בהו מידי: 
+<b>והיינו </b>נמי דאהני לטומטום ואנדרוגינוס. דנסיב להו יחידאי משום בת בוקתא. לאפוקי נשים ועבדים דליכא לאיפלוגי בהו. ואף למשנה ראשונה דאיכא חציו עבד וחציו בן חורין דמיחייב. אפ"ה תני עבדים. איידי דתני נשים דאתקוש להדדי. ובנשים אין חילוק כלל. ודרך התנא לשנות נשים דעלמא. להכי סירכיה נקיט. אבל אינך דמתני' החיגר והסומא כו' לא בעי לאורוכי בלישנא טובא: 
+<small>משנה לחם<br><b>הכל </b>עיין שאילת יעב"ץ (סימן קכ"ג).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בראיה </b>לא אתפרש משך שעורה. ומתי ביום. <b>ונ"ל </b>שאין לה שעה קבועה. אבל ודאי צריכה להיות בשעת הבאת הקרבן. כמפורש בכתוב ולא יראו פני ריקם. אע"פ ששאר קרבנות משלחין אותן ע"י אחר. אם ירצו. מה שאין כן בראיה. <b>מ"מ</b> נראה משמסר קרבנו לכהן בעזרה. א"צ להמתין שם עד שיקרב. אם קשה עליו להתעכב. וצריך בדיקה בספרים. <b>וכל</b> היום כשר. אע"ג דלא תנן לה ספ"ב דמגלה. אבל בלילה. פשיטא לי דלא יצא. דלאו שעת ראיה היא (כדפטרינן מוראיתם כסות לילה. ה"נ יראה דומיא דיראה. אע"ג דממעטינן מניה סומא נמי) ולא חזיא להקרבה.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>הראייה. </b>לשון הרע"ב גדול הבא להיראות וכפירש"י. דלשיטתיה אזיל דמפר' לראייה דרישא. אראייה דעזרה בלחוד. משום סיפא דאיזהו קטן. דלא מיתוקם ליה אלא בראיית פנים. דס"ל קטן לאו בר אתויי קרבן הוא. (עמ"ש בריש שקלים) איברא לדברי התוס'. מייתי ליה נדבה עיין שם. וצ"ל שאביו מתנדב בשבילו. ומביא קרבן על ידו. שהרי עדיין לא הגיע לעונת נדרים: 
+<b>הראייה מעה כסף. </b>הוקשה לי מאד מה יביא במעה כסף. והלא אין פחות בבהמות מכבש בן שנה והוא בסלע. כדתנן בבתרא דמנחות [ד' ק"ז ע"ב]: 
+<b>ואין </b>לומר שיביא בן עוף דא"כ הוא סותר למאי דאיתא בגמרא דמכילתין כמ"ש בסמוך. גם הלום ראיתי אחרי רואי לרמב"ם ריש הל' חגיגה. שכתב עולת ראייה באה מן העוף. (ונרא' ודאי דממשנתינו למדה. כמו שאבאר בסמוך בס"ד): 
+<b>אבל </b>מפרשיו תמהו עליו מאד. שהוא שלא כדברי הברייתא שהובאה בגמרא. בסוגיא דהכא דאיתביה ר"ל לר"י. ולא יראו פני ריקם בזבחים. ולא בעופות ולא במנחות. ולא העלו בידם כי אם שינוי נוסחא רצינית. מה שלא יתכן לענ"ד. 
+<b>גם </b>בהלכות ק"ה פ"ד כתב כן. שהגוזלות היו צריכין לראייה. וכתב שם המפרש משום דאין לו שיעור מן התורה. וע"כ הוא אפי' מן העוף. אע"פ שחכמים נתנו בו שיעור מעה כסף: 
+<b>ולא </b>ידעתי מה יועיל אחר שחכמים נתנו שיעור לדבר. אין הכרח שיוכל להביא אפילו עוף. וכ"ש שאי אפשר לומר כן שהרי הם אמרו שאינו יוצא ידי חובתו בעוף כבברייתא הנז'. ועוד במ"כ פירוש של טעות הוא שאפילו מן התורה שאין לו שיעור. אינו מוכרח שיוכל להביא עוף. דאטו בפחות משוה פרוטה נמי מצי מייתי מן התורה. מאחר שאין לו שיעור: 
+<b>אלא </b>ודאי פירוש הדבר שאמרו הראיון אין לו שיעור מן התורה. הרצון שאין שיעור לשיווי המעות של הקרבן. באותו מין שהוא מחויב להביא דהיינו בהמה בראוי למזבח כמאמרם. בזה אין קפידא אם יביא גדול או קטן שמן או כחוש. אבל לעולם אימא לך עולת בהמה דווקא. מיבעי ליה לאתויי אפילו מן התורה: 
+<b>אמנם </b>הנלע"ד משה אמת ותורתו אמת שאין בה דופי ובכל מקום שנטה מני הדרך הכבושה לרבים. בירר לו דרך ישרה מטעמים ונימוקים עמוקים. והכא היינו טעמיה דרבינו משה דלא חש להך ברייתא. דתנא ברא הוא דתני לה. ומאן לימא לן דמיתניא בי ר"ח. כיון דר' לא שנאה ר"ח מנ"ל. דהא חזינן בשלמי שמחה דלא סתים לן תנא. וקפריש יוצאין י"ח כו' לא בעופות ולא במנחות. ומדשתיק ברישא גבי עולות ראייה דבאות מן החולין. ולא אישתמיט לפרושי הכין. ש"מ על כרחך דתנא דידן לית ליה הא. אלא ס"ל בכל עולות יוצאין: 
+<b>ותו </b>משום דהוה קשיא ליה הא דאמרן. היאך איפשר לו שיביא עולת בהמה במעה. דסתם זכר בן שנה אינו בפחות מסלע כדמוכח בכמה דוכתי. ואע"ג דגבי חטאת אמרינן דאפילו בדנקא יוצא יד"ח וכן בפדיון פטר חמור בדיעבד יוצא בפטרוזא בדנקא. אינה מצוה מן המובחר. (ובחטאת לכשת"ל אפילו לכתחלה. היינו משום שבדין הוא שלא יהא קרבנו מהודר וחוטא בל יתנאה ומ"מ אין האמת כן) והיכי ליקו רבנן וליתקני דליפקו י"ח בשה קטן וכחוש. חס להו לרבנן קדישי. דמילט לייט נביאה הקריבהו נא לפחתך: 
+<b>ותו </b>דבדנקא נמי לא מצי מייתי. דעולה היא ובעיא נסכים. וא"כ בציר ליה שיעורא דמעה כסף. ולא סגי ליה אפילו לשה כחוש וקטן בזול. כיון דמחייב לאתויי נסכים בהדה: 
+<b>אלא </b>ע"כ לומר דהך ברייתא דאין יוצאין אלא בזבחים. הא מני ב"ש היא דעדיפא להו אכילת גבוה. וס"ל דראייה שתי כסף. ומציא לאתויי מבהמה בתרי דנקא. עולת צאן בינונית היא ונסכיה: 
+<b>ולא </b>תיקשי אליבא דב"ש. חגיגה במעה היכי משכחת לה. דהא ל"ק מידי חדא דשלמים לא צריכי נסכים. ועוד שאני שלמים דאיתנהו בטפלה למעות מעשר. משא"כ בעולה שלא הזכירו בה טפלה כלל. ואין מביאין ממעשר אלא דבר הנאכל. לאפוקי עולה דכולה כליל כדכתבו התו': 
+<b>משו"ה </b>לא אפשר אליבא דב"ה במעה. אלא בעולת העוף. דסגי ליה בשמינית הדינר. (כדמוכח מגר שמפריש רובע לקינו. והקלו מאד בגר העני בזמן הזה. והוסיפו עליו מעט לעולי רגלים. שהובטחו בלא יהיה בך אביון אם עושים רצונו) שהוא קרוב ממעה שהיא שתות: 
+<b>ואין </b>מביאין נסכים עם העוף. ואתיא ברייתא דלעיל אליבא דב"ש. ואינה משנה. ומשו"ה פסק הרמב"ם דלא כוותה. אלא כפשטא דמתני' כדפרישית. והרי זה כפתור ופרח בדעת רבינו אור ישראל. ודברים אמיתיים הם נכונים בטעמן. נכוחים למבין וישרים: 
+<b>וליכא </b>למדחי היכי איכא למימר דהך ברייתא ב"ש היא. מדמהדר ר"י לר"ל בעיקר הרגל. דהיינו י"ט הראשון כפירש"י. והשתא אי ב"ש היא. עולה בי"ט מי אית להו. דאי משום הא לא איריא דדיחויא בעלמא הוא. ובלא"הא לא קאי ללישנא בתרא. ואף להך לישנא נדחה בריית' זו מהלכה ודוק היטב. 
+<b>ותו </b>אית לי לאפוכי בזכותיה דרמב"ם ז"ל בהא דמאן חכים כהרמב"ם דרב גובריה. וראה שלא למדה ברייתא זו דין זה בק"ו. (שבודאי אין כאן ק"ו. דאיכא למיפרך עלה טובא וק"ל) וגם לא בשום א' מהמדות שהתורה נדרשת בהם. ואינ' אלא סברא בעלמא. להכי מסתברא ליה דאינה מעיקר הדין. ואף מי ששנאה לא שנאה אלא למצוה מן המובחר. אחר שלא הוציאה אותו בא' מן המדות. (ואף שאמרה וכן בדין. אין זה מן המדה. ולא לימוד גמור. ויש לנו הרבה כיוצא בו דוק ותשכח). א"כ איך אפשר לומר דסברה הברייתא דאין יוצאין בעופות מדין תורה. שתאמר לפ"ז לא מצא בהמה כי לא השיגה ידו. אעפ"כ לא יביא עוף וישב בטל. דמניין לומר כן לעקור עשה גדול כזה. בסברא בעלמא שיש לדחותה הרבה: 
+<b>אלא </b>ע"כ הברייתא ג"כ לא אמרה אלא למצוה לא לעכב כנז'. דהיינו דווקא כשידו משגת להביא בהמה. יש לו להביאה. אבל לא משורת הדין הגמור. דהשתא אתי שפיר דלא תסמייה להך ברייתא. ול"ק עלה מכל הני מילי דאמרן. ולכן זכה הרמב"ם ז"ל בדינו זה. שלא חשש לה. ואין לתפוס עליו אפילו תפיסה קלה. על שלא ירד לחלק בין מצוה מן המובחר ובין הנידון בהשג יד. דכיון דהילכתא למשיחא היא. לא חש לפרושי כולי האי: 
+<small>משנה לחם<br><b>כן. </b>וריב"א יוכיח. שוב הראוני מ"ש תו' פג"פ (דקסז"ב) ושמחתי שכיוונתי לדעתם. גם שם ראיתי שהרבה מדברי נכלל בדבריהם.</small>
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<small>משנה לחם<br><b>התר נדרים פורחים באויר </b>כו'. <b>יש</b> לדקדק פתח בלשון יחיד. וסיים בלשון רבים. ועוד דקמסיים וא"ל על מה שיסמוכו. הא תו למה לי. <b>וי"ל </b>דהכי פירושא דפורחים באויר. אנדרים דסליק מניה קאי. וטעמא קיהיב. מה טעם בהתרת נדרים. ומי נתן כח זה לחכמים. מאחר שא"ל ע"מ שיסמכו. הילכך פתח בחכמה. התר. נדרים שהם פורחים. ר"ל התרת נדרים אינה. אלא מפני. שהנדרים פורחים. שאינם אלא דבור בעלמא. ואין בהם מעשה שיחזיקם. אלא דרחמנא אחשביה. דעקימת שפתיו הוי מעשה. מיהו אתי ומבטל דבור. ועוד שאפילו הדבור הוא חלוש מאד. מאחר שאינו בכוונה וישוב הדעת. במחשבה נכונה. כי על כן אין להתיר רק בפתח וחרטה דמעיקרא דווקא. שהנדר נעקר מתחלתו. כאילו נהפך הנודר לאיש אחר. ואנוס היה בראשונה מחמת כעסו. ועשה מה שעשה בבהלה ובחפזון. וכתיב האדם בשבועה. וה"ה לנדר. <b>ומה"ט</b> דנ"ד א"צ התרה. ואפילו הנתרים. צריכין להיות כעין אותו דנ"ד. שע"י פתח וחרטה איגלאי מילתא למפרע שלא היתה דעתו מיושבת עליו בשעה שנדר. <b>לפיכך </b>אף הן נעקרין בדבור. ע"י אחרים המחלים לו. שמבררים אנסו וטעותו (וכדא"ל לבך עלך) <b>אבל</b> הוא לא יחל לעצמו. שקרוב הוא אצל עצמו. ואינו רואה חובה לעצמו לכך החמירה עליו תורה. ואעפ"כ תוך כדי דבור. יכול לחזור בו ולמחול לעצמו. שעדיין ברור לו הדבר שלא נדר בכונת הלב. <b>היינו</b> דקאמר התר נדרים הוא בנדרים שפורחים באויר. ולכן אל תתמה שאין להם מקרא. וא"ל ע"מ שיסמכו. כי כמקרה הנדרים. כן מקרה התרם. זה נכון בעזה"י. <b>ולהבנת</b> המפרשים המופשטת. צ"ל שלא דק התנא בלשון פורחים. חלילה לומר כן. <b>ובס"ת </b>י"ל עפמ"ש רז"ל הנודר כנודר בחיי המלך. דהיינו אם לבינה. כי היא אם כל חי. והיינו פורח באויר. הילכך י"ל התרה. ברזא דה' צבאות יעץ ומי יפר. וה"ק אין להם על מה שיסמכו. היינו רזא מה שמו. והבן.</small>
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ולא במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה. </b>ז"ל הרע"ב רמב"ם פירש במעשה בראשית החכמה הטבעית ומעשה מרכבה מציאות האל ותואריו כו' ואין נראה כו' אלא מעשה מרכבה הוא שע"י הזכרת שמות של קדושה משתמשים בכתר וצופין איך משמרות מלאכים במעמדן והיכל לפנים מהיכל כעין שסוכין ברוח הקודש ע"כ. פירוש זה לקוח מדברי רב האי גאון. הובא לשונו בספר עין יעקב: 
+<b>ואני </b>אומר שדעת שניהם ז"ל שוה ולדבר אחד נתכוונו. שהנכון במעשה מרכבה שהוא לימוד חכמת הקבלה הידועה. כמו בספר הזוהר והבהיר. ובה נכלל הלימוד המעשי שהוא על ידי הזכרות שמות שהזכיר הרע"ב. וכן מה שנעשה ממנה ע"י כוונת שמות בפסוקים ויחודים. כדרך שהיה עושה האר"י ז"ל. או העיון בה והלימוד בלבד בחכמה האמיתית. ההוא יקרא מרכבה: 
+<b>וע"כ </b>גם דברי הרמב"ם אמת. שהיא ידיעת מציאות האל ית' ותואריו. שהם עיקר החכמה. ובה יוודעו באמיתות תארי האל ב"ה. עם השתלשלות העולמות. עם שבאולי לא נתכוין לה הרב המובהק רמב"ם ז"ל. ולא הגיעה אליו הקבלה הזאת. שלא נתפרסמה בימיו. מ"מ דבר ה' בפיו אמת. וגם בנגלה דא ודא אחת היא. והמשכיל יבין: 
+<b>ונ"ל </b>שחז"ל מצאו לו מקרא מן הכתובים שקראוהו מרכבה. שכן מפורש בד"ה (א' כ"ח) ולתבנית המרכבה הכרובים וגו' ודוק. ולכן הנוסח שלפנינו במרכבה היא הנכונה. ול"ג במעשה מרכבה: 
+<b>ומ"ש </b>בתי"ט על הרע"ב שכתב מעשה מרכבה הוא ע"י שמות כו' יש בו דוחק דלא דמי מעשה דגבי מרכבה למעשה דגבי בראשית עכ"ד. כמדומה שלא נתכוין בלשונו של הרע"ב. וחשב שכוונת הרע"ב לפרש מעשה דמרכבה. על מעשה ההזכרה וההשבעה בשמות: 
+<b>וליתא </b>דלא כיון לכך. אלא לומר שמעשה מרכבה. הוא שרואין ויודעין איך תבנית המרכבה עשויה. דהיינו מעמדן של מלאכים והיכלות היאך הן סדורין. והרי מעתה מעשה מרכבה דוגמת מעשה בראשית: 
+<b>ודקאמר </b>הרע"ב שע"י הזכרת שמות. אטעייה להרב תי"ט ז"ל. דלאו היינו המעשה דמרכבה. אלא לאסבורי היכי עבדי קאתי. ולהודיענו האך יכולין לעמוד על דבר כזה שאינו מושג בידיעה מוחשת. כענין מעשה בראשית. שהוא מה שנעשה תחת השמש. אחר הבריאה והויית העולמות. משא"כ מעשה מרכבה. שאינו מעשה גשמי. ולא יושג בחקירה טבעית חושיית. אם לא ע"י אמצעות ההשבעה. הפועלת הפשטת הגשמות קרוב למדרגת הנבואה. ועל ידיה משיגים השגה רוחנית. שאין לה מבוא באנושיות: 
+<b>ומש"ע </b>תי"ט על דברי ר"ת. ע"ש שאין לו הבנה כלל. כי מה לימוד שייך בכח פעונה של שמות. שאינו דבר הנקנה ע"י ידיעת הפעולה ההיא. שנעשית מעצמה. ע"י הזכרת השמות כהוגן. ופשוט שהאיסור הוא ללמוד אופן קריאתו והגיונו האמיתי הנעלמת באמת: 
+<b>ותמה </b>אני אם יש בדור מי שיודעו על אמיתתו. ולא זה בלבד שאפילו ימצא. עדיין צריך הכנת הגוף וזכות הנפש. עם כוונה עצומה וטהורה. כי בזולת זה לא יפעל מאומה. וכן כתוב בזוהר שהבלתי ראוים אינם פועלים ולא נפעלים מהשמות: 
+<b>אא"כ היה חכם ומבין מדעתו. </b>צ"ע אם מותר לדרוש במרכבה. לשנים שיש בהם מדות הללו. שהם חכמים ומבינים. מי נימא רבותא הוא דקמ"ל ביחיד. דאפ"ה לא סגי עד שיהא חכם כו'. ולעולם בכה"ג שרי אפילו לב': 
+<b>והכי </b>מסתברא לכאורה. דמאי שנא לא' או לב'. או דילמא ביחיד דווקא דבחד הוא דשרי כה"ג. אבל טפי לגמרי לא: 
+<b>ובגמרא </b>הכי משמע. דמפיק לה מקרא אחד שואל ולא שנים שואלין. איברא דאיכא למימר היינו דווקא כששניהן שואלין זא"ז הוא דלא. אבל אם אחד דורש לבדו. מותר אף לשנים לשמוע ולהבין מדעתן: 
+<b>וא"כ </b>הוא ממילא הרווחנו טעם יפה להא דקתני בשלשה בשנים ביחיד. ולא לשלשה כו' בלמ"ד. כדאוקי תלמודא. היינו טעמיה משום דמיירי שהם דורשים וחוקרים זה עם זה ביחד. ושואלין זא"ז ואין האחד דורש לבדו. והאחרים שומעין ושותקין ודוק: 
+<small>משנה לחם<br><b>מה למטה</b> פרע"ב מתחת לארץ. לא ידעתי לו חבר בזה הדבר. ומה ענין לאזהרה בכך. והלא לד"ה עולם ככדור. וגלגל חוזר (כמו שהודו חכמי ישראל. וא"ף למ"ש גלגל קבוע. מ"מ מקיף הוא את הארץ. ועמ"ש במטפחת ח"ב בס"ד) א"כ למטה תחת הארץ כנגדו. שמים וגלגלים יש. ורש"י פירש למטה מהן. כנראה דעל ראשי החיות קאמר. דאין דורשין מה למטה. ולא ידענא נמי מה היא. והא בהדיא אמרינן ע"כ יש לך רשות לדבר. <b>ולפי</b> ע"ד ראשי החיות הארבע. הם ארבעה עולמות אבי"ע אע"ג דחיון ידיען בבריאה וביצירה. אבל ראשי ושרשי החיות באצילות. מושרשים בחגת"ם כנודע. ורקיע שלמעלה מראשיהן ידוע בס"ה ובכאר"י בע"ק. וא"ק יושב עליו. בו אין רשות לדבר (ובזה מוצלים בעלי הקבלה העוסקים בחכמת האמת בדברים שהם כבשונו של עולם) ולא למטה. היינו למטה מנוקבא דתהומא רבא. והוא מרומז גם במענה ה' לאיוב. הבאת עד נבכי ים. הנגלו לך שערי מות וגו'.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>רתוי לו שב"ל </b>בבאור לשון זה נגלית ערות התועב חיון שר"י. בספרו הפסול שהציב לו יד תחלת פיהו סכלות ורשע הוללות. להכך דא"ח.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>הטבעית. נ"ב (עיין לזה בדרשות הר"ן. הובאו דבריו בשל"ה מסכת פסחים שלו (דקעה"א) יע"ש באורך. גם במטפחת (ח"ב ס"מ) ובשלה"א ובמזבח גדול ובספר שמוש פושעים נכשלו בלשון ס"ה והאר"י. ולא הבינו עצתם. <b>ומה</b> מאד תמהתי על פקחים המניחים לחם ומזון הגוף והנפש. והולכים אל המים המדומים מקום אבני שיש טהור. חשבום למים קלים. שהולכים למקום נמוך. בור ריק מודיעות התומה. פתיות בל ידעה מה. מכל חלקי הנגלה וידיעת המעשי ההכרחי וממלבושיה של תורה ערוה וערומה. כל דבר חכמת בינה לא חלק לה מאומה. והולכים לכרוע על ברכיהם לבע"ל. לשתות מים מתוקים בלב איש. בס"ה וכאר"י אוי לכסילים נחלו אולת בידיה תהרסנו. עיין ספרי שמוש. על כן יצאו לתרבות רעה. כי לא שמרו מה שלמדונו רז"ל בתורה שבע"פ במשנה זו ובגמרא שעליה. בתנאים הצריכים למי שירצה לעמוד בסוד ה' והראוי למסור לו סתרי תורה פן יהרסו אל ה'. לראות כל איש אשר בו מום. נרדף מרוח עועים ובעל שעמום. וע"ל ריש פאה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מטבילין </b>כו' עיין מטפחת ח"ב סע"ב.</small>
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<small>משנה לחם<br><b>אוכלין כו' בידים מסואבות </b>עמו"ק (סקס"ג).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>אבל לא בקודש </b>מ"ש התי"ט דההיא לא פסיקא ליה. <b>עמ"ש</b> בס"ד במו"ק (סתר"ג) ובודאי דברי התוספות כאן דחויים הם. <b>גם</b> התי"ט בפ"ח דמקואות נתעלם ממנו דבר זה בשרשו. כמ"ש שם בס"ד.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>ומודים שאם חל בשבת שיום טבוח אחר השבת. </b>הקשה בתי"ט בשלמ' שלמי חגיגה דלא דחו דיליף מוחגותם. אלא עולת ראיה מ"ט לא דהרי קבוע להם זמן. וכי תימא כיון דאית להו תשלומין כל שבעה. דאם איתא דמשום הא לא דחו. לא איצטריך קרא לשלמי חגיגה דג"כ יש להם תשלומין. עיין סיום לשונו שהקשה כן דווקא על התוס'. אבל לפי מה שכתב הרמב"ם נ"ל דהיינו נמי טעמא דקרא דצוה לחוג שבעה ולא שמונה עכ"ד: 
+<b>ואני </b>אומר התו' נמי ס"ל מ"ש הרמב"ם. דמשום דאית להו תשלומין. לא מיקרו קבוע להם זמן ולא דחו שבת. עיין פסחים (דף ע' ע"ב) תוספות ד"ה ואנן טעמא דפרושים. והא דקאמרי התם (דע"וב) דאין הטעם תלוי בתשלומין אלא בכתוב. היינו משום דאי לאו קרא דוחגותם. הוה אמינא דאפ"ה מיקרי קבוע לו זמן: 
+<b>וכן </b>העיקר דלהכי איצטריך קרא לחגיגה דלא דחיא. דלא תימא דמיקרי קבוע לה זמן. כיון שאם עבר הרגל ולא חג. שוב אינו חייב באחריותו. והוא מעוות לא יוכל לתקון. וכדאמרי ב"ה לב"ש בגמרא דביצה (ד"כ) וילפינן מקרא דלא חשיבא קבוע לה זמן. לענין לדחות שבת. וה"ה לעולת ראיה דלא דחיא מהאי טעמא. כיון דגלי קרא דמידי דאית ליה תשלומין לא דחי: 
+<b>ולחנם </b>הבדיל הרב תי"ט בין הרמב"ם והתו' בטעמו של דבר. אף שאפשר שחלוקין בגירסת הגמרא הנזכר. וגם זה אינו מוכרח לפמ"ש וק"ל: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>סד"ה שביהודה. בכדי נ"ב כדעת התי"ט. <b>ודע</b> שלכל זה לא הוצרכנו אלא לעולי רגל ברגליהם. שנטמאו בגוש ארץ העמים. וצריכין הזאה שלישי ושביעי. כמו ששנינו במ"ב בפ"ז דנזיר. <b>אבל</b> המהלך בקרון. משמע בגמרא דנזיר דטהור. דאאוירא לא גזרו. <b>ואפילו</b> למ"ד גזרו אאוירא נמי. איכא לאשכוחי בשדה תיבה ומגדל. <b>משו"ה</b> תמיה לי טובא. מ"ש ה"ר אלחנן דצריך הזאה גו"ז. דאפילו למ"ד. אוהל זרוק. לאו שמיה אוהל. היינו לטמא טומאה קלה. משא"כ טומאת שבעה. ודאי לא מטמא. ודוק.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>נאמנים </b>עתי"ט משם התו'. דהוי מצי למימר ביחדו לנסכים נמי. וכגון שידוע לנו. <b>גם</b> זה למותר בעיני. אלא כי אמר שיחדו מהימן. דאימת קודש עליו. מכל מקום.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"פ בטעמו. נ"ב<b> אחרי</b> שנים רבות זכני השי"ת לספר כפתור ופרח. ומצאתי שהר המודיעית ודאי הוא למזרח ירושלם. כנראה למי שיעיין בו בפי"א. אלא שהוא ז"ל אומר שמודיעית לחוד. ומודיעים לחוד. וצ"ל שהיה גורס גם כאן מודיעים.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<b>הוחזק לחולין אסור למעשר </b>בטבילה איירי כמ"ש הרע"ב. אבל בנט"י דחולין סגי אף למעשר ולתרומה כמו שכתבו התו'. 
+<b>והא </b>ודאי אתי שפיר למאי דפרישנא בס"ד במ"ב פ"ח דברכות. דתנא דידן סבר דבעינן כוונה לנטילה. ועדיפא מטבילה דחולין דלא בעיא כוונה [חולין ד' ל"א ע"א] משו"ה ניחא דהנוטל ידיו לחולין. שוב אינו פוסל את התרומה. ואין צורך לדחוק כלל. וסייעתא לדידן: 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>שומרים (ככתוב ויעמד השוערים וגו' ולא יבוא טמא לכל דבר. ד"ה ב' כ"ג).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שלא תגעו בשולחן</b> שמגביהין אותו כו'. וא"ל ראו חבתכם לפני המקום סלוקו כסדורו. <b>צריך</b> לומר שהיה יוצא ממנו הבל.</small>
+<small>משנה לחם<br>סליקא לה מסכת חגיגה וסדר מועד ותם נשלם ספר משנה לחם (אף אם נשאר בו עוללות השמטות רבות. עוד לאלוה מלין. עוד חזון למועד) לבב אנוש סועד. ברוך שאכלנו משלו לחם חמודות כפול. ויעקב קרא לו גל (עיני ואביטה נפלאות מתורתך) עד הבינני ואצרה תורתך ואשמרנה בכל לב טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף אתה היודע ועד. והראני בנחמת ציון וירושלם כי עת לחננה כי בא מועד כי"ר אמן:</small>
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אחוריים ותור ובית הצביטה. </b>כתב הרע"ב כל תשמיש חשוב כלי בפ"ע שאם נטמאו אחוריו במשקין לא נטמא תוכו עכ"ל. ור"ל שאינו מטמא מה שבתוכו. אבל הכלי מ"מ צריך להטביל כולו. ואין טבילה עולה לו לחציו. כבפכ"ה דכלים: 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>אוכלים אוכלין נגובים בידים מסואבות. </b>מי שתחב לו חבירו כו' ע"י כוש או כרכר גמרא. ופירש"י שהן פשוטי כלי עץ ואינן מקבלין טומאה. וק"ל דלא מצינו ידים יטמאו לכלים. אלא נראה דאורחא דמילתא נקט עכ"ל תי"ט: 
+<b>וקשה </b>בעיני לדחות דברי מאור עינינו רש"י ז"ל בשתי ידים: 
+<b>ושמא </b>י"ל בזה דעבוד רבנן היכרא. לתרומה דאקילו בה לאכול עמה חולין בידים מסואבות. ואמרו שיאכל ע"י פשוטי כלי עץ כדי שיזכור. ויזהר שלא יגע בידו בתרומה. כשיאכל עמה חולין. (או שיכניס ידו לתוך פיו ליטול את הצרור או כל דבר. כאותה ששנינו פ"ח [משנה י"א] דכלים. והרוק חשוב משקה. ויטמא לכלי וק"ל). והשתא דעבדו ליה תקנתא למיכל דווקא בפשוטי כלי עץ מידכר דכיר: 
+<b>שוב </b>ראיתי שדברי רש"י תלמוד ערוך הם. בגמ' דפרק אין דורשין (ד"כ ע"א) דתניא התם גבי סל ומגריפה. היה בלבו על הסל ולא על המגריפה. ומוקמינן לה באומר בלבי היה לשומרו מדבר המטמאו ולא מדבר הפוסלו דמגריפה טמאה. ואף על גב דכלים אין מקבלין טומאה מולד הטומאה. אלא ממשקין שהן תחלה: 
+<b>ואין </b>לומר שנטמאת המגריפה במשקין כדכתבו התוספות שם. דאי הכי לא הוי קרי ליה דבר הפוסלו דמשקין נעשין תחלה לעולם. אלא ודאי לא שנא משקין. ל"ש דברים הפוסלים. דסתמא קאמרינן מדבר הפוסלו. ואפ"ה מגריפה עם שהיא כלי מקבלת טומאה: 
+<b>וטעמא </b>כדכתב רש"י שם דלכתחלה אסור להשתמש בה טהרות. אף על פי שאין המגריפה אלא פסולה. ויש לה דין רביעי. ואין רביעי עושה חמישי. אף על פי כן לכתחלה אסור: 
+<b>אי נמי </b>נפקא מנה לאוכל הדבוק בה. שהוא פסול באכילה. ע"י חיבור המגריפה. נעשה האוכל של קודש כמוהו. (כך נ"ל לפרש דאין לומר דחייש רש"י לדילמא נגע דבר הפוסל גם בדבוק במגריפה. דאם כן למאי נ"מ מגריפה טמאה. אי לאו דמגריפה מייתא טומאה לדבוק בה זה פשוט. ותו אכתי תיקשי ליטמא נמי מה שבסל ודוק) זהו העולה מפירש"י שם. והוא דבר ברור ומוכרח דע"כ מהני פסולא לאוכל. ודברי הרמב"ם בזה בסוף הל' מטמאי משכב ומושב צע"ג. כי מ"ש הכ"מ שם הוא דוחק עצום שא"א לאומרו (עיין זבחים דצט"ב): 
+<b>וזכינו </b>שיפה פרש"י כאן דבדווקא נקטו כוש וכרכר. ומשום דפשוטי כלי עץ נינהו. והרמב"ם בפי"ב מהל' אבות הטומאות אוסר אפילו בכוש אלא שהוא יש לו פירוש אחר בזה: 
+<b>ועוד </b>יש לזכותו ממ"א שהרי מדברי ב"ש בגמ' פ"ח דברכות [ד' נ"ב] כדמקשינן לדידהו דניטמו ידים לכוס. ומהדרינן אין שני עושה שלישי בחולין. שמענו דלב"ה נמי כלי מקבל טומאה מידים בתרומה. ומ"ש שם הכ"מ בשם הרי"ק דב"ה לטעמייהו דב"ש קאמר. אין נראה כן מהגמרא. דהא לא קמפלגי אלא באם מותר להשתמש בכוס שאחוריו טמאין ודוק. צ"ע: 
+<b>ומ"מ </b>ראשון נ"ל עיקר. דהיכירא הוא דעבדי בהכי. כשיאכל ע"י פשוטי כלי עץ שמתוך כך יזכור. וכאותה שאמרו שילהי הניזקין [דף ס"ב ע"א] בחבר העושה עיסתו של ע"ה ומפריש חלתו בטהרה. שמניחה בכפישה או באנחותא. שהן פשוטי כלי עץ שאינם מקבלים טומאה. כי היכי דליהוי ליה היכרא לע"ה. ולא יגע בתרומה עצמה. דאי משום טומאה דע"ה לא הוה צריך לכלים דלאו בני קבולי טומאה. דע"ה אינו מטמא כלים כמו שאינו מטמא בהסט. כדכתבו שם רש"י ותו' שאינו כזב ודוק. והכא נמי דכוותה והוא הנכון: 
+
+Mishnah 4
+
+<b>שביהודה נאמנין. </b>עיין פירוש הרע"ב וכתבו התוספ' אבל צ"ע היאך עולין לרגל מן הגליל. הא כיון דאפסקיה רצועה נטמא. ותירץ בתי"ט שהקילו לגבי עליית הרגל כדלקמן מ"ו שהם אמרו והם אמרו עכ"ד: 
+<b>ואינו </b>מספיק כלל דאין ענין טומאת ע"ה לכאן. דקילא טובא וקלישא טומאתיה. ושאני נמי תרומה דחמירא להו בלא"ה. ומשום דקאמר איהו מיהת. ומסהיד אטהרתה: 
+<b>ותו </b>טעמא רבה אית בה. כדי שלא יהא כל א' בונה במה לעצמו. ועוד התם ברגל עצמו קיימינן דחזקתן טהורין מכל הלין א"א להחמיר שם. 
+<b>אבל </b>כאן לאיזה הכרח יקילו בטומאת ארץ העמים החמורה. שהוא ספק גמור של תורה והרי יכול לטהר עצמו. ויקדימו בני הגליל עלייתן. בכדי שיקבלו הזאה לפני הרגל ומה המונע: 
+<b>לכן </b>לא יכולתי לירד ג"כ לסוף דעת התו' בקושיא זו. ואי איתא דאינן יכולין להקדים עלייתן כל כך. (מה שנעלם ממני באמת ומדוע לא. ובגמרא דמ"ק פ"ג מוכח דל' יום קודם הרגל מתחילין לעלות. עמ"ש בס"ד בחי' פ"ק דפסחים) אולי י"ל שמותרין ע"י בדיקה. כדרך ששנינו בטומאת בית הפרס שבודקין לעושי פסח (בבתר' דאהלות [משנה ד']) ואעפ"י שהוחזקה טומאה ודוק. אבל אין נראה שלא יעמידו דבריהם כאן ויתירוה בכדי: 
+<b>אבל מניחה לגת הבאה. </b>ע"ה היודע דין זה מניחה. אבל חבר שעבר וקיבל בעיא היא בגמ'. רצונך לידע אם נפשטה במסקנא. עמ"ש בס"ד במ"ט פ"ו דדמאי: 
+
+Mishnah 5
+
+<b>מן המודיעית ולפנים. </b>יש לדקדק דלא תני וכמדתה לכל רוח כו' ונראה בעיני שכן היו מוכרי קדרות שוכנים באותו מחוז עכ"ל תי"ט: 
+<b>קושטא </b>קאמר דודאי אי אפשר להיות באופן אחר. וטעמא רבה אית בה משום דאין עושין כבשונות אלא למזרח העיר. כדאית' בתוספת דפרק לא יחפור. וכדתנן נמי גבי בורסקי התם [דף כ"ה ע"א] במתני' דטעמא חדא היא. מפני שרוח מערבית קשה. ומוליכה את הריח רע והעשן למרחוק חוץ לעיר. אבל רוח מזרחית נוחה כמ"ש רש"י ותו' שם: 
+<b>ולכן </b>בודאי לא היו יכולים להיות כבשונות לכל רוח. ומודיעית במזרחה של ירושלים היתה לפ"ז. וכמדומני שכן משמע בס' יוסיפון או זולתו שקראתיו ושכחתי. שהר המודיעית הוא למזרח ירושלם. והרי זה א"כ דבר מוכרח וברור בטעמו: 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>ואומרים להם. </b>לכהנים ע"ה ההולכים להיכל להשתחוות. כ"פ רש"י ותו': 
+<b>וששנינו </b>בפ"ג דיומא [ד' ל' ע"א] אין אדם נכנס לעזרה אפילו טהור עד שיטבול. וכ"ש להיכל. שאפילו בין האולם ולמזבח אינן רשאין לבוא. ואפילו טבלו אם לא קדשו ג"כ ידיהם ורגליהם. והבא שם רק בלי קידוש אפילו הוא כ"ג מפציעין את מוחו. כדאיתא בתוספתא דכלים הביאוה התו' רפ"ק דיומא [ד' ה' ע"ב ד"ה להביא] עאכ"ו להיכל ובלי טבילה שהוא נמנע: 
+<b>צריך </b>לומר שלא היו חוקרין על כך. אלא הכהנים נאמנון עליו. ואפי' היו מעמידים שומרים שמא לא השגיחו היטב. וכמ"ש שם לשמעון הצנוע אלא שלא מצאך בעל הפול: 
+<b>אך </b>לא ידעתי מהו הדוחק להעמידה דווקא בכהנים ע"ה. דאי בדידעי בהו. ודאי דאפי' ברגל אין מניחין אותן ליכנס להיכל. אלא דלא ידעי בהו. וכיון דכהנים ע"ה חשידי אהכי דיכנסו להיכל בטומאה אף שהוא בכרת. ישראל ע"ה נמי פשיטא דחשידי ולא ידעי או דלא חיישי לאיסור ביאה דהיכל. ודילמא אגב איצצא דחקי ועיילי ולא ידעי בהו: 
+<b>מפני שהן מצופין. </b>התי"ט האריך לשון על הפ"א שזכר הרע"ב בשם הר"מ ז"ל שהוא ע"פ האב"א דבגמרא: 
+<b>ולדעתי </b>הוא טורח בחנם. כי הכוונה פשוט' שחכמים באו ליתן טעם לטהרתן של מזבח הזהב והנחושת לומר שאין השם גורם שאע"פ שנקראין מזבח הזה והנחושת וראויין לקבלת טומאה. אעפ"כ טהורין מפני שהן מצופין בלבד. ואינן עשויין עשת נחושת וזהב אלא מצופין הן בלבד על דבר אחר: 
+<b>וה"ק </b>הרע"ב נמי דטעמא דטהורין לפי שהן מצופין. דבשלמא אי הוו גופן דמתכות היו טמאין ככלי שטף. משא"כ עכשיו שאין גופן מתכות. שכל עצמן אינן אלא עץ. וכ"ע העשוי לנחת ג"כ אינו מטמא: 
+<b>ותלמודא </b>נמי אתי שפיר. דהכי קאמרי ליה רבנן לר"א. מה דעתך דנקטת טעמ' דשהן כקרקע. משום דאל"ה הוו טמאין בודאי מחמת הציפוי. לא היא אילמלא לא היו מצופין אלא עשויין מקשה. היית צריך לכך. אבל מפני שהן מצופין בלבד טהורין בלא"ה. ובכן אשרי מסכת חגיגה שיצאה בטהרה. יהר"צ שנזכה לבנין בית הבחירה. דביר ואולם מזבח ועזרה. בריך רחמנא דסייען מריש עד כען: 
+סליקא לה מסכת חגיגה בס"ד 
+בנל"ך ולאע"י 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Eruvin/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Eruvin/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..392e762366a814837a4c595b4db0787fcf2dabbd
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Eruvin/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt	
@@ -0,0 +1,438 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Eruvin
+לחם שמים על משנה עירובין
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה עירובין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<small>משנה לחם<br><b>אמה </b>ע"פ רע"ב שהאמה בטפח שוחק <b>הוא</b> מלשון ימלא שחוק פינו. ונקרא הטפח כן על דרך ההשאלה. כאילו ישחק הטפח. ותגיע לו שמחה בגדלו והרבות כמותו. וההפך טפח עצב. נעצב על חסרונו. וסימן בכל עצב יהיה מותר.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>אר"ע ע"ז וע"ז נחלקו. </b>כתבו התו' דלא שייך לאקשויי טעמא דב"ש אתי לאשמועינן דכיון דא"ק אמר לא נחלקו. בדין הוא להשיב ולומר נחלקו: 
+<b>ולכאורה </b>יש לתמוה מה הועילו בזה דהדרא קושיא את"ק וכמ"ש בתי"ט. איברא כי מעיינינן שפיר קאמרי התו'. דודאי את"ק ליכא לאקשויי טעמא דב"ש אתי לאשמועינן. דהא איכא למידק נמי אמאי נקט לישנא יתירא על מה נחלקו כו'. הא ת"ק דלעיל נמי מודה בהא. ואי איתא דלא אתי ההוא תלמיד אלא לאשמועינן דהושוו בפחות. הכי איבעי ליה למימר לא נחלקו בפחות ותו לא. אלא ודאי טעמייהו דב"ה אתי לאשמועינן. דאיהו קאתי לפרושי למילתי' דת"ק דתני פלוגתייהו סתמא. וקס"ד דה"ק לא נחלקו בפחות מד"א. אלא בד"א הוא דפליגי. ומיהא ברחב יותר מודו ב"ה לב"ש. משו"ה אצטריך ליה לאשמועינן תרתי דבפחות לא נחלקו. ומד' ועד עשר נחלקו. למימרא דלב"ה ד' ועשר שוין. והשתא שפיר אתי לאשמועינן טעמייהו דב"ה. משו"ה לא קשיא להו להתו' מידי אההוא תלמיד. והשתא ניחא דאר"ע נמי לא תיקשי כיון דעליה קאי. ולא ניחא ליה למשבק לההוא תלמיד למקבע שבישתיה: 
+<small>משנה לחם<br><b>הכשר </b>מושאל מלשון הכתוב. הכשר חכמה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>לחי </b>ידמה היותו מלשון לחי החמור. לפי שהוא דוגמת הלחיים. שהם מעמידי הפה. וסוגרין אותו. כך הוא הלחי למבוי. ואפשר הוא מענין לוח. חתיכת עץ או אבן. אע"פ שהוא משורש אחר.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>לחי </b>שיעורו עיין לקמן מ"ו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>וקורה </b>שעור רחבה. מפרש להלן. <b>גם</b> לעביה נתנו שיעור. בחוזק החומר שממנה נעשית. אבל לא נזכר בו שיעור כמותו. <b>וארכה</b> על פני רוחב המבוי. <b>וכל</b> פחות משלשה. כלבוד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>וב"ה </b>עתי"ט משם כ"מ. שכל דבר שאינו מפורש בתורה. אע"פ שמקובל מסיני כו' מיקרי ד"ס. <b>ויפה</b> כיון. <b>לפי</b> שכך אמרו שיעורין ודכוותייהו. בית דינו של יעבץ תקנום. ונקראו סופרים בכתוב. ומשפחות סופרים יושבי יעבץ. וכבר כתבתי במ"א בזה. להחזיק דעת הר"מ בזה. ונימוקו עמו. <b>שהוא </b>הפעולה בכח השם. ר"ל שהוא נתר. וכ"ה דרך חז"ל ברוב המקומות. כמו שהוא גם מדרך המקרא. ומשוגע הדפיס שהוא נתר. מה שלא נמצא בשום נוסח.</small>
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>כל שיש בהיקפו ג' טפחים יש ברוחב טפח. </b>אע"פ שלפי חשבון המצומצם יחסר האלכסון שליש שביעית כמ"ש התי"ט בשם הה"מ: 
+<b>י"ל </b>בזה לפי ששיערו בטפחים שוחקים. והיא גופה חומרא. ואם החמירו במחיצות עצמן לא החמירו בקורה דרבנן. ואע"ג דלא פלוג בשיעורי המחיצין וחציצין שכולן שוחקות. מ"מ בקורה עגולה סגי בג"ט שוחקות. דהוי אלכסונן טפח עצב. דוק ותשכח. וכיון דהוי טפח כל דהו סגי לה בהכי. משו"ה לא דקו בה לקולא: 
+
+Mishnah 6
+
+<small>משנה לחם<br><b>לחיים </b>במשקל צביים מן צבי. ואע"פ שמלת והלחיים בכתוב נעה בשני יו"דין זהו מפני שהלחיים הם שנים בזוג. שכן הוא מנהג לה"ק. באיברים זוגים וכלי הזוגות. לדבר בם בלשון שנים כמו עינים אזנים ידים רגלים מספרים אבנים. אבל הלחי דמשנה. יחיד הוא (ומאי לחיים דהכא. לחיים דעלמא) ולאפוקי מדר"א מ"ב דלעיל. ועוד נכון הוא שלא יתערב עם לחיים דקרא.</small>
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<small>משנה לחם<br><b>שיירא </b>ואם צריכין לערב ערובי חצירות. או לפטרו. כדין מחנה דלקמן שילהי פרקין. עיין א"ח סימן שס"ו.</small>
+
+Mishnah 9
+
+<small>משנה לחם<br><b>שעור חבלים</b> פירוש שעור שלשת החבלים יחד. <b>ועבים</b> שהוא האלכסון. וקוטר השעור. צ"ל יתר על טפח. באופן שאלכסון של כל חבל. שלישית טפח מרווח.</small>
+
+Mishnah 10
+
+<small>משנה לחם<br><b>במחנה </b>אין מחנה פחות מעשרה. עא"ח סשס"ו.</small>
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>חגורה. </b>נ"ל דנקט חגורה לאשמועינן דהכא לכ"ע בהקפת חבלים סגי. אע"ג דאיכא מאן דאמר ס"פ דלעיל דמחיצה שאינה של שתי ושל ערב אינה מחיצה. שוב ראיתי שכן פירש"י חגורה של חבלים. ולא ידעתי מה טעם פירשו התו' מחיצה דמשמע דווקא מחיצה גמורה ממש. דאל"כ מה חסר להם בפירש"י. ומי סני למימר כלישנא דרש"י. והוא מכוון במשמע המלה. והא בודאי סגי בהקף חבלים כדמסקינן שילהי פרקין דלעיל: 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ר' יהודה אומר אפי' בבית הקברות. </b>עיין מ"ש הרע"ב ז"ל ורבנן סברי אדם מקפיד על עירובו כו'. נמצא משתמש באיסורי הנאה עכ"ל. מדלא מפלגינן מידי משמע דסתמו כפירושו דבמניחו בקרקע בה"ק. כסתם מניח עירוב תחומין שאינו צריך לבית או לבנין: 
+<b>ותימה </b>דהא קיי"ל בפ' נגמר הדין [סנהדרין ד' מ"ז ע"ב]. דקרקע עולם מותר לאתהנויי מניה. ושרייה שמואל לקבריה דרב דהוו נסבי מניה עפרא לאשתא מהאי טעמא. ואפי' בקבר לא אסרינן אלא בקבר בנין ותלוש ולבסוף חברו. דאית ביה תפיסת ידי אדם: 
+<b>ונ"ל </b>דמכל מקום הכא אסרי רבנן. כיון דבעינן בית שביתה. ולכן מקומו של עירוב תופס ד' אמות. וכדפירש"י כמה פעמים דלדידיה הוה להו כמאן דמלו דמו. דזהו ביתו שקנה בקניית עירובו זה. והו"ל כאילו מוקף מחיצות. וא"כ אע"פ שבאמת אינו נהנה אלא מקרקע עולם. כיון שטעם התרת העירוב כאילו קנה כאן בית לצורך שביתתו. רואין אותו כאילו הוא נהנה משל בנין ודוק: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>פ"ד ודוק. נ"ב. <b>ואם</b> קברי גוים ג"כ אסורין בהנאה. עשי"ע (סמ"א).</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>אבל לא בטבל. </b>הוה קשיא לי טובא. הא שמעינן ליה לתנא דידן דס"ל כל שהוא משו' שבות לא גזרו עליו בין השמשות במקום מצוה. כמו הכא בעירובי תחומין דק"ל אין מערבין אלא לדבר מצוה. אם כן הא מצי לעשוריה וחזי ליה: 
+<b>ומשנינא </b>דלרבנן לא אמרינן הואיל אלא דווקא מידי דחזי השתא. אע"ג דלא חזי לדידיה. אי חזי לאחריני. כדמאי דחזי לעניים. אמרי מיגו בעשיר. אבל טבל לא חזי לגמרי. ושוב מצאתי בתו' כדברי: 
+<small>משנה לחם<br><b>שם. </b>לגמרי. <b>והא</b> דאמר טבל מוכן הוא אצל שבת. היינו לענין מבטל כלי מהיכנו דשבות שאין בו מעשה הוא. (עחי"ג כירה מג"א).</small>
+
+Mishnah 3
+
+<b>נתנו בבור. </b>שבכרמלית. וקשיא לפלוג וליתני באילן גופיה עכ"ל בתי"ט: 
+<b>ונ"ל </b>דקושטא דמילתא דאילן דרישא נמי בכרמלית איירי. ותדע דהא אפי' ת"ק דידן דפליג אר"א דלקמן במתני' לא שרי שני שבותין. ולא ס"ל באבד המפתח ה"ז עירוב. אלא משום דס"ל כלי ניטל אף לצורך דבר שאינו ניטל. א"כ הכא באילן דאיכא איסור כרמלית ותשמיש דאילן. אמאי שרי למטה מעשרה לכ"ע. אלא ודאי כדאמרן דהכא כולה מתני' בכרמלית עסקינן: 
+<b>ודקאמר </b>תלמוד' לעול' דקאי בר"ה היינו לאפוקי רה"י. דלא תיקשי מה לי למעלה מה לי למטה. ולפום מאי דאקשי ליה אי בעומד בר"ה הא קמשתמש באילן. ולא אסיק אדעתיה שבות דכרמלית. שני ליה דאי משו"ה לק"מ. דס"ל כרבי דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש. ומיהו למסקנ' דקיי"ל בשני שבותין אפי' רבי מודה. כדמוכח בבבא דלקמן. אין הכי נמי דמיתוקמא בבא דרישא נמי באילן שבכרמלית. ודוק כך נ"ל ברור. והכי משמע נמי ממ"ש התו' בשם ר"י בד"ה הא קמשתמש באילן: 
+<b>אפי' גבוה מאה אמה </b>. ואין למטה רוחב ד' דלאו רה"י הוא. אע"ג דלמעלה רחב ד' עכ"ל הרע"ב וכפרש"י. ולאו היינו דר"י ב"ר יהודה בנעץ קנה ובראשו טרסקל דהוי רה"י. דהא אמרינן דטעמיה משום דהדרן מחיצתא. והכא לא הדרן: 
+<small>משנה לחם<br><b>למעלה מי"ט </b>עחי"ג בס"ד. ואשתמיט לרע"ב ותי"ט. כולה סוגיא דצריכא רבה. עמו"ק.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>נתנו בבור </b>ע"ש.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"ד הדרן. ועמו"ק.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>הקונדס </b>נ"ל שהוא יחיד מן קונדיסין. גמרא פ"ק דסוכה.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>ונטמאה </b>. שנמצא עליה שרץ ספק היה עליה בין השמשות. אי נמי בב' כתי עדים: 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<small>משנה לחם<br><b>ולמחר הויא </b>כו' <b>צ"ע</b> בגמרא דר"ה (לב).</small>
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<small>משנה לחם<br><b>והפליגה ספינתם בים</b> בגמרא מוקי לה ברקק פחות מעשרה. <b>ואינו</b> דוחק כל כך. אע"ג דקרי ליה ים. כי ברוב המקומות ספינות הפורשות לים. מן הנהר המושך אליו הן פורשות. ורוב נהרות בתחלת משיכתן. אצל הערים היושבות על שפתן. שם אינן עמוקים הרבה. בפרט הספינות הגדולות הפורשות בים. על פי הרוב אין תחתיהן גבוה מקרקע המים י"ט. וכשהן טעונות לא יוכלו לקרבה אל הנמל כלל. מפני שנוגעות בקרקע.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>והיינו בתוך התחום </b>. מוקי לה בגמרא במהלכת ברקק שאינו עמוק עשרה. אבל למעלה מעשרה קיי"ל דאין תחומין. לפי שטת רוב הפוסקים. דאע"ג דהיא בעיא דלא איפשיטא. הו"ל ספקא בדרבנן ולקולא. דהליכת חוץ לתחום בכרמלית אינה אלא מדרבנן. לדעת הרמב"ם בתשובה באגרתו משום דלא דמי לדגלי המדבר: 
+<b>וצ"ע </b>מנ"ל. דלא מצינו שהזכירו דגלי מדבר אלא לענין ר"ה לחייב על העברת ד"א. אבל חוץ לתחום דאיסורו משום הליכה מרובה מה לי בר"ה או בכרמלית. אדרבה נראה דטפי אסירא במקום שאין רבים מצויין. דהא הליכה דחוץ לתחום ממחנה ישראל גמרינן. והתם חוץ למחנה דאינו דומה לדגלי המדבר הוא דנאסר. אף על פי שהדעת נוטה קצת למ"ש הרמב"ם ז"ל. לפי שלא נאסרה ההליכה כל שהיא ברה"י. שאם שבת בעיר גדולה כאנטוכיא מהלך את כולה. אבל באמת אינה כל כך ראיה דעיר מוקפת חשובה מקום א' ואיסור הליכה נפיק מקרא דאל יצא איש ממקומו. משא"כ בכרמלית דוק: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"ד דוק. נ"ב <b>ותדע</b> עוד מהא דמיבעיא לן אם יש תחומין למעלה מעשרה. ולא איפשיטא. ואם איתא דלא נאסר חוץ לתחום אלא בר"ה דווקא. תיפוק ליה דאין ר"ה למעלה מעשרה. ומקום פטור הוי. והא ודאי לא דמי לדגלי המדבר. ומ"ט מספקא לן. ש"מ על כרחך דלא ס"ל לסתם תלמודא הכי. <b>ולא</b> מספקא ליה אלא בלמעלה מעשרה. אי מקרי הליכה. מיהא בלמטה מעשרה. לא מספקא מילתא. אפילו הוי נמי מקום פטור. או כרמלית דעדיפא ודאי. ועמ"ש בס"ד במו"ק (סת"ד) ודוק.</small>
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<small>משנה לחם<br><b>ונכנס </b>לעיר. במתכוין. עחי"ג.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>אלא ד"א</b> לכל רוח. וטעמייהו דרבנן בהא. נ"ל דנפקא להו מקרא יתירא. דלכתוב שבו איש תחתיו ותו לא. או נכתוב שבו איש במקומו. אל יצא איש ממקומו. למה לי. ריבתה לו תורה מקום.</small>
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<small>משנה לחם<br><b>א"ל אלא ד"א </b>עתי"ט בשם תו'. דקומתו ש"א בינוני ג"א בלא ראשו. <b>הכי</b> מוכח נמי בהדיא בגמרא ר"פ מש"א. דמשח ארבע גרמידי כו'.</small>
+
+Mishnah 9
+
+<b>העני מערב ברגליו. </b>הא דכתב הרע"ב שוין באומר שביתתי במקום פלוני שאינו קונה אא"כ הוא עני או בא בדרך שאין עמו פת. ופירש בתי"ט דה"ק או בא בדרך אע"פ שיש עמו פת הוי כמי שאין עמו פת. הואיל בדרך הוא וחשכה לו כדמסיק עכ"ל: 
+<b>קושיא </b>קאמר לענינא דמסיק. דאיירי בחשכה לו בדרך. מיהו מדנקט הרע"ב תרתי עני או בא בדרך. משמע דס"ל דעני קונה באומר שביתתי במקום פלוני. אפי' יש שהות ביום שיכול להגיע שם בנחת. אפ"ה א"צ אלא אמירה בעלמא. דאל"ה מאי איריא דהוא עני. הא אפילו נהוי נמי עשיר קנה במקום שאמר. דהו"ל עני לגבי מקום פלוני. דלא בעינן שיגיע לשם בפועל. אלא כדי שיגיע. (ובאמת דהכי משמ' מפי' הר"מ ז"ל. דכל שאינו יכול להגיע לשם מבע"י בלי שירוץ. עני קרי ליה. משום דלא אפשר ליה לאמטוייה לפת להתם בהליכה בינונית. ואליביה חדא קתני זוהי שאמרו העני כו'. דעני היינו דאינו יכול להגיע לשם. אבל להרע"ב תרתי למה ליה. דמאי נפקא מנה שהוא עני. תיפוק ליה משום דא"א לו להגיע לשם. והו"ל נמי עני לגבי אותו מקום): 
+<b>אלא </b>ודאי כדאמרן דס"ל לעני הותר לקנות באמירה בכל גונא. אפי' איכא שהות ביום טובא. ואהא קאי נמי דקאמר או בא בדרך ואין עמו פת. דר"ל ג"כ מי שהוא בדרך אע"ג דהוא עשיר בביתו. אלא שבדרך אכל כל לחמו ואין עמו פת עכשיו. אע"פ שעדיין יש שהות לערב בפת או ברגל. הרי דינו כעני כיון שהוא עני באותה שעה. וקונה עירוב באמירה אפ לו במקום פלוני. וה"ה לעשיר בדרך אלא שאינו יכול להגיע. והא דמסיק והאומר שביתתי במקום פלוני אינו קונה אא"כ יש שהות כו'. קמהדר אעשיר הקונה באמירה מפני שאנו יכול להגיע לשם מבע"י. דהו"ל עני. ואשמעינן השתא דל"ת שאינו יכול להגיע כלל. אלא מ"מ צריך שהות כדי לרוץ ולהגיע לשם. קודם שעת קניית עירוב. ומדה זו שוה בין בעני בין בעשיר. אבל חומר בעשיר לענין שאם יש שהות הרבה. שאז צריך עכ"פ לערב ברגליו או בפת. משא"כ בעני שדיו באמירה ודוק היטב: 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<small>משנה לחם<br><b>מעברין </b>ע"פ רע"ב. והוא מלשון חכמים שהרגילו לקרות לאשה הרה. עוברה. וימצא ממנו במקרא פעל יוצא לשון זכר. שורו עבר. ע"ש התכלית.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>כמין טבלא מרובעת </b>עתי"ט פירש"י ומ"ש הב"י בלשונו קטנה ר"ל בת אלפים. דאי בפחות מאלפים כו'. <b>דברים</b> אלו אין להם הבנה. והב"י האריך בחנם בדברים פשוטים. ולבסוף עמד על כוונת רש"י ור"י. שהיא פשוטה מאד. שבעיר קטנה נמצא רוחב תחומיה אינן אלא כרוחב העיר ודאי. וארכן אלפים לכל רוח. <b>ולא </b>ידעתי מה בקש ורצה תי"ט בכאן. ואפילו סוף דברי ב"י לא ראה.</small>
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<small>משנה לחם<br><b>ולביתו יותר</b> בגמרא היכי משכחת לה. <b>משום </b>דס"ד. אי במזרח. במזרח ביתו. א"כ ה"נ במערב. במערב ביתו. מיהו איכא לפרושי במערב. בערך המקום שעומד שם בלבד. <b>ונראה </b>דהיינו דמוקי לה באלכסונא ודוק. ועפרש"י שכתב אבל בעומד בביתו. ר"ל סמוך לביתו. לאפוקי בא בדרך.</small>
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>שאפילו סוף מדתו כלה במערה. </b>עפ"י הרע"ב וצ"ל שכלה באמצע מערה אבל בסופה גם למודד נותנין אלפים חוצה לה כמ"ש לעיל מ"ז: 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הדר. </b>מ"ש הרע"ב ישראל יכול לבטל כו'. ויהיה הוא אסור לטלטל בחצר עכ"ל: 
+<b>איכא </b>לאוקמיה בשנים האוסרים זה על זה. דחד לגבי חד לא הוי אורח. משו"ה הוא אסור. אפילו ברשות חברו. ואפילו ביטל גם רשות ביתו. ואפי' תימא דמיירי בחד גבי רבים. הא דאסור לטלטל בחצר. היינו מביתו. וכשלא ביטל רשות ביתו. כדלקמן מ"ג: 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>שהמבוי לחצרות כחצר לבתים. </b>וכמו שאם שכח בית בחצר מלערב. אוסר על החצר כשלא נשתתפו. שהרי אין להם על מה שיסמכו כולן. ולא אזלינן בתר רובא דעירבו. דאפ"ה רשות א' שלא עירב עמהן אוסר עליהן. כך דין חצרות עם המבוי. שאם שכח חצר א' ולא שיתף במבוי. הרי רשות החצר אוסרת על בני המבוי. ואי אפשר להן לסמוך על השיתוף. אע"פ שרוב החצרות שתפו. כיון שיש ביניהן רשות חצר א' שלא נשתתפה עמהן. שאוסרת עליהן כמו שאוסר בית א' בחצר. ולא אזלינן בתר רובא: 
+<b>וא"א </b>להם לסמוך על העירוב שעירבו החצרות בפני עצמן. כמו שסומכין בני החצר על השיתוף. כששכח א' מהן שלא עירב. דלא דמי דהשיתוף מערב את כל בני החצר במבוי. ומן הדין לא היו צריכין עירוב לגמרי כשנשתתפו. אלא שלא לשכח את התינוקות. והיכא דרובא עירבו וכולן שיתפו. תו ליכא למיחש. משא"כ כששכח חצר אחד לשתף. איך אפשר לסמוך על עירובן שעירבה כל החצר לעצמה. ונשאר רשות כל חצר חלוק בפ"ע. ואין להם על מה שיסמכו כולן ביחד: 
+<b>אבל </b>אין הכי נמי דאם לא עירבו החצרות כל א' בפ"ע. אלא נתנו עירובן בא' מהן ועירוב א' לכולן. כה"ג שפיר מצו למסמך על עירובן. לרש"י דס"ל שמניחין שיתוף גם בבית שבחצר. ועירוב דפת ודאי עדיף משאר שיתוף. וכיון דלא אסתלקו להו מהדדי. הרי עירוב זה עולה להן במקום שיתוף. כי היכי דסומכין על שיתוף במקום עירוב בכה"ג. ולאו ק"ו הוא. אם על שיתוף סומכין כולן. כל שכן על עירוב. דאינו אלא בפת. אלא משום דלא מיירי במתני' בפתוחות זו לזו. כדכתב הרע"ב לעיל. ולא מצו לערובי דרך פתחיהן. משו"ה לא משכחת לה עירוב א' לכל החצרות. שיסמכו עליו במקום שיתוף. ולכן שנינו אסורין במבוי סתמא ודוק: 
+<b>ותו </b>קמ"ל בהא דתנן שהמבוי לחצרות כו' כהא דפירש הר"י דאם לא שכחו כל בני חצר. אלא א' מהן בלבד שלא נשתתף עמהן במבוי. אינו אוסר. כמו שא' מאנשי הבית שלא נתן עירוב. אינו אוסר אם עירבו כל הבתים. כך החצרות נחשבים לבתים ואין חוששין לבית שבחצר שלא שיתפו אם שיתפו כל הבתים: 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<small>משנה לחם<br><b>למעלה מעשרה </b>ע"פ הרע"ב. ומכאן ראיה למ"ש הטור א"ח סימן תל"ג.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<small>משנה לחם<br><b>ורחב ארבעה</b> דפחות מארבעה הוי מקום פטור. <b>לא</b> תטעה ללמוד מזה. דכותל ומחיצת רה"י שאינה רחבה ארבעה. אין לו דין רה"י. דבהדיא אמרינן בהזורק (דצט"א) לאחרים עושה מחיצה. לעצמו לא כל שכן. וזה אפילו בר"ה. אלא לא אמרו כן אליבא דר"י אלא ברשויות דרבנן. אבל לא להקל בשל תורה. שהזורק מר"ה ע"ג כותל זה. ודאי חייב. שיש לו דין רה"י גמור לכל דבריו. <b>ולרב</b> אדרבה פחות מארבעה חמיר אף ברשויות דרבנן. שאפילו שני רשויות של יחיד אוסרין זה על זה. ואסור לטלטל מזה לזה בלי עירוב. מחמת שנראין כשני רשויות. <b>והחמירו</b> בזה מברשויות של תורה. משום שחז"ל עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה כדאיתא בגמרא מיהו לכ"ע אין ספק דמחיצת רה"י כרה"י. בין יש בה ארבעה. בין אין בה ארבעה. ואף אם אין בחלל ארבעה כי אם ע"י צירוף מחיצה. הרי זו רה"י גמורה. כמ"ש בס"ד במו"ק סימן שמ"ה.</small>
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>עתי"ט </b>לישנא דגמרא. אבל לענין חציצה <b>היינו</b> בטול מחיצה.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<b>ומזכה להן ע"י בנו ובתו הגדדלים. </b>מ"ש התי"ט שכ"כ התו' לענין אחר דמודה ר"י. ודאי לאו מילתא היא לאוכוחי מנה. דהכא נמי סברי התו' דמודה ר"י. דהא ליתא. עיין בהאומר (דסד"ב) דכתבו בהדיא לענין שיתופי מבואו' וע"ח כר"י. ולא דמי לההיא דרפ"ח דמילתא אחריתא היא וק"ל: 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מניח את החבית. </b>בסוף אלפים. וצריך שתהא שם כל בין השמשות. כדרך שנתבאר בפרקים דלעיל: 
+
+Mishnah 2
+
+<b>מזון שתי סעודות. </b>שצריך לו לשבת. כתבתי"ט וא"ת כו' דחייב בג' סעידות כו' ולימא מסייע להו לפוסקים שפסקו דיוצאים במיני תרגימא לסעודה ג' עכ"ל: 
+<b>ולא </b>ידענא מאי קאמר דלהפוסקים דיוצאין במיני תרגימא מי ניחא. אמאי לא מצרכינן הכא נמי ג' סעודות ואטו במיני תרגימא מי לא מערבין בהו. והתנן בכל מערבין כו'. וקתני הכא מניח את החבית. ע"כ פשיטא דמהכא ליכא למשמע לא תיובתא ולא סייעתא. דא"כ שמע מנה נמי דלא בעינן פת כלל לשום סעודה דשבת. והא בודאי בורכא אלא קל הוא שהקלו בעירוב: 
+
+Mishnah 3
+
+<b>ששכחו ולא עירבו. </b>כתב התי"ט דאילו לא עירבו כלל לא הוי שייך למימר ששכחו עכ"ל. ואפ"ה אשכחינן לתנא דברייתא דתני ששכחו ולא עירבו ולגמרי משמע. עיין בגמ' דפרק כל גגות (דצא"ב): 
+<small>משנה לחם<br><b>ומרפסת </b>נ"ל שהיא מלשון מרפש רגל (יחזקאל ל"ד) על שם שהרבה פתחי עליות פתוחים לה. ונעשית למדרך רגל רבים. העוברים עליה תמיד. נראה כאילו נרפסת ונרמסת תחתיהם.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ששכחו ולא ערבו </b>עתי"ט שנדחק מאד ליישב יתור הלשון. וכן דחק בפירוש הכתוב ולא זכר שה"מ גו'. <b>ואני</b> מפרש ולא זכר בפעל. ר"ל בכוונה לא רצה לזכרו ולדבר ממנו. להעלות שמו על שפתו. ונמנע מלהזכירו לטובה. מחמת רשעתו. ועל ידי זה. וישכחהו. יצא זכרונו מלבו לגמרי. וכן פירשו חז"ל. זכור בפה. אל תשכח בלב. כלומר ע"י שתזכור בפה. תעשה רושם. שלא יבוא לידי שכחה. משא"כ כשתהיה הזכירה במחשבה בלבד. אינה בטוחה מהשכחה. זה פשוט וברור. ופירושו של התי"ט בכתוב. דחוק וזר. <b>ולענין</b> לשון המשנה. פשוט בעיני שר"ל. אע"פ שרגילים לערב כל פעם. ולא בכוונה ומזיד לא ערבו. רק מקרה קרה להם פעם ע"י שכחה בלבד. מ"מ כך הוא דינם.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>ומרפסת. </b>ז"ל התי"ט צריך לחלק בין מרפסת דהכא ודלעיל לפי' השני שכתבתי שם כו'. אלא דלעיל מיירי במרפסת העשוי לדירה עכ"ל: 
+<b>אבל </b>לפירושא קמא ניחא דמיירי דליכא דיורין במרפסת. ובני עליות הן שעירבו לעצמן. ושכחו מלערב. עם אנשי החצר. והיינו שלא עשו שיתוף. דמרפסת אע"ג דלית בה דיורין. מ"מ בעיא נמי שיתופי לפי שהיא רשות אחרת לעצמה. משותפת לכל דרי העליות. דומיא דחצר דבעיא שיתוף. אע"פ שכבר עירבו לעצמן כל דרי הבתים. וחצר לאו בת דירה היא. אפ"ה אוסרת על חצר אחרת שעמה במבוי. אם לא נשתתפו ביחד. הכי נמי מרפסת וחצר לא סגי להו בלא שיתוף. משום בני העליות אע"ג דמרפסת לא חזיא לדירה. והא דתנן לעיל ששכחו ולא עירבו. ר"ל ולא נשתתפו. והכי אשכחן דמפרש תלמודא (דצא"ב): 
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>אצל בתו </b>עמ"ש בס"ד פ"י דבתרא. ובשי"ע (סל"ב).</small>
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>שלא היה בה כשיעור. </b>עבתי"ט שכתב ולמאי דאמרן כו' שיש להם דין המקו' שהם עוברים בו. וא"כ כי באו מי האמה הזאת מכרמלית כו'. אמאי לא תסגי לה בכותל שע"ג טפי מבור שבין ב' חצרות כו' עכ"ל: 
+<b>ולק"מ </b>דבור בכל מקום סתמו עמוק עשרה. ורה"י הוא לעולם בין שהוא ברה"י בין בר"ה. כדכתיבנא במ"ד פי"א דשבת. וה"ט דלעיל שתי רשויות הן. אע"פ שהכל רשות א' היא דבר תורה שהחצרות עם הבור רה"י הן. וראויין לערב זה עם זה. לפיכך מצא מין את מינו. ונאסרו זה על זה כשלא עירבו. אם לא עשו מחיצה. משא"כ כאן באמת המים שאינה עמוקה עשרה. דבחצר דינה כחצר. והכא לא איירי כי אם בחצר גופה שהיא רשות אחת שאין לחוש שילך הדלי לרשות אחרת וימלא שם. ואפשר דסמוך לכניסה ויציאה. היכא דאיכא למיחש להכי. אין ה"נ דאסור. והכי משמע בגמרא: 
+<b>מיהא </b>בחצר אחת שעירבה קיימינן. ובאמה שאין בה כשיעור שנידונת כמוה. משום מאי תיתסר. ואי משום דבאין מכרמלית. הא אסיקנא בגמרא דאין חורין לכרמלית. (ואין ספק שלא עמד בתי"ט על מסקנת הגמרא. שא"כ לא היה כותב מה שכתב). ואי נמי מר"ה קאתו. הא קיי"ל חורי ר"ה לאו כר"ה דמו. ואף למ"ד דיש חורין לר"ה ולכרמלית. הא אוקמה למתני' במופלגת וכדפרי' ולית בה ספיקא. ואשמיטתיה סוגיא דתלמודא בהא ודוק: 
+<b>וכללא </b>דמילתא דמשום דעריבי מיא ליכא קפידא. דבהא ודאי כ"ע מודו דהיכר מחיצה כל דהו סגי. דקל הוא שהקלו במים. והוא הדין דכותל שע"ג נידון משום מחיצה. א"כ לא צריך מחיצה לגמרי לענין זה. אלא במקום שיש לחוש שיעמוד ברשות זה וימלא מים מרשות אחרת. והיינו ההיא דבור. משא"כ כאן דמיירי באופן שממלא ברשותו. ובכה"ג לא איכפת לן במים מהיכן שיבואו. מהתחלת זחילתן ומקורם. דמים ע"ג מים היינו הנחתן. וקנו מקומן בכל מקום שהן. ולא צריכי למחיצה. דמחיצה לא מהניא בהו אפילו של ברזל כדאי' בגמ' דפ' מי שהוציאוהו (דמח"א): 
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>לקמור. </b>חבריו תמצא רפ"ה דאהלות ומ"ז פי"ו דכלים ומ"ב פי"ח שם. 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<small>משנה לחם<br><b>גבוה עשרה או נמוך </b>עתי"ט דוחק. <b>ואני</b> אומר פירוש גבוה. יותר משאר בתי העיר עשרה. וכן נמוך. בערך הרוב הוא.</small>
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>וכן מבוי שנטלו קורותיו או לחייו. </b>כתב רש"י דגרסינן נטלה קורתו או לחיו. והוסיפו התו' לבאר דאע"ג דאליבא דר"י קיימינן. ואשכחן לדידיה דמבוי ניתר בב' קורות או ב' לחיים. מ"מ למה ליה למינקט קורותיו או לחייו. כיון דבחד מיתסר כמ"ש בתי"ט בשמם: 
+<b>ולענ"ד </b>אין זה מוכרח ויש להעמיד הגירסא הישנה בטוב. די"ל לרבותא דשריותא דאותה שבת נקטינהו וק"ל: 
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מכניסן זוג זוג. </b>כתב תי"ט ותימה דהכא פסק הרע"ב כת"ק כו' וא"כ ס"ל דשבת זמן אפילין. ובפ"ג דברכו' מפרש דשבת לאו זמן תפילין ונמצאו שתי הלכות פסוקות דסתרן אהדדי עכ"ל: 
+<b>ואני </b>אומר דפירש"י ורע"ב מדידהו אדידהו לק"מ דהתם בפמ"ש לא אצטריכו לשבת לאו זמן תפילין. דבלא"ה ניחא פירושא דמתני' דהתם. במאי דקיי"ל לילה לאו זמן תפילין ובהא לחוד סגי. ולא נקטי לה אלא לרווחא דמילתא באשגרת לישן ואליבא דמאן דס"ל. א"כ הלכות אהדדי לא קשיין. דהא דנשי פטירי מתפילין משו' דהו"ל מ"ע שה"ג מחמת פטור דלילה. ולעולם שבת זמנם הוא כדפסקינן הכא. ואין איסור להניחן אלא מדרבנן. ואע"ג דבהל' תפילין נקטו מקצת הפוסקים לאיסורא מטעם שהן עצמן אות. כבר ביארתי בעזה"י שם (במו"ק סי' כ"ט) דמדאורייתא לא מיתסרי משו"ה: 
+<b>והא </b>דהקשה עוד בתי"ט מהלכה פסוקה אחרת דהטור בא"ח (סימן ל"ד) פסק שיוכל להניח ב' זוגות תפילין. הא נמי לא קשיא מכמה אנפי אי בעית אימא כדעת קצת פוסקים שם דהא דשרי להניח אותן ב' זוגות. משום דחד מנייהו פסילי. משא"כ כאן דבכולהו כשרים עסקינן. ואב"א כדכתיבנא התם בס"ד דאפילו תימא בתרווייהו כשרין נמי ליכא בל תוסיף כל היכא דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי [סוכה ד' ל"א ע"ב] ואפ"ה איכא איסורא מדבריהם. דקאסרינן הכא היינו נמי משום ב"ת דרבנן ושני לן בין ב"ת דדבריהם. לב"ת דאורייתא. דעד כאן לא אמרינן לעבור בזמנן לא בעי כוונה [ר"ה דף כ"ח ע"ב] אלא בלעבור אב"ת דבר תורה. אבל לעבור אב"ת דרבנן ודאי בעי כוונה: 
+<b>ואתי </b>שפיר דהא דשרינן התם היינו משום דמתנה שאין כוונתו לצאת י"ח כי אם בזוג א' שהוא אליבא דהילכתא כמבואר שם. אבל הכא לא מצי לאתנויי בהדיא שאינו רוצה לצאת אלא בא' מהם. דא"כ הו"ל לאידך משוי בודאי. משו"ה לא אפשר. וזה כפתור ופרח: 
+<b>עי"ל </b>ע"פ מה שכתבתי שם בסס"י י"א בס"ד דהא דאמרינן לעבור בזמנן לא בעי כוונה. היינו אליבא דמאן דאמר מצות אין צריכות כוונה. ואנן קיי"ל כמ"ד צריכות כוונה. יע"ש: 
+<b>ומ"ש </b>הרע"ב דחכמים גזרו שמא תיפסק לו רצועה. אתי לפרושי מ"ט אסרי להניחן בשבת אי קייל דזמן תפילין הוא. ומ"מ הכא   גבי הצלה לא חשו להך גזרה. ועמ"ש בס"ד שילהי פ"ק דביצה. וכמדומה שהתי"ט שם לא ירד לסוף דעת רע"ב בזה: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>והא דהקשה עוד בתי"ט (ר"ל בכח דבריו ישנה לקושיא זו. עם ששתק ממנה בתי"ט מלזכרה בפירוש. דממילא משמע ומכללא. וק"ל. שלא על הקושיא המבוארת בלשונו של תי"ט נתכוונתי. ולשוני יורה כחץ יגיד. ויעיד כוונתי הרצויה. למבין גלויה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס"פ יע"ש. נ"ב (ואף למאי דסא"ד דהתי"ט. דבמסקנא לכ"ע שבת לאו זמן תפלין לק"מ. דאין צורך לומר דלפ"ז פליגי בדר"ש. אלא דכ"ע ס"ל יש מקום לשני זוגות. ואפ"ה לת"ק לא שרי אלא זוג אחד. דבדין הוא אפילו זוג אחד לא. אלא משום דבחול אורחיה דמצוה בהכי. לא חשיב משוי. ומשום בל תוסיף ליכא. אי משום דלאו זמניה. אי משום דכוונה מיהת בעי לעבור שלא בזמנן. משא"כ בשני זוגות. דחד מנייהו ודאי משוי הוי. הכי הו"ל להרב למימר. דהוו מיתרצן פיסקי שפיר. <b>ובלא"ה</b> דבריו תמוהין. דלמאי צריך תרתי. דהיינו לכ"ע לאו זמן תפלין. וקמפלגי בדר"ש. הא אפילו בחדא מהנך. נמי מיתוקמא פלוגתייהו. וק"ל. איברא מיחוורתא. כדשנינן. בשיטתא דשבת זמן תפלין. דניחא טובא.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>וכן בנו. </b>עמ"ש בס"ד מ"ב פי"ח דשבת: 
+<small>משנה לחם<br><b>לחצר החיצונה </b>סתמו כפירושו. שהעומד בחוץ. נותנו לחברו העומד בחצר. ואע"פ שהיא רה"י גמורה. <b>ותיובתא </b>דתרי גברי רברבי. הט"ז ורש"ל. כמ"ש בס"ד במו"ק סשמ"ט.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"פ גוונא. נ"ב <b>ולא</b> ניחא לי. לאוקמה ברק רוק תפל. דחזי לעבוריה על גבי כתם. כדאיתא פ"ט דנדה. ודומיא דמי רגלים. דתנן לעיל פ"ט. חדא. דההיא יחידאה הוא דקאמר לה. ותו. אפילו לר"י גופיה. הא לא שמעינן ליה דמחייב אלא במי רגלים ואינך דקתני התם. ולא אמר הכי בכולהו שבעה סממנין דמעבירין על הכתם. גם דוחק עצום הוא לפרש רק. דווקא בשלא אכל ולא טעם עדיין כלום (ועטא"ח סימן שנ"ה לענין צואה) <b>ועפמ"ש</b> לא יקשה ג"כ על פסקו של הטור. שסותר לפסק הלכה. בטהרות פ"ח. וק"ל. ועמ"ש בס"ד במו"ק סימן חר"ג. <b>עוד </b>יש לדקדק. היאך יתחייב על הוצאת רוק בפיו. הא תנן המוציא בפיו פטור. <b>וצ"ל</b> דווקא מידי דלא אורחיה. מה שאין כן ברוק דאורחיה הוא. הו"ל מוציא כדרך המוציאין. <b>וצ"ע </b>מ"ט לא נקט תנא צואה נמי. והו"ל למסתם לא יעמוד אדם בר"ה ויעשה צרכיו ברה"י כו'. דכייל קטנים וגדולים. <b>ולפום</b> מאי דכתיבנא לעיל ניחא. דמשתין דווקא. <b>איברא </b>בש"ע פסק בשני מקומות לאיסור. <b>וצ"ל</b> אליביה. כדשנאי מעיקרא.</small>
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>וישתין בר"ה. </b>דמפיק מרה"י לר"ה ואם השתין חייב חטאת עכ"ל רע"ב. 
+<b>וא"ת </b>מי רגלים למאי חזו. הא תנן פ"ט דשבת מי רגלים כדי לכבס פי שבכה או כדי להעביר על הכתם דהוי שיעורא זוטא טובא. ואפי' למאן דמפרש התם בגמרא [שבת דף צ' ע"א] דמ"ר עד מ' יום דווקא (ע"ש בתו') משמע דאין חייבין על הוצאת כל מי רגלים. מ"מ לא יהו אלא שופכין דברביעית. ושפיר משכחת במשתין שיעור רביעית: 
+<b>אבל </b>ברק איני יודע ליישב. (ואולי בבולע לתוך פיו מלא לוגמיו משקין ופולטן איירי. אלא דכה"ג לא מיקרי רק. והכי נמי משכחת לה במקיא. ואין כל זה במשמע לשון רק) ובגמרא אמתני' דהכא בתרווייהו איתא חייב חטאת: 
+<b>ואולי </b>י"ל כיון דקפיד עליה חשיב אפילו בציר משיעורא. וסתמא כר' יהודה דמחייב במלאכה שא"צ לגופה. ולא בעי שיעורא ומידי דחזי. (עמ"ש בס"ד רפ"ט דשבת) ואפי' באצולי טינוף לחוד מחייב. כדאי' בגמר' דפ"ק דשבת (דיא"ב): 
+<b>ולפ"ז </b>כולה מתני' ר"י היא. והיינו דתנינן ר"י אומר אף משנתלש רוקו בפיו. דה"ק שר"י אומר אף משנתלש רוקו כו' דהיינו אאצולי טינוף נמי מחייב: 
+<b>ובזה </b>יש סיוע ג"כ לפסקו של הטור כאן דפסק הילכתא כיחידאה. אלא ודאי משום דס"ל דסתמא דמתני' דהיינו בבא דרישא נמי אליבא דר"י סתם לן תנא. והרבה במשנה דוגמתו (עבתי"ט בתרא דביכורים ומ"ש בס"ד שילהי ברכות): 
+<b>א"נ </b>אפילו תימא ככ"ע. ורוק למאי חזי. לכסות בו צואה כל שהו. להתיר לקרות ולהתפלל כנגדה. אך לפירוש זה צ"ל דאינו חייב אלא בצריך לו לרוק לצואה המונחת שאי אפשר לבטלה באופן אחר. שזולת זה אינו עומד לכך ואפי' מצניעו בטלה דעתו. אבל לפירושא קמא שפיר מיתוקמא מתני' כסתמה בכל גוונא: 
+<small>משנה לחם<br><b>נופו </b>נראה כי בלשון חז"ל. שם נוף. מיוחד לסוף הענף וקצהו הנוטה לארץ. להבדילו מן עצם הענף. שהוא מתפשט אם לרוחב האילן. או עולה בזקיפה <b>והכא</b> במאי עסקינן בנוף סמוך לקרקע. ובאמצעית הענפים גבוהים יותר מקומת אדם. באופן שיכולים להלך תחתיהם ולטלטל.</small>
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>מטלטלין תחתיו. </b>עבתי"ט שהעתיק לשון הרמב"ם שממלא בדיו ועליו וקושרן בארץ. וכתב עליו ולא הבינותי איך קושרן בארץ. ומתוך כך נכנס לדוחק והחליף המלה באחרת. ואיני יודע מי הכניסו לכך ומה בינה יתרה צריך לזה שקושרן ע"י יתדות תקועין בארץ ובזה א"צ להגיה: 
+
+Mishnah 9
+
+<b>של פטמים. </b>הפ"א פתוח"ה והטי"ת דגושה וכן צמרים והם תוארים על משקל גנבים: 
+<b>שהיה בירושלים. </b>דכרמלית היא. כתב התי"ט ורש"י שפירש שמערבין כולה אלא שלא עירבו היינו לפי פירושו כו'. ודוחק לומר שאם היתה יכולה לערב כולה שלא עירבו. ולהרמב"ם ניחא שאינה יכולה להתערב כולה עכ"ל: 
+<b>ואני </b>אומר ולטעמיה להרמב"ם מי ניחא. ליעבד לה שיור דמילתא זוטרתי היא. ומה שהוסיף בתי"ט לומר שלא עירבו כלל. כדי שלא יבואו להוליך במקום שלא עירבו. זהו דבר שא"א לשומעו שהרי בית א' הוי שיור. ובקל היו יכולים להניחו בקצה העיר במקום שלא יהו נכשלין בו. וע"כ הוא דבר בטל. שאם כדבריו ביטלת תורת עירוב מעיר של רבים. אלא ודאי מאי אית לך למימר אליבא דרמב"ם פשיטא כיון שיכולין לערב. באמת עירבו ועשו שיור. ושוק של פטמים באותו שיור היה שדינו ככרמלית. וזהו שאמר הר"מ לפי שהיא של רבים לא היתה מעורבת ר"ל כולה וסמך לו על העיקרים שכבר זכר כך אליבא דרש"י נאמר שעירבו כל המבואות חוץ מאותו שוק. אולי ע"י שכחה. כדאשכחן טובא כה"ג במשנה וגמרא לעיל. וזימנין נמי דמתקלקל העירוב ומיפסיד ולאו אדעתייהו. ודילמא הכי הוה מעשה מעתה אין דוחק לגמרי בפירש"י. ומפ"ה דפסחים אין ראיה דאיכא   למימר דההיא לאחר שנפרצו בה פרצות שתורת ר"ה עליה כמ"ש שם בס"ד. ועמ"ש רפ"ד דר"ה ובמס' מדות: 
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+<b>מחזירין רטייה במקדש. </b>שהוצרך לסלקה שלא תהא חוצצת. דחציצה פוסלת דבעינן ולקח הכהן כפירש"י. ואע"ג דקיי"ל לקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה. לא דמי להכא עמ"ש התו' גבי עובדא דיששכר איש כפר ברקאי. ומ"ש בס"ד בביאור אותו מאמר: 
+<b>יבלת. </b>פירש"י יבלת שם דבר לאותו מום ואינו שם תואר כיבלת דקרא. וכתב התי"ט ולא ישתנה משקלו (ר"ל במשנתנו לא ישתנה נקודתו מהתואר שבכתוב) כי נמצא ש"ד ע"ז המשקל כמו אדרת צמרת יבשת עכ"ל: 
+<b>ואני </b>אומר אדרת איננו ש"ד. אבל גם הוא שם תואר נקבי לגפן. והשם מזה הענין אדר היקר או אדירות. אולי נתכוין הרב לאדרת שער. וככה יבשת הנה הוא תואר לארץ. והשם מזה הענין <b>יבושת</b>. ואולי גם בלשון המשנה נקרא השם יבולת אחרי שאינו נקוד. ועל משקלו יכולת קטורת: 
+<b>ויותר </b>נאות היה לדרכו של בתי"ט להביא רעיו ממשקל הדגוש גחלת בהרת ודומיהם. אלא שי"ל דשאני הני דלית בהו תואר וא"צ להבדיל ביניהם. כמו שהצטרכנו בגזרה זו הנדרשת. ומי יודע אם לא בא בהם הפת"ח בפ"א הפעל מפני אות גרונית הנמשכת כדי להרחיב עליה: 
+<b>ואמנם </b>נמצאים דגושים גם משאינם בעלי עי"ן גרונית כמו דלקת צמרת. אלא שבהם יש מקום למין הטענה הקודמת. שלא הוצרכו להבדל מבלי המצא התואר בגזרתם משא"כ בגזרת יבלת אחרי נמצא בה התואר. יתכן להבדיל בינו ובין השם: 
+<b>לכן </b>נ"ל שגם בלשון המשנה ישתנה השם ביו"ד השואי"ת. ויהא ע"מ דבלת תאנים עצרת עשרת. ולפ"ז נאמר בקיבוצו (במס' נגעים פ"ו) אף <b>היבלות</b>. היו"ד בשו"א והבית קמוצה. וזה על שני המשקלות. רצוני בין אותן הבאין בפת"ח פ"א הפעל ודגושי העי"ן. ובין הבאין בשו"א ורפויים. כמו שתאמר מן בהרת בהרות שאין הבי"ת סגול"ה אלא בסבת אות גרונית שאחריה. ומן עשרת עשרות ופתחות העי"ן להרחיב על אות הגרון. ככה נאמר בריבוי <b>יבלות</b> מנפרד <b>יבלת.</b> וכן נראה יותר שהשם בזה הענין מן הרפויים. ולא שיהו השם והתואר שוין בקריאתם כדעת התי"ט. וגם הלום ראינו שאותן התוארים פתוח"י פ"א הפעל. ישתנה בהם השם להבדיל ביניהם. מה לנו לילך אחר הזרים רצוני אותן שלא נמצא להם התואר (שאינם מצויים) ואין צריכים להשתנות. ואפילו היה מדרך לשון המקרא שהשם והתואר ישתוו בענין. רגילים חז"ל להפריד ביניהם ולייחד לכל א' שם לעצמו מאותה הטענה שזכר בתי"ט שלשון חכמים לחוד. וכן הוא על הרוב המציאו הלשון המיוחד לצרכם להבדיל בין ההוראות המשותפות באותו ענין בלשון המקרא. ועשו זה בחכמה כדי להקל על התלמידים להכיר מיד הענין הנדרש. וזהו שחידשו משקל תרם וזולתו כאשר כבר זכרתי במקומות מהגהות התפלה בעזה"י: 
+<small>משנה לחם<br><b>יבלת </b>צ"ע האי יבלת היכי דמי. אי בקרבן תמיד ומוסף. וליכא אחריני. בכלי אמאי לא. ואסור. לגמרי משמע. אפילו אם אי אפשר ביד. <b>ושמא</b> בנדרים ובנדבות. ובי"ט קאי. ולמ"ד קרבין בי"ט. א"נ בתמיד ודכוותיה ובדאיכא אחריני מיירי. וקמ"ל דאפ"ה ביד שרי. ולא צריך לאהדורי אאחריני.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>שער. נ"ב (הלא גם הוא אינו ש"ד אלא תואר בלבד).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>וזה (ר"ל שהבי"ת נקמצת ברבוי. זה ישתתף בשני המשקלות. אמנם יובדלו בנקוד פ"א הפעל).</small>
+
+Mishnah 14
+
+<b>בגלגל. </b>כתב הרע"ב אבל בשאר בורות אסור משום גזרה כו' ובמקום דליכא למגזר כו' מותר עכ"ל. הכי איתא בגמרא אמימר שרא למימלא בגילגלא במחוזא אמר מ"ט גזרו רבנן כו' הכא לא גינה ולא חורבא איכא. ודכוותה אשכחן לאמימר בהמצניע (דצה"א) ועמ"ש בתו' פב"מ (דכט"ב) ד"ה גזרה עיליתא דשישא: 
+
+Mishnah 15
+
+<small>משנה לחם<br><b>שלא לשהות הטומאה</b> עמ"ש בס"ד במו"ק ריש הלכות חנוכה.</small>
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Eruvin/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Eruvin/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9af04c91465924ff220bb0bd512548c17f40c66d
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Eruvin/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,441 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Eruvin
+לחם שמים על משנה עירובין
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Eruvin
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה עירובין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<small>משנה לחם<br><b>אמה </b>ע"פ רע"ב שהאמה בטפח שוחק <b>הוא</b> מלשון ימלא שחוק פינו. ונקרא הטפח כן על דרך ההשאלה. כאילו ישחק הטפח. ותגיע לו שמחה בגדלו והרבות כמותו. וההפך טפח עצב. נעצב על חסרונו. וסימן בכל עצב יהיה מותר.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>אר"ע ע"ז וע"ז נחלקו. </b>כתבו התו' דלא שייך לאקשויי טעמא דב"ש אתי לאשמועינן דכיון דא"ק אמר לא נחלקו. בדין הוא להשיב ולומר נחלקו: 
+<b>ולכאורה </b>יש לתמוה מה הועילו בזה דהדרא קושיא את"ק וכמ"ש בתי"ט. איברא כי מעיינינן שפיר קאמרי התו'. דודאי את"ק ליכא לאקשויי טעמא דב"ש אתי לאשמועינן. דהא איכא למידק נמי אמאי נקט לישנא יתירא על מה נחלקו כו'. הא ת"ק דלעיל נמי מודה בהא. ואי איתא דלא אתי ההוא תלמיד אלא לאשמועינן דהושוו בפחות. הכי איבעי ליה למימר לא נחלקו בפחות ותו לא. אלא ודאי טעמייהו דב"ה אתי לאשמועינן. דאיהו קאתי לפרושי למילתי' דת"ק דתני פלוגתייהו סתמא. וקס"ד דה"ק לא נחלקו בפחות מד"א. אלא בד"א הוא דפליגי. ומיהא ברחב יותר מודו ב"ה לב"ש. משו"ה אצטריך ליה לאשמועינן תרתי דבפחות לא נחלקו. ומד' ועד עשר נחלקו. למימרא דלב"ה ד' ועשר שוין. והשתא שפיר אתי לאשמועינן טעמייהו דב"ה. משו"ה לא קשיא להו להתו' מידי אההוא תלמיד. והשתא ניחא דאר"ע נמי לא תיקשי כיון דעליה קאי. ולא ניחא ליה למשבק לההוא תלמיד למקבע שבישתיה: 
+<small>משנה לחם<br><b>הכשר </b>מושאל מלשון הכתוב. הכשר חכמה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>לחי </b>ידמה היותו מלשון לחי החמור. לפי שהוא דוגמת הלחיים. שהם מעמידי הפה. וסוגרין אותו. כך הוא הלחי למבוי. ואפשר הוא מענין לוח. חתיכת עץ או אבן. אע"פ שהוא משורש אחר.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>לחי </b>שיעורו עיין לקמן מ"ו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>וקורה </b>שעור רחבה. מפרש להלן. <b>גם</b> לעביה נתנו שיעור. בחוזק החומר שממנה נעשית. אבל לא נזכר בו שיעור כמותו. <b>וארכה</b> על פני רוחב המבוי. <b>וכל</b> פחות משלשה. כלבוד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>וב"ה </b>עתי"ט משם כ"מ. שכל דבר שאינו מפורש בתורה. אע"פ שמקובל מסיני כו' מיקרי ד"ס. <b>ויפה</b> כיון. <b>לפי</b> שכך אמרו שיעורין ודכוותייהו. בית דינו של יעבץ תקנום. ונקראו סופרים בכתוב. ומשפחות סופרים יושבי יעבץ. וכבר כתבתי במ"א בזה. להחזיק דעת הר"מ בזה. ונימוקו עמו. <b>שהוא </b>הפעולה בכח השם. ר"ל שהוא נתר. וכ"ה דרך חז"ל ברוב המקומות. כמו שהוא גם מדרך המקרא. ומשוגע הדפיס שהוא נתר. מה שלא נמצא בשום נוסח.</small>
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>כל שיש בהיקפו ג' טפחים יש ברוחב טפח. </b>אע"פ שלפי חשבון המצומצם יחסר האלכסון שליש שביעית כמ"ש התי"ט בשם הה"מ: 
+<b>י"ל </b>בזה לפי ששיערו בטפחים שוחקים. והיא גופה חומרא. ואם החמירו במחיצות עצמן לא החמירו בקורה דרבנן. ואע"ג דלא פלוג בשיעורי המחיצין וחציצין שכולן שוחקות. מ"מ בקורה עגולה סגי בג"ט שוחקות. דהוי אלכסונן טפח עצב. דוק ותשכח. וכיון דהוי טפח כל דהו סגי לה בהכי. משו"ה לא דקו בה לקולא: 
+
+Mishnah 6
+
+<small>משנה לחם<br><b>לחיים </b>במשקל צביים מן צבי. ואע"פ שמלת והלחיים בכתוב נעה בשני יו"דין זהו מפני שהלחיים הם שנים בזוג. שכן הוא מנהג לה"ק. באיברים זוגים וכלי הזוגות. לדבר בם בלשון שנים כמו עינים אזנים ידים רגלים מספרים אבנים. אבל הלחי דמשנה. יחיד הוא (ומאי לחיים דהכא. לחיים דעלמא) ולאפוקי מדר"א מ"ב דלעיל. ועוד נכון הוא שלא יתערב עם לחיים דקרא.</small>
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<small>משנה לחם<br><b>שיירא </b>ואם צריכין לערב ערובי חצירות. או לפטרו. כדין מחנה דלקמן שילהי פרקין. עיין א"ח סימן שס"ו.</small>
+
+Mishnah 9
+
+<small>משנה לחם<br><b>שעור חבלים</b> פירוש שעור שלשת החבלים יחד. <b>ועבים</b> שהוא האלכסון. וקוטר השעור. צ"ל יתר על טפח. באופן שאלכסון של כל חבל. שלישית טפח מרווח.</small>
+
+Mishnah 10
+
+<small>משנה לחם<br><b>במחנה </b>אין מחנה פחות מעשרה. עא"ח סשס"ו.</small>
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>חגורה. </b>נ"ל דנקט חגורה לאשמועינן דהכא לכ"ע בהקפת חבלים סגי. אע"ג דאיכא מאן דאמר ס"פ דלעיל דמחיצה שאינה של שתי ושל ערב אינה מחיצה. שוב ראיתי שכן פירש"י חגורה של חבלים. ולא ידעתי מה טעם פירשו התו' מחיצה דמשמע דווקא מחיצה גמורה ממש. דאל"כ מה חסר להם בפירש"י. ומי סני למימר כלישנא דרש"י. והוא מכוון במשמע המלה. והא בודאי סגי בהקף חבלים כדמסקינן שילהי פרקין דלעיל: 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ר' יהודה אומר אפי' בבית הקברות. </b>עיין מ"ש הרע"ב ז"ל ורבנן סברי אדם מקפיד על עירובו כו'. נמצא משתמש באיסורי הנאה עכ"ל. מדלא מפלגינן מידי משמע דסתמו כפירושו דבמניחו בקרקע בה"ק. כסתם מניח עירוב תחומין שאינו צריך לבית או לבנין: 
+<b>ותימה </b>דהא קיי"ל בפ' נגמר הדין [סנהדרין ד' מ"ז ע"ב]. דקרקע עולם מותר לאתהנויי מניה. ושרייה שמואל לקבריה דרב דהוו נסבי מניה עפרא לאשתא מהאי טעמא. ואפי' בקבר לא אסרינן אלא בקבר בנין ותלוש ולבסוף חברו. דאית ביה תפיסת ידי אדם: 
+<b>ונ"ל </b>דמכל מקום הכא אסרי רבנן. כיון דבעינן בית שביתה. ולכן מקומו של עירוב תופס ד' אמות. וכדפירש"י כמה פעמים דלדידיה הוה להו כמאן דמלו דמו. דזהו ביתו שקנה בקניית עירובו זה. והו"ל כאילו מוקף מחיצות. וא"כ אע"פ שבאמת אינו נהנה אלא מקרקע עולם. כיון שטעם התרת העירוב כאילו קנה כאן בית לצורך שביתתו. רואין אותו כאילו הוא נהנה משל בנין ודוק: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>פ"ד ודוק. נ"ב. <b>ואם</b> קברי גוים ג"כ אסורין בהנאה. עשי"ע (סמ"א).</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>אבל לא בטבל. </b>הוה קשיא לי טובא. הא שמעינן ליה לתנא דידן דס"ל כל שהוא משו' שבות לא גזרו עליו בין השמשות במקום מצוה. כמו הכא בעירובי תחומין דק"ל אין מערבין אלא לדבר מצוה. אם כן הא מצי לעשוריה וחזי ליה: 
+<b>ומשנינא </b>דלרבנן לא אמרינן הואיל אלא דווקא מידי דחזי השתא. אע"ג דלא חזי לדידיה. אי חזי לאחריני. כדמאי דחזי לעניים. אמרי מיגו בעשיר. אבל טבל לא חזי לגמרי. ושוב מצאתי בתו' כדברי: 
+<small>משנה לחם<br><b>שם. </b>לגמרי. <b>והא</b> דאמר טבל מוכן הוא אצל שבת. היינו לענין מבטל כלי מהיכנו דשבות שאין בו מעשה הוא. (עחי"ג כירה מג"א).</small>
+
+Mishnah 3
+
+<b>נתנו בבור. </b>שבכרמלית. וקשיא לפלוג וליתני באילן גופיה עכ"ל בתי"ט: 
+<b>ונ"ל </b>דקושטא דמילתא דאילן דרישא נמי בכרמלית איירי. ותדע דהא אפי' ת"ק דידן דפליג אר"א דלקמן במתני' לא שרי שני שבותין. ולא ס"ל באבד המפתח ה"ז עירוב. אלא משום דס"ל כלי ניטל אף לצורך דבר שאינו ניטל. א"כ הכא באילן דאיכא איסור כרמלית ותשמיש דאילן. אמאי שרי למטה מעשרה לכ"ע. אלא ודאי כדאמרן דהכא כולה מתני' בכרמלית עסקינן: 
+<b>ודקאמר </b>תלמוד' לעול' דקאי בר"ה היינו לאפוקי רה"י. דלא תיקשי מה לי למעלה מה לי למטה. ולפום מאי דאקשי ליה אי בעומד בר"ה הא קמשתמש באילן. ולא אסיק אדעתיה שבות דכרמלית. שני ליה דאי משו"ה לק"מ. דס"ל כרבי דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש. ומיהו למסקנ' דקיי"ל בשני שבותין אפי' רבי מודה. כדמוכח בבבא דלקמן. אין הכי נמי דמיתוקמא בבא דרישא נמי באילן שבכרמלית. ודוק כך נ"ל ברור. והכי משמע נמי ממ"ש התו' בשם ר"י בד"ה הא קמשתמש באילן: 
+<b>אפי' גבוה מאה אמה </b>. ואין למטה רוחב ד' דלאו רה"י הוא. אע"ג דלמעלה רחב ד' עכ"ל הרע"ב וכפרש"י. ולאו היינו דר"י ב"ר יהודה בנעץ קנה ובראשו טרסקל דהוי רה"י. דהא אמרינן דטעמיה משום דהדרן מחיצתא. והכא לא הדרן: 
+<small>משנה לחם<br><b>למעלה מי"ט </b>עחי"ג בס"ד. ואשתמיט לרע"ב ותי"ט. כולה סוגיא דצריכא רבה. עמו"ק.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>נתנו בבור </b>ע"ש.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"ד הדרן. ועמו"ק.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>הקונדס </b>נ"ל שהוא יחיד מן קונדיסין. גמרא פ"ק דסוכה.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>ונטמאה </b>. שנמצא עליה שרץ ספק היה עליה בין השמשות. אי נמי בב' כתי עדים: 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<small>משנה לחם<br><b>ולמחר הויא </b>כו' <b>צ"ע</b> בגמרא דר"ה (לב).</small>
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<small>משנה לחם<br><b>והפליגה ספינתם בים</b> בגמרא מוקי לה ברקק פחות מעשרה. <b>ואינו</b> דוחק כל כך. אע"ג דקרי ליה ים. כי ברוב המקומות ספינות הפורשות לים. מן הנהר המושך אליו הן פורשות. ורוב נהרות בתחלת משיכתן. אצל הערים היושבות על שפתן. שם אינן עמוקים הרבה. בפרט הספינות הגדולות הפורשות בים. על פי הרוב אין תחתיהן גבוה מקרקע המים י"ט. וכשהן טעונות לא יוכלו לקרבה אל הנמל כלל. מפני שנוגעות בקרקע.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>והיינו בתוך התחום </b>. מוקי לה בגמרא במהלכת ברקק שאינו עמוק עשרה. אבל למעלה מעשרה קיי"ל דאין תחומין. לפי שטת רוב הפוסקים. דאע"ג דהיא בעיא דלא איפשיטא. הו"ל ספקא בדרבנן ולקולא. דהליכת חוץ לתחום בכרמלית אינה אלא מדרבנן. לדעת הרמב"ם בתשובה באגרתו משום דלא דמי לדגלי המדבר: 
+<b>וצ"ע </b>מנ"ל. דלא מצינו שהזכירו דגלי מדבר אלא לענין ר"ה לחייב על העברת ד"א. אבל חוץ לתחום דאיסורו משום הליכה מרובה מה לי בר"ה או בכרמלית. אדרבה נראה דטפי אסירא במקום שאין רבים מצויין. דהא הליכה דחוץ לתחום ממחנה ישראל גמרינן. והתם חוץ למחנה דאינו דומה לדגלי המדבר הוא דנאסר. אף על פי שהדעת נוטה קצת למ"ש הרמב"ם ז"ל. לפי שלא נאסרה ההליכה כל שהיא ברה"י. שאם שבת בעיר גדולה כאנטוכיא מהלך את כולה. אבל באמת אינה כל כך ראיה דעיר מוקפת חשובה מקום א' ואיסור הליכה נפיק מקרא דאל יצא איש ממקומו. משא"כ בכרמלית דוק: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"ד דוק. נ"ב <b>ותדע</b> עוד מהא דמיבעיא לן אם יש תחומין למעלה מעשרה. ולא איפשיטא. ואם איתא דלא נאסר חוץ לתחום אלא בר"ה דווקא. תיפוק ליה דאין ר"ה למעלה מעשרה. ומקום פטור הוי. והא ודאי לא דמי לדגלי המדבר. ומ"ט מספקא לן. ש"מ על כרחך דלא ס"ל לסתם תלמודא הכי. <b>ולא</b> מספקא ליה אלא בלמעלה מעשרה. אי מקרי הליכה. מיהא בלמטה מעשרה. לא מספקא מילתא. אפילו הוי נמי מקום פטור. או כרמלית דעדיפא ודאי. ועמ"ש בס"ד במו"ק (סת"ד) ודוק.</small>
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<small>משנה לחם<br><b>ונכנס </b>לעיר. במתכוין. עחי"ג.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>אלא ד"א</b> לכל רוח. וטעמייהו דרבנן בהא. נ"ל דנפקא להו מקרא יתירא. דלכתוב שבו איש תחתיו ותו לא. או נכתוב שבו איש במקומו. אל יצא איש ממקומו. למה לי. ריבתה לו תורה מקום.</small>
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<small>משנה לחם<br><b>א"ל אלא ד"א </b>עתי"ט בשם תו'. דקומתו ש"א בינוני ג"א בלא ראשו. <b>הכי</b> מוכח נמי בהדיא בגמרא ר"פ מש"א. דמשח ארבע גרמידי כו'.</small>
+
+Mishnah 9
+
+<b>העני מערב ברגליו. </b>הא דכתב הרע"ב שוין באומר שביתתי במקום פלוני שאינו קונה אא"כ הוא עני או בא בדרך שאין עמו פת. ופירש בתי"ט דה"ק או בא בדרך אע"פ שיש עמו פת הוי כמי שאין עמו פת. הואיל בדרך הוא וחשכה לו כדמסיק עכ"ל: 
+<b>קושיא </b>קאמר לענינא דמסיק. דאיירי בחשכה לו בדרך. מיהו מדנקט הרע"ב תרתי עני או בא בדרך. משמע דס"ל דעני קונה באומר שביתתי במקום פלוני. אפי' יש שהות ביום שיכול להגיע שם בנחת. אפ"ה א"צ אלא אמירה בעלמא. דאל"ה מאי איריא דהוא עני. הא אפילו נהוי נמי עשיר קנה במקום שאמר. דהו"ל עני לגבי מקום פלוני. דלא בעינן שיגיע לשם בפועל. אלא כדי שיגיע. (ובאמת דהכי משמ' מפי' הר"מ ז"ל. דכל שאינו יכול להגיע לשם מבע"י בלי שירוץ. עני קרי ליה. משום דלא אפשר ליה לאמטוייה לפת להתם בהליכה בינונית. ואליביה חדא קתני זוהי שאמרו העני כו'. דעני היינו דאינו יכול להגיע לשם. אבל להרע"ב תרתי למה ליה. דמאי נפקא מנה שהוא עני. תיפוק ליה משום דא"א לו להגיע לשם. והו"ל נמי עני לגבי אותו מקום): 
+<b>אלא </b>ודאי כדאמרן דס"ל לעני הותר לקנות באמירה בכל גונא. אפי' איכא שהות ביום טובא. ואהא קאי נמי דקאמר או בא בדרך ואין עמו פת. דר"ל ג"כ מי שהוא בדרך אע"ג דהוא עשיר בביתו. אלא שבדרך אכל כל לחמו ואין עמו פת עכשיו. אע"פ שעדיין יש שהות לערב בפת או ברגל. הרי דינו כעני כיון שהוא עני באותה שעה. וקונה עירוב באמירה אפ לו במקום פלוני. וה"ה לעשיר בדרך אלא שאינו יכול להגיע. והא דמסיק והאומר שביתתי במקום פלוני אינו קונה אא"כ יש שהות כו'. קמהדר אעשיר הקונה באמירה מפני שאנו יכול להגיע לשם מבע"י. דהו"ל עני. ואשמעינן השתא דל"ת שאינו יכול להגיע כלל. אלא מ"מ צריך שהות כדי לרוץ ולהגיע לשם. קודם שעת קניית עירוב. ומדה זו שוה בין בעני בין בעשיר. אבל חומר בעשיר לענין שאם יש שהות הרבה. שאז צריך עכ"פ לערב ברגליו או בפת. משא"כ בעני שדיו באמירה ודוק היטב: 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<small>משנה לחם<br><b>מעברין </b>ע"פ רע"ב. והוא מלשון חכמים שהרגילו לקרות לאשה הרה. עוברה. וימצא ממנו במקרא פעל יוצא לשון זכר. שורו עבר. ע"ש התכלית.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>כמין טבלא מרובעת </b>עתי"ט פירש"י ומ"ש הב"י בלשונו קטנה ר"ל בת אלפים. דאי בפחות מאלפים כו'. <b>דברים</b> אלו אין להם הבנה. והב"י האריך בחנם בדברים פשוטים. ולבסוף עמד על כוונת רש"י ור"י. שהיא פשוטה מאד. שבעיר קטנה נמצא רוחב תחומיה אינן אלא כרוחב העיר ודאי. וארכן אלפים לכל רוח. <b>ולא </b>ידעתי מה בקש ורצה תי"ט בכאן. ואפילו סוף דברי ב"י לא ראה.</small>
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<small>משנה לחם<br><b>ולביתו יותר</b> בגמרא היכי משכחת לה. <b>משום </b>דס"ד. אי במזרח. במזרח ביתו. א"כ ה"נ במערב. במערב ביתו. מיהו איכא לפרושי במערב. בערך המקום שעומד שם בלבד. <b>ונראה </b>דהיינו דמוקי לה באלכסונא ודוק. ועפרש"י שכתב אבל בעומד בביתו. ר"ל סמוך לביתו. לאפוקי בא בדרך.</small>
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>שאפילו סוף מדתו כלה במערה. </b>עפ"י הרע"ב וצ"ל שכלה באמצע מערה אבל בסופה גם למודד נותנין אלפים חוצה לה כמ"ש לעיל מ"ז: 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הדר. </b>מ"ש הרע"ב ישראל יכול לבטל כו'. ויהיה הוא אסור לטלטל בחצר עכ"ל: 
+<b>איכא </b>לאוקמיה בשנים האוסרים זה על זה. דחד לגבי חד לא הוי אורח. משו"ה הוא אסור. אפילו ברשות חברו. ואפילו ביטל גם רשות ביתו. ואפי' תימא דמיירי בחד גבי רבים. הא דאסור לטלטל בחצר. היינו מביתו. וכשלא ביטל רשות ביתו. כדלקמן מ"ג: 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>שהמבוי לחצרות כחצר לבתים. </b>וכמו שאם שכח בית בחצר מלערב. אוסר על החצר כשלא נשתתפו. שהרי אין להם על מה שיסמכו כולן. ולא אזלינן בתר רובא דעירבו. דאפ"ה רשות א' שלא עירב עמהן אוסר עליהן. כך דין חצרות עם המבוי. שאם שכח חצר א' ולא שיתף במבוי. הרי רשות החצר אוסרת על בני המבוי. ואי אפשר להן לסמוך על השיתוף. אע"פ שרוב החצרות שתפו. כיון שיש ביניהן רשות חצר א' שלא נשתתפה עמהן. שאוסרת עליהן כמו שאוסר בית א' בחצר. ולא אזלינן בתר רובא: 
+<b>וא"א </b>להם לסמוך על העירוב שעירבו החצרות בפני עצמן. כמו שסומכין בני החצר על השיתוף. כששכח א' מהן שלא עירב. דלא דמי דהשיתוף מערב את כל בני החצר במבוי. ומן הדין לא היו צריכין עירוב לגמרי כשנשתתפו. אלא שלא לשכח את התינוקות. והיכא דרובא עירבו וכולן שיתפו. תו ליכא למיחש. משא"כ כששכח חצר אחד לשתף. איך אפשר לסמוך על עירובן שעירבה כל החצר לעצמה. ונשאר רשות כל חצר חלוק בפ"ע. ואין להם על מה שיסמכו כולן ביחד: 
+<b>אבל </b>אין הכי נמי דאם לא עירבו החצרות כל א' בפ"ע. אלא נתנו עירובן בא' מהן ועירוב א' לכולן. כה"ג שפיר מצו למסמך על עירובן. לרש"י דס"ל שמניחין שיתוף גם בבית שבחצר. ועירוב דפת ודאי עדיף משאר שיתוף. וכיון דלא אסתלקו להו מהדדי. הרי עירוב זה עולה להן במקום שיתוף. כי היכי דסומכין על שיתוף במקום עירוב בכה"ג. ולאו ק"ו הוא. אם על שיתוף סומכין כולן. כל שכן על עירוב. דאינו אלא בפת. אלא משום דלא מיירי במתני' בפתוחות זו לזו. כדכתב הרע"ב לעיל. ולא מצו לערובי דרך פתחיהן. משו"ה לא משכחת לה עירוב א' לכל החצרות. שיסמכו עליו במקום שיתוף. ולכן שנינו אסורין במבוי סתמא ודוק: 
+<b>ותו </b>קמ"ל בהא דתנן שהמבוי לחצרות כו' כהא דפירש הר"י דאם לא שכחו כל בני חצר. אלא א' מהן בלבד שלא נשתתף עמהן במבוי. אינו אוסר. כמו שא' מאנשי הבית שלא נתן עירוב. אינו אוסר אם עירבו כל הבתים. כך החצרות נחשבים לבתים ואין חוששין לבית שבחצר שלא שיתפו אם שיתפו כל הבתים: 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<small>משנה לחם<br><b>למעלה מעשרה </b>ע"פ הרע"ב. ומכאן ראיה למ"ש הטור א"ח סימן תל"ג.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<small>משנה לחם<br><b>ורחב ארבעה</b> דפחות מארבעה הוי מקום פטור. <b>לא</b> תטעה ללמוד מזה. דכותל ומחיצת רה"י שאינה רחבה ארבעה. אין לו דין רה"י. דבהדיא אמרינן בהזורק (דצט"א) לאחרים עושה מחיצה. לעצמו לא כל שכן. וזה אפילו בר"ה. אלא לא אמרו כן אליבא דר"י אלא ברשויות דרבנן. אבל לא להקל בשל תורה. שהזורק מר"ה ע"ג כותל זה. ודאי חייב. שיש לו דין רה"י גמור לכל דבריו. <b>ולרב</b> אדרבה פחות מארבעה חמיר אף ברשויות דרבנן. שאפילו שני רשויות של יחיד אוסרין זה על זה. ואסור לטלטל מזה לזה בלי עירוב. מחמת שנראין כשני רשויות. <b>והחמירו</b> בזה מברשויות של תורה. משום שחז"ל עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה כדאיתא בגמרא מיהו לכ"ע אין ספק דמחיצת רה"י כרה"י. בין יש בה ארבעה. בין אין בה ארבעה. ואף אם אין בחלל ארבעה כי אם ע"י צירוף מחיצה. הרי זו רה"י גמורה. כמ"ש בס"ד במו"ק סימן שמ"ה.</small>
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>עתי"ט </b>לישנא דגמרא. אבל לענין חציצה <b>היינו</b> בטול מחיצה.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<b>ומזכה להן ע"י בנו ובתו הגדדלים. </b>מ"ש התי"ט שכ"כ התו' לענין אחר דמודה ר"י. ודאי לאו מילתא היא לאוכוחי מנה. דהכא נמי סברי התו' דמודה ר"י. דהא ליתא. עיין בהאומר (דסד"ב) דכתבו בהדיא לענין שיתופי מבואו' וע"ח כר"י. ולא דמי לההיא דרפ"ח דמילתא אחריתא היא וק"ל: 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מניח את החבית. </b>בסוף אלפים. וצריך שתהא שם כל בין השמשות. כדרך שנתבאר בפרקים דלעיל: 
+
+Mishnah 2
+
+<b>מזון שתי סעודות. </b>שצריך לו לשבת. כתבתי"ט וא"ת כו' דחייב בג' סעידות כו' ולימא מסייע להו לפוסקים שפסקו דיוצאים במיני תרגימא לסעודה ג' עכ"ל: 
+<b>ולא </b>ידענא מאי קאמר דלהפוסקים דיוצאין במיני תרגימא מי ניחא. אמאי לא מצרכינן הכא נמי ג' סעודות ואטו במיני תרגימא מי לא מערבין בהו. והתנן בכל מערבין כו'. וקתני הכא מניח את החבית. ע"כ פשיטא דמהכא ליכא למשמע לא תיובתא ולא סייעתא. דא"כ שמע מנה נמי דלא בעינן פת כלל לשום סעודה דשבת. והא בודאי בורכא אלא קל הוא שהקלו בעירוב: 
+
+Mishnah 3
+
+<b>ששכחו ולא עירבו. </b>כתב התי"ט דאילו לא עירבו כלל לא הוי שייך למימר ששכחו עכ"ל. ואפ"ה אשכחינן לתנא דברייתא דתני ששכחו ולא עירבו ולגמרי משמע. עיין בגמ' דפרק כל גגות (דצא"ב): 
+<small>משנה לחם<br><b>ומרפסת </b>נ"ל שהיא מלשון מרפש רגל (יחזקאל ל"ד) על שם שהרבה פתחי עליות פתוחים לה. ונעשית למדרך רגל רבים. העוברים עליה תמיד. נראה כאילו נרפסת ונרמסת תחתיהם.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ששכחו ולא ערבו </b>עתי"ט שנדחק מאד ליישב יתור הלשון. וכן דחק בפירוש הכתוב ולא זכר שה"מ גו'. <b>ואני</b> מפרש ולא זכר בפעל. ר"ל בכוונה לא רצה לזכרו ולדבר ממנו. להעלות שמו על שפתו. ונמנע מלהזכירו לטובה. מחמת רשעתו. ועל ידי זה. וישכחהו. יצא זכרונו מלבו לגמרי. וכן פירשו חז"ל. זכור בפה. אל תשכח בלב. כלומר ע"י שתזכור בפה. תעשה רושם. שלא יבוא לידי שכחה. משא"כ כשתהיה הזכירה במחשבה בלבד. אינה בטוחה מהשכחה. זה פשוט וברור. ופירושו של התי"ט בכתוב. דחוק וזר. <b>ולענין</b> לשון המשנה. פשוט בעיני שר"ל. אע"פ שרגילים לערב כל פעם. ולא בכוונה ומזיד לא ערבו. רק מקרה קרה להם פעם ע"י שכחה בלבד. מ"מ כך הוא דינם.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>ומרפסת. </b>ז"ל התי"ט צריך לחלק בין מרפסת דהכא ודלעיל לפי' השני שכתבתי שם כו'. אלא דלעיל מיירי במרפסת העשוי לדירה עכ"ל: 
+<b>אבל </b>לפירושא קמא ניחא דמיירי דליכא דיורין במרפסת. ובני עליות הן שעירבו לעצמן. ושכחו מלערב. עם אנשי החצר. והיינו שלא עשו שיתוף. דמרפסת אע"ג דלית בה דיורין. מ"מ בעיא נמי שיתופי לפי שהיא רשות אחרת לעצמה. משותפת לכל דרי העליות. דומיא דחצר דבעיא שיתוף. אע"פ שכבר עירבו לעצמן כל דרי הבתים. וחצר לאו בת דירה היא. אפ"ה אוסרת על חצר אחרת שעמה במבוי. אם לא נשתתפו ביחד. הכי נמי מרפסת וחצר לא סגי להו בלא שיתוף. משום בני העליות אע"ג דמרפסת לא חזיא לדירה. והא דתנן לעיל ששכחו ולא עירבו. ר"ל ולא נשתתפו. והכי אשכחן דמפרש תלמודא (דצא"ב): 
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>אצל בתו </b>עמ"ש בס"ד פ"י דבתרא. ובשי"ע (סל"ב).</small>
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>שלא היה בה כשיעור. </b>עבתי"ט שכתב ולמאי דאמרן כו' שיש להם דין המקו' שהם עוברים בו. וא"כ כי באו מי האמה הזאת מכרמלית כו'. אמאי לא תסגי לה בכותל שע"ג טפי מבור שבין ב' חצרות כו' עכ"ל: 
+<b>ולק"מ </b>דבור בכל מקום סתמו עמוק עשרה. ורה"י הוא לעולם בין שהוא ברה"י בין בר"ה. כדכתיבנא במ"ד פי"א דשבת. וה"ט דלעיל שתי רשויות הן. אע"פ שהכל רשות א' היא דבר תורה שהחצרות עם הבור רה"י הן. וראויין לערב זה עם זה. לפיכך מצא מין את מינו. ונאסרו זה על זה כשלא עירבו. אם לא עשו מחיצה. משא"כ כאן באמת המים שאינה עמוקה עשרה. דבחצר דינה כחצר. והכא לא איירי כי אם בחצר גופה שהיא רשות אחת שאין לחוש שילך הדלי לרשות אחרת וימלא שם. ואפשר דסמוך לכניסה ויציאה. היכא דאיכא למיחש להכי. אין ה"נ דאסור. והכי משמע בגמרא: 
+<b>מיהא </b>בחצר אחת שעירבה קיימינן. ובאמה שאין בה כשיעור שנידונת כמוה. משום מאי תיתסר. ואי משום דבאין מכרמלית. הא אסיקנא בגמרא דאין חורין לכרמלית. (ואין ספק שלא עמד בתי"ט על מסקנת הגמרא. שא"כ לא היה כותב מה שכתב). ואי נמי מר"ה קאתו. הא קיי"ל חורי ר"ה לאו כר"ה דמו. ואף למ"ד דיש חורין לר"ה ולכרמלית. הא אוקמה למתני' במופלגת וכדפרי' ולית בה ספיקא. ואשמיטתיה סוגיא דתלמודא בהא ודוק: 
+<b>וכללא </b>דמילתא דמשום דעריבי מיא ליכא קפידא. דבהא ודאי כ"ע מודו דהיכר מחיצה כל דהו סגי. דקל הוא שהקלו במים. והוא הדין דכותל שע"ג נידון משום מחיצה. א"כ לא צריך מחיצה לגמרי לענין זה. אלא במקום שיש לחוש שיעמוד ברשות זה וימלא מים מרשות אחרת. והיינו ההיא דבור. משא"כ כאן דמיירי באופן שממלא ברשותו. ובכה"ג לא איכפת לן במים מהיכן שיבואו. מהתחלת זחילתן ומקורם. דמים ע"ג מים היינו הנחתן. וקנו מקומן בכל מקום שהן. ולא צריכי למחיצה. דמחיצה לא מהניא בהו אפילו של ברזל כדאי' בגמ' דפ' מי שהוציאוהו (דמח"א): 
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>לקמור. </b>חבריו תמצא רפ"ה דאהלות ומ"ז פי"ו דכלים ומ"ב פי"ח שם. 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<small>משנה לחם<br><b>גבוה עשרה או נמוך </b>עתי"ט דוחק. <b>ואני</b> אומר פירוש גבוה. יותר משאר בתי העיר עשרה. וכן נמוך. בערך הרוב הוא.</small>
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>וכן מבוי שנטלו קורותיו או לחייו. </b>כתב רש"י דגרסינן נטלה קורתו או לחיו. והוסיפו התו' לבאר דאע"ג דאליבא דר"י קיימינן. ואשכחן לדידיה דמבוי ניתר בב' קורות או ב' לחיים. מ"מ למה ליה למינקט קורותיו או לחייו. כיון דבחד מיתסר כמ"ש בתי"ט בשמם: 
+<b>ולענ"ד </b>אין זה מוכרח ויש להעמיד הגירסא הישנה בטוב. די"ל לרבותא דשריותא דאותה שבת נקטינהו וק"ל: 
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מכניסן זוג זוג. </b>כתב תי"ט ותימה דהכא פסק הרע"ב כת"ק כו' וא"כ ס"ל דשבת זמן אפילין. ובפ"ג דברכו' מפרש דשבת לאו זמן תפילין ונמצאו שתי הלכות פסוקות דסתרן אהדדי עכ"ל: 
+<b>ואני </b>אומר דפירש"י ורע"ב מדידהו אדידהו לק"מ דהתם בפמ"ש לא אצטריכו לשבת לאו זמן תפילין. דבלא"ה ניחא פירושא דמתני' דהתם. במאי דקיי"ל לילה לאו זמן תפילין ובהא לחוד סגי. ולא נקטי לה אלא לרווחא דמילתא באשגרת לישן ואליבא דמאן דס"ל. א"כ הלכות אהדדי לא קשיין. דהא דנשי פטירי מתפילין משו' דהו"ל מ"ע שה"ג מחמת פטור דלילה. ולעולם שבת זמנם הוא כדפסקינן הכא. ואין איסור להניחן אלא מדרבנן. ואע"ג דבהל' תפילין נקטו מקצת הפוסקים לאיסורא מטעם שהן עצמן אות. כבר ביארתי בעזה"י שם (במו"ק סי' כ"ט) דמדאורייתא לא מיתסרי משו"ה: 
+<b>והא </b>דהקשה עוד בתי"ט מהלכה פסוקה אחרת דהטור בא"ח (סימן ל"ד) פסק שיוכל להניח ב' זוגות תפילין. הא נמי לא קשיא מכמה אנפי אי בעית אימא כדעת קצת פוסקים שם דהא דשרי להניח אותן ב' זוגות. משום דחד מנייהו פסילי. משא"כ כאן דבכולהו כשרים עסקינן. ואב"א כדכתיבנא התם בס"ד דאפילו תימא בתרווייהו כשרין נמי ליכא בל תוסיף כל היכא דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי [סוכה ד' ל"א ע"ב] ואפ"ה איכא איסורא מדבריהם. דקאסרינן הכא היינו נמי משום ב"ת דרבנן ושני לן בין ב"ת דדבריהם. לב"ת דאורייתא. דעד כאן לא אמרינן לעבור בזמנן לא בעי כוונה [ר"ה דף כ"ח ע"ב] אלא בלעבור אב"ת דבר תורה. אבל לעבור אב"ת דרבנן ודאי בעי כוונה: 
+<b>ואתי </b>שפיר דהא דשרינן התם היינו משום דמתנה שאין כוונתו לצאת י"ח כי אם בזוג א' שהוא אליבא דהילכתא כמבואר שם. אבל הכא לא מצי לאתנויי בהדיא שאינו רוצה לצאת אלא בא' מהם. דא"כ הו"ל לאידך משוי בודאי. משו"ה לא אפשר. וזה כפתור ופרח: 
+<b>עי"ל </b>ע"פ מה שכתבתי שם בסס"י י"א בס"ד דהא דאמרינן לעבור בזמנן לא בעי כוונה. היינו אליבא דמאן דאמר מצות אין צריכות כוונה. ואנן קיי"ל כמ"ד צריכות כוונה. יע"ש: 
+<b>ומ"ש </b>הרע"ב דחכמים גזרו שמא תיפסק לו רצועה. אתי לפרושי מ"ט אסרי להניחן בשבת אי קייל דזמן תפילין הוא. ומ"מ הכא   גבי הצלה לא חשו להך גזרה. ועמ"ש בס"ד שילהי פ"ק דביצה. וכמדומה שהתי"ט שם לא ירד לסוף דעת רע"ב בזה: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>והא דהקשה עוד בתי"ט (ר"ל בכח דבריו ישנה לקושיא זו. עם ששתק ממנה בתי"ט מלזכרה בפירוש. דממילא משמע ומכללא. וק"ל. שלא על הקושיא המבוארת בלשונו של תי"ט נתכוונתי. ולשוני יורה כחץ יגיד. ויעיד כוונתי הרצויה. למבין גלויה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס"פ יע"ש. נ"ב (ואף למאי דסא"ד דהתי"ט. דבמסקנא לכ"ע שבת לאו זמן תפלין לק"מ. דאין צורך לומר דלפ"ז פליגי בדר"ש. אלא דכ"ע ס"ל יש מקום לשני זוגות. ואפ"ה לת"ק לא שרי אלא זוג אחד. דבדין הוא אפילו זוג אחד לא. אלא משום דבחול אורחיה דמצוה בהכי. לא חשיב משוי. ומשום בל תוסיף ליכא. אי משום דלאו זמניה. אי משום דכוונה מיהת בעי לעבור שלא בזמנן. משא"כ בשני זוגות. דחד מנייהו ודאי משוי הוי. הכי הו"ל להרב למימר. דהוו מיתרצן פיסקי שפיר. <b>ובלא"ה</b> דבריו תמוהין. דלמאי צריך תרתי. דהיינו לכ"ע לאו זמן תפלין. וקמפלגי בדר"ש. הא אפילו בחדא מהנך. נמי מיתוקמא פלוגתייהו. וק"ל. איברא מיחוורתא. כדשנינן. בשיטתא דשבת זמן תפלין. דניחא טובא.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>וכן בנו. </b>עמ"ש בס"ד מ"ב פי"ח דשבת: 
+<small>משנה לחם<br><b>לחצר החיצונה </b>סתמו כפירושו. שהעומד בחוץ. נותנו לחברו העומד בחצר. ואע"פ שהיא רה"י גמורה. <b>ותיובתא </b>דתרי גברי רברבי. הט"ז ורש"ל. כמ"ש בס"ד במו"ק סשמ"ט.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"פ גוונא. נ"ב <b>ולא</b> ניחא לי. לאוקמה ברק רוק תפל. דחזי לעבוריה על גבי כתם. כדאיתא פ"ט דנדה. ודומיא דמי רגלים. דתנן לעיל פ"ט. חדא. דההיא יחידאה הוא דקאמר לה. ותו. אפילו לר"י גופיה. הא לא שמעינן ליה דמחייב אלא במי רגלים ואינך דקתני התם. ולא אמר הכי בכולהו שבעה סממנין דמעבירין על הכתם. גם דוחק עצום הוא לפרש רק. דווקא בשלא אכל ולא טעם עדיין כלום (ועטא"ח סימן שנ"ה לענין צואה) <b>ועפמ"ש</b> לא יקשה ג"כ על פסקו של הטור. שסותר לפסק הלכה. בטהרות פ"ח. וק"ל. ועמ"ש בס"ד במו"ק סימן חר"ג. <b>עוד </b>יש לדקדק. היאך יתחייב על הוצאת רוק בפיו. הא תנן המוציא בפיו פטור. <b>וצ"ל</b> דווקא מידי דלא אורחיה. מה שאין כן ברוק דאורחיה הוא. הו"ל מוציא כדרך המוציאין. <b>וצ"ע </b>מ"ט לא נקט תנא צואה נמי. והו"ל למסתם לא יעמוד אדם בר"ה ויעשה צרכיו ברה"י כו'. דכייל קטנים וגדולים. <b>ולפום</b> מאי דכתיבנא לעיל ניחא. דמשתין דווקא. <b>איברא </b>בש"ע פסק בשני מקומות לאיסור. <b>וצ"ל</b> אליביה. כדשנאי מעיקרא.</small>
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>וישתין בר"ה. </b>דמפיק מרה"י לר"ה ואם השתין חייב חטאת עכ"ל רע"ב. 
+<b>וא"ת </b>מי רגלים למאי חזו. הא תנן פ"ט דשבת מי רגלים כדי לכבס פי שבכה או כדי להעביר על הכתם דהוי שיעורא זוטא טובא. ואפי' למאן דמפרש התם בגמרא [שבת דף צ' ע"א] דמ"ר עד מ' יום דווקא (ע"ש בתו') משמע דאין חייבין על הוצאת כל מי רגלים. מ"מ לא יהו אלא שופכין דברביעית. ושפיר משכחת במשתין שיעור רביעית: 
+<b>אבל </b>ברק איני יודע ליישב. (ואולי בבולע לתוך פיו מלא לוגמיו משקין ופולטן איירי. אלא דכה"ג לא מיקרי רק. והכי נמי משכחת לה במקיא. ואין כל זה במשמע לשון רק) ובגמרא אמתני' דהכא בתרווייהו איתא חייב חטאת: 
+<b>ואולי </b>י"ל כיון דקפיד עליה חשיב אפילו בציר משיעורא. וסתמא כר' יהודה דמחייב במלאכה שא"צ לגופה. ולא בעי שיעורא ומידי דחזי. (עמ"ש בס"ד רפ"ט דשבת) ואפי' באצולי טינוף לחוד מחייב. כדאי' בגמר' דפ"ק דשבת (דיא"ב): 
+<b>ולפ"ז </b>כולה מתני' ר"י היא. והיינו דתנינן ר"י אומר אף משנתלש רוקו בפיו. דה"ק שר"י אומר אף משנתלש רוקו כו' דהיינו אאצולי טינוף נמי מחייב: 
+<b>ובזה </b>יש סיוע ג"כ לפסקו של הטור כאן דפסק הילכתא כיחידאה. אלא ודאי משום דס"ל דסתמא דמתני' דהיינו בבא דרישא נמי אליבא דר"י סתם לן תנא. והרבה במשנה דוגמתו (עבתי"ט בתרא דביכורים ומ"ש בס"ד שילהי ברכות): 
+<b>א"נ </b>אפילו תימא ככ"ע. ורוק למאי חזי. לכסות בו צואה כל שהו. להתיר לקרות ולהתפלל כנגדה. אך לפירוש זה צ"ל דאינו חייב אלא בצריך לו לרוק לצואה המונחת שאי אפשר לבטלה באופן אחר. שזולת זה אינו עומד לכך ואפי' מצניעו בטלה דעתו. אבל לפירושא קמא שפיר מיתוקמא מתני' כסתמה בכל גוונא: 
+<small>משנה לחם<br><b>נופו </b>נראה כי בלשון חז"ל. שם נוף. מיוחד לסוף הענף וקצהו הנוטה לארץ. להבדילו מן עצם הענף. שהוא מתפשט אם לרוחב האילן. או עולה בזקיפה <b>והכא</b> במאי עסקינן בנוף סמוך לקרקע. ובאמצעית הענפים גבוהים יותר מקומת אדם. באופן שיכולים להלך תחתיהם ולטלטל.</small>
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>מטלטלין תחתיו. </b>עבתי"ט שהעתיק לשון הרמב"ם שממלא בדיו ועליו וקושרן בארץ. וכתב עליו ולא הבינותי איך קושרן בארץ. ומתוך כך נכנס לדוחק והחליף המלה באחרת. ואיני יודע מי הכניסו לכך ומה בינה יתרה צריך לזה שקושרן ע"י יתדות תקועין בארץ ובזה א"צ להגיה: 
+
+Mishnah 9
+
+<b>של פטמים. </b>הפ"א פתוח"ה והטי"ת דגושה וכן צמרים והם תוארים על משקל גנבים: 
+<b>שהיה בירושלים. </b>דכרמלית היא. כתב התי"ט ורש"י שפירש שמערבין כולה אלא שלא עירבו היינו לפי פירושו כו'. ודוחק לומר שאם היתה יכולה לערב כולה שלא עירבו. ולהרמב"ם ניחא שאינה יכולה להתערב כולה עכ"ל: 
+<b>ואני </b>אומר ולטעמיה להרמב"ם מי ניחא. ליעבד לה שיור דמילתא זוטרתי היא. ומה שהוסיף בתי"ט לומר שלא עירבו כלל. כדי שלא יבואו להוליך במקום שלא עירבו. זהו דבר שא"א לשומעו שהרי בית א' הוי שיור. ובקל היו יכולים להניחו בקצה העיר במקום שלא יהו נכשלין בו. וע"כ הוא דבר בטל. שאם כדבריו ביטלת תורת עירוב מעיר של רבים. אלא ודאי מאי אית לך למימר אליבא דרמב"ם פשיטא כיון שיכולין לערב. באמת עירבו ועשו שיור. ושוק של פטמים באותו שיור היה שדינו ככרמלית. וזהו שאמר הר"מ לפי שהיא של רבים לא היתה מעורבת ר"ל כולה וסמך לו על העיקרים שכבר זכר כך אליבא דרש"י נאמר שעירבו כל המבואות חוץ מאותו שוק. אולי ע"י שכחה. כדאשכחן טובא כה"ג במשנה וגמרא לעיל. וזימנין נמי דמתקלקל העירוב ומיפסיד ולאו אדעתייהו. ודילמא הכי הוה מעשה מעתה אין דוחק לגמרי בפירש"י. ומפ"ה דפסחים אין ראיה דאיכא   למימר דההיא לאחר שנפרצו בה פרצות שתורת ר"ה עליה כמ"ש שם בס"ד. ועמ"ש רפ"ד דר"ה ובמס' מדות: 
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+<b>מחזירין רטייה במקדש. </b>שהוצרך לסלקה שלא תהא חוצצת. דחציצה פוסלת דבעינן ולקח הכהן כפירש"י. ואע"ג דקיי"ל לקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה. לא דמי להכא עמ"ש התו' גבי עובדא דיששכר איש כפר ברקאי. ומ"ש בס"ד בביאור אותו מאמר: 
+<b>יבלת. </b>פירש"י יבלת שם דבר לאותו מום ואינו שם תואר כיבלת דקרא. וכתב התי"ט ולא ישתנה משקלו (ר"ל במשנתנו לא ישתנה נקודתו מהתואר שבכתוב) כי נמצא ש"ד ע"ז המשקל כמו אדרת צמרת יבשת עכ"ל: 
+<b>ואני </b>אומר אדרת איננו ש"ד. אבל גם הוא שם תואר נקבי לגפן. והשם מזה הענין אדר היקר או אדירות. אולי נתכוין הרב לאדרת שער. וככה יבשת הנה הוא תואר לארץ. והשם מזה הענין <b>יבושת</b>. ואולי גם בלשון המשנה נקרא השם יבולת אחרי שאינו נקוד. ועל משקלו יכולת קטורת: 
+<b>ויותר </b>נאות היה לדרכו של בתי"ט להביא רעיו ממשקל הדגוש גחלת בהרת ודומיהם. אלא שי"ל דשאני הני דלית בהו תואר וא"צ להבדיל ביניהם. כמו שהצטרכנו בגזרה זו הנדרשת. ומי יודע אם לא בא בהם הפת"ח בפ"א הפעל מפני אות גרונית הנמשכת כדי להרחיב עליה: 
+<b>ואמנם </b>נמצאים דגושים גם משאינם בעלי עי"ן גרונית כמו דלקת צמרת. אלא שבהם יש מקום למין הטענה הקודמת. שלא הוצרכו להבדל מבלי המצא התואר בגזרתם משא"כ בגזרת יבלת אחרי נמצא בה התואר. יתכן להבדיל בינו ובין השם: 
+<b>לכן </b>נ"ל שגם בלשון המשנה ישתנה השם ביו"ד השואי"ת. ויהא ע"מ דבלת תאנים עצרת עשרת. ולפ"ז נאמר בקיבוצו (במס' נגעים פ"ו) אף <b>היבלות</b>. היו"ד בשו"א והבית קמוצה. וזה על שני המשקלות. רצוני בין אותן הבאין בפת"ח פ"א הפעל ודגושי העי"ן. ובין הבאין בשו"א ורפויים. כמו שתאמר מן בהרת בהרות שאין הבי"ת סגול"ה אלא בסבת אות גרונית שאחריה. ומן עשרת עשרות ופתחות העי"ן להרחיב על אות הגרון. ככה נאמר בריבוי <b>יבלות</b> מנפרד <b>יבלת.</b> וכן נראה יותר שהשם בזה הענין מן הרפויים. ולא שיהו השם והתואר שוין בקריאתם כדעת התי"ט. וגם הלום ראינו שאותן התוארים פתוח"י פ"א הפעל. ישתנה בהם השם להבדיל ביניהם. מה לנו לילך אחר הזרים רצוני אותן שלא נמצא להם התואר (שאינם מצויים) ואין צריכים להשתנות. ואפילו היה מדרך לשון המקרא שהשם והתואר ישתוו בענין. רגילים חז"ל להפריד ביניהם ולייחד לכל א' שם לעצמו מאותה הטענה שזכר בתי"ט שלשון חכמים לחוד. וכן הוא על הרוב המציאו הלשון המיוחד לצרכם להבדיל בין ההוראות המשותפות באותו ענין בלשון המקרא. ועשו זה בחכמה כדי להקל על התלמידים להכיר מיד הענין הנדרש. וזהו שחידשו משקל תרם וזולתו כאשר כבר זכרתי במקומות מהגהות התפלה בעזה"י: 
+<small>משנה לחם<br><b>יבלת </b>צ"ע האי יבלת היכי דמי. אי בקרבן תמיד ומוסף. וליכא אחריני. בכלי אמאי לא. ואסור. לגמרי משמע. אפילו אם אי אפשר ביד. <b>ושמא</b> בנדרים ובנדבות. ובי"ט קאי. ולמ"ד קרבין בי"ט. א"נ בתמיד ודכוותיה ובדאיכא אחריני מיירי. וקמ"ל דאפ"ה ביד שרי. ולא צריך לאהדורי אאחריני.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>שער. נ"ב (הלא גם הוא אינו ש"ד אלא תואר בלבד).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>וזה (ר"ל שהבי"ת נקמצת ברבוי. זה ישתתף בשני המשקלות. אמנם יובדלו בנקוד פ"א הפעל).</small>
+
+Mishnah 14
+
+<b>בגלגל. </b>כתב הרע"ב אבל בשאר בורות אסור משום גזרה כו' ובמקום דליכא למגזר כו' מותר עכ"ל. הכי איתא בגמרא אמימר שרא למימלא בגילגלא במחוזא אמר מ"ט גזרו רבנן כו' הכא לא גינה ולא חורבא איכא. ודכוותה אשכחן לאמימר בהמצניע (דצה"א) ועמ"ש בתו' פב"מ (דכט"ב) ד"ה גזרה עיליתא דשישא: 
+
+Mishnah 15
+
+<small>משנה לחם<br><b>שלא לשהות הטומאה</b> עמ"ש בס"ד במו"ק ריש הלכות חנוכה.</small>
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Megillah/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Megillah/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..8b1eadddadf66fed1a8cddea03ee759d07e7ec9c
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Megillah/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt	
@@ -0,0 +1,288 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Megillah
+לחם שמים על משנה מגילה
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה מגילה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מימות יהושע. </b>כתב הרע"ב כדי לחלוק כבוד לא"י כו'. לקח זה מהרמב"ם. ועמ"ש בזה בס"ד בביאורי לטא"ח (סי' תרפ"ח): 
+<small>משנה לחם<br><b>כרכין </b>קורין. ע"ד ותעל שועת העיר השמים. קול הקריה הומה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>כפרים </b>עיין פרש"י. ומקרא מלא הוא בידינו בשמואל עד כופר הפרזי. מכלל דכפרים בכלל פרזים נינהו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>כפרים </b>הפ"א בקמ"ץ. ככתוב נלינה בכפרים. וכך אנו שונין. אע"פ שכבר נמצא גם במשקל אחר. נקוד חיר"ק. ונועדה בכפירים. אינו ברור שיהא שם מקובץ מענין זה. ולפי משקלו יהא הנפרד כפיר. ואינו במציאות. אבל משקל כפרים. אע"פ שגם הוא קשה לגזור ממנו היחיד. כי ידמה א"כ היותו כפר כולו קמוץ. בפלס חכם דבר. מ"מ יש לומר שנקבץ מהנפרד כופר הקודם. ויש לנו דוגמתו. כפרים עם נרדים. מחובר מהנפרד אשכול הכופר. וכן בקרים מן בוקר. בשמים מן בושם. אוהלים מן אוהל ואולם כפר שם הנפרד. אנו קורין הכ"ף בשו"א. והפ"א פתוח"ה. ככתוב וכפר העמוני. יהושע י"ח.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>דכשחל י"ג לבני כפרים בשבת. נ"ב (ר"ל בעת שחל כך. ולא נקיטנא לבני כפרים. לומר שזהו זמנם. אלא משום דלא שייך אלא לגבי כפרים. ובדיעבד קאמינא. כדפרישנא יאות בסיפא דלישנא. ובחנם הוקשה לשוני זה לבן אחותי. באמרו דלעולם לא יחול זמן קריאה לבני כפרים א"ל בב' וה'. <b>והא</b> בהדיא אמינא דבאם אירע שלא קראוה כו' שמא הותרה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ובאמת </b>אע"פ דבלשון שמא וספק אמרתי. סברא ברורה היא. דהא צריכין שיהו פנוין בי"ד. ואם לא קראו ביום כניסה. מ"ט לא יקראו אפילו בשבת. כיון דגזרה דרבה לא שייכא בהאי גוונא. על כן אני אומר שישו בני מעי. אם ספקות שלכם כך.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מקדימין ליה"כ </b>ע"פ רע"ב שכתב והכפרים אינן בקיאין כ"כ לקרות. וצריכין שיקראנה להם אחד מבני העיר. והוא פירש"י. <b>ואיכא</b> למידק. היאך יוצאין בני הכפרים ידי חובתן. ע"י אחד מבני העיר. שאינו מחויב בו עכשיו. <b>וצ"ל</b> כיון שבשעת הדחק יוצאין אף בני עיירות. אם מקדימין לקרות ביוהכ"נ. כמו שכתבתי בס"ד במו"ק (סתרפ"ו) דהכי ודאי מסתברא. דלא גרעי בני עיירות מבני כפרים. שהתירו להם להקדים מפני הצורך. <b>ושמא</b> מטעם זה בדיעבד יוצאין בכך. אף שלא לצורך. משו"ה גברא מיחזי חזי. ובר חיובא מיקרי. ומצי מפיק לאחריני. אע"ג דאיהו לא נפיק בהכי האידנא. דלא מיכוין לצאת.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>וכי </b>מתכוין איהו לדידיה נמי. משמע לי דנפיק בהכי בדיעבד כדכתיבנא. ואית ליה מיהדר מיקרי בי"ד בלא ברכה. הכי חזי לן בס"ד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ואיברא </b>הר"ן ז"ל כתב. דמשמע ליה דאחד מבני העיר אינו פוטרן לבני כפרים. משום דהו"ל שאינו מחויב בדבר. והכי איתא בהדיא בירושלמי.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ואף </b>לפ"ז יכולני ליישב פירש"י ז"ל. דהא מיהא בעונים אחריו מה שהוא אומר. סגי. דודאי לא עדיפא מהלל ובה"מ דאורייתא. דאשה. וקטן מוציאין לגדול כה"ג. כ"ש למ"מ דרבנן. ועמ"ש בס"ד במו"ק (א"ח סקפ"ט) וזה פשוט ומספיק שלא לדחות דברי רש"י. <b>אלא</b> שיש לעיין איזה צורך הכריחו לרש"י ז"ל. לפרש שהכפרים צריכין לאחד מבני העיר שיקראנה להם. כי לענ"ד נראה שא"צ לומר כן. ואפילו תימא שגם הם בקיאין לקרותה. מ"מ מוכרחים לבוא לעיר. כשמקדימין לקרותה שלא בזמנה. משום דקיי"ל מגלה שלא בזמנה. בעשרה. ובכפרים לא שכיחי בי עשרה טובא (דאי אית בהו עשרה בטלנים. הרי דינן כעיר גדולה) ולכן אחר שהתירו להם להקדים. נדחו ליום הכניסה. דאתו בלא"ה למיקרי בספרא. <b>והיינו</b> נמי. משום דאין קורין בתורה בפחות מעשרה. על כן באין לעיר ביום הכניסה לעולם. ולא משום חסרון בקיאות. וזה ברור לע"ד. באופן שאין הכרח כלל. לומר שצריכין דווקא שיקראנה להם אחד מבני העיר. אלא הן מתקבצין בעיר למנין עשרה. לפי שאינן מצויין הרבה ביחד בכפרים כאמור. <b>ובודאי</b> אף בני העיר מצטרפין עמהם לעשרה. דמשום פרסומי מילתא בעלמא. בעינן כנופי בי עשרה. <b>והשתא</b> לא מוכח מידי מהכא. אי מקרי כה"ג שאינו מחויב בדבר. ולא נחתינן להך ספיקא. דמשמע דתלמודא דידן לא ס"ל הכי. מדשתיק מנה, <b>ושמע</b> מנה חדא. וחדת היא במתניתין. דהכין הילכתא. שלא בזמנה ודאי צריך לאהדורי אבי עשרה. כדאיתא בגמרא. ורמיז לה רבי נמי. כדפרישנא טובא דכוותה בס"ד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מה </b>שתפס בתי"ט על לשון הרע"ב. במ"ש כדי שיהו פנויין. דלא קאי במסקנא. <b>לא </b>הבינותי. כי היכן מצא כלשון הזה בגמרא. וכדי שיהיו פנויין. הכי נמי משמע. דתקנתא דכפרים היא. מפני שמספקן. וצריך א"כ שיהו פנויין. וק"ל אין להאריך.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>חל להיות בע"ש עיירות ומוקפות חומה קורין בו ביום. </b>כתב הרע"ב שאין קריאת מגילה בשבת גזרה שמא יטלנה בידו ויעבירנה דהכל חייבין בקריאת המגלה ואין הכל בקיאין כדאיתא בגמרא. וקשיא לי א"כ למה קורין בס"ת בשבת. וניחא לי במ"ש הטור דהקור' הפרשה צריך לסדר אותה תחלה כו' ואם כן כל הקוראין בקיאין. עכ"ל בתי"ט: 
+<b>ומלבד </b>שתירוצו זה דחוק ואינו מתקבל כלל. וכ"ש למנהגינו שמקרין את מי שיודע כמי שאינו יודע שהוא שקר במ"כ (והלואי שיהו מיעוטא דמיעוטא מהחזנים וש"ץ בקיאין בדורינו זה. ואולי יאמר הרב בזה שתקנתם קלקלתם. שאחר שאין חוששין לדקדק בקריאתם. שוב אין לגזור שמא יעבירו ברשות הרבים. א"כ לא העלה תשובה לטענתו. וחזרה הקושיא למקומה למה חששו במגילה יותר. אלא שגם זה הבל. שלעולם תקנת חז"ל עומדת וקיימת. אף אם בטל הטעם שמחמתו גזרו ותקנו. אין בידינו לבטלו. והגע בעצמך הרי שאין לנו ר"ה גמור. ואעפ"כ אסור): 
+<b>נ"ל </b>שאינו עולה יפה. דאדרבה כיון דבמגילה אין הכל בקיאין ולא רגילין בה כלל. כמו בס"ת שיותר הכל בקיאין בה קצת מיהא. א"כ פשיטא שצריך לסדר אותה תחלה. כדי שיהא בקי לקרותה כהוגן: 
+<b>ואין </b>לומר דמגילה שאני שאין מדקדקין בטעיותיה כדאיתא בירושלמי. א"כ כ"ש תמה על עצמך מהו הבקיאות שגזרו בעבורו. אלא ודאי אף שיצא בדיעבד. מכל מקום לכתחלה צריך לקרותה כתיקונה ובטעמיה כמו בס"ת. (ואפשר גם בס"ת אינה מעכבת קריאת טעות כגון חילוף יהודים ביהודיים וק"ל. אע"פ שכמדומני כבר כתבתי פנים להפך) וא"כ הדבר פשוט דבעיא סידור: 
+<b>אבל </b>אני אומר ליישב באופן אחר דבקריאת התורה ליכא למיגזר. כיון שאינה אלא בעשרה ולציבור זריזין מסורה. אבל קריאת מגילה בזמנה. דאפילו ביחיד שפיר דמי. ולכל מסורה. שייך למיגזר:   
+<b>ועוד </b>מפני נשים שחייבות בה ג"כ. והן קלות הדעת. ודוק דהיינו דאמרינן הכל חייבין בקריאתה. שהוא ודאי יתור לשון לכאורה. ולפירושינו מדוקדק מאד ונכון. והטעם אמת בלי פקפוק: 
+<b>ויש </b>להרוויח וללמוד מתירוצי זה דבר חדש. הילכתא למשיחא בזמן שישראל שרויין על אדמתן. דכשחל י"ג לבני כפרים בשבת. כיון שאין קורין אותה אלא בעשרה. יכולין לקרותה בשבת. כיון שאינה מסורה ליחיד לכל איש בביתו. הדר הויא לה כקריאת התורה. וכערבה דלשלוחי ב"ד מסורה [סוכה ד' מ"ג ע"ב]. ומתני' תקנתא דכפרים אשמעינן אבל אם אירע שלא קראוה ביום כניסה שלהם שמא הותרה להם ודוק היטב: 
+<b>ומ"ש </b>הרע"ב מ"מ אין קורין ויבא עמלק אלא בשבת וסעודת פורים כו' ולכ"ע אין עושין אותה בשבת עכ"ל. עיין בספר עיבור שנים הנקרא תיקון יששכר: 
+<small>משנה לחם<br><b>ומוקפין בו ביום</b> בגמרא אמרו הטעם. מה כל שנה אין מוקפין קודמין לעיירות כו'. וכתב תי"ט ולא ידעתי מי הכריע להר"ן לתת טעם אחר. שבו קריאה לרוב העולם ע"כ. <b>ולענ"ד</b> פשוט שהוצרך לכך. דאי לאו האי טעמא. דילמא נימא מה כל שנה זמנו של זה לא זמנו של זה. וידחו א"כ גם עיירות. או יקדימו מוקפין. ומה ראית. אלא על כרחך. משום דהכי מסתברא. מוטב ידחו מוקפין לבדם. וכיון דאידחו. אוקמינהו איום קריאה לרוב העולם.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<b>והקהל. </b>פירש הרע"ב וחייבים להביא טפם ובשבת א"א וכ"כ רש"י. וטעמא אף על גב דנושא חי פטור כו'. ועוד שאם הוא קטן שאינו נוטל א' ומניח א' אפשר דחייב. וטף לא באו אלא ליתן שכר למביאיהן. וא"כ אפילו הוא קטן מאד יש שכר למביאיו ומביאין אותו עכ"ל בתי"ט: 
+<b>והנה </b>מ"ש בקטן שאינו נוטל ומניח דאפשר דחייב. כבר כתבתי דליתא. עיין פי"ח דשבת מה שכתבתי שם: 
+<b>ומש"ע </b>ואפי' קטן כמות שהוא יש שכר למביאי'. הא נמי לא נהירא ולא ברירא כלל, וטפי משמע דליכא מצוה אלא בקטנים שהגיעו לחינוך: 
+<b>הגהה </b>(ואין לטעון א"כ מהו ששאלו טף למה באין. תיפוק ליה לחנכן כמו בכל המצות. שאין זה כלום דלא שייך חינוך אלא במצוה עצמה. וכאן אין ההליכה גופה מצוה כראיית פנים בעזרה. שכל עיקר מצוה זו לשמוע משנה תורה. ומאחר שאין בהם דעת לשמוע. אין בהליכתם מצוה. וחינוך זה למה.: 
+<b>ועוד </b>לא מצינו חיוב מצוה בקטנים מן התורה. וכל חינוך מצוה שבקטנים. מדבריהם הוא בכל מקום. ולזה יפה שאל טף למה באין. ר"ל למה הזהירה תורה להביא. ותורה לא ציוותה על החינוך בחיוב מיוחד. אלא ע"כ ליתן שכר למביאין הוא. וזה אמת וברור: 
+<b>והשתא </b>מצינן למימר דבאמת בלא"ה שייך בהקהל חינוך. והיתה השאלה למה הצריכה תורה להביאן להזהיר על כך. ולעולם לא חייבה תורה ולא חכמים בהבאת קטני קטנים. ליתן עליהם שכר למביאין. אלא כקטנים דראייה. ושקלי אגרא עלייהו. כיון דלא מצו אזלי לחודייהו. אבל לא מסתבר לגמרי להביא העוללים ויונקי שדים לעזרה מפני הכבוד וק"ל. ואת מי יורה דעה יבין שמועה. גמולי מחלב עתיקי משדים. וגנאי הוא בלי ספק מה שאינו מהצורך לבאר. על כן אין דעתי מקבלת זה: 
+<b>וכן </b>יש להוכיח מדהשיב רבי תחת ב"ה. (רפ"ק דחגיגה) [ד' ו' ע"א] משמואל דיכול לרכוב על כתיפו של אביו. וליקשי ר' לנפשיה ולב"ה מי ניחא. תינח בראייה דפטור. בהקהל מאי איכא למימר אמאי איפטר ליה. שלא העלתו חנה עד מלאת לו שתי שנים: 
+<b>אע"פ </b>שאם תעמוד למנין אי אפשר שלא חלה בהם שנת השמטה. אליבא דר"י דס"ל שנת חמשים עולה לכאן ולכאן. דסוגיא דגמרא דפ"ק דע"ז דייק כוותיה. וכן פסקו התו' בר"ה [ד' ט' ע"א ד"ה ולאפוקי] ושם במס' ע"ז [ד' ט' ע"ב ד"ה האי]. דוק ותשכח מכוון לשנת השמטה. שהרי עלי נמנה לשופט שנת תת"ל לאלף הג'. צא מהן תמ"ח שנים שעברו מהן במצרים. ובמדבר ארבעים. וי"ד שכבשו וחלקו. סך תק"ב שנה שלא מנו שמטין. ומשנת תק"ג התחילו למנות. נשארו שכ"ח לתשלום תת"ל. עשה מהם שמטות. ש' שנים הן שש יובלות. שקול שית שני שדי אפרטי. וכ"ח כלים בשמטו'. נמצאת שנת תת"ל ששית לשבוע. ובו בפרק נפקדה חנה. וילדה בפסח לתקופות הימים. וראוי היה להעלותו בחג. במוצאי שמטה. שהיו לשמואל שנה ומחצה:   
+<b>ואפילו </b>תאמר עלי שנתמנה בשנת תת"ל. קדם לפקידת חנה שנה. לא היה פחות מבן חצי שנה דוק היטב ותמצא: 
+<b>ואם </b>היה יכול להתברר שעמד עלי בתחלת שנת תת"ל. היה קשה אליבא דרבנן. דסברי שנת חמשים אתה מונה ולא חמשים וא'. ובזה אין אנו צריכין לכל הטורח. שהחשבון פשוט ששנת תת"ל היא שנת השמטה: 
+<b>ובאמת </b>שכן הוא הדבר שהרי בר"ה נפקדה חנה [ר"ה ד' י"א ע"א]. ובו ביום נמנה עלי. כדברי התו' [ד' ה' ע"ב ד"ה ומי] בתענית ורש"י בנזיר (דה"א): 
+<b>ואין </b>לדקדק מלשונו שם שמנכה שנה לעיבורו. דעל כרחין הך פקידה שתתעבר. כך נגזר עליה בר"ה. לא שנפקדה מיד. דמנא ליה לרש"י הא. ואדרבה הנך פקידות שוות נינהו וגמרן מהדדי. וכמו שבפסח נולד יצחק. הכי נמי משמע קרא דלתקופות הימים. דאפרוס הפסח קאי: 
+<b>ולא </b>בא שם רש"י אלא לכוין החשבון. על ידי שצריך עכ"פ לנכות שנה לעיבורו. דלא קחשיב לה. כיון דאינה שלמה. ולא שנולד בסופה. וא"כ שנה ראשונה שלו תת"ל. והיא שנת השמטה לרבנן. ובסופה היה לשמואל כששה חדשים: 
+<b>אלא </b>שעדיין יש מקום למתעקש שאין הכרח לדעת הנז'. ואולי יאמר שקיבל נשיאותו באמצע השנה לבריאת העולם. או בסופה שהוא זמן הקהל. לכן בקשנו חשבונות רבים. דאם כן פשיטא דתיקשי עליה דר"י. דסוגייא כוותיה אזלא. במה נפטרו חנה ושמואל מהקהל. ועל כרחך הו"ל לרבי לאסוקי אדעתיה. דשאני שמואל דמשום מפנקותא יתירתא. איפטר ליה אפילו מהקהל. וכ"ש מראייה ולא תידוק מדי: 
+<b>אע"כ </b>פשיטא ליה לר' נמי דגמרינן ראייה ראייה מהקהל. לענין זה דלא מיחייבי קטנים. אלא דומיא דראייה. ור"ל שלא מג"ש גמורה. אלא כאסמכתא. וקצת נראה כן מסוגיית הירושלמי אף שאין כן דעת התו': 
+<b>אי נמי </b>קטנים הללו. שבראייה הן חייבים רק מדבריהם. בהקהל חייבין מן התורה. כנלע"ד דברים ברורים ומוכרחים <b>ע"כ הגה"ה</b>): דומיא דראייה דליתא לחיובא גבי קטנים. אלא בקטן שיכול לאחוז בידו של אביו ולעלות. וכה"ג בשבת שרי אפילו לכתחלה. ותיובתא כלפי שנאיה דרש"י ז"ל : 
+<b>ועוד </b>לפי מה שכתבתי בס"ד בפ' מפנין. דליכא חיוב חטאת בקטן כל שהוא בן שמונה. ואפילו הוא חולה ליכא אלא איסורא דרבנן. ואין נראה שמפני זה ידחו זמן הקהל. וגם אפילו היה מצוה אף בקטנים מאד כדבריו ז"ל. אחר שאפשר להם לקיים המצוה בגדולים קצת. ולהניח בבית הטף הקטן מאד. למה נדחה המצוה מעיקר זמנה ונחמיצנה. ולכן נראה שטעמו של הירושלמי עיקר: 
+<b>אלא פריעה ופרימה. </b>כתב בתי"ט אבל לענין וטמא טמא יקרא שוים הן כו'. וז"ש התו' פ"ק דמ"ק דבימי חלוטו צריך פריעה ופרימה וטמא טמא יקרא לפום ריהטא כתבו כן עכ"ל: 
+<b>ובמחילת </b>כבודו לא כן הוא. אך בדיוק כתבו כך כנראה שם והאמת אתם. ואיהו ז"ל הוא דלא דק בהא. דמה צריך המוסגר לכך. והלא כל עיקר שהצריכו הכתוב לזה הוא. כדי שיהו טהורים פורשים ממנו. כדאיתא במ"ק (דה"א) שטומאה קוראה ואומרת פרוש: 
+<b>ומטעם </b>זה נתרבו כל הטמאים לקריאה זו. להודיע לבני אדם שיזהרו מלהטמא בהם: 
+<b>וא"כ </b>ודאי דבר זה בטל הוא לומר שאף המוסג' טעון קריאה זו. שהרי הוא סגור ומובדל ומופרש בלא"ה. וזה ברור שאין כאן מקום לקריא' כלל אצל המוסגר. לא לבד שאי אפשר לומר שחייב בה. שזה טעות מוחלט כמו שביארנו בס"ד: 
+<b>אלא </b>אפילו רשות נמי לא הוי. רצוני אע"ג דאמרינן נמי [שם ד' ה' ע"א] שיש לו להודיע צערו. כדי שרבים יבקשו עליו רחמים. אפ"ה במוסגר. הא נמי לא שייך לגמרי. כי איך יקרא ויודיע שכבר הוא טמא. ועדיין לא הוחלט לטומאה. ואינו נקרא טמא עד שיטמאנו הכהן. בפה דווקא. ככתוב טמא יטמאנו וכ"ה בת"כ. וכל ימי הסגירו אעפ"י שמטמא. מכל מקום אין טומאתו מוחלטת. ואין לו להחליט טומאתו מעצמו. משום אל יפתח אדם פה כו'. וכאותה ששנינו בנגעים [פ' י"ב משנה ה']. אע"פ שהוא חכם כו'. אל יגזור ויאמר נגע נראה לי. ע"ש. וכן הוא כאן כנ"ל ברור בעזה"י: 
+<small>משנה לחם<br><b>איזו היא עיר גדולה. כל שיש בה עשרה בטלנים </b>נ"ל ברור. דהיינו טעמא דמילתא. דכיון דאיכא בי עשרה בבי כנישתא. דלא אתו למתא לגמרי. א"כ בהני מיהת לא שייך טעמא דדחיית כפרים ליום הכניסה (עמש"ל מ"א) ופשיטא דאינהו קרו לה בי"ד. בעיקר זמנה. דכל בי עשרה. צבורא מיקרי. ומהיכא תיתי לידחו. <b>ולדידהו </b>גופייהו. ה"נ דלא אצטריך תנא לאשמועינן מידי. דמאן אפקינהו מפרזים דכתיבי במגלה. ומסתברא דבעשרה סגי. ואי לאו הכי. מאי שיעורייהו. ותפסת מרובה לא תפסת. להכי אוקמינהו אשיעור חבר עיר. <b>אלא </b>כי אצטריכא ליה. משום הנך שאר בני כפרים. דאע"ג דאכתי חקלאי נינהו. ודיקולא מצוארייהו לא נחית. להספיק לבני כרכים. קמ"ל דמ"מ כולהו גרירי בתרייהו די' בטלנין דתו לא מהני להו טעם שיהו פנויין צרכי כרכין. <b>ולא</b> אכפת לן לגמרי בתקנתא דהני ודהני. אפילו שיהו שאר בני הכפר שאינן בטלנין מרובין. אין הולכין בו אחר הרוב. אלא הרוב נמשך אחר המעוט. <b>והטעם</b> לפי שזמן אחד תקנו להם. וזמנו של זה אינו זמנו של זה. על כן אי אפשר שיקראוהו במקום אחד בשני פרקים. דוק.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>בחיוב מיוחד ואפילו אם תמצא לומר דמצות חינוך מן התורה. מכל מקום ודאי ליכא חיובא דחנוך. אלא בבן חמש או בן   שש בכל המצות המעשיות. עמ"ש בס"ד במגדל (ברכת גבעון תעלה ג') ומו"ק א"ח (סי"ז).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס"פ זה. ואפילו ממצות המעשיות. פטור הקטן הצריך לאמו. <b>ולא</b> קיי"ל כשמאי דספ"ב דסוכה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ומותרין בהספד ותענית </b>עיין בגמרא שילהי פ"ב דתענית. ובמ"ש בס"ד במו"ק ר"ס תרפ"ו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>אבל </b>י"ד וט"ו אסורין בהסו"ת. לבני כרכין ועיירות בשניהם. כדאיתא בגמרא. <b>מ"מ</b> דיני אבלות נוהגין בהם. עמ"ש שילהי מ"ק.</small>
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<small>משנה לחם<br><b>אלא קרבן</b> ע"פ רע"ב. <b>וה"ה</b> לענין ביאת מים חיים זה וזה שוין.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ולאו </b>שיורא הוא. כיון דטומאתן שוה. הכי נמי טהרתן. וחדא מילתא היא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"פ בעזה"י נ"ב <b>ולא</b> שיורא הוא. דבחד קרא כתיבי. ונקט תנא לרישיה דקרא. וכמו שצ"ל לענין עטיה על שפם. כמ"ש תי"ט. <b>מיהו</b> איכא למידק. דהא לענין שילוח נמי שוין. ואמאי שביק ליה תלמודא. מאי שייר דהאי שייר. <b>וי"ל</b> דשייר נמי תשמיש המטה. ומתניתין דלא כר"י. ולא כרבי. ולא כר"ח. אלא כריבר"י. דס"ל מוחלט נמי אסור בתש"ה.</small>
+
+Mishnah 8
+
+<small>משנה לחם<br><b>אף הספרים כו' אלא יוונית </b>אין מגלה בכלל זה. <b>ע"ל</b> רפ"ב. <b>וכן</b> אינה שוה להם לטמא את הידים. עמ"ש בפ"ד דידים בס"ד.</small>
+
+Mishnah 9
+
+<small>משנה לחם<br><b>עפ"א </b>דיומא. ופ"ב דמכות מ"ו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>פר הבא על כל המצות </b>שזדונן כרת ושגגתן חטאת.</small>
+
+Mishnah 10
+
+<small>משנה לחם<br><b>עייין </b>קונטרס בב"ה פ"ד.</small>
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>היה כותבה. </b>בירושלמי דייק ממתני' דמלאכה בפורים שריא. ודחי ומוקים לה בי"ד לבני כרכים.: 
+<b>והוא </b>פלא לכאורה. דמאי שיאטייהו דבני כרכי'. לקרות המגילה בי"ד. לצאת בה י"ח הא אינהו בני ט"ו נינהו. ומאי קמ"ל במתני' דיצא: 
+<b>ואין </b>לומר דמיירי בי"ד שחל בע"ש. דמוקפין נמי קרו בי"ד. חדא דאי הכי מעייל נפשיה בפלוגתא. דהאיכא ר' יוסי דנימוקו עמו. דס"ל כרכין נדחין ליום הכניסה. ותו דאי קרו בי"ד הא ודאי איתסרו להו נמי במלאכה. כיון דהשתא ע"ש זמנם הוא. דיום קריאה נאסר במלאכה: 
+<b>גם </b>אין לומר דאיירי בבן כרך שהלך לעיר וקרא עמהן. דהיכי דמי אי דעתיד לחזור. הרי קוראה כמקומו. ומה לו לקרותה עם בני העיירות. ואי דאין עתיד לחזור בו ביום. דע"כ בעי למקרי עמהם בי"ד. משום דפרוז בן יומו קרוי פרוז. א"כ הרי הוא כפרוז לכל דבריו. וצריך לנהוג בו י"ט בי"ד. לענין עשיית מלאכה נמי. אי אית' דאסירא. כמו שנוהג בקריאת המגילה. דהאידנא פרוז הוא לא מוקף. זה פשוט מאד. (וכמו שבן א"י הנמצא בח"ל בי"ט שני של גליות. ואין דעתו לחזור שנאסר במלאכה כמותם) [פסחי' ד' כ"א ע"א]: 
+<b>ועוד </b>אי איתא דבהכי עסקינן. מאי איריא דדחיק לאוקמה למתני' בהני גווני דאמרן. דהיינו בנדחה מיומו. או ממקומו. דלא שכיתי כולי האי. ואיכפל תנא לאשמועינן כה"ג סתמא. טפי הו"ל לאוקמה בבני כפרים דמקדמי טובא. ואינהו ודאי לא אתסור במלאכה דהכי מסתברא טפי. ומאי דוחקיה דהירושלמי: 
+<b>אלא </b>ודאי צ"ל א' משתים. אי בעית אימא אפי' בני כפרים נמי מיתסרי במלאכה ביומייהו. ואי נמי לא מיתסרי. כיון דלא קביעי ושכיחי. בהו לא קמיירי. א"כ כל שכן שלא נתכוין לדרכים הללו שזכרנו: 
+<b>אבל </b>תדע באמת מן השמים זכו לי במציאה. וד"ת עניים במקומם. ועשירים שלא במקומן. דאזדא לטעמיה דאיתא בירושלמי ריש שקלים. במקום שנהגו לקרותה בשני ימים קורין. וס"ל דמיירי במקום שנהגו. ובבני כרכים עסקינן. וכיון דנהגו חיובא רמי עלייהו. דלהכי איצטריך תנא דידן לאשמועינן אם יצא וק"ל: 
+<b>גם </b>צ"ל דס"ל כשינויא קמא דגמרא דילן. דאפי' תימא מלאכה נמי קבילו עלייהו. הני מילי ביומיה אבל לא ליאסר בשניהם. ותלמודין לא צריך להך אוקמתא. דמסיק מלאכה לא קבילו עלייהו אפילו ביומיה: 
+<b>ועוד </b>נראה דאפי' להאיבעית אימא דלעולם נהוג. אפ"ה הא ודאי לא גרע מנטיעה של שמחה. והך כתיבה נמי דשמחה היא. וגם בלא"ה מסתברא דכתיבה כי הך שריא. אפילו למאי דנהוג איסור במלאכה. משום שהיא לצורך היום. דאפילו במועד איכא מרבוותא דשרו כה"ג. והרי בע"פ ובט"ב. כל כתיבה מותרת. אף שהמלאכה אסורה בהם: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"פ כמותם. נ"ב והכי איתא נמי בהדיא בגמרא ספ"ק דתענית. דבני חמיסר וקרו בארביסר. אסורין כבני ארביסר בתענית. וה"ה למלאכה. למאן דלא מפליג בינייהו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>טפי. וכדמוכח נמי ממתניתין דאע"פ שאמרו מקדימין. מותרין בהסו"ת. כל שכן במלאכה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>קורין (והכי איתא נמי במסכת פרק בתרא (הלכה ח) <b>ונראה</b> שהיה קורין אותה בברכה. מדאצטריך לאשמועינן. דהא אי בעי למקרי כולא שתא. מי לא קרי. וכן מוכח לישנא דיצא דתנן. ומסייעא למ"ד מברכין על המנהג).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>אם כיון לבו. יצא </b>קמ"ל אע"ג דקרי לה פסוקא פסוקא. ומפסיק בכתיבה או בדרשה והגהה. בנתיים.</small>
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>הכל כשרין. </b>כתב הרע"ב לאתויי נשים. עיין בגמרא (דד"א) תו' ד"ה נשים חייבות במ"מ. וברא"ש שם ומ"ש בס"ד: 
+
+Mishnah 5
+
+<b>ולמוספין. </b>דכתיב דבר יום ביומו. נדפס בתי"ט זה"ל וצ"ע דתיפוק ליה מביום צותו עכ"ל: 
+<b>ונ"ל </b>דלק"מ ולטעמיה לידוק אמתני' אמאי תני למוספין כלל. דהא קרבן הן. וכל עבודות הקרבנות כבר שנויות במשנתינו בסמוך. דמשו"ה לא תני נמי תמידין לדעתי. עמ"ש בס"ד בשלהי פרקין: 
+<b>אלא </b>הכי פירושו דודאי משום שמצותן ביום. לא איצטריך למיתני מוספין כדפי'. דלהא אין הכי נמי דלא בעינן קרא אחרינא. דמביום צותו נפקא לכל הקרבנות [זבחים ד' צ"ח ע"א]. אלא דסד"א דיש להם זמן מיוחד ביום. ר"ל דווק' לאחר התמיד וקודם לו פסול. משו"ה איצטריכא ליה לאשמועינן. דאף הן כשרים כל היום. ולהכי מיבעי ליה קרא יתירא. לאורויי דמצותן כל היום ונכון דוק: 
+<b>ואפי' </b>אי אתיא מתני' כר' יהודא [ברכות ד' כ"ו ע"א]. דקרבן מוסף אינו קרב אלא עד שבע שעות. וכמ"ש לקמן בעזה"י. שפיר מיתני ליה לתנא שמצותן כל היום. כיון שהתחיל משהאיר המזרח. ונמשך עד רובו של יום: 
+<b>ובד"ה ולמוספין. </b>כתב תי"ט בשם הר"ן ותמידין לא תני. דשל שחר זמנו עד ד' שעות או עד חצות. ושל בין הערבים ליתיה אלא מז' ולמעלה עכ"ל: 
+<b>כבר </b>זכרתי למעלה שנ"ל מטעם אחר לא שנה תמידין. לפי שלא הוצרכו לכך. אחר ששונה כאן כל עבודות הקרבנות. ואפילו היתה מצותן כל היום לא היה שונאן. אבל משום שאין מצותן נמשכת עד תשלום כל היום. לא היה נמנע התנא: 
+<b>ותדע </b>דלא חייש תנא להכי. דהא משמע פ' ת"ה דהלכה כר"י בשל מוספין עד ז' שעות ותו לא. דאין מוסף קרב אחר ז'. ותנן בבחירתא כוותיה. ואפ"ה תנן הכא ולמוספין. אלא כמו שפירשנו למעלה דכל היום. משמע מתחלת יום. תיכף משהאיר היום אפילו קודם הנץ החמה. ולאפוקי נמי לילה דלא. דמתניתין לא אתיא לאשמועינן. אלא דמעמוד השחר יום הוא. לכל הדברים שמצותן תלויה ביום דווקא. ומהמשך הזמן לא קמיירי. דאיכא טובא דאין מצותן כל היום כולו. אע"פ שמצותן ביום. כגון תמיד עד ד' שעות [ברכות ד' כ"ו ע"ב]. והרי פסח שאין מצותו אלא בין הערבים: 
+<b>וא"כ </b>היכי קתני זה הכלל כו'. והא לאו כללא הוא וצ"ל דאין למדין מן הכללות. ולדידן ניחא דפסח נמי כשר כל זמן שהוא יום. ואפי' שקעה חמה. כל שלא הגיע צאת הכוכבים: 
+<small>משנה לחם<br><b>בסם </b>פריש רע"ב שורש עשב. לקח זה מפירוש הר"מ. <b>אבל</b> לפירש"י ד"ה הוא. ממיני המחצבים. ואין לו עקר ושורש בעשבים. כי הוא נמצא במוצאי המתכות. וכן הקנקנתום. <b>ותי"ט </b>הרכיב שני הפירושים. ולא דק.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ותו לא (ר"ל דנקרא פושע) שאין מוסף קרב אחר שבע שעות (כצ"ל) ותנן בבחירתא. נמחק כדמוכח ר"פ תמיד נשחט. ומהתם שמעינן ודאי דהלכה כר"י בזמן הקרבת מוספין. לא כרבנן דפליגי דס"ל דקרבי כל היום. ואפ"ה כו'.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<b>כל הלילה כשר לקצירת העומר. </b>עמ"ש בס"ד בתשו': 
+<b>זה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום. </b>לאתויי סידור שני בזיכין גמרא ונראה לו דשייר נמי משיחה שבעה וריבוי דחינוך כ"ג. שאינן כשרין אלא ביום. כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' כלי המקדש: 
+<b>דבר שמצותו בלילה. </b>לאתויי אכילת פסחים. ושייר נמי קריאת מגילה וק"ש דלילה כך נ"ל: 
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס"פ בתשו'. והוא הדין לספירת העומר. דכשרה כל הלילה. עא"ח (סתפ"ח).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס"פ המקדש. <b>וא"כ</b>. תו דבר שמצותו ביום. נסוך המים בחג. אבל אינו כשר כל היום. שאין מנסכין המים. אלא בתמיד של שחר. <b>גם</b> מעשי פרה אינן אלא ביום. ובכלל הקרבנות היא. דחטאת קרייה רחמנא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס"פ נ"ל. נ"ב <b>אע"ג</b> דאיכא למימר דשיירינהו משום דבק"ש פליגי בה. ובפלוגתא לא קמיירי. ומגלה דלילה. משמע לקצת רבוותא דאין עיקר מצותה אלא ביום. כמ"ש התו' וכן נראה ג"כ מממשנתנו. דנקטה ביום. ודלילה שבקה. <b>אפ"ה</b> שפיר אתו בזה הכלל. כיון דרבנן נמי כר"ג ס"ל בק"ש מדאורייתא. ומגלה נמי מיהת רבנן רמו חיובא אף בלילה. <b>וניחא</b> בהכי. דלא תיקשי מאי שייר דהאי שייר. <b>תדע</b> דאל"ה. אכילת פסחים נמי לאו שיורא הוא. דמדרבנן ודאי אין הפסח נאכל אלא עד חצות לכ"ע. כמ"ש ריש ברכות. <b>ואפשר </b>לומר. משום דשייר נמי ספירת העומר. כמש"ל. ואיברא הפוסקים מיפלג פליגי בה נמי. <b>ותו</b> שייר מצות ראיית פנים בעזרה. עמ"ש ריש חגיגה ס"ד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ואיכא </b>תו דבר שמצותו בלילה. נסכים. וכן מלוי המים דנסוך בחג. ומלוי וקדוש מי חטאת. וכשרים כל הלילה.</small>
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בני העיר שמכרו. </b>עמ"ש בס"ד בביאורי לטא"ח (סי' קנ"ג). שם הארכתי במה שנוגע להבנת משנה זו ושלאחריה: 
+<b>בדמיו. </b>כתב תי"ט אע"ג דרחובה לשון נקבה. ואפשר דרחובה קרינן במפיק עכ"ל: 
+<b>וכן </b>עיקר שקריאת התיבה במפיק. והסיפא מוכחת דקאמר לא יקחו את הרחוב ולא הרחובה. ולא נמצא משקל זה בעברי רצוני שלא יתכן לנו לגזור מן החמור חמורה כמו שלא יתכן לגזור הזכר מן הנקבה ולא נאמר בכזה דבורה דבור ודוק. אלא שלחז"ל היתה רשות נתונה מן [השמים] כמ"ש כמה פעמי' אין לך אלא כמו שאמ' הבו דלא להוסיף. אף שימצא דוגמתו בלשון חכמי' כאמרם <b>חמורה</b>. מ"מ בזאת הגזרה לא ימצא שם דבר נקבי פשוט בלי כינוי. בחול"ם עי"ן השורש רק בק"ח כמ"ש <b>רחבה</b> שאחורי הבתים. ולא אמר בשום מקום <b>רחובה</b>. וגם הגורס בדמיה אינה שונה אלא במפיק וכבר נודע כללו של הראב"ע כל דבר שאין בו רוח חיים זכרהו ונקבהו. ואף שהונח שם נקבי מיוחד בסימן ה"א הנקבה. אין בכך כלום. ואולי אינו סימן נקבה. אלא למשך כמצוי במקומות הרבה. וע"כ מאן דתני הכי או הכי לא משתבש: 
+<small>משנה לחם<br><b>א"כ אף לא מעיר גדולה כו'. </b>עתי"ט לשון גמרא. עד ולא משכחת מכירה בבה"כ. <b>כלומר</b> משום דשל עיר קטנה. לא יספיק לעיר גדולה.</small>
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<small>משנה לחם<br><b>ועוד אר"י </b>יל"פ אמתניתין דריש פרקין קאי. דקאמר חדא לחומרא. אין מוכרין של רבים ליחיד. אלא משום דתו' גרסי בההיא ר"מ. משו"ה כתבו מ"ש.</small>
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<small>משנה לחם<br><b>בחנוכה בנשיאים</b> עתי"ט. ומקרא מלא הוא בידינו. שנתחנך בו הבית בשניה. כמ"ש בס"ד במו"ק סתר"ע.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בתעניות </b>ע"ל מ"ד בתי"ט משמא דגמרא. דבתעניות שעל דברי הבצרות והצרות. ליכא קריאה בשחרית. <b>ומהתם</b> נשמע דהיכא דקרו בתענית שחרית. אין מפסיקין. אלא קורין כסדרן. ובמנחה מענין התענית. <b>ומזה </b>אני תמה על מנהגנו שקורין בכל התעניות שחרית ומנחה ויחל. ולדעתי אינו נכון בשום פנים לדחות פרשת השבוע שחרית. האידנא דקרינן ולא מעיינינן במילי דמתא בבי כנישתא.</small>
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>קראה אחד. </b>בציבור . נראה לי ואיצטריך למיתנייה לאשמועינן דיצא הוא. והשומעים ממנו. דהו"א במגילה לא יצא השומע. דהא מברכינן על מקרא מגילה: 
+<b>אף </b>על גב דבתורה דווק' א' קורא וכל העם שומעין הכא סד"א דבעינן מצות קריאה דווקא. וכל א' צריך לקרותה לעצמו. ולא סגי בשמיעה. משום פרסומי ניסא. קמ"ל. ולא זו אף זו קתני: 
+<b>אי </b>נמי מילתא אגב אורחה קמ"ל. (והך תנא סתמא בי"ד קאי. בזמן עיקר מצותה) דבזמנה אפי' ביחיד כרב. ואף רב אסי מודה לו. דבדיעבד מיהא כי ליכא עשרה שפיר דמי. וליכא מילתא בגמרא. דלא רמזה רבי במתניתין. דאשמעינן הכא דבדיעבד מיהת יצא. אם קראה אפי' היחיד לבדו: 
+<b>והשתא </b>תרי מילי נינהו. דקראה א'. לא הוי דומיא דקראוה שנים. ויצאו דקתני. כל חד כי אורחיה. הא כדאית' ביחיד. והא כדאיתא בצבור. ותרווייהו מיצרך צריכי. דחדא לאשמועינן. דלא בעינן עשרה לעיכובא. ואידך דאפי' שנים קורין אותה בציבור. ונפקי כולהו: 
+<b>ובשבת במנחה </b>כתב הרע"ב ז"ל נמי סמוך לחשכה הוא כפירש"י. ור"ל דאיכא נמי ביטול. דמחשיכין על התחום כבספכ"ג דשבת: 
+<b>והחותם. </b>כתבתי"ט נראה דמשו"ה נהיגי עלמא למיקרי אדם חשוב באחרונה. ועוד שהאחרון שגולל ס"ת נוטל שכר כו'. ואעפ"י שעכשיו נתבטל המנהג עכ"ל: 
+<b>ואני </b>אומר מה צורך לתלות במנהגות שעברו ובטלו. ותלמוד ערוך הוא בידינו אחרון שקרא ד' משובח משום דמעלין בקודש. א"כ אף כאן אחרון חביב כדאמרינן בעלמא נמי: 
+<b>ועוד </b>מצינן למימר דכל סיום מצוה עדיף מתחלתה שכן אין המצוה נקראת אלא ע"ש הגומרה [עיין סוטה דף י"ג ע"ב] וכתיב נמי טוב אחרית דבר מראשיתו. ומסכים עם מ"ש המפרשים בשמנה פסוקים שבתורה יחיד קורא אותן. [מנחות דף ל' ע"א] שר"ל גדול שבציבור. וכן המנהג לחזר אחר הסיום. ולקנותו בדמים יקרים. ועושים סעודה לגמרה של תורה כבמדרש: 
+<small>משנה לחם<br><b>אין מפטירין </b>עיין גמרא דשבת (כד"א) ובתו'. שם.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ואין קורין פחות מעשרה</b> רמז נאה לדבר עיין בית תפלה.</small>
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>אין פורסין על שמע. </b>עמ"ש בתי"ט במ"ב שלא נתבטל דין עובר לפני התיבה. אם יארע שנמצאו עשרה שהתפללו ביחיד. ועדיין לא שמעו מש"ץ קדיש וקדושה. ות"ל שכיוונתי לדעתו ז"ל בזה. שכבר כתבתי כן בביאורי לטא"ח (סי' ס"ט). בפשיטות ע"ש: 
+<b>ואין קורין בתורה פחות מעשרה. </b>כתב הרע"ב דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב התם הבדלו מתוך העדה מה להלן עשרה שאין עדה פחותה מעשרה. התי"ט האריך להוכיח השמטת הלשון בפי' הרע"ב והחליט המאמ' להטעות פירושו באמרו אבל ודאי דטעותא הוי בידיה: 
+<b>ואני </b>איני רואה מקום הטעות שבד' הרע"ב. שהרי מפורשים היטב דגמר תוך תוך. ולא צריך לג"ש דעדה עדה. כיון דע"כ התם גבי קרח לא הוו בציר מעשרה. דמשו"ה נקראו עדה: 
+<b>וא"ל </b>דילמא בעינן טפי אי מהתם גמרינן. הא לאו מילתא דתפשת מרובה לא תפשת ואיזה שיעור לדבר. הא אין לך ללמוד אלא שאין עדה פחותה מעשרה וכלשון הרע"ב ז"ל וזה פשוט. ואע"ג דבתלמודא איתא נמי לג"ש דעדה עדה. לרווחא דמילתא הוא. ולא רצה הרע"ב להאריך בכך מאחר שאינו צריך. ועוד שסמך על המבין כדרך המפרשים הטובים: 
+<b>ואין אומרים ברכת אבלים. </b>כתב בתי"ט והיה נ"ל דתנחומי אבלים היינו ברכה שכנגד המנחמי'. ומשו"ה אין שורה פחותה מעשרה כו'. ובטי"ד (סימן שע"ט) כתב והאידנא אין לנו ברכת שורה ולא ברכת רחבה נראה מזה כמו שכתבתי אלא דבגמרא דכתובות פ"ק [דף ח' ע"ב] ברכה בשורה מי איכא וצ"ע עכ"ל: 
+<b>ודבריו </b>תמוהים במ"כ. דודאי אין הלשון סובל לפרש תנחומי אבלים. על ברכה שכגד המנחמים. ואי אפשר להשמע כלל. ודקשיא ליה מ"ט לא ליעבד בפחות מעשרה. אם אין שם ברכה. הא לאו מילתא. דלא גרע מעמדו יקרים עמודו. דבבציר מעשרה לאו אורח ארעא. הכי נמי שורה לא עבדי פחות מעשרה: 
+<b>וע"ש </b>בטור (סי' שע"ו) באריכות מהו ענין השורה. ושהיו מאריכין שם בכבוד המת ושבחו. וניחום אבליו. ומזכירין ג"כ משבחו של מקום. ועושין אותה במקום מעמד ומושב ומספד. וכל זה פשיטא דאינו ראוי בפחות מעשרה. אף שלא היו חותמין לברך בשם. כמ"ש שם הטור משמו של הרמב"ן ז"ל בפירוש: 
+<b>והיינו </b>נמי דאיתא בגמרא הנ"ל ברכה בשורה מי איכא. דפירושו ברכה בשם כדינה. אבל בלי ספק היו מקלסין בה להשי"ת בדברי שבח. כמו האל הגדול ברוב גדלו. ומברכין בשורה להאבלים. דהיינו נמי תנחומי אבלים. שאומרים להם תתנחמו ותתברכו מן השמים. כדרך ששנינו בפ"ב דסנהדרין. והיא היא ברכת שורה דנקט הטור (סימן שע"ט). דר"ל ברכת נחמה בלי הזכרת השם: 
+<b>וזוהי </b>ששנינו בפ"ג דמ"ק [דף כ"ז ע"א]. ואין אומרים ברכת אבלים במועד. (דהיינו ברכת רחבה שהיא בשם) אבל עומדין בשורה ומנחמין. הרי בבירור ממשנה שלמה שהשורה היא בלי ברכה. ואינה אלא תנחומין לאבלים כדפירשו הכא. ולישניה דהרע"ב אתי שפיר כפשטיה ומשמעותיה: 
+<b>תשעה וכהן. </b>ובתו' ק"ל אמאי לא בעי י"א דאין ב"ד שקול עכ"ל. ושמא י"ל בזה שאם היו שקולים הכהן מכריע. דלהכי אחשביה רחמנא לאומדן דעתו: 
+<b>ואדם </b>שאמר דמי עלי שמין אותו כעבד כמה יפה למכור בשוק כלשון הרע"ב. וכתב בתי"ט ור"ל ע"ע כמה הוא שוה להמכר כו'. והקשו בתו' דקרא בעבד כנעני הוא דכתיב ומנ"ל דעבד עברי איתקש עכ"ל: 
+<b>ולא </b>ידעתי מניין לו זה דנישום כעבד עברי. הא מסתברא דליתא. אלא ככנעני בעי למישיימיה. כיון דאקדיש כל הדמים שהוא שוה. ובידוע שהכנעני שוה יותר בשוק מהעברי. שהקונה ע"ע קונה אדון לעצמו [קידושין דף כ' ע"א]: 
+<b>ותדע </b>עוד דהכי הוא. דהא שמין אותו כמה הוא יפה להמכר בשוק. וע"ע אי אפשר למוכרו בשוק. כדאיתא בספרי שלא ינהוג בו מנהג בזיון לא יעמידנו על אבן הלקח. ולכן א"א לעמוד על כל שיוויו. והרי א"כ ההקדש נפסד. אע"כ כדאמרן. דנישום הוא כעבד כנעני. אילו היה עומד על אבן הלקח. ונמכר לעבודת עבד. וזה ברור לענ"ד: 
+<b>ומעתה </b>נראה דקושית התוס' לא קשיא כלל. דאטו מי קאמרינן דעברי איתקש לנחלה. אלא הכא היינו טעמא משום דלא סגי בלא"ה. וכן אמרו בשומת ניזקין ודוק: 
+<small>משנה לחם<br><b>מעמד ומושב </b>במקום שלא נהגו. אין רשאין לנהוג כן. כדמוכח בגמרא ר"פ המוכר פירות.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>השם. נ"ב (דכוותה רפ"ה דתמיד. ברכה למשמר היוצא).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>תשעה </b>עיין הגהה שבתוך ספר תי"ט ס"פ שילהי מכילתין.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>לא יפחות משלשה פסוקים. </b>ואם פיחת אם יצא בדיעבד. עמ"ש בס"ד בביאורי לטא"ח (סקל"ז): 
+
+Mishnah 5
+
+<b>המפטיר בנביא. </b>כתב הרע"ב מי שרגיל להפטיר בנביא וכן לשון רש"י ז"ל. וכלומר מי שעתיד להפטיר דמסתמא פריסת שמע קודם שקורין בתורה הוא עכ"ל בתי"ט: 
+<b>ולי </b>נראה לטעמיה דאינצויי אין צורך לדוחק זה. ואתיא מתני' כפשטה ומאי דמוקדם מוקדם. שאני אומר גם אחר קריאת התורה היו פורסין. לאותם שלא שמעו ברכת התורה. וכן נוהגין גם עתה. והרב תי"ט עצמו כך כתב לעיל: 
+<b>ונ"ל </b>דלטעמא דאינצויי לא משום כבוד לחוד דעבדינן ליה למפטיר. אלא מאחר שזכה בברכות ההפטרה. גומר הברכות שאחריהן. וכמו שמצינו הלכה בסעודה [ברכות דף מ"ב ע"ב]. והוא מברך על המוגמר. אע"פ שאין מביאין אותו אלא אחר הסעודה ע"ש הטעם. הכי נמי הכא היינו טעמא דמתני' שהמפטיר זוכה בכל הברכות הללו השנויין לפי שהוא האחרון. על כן הוא הראוי יותר מהקודמים לו. ופריסת שמע ג"כ לאחר מכן היא באה לפ"ז: 
+<b>והכי </b>מסתברא דבימיהם שהיו אומרים גם ברכה של יוצר בפריסת שמע. אפי' שמעו ברכו בעת קה"ת. מ"מ היו צריכין עדיין לפרוס שמע לאותן שלא שמעו ברכת יוצר בעשרה: 
+<b>וגם </b>מ"ש בכוונת רש"י באומרו רגיל להפטיר. שר"ל על שם העתיד. וכלומר שזוכה מתחלה בפריסה ע"ש סופו. לפי שעתיד להפטיר. הוא דוחק מוחלט. והוציא בזה לשונו הזך מפשטו ומשמעותו. ואולי דעת אחרת עמו בזה. כמ"ש בסמוך בעזה"י: 
+<b>והוא נושא את כפיו. </b>לשון בתי"ט משום סיפא נקט ליה דקטן לא. א"נ שהוא המתחיל ע"כ. משום דקשיא ליה דתני מילתא יתירתא דלא צריכא. פשיטא בלא"ה נמי נושא כפיו וחיובי מיחייב: 
+<b>ואנא </b>אמינא לא קחזינא הכא יו"ד קרת. האלהים צריך למימתחה כמורדייא דלברת. ותמה על עצמך מאד איך לא הוקשה לו ביתר עז בהפך. ששנו כאן הוא עובר לפני התיבה ונושא את כפיו. אתמהה לא כן תנינן בפ' אין עומדין. העובר לפני התיבה אפי' אין שם כהן אלא הוא לא ישא כפיו. וע"כ יותר נראה דמשבשתא היא כמשנת בן תדל. ואמנם לא מחמת זה דחינוה בשתי ידים ומללמד זכות עליה לא נחדל: 
+<b>ואפשר </b>אדרבה מתוך זה נתגלה לנו פירושה של משנתינו. דקמ"ל אע"ג דקיי"ל בעובר לפני התיבה. אם אין שם כהן אלא הוא לא ישא כפיו. אלא א"כ הבטחתו שחוזר לתפלתו. ומשמע דאם יש שם כהן שלא הוא. אע"פ שמובטח בעצמו לחזור לתפלתו. לא ישא את כפיו. משו"ה איצטרי' לאשמועי' הכא. דזה העובר לפני התיבה מחמת שהפטיר בנביא. אינו בדין זה. ונושא כפיו בהבטחה ולא דמי לאחר העובר לפני התיבה שלא זכו לו. ושאני הך דבין לטעמא דיקרא או דאינצויי. לא ראו לבטלו מנשיאות כפים. מאחר שבטוח. כיון דאית ביה נמי הני טעמי. וגם כדי שלא יהא נמנע לעתיד מלהפטיר. אם יצא שכרו בעבור לפני תיבה. בהפסדו שמונעין ממנו נשיאות כפים עשה דאורייתא וזה דבר נכון לחלק בין הפרקים: 
+<b>או </b>שמא זהו שאמרו רש"י והרע"ב המפטיר בנביא שרגיל להפטיר. ור"ל שכיון שרגיל הוא יהיב דעתיה. ומזדהר ויודע בטוב לחזור לתפלתו. ולכן התירו כאן למפטיר העובר. שישא כפיו מכל מקום ולא מפלגינן ביה דצ"ל דווקא הבטחתו שחוזר לתפלתו. דמסתמא בקי הוא ובוטח להיות חוזר לתפלתו. וגם זה הגון: 
+<b>אי נמי </b>לפי מה שפירשנו אנחנו שם בפא"ע בס"ד דאם אין שם כהן אלא הוא   דווקא תנן. דאז אינו נושא כפיו אלא בהבטחה. אבל ביש כהני' חוץ ממנו לא בעינן הבטחה. אפי' אין שם אלא הוא. ומטעמים הנ"ל אי משום יקרא ואי משום ניצויי. מוקמינן ליה אדין תורה דחזקתו בטוח. וכטעמא דילן התם דביש שם כהני'. עולה לדוכן ולא חיישינן להבטחה. כיון שהוא מחוייב בדבר מן התורה: 
+<b>והכא </b>נמי כיון דתקון ליה רבנן נ"כ. כל דתקון כעין דאורייתא תקון. [גיטין דף ס"ה ע"א]. דנושא כפיו מן הסתם. ולא בדקינן ליה בהבטחה. אפי' בחד דאין קורא כהנים. ואינו נושא כפיו אלא מדרבנן. כמו שכתבתי שם. ואם משום דשאני מפטיר כיון דרגיל. מובטח קרינן ליה בסתמא וכדלעיל. משו"ה אפי' אין שם כהן אלא הוא. לעולם ישא כפיו. אע"ג דלא ידעינן ביה בודאי שבטוח לחזור לתפלתו: 
+<b>ובין כך </b>או כך לא משנה שאינה צריכה היא. ולא כדי נסבה. אבל צורך גדול היה לו לתנא לשנותו. וכפתור ופרח הוא בעיני בקיום הגירסא. ואין להאריך במה שנגלה מהדוחק והקושי שבפירוש התי"ט. ואם ישנה לגירסא זו מן השמים זכו לנו ליישבה כנ"ל כי קרוב הוא: 
+<b>אך </b>אגב שיטפא הצצתי בס' הרי"ף. וכמדומני דלא גרס לה. ומדפיסים חדשים מקרוב באו שהגיהו והוסיפו בו לשון זה. שהוא נושא כפיו. והמה ישאו עון טעותם. שלא ראו יפה. שבכוונה נשאו רוח ההשמטה. ואחר הערה זו מעתה אני במקומי איני מרחקה ואיני מקרבה בזרוע. לא סמינן לה ומיגמר לא גמרינן מנה. אלא תהא מונחת עם שאר הספיקות עד שיבוא אליהו: 
+<b>שוב </b>זכיתי ללמוד מדברי התו' והר"ן ז"ל. עוד ישוב אחר הגון בגרסתינו הנז' שלא תהא כמשנה שאינה צריכה. וטובא קמ"ל דנושא כפיו בקביעות כשהוא גדול. אע"פ שלא נתמלא זקנו עדיין שאינו רשאי לישא כפיו בקבע. אם לא באקראי. (לפ"ד התו') אע"פ שהגדיל. עד שיתמלא זקנו. כדאי' פ"ק דחולין [דף כ"ד ע"ב] משא"כ במפטיר דלא קפדינן אנתמלא זקנו. מ"מ נושא כפיו בקביעות: 
+<b>ובזה </b>מכוונים ג"כ דברי רש"י הנז'. במ"ש הרגיל להפטיר. דה"ט דהתירו לזה. כיון שרגיל להפטיר בקבע. לכן עובר גם לפני התיבה בקבע. אע"פ שאחר אינו רשאי. אלא כנז' כמו בנושא כפיו דשוין הן לענין זה: 
+<b>ולפי </b>מה שאכתוב בסמוך בס"ד. איכא לשנויי תו. דקמ"ל דנושא כפיו אפי' אינו עדיין גדול כל כך שיתמלא זקנו. וגם יש שם כהנים אחרים זולתו. אעפ"כ הוא נושא כפיו ודוק. והרי זה נכון מאד. גם מ"ש בתחלה דברים נכונים והגונים הם. כולם נכוחים למבין: 
+<small>משנה לחם<br><b>והוא עובר </b>כו'. עיין גמרא.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<b>קטן אינו נושא את כפיו </b>. כתבו התו' דשלש חלוקות יש בדבר. דהיינו קטן שלא הביא שתי שערות נושא כפיו בחברת הגדולים כדי לחנכו. ובהכי מיירי ההיא דלולב הגזול [דף מ"ב ע"א]. שהיודע לישא כפיו חולקין לו תרומה בבית הגרנות. ודפסלינן הכא קטן מיירי בשאין גדולים עמו. וההיא דחולין דבעי מילוי זקן. מיירי לישא כפיו תדיר בקביעות. אבל באקראי בעלמא יוכל לישא כפיו. אע"פ שלא נתמלא זקנו. כדי לאחזוקי נפשיה בכהני עכ"ד: 
+<b>ואני </b>תמה על זה כי איזה קצבה יש בדבר להקרא אקראי. ולא נתנו חז"ל דבריהם לשיעורין. גם הדמיון שהביאו מצוערי הלויים נראה דלא דמי כלל ע"ש במקומו ודוק: 
+<b>ואילולי </b>דבריהם ז"ל הייתי אומר בהפך. דההיא דחולין דבעינן מלוי זקן. היינו בדאיכא כהנים אחרים גדולים. דהנח לציבור שכבודם בגדולים. ואפשר דאה"נ דלא פסיל. אלא שאין הציבור או אחיו הכהנים מניחין אותו. דומיא דאיתא התם גבי עבודה. דמשיביא שתי שערות כשר. ואין מניחין אותו לעבוד עד שיהא בן עשרים: 
+<b>אבל </b>כשאין שם אחר אלא הוא. אזיל ליה כבוד ציבור. כי היכי דלא תתבטל נשיאת כפים. ומוקמינן ליה אדיניה. דכשר משהביא שתי שערות. אע"פ שלא נתמלא זקנו. כיון דלא אפשר שאני: 
+<b>והכא </b>אי בעית אימא. בקטן שלא נתמלא זקנו איירי. ואינו נ"כ דתנן. היינו במקום גדולים כההיא דחולין. ואב"א בקטן ממש. וכל שכן ניחא דפסול נמי הוי. ואפי' עם גדולים לא. אדרבה מיגרע גרע. וההיא דס"פ לולב הגזול בשבקי ויודע בלבד איירי. אע"פ שעדיין לא נשא כפיו. כיון דחכים כולי האי. בקי נמי בשמירת תרומה בטהרה ודוק: 
+<b>סומא פורס שמע ומתרגם. </b>. אבל אינו קורא בתורה ואינו עובר לפני התיבה ואינו נושא כפיו. ה"ג הרי"ף. וטעמא דכולהו פירשתי בעזה"י בביאורי. ובתשו' באורך. ולא כמ"ש בפי' רש"י שסביב הרי"ף שלא כמפורש בפנים. דנ"ל איזה תלמיד טועה כתבו. ובודאי אינו מפירש"י כלל. דבגמרא דילן ליתיה. ולא ידענא מאן קבע להנהו מילי. ומאן לימא לן דבר סמכא הוה. עמ"ש שם באורך בס"ד. ומשם תראה ג"כ טעם הספרים דל"ג לה אע"פ שלד"ה אין שייכות לסומא בקה"ת: 
+
+Mishnah 7
+
+<b>כהן שיש בידיו מומין. </b>כתב הרע"ב וכן בפניו וברגליו. והיינו משום דמדינא צריך לישא כפים יחפי רגל. עמ"ש בס"ד בביאורי לטא"ח (סי' קכ"ח) וצ"ב. וצ"ל דפוחח ע"כ אינו אלא שבגדיו קרועים וכפי' התו': 
+
+Mishnah 8
+
+<b>אף יחף לא יעבור </b>מכאן יש לי ראיה ברורה לדעת הרמב"ם. שעכ"פ במקום שנהגו לילך ולעמוד יחף בפני הגדולים. שמותר לעשות כן בתפלה. ולדעת הטור חובה היא כמ"ש בא"ח סי' צ"ח. והרב"י תמה עליו שם. והרי ראיה גמורה ממשנתנו זאת. דלכל אדם מיהת מותר לעבור יחף. ואפשר מצוה נמי איכא כדעת הטור. וטעם גדול יש בדבר כמ"ש בביאורי לטא"ח (סי' צ"א וצ"ב): 
+<b>סכנה </b>עמ"ש הרע"ב והמפרשים. ואפשר עוד לומר שבשעת השמד שנו כאן. שגזרו כל המניח תפלין ינקרו את מוחו. והיו מוסרין עצמן עליה. ולפי שהמצוה מגינה בעידנא דעסיק בה. וכענין שסיפרו מאלישע בעל כנפים [שבת דף מ"ט ע"א]. שמצאו סרדיוט ונעשה לו נס ונדמו לכנפי יונה. כדאי' בגמרא דר"פ ר"א דמילה. אבל זה שאינו עושה מצוה. מכניס עצמו בסכנה בחנם. זהו שאמרו סכנה. כי האו"ה לא יבחינו בכך. ויחשבו שבהם תפילין כשרים. ויסתכן בעצמו ולא קיים המצות שאלמלא קיימה. לא היה בא לידי סכנה. דכוות' ההוא עובד' דר"ט דריש ברכו' [דף י' ע"ב] עמ"ש שם בס"ד. שוב מצאתי כן בתו' ואולי כבר ראיתיו ושכחתי: 
+<b>הרי זה דרך המינות </b>לפי מה שכתבתי בפי' סכנה דלעיל. ניחא דלא קאמר הכא נמי סכנה. דכה"ג יודעים שאינו מקוים מצות תפלין בכך. ואינו נתפס למינות בשבילו. שהרי דרך המינות הוא כן: 
+<b>ומ"ש </b>הרע"ב במקום שמוחו של תינוק רופס. כתב תי"ט שהוא ענין רכיכות. ול"נ שהוא מענין מרפש רגל ורבים חבריו. והם לשון רמיסה ודריכה. וכן בארמי בב"ר דין רפס מדבית אבא. והדורך ורוקע ברגליו עושה נקישה וקפיצה. וכך הוא מוחו של תינוק הרפה דולג ודופק. כמורגש במישוש היד: 
+<b>על בית אונקלי. </b>כתב הרע"ב על בית יד המלבוש מבחוץ. והכתוב אומר לך לאות ולא לאחרים וכפרש"י. היינו דאיכא בין הא ובין בבא קמייתא. דלעיל איירי במניחה על פס ידו. והכא במניחה על הזרוע. כנגד הקיבורת למעלה מבגדיו: 
+<b>אלא </b>. דקשיא לי דהא מסקינן במנחות (דף ל"ז:) דבמקו' לך לאות אתמר. ואף על פי שהן מגולים לית לן בה. ומשו"ה לכאורה היה נראה דאין זו כוונת רש"י. אלא ה"פ דנתנה על בית יד מבחוץ. לאפוקי דלא נתנה בפס ידו מבפנים. ובלי מלבוש. והיינו דאיכא בין ההיא לדהכא. ומסייע לישניה דרש"י דנקט בית יד ולא בית זרוע: 
+<b>איברא </b>דא"ה לא ידענא מ"ט התם קרי לה דרך המינות. והכא דרך החיצונים. להכי מסתברא כדפרישית מעיקרא. והיינו דקרי ליה דרך החיצונים. כדכתב הר"ן שאינו עוקר הג"ש. דהא מניח' במקום קיבורת כמ"ש התי"ט בשמו. ומנא ליה להר"ן הא. אלא ודאי משום דתלמודא דמנחות דלעיל דחקיה. דבודאי בהכי נמי מיקיים קרא: 
+<b>ורש"י </b>לאו דווקא קאמר משום לך לאות. אלא משום דדמי קצת. ומשו"ה לא שרי אלא מפני אונס מכה. כמ"ש בס"ד בטא"ח (סימן כ"ז). ולכן זה שעושה כן שלא מאונס. אלא להראות נויין לבר. שציפן זהב. ה"ז דרך החיצונים מכל מקום. אף על פי שבמקום אונס מיהא יוצא כה"ג. ומסייעא למ"ש בבאורי עיין שם. 
+<b>אלא </b>דאכתי לא ניחא לי איך אפשר לומר דיצא בזה בדיעבד היכא דלא אפשר. תינח דנתנה על בית אונקלי. מיהא ציפן זהב. מאי איכא למימר. והא קיי"ל ציפן זהב פסולין. [סנהדרין דף מ"ח ע"ב]: 
+<b>ואפשר </b>שאין פיסולן אלא מדבריהם וצ"ע ועמ"ש בס"ד בביאורי הנז' (סי' ל"ב): 
+
+Mishnah 9
+
+<b>ומזרעך לא תתן לאעברא בארמיותא. </b>נראין דברי בעל הערוך ותרגום המיוחס ליב"ע (ואינו לו כדמוכח מגמרא דריש מגילה וק"ל) דמוקמי לקרא בישראל שבא על הכותית כמ"ש בתי"ט משמם. והיינו נמי דתנא דבי רבי ישמעאל דאיתא בתלמודא. ודלא כפירוש רש"י: 
+<b>ואיברא </b>דהכי הוא. ושבקיה לקרא דדחיק ומוקי נפשיה. דהא במולך ממש לא מסתברא דמאי בעי הכא בפ' עריות. ואין כאן מקומו באמצען דעריות מלפניו ולאחריו. והכי מפרשי לה אינהו נמי באיסור ביאה: 
+סליקא לה מסכת מגילה בס"ד 
+<small>משנה לחם<br><b>על קן צפור יגיעו רחמיך </b>עמ"ש בס"ד בחי"ג בלח"ש (דקט"ב שכ"א) דריש מכילתין וק"ל ולדעתי חובר אחר חתימת התלמוד בימי הגאונים.</small>
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Megillah/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Megillah/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..89824724c520fd8a992def6537bea412fbbd9f35
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Megillah/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,291 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Megillah
+לחם שמים על משנה מגילה
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Megillah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה מגילה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מימות יהושע. </b>כתב הרע"ב כדי לחלוק כבוד לא"י כו'. לקח זה מהרמב"ם. ועמ"ש בזה בס"ד בביאורי לטא"ח (סי' תרפ"ח): 
+<small>משנה לחם<br><b>כרכין </b>קורין. ע"ד ותעל שועת העיר השמים. קול הקריה הומה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>כפרים </b>עיין פרש"י. ומקרא מלא הוא בידינו בשמואל עד כופר הפרזי. מכלל דכפרים בכלל פרזים נינהו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>כפרים </b>הפ"א בקמ"ץ. ככתוב נלינה בכפרים. וכך אנו שונין. אע"פ שכבר נמצא גם במשקל אחר. נקוד חיר"ק. ונועדה בכפירים. אינו ברור שיהא שם מקובץ מענין זה. ולפי משקלו יהא הנפרד כפיר. ואינו במציאות. אבל משקל כפרים. אע"פ שגם הוא קשה לגזור ממנו היחיד. כי ידמה א"כ היותו כפר כולו קמוץ. בפלס חכם דבר. מ"מ יש לומר שנקבץ מהנפרד כופר הקודם. ויש לנו דוגמתו. כפרים עם נרדים. מחובר מהנפרד אשכול הכופר. וכן בקרים מן בוקר. בשמים מן בושם. אוהלים מן אוהל ואולם כפר שם הנפרד. אנו קורין הכ"ף בשו"א. והפ"א פתוח"ה. ככתוב וכפר העמוני. יהושע י"ח.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>דכשחל י"ג לבני כפרים בשבת. נ"ב (ר"ל בעת שחל כך. ולא נקיטנא לבני כפרים. לומר שזהו זמנם. אלא משום דלא שייך אלא לגבי כפרים. ובדיעבד קאמינא. כדפרישנא יאות בסיפא דלישנא. ובחנם הוקשה לשוני זה לבן אחותי. באמרו דלעולם לא יחול זמן קריאה לבני כפרים א"ל בב' וה'. <b>והא</b> בהדיא אמינא דבאם אירע שלא קראוה כו' שמא הותרה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ובאמת </b>אע"פ דבלשון שמא וספק אמרתי. סברא ברורה היא. דהא צריכין שיהו פנוין בי"ד. ואם לא קראו ביום כניסה. מ"ט לא יקראו אפילו בשבת. כיון דגזרה דרבה לא שייכא בהאי גוונא. על כן אני אומר שישו בני מעי. אם ספקות שלכם כך.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מקדימין ליה"כ </b>ע"פ רע"ב שכתב והכפרים אינן בקיאין כ"כ לקרות. וצריכין שיקראנה להם אחד מבני העיר. והוא פירש"י. <b>ואיכא</b> למידק. היאך יוצאין בני הכפרים ידי חובתן. ע"י אחד מבני העיר. שאינו מחויב בו עכשיו. <b>וצ"ל</b> כיון שבשעת הדחק יוצאין אף בני עיירות. אם מקדימין לקרות ביוהכ"נ. כמו שכתבתי בס"ד במו"ק (סתרפ"ו) דהכי ודאי מסתברא. דלא גרעי בני עיירות מבני כפרים. שהתירו להם להקדים מפני הצורך. <b>ושמא</b> מטעם זה בדיעבד יוצאין בכך. אף שלא לצורך. משו"ה גברא מיחזי חזי. ובר חיובא מיקרי. ומצי מפיק לאחריני. אע"ג דאיהו לא נפיק בהכי האידנא. דלא מיכוין לצאת.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>וכי </b>מתכוין איהו לדידיה נמי. משמע לי דנפיק בהכי בדיעבד כדכתיבנא. ואית ליה מיהדר מיקרי בי"ד בלא ברכה. הכי חזי לן בס"ד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ואיברא </b>הר"ן ז"ל כתב. דמשמע ליה דאחד מבני העיר אינו פוטרן לבני כפרים. משום דהו"ל שאינו מחויב בדבר. והכי איתא בהדיא בירושלמי.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ואף </b>לפ"ז יכולני ליישב פירש"י ז"ל. דהא מיהא בעונים אחריו מה שהוא אומר. סגי. דודאי לא עדיפא מהלל ובה"מ דאורייתא. דאשה. וקטן מוציאין לגדול כה"ג. כ"ש למ"מ דרבנן. ועמ"ש בס"ד במו"ק (א"ח סקפ"ט) וזה פשוט ומספיק שלא לדחות דברי רש"י. <b>אלא</b> שיש לעיין איזה צורך הכריחו לרש"י ז"ל. לפרש שהכפרים צריכין לאחד מבני העיר שיקראנה להם. כי לענ"ד נראה שא"צ לומר כן. ואפילו תימא שגם הם בקיאין לקרותה. מ"מ מוכרחים לבוא לעיר. כשמקדימין לקרותה שלא בזמנה. משום דקיי"ל מגלה שלא בזמנה. בעשרה. ובכפרים לא שכיחי בי עשרה טובא (דאי אית בהו עשרה בטלנים. הרי דינן כעיר גדולה) ולכן אחר שהתירו להם להקדים. נדחו ליום הכניסה. דאתו בלא"ה למיקרי בספרא. <b>והיינו</b> נמי. משום דאין קורין בתורה בפחות מעשרה. על כן באין לעיר ביום הכניסה לעולם. ולא משום חסרון בקיאות. וזה ברור לע"ד. באופן שאין הכרח כלל. לומר שצריכין דווקא שיקראנה להם אחד מבני העיר. אלא הן מתקבצין בעיר למנין עשרה. לפי שאינן מצויין הרבה ביחד בכפרים כאמור. <b>ובודאי</b> אף בני העיר מצטרפין עמהם לעשרה. דמשום פרסומי מילתא בעלמא. בעינן כנופי בי עשרה. <b>והשתא</b> לא מוכח מידי מהכא. אי מקרי כה"ג שאינו מחויב בדבר. ולא נחתינן להך ספיקא. דמשמע דתלמודא דידן לא ס"ל הכי. מדשתיק מנה, <b>ושמע</b> מנה חדא. וחדת היא במתניתין. דהכין הילכתא. שלא בזמנה ודאי צריך לאהדורי אבי עשרה. כדאיתא בגמרא. ורמיז לה רבי נמי. כדפרישנא טובא דכוותה בס"ד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מה </b>שתפס בתי"ט על לשון הרע"ב. במ"ש כדי שיהו פנויין. דלא קאי במסקנא. <b>לא </b>הבינותי. כי היכן מצא כלשון הזה בגמרא. וכדי שיהיו פנויין. הכי נמי משמע. דתקנתא דכפרים היא. מפני שמספקן. וצריך א"כ שיהו פנויין. וק"ל אין להאריך.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>חל להיות בע"ש עיירות ומוקפות חומה קורין בו ביום. </b>כתב הרע"ב שאין קריאת מגילה בשבת גזרה שמא יטלנה בידו ויעבירנה דהכל חייבין בקריאת המגלה ואין הכל בקיאין כדאיתא בגמרא. וקשיא לי א"כ למה קורין בס"ת בשבת. וניחא לי במ"ש הטור דהקור' הפרשה צריך לסדר אותה תחלה כו' ואם כן כל הקוראין בקיאין. עכ"ל בתי"ט: 
+<b>ומלבד </b>שתירוצו זה דחוק ואינו מתקבל כלל. וכ"ש למנהגינו שמקרין את מי שיודע כמי שאינו יודע שהוא שקר במ"כ (והלואי שיהו מיעוטא דמיעוטא מהחזנים וש"ץ בקיאין בדורינו זה. ואולי יאמר הרב בזה שתקנתם קלקלתם. שאחר שאין חוששין לדקדק בקריאתם. שוב אין לגזור שמא יעבירו ברשות הרבים. א"כ לא העלה תשובה לטענתו. וחזרה הקושיא למקומה למה חששו במגילה יותר. אלא שגם זה הבל. שלעולם תקנת חז"ל עומדת וקיימת. אף אם בטל הטעם שמחמתו גזרו ותקנו. אין בידינו לבטלו. והגע בעצמך הרי שאין לנו ר"ה גמור. ואעפ"כ אסור): 
+<b>נ"ל </b>שאינו עולה יפה. דאדרבה כיון דבמגילה אין הכל בקיאין ולא רגילין בה כלל. כמו בס"ת שיותר הכל בקיאין בה קצת מיהא. א"כ פשיטא שצריך לסדר אותה תחלה. כדי שיהא בקי לקרותה כהוגן: 
+<b>ואין </b>לומר דמגילה שאני שאין מדקדקין בטעיותיה כדאיתא בירושלמי. א"כ כ"ש תמה על עצמך מהו הבקיאות שגזרו בעבורו. אלא ודאי אף שיצא בדיעבד. מכל מקום לכתחלה צריך לקרותה כתיקונה ובטעמיה כמו בס"ת. (ואפשר גם בס"ת אינה מעכבת קריאת טעות כגון חילוף יהודים ביהודיים וק"ל. אע"פ שכמדומני כבר כתבתי פנים להפך) וא"כ הדבר פשוט דבעיא סידור: 
+<b>אבל </b>אני אומר ליישב באופן אחר דבקריאת התורה ליכא למיגזר. כיון שאינה אלא בעשרה ולציבור זריזין מסורה. אבל קריאת מגילה בזמנה. דאפילו ביחיד שפיר דמי. ולכל מסורה. שייך למיגזר:   
+<b>ועוד </b>מפני נשים שחייבות בה ג"כ. והן קלות הדעת. ודוק דהיינו דאמרינן הכל חייבין בקריאתה. שהוא ודאי יתור לשון לכאורה. ולפירושינו מדוקדק מאד ונכון. והטעם אמת בלי פקפוק: 
+<b>ויש </b>להרוויח וללמוד מתירוצי זה דבר חדש. הילכתא למשיחא בזמן שישראל שרויין על אדמתן. דכשחל י"ג לבני כפרים בשבת. כיון שאין קורין אותה אלא בעשרה. יכולין לקרותה בשבת. כיון שאינה מסורה ליחיד לכל איש בביתו. הדר הויא לה כקריאת התורה. וכערבה דלשלוחי ב"ד מסורה [סוכה ד' מ"ג ע"ב]. ומתני' תקנתא דכפרים אשמעינן אבל אם אירע שלא קראוה ביום כניסה שלהם שמא הותרה להם ודוק היטב: 
+<b>ומ"ש </b>הרע"ב מ"מ אין קורין ויבא עמלק אלא בשבת וסעודת פורים כו' ולכ"ע אין עושין אותה בשבת עכ"ל. עיין בספר עיבור שנים הנקרא תיקון יששכר: 
+<small>משנה לחם<br><b>ומוקפין בו ביום</b> בגמרא אמרו הטעם. מה כל שנה אין מוקפין קודמין לעיירות כו'. וכתב תי"ט ולא ידעתי מי הכריע להר"ן לתת טעם אחר. שבו קריאה לרוב העולם ע"כ. <b>ולענ"ד</b> פשוט שהוצרך לכך. דאי לאו האי טעמא. דילמא נימא מה כל שנה זמנו של זה לא זמנו של זה. וידחו א"כ גם עיירות. או יקדימו מוקפין. ומה ראית. אלא על כרחך. משום דהכי מסתברא. מוטב ידחו מוקפין לבדם. וכיון דאידחו. אוקמינהו איום קריאה לרוב העולם.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<b>והקהל. </b>פירש הרע"ב וחייבים להביא טפם ובשבת א"א וכ"כ רש"י. וטעמא אף על גב דנושא חי פטור כו'. ועוד שאם הוא קטן שאינו נוטל א' ומניח א' אפשר דחייב. וטף לא באו אלא ליתן שכר למביאיהן. וא"כ אפילו הוא קטן מאד יש שכר למביאיו ומביאין אותו עכ"ל בתי"ט: 
+<b>והנה </b>מ"ש בקטן שאינו נוטל ומניח דאפשר דחייב. כבר כתבתי דליתא. עיין פי"ח דשבת מה שכתבתי שם: 
+<b>ומש"ע </b>ואפי' קטן כמות שהוא יש שכר למביאי'. הא נמי לא נהירא ולא ברירא כלל, וטפי משמע דליכא מצוה אלא בקטנים שהגיעו לחינוך: 
+<b>הגהה </b>(ואין לטעון א"כ מהו ששאלו טף למה באין. תיפוק ליה לחנכן כמו בכל המצות. שאין זה כלום דלא שייך חינוך אלא במצוה עצמה. וכאן אין ההליכה גופה מצוה כראיית פנים בעזרה. שכל עיקר מצוה זו לשמוע משנה תורה. ומאחר שאין בהם דעת לשמוע. אין בהליכתם מצוה. וחינוך זה למה.: 
+<b>ועוד </b>לא מצינו חיוב מצוה בקטנים מן התורה. וכל חינוך מצוה שבקטנים. מדבריהם הוא בכל מקום. ולזה יפה שאל טף למה באין. ר"ל למה הזהירה תורה להביא. ותורה לא ציוותה על החינוך בחיוב מיוחד. אלא ע"כ ליתן שכר למביאין הוא. וזה אמת וברור: 
+<b>והשתא </b>מצינן למימר דבאמת בלא"ה שייך בהקהל חינוך. והיתה השאלה למה הצריכה תורה להביאן להזהיר על כך. ולעולם לא חייבה תורה ולא חכמים בהבאת קטני קטנים. ליתן עליהם שכר למביאין. אלא כקטנים דראייה. ושקלי אגרא עלייהו. כיון דלא מצו אזלי לחודייהו. אבל לא מסתבר לגמרי להביא העוללים ויונקי שדים לעזרה מפני הכבוד וק"ל. ואת מי יורה דעה יבין שמועה. גמולי מחלב עתיקי משדים. וגנאי הוא בלי ספק מה שאינו מהצורך לבאר. על כן אין דעתי מקבלת זה: 
+<b>וכן </b>יש להוכיח מדהשיב רבי תחת ב"ה. (רפ"ק דחגיגה) [ד' ו' ע"א] משמואל דיכול לרכוב על כתיפו של אביו. וליקשי ר' לנפשיה ולב"ה מי ניחא. תינח בראייה דפטור. בהקהל מאי איכא למימר אמאי איפטר ליה. שלא העלתו חנה עד מלאת לו שתי שנים: 
+<b>אע"פ </b>שאם תעמוד למנין אי אפשר שלא חלה בהם שנת השמטה. אליבא דר"י דס"ל שנת חמשים עולה לכאן ולכאן. דסוגיא דגמרא דפ"ק דע"ז דייק כוותיה. וכן פסקו התו' בר"ה [ד' ט' ע"א ד"ה ולאפוקי] ושם במס' ע"ז [ד' ט' ע"ב ד"ה האי]. דוק ותשכח מכוון לשנת השמטה. שהרי עלי נמנה לשופט שנת תת"ל לאלף הג'. צא מהן תמ"ח שנים שעברו מהן במצרים. ובמדבר ארבעים. וי"ד שכבשו וחלקו. סך תק"ב שנה שלא מנו שמטין. ומשנת תק"ג התחילו למנות. נשארו שכ"ח לתשלום תת"ל. עשה מהם שמטות. ש' שנים הן שש יובלות. שקול שית שני שדי אפרטי. וכ"ח כלים בשמטו'. נמצאת שנת תת"ל ששית לשבוע. ובו בפרק נפקדה חנה. וילדה בפסח לתקופות הימים. וראוי היה להעלותו בחג. במוצאי שמטה. שהיו לשמואל שנה ומחצה:   
+<b>ואפילו </b>תאמר עלי שנתמנה בשנת תת"ל. קדם לפקידת חנה שנה. לא היה פחות מבן חצי שנה דוק היטב ותמצא: 
+<b>ואם </b>היה יכול להתברר שעמד עלי בתחלת שנת תת"ל. היה קשה אליבא דרבנן. דסברי שנת חמשים אתה מונה ולא חמשים וא'. ובזה אין אנו צריכין לכל הטורח. שהחשבון פשוט ששנת תת"ל היא שנת השמטה: 
+<b>ובאמת </b>שכן הוא הדבר שהרי בר"ה נפקדה חנה [ר"ה ד' י"א ע"א]. ובו ביום נמנה עלי. כדברי התו' [ד' ה' ע"ב ד"ה ומי] בתענית ורש"י בנזיר (דה"א): 
+<b>ואין </b>לדקדק מלשונו שם שמנכה שנה לעיבורו. דעל כרחין הך פקידה שתתעבר. כך נגזר עליה בר"ה. לא שנפקדה מיד. דמנא ליה לרש"י הא. ואדרבה הנך פקידות שוות נינהו וגמרן מהדדי. וכמו שבפסח נולד יצחק. הכי נמי משמע קרא דלתקופות הימים. דאפרוס הפסח קאי: 
+<b>ולא </b>בא שם רש"י אלא לכוין החשבון. על ידי שצריך עכ"פ לנכות שנה לעיבורו. דלא קחשיב לה. כיון דאינה שלמה. ולא שנולד בסופה. וא"כ שנה ראשונה שלו תת"ל. והיא שנת השמטה לרבנן. ובסופה היה לשמואל כששה חדשים: 
+<b>אלא </b>שעדיין יש מקום למתעקש שאין הכרח לדעת הנז'. ואולי יאמר שקיבל נשיאותו באמצע השנה לבריאת העולם. או בסופה שהוא זמן הקהל. לכן בקשנו חשבונות רבים. דאם כן פשיטא דתיקשי עליה דר"י. דסוגייא כוותיה אזלא. במה נפטרו חנה ושמואל מהקהל. ועל כרחך הו"ל לרבי לאסוקי אדעתיה. דשאני שמואל דמשום מפנקותא יתירתא. איפטר ליה אפילו מהקהל. וכ"ש מראייה ולא תידוק מדי: 
+<b>אע"כ </b>פשיטא ליה לר' נמי דגמרינן ראייה ראייה מהקהל. לענין זה דלא מיחייבי קטנים. אלא דומיא דראייה. ור"ל שלא מג"ש גמורה. אלא כאסמכתא. וקצת נראה כן מסוגיית הירושלמי אף שאין כן דעת התו': 
+<b>אי נמי </b>קטנים הללו. שבראייה הן חייבים רק מדבריהם. בהקהל חייבין מן התורה. כנלע"ד דברים ברורים ומוכרחים <b>ע"כ הגה"ה</b>): דומיא דראייה דליתא לחיובא גבי קטנים. אלא בקטן שיכול לאחוז בידו של אביו ולעלות. וכה"ג בשבת שרי אפילו לכתחלה. ותיובתא כלפי שנאיה דרש"י ז"ל : 
+<b>ועוד </b>לפי מה שכתבתי בס"ד בפ' מפנין. דליכא חיוב חטאת בקטן כל שהוא בן שמונה. ואפילו הוא חולה ליכא אלא איסורא דרבנן. ואין נראה שמפני זה ידחו זמן הקהל. וגם אפילו היה מצוה אף בקטנים מאד כדבריו ז"ל. אחר שאפשר להם לקיים המצוה בגדולים קצת. ולהניח בבית הטף הקטן מאד. למה נדחה המצוה מעיקר זמנה ונחמיצנה. ולכן נראה שטעמו של הירושלמי עיקר: 
+<b>אלא פריעה ופרימה. </b>כתב בתי"ט אבל לענין וטמא טמא יקרא שוים הן כו'. וז"ש התו' פ"ק דמ"ק דבימי חלוטו צריך פריעה ופרימה וטמא טמא יקרא לפום ריהטא כתבו כן עכ"ל: 
+<b>ובמחילת </b>כבודו לא כן הוא. אך בדיוק כתבו כך כנראה שם והאמת אתם. ואיהו ז"ל הוא דלא דק בהא. דמה צריך המוסגר לכך. והלא כל עיקר שהצריכו הכתוב לזה הוא. כדי שיהו טהורים פורשים ממנו. כדאיתא במ"ק (דה"א) שטומאה קוראה ואומרת פרוש: 
+<b>ומטעם </b>זה נתרבו כל הטמאים לקריאה זו. להודיע לבני אדם שיזהרו מלהטמא בהם: 
+<b>וא"כ </b>ודאי דבר זה בטל הוא לומר שאף המוסג' טעון קריאה זו. שהרי הוא סגור ומובדל ומופרש בלא"ה. וזה ברור שאין כאן מקום לקריא' כלל אצל המוסגר. לא לבד שאי אפשר לומר שחייב בה. שזה טעות מוחלט כמו שביארנו בס"ד: 
+<b>אלא </b>אפילו רשות נמי לא הוי. רצוני אע"ג דאמרינן נמי [שם ד' ה' ע"א] שיש לו להודיע צערו. כדי שרבים יבקשו עליו רחמים. אפ"ה במוסגר. הא נמי לא שייך לגמרי. כי איך יקרא ויודיע שכבר הוא טמא. ועדיין לא הוחלט לטומאה. ואינו נקרא טמא עד שיטמאנו הכהן. בפה דווקא. ככתוב טמא יטמאנו וכ"ה בת"כ. וכל ימי הסגירו אעפ"י שמטמא. מכל מקום אין טומאתו מוחלטת. ואין לו להחליט טומאתו מעצמו. משום אל יפתח אדם פה כו'. וכאותה ששנינו בנגעים [פ' י"ב משנה ה']. אע"פ שהוא חכם כו'. אל יגזור ויאמר נגע נראה לי. ע"ש. וכן הוא כאן כנ"ל ברור בעזה"י: 
+<small>משנה לחם<br><b>איזו היא עיר גדולה. כל שיש בה עשרה בטלנים </b>נ"ל ברור. דהיינו טעמא דמילתא. דכיון דאיכא בי עשרה בבי כנישתא. דלא אתו למתא לגמרי. א"כ בהני מיהת לא שייך טעמא דדחיית כפרים ליום הכניסה (עמש"ל מ"א) ופשיטא דאינהו קרו לה בי"ד. בעיקר זמנה. דכל בי עשרה. צבורא מיקרי. ומהיכא תיתי לידחו. <b>ולדידהו </b>גופייהו. ה"נ דלא אצטריך תנא לאשמועינן מידי. דמאן אפקינהו מפרזים דכתיבי במגלה. ומסתברא דבעשרה סגי. ואי לאו הכי. מאי שיעורייהו. ותפסת מרובה לא תפסת. להכי אוקמינהו אשיעור חבר עיר. <b>אלא </b>כי אצטריכא ליה. משום הנך שאר בני כפרים. דאע"ג דאכתי חקלאי נינהו. ודיקולא מצוארייהו לא נחית. להספיק לבני כרכים. קמ"ל דמ"מ כולהו גרירי בתרייהו די' בטלנין דתו לא מהני להו טעם שיהו פנויין צרכי כרכין. <b>ולא</b> אכפת לן לגמרי בתקנתא דהני ודהני. אפילו שיהו שאר בני הכפר שאינן בטלנין מרובין. אין הולכין בו אחר הרוב. אלא הרוב נמשך אחר המעוט. <b>והטעם</b> לפי שזמן אחד תקנו להם. וזמנו של זה אינו זמנו של זה. על כן אי אפשר שיקראוהו במקום אחד בשני פרקים. דוק.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>בחיוב מיוחד ואפילו אם תמצא לומר דמצות חינוך מן התורה. מכל מקום ודאי ליכא חיובא דחנוך. אלא בבן חמש או בן   שש בכל המצות המעשיות. עמ"ש בס"ד במגדל (ברכת גבעון תעלה ג') ומו"ק א"ח (סי"ז).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס"פ זה. ואפילו ממצות המעשיות. פטור הקטן הצריך לאמו. <b>ולא</b> קיי"ל כשמאי דספ"ב דסוכה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ומותרין בהספד ותענית </b>עיין בגמרא שילהי פ"ב דתענית. ובמ"ש בס"ד במו"ק ר"ס תרפ"ו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>אבל </b>י"ד וט"ו אסורין בהסו"ת. לבני כרכין ועיירות בשניהם. כדאיתא בגמרא. <b>מ"מ</b> דיני אבלות נוהגין בהם. עמ"ש שילהי מ"ק.</small>
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<small>משנה לחם<br><b>אלא קרבן</b> ע"פ רע"ב. <b>וה"ה</b> לענין ביאת מים חיים זה וזה שוין.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ולאו </b>שיורא הוא. כיון דטומאתן שוה. הכי נמי טהרתן. וחדא מילתא היא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"פ בעזה"י נ"ב <b>ולא</b> שיורא הוא. דבחד קרא כתיבי. ונקט תנא לרישיה דקרא. וכמו שצ"ל לענין עטיה על שפם. כמ"ש תי"ט. <b>מיהו</b> איכא למידק. דהא לענין שילוח נמי שוין. ואמאי שביק ליה תלמודא. מאי שייר דהאי שייר. <b>וי"ל</b> דשייר נמי תשמיש המטה. ומתניתין דלא כר"י. ולא כרבי. ולא כר"ח. אלא כריבר"י. דס"ל מוחלט נמי אסור בתש"ה.</small>
+
+Mishnah 8
+
+<small>משנה לחם<br><b>אף הספרים כו' אלא יוונית </b>אין מגלה בכלל זה. <b>ע"ל</b> רפ"ב. <b>וכן</b> אינה שוה להם לטמא את הידים. עמ"ש בפ"ד דידים בס"ד.</small>
+
+Mishnah 9
+
+<small>משנה לחם<br><b>עפ"א </b>דיומא. ופ"ב דמכות מ"ו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>פר הבא על כל המצות </b>שזדונן כרת ושגגתן חטאת.</small>
+
+Mishnah 10
+
+<small>משנה לחם<br><b>עייין </b>קונטרס בב"ה פ"ד.</small>
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>היה כותבה. </b>בירושלמי דייק ממתני' דמלאכה בפורים שריא. ודחי ומוקים לה בי"ד לבני כרכים.: 
+<b>והוא </b>פלא לכאורה. דמאי שיאטייהו דבני כרכי'. לקרות המגילה בי"ד. לצאת בה י"ח הא אינהו בני ט"ו נינהו. ומאי קמ"ל במתני' דיצא: 
+<b>ואין </b>לומר דמיירי בי"ד שחל בע"ש. דמוקפין נמי קרו בי"ד. חדא דאי הכי מעייל נפשיה בפלוגתא. דהאיכא ר' יוסי דנימוקו עמו. דס"ל כרכין נדחין ליום הכניסה. ותו דאי קרו בי"ד הא ודאי איתסרו להו נמי במלאכה. כיון דהשתא ע"ש זמנם הוא. דיום קריאה נאסר במלאכה: 
+<b>גם </b>אין לומר דאיירי בבן כרך שהלך לעיר וקרא עמהן. דהיכי דמי אי דעתיד לחזור. הרי קוראה כמקומו. ומה לו לקרותה עם בני העיירות. ואי דאין עתיד לחזור בו ביום. דע"כ בעי למקרי עמהם בי"ד. משום דפרוז בן יומו קרוי פרוז. א"כ הרי הוא כפרוז לכל דבריו. וצריך לנהוג בו י"ט בי"ד. לענין עשיית מלאכה נמי. אי אית' דאסירא. כמו שנוהג בקריאת המגילה. דהאידנא פרוז הוא לא מוקף. זה פשוט מאד. (וכמו שבן א"י הנמצא בח"ל בי"ט שני של גליות. ואין דעתו לחזור שנאסר במלאכה כמותם) [פסחי' ד' כ"א ע"א]: 
+<b>ועוד </b>אי איתא דבהכי עסקינן. מאי איריא דדחיק לאוקמה למתני' בהני גווני דאמרן. דהיינו בנדחה מיומו. או ממקומו. דלא שכיתי כולי האי. ואיכפל תנא לאשמועינן כה"ג סתמא. טפי הו"ל לאוקמה בבני כפרים דמקדמי טובא. ואינהו ודאי לא אתסור במלאכה דהכי מסתברא טפי. ומאי דוחקיה דהירושלמי: 
+<b>אלא </b>ודאי צ"ל א' משתים. אי בעית אימא אפי' בני כפרים נמי מיתסרי במלאכה ביומייהו. ואי נמי לא מיתסרי. כיון דלא קביעי ושכיחי. בהו לא קמיירי. א"כ כל שכן שלא נתכוין לדרכים הללו שזכרנו: 
+<b>אבל </b>תדע באמת מן השמים זכו לי במציאה. וד"ת עניים במקומם. ועשירים שלא במקומן. דאזדא לטעמיה דאיתא בירושלמי ריש שקלים. במקום שנהגו לקרותה בשני ימים קורין. וס"ל דמיירי במקום שנהגו. ובבני כרכים עסקינן. וכיון דנהגו חיובא רמי עלייהו. דלהכי איצטריך תנא דידן לאשמועינן אם יצא וק"ל: 
+<b>גם </b>צ"ל דס"ל כשינויא קמא דגמרא דילן. דאפי' תימא מלאכה נמי קבילו עלייהו. הני מילי ביומיה אבל לא ליאסר בשניהם. ותלמודין לא צריך להך אוקמתא. דמסיק מלאכה לא קבילו עלייהו אפילו ביומיה: 
+<b>ועוד </b>נראה דאפי' להאיבעית אימא דלעולם נהוג. אפ"ה הא ודאי לא גרע מנטיעה של שמחה. והך כתיבה נמי דשמחה היא. וגם בלא"ה מסתברא דכתיבה כי הך שריא. אפילו למאי דנהוג איסור במלאכה. משום שהיא לצורך היום. דאפילו במועד איכא מרבוותא דשרו כה"ג. והרי בע"פ ובט"ב. כל כתיבה מותרת. אף שהמלאכה אסורה בהם: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"פ כמותם. נ"ב והכי איתא נמי בהדיא בגמרא ספ"ק דתענית. דבני חמיסר וקרו בארביסר. אסורין כבני ארביסר בתענית. וה"ה למלאכה. למאן דלא מפליג בינייהו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>טפי. וכדמוכח נמי ממתניתין דאע"פ שאמרו מקדימין. מותרין בהסו"ת. כל שכן במלאכה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>קורין (והכי איתא נמי במסכת פרק בתרא (הלכה ח) <b>ונראה</b> שהיה קורין אותה בברכה. מדאצטריך לאשמועינן. דהא אי בעי למקרי כולא שתא. מי לא קרי. וכן מוכח לישנא דיצא דתנן. ומסייעא למ"ד מברכין על המנהג).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>אם כיון לבו. יצא </b>קמ"ל אע"ג דקרי לה פסוקא פסוקא. ומפסיק בכתיבה או בדרשה והגהה. בנתיים.</small>
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>הכל כשרין. </b>כתב הרע"ב לאתויי נשים. עיין בגמרא (דד"א) תו' ד"ה נשים חייבות במ"מ. וברא"ש שם ומ"ש בס"ד: 
+
+Mishnah 5
+
+<b>ולמוספין. </b>דכתיב דבר יום ביומו. נדפס בתי"ט זה"ל וצ"ע דתיפוק ליה מביום צותו עכ"ל: 
+<b>ונ"ל </b>דלק"מ ולטעמיה לידוק אמתני' אמאי תני למוספין כלל. דהא קרבן הן. וכל עבודות הקרבנות כבר שנויות במשנתינו בסמוך. דמשו"ה לא תני נמי תמידין לדעתי. עמ"ש בס"ד בשלהי פרקין: 
+<b>אלא </b>הכי פירושו דודאי משום שמצותן ביום. לא איצטריך למיתני מוספין כדפי'. דלהא אין הכי נמי דלא בעינן קרא אחרינא. דמביום צותו נפקא לכל הקרבנות [זבחים ד' צ"ח ע"א]. אלא דסד"א דיש להם זמן מיוחד ביום. ר"ל דווק' לאחר התמיד וקודם לו פסול. משו"ה איצטריכא ליה לאשמועינן. דאף הן כשרים כל היום. ולהכי מיבעי ליה קרא יתירא. לאורויי דמצותן כל היום ונכון דוק: 
+<b>ואפי' </b>אי אתיא מתני' כר' יהודא [ברכות ד' כ"ו ע"א]. דקרבן מוסף אינו קרב אלא עד שבע שעות. וכמ"ש לקמן בעזה"י. שפיר מיתני ליה לתנא שמצותן כל היום. כיון שהתחיל משהאיר המזרח. ונמשך עד רובו של יום: 
+<b>ובד"ה ולמוספין. </b>כתב תי"ט בשם הר"ן ותמידין לא תני. דשל שחר זמנו עד ד' שעות או עד חצות. ושל בין הערבים ליתיה אלא מז' ולמעלה עכ"ל: 
+<b>כבר </b>זכרתי למעלה שנ"ל מטעם אחר לא שנה תמידין. לפי שלא הוצרכו לכך. אחר ששונה כאן כל עבודות הקרבנות. ואפילו היתה מצותן כל היום לא היה שונאן. אבל משום שאין מצותן נמשכת עד תשלום כל היום. לא היה נמנע התנא: 
+<b>ותדע </b>דלא חייש תנא להכי. דהא משמע פ' ת"ה דהלכה כר"י בשל מוספין עד ז' שעות ותו לא. דאין מוסף קרב אחר ז'. ותנן בבחירתא כוותיה. ואפ"ה תנן הכא ולמוספין. אלא כמו שפירשנו למעלה דכל היום. משמע מתחלת יום. תיכף משהאיר היום אפילו קודם הנץ החמה. ולאפוקי נמי לילה דלא. דמתניתין לא אתיא לאשמועינן. אלא דמעמוד השחר יום הוא. לכל הדברים שמצותן תלויה ביום דווקא. ומהמשך הזמן לא קמיירי. דאיכא טובא דאין מצותן כל היום כולו. אע"פ שמצותן ביום. כגון תמיד עד ד' שעות [ברכות ד' כ"ו ע"ב]. והרי פסח שאין מצותו אלא בין הערבים: 
+<b>וא"כ </b>היכי קתני זה הכלל כו'. והא לאו כללא הוא וצ"ל דאין למדין מן הכללות. ולדידן ניחא דפסח נמי כשר כל זמן שהוא יום. ואפי' שקעה חמה. כל שלא הגיע צאת הכוכבים: 
+<small>משנה לחם<br><b>בסם </b>פריש רע"ב שורש עשב. לקח זה מפירוש הר"מ. <b>אבל</b> לפירש"י ד"ה הוא. ממיני המחצבים. ואין לו עקר ושורש בעשבים. כי הוא נמצא במוצאי המתכות. וכן הקנקנתום. <b>ותי"ט </b>הרכיב שני הפירושים. ולא דק.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ותו לא (ר"ל דנקרא פושע) שאין מוסף קרב אחר שבע שעות (כצ"ל) ותנן בבחירתא. נמחק כדמוכח ר"פ תמיד נשחט. ומהתם שמעינן ודאי דהלכה כר"י בזמן הקרבת מוספין. לא כרבנן דפליגי דס"ל דקרבי כל היום. ואפ"ה כו'.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<b>כל הלילה כשר לקצירת העומר. </b>עמ"ש בס"ד בתשו': 
+<b>זה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום. </b>לאתויי סידור שני בזיכין גמרא ונראה לו דשייר נמי משיחה שבעה וריבוי דחינוך כ"ג. שאינן כשרין אלא ביום. כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' כלי המקדש: 
+<b>דבר שמצותו בלילה. </b>לאתויי אכילת פסחים. ושייר נמי קריאת מגילה וק"ש דלילה כך נ"ל: 
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס"פ בתשו'. והוא הדין לספירת העומר. דכשרה כל הלילה. עא"ח (סתפ"ח).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס"פ המקדש. <b>וא"כ</b>. תו דבר שמצותו ביום. נסוך המים בחג. אבל אינו כשר כל היום. שאין מנסכין המים. אלא בתמיד של שחר. <b>גם</b> מעשי פרה אינן אלא ביום. ובכלל הקרבנות היא. דחטאת קרייה רחמנא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס"פ נ"ל. נ"ב <b>אע"ג</b> דאיכא למימר דשיירינהו משום דבק"ש פליגי בה. ובפלוגתא לא קמיירי. ומגלה דלילה. משמע לקצת רבוותא דאין עיקר מצותה אלא ביום. כמ"ש התו' וכן נראה ג"כ מממשנתנו. דנקטה ביום. ודלילה שבקה. <b>אפ"ה</b> שפיר אתו בזה הכלל. כיון דרבנן נמי כר"ג ס"ל בק"ש מדאורייתא. ומגלה נמי מיהת רבנן רמו חיובא אף בלילה. <b>וניחא</b> בהכי. דלא תיקשי מאי שייר דהאי שייר. <b>תדע</b> דאל"ה. אכילת פסחים נמי לאו שיורא הוא. דמדרבנן ודאי אין הפסח נאכל אלא עד חצות לכ"ע. כמ"ש ריש ברכות. <b>ואפשר </b>לומר. משום דשייר נמי ספירת העומר. כמש"ל. ואיברא הפוסקים מיפלג פליגי בה נמי. <b>ותו</b> שייר מצות ראיית פנים בעזרה. עמ"ש ריש חגיגה ס"ד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ואיכא </b>תו דבר שמצותו בלילה. נסכים. וכן מלוי המים דנסוך בחג. ומלוי וקדוש מי חטאת. וכשרים כל הלילה.</small>
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בני העיר שמכרו. </b>עמ"ש בס"ד בביאורי לטא"ח (סי' קנ"ג). שם הארכתי במה שנוגע להבנת משנה זו ושלאחריה: 
+<b>בדמיו. </b>כתב תי"ט אע"ג דרחובה לשון נקבה. ואפשר דרחובה קרינן במפיק עכ"ל: 
+<b>וכן </b>עיקר שקריאת התיבה במפיק. והסיפא מוכחת דקאמר לא יקחו את הרחוב ולא הרחובה. ולא נמצא משקל זה בעברי רצוני שלא יתכן לנו לגזור מן החמור חמורה כמו שלא יתכן לגזור הזכר מן הנקבה ולא נאמר בכזה דבורה דבור ודוק. אלא שלחז"ל היתה רשות נתונה מן [השמים] כמ"ש כמה פעמי' אין לך אלא כמו שאמ' הבו דלא להוסיף. אף שימצא דוגמתו בלשון חכמי' כאמרם <b>חמורה</b>. מ"מ בזאת הגזרה לא ימצא שם דבר נקבי פשוט בלי כינוי. בחול"ם עי"ן השורש רק בק"ח כמ"ש <b>רחבה</b> שאחורי הבתים. ולא אמר בשום מקום <b>רחובה</b>. וגם הגורס בדמיה אינה שונה אלא במפיק וכבר נודע כללו של הראב"ע כל דבר שאין בו רוח חיים זכרהו ונקבהו. ואף שהונח שם נקבי מיוחד בסימן ה"א הנקבה. אין בכך כלום. ואולי אינו סימן נקבה. אלא למשך כמצוי במקומות הרבה. וע"כ מאן דתני הכי או הכי לא משתבש: 
+<small>משנה לחם<br><b>א"כ אף לא מעיר גדולה כו'. </b>עתי"ט לשון גמרא. עד ולא משכחת מכירה בבה"כ. <b>כלומר</b> משום דשל עיר קטנה. לא יספיק לעיר גדולה.</small>
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<small>משנה לחם<br><b>ועוד אר"י </b>יל"פ אמתניתין דריש פרקין קאי. דקאמר חדא לחומרא. אין מוכרין של רבים ליחיד. אלא משום דתו' גרסי בההיא ר"מ. משו"ה כתבו מ"ש.</small>
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<small>משנה לחם<br><b>בחנוכה בנשיאים</b> עתי"ט. ומקרא מלא הוא בידינו. שנתחנך בו הבית בשניה. כמ"ש בס"ד במו"ק סתר"ע.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בתעניות </b>ע"ל מ"ד בתי"ט משמא דגמרא. דבתעניות שעל דברי הבצרות והצרות. ליכא קריאה בשחרית. <b>ומהתם</b> נשמע דהיכא דקרו בתענית שחרית. אין מפסיקין. אלא קורין כסדרן. ובמנחה מענין התענית. <b>ומזה </b>אני תמה על מנהגנו שקורין בכל התעניות שחרית ומנחה ויחל. ולדעתי אינו נכון בשום פנים לדחות פרשת השבוע שחרית. האידנא דקרינן ולא מעיינינן במילי דמתא בבי כנישתא.</small>
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>קראה אחד. </b>בציבור . נראה לי ואיצטריך למיתנייה לאשמועינן דיצא הוא. והשומעים ממנו. דהו"א במגילה לא יצא השומע. דהא מברכינן על מקרא מגילה: 
+<b>אף </b>על גב דבתורה דווק' א' קורא וכל העם שומעין הכא סד"א דבעינן מצות קריאה דווקא. וכל א' צריך לקרותה לעצמו. ולא סגי בשמיעה. משום פרסומי ניסא. קמ"ל. ולא זו אף זו קתני: 
+<b>אי </b>נמי מילתא אגב אורחה קמ"ל. (והך תנא סתמא בי"ד קאי. בזמן עיקר מצותה) דבזמנה אפי' ביחיד כרב. ואף רב אסי מודה לו. דבדיעבד מיהא כי ליכא עשרה שפיר דמי. וליכא מילתא בגמרא. דלא רמזה רבי במתניתין. דאשמעינן הכא דבדיעבד מיהת יצא. אם קראה אפי' היחיד לבדו: 
+<b>והשתא </b>תרי מילי נינהו. דקראה א'. לא הוי דומיא דקראוה שנים. ויצאו דקתני. כל חד כי אורחיה. הא כדאית' ביחיד. והא כדאיתא בצבור. ותרווייהו מיצרך צריכי. דחדא לאשמועינן. דלא בעינן עשרה לעיכובא. ואידך דאפי' שנים קורין אותה בציבור. ונפקי כולהו: 
+<b>ובשבת במנחה </b>כתב הרע"ב ז"ל נמי סמוך לחשכה הוא כפירש"י. ור"ל דאיכא נמי ביטול. דמחשיכין על התחום כבספכ"ג דשבת: 
+<b>והחותם. </b>כתבתי"ט נראה דמשו"ה נהיגי עלמא למיקרי אדם חשוב באחרונה. ועוד שהאחרון שגולל ס"ת נוטל שכר כו'. ואעפ"י שעכשיו נתבטל המנהג עכ"ל: 
+<b>ואני </b>אומר מה צורך לתלות במנהגות שעברו ובטלו. ותלמוד ערוך הוא בידינו אחרון שקרא ד' משובח משום דמעלין בקודש. א"כ אף כאן אחרון חביב כדאמרינן בעלמא נמי: 
+<b>ועוד </b>מצינן למימר דכל סיום מצוה עדיף מתחלתה שכן אין המצוה נקראת אלא ע"ש הגומרה [עיין סוטה דף י"ג ע"ב] וכתיב נמי טוב אחרית דבר מראשיתו. ומסכים עם מ"ש המפרשים בשמנה פסוקים שבתורה יחיד קורא אותן. [מנחות דף ל' ע"א] שר"ל גדול שבציבור. וכן המנהג לחזר אחר הסיום. ולקנותו בדמים יקרים. ועושים סעודה לגמרה של תורה כבמדרש: 
+<small>משנה לחם<br><b>אין מפטירין </b>עיין גמרא דשבת (כד"א) ובתו'. שם.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ואין קורין פחות מעשרה</b> רמז נאה לדבר עיין בית תפלה.</small>
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>אין פורסין על שמע. </b>עמ"ש בתי"ט במ"ב שלא נתבטל דין עובר לפני התיבה. אם יארע שנמצאו עשרה שהתפללו ביחיד. ועדיין לא שמעו מש"ץ קדיש וקדושה. ות"ל שכיוונתי לדעתו ז"ל בזה. שכבר כתבתי כן בביאורי לטא"ח (סי' ס"ט). בפשיטות ע"ש: 
+<b>ואין קורין בתורה פחות מעשרה. </b>כתב הרע"ב דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב התם הבדלו מתוך העדה מה להלן עשרה שאין עדה פחותה מעשרה. התי"ט האריך להוכיח השמטת הלשון בפי' הרע"ב והחליט המאמ' להטעות פירושו באמרו אבל ודאי דטעותא הוי בידיה: 
+<b>ואני </b>איני רואה מקום הטעות שבד' הרע"ב. שהרי מפורשים היטב דגמר תוך תוך. ולא צריך לג"ש דעדה עדה. כיון דע"כ התם גבי קרח לא הוו בציר מעשרה. דמשו"ה נקראו עדה: 
+<b>וא"ל </b>דילמא בעינן טפי אי מהתם גמרינן. הא לאו מילתא דתפשת מרובה לא תפשת ואיזה שיעור לדבר. הא אין לך ללמוד אלא שאין עדה פחותה מעשרה וכלשון הרע"ב ז"ל וזה פשוט. ואע"ג דבתלמודא איתא נמי לג"ש דעדה עדה. לרווחא דמילתא הוא. ולא רצה הרע"ב להאריך בכך מאחר שאינו צריך. ועוד שסמך על המבין כדרך המפרשים הטובים: 
+<b>ואין אומרים ברכת אבלים. </b>כתב בתי"ט והיה נ"ל דתנחומי אבלים היינו ברכה שכנגד המנחמי'. ומשו"ה אין שורה פחותה מעשרה כו'. ובטי"ד (סימן שע"ט) כתב והאידנא אין לנו ברכת שורה ולא ברכת רחבה נראה מזה כמו שכתבתי אלא דבגמרא דכתובות פ"ק [דף ח' ע"ב] ברכה בשורה מי איכא וצ"ע עכ"ל: 
+<b>ודבריו </b>תמוהים במ"כ. דודאי אין הלשון סובל לפרש תנחומי אבלים. על ברכה שכגד המנחמים. ואי אפשר להשמע כלל. ודקשיא ליה מ"ט לא ליעבד בפחות מעשרה. אם אין שם ברכה. הא לאו מילתא. דלא גרע מעמדו יקרים עמודו. דבבציר מעשרה לאו אורח ארעא. הכי נמי שורה לא עבדי פחות מעשרה: 
+<b>וע"ש </b>בטור (סי' שע"ו) באריכות מהו ענין השורה. ושהיו מאריכין שם בכבוד המת ושבחו. וניחום אבליו. ומזכירין ג"כ משבחו של מקום. ועושין אותה במקום מעמד ומושב ומספד. וכל זה פשיטא דאינו ראוי בפחות מעשרה. אף שלא היו חותמין לברך בשם. כמ"ש שם הטור משמו של הרמב"ן ז"ל בפירוש: 
+<b>והיינו </b>נמי דאיתא בגמרא הנ"ל ברכה בשורה מי איכא. דפירושו ברכה בשם כדינה. אבל בלי ספק היו מקלסין בה להשי"ת בדברי שבח. כמו האל הגדול ברוב גדלו. ומברכין בשורה להאבלים. דהיינו נמי תנחומי אבלים. שאומרים להם תתנחמו ותתברכו מן השמים. כדרך ששנינו בפ"ב דסנהדרין. והיא היא ברכת שורה דנקט הטור (סימן שע"ט). דר"ל ברכת נחמה בלי הזכרת השם: 
+<b>וזוהי </b>ששנינו בפ"ג דמ"ק [דף כ"ז ע"א]. ואין אומרים ברכת אבלים במועד. (דהיינו ברכת רחבה שהיא בשם) אבל עומדין בשורה ומנחמין. הרי בבירור ממשנה שלמה שהשורה היא בלי ברכה. ואינה אלא תנחומין לאבלים כדפירשו הכא. ולישניה דהרע"ב אתי שפיר כפשטיה ומשמעותיה: 
+<b>תשעה וכהן. </b>ובתו' ק"ל אמאי לא בעי י"א דאין ב"ד שקול עכ"ל. ושמא י"ל בזה שאם היו שקולים הכהן מכריע. דלהכי אחשביה רחמנא לאומדן דעתו: 
+<b>ואדם </b>שאמר דמי עלי שמין אותו כעבד כמה יפה למכור בשוק כלשון הרע"ב. וכתב בתי"ט ור"ל ע"ע כמה הוא שוה להמכר כו'. והקשו בתו' דקרא בעבד כנעני הוא דכתיב ומנ"ל דעבד עברי איתקש עכ"ל: 
+<b>ולא </b>ידעתי מניין לו זה דנישום כעבד עברי. הא מסתברא דליתא. אלא ככנעני בעי למישיימיה. כיון דאקדיש כל הדמים שהוא שוה. ובידוע שהכנעני שוה יותר בשוק מהעברי. שהקונה ע"ע קונה אדון לעצמו [קידושין דף כ' ע"א]: 
+<b>ותדע </b>עוד דהכי הוא. דהא שמין אותו כמה הוא יפה להמכר בשוק. וע"ע אי אפשר למוכרו בשוק. כדאיתא בספרי שלא ינהוג בו מנהג בזיון לא יעמידנו על אבן הלקח. ולכן א"א לעמוד על כל שיוויו. והרי א"כ ההקדש נפסד. אע"כ כדאמרן. דנישום הוא כעבד כנעני. אילו היה עומד על אבן הלקח. ונמכר לעבודת עבד. וזה ברור לענ"ד: 
+<b>ומעתה </b>נראה דקושית התוס' לא קשיא כלל. דאטו מי קאמרינן דעברי איתקש לנחלה. אלא הכא היינו טעמא משום דלא סגי בלא"ה. וכן אמרו בשומת ניזקין ודוק: 
+<small>משנה לחם<br><b>מעמד ומושב </b>במקום שלא נהגו. אין רשאין לנהוג כן. כדמוכח בגמרא ר"פ המוכר פירות.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>השם. נ"ב (דכוותה רפ"ה דתמיד. ברכה למשמר היוצא).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>תשעה </b>עיין הגהה שבתוך ספר תי"ט ס"פ שילהי מכילתין.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>לא יפחות משלשה פסוקים. </b>ואם פיחת אם יצא בדיעבד. עמ"ש בס"ד בביאורי לטא"ח (סקל"ז): 
+
+Mishnah 5
+
+<b>המפטיר בנביא. </b>כתב הרע"ב מי שרגיל להפטיר בנביא וכן לשון רש"י ז"ל. וכלומר מי שעתיד להפטיר דמסתמא פריסת שמע קודם שקורין בתורה הוא עכ"ל בתי"ט: 
+<b>ולי </b>נראה לטעמיה דאינצויי אין צורך לדוחק זה. ואתיא מתני' כפשטה ומאי דמוקדם מוקדם. שאני אומר גם אחר קריאת התורה היו פורסין. לאותם שלא שמעו ברכת התורה. וכן נוהגין גם עתה. והרב תי"ט עצמו כך כתב לעיל: 
+<b>ונ"ל </b>דלטעמא דאינצויי לא משום כבוד לחוד דעבדינן ליה למפטיר. אלא מאחר שזכה בברכות ההפטרה. גומר הברכות שאחריהן. וכמו שמצינו הלכה בסעודה [ברכות דף מ"ב ע"ב]. והוא מברך על המוגמר. אע"פ שאין מביאין אותו אלא אחר הסעודה ע"ש הטעם. הכי נמי הכא היינו טעמא דמתני' שהמפטיר זוכה בכל הברכות הללו השנויין לפי שהוא האחרון. על כן הוא הראוי יותר מהקודמים לו. ופריסת שמע ג"כ לאחר מכן היא באה לפ"ז: 
+<b>והכי </b>מסתברא דבימיהם שהיו אומרים גם ברכה של יוצר בפריסת שמע. אפי' שמעו ברכו בעת קה"ת. מ"מ היו צריכין עדיין לפרוס שמע לאותן שלא שמעו ברכת יוצר בעשרה: 
+<b>וגם </b>מ"ש בכוונת רש"י באומרו רגיל להפטיר. שר"ל על שם העתיד. וכלומר שזוכה מתחלה בפריסה ע"ש סופו. לפי שעתיד להפטיר. הוא דוחק מוחלט. והוציא בזה לשונו הזך מפשטו ומשמעותו. ואולי דעת אחרת עמו בזה. כמ"ש בסמוך בעזה"י: 
+<b>והוא נושא את כפיו. </b>לשון בתי"ט משום סיפא נקט ליה דקטן לא. א"נ שהוא המתחיל ע"כ. משום דקשיא ליה דתני מילתא יתירתא דלא צריכא. פשיטא בלא"ה נמי נושא כפיו וחיובי מיחייב: 
+<b>ואנא </b>אמינא לא קחזינא הכא יו"ד קרת. האלהים צריך למימתחה כמורדייא דלברת. ותמה על עצמך מאד איך לא הוקשה לו ביתר עז בהפך. ששנו כאן הוא עובר לפני התיבה ונושא את כפיו. אתמהה לא כן תנינן בפ' אין עומדין. העובר לפני התיבה אפי' אין שם כהן אלא הוא לא ישא כפיו. וע"כ יותר נראה דמשבשתא היא כמשנת בן תדל. ואמנם לא מחמת זה דחינוה בשתי ידים ומללמד זכות עליה לא נחדל: 
+<b>ואפשר </b>אדרבה מתוך זה נתגלה לנו פירושה של משנתינו. דקמ"ל אע"ג דקיי"ל בעובר לפני התיבה. אם אין שם כהן אלא הוא לא ישא כפיו. אלא א"כ הבטחתו שחוזר לתפלתו. ומשמע דאם יש שם כהן שלא הוא. אע"פ שמובטח בעצמו לחזור לתפלתו. לא ישא את כפיו. משו"ה איצטרי' לאשמועי' הכא. דזה העובר לפני התיבה מחמת שהפטיר בנביא. אינו בדין זה. ונושא כפיו בהבטחה ולא דמי לאחר העובר לפני התיבה שלא זכו לו. ושאני הך דבין לטעמא דיקרא או דאינצויי. לא ראו לבטלו מנשיאות כפים. מאחר שבטוח. כיון דאית ביה נמי הני טעמי. וגם כדי שלא יהא נמנע לעתיד מלהפטיר. אם יצא שכרו בעבור לפני תיבה. בהפסדו שמונעין ממנו נשיאות כפים עשה דאורייתא וזה דבר נכון לחלק בין הפרקים: 
+<b>או </b>שמא זהו שאמרו רש"י והרע"ב המפטיר בנביא שרגיל להפטיר. ור"ל שכיון שרגיל הוא יהיב דעתיה. ומזדהר ויודע בטוב לחזור לתפלתו. ולכן התירו כאן למפטיר העובר. שישא כפיו מכל מקום ולא מפלגינן ביה דצ"ל דווקא הבטחתו שחוזר לתפלתו. דמסתמא בקי הוא ובוטח להיות חוזר לתפלתו. וגם זה הגון: 
+<b>אי נמי </b>לפי מה שפירשנו אנחנו שם בפא"ע בס"ד דאם אין שם כהן אלא הוא   דווקא תנן. דאז אינו נושא כפיו אלא בהבטחה. אבל ביש כהני' חוץ ממנו לא בעינן הבטחה. אפי' אין שם אלא הוא. ומטעמים הנ"ל אי משום יקרא ואי משום ניצויי. מוקמינן ליה אדין תורה דחזקתו בטוח. וכטעמא דילן התם דביש שם כהני'. עולה לדוכן ולא חיישינן להבטחה. כיון שהוא מחוייב בדבר מן התורה: 
+<b>והכא </b>נמי כיון דתקון ליה רבנן נ"כ. כל דתקון כעין דאורייתא תקון. [גיטין דף ס"ה ע"א]. דנושא כפיו מן הסתם. ולא בדקינן ליה בהבטחה. אפי' בחד דאין קורא כהנים. ואינו נושא כפיו אלא מדרבנן. כמו שכתבתי שם. ואם משום דשאני מפטיר כיון דרגיל. מובטח קרינן ליה בסתמא וכדלעיל. משו"ה אפי' אין שם כהן אלא הוא. לעולם ישא כפיו. אע"ג דלא ידעינן ביה בודאי שבטוח לחזור לתפלתו: 
+<b>ובין כך </b>או כך לא משנה שאינה צריכה היא. ולא כדי נסבה. אבל צורך גדול היה לו לתנא לשנותו. וכפתור ופרח הוא בעיני בקיום הגירסא. ואין להאריך במה שנגלה מהדוחק והקושי שבפירוש התי"ט. ואם ישנה לגירסא זו מן השמים זכו לנו ליישבה כנ"ל כי קרוב הוא: 
+<b>אך </b>אגב שיטפא הצצתי בס' הרי"ף. וכמדומני דלא גרס לה. ומדפיסים חדשים מקרוב באו שהגיהו והוסיפו בו לשון זה. שהוא נושא כפיו. והמה ישאו עון טעותם. שלא ראו יפה. שבכוונה נשאו רוח ההשמטה. ואחר הערה זו מעתה אני במקומי איני מרחקה ואיני מקרבה בזרוע. לא סמינן לה ומיגמר לא גמרינן מנה. אלא תהא מונחת עם שאר הספיקות עד שיבוא אליהו: 
+<b>שוב </b>זכיתי ללמוד מדברי התו' והר"ן ז"ל. עוד ישוב אחר הגון בגרסתינו הנז' שלא תהא כמשנה שאינה צריכה. וטובא קמ"ל דנושא כפיו בקביעות כשהוא גדול. אע"פ שלא נתמלא זקנו עדיין שאינו רשאי לישא כפיו בקבע. אם לא באקראי. (לפ"ד התו') אע"פ שהגדיל. עד שיתמלא זקנו. כדאי' פ"ק דחולין [דף כ"ד ע"ב] משא"כ במפטיר דלא קפדינן אנתמלא זקנו. מ"מ נושא כפיו בקביעות: 
+<b>ובזה </b>מכוונים ג"כ דברי רש"י הנז'. במ"ש הרגיל להפטיר. דה"ט דהתירו לזה. כיון שרגיל להפטיר בקבע. לכן עובר גם לפני התיבה בקבע. אע"פ שאחר אינו רשאי. אלא כנז' כמו בנושא כפיו דשוין הן לענין זה: 
+<b>ולפי </b>מה שאכתוב בסמוך בס"ד. איכא לשנויי תו. דקמ"ל דנושא כפיו אפי' אינו עדיין גדול כל כך שיתמלא זקנו. וגם יש שם כהנים אחרים זולתו. אעפ"כ הוא נושא כפיו ודוק. והרי זה נכון מאד. גם מ"ש בתחלה דברים נכונים והגונים הם. כולם נכוחים למבין: 
+<small>משנה לחם<br><b>והוא עובר </b>כו'. עיין גמרא.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<b>קטן אינו נושא את כפיו </b>. כתבו התו' דשלש חלוקות יש בדבר. דהיינו קטן שלא הביא שתי שערות נושא כפיו בחברת הגדולים כדי לחנכו. ובהכי מיירי ההיא דלולב הגזול [דף מ"ב ע"א]. שהיודע לישא כפיו חולקין לו תרומה בבית הגרנות. ודפסלינן הכא קטן מיירי בשאין גדולים עמו. וההיא דחולין דבעי מילוי זקן. מיירי לישא כפיו תדיר בקביעות. אבל באקראי בעלמא יוכל לישא כפיו. אע"פ שלא נתמלא זקנו. כדי לאחזוקי נפשיה בכהני עכ"ד: 
+<b>ואני </b>תמה על זה כי איזה קצבה יש בדבר להקרא אקראי. ולא נתנו חז"ל דבריהם לשיעורין. גם הדמיון שהביאו מצוערי הלויים נראה דלא דמי כלל ע"ש במקומו ודוק: 
+<b>ואילולי </b>דבריהם ז"ל הייתי אומר בהפך. דההיא דחולין דבעינן מלוי זקן. היינו בדאיכא כהנים אחרים גדולים. דהנח לציבור שכבודם בגדולים. ואפשר דאה"נ דלא פסיל. אלא שאין הציבור או אחיו הכהנים מניחין אותו. דומיא דאיתא התם גבי עבודה. דמשיביא שתי שערות כשר. ואין מניחין אותו לעבוד עד שיהא בן עשרים: 
+<b>אבל </b>כשאין שם אחר אלא הוא. אזיל ליה כבוד ציבור. כי היכי דלא תתבטל נשיאת כפים. ומוקמינן ליה אדיניה. דכשר משהביא שתי שערות. אע"פ שלא נתמלא זקנו. כיון דלא אפשר שאני: 
+<b>והכא </b>אי בעית אימא. בקטן שלא נתמלא זקנו איירי. ואינו נ"כ דתנן. היינו במקום גדולים כההיא דחולין. ואב"א בקטן ממש. וכל שכן ניחא דפסול נמי הוי. ואפי' עם גדולים לא. אדרבה מיגרע גרע. וההיא דס"פ לולב הגזול בשבקי ויודע בלבד איירי. אע"פ שעדיין לא נשא כפיו. כיון דחכים כולי האי. בקי נמי בשמירת תרומה בטהרה ודוק: 
+<b>סומא פורס שמע ומתרגם. </b>. אבל אינו קורא בתורה ואינו עובר לפני התיבה ואינו נושא כפיו. ה"ג הרי"ף. וטעמא דכולהו פירשתי בעזה"י בביאורי. ובתשו' באורך. ולא כמ"ש בפי' רש"י שסביב הרי"ף שלא כמפורש בפנים. דנ"ל איזה תלמיד טועה כתבו. ובודאי אינו מפירש"י כלל. דבגמרא דילן ליתיה. ולא ידענא מאן קבע להנהו מילי. ומאן לימא לן דבר סמכא הוה. עמ"ש שם באורך בס"ד. ומשם תראה ג"כ טעם הספרים דל"ג לה אע"פ שלד"ה אין שייכות לסומא בקה"ת: 
+
+Mishnah 7
+
+<b>כהן שיש בידיו מומין. </b>כתב הרע"ב וכן בפניו וברגליו. והיינו משום דמדינא צריך לישא כפים יחפי רגל. עמ"ש בס"ד בביאורי לטא"ח (סי' קכ"ח) וצ"ב. וצ"ל דפוחח ע"כ אינו אלא שבגדיו קרועים וכפי' התו': 
+
+Mishnah 8
+
+<b>אף יחף לא יעבור </b>מכאן יש לי ראיה ברורה לדעת הרמב"ם. שעכ"פ במקום שנהגו לילך ולעמוד יחף בפני הגדולים. שמותר לעשות כן בתפלה. ולדעת הטור חובה היא כמ"ש בא"ח סי' צ"ח. והרב"י תמה עליו שם. והרי ראיה גמורה ממשנתנו זאת. דלכל אדם מיהת מותר לעבור יחף. ואפשר מצוה נמי איכא כדעת הטור. וטעם גדול יש בדבר כמ"ש בביאורי לטא"ח (סי' צ"א וצ"ב): 
+<b>סכנה </b>עמ"ש הרע"ב והמפרשים. ואפשר עוד לומר שבשעת השמד שנו כאן. שגזרו כל המניח תפלין ינקרו את מוחו. והיו מוסרין עצמן עליה. ולפי שהמצוה מגינה בעידנא דעסיק בה. וכענין שסיפרו מאלישע בעל כנפים [שבת דף מ"ט ע"א]. שמצאו סרדיוט ונעשה לו נס ונדמו לכנפי יונה. כדאי' בגמרא דר"פ ר"א דמילה. אבל זה שאינו עושה מצוה. מכניס עצמו בסכנה בחנם. זהו שאמרו סכנה. כי האו"ה לא יבחינו בכך. ויחשבו שבהם תפילין כשרים. ויסתכן בעצמו ולא קיים המצות שאלמלא קיימה. לא היה בא לידי סכנה. דכוות' ההוא עובד' דר"ט דריש ברכו' [דף י' ע"ב] עמ"ש שם בס"ד. שוב מצאתי כן בתו' ואולי כבר ראיתיו ושכחתי: 
+<b>הרי זה דרך המינות </b>לפי מה שכתבתי בפי' סכנה דלעיל. ניחא דלא קאמר הכא נמי סכנה. דכה"ג יודעים שאינו מקוים מצות תפלין בכך. ואינו נתפס למינות בשבילו. שהרי דרך המינות הוא כן: 
+<b>ומ"ש </b>הרע"ב במקום שמוחו של תינוק רופס. כתב תי"ט שהוא ענין רכיכות. ול"נ שהוא מענין מרפש רגל ורבים חבריו. והם לשון רמיסה ודריכה. וכן בארמי בב"ר דין רפס מדבית אבא. והדורך ורוקע ברגליו עושה נקישה וקפיצה. וכך הוא מוחו של תינוק הרפה דולג ודופק. כמורגש במישוש היד: 
+<b>על בית אונקלי. </b>כתב הרע"ב על בית יד המלבוש מבחוץ. והכתוב אומר לך לאות ולא לאחרים וכפרש"י. היינו דאיכא בין הא ובין בבא קמייתא. דלעיל איירי במניחה על פס ידו. והכא במניחה על הזרוע. כנגד הקיבורת למעלה מבגדיו: 
+<b>אלא </b>. דקשיא לי דהא מסקינן במנחות (דף ל"ז:) דבמקו' לך לאות אתמר. ואף על פי שהן מגולים לית לן בה. ומשו"ה לכאורה היה נראה דאין זו כוונת רש"י. אלא ה"פ דנתנה על בית יד מבחוץ. לאפוקי דלא נתנה בפס ידו מבפנים. ובלי מלבוש. והיינו דאיכא בין ההיא לדהכא. ומסייע לישניה דרש"י דנקט בית יד ולא בית זרוע: 
+<b>איברא </b>דא"ה לא ידענא מ"ט התם קרי לה דרך המינות. והכא דרך החיצונים. להכי מסתברא כדפרישית מעיקרא. והיינו דקרי ליה דרך החיצונים. כדכתב הר"ן שאינו עוקר הג"ש. דהא מניח' במקום קיבורת כמ"ש התי"ט בשמו. ומנא ליה להר"ן הא. אלא ודאי משום דתלמודא דמנחות דלעיל דחקיה. דבודאי בהכי נמי מיקיים קרא: 
+<b>ורש"י </b>לאו דווקא קאמר משום לך לאות. אלא משום דדמי קצת. ומשו"ה לא שרי אלא מפני אונס מכה. כמ"ש בס"ד בטא"ח (סימן כ"ז). ולכן זה שעושה כן שלא מאונס. אלא להראות נויין לבר. שציפן זהב. ה"ז דרך החיצונים מכל מקום. אף על פי שבמקום אונס מיהא יוצא כה"ג. ומסייעא למ"ש בבאורי עיין שם. 
+<b>אלא </b>דאכתי לא ניחא לי איך אפשר לומר דיצא בזה בדיעבד היכא דלא אפשר. תינח דנתנה על בית אונקלי. מיהא ציפן זהב. מאי איכא למימר. והא קיי"ל ציפן זהב פסולין. [סנהדרין דף מ"ח ע"ב]: 
+<b>ואפשר </b>שאין פיסולן אלא מדבריהם וצ"ע ועמ"ש בס"ד בביאורי הנז' (סי' ל"ב): 
+
+Mishnah 9
+
+<b>ומזרעך לא תתן לאעברא בארמיותא. </b>נראין דברי בעל הערוך ותרגום המיוחס ליב"ע (ואינו לו כדמוכח מגמרא דריש מגילה וק"ל) דמוקמי לקרא בישראל שבא על הכותית כמ"ש בתי"ט משמם. והיינו נמי דתנא דבי רבי ישמעאל דאיתא בתלמודא. ודלא כפירוש רש"י: 
+<b>ואיברא </b>דהכי הוא. ושבקיה לקרא דדחיק ומוקי נפשיה. דהא במולך ממש לא מסתברא דמאי בעי הכא בפ' עריות. ואין כאן מקומו באמצען דעריות מלפניו ולאחריו. והכי מפרשי לה אינהו נמי באיסור ביאה: 
+סליקא לה מסכת מגילה בס"ד 
+<small>משנה לחם<br><b>על קן צפור יגיעו רחמיך </b>עמ"ש בס"ד בחי"ג בלח"ש (דקט"ב שכ"א) דריש מכילתין וק"ל ולדעתי חובר אחר חתימת התלמוד בימי הגאונים.</small>
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Moed Katan/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Moed Katan/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f6089be25420b3476740522d92be385f0177419c
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Moed Katan/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt	
@@ -0,0 +1,126 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Moed Katan
+לחם שמים על משנה מועד קטן
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה מועד קטן
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שיצא בתחלה. </b>ואין חוששין שיפלו גדותיו ואתי לתקן במועד. דאי נמי נפיל ואתי לתקוניה שרי. כדתנן במ"ז דבסמוך. כך נ"ל: 
+<small>משנה לחם<br><b>בתי"ט </b>לא מצאתי מקרא זה. עיין בחידושי גמרא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ובמועד. ולפי שאין במשנה לשון חולו של מועד כו'. <b>אשתמיטיה</b> מ"ב פ"ד דמגלה.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>ומתקנין את המקולקלות. </b>כתב בתי"ט ז"ל ול"ד למעיין שיצא בתחלה דלעיל דחיישינן שיפלו גדותיו ואתי לתקן. דתיקונא דהתם עשייה בתחלה היא עכ"ל: 
+<b>ולא </b>ידענא מאי קאמר מר. דאע"ג דהאידנא הוא דיצא בתחלה. אפ"ה לכי נפיל והדר מתקן ליה. לאו בתחלה הוא זה פשוט: ו
+<b>מ"מ </b>לא קשיא מידי. ואגב ריהטא כתב כך דהא לעיל נמי לא חיישינן באמת. אלא דסד"א למיחש. קמ"ל דלא. מהאי טעמא דהא באמת שרי לתקן. כדכתיבנא לעיל והוא ברור: 
+<b>ומתקנין את קלקולי המים וחוטטין אותן. </b>כתב בתי"ט ונ"ל דפרושי קמפרש דהא דאמרן ומתקנין היינו חוטטין שהוא מלאכת הדיוט דאלת"ה לישנא יתירא הוא דודאי דחטיטה בכלל מתקנין הוא עכ"ל: 
+<b>ולא </b>נמלט מדוחק דאכתי מתקנין לישנא יתירא הוא אליביה. אבל באמת לאו דיוקא הוא. דאין החטיטה בכלל מ"ש מתקנין. שהתיקון אינו אלא להסיר הקלקולים. המונעים ומפסידים המים המכונסים. והחטיטה יתרה עליה. שהיא לנקות ולהוציא כל מה שנפל לתוכן מצרורות וקסמין כדפריש הרע"ב. ואע"פ שאין מעכבים הנאת המים ושתייתן. ואין צורך כל כך להסירן משם: 
+<b>וא"כ </b>איכא למימר דאשמעינן רבותא. לא זו שמתקנין אותן עד שיוסר הקלקול. ויהיו ראויין להספיק מים בטוב. אלא אפי' טירחא יתרה שאינה צריכה כל כך. כגון לחטטן ולנקרן היטב. אף שבלא זאת ראויין הן לתשמיש. גם זה התירו בצרכי רבים. וכן נראה יותר לפי שהחטיטה היא תוס' תיקון וההעמק בדבר. כמו שאמרו בגיד הנשה [חולין דף צ"ב ע"ב] צרי' לחטט אחריו וק"ל: 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ר"מ אומר רואין. </b>עמ"ש בחי' בגמרא פ' ואלו מגלחין. ובזבחים פ' טבול יום. במאמר מי ראה נגעי מרים וצריך לפנים: 
+<small>משנה לחם<br><b>בתחלה </b>עמ"ש בס"ד בשי"ע.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>לא יעורר על מתו</b> פשוט דהיינו דווקא מתו שחייב להתאבל עליו. משו"ה לא קתני על מת. ועמ"ש בס"ד בסוף דרוש הספד. שקראתיו שאגת אריה.</small>
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<small>משנה לחם<br><b>אין נושאין </b>אף בלי סעודה. <b>אבל</b> מארסין ובלבד שלא יעשה סעודה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ועושה אשה תכשיטיה </b>ע"פ רע"ב. ומעברת סכין ע"פ שלמטה. <b>צ"ל</b> אחר שגבהו בנות ציון. עחי"ג פכ"ג דן.</small>
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<small>משנה לחם<br><b>וכל כבשין</b> לענין מ"ש תי"ט בשם הר"מ בחבו'. <b>עמ"ש</b> בס"ד רפ"ד דמעשרות.</small>
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>וכולן אם כיוונו מלאכתן במועד יאבדו. </b>פירש הרע"ב וכן הרמב"ם ז"ל ב"ד מאבדין אותו ממון ועושין אותו הפקר. וקשיא מנלן להפקיר דלישנא דיאבדו לא משמע אלא שיהא מונח בלי מלאכה ויאבד. ונ"מ דאולי לא תאבד ויעשם לאחר המועד עכ"ל בתי"ט. ועוד הוסיף לתמוה על רש"י שהחמיר יותר שאסור ליהנות מהן: 
+<b>ומשמע </b>מלשונו זה דמאן דס"ל ב"ד מפקירין אותה מלאכה. אפי' בכיוון מלאכתו בלבד. דהיינו מה שהניחה עוד למועד. ועל המחשבה הוא נענש. אע"פ שנמנע ולא עשאה במועד. תאבד ולא תיעשה אפי' אחר המועד: 
+<b>וזה </b>דבר בטל ומי ראה או שמע כזאת. ולא אמרה אדם מעולם. שגם הרמב"ם המחמיר וסובר שהולכת לאיבוד לגמרי. לא אמר כן אלא בעבר ועשאה במועד. וצירף המחשבה למעשה. אבל שיהא נדון בב"ד על הכוונה. ואפי' מחשבתו ניכרת שרצה לעשותה במועד. והזמין עצמו לכך. ומנעוהו ולא הוציא מחשבתו לפועל. בין בטובה בין ע"י כפייה. שאע"פ שלא באה המחשבה לידי מעשה. תאסר מלאכתו לעולם. לא זו ולא כיוצא בה שמענו. 
+<b>ומחמת </b>הכוונה והמחשבה הרעה אינו נקנס אליבא דכ"ע. אלא שלא תתקיים כוונתו לגמור מלאכתו במועד. אפי' מה שהיה מותר לו בלא מתכוין. עכשיו נאסרה עליו מכל וכל. אבל לא לאוסרה עליו עולמית. אף לאחר המועד. שבזה גם רש"י והר"מ ז"ל מודים. והוא דבר פשוט וברור: 
+<b>ואין </b>בין דברי הרמ"ך והרמב"ם אלא שהרמ"ך סובר דיאבדו דתנן. שמונעין אותו מלעשותה. ומתוך כך תאבד מעצמה. אבל בידים אין מאבדין. אפי' עבר ועשה. והרמב"ם ס"ל בעבר ועשה. מאבדין אותה בידים. וזה דבר מוכרח. ושיטתו היא הנכונה. ולדברי הרמ"ך נמצא חוטא נשכר וצ"ע: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"פ שמעני ודאיבעיא לן בכיוון מלאכתו במועד ומת אם קנסו בנו אחריו. היינו לבטלו ממנה במועד. אע"פ שהרי הוא אנוס. ולא כיוונה הוא למועד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס"פ וצ"ע. ועמו"ק עוד בענין אם קנסו בנו אחריו.</small>
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ואלו כותבין במועד כו' מתנה. </b>כתב הרע"ב אי לא כתיב לה מפסיד המקבל דשמא יחזור בו הנותן. וכתב תי"ט לא חזרה ממש דהא מתנת בריא בלא קנין לא סגי. אלא שיחזור ממה שהיה ויאמר לא כך היה עכ"ל: 
+<b>ואיני </b>מבין לשונו זה. דאי בדקיימי עדי קנין. ליחזי היכי קאמרי סהדי. ואיך יחזור ממה שהיה לפי שיטתו. ואי בדליתינהו. יאמר להד"מ ויחזור חזרה ממש: 
+<b>והאמת </b>לדעתי דחיישינן שיחזור בו חזרה גמורה. ואע"ג דבמתנת בריא דאית בה קנין עסקינן. מה בכך אפ"ה מצי מיהדר ביה. לדעת רשומי הפוסקים. דאע"ג דסתם קנין לכתיבה עומד. ולא צריך אימלוכי. מ"מ אם מוחה הנותן קודם הכתיבה יכול לחזור בו: 
+<b>ולכ"ע </b>בשטר חוזר. אע"פ שאין זוכה במתנה. דשיעבוד צריך לימלך כבפ"ק דמציעא. וכאותה שאמרו בקידושין. שני שדות הן זכו בשדה זו לפלוני חוזר בשטר. אע"פ שאינו חוזר בשדה. דמצי למימר לא ניחא לי דליפשו שטרי עלואי. והא ודאי אית ליה פסידא למקבל. אם יחזור בו הנותן. מלכתוב לו השטר באחריות. ותו דילמא מיתו סהדי: 
+
+Mishnah 4
+
+<b>אין כותבין שטרי חוב במועד. </b>כתב הרע"ב הואיל ויכול לכותבו לאחר המועד. ופירש בתי"ט דהכא מסתמא ליכא למיחש שמא יאמר לא כך היה כיון שהלוהו לא יהיה לוה רשע ולא ישלם עכ"ל: 
+<b>זהו </b>דוחק מבואר והנסיון יוכיח ההפך. וכל אשראי ספק אתי ואפי' באגב גבייה בעי. כל שכן בע"פ: 
+<b>אלא </b>תהא במאמינו. דיקא נמי דקתני סיפא ואם אינו מאמינו. ותו דאפי' לא הימניה. אלא אדעתא דנכתוב ליה שטרא. אי דאמר ליה על מנת כן אני מלווך. נהדרו זוזי למרייהו. כי לא איצטריכו ליה להיאך. ואי דלא אמר ליה על מנת. אלא סתמא אוזפיה. ודאי לא מצי הדר ביה. דהאי אמר ליה מאי אית לי למיעבד. אנא הא קאימנא. ורבנן הוא דמעכבי עילואי למכתב שטרא: 
+<b>והשתא </b>אע"ג דבודאי איכא למיחש לפסידא בגווני טובא. אפ"ה אנן לא חיישינן ליה. דאיהו דאפסיד אנפשיה. דהוה ליה שלא להלוות עד אחר המועד. מאחר שאינו לוה לצורך המועד וק"ל: 
+<b>ואם אינו מאמינו. </b>ולוה צריך למעות לצורך י"ט. אי נמי אפי' שלא לצורך המועד. ואינו מוצא אח"כ מי שילוונו. דהו"ל כדבר האבוד: 
+<small>משנה לחם<br><b>בספר עזרא </b>חברו פט"ו דכלים <b>בין</b> לגרסת הספר. ובין למאן דגרס העזרה. אין להפליא אם היו צריכין להגיהו. כי עם היותו ודאי נכתב מתחלה בדיוק כהלכתו. ולא היה צריך לתקנו בחסרות ויתרות. וכ"ש באותיות ופרשיות וכל דקדוקי סופרים. בלי ספק היא היתה תורת ה' תמימה. מום אין בה. אלא שיד הזמן אולי שלטה בו. שנטשטשו אותיות. או קפצה מעליהן הדיו. <b>אבל</b> גרסת העזרה היא עיקר. כמ"ש בכלים בכה"ס בלי נ"א. עם שקרוב הדבר. שס"ת של עזרה בב"ש. של עזרא היה שכתבו או הגיהו כתקנו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>הסמוכות למטה</b> מוכח בהדיא שאין לבטל הנשים מלצאת. וכ"ה בהדיא בגמרא פ"ב דסנהדרין מקום שנהגו כו'. ומפרש התם טעמא. <b>עמ"ש</b> בס"ד בי"ד (סשנ"ט) ובמו"ק א"ח (סימן שי"א).</small>
+
+Mishnah 5
+
+<b>עיין </b>פי' הרע"ב שכתב ז"נ ובכפיית המטה שתהיינה המטות כפויות ע"ג קרקע וישן בהם. בתשו' הריב"ש מפורש היטב ענין כפיית המטה ע"ג קרקע. דהיינו לפי שהיו מטותיהן עומדות על רגליהם. ואין להם נקליטין למעלה. וכשכופין אותן נמצא גב המטה מושכב שטוח ע"ג קרקע. וצריך הוא לשכב עליה דווקא. ולא על מטה זקופה. וזה מבואר שאסור לאבל לישן במטה עכשיו שלא נהגו בכפיית המטה. מיהא ודאי לא סגי אלא ע"ג קרקע דווקא. וכמ"ש בתשו' והוא פשוט מאד. וכ"כ גם האחרונים ז"ל. ולא נסתפק בה אדם מעולם. ולהוציא מדעת א' מהמתחסדים שפטפט כנגד זה: 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ואין אומרים ברכת אבלים. </b>עמ"ש רפ"ד דמגילה בלע המות לנצח וגו': 
+סליקא לה מסכת מועד קטן בס"ד 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Moed Katan/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Moed Katan/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..accb6cfb7a21f570b6f04b002556b110d0df7ba2
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Moed Katan/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,129 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Moed Katan
+לחם שמים על משנה מועד קטן
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Moed_Katan
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה מועד קטן
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שיצא בתחלה. </b>ואין חוששין שיפלו גדותיו ואתי לתקן במועד. דאי נמי נפיל ואתי לתקוניה שרי. כדתנן במ"ז דבסמוך. כך נ"ל: 
+<small>משנה לחם<br><b>בתי"ט </b>לא מצאתי מקרא זה. עיין בחידושי גמרא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ובמועד. ולפי שאין במשנה לשון חולו של מועד כו'. <b>אשתמיטיה</b> מ"ב פ"ד דמגלה.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>ומתקנין את המקולקלות. </b>כתב בתי"ט ז"ל ול"ד למעיין שיצא בתחלה דלעיל דחיישינן שיפלו גדותיו ואתי לתקן. דתיקונא דהתם עשייה בתחלה היא עכ"ל: 
+<b>ולא </b>ידענא מאי קאמר מר. דאע"ג דהאידנא הוא דיצא בתחלה. אפ"ה לכי נפיל והדר מתקן ליה. לאו בתחלה הוא זה פשוט: ו
+<b>מ"מ </b>לא קשיא מידי. ואגב ריהטא כתב כך דהא לעיל נמי לא חיישינן באמת. אלא דסד"א למיחש. קמ"ל דלא. מהאי טעמא דהא באמת שרי לתקן. כדכתיבנא לעיל והוא ברור: 
+<b>ומתקנין את קלקולי המים וחוטטין אותן. </b>כתב בתי"ט ונ"ל דפרושי קמפרש דהא דאמרן ומתקנין היינו חוטטין שהוא מלאכת הדיוט דאלת"ה לישנא יתירא הוא דודאי דחטיטה בכלל מתקנין הוא עכ"ל: 
+<b>ולא </b>נמלט מדוחק דאכתי מתקנין לישנא יתירא הוא אליביה. אבל באמת לאו דיוקא הוא. דאין החטיטה בכלל מ"ש מתקנין. שהתיקון אינו אלא להסיר הקלקולים. המונעים ומפסידים המים המכונסים. והחטיטה יתרה עליה. שהיא לנקות ולהוציא כל מה שנפל לתוכן מצרורות וקסמין כדפריש הרע"ב. ואע"פ שאין מעכבים הנאת המים ושתייתן. ואין צורך כל כך להסירן משם: 
+<b>וא"כ </b>איכא למימר דאשמעינן רבותא. לא זו שמתקנין אותן עד שיוסר הקלקול. ויהיו ראויין להספיק מים בטוב. אלא אפי' טירחא יתרה שאינה צריכה כל כך. כגון לחטטן ולנקרן היטב. אף שבלא זאת ראויין הן לתשמיש. גם זה התירו בצרכי רבים. וכן נראה יותר לפי שהחטיטה היא תוס' תיקון וההעמק בדבר. כמו שאמרו בגיד הנשה [חולין דף צ"ב ע"ב] צרי' לחטט אחריו וק"ל: 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ר"מ אומר רואין. </b>עמ"ש בחי' בגמרא פ' ואלו מגלחין. ובזבחים פ' טבול יום. במאמר מי ראה נגעי מרים וצריך לפנים: 
+<small>משנה לחם<br><b>בתחלה </b>עמ"ש בס"ד בשי"ע.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>לא יעורר על מתו</b> פשוט דהיינו דווקא מתו שחייב להתאבל עליו. משו"ה לא קתני על מת. ועמ"ש בס"ד בסוף דרוש הספד. שקראתיו שאגת אריה.</small>
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<small>משנה לחם<br><b>אין נושאין </b>אף בלי סעודה. <b>אבל</b> מארסין ובלבד שלא יעשה סעודה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ועושה אשה תכשיטיה </b>ע"פ רע"ב. ומעברת סכין ע"פ שלמטה. <b>צ"ל</b> אחר שגבהו בנות ציון. עחי"ג פכ"ג דן.</small>
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<small>משנה לחם<br><b>וכל כבשין</b> לענין מ"ש תי"ט בשם הר"מ בחבו'. <b>עמ"ש</b> בס"ד רפ"ד דמעשרות.</small>
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>וכולן אם כיוונו מלאכתן במועד יאבדו. </b>פירש הרע"ב וכן הרמב"ם ז"ל ב"ד מאבדין אותו ממון ועושין אותו הפקר. וקשיא מנלן להפקיר דלישנא דיאבדו לא משמע אלא שיהא מונח בלי מלאכה ויאבד. ונ"מ דאולי לא תאבד ויעשם לאחר המועד עכ"ל בתי"ט. ועוד הוסיף לתמוה על רש"י שהחמיר יותר שאסור ליהנות מהן: 
+<b>ומשמע </b>מלשונו זה דמאן דס"ל ב"ד מפקירין אותה מלאכה. אפי' בכיוון מלאכתו בלבד. דהיינו מה שהניחה עוד למועד. ועל המחשבה הוא נענש. אע"פ שנמנע ולא עשאה במועד. תאבד ולא תיעשה אפי' אחר המועד: 
+<b>וזה </b>דבר בטל ומי ראה או שמע כזאת. ולא אמרה אדם מעולם. שגם הרמב"ם המחמיר וסובר שהולכת לאיבוד לגמרי. לא אמר כן אלא בעבר ועשאה במועד. וצירף המחשבה למעשה. אבל שיהא נדון בב"ד על הכוונה. ואפי' מחשבתו ניכרת שרצה לעשותה במועד. והזמין עצמו לכך. ומנעוהו ולא הוציא מחשבתו לפועל. בין בטובה בין ע"י כפייה. שאע"פ שלא באה המחשבה לידי מעשה. תאסר מלאכתו לעולם. לא זו ולא כיוצא בה שמענו. 
+<b>ומחמת </b>הכוונה והמחשבה הרעה אינו נקנס אליבא דכ"ע. אלא שלא תתקיים כוונתו לגמור מלאכתו במועד. אפי' מה שהיה מותר לו בלא מתכוין. עכשיו נאסרה עליו מכל וכל. אבל לא לאוסרה עליו עולמית. אף לאחר המועד. שבזה גם רש"י והר"מ ז"ל מודים. והוא דבר פשוט וברור: 
+<b>ואין </b>בין דברי הרמ"ך והרמב"ם אלא שהרמ"ך סובר דיאבדו דתנן. שמונעין אותו מלעשותה. ומתוך כך תאבד מעצמה. אבל בידים אין מאבדין. אפי' עבר ועשה. והרמב"ם ס"ל בעבר ועשה. מאבדין אותה בידים. וזה דבר מוכרח. ושיטתו היא הנכונה. ולדברי הרמ"ך נמצא חוטא נשכר וצ"ע: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"פ שמעני ודאיבעיא לן בכיוון מלאכתו במועד ומת אם קנסו בנו אחריו. היינו לבטלו ממנה במועד. אע"פ שהרי הוא אנוס. ולא כיוונה הוא למועד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס"פ וצ"ע. ועמו"ק עוד בענין אם קנסו בנו אחריו.</small>
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ואלו כותבין במועד כו' מתנה. </b>כתב הרע"ב אי לא כתיב לה מפסיד המקבל דשמא יחזור בו הנותן. וכתב תי"ט לא חזרה ממש דהא מתנת בריא בלא קנין לא סגי. אלא שיחזור ממה שהיה ויאמר לא כך היה עכ"ל: 
+<b>ואיני </b>מבין לשונו זה. דאי בדקיימי עדי קנין. ליחזי היכי קאמרי סהדי. ואיך יחזור ממה שהיה לפי שיטתו. ואי בדליתינהו. יאמר להד"מ ויחזור חזרה ממש: 
+<b>והאמת </b>לדעתי דחיישינן שיחזור בו חזרה גמורה. ואע"ג דבמתנת בריא דאית בה קנין עסקינן. מה בכך אפ"ה מצי מיהדר ביה. לדעת רשומי הפוסקים. דאע"ג דסתם קנין לכתיבה עומד. ולא צריך אימלוכי. מ"מ אם מוחה הנותן קודם הכתיבה יכול לחזור בו: 
+<b>ולכ"ע </b>בשטר חוזר. אע"פ שאין זוכה במתנה. דשיעבוד צריך לימלך כבפ"ק דמציעא. וכאותה שאמרו בקידושין. שני שדות הן זכו בשדה זו לפלוני חוזר בשטר. אע"פ שאינו חוזר בשדה. דמצי למימר לא ניחא לי דליפשו שטרי עלואי. והא ודאי אית ליה פסידא למקבל. אם יחזור בו הנותן. מלכתוב לו השטר באחריות. ותו דילמא מיתו סהדי: 
+
+Mishnah 4
+
+<b>אין כותבין שטרי חוב במועד. </b>כתב הרע"ב הואיל ויכול לכותבו לאחר המועד. ופירש בתי"ט דהכא מסתמא ליכא למיחש שמא יאמר לא כך היה כיון שהלוהו לא יהיה לוה רשע ולא ישלם עכ"ל: 
+<b>זהו </b>דוחק מבואר והנסיון יוכיח ההפך. וכל אשראי ספק אתי ואפי' באגב גבייה בעי. כל שכן בע"פ: 
+<b>אלא </b>תהא במאמינו. דיקא נמי דקתני סיפא ואם אינו מאמינו. ותו דאפי' לא הימניה. אלא אדעתא דנכתוב ליה שטרא. אי דאמר ליה על מנת כן אני מלווך. נהדרו זוזי למרייהו. כי לא איצטריכו ליה להיאך. ואי דלא אמר ליה על מנת. אלא סתמא אוזפיה. ודאי לא מצי הדר ביה. דהאי אמר ליה מאי אית לי למיעבד. אנא הא קאימנא. ורבנן הוא דמעכבי עילואי למכתב שטרא: 
+<b>והשתא </b>אע"ג דבודאי איכא למיחש לפסידא בגווני טובא. אפ"ה אנן לא חיישינן ליה. דאיהו דאפסיד אנפשיה. דהוה ליה שלא להלוות עד אחר המועד. מאחר שאינו לוה לצורך המועד וק"ל: 
+<b>ואם אינו מאמינו. </b>ולוה צריך למעות לצורך י"ט. אי נמי אפי' שלא לצורך המועד. ואינו מוצא אח"כ מי שילוונו. דהו"ל כדבר האבוד: 
+<small>משנה לחם<br><b>בספר עזרא </b>חברו פט"ו דכלים <b>בין</b> לגרסת הספר. ובין למאן דגרס העזרה. אין להפליא אם היו צריכין להגיהו. כי עם היותו ודאי נכתב מתחלה בדיוק כהלכתו. ולא היה צריך לתקנו בחסרות ויתרות. וכ"ש באותיות ופרשיות וכל דקדוקי סופרים. בלי ספק היא היתה תורת ה' תמימה. מום אין בה. אלא שיד הזמן אולי שלטה בו. שנטשטשו אותיות. או קפצה מעליהן הדיו. <b>אבל</b> גרסת העזרה היא עיקר. כמ"ש בכלים בכה"ס בלי נ"א. עם שקרוב הדבר. שס"ת של עזרה בב"ש. של עזרא היה שכתבו או הגיהו כתקנו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>הסמוכות למטה</b> מוכח בהדיא שאין לבטל הנשים מלצאת. וכ"ה בהדיא בגמרא פ"ב דסנהדרין מקום שנהגו כו'. ומפרש התם טעמא. <b>עמ"ש</b> בס"ד בי"ד (סשנ"ט) ובמו"ק א"ח (סימן שי"א).</small>
+
+Mishnah 5
+
+<b>עיין </b>פי' הרע"ב שכתב ז"נ ובכפיית המטה שתהיינה המטות כפויות ע"ג קרקע וישן בהם. בתשו' הריב"ש מפורש היטב ענין כפיית המטה ע"ג קרקע. דהיינו לפי שהיו מטותיהן עומדות על רגליהם. ואין להם נקליטין למעלה. וכשכופין אותן נמצא גב המטה מושכב שטוח ע"ג קרקע. וצריך הוא לשכב עליה דווקא. ולא על מטה זקופה. וזה מבואר שאסור לאבל לישן במטה עכשיו שלא נהגו בכפיית המטה. מיהא ודאי לא סגי אלא ע"ג קרקע דווקא. וכמ"ש בתשו' והוא פשוט מאד. וכ"כ גם האחרונים ז"ל. ולא נסתפק בה אדם מעולם. ולהוציא מדעת א' מהמתחסדים שפטפט כנגד זה: 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ואין אומרים ברכת אבלים. </b>עמ"ש רפ"ד דמגילה בלע המות לנצח וגו': 
+סליקא לה מסכת מועד קטן בס"ד 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Pesachim/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Pesachim/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..19d3122b9512cb8264941ecc888b9f9fd04bffeb
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Pesachim/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt	
@@ -0,0 +1,499 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Pesachim
+לחם שמים על משנה פסחים
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה פסחים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אור לי"ד. </b>עיין רע"ב ותי"ט. ועוד בה שלישיה פי' הראב"ד ז"ל דתנא אהתחלת הלילה קפיד שיש עדיין קצת אור. ואלולי כן לא היה שם חושך לאור. ואיכא עת קבוע. ומהכא משמע לי דדייק אביי מילתיה דאמר בגמרא הילכך האי צורבא מרבנן כו' לא לפתא בשמעתא אורתא דתליסר נגהי ארביסר כו'. ודוק. דליכא מילתא דלא רמזה רבי במתני': 
+<small>משנה לחם<br><b>לי"ד </b>בניסן. וקצר התנא במובן. זה דרכו ברבים מהמקומות.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בודקין </b>עמ"ש הרע"ב. <b>ותי"ט</b> מחית נפשיה לספיקא. אי סגי בבטול בלב בלחוד. ולא קיי"ל הכי. אלא צריך להוציאו בשפתיו. כדאיתא בירושלמי בהדיא עבב"י סימן תל"א. ומ"ש במו"ק שם ובסימן תל"ו <b>ובהדי</b> פלוגתא למה לן בלא"ה נמי אתי שפיר.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מ"ש </b>הרע"ב שמא ימלך על בטולו. <b>ר"ל</b> דאע"פ שהוציאו בשפתיו. מ"מ במחשבה בעלמא הדר קני ליה. משום דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו. ואפילו בלא מחשבה. אלא משום דאיסורא לא ניחא ליה דליקני. מיהו בגלויי דעתא דחס עליה מלשרפה. סגי למיקם עלה בבל יראה ובל ימצא. ודוק. ועמו"ק סימן תל"ד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>כתב </b>עוד רע"ב ומיהו כו' <b>עמ"ש</b> שם סי' תל"ג.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<small>משנה לחם<br><b>אין חוששין שמא גררה</b> ע"פ רע"ב וכן פרש"י. <b>ותמיהא </b>לי טובא איכפל תנא לאשמועינן כה"ג דלא ניחוש שמא בתוך שבא לבדוק בזוית זו גררה חולדה למקום הבדוק. ונצריכנו לחזור ולבדוק. אטו הא צריכא למימר דאין לדבר סוף. פשיטא ודקארי לה מאי קארי. <b>לכן</b> נראה לי. דהך בבא פירושא דקמייתא היא. דסד"א הא דתנן ברישא. כל מקום שאין מכניסין בו חמץ. א"צ בדיקה. היינו דווקא בשאין חולדה וברדלס מצויין שם כלל. אבל היכי דשכיחי הני דגררי לחמץ ממקום אחר. ניחוש להו אף במקום שאין מכניסין. דהא כל עיקר הבדיקה מפני הספק היא. <b>ואע"ג</b> דהיכא דבדק זימנא חדא. ודאי תו לא צריך. דלמבדק ומיזל כל שעתא פשיטא דלא אפשר. ומוקמינן דחזקה דבדיקה. מיהא ליבעי הוחזק בדוק פעם אחת. לאפוקי כי לא בדיקניה מעולם. דלית ליה חזקה כלל. לא נסמוך אמאי דאין מכניסין בו חמץ בידי אדם. כיון דמספקא לא נפקא. <b>להכי</b> קמ"ל תו. דאין חוששין לחולדה בכל גוונא. אפילו היכא דשכיחי באותו בית וחצר. לא חיישינן לה ממקום למקום. דאל"כ. אלא דווקא בדלא שכיחי לגמרי באותו בית וחצר. הוא דלא מצרכונן בדיקה למקום שאין מכניסין. אין לדבר סוף. דאכתי ניחוש מעיר לעיר. ולא משכחת לה כלל לדינא דרישא. והא ודאי לא מסתברא לאחמורי כולי האי. אלא מאי אית לך למימר. דלא מחזקינן איסורא ממקום למקום. וכי גמירי דכל מקום שאין מכניסין בו חמץ א"צ בדיקה. בכל גוונא גמירי לה. כדאמרן.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<b>כדי שלא יהא צריך בדיקה אחריו. </b>עבתי"ט. אי נמי אם יחסר לחמו: 
+<small>משנה לחם<br><b>בתוך המועד </b>ע"פ רע"ב. <b>ובתי"ט</b> שחשב לעשות סעד לפירש"י. הנה רצה הרב לבאר הסתום בסתום. דערבך ערבא צריך. מאן יימר דפירושו שם משעה הששית (אע"ג דכך פירש"י התם. איהו לשטתיה דהכא אזיל). <b>דילמא</b> לא איירי אלא במועד ממש. משעתא דקאי עלה בכרת. כי משהי ליה. <b>ודיקא</b> נמי. מדפסיק ואמר. ושרפו. פטור. דמשמע אליבא דכ"ע. ומי לא איכא ר"ש. דס"ל לפני זמנו בלא כלום. ולהר"זה מותר אפילו באכילה עד הלילה. לדבריו של ר"ש. אי הכי בבבא קמייתא נמי אתאן לפלוגתא. <b>ותו</b> בר מן כל דין. לא מיבעיא דליכא לסיוע לפירש"י מהתם. ואדרבה תהוי תיובתא כלפי סנאיה דמר. דהא מיהא מודה הרב דבמועד דהתם. כייל ודאי לימי הי"ט עצמו. כדכתב בהדיא. א"כ הכא נמי דכוותה. פרושו דמועד. עצומו של י"ט הוא. כמו בכל מקום. <b>ודדייק </b>הרב מדנסיב לישנא דלאחר הפסח. ולא לאחר המועד. לא דיוקא הוא לגמרי. ולידוק מרישא אפכא. דנקט רבה במילתיה לפני הפסח. ולא לפני המועד. ש"מ דע"כ לפני המועד. לא הוה משמע לפני מועד הבעור. אלא לפני מועד הי"ט. <b>והכי</b> הוא ודאי. דמשו"ה לא סגי דלא נסיב ברישא דמילתיה. הפסח. דמשמע נמי לפני הקרבת קרבן פסח. מקמי דמתסר לגמרי. ואיידי דנקט מעיקרא לפני הפסח. נקט נמי לבתר הכי אחר הפסח. <b>ולעולם</b> במועד. סתמו כפירושו בכל דוכתא. וכ"ש לשון דתוך המועד כדתנן הכא. דודאי משמע כפירוש התוספות. <b>ומסייע</b> נמי. דקתני במילתייהו ולא בדק. בי"ד סתמא. וק"ל. וכן עקר בלי ספק.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>יניחנו בצינעא </b>עמ"ש בס"ד במו"ק סתל"ד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>לחמו. נ"ב. <b>ונ"ל</b> דאיכא בינייהו. לרבא דחייש לשמא תטול בפנינו. אפילו אינו אלא כזית. כה"ג צריך בדיקה אחריו. דאכזית עובר. וצריך בעור. כדלקמן פ"ג מ"ב. <b>אבל</b> לרב מרי דחייש לספק. הני מילי דצריך בדיקה. בכביצה. אבל בכזית לא עדיף מהא דשילהי פ"ג. דאין מטריחין אותו לחזור לביתו ולבדוק. אלא על כביצה. ובציר מהכי בבטול בעלמא סגי ליה. אע"ג דודאי חמץ הוא. כ"ש כאן שמבטלו בלבו. ודיו.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<small>משנה לחם<br><b>אוכלין כל חמש</b> פירוש שעות הללו. ע"ל מ"ב פ"א דברכות. ובמ"ש שם בס"ד. ובמו"ק סימן תל"א ותמ"ג.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>מ"ש </b>הרע"ב. ואין הלכה כר"ג. <b>עמ"ש</b> בס"ד בחידושי גמרא. שילהי פ"ק דמכלתין.</small>
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<small>משנה לחם<br><b>מימיהם של כהנים</b> עמ"ש בס"ד מו"ז דשקלים.</small>
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מאכיל לבהמה ולחיה. </b>כתב הרע"ב צריכי כו' ואי תנא חיה דאי משיירא מיהת מצנעא ולא עבר עליה עכ"ל: 
+<b>וצ"ע </b>מ"ט לא קעבר עליה הא קאי ליה בבל יטמין. ושמא יש לחלק דבל יטמין היינו בודאי. משא"כ הכא דספק הוא דאימור אכלתיה. מיהא אמתני' [דף ט' ע"א] דאין חוששין שמא גררה חולדה קאמר תלמודא. טעמא דלא חזינן הא חזינן חיישינן. ולא אמרינן אכלתיה דאין ספק מוציא מידי ודאי: 
+<b>אולי </b>י"ל התם בגררה איירי דודאי מצנעא. משא"כ הכא דבמאכיל עסקינן שאוכלים לפניו. אלא שיש לחוש שישיירו ואח"כ יצניעו. דספק וספק הוא. ובאמת שכך משמעות הלשון. ובזה א"צ ג"כ לדוחק שכתבו התו' לחלק בין חיה לחולדה. ובין חולדה לחולדה כמ"ש בתי"ט. דהשתא דאתינן להכי קושית התו' נמי לא קשיא כלל. וגם א"צ לדחוק כמ"ש הרא"ש דצריך לעמוד עליהם עד שיאכלו. ולא יעלים עיניו מהן. ודקאמר תלמודא דאי משיירא חזי ומצנעא ר"ל אם ישכח מחמת טרדא. שזה קצת רחוק. אלא מתני' סתמא בכל גוונא איירי ולא בעי לעמוד עליהם עד שיאכלוהו. אלא בסתמא תלינן דאכלוהו. כיון דאוכלים בפניו שוב א"צ לראות אם ישיירו ויצניעו: 
+<b>ואכתי </b>איכא למידק היכי קאמר דאי משיירא מצנעא. משמע דאפי' ודאי מצנעא. תו לא קעבר עליה. ואמאי פשיטא ליה דלא עבר עליה. והרי הצריכו חז"ל בדיקה אף לחמץ שאינו ידוע שלא יעבור עלוי. ואפילו למ"ד דטעמא דבדיקה משום דילמא אתי למיכל מניה [תוס' בריש המסכ'] הא נמי שייך בהטמנת חולדה. אע"פ שהוא בחור עמוק. איכא למיחש שתגררהו לחוץ בתוך ימי הפסח. מיהו להך טעמא בתרא לא קשיא כולי האי דכיון דספיקא דרבנן הוא כדכתיבנא. דודאי לא הוי וחששא דרבנן בעלמא הוא דאיכא. אזלינן בספיקה לקולא. מה שאין כן לטעמא קמא משום דקעבר עליה בב"י וב"י. והא בהטמנה נמי קעבר. והו"ל ספי' דאורייתא. א"כ אפילו הוי ספיקא אי מצנעא ליבעי בדיקה. והא לא אדכר כלל. וגם אליבא דרא"ש לא צריך בדיקה אפי' שכח והעלים עיניו וק"ל: 
+<b>ותו </b>דמאי טעמא ניחא ליה בחיה דאי משיירא מצנעא. וכי מצנעא מאי הוי הא אי ודאי מצנעא. ודאי עבר עליה. והשתא אי נמי ספיקא הוי למאי מהני כלל הך סברא דמצנעא. וי"ל דלא קעבר בבל יטמין אלא בחמץ שלו. משא"כ בשאינו שלו. והכא בשעה חמישית עסקינן דכבר ביטל כל חמץ שיש לו. ועוד אפילו לא ביטל בפירוש אין לך ביטול גדול מזה. שהפקירו למאכל הבהמה שאפשר שתאכלנו קודם זמן איסורו. כבר נתבטל אצלו ממילא קודם שעת איסורו. ולאו דעתיה עלויה. ולא דמי לגררה חולדה ככר בפנינו. דדעתה עילויה. דהא מדעתיה לא יהיב לה. וחיישינן דדעתיה עלויה. ודילמא משכח ליה לבתר זמן איסוריה. וליכא אלא ספק נגד ודאי כנז'. משא"כ הכא ודוק היטב: 
+<b>ולא </b>באנו למחלוקת הרמב"ם והראב"ד ז"ל בחמץ בבור אם די בביטול. עיין מ"ש בס"ד בא"ח (סי' תל"ח). דהכא בענינא דמתני' אפי' הראב"ד ז"ל יודה והבן: 
+<b>ואף </b>שכל אלה דברים נכונים וברורים אצלי בס"ד. נ"ל שאין צורך לכל הטורת הזה לענין משנתינו. דאטו במתני' במאכיל בהמתו וחייתו ברשותו עסקינן. דליכא רמז ורמיזה מזה. ומי לא עסקינן דמאכילן ברשות אחרת. דלא קעבר עליה אפי' נשתייר שם החמץ בודאי. דלא קבעי לאשמעינן אלא היתר הנאה דשעה חמישית. ולאפוקי משעה שאסור בהנאתו. שאסור אף להאכיל לבהמה ולחיה דהפקר. אף שלא ברשותו כדאיתא בירו'. והובא בא"ח (סימן תל"ג ותמ"ו) עמ"ש שם בס"ד. וקמ"ל דכל זמן שמותר בהנאה מותר בזה. והיינו חוץ מרשותו. באופן שאפילו תצניע שם החולדה אינו עובר. דלא חיישינן לגררתה ממקום למקום כדתנן בהדי'. ולא דמי לחששה דשמא תטול בפנינו ותכנס לביתו הבדוק וק"ל. וזה ברור: 
+<b>ופלא </b>גדול על התו' והרא"ש שנתחבטו בזה בחנם. ואע"ג דודאי מצאו מקום קצת להבין משנתינו במאכיל ברשותו. מסוגיא דתלמודא דעביד צריכותא משום דבהמה אי משיירא חזי ליה וכו'. זהו בלי ספק שהכריחם להבנתם. מכל מקום אי משום הא לא איריא. דתלמודא אורחיה למיעבד צריכות בכל דהו דאיכא למטעי. והכא נמי סד"א דאף במשייר חמצו במקום הפקר. קעבר עליה. דצריך דווקא להוציאו מן העולם. ולא די במה שמוציאו מרשותו קודם זמן איסורו להכי הו"א דלא שרי אלא בחיה דמיהת מצנעא. והו"ל כמבוער כחמץ שנפלה עליו מפולת. א"נ בבהמה דווקא שרי. דאי משיירא חזי ליה ומבערו. אבל היכא דאיכא למיחש דישתייר אחר זמן איסורו. אפי' ברשות שאינו שלו אסור. להכי אצטריך וקמ"ל דשרי בהנאה בכל גוונא. קודם זמן איסורו. אף שישתייר אחר כך. רק שיוציאנה מרשותו קודם זמן איסורו. ולאפוקי מב"ש דסברי שמצווה לבערו מן העולם דווקא. וכדכתב הרע"ב הכא: 
+<b>ואע"ג </b>דהא תני ליה ומוכרו לנכרי לאפוקי מדב"ש כדפירש רע"ב. מ"מ הני נמי להכי הוא דאתו. וכולהו צריכי דבהמה וחיה צריכי כדאמרן. וגוי אצטריך ליה אע"ג דבר דעת הוא. ותו דאי משייר אע"ג דחזי ליה. לא מצי מבער ליה. ואי תני גוי ולא תני הני. הו"א דווקא לגוי שרי. דהרי קנאו לפני הפסח והרי הוא שלו. אבל בהני דאי משייר ליה. נימא דאכתי של ישראל הוי. וברשותו קאי בכל מקום שהוא כמעיקרא. וליעבר עליה. קמ"ל דכיון דאפקריה. תו לא עבר עליה. אע"ג דלא זכה בו אדם. ולא הוציאו מהעולם ודוק. וזה כפתור ופרח בעיני בעזה"י: 
+<b>וחכ"א אף מפרר. </b>לפי גרסתנו זאת משמע דחכמי' נמי ס"ל דבשריפה שפיר דמי: 
+<b>ותימה </b>דבשילהי תמורה [דף ל"ד ע"א] תנן כל הנקברים לא ישרפו וכל הנשרפים לא יקברו. א"כ חכמים מאי קסברי אי ס"ל מהנשרפים הוא לא יקבר. ואי מהנקברים לא ישרף. והרי"ף והרא"ש באמת לא גרסי אף. אלא ה"ג וחכ"א מפרר. (וכצ"ל בדעת התו' דוק) וס"ל דווקא מפרר ואינו רשאי להחמיר ולשרוף. דאתי לידי קולא. דאפר הנשרפין מותר ושל נקברין אסור. עיין בא"ח סי' תמ"ה: 
+<b>ובמג"א </b>שם כתב אליבא דרמב"ם דס"ל שרשאי לשרוף הנקברים ושלא ליהנות באפרן. ואינו נ"ל דהא בהדיא תנן סתמא אינו מותר לשנות ולהחמיר לשרוף הנקברים. מדלא מפליג משמע דלגמרי לא הותר לשנות. משום דנפיק מנה חורבא למישרי אפרן. וזה פשוט בעיני: 
+<b>איברא </b>אליבא דרש"י [דף י"ב ע"ב] דמפרש פלוגתייהו דר"י ורבנן בשעה ששית דרבנן. הוא דבעי ר"י שריפה דווקא. ואחר שש מודה לרבנן דהשבתתו בכל דבר. ניחא גירסא דידן ולק"מ דהא דשרו רבנן הכא אף בשריפה. אף על גב דלדידהו הו"ל מהנקברים שאפרן אסור. היינו משום דהכא בשעת ביעורו דהיינו שעה ששית קיימינן. דאכתי לא איתסר בהנאה דאורייתא. דלגזור אשרפתו משום אפרו. ואפשר דהרמב"ם נמי מתיישב בהכי וקאי ליה בשטת חכמים ודוק: 
+<b>עוד </b>יש ליישב הרמב"ם בשיטת ר"י וע"פ פירוש התו' ולא תקשי דידיה אדידיה. דבאמת פסק שחמץ הוא מהנשרפים. ואינו סותר למ"ש שאפרו אסור. דאיכא למימר כולה כר"י ס"ל. (ולא כמ"ש המפרשים שפוסק כחכמים) ור"י נמי קסבר דחמץ אפרו אסור. ודקאמר בשריפה היינו להחמיר עליו להטעינו שריפה ולאסור אפרו. ואזיל לטעמיה דס"ל אם רצה להחמיר לשרוף הנקברים רשאי. ולא חייש דילמא אתי לאקולי באפרן: 
+<b>והשתא </b>אתי שפיר הא דפסק הר"מ באפרו אסור. משום דמיירי שלא בשעת איסורו דהיינו מתחלת ז' ולמעלה כפירוש התו' אליבא דר"י דקאמר אימתי הוא בשריפה שלא בשעת ביעורו שהוא ודאי כדבריהם ז"ל דהיינו משעת איסורו ד"ת. וה"נ סבר הר"מ ולא פסק דמפרר וזורה לרוח נמי. אלא בשעה ששית שהיא זמן ביעורו. דמודה בה ר"י. ושמעתיה כר"י אזלא בכולא מילתא. והא דפסק כר"י אע"ג דאיתותב ר"י מדברי עצמו. דאנן לא שתקינן כדכתבו הפוסקים אליבא דרש"י. ונ"ל דהיינו דהוי ליה לר"י למהדר להו לרבנן. דאין הכי נמי חמץ טעון אף קבורה כאשם תלוי. כמו שאמרתי דאזיל הכא והכא לחומרא. שמצריכו שריפה כנותר. וקבורה לאפרו כאשם. לפי שהוא בבל תותירו. ובדין הוא דאשם נמי ליבעי שריפה. אי לאו מיעוטא כדכתבו התו' שם. ואהני ליה היקשא דנותר ודאשם. וזה דבר הגון מאד. נמצא שזכה ר"י אף לפי דבריו: 
+<b>ולא </b>כדעת הפוסקים דהילכתא כוותיה משום דסליק אליבא דרבנן. שזה מאמר סותר עצמו ודוק. ולכן לא נראה פסק זה לכמה פוסקים. ולדידן טפי ניחא. ודילמא באמת הכי אהדר להו ר"י לרבנן במכילתא אחריתא כדאמרינן בעלמא. משו"ה סתים לן תנא בתמורה כר"י דהילכתא כוותיה: 
+<b>נמצינו </b>למדים לפ"ז דהני פסקי דרמב"ם לא סתרן אהדדי דכולהו כר"י אתיין. ומ"ש או פוררו הוא בשעת ביעורו כנז'. אבל בשעת איסורו אין לו ביעור אלא שריפה כר"י. ור"י דס"ל חמץ בשריפה לאחר זמן איסורו הוא דקאמר ולא להקל עליו בא. אלא להחמיר עליו. דלעולם אפרו טעון קבורה דתרתי בעי. ואע"ג דבעלמא קיי"ל כרבנן דאסור לשנות לשרוף הנקברים. אפילו להחמיר לקבור אפרן לא. משום גזרה. מ"מ הכא בחמץ דסתים לן רבי באחריתא כר"י. וקיי"ל כוותיה להטעין לחמץ שריפה דווקא. דמהיקישא יליף. לא שייך למגזר ועל כרחך צריך לקיים בו מצות שריפה כדינו וגם אפרו אסור. דלא בא הכתוב אלא להחמיר עליו. ונמצא דכולה ר"י היא. וקיי"ל בהא נמי כוותיה. דמצי למשרף הנקבר. אע"ג דבאינך לא ס"ל הכי. וזה דבר הגון מופלג מאד בעזה"י ולפ"ז פליגי רבנן דאף בשעת איסורו ד"ת. אינו בשריפה. אלא מהנקברים הוא. ולא גרסינן במתני' אף מפרר. אלא מפרר דווקא כגיר' הרי"ף כנז' וזה קרוב יותר לאמת ועיין היטב: 
+<small>משנה לחם<br><b>ולעופות </b>אע"ג דתלמודא דידן מתרץ לה באיידי. איכא למימר דאצטריכא נמי לדיוקא. דדווקא לפני זמנו. אסור אף להאכיל לעופות דעלמא. ואפילו חוץ לרשותו. אע"ג דודאי לא משיירי ולא מצנעי. ומעלמא אתו ושקלי ליה ואזלי לעלמא. אפ"ה לא שרי בתר זמן אסורו. אפילו לרבנן דהילכתא כוותייהו. דבעורו בכל דבר. <b>ומהכא</b> אפשר דנפקא ליה לתלמודא דבני מערבא. הא דקאסר להשליך החמץ לפני כלבים ועורבים דהפקר. כדאיתא בב"י סימן תמ"ו. דליכא מילתא דלא רמיזא במתניתין. כדכתיבנא סגין בס"ד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ומותר בהנאתו</b> ע"פ רע"ב. <b>ושמע</b> מנה. דכי עבר זמנו. אסור בהנאת אפרו. <b>סתמא</b> מני. אב"א ר' יהודה. אב"א רבנן. כתרי לישני דבעינן למימר בס"ד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>וכיריים </b>אע"ג דבכל דוכתא תני כירה לשון יחיד. הכא איידי דנסיב תנור נמי. לישנא דקרא נקיט. כדכתיב תנור וכירים יותץ. ונקרא בלשון הכתוב כירים. שם זוגי. לפי שהוא מקום שפיתת שתי קדרות (עיין ר"פ כירה) ומ"מ לשון חכמים לחוד. אלא דלזימנין אקרא סמיך. כי מיתני ליה שפיר בשיגרא דלישנא. אי נמי לאגמורין מידי. <b>ודילמא </b>הכא נמי. אתא לאשמועינן הילכתא דר"א ודעמיה. דס"ל זוז"ג אסור. לפ"ז כשהסיק בו תנור. יותץ. משו"ה נסיב הך לישנא דקרא. דכתיב ביה יותץ. דקמ"ל לא יסיק בו תנור וכירים. ואם הסיק בו. יותץ. כדכתיב בתר הכי. וזה דבר נאה מאד. <b>והשתא </b>איכא למימר. דאפילו אליבא דרבנן. דסברי חמץ הוא מהנקברים. דאפרו אסור. אפ"ה לא כדי נסבה להך בבא. למימרא דאף בדיעבד. זוז"ג. אסור. וקאימו להו הני חכמים דהכא בשטת ר"א. אלא משום דלא פסיקא ליה לתלמודא. ניחא ליה לשנויי שינויא רויחא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"פ דבריו. נ"ב (ובזה מתיישב היטב מה שהקשו התו' (דה"א) ד"ה ואומר כל מלאכה לא תעשו. דמשום דקסברי לר"י דס"ל חמץ בשרפה. קיהיב ליה דין הנשרפין בכל מילי. דאפרו וגחלתו מותרין בהנאה. משו"ה קשיא להו. אמאי לא לישתרי בי"ט. ולכן הוצרכו להכנס בדוחק. יע"ש. ולדידן ניחא טפי).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס"פ ועיין היטב. נ"ב <b>ועמ"ש</b> עוד במו"ק (סימן תמ"ה) שהחזקתי ג"כ דרך זו. ועשיתי לה סמוכות חזקות וסניפים יפים בעזה"י.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מפרר </b>ה"ג קמאי. כדכתיבנא לעיל מילתא בטעמא. <b>ולכאורה</b> קשיא עלה טובא. דהא בהדיא אמרינן דאהדרו ליה רבנן לר"י התורה אמרה תשביתו בכל דבר שיוכל להשביתו. כדי שלא ישב ויבטל. ש"מ דע"כ פירור לאו דווקא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>עמ"ש </b>בס"ד במו"ק (סימן תמ"ו) ליישב זה בשני דרכים נכונים.</small>
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>במזיד. </b>ז"ל התי"ט פירש הרע"ב אפי' שגג בחמץ דהשתא אינו לוקה וכו' ומיהו בלא"ה מזיד דתרומה נמי צריך לאוקמי בענין דאינו לוקה דאל"ה בלא"ה פטרו דאינו לוקה ומשלם וא"כ בחנם כתבו אפי' שגג עכ"ל: 
+<b>ולא </b>הבנתי זה דמה בכך שצ"ל משנתינו במזיד דתרומה באופן שאינו לוקה. מ"מ לא שלא לצורך כ"כ. דמי לא מיבעי לאשמעינן דמיירי נמי אפי' שגג בחמץ. דלא תימא משום דהזיד בחמץ הוא דמיפטר. דס"ל כרנב"ה דכרת פוטרת מתשלומין [פסחים ד' כ"ט ע"א]. ולא משום דחמץ לאו בר דמים הוא. דהוה ס"ד כר"י הגלילי   דס"ל דמותר בהנאה ומשום הכי רישא משלם אף לפי דמים. וסיפא ה"ט משום כרת. אע"ג דמזיד דתרומה כל ימות השנה אינו פטור. משום דמיתה בידי שמים אינה פוטרת. להכי קמ"ל דטעמא דמתני' לאו משו"ה. אלא משום דמזיד לפי דמים משלם. דהשתא אפי' שגג בחמץ מיירי. ורישא ה"ט משום דבשוגג לפי מדה משלם. א"כ ודאי לא לחנם כתבו ז"ל מה שכתבו דהוצרכו לפרש טעמא דמתני': 
+<b>ובאמת </b>צ"ע קצת מנא להו לפרושי הכי. דהא משמע לכאורה דסוגיא דתלמודא בהכי סליק. דחמץ בר דמים. וטעמא דמתני' משום כרת. והא דמסיק תלמודא כתנאי היא מילתא אחריתא. דמתני' לא אתיא כחד מנייהו. דהני תנאי סברי דשוגג ומזיד שוין. דמר סבר תרווייהו לפי דמים משלמי. ומ"ס תרווייהו לפי מדה בעי שלומי. ומתני' דלא כמאן. וצ"ל דמשמע להו למפרשים ז"ל דבעיין איפשיטא. דלפי מדה משלם. ובשוגג לחוד כדקאמר מעיקרא. ואע"ג דהדר דחי לה. דיחויא בעלמא הוא. ואין בזה הכרח רק שכך נראה בעיניהם. והאיך לא יבארו דבריהם להשמר מהפי' האחר: 
+<b>ואפי' </b>למאי דסבר בתי"ט דליכא לפרושי פירוש' אחרינא במתני' אלא כמ"ש רע"ב. מ"מ לא על מגן כתב דמזיד מיירי אפי' שגג בחמץ. ואע"ג דבלא"ה צריך לפרושי מזיד בלי התראה כמ"ש ז"ל. אפ"ה אכתי לא ידעינן דהוי נמי שוגג בחמץ. דסד"א אע"ג דלא אתרו ביה משום תרומה. אבל אתרו ביה משום חמץ. אי נמי אע"ג דלא אתרו ביה כלל. מ"מ איכא למטעי דבמזיד בחמץ נמי איירי. קמ"ל דמיירי אפי' בשגג בחמץ. מיהת מיצרך ודאי צריך לפרושי ולאשמועינן רבותא: 
+
+Mishnah 5
+
+<b>בחלה ובתרומה. </b>צ"ע אמאי לא תנן נמי לחם הפנים אם יוצאין בהם. או לא. דאיכא למימר הכי. ואיכא למימר הכי: 
+<b>ואין </b>לומר שנכלל בחלות תודה דאצטריך להו. איידי דבעי לפלוגי בהו. בין עשאן לעצמו ובין למכור. וממילא נשמע דכל דאינו משתמר לשם מצה לא נפיק ביה. דאי משום הא לא איריא דמשמע דליכא קפידא אלא במשמרה לשם דבר אחר כגון לשם זבח. אבל לשם מצת פסח דילמא לא בעינן. ושם מצה חד הוא כדאמרינן בעלמא: 
+<b>ותדע </b>דהכא נמי הכי הוא דהא תנן בסמוך עשאן למכור בשוק יוצאין בהן. אע"ג דלא נעשו לשם מצה דפסח. אלא למוכררן לתודה ונזיר: 
+<b>ואי </b>משום שמתחלק לכהנים ויש מגיעו כפול. וליתיה לשיעורא. מ"מ הו"ל לאשמועינן כיון דזימנין מצי אתרמויי דמטי להו שיעורא. ותו הרי כ"ג שנוטל ד' או ה' חלות מלחם הפנים: 
+<b>ואיברא </b>דודאי איכא לאשכוחי נמי טעמא דאין יוצאין בהם. עיין בגמרא (דל"ו ול"ח) כמה טעמים דשייכי נמי בלחם הפנים. מ"מ הו"ל למיתני הא נמי בהדיא. ועוד נ"ל דהוו להו מצה עשירה. לפי מאי דממעטינן אשישה מלחם עוני. משום דאשישה הוי א' מששה באיפה. וחלת לחם הפנים היתה של שני עשרונים שהם א' מחמשה באיפה: 
+<b>ויש </b>לעיין בענין זה אם מותר ללוש עסה גדולה יותר מששה באיפה משום לחם עוני. ונפק' מנה אע"ג דקיי"ל קבא מלוגנאה לפסחא. היינו לכתחלה (לדעת הרא"ש ז"ל ובאמת לדידן בדיעבד נמי אסורה. משום חימוץ כמ"ש בעזה"י במקומו) אבל בדיעבד אי אזדהר בה מחימוץ כדחזי אפשר דשרי. ואפ"ה למצוה. מ"מ לא נפיק בה י"ח דבעינן לחם עוני וליכא. או דילמא אלישה גדולה ליכא קפידא משום לחם עוני. דדווקא כשעשה העוגה כל כך גדולה. מיקריא מצה עשירה. אבל עשירות בעריסה ליכא. אע"ג דלענין חלה משתתגלגל לחם קרינן לה: 
+
+Mishnah 6
+
+<b>לא שלוקין ולא מבושלין. </b>עמ"ש בס"ד מ"י פ"י דתרומות: 
+
+Mishnah 7
+
+<b>ויניח על מכתו בפסח. </b>אפשר לומר בזה דאשמעינן דלא תימ' אדמחמעי מסרחי דמתקלקלין מחמת המכה ונפסלין מאכיל' הכלב. וליהוי כחרכו קודם זמנו. דמותר אפילו באכילה בפסח. כל שכן הא דלאו לאכילה קבעי ליה ולישתרי. קמ"ל דאפי' ע"ג מכתו אסור. ואיברא בפ' הנושא (דק"גא) אמרי' דלשון חכמי' מרפא שמעינן מהך מתני'. אפ"ה שפיר איכא למשמע נמי רבותא לענין דינא: 
+
+Mishnah 8
+
+<b>לתוך חרוסת. </b>כתב הרע"ב חרוסת דבר שיש בו חומץ ומים וכך פירשו הרא"ש והר"ן ז"ל. והנה מה שאמרו שהוא דבר שיש בו חומץ. הכי מוכח בגמ' בהדיא כמ"ש בסמוך: 
+<b>אמנם </b>מ"ש עם מים. נ"ל שהיא כשגגה שיוצא מלפני השליטים ז"ל. ותמה על עצמך איך אפשר לומר כן דהא איתא עלה בגמ' א"ר כהנא מחלוקת בחרדל כו' ואמר ר"א כוותיה דר"כ מסתברא מדאמר שמואל אין הלכה כר"י דאמר חומץ צומתן. מאי לאו צמותי הוא דלא. הא חמועי מחמע. לא דילמא לא צמית ולא מחמע. ש"מ דחרוסת דמתני' היינו חומץ ממש מדמדמי להו להדדי. ואף את"ל שהוא מי פירות. על כרחך צ"ל דמי פירות נמי דינן כחומץ: 
+<b>והשתא </b>אי ס"ד דבאית ביה מיא איירי הכא. למאי איצטריך ר"א למידק מדשמואל. ואליבא דר"י נשמע לרבנן דחומץ מחמע. אטו מי איכא מאן דאמר חומץ עם מים לא מחמע. והא בהדיא אמרינן לעיל (בדף מ') כי קאמר ר"י חומץ בעיניה. אבל ע"י תערובת לא. הרי דאפי' ר"י לא ס"ל דחומץ צמית אלא בעיניה דווקא. והכא אי דאית ביה מים. הא ודאי לר"י נמי מחמע. וכ"ש לרבנן. הא מילתא דתמיהא טובא. ופשיטא דלא סלקא שמעתא כהוגן. דמאי דחי תלמודא לא דילמא (אליבא דרבנן) לא צמית ולא מחמע. והא ודאי ליתא. אלא אפי' לר"י חמועי נמי מחמע. כדמוכח בההיא סוגיא דלעיל. דאל"ה אכתי לוקמה לההיא דמלילה כר"י וק"ל: 
+<b>ומעתה </b>ברור מאד דליתא להך פירושא. דפירשו למשנתינו בחרוסת שיש בו מים: 
+<b>ואין </b>לומר דלעולם איירי עם מים. והא דס"ל אפי' לר"י לעיל דחומץ ע"י תערובת מחמיץ. היינו אחר שישהה שיעור חימוץ ובלי שימור דווקא. ומ"מ אינו מחמיץ מיד. אבל לרבנן אפשר לומר דמיד נמי מחמיץ. והכא אמאי דקאמר ר"כ ישרף מיד. קאי ר"א לסיועיה מדפסק שמואל הילכתא כרבנן דפליגי עליה דר"י. ודילמא סבירא להו ע"י תערובת מיד מחמיץ. ואי אפשר לשומרו מחימוץ וע"כ ישרף מיד כר"כ: 
+<b>והכי </b>נמי מסתברא דאי חומץ בעיניה מחמיץ מיד לרבנן. כל שכן ע"י תערובת. ואף אם חומץ מיד אינו מחמיץ. אפ"ה ס"ל דע"י תערובת מחמיץ מיד ובהדרגה קאמר. והשתא ה"ק ר"א מדאמר שמואל אין הלכה כר"י אלא כרבנן. דאינו צומת אפי' חומץ בעין. הא חמועי מחמע. כ"ש ע"י תערובת מים נמי. דפשיטא דמחמיץ מיד. וישרף לד"ה כרב כהנא. וקדחי לה דילמא לא חמועי מחמע מיד. אע"ג דבודאי מחמע לאחר זמן אליבא דכ"ע כדאמרן. מ"מ בהא מודו רבנן לר"י. דאינו מחמיץ אפי' ע"י תערובת. אלא בלי שימור כי התם דנותנו בקדרה אבל במקום שימור ובבציר משיעור חימוץ מותר. משו"ה ניחא לפרושי מתני'. דרבנן שרו בחרוסת נמי לאוכלו מיד: 
+<b>וכך </b>עלה בדעתי ללמד זכות על גדולי עולם. לקיים מ"ש חרוסת דמשנתינו עם מים. ועם שיהא בו דוחק הייתי סובלו. אם היה לו מקום בשטת סוגייתנו. דבודאי פי' של טעות הוא לפי הסוגיא. דהא דשמואל אר"י קיימא דפסק דלא כוותיה במאי דס"ל חומץ בעין צומת. ומנה דייק ר"א מדלא צמית מכלל דכשאר משקין דמי דמחמיץ גם כן. דאע"ג דמהא איכא למשמע דכ"ש ע"י תערובת דמחמיץ. מ"מ כי מהדר תלמודא לא דילמא לא צמית ולא מחמע. אדיוקיה דר"א הדר ואחומץ בעיניה נמי קאי: 
+<b>והשתא </b>אי איתא דפירושו דלא מחמע האידנא אלא לאחר זמן. א"כ ממילא נסתרה שטת התוספ' והרא"ש במה שאמרו דמי פירות בלי תערובת אין מחמיצין לגמרי. דהא על כרחך צ"ל דמחמיצין לאחר זמן כפירש"י. וא"כ מה הועילו לפרש משנתינו בחרוסת עם מים דווקא הא מוכח בהדיא. דחרוסת לחודיה נמי מחמע לאחר זמן. וע"כ מי פירות עם מים או בלי מים הכל שוה: 
+<b>וא"כ </b>על כרחנו צ"ל א' משתים אם שהעיקר כפירש"י דמי פירות לעולם חמץ נוקשה עושין אפי' בלי תערובות מים. ודקאמר אין   מחמיצין ר"ל חמץ גמור. אי נמי אפילו חמץ נוקשה לא הוה. בפחות משיעור חימוץ דווקא. או דילמא תנאי היא ותנא דידן מיהת ס"ל דמי פירות לבדן נמי מחמיצין. וחמץ נוקש' מיהא הוי היכא דשהה. ודיקא נמי דקתני יאכל מיד. שמע מנה דע"כ חמועי מחמע לאחר זמן. אלא דסבר דאינו בא מיד לידי חימוץ כדפרישנא. והשתא לא שנא יש בו מים או לא. הכל אחד ודינו שוה. או צ"ל דחרוסת לאו היינו מי פירות. ודינו חלוק. וא"כ מ"מ קשה מי הכריחם לפרשו בתערובת מים. והא ברירנא בס"ד דליתא ודוק היטב: 
+<b>ואמנם </b>לדעתי (אף לשטת התו' בענין מי פירות שא"מ) א"צ לפירוש הנז' דבתערובת מים איירי. אלא במי פירות וחומץ בעיניה גרידי. דלמסקנא דתלמודא חמועי לא מחמע. לגמרי משמע דלעולם אינן מחמיצין כלל. וסמי מנה מיד דל"ג אלא ואם נתן יאכל ותו לא. ואינהו ז"ל הכי גרסי יאכל מיד. משו"ה קשיא להו ואצטריכו לאוקמה עם מים דווקא. אבל לפי הנראה מהסוגיא ל"ג ליה כדאמרן. והכי אשכחן לעיל (דל"ו) בגמ'. דאי' בברייתא מיד דסירכי' דלישנא נקטיה ופירש"י התם דל"ג ליה. ועכשיו זכינו לדין שנתקיימה שיטת התו' בידינו לענין מי פירות לבדן שאין מחמיצין כל עיקר. ונסתייעה סברת' גם מסוגיא דהכא. והא דתנן הכא לכתחל' לא. היינו משום דעולא דס"ל סחור סחור לכרמא לא תקרב: 
+<b>אין מבשלין את הפסח לא במשקין ולא במי פירות. </b>תימה למה שנאו בכאן תו': 
+<b>ולפום </b>מאי דכתיבנא לעיל חד פירושא דמתני' אתיא כשיטת רש"י במ"פ דודאי מחמיצי' עכ"פ בששהו שיעור חימוץ. אע"ג דאינו אלא נוקשה. ניחא טפי הא דגרסינהו להני בבי בהדדי. דמישך שייכן להדדי וחד טעמא אית בהו. דכיון דקמ"ל דאין נותנין קמח לתוך חרוסת. דמשאר משקין ומ"פ הוא. ואפ"ה מחמיצין כמים. הרי כאן שנה רבי ששאר משקין שוין למים. לפיכך סמך לו עוד ענין אחר שמצינו בפסח ששוין שאר משקין למים. ואשמעינן נמי הך דאין מבשלין את הפסח במשקין דלא תימה במים דווקא. אלא בשני דברים הללו עשה בהן שאר משקין כמים והרי זה כפתור ופרח: 
+<b>ומזה </b>ג"כ לבי אומר לי שהאמת הוא כמו שפי' לעיל במשנתינו דסברה כדעת רש"י. כי בזה הכל מיושב בריוח דבר דבור על אופניו. כתפוחי זהב במשכיות כסף. רק מפני שכבר הראינו פנים גם לדעת התו'. ולכבוד המפרשים ז"ל נטריח עצמנו עוד ליתן מקום לסמיכות זה בד"א. 
+<b>ונ"ל </b>דאיידי דאיירי ועסיק בטיבול מסיק למילי טיבול. והחרוסת לטבל הוא עשוי. וקמ"ל דאין לעשות חרוסת בקמח. אע"ג דקבעי ליה לטיבול דמצוה. שהרי מטבילין בו הפסח כדתני סיפא. ועוד יש להוסיף בזה דברים דמשמ' קצת דמתני' דהכא בי"ט עסקינן. והכי מוכח נמי קצת מסידורא דמתני' ואין להאריך. והשתא איכ' למידק מאי איריא משום חימוץ. בלא"ה נמי אסור לערב קמח בחומץ ובחרדל אפי' בי"ט דעלמא. אם לא מעט דרך שינוי עיין בא"ח (סי' שכ"א). א"כ הכא מאי איריא משום חמץ. להכי קתני נמי אין מבשלין בסמוך לו. משום סיפא דבעי למימר אבל סכין ומטבילין. משו"ה אי לאו משום חימוץ הוי שרי. משום דמצוה הוא לטבל בו הפסח. שנאכל בטיבול דרך גדולה כמתנ' כהונה. ושמא במקום מצוה לא גזרו. ואי לאו משום דמחמיץ. דילמא בי"ט דפסח הוה שרי טפי. ואפי' טובא משום דצריך הרבה לטבולו של הפסח. היינו טעמא דאסמכינהו. וממילא שמעינן נמי באגב דחרוסת מצוה ושייך נמי לפסח. מ"מ ראשון נ"ל עיקר: 
+<b>אבל סכין. </b>לפירושא קמא דכתב הרע"ב דמיירי לאחר צלייתו. א"כ צ"ל דאין מבשלין דרישא היינו לשון צלי. כדכתיב בד"ה ויבשלו את הפסח דקרי לצלי מבושל. ותנא נמי ה"ק אין צולין את הפסח במשקין. וכ"ש בישול ממש. ולאידך פירושא אין מבשלין כמשמעו. וקמ"ל דשאר המשקין כמים. ודווקא בבישול גמור. אבל בצלי צ"ל לפ"ז דיש חילוק בין שאר משקין למום. דודאי אע"ג דשרי לסוכו לצלי בשאר משקין. מ"מ במים ודאי אסור. כדמוכח ריש פכ"צ דאפילו בצלי שפוד נמי שייך איסור דבישול במים וק"ל: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>במשקין (ונקט לישנא דבשול. למימרא דכה"ג נמי בכלל איסור בשול במים הוא).</small>
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<small>משנה לחם<br><b>וחומץ האדומי</b> הביא בתי"ט משם הירושלמי. דכולהו ע"י מים דווקא. וכ"פ הרע"ב בסוף משנתנו <b>עמ"ש</b> בס"ד לעיל פ"ב מ"ח.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<small>משנה לחם<br><b>אם יש כזית במ"א חייב לבער </b>דאכזית עובר בב"י וב"י. דמקשינן שאור דראיה לשאור דאכילה ולא שנא שאור. לא שנא חמץ. כב"ה דריש ביצה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בצק החרש </b>תמיהא לי טובא. מאי שיאטיה הכא. והו"ל למתנייה לקמן. בתר דתני תפח תלטוש בצונן. דאיירי בשעור חימוץ. וכדתנן נמי דין שיאור וסידוק. התם שייך נמי הך דינא. ולמאי אפסקיה לסדורא. <b>וי"ל</b> קצת. דמישך שייך לבבא קמייתא דהיינו בצק שבסדקי עריבה. דכי רוצה בקיומו. הרי הוא כעריבה. והא ודאי בעי שיעורא זוטא מיהא כמה ישהא בעריבה לכשירצה בקיומו ויתבטל. דלא מסתבר דבמחשבה גרידא סגי ליה. לבטוליה מיד גבי עריבה. אלא צריך שתהא מחשבתו נכרת. מתוך ההנחה בתוכו זמן מה. כדאשכחן גבי כופת שאור שיחדה לישיבה. ועריבת העבדנין. דצריכי מעשה נמי למ"ד. <b>ותנן</b> נמי התם גבי עיבוד וכולן שהלך בהן כדי עבודה. דהוא שיעורא רבה. להעלותן מידי טומאתן <b>וקמ"ל</b> הכא בשיעור מיל סגי ליה. לאחותי טומאה לעריבה. דבכל דהו סגי להוריד טומאה. אע"ג דבמחשבה לחוד לא סגי כבעלמא. משום דסתמיה לא להכי קאי ודוק. משו"ה אסמכינהו להנך בבי להדדי. דשיעור חימוץ ושיעור בטולו מתורת חמץ. שוין. וזמן אחד להם. בין בפסח לענין ביעור. בין בשאר ימות השנה. לענין טומאה. והבן זה. ולא יהא רחוק בעיניך.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>אם יש כיוצא בו שהחמיץ </b>עיין תי"ט במ"ב מ"ש בדעת הר"מ ז"ל. שמחשב י"ב שעות ליום מהנץ החמה עד שקיעתה בלבד. <b>וזה</b> נראה אמת נכון במה שירצהו הר"מ. כל שלא נדע ד"א יותר טוב ממנו. <b>אבל</b> מ"מ יש בו דוחק נגלה. שא"כ יצטרך לומר שהי"ב שעות של יום. קטנות מהי"ב של לילה. בימים ולילות שוין. כי זה דבר מוחש. שאם תחלק הכ"ד שעות של יום ולילה לחצאין שוין. י"ב ליום. וי"ב ללילה. בהכרח להתחיל שעות היום מע"ה עד צ"ה. כי בזולת זה ודאי לא ישתוה היום עם הלילה. והוא כמו דבר מבואר לרואי השמש. <b>אמנם </b>אחר העיון והחקירה ימצא באמת שהיום גדול מהלילה בתקופת ניסן ותשרי אם נחשוב יום מע"ה עד צ"ה. לכן דעת ר"מ נכונה.</small>
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ולשבות שביתת הרשות. </b>נראין דברי בתי"ט דאע"ג דאין מערבין אלא לדבר מצוה [עירובין ד' ל"א ע"א]. כגון לילך לבית האבל או לבית המשתה. מ"מ קרי להו הכא רשות לגבי הני דרישא. דכוותה אשכחן טובא. ולא ידעתי מנ"ל לרש"י ותו' כל כך בפשיטות דלדבר מצוה הנז' היינו בהולך לשחוט את פסחו. אטו כולהו מילי דרבנן ודאורייתא ומ"ע שיש בהן כרת בחדא מחיתא מחיתינהו. ועיין שילהי פ"ח דסוטה [מ"ד ע"ב] דקרי נמי רשות למצוה. לאשמועינן דאין לה דין העוסק במצוה לדחות מצוה אחרת. ועוד נ"ל דהכא ודאי לא הוי אלא רשות. משום דההיא שעתא דמצות ביעור חמץ. לאו שעת קניית עירוב היא ודוק: 
+<small>משנה לחם<br><b>סעודת אירוסין</b> משמע דווקא. אבל סעודת נשואין. לא הויא מצוה. <b>ולפ"ז</b> צ"ל ההיא דרפ"ח דערובין לסעודת אירוסין. קרוי בית המשתה. וכן פ"ק דמכלתין. ופשטא לא משמע הכי. <b>ובפ"ק </b>דכתובות בסוגיא דבועל בעילת מצוה ופורש. משמע דשבעת ימי המשתה. אינן מתחילין אלא אחר נשואין. <b>ובאמת</b> הר"מ כתב. ההולך לעשות סעודת אירוסין ונשואין כו'. וכייל להו כחדא. וצ"ע. <b>ועמ"ש</b> בס"ד במו"ק סימן תל"א. ובעיר האלהית שער סור.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מבטלו בלבו </b>עמ"ש בס"ד במו"ק סתל"ה ותל"ו.</small>
+
+Mishnah 8
+
+<small>משנה לחם<br><b>צופים </b>הוא היה מעמד הצופים. שומרי העיר ירושלם. והוא לצפון ירושלם. רחוק ממנה שבעה ריס (הוא שטדיאה רומי) אחד מל"ב בפרסה אשכנזית. כך נמצא ביוסיפון לרומיים.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>וחמץ בכביצה </b>אע"ג דאכזית עובר. וטעון בעור כדכתיבנא בס"ד לעיל מ"ב. מיהו כיון דמדאורייתא בבטול בעלמא סגי. כה"ג לא אטרחוהו ואוקמוה אדאורייתא. ועיין מה שכתבתי בסיעתא דשמיא ריש מכלתין.</small>
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מקום שנהגו לעשות מלאכה. </b>עמ"ש בס"ד בחי' על הרא"ש: 
+<small>משנה לחם<br><b>עשי"ע </b>(סקס"ח) ובחידושי על הרא"ש.</small>
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>וב"ה מתירין. </b>פירש הרע"ב מידי דהוי אתענית. כתב בתי"ט ולכאורה סברה דבית שמאי עדיפא כו' עמ"ש דוחק מבואר: 
+<b>ואענה </b>אף אני חלקי ונ"ל דסברא דב"ה עדיפא דילפי מתענית דשייך נמי באותו יום. כדאמרי' בפ' ע"פ (דקח"א) דר"ש הוה יתיב בתעניתא במעלי פסחא. ובעינן למימר התם דטעמיה משום דאתי לאימנוע' מלמעבד פסחא. ואע"ג דמסקינן משום דאסטניס הוה. היינו משו' דר"ש בתר חורבן הוה. משו"ה מסתבר לתלמודא טפי הך טעמא דאסטניסות ודוק. מ"מ שמעינן מנה דבזמן שהיו מקריבין קרבן פסח שפיר דמי למיתב בתעניתא מפני הקרבן שלא יפשע בו. והוא הטעם בעינו שנאסר מחמתו היום במלאכה. א"כ משו"ה עדיף להו לב"ה למילף מתענית דבו ביום. שהנוהג בו תענית מטעם הנז'. אינו מתענה בלילה שלו. הכי נמי במלאכה שנאסרה מזה הטעם עצמו דכוותה כך נ"ל דבר נאה ומתקבל: 
+<small>משנה לחם<br><b>ובגליל </b>מה שהיו מחמירין אנשי גליל יותר מאנשי יהודה. אע"ג דלכאורה איפכא מסתברא. כי בני יהודה קרובים למקדש ולעבודה. והיה נאה להם להחמיר יותר בדבר הנוגע לו. <b>וי"ל</b> אדרבה היא הנותנת. כי מאחר שבני גליל רחוקין מירושלם. לפיכך היו צריכין להיות פנויין בע"פ. ולכך אסרו עצמן במלאכה. שאם היה מותר בה. שמא היה מניח איזו מלאכה לעי"ט. והיה מתעצל לעלות. ולעשות הפסח במועדו. משא"כ ביהודה. שהיו קרובים ומוכנים להקריבו מיד. לא היו צריכין לחוש לעצלות. ולא היו יראים שתגרום המלאכה בטול ההקרבה בזמנה. ונראה נכון.</small>
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>וקוצרין וגודשין לפני העומר. </b>ז"ל התי"ט בגמ' פריך והתנן קוצרין אבל לא גודשין כו' ותו הני ארבעה הוו אלא סמי מכאן קצירה עד כאן: 
+<b>ולכי </b>דייקינן לא אצטריך לן לסמויה ממתני'. דלא אמתני' פרכינן הכי בגמ' אלא אברייתא דשמעינן לר"י דאמר אלו ואלו שלא ברצון חכמים. ע"כ מיבעי לסמויי לקוצרין. אבל אמתני' כיון דלא תנינן בה בהדיא שלא ברצון חכמים. לא קשיא לתלמודא קוצרין. אע"ג דודאי כר"י אתיא דאית ליה מיחו ולא מיחו. אפ"ה לא צריך לשבושי למתני' משום הא. כיון דשפיר מיתני ליה לתנא בתרוויי'. רצוני בקצירה וגדישה לא מיחו. אף דקצירה אפי' לכתחלה שריא. לא בעי לאורוכי בלישנא. הכא דלא תנייה אלא באגב. וקושיא שנייה דארבעה הוו. נמי לא תקשי עלה דשייכי אהדדי קצירה וגדישה וכחדא חשיב להו. אבל ברייתא על כרחין משבשתא היא ודוק: 
+<small>משנה לחם<br><b>ונותנין פאה לירק. ומיחו </b>ע"פ רע"ב. <b>וצ"ע </b>א"ה דפאה הפקר היא. מאי נפקא מנה דמיחו בידם. <b>וי"ל</b> דהפקר בטעות הוי.</small>
+
+Mishnah 9
+
+<b>וגנז ספר רפואות. </b>עבתי"ט מ"ש בשם הרמב"ם: 
+<b>אבל </b>באמת נראה שאין הכרח לדחות פי' הראשון מחמת מה שהקשה הר"מ ז"ל. כי אינו דומה חולי הרעב שהוא מנהגן וסדרן של בני אדם שהטביע בהם הבורא ית'. מה שאין כן בחולי הבא שלא כמנהג. שהוא נסבה מאתו ית' להעיר האדם על מעשיו. וליסרו בתוכחות על און למען ישים אל לבו ישיב מאשם ידו. יעתר אל אלוה וירצהו. כי לתכלית זה באים היסורין על האדם כמבואר בתורה ובקבלה. ובפרטות בתהלי' במזמור הודו לה' ובמענה אליהו והוכח במכאוב על משכבו וגו' להסיר אדם מעשה וגו'. ובהיות הרפואות מצויות מאד כהמצא הלחם להרעב. בודאי לא ישים אל לבו להשיב מעול ידו ולתקן מעשיו. רק ילך מיד אל התרופות המסוגלות. ויסור חוליו ולא יכנע לאלהיו בעבורו: 
+<b>ואין </b>זה דומה לרפואת הרופא ע"פ העיון שאפשר שיטעה. ורפואתו מסופקת מאד. בודאי צריך רחמים הרבה שיזדמן לו רופא מומחה. לפיכך ב"א נכנעים בחוליים ביותר. אף שהכל מן השמים. מ"מ הדברים היוצאים מסדור הכללי. יש להם סבות מיוחדות שבהתבטלם יתבטל המסובב. ויש אשר יתוקנו עם המצא אותן הסבות. ע"י דרכים אחרים נגזרים מפאת הטבע הכללי העומד כנגדן. ואם יהיה הדבר טבעי לדחות המתנגד לטבע יקל עליו ביותר. ולא יטרח בהסרת המסבב בלי ספק וזה פשוט: 
+<small>משנה לחם<br><b>גירר עצמות</b> עתי"ט. שהאריך לבאר שלא נשארו רק עצמותיו. מחמת החבטה וסיים לשונו. ויצא לנו כי גירר עצמות שאמר. קבורה זו היתה לו. ולא אחרת. כי כן דרכן של מלכים עכ"ל. <b>ונ"ל </b>בכדי טרח. ופשטו של דבר הוא. שקורא לגוף המת. עצמות. ע"ש שהם עיקר בנין הגוף. והם הנשארים ג"כ זמן רב אחר העיכול. לפיכך גם בעוד הבשר עליהם נקרא. כולו על שמם. גם הוא קצת לשון גנאי. וכדרך שארז"ל. מ"מ נענש יוסף שנקרא עצמות בחייו. <b>ואם</b> בצדיק חי כך. עאכ"ו במת מעיקרו.</small>
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<small>משנה לחם<br><b>על החמץ </b>לשון הכתוב הוא. ועל בסמוך משמע. ר"ל סמיכת רשות בעלים.</small>
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<small>משנה לחם<br><b>שחט ישראל </b>עיין מ"ש בס"ד ברפ"ב דיומא. ובפ"ד דקדושין מ"ה. ובר"פ דזבחים. ובחידושי על הרא"ש ריש חולין. ובתשו' כ"י. <b>מ"מ</b> נראה. דהכא אף לכתחלה קשחיט ישראל (וכדמשמע לישנא דמתניתין ודאי) מתוך ריבוי הפסחים שהיו שם ע"פ הרוב. <b>ושמא</b> בימי המלכים חזקיהו ויאשיהו לא היו רבים כל כך. כמו בב"ש. שנתרבו ישראל מאד מאד. וכמ"ש בגמרא מהפלגת הרבוי העצום. בפסח מעובין ומעוכין. משא"כ בימי מלכי יהודה הנ"ל נתמעט מאד שארית הפלטה מכף מלכי אשור.</small>
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>י"ד שחל להיות בשבת. </b>כתב הרע"ב ואין יכול לטלטל המקלות עכ"ל. ורש"י נתן טעם אחר לפי שאינו יכול לתקן המקלות: 
+<b>ולכאורה </b>פירש"י תמוה דבשבת (דקכג"ב) משמע בהדיא דמשום איסור טלטול נגעו בה כפי' הרע"ב. איברא כי דייקינן ע"כ צריכין אנו לפירש"י. דהא מסקינן התם דמקלות דתנן הכא לאחר התרת כלים נשנו. והשתא אע"ג דאפשר למיעבד כר"א דמתני'. מ"מ אחר שאין כאן שבות למה לא התירו. אלא ודאי אע"ג דליכא שבות דבלא"ה נמי אין שבות במקדש. מ"מ שבות שאינה צריכה לא התירו. ומהו השבות אחר שטלטול המקלות מותר הוא אפילו בגבולין. אם לא כדברי רש"י דכאן גזרו שלא יבוא לידי איסור כרת. דהיינו לתקן המקלות: 
+<b>ולא </b>ידעתי מנ"ל להרע"ב לפסוק הלכה שלא כר"א. והא התם בפ' כ"ה משמע דהילכתא כוותיה ולא מיפלג פליג את"ק. ועוד תדע דהא בקנים סבירא לן דאין דוחין אע"ג דאין שבות במקדש. ועל כן הוצרך שם רש"י לפרש פירוש אחר. ולא קשיא מה שהקשו התו' עליו. ובפ' כל הכלים פירשו התו' שהיו מחללין השבת וזהו כמו שפירש"י כאן ודוק: 
+
+Mishnah 10
+
+<b>אימוריו. </b>כתב בתי"ט בשם הר"מ ז"ל שנקראין החלבים אימורין שאלו הן הדברים האמורים בתורה להקטירן עכ"ל: 
+<b>ואין </b>טעם בזה שא"כ גם הבשר והדם יקראו אימורים. שהן האמורים בתורה להאכל ולהזרק. וגם היו"ד הנמצאת אחר האלף מורה שאינו לשון אמירת דברים וכן קוראנן האל"ף בציר"י אימורים. לכן נ"ל שהוא מענין אחר. ונקראו כך לפי שהן העילוי והחשיבות מן הקרבן. כדרך כל חלב לה'. ולשון שבח הוא כמו את ה' האמרת היום יתאמרו וזולתן: 
+<b>ישבה לה בהר הבית. </b>עמ"ש בס"ד בחי' בביאור מאמר דבני בתירה בגמרא דר"פ דלקמן. ובפ"ב דמדות: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש. </b>ולהזרק (ובאמת מצינו פ"א בבתרא דסוכה מ"ז. שהכל נקרא אימורים. וכמו שפרשו שם בגמרא. במה שאסור ברגלים. שכולל כל עבודת הקרבנות (וכמדומה שמשם יצא לו להר"מ ז"ל פירושו בכאן. וגם זו מן התימה וקשה מהראשונה. כי אין ענינו כאן. וכן בשאר מקומות שנזכר זה הלשון. כענינו שם) ומפני ההכרח הוצרך הלשון שם להתפרש שלא כמשמעו בכל מקום) וגם כו'.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>סד"ה ישבה. דמדות. ובקונטרס בנין בית הבחירה פרק ה'.</small>
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אלו דברים בפסח דוחין את השבת. </b>עמ"ש בס"ד בביאור מאמר הנ"ל ותמצא מעדנים לנפשך טוב טעם ודעת לנפש היפה ינעם: 
+<b>וזריקת דמו. </b>כתבו התוספת דתנייה אגב שחיטתו דהא זריקה משום מאי תהא אסורה עכ"ל העתיקו בתי"ט: 
+<b>ולענ"ד </b>לא סגי דלא תנייה כדאצטריך ואיכפל תנא לאשמועינן בכל הני דמתני' דאית בהו דררא דאיסור תורה או שבות. דהאיכא שבותין דלא דחו. וזריקה נמי בעלמא ודאי שבות היא. כיון דמכשרא קרבן ואין כפרה אלא בדם. וגם קובעת הבעלים בפסח. שנמנין ומושכין ידהם ממנו עד שיזרק הדם כמדת ר"ש. א"כ לא גרעא מהזאה דשבות היא. איידי דמיחזי כמתקן גברא. כ"ש הכא דאיכא תרתי. תיקון קרבן. ואכשורי אוכלא. דמתיר הבשר באכילה. וגם מתקן גברא בקיום המצוה ושאינו נדחה לשני. על כן בודאי נכון לומר שהזורק דם שלמים בשבת בשבות קאי. מכל טעמי דלעיל ודבעינן למימר קמן. דעוד יש כאן שבות משום איסור מוקצה דרביע עליה. דהא דם הוא מידי דלא חזי ואסור בטלטול כאבן. דאפילו לכלבים לא חזי כיון דלא קאי לכלבים. דם זה דבעי ליה לזריקה מוכן לאדם או לגבוה לא הוי מוכן לכלבים. אע"ג דדעתיה עילויה מאתמול לשחיטה. ודמי למסוכנת מעי"ט. הא מיהא לא חזי מידי כדפרישית ודוק. לכן פשוט אצלי בעזה"י. דזריקה דעלמא של קרבנו' שאין קבוע להם זמן אסור' בשבת. ומשנה צריכה היא. כל זה כתבתי מסברא דנפשי: 
+<b>ובאותה </b>שעה אשתמיט מני סוגיא שלמה דפ"ב דביצה (דכ"עב) שתלמוד ערוך הוא דזריקה שאינה ראויה בשבת יש בה משום שבות אליבא דכ"ע. ואפילו בי"ט אסורה למ"ד התם ע"ש. ופירש"י שם דמשום שבות אסר לה. אלא שלא ביאר מה טעם בשבות כזה. ואני רואה דברינו טובים ונכוחים מוכרחים בעזה"י. ונמצאו דברי התו' הנז' דחויין ואין להם מקום כל עיקר. שמא איזה תלמיד טועה כתב כן בגליון והכניסוהו בתו' בדפוס: 
+<b>ובאמת </b>לולי דברי התי"ט על דברי התו' אין תפיס' כל כך. די"ל דזריקה משנה שאינה צריכה היא משום דפשיטא דשחיטה בלא זריקה לאו כלום היא. אבל הרבתי"ט שהוסיף לומר דזריקה מפני מה תהא אסורה. במ"כ נעשה גורע. דבודאי בעלמא זריקה דקרבנות שאין קבוע להם זמן אסורה בשבת: 
+<b>הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום. </b>יעויין בביאור מאמר הנ"ל וכן לכל הדברים הנזכרים בשתי משניות אלו שהכל מבואר שם כל הצורך באורך עם כל הנמשך מסוגית הש"ס: 
+
+Mishnah 2
+
+<b>הזאה תוכיח. </b>יראה המעיין בביאור הנ"ל וימצא קורת רוח בס"ד. בענין מחלוקתן של הר"מ והר"א ז"ל ותשובה נכינה לכל מ"ש בכ"מ ז"ל: 
+
+Mishnah 3
+
+<b>במרובה ובטומאה. </b>כתב בתי"ט לא ידענא אמאי שני סדריה דרישא עכ"ל. וי"ל שבכוונה שינה את טעמו להורות בחילוף זה שהשלש אלה דמנה ברישא דווקא. ובסיפא בלבל את הסדר לאשמועינן. דלאו דווקא עד דאיתנהו לכולהו אלא אפילו בחד סגי. ועוד הוכשר סדר זה מטעם מצוי מצוי קודם. וטהרה מצויה. אבל מועט אינו מצוי כדאי' בגמ' ובמדרש איכה אין לך כל פסח שאין נמנין עליו חמשים ומאה. והוכרח בסיפא להפך הסדר מזה הטעם בעצמו דמרובה שכיחא וטומאה לא שכיחא וק"ל: 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>שלא לשמו חייב. </b>כתב בתי"ט וא"ת למאי דמסקינן דחובל אינו חייב אלא בצריך לדם. דאל"ה מקלקל הוא והכא נמי מקלקל עכ"ל והוא מהגמרא: 
+<b>ואע"ג </b>דשוחט חייב אפילו לא יצא דם משום נטילת נשמה. היינו בשוחט שחיטה ראוייה דמתקן הבשר. וכן במילה חייב אי לא מספיק למולו בשבת כדאיתא בגמ' פר"א דמילה [ד' קל"ב ע"א]. אף שאינו צריך לדם ולא קעביד אלא חבורה. מ"מ לא קלקל בחבורה. שהרי ראוי לגומרה ולעשות המצוה כתקנה. וכן תינוקות דר"א דמילה [ד' קל"ז ע"א] דאית בהו חיוב חטאת. משום דמתקן הוא שמוציאו מידי א סור כרת. דקאי ביה כל יומא כל כמה דלא מהינ. ובין לגבי תינוק גופיה. ובין לגבי אבוה מתקן שפיר חשבינן ליה. ולא מקלקל בחבורה הוא. כך נ"ל נכון ודבר הגון למעמיק בענין. (וצל"ע ליישב לפ"ז הגמרא דספ"ד דכריתות [ד' י"ט ע"ב] הנח לתינוקות הואיל ומקלקל בחבורה חייב. דלפי מה דפרישית שפיר אתי אפי' למאן דס"ל מקלקל בחבורה פטור: 
+<b>ונ"ל </b>ליישב דקים להו לסוגיא דתלמודא התם דס"ל לר"י אי נמי דכ"ע הכי ס"ל דנימול תוך שמנה לא עשה ולא כלום. (והכין מוכח נמי להדיא פר"א דמילה דכה"ג לא עשה מצוה כלל ודוק) וצריך להטיף ממנו דם ברית. משו"ה מודו כ"ע בקדם ומל את של אחר השבת דלא עשה מצוה. ואפילו ר' יהושע דפטר (לההיא גירסא דסוגיא דכריתות ועמ"ש שם בס"ד) משום דטעה בדבר מצוה. אבל באמת לא עשה מצוה כלל ולא תיקן מאומה. וא"כ מאיזה טעם יתחייב בחטאת כי אמרת דלא מהני טעה בדבר מצוה. (רצוני בשלא ניתנה שבת לדחות דמודה בה ר"י כמו שהגהתי שם בגמרא) אלא ע"כ בין לר"א בין לר"י מקלקל בחבורה חייב וה"ה למתעסק. ודוק היטב בדעת מיושבת כי קצרתי שלא להטריח על המעיין והם דברים ישרים. שקולים במאזני צדק: 
+<b>ומכאן </b>נ"ל תשובה למ"ש הרא"ש בשם הר"ש בענין קטן שנימול תוך שמנה (גם הרב בש"כ דחאה לאותה דעה. אבל בתשו' סתרתי ראיותיו בס"ד ודחיתי כל דבריו ע"ש) וא"כ בודאי מוכרח לומר בדעת ר"י גם כן דס"ל מקלקל בחבורה חייב כדאוקמה תלמודא דכריתות. אבל לעולם בבבא דמל של ע"ש בשבת. דלא מיפטר נמי אלא משום דעשה מצוה. הא בלא"ה הוי חייב. צריכינן לטעמא דידי דאע"ג דס"ל מקלקל בחבורה פטור. הכא מתקן הוא ודאי. דאפילו הטפה לא צריך ומתקן גברא הוא. ומכלל דברינו אלה למדנו ישוב הגון לתמיה עצומה שיש לנו בענין זה על הרמב"ם ז"ל זכרנוה בפר"א דמילה בעזה"י. ע"ש שהם דברים נכוחים למבין). אבל הכא בשחיטה דמתניתין מקלקל בחבורה הוא. משו"ה בעי תלמודא מאי תיקן: 
+<b>ולענין </b>תמיהתו של בתי"ט דלא שיילינן הכי ארישא שלא לשמו אמאי חייב והלא מקלקל הוא. אומר אני האמת יעשה דרכו דאריש' לא שייך. כיון דלא מיתניא אלא משום פלוגתא דר"א ור"י. ואינהו ס"ל מתעסק בחבורה חייב. כדמוכח ממתני' דהכא דאוקימנא לסיפא בטועה. ואפ"ה גם לר"י לא מפטר אלא משום עשה מצוה. (עיין בגמרא) אבל בלא"ה חייב אע"ג דמתעסק הוא. משו"ה מקלקל נמי חייב. ולק"מ ארישא. דמעיקרא לא צריכינן לה אלא אליבייהו. ודילמא באמת לדברי הפוטר פטור. ולא שייך לאקשויי מאי תיקן. אבל סיפא דשלא לאוכליו דלא מיתניא אלא באגב דרישא. וכיון דאגב דרישא גופה אתיא דלא כהילכתא. מסתברא לתלמודא דליכא למימר סיפא נמי כדי נסבה. ומסתייה דמתנינן לה באיידי מיהת אליבא דהילכתא. ובהכי מיתרצא קושית התו' אהא דאיתא בגמ' מה תיקן. דהא לא אתיא כמ"ד מקלקל פטור ורצו ליישב בדוחק ולא עלה בידיהם ולדידן אתי שפיר וק"ל. כך נ"ל נכון: 
+<b>ואין </b>להשיב על זה אי הכי מאי האי דפריך תלמודא מקמי הכי שלא לאוכליו פשיטא דחייב מדהתם פסול ודחיק בשינויא. ותיפוק ליה דלא סגי דלא תנייה. דאע"ג דהתם פסול הכא סד"א ליפטר. דמקלקל הוא. וצורך גדול יש לשנותו די"ל דהיינו נמי מאי דמשני תלמודא דאיידי רישא נסיב לה. כלומר המקשן היה סבור דכולה מתני' ר"י ור"א היא. משו"ה קשיא ליה פשיטא אסיפא דווקא. דרישא ידע משום פלוגתא דר"א ור"י תנייה באגב. אבל אגב דאגב דלא כהילכתא (דוגמת סוגיא זו עיין בנזיר די"אב) לא משמע ליה. ומשו"ה כי מתרצינן דנסבה איידי רישא דשלא לשמו. הדר אקשי ארישא גופה דלא צריכא. בהערל אההיא דערל מקבל הזאה. שפירושו חייב לקבל הזאה משום דפורש מן הערלה כפורש מן הקבר. ואע"ג דדחי ליה רש"י ז"ל מהך דהכא דאמרינן אבל ישראל שמל טובל ואוכל פסחו. ומשמע לרש"י דישראל לא בעי הזאה. אכתי איכא לאוקמה דישראל לא בעי הזאת שלישי ושביעי. ולעולם הזאה בעי. כמו שע"כ אתה מוכרח לפרש בלשון הנ"ל. ע"ש בח"ש לרש"ל ודו"ק. וגמירי דאין הזאה בלי טבילה. עיין בהחולץ (דמ"וב): 
+<b>אבל </b>מלבד זה ראה מצאתי דאע"ג דנאמר דלא בעינן הזאה בישר' שמל. משום שיכול לקבל הזאה כשהוא ערל כפרש"י שם. מ"מ טבילה מיהת בעינן. כדמשמע התם דאמרינן מלו וטבלו. משמע דאכולהו ישראל קאי ולא סגי דהוו בהו טהורין נמי. אלא שכולם היו צריכין טבילה מן הערלה. וכדמוכח נמי מסידורא דנקט מלו והדר טבלו דבשלמא בעלמא גבי גר שפיר תני תנא עד שימול ויטבול. דלא סלקי ליה טבילותא מקמי דמהיל. דאכתי לאו בר חיובא הוא: 
+<b>ותו </b>אליבא דר"ע דמרבי לערל כטמא ודאי דצריך טבילה מדאורייתא. ושמא מתני' דהכא אליבא דר"ע איתניא. ואפי' מאן דפליג עליה. דילמא ס"ל מדרבנן מיהא בעי טבילה. והכי ודאי מסתברא דלא גרע מאונן דלעיל. דאצרכוה טבילה. משום דהוה מיתסר בקדשים עד השתא. ערל נמי הא איתסר ליה עד האידנא: 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<small>משנה לחם<br><b>ונותן את כרעיו כו'.</b> כדכתיב צלי אש ראשו על כרעיו. וגו'. כולו כאחד משמע. רש"י.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ור"ע </b>נמי כולו כאחד בעי. ועל בסמוך משמע. ואדרבה לדידיה ניחא טפי. דס"ל תוחבן בשפוד למעלה מפיו של טלה. וכי תלי ליה בתנור. יהיב רישיה לתתא. כי היכי דלהוי בית שחיטתו למטה וקדייב דמא. כמ"ש התו'. אשתכח דשפיר דייק קרא אליבא דר"ע. דודאי הכי בעי מיהוי. צלי אש ראשו על כרעיו דווקא. למעלה מהם ממש. ונכון. <b>וכתבו</b> התוספות דנראה לריב"א. אע"ג דמצוה לקלסו. אבל לא מיפסיל אם נחתך ממנו אבר. כדשרי לאכלו בזמן הזה. <b>ע"ל</b> פ"ד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>לתוכו </b>בגמרא בעי למפשט מהכא דס"ל כבולעו כך פולטו. <b>כתבו</b> התוספות אע"ג דמטעמא דכב"כפ. לא הוי שרי אלא בדיעבד. בעי למשרי הכא גבי פסח לכת'. אע"ג דאיכא נמי כבד. גבי פסח. לא רצו להחמיר. ואפילו למאן דאסר בכבדא עלוי בישרא ל"ק כיון דלא אסר אלא מדרבנן עכ"ד. <b>והא</b> אתיא כדכתיבנא בסמוך מ"י. איברא בקושטא ליכא לאתויי ראיה מהכא. משום דלא כתבו התוספות. אלא לפום מאי דס"ד. אבל למאי דמסיק תלמודא. כיון דאיכא בה"ש. מידב דייב. תו לית ביה אפילו איסורא דרבנן.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<small>משנה לחם<br><b>על השפוד</b> של מתכת. א"נ אפילו של רמון. וחדא קתני. על השפוד ועל האסכלא. כדמפרש רש"י. שמניח השפוד על האסכלה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מיהו </b>באינה מנוקבת. אפילו בשל רמון. לא. דמכל מקום קנגע בברזל.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מעשה בר"ג </b>עשי"ע (ספ"ט) ועפ"ב דביצה. <b>ונ"ל</b> דראב"צ גרסינן הכא נמי. כדגרסינן ספא"ע ובכ"מ שהוא היה אומר מנהגו של ר"ג. לא אביו רבי צדוק. שהיה זקן מאד בימי ר"ג.</small>
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש. </b>הרבכ"מ (וכך אתה אומר על כרחך בכבד הנצלה עמו. לפמ"ש התו' בד"א. עמש"ל מ"א דפרקין בס"ד).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס"פ. שי"ע (סי"א) ובתשובה כ"י בס"ד.</small>
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<small>משנה לחם<br><b>וכן מי שהבטיחוהו </b>ע"פ רע"ב שכתב. אבל חבוש ע"י ישראל. כגון לכופו להוציא אשה פסולה. או. לשלם ממון. שוחטין עליהן אפילו בפ"ע. אם הבטיחוהו להוציאו. דשארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב. <b>ולא</b> הבנתי איך שייך טעם זה בחבשוהו להוציא אשה. דבודאי לא מפקי ליה עד דמגרש. ובדידיה תליא מילתא. ולא משום דשארית ישראל לא ידברו כזב. <b>וכן</b> לא שייך נמי לאוקמה בחבישה אחריתא דמייתי רש"י. מהאי טעמא. <b>לכן </b>נראה עיקר. דמשום ממון איירי. דבהכי שייך שפיר הבטחה. לוותר לו חובו ושעבודו. <b>ומכאן</b> סיוע למ"ש רמ"א בהגה דח"מ (סצ"ז סמ"ו).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>לא ידע (ובגמרא דריש פרק כ"ג (יט"א) אגב מרריה דילמא מיקרי ונגע. ובפט"י (דקא"א) דילמא אגב מררייכו פשעתו בה).</small>
+
+Mishnah 8
+
+<small>משנה לחם<br><b>סה"ד </b>האידנא. נ"ב <b>עי"ל</b> שכל טורח זה אינו צריך. וה"פ אם נטמא טובל. וא"צ יותר. לאפוקי גר. דבעי הזאה נמי. משום טומאה. ובישראל לא גזרינן. <b>ויש </b>לדעת דפסח מצרים. לימא מסייעא לדברי ב"ש. עמ"ש בס"ד בספר אם לבינה ס"פ בא. <b>איברא </b>פסח יהושע. ודאי מסייע להא דערל ישראל ד"ה טובל ואוכל פסחו לערב.</small>
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ואלו חייבין בהכרת. </b>פירוש הרע"ב שוגג או נאנס. וזהו פירושו של הר"מ ז"ל במשנתינו. אבל לא כן דעת רש"י דהכי משמע בגמרא דשוגג ומזיד לאו בני כרת נינהו. וכבר השיגו הר"א ז"ל: 
+<small>משנה לחם<br><b>בדרך רחוקה </b>עשי"ע (סקכ"ז).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>השני </b>טעם מתוק למצות פסח שני. עמ"ש בס"ד בעיר האלהית. שער היסוד.</small>
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>מה בין פ"מ לפ"ד </b>כו'. <b>ושייר</b> אימורין. דלא אקטרינהו. דתר"י ג' מזבחות. משקוף ושתי מזוזות. ותו לא מידי. אלא שויסקי עבוד. <b>ונראה </b>דשייר נמי שלש כתות. ובזה ל"ק מ"ש תי"ט לקמן בד"ה ופ"ד. ומ"ש בירושלמי. דרש הוא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ופ"ד נוהג כל שבעה </b>מסופקני אם פסח שעשו ישראל במדבר בכלל הזה. שהרי לא היה אלא הוראת שעה. כי שחוט חוץ היה. כמו פסח מצרים. וכל ימי מדבר לא עשו אלא פסח אחד.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<b>שתמורת הפסח קריבה. </b>שלמים אחר הפסח כלשון רש"י. ולכאורה ר"ל דווקא אחר הפסח ולא ידעתי למה כו' ואפילו אם נפרש אחר י"ד כו' מ"מ קשיא למה לא יוכל להקריב בי"ד עצמו. עכ"ל תי"ט: 
+<b>ואין </b>ספק אצלי שכ"ה כוונת רש"י במ"ש אחר הפסח דהיינו אחר י"ד שהוא הקרבת הפסח דבי"ד ודאי לא חזי לאקרוביה. דהא ודאי עד כאן לא מספקא ליה לר"י אלא בנדחה. דשמע מרביה דאיכא דחוי קרב. ואיכא דחוי רועה. ולא הוה בידיה לפרושי איזה דיחוי יותר גרוע. אם דיחוי דקביעת שעת שחיטה כדס"ל לר"ע. משום דהו"ל כדחייה בידים. או דילמא נמצא אחר שחיטה מיגרע גרע. דהוי דחוי מעיקרו. דלא איחזי בשעת שחיטה לגמרי. היינו דמיבעיא ליה. ופשטה ניהליה ר"ע. דהכי הוא דגמיר ליה רביה. דשחיטה עושה דיחוי שלא לקרב. הא מיהא בנמצא קודם זמן שחיטה. לענין לקרבו מיד קודם שתגיע שעת הקרבת פסח. פשיטא דקרב וכן תמורתו. דאכתי לא אידחי. ומותר הוא וקרב שלמים. זה ברור: 
+<b>וכיון </b>שזכינו לזה הרי על כרחנו אי אפשר לומר במשנתינו שיקרב בי"ד עצמו. דהא לא מיירי ר"י כלל אלא אי מנמצא קודם שחיטה ועברה עליו שעת שחיטה. או שנמצא לאחר שחיטת הפסח. ותמה על עצמי וכי שלמים קרבים אחר הפסח הלא זמנו של פסח אחר התמיד הוא. ואפילו אחר התמיד לא אפשר. משום עשה דהשלמה. הא ודאי צ"ל כפירש"י דמ"מ אף בדר"י בי"ד גופיה לא מצית אמרת. ושגגה היא ביד הרב תי"ט ז"ל: 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>ובדמי היפה שבהן. </b>פסח אם קודם הפסח נסתאבו. ואם לאחר הפסח נסתאבו יביאם לשלמי'. עכ"ל הרע"ב. ופשוט דר"ל שהמעו' דמי היפה שהיו ראויין לבוא פסח אותן לבד יביאם עכשיו לשלמים: 
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ואפי' עני שבישרא'. </b>כתבו התו' י"מ דאדלעיל קאי עד שתחשך ואפי' עני שבישראל. עכ"ד. וקשיא לי דהא בלא"ה אין העני אוכל פתו קודם שתחשך כדאיתא בהדיא בגמרא דריש ברכות [ד' ב' ע"ב] שהוא זמן ק"ש. ואף שי"ל גם התו' נשמרו קצת מזה כמדומה. מ"מ נ"ל פי' קמא עיקר וק"ל: 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>מטבל בחזרת. </b>כתב הרע"ב טיבול זה אינו בחרוסת. ודייק לה מדקתני לקמן הביאו לפניו חרוסת מכלל שעדיין לא הובא. והתו' הקשו ע"ז שאין ראיה מסיפא. ודעתם דלת"ק דסבירא ליה חרוסת לבטל הארס הוא גם בטיבול ראשון צריך: 
+<b>וכדבריהם </b>נ"ל עיקר אע"פ שה"ר יונה דחק לסתור דעתם. ולדבריו הסכים התי"ט. אצלי דברי רבותינו בעלי התוספת טובים ונכוחים מאד. ואני מבאר דעתם עוד דלא פליגי אפירושא דרע"ב ודעמיה דסברי דטיבול זה אינו בחרוסת דמצוה. אלא שצריך לטובלו בדבר חריף וחזק כחומץ ומי מלח מרובין שגם הם מבטלין הקפא: 
+<b>והשתא </b>אתי שפיר דלא קתני ליה ברישא. ואף על פי שהתו' נדחקו להסתייע מדשנה חזרת בסיפא. אע"ג דהא תני ליה. הוא הדין חרוסת דאיתיה נמי ברישא. אעפ"כ אינו חרוסת א'. אלא כך הוא הענין דחרוסת דלקמן דהוא של מצוה שנעשה זכר לטיט. הוא הנקרא בעצם וראשונה חרוסת על שם חרס. לפי שדומה לטיט של יוצר חרס. ולפי שמטבילין בו הושאל ג"כ לשאר מי הטיבול החריפים. כהא דתנן לעיל פ"ב דמכילתין אין נותנין קמח לתוך החרוסת. ולאו היינו חרוסת דמתני' דאיירי בה השתא. דהתם ליכא קפידא שיהא עשוי מפירות ועצי בשמים קדה וקנמון. שאינו אלא דבר חמוץ כדאיתא התם (עמ"ש שם בס"ד): 
+<b>ולכן </b>אני אומר דטיבול ראשון הוא בחרוסת של כל השנה. ולזה לא הוצרך התנא לשנותו שבו רגילין כל השנה. רק זה של מצוה שמקפידין בעשייתו הוכרח להשמיענו. והא דאמר אביי לשקועיה לחסא בחרוסת משום קפא. לאו בחרוסת דמצוה דווקא. שהחרוסת העשוי מחומץ ג"כ מבטל הקפא. ובודאי גם בטיבול ראשון יש לחוש לו. אדרבה יותר יש להקפיד בו מבשל מצוה. דשומר מצוה לא ידע דבר רע. ושלא כדברי הר"י דאיפכא מסתברא וכלפי לייא. ואיך שיהא אם אולי לא נתכוונו התו' לדברים הללו. נ"ל שהדין אמת והפירוש נכון עד"ז במשנתינו. ונתיי' היטב מה טעם לא נשנה חרוסת ברישא: 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>לא יצא ידי חובתו. </b>כלומר לא יצא כראוי אבל לא יצא כלל לא קאמר ודכוות' בסוכה [דף כ"ח ע"א] א"כ היית נוהג לא קיימת מצות סוכה לאו דווקא דהא כל מה דלא אמשיך אחר שולחנו לא סגי דלא יצא עכ"ל הר"ן מהעתקת התי"ט: 
+<b>ואני </b>תמה לדברים הללו פה קדוש כהר"ן יאמר דבר זה. (ובאמת לאו דידיה היא אלא דרביה הרמב"ן ז"ל בספר מלחמותיו מצאתי לו כן. ומ"מ אדברה נגד מלכים מה שהראוני מן השמים וללמוד אני צריך. והמעיין הישר יבחין ויעריך. אדם יודע מבין כן יאריך) אטו לאו היינו דאיפלי' ביה אמוראי פ"ק דברכות. [דף י"א ע"א]. דרב יוסף ס"ל עשה כדברי ב"ש לא עשה ולא כלום. ופירושו לא יצא י"ח כלל. וצריך לחזור ולקרות ק"ש. ומייתי ראיה מהך דסוכה ע"ש. שמע מנה דהא דמהדרי ב"ש לא קיימת מצות סוכה לגמרי משמע: 
+<b>וגדולה </b>מזו שמענו שחכמים עושים סייג מדבריהם לעקור דבר מן התורה במשנה ראשונה דברכות. דאליבא דחכמים שם אינו רשאי לקרות ק"ש אחר חצות לילה. אע"ג דלא ס"ל בחצות אלא משום גזרה, ואתו רבנן   ועקרי ק"ש דמדאורייתא. ע"ש בתר"י בפי' הרי"ף. וק"ו שיש כח בתקנת חכמים לעשות לעושה מצוה כאינו עושה כההיא דסוכה. וכ"ש הכא דבקום עשה קאי: 
+<b>ולפי </b>לשון הר"ן משמע דס"ל אם השלים הסדר ולא אמר ג' דברים הללו. מ"מ יצא י"ח. אע"פ שלא יצא כראוי. וכאילו יאמר שבדיעבד יצא ואין צריך לחזור ולאמרם. דאל"ה למאי נ"מ אמרה להך מילתא. אי איתא דאיהו ז"ל נמי ס"ל דלא סגי דלא נימרינהו אף בדיעבד: 
+<b>ואם </b>לומר שעכ"פ שכר מצוה יש לו. אע"פ שלא קיים תקנת חכמים. מנליה הא. אדרבה אשכחן דמיענש העובר על דבריהם כר' טרפון. [שם]. וכן אמרו בגזרה קלה שלהן כל העובר על ד"ח חייב מיתה. [ברכות דף ד' ע"ב]: 
+<b>אלא </b>שבזה יש לחלק בין כשעבר על ד"ח במזיד. כגון דאיפסיקא הילכתא כב"ה ועבד כב"ש. או איפכא אי עבד כב"ה. אליבא דב"ש כההיא דסוכה. לא יצא י"ח כלל. ולדברי שניהם צריך לחזור ולקיימה כתקנה. ולא יהבי ליה שכר מצוה לגמרי: 
+<b>אבל </b>שגג ולא קיים המצוה כתקנת חכמים. אם אפשר לו לחזור לקיימה כהוגן. צריך לחזור דהיינו דאמרינן לא עשה ולא כלום בדיעבד כב"ש. ולא מפלגינן בין שוגג למזיד. אמנם אם עבר הזמן וא"א לו לתקנה. מ"מ שכר מצוה בידו. כיון שעשה כדין תורה. אף שחיסר תקנת חכמים. אחר ששגג בה. כך נ"ל דברים ברורים בעזה"י. (ושוב מצאתי ראיתי בתו' דסוכה (דג"א) ד"ה דאמר לך מני ב"ש. שכתבו בפירוש דלב"ש דאמרי לא קיימת מצות סוכה לגמרי משמע. אפי' מדאו' לא יצא. ומדב"ש נשמע לב"ה ודוק בגמרא דברכות הנז') אך הר"ן שסתם דבריו ונסתייע מאותה שבסוכה ולא זכר ולא פקד אותה דריש ברכות לא נמלט מן התימה. ועמ"ש בס"ד בחי' לא"ח (סי' ס"ב): 
+<b>מצה על שום שנגאלו אבותינו ממצרים. </b>גי' הרי"ף הרמב"ם והרא"ש ע"ש שלא הספיק כו' שנאמר ויאפו את הבצק וגו' ולא יכלו להתמהמה. כתב הר"ן שאילו יכלו להתמהמה היו מחמיצין אותו דפסח מצרים לא נהג אלא לילה ויום ולמחר היו מותרין במלאכה ובחמץ. ולפיכך אילו יכלו להתמהמה החמיצו עיסותיהם לצורך מחר שלא הוזהרו בב"י כו'. וע"ז כתב תי"ט אע"ג דכל יום ט"ו היו אסורין לאכול חמץ. מ"מ במלאכה היו מותרין שלא נצטוו במצרים על שביתת י"ט והיו יכולין לאפותו לצורך מחרתו שלאחר יום היציאה. וז"ש הר"ן ולמחר היו מותרין במלאכה ובחמץ אינו מובן לי. דאי לראות חמץ אף בלילה לא נאסרו וכן במלאכה. ואי לאכול גם ביום נאסרו. ע"כ: 
+<b>הוצרכתי </b>להעתיק כל לשו' באשר כולו משגה ובמ"כ כד ניים ושכיב כתב כל זה. ולפי שהתחיל לפרש דברי הר"ן בשבוש משו"ה לא סלקי ליה כהוגן ולא ירד לסוף דעתו. וכל זה גורם יסוד כוזב שהניח הרב תי"ט שלא נצטוו במצרים על שביתת י"ט. וכן שנה בדבר זה בסוף לשונו הנז'. דבלילה (ר"ל של ט"ו) לא נאסרו גם במלאכה. ולא ידעתי מנא ליה הא: 
+<b>ולי נראה </b>פשוט שהיו אסורין במלאכה ונצטוו על שביתת י"ט ולא כמ"ש הרב ז"ל. דהא אדרבה בהדיא כתיבי קראי בפסח מצרים שנצטוו לשבות בראשון ובשביעי. וקראי הכי מוכחי מדאצטריך קרא יתירא לפסח דורות כדפירש"י בפסוק ושמרתם ודוק. ש"מ דקראי דלעיל מניה כפשטא בפסח מצרים משתעי וילמד מענינו. וזה פשוט לדעתי וברור בדעת הר"ן: 
+<b>ואפילו </b>במה שסובר הר"ן שלא הוזהרו בב"י וב"י. נחלק הרמב"ן ז"ל דס"ל שהוזהרו שלא להחמיץ. עיין בפירושו על התורה. (עמ"ש בגלעד בס"ד) ואין להר"ן ראיה לדעתו זאת. רק מסברא דנפשיה קאמר לה. מדלא נהג פסח מצרים אלא יום א'. וקרא דב"י וב"י בז' ימים הוא דכתיב. להכי מסתברא ליה דלא נאסרו רק באכילה. דילפינן מקרא דלא יאכל דסמיך להיום אתם יוצאין. ועכ"ז ס"ל להרמב"ן ז"ל דאזהרת ב"י וב"י קאי נמי איום א' דפסח מצרים. שהוא דבר הלמד מענינו. כל שכן שאין להוסיף מלבינו שהציווי שנאמר במצרים לשבות בי"ט. לא נאמר   לאותו דור. ובלי ספק אין הדעת הנכונה סובלת זה: 
+<b>ומעתה </b>דברי הר"ן ז"ל מובנים היטב באומרו ולמחר היו מותרין במלאכה ובחמץ. ור"ל במחר שלאחר יום ט"ו דביה קאי. דאז הותרו באכילת חמץ ובמלאכה. אבל בט"ו אסורין היו לאפות לצורך י"ו שלא כדעת התי"ט. ולשון ר"ן שאילו יכלו היו מחמיצין אותו אטעייה. כסבור הוא שדעת הר"ן שהיו מחמצין אותו בידיהם ומלאכה היא. ולא היא שדעת הר"ן. אילולי החפזון. היו מניחין הבצק להחמיץ מאליו. שעל זה לא הוזהרו לדעתו. והיו אופין אותו ביום המחרת שהוא י"ו שאז הותרו במלאכה. וזה ברור. וכבוד התי"ט במקומו מונח ששגג בכאן שגגות רבות בהבנת לשון הר"ן. ואע"פ שכבר יש בו די והותר למבינים. במ"ש שלא כדברי בתי"ט. שרצה לומר שלא נאסרה המלאכה בי"ט של פסח מצרים. ולא נסתפק בו אדם מעולם שזהו טעות גדול: 
+<b>עוד </b>אמרתי להביא ראיה ברורה אע"פ שא"צ. דהכי מוכח נמי מהא דילפינן [שבת דף כ"ד ע"ב] דאין שורפין קדשים בי"ט מלא תותירו עד בוקר והנותר עד בוקר ליתן בוקר שני לשריפתו. ולא לשורפן בי"ט. והך קרא על כרחין בפסח מצרים כמשמעו מיירי. דאל"כ לא היינו יודעין דין הנותר בו ושנינו בו נוהג יום א' ודוק היטב: 
+<b>להודות ולהלל. </b>כתבו התו' י"א שבע הודאות ולא יותר כנגד שבעה רקיעים. וכתב תי"ט ואי משום הא יש לי לקיים גירסא דט' הוו. דז' רקיעים לז' כוכבי לכת ושמיני למזלות ותשיעי גלגל היומי עכ"ל: 
+<b>ואני </b>אומר בזה אם כדבריו הרי עשרה הם כדברי הרמב"ם ז"ל במדע. ושאר חכמי המחקר כמו כן הסכימו על העשירי קודש לה'. שקראוהו גלגל השכל: 
+<b>אמנם </b>דעת התו' נכונה דלא אמרי' הודאות אלא כנגד השבעה שידועים ומפורסמים אבל האחרים אינם ידועים ולא כל כך מוסכמים. וגם לבעלי המחקר בהם דעות שונות. יש מהם מי שמניח גלגל המזלות להיקף היומי. וזולת זה עוד דעות חלוקות להם במספרים של גלגלים. אבל באלו השבעה דכוכבי לכת הכל מודים: 
+<b>וכן </b>בהרבה עניני התורה רמוזים השביעיות כידוע. שמכוונים נגד שבע מדו' עליונות ועם שיש שלש עליונות יותר וגבוהים עליהם. לגודל התעלמותם ולפי שאינן מושגות לא נרמזו בתורה כל כך כנודע. כן הוא הדבר בגלגלים שהם נערכים לעומת גלגלי מרכבה ואורות עליונות. אין לנו השגה ברורה רק בשבעה מהם. ועל כן אין לנו לעשות זכר ולתת חלק כי אם לשבעה. לא לשמונה ותשעה. וזה ברור לע"ד. ולכל הדברים הגלויים יש רמזים נסתרים שמכוונים כנגדם בעניני התורה הקדושה. והדברים עתיקים עומדי' ברומו של עולם נכוחים למבין. וישרים למוצאי דעת קדושים בינה זאת: 
+<b>ונאמר לפניו הללויה. </b>כ"ה הנכונה. ובזה א"צ למ"ש הט"ז בשם זקנו שבדה מלבו להגיה <b>ונאמר</b> מהנפעל. וליתא אלא הוא מאיתן הקל וק"ל: 
+<small>משנה לחם<br><b>ז"ל </b>הזקן המופלג בתורה כמהר"א אפטרוד בהשגותיו עלי. מה שתמה הרב המחבר בספר ל"ש על הר"ן שהביאו בתי"ט פ"י דפסח'. אין זה תמיה כלל לענ"ד. כי לזר יחשב להר"ן לומר שלא יצא אפילו מדאורייתא אם לא עשה כד"ח שהחמירו על ד"ת. והא דאמרי' עשה כדברי ב"ש לא עשה ולא כלום כו'. הר"ן ס"ל לאו דווקא אלא לא עשה כלום מדרבנן. ולאפוקי מדתני רב יחזקאל עשה כדב"ש עשה כו'. משמע ששניהם שקולים ויכול לעשות לכתחלה כזה או כזה. וכדאמרינן בפת"ה דעבד כמר עבד כו'. ושם משמע אף לכתחלה כו'. וקמ"ל ר"י דאם עשה כד"ח לא יצא מדרבנן. אבל מדאורייתא יצא. ומייתי ראיה ממתניתין דסוכה א"כ היית נוהג כו'. וגם שם הפירוש כאילו לא קיים מצות סוכה כמצות חכמים. אבל מדאורייתא יצא. ולא כפירוש תוספות. דאפילו מדאורייתא לא יצא כו'. וכ"מ מהרמב"ם פ"ד מה"ס. וז"ל מי שהיה ראשו ורובו כו' ה"ז אסור. וכאילו לא אכל בסוכה כו'. ומדלא כתב סתם לא יצא כו'. משמע מדאורייתא יצא. ודוגמא לזה דאמרינן זבחים (ד"ו) וסמך ונרצה וכי סמיכה מכפרת כו'. עד שאם עשה לסמיכה שירי מצוה. מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר וכיפר. וא"כ אין לסתור דברי הר"ן מדברי תוספות. ועוד ראיה דא"א לומר שאם יצא מדאורייתא ועבר אד"ח שאפילו מדאורייתא לא יצא. דאיתא בגמרא דיבמות דשקלי וטרי אם יש כח ביד ב"ד לעקור דבר מה"ת. לפי המסקנא דמוקמינן בשב וא"ת שאני. נשמע נמי דבכל מקום הדין תורה במקומו עומד. ואין כח ביד ב"ד לעקור המצוה כ"א בשב וא"ת, שלא יעשה המצוה לכתחלה. אבל מה שעשה עשה. וא"כ אין ראיתו ראייה. והא דאמרו חכמים שאינו רשאי לקרות כ"א עד חצות. דשם פטרו אותו לאחר חצות מלקרות כדי לעשות סייג. וזה יש כח ביד חכמים לעקור דבר מדאורייתא בשות"ע. אבל לעקור מצוה אשר עשה האדם כבר שיהיה כלא היה מנ"ל. וכה"ד הר"ן לפענ"ד עכ"ה. <b>אי"ע </b>יש כאן לעג הרבה. יגיעת בשר היא להשיב על דברים שאין להם קץ כאלה. ולהעלותם על ספר לא והיו כדאי. המעיין בספר לח"ש אשר יראה יגיד שבלי ספק לא עיין בו היטב המשיג הנ"ל. ואם קרא תחלת הלשון. לא קרא סופו בודאי. לולי זאת איך אפשר שירבה דברים כל כך ללא הועיל. ואינם אלא מחסרון הבנת לשוני שם. וכבר הכל מתוקן ומבואר היטב בעצמו על כן האריכות בזה אינו אלא גנאי. אעפ"כ לא יכולתי מלט משא שלא יאמר עלי שהשלכתי דברי אחרי גווי. וגם כדי שלא יכשל אדם בדבריו. לפיכך מההכרח להציג תשובתו בצדו בקוצר. ריש מילין אומר. מ"ש לזר יחשב להר"ן כו'. <b>אין</b> זר אתנו. מאחר שהתוספות הבינו כך (והכי איתא נמי בהדיא ברמזי פסקי תוספות שחברם בעל הטורים) ואפילו היה כן. היה צריך להזכירו לפחות. ולבאר דלא כלום ל"ד. אלא מדרבנן בלבד. ואיך נסתייע מההיא דסוכה. והיא גופה קשיא עליה. דלאו הכי משמע לפי פשט הסוגי'. וכהבנת התוספות ג"כ. ואיך תהיה כ"כ פלוגתא רחוקה בעיון סוגיא אחת. דמאי דפסיקא להו להתוספות בה. פשיטא ליה להר"ן איפכא. מבלי שיזכיר הסוגיא ולא ד"ת ושקדמוהו. אם לא שנתעלמה אותם סוגיא מהר"ן ז"ל באותה שעה. ותגדל התמיהא ביותר על התי"ט שהביאו. ולא חשש כלל לדברי תוספות הקודמים בזמן ובמעלה. אלא דאשתמטתיה נמי בלי ספק. <b>מ"ש </b>מהרמב"ם ז"ל. עם שאינו מהצורך להשיב על זאת. ויונח שהרמב"ם ז"ל נמי כהר"ן ס"ל (וכמו שבאמת היה סבור גם הרמב"ן ז"ל. כמ"ש בס"ד בספרי שם) רבותא למחשב גברי. אטו כיפי תלו לה. משו"ה לא מייתנא דעתין. ולא סרה תמיהתי בכך. בפרט מהר"ן ז"ל שהוא אחרון. ותי"ט אחרון שבאחרונים. שלא חשו לדברי תו'. ולפשט משמעות הסוגיא דברכות. אבל באמת מהרמב"ם ז"ל לא תשמע מידי. לפום מאי דפרישית בספרי הנ"ל בס"ד במסקנא. דודאי שאני לן בין שוגג למזיד. <b>והשתא</b> ניחא טפי לשון הר"מ. דלא כתב סתם לא יצא. משום דהוה משמע בכל גוונא אפילו שוגג נמי. להכי נקט אסור בדווקא. דמשמע משום דעבד איסורא. הוא דהוי ליה כאילו לא אכל בסוכה. <b>מש"ע </b>ודוגמא לזה דאמרינן וסמך ונרצה. <b>אומר אני</b> מה זו סמיכה לא לרצון. ולסמיכה מה זו עושה כאן. שאינה מד"ח ולא מגזרתם. שתהא נחשבת כאילו לא כיפר. אבל מן הכתוב נלמד שהכפרה תלויה בה ג"כ. אלא שאינה מעכבת הכפרה כמו הדם. <b>וכנראה </b>שלא הבין פשט הגמרא שם. דהא מוקמינן לה מאי כיפר. עשה דקודם הפרשה. ומעלין עליו כאילו לא כיפר. אעשה דסמיכה. ובהא סלקא סוגיא. ומאי דסא"ד דר"ה התם. דילמא מאי כיפר גברא כו'. דחי תלמודא. אלא דווקא לא כיפר ממש. דומיא דכפר. הא כדאיתא. והא כדאיתא. הא ע"כ לא נחית לסוף אותה סוגיא כלל. ומה ענין שמטה אצל ה"ס. <b>איברא </b>אפילו לפום מאי דסלקא אדעתיה דדמי. לא דמי אלא כאוכלא לדנא. דאי נמי איתא לפירושו. דכפר דיעבד. ולא כפר לכתחלה. והכא נמי דכוותה. אי הכי. מאי שנא דלא מפרש לה הכא נמי כה"ג. מעלין עליו כאילו לא עשה כלום ועשה. כדחזינן התם דאצטריך לפרושי בהדיא. אלא ש"מ לא מילתא היא. ולא כלום. לגמרי משמע. ולית בה ספקא שאין הלשון יוצא מידי פשוטו כלל וכלל. <b>מש"ע </b>ועוד ראיה דאא"ל שאם יצא מדאורייתא ועבר אד"מ שאפילו מ"ה ל"י. דאיתא בגמרא יבמות כו' ולפי המסקנא בשו"ת. נשמע דבכ"מ הד"ת במקומו עומד. ואין כח ביד ב"ד לעקור המצוה. כי אם שלא יעשה לכתחלה כו'. וא"כ אין ראייתו ראיה. והא דא"ח שאינו רשאי לקרות כ"א ע"ח. דשם פטרו כדי לעשות סייג כו'. <b>במ"כ </b>לא ידע מאי קאמר. ואע"פ שמוחזקני בו שבקי בחדרי תורה לדון ק"ו אינו יודע. ואם כח ב"ד יפה לבטל ממצוה בשו"ת. משום גזרה. עאכ"ו שכחם יפה שלא לבטל. ולא לעקור דבר מן התורה. ולגזור שיהא נחשב כאינו עדיין לא קיים המצוה. כל זמן שיש בידו לתקן. כדי שיצטרך לחזור ולעשותה כתקנת חכמים. ושאם הזיד ולא עשה. לא יטול עליה שכר לגמרי. אע"פ שבשוגג. יש לו שכר מצוה כל דהיא מיהא. כמ"ש באר היטב בספרי. הנ"ל. ומשם לקח ראיה זו. המובלעת בתוך נעימת הלשון שם. באופן שאינה אלא עזר כנגד הר"ן. וזה המליץ בעדו. הביאה לחובתו. דהא התם נמי לכ"ע. כי אמרינן לא כלום. לגמרי משמע. מה שעשה לא עשה. ולא הועיל כלום לתקן השיריים. אלא בעל כרחך צריך לחזור ולתרום (אע"ג דההיא גריוא הויא תרומה לדר"ן בר"ה. ולר"ח אפילו ההיא גריוא הדרא לטיבלה) דון מנה. בכ"מ דאתמר לא עשה כלום. לא מידי עבד. לענין מאי דאפשר לתקוני. דצריך למהדר ולתקן. והכא נמי דכוותה. דצריך לחזור ולקרות. ושם ביושב ושלחנו בבית צריך לחזור ולאכול בסוכה וגדולה מזו שנינו בהנזקין. על חטאת הגזולה שמכפרת. אע"ג דיאוש כדי לא קני (אליבא דמ"ד) הפקיעו חכמים חיוב חטאת מן המחויב. ולמ"ד יאוש קני. גזרו בנודעה לרבים. שלא תכפר. וצריך להביא אחרת. <b>ואע"פ</b> שכתבו התוספות שם שלאחר זריקה א"צ להתכפר באחרת. אינו משמע כן. דהא אין כפרה אלא בדם. <b>באמת</b> רש"י אסברה לה. שלא תקרב לכתחלה. ואין משמעות הלשון כך. ועמ"ש בחי"ג ועפה"ק (דטו"א) תו' ד"ה אי ר' יוסי <b>ויתר</b> על כל אלה שמענו לר"מ. כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגטין. עושהו ממזר דאורייתא ע"ש. דכוותה המשנה ממטבע שטבעו בברכות. טועה. וצריך לחזור ולברך כתקנת חז"ל. ולא חיישינן להזכרת שם שמים לבטלה. ובעל בירושת אשה ובטומאתה. אף אם הוא כהן. כדאורייתא שויוה. אע"פ שאינה אלא מד"ס. ומתנת ש"מ אינה אלא מדרבנן. ועשאוה כשל תורה (בתרא קע"ו) והמקדש בחמץ דרבנן. אין חוששין לקדושיו. וכן בגזל. ועיין עוד בקונטרס סייג לתורה. <b>והיא</b> תמיהא קיימת אם יחלוק הר"ן בכך. וקרוב בעיני שלא נחלק על זו. רק במקום שאי אפשר לתקן דבריו אמורים. <b>ובזו</b> אנו מודים. בתנאי כשהיה שוגג. <b>משא"כ</b> במזיד לעבור על דברי סופרים. הפסיד כל שכרו בלי ספק. והם דברים מחוורים בעזה"י. וזקן זה במ"כ לא ירד לסוף לשוני המוכיח על תחלתו. וניכר שראש דברי אמת. בצדק כל אמרי פי בדבר זה. כולם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת. עליהם אין להוסיף. מהן אין לגרוע. ומשום דנ"מ טובא לדינא לכן צריך לקבוע בהן מסמרות. ומנה לא תזוע.</small>
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>לא זו פוטרת זו. </b>משמע דאינו יכול לכוללן כאחד. לומר אקב"ו לאכול הפסח והזבח. אלא צריך דווקא לכל א' ברכה בפ"ע. ונ"ל משום דאין עושין מצות חבילות. [סוטה דף ח' ע"א] וגם דומיא דאין חותמין בשתים. ול"ד להא דקיי"ל כוללין בברכה מעין ג' על הארץ והמחיה והפירות ביחד. עיין הטעם בא"ח סי' ר"ח: 
+
+Mishnah 10
+
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>אבל בט"ו אסורין היו לאפות לצורך י"ו (ואין לתמוה אם נצטוו על השביתה בט"ו. איך יצאו בו לדרך. כי המשא לא נאסר בי"ט אף בר"ה (אלא מד"ח). שלא לעשות בי"ט כעובדין דחול. ותחומין נמי דרבנן. ואפילו בשבת. ולכ"ע לא אפקוד אלא אי במרה אי בסיני למר כדא"ל. ולמר כדא"ל. כ"ש שהרי נשאם על כנפי נשרים. ומאן לימא לן נמי דלא הוו בורגנין התם. זכר לדבר. ויסעו מרעמסס סוכותה. שנראה המקום ההוא היה קרוי כך. ע"ש הסוכות שהיו נמצאים שם. ומצו למיזל כמה דבעו (וכדתנינן תמן עשר סוכות מירושלם עד צוק) אבל באמת א"צ לכך כלל. <b>לפיכך</b> תמהתי מראות מ"ש ב"ס מקראי קודש (פ"ד מח"ב דנח"א) וז"ל דלא יתכן כלל דצווי שבעת ימים מצות תאכל. שב על יוצאי מצרים. שהרי כתיב בו וביום הראשון מקרא קודש וכו' כל מלאכה לא יעשה בהם. והם ביום הראשון יצאו ממצרים והלכו באשר הלכו ולא שמרו את היום הראשון כו'. <b>וכבר</b> הראית לדעת ששבוש הוא זה. להוכיח ממנו שלא נצטוו על שביתת י"ט בפסח מצרים. <b>כיוצא</b> בזו נשתבש המחבר הלז בפרק שלפניו (דנו"ב) ז"ל ומה שבאה האכילה (ר"ל מצות אכילת פסח ומצות) בלילה ושל יום ט"ו שעמו. <b>לא </b>ידענא מאי קאמר. כי אין מצות אכילה בפסח ולא במצה. ביום רק בלילה בלבד. <b>גם </b>כתב באותו עמוד. ז"ל ור"ש הורה ענין זה יותר מפורש במכילתא. בא הכתוב ללמדך שלעולם נמנים על הפסח כו' עד שישחט. <b>איברא</b> מתניתין היא. ובפלוגתא שנויה. כנראה שתקפה עליו משנתנו של ב"מ זה שלא כו'.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>לע"ד (וראיה גמורה לדברינו ולקיים גרסת שבע. כמ"ש התוספות. מהא דאמרינן בהתכלת. הפוחת לא יפחות משבע כנגד שבע רקיעים. והמוסיף אל יוסיף על שלש עשרה. כנגד ששה אוירים שביניהן וק"ל).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס"פ סימן ר"ח. נ"ב <b>אמנם</b> עדיין צ"ע דקשיא לי מאי שנא ממפריש תרומה ומעשרות כאחת. שכוללן באחד. אם רצה. כדאיתא בתוספתא. ונפסק כן בש"ע י"ד (סשל"א סע"ח) לכן חוזרני בי. <b>ונ"ל</b> יותר עיקר. דהכא נמי לא צריך דווקא לברך שתי ברכות נפרדות. דלא קמ"ל אלא שאין זכרון אחד עולה לשניהן. אלא צריך לפטור כל אחת מהן ביחוד. ולעולם אם ירצה רשאי לכללן דהוו להו נמי כשתי ברכות. כשמזכיר בה שני הדברים. שיש לו לברך עליהם. וברכה ומצוה תרי מילי נינהו. וגם ברכת המצות שניא. מברכת הנהנין האחרונה.</small>
+<small>משנה לחם<br>סליקא לה מסכת פסחים</small>
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Pesachim/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Pesachim/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..4112538f9509e450743016c77d84e1322d331af0
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Pesachim/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,502 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Pesachim
+לחם שמים על משנה פסחים
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Pesachim
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה פסחים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אור לי"ד. </b>עיין רע"ב ותי"ט. ועוד בה שלישיה פי' הראב"ד ז"ל דתנא אהתחלת הלילה קפיד שיש עדיין קצת אור. ואלולי כן לא היה שם חושך לאור. ואיכא עת קבוע. ומהכא משמע לי דדייק אביי מילתיה דאמר בגמרא הילכך האי צורבא מרבנן כו' לא לפתא בשמעתא אורתא דתליסר נגהי ארביסר כו'. ודוק. דליכא מילתא דלא רמזה רבי במתני': 
+<small>משנה לחם<br><b>לי"ד </b>בניסן. וקצר התנא במובן. זה דרכו ברבים מהמקומות.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בודקין </b>עמ"ש הרע"ב. <b>ותי"ט</b> מחית נפשיה לספיקא. אי סגי בבטול בלב בלחוד. ולא קיי"ל הכי. אלא צריך להוציאו בשפתיו. כדאיתא בירושלמי בהדיא עבב"י סימן תל"א. ומ"ש במו"ק שם ובסימן תל"ו <b>ובהדי</b> פלוגתא למה לן בלא"ה נמי אתי שפיר.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מ"ש </b>הרע"ב שמא ימלך על בטולו. <b>ר"ל</b> דאע"פ שהוציאו בשפתיו. מ"מ במחשבה בעלמא הדר קני ליה. משום דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו. ואפילו בלא מחשבה. אלא משום דאיסורא לא ניחא ליה דליקני. מיהו בגלויי דעתא דחס עליה מלשרפה. סגי למיקם עלה בבל יראה ובל ימצא. ודוק. ועמו"ק סימן תל"ד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>כתב </b>עוד רע"ב ומיהו כו' <b>עמ"ש</b> שם סי' תל"ג.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<small>משנה לחם<br><b>אין חוששין שמא גררה</b> ע"פ רע"ב וכן פרש"י. <b>ותמיהא </b>לי טובא איכפל תנא לאשמועינן כה"ג דלא ניחוש שמא בתוך שבא לבדוק בזוית זו גררה חולדה למקום הבדוק. ונצריכנו לחזור ולבדוק. אטו הא צריכא למימר דאין לדבר סוף. פשיטא ודקארי לה מאי קארי. <b>לכן</b> נראה לי. דהך בבא פירושא דקמייתא היא. דסד"א הא דתנן ברישא. כל מקום שאין מכניסין בו חמץ. א"צ בדיקה. היינו דווקא בשאין חולדה וברדלס מצויין שם כלל. אבל היכי דשכיחי הני דגררי לחמץ ממקום אחר. ניחוש להו אף במקום שאין מכניסין. דהא כל עיקר הבדיקה מפני הספק היא. <b>ואע"ג</b> דהיכא דבדק זימנא חדא. ודאי תו לא צריך. דלמבדק ומיזל כל שעתא פשיטא דלא אפשר. ומוקמינן דחזקה דבדיקה. מיהא ליבעי הוחזק בדוק פעם אחת. לאפוקי כי לא בדיקניה מעולם. דלית ליה חזקה כלל. לא נסמוך אמאי דאין מכניסין בו חמץ בידי אדם. כיון דמספקא לא נפקא. <b>להכי</b> קמ"ל תו. דאין חוששין לחולדה בכל גוונא. אפילו היכא דשכיחי באותו בית וחצר. לא חיישינן לה ממקום למקום. דאל"כ. אלא דווקא בדלא שכיחי לגמרי באותו בית וחצר. הוא דלא מצרכונן בדיקה למקום שאין מכניסין. אין לדבר סוף. דאכתי ניחוש מעיר לעיר. ולא משכחת לה כלל לדינא דרישא. והא ודאי לא מסתברא לאחמורי כולי האי. אלא מאי אית לך למימר. דלא מחזקינן איסורא ממקום למקום. וכי גמירי דכל מקום שאין מכניסין בו חמץ א"צ בדיקה. בכל גוונא גמירי לה. כדאמרן.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<b>כדי שלא יהא צריך בדיקה אחריו. </b>עבתי"ט. אי נמי אם יחסר לחמו: 
+<small>משנה לחם<br><b>בתוך המועד </b>ע"פ רע"ב. <b>ובתי"ט</b> שחשב לעשות סעד לפירש"י. הנה רצה הרב לבאר הסתום בסתום. דערבך ערבא צריך. מאן יימר דפירושו שם משעה הששית (אע"ג דכך פירש"י התם. איהו לשטתיה דהכא אזיל). <b>דילמא</b> לא איירי אלא במועד ממש. משעתא דקאי עלה בכרת. כי משהי ליה. <b>ודיקא</b> נמי. מדפסיק ואמר. ושרפו. פטור. דמשמע אליבא דכ"ע. ומי לא איכא ר"ש. דס"ל לפני זמנו בלא כלום. ולהר"זה מותר אפילו באכילה עד הלילה. לדבריו של ר"ש. אי הכי בבבא קמייתא נמי אתאן לפלוגתא. <b>ותו</b> בר מן כל דין. לא מיבעיא דליכא לסיוע לפירש"י מהתם. ואדרבה תהוי תיובתא כלפי סנאיה דמר. דהא מיהא מודה הרב דבמועד דהתם. כייל ודאי לימי הי"ט עצמו. כדכתב בהדיא. א"כ הכא נמי דכוותה. פרושו דמועד. עצומו של י"ט הוא. כמו בכל מקום. <b>ודדייק </b>הרב מדנסיב לישנא דלאחר הפסח. ולא לאחר המועד. לא דיוקא הוא לגמרי. ולידוק מרישא אפכא. דנקט רבה במילתיה לפני הפסח. ולא לפני המועד. ש"מ דע"כ לפני המועד. לא הוה משמע לפני מועד הבעור. אלא לפני מועד הי"ט. <b>והכי</b> הוא ודאי. דמשו"ה לא סגי דלא נסיב ברישא דמילתיה. הפסח. דמשמע נמי לפני הקרבת קרבן פסח. מקמי דמתסר לגמרי. ואיידי דנקט מעיקרא לפני הפסח. נקט נמי לבתר הכי אחר הפסח. <b>ולעולם</b> במועד. סתמו כפירושו בכל דוכתא. וכ"ש לשון דתוך המועד כדתנן הכא. דודאי משמע כפירוש התוספות. <b>ומסייע</b> נמי. דקתני במילתייהו ולא בדק. בי"ד סתמא. וק"ל. וכן עקר בלי ספק.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>יניחנו בצינעא </b>עמ"ש בס"ד במו"ק סתל"ד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>לחמו. נ"ב. <b>ונ"ל</b> דאיכא בינייהו. לרבא דחייש לשמא תטול בפנינו. אפילו אינו אלא כזית. כה"ג צריך בדיקה אחריו. דאכזית עובר. וצריך בעור. כדלקמן פ"ג מ"ב. <b>אבל</b> לרב מרי דחייש לספק. הני מילי דצריך בדיקה. בכביצה. אבל בכזית לא עדיף מהא דשילהי פ"ג. דאין מטריחין אותו לחזור לביתו ולבדוק. אלא על כביצה. ובציר מהכי בבטול בעלמא סגי ליה. אע"ג דודאי חמץ הוא. כ"ש כאן שמבטלו בלבו. ודיו.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<small>משנה לחם<br><b>אוכלין כל חמש</b> פירוש שעות הללו. ע"ל מ"ב פ"א דברכות. ובמ"ש שם בס"ד. ובמו"ק סימן תל"א ותמ"ג.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>מ"ש </b>הרע"ב. ואין הלכה כר"ג. <b>עמ"ש</b> בס"ד בחידושי גמרא. שילהי פ"ק דמכלתין.</small>
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<small>משנה לחם<br><b>מימיהם של כהנים</b> עמ"ש בס"ד מו"ז דשקלים.</small>
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מאכיל לבהמה ולחיה. </b>כתב הרע"ב צריכי כו' ואי תנא חיה דאי משיירא מיהת מצנעא ולא עבר עליה עכ"ל: 
+<b>וצ"ע </b>מ"ט לא קעבר עליה הא קאי ליה בבל יטמין. ושמא יש לחלק דבל יטמין היינו בודאי. משא"כ הכא דספק הוא דאימור אכלתיה. מיהא אמתני' [דף ט' ע"א] דאין חוששין שמא גררה חולדה קאמר תלמודא. טעמא דלא חזינן הא חזינן חיישינן. ולא אמרינן אכלתיה דאין ספק מוציא מידי ודאי: 
+<b>אולי </b>י"ל התם בגררה איירי דודאי מצנעא. משא"כ הכא דבמאכיל עסקינן שאוכלים לפניו. אלא שיש לחוש שישיירו ואח"כ יצניעו. דספק וספק הוא. ובאמת שכך משמעות הלשון. ובזה א"צ ג"כ לדוחק שכתבו התו' לחלק בין חיה לחולדה. ובין חולדה לחולדה כמ"ש בתי"ט. דהשתא דאתינן להכי קושית התו' נמי לא קשיא כלל. וגם א"צ לדחוק כמ"ש הרא"ש דצריך לעמוד עליהם עד שיאכלו. ולא יעלים עיניו מהן. ודקאמר תלמודא דאי משיירא חזי ומצנעא ר"ל אם ישכח מחמת טרדא. שזה קצת רחוק. אלא מתני' סתמא בכל גוונא איירי ולא בעי לעמוד עליהם עד שיאכלוהו. אלא בסתמא תלינן דאכלוהו. כיון דאוכלים בפניו שוב א"צ לראות אם ישיירו ויצניעו: 
+<b>ואכתי </b>איכא למידק היכי קאמר דאי משיירא מצנעא. משמע דאפי' ודאי מצנעא. תו לא קעבר עליה. ואמאי פשיטא ליה דלא עבר עליה. והרי הצריכו חז"ל בדיקה אף לחמץ שאינו ידוע שלא יעבור עלוי. ואפילו למ"ד דטעמא דבדיקה משום דילמא אתי למיכל מניה [תוס' בריש המסכ'] הא נמי שייך בהטמנת חולדה. אע"פ שהוא בחור עמוק. איכא למיחש שתגררהו לחוץ בתוך ימי הפסח. מיהו להך טעמא בתרא לא קשיא כולי האי דכיון דספיקא דרבנן הוא כדכתיבנא. דודאי לא הוי וחששא דרבנן בעלמא הוא דאיכא. אזלינן בספיקה לקולא. מה שאין כן לטעמא קמא משום דקעבר עליה בב"י וב"י. והא בהטמנה נמי קעבר. והו"ל ספי' דאורייתא. א"כ אפילו הוי ספיקא אי מצנעא ליבעי בדיקה. והא לא אדכר כלל. וגם אליבא דרא"ש לא צריך בדיקה אפי' שכח והעלים עיניו וק"ל: 
+<b>ותו </b>דמאי טעמא ניחא ליה בחיה דאי משיירא מצנעא. וכי מצנעא מאי הוי הא אי ודאי מצנעא. ודאי עבר עליה. והשתא אי נמי ספיקא הוי למאי מהני כלל הך סברא דמצנעא. וי"ל דלא קעבר בבל יטמין אלא בחמץ שלו. משא"כ בשאינו שלו. והכא בשעה חמישית עסקינן דכבר ביטל כל חמץ שיש לו. ועוד אפילו לא ביטל בפירוש אין לך ביטול גדול מזה. שהפקירו למאכל הבהמה שאפשר שתאכלנו קודם זמן איסורו. כבר נתבטל אצלו ממילא קודם שעת איסורו. ולאו דעתיה עלויה. ולא דמי לגררה חולדה ככר בפנינו. דדעתה עילויה. דהא מדעתיה לא יהיב לה. וחיישינן דדעתיה עלויה. ודילמא משכח ליה לבתר זמן איסוריה. וליכא אלא ספק נגד ודאי כנז'. משא"כ הכא ודוק היטב: 
+<b>ולא </b>באנו למחלוקת הרמב"ם והראב"ד ז"ל בחמץ בבור אם די בביטול. עיין מ"ש בס"ד בא"ח (סי' תל"ח). דהכא בענינא דמתני' אפי' הראב"ד ז"ל יודה והבן: 
+<b>ואף </b>שכל אלה דברים נכונים וברורים אצלי בס"ד. נ"ל שאין צורך לכל הטורת הזה לענין משנתינו. דאטו במתני' במאכיל בהמתו וחייתו ברשותו עסקינן. דליכא רמז ורמיזה מזה. ומי לא עסקינן דמאכילן ברשות אחרת. דלא קעבר עליה אפי' נשתייר שם החמץ בודאי. דלא קבעי לאשמעינן אלא היתר הנאה דשעה חמישית. ולאפוקי משעה שאסור בהנאתו. שאסור אף להאכיל לבהמה ולחיה דהפקר. אף שלא ברשותו כדאיתא בירו'. והובא בא"ח (סימן תל"ג ותמ"ו) עמ"ש שם בס"ד. וקמ"ל דכל זמן שמותר בהנאה מותר בזה. והיינו חוץ מרשותו. באופן שאפילו תצניע שם החולדה אינו עובר. דלא חיישינן לגררתה ממקום למקום כדתנן בהדי'. ולא דמי לחששה דשמא תטול בפנינו ותכנס לביתו הבדוק וק"ל. וזה ברור: 
+<b>ופלא </b>גדול על התו' והרא"ש שנתחבטו בזה בחנם. ואע"ג דודאי מצאו מקום קצת להבין משנתינו במאכיל ברשותו. מסוגיא דתלמודא דעביד צריכותא משום דבהמה אי משיירא חזי ליה וכו'. זהו בלי ספק שהכריחם להבנתם. מכל מקום אי משום הא לא איריא. דתלמודא אורחיה למיעבד צריכות בכל דהו דאיכא למטעי. והכא נמי סד"א דאף במשייר חמצו במקום הפקר. קעבר עליה. דצריך דווקא להוציאו מן העולם. ולא די במה שמוציאו מרשותו קודם זמן איסורו להכי הו"א דלא שרי אלא בחיה דמיהת מצנעא. והו"ל כמבוער כחמץ שנפלה עליו מפולת. א"נ בבהמה דווקא שרי. דאי משיירא חזי ליה ומבערו. אבל היכא דאיכא למיחש דישתייר אחר זמן איסורו. אפי' ברשות שאינו שלו אסור. להכי אצטריך וקמ"ל דשרי בהנאה בכל גוונא. קודם זמן איסורו. אף שישתייר אחר כך. רק שיוציאנה מרשותו קודם זמן איסורו. ולאפוקי מב"ש דסברי שמצווה לבערו מן העולם דווקא. וכדכתב הרע"ב הכא: 
+<b>ואע"ג </b>דהא תני ליה ומוכרו לנכרי לאפוקי מדב"ש כדפירש רע"ב. מ"מ הני נמי להכי הוא דאתו. וכולהו צריכי דבהמה וחיה צריכי כדאמרן. וגוי אצטריך ליה אע"ג דבר דעת הוא. ותו דאי משייר אע"ג דחזי ליה. לא מצי מבער ליה. ואי תני גוי ולא תני הני. הו"א דווקא לגוי שרי. דהרי קנאו לפני הפסח והרי הוא שלו. אבל בהני דאי משייר ליה. נימא דאכתי של ישראל הוי. וברשותו קאי בכל מקום שהוא כמעיקרא. וליעבר עליה. קמ"ל דכיון דאפקריה. תו לא עבר עליה. אע"ג דלא זכה בו אדם. ולא הוציאו מהעולם ודוק. וזה כפתור ופרח בעיני בעזה"י: 
+<b>וחכ"א אף מפרר. </b>לפי גרסתנו זאת משמע דחכמי' נמי ס"ל דבשריפה שפיר דמי: 
+<b>ותימה </b>דבשילהי תמורה [דף ל"ד ע"א] תנן כל הנקברים לא ישרפו וכל הנשרפים לא יקברו. א"כ חכמים מאי קסברי אי ס"ל מהנשרפים הוא לא יקבר. ואי מהנקברים לא ישרף. והרי"ף והרא"ש באמת לא גרסי אף. אלא ה"ג וחכ"א מפרר. (וכצ"ל בדעת התו' דוק) וס"ל דווקא מפרר ואינו רשאי להחמיר ולשרוף. דאתי לידי קולא. דאפר הנשרפין מותר ושל נקברין אסור. עיין בא"ח סי' תמ"ה: 
+<b>ובמג"א </b>שם כתב אליבא דרמב"ם דס"ל שרשאי לשרוף הנקברים ושלא ליהנות באפרן. ואינו נ"ל דהא בהדיא תנן סתמא אינו מותר לשנות ולהחמיר לשרוף הנקברים. מדלא מפליג משמע דלגמרי לא הותר לשנות. משום דנפיק מנה חורבא למישרי אפרן. וזה פשוט בעיני: 
+<b>איברא </b>אליבא דרש"י [דף י"ב ע"ב] דמפרש פלוגתייהו דר"י ורבנן בשעה ששית דרבנן. הוא דבעי ר"י שריפה דווקא. ואחר שש מודה לרבנן דהשבתתו בכל דבר. ניחא גירסא דידן ולק"מ דהא דשרו רבנן הכא אף בשריפה. אף על גב דלדידהו הו"ל מהנקברים שאפרן אסור. היינו משום דהכא בשעת ביעורו דהיינו שעה ששית קיימינן. דאכתי לא איתסר בהנאה דאורייתא. דלגזור אשרפתו משום אפרו. ואפשר דהרמב"ם נמי מתיישב בהכי וקאי ליה בשטת חכמים ודוק: 
+<b>עוד </b>יש ליישב הרמב"ם בשיטת ר"י וע"פ פירוש התו' ולא תקשי דידיה אדידיה. דבאמת פסק שחמץ הוא מהנשרפים. ואינו סותר למ"ש שאפרו אסור. דאיכא למימר כולה כר"י ס"ל. (ולא כמ"ש המפרשים שפוסק כחכמים) ור"י נמי קסבר דחמץ אפרו אסור. ודקאמר בשריפה היינו להחמיר עליו להטעינו שריפה ולאסור אפרו. ואזיל לטעמיה דס"ל אם רצה להחמיר לשרוף הנקברים רשאי. ולא חייש דילמא אתי לאקולי באפרן: 
+<b>והשתא </b>אתי שפיר הא דפסק הר"מ באפרו אסור. משום דמיירי שלא בשעת איסורו דהיינו מתחלת ז' ולמעלה כפירוש התו' אליבא דר"י דקאמר אימתי הוא בשריפה שלא בשעת ביעורו שהוא ודאי כדבריהם ז"ל דהיינו משעת איסורו ד"ת. וה"נ סבר הר"מ ולא פסק דמפרר וזורה לרוח נמי. אלא בשעה ששית שהיא זמן ביעורו. דמודה בה ר"י. ושמעתיה כר"י אזלא בכולא מילתא. והא דפסק כר"י אע"ג דאיתותב ר"י מדברי עצמו. דאנן לא שתקינן כדכתבו הפוסקים אליבא דרש"י. ונ"ל דהיינו דהוי ליה לר"י למהדר להו לרבנן. דאין הכי נמי חמץ טעון אף קבורה כאשם תלוי. כמו שאמרתי דאזיל הכא והכא לחומרא. שמצריכו שריפה כנותר. וקבורה לאפרו כאשם. לפי שהוא בבל תותירו. ובדין הוא דאשם נמי ליבעי שריפה. אי לאו מיעוטא כדכתבו התו' שם. ואהני ליה היקשא דנותר ודאשם. וזה דבר הגון מאד. נמצא שזכה ר"י אף לפי דבריו: 
+<b>ולא </b>כדעת הפוסקים דהילכתא כוותיה משום דסליק אליבא דרבנן. שזה מאמר סותר עצמו ודוק. ולכן לא נראה פסק זה לכמה פוסקים. ולדידן טפי ניחא. ודילמא באמת הכי אהדר להו ר"י לרבנן במכילתא אחריתא כדאמרינן בעלמא. משו"ה סתים לן תנא בתמורה כר"י דהילכתא כוותיה: 
+<b>נמצינו </b>למדים לפ"ז דהני פסקי דרמב"ם לא סתרן אהדדי דכולהו כר"י אתיין. ומ"ש או פוררו הוא בשעת ביעורו כנז'. אבל בשעת איסורו אין לו ביעור אלא שריפה כר"י. ור"י דס"ל חמץ בשריפה לאחר זמן איסורו הוא דקאמר ולא להקל עליו בא. אלא להחמיר עליו. דלעולם אפרו טעון קבורה דתרתי בעי. ואע"ג דבעלמא קיי"ל כרבנן דאסור לשנות לשרוף הנקברים. אפילו להחמיר לקבור אפרן לא. משום גזרה. מ"מ הכא בחמץ דסתים לן רבי באחריתא כר"י. וקיי"ל כוותיה להטעין לחמץ שריפה דווקא. דמהיקישא יליף. לא שייך למגזר ועל כרחך צריך לקיים בו מצות שריפה כדינו וגם אפרו אסור. דלא בא הכתוב אלא להחמיר עליו. ונמצא דכולה ר"י היא. וקיי"ל בהא נמי כוותיה. דמצי למשרף הנקבר. אע"ג דבאינך לא ס"ל הכי. וזה דבר הגון מופלג מאד בעזה"י ולפ"ז פליגי רבנן דאף בשעת איסורו ד"ת. אינו בשריפה. אלא מהנקברים הוא. ולא גרסינן במתני' אף מפרר. אלא מפרר דווקא כגיר' הרי"ף כנז' וזה קרוב יותר לאמת ועיין היטב: 
+<small>משנה לחם<br><b>ולעופות </b>אע"ג דתלמודא דידן מתרץ לה באיידי. איכא למימר דאצטריכא נמי לדיוקא. דדווקא לפני זמנו. אסור אף להאכיל לעופות דעלמא. ואפילו חוץ לרשותו. אע"ג דודאי לא משיירי ולא מצנעי. ומעלמא אתו ושקלי ליה ואזלי לעלמא. אפ"ה לא שרי בתר זמן אסורו. אפילו לרבנן דהילכתא כוותייהו. דבעורו בכל דבר. <b>ומהכא</b> אפשר דנפקא ליה לתלמודא דבני מערבא. הא דקאסר להשליך החמץ לפני כלבים ועורבים דהפקר. כדאיתא בב"י סימן תמ"ו. דליכא מילתא דלא רמיזא במתניתין. כדכתיבנא סגין בס"ד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ומותר בהנאתו</b> ע"פ רע"ב. <b>ושמע</b> מנה. דכי עבר זמנו. אסור בהנאת אפרו. <b>סתמא</b> מני. אב"א ר' יהודה. אב"א רבנן. כתרי לישני דבעינן למימר בס"ד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>וכיריים </b>אע"ג דבכל דוכתא תני כירה לשון יחיד. הכא איידי דנסיב תנור נמי. לישנא דקרא נקיט. כדכתיב תנור וכירים יותץ. ונקרא בלשון הכתוב כירים. שם זוגי. לפי שהוא מקום שפיתת שתי קדרות (עיין ר"פ כירה) ומ"מ לשון חכמים לחוד. אלא דלזימנין אקרא סמיך. כי מיתני ליה שפיר בשיגרא דלישנא. אי נמי לאגמורין מידי. <b>ודילמא </b>הכא נמי. אתא לאשמועינן הילכתא דר"א ודעמיה. דס"ל זוז"ג אסור. לפ"ז כשהסיק בו תנור. יותץ. משו"ה נסיב הך לישנא דקרא. דכתיב ביה יותץ. דקמ"ל לא יסיק בו תנור וכירים. ואם הסיק בו. יותץ. כדכתיב בתר הכי. וזה דבר נאה מאד. <b>והשתא </b>איכא למימר. דאפילו אליבא דרבנן. דסברי חמץ הוא מהנקברים. דאפרו אסור. אפ"ה לא כדי נסבה להך בבא. למימרא דאף בדיעבד. זוז"ג. אסור. וקאימו להו הני חכמים דהכא בשטת ר"א. אלא משום דלא פסיקא ליה לתלמודא. ניחא ליה לשנויי שינויא רויחא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"פ דבריו. נ"ב (ובזה מתיישב היטב מה שהקשו התו' (דה"א) ד"ה ואומר כל מלאכה לא תעשו. דמשום דקסברי לר"י דס"ל חמץ בשרפה. קיהיב ליה דין הנשרפין בכל מילי. דאפרו וגחלתו מותרין בהנאה. משו"ה קשיא להו. אמאי לא לישתרי בי"ט. ולכן הוצרכו להכנס בדוחק. יע"ש. ולדידן ניחא טפי).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס"פ ועיין היטב. נ"ב <b>ועמ"ש</b> עוד במו"ק (סימן תמ"ה) שהחזקתי ג"כ דרך זו. ועשיתי לה סמוכות חזקות וסניפים יפים בעזה"י.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מפרר </b>ה"ג קמאי. כדכתיבנא לעיל מילתא בטעמא. <b>ולכאורה</b> קשיא עלה טובא. דהא בהדיא אמרינן דאהדרו ליה רבנן לר"י התורה אמרה תשביתו בכל דבר שיוכל להשביתו. כדי שלא ישב ויבטל. ש"מ דע"כ פירור לאו דווקא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>עמ"ש </b>בס"ד במו"ק (סימן תמ"ו) ליישב זה בשני דרכים נכונים.</small>
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>במזיד. </b>ז"ל התי"ט פירש הרע"ב אפי' שגג בחמץ דהשתא אינו לוקה וכו' ומיהו בלא"ה מזיד דתרומה נמי צריך לאוקמי בענין דאינו לוקה דאל"ה בלא"ה פטרו דאינו לוקה ומשלם וא"כ בחנם כתבו אפי' שגג עכ"ל: 
+<b>ולא </b>הבנתי זה דמה בכך שצ"ל משנתינו במזיד דתרומה באופן שאינו לוקה. מ"מ לא שלא לצורך כ"כ. דמי לא מיבעי לאשמעינן דמיירי נמי אפי' שגג בחמץ. דלא תימא משום דהזיד בחמץ הוא דמיפטר. דס"ל כרנב"ה דכרת פוטרת מתשלומין [פסחים ד' כ"ט ע"א]. ולא משום דחמץ לאו בר דמים הוא. דהוה ס"ד כר"י הגלילי   דס"ל דמותר בהנאה ומשום הכי רישא משלם אף לפי דמים. וסיפא ה"ט משום כרת. אע"ג דמזיד דתרומה כל ימות השנה אינו פטור. משום דמיתה בידי שמים אינה פוטרת. להכי קמ"ל דטעמא דמתני' לאו משו"ה. אלא משום דמזיד לפי דמים משלם. דהשתא אפי' שגג בחמץ מיירי. ורישא ה"ט משום דבשוגג לפי מדה משלם. א"כ ודאי לא לחנם כתבו ז"ל מה שכתבו דהוצרכו לפרש טעמא דמתני': 
+<b>ובאמת </b>צ"ע קצת מנא להו לפרושי הכי. דהא משמע לכאורה דסוגיא דתלמודא בהכי סליק. דחמץ בר דמים. וטעמא דמתני' משום כרת. והא דמסיק תלמודא כתנאי היא מילתא אחריתא. דמתני' לא אתיא כחד מנייהו. דהני תנאי סברי דשוגג ומזיד שוין. דמר סבר תרווייהו לפי דמים משלמי. ומ"ס תרווייהו לפי מדה בעי שלומי. ומתני' דלא כמאן. וצ"ל דמשמע להו למפרשים ז"ל דבעיין איפשיטא. דלפי מדה משלם. ובשוגג לחוד כדקאמר מעיקרא. ואע"ג דהדר דחי לה. דיחויא בעלמא הוא. ואין בזה הכרח רק שכך נראה בעיניהם. והאיך לא יבארו דבריהם להשמר מהפי' האחר: 
+<b>ואפי' </b>למאי דסבר בתי"ט דליכא לפרושי פירוש' אחרינא במתני' אלא כמ"ש רע"ב. מ"מ לא על מגן כתב דמזיד מיירי אפי' שגג בחמץ. ואע"ג דבלא"ה צריך לפרושי מזיד בלי התראה כמ"ש ז"ל. אפ"ה אכתי לא ידעינן דהוי נמי שוגג בחמץ. דסד"א אע"ג דלא אתרו ביה משום תרומה. אבל אתרו ביה משום חמץ. אי נמי אע"ג דלא אתרו ביה כלל. מ"מ איכא למטעי דבמזיד בחמץ נמי איירי. קמ"ל דמיירי אפי' בשגג בחמץ. מיהת מיצרך ודאי צריך לפרושי ולאשמועינן רבותא: 
+
+Mishnah 5
+
+<b>בחלה ובתרומה. </b>צ"ע אמאי לא תנן נמי לחם הפנים אם יוצאין בהם. או לא. דאיכא למימר הכי. ואיכא למימר הכי: 
+<b>ואין </b>לומר שנכלל בחלות תודה דאצטריך להו. איידי דבעי לפלוגי בהו. בין עשאן לעצמו ובין למכור. וממילא נשמע דכל דאינו משתמר לשם מצה לא נפיק ביה. דאי משום הא לא איריא דמשמע דליכא קפידא אלא במשמרה לשם דבר אחר כגון לשם זבח. אבל לשם מצת פסח דילמא לא בעינן. ושם מצה חד הוא כדאמרינן בעלמא: 
+<b>ותדע </b>דהכא נמי הכי הוא דהא תנן בסמוך עשאן למכור בשוק יוצאין בהן. אע"ג דלא נעשו לשם מצה דפסח. אלא למוכררן לתודה ונזיר: 
+<b>ואי </b>משום שמתחלק לכהנים ויש מגיעו כפול. וליתיה לשיעורא. מ"מ הו"ל לאשמועינן כיון דזימנין מצי אתרמויי דמטי להו שיעורא. ותו הרי כ"ג שנוטל ד' או ה' חלות מלחם הפנים: 
+<b>ואיברא </b>דודאי איכא לאשכוחי נמי טעמא דאין יוצאין בהם. עיין בגמרא (דל"ו ול"ח) כמה טעמים דשייכי נמי בלחם הפנים. מ"מ הו"ל למיתני הא נמי בהדיא. ועוד נ"ל דהוו להו מצה עשירה. לפי מאי דממעטינן אשישה מלחם עוני. משום דאשישה הוי א' מששה באיפה. וחלת לחם הפנים היתה של שני עשרונים שהם א' מחמשה באיפה: 
+<b>ויש </b>לעיין בענין זה אם מותר ללוש עסה גדולה יותר מששה באיפה משום לחם עוני. ונפק' מנה אע"ג דקיי"ל קבא מלוגנאה לפסחא. היינו לכתחלה (לדעת הרא"ש ז"ל ובאמת לדידן בדיעבד נמי אסורה. משום חימוץ כמ"ש בעזה"י במקומו) אבל בדיעבד אי אזדהר בה מחימוץ כדחזי אפשר דשרי. ואפ"ה למצוה. מ"מ לא נפיק בה י"ח דבעינן לחם עוני וליכא. או דילמא אלישה גדולה ליכא קפידא משום לחם עוני. דדווקא כשעשה העוגה כל כך גדולה. מיקריא מצה עשירה. אבל עשירות בעריסה ליכא. אע"ג דלענין חלה משתתגלגל לחם קרינן לה: 
+
+Mishnah 6
+
+<b>לא שלוקין ולא מבושלין. </b>עמ"ש בס"ד מ"י פ"י דתרומות: 
+
+Mishnah 7
+
+<b>ויניח על מכתו בפסח. </b>אפשר לומר בזה דאשמעינן דלא תימ' אדמחמעי מסרחי דמתקלקלין מחמת המכה ונפסלין מאכיל' הכלב. וליהוי כחרכו קודם זמנו. דמותר אפילו באכילה בפסח. כל שכן הא דלאו לאכילה קבעי ליה ולישתרי. קמ"ל דאפי' ע"ג מכתו אסור. ואיברא בפ' הנושא (דק"גא) אמרי' דלשון חכמי' מרפא שמעינן מהך מתני'. אפ"ה שפיר איכא למשמע נמי רבותא לענין דינא: 
+
+Mishnah 8
+
+<b>לתוך חרוסת. </b>כתב הרע"ב חרוסת דבר שיש בו חומץ ומים וכך פירשו הרא"ש והר"ן ז"ל. והנה מה שאמרו שהוא דבר שיש בו חומץ. הכי מוכח בגמ' בהדיא כמ"ש בסמוך: 
+<b>אמנם </b>מ"ש עם מים. נ"ל שהיא כשגגה שיוצא מלפני השליטים ז"ל. ותמה על עצמך איך אפשר לומר כן דהא איתא עלה בגמ' א"ר כהנא מחלוקת בחרדל כו' ואמר ר"א כוותיה דר"כ מסתברא מדאמר שמואל אין הלכה כר"י דאמר חומץ צומתן. מאי לאו צמותי הוא דלא. הא חמועי מחמע. לא דילמא לא צמית ולא מחמע. ש"מ דחרוסת דמתני' היינו חומץ ממש מדמדמי להו להדדי. ואף את"ל שהוא מי פירות. על כרחך צ"ל דמי פירות נמי דינן כחומץ: 
+<b>והשתא </b>אי ס"ד דבאית ביה מיא איירי הכא. למאי איצטריך ר"א למידק מדשמואל. ואליבא דר"י נשמע לרבנן דחומץ מחמע. אטו מי איכא מאן דאמר חומץ עם מים לא מחמע. והא בהדיא אמרינן לעיל (בדף מ') כי קאמר ר"י חומץ בעיניה. אבל ע"י תערובת לא. הרי דאפי' ר"י לא ס"ל דחומץ צמית אלא בעיניה דווקא. והכא אי דאית ביה מים. הא ודאי לר"י נמי מחמע. וכ"ש לרבנן. הא מילתא דתמיהא טובא. ופשיטא דלא סלקא שמעתא כהוגן. דמאי דחי תלמודא לא דילמא (אליבא דרבנן) לא צמית ולא מחמע. והא ודאי ליתא. אלא אפי' לר"י חמועי נמי מחמע. כדמוכח בההיא סוגיא דלעיל. דאל"ה אכתי לוקמה לההיא דמלילה כר"י וק"ל: 
+<b>ומעתה </b>ברור מאד דליתא להך פירושא. דפירשו למשנתינו בחרוסת שיש בו מים: 
+<b>ואין </b>לומר דלעולם איירי עם מים. והא דס"ל אפי' לר"י לעיל דחומץ ע"י תערובת מחמיץ. היינו אחר שישהה שיעור חימוץ ובלי שימור דווקא. ומ"מ אינו מחמיץ מיד. אבל לרבנן אפשר לומר דמיד נמי מחמיץ. והכא אמאי דקאמר ר"כ ישרף מיד. קאי ר"א לסיועיה מדפסק שמואל הילכתא כרבנן דפליגי עליה דר"י. ודילמא סבירא להו ע"י תערובת מיד מחמיץ. ואי אפשר לשומרו מחימוץ וע"כ ישרף מיד כר"כ: 
+<b>והכי </b>נמי מסתברא דאי חומץ בעיניה מחמיץ מיד לרבנן. כל שכן ע"י תערובת. ואף אם חומץ מיד אינו מחמיץ. אפ"ה ס"ל דע"י תערובת מחמיץ מיד ובהדרגה קאמר. והשתא ה"ק ר"א מדאמר שמואל אין הלכה כר"י אלא כרבנן. דאינו צומת אפי' חומץ בעין. הא חמועי מחמע. כ"ש ע"י תערובת מים נמי. דפשיטא דמחמיץ מיד. וישרף לד"ה כרב כהנא. וקדחי לה דילמא לא חמועי מחמע מיד. אע"ג דבודאי מחמע לאחר זמן אליבא דכ"ע כדאמרן. מ"מ בהא מודו רבנן לר"י. דאינו מחמיץ אפי' ע"י תערובת. אלא בלי שימור כי התם דנותנו בקדרה אבל במקום שימור ובבציר משיעור חימוץ מותר. משו"ה ניחא לפרושי מתני'. דרבנן שרו בחרוסת נמי לאוכלו מיד: 
+<b>וכך </b>עלה בדעתי ללמד זכות על גדולי עולם. לקיים מ"ש חרוסת דמשנתינו עם מים. ועם שיהא בו דוחק הייתי סובלו. אם היה לו מקום בשטת סוגייתנו. דבודאי פי' של טעות הוא לפי הסוגיא. דהא דשמואל אר"י קיימא דפסק דלא כוותיה במאי דס"ל חומץ בעין צומת. ומנה דייק ר"א מדלא צמית מכלל דכשאר משקין דמי דמחמיץ גם כן. דאע"ג דמהא איכא למשמע דכ"ש ע"י תערובת דמחמיץ. מ"מ כי מהדר תלמודא לא דילמא לא צמית ולא מחמע. אדיוקיה דר"א הדר ואחומץ בעיניה נמי קאי: 
+<b>והשתא </b>אי איתא דפירושו דלא מחמע האידנא אלא לאחר זמן. א"כ ממילא נסתרה שטת התוספ' והרא"ש במה שאמרו דמי פירות בלי תערובת אין מחמיצין לגמרי. דהא על כרחך צ"ל דמחמיצין לאחר זמן כפירש"י. וא"כ מה הועילו לפרש משנתינו בחרוסת עם מים דווקא הא מוכח בהדיא. דחרוסת לחודיה נמי מחמע לאחר זמן. וע"כ מי פירות עם מים או בלי מים הכל שוה: 
+<b>וא"כ </b>על כרחנו צ"ל א' משתים אם שהעיקר כפירש"י דמי פירות לעולם חמץ נוקשה עושין אפי' בלי תערובות מים. ודקאמר אין   מחמיצין ר"ל חמץ גמור. אי נמי אפילו חמץ נוקשה לא הוה. בפחות משיעור חימוץ דווקא. או דילמא תנאי היא ותנא דידן מיהת ס"ל דמי פירות לבדן נמי מחמיצין. וחמץ נוקש' מיהא הוי היכא דשהה. ודיקא נמי דקתני יאכל מיד. שמע מנה דע"כ חמועי מחמע לאחר זמן. אלא דסבר דאינו בא מיד לידי חימוץ כדפרישנא. והשתא לא שנא יש בו מים או לא. הכל אחד ודינו שוה. או צ"ל דחרוסת לאו היינו מי פירות. ודינו חלוק. וא"כ מ"מ קשה מי הכריחם לפרשו בתערובת מים. והא ברירנא בס"ד דליתא ודוק היטב: 
+<b>ואמנם </b>לדעתי (אף לשטת התו' בענין מי פירות שא"מ) א"צ לפירוש הנז' דבתערובת מים איירי. אלא במי פירות וחומץ בעיניה גרידי. דלמסקנא דתלמודא חמועי לא מחמע. לגמרי משמע דלעולם אינן מחמיצין כלל. וסמי מנה מיד דל"ג אלא ואם נתן יאכל ותו לא. ואינהו ז"ל הכי גרסי יאכל מיד. משו"ה קשיא להו ואצטריכו לאוקמה עם מים דווקא. אבל לפי הנראה מהסוגיא ל"ג ליה כדאמרן. והכי אשכחן לעיל (דל"ו) בגמ'. דאי' בברייתא מיד דסירכי' דלישנא נקטיה ופירש"י התם דל"ג ליה. ועכשיו זכינו לדין שנתקיימה שיטת התו' בידינו לענין מי פירות לבדן שאין מחמיצין כל עיקר. ונסתייעה סברת' גם מסוגיא דהכא. והא דתנן הכא לכתחל' לא. היינו משום דעולא דס"ל סחור סחור לכרמא לא תקרב: 
+<b>אין מבשלין את הפסח לא במשקין ולא במי פירות. </b>תימה למה שנאו בכאן תו': 
+<b>ולפום </b>מאי דכתיבנא לעיל חד פירושא דמתני' אתיא כשיטת רש"י במ"פ דודאי מחמיצי' עכ"פ בששהו שיעור חימוץ. אע"ג דאינו אלא נוקשה. ניחא טפי הא דגרסינהו להני בבי בהדדי. דמישך שייכן להדדי וחד טעמא אית בהו. דכיון דקמ"ל דאין נותנין קמח לתוך חרוסת. דמשאר משקין ומ"פ הוא. ואפ"ה מחמיצין כמים. הרי כאן שנה רבי ששאר משקין שוין למים. לפיכך סמך לו עוד ענין אחר שמצינו בפסח ששוין שאר משקין למים. ואשמעינן נמי הך דאין מבשלין את הפסח במשקין דלא תימה במים דווקא. אלא בשני דברים הללו עשה בהן שאר משקין כמים והרי זה כפתור ופרח: 
+<b>ומזה </b>ג"כ לבי אומר לי שהאמת הוא כמו שפי' לעיל במשנתינו דסברה כדעת רש"י. כי בזה הכל מיושב בריוח דבר דבור על אופניו. כתפוחי זהב במשכיות כסף. רק מפני שכבר הראינו פנים גם לדעת התו'. ולכבוד המפרשים ז"ל נטריח עצמנו עוד ליתן מקום לסמיכות זה בד"א. 
+<b>ונ"ל </b>דאיידי דאיירי ועסיק בטיבול מסיק למילי טיבול. והחרוסת לטבל הוא עשוי. וקמ"ל דאין לעשות חרוסת בקמח. אע"ג דקבעי ליה לטיבול דמצוה. שהרי מטבילין בו הפסח כדתני סיפא. ועוד יש להוסיף בזה דברים דמשמ' קצת דמתני' דהכא בי"ט עסקינן. והכי מוכח נמי קצת מסידורא דמתני' ואין להאריך. והשתא איכ' למידק מאי איריא משום חימוץ. בלא"ה נמי אסור לערב קמח בחומץ ובחרדל אפי' בי"ט דעלמא. אם לא מעט דרך שינוי עיין בא"ח (סי' שכ"א). א"כ הכא מאי איריא משום חמץ. להכי קתני נמי אין מבשלין בסמוך לו. משום סיפא דבעי למימר אבל סכין ומטבילין. משו"ה אי לאו משום חימוץ הוי שרי. משום דמצוה הוא לטבל בו הפסח. שנאכל בטיבול דרך גדולה כמתנ' כהונה. ושמא במקום מצוה לא גזרו. ואי לאו משום דמחמיץ. דילמא בי"ט דפסח הוה שרי טפי. ואפי' טובא משום דצריך הרבה לטבולו של הפסח. היינו טעמא דאסמכינהו. וממילא שמעינן נמי באגב דחרוסת מצוה ושייך נמי לפסח. מ"מ ראשון נ"ל עיקר: 
+<b>אבל סכין. </b>לפירושא קמא דכתב הרע"ב דמיירי לאחר צלייתו. א"כ צ"ל דאין מבשלין דרישא היינו לשון צלי. כדכתיב בד"ה ויבשלו את הפסח דקרי לצלי מבושל. ותנא נמי ה"ק אין צולין את הפסח במשקין. וכ"ש בישול ממש. ולאידך פירושא אין מבשלין כמשמעו. וקמ"ל דשאר המשקין כמים. ודווקא בבישול גמור. אבל בצלי צ"ל לפ"ז דיש חילוק בין שאר משקין למום. דודאי אע"ג דשרי לסוכו לצלי בשאר משקין. מ"מ במים ודאי אסור. כדמוכח ריש פכ"צ דאפילו בצלי שפוד נמי שייך איסור דבישול במים וק"ל: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>במשקין (ונקט לישנא דבשול. למימרא דכה"ג נמי בכלל איסור בשול במים הוא).</small>
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<small>משנה לחם<br><b>וחומץ האדומי</b> הביא בתי"ט משם הירושלמי. דכולהו ע"י מים דווקא. וכ"פ הרע"ב בסוף משנתנו <b>עמ"ש</b> בס"ד לעיל פ"ב מ"ח.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<small>משנה לחם<br><b>אם יש כזית במ"א חייב לבער </b>דאכזית עובר בב"י וב"י. דמקשינן שאור דראיה לשאור דאכילה ולא שנא שאור. לא שנא חמץ. כב"ה דריש ביצה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בצק החרש </b>תמיהא לי טובא. מאי שיאטיה הכא. והו"ל למתנייה לקמן. בתר דתני תפח תלטוש בצונן. דאיירי בשעור חימוץ. וכדתנן נמי דין שיאור וסידוק. התם שייך נמי הך דינא. ולמאי אפסקיה לסדורא. <b>וי"ל</b> קצת. דמישך שייך לבבא קמייתא דהיינו בצק שבסדקי עריבה. דכי רוצה בקיומו. הרי הוא כעריבה. והא ודאי בעי שיעורא זוטא מיהא כמה ישהא בעריבה לכשירצה בקיומו ויתבטל. דלא מסתבר דבמחשבה גרידא סגי ליה. לבטוליה מיד גבי עריבה. אלא צריך שתהא מחשבתו נכרת. מתוך ההנחה בתוכו זמן מה. כדאשכחן גבי כופת שאור שיחדה לישיבה. ועריבת העבדנין. דצריכי מעשה נמי למ"ד. <b>ותנן</b> נמי התם גבי עיבוד וכולן שהלך בהן כדי עבודה. דהוא שיעורא רבה. להעלותן מידי טומאתן <b>וקמ"ל</b> הכא בשיעור מיל סגי ליה. לאחותי טומאה לעריבה. דבכל דהו סגי להוריד טומאה. אע"ג דבמחשבה לחוד לא סגי כבעלמא. משום דסתמיה לא להכי קאי ודוק. משו"ה אסמכינהו להנך בבי להדדי. דשיעור חימוץ ושיעור בטולו מתורת חמץ. שוין. וזמן אחד להם. בין בפסח לענין ביעור. בין בשאר ימות השנה. לענין טומאה. והבן זה. ולא יהא רחוק בעיניך.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>אם יש כיוצא בו שהחמיץ </b>עיין תי"ט במ"ב מ"ש בדעת הר"מ ז"ל. שמחשב י"ב שעות ליום מהנץ החמה עד שקיעתה בלבד. <b>וזה</b> נראה אמת נכון במה שירצהו הר"מ. כל שלא נדע ד"א יותר טוב ממנו. <b>אבל</b> מ"מ יש בו דוחק נגלה. שא"כ יצטרך לומר שהי"ב שעות של יום. קטנות מהי"ב של לילה. בימים ולילות שוין. כי זה דבר מוחש. שאם תחלק הכ"ד שעות של יום ולילה לחצאין שוין. י"ב ליום. וי"ב ללילה. בהכרח להתחיל שעות היום מע"ה עד צ"ה. כי בזולת זה ודאי לא ישתוה היום עם הלילה. והוא כמו דבר מבואר לרואי השמש. <b>אמנם </b>אחר העיון והחקירה ימצא באמת שהיום גדול מהלילה בתקופת ניסן ותשרי אם נחשוב יום מע"ה עד צ"ה. לכן דעת ר"מ נכונה.</small>
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ולשבות שביתת הרשות. </b>נראין דברי בתי"ט דאע"ג דאין מערבין אלא לדבר מצוה [עירובין ד' ל"א ע"א]. כגון לילך לבית האבל או לבית המשתה. מ"מ קרי להו הכא רשות לגבי הני דרישא. דכוותה אשכחן טובא. ולא ידעתי מנ"ל לרש"י ותו' כל כך בפשיטות דלדבר מצוה הנז' היינו בהולך לשחוט את פסחו. אטו כולהו מילי דרבנן ודאורייתא ומ"ע שיש בהן כרת בחדא מחיתא מחיתינהו. ועיין שילהי פ"ח דסוטה [מ"ד ע"ב] דקרי נמי רשות למצוה. לאשמועינן דאין לה דין העוסק במצוה לדחות מצוה אחרת. ועוד נ"ל דהכא ודאי לא הוי אלא רשות. משום דההיא שעתא דמצות ביעור חמץ. לאו שעת קניית עירוב היא ודוק: 
+<small>משנה לחם<br><b>סעודת אירוסין</b> משמע דווקא. אבל סעודת נשואין. לא הויא מצוה. <b>ולפ"ז</b> צ"ל ההיא דרפ"ח דערובין לסעודת אירוסין. קרוי בית המשתה. וכן פ"ק דמכלתין. ופשטא לא משמע הכי. <b>ובפ"ק </b>דכתובות בסוגיא דבועל בעילת מצוה ופורש. משמע דשבעת ימי המשתה. אינן מתחילין אלא אחר נשואין. <b>ובאמת</b> הר"מ כתב. ההולך לעשות סעודת אירוסין ונשואין כו'. וכייל להו כחדא. וצ"ע. <b>ועמ"ש</b> בס"ד במו"ק סימן תל"א. ובעיר האלהית שער סור.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מבטלו בלבו </b>עמ"ש בס"ד במו"ק סתל"ה ותל"ו.</small>
+
+Mishnah 8
+
+<small>משנה לחם<br><b>צופים </b>הוא היה מעמד הצופים. שומרי העיר ירושלם. והוא לצפון ירושלם. רחוק ממנה שבעה ריס (הוא שטדיאה רומי) אחד מל"ב בפרסה אשכנזית. כך נמצא ביוסיפון לרומיים.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>וחמץ בכביצה </b>אע"ג דאכזית עובר. וטעון בעור כדכתיבנא בס"ד לעיל מ"ב. מיהו כיון דמדאורייתא בבטול בעלמא סגי. כה"ג לא אטרחוהו ואוקמוה אדאורייתא. ועיין מה שכתבתי בסיעתא דשמיא ריש מכלתין.</small>
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מקום שנהגו לעשות מלאכה. </b>עמ"ש בס"ד בחי' על הרא"ש: 
+<small>משנה לחם<br><b>עשי"ע </b>(סקס"ח) ובחידושי על הרא"ש.</small>
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>וב"ה מתירין. </b>פירש הרע"ב מידי דהוי אתענית. כתב בתי"ט ולכאורה סברה דבית שמאי עדיפא כו' עמ"ש דוחק מבואר: 
+<b>ואענה </b>אף אני חלקי ונ"ל דסברא דב"ה עדיפא דילפי מתענית דשייך נמי באותו יום. כדאמרי' בפ' ע"פ (דקח"א) דר"ש הוה יתיב בתעניתא במעלי פסחא. ובעינן למימר התם דטעמיה משום דאתי לאימנוע' מלמעבד פסחא. ואע"ג דמסקינן משום דאסטניס הוה. היינו משו' דר"ש בתר חורבן הוה. משו"ה מסתבר לתלמודא טפי הך טעמא דאסטניסות ודוק. מ"מ שמעינן מנה דבזמן שהיו מקריבין קרבן פסח שפיר דמי למיתב בתעניתא מפני הקרבן שלא יפשע בו. והוא הטעם בעינו שנאסר מחמתו היום במלאכה. א"כ משו"ה עדיף להו לב"ה למילף מתענית דבו ביום. שהנוהג בו תענית מטעם הנז'. אינו מתענה בלילה שלו. הכי נמי במלאכה שנאסרה מזה הטעם עצמו דכוותה כך נ"ל דבר נאה ומתקבל: 
+<small>משנה לחם<br><b>ובגליל </b>מה שהיו מחמירין אנשי גליל יותר מאנשי יהודה. אע"ג דלכאורה איפכא מסתברא. כי בני יהודה קרובים למקדש ולעבודה. והיה נאה להם להחמיר יותר בדבר הנוגע לו. <b>וי"ל</b> אדרבה היא הנותנת. כי מאחר שבני גליל רחוקין מירושלם. לפיכך היו צריכין להיות פנויין בע"פ. ולכך אסרו עצמן במלאכה. שאם היה מותר בה. שמא היה מניח איזו מלאכה לעי"ט. והיה מתעצל לעלות. ולעשות הפסח במועדו. משא"כ ביהודה. שהיו קרובים ומוכנים להקריבו מיד. לא היו צריכין לחוש לעצלות. ולא היו יראים שתגרום המלאכה בטול ההקרבה בזמנה. ונראה נכון.</small>
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>וקוצרין וגודשין לפני העומר. </b>ז"ל התי"ט בגמ' פריך והתנן קוצרין אבל לא גודשין כו' ותו הני ארבעה הוו אלא סמי מכאן קצירה עד כאן: 
+<b>ולכי </b>דייקינן לא אצטריך לן לסמויה ממתני'. דלא אמתני' פרכינן הכי בגמ' אלא אברייתא דשמעינן לר"י דאמר אלו ואלו שלא ברצון חכמים. ע"כ מיבעי לסמויי לקוצרין. אבל אמתני' כיון דלא תנינן בה בהדיא שלא ברצון חכמים. לא קשיא לתלמודא קוצרין. אע"ג דודאי כר"י אתיא דאית ליה מיחו ולא מיחו. אפ"ה לא צריך לשבושי למתני' משום הא. כיון דשפיר מיתני ליה לתנא בתרוויי'. רצוני בקצירה וגדישה לא מיחו. אף דקצירה אפי' לכתחלה שריא. לא בעי לאורוכי בלישנא. הכא דלא תנייה אלא באגב. וקושיא שנייה דארבעה הוו. נמי לא תקשי עלה דשייכי אהדדי קצירה וגדישה וכחדא חשיב להו. אבל ברייתא על כרחין משבשתא היא ודוק: 
+<small>משנה לחם<br><b>ונותנין פאה לירק. ומיחו </b>ע"פ רע"ב. <b>וצ"ע </b>א"ה דפאה הפקר היא. מאי נפקא מנה דמיחו בידם. <b>וי"ל</b> דהפקר בטעות הוי.</small>
+
+Mishnah 9
+
+<b>וגנז ספר רפואות. </b>עבתי"ט מ"ש בשם הרמב"ם: 
+<b>אבל </b>באמת נראה שאין הכרח לדחות פי' הראשון מחמת מה שהקשה הר"מ ז"ל. כי אינו דומה חולי הרעב שהוא מנהגן וסדרן של בני אדם שהטביע בהם הבורא ית'. מה שאין כן בחולי הבא שלא כמנהג. שהוא נסבה מאתו ית' להעיר האדם על מעשיו. וליסרו בתוכחות על און למען ישים אל לבו ישיב מאשם ידו. יעתר אל אלוה וירצהו. כי לתכלית זה באים היסורין על האדם כמבואר בתורה ובקבלה. ובפרטות בתהלי' במזמור הודו לה' ובמענה אליהו והוכח במכאוב על משכבו וגו' להסיר אדם מעשה וגו'. ובהיות הרפואות מצויות מאד כהמצא הלחם להרעב. בודאי לא ישים אל לבו להשיב מעול ידו ולתקן מעשיו. רק ילך מיד אל התרופות המסוגלות. ויסור חוליו ולא יכנע לאלהיו בעבורו: 
+<b>ואין </b>זה דומה לרפואת הרופא ע"פ העיון שאפשר שיטעה. ורפואתו מסופקת מאד. בודאי צריך רחמים הרבה שיזדמן לו רופא מומחה. לפיכך ב"א נכנעים בחוליים ביותר. אף שהכל מן השמים. מ"מ הדברים היוצאים מסדור הכללי. יש להם סבות מיוחדות שבהתבטלם יתבטל המסובב. ויש אשר יתוקנו עם המצא אותן הסבות. ע"י דרכים אחרים נגזרים מפאת הטבע הכללי העומד כנגדן. ואם יהיה הדבר טבעי לדחות המתנגד לטבע יקל עליו ביותר. ולא יטרח בהסרת המסבב בלי ספק וזה פשוט: 
+<small>משנה לחם<br><b>גירר עצמות</b> עתי"ט. שהאריך לבאר שלא נשארו רק עצמותיו. מחמת החבטה וסיים לשונו. ויצא לנו כי גירר עצמות שאמר. קבורה זו היתה לו. ולא אחרת. כי כן דרכן של מלכים עכ"ל. <b>ונ"ל </b>בכדי טרח. ופשטו של דבר הוא. שקורא לגוף המת. עצמות. ע"ש שהם עיקר בנין הגוף. והם הנשארים ג"כ זמן רב אחר העיכול. לפיכך גם בעוד הבשר עליהם נקרא. כולו על שמם. גם הוא קצת לשון גנאי. וכדרך שארז"ל. מ"מ נענש יוסף שנקרא עצמות בחייו. <b>ואם</b> בצדיק חי כך. עאכ"ו במת מעיקרו.</small>
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<small>משנה לחם<br><b>על החמץ </b>לשון הכתוב הוא. ועל בסמוך משמע. ר"ל סמיכת רשות בעלים.</small>
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<small>משנה לחם<br><b>שחט ישראל </b>עיין מ"ש בס"ד ברפ"ב דיומא. ובפ"ד דקדושין מ"ה. ובר"פ דזבחים. ובחידושי על הרא"ש ריש חולין. ובתשו' כ"י. <b>מ"מ</b> נראה. דהכא אף לכתחלה קשחיט ישראל (וכדמשמע לישנא דמתניתין ודאי) מתוך ריבוי הפסחים שהיו שם ע"פ הרוב. <b>ושמא</b> בימי המלכים חזקיהו ויאשיהו לא היו רבים כל כך. כמו בב"ש. שנתרבו ישראל מאד מאד. וכמ"ש בגמרא מהפלגת הרבוי העצום. בפסח מעובין ומעוכין. משא"כ בימי מלכי יהודה הנ"ל נתמעט מאד שארית הפלטה מכף מלכי אשור.</small>
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>י"ד שחל להיות בשבת. </b>כתב הרע"ב ואין יכול לטלטל המקלות עכ"ל. ורש"י נתן טעם אחר לפי שאינו יכול לתקן המקלות: 
+<b>ולכאורה </b>פירש"י תמוה דבשבת (דקכג"ב) משמע בהדיא דמשום איסור טלטול נגעו בה כפי' הרע"ב. איברא כי דייקינן ע"כ צריכין אנו לפירש"י. דהא מסקינן התם דמקלות דתנן הכא לאחר התרת כלים נשנו. והשתא אע"ג דאפשר למיעבד כר"א דמתני'. מ"מ אחר שאין כאן שבות למה לא התירו. אלא ודאי אע"ג דליכא שבות דבלא"ה נמי אין שבות במקדש. מ"מ שבות שאינה צריכה לא התירו. ומהו השבות אחר שטלטול המקלות מותר הוא אפילו בגבולין. אם לא כדברי רש"י דכאן גזרו שלא יבוא לידי איסור כרת. דהיינו לתקן המקלות: 
+<b>ולא </b>ידעתי מנ"ל להרע"ב לפסוק הלכה שלא כר"א. והא התם בפ' כ"ה משמע דהילכתא כוותיה ולא מיפלג פליג את"ק. ועוד תדע דהא בקנים סבירא לן דאין דוחין אע"ג דאין שבות במקדש. ועל כן הוצרך שם רש"י לפרש פירוש אחר. ולא קשיא מה שהקשו התו' עליו. ובפ' כל הכלים פירשו התו' שהיו מחללין השבת וזהו כמו שפירש"י כאן ודוק: 
+
+Mishnah 10
+
+<b>אימוריו. </b>כתב בתי"ט בשם הר"מ ז"ל שנקראין החלבים אימורין שאלו הן הדברים האמורים בתורה להקטירן עכ"ל: 
+<b>ואין </b>טעם בזה שא"כ גם הבשר והדם יקראו אימורים. שהן האמורים בתורה להאכל ולהזרק. וגם היו"ד הנמצאת אחר האלף מורה שאינו לשון אמירת דברים וכן קוראנן האל"ף בציר"י אימורים. לכן נ"ל שהוא מענין אחר. ונקראו כך לפי שהן העילוי והחשיבות מן הקרבן. כדרך כל חלב לה'. ולשון שבח הוא כמו את ה' האמרת היום יתאמרו וזולתן: 
+<b>ישבה לה בהר הבית. </b>עמ"ש בס"ד בחי' בביאור מאמר דבני בתירה בגמרא דר"פ דלקמן. ובפ"ב דמדות: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש. </b>ולהזרק (ובאמת מצינו פ"א בבתרא דסוכה מ"ז. שהכל נקרא אימורים. וכמו שפרשו שם בגמרא. במה שאסור ברגלים. שכולל כל עבודת הקרבנות (וכמדומה שמשם יצא לו להר"מ ז"ל פירושו בכאן. וגם זו מן התימה וקשה מהראשונה. כי אין ענינו כאן. וכן בשאר מקומות שנזכר זה הלשון. כענינו שם) ומפני ההכרח הוצרך הלשון שם להתפרש שלא כמשמעו בכל מקום) וגם כו'.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>סד"ה ישבה. דמדות. ובקונטרס בנין בית הבחירה פרק ה'.</small>
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אלו דברים בפסח דוחין את השבת. </b>עמ"ש בס"ד בביאור מאמר הנ"ל ותמצא מעדנים לנפשך טוב טעם ודעת לנפש היפה ינעם: 
+<b>וזריקת דמו. </b>כתבו התוספת דתנייה אגב שחיטתו דהא זריקה משום מאי תהא אסורה עכ"ל העתיקו בתי"ט: 
+<b>ולענ"ד </b>לא סגי דלא תנייה כדאצטריך ואיכפל תנא לאשמועינן בכל הני דמתני' דאית בהו דררא דאיסור תורה או שבות. דהאיכא שבותין דלא דחו. וזריקה נמי בעלמא ודאי שבות היא. כיון דמכשרא קרבן ואין כפרה אלא בדם. וגם קובעת הבעלים בפסח. שנמנין ומושכין ידהם ממנו עד שיזרק הדם כמדת ר"ש. א"כ לא גרעא מהזאה דשבות היא. איידי דמיחזי כמתקן גברא. כ"ש הכא דאיכא תרתי. תיקון קרבן. ואכשורי אוכלא. דמתיר הבשר באכילה. וגם מתקן גברא בקיום המצוה ושאינו נדחה לשני. על כן בודאי נכון לומר שהזורק דם שלמים בשבת בשבות קאי. מכל טעמי דלעיל ודבעינן למימר קמן. דעוד יש כאן שבות משום איסור מוקצה דרביע עליה. דהא דם הוא מידי דלא חזי ואסור בטלטול כאבן. דאפילו לכלבים לא חזי כיון דלא קאי לכלבים. דם זה דבעי ליה לזריקה מוכן לאדם או לגבוה לא הוי מוכן לכלבים. אע"ג דדעתיה עילויה מאתמול לשחיטה. ודמי למסוכנת מעי"ט. הא מיהא לא חזי מידי כדפרישית ודוק. לכן פשוט אצלי בעזה"י. דזריקה דעלמא של קרבנו' שאין קבוע להם זמן אסור' בשבת. ומשנה צריכה היא. כל זה כתבתי מסברא דנפשי: 
+<b>ובאותה </b>שעה אשתמיט מני סוגיא שלמה דפ"ב דביצה (דכ"עב) שתלמוד ערוך הוא דזריקה שאינה ראויה בשבת יש בה משום שבות אליבא דכ"ע. ואפילו בי"ט אסורה למ"ד התם ע"ש. ופירש"י שם דמשום שבות אסר לה. אלא שלא ביאר מה טעם בשבות כזה. ואני רואה דברינו טובים ונכוחים מוכרחים בעזה"י. ונמצאו דברי התו' הנז' דחויין ואין להם מקום כל עיקר. שמא איזה תלמיד טועה כתב כן בגליון והכניסוהו בתו' בדפוס: 
+<b>ובאמת </b>לולי דברי התי"ט על דברי התו' אין תפיס' כל כך. די"ל דזריקה משנה שאינה צריכה היא משום דפשיטא דשחיטה בלא זריקה לאו כלום היא. אבל הרבתי"ט שהוסיף לומר דזריקה מפני מה תהא אסורה. במ"כ נעשה גורע. דבודאי בעלמא זריקה דקרבנות שאין קבוע להם זמן אסורה בשבת: 
+<b>הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום. </b>יעויין בביאור מאמר הנ"ל וכן לכל הדברים הנזכרים בשתי משניות אלו שהכל מבואר שם כל הצורך באורך עם כל הנמשך מסוגית הש"ס: 
+
+Mishnah 2
+
+<b>הזאה תוכיח. </b>יראה המעיין בביאור הנ"ל וימצא קורת רוח בס"ד. בענין מחלוקתן של הר"מ והר"א ז"ל ותשובה נכינה לכל מ"ש בכ"מ ז"ל: 
+
+Mishnah 3
+
+<b>במרובה ובטומאה. </b>כתב בתי"ט לא ידענא אמאי שני סדריה דרישא עכ"ל. וי"ל שבכוונה שינה את טעמו להורות בחילוף זה שהשלש אלה דמנה ברישא דווקא. ובסיפא בלבל את הסדר לאשמועינן. דלאו דווקא עד דאיתנהו לכולהו אלא אפילו בחד סגי. ועוד הוכשר סדר זה מטעם מצוי מצוי קודם. וטהרה מצויה. אבל מועט אינו מצוי כדאי' בגמ' ובמדרש איכה אין לך כל פסח שאין נמנין עליו חמשים ומאה. והוכרח בסיפא להפך הסדר מזה הטעם בעצמו דמרובה שכיחא וטומאה לא שכיחא וק"ל: 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>שלא לשמו חייב. </b>כתב בתי"ט וא"ת למאי דמסקינן דחובל אינו חייב אלא בצריך לדם. דאל"ה מקלקל הוא והכא נמי מקלקל עכ"ל והוא מהגמרא: 
+<b>ואע"ג </b>דשוחט חייב אפילו לא יצא דם משום נטילת נשמה. היינו בשוחט שחיטה ראוייה דמתקן הבשר. וכן במילה חייב אי לא מספיק למולו בשבת כדאיתא בגמ' פר"א דמילה [ד' קל"ב ע"א]. אף שאינו צריך לדם ולא קעביד אלא חבורה. מ"מ לא קלקל בחבורה. שהרי ראוי לגומרה ולעשות המצוה כתקנה. וכן תינוקות דר"א דמילה [ד' קל"ז ע"א] דאית בהו חיוב חטאת. משום דמתקן הוא שמוציאו מידי א סור כרת. דקאי ביה כל יומא כל כמה דלא מהינ. ובין לגבי תינוק גופיה. ובין לגבי אבוה מתקן שפיר חשבינן ליה. ולא מקלקל בחבורה הוא. כך נ"ל נכון ודבר הגון למעמיק בענין. (וצל"ע ליישב לפ"ז הגמרא דספ"ד דכריתות [ד' י"ט ע"ב] הנח לתינוקות הואיל ומקלקל בחבורה חייב. דלפי מה דפרישית שפיר אתי אפי' למאן דס"ל מקלקל בחבורה פטור: 
+<b>ונ"ל </b>ליישב דקים להו לסוגיא דתלמודא התם דס"ל לר"י אי נמי דכ"ע הכי ס"ל דנימול תוך שמנה לא עשה ולא כלום. (והכין מוכח נמי להדיא פר"א דמילה דכה"ג לא עשה מצוה כלל ודוק) וצריך להטיף ממנו דם ברית. משו"ה מודו כ"ע בקדם ומל את של אחר השבת דלא עשה מצוה. ואפילו ר' יהושע דפטר (לההיא גירסא דסוגיא דכריתות ועמ"ש שם בס"ד) משום דטעה בדבר מצוה. אבל באמת לא עשה מצוה כלל ולא תיקן מאומה. וא"כ מאיזה טעם יתחייב בחטאת כי אמרת דלא מהני טעה בדבר מצוה. (רצוני בשלא ניתנה שבת לדחות דמודה בה ר"י כמו שהגהתי שם בגמרא) אלא ע"כ בין לר"א בין לר"י מקלקל בחבורה חייב וה"ה למתעסק. ודוק היטב בדעת מיושבת כי קצרתי שלא להטריח על המעיין והם דברים ישרים. שקולים במאזני צדק: 
+<b>ומכאן </b>נ"ל תשובה למ"ש הרא"ש בשם הר"ש בענין קטן שנימול תוך שמנה (גם הרב בש"כ דחאה לאותה דעה. אבל בתשו' סתרתי ראיותיו בס"ד ודחיתי כל דבריו ע"ש) וא"כ בודאי מוכרח לומר בדעת ר"י גם כן דס"ל מקלקל בחבורה חייב כדאוקמה תלמודא דכריתות. אבל לעולם בבבא דמל של ע"ש בשבת. דלא מיפטר נמי אלא משום דעשה מצוה. הא בלא"ה הוי חייב. צריכינן לטעמא דידי דאע"ג דס"ל מקלקל בחבורה פטור. הכא מתקן הוא ודאי. דאפילו הטפה לא צריך ומתקן גברא הוא. ומכלל דברינו אלה למדנו ישוב הגון לתמיה עצומה שיש לנו בענין זה על הרמב"ם ז"ל זכרנוה בפר"א דמילה בעזה"י. ע"ש שהם דברים נכוחים למבין). אבל הכא בשחיטה דמתניתין מקלקל בחבורה הוא. משו"ה בעי תלמודא מאי תיקן: 
+<b>ולענין </b>תמיהתו של בתי"ט דלא שיילינן הכי ארישא שלא לשמו אמאי חייב והלא מקלקל הוא. אומר אני האמת יעשה דרכו דאריש' לא שייך. כיון דלא מיתניא אלא משום פלוגתא דר"א ור"י. ואינהו ס"ל מתעסק בחבורה חייב. כדמוכח ממתני' דהכא דאוקימנא לסיפא בטועה. ואפ"ה גם לר"י לא מפטר אלא משום עשה מצוה. (עיין בגמרא) אבל בלא"ה חייב אע"ג דמתעסק הוא. משו"ה מקלקל נמי חייב. ולק"מ ארישא. דמעיקרא לא צריכינן לה אלא אליבייהו. ודילמא באמת לדברי הפוטר פטור. ולא שייך לאקשויי מאי תיקן. אבל סיפא דשלא לאוכליו דלא מיתניא אלא באגב דרישא. וכיון דאגב דרישא גופה אתיא דלא כהילכתא. מסתברא לתלמודא דליכא למימר סיפא נמי כדי נסבה. ומסתייה דמתנינן לה באיידי מיהת אליבא דהילכתא. ובהכי מיתרצא קושית התו' אהא דאיתא בגמ' מה תיקן. דהא לא אתיא כמ"ד מקלקל פטור ורצו ליישב בדוחק ולא עלה בידיהם ולדידן אתי שפיר וק"ל. כך נ"ל נכון: 
+<b>ואין </b>להשיב על זה אי הכי מאי האי דפריך תלמודא מקמי הכי שלא לאוכליו פשיטא דחייב מדהתם פסול ודחיק בשינויא. ותיפוק ליה דלא סגי דלא תנייה. דאע"ג דהתם פסול הכא סד"א ליפטר. דמקלקל הוא. וצורך גדול יש לשנותו די"ל דהיינו נמי מאי דמשני תלמודא דאיידי רישא נסיב לה. כלומר המקשן היה סבור דכולה מתני' ר"י ור"א היא. משו"ה קשיא ליה פשיטא אסיפא דווקא. דרישא ידע משום פלוגתא דר"א ור"י תנייה באגב. אבל אגב דאגב דלא כהילכתא (דוגמת סוגיא זו עיין בנזיר די"אב) לא משמע ליה. ומשו"ה כי מתרצינן דנסבה איידי רישא דשלא לשמו. הדר אקשי ארישא גופה דלא צריכא. בהערל אההיא דערל מקבל הזאה. שפירושו חייב לקבל הזאה משום דפורש מן הערלה כפורש מן הקבר. ואע"ג דדחי ליה רש"י ז"ל מהך דהכא דאמרינן אבל ישראל שמל טובל ואוכל פסחו. ומשמע לרש"י דישראל לא בעי הזאה. אכתי איכא לאוקמה דישראל לא בעי הזאת שלישי ושביעי. ולעולם הזאה בעי. כמו שע"כ אתה מוכרח לפרש בלשון הנ"ל. ע"ש בח"ש לרש"ל ודו"ק. וגמירי דאין הזאה בלי טבילה. עיין בהחולץ (דמ"וב): 
+<b>אבל </b>מלבד זה ראה מצאתי דאע"ג דנאמר דלא בעינן הזאה בישר' שמל. משום שיכול לקבל הזאה כשהוא ערל כפרש"י שם. מ"מ טבילה מיהת בעינן. כדמשמע התם דאמרינן מלו וטבלו. משמע דאכולהו ישראל קאי ולא סגי דהוו בהו טהורין נמי. אלא שכולם היו צריכין טבילה מן הערלה. וכדמוכח נמי מסידורא דנקט מלו והדר טבלו דבשלמא בעלמא גבי גר שפיר תני תנא עד שימול ויטבול. דלא סלקי ליה טבילותא מקמי דמהיל. דאכתי לאו בר חיובא הוא: 
+<b>ותו </b>אליבא דר"ע דמרבי לערל כטמא ודאי דצריך טבילה מדאורייתא. ושמא מתני' דהכא אליבא דר"ע איתניא. ואפי' מאן דפליג עליה. דילמא ס"ל מדרבנן מיהא בעי טבילה. והכי ודאי מסתברא דלא גרע מאונן דלעיל. דאצרכוה טבילה. משום דהוה מיתסר בקדשים עד השתא. ערל נמי הא איתסר ליה עד האידנא: 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<small>משנה לחם<br><b>ונותן את כרעיו כו'.</b> כדכתיב צלי אש ראשו על כרעיו. וגו'. כולו כאחד משמע. רש"י.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ור"ע </b>נמי כולו כאחד בעי. ועל בסמוך משמע. ואדרבה לדידיה ניחא טפי. דס"ל תוחבן בשפוד למעלה מפיו של טלה. וכי תלי ליה בתנור. יהיב רישיה לתתא. כי היכי דלהוי בית שחיטתו למטה וקדייב דמא. כמ"ש התו'. אשתכח דשפיר דייק קרא אליבא דר"ע. דודאי הכי בעי מיהוי. צלי אש ראשו על כרעיו דווקא. למעלה מהם ממש. ונכון. <b>וכתבו</b> התוספות דנראה לריב"א. אע"ג דמצוה לקלסו. אבל לא מיפסיל אם נחתך ממנו אבר. כדשרי לאכלו בזמן הזה. <b>ע"ל</b> פ"ד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>לתוכו </b>בגמרא בעי למפשט מהכא דס"ל כבולעו כך פולטו. <b>כתבו</b> התוספות אע"ג דמטעמא דכב"כפ. לא הוי שרי אלא בדיעבד. בעי למשרי הכא גבי פסח לכת'. אע"ג דאיכא נמי כבד. גבי פסח. לא רצו להחמיר. ואפילו למאן דאסר בכבדא עלוי בישרא ל"ק כיון דלא אסר אלא מדרבנן עכ"ד. <b>והא</b> אתיא כדכתיבנא בסמוך מ"י. איברא בקושטא ליכא לאתויי ראיה מהכא. משום דלא כתבו התוספות. אלא לפום מאי דס"ד. אבל למאי דמסיק תלמודא. כיון דאיכא בה"ש. מידב דייב. תו לית ביה אפילו איסורא דרבנן.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<small>משנה לחם<br><b>על השפוד</b> של מתכת. א"נ אפילו של רמון. וחדא קתני. על השפוד ועל האסכלא. כדמפרש רש"י. שמניח השפוד על האסכלה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מיהו </b>באינה מנוקבת. אפילו בשל רמון. לא. דמכל מקום קנגע בברזל.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מעשה בר"ג </b>עשי"ע (ספ"ט) ועפ"ב דביצה. <b>ונ"ל</b> דראב"צ גרסינן הכא נמי. כדגרסינן ספא"ע ובכ"מ שהוא היה אומר מנהגו של ר"ג. לא אביו רבי צדוק. שהיה זקן מאד בימי ר"ג.</small>
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש. </b>הרבכ"מ (וכך אתה אומר על כרחך בכבד הנצלה עמו. לפמ"ש התו' בד"א. עמש"ל מ"א דפרקין בס"ד).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס"פ. שי"ע (סי"א) ובתשובה כ"י בס"ד.</small>
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<small>משנה לחם<br><b>וכן מי שהבטיחוהו </b>ע"פ רע"ב שכתב. אבל חבוש ע"י ישראל. כגון לכופו להוציא אשה פסולה. או. לשלם ממון. שוחטין עליהן אפילו בפ"ע. אם הבטיחוהו להוציאו. דשארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב. <b>ולא</b> הבנתי איך שייך טעם זה בחבשוהו להוציא אשה. דבודאי לא מפקי ליה עד דמגרש. ובדידיה תליא מילתא. ולא משום דשארית ישראל לא ידברו כזב. <b>וכן</b> לא שייך נמי לאוקמה בחבישה אחריתא דמייתי רש"י. מהאי טעמא. <b>לכן </b>נראה עיקר. דמשום ממון איירי. דבהכי שייך שפיר הבטחה. לוותר לו חובו ושעבודו. <b>ומכאן</b> סיוע למ"ש רמ"א בהגה דח"מ (סצ"ז סמ"ו).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>לא ידע (ובגמרא דריש פרק כ"ג (יט"א) אגב מרריה דילמא מיקרי ונגע. ובפט"י (דקא"א) דילמא אגב מררייכו פשעתו בה).</small>
+
+Mishnah 8
+
+<small>משנה לחם<br><b>סה"ד </b>האידנא. נ"ב <b>עי"ל</b> שכל טורח זה אינו צריך. וה"פ אם נטמא טובל. וא"צ יותר. לאפוקי גר. דבעי הזאה נמי. משום טומאה. ובישראל לא גזרינן. <b>ויש </b>לדעת דפסח מצרים. לימא מסייעא לדברי ב"ש. עמ"ש בס"ד בספר אם לבינה ס"פ בא. <b>איברא </b>פסח יהושע. ודאי מסייע להא דערל ישראל ד"ה טובל ואוכל פסחו לערב.</small>
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ואלו חייבין בהכרת. </b>פירוש הרע"ב שוגג או נאנס. וזהו פירושו של הר"מ ז"ל במשנתינו. אבל לא כן דעת רש"י דהכי משמע בגמרא דשוגג ומזיד לאו בני כרת נינהו. וכבר השיגו הר"א ז"ל: 
+<small>משנה לחם<br><b>בדרך רחוקה </b>עשי"ע (סקכ"ז).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>השני </b>טעם מתוק למצות פסח שני. עמ"ש בס"ד בעיר האלהית. שער היסוד.</small>
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>מה בין פ"מ לפ"ד </b>כו'. <b>ושייר</b> אימורין. דלא אקטרינהו. דתר"י ג' מזבחות. משקוף ושתי מזוזות. ותו לא מידי. אלא שויסקי עבוד. <b>ונראה </b>דשייר נמי שלש כתות. ובזה ל"ק מ"ש תי"ט לקמן בד"ה ופ"ד. ומ"ש בירושלמי. דרש הוא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ופ"ד נוהג כל שבעה </b>מסופקני אם פסח שעשו ישראל במדבר בכלל הזה. שהרי לא היה אלא הוראת שעה. כי שחוט חוץ היה. כמו פסח מצרים. וכל ימי מדבר לא עשו אלא פסח אחד.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<b>שתמורת הפסח קריבה. </b>שלמים אחר הפסח כלשון רש"י. ולכאורה ר"ל דווקא אחר הפסח ולא ידעתי למה כו' ואפילו אם נפרש אחר י"ד כו' מ"מ קשיא למה לא יוכל להקריב בי"ד עצמו. עכ"ל תי"ט: 
+<b>ואין </b>ספק אצלי שכ"ה כוונת רש"י במ"ש אחר הפסח דהיינו אחר י"ד שהוא הקרבת הפסח דבי"ד ודאי לא חזי לאקרוביה. דהא ודאי עד כאן לא מספקא ליה לר"י אלא בנדחה. דשמע מרביה דאיכא דחוי קרב. ואיכא דחוי רועה. ולא הוה בידיה לפרושי איזה דיחוי יותר גרוע. אם דיחוי דקביעת שעת שחיטה כדס"ל לר"ע. משום דהו"ל כדחייה בידים. או דילמא נמצא אחר שחיטה מיגרע גרע. דהוי דחוי מעיקרו. דלא איחזי בשעת שחיטה לגמרי. היינו דמיבעיא ליה. ופשטה ניהליה ר"ע. דהכי הוא דגמיר ליה רביה. דשחיטה עושה דיחוי שלא לקרב. הא מיהא בנמצא קודם זמן שחיטה. לענין לקרבו מיד קודם שתגיע שעת הקרבת פסח. פשיטא דקרב וכן תמורתו. דאכתי לא אידחי. ומותר הוא וקרב שלמים. זה ברור: 
+<b>וכיון </b>שזכינו לזה הרי על כרחנו אי אפשר לומר במשנתינו שיקרב בי"ד עצמו. דהא לא מיירי ר"י כלל אלא אי מנמצא קודם שחיטה ועברה עליו שעת שחיטה. או שנמצא לאחר שחיטת הפסח. ותמה על עצמי וכי שלמים קרבים אחר הפסח הלא זמנו של פסח אחר התמיד הוא. ואפילו אחר התמיד לא אפשר. משום עשה דהשלמה. הא ודאי צ"ל כפירש"י דמ"מ אף בדר"י בי"ד גופיה לא מצית אמרת. ושגגה היא ביד הרב תי"ט ז"ל: 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>ובדמי היפה שבהן. </b>פסח אם קודם הפסח נסתאבו. ואם לאחר הפסח נסתאבו יביאם לשלמי'. עכ"ל הרע"ב. ופשוט דר"ל שהמעו' דמי היפה שהיו ראויין לבוא פסח אותן לבד יביאם עכשיו לשלמים: 
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ואפי' עני שבישרא'. </b>כתבו התו' י"מ דאדלעיל קאי עד שתחשך ואפי' עני שבישראל. עכ"ד. וקשיא לי דהא בלא"ה אין העני אוכל פתו קודם שתחשך כדאיתא בהדיא בגמרא דריש ברכות [ד' ב' ע"ב] שהוא זמן ק"ש. ואף שי"ל גם התו' נשמרו קצת מזה כמדומה. מ"מ נ"ל פי' קמא עיקר וק"ל: 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>מטבל בחזרת. </b>כתב הרע"ב טיבול זה אינו בחרוסת. ודייק לה מדקתני לקמן הביאו לפניו חרוסת מכלל שעדיין לא הובא. והתו' הקשו ע"ז שאין ראיה מסיפא. ודעתם דלת"ק דסבירא ליה חרוסת לבטל הארס הוא גם בטיבול ראשון צריך: 
+<b>וכדבריהם </b>נ"ל עיקר אע"פ שה"ר יונה דחק לסתור דעתם. ולדבריו הסכים התי"ט. אצלי דברי רבותינו בעלי התוספת טובים ונכוחים מאד. ואני מבאר דעתם עוד דלא פליגי אפירושא דרע"ב ודעמיה דסברי דטיבול זה אינו בחרוסת דמצוה. אלא שצריך לטובלו בדבר חריף וחזק כחומץ ומי מלח מרובין שגם הם מבטלין הקפא: 
+<b>והשתא </b>אתי שפיר דלא קתני ליה ברישא. ואף על פי שהתו' נדחקו להסתייע מדשנה חזרת בסיפא. אע"ג דהא תני ליה. הוא הדין חרוסת דאיתיה נמי ברישא. אעפ"כ אינו חרוסת א'. אלא כך הוא הענין דחרוסת דלקמן דהוא של מצוה שנעשה זכר לטיט. הוא הנקרא בעצם וראשונה חרוסת על שם חרס. לפי שדומה לטיט של יוצר חרס. ולפי שמטבילין בו הושאל ג"כ לשאר מי הטיבול החריפים. כהא דתנן לעיל פ"ב דמכילתין אין נותנין קמח לתוך החרוסת. ולאו היינו חרוסת דמתני' דאיירי בה השתא. דהתם ליכא קפידא שיהא עשוי מפירות ועצי בשמים קדה וקנמון. שאינו אלא דבר חמוץ כדאיתא התם (עמ"ש שם בס"ד): 
+<b>ולכן </b>אני אומר דטיבול ראשון הוא בחרוסת של כל השנה. ולזה לא הוצרך התנא לשנותו שבו רגילין כל השנה. רק זה של מצוה שמקפידין בעשייתו הוכרח להשמיענו. והא דאמר אביי לשקועיה לחסא בחרוסת משום קפא. לאו בחרוסת דמצוה דווקא. שהחרוסת העשוי מחומץ ג"כ מבטל הקפא. ובודאי גם בטיבול ראשון יש לחוש לו. אדרבה יותר יש להקפיד בו מבשל מצוה. דשומר מצוה לא ידע דבר רע. ושלא כדברי הר"י דאיפכא מסתברא וכלפי לייא. ואיך שיהא אם אולי לא נתכוונו התו' לדברים הללו. נ"ל שהדין אמת והפירוש נכון עד"ז במשנתינו. ונתיי' היטב מה טעם לא נשנה חרוסת ברישא: 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>לא יצא ידי חובתו. </b>כלומר לא יצא כראוי אבל לא יצא כלל לא קאמר ודכוות' בסוכה [דף כ"ח ע"א] א"כ היית נוהג לא קיימת מצות סוכה לאו דווקא דהא כל מה דלא אמשיך אחר שולחנו לא סגי דלא יצא עכ"ל הר"ן מהעתקת התי"ט: 
+<b>ואני </b>תמה לדברים הללו פה קדוש כהר"ן יאמר דבר זה. (ובאמת לאו דידיה היא אלא דרביה הרמב"ן ז"ל בספר מלחמותיו מצאתי לו כן. ומ"מ אדברה נגד מלכים מה שהראוני מן השמים וללמוד אני צריך. והמעיין הישר יבחין ויעריך. אדם יודע מבין כן יאריך) אטו לאו היינו דאיפלי' ביה אמוראי פ"ק דברכות. [דף י"א ע"א]. דרב יוסף ס"ל עשה כדברי ב"ש לא עשה ולא כלום. ופירושו לא יצא י"ח כלל. וצריך לחזור ולקרות ק"ש. ומייתי ראיה מהך דסוכה ע"ש. שמע מנה דהא דמהדרי ב"ש לא קיימת מצות סוכה לגמרי משמע: 
+<b>וגדולה </b>מזו שמענו שחכמים עושים סייג מדבריהם לעקור דבר מן התורה במשנה ראשונה דברכות. דאליבא דחכמים שם אינו רשאי לקרות ק"ש אחר חצות לילה. אע"ג דלא ס"ל בחצות אלא משום גזרה, ואתו רבנן   ועקרי ק"ש דמדאורייתא. ע"ש בתר"י בפי' הרי"ף. וק"ו שיש כח בתקנת חכמים לעשות לעושה מצוה כאינו עושה כההיא דסוכה. וכ"ש הכא דבקום עשה קאי: 
+<b>ולפי </b>לשון הר"ן משמע דס"ל אם השלים הסדר ולא אמר ג' דברים הללו. מ"מ יצא י"ח. אע"פ שלא יצא כראוי. וכאילו יאמר שבדיעבד יצא ואין צריך לחזור ולאמרם. דאל"ה למאי נ"מ אמרה להך מילתא. אי איתא דאיהו ז"ל נמי ס"ל דלא סגי דלא נימרינהו אף בדיעבד: 
+<b>ואם </b>לומר שעכ"פ שכר מצוה יש לו. אע"פ שלא קיים תקנת חכמים. מנליה הא. אדרבה אשכחן דמיענש העובר על דבריהם כר' טרפון. [שם]. וכן אמרו בגזרה קלה שלהן כל העובר על ד"ח חייב מיתה. [ברכות דף ד' ע"ב]: 
+<b>אלא </b>שבזה יש לחלק בין כשעבר על ד"ח במזיד. כגון דאיפסיקא הילכתא כב"ה ועבד כב"ש. או איפכא אי עבד כב"ה. אליבא דב"ש כההיא דסוכה. לא יצא י"ח כלל. ולדברי שניהם צריך לחזור ולקיימה כתקנה. ולא יהבי ליה שכר מצוה לגמרי: 
+<b>אבל </b>שגג ולא קיים המצוה כתקנת חכמים. אם אפשר לו לחזור לקיימה כהוגן. צריך לחזור דהיינו דאמרינן לא עשה ולא כלום בדיעבד כב"ש. ולא מפלגינן בין שוגג למזיד. אמנם אם עבר הזמן וא"א לו לתקנה. מ"מ שכר מצוה בידו. כיון שעשה כדין תורה. אף שחיסר תקנת חכמים. אחר ששגג בה. כך נ"ל דברים ברורים בעזה"י. (ושוב מצאתי ראיתי בתו' דסוכה (דג"א) ד"ה דאמר לך מני ב"ש. שכתבו בפירוש דלב"ש דאמרי לא קיימת מצות סוכה לגמרי משמע. אפי' מדאו' לא יצא. ומדב"ש נשמע לב"ה ודוק בגמרא דברכות הנז') אך הר"ן שסתם דבריו ונסתייע מאותה שבסוכה ולא זכר ולא פקד אותה דריש ברכות לא נמלט מן התימה. ועמ"ש בס"ד בחי' לא"ח (סי' ס"ב): 
+<b>מצה על שום שנגאלו אבותינו ממצרים. </b>גי' הרי"ף הרמב"ם והרא"ש ע"ש שלא הספיק כו' שנאמר ויאפו את הבצק וגו' ולא יכלו להתמהמה. כתב הר"ן שאילו יכלו להתמהמה היו מחמיצין אותו דפסח מצרים לא נהג אלא לילה ויום ולמחר היו מותרין במלאכה ובחמץ. ולפיכך אילו יכלו להתמהמה החמיצו עיסותיהם לצורך מחר שלא הוזהרו בב"י כו'. וע"ז כתב תי"ט אע"ג דכל יום ט"ו היו אסורין לאכול חמץ. מ"מ במלאכה היו מותרין שלא נצטוו במצרים על שביתת י"ט והיו יכולין לאפותו לצורך מחרתו שלאחר יום היציאה. וז"ש הר"ן ולמחר היו מותרין במלאכה ובחמץ אינו מובן לי. דאי לראות חמץ אף בלילה לא נאסרו וכן במלאכה. ואי לאכול גם ביום נאסרו. ע"כ: 
+<b>הוצרכתי </b>להעתיק כל לשו' באשר כולו משגה ובמ"כ כד ניים ושכיב כתב כל זה. ולפי שהתחיל לפרש דברי הר"ן בשבוש משו"ה לא סלקי ליה כהוגן ולא ירד לסוף דעתו. וכל זה גורם יסוד כוזב שהניח הרב תי"ט שלא נצטוו במצרים על שביתת י"ט. וכן שנה בדבר זה בסוף לשונו הנז'. דבלילה (ר"ל של ט"ו) לא נאסרו גם במלאכה. ולא ידעתי מנא ליה הא: 
+<b>ולי נראה </b>פשוט שהיו אסורין במלאכה ונצטוו על שביתת י"ט ולא כמ"ש הרב ז"ל. דהא אדרבה בהדיא כתיבי קראי בפסח מצרים שנצטוו לשבות בראשון ובשביעי. וקראי הכי מוכחי מדאצטריך קרא יתירא לפסח דורות כדפירש"י בפסוק ושמרתם ודוק. ש"מ דקראי דלעיל מניה כפשטא בפסח מצרים משתעי וילמד מענינו. וזה פשוט לדעתי וברור בדעת הר"ן: 
+<b>ואפילו </b>במה שסובר הר"ן שלא הוזהרו בב"י וב"י. נחלק הרמב"ן ז"ל דס"ל שהוזהרו שלא להחמיץ. עיין בפירושו על התורה. (עמ"ש בגלעד בס"ד) ואין להר"ן ראיה לדעתו זאת. רק מסברא דנפשיה קאמר לה. מדלא נהג פסח מצרים אלא יום א'. וקרא דב"י וב"י בז' ימים הוא דכתיב. להכי מסתברא ליה דלא נאסרו רק באכילה. דילפינן מקרא דלא יאכל דסמיך להיום אתם יוצאין. ועכ"ז ס"ל להרמב"ן ז"ל דאזהרת ב"י וב"י קאי נמי איום א' דפסח מצרים. שהוא דבר הלמד מענינו. כל שכן שאין להוסיף מלבינו שהציווי שנאמר במצרים לשבות בי"ט. לא נאמר   לאותו דור. ובלי ספק אין הדעת הנכונה סובלת זה: 
+<b>ומעתה </b>דברי הר"ן ז"ל מובנים היטב באומרו ולמחר היו מותרין במלאכה ובחמץ. ור"ל במחר שלאחר יום ט"ו דביה קאי. דאז הותרו באכילת חמץ ובמלאכה. אבל בט"ו אסורין היו לאפות לצורך י"ו שלא כדעת התי"ט. ולשון ר"ן שאילו יכלו היו מחמיצין אותו אטעייה. כסבור הוא שדעת הר"ן שהיו מחמצין אותו בידיהם ומלאכה היא. ולא היא שדעת הר"ן. אילולי החפזון. היו מניחין הבצק להחמיץ מאליו. שעל זה לא הוזהרו לדעתו. והיו אופין אותו ביום המחרת שהוא י"ו שאז הותרו במלאכה. וזה ברור. וכבוד התי"ט במקומו מונח ששגג בכאן שגגות רבות בהבנת לשון הר"ן. ואע"פ שכבר יש בו די והותר למבינים. במ"ש שלא כדברי בתי"ט. שרצה לומר שלא נאסרה המלאכה בי"ט של פסח מצרים. ולא נסתפק בו אדם מעולם שזהו טעות גדול: 
+<b>עוד </b>אמרתי להביא ראיה ברורה אע"פ שא"צ. דהכי מוכח נמי מהא דילפינן [שבת דף כ"ד ע"ב] דאין שורפין קדשים בי"ט מלא תותירו עד בוקר והנותר עד בוקר ליתן בוקר שני לשריפתו. ולא לשורפן בי"ט. והך קרא על כרחין בפסח מצרים כמשמעו מיירי. דאל"כ לא היינו יודעין דין הנותר בו ושנינו בו נוהג יום א' ודוק היטב: 
+<b>להודות ולהלל. </b>כתבו התו' י"א שבע הודאות ולא יותר כנגד שבעה רקיעים. וכתב תי"ט ואי משום הא יש לי לקיים גירסא דט' הוו. דז' רקיעים לז' כוכבי לכת ושמיני למזלות ותשיעי גלגל היומי עכ"ל: 
+<b>ואני </b>אומר בזה אם כדבריו הרי עשרה הם כדברי הרמב"ם ז"ל במדע. ושאר חכמי המחקר כמו כן הסכימו על העשירי קודש לה'. שקראוהו גלגל השכל: 
+<b>אמנם </b>דעת התו' נכונה דלא אמרי' הודאות אלא כנגד השבעה שידועים ומפורסמים אבל האחרים אינם ידועים ולא כל כך מוסכמים. וגם לבעלי המחקר בהם דעות שונות. יש מהם מי שמניח גלגל המזלות להיקף היומי. וזולת זה עוד דעות חלוקות להם במספרים של גלגלים. אבל באלו השבעה דכוכבי לכת הכל מודים: 
+<b>וכן </b>בהרבה עניני התורה רמוזים השביעיות כידוע. שמכוונים נגד שבע מדו' עליונות ועם שיש שלש עליונות יותר וגבוהים עליהם. לגודל התעלמותם ולפי שאינן מושגות לא נרמזו בתורה כל כך כנודע. כן הוא הדבר בגלגלים שהם נערכים לעומת גלגלי מרכבה ואורות עליונות. אין לנו השגה ברורה רק בשבעה מהם. ועל כן אין לנו לעשות זכר ולתת חלק כי אם לשבעה. לא לשמונה ותשעה. וזה ברור לע"ד. ולכל הדברים הגלויים יש רמזים נסתרים שמכוונים כנגדם בעניני התורה הקדושה. והדברים עתיקים עומדי' ברומו של עולם נכוחים למבין. וישרים למוצאי דעת קדושים בינה זאת: 
+<b>ונאמר לפניו הללויה. </b>כ"ה הנכונה. ובזה א"צ למ"ש הט"ז בשם זקנו שבדה מלבו להגיה <b>ונאמר</b> מהנפעל. וליתא אלא הוא מאיתן הקל וק"ל: 
+<small>משנה לחם<br><b>ז"ל </b>הזקן המופלג בתורה כמהר"א אפטרוד בהשגותיו עלי. מה שתמה הרב המחבר בספר ל"ש על הר"ן שהביאו בתי"ט פ"י דפסח'. אין זה תמיה כלל לענ"ד. כי לזר יחשב להר"ן לומר שלא יצא אפילו מדאורייתא אם לא עשה כד"ח שהחמירו על ד"ת. והא דאמרי' עשה כדברי ב"ש לא עשה ולא כלום כו'. הר"ן ס"ל לאו דווקא אלא לא עשה כלום מדרבנן. ולאפוקי מדתני רב יחזקאל עשה כדב"ש עשה כו'. משמע ששניהם שקולים ויכול לעשות לכתחלה כזה או כזה. וכדאמרינן בפת"ה דעבד כמר עבד כו'. ושם משמע אף לכתחלה כו'. וקמ"ל ר"י דאם עשה כד"ח לא יצא מדרבנן. אבל מדאורייתא יצא. ומייתי ראיה ממתניתין דסוכה א"כ היית נוהג כו'. וגם שם הפירוש כאילו לא קיים מצות סוכה כמצות חכמים. אבל מדאורייתא יצא. ולא כפירוש תוספות. דאפילו מדאורייתא לא יצא כו'. וכ"מ מהרמב"ם פ"ד מה"ס. וז"ל מי שהיה ראשו ורובו כו' ה"ז אסור. וכאילו לא אכל בסוכה כו'. ומדלא כתב סתם לא יצא כו'. משמע מדאורייתא יצא. ודוגמא לזה דאמרינן זבחים (ד"ו) וסמך ונרצה וכי סמיכה מכפרת כו'. עד שאם עשה לסמיכה שירי מצוה. מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר וכיפר. וא"כ אין לסתור דברי הר"ן מדברי תוספות. ועוד ראיה דא"א לומר שאם יצא מדאורייתא ועבר אד"ח שאפילו מדאורייתא לא יצא. דאיתא בגמרא דיבמות דשקלי וטרי אם יש כח ביד ב"ד לעקור דבר מה"ת. לפי המסקנא דמוקמינן בשב וא"ת שאני. נשמע נמי דבכל מקום הדין תורה במקומו עומד. ואין כח ביד ב"ד לעקור המצוה כ"א בשב וא"ת, שלא יעשה המצוה לכתחלה. אבל מה שעשה עשה. וא"כ אין ראיתו ראייה. והא דאמרו חכמים שאינו רשאי לקרות כ"א עד חצות. דשם פטרו אותו לאחר חצות מלקרות כדי לעשות סייג. וזה יש כח ביד חכמים לעקור דבר מדאורייתא בשות"ע. אבל לעקור מצוה אשר עשה האדם כבר שיהיה כלא היה מנ"ל. וכה"ד הר"ן לפענ"ד עכ"ה. <b>אי"ע </b>יש כאן לעג הרבה. יגיעת בשר היא להשיב על דברים שאין להם קץ כאלה. ולהעלותם על ספר לא והיו כדאי. המעיין בספר לח"ש אשר יראה יגיד שבלי ספק לא עיין בו היטב המשיג הנ"ל. ואם קרא תחלת הלשון. לא קרא סופו בודאי. לולי זאת איך אפשר שירבה דברים כל כך ללא הועיל. ואינם אלא מחסרון הבנת לשוני שם. וכבר הכל מתוקן ומבואר היטב בעצמו על כן האריכות בזה אינו אלא גנאי. אעפ"כ לא יכולתי מלט משא שלא יאמר עלי שהשלכתי דברי אחרי גווי. וגם כדי שלא יכשל אדם בדבריו. לפיכך מההכרח להציג תשובתו בצדו בקוצר. ריש מילין אומר. מ"ש לזר יחשב להר"ן כו'. <b>אין</b> זר אתנו. מאחר שהתוספות הבינו כך (והכי איתא נמי בהדיא ברמזי פסקי תוספות שחברם בעל הטורים) ואפילו היה כן. היה צריך להזכירו לפחות. ולבאר דלא כלום ל"ד. אלא מדרבנן בלבד. ואיך נסתייע מההיא דסוכה. והיא גופה קשיא עליה. דלאו הכי משמע לפי פשט הסוגי'. וכהבנת התוספות ג"כ. ואיך תהיה כ"כ פלוגתא רחוקה בעיון סוגיא אחת. דמאי דפסיקא להו להתוספות בה. פשיטא ליה להר"ן איפכא. מבלי שיזכיר הסוגיא ולא ד"ת ושקדמוהו. אם לא שנתעלמה אותם סוגיא מהר"ן ז"ל באותה שעה. ותגדל התמיהא ביותר על התי"ט שהביאו. ולא חשש כלל לדברי תוספות הקודמים בזמן ובמעלה. אלא דאשתמטתיה נמי בלי ספק. <b>מ"ש </b>מהרמב"ם ז"ל. עם שאינו מהצורך להשיב על זאת. ויונח שהרמב"ם ז"ל נמי כהר"ן ס"ל (וכמו שבאמת היה סבור גם הרמב"ן ז"ל. כמ"ש בס"ד בספרי שם) רבותא למחשב גברי. אטו כיפי תלו לה. משו"ה לא מייתנא דעתין. ולא סרה תמיהתי בכך. בפרט מהר"ן ז"ל שהוא אחרון. ותי"ט אחרון שבאחרונים. שלא חשו לדברי תו'. ולפשט משמעות הסוגיא דברכות. אבל באמת מהרמב"ם ז"ל לא תשמע מידי. לפום מאי דפרישית בספרי הנ"ל בס"ד במסקנא. דודאי שאני לן בין שוגג למזיד. <b>והשתא</b> ניחא טפי לשון הר"מ. דלא כתב סתם לא יצא. משום דהוה משמע בכל גוונא אפילו שוגג נמי. להכי נקט אסור בדווקא. דמשמע משום דעבד איסורא. הוא דהוי ליה כאילו לא אכל בסוכה. <b>מש"ע </b>ודוגמא לזה דאמרינן וסמך ונרצה. <b>אומר אני</b> מה זו סמיכה לא לרצון. ולסמיכה מה זו עושה כאן. שאינה מד"ח ולא מגזרתם. שתהא נחשבת כאילו לא כיפר. אבל מן הכתוב נלמד שהכפרה תלויה בה ג"כ. אלא שאינה מעכבת הכפרה כמו הדם. <b>וכנראה </b>שלא הבין פשט הגמרא שם. דהא מוקמינן לה מאי כיפר. עשה דקודם הפרשה. ומעלין עליו כאילו לא כיפר. אעשה דסמיכה. ובהא סלקא סוגיא. ומאי דסא"ד דר"ה התם. דילמא מאי כיפר גברא כו'. דחי תלמודא. אלא דווקא לא כיפר ממש. דומיא דכפר. הא כדאיתא. והא כדאיתא. הא ע"כ לא נחית לסוף אותה סוגיא כלל. ומה ענין שמטה אצל ה"ס. <b>איברא </b>אפילו לפום מאי דסלקא אדעתיה דדמי. לא דמי אלא כאוכלא לדנא. דאי נמי איתא לפירושו. דכפר דיעבד. ולא כפר לכתחלה. והכא נמי דכוותה. אי הכי. מאי שנא דלא מפרש לה הכא נמי כה"ג. מעלין עליו כאילו לא עשה כלום ועשה. כדחזינן התם דאצטריך לפרושי בהדיא. אלא ש"מ לא מילתא היא. ולא כלום. לגמרי משמע. ולית בה ספקא שאין הלשון יוצא מידי פשוטו כלל וכלל. <b>מש"ע </b>ועוד ראיה דאא"ל שאם יצא מדאורייתא ועבר אד"מ שאפילו מ"ה ל"י. דאיתא בגמרא יבמות כו' ולפי המסקנא בשו"ת. נשמע דבכ"מ הד"ת במקומו עומד. ואין כח ביד ב"ד לעקור המצוה. כי אם שלא יעשה לכתחלה כו'. וא"כ אין ראייתו ראיה. והא דא"ח שאינו רשאי לקרות כ"א ע"ח. דשם פטרו כדי לעשות סייג כו'. <b>במ"כ </b>לא ידע מאי קאמר. ואע"פ שמוחזקני בו שבקי בחדרי תורה לדון ק"ו אינו יודע. ואם כח ב"ד יפה לבטל ממצוה בשו"ת. משום גזרה. עאכ"ו שכחם יפה שלא לבטל. ולא לעקור דבר מן התורה. ולגזור שיהא נחשב כאינו עדיין לא קיים המצוה. כל זמן שיש בידו לתקן. כדי שיצטרך לחזור ולעשותה כתקנת חכמים. ושאם הזיד ולא עשה. לא יטול עליה שכר לגמרי. אע"פ שבשוגג. יש לו שכר מצוה כל דהיא מיהא. כמ"ש באר היטב בספרי. הנ"ל. ומשם לקח ראיה זו. המובלעת בתוך נעימת הלשון שם. באופן שאינה אלא עזר כנגד הר"ן. וזה המליץ בעדו. הביאה לחובתו. דהא התם נמי לכ"ע. כי אמרינן לא כלום. לגמרי משמע. מה שעשה לא עשה. ולא הועיל כלום לתקן השיריים. אלא בעל כרחך צריך לחזור ולתרום (אע"ג דההיא גריוא הויא תרומה לדר"ן בר"ה. ולר"ח אפילו ההיא גריוא הדרא לטיבלה) דון מנה. בכ"מ דאתמר לא עשה כלום. לא מידי עבד. לענין מאי דאפשר לתקוני. דצריך למהדר ולתקן. והכא נמי דכוותה. דצריך לחזור ולקרות. ושם ביושב ושלחנו בבית צריך לחזור ולאכול בסוכה וגדולה מזו שנינו בהנזקין. על חטאת הגזולה שמכפרת. אע"ג דיאוש כדי לא קני (אליבא דמ"ד) הפקיעו חכמים חיוב חטאת מן המחויב. ולמ"ד יאוש קני. גזרו בנודעה לרבים. שלא תכפר. וצריך להביא אחרת. <b>ואע"פ</b> שכתבו התוספות שם שלאחר זריקה א"צ להתכפר באחרת. אינו משמע כן. דהא אין כפרה אלא בדם. <b>באמת</b> רש"י אסברה לה. שלא תקרב לכתחלה. ואין משמעות הלשון כך. ועמ"ש בחי"ג ועפה"ק (דטו"א) תו' ד"ה אי ר' יוסי <b>ויתר</b> על כל אלה שמענו לר"מ. כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגטין. עושהו ממזר דאורייתא ע"ש. דכוותה המשנה ממטבע שטבעו בברכות. טועה. וצריך לחזור ולברך כתקנת חז"ל. ולא חיישינן להזכרת שם שמים לבטלה. ובעל בירושת אשה ובטומאתה. אף אם הוא כהן. כדאורייתא שויוה. אע"פ שאינה אלא מד"ס. ומתנת ש"מ אינה אלא מדרבנן. ועשאוה כשל תורה (בתרא קע"ו) והמקדש בחמץ דרבנן. אין חוששין לקדושיו. וכן בגזל. ועיין עוד בקונטרס סייג לתורה. <b>והיא</b> תמיהא קיימת אם יחלוק הר"ן בכך. וקרוב בעיני שלא נחלק על זו. רק במקום שאי אפשר לתקן דבריו אמורים. <b>ובזו</b> אנו מודים. בתנאי כשהיה שוגג. <b>משא"כ</b> במזיד לעבור על דברי סופרים. הפסיד כל שכרו בלי ספק. והם דברים מחוורים בעזה"י. וזקן זה במ"כ לא ירד לסוף לשוני המוכיח על תחלתו. וניכר שראש דברי אמת. בצדק כל אמרי פי בדבר זה. כולם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת. עליהם אין להוסיף. מהן אין לגרוע. ומשום דנ"מ טובא לדינא לכן צריך לקבוע בהן מסמרות. ומנה לא תזוע.</small>
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>לא זו פוטרת זו. </b>משמע דאינו יכול לכוללן כאחד. לומר אקב"ו לאכול הפסח והזבח. אלא צריך דווקא לכל א' ברכה בפ"ע. ונ"ל משום דאין עושין מצות חבילות. [סוטה דף ח' ע"א] וגם דומיא דאין חותמין בשתים. ול"ד להא דקיי"ל כוללין בברכה מעין ג' על הארץ והמחיה והפירות ביחד. עיין הטעם בא"ח סי' ר"ח: 
+
+Mishnah 10
+
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>אבל בט"ו אסורין היו לאפות לצורך י"ו (ואין לתמוה אם נצטוו על השביתה בט"ו. איך יצאו בו לדרך. כי המשא לא נאסר בי"ט אף בר"ה (אלא מד"ח). שלא לעשות בי"ט כעובדין דחול. ותחומין נמי דרבנן. ואפילו בשבת. ולכ"ע לא אפקוד אלא אי במרה אי בסיני למר כדא"ל. ולמר כדא"ל. כ"ש שהרי נשאם על כנפי נשרים. ומאן לימא לן נמי דלא הוו בורגנין התם. זכר לדבר. ויסעו מרעמסס סוכותה. שנראה המקום ההוא היה קרוי כך. ע"ש הסוכות שהיו נמצאים שם. ומצו למיזל כמה דבעו (וכדתנינן תמן עשר סוכות מירושלם עד צוק) אבל באמת א"צ לכך כלל. <b>לפיכך</b> תמהתי מראות מ"ש ב"ס מקראי קודש (פ"ד מח"ב דנח"א) וז"ל דלא יתכן כלל דצווי שבעת ימים מצות תאכל. שב על יוצאי מצרים. שהרי כתיב בו וביום הראשון מקרא קודש וכו' כל מלאכה לא יעשה בהם. והם ביום הראשון יצאו ממצרים והלכו באשר הלכו ולא שמרו את היום הראשון כו'. <b>וכבר</b> הראית לדעת ששבוש הוא זה. להוכיח ממנו שלא נצטוו על שביתת י"ט בפסח מצרים. <b>כיוצא</b> בזו נשתבש המחבר הלז בפרק שלפניו (דנו"ב) ז"ל ומה שבאה האכילה (ר"ל מצות אכילת פסח ומצות) בלילה ושל יום ט"ו שעמו. <b>לא </b>ידענא מאי קאמר. כי אין מצות אכילה בפסח ולא במצה. ביום רק בלילה בלבד. <b>גם </b>כתב באותו עמוד. ז"ל ור"ש הורה ענין זה יותר מפורש במכילתא. בא הכתוב ללמדך שלעולם נמנים על הפסח כו' עד שישחט. <b>איברא</b> מתניתין היא. ובפלוגתא שנויה. כנראה שתקפה עליו משנתנו של ב"מ זה שלא כו'.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>לע"ד (וראיה גמורה לדברינו ולקיים גרסת שבע. כמ"ש התוספות. מהא דאמרינן בהתכלת. הפוחת לא יפחות משבע כנגד שבע רקיעים. והמוסיף אל יוסיף על שלש עשרה. כנגד ששה אוירים שביניהן וק"ל).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס"פ סימן ר"ח. נ"ב <b>אמנם</b> עדיין צ"ע דקשיא לי מאי שנא ממפריש תרומה ומעשרות כאחת. שכוללן באחד. אם רצה. כדאיתא בתוספתא. ונפסק כן בש"ע י"ד (סשל"א סע"ח) לכן חוזרני בי. <b>ונ"ל</b> יותר עיקר. דהכא נמי לא צריך דווקא לברך שתי ברכות נפרדות. דלא קמ"ל אלא שאין זכרון אחד עולה לשניהן. אלא צריך לפטור כל אחת מהן ביחוד. ולעולם אם ירצה רשאי לכללן דהוו להו נמי כשתי ברכות. כשמזכיר בה שני הדברים. שיש לו לברך עליהם. וברכה ומצוה תרי מילי נינהו. וגם ברכת המצות שניא. מברכת הנהנין האחרונה.</small>
+<small>משנה לחם<br>סליקא לה מסכת פסחים</small>
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Rosh Hashanah/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Rosh Hashanah/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..be469f0743f5b28c300fefeada99f141f7cac7be
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Rosh Hashanah/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt	
@@ -0,0 +1,208 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Rosh Hashanah
+לחם שמים על משנה ראש השנה
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה ראש השנה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>למלכים. </b>עיין פי' הרע"ב שלא בא ליתן טעם מפני מה קבעו ר"ה למלכים. אבל רש"י ותו' מפרשי' הנ"מ דשט"ח מוקדמין לטעמא דמלתא דתקינו לה ר"ה. דאל"ה נפיק מנה חורבה. עיין עליהם ובמפרשיהם: 
+<small>משנה לחם<br><b>ר"ה לאילן</b> כו' <b>בט"ו בו</b> מדסתם תנא. ודאי דהוא הדין למעוברת. לא פלוג רבנן. ודילמא מודו נמי ב"ש לב"ה במעוברת.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>עוברין לפניו כבני מרון שנאמר היוצר יחד לבם. </b>פירש הרע"ב הכי קאמר. היוצר כו' שאע"פ שעוברין א' א' מ"מ כולם נסקרין בסקירה א'. וז"ל הרמב"ם והנגלה מזה המאמר מבואר אבל הנסתר ענינו קשה מאד. וביאר דבריו בתי"ט כי האדם א"א לציירו שני הפכים בנושא א' עיין סוף לשונו: 
+<b>ותם </b>אני לא אדע שני ההפכים הללו באדם. והנה עין שלמטה רואה בסקירה אחת הרבה אנשים. והמה עוברים אחד לאחד באין מונע. ואין הסקירה וההעברה הפכים. ולא בנושא א'. שהסוקר איננו העובר. והעובר הוא הסקור. ואם כדבריו לא היה קשה הציור בלבד. כי מציאות שני הפכים בנושא. הוא מהנמנעות אבל אין זר ולא נמנע המצא יחד שתי פעולות שונות. בשני נושאים מתחלפים. על כן אין כאן זרות כלל מצד זה: 
+<b>אבל </b>דעתי בקושי הענין הוא. שאחר שנסקרין בסקירה א' לאיזה טעם יצטרכו א"כ לעבור א' א'. שהרי בסקירה א' נבדקין כולן בדקדוק גדול:   
+<b>ואין </b>לומר שהתנא דיבר בלשון בני אדם לסבר את האוזן בדרך שהיא יכולה לשמוע. וכוונתו שמחפשין בדקדוק גדול כל מעשי בני אדם א' לא' דרך פרט. כאילו עוברים כבני מרון. ולעולם למעלה הוא בסקירה בלבד. דא"כ מאי איריא ר"ה. ודוק שזהו שנתקשה לו לרבינו משה ז"ל. ובאמת הוא דבר עמוק משאול ומחקור. ולא נודע מהות הסיקור: 
+<b>ובחג. </b>כבר נקרא כן חג הסוכות בכתוב חג סתם. במלכים א' ח' וי"ב: 
+<small>משנה לחם<br><b>ובחג </b>עיין שער התחתון (דעיר האלהית) מה טעם אנו אומרים ביום שמחתנו.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<small>משנה לחם<br><b>על אב מפני התענית</b> השתא איירי תנא בזמן שאין בית. ליכא למשמע דבזמן הבית לא היו מתענין כלל בט"ב <b>וביוסיפון</b> משמע שאפילו בי"ז בתמוז היה יום צום בימי הורקנוס. ואולי מחמת שאותו יום כבש פומפיוס ירושלם. וכן רוב ימי ב"ש או שמד. או אין שמד ואין שלום. וכ"ש ט"ב שהוכפלו בו צרות. שהיו מתענין בו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>על כסלו. מפני חנוכה </b>הקשה הרב ר"א יצחקי שליח ציון. מה הוצרכו שלוחין מפני חנוכה. שהוא הרבה אחר רובו של חודש. והאמרינן פרק היו בודקין. אחד אומר בט"ו בחודש. ואחד אומר בט"ז עדותן בטלה. ולא אמרינן דטעו בקביעא דירחא. לפי שכבר נתפרסם קביעות החודש. משיצא רובו. <b>ולק"מ </b>משום דהך דינא איציאת שלוחין סמיך. וכבר הגיעו שלוחין לסוף א"י בחצי חודש. דלא בעינן אלא ט"ו יום כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת (כדתנן פ"ק דתענית) שהוא המרחק הגדול שבגבולי א"י (עשי"ע סקכ"ז) ועל ידיהן נתפרסם ודאי קביעות החודש בכל א"י. <b>אבל</b> אם לא היו שלוחין יוצאין. מאין יוודע לרחוקים אימתי קדשו ב"ד החודש. זה פשוט מאד. ובכדי טרח. עמו"ק (סתר"ע).</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>ומתקנין את המועדות. </b>כתב תי"ט אבל אלול כו' ואם לא נודע להם נוהגין יום ל' קודש ויום ל"א עד שיבואו שלוחי תשרי כלשון הרמב"ם עכ"ל. ור"ל בזה עד שיבואו שלוחי תשרי נוהגין בשני הימים קודש לענין יה"כ. שבמקום שלא הגיעו להם השלוחים קודם יוה"כ. צריכין לעשותו ב' ימים מספק קביעות ר"ה: 
+<b>וצ"ע </b>דמשמע בגמרא דמכילתין (דכא"א) דלא צריך. ועמ"ש התו' פסחים (דכד"ב) ד"ה לקביעא דירחא: 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<small>משנה לחם<br><b>וקבלו הכהנים</b> כו' <b>וכשבאו לפני ב"ד</b> כו'. <b>צ"ע </b>אי אלו הכהנים. אם אינם ב"ד. גם חידוש הוא. כי לפמ"ש בתורה. הכהנים הם מורי התורה לישראל.</small>
+
+Mishnah 8
+
+<b>אף הם אינם כשרים לה. </b>שחשדום להיות מעידים שקר על שוחד כפירש"י ורע"ב: 
+<b>וקשה </b>דהא כבר פירשו דפסולים הללו מדבריה' בלבד הם. דמשו"ה כשרים לפי שחושבי' שאין דברים הללו אסורים מן התורה. א"כ איך נחשוד אותם במעידים שקר בשוחד. הרי אלו א"כ פסולי דאורייתא. והחשוד לקל אינו חשוד לחמור: 
+<b>ובתי"ט </b>כמדומה שנתכוין להערה זו. אע"פ שלא האיר דבריו. אבל תשובתו נשאר מעל. עם כל אריכות לשונו לא מצאתי בו מנוח. ולא ידעתי למה יועיל מה שכ' ז"ל דאזלינן בתר רובא דעלמא דידעי. הא מיהא לא ידעי בהו איסורא אלא מדרבנן. כמ"ש ז"ל עצמו ועפ"ז נמשכו דבריו: 
+<b>ולענ"ד </b>בטוב יש לקיים פירש"י. דהכא נמי איכא למימר דלא משמע להו איסורא דעדות שקר. אלא בדברים שבין אדם לחבירו. כדכתיב קרא לא תענה ברעך עד שקר. ענה באחיו. אבל במילי דשמיא כי האי סברי דליכא איסורא מדאורייתא: 
+<b>ואי </b>משום דמיקלקלי מועדות. הא קיי"ל אתם אפילו מוטעים. לכן אין בזה מכשול עון לדעתם. אפילו יעידו שקר. כי מכל מקום החודש מקודש: 
+<b>ועוד </b>שמא ישכרום ויטעום שידמה להם שנראה והוא לא נראה. כי השוחד יעור פקחים ומפני חימוד הממון לא ידקדקו אחר הדמות שראו בעבים שלא בכוונה. ויחשבו שבאמת נראה ושוב נכסה. ולכן משום לתא דשוחט. וגזל נמי ליכא. דסברי קושטא קאמרי: 
+<b>ותו </b>כיון דמדעתייהו יהבי להו דררא דממונא דגזל ליכא. לכן א"צ לדחוק כמ"ש הר"ן דרבנן פסלינהו אף בלאו טעמא דחימוד ממון: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש. </b>דמן התורה כשרים כצ"ל.</small>
+
+Mishnah 9
+
+<b>מוליכין אותו על החמור. </b>עיין בתי"ט שהשיג על רמ"י. ולא ידעתי מה ענין השגתו. דאטו מי סליק אדעתיה דרמ"י דמטה דנקיט נמי להקל האיסור. הא ודאי ליתא דא"א לו לטעות בזה. דהא בהדיא תנן אפילו במטה. הא ודאי לא נתכוין הרמ"י כי אם על מ"ש שמרכיבין אותו על החמור. ובחנם רדף אחרי רמ"י ז"ל בזה. ומש"ע התי"ט דחולה הוא ככפות עמ"ש בס"ד שילהי פי"ח דשבת: 
+<b>שעל מהלך לילה ויום. </b>וא"ת למה יחללו שבת אף בכדי מהלך זה. מה תועיל עדותן לכשיבואו אחר כלות יום שלשים שכבר נתעבר החדש: 
+<b>י"ל </b>דמהני לענין הקרבן של יום שלשים וא'. שלא יקריבו בו מוסף של ר"ח. ובכה"ג שעדיין לא נתפרסם כלל קביעות ר"ח. ויש בו ג"כ תיקין הקרבן. ודאי יש להם לילך וניתנה שבת לדחות. ומ"ש בתי"ט בשם הרמב"ם שאין עדותן אחר שלשים מועלת. עמ"ש בזה לקמן רפ"ג בס"ד: 
+<small>משנה לחם<br><b>עיין </b>לח"ש מ"ש להצלת רמ"י. ד) שהשיג על מפרש ה"ל ק"ה. אחר מלת בזה. נ"ב <b>ואעפ"כ</b> דברי המפרש נראין בעיני. שהכל להקל הוא שאמרו. כי אע"פ ששביתת אדם חמורה מדבהמה. מ"מ בענין זה של נושא אדם. ודאי חומר בבהמה. לפי שענין המשא. בשניהם אינו איסור תורה. דחי נושא את עצמו. אלא מדבריהם אסור. אבל יתר במוליך על הבהמה. משום לאו דמחמר שהוא איסור של תורה. נוגע לאדם ולבהמה. ועוד נוסף בו איסור דרבנן. דמשתמש בב"ח. משו"ה ודאי כולה מילתא לקולא אשמעינן תנא רבותא. וכן מקלות דנקט. אע"ג דאין תורת כלי עליהן. ולא מיבעיא כלי זיין.</small>
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<small>משנה לחם<br><b>כמה היה</b> עיין מ"ש תי"ט דנקיט לשון זכר. ככתוב המאור הקטן. <b>ולי</b> נראה דאקרא סמיך. החודש הזה. שר"ל הירח החדש. כמ"ש כזה ראה וקדש. וכן שנינו ספ"ק דמכילתין. ויוצאין לעדות החודש. דכולה מילתא אחדוש המולד קאי. ונקרא ע"ש זה חודש. שהוא לשון זכר במקרא. וכן בפרקין דלעיל. בין שנראה בעליל כו'. <b>ומ"ש</b> כיצד ראית הלבנה. הוצרך התנא לכך. מחמת הודעת יחס מצבו בערך החמה. כמ"ש לפני החמה כו'. שהכוכבים השנים הגדולים. קרוים חמה ולבנה. שניהם לשון נקבה. וירח חדש. נקרא חודש. ע"ש חדושו כנ"ל. ונוסח ברכת הלבנה נתייסד על שם לבנה. כמ"ש וללבנה אמר שתתחדש. והיא ודאי לשון נקבה בעצם. וכה"א וחפרה הלבנה.</small>
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>ובליל עבורו לא נראה וקבלן ר"ג. </b>עמ"ש לקמן רפ"ג בעזה"י: 
+<small>משנה לחם<br><b>עדי שקר הם </b>עמ"ש רע"ב. והוא מפירוש הר"מ. דוחק מבואר. ועסא"ח למהר"ר אביעד ממנטובה. שאין דברי ר"מ מוכרחים בזה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ובליל עבורו לא נראה וקבלן</b> עמ"ש בסמוך רפ"ג. וצ"ע בפיר"מ ובה"ל ק"ה.</small>
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>נחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשכה ה"ז מעובר. </b>לפמ"ש הר"מ בחבורו ספ"ג שאפי' באו עדים אחר שעיברו החודש מחמת שלא באו עדים בזמנו. ואחר ד' או ה' ימים באו העדים שראוהו. והיו רחוקין מב"ד בשעת הראייה. שעל כן לא יכלו לבוא בזמן הקידוש. מקבלין עדותן אם נמצאת מכוונת אחר שאיימו עליהן. (דנפקא ליה לדעתי מהא דאריב"ל מאיימין על העדים על החודש שנראה בזמנו לעברו שפירושו לדעתו ז"ל שנראה בזמנו. ולא באו עדים ביום שלשים מפני ריחוק הדרך. ונתעבר החודש. ואח"כ באו עדים מרחוק שראוהו בזמנו. להעיד עליו בב"ד לקדשו ולעשותו חסר. מאיימין עליהם ומחזירין שלא לחסרו שוב. כיון שכבר יצא שמו מעובר. ומיהא אי אשתכח דקיימי בסהדותייהו אחר האיום ומכווני מילתייהו. מהדרינן עובדא. ולא סגי דלא מקדשינן ליה למפרע. שהרי עדיה בצד אסתן. ואגלאי מילתא למפרע שהיה ראוי להתקד' בזמנו. אלא שאורך הדרך מנע העדים. וצריך לקדשו ביום בואם לב"ד. ולא עבר זמן הקידוש ע"י שנשתהו העדים. ואפילו באו בסוף החודש. אלא שבזה נחלקו האמוראים לדעתו ז"ל. אבל בניסן ותשרי לכ"ע מיהת חציו הראשון של חודש ראוי לקדושו. לפי שיש בהם תקנת המועדות והקרבנות זוהי דעת הרמב"ם ז"ל בגמרא ופירושו דוק. ואי משום דמיקלקלי שלוחין לא איכפת לן. כיון דמילתא דלא שכיחא היא: 
+<b>ותדע </b>דהא למתניתין דהכא נמי איכא למיחש לאיקלקולי. שהרי שלוחין יוצאין מבערב בארבעה חדשים ודוק. אלא ע"כ למילתא דלא שכיחא לא חיישי. ועוד נ"ל ראיה לדברי הר"מ ז"ל בזה מהך עובדא דפ"ב מ"ח דלעיל. שבליל עיבורו לא נראה וקיבלן ר"ג. משמע שקיבלן אחר ליל עיבורו ודוק שזה ברור: 
+<b>ואין </b>לדקדק הא קיי"ל [גמ' ד' כ"ה ע"א] אתם אפילו מוטעין. שזה דווקא בקידוש ב"ד. שלהם נמסר שיהא קידושן קידוש אף בטעות. אבל במעובר בטעות שאין מקדשין אותו. אין עיבורו עיבור אלא כשקדשוהו שמים. וכאן הרי לא קדשוהו שמים. שהרי נודע שנראה בזמנו. אלא שדרך רחוקה עיכבה העדים מלבוא ולהעיד בזמנו. ואין זה מעכב וזה מבואר): 
+<b>וא"כ </b>לפ"ז צ"ע במשנתינו כי לא הספיקו לומר מקודש מאי הוי. אכתי ליקדשוה למחר בל"א ובתר הכי ליומא אוחרא. וי"ל דהא דמקבלין עדות העדים שבאו מיום עיבורו ולהלן. היינו דווקא כשאומרים שראוהו בכניסת ליל שלשים. שהיה העת רב ומספיק כדי לחקור עדותן ולקדשו בזמנו. וכגון שנבדקו ונמצאת עדותן מכוונת. אבל אם לא היה שהות כל כך אחר ראייתם לקדשו בזמנו ביום שלשים עד שלא תחשך. או שהי' טורח ושהות גדול בחקירת עדותן. שאם היו שוהין בה כך אלמלא באו ביום שלשים לא היו מספיקין לומר מקודש. הכי נמי דאין מקבלין אותן. דבעינן דווקא ראוי לקדשו בזמנו. שאז אין הקידוש בזמנו מעכב. ויכולין אח"כ לקדשו למפרע דהוי כראוי לבילה. אם לפי עדות אלו המאוחרים היה ראוי להתקדש ביומו. ומתניתין דחוי מעיקרו הוי דלא איחזו עדים לקדשו על פיהם בזמנו. ודוק כך נלענ"ד נכון. ודברי המפרש בהל' ק"ה ספ"ב אינם מובנים לי בזה: 
+<b>ובפ"ג </b>העיר המפרש הנז' עוד במ"ש הרמב"ם שם שאם בין מקום העדים לב"ד יותר ממהלך יום אחד לא ילכו. ונתקשה לו ממה שהבאנו למעלה בשמו של הרמב"ם שמקבלין עדותן אפילו לזמן מרובה (וממשנתינו דספ"ק דלעיל דתנן לוקחין בידם מזונות שעל מהלך לילה ויום אבל טפי לא. לק"מ דהתם טעמא דלא ניתנה שבת לחללה אלא בשביל הקרבן. ובמהלך לילה ויום עדיין יש בו משום תקנת הקרבן כדכתיבנא לעיל. ויותר מזה שאין כאן משום תיקון קרבן אין מחללין. ומ"מ בחול הולכין אפילו כמה ימים עד שיגיעו לב"ד. מה שאין כן הרמב"ם שכתב סתם אם היה ביניהם יותר משיעור הנז' לא ילכו. דמשמע כלל וכלל לא. ודאי לכאורה דבר תמוה הוא. גם פה לא הספיקו דברי המפרש. ולדידן ניחא בס"ד): 
+<b>ולא </b>קשיא ולא מידי שהרי אמרו מאיימין עליהם. וכך ביאר הר"מ ז"ל ואמר שמשתדלין מאד שלא לקבל עדותן. מאחר שיצא שם החודש מעובר. ולכן מזה הטעם בעצמו בתחל' לאי לכו: (
+<b>וא"ת </b>איך נמנעים מלילך והלא אמרנו שאין עיבור טעות עיבור: 
+<b>התשובה </b>זהו דווקא כשהעדים עומדים כאן וצווחים שראוהו ועדיין יש לתקן הדבר. ודאי צריך תיקון ויש להם לקדשו. אבל אם העדים אינם באים. ואי אפשר לעדותם שתחקר בב"ד. שבהם תלוי קידוש החודש. אין משגיחין בראייתם של אלו. והרי היא כשאינה. ולמה זה דומה לראוהו אנשים בסוף העולם. שבשום פנים אי אפשר להם להגיע לב"ד ולהעיד. או יש שם שאר מונעים העדאתם. שעדות זו אינה מעלה ולא מורדת. וכן הדבר גם בבאים לב"ד להעיד. לאחר שעברו הרגלים וזמן הקרבנות. והוא מעוות שלא יוכל לתקון מניחים אותו מעובר. ובאופנים הללו שלא בא לידי קידוש כלל מפני שאי אפשר בלי ספק קדשוהו שמים. והרי הוא מעובר גמור וברור בלי פקפוק. כאילו קדשוהו ב"ד בטעות) ואם אירע שהלכו נזקקין להם כדרך שאמרו באיום ובגזום: 
+<small>משנה לחם<br><b>עד שחשכה </b>עתי"ט שהאריך לפלפל ולדקדק בלשון הרע"ב. <b>ולדעתי </b>במ"כ לא ירד לסוף הענין. בכדי טרח טרייה לרישיה. שלא נתכוין רע"ב לחלק בין הפרקים הללו כלום. אלא במה שהם חלוקים בהכרח. ר"ל הראיה שהיא בע"כ בליל שלשים. אם יתקדש החודש בזמנו. ואהא קאי. וקאמר הא דאמרן דלא מהניא ראיית שלשים. אם לא הספיק לומר מקודש עד שחשכה. ליל שלשים ואחד (והיינו בין נראו שלשה כוכבים. כמו שצריך להיות באמת. להקרא ודאי לילה. או שנים. די בספק לילה. ואפילו לכשתמצי לומר כוכב אחד בלבד מספיק. אי איכא דס"ל הכי. לעולם הכל שוה בכל הזמנים. ולא להכי נחית. שהיא חקירה בפני עצמה) ואע"פ שהיה שהות כל היום. כדי לומר מקודש. אינו מועיל. מאחר שלא יצא לפועל בזמנו. והשתא עלה קאמר. והני מילי דבעינן דווקא אמירה ממש בזמנו. היינו אם לא נראה לקדשו קודם ליל שלשים. אבל אם היה ראוי להתקדש סמוך לליל עבורו. סגי בהכי. אע"ג דלא קדשוהו עד ליל שלשים ואחד. הרי זה מקודש. ודוק. ואצ"ל שמקדשין בזמנו כה"ג. כך נ"ל.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<small>משנה לחם<br><b>חוץ משל פרה </b>עיין תי"ט. ומ"ש בשם ה"ר משה. הוא דבר נכון. <b>ויש</b> להטעימו יפה. עפמ"ש קרנים ברחל דבר שאינו מצוי הוא. ואי תני של שור. הוה אמינא לאפוקי קרני שאר כל הזכרים דכשרים. אבל של נקבות. לא מיבעיא דשאר מינין. דלא מתכשרי. אלא אפילו של כבשה. סד"א דפסול ודאי. מפני שהוא כמוס. קמ"ל דאין פסול. אלא של פרה. <b>ובדרך</b> הנעלם י"ל. שכל פסולו של שור אינו אלא מחמת שהוא בן פרה. כי אע"פ שפני שור מהשמאל. מ"מ הוא עצמו זכר. שאין בו דינין תקיפין. ולא נפסל אלא מחמת יניקתו. ששם הוא מקור הדינין. ולכן ארז"ל תבוא האם ותקנח צואת בנה (לפי שצואת הבן. נמשך לו מאמו) שצריך להמתיק השורש ולתקנו. ודוק. פר"ה גי' פ"ר (דיני אימא) ה' ראשונה שבשם.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<b>של יעל פשוט. </b>עיין בתשובת א"א הגאון ז"ל (סצ"ח) מ"ש על דברי התי"ט כאן: 
+<b>ופיו מצופה זהב. </b>ודתניא בברייתא ציפהו זהב פסול. במקום הנחת פה. וכי תנן נמי מתני' שלא במקום הנחת פה תנן. גמרא: 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>התוקע לתוך הפיטס. </b>כצ"ל בסמ"ך ודוגמתו במציעא מ"ב פ"ד. ובבתרא מ"ב פ"ו. ובגמרא רפ"ב דביצה [ד' ט"ו ע"ב] הללו בעלי פטסין. ובמסכ' מכות מ"ב פ"ג טעה התי"ט בזה שהיה גורס כאן במ"ם: 
+<small>משנה לחם<br><b>אם קול שופר שמע </b>העומד חוץ לבור רע"ב. <b>הכי</b> הוא ודאי פירושא דמתניתין. ודלא כרא"ש. עמו"ק (תקפ"ז) <b>ואתי</b> שפיר נמי לישנא דוכן. דודאי בכוונה תליא מילתא דשומע קול שופר מבור. אם נתכוין לשמוע בשעה שתקיעה יוצאת מפי התוקע. אז ודאי קול שופר שמע. והרי נתכוין שומע ומשמיע. לאפוקי היכא שנתעכב ולא שמע רק קול הברה. נמשכת אחר שכבר נתפשטה תקיעה מפי התוקע. שהקול העצמי הראשון חלף הלך לו. ועכשיו לא נשמע קול אלא הנולד מראשון. בנקישתו לדפני הבור. הפסיד קול השופר. וזה גרם לו מעוט כוונתו מתחלה.</small>
+
+Mishnah 8
+
+<b>בזמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה. </b>במ"ש התי"ט כאן יתיישב ג"כ שהיה מרע"ה עומד על הגבעה להתפלל. אע"פ שהתפלה אינה נאה אלא ממעמקים. שאין גבהות לפני המקום: 
+<b>ונ"ל </b>מכאן סעד לש"ץ שיעמוד בגובה ב"ה. כדי שיראוהו העם ויכוונו לבם וכן כתב 
+<b>זה הכלל. </b>לאתויי תפלה וברכות דרבנן. אע"ג דגדול נמי לא מחייב בהו אלא מדרבנן. ס"ד קטן נמי מצי מפיק קמ"ל. ולא תימא דווקא בתקיעות דאורייתא הוא דשאינו מחוייב אין מוציא את המחוייב. אלא לכתחלה אפילו בשל דבריהם. אין הקטן מוציא את הגדול. (כבמגילה ע"ש מ"ד פ"ב) אף על פי שמדין תורה הגדול יוצא בשמיעה מהקטן. אפ"ה אסרוה רבנן. (כן הוא העיקר וביארתי דבר זה בעזה"י בארוכה בביאורי לטא"ח סקצ"ט ע"ש) כך נ"ל דוק. והתי"ט כתב בל"א והמעיין יבחר: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>כאן (ונתיישב בו מדוע א"כ הניח משה ידיו פעם. כי זה אמנם היה מתחלה מפני אונס הכובד. משא"כ אם לא היה בו סימן והוראה לישראל. כי אם למשה לבדו. וק"ל).</small>
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ועוד זאת היתה ירושלם יתרה על יבנה. </b>פירש הרע"ב דהכי קאמר בירושלם היו תוקעין בכל העיר כל זמן שב"ד יושבין במקדש. וכתב בתי"ט ש"מ דבזמן שב"ה קיים איירי כו'. אבל לפירש"י ירושלם בכלל מדינה פירשו התו' דהכא לאחר החורבן שתיקן ריב"ז. ולא ידעתי טעם יפה לחלק בין ירושלם ליבנה כשירושלם בחורבנה. אע"פ שראיתי בהשגו' כן עכ"ל: 
+<b>ואין </b>בזה כל כך תימה אם ירושלם יתרה על יבנה אף בחורבנה. ודעדיפא הו"ל לאתמוהי דלפירוש הנז' ודהראב"ד. ירושלם בחורבנה יתרה על קודם החורבן. וזה דבר אשר נפש היפה תבקש לו טעם הגון:   
+<b>ונ"ל </b>ליישב דמתני' מיירי לאחר שנפרצו בה פרצות. שחייבין עליה משום ר"ה. משו"ה קודם החורבן לא היו תוקעין אלא במקדש לבד במקום ב"ד. (שהוא בלשכת הגזית או בחיל שבהר הבית והן מכלל המקדש) כיון דבירושלים איכא איסורא דאורייתא בהעברה חשו לה: 
+<b>ולאחר </b>חורבן שישבו הב"ד בירושלם. הדר הויא לה ירושלים מקום ב"ד. ובמקום ב"ד לא גזרינן. וליכא לאפלוגי בין ירושלים ותוך תחומה. דכל הסמוך לכרך נידון ככרך. (משא"כ כשישבו במקדש. שהיה מקום לחלק בין מקדש מקום ב"ד. לירושלם שאינה מקום ב"ד. אבל כשחזרה כל ירושלם להיות מקום ב"ד. כל המצטרף עמה ונידון כמוה, הרי הוא כהעיר עצמה. ואי אתה יכול לחלוק עיר אחת. וזוהי סברא ישרה) וה"ל כירושלם גופה: 
+<b>אי נמי </b>דווקא קודם חורבנה. אית בה משום ר"ה. (והיינו נמי כשנפרצה) שששים רבוא בוקעין בה. ואחר החורבן נתמעטו דיוריה מששים רבוא. ואע"פ שפרוצה אינה אלא כרמלית. ומשו"ה יתרה לאחר חורבנה. שאפילו העיירות שבתחומה. נידונין כמוה: 
+<b>ועוד </b>אני אומר דאחר החורבן דעסקינן ביה. דירושלם יתרה על יבנה. לא אחר חורבן בית המקדש. שלא מצינו שישבו שוב בירושלם. שהרי משכבשה אספסיינוס והחריבה. הלך לו ריב"ז ליבנה. ולא היה עוד בירושלים: 
+<b>אלא </b>הכא במאי עסקינן. בארבעים שנה עד שלא חרב הבית. שגלתה סנהדרין מלשכת הגזית. וישבה לה בחנויות כבפרק קמא דשבת [דף ט"ו] ובאותן מ' שנה תיקן ריב"ז שיהו תוקעין בירושלים מקום ב"ד. שבאותן שנים לימד ריב"ז ותיקן תקנות. כדאיתא בגמרא דפירקין: 
+<b>ודתנן </b>משחרב בה"מ התקין. הכוונה ג"כ ע"ז הזמן שהוא התחלת החורבן ודומה כאילו נחרב. ותו משום דבעי למיתני בכל מקום שיש בו ב"ד. ולומר לך שאף לדורות התקין. ולא לדורו בלבד. אלא אף אחר החורבן ממש. בכל מקום שיהא מקום קבוע למושב ב"ד: 
+<b>ומעתה </b>כל אשר לו חיך יטעם טעם עצום. מה ראו לחלק בין הפרקים והמקומות הללו. שיש הפרש גדול בין ירושלים ליבנה. דהשת' בירושלים דקיימינן בה. אית תרתי לטיבותא. מקדש וב"ד קבוע. משא"כ ביבנה דאפילו ב"ד קבוע ליכא. שהרי גולין ממקום למקום מיבנה לאושא ומאושא לשפרעם כו'. אבל ירושלים עד שלא גלו ממנה. היא העיר אשר בחר ה' לשכנו. ובה עיקר קביעות הב"ד. על כן הדין נותן שתהא יתרה על יבנה. וזה נכון מאד: 
+<b>ובכן </b>יתיישב גם לשון רש"י. ולא קשיא הא דנקט שיתרה ירושלים בבנינה. ומ"ש התי"ט אליבא דרש"י. דלעולם יש חילוק בין מקדש לירושלים כו'. לא משמע כן בגמרא. והתו' כתבו להדיא איפכא ודוק היטב: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>כאילו נחרב. נ"ב <b>וגם</b> כבר חרבה ישיבת לשכת הגזית. שהיתה יסוד למקדש. ועליה היה עומד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>יבנה. נ"ב (ועפי"א דסנהדרין משנה ד').</small>
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>אין מזכירין זכרון מלכות </b>הקדים זכרון למלכות. אעפ"י שסידורן מלכיות זכרונות שופרות. שמא י"ל בזה דמילתא אגב אורחיה קמ"ל. דסידורא דמלכיות והדר זכרונות שופרות לא מעכב: 
+סליקא לה מסכת ראש השנה בס"ד 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>שם ס"פ מעכב. נ"ב (והר"ן שכתב לא יצא. לא בהחלט כתב כך. ואין דבריו מוכרחים וק"ל. גם לא מצינו חבר לדבריו). <b>והכי</b> ודאי מסתברא. דלא עדיפי מלכיות זכרונות שופרות. מאמצעיות דכל השנה. דקיי"ל אין להם סדר. דמשמעו ודאי כפירש"י והגאונים. <b>ומה</b> התם דילפינן סידורא דידהו מקראי. כדאיתא רפ"ב דמגלה. אפ"ה לא מעכב. כ"ש בהני דהכא. דלית לן רמז ואסמכתא לסדורן. פשיטא דאין סדרן מעכב לד"ה בדעבד מיהת. וגדולה מזו אמרו אפילו במקום ששנו דרך ומנין. אין מוקדם ומאוחר. ואפילו בסדר התמיד אמרו. שאינו אלא למצוה בעלמא. לא לעכב. כדאיתא ר"פ ד"מ. ע"ש וכן אמרו סדר ברכות אינו מעכב.</small>
+
+Mishnah 7
+
+<small>משנה לחם<br><b>השני מתקיע</b> ע"פ רע"ב. ומ"ש בתי"ט בשם התוספות. דתקנה לא זזה ממקומה. לטעם רחוק קצת. אין דעתי מתקררת בזה. וארבי נמי קשיא לי. דסתם מתניתין אליבא דשעת שמד דוקא. ולא אשמעינן היכי נהוג מקמי הכי. כדקמ"ל דכוותה טובא לעיל בפרקין. דקתני בראשונה זמנין סגיאין (והכי אשכחן נמי בכמה דוכתי) הוה ליה למכלל הך דהכא בהדייהו. ואיבעי ליה למתני בראשונה היה הראשון מתקיע. ומפני הסכנה התקינו שיהא האחרון מתקיע. ובדוכתי טובא מוכח דהמשניות הסתמיות והמוסכמות. הל"מ הן. וכך היו מקובלות לפנים בישראל. שהן תורה שבע"פ. שקבלוה דור מדור שלפניו עד מרע"ה. והוא האמת בלי הרהור. <b>אכן</b> אנשי לבב שמעו לי. ויודעים האזינו אלי. ודעו נא שכל דברי חכמים ז"ל יש להם תוך ובר. נגלה ונסתר אדוק זה בזה מקושר ומחובר (מלבד הסודות הגדולים והרזים הנמוסים בדבריהם. המכוסים מאתנו. ואין לנו עסק בנסתרות עמוקות. שאינן ראויין אלא לעומדים בהיכל מלכו של עולם. אשר רעיוניהם זכו להביע ולחקור בנעלם. אולם דברי אלה בהשגת חכמה צפונה. שבדברי חכמים וחידותם הטמונה מיד אחר הקליפה החיצונה. וראויה לכל בן דעת אשר יחפשנה בכל עת ימצאנה. ומצויה וקרובה מאוד לבעלי התבונה) וכן הדבר בכאן. שבלי ספק כיוונו בו לענין פנימי הטמון בחיצון. והוא שייך בכל זמן באמת. ומתבאר ע"פ דבריהם ז"ל. שאמרו בגמרא פ"ק דע"ז. דלא ליצלי אינש מוסף דר"ה בתלת שעי קמייתא ביחיד. דילמא מיפקיד דינא עליה. ומפורש שם הטעם. משום דבראשונות שעת כעס הוא. ואל זועם בהם. כדאיתא התם. לכן אינו עוסק אז בדין. שלא יכלה העולם ח"ו. אם יפקוד תבל ארצה. ועל כן אין לאדם לעורר הדין. בתקיעות וקריאת מלכיות זכרונות שופרות כדפירש"י. ובשניות יושב ודן בעת רצון. ועושה אז לפנים משורת הדין. כשרואה שנתחייב העולם. מתמלא רחמים. <b>והנה</b> תפלת שחרית דציבור משכימי קום בבוקר. נמשכת ודאי עד סוף ג' שעות. כי כל תפלה צריך לשהות בה לכתחלה שלש שעות בכיון. כדמוכח מההיא דחסידים הראשונים. וכך הוא מנהגן של ישראל בכל מקום ובכל זמן. להתפלל תפלת המוספין בג' שעות שניות. דמה"ט אמרינן במוסף ממקומו הוא יפן ברחמים. כמ"ש ז"ל. ולכן חששו לזה בר"ה ביותר. ותקנו מתחלה שיהו תוקעין במוסף. שזמנו ודאי בשלש שניות כאמור. לא בתפלת השחר. שלא לעורר מדה"ד אזי המשכיל ידום כי עת רעה היא. <b>והיינו</b> נמי דאמר תלמודא בשעת השמד שנו. כלומר. לפי שאין השעה ההיא כשרה לעמוד בדין. לכן היו מסתכנים בה. כשאירע פ"א שאמרו פסוקי זכרונות שופרות מלכיות והתקיעו בשחרית. מחמת שעשו שלא כהוגן. ודחקו את השעה. שאינה ראויה לכך ליעשות בה נס. (ודילמא היינו שעת שמד. שהעולם מתחייב כליה בפנים של זעם) <b>ואעפ"י</b> שלא מצינו שהזהירו רק ליחיד. י"ל שלצבור לא הוצרך האמורא לכך. מאחר שכבר שנינו השני מתקיע. וכבר נהגו ישראל להתעכב בתפלת השחר עד ג"ש ראשונות כנזכר. <b>ועוד </b>אע"פ שבודאי זכות הרבים גדול וחזק יותר. משא"כ ביחיד שהוצרך לאזהרה יתרה פרטית. מכל מקום לכתחילה אין נכון לקבוע אז תפלת הצבור. להכניס עצמן בסכנה ולסמוך על הנס. והיכא דשכיח הזיקא נמי. כי בקל יוכלו להסתכן ע"י כך. כמו שאירע בשעת השמד. שלא הועילה זכותן. ולכן מעולם לא ראו חכמים לעשות בענין אחר. לפי שהשעה ההיא מוכנת לפורענות. כך נ"ל ברור בעזה"י. ועל כן בודאי בשנה לא זזה ממקומה בשום זמן. ואפילו בימי יב"ן כך היתה שנויה. ושפר בעיני להחויה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מתקיע </b>מ"ש רה"ג מדלא תנן תוקע. <b>לאו</b> דיוקא הוא. יגיד עליו רעו. דתנן מקרא. ולא קורא. משום שמוציא הרבים ידי קריאה. והכא נמי משום דמפיק לרבים ידי תקיעה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>הראשון מקרא את ההלל </b>בגמרא משמע קצת. דטעמא משום דזריזין מקדימין למצות. ואכתי לא סגי לן. והיא גופה בעיא טעמא. טעמא מאי מקדמינן הלל לתפלת המוספין. אטו תהמ"ו לאו מצוה היא. וכיון דתרוייהו בהדי הדדי קאתו. וזמנייהו השתא בתר דסלקא לה צלותא דשחרית. אדרבה הך עדיפא לאקדומה. דתדיר ושאינו תדיר. תדיר קודם. ומוסף ודאי תדירה טפי מהלל. שהרבה ימים יש לנו בשנה. שיש בהם מוסף. ואין בהם הלל. <b>אבל </b>תדע עוד. כי הוא הדבר אשר דיברנו למעלה. שגם פה גנוז פרי טוב למאכל ומתוק בטעם. לבעלי נפש היפה יבוסם ויונעם. וזה לפי שבדין הוא להקדים קריאת ההלל. מפני מה"ש שממתינין עליו ומצפין לו כמ"ש רז"ל. שאין מה"ש רשאין לומר שירה עד שיתחילו ישראל למטה. דכתיב ברן יחד כוכבי בוקר. והדר ויריעו כל בני אלהים. (והלל נקרא שיר כדמוכח מגמרא דערכין דבסמוך. וכ"ה במשנה שילהי פסחים. ואומר עליו ברכת השיר. ואמרינן מה היא. יהללוך). <b>ולכן </b>בדין היה לקרות ההלל מיד כשהאיר המזרח. אלא דלא אפשר קודם שיקבלו ישראל עליהם מלכות שמים. ויסמכו גאולה לתפלה. ומכאן ואילך יש להם להשתתף עם המלאכים בשירתן. ולא לעכבן יותר. משו"ה ודאי לא סגי בלא"ה. דצריך הראשון להקרות ההלל. שזמנו עכשיו. ולהמתין עם תפלת מוסף שזמנה נמשך. וזה בלי ספק טעם מופלג לשבח (ועמ"ש בתשובה הוצאתי בס"ד. מכאן דין חדש לדון קר"ה כתפלת שחרית. לענין טעימה). <b>ומילתא</b> אגב אורחין נשמע תו מהא דאמרן. דאין הכרח למ"ש התוספות בעירכין שי"ל בר"ה ויה"כ והחיות ישוררו. והוכיחו זה מדשאלו מ"ה מפני מה אין ישראל אומרין שירה בר"ה ויה"כ. ולא שאלו על עצמן. מדוע הם אינם אומרים שירה. שמע מנה דמה"ש גופייהו אמרי שירה. <b>ולדידן </b>מהא ליכא למשמע מידי. דאינם צריכים לשאול על עצמן. שהתשובה בצדה. שאין יכולים לפתוח בשירה. מאחר שישראל שותקים כנזכר. ובזוהר ג"כ דרשו בעמדם תרפנה כנפיהם מלומר שירה. ממילא בע"כ מוכרחים אף הם לשתוק. ואדרב' זהו ענין שאלתם בעצם וראשונה. לפי שקשה בעיניהם שתיקת ישראל מפני שמעכבים על ידיהם. שאינן רשאין לשורר ונקנס לכורחם כחפצם. דאל"ה. מאי איכפת להו בהכי. וכי אחריותם של ישראל על מה"ש היא. אלא ודאי מוכח איפכא מדעת התוספות הנ"ל. עיין עוד בחיבור הקישורים ליעקב. <b>הא </b>למדת שדיני המשנה ודברי אגדה צריכין זה לזה. זה מתקן את זה. וזה מקשט את זה. אל אחד אמרן נתנן לפרנס אחד אבי כל חוזה. ומי שהוא בריא הראות. לא יכחיש זאת.</small>
+
+Mishnah 8
+
+<small>משנה לחם<br><b>אין מעכבין </b>עתי"ט. אבל כשהגיע לחנוך לא. <b>וי"ל </b>שאין מתעסקין עמהן. אבל עכובי פשיטא לא מעכבינן. ובזה א"צ לדחקו של הר"ן.</small>
+
+Mishnah 9
+
+<small>משנה לחם<br><b>שלש </b>כו' ז"ל רע"ב. שעור כל התקיעות שהם שש. כשלש תרועות. נמצא שעור תקיעה אחת. כחצי תרועה. <b>לפירש"י</b> שעורה של תקיעה כתרועה. <b>כ"ע </b>וי"מ יבבא ג' כחות של כל שהו. נמצא שעור תרועה ט' כחות <b>ושעור</b> תקיעה לפ"ז. ד' כחות וחצי <b>ולרש"י</b> בפירוש שעור תקיעה כתרועה. לפד"ז מגיע לתקיעה ג"כ כשיעור ט' כחות. <b>ועוד</b> בה שלישיה פירוש ראב"ד.</small>
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Rosh Hashanah/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Rosh Hashanah/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..15ed1297a3c1f70fe79c48948a968557a711c6a8
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Rosh Hashanah/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,211 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Rosh Hashanah
+לחם שמים על משנה ראש השנה
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Rosh_Hashanah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה ראש השנה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>למלכים. </b>עיין פי' הרע"ב שלא בא ליתן טעם מפני מה קבעו ר"ה למלכים. אבל רש"י ותו' מפרשי' הנ"מ דשט"ח מוקדמין לטעמא דמלתא דתקינו לה ר"ה. דאל"ה נפיק מנה חורבה. עיין עליהם ובמפרשיהם: 
+<small>משנה לחם<br><b>ר"ה לאילן</b> כו' <b>בט"ו בו</b> מדסתם תנא. ודאי דהוא הדין למעוברת. לא פלוג רבנן. ודילמא מודו נמי ב"ש לב"ה במעוברת.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>עוברין לפניו כבני מרון שנאמר היוצר יחד לבם. </b>פירש הרע"ב הכי קאמר. היוצר כו' שאע"פ שעוברין א' א' מ"מ כולם נסקרין בסקירה א'. וז"ל הרמב"ם והנגלה מזה המאמר מבואר אבל הנסתר ענינו קשה מאד. וביאר דבריו בתי"ט כי האדם א"א לציירו שני הפכים בנושא א' עיין סוף לשונו: 
+<b>ותם </b>אני לא אדע שני ההפכים הללו באדם. והנה עין שלמטה רואה בסקירה אחת הרבה אנשים. והמה עוברים אחד לאחד באין מונע. ואין הסקירה וההעברה הפכים. ולא בנושא א'. שהסוקר איננו העובר. והעובר הוא הסקור. ואם כדבריו לא היה קשה הציור בלבד. כי מציאות שני הפכים בנושא. הוא מהנמנעות אבל אין זר ולא נמנע המצא יחד שתי פעולות שונות. בשני נושאים מתחלפים. על כן אין כאן זרות כלל מצד זה: 
+<b>אבל </b>דעתי בקושי הענין הוא. שאחר שנסקרין בסקירה א' לאיזה טעם יצטרכו א"כ לעבור א' א'. שהרי בסקירה א' נבדקין כולן בדקדוק גדול:   
+<b>ואין </b>לומר שהתנא דיבר בלשון בני אדם לסבר את האוזן בדרך שהיא יכולה לשמוע. וכוונתו שמחפשין בדקדוק גדול כל מעשי בני אדם א' לא' דרך פרט. כאילו עוברים כבני מרון. ולעולם למעלה הוא בסקירה בלבד. דא"כ מאי איריא ר"ה. ודוק שזהו שנתקשה לו לרבינו משה ז"ל. ובאמת הוא דבר עמוק משאול ומחקור. ולא נודע מהות הסיקור: 
+<b>ובחג. </b>כבר נקרא כן חג הסוכות בכתוב חג סתם. במלכים א' ח' וי"ב: 
+<small>משנה לחם<br><b>ובחג </b>עיין שער התחתון (דעיר האלהית) מה טעם אנו אומרים ביום שמחתנו.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<small>משנה לחם<br><b>על אב מפני התענית</b> השתא איירי תנא בזמן שאין בית. ליכא למשמע דבזמן הבית לא היו מתענין כלל בט"ב <b>וביוסיפון</b> משמע שאפילו בי"ז בתמוז היה יום צום בימי הורקנוס. ואולי מחמת שאותו יום כבש פומפיוס ירושלם. וכן רוב ימי ב"ש או שמד. או אין שמד ואין שלום. וכ"ש ט"ב שהוכפלו בו צרות. שהיו מתענין בו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>על כסלו. מפני חנוכה </b>הקשה הרב ר"א יצחקי שליח ציון. מה הוצרכו שלוחין מפני חנוכה. שהוא הרבה אחר רובו של חודש. והאמרינן פרק היו בודקין. אחד אומר בט"ו בחודש. ואחד אומר בט"ז עדותן בטלה. ולא אמרינן דטעו בקביעא דירחא. לפי שכבר נתפרסם קביעות החודש. משיצא רובו. <b>ולק"מ </b>משום דהך דינא איציאת שלוחין סמיך. וכבר הגיעו שלוחין לסוף א"י בחצי חודש. דלא בעינן אלא ט"ו יום כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת (כדתנן פ"ק דתענית) שהוא המרחק הגדול שבגבולי א"י (עשי"ע סקכ"ז) ועל ידיהן נתפרסם ודאי קביעות החודש בכל א"י. <b>אבל</b> אם לא היו שלוחין יוצאין. מאין יוודע לרחוקים אימתי קדשו ב"ד החודש. זה פשוט מאד. ובכדי טרח. עמו"ק (סתר"ע).</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>ומתקנין את המועדות. </b>כתב תי"ט אבל אלול כו' ואם לא נודע להם נוהגין יום ל' קודש ויום ל"א עד שיבואו שלוחי תשרי כלשון הרמב"ם עכ"ל. ור"ל בזה עד שיבואו שלוחי תשרי נוהגין בשני הימים קודש לענין יה"כ. שבמקום שלא הגיעו להם השלוחים קודם יוה"כ. צריכין לעשותו ב' ימים מספק קביעות ר"ה: 
+<b>וצ"ע </b>דמשמע בגמרא דמכילתין (דכא"א) דלא צריך. ועמ"ש התו' פסחים (דכד"ב) ד"ה לקביעא דירחא: 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<small>משנה לחם<br><b>וקבלו הכהנים</b> כו' <b>וכשבאו לפני ב"ד</b> כו'. <b>צ"ע </b>אי אלו הכהנים. אם אינם ב"ד. גם חידוש הוא. כי לפמ"ש בתורה. הכהנים הם מורי התורה לישראל.</small>
+
+Mishnah 8
+
+<b>אף הם אינם כשרים לה. </b>שחשדום להיות מעידים שקר על שוחד כפירש"י ורע"ב: 
+<b>וקשה </b>דהא כבר פירשו דפסולים הללו מדבריה' בלבד הם. דמשו"ה כשרים לפי שחושבי' שאין דברים הללו אסורים מן התורה. א"כ איך נחשוד אותם במעידים שקר בשוחד. הרי אלו א"כ פסולי דאורייתא. והחשוד לקל אינו חשוד לחמור: 
+<b>ובתי"ט </b>כמדומה שנתכוין להערה זו. אע"פ שלא האיר דבריו. אבל תשובתו נשאר מעל. עם כל אריכות לשונו לא מצאתי בו מנוח. ולא ידעתי למה יועיל מה שכ' ז"ל דאזלינן בתר רובא דעלמא דידעי. הא מיהא לא ידעי בהו איסורא אלא מדרבנן. כמ"ש ז"ל עצמו ועפ"ז נמשכו דבריו: 
+<b>ולענ"ד </b>בטוב יש לקיים פירש"י. דהכא נמי איכא למימר דלא משמע להו איסורא דעדות שקר. אלא בדברים שבין אדם לחבירו. כדכתיב קרא לא תענה ברעך עד שקר. ענה באחיו. אבל במילי דשמיא כי האי סברי דליכא איסורא מדאורייתא: 
+<b>ואי </b>משום דמיקלקלי מועדות. הא קיי"ל אתם אפילו מוטעים. לכן אין בזה מכשול עון לדעתם. אפילו יעידו שקר. כי מכל מקום החודש מקודש: 
+<b>ועוד </b>שמא ישכרום ויטעום שידמה להם שנראה והוא לא נראה. כי השוחד יעור פקחים ומפני חימוד הממון לא ידקדקו אחר הדמות שראו בעבים שלא בכוונה. ויחשבו שבאמת נראה ושוב נכסה. ולכן משום לתא דשוחט. וגזל נמי ליכא. דסברי קושטא קאמרי: 
+<b>ותו </b>כיון דמדעתייהו יהבי להו דררא דממונא דגזל ליכא. לכן א"צ לדחוק כמ"ש הר"ן דרבנן פסלינהו אף בלאו טעמא דחימוד ממון: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש. </b>דמן התורה כשרים כצ"ל.</small>
+
+Mishnah 9
+
+<b>מוליכין אותו על החמור. </b>עיין בתי"ט שהשיג על רמ"י. ולא ידעתי מה ענין השגתו. דאטו מי סליק אדעתיה דרמ"י דמטה דנקיט נמי להקל האיסור. הא ודאי ליתא דא"א לו לטעות בזה. דהא בהדיא תנן אפילו במטה. הא ודאי לא נתכוין הרמ"י כי אם על מ"ש שמרכיבין אותו על החמור. ובחנם רדף אחרי רמ"י ז"ל בזה. ומש"ע התי"ט דחולה הוא ככפות עמ"ש בס"ד שילהי פי"ח דשבת: 
+<b>שעל מהלך לילה ויום. </b>וא"ת למה יחללו שבת אף בכדי מהלך זה. מה תועיל עדותן לכשיבואו אחר כלות יום שלשים שכבר נתעבר החדש: 
+<b>י"ל </b>דמהני לענין הקרבן של יום שלשים וא'. שלא יקריבו בו מוסף של ר"ח. ובכה"ג שעדיין לא נתפרסם כלל קביעות ר"ח. ויש בו ג"כ תיקין הקרבן. ודאי יש להם לילך וניתנה שבת לדחות. ומ"ש בתי"ט בשם הרמב"ם שאין עדותן אחר שלשים מועלת. עמ"ש בזה לקמן רפ"ג בס"ד: 
+<small>משנה לחם<br><b>עיין </b>לח"ש מ"ש להצלת רמ"י. ד) שהשיג על מפרש ה"ל ק"ה. אחר מלת בזה. נ"ב <b>ואעפ"כ</b> דברי המפרש נראין בעיני. שהכל להקל הוא שאמרו. כי אע"פ ששביתת אדם חמורה מדבהמה. מ"מ בענין זה של נושא אדם. ודאי חומר בבהמה. לפי שענין המשא. בשניהם אינו איסור תורה. דחי נושא את עצמו. אלא מדבריהם אסור. אבל יתר במוליך על הבהמה. משום לאו דמחמר שהוא איסור של תורה. נוגע לאדם ולבהמה. ועוד נוסף בו איסור דרבנן. דמשתמש בב"ח. משו"ה ודאי כולה מילתא לקולא אשמעינן תנא רבותא. וכן מקלות דנקט. אע"ג דאין תורת כלי עליהן. ולא מיבעיא כלי זיין.</small>
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<small>משנה לחם<br><b>כמה היה</b> עיין מ"ש תי"ט דנקיט לשון זכר. ככתוב המאור הקטן. <b>ולי</b> נראה דאקרא סמיך. החודש הזה. שר"ל הירח החדש. כמ"ש כזה ראה וקדש. וכן שנינו ספ"ק דמכילתין. ויוצאין לעדות החודש. דכולה מילתא אחדוש המולד קאי. ונקרא ע"ש זה חודש. שהוא לשון זכר במקרא. וכן בפרקין דלעיל. בין שנראה בעליל כו'. <b>ומ"ש</b> כיצד ראית הלבנה. הוצרך התנא לכך. מחמת הודעת יחס מצבו בערך החמה. כמ"ש לפני החמה כו'. שהכוכבים השנים הגדולים. קרוים חמה ולבנה. שניהם לשון נקבה. וירח חדש. נקרא חודש. ע"ש חדושו כנ"ל. ונוסח ברכת הלבנה נתייסד על שם לבנה. כמ"ש וללבנה אמר שתתחדש. והיא ודאי לשון נקבה בעצם. וכה"א וחפרה הלבנה.</small>
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>ובליל עבורו לא נראה וקבלן ר"ג. </b>עמ"ש לקמן רפ"ג בעזה"י: 
+<small>משנה לחם<br><b>עדי שקר הם </b>עמ"ש רע"ב. והוא מפירוש הר"מ. דוחק מבואר. ועסא"ח למהר"ר אביעד ממנטובה. שאין דברי ר"מ מוכרחים בזה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ובליל עבורו לא נראה וקבלן</b> עמ"ש בסמוך רפ"ג. וצ"ע בפיר"מ ובה"ל ק"ה.</small>
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>נחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשכה ה"ז מעובר. </b>לפמ"ש הר"מ בחבורו ספ"ג שאפי' באו עדים אחר שעיברו החודש מחמת שלא באו עדים בזמנו. ואחר ד' או ה' ימים באו העדים שראוהו. והיו רחוקין מב"ד בשעת הראייה. שעל כן לא יכלו לבוא בזמן הקידוש. מקבלין עדותן אם נמצאת מכוונת אחר שאיימו עליהן. (דנפקא ליה לדעתי מהא דאריב"ל מאיימין על העדים על החודש שנראה בזמנו לעברו שפירושו לדעתו ז"ל שנראה בזמנו. ולא באו עדים ביום שלשים מפני ריחוק הדרך. ונתעבר החודש. ואח"כ באו עדים מרחוק שראוהו בזמנו. להעיד עליו בב"ד לקדשו ולעשותו חסר. מאיימין עליהם ומחזירין שלא לחסרו שוב. כיון שכבר יצא שמו מעובר. ומיהא אי אשתכח דקיימי בסהדותייהו אחר האיום ומכווני מילתייהו. מהדרינן עובדא. ולא סגי דלא מקדשינן ליה למפרע. שהרי עדיה בצד אסתן. ואגלאי מילתא למפרע שהיה ראוי להתקד' בזמנו. אלא שאורך הדרך מנע העדים. וצריך לקדשו ביום בואם לב"ד. ולא עבר זמן הקידוש ע"י שנשתהו העדים. ואפילו באו בסוף החודש. אלא שבזה נחלקו האמוראים לדעתו ז"ל. אבל בניסן ותשרי לכ"ע מיהת חציו הראשון של חודש ראוי לקדושו. לפי שיש בהם תקנת המועדות והקרבנות זוהי דעת הרמב"ם ז"ל בגמרא ופירושו דוק. ואי משום דמיקלקלי שלוחין לא איכפת לן. כיון דמילתא דלא שכיחא היא: 
+<b>ותדע </b>דהא למתניתין דהכא נמי איכא למיחש לאיקלקולי. שהרי שלוחין יוצאין מבערב בארבעה חדשים ודוק. אלא ע"כ למילתא דלא שכיחא לא חיישי. ועוד נ"ל ראיה לדברי הר"מ ז"ל בזה מהך עובדא דפ"ב מ"ח דלעיל. שבליל עיבורו לא נראה וקיבלן ר"ג. משמע שקיבלן אחר ליל עיבורו ודוק שזה ברור: 
+<b>ואין </b>לדקדק הא קיי"ל [גמ' ד' כ"ה ע"א] אתם אפילו מוטעין. שזה דווקא בקידוש ב"ד. שלהם נמסר שיהא קידושן קידוש אף בטעות. אבל במעובר בטעות שאין מקדשין אותו. אין עיבורו עיבור אלא כשקדשוהו שמים. וכאן הרי לא קדשוהו שמים. שהרי נודע שנראה בזמנו. אלא שדרך רחוקה עיכבה העדים מלבוא ולהעיד בזמנו. ואין זה מעכב וזה מבואר): 
+<b>וא"כ </b>לפ"ז צ"ע במשנתינו כי לא הספיקו לומר מקודש מאי הוי. אכתי ליקדשוה למחר בל"א ובתר הכי ליומא אוחרא. וי"ל דהא דמקבלין עדות העדים שבאו מיום עיבורו ולהלן. היינו דווקא כשאומרים שראוהו בכניסת ליל שלשים. שהיה העת רב ומספיק כדי לחקור עדותן ולקדשו בזמנו. וכגון שנבדקו ונמצאת עדותן מכוונת. אבל אם לא היה שהות כל כך אחר ראייתם לקדשו בזמנו ביום שלשים עד שלא תחשך. או שהי' טורח ושהות גדול בחקירת עדותן. שאם היו שוהין בה כך אלמלא באו ביום שלשים לא היו מספיקין לומר מקודש. הכי נמי דאין מקבלין אותן. דבעינן דווקא ראוי לקדשו בזמנו. שאז אין הקידוש בזמנו מעכב. ויכולין אח"כ לקדשו למפרע דהוי כראוי לבילה. אם לפי עדות אלו המאוחרים היה ראוי להתקדש ביומו. ומתניתין דחוי מעיקרו הוי דלא איחזו עדים לקדשו על פיהם בזמנו. ודוק כך נלענ"ד נכון. ודברי המפרש בהל' ק"ה ספ"ב אינם מובנים לי בזה: 
+<b>ובפ"ג </b>העיר המפרש הנז' עוד במ"ש הרמב"ם שם שאם בין מקום העדים לב"ד יותר ממהלך יום אחד לא ילכו. ונתקשה לו ממה שהבאנו למעלה בשמו של הרמב"ם שמקבלין עדותן אפילו לזמן מרובה (וממשנתינו דספ"ק דלעיל דתנן לוקחין בידם מזונות שעל מהלך לילה ויום אבל טפי לא. לק"מ דהתם טעמא דלא ניתנה שבת לחללה אלא בשביל הקרבן. ובמהלך לילה ויום עדיין יש בו משום תקנת הקרבן כדכתיבנא לעיל. ויותר מזה שאין כאן משום תיקון קרבן אין מחללין. ומ"מ בחול הולכין אפילו כמה ימים עד שיגיעו לב"ד. מה שאין כן הרמב"ם שכתב סתם אם היה ביניהם יותר משיעור הנז' לא ילכו. דמשמע כלל וכלל לא. ודאי לכאורה דבר תמוה הוא. גם פה לא הספיקו דברי המפרש. ולדידן ניחא בס"ד): 
+<b>ולא </b>קשיא ולא מידי שהרי אמרו מאיימין עליהם. וכך ביאר הר"מ ז"ל ואמר שמשתדלין מאד שלא לקבל עדותן. מאחר שיצא שם החודש מעובר. ולכן מזה הטעם בעצמו בתחל' לאי לכו: (
+<b>וא"ת </b>איך נמנעים מלילך והלא אמרנו שאין עיבור טעות עיבור: 
+<b>התשובה </b>זהו דווקא כשהעדים עומדים כאן וצווחים שראוהו ועדיין יש לתקן הדבר. ודאי צריך תיקון ויש להם לקדשו. אבל אם העדים אינם באים. ואי אפשר לעדותם שתחקר בב"ד. שבהם תלוי קידוש החודש. אין משגיחין בראייתם של אלו. והרי היא כשאינה. ולמה זה דומה לראוהו אנשים בסוף העולם. שבשום פנים אי אפשר להם להגיע לב"ד ולהעיד. או יש שם שאר מונעים העדאתם. שעדות זו אינה מעלה ולא מורדת. וכן הדבר גם בבאים לב"ד להעיד. לאחר שעברו הרגלים וזמן הקרבנות. והוא מעוות שלא יוכל לתקון מניחים אותו מעובר. ובאופנים הללו שלא בא לידי קידוש כלל מפני שאי אפשר בלי ספק קדשוהו שמים. והרי הוא מעובר גמור וברור בלי פקפוק. כאילו קדשוהו ב"ד בטעות) ואם אירע שהלכו נזקקין להם כדרך שאמרו באיום ובגזום: 
+<small>משנה לחם<br><b>עד שחשכה </b>עתי"ט שהאריך לפלפל ולדקדק בלשון הרע"ב. <b>ולדעתי </b>במ"כ לא ירד לסוף הענין. בכדי טרח טרייה לרישיה. שלא נתכוין רע"ב לחלק בין הפרקים הללו כלום. אלא במה שהם חלוקים בהכרח. ר"ל הראיה שהיא בע"כ בליל שלשים. אם יתקדש החודש בזמנו. ואהא קאי. וקאמר הא דאמרן דלא מהניא ראיית שלשים. אם לא הספיק לומר מקודש עד שחשכה. ליל שלשים ואחד (והיינו בין נראו שלשה כוכבים. כמו שצריך להיות באמת. להקרא ודאי לילה. או שנים. די בספק לילה. ואפילו לכשתמצי לומר כוכב אחד בלבד מספיק. אי איכא דס"ל הכי. לעולם הכל שוה בכל הזמנים. ולא להכי נחית. שהיא חקירה בפני עצמה) ואע"פ שהיה שהות כל היום. כדי לומר מקודש. אינו מועיל. מאחר שלא יצא לפועל בזמנו. והשתא עלה קאמר. והני מילי דבעינן דווקא אמירה ממש בזמנו. היינו אם לא נראה לקדשו קודם ליל שלשים. אבל אם היה ראוי להתקדש סמוך לליל עבורו. סגי בהכי. אע"ג דלא קדשוהו עד ליל שלשים ואחד. הרי זה מקודש. ודוק. ואצ"ל שמקדשין בזמנו כה"ג. כך נ"ל.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<small>משנה לחם<br><b>חוץ משל פרה </b>עיין תי"ט. ומ"ש בשם ה"ר משה. הוא דבר נכון. <b>ויש</b> להטעימו יפה. עפמ"ש קרנים ברחל דבר שאינו מצוי הוא. ואי תני של שור. הוה אמינא לאפוקי קרני שאר כל הזכרים דכשרים. אבל של נקבות. לא מיבעיא דשאר מינין. דלא מתכשרי. אלא אפילו של כבשה. סד"א דפסול ודאי. מפני שהוא כמוס. קמ"ל דאין פסול. אלא של פרה. <b>ובדרך</b> הנעלם י"ל. שכל פסולו של שור אינו אלא מחמת שהוא בן פרה. כי אע"פ שפני שור מהשמאל. מ"מ הוא עצמו זכר. שאין בו דינין תקיפין. ולא נפסל אלא מחמת יניקתו. ששם הוא מקור הדינין. ולכן ארז"ל תבוא האם ותקנח צואת בנה (לפי שצואת הבן. נמשך לו מאמו) שצריך להמתיק השורש ולתקנו. ודוק. פר"ה גי' פ"ר (דיני אימא) ה' ראשונה שבשם.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<b>של יעל פשוט. </b>עיין בתשובת א"א הגאון ז"ל (סצ"ח) מ"ש על דברי התי"ט כאן: 
+<b>ופיו מצופה זהב. </b>ודתניא בברייתא ציפהו זהב פסול. במקום הנחת פה. וכי תנן נמי מתני' שלא במקום הנחת פה תנן. גמרא: 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>התוקע לתוך הפיטס. </b>כצ"ל בסמ"ך ודוגמתו במציעא מ"ב פ"ד. ובבתרא מ"ב פ"ו. ובגמרא רפ"ב דביצה [ד' ט"ו ע"ב] הללו בעלי פטסין. ובמסכ' מכות מ"ב פ"ג טעה התי"ט בזה שהיה גורס כאן במ"ם: 
+<small>משנה לחם<br><b>אם קול שופר שמע </b>העומד חוץ לבור רע"ב. <b>הכי</b> הוא ודאי פירושא דמתניתין. ודלא כרא"ש. עמו"ק (תקפ"ז) <b>ואתי</b> שפיר נמי לישנא דוכן. דודאי בכוונה תליא מילתא דשומע קול שופר מבור. אם נתכוין לשמוע בשעה שתקיעה יוצאת מפי התוקע. אז ודאי קול שופר שמע. והרי נתכוין שומע ומשמיע. לאפוקי היכא שנתעכב ולא שמע רק קול הברה. נמשכת אחר שכבר נתפשטה תקיעה מפי התוקע. שהקול העצמי הראשון חלף הלך לו. ועכשיו לא נשמע קול אלא הנולד מראשון. בנקישתו לדפני הבור. הפסיד קול השופר. וזה גרם לו מעוט כוונתו מתחלה.</small>
+
+Mishnah 8
+
+<b>בזמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה. </b>במ"ש התי"ט כאן יתיישב ג"כ שהיה מרע"ה עומד על הגבעה להתפלל. אע"פ שהתפלה אינה נאה אלא ממעמקים. שאין גבהות לפני המקום: 
+<b>ונ"ל </b>מכאן סעד לש"ץ שיעמוד בגובה ב"ה. כדי שיראוהו העם ויכוונו לבם וכן כתב 
+<b>זה הכלל. </b>לאתויי תפלה וברכות דרבנן. אע"ג דגדול נמי לא מחייב בהו אלא מדרבנן. ס"ד קטן נמי מצי מפיק קמ"ל. ולא תימא דווקא בתקיעות דאורייתא הוא דשאינו מחוייב אין מוציא את המחוייב. אלא לכתחלה אפילו בשל דבריהם. אין הקטן מוציא את הגדול. (כבמגילה ע"ש מ"ד פ"ב) אף על פי שמדין תורה הגדול יוצא בשמיעה מהקטן. אפ"ה אסרוה רבנן. (כן הוא העיקר וביארתי דבר זה בעזה"י בארוכה בביאורי לטא"ח סקצ"ט ע"ש) כך נ"ל דוק. והתי"ט כתב בל"א והמעיין יבחר: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>כאן (ונתיישב בו מדוע א"כ הניח משה ידיו פעם. כי זה אמנם היה מתחלה מפני אונס הכובד. משא"כ אם לא היה בו סימן והוראה לישראל. כי אם למשה לבדו. וק"ל).</small>
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ועוד זאת היתה ירושלם יתרה על יבנה. </b>פירש הרע"ב דהכי קאמר בירושלם היו תוקעין בכל העיר כל זמן שב"ד יושבין במקדש. וכתב בתי"ט ש"מ דבזמן שב"ה קיים איירי כו'. אבל לפירש"י ירושלם בכלל מדינה פירשו התו' דהכא לאחר החורבן שתיקן ריב"ז. ולא ידעתי טעם יפה לחלק בין ירושלם ליבנה כשירושלם בחורבנה. אע"פ שראיתי בהשגו' כן עכ"ל: 
+<b>ואין </b>בזה כל כך תימה אם ירושלם יתרה על יבנה אף בחורבנה. ודעדיפא הו"ל לאתמוהי דלפירוש הנז' ודהראב"ד. ירושלם בחורבנה יתרה על קודם החורבן. וזה דבר אשר נפש היפה תבקש לו טעם הגון:   
+<b>ונ"ל </b>ליישב דמתני' מיירי לאחר שנפרצו בה פרצות. שחייבין עליה משום ר"ה. משו"ה קודם החורבן לא היו תוקעין אלא במקדש לבד במקום ב"ד. (שהוא בלשכת הגזית או בחיל שבהר הבית והן מכלל המקדש) כיון דבירושלים איכא איסורא דאורייתא בהעברה חשו לה: 
+<b>ולאחר </b>חורבן שישבו הב"ד בירושלם. הדר הויא לה ירושלים מקום ב"ד. ובמקום ב"ד לא גזרינן. וליכא לאפלוגי בין ירושלים ותוך תחומה. דכל הסמוך לכרך נידון ככרך. (משא"כ כשישבו במקדש. שהיה מקום לחלק בין מקדש מקום ב"ד. לירושלם שאינה מקום ב"ד. אבל כשחזרה כל ירושלם להיות מקום ב"ד. כל המצטרף עמה ונידון כמוה, הרי הוא כהעיר עצמה. ואי אתה יכול לחלוק עיר אחת. וזוהי סברא ישרה) וה"ל כירושלם גופה: 
+<b>אי נמי </b>דווקא קודם חורבנה. אית בה משום ר"ה. (והיינו נמי כשנפרצה) שששים רבוא בוקעין בה. ואחר החורבן נתמעטו דיוריה מששים רבוא. ואע"פ שפרוצה אינה אלא כרמלית. ומשו"ה יתרה לאחר חורבנה. שאפילו העיירות שבתחומה. נידונין כמוה: 
+<b>ועוד </b>אני אומר דאחר החורבן דעסקינן ביה. דירושלם יתרה על יבנה. לא אחר חורבן בית המקדש. שלא מצינו שישבו שוב בירושלם. שהרי משכבשה אספסיינוס והחריבה. הלך לו ריב"ז ליבנה. ולא היה עוד בירושלים: 
+<b>אלא </b>הכא במאי עסקינן. בארבעים שנה עד שלא חרב הבית. שגלתה סנהדרין מלשכת הגזית. וישבה לה בחנויות כבפרק קמא דשבת [דף ט"ו] ובאותן מ' שנה תיקן ריב"ז שיהו תוקעין בירושלים מקום ב"ד. שבאותן שנים לימד ריב"ז ותיקן תקנות. כדאיתא בגמרא דפירקין: 
+<b>ודתנן </b>משחרב בה"מ התקין. הכוונה ג"כ ע"ז הזמן שהוא התחלת החורבן ודומה כאילו נחרב. ותו משום דבעי למיתני בכל מקום שיש בו ב"ד. ולומר לך שאף לדורות התקין. ולא לדורו בלבד. אלא אף אחר החורבן ממש. בכל מקום שיהא מקום קבוע למושב ב"ד: 
+<b>ומעתה </b>כל אשר לו חיך יטעם טעם עצום. מה ראו לחלק בין הפרקים והמקומות הללו. שיש הפרש גדול בין ירושלים ליבנה. דהשת' בירושלים דקיימינן בה. אית תרתי לטיבותא. מקדש וב"ד קבוע. משא"כ ביבנה דאפילו ב"ד קבוע ליכא. שהרי גולין ממקום למקום מיבנה לאושא ומאושא לשפרעם כו'. אבל ירושלים עד שלא גלו ממנה. היא העיר אשר בחר ה' לשכנו. ובה עיקר קביעות הב"ד. על כן הדין נותן שתהא יתרה על יבנה. וזה נכון מאד: 
+<b>ובכן </b>יתיישב גם לשון רש"י. ולא קשיא הא דנקט שיתרה ירושלים בבנינה. ומ"ש התי"ט אליבא דרש"י. דלעולם יש חילוק בין מקדש לירושלים כו'. לא משמע כן בגמרא. והתו' כתבו להדיא איפכא ודוק היטב: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>כאילו נחרב. נ"ב <b>וגם</b> כבר חרבה ישיבת לשכת הגזית. שהיתה יסוד למקדש. ועליה היה עומד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>יבנה. נ"ב (ועפי"א דסנהדרין משנה ד').</small>
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>אין מזכירין זכרון מלכות </b>הקדים זכרון למלכות. אעפ"י שסידורן מלכיות זכרונות שופרות. שמא י"ל בזה דמילתא אגב אורחיה קמ"ל. דסידורא דמלכיות והדר זכרונות שופרות לא מעכב: 
+סליקא לה מסכת ראש השנה בס"ד 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>שם ס"פ מעכב. נ"ב (והר"ן שכתב לא יצא. לא בהחלט כתב כך. ואין דבריו מוכרחים וק"ל. גם לא מצינו חבר לדבריו). <b>והכי</b> ודאי מסתברא. דלא עדיפי מלכיות זכרונות שופרות. מאמצעיות דכל השנה. דקיי"ל אין להם סדר. דמשמעו ודאי כפירש"י והגאונים. <b>ומה</b> התם דילפינן סידורא דידהו מקראי. כדאיתא רפ"ב דמגלה. אפ"ה לא מעכב. כ"ש בהני דהכא. דלית לן רמז ואסמכתא לסדורן. פשיטא דאין סדרן מעכב לד"ה בדעבד מיהת. וגדולה מזו אמרו אפילו במקום ששנו דרך ומנין. אין מוקדם ומאוחר. ואפילו בסדר התמיד אמרו. שאינו אלא למצוה בעלמא. לא לעכב. כדאיתא ר"פ ד"מ. ע"ש וכן אמרו סדר ברכות אינו מעכב.</small>
+
+Mishnah 7
+
+<small>משנה לחם<br><b>השני מתקיע</b> ע"פ רע"ב. ומ"ש בתי"ט בשם התוספות. דתקנה לא זזה ממקומה. לטעם רחוק קצת. אין דעתי מתקררת בזה. וארבי נמי קשיא לי. דסתם מתניתין אליבא דשעת שמד דוקא. ולא אשמעינן היכי נהוג מקמי הכי. כדקמ"ל דכוותה טובא לעיל בפרקין. דקתני בראשונה זמנין סגיאין (והכי אשכחן נמי בכמה דוכתי) הוה ליה למכלל הך דהכא בהדייהו. ואיבעי ליה למתני בראשונה היה הראשון מתקיע. ומפני הסכנה התקינו שיהא האחרון מתקיע. ובדוכתי טובא מוכח דהמשניות הסתמיות והמוסכמות. הל"מ הן. וכך היו מקובלות לפנים בישראל. שהן תורה שבע"פ. שקבלוה דור מדור שלפניו עד מרע"ה. והוא האמת בלי הרהור. <b>אכן</b> אנשי לבב שמעו לי. ויודעים האזינו אלי. ודעו נא שכל דברי חכמים ז"ל יש להם תוך ובר. נגלה ונסתר אדוק זה בזה מקושר ומחובר (מלבד הסודות הגדולים והרזים הנמוסים בדבריהם. המכוסים מאתנו. ואין לנו עסק בנסתרות עמוקות. שאינן ראויין אלא לעומדים בהיכל מלכו של עולם. אשר רעיוניהם זכו להביע ולחקור בנעלם. אולם דברי אלה בהשגת חכמה צפונה. שבדברי חכמים וחידותם הטמונה מיד אחר הקליפה החיצונה. וראויה לכל בן דעת אשר יחפשנה בכל עת ימצאנה. ומצויה וקרובה מאוד לבעלי התבונה) וכן הדבר בכאן. שבלי ספק כיוונו בו לענין פנימי הטמון בחיצון. והוא שייך בכל זמן באמת. ומתבאר ע"פ דבריהם ז"ל. שאמרו בגמרא פ"ק דע"ז. דלא ליצלי אינש מוסף דר"ה בתלת שעי קמייתא ביחיד. דילמא מיפקיד דינא עליה. ומפורש שם הטעם. משום דבראשונות שעת כעס הוא. ואל זועם בהם. כדאיתא התם. לכן אינו עוסק אז בדין. שלא יכלה העולם ח"ו. אם יפקוד תבל ארצה. ועל כן אין לאדם לעורר הדין. בתקיעות וקריאת מלכיות זכרונות שופרות כדפירש"י. ובשניות יושב ודן בעת רצון. ועושה אז לפנים משורת הדין. כשרואה שנתחייב העולם. מתמלא רחמים. <b>והנה</b> תפלת שחרית דציבור משכימי קום בבוקר. נמשכת ודאי עד סוף ג' שעות. כי כל תפלה צריך לשהות בה לכתחלה שלש שעות בכיון. כדמוכח מההיא דחסידים הראשונים. וכך הוא מנהגן של ישראל בכל מקום ובכל זמן. להתפלל תפלת המוספין בג' שעות שניות. דמה"ט אמרינן במוסף ממקומו הוא יפן ברחמים. כמ"ש ז"ל. ולכן חששו לזה בר"ה ביותר. ותקנו מתחלה שיהו תוקעין במוסף. שזמנו ודאי בשלש שניות כאמור. לא בתפלת השחר. שלא לעורר מדה"ד אזי המשכיל ידום כי עת רעה היא. <b>והיינו</b> נמי דאמר תלמודא בשעת השמד שנו. כלומר. לפי שאין השעה ההיא כשרה לעמוד בדין. לכן היו מסתכנים בה. כשאירע פ"א שאמרו פסוקי זכרונות שופרות מלכיות והתקיעו בשחרית. מחמת שעשו שלא כהוגן. ודחקו את השעה. שאינה ראויה לכך ליעשות בה נס. (ודילמא היינו שעת שמד. שהעולם מתחייב כליה בפנים של זעם) <b>ואעפ"י</b> שלא מצינו שהזהירו רק ליחיד. י"ל שלצבור לא הוצרך האמורא לכך. מאחר שכבר שנינו השני מתקיע. וכבר נהגו ישראל להתעכב בתפלת השחר עד ג"ש ראשונות כנזכר. <b>ועוד </b>אע"פ שבודאי זכות הרבים גדול וחזק יותר. משא"כ ביחיד שהוצרך לאזהרה יתרה פרטית. מכל מקום לכתחילה אין נכון לקבוע אז תפלת הצבור. להכניס עצמן בסכנה ולסמוך על הנס. והיכא דשכיח הזיקא נמי. כי בקל יוכלו להסתכן ע"י כך. כמו שאירע בשעת השמד. שלא הועילה זכותן. ולכן מעולם לא ראו חכמים לעשות בענין אחר. לפי שהשעה ההיא מוכנת לפורענות. כך נ"ל ברור בעזה"י. ועל כן בודאי בשנה לא זזה ממקומה בשום זמן. ואפילו בימי יב"ן כך היתה שנויה. ושפר בעיני להחויה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מתקיע </b>מ"ש רה"ג מדלא תנן תוקע. <b>לאו</b> דיוקא הוא. יגיד עליו רעו. דתנן מקרא. ולא קורא. משום שמוציא הרבים ידי קריאה. והכא נמי משום דמפיק לרבים ידי תקיעה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>הראשון מקרא את ההלל </b>בגמרא משמע קצת. דטעמא משום דזריזין מקדימין למצות. ואכתי לא סגי לן. והיא גופה בעיא טעמא. טעמא מאי מקדמינן הלל לתפלת המוספין. אטו תהמ"ו לאו מצוה היא. וכיון דתרוייהו בהדי הדדי קאתו. וזמנייהו השתא בתר דסלקא לה צלותא דשחרית. אדרבה הך עדיפא לאקדומה. דתדיר ושאינו תדיר. תדיר קודם. ומוסף ודאי תדירה טפי מהלל. שהרבה ימים יש לנו בשנה. שיש בהם מוסף. ואין בהם הלל. <b>אבל </b>תדע עוד. כי הוא הדבר אשר דיברנו למעלה. שגם פה גנוז פרי טוב למאכל ומתוק בטעם. לבעלי נפש היפה יבוסם ויונעם. וזה לפי שבדין הוא להקדים קריאת ההלל. מפני מה"ש שממתינין עליו ומצפין לו כמ"ש רז"ל. שאין מה"ש רשאין לומר שירה עד שיתחילו ישראל למטה. דכתיב ברן יחד כוכבי בוקר. והדר ויריעו כל בני אלהים. (והלל נקרא שיר כדמוכח מגמרא דערכין דבסמוך. וכ"ה במשנה שילהי פסחים. ואומר עליו ברכת השיר. ואמרינן מה היא. יהללוך). <b>ולכן </b>בדין היה לקרות ההלל מיד כשהאיר המזרח. אלא דלא אפשר קודם שיקבלו ישראל עליהם מלכות שמים. ויסמכו גאולה לתפלה. ומכאן ואילך יש להם להשתתף עם המלאכים בשירתן. ולא לעכבן יותר. משו"ה ודאי לא סגי בלא"ה. דצריך הראשון להקרות ההלל. שזמנו עכשיו. ולהמתין עם תפלת מוסף שזמנה נמשך. וזה בלי ספק טעם מופלג לשבח (ועמ"ש בתשובה הוצאתי בס"ד. מכאן דין חדש לדון קר"ה כתפלת שחרית. לענין טעימה). <b>ומילתא</b> אגב אורחין נשמע תו מהא דאמרן. דאין הכרח למ"ש התוספות בעירכין שי"ל בר"ה ויה"כ והחיות ישוררו. והוכיחו זה מדשאלו מ"ה מפני מה אין ישראל אומרין שירה בר"ה ויה"כ. ולא שאלו על עצמן. מדוע הם אינם אומרים שירה. שמע מנה דמה"ש גופייהו אמרי שירה. <b>ולדידן </b>מהא ליכא למשמע מידי. דאינם צריכים לשאול על עצמן. שהתשובה בצדה. שאין יכולים לפתוח בשירה. מאחר שישראל שותקים כנזכר. ובזוהר ג"כ דרשו בעמדם תרפנה כנפיהם מלומר שירה. ממילא בע"כ מוכרחים אף הם לשתוק. ואדרב' זהו ענין שאלתם בעצם וראשונה. לפי שקשה בעיניהם שתיקת ישראל מפני שמעכבים על ידיהם. שאינן רשאין לשורר ונקנס לכורחם כחפצם. דאל"ה. מאי איכפת להו בהכי. וכי אחריותם של ישראל על מה"ש היא. אלא ודאי מוכח איפכא מדעת התוספות הנ"ל. עיין עוד בחיבור הקישורים ליעקב. <b>הא </b>למדת שדיני המשנה ודברי אגדה צריכין זה לזה. זה מתקן את זה. וזה מקשט את זה. אל אחד אמרן נתנן לפרנס אחד אבי כל חוזה. ומי שהוא בריא הראות. לא יכחיש זאת.</small>
+
+Mishnah 8
+
+<small>משנה לחם<br><b>אין מעכבין </b>עתי"ט. אבל כשהגיע לחנוך לא. <b>וי"ל </b>שאין מתעסקין עמהן. אבל עכובי פשיטא לא מעכבינן. ובזה א"צ לדחקו של הר"ן.</small>
+
+Mishnah 9
+
+<small>משנה לחם<br><b>שלש </b>כו' ז"ל רע"ב. שעור כל התקיעות שהם שש. כשלש תרועות. נמצא שעור תקיעה אחת. כחצי תרועה. <b>לפירש"י</b> שעורה של תקיעה כתרועה. <b>כ"ע </b>וי"מ יבבא ג' כחות של כל שהו. נמצא שעור תרועה ט' כחות <b>ושעור</b> תקיעה לפ"ז. ד' כחות וחצי <b>ולרש"י</b> בפירוש שעור תקיעה כתרועה. לפד"ז מגיע לתקיעה ג"כ כשיעור ט' כחות. <b>ועוד</b> בה שלישיה פירוש ראב"ד.</small>
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Shabbat/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Shabbat/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..1b79978e80f41353da6dc0569a646fb70bbc3de2
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Shabbat/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt	
@@ -0,0 +1,828 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Shabbat
+לחם שמים על משנה שבת
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה שבת
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>פשט העני את ידו. </b>פי' הרע"ב ובתוכה קופה או סל עכ"ל: 
+<b>יש </b>להתרעם על פירוש זה שמתנגד למסקנת הגמרא. דהא הכי הוה ס"ד לאוקמי מתני' בטרסקל שבידו. ודחינן לה ומסקינן אלא ידו של אדם חשובה לו כד' אמות. ולא סגי בלא"ה כדאיתא בגמרא (ד"ה ע"א) ע"ש וכדמפרש נמי איהו גופיה בסמוך. והתימה ממחילת התי"ט. גם הרמב"ם ז"ל בפירושו לא זכר אלא מסקנת הגמרא הנז'. ומ"ש הר"מ דנקט עני לשון קצרה. אע"פ שבהתחלה אינו מקצר כלום. באומרו כיצד העני עומד מבחוץ. מ"מ אח"כ כשבא לפרש פשט העני את ידו הרי הספיק לו זכרון העני בלבד במקום ד' תיבות שהי' צריך לומר פשט האדם העומד ברשות הרבים וק"ל וכן ביארו בתי"ט: 
+<b>ובעל הבית פטור. </b>פירוש הרע"ב ומותר גמור. לשון התי"ט ומסיק הר"ן דמצד איסור שבת כו' ולא דייקינן השתא באיסור דלפני עיור לא תתן מכשול עכ"ל. וכן הם דברי הרא"ש: 
+<b>ואיכא </b>למידק דא"ה מאי פריך תלמודא ומי איכא בכולי שבת פטור ומותר [ד' ג' ע"א]. והאמר שמואל כל פטורי דשבת וכו' ומאי קושיא הני תלת מותרין לגמרי. לאפוקי הא דאסו' משום לפני עיור לא תתן מכשול משו"ה לא קחשיב לה. וי"ל דשמואל נמי לא איירי אלא מפטורי דשבת כדקאמר בהדיא: 
+<b>שניהם פטורים. </b>שלא עשה שום אחד מהם מלאכה שלמה אבל אסורים לעשות כן שמא כו' עכ"ל הרע"ב: 
+<b>מיהא </b>לכ"ע מדאורייתא לא מיתסר משום חצי שיעור. דטעמא דחצי שיעור אסור מן התורה. משום דחזי לאצטרופי שאם אכל חצי זית חלב. ראוי להצטרף כשיחזור ויאכל חצי זית אחר ונמצא בא לידי איסור. (עיין ריש בתרא דיומא [ד' ע"ד ע"א]) אבל כאן משנעשית המלאכה ע"י שנים שכל א' עשה חציה זה עקר וזה הניח. שוב אין העקירה ראויה להצטרף לאיסור וכ"ש ההנחה. משו"ה אפילו לכתחילה הוי שרי. אי לאו משום גזירה דילמא אתו למיעבד מלאכה שלמה: 
+<b>ובהכי </b>מיתרצא נמי הא דקשיא היכי שרו רבנן לאעבורי פחות מד"א במקום הצורך כמו בריש בתרא דשבת [ד' קנ"ג ע"ב] ודעירובין [ד' צ"ז ע"א] ולא חשו לחצי איסור דאסור מ"ה והא ודאי שבישתא היא מה"ט דאמרן. דכיון דעביד מיד הנחה תוך ד"א תו לא חזי לאצטרופי. (דאמר מר תוך ד' עמד לפוש פטור) וליכא איסורא כלל. אלא משום גזרה דרבנן בלחוד. וזה ברור אע"פ שגדול אחד מדור שלפנינו הקשה קושיא זו ונדחק בה בלי צורך: 
+<b>אמנם </b>עדיין לא נתיישב לי היטב דבר זה במשנתנו דמכל מקום עקירה לחוד תאסר דבר תורה. דהא חזיא לאצטרופי למיעבד עמה הנחה דהו"ל איסור שלם. ואי משום דתרווייהו עבדי לה. הא קמא מעיקרא איסורא קעבד. ואטו משום דאתעבידא נמי הנחה ע"י אחר לשתרי. ואע"ג דודאי ליכא למימר דתיתסר עקירה שבפנים גרידא. דמאי קעביד הלא אינו אלא מטלטל בביתו. מ"מ אותו הפושט ידו עם החפץ ומוציאה ומכניסה שהרי הוציא מרשות רשות. וכמעט שגמר המלאכה. ולא חיסר אלא מקצתה. להוי כחצי שיעור וליתסר מ"ה. דהא חזי לאצטרופי ע"י הנחה: 
+<b>לכן </b>נ"ל דהא ודאי אסור מ"ה. אליבא דמ"ד חצי שיעור אסור מ"ה. והמפרשים שאמרו כאן שאסורים לעשות כן מדבריהם שלא בדיוק הוא. דאליבא דמ"ד חצי שיעור אינו אלא מדבריהם אמרו כן. ועוד כיון דהנחה ודאי לא חזיא לאצטרופי לעולם. וכן עקירה דפנים כל שלא עשאה בהוצאה לא שייכא בחצי שיעור. ולא קמיירי מנה הכא. נקטו מילתא פסיקתא איסורא דדבריהם דאפילו בהנחה נמי גזרו. אבל מ"מ יותר נ"ל לפרש אסורי דמשנתנו באיסור של תורה. ואליבא דמ"ד חצי שיעור אסור מד"ת. דכוותיה קיי"ל. והיינו דשנינן דלא קחשיב אלא פטורי דאתי בהו לידי חיוב חטאת. ומאי שנא הני דווקא. אלא דבאיסורא דאורייתא קמיירי בדרבנן לא קמיירי. ודאתו לידי חיוב חטאת. איסורן מד"ת מהאי טעמא ומסייעא ליה לפי' ריב"א שכתבו התוספות והועתק בתי"ט ודוק: 
+<small>משנה לחם<br><b>יציאות </b>עתי"ט מ"ש בשם התו'. מ"ט פתח בהוצאה. <b>והנה </b>אמת נכון הדבר דסדורא דערב שבת נקיט תנא ואתא. והוה ליה למימר בה מרגניתא. דהוצאה גופה שייכא בע"ש נמי. דקמ"ל אפילו התחיל להוציא מבעוד יום. אסור לעשות הנחה בשבת. אע"ג דלא הויא אלא פלגא דמלאכה בשבת. אסור (כמו בזה עקר וזה הניח. דמאי שנא. ואתחלתא דהוצאה בע"ש הוא. אפ"ה אסור) וכדאיתא בגמרא (ד"ג) לענין הושטה מבע"י. שאסור אף להחזירה משחשכה. ורמזה רבי במתניתין נמי.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>עכ"ל. <b>פשוט</b> דלאו דווקא סל. דהא אף על הוצאת מחט חייבין. אלא נראה אורחא דמילתא נקט (כמ"ש תי"ט) מכל מקום מצאה הקפידא מקום ללון. דהא איכא למטעי. ולמימר דמשו"ה נקיט סל. דהיינו טרסקל. כדי שיהא בו מקום ד' על ד' (כסתם סל ודאי) שתהא חשובה עקירה. מה שנותן ממנו לתוך ידו של בעל הבית. או מה שנוטל מתוך ידו של בעה"ב. ונותן לתוך הסל. דאל"ה. הוה ליה למנקט לשון קצר. ובתוכה כלי. שהכל בכלל. וכל שהו במשמע. לפיכך בודאי לא נמלט מן התרעומת. וכל המוסיף בלשון רבו. אינו אלא גורע יש כו'.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>מפסיקין </b>לק"ש ז"ל התי"ט הא דכתב הרע"ב דאתאן לד"ת כו' וכי היכי דמד"ת מפסיקין לק"ש משום דמדאורייתא היא כ"ש דמכל הני דלעיל מפסיקין ואפילו כי איכא שהות הואיל והתחיל באיסור עכ"ל: 
+<b>וזה </b>קצת שלא בדיוק שהיאך יאמר דמהני דלעיל הכי נמי דמפסיקין הואיל והתחיל באיסור והא לעיל טפי משמע דמיירי בהתחילו בהיתר. ואע"ג דהר"ן הוכיח שאפי' התחילו באיסור (ובכלל זה אפי' שהגיע זמן המנחה כבר) אין מפסיקין לתפלה כשיש שהות. מ"מ לשון המשנה משמעו ודאי בהתחילו בהיתר: 
+<b>ומשום </b>דקבעי למתני ברישא לא יכנס. דקמ"ל אפי' סמוך למנחה לא. מסיק נמי לדינא דהפסקה בהני. אף על גב דלאו דווקא הוא דבאמת ה"ה להתחילו באיסור. וא"כ מ"מ אין נכון לומר דמכל הני דלעיל מפסיקין הואיל והתחיל באיסור כאילו כך היא שנויה לעינ. והא איפכא הוא דמהא לא קמיירי בכל הני דלעי'. אלא מכללא דסוגיא דתלמוד' (בדוכת' אחרינא) אתמר. (וגם זה אינו מוכרח בסוגיא דהכא) והכי איבעי ליה למימר דמכל הני דלעיל מפסיקין כו' כשהתחיל באיסור. ועיין עוד לקמן מ"ש בזה: 
+<b>ואין </b>מפסיקין לתפלה. כתב הרע"ב דאנו שאין תורתנו אומנותנו מפסיקין וא"ת וכי גרע ת"ת שלנו מאומנות דאמרינן בהו לעיל שאם התחילו אין מפסיקין וא"ל וכו' אלא תריץ כדכתב הר"ן בשם בעל המאור דאין מפסיקין דרישא בדאיכא שהות כו' עכ"ל התי"ט: 
+<b>ואיכא </b>למידק אהאי פרושא לפום מאי דכתב הרב לעיל ג"כ בשם הר"ן דלק"ש מפסיקין אפילו כי איכא שהות. ורישא מוקים לה בהתחילו באיסור נמי אין מפסיקין לתפלה. א"כ מאי דוחקיה לשנויי הך דלעיל בדאיכא שהות והכא בליכא. לוקי אידי ואידי בדאיכא שהות. ורישא תיתי כפשטיה דמיירי בהתחיל בהיתר דהיינו סמוך למנחה כדאיתא. (ואי נמי הא נמי התחיל באיסור מיקרי מיירי בדאתחיל מקמי הכי). ואשמעינן דאע"ג דלא יתחיל אפ"ה אם התחיל לא יפסיק. והדר קמ"ל בסיפא רבותא דבק"ש כה"ג אפילו כבר התחיל ובהיתר. מ"מ יפסיק ואע"ג שיש שהות. והדר תני בבא יתירא. ואין מפסיקין לתפלה אפילו התחיל באיסור כשעדיין יש שהות. ואם כן למאי צריך לשנויא דת"ת ומנ"ל דחברים אין פוסקים לתפלה אפי' אין שהות: 
+<b>לכן </b>יראה לי דהנך תירוצי לא שייכן להדדי וסוגיי נינהו ולא אהדדי אתמרו. אלא מאן דמתרץ לה הכא בחברים. לא ס"ל כההיא סוגיא דסוכה דלא מפלגא בין התחיל בהיתר להתחיל באיסור. אלא ודאי שני ליה ומוקי לרישא דמתני' כפשטה כדאמרן. דאין לך אלא כמו שאמרו דאם התחילו סמוך למנחה או קודם לכן בהיתר הוא דאין מפסיקין לתפלה. אבל התחילו באיסור אפילו לתפלה דרבנן מפסיקין. משו"ה קשיא ליה למאי תו תני ליה סיפא ואין מפסיקין. דלא סא"ד לפלוגי בין דאוריית' לדרבנן בעבר והתחיל באיסור וכ"ש אי מיירי נמי בדליכא שהות. ואף התרצן מודה לו בכך. ולא נצרכה אלא לחברים דמפסיקין לק"ש כשזמנה עוברת. ולתפלה אין מפסיקין אפילו כשזמנה עוברת. כיון דאינה אלא מדרבנן. אין חייבין בה ת"ח שתורתן אומנותן. הא מיהא שאר אינשי דמיחייבי בה כק"ש דמיא להו. וצריך להפסיק לה אם התחיל באיסור. אע"פ שיש שהות עדיין. שלא אמרו שלא להפסיק אלא בהתחילו בהיתר (והוכחת בעה"מ שכתב הר"ן בשמו דמוקי למתני' אפי' בדליכא שהות דאל"ה אטו אסור ללמוד לפני התפלה צ"ע. דאיכא למימר ודאי מכי מטא זמן תפלה אסור ללמוד דילמא מימשכא שמעתיה כדחיישינן בכל הני דמתני'. אלא זמן תורה לחוד: ועי"ל על שטתו של בעה"מ ואין להאריך): 
+<b>איברא </b>ההיא סוגיא דסוכה [ד' ל"ח ע"א] דלא מפלגא בין התחיל בהיתר או באיסור. קשיא לכאורה מנ"ל דבחד מחיתא הוא. דילמא דווקא הוא כדאמרן ולק"מ. וצ"ל נמי דממשנה יתירא שמע לה. ומפרשא אין מפסיקין קמא לאו דווקא בהתחילו בהיתר. אלא ה"ה להתחילו באיסור דלא נקטיה אלא משום לא יכנס דרישא. והיינו משום דקשיא ליה נמי בבא דסיפא דלא אצטריך. דהא תני לה רישא אין מפסיקין. ולא מסיק אדעתיה לאוקמה בחברים. אלא משני בגוונא אחרינא דרישא מוירי בהתחיל בהיתר. ואשמעינן תו אפי' בהתחיל באיסור אין מפסיקין. אע"ג דלק"ש מפסיקין בהתחיל באיסור אע"פ שיש שהות. לתפלה לא כל שיש שהות עדיין. ולא צריך כלל לשינוייא דחברים כנלע"ד עיקר. ולפ"ז מ"ש הרבתי"ט ואין לתרץ יש ויש לתרץ כן באמת: 
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>סוף פיסקא בזה. <b>והא</b> דחברים מפסיקים לק"ש. נראה דאינו אלא לפסוק ראשון בלבד. כק"ש דרבי יהודה הנשיא. <b>איברא </b>הרא"ש פה"ק. לא משמע ליה הכי. <b>וצ"ע</b> מנליה דתקשי ליה. עב"י ס"פ.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<small>משנה לחם<br><b>לא יצא החייט</b> קשיא לי טובא. אפילו אליבא דאביי. דגזרינן הכא גזרה לגזרה. מ"ט לתסר. הא אפילו אשתלי ונפק ביה משחשכה. לא מיחייב. דהא עקר ליה מבע"י. ותו לא קמיחייב אהנחה דמשחשכה. אלא א"כ עמד לפוש משחשכה (ועיין גמרא דה"ב. ועמ"ש בס"ד בריש בתרא דמכילתין) כ"ש דלא ניחא אליבא דרבא. דלא גזר גזרה לגזרה. וכוותיה קיי"ל. והכי פריש נמי רע"ב. <b>וראיתי </b>בתוספות שכתבו. וז"ל אליבא דרבא. אין לפרש שמא ישכח המחט. דאפילו יצא ליכא איסור דאורייתא. כדאמרינן הכיר בה ושכחה. לענין שבת פטור כו'. <b>ולא</b> הבינותי זה. התם בנפלה איירי. דלאו מלאכה היא. ולגבי שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה. איברא כי אפקה משחשכה. מלאכה היא. אלא שלא היתה עקירה בחיוב. אם לא כשעמד לפוש משחשכה. וכה"ג ודאי מלאכה גמורה היא. כי שכח והוציא. אלא דאכתי ליכא טעמא למגזר עלה כדאמרן. משו"ה במאי דניחא להו לתוספות. לא ידענא אמאי ניחותא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>החייט </b>נקרא כך על מלאכת תפירתו בחוט. וכן נקרא כלי מלאכתו מחט. אף אם אינם משורש אחד. כי חוט וחייט. מנחי עי"ן הם. ומחט הוה במשקל מפל. מסב קלע. חורש מצל. או יהא כולו פתוח (כמו שהיא רגילה קריאתו בפי הכל) בפלס כמשק גבים. ואמנם מוצאו מהארמית. ויתפרו עלה תאנה. ת"א וחטיטו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>הלבלר </b>שני למדי"ן מספרן ששים. והבי"ת מתחלפת בפ"א ששניהם ממוצא אחד. וייחד שם זה לכותב ספרים.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>יפלה </b>מהכבד. על דרך התרגום. ובערת ותפלה. בערתי. פליתי. ובטעות רגילין לקרות יפלה ע"ד העברי. שהוא מהנוסף. כי הוא לשון הבדלה. אשר יפלה ה'.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>וי"ח דברים. </b>כתב הרע"ב והגזרה הט' כלים שנטמאו במשקין שנטמאו בשרץ. עמ"ש בס"ד רפ"ח דברכות: 
+<b>ומ"ש </b>בתי"ט לשטת התו' והראב"ד דס"ל משקין הבאין מחמת ידים נמי מטמו כלים. א"כ בגזרה הח' דאוכלין יהיו נטמאין מהמשקין אמאי יהבו טעמא גזרה משום משקין דשרץ. ות"ל משום משקין דזב וזבה. ותירץ דלא רצו לגזור באוכלין משום משקה זב וזבה. דא"כ היו צריכין לעשות האוכלין ראשון וכולי האי לא בעו לגזור. נ"ל שיפה אמר. ובחנם חזר בו במ"ב שכתב ז"ל אבל לפ"ז גזרה דכלים שיהו ראשונים. עד כאן לשונו: 
+<b>ולא </b>ידעתי מה הכריחו לומר כן. דאטו משום דגזרו שיטמאו משום גזרה דמשקה זב וזבה. אסקונהו תרי דרגי חדא דכלים אינן מקבלי טומאה אלא מאב הטומאה. ועוד שטומאה תעשה אותן כיוצא בה שלא הוצרכו לגזור עליהן משום משקין דזב וזבה. אלא כי היכי דליקבלו טומאה. דאי משום שנגעו במשקין דשרץ לא הוו מיטמו כלל. ואהנו משקין דזב וזבה להביא להן טומאה מטומאת משקין כל דהו. ואפ"ה שפיר קאמר דאי הוי גזרי טומאה באוכלין מחמת משקין. משום משקה זב וזבה. ודאי היו צריכין לעשותן ראשונים. דאי לעשותן שניים. מאי אהנו להו גזרת משקה זב וזבה. בלא"ה נמי מקבלי טומאה דתיפוק ניה משום משקין דשרץ וק"ל: 
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>וכרשינין </b>כמדומה הוא הזרע שקורין בל"א. טערקשי"ן וויי"ץ. ואיסור השרייה בשבת. צ"ל כיון דאינו ראוי גם למאכל בהמה בלי שריה. ולא בר גיבול הוא. אמרינן שרייתו זהו גיבולו.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<small>משנה לחם<br><b>אונין </b>בפ"ק דסוכה (י"ג) גרש"י האוניץ. כמו אניצי.</small>
+
+Mishnah 7
+
+<small>משנה לחם<br><b>הדליקו </b>י"ל שרמז הכא בלשון זה. מ"ש ההוא סבא ובלבד שלא יקדים ולא יאחר.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ספק חשכה </b>צריך עיון. מאי אריא ספק כו'. אפילו ודאי יום. נמי אתסר במלאכה. מדין תוספת שבת. דמדאורייתא הוא. וקשה להעמיד סתם משנתנו אליבא מאן דלית ליה מוסיפין על הקודש. אף לא ידענא מנו. עמ"ש בחי"ג על תוספות ר"ה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>אין מעשרין כו'. </b>עיין רע"ב. דקסבר גזרו על השבות כו'. <b>עמ"ש</b> בס"ד במו"ק סרס"א.</small>
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>אמר רשב"ג. </b>לענין מה שהעיר בתי"ט כאן עמ"ש בס"ד מ"ג דפ"ק דברכות ובחי' פ"ח דברכות: 
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>משלשלין את הפסח עם חשכה. </b>ז"ל הרע"ב אע"ג דבעלמא אין צולין הכא שרי דבני חבורה זריזין הן ומדכרי אהדדי ולא אתי לחתויי עכ"ל. והכי איתא בגמרא אלא שהוסיף מפירש"י הא דמדכרי אהדדי: 
+<b>וצ"ע </b>דהא קיי"ל כר"י דשוחטין את הפסח על היחיד [פסחים ד' צ"א ע"א]. ויחיד מאן מדכר ליה. ובלא פירש"י היה אפשר לפרש בדוחק דבני חבורה לאו דווקא. אלא אורחא דמילתא נקט תלמודא. שאין לך פסח שאין נמנין עליו חמשים ומאה בני אדם כדאי' בגמרא דתמיד נשחט ובאיכה רבתי. ולעולם יחיד נמי זריז הוא. שכל העוסק בפסח בקי הוא בסתמא. וכמו כהנים זריזין שאין פירושו דווקא כשהן רבים בחבורה שמזכירין זא"ז. אלא ר"ל כהנים דעלמא ואפי' יחיד במשמע. זריז ונזכר הוא שלא לחלל שבת. כדפירש"י גבי כהנים זריזין שבני תורה הן וחרדים למצוה [שבת ד' כ' ע"א ד"ה אברים]. אלא שקשה עלי לומרכן בישראל שיהיו הכל בקיאין וזריזין. אף כשעסוקין בקרבן. (וגם הלום ראיתי אחרי רואי פירש"י בהמוצא תפלין שפי באמת דבני חבורה זריזין כאשר עלה על דעתי כנז'. איברא לאביי דהתם דלית ליה הכי. היינו נמי מטעמא דאמרן דאי אפשר שיהיו כולן בקיאין. על כן יפה פירש כאן אליבא דכ"ע): 
+<b>ועל </b>כרחנו אנו צריכין בזה לדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בהל' קרבן פסח שאין שוחטין לכתחל' על היחיד. אלא שכשר בדיעבד כר' יוסי וגמרא ערוכה היא הביאה בכ"מ. ולפ"ז משום דהויא מילתא דלא שכיח' דכמה דאפשר לאהדורי מהדרינן לעשותו במרובה ולא לשוחטו על היחיד. וכיון דלא שכיח דלא ליהוו בני חבורה דמדכרו אהדדי לא גזרו ושרי אף ביחיד ודוק. ועפ"ד מ"ב דסוכה: 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>אין מדליקין בשמן שרפה בי"ט </b>מה טעם קאמר כדכ' הרע"ב. וא"ת למאי אצטריך בבא דרישא. ולאו ממילא שמעינן לה מכללא דהך. דכיון דאין שורפין קדשים בי"ט ממילא א"א להדליק בו בשבת עי"ט. וי"ל דסד"א משום כבוד שבת שרי. קמ"ל: 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>האלפס והקדרה שהעבירן מן האור מרותחין. </b>בין השמשות. לשון הרע"ב לקוח מפירש"י. נראה דלשון שהעבירן דייק דלא שייך אלא מעל האור. ואי בשבת מי משכחת לה. הא אסור להטמין ברמץ. לפיכך צ"ל בין השמשות. ומשמע מהכא דלא מיקרי רותח ולא מבשל. אלא דווקא בשעה שהעבירוהו מן האש ולא כל זמן שהיד סולדת בה וצ"ע בסי' שי"ח בב"י: 
+<small>משנה לחם<br><b>פחם </b>נ"ל שהוא שם מונח לגחלים כבויות דווקא. אבל גחלים. הם הבוערות. ככתוב פחם לגחלים. ומשום דכתיב גחלי אש גבי יה"כ. דרשינן מניה מן המאוכלות הפנימיות. ושילהי ע"ב תני גחלים. משום דבבוערות איירי.</small>
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<small>משנה לחם<br><b>כירה </b>מקום עשוי בארץ כו'. והי"ל לפרש שנעשה מחרס. כי היכי דלא נטעה לומר שהוא רק חפירה בארץ תי"ט. <b>ולא</b> ידענא מאי נפקא מנה הכא. הא ודאי אפילו אינה אלא חפירה. נמי דינא הכי. דמאי שנא בבנין. או בקרקע לענין משנתנו א) התם בכלים דבטומאה וטהרה עסקינן. ודאי צריך לפרושי כהאי גוונא.</small>
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<small>משנה לחם<br><b>ולא יפקיענה</b> כתב רע"ב דגזרינן תולדות חמה. אטו תולדות אור. <b>אבל</b> בחמה כ"ע לא פליגי דשרי. דאין דרך בשול בכך. וחמה באור לא מחלפא. ועמש"ל פכ"ב מ"ב.</small>
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ד"ה האלפס. הלשון מועטה. וכך צ"ל. <b>משמע</b> מהכא. דכלי ראשון מקרי רותח ומבשל. ולא דווקא בשעה שהעבירוהו מן האש. אלא כל זמן שהיד סולדת בו (אע"ג דאיכא למימר. דמיירי בבין השמשות דרבי יוסי. שאינו אלא כהרף עין. ומיד כשחשכה. דעדיין לא נחו מרתיחה. הוא דלא יתן כו' <b>וכן</b> צ"ל שזו ודאי היתה דעת הגמ"ר שהובא בב"י (סשי"ח) ולא קשיא עליה מידי. מ"מ הוא קצת דוחק. וצ"ע).</small>
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<small>משנה לחם<br><b>בזוג </b>נ"ל שנקרא כך מפני שעשוי משתי חתיכות זוגים. לא יתפרדו. כי לא יקיש בלי עינבל.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ולא ברצועה</b> עיין לח"ש מ"ה פ"ב.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>פרתו </b>עתי"ט משמא דגמרא. <b>איברא</b> לאו דיוקא הוא כולי האי. כי פרה שם המין הוא. כמו ויהי לי שור וחמור. אע"ג דטובא הוו ליה <b>אבל</b> עקר הדיוק. נראה דקשיא לתלמודא כינוי פרתו. ואפילו לא הויא ליה אלא חדא פרה. הוי תמיהא מילתא. דתלי לה בראב"ע. ומזכירו לגנאי לקלקלה. לספר בגנותו שעבר על דברי חבריו חלילה. מסתייה דלימא ראב"ע מתיר. והאמרינן אף ב"ש לא עשו כדבריהם. אטו ראב"ע פליג אחכמים. למעבד עובדא נמי. אלא ודאי תנא קבעי לאשמועינן מילתא אגב אורחא לענין תוכחה. דאע"ג דראב"ע לא מידי עבד. אפ"ה מעלין עליו כאילו עשאה. דקמ"ל הא דכל שיש בידו למחות כו'. כמ"ש בלח"ש רפ"ג דדמאי ע"ש.</small>
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<small>משנה לחם<br><b>לר"ה </b>עתי"ט שהביא דעת הרשב"א להחמיר בשאר תכשיטין אפילו בבית. <b>ולא</b> ידעתי מי הזקיקו להביא דעה זרה גדר הדחויה. לתפוס בחומרא יתרה בשל דבריהם. <b>ויותר</b> היה לו להביא דברי ר"י. שאפילו בכרמלית. מותר. שכך המדה בשל סופרים הלך אחר המקל. וכך הלכה רווחת. <b>אמנם</b> אף דעת הרשב"א וסיעתו. נ"ל שאין לה מקום עכשיו. שכולם מערבין. ולא אמרו להחמיר גם בבית. אלא בחצר שאינה מעורבת. משא"כ בעיר וחצר שערבו. ודאי לא עלה ע"ד אדם לאסור. וכה"ג לא שכיחא. משו"ה לא נפקא מנה מידי לדידן האדנא. לגמרי כדי נסבה. ולכל הפחות הוה ליה לפרושי.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ולא במחט שאינה נקובה</b> ואם יצאה אינה חייבת חטאת. היינו בתחובה בבגדה. <b>אבל</b> אם הוציאתה בידה חייבת. וכן האיש כה"ג חייב בין בנקובה. בין בשאינה נקובה.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<small>משנה לחם<br><b>בסנדל המסומר</b> ע"פ רע"ב. <b>ונ"ל</b> פשוט דלאו מטעם סכנה גזרו עליו בשבת. שאינו ענין לו. אלא היינו טעמא. משום שארע בו דבר קלקלה. נמנעו באמת לצאת בו גם בחול. שכיעור הוא. <b>לכן</b> אסרו לצאת בו בשבת. משום לתא דשבת דווקא. דחשו דילמא אתו לאחוכי עליה. ומשלפיה ואתי לאתויי ד"א בר"ה. מיהו כיון דלעולם מלבוש הוי. אם יצא בו. אינו חייב חטאת. דומיא דאידך. וזה נכון מאד.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<b>ולא </b>בכוליאר. בגמרא דיומא (דכ"ה ע"א) נראה שהבי"ת שרשית במלה זו א"כ חסרה השימושית: 
+<small>משנה לחם<br><b>ולא בטבעת שיש עליה חותם </b>עמו"ק סש"א.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>ולא באלה. </b>פירש הרע"ב אלה מגן. והוא לקוח מהר"מ בפירושו: 
+<b>ולפום </b>ריהטא הוי קשיא לי מ"ט נייד מפירושא דתלמודא דמפרש קולפא דלכאורה הוא דלא כוותיה. ור"ל מקל כמו קולפי טבי בלעי מאבימי דריש מנחות ודכוותה טובא. ומלת אלה היא כמו מחינן ליה באלוותא דהספינה. ובהמביא מפשח ויהיב לן אלותא. וע"ד מפרש הרע"ב כאן פי' ב' בלשון לע"ז והוא מה שביאר במס' כלים [פ' ט"ז משנה ח'] יותר ושם נראה שנוטה לפירש"י ששם בכלים קורהו שבט שהוא שם משתתף עם המקל ע"ד הנז': 
+<b>אמנם </b>עם היות הלשון נוטה לזה הפירו' שאמר' כשנעמיק בעיקר הדין יראה שאינו נכון. ויגעתי לקיים דברי רמז"ל ומצאתי שפירושו מוכרח אחר העיון הנכון. שאי אפשר לומר שהוא מקל או שבט של ברזל שאוחזו בידו לבד בלי שיהא קשור בו. דאי הכי במאי קמיירי אי בבריא פשיטא דלא עדיף מי"ט דסתמא תניא פא"צ [ביצה ד' כ"ה ע"ב]. אין הסומא יוצא במקלו. ולאו כל דכן הוא ומה התם דבי"ט ובסומא. ובמקלו דלא עביד אלא לתרוצי סוגיא אסור אליבא דכ"ע. הכא בשבת ובשאר כל אדם ובשל ברזל דכלי זיין הוה לא כל שכן. והיכי פליג ר"א ומשמע דשרי אפי' לכתחלה. ונהי דס"ל תכשיטין הן לו. לא שרי לצאת בתכשיט בידו. ואי בחולה שראוי לו להשען עליו. ודאי יכול לצאת בו. ומותר הוא ולא חייב חטאת כדקיי"ל סי' ש"א בא"ח: 
+<b>ואפי' </b>בבריא ליכא למימר דחייב חטאת נדעתי. כיון שהחולה יוצא בו לכתחלה. א"כ תכשיט הוא לגבי אדם. ואף אם הוא של ברזל. לא מפני זה בטל מתורת תכשיט. דלא גרע מקסדא ומגפיים. וא"כ מאי טעמייהו דרבנן דפליגי הכא דווקא. אלא על כרחך לומר שהוא מין כלי שאינו עשוי לתשמיש אחר כי אם למלחמות כמו שהוא המגן. ותתפרש מלת קולפא לפ"ז מלשון קליפות על שם שהמגן עשוי קלפי קלפי. וזה דבר ברור לענ"ד לענין דינא. וכפתור ופרח בישוב פירושו שלהר"מ ז"ל: 
+<small>משנה לחם<br><b>לא בסייף</b> איתא בהג"א. אפילו בחגור. והכי משמע בגמרא. <b>ונ"ל</b> בחגור דווקא הוא דפליגי. אבל בנקיט ליה בידיה. לכ"ע חייב. דאף לר"א לאו תכשיט הוא. אלא דרך מלבוש. וכן כל התכשיטין כשאוחזן בידו. חייבין עליהן לד"ה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ר"א אומר תכשיטין הן לו</b> פשיטא לא פליג ר"א. דמוקצין הן. שמלאכתן לאיסור. וגם יש בהם משום מוקצה דחסרון כיס. דומיא דאזמל ודכוותיה. אלא לענין חיוב חטאת לחוד הוא דפליגי.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<b>הקיטע יוצא בקב שלו </b>. כתב תי"ט ור"י בח"ה ביאר יפה כו'. אבל כוונת עשיית קב זה כדי שלא יראה חסר רגל אלא נכה רגל עכ"ל. ופירוש זה דומה במקצת לפירושו של הרב פורת בתו' והוא מבואר יותר יפה דהקיטע יש לו סמך שקושר בכרעו ומגיע לארץ והשוק כפופה לאחוריה. ובראש השוק במקום הרגל עושה לו קב להראות כמי שיש לו רגל. אלא שיש חילוק בין ר"י וה"ר פורת לענין דינא אי מצי לצאת במקל דלר"י שרי. דהא הקיטע דתנן שאינו נסמך על הקב. על כרחך צ"ל שנושא מקל בידו. והוא פי' הא' בתו'. ולה"ר פורת אסור דאליביה מיירי בהולך בלי מקל אלא נשען על הסמך שבשוק. וא"ת אמאי מטמא ליה רבא משום מדרס. י"ל דכשהוא יושב פעמים שהוא נסמך עליו וכו'. עי"ש. ולפירושו אתי שפיר לישנא דמתני' דתני סמוכות שלו. דדייק טפי דקאי אקיטע דרישא נמי. דסמך שלו ודאי טמא מדרס דהא סמיך עליה: 
+<b>טמא. </b>פירש הרע"ב טומאת מגע כלומר ונא טומאת מדרס כדכתב לעיל שאינו נסמך עליו. ואביי אמר בש"ס שאינו מטמא מדרס ופירש"י דקסבר לאו לסמיכה עביד. אלא לתכשיט וא"ל עמוד ונעשה מלאכתנו עכ"ל תי"ט. 
+<b>וזה </b>תימה דבהדי פלוגתא דאמוראי למה ליה. והוי נמי דלא כהילכתא דקיי"ל בכל דוכתא הילכתא כרבא לגבי אביי בר מיע"ל קג"ם [קדושין ד' נ"ב ע"א]. וקשיא בין להרע"ב בין להרב תי"ט מאי דוחקייהו לאוקמי למתני' דלא כוותיה: 
+<b>ואיברא </b>מלשון הרע"ב שתפס לו לשון רש"י שכך כתב במשנתנו אין הכרע. דאטו בלא"ה מי לא קשיא מתני' אליבא דרבא. מאי שנא דתני בסיפא טמא מדרס. וברישא תני טמא גרידא. ולאו תרוצי מתרצת לה ודאי כדכתבו התו' בשם ה"ר פורת ע"ש. א"כ רש"י נמי ה"ק אם יש לו בית קיבול מקבל טומאת מגע. למידק מנה דאם אין לו בית קיבול אינו ראוי אפי' לטומאת מגע. דמשו"ה לא פרש הכא מדרס. דלא תימא למדרס הוא דבעינן בית קיבול. אבל למגע בלא"ה נמי טמא. אשמעינן טעמא דמתני' דמשו"ה תנן הכא טמא סתמא. דאפי' למגע לא חזיא אי לית ליה בית קיבול: 
+<b>ומאי </b>דדייק הרבתי"ט מדכתב לעיל שאינו נסמך עליו. לאו דיוקא הוא. דכשאין לו בית קיבול. ודאי לא סמיך עליה. שאנו ראוי לסמיכה בלא כתיתין. שהעץ דוחקו ומזיקו ולכן עושה לו בית קיבול כתיתין כמ"ש התי'. אבל כשיש לו בית קיבול פשיטא דסמיך עליה ואפילו אביי מודה דזימנין דמסתמיך עליה. דלא פליגי אביי ורבא במציאות אי סמיך אי לא. אלא בהא פליגי מר סבר כיון דלא עביד לסמיכה תדיר. אע"ג דלזימנין סמיך עליה אינו מורידו לטומאת מדרס. דבעינן דווקא דיהא עשוי לכך. ומ"ס הא סמיך עליה מיהא לזימנין וסגי בהכי. וזה ברור ומוכרח לענ"ד בפירושא דהך פלוגתא: 
+<b>וראיה </b>ג"כ מפירש"י דכתב אליבא דאביי דקסבר לאו לסמיכה עביד. אלא לתכשיט ואומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו. ואי איתא דסבר אביי דאינו נסמך עליו כלל. למאי צריך לומר עמוד ונעשה מלאכתנו. והא מהיכי תיתי דיטמא מדרס אם אינו סומך עליו כלל. אלא פשוט דלפעמים ודאי נסמך עליו. כיון שיש בו כתיתין ראוי הוא לסמיכה קצת. רק שלא נעשה נכך אלא שלא יהא נראה חסר רגל. ואינו צריך לו לסמיכה כל כך שהרי יש לו סמוכות בל"ז. משו"ה קסבר אביי דהך סמיכה דסמיך עליה לזימנין. לא חשיבא ולא מחתא ליה תורת מדרס. דההיא שעתא דקסמיך עליה. א"ל עמוד ונעשה מלאכת'. שלתכשיט בעלמא הוא עשוי ודוק: 
+<b>ואם נפל לא תחזיר. </b>מ"ש התי"ט ודבריהם נשמטו מהאחרונים לא היא. עבמג"א סי' ש"ג: 
+<b>ושן של זהב. </b>עפ"י הרע"ב והוא מהר"מ ז"ל ומסיים בה הכי ותעשה מכסה מזהב בצורת אותו שן ותרכיבהו עליו: 
+<small>משנה לחם<br><b>ואם נפל לת"ח</b> מ"ש תי"ט דתוספות דעירובין נשמטו מהאחרונים. <b>עמג"א</b> סש"ג סט"ו.</small>
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<small>משנה לחם<br><b>בעזרה </b>קשיא לי. מאי אריא עזרה. התנן התם. לא יכנס להר הבית כו' ולא במנעלו. <b>וי"ל</b> קצת. רישא רבותא אשמעינן. וסיפא אגב רישא נקט בעזרה. וה"ה להר הבית דאסירי.</small>
+
+Mishnah 9
+
+<small>משנה לחם<br><b>בזוגין </b>הכא לא מפלגינן מידי. ש"מ אפילו אינן פקוקין שרי. אע"ג דמשמיעין קול. משום דלא קמכוין לקלא <b>וזה</b> שלא כדברי בהגה דש"ע (סש"א) דמיירי בדלית ביה ענבל. מה שאינו במשמע משנתנו כדאמרן. <b>ואע"ג</b> דקיי"ל (של"ט) דאסור לקשקש בזוג להשתיק התינוק. היינו משום דמכוין לבסומי קלא. אבל הכא דבר שאינו מתכוין הוא. <b>ומכאן </b>נלמוד היתר לפתוח הפרוכת (שלפני אה"ק) בשבת. אע"פ שתלויים בה זוגין המקשקשים. <b>וכן</b> להניח עטרות עם פעמונים בראש ס"ת בשבת. אין כאן בית מיחוש. וכן עמא דבר. ושלא כדברי הט"ז בי"ד.</small>
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>אבות מלאכות ארבעים חסר א'. </b>דקדק בתי"ט ליתני המספר כמו שהוא ט"ל מלאכות והאריך ליישב זה: 
+<b>ואין </b>דבריו מתקבלים במה שכתב דאשמעינן בהכי דיש ארבעי' מלאכות בהכרח כשיעשה כולן משום דלא מיחייב אתפירה בלי קשירה וקמ"ל דלא יתחייב עוד על הקשירה שעם התפירה עכ"ד. שאין בזה מה שתנוח בו הדעת. כי עדיין אין כאן מ' מלאכות מפני שהתפירה לבדה בלי קשירה אינה חשובה מלאכה כלל כיון שאינה מתקיימת: 
+<b>גם </b>מה הוצרך התנא לשנות את טעמו בלשון זה הקשה. ומה בא להודיענו בכך אם שלא יתחייב על הקשירה של התפירה בפני עצמה. מפני שכבר עשה קשירה אחרת באותו העלם. כבר ידענו זה מדיוק התלמוד דדייק מנינא דרישא למה לי. ומשני דקמ"ל אי עביד כולהו בהדדי לא מיחייב אלא ט"ל חטאות בלבד. לפי שאין חייבין על ב' מלאכות מאב א' בהעלם א' כי אם חטאת א'. א"כ הא תו למה לי לאשמועינן לאו ממילא שמעת לה ממשנה יתירא מכל הלין לא נתקררה דעתי בישובו הנ"ל: 
+<b>ולענ"ד </b>נ"ל דבר הגון ביותר דודאי אינן פחותין מארבעים בכללן. אע"פ שבפרטן אינך מוצא אלא ט"ל שהאחת אינה דומה לשאר. דאליב' דר"ע האיכא תחומין דאסורין מדאורייתא. אלא שאין חייבין עליהן כעל האחרים. והשתא ניחא טפי דלא סגי דלא לישמעינן הא. ואליבא דר"ל דס"ל אין חיוב חטאת עד שישגוג בלאו וכרת. דא"כ קשה הא דקמ"ל במנינא דאי עביד לכולהו בהעלם א' חייב על כל א' וא'. אי הכי דידע לה לשבת במאי. וצ"ל דידע לה בתחומין אליבא דר"ע כדשני תלמודא: 
+<b>ורמזה </b>רבי במתני' דלהכי תני ארבעים חסר א'. משום דבעי לאשמועינן במנינא דחייב על כל א' וא' בהעלם א'. ולא תקשי למאן דבעי שגגה בלאו וכרת היכי משכחת לה דידע לשבת במאי. משו"ה קאמר דאיכא ארבעים חסר א' דהיינו תחומין שהיא משלמת לארבעים ומ"מ היא חסרה מהמנין לפי שאין חייבין עליה. ומשכחת בדידע לה: 
+<b>ואליבא </b>דרבנן דפליגי אר"ע [סוטה ד' ל' ע"ב] נמי איכא ארבעים בהדי לאו דמחמר שאין חייבין עליו. ולמאן דמחיי' נמי אלאו דמחמר כדאי' בגמרא דמכילתין ר"פ מ"ש [דף קנ"ג ע"ב]. איכא דאיסי [שבת ד' ו' ע"ב]. אי נמי הבערה אליבא דמ"ד ללאו יצאת [שבת ד' ע' ע"א]. והרי אלה דברים נכונים בעזה"י: 
+<b>המכבה והמבעיר </b>. עבתי"ט שכ' דוחק בטע' שינוי הסדר. ולענ"ד איכא מרגניתא תותיה דהך סידורא. משום דקיי"ל אין חיוב חטא' בכיבוי אלא לעשות פחמין. דמיחייב משום דמכבה על מנת להבעיר דמתקן הוא. וקמ"ל דמכבה דחייב דווקא כשהוא קוד' למבעיר שאחריו דהיינו שמכבה לצורך הבערה. והרי זה נכון בלא ספק: 
+<b>והא </b>דבונה וסותר נקיט כסדרן אע"ג דבעינן נמי סותר ע"מ לבנות. גם זה עשה בכוונה נכונה לדרכנו. דמ"מ בסתירה לא בעינן תיקון. דהא לא משכחת לה סותר ע"מ לתקן יותר משאם לא היה בנוי מעולם כמ"ש התו'. וא"כ לא דמי לכיבוי דלצורך הבערה. דהוי מתקן בודאי. וקמ"ל דלא מיחייב עלה אלא בכה"ג. ואשמעינן בסותר דחייב בכל גוונא. אע"פ שאינו מתקן כלום ואינו רוצה לבנות בנין טוב מהראשון ודו"ק: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>יצתה <b>ותו</b> איכא למימר. ודאי לא בצרי מארבעים. דהאיכא הוצאה והכנסה. דמשו"ה פתח רבי למכלתין ביציאות. תרתי הוצאות הוא דהויין במשכן חשיבי. חדא מר"ה לרה"י. וחדא מרה"י לר"ה. ולהכי אצטריך למתנינהו לתרוייהו. ואפ"ה כחדא חשיבן. דסברא הוא. מה לי עיולי מה לי אפוקי. ה"ט דלא סגי דלא נקט כי הך לישנא אריכא. למימרא דאע"ג דבקושטא ארבעים מלאכות גמורות נינהו דהוו במשכן. אפ"ה לענין שבת ל"ט הוא דהויין. טפי לא. משום דתרי הוצאות בחדא חשיב להו. <b>ונפקא</b> מנה דאי עביד לכולהו בהדי הדדי. לא משכחת דחייב אלא ל"ט חטאות. דתרתי יציאות חדא מילתא הוו. ולא חשיבי אלא כאב ותולדה דידיה. ודוק.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>המעמר </b>אע"פ שאינו אוגד האלומות.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>הגוזז </b>הוא הדין לתולש. בין מן החי. בין מן המת. ואפילו מן השלח.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>הקורע ע"מ לתפור </b>עמ"ש להלן פי"ג מ"ג בס"ד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ד"ה המכבה בכה"ג (ואע"ג דלרבי יהודה דסתם לן תנא כוותיה. דמחייב במלאכה שאצ"ל. אפילו אינו אלא מתקן לגבי דבר מהני. כחס על הנר ועל השמן. מ"מ נקט מילתא דשויא לכ"ע) ואשמעינן כו'.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<b>כל הכשר להצניע. </b>בגמרא איכא מ"ד למעוטי דם נדה. ואיכא מ"ד למעוטי עצי אשירה. וכתב רש"י ז"ל דהא דלא כר"י דפ' דלקמן דס"ל אף המוציא משמשי עכו"ם כל שהוא חייב: 
+<b>ותמיה </b>לי טובא דהא סתים לן תנא לקמן בפ"י כר"י דמחייב במוציא כזית מן המת דמלאכה שא"צ לגופה חייב עליה. ומאי שנא עצי אשרה ומשמשי עכו"ם דלא מיחייב עלייהו. וקשיין סתמי אהדדי: 
+<b>ונ"ל </b>דתנא דידן ס"ל כר"י בחדא ופליג עליה בחדא. סבר כוותיה במלאכה שא"צ לגופה דחייב עליה. אבל צורך כל דהו מיהא בעי. דאע"ג דלא בעי שיהא צריך לגופה של מלאכה. שאם לא היה המת בבית לא היה צריך להוצאה זו. אפ"ה חייב עליה. משום דמכל מקום עכשיו ההוצאה היא לצורך האדם להצילו מן הטומאה. ומשו"ה בעי דווקא כזית מן המת והנבלה וכעדשה מן השרץ כשיעור טומאתן. אבל פחות מזה כיון שאינו שיעור חשוב לטומאה. נמצא שההוצאה היא לחנם. מודה דפטור: 
+<b>והכא </b>נמי ה"ט דממעט עצי אשרה. אף על גב דע"ז נמי מטמיא לכ"ע כדלקמן רפר"ע. לא אתי למעוטי אלא בפחות משיעור טומאה. והיינו דנקט עצי אשרה. ולא נקט ע"ז. משום דמטמיא במשא ודאי חייב עליה. אלא עצי אשרה כל שהן קאמר: 
+<b>ואפשר </b>דאפילו בכזית לא מטמו אע"ג דאסירי בהנאה. והכי מסתברא דעד כאן לא איבעיא לן אלא באיברין אם מטמאין. אבל נטל ממנה שברי עצים וקסמין פשיטא לן דאין בהן טומאה כל עיקר: 
+<b>וה"נ </b>משמשין אע"ג דמטמו כשרץ. לא ס"ל לתנא כוותיה דר"י דמחייב בהו בכל שהו. דכיון דלית להו טומאה אלא בכעדשה כשרץ. (וזה שלא כדברי הר"מ ז"ל כמ"ש במקומו). אין ההוצאה לשום צורך בעולם: 
+<b>ואי </b>משום ולא ידבק בידך מאומה. הא לא ניחא ליה ביה. ולא קעבר עליה בשבת דלא מצי לבערו כדינו. (דומיא דאותה שאמרו בחמץ בפסח) ובהוצאה גרידא נמי לא מקיים מצות ביעור ע"ז: 
+<b>ולא </b>דמי למקק ספרים ודכוותה. דמחייב בהו ת"ק. משום דדבר הכשר להצניעו הוא. שמצניעין אותן לגונזו. משא"כ במשמשי ע"ז. דאינו רשאי להצניען ולזכות בהן ודוק. ובהכי הוה ניחא פי' משנתינו בריוח: 
+<b>אבל </b>עדיין עומד בפני מה שאמרו בגמ' לאפוקי דם נדה. ותמה על עצמך דם נדה הא לא בעי שיעורא. דמטמא בכל שהוא ומטמא בכל גוונא בין לח בין יבש כדאיתא ר"פ יוצא דופן [ד' מ' ע"א]. ומ"ט לא יהו חייבין עליו. כמו על הוצאת כזית מן המת משום אצולי טומאה: 
+<b>ונ"ל </b>דהכא במאי עסקינן באשה נדה עצמה. ר"ל בעת נדתה ואין טהורין עמה בבית. אי נמי בכולן טמאין איירי הכא. משו"ה לא חשיבא ההוצאה לחייב עליה משום אצולי טומאה. ומיהת במוציא דברים הללו מפני הטומאה ודאי חייב עליהן. והיינו דמסיק שאינו חייב עליהן אלא המצניעו. שבזה נכלל המוציאן לצרכו כה"ג ודוק. וכמדומה שזה דבר מוכרח והגון: 
+
+Mishnah 4
+
+<small>משנה לחם<br><b>כגרוגרת </b>עיין לחם לשובע (מו"ק א"ח סר"י).</small>
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>והמוציא קשר מוכסין. </b>כתוב בתי"ט בשם תו' דאצטריך אפי' כתוב על הקלף עכ"ל: 
+<b>ולענ"ד </b>אין צורך לומר כן אלא לאפוקי מדר"י דאמר בברייתא משהראהו למוכס פטור. להכי תני סתמא דבכל גוונא דמוציא קשר. אפילו משהראהו חייב. משום דמצניע אותו להראותו למוכס שני. דאמר ליה חזי דגברא דמוכס אנא: 
+
+Mishnah 3
+
+<b>פרשה קטנה שבתפילין שהיא שמע ישראל. </b>כתב בתי"ט תמיהא לי למאי איצטריך לפרש זיל קרי הפרשיות שבתפילין תמצא שזו הקטנה. יעויין מ"ש הוא ז"ל בישוב דבר זה דוחק עצום ודבר בדוי. ועדיין אינו מתיישב כאשר יעיד המעיין: 
+<b>ול"נ </b>דאצטריך לפרושי דאל"ה הוה אמינא מאי קטנה אחרונה. וכמוהו עוד במשנה (על דעתי) באחרון מסוטה קטנותן של חסידים שר"ל אחרונם וסופם של חסידים. שבודאי לא בא התנא להקטין איפת חסידותו ומעלתו של אותו חסיד. אדרבה כיון לומר שהיה גדולן של חסידים ותכליתן וק"ל. וכן עוד מזה כי מי בז ליום קטנות דזכריה שהוא היום האחרון לדעת רז"ל. והיה אפשר לטעות כך ולהכריח פירוש זה. מדלא תני פרשה קטנה שבמזוזה. שאז לא היה מקום לפרש באופן אחר והיא היא. ומפני מה שינה אם לא שנתכוין לדבר אחר: 
+<b>ואמינא </b>ביה נמי טעמא מאי קפיד תנא לפ"ז אהך שיעורא דפרשה אחרונה דווקא. דהוה מצינן למימר ביה טעמא רבה. דכיון דארבע פרשיות שבתפילין מעכבות זא"ז. בעי תנא דווקא כדי פרשה דחזיא ליה להשלימה לשלש פרשיות קמאי דעלמא דכתבינן ומנחי וחזו לה. אבל פ' שמע כיון דלא חזיא לאשלומי ולאצטרופי לפרשיות אחרונות הכתובות כבר קודם שנכתבה זו. דבעינן כסדרן. הוה אמינא דלא חשיבא. ולהכי לא משער בה תנא. ונקט בלישניה קטנה שבתפילין לומר שלאחרונה נתכוין וכדאמרן. ומשו"ה איצטריך למתני שהיא שמע: 
+<b>והא </b>דקאמר שבתפילין השתא נמי לאו משנה יתירא הוא ולטעמא נקטיה. וזה מצחות לשון המשנה לכלול הטעם בנעימת הלשון להודיענו למה שיער בקלף כדי פרשה א'. ובדוכסוסטוס בעינן טפי כדי מזוזה שלמה. וקמ"ל מילתא אגב אורחיה דה"ט דהני שיעורין דפלגינהו מהדדי. משום דתפילין נכתבות על הקלף. וסתם קלף שחשוב הוא לתפלין הוא עומד. אף על פי שגם המזוזה כשרה להכתב עליו. מ"מ לא טרח אינש לאפוקיה לכתוב עליו מזוזה. מאחר שכשרה בדוכסוסטוס. הדר הוה ליה כמילתא דלא שכיחא דלא שיערו בו ונתנו לו שיעור מיוחד: 
+<b>אמנם </b>עדיין צריכין אנו למודעי מאיזה טעם הקלו בשיעור הדוכסוסטוס והחמירו בקלף. והלא לענין זה שוין הן תפלין ומזוזות שכולן פרשיותיהן מעכבות זא"ז. ואמאי בתפילין לא בעינן כל הפרשיות שבתפלין. ובמזוזה בעונן: 
+<b>איברא </b>כד מעיינינן בהא נמי משכחינן טעמא לשבח לקיים דברי חכמים שכולם מתאימים. דבמזוזה קיי"ל כתבה על ב' עורות פסולה. להכי לא חזי למידי כי לית ביה אלא כדי פ' אחת. דלתפלין נמי דוכסוסטוס לא חזי. על כן הוצרכו לשער בו כדי ב' פרשיות. ולא סגי בבציר מהכי דלא חזי למידי. אבל תפלין שדינן על הקלף. אפילו כדי פ' אחת חזי ומצנע ליה. לכתוב גם האחרונות בעורות אחרות לאצטרופי בהדיה. והוי מילתא דחשיבא לגבי הוצאה. משו"ה מסתייה בהך שיעורא זוטא. ותנא דווקנא הוא דכייל בלישניה טעמא דמילתא למה נתן דבריו לשיעורין חלוקין. דוק ותשכח דכוותה טובא דאכפל תנא למיתני לישנא יתירא לאגמורין טעמיה. והרווחנו טעם יפה לשיעורין הללו. שלא פירשו לנו רבותינו מה ראו על ככה לחלק ביניהם: 
+<b>והתימה </b>מהרבתי"ט שלא העיר בזה כי לפי דרכו בחשיבותה של פרשה קטנה. יקשה שגם בדוכסוסטוס הי"ל לשער כדי פ' א' דמאי אולמא דתפלין לענין זה. וכך י"ל גם כן שחשובה הואיל וכתובה במזוזה ודוק. שלדרכנו ניחא וא"צ ג"כ לטעם הבדוי מלב לתלות החשיבו' בקריאה שעל המטה. שאין לו שורש וענף והוא דבר שאין לו שחר במ"כ אין הדעת מקבלתו ולא לשון המשנה סובלתו: 
+<small>משנה לחם<br><b>קלף </b>עתי"ט. <b>ונ"ל</b> ע"ש כך נקרא קלף. העור שכלפי שער. על שם שנקלף מן הדוכסוסטוס. ודומה לקלפה חיצונה של פרי. תרגום ויפצל. וקלף.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"פ מיוחד. בכן נתיישב הלשון היטב. <b>ובלא"ה</b> לאו דיוקא הוא. ליתני שמע ישראל גרידא. דאיכא למטעי בשמע ישראל אחרינא. כגון שמע ישראל אתה עובר (דברים כ"ט) ודכוותיה. <b>ואין </b>לדייק עוד. למאי אצטריך קטנה. מסתייה דלימא פרשה שבתפלין שהיא שמע ישראל. <b>שזה</b> אינו דקדוק לגמרי. כי אחר שהוצרך להאריך בלשון. לא היה נאה לומר פרשה שבתפלין סתמא. דהוה משמע מעקרא איזה פרשה שתהא. ליכא קפידא. והדר קאמר שהיא שמע ישראל. שהיה המשמעות כעין סתירה. בין תחלת הלשון וסופו. להכי מיתני ליה שפיר קטנה לרבותא. דאע"ג דקטנה היא שבארבע פרשיות של תפלין. אפילו הכי חייב עלה.</small>
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>משם ראיה. </b>ק"ק שהי"ל לומר משם זכר עכ"ל בתי"ט. וי"ל קצת דאיכא למידק נמי מ"ט דר"מ דקאמר שאינה ראיה אלא זכר לדבר. והא ראיה היא דהוי מידי דחזי. וצ"ל דסבר ר"מ דילמא כוליה קרא לייט ליה דאפילו מידי דלא חשיב לאינשי לא לשתכח. משו"ה לא הויא ראיה ממש כיון דלטותא היא. וקאמר ליה ר"י הא תינח אי הוה לייט ליה בחדא. אבל השתא דלייטיה נמי בלחשוף מים מגבא תרתי למה לי. וכיון דלייט בשיעורא זוטא כל שכן שיעורא רבה. אלא ודאי מעיקרא לייט בשיעורא רבה. דהיינו לחתות אש מיקידה גדולה דנפיש כדאוקי תלמודא. וקאמר קרא דלא מיבעיא מידי דחשיב דהיינו לחתות אש דלא לשכח. אלא אפילו לחשוף מים לא לשכח: 
+<b>והכי </b>קא"ל ר"י לר"מ משם ראיה לדבריך. ולא זכר בעלמא. דראיה נמי איכא דלחתות ודאי חשיב. מדכתיב בתרי' ולחשוף מים דמוכח דלחתות נפיש וחשיב. ומיהא איכא זכר לדבר דלחשוף נמי חשיב קצת מדלייט ביה. אע"ג דראי' גמורה לא הוי. דאיכא למימר דלייט נמי במידי דלא חשיב לאינשי כדאמרן וק"ל: 
+<small>משנה לחם<br><b>פצים </b>עיין ערוך.</small>
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אר"ע מניין לע"א שמטמאה. </b>עיין פי' הרע"ב. מאי שיאטיה הכא. ומ"ש הוא ז"ל דחוק מאד: 
+<b>ואפשר </b>לי לומר בו דבר הגון מאד. שהוא ממש מענין הפרק שלפניו ואחריו דבהוצאה ושיעוריה עסקינן. הא נמי דכוותה דשמעינן מנה דחייבין גם כן על הוצאתה של ע"א בכזית כטומאתה. אע"ג דלא קיי"ל כר"י דמחייב במוציא משמשי עכו"ם כל שהו היינו בפחות מכשיעור טומאה. וכל שהוא דווקא הוא דלא מטמא. כדאי' בסוף סוגיין דאין טומאה בע"א פחות מכזית (ואפשר ר"י נמי מודה בהא דבעינן שיעור טומא' להוצאה. והיינו נמי דנקט משמשי עכו"ם. ולאפוקי ע"א עצמה דלא סגי בכל שהו. אבל במשמשין דילמא ס"ל דמטמאין אפילו בכ"ש. וכדס"ל לרמב"ם דחמירי משמשין לענין טומאה בשבורין. הוא הדין להך מילתא דבכל דהו נמי מטמו. ודיקא נמי דקתני עפרו מטמא וק"ל. מיהו ת"ק אי איתא דפליג אר"י. צ"ל דלא מפליג ובעי שיעורא אף במשמשין וכנ"ל): 
+<b>אבל </b>בכזית דמטמא. ודאי דהוי נמי שיעור להוצאה לחיובי חטאת. כדקיי"ל במוציא כזית מן המת ומן הנבלה וכעדשה מן השרץ. דכיון דניחא ליה בהך הוצאה. כדי להציל הבית מן הטומאה. הויא מלאכה חשובה לחייב עליה. דלצורך הוא אע"ג דאינה לגופה של מלאכה. עמ"ש בס"ד לעיל בפ"ז מ"ג. והא הוא דקמ"ל אגב אורחא דאיכא טומאה לע"א. וממילא ידעי' דשיעור טומאתה הוי שיעור. גם לענין הוצאת שבת דאיירי בה. והוא ענין נכון לע"ד: 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>נשמט </b>במשנה של ספר תי"ט תיבות קלפי אגוזים.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>הכתם </b>מן נכתם עונך. ענין רושם. וקרוב לענין נחתם בחי"ת. שהוא מורה ג"כ על רושם הדבר בדפוס. וזה בצבע. <b>ואולם</b> כתם בלשון מקרא. הנה הוא מורה שם הזהב הטוב. אולי על שם אדמימותו. כמ"ש בזהב פרוים שדומה לדם פרים. ויקרא כתם כל דבר אדום. ומזה נקרא גם רושם הדם. כתם בלשון חז"ל. וא"כ. אין כל רושם צבע מאיזה גוון שיהא נקרא כתם. רק הדומה לדם בלבד. וכן נכתם. ע"ש אם יאדימו.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<b>פלפלת. </b>עמ"ש בתי"ט על הר"ש וז"ל ול"נ דאי משו"ה לא איריא כו'. ולענ"ד אין דבריו ז"ל נראין בזה. דודאי רפואתו דפלפל לא שכיחא. כתיבולו. דטפי עביד לתבל. ולא הוה לן למיזל בתר שיעורא זוטא כדכתב איהו ז"ל לקמן. על כן יפה אמר הר"ש. ועמ"ש בס"ד על הט"ז בי"ד סי' ק"ח יע"ש: 
+<b>רי"א אף המוציא ממשמשי עכו"ם כל שהוא. </b>עיין מה שכתבתי בס"ד לעיל פ"ז מ"ג תמצא דבר נכון בטעמא דת"ק דפליג: 
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>חייב בכל שהוא. </b>ז"ל בתי"ט ומ"מ בשאינו מצניע אינו חייב בכ"ש לפי שאין רגילות לזרוע כ"ש עכ"ל: 
+<b>וזה </b>קצת שלא בדקדוק שנראה לכאורה כסותר דברי עצמו שכתב לפני זה בד"ה המצניע דכל שכן המוציא לזרע דחייב בכ"ש. וכפרש"י דאף על גב דלא אצנעיה מעיקרא מיחייב המוציא לזריעה אפילו חטה א'. והכי הו"ל למימר ומ"מ במוציא סתמא. אע"ג דסתמייהו לזריעה קיימי כגון זרעוני גינה אינו חייב בכ"ש. ובהכי מיתוקמא מתניתין דפרקין דלעיל דבעי זרע קשואין שנים ולא סגי בחד לזרע. משום דמיירי במוציא סתם. ומיהו כיון דסתמא לזריעה נינהו לא בעינן כגרוגרות: 
+<b>חזר והכניס. </b>כתוב בתי"ט בשם המגיד דהא דתנן חזר והכניסו ר"ל והוציאו עכ"ל. הוצרך לכך משום דהכי משמע לכאורה אוקמתא דתלמודא דמשני כגון שזרקו לאוצר וק"ל: 
+<b>אמנם </b>עכ"ז אין הכרח להוציא לשון המשנה ממשמעו. וכן נראה מפירש"י והרע"ב ז"ל דמפרשי כפשטיה. דזה המכניס אינו חייב על הכנסה זו. אע"ג דלא ביטלו בפירוש. אלא הכניסו סתם וזרקו לאוצר ומקומו ניכר. דסד"א במילתיה קאי וליחייב למפרע על ההכנסה קמ"ל וממילא משמע דה"ה להוצאה דאחר כך וא"צ לדחוק כלל. שוב עיינתי בחבור הר"מ וראיתי שגם הה"מ אין דעתו נוחה לפרשה כן. אלא שבלשון הר"מ הוצרך לדחוק כן. שהוא ודאי נוטה קצת לזה. ואף הוא אינו מוכרח. וא"כ לחנם נכנס הרב בתי"ט בדוחק: 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<small>משנה לחם<br><b>ופיה למטה </b>אין דרך הוצאה בכך. מפני שאינו מחזיק מה שנותנין לתוכו. כי יפול הנופל ממנו. והוא לא ידע.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<small>משנה לחם<br><b>בסינר </b>עמ"ש בס"ד במו"ק (א"ח סרמ"א).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מקבלי פתקין </b>נ"ל שהם נותנין אותן במרצופין של עור. כעין כיס ארוך ובו שנצין (וקרוי בל"א ראנצי"ן) והוא תלוי על הצואר. ברצועות שבשתי קצותיו. המחוברים מתחת זרועו ולפניו. והוא מונח באלכסון על כתפו. או לפניו על החזה. נמשך מצד ימין לצד שמאל. וסובב מלמעלה בצואר. למטה על הירך שבצד שני. וחוזר לפניו ולאחריו על ידי קשר הרצועות המחברים אותו על גוף הנושאו שבאופן זה יכול להפכו לרצונו לכל רוח שירצה. ומכל מקום אינו חוזר בקלות כל כך כסינר. מפני הכיס שהוא מלא וכבד תלוי באמצע. ומעכב סבובו. על כן אינו נוח להחזירו ולהפכו על צדו. ודברי בתי"ט אמת וצדק בזה.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<b>וכן כזית מן המת. </b>עמ"ש בס"ד מ"ג דפ"ז ורפ"ט דלעיל. וא"צ כלל למ"ש בתי"ט כאן דיש לאדם צורך בו לקוברו. וכן כתב בנבלה ושרץ משום דצריכין לכלבו. והא ודאי בורכא היא ואין להאריך. ומיחוורתא דהוצאה דאצולי טומאה מלאכה חשובה היא. וכדכתיבנא התם ע"ש: 
+<small>משנה לחם<br><b>ככר </b>דילמא קמ"ל אפילו היה כבד מאד שמשקלו ככר כענין הסיפא דלא יכול אחד להוציאו. ואשמעינן ברישא ביחיד בכל גוונא חייב. אפילו היה יותר ממשא בן אדם בינוני. וזה בעל כח יותר. או עשה בכח חזק ביותר. דמ"מ הוה ליה דרך הוצאה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>את המת </b>נראה פשוט אפילו מת נכרי לכ"ע. דהא ממגע וממשא לא אימעוט. ולא גרע מנבלה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>את החי. פטור </b>מ"ש בתי"ט כאן מהתו'. <b>צ"ע </b>כי לא הבינותי מאי דוחקייהו למימר שהתחשים והאילים היו הולכים ברגליהם כו'. הא בחיה ובהמה מחייבינן. משום דכאמן דכפיתי דמו. ואדרבה איפכא הול"ל. דמשו"ה בחיה ועוף לא פטרינן. דהוה דכוותה במשכן. שכן דרך לפעמים לישא הבהמה דקה על כתפו. וכדקאמרינן טעמא דהקילה תורה גבי גנב בתשלומי ארבעה תחת השה. ובאדם היינו טעמא דפטור. משום שלא היו נושאין אדם חי לצורך מלאכת המשכן. כי אם היה חולה. לא היו צריכין לו. כי לא יוכל להועיל להם מאומה. <b>וא"ת </b>אי הכי. למאי צריכינן לטעמא דנושא עצמו. תיפוק ליה דלא הואי מלאכה חשיבא במשכן. <b>י"ל</b> דאי לאו האי טעמא. אפ"ה הוה מחייבינן על הוצאתו. כיון דאית ביה צורך. וכל הוצאה דלצורך אדם. חייבין עליה. אע"ג דלא הואי דכוותה במשכן. דוק ותשכח. והיינו נמי טעמיה דמאן דמחייב במלאכה שאין צריך לגופה. משום דכיון דגמרינן במשכן דהוצאה לצורך אדם. מלאכה חשובה היא. א"כ לא שנא לאיזה צורך היא ההוצאה. לעולם חשובה היא. אם לא כן. תמה על עצמך. אם כל שעורי הוצאות שחייבין עליהן בשבת. היו במשכן. אלא שבבנין אב אנו למדים על הוצאה הצריכה לאדם. שהיא מלאכה שחייבין עליה. ועד כאן לא פליגי אלא במלאכה שא"צ לגופה. אי חשובה נמי. אם לא. <b>והך</b> תנא דידן ודאי ס"ל דכל הוצאה שהיא לצורך. תו לא בעינן דומא דמשכן דווקא. ואפי' במלאכה שא"צ לגופה מחייב. להכי אי לאו דחי נושא עצמו. פשיטא ליה דחייבינן על הוצאתו בכל גוונא. דהא ודאי לצרכו הוא. ולא גרע משאר דברים קלים שחייבין על הוצאתן. אלא משום דלא הוה כלל במשכן כדכתבינן. ולא דמי נמי לכל דבר המוצא. שאינו הולך לרצונו. ונושא עצמו לכל חפצו כאדם. ודוק.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<b>וחכמים אוסרים משום שבות. </b>מ"ש כאן בתי"ט על הרע"ב והר"מ ז"ל שכתבו הנוטל שער ראש חברו אפילו ביד חייב שהוא בהפך מדברי הגמרא: 
+<b>אינו </b>מוכרח כל כך דבגמ' לא איתא להא דאר"א מחלוקת לעצמו אבל לחברו ד"ה פטור. אלא אצפרניו לחוד. ואי משום דתני נמי שערו ליכא למידק דבחדא מחיתא מחתינהו. דילמא איידי דתני צפרניו תני נמי שערו בדידיה. אי נמי דשערו נמי דווקא ואיפכא. דבשערו הוא דפליגי. אבל בשער חברו לד"ה חייב. כדמפרשי אינהו ז"ל: 
+<b>ובודאי </b>לאו מהא דאר"א מפקו להך מילתא. דא"כ הוה להו לפרושי הכי בצפרניו דקדים. אלא משום דס"ל דווקא בעצמו הו"ל כלאחר יד. משא"כ בשל חברו. אורחיה הוא. אפי' ביד בשער. ולא דמי לצפרניו. דודאי אין דרך ליטלן לחברו ביד. ולכאורה היה נ"ל שהכריחם סוגיא דבכורות (דכ"ה) דמשמע דתולש חייב משום עוקר דבר מגדולו. לא משום גוזז וא"כ מה לי ביד. מה לי בכלי. אלא דווקא שערו דהו"ל כלאחר יד. משא"כ בחברו. וזה היה נכון ודוק. אבל א"א לומר כן בהרמב"ם עמ"ש בס"ד מי"א פ"ד דפאה: 
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הזורק. </b>מ"ש הרע"ב ור"ה כו' והמדברות. אוקמה אביי בזמן שישראל שרויין במדבר. אבל בשאין שרויין במדבר הו"ל כרמלית. וזה מקום תימה על הרע"ב דמה לו לפרש דבר שאינו נוהג עכשיו. ומה שכתב בתנאי כרמלית שיהא גבוה משלשה ועד עשרה הוא עד ולא עד בכלל. דהגבוה עשרה ורחב ד' הוא רה"י. ומש"ע ואויר כרמלית ככרמלית עד עשרה. ר"ל עד עשרה מקרקע הכרמלית ולמעלה: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ולמעלה. נ"ב ומ"ש וכן מקום המוקף ואין בו ד' הוא מקום פטור.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>עמ"ש </b>בס"ד במו"ק סימן שמ"ה. אם מחיצות משלימות לארבעה. אם לא.</small>
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<small>משנה לחם<br><b>נשמט </b>במשנה שבספרו של תי"ט. ונתגלגל חוץ לארבעה אמות. פטור. חוץ לארבעה אמות. ונתגלגל תוך כו'. כצ"ל.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>וכמה הוא רקק מים פחות מי' טפחים. </b>פירש הרע"ב וכמה הוא עומקו של רקק דנימא אכתי ר"ה הוא ולא נעשה כרמלית עכ"ל וכפירש"י ז"ל: 
+<b>ותמיהא </b>לי טובא הך מילתא דהא איפכא שמעינן דגומא עד עשר' הויא כרמלית כדמסיק תלמודא פ"ק (ד"ח ע"אב) ובעמוקה עשרה בר"ה רה"י היא כדאי' בגמרא דפרקין (ד"ק ע"א) דמיא לא מבטלי מחיצתא: 
+<b>ולא </b>הבנתי מ"ש הת"יט כאן. עמ"ש הרע"ב דעד כמה לא נעשה כרמלית פחות מי'. דאע"ג דעד עשרה כרמלית ולמעלה מקום פטור הא קיי"ל כו' דמיא ארעא סמיכתא ומשפת מיא משחינן עכ"ל. דלא ידענא מאי קאמר דעירבב ב' דברים שאין תלויין [בזה]. דהא דעד י' כרמל' ולמעלה מקום פטור. לענין אויר כרמלית אתמר. שתופסת עד עשרה מקרקע הכרמלית ולמעלה. ובהכי איירי נמי ההיא דמשפת מיא משחינן לענין אויר עשרה דכרמלית. ומה זה ענין לתנאי איכות הכרמלית שנתבאר דינו שהוא הגבוה מג' ועד עשרה (בר"ה) ולא עד בכלל. והא ודאי צריכה רבה כדאמרן: 
+<b>איברא </b>דהא דגומא לא קשיא דגומא ט' בר"ה דכרמלית היא. מיירי בדלא ניחא תשמישה ולאו להילוך רבים עבידא. וזה פשוט מבואר בגמרא הנ"ל. משא"כ ברק"ק דהילוך לרבים הוא. אע"ג דע"י הדחק הוא. שמיה הילוך ומבטל מחיצה. ואין דומה לגומא חריץ דלא עבידי להילוך כלל. ונתעלמה אותה סוגיא מהרב תי"ט שכתב כן מסברת עצמו בדרך אפשר לומר: 
+<b>אמנם </b>הא דמפרש"י ורע"ב דעד כמה הוא עמקו דנימא אכתי ר"ה הוא ולא כרמלית. דמשמע דאם עמקו עשרה כרמלית הוי. הא ודאי קשיא דבהדיא אמרינן בור י' מלאה מים הזורק לתוכו חייב דרה"י היא. ואי משום דהכא שאני דר"ה מהלכת בו. משו"ה ודאי לא הוי כרמלית. דלא אשכחן כרמלית גבוה עשרה או עמוק עשרה. וכיון דמיא לא מבטיל מחיצתא רה"י הויא. ואי אתו רבים ומבטלי מחיצתא ר"ה הויא. ולא אמרינן בשום דוכתא דאתו רבים ומשוו כרמלית בר"ה: 
+<b>ואין </b>לומר דכי הוי עשרה הו"ל ים. דכיון דעמוק עשרה לאו להילוך רבים עביד לגמרי. ובהכי אית ליה דין ים. דחשבינן נמי כרמלית. הא נמי ליתא. דהא ברקק שר"ה מהלכת בו עסקינן. וכי לא מדרס דרסי ביה רבים. רה"י הוי כי אית ביה עשרה. דכרמלית עשרה בר"ה ליכא. וזה ברור ודוק. וי"ל בדוחק דרקק עשרה, תו לא מיקרי ר"ה מהלכת בו לגמרי. אלא היינו נהר המושך. או אגם. ולא דמי נמי לבור. ולא נקט רקק. אלא משום דכי לית ביה עשרה. לאו נהר הוא אלא רקק שמיה. דבה"ג הוא דמשכחת דר"ה מהלכת בו: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ספ"ג כדאמר. צ"ל כדאמרן.</small>
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>קלטה אחר. </b>לשון רש"י וכגון שנעקר ממקומו וקבל עכ"ל. טעמו משום דכשעמד במקומו וקבל חייב. כדאי' בגמ' דריש מכילתין (דכ"ה ע"א) הזורק דאיהו עבד עקירה והנחה. ולא מיפטר אלא בעקר וקבל דלא אתעבידא הנחה מכחו של הזורק כפירש"י שם: 
+<b>זרק לעשות חבורה. </b>מ"ש התו' אין ר"י יודע לרבא כו' אמאי תני ההיא דחבורה עכ"ל. ולא כתבו כן אליבא דרב אשי עיין במהרש"א: 
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<small>משנה לחם<br><b>החורש כל שהוא</b> נראה דהיינו אפי' חופר גומא קטנה בקרקע. באצבעו בלבד. כדרך שעושין הזורעים קטניות. או נוטעין שתילי זרעוני גנה. זוהי חרישה של כל שהיא שחייבין עליה.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<b>בין מב' סממניות. </b>להך גירסא איכא למידק. אי הכי דתני סיפא בין בסם בין בסיקרא. הא תו למה לי. מה אם מב' סממנין כתב שתיהן חייב. בסם א' לכ"ש. ויש ליישב. מ"מ נ"ל דהנ"א עיקר. וכן יורה סידור הדברים וק"ל: 
+<small>משנה לחם<br><b>מגדיאל </b>מן גדיאל בן סודי. ואין צורך לומר אם היה צריך לכתוב אלוף מגדיאל. וכתב מגד. אע"ג דאינו שם אדם בתורה. מ"מ הוא שם דבר בפ"ע. מגד תבואות.</small>
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>אות א' נוטריקון. </b>פירש"י והרע"ב שעושה סי' נקודה עליה ומבינים מאותה האות תיבה שלמה עכ"ל: 
+<b>ואע"ג </b>דנקודה כל דהו לא בצרא מאות יו"ד. שהכשרה בכל שהוא. כדאמרינן התם כמה הנער יכול לכתוב יו"ד. ואי הכי הו"ל ב' אותיות. מכל מקום פטור. משום דהו"ל אין נהגין זע"ז. שאפי' כתב ב' אותיות גדולות ומעולות בדרך זה. שזו עומדת על גב זו. לא מיחייב עלייהו כיון שאינן נהגין זע"ז. הדר הו"ל ככתב א' בארץ וא' בקורה כך נ"ל לפרש דעת רש"י ז"ל בזה: 
+<b>אמנם </b>עדיין לא הונח לי דאפשר לומר דהך עדיפא מב"א דעלמא הכתובות זו ע"ג זו שאין מורות דבר. ואנן משום רושם מחייבינן. אבל באות ונקודה עליה דאית בהו משום רושם. שע"י הנקודה מבינים הסימן. מה לי על גבה או תחתיה. כיון שיש כאן ב"א. דומיא דקרשי המשכן הוא. וליחייב: 
+<b>ולענ"ד </b>היה נראה לפרש כמשמעות סתמא דמתני' דמיירי באות א' בלי נקודה. וא"ת איך נודע שהיא נוטריקון. י"ל דאיירי בכותב על כלי או שק דומיא דההיא דמעשר שני פ"ד מי"א. והוא סימן טוב בלי נקודה. איברא מאן דפטר הכא הא מני ר"י דהתם. והכא נמי היינו טעמיה. כיון דאיכא למימר שמות בני אדם הן כדאי' התם. לא מיחייב עלה משום רושם. מאחר שאינו סימן ברור ומובן היטב: 
+<small>משנה לחם<br><b>לאחר ידו</b> ע"פ רע"ב<b> ויותר</b> נ"ל שהפך הקולמוס ואחזו בין אצבעותיו. באופן שקצהו החתוך שבו כותב. יוצא מעל גב ידו. זה פירוש ברור. <b>מ"מ </b>נראה שגם זה אמת. שאפילו אוחזו כדרכו לפניו. והחזירו לאחוריו. וכתב בהפכת ידו. גם זה אינו כתב לענין שבת.</small>
+
+Chapter 13
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<small>משנה לחם<br><b>האורג שני חוטין</b> היינו חוטי ערב. <b>אבל</b> חוטי שתי. שעורן כמלא הסיט. כדמפרש לקמן.</small>
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>הקורע על מתו. </b>מה שהקשה הרבתי"ט על מ"ש הרמב"ם דחייב משם שדעתו מתיישבת וחומו מתפשר. שזה הפך משנתינו דחייב לברך על הרעה בשמחה ובלב טוב: 
+<b>נלע"ד </b>דלק"מ דודאי מצוה להצטער על מיתת הקרוב. ולהרבות בהספד ובכיה על הכשרים. ורצון שמים הוא מלבד הטבע המחייב. גזרת התורה היא שלכן הוקבע ג' לבכי ז' לאבל וכו'. ודבר זה מפורש בתורה. ומכלל הברכה היא ויעוד לכשרים. שיזכו להספד כאמור בקבלה. ומצות חכמים לחמם ההספד. וארז"ל מי שאינו בוכה ומתאבל הרי הוא אכזר ועונשו מרובה (וכן הקריעה על המת מצוה. אע"פ שזולת זה עובר בב"ת): 
+<b>ובכל </b>זה אין סתירה למה שאמרו שחייב לברך על הרעה בשמחה ובנפש טובה. לומר שאע"פ שמצטער הרבה. והוא עומד בתוקף חימום האבל והאנינות אע"פ שחובה הוא. מ"מ מצוה היא שיפנה לבו מהאבל בעת שיברך על הרעה. כדי להודות להשי"ת ולברכו בנפש חפצה. ואין זו אזהרה רק לשעה קלה. כדי שיאמר הברכה בלב שלם. ומיד חוזר לאבלו וצערו. ופשיטא שהקריעה נעשית מתוך אנינות ונפש עגומה. וזה ברור: 
+<small>משנה לחם<br><b>עתי"ט. </b>ודקתני מתו שמוטל עליו לקברו. אבל לא להתאבל. עכ"ל. <b>ולא</b> כך אני אומר. אלא האי תנא דווקנא הוא. ונקט מתו. שחייב להתאבל גם לקרוע עליו. ואפ"ה פטור. כגון שכבר יצא ידי חובת קריעה. וקמ"ל רבותא במתו ממש. אע"ג דקעביד לשכך חומו. משום אפושי צערא. אפ"ה בשיצא ידי חובתו. תו ליכא תקון ופטור. ונכון.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"פ ברור. נ"ב <b>ואי</b> קשיא אהא דהקורע על מתו שמחויב לקרוע עליו דחייב. היכי דמי. אי באביו ואמו ורבו מובהק. הא הו"ל קרעים שאינן מתאחין. והקורע כי חייב. על מנת לתפור הוא דחייב. ואע"ג דכולן רשאין למללן לשללן. <b>ואפילו</b> תימא דהתופר חייב נמי בכה"ג. ולא בעי איחוי לענין שבת. מ"מ האי לאו ע"מ לתפור הוא. דעכ"פ הבגד מתקלקל בכך. ויותר היה רוצה שלא יקרע. ולא יצטרך לתפור. ומשו"ה אפילו בשאר קרעים המתאחין לא מתוקמא שפיר. דמ"מ לא הויא דומיא דמשכן. שאין קורעין אלא לצורך היריעה שנפל בה דרנא. על מנת לתקנה לתפרה ולאחותה היטב. <b>תריץ</b> הכי. דלא בעינן ע"מ לתפור. אלא לאפוקי קורע גרידא. דמקלקל הוא. אבל במתקן עמה שום דבר. סגי. לחייב עליה. דתנא דידן ס"ל כר"י דמחייב אף במלאכה שא"צ לגופה. כשיש בה רק איזה תקון אצל דבר אחר. כדשמעינן בדוכתי טובא במכילתין. ועמ"ש בס"ד לעיל מ"ג דפ"ז. ומ"ד דפר"א דמילה. <b>ואע"ג </b>דרישא דקורע בחמתו. אוקימנא דלא כר"י. היינו משום דלדידיה בתקון כל דהו סגי. דלא ליהוי מקלקל. ואנן בעינן מיהת תקון גמור (ומסייעא למש"ל פ"ז בס"ד) ותקון דשכוך חמה. או למירמא אימה. לא חשיב ליה תנא תקון. משו"ה לא ניחא לתלמודא לאוקמה לרישא נמי כוותיה. <b>מיהו</b> בתקון דדבר מצוה. ודאי מהני לתנא דמתניתין. אף דלא צריך לגופה של מלאכה. ומתקן בד"א בלחוד הוא. חייב טלה ודאי. כדמוכח טובא. <b>והא</b> הכא נמי מוקי תלמודא הך בבא. דקורע על מתו כר"י. וכדמסיק נמי בהדיא. דסיפא דכל המקלקלין פטורין. לא אתיא אלא כר"י. ועיין שם בתוספות ודוק היטב.</small>
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>לא כל הביברין שוין</b> בבית לא מפליג רשב"ג. <b>נראה</b> דבית משום דמקורה הוא. ולית ליה לאשתמוטי. לא שנא קטן או גדול. בכל גוונא הו"ל נצוד בו. משו"ה תנא ליה בית סתמא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ופירוש </b>בחד שיחיא. כתב הר"ן בפא"צ במרוצה אחת. <b>כמדומה</b> שהוליכו מלשון מקרא. מי שחו. שכן קורין לשיטא שיחיא בארמית והשיטה אחת. הוא ריצה במים או ביבשה. כמו משוט בארץ. ודומיו. ורחוק באמת לפרשו מלשון שחייה. שהיא כפישת הראש והגוף לארץ. שאין לו ענין כאן.</small>
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>אע"פ שעמד הראשון והלך לו. </b>פירש התי"ט דמיירי שהראשון יושב לו מבפנים וממלא כל חללו של פתח. והשני שיושב בצדו היינו כנגדו מבחוץ על פני חלל הפתח. נמצא אם הראשון הולך לו לחוץ מוכרח השני לפנות לו מקום ולעמוד כדי שיוכל זה לעבור דרך עליו ללכת החוץ. ואז הצבי אינו נשמר בתוך כך עד שחוזר השני וממלאהו. ונמצא שהוא צודהו. אבל בהולך לו הא' לפנים משכחת שפיר שהצבי שניצוד ע"י הראשון לא פסקה שמירתו. אע"פ שעמד הראשון. ועכשיו הוא משתמר ע"י הב'. פטור הב' שאינו עושה אלא מעשה דלת נעולה לצבי השמור כבר. שאין צריך לפותחה כדי שיוכל לברוח זוהי כוונתו: 
+<b>ובמג"א </b>סי' שי"ו השיגו בזה וכתב עליו ותימה דאטו מי שיש לו תרנגולת בתוך ביתו ונפתחה הפתח. יהא אסור לסותמה. אלא ע"כ כיון שהוא נצוד כבר שרי. ה"נ כן דהא רש"י כתב דאין זה אלא כשומרו לצבי שהי"ל מאתמול. ונ"ל דלשון הר"ן אטעיתיה ע"ש. אבל באמת בא הר"ן לומר שאע"פ שמוסיף על שמירתו מותר. וכ"ש היכא שאינו מוסיף דמותר וס"ל להר"ן דזה לא אצטריך לאשמועינן במתני'. ומ"ש שהצבי קשור ובא א' ונעל מיירי כגון שלא ננעל הדלת עדיין משקשרו הצבי בתוכו עכ"ל: 
+<b>ונ"ל </b>שלא כדין השיג על הרבתי"ט שדבריו כנים. ודברי במג"א תמוהים בעיני. שלדבריו כל שניצוד פעם אחת. שוב לא יהו חייבין עליו משום צידה. וזה אינו אמת שהרי בודאי כל זמן שאינו ניצוד ועומד במקום השמור דמטו ליה בחד שיחיא. חייבין עליו אפי' היה נשמר מתחלה זמן רב במקום צר. כל היכא דעביד לרבויי כשמוצא עצמו מותר. פשיטא דחייבין עליו. וזה ברור מאד. ולא ידעתי מה ראה במג"א לומר כן. ומנ"ל לחלק בין ננעל עליו פ"א או לא. דאי מחיה ועוף שברשותו דהצדן פטור. התם בדלא עבידי לרבויי ובניצודין ועומדין מיירי: 
+<b>ומ"ש </b>דאטו מי שיש לו תרנגולת ונפתחה הפתח יהא אסור לסוגרה. אע"כ כשנצוד כבר שרי. דבריו נפלאו ממני דמה ראיה מתרנגולת דלא עבידא לרבויי. ואי במרדה הכי נמי דאסור לסוגרה משנפתחה. אע"פ שכבר היתה סגורה על התרנגולת ונשתמרה התרנגולת. מ"מ עכשיו שנפתחה ואינה ניצודה עוד כבתחלה. פשיטא דאסור ואסור לחזור ולסוגרה במרדה. מאחר שהתרנגולת ניצודה בכך: 
+<b>ולמה </b>לא והלא בפירוש אמרו שאם מרדו חייב חטאת. והוא סותר דברי עצמו שבסוף סי' הנ"ל משמע מדבריו ג"כ דאיכ' צידה בתרנגולת אע"ג דלא עבידי לרבויי. כל שכן בחיה דעבידא לרבויי. שאע"פ שניצודה פ"א. מאחר שנפתחה הפתח ואינה משתמרת עוד. מה לי בחוץ. מה לי בפנים. כל שאינו ניצוד ושמור. ובא א' וצדו ע"י שנעל עליו ודאי חייב. 
+<b>ואי </b>משום דאינו מכוין לצוד כי אם לשמור ביתו. בזה באנו למחלוקתו של הרשב"א והר"ן. והא לא קיי"ל כרשב"א. ומאי איריא שכבר ננעל פ"א ונפתח. אפי' בפעם ראשון שנועל עליו מותר להרשב"א כיון דמתכוין לשמירת ביתו: 
+<b>ולא </b>ידעתי במה נסתייע מרש"י שכתב שאין זה אלא כשומר צבי שהי"ל מאתמול. דכוונת רש"י פשוטה שר"ל השמור לו מאתמול. ולא בא אלא לומר שלא ניצוד בשבת. אבל בודאי צריך שיהא ניצוד ועומד עכשיו בשעה שנועל את ביתו. דאל"כ מה מועיל שהיה ניצוד אתמול אם עתה בשבת אינו ניצוד. והוא צודו עכשיו מחדש: 
+<b>ומ"ש </b>מהר"ן פשוט דהר"ן נייד מפירש"י משום דניחא ליה לפרושי רישא וסיפא שהוסיף על שמירתו דווקא ודוק. ומה ראיה ממנו שודאי זה פשוט דכ"ש אם אינו מוסיף על שמירתו של ראשון דפטור. אבל אין זה ענין לכאן. שהרי זה עושה מלאכה גמורה לבדו. דכשנסתלקה שמירת הראשון ונשאר הצבי בלתי ניצוד. כשבא הב' ומילאהו. מעשה חדש הוא ולא מוסיף בלבד. ואין חילוק בין היה נעול פ"א או לא. יצדקו דברי הרבתי"ט וצריכין אנו לפירושו כאן: 
+<b>למה זה דומה לנועל את ביתו. </b>כתבו התו' וא"ת מאי אולמיה דהך מהך. ונראה לריב"א דס"ד דבא וישב בצדו ליתסר משום דמיחזי דלהוסיף שמירה בא עכ"ל: 
+<b>ר"ל </b>דמיחזי דמכוין להוסיף שמירה הוא. משא"כ בנועל אע"ג דודאי נמי מוסיף שמירה. מ"מ הוי דבר שאינו מתכוין. דלא נעל אלא לשמור את ביתו. וקס"ד דביושב בצדו דקמכוין ליתסר. קמ"ל דאפ"ה שרי דכי היכי דלא מחייבינן ליה לנועל שיפתח את ביתו. והא ליכא למימר דשרי משום דהו"ל דבר שאינו מתכוין. דכה"ג פסיק רישא הוא. אלא ש"מ דכי נעל בהיתירא נעל. משום דכבר היה ניצוד ועומד. ה"ה למתכוין דשרי אפי' לכתחלה ודוק. כך נ"ל כוונת התו': 
+
+Chapter 14
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>החובל בהן חייב. </b>כתב הרע"ב בפירושא קמא משום דהויא חבורה שאינה חוזרת וחייב משום מפרק דהויא תולדה דדש עכ"ל. זוהי דעת הר"מ ז"ל: 
+<b>ולענ"ד </b>א"א לקיימו ואיך אפשר לומר כן דהא פליגי רבנן עליה דר"י בחלזון. [שבת ד' ע"ה ע"א]. וס"ל דאין דישה אלא בגידולי קרקע. ופשיטא דקיי"ל כוותייהו. ותו אפי' ר"י לא קאמר אלא בחלזון דדם מיפקד פקיד. ותימה על הרבתי"ט שלא העיר עליו ושתק לו בכך: 
+<b>והעיקר </b>כפירש"י הראשון שהסכימו עליו התו' דחובל חייב משום נטילת נשמה שהיא תולדה דשוחט. ויש משום נטילת נשמה בדם שהוא הנפש. ואע"ג דאינו יוצא אית ביה משום נ"נ של אותו אבר והרי כאן מלאכה שלמה. ולא אצטריך לן לחיובי בשוחט משום צובע אלא לחיובי תרתי. מיהא משום נ"נ לחוד חייב. אפי' לא נפיק דמא: 
+<b>ואפילו </b>למ"ד משום מפרק אין צורך למה שנדחק הרב תי"ט. עיין עליו שדימה נ"ד לשם משמעון שחייב אע"פ שלא נתקיימה כל מחשבתו. ואין דמיונו זה עולה יפה במ"כ. ששם חייב לפי שעשה מלאכה גמורה. שכן מקיימין במקום אחר. וגם נעשית מחשבתו. שהרי כיון לכתוב שם. אלא שלא השלים כל מחשבתו. ובהא לא איכפת לן במחשבתיה. אם לא נגמרה כולה. שהרי זה דומה למתכוין לארוג בגד שלם ולא השלימו. שהוא דבר בטל לפוטרו מחמת שלא גמר כל מחשבתו. אחר שארג ועשה מלאכה שלמה ונתכוין לה. אבל חובל למ"ד שאינו חייב אלא בצריך לכלבו. משום דבלא"ה מקלקל הוא. ולאו מלאכה היא לגמרי. ולא מחויבת ליה אלא מחמת כוונתו. שחשב להוציא דם. והרי לא יצא. איך אפשר לחייבו על המחשבה בלבד: 
+<b>אבל </b>באמת איני יודע מה הכריחו לומר כן דהא שפיר איכא מלאכה גמורה. אי משום נ"נ. אי משום מפרק וצובע. דכיון דהחבורה אינה חוזרת כולהו איתנהו. אע"פ שלא יצא הדם רק נצרר. חייב עליו בשצריך לו לכלבו. והרי הדם הנצרר מוכן לכלבים. עכשיו שפירש מהאיברים ונתכנס בחבורה. אע"פ שמכוסה עדיין בעור. מ"מ עומד הוא לכלבים אחר ההפשט. או אחר שיחתוך מקום החבורה עם הבשר החי. וכיון שנעשה ראוי לכלבים ע"י החבלה. אף שמחוסר עוד מעשה אחר חייב עליה. לפי שעשה מלאכה ותיקן ולא קלקל. ולא הותנה שיהא צריך לדם לכלבו. ויהא ראוי לו לאותו שבת דווקא. אלא כיון שהוא צריך לו. ועשה מעשה המביא לידי הנאת כלבו. הרי תיקן בזה. ולאו מקלקל בחבורה הוא. וזה פשוט וברור: 
+<b>עי"ל </b>דהא דבעינן בחובל שיהא צריך לכלבו. אפי' תימא דבעי נמי שיהא ראוי מיד לכלבו בו ביום. ולא משכחת תיקון אחר. הנה מקום אתי להעמידו בשאר שרצים שאין להם עורות. דלא שייך בהו חבורה. להכי מיפטר משום מקלקל. כיון דלא עביד מידי. דלית בהו משום נטילת נשמה דאותו אבר. ולא משום צובע העור. מאחר שאין להם עור. והחבורה חוזרת כשלא יצא מהן דם דליכא משום מפרק ולא נ"נ. וביצא מהן דם נמי פטור. כשאינו צריך לו. דהו"ל מקלקל בחבורה. אבל בשצריך לו לכלבו. חייב אף על חבלת שאר שרצים. ובהכי מיירי הא דאיתא בפא"ט דשאר שרצים נמי החובל בהן חייב. כשיצא מהן דם. דהיינו בצריך לכלבו. אבל בבעלי העורות דשייך בהו חבורה שאינה חוזרת. או צביעת העור ומפרק. מלאכה היא ודאי. ולא פטרינן בה אפי' אינו צריך לדם. אלא לחבורה ודוק: 
+<b>אמנם </b>באמת העיקר כמ"ש תחלה וכדעת הרע"ב. דלמאן דבעי שיהא צריך לכלבו. כללא הוא לכל הני דמתני'. ושפיר משכחת בכולהו דמתקן אצל כלבו. אעפ"י שלא יצא הדם רק נצרר ואת"ל דלא חזי בהכי לכלבו. מ"מ צ"ל דלתקוני מילתא אחריתא קבעי. כגון לרפואה. או להנאת יצרו. ולצבוע העור וכיוצא. ולא סגי בלא"ה. זה מוכרח דאלת"ה לכ"ע מיפטר. דלמאן דס"ל במלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. מקלקל בחבורה פטור. והא מקלקל הוא. כשאינו מתקן כלום. כמו שכתבתי וביארתי היטב בס"ד בפ"ו דפסחים. ולקמן פר"א דמילה. ולמאן דמחייב במקלקל. פוטר במלאכה שאצ"ל עיין היטב. אלא ע"כ דמיירי במתקן קצת כגון שצריך לכלבו. ונצרר נמי חזי ליה וקאי להכי אחר שיחתך מן החי. אי נמי משום שסוף הדם לצאת. כמ"ש התו' בפ' כלל גדול. וכל אלה דברים ברורים בעזה"י. ובחנם הכניס הרב תי"ט עצמו בדוחק עצום: 
+<b>חיה ועוף שברשותו. </b>עמ"ש מ"ז פרק דלעיל: 
+<small>משנה לחם<br><b>החובל </b>לשון מקרא וחבל מעשה. לחבל עניי ארץ. וכן בארמית. וחבל לא השתכח בהון.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בתי"ט </b>ד"ה שצדן. צ"ל אלא שאותן שצדן.</small>
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>אין אוכלין אזוב יון. </b>הביא בתי"ט בשם המגיד דכל אלו הדינין הן בבריא שאינו נופל למשכב דהא תנן באחרון דיומא החושש בגרונו מטילין סם בתוך פיו עכ"ל: 
+<b>ומנה </b>כי התם דווקא דאיכא ספק נפשות. כדקתני טעמא מפני שהוא ספק נפשות. אבל בחולה שאין בו סכנה. צ"ע אם דוחה שבות דגזרת שחיקת סממנים. ועיין בא"ח סי' שכ"ח. ומשם מתבאר כמו כן. דאין הדברים הללו אמורים בבריא גמור. שמותר בכל. כשאינו מתכוין לרפואה. א"כ על כרחך תהא משנתינו בחולה קצת. שיש בו מיחוש שאין בו סכנה. והיינו שלא נפל למשכב. דקאמר הרב המגיד. משום דסתם נופל למשכב. יש בו סכנה. שהרי הוא כמי שעלה לגרדום לידון. אבל ודאי צ"ל דלאו בבריא ממש עסקינן: 
+
+Mishnah 4
+
+<b>לא יגמע בהם את החומץ. </b>ויפלוט אבל מגמע ובולע. והא דקתני סיפא אבל מטבל. ולא מפליג בדידה למתני אבל מגמע ובולע וכ"ש הא: 
+<b>נ"ל </b>משום דלשון חכמים מרפא. אשמעינן אגב אורחיה דלא לישתי חומץ בעיניה. משום דאזוקי מזיק ואינו ראוי לשתייה כדאיתא בבתר' דיומא. דמשו"ה פטור השותהו ביה"כ כמות שהוא חי. להכי קתני תקנתא דאע"ג דלא יגמע ופולט. מ"מ מצי עביד להו רפואה טובה בלי היזק. ומועיל ג"כ יותר באופן זה. שמעכב החומץ בין השינים. (עיין בא"ח סר"ד ודוק) 
+<small>משנה לחם<br><b>החושש בשניו </b>בגמרא פ"ב דע"ז בעי למימר מעיקרא. דמתניתין מיירי במיחוש בעלמא. הא כייב טובא שרי. ודחי לה. דילמא כייב טובא נמי חושש קרי ליה. <b>והכי</b> הוא ודאי. כדמוכח בהדיא בבתרא דיומא מ"ו. ועמ"ש בס"ד במו"ק (סימן שכ"ז). <b>ואי </b>קשיא לך ההיא דשלהי יומא הנזכר. מאי שנא התם דשרי לחושש בשניו (לדה"ג כדכתיבנא התם) לחלל עליו השבת. ומאי שנא הכא דאפילו לגמע חומץ לא. <b>תריץ</b> התם שאני. דמיירי בספק סכנת נפשות. וכדמוקי להגמרא דהתם בצפדינא. ע"ש. והך דהכא אפילו תימא דבדכאיב טובא נמי מיירי. אפ"ה לאו בסכנת נפשות עסקינן. אלא בצערא גרידא איירי.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ולא שמן ורד</b> מסתברא דדווקא כי קבעי ליה לרפואה גרידא. כדאיירי במתניתין בחושש במתניו. הוא דאפליגו ר"ש ורבנן. <b>אבל</b> שלא לצורך רפואה. היכא דעביד לתענוג. משמע דכ"ע מודו דסך ואינו חושש. אפילו מי שאינו רגיל בו בחול. ואף במקום שאינו מצוי. עם שי"ל בד"א ולפרושי איפכא. עמ"ש בס"ד בשי"ע (סמ"ב).</small>
+
+Chapter 15
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>כלל אר"י. </b>כתבו התו' תימא היכא קאי אי אמילתיה קמייתא. התם מתיר לגמרי. והכא קתני אין חייבין הא איסורא איכא עכ"ל: 
+<b>נ"ל </b>דה"ק להו ר"י לרבנן מאי דעתייכו דגזריתו חבל דגרדי אטו חבל דעלמא. חבל דעלמא נמי כי לא מבטל ליה ולא של קיימא. דומיא דגרדי הוא. אין חייבין עליו וליכא איסורא דאורייתא. וכולי האי לא ניגזור. ונכון: 
+
+Mishnah 3
+
+<b>מקפלין. </b>עבתי"ט מ"ש בטעם סמיכות משנה זו לכאן. ואינו נראה כלל דקשירת מפתח החלוק אינה מתיקוני הבגד אלא מתיקוני קישוט האדם. והבגד מתקלקל בכך ומה ענין זה לזה: 
+<b>והנ"ל </b>בזה דנקט הכא דיני קפול בשיש להם דמיון עם דיני הקשירה. במה שנתלין בזמן. רצוני שכמו שהקשירה האסורה היא העשויה להתקיים ימים רבים. והעומד להתירו בו ביום מותר. ככה הקפול מות' הוא לבו ביום לצורך שבת. ולקפול ולהניח אסור: 
+<b>ועוד </b>אני רואה דקפול וכל מידי דאית ביה משום תיקון מנא. שייכי טובא בקשירה. שכן אורגי יריעות שנפסקה להם נימא קושרין אותה. וחוזרין ומתירין קשרי הבגד לייפותו. דאית ביה משום תיקון מנא. וכמאן דשקיל אקופי מגלימא עפרש"י שהם קשרים שבבגד דחייב משום מכה בפטיש שמתקן הבגד בכך: 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<small>משנה לחם<br><b>ועל עקרב כו'. </b>עתי"ט דדייק ממתניתין דעדיות דנחש הוי במינו ניצוד. <b>לכאורה</b> איכא למידק הכי ממתניתין. דאמר ריב"ז חוששני לו מחטאת. ובשלהי האורג מדמי תלמודא נחש לעקרב בצידה. ממתניתין. ואטו לאו כל דכן הוא. אי ילפינן נחש מעקרב לקולא. דכי היכי דשרי בעקרב שרי נמי בנחש. ואי איתא לחיובא דעקרב. אע"ג דברי הזקא טפי מנחש. כדקיי"ל בעומד בתפלה דלעקרב פוסק. כ"ש לנחש דמחייב על צידתו. ואע"ג דלא קיי"ל כריב"ז. היינו משום דספק נפשות להקל.</small>
+
+Chapter 16
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>על צואה של קטן. </b>כתב הרע"ב לאו צואה של קטן אלא צואה של תרנגולין. ותמה בתי"ט השתא דמוקמת לה במונחת באשפה שבחצר וכו'. א"כ כי הוי נמי צואה של נער קטן כי מונח באשפה שבחצר ליתסר לטלטלו עד כאן לשונו: 
+<b>ואין </b>כאן תימה כלל דאף הרע"ב לא נתכוין להעמידה בצואה של תרנגולים דווקא. אלא רבותא נקט דאיכא לאוקמה אפי' בדתרנגולי' דלא חזיא למידי. ואשמעינן דלא ניטעי בלשון המשנה באומרה של קטן. דאין פירושו אלא מפני הקטן שלא יטנף. וא"כ איך שיהא צואת קטן פשיטא דשרי לכפות עליה: 
+<b>ואין </b>לומר דק"ל דילמא לא שריא מתני' כפיית הכלי. אלא לצואת קטן דחזיא לכלבים. והוי לצורך דבר הניטל. אבל לשל תרנגולין אפילו כפייה תיתסר. דלהא לא אצטריך לאשמועינן. דהיא עצמה מוכנת לכלבים. ולטלטלה נמי שרי ודוק: 
+
+Mishnah 8
+
+<b>מילא מים להשקות בהמתו. </b>כתבתי"ט אורחא דמילתא נקט כו' אבל אה"נ דאפילו מילא מים בשביל ישראל עצמו אסור לשתות מהן עכ"ל: 
+<b>ור"ל </b>דהא דתני סיפא אם בשביל ישראל אסור. לא תימא בשביל בהמת ישראל דווקא. והוא מר"י בתו'. אלא דמיגז גייז ליה. דלאו משום אורחא לחוד. אלא כך לימדנו ר"י ז"ל דלרבותא דהיתירא נקטיה. דאע"ג דאורחה דבהמה לשתות הרבה. ולפעמים לא יסתפקו במילוי א'. ואיכא למיחש שמא ירבה בשבילה. אפ"ה מותר בממלא לבהמתו. וכ"ש לישראל עצמו. דלא שכיח. דלא סגי ליה במילוי דלעצמו. אבל לעולם בממלא לצורך ישראל עצמו נמי. אע"ג דישראל יכול לשתות מהבור. דמטפס ועולה מטפס ויורד. מכל מקום אסור. דהא מיהא אהנו מעשיו דגוי. שיכול הישראל לשתות במקום הזה. ועדיין במחלוקת הדבר שנוי שר"ת חולק: 
+
+Chapter 17
+
+
+
+Chapter 18
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ודמאי. </b>דחזי לעניים ואי בעי מפקיר נכסיה והוי עני וחזי ליה. וכתבו התו' דהוי מצי למימר כדלעיל בתרומה כיון דחזיא לכהן. ה"נ הא חזי לעני אע"ג דלא חזי ליה עכ"ד: 
+<b>ולי </b>נראה דבדמאי אצטריך דווקא להך טעמא דאי בעי מפקיר נכסיה. דלא שייך למימר משום דחזי לעניים. דלא בעי למיתביה לעניים. אלא לתקנו ולאוכלו. ולא קאי לעניים. משא"כ בתרומה דשל כהן היא. ועל כרחיה בעי למיתביה לכהן. והוי מידי דחזי ודאי. אבל בדמאי בדעתו תלוי ליתנו לעניים. וכיון שאינו נותנו להם לא חזי מידי. דאי אפשר לעניים לקחתו על כרחו. משו"ה לא שרינן לטלטוליה. אלא מטעם הואיל דחזי לגופיה. והרי זה נכון בלי שום דוחק ודוק: 
+<small>משנה לחם<br><b>ארבע וחמש</b> עיין תי"ט. ואולי יש לומר גם בכאן ארבע בקופות גדולות. וחמש קטנות (עמ"ש בס"ד בלח"ש מ"ו פ"ג דסוכה) שבודאי אין כל הקופות שוות. אע"ג דשתיק מנה תלמודא. דסמיך אמובן ממילא בכל דוכתא. דלא לחנם נקטיה תנא. אלא ודאי קמ"ל לכתחלה מיהת לא ליעבד טפי. <b>והתי"ט</b> ניבא ולא ידע מה ניבא. כי ודאי כדבריו כן הוא. ששני תנאים בשני נושאים הם לעולם בכל מקום. כענין הכתוב שהביא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ודמאי </b>הקשה אלי הישיש הרבני כמהר"ן דיין ע"ה. ז"ל תוך כתבו. הנני באתי לגלות אזנו. במה שנתקשה לי בספרו ל"ש כו'. הנה בשבת פרק מפנין כתב רפ"מ. ול"נ דבדמאי אצטריך וכו'. מ"ש רפ"מ לענ"ד דברי תימה הם. דכתב דלא שייך משום דחזי לעניים. אלא לתקנו ולאכלו ולא קאי לעניים וכו'. ובהיות כן א"כ פשיטא דלא שייך למימר דחזי ליה משום דאי בעי מפקיר כל נכסיה. דזה פשיטא לא יעשה להפקיר כל נכסיו. אלא עכצ"ל הואיל אם ירצה להפקיר כל נכסים חזי ליה. א"כ פשיטא י"ל הואיל אם ירצה יתן לעניים דחזי להם וק"ל עכ"ה. <b>על </b>זה השיבותי. במ"כ אשתביש. אפילו כוונת התוספות נעלמה ממנו. כי אם זה רצו תו'. מה הרויחו. אי ע"י הואיל אתו עלה. מאי עדיפותיה דהך הואיל מאידך הואיל. דכבר הועיל. ומה יועיל זה יותר. אלא ודאי רצו. שאין צורך לבוא לסברא דחוקה כגון הואיל. דלאו סברא פשוטה היא (כידוע לכל בר בי רב דחד יומא) ואי לאו דאמריה תלמודא. אנן לא הוה אמרינן ליה לגמרי. והוה קשיא להו להתוספות. מאי דוחקא דתלמודא. הא בלאו הואיל. נמי מיחזא חזי לעניים. כתרומה דחזיא לכהן בלא הואיל. ואע"ג דלא חזי לדידיה. מהני. ה"נ ליהני לדמאי כה"ג. אפילו תימא דלא חזי לדידיה כלל. <b>ולזה</b> יפה השבתי. דתלמודא הוצרך גבי דמאי לטעמא דחזי ליה דווקא. משא"כ לעניים. אע"ג דחזי בלא הואיל. מ"מ בדעתו תליא מילתא. ואיהו לא בעי למיתביה כוליה לעניים. מאי אמרת. אנן סהדי דלא מפקר נכסיה. דאתו כולא עמא ואכלי להו. הא לא מילתא. דאי נמי לא קעביד הכי. לית לן בה. דאה"נ ודאי סברא רחוקה היא שיפקיר אדם כל נכסיו. אלא מיהא כיון שיש לו קצת ציור במציאות. שרינן ע"י הואיל. שהיא סברא דחוקה. אלא שניתן רשות לבעלי התלמוד להשתמש בה מדוחק. ולא מתוך רווחה. אבל התוספות מיאנו משום כך בסברת הואיל. <b>ותו </b>אפילו לכשתמצי לומר. דה"נ מטעם הואיל קאמרי. אפ"ה לא דמי. דשאני הפקר. דאיהו גופיה מצי קדים זכי ביה. משא"כ להאכיל לעניים. דצריך דווקא ליתנו להם כולו. וק"ל. <b>ועוד </b>בהפקר. אפילו הפקירו בפועל. אין אחר רשאי לזכות בו. דאדעתא דהכי לא אפקריה. עמ"ש בס"ד במו"ק סרמ"ו. <b>מעתה</b> נסתלקה תמיהתו מעלי. ונהפכה אל הרודף ולא השיג ולא הציל. ואין לו אלא שכרו שכר שיחה נאה שהשיח דעתו לפי תימה שלו. ואני בתומי הלכתי. את אשר תמ"ה טהרתי. מידיעת התימה נקיתי. ותשואות חן חן למעכ"ת שלא העלים דברי השגותיו מאתי.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מאכל עורבין</b> עפ"ז דשביעית.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ד"ה מדדין במקרה כמו אזרה לכל רוח. וחבריו.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>מדדין. </b>כתב התי"ט בשם הרמב"ם שהוא כמו אדדם עד בית אלהים. ואמרו המפרשים שהמלה מורכבת. וביאורה אדדה עמם ונפקדה תי"ו ההתפעל. שהראוי אתדדם: 
+<b>ועל </b>דעתי אין צורך אבל הוא פועל יוצא לחבורת אנשים רבים שעבר בתוכם. כמ"ש כי אעבור בסך אדדה אותם אל בית אלהים. ירצה כשעבר בסך המון עם. הניע אותם עד בית אלהים לבקר בהיכלו. וזה פירוש נכון על דרך המפרשים הנז'. ואף שיראה שהמלה מבנין נפעל. ולפי דרכי הי"ל אֲדְדֵם מהקל או אֲדַדֵם מהכבד האל"ף בח"פ ודלי"ת רפויה. יש כיוצא בה במקרא. אמנם יש דעות שונות בביאור מלה זו. ועיין ברש"י (תהלים מ"ב) ויותר דומה למלה הנדרשה הכתוב אדדה כל שנותי דתפלת חזקיה המלך: 
+<b>אבל אם היה גורר אסור. </b>כתב התי"ט והאי איסור דתנן אפשר לי לומר דאסור וחייב קאמר דהא מחייב בחולה כשנשאו עכ"ל: 
+<b>ואני </b>אומר תיוהא קחזינא הכא. דאפי' לפמ"ש התו' ר"פ דלקמן דקטן חולה מיקרי כפות. הא מיהא מודו בקטן דלאו חולה. דשפיר הוי חי נושא את עצמו ושרי. דהא לא קאמרי דאסור לטלטלו. אלא אחר המילה. דהוי חולה. אבל קודם המילה לית דין ולית דיין דשרי. מטעם חי נושא עצמו. וכפשטא דמתני' דנוטל ודהמצניע כמו שאבאר בסמוך בעזה"י. וא"כ כי גורר מאי הוי. אטו תינוק גורר גרע מתינוק תוך ח' או אחר שנתרפא מן המילה: 
+<b>לכן </b>נ"ל פשוט דליתיה להך פיסקא. ואינו אלא פטור אבל אסור. וכדתנן בהמצניע [דף צ"ג ע"ב] בחי במטה. וגם זה שתירצו התו' בקטן חולה שאסור לטלטלו. מסתברא נמי דלאו לחיובא קאמרי וחז"ל העמידו דבריהם אפילו במקום כרת. שכן כחם יפה בשב ואל תעשה. ועוד שכבר תירצו קושיתם דבמשנה דלקמן באופן אחר. א"כ אין הכרח לתירוצם הראשון הנז'. 
+<b>והראיה </b>שהביאו מיומא דבחולה מודה ר"נ דהוי כפות. יש לדחותה ולומר דהיינו דווקא בשעיר דבלא"ה משרביט נפשיה. ופליגי רבנן דר' נתן ומחייבי אפי' בבריא. דלא סבירא להו חי נושא עצמו בבהמה. משו"ה מודה להו ר"נ בחולה. אבל באדם חי דכ"ע מודו דנושא עצמו משום דלא משרביט. ואפי' קטן מאד וכפשט' דכולהו מתני'. קרוב הדבר דה"ה אפי' בחולה חיובא ליכא: 
+<b>וכדמשמע </b>נמי קצת לישנא דחי במטה. כלומר שצריך למטה. דאל"ה החי בכסא הו"ל למימר. והוי לישנא שפירא טפי וק"ל. אלא לאו לאשמועי' מילתא אגב אורחא דאפילו בחולה ליכא חיובא. וההיא דהנוטל דאוקימנא כר"נ. העמידוה התו' בהמצניע בתינוק בן יומו. דאליבא דרבנן אסור. ואפ"ה שרי ר' נתן ודוק הטיב: 
+
+Mishnah 3
+
+<b>חכמה. </b>עמ"ש בס"ד בעזר אור ערך חכמה: 
+<b>ומחללין עליה את השבת. </b>מ"ש בתי"ט כאן להוכיח מן הגמרא דתחומין דאורייתא. אף שיש קצת טעם בדבריו. מ"מ אינו נמלט מדחייה. דאשכחן בלישנא דמתני' דלשבות דרבנן קרי ליה חילול שבת. עיין באחרון דיומא [ד' פ"ג ע"א] ודוק: 
+<b>ועוד </b>אין הכרח לומר דהך סוגיא אתיא דווקא כר"ע. אלא ספוקי מספקא ליה לתלמודא ברייתא כמאן אזלא. וה"ק מכדי תני קורין חכמה ממקום למקום. דכבר שמעינן דמחללין אף דבר תורה א"כ הא דתני ומחללין לאתויי מאי. דהא מרישא משמע נמי דמחללין אפי' באיסור תורה אי תיתי כר"ע. או דילמא כרבנן ס"ל. ורישא קמ"ל באיסור דרבנן ואשמעינן רבותא בסיפא לאתויי דאפילו איסור תורה שרי. והא מיהא דווקא איסורא גרידא דלית ביה כרת וסקינה. כגון כל פטורי דשבת וחצי שיעור ולאו דמחמר. אבל איסור כרת לעולם אימא לך דלא שריא. או אפילו תימא רבנן. ושרו רבנן אפילו איסור כרת בפיקוח נפש. להכי קמיבעיא ליה לאתויי מאי. אי לא מייתינן אלא איסורא לחוד. או אפילו איסור כרת: 
+<b>והכי </b>נמי מסתברא טפי דאליבא דרבנן אזדא שמעתין. דאי הוה ס"ד דבעל הסוגיא דתיתי כיחידאה. פשיטא דלא הוה מיבעיא ליה מידי. דודאי לאתויי איסור כרת קאתי אליבא דר"ע. כיון דשמעינן ברישא דקשרי איסור תורה. הרי לא נשאר לנו לרבות עוד דבר אחר. ואין כאן שאלה ולא תשובה. אלא על כרחך משום דפשיטא ליה דכחכמים דפליגי עליה דר"ע מיתוקמא ואליבייהו שפיר איכא לספוקי לאתויי מאי. דאף על גב דודאי מייתינן איסור תורה. מ"מ מיבעיא ליה היכי דמי. אי איסורא גרידא. או אפילו איסור שיש בו כרת וכנז'. ופשיט ליה דלכ"ע פיקוח נפש דוחה שבת בכל ענין. והשתא לא תסייעיה לרי"ף מהא לגמרי: 
+<b>ומ"ש </b>הרע"ב מג' ועד ז' לא אמרה צריכה אין מחללין. ר"ל אפי' חברותיה אומרות צריכה. ומש"ע ומז' ועד שלשים אפי' אמרה צריכה אין מחללין. צ"ע מאי שנא מהא דאמרינן גבי חולה בי"ה [יומא ד' פ"ג ע"א]. דאם הוא אומר צריך אפילו מאה רופאים אומרים א"צ. שומעין לחולה דלב יודע מרת נפשו: 
+<b>ושמא </b>יש לחלק בין יולדת דסתמא בקיאין בגווה שפיר ויודעין שאין בה סכנה. ולא דמי לשאר חולה דצריך אומד כשהוא שותק. דמאכילין אותו ע"פ בקיאין. ואע"פ שהוא אומר אינו צריך. אבל חולי היולדת לאחר שבעה דלא בעיא אומד דידוע לכל שאין בה סכנה. ואין שואלין את הבקיאין בשבילה. שאפי' יאמרו שצריכה בטלה דעתם. והוא הדין היא עצמה: 
+<b>או </b>דילמא איכא לפלוגי בין אומר צריך אני שברור אצלו שיסתכן אם לא שיאכילוהו ויחללו עליו השבת. ובהכי מיירי ההיא דלב יודע מרת נפשו. להיכא דלא ברירא ליה מילתא שיסתכן. אע"פ שאומר צריך אני. וא"נ כדכתיבנא מעיקרא דאפילו באומרת ברי צריכה אין מחללין. הני מילי בסתם יולדת שאין יודעין לה חולי. כי אם חולשת איבריה שנתפרקו מן הלידה. אבל אם חלתה חולי כבד כאישתא צמירתא אף על פי שהרופאים מסופקים. או אפילו אומרים שאין בו סכנה. מסתברא דלדידה שומעין אי אמרה צריכה אני מחללין אפילו לאחר שלשים: 
+
+Chapter 19
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מביאו בשבת. </b>כתבו התו' ויביאו התינוק אצל כלי כו'. עמ"ש בס"ד בס"פ דלעיל. ותי' השני של התו' עיקר לענ"ד: 
+<b>ואני </b>מוסיף עוד דלר"א כיון דמכשירין כגופה דמילה דמי. לא צריך לשנויי במידי. ואפי' שלא מדוחק שרי לכתחלה לחלל עליהן השבת. דכיון דניתנה שבת לדחות אצלן. הרי היא כחול לענין זה. ולא בעי לאהדורי אהתירא כלל. זה ברור ומוכרח בסוגיא דוק: 
+<b>ומ"ש </b>בתי"ט דחולה הוי כפות וציין למ"ש ספ"ק דר"ה. נ"ל דלא דק דהתם אפי' הוו כפות לא הוי אלא לאו דמחמר. ולא להכי אצטריכא התם דקתני אפילו במטה עמ"ש שם בס"ד: 
+<b>ותמהני </b>עמ"ש הרב"י בסי' של"א דאסור להוציא התינוק אל האיזמל קפסיק ותני דאפי' הוצאה אסורה. ולא ידענא מנליה דאפילו להתו' אינו אסור אלא להחזירו וזה ברור: 
+<small>משנה לחם<br><b>כלל אמר ר"ע </b>עשי"ע (סל"ד).</small>
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ספק. </b>כתב הרע"ב ספק בן ח' ספק בן ט' דאילו בן ח' כאבן בעלמא הוא ואין מילתו דוחה שבת: 
+<b>צריך </b>לומר דס"ל דמתניתין דלא כהילכתא. דדווקא בן ח' ודאי לא דחיא מילתו שבת. אבל ספק דחיא מילתו כדאסקינן בגמ'. מטעם ממ"נ אי חי הוא שפיר מהלינן. ואי לא מחתך בבשר בעלמא הוא. ומתני' דתנן ספק אין מחללין עליו. אליבא דר"א איתניא. דלא דחו מכשיריו. מיהא מילתו דחיא אליבא דכ"ע. ומכשירין אפי' בודאי לא דחו. לרבנן דקיי"ל כוותייהו. וזוהי דעת הטור ואינה מוסכמת. ולא ידעתי למה שתק בתי"ט ולא ביאר דעת הרע"ב שמחוסרת הבנה לכאורה: 
+<b>וא"ת </b>בן ח' נמי לידחי מה"ט דאמרן. י"ל דשאני בן ח' דנפל גמור הוי. והוא כאבן שאסור להזיזו. ופשיטא שאסור למולו. אע"ג דאינו אלא מחתך בשר בעלמא: 
+<b>ואנדרוגינוס </b>ביאורו כמספרו. כמ"ש בעזר אור. ועמ"ש בחיבורי לא"ח סי' תקפ"ט על המג"א: 
+
+Mishnah 4
+
+<b>חייב. </b>לפי שהוא חובל ואינו מקלקל שיהא פטור וכן אמרו לגבי מילה מתקן הוא הרמב"ם מהעתקת התי"ט: 
+<b>ואיני </b>יודע מהו התיקון אחר שהוא חובל ולא עשה מצוה. ממילא מקלקל הוא ולא מתקן. דחובל אינו משנה אלא בצריך לכלבו. (ודאמרינן בהאורג מה לי לתקן כלי מה לי לתקן גברא. במילה כתקנה איירי התם. משא"כ כאן דבלא עשה מצוה קיימינן) ועל כן שאלו בגמרת פסחים פ"ו שחטו שלא לאוכליו לדברי האומר מקלקל פטור מאי תיקן: 
+<b>וכן </b>צריך עיון גדול לכאורה דעת הרב בהל' שגגות. שאף על פי שפסק בב' הבבות הראשונות לפטור. אחר כך פסק במל בשבת מי שאינו ראוי למולו לבדו חייב. ומשמע שאפי' בקדם ומל של אחר השבת מחייב. כשאין עמו מי שראוי למולו בשבת. ואע"ג דכה"ג לא עשה מצוה ומקלקל גרידא הוא בלי תיקון מצוה. דאכתי לא מטא זימניה. והא איהו ז"ל דפסק בהל' שבת כמאן דפטר מקלקל בחבורה. ור"א ור"י דהכא דמחייבי. סבירא להו מקלקל בחבורה חייב. כמו שהוכחתי שם פ"ו דפסחים. ואינה משנה דלא קיי"ל הכי. א"כ לכאורה פליאה דעת הרב ז"ל בזה: 
+<b>אמנם </b>לפמ"ש וביארתי שם בעזה"י דודאי יש תיקון במילה שלא בזמנה. או אפי' קודם זמנה דמוציאו מידי כרת ועשה. ויסבור הרמב"ם שאם קדם ומל תוך שמנה. אין צריך להטיף ממנו דם ברית ויש כאן תיקון גמור. משו"ה ס"ל דיש חיוב חטאת בב' החלוקות כשאין שם טרדה דמצוה (וצ"ע לפ"ז ליישב גמרא דכריתות שהעירותי שם בפסחים): 
+<b>איברא </b>עדיין צל"ע דעתו ז"ל בתינוקות דרישא בחלוקות הפטור. שתלה טעם הפיטור מפני שעשה ברשות ועשה מצוה. וזה אינו אלא אליבא דר"י צריכינן להך טעמא דס"ל מתעסק בחבורה חייב. ובשלמא בבא דסיפא בלא היה לו א' הראוי למולו בשבת דחייב. איכא למימר דלא איירי במתעסק וטועה בתינוק שנתחלף לו. אלא בשגגת שבת או מלאכה. והכין דייק לישניה קצת. וחייב מטעמא דפרישית דמתקן הוא גבי מילה. אבל בבי דרישא לא הוי צריך למתלי פטורא דידהו בעשה ברשות דמצוה (ומשום דניתנה שבת לדחות דלדעתי לא צריכינן לה אלא אליבא דר"י. וכמו שביארנו זה פעמים ודוק היטב). כיון דמתעסק הוא. ובלא לתא דמצוה. נמי מיפטר כה"ג. דנתכוין לתינוק אחר וכסבור זה הוא. דמתעסק חשבינן ליה בכריתות (וכ"ש לפירושו של הרב בכ"מ): 
+<b>וכן </b>מה שכתב עוד שם בהל' הנז' שחט הפסח בשבת שלא לשמו בטעות פטו' מפני שהזבח כשר. ומאי איריא שהזבח כשר. תיפוק ליה אפי' היה פסול פטור. כיון דמקלקל בחבורה הוא: 
+<b>ואין </b>להשיב שאם היה פסול היה חייב משום דתיקן אם עלו לא ירדו כמ"ש בגמרא דפ"ו דפסחים. ואצטריך לאשמועינן דכה"ג היכא דטעי. ליכא חיוב חטאת. אכתי תקשי עליה דהא שוחט שלא לשמו בטעות שנתחלף לו בזבח אחר. מתעסק הוא. ושמעינן לתלמודא דמאן דלית ליה מקלקל בחבורה לחיובא. מתעסק נמי פטור כדמוכח מגמרא דכריתות. וכן פסק הרב ז"ל גופיה. וגבי מתעסק ודאי ליכא נפקותא אי מתקן מידי. דלא בעינן מתקן גבי חובל ומבעיר. אלא כי היכי דלא להוי מקלקל. אבל מתעסק דפטור משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה. אפי' מתקן פטור בלי ספק. דאטו נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר במתקן מי מיחייב. דהא דפטרת ליה משום דמתעסק. ואי במקלקל. בלא"ה פטור אפילו מתכוין. וזה פשוט דברור מאד. וא"כ הכא בשוחט הפסח במתעסק. אפילו הוי פסול ליפטר. ודוק היטב כי היא קושיא אלימתא לענ"ד צריכא נגר ובר נגר למפרקה: 
+<b>והתימה </b>מהמפרשים האדירים המה הגבורים חקרי לב מבארי חבור הרמב"ם בכ"מ ולח"מ שלא העירו בזה כלום. שלדעתי כל אותן השטות דתנוקות ודפסח. וכל החלוקות שנאמרו בהן אליבא דר"א ור"י. אינם ענין למסקנת פסק ההלכה אצלנו. ואעפ"י שהדין אחד ושוה. הטעמים הפוכים. דאליבייהו דר"א ור"י מהדרינן לאוקמה חיובא דווקא בלא עשה מצוה. ומשום דמקלקל ומתעסק חייב. ולדידן אדרבה כל היכא דלא עבד מצוה. מסתברא טפי לפטורא. כיון דמקלקל ומתעסק פטור. ולא מחייבינן אלא דווקא במתקן קצת במצוה. ובלא עשה מצוה כלל פטור לדידן. וחייב לר"י ור"א. אלא דמשכחינן תיקון בתינוקות ובפסח כמו שנתבאר: 
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>שני י"ט של ר"ה </b>הרמב"ם ז"ל בחבורו פסק די"ט שני של גליות נדחה מפני מילה שלא בזמנה. ומתניתין נמי דיקא. דנקטה י"ט של ר"ה דווקא. משום דקדושה אריכתא היא. כמ"ש הרע"ב. <b>איברא </b>הרא"ש בתשובה פליג עליה. ודחי להך ראיה. משום דתנא בא"י קאי. ונמשך אחריו הרב בש"ע לפסוק כמותו. <b>ועם</b> שמה שכתב הרא"ש להעמיד משנתנו בא"י. נראה שאינו דוחק כל כך. אע"ג דבעלמא תנן נמי דינא די"ט שני של גליות. בדוכתי טובא. מיהת הכא שבקה למתניתין. דדחקא ומוקמא נפשה בזמן שהיו מקדשין עדיין על פי הראיה. דחלו שני ימים טובים של ר"ה אחר השבת. דלא כדנקטינן בגולה לא אד"ו ראש. <b>אפ"ה </b>דוחק הוא להעמידה בא"י דווקא. מיכדי רבי הוא דסתמינהו למתניתין. דמיעוטא דמעוטא מישראל הוא דהוו בא"י בההוא זימנא. לא לשתמיט לאשמועינן דינא לכל ישראל שבגולה. ושאני קדוש החודש ע"פ הראיה. דאכתי הוה נהיג ביומי דרבי. ואפילו בכמה דורות אחריו עדיין היו מקדשין ע"פ הראיה. כדאיתא. <b>ותו</b> איכא למידק מדאיכפל תנא למנקט נמי דינא די"ט סתמא. מסתייה דלתני שני י"ט של ר"ה. דהו"א כסברת הרא"ש. משום דבי"ט דעלמא לא משכחת לה תרי י"ט בהדדי. ולאו ממילא שמעת לה. דלא שנא חד י"ט דעלמא. משני י"ט דר"ה. למאי אצטריך למתנייה. אי לאו לאשמועינן דבי"ט דעלמא לא משכחת טפי מאחד עשר. אפילו האידנא בגולה. <b>על כן </b>לענ"ד אין לזוז מדעת הר"מ ז"ל בזה. דהכי משמע ודאי פשטא דמתניתין. ולא יהא אלא מחלוקת שקול. בשל דבריהם הולכין אחר המקל. אפילו היו שקולים החולקין. <b>גם </b>נ"ל ברור שאף הרא"ש לא אמרה. אלא בשכבר עבר זמנה ודאי. הוא דלא דחיא. אפילו י"ט של גליות. שהעמידו חכמים דבריהם במקום מצוה שעבר זמנה. כי הכא בגוונא דאיירי במתניתין. מיהו היכא די"ט שני הוא ספק שמיני. כה"ג ודאי מודה דדחינן ליה משום ספק מילה בזמנה. דחביבא מצוה בשעתה. ואפילו בספיקה דחבוב מצוה בזמנה אזלינן לחומרא. דספיקא דאורייתא הוא. ודוק. <b>והכי </b>משמע לי לשון תשובת הרא"ש שהביא בב"י (י"ד סוס"ו) ודלא כהב"י דלא שאני ליה. יפסיק ותני לאסור בכל גוונא. ולא נהירא. <b>ולכאורה </b>היה עולה על דעתי לומר. דמר אמר חדא. ומר אחר חדא ול"פ. דאפשר הר"מ נמי לא קאמר אלא בספק. אבל בודאי שלא בזמנה. אימר מודה להרא"ש. איברא לא מיחוורא כולי האי.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<b>מל ולא פרע. </b>הקשו התו' תימה אמאי אצטרי' למיתני האי כיון דכבר תנא דבשר החופה את רוב העטרה מעכב וכי לא פרע עדיין רוב עטרה מכוסה עכ"ל: 
+<b>והתי"ט </b>האריך לשון בזה ליישב תמיהתם. ולא ירדתי לסוף דעתו כלל. ולא ידעתי מה חידש. ואם רצונו לומר דקמ"ל במל ולא פרע כאילו לא מל לגמרי. משא"כ בציצין דלא הוי כלא מל. משו"ה אצטריך. לא ידענא מנ"ל לחלק ביניהם. דכיון דמעכבין. ודאי דהוי נמי כאילו לא מל לגמרי. ולדעת התו' אי איתא דפריעה לא ניתנה לאאע"ה. בשר החופה כ"ש דלא הוי מעכב ביה. ונשארה קושית התו' במקומה דלדידן דבשר החופה רוב הגובה של עטרה מעכב. משום דמכסה מקצתה של עטרה. כל שכן פריעה דעדיין ודאי מכוסה העטרה: 
+<b>איברא </b>דדעת התו' אינה מוכרחת בזה. דאפשר לומר אע"ג דבשר החופה מעכב. משום דאפי' מילה לא עביד כתקנה. וסד"א בשר המכסה את העטרה הוא דמעכב. אבל מ"מ פריעה לא מעכבא. אע"פ שכל העטרה מכוסה בקרום. לית לן בה. אלא לכתחלה. קמ"נ דאף זה הוי כאילו לא מל. ודיקא נמי מתני' דקתני רישא אלו ציצין כו'. ולא קתני נמי הניח בשר החופה כו' כאילו לא מל כדקתני סיפא. והא ודאי כי שביק מידי דמעכב. כמאן דלא עבד מידי דמי כנזכר. אלא ע"כ ה"ט משום דכשלא חתך בשר החופה. פשיטא ליה לתנא דהו"ל לא מל ממש. ולא שייך למימר כאילו לא מל בדרך דמיון. דכיון דמעכב במילה גופה. ודאי לא עשה ולא כלום. אבל כי עביד מילה כהוגן. אע"ג דלא פרע אימא דלא מעכבא. דאכיסוי קרום לא קפדינן בדיעבד. אשמועינן דאפ"ה הו"ל כאילו לא מל ולא עשה כלום. אע"פ שבאמת מל יפה. (דמילה הא עבדה ופריעה מילתא אחריתא היא) חשבינן ליה כלא מל. ואולי גם התי"ט נתכוין לכך עם שאין לשונו נוטה לכך ולא האיר דבריו כלל: 
+<b>עי"ל </b>קושית התו' דמל ולא פרע. ציצין דפריעה קאמר. כעין מה שתירץ ר"ת לר"י הלבן ביבמות (דע"א ע"ב): 
+
+Chapter 20
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ואין שורין את הכרשינין. </b>רש"י ז"ל גרס ואין שולין כהא דתנינן בי"ט אף מדיח ושולה. ובמשנה ד' פ"ב דמ"ש משמע דגרסא זו ברי"ש היא נכונה: 
+<small>משנה לחם<br><b>החלתית </b>י"מ שהיא החלבנה ובלעז אשאפיטידא ועפ"ב דע"א.</small>
+
+Chapter 21
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>היתה של עור. </b>לשון הרע"ב היתה על של עור. מפני שהכר הוא לשון זכר. לכן הוסיף בו על. להסב הלשון על הלשלשת. שהיא לשון נקבה. והיא המקבלת פעולת הקנוח: 
+
+Mishnah 3
+
+<small>משנה לחם<br><b>נוטל </b>את הטבלא (שיש תורת כלי עליה) <b>ומנערה</b> דהו"ל טלטול מן הצד. לגבי מוקצה שמונח עליה. <b>ואע"ג</b> דקיי"ל טלטול מן הצד שמיה טלטול. היינו דווקא לצורך דבר האסור (עיין א"ח סימן שי"א) משא"כ כאן. שאינו עושה לצורך העצמות והקלפין. כי אינו עושה אלא לפנותן. ולנקות שולחנו הוא צריך. משו"ה שרי כה"ג. כמ"ש בס"ד במו"ק (סימן ש"ח).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מקנחין בו </b>צריך לומר דאז לא הוי פסיק רישא. אם י"ל עור בית אחיזה. שיכול לקנח בו בנחת. משא"כ כשאין לו. שא"א כלל בלי סחיטה.</small>
+
+Chapter 22
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<small>משנה לחם<br><b>מצילין ממנה מזון ג"ס </b>כתב רמ"ז צ"ע אם ג"ס דקתני. היינו אפילו נשברה במנחה כו'. ויש סברא לקולא כי היכי דמקלינן בכלים. דאילו גבי דלקה לא שרי אלא בב' כלים. והכא מותר אפי' בכלים הרבה. <b>אשתביש </b>בלשון הטור. ולא הבין דלרבותא נקט שני כלים. למימרא דאפ"ה לא שרי אלא שלש סעודות. והוא הדין להרבה כלים. בג"ס שרי. טפי לא. וכל שכן הוא. אבל בכלי אחד. כמה דבעי מציל. ודלקה וחבית שנשברה. שוים בכך. בזה ובזה. וכן פירש"י בהדיא. לכן יטול מה שחדש בכאן.</small>
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>שובר אדם את החבית. </b>עבתי"ט שכתב בשם הר"ן כיון דבעלמא מקלקל פטור אבל אסור. הכא משום צורך שבת שרי לכתחלה: 
+<b>וצ"ע </b>דהיכא משכחת דהתירו מלאכות האסורין בשבת משום צורך. דדווקא בי"ט הוא דשרי צורך אוכל נפש. אבל בשבת מצינו שאפילו בשבות דטלטול מוקצה הקל העמידו דבריהם. ואף לצורך מצוה לא התירו בו. והא ודאי דלא גרע איסור דמקלקל. מטלטול המוקצה שאין לו עיקר מן התורה: 
+<b>ולעי"ד </b>אפשר דמקלקל אסור גם מן התורה אע"פ שאין חייבין עליו דוגמת חצי שיעור דאסור מ"ה. והיינו דווקא היכא דמכוין לקלקול דמלאכה היא. אלא שאינה צריכה לגופה. והכא ה"ט דשרי. דלא קמכוין לקלקול. ודבר שאינו מתכוין שרי אפי' במתקן. ואע"ג דפסיק רישיה אסור. היינו דווקא במתקן. אבל הכא דמקלקל הוא. ולא מתכוין נמי. דאין כוונתו אלא להוציא האוכל שבתוכו והו"ל כשובר אגוזים. משו"ה שרי אפי' לכתחלה. ועיין בריש כתובות בסוגיא דבעילת בתולה בשבת ודוק: 
+<small>משנה לחם<br><b>שובר חבית </b>עתי"ט בשם הר"ן אבל בכלי גדול לא. <b>וצ"ע</b> מאי בנין וסתירה שייך הכא. כלי חרס כיון שנשבר אין לו תקנה. ולא הוי סותר על מנת לבנות.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ממרח </b>נ"ל דממרח לאו היינו ממחק גמור ממש. ואין בו חיוב חטאת. דשאני ממחק שהוא תקון העור ודבר המתקיים. משא"כ בשעוה. אלא משום דדמי לממחק. אית ביה איסורא. <b>ומ"מ </b>במירח שעוה לסתום נקב דכלי. דאורחיה בהכי. שכן מקיימין אותו בעת הדחק. קרוב הדבר להתחייב עליו חטאת. מ"מ אינו ודאי והיינו ספיקיה דריב"ז. כך נ"ל.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>מי שנשרו. </b>כתב הרע"ב שנפלו. מפרש שנשרו לשון נשירה. הנו"ן יסודית ונקודה קמ"ץ והמלה מהקל. לא מהנפעל מענין שרייה. והכי משמע בגמרא דריש משילין: 
+<small>משנה לחם<br><b>שוטחן בחמה </b>אבל לא כנגד האור שהיד סולדת בו דמבשל. כך כתב בב"י בשם המרדכי. <b>משא"כ</b> בחמה. דאפי' במקום שהיד סולדת בו שרי. דאין דרך בשול בכך. ע"ל פ"ג מ"ג.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<b>הרוחץ במי מערה. </b>עבתי"ט ונ"ל שלשונו מוטעה וצריך לתקנו כך ולא תני לה אלא לגלויי אמי מערה דחמין נינהו. והיינו נמי חמי טבריא. אלא שחמי טבריא מגולין. וחמי מערה מקורין. ואיכא למיחש לזיעה כו' וק"ל: 
+<b>ונסתפג. </b>עבתי"ט שכתב וא"ת והיאך שרינן להסתפג והא קיי"ל דבגד שרייתו זוהי כיבוסו. ובודאי האמת הוא כמ"ש הר"ן בשם בעל התרומה דלא אמרינן הכי אלא בבגד מטונף. אבל כאן א"צ לזה. דבלא"ה לק"מ. דהכא ליכא שרייה במים. דאינו אלא מנגב מים הטופחים על בשרו. ואין הבגד נשרה בכך וזה פשוט: 
+
+Chapter 23
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>וכן האשה מחברתה ככרות. </b>עמ"ש בתי"ט ז"ל ואף על גב דבהלוואת כדי יין ושמן נמי איכא למשמע אי כהלל כו' מ"מ הואיל ודברי הלל בככרות נשנו כו'. ומשו"ה נמי בש"ס כי דייק בשבת הוא דאסור כו' לא דייק ארישא עכ"ל. ואינו מספיק כלל ודוחק נגלה: 
+<b>ולי </b>נראה ליישב במה שאוסיף להקשות אתלמודא מנא ליה למידק מתני' דלא כהלל. דהא לא אסר הלל אלא בהלוואה. ובמתני' דהכא לא שרינן אלא בשאלה. דהדרא בעינא ואינה אלא לזמן מועט וניתנה ליתבע מיד. דילמא מודה בה הלל. דלא דמיא להלוואה דאינה פחותה מל' יום. התם הוא דמיחזי כריבית. וקשי' נמי אתרצן מ"ט לא שני ליה הכי: 
+<b>והשתא </b>אתי שפיר דארישא לא דייק. דידע דאיכא לשנויי כדשנינן. אלא ממשנה יתירה ס"ד למידק דאתי לאשמועינן דלא כהלל. ודחינן דליכא למשמע מנה. דאפי' תימא לא שני להלל בין הלוואה לשאלה. אכתי מיתוקמא מתני' כוותיה. ודילמא אדרבה משו"ה תני בבא יתירא לאשמועינן דינא דמתני' אפי' אליבא דהלל. וק"ל: 
+<small>משנה לחם<br><b>למה"ר </b>אברהם יצ"ו. <b>השמעתני</b> קול מלין מקצת מעיינים שראו בספר לח"ש רפכ"ג דשבת. וחשבו שלא ראיתי פירש"י בגמרא שם. <b>לזאת</b> אשיבך ואת רעיך. כי הן אמת קצרתי שם קצת. מתוך שסמכתי על המבין. כמנהגי במקומות הרבה. לתפוס לשון מועט המחזיק את המרובה. ומובן למעיין משכיל הטורח לירד לסוף דעת המחבר. ועתה שאני רואה שלא הספיק לכם הקצור. לכן אבאר לך כוונתי הפשוטה וברורה מאד לבלתי מתעקש. ורצוני לומר מנליה לאוכוחי מדוקיא דסיפא. דקתני ובלבד שלא יאמר לו הלוני דקאי נמי אככרות. ולמידק הא בחול שרי. ודלא כהלל. דילמא לעולם אתיא כהלל. ולא שאני ליה להלל. בין שבת וחול. דבתרוייהו הלואה אסירא. ושאלה שריא. והכא גבי שבת. שאלה אצטריכא לתנא. דלא תיסק אדעתין. בשבת אפילו שאלה תתסר. משום דילמא אתי למכתב. א"נ מהו דתימא נגזור שאלה אטו הלואה. משום איסור מוסיף וחומרא דשבת. משו"ה קמ"ל שאלה דשריא לעולם אפילו בשבת. ואיידי דנסבה להיתירא נקיט ואזיל כולה מילתא. וכייל נמי לאיסורא באגב. כסוגיא דמתניתין בדוכתי טובא. <b>ואי הכי</b> מנליה לדיוקי ולמפלג בין שבת וחול. משום סיפא דלא אצטריכא. דוק הכי משום רישא דצריכא כדאמרן. נקטה לסיפא (בפרט דאכתי לא ידעינן לדהלל) ולא תפלוג אלא בין שאלה והלואה ולק"מ. ומה לו להתרצן לדחוק. והלא ריוח הרבה לפניו. שאין להוכיח כלום דלא כהלל. אלא על כרחך צ"ל כתרוצי. דמתניתין קשיתיה. וניחא טפי יתורא דמתניתין. מה שלא נתיישב כל עיקר בדברי תי"ט. אף לא בדוחק. הנה הזקקתני לפרש (ולהאריך נגד טבעי) דבר המבואר בעצמו. למי שיש לו לב מבין וחכם לכשירצה להעמיק מעט. ולא כרץ על ראשי השבלים ומהלך על הגחלים. ואינו מתהלך בעיונו לאט. ואוזן מלין תבחן וחיך אוכל יטעם מה ילעט. מובטחני שלא יקוץ בלחמי הניתן בעיון יפה ולא יבעט.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>ובלבד שלא יתכוין כו'. </b>כתב הרע"ב חסורי מחסרא כו'. אבל עם אחר לא: 
+<b>ר"ל </b>אפי' המנות שוות עם אחר לא. ובי"ט הוא דאסור. אבל בחול שרי במנות שוות אפי' עם אחר. ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד קטנה. דאז אפי' בחול אסור. כך צריך לפרש לשון הרע"ב וק"ל. והוא כדעת הר"ן. ואין כן דעת הפוסקים עיין בא"ח (סי' שכ"ב): 
+<b>קוביא </b>פי' הרמב"ם כמו שחוק הפספסין והנרדישיר. וכתב בעל תי"ט ודומה לי שהנרדישיר הוא לשון לע"ז לשחוק שקורין בל"א שאך צאוועל. כן הוא ודאי ואינו לשון לע"ז אלא לשון תלמוד. שכן הוא בפ' אע"פ. וכך פירש"י שם נרדישיר שקאקי וידוע שהוא השאך שפיל: 
+<b>על הקדשים בי"ט. </b>עבתי"ט שהביא פירושי' חלוקים במשנתינו. ולא נתיישב לי לשונה על פי שטתם. כי לדברי שניהן קשה למה שינה התנא את טעמו והחליף לשונו. דלהרמב"ם הכי הו"ל למימר. ומטילין חלשים על מנות קדשים בי"ט. אבל לא על של חול. ולהראב"ד ודעמיה הול"ל ומטילין חלשים על מנות קדשים בי"ט ותו לא. אי נמי אבל לא על של חול. ותו קשיא לי מאי שנא דתנא הכא בי"ט והא בשבת קיימינן: 
+<b>ונ"ל </b>לומר דבר הגון בזה ולפרש משנתינו כפשטה וכמשמעה. דמטילין חלשים על הקדשים סתמו כפירושו. על הקדשים להקריבן קאמר. דהכא בי"ט עסקינן דכל המשמרות שוות בו. וכדתנן בהדיא שילהי סוכה בשמיני חזרו לפייס כברגלים. דש"מ אף בי"ט הן מפיסין. והיו הקרבנות מתחלקות למשמרות. וצריך להטיל גורלות עליהן. לידע איזה משמר יזכה באיזה מן הקדשים הקרבים בו ביום ולא סגי בלא"ה דלא ליתו לאינצויי. וכמו שהיה שם פייסות לעבודות התמיד בכל יום. ואפי' בשבת שסתם שנו חכמים ד' פייסות היו שם. [יומא ד' כ"ב ע"א]. ועל כן קבעום הפייטנים גם ביוה"כ וכמו שיבואר במקומו בעזה"י. והא לא אצטריך לאשמועינן. דהא תני ליה התם בדוכתיה. וכדאי' נמי בהדיא בסדר יומא (דכ"ו ע"א): 
+<b>והכא </b>מילתא חדתא קבעי לאשמועינן. דלא שייך אלא בי"ט. שהיו צריכין להטיל החלשים על בהמות הקדשים עצמן. כדי לידע מי ומי מהקרבנות ציבור שבו. לאיזה משמר יגיע. ותו משום דקבעי למיתני סיפא אבל לא על המנות: 
+<b>ובזה </b>יש לי לומר ב' דרכים. אחד ירצה בו כמו שפירשו בגמ' אבל לא על המנות של קדשים דחול בי"ט. ואע"ג דעל מנות של י"ט מותר להטיל. היינו באגב דהואיל והותר הגורל על הקדשים כאמור. הותר אף למנותיהן. אבל לא דחול דהא אפשר מאתמול. ועוד שלא יבוא להקריבן ג"כ בי"ט: 
+<b>אך </b>עדיין קשה לי על דרך זה דמ"ט שרי להטיל על מנות קדשים די"ט. מאי שנא משאר מנות. דאפי' בשוות. (למאן דס"ל הכי) אין מפיסין לאחרים. משום דסתמייהו קפדי אהדדי. כל שכן כהנים דבני נצויי נינהו. טפי איכא למיחש. ובהא מצינא למימר דמשום דלא שרינן להו. אלא במנות דקדשים שנשחטו בו ביום. מדכר דכירי וידעו ומחלי ולא קפדי. מכל מקום נרא' קצת דוחק: 
+<b>ודרך </b>שני נ"ל אבל לא על המנות לגמרי קאמר. דעל מנות לעולם אין מגרילין. אפילו מקדשים שנשחטו בי"ט. וטעמא כדאמרן משום דלא גרעי מסתם בני אדם. שאסור להפיס להן מנה כנגד מנה. משו"ה אפילו בקדשים לא שרי להפיס אלא על הקרבתן בלבד. דלא סגי בלא"ה ולא שייכי בה איסורי מדה ומשקל: 
+<b>ובזה </b>מתיישב ג"כ מה שהקשו התו' דהא בפ"ב דקידושין משמע דאין חולקין מנות קדשים ע"פ הגורל אלא חוטפין. והשתא אתי שפיר דמשום הכי נמי אסרוה בשבת לגמרי. כיון דבחול נמי אין נכון לעשות כן. אע"ג דבחול איסורא ליכא. ומרישא לק"מ דהא פרישנא לה בקרבנות עצמן. ובכן לשון המשנה מבואר היטב בלי גמגום כלל: 
+<b>אמנם </b>בלשון הגמרא צריך לדחוק לפ"ז דהא דקאמר אבל לא מנות דחול. אכל מנות דעלמא קאמר דכולהו חול לגבה. אפי' שוות. (ואיכא מאן דשרי. אפ"ה מודה דבקדשים אסור מטעם האמור) וטעמא דמילתא הוא דאי שרית דשבת. אתי למיעבד אפי' בדחול. מ"מ כך חובתינו וכך יפה לנו. שענין המשנה ולשונה מתבאר בכך יפה יפה בלי ספק. והותרו עם זה כמה ספקות ודקדוקים מלבד הנזכרים. והשתא מתני' רבותא אשמעינן במנות דקדשים ודוק: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>סוף הדבור ודוק. נ"ב. <b>ואיברא</b> למאי דפרישית. אפילו רישא נמי צריכא הכא. דקמ"ל מטילין על הקדשים שבי"ט. אף כשחל בשבת (דלא תני ליה בהדיא במתניתין בשום דוכתא אלא הכא) דדבר הלמד מענינו הוא. דבמכלתין בשבת קמיירי בכולא. ולא נסיב בי"ט. אלא משום דלא שייכא כלל מהך מילתא כי אם בי"ט שחל בשבת. <b>ודלא</b> כמג"א (סימן שכ"ב) דקסבר דלא שרי אלא בי"ט דוקא.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<b>ולא יאמר אדם לחבירו. </b>לדיוקא אתי דאי לגופיה פשיטא. והקשו בתו' ונימא דאומר לו שכור לי פועלים למחר. ומה שתירצו נ"ל דוחק דהא אדרבה חבירו אצטריך ליה. ולא מיבעיא הוא עצמו. ולי נראה לתרץ דא"ה מאי איריא לחבירו אפי' לגוי נמי לא יאמר ודוק: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>סד"ה ולא. ודוק. עמ"ש במו"ק צדדתי להתיר בגוי. וע"ש בחי"ג בס"ד.</small>
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>סכין ומריחין </b>הקדים התכלית. ע"ד וירום תולעים ויבאש.</small>
+
+Chapter 24
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>נותן כיסו לעכו"ם </b>הקשה הרא"ש דהכא פירש"י וכן הרע"ב דנותן מבע"י ולקמן מפרש"י שמניחו על החמור משתחשך. ועוד מה צריך טעם דעכו"ם א"א מצווה כו' הא ב"ה מתירין מבע"י ע"י קציצת שכר. ומסיק דהכא נמי איירי משתחשך: 
+<b>ודבר </b>תימה הוא שלא ירגישו רש"י ורע"ב בכל זה. והיותר נפלא שתוך כדי דיבור יתירו משתחשך אפי' בבהמה שמצווה על שביתתה ואית בה משום מחמר. כ"ש לגוי. על כן אני אומר שזה דבר שאין לו שחר לעשות גדולי הפרשנים טועים בדבר כזה שמבואר מתוך דברי עצמם. ולפי דעתי פשוט דאינהו נמי ס"ל דאף משתחשך מותר. והני מילי בדיעבד דווקא. שאם המתין עד שקדש עליו היום. ודאי דמותר ליתנו לגוי מק"ו דבהמה. אפ"ה ס"ל דלכתחלה לא ימתין עד חשכה. אם יש עמו גוי שהרי יכול ליתנו לו מבעוד יום וינצל מאיסור שבות. והרי זה מוכרע מעצמו שאין נכון להביא עצמו לידי איסור שבות בלי צורך. והרבה החמירו בו בכמה מקומות ולמה יתירוהו בחנם. אלא ודאי דאע"ג דשרי מחמת האונס בדיעבד. אפ"ה קמ"ל תקנתא לכתחלה. דהא אפשר לו לעשות כן בלי שיעבור על השבות. דלכ"ע שבות איכא בשולח הגוי בשבת להביא חפציו דרך ר"ה. ובודאי יפה פירשו דלא תימא דשרי אפי' לכתחלה להמתין עד שחשכה: 
+<b>ומה </b>שדייק הרא"ש דא"כ מה צריך טעם דעכו"ם אינו מצווה כו' הא שרי ע"י קציצת שכר. אינו דיוק. דהכא סתמא תנן נותן כיסו לנכרי בכל גוונא ואינו צריך לקצוץ. ואפילו היה דיוק אינו הוכחה לסתור פירוש רש"י לפמ"ש דתלמודא קושטא דמילתא קאמר דהא דשרי אפי' משתחשך. טעמא משום דאינו מצווה עליו. כמו על בהמה. משו"ה תני מעיקרא תקנתא דנכרי. אבל לעולם אימא דלא הותר אף ליתנו לגוי בשבת אלא מדוחק כדעת רש"י. וזה ברור מאד. ולישנא דמתניתין נמי דייקא. דקתני מי שהחשיך לו. דומיא דמי שבא בדרך וחשכה לו   דפ"ד דעירובין מ"ז. ולא קתני מי שקדש עליו היום: 
+<b>מניחו על החמור. </b>לשון הרע"ב כשרוצה הבהמה לעמוד נוטלו מעליה. ופירש התי"ט דר"ל קודם שתעמוד לא תעשה הנחה וכמ"ש הרמב"ם עכ"ל. 
+<b>ואני </b>אומר דוק ותשכח שאין לפירוש זה עמידה דהא כיון דליכא עקירה. הנחה לא מעלה ולא מורדת. ולא שנא עקירה בלא הנחה או הנחה (וכ"ש הוא דלא אתי בה לידי חיוב חטאת) בלא עקירה. לאו מלאכה היא אפילו באדם דאית ביה חיוב חטאת. והכא בבהמה שרי לכתחלה. וזה פשוט מאד: 
+<b>ותימה </b>מהתי"ט דסבר וקיבל זה מפי' הר"מ ז"ל ולא חלי ולא מרגיש. ואם מפני שאמרו בגמ' נוטלו כשהיא עומדת. אדרבה הלשון מבואר כמו שכתבתי. וכדרך שצ"ל במניחו כשהיא מהלכת שפירושו שכבר מהלכת. כך נפרש עומדת וכמשמעו. וזה שהצריכוהו ליטלו ממנה לא משום שלא תנוח. אלא שלא תבוא לידי עקירה מתוך העמידה. ושמא ישכח ליטלו מעליה אחר העקירה. עד שלא תנוח עוד. וזה ברור ודוק: 
+<b>ועד"ז </b>י"ל גם לשון הרע"ב באומרו כשרוצה הבהמה לעמוד שאפילו נפרשהו קודם שתעמוד. מ"מ לא מפני חשש ההנחה אלא משום זריזות בעלמא. שבאופן זה אי אפשר לה לבוא לידי עקירה וק"ל. אכן באמת גם עליו ז"ל יש מקום ללון למה שינה לשון התלמוד הבריר כדפרישית: 
+<b>והא </b>דמפרש הרע"ב דאי שביק לה כו' נמצא מחמר כו'. אע"ג דבלא"ה אדם מצווה על שביתת בהמתו. אפי' לא קעביד איהו מידי. צריך לומר דקמ"ל איסורא אף בבהמת גוי. דמ"מ משום מחמר איכא. ולפ"ז שלא בדקדוק תפס לשון מחמר אחר בהמתו דלאו דווקא: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>סוף הדבור איכא. נ"ב (ואתיא כמ"ש התי"ט רפ"ד דפסחים. וכך הוא עיקר ודאי).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>בסיום הדבור דווקא. <b>והוי</b> יודע. דלאו דמחמר. ודאי לא חמיר. מאיסור מעביר ד"א בר"ה. דבסקילה. ואינו בחי הנושא את עצמו. הוא הדין למחמר. זה פשוט לד"ה. וכ"מ רפ"ד דפסחים. <b>ואפילו</b> מה שבאדם פטור אבל אסור. בחמורו מותר לכתחלה. כדמסיק ר"פ הכא בשמעתין. <b>ונראה</b> דשוה איסור מחמר. למעביר. שחייב עליה בד"א בר"ה. והמוציא מרשות לרשות שאין בו שעור. גם במחמר הדין כך. <b>מיהו</b> קמיבעיא לי. אי בעי שעורא למשא. ורע"ב דכתב בהדיא אפילו טעונה כל דהו. <b>לא</b> ידענא מנליה הא. איברא מסתברא בהמה לא חמירא בהא. דבעינן שיעור למוציא. וכ"מ מסתימת התלמוד והפוסקים. דשוו להדדי לגמרי. <b>א"נ</b> בהמה קילא בהא. דאינו מצווה עליה במשא כבד. וכיסו נמי זימנין דאית ביה כובד. כל דהו היכא שמעינן.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>מתירין </b>ואפילו היה קשר גמור אין בכך כלום. כיון דאוכלי בהמה הן. דכוותה תנן בהדיא לקמן שילהי פרקין. ומדבריהם למדנו שקושרין: 
+<b>ואף </b>למ"ד התם דלא שרי אלא בשל מצוה. הכא נמי מצוה היא להאכיל לבהמתו. ובזה א"צ למ"ש התי"ט. דבקשר המותר איירי. אלא בכל אופן הוי קשר מותר כמו בגמי: 
+<small>משנה לחם<br><b>ס"פ </b>בגמי. ועמ"ש בס"ד במו"ק סי' תרנ"א.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>לדקה </b>צ"ע אם אפילו לדקה שבגסה. כגון עגל.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<small>משנה לחם<br><b>אין אובסין כו' ואין ממרין </b>כו' בשבת (דביה קאי) משום דהוי כעובדין דחול. <b>ש"מ</b> דבחול שרי. ולית בה משום צב"ח. וכן בסיפא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ומהלקטין לתרנגולים</b> מכלל דבחול המראה בעופות נמי שריא. כמו שעושין לאווזות בארץ מעררין. ולית דחש ליה.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>מחתכין את הדלועים. </b>עמ"ש בתי"ט בשם הב"י דהיינו התלושין מאתמול. אבל מחוברין כיון דלא לקטן מבע"י אקצינהו ומודה ביה ר"ש עכ"ל. 
+<b>ובאמת </b>כך פירש"י (ביצה דכ"ד) אבל מ"מ לא מיחוור כולי האי לשטתיה דהרב"י דמיקל אפי' בב"ח שמתו. איכא מ"ד בגמרא בהדיא דמודה בהו ר"ש אפ"ה אזיל לקולא. וכן תפס בתי"ט שטתו כדלקמן. ולדבריהם צריך לדחוק מאד בפי' מוכן לאדם הוי מוכן לכלבים. כמ"ש בתי"ט לקמן משם התו'. א"כ כל שכן בדלועין שאעפ"י שנתלשו בו ביום. מאי מוקצה איכא והלא ראוין היו לבהמה אף במחובר. וקיי"ל דמותר אפי' להעמיד בהמתו על המחובר: 
+<b>וי"ל </b>משום דמיירי באשוני דקשין הן. ואינן ראוין לבהמה שלמים. משו"ה במחובר לא חזו לבהמה כלל. כיון דאי אפשר לחתכן. ודאי אקצינהו בידים. ולא דמי לעופות דראויים לכוס חיין לכלבים ודוק: 
+<b>אבל </b>נ"ל עיקר דלאו משום דדחינהו בידים. מיתסרי מן המחובר. אלא משום גזרה שמא יתלוש. ועיין בתו' ריש ביצה (ד"ג ע"א) ד"ה פירות הנושרין: 
+
+Mishnah 5
+
+<b>מפירין נדרים. </b>כתב הרע"ב דהפרת נדרים בין לצורך שבת בין שלא לצורך שרי. כיון שאינו יכול להפר אלא ביום שמעו. והכי איתא בגמרא: 
+<b>וצריך </b>לעיין דהא קיי"ל נשאלין על ההיקם. א"כ הדר הו"ל כנדרים דעלמא שאינן ניתרין שלא לצורך השבת. ומי נימא מסייעא לדעת קצת פוסקים הסוברים דאינו יכול לישאל על ההיקם אלא ביום שמעו. ויש לדחות דנדרי אשה ובת ודאי שאנו מנדרים דעלמא. כיון דלאו בדידהי תליא מילתא אלא באב ובעל. מי יימר דמיחרטי בהו למחר וליומא אוחרא. ואי לא האידנא דילמא הדרי בהו. ותו לא מזדקקי להו. משו"ה מכל מקום הוי לצורך ודאי: 
+<b>מיהו </b>הא קשיא לי אי איתא להא דפסק בש"ע (י"ד סרל"ד) דחכם מתיר אחר קיומו של בעל ואב. א"כ מאי שנא נדרי האשה והבת מכל שאר נדרים. (ובזה א"ל ג"כ שחששו שמא לא ירצו לילך לחכם להתירן. דמאי אכפת לן אי אינהי לא חיישי כדלא חיישינן בשאלת נדרים. ואע"ג דבאשה איכא למימר דחיישינן דמפקה דאומר אי איפשי באשה נדרנית נדרים שיש בהם עינוי נפש. מ"מ בבת מאי איכא למימר. וא"ה בכל אדם נמי נימא הכי ודוק) כיון דמ"מ אית להו התרה. ומכאן תשובה גם למה שחילק שם בהגה בין קיים להחריש. גם לא ידעתי מהו ההפרש. על כן נ"ל עיקר כדעת הסוברים דאין חכם יכול להתיר אחר הקיום. והכי משמע בגמ' פ' כירה (דמו"ב): 
+<b>לידע אם יש בגיגית פותח טפח. </b>פי' הרע"ב שביל קטן היה כו' אלא שגיגית מונחת ע"ג. נראה שחסרה מלשונו מלת סדוקה כדי שיתכן פירושו בנמשך וכצ"ל גיגית סדוקה כמ"ש בגמרא ובכן יבוא המשך לשונו על נכון. 
+<b>וזה </b>הסדק לפי שיטת הרע"ב פשוט שהוא היה על פני כל הגיגית מראשה לסופה. ומעתה אפי' היה בכל אחד משני צדי הסדק רוחב טפח. אין הטומאה באה מתחת זה לתחת זה. מאחר שהבתים חלוקים זה מזה. על כן לא ידעתי כוונת התי"ט במה שכתב וצ"ל שבשני צדי הסדק כו'. שזה ודאי אינו מהצורך לומר כן. ואם נתכוין לצדי הסדק לארכו. אין לשונו מכוון שא"כ כך הי"ל לומר וצ"ל שהיתה סדוקה כולה: 
+<b>ואמנם </b>גם שיטת הרע"ב תמוהה בעיני מאד. שלפי' איני יודע מה ענין פותח טפח לכאן. שאפילו אין כאן פותח טפח. אין הטומאה עוברת את הסדק אפילו אינו אלא כל שהוא. דקיימא לן אין לבוד בהלכות טומאה. אלא כל ב' בתים החלוקים ונפרדים זה מזה אפי' משהו. אין טומאה יוצאה מזה לזה. ומשנה ערוכה היא בפי"א דטהרות [צ"ל בפ' י"א משנה ב' דאהלות] גבי אכסדרה. ואפלו גבי בית שנסדק לא פליגי ב"ש אלא כשטומאה בפנים דסופה לצאת. ואפ"ה לב"ה סגי בחוט המשקונת וקיי"ל הכי (אולי אליבא דר"י דהתם קאמר והא יחידאה הוא). ע"כ אין מקום לפירושו של הרע"ב כאן. שאם כדבריו לא היו צריכין לידע אם יש בו פותח טפח זה פשוט. ולא ידעתי מהיכן למד לומר כן ולא מצאתי לו חבר בדבר זה: 
+<b>ואולם </b>פי' הר"מ ז"ל נראה עיקר והוא הוא מ"ש התו' בשם ר"ח אע"פ שיש שינוי ביניהן במלות. המכוון אחד הוא דוק ותשכח: 
+<b>איברא </b>שגם פירש"י יש מקום אתי ליישבו בס"ד אע"פ שהתו' ורש"י ז"ל עצמו נתקשו בו משום דאין חילוק בין יש בארובה פותח לאין בה פותח טפח. שבשניהן שנינו בשוה הטומאה בבית כנגד ארובה טהור. הטומא' כנגד ארובה כנגד הבית טהור ע"ש. ואי משום הא לא קשיא ואכתי איכא לאוקמי לפירש"י שפיר משום דהא דיש בארובה פותח טפח ואין בה שוין. היינו לענין כלים שלמטה בבית. ושכנגד אוירה של ארובה מתחתיה. אבל לענין העומדים מלמעלה על האויר של ארובה. פשיטא דיש חילוק בין אם יש בה פותח טפח אם לאו. שכשיש בארובה פותח טפח. ודאי הכלים שעליה וכן אדם העובר ומאהיל עליה טמאין. בין שהטומאה כנגד ארובה. בין שהיא בבית שלא כנגד ארובה. כדתנן התם נתן רגלו מלמעלן עירב את הטומאה. ואם אין בה פותח טפח מיהת כשהטומאה שלא כנגד ארובה. מה שמאהיל עליה טהור. דאין הטומאה יוצאה בפחות מפותח טפח. (ואפילו כנגד ארובה נמי איכא לאשכוחי דמה שלמעלה טהור בשאין בה פותח טפח). וזה ברור מאד לענ"ד. ושפיר איתיה לפירש"י שהטומאה היא תחת הגיגית. ומת שלם היה ושלא תחת הסדק היה מונח ולא היה הסדק על פני כולה אלא כארובה היה עשוי. והיו צריכים לידע אם יש בסדק פותח טפח. מפני אדם וכלים שיאהילו עליה ודוק היטב. כי מן השמים זכו לי ליישב פי' רש"י שבודאי קבלה היה בידו מהקדמונים ז"ל. ונסתלקו תמיהות התוס' מכל וכל. ורצו ליכנס לדוחקים עצומים וסוף לא נתקיים בידיהם ז"ל פירש"י. ולא עלה בידינו פירוש המשניות דאהלות כהוגן לדבריהם עיין ותדע. ומעתה בעזה"י הכל מתוקן בריוח: 
+<b>וקושרין </b>עמ"ש בס"ד מ"ב דלעיל: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ההפרש. אחר יום שמעו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ומדבריהם </b>מתוך מעשיהם. כמו כלה הבית לכל דבריו.</small>
+<small>משנה לחם<br>סליקא לה מסכת שבת</small>
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Shabbat/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Shabbat/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..1356c0a82489a7cabb6bd2b63f8263083c556ec7
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Shabbat/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,831 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Shabbat
+לחם שמים על משנה שבת
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Shabbat
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה שבת
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>פשט העני את ידו. </b>פי' הרע"ב ובתוכה קופה או סל עכ"ל: 
+<b>יש </b>להתרעם על פירוש זה שמתנגד למסקנת הגמרא. דהא הכי הוה ס"ד לאוקמי מתני' בטרסקל שבידו. ודחינן לה ומסקינן אלא ידו של אדם חשובה לו כד' אמות. ולא סגי בלא"ה כדאיתא בגמרא (ד"ה ע"א) ע"ש וכדמפרש נמי איהו גופיה בסמוך. והתימה ממחילת התי"ט. גם הרמב"ם ז"ל בפירושו לא זכר אלא מסקנת הגמרא הנז'. ומ"ש הר"מ דנקט עני לשון קצרה. אע"פ שבהתחלה אינו מקצר כלום. באומרו כיצד העני עומד מבחוץ. מ"מ אח"כ כשבא לפרש פשט העני את ידו הרי הספיק לו זכרון העני בלבד במקום ד' תיבות שהי' צריך לומר פשט האדם העומד ברשות הרבים וק"ל וכן ביארו בתי"ט: 
+<b>ובעל הבית פטור. </b>פירוש הרע"ב ומותר גמור. לשון התי"ט ומסיק הר"ן דמצד איסור שבת כו' ולא דייקינן השתא באיסור דלפני עיור לא תתן מכשול עכ"ל. וכן הם דברי הרא"ש: 
+<b>ואיכא </b>למידק דא"ה מאי פריך תלמודא ומי איכא בכולי שבת פטור ומותר [ד' ג' ע"א]. והאמר שמואל כל פטורי דשבת וכו' ומאי קושיא הני תלת מותרין לגמרי. לאפוקי הא דאסו' משום לפני עיור לא תתן מכשול משו"ה לא קחשיב לה. וי"ל דשמואל נמי לא איירי אלא מפטורי דשבת כדקאמר בהדיא: 
+<b>שניהם פטורים. </b>שלא עשה שום אחד מהם מלאכה שלמה אבל אסורים לעשות כן שמא כו' עכ"ל הרע"ב: 
+<b>מיהא </b>לכ"ע מדאורייתא לא מיתסר משום חצי שיעור. דטעמא דחצי שיעור אסור מן התורה. משום דחזי לאצטרופי שאם אכל חצי זית חלב. ראוי להצטרף כשיחזור ויאכל חצי זית אחר ונמצא בא לידי איסור. (עיין ריש בתרא דיומא [ד' ע"ד ע"א]) אבל כאן משנעשית המלאכה ע"י שנים שכל א' עשה חציה זה עקר וזה הניח. שוב אין העקירה ראויה להצטרף לאיסור וכ"ש ההנחה. משו"ה אפילו לכתחילה הוי שרי. אי לאו משום גזירה דילמא אתו למיעבד מלאכה שלמה: 
+<b>ובהכי </b>מיתרצא נמי הא דקשיא היכי שרו רבנן לאעבורי פחות מד"א במקום הצורך כמו בריש בתרא דשבת [ד' קנ"ג ע"ב] ודעירובין [ד' צ"ז ע"א] ולא חשו לחצי איסור דאסור מ"ה והא ודאי שבישתא היא מה"ט דאמרן. דכיון דעביד מיד הנחה תוך ד"א תו לא חזי לאצטרופי. (דאמר מר תוך ד' עמד לפוש פטור) וליכא איסורא כלל. אלא משום גזרה דרבנן בלחוד. וזה ברור אע"פ שגדול אחד מדור שלפנינו הקשה קושיא זו ונדחק בה בלי צורך: 
+<b>אמנם </b>עדיין לא נתיישב לי היטב דבר זה במשנתנו דמכל מקום עקירה לחוד תאסר דבר תורה. דהא חזיא לאצטרופי למיעבד עמה הנחה דהו"ל איסור שלם. ואי משום דתרווייהו עבדי לה. הא קמא מעיקרא איסורא קעבד. ואטו משום דאתעבידא נמי הנחה ע"י אחר לשתרי. ואע"ג דודאי ליכא למימר דתיתסר עקירה שבפנים גרידא. דמאי קעביד הלא אינו אלא מטלטל בביתו. מ"מ אותו הפושט ידו עם החפץ ומוציאה ומכניסה שהרי הוציא מרשות רשות. וכמעט שגמר המלאכה. ולא חיסר אלא מקצתה. להוי כחצי שיעור וליתסר מ"ה. דהא חזי לאצטרופי ע"י הנחה: 
+<b>לכן </b>נ"ל דהא ודאי אסור מ"ה. אליבא דמ"ד חצי שיעור אסור מ"ה. והמפרשים שאמרו כאן שאסורים לעשות כן מדבריהם שלא בדיוק הוא. דאליבא דמ"ד חצי שיעור אינו אלא מדבריהם אמרו כן. ועוד כיון דהנחה ודאי לא חזיא לאצטרופי לעולם. וכן עקירה דפנים כל שלא עשאה בהוצאה לא שייכא בחצי שיעור. ולא קמיירי מנה הכא. נקטו מילתא פסיקתא איסורא דדבריהם דאפילו בהנחה נמי גזרו. אבל מ"מ יותר נ"ל לפרש אסורי דמשנתנו באיסור של תורה. ואליבא דמ"ד חצי שיעור אסור מד"ת. דכוותיה קיי"ל. והיינו דשנינן דלא קחשיב אלא פטורי דאתי בהו לידי חיוב חטאת. ומאי שנא הני דווקא. אלא דבאיסורא דאורייתא קמיירי בדרבנן לא קמיירי. ודאתו לידי חיוב חטאת. איסורן מד"ת מהאי טעמא ומסייעא ליה לפי' ריב"א שכתבו התוספות והועתק בתי"ט ודוק: 
+<small>משנה לחם<br><b>יציאות </b>עתי"ט מ"ש בשם התו'. מ"ט פתח בהוצאה. <b>והנה </b>אמת נכון הדבר דסדורא דערב שבת נקיט תנא ואתא. והוה ליה למימר בה מרגניתא. דהוצאה גופה שייכא בע"ש נמי. דקמ"ל אפילו התחיל להוציא מבעוד יום. אסור לעשות הנחה בשבת. אע"ג דלא הויא אלא פלגא דמלאכה בשבת. אסור (כמו בזה עקר וזה הניח. דמאי שנא. ואתחלתא דהוצאה בע"ש הוא. אפ"ה אסור) וכדאיתא בגמרא (ד"ג) לענין הושטה מבע"י. שאסור אף להחזירה משחשכה. ורמזה רבי במתניתין נמי.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>עכ"ל. <b>פשוט</b> דלאו דווקא סל. דהא אף על הוצאת מחט חייבין. אלא נראה אורחא דמילתא נקט (כמ"ש תי"ט) מכל מקום מצאה הקפידא מקום ללון. דהא איכא למטעי. ולמימר דמשו"ה נקיט סל. דהיינו טרסקל. כדי שיהא בו מקום ד' על ד' (כסתם סל ודאי) שתהא חשובה עקירה. מה שנותן ממנו לתוך ידו של בעל הבית. או מה שנוטל מתוך ידו של בעה"ב. ונותן לתוך הסל. דאל"ה. הוה ליה למנקט לשון קצר. ובתוכה כלי. שהכל בכלל. וכל שהו במשמע. לפיכך בודאי לא נמלט מן התרעומת. וכל המוסיף בלשון רבו. אינו אלא גורע יש כו'.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>מפסיקין </b>לק"ש ז"ל התי"ט הא דכתב הרע"ב דאתאן לד"ת כו' וכי היכי דמד"ת מפסיקין לק"ש משום דמדאורייתא היא כ"ש דמכל הני דלעיל מפסיקין ואפילו כי איכא שהות הואיל והתחיל באיסור עכ"ל: 
+<b>וזה </b>קצת שלא בדיוק שהיאך יאמר דמהני דלעיל הכי נמי דמפסיקין הואיל והתחיל באיסור והא לעיל טפי משמע דמיירי בהתחילו בהיתר. ואע"ג דהר"ן הוכיח שאפי' התחילו באיסור (ובכלל זה אפי' שהגיע זמן המנחה כבר) אין מפסיקין לתפלה כשיש שהות. מ"מ לשון המשנה משמעו ודאי בהתחילו בהיתר: 
+<b>ומשום </b>דקבעי למתני ברישא לא יכנס. דקמ"ל אפי' סמוך למנחה לא. מסיק נמי לדינא דהפסקה בהני. אף על גב דלאו דווקא הוא דבאמת ה"ה להתחילו באיסור. וא"כ מ"מ אין נכון לומר דמכל הני דלעיל מפסיקין הואיל והתחיל באיסור כאילו כך היא שנויה לעינ. והא איפכא הוא דמהא לא קמיירי בכל הני דלעי'. אלא מכללא דסוגיא דתלמוד' (בדוכת' אחרינא) אתמר. (וגם זה אינו מוכרח בסוגיא דהכא) והכי איבעי ליה למימר דמכל הני דלעיל מפסיקין כו' כשהתחיל באיסור. ועיין עוד לקמן מ"ש בזה: 
+<b>ואין </b>מפסיקין לתפלה. כתב הרע"ב דאנו שאין תורתנו אומנותנו מפסיקין וא"ת וכי גרע ת"ת שלנו מאומנות דאמרינן בהו לעיל שאם התחילו אין מפסיקין וא"ל וכו' אלא תריץ כדכתב הר"ן בשם בעל המאור דאין מפסיקין דרישא בדאיכא שהות כו' עכ"ל התי"ט: 
+<b>ואיכא </b>למידק אהאי פרושא לפום מאי דכתב הרב לעיל ג"כ בשם הר"ן דלק"ש מפסיקין אפילו כי איכא שהות. ורישא מוקים לה בהתחילו באיסור נמי אין מפסיקין לתפלה. א"כ מאי דוחקיה לשנויי הך דלעיל בדאיכא שהות והכא בליכא. לוקי אידי ואידי בדאיכא שהות. ורישא תיתי כפשטיה דמיירי בהתחיל בהיתר דהיינו סמוך למנחה כדאיתא. (ואי נמי הא נמי התחיל באיסור מיקרי מיירי בדאתחיל מקמי הכי). ואשמעינן דאע"ג דלא יתחיל אפ"ה אם התחיל לא יפסיק. והדר קמ"ל בסיפא רבותא דבק"ש כה"ג אפילו כבר התחיל ובהיתר. מ"מ יפסיק ואע"ג שיש שהות. והדר תני בבא יתירא. ואין מפסיקין לתפלה אפילו התחיל באיסור כשעדיין יש שהות. ואם כן למאי צריך לשנויא דת"ת ומנ"ל דחברים אין פוסקים לתפלה אפי' אין שהות: 
+<b>לכן </b>יראה לי דהנך תירוצי לא שייכן להדדי וסוגיי נינהו ולא אהדדי אתמרו. אלא מאן דמתרץ לה הכא בחברים. לא ס"ל כההיא סוגיא דסוכה דלא מפלגא בין התחיל בהיתר להתחיל באיסור. אלא ודאי שני ליה ומוקי לרישא דמתני' כפשטה כדאמרן. דאין לך אלא כמו שאמרו דאם התחילו סמוך למנחה או קודם לכן בהיתר הוא דאין מפסיקין לתפלה. אבל התחילו באיסור אפילו לתפלה דרבנן מפסיקין. משו"ה קשיא ליה למאי תו תני ליה סיפא ואין מפסיקין. דלא סא"ד לפלוגי בין דאוריית' לדרבנן בעבר והתחיל באיסור וכ"ש אי מיירי נמי בדליכא שהות. ואף התרצן מודה לו בכך. ולא נצרכה אלא לחברים דמפסיקין לק"ש כשזמנה עוברת. ולתפלה אין מפסיקין אפילו כשזמנה עוברת. כיון דאינה אלא מדרבנן. אין חייבין בה ת"ח שתורתן אומנותן. הא מיהא שאר אינשי דמיחייבי בה כק"ש דמיא להו. וצריך להפסיק לה אם התחיל באיסור. אע"פ שיש שהות עדיין. שלא אמרו שלא להפסיק אלא בהתחילו בהיתר (והוכחת בעה"מ שכתב הר"ן בשמו דמוקי למתני' אפי' בדליכא שהות דאל"ה אטו אסור ללמוד לפני התפלה צ"ע. דאיכא למימר ודאי מכי מטא זמן תפלה אסור ללמוד דילמא מימשכא שמעתיה כדחיישינן בכל הני דמתני'. אלא זמן תורה לחוד: ועי"ל על שטתו של בעה"מ ואין להאריך): 
+<b>איברא </b>ההיא סוגיא דסוכה [ד' ל"ח ע"א] דלא מפלגא בין התחיל בהיתר או באיסור. קשיא לכאורה מנ"ל דבחד מחיתא הוא. דילמא דווקא הוא כדאמרן ולק"מ. וצ"ל נמי דממשנה יתירא שמע לה. ומפרשא אין מפסיקין קמא לאו דווקא בהתחילו בהיתר. אלא ה"ה להתחילו באיסור דלא נקטיה אלא משום לא יכנס דרישא. והיינו משום דקשיא ליה נמי בבא דסיפא דלא אצטריך. דהא תני לה רישא אין מפסיקין. ולא מסיק אדעתיה לאוקמה בחברים. אלא משני בגוונא אחרינא דרישא מוירי בהתחיל בהיתר. ואשמעינן תו אפי' בהתחיל באיסור אין מפסיקין. אע"ג דלק"ש מפסיקין בהתחיל באיסור אע"פ שיש שהות. לתפלה לא כל שיש שהות עדיין. ולא צריך כלל לשינוייא דחברים כנלע"ד עיקר. ולפ"ז מ"ש הרבתי"ט ואין לתרץ יש ויש לתרץ כן באמת: 
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>סוף פיסקא בזה. <b>והא</b> דחברים מפסיקים לק"ש. נראה דאינו אלא לפסוק ראשון בלבד. כק"ש דרבי יהודה הנשיא. <b>איברא </b>הרא"ש פה"ק. לא משמע ליה הכי. <b>וצ"ע</b> מנליה דתקשי ליה. עב"י ס"פ.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<small>משנה לחם<br><b>לא יצא החייט</b> קשיא לי טובא. אפילו אליבא דאביי. דגזרינן הכא גזרה לגזרה. מ"ט לתסר. הא אפילו אשתלי ונפק ביה משחשכה. לא מיחייב. דהא עקר ליה מבע"י. ותו לא קמיחייב אהנחה דמשחשכה. אלא א"כ עמד לפוש משחשכה (ועיין גמרא דה"ב. ועמ"ש בס"ד בריש בתרא דמכילתין) כ"ש דלא ניחא אליבא דרבא. דלא גזר גזרה לגזרה. וכוותיה קיי"ל. והכי פריש נמי רע"ב. <b>וראיתי </b>בתוספות שכתבו. וז"ל אליבא דרבא. אין לפרש שמא ישכח המחט. דאפילו יצא ליכא איסור דאורייתא. כדאמרינן הכיר בה ושכחה. לענין שבת פטור כו'. <b>ולא</b> הבינותי זה. התם בנפלה איירי. דלאו מלאכה היא. ולגבי שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה. איברא כי אפקה משחשכה. מלאכה היא. אלא שלא היתה עקירה בחיוב. אם לא כשעמד לפוש משחשכה. וכה"ג ודאי מלאכה גמורה היא. כי שכח והוציא. אלא דאכתי ליכא טעמא למגזר עלה כדאמרן. משו"ה במאי דניחא להו לתוספות. לא ידענא אמאי ניחותא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>החייט </b>נקרא כך על מלאכת תפירתו בחוט. וכן נקרא כלי מלאכתו מחט. אף אם אינם משורש אחד. כי חוט וחייט. מנחי עי"ן הם. ומחט הוה במשקל מפל. מסב קלע. חורש מצל. או יהא כולו פתוח (כמו שהיא רגילה קריאתו בפי הכל) בפלס כמשק גבים. ואמנם מוצאו מהארמית. ויתפרו עלה תאנה. ת"א וחטיטו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>הלבלר </b>שני למדי"ן מספרן ששים. והבי"ת מתחלפת בפ"א ששניהם ממוצא אחד. וייחד שם זה לכותב ספרים.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>יפלה </b>מהכבד. על דרך התרגום. ובערת ותפלה. בערתי. פליתי. ובטעות רגילין לקרות יפלה ע"ד העברי. שהוא מהנוסף. כי הוא לשון הבדלה. אשר יפלה ה'.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>וי"ח דברים. </b>כתב הרע"ב והגזרה הט' כלים שנטמאו במשקין שנטמאו בשרץ. עמ"ש בס"ד רפ"ח דברכות: 
+<b>ומ"ש </b>בתי"ט לשטת התו' והראב"ד דס"ל משקין הבאין מחמת ידים נמי מטמו כלים. א"כ בגזרה הח' דאוכלין יהיו נטמאין מהמשקין אמאי יהבו טעמא גזרה משום משקין דשרץ. ות"ל משום משקין דזב וזבה. ותירץ דלא רצו לגזור באוכלין משום משקה זב וזבה. דא"כ היו צריכין לעשות האוכלין ראשון וכולי האי לא בעו לגזור. נ"ל שיפה אמר. ובחנם חזר בו במ"ב שכתב ז"ל אבל לפ"ז גזרה דכלים שיהו ראשונים. עד כאן לשונו: 
+<b>ולא </b>ידעתי מה הכריחו לומר כן. דאטו משום דגזרו שיטמאו משום גזרה דמשקה זב וזבה. אסקונהו תרי דרגי חדא דכלים אינן מקבלי טומאה אלא מאב הטומאה. ועוד שטומאה תעשה אותן כיוצא בה שלא הוצרכו לגזור עליהן משום משקין דזב וזבה. אלא כי היכי דליקבלו טומאה. דאי משום שנגעו במשקין דשרץ לא הוו מיטמו כלל. ואהנו משקין דזב וזבה להביא להן טומאה מטומאת משקין כל דהו. ואפ"ה שפיר קאמר דאי הוי גזרי טומאה באוכלין מחמת משקין. משום משקה זב וזבה. ודאי היו צריכין לעשותן ראשונים. דאי לעשותן שניים. מאי אהנו להו גזרת משקה זב וזבה. בלא"ה נמי מקבלי טומאה דתיפוק ניה משום משקין דשרץ וק"ל: 
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>וכרשינין </b>כמדומה הוא הזרע שקורין בל"א. טערקשי"ן וויי"ץ. ואיסור השרייה בשבת. צ"ל כיון דאינו ראוי גם למאכל בהמה בלי שריה. ולא בר גיבול הוא. אמרינן שרייתו זהו גיבולו.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<small>משנה לחם<br><b>אונין </b>בפ"ק דסוכה (י"ג) גרש"י האוניץ. כמו אניצי.</small>
+
+Mishnah 7
+
+<small>משנה לחם<br><b>הדליקו </b>י"ל שרמז הכא בלשון זה. מ"ש ההוא סבא ובלבד שלא יקדים ולא יאחר.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ספק חשכה </b>צריך עיון. מאי אריא ספק כו'. אפילו ודאי יום. נמי אתסר במלאכה. מדין תוספת שבת. דמדאורייתא הוא. וקשה להעמיד סתם משנתנו אליבא מאן דלית ליה מוסיפין על הקודש. אף לא ידענא מנו. עמ"ש בחי"ג על תוספות ר"ה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>אין מעשרין כו'. </b>עיין רע"ב. דקסבר גזרו על השבות כו'. <b>עמ"ש</b> בס"ד במו"ק סרס"א.</small>
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>אמר רשב"ג. </b>לענין מה שהעיר בתי"ט כאן עמ"ש בס"ד מ"ג דפ"ק דברכות ובחי' פ"ח דברכות: 
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>משלשלין את הפסח עם חשכה. </b>ז"ל הרע"ב אע"ג דבעלמא אין צולין הכא שרי דבני חבורה זריזין הן ומדכרי אהדדי ולא אתי לחתויי עכ"ל. והכי איתא בגמרא אלא שהוסיף מפירש"י הא דמדכרי אהדדי: 
+<b>וצ"ע </b>דהא קיי"ל כר"י דשוחטין את הפסח על היחיד [פסחים ד' צ"א ע"א]. ויחיד מאן מדכר ליה. ובלא פירש"י היה אפשר לפרש בדוחק דבני חבורה לאו דווקא. אלא אורחא דמילתא נקט תלמודא. שאין לך פסח שאין נמנין עליו חמשים ומאה בני אדם כדאי' בגמרא דתמיד נשחט ובאיכה רבתי. ולעולם יחיד נמי זריז הוא. שכל העוסק בפסח בקי הוא בסתמא. וכמו כהנים זריזין שאין פירושו דווקא כשהן רבים בחבורה שמזכירין זא"ז. אלא ר"ל כהנים דעלמא ואפי' יחיד במשמע. זריז ונזכר הוא שלא לחלל שבת. כדפירש"י גבי כהנים זריזין שבני תורה הן וחרדים למצוה [שבת ד' כ' ע"א ד"ה אברים]. אלא שקשה עלי לומרכן בישראל שיהיו הכל בקיאין וזריזין. אף כשעסוקין בקרבן. (וגם הלום ראיתי אחרי רואי פירש"י בהמוצא תפלין שפי באמת דבני חבורה זריזין כאשר עלה על דעתי כנז'. איברא לאביי דהתם דלית ליה הכי. היינו נמי מטעמא דאמרן דאי אפשר שיהיו כולן בקיאין. על כן יפה פירש כאן אליבא דכ"ע): 
+<b>ועל </b>כרחנו אנו צריכין בזה לדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בהל' קרבן פסח שאין שוחטין לכתחל' על היחיד. אלא שכשר בדיעבד כר' יוסי וגמרא ערוכה היא הביאה בכ"מ. ולפ"ז משום דהויא מילתא דלא שכיח' דכמה דאפשר לאהדורי מהדרינן לעשותו במרובה ולא לשוחטו על היחיד. וכיון דלא שכיח דלא ליהוו בני חבורה דמדכרו אהדדי לא גזרו ושרי אף ביחיד ודוק. ועפ"ד מ"ב דסוכה: 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>אין מדליקין בשמן שרפה בי"ט </b>מה טעם קאמר כדכ' הרע"ב. וא"ת למאי אצטריך בבא דרישא. ולאו ממילא שמעינן לה מכללא דהך. דכיון דאין שורפין קדשים בי"ט ממילא א"א להדליק בו בשבת עי"ט. וי"ל דסד"א משום כבוד שבת שרי. קמ"ל: 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>האלפס והקדרה שהעבירן מן האור מרותחין. </b>בין השמשות. לשון הרע"ב לקוח מפירש"י. נראה דלשון שהעבירן דייק דלא שייך אלא מעל האור. ואי בשבת מי משכחת לה. הא אסור להטמין ברמץ. לפיכך צ"ל בין השמשות. ומשמע מהכא דלא מיקרי רותח ולא מבשל. אלא דווקא בשעה שהעבירוהו מן האש ולא כל זמן שהיד סולדת בה וצ"ע בסי' שי"ח בב"י: 
+<small>משנה לחם<br><b>פחם </b>נ"ל שהוא שם מונח לגחלים כבויות דווקא. אבל גחלים. הם הבוערות. ככתוב פחם לגחלים. ומשום דכתיב גחלי אש גבי יה"כ. דרשינן מניה מן המאוכלות הפנימיות. ושילהי ע"ב תני גחלים. משום דבבוערות איירי.</small>
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<small>משנה לחם<br><b>כירה </b>מקום עשוי בארץ כו'. והי"ל לפרש שנעשה מחרס. כי היכי דלא נטעה לומר שהוא רק חפירה בארץ תי"ט. <b>ולא</b> ידענא מאי נפקא מנה הכא. הא ודאי אפילו אינה אלא חפירה. נמי דינא הכי. דמאי שנא בבנין. או בקרקע לענין משנתנו א) התם בכלים דבטומאה וטהרה עסקינן. ודאי צריך לפרושי כהאי גוונא.</small>
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<small>משנה לחם<br><b>ולא יפקיענה</b> כתב רע"ב דגזרינן תולדות חמה. אטו תולדות אור. <b>אבל</b> בחמה כ"ע לא פליגי דשרי. דאין דרך בשול בכך. וחמה באור לא מחלפא. ועמש"ל פכ"ב מ"ב.</small>
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ד"ה האלפס. הלשון מועטה. וכך צ"ל. <b>משמע</b> מהכא. דכלי ראשון מקרי רותח ומבשל. ולא דווקא בשעה שהעבירוהו מן האש. אלא כל זמן שהיד סולדת בו (אע"ג דאיכא למימר. דמיירי בבין השמשות דרבי יוסי. שאינו אלא כהרף עין. ומיד כשחשכה. דעדיין לא נחו מרתיחה. הוא דלא יתן כו' <b>וכן</b> צ"ל שזו ודאי היתה דעת הגמ"ר שהובא בב"י (סשי"ח) ולא קשיא עליה מידי. מ"מ הוא קצת דוחק. וצ"ע).</small>
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<small>משנה לחם<br><b>בזוג </b>נ"ל שנקרא כך מפני שעשוי משתי חתיכות זוגים. לא יתפרדו. כי לא יקיש בלי עינבל.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ולא ברצועה</b> עיין לח"ש מ"ה פ"ב.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>פרתו </b>עתי"ט משמא דגמרא. <b>איברא</b> לאו דיוקא הוא כולי האי. כי פרה שם המין הוא. כמו ויהי לי שור וחמור. אע"ג דטובא הוו ליה <b>אבל</b> עקר הדיוק. נראה דקשיא לתלמודא כינוי פרתו. ואפילו לא הויא ליה אלא חדא פרה. הוי תמיהא מילתא. דתלי לה בראב"ע. ומזכירו לגנאי לקלקלה. לספר בגנותו שעבר על דברי חבריו חלילה. מסתייה דלימא ראב"ע מתיר. והאמרינן אף ב"ש לא עשו כדבריהם. אטו ראב"ע פליג אחכמים. למעבד עובדא נמי. אלא ודאי תנא קבעי לאשמועינן מילתא אגב אורחא לענין תוכחה. דאע"ג דראב"ע לא מידי עבד. אפ"ה מעלין עליו כאילו עשאה. דקמ"ל הא דכל שיש בידו למחות כו'. כמ"ש בלח"ש רפ"ג דדמאי ע"ש.</small>
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<small>משנה לחם<br><b>לר"ה </b>עתי"ט שהביא דעת הרשב"א להחמיר בשאר תכשיטין אפילו בבית. <b>ולא</b> ידעתי מי הזקיקו להביא דעה זרה גדר הדחויה. לתפוס בחומרא יתרה בשל דבריהם. <b>ויותר</b> היה לו להביא דברי ר"י. שאפילו בכרמלית. מותר. שכך המדה בשל סופרים הלך אחר המקל. וכך הלכה רווחת. <b>אמנם</b> אף דעת הרשב"א וסיעתו. נ"ל שאין לה מקום עכשיו. שכולם מערבין. ולא אמרו להחמיר גם בבית. אלא בחצר שאינה מעורבת. משא"כ בעיר וחצר שערבו. ודאי לא עלה ע"ד אדם לאסור. וכה"ג לא שכיחא. משו"ה לא נפקא מנה מידי לדידן האדנא. לגמרי כדי נסבה. ולכל הפחות הוה ליה לפרושי.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ולא במחט שאינה נקובה</b> ואם יצאה אינה חייבת חטאת. היינו בתחובה בבגדה. <b>אבל</b> אם הוציאתה בידה חייבת. וכן האיש כה"ג חייב בין בנקובה. בין בשאינה נקובה.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<small>משנה לחם<br><b>בסנדל המסומר</b> ע"פ רע"ב. <b>ונ"ל</b> פשוט דלאו מטעם סכנה גזרו עליו בשבת. שאינו ענין לו. אלא היינו טעמא. משום שארע בו דבר קלקלה. נמנעו באמת לצאת בו גם בחול. שכיעור הוא. <b>לכן</b> אסרו לצאת בו בשבת. משום לתא דשבת דווקא. דחשו דילמא אתו לאחוכי עליה. ומשלפיה ואתי לאתויי ד"א בר"ה. מיהו כיון דלעולם מלבוש הוי. אם יצא בו. אינו חייב חטאת. דומיא דאידך. וזה נכון מאד.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<b>ולא </b>בכוליאר. בגמרא דיומא (דכ"ה ע"א) נראה שהבי"ת שרשית במלה זו א"כ חסרה השימושית: 
+<small>משנה לחם<br><b>ולא בטבעת שיש עליה חותם </b>עמו"ק סש"א.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>ולא באלה. </b>פירש הרע"ב אלה מגן. והוא לקוח מהר"מ בפירושו: 
+<b>ולפום </b>ריהטא הוי קשיא לי מ"ט נייד מפירושא דתלמודא דמפרש קולפא דלכאורה הוא דלא כוותיה. ור"ל מקל כמו קולפי טבי בלעי מאבימי דריש מנחות ודכוותה טובא. ומלת אלה היא כמו מחינן ליה באלוותא דהספינה. ובהמביא מפשח ויהיב לן אלותא. וע"ד מפרש הרע"ב כאן פי' ב' בלשון לע"ז והוא מה שביאר במס' כלים [פ' ט"ז משנה ח'] יותר ושם נראה שנוטה לפירש"י ששם בכלים קורהו שבט שהוא שם משתתף עם המקל ע"ד הנז': 
+<b>אמנם </b>עם היות הלשון נוטה לזה הפירו' שאמר' כשנעמיק בעיקר הדין יראה שאינו נכון. ויגעתי לקיים דברי רמז"ל ומצאתי שפירושו מוכרח אחר העיון הנכון. שאי אפשר לומר שהוא מקל או שבט של ברזל שאוחזו בידו לבד בלי שיהא קשור בו. דאי הכי במאי קמיירי אי בבריא פשיטא דלא עדיף מי"ט דסתמא תניא פא"צ [ביצה ד' כ"ה ע"ב]. אין הסומא יוצא במקלו. ולאו כל דכן הוא ומה התם דבי"ט ובסומא. ובמקלו דלא עביד אלא לתרוצי סוגיא אסור אליבא דכ"ע. הכא בשבת ובשאר כל אדם ובשל ברזל דכלי זיין הוה לא כל שכן. והיכי פליג ר"א ומשמע דשרי אפי' לכתחלה. ונהי דס"ל תכשיטין הן לו. לא שרי לצאת בתכשיט בידו. ואי בחולה שראוי לו להשען עליו. ודאי יכול לצאת בו. ומותר הוא ולא חייב חטאת כדקיי"ל סי' ש"א בא"ח: 
+<b>ואפי' </b>בבריא ליכא למימר דחייב חטאת נדעתי. כיון שהחולה יוצא בו לכתחלה. א"כ תכשיט הוא לגבי אדם. ואף אם הוא של ברזל. לא מפני זה בטל מתורת תכשיט. דלא גרע מקסדא ומגפיים. וא"כ מאי טעמייהו דרבנן דפליגי הכא דווקא. אלא על כרחך לומר שהוא מין כלי שאינו עשוי לתשמיש אחר כי אם למלחמות כמו שהוא המגן. ותתפרש מלת קולפא לפ"ז מלשון קליפות על שם שהמגן עשוי קלפי קלפי. וזה דבר ברור לענ"ד לענין דינא. וכפתור ופרח בישוב פירושו שלהר"מ ז"ל: 
+<small>משנה לחם<br><b>לא בסייף</b> איתא בהג"א. אפילו בחגור. והכי משמע בגמרא. <b>ונ"ל</b> בחגור דווקא הוא דפליגי. אבל בנקיט ליה בידיה. לכ"ע חייב. דאף לר"א לאו תכשיט הוא. אלא דרך מלבוש. וכן כל התכשיטין כשאוחזן בידו. חייבין עליהן לד"ה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ר"א אומר תכשיטין הן לו</b> פשיטא לא פליג ר"א. דמוקצין הן. שמלאכתן לאיסור. וגם יש בהם משום מוקצה דחסרון כיס. דומיא דאזמל ודכוותיה. אלא לענין חיוב חטאת לחוד הוא דפליגי.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<b>הקיטע יוצא בקב שלו </b>. כתב תי"ט ור"י בח"ה ביאר יפה כו'. אבל כוונת עשיית קב זה כדי שלא יראה חסר רגל אלא נכה רגל עכ"ל. ופירוש זה דומה במקצת לפירושו של הרב פורת בתו' והוא מבואר יותר יפה דהקיטע יש לו סמך שקושר בכרעו ומגיע לארץ והשוק כפופה לאחוריה. ובראש השוק במקום הרגל עושה לו קב להראות כמי שיש לו רגל. אלא שיש חילוק בין ר"י וה"ר פורת לענין דינא אי מצי לצאת במקל דלר"י שרי. דהא הקיטע דתנן שאינו נסמך על הקב. על כרחך צ"ל שנושא מקל בידו. והוא פי' הא' בתו'. ולה"ר פורת אסור דאליביה מיירי בהולך בלי מקל אלא נשען על הסמך שבשוק. וא"ת אמאי מטמא ליה רבא משום מדרס. י"ל דכשהוא יושב פעמים שהוא נסמך עליו וכו'. עי"ש. ולפירושו אתי שפיר לישנא דמתני' דתני סמוכות שלו. דדייק טפי דקאי אקיטע דרישא נמי. דסמך שלו ודאי טמא מדרס דהא סמיך עליה: 
+<b>טמא. </b>פירש הרע"ב טומאת מגע כלומר ונא טומאת מדרס כדכתב לעיל שאינו נסמך עליו. ואביי אמר בש"ס שאינו מטמא מדרס ופירש"י דקסבר לאו לסמיכה עביד. אלא לתכשיט וא"ל עמוד ונעשה מלאכתנו עכ"ל תי"ט. 
+<b>וזה </b>תימה דבהדי פלוגתא דאמוראי למה ליה. והוי נמי דלא כהילכתא דקיי"ל בכל דוכתא הילכתא כרבא לגבי אביי בר מיע"ל קג"ם [קדושין ד' נ"ב ע"א]. וקשיא בין להרע"ב בין להרב תי"ט מאי דוחקייהו לאוקמי למתני' דלא כוותיה: 
+<b>ואיברא </b>מלשון הרע"ב שתפס לו לשון רש"י שכך כתב במשנתנו אין הכרע. דאטו בלא"ה מי לא קשיא מתני' אליבא דרבא. מאי שנא דתני בסיפא טמא מדרס. וברישא תני טמא גרידא. ולאו תרוצי מתרצת לה ודאי כדכתבו התו' בשם ה"ר פורת ע"ש. א"כ רש"י נמי ה"ק אם יש לו בית קיבול מקבל טומאת מגע. למידק מנה דאם אין לו בית קיבול אינו ראוי אפי' לטומאת מגע. דמשו"ה לא פרש הכא מדרס. דלא תימא למדרס הוא דבעינן בית קיבול. אבל למגע בלא"ה נמי טמא. אשמעינן טעמא דמתני' דמשו"ה תנן הכא טמא סתמא. דאפי' למגע לא חזיא אי לית ליה בית קיבול: 
+<b>ומאי </b>דדייק הרבתי"ט מדכתב לעיל שאינו נסמך עליו. לאו דיוקא הוא. דכשאין לו בית קיבול. ודאי לא סמיך עליה. שאנו ראוי לסמיכה בלא כתיתין. שהעץ דוחקו ומזיקו ולכן עושה לו בית קיבול כתיתין כמ"ש התי'. אבל כשיש לו בית קיבול פשיטא דסמיך עליה ואפילו אביי מודה דזימנין דמסתמיך עליה. דלא פליגי אביי ורבא במציאות אי סמיך אי לא. אלא בהא פליגי מר סבר כיון דלא עביד לסמיכה תדיר. אע"ג דלזימנין סמיך עליה אינו מורידו לטומאת מדרס. דבעינן דווקא דיהא עשוי לכך. ומ"ס הא סמיך עליה מיהא לזימנין וסגי בהכי. וזה ברור ומוכרח לענ"ד בפירושא דהך פלוגתא: 
+<b>וראיה </b>ג"כ מפירש"י דכתב אליבא דאביי דקסבר לאו לסמיכה עביד. אלא לתכשיט ואומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו. ואי איתא דסבר אביי דאינו נסמך עליו כלל. למאי צריך לומר עמוד ונעשה מלאכתנו. והא מהיכי תיתי דיטמא מדרס אם אינו סומך עליו כלל. אלא פשוט דלפעמים ודאי נסמך עליו. כיון שיש בו כתיתין ראוי הוא לסמיכה קצת. רק שלא נעשה נכך אלא שלא יהא נראה חסר רגל. ואינו צריך לו לסמיכה כל כך שהרי יש לו סמוכות בל"ז. משו"ה קסבר אביי דהך סמיכה דסמיך עליה לזימנין. לא חשיבא ולא מחתא ליה תורת מדרס. דההיא שעתא דקסמיך עליה. א"ל עמוד ונעשה מלאכת'. שלתכשיט בעלמא הוא עשוי ודוק: 
+<b>ואם נפל לא תחזיר. </b>מ"ש התי"ט ודבריהם נשמטו מהאחרונים לא היא. עבמג"א סי' ש"ג: 
+<b>ושן של זהב. </b>עפ"י הרע"ב והוא מהר"מ ז"ל ומסיים בה הכי ותעשה מכסה מזהב בצורת אותו שן ותרכיבהו עליו: 
+<small>משנה לחם<br><b>ואם נפל לת"ח</b> מ"ש תי"ט דתוספות דעירובין נשמטו מהאחרונים. <b>עמג"א</b> סש"ג סט"ו.</small>
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<small>משנה לחם<br><b>בעזרה </b>קשיא לי. מאי אריא עזרה. התנן התם. לא יכנס להר הבית כו' ולא במנעלו. <b>וי"ל</b> קצת. רישא רבותא אשמעינן. וסיפא אגב רישא נקט בעזרה. וה"ה להר הבית דאסירי.</small>
+
+Mishnah 9
+
+<small>משנה לחם<br><b>בזוגין </b>הכא לא מפלגינן מידי. ש"מ אפילו אינן פקוקין שרי. אע"ג דמשמיעין קול. משום דלא קמכוין לקלא <b>וזה</b> שלא כדברי בהגה דש"ע (סש"א) דמיירי בדלית ביה ענבל. מה שאינו במשמע משנתנו כדאמרן. <b>ואע"ג</b> דקיי"ל (של"ט) דאסור לקשקש בזוג להשתיק התינוק. היינו משום דמכוין לבסומי קלא. אבל הכא דבר שאינו מתכוין הוא. <b>ומכאן </b>נלמוד היתר לפתוח הפרוכת (שלפני אה"ק) בשבת. אע"פ שתלויים בה זוגין המקשקשים. <b>וכן</b> להניח עטרות עם פעמונים בראש ס"ת בשבת. אין כאן בית מיחוש. וכן עמא דבר. ושלא כדברי הט"ז בי"ד.</small>
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>אבות מלאכות ארבעים חסר א'. </b>דקדק בתי"ט ליתני המספר כמו שהוא ט"ל מלאכות והאריך ליישב זה: 
+<b>ואין </b>דבריו מתקבלים במה שכתב דאשמעינן בהכי דיש ארבעי' מלאכות בהכרח כשיעשה כולן משום דלא מיחייב אתפירה בלי קשירה וקמ"ל דלא יתחייב עוד על הקשירה שעם התפירה עכ"ד. שאין בזה מה שתנוח בו הדעת. כי עדיין אין כאן מ' מלאכות מפני שהתפירה לבדה בלי קשירה אינה חשובה מלאכה כלל כיון שאינה מתקיימת: 
+<b>גם </b>מה הוצרך התנא לשנות את טעמו בלשון זה הקשה. ומה בא להודיענו בכך אם שלא יתחייב על הקשירה של התפירה בפני עצמה. מפני שכבר עשה קשירה אחרת באותו העלם. כבר ידענו זה מדיוק התלמוד דדייק מנינא דרישא למה לי. ומשני דקמ"ל אי עביד כולהו בהדדי לא מיחייב אלא ט"ל חטאות בלבד. לפי שאין חייבין על ב' מלאכות מאב א' בהעלם א' כי אם חטאת א'. א"כ הא תו למה לי לאשמועינן לאו ממילא שמעת לה ממשנה יתירא מכל הלין לא נתקררה דעתי בישובו הנ"ל: 
+<b>ולענ"ד </b>נ"ל דבר הגון ביותר דודאי אינן פחותין מארבעים בכללן. אע"פ שבפרטן אינך מוצא אלא ט"ל שהאחת אינה דומה לשאר. דאליב' דר"ע האיכא תחומין דאסורין מדאורייתא. אלא שאין חייבין עליהן כעל האחרים. והשתא ניחא טפי דלא סגי דלא לישמעינן הא. ואליבא דר"ל דס"ל אין חיוב חטאת עד שישגוג בלאו וכרת. דא"כ קשה הא דקמ"ל במנינא דאי עביד לכולהו בהעלם א' חייב על כל א' וא'. אי הכי דידע לה לשבת במאי. וצ"ל דידע לה בתחומין אליבא דר"ע כדשני תלמודא: 
+<b>ורמזה </b>רבי במתני' דלהכי תני ארבעים חסר א'. משום דבעי לאשמועינן במנינא דחייב על כל א' וא' בהעלם א'. ולא תקשי למאן דבעי שגגה בלאו וכרת היכי משכחת לה דידע לשבת במאי. משו"ה קאמר דאיכא ארבעים חסר א' דהיינו תחומין שהיא משלמת לארבעים ומ"מ היא חסרה מהמנין לפי שאין חייבין עליה. ומשכחת בדידע לה: 
+<b>ואליבא </b>דרבנן דפליגי אר"ע [סוטה ד' ל' ע"ב] נמי איכא ארבעים בהדי לאו דמחמר שאין חייבין עליו. ולמאן דמחיי' נמי אלאו דמחמר כדאי' בגמרא דמכילתין ר"פ מ"ש [דף קנ"ג ע"ב]. איכא דאיסי [שבת ד' ו' ע"ב]. אי נמי הבערה אליבא דמ"ד ללאו יצאת [שבת ד' ע' ע"א]. והרי אלה דברים נכונים בעזה"י: 
+<b>המכבה והמבעיר </b>. עבתי"ט שכ' דוחק בטע' שינוי הסדר. ולענ"ד איכא מרגניתא תותיה דהך סידורא. משום דקיי"ל אין חיוב חטא' בכיבוי אלא לעשות פחמין. דמיחייב משום דמכבה על מנת להבעיר דמתקן הוא. וקמ"ל דמכבה דחייב דווקא כשהוא קוד' למבעיר שאחריו דהיינו שמכבה לצורך הבערה. והרי זה נכון בלא ספק: 
+<b>והא </b>דבונה וסותר נקיט כסדרן אע"ג דבעינן נמי סותר ע"מ לבנות. גם זה עשה בכוונה נכונה לדרכנו. דמ"מ בסתירה לא בעינן תיקון. דהא לא משכחת לה סותר ע"מ לתקן יותר משאם לא היה בנוי מעולם כמ"ש התו'. וא"כ לא דמי לכיבוי דלצורך הבערה. דהוי מתקן בודאי. וקמ"ל דלא מיחייב עלה אלא בכה"ג. ואשמעינן בסותר דחייב בכל גוונא. אע"פ שאינו מתקן כלום ואינו רוצה לבנות בנין טוב מהראשון ודו"ק: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>יצתה <b>ותו</b> איכא למימר. ודאי לא בצרי מארבעים. דהאיכא הוצאה והכנסה. דמשו"ה פתח רבי למכלתין ביציאות. תרתי הוצאות הוא דהויין במשכן חשיבי. חדא מר"ה לרה"י. וחדא מרה"י לר"ה. ולהכי אצטריך למתנינהו לתרוייהו. ואפ"ה כחדא חשיבן. דסברא הוא. מה לי עיולי מה לי אפוקי. ה"ט דלא סגי דלא נקט כי הך לישנא אריכא. למימרא דאע"ג דבקושטא ארבעים מלאכות גמורות נינהו דהוו במשכן. אפ"ה לענין שבת ל"ט הוא דהויין. טפי לא. משום דתרי הוצאות בחדא חשיב להו. <b>ונפקא</b> מנה דאי עביד לכולהו בהדי הדדי. לא משכחת דחייב אלא ל"ט חטאות. דתרתי יציאות חדא מילתא הוו. ולא חשיבי אלא כאב ותולדה דידיה. ודוק.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>המעמר </b>אע"פ שאינו אוגד האלומות.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>הגוזז </b>הוא הדין לתולש. בין מן החי. בין מן המת. ואפילו מן השלח.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>הקורע ע"מ לתפור </b>עמ"ש להלן פי"ג מ"ג בס"ד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ד"ה המכבה בכה"ג (ואע"ג דלרבי יהודה דסתם לן תנא כוותיה. דמחייב במלאכה שאצ"ל. אפילו אינו אלא מתקן לגבי דבר מהני. כחס על הנר ועל השמן. מ"מ נקט מילתא דשויא לכ"ע) ואשמעינן כו'.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<b>כל הכשר להצניע. </b>בגמרא איכא מ"ד למעוטי דם נדה. ואיכא מ"ד למעוטי עצי אשירה. וכתב רש"י ז"ל דהא דלא כר"י דפ' דלקמן דס"ל אף המוציא משמשי עכו"ם כל שהוא חייב: 
+<b>ותמיה </b>לי טובא דהא סתים לן תנא לקמן בפ"י כר"י דמחייב במוציא כזית מן המת דמלאכה שא"צ לגופה חייב עליה. ומאי שנא עצי אשרה ומשמשי עכו"ם דלא מיחייב עלייהו. וקשיין סתמי אהדדי: 
+<b>ונ"ל </b>דתנא דידן ס"ל כר"י בחדא ופליג עליה בחדא. סבר כוותיה במלאכה שא"צ לגופה דחייב עליה. אבל צורך כל דהו מיהא בעי. דאע"ג דלא בעי שיהא צריך לגופה של מלאכה. שאם לא היה המת בבית לא היה צריך להוצאה זו. אפ"ה חייב עליה. משום דמכל מקום עכשיו ההוצאה היא לצורך האדם להצילו מן הטומאה. ומשו"ה בעי דווקא כזית מן המת והנבלה וכעדשה מן השרץ כשיעור טומאתן. אבל פחות מזה כיון שאינו שיעור חשוב לטומאה. נמצא שההוצאה היא לחנם. מודה דפטור: 
+<b>והכא </b>נמי ה"ט דממעט עצי אשרה. אף על גב דע"ז נמי מטמיא לכ"ע כדלקמן רפר"ע. לא אתי למעוטי אלא בפחות משיעור טומאה. והיינו דנקט עצי אשרה. ולא נקט ע"ז. משום דמטמיא במשא ודאי חייב עליה. אלא עצי אשרה כל שהן קאמר: 
+<b>ואפשר </b>דאפילו בכזית לא מטמו אע"ג דאסירי בהנאה. והכי מסתברא דעד כאן לא איבעיא לן אלא באיברין אם מטמאין. אבל נטל ממנה שברי עצים וקסמין פשיטא לן דאין בהן טומאה כל עיקר: 
+<b>וה"נ </b>משמשין אע"ג דמטמו כשרץ. לא ס"ל לתנא כוותיה דר"י דמחייב בהו בכל שהו. דכיון דלית להו טומאה אלא בכעדשה כשרץ. (וזה שלא כדברי הר"מ ז"ל כמ"ש במקומו). אין ההוצאה לשום צורך בעולם: 
+<b>ואי </b>משום ולא ידבק בידך מאומה. הא לא ניחא ליה ביה. ולא קעבר עליה בשבת דלא מצי לבערו כדינו. (דומיא דאותה שאמרו בחמץ בפסח) ובהוצאה גרידא נמי לא מקיים מצות ביעור ע"ז: 
+<b>ולא </b>דמי למקק ספרים ודכוותה. דמחייב בהו ת"ק. משום דדבר הכשר להצניעו הוא. שמצניעין אותן לגונזו. משא"כ במשמשי ע"ז. דאינו רשאי להצניען ולזכות בהן ודוק. ובהכי הוה ניחא פי' משנתינו בריוח: 
+<b>אבל </b>עדיין עומד בפני מה שאמרו בגמ' לאפוקי דם נדה. ותמה על עצמך דם נדה הא לא בעי שיעורא. דמטמא בכל שהוא ומטמא בכל גוונא בין לח בין יבש כדאיתא ר"פ יוצא דופן [ד' מ' ע"א]. ומ"ט לא יהו חייבין עליו. כמו על הוצאת כזית מן המת משום אצולי טומאה: 
+<b>ונ"ל </b>דהכא במאי עסקינן באשה נדה עצמה. ר"ל בעת נדתה ואין טהורין עמה בבית. אי נמי בכולן טמאין איירי הכא. משו"ה לא חשיבא ההוצאה לחייב עליה משום אצולי טומאה. ומיהת במוציא דברים הללו מפני הטומאה ודאי חייב עליהן. והיינו דמסיק שאינו חייב עליהן אלא המצניעו. שבזה נכלל המוציאן לצרכו כה"ג ודוק. וכמדומה שזה דבר מוכרח והגון: 
+
+Mishnah 4
+
+<small>משנה לחם<br><b>כגרוגרת </b>עיין לחם לשובע (מו"ק א"ח סר"י).</small>
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>והמוציא קשר מוכסין. </b>כתוב בתי"ט בשם תו' דאצטריך אפי' כתוב על הקלף עכ"ל: 
+<b>ולענ"ד </b>אין צורך לומר כן אלא לאפוקי מדר"י דאמר בברייתא משהראהו למוכס פטור. להכי תני סתמא דבכל גוונא דמוציא קשר. אפילו משהראהו חייב. משום דמצניע אותו להראותו למוכס שני. דאמר ליה חזי דגברא דמוכס אנא: 
+
+Mishnah 3
+
+<b>פרשה קטנה שבתפילין שהיא שמע ישראל. </b>כתב בתי"ט תמיהא לי למאי איצטריך לפרש זיל קרי הפרשיות שבתפילין תמצא שזו הקטנה. יעויין מ"ש הוא ז"ל בישוב דבר זה דוחק עצום ודבר בדוי. ועדיין אינו מתיישב כאשר יעיד המעיין: 
+<b>ול"נ </b>דאצטריך לפרושי דאל"ה הוה אמינא מאי קטנה אחרונה. וכמוהו עוד במשנה (על דעתי) באחרון מסוטה קטנותן של חסידים שר"ל אחרונם וסופם של חסידים. שבודאי לא בא התנא להקטין איפת חסידותו ומעלתו של אותו חסיד. אדרבה כיון לומר שהיה גדולן של חסידים ותכליתן וק"ל. וכן עוד מזה כי מי בז ליום קטנות דזכריה שהוא היום האחרון לדעת רז"ל. והיה אפשר לטעות כך ולהכריח פירוש זה. מדלא תני פרשה קטנה שבמזוזה. שאז לא היה מקום לפרש באופן אחר והיא היא. ומפני מה שינה אם לא שנתכוין לדבר אחר: 
+<b>ואמינא </b>ביה נמי טעמא מאי קפיד תנא לפ"ז אהך שיעורא דפרשה אחרונה דווקא. דהוה מצינן למימר ביה טעמא רבה. דכיון דארבע פרשיות שבתפילין מעכבות זא"ז. בעי תנא דווקא כדי פרשה דחזיא ליה להשלימה לשלש פרשיות קמאי דעלמא דכתבינן ומנחי וחזו לה. אבל פ' שמע כיון דלא חזיא לאשלומי ולאצטרופי לפרשיות אחרונות הכתובות כבר קודם שנכתבה זו. דבעינן כסדרן. הוה אמינא דלא חשיבא. ולהכי לא משער בה תנא. ונקט בלישניה קטנה שבתפילין לומר שלאחרונה נתכוין וכדאמרן. ומשו"ה איצטריך למתני שהיא שמע: 
+<b>והא </b>דקאמר שבתפילין השתא נמי לאו משנה יתירא הוא ולטעמא נקטיה. וזה מצחות לשון המשנה לכלול הטעם בנעימת הלשון להודיענו למה שיער בקלף כדי פרשה א'. ובדוכסוסטוס בעינן טפי כדי מזוזה שלמה. וקמ"ל מילתא אגב אורחיה דה"ט דהני שיעורין דפלגינהו מהדדי. משום דתפילין נכתבות על הקלף. וסתם קלף שחשוב הוא לתפלין הוא עומד. אף על פי שגם המזוזה כשרה להכתב עליו. מ"מ לא טרח אינש לאפוקיה לכתוב עליו מזוזה. מאחר שכשרה בדוכסוסטוס. הדר הוה ליה כמילתא דלא שכיחא דלא שיערו בו ונתנו לו שיעור מיוחד: 
+<b>אמנם </b>עדיין צריכין אנו למודעי מאיזה טעם הקלו בשיעור הדוכסוסטוס והחמירו בקלף. והלא לענין זה שוין הן תפלין ומזוזות שכולן פרשיותיהן מעכבות זא"ז. ואמאי בתפילין לא בעינן כל הפרשיות שבתפלין. ובמזוזה בעונן: 
+<b>איברא </b>כד מעיינינן בהא נמי משכחינן טעמא לשבח לקיים דברי חכמים שכולם מתאימים. דבמזוזה קיי"ל כתבה על ב' עורות פסולה. להכי לא חזי למידי כי לית ביה אלא כדי פ' אחת. דלתפלין נמי דוכסוסטוס לא חזי. על כן הוצרכו לשער בו כדי ב' פרשיות. ולא סגי בבציר מהכי דלא חזי למידי. אבל תפלין שדינן על הקלף. אפילו כדי פ' אחת חזי ומצנע ליה. לכתוב גם האחרונות בעורות אחרות לאצטרופי בהדיה. והוי מילתא דחשיבא לגבי הוצאה. משו"ה מסתייה בהך שיעורא זוטא. ותנא דווקנא הוא דכייל בלישניה טעמא דמילתא למה נתן דבריו לשיעורין חלוקין. דוק ותשכח דכוותה טובא דאכפל תנא למיתני לישנא יתירא לאגמורין טעמיה. והרווחנו טעם יפה לשיעורין הללו. שלא פירשו לנו רבותינו מה ראו על ככה לחלק ביניהם: 
+<b>והתימה </b>מהרבתי"ט שלא העיר בזה כי לפי דרכו בחשיבותה של פרשה קטנה. יקשה שגם בדוכסוסטוס הי"ל לשער כדי פ' א' דמאי אולמא דתפלין לענין זה. וכך י"ל גם כן שחשובה הואיל וכתובה במזוזה ודוק. שלדרכנו ניחא וא"צ ג"כ לטעם הבדוי מלב לתלות החשיבו' בקריאה שעל המטה. שאין לו שורש וענף והוא דבר שאין לו שחר במ"כ אין הדעת מקבלתו ולא לשון המשנה סובלתו: 
+<small>משנה לחם<br><b>קלף </b>עתי"ט. <b>ונ"ל</b> ע"ש כך נקרא קלף. העור שכלפי שער. על שם שנקלף מן הדוכסוסטוס. ודומה לקלפה חיצונה של פרי. תרגום ויפצל. וקלף.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"פ מיוחד. בכן נתיישב הלשון היטב. <b>ובלא"ה</b> לאו דיוקא הוא. ליתני שמע ישראל גרידא. דאיכא למטעי בשמע ישראל אחרינא. כגון שמע ישראל אתה עובר (דברים כ"ט) ודכוותיה. <b>ואין </b>לדייק עוד. למאי אצטריך קטנה. מסתייה דלימא פרשה שבתפלין שהיא שמע ישראל. <b>שזה</b> אינו דקדוק לגמרי. כי אחר שהוצרך להאריך בלשון. לא היה נאה לומר פרשה שבתפלין סתמא. דהוה משמע מעקרא איזה פרשה שתהא. ליכא קפידא. והדר קאמר שהיא שמע ישראל. שהיה המשמעות כעין סתירה. בין תחלת הלשון וסופו. להכי מיתני ליה שפיר קטנה לרבותא. דאע"ג דקטנה היא שבארבע פרשיות של תפלין. אפילו הכי חייב עלה.</small>
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>משם ראיה. </b>ק"ק שהי"ל לומר משם זכר עכ"ל בתי"ט. וי"ל קצת דאיכא למידק נמי מ"ט דר"מ דקאמר שאינה ראיה אלא זכר לדבר. והא ראיה היא דהוי מידי דחזי. וצ"ל דסבר ר"מ דילמא כוליה קרא לייט ליה דאפילו מידי דלא חשיב לאינשי לא לשתכח. משו"ה לא הויא ראיה ממש כיון דלטותא היא. וקאמר ליה ר"י הא תינח אי הוה לייט ליה בחדא. אבל השתא דלייטיה נמי בלחשוף מים מגבא תרתי למה לי. וכיון דלייט בשיעורא זוטא כל שכן שיעורא רבה. אלא ודאי מעיקרא לייט בשיעורא רבה. דהיינו לחתות אש מיקידה גדולה דנפיש כדאוקי תלמודא. וקאמר קרא דלא מיבעיא מידי דחשיב דהיינו לחתות אש דלא לשכח. אלא אפילו לחשוף מים לא לשכח: 
+<b>והכי </b>קא"ל ר"י לר"מ משם ראיה לדבריך. ולא זכר בעלמא. דראיה נמי איכא דלחתות ודאי חשיב. מדכתיב בתרי' ולחשוף מים דמוכח דלחתות נפיש וחשיב. ומיהא איכא זכר לדבר דלחשוף נמי חשיב קצת מדלייט ביה. אע"ג דראי' גמורה לא הוי. דאיכא למימר דלייט נמי במידי דלא חשיב לאינשי כדאמרן וק"ל: 
+<small>משנה לחם<br><b>פצים </b>עיין ערוך.</small>
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אר"ע מניין לע"א שמטמאה. </b>עיין פי' הרע"ב. מאי שיאטיה הכא. ומ"ש הוא ז"ל דחוק מאד: 
+<b>ואפשר </b>לי לומר בו דבר הגון מאד. שהוא ממש מענין הפרק שלפניו ואחריו דבהוצאה ושיעוריה עסקינן. הא נמי דכוותה דשמעינן מנה דחייבין גם כן על הוצאתה של ע"א בכזית כטומאתה. אע"ג דלא קיי"ל כר"י דמחייב במוציא משמשי עכו"ם כל שהו היינו בפחות מכשיעור טומאה. וכל שהוא דווקא הוא דלא מטמא. כדאי' בסוף סוגיין דאין טומאה בע"א פחות מכזית (ואפשר ר"י נמי מודה בהא דבעינן שיעור טומא' להוצאה. והיינו נמי דנקט משמשי עכו"ם. ולאפוקי ע"א עצמה דלא סגי בכל שהו. אבל במשמשין דילמא ס"ל דמטמאין אפילו בכ"ש. וכדס"ל לרמב"ם דחמירי משמשין לענין טומאה בשבורין. הוא הדין להך מילתא דבכל דהו נמי מטמו. ודיקא נמי דקתני עפרו מטמא וק"ל. מיהו ת"ק אי איתא דפליג אר"י. צ"ל דלא מפליג ובעי שיעורא אף במשמשין וכנ"ל): 
+<b>אבל </b>בכזית דמטמא. ודאי דהוי נמי שיעור להוצאה לחיובי חטאת. כדקיי"ל במוציא כזית מן המת ומן הנבלה וכעדשה מן השרץ. דכיון דניחא ליה בהך הוצאה. כדי להציל הבית מן הטומאה. הויא מלאכה חשובה לחייב עליה. דלצורך הוא אע"ג דאינה לגופה של מלאכה. עמ"ש בס"ד לעיל בפ"ז מ"ג. והא הוא דקמ"ל אגב אורחא דאיכא טומאה לע"א. וממילא ידעי' דשיעור טומאתה הוי שיעור. גם לענין הוצאת שבת דאיירי בה. והוא ענין נכון לע"ד: 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>נשמט </b>במשנה של ספר תי"ט תיבות קלפי אגוזים.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>הכתם </b>מן נכתם עונך. ענין רושם. וקרוב לענין נחתם בחי"ת. שהוא מורה ג"כ על רושם הדבר בדפוס. וזה בצבע. <b>ואולם</b> כתם בלשון מקרא. הנה הוא מורה שם הזהב הטוב. אולי על שם אדמימותו. כמ"ש בזהב פרוים שדומה לדם פרים. ויקרא כתם כל דבר אדום. ומזה נקרא גם רושם הדם. כתם בלשון חז"ל. וא"כ. אין כל רושם צבע מאיזה גוון שיהא נקרא כתם. רק הדומה לדם בלבד. וכן נכתם. ע"ש אם יאדימו.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<b>פלפלת. </b>עמ"ש בתי"ט על הר"ש וז"ל ול"נ דאי משו"ה לא איריא כו'. ולענ"ד אין דבריו ז"ל נראין בזה. דודאי רפואתו דפלפל לא שכיחא. כתיבולו. דטפי עביד לתבל. ולא הוה לן למיזל בתר שיעורא זוטא כדכתב איהו ז"ל לקמן. על כן יפה אמר הר"ש. ועמ"ש בס"ד על הט"ז בי"ד סי' ק"ח יע"ש: 
+<b>רי"א אף המוציא ממשמשי עכו"ם כל שהוא. </b>עיין מה שכתבתי בס"ד לעיל פ"ז מ"ג תמצא דבר נכון בטעמא דת"ק דפליג: 
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>חייב בכל שהוא. </b>ז"ל בתי"ט ומ"מ בשאינו מצניע אינו חייב בכ"ש לפי שאין רגילות לזרוע כ"ש עכ"ל: 
+<b>וזה </b>קצת שלא בדקדוק שנראה לכאורה כסותר דברי עצמו שכתב לפני זה בד"ה המצניע דכל שכן המוציא לזרע דחייב בכ"ש. וכפרש"י דאף על גב דלא אצנעיה מעיקרא מיחייב המוציא לזריעה אפילו חטה א'. והכי הו"ל למימר ומ"מ במוציא סתמא. אע"ג דסתמייהו לזריעה קיימי כגון זרעוני גינה אינו חייב בכ"ש. ובהכי מיתוקמא מתניתין דפרקין דלעיל דבעי זרע קשואין שנים ולא סגי בחד לזרע. משום דמיירי במוציא סתם. ומיהו כיון דסתמא לזריעה נינהו לא בעינן כגרוגרות: 
+<b>חזר והכניס. </b>כתוב בתי"ט בשם המגיד דהא דתנן חזר והכניסו ר"ל והוציאו עכ"ל. הוצרך לכך משום דהכי משמע לכאורה אוקמתא דתלמודא דמשני כגון שזרקו לאוצר וק"ל: 
+<b>אמנם </b>עכ"ז אין הכרח להוציא לשון המשנה ממשמעו. וכן נראה מפירש"י והרע"ב ז"ל דמפרשי כפשטיה. דזה המכניס אינו חייב על הכנסה זו. אע"ג דלא ביטלו בפירוש. אלא הכניסו סתם וזרקו לאוצר ומקומו ניכר. דסד"א במילתיה קאי וליחייב למפרע על ההכנסה קמ"ל וממילא משמע דה"ה להוצאה דאחר כך וא"צ לדחוק כלל. שוב עיינתי בחבור הר"מ וראיתי שגם הה"מ אין דעתו נוחה לפרשה כן. אלא שבלשון הר"מ הוצרך לדחוק כן. שהוא ודאי נוטה קצת לזה. ואף הוא אינו מוכרח. וא"כ לחנם נכנס הרב בתי"ט בדוחק: 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<small>משנה לחם<br><b>ופיה למטה </b>אין דרך הוצאה בכך. מפני שאינו מחזיק מה שנותנין לתוכו. כי יפול הנופל ממנו. והוא לא ידע.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<small>משנה לחם<br><b>בסינר </b>עמ"ש בס"ד במו"ק (א"ח סרמ"א).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מקבלי פתקין </b>נ"ל שהם נותנין אותן במרצופין של עור. כעין כיס ארוך ובו שנצין (וקרוי בל"א ראנצי"ן) והוא תלוי על הצואר. ברצועות שבשתי קצותיו. המחוברים מתחת זרועו ולפניו. והוא מונח באלכסון על כתפו. או לפניו על החזה. נמשך מצד ימין לצד שמאל. וסובב מלמעלה בצואר. למטה על הירך שבצד שני. וחוזר לפניו ולאחריו על ידי קשר הרצועות המחברים אותו על גוף הנושאו שבאופן זה יכול להפכו לרצונו לכל רוח שירצה. ומכל מקום אינו חוזר בקלות כל כך כסינר. מפני הכיס שהוא מלא וכבד תלוי באמצע. ומעכב סבובו. על כן אינו נוח להחזירו ולהפכו על צדו. ודברי בתי"ט אמת וצדק בזה.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<b>וכן כזית מן המת. </b>עמ"ש בס"ד מ"ג דפ"ז ורפ"ט דלעיל. וא"צ כלל למ"ש בתי"ט כאן דיש לאדם צורך בו לקוברו. וכן כתב בנבלה ושרץ משום דצריכין לכלבו. והא ודאי בורכא היא ואין להאריך. ומיחוורתא דהוצאה דאצולי טומאה מלאכה חשובה היא. וכדכתיבנא התם ע"ש: 
+<small>משנה לחם<br><b>ככר </b>דילמא קמ"ל אפילו היה כבד מאד שמשקלו ככר כענין הסיפא דלא יכול אחד להוציאו. ואשמעינן ברישא ביחיד בכל גוונא חייב. אפילו היה יותר ממשא בן אדם בינוני. וזה בעל כח יותר. או עשה בכח חזק ביותר. דמ"מ הוה ליה דרך הוצאה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>את המת </b>נראה פשוט אפילו מת נכרי לכ"ע. דהא ממגע וממשא לא אימעוט. ולא גרע מנבלה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>את החי. פטור </b>מ"ש בתי"ט כאן מהתו'. <b>צ"ע </b>כי לא הבינותי מאי דוחקייהו למימר שהתחשים והאילים היו הולכים ברגליהם כו'. הא בחיה ובהמה מחייבינן. משום דכאמן דכפיתי דמו. ואדרבה איפכא הול"ל. דמשו"ה בחיה ועוף לא פטרינן. דהוה דכוותה במשכן. שכן דרך לפעמים לישא הבהמה דקה על כתפו. וכדקאמרינן טעמא דהקילה תורה גבי גנב בתשלומי ארבעה תחת השה. ובאדם היינו טעמא דפטור. משום שלא היו נושאין אדם חי לצורך מלאכת המשכן. כי אם היה חולה. לא היו צריכין לו. כי לא יוכל להועיל להם מאומה. <b>וא"ת </b>אי הכי. למאי צריכינן לטעמא דנושא עצמו. תיפוק ליה דלא הואי מלאכה חשיבא במשכן. <b>י"ל</b> דאי לאו האי טעמא. אפ"ה הוה מחייבינן על הוצאתו. כיון דאית ביה צורך. וכל הוצאה דלצורך אדם. חייבין עליה. אע"ג דלא הואי דכוותה במשכן. דוק ותשכח. והיינו נמי טעמיה דמאן דמחייב במלאכה שאין צריך לגופה. משום דכיון דגמרינן במשכן דהוצאה לצורך אדם. מלאכה חשובה היא. א"כ לא שנא לאיזה צורך היא ההוצאה. לעולם חשובה היא. אם לא כן. תמה על עצמך. אם כל שעורי הוצאות שחייבין עליהן בשבת. היו במשכן. אלא שבבנין אב אנו למדים על הוצאה הצריכה לאדם. שהיא מלאכה שחייבין עליה. ועד כאן לא פליגי אלא במלאכה שא"צ לגופה. אי חשובה נמי. אם לא. <b>והך</b> תנא דידן ודאי ס"ל דכל הוצאה שהיא לצורך. תו לא בעינן דומא דמשכן דווקא. ואפי' במלאכה שא"צ לגופה מחייב. להכי אי לאו דחי נושא עצמו. פשיטא ליה דחייבינן על הוצאתו בכל גוונא. דהא ודאי לצרכו הוא. ולא גרע משאר דברים קלים שחייבין על הוצאתן. אלא משום דלא הוה כלל במשכן כדכתבינן. ולא דמי נמי לכל דבר המוצא. שאינו הולך לרצונו. ונושא עצמו לכל חפצו כאדם. ודוק.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<b>וחכמים אוסרים משום שבות. </b>מ"ש כאן בתי"ט על הרע"ב והר"מ ז"ל שכתבו הנוטל שער ראש חברו אפילו ביד חייב שהוא בהפך מדברי הגמרא: 
+<b>אינו </b>מוכרח כל כך דבגמ' לא איתא להא דאר"א מחלוקת לעצמו אבל לחברו ד"ה פטור. אלא אצפרניו לחוד. ואי משום דתני נמי שערו ליכא למידק דבחדא מחיתא מחתינהו. דילמא איידי דתני צפרניו תני נמי שערו בדידיה. אי נמי דשערו נמי דווקא ואיפכא. דבשערו הוא דפליגי. אבל בשער חברו לד"ה חייב. כדמפרשי אינהו ז"ל: 
+<b>ובודאי </b>לאו מהא דאר"א מפקו להך מילתא. דא"כ הוה להו לפרושי הכי בצפרניו דקדים. אלא משום דס"ל דווקא בעצמו הו"ל כלאחר יד. משא"כ בשל חברו. אורחיה הוא. אפי' ביד בשער. ולא דמי לצפרניו. דודאי אין דרך ליטלן לחברו ביד. ולכאורה היה נ"ל שהכריחם סוגיא דבכורות (דכ"ה) דמשמע דתולש חייב משום עוקר דבר מגדולו. לא משום גוזז וא"כ מה לי ביד. מה לי בכלי. אלא דווקא שערו דהו"ל כלאחר יד. משא"כ בחברו. וזה היה נכון ודוק. אבל א"א לומר כן בהרמב"ם עמ"ש בס"ד מי"א פ"ד דפאה: 
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הזורק. </b>מ"ש הרע"ב ור"ה כו' והמדברות. אוקמה אביי בזמן שישראל שרויין במדבר. אבל בשאין שרויין במדבר הו"ל כרמלית. וזה מקום תימה על הרע"ב דמה לו לפרש דבר שאינו נוהג עכשיו. ומה שכתב בתנאי כרמלית שיהא גבוה משלשה ועד עשרה הוא עד ולא עד בכלל. דהגבוה עשרה ורחב ד' הוא רה"י. ומש"ע ואויר כרמלית ככרמלית עד עשרה. ר"ל עד עשרה מקרקע הכרמלית ולמעלה: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ולמעלה. נ"ב ומ"ש וכן מקום המוקף ואין בו ד' הוא מקום פטור.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>עמ"ש </b>בס"ד במו"ק סימן שמ"ה. אם מחיצות משלימות לארבעה. אם לא.</small>
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<small>משנה לחם<br><b>נשמט </b>במשנה שבספרו של תי"ט. ונתגלגל חוץ לארבעה אמות. פטור. חוץ לארבעה אמות. ונתגלגל תוך כו'. כצ"ל.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>וכמה הוא רקק מים פחות מי' טפחים. </b>פירש הרע"ב וכמה הוא עומקו של רקק דנימא אכתי ר"ה הוא ולא נעשה כרמלית עכ"ל וכפירש"י ז"ל: 
+<b>ותמיהא </b>לי טובא הך מילתא דהא איפכא שמעינן דגומא עד עשר' הויא כרמלית כדמסיק תלמודא פ"ק (ד"ח ע"אב) ובעמוקה עשרה בר"ה רה"י היא כדאי' בגמרא דפרקין (ד"ק ע"א) דמיא לא מבטלי מחיצתא: 
+<b>ולא </b>הבנתי מ"ש הת"יט כאן. עמ"ש הרע"ב דעד כמה לא נעשה כרמלית פחות מי'. דאע"ג דעד עשרה כרמלית ולמעלה מקום פטור הא קיי"ל כו' דמיא ארעא סמיכתא ומשפת מיא משחינן עכ"ל. דלא ידענא מאי קאמר דעירבב ב' דברים שאין תלויין [בזה]. דהא דעד י' כרמל' ולמעלה מקום פטור. לענין אויר כרמלית אתמר. שתופסת עד עשרה מקרקע הכרמלית ולמעלה. ובהכי איירי נמי ההיא דמשפת מיא משחינן לענין אויר עשרה דכרמלית. ומה זה ענין לתנאי איכות הכרמלית שנתבאר דינו שהוא הגבוה מג' ועד עשרה (בר"ה) ולא עד בכלל. והא ודאי צריכה רבה כדאמרן: 
+<b>איברא </b>דהא דגומא לא קשיא דגומא ט' בר"ה דכרמלית היא. מיירי בדלא ניחא תשמישה ולאו להילוך רבים עבידא. וזה פשוט מבואר בגמרא הנ"ל. משא"כ ברק"ק דהילוך לרבים הוא. אע"ג דע"י הדחק הוא. שמיה הילוך ומבטל מחיצה. ואין דומה לגומא חריץ דלא עבידי להילוך כלל. ונתעלמה אותה סוגיא מהרב תי"ט שכתב כן מסברת עצמו בדרך אפשר לומר: 
+<b>אמנם </b>הא דמפרש"י ורע"ב דעד כמה הוא עמקו דנימא אכתי ר"ה הוא ולא כרמלית. דמשמע דאם עמקו עשרה כרמלית הוי. הא ודאי קשיא דבהדיא אמרינן בור י' מלאה מים הזורק לתוכו חייב דרה"י היא. ואי משום דהכא שאני דר"ה מהלכת בו. משו"ה ודאי לא הוי כרמלית. דלא אשכחן כרמלית גבוה עשרה או עמוק עשרה. וכיון דמיא לא מבטיל מחיצתא רה"י הויא. ואי אתו רבים ומבטלי מחיצתא ר"ה הויא. ולא אמרינן בשום דוכתא דאתו רבים ומשוו כרמלית בר"ה: 
+<b>ואין </b>לומר דכי הוי עשרה הו"ל ים. דכיון דעמוק עשרה לאו להילוך רבים עביד לגמרי. ובהכי אית ליה דין ים. דחשבינן נמי כרמלית. הא נמי ליתא. דהא ברקק שר"ה מהלכת בו עסקינן. וכי לא מדרס דרסי ביה רבים. רה"י הוי כי אית ביה עשרה. דכרמלית עשרה בר"ה ליכא. וזה ברור ודוק. וי"ל בדוחק דרקק עשרה, תו לא מיקרי ר"ה מהלכת בו לגמרי. אלא היינו נהר המושך. או אגם. ולא דמי נמי לבור. ולא נקט רקק. אלא משום דכי לית ביה עשרה. לאו נהר הוא אלא רקק שמיה. דבה"ג הוא דמשכחת דר"ה מהלכת בו: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ספ"ג כדאמר. צ"ל כדאמרן.</small>
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>קלטה אחר. </b>לשון רש"י וכגון שנעקר ממקומו וקבל עכ"ל. טעמו משום דכשעמד במקומו וקבל חייב. כדאי' בגמ' דריש מכילתין (דכ"ה ע"א) הזורק דאיהו עבד עקירה והנחה. ולא מיפטר אלא בעקר וקבל דלא אתעבידא הנחה מכחו של הזורק כפירש"י שם: 
+<b>זרק לעשות חבורה. </b>מ"ש התו' אין ר"י יודע לרבא כו' אמאי תני ההיא דחבורה עכ"ל. ולא כתבו כן אליבא דרב אשי עיין במהרש"א: 
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<small>משנה לחם<br><b>החורש כל שהוא</b> נראה דהיינו אפי' חופר גומא קטנה בקרקע. באצבעו בלבד. כדרך שעושין הזורעים קטניות. או נוטעין שתילי זרעוני גנה. זוהי חרישה של כל שהיא שחייבין עליה.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<b>בין מב' סממניות. </b>להך גירסא איכא למידק. אי הכי דתני סיפא בין בסם בין בסיקרא. הא תו למה לי. מה אם מב' סממנין כתב שתיהן חייב. בסם א' לכ"ש. ויש ליישב. מ"מ נ"ל דהנ"א עיקר. וכן יורה סידור הדברים וק"ל: 
+<small>משנה לחם<br><b>מגדיאל </b>מן גדיאל בן סודי. ואין צורך לומר אם היה צריך לכתוב אלוף מגדיאל. וכתב מגד. אע"ג דאינו שם אדם בתורה. מ"מ הוא שם דבר בפ"ע. מגד תבואות.</small>
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>אות א' נוטריקון. </b>פירש"י והרע"ב שעושה סי' נקודה עליה ומבינים מאותה האות תיבה שלמה עכ"ל: 
+<b>ואע"ג </b>דנקודה כל דהו לא בצרא מאות יו"ד. שהכשרה בכל שהוא. כדאמרינן התם כמה הנער יכול לכתוב יו"ד. ואי הכי הו"ל ב' אותיות. מכל מקום פטור. משום דהו"ל אין נהגין זע"ז. שאפי' כתב ב' אותיות גדולות ומעולות בדרך זה. שזו עומדת על גב זו. לא מיחייב עלייהו כיון שאינן נהגין זע"ז. הדר הו"ל ככתב א' בארץ וא' בקורה כך נ"ל לפרש דעת רש"י ז"ל בזה: 
+<b>אמנם </b>עדיין לא הונח לי דאפשר לומר דהך עדיפא מב"א דעלמא הכתובות זו ע"ג זו שאין מורות דבר. ואנן משום רושם מחייבינן. אבל באות ונקודה עליה דאית בהו משום רושם. שע"י הנקודה מבינים הסימן. מה לי על גבה או תחתיה. כיון שיש כאן ב"א. דומיא דקרשי המשכן הוא. וליחייב: 
+<b>ולענ"ד </b>היה נראה לפרש כמשמעות סתמא דמתני' דמיירי באות א' בלי נקודה. וא"ת איך נודע שהיא נוטריקון. י"ל דאיירי בכותב על כלי או שק דומיא דההיא דמעשר שני פ"ד מי"א. והוא סימן טוב בלי נקודה. איברא מאן דפטר הכא הא מני ר"י דהתם. והכא נמי היינו טעמיה. כיון דאיכא למימר שמות בני אדם הן כדאי' התם. לא מיחייב עלה משום רושם. מאחר שאינו סימן ברור ומובן היטב: 
+<small>משנה לחם<br><b>לאחר ידו</b> ע"פ רע"ב<b> ויותר</b> נ"ל שהפך הקולמוס ואחזו בין אצבעותיו. באופן שקצהו החתוך שבו כותב. יוצא מעל גב ידו. זה פירוש ברור. <b>מ"מ </b>נראה שגם זה אמת. שאפילו אוחזו כדרכו לפניו. והחזירו לאחוריו. וכתב בהפכת ידו. גם זה אינו כתב לענין שבת.</small>
+
+Chapter 13
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<small>משנה לחם<br><b>האורג שני חוטין</b> היינו חוטי ערב. <b>אבל</b> חוטי שתי. שעורן כמלא הסיט. כדמפרש לקמן.</small>
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>הקורע על מתו. </b>מה שהקשה הרבתי"ט על מ"ש הרמב"ם דחייב משם שדעתו מתיישבת וחומו מתפשר. שזה הפך משנתינו דחייב לברך על הרעה בשמחה ובלב טוב: 
+<b>נלע"ד </b>דלק"מ דודאי מצוה להצטער על מיתת הקרוב. ולהרבות בהספד ובכיה על הכשרים. ורצון שמים הוא מלבד הטבע המחייב. גזרת התורה היא שלכן הוקבע ג' לבכי ז' לאבל וכו'. ודבר זה מפורש בתורה. ומכלל הברכה היא ויעוד לכשרים. שיזכו להספד כאמור בקבלה. ומצות חכמים לחמם ההספד. וארז"ל מי שאינו בוכה ומתאבל הרי הוא אכזר ועונשו מרובה (וכן הקריעה על המת מצוה. אע"פ שזולת זה עובר בב"ת): 
+<b>ובכל </b>זה אין סתירה למה שאמרו שחייב לברך על הרעה בשמחה ובנפש טובה. לומר שאע"פ שמצטער הרבה. והוא עומד בתוקף חימום האבל והאנינות אע"פ שחובה הוא. מ"מ מצוה היא שיפנה לבו מהאבל בעת שיברך על הרעה. כדי להודות להשי"ת ולברכו בנפש חפצה. ואין זו אזהרה רק לשעה קלה. כדי שיאמר הברכה בלב שלם. ומיד חוזר לאבלו וצערו. ופשיטא שהקריעה נעשית מתוך אנינות ונפש עגומה. וזה ברור: 
+<small>משנה לחם<br><b>עתי"ט. </b>ודקתני מתו שמוטל עליו לקברו. אבל לא להתאבל. עכ"ל. <b>ולא</b> כך אני אומר. אלא האי תנא דווקנא הוא. ונקט מתו. שחייב להתאבל גם לקרוע עליו. ואפ"ה פטור. כגון שכבר יצא ידי חובת קריעה. וקמ"ל רבותא במתו ממש. אע"ג דקעביד לשכך חומו. משום אפושי צערא. אפ"ה בשיצא ידי חובתו. תו ליכא תקון ופטור. ונכון.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"פ ברור. נ"ב <b>ואי</b> קשיא אהא דהקורע על מתו שמחויב לקרוע עליו דחייב. היכי דמי. אי באביו ואמו ורבו מובהק. הא הו"ל קרעים שאינן מתאחין. והקורע כי חייב. על מנת לתפור הוא דחייב. ואע"ג דכולן רשאין למללן לשללן. <b>ואפילו</b> תימא דהתופר חייב נמי בכה"ג. ולא בעי איחוי לענין שבת. מ"מ האי לאו ע"מ לתפור הוא. דעכ"פ הבגד מתקלקל בכך. ויותר היה רוצה שלא יקרע. ולא יצטרך לתפור. ומשו"ה אפילו בשאר קרעים המתאחין לא מתוקמא שפיר. דמ"מ לא הויא דומיא דמשכן. שאין קורעין אלא לצורך היריעה שנפל בה דרנא. על מנת לתקנה לתפרה ולאחותה היטב. <b>תריץ</b> הכי. דלא בעינן ע"מ לתפור. אלא לאפוקי קורע גרידא. דמקלקל הוא. אבל במתקן עמה שום דבר. סגי. לחייב עליה. דתנא דידן ס"ל כר"י דמחייב אף במלאכה שא"צ לגופה. כשיש בה רק איזה תקון אצל דבר אחר. כדשמעינן בדוכתי טובא במכילתין. ועמ"ש בס"ד לעיל מ"ג דפ"ז. ומ"ד דפר"א דמילה. <b>ואע"ג </b>דרישא דקורע בחמתו. אוקימנא דלא כר"י. היינו משום דלדידיה בתקון כל דהו סגי. דלא ליהוי מקלקל. ואנן בעינן מיהת תקון גמור (ומסייעא למש"ל פ"ז בס"ד) ותקון דשכוך חמה. או למירמא אימה. לא חשיב ליה תנא תקון. משו"ה לא ניחא לתלמודא לאוקמה לרישא נמי כוותיה. <b>מיהו</b> בתקון דדבר מצוה. ודאי מהני לתנא דמתניתין. אף דלא צריך לגופה של מלאכה. ומתקן בד"א בלחוד הוא. חייב טלה ודאי. כדמוכח טובא. <b>והא</b> הכא נמי מוקי תלמודא הך בבא. דקורע על מתו כר"י. וכדמסיק נמי בהדיא. דסיפא דכל המקלקלין פטורין. לא אתיא אלא כר"י. ועיין שם בתוספות ודוק היטב.</small>
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>לא כל הביברין שוין</b> בבית לא מפליג רשב"ג. <b>נראה</b> דבית משום דמקורה הוא. ולית ליה לאשתמוטי. לא שנא קטן או גדול. בכל גוונא הו"ל נצוד בו. משו"ה תנא ליה בית סתמא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ופירוש </b>בחד שיחיא. כתב הר"ן בפא"צ במרוצה אחת. <b>כמדומה</b> שהוליכו מלשון מקרא. מי שחו. שכן קורין לשיטא שיחיא בארמית והשיטה אחת. הוא ריצה במים או ביבשה. כמו משוט בארץ. ודומיו. ורחוק באמת לפרשו מלשון שחייה. שהיא כפישת הראש והגוף לארץ. שאין לו ענין כאן.</small>
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>אע"פ שעמד הראשון והלך לו. </b>פירש התי"ט דמיירי שהראשון יושב לו מבפנים וממלא כל חללו של פתח. והשני שיושב בצדו היינו כנגדו מבחוץ על פני חלל הפתח. נמצא אם הראשון הולך לו לחוץ מוכרח השני לפנות לו מקום ולעמוד כדי שיוכל זה לעבור דרך עליו ללכת החוץ. ואז הצבי אינו נשמר בתוך כך עד שחוזר השני וממלאהו. ונמצא שהוא צודהו. אבל בהולך לו הא' לפנים משכחת שפיר שהצבי שניצוד ע"י הראשון לא פסקה שמירתו. אע"פ שעמד הראשון. ועכשיו הוא משתמר ע"י הב'. פטור הב' שאינו עושה אלא מעשה דלת נעולה לצבי השמור כבר. שאין צריך לפותחה כדי שיוכל לברוח זוהי כוונתו: 
+<b>ובמג"א </b>סי' שי"ו השיגו בזה וכתב עליו ותימה דאטו מי שיש לו תרנגולת בתוך ביתו ונפתחה הפתח. יהא אסור לסותמה. אלא ע"כ כיון שהוא נצוד כבר שרי. ה"נ כן דהא רש"י כתב דאין זה אלא כשומרו לצבי שהי"ל מאתמול. ונ"ל דלשון הר"ן אטעיתיה ע"ש. אבל באמת בא הר"ן לומר שאע"פ שמוסיף על שמירתו מותר. וכ"ש היכא שאינו מוסיף דמותר וס"ל להר"ן דזה לא אצטריך לאשמועינן במתני'. ומ"ש שהצבי קשור ובא א' ונעל מיירי כגון שלא ננעל הדלת עדיין משקשרו הצבי בתוכו עכ"ל: 
+<b>ונ"ל </b>שלא כדין השיג על הרבתי"ט שדבריו כנים. ודברי במג"א תמוהים בעיני. שלדבריו כל שניצוד פעם אחת. שוב לא יהו חייבין עליו משום צידה. וזה אינו אמת שהרי בודאי כל זמן שאינו ניצוד ועומד במקום השמור דמטו ליה בחד שיחיא. חייבין עליו אפי' היה נשמר מתחלה זמן רב במקום צר. כל היכא דעביד לרבויי כשמוצא עצמו מותר. פשיטא דחייבין עליו. וזה ברור מאד. ולא ידעתי מה ראה במג"א לומר כן. ומנ"ל לחלק בין ננעל עליו פ"א או לא. דאי מחיה ועוף שברשותו דהצדן פטור. התם בדלא עבידי לרבויי ובניצודין ועומדין מיירי: 
+<b>ומ"ש </b>דאטו מי שיש לו תרנגולת ונפתחה הפתח יהא אסור לסוגרה. אע"כ כשנצוד כבר שרי. דבריו נפלאו ממני דמה ראיה מתרנגולת דלא עבידא לרבויי. ואי במרדה הכי נמי דאסור לסוגרה משנפתחה. אע"פ שכבר היתה סגורה על התרנגולת ונשתמרה התרנגולת. מ"מ עכשיו שנפתחה ואינה ניצודה עוד כבתחלה. פשיטא דאסור ואסור לחזור ולסוגרה במרדה. מאחר שהתרנגולת ניצודה בכך: 
+<b>ולמה </b>לא והלא בפירוש אמרו שאם מרדו חייב חטאת. והוא סותר דברי עצמו שבסוף סי' הנ"ל משמע מדבריו ג"כ דאיכ' צידה בתרנגולת אע"ג דלא עבידי לרבויי. כל שכן בחיה דעבידא לרבויי. שאע"פ שניצודה פ"א. מאחר שנפתחה הפתח ואינה משתמרת עוד. מה לי בחוץ. מה לי בפנים. כל שאינו ניצוד ושמור. ובא א' וצדו ע"י שנעל עליו ודאי חייב. 
+<b>ואי </b>משום דאינו מכוין לצוד כי אם לשמור ביתו. בזה באנו למחלוקתו של הרשב"א והר"ן. והא לא קיי"ל כרשב"א. ומאי איריא שכבר ננעל פ"א ונפתח. אפי' בפעם ראשון שנועל עליו מותר להרשב"א כיון דמתכוין לשמירת ביתו: 
+<b>ולא </b>ידעתי במה נסתייע מרש"י שכתב שאין זה אלא כשומר צבי שהי"ל מאתמול. דכוונת רש"י פשוטה שר"ל השמור לו מאתמול. ולא בא אלא לומר שלא ניצוד בשבת. אבל בודאי צריך שיהא ניצוד ועומד עכשיו בשעה שנועל את ביתו. דאל"כ מה מועיל שהיה ניצוד אתמול אם עתה בשבת אינו ניצוד. והוא צודו עכשיו מחדש: 
+<b>ומ"ש </b>מהר"ן פשוט דהר"ן נייד מפירש"י משום דניחא ליה לפרושי רישא וסיפא שהוסיף על שמירתו דווקא ודוק. ומה ראיה ממנו שודאי זה פשוט דכ"ש אם אינו מוסיף על שמירתו של ראשון דפטור. אבל אין זה ענין לכאן. שהרי זה עושה מלאכה גמורה לבדו. דכשנסתלקה שמירת הראשון ונשאר הצבי בלתי ניצוד. כשבא הב' ומילאהו. מעשה חדש הוא ולא מוסיף בלבד. ואין חילוק בין היה נעול פ"א או לא. יצדקו דברי הרבתי"ט וצריכין אנו לפירושו כאן: 
+<b>למה זה דומה לנועל את ביתו. </b>כתבו התו' וא"ת מאי אולמיה דהך מהך. ונראה לריב"א דס"ד דבא וישב בצדו ליתסר משום דמיחזי דלהוסיף שמירה בא עכ"ל: 
+<b>ר"ל </b>דמיחזי דמכוין להוסיף שמירה הוא. משא"כ בנועל אע"ג דודאי נמי מוסיף שמירה. מ"מ הוי דבר שאינו מתכוין. דלא נעל אלא לשמור את ביתו. וקס"ד דביושב בצדו דקמכוין ליתסר. קמ"ל דאפ"ה שרי דכי היכי דלא מחייבינן ליה לנועל שיפתח את ביתו. והא ליכא למימר דשרי משום דהו"ל דבר שאינו מתכוין. דכה"ג פסיק רישא הוא. אלא ש"מ דכי נעל בהיתירא נעל. משום דכבר היה ניצוד ועומד. ה"ה למתכוין דשרי אפי' לכתחלה ודוק. כך נ"ל כוונת התו': 
+
+Chapter 14
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>החובל בהן חייב. </b>כתב הרע"ב בפירושא קמא משום דהויא חבורה שאינה חוזרת וחייב משום מפרק דהויא תולדה דדש עכ"ל. זוהי דעת הר"מ ז"ל: 
+<b>ולענ"ד </b>א"א לקיימו ואיך אפשר לומר כן דהא פליגי רבנן עליה דר"י בחלזון. [שבת ד' ע"ה ע"א]. וס"ל דאין דישה אלא בגידולי קרקע. ופשיטא דקיי"ל כוותייהו. ותו אפי' ר"י לא קאמר אלא בחלזון דדם מיפקד פקיד. ותימה על הרבתי"ט שלא העיר עליו ושתק לו בכך: 
+<b>והעיקר </b>כפירש"י הראשון שהסכימו עליו התו' דחובל חייב משום נטילת נשמה שהיא תולדה דשוחט. ויש משום נטילת נשמה בדם שהוא הנפש. ואע"ג דאינו יוצא אית ביה משום נ"נ של אותו אבר והרי כאן מלאכה שלמה. ולא אצטריך לן לחיובי בשוחט משום צובע אלא לחיובי תרתי. מיהא משום נ"נ לחוד חייב. אפי' לא נפיק דמא: 
+<b>ואפילו </b>למ"ד משום מפרק אין צורך למה שנדחק הרב תי"ט. עיין עליו שדימה נ"ד לשם משמעון שחייב אע"פ שלא נתקיימה כל מחשבתו. ואין דמיונו זה עולה יפה במ"כ. ששם חייב לפי שעשה מלאכה גמורה. שכן מקיימין במקום אחר. וגם נעשית מחשבתו. שהרי כיון לכתוב שם. אלא שלא השלים כל מחשבתו. ובהא לא איכפת לן במחשבתיה. אם לא נגמרה כולה. שהרי זה דומה למתכוין לארוג בגד שלם ולא השלימו. שהוא דבר בטל לפוטרו מחמת שלא גמר כל מחשבתו. אחר שארג ועשה מלאכה שלמה ונתכוין לה. אבל חובל למ"ד שאינו חייב אלא בצריך לכלבו. משום דבלא"ה מקלקל הוא. ולאו מלאכה היא לגמרי. ולא מחויבת ליה אלא מחמת כוונתו. שחשב להוציא דם. והרי לא יצא. איך אפשר לחייבו על המחשבה בלבד: 
+<b>אבל </b>באמת איני יודע מה הכריחו לומר כן דהא שפיר איכא מלאכה גמורה. אי משום נ"נ. אי משום מפרק וצובע. דכיון דהחבורה אינה חוזרת כולהו איתנהו. אע"פ שלא יצא הדם רק נצרר. חייב עליו בשצריך לו לכלבו. והרי הדם הנצרר מוכן לכלבים. עכשיו שפירש מהאיברים ונתכנס בחבורה. אע"פ שמכוסה עדיין בעור. מ"מ עומד הוא לכלבים אחר ההפשט. או אחר שיחתוך מקום החבורה עם הבשר החי. וכיון שנעשה ראוי לכלבים ע"י החבלה. אף שמחוסר עוד מעשה אחר חייב עליה. לפי שעשה מלאכה ותיקן ולא קלקל. ולא הותנה שיהא צריך לדם לכלבו. ויהא ראוי לו לאותו שבת דווקא. אלא כיון שהוא צריך לו. ועשה מעשה המביא לידי הנאת כלבו. הרי תיקן בזה. ולאו מקלקל בחבורה הוא. וזה פשוט וברור: 
+<b>עי"ל </b>דהא דבעינן בחובל שיהא צריך לכלבו. אפי' תימא דבעי נמי שיהא ראוי מיד לכלבו בו ביום. ולא משכחת תיקון אחר. הנה מקום אתי להעמידו בשאר שרצים שאין להם עורות. דלא שייך בהו חבורה. להכי מיפטר משום מקלקל. כיון דלא עביד מידי. דלית בהו משום נטילת נשמה דאותו אבר. ולא משום צובע העור. מאחר שאין להם עור. והחבורה חוזרת כשלא יצא מהן דם דליכא משום מפרק ולא נ"נ. וביצא מהן דם נמי פטור. כשאינו צריך לו. דהו"ל מקלקל בחבורה. אבל בשצריך לו לכלבו. חייב אף על חבלת שאר שרצים. ובהכי מיירי הא דאיתא בפא"ט דשאר שרצים נמי החובל בהן חייב. כשיצא מהן דם. דהיינו בצריך לכלבו. אבל בבעלי העורות דשייך בהו חבורה שאינה חוזרת. או צביעת העור ומפרק. מלאכה היא ודאי. ולא פטרינן בה אפי' אינו צריך לדם. אלא לחבורה ודוק: 
+<b>אמנם </b>באמת העיקר כמ"ש תחלה וכדעת הרע"ב. דלמאן דבעי שיהא צריך לכלבו. כללא הוא לכל הני דמתני'. ושפיר משכחת בכולהו דמתקן אצל כלבו. אעפ"י שלא יצא הדם רק נצרר ואת"ל דלא חזי בהכי לכלבו. מ"מ צ"ל דלתקוני מילתא אחריתא קבעי. כגון לרפואה. או להנאת יצרו. ולצבוע העור וכיוצא. ולא סגי בלא"ה. זה מוכרח דאלת"ה לכ"ע מיפטר. דלמאן דס"ל במלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. מקלקל בחבורה פטור. והא מקלקל הוא. כשאינו מתקן כלום. כמו שכתבתי וביארתי היטב בס"ד בפ"ו דפסחים. ולקמן פר"א דמילה. ולמאן דמחייב במקלקל. פוטר במלאכה שאצ"ל עיין היטב. אלא ע"כ דמיירי במתקן קצת כגון שצריך לכלבו. ונצרר נמי חזי ליה וקאי להכי אחר שיחתך מן החי. אי נמי משום שסוף הדם לצאת. כמ"ש התו' בפ' כלל גדול. וכל אלה דברים ברורים בעזה"י. ובחנם הכניס הרב תי"ט עצמו בדוחק עצום: 
+<b>חיה ועוף שברשותו. </b>עמ"ש מ"ז פרק דלעיל: 
+<small>משנה לחם<br><b>החובל </b>לשון מקרא וחבל מעשה. לחבל עניי ארץ. וכן בארמית. וחבל לא השתכח בהון.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בתי"ט </b>ד"ה שצדן. צ"ל אלא שאותן שצדן.</small>
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>אין אוכלין אזוב יון. </b>הביא בתי"ט בשם המגיד דכל אלו הדינין הן בבריא שאינו נופל למשכב דהא תנן באחרון דיומא החושש בגרונו מטילין סם בתוך פיו עכ"ל: 
+<b>ומנה </b>כי התם דווקא דאיכא ספק נפשות. כדקתני טעמא מפני שהוא ספק נפשות. אבל בחולה שאין בו סכנה. צ"ע אם דוחה שבות דגזרת שחיקת סממנים. ועיין בא"ח סי' שכ"ח. ומשם מתבאר כמו כן. דאין הדברים הללו אמורים בבריא גמור. שמותר בכל. כשאינו מתכוין לרפואה. א"כ על כרחך תהא משנתינו בחולה קצת. שיש בו מיחוש שאין בו סכנה. והיינו שלא נפל למשכב. דקאמר הרב המגיד. משום דסתם נופל למשכב. יש בו סכנה. שהרי הוא כמי שעלה לגרדום לידון. אבל ודאי צ"ל דלאו בבריא ממש עסקינן: 
+
+Mishnah 4
+
+<b>לא יגמע בהם את החומץ. </b>ויפלוט אבל מגמע ובולע. והא דקתני סיפא אבל מטבל. ולא מפליג בדידה למתני אבל מגמע ובולע וכ"ש הא: 
+<b>נ"ל </b>משום דלשון חכמים מרפא. אשמעינן אגב אורחיה דלא לישתי חומץ בעיניה. משום דאזוקי מזיק ואינו ראוי לשתייה כדאיתא בבתר' דיומא. דמשו"ה פטור השותהו ביה"כ כמות שהוא חי. להכי קתני תקנתא דאע"ג דלא יגמע ופולט. מ"מ מצי עביד להו רפואה טובה בלי היזק. ומועיל ג"כ יותר באופן זה. שמעכב החומץ בין השינים. (עיין בא"ח סר"ד ודוק) 
+<small>משנה לחם<br><b>החושש בשניו </b>בגמרא פ"ב דע"ז בעי למימר מעיקרא. דמתניתין מיירי במיחוש בעלמא. הא כייב טובא שרי. ודחי לה. דילמא כייב טובא נמי חושש קרי ליה. <b>והכי</b> הוא ודאי. כדמוכח בהדיא בבתרא דיומא מ"ו. ועמ"ש בס"ד במו"ק (סימן שכ"ז). <b>ואי </b>קשיא לך ההיא דשלהי יומא הנזכר. מאי שנא התם דשרי לחושש בשניו (לדה"ג כדכתיבנא התם) לחלל עליו השבת. ומאי שנא הכא דאפילו לגמע חומץ לא. <b>תריץ</b> התם שאני. דמיירי בספק סכנת נפשות. וכדמוקי להגמרא דהתם בצפדינא. ע"ש. והך דהכא אפילו תימא דבדכאיב טובא נמי מיירי. אפ"ה לאו בסכנת נפשות עסקינן. אלא בצערא גרידא איירי.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ולא שמן ורד</b> מסתברא דדווקא כי קבעי ליה לרפואה גרידא. כדאיירי במתניתין בחושש במתניו. הוא דאפליגו ר"ש ורבנן. <b>אבל</b> שלא לצורך רפואה. היכא דעביד לתענוג. משמע דכ"ע מודו דסך ואינו חושש. אפילו מי שאינו רגיל בו בחול. ואף במקום שאינו מצוי. עם שי"ל בד"א ולפרושי איפכא. עמ"ש בס"ד בשי"ע (סמ"ב).</small>
+
+Chapter 15
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>כלל אר"י. </b>כתבו התו' תימא היכא קאי אי אמילתיה קמייתא. התם מתיר לגמרי. והכא קתני אין חייבין הא איסורא איכא עכ"ל: 
+<b>נ"ל </b>דה"ק להו ר"י לרבנן מאי דעתייכו דגזריתו חבל דגרדי אטו חבל דעלמא. חבל דעלמא נמי כי לא מבטל ליה ולא של קיימא. דומיא דגרדי הוא. אין חייבין עליו וליכא איסורא דאורייתא. וכולי האי לא ניגזור. ונכון: 
+
+Mishnah 3
+
+<b>מקפלין. </b>עבתי"ט מ"ש בטעם סמיכות משנה זו לכאן. ואינו נראה כלל דקשירת מפתח החלוק אינה מתיקוני הבגד אלא מתיקוני קישוט האדם. והבגד מתקלקל בכך ומה ענין זה לזה: 
+<b>והנ"ל </b>בזה דנקט הכא דיני קפול בשיש להם דמיון עם דיני הקשירה. במה שנתלין בזמן. רצוני שכמו שהקשירה האסורה היא העשויה להתקיים ימים רבים. והעומד להתירו בו ביום מותר. ככה הקפול מות' הוא לבו ביום לצורך שבת. ולקפול ולהניח אסור: 
+<b>ועוד </b>אני רואה דקפול וכל מידי דאית ביה משום תיקון מנא. שייכי טובא בקשירה. שכן אורגי יריעות שנפסקה להם נימא קושרין אותה. וחוזרין ומתירין קשרי הבגד לייפותו. דאית ביה משום תיקון מנא. וכמאן דשקיל אקופי מגלימא עפרש"י שהם קשרים שבבגד דחייב משום מכה בפטיש שמתקן הבגד בכך: 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<small>משנה לחם<br><b>ועל עקרב כו'. </b>עתי"ט דדייק ממתניתין דעדיות דנחש הוי במינו ניצוד. <b>לכאורה</b> איכא למידק הכי ממתניתין. דאמר ריב"ז חוששני לו מחטאת. ובשלהי האורג מדמי תלמודא נחש לעקרב בצידה. ממתניתין. ואטו לאו כל דכן הוא. אי ילפינן נחש מעקרב לקולא. דכי היכי דשרי בעקרב שרי נמי בנחש. ואי איתא לחיובא דעקרב. אע"ג דברי הזקא טפי מנחש. כדקיי"ל בעומד בתפלה דלעקרב פוסק. כ"ש לנחש דמחייב על צידתו. ואע"ג דלא קיי"ל כריב"ז. היינו משום דספק נפשות להקל.</small>
+
+Chapter 16
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>על צואה של קטן. </b>כתב הרע"ב לאו צואה של קטן אלא צואה של תרנגולין. ותמה בתי"ט השתא דמוקמת לה במונחת באשפה שבחצר וכו'. א"כ כי הוי נמי צואה של נער קטן כי מונח באשפה שבחצר ליתסר לטלטלו עד כאן לשונו: 
+<b>ואין </b>כאן תימה כלל דאף הרע"ב לא נתכוין להעמידה בצואה של תרנגולים דווקא. אלא רבותא נקט דאיכא לאוקמה אפי' בדתרנגולי' דלא חזיא למידי. ואשמעינן דלא ניטעי בלשון המשנה באומרה של קטן. דאין פירושו אלא מפני הקטן שלא יטנף. וא"כ איך שיהא צואת קטן פשיטא דשרי לכפות עליה: 
+<b>ואין </b>לומר דק"ל דילמא לא שריא מתני' כפיית הכלי. אלא לצואת קטן דחזיא לכלבים. והוי לצורך דבר הניטל. אבל לשל תרנגולין אפילו כפייה תיתסר. דלהא לא אצטריך לאשמועינן. דהיא עצמה מוכנת לכלבים. ולטלטלה נמי שרי ודוק: 
+
+Mishnah 8
+
+<b>מילא מים להשקות בהמתו. </b>כתבתי"ט אורחא דמילתא נקט כו' אבל אה"נ דאפילו מילא מים בשביל ישראל עצמו אסור לשתות מהן עכ"ל: 
+<b>ור"ל </b>דהא דתני סיפא אם בשביל ישראל אסור. לא תימא בשביל בהמת ישראל דווקא. והוא מר"י בתו'. אלא דמיגז גייז ליה. דלאו משום אורחא לחוד. אלא כך לימדנו ר"י ז"ל דלרבותא דהיתירא נקטיה. דאע"ג דאורחה דבהמה לשתות הרבה. ולפעמים לא יסתפקו במילוי א'. ואיכא למיחש שמא ירבה בשבילה. אפ"ה מותר בממלא לבהמתו. וכ"ש לישראל עצמו. דלא שכיח. דלא סגי ליה במילוי דלעצמו. אבל לעולם בממלא לצורך ישראל עצמו נמי. אע"ג דישראל יכול לשתות מהבור. דמטפס ועולה מטפס ויורד. מכל מקום אסור. דהא מיהא אהנו מעשיו דגוי. שיכול הישראל לשתות במקום הזה. ועדיין במחלוקת הדבר שנוי שר"ת חולק: 
+
+Chapter 17
+
+
+
+Chapter 18
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ודמאי. </b>דחזי לעניים ואי בעי מפקיר נכסיה והוי עני וחזי ליה. וכתבו התו' דהוי מצי למימר כדלעיל בתרומה כיון דחזיא לכהן. ה"נ הא חזי לעני אע"ג דלא חזי ליה עכ"ד: 
+<b>ולי </b>נראה דבדמאי אצטריך דווקא להך טעמא דאי בעי מפקיר נכסיה. דלא שייך למימר משום דחזי לעניים. דלא בעי למיתביה לעניים. אלא לתקנו ולאוכלו. ולא קאי לעניים. משא"כ בתרומה דשל כהן היא. ועל כרחיה בעי למיתביה לכהן. והוי מידי דחזי ודאי. אבל בדמאי בדעתו תלוי ליתנו לעניים. וכיון שאינו נותנו להם לא חזי מידי. דאי אפשר לעניים לקחתו על כרחו. משו"ה לא שרינן לטלטוליה. אלא מטעם הואיל דחזי לגופיה. והרי זה נכון בלי שום דוחק ודוק: 
+<small>משנה לחם<br><b>ארבע וחמש</b> עיין תי"ט. ואולי יש לומר גם בכאן ארבע בקופות גדולות. וחמש קטנות (עמ"ש בס"ד בלח"ש מ"ו פ"ג דסוכה) שבודאי אין כל הקופות שוות. אע"ג דשתיק מנה תלמודא. דסמיך אמובן ממילא בכל דוכתא. דלא לחנם נקטיה תנא. אלא ודאי קמ"ל לכתחלה מיהת לא ליעבד טפי. <b>והתי"ט</b> ניבא ולא ידע מה ניבא. כי ודאי כדבריו כן הוא. ששני תנאים בשני נושאים הם לעולם בכל מקום. כענין הכתוב שהביא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ודמאי </b>הקשה אלי הישיש הרבני כמהר"ן דיין ע"ה. ז"ל תוך כתבו. הנני באתי לגלות אזנו. במה שנתקשה לי בספרו ל"ש כו'. הנה בשבת פרק מפנין כתב רפ"מ. ול"נ דבדמאי אצטריך וכו'. מ"ש רפ"מ לענ"ד דברי תימה הם. דכתב דלא שייך משום דחזי לעניים. אלא לתקנו ולאכלו ולא קאי לעניים וכו'. ובהיות כן א"כ פשיטא דלא שייך למימר דחזי ליה משום דאי בעי מפקיר כל נכסיה. דזה פשיטא לא יעשה להפקיר כל נכסיו. אלא עכצ"ל הואיל אם ירצה להפקיר כל נכסים חזי ליה. א"כ פשיטא י"ל הואיל אם ירצה יתן לעניים דחזי להם וק"ל עכ"ה. <b>על </b>זה השיבותי. במ"כ אשתביש. אפילו כוונת התוספות נעלמה ממנו. כי אם זה רצו תו'. מה הרויחו. אי ע"י הואיל אתו עלה. מאי עדיפותיה דהך הואיל מאידך הואיל. דכבר הועיל. ומה יועיל זה יותר. אלא ודאי רצו. שאין צורך לבוא לסברא דחוקה כגון הואיל. דלאו סברא פשוטה היא (כידוע לכל בר בי רב דחד יומא) ואי לאו דאמריה תלמודא. אנן לא הוה אמרינן ליה לגמרי. והוה קשיא להו להתוספות. מאי דוחקא דתלמודא. הא בלאו הואיל. נמי מיחזא חזי לעניים. כתרומה דחזיא לכהן בלא הואיל. ואע"ג דלא חזי לדידיה. מהני. ה"נ ליהני לדמאי כה"ג. אפילו תימא דלא חזי לדידיה כלל. <b>ולזה</b> יפה השבתי. דתלמודא הוצרך גבי דמאי לטעמא דחזי ליה דווקא. משא"כ לעניים. אע"ג דחזי בלא הואיל. מ"מ בדעתו תליא מילתא. ואיהו לא בעי למיתביה כוליה לעניים. מאי אמרת. אנן סהדי דלא מפקר נכסיה. דאתו כולא עמא ואכלי להו. הא לא מילתא. דאי נמי לא קעביד הכי. לית לן בה. דאה"נ ודאי סברא רחוקה היא שיפקיר אדם כל נכסיו. אלא מיהא כיון שיש לו קצת ציור במציאות. שרינן ע"י הואיל. שהיא סברא דחוקה. אלא שניתן רשות לבעלי התלמוד להשתמש בה מדוחק. ולא מתוך רווחה. אבל התוספות מיאנו משום כך בסברת הואיל. <b>ותו </b>אפילו לכשתמצי לומר. דה"נ מטעם הואיל קאמרי. אפ"ה לא דמי. דשאני הפקר. דאיהו גופיה מצי קדים זכי ביה. משא"כ להאכיל לעניים. דצריך דווקא ליתנו להם כולו. וק"ל. <b>ועוד </b>בהפקר. אפילו הפקירו בפועל. אין אחר רשאי לזכות בו. דאדעתא דהכי לא אפקריה. עמ"ש בס"ד במו"ק סרמ"ו. <b>מעתה</b> נסתלקה תמיהתו מעלי. ונהפכה אל הרודף ולא השיג ולא הציל. ואין לו אלא שכרו שכר שיחה נאה שהשיח דעתו לפי תימה שלו. ואני בתומי הלכתי. את אשר תמ"ה טהרתי. מידיעת התימה נקיתי. ותשואות חן חן למעכ"ת שלא העלים דברי השגותיו מאתי.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מאכל עורבין</b> עפ"ז דשביעית.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ד"ה מדדין במקרה כמו אזרה לכל רוח. וחבריו.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>מדדין. </b>כתב התי"ט בשם הרמב"ם שהוא כמו אדדם עד בית אלהים. ואמרו המפרשים שהמלה מורכבת. וביאורה אדדה עמם ונפקדה תי"ו ההתפעל. שהראוי אתדדם: 
+<b>ועל </b>דעתי אין צורך אבל הוא פועל יוצא לחבורת אנשים רבים שעבר בתוכם. כמ"ש כי אעבור בסך אדדה אותם אל בית אלהים. ירצה כשעבר בסך המון עם. הניע אותם עד בית אלהים לבקר בהיכלו. וזה פירוש נכון על דרך המפרשים הנז'. ואף שיראה שהמלה מבנין נפעל. ולפי דרכי הי"ל אֲדְדֵם מהקל או אֲדַדֵם מהכבד האל"ף בח"פ ודלי"ת רפויה. יש כיוצא בה במקרא. אמנם יש דעות שונות בביאור מלה זו. ועיין ברש"י (תהלים מ"ב) ויותר דומה למלה הנדרשה הכתוב אדדה כל שנותי דתפלת חזקיה המלך: 
+<b>אבל אם היה גורר אסור. </b>כתב התי"ט והאי איסור דתנן אפשר לי לומר דאסור וחייב קאמר דהא מחייב בחולה כשנשאו עכ"ל: 
+<b>ואני </b>אומר תיוהא קחזינא הכא. דאפי' לפמ"ש התו' ר"פ דלקמן דקטן חולה מיקרי כפות. הא מיהא מודו בקטן דלאו חולה. דשפיר הוי חי נושא את עצמו ושרי. דהא לא קאמרי דאסור לטלטלו. אלא אחר המילה. דהוי חולה. אבל קודם המילה לית דין ולית דיין דשרי. מטעם חי נושא עצמו. וכפשטא דמתני' דנוטל ודהמצניע כמו שאבאר בסמוך בעזה"י. וא"כ כי גורר מאי הוי. אטו תינוק גורר גרע מתינוק תוך ח' או אחר שנתרפא מן המילה: 
+<b>לכן </b>נ"ל פשוט דליתיה להך פיסקא. ואינו אלא פטור אבל אסור. וכדתנן בהמצניע [דף צ"ג ע"ב] בחי במטה. וגם זה שתירצו התו' בקטן חולה שאסור לטלטלו. מסתברא נמי דלאו לחיובא קאמרי וחז"ל העמידו דבריהם אפילו במקום כרת. שכן כחם יפה בשב ואל תעשה. ועוד שכבר תירצו קושיתם דבמשנה דלקמן באופן אחר. א"כ אין הכרח לתירוצם הראשון הנז'. 
+<b>והראיה </b>שהביאו מיומא דבחולה מודה ר"נ דהוי כפות. יש לדחותה ולומר דהיינו דווקא בשעיר דבלא"ה משרביט נפשיה. ופליגי רבנן דר' נתן ומחייבי אפי' בבריא. דלא סבירא להו חי נושא עצמו בבהמה. משו"ה מודה להו ר"נ בחולה. אבל באדם חי דכ"ע מודו דנושא עצמו משום דלא משרביט. ואפי' קטן מאד וכפשט' דכולהו מתני'. קרוב הדבר דה"ה אפי' בחולה חיובא ליכא: 
+<b>וכדמשמע </b>נמי קצת לישנא דחי במטה. כלומר שצריך למטה. דאל"ה החי בכסא הו"ל למימר. והוי לישנא שפירא טפי וק"ל. אלא לאו לאשמועי' מילתא אגב אורחא דאפילו בחולה ליכא חיובא. וההיא דהנוטל דאוקימנא כר"נ. העמידוה התו' בהמצניע בתינוק בן יומו. דאליבא דרבנן אסור. ואפ"ה שרי ר' נתן ודוק הטיב: 
+
+Mishnah 3
+
+<b>חכמה. </b>עמ"ש בס"ד בעזר אור ערך חכמה: 
+<b>ומחללין עליה את השבת. </b>מ"ש בתי"ט כאן להוכיח מן הגמרא דתחומין דאורייתא. אף שיש קצת טעם בדבריו. מ"מ אינו נמלט מדחייה. דאשכחן בלישנא דמתני' דלשבות דרבנן קרי ליה חילול שבת. עיין באחרון דיומא [ד' פ"ג ע"א] ודוק: 
+<b>ועוד </b>אין הכרח לומר דהך סוגיא אתיא דווקא כר"ע. אלא ספוקי מספקא ליה לתלמודא ברייתא כמאן אזלא. וה"ק מכדי תני קורין חכמה ממקום למקום. דכבר שמעינן דמחללין אף דבר תורה א"כ הא דתני ומחללין לאתויי מאי. דהא מרישא משמע נמי דמחללין אפי' באיסור תורה אי תיתי כר"ע. או דילמא כרבנן ס"ל. ורישא קמ"ל באיסור דרבנן ואשמעינן רבותא בסיפא לאתויי דאפילו איסור תורה שרי. והא מיהא דווקא איסורא גרידא דלית ביה כרת וסקינה. כגון כל פטורי דשבת וחצי שיעור ולאו דמחמר. אבל איסור כרת לעולם אימא לך דלא שריא. או אפילו תימא רבנן. ושרו רבנן אפילו איסור כרת בפיקוח נפש. להכי קמיבעיא ליה לאתויי מאי. אי לא מייתינן אלא איסורא לחוד. או אפילו איסור כרת: 
+<b>והכי </b>נמי מסתברא טפי דאליבא דרבנן אזדא שמעתין. דאי הוה ס"ד דבעל הסוגיא דתיתי כיחידאה. פשיטא דלא הוה מיבעיא ליה מידי. דודאי לאתויי איסור כרת קאתי אליבא דר"ע. כיון דשמעינן ברישא דקשרי איסור תורה. הרי לא נשאר לנו לרבות עוד דבר אחר. ואין כאן שאלה ולא תשובה. אלא על כרחך משום דפשיטא ליה דכחכמים דפליגי עליה דר"ע מיתוקמא ואליבייהו שפיר איכא לספוקי לאתויי מאי. דאף על גב דודאי מייתינן איסור תורה. מ"מ מיבעיא ליה היכי דמי. אי איסורא גרידא. או אפילו איסור שיש בו כרת וכנז'. ופשיט ליה דלכ"ע פיקוח נפש דוחה שבת בכל ענין. והשתא לא תסייעיה לרי"ף מהא לגמרי: 
+<b>ומ"ש </b>הרע"ב מג' ועד ז' לא אמרה צריכה אין מחללין. ר"ל אפי' חברותיה אומרות צריכה. ומש"ע ומז' ועד שלשים אפי' אמרה צריכה אין מחללין. צ"ע מאי שנא מהא דאמרינן גבי חולה בי"ה [יומא ד' פ"ג ע"א]. דאם הוא אומר צריך אפילו מאה רופאים אומרים א"צ. שומעין לחולה דלב יודע מרת נפשו: 
+<b>ושמא </b>יש לחלק בין יולדת דסתמא בקיאין בגווה שפיר ויודעין שאין בה סכנה. ולא דמי לשאר חולה דצריך אומד כשהוא שותק. דמאכילין אותו ע"פ בקיאין. ואע"פ שהוא אומר אינו צריך. אבל חולי היולדת לאחר שבעה דלא בעיא אומד דידוע לכל שאין בה סכנה. ואין שואלין את הבקיאין בשבילה. שאפי' יאמרו שצריכה בטלה דעתם. והוא הדין היא עצמה: 
+<b>או </b>דילמא איכא לפלוגי בין אומר צריך אני שברור אצלו שיסתכן אם לא שיאכילוהו ויחללו עליו השבת. ובהכי מיירי ההיא דלב יודע מרת נפשו. להיכא דלא ברירא ליה מילתא שיסתכן. אע"פ שאומר צריך אני. וא"נ כדכתיבנא מעיקרא דאפילו באומרת ברי צריכה אין מחללין. הני מילי בסתם יולדת שאין יודעין לה חולי. כי אם חולשת איבריה שנתפרקו מן הלידה. אבל אם חלתה חולי כבד כאישתא צמירתא אף על פי שהרופאים מסופקים. או אפילו אומרים שאין בו סכנה. מסתברא דלדידה שומעין אי אמרה צריכה אני מחללין אפילו לאחר שלשים: 
+
+Chapter 19
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מביאו בשבת. </b>כתבו התו' ויביאו התינוק אצל כלי כו'. עמ"ש בס"ד בס"פ דלעיל. ותי' השני של התו' עיקר לענ"ד: 
+<b>ואני </b>מוסיף עוד דלר"א כיון דמכשירין כגופה דמילה דמי. לא צריך לשנויי במידי. ואפי' שלא מדוחק שרי לכתחלה לחלל עליהן השבת. דכיון דניתנה שבת לדחות אצלן. הרי היא כחול לענין זה. ולא בעי לאהדורי אהתירא כלל. זה ברור ומוכרח בסוגיא דוק: 
+<b>ומ"ש </b>בתי"ט דחולה הוי כפות וציין למ"ש ספ"ק דר"ה. נ"ל דלא דק דהתם אפי' הוו כפות לא הוי אלא לאו דמחמר. ולא להכי אצטריכא התם דקתני אפילו במטה עמ"ש שם בס"ד: 
+<b>ותמהני </b>עמ"ש הרב"י בסי' של"א דאסור להוציא התינוק אל האיזמל קפסיק ותני דאפי' הוצאה אסורה. ולא ידענא מנליה דאפילו להתו' אינו אסור אלא להחזירו וזה ברור: 
+<small>משנה לחם<br><b>כלל אמר ר"ע </b>עשי"ע (סל"ד).</small>
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ספק. </b>כתב הרע"ב ספק בן ח' ספק בן ט' דאילו בן ח' כאבן בעלמא הוא ואין מילתו דוחה שבת: 
+<b>צריך </b>לומר דס"ל דמתניתין דלא כהילכתא. דדווקא בן ח' ודאי לא דחיא מילתו שבת. אבל ספק דחיא מילתו כדאסקינן בגמ'. מטעם ממ"נ אי חי הוא שפיר מהלינן. ואי לא מחתך בבשר בעלמא הוא. ומתני' דתנן ספק אין מחללין עליו. אליבא דר"א איתניא. דלא דחו מכשיריו. מיהא מילתו דחיא אליבא דכ"ע. ומכשירין אפי' בודאי לא דחו. לרבנן דקיי"ל כוותייהו. וזוהי דעת הטור ואינה מוסכמת. ולא ידעתי למה שתק בתי"ט ולא ביאר דעת הרע"ב שמחוסרת הבנה לכאורה: 
+<b>וא"ת </b>בן ח' נמי לידחי מה"ט דאמרן. י"ל דשאני בן ח' דנפל גמור הוי. והוא כאבן שאסור להזיזו. ופשיטא שאסור למולו. אע"ג דאינו אלא מחתך בשר בעלמא: 
+<b>ואנדרוגינוס </b>ביאורו כמספרו. כמ"ש בעזר אור. ועמ"ש בחיבורי לא"ח סי' תקפ"ט על המג"א: 
+
+Mishnah 4
+
+<b>חייב. </b>לפי שהוא חובל ואינו מקלקל שיהא פטור וכן אמרו לגבי מילה מתקן הוא הרמב"ם מהעתקת התי"ט: 
+<b>ואיני </b>יודע מהו התיקון אחר שהוא חובל ולא עשה מצוה. ממילא מקלקל הוא ולא מתקן. דחובל אינו משנה אלא בצריך לכלבו. (ודאמרינן בהאורג מה לי לתקן כלי מה לי לתקן גברא. במילה כתקנה איירי התם. משא"כ כאן דבלא עשה מצוה קיימינן) ועל כן שאלו בגמרת פסחים פ"ו שחטו שלא לאוכליו לדברי האומר מקלקל פטור מאי תיקן: 
+<b>וכן </b>צריך עיון גדול לכאורה דעת הרב בהל' שגגות. שאף על פי שפסק בב' הבבות הראשונות לפטור. אחר כך פסק במל בשבת מי שאינו ראוי למולו לבדו חייב. ומשמע שאפי' בקדם ומל של אחר השבת מחייב. כשאין עמו מי שראוי למולו בשבת. ואע"ג דכה"ג לא עשה מצוה ומקלקל גרידא הוא בלי תיקון מצוה. דאכתי לא מטא זימניה. והא איהו ז"ל דפסק בהל' שבת כמאן דפטר מקלקל בחבורה. ור"א ור"י דהכא דמחייבי. סבירא להו מקלקל בחבורה חייב. כמו שהוכחתי שם פ"ו דפסחים. ואינה משנה דלא קיי"ל הכי. א"כ לכאורה פליאה דעת הרב ז"ל בזה: 
+<b>אמנם </b>לפמ"ש וביארתי שם בעזה"י דודאי יש תיקון במילה שלא בזמנה. או אפי' קודם זמנה דמוציאו מידי כרת ועשה. ויסבור הרמב"ם שאם קדם ומל תוך שמנה. אין צריך להטיף ממנו דם ברית ויש כאן תיקון גמור. משו"ה ס"ל דיש חיוב חטאת בב' החלוקות כשאין שם טרדה דמצוה (וצ"ע לפ"ז ליישב גמרא דכריתות שהעירותי שם בפסחים): 
+<b>איברא </b>עדיין צל"ע דעתו ז"ל בתינוקות דרישא בחלוקות הפטור. שתלה טעם הפיטור מפני שעשה ברשות ועשה מצוה. וזה אינו אלא אליבא דר"י צריכינן להך טעמא דס"ל מתעסק בחבורה חייב. ובשלמא בבא דסיפא בלא היה לו א' הראוי למולו בשבת דחייב. איכא למימר דלא איירי במתעסק וטועה בתינוק שנתחלף לו. אלא בשגגת שבת או מלאכה. והכין דייק לישניה קצת. וחייב מטעמא דפרישית דמתקן הוא גבי מילה. אבל בבי דרישא לא הוי צריך למתלי פטורא דידהו בעשה ברשות דמצוה (ומשום דניתנה שבת לדחות דלדעתי לא צריכינן לה אלא אליבא דר"י. וכמו שביארנו זה פעמים ודוק היטב). כיון דמתעסק הוא. ובלא לתא דמצוה. נמי מיפטר כה"ג. דנתכוין לתינוק אחר וכסבור זה הוא. דמתעסק חשבינן ליה בכריתות (וכ"ש לפירושו של הרב בכ"מ): 
+<b>וכן </b>מה שכתב עוד שם בהל' הנז' שחט הפסח בשבת שלא לשמו בטעות פטו' מפני שהזבח כשר. ומאי איריא שהזבח כשר. תיפוק ליה אפי' היה פסול פטור. כיון דמקלקל בחבורה הוא: 
+<b>ואין </b>להשיב שאם היה פסול היה חייב משום דתיקן אם עלו לא ירדו כמ"ש בגמרא דפ"ו דפסחים. ואצטריך לאשמועינן דכה"ג היכא דטעי. ליכא חיוב חטאת. אכתי תקשי עליה דהא שוחט שלא לשמו בטעות שנתחלף לו בזבח אחר. מתעסק הוא. ושמעינן לתלמודא דמאן דלית ליה מקלקל בחבורה לחיובא. מתעסק נמי פטור כדמוכח מגמרא דכריתות. וכן פסק הרב ז"ל גופיה. וגבי מתעסק ודאי ליכא נפקותא אי מתקן מידי. דלא בעינן מתקן גבי חובל ומבעיר. אלא כי היכי דלא להוי מקלקל. אבל מתעסק דפטור משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה. אפי' מתקן פטור בלי ספק. דאטו נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר במתקן מי מיחייב. דהא דפטרת ליה משום דמתעסק. ואי במקלקל. בלא"ה פטור אפילו מתכוין. וזה פשוט דברור מאד. וא"כ הכא בשוחט הפסח במתעסק. אפילו הוי פסול ליפטר. ודוק היטב כי היא קושיא אלימתא לענ"ד צריכא נגר ובר נגר למפרקה: 
+<b>והתימה </b>מהמפרשים האדירים המה הגבורים חקרי לב מבארי חבור הרמב"ם בכ"מ ולח"מ שלא העירו בזה כלום. שלדעתי כל אותן השטות דתנוקות ודפסח. וכל החלוקות שנאמרו בהן אליבא דר"א ור"י. אינם ענין למסקנת פסק ההלכה אצלנו. ואעפ"י שהדין אחד ושוה. הטעמים הפוכים. דאליבייהו דר"א ור"י מהדרינן לאוקמה חיובא דווקא בלא עשה מצוה. ומשום דמקלקל ומתעסק חייב. ולדידן אדרבה כל היכא דלא עבד מצוה. מסתברא טפי לפטורא. כיון דמקלקל ומתעסק פטור. ולא מחייבינן אלא דווקא במתקן קצת במצוה. ובלא עשה מצוה כלל פטור לדידן. וחייב לר"י ור"א. אלא דמשכחינן תיקון בתינוקות ובפסח כמו שנתבאר: 
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>שני י"ט של ר"ה </b>הרמב"ם ז"ל בחבורו פסק די"ט שני של גליות נדחה מפני מילה שלא בזמנה. ומתניתין נמי דיקא. דנקטה י"ט של ר"ה דווקא. משום דקדושה אריכתא היא. כמ"ש הרע"ב. <b>איברא </b>הרא"ש בתשובה פליג עליה. ודחי להך ראיה. משום דתנא בא"י קאי. ונמשך אחריו הרב בש"ע לפסוק כמותו. <b>ועם</b> שמה שכתב הרא"ש להעמיד משנתנו בא"י. נראה שאינו דוחק כל כך. אע"ג דבעלמא תנן נמי דינא די"ט שני של גליות. בדוכתי טובא. מיהת הכא שבקה למתניתין. דדחקא ומוקמא נפשה בזמן שהיו מקדשין עדיין על פי הראיה. דחלו שני ימים טובים של ר"ה אחר השבת. דלא כדנקטינן בגולה לא אד"ו ראש. <b>אפ"ה </b>דוחק הוא להעמידה בא"י דווקא. מיכדי רבי הוא דסתמינהו למתניתין. דמיעוטא דמעוטא מישראל הוא דהוו בא"י בההוא זימנא. לא לשתמיט לאשמועינן דינא לכל ישראל שבגולה. ושאני קדוש החודש ע"פ הראיה. דאכתי הוה נהיג ביומי דרבי. ואפילו בכמה דורות אחריו עדיין היו מקדשין ע"פ הראיה. כדאיתא. <b>ותו</b> איכא למידק מדאיכפל תנא למנקט נמי דינא די"ט סתמא. מסתייה דלתני שני י"ט של ר"ה. דהו"א כסברת הרא"ש. משום דבי"ט דעלמא לא משכחת לה תרי י"ט בהדדי. ולאו ממילא שמעת לה. דלא שנא חד י"ט דעלמא. משני י"ט דר"ה. למאי אצטריך למתנייה. אי לאו לאשמועינן דבי"ט דעלמא לא משכחת טפי מאחד עשר. אפילו האידנא בגולה. <b>על כן </b>לענ"ד אין לזוז מדעת הר"מ ז"ל בזה. דהכי משמע ודאי פשטא דמתניתין. ולא יהא אלא מחלוקת שקול. בשל דבריהם הולכין אחר המקל. אפילו היו שקולים החולקין. <b>גם </b>נ"ל ברור שאף הרא"ש לא אמרה. אלא בשכבר עבר זמנה ודאי. הוא דלא דחיא. אפילו י"ט של גליות. שהעמידו חכמים דבריהם במקום מצוה שעבר זמנה. כי הכא בגוונא דאיירי במתניתין. מיהו היכא די"ט שני הוא ספק שמיני. כה"ג ודאי מודה דדחינן ליה משום ספק מילה בזמנה. דחביבא מצוה בשעתה. ואפילו בספיקה דחבוב מצוה בזמנה אזלינן לחומרא. דספיקא דאורייתא הוא. ודוק. <b>והכי </b>משמע לי לשון תשובת הרא"ש שהביא בב"י (י"ד סוס"ו) ודלא כהב"י דלא שאני ליה. יפסיק ותני לאסור בכל גוונא. ולא נהירא. <b>ולכאורה </b>היה עולה על דעתי לומר. דמר אמר חדא. ומר אחר חדא ול"פ. דאפשר הר"מ נמי לא קאמר אלא בספק. אבל בודאי שלא בזמנה. אימר מודה להרא"ש. איברא לא מיחוורא כולי האי.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<b>מל ולא פרע. </b>הקשו התו' תימה אמאי אצטרי' למיתני האי כיון דכבר תנא דבשר החופה את רוב העטרה מעכב וכי לא פרע עדיין רוב עטרה מכוסה עכ"ל: 
+<b>והתי"ט </b>האריך לשון בזה ליישב תמיהתם. ולא ירדתי לסוף דעתו כלל. ולא ידעתי מה חידש. ואם רצונו לומר דקמ"ל במל ולא פרע כאילו לא מל לגמרי. משא"כ בציצין דלא הוי כלא מל. משו"ה אצטריך. לא ידענא מנ"ל לחלק ביניהם. דכיון דמעכבין. ודאי דהוי נמי כאילו לא מל לגמרי. ולדעת התו' אי איתא דפריעה לא ניתנה לאאע"ה. בשר החופה כ"ש דלא הוי מעכב ביה. ונשארה קושית התו' במקומה דלדידן דבשר החופה רוב הגובה של עטרה מעכב. משום דמכסה מקצתה של עטרה. כל שכן פריעה דעדיין ודאי מכוסה העטרה: 
+<b>איברא </b>דדעת התו' אינה מוכרחת בזה. דאפשר לומר אע"ג דבשר החופה מעכב. משום דאפי' מילה לא עביד כתקנה. וסד"א בשר המכסה את העטרה הוא דמעכב. אבל מ"מ פריעה לא מעכבא. אע"פ שכל העטרה מכוסה בקרום. לית לן בה. אלא לכתחלה. קמ"נ דאף זה הוי כאילו לא מל. ודיקא נמי מתני' דקתני רישא אלו ציצין כו'. ולא קתני נמי הניח בשר החופה כו' כאילו לא מל כדקתני סיפא. והא ודאי כי שביק מידי דמעכב. כמאן דלא עבד מידי דמי כנזכר. אלא ע"כ ה"ט משום דכשלא חתך בשר החופה. פשיטא ליה לתנא דהו"ל לא מל ממש. ולא שייך למימר כאילו לא מל בדרך דמיון. דכיון דמעכב במילה גופה. ודאי לא עשה ולא כלום. אבל כי עביד מילה כהוגן. אע"ג דלא פרע אימא דלא מעכבא. דאכיסוי קרום לא קפדינן בדיעבד. אשמועינן דאפ"ה הו"ל כאילו לא מל ולא עשה כלום. אע"פ שבאמת מל יפה. (דמילה הא עבדה ופריעה מילתא אחריתא היא) חשבינן ליה כלא מל. ואולי גם התי"ט נתכוין לכך עם שאין לשונו נוטה לכך ולא האיר דבריו כלל: 
+<b>עי"ל </b>קושית התו' דמל ולא פרע. ציצין דפריעה קאמר. כעין מה שתירץ ר"ת לר"י הלבן ביבמות (דע"א ע"ב): 
+
+Chapter 20
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ואין שורין את הכרשינין. </b>רש"י ז"ל גרס ואין שולין כהא דתנינן בי"ט אף מדיח ושולה. ובמשנה ד' פ"ב דמ"ש משמע דגרסא זו ברי"ש היא נכונה: 
+<small>משנה לחם<br><b>החלתית </b>י"מ שהיא החלבנה ובלעז אשאפיטידא ועפ"ב דע"א.</small>
+
+Chapter 21
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>היתה של עור. </b>לשון הרע"ב היתה על של עור. מפני שהכר הוא לשון זכר. לכן הוסיף בו על. להסב הלשון על הלשלשת. שהיא לשון נקבה. והיא המקבלת פעולת הקנוח: 
+
+Mishnah 3
+
+<small>משנה לחם<br><b>נוטל </b>את הטבלא (שיש תורת כלי עליה) <b>ומנערה</b> דהו"ל טלטול מן הצד. לגבי מוקצה שמונח עליה. <b>ואע"ג</b> דקיי"ל טלטול מן הצד שמיה טלטול. היינו דווקא לצורך דבר האסור (עיין א"ח סימן שי"א) משא"כ כאן. שאינו עושה לצורך העצמות והקלפין. כי אינו עושה אלא לפנותן. ולנקות שולחנו הוא צריך. משו"ה שרי כה"ג. כמ"ש בס"ד במו"ק (סימן ש"ח).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מקנחין בו </b>צריך לומר דאז לא הוי פסיק רישא. אם י"ל עור בית אחיזה. שיכול לקנח בו בנחת. משא"כ כשאין לו. שא"א כלל בלי סחיטה.</small>
+
+Chapter 22
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<small>משנה לחם<br><b>מצילין ממנה מזון ג"ס </b>כתב רמ"ז צ"ע אם ג"ס דקתני. היינו אפילו נשברה במנחה כו'. ויש סברא לקולא כי היכי דמקלינן בכלים. דאילו גבי דלקה לא שרי אלא בב' כלים. והכא מותר אפי' בכלים הרבה. <b>אשתביש </b>בלשון הטור. ולא הבין דלרבותא נקט שני כלים. למימרא דאפ"ה לא שרי אלא שלש סעודות. והוא הדין להרבה כלים. בג"ס שרי. טפי לא. וכל שכן הוא. אבל בכלי אחד. כמה דבעי מציל. ודלקה וחבית שנשברה. שוים בכך. בזה ובזה. וכן פירש"י בהדיא. לכן יטול מה שחדש בכאן.</small>
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>שובר אדם את החבית. </b>עבתי"ט שכתב בשם הר"ן כיון דבעלמא מקלקל פטור אבל אסור. הכא משום צורך שבת שרי לכתחלה: 
+<b>וצ"ע </b>דהיכא משכחת דהתירו מלאכות האסורין בשבת משום צורך. דדווקא בי"ט הוא דשרי צורך אוכל נפש. אבל בשבת מצינו שאפילו בשבות דטלטול מוקצה הקל העמידו דבריהם. ואף לצורך מצוה לא התירו בו. והא ודאי דלא גרע איסור דמקלקל. מטלטול המוקצה שאין לו עיקר מן התורה: 
+<b>ולעי"ד </b>אפשר דמקלקל אסור גם מן התורה אע"פ שאין חייבין עליו דוגמת חצי שיעור דאסור מ"ה. והיינו דווקא היכא דמכוין לקלקול דמלאכה היא. אלא שאינה צריכה לגופה. והכא ה"ט דשרי. דלא קמכוין לקלקול. ודבר שאינו מתכוין שרי אפי' במתקן. ואע"ג דפסיק רישיה אסור. היינו דווקא במתקן. אבל הכא דמקלקל הוא. ולא מתכוין נמי. דאין כוונתו אלא להוציא האוכל שבתוכו והו"ל כשובר אגוזים. משו"ה שרי אפי' לכתחלה. ועיין בריש כתובות בסוגיא דבעילת בתולה בשבת ודוק: 
+<small>משנה לחם<br><b>שובר חבית </b>עתי"ט בשם הר"ן אבל בכלי גדול לא. <b>וצ"ע</b> מאי בנין וסתירה שייך הכא. כלי חרס כיון שנשבר אין לו תקנה. ולא הוי סותר על מנת לבנות.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ממרח </b>נ"ל דממרח לאו היינו ממחק גמור ממש. ואין בו חיוב חטאת. דשאני ממחק שהוא תקון העור ודבר המתקיים. משא"כ בשעוה. אלא משום דדמי לממחק. אית ביה איסורא. <b>ומ"מ </b>במירח שעוה לסתום נקב דכלי. דאורחיה בהכי. שכן מקיימין אותו בעת הדחק. קרוב הדבר להתחייב עליו חטאת. מ"מ אינו ודאי והיינו ספיקיה דריב"ז. כך נ"ל.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>מי שנשרו. </b>כתב הרע"ב שנפלו. מפרש שנשרו לשון נשירה. הנו"ן יסודית ונקודה קמ"ץ והמלה מהקל. לא מהנפעל מענין שרייה. והכי משמע בגמרא דריש משילין: 
+<small>משנה לחם<br><b>שוטחן בחמה </b>אבל לא כנגד האור שהיד סולדת בו דמבשל. כך כתב בב"י בשם המרדכי. <b>משא"כ</b> בחמה. דאפי' במקום שהיד סולדת בו שרי. דאין דרך בשול בכך. ע"ל פ"ג מ"ג.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<b>הרוחץ במי מערה. </b>עבתי"ט ונ"ל שלשונו מוטעה וצריך לתקנו כך ולא תני לה אלא לגלויי אמי מערה דחמין נינהו. והיינו נמי חמי טבריא. אלא שחמי טבריא מגולין. וחמי מערה מקורין. ואיכא למיחש לזיעה כו' וק"ל: 
+<b>ונסתפג. </b>עבתי"ט שכתב וא"ת והיאך שרינן להסתפג והא קיי"ל דבגד שרייתו זוהי כיבוסו. ובודאי האמת הוא כמ"ש הר"ן בשם בעל התרומה דלא אמרינן הכי אלא בבגד מטונף. אבל כאן א"צ לזה. דבלא"ה לק"מ. דהכא ליכא שרייה במים. דאינו אלא מנגב מים הטופחים על בשרו. ואין הבגד נשרה בכך וזה פשוט: 
+
+Chapter 23
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>וכן האשה מחברתה ככרות. </b>עמ"ש בתי"ט ז"ל ואף על גב דבהלוואת כדי יין ושמן נמי איכא למשמע אי כהלל כו' מ"מ הואיל ודברי הלל בככרות נשנו כו'. ומשו"ה נמי בש"ס כי דייק בשבת הוא דאסור כו' לא דייק ארישא עכ"ל. ואינו מספיק כלל ודוחק נגלה: 
+<b>ולי </b>נראה ליישב במה שאוסיף להקשות אתלמודא מנא ליה למידק מתני' דלא כהלל. דהא לא אסר הלל אלא בהלוואה. ובמתני' דהכא לא שרינן אלא בשאלה. דהדרא בעינא ואינה אלא לזמן מועט וניתנה ליתבע מיד. דילמא מודה בה הלל. דלא דמיא להלוואה דאינה פחותה מל' יום. התם הוא דמיחזי כריבית. וקשי' נמי אתרצן מ"ט לא שני ליה הכי: 
+<b>והשתא </b>אתי שפיר דארישא לא דייק. דידע דאיכא לשנויי כדשנינן. אלא ממשנה יתירה ס"ד למידק דאתי לאשמועינן דלא כהלל. ודחינן דליכא למשמע מנה. דאפי' תימא לא שני להלל בין הלוואה לשאלה. אכתי מיתוקמא מתני' כוותיה. ודילמא אדרבה משו"ה תני בבא יתירא לאשמועינן דינא דמתני' אפי' אליבא דהלל. וק"ל: 
+<small>משנה לחם<br><b>למה"ר </b>אברהם יצ"ו. <b>השמעתני</b> קול מלין מקצת מעיינים שראו בספר לח"ש רפכ"ג דשבת. וחשבו שלא ראיתי פירש"י בגמרא שם. <b>לזאת</b> אשיבך ואת רעיך. כי הן אמת קצרתי שם קצת. מתוך שסמכתי על המבין. כמנהגי במקומות הרבה. לתפוס לשון מועט המחזיק את המרובה. ומובן למעיין משכיל הטורח לירד לסוף דעת המחבר. ועתה שאני רואה שלא הספיק לכם הקצור. לכן אבאר לך כוונתי הפשוטה וברורה מאד לבלתי מתעקש. ורצוני לומר מנליה לאוכוחי מדוקיא דסיפא. דקתני ובלבד שלא יאמר לו הלוני דקאי נמי אככרות. ולמידק הא בחול שרי. ודלא כהלל. דילמא לעולם אתיא כהלל. ולא שאני ליה להלל. בין שבת וחול. דבתרוייהו הלואה אסירא. ושאלה שריא. והכא גבי שבת. שאלה אצטריכא לתנא. דלא תיסק אדעתין. בשבת אפילו שאלה תתסר. משום דילמא אתי למכתב. א"נ מהו דתימא נגזור שאלה אטו הלואה. משום איסור מוסיף וחומרא דשבת. משו"ה קמ"ל שאלה דשריא לעולם אפילו בשבת. ואיידי דנסבה להיתירא נקיט ואזיל כולה מילתא. וכייל נמי לאיסורא באגב. כסוגיא דמתניתין בדוכתי טובא. <b>ואי הכי</b> מנליה לדיוקי ולמפלג בין שבת וחול. משום סיפא דלא אצטריכא. דוק הכי משום רישא דצריכא כדאמרן. נקטה לסיפא (בפרט דאכתי לא ידעינן לדהלל) ולא תפלוג אלא בין שאלה והלואה ולק"מ. ומה לו להתרצן לדחוק. והלא ריוח הרבה לפניו. שאין להוכיח כלום דלא כהלל. אלא על כרחך צ"ל כתרוצי. דמתניתין קשיתיה. וניחא טפי יתורא דמתניתין. מה שלא נתיישב כל עיקר בדברי תי"ט. אף לא בדוחק. הנה הזקקתני לפרש (ולהאריך נגד טבעי) דבר המבואר בעצמו. למי שיש לו לב מבין וחכם לכשירצה להעמיק מעט. ולא כרץ על ראשי השבלים ומהלך על הגחלים. ואינו מתהלך בעיונו לאט. ואוזן מלין תבחן וחיך אוכל יטעם מה ילעט. מובטחני שלא יקוץ בלחמי הניתן בעיון יפה ולא יבעט.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>ובלבד שלא יתכוין כו'. </b>כתב הרע"ב חסורי מחסרא כו'. אבל עם אחר לא: 
+<b>ר"ל </b>אפי' המנות שוות עם אחר לא. ובי"ט הוא דאסור. אבל בחול שרי במנות שוות אפי' עם אחר. ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד קטנה. דאז אפי' בחול אסור. כך צריך לפרש לשון הרע"ב וק"ל. והוא כדעת הר"ן. ואין כן דעת הפוסקים עיין בא"ח (סי' שכ"ב): 
+<b>קוביא </b>פי' הרמב"ם כמו שחוק הפספסין והנרדישיר. וכתב בעל תי"ט ודומה לי שהנרדישיר הוא לשון לע"ז לשחוק שקורין בל"א שאך צאוועל. כן הוא ודאי ואינו לשון לע"ז אלא לשון תלמוד. שכן הוא בפ' אע"פ. וכך פירש"י שם נרדישיר שקאקי וידוע שהוא השאך שפיל: 
+<b>על הקדשים בי"ט. </b>עבתי"ט שהביא פירושי' חלוקים במשנתינו. ולא נתיישב לי לשונה על פי שטתם. כי לדברי שניהן קשה למה שינה התנא את טעמו והחליף לשונו. דלהרמב"ם הכי הו"ל למימר. ומטילין חלשים על מנות קדשים בי"ט. אבל לא על של חול. ולהראב"ד ודעמיה הול"ל ומטילין חלשים על מנות קדשים בי"ט ותו לא. אי נמי אבל לא על של חול. ותו קשיא לי מאי שנא דתנא הכא בי"ט והא בשבת קיימינן: 
+<b>ונ"ל </b>לומר דבר הגון בזה ולפרש משנתינו כפשטה וכמשמעה. דמטילין חלשים על הקדשים סתמו כפירושו. על הקדשים להקריבן קאמר. דהכא בי"ט עסקינן דכל המשמרות שוות בו. וכדתנן בהדיא שילהי סוכה בשמיני חזרו לפייס כברגלים. דש"מ אף בי"ט הן מפיסין. והיו הקרבנות מתחלקות למשמרות. וצריך להטיל גורלות עליהן. לידע איזה משמר יזכה באיזה מן הקדשים הקרבים בו ביום ולא סגי בלא"ה דלא ליתו לאינצויי. וכמו שהיה שם פייסות לעבודות התמיד בכל יום. ואפי' בשבת שסתם שנו חכמים ד' פייסות היו שם. [יומא ד' כ"ב ע"א]. ועל כן קבעום הפייטנים גם ביוה"כ וכמו שיבואר במקומו בעזה"י. והא לא אצטריך לאשמועינן. דהא תני ליה התם בדוכתיה. וכדאי' נמי בהדיא בסדר יומא (דכ"ו ע"א): 
+<b>והכא </b>מילתא חדתא קבעי לאשמועינן. דלא שייך אלא בי"ט. שהיו צריכין להטיל החלשים על בהמות הקדשים עצמן. כדי לידע מי ומי מהקרבנות ציבור שבו. לאיזה משמר יגיע. ותו משום דקבעי למיתני סיפא אבל לא על המנות: 
+<b>ובזה </b>יש לי לומר ב' דרכים. אחד ירצה בו כמו שפירשו בגמ' אבל לא על המנות של קדשים דחול בי"ט. ואע"ג דעל מנות של י"ט מותר להטיל. היינו באגב דהואיל והותר הגורל על הקדשים כאמור. הותר אף למנותיהן. אבל לא דחול דהא אפשר מאתמול. ועוד שלא יבוא להקריבן ג"כ בי"ט: 
+<b>אך </b>עדיין קשה לי על דרך זה דמ"ט שרי להטיל על מנות קדשים די"ט. מאי שנא משאר מנות. דאפי' בשוות. (למאן דס"ל הכי) אין מפיסין לאחרים. משום דסתמייהו קפדי אהדדי. כל שכן כהנים דבני נצויי נינהו. טפי איכא למיחש. ובהא מצינא למימר דמשום דלא שרינן להו. אלא במנות דקדשים שנשחטו בו ביום. מדכר דכירי וידעו ומחלי ולא קפדי. מכל מקום נרא' קצת דוחק: 
+<b>ודרך </b>שני נ"ל אבל לא על המנות לגמרי קאמר. דעל מנות לעולם אין מגרילין. אפילו מקדשים שנשחטו בי"ט. וטעמא כדאמרן משום דלא גרעי מסתם בני אדם. שאסור להפיס להן מנה כנגד מנה. משו"ה אפילו בקדשים לא שרי להפיס אלא על הקרבתן בלבד. דלא סגי בלא"ה ולא שייכי בה איסורי מדה ומשקל: 
+<b>ובזה </b>מתיישב ג"כ מה שהקשו התו' דהא בפ"ב דקידושין משמע דאין חולקין מנות קדשים ע"פ הגורל אלא חוטפין. והשתא אתי שפיר דמשום הכי נמי אסרוה בשבת לגמרי. כיון דבחול נמי אין נכון לעשות כן. אע"ג דבחול איסורא ליכא. ומרישא לק"מ דהא פרישנא לה בקרבנות עצמן. ובכן לשון המשנה מבואר היטב בלי גמגום כלל: 
+<b>אמנם </b>בלשון הגמרא צריך לדחוק לפ"ז דהא דקאמר אבל לא מנות דחול. אכל מנות דעלמא קאמר דכולהו חול לגבה. אפי' שוות. (ואיכא מאן דשרי. אפ"ה מודה דבקדשים אסור מטעם האמור) וטעמא דמילתא הוא דאי שרית דשבת. אתי למיעבד אפי' בדחול. מ"מ כך חובתינו וכך יפה לנו. שענין המשנה ולשונה מתבאר בכך יפה יפה בלי ספק. והותרו עם זה כמה ספקות ודקדוקים מלבד הנזכרים. והשתא מתני' רבותא אשמעינן במנות דקדשים ודוק: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>סוף הדבור ודוק. נ"ב. <b>ואיברא</b> למאי דפרישית. אפילו רישא נמי צריכא הכא. דקמ"ל מטילין על הקדשים שבי"ט. אף כשחל בשבת (דלא תני ליה בהדיא במתניתין בשום דוכתא אלא הכא) דדבר הלמד מענינו הוא. דבמכלתין בשבת קמיירי בכולא. ולא נסיב בי"ט. אלא משום דלא שייכא כלל מהך מילתא כי אם בי"ט שחל בשבת. <b>ודלא</b> כמג"א (סימן שכ"ב) דקסבר דלא שרי אלא בי"ט דוקא.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<b>ולא יאמר אדם לחבירו. </b>לדיוקא אתי דאי לגופיה פשיטא. והקשו בתו' ונימא דאומר לו שכור לי פועלים למחר. ומה שתירצו נ"ל דוחק דהא אדרבה חבירו אצטריך ליה. ולא מיבעיא הוא עצמו. ולי נראה לתרץ דא"ה מאי איריא לחבירו אפי' לגוי נמי לא יאמר ודוק: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>סד"ה ולא. ודוק. עמ"ש במו"ק צדדתי להתיר בגוי. וע"ש בחי"ג בס"ד.</small>
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>סכין ומריחין </b>הקדים התכלית. ע"ד וירום תולעים ויבאש.</small>
+
+Chapter 24
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>נותן כיסו לעכו"ם </b>הקשה הרא"ש דהכא פירש"י וכן הרע"ב דנותן מבע"י ולקמן מפרש"י שמניחו על החמור משתחשך. ועוד מה צריך טעם דעכו"ם א"א מצווה כו' הא ב"ה מתירין מבע"י ע"י קציצת שכר. ומסיק דהכא נמי איירי משתחשך: 
+<b>ודבר </b>תימה הוא שלא ירגישו רש"י ורע"ב בכל זה. והיותר נפלא שתוך כדי דיבור יתירו משתחשך אפי' בבהמה שמצווה על שביתתה ואית בה משום מחמר. כ"ש לגוי. על כן אני אומר שזה דבר שאין לו שחר לעשות גדולי הפרשנים טועים בדבר כזה שמבואר מתוך דברי עצמם. ולפי דעתי פשוט דאינהו נמי ס"ל דאף משתחשך מותר. והני מילי בדיעבד דווקא. שאם המתין עד שקדש עליו היום. ודאי דמותר ליתנו לגוי מק"ו דבהמה. אפ"ה ס"ל דלכתחלה לא ימתין עד חשכה. אם יש עמו גוי שהרי יכול ליתנו לו מבעוד יום וינצל מאיסור שבות. והרי זה מוכרע מעצמו שאין נכון להביא עצמו לידי איסור שבות בלי צורך. והרבה החמירו בו בכמה מקומות ולמה יתירוהו בחנם. אלא ודאי דאע"ג דשרי מחמת האונס בדיעבד. אפ"ה קמ"ל תקנתא לכתחלה. דהא אפשר לו לעשות כן בלי שיעבור על השבות. דלכ"ע שבות איכא בשולח הגוי בשבת להביא חפציו דרך ר"ה. ובודאי יפה פירשו דלא תימא דשרי אפי' לכתחלה להמתין עד שחשכה: 
+<b>ומה </b>שדייק הרא"ש דא"כ מה צריך טעם דעכו"ם אינו מצווה כו' הא שרי ע"י קציצת שכר. אינו דיוק. דהכא סתמא תנן נותן כיסו לנכרי בכל גוונא ואינו צריך לקצוץ. ואפילו היה דיוק אינו הוכחה לסתור פירוש רש"י לפמ"ש דתלמודא קושטא דמילתא קאמר דהא דשרי אפי' משתחשך. טעמא משום דאינו מצווה עליו. כמו על בהמה. משו"ה תני מעיקרא תקנתא דנכרי. אבל לעולם אימא דלא הותר אף ליתנו לגוי בשבת אלא מדוחק כדעת רש"י. וזה ברור מאד. ולישנא דמתניתין נמי דייקא. דקתני מי שהחשיך לו. דומיא דמי שבא בדרך וחשכה לו   דפ"ד דעירובין מ"ז. ולא קתני מי שקדש עליו היום: 
+<b>מניחו על החמור. </b>לשון הרע"ב כשרוצה הבהמה לעמוד נוטלו מעליה. ופירש התי"ט דר"ל קודם שתעמוד לא תעשה הנחה וכמ"ש הרמב"ם עכ"ל. 
+<b>ואני </b>אומר דוק ותשכח שאין לפירוש זה עמידה דהא כיון דליכא עקירה. הנחה לא מעלה ולא מורדת. ולא שנא עקירה בלא הנחה או הנחה (וכ"ש הוא דלא אתי בה לידי חיוב חטאת) בלא עקירה. לאו מלאכה היא אפילו באדם דאית ביה חיוב חטאת. והכא בבהמה שרי לכתחלה. וזה פשוט מאד: 
+<b>ותימה </b>מהתי"ט דסבר וקיבל זה מפי' הר"מ ז"ל ולא חלי ולא מרגיש. ואם מפני שאמרו בגמ' נוטלו כשהיא עומדת. אדרבה הלשון מבואר כמו שכתבתי. וכדרך שצ"ל במניחו כשהיא מהלכת שפירושו שכבר מהלכת. כך נפרש עומדת וכמשמעו. וזה שהצריכוהו ליטלו ממנה לא משום שלא תנוח. אלא שלא תבוא לידי עקירה מתוך העמידה. ושמא ישכח ליטלו מעליה אחר העקירה. עד שלא תנוח עוד. וזה ברור ודוק: 
+<b>ועד"ז </b>י"ל גם לשון הרע"ב באומרו כשרוצה הבהמה לעמוד שאפילו נפרשהו קודם שתעמוד. מ"מ לא מפני חשש ההנחה אלא משום זריזות בעלמא. שבאופן זה אי אפשר לה לבוא לידי עקירה וק"ל. אכן באמת גם עליו ז"ל יש מקום ללון למה שינה לשון התלמוד הבריר כדפרישית: 
+<b>והא </b>דמפרש הרע"ב דאי שביק לה כו' נמצא מחמר כו'. אע"ג דבלא"ה אדם מצווה על שביתת בהמתו. אפי' לא קעביד איהו מידי. צריך לומר דקמ"ל איסורא אף בבהמת גוי. דמ"מ משום מחמר איכא. ולפ"ז שלא בדקדוק תפס לשון מחמר אחר בהמתו דלאו דווקא: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>סוף הדבור איכא. נ"ב (ואתיא כמ"ש התי"ט רפ"ד דפסחים. וכך הוא עיקר ודאי).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>בסיום הדבור דווקא. <b>והוי</b> יודע. דלאו דמחמר. ודאי לא חמיר. מאיסור מעביר ד"א בר"ה. דבסקילה. ואינו בחי הנושא את עצמו. הוא הדין למחמר. זה פשוט לד"ה. וכ"מ רפ"ד דפסחים. <b>ואפילו</b> מה שבאדם פטור אבל אסור. בחמורו מותר לכתחלה. כדמסיק ר"פ הכא בשמעתין. <b>ונראה</b> דשוה איסור מחמר. למעביר. שחייב עליה בד"א בר"ה. והמוציא מרשות לרשות שאין בו שעור. גם במחמר הדין כך. <b>מיהו</b> קמיבעיא לי. אי בעי שעורא למשא. ורע"ב דכתב בהדיא אפילו טעונה כל דהו. <b>לא</b> ידענא מנליה הא. איברא מסתברא בהמה לא חמירא בהא. דבעינן שיעור למוציא. וכ"מ מסתימת התלמוד והפוסקים. דשוו להדדי לגמרי. <b>א"נ</b> בהמה קילא בהא. דאינו מצווה עליה במשא כבד. וכיסו נמי זימנין דאית ביה כובד. כל דהו היכא שמעינן.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>מתירין </b>ואפילו היה קשר גמור אין בכך כלום. כיון דאוכלי בהמה הן. דכוותה תנן בהדיא לקמן שילהי פרקין. ומדבריהם למדנו שקושרין: 
+<b>ואף </b>למ"ד התם דלא שרי אלא בשל מצוה. הכא נמי מצוה היא להאכיל לבהמתו. ובזה א"צ למ"ש התי"ט. דבקשר המותר איירי. אלא בכל אופן הוי קשר מותר כמו בגמי: 
+<small>משנה לחם<br><b>ס"פ </b>בגמי. ועמ"ש בס"ד במו"ק סי' תרנ"א.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>לדקה </b>צ"ע אם אפילו לדקה שבגסה. כגון עגל.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<small>משנה לחם<br><b>אין אובסין כו' ואין ממרין </b>כו' בשבת (דביה קאי) משום דהוי כעובדין דחול. <b>ש"מ</b> דבחול שרי. ולית בה משום צב"ח. וכן בסיפא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ומהלקטין לתרנגולים</b> מכלל דבחול המראה בעופות נמי שריא. כמו שעושין לאווזות בארץ מעררין. ולית דחש ליה.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>מחתכין את הדלועים. </b>עמ"ש בתי"ט בשם הב"י דהיינו התלושין מאתמול. אבל מחוברין כיון דלא לקטן מבע"י אקצינהו ומודה ביה ר"ש עכ"ל. 
+<b>ובאמת </b>כך פירש"י (ביצה דכ"ד) אבל מ"מ לא מיחוור כולי האי לשטתיה דהרב"י דמיקל אפי' בב"ח שמתו. איכא מ"ד בגמרא בהדיא דמודה בהו ר"ש אפ"ה אזיל לקולא. וכן תפס בתי"ט שטתו כדלקמן. ולדבריהם צריך לדחוק מאד בפי' מוכן לאדם הוי מוכן לכלבים. כמ"ש בתי"ט לקמן משם התו'. א"כ כל שכן בדלועין שאעפ"י שנתלשו בו ביום. מאי מוקצה איכא והלא ראוין היו לבהמה אף במחובר. וקיי"ל דמותר אפי' להעמיד בהמתו על המחובר: 
+<b>וי"ל </b>משום דמיירי באשוני דקשין הן. ואינן ראוין לבהמה שלמים. משו"ה במחובר לא חזו לבהמה כלל. כיון דאי אפשר לחתכן. ודאי אקצינהו בידים. ולא דמי לעופות דראויים לכוס חיין לכלבים ודוק: 
+<b>אבל </b>נ"ל עיקר דלאו משום דדחינהו בידים. מיתסרי מן המחובר. אלא משום גזרה שמא יתלוש. ועיין בתו' ריש ביצה (ד"ג ע"א) ד"ה פירות הנושרין: 
+
+Mishnah 5
+
+<b>מפירין נדרים. </b>כתב הרע"ב דהפרת נדרים בין לצורך שבת בין שלא לצורך שרי. כיון שאינו יכול להפר אלא ביום שמעו. והכי איתא בגמרא: 
+<b>וצריך </b>לעיין דהא קיי"ל נשאלין על ההיקם. א"כ הדר הו"ל כנדרים דעלמא שאינן ניתרין שלא לצורך השבת. ומי נימא מסייעא לדעת קצת פוסקים הסוברים דאינו יכול לישאל על ההיקם אלא ביום שמעו. ויש לדחות דנדרי אשה ובת ודאי שאנו מנדרים דעלמא. כיון דלאו בדידהי תליא מילתא אלא באב ובעל. מי יימר דמיחרטי בהו למחר וליומא אוחרא. ואי לא האידנא דילמא הדרי בהו. ותו לא מזדקקי להו. משו"ה מכל מקום הוי לצורך ודאי: 
+<b>מיהו </b>הא קשיא לי אי איתא להא דפסק בש"ע (י"ד סרל"ד) דחכם מתיר אחר קיומו של בעל ואב. א"כ מאי שנא נדרי האשה והבת מכל שאר נדרים. (ובזה א"ל ג"כ שחששו שמא לא ירצו לילך לחכם להתירן. דמאי אכפת לן אי אינהי לא חיישי כדלא חיישינן בשאלת נדרים. ואע"ג דבאשה איכא למימר דחיישינן דמפקה דאומר אי איפשי באשה נדרנית נדרים שיש בהם עינוי נפש. מ"מ בבת מאי איכא למימר. וא"ה בכל אדם נמי נימא הכי ודוק) כיון דמ"מ אית להו התרה. ומכאן תשובה גם למה שחילק שם בהגה בין קיים להחריש. גם לא ידעתי מהו ההפרש. על כן נ"ל עיקר כדעת הסוברים דאין חכם יכול להתיר אחר הקיום. והכי משמע בגמ' פ' כירה (דמו"ב): 
+<b>לידע אם יש בגיגית פותח טפח. </b>פי' הרע"ב שביל קטן היה כו' אלא שגיגית מונחת ע"ג. נראה שחסרה מלשונו מלת סדוקה כדי שיתכן פירושו בנמשך וכצ"ל גיגית סדוקה כמ"ש בגמרא ובכן יבוא המשך לשונו על נכון. 
+<b>וזה </b>הסדק לפי שיטת הרע"ב פשוט שהוא היה על פני כל הגיגית מראשה לסופה. ומעתה אפי' היה בכל אחד משני צדי הסדק רוחב טפח. אין הטומאה באה מתחת זה לתחת זה. מאחר שהבתים חלוקים זה מזה. על כן לא ידעתי כוונת התי"ט במה שכתב וצ"ל שבשני צדי הסדק כו'. שזה ודאי אינו מהצורך לומר כן. ואם נתכוין לצדי הסדק לארכו. אין לשונו מכוון שא"כ כך הי"ל לומר וצ"ל שהיתה סדוקה כולה: 
+<b>ואמנם </b>גם שיטת הרע"ב תמוהה בעיני מאד. שלפי' איני יודע מה ענין פותח טפח לכאן. שאפילו אין כאן פותח טפח. אין הטומאה עוברת את הסדק אפילו אינו אלא כל שהוא. דקיימא לן אין לבוד בהלכות טומאה. אלא כל ב' בתים החלוקים ונפרדים זה מזה אפי' משהו. אין טומאה יוצאה מזה לזה. ומשנה ערוכה היא בפי"א דטהרות [צ"ל בפ' י"א משנה ב' דאהלות] גבי אכסדרה. ואפלו גבי בית שנסדק לא פליגי ב"ש אלא כשטומאה בפנים דסופה לצאת. ואפ"ה לב"ה סגי בחוט המשקונת וקיי"ל הכי (אולי אליבא דר"י דהתם קאמר והא יחידאה הוא). ע"כ אין מקום לפירושו של הרע"ב כאן. שאם כדבריו לא היו צריכין לידע אם יש בו פותח טפח זה פשוט. ולא ידעתי מהיכן למד לומר כן ולא מצאתי לו חבר בדבר זה: 
+<b>ואולם </b>פי' הר"מ ז"ל נראה עיקר והוא הוא מ"ש התו' בשם ר"ח אע"פ שיש שינוי ביניהן במלות. המכוון אחד הוא דוק ותשכח: 
+<b>איברא </b>שגם פירש"י יש מקום אתי ליישבו בס"ד אע"פ שהתו' ורש"י ז"ל עצמו נתקשו בו משום דאין חילוק בין יש בארובה פותח לאין בה פותח טפח. שבשניהן שנינו בשוה הטומאה בבית כנגד ארובה טהור. הטומא' כנגד ארובה כנגד הבית טהור ע"ש. ואי משום הא לא קשיא ואכתי איכא לאוקמי לפירש"י שפיר משום דהא דיש בארובה פותח טפח ואין בה שוין. היינו לענין כלים שלמטה בבית. ושכנגד אוירה של ארובה מתחתיה. אבל לענין העומדים מלמעלה על האויר של ארובה. פשיטא דיש חילוק בין אם יש בה פותח טפח אם לאו. שכשיש בארובה פותח טפח. ודאי הכלים שעליה וכן אדם העובר ומאהיל עליה טמאין. בין שהטומאה כנגד ארובה. בין שהיא בבית שלא כנגד ארובה. כדתנן התם נתן רגלו מלמעלן עירב את הטומאה. ואם אין בה פותח טפח מיהת כשהטומאה שלא כנגד ארובה. מה שמאהיל עליה טהור. דאין הטומאה יוצאה בפחות מפותח טפח. (ואפילו כנגד ארובה נמי איכא לאשכוחי דמה שלמעלה טהור בשאין בה פותח טפח). וזה ברור מאד לענ"ד. ושפיר איתיה לפירש"י שהטומאה היא תחת הגיגית. ומת שלם היה ושלא תחת הסדק היה מונח ולא היה הסדק על פני כולה אלא כארובה היה עשוי. והיו צריכים לידע אם יש בסדק פותח טפח. מפני אדם וכלים שיאהילו עליה ודוק היטב. כי מן השמים זכו לי ליישב פי' רש"י שבודאי קבלה היה בידו מהקדמונים ז"ל. ונסתלקו תמיהות התוס' מכל וכל. ורצו ליכנס לדוחקים עצומים וסוף לא נתקיים בידיהם ז"ל פירש"י. ולא עלה בידינו פירוש המשניות דאהלות כהוגן לדבריהם עיין ותדע. ומעתה בעזה"י הכל מתוקן בריוח: 
+<b>וקושרין </b>עמ"ש בס"ד מ"ב דלעיל: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ההפרש. אחר יום שמעו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ומדבריהם </b>מתוך מעשיהם. כמו כלה הבית לכל דבריו.</small>
+<small>משנה לחם<br>סליקא לה מסכת שבת</small>
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Shekalim/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Shekalim/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c59eccba7d98b6f597e2ab95d737373b67f97a2e
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Shekalim/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt	
@@ -0,0 +1,358 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Shekalim
+לחם שמים על משנה שקלים
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה שקלים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>באחד באדר משמיעין על השקלים. </b>עיין פי' הרע"ב. והא דבעינן דווקא ל' יום קודם. נ"ל משום דהוא השיעור כדי שיבואו הרחוקים שבא"י. או שלוחיהם לירושלם עם שקליהם. דכל א"י הוא מדת ט"ו יום כי שכיחי שיירתא וכי ליכא שיירתא דאזלי ביממא וליליא. הוי שלשים יום. יעויין מ"ש בחי' פ"ק דפסחים באורך: 
+<b>ועל הכלאים. </b>כתב הרע"ב ורבותינו פירשו דלאחר שגדלו הזרעים אפי' אחד באלף צריך לעקור הכל. דכל תרי מילי דכל חד לחודיה שרי. ונאסרו ע"י תערובת לא שייך בהו ביטול. וכתב בתי"ט ותמיה לי והרי בשר בחלב דכל חד לחודיה שרי והוא בנותן טעם עכ"ל: 
+<b>ולא </b>ידענא מאי קושיא מי דמי ביטול טעם לביטול ממש. ביטול ממש ודאי לא שייך במידי דאי קאי לחודיה שרי. ועירובו גורם לו ליאסר. ואיך יבטל ע"י רוב מאחר שדרך איסורו בכך. הרי גם בבשר בחלב אין ביטול בפחות מששים. ורוב אינו מועיל לו לבטלו כיון שעדיין הטעם נרגש וטעם כעיקר. ועל כן אפילו בשאר איסורין שבתורה (למר מדאורייתא ולמר מדרבנן) אין ביטול כל זמן שהטעם קיים. שהרי האיסור כאילו ישנו בעין ואי אפשר לו להתבטל. כמו יבש ביבש שמתבטל ברוב מפני שאין האיסור ניכר. משא"כ בלח שניכר הוא ע"י הטעם המוכיח עליו ומגלה בושתו של איסור שעדיין לא נתבטל. וכ"ש בדבר שעירובו בדבר אחר גורם איסורו כבשר בחלב. שלד"ה אין לו ביטול מן התורה עד שיתבטל הטעם: 
+<b>והיינו </b>נמי דקיי"ל בבב"ח אליבא דכ"ע חנ"נ כדכתבו המפרשים מה"ט משום דכל חד באפי נפשיה שרי. וכי איתנהו בהדי הדדי עירובן גורם האיסור. וזהו עצמו של איסור כל זמן ששניהם נמצאים ביחד. אע"פ שהאחד מועט מחברו. אך בהעדר הטעם נעדרה מציאותו ועבר ובטל ומסתברא דהיינו דרבא (חולין דקח"א) דאע"ג דס"ל דחידוש הוא אפ"ה אינו אוסר אלא בנ"ט. כדאיתא התם משום דדרך בישול אסרה תורה דגלי רחמנא דלא דמי לכלאים בכרם. והוא מטעמא דפרישית דאע"ג דחידוש הוא שחידשה תורה שמין אחד מועט יאסור את המרובה. לא אמרה אלא כשיש מציאות לשני המינין ביחד. משא"כ כשהאחד מרובה כל כך עד שאין מחברו בנותן טעם. כמאן דליתיה דמי. וע"כ מה שבטל בב"ח בס' זהו לפי שגם הטעם נתבטל במיעוטו (דבלא"ה לאו מששא אית ביה דכמה אמוראי סברי טעמו ולא ממשו בשאר איסורין לאו דאורייתא עיין חולין דצ"ח ברש"י). דהכי קים להו לרבנן דלא יהיב טעמא בטפי מס': 
+<b>ואינו </b>דומה לביטול ברוב שישנו לאיסור בעין. אלא שהרוב רבה עליו ומבטלו מגזרת הכתוב. אע"פ שהוא בעין שהרי הוא האיסור אחר הביטול. כשהיה קודם שנתבטל. ואעפ"כ התורה עשאתו כמי שאינו ואינו ניכר אחר שנתע' ברוב. אבל כשהטעם בטל ואינו נרגש. לא מחמת הרוב בלבד הוא מתבטל. רק שדומה שאין כאן עוד שום דבר מן האיסור כלל. אלא נתהפך לעצם אחר ולא נשאר בו מאומה מהאיסור: 
+<b>משא"כ </b>בביטול יבש ביבש שאע"פ שבטל בשאר איסורין חד בתרי. מ"מ אין הרוב עושה את המתבטל כאילו אינו. שהרי לא נשתנה בכלום. ולא עוד שאע"פ שהוא נרגש שנתרבה כמותו. גזרת הכתוב היא שיחזור להיתר כאילו נשתנה בעצמותו: 
+<b>ולכן </b>כאן בכלאי זרעים דחידוש הוא שחידשה תורה לאוסרן ע"י התערב המינין זה בזה. על כרחך אינן בטילין ברוב. כיון שדרך איסורן בכך וכבשר בחלב בפחות מס' דמי וכנז'. דכיון דחדית לן רחמנא דלא שייך הכא ביטול ברוב כבעלמא. א"כ לא מהני להתיר אפי' א' באלף. מאחר שאין בהן תורת ביטול ברוב. ואינן ניתרין אלא בביטול עצמו של המין האחר. באופן שלא ישאר רק מין א' עומד לבדו. וכל זמן שנשאר אפי' א' באלף. היאך יקבל הביטול. והוא לא נשתנה כל עצמו. מעתה תרי כמאה ומאה ואלף כתרי דלא מהני מידי לבטולי כה"ג. במקום שהתערובת הוא האוסר שגילתה תורה שאין הרוב עושה ביטול. וזה ברור מאד בעזה"י: 
+<b>ועוד </b>שכאן האיסור ניכר כי מין א' במין אחר אפי' דבר מועט בהרבה אי אפשר שיתערב מבלי שיוכר שכל א' משונה מחברו במראיתו ובתמונתו. משו"ה אפי' א' באלף לא בטיל כדכתב הרע"ב: 
+<b>וא"ת </b>לזריעה מ"ט שרי כל שאין רובע לסאה. י"ל משום שנתערב בהיתר קודם הזריעה. שלא היה אז בדעתו לזורעו. ובענין זה ודאי בטיל מין מועט לגבי מרובה שקשה להפרישם ולא קפדי אינשי אפורתא כה"ג. ואין התערובת בתלוש אוסר. לכך אף שנמלך לזורען מותרין הן כשהיו. ובדין הוא דאפי' ברובע לסאה. לא היה צריך למעט. דבהיתירא איבטיל ברובא. ומדאורייתא משרי שרי. ולא מיקרי זורע כלאים. אלא מדרבנן בעלמא צריך למעט וכדפירש הרע"ב. כל זה ברור לענ"ד ביישוב תמיהה ראשונה של התי"ט. ואולי גם התוספת בע"ז לכך נתכוונו אלא שסמכו על המבין: 
+<b>עוד </b>כתב התי"ט ז"ל ועוד תימה דמשנ' שלמה היא כלאי זרעים אסורין לזרוע ולקיים ומותרין באכילה עכ"ל. וגם ע"ז נפלאתי דכוונת הרע"ב פשוטה וברורה ולא עלה על דעתו דבר זה לומר שאין ביטול לכלאי זרעים ושמפני זה אסורין באכילה. דפשיטא באכילה מותרין ולא צריכי ביטול. דאפילו גדלו באיסור מותרין כדילפי' היתירא דידהו מקרא. ולא נתכוון הרע"ב בזה שאמר דכיון שנאסרין ע"י תערובת לא שייך בהו ביטול. רק לענין עקירה דמיירי בה הכא במתני'. משום דכלאי זרעים אסורים גם מלקיים וכמו שביאר הרע"ב בסוף לשונו. באומרו דלא שייך ביטול וצריך לעקור הכל חוץ א' מהמינים: 
+<b>ושני </b>הפירושים שכתב הרע"ב במחובר עסקינן לעקור הזרע אחר שלא לקיים כלאים. ויש ביניהם שלפירוש הראשון אין צריך לעקור אלא כדי שיתמעט מרובע לסאה. ולפי' הב' צריך לעקור הכל עד שלא ישאר כי אם מין א' לבדו. ומה שאמרו במיעוט בית רובע ענינו לפי הפי' הב' להתיר לזרוע. דלא מיתסרא זריעת התערובת. אלא מפני מראית העין. ומשו"ה במיעוט כזה סגי. וכדכתיבנא לעיל מפני שהתערובת בתלוש אינו אסור. ומתבטל מעצמו כל שלא נתערב בידים על מנת לזרעו. ולפיכך הותר אח"כ לזריעה שאין שם כלאים על התערובת. וקמ"ל בפי' הב' אע"ג דהוה שרי לזרע. כגון שהוא פחות מרובע לסאה. אפ"ה מצווין עליו לעקרן לכי גדלי. ולא מהני מה שנתבטלו כבר והותרו לזריעה להתירן בשביל זה בקיומן אלא צריך לעקור דלענין זה לא שייך בהו ביטול: 
+<b>וכללו </b>של דבר שני איסורין הן בכלאי הזרעים ואינן תלויין זה בזה לענין ביטול. שיש חילוק בין זריעה לקיום. שאע"פ שיש כאן תערובת פחות מרובע לסאה. דכבר נתבטל ואשתרי לזריעה. דהיינו משום דבטל מקודם שלא היה דעתו לזרע מתחלה. והועיל לו להתבטל לענין זה מכיון שאין נחשב ואין בני אדם מקפידין עליו. דבזריעה בעינן שיכוין לזרוע כלאים גמורים. וההיא שעתא דהיתירא הוו ולאו כלאים נינהו. דבלא כוונה איבטילו להו ממילא בתלוש: 
+<b>ומ"מ </b>לא מהני מידי למשרינהו לקיימן לב' המינין כשיצמחו. שזהו איסור אחר הבא לאחר מכאן. ואינו תלוי במעשה האדם ובכוונתו. שהרו אפי' עלה התערובת מאליו אסור לקיימו. כדמשמע בפ"ב דכלאים בתלתן שהעלתה מיני עשבים שאין מחייבין אותו לנכש. ודווקא בכה"ג דלמיעקר קיימי. דלא ניחא ליה בהו וסופו לעקרן. ושמע מנה דעקירה בעו אע"ג דעלו מאליהן. וא"כ הדבר ברור שאין מועיל כלום. מה שהותרו לזרוע להתירן אף בקיום. דקיום מילתא באפי נפשה היא דבכל אופן שיצמחו הכלאים. בקום עקור קאי אפי' עלה מאליו בלי זריעה כנז'. דלא שייך השתא ביטול ברוב מאחר שדרך איסורו בכך. ופשוט מאד דאף מה שנזרע בהיתר לא עדיף לענין קיום ממה שצמח מאליו בלי זריעת אדם. אדרבה ודאי מיגרע גרע ואיני חושב שיסתפק בזה אדם. אבל הם דברים ברורים מאד בעזה"י: 
+<b>ופירושא </b>בתרא דהרע"ב נכון ביותר ולא כמו שחשדו בתי"ט בדבר שתשב"ר אין נכשלין בו. ונהפוך הוא ששגג הרבתי"ט בכוונת הרע"ב באומרו אבל לאחר שגדלו לא שייך בהו ביטול. איהו סבר דלכל מילי קאמר וגם לענין איסור אכילה. וליתא אלא לענין הקיום הוא דלית להו ביטול שצריך לעקור. ולא יקיים אלא מין א'. ואם עוקרן גם יחד ומניחן בתערובתן אף הן מותרין באכילה. ושפתי הרע"ב ברור מללו כדאמרן: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"פ באורך. נ"ב. <b>ובגמ'</b> דפרק בני העיר מוקמינן למתניתין. אפילו אליבא דרשב"ג. דס"ל שתי שבתות שואלין ודורשין לפני הפסח. ומשום שולחנות קדמינן מאחד באדר. משמע לכאורה. דלאו היינו טעמא. <b>איברא </b>דאיכא למימר מאן דס"ל שתי שבתות. נמי מה"ט קאתי עלה. ולא בעי אלא לפום שעורא. כי אזלי ביממא ובליליא. וקאי ליה רשב"ג בשטתיה דאבוהי. מ"ג פ"ק דתענית. עמ"ש שם בס"ד. <b>ומ"ש</b> הרע"ב במשנתנו. ב"ד שולחין בכל ערי ישראל. דמשמע ר"ל ב"ד הגדול שבירושלם שולחין שלוחיהם. <b>לא</b> ידעתי מניין לו זה. ועיינתי בדברי שני ראשי המפרשים. רש"י והר"מ. ולא מצאתי בהם כלשון הזה. אלא כך אמרו. משמיעין בהכרזת ב"ד. ופשוט דסתמו כמשמעו. וכן כל ב"ד בעירו. עושין הכרזה זו בכל המקומות. והטרחת שלוחין למה. גם לא היה מספיק להם שלשים יום. ואצ"ל שאין די בשתי שבתות. ומתניתין נמי דייקא. דקתני סיפא ויוצאין. וק"ל.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס"פ מהאיסור. נ"ב (והיינו נמי דקיי"ל במעמיד בעור קיבת כשרה. אם יש בה בנו"ט. הוא דאוסרת. ובציר מהכי לא. אע"ג דאוקומי מוקים. ודבר המעמיד לא בטיל אפילו בשאר אסורין. אלא משום דכל כמה דלא יהיב טעמא. לאו בשר בחלב הוא).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ועושין כל צרכי הרבים </b>עתי"ט בשם הר"מ וכ"מ. שבכל זמן משקין את הסוטות. <b>אין</b> הדבר כן בהחלט. אלא דווקא אם נמצאת מנחת שעורין מן הישן. אבל מן החדש. אסור עד אחר עצרת.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<small>משנה לחם<br><b>משרבו עוברי עבירה</b> קרי להו עוברי. אע"ג דלא עבדי מידי. דמכל מקום איסורא מי לא איכא. <b>אף</b> דלא קיי"ל כר"ע. משום דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה. ואפילו מאן דעבד איסורא שרי למקרייה עבריינא. כדאיתא בגמרא דכירה.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<b>כל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו שוב אינו פוסק. </b>מדברי הרמב"ם ז"ל נראה דשוב אינו פוסק אאב קאי. ואם מת האב והבן עדיין קטן אין החיוב חל עליו. וזה שלא כדברי הרע"ב שכתב אם מת אביו הוא שוקל ע"י עצמו. וכתב בתו"ט ובאמת לא ידעתי טעם לסברת הרע"ב דהיאך יוכל האב להעמיד חובה על הקטן. ואולי כשירש מאביו דחוב חל על הנכסים עכ"ל: 
+<b>ומצינו </b>כיוצא בו באחין השותפין דלקמן שחייבין במעשר בהמה כשקנו מתפוסת הבית דהחיוב חל אנכסי אביהן. ומה"ט נמי פטורין מן הקולבון דהוי ליה כשוקל ע"י בניו משלו וק"ל. והכי נמי אשכחן דכוותה בבכורות [ד' נ"ו ע"ב]: 
+<b>ונ"ל </b>לפי שיטת הרבתי"ט בקטן דמתני' דקטן ממש הוא יש מקום לקושיתו. וי"ל כתירוצו דבירש מאביו קאמר ומשום דחובה חל על הנכסים. והוא דבר פשוט ומוכרח לפי דרכו ז"ל ולא היה צורך להתנא לפרשו דבכה"ג מיירי בדירש דווקא. דאי לאו דירית קטן מהיכא אית ליה. הא אין קנין לקטן אלא מפני דרכי שלום [גיטין ד' נ"ט ע"ב]. ואפי' למאן דס"ל היכא דדעת אחרת מקנה אותו הוא שלו [עיין חו"מ סי' רמ"ג ועי' תוס' סנהד' ד' ס"ח ע"ב ד"ה קטן]. ע"כ אין לו זכייה אלא מדבריהם הוא שלו נ"מ להוציאה מיד הגוזל ממנו (ודברי הש"ך צ"ע) וכ"ש דלא אפשר לאוקמה במזכה לו ע"י אחר דלא אתי לידיה. דפשיטא דאין לו בה קנין אלא מדבריהם שתקנו זכין לקטן (עפ"ט דב"ב) ואדרבה זכייה ע"י אחר ודאי גריעא טפי. דאפי' בגדול אינה אלא מדרבנן כי לא שוייה שליח זה ברור מאד בעזה"י ודוק: 
+<b>אמנם </b>אין צורך לכ"ז לשיטת הרע"ב בקטנים דמתני' דלפחות מבן עשרים שנה קרי קטן לענין זה. משום דאכתי לאו בר חיובא הוא בשקלים דכתיב בהו מבן עשרים שנה. ומכל מקום אם התחיל ועשה לאביו שליח נתחייב הבן. והוכרח הרע"ב לפרש כן דקמ"ל הך מתני' דחיובא אקטן רמיא. ולא כפירושא דרמב"ם דהאב אינו פוסק. דלישנא דמתני' דחקיה. מדתני כל קטן כו'. דהכי הו"ל למיתני האב שהתחיל לשקול ע"י בנו שוב אינו פוסק. ובאמת ששיטתו של הרע"ב בענין זה נוחה ונכוחה. והתי"ט השיג עליו במה שפירש לקטנים דפירקין פחותים מבני עשרים (עיין במשנ' דלקמן) וס"ל לבתי"ט דקטנים ששנינו כאן ובסמוך כששקלו שמקבלין מידן. דפירושן ככנ קטנים דעלמא: 
+<b>ותימה </b>תימה אקרא ואשתומם על זה כשעא חדא איך אפשר לומר כן. והרי משנה שלמה בקטן. קודם לזמן הבדיקה אע"פ שאמרו יודעין אנו לשם מי נדרנו לשם מי הקדשנו אין נדרן נדר ולא הקדשן הקדש [נדה ד' מ"ה ע"ב]. והיאך אפשר לקבל מידם שקלים להביא מהם קרבן ציבור. א"כ על כרחנו קטן דמתני' לאו בקטן דעלמא עסקינן. ואפי' בהגיע לעונת נדרים אין נראה לכאורה שיהא שייך בשקלים שקרבנות צבור קרבין מהם. כיון שעדיין פטור הוא מכל המצות. אין נכון להיות חלקו מעורב בקרבנותיהן. שהרי זה דומה קצת למי שאינו מחוייב בדבר שאינו מוציא הרבים ידי חובתן [ר"ה ד' כ"ט ע"א] הכי נמי לא אתי קטן דלאו בר חיובא הוא. ומפיק לצבור בחלקו דפתיך בתרומ' הלשכה ודוק: 
+הגה"ה 
+<b>ואפי' </b>בקרבן יחיד שמענו להרמב"ם ז"ל בקטן הבא על שפחה חרופה שאעפ"י שחייב באשם לדעתו. אינו מביאו עד שיגדיל כמ"ש פ"ט מהל' שגגות. ואין ראיה מפסח שממנין עליו הקטנים. דהא אמרינן שה לבית אבות לאו דאורייתא [נדרים ד' ל"ו] וקטנים אכלי אפי' לא נמנו עליו. וההיא דסוף נגעים דאדם מביא ע"י בניו ובנותיו ומוקמינן לה בגמ' דפ"ד דנדרים בקטנים שאין בהם דעת. דבני אתויי קרבן נינהו ע"י גדול ובדידהו מיהת. דהא פרשינן התם דמיירי במחוסרי כפרה שאפי' בגדולים אין צריכין דעת כדאי' התם: 
+<b>אבל </b>בשקלים ודאי בעינן דעת. ולא מיפטר העני ע"י ששקל עליו חבירו אלא מדעתו. דאפי' בנדרים ונדבות מסקינן בסוף פ' האומר משקלי עלי [ערכין ד' כ"א ע"א] דלכ"ע בשעת הפרשה בעינן דעת מתכפר. וטפי משמע דשקלים לחטאות ואשמות דחובה דמו לענין זה. דהא שקלים נמי חובה הוו. וממילא חייל חיובא דידהו. ולכפרה נמי אתו כדכתיב בענינא לכפר על נפשותיכם. ועדיפי מעולה דאע"ג דמכפרת נמי [זבחים ד' ו' ע"א] אעשה גרידא הוא דמכפרא. אבל תמידין ושאר קרבנות צבור כפרתן מרובה לכל ישראל. כדאמרינן מעולם לא לן אדם בירושלם (ונ"ל דירושלם לאו דווקא אלא ר"ל כל זמן שירושלם היתה בבנינה ובית המקדש קיים וק"ל) ועבירה בידו ועליהן העולם עומד. מלבד כפרה פרטית שבקצתן. לטומאת מקדש וקדשיו כבפ"ק דשבועות: 
+<b>והא </b>דממשכנין עליהן דומיא דבנדרים ונדבות דקיי"ל חייבי עולות ממשכנין. [ערכין ד' כ"א ע"א] משום הא לא איריא. דודאי חייבי חטאות ואשמות נמי ממשכנין. לאחר שעברו עליהן ג' רגלים מכיון דחזינן להו דפשעו. [תוס' ר"ה ד' ו' ד"ה יקריב] ושקלים נמי דכוותייהו אין ממשכנין עליהן אלא כשזמנן קרוב לעבור. אבל קודם לכן אע"פ שכבר ישבו שולחנות במדינה אין ממשכנין. משא"כ בעולות ושלמים שכופין ומעשין מיד ברגל ראשון. כדמשמע בפי"ד מהנ' מעשה הקרבנות. על כן היה נ"ל באמת ששקלים שוין לגמרי לחטאות ואשמות לענין זה. שצריכין דעת מי שניתן בשבילו אף מתחלה ועד סוף כמו בחטאות ואשמות דבעינן דעת מתכפר בשעת הפרשה ושעת הקרבה: 
+<b>אמנם </b>עדיין לא נתחוור לי ההיא דפרק אין בין המודר. [ד' ל"ג ע"א] דתנן סתמא שוקל את שקלו ולא מפרש ביה לדעתו. כמו בסיפא [ד' ל"ה ע"ב] בתורם את תרומתו ומעשרותיו דתנן בהדיא לדעתו. וכן באידך בבא דמקריב עליו קינין וכו'. מתפרשא שלא לדעתו. כיון דלא תנן לה בהדיא: 
+<b>והכי </b>נמי מסתברא דעל כרחך התם בשלא לדעת מיירי. דאל"ה דכוותה בפורע חובו לדעתו אמאי שרי הא קמשתרשי ליה ובכה"ג לאו אברוחי ארי בעלמא הוא. והא קמהני ליה. ותו דבעי לאוכוחי התם דכהני שלוחי דרחמנא נינהו דא"א שלוחי דידן איך מקריב עליו. ומשו"ה מיבעי לן לאוקמה במחוסרי כפרה ושלא לדעת דווקא. אבל בלדעת הו"ל מהני בהכי ואסיר. והשתא לאו כל דכן הוא. אם במחוסרי כפרה שאינן באין לכפרה ואין ממשכנין עליהן. חשיבא הנאה מה שמקריב עליו. שקלים שכפרתן מרובה כדלעיל ועוד שממהרין למשכן עליהן עאכ"ו שתחשב להנאה כששוקל עליו. הא ע"כ דבשוקל שלא לדעתו איירי וצ"ע רב. והתימה שלא ראיתי להמפרשים והמחברי' שדברו מזה וגם בחיבור המחוכם משנה תורה הדברים סתומים: 
+<b>ולכל </b>זה לא הוצרכנו אלא לענין משנתינו דקטן שאביו שוקל על ידו. אם יש מקו' להעמיד דברי האומרים שקטן ממש הוא. ויש לו שייכות בשקלים ע"י אביו כמו בזבחים: 
+<b>אבל </b>במשנת קטנים ששקלו בעצמן. אין מועיל כל האי שקלא וטריא. דודאי אי אפשר לפרשה בקטנים גמורים. מטעמא דפרישית דאין הקדשן הקדש. דאפילו תימא דעת מתכפר לא בעינן. דעת מקדיש בעלמא על כרחך בעינן. דבלאו הכי הוו להו חולין בעזרה. וגבי זבחים נמי האב הוא שמביא ע"י בניו. הא קטנים גופייהו לא לייתו כיון דלאו בני דעת נינהו ודוק: 
+<b>וכן </b>צריך לומר גבי הלכה בנזיר שהאב מדיר את בנו בנזירות. והל"מ היא שמביא קרבנות טומאה וטהרה כנזיר גדול. כמ"ש הרמב"ם ופשוט במשנה וגמרא דנזיר [ד' כ"ח ע"ב]. על כרחך צריך לומר שכמו שהנזירות חלה על הבן ע"י האב. כמו כן הקרבנות שיביא. ע"י האב הוא מביאן. ולא שיהא הבן עצמו הוא המביא. דבכל קרבנות אפילו דמחוסרי כפרה דלא בעינן דעת מתכפר. דעת מקדיש ומפריש בעינן עכ"פ בלי ספק. ולא קיי"ל חולין בעזרה לאו דאורייתא. והכין דייקא נמי לישנא דמתניתין דנזיר דקתני היתה לו בהמה מופרשת. ולא קתני הפריש בהמה: 
+<b>ולשיטת </b>התו' שם ע"כ צריך שתאמר כן. דלדידהו אם לא מיחה מיד שוב אינו יכול למחות. ואי אמרת דהא דתנינן תמן היתה לו בהמה מופרשת. היינו שהקטן בעצמו הפרישה לבדו. הרי אחר ההפרשה אין לך קבלה גדולה מזו ואיך יוכל עוד למחות ודוק: 
+<b>וגם </b>לשון הרמב"ם בפ"ב מהל' נזירות יפה מתפרש שחובת הבאת קרבנותיו של הבן על האב המדיר היא. שכך לשונו ז"ל שם האב שהזיר בנו הקטן הרי זה נזיר גמור וחייב האב לנהוג בו כל דקדוקי נזירות. הרי שאין שום חובה מהנזירות מוטלת כי אם על האב שהזירו. ועל דרך זה נמשך לשונו שם באומרו ואם נטמא מביא קרבן טומאה וכשישלים מביא קרבן טהרה. שזה הלשון מביא מוסב על האב שאמר למעלה. שמתחייב להשגיח על בנו בדקדוקי נזירות שבגופו. ובהבאת קרבנותיו שיביאם הוא עליו. והרי זה פירוש מרווח בדבריו: 
+<b>וגם </b>מוכרח אתה לפרשו כך מחמת אותה שבהל' שגגות שהבאתי לעיל. שדעתו מפורשת שם שאין הקטן מביא קרבן שנתחייב בשפחה חרופה עד שיגדיל. ועל כן ילמד סתום מן המפורש. דהרי גם אשם נזיר הוא בא לכפרה ועל הזדון כשגגה כמו אשם שפחה חרופה. ולמה נחלוק ביניהם לומר שהבן הנזיר יביא קרבנו בעצמו. אלא ודאי ע"י אביו דווקא: 
+<b>איברא </b>עכ"ז עדיין לא יצאנו ידי חובתי' בכך בדעת הרמב"ם ז"ל. דממה נפשך אכתי תקשי עליה מנא ליה בהל' שגגות דצריך להמתין עד שיגדיל ויביא אשמו. דילמא משכחת לה נמי בעודו קטן וע"י אביו ושמא אפי' ע"י שליח דעלמא בדלית ליה אב. דמדסגי בזבחים ובנזיר באב. ש"מ דלא בעינן דעת מתכפר. וא"כ בכל שליח או ע"י אפוטרופוס מיהת שפיר דמי. דלא קפדינן אלא אמפריש בר דעת. והוי דומיא דתרומה ומעשר. שהאפטרופסין תורמין ומעשרין על היתומים: 
+<b>ואת"ל </b>דמהל"מ לא גמרינן דחידוש הוא בנזיר. ותוכל להכריח כן בכח לדעת הרמב"ם שכתב (בבן הנזיר) ואם נטמא מביא קרבן טומאה. והא איהו ז"ל פסיק דבקרבנות שהן לכפרה. צריכין דעת מתחלה עד סוף. ואליבא דכ"ע בעינן דעת בחטאות ואשמות. א"כ איך תמצא קרבן נזיר טמא בקטן ע"י אביו. דאשם נזיר טמא לכפרה הוא בא. ועל כן בעלמא כמו בשפחה חרופה דלעיל פסק כהילכתא. דאי אפשר כלל לקטן להביא אשם זה עד שיגדיל וע"י אביו נמי לא. כיון דקרבן של כפרה על חטא הוא. לא סגי דלא בעי מיהוי מתכפר בר דעת. ועל כרחין ההיא דנזירות חידוש היא וליכא למיגמר מנה. כדאמרינן בעלמא דאין למדין מהל"מ: 
+<b>אך </b>עתה הלאני המו"מ הזה ושויתינן כגדי מסנקן. שחזרה התמיהה למקומה ועלומתי קמה. וגם נצבה בהל' נזירות שחידש לנו דבר גדול בזה שהוסיף רבינו משה (על לשון המשנה) מדעתו. במ"ש הרב ז"ל באותה הלכה ואם נטמא (הבן) מביא קרבן טומאה. דבמשנה לא שמענו אלא משלש בהמות של טהרה שנוהגין בו (ואף דבסוגיא דגמרא התם משמע לכאורה דמייתי נמי קרבן טומאה. אי לאו דמסתפינא אמינא דכל ההוא שיקלא וטיריא. אינו אלא משום יגדיל תורה ויאדיר ולא לקושטא דמילתא. ולא פרכינן מעיקרא בשלמא לר"י ניחא אלא לפלפולא בעלמא. דאפשר לומר דגם אם נטמא מביא קרבן טומאה דאיכ' למימר דכך היא הל"מ. והני שינויי דריב"ח ודאי שינויי דחיקי נינהו ולא אליבא דהילכתא וק"ל. וא"כ איך אפשר לריב"ח דמביא קרבן טומאה. אלא ע"כ קושטא דמילתא ליכא קרבן טומאה בנזיר קטן ודוק. אע"ג דשתיק תלמודא. יש לנו כמה סוגיות כיוצא בה בתלמוד) וכיון דחידוש הוא אין לך בו אלא חידושו המפורש. הבו דלא לוסיף עליה. ועל החלוקים הראשונים אנו מצטערים למצוא טעם נכון. מניין לנו להוסיף עוד דבר הסותר למוסכם. ושמא לא באה ההל"מ כי אם לנזירות של טהרה. אבל קרבן טומאה אין לו כיון דבעינן ביה דעת מתכפר וליכא. וצריך נגר ובר נגר לפרוקי ולמשקל אגר. עד כאן <b>הגה"ה)</b>: 
+<b>אלא </b>ודאי שבקינן למתני' דדחקא ומוקמא נפשה. דקטנים דהכא איירי בגדולים מי"ג שנה ולמעלה. ולא באו לכלל עשרים להתחייב בשקלים דמיעטינהו קרא דמבן עשרים ממשכון. ואם שקלו מקבלין מידם דאתרבו מדכתיב בהו איש. ובן י"ג איש הוא. וכן משנתינו זו דכל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו. נמי הכי מתפרשא בבן י"ג. ולא תקשי היאך יוכל האב להעמיד חובה על בנו. דמיירי שעשאו שליח. כיון דהשתא בגדול עסקינן דמצי לשוויי שליח: 
+<b>ומתיישב </b>נמי מה דקשה לכאורה אמתני'. דהא ע"כ הא דאמרינן אינו פוסק. פירושו שעל כרחו צריך ליתן וכופין וממשכנין אותו. דאלת"ה אלא שמקבלין ממנו אם שקלו. פשיטא בתחלה נמי מקבלין ממנו. ואפי' שקלו קטנים ע"י עצמן. מקבלין מהן כדתנן לקמן. כ"ש אם האב שוקל ע"י בנו הקטן. וא"כ כולה בבא דכל קטן וכו' כדי נסבה דממילא שמעינן לה לקמן במכ"ש. אלא ודאי כדאמרן דחיובא אתי לאשמועינן וזה פשוט. א"כ תיקשי אטו קטן בר מיעבד מצוה הוא. ולפום מאי דכתיבנא ניחא ופירש הרע"ב אתי שפיר: 
+<b>איברא </b>דמ"מ איכא לאתמוהי אמאי נקט שהתחיל האב לשקול על ידו. דאליבא דרע"ב בקטן מבן כ' מיירי. משמע דאפילו בשקל ע"י עצמו. אינו פוסק. מכיון שנדרו נדר. וכ"ש הוא ודאי שמתחייב ע"י עצמו. אחר שהעמיד חובה על עצמו. בודאי כייפינן ליה לקיים נדרו כמו לשטת הרמב"ם באב. וא"כ ליתני הכי כל קטן ששקל שוב אינו פוסק. דמשמע בכל גווני דמה לי ע"י עצמו או ע"י שלוחו שכמותו וק"ל: 
+<b>ולהרמב"ם </b>דמוקים למשנתינו בסתם קטן ניחא. דמשו"ה מפרש הכא דהאב אינו פוסק אבל הבן פוסק. אבל אין לומר דלהרמב"ם משו"ה לא תני בקטן ששקל ע"י עצמו. לפי שאין מקבלין ממנו שאין לו יד לזכות. והוצרך לשקול ע"י אביו. דידו כיד אביו. ואביו אית ליה יד לזכות. דהיכי מיירי אי בשלו הא לית ליה. ואפי' תימא אית ליה. הא שליחות נמי לית ליה כדאיתא פ"ק דמציעא [ד' י' ע"ב] ורפ"ב דקדושין: 
+<b>ואי </b>בשל אביו ושוב אינו פוסק אשמעינן. ולעולם אבוה הוא דמצי שקיל עליה. ואיהו גופיה לא. מ"מ קטנים ששקלו מקבלין מידן דלקמן לא מיתרצא. דודאי מיירי ששקלו בעצמן. ואיך אפשר זה בקטן גמור שאינו יכול לזכות. אלא ודאי ס"ל לרמב"ם נמי דמקבלין ממנו אפי' שלא ע"י אביו. משום זכייה דמדבריהם דאית ליה לקטן מיהא. אלא שאינו נקבע בחובה ע"י אביו. ואצטריך לאשמועינן דאב אינו פוסק: 
+<b>וגם </b>לפי שיטתו של הרע"ב י"ל בזה דמתני' דכל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו רבותא אשמעינן דאפי' ע"י אביו. מתחייב הקטן להבא. כיון דלענין שליחות גדול הוי. דמשוי שליח ונדרו נדר. ואיכא לאוקמה בנכסי עצמו. או אפילו תימא דשקל אביו על ידו משלו. קמ"ל דנתחייבו נכסים ואתיא אליבא דהילכתא דאיפסיקא בפ"ק דקידושין [ד' י"ג ע"ב] דשיעבודא דאורייתא במלוה הכתובה בתורה. והאשה שמתה מביאין יורשיה עולתה. אפי' לא הפרישה מחיים נתחייבו נכסים. ולפ"ז אם שקל הקטן ע"י עצמו פ"א פשיטא שאינו פוסק ודוק: 
+<b>ואין </b>להקשות היאך יתחייב ע"י ששקל פ"א בשביל בנו. אטו אי תקיל ע"י עני משלו פ"א. יתחייב כן לעולם ליתן בעדו השקל שהעני חייב. ולהרמב"ם איכא למימר כיון דשקל ע"י בנו הקטן ממש וגבול יש לו. אמדינן דעתיה דאב דודאי ניחא ליה למיעבד מצוה בממוניה. וקבעיה עליה חובה כל זמן שבנו קטן. אבל גדול דהוא קטן דהרע"ב שאינו מוטל עליו לפרנסו כאחר דמי. ועד אימת לשקול וליזיל. די"ל דמיירי בסמוך על שולחנו דכקטן דמי לענין זכייה. וה"ה למה שנותן האב בשבילו. בחובה קבליה עליה. כל כמה דסמיך על שולחנו. וכל מחסורו וצרכו עליו. ועיין מ"ש בס"ד בדיבור הסמוך: 
+<b>עי"ל </b>דאשמעינן הכא בדמוחזק לן ביה דקטן הוא. ואכתי לא ידעינן דהביא שתי שערות. והתחיל אביו לשקול עליו. אמרינן דודאי ידע ביה אבוה דגדול הוא ושכבר הביא שתי שערות. ואבוה מהימן עליה לענין זה כדתניא פ' האומר דקידושין (דס"ד) בני זה בן י"ג ויום א' הוא נאמן לנדרים ולחרמים ולהקדשות. ע"ש בתו' דעשאוהו כדבר שבידו. משו"ה מחזיקינן ליה מכאן ואילך לגדול דאי לא דקים ליה לאבוה ביה. דהביא שתי שערות לא הוי שקול על ידו. ושוב אינו פוסק דתנן. לומר שמעתה חייב בהן. והרי הוא כגדול. לענין שתובעין ממנו אם לא ישקול מעצמו. אע"פ שאין ממשכנין עד בן כ' כמו שאבאר בסמוך מטעם הירושלמי: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ד"ה כל קטן. אית ליה (וירושה הבא מן האם אחר מיתת האב. לא שכיחא).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ואין ממשכנין</b> יש ללמוד מכאן ק"ו. לדיני ממונות בעלמא. כל היכא דאיכא מפני דרכי שלום. אין אומרים יקוב הדין את ההר. <b>מ"מ</b> י"ל נמי לאידך גיסא. דמצינו הדיוט חמור מהקדש בדררא דממונא. לגבי נזקין ושומרים.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>כל כהן שאינו שוקל. </b>כתב תי"ט והא דהוצרך לומר דעובר בים סוף כבירו' וכו' עיין לקמן מ"ש בזה בפי' הירו'. עוד כתב ולדברי הרע"ב משמע דקרא תניין דריש לתרומת הקרבנות וקמא באדנים והיינו טעמא דכתב לעיל דאינו שוקל עד בן כ' שכן כתוב בהך קרא מבן עשרים ולמעלה. אבל לא ידעתי מי הכריחו לכך דקטנים דמתני' מסתברא דעד בן י"ג הוא ככל קטנים דעלמא. וכן פירשו הרמב"ם והרמב"ן וכן בהדיא בירו' ולפ"ז קרא תניין באדנים. וקמא דלא כתיב ביה מבן עשרים בקרבנות. ואולי דעת הרע"ב וכו' אבל לא ידעתי היאך יפרש הירו' עכ"ל: 
+<b>והנה </b>דעת רש"י וכל המפרש' כהרע"ב דקמא באדנים ותניין בקרבנות. ומ"ש בשם הרמב"ם והרמב"ן ז"ל שכתבו כן. לא כך אמרו שכל הקטנים עד שיהיו בני י"ג שנה שייכים בשקלים כדעת התי"ט. וממילא לשיטתו משנת י"ג ואילך ממשכנין אותן. שהם ז"ל לא הזכירו אלא שתי שערות כדאיתא בירו'. וגם בהביאו שתי שערות. אע"פ שאמרו שחייבין בהן. מ"מ אין ממשכנין וכמו שנבאר היטב לשון הירושלמי שעליו נסמכו בזה: 
+<b>גם </b>מ"ש התי"ט בשם הרע"ב שכתב לעיל דאינו שוקל עד שיהא בן כ'. אינו מכוון שכבר נתבאר שהרע"ב סובר שקטן פחות מבן כ' שוקל וגם מחוייב לשקול. אלא שאין ממשכנין עד שיהא בן עשרים וכמו שיתבאר. וא"כ בחנם עשה הרב בתי"ט מחלוקת בין פירושו של הרע"ב והני תרי תנאי הרמב"ם ורמב"ן ז"ל. דלענ"ד כולהו בשיטה חדא קיימי. אלא שלשון הר"מ בחיבורו סתום קצת: 
+<b>ולפי </b>שעיקר יסודו של הרב תי"ט בענין זה על הירושלמי. וכסבור הוא ז"ל שמתנגד לפי' הרע"ב ולא ידע לפרשו ע"פ דרכו. על כן אעתיק לשון סוגית הירו'. ואפרשהו מסכים מאד לדעת הרע"ב. והכי איתא התם הלכה ה' אין ממשכנין את הקטנים הא לתבוע תובעין הא כן כשהביא שתי שערות. אבל לא הביא ב' שערות לא. כהדא אין ממשכנין עד שיביא שתי שערות כן היא מתני' אין ממשכנין את הכהנים מפני דרכי שלום. ובהל' ב' שאחר זה אפלוגתא דבן בוכרי וריב"ז. גרס התם הכי. כתיב כל העובר על הפקודים ר"י ור"כ חד אמר כל דעבר על פקודא יתן. וחד אמר כל דעבר על ימא. מאן דאמר דעבר על ימא מסייע לריב"ז. ומ"ד דעבר על פקודא מסייע לבן בוכרי. תו גרסינן תמן הלכה ז'. ואע"פ שאמרו כו' הא לתבוע (כצ"ל ב' מלות) אין תובעין. הכא אמרת תובעין והכא אמרת אין תובעין. כאן כשהביא ב' שערות כאן כשלא הביא ב' שערות ע"כ סוגית הירו': 
+<b>והנה </b>צריך להבין בהא דדייק מרישא אבל לתבוע תובעין הקטנים. ומוקים לה בשהביא שתי שערות. אבל לא הביא אין לו תובעין. וכדמסיק נמי בהלכה ז'. א"כ מאימתי ממשכנין. כיון דלגדולים מבני י"ג ולמעלה נמי קרי קטנים. אע"פ שגדולים הם בכל מקום. דמשהביאו שתי שערות על כרחך בבן י"ג איירי. דקודם לכן לא נפקא מנה מידי דשומא בעלמא נינהו. אלא ודאי בבני י"ג ושהביאו ב' שערות משתעי. ואפ"ה אין ממשכנין. מעתה איזה גבול יש למשכן. ומאיזה זמן יחשבו גדולים לענין זה. אם לא מבן עשרים. ומשום דתלמודא דבני מערבא נמי ס"ל כהמוסכם דתניין בקרבנות מיירי. דכתיב ביה מבן עשרים: 
+<b>ומבואר </b>נגלה בהשקפה מעטה דהירו' סותר דעת התי"ט לגמרי. ועל כרחך ס"ל דקטנים דמתני' לאו ככל קטנים דעלמא. ואית ליה נמי דקרא דבן עשרים לשקלי הקרבנות אתי. ושלש חלוקות הן לפי שיטת הירו' ואלו הן. בן עשרים ופחות מזה שהביא ב' שערות. ועוד קטן ממנו שלא הביא ב' שערו'. וכולן מי"ג שנה ולמעל' הן. אבל קודם שנת י"ג כיון דליתיה בנדר. כ"ש בזה וכמ"ש. ואפי' שקל אין מקבלין מידו. ברם מבן י"ג ולמעלה אע"ג דלא הביא ב' שערות. וקטן הוא עדיין שלא בא לכלל מצות בעלמא. מ"מ לענין זה נידון כגדול. שמקבלין ממנו אם שקל מעצמו. אע."פ שאינו מחוייב להביא. כיון שהקדשו הקדש מסתמא ימסרנה לצבור יפה. ואולי גם במופלא סמוך לאיש. ס"ל דמקבלין ממנו מאחר שנדרו נדר. אבל יותר סברא להעמידו בבן י"ג. (ולקמן נמי נימא בה טעמא דאפשר איכא קפידא דווקא בבן י"ג) דכבר איש הוא בשנים. רק שלכל שאר מצות עדיין קטן הוא. כל שלא הביא שתי שערות ומשו"ה הכא נמי אפילו לתבוע. אין תובעין אותו. שהרי אינו חייב בהן. וטעמא דמקבלין ממנו כדאמרן. דמאחר דלענין נדרים איש הוא. חשבינן ליה נמי ביודע למסור לצבור יפה: 
+<b>אי </b>נמי טעמא דמקבלין מאתו. כיון שהוא בן י"ג. ואעפ"י שאין לו ב' שערות. חיישינן שמא נשרו. אבל אין יכולין לתובעו ממון מספק דהמע"ה ודוק. ובהביא ב' שערות והוא בן י"ג. עד שיגיע לכלל בן עשרים. ס"ל דמחוייב הוא בשקלים כמו בכל המצות. דחשבינן ליה בעלמא לגדול. דמשו"ה הכא נמי תובעין אותו. ואפ"ה אין ממשכנין עד שיהא בן עשרים. ומקראי יליף להו. וכך היא הצעה של שמועה זו נאה ביותר: 
+<b>והענין </b>הוא כך דבמערבא פסקי להך פסוקא לתלת למילף מנייהו בהך ענינא. דכל העובר חד. על הפקודים תניין. מבן עשרים תליתאי. וכולהו צריכי. דמכל העובר דאיפליגי בה ר"י ור"כ אי פירושו דעבר על ימא או על פקודא. נ"ל דנפקא מנה נמי לענין קטנים דהכא. לפי מה שכתב הרמב"ן בריש פ' כי תשא שגם בני י"ג הם היו מכלל השש מאות אלף רגלי הגברים: 
+<b>ועפ"ז </b>נ"ל דמאו דס"ל הא לתבוע תובעין את הקטנים. דאתי כריב"ז דפליג אבן בוכרי ומחייב הכהנים מהך קרא דכל העובר על ימא. מהכא נפקא ליה נמי דבני י"ג הן ג"כ בכלל כל העובר על הים כמו הכהנים. אעפ"י שאין מכלל הפקודים פחותים מבן עשרים. להכי אהני כל העובר לומר שכל אותן שנמנו ביוצאי מצרים שהם עוברי הים. דאין סברא לומר דמרבי אפילו קטנים מאד שגם המה עוברי הים. דמסתבר לאוקמי בהני דשייכי במצות. ועוד דבהכי לא מפקינן לקרא ממשמעותי'. דה"פ כל העובר בפקודי הים דהיינו הגברים שנמנו ביוצאי מצרים והם נקראים ג"כ עוברי הים: 
+<b>ואתי </b>שפיר דלא תיקשי למ"ד דעבר בימא. היכא מפרש על הפקודים דאבתריה. דהשתא ניחא. והיינו טעמא דס"ל קטנים פחותים מבני עשרים שהביאו ב' שערות בני אתויי שקלים נינהו. וחייבין הן ותובעין אותן. אלא שאין ממשכנין. דלהכי אהני קרא דמבן עשרים. לאגמורי דבבן כ' נמי תליא מילתא. ומוקמינן ליה אמאי דמסתבר טפי. רצוני למשכן בני העשרים ולכוף אותם עד שיתנו: 
+<b>ובן </b>י"ג שלא הביא ב' שערות. מקבלין ממנו מסברא. מטעמא דפרישית אע"ג דליתיה בשקלים בחיוב. בתורת נדר מיהא שקלינן מניה. וחזקה דמסרינהו לצבור יפה ולית לן בה. אי נמי בני י"ג שלא הביאו ב' שערות. אם שקלו שמקבלין מהן. מכל העובר נפקא. דאינהו בכלל כל העובר בים. מפקודי מצרים נינהו. לפמ"ש הרמב"ן כנז'. ורבינהו קרא למשקל מנייהו אי מייתו. אבל לחיובא ליכא למימר דרבינהו קרא. דהא אכתי קטנים נינהו לכל מילי. ולא אשכחן חיובא בקטן. ואפילו בבן סורר דכתיב קרא בן ולא איש. אפ"ה הקטן פטור שלא בא לכלל מצות. משו"ה מסתייה לאוקמי בהכי: 
+<b>ובני </b>י"ג שהביאו ב' שערות ולא באו עדיין לשנת עשרים. לא צריכי קרא. ופשיטא דחייבין בהן. ותובעין אותן מסברא. דמאי שנא מכל מצות ה' דמחייבי בהו. ותו איש כתוב בפרשה. למימרא דמשנקרא איש חיובי מיחייב. ומכל מקום אין ממשכנין כי אם בני עשרים וכדכתבינן. והעובר על הפקודים נמי למיגמר מניה אתי. אע"ג דלא אפקינן קרא מפשטיה. ומצינן לפרושי העובר על הפקודים בחד מילתא. כדפרשינן אליב' דמ"ד על ימא. דבכללן אתה מוצא בני י"ג וכהנים. אפ"ה אייתר ליה. דהא מצי למכתב כל העובר מבן עשרים דשמעינן תרתי. ולשתוק מהפקודים. אלא לאורויי דאין ממשכנין את הכהנים. אעפ"י שנתרבו מכל העובר. ולא נתמעטו מן הכתוב מבן עשרים. הוה אמינא דכהנים בני עשרים. משכון נמי ניסב מנייהו. להכי אצטריך הפקודים כלומר דבעינן נמי הפקודים במקום אחר במנין אחד. ולא הנמנין בפני עצמן. ואי לאו הכי למאי אתא: 
+<b>ואחרי </b>הודיע אלהים אותנו את כל זאת מעתה נשוב לבאר ל' הירו' בהל' ה' דייק ממתני'. דמדתנן אין ממשכנין את הקטנים. משמע הא לתבוע תובעין אותן. דאל"ה לישמעינן רבותא טפי. דאפילו תובעין לא. ומיבעי ליה לאוקמי הכא כשהביא שתי שערות. כלומר קטנים דאיירי בהו השתא. על כרחך בשכבר הביאו שתי שערות. ולכן תובעין אותן. לפי שחייבין הן בשקלים כמו בכל המצות. או משום דאתרבו מכל העובר. וקרי להו קטנים הכא. לפי שעיקר מצות שקלים רצוני לכוף. עליהן ולמשכן. אינה אלא בבני עשרים גדולים גמורים. כדמוכח קרא דמבן עשרים. אבל לא הביא ב' שערות. לא. כלומר אפי' לתובעו אין יכולין. דקטן פטור מכל המצות. ובכל התורה כולה לא מצינו מצוה בקטן. ואפילו מיירי בבני י"ג. כל זמן שלא הביא ב' שערות קטן הוא. ולא מצינן לרבוייה אלא לענין לקבל ממנו אם שקל מעצמו. ולא להוציא ממנו בחיוב כנז': 
+<b>אחר </b>זה אמר כהדא אין ממשכנין וכו' פירושו כדרך זה שאמרו אין ממשכנין עד שיביאו ב' שערות. ור"ל עד שיהיו אנשים גדולים בני עשרים ויהיו להם ג"כ ב' שערות. דאפילו הביאו ב' שערות לחוד אין ממשכנין. וכן בן כ' לחוד בלי הבאת ב' שערות ג"כ אין ממשכנין. כיון שעדיין קטן הוא עד שיצאו רוב שנותיו או שיוולדו בו סימני סריס. ולא אתרבי בן עשרים למשכון. אלא כשהוא גדול דווקא. ונקט חדא מנייהו דאין ממשכנין עד שיביאו ב' שערות. וה"ה לבן כ' דבעי מיהוי וכלומר דאין למשכן אלא גדולים ודאי. וא"כ ת"ק דס"ל דאין ממשכנין אלא גדולים האמורים כאן כנז'. אע"ג דדריש נמי העובר בים. ויש במשמעו ג"כ בני י"ג לחייבן בשקלים כמ"ש לעיל. אפ"ה ס"ל דלא אתרבו למשכון. כן היא מתניתין דאין ממשכנין את הכהנים כלומר דאזדה מתניתין לטעמה בהא כההיא ודרך אחד לשתיהן ששני דברים הללו שוין בדינן ונלמדים ממקרא אחד. שגם הכהנים חייבים לדבריו. לפי שהם כמו כן עוברי הים. ואין ממשכנין אותן. דלהכי אתי על הפקודים. דמשכון תלי נמי בהו וכדפרישנא. הלכה ו' מבוארת: 
+<b>הלכה </b>ז' ואף על פי שאמרו מהדר אמתניתין ואע"פ שאמרו אין ממשכנין כהנים וקטנים אם שקלו מקבלין מידם. דייקינן מנה הא לתבוע אין תובעין. דלא תנן אלא ששקלו מעצמן. ואפילו מיתבע לא תבעינן להו. ורמי דיוקי אהדדי. ומשני דלעיל בהביא ב' שערות תובעין. ומ"מ אין ממשכנין. וכאן שלא הביאו ב' שערות. אבל אינן פחותים מבני י"ג. דבציר מהכי אי אפשר כדכתבינן סגין אי בעית אימא גמרא וסברא. ואב"א קרא דנפקא לן מניה דווקא בני י"ג. אבל קטנים ממש מקבלין נמי לא: 
+<b>ואיכא </b>למידק לפום מאי דפרשינן בדיוקא דסיפא דלתבוע אין תובעין. וקתני כהנים דומיא דקטנים ששקלו דדוקא הוא דמקבלין. אבל אין תובעין את הכהנים. וקשיא לרישא דקתני אין ממשכנין הכהנים. דע"כ צריך לומר דתובעין אותן מיהא אית ליה לתנא. וכן בדין דזיל בתר טעמא דאתרבו מכל העובר. והא מהאי טעמא כתבינן לעיל דבני י"ג שהביאו ב' שערות חייבין ונתבעין. ודין שניהם שוה כמ"ש למעלה בטוב טעם. י"ל דהיינו דתנינן אין ממשכנין את הכהנים מפני דרכי שלום. ועל כרחך אית לך למימר דטעמא דמפני ד"ש אתביעה קאי. דהא משכון בלא"ה לא נסבינן מנייהו. דאימעיטו להו ממשכון מקרא כדפרשינן יאות. ולמאי קאמר מפני ד"ש. אלא שאפילו לתבוע אין תובעין אותן מפני דרכי שלום. שהדין היה נותן לתובען ג"כ אם לא מפני דרכי שלום ולא מהדין: 
+<b>וזהו </b>שאמר לעיל כהדא כן היא מתני' אין ממשכנין את הכהנים מפני ד"ש. שר"ל שדין א' לשניהם. ומדין תורה גם הכהנים נתבעים כמו בני י"ג שהביאו ב' שערות. אחר שהן חייבין כמותם. אלא שמניעת התביעה מפני דרכי שלום וכדיוקא דסיפא. ורישא חסורי מחסרא והכי קתני אין ממשכנין הכהנים. אבל תובעין. ומפני מה אמרו שלא לתבוע מהן. אלא אם שקלו מעצמן מקבלין. הא ע"י תביעה לא כדדייקא סיפא. מפני דרכי שלום. ודוק היטב. הדין הוא פרושא דהך סוגיא דתלמודא ירושלמאה. והוא המחוור והנכון והיא דעת הרע"ב ז"ל ומסכמת מכל צד עם הירושלמי: 
+<b>ואיה </b>איפה עדותו של הרב תי"ט ז"ל במחילת כבודו הוא כשגגה שיוצא מלפני השליט. ואנחנו לא נדע מה נעשה להפוך בזכותו כאן ולפרש הירו' ע"פ דרכו ז"ל. וגם דעת הרמב"ם בפירושו יש להסב אותה עד"ז. ועכ"פ אין ממנה סיוע. וככה הם דברי הרמב"ן בפי' התורה. שאחז רק דרך הירושלמי מופשט הביאור. אמנם לשון הר"מ ז"ל בחבורו סתום מכל צד. ויש להפליא על אשר לא שת לבו לדעת הירו' לבאר החלוקות הג' האלה הנז'. אחר שהוא ז"ל נאמן ביתו וחושש לו בכל מקום. ולפעמים אף במקום שחלוק מתלמוד שלנו כידוע לרגיל בפסקי הלכותיו. כל שכן במכילתין. שעל כרחנו אנו צריכין לו להעדר הבבלי. ואין כוונת הרב ז"ל לסתום אלא לפרש וצ"ע: 
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>אבל</b> ע"פ הר"מ הביאו תי"ט וכתב דל"ג במתני' אבל. ולפיכך מפרש דמכותים מקבלין חטאות ואשמות. לפי שהוא כיון שנתכוין בכפרה אולי ישוב. <b>ותמיהא </b>מילתא טובא. דלכאורה משמע בסוגיא דגמרא. לא ימנע. או שכותי דינו כגוי. או גרוע מגוי. די"ל דין משומד. שאפילו נידר ונידב אין מקבלין מידן. משא"כ בגוי. דמקבלין מהם עולה לד"ה. <b>והשתא</b> היכי ס"ד שיקבלו מהכותי חטאות ואשמות. שאינן לא נידר ולא נידב א"כ כמאן אתיא. <b>לכן</b> נ"ל לפרש סוגי' דתלמודא מערבאה עלה דמתני' כך. תפתר כמ"ד כותי כנכרי. לפי שנחלקו בה. ששנו בברייתא כותי כנכרי. רשב"ג כישראל לכל דבר. ועל כרחך לא אתיא מתני' כרשב"ג. שבמשנתנו הושוו הנכרי והכותי. שאין מקבלין שקליהם. ואתי רבי אלעזר ואמר לעולם רשב"ג היא. מתניתין בנכרי לחוד מיירי וסמי מנה והכותי. אלא מכותי ודאי מקבלין מהן. ודתנן ואין מקבלין מידן קינין חטאות כו' כולה בנכרי עסקינן. אבל כותי. כישראל הוא לכל דבריו. ומקבלין ממנו הכל. ועלה קאי תני כן אדם לרבות הגרים כו'. והני נמי ס"ל גרי צדק הן. ולאו מומרים נינהו. והדר אקשי עליה תלמודא מתני' פליגא עליה דר"א. והיינו מתניתין דידן דקתני ואין מקבלין מידם קיני כו'. לפום מאי דאוקי ר"א למתניתין בנכרים בלחוד. היכי מסיק ואין מקבלין מהם קינין ותמה על עצמך היאך אפשר לפרש זו בנכרים. וכי יש קינין כו'. דצריכא למימר. וא"כ מוכח דמתניתין פליגא אר"א. ולא ס"ל לאוקמתא דידיה. דאל"כ א"א להבין המשנה אלא לחלוק בין הרישא והסיפא. דרישא בנכרי וסיפא בכותים. וזה דוחק נגלה. <b>ומשני</b> אין כך הוא. ושבקה למתניתין דמוקמה נפשה. רישא בנכרי וסיפא בכותי. ולעולם רשב"ג היא. וגרס הר"מ ומקבלין מידן קני זבים וחטאות כו'. ומתוקמא בכותי. כך אני אומר בשטת פירוש הר"מ. שע"כ היתה לו גירסא זו. אלא שיש דוחק במ"ש אולי ישוב. דמשמע קצת דס"ל. שדין כותי כמומר. וא"כ. אין מקבלין ממנו שום קרבן בעולם. ואצ"ל חטאת. כמבואר בחבורו בפ"ג ממה"ק ופ"ג משגגות. וי"ל שכוונתו. אולי ישוב לדעת חכמים ג"כ. <b>אמנם </b>לגירסא דידן. פירוש הסוגיא הוא ג"כ עה"ד הנ"ל. שפירשנו. דר"א מוקי לרישא דמתניתין בנכרי. אבל כותי ס"ל דמקבלין ממנו שקלים מיהא. אע"ג דלא משוי להו כישראל לכל דבר כרשב"ג. אלא מילתא מציעתא קאמר. דשקלים דווקא הוא דמקבלין מהם. משום דדמו קצת לנדר ונדב. שממותר הלשכה. מקיצין המזבח. ואין חלק השוקל ברור. משא"כ בחובות שאין בהם שום שייכות לנדר ונדב. מודה שאין לכותים חלק בו. דס"ל לא אתרבו גרים אלא לנדר ונדבה. וכל כיוצא בהן בלבד. <b>וזה</b> הפירוש מוכרח. דאל"ה. מאי קאמר אבל בכותי לא. כיון דגרע מנכרי. ומשומד נמי הוי. אמאי לא לתנייה. דבר זה אין לו שחר. ולא צורה דשמעתא. גם להמסקנא אין הבנה. על פי דרך המפרשים. דוק ותשכח שפירושנו מוכרח.</small>
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>הנותן שקלו כו' אם נתרמה התרומה מעל: </b>
+<b>הא </b>פשיטא לי דלא הדר משלח אשליח ולא משתעי דינא בהדיה. דהא משנתרמה תרומה. נפיק משלח י"ח. ותו לאו דיליה הוא. אלא של גזברים הוי דמה"ט מעל. לפי שתורמין גם על העתיד לגבות (וס"ל דכל העומד לגבות כגבוי דמי) וברשות הקדש הוא אחר שנתרמה התרומה: 
+<b>מיהא </b>קמיבעיא לי היכי משלם האי מעילה. אם בשקל אחר וחומשו. או אינו משלם אלא לפי מה שנהנה בשוה פרוטה. הנאת שלא השכינוהו וחומשו. שלפי דמים משלם שמין כמה אדם נותן שלא ישכינוהו. דאיכא לדמויי לנתנה קטלה בצוארה דמשנה ב' פ"ה דמעילה ודוק. דהכא נמי לא נהנה זולת זה ולא הוציאו בחפציו. דאע"ג דבסלע אין מועל אחר מועל. שאפי' לא נהנה ממנו אלא בש"פ מעל ויצא כולו לחולין. זהו כשנהנה ע"י שהוציאו בחפציו. אבל הנאה דהכא לדכלי שרת דמיא טפי: 
+<b>ותו </b>מספקא לי אם יצא זה המועל ידי חובתו. כשישלם מה שמעל אם בשקל אחר. או הנא' המעילה לפי מה שהיא שוה. דלכשתמצי לומר שקל אחר בעי שלומי. אכתי תיבעי לך אם צריך לשקול עוד שקל אחר בשביל חובת עצמו. דהא קמא לא נפיק ביה דשל משלח הוא שעליו נתרמה תרומה. ותשלומי מעילה אין עולין לו לחובתו. או לא צריך. וכ"ש אי אמרינן דלפי הנאה שבה בלבד משלם. פשיטא שאי אפשר לומר שיוצא בזה י"ח. וצע"ג:   
+<b>שוב </b>עיינתי ברמב"ם הל' שקלים ומשמע שאם מעל יצא המועל י"ח. וצ"ל דס"ל דשקל אחר הוא משלם. לפי שהראשון יצא לחולין משמעל בו. ושפיר מצי נפיק ביה י"ח: 
+<b>מ"מ </b>עדיין לא נתיישב לי היטב היאך שנים יכולים לצאת בשקל אחד. דהרי ע"כ משלח מיפטר ביה. דעליו נתרמה תרומה כנז'. והיאך יחזור זה ויוצא בו. ובשקל שמשלם אינו יכול לצאת שדמי גזלו הוא. וצ"ל דמשחשב לשלוח בה יד היא כשלו כב"ש. ושליחות יד אינה צריכה חסרון. והרי הוא עומד ברשותו. ונעשה חולין אצלו. אחר שכבר היה הקדש בידו. דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה. וזכו בו גזברין משעה ראשונה שניתן המעות על ידו. ויצא בו המשלח י"ח. וכשנמלך זה אח"כ לשקלו בעד עצמו. נעשה כשלו והרי הוא חולין בידו. ויוצא בו י"ח. אלא שצריך לשלם שקל אחר נגד זה שגזל מן ההקדש: 
+<b>אמנם </b>יש בזה קצת דחוקים. וגם צ"ע לפ"ז הא דמפרשי טעמא דמתני' דמעל משום דנהנה במה שלא השכינוהו. ותיפוק להו בלאו הך הנאה נמי מעל ומפיק ליה לחולין. ע"י ששילם בו חובו ממצוה המוטלת עליו. אלא ודאי משום דס"ל דכה"ג לא מיקרי הנאה. מאחר שלא הוציאה בחפציו ומצות לאו ליהנות ניתנו: 
+<b>אבל </b>לסברא השנית שזכרנו דאינו מחוייב לשלם אלא לפי אומד דמי ההנאה שבו. ניחא דנקטי טעמא דמעילה דנהנה במה שלא השכינוהו וכדכתיבנא. ולפום הך סברא ודאי אי אפשר לומר שיצא המועל ידי חובתו. כי שקל ראשון לא עלה לו שהרי לא יצא לחולין. ובתשלומיו ג"כ אי אפשר שמלבד שאינו יכול לפטור עצמו בהם. עוד לפעמים אין בהם כשיעור וק"ל. והמשנה סתמית וצריכא רבה: 
+<b>וצריך </b>לדעת שבין לדרך ראשון ובין לדרך שני שזכרנו. מ"מ ודאי צריך להביא אשם מעילה בב' סלעים. מלבד דמי המעילה שמשלם להקדש. ואין בזה ספק (ועיין פ"ו דכריתות ודוק): 
+<b>ולסברא </b>הב' שאמרנו במשנתינו דכה"ג דלא הוציא המעות לצרכיו לא נפקי לחולין. ויש בהם מועל אחר מועל באופן זה. לפ"ז יתיישב יותר סיפא דמתני'. דבמעות הקדש לא מעל עד שקרבה הבהמה. ולא סגי בנתרמה תרומ' בלחוד כמו ברישא. דדווקא תנן הכי בסיפא. אבל ברישא לא בעינן קרבה הבהמה: 
+<b>ואמינא </b>בה טעמא רבה לפלוגי בינייהו. דברישא אע"ג דלא אפקיה לחולין לפום מאי דפרישנא. מ"מ להכי מוקמינן ליה ברשותיה להתחייב בכדי הנאה כדלעיל דהא ברשותיה קאי לענין שליחות יד. וסיפא הכא במאי עסקינן במעות הקדש המסורות לגזבר. דאורחא דמילתא הוא דנקט. דאפילו במתכוין להשתמש בהם בצרכי חולין לא מעל. כדתנן במעילה [דף כ' ע"א] עד שידור תחתיה. כ"ש במוציא מהקדש להקדש. ואין כאן שינוי רשות ולא שינוי מעשה. ולא שייכא ביה שליחות יד כמ"ש התו' שם. משום הכי לא שייכא ביה מעילה אלא אחר הקרבת הבהמה. דהוי כמעשה מוציא מרשות הקדש. אבל בלא"ה אפילו מעילת הנאה אין לו מאחר שרשותו רשות הקדש היא: 
+<b>או </b>דילמא גזברים ליתינהו במשכון. והסברא נותנת כן מאחר שהם ממונין על כך. ואין מחשבין עמהם כי נאמנים נחשבו כאמור בקבלה. להכי צריך מעשה רב בסיפא. ולא כפי' הרע"ב דה"ה לרישא. ובאמת זה בעיני דבר הגון מאד בס"ד והמעיין המשכיל יבחר: 
+<b>מדמי מעשר שני ומדמי שביעית יאכל כנגדן. </b>כלומר אם שקל שקלו מהם צריך לחללו על אחר. לפי שאין פורעין חוב מדמי מ"ש ושביעית [שביעית פ' ח' משנה ד'] וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין: 
+<b>ואפשר </b>דבבא קמייתא בשוקל ממעות הקדש נמי. דווקא בקרבה בהמה הוא דמעל. אבל כל זמן שלא קרבה. אית ליה תקנתא. דלא ליתי לידי מעילה. אפילו לכשיתקרב הבהמה. ע"י שיחלל סלע של הקדש בכל מקום שהיא. ואליבא דמ"ד הקדש במזיד מתחלל. אלא דבפלוגתא לא קמיירי הכא. אבל במ"ש ושביעית ליכא לפלוגי בין קרבה בהמה או לא. דלעולם יש לו לחללן ורשאי לעשות כן לכתחלה משו"ה תני בהו תקנתא: 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>וחטאת אין לה קצבה </b>. מ"ש הרע"ב שאם ירצה יביא חטאת במעה כסף. כך אמרו חכמים בפי' דנפיק בשה בדנקא ועמ"ש ריש חגיגה בס"ד. ומשנתינו דאמרה חטאת זה מביא בסלע היינו למצוה מן המובחר. אז שיעורו הפחות כבש בן סלע כדאיתא שילהי מנחות [דף ק"ז ע"ב] בהדיא. אמנם מ"ש הר"מ ז"ל שהחטא' קונים אותו בדינר. לא ידעתי מהיכן יצא לו זה: 
+<small>משנה לחם<br><b>דרכונות </b> ראיתי בסד"ה. שהוא מטבע דריוש המדי (על שמו נקרא) מזהב טוב. משקלו.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<b>מותר נזירים. </b>אם גבו מעות לקרבנות נזירים. ונ"ל דר"ל לסתם נזירים דאילו לנזירים ידועים מה לי ליחיד מה לי לרבים עכ"ל התי"ט: 
+<b>ואינו </b>נ"ל דא"כ אין כאן מותר מאחר שגבו לנזירות סתם. פשיטא דלהכי קאי ואמאי קרי ליה מותר. ותו קשיא עליה דאי הכי בכולה מתני' ליכא מידי בין רבים ליחיד. דאם לצורך רבים ידועים גבו. דינם כיחידים בכל הני מילי. א"ה כולה כדי נסבה דמפליג בין רבים ליחיד. ולא הו"ל לפלוגי אלא בין גבו לנזירים ולעניים כו' סתמא או לנזירים ועניים אלו. וממילא שמעינן נמי ליחיד הידוע. אלא ודאי דלרבים לא שנא סתמא ל"ש ידועים הכל שוה: 
+<b>וטעמא </b>מאי נ"ל כיון דאדעתא דרבים גבו. אפי' ידועים דינן כסתם. משום דגובין הרבה לצרכיהן. ואין דעת הנותנים רק להספיקן בראוי להם. והמותר יסמכו עליו עניים אחרים. משא"כ כשגובין לצרכי עני א'. סתמא דמילתא אין נזקקין לו למתנה מרובה כי אם לכדי צרכו. ואע"פ שהותירו אחולי אחלוה לגביה: 
+<b>מותר נזיר לנדבה. </b>מדלא מפליג משמע דאפילו מותר נזירות דטהרה נמי לנדבה אזלא. סתמא כר"א הקפר דאפילו נזיר טהור נקרא חוטא. עיין נדרים (ד"י) ואע"ג דקרבנות דטהרה לאו לכפרה אתו (עמ"ש בס"ד בחי' לא"ח סי' א' ודילמא מודה בה ר"א) שמא מ"מ מקופיא מכפרי. או דילמא ד"ה היא ובמותר אשם דנזיר טמא מיירי. דעל חטא קאתי כדכתיב בהדיא. אבל ראשון נראה עיקר: 
+<b>ר' נתן אומר מותר המת בונין לו נפש על קברו </b>פי' נפש עיין מ"ש בס"ד בדרוש (שדרשתי על העמדת מצבת אבא מארי הגאון ז"ל) קראתיו יציב פתגם. ושם ביארתי בעזה"י ענין נחמד בטעמא דהני תנאי דמתני' אכול דבש מתוק לנפש: 
+<small>משנה לחם<br><b>מותר פסח שלמים</b> ואינו נאכל אלא ליום ולילה כפסח. הכי איתא בגמרא פ"ט דפסחים. וכ"ה בתוספתא. <b>וצ"ע</b> שלא זכר הר"מ דבר זה בשום מקום מחבורו. <b>והוי</b> יודע שמותר פסח כולל גם אם מתו בעליו. או נתכפרו באחר. עיין פ"ט דפסחים.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מותר שבוי. לשבוי</b> כו'. <b>ואם</b> לא הוצרך כלל למעות שגבו לצרכו. כגון שמת קודם שנפדה. נחלקו הפוסקים אם חוזרים המעות לנותנין. או זכו בהם יורשין. כמבואר בי"ד (סרכ"ג) והובא גם בח"מ (סרפ"ג). <b>ובהא</b> תליא נמי ההיא דבח"מ (סרנ"ג) באומר תנו מנה לפלונית לנדוניתה ומתה. אי זכו בה יורשיה. <b>ודברי</b> הרב בש"ע צ"ע. שנראין כסותרין זא"ז. במה שהחליף השטה. לסתום סימן רפ"ג. כדעת הרא"ש. ובסימן רכ"ג כדעת הרשב"א. והא ודאי חד דינא הוא בתרוייהו. <b>והרב</b> בהגה פוסק בשני המקומות כהרא"ש. <b>ולענ"ד</b> דעת הרשב"א ברורה. ובשתיהן זכו בהן לגמרי משעת גוביינא. הרי הן שלהן לכל דבר. אפילו עדיין לא באו המעות לידם. כבר זיכה להן הגבאי. ושוב אין הנותנין יכולין להשאל על נדרן. ורשאין לעשות בהן כל צרכן. וממונם הוא לכל דבר. להורישו ליורשיהם. <b>ולא</b> ידענא לגמרי מנ"ל להרא"ש דבעינן דווקא שיעשו המצוה במקצת. לשיזכו במותר. <b>והא </b>כתיבנא לעיל במותר הפסח. דהוא הדין אם נתכפר באחר. ושארא נמי בכלל מותר נינהו. ודכוותה נמי במותר עני ונזיר. וכל הני דמתניתין. אטו אי לא אצטריכו להו. הדרי לנודרים. <b>הגע</b> בעצמך עני שגבו לצרכו. ואח"כ מת או נתעשר. וכי אין המעות שלו. אחר שעני היה. באותה שעה שהוגבו המעות לצרכו. פשיטא דזכה בהן. והן שלו. <b>וכמו</b> שפטור מלשלם אם אכלן והעשיר. הוא הדין נמי אפילו עדיין הן קיימין. אינן חוזרין לנותנין. אלא עושה בהם מה שרוצה זה פשוט מאד לענ"ד. <b>וגדולה</b> מזו אמרו. אם חסר לו אחד. ואלף דינרין נותנין לו כאחד. יטול.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מותר המת בונין לו נפש </b>כו'. <b>כתי"ט</b> ול"פ אם יש עוד מותר. <b>ונ"ל</b> דלאו דיוקא הוא. כי כבר נז"ל דסתמא לא נזקקין לו למתנה מרובה. <b>וכי </b>נמי יש עוד מותר. מי לא מצו למעבד ליה נפש מאבני שישא ומרמרא. או אפילו מכסף וזהב וא"ט ומרגליות. מהו המונע. כל ישראל ראוין לכך. אצ"ל אם הוא אדם גדול.</small>
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>והן גרנות למעשר בהמה. </b>פיר' הרע"ב ואע"ג דמותר לאכול כו' אפ"ה לא שחטי להו אינשי כו' דניחא ליה למיעבד מצוה בממוניה [פסחים ד' ד' ע"ב] בדבר שאין חסר לו כלום. וכתב האי"ט קשה קצת דהא ודאי חסר לו האימורין עכ"ד: 
+<b>ונרא' </b>דשפיר קאמר הרע"ב שאינו חסר כלום. דהא מצי לאתוייה לשלמי הרגל שחייב בהן בלא"ה. וכדתנן בפ"ק דחגיגה [ד' ז' ע"ב] ישראל יוצאין י"ח (של שלמי שמחה) במעשר בהמה. נמצא ודאי שאינו מפסיד כלום: 
+
+Mishnah 2
+
+<b>ולא במנעל ולא בסנדל </b>בגמ' דיבמות מוכח דה"ג ואין צ"ל במנעל וסנדל. והיינו דמפרש התם משום דאין נכנסין בהן לעזרה. למימרא דמשו"ה פשיטא לתנא בהני דבלא"ה נמי אסירי: 
+<b>אבל </b>מ"מ עיקר טעמא הכא הוא משום חשדא דאית בהו נמי. שמא נתן לתוכן מעות. וזה פשוט ואי כדגרס בתי"ט ולא במנעל. ומפרש טעמא. משום דאין נכנסין בהן לעזרה. אי הכי מאי שיאטיה הכא. בכל דוכתי דתנא כניסה לעזרה. כמו בתמיד ויומא ודכוותה. אטו אצטריך ליה לפרושיה דלא יכנס במנעל. ותו הא אפילו להר הבית אסור. ומאי איריא לעזרה: 
+
+Mishnah 3
+
+<b>והתורם מתכוין ודוחקו. </b>בירו' גרס ודוחפו לקופה. נראה שדחפו למרחוק לבטל כוונת השוקל: 
+<b>והודיעך </b>כאן שני דברים. א' שיש לאדם לדחוק עצמו בהכנת והזמנת המצוה. ואף שלא יעלה בידו. יש לו שכר על כוונתו הטובה. והב' שהתורם לא היה רשאי לכוין לתרום מן השקלים הידועים לו היותם של אדם גדול. כדי שיהא יד כל אדם שוה בהן. ויזכה מי שיזכה שיעלו שקליו בתוך התרומה לכך היה דוחפו לערבו בתוך הקופה. עד שלא יהא מקומו ניכר ולא יוודע היכן נפל: 
+<b>עד שיאמר להם אתרום </b>עמ"ש בס"ד בחי' לא"ח (סי' נ"ג) שכל דבר מצוה צריך להיות בהזמנה: 
+<small>משנה לחם<br><b>של בית ר"ג </b>זה ודאי הוא ר"ג הזקן שהיה בפני הבית. כדאמרינן פ"ו דשבת (טו"א).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>עד שיאמר להם אתרום </b>פירוש שיאמר כן לעומדים בחוץ. שבאו עמו עד הנה. לכבוד ולתפארת. כדי לעשות פומבי לדבר. שכך יפה למצוה ולמקיימה. לעשותה בהדור (ברב עם הדרת מלך) ובהכנה רבה. לא כמתעסק ועושה בדרך עראי. שאינו בטוח גם מן המכשול. ולכן מצינו כזאת גם בקצירת העומר ובמעשה פרה. שלא היו עושים המטפלים בהם. אלא ע"י הקדמת שאלה ונטילת רשות תחלה. <b>אכן</b> כאן. הבאים עמו לצורך כך. לא היו רשאים להכנס עמו לפנים אל הלשכה. לראות להשגיח עליו במעשה התרומה. שאם כן. היו נראים כאילו באו לשמרו שלא יגנוב מאומה. וילקו כחושדים בכשרים. גם כתיב ולא יחשבו את האנשים וגו'. לפיכך ודאי נשארו עומדים בחוץ. ומבפנים היה מדבר עמם. ושואלם אתרום. <b>וזה </b>מוכרח גם ממ"ש אין התורם נכנס לא בפרגוד כו'. ואילו היו בני אדם נכנסין עמו. מה היה צריך לכך. הלא עומדים עליו ורואים את מעשיו. <b>אבל</b> הוא מעצמו עושה כל מה שיוכל להמלט מן החשד. זה ברור.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"פ נפל. נ"ב <b>וא"ת</b> האי זריז הוא. ולמה לא יהא נשכר. שכר מצוה מצוה. שתתקיים כוונת חריצותו והשתדלותו הטובה והרצויה. ואינך אפסידו אנפשייהו. דאיבעי להו לזרוזי נפשייהו. כדאמרינן גבי כת שלישית. שנקראת עצלנית. אע"ג דלא אפשר בלא שלש כתות. <b>דלא</b> דמי. התם ודאי בדידהו תליא מילתא. דמצו זרוזי ואקדומי. ולא עבדי. משו"ה עצלנים נינהו. אבל הכא מאי מהני להו להני דמקדמי. אדרבה הנך דמייתו בתרייהו. מקרבי טפי לתורם. דשכיחן ליה דרמיין באפיה. שקיל מנייהו. א"כ משכחת הכא שפל ונשכר. והזריז נפסד. אלא על כרחו צריך היה לערב הכל תוך הקופה.</small>
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>וכל קרבנות צבור. </b>ה"ה דכייל נמי בגדי כהונה כדכתיבנא בס"ד בסדר יומא (מ"ז פ"ג). ולאו כל דכן הוא משומרי ספיחים ודכוותייהו דחשיבי צורך קרבן. ק"ו לבגדי כהונה. דצורך קרבן עצמו דלא אפשר בלא"ה ומכשירים נינהו. דפשיטא דכקרבן דמו. משו"ה לא חשיב להו. אי נמי תני ושייר. ולא קשיא מאי שייר דהאי שייר. דהא שייר טובא כדאיתא בגמרא ריש פ' שני דייני וע"ש [כתובות ד' ק"ו ע"א]: 
+<b>שומרי ספיחים. </b>לענין מ"ש התי"ט בשם התו' דהא דבר שמור אסור. עמ"ש בס"ד בחי' לר"ה (ד"ט): 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>מותר נסכים. </b>פי' הרע"ב גזברי ההקדש היו ממציאין מעות כו' וכן כשמודדין כו' עכ"ד פלוגתא דאמוראי היא ומייתי להו הרע"ב לתרווייהו: 
+<b>אבל </b>הר"מ ז"ל בפ"ז מהל' כ"ה לא הביא בירוצי המדות. ומשמע לי מדפליגי בה פסק כר' יוחנן דהוא מרי דתלמודא טפי מר"ח בר יוסף. ועוד דתלמידיה דר"י הוא כדמוכח בכמה דוכתי דארחב"י משמיה דר"י. ואין הלכה כתלמיד במקום הרב: 
+<b>ושכתב </b>הראב"ד הביאו בתי"ט ז"ל אע"פ שאין משתכרין בשל הקדש. ה"מ פירות שהוא כעין גנות. ר"ל דווקא פירות וריוח שהוא דרך גנות אין מרוויחין בו. דהיינו לקנות בזול ולמכור ביוקר מהשער היוצא. הוא דאין משתכרין בשל הקדש שריווח כזה יש בו מהגנות בודאי. אבל נסכים שלוקחים לצרכי המקריבים והותירו. ע"י שיד הקדש על העליונה. אין כאן גנות כל עיקר. דטיבותא הוא דעבדינן להו ליחידים. שאם לא ימצא להם לקנות מיד. לא יצטרכו לחזר ולטרוח אחריהן. ויהו מזומנין לפניהם. ואעפ"כ אינן צריכין לשלם ביותר מהשער היוצא אז. לכן ודאי אין גנאי בדבר לגמרי שמתחנה לא נעשה לריווח ההקדש כלל וגם לא יגיע לו הפסד באופן זה: 
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>רא"א </b>ימכרו לצרכי אותו המין עחי"ג ר"פ המנחות והנסכים (קא"א).</small>
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>משלש ועמדו מארבעה יספק מארבע'. </b>כתב תי"ט ואכתי אמאי יספק מד' כו'. ע"ש שנכנס בדוחק לומר שתנאי ב"ד הוא שיהא מחויב לספק מד': 
+<b>ואיני </b>יודע מה הזקיקו לכך. שלענ"ד אין צורך לומר כן. ולא אמרו שחייב לספק מד'. אלא רשות הוא. אם יספק לא יספק אלא מד'. ואורחא דמילתא קאמר דמסתמא הוא מספק כפי השער היוצא. ותקנתו של המספק היא שא"צ לפחות מהשער. ולא יצטרך לחזר אחר הקונים.   שהמוכר המחזר על הלוקחים ודאי מוכרח לזלזל במקח ולמכור בפחות. וזה פשוט: 
+<b>וא"ת </b>במאי קמיירי הכא אי בדלית ליה פירות למקבל בההיא שעתא. אע"ג דאין ריבית להקדש [ב"מ ד' נ"ז ע"ב] ושרי אפילו לפסוק קודם שיצא השער. מ"מ קשיא דהא מפיק לחולין מעות דהקדש בלי חילול. ואי דאית ליה. היכי מצי גזבר למיהדר ביה. אטו בהדיוט כה"ג לאו מי שפרע בעי לקבולי. ואמרינן פ"ק דקידושין [דף כ"ט ע"א] כל שבהדיוט צריך לקבל מי שפרע גם בהקדש אינו חוזר. וי"ל לעולם דאית ליה. ואפ"ה הקדש חוזר כה"ג מטעמ' דכתב הכ"מ פ"ט מהלכות מכירה. ע"ש כי טוב הוא ואין להשיב עליו לכאורה ודוק. וכוותיה מוכח נמי בסוגיא דהזהב (דנז"ב) ע"ש שהתו' נדחקו בה מאד. ולענ"ד א"צ אלא ר"א לית ליה דר"ח שאמר יש לו טפה לוה עליה כמה טפין. והכא בדלית ליה כנגד כל המעות עסקינן. דלר"א ריבית דאורייתא הוי ומעות הקדש נפקי לחולין דוק היטב. וכמדומה שהר"ן והה"מ אישתמיט להו ההיא סוגיא. גם הרב בכ"מ לא זכר אותה סוגיא להסתייע ממנה. גם הלום ראיתי שדעת הר"א בהשגות כתי"ט. אבל לא כן דעת הר"מ: 
+<b>ואם החמיץ יין. </b>כתב תי"ט ולא ידעתי למה לא זכרה הרמב"ם בפ"ז מהל' כ"ה גם לא בשום מקום מחיבורו עכ"ל: 
+<b>ונ"ל </b>דלכי דייקינן משכחינן דהא דלא זכרה בהדיא משום דלא איצטריכא ליה. מאחר שכבר פסק בפ"ז הנ"ל כר"י דפ"ז דמכילתין במספק את הקינין מספק את הפסולות. ושפיר עבד דפסק כוותיה ולא כת"ק. משום דר"י נימוקו עמו. ומה התם דפליג ת"ק. ס"ל דהילכתא כר"י. דמסתבר טעמיה. כל שכן הכא דכ"ע מודו: 
+<b>וטעמא </b>מאי סתים לן הכא ולית בה פלוגתא. משום דביין איכא למימר ברשות מוכר החמיץ. אע"ג דהוי טעמיה חמרא. דמתתאי עקר. ושמא גם בסולת י"ל כן. וא"כ אין טענה על הרמב"ם דמדפסיק ותני בקינין פסולות שאחריותן על המספק. לאו כל דכן הוא ביין וכיוצא דנימא יד הקדש על העליונה ודוק: 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מתתיה בן שמואל. </b>נראה שהוא הנזכר במשנה א' דפרק ג' דיומא כדמוכח התם בגמרא ושם גורס מתיא ב"ש: 
+<b>בן בבי. </b>נראה לי שנקודתו היא בי"ת ראשונה בציר"י ושניה בקמ"ץ. שכך מצינו שם אדם בעולי הגולה מבבל בספר עזרא: 
+<b>על הפקיע. </b>מ"ש התי"ט בדעת הראב"ד אין לו טעם. ומש"ע על הרע"ב הפקיע הוא להלקות כהני' והלוי' שנמצאו ישני' במשמרותיהם. דלא דק דלא מצינו להא אלא גבי לוים עכ"ד: 
+<b>לענ"ד </b>דקדק הרע"ב בלשונו שלא כלל אותם בכלל אחד. תדע מדקאמר והלוים בה"א הידיעה. ולא אמר כהנים ולוים דהוי משמע דבחדא מחיתא מחיתינהו וק"ל. ועכשיו כך הוא פירושו שלוקים בו כהנים הראויים ללקות כשפשעו בפייס כדאי' ביומא [דכג"א] ולא עוד אלא שלוקה מן הממונה בפקיע ופירש"י מזה הממונה שהוא על הפקיע. ואין ספק בדבר שגם הכהנים לוקים מיד זה הממונה על הפקיע. וזה תימה על הרב תי"ט שלא ראה לו זכות להרע"ב ז"ל: 
+<b>ועוד </b>מלבד זה אין הרע"ב מחויב להודות בהנחת התי"ט. שאפשר לומר שגם הכהני' על משמרותם בג' מקומות לוקים כשנמצאו ישנים. דמאי שנא. וילמד סתום מן המפורש. ואמנם מפני שעל הרוב בן לוי הוא הלוקה והרגיל ללקות דמרובא פריש ומי דואג יותר מן המלקות לא מי שרגיל. וגם כהנים זריזין הן. ע"כ אמר שם התנא במדות כלשון הזה שהשומעים קול הנלקה תולין אותו בבן לוי: 
+<small>משנה לחם<br><b>אלו הן הממונים </b>עמ"ש הרע"ב ורבותי פירשו ע"ש שהממונים הראשונים כו'. <b>ויש</b> לתמוה על זה. דהא ודאי בנחוניא חופר שיחין ליכא למימר הכי. דהוא הוה בסוף ימי בית שני עם ר"ח בן דוסא תלמידו של ריב"ז בזמן אחד. כדאיתא פ"ה דב"ק (דנט"א) כעובדא דבתו שנפלה לבור הגדול. <b>ועוד </b>ס"פ היה מביא (יא"ב) נראה שהיה נמצא בדור תנאים אחרונים. וצ"ל שהיה זקן מאד. <b>וא"כ</b> נראה יותר שהוא היה מהאחרונים בזמן. לא מהראשונים. כי לא יעלה על לב שהוא התחיל מנויו עם התחלת בית שני. ועמד בו כל משך עמידת ב"ש. שידוע שהגיע סופו בימי ריב"ז. על כן בלי ספק קדמוהו אחרים. <b>הא</b> אין לך לומר. אלא כלשון ראשון. כשרי דורות מנה התנא. דהכי ודאי מסתבר טפי. כמ"ש תי"ט. והרי יש לנו סיוע חזק ממנו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>במקדש </b>לצורך המקדש.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>כרוז </b>ע"פ רע"ב שכתב המכריז בכל בוקר בבית המקדש <b>ונראה</b> דלא דק. כי מהיכן בא למקדש. בהיות השערים נעולים. <b>ועוד </b>שהיה מקיץ גם לוויים לדוכן. וישראלים למעמד. <b>לכן</b> יראה לי פשוט שבהר הבית היה עומד בבוקר השכם. ומסבב המקדש. והולך וכורז. עמדו כו'.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>על נעילת השערים</b> עמ"ש בס"ד בבית אל <b>עזרה קטנה</b>.</small>
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<small>משנה לחם<br><b>חוטא </b>עיין בתי"ט דבור זה. <b>ולא</b> הבינותיו כלל. השאלה והתשובה נעלמה. אם אמרתי אחכמה. על זו ועל כיוצא בה קבלתי ונצטערתי בהקדמת ספרי זה. שבכמה מקומות לא זכיתי לירד לסוף דעת כונת הרב תי"ט. והאמת כך הוא לא ע"ד גוזמא.</small>
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>שער נשים. </b>כתב הרע"ב שבו נשים נכנסות לעמוד על קרבנן עכ"ל: 
+<b>והטעם </b>כמ"ש במסכת תענית [ד' כ"ז ע"א] אפשר קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו. אע"פ שאין העמידה על הקרבן מעכבת שאינה אלא חיבובי מצוה. ועוד אפשר ע"י שליח וכמו בתמיד שהיו שם מעמדות וכאותה ששנינו להלן השולח קרבנותיו ממד"ה. וא"כ אחר שאפשר באיש אשה בעזרה מניין ולמה. מ"מ מצוה בה יותר מבשלוחה. וכן מצינו בכתוב בנשים הצובאות. ושנוי בנביאים אשר ישכבון את הנשים דבני עלי וכפירוש רז"ל הידוע: 
+<b>אלא </b>שיש לחלק דילמא מחוסרי כפרה לא סגי להו לכתחלה בלא עמידה על הקרבן. כדמשמע בפ"ק דסוטה. [ד' ח' ע"א]. והכא על כרחך לא איירי במביאות קיניהן לחובה. שהרי אין כניסתן לשער נשים. אלא בשערי מזרח שלא נתקדשו כדתנן התם. ואילו שער נשים דתנן הכא. בצפון הוה קאי. ומשו"ה ליכא לאוקמה נמי לתנופה דמנחת סוטה ונזירה שהן מניפות. דהא תנופות במזרח היו נעשות: 
+<b>אך </b>מ"מ האמת שגם מחוסרי כפרה יכולין לשלוח קרבנותיהן ע"י אחר. כדתנן פ"ג דגיטין השולח חטאתו ממד"ה [ד' כ"ח ע"א]. והכ"נ קיני זבות ויולדות רשאות היו להביאן ע"י שליח. רק למצוה מן המובחר עשו כן הנשים הצובאות כמ"ש תחלה. ומפ"ק דסוטה לא תשמע מנה חיובא אלא אורחא דמילתא תנא דאי אתיין נשים יולדות גופייהו. שם היא טהרתן: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ולמה (וה"נ אוקי תלמודא למתניתין פ"ג דגטין. בקרבן נשים דמקריבות קרבנותיהן ע"י שליח).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ע"י שליח וכ"מ לקמן. שילהי פ"ז דמכלתין. ע"ש בתי"ט.</small>
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>זה מדרש דרש יהוידע כ"ג. </b>עמ"ש בס"ד בדרוש לפ' צו: 
+<small>משנה לחם<br><b>נדבה מה היו עושין בה כו'. </b>ויש במשנה נדבה שאינה דומה לזו. עמ"ש פ"ט דפסחים מ"ז בס"ד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בתי"ט </b>ד"ה ושנים שמעוטו של העזרה. הוא טעות. וצ"ל של הר הבית.</small>
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<small>משנה לחם<br><b>מחצה על מחצה להחמיר</b> עפ"ג דמכשירין.</small>
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>חתיכות מותרות </b>. כתב הרע"ב אבל בעיר שיש בה עכו"ם אפילו חתיכות אסורות ומסתבר דאפילו מיעוט עכו"ם קאמר עכ"ל תי"ט. ולא ידענא מאי צריך לסברא. דהא בהדיא קאמר הרע"ב ודין זה בעיר שכולה ישראל. מכלל דכשיש בה עכו"ם אפילו א' אסורים: 
+<small>משנה לחם<br><b>ס"פ </b>אסורים. נ"ב <b>ומאי</b> דקשיא ליה לרב בתי"ט. דאפילו אין כאן עכו"ם כו' אסור כמבואר בדברי הר"מ בחבור. <b>נראה</b> דלא קשיא לגמרי. עד כאן לא קאמר. אלא דלא בעינן שוחטי ומוכרי בשר עכו"ם דווקא. אלא אפילו כולן ישראל. י"ל שרץ וחיה החליפוהו. מיהו ודאי צריך עכ"פ שיהיו נמצאים מיעוט עכו"ם דרים בעיר. ולא סגי בלא"ה. דלמאי ניחוש. הא חתיכות נינהו. <b>וליכא</b> למימר. דילתא מבשר נבלה אייתו. דחתיכות מוצאים מספק נבלה. כדתנן הכא וליכא דפליג עלה. א"כ כי החליפוהו עופות ושרצים מאי הוי. אי בעיר שכולה ישראל איירין. דהא ודאי לא שייך לומר דחייש דילמא שקלי מעיר אחרת של גוים. <b>אלא </b>מאי אית לך למימר. על כרחך בעיר דשכיחי גוים עסקינן. דאיכא למימר מבית גוי שקלי. אע"ג דלאו טבחי נינהו. מיהו משום מיעוטא דמנבלי. חיישינן דילמא מנייהו אייתו. וזה ברור מאד לענ"ד. ודוק.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>הראוי לפסחים שפסחים </b>. כתב הרע"ב והמוצאו מותר לו להקריבו לפסחו כו' ואין להשהותה אצלו עד שיבוא דהוי דבר שאין עושה ואוכל דימכר עכ"ל תי"ט לא ידעתי מי הזקיקו לכך דהא קמשהי ליה עד זמן שחיטת הפסח ומשם ואילך. בלא"ה אינו יכול להשהותו שיעבור זמנו ודוק: 
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>ע"פ </b>רע"ב. שלשה עשרונים (לפר שני עשרונים) לאיל. כצ"ל.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<b>שתהא </b>מנחתו קריבה משל ציבור כתב הרע"ב כיון שראו דקא מדחקא לשכה התקינו דנגבי מיורש. ויכולין היו לתקן כן דאדעת' דהכי ממנין כ"ג שיהו נכסיו משועבדים כו' דודאי מסתברא דאם לא ירשו שלא יהיו מחוייבין להביא מביתם ולהכי קרי להו יורשין עכ"ל תי"ט. 
+<b>ואע"ג </b>דקצת סברא הוא. מ"מ אינו מוכרח לדעתי. דמה צורך לשעבוד נכסים. מאי שנא מהא דלעיל מ"ה דהיו ממשכנין את מוצאיה עד שמביא נסכיה. ומי שיעבד לגזבר נכסיו של זה המוצאה. אטו אגבא דבהמה קלטינהו. (אע"ג דיש לחלק וק"ל אין לו עיקר): 
+<b>והא </b>דלא תני שמבניו גובין אותו. נ"ל משום דנגבית אפילו מאחיו ושאר יורשיו. אם לא הניח בנים. משו"ה נקט מילתא פסיקא דאין לך אדם שאין לו יורשים. ולא בעי דווקא דלירתו נכסיה כך נ"ל: 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>עביה טפח </b>עמ"ש בהגהת גמרא דתמיד פ"ב (יט"ב) בס"ד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ומשמונים ושתים רבוא </b>פריש רע"ב כך היה מנין החוטין. <b>וצ"ל</b> דחשבון כ"ד חוטין לנימא. הוא לאורך חצי אמה או רביע. וכן לכל משך ארכה של פרוכת. כי מספר חוטי ע"ב נימין. איננו עולה אלא אלף שבע מאות עשרים ושמנה.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<small>משנה לחם<br><b>בשר ק"ק </b>אבל בשר קדשים קלים. לעולם נשרף בחוץ במקום אכילתו. בבית הדשן שלפני הבירה בהר הבית. כדתנן שלהי אלו עוברין. וכ"פ רש"י בהדיא פרק כל שעה (דסד"א) ועיין מ"ח פ"ז דפסחים.</small>
+
+Mishnah 7
+
+<small>משנה לחם<br><b>ר"א אומר כו' ואת שנטמא בולד הטומאה בין בפנים בין בחוץ. ישרף בפנים</b>. <b>תימה </b>הא דתנן בפ"ק דפסחים. רחס"ה אומר מימיהם של כהנים לא נמנעו מלשרוף הבשר שנטמא בולד הטומאה עם הבשר שנטמא באב הטומאה. דמשמע בבשר קדשי קדשים איירי. מדקאמ' מימיהם של כהנים. דאי בבשר קדשים קלים. הרי הוא נאכל לבעלים. וכהנים מאי עבידתייהו. ומאי איריא דנקטינהו. <b>ואי הכי</b> במאי מוקי ר"א סהדותיה דר"ח. הא אין נשרפין כאחת. שזה מקום שריפתו בחוץ. וזה בפנים. והיאך לא נמנעו.</small>
+
+Mishnah 8
+
+<b>איברי התמיד ניתנין מחצי כבש ולמטה במזרח. </b>כך היא גירסת רש"י ז"ל. אבל גירסת התו' היא במערב כמ"ש בתי"ט משמם: 
+<b>ואין </b>ספק שגיר' התו' מלבד שהיא המוסכמת. הדבר מוכרח שהיא הנכונה מאד ולא מטעמים שהזכיר בתי"ט משם המפרש דתמיד והרע"ב. שהם דברים בדויים ואין להם עיקר כלל. אם טעמו של המפרש כדי לפנות מקום הליכתם. שא"כ במוספין אליבא דגירסת התו' ובאיברי תמיד אליבא דרש"י איך הלכו. אלא ע"כ לומר שאין האיברים מעכבים דרך הילוך הכהנים לגמרי: 
+<b>ואם </b>טעמו של רע"ב במערב משום שיהו לצד שכינה. אם קבלה נקבל. אבל לא מצינו לו חבר שיסכים בדבר ולא פירש מניין לו. וכ"ש שהוסיף תימה במ"ש בספ"ד דתמיד שיצא לטעון בדבר חדש שאיברי תמיד ושל מוספים ביום שיש בו מוסף במזרח. הרי שביטל טעמו הנזכר. דהא תמידין תדירי ועדיפי טפי. והו"ל לאנוחינהו בצד שכינה. ותו ארכבה למילתיה אתרי ריכשי דהכא קאי ליה בשטת התו' דשל תמיד במערב. ולדידהו של מוספין במזרח. והיכי קאמר איהו ז"ל איפכא דלא כמר ודלא כמר. ולא ידעינן מהיכא גמר. ואיזה הדרך שמר. ע"כ לא נקבל דבר זה בודאי ולא תצייתינהו להני כללי. ולא כיפי מיתלי להו תלי: 
+<b>אלא </b>כי הא דכתיבנא (בחי' לרמב"ם בהלכות בית הבחירה) דאוכחנא בס"ד דבר ברור שאין לומר בענין אחר. אלא שעל חצי הכבש למערבו היו מעלין האיברין לזורקן דרך שם. על גבי הלול שבאותו מקום כדי לקיים בהם מצות זריקה. ומערכה גדולה היתה סמוכה לשם בחציו האחר שלצד מזרח עיין שם: 
+<b>ואחרי </b>הודיע השי"ת אותנו כל זאת. הכל מתוקן במשנתינו ע"פ הנוס' האמיתית שהזכירו התו' והדברים מוכרחים מעצמן. שאי אפשר באופן אחר. שאיברי התמיד ניתנין למערב הכבש. לפי שלאותו רוח בלי ספק צריך להעלותן כדי לזורקן למערכה. ושל מוספין הניתנין במזרח. אין צורך לבדות לזה טעמים זרים. שהרי רש"י ז"ל פירש לנו יפה שמשום היכר ר"ח עושין כן. וזה עולה גם לנוס' התו' היטב. שלכן לא היו ניתנין של מוספין באותו צד שמעלין אותן להקטירן על המערכה. לפי שאיברי תמיד קודמין. ועשי היכר להניח המאוחרים מן הצד כדי שלא ישכחו ויקדימום. וזה נכון מאד: 
+<b>ואף </b>דעת רש"י איננה זרה והיא הולכת ג"כ על דרך זה ואינה מתנגדת לדעתנו. ומתריצנא לה נמי לטעמא דידי. דהא דשל תמיד ניתנין במזרח לידע שהן קודמין. ולכן נתנום מכוונים כנגד מקום המערכה. שהוא לשם מקביל נכחם כמו שפירשנו בעזה"י. והיה בזה היכר שהן קודמין להקטרה ולזורקן למערכה. אעפ"י שבהעלאה שנייה לא היו מעלין מן הכבש ולמעלה במזרחו אלא במערבו. כדי לקיים שם מצות זריקה כדאמרן. אפ"ה הכי ניחא למיעבד היכירא להקדימן. כשיהיו ניתנין נגד המערכה ממש. שבזה יזכרו להקדים הקטרתן. ושל מוספין במערב רחוק מעט מהמערכה לידע שהן מאוחרין. והכל יפה ומתוקן גם על דרך רש"י ז"ל. אלא שנוס' התו' היא מוסכמת. ומסייעא נמי מתני' דפ"ד דתמיד דתנן התם נמי בהדיא במערבו. והרע"ב הפליג לדרך אחרת בחנם: 
+<b>ושל ראשי חדשים ניתנין מתחת כרכוב המזבח ולמטה. </b>בלבול גדול אני רואה בדברי התי"ט כאן במ"כ ולא עמד כלל על דעת רש"י ז"ל בזה הענין כי היא ברורה ומכוונת מאד. אלא שלהתו' היתה גירסא אחרת ואלו ואלו דא"ח. וח"ו להניח דברי רש"י בלי צורה והבנה לגמרי על הדרך שהבינם בתי"ט: 
+<b>ותחלה </b>אומר שנפלאתי מאד על מה שהבין הרב בתי"ט מדברי התו' ששל ר"ח היו ניתנין בראשו של מזבח דהיינו כרכוב המזבח   ולמעלה במקום הילוך רגלי כהנים. ותמה על עצמך איך אפשר לומר כן. אעפ"י שמצא לו מקום לטעות לפי מה שראה ברמב"ם ז"ל שכתב כן. אמנם על כרחנו צריך שנפרש דברי הרמב"ם ז"ל בענין שיסכימו להלכה ואל האמת. כי אי אפשר להמאור הגדול שיטעה בדבר ברור. כי איך אפשר בעולם לומר שהיו נותנין אותן בראשו של מזבח. אם כן העלאה דהוה לה פייס בפ"ע היכי מקיימא: 
+<b>ואף </b>אם תרצה להתעקש ולומר שלא נזכר פייס זה אלא לאיברי התמיד. ולא למוספי ר"ח. מה שהוא שקר מוחלט בלא ספק. ואין להאריך בזה. עוד אי אפשר מצד אחר שהרי עכ"פ צריך ליתן האבירים בזריקה כמ"ש לעיל. ואם היו ניתנים מתחלה על הכרכוב שבראשו של מזבח. שוב אי אפשר לעשותן בזריקה. דהא בעינן אויר קרקע מפסיק ותבין זה היטב. ממה שכתבתי בעזה"י בחידושי להלכות בית הבחרה באריכות. שאותו אויר היה בין כבש למזבח. וכבר היו האיברי' למעלה ממנו בראש המזבח. וח"ו להוסיף זרות על זרות ולומר שמורידן וחוזר וזורקן. הס מלהזכיר: 
+<b>אלא </b>ע"כ אנו צריכין להליץ בעד הרמב"ם בשנאמר שלא נעלם כל זה ממנו ז"ל. ואיהו דחיק ומוקי נפשיה. דעל המזבח דקאמר לא בראשו של מזבח הוא. אלא בסובב. ובין קרן לקרן דקאמר ר"ל כנגד אויר שבין קרן לקרן. וגם שם הוא הילוך רגלי כהנים על הסובב למתן דמים. ואף אנו יודעין כמה קושי יש בהבנה זו. ומה נעשה וצער גדול היה לנו להחליט הטעות ח"ו בדברי הרמב"ם ז"ל. על כן לא נמנענו מללמוד עליו זכות מה. שכך היא חובתינו וכך יפה לנו ומשכוני נפשין אדמר ניחא לן. ואם אולי משגה הוא ושגיאות מי יבין אין אחריות הל' ההוא עלינו שמא תלמיד טועה הוסיף אותו מדעתו. כי איך שיהא האמת עד לעצמו ומוכרע ממקומו. ודעת הרע"ב היא על האופן שפירשנו לשון הר"מ ז"ל. והוא ע"פ נוסחת התוספת. ועוד אפרש בסמוך בעזהי"ת: 
+<b>אכן </b>טרם נבוא לפירושו של הרע"ב. נבאר דעת רש"י ז"ל תחלה על הסדר שהזכירן בתי"ט בראשונה. ז"ל ה"ג רש"י ופירש של ר"ח היו ניתנין בכבש סמוך לכרכוב המזבח למטה הימנו מעט. דהיינו בחצי העליון כו' עד כאן דברי רש"י ז"ל. והבין התי"ט מתחלה דכרכוב דרש"י הוא הנזכר בירושלמי שהביאו הכ"מ על לשון הר"מ. שדעתו שהוא בראשו של מזבח באמת ההילוך. ומשמע ליה לבתי"ט דהיינו נמי של רש"י וגם של התו' הוא של הרמב"ם ממש משו"ה ניחא ליה בנוס' התו' שעולה בשוה עם דעת הר"מ ז"ל. אלא שגירסת הרע"ב לא סלקא ליה אליבא דכולהו: 
+<b>ולפי </b>דעתו ז"ל יצא הרע"ב לדון בדבר חדש בלי ראיה. והרי הוא סותר פירוש הכרכוב על דעת הירו' מכל וכל. ואיך סבל את זה הרב תי"ט בפי' הרע"ב ואמאי לא מחי לה במאה עוכלי דהא מהאי טעמא קדחי לדברי רש"י ז"ל. וכתב ז"ל ונ"ל שזה הירו' מחזיק גירסת התו' וסיעתם. דאי כגירסת רש"י. א"כ מקום הנחתם בראש הכבש ממש וא"ה הכי ה"ול למיתני ניתנין בראש הכבש. מאי תחת ולמטה. ובלי ספק שמפני זה הלשון נטה רש"י לפרש כרכוב על הסובב עכ"ל. והשתא קסבר דרש"י דחיק לפרושי כרכוב דהכא מדנפשיה. ואכתי קשיא מנא ליה לרש"י לפרש שלא כדברי הירו' המפורשים הנ"ל שהעתיק התי"ט מהכ"מ דאיזהו כרכוב בין קרן לקרן שהוא מחזיק דעת התו' לפ"ד: 
+<b>אבל </b>אין ספק בעולם שלא מפני הלשון לבד הוכרח רש"י ז"ל לפרש כרכוב על הסובב. אבל תלמוד ערוך הוא בפיו של רש"י. דהכי איתא בהדיא בגמרא דילן (זבחים דסב"א) איזהו כרכוב ר' יוסי בר"י אומר זה הסובב. ואף רבי דאמר זה כיור חד מילתא היא. והיינו נמי מקום סובב. דרבי לא פליג אסובב דהוה. דפשיטא צריך לעשות לו סובב. אלא דמוסיף נמי כיור. שהוא ציור פרחים שהיה שם למעלה מאמצעו של מזבח למטה מן הסובב: 
+<b>נמצא </b>לכ"ע סובב נקרא כרכוב. אלא דלריב"י אין במשמעותו אלא סובב בלבד. ולרבי סובב עם כיור בתחתיתו הוא הנקרא כרכוב. וליכא מאן דאמר דכרכוב הוא על ראשו של מזבח (ויש לתמוה על הרמב"ם בהלכות בית הבחירה שלא הזכיר שם לענין הדברים המעכבים במזבח. לא כיור כרבי ולא סובב כריב"י. מיהא סובב אדכריה התם. אבל מכיור לא דכיר מר מידי. וצ"ל דשמעתיה כריב"י אזלא דהכי הוא פשטא דמילתא ודוק) כמ"ש הכ"מ בדעת הרמב"ם ונמשך אחריו בתי"ט מחמת הירו' הנז': 
+<b>אמנם </b>דברים הללו שנאמרו בירו' משלנו הם הובאו בתלמודינו באותו מקום שהזכרנו בצדו. ואין צורך ליקח בהקפה מהירו'. דבר שהוא בידינו בגמרתינו שאנו נמשכים אחריה בכל מקום. והלשון ההוא כצורתו נזכר שם. ופירשוהו על מזבח הנחושת שעשה משה. עיין שם ובפירש"י וק"ל: 
+<b>ואפילו </b>לכשתמצי לומר דההוא שינויא דאתמר התם דתרי הוו. וחד בראשו של מזבח דלא נשתרקו. (ובאמת שכך אני סובר שאף במזבח אדמה של בית שני הי"ל בראשו היקף לכהנים דלא נשתרקו והבאתיו בחידושי להל' בית הבחירה) הרי עכ"פ גם הסובב קרוי כרכוב בודאי אליבא דכ"ע. כאשר הוכחנו מפלוגתא דריב"י ורבי דקיימא אמזבח דבית שני בלי ספק. כדמוכח התם מעובדא דמייתי עלה ודוק: 
+<b>ומיכדי </b>לתרווייהו סובב איקרי כרכוב דלריב"י כדקאמר. ולרבי נמי כיור דידיה למעלה מחוט הסיקרא הוה למטה מן הסובב. דהא נפיק ליה מדכתיב ונתת הרשת מתחת כרכוב המזבח ולמטה. דהרשת היתה מגעת עד אמצעו של מזבח מקום שהיה חוט הסיקרא במזבח דבית שני. ועליה הכיור שהוא הכרכוב. נמצא לרבי כרכוב ומקום סובב אחד הוא על כרחך וכמו שאמרנו. והיינו במזבח של ב"ש כמ"ש והדברים מבוארים למעיין שם. אם כן היכי תיסק אדעתין לפרושי כרכוב דמשנתינו על אותו שבראשו שאינו נזכר בבירור כי אם בשל משה וכי מניחין הודאי ותופסין את הספק דניקו ונימא דהיינו כרכוב דהכא: 
+<b>וכ"ש </b>שא"א כלל לפרשו כאן על אותו כרכוב שבראשו מטעמים עצומים ומוכרחי' מאד שזכרנו למעלה. מחמת ההעלאה השנייה והזריקה של איברים. ששניהם מתבטלים לפי פי' זה בלי שום דוחק בעולם. שהרי לפמ"ש מגמרא שלנו. הדבר ברור בפירוש משנתינו שעל הסובב נתכוונו: 
+<b>ואפריין </b>נמטייה למאור הגדול שמשן של מפרשים רש"י ז"ל שכל דבריו האמת והצדק בנויים על שיטת תלמודינו. ואין פירושו מתנגד כלל למה שאמרו בירו' כאשר ביארנו שאינו ענין לכאן והוא דבר שאין בו ספק. ואלמלא ראה בתי"ט גמרתינו הנ"ל לא היה כותב כל מ"ש כאן. והיא היא דעת התו' ואין גירסתם צריכה חיזוק מהירו' הנ"ל. וחלילה לומר שלכך היתה כוונת התו'. אכן התו' מודים לרש"י בפי' כרכוב שא"א לפרשו אלא על הסובב: 
+<b>והיינו </b>דאיכא בין רש"י ותו'. לרש"י ז"ל היו ניתנין על הכבש תחת הסובב למטה ממנו. ובזה היה להם היכר שהיו מונחין למעלה מחציו של כבש. שהסובב מגביה אמה מעל אמצע גובהו של מזבח. ולגירסת התו' היו מונחין למעלה על הכרכוב שהוא בסובב עצמו. ואין צורך לחלוק עלינו את השווין. דבפירושא דכרכוב לא פליגי. והיינו דהרע"ב דאע"פ שהיתה לו גירסת התו'. מ"מ החזיק בפירש"י שהרי התו' מודים לו שא"א להם לחלוק על האמת שהוא מבואר מאד שהכל שווין בזה. ולא מחמת טעמים טפלים שזכר בתי"ט נטה הרע"ב אחרי רש"י ז"ל בכאן. ודי בזה למודה על האמת. וכל דברי חכמים קיימים באמת ובתמים. ואף דברי הרמב"ם ז"ל כבר דחקנו לפרשם עז"ה אך הם סתומים ונעלמים: 
+סליקא לה מסכת שקלים בס"ד. 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>בלי ספק. וההפך מבואר בה"ל תמ"ו. דפייס דתמיד עולה למוספין כו'.</small>
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Shekalim/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Shekalim/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..7ea2991f8b0c26083d87e5d77c2147ffbe9259f1
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Shekalim/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,361 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Shekalim
+לחם שמים על משנה שקלים
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Shekalim
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה שקלים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>באחד באדר משמיעין על השקלים. </b>עיין פי' הרע"ב. והא דבעינן דווקא ל' יום קודם. נ"ל משום דהוא השיעור כדי שיבואו הרחוקים שבא"י. או שלוחיהם לירושלם עם שקליהם. דכל א"י הוא מדת ט"ו יום כי שכיחי שיירתא וכי ליכא שיירתא דאזלי ביממא וליליא. הוי שלשים יום. יעויין מ"ש בחי' פ"ק דפסחים באורך: 
+<b>ועל הכלאים. </b>כתב הרע"ב ורבותינו פירשו דלאחר שגדלו הזרעים אפי' אחד באלף צריך לעקור הכל. דכל תרי מילי דכל חד לחודיה שרי. ונאסרו ע"י תערובת לא שייך בהו ביטול. וכתב בתי"ט ותמיה לי והרי בשר בחלב דכל חד לחודיה שרי והוא בנותן טעם עכ"ל: 
+<b>ולא </b>ידענא מאי קושיא מי דמי ביטול טעם לביטול ממש. ביטול ממש ודאי לא שייך במידי דאי קאי לחודיה שרי. ועירובו גורם לו ליאסר. ואיך יבטל ע"י רוב מאחר שדרך איסורו בכך. הרי גם בבשר בחלב אין ביטול בפחות מששים. ורוב אינו מועיל לו לבטלו כיון שעדיין הטעם נרגש וטעם כעיקר. ועל כן אפילו בשאר איסורין שבתורה (למר מדאורייתא ולמר מדרבנן) אין ביטול כל זמן שהטעם קיים. שהרי האיסור כאילו ישנו בעין ואי אפשר לו להתבטל. כמו יבש ביבש שמתבטל ברוב מפני שאין האיסור ניכר. משא"כ בלח שניכר הוא ע"י הטעם המוכיח עליו ומגלה בושתו של איסור שעדיין לא נתבטל. וכ"ש בדבר שעירובו בדבר אחר גורם איסורו כבשר בחלב. שלד"ה אין לו ביטול מן התורה עד שיתבטל הטעם: 
+<b>והיינו </b>נמי דקיי"ל בבב"ח אליבא דכ"ע חנ"נ כדכתבו המפרשים מה"ט משום דכל חד באפי נפשיה שרי. וכי איתנהו בהדי הדדי עירובן גורם האיסור. וזהו עצמו של איסור כל זמן ששניהם נמצאים ביחד. אע"פ שהאחד מועט מחברו. אך בהעדר הטעם נעדרה מציאותו ועבר ובטל ומסתברא דהיינו דרבא (חולין דקח"א) דאע"ג דס"ל דחידוש הוא אפ"ה אינו אוסר אלא בנ"ט. כדאיתא התם משום דדרך בישול אסרה תורה דגלי רחמנא דלא דמי לכלאים בכרם. והוא מטעמא דפרישית דאע"ג דחידוש הוא שחידשה תורה שמין אחד מועט יאסור את המרובה. לא אמרה אלא כשיש מציאות לשני המינין ביחד. משא"כ כשהאחד מרובה כל כך עד שאין מחברו בנותן טעם. כמאן דליתיה דמי. וע"כ מה שבטל בב"ח בס' זהו לפי שגם הטעם נתבטל במיעוטו (דבלא"ה לאו מששא אית ביה דכמה אמוראי סברי טעמו ולא ממשו בשאר איסורין לאו דאורייתא עיין חולין דצ"ח ברש"י). דהכי קים להו לרבנן דלא יהיב טעמא בטפי מס': 
+<b>ואינו </b>דומה לביטול ברוב שישנו לאיסור בעין. אלא שהרוב רבה עליו ומבטלו מגזרת הכתוב. אע"פ שהוא בעין שהרי הוא האיסור אחר הביטול. כשהיה קודם שנתבטל. ואעפ"כ התורה עשאתו כמי שאינו ואינו ניכר אחר שנתע' ברוב. אבל כשהטעם בטל ואינו נרגש. לא מחמת הרוב בלבד הוא מתבטל. רק שדומה שאין כאן עוד שום דבר מן האיסור כלל. אלא נתהפך לעצם אחר ולא נשאר בו מאומה מהאיסור: 
+<b>משא"כ </b>בביטול יבש ביבש שאע"פ שבטל בשאר איסורין חד בתרי. מ"מ אין הרוב עושה את המתבטל כאילו אינו. שהרי לא נשתנה בכלום. ולא עוד שאע"פ שהוא נרגש שנתרבה כמותו. גזרת הכתוב היא שיחזור להיתר כאילו נשתנה בעצמותו: 
+<b>ולכן </b>כאן בכלאי זרעים דחידוש הוא שחידשה תורה לאוסרן ע"י התערב המינין זה בזה. על כרחך אינן בטילין ברוב. כיון שדרך איסורן בכך וכבשר בחלב בפחות מס' דמי וכנז'. דכיון דחדית לן רחמנא דלא שייך הכא ביטול ברוב כבעלמא. א"כ לא מהני להתיר אפי' א' באלף. מאחר שאין בהן תורת ביטול ברוב. ואינן ניתרין אלא בביטול עצמו של המין האחר. באופן שלא ישאר רק מין א' עומד לבדו. וכל זמן שנשאר אפי' א' באלף. היאך יקבל הביטול. והוא לא נשתנה כל עצמו. מעתה תרי כמאה ומאה ואלף כתרי דלא מהני מידי לבטולי כה"ג. במקום שהתערובת הוא האוסר שגילתה תורה שאין הרוב עושה ביטול. וזה ברור מאד בעזה"י: 
+<b>ועוד </b>שכאן האיסור ניכר כי מין א' במין אחר אפי' דבר מועט בהרבה אי אפשר שיתערב מבלי שיוכר שכל א' משונה מחברו במראיתו ובתמונתו. משו"ה אפי' א' באלף לא בטיל כדכתב הרע"ב: 
+<b>וא"ת </b>לזריעה מ"ט שרי כל שאין רובע לסאה. י"ל משום שנתערב בהיתר קודם הזריעה. שלא היה אז בדעתו לזורעו. ובענין זה ודאי בטיל מין מועט לגבי מרובה שקשה להפרישם ולא קפדי אינשי אפורתא כה"ג. ואין התערובת בתלוש אוסר. לכך אף שנמלך לזורען מותרין הן כשהיו. ובדין הוא דאפי' ברובע לסאה. לא היה צריך למעט. דבהיתירא איבטיל ברובא. ומדאורייתא משרי שרי. ולא מיקרי זורע כלאים. אלא מדרבנן בעלמא צריך למעט וכדפירש הרע"ב. כל זה ברור לענ"ד ביישוב תמיהה ראשונה של התי"ט. ואולי גם התוספת בע"ז לכך נתכוונו אלא שסמכו על המבין: 
+<b>עוד </b>כתב התי"ט ז"ל ועוד תימה דמשנ' שלמה היא כלאי זרעים אסורין לזרוע ולקיים ומותרין באכילה עכ"ל. וגם ע"ז נפלאתי דכוונת הרע"ב פשוטה וברורה ולא עלה על דעתו דבר זה לומר שאין ביטול לכלאי זרעים ושמפני זה אסורין באכילה. דפשיטא באכילה מותרין ולא צריכי ביטול. דאפילו גדלו באיסור מותרין כדילפי' היתירא דידהו מקרא. ולא נתכוון הרע"ב בזה שאמר דכיון שנאסרין ע"י תערובת לא שייך בהו ביטול. רק לענין עקירה דמיירי בה הכא במתני'. משום דכלאי זרעים אסורים גם מלקיים וכמו שביאר הרע"ב בסוף לשונו. באומרו דלא שייך ביטול וצריך לעקור הכל חוץ א' מהמינים: 
+<b>ושני </b>הפירושים שכתב הרע"ב במחובר עסקינן לעקור הזרע אחר שלא לקיים כלאים. ויש ביניהם שלפירוש הראשון אין צריך לעקור אלא כדי שיתמעט מרובע לסאה. ולפי' הב' צריך לעקור הכל עד שלא ישאר כי אם מין א' לבדו. ומה שאמרו במיעוט בית רובע ענינו לפי הפי' הב' להתיר לזרוע. דלא מיתסרא זריעת התערובת. אלא מפני מראית העין. ומשו"ה במיעוט כזה סגי. וכדכתיבנא לעיל מפני שהתערובת בתלוש אינו אסור. ומתבטל מעצמו כל שלא נתערב בידים על מנת לזרעו. ולפיכך הותר אח"כ לזריעה שאין שם כלאים על התערובת. וקמ"ל בפי' הב' אע"ג דהוה שרי לזרע. כגון שהוא פחות מרובע לסאה. אפ"ה מצווין עליו לעקרן לכי גדלי. ולא מהני מה שנתבטלו כבר והותרו לזריעה להתירן בשביל זה בקיומן אלא צריך לעקור דלענין זה לא שייך בהו ביטול: 
+<b>וכללו </b>של דבר שני איסורין הן בכלאי הזרעים ואינן תלויין זה בזה לענין ביטול. שיש חילוק בין זריעה לקיום. שאע"פ שיש כאן תערובת פחות מרובע לסאה. דכבר נתבטל ואשתרי לזריעה. דהיינו משום דבטל מקודם שלא היה דעתו לזרע מתחלה. והועיל לו להתבטל לענין זה מכיון שאין נחשב ואין בני אדם מקפידין עליו. דבזריעה בעינן שיכוין לזרוע כלאים גמורים. וההיא שעתא דהיתירא הוו ולאו כלאים נינהו. דבלא כוונה איבטילו להו ממילא בתלוש: 
+<b>ומ"מ </b>לא מהני מידי למשרינהו לקיימן לב' המינין כשיצמחו. שזהו איסור אחר הבא לאחר מכאן. ואינו תלוי במעשה האדם ובכוונתו. שהרו אפי' עלה התערובת מאליו אסור לקיימו. כדמשמע בפ"ב דכלאים בתלתן שהעלתה מיני עשבים שאין מחייבין אותו לנכש. ודווקא בכה"ג דלמיעקר קיימי. דלא ניחא ליה בהו וסופו לעקרן. ושמע מנה דעקירה בעו אע"ג דעלו מאליהן. וא"כ הדבר ברור שאין מועיל כלום. מה שהותרו לזרוע להתירן אף בקיום. דקיום מילתא באפי נפשה היא דבכל אופן שיצמחו הכלאים. בקום עקור קאי אפי' עלה מאליו בלי זריעה כנז'. דלא שייך השתא ביטול ברוב מאחר שדרך איסורו בכך. ופשוט מאד דאף מה שנזרע בהיתר לא עדיף לענין קיום ממה שצמח מאליו בלי זריעת אדם. אדרבה ודאי מיגרע גרע ואיני חושב שיסתפק בזה אדם. אבל הם דברים ברורים מאד בעזה"י: 
+<b>ופירושא </b>בתרא דהרע"ב נכון ביותר ולא כמו שחשדו בתי"ט בדבר שתשב"ר אין נכשלין בו. ונהפוך הוא ששגג הרבתי"ט בכוונת הרע"ב באומרו אבל לאחר שגדלו לא שייך בהו ביטול. איהו סבר דלכל מילי קאמר וגם לענין איסור אכילה. וליתא אלא לענין הקיום הוא דלית להו ביטול שצריך לעקור. ולא יקיים אלא מין א'. ואם עוקרן גם יחד ומניחן בתערובתן אף הן מותרין באכילה. ושפתי הרע"ב ברור מללו כדאמרן: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"פ באורך. נ"ב. <b>ובגמ'</b> דפרק בני העיר מוקמינן למתניתין. אפילו אליבא דרשב"ג. דס"ל שתי שבתות שואלין ודורשין לפני הפסח. ומשום שולחנות קדמינן מאחד באדר. משמע לכאורה. דלאו היינו טעמא. <b>איברא </b>דאיכא למימר מאן דס"ל שתי שבתות. נמי מה"ט קאתי עלה. ולא בעי אלא לפום שעורא. כי אזלי ביממא ובליליא. וקאי ליה רשב"ג בשטתיה דאבוהי. מ"ג פ"ק דתענית. עמ"ש שם בס"ד. <b>ומ"ש</b> הרע"ב במשנתנו. ב"ד שולחין בכל ערי ישראל. דמשמע ר"ל ב"ד הגדול שבירושלם שולחין שלוחיהם. <b>לא</b> ידעתי מניין לו זה. ועיינתי בדברי שני ראשי המפרשים. רש"י והר"מ. ולא מצאתי בהם כלשון הזה. אלא כך אמרו. משמיעין בהכרזת ב"ד. ופשוט דסתמו כמשמעו. וכן כל ב"ד בעירו. עושין הכרזה זו בכל המקומות. והטרחת שלוחין למה. גם לא היה מספיק להם שלשים יום. ואצ"ל שאין די בשתי שבתות. ומתניתין נמי דייקא. דקתני סיפא ויוצאין. וק"ל.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס"פ מהאיסור. נ"ב (והיינו נמי דקיי"ל במעמיד בעור קיבת כשרה. אם יש בה בנו"ט. הוא דאוסרת. ובציר מהכי לא. אע"ג דאוקומי מוקים. ודבר המעמיד לא בטיל אפילו בשאר אסורין. אלא משום דכל כמה דלא יהיב טעמא. לאו בשר בחלב הוא).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ועושין כל צרכי הרבים </b>עתי"ט בשם הר"מ וכ"מ. שבכל זמן משקין את הסוטות. <b>אין</b> הדבר כן בהחלט. אלא דווקא אם נמצאת מנחת שעורין מן הישן. אבל מן החדש. אסור עד אחר עצרת.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<small>משנה לחם<br><b>משרבו עוברי עבירה</b> קרי להו עוברי. אע"ג דלא עבדי מידי. דמכל מקום איסורא מי לא איכא. <b>אף</b> דלא קיי"ל כר"ע. משום דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה. ואפילו מאן דעבד איסורא שרי למקרייה עבריינא. כדאיתא בגמרא דכירה.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<b>כל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו שוב אינו פוסק. </b>מדברי הרמב"ם ז"ל נראה דשוב אינו פוסק אאב קאי. ואם מת האב והבן עדיין קטן אין החיוב חל עליו. וזה שלא כדברי הרע"ב שכתב אם מת אביו הוא שוקל ע"י עצמו. וכתב בתו"ט ובאמת לא ידעתי טעם לסברת הרע"ב דהיאך יוכל האב להעמיד חובה על הקטן. ואולי כשירש מאביו דחוב חל על הנכסים עכ"ל: 
+<b>ומצינו </b>כיוצא בו באחין השותפין דלקמן שחייבין במעשר בהמה כשקנו מתפוסת הבית דהחיוב חל אנכסי אביהן. ומה"ט נמי פטורין מן הקולבון דהוי ליה כשוקל ע"י בניו משלו וק"ל. והכי נמי אשכחן דכוותה בבכורות [ד' נ"ו ע"ב]: 
+<b>ונ"ל </b>לפי שיטת הרבתי"ט בקטן דמתני' דקטן ממש הוא יש מקום לקושיתו. וי"ל כתירוצו דבירש מאביו קאמר ומשום דחובה חל על הנכסים. והוא דבר פשוט ומוכרח לפי דרכו ז"ל ולא היה צורך להתנא לפרשו דבכה"ג מיירי בדירש דווקא. דאי לאו דירית קטן מהיכא אית ליה. הא אין קנין לקטן אלא מפני דרכי שלום [גיטין ד' נ"ט ע"ב]. ואפי' למאן דס"ל היכא דדעת אחרת מקנה אותו הוא שלו [עיין חו"מ סי' רמ"ג ועי' תוס' סנהד' ד' ס"ח ע"ב ד"ה קטן]. ע"כ אין לו זכייה אלא מדבריהם הוא שלו נ"מ להוציאה מיד הגוזל ממנו (ודברי הש"ך צ"ע) וכ"ש דלא אפשר לאוקמה במזכה לו ע"י אחר דלא אתי לידיה. דפשיטא דאין לו בה קנין אלא מדבריהם שתקנו זכין לקטן (עפ"ט דב"ב) ואדרבה זכייה ע"י אחר ודאי גריעא טפי. דאפי' בגדול אינה אלא מדרבנן כי לא שוייה שליח זה ברור מאד בעזה"י ודוק: 
+<b>אמנם </b>אין צורך לכ"ז לשיטת הרע"ב בקטנים דמתני' דלפחות מבן עשרים שנה קרי קטן לענין זה. משום דאכתי לאו בר חיובא הוא בשקלים דכתיב בהו מבן עשרים שנה. ומכל מקום אם התחיל ועשה לאביו שליח נתחייב הבן. והוכרח הרע"ב לפרש כן דקמ"ל הך מתני' דחיובא אקטן רמיא. ולא כפירושא דרמב"ם דהאב אינו פוסק. דלישנא דמתני' דחקיה. מדתני כל קטן כו'. דהכי הו"ל למיתני האב שהתחיל לשקול ע"י בנו שוב אינו פוסק. ובאמת ששיטתו של הרע"ב בענין זה נוחה ונכוחה. והתי"ט השיג עליו במה שפירש לקטנים דפירקין פחותים מבני עשרים (עיין במשנ' דלקמן) וס"ל לבתי"ט דקטנים ששנינו כאן ובסמוך כששקלו שמקבלין מידן. דפירושן ככנ קטנים דעלמא: 
+<b>ותימה </b>תימה אקרא ואשתומם על זה כשעא חדא איך אפשר לומר כן. והרי משנה שלמה בקטן. קודם לזמן הבדיקה אע"פ שאמרו יודעין אנו לשם מי נדרנו לשם מי הקדשנו אין נדרן נדר ולא הקדשן הקדש [נדה ד' מ"ה ע"ב]. והיאך אפשר לקבל מידם שקלים להביא מהם קרבן ציבור. א"כ על כרחנו קטן דמתני' לאו בקטן דעלמא עסקינן. ואפי' בהגיע לעונת נדרים אין נראה לכאורה שיהא שייך בשקלים שקרבנות צבור קרבין מהם. כיון שעדיין פטור הוא מכל המצות. אין נכון להיות חלקו מעורב בקרבנותיהן. שהרי זה דומה קצת למי שאינו מחוייב בדבר שאינו מוציא הרבים ידי חובתן [ר"ה ד' כ"ט ע"א] הכי נמי לא אתי קטן דלאו בר חיובא הוא. ומפיק לצבור בחלקו דפתיך בתרומ' הלשכה ודוק: 
+הגה"ה 
+<b>ואפי' </b>בקרבן יחיד שמענו להרמב"ם ז"ל בקטן הבא על שפחה חרופה שאעפ"י שחייב באשם לדעתו. אינו מביאו עד שיגדיל כמ"ש פ"ט מהל' שגגות. ואין ראיה מפסח שממנין עליו הקטנים. דהא אמרינן שה לבית אבות לאו דאורייתא [נדרים ד' ל"ו] וקטנים אכלי אפי' לא נמנו עליו. וההיא דסוף נגעים דאדם מביא ע"י בניו ובנותיו ומוקמינן לה בגמ' דפ"ד דנדרים בקטנים שאין בהם דעת. דבני אתויי קרבן נינהו ע"י גדול ובדידהו מיהת. דהא פרשינן התם דמיירי במחוסרי כפרה שאפי' בגדולים אין צריכין דעת כדאי' התם: 
+<b>אבל </b>בשקלים ודאי בעינן דעת. ולא מיפטר העני ע"י ששקל עליו חבירו אלא מדעתו. דאפי' בנדרים ונדבות מסקינן בסוף פ' האומר משקלי עלי [ערכין ד' כ"א ע"א] דלכ"ע בשעת הפרשה בעינן דעת מתכפר. וטפי משמע דשקלים לחטאות ואשמות דחובה דמו לענין זה. דהא שקלים נמי חובה הוו. וממילא חייל חיובא דידהו. ולכפרה נמי אתו כדכתיב בענינא לכפר על נפשותיכם. ועדיפי מעולה דאע"ג דמכפרת נמי [זבחים ד' ו' ע"א] אעשה גרידא הוא דמכפרא. אבל תמידין ושאר קרבנות צבור כפרתן מרובה לכל ישראל. כדאמרינן מעולם לא לן אדם בירושלם (ונ"ל דירושלם לאו דווקא אלא ר"ל כל זמן שירושלם היתה בבנינה ובית המקדש קיים וק"ל) ועבירה בידו ועליהן העולם עומד. מלבד כפרה פרטית שבקצתן. לטומאת מקדש וקדשיו כבפ"ק דשבועות: 
+<b>והא </b>דממשכנין עליהן דומיא דבנדרים ונדבות דקיי"ל חייבי עולות ממשכנין. [ערכין ד' כ"א ע"א] משום הא לא איריא. דודאי חייבי חטאות ואשמות נמי ממשכנין. לאחר שעברו עליהן ג' רגלים מכיון דחזינן להו דפשעו. [תוס' ר"ה ד' ו' ד"ה יקריב] ושקלים נמי דכוותייהו אין ממשכנין עליהן אלא כשזמנן קרוב לעבור. אבל קודם לכן אע"פ שכבר ישבו שולחנות במדינה אין ממשכנין. משא"כ בעולות ושלמים שכופין ומעשין מיד ברגל ראשון. כדמשמע בפי"ד מהנ' מעשה הקרבנות. על כן היה נ"ל באמת ששקלים שוין לגמרי לחטאות ואשמות לענין זה. שצריכין דעת מי שניתן בשבילו אף מתחלה ועד סוף כמו בחטאות ואשמות דבעינן דעת מתכפר בשעת הפרשה ושעת הקרבה: 
+<b>אמנם </b>עדיין לא נתחוור לי ההיא דפרק אין בין המודר. [ד' ל"ג ע"א] דתנן סתמא שוקל את שקלו ולא מפרש ביה לדעתו. כמו בסיפא [ד' ל"ה ע"ב] בתורם את תרומתו ומעשרותיו דתנן בהדיא לדעתו. וכן באידך בבא דמקריב עליו קינין וכו'. מתפרשא שלא לדעתו. כיון דלא תנן לה בהדיא: 
+<b>והכי </b>נמי מסתברא דעל כרחך התם בשלא לדעת מיירי. דאל"ה דכוותה בפורע חובו לדעתו אמאי שרי הא קמשתרשי ליה ובכה"ג לאו אברוחי ארי בעלמא הוא. והא קמהני ליה. ותו דבעי לאוכוחי התם דכהני שלוחי דרחמנא נינהו דא"א שלוחי דידן איך מקריב עליו. ומשו"ה מיבעי לן לאוקמה במחוסרי כפרה ושלא לדעת דווקא. אבל בלדעת הו"ל מהני בהכי ואסיר. והשתא לאו כל דכן הוא. אם במחוסרי כפרה שאינן באין לכפרה ואין ממשכנין עליהן. חשיבא הנאה מה שמקריב עליו. שקלים שכפרתן מרובה כדלעיל ועוד שממהרין למשכן עליהן עאכ"ו שתחשב להנאה כששוקל עליו. הא ע"כ דבשוקל שלא לדעתו איירי וצ"ע רב. והתימה שלא ראיתי להמפרשים והמחברי' שדברו מזה וגם בחיבור המחוכם משנה תורה הדברים סתומים: 
+<b>ולכל </b>זה לא הוצרכנו אלא לענין משנתינו דקטן שאביו שוקל על ידו. אם יש מקו' להעמיד דברי האומרים שקטן ממש הוא. ויש לו שייכות בשקלים ע"י אביו כמו בזבחים: 
+<b>אבל </b>במשנת קטנים ששקלו בעצמן. אין מועיל כל האי שקלא וטריא. דודאי אי אפשר לפרשה בקטנים גמורים. מטעמא דפרישית דאין הקדשן הקדש. דאפילו תימא דעת מתכפר לא בעינן. דעת מקדיש בעלמא על כרחך בעינן. דבלאו הכי הוו להו חולין בעזרה. וגבי זבחים נמי האב הוא שמביא ע"י בניו. הא קטנים גופייהו לא לייתו כיון דלאו בני דעת נינהו ודוק: 
+<b>וכן </b>צריך לומר גבי הלכה בנזיר שהאב מדיר את בנו בנזירות. והל"מ היא שמביא קרבנות טומאה וטהרה כנזיר גדול. כמ"ש הרמב"ם ופשוט במשנה וגמרא דנזיר [ד' כ"ח ע"ב]. על כרחך צריך לומר שכמו שהנזירות חלה על הבן ע"י האב. כמו כן הקרבנות שיביא. ע"י האב הוא מביאן. ולא שיהא הבן עצמו הוא המביא. דבכל קרבנות אפילו דמחוסרי כפרה דלא בעינן דעת מתכפר. דעת מקדיש ומפריש בעינן עכ"פ בלי ספק. ולא קיי"ל חולין בעזרה לאו דאורייתא. והכין דייקא נמי לישנא דמתניתין דנזיר דקתני היתה לו בהמה מופרשת. ולא קתני הפריש בהמה: 
+<b>ולשיטת </b>התו' שם ע"כ צריך שתאמר כן. דלדידהו אם לא מיחה מיד שוב אינו יכול למחות. ואי אמרת דהא דתנינן תמן היתה לו בהמה מופרשת. היינו שהקטן בעצמו הפרישה לבדו. הרי אחר ההפרשה אין לך קבלה גדולה מזו ואיך יוכל עוד למחות ודוק: 
+<b>וגם </b>לשון הרמב"ם בפ"ב מהל' נזירות יפה מתפרש שחובת הבאת קרבנותיו של הבן על האב המדיר היא. שכך לשונו ז"ל שם האב שהזיר בנו הקטן הרי זה נזיר גמור וחייב האב לנהוג בו כל דקדוקי נזירות. הרי שאין שום חובה מהנזירות מוטלת כי אם על האב שהזירו. ועל דרך זה נמשך לשונו שם באומרו ואם נטמא מביא קרבן טומאה וכשישלים מביא קרבן טהרה. שזה הלשון מביא מוסב על האב שאמר למעלה. שמתחייב להשגיח על בנו בדקדוקי נזירות שבגופו. ובהבאת קרבנותיו שיביאם הוא עליו. והרי זה פירוש מרווח בדבריו: 
+<b>וגם </b>מוכרח אתה לפרשו כך מחמת אותה שבהל' שגגות שהבאתי לעיל. שדעתו מפורשת שם שאין הקטן מביא קרבן שנתחייב בשפחה חרופה עד שיגדיל. ועל כן ילמד סתום מן המפורש. דהרי גם אשם נזיר הוא בא לכפרה ועל הזדון כשגגה כמו אשם שפחה חרופה. ולמה נחלוק ביניהם לומר שהבן הנזיר יביא קרבנו בעצמו. אלא ודאי ע"י אביו דווקא: 
+<b>איברא </b>עכ"ז עדיין לא יצאנו ידי חובתי' בכך בדעת הרמב"ם ז"ל. דממה נפשך אכתי תקשי עליה מנא ליה בהל' שגגות דצריך להמתין עד שיגדיל ויביא אשמו. דילמא משכחת לה נמי בעודו קטן וע"י אביו ושמא אפי' ע"י שליח דעלמא בדלית ליה אב. דמדסגי בזבחים ובנזיר באב. ש"מ דלא בעינן דעת מתכפר. וא"כ בכל שליח או ע"י אפוטרופוס מיהת שפיר דמי. דלא קפדינן אלא אמפריש בר דעת. והוי דומיא דתרומה ומעשר. שהאפטרופסין תורמין ומעשרין על היתומים: 
+<b>ואת"ל </b>דמהל"מ לא גמרינן דחידוש הוא בנזיר. ותוכל להכריח כן בכח לדעת הרמב"ם שכתב (בבן הנזיר) ואם נטמא מביא קרבן טומאה. והא איהו ז"ל פסיק דבקרבנות שהן לכפרה. צריכין דעת מתחלה עד סוף. ואליבא דכ"ע בעינן דעת בחטאות ואשמות. א"כ איך תמצא קרבן נזיר טמא בקטן ע"י אביו. דאשם נזיר טמא לכפרה הוא בא. ועל כן בעלמא כמו בשפחה חרופה דלעיל פסק כהילכתא. דאי אפשר כלל לקטן להביא אשם זה עד שיגדיל וע"י אביו נמי לא. כיון דקרבן של כפרה על חטא הוא. לא סגי דלא בעי מיהוי מתכפר בר דעת. ועל כרחין ההיא דנזירות חידוש היא וליכא למיגמר מנה. כדאמרינן בעלמא דאין למדין מהל"מ: 
+<b>אך </b>עתה הלאני המו"מ הזה ושויתינן כגדי מסנקן. שחזרה התמיהה למקומה ועלומתי קמה. וגם נצבה בהל' נזירות שחידש לנו דבר גדול בזה שהוסיף רבינו משה (על לשון המשנה) מדעתו. במ"ש הרב ז"ל באותה הלכה ואם נטמא (הבן) מביא קרבן טומאה. דבמשנה לא שמענו אלא משלש בהמות של טהרה שנוהגין בו (ואף דבסוגיא דגמרא התם משמע לכאורה דמייתי נמי קרבן טומאה. אי לאו דמסתפינא אמינא דכל ההוא שיקלא וטיריא. אינו אלא משום יגדיל תורה ויאדיר ולא לקושטא דמילתא. ולא פרכינן מעיקרא בשלמא לר"י ניחא אלא לפלפולא בעלמא. דאפשר לומר דגם אם נטמא מביא קרבן טומאה דאיכ' למימר דכך היא הל"מ. והני שינויי דריב"ח ודאי שינויי דחיקי נינהו ולא אליבא דהילכתא וק"ל. וא"כ איך אפשר לריב"ח דמביא קרבן טומאה. אלא ע"כ קושטא דמילתא ליכא קרבן טומאה בנזיר קטן ודוק. אע"ג דשתיק תלמודא. יש לנו כמה סוגיות כיוצא בה בתלמוד) וכיון דחידוש הוא אין לך בו אלא חידושו המפורש. הבו דלא לוסיף עליה. ועל החלוקים הראשונים אנו מצטערים למצוא טעם נכון. מניין לנו להוסיף עוד דבר הסותר למוסכם. ושמא לא באה ההל"מ כי אם לנזירות של טהרה. אבל קרבן טומאה אין לו כיון דבעינן ביה דעת מתכפר וליכא. וצריך נגר ובר נגר לפרוקי ולמשקל אגר. עד כאן <b>הגה"ה)</b>: 
+<b>אלא </b>ודאי שבקינן למתני' דדחקא ומוקמא נפשה. דקטנים דהכא איירי בגדולים מי"ג שנה ולמעלה. ולא באו לכלל עשרים להתחייב בשקלים דמיעטינהו קרא דמבן עשרים ממשכון. ואם שקלו מקבלין מידם דאתרבו מדכתיב בהו איש. ובן י"ג איש הוא. וכן משנתינו זו דכל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו. נמי הכי מתפרשא בבן י"ג. ולא תקשי היאך יוכל האב להעמיד חובה על בנו. דמיירי שעשאו שליח. כיון דהשתא בגדול עסקינן דמצי לשוויי שליח: 
+<b>ומתיישב </b>נמי מה דקשה לכאורה אמתני'. דהא ע"כ הא דאמרינן אינו פוסק. פירושו שעל כרחו צריך ליתן וכופין וממשכנין אותו. דאלת"ה אלא שמקבלין ממנו אם שקלו. פשיטא בתחלה נמי מקבלין ממנו. ואפי' שקלו קטנים ע"י עצמן. מקבלין מהן כדתנן לקמן. כ"ש אם האב שוקל ע"י בנו הקטן. וא"כ כולה בבא דכל קטן וכו' כדי נסבה דממילא שמעינן לה לקמן במכ"ש. אלא ודאי כדאמרן דחיובא אתי לאשמועינן וזה פשוט. א"כ תיקשי אטו קטן בר מיעבד מצוה הוא. ולפום מאי דכתיבנא ניחא ופירש הרע"ב אתי שפיר: 
+<b>איברא </b>דמ"מ איכא לאתמוהי אמאי נקט שהתחיל האב לשקול על ידו. דאליבא דרע"ב בקטן מבן כ' מיירי. משמע דאפילו בשקל ע"י עצמו. אינו פוסק. מכיון שנדרו נדר. וכ"ש הוא ודאי שמתחייב ע"י עצמו. אחר שהעמיד חובה על עצמו. בודאי כייפינן ליה לקיים נדרו כמו לשטת הרמב"ם באב. וא"כ ליתני הכי כל קטן ששקל שוב אינו פוסק. דמשמע בכל גווני דמה לי ע"י עצמו או ע"י שלוחו שכמותו וק"ל: 
+<b>ולהרמב"ם </b>דמוקים למשנתינו בסתם קטן ניחא. דמשו"ה מפרש הכא דהאב אינו פוסק אבל הבן פוסק. אבל אין לומר דלהרמב"ם משו"ה לא תני בקטן ששקל ע"י עצמו. לפי שאין מקבלין ממנו שאין לו יד לזכות. והוצרך לשקול ע"י אביו. דידו כיד אביו. ואביו אית ליה יד לזכות. דהיכי מיירי אי בשלו הא לית ליה. ואפי' תימא אית ליה. הא שליחות נמי לית ליה כדאיתא פ"ק דמציעא [ד' י' ע"ב] ורפ"ב דקדושין: 
+<b>ואי </b>בשל אביו ושוב אינו פוסק אשמעינן. ולעולם אבוה הוא דמצי שקיל עליה. ואיהו גופיה לא. מ"מ קטנים ששקלו מקבלין מידן דלקמן לא מיתרצא. דודאי מיירי ששקלו בעצמן. ואיך אפשר זה בקטן גמור שאינו יכול לזכות. אלא ודאי ס"ל לרמב"ם נמי דמקבלין ממנו אפי' שלא ע"י אביו. משום זכייה דמדבריהם דאית ליה לקטן מיהא. אלא שאינו נקבע בחובה ע"י אביו. ואצטריך לאשמועינן דאב אינו פוסק: 
+<b>וגם </b>לפי שיטתו של הרע"ב י"ל בזה דמתני' דכל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו רבותא אשמעינן דאפי' ע"י אביו. מתחייב הקטן להבא. כיון דלענין שליחות גדול הוי. דמשוי שליח ונדרו נדר. ואיכא לאוקמה בנכסי עצמו. או אפילו תימא דשקל אביו על ידו משלו. קמ"ל דנתחייבו נכסים ואתיא אליבא דהילכתא דאיפסיקא בפ"ק דקידושין [ד' י"ג ע"ב] דשיעבודא דאורייתא במלוה הכתובה בתורה. והאשה שמתה מביאין יורשיה עולתה. אפי' לא הפרישה מחיים נתחייבו נכסים. ולפ"ז אם שקל הקטן ע"י עצמו פ"א פשיטא שאינו פוסק ודוק: 
+<b>ואין </b>להקשות היאך יתחייב ע"י ששקל פ"א בשביל בנו. אטו אי תקיל ע"י עני משלו פ"א. יתחייב כן לעולם ליתן בעדו השקל שהעני חייב. ולהרמב"ם איכא למימר כיון דשקל ע"י בנו הקטן ממש וגבול יש לו. אמדינן דעתיה דאב דודאי ניחא ליה למיעבד מצוה בממוניה. וקבעיה עליה חובה כל זמן שבנו קטן. אבל גדול דהוא קטן דהרע"ב שאינו מוטל עליו לפרנסו כאחר דמי. ועד אימת לשקול וליזיל. די"ל דמיירי בסמוך על שולחנו דכקטן דמי לענין זכייה. וה"ה למה שנותן האב בשבילו. בחובה קבליה עליה. כל כמה דסמיך על שולחנו. וכל מחסורו וצרכו עליו. ועיין מ"ש בס"ד בדיבור הסמוך: 
+<b>עי"ל </b>דאשמעינן הכא בדמוחזק לן ביה דקטן הוא. ואכתי לא ידעינן דהביא שתי שערות. והתחיל אביו לשקול עליו. אמרינן דודאי ידע ביה אבוה דגדול הוא ושכבר הביא שתי שערות. ואבוה מהימן עליה לענין זה כדתניא פ' האומר דקידושין (דס"ד) בני זה בן י"ג ויום א' הוא נאמן לנדרים ולחרמים ולהקדשות. ע"ש בתו' דעשאוהו כדבר שבידו. משו"ה מחזיקינן ליה מכאן ואילך לגדול דאי לא דקים ליה לאבוה ביה. דהביא שתי שערות לא הוי שקול על ידו. ושוב אינו פוסק דתנן. לומר שמעתה חייב בהן. והרי הוא כגדול. לענין שתובעין ממנו אם לא ישקול מעצמו. אע"פ שאין ממשכנין עד בן כ' כמו שאבאר בסמוך מטעם הירושלמי: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ד"ה כל קטן. אית ליה (וירושה הבא מן האם אחר מיתת האב. לא שכיחא).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ואין ממשכנין</b> יש ללמוד מכאן ק"ו. לדיני ממונות בעלמא. כל היכא דאיכא מפני דרכי שלום. אין אומרים יקוב הדין את ההר. <b>מ"מ</b> י"ל נמי לאידך גיסא. דמצינו הדיוט חמור מהקדש בדררא דממונא. לגבי נזקין ושומרים.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>כל כהן שאינו שוקל. </b>כתב תי"ט והא דהוצרך לומר דעובר בים סוף כבירו' וכו' עיין לקמן מ"ש בזה בפי' הירו'. עוד כתב ולדברי הרע"ב משמע דקרא תניין דריש לתרומת הקרבנות וקמא באדנים והיינו טעמא דכתב לעיל דאינו שוקל עד בן כ' שכן כתוב בהך קרא מבן עשרים ולמעלה. אבל לא ידעתי מי הכריחו לכך דקטנים דמתני' מסתברא דעד בן י"ג הוא ככל קטנים דעלמא. וכן פירשו הרמב"ם והרמב"ן וכן בהדיא בירו' ולפ"ז קרא תניין באדנים. וקמא דלא כתיב ביה מבן עשרים בקרבנות. ואולי דעת הרע"ב וכו' אבל לא ידעתי היאך יפרש הירו' עכ"ל: 
+<b>והנה </b>דעת רש"י וכל המפרש' כהרע"ב דקמא באדנים ותניין בקרבנות. ומ"ש בשם הרמב"ם והרמב"ן ז"ל שכתבו כן. לא כך אמרו שכל הקטנים עד שיהיו בני י"ג שנה שייכים בשקלים כדעת התי"ט. וממילא לשיטתו משנת י"ג ואילך ממשכנין אותן. שהם ז"ל לא הזכירו אלא שתי שערות כדאיתא בירו'. וגם בהביאו שתי שערות. אע"פ שאמרו שחייבין בהן. מ"מ אין ממשכנין וכמו שנבאר היטב לשון הירושלמי שעליו נסמכו בזה: 
+<b>גם </b>מ"ש התי"ט בשם הרע"ב שכתב לעיל דאינו שוקל עד שיהא בן כ'. אינו מכוון שכבר נתבאר שהרע"ב סובר שקטן פחות מבן כ' שוקל וגם מחוייב לשקול. אלא שאין ממשכנין עד שיהא בן עשרים וכמו שיתבאר. וא"כ בחנם עשה הרב בתי"ט מחלוקת בין פירושו של הרע"ב והני תרי תנאי הרמב"ם ורמב"ן ז"ל. דלענ"ד כולהו בשיטה חדא קיימי. אלא שלשון הר"מ בחיבורו סתום קצת: 
+<b>ולפי </b>שעיקר יסודו של הרב תי"ט בענין זה על הירושלמי. וכסבור הוא ז"ל שמתנגד לפי' הרע"ב ולא ידע לפרשו ע"פ דרכו. על כן אעתיק לשון סוגית הירו'. ואפרשהו מסכים מאד לדעת הרע"ב. והכי איתא התם הלכה ה' אין ממשכנין את הקטנים הא לתבוע תובעין הא כן כשהביא שתי שערות. אבל לא הביא ב' שערות לא. כהדא אין ממשכנין עד שיביא שתי שערות כן היא מתני' אין ממשכנין את הכהנים מפני דרכי שלום. ובהל' ב' שאחר זה אפלוגתא דבן בוכרי וריב"ז. גרס התם הכי. כתיב כל העובר על הפקודים ר"י ור"כ חד אמר כל דעבר על פקודא יתן. וחד אמר כל דעבר על ימא. מאן דאמר דעבר על ימא מסייע לריב"ז. ומ"ד דעבר על פקודא מסייע לבן בוכרי. תו גרסינן תמן הלכה ז'. ואע"פ שאמרו כו' הא לתבוע (כצ"ל ב' מלות) אין תובעין. הכא אמרת תובעין והכא אמרת אין תובעין. כאן כשהביא ב' שערות כאן כשלא הביא ב' שערות ע"כ סוגית הירו': 
+<b>והנה </b>צריך להבין בהא דדייק מרישא אבל לתבוע תובעין הקטנים. ומוקים לה בשהביא שתי שערות. אבל לא הביא אין לו תובעין. וכדמסיק נמי בהלכה ז'. א"כ מאימתי ממשכנין. כיון דלגדולים מבני י"ג ולמעלה נמי קרי קטנים. אע"פ שגדולים הם בכל מקום. דמשהביאו שתי שערות על כרחך בבן י"ג איירי. דקודם לכן לא נפקא מנה מידי דשומא בעלמא נינהו. אלא ודאי בבני י"ג ושהביאו ב' שערות משתעי. ואפ"ה אין ממשכנין. מעתה איזה גבול יש למשכן. ומאיזה זמן יחשבו גדולים לענין זה. אם לא מבן עשרים. ומשום דתלמודא דבני מערבא נמי ס"ל כהמוסכם דתניין בקרבנות מיירי. דכתיב ביה מבן עשרים: 
+<b>ומבואר </b>נגלה בהשקפה מעטה דהירו' סותר דעת התי"ט לגמרי. ועל כרחך ס"ל דקטנים דמתני' לאו ככל קטנים דעלמא. ואית ליה נמי דקרא דבן עשרים לשקלי הקרבנות אתי. ושלש חלוקות הן לפי שיטת הירו' ואלו הן. בן עשרים ופחות מזה שהביא ב' שערות. ועוד קטן ממנו שלא הביא ב' שערו'. וכולן מי"ג שנה ולמעל' הן. אבל קודם שנת י"ג כיון דליתיה בנדר. כ"ש בזה וכמ"ש. ואפי' שקל אין מקבלין מידו. ברם מבן י"ג ולמעלה אע"ג דלא הביא ב' שערות. וקטן הוא עדיין שלא בא לכלל מצות בעלמא. מ"מ לענין זה נידון כגדול. שמקבלין ממנו אם שקל מעצמו. אע."פ שאינו מחוייב להביא. כיון שהקדשו הקדש מסתמא ימסרנה לצבור יפה. ואולי גם במופלא סמוך לאיש. ס"ל דמקבלין ממנו מאחר שנדרו נדר. אבל יותר סברא להעמידו בבן י"ג. (ולקמן נמי נימא בה טעמא דאפשר איכא קפידא דווקא בבן י"ג) דכבר איש הוא בשנים. רק שלכל שאר מצות עדיין קטן הוא. כל שלא הביא שתי שערות ומשו"ה הכא נמי אפילו לתבוע. אין תובעין אותו. שהרי אינו חייב בהן. וטעמא דמקבלין ממנו כדאמרן. דמאחר דלענין נדרים איש הוא. חשבינן ליה נמי ביודע למסור לצבור יפה: 
+<b>אי </b>נמי טעמא דמקבלין מאתו. כיון שהוא בן י"ג. ואעפ"י שאין לו ב' שערות. חיישינן שמא נשרו. אבל אין יכולין לתובעו ממון מספק דהמע"ה ודוק. ובהביא ב' שערות והוא בן י"ג. עד שיגיע לכלל בן עשרים. ס"ל דמחוייב הוא בשקלים כמו בכל המצות. דחשבינן ליה בעלמא לגדול. דמשו"ה הכא נמי תובעין אותו. ואפ"ה אין ממשכנין עד שיהא בן עשרים. ומקראי יליף להו. וכך היא הצעה של שמועה זו נאה ביותר: 
+<b>והענין </b>הוא כך דבמערבא פסקי להך פסוקא לתלת למילף מנייהו בהך ענינא. דכל העובר חד. על הפקודים תניין. מבן עשרים תליתאי. וכולהו צריכי. דמכל העובר דאיפליגי בה ר"י ור"כ אי פירושו דעבר על ימא או על פקודא. נ"ל דנפקא מנה נמי לענין קטנים דהכא. לפי מה שכתב הרמב"ן בריש פ' כי תשא שגם בני י"ג הם היו מכלל השש מאות אלף רגלי הגברים: 
+<b>ועפ"ז </b>נ"ל דמאו דס"ל הא לתבוע תובעין את הקטנים. דאתי כריב"ז דפליג אבן בוכרי ומחייב הכהנים מהך קרא דכל העובר על ימא. מהכא נפקא ליה נמי דבני י"ג הן ג"כ בכלל כל העובר על הים כמו הכהנים. אעפ"י שאין מכלל הפקודים פחותים מבן עשרים. להכי אהני כל העובר לומר שכל אותן שנמנו ביוצאי מצרים שהם עוברי הים. דאין סברא לומר דמרבי אפילו קטנים מאד שגם המה עוברי הים. דמסתבר לאוקמי בהני דשייכי במצות. ועוד דבהכי לא מפקינן לקרא ממשמעותי'. דה"פ כל העובר בפקודי הים דהיינו הגברים שנמנו ביוצאי מצרים והם נקראים ג"כ עוברי הים: 
+<b>ואתי </b>שפיר דלא תיקשי למ"ד דעבר בימא. היכא מפרש על הפקודים דאבתריה. דהשתא ניחא. והיינו טעמא דס"ל קטנים פחותים מבני עשרים שהביאו ב' שערות בני אתויי שקלים נינהו. וחייבין הן ותובעין אותן. אלא שאין ממשכנין. דלהכי אהני קרא דמבן עשרים. לאגמורי דבבן כ' נמי תליא מילתא. ומוקמינן ליה אמאי דמסתבר טפי. רצוני למשכן בני העשרים ולכוף אותם עד שיתנו: 
+<b>ובן </b>י"ג שלא הביא ב' שערות. מקבלין ממנו מסברא. מטעמא דפרישית אע"ג דליתיה בשקלים בחיוב. בתורת נדר מיהא שקלינן מניה. וחזקה דמסרינהו לצבור יפה ולית לן בה. אי נמי בני י"ג שלא הביאו ב' שערות. אם שקלו שמקבלין מהן. מכל העובר נפקא. דאינהו בכלל כל העובר בים. מפקודי מצרים נינהו. לפמ"ש הרמב"ן כנז'. ורבינהו קרא למשקל מנייהו אי מייתו. אבל לחיובא ליכא למימר דרבינהו קרא. דהא אכתי קטנים נינהו לכל מילי. ולא אשכחן חיובא בקטן. ואפילו בבן סורר דכתיב קרא בן ולא איש. אפ"ה הקטן פטור שלא בא לכלל מצות. משו"ה מסתייה לאוקמי בהכי: 
+<b>ובני </b>י"ג שהביאו ב' שערות ולא באו עדיין לשנת עשרים. לא צריכי קרא. ופשיטא דחייבין בהן. ותובעין אותן מסברא. דמאי שנא מכל מצות ה' דמחייבי בהו. ותו איש כתוב בפרשה. למימרא דמשנקרא איש חיובי מיחייב. ומכל מקום אין ממשכנין כי אם בני עשרים וכדכתבינן. והעובר על הפקודים נמי למיגמר מניה אתי. אע"ג דלא אפקינן קרא מפשטיה. ומצינן לפרושי העובר על הפקודים בחד מילתא. כדפרשינן אליב' דמ"ד על ימא. דבכללן אתה מוצא בני י"ג וכהנים. אפ"ה אייתר ליה. דהא מצי למכתב כל העובר מבן עשרים דשמעינן תרתי. ולשתוק מהפקודים. אלא לאורויי דאין ממשכנין את הכהנים. אעפ"י שנתרבו מכל העובר. ולא נתמעטו מן הכתוב מבן עשרים. הוה אמינא דכהנים בני עשרים. משכון נמי ניסב מנייהו. להכי אצטריך הפקודים כלומר דבעינן נמי הפקודים במקום אחר במנין אחד. ולא הנמנין בפני עצמן. ואי לאו הכי למאי אתא: 
+<b>ואחרי </b>הודיע אלהים אותנו את כל זאת מעתה נשוב לבאר ל' הירו' בהל' ה' דייק ממתני'. דמדתנן אין ממשכנין את הקטנים. משמע הא לתבוע תובעין אותן. דאל"ה לישמעינן רבותא טפי. דאפילו תובעין לא. ומיבעי ליה לאוקמי הכא כשהביא שתי שערות. כלומר קטנים דאיירי בהו השתא. על כרחך בשכבר הביאו שתי שערות. ולכן תובעין אותן. לפי שחייבין הן בשקלים כמו בכל המצות. או משום דאתרבו מכל העובר. וקרי להו קטנים הכא. לפי שעיקר מצות שקלים רצוני לכוף. עליהן ולמשכן. אינה אלא בבני עשרים גדולים גמורים. כדמוכח קרא דמבן עשרים. אבל לא הביא ב' שערות. לא. כלומר אפי' לתובעו אין יכולין. דקטן פטור מכל המצות. ובכל התורה כולה לא מצינו מצוה בקטן. ואפילו מיירי בבני י"ג. כל זמן שלא הביא ב' שערות קטן הוא. ולא מצינן לרבוייה אלא לענין לקבל ממנו אם שקל מעצמו. ולא להוציא ממנו בחיוב כנז': 
+<b>אחר </b>זה אמר כהדא אין ממשכנין וכו' פירושו כדרך זה שאמרו אין ממשכנין עד שיביאו ב' שערות. ור"ל עד שיהיו אנשים גדולים בני עשרים ויהיו להם ג"כ ב' שערות. דאפילו הביאו ב' שערות לחוד אין ממשכנין. וכן בן כ' לחוד בלי הבאת ב' שערות ג"כ אין ממשכנין. כיון שעדיין קטן הוא עד שיצאו רוב שנותיו או שיוולדו בו סימני סריס. ולא אתרבי בן עשרים למשכון. אלא כשהוא גדול דווקא. ונקט חדא מנייהו דאין ממשכנין עד שיביאו ב' שערות. וה"ה לבן כ' דבעי מיהוי וכלומר דאין למשכן אלא גדולים ודאי. וא"כ ת"ק דס"ל דאין ממשכנין אלא גדולים האמורים כאן כנז'. אע"ג דדריש נמי העובר בים. ויש במשמעו ג"כ בני י"ג לחייבן בשקלים כמ"ש לעיל. אפ"ה ס"ל דלא אתרבו למשכון. כן היא מתניתין דאין ממשכנין את הכהנים כלומר דאזדה מתניתין לטעמה בהא כההיא ודרך אחד לשתיהן ששני דברים הללו שוין בדינן ונלמדים ממקרא אחד. שגם הכהנים חייבים לדבריו. לפי שהם כמו כן עוברי הים. ואין ממשכנין אותן. דלהכי אתי על הפקודים. דמשכון תלי נמי בהו וכדפרישנא. הלכה ו' מבוארת: 
+<b>הלכה </b>ז' ואף על פי שאמרו מהדר אמתניתין ואע"פ שאמרו אין ממשכנין כהנים וקטנים אם שקלו מקבלין מידם. דייקינן מנה הא לתבוע אין תובעין. דלא תנן אלא ששקלו מעצמן. ואפילו מיתבע לא תבעינן להו. ורמי דיוקי אהדדי. ומשני דלעיל בהביא ב' שערות תובעין. ומ"מ אין ממשכנין. וכאן שלא הביאו ב' שערות. אבל אינן פחותים מבני י"ג. דבציר מהכי אי אפשר כדכתבינן סגין אי בעית אימא גמרא וסברא. ואב"א קרא דנפקא לן מניה דווקא בני י"ג. אבל קטנים ממש מקבלין נמי לא: 
+<b>ואיכא </b>למידק לפום מאי דפרשינן בדיוקא דסיפא דלתבוע אין תובעין. וקתני כהנים דומיא דקטנים ששקלו דדוקא הוא דמקבלין. אבל אין תובעין את הכהנים. וקשיא לרישא דקתני אין ממשכנין הכהנים. דע"כ צריך לומר דתובעין אותן מיהא אית ליה לתנא. וכן בדין דזיל בתר טעמא דאתרבו מכל העובר. והא מהאי טעמא כתבינן לעיל דבני י"ג שהביאו ב' שערות חייבין ונתבעין. ודין שניהם שוה כמ"ש למעלה בטוב טעם. י"ל דהיינו דתנינן אין ממשכנין את הכהנים מפני דרכי שלום. ועל כרחך אית לך למימר דטעמא דמפני ד"ש אתביעה קאי. דהא משכון בלא"ה לא נסבינן מנייהו. דאימעיטו להו ממשכון מקרא כדפרשינן יאות. ולמאי קאמר מפני ד"ש. אלא שאפילו לתבוע אין תובעין אותן מפני דרכי שלום. שהדין היה נותן לתובען ג"כ אם לא מפני דרכי שלום ולא מהדין: 
+<b>וזהו </b>שאמר לעיל כהדא כן היא מתני' אין ממשכנין את הכהנים מפני ד"ש. שר"ל שדין א' לשניהם. ומדין תורה גם הכהנים נתבעים כמו בני י"ג שהביאו ב' שערות. אחר שהן חייבין כמותם. אלא שמניעת התביעה מפני דרכי שלום וכדיוקא דסיפא. ורישא חסורי מחסרא והכי קתני אין ממשכנין הכהנים. אבל תובעין. ומפני מה אמרו שלא לתבוע מהן. אלא אם שקלו מעצמן מקבלין. הא ע"י תביעה לא כדדייקא סיפא. מפני דרכי שלום. ודוק היטב. הדין הוא פרושא דהך סוגיא דתלמודא ירושלמאה. והוא המחוור והנכון והיא דעת הרע"ב ז"ל ומסכמת מכל צד עם הירושלמי: 
+<b>ואיה </b>איפה עדותו של הרב תי"ט ז"ל במחילת כבודו הוא כשגגה שיוצא מלפני השליט. ואנחנו לא נדע מה נעשה להפוך בזכותו כאן ולפרש הירו' ע"פ דרכו ז"ל. וגם דעת הרמב"ם בפירושו יש להסב אותה עד"ז. ועכ"פ אין ממנה סיוע. וככה הם דברי הרמב"ן בפי' התורה. שאחז רק דרך הירושלמי מופשט הביאור. אמנם לשון הר"מ ז"ל בחבורו סתום מכל צד. ויש להפליא על אשר לא שת לבו לדעת הירו' לבאר החלוקות הג' האלה הנז'. אחר שהוא ז"ל נאמן ביתו וחושש לו בכל מקום. ולפעמים אף במקום שחלוק מתלמוד שלנו כידוע לרגיל בפסקי הלכותיו. כל שכן במכילתין. שעל כרחנו אנו צריכין לו להעדר הבבלי. ואין כוונת הרב ז"ל לסתום אלא לפרש וצ"ע: 
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>אבל</b> ע"פ הר"מ הביאו תי"ט וכתב דל"ג במתני' אבל. ולפיכך מפרש דמכותים מקבלין חטאות ואשמות. לפי שהוא כיון שנתכוין בכפרה אולי ישוב. <b>ותמיהא </b>מילתא טובא. דלכאורה משמע בסוגיא דגמרא. לא ימנע. או שכותי דינו כגוי. או גרוע מגוי. די"ל דין משומד. שאפילו נידר ונידב אין מקבלין מידן. משא"כ בגוי. דמקבלין מהם עולה לד"ה. <b>והשתא</b> היכי ס"ד שיקבלו מהכותי חטאות ואשמות. שאינן לא נידר ולא נידב א"כ כמאן אתיא. <b>לכן</b> נ"ל לפרש סוגי' דתלמודא מערבאה עלה דמתני' כך. תפתר כמ"ד כותי כנכרי. לפי שנחלקו בה. ששנו בברייתא כותי כנכרי. רשב"ג כישראל לכל דבר. ועל כרחך לא אתיא מתני' כרשב"ג. שבמשנתנו הושוו הנכרי והכותי. שאין מקבלין שקליהם. ואתי רבי אלעזר ואמר לעולם רשב"ג היא. מתניתין בנכרי לחוד מיירי וסמי מנה והכותי. אלא מכותי ודאי מקבלין מהן. ודתנן ואין מקבלין מידן קינין חטאות כו' כולה בנכרי עסקינן. אבל כותי. כישראל הוא לכל דבריו. ומקבלין ממנו הכל. ועלה קאי תני כן אדם לרבות הגרים כו'. והני נמי ס"ל גרי צדק הן. ולאו מומרים נינהו. והדר אקשי עליה תלמודא מתני' פליגא עליה דר"א. והיינו מתניתין דידן דקתני ואין מקבלין מידם קיני כו'. לפום מאי דאוקי ר"א למתניתין בנכרים בלחוד. היכי מסיק ואין מקבלין מהם קינין ותמה על עצמך היאך אפשר לפרש זו בנכרים. וכי יש קינין כו'. דצריכא למימר. וא"כ מוכח דמתניתין פליגא אר"א. ולא ס"ל לאוקמתא דידיה. דאל"כ א"א להבין המשנה אלא לחלוק בין הרישא והסיפא. דרישא בנכרי וסיפא בכותים. וזה דוחק נגלה. <b>ומשני</b> אין כך הוא. ושבקה למתניתין דמוקמה נפשה. רישא בנכרי וסיפא בכותי. ולעולם רשב"ג היא. וגרס הר"מ ומקבלין מידן קני זבים וחטאות כו'. ומתוקמא בכותי. כך אני אומר בשטת פירוש הר"מ. שע"כ היתה לו גירסא זו. אלא שיש דוחק במ"ש אולי ישוב. דמשמע קצת דס"ל. שדין כותי כמומר. וא"כ. אין מקבלין ממנו שום קרבן בעולם. ואצ"ל חטאת. כמבואר בחבורו בפ"ג ממה"ק ופ"ג משגגות. וי"ל שכוונתו. אולי ישוב לדעת חכמים ג"כ. <b>אמנם </b>לגירסא דידן. פירוש הסוגיא הוא ג"כ עה"ד הנ"ל. שפירשנו. דר"א מוקי לרישא דמתניתין בנכרי. אבל כותי ס"ל דמקבלין ממנו שקלים מיהא. אע"ג דלא משוי להו כישראל לכל דבר כרשב"ג. אלא מילתא מציעתא קאמר. דשקלים דווקא הוא דמקבלין מהם. משום דדמו קצת לנדר ונדב. שממותר הלשכה. מקיצין המזבח. ואין חלק השוקל ברור. משא"כ בחובות שאין בהם שום שייכות לנדר ונדב. מודה שאין לכותים חלק בו. דס"ל לא אתרבו גרים אלא לנדר ונדבה. וכל כיוצא בהן בלבד. <b>וזה</b> הפירוש מוכרח. דאל"ה. מאי קאמר אבל בכותי לא. כיון דגרע מנכרי. ומשומד נמי הוי. אמאי לא לתנייה. דבר זה אין לו שחר. ולא צורה דשמעתא. גם להמסקנא אין הבנה. על פי דרך המפרשים. דוק ותשכח שפירושנו מוכרח.</small>
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>הנותן שקלו כו' אם נתרמה התרומה מעל: </b>
+<b>הא </b>פשיטא לי דלא הדר משלח אשליח ולא משתעי דינא בהדיה. דהא משנתרמה תרומה. נפיק משלח י"ח. ותו לאו דיליה הוא. אלא של גזברים הוי דמה"ט מעל. לפי שתורמין גם על העתיד לגבות (וס"ל דכל העומד לגבות כגבוי דמי) וברשות הקדש הוא אחר שנתרמה התרומה: 
+<b>מיהא </b>קמיבעיא לי היכי משלם האי מעילה. אם בשקל אחר וחומשו. או אינו משלם אלא לפי מה שנהנה בשוה פרוטה. הנאת שלא השכינוהו וחומשו. שלפי דמים משלם שמין כמה אדם נותן שלא ישכינוהו. דאיכא לדמויי לנתנה קטלה בצוארה דמשנה ב' פ"ה דמעילה ודוק. דהכא נמי לא נהנה זולת זה ולא הוציאו בחפציו. דאע"ג דבסלע אין מועל אחר מועל. שאפי' לא נהנה ממנו אלא בש"פ מעל ויצא כולו לחולין. זהו כשנהנה ע"י שהוציאו בחפציו. אבל הנאה דהכא לדכלי שרת דמיא טפי: 
+<b>ותו </b>מספקא לי אם יצא זה המועל ידי חובתו. כשישלם מה שמעל אם בשקל אחר. או הנא' המעילה לפי מה שהיא שוה. דלכשתמצי לומר שקל אחר בעי שלומי. אכתי תיבעי לך אם צריך לשקול עוד שקל אחר בשביל חובת עצמו. דהא קמא לא נפיק ביה דשל משלח הוא שעליו נתרמה תרומה. ותשלומי מעילה אין עולין לו לחובתו. או לא צריך. וכ"ש אי אמרינן דלפי הנאה שבה בלבד משלם. פשיטא שאי אפשר לומר שיוצא בזה י"ח. וצע"ג:   
+<b>שוב </b>עיינתי ברמב"ם הל' שקלים ומשמע שאם מעל יצא המועל י"ח. וצ"ל דס"ל דשקל אחר הוא משלם. לפי שהראשון יצא לחולין משמעל בו. ושפיר מצי נפיק ביה י"ח: 
+<b>מ"מ </b>עדיין לא נתיישב לי היטב היאך שנים יכולים לצאת בשקל אחד. דהרי ע"כ משלח מיפטר ביה. דעליו נתרמה תרומה כנז'. והיאך יחזור זה ויוצא בו. ובשקל שמשלם אינו יכול לצאת שדמי גזלו הוא. וצ"ל דמשחשב לשלוח בה יד היא כשלו כב"ש. ושליחות יד אינה צריכה חסרון. והרי הוא עומד ברשותו. ונעשה חולין אצלו. אחר שכבר היה הקדש בידו. דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה. וזכו בו גזברין משעה ראשונה שניתן המעות על ידו. ויצא בו המשלח י"ח. וכשנמלך זה אח"כ לשקלו בעד עצמו. נעשה כשלו והרי הוא חולין בידו. ויוצא בו י"ח. אלא שצריך לשלם שקל אחר נגד זה שגזל מן ההקדש: 
+<b>אמנם </b>יש בזה קצת דחוקים. וגם צ"ע לפ"ז הא דמפרשי טעמא דמתני' דמעל משום דנהנה במה שלא השכינוהו. ותיפוק להו בלאו הך הנאה נמי מעל ומפיק ליה לחולין. ע"י ששילם בו חובו ממצוה המוטלת עליו. אלא ודאי משום דס"ל דכה"ג לא מיקרי הנאה. מאחר שלא הוציאה בחפציו ומצות לאו ליהנות ניתנו: 
+<b>אבל </b>לסברא השנית שזכרנו דאינו מחוייב לשלם אלא לפי אומד דמי ההנאה שבו. ניחא דנקטי טעמא דמעילה דנהנה במה שלא השכינוהו וכדכתיבנא. ולפום הך סברא ודאי אי אפשר לומר שיצא המועל ידי חובתו. כי שקל ראשון לא עלה לו שהרי לא יצא לחולין. ובתשלומיו ג"כ אי אפשר שמלבד שאינו יכול לפטור עצמו בהם. עוד לפעמים אין בהם כשיעור וק"ל. והמשנה סתמית וצריכא רבה: 
+<b>וצריך </b>לדעת שבין לדרך ראשון ובין לדרך שני שזכרנו. מ"מ ודאי צריך להביא אשם מעילה בב' סלעים. מלבד דמי המעילה שמשלם להקדש. ואין בזה ספק (ועיין פ"ו דכריתות ודוק): 
+<b>ולסברא </b>הב' שאמרנו במשנתינו דכה"ג דלא הוציא המעות לצרכיו לא נפקי לחולין. ויש בהם מועל אחר מועל באופן זה. לפ"ז יתיישב יותר סיפא דמתני'. דבמעות הקדש לא מעל עד שקרבה הבהמה. ולא סגי בנתרמה תרומ' בלחוד כמו ברישא. דדווקא תנן הכי בסיפא. אבל ברישא לא בעינן קרבה הבהמה: 
+<b>ואמינא </b>בה טעמא רבה לפלוגי בינייהו. דברישא אע"ג דלא אפקיה לחולין לפום מאי דפרישנא. מ"מ להכי מוקמינן ליה ברשותיה להתחייב בכדי הנאה כדלעיל דהא ברשותיה קאי לענין שליחות יד. וסיפא הכא במאי עסקינן במעות הקדש המסורות לגזבר. דאורחא דמילתא הוא דנקט. דאפילו במתכוין להשתמש בהם בצרכי חולין לא מעל. כדתנן במעילה [דף כ' ע"א] עד שידור תחתיה. כ"ש במוציא מהקדש להקדש. ואין כאן שינוי רשות ולא שינוי מעשה. ולא שייכא ביה שליחות יד כמ"ש התו' שם. משום הכי לא שייכא ביה מעילה אלא אחר הקרבת הבהמה. דהוי כמעשה מוציא מרשות הקדש. אבל בלא"ה אפילו מעילת הנאה אין לו מאחר שרשותו רשות הקדש היא: 
+<b>או </b>דילמא גזברים ליתינהו במשכון. והסברא נותנת כן מאחר שהם ממונין על כך. ואין מחשבין עמהם כי נאמנים נחשבו כאמור בקבלה. להכי צריך מעשה רב בסיפא. ולא כפי' הרע"ב דה"ה לרישא. ובאמת זה בעיני דבר הגון מאד בס"ד והמעיין המשכיל יבחר: 
+<b>מדמי מעשר שני ומדמי שביעית יאכל כנגדן. </b>כלומר אם שקל שקלו מהם צריך לחללו על אחר. לפי שאין פורעין חוב מדמי מ"ש ושביעית [שביעית פ' ח' משנה ד'] וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין: 
+<b>ואפשר </b>דבבא קמייתא בשוקל ממעות הקדש נמי. דווקא בקרבה בהמה הוא דמעל. אבל כל זמן שלא קרבה. אית ליה תקנתא. דלא ליתי לידי מעילה. אפילו לכשיתקרב הבהמה. ע"י שיחלל סלע של הקדש בכל מקום שהיא. ואליבא דמ"ד הקדש במזיד מתחלל. אלא דבפלוגתא לא קמיירי הכא. אבל במ"ש ושביעית ליכא לפלוגי בין קרבה בהמה או לא. דלעולם יש לו לחללן ורשאי לעשות כן לכתחלה משו"ה תני בהו תקנתא: 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>וחטאת אין לה קצבה </b>. מ"ש הרע"ב שאם ירצה יביא חטאת במעה כסף. כך אמרו חכמים בפי' דנפיק בשה בדנקא ועמ"ש ריש חגיגה בס"ד. ומשנתינו דאמרה חטאת זה מביא בסלע היינו למצוה מן המובחר. אז שיעורו הפחות כבש בן סלע כדאיתא שילהי מנחות [דף ק"ז ע"ב] בהדיא. אמנם מ"ש הר"מ ז"ל שהחטא' קונים אותו בדינר. לא ידעתי מהיכן יצא לו זה: 
+<small>משנה לחם<br><b>דרכונות </b> ראיתי בסד"ה. שהוא מטבע דריוש המדי (על שמו נקרא) מזהב טוב. משקלו.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<b>מותר נזירים. </b>אם גבו מעות לקרבנות נזירים. ונ"ל דר"ל לסתם נזירים דאילו לנזירים ידועים מה לי ליחיד מה לי לרבים עכ"ל התי"ט: 
+<b>ואינו </b>נ"ל דא"כ אין כאן מותר מאחר שגבו לנזירות סתם. פשיטא דלהכי קאי ואמאי קרי ליה מותר. ותו קשיא עליה דאי הכי בכולה מתני' ליכא מידי בין רבים ליחיד. דאם לצורך רבים ידועים גבו. דינם כיחידים בכל הני מילי. א"ה כולה כדי נסבה דמפליג בין רבים ליחיד. ולא הו"ל לפלוגי אלא בין גבו לנזירים ולעניים כו' סתמא או לנזירים ועניים אלו. וממילא שמעינן נמי ליחיד הידוע. אלא ודאי דלרבים לא שנא סתמא ל"ש ידועים הכל שוה: 
+<b>וטעמא </b>מאי נ"ל כיון דאדעתא דרבים גבו. אפי' ידועים דינן כסתם. משום דגובין הרבה לצרכיהן. ואין דעת הנותנים רק להספיקן בראוי להם. והמותר יסמכו עליו עניים אחרים. משא"כ כשגובין לצרכי עני א'. סתמא דמילתא אין נזקקין לו למתנה מרובה כי אם לכדי צרכו. ואע"פ שהותירו אחולי אחלוה לגביה: 
+<b>מותר נזיר לנדבה. </b>מדלא מפליג משמע דאפילו מותר נזירות דטהרה נמי לנדבה אזלא. סתמא כר"א הקפר דאפילו נזיר טהור נקרא חוטא. עיין נדרים (ד"י) ואע"ג דקרבנות דטהרה לאו לכפרה אתו (עמ"ש בס"ד בחי' לא"ח סי' א' ודילמא מודה בה ר"א) שמא מ"מ מקופיא מכפרי. או דילמא ד"ה היא ובמותר אשם דנזיר טמא מיירי. דעל חטא קאתי כדכתיב בהדיא. אבל ראשון נראה עיקר: 
+<b>ר' נתן אומר מותר המת בונין לו נפש על קברו </b>פי' נפש עיין מ"ש בס"ד בדרוש (שדרשתי על העמדת מצבת אבא מארי הגאון ז"ל) קראתיו יציב פתגם. ושם ביארתי בעזה"י ענין נחמד בטעמא דהני תנאי דמתני' אכול דבש מתוק לנפש: 
+<small>משנה לחם<br><b>מותר פסח שלמים</b> ואינו נאכל אלא ליום ולילה כפסח. הכי איתא בגמרא פ"ט דפסחים. וכ"ה בתוספתא. <b>וצ"ע</b> שלא זכר הר"מ דבר זה בשום מקום מחבורו. <b>והוי</b> יודע שמותר פסח כולל גם אם מתו בעליו. או נתכפרו באחר. עיין פ"ט דפסחים.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מותר שבוי. לשבוי</b> כו'. <b>ואם</b> לא הוצרך כלל למעות שגבו לצרכו. כגון שמת קודם שנפדה. נחלקו הפוסקים אם חוזרים המעות לנותנין. או זכו בהם יורשין. כמבואר בי"ד (סרכ"ג) והובא גם בח"מ (סרפ"ג). <b>ובהא</b> תליא נמי ההיא דבח"מ (סרנ"ג) באומר תנו מנה לפלונית לנדוניתה ומתה. אי זכו בה יורשיה. <b>ודברי</b> הרב בש"ע צ"ע. שנראין כסותרין זא"ז. במה שהחליף השטה. לסתום סימן רפ"ג. כדעת הרא"ש. ובסימן רכ"ג כדעת הרשב"א. והא ודאי חד דינא הוא בתרוייהו. <b>והרב</b> בהגה פוסק בשני המקומות כהרא"ש. <b>ולענ"ד</b> דעת הרשב"א ברורה. ובשתיהן זכו בהן לגמרי משעת גוביינא. הרי הן שלהן לכל דבר. אפילו עדיין לא באו המעות לידם. כבר זיכה להן הגבאי. ושוב אין הנותנין יכולין להשאל על נדרן. ורשאין לעשות בהן כל צרכן. וממונם הוא לכל דבר. להורישו ליורשיהם. <b>ולא</b> ידענא לגמרי מנ"ל להרא"ש דבעינן דווקא שיעשו המצוה במקצת. לשיזכו במותר. <b>והא </b>כתיבנא לעיל במותר הפסח. דהוא הדין אם נתכפר באחר. ושארא נמי בכלל מותר נינהו. ודכוותה נמי במותר עני ונזיר. וכל הני דמתניתין. אטו אי לא אצטריכו להו. הדרי לנודרים. <b>הגע</b> בעצמך עני שגבו לצרכו. ואח"כ מת או נתעשר. וכי אין המעות שלו. אחר שעני היה. באותה שעה שהוגבו המעות לצרכו. פשיטא דזכה בהן. והן שלו. <b>וכמו</b> שפטור מלשלם אם אכלן והעשיר. הוא הדין נמי אפילו עדיין הן קיימין. אינן חוזרין לנותנין. אלא עושה בהם מה שרוצה זה פשוט מאד לענ"ד. <b>וגדולה</b> מזו אמרו. אם חסר לו אחד. ואלף דינרין נותנין לו כאחד. יטול.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מותר המת בונין לו נפש </b>כו'. <b>כתי"ט</b> ול"פ אם יש עוד מותר. <b>ונ"ל</b> דלאו דיוקא הוא. כי כבר נז"ל דסתמא לא נזקקין לו למתנה מרובה. <b>וכי </b>נמי יש עוד מותר. מי לא מצו למעבד ליה נפש מאבני שישא ומרמרא. או אפילו מכסף וזהב וא"ט ומרגליות. מהו המונע. כל ישראל ראוין לכך. אצ"ל אם הוא אדם גדול.</small>
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>והן גרנות למעשר בהמה. </b>פיר' הרע"ב ואע"ג דמותר לאכול כו' אפ"ה לא שחטי להו אינשי כו' דניחא ליה למיעבד מצוה בממוניה [פסחים ד' ד' ע"ב] בדבר שאין חסר לו כלום. וכתב האי"ט קשה קצת דהא ודאי חסר לו האימורין עכ"ד: 
+<b>ונרא' </b>דשפיר קאמר הרע"ב שאינו חסר כלום. דהא מצי לאתוייה לשלמי הרגל שחייב בהן בלא"ה. וכדתנן בפ"ק דחגיגה [ד' ז' ע"ב] ישראל יוצאין י"ח (של שלמי שמחה) במעשר בהמה. נמצא ודאי שאינו מפסיד כלום: 
+
+Mishnah 2
+
+<b>ולא במנעל ולא בסנדל </b>בגמ' דיבמות מוכח דה"ג ואין צ"ל במנעל וסנדל. והיינו דמפרש התם משום דאין נכנסין בהן לעזרה. למימרא דמשו"ה פשיטא לתנא בהני דבלא"ה נמי אסירי: 
+<b>אבל </b>מ"מ עיקר טעמא הכא הוא משום חשדא דאית בהו נמי. שמא נתן לתוכן מעות. וזה פשוט ואי כדגרס בתי"ט ולא במנעל. ומפרש טעמא. משום דאין נכנסין בהן לעזרה. אי הכי מאי שיאטיה הכא. בכל דוכתי דתנא כניסה לעזרה. כמו בתמיד ויומא ודכוותה. אטו אצטריך ליה לפרושיה דלא יכנס במנעל. ותו הא אפילו להר הבית אסור. ומאי איריא לעזרה: 
+
+Mishnah 3
+
+<b>והתורם מתכוין ודוחקו. </b>בירו' גרס ודוחפו לקופה. נראה שדחפו למרחוק לבטל כוונת השוקל: 
+<b>והודיעך </b>כאן שני דברים. א' שיש לאדם לדחוק עצמו בהכנת והזמנת המצוה. ואף שלא יעלה בידו. יש לו שכר על כוונתו הטובה. והב' שהתורם לא היה רשאי לכוין לתרום מן השקלים הידועים לו היותם של אדם גדול. כדי שיהא יד כל אדם שוה בהן. ויזכה מי שיזכה שיעלו שקליו בתוך התרומה לכך היה דוחפו לערבו בתוך הקופה. עד שלא יהא מקומו ניכר ולא יוודע היכן נפל: 
+<b>עד שיאמר להם אתרום </b>עמ"ש בס"ד בחי' לא"ח (סי' נ"ג) שכל דבר מצוה צריך להיות בהזמנה: 
+<small>משנה לחם<br><b>של בית ר"ג </b>זה ודאי הוא ר"ג הזקן שהיה בפני הבית. כדאמרינן פ"ו דשבת (טו"א).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>עד שיאמר להם אתרום </b>פירוש שיאמר כן לעומדים בחוץ. שבאו עמו עד הנה. לכבוד ולתפארת. כדי לעשות פומבי לדבר. שכך יפה למצוה ולמקיימה. לעשותה בהדור (ברב עם הדרת מלך) ובהכנה רבה. לא כמתעסק ועושה בדרך עראי. שאינו בטוח גם מן המכשול. ולכן מצינו כזאת גם בקצירת העומר ובמעשה פרה. שלא היו עושים המטפלים בהם. אלא ע"י הקדמת שאלה ונטילת רשות תחלה. <b>אכן</b> כאן. הבאים עמו לצורך כך. לא היו רשאים להכנס עמו לפנים אל הלשכה. לראות להשגיח עליו במעשה התרומה. שאם כן. היו נראים כאילו באו לשמרו שלא יגנוב מאומה. וילקו כחושדים בכשרים. גם כתיב ולא יחשבו את האנשים וגו'. לפיכך ודאי נשארו עומדים בחוץ. ומבפנים היה מדבר עמם. ושואלם אתרום. <b>וזה </b>מוכרח גם ממ"ש אין התורם נכנס לא בפרגוד כו'. ואילו היו בני אדם נכנסין עמו. מה היה צריך לכך. הלא עומדים עליו ורואים את מעשיו. <b>אבל</b> הוא מעצמו עושה כל מה שיוכל להמלט מן החשד. זה ברור.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"פ נפל. נ"ב <b>וא"ת</b> האי זריז הוא. ולמה לא יהא נשכר. שכר מצוה מצוה. שתתקיים כוונת חריצותו והשתדלותו הטובה והרצויה. ואינך אפסידו אנפשייהו. דאיבעי להו לזרוזי נפשייהו. כדאמרינן גבי כת שלישית. שנקראת עצלנית. אע"ג דלא אפשר בלא שלש כתות. <b>דלא</b> דמי. התם ודאי בדידהו תליא מילתא. דמצו זרוזי ואקדומי. ולא עבדי. משו"ה עצלנים נינהו. אבל הכא מאי מהני להו להני דמקדמי. אדרבה הנך דמייתו בתרייהו. מקרבי טפי לתורם. דשכיחן ליה דרמיין באפיה. שקיל מנייהו. א"כ משכחת הכא שפל ונשכר. והזריז נפסד. אלא על כרחו צריך היה לערב הכל תוך הקופה.</small>
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>וכל קרבנות צבור. </b>ה"ה דכייל נמי בגדי כהונה כדכתיבנא בס"ד בסדר יומא (מ"ז פ"ג). ולאו כל דכן הוא משומרי ספיחים ודכוותייהו דחשיבי צורך קרבן. ק"ו לבגדי כהונה. דצורך קרבן עצמו דלא אפשר בלא"ה ומכשירים נינהו. דפשיטא דכקרבן דמו. משו"ה לא חשיב להו. אי נמי תני ושייר. ולא קשיא מאי שייר דהאי שייר. דהא שייר טובא כדאיתא בגמרא ריש פ' שני דייני וע"ש [כתובות ד' ק"ו ע"א]: 
+<b>שומרי ספיחים. </b>לענין מ"ש התי"ט בשם התו' דהא דבר שמור אסור. עמ"ש בס"ד בחי' לר"ה (ד"ט): 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>מותר נסכים. </b>פי' הרע"ב גזברי ההקדש היו ממציאין מעות כו' וכן כשמודדין כו' עכ"ד פלוגתא דאמוראי היא ומייתי להו הרע"ב לתרווייהו: 
+<b>אבל </b>הר"מ ז"ל בפ"ז מהל' כ"ה לא הביא בירוצי המדות. ומשמע לי מדפליגי בה פסק כר' יוחנן דהוא מרי דתלמודא טפי מר"ח בר יוסף. ועוד דתלמידיה דר"י הוא כדמוכח בכמה דוכתי דארחב"י משמיה דר"י. ואין הלכה כתלמיד במקום הרב: 
+<b>ושכתב </b>הראב"ד הביאו בתי"ט ז"ל אע"פ שאין משתכרין בשל הקדש. ה"מ פירות שהוא כעין גנות. ר"ל דווקא פירות וריוח שהוא דרך גנות אין מרוויחין בו. דהיינו לקנות בזול ולמכור ביוקר מהשער היוצא. הוא דאין משתכרין בשל הקדש שריווח כזה יש בו מהגנות בודאי. אבל נסכים שלוקחים לצרכי המקריבים והותירו. ע"י שיד הקדש על העליונה. אין כאן גנות כל עיקר. דטיבותא הוא דעבדינן להו ליחידים. שאם לא ימצא להם לקנות מיד. לא יצטרכו לחזר ולטרוח אחריהן. ויהו מזומנין לפניהם. ואעפ"כ אינן צריכין לשלם ביותר מהשער היוצא אז. לכן ודאי אין גנאי בדבר לגמרי שמתחנה לא נעשה לריווח ההקדש כלל וגם לא יגיע לו הפסד באופן זה: 
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>רא"א </b>ימכרו לצרכי אותו המין עחי"ג ר"פ המנחות והנסכים (קא"א).</small>
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>משלש ועמדו מארבעה יספק מארבע'. </b>כתב תי"ט ואכתי אמאי יספק מד' כו'. ע"ש שנכנס בדוחק לומר שתנאי ב"ד הוא שיהא מחויב לספק מד': 
+<b>ואיני </b>יודע מה הזקיקו לכך. שלענ"ד אין צורך לומר כן. ולא אמרו שחייב לספק מד'. אלא רשות הוא. אם יספק לא יספק אלא מד'. ואורחא דמילתא קאמר דמסתמא הוא מספק כפי השער היוצא. ותקנתו של המספק היא שא"צ לפחות מהשער. ולא יצטרך לחזר אחר הקונים.   שהמוכר המחזר על הלוקחים ודאי מוכרח לזלזל במקח ולמכור בפחות. וזה פשוט: 
+<b>וא"ת </b>במאי קמיירי הכא אי בדלית ליה פירות למקבל בההיא שעתא. אע"ג דאין ריבית להקדש [ב"מ ד' נ"ז ע"ב] ושרי אפילו לפסוק קודם שיצא השער. מ"מ קשיא דהא מפיק לחולין מעות דהקדש בלי חילול. ואי דאית ליה. היכי מצי גזבר למיהדר ביה. אטו בהדיוט כה"ג לאו מי שפרע בעי לקבולי. ואמרינן פ"ק דקידושין [דף כ"ט ע"א] כל שבהדיוט צריך לקבל מי שפרע גם בהקדש אינו חוזר. וי"ל לעולם דאית ליה. ואפ"ה הקדש חוזר כה"ג מטעמ' דכתב הכ"מ פ"ט מהלכות מכירה. ע"ש כי טוב הוא ואין להשיב עליו לכאורה ודוק. וכוותיה מוכח נמי בסוגיא דהזהב (דנז"ב) ע"ש שהתו' נדחקו בה מאד. ולענ"ד א"צ אלא ר"א לית ליה דר"ח שאמר יש לו טפה לוה עליה כמה טפין. והכא בדלית ליה כנגד כל המעות עסקינן. דלר"א ריבית דאורייתא הוי ומעות הקדש נפקי לחולין דוק היטב. וכמדומה שהר"ן והה"מ אישתמיט להו ההיא סוגיא. גם הרב בכ"מ לא זכר אותה סוגיא להסתייע ממנה. גם הלום ראיתי שדעת הר"א בהשגות כתי"ט. אבל לא כן דעת הר"מ: 
+<b>ואם החמיץ יין. </b>כתב תי"ט ולא ידעתי למה לא זכרה הרמב"ם בפ"ז מהל' כ"ה גם לא בשום מקום מחיבורו עכ"ל: 
+<b>ונ"ל </b>דלכי דייקינן משכחינן דהא דלא זכרה בהדיא משום דלא איצטריכא ליה. מאחר שכבר פסק בפ"ז הנ"ל כר"י דפ"ז דמכילתין במספק את הקינין מספק את הפסולות. ושפיר עבד דפסק כוותיה ולא כת"ק. משום דר"י נימוקו עמו. ומה התם דפליג ת"ק. ס"ל דהילכתא כר"י. דמסתבר טעמיה. כל שכן הכא דכ"ע מודו: 
+<b>וטעמא </b>מאי סתים לן הכא ולית בה פלוגתא. משום דביין איכא למימר ברשות מוכר החמיץ. אע"ג דהוי טעמיה חמרא. דמתתאי עקר. ושמא גם בסולת י"ל כן. וא"כ אין טענה על הרמב"ם דמדפסיק ותני בקינין פסולות שאחריותן על המספק. לאו כל דכן הוא ביין וכיוצא דנימא יד הקדש על העליונה ודוק: 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מתתיה בן שמואל. </b>נראה שהוא הנזכר במשנה א' דפרק ג' דיומא כדמוכח התם בגמרא ושם גורס מתיא ב"ש: 
+<b>בן בבי. </b>נראה לי שנקודתו היא בי"ת ראשונה בציר"י ושניה בקמ"ץ. שכך מצינו שם אדם בעולי הגולה מבבל בספר עזרא: 
+<b>על הפקיע. </b>מ"ש התי"ט בדעת הראב"ד אין לו טעם. ומש"ע על הרע"ב הפקיע הוא להלקות כהני' והלוי' שנמצאו ישני' במשמרותיהם. דלא דק דלא מצינו להא אלא גבי לוים עכ"ד: 
+<b>לענ"ד </b>דקדק הרע"ב בלשונו שלא כלל אותם בכלל אחד. תדע מדקאמר והלוים בה"א הידיעה. ולא אמר כהנים ולוים דהוי משמע דבחדא מחיתא מחיתינהו וק"ל. ועכשיו כך הוא פירושו שלוקים בו כהנים הראויים ללקות כשפשעו בפייס כדאי' ביומא [דכג"א] ולא עוד אלא שלוקה מן הממונה בפקיע ופירש"י מזה הממונה שהוא על הפקיע. ואין ספק בדבר שגם הכהנים לוקים מיד זה הממונה על הפקיע. וזה תימה על הרב תי"ט שלא ראה לו זכות להרע"ב ז"ל: 
+<b>ועוד </b>מלבד זה אין הרע"ב מחויב להודות בהנחת התי"ט. שאפשר לומר שגם הכהני' על משמרותם בג' מקומות לוקים כשנמצאו ישנים. דמאי שנא. וילמד סתום מן המפורש. ואמנם מפני שעל הרוב בן לוי הוא הלוקה והרגיל ללקות דמרובא פריש ומי דואג יותר מן המלקות לא מי שרגיל. וגם כהנים זריזין הן. ע"כ אמר שם התנא במדות כלשון הזה שהשומעים קול הנלקה תולין אותו בבן לוי: 
+<small>משנה לחם<br><b>אלו הן הממונים </b>עמ"ש הרע"ב ורבותי פירשו ע"ש שהממונים הראשונים כו'. <b>ויש</b> לתמוה על זה. דהא ודאי בנחוניא חופר שיחין ליכא למימר הכי. דהוא הוה בסוף ימי בית שני עם ר"ח בן דוסא תלמידו של ריב"ז בזמן אחד. כדאיתא פ"ה דב"ק (דנט"א) כעובדא דבתו שנפלה לבור הגדול. <b>ועוד </b>ס"פ היה מביא (יא"ב) נראה שהיה נמצא בדור תנאים אחרונים. וצ"ל שהיה זקן מאד. <b>וא"כ</b> נראה יותר שהוא היה מהאחרונים בזמן. לא מהראשונים. כי לא יעלה על לב שהוא התחיל מנויו עם התחלת בית שני. ועמד בו כל משך עמידת ב"ש. שידוע שהגיע סופו בימי ריב"ז. על כן בלי ספק קדמוהו אחרים. <b>הא</b> אין לך לומר. אלא כלשון ראשון. כשרי דורות מנה התנא. דהכי ודאי מסתבר טפי. כמ"ש תי"ט. והרי יש לנו סיוע חזק ממנו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>במקדש </b>לצורך המקדש.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>כרוז </b>ע"פ רע"ב שכתב המכריז בכל בוקר בבית המקדש <b>ונראה</b> דלא דק. כי מהיכן בא למקדש. בהיות השערים נעולים. <b>ועוד </b>שהיה מקיץ גם לוויים לדוכן. וישראלים למעמד. <b>לכן</b> יראה לי פשוט שבהר הבית היה עומד בבוקר השכם. ומסבב המקדש. והולך וכורז. עמדו כו'.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>על נעילת השערים</b> עמ"ש בס"ד בבית אל <b>עזרה קטנה</b>.</small>
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<small>משנה לחם<br><b>חוטא </b>עיין בתי"ט דבור זה. <b>ולא</b> הבינותיו כלל. השאלה והתשובה נעלמה. אם אמרתי אחכמה. על זו ועל כיוצא בה קבלתי ונצטערתי בהקדמת ספרי זה. שבכמה מקומות לא זכיתי לירד לסוף דעת כונת הרב תי"ט. והאמת כך הוא לא ע"ד גוזמא.</small>
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>שער נשים. </b>כתב הרע"ב שבו נשים נכנסות לעמוד על קרבנן עכ"ל: 
+<b>והטעם </b>כמ"ש במסכת תענית [ד' כ"ז ע"א] אפשר קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו. אע"פ שאין העמידה על הקרבן מעכבת שאינה אלא חיבובי מצוה. ועוד אפשר ע"י שליח וכמו בתמיד שהיו שם מעמדות וכאותה ששנינו להלן השולח קרבנותיו ממד"ה. וא"כ אחר שאפשר באיש אשה בעזרה מניין ולמה. מ"מ מצוה בה יותר מבשלוחה. וכן מצינו בכתוב בנשים הצובאות. ושנוי בנביאים אשר ישכבון את הנשים דבני עלי וכפירוש רז"ל הידוע: 
+<b>אלא </b>שיש לחלק דילמא מחוסרי כפרה לא סגי להו לכתחלה בלא עמידה על הקרבן. כדמשמע בפ"ק דסוטה. [ד' ח' ע"א]. והכא על כרחך לא איירי במביאות קיניהן לחובה. שהרי אין כניסתן לשער נשים. אלא בשערי מזרח שלא נתקדשו כדתנן התם. ואילו שער נשים דתנן הכא. בצפון הוה קאי. ומשו"ה ליכא לאוקמה נמי לתנופה דמנחת סוטה ונזירה שהן מניפות. דהא תנופות במזרח היו נעשות: 
+<b>אך </b>מ"מ האמת שגם מחוסרי כפרה יכולין לשלוח קרבנותיהן ע"י אחר. כדתנן פ"ג דגיטין השולח חטאתו ממד"ה [ד' כ"ח ע"א]. והכ"נ קיני זבות ויולדות רשאות היו להביאן ע"י שליח. רק למצוה מן המובחר עשו כן הנשים הצובאות כמ"ש תחלה. ומפ"ק דסוטה לא תשמע מנה חיובא אלא אורחא דמילתא תנא דאי אתיין נשים יולדות גופייהו. שם היא טהרתן: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ולמה (וה"נ אוקי תלמודא למתניתין פ"ג דגטין. בקרבן נשים דמקריבות קרבנותיהן ע"י שליח).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ע"י שליח וכ"מ לקמן. שילהי פ"ז דמכלתין. ע"ש בתי"ט.</small>
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>זה מדרש דרש יהוידע כ"ג. </b>עמ"ש בס"ד בדרוש לפ' צו: 
+<small>משנה לחם<br><b>נדבה מה היו עושין בה כו'. </b>ויש במשנה נדבה שאינה דומה לזו. עמ"ש פ"ט דפסחים מ"ז בס"ד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בתי"ט </b>ד"ה ושנים שמעוטו של העזרה. הוא טעות. וצ"ל של הר הבית.</small>
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<small>משנה לחם<br><b>מחצה על מחצה להחמיר</b> עפ"ג דמכשירין.</small>
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>חתיכות מותרות </b>. כתב הרע"ב אבל בעיר שיש בה עכו"ם אפילו חתיכות אסורות ומסתבר דאפילו מיעוט עכו"ם קאמר עכ"ל תי"ט. ולא ידענא מאי צריך לסברא. דהא בהדיא קאמר הרע"ב ודין זה בעיר שכולה ישראל. מכלל דכשיש בה עכו"ם אפילו א' אסורים: 
+<small>משנה לחם<br><b>ס"פ </b>אסורים. נ"ב <b>ומאי</b> דקשיא ליה לרב בתי"ט. דאפילו אין כאן עכו"ם כו' אסור כמבואר בדברי הר"מ בחבור. <b>נראה</b> דלא קשיא לגמרי. עד כאן לא קאמר. אלא דלא בעינן שוחטי ומוכרי בשר עכו"ם דווקא. אלא אפילו כולן ישראל. י"ל שרץ וחיה החליפוהו. מיהו ודאי צריך עכ"פ שיהיו נמצאים מיעוט עכו"ם דרים בעיר. ולא סגי בלא"ה. דלמאי ניחוש. הא חתיכות נינהו. <b>וליכא</b> למימר. דילתא מבשר נבלה אייתו. דחתיכות מוצאים מספק נבלה. כדתנן הכא וליכא דפליג עלה. א"כ כי החליפוהו עופות ושרצים מאי הוי. אי בעיר שכולה ישראל איירין. דהא ודאי לא שייך לומר דחייש דילמא שקלי מעיר אחרת של גוים. <b>אלא </b>מאי אית לך למימר. על כרחך בעיר דשכיחי גוים עסקינן. דאיכא למימר מבית גוי שקלי. אע"ג דלאו טבחי נינהו. מיהו משום מיעוטא דמנבלי. חיישינן דילמא מנייהו אייתו. וזה ברור מאד לענ"ד. ודוק.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>הראוי לפסחים שפסחים </b>. כתב הרע"ב והמוצאו מותר לו להקריבו לפסחו כו' ואין להשהותה אצלו עד שיבוא דהוי דבר שאין עושה ואוכל דימכר עכ"ל תי"ט לא ידעתי מי הזקיקו לכך דהא קמשהי ליה עד זמן שחיטת הפסח ומשם ואילך. בלא"ה אינו יכול להשהותו שיעבור זמנו ודוק: 
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>ע"פ </b>רע"ב. שלשה עשרונים (לפר שני עשרונים) לאיל. כצ"ל.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<b>שתהא </b>מנחתו קריבה משל ציבור כתב הרע"ב כיון שראו דקא מדחקא לשכה התקינו דנגבי מיורש. ויכולין היו לתקן כן דאדעת' דהכי ממנין כ"ג שיהו נכסיו משועבדים כו' דודאי מסתברא דאם לא ירשו שלא יהיו מחוייבין להביא מביתם ולהכי קרי להו יורשין עכ"ל תי"ט. 
+<b>ואע"ג </b>דקצת סברא הוא. מ"מ אינו מוכרח לדעתי. דמה צורך לשעבוד נכסים. מאי שנא מהא דלעיל מ"ה דהיו ממשכנין את מוצאיה עד שמביא נסכיה. ומי שיעבד לגזבר נכסיו של זה המוצאה. אטו אגבא דבהמה קלטינהו. (אע"ג דיש לחלק וק"ל אין לו עיקר): 
+<b>והא </b>דלא תני שמבניו גובין אותו. נ"ל משום דנגבית אפילו מאחיו ושאר יורשיו. אם לא הניח בנים. משו"ה נקט מילתא פסיקא דאין לך אדם שאין לו יורשים. ולא בעי דווקא דלירתו נכסיה כך נ"ל: 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>עביה טפח </b>עמ"ש בהגהת גמרא דתמיד פ"ב (יט"ב) בס"ד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ומשמונים ושתים רבוא </b>פריש רע"ב כך היה מנין החוטין. <b>וצ"ל</b> דחשבון כ"ד חוטין לנימא. הוא לאורך חצי אמה או רביע. וכן לכל משך ארכה של פרוכת. כי מספר חוטי ע"ב נימין. איננו עולה אלא אלף שבע מאות עשרים ושמנה.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<small>משנה לחם<br><b>בשר ק"ק </b>אבל בשר קדשים קלים. לעולם נשרף בחוץ במקום אכילתו. בבית הדשן שלפני הבירה בהר הבית. כדתנן שלהי אלו עוברין. וכ"פ רש"י בהדיא פרק כל שעה (דסד"א) ועיין מ"ח פ"ז דפסחים.</small>
+
+Mishnah 7
+
+<small>משנה לחם<br><b>ר"א אומר כו' ואת שנטמא בולד הטומאה בין בפנים בין בחוץ. ישרף בפנים</b>. <b>תימה </b>הא דתנן בפ"ק דפסחים. רחס"ה אומר מימיהם של כהנים לא נמנעו מלשרוף הבשר שנטמא בולד הטומאה עם הבשר שנטמא באב הטומאה. דמשמע בבשר קדשי קדשים איירי. מדקאמ' מימיהם של כהנים. דאי בבשר קדשים קלים. הרי הוא נאכל לבעלים. וכהנים מאי עבידתייהו. ומאי איריא דנקטינהו. <b>ואי הכי</b> במאי מוקי ר"א סהדותיה דר"ח. הא אין נשרפין כאחת. שזה מקום שריפתו בחוץ. וזה בפנים. והיאך לא נמנעו.</small>
+
+Mishnah 8
+
+<b>איברי התמיד ניתנין מחצי כבש ולמטה במזרח. </b>כך היא גירסת רש"י ז"ל. אבל גירסת התו' היא במערב כמ"ש בתי"ט משמם: 
+<b>ואין </b>ספק שגיר' התו' מלבד שהיא המוסכמת. הדבר מוכרח שהיא הנכונה מאד ולא מטעמים שהזכיר בתי"ט משם המפרש דתמיד והרע"ב. שהם דברים בדויים ואין להם עיקר כלל. אם טעמו של המפרש כדי לפנות מקום הליכתם. שא"כ במוספין אליבא דגירסת התו' ובאיברי תמיד אליבא דרש"י איך הלכו. אלא ע"כ לומר שאין האיברים מעכבים דרך הילוך הכהנים לגמרי: 
+<b>ואם </b>טעמו של רע"ב במערב משום שיהו לצד שכינה. אם קבלה נקבל. אבל לא מצינו לו חבר שיסכים בדבר ולא פירש מניין לו. וכ"ש שהוסיף תימה במ"ש בספ"ד דתמיד שיצא לטעון בדבר חדש שאיברי תמיד ושל מוספים ביום שיש בו מוסף במזרח. הרי שביטל טעמו הנזכר. דהא תמידין תדירי ועדיפי טפי. והו"ל לאנוחינהו בצד שכינה. ותו ארכבה למילתיה אתרי ריכשי דהכא קאי ליה בשטת התו' דשל תמיד במערב. ולדידהו של מוספין במזרח. והיכי קאמר איהו ז"ל איפכא דלא כמר ודלא כמר. ולא ידעינן מהיכא גמר. ואיזה הדרך שמר. ע"כ לא נקבל דבר זה בודאי ולא תצייתינהו להני כללי. ולא כיפי מיתלי להו תלי: 
+<b>אלא </b>כי הא דכתיבנא (בחי' לרמב"ם בהלכות בית הבחירה) דאוכחנא בס"ד דבר ברור שאין לומר בענין אחר. אלא שעל חצי הכבש למערבו היו מעלין האיברין לזורקן דרך שם. על גבי הלול שבאותו מקום כדי לקיים בהם מצות זריקה. ומערכה גדולה היתה סמוכה לשם בחציו האחר שלצד מזרח עיין שם: 
+<b>ואחרי </b>הודיע השי"ת אותנו כל זאת. הכל מתוקן במשנתינו ע"פ הנוס' האמיתית שהזכירו התו' והדברים מוכרחים מעצמן. שאי אפשר באופן אחר. שאיברי התמיד ניתנין למערב הכבש. לפי שלאותו רוח בלי ספק צריך להעלותן כדי לזורקן למערכה. ושל מוספין הניתנין במזרח. אין צורך לבדות לזה טעמים זרים. שהרי רש"י ז"ל פירש לנו יפה שמשום היכר ר"ח עושין כן. וזה עולה גם לנוס' התו' היטב. שלכן לא היו ניתנין של מוספין באותו צד שמעלין אותן להקטירן על המערכה. לפי שאיברי תמיד קודמין. ועשי היכר להניח המאוחרים מן הצד כדי שלא ישכחו ויקדימום. וזה נכון מאד: 
+<b>ואף </b>דעת רש"י איננה זרה והיא הולכת ג"כ על דרך זה ואינה מתנגדת לדעתנו. ומתריצנא לה נמי לטעמא דידי. דהא דשל תמיד ניתנין במזרח לידע שהן קודמין. ולכן נתנום מכוונים כנגד מקום המערכה. שהוא לשם מקביל נכחם כמו שפירשנו בעזה"י. והיה בזה היכר שהן קודמין להקטרה ולזורקן למערכה. אעפ"י שבהעלאה שנייה לא היו מעלין מן הכבש ולמעלה במזרחו אלא במערבו. כדי לקיים שם מצות זריקה כדאמרן. אפ"ה הכי ניחא למיעבד היכירא להקדימן. כשיהיו ניתנין נגד המערכה ממש. שבזה יזכרו להקדים הקטרתן. ושל מוספין במערב רחוק מעט מהמערכה לידע שהן מאוחרין. והכל יפה ומתוקן גם על דרך רש"י ז"ל. אלא שנוס' התו' היא מוסכמת. ומסייעא נמי מתני' דפ"ד דתמיד דתנן התם נמי בהדיא במערבו. והרע"ב הפליג לדרך אחרת בחנם: 
+<b>ושל ראשי חדשים ניתנין מתחת כרכוב המזבח ולמטה. </b>בלבול גדול אני רואה בדברי התי"ט כאן במ"כ ולא עמד כלל על דעת רש"י ז"ל בזה הענין כי היא ברורה ומכוונת מאד. אלא שלהתו' היתה גירסא אחרת ואלו ואלו דא"ח. וח"ו להניח דברי רש"י בלי צורה והבנה לגמרי על הדרך שהבינם בתי"ט: 
+<b>ותחלה </b>אומר שנפלאתי מאד על מה שהבין הרב בתי"ט מדברי התו' ששל ר"ח היו ניתנין בראשו של מזבח דהיינו כרכוב המזבח   ולמעלה במקום הילוך רגלי כהנים. ותמה על עצמך איך אפשר לומר כן. אעפ"י שמצא לו מקום לטעות לפי מה שראה ברמב"ם ז"ל שכתב כן. אמנם על כרחנו צריך שנפרש דברי הרמב"ם ז"ל בענין שיסכימו להלכה ואל האמת. כי אי אפשר להמאור הגדול שיטעה בדבר ברור. כי איך אפשר בעולם לומר שהיו נותנין אותן בראשו של מזבח. אם כן העלאה דהוה לה פייס בפ"ע היכי מקיימא: 
+<b>ואף </b>אם תרצה להתעקש ולומר שלא נזכר פייס זה אלא לאיברי התמיד. ולא למוספי ר"ח. מה שהוא שקר מוחלט בלא ספק. ואין להאריך בזה. עוד אי אפשר מצד אחר שהרי עכ"פ צריך ליתן האבירים בזריקה כמ"ש לעיל. ואם היו ניתנים מתחלה על הכרכוב שבראשו של מזבח. שוב אי אפשר לעשותן בזריקה. דהא בעינן אויר קרקע מפסיק ותבין זה היטב. ממה שכתבתי בעזה"י בחידושי להלכות בית הבחרה באריכות. שאותו אויר היה בין כבש למזבח. וכבר היו האיברי' למעלה ממנו בראש המזבח. וח"ו להוסיף זרות על זרות ולומר שמורידן וחוזר וזורקן. הס מלהזכיר: 
+<b>אלא </b>ע"כ אנו צריכין להליץ בעד הרמב"ם בשנאמר שלא נעלם כל זה ממנו ז"ל. ואיהו דחיק ומוקי נפשיה. דעל המזבח דקאמר לא בראשו של מזבח הוא. אלא בסובב. ובין קרן לקרן דקאמר ר"ל כנגד אויר שבין קרן לקרן. וגם שם הוא הילוך רגלי כהנים על הסובב למתן דמים. ואף אנו יודעין כמה קושי יש בהבנה זו. ומה נעשה וצער גדול היה לנו להחליט הטעות ח"ו בדברי הרמב"ם ז"ל. על כן לא נמנענו מללמוד עליו זכות מה. שכך היא חובתינו וכך יפה לנו ומשכוני נפשין אדמר ניחא לן. ואם אולי משגה הוא ושגיאות מי יבין אין אחריות הל' ההוא עלינו שמא תלמיד טועה הוסיף אותו מדעתו. כי איך שיהא האמת עד לעצמו ומוכרע ממקומו. ודעת הרע"ב היא על האופן שפירשנו לשון הר"מ ז"ל. והוא ע"פ נוסחת התוספת. ועוד אפרש בסמוך בעזהי"ת: 
+<b>אכן </b>טרם נבוא לפירושו של הרע"ב. נבאר דעת רש"י ז"ל תחלה על הסדר שהזכירן בתי"ט בראשונה. ז"ל ה"ג רש"י ופירש של ר"ח היו ניתנין בכבש סמוך לכרכוב המזבח למטה הימנו מעט. דהיינו בחצי העליון כו' עד כאן דברי רש"י ז"ל. והבין התי"ט מתחלה דכרכוב דרש"י הוא הנזכר בירושלמי שהביאו הכ"מ על לשון הר"מ. שדעתו שהוא בראשו של מזבח באמת ההילוך. ומשמע ליה לבתי"ט דהיינו נמי של רש"י וגם של התו' הוא של הרמב"ם ממש משו"ה ניחא ליה בנוס' התו' שעולה בשוה עם דעת הר"מ ז"ל. אלא שגירסת הרע"ב לא סלקא ליה אליבא דכולהו: 
+<b>ולפי </b>דעתו ז"ל יצא הרע"ב לדון בדבר חדש בלי ראיה. והרי הוא סותר פירוש הכרכוב על דעת הירו' מכל וכל. ואיך סבל את זה הרב תי"ט בפי' הרע"ב ואמאי לא מחי לה במאה עוכלי דהא מהאי טעמא קדחי לדברי רש"י ז"ל. וכתב ז"ל ונ"ל שזה הירו' מחזיק גירסת התו' וסיעתם. דאי כגירסת רש"י. א"כ מקום הנחתם בראש הכבש ממש וא"ה הכי ה"ול למיתני ניתנין בראש הכבש. מאי תחת ולמטה. ובלי ספק שמפני זה הלשון נטה רש"י לפרש כרכוב על הסובב עכ"ל. והשתא קסבר דרש"י דחיק לפרושי כרכוב דהכא מדנפשיה. ואכתי קשיא מנא ליה לרש"י לפרש שלא כדברי הירו' המפורשים הנ"ל שהעתיק התי"ט מהכ"מ דאיזהו כרכוב בין קרן לקרן שהוא מחזיק דעת התו' לפ"ד: 
+<b>אבל </b>אין ספק בעולם שלא מפני הלשון לבד הוכרח רש"י ז"ל לפרש כרכוב על הסובב. אבל תלמוד ערוך הוא בפיו של רש"י. דהכי איתא בהדיא בגמרא דילן (זבחים דסב"א) איזהו כרכוב ר' יוסי בר"י אומר זה הסובב. ואף רבי דאמר זה כיור חד מילתא היא. והיינו נמי מקום סובב. דרבי לא פליג אסובב דהוה. דפשיטא צריך לעשות לו סובב. אלא דמוסיף נמי כיור. שהוא ציור פרחים שהיה שם למעלה מאמצעו של מזבח למטה מן הסובב: 
+<b>נמצא </b>לכ"ע סובב נקרא כרכוב. אלא דלריב"י אין במשמעותו אלא סובב בלבד. ולרבי סובב עם כיור בתחתיתו הוא הנקרא כרכוב. וליכא מאן דאמר דכרכוב הוא על ראשו של מזבח (ויש לתמוה על הרמב"ם בהלכות בית הבחירה שלא הזכיר שם לענין הדברים המעכבים במזבח. לא כיור כרבי ולא סובב כריב"י. מיהא סובב אדכריה התם. אבל מכיור לא דכיר מר מידי. וצ"ל דשמעתיה כריב"י אזלא דהכי הוא פשטא דמילתא ודוק) כמ"ש הכ"מ בדעת הרמב"ם ונמשך אחריו בתי"ט מחמת הירו' הנז': 
+<b>אמנם </b>דברים הללו שנאמרו בירו' משלנו הם הובאו בתלמודינו באותו מקום שהזכרנו בצדו. ואין צורך ליקח בהקפה מהירו'. דבר שהוא בידינו בגמרתינו שאנו נמשכים אחריה בכל מקום. והלשון ההוא כצורתו נזכר שם. ופירשוהו על מזבח הנחושת שעשה משה. עיין שם ובפירש"י וק"ל: 
+<b>ואפילו </b>לכשתמצי לומר דההוא שינויא דאתמר התם דתרי הוו. וחד בראשו של מזבח דלא נשתרקו. (ובאמת שכך אני סובר שאף במזבח אדמה של בית שני הי"ל בראשו היקף לכהנים דלא נשתרקו והבאתיו בחידושי להל' בית הבחירה) הרי עכ"פ גם הסובב קרוי כרכוב בודאי אליבא דכ"ע. כאשר הוכחנו מפלוגתא דריב"י ורבי דקיימא אמזבח דבית שני בלי ספק. כדמוכח התם מעובדא דמייתי עלה ודוק: 
+<b>ומיכדי </b>לתרווייהו סובב איקרי כרכוב דלריב"י כדקאמר. ולרבי נמי כיור דידיה למעלה מחוט הסיקרא הוה למטה מן הסובב. דהא נפיק ליה מדכתיב ונתת הרשת מתחת כרכוב המזבח ולמטה. דהרשת היתה מגעת עד אמצעו של מזבח מקום שהיה חוט הסיקרא במזבח דבית שני. ועליה הכיור שהוא הכרכוב. נמצא לרבי כרכוב ומקום סובב אחד הוא על כרחך וכמו שאמרנו. והיינו במזבח של ב"ש כמ"ש והדברים מבוארים למעיין שם. אם כן היכי תיסק אדעתין לפרושי כרכוב דמשנתינו על אותו שבראשו שאינו נזכר בבירור כי אם בשל משה וכי מניחין הודאי ותופסין את הספק דניקו ונימא דהיינו כרכוב דהכא: 
+<b>וכ"ש </b>שא"א כלל לפרשו כאן על אותו כרכוב שבראשו מטעמים עצומים ומוכרחי' מאד שזכרנו למעלה. מחמת ההעלאה השנייה והזריקה של איברים. ששניהם מתבטלים לפי פי' זה בלי שום דוחק בעולם. שהרי לפמ"ש מגמרא שלנו. הדבר ברור בפירוש משנתינו שעל הסובב נתכוונו: 
+<b>ואפריין </b>נמטייה למאור הגדול שמשן של מפרשים רש"י ז"ל שכל דבריו האמת והצדק בנויים על שיטת תלמודינו. ואין פירושו מתנגד כלל למה שאמרו בירו' כאשר ביארנו שאינו ענין לכאן והוא דבר שאין בו ספק. ואלמלא ראה בתי"ט גמרתינו הנ"ל לא היה כותב כל מ"ש כאן. והיא היא דעת התו' ואין גירסתם צריכה חיזוק מהירו' הנ"ל. וחלילה לומר שלכך היתה כוונת התו'. אכן התו' מודים לרש"י בפי' כרכוב שא"א לפרשו אלא על הסובב: 
+<b>והיינו </b>דאיכא בין רש"י ותו'. לרש"י ז"ל היו ניתנין על הכבש תחת הסובב למטה ממנו. ובזה היה להם היכר שהיו מונחין למעלה מחציו של כבש. שהסובב מגביה אמה מעל אמצע גובהו של מזבח. ולגירסת התו' היו מונחין למעלה על הכרכוב שהוא בסובב עצמו. ואין צורך לחלוק עלינו את השווין. דבפירושא דכרכוב לא פליגי. והיינו דהרע"ב דאע"פ שהיתה לו גירסת התו'. מ"מ החזיק בפירש"י שהרי התו' מודים לו שא"א להם לחלוק על האמת שהוא מבואר מאד שהכל שווין בזה. ולא מחמת טעמים טפלים שזכר בתי"ט נטה הרע"ב אחרי רש"י ז"ל בכאן. ודי בזה למודה על האמת. וכל דברי חכמים קיימים באמת ובתמים. ואף דברי הרמב"ם ז"ל כבר דחקנו לפרשם עז"ה אך הם סתומים ונעלמים: 
+סליקא לה מסכת שקלים בס"ד. 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>בלי ספק. וההפך מבואר בה"ל תמ"ו. דפייס דתמיד עולה למוספין כו'.</small>
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Sukkah/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Sukkah/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..5ea3eecad8a47c51d84d82f2852e3d956152fb90
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Sukkah/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt	
@@ -0,0 +1,352 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Sukkah
+לחם שמים על משנה סוכה
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה סוכה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ואיזו היא סוכה ישנה. </b>לפי הירו' שהביאו התו' לאו משנה שאינ' צריכה היא. דאפי' לב"ה צריך לחדש בה דבר. וקאמר איזו היא סוכה ישנה שצריך לחדש בה דבר. כל שעשאה קודם לחג כו'. אבל אם עשאה לשם חג כו' כשרה. נפקא מנה נמי לב"ה. דלא בעי חידוש: 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>או שפירס ע"ג הקינון. </b>כתב בתי"ט ז"ש הר"ב שהן גבוהין לומר שהן גבוהים י'. והוא כשיטת רי"ף ורמב"ם כו' עכ"ל. ומתני' נמי דיקא כוותייהו. דקתני פסולה ולא קתני לא יצא. דלמיפסנ סוכה בעשרה דווקא כהכשרה דוק. ועיין מה שאכתוב בריש פ"ב דלקמן בס"ד: 
+
+Mishnah 4
+
+<b>או שקצצן. </b>אף לאחר שסיכך בהם כך פירש"י קושטא דמילתא קמפרש דאפי' לאחר סיכוך מהניא קציצה. ועל כרחך בהכי איירי. לפום מאי דקאמרינן עלה בגמרא וצריך לנענע. ואי בקצצן קודם שסיככן. ודאי לא צריך. דאין לך נענוע גדול מהסיכוך עצמו: 
+<b>איברא </b>מגופא דמתניתין ליכא למשמע מידי. דאפילו תימא לא איירי אלא בקצצן קודם הסיכוך. לא תיקשי אי הכי מאי קמ"ל פשיטא. דאיכא למימר דילמא היא גופה אתי לאשמועינן. דמהניא קציצה אחר שהדלה אותם עליה. דסד"א אע"ג דקצצן וסיכך בהן לא מהני. (כב"ש דלקמן מ"ז) דלא אתי מעשה ומבטל מעשה גמור. וכ"ש נענוע דלאו מידי הוא. קמ"ל דמהני מעשה להוציא מיד מעשה. ואפי' ברובא. ולעולם דווקא בקדם וקצצן לפני הסיכוך. דאכתי מחסרי קצת מעשה בגופה דסוכה. אבל נענוע לא ליהני בהו. אחר גמר הסיכוך. (כר"מ דלקמן מ"ז) משו"ה ממתני' ליכא למשמע. אלא דגמרא הכי מוכחא מדסגי בנענוע. ש"מ דלא שנא קודם סיכוך ל"ש לאחר סיכוך: 
+<small>משנה לחם<br><b>וסכך ע"ג</b> וגם סיכך. למר כדאית ליה. ולמר כדאית ליה. <b>מיהא </b>לכ"ע לאו לישנא יתירא הוא. אלא רבותא קמ"ל. אע"ג דסיכך ע"ג נמי בסכך כשר. לא מהני אלא ברוב ועירוב.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"פ. הקרקע (עם היות נמצא לפעמים בזמן ובמקום ידוע. בדי זהב צומחים מן הקרקע. וגדלים בזקיפה. כאשר הגידו רבים מדרי מדינת הגר. שראו זה בעיניהם באיפרכיא ראר"א. ומפורסם הדבר באותו מחוז. וכן ספרו לי מאנשי אמת מפולין. שנמצא פעם בין התבואה גדלה שבולת מזהב. וקנה אותה יהודי מכפרי בדמים מועטים. והרויח הרבה. מיהא מילתא דלא שכיחא היא).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>וצומח (כפי מה שהוגד לי. ושמעתי מהכפריים חופרי האדמה ההיא שכך הוא. אבל אחר זמן רב מאד. ואין זו נקראת צמיחה לענין זה. כי באופן זה כל מה שבבטן הארץ צומח הוא. גם החול והאבנים והמתכות ומוצאים גדלים כנודע).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס"פ נינהו. <b>והר"ן</b> אוקמה משו"ה בשפודין של עץ. וצ"ע.</small>
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>בשפודין. </b>לשון הרע"ב אינן ראויין לסיכוך לפי שאינן גידולי קרקע עכ"ל. ואעפ"י שהמתכות מתגדלים וצומחים בבטן הארץ. מכל מקום אינן צומחין לחוץ ואין גדלים על פני הקרקע. כפסולת גורן ויקב וב"ח. שיוצאין מן הקרקע: 
+<b>והכי </b>נמי עפר פסול לסכך מהאי טעמא כדלעיל מ"ז (כמ"ש הר"ן) אע"פ שיש מין אדמה שצומחת ומתגדלת אחר שחופרין אותה. כנראה בארץ מלחה. וממנה עושין במקומנו חתיכות (שקורין בל"א טור"ב) שמייבשין אותן להבעיר בהם אש. ואותן החפירות חוזרות ומתמלאות. וניכר שהוא עפר הגדל וצומח. אעפ"כ הוא פסול לסיכוך. מטעם האמור שאינו דומה לגורן ויקב. איברא דבשפודין לא צריכנא להך טעמא. דבלא"ה פסילי. משום דבני קבולי טומאה נינהו: 
+<b>אם יש ריוח ביניהן כמותן כשרה. </b>כתב הרע"ב לאו דווקא כמותן ממש. דהוי פרוץ כעומד ופסול וכ"כ הרמב"ם. וכתב תי"ט ותימה דבפ"ק דעירובין כתבו דפכ"ע מותר. עיין מ"ש בשם המגיד והב"י בזה: 
+<b>ואף </b>אני העני אענה את חלקי. ולענ"ד הן הן הדברים שנאמרו למשה בסיני ואפריין נמטיי' לטוביינא הרמב"ם ז"ל. דפסק הכא כמאן דפסל בפכ"ע. אע"ג דמסקינן הילכתא בעירובין כמ"ד פכ"ע מותר. היינו דווקא בעירובין דהתם דייקא מתני' כרב פפא. כדאי' התם. אבל בעלמא לא קיי"ל כוותיה. דהא איתותב כדאיתא: 
+<b>ותו </b>טעמא רבה אית בה נמי דלא דמו להדדי סוכה ועירובין. דאם קבעו שם הלכה כדברי המקל. הקלו במחיצות שאין עיקרן מן התורה. (ודכוותה אשכחן ריש עירובין דמשני רבינא סוכה דאורייתא אחמירו בה רבנן ודוק). לא נקל בסוכה שפסולה בסכך פסול מן התורה.   ובשל תורה קיי"ל בכמה דוכתי מחצה על מחצה אינו כרוב כדאיתא בהשוחט [דף כ"ח ע"ב]: 
+<b>וראיה </b>ג"כ דהכא גבי סוכה לא קיי"ל כר"פ. מדאוקמה ר"א למתני' דהכא במעדיף. דאתי כר"ה בריה דר"י. ורבי אמי קדים טפי לר"ה ולר"פ. ורבא נמי מדמתרץ למתני' אליביה. ש"מ דהכי סבירא להו: 
+<b>ומדמותבינן </b>מדהכא לפכ"ע דפליגי ביה לענין מחיצות. לא תידוק מידי דכי הדדי נינהו הנך מתנייתא לענין זה. דלרב הונא שפיר מקשינן. דאי ס"ד דמתני' דהכא מכשרא בסוכה פרוץ כעומד. כ"ש דמותר במחיצות וק"ל. אבל לפום מאי דפרקינן למילתיה דר"ה הכא. הילכתא כוותיה: 
+<b>ובהכי </b>מתיישב נמי הא דבהישן רב פפא גופיה פסיל בכי הדדי. אע"ג דלדידיה פכ"ע כשר. אלא ע"כ דבהל' סוכה ר"פ מודה ודוק. ושכתב הרמב"ם שכן הדין בכל התורה. נ"ל דלאו דווקא ואין כוונתו אלא בכל תורת מחיצות: 
+<b>כשרה. </b>כתב תי"ט וכשאין בהן בסכך הפסול כשיעור הנז' במשנה יו"ד עכ"ל. זה צל"ע דאע"ג דכך כתוב בטור וש"ע. היינו לפ"ד התו' והרא"ש דווקא ע"ע. איברא לפירש"י אין זה מוכרח: 
+<b>ועדיין </b>אפ"ל הא דסכך פסול פוסל בד'. כשאינו בטל ברוב הוא. אבל לפי מאי דאוקימנא למתניתין במסקנא דאם נתונין שתי נותנן ערב. דמטעם ביטול סכך הפסול בכשר. שרבה עליו נגעו בה לפירש"י. איכא למימר דכשרה אפי' בשפודין רחבים ד'. והכי מסתברא טפי. ומשמע דהנך אוקמתי דהילכתא נינהו. וכדכתבינן לעיל בדעת הרמב"ם. ומשו"ה סתם לן תלמודא הכא. וגם לא אישתמיט א' מהמפרשים להזכיר כאן שיעור השפודין: 
+<small>משנה לחם<br><b>ז"ל </b>מהרד"נ דיין ע"ה. ד"ה כשרה כו' כתב הוד תורתו וכשאין בהם בסכך הפסול כשיעור. כתב רפ"מ זה צ"ע עד איברא לרש"י אין זה מוכרח. ועדיין אפשר לומר הא דסכך פסול בד' כשאינו בטל ברוב. אבל במסקנא דאם נתונין שתי נותנן ערב. דמטעם ביטול סכך הפסול בכשר שרבה עליו נגעו בה לפירש"י. איכא למימר דכשרה אפילו בשפודין רחבים ד'. והכי מסתברא טפי עכ"ל. תמיה לי מאי מהני דרוב הוא בכשרות. לבטל להא דא"ר דב"ר סכך פסול פסול בד'. ומפרשים הפוסקים טעמו של דבר. דד"ט הוא דבר חשוב חוצץ בין כשר לכשר. ולא נשאר בכל חציו שיעור סוכה (ויעיין מר בתו' די"ז ד"ה אויר פוסל) וצירוף נתבטל בדבר החוצץ וא"כ כאן אם מקרה סוכתו בשפודין רחבים כשיעור ד'. מאי מהני. אפילו הריוח שביניהן יהיה כשיעור ו' טפחים וחצי מאי מהני. עכ"פ בטל הצירוף. ולא יהיה כאן בכל שיעור ריוח שביניהן שיעור סוכה. משא"כ אם מקרה סוכתו בשפודין פחות מד"ט מצטרפין כל הריוח שביניהן לשיעור ולזה מהני. שפסול בטל ברוב סכך כשר לרש"י. ואפילו בזה ממאן תוספות בפירש"י. והקשו רש"י אהדדי. דלעיל פירש דווקא בחבטן שעירבן ואינו ניכר הי ניהו פסול והי ניהו כשר. ואני אוסיף להקשות על פירש"י אם איתא לפירש"י למה נקט המתניתין אם יש ריוח ביניהן כמותן. הו"ל לאשמועינן טפי אפי' אין ביניהן ריוח כמותן. רק ביש ביניהן כל כך שיהא למטה בארץ עדיין חמתה מרובה מצילתה. ואכתי לא הפסול גרם הכשר סוכה של צילתה מרובה מחמתה. וא"כ כשרבה עליו סכך כשר נמי למה לא נתבטל הפסול ברוב כשר לרש"י. דמה לי לרש"י אם הריוח כמותן. א"כ הפסול גרם כ"כ הכשר סוכה כמו הפסל כשר. ומן התורה לעולם רובה בכשר בעינן. ואפ"ה סבר רש"י כיון שהרוב סכך הוא כשר. בטל הפסול ברוב כשר. א"כ הה"ד נמי מטעם זה אפילו הריוח אינו כמותן רק כנ"ל. למה לא יהא נתבטל הפסול ברוב כשר. אלא ודאי העיקר כפירוש תוספות דגרסינן והא אי אפשר לצמצם וכפירושם בד"ה פרוץ כעומד. ובין כך וכך הבו דלא לוסיף על פירש"י דמהני רובה הכשר אפילו בשפודין רחבים ד' שנתבטל נמי הצירוף של שיעור סוכה. ואם שגיתי יודיעני רפ"מ. כי לענ"ד מ"ש ברור וצלול עכ"ה.. <b>אי"ע </b>במ"כ כל הדברים הללו יגעים. ולמרכז האמת אינן נוגעים. דאדקשיא ליה עלואי. מאי מהני רוב כשר לבטל סכך פסול בד"ט דחשיבי ומתבטל הצירוף. תקשי ליה מאי דמקשי רבה לרבנן דבי רב. ומה אילו איכא סכך פסול פחות מג' דכשרה. אע"ג דאיכא טפי מששה טפחים באמצע דמפסקי. ותקשי היכי מצטרפי ב' חצאי הסוכה. הרי יש עכ"פ חציצה ביניהן יותר מו"ט וכן אילו איכא ב' טפחים (או פחות מעט) סכך פסול. ואויר פחות מג'. וב"ט פסול. דהו"ל חציצה קרוב לשבעה טפחים. ואפ"ה כשרה לכ"ע. ואי טעמא משום חציצה והפלגה. מה לי ע"י סכך פסול לחוד. או ע"י ס"פ ואויר. ותו לרב דס"ל סכך פסול בין באמצע כו' בד"א. מאי אוכא למימר. אלא ודאי כי אמרינן סכך פסול פוסל. למר כדאית ליה. ולמר כדאית ליה. היינו דווקא בדליכא רובא כשר דקמבטל ליה. ופירש"י עיקר. <b>אכן</b> אם מעכ"ת לא כן ידמה. מחמת שהתוספות הקשו דרש"י אהדדי. משו"ה לא איריא. יעויין מ"ש תוספות עצמם לעיל (דט"ב) ותדע דלק"מ. גם הקושיא אחרת דקשיא להו דר"פ אדר"פ. כבר ישבנו בטוב טעם בס' לח"ש. <b>איברא </b>לדידי פרוש התוספות קשיא לי בגויה. דמאי פריך והא אי אפשר לצמצם שלא יהא אויר משהו בין הכשר לפסול. ונמצא שאין הכשר מרובה על הפסול והאויר. <b>ומאי</b> קושיא. והא כיון דלא שוו שיעורייהו דפסול ואויר. לא מצטרפי אפי' טובא כמש"ל. כ"ש כי האי פורתא אויר. דלא מהני לאצטרופי לפסול. לשווייה רובא. וליכא לשנויי אלא בדוחקא. <b>ברם</b> מש"ע ואוסיף מעכ"ת מדיליה. להקשות על פירש"י ולהוכיח שפירוש תוספות עיקר. מדלא אשמעינן במתניתין רבותא. אפילו אין ביניהן ריוח כמותן. רק שיהא כל כך אויר. שיהא למטה חמתה מרובה מצילתה. שנמצא הפסל כשר גורם הכשר סוכה. <b>דברים</b> הללו אינן אלא תימה מדקאמר אפילו אין ביניהן ריוח כמותן רק כ"כ שיהא למטה בארץ חמתה מרובה. מכלל דכרש"י מפרש לההיא דזוזא מלעיל כו'. <b>א"ה</b> מי מצית אמרת דאפילו פחות ממחצה תיהוי כשרה. והא אפילו במחצה על מחצה. אע"ג דאיכא למימר א"א לצמצם. ודילמא איכא רובא. איפליגו תנאי ואמוראי. ואזלינן לחומרא. אבל דלהוי רוב בטל לגבי מיעוט. זה דבר בטל מעצמו וליכא דאמר. <b>ועד</b> כאן ל"ק דמהני ביטול (אף למאי דמינכר) אלא במקום רוב הצריך לדבר. והיינו דסגי במתניתין בכמותן למ"ד מחצה על מחצה כרוב טעמא דהאיכא רובא. ולמ"ד אינו כרוב ואצטריך לאוקמה במעדיף או בנותנן שתי וערב. דהוה ליה רובא דצריך לסכך מיהא. דכי שקלת ליה. ליתא לסככה. אבל במיעוט כשר. גבי רובא דפסול. ליכא למימר נייתי רובא סכך כשר ונשדי עלויה. לבטולי לפסול. דכיון דכל חד לחודיה קאי. וכי שקלת לכשר. איתיה לסככה. ודי בפסול לבדו. כה"ג לא מבטל חדא לחבריה. אפילו רוב ממש. למיעוט גמור. לא. כ"ש כי איכא נמי רובא (בפסול) דאיתא קמן. ר"ל למעלה בעצם הסכך. תו לא חיישינן לרוב חמתה שלמטה (ועוד טעה נמי בהא. דאי שמע כי הדדי למעלה פסולה. משום דידוע שחמתה למטה מרובה. היכא שמע דאיכא לאשכוחי נמי במיעוט אויר. שיעשה למטה חמתה מרובה. שמא אינו במציאות כלל. ולא פסיקא ליה לתנא. וק"ל ושמא טעה במ"ש בסימן תרל"א ס"ב. ולא קרב זה אל זה. וק"ל) <b>ואטו</b> בכולה נמי נימא הכי. ר"ל אע"ג דסיכך בסכך פסול. יניח עליו סכך כשר הרבה ויבטלנו. הא ודאי לאו מילתא. כיון דכי שקלת לכשר. קאי פסול. ויש בו כדי סכך לבדו. כדלא מהני אפילו איפכא. היינו לפסול שע"ג הכשר. שאינו פוסלו מטעם זה. כמ"ש תוספות הנ"ל (דט"ב) להכי מיעוטא נמי לא ס"ד דמהני להכשירה בחמתו מרובה. כיון שיש בפסול כדי לפסול. מטעם רוב שחשוב ככולו בכ"מ. והדבור בזה יתרון. לפיכך פירש"י במקומו עומד על חזקתו. <b>וחזרנו </b>לענין. שעכ"פ אליבא דרש"י. ודאי שפיר קאמינא. ומאחר שפסק הלכה זו רפוי מאד בידינו. אי משום דאיתותב הא דאמרי רבנן דבי רב. ותו משום דהוה ס"ל כשמואל (אע"ג דחזקיה נמי קאי כוותיה. בב"ב דקס"ב) ופליג עליה רב. דהילכתא כוותיה באיסורי. וה"נ סבר ר"ח בירושלמי. <b>והשתא</b> אע"ג דאזלינן בה לחומרא. הבו דלא לוסיף עלה. ולא יהא אלא ספק. ספיקא דרבנן לקולא. משו"ה נ"ל דיש מקום להקל בזה. אע"פ שלא אמרתי אלא אליבא דרש"י. ולא להלכה למעשה.</small>
+
+Mishnah 9
+
+<small>משנה לחם<br><b>מן הדפנות</b> סתמא בסוכה דאורייתא איירי. שיש לה שני דפנות ושלישית טפח. <b>וי"ל</b> דמשו"ה נקט דפנות לשון רבים. דכה"ג דאיכא אויר משני צדדים. שהרי כל הסכך מופסק מן הדפנות. להכי פסולה. וברוח אחת כשרה. <b>אבל</b> בסוכה שיש לה ארבע דפנות שלמות. משכחת לה אף בהרחיק משתי דפנות. מ"מ כשרה. אם שתים האחרות סמוכות לסכך. דכי לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם. בכולה סוכה. אבל בדאיכא שתים כהלכתן דבוקות עם הסכך. תו לית לן בה באינך דמרחקי. דבכה"ג לכ"ע אמרינן הכא נמי פי תקרה. כמו בעירובין. וזה היה נכון מאד בבאור משנתנו. <b>אלא</b> דמסתפינא למימר לענין דינא. משום דחדת היא לי. שעדיין לא מצאתי לי חבר בדבר זה. ומסתימת כה"פ משמע. דאויר הפוסל מן הצד. לא שנא בשתי רוחות מתוך ארבע. לא שנא בכולהו. ואפילו חד דופן לחוד. נראה דפסול. בשאין אלא שלש דפנות. <b>לפ"ז</b> צריך לפרש לשון המשנה. מאי מן הדפנות דקאמר. מאחת מהדפנות. מאיזה שיהא. ולא תימא דווקא מדופן האמצעי. אלא אע"ג דסמיך לשתי דפנות דעריבן. לא מהני. משו"ה לא קתני מן הדופן. ודוק. <b>ותימה</b> שלא נתעורר אחד מהמחברים. וצ"ע להלכה.</small>
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>לסיכוך מסככין בה ואינה מקבלת טומאה. </b>כתב תי"ט כיון דלסיכוך עבידא אינה מקבלת טומאה אפילו ישכב בה הזב כ"פ הר"ן כו'. ואין נראה פירוש התו' שכתבו הטעם משום דכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אוהלים כו'. דהכא לא בעינן דווקא טומאת אוהלים כו'. ועוד דהא פשטא דמתני' דבטומאת משכב איירינן עכ"ל: 
+<b>ובמחילת </b>כבודו הרב נשתבש כאן מאד בכוונת התו'. ואיך יעלה על הדעת שרבותינו בעלי התו' מאורי אור לכל המעיינים לא ידעו ולא יבינו דכל קבלת טומאה פוסלת לסכך. וכל ההלכה הארוכה שבכאן בגמרא מוכחת כן: 
+<b>ולא </b>עוד שלדבריו צריך שיאמר ג"כ שלא הבינו צורת המשנה כלל. שאם כן כוונתם לתת טעם למה אינה מקבלת טומאה. דהיינו לפי שהוא דבר היוצא מן העץ. ואע"ג דטמא מדרס מסככין בו. דלית להו אלא טומאת אוהלים לפסולא דסכך. רישא לשכיבה מקבלת טומאה ואין מסככין בה. במאי קמיירי אי בטומאת משכב. אמאי אין מסככין. הא אמרת דלא קפדינן אלא אטומאת אוהלים. וא"ת מקבלת טומאת אוהלים. הרי שנינו כל היוצא מן העץ אינו מיטמא טומאת אוהלים. ולא ידעתי מה זה היה לו להרב בתי"ט לייחס שגגה כזו לאבות המעיינים: 
+<b>ואיברא </b>כד נאים ושכיב רבתי"ט כתב זה וכוונת התו' ברורה דאינהו נמי הא פשיטא להו דאין מקבלת טומאת משכב. מטעם שאומרים עמוד ונעשה מלאכתינו. וזה כל כך פשוט שלא הוצרכו לפרשו. שהטעם כלול בלשון המשנה. דמשום דלסיכוך קאי אינו מקבל טומאת זב. שאינו בטל מתורת סיכוך. אע"פ שראוי ג"כ לשכיבה. אינו נעשה שוב משכב הזב אם ישב עליו. אבל טומאת אוהלים הוה אמינא דמקבלת. דמשום דלסיכוך עבידא. לא בטלה מתורת אוהל. אדרבה משו"ה תטמא טומאת אוהל. וא"כ עדיין יקשה מה בכך שאינה מקבלת טומאת משכב. אמאי מסככין בה. אכתי אית בה משום קבלת טומאת אוהלים. דהא לסיכוך עשויה. וכיון דלהכי קיימא תיטמא ותיפסל לסכך. לכן הוצרכו לתת טעם למה לסיכוך מסככין בה. דהיינו משום דטומאת אוהלים נמי לא מיטמיא. ותו לית בה שום קבלת טומאה בעולם. וזה ברור. ולפום ריהט' לא דק בתי"ט לירד לסוף דעת התו' בזה: 
+<b>ודטומאת </b>אוהלים נמי פסלה בסכך. הכי משמע ודאי דמנלן לפלוגי בטומאות לענין זה. וזיל בתר טעמא. ומדאיתא נמי בשבת [דף כ"ז ע"ב]. דאפי' פשתן גמור ואין בו אלא ג' על ג' אין מסככין בו. הואיל ומיטמא בנגעים. שמעת מנה דכל שכן טומאת אוהל דשיעורה גדול בטפח. ואע"ג דלא קיי"ל כרשב"א דאמר הכי. דקאי בשטה עם סומכוס. היינו דאינו מטמא בנגעים. אבל לסכך פסול מכל מקום. כדאמרינן בסיככה באניצי פשתן פסולה: [סוכה דף י"ב ע"ב]: 
+<b>וגדולה </b>מזו אמרו אפי' בבלאי כלים שאין בהם ג' על ג' דלא חזיין כלל. אפ"ה פסולה כיון דבאין מבגד שקבל טומאה. והוא פשוט דמהיכי תיתי גרעא טומאת אוהלים לענין זה מכל הטומאות דפסלי בסכך. וסתמא תנן דבר שאינו מקבל טומאה. והכל בכלל לומר שאינו כשר לסכך. עד שלא יהא ראוי לקבל שום א' מהטומאות שבעולם. ולזה כיוונו התו' דמייתו ההיא דכל היוצא מן העץ דהשתא טומאת אוהל נמי לא שייכא במחצלות. אע"ג דלסיכוך עבידן וכנזכר ופשוט מאד: 
+<b>אך </b>הדבר שצל"ע בענין זה הוא. דלפי' התו' [דף כ"ז ע"ב ד"ה ואין] שם בפ' ב"מ במשנת כל היוצא מן העץ. משמע דכל הכלים מביאין הטומאה על עצמן בכל שהם ואפילו מחצלות. ואי הכי תו ליפלוג בדידה. דלסיכוך נמי לא מסככין בה. אלא כשחיברן דווקא. כדפירשו התו' שם. דאי לאו הכי אכתי מקבלת טומאה. ואמאי סתם לן תנא הכא. דמשמע בכל ענין שרי: 
+<b>ולא </b>מסתבר למימר דכי עשאה לסיכוך בטולי בטלה. ולא בעי חבור אחר דבהכי סגי ליה. (ומכאן אתה למד למ"ש הרב בהג"ה דש"ע (סי' תרכ"ט). משם הכלבו דבמקום שנהגו לקבוע מחצלאות בגגין כעין תקרה. אין מסככין בו. דמשום גזרת תקרה נגע בה. דאל"ה הכי עדיף טפי כשקובען כעין תקרה ומחברן חיבור גמור. ואדרבה בלא"ה לא מתכשרי לדעת התו'. ומ"מ דעת הכלבו צ"ע מניין לנו לחדש גזרות אחר התלמוד) והדבר צריך תלמוד ועיין פ"ו ופ"ח דאהלות: 
+<b>וליכא </b>למידק איפכא מדרשב"א דפוסל לסכך בפשתן. ואוקימניה כסומכוס משום דס"ל דמטמא בנגעים. ותיפוק ליה לתלמודא משום דמטמא טומאת אוהלים. דהא ודאי מטמא נמי באוהל אפי' אינו בגד. וכדתנן בהדיא במשנה דכל היוצא מן העץ דפשתן מטמא טומאת אוהלים. אע"ג דלאו בגד הוא. ודילמא היינו נמי טעמיה דרשב"א. דמשו"ה פסיל לסכך בו. וליתי כסתם מתני' ואליבא דהילכתא. ולא משום טומאת נגעים. וכסומכוס יחידאה. ומדלא אוקימנא הכי. תפשוט דטומאת אוהלים לא מהניא בסוכה: 
+<b>הא </b>לאו מילתא היא. דרשב"א בשלש על שלש איירי. ואין אוהל פחות מטפח. משום הכי צריכינן על כרחין למימר דטעמיה דרשב"א. משום דמטמא בנגעים הוא דפוסל לסכך בו. ולא משום טומאת אוהל. ולעולם רשב"א אית ליה נמי טומאת אוהלים דפסלה: 
+<b>ובהכי </b>ניחא לן נמי דלא תיקשי אכללא דכייל כל היוצא מן העץ מסככין בו. והאיכא נמי מחצלות דיוצא מן העץ נינהו. ולא מסככין בהו. אלא משום דרשב"א לא מיירי אלא בקטנה דאין בה גע"ג. ומחצלת דלשכיבה. לא בצרה מששה על ששה: 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אר"י נוהגין היינו שהיינו ישנים תחת המטה בסוכה. </b>פירש הרע"ב דקסבר לא אתי אוהל עראי ומבטל אוהל קבע. וכתב בתי"ט וצ"ע דלא פליג ר"י בקינוף. ובגמ' איתא דר"י ס"ל בכילת חתנים דמותר לישן בה אע"פ שיש לה גג וגבוהה עשרה מהך טעמא דלא אתי כו' ואע"ג דאיכא התם דקינוף מיקרי קביעי גבי כילה. מיהא גבי סוכה ודאי דלא מיקרי קביע דלא עדיף ממטה דמטלטלת וכן קינופי' עכ"ל: 
+<b>ולא </b>ידענא מנ"ל הא דהא פשטא דמילתא דקינופין הם אוהלים גמורים כדברי המתרגם. שהביא התי"ט לעיל שתרגם ויטו לאבשלו' האוהל קינופין. והיינו נמי טעמא דקינופין חשיבי קביעי. אפי' גבי כילה. ונקליטין אע"ג דגביהי עשרה לא מיקרו אוהל. דלא בעשרה לחוד תליא מילתא. כיון דלא קביעי. ומשו"ה לא פליג ר"י בקינוף. דס"ל אוהל קבע הוא. ומודה דאתי אוהל קבע ומבטל אוהל קבע: 
+<b>ולדידי </b>פשיטא דעדיפי ממטה. דמטה לתוכה עשויה. ולא לישן תחתיה. ולא חשובה אוהל כלל. וגם אין קביעותה חשוב. שבקל עוקרין ומסיעין אותה ממקום למקום. משא"כ בקינוף אע"ג דמיטלטל אינו נוח כל כך להסיעו ומה שקובעין אותו לפעמים במקום אחר. אין בכך כלום ואינו מבטל קביעותו. שסוכה ג"כ יכול לעשותה מיטלטלת. אפי' לדברי ר"י דבעי קבע ודוק: 
+<b>וממתני' </b>דלקמן דפסיל ר"י באינה יכולה לעמוד בפ"ע. ופרשינן בגמרא לחד לישנא משום שאינה קבע. ופירש"י לפי שמיטלטלת ע"י המטה. לא תשמע מנה דביכולה להטלטל פסולה. דלא חשיב תו קבע לר"י. דעל כרחך הכי פירושו לפי שהכרעים של מטה אינן בטלים לה. שעשויין לינטל משם למלאכתן. וכיון דאינה יכולה לעמוד בלא הם. משו"ה מיפסלא בענין זה לר"י. אבל אם יכולה לעמוד בקבע. אע"פ שראוייה ליטלטל. ודאי דלא קפיד ר"י. דהא ממשכן גמר. ומשכן עשוי ליטלטל: 
+<b>ועוד </b>הא שמעינן ליה לר"י בפ"ג דעירובין [דף ל' ע"ב] דאית ליה אוהל זרוק שמיה אוהל. הא ע"כ לא בעי ר"י אלא אוהל שיכול לעמוד בקביעות ימים רבים. ואע"פ שעשוי באופן שיכול ליטלטל אין בכך כלום וסתם אוהל מיטלטל הוא: 
+<b>ועיין </b>בתו' (דמכילתין דף כ"א:) ד"ה שאין לה קבע. שכתבו כסברא זו בעושה סוכתו בספינה דחשיב קבע. אע"ג דמיטלטלת. כיון דאורחה בהכי. וכ"ש לאוהל קבוע ועומד. אלא שראוי לטלטלו כשרוצים. ודכתבו התו' דפליגי נמי בעושה בראש העגלה. היינו משום דלא קביעא כלל: 
+<b>וכן </b>הא דכתבו עוד דבסמכה בשידה תיבה ומגדל. נמי לר"י פסולה אליבא דכ"ע. צ"ל מהך טעמא דאמרן הוא. דכיון דאינן מיוחדין לכך לא הוי קביעות. דומיא דפרישית בכרעי המטה. ולא מפני הטלטול לבד. שאם היא עשויה בחוזק שיכולה לעמוד בקביעות. אע"פ שראוייה ליטלטל כמו משכן. קבע אשיב ליה. וזיל בתר טעמא דר"י בקבע משום דבעי סוכה הראויה לשבעה והאיכא. על כן טלטול זה אינו מעלה ולא מוריד. אלא כשהוא באופן שמבטל ודאי הקביעות. כענין שאמרנו וזה ברור מאד: 
+<b>ועוד </b>מלבד זה קינוף אוהל גמור הוא וחשוב קבוע כמו בית. ואינו עשוי ליטלטל כל כך כדמוכח מהתרגום. ומלשון הגמרא ובית נמי לא גרע מקינופות. שמע מנה דמיהת בית לא עדיף מנייהו לענין קביעות זה: 
+<b>ותו </b>משמע לי מלישנא דמתני' דלעיל כדפרישית ודייקית מדתני פסולה בקינוף. דלאו משום אשוויי אוהלא לחוד אית ביה. אלא דמיפסלא נמי סוכה משום דהוי כשני סככים. וזה הקינוף חשוב בית בפני עצמו. ואע"ג דחוץ לקינוף ודאי דהסוכה כשרה. משום דיושב תחת סכך א'. אבל תחת הקינוף דיש ב' סככים גמורים. אשמעינן דמשו"ה מיפסלא נמי: 
+<b>ונפקא </b>מנה אם פרס ע"ג קינוף דבר שאינו מקבל טומאה. כגון מחצלת העשויה לסיכוך. דמשום אשוויי אוהלא הוי שפיר דמי. דמאי נ"מ אוהל תחתון נמי כשר. קמ"ל דפסולה משום סוכה שתחת סוכה. ודוק כי קצרתי ונכון לע"ד: 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>שלוחי מצוה פטורין. </b>בתי"ט העתיק כאן דעת הג"ה דש"ע שנמשך אחר סברת הר"ן בזה. דאם יכול לקיים שתיהן בלא טורח יעשה שתיהן: 
+<b>וצל"ע </b>בזה כי מפשט הסוגיא אמתני' דהכא. ומעובדא דרבה בר"ה ור"ח דגנו ארקתא דסורא. [דף כ"ו ע"א]. משמע דלא כוותיה דוק ותשכח. וכן משמע תו בגמרא דמכילתין (דף י':) בעובדא דאגנינהו ר"נ בסוכה שנוייה מופלגין ד"ט. ומ"ש התו' אינו מוכרח. ועמ"ש בס"ד לעיל מ"א פ"ב דברכות: 
+<b>חולין ומשמשיהן פטורין. </b>כתב הרע"ב וכן הולכי דרכים. משום דכתיב תשבו כעין תדורו. וכתב תי"ט וטעמא נ"ל דדריש דהו"ל למימר בסוכות תהיו עכ"ל: 
+<b>ואין </b>נראה לי כן לפי שאינו לשון מקרא. שאין לשון הויה נופל על הדירה. וטפי הו"ל למימר הכי דמצי למכתב בסוכות תחנו. אך נראה לי יותר דנפקא לן מיתורא דקרא דסיפיה ישבו בסוכות. בסוכות תשבו דרישיה למה לי. אלא לאו למידרש ביה לשון עיכוב כמו ונשב בקדש: 
+<small>משנה לחם<br><b>שלוחי מצוה </b>כו' מהכא ליכא למידק. דאורחים (הנחים בעיר בימי הסוכות) חייבים בסוכה. <b>דסד"א</b> לכתחלה לא שרי לילך בדרך בחג. אפילו לדבר מצוה. כשאינו מוצא סוכה שם. דמאי אולמה דהך מצוה מהך. וכל שכן כשמצות סוכה קדמה. שאינו רשאי להפקיע עצמו ממנה. ע"י מצוה אחרת. קמ"ל דפטורין. משום שאין אדם מניח דרכו מפני ביתו. וכן לסוכתו. <b>והשתא</b> דאתית להכי. לעולם אימא לך. אפילו אורחים ההולכים לדבר הרשות. פטורין מהאי טעמא. ואדרבה אורחין דמקמי הכי אזלי. דאכתי לא חיילא מצות סוכה. הוה אמינא פשיטא דפטורין. <b>ולא</b> נצרכה אלא משום שלוחי מצוה. דאזלי האידנא. בתר דרמי עלייהו חיובא דסוכה. משו"ה ליכא למשמע מידי מהכא. <b>מיהו</b> מההוא עובדא דר"ח ורבה בר"ה. דאגנינהו ר"נ בסוכה שנוייה מופלגין. ואמרו ליה אנן שלוחי מצוה אנן. ופטורין. שמע מנה דמשום דאכסנאין הוו. לא מיפטרי. וכן כתב הרא"ש. דהשרוי באכסניא. אינו פטור. עמ"ש גבי סירחא דגרגישתא. <b>עם</b> שאינו מוכרח כמו שהגהתי עליו בחיבורי שם. <b>ועמ"ש</b> בס"ד במו"ק על בעל ספר המנהגים. גבי קדוש דבה"כ. <b>ומהא</b> דאמרינן. הולכי דרכים ביום. חייבין בלילה. ליכא למשמע. דאיכא לאוקמה בחוזרין לבתיהן ולסוכתן בלילה. לאפוקי ארחי ופרחי. דטריחא להו מילתא טובא. והיאך תטיל תורה חובה כזו. על אדם שאין לו מקום. וכי יעשנה באויר. או האם יחויב לקנות או לשכור מקום ליום או ליומים. ולסוכת חברו א"צ לילך מדין תורה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ד"ה לחולין תחנו. כדכתיב חונים בסוכות. <b>להתורני </b>כמה"ר בער פ"ב יצ"ו. מה שלא הבין כ"ת מ"ש בד"ה חולין. באמרי שאין לשון הויה נופל על הדירה. שנראה לך כסתירה לד"ע. וסיוע לדתי"ט. <b>פלא</b> גדול שלא יבין לדעת כוונתי בזה הפשוטה מאד. כי עכ"פ ישיבת סוכה או אוהל וצריף. וכל דירת עראי שאינה קבועה. דירה כל דהיא שמה. הן קטנה או גדולה. אחת ארוכה או קצרה. מכלל דירה לא נפקא. בשיתוף השם. אע"פ שחז"ל הוצרכו לעשות הבדל והיכר בין ישיבה לשעתה בלבד. ובין סתם דירה של כל השנה. מ"מ הכל נכלל בגזרת דירה כללית. <b>ואני </b>הוצרכתי להשתמש בלשון כולל. והכי קאמינא. דאין לשון הויה נופל על הדירה לגמרי. לא דירה מרובה ולא מועטת. לא כללית ולא פרטית. ואף את"ל. דלא מידריש כעין תדורו ממש. מיהת משמע לשון דירה בעלמא. <b>ואם</b> היה שיתכן בלשון. אדרבה ודאי איפכא משמע. שיהיו בה בתמידות כל ז' (כמו אשר יהיה הענן על המשכן. וכן הוראת לשון הויה בכ"מ. רצוף בלי שום הפסק בנתיים כלל) ותהיה הוראתו יותר כוללת. מהוראת תשבו. וק"ל. <b>אבל</b> האמת שאין ענין פעולת ההויה נקשר אל העמידה בסוכה. ולא שייך זה לזה כלל. זה פשוט ומבואר למבין מעט. ומכיר הילוך לה"ק ושמושו.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<b>נטלו במפה. </b>פירש הרע"ב משום נ"י דר"צ כהן היה כדמוכח פמ"ש והיה אוכל על טהרת תרומה וזוהי א' מי"ח דבר שאפילו פחות מכביצה מקבל טומאה. וכביצה לא אישתרי במפה כ"כ. התו' עכ"ל התי"ט: 
+<b>והוצרכו </b>התו' לפ' כך דר"צ כהן הוה. משום דשאר כל אדם אין צריכין לא נטילה. ולא מפה בפחות מכביצה. כן נ"ל בדעת התו'. דאע"ג דאית להו טומאה בתרומה פחות מכביצה. ונט"י דחולין משום סרך תרומה. אפ"ה טומאה זו דפחות מכביצה. בתרומה גופה דרבנן היא. כדפירש"י בפ' כ"ש. וכדמשמע במס' טהרות. לא אחמירו בה להצריך נטילה אף לחולין: 
+<b>ושגג </b>הרב האחרון במג"א ז"ל בהביאו דברי התו' הללו בא"ח (סימן קנ"ח) לסיועי לסברא המצריכי' נט"י לפחות מכביצה. דא"כ למה האריכו התו' ללא צורך לבאר שר"צ כהן היה. ואטו ישראל לא בעי נט"י. אלא ודאי כדאמרן דשני להו בטומאה קלה זו. בין כהן לישראל. וזה ברור. וע"כ אין ללמוד ממשנה זו לנטילת חולין דידן. אפי' לפי שיטת התו' דהכא: 
+<b>וזה </b>שכתבו לתת טעם דלא נטלו במפה אלא משום שהיה פחות מכביצה. אבל כביצה לא משתרי במפה כו'. תמיהא לי דאישתמיט להו הא דהתירו מפה לאוכלי תרומה [חולין דף ק"ז ע"ב]. ור"צ כהן היה כפי' התו' והותרה לו מפה אפי' לכביצה. והתם בפ' כ"ה הכי ס"ד למידק ממתני' דהכא. ודחינן לה דילמא לא אשמעינן במתני' אלא סוכה וברכה. אבל מפה אפי' ליותר מכביצה: 
+<b>ועל </b>כרחין מתני' הכין מתפרשא אליבא דהילכתא דהא קיי"ל התירו מפה לאוכלי תרומה. אע"ג דזיל הכא בגמרא דמכילתין קמדחי לה. דילמא פחות כביצה לא בעי נטילה וברכה. הא כביצה בעי נטילה וברכה. הכא דיחויא בעלמא הוא. ומשום דלא תיקשי אדר"י ואביי. לא בעי נמי לאוקמה למתני' אלא משום ברכה לחוד וק"ל. אלא ודאי דהכא לאו לקושטא קאמר לה: 
+<b>שוב </b>ראיתי בתוספ' בגמרא שהקשו הם עצמם לדבריהם. כאשר הקשיתי והניחו בתימה ובאמת אינה קושיא דנטילה לאו בדווקא נקיט לה תלמודא דהא לא צריך לה כדאמרן והכי אשכחן טובא: 
+<b>ומיהו </b>י"ל דאפ"ה שמעינן מנה דמתני' נפקותא לענין מפה. כדבעי תלמודא דהכא לתרוצי אליבא דר"י ואביי. דאע"ג דהותרה מפה לאוכלי תרומה. דווקא בשעת הדחק. ולכן בכביצה היה ר"צ מחמיר ליטול ידיו. אע"ג דמצי למיכל ע"י מפה. אבל משום דפחות מכביצה הוה. לא אחמיר ביה וקמ"ל דלא אמרו מפה לאוכלי תרומה. אלא מדוחק. אבל בלא דחק. יש חילוק בין כביצה לפחות: 
+<b>אי נמי </b>הא דלא נטל אפילו לפחות מכביצה. כיון שהצריכה מפה משום טומאה לשיטת התו'. לא מחמת טירחא וקל הוא שהקל בה. דר"צ חסיד גדול היה כנודע ממנו. וחומר גדול נהג בה. והא דעבד הכי. דעדיף טפי. משיטול ידיו ולא יברך. משום דטומאה זו מדרבנן. והויא לה כספק דדבריהם דלא בעי ברוכי ודוק: 
+<b>ואפשר </b>שזה היה ג"כ טעמו שאכל חוץ לסוכה. משום חשש ספק ברכה שאינה צריכה. כנלע"ד והמדקדק ימצא טעם לדברי: 
+<small>משנה לחם<br><b>ולא ברך אחריו </b>פירש"י דדריש כר"י כו'. <b>ועיין</b> לחם לשובע. במו"ק א"ח (סר"י).</small>
+
+Mishnah 6
+
+<b>לילי. </b>דקדוק המלה עפ"ח דתרומות: 
+
+Mishnah 7
+
+<b>לא קיימת מצות סוכה מימיך. </b>עמ"ש בס"ד בבתרא דפסחים: 
+<small>משנה לחם<br><b>עפ"ד </b>דפסחים מ"ה.</small>
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>משתסרח המקפה. </b>כתב הרע"ב אם ירדו גשמים עד שאילו הי' לפניו מקפה של גריסין כו' כ"כ הסמ"ג והביא בתי"ט שהטור השיב עליו דלא משמע כן מדלא אמר כדי שתסרח. ושהב"י כתב דלאו דיוקא הוא דאיך אפשר דלא יהבא מתני' שיעורא היכא דליכא מקפה עכ"ל: 
+<b>ולענין </b>קושית הב"י יש לו להשיב דמתניתין יהבא שיעור בסרחון והפסד המאכל כל שהוא. בין היה מאכל הממהר להתקלקל או מתאחר. הכל לפי מה שהוא המאכל שלפניו אז. בו משער בקלקולו. ומאז מותר לו לפנות ולא קודם. ונקטה מתני' מקפה לרבותא. דאע"ג דממהרת להתקלקל מכל התבשילין. והוה אמינא דלא משערינן בקלקול תבשיל. אלא כל שיש בו שיהוי זמן עד שיגיע להסריח אבל המסריח מהרה. לא זהו שיעורו. קמ"ל דהשוו מדותיהם לשער שיעור זה אפי' במקפה. וכ"ש לשאר תבשילין: 
+<b>אלא </b>שעדיין יש לדקדק מי שמזונו רק פת במלח או בלפתן. ופירות הנאכלין חיין איך ישער. ונ"ל דבכל זה איכא לשעורי בקלקול האוכלין. ולא אפשר דלא פסיד פת מחמת הגשמים. דאפי' להעביר קערה על הפת אסור. שמא תשפך המרק עליו ונמצא הפת נפסד. כ"ש שנמאס בלחלוח גשם וכך חובתינו וכך יפה לנו. ולא לשווייה להטור טועה בדבר פשוט. ולשון המשנה ודאי דייק כוותיה ומכוון לדעתו. משא"כ לפי' הסמ"ג הוא דחוק מאד. ומדשתיק מנה תלמודין. משמע דלא ס"ל הכי. כדכתבו הפוסקים בדוכתי טובא. אמאי דאתמר בירושלמי ולא אידכר בגמרא דילן: 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>לולב הגזול. </b>כתב הרע"ב ולאחר יאוש נהי דשלו הוא. מ"מ מצוה הבאה בעבירה היא. והקשה בתי"ט בשם התו' וא"ת לקמן דפסלינן אשרה משום דמיכתת שיעורא תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה עכ"ל: 
+<b>ולי </b>נראה לתרץ במה שפיר' הכ"מ דעת הרמב"ם דלא מפליג בין אשרה לאשרה. דס"ל אפילו אשרה דנכרי דאית לה ביטול. הואיל ומתחלת ברייתה מיכתת שיעורה. מאיסה למצוה גם אחר ביטולה. דהא על כרחך נתבטלה כבר כשלקח ממנה לולב. כדתנן קרסם וזירד ונטל ממנה עלה או שרביט הרי זו בטלה. (דליכא למימר דאיירי בדגזז ישראל הלולב. דלא נתבטלה על ידו. דישראל אינו מבטל ע"א של נכרי [ע"ז דף נ"ב ע"ב]. זה אי אפשר דא"כ היינו גזול (אף שי"ל ודוק) ומאי אשמעינן. אלא לאו שקנאו ישראל מן הגוי וכדמשנינן באוונכרי. א"כ הרי נתבטלה ביד הגוי דוק היטב) ואפ"ה לולב זה הניטל מאשרה לא חזי למצוה: 
+<b>והשתא </b>איצטריך לאשמועינן דאע"ג דלית ביה משום מצוה הבאה בעבירה. דהיינו ולא תביא תועבה אל ביתך. דמכיון דבטלה שריא להדיוט. אפ"ה למצוה לא חזיא למיפק בה. מטעמא דכתותי מיכתת שיעורא קודם ביטול. ואע"ג דאוקימנא למתני' באשרה דמשה. ה"ה לאילן שנטעו מתחלה לאשרה איתיה להך טעמא. דכתותי מיכתת. ודרבא דאמר אם נטל כשר מיתוקמא במשתחוה לדקל כדכתב בכ"מ: 
+<b>ונקט </b>תלמודא טעמא דמיכתת שיעורא. אע"ג דבאשרה דמשה דאיירי ביה. שייך נמי טעמא דמצוה הבאה בעבירה. ניחא ליה בהך טעמא דשייך גם בפסולה דאשרה דנכרי בעלמא. דהא מתני' סתמא קתני פסולה. בכל אשרה שהיא שנטעוה מתחלה לע"ז. ואפי' דנכרי האידנא. דבת ביטול היא. ולא נקיט תלמודא אשרה דמשה אלא לדמיון. וה"ה לכל אשרה דדמי לה. דשייך בה טעמא דכתותי מיכתת שיעורא. כך נ"ל בדעת הכ"מ ושיטתו נוחה ומקובלת: 
+<b>וצ"ע </b>דעתו בפסק הלכה בא"ח (סי' תרמ"ט סעיף ג'. וגם בסעיף ד' שם). שפסק להקל בגנות הצעירים. וביותר לפמ"ש שם בהג"ה דאפי' אילן הנטוע לפני ע"א. כל זמן שאין עובדין אותו מותר ומסתימת לשונם ז"ל משמע דביה בכל גוונא ליכא איסורא אף שלא נתבטל ביד העכו"ם אפילו בי"ט ראשון. והוא תמוה לכאורה. שהרי נתבאר בי"ד (סי' קמ"ב סעי"ג). שדינו כנוי אלילים. עיין שם בש"ך דלא בעינן כה"ג שישתמשו דהיינו תשמישן וא"כ אפי' אליבא דכ"ע ליתסר בי"ט ראשון דבעינן לכם וליכא. וכ"ש להרמב"ם: 
+<b>איברא </b>לפום מאי דכתיבנא בס"ד בחי' פ"ג דר"ה ע"ש. איכא לשנויי הכא נמי דכיון דתשמיש ונוי הוי ולא מגופה דע"א הוא. אית ליה ביטול אפילו ע"י ישראל. כ"ש אי מיירי נמי בשנותן לו העכו"ם. דהא בטולי בטליה ודאי. ועדיין צ"ל דמיירי בנהנה שלא בטובה עיין בי"ד (סי' קמ"ג) ודוק: 
+<small>משנה לחם<br><b>נפרצו </b>לשון מקרא. כפרץ רחב. חומות ירושלם אשר הם פרוצים. ודומיהם. והוא קרוב ללשון שבירה. והכא היינו עקירה. שנעקרו משדרו של לולב. ותלוין למטה. אם אינו אוגדם. <b>אבל</b> ודאי עדיין מעורין מקצת. דאל"ה. צריכא למימר דפסול. <b>ובשדרו</b> של לולב עצמו שנשבר כה"ג. ומעורה מקצת. אם יש לו תקנה. עמ"ש בס"ד בשי"ע (סע"א) ובמו"ק.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"פ מקובלת. גם לפמ"ש הר"ן. מיושבת קושית התי"ט.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ציני הר הברזל </b>לר"ן. דקלים קשים הגדלים בהרים ע"כ כו' ואפשר דאע"פ שנקרא גיא שיש שם הר עכ"ל תי"ט. <b>אשריו</b> שספקות שלו כך. כי מקרא מלא הוא בידינו (יהושע ט"ו) ועלה הגבול אל ההר אשר על פני גיא בן הנום. <b>והיינו</b> הר הברזל. וק"ל. משום דאמרינן בפמש"נ. סימן לעמקים דקלים. ואין מביאין בכורים מתמרים שבהרים. סד"א למצות לולב נמי לא חזו. קמ"ל דכשרים.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<small>משנה לחם<br><b>ואם מעטן כשר</b> אפילו אחר שאגד ההדס עם הלולב. אם מעטן בי"ט. וצריכא רבה. עמ"ש בס"ד במו"ק ובהגהותי לספר הר"מ.</small>
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>אפילו שלשתן קטומין. </b>עיין בתי"ט. וצריכין אנו למודעי פי' הראב"ד ז"ל במשנה זו ולשיטתו הכל מיושב יפה. אע"פ שהשיבו עליו הבאים אחריו. עמוד עליו בספר ההשגות: 
+<small>משנה לחם<br><b>שלשה הדסים</b> נ"ל פשוט שאפילו הם בקלח אחד. או בגזע או ענף אחד. מפסגם וכשרים. כמו באזוב דפרה. וכן לשתים דערבה.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<b>של ערלה פסול </b>הק' התו' והוב' בתי"ט פסולים. דערלה ותרומה טמאה משום דדינן בשריפה ומיכתת שיעורייהו כמו באשרה ועיר הנדחת. ולמאי צריך לטעמא דלכם. וי"ל דודאי לא היה צריך לענין ערלה עכ"ל: 
+<b>ולפמ"ש </b>התי"ט לעיל י"ל דצריך לטעם זה להודיענו פסולן מה"ת. ואליבא דידי לעיל נמי איכא למימר דאיצטריך ליה הך טעמא דלא תימא אשרה אינה פסולה אלא באינה בטלה. ומשום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה. והיינו נמי טעמא דעיר הנדחת. דקאי בלא ידבק בידך מאומה מן החרם. אבל משום דמיכתת שיעורא לא מיפסל. צריכא: 
+<b>ועי"ל </b>דלק"מ דטעמא דכתותי מיכתת שיעורה. לא מהני אלא היכא דאסור בהנאה. אבל היכא דשרי בהנאה. דאיכא דין ממון. לא חשיב כמיכתת שיעורא. והכי משמע נמי בגמרא מדפריך למ"ד דין ממון. מתרומה טמאה. ואמאי לא משני דתרומה טמאה היינו טעמא משום דמיכתת שיעורא וק"ל. אלא כדאמרן. ולענין ערלה הכי נמי דלא צריך לטעמא דלכם. אבל בתרומה טמאה ודאי צריך. אליבא דמ"ד דין ממון: 
+<b>של מעשר שני בירושלם לא יטול ואם נטל כשר. </b>כתב בתי"ט אבל חוץ לירושלים לא. דבעינן לכם כדפירש הרע"ב. וא"כ צריך לחלק בין כשהמקום מעכבו להיכא דגברא לא חזי כו' ובאמת שהסברא איפכא וכ"ש הוא כו' וזוהי דעת הר"ן דהה"נ חוץ לירושלם כו'. וא"ל דהר"ן ה"ט דאליבא דמ"ד ממון בעלים מפרש כו' והר"ן שכתב משום דממון בעלים הוא איצטריך משום דס"ל בעינן נמי דין ממון וצ"ע. ודע דלהר"ן נמי איכא לאקשויי ממ"ש התו' גמ' דחלק דמ"ש בגבולין ד"ה ממון גבוה. וא"כ נמצאת למד דרש"י והר"ב שפירשו כמ"ד בעינן היתר אכילה ה"ל לפרש ה"ה חוץ לירושלם כהר"ן. והר"ן ה"ל לפרש דחוץ לירושלים לא כרש"י עכ"ל: 
+<b>ובמ"כ </b>הוא כולו שגגה ומחוסר הבנה. ומתחלה הניח יסוד רעוע ע"כ נתקשו לו דברי רש"י והר"ן והחליף השטה. כי מ"ש בתחלה שהסברא נותנת איפכא. ודן ק"ו מתרומה ודמאי. דמה התם דאע"ג דלדידי' לא חזו. הואיל וחזי לכהן ועני הוי ראוי לכם. הכא דלדידיה גופיה חזי בירושלם. לא כ"ש שאין המקום מעכבו. האי ק"ו פריכא הוא. דמה לתרומה ודמאי. דאע"ג דלא חזו לדידיה. חזו לאחריני הכא. תאמר בשהמקום גורם. כמו במ"ש שאינו   ראוי לא לו ולא לאחרים כאן. משו"ה לא מיקרי חוץ לירושלם ראוי לכם. וזה פשוט וברור: 
+<b>ואחר </b>שנסתר יסודו נפל כל מה שבנה עליו הרב הנז'. ורש"י והר"ן איש על מקומו יבוא בשלום. דאזדו לטעמייהו ודעת רש"י ברורה דס"ל מ"ש ממון גבוה הוא. והיתר אכילה לכ"ע בעינן. ובירושלם דווקא דיעבד יצא. כיון דאיכא היתר אכילה. אבל חוץ לירושלים דלית ביה היתר אכילה ולא דין ממון. פשיטא לא מיקרי לכם. והר"ן רוח אחרת עמו דס"ל כמ"ד ממון בעלים הוי. ובעינן דין ממון. משו"ה לא מפליג בין ירושלם לחוצה לה: 
+<b>ואי </b>קשיא לי הא קשיא לי לשטת הר"ן. מי דחקו לפרש המשנה בפשיטות אליבא דמ"ד בעינן דין ממון. דאתי כרבנן דפליגי עליה דר"מ. וס"ל ממון בעלים הוא. והא דלא כהילכתא דאיפסיקא בהאיש מקדש כר"מ. דמ"ש ממון גבוה הוא. ולדידיה לא מיתוקמא מאני' אלא אליבא דמ"ד לפי שיש בו היתר אכילה. אבל שיטת רש"י ז"ל מרווחת. דחוץ לירושלם לא יצא. דליכא היתר אכילה כלל וכנז' וכדפירש"י בחלק. ובירושלם יצא דלא בעי דין ממון. והרי יש לו בו היתר אכילה. וזה ברור: 
+<b>ומעתה </b>מ"ש נמצאת למד דרש"י והר"ב שפי' כמ"ד דבעינן היתר אכילה. הו"ל נפרש ה"ה חוץ לירושלים כהר"ן. אין לו מקום: 
+<b>ומה </b>שכתב דאיכא לאקשויי להר"ן מגמרא דחלק דמ"ש בגבולין לכ"ע ממון גבוה. ליתיה התם. ולחד פרושא ברש"י שם לק"מ. ואף התו' מפרשים בפ' האיש מקדש (דף נ"ג:) דההיא דחלק אתיא נמי כמ"ד מ"ש ממון בעלי' אף בגבולין והוא מוכרח ע"ש. ואין להאריך ודוק: 
+<small>משנה לחם<br><b>והיבש </b>עתי"ט מ"ש הראב"ד. שיכול לבדקו ע"י מחט שיעבור בו כו'. <b>ולענ"ד</b> בדיקה קשה היא מאד כמעט נמנעת. לפי שאי אפשר שלא יעשה בו חסרון כל שהו. והרי הוא פוסלו בכך. <b>אבל</b> יש לנו קלה מזו. והיא שתוחב בו מחט מעט. ורואה אם הנקב חוזר ומתמלא אחר שהוציאה. לח הוא. ואם לאו. כבר כלתה ליחה שלו ונתייבש. <b>דוגמתו </b>מצאנו בירושלמי ספ"ב דשביעית. לענין דלועין אם הוקשו בשביעית. כיצד בודקו. עוקצו אם מתאחה. ע"ש. וזה דבר קל. ואינו גורם חסרון באתרוג אפילו משהו. משא"כ בהעברת חוט מעבר לעבר.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<b>עלתה חזזית על רובו. </b>כתב הרע"ב במקו' א' הוא דבעינן רובו. אבל בב' או בג' מקומות אפי' על מעוטו פסול. והקשה בתי"ט השתא שנים פסול ג' מיבעיא עכ"ל: 
+<b>והכא </b>לא שייך למימר כדאמרי אינשי. כדאמרינן בעלמא. דדווקא לקולא הוא דאמרינן הכי. דמשמע אפי' טובא נמי. אבל הכא לחומרא ליכא למימר הכי: 
+<b>ובאמת </b>בתו' ריש מכילתין בגמ' (דב"ב) ד"ה אפי' מ' ונ' אמה. משמע דבזו ואצ"ל זו. נמי אמרינן כדאמרי אינשי ע"ש. וי"ל דאי הוה אמר ב' לחוד. הו"א הכי דווקא הוא דהוי מומא ופסול. אבל טפי אורחא הוא וכשר. ודוגמא לסברא זו. נזכרה בפי' הרע"ב גבי נקלף: 
+<b>אי נמי </b>איכא למימר משו"ה נקט לישנא יתירא. דלא ניתי למטעי דלפלוגי ברישא הוא דאתי. דלא מיפסל ברובו אלא במקום א'. אבל בשנים אפי' ברובו כשר. כדאיתא בגמרא דהכי הוה ס"ד. והשתא דנקיט בג' מקומות על כרחך לאו ארישא קאי ואהתירא קמהדר. דבג' מקומות יותר סברא לפסול. דמחזי כמנומר כדאיתא בתלמודא. אלא ודאי אפסולא דמעוטו מהדר. ושמעינן טעמא מדנקט ג'. דמשום דהוי כמנומר הוא: 
+<b>עי"ל </b>דב' באתרוג קטן. (למר כאגוז ולמר כביצה) וג' בגדול. כדשנינן ריש מפנין [דף קכ"ו ע"ב]. ובפ' במה אשה [דף ס' ע"ב] גבי סנדל המסומר ד' מסנדל קטן וה' מגדול. וזה פשוט ורגיל בתלמוד. ולא ידעתי מדוע הרעיש הרב בכ"מ את המעיין. והפליג התמיהא בחנם. מאחר שרבים נמצאים כמו זה: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>בתלמוד. נ"ב <b>עיין</b> עוד כתובות (דצו"א) ורפ"ד דקמא. ובהגוזל בתרא (דקיח"ב) ובפ' הזרוע. גבי כהן טבח. דממתינין לו שנים שלשה שבתות. ובמציעא פ"ב (דלב"א) ובהאומנין. ועמ"ש שם בס"ד. ובבתרא (דכ"א) וכמ"ש התוספות שם. <b>ועמ"ש</b> בס"ד מ"ג פי"א דכתובות. ובפרק בנות כותים (דלז"ב) כמה קשויה אפילו ארבעים וחמשים יום.</small>
+
+Mishnah 7
+
+<small>משנה לחם<br><b>אפילו אחד בשתי ידיו</b> אבל הגדול יותר מזה. ר"ל שאין יכול ליטלו אפילו בשתי ידיו. פסול לדעתי. <b>ומ"ש</b> בגמרא שר"ע בא לבה"כ ואתרוגו על כתפו. עחי"ג בס"ד.</small>
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>מנענעין. </b>האריך בתי"ט בענין הפנייה לדרך ימין והביא תשו' מהרי"ל שכתב תמיהני על כתיבת תורתנו דפונין לשמאל. ושמא מרע"ה עיניו ראו את מורו ופנה לימינו עכ"ל וכתב עליו בתי"ט וזה דוחק. ועוד דנצטרך לומר הואיל ומשה הוצרך לכתוב כך. משו"ה אנן נמי צריכין לכתוב עכ"ד: 
+<b>ולי נראה </b>שאין בזה כ"כ דוחק. דבכל אדם נמי שייך קצת האי טעמא. דלעולם יחשוב אדם שכינה כנגדו. כמאמר המלך החסיד שויתי ה' לנגדי תמיד. וכל שכן בעשיית מצוה מהמצות וכמ"ש רז"ל [תמיד דף ל"ב ע"ב] על הפסוק קומי רוני בלילה וגו' נוכח פני ה'. שהעוסק בתורה שכינה כנגדו. והוא הדין לכותבה דורשה ומגיהה: 
+<b>ובמאי </b>דמסיק הרב הנזכר דאף מאן דמסיים במערב אפשר דשפיר עבד לדרך הסוד. כיון לדעת הקדוש האר"י ז"ל. שכך הנהיג מזרח דרום צפון מעלה מטה מערב. ומי לנו בעל הסוד גדול ממנו ז"ל. אם אמנם לא דרכי בתי"ט דרכיו של האלהי ז"ל. כי גבהו מחשבותיו ועמקו סודותיו: 
+<b>אולם </b>לפי הנגלה שבדרך הסוד. ודאי יש פנים לדעת הלבוש. וזכר לדבריו נ"ל בכריכות הציצית שבלבן מתחיל ומסיי'. ולא בתכלת והמשכי' יבין. אמנם נענוע דבר אחר הוא: 
+<b>בהודו לה' תחלה וסוף. </b>ז"ל הרע"ב תחלת המקרא וסוף המקרא. ואית דמפרשי תחלה הודו ראשון וסוף הודו אחרון שבסוף ההלל והכי מסתבר עכ"ל: 
+<b>נ"ל </b>דאתיא כי הא דכתיבנא בס"ד (בחיבורי מו"ק א"ח סימן קכ"א). דגם השחייה שבמודים. צריך לעשותה במלת מודים תחלה. ובולך נאה להודות בסוף. שמלות ההודאה גורמות השחייה ע"ש. וכן הוא כאן בנענוע דלולב. שהוא דוגמת שחיית האדם. שנעשית ע"י פיקוק חליות שבשדרה. וכך ארז"ל [ויק"ר פרשה ל' סימן י"ג]. לולב דומה לשדרה. והנענוע שעושה בו וכופפו היא שחייתו. ולכן גם היא נעשית עם אמירת הודו. וכן בסוף הפרק כענין השחייה דאדם. והוא הדין נמי לאידך גיסא איכא למימר אם איתא דהתם נמי ליכא קפידא בסוף כדכתיבנא התם בד"א. הכי נמי הכא לא קפדינן בסוף. אלא אסילוק הפרק. והא בהא תליא דהני ב' פירושים. כהנהו ב' דרכים שזכרתי שם בענין השחייה ע"ש: 
+<small>משנה לחם<br><b>שכל העם היו מנענעים</b> כו'. <b>שמע</b> מנה שבמנהג כזה. א"צ למחות בצבור ולמנעם מן התפוס בידיהם מאבותיהם. אע"פ שאין כן דעת חכמים (וכן מצינו כ"פ בתלמוד) ומסייע למ"ש בס"ד בספר עיר האלהית. בשער התחתון. בענין שינוי מנהגים בסדר נענוע הלולב. ואיכות עשייתו של הנענוע.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ד"ה בהודו שחייתו (וזכורני שכ"ה בזוהר ובתיקונים. שמדמה ח"י נענועין דלולב. נגד ח"י חליות שבשדרה. ושכחתי מקומו).</small>
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<small>משנה לחם<br><b>בשביעית </b>שעם הארץ חשוד על השביעית. נהי דדמי לולב יכול ליתן לו. לפי שלולב עץ בעלמא הוא. ואין בו קדושת שביעית. עכ"ל רע"ב וכ"פ הר"מ ז"ל. <b>והוא</b> תמוה לכאורה. דמרהיטא דסוגיא דגמרא משמע. דלולב נמי אית ביה דין קדושת שביעית. אלא משום דבאילן אזלינן בתר חנטה. והאי בר ששית הוא. משו"ה רשאי ללקחו מע"ה. <b>איברא</b> כי מעיינינן בה. איכא לאפוכי בזכותיה דשפיר קאמר. לפום מסקנא דסוגיא. ויש ידים מוכיחות לפירושו. כמ"ש באריכות בתשובה (עשי"ע סק"ל). <b>עיין</b> עוד בפירוש הר"מ. מ"ש בד"א שנגמר בששית. <b>שנראה </b>לי ט"ס. וצ"ל שנגמר בשביעית. או שלא נגמר בששית וק"ל. עם שיש ליישבו בדוחק. ודוק.</small>
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<small>משנה לחם<br><b>לולב וערבה</b> צ"ע איזה סדר שמר התנא בכאן. וע"ק לי. שבדין היה לו להקדים סוכה. דלא מפסקי לילות מימים. <b>ונ"ל</b> משום חדושא דאית בהו. דאע"ג דלולב יש לו עקר מן התורה. וכן ערבה אליבא דא"ש. ולפחות הל"מ היא (ומשו"ה תני להו בריש מכלתין) אפ"ה פעמים שאינן אלא ששה. להכי אקדמינהו (ולולב ודאי אית ליה לאקדומיה לערבה) הדר נקיט הלל ושמחה. משום דנפישן מצותיהו. ואקדים הלל. שמצותן משהאיר השחר. ושמחה אינה נוהגת אלא לאחר ק"ש ותפלה. וסוכה. פשיטא דקדמה לנסוך. שאינו מפורש בתורה. והחליל. שאינו אלא לשמחה יתרה. בדין הוא לאחרו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ההלל והשמחה </b>בימים לעולם שמונה. ע"ל מ"ח.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>ושאר כל הימים ששה. </b>כתב הרע"ב וטעמא דגזרו והרי אין בנטילתו אלא טלטול בעלמא. דטלטול איכא מיהא מאחר שאינו עשוי כלי אף על גב דחזי למצוה כדאשכחן בקנים דשולחן עכ"ל התו' הביאו בתי"ט: 
+<b>ולכאורה </b>לא הבינותי זה דכי אינו עשוי כלי מא הוי. כיון דחזי למצוה היום. ודאי תורת כלי עליו. ואפי' אחר עבור קיום המצוה. כדתנן גבי י"ט ראשון שחל בשבת. מקבלת אשה מיד בנה. ולא דמי לקנים דהוו מידי דאפשר ליעשות מע"ש: 
+<b>וי"ל </b>דה"פ אפי' לא היה בו מצות היום. אין כאן איסור אלא טלטול. דאע"ג דחזי למצוה דשאר יומי. אינו אלא כעץ בו ביום שאין בו מצוה. דהוי שפיר דומיא דקנים. וכיון דביומיה לא חזי אי לאו המצוה אית ביה משום דררא דטלטול מוקצה. ופריך תלמודא תיתי מצוה ותדחי טלטול. דמצות היום משויא ליה מנא. וזוהי כוונת התו': 
+<b>עוד </b>הביא כאן בתי"ט בשם הר"ן ז"ל לתרץ מאי שנא גבי מילה דלא גזרינן שמא יעביר איזמל בר"ה. דהכא שאני שהכל טרודין בו ולא מדכרי חד לחבריה משא"כ במילה עכ"ד: 
+<b>וקשיא </b>לי פסח שהכל טרודין בו. אמאי לא גזרינן שמא ישכח סכין. כדרך שאירע לבני בתירה ויעבירנו. וי"ל דבני חבורה זריזין הן ומדכרי אהדדי: 
+<b>ואכתי </b>לא ניחא לן אליבא דר"י דשוחטין הפסח על היחיד [פסחים דף צ"א ע"א] וכוותי' קיי"ל מאי איכא למימר. ודוחק לומר דבני חבורה לאו דווקא רבים. דהוא הדין כל העוסק בפסח זריז הוא. ונזכר מעצמו שלא יבוא לידי חילול שבת. דומיא דכהנים זריזין דפירושו אפילו יחיד מהם. וטעמא כדפרש"י שהן בני תורה וחרדים [שבת דף כ' ע"א]. דאיך אפשר שכל ישראל יהיו בני תורה. והן רבים עתה עם הארץ. (ובאמת בעירובין (דף ק"ג.) פירש רש"י אבני חבורה זריזין. שכל העוסקין בפסח חכמים הן. ואכתי לאביי התם לא ניחא דלית ליה בני חבורה זריזין. ומטעמ' דפרישית): 
+<b>ואין </b>לומר דעשאום כחברים ברגל. כמו שנאמנין על הטהרות בשעת הרגל [חגיגה דף כ"ו ע"א]. דכל ישראל חברים ברגל. ובשבת נמי מצינו שע"ה נאמן על המעשרות שאימת שבת עליו. א"כ דילמא במילה נמי מה"ט לא גזור. והדרא קושיא אלולב. ותו דעד כאן לא מהימנינן לע"ה ברגל. אלא במידי דחשיד כולי שתא במזיד. אמרינן ברגל טיהר עצמו כדכתב שם הרמב"ם. וכה"ג אימת שבת מונעתו מן המזיד. אע"פ שחשוד עליו בחול. אבל דידע לאזדהורי דלא ליתי לידי איסור שוגג. היכא שמעינן: 
+<b>וי"ל </b>דאף למ"ד שוחטין את הפסח על היחיד. לכתחלה מיהת אם אפשר לאהדורי מהדרינן שלא לשוחטו על היחיד. כדאי' בפ' מ"ש טמא וכן פסק הרמב"ם. ובהכי ניחא לן מתני' דמשלשלין את הפסח. [שבת דף י"ט ע"ב]. כדכתיבנא התם בס"ד ע"ש. וכיון שכן הויא מילתא דלא שכיחא ולא גזרו בה רבנן: 
+<b>אי נמי </b>י"ל דסכין דשחיטה ל"ד לאיזמל. דהתם כיון דבעינן כלי שרת. היו נזהרין להצניען בעזרה. או שמא היו נותנין להם סכינים מבית החליפות. אלא שלפעמים לא היו מספיקין. וזהו שאמרו שכח ולא הביא סכין. אבל לא היה דבר מצוי. וכיון דמידי דלא שכיח הוא. הדר הוי ליה דומיא דערבה שדוחה שבת. דלשלוחי ב"ד מסורה וליכא למיגזר. אע"פ שכשרה לבוא מן ההדיוט כל א' מביתו. הוא הדין הכא נמי לכהנים מסורה. אע"פ שבעת הדחק מביא מביתו: 
+<b>ואי </b>קשיא לי הא ק' לי בהך גזרה דרבה. דכי נמי יעבירנו בר"ה מאי הוי. הא לית ביה איסור כרת. כדקיי"ל בפרקין דלעיל שכח והוציא את הלולב לר"ה בי"ט א' שחל בשבת פטור. [סוכה דף מ"א ע"ב]‏. כיון שטרוד במצוה דדמי לאנוס דרחמנא פטריה. והכא נמי אף אם יעבירנו הרי שגג בטרדת מצוה. ואע"ג דלא עביד מצוה. לעיל נמי מיירי בדלא עשה מצוה. (ובאמת לפמ"ש בעזה"י בפ"ב דברכות ע"ש. מוכרח לומר דודאי ההיא איירי בדעבד מצוה עם ההוצאה. ואי הכי פשיטא דתיקשי. הכא דלא עבד מצוה היכי איכא למימר דחייב יעויין משם. אלא דבהא כיון דאיכא מאן דס"ל דבלא עשה מצוה דווקא הוא דחייב בפלוגתא לא קאמינא. מכל מקום אכתי תיקשי אי איתא דמיחייב בלא עשה מצוה מאי שנא הכא מהתם) ואפ"ה מיפטר: 
+<b>וי"ל </b>דלא פטרינן בלא עשה מצוה. אלא מפני שעשה ברשות. והיינו רשות התורה. די"ט ראשון דאית ליה עיקר בגבולין. וחיובו פשוט וידוע אצל הכל. הו"ל עושה ברשות וחשבינן ליה אנוס. אבל בשאר יומי דליתינהו בגבולין. לא מיפטר מהך טעמא. דלא חשיב עושה ברשות. אפי' היינו מתירין ליטול לולב היום. אחר שאין המצוה מפורשת בתורה. הוה ליה למידק ולמישאל משו"ה שוגג הוא דהוי ובחטאת קאי. דלא מיפטר אלא במצוה שברורה לו מן התורה. דכסבור דחיא שבת ולא הו"ל תו למידק. אבל דבר שאינו ברור לו מן התורה. וכסבור הוא שדוחה את השבת. והוציאו שוגג הוא וחייב. ואפי' היה היום מותר בנטילת לולב. אינו נפטר בכך מן החטאת (כל שכן כאן שאינו עושה מצוה שהרי אפי' נוטלו ומעבירו בר"ה. כדי לצאת בו ומקיים המצוה בדרך הוצאתו לא עשה בזה מצוה ד"ת שתפטרנו אלא של דבריהם. וכ"ש אם יוציאנו שלא כדרך נטילתו והיינו אם תימצי לומר דמיירי הכא באינו מתעסק ולא כמ"ש בפ"ב דברכות בפירושא דמתני' דלעיל פ"ג עיין היטב) ודוק שזה ברור והזהר בו שהוא כלל גדול בתורה: 
+<b>עי"ל </b>דאפי' תימה דפטור מחטאת דהכי נמי אנוס הוא. מ"מ גזרו חכמים שלא לבוא לידי איסור שחייבין על שגגתו חטאת. והשתא מיהת איסורא קעביד. (לפמ"ש התו' ריש פ"ק דשבת. [דף ד' ד"ה קודם] אלא שהוא שלא כדעתנו כמ"ש אצלי שם) ומצינו שחז"ל העמידו דבריהם בשבותין אפילו במקומות כרת. כל שכן במקום מצוה גרידא. דלית לה עיקר בגבולין. וגם זה נכון לדעת הסוברים כן. דאית ביה משום לתא דאיסורא. בדבר שאינו בא לידי חטאת. כל שאילו שגג באמת היה מתחייב בחטאת: 
+<b>אבל </b>האמת מה שכתבתי תחלה. דהכא כה"ג חטאת נמי מיחייב. ואין לי להאריך כאן ונפקא מנה ממאי דכתיבנא הילכתא למשיחא. שאם שגג בלולב בזמן הזה דלא דחי שבת. שיכתוב על פנקסו שיביא חטאת שמנה [שבת דף י"ב ע"ב]. לכשיבנה ב"ה במהרה בימינו: 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<small>משנה לחם<br><b>ומלמדין </b>עתי"ט מ"ש בשם התו'. מ"ט לא הוצרכו ללמד כן לקמן במורביות. <b>ולא</b> ירדתי לסוף דבריהם בזה. מה מקום לומר כך בערבה. ואפי' למ"ד שגם היא מן התורה. דדריש ערבי שתים. הא ודאי לא עדיפא מלולב. דלא בעינן משלכם. אלא ביום ראשון בלבד. כדתנן הכא לעיל בפרקין. ובחול לא היו צריכין לכך. לדעת הר"מ ז"ל. שאין ערבה מסורה לשלוחי ב"ד. אלא כשחל שביעי בשבת. דומיא דלולב ביום ראשון. אבל בחול כל אחד מביא לעצמו. <b>ולשטת</b> רש"י. פשיטא שלא היו צריכין לומר כך. כמ"ש תי"ט ודוק.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>מוצא </b>נראה שנקוד המ"ם בשור"ק. לפי מה שפירשו בו בגמרא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>אני והו </b>תנוק הייתי הקשבתי ואשמע אמ"ה ז"ל קורא והו בקמ"ץ חול"ם. לא במלאפו"ם כמ"ש רוב העולם <b>כמדומני</b> טעמו ז"ל. דלא לשתמע. והוא לנוכח פני ה'. הנסתר. <b>ולאפוקי</b> ממ"ש התוספות. משום דמיחזי כמשתף שם שמים וד"א. כאילו יורה בתיבת אני על מדבר בעדו. משא"כ עכשיו. שאי אפשר להבינו כך. ונודע בברור שהכוונה על שני שמות. גם הוי"ו של שם הוי"ה נקודה בחול"ם.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ליה ולך מזבח </b>עתי"ט מ"ש האריך הרחיב לשון על בעל כף נחת. <b>ופשוט</b> ששניהם לא ראו מ"ש בגמרא כאן שהקשו. והלא המשתף ש"ש וד"א כו'. הרי הדבר גלוי. ונראה בעליל. שהוא שם שמים קדוש וברוך. ואי אפשר לומר בענין אחר.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ואלמלא </b>לא סמכו גם שניהם המפרשים ז"ל על הרע"ב בלבד. והיו מעיינים בתלמוד. לא היה נשאר ספק בלבם. ולא היו טורחים בחנם. ועמ"ש בשי"ע (סימן פ"א).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מ"ש </b>תי"ט במהדורא. להטעות הגירסא רבא קודם רב. עיין תו' ב"מ (ד"ב) ד"ה אין נשבעין. ודלה"ב תוספות ד"ה רבא אמר. ושי"ע (סקל"א) <b>ובענין</b> שורש השם ובאורו ע"ד הנקוד. שנקרא בו טרח ממ"ב בכדי. שהרי הנקוד הלז אינו של שם הוי"ה. אלא של שם המלבוש אדני. ונעלם גם מממ"ב גם מתי"ט. אף תלמוד ארוך. עיין לח"ש ר"פ חלק. ולהלן פ"ב דחגיגה. ובס"ע די"כ שלנו.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<b>ואותו יום נקרא יום חיבוט חריות. </b>כתבו התו' דריב"ב אכולהו נמי פליג דסבר חריות היו מביאין כל ז' ואותו יום לאו דווקא יום א' עכ"ל. ול"נ דאין צורך לדחוק דאע"ג דריב"ב ס"ל כל שבעה היו מקיפין המזבח בחריות. אבל רק בשביעי היו חובטין אותן בקרקע. וזה החיבוט לא היה אלא באותו יום שפסקה בו ההקפה. ועל שם כך נקרא אותו היום בלבד. יום חיבוט חריות: 
+<small>משנה לחם<br><b>כך מעשהו בשבת </b>כשחל בו שביעי של חג.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>כדי שלא יכמושו </b>מפני שנלקטו מערב. ולא נזקפין עד למחר. ובבתיהם לא היו יכולים להניחם. עד למחר. כי אז לא יוכלו להביאם מן העיר לעזרה. לפי שירושלם דין כרמלית היה לה (עספ"ה ורפ"ו דפסחים. ובתרא דעירובין. ועמ"ש בפ"ב דמדות בס"ד) אבל בי"ט. היו מניחים הערבה כל איש בביתו בערב. ומביאה למחר לעזרה. כדרכה בחול.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>והשמחה </b>עיין תוספות דפסחים (עא"א).</small>
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<small>משנה לחם<br><b>השלוח </b>הוא נמצא בספרי ישעיה (ס"ח) ונקרא. גם גיחון. וידמה שהוא ברכת השלח (נחמיה ג') והוא היה בדרום המקדש. ושער המים כנגדו בעזרה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>כאן </b>מפורש הבאת המים. ולהלן בפ"ה מבואר דרך היוצאים למילוי המים. וע"ש.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>תקעו </b>כו'. הכל בחצוצרות. ואין שם שופר. ותר"ת זה לא היה בשבת ולא בי"ט. אלא בשעת ניסוך בלבד.</small>
+
+Mishnah 10
+
+<b>נשפכה או נתגלתה. </b>הא דלא קתני נטמאו. לאו משום דמי ניסוך החג לא מקבלי טומאה כמשקי בי מטבחיא. דכבר הוכחתי בעזה"י בחידושי בסוגיית ר"ח סגן הכהנ' דלאו הכי הוא. אלא משום דכי נטמאו אכתי אית להו תקנתא בהשקה. כדאיתא בגמרא דפכ"ש. עמ"ש לקמן פ"ב דביצה. ואע"ג דבהקדישן ואח"כ השיקן לא מהניא להו השקה [פסחים ד' ל"ד ע"ב]. אפ"ה לא נקטה משום דלא פסיקא. ולא בעי לאורוכי בלישנא. ותו דהא הכא ודאי איירי בדלא הקדישן עדיין. שהרי לכך מלאו בחבית שאינה מקודשת. ועמ"ש בס"ד בפ"ק דפסחים ובביאורי לטא"ח הל' חנוכה: 
+<small>משנה לחם<br><b>ממלא מע"ש</b> כו' <b>כי</b> בשבת לא היו יכולים להביא המים מן השלוח. ואף מן העיר לא היו יכולים להביא לעזרה (כדלעיל גבי ערבה) לכן היה צריך למלא בחבית כו'. ולהביאה בעזרה מבעוד יום.</small>
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<small>משנה לחם<br><b>זהו החליל</b> זהו. להוציא החליל המכה לפני המזבח. על הקרבן (יב"פ בשנה) שדוחה שבת וי"ט.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<small>משנה לחם<br><b>במוצאי י"ט </b>הר"מ ז"ל בחבור כתב. עיט"א היו מתקנין. <b>דעתו</b> שהתקון של הגזוזטרא. היה נעשה מעי"ט. וסברא היא. כי למה יעשו מלאכה בח"ה בחנם. דהא אפשר מעי"ט. <b>אע"ג</b> דאשכחן בבימה דמלך. התם כדקאמר טעמא בירושלמי כי היכא דלא לדחקא עזרה (כלומר היה גורם דוחק בי"ט. שהיה העם רב בעזרה. ליראות פני ה'). <b>אבל </b>הכא. באויר העזרה היה הבנין. ולא היה גורם להם דוחק. וכך אני אומר לפירש"י שם בשם הירושלמי. <b>אמנם</b> לפי פירוש תוספות שם אה"נ לא דחיא בימה ח"ה. אלא בנין של פרקים היו עושין ומקימין אותה בח"ה שמחברים הפרקים. ואילו גם כאן הגזוזטרא של פרקים היתה. ובמיט"א מקימין אותה. והיינו מתקנין דתנן. <b>א"נ</b> ומתקנין כו' אינו נקשר למעלה. אלא דבר אחר בפ"ע הוא. לומר שכבר היו מתקנין שם כך (ע"ד וירום תולעים ויבאש) ומעי"ט היה נעשה הכל. <b>או</b> דילמא התקון שמפרישין הנשים מבין האנשים. ומושיבין אותן למעלה. זהו בלבד שהיו עושין במי"ט.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<b>מבלאי מכנסי כהני' ומהמייניהן. </b>כתבו התו' תימא דלא חשיב כתונת שגם היא היתה של שש ע"כ. ולי קשה גם מצנפת עכ"ל תי"ט: 
+<b>ופליאה </b>דעת התו' ממני דמאי ארי' שהי' של שש. אטו אם היתה של כלאים פסולה לשמחת בית השואבה. ותקשי להו המייניהם דאית בהו צמר. דקיי"ל כרבי דפ"ק דיומא [ד' י"ב ע"א] דאבנטו של כהן הדיוט של כלאים: 
+<b>והכי </b>איתא בהדיא בגמרא ריש במה מדליקין [ד' כ"א ע"א] דשמחת בית השואבה שאני. ולא בעינן בה שש דווקא. שגם האבנט שאינו כשר לפתילה דמנורה. ראוי להדליק בו לשמחת בית השואבה. וא"כ תרי תמיהי נינהו בדברי התו'. דלא זו דלא בעינן הכא שש. אלא אפי' לדבריהם דשש בעינן. טפי הו"ל לאקשויי אאבנט דחשיב ליה תנא. יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. והתי"ט הגדיל המדורה ולא חלי ולא מרגיש: 
+<b>ואני </b>אומר שאין זה מדברי התו' רק איזה גליון מתלמיד טועה שהכניסו המדפיס תוך דברי התו' כמו שאירע לרוב: 
+<b>ולענין </b>התמיהה דלא חשיב כתונת ומצנפת. נ"ל דחד טעמא אית בהו. משו' דמנייהו מדליקין תמיד במקדש למנורה. והמייניהן לא חזו למנורה כדאמרינן בריש ב"מ. ומכנסיים נמי אפשר דאית בהו משום ביזוי מצוה. ואין דרך להדליק בהן במנורה מפני הכבוד וק"ל. והני דחזו למנורה לא הקלו בהן להשתמש מהם לצורך שמחת בית השואבה עיין בתו' ב"מ כנלע"ד נכון. וגמרא ערוכה היא בפ"ב דקידושין וכ"כ הרמב"ם דכתנות כהנים שבלו היו מדליקין במנורה. יעיין בכ"מ מ"ט לא חשיב נמי מצנפת למנורה: 
+
+Mishnah 4
+
+<small>משנה לחם<br><b>ועמדו </b>כו' בשער העליון. נקרא כאן כך. בבחינת שער היוצא למזרח. שהוא לעומתו. ונקרא שער התחתון. לפי שהוא בתחתית עזרת נשים. והיו יוצאין דרך ארוכה. להקיף ממזרח לדרום. עד שמגיעים לשער המים. כדי לעשות פומבי לדבר. שתהא שאיבת המים נעשית בעסק גדול. לקיים מה שכתוב ושאבתם מים בששון. וכשהגיעו לדרום. מצאו שם המעין. וכשמלאו המים לא היו מעבירין על המצוה. אלא מכניסין אותן מיד. דרך שער הסמוך. כמש"ל פ"ד בס"ד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ואמרו אבותינו שהיו במקום הזה </b>כו'. <b>עמ"ש</b> באם למקרא (יחזקאל ס"מ) בס"ד.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>ובמוספין מוסיפין תשע </b>וביום שיש בו שני קדושות. מסיק תלמודא שמאריכין בתקיעות ומרבין בתוקעין (ותימה על הר"מ שהשמיטה) עמ"ש בס"ד בס"ע ר"ח. בספר עיר האלהית שער החדש. <b>ועיין</b> בגמרא. דפריך אמאן דס"ל הכל לפי המוספין תוקעין. ליתני ר"ה שח"ל בשבת. דאיכא תלתא מוספין. והוא הדין לי"כ שחל בשבת. למ"ד שחולקין המוספין. <b>אבל</b> בעצרת שחל בשבת. ודאי איכא נמי תלתא מוספין. אלא דנקט קמא דמטי לידיה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ע"ש שבתוך החג</b> היינו כשחל בח"ה. אבל בחג ר"ל בי"ט. לא היה שם תשע תקיעות של שמחת (בה"ש) כדתנן ר"פ שאין החליל דוחה אפילו י"ט. (וה"ה לשאר כלי שיר) אלא של שעת הקרבה ונסוך.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<b>בשמיני חזרו לפייס כברגלים. </b>שמע מנה דבי"ט שרי להפיס על הקרבנו' לידע מי יקריב. וכן בשבת היו מפיסין אנשי בית אב לעבודות היום. כדאיתא בגמרא דסדר יומא (דכו"א) ועמ"ש בס"ד פכ"ג דשבת: 
+
+Mishnah 7
+
+<b>בג' פרקים היו כל המשמרות שוות. </b>צל"ע לדברי ר"ג פ' בתרא דמ"ק [דף י"ט ע"א] דאמר ר"ה וי"ה כרגלים. שהוקשו כל מועדי ה' זה לזה. אי ס"ל נמי דהיו שוין כמו כן בחילוק לחם הפנים. כשחלו י"ה ור"ה סמוך לשבת. מלפניה או מלאחריה בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראייה. כאותה ששנינו פי"א דמנחות [ד' צ"ב ע"ב] חל להיות ע"ש: 
+<b>והא </b>פשיטא לן דבר"ה וי"ה לא חזרו לפייס בין המשמרות כברגלים. שהפייסות שהיו ביה"כ. משמר שזמנו קבוע עובד הכל. לפי שאין כל המשמרות שוות אלא בזמן שכל ישראל נכנסין בשער אחד. דהיינו בג' רגלים דהכל חייבין בראיה משא"כ ר"ה וי"ה שאין בהם חובת ראיה למקום: 
+<b>מיהת </b>קמיבעי' לי היכא דחלו סמוכין לשבת דאיכא משמר המתעכב או המקדים. דלא מצי מיזל בשבת הסמוכה. אם חולקין בלחם. כדרך שעושין בשאר י"ט שחלו סמוכין לשבת. דמאי שנא. אף שיש לדחוק ולחלק: 
+<small>משנה לחם<br><b>בשני מקריבין</b> פשוט דבח"ה נמי כל המשמרות שוות. <b>עיין</b> בספר הרוקח ריש הלכות עצרת. ומ"ע בספר זקנו ראב"ן. במ"ש בכוונת הפסיקתא. ומ"ר קהלת (פ' מה יתרון) אימתי הן תמימות. כשאין ישוע ושכניה ביניהם. <b>וצ"ע</b> כי לכאורה משמע שיהויריב לעולם משמש בר"ח ניסן. או לפניו. ולא ידעתי מניין למדרשים הנ"ל דבר זה. גם בירושלמי שילהי מכילתין. לא משמע כן. <b>ועיין </b>תשובת אמ"ה ז"ל (סקכ"ד) <b>ועתה</b> מקרוב ראיתי ספר חדש. פירוש על ירושלמי סדר מועד. השיג על אבא מרי הגאון זכרונו לברכה. וז"ל הנבהל להשיב. גם אנכי חשבתי ולא מצאתי הדבר מכוון. רק עד י"ד שנה. ומשם ואילך היה שונה במ"כ לא ידע מאי קאמר. ולא הבין דברי אמ"ה ז"ל לגמרי. ודב"ל.</small>
+
+Mishnah 8
+
+<b>משמר שזמנו קבוע. </b>אע"ג דב' משמרו' הוו קביעי וקיימי התם בכל שבת. האחד משמר היוצא. והאחד נכנס. ראשון משמש שחרית. והשני ערבית. ושניהם נוטלין החלות בשוה: 
+<b>אפ"ה </b>נקט לשון יחיד. משום דמשמר היוצא הוא לבדו זכה בהקרבת הבזיכין. שהיא נעשית עם המוספין. וקודמת לנסכי המוסף. כמ"ש בפ"ו מהל' תמ"ו. א"כ סידור הלחם ונטילתו הכל נעשה ע"י משמר היוצא. שזכה בתמיד שנ שחר ומוספין. והוא הוא שזמנו קבוע השנוי כאן. שנוטל העשר חלות שזכו לו משולחן גבוה חלף עבודתו. ומזכה את אחיו הנכנסין עמו. שבדין לא היה לו לנכנס ליטול כלום. אלא דהכי אתנו בהדי הדדי כי היכי דלא לימטי תכלא לככא דשמע קל חברי' דאכל ואיהו לא אכל: 
+<b>מיהו </b>לית ליה זכייה בגווייהו אלא ע"י היוצא דשקיל להו באגריה. אחר שגמר כל עבודתן. וחולק אותן עם הנכנס. שאין לו חלק רק באכילה. לא בעבודה ודוק: 
+<b>והמתעכב נוטל שתים. </b>עבתי"ט שהקשה דהו"ל למיתני והמתעכבים: 
+<b>והא </b>לא קשיא דכבר נשמר רש"י ז"ל מזה דנקט מתעכב. משום דלפעמים אין שם אלא משמר א' המתעכב. וקמ"ל דאפילו משמר אחד נמי דיניה הכי דשקיל תרתי. אמנם מ"ש בכ"מ דכשחל י"ט בשני היכי קרי ליה מתעכב. האי המקדים הוא. והכי איבעי למיתני המקדים והמתעכב. הא ודאי קשיא טובא לכאורה: 
+<b>איברא </b>כי דייקינן הא נמי לאו דיוקא הוא לגמרי ובחדא מחיתא מיתרצא נמי קמייתא. דהא ודאי דלעולם איכא מתעכב. בין כשחל יום א' להפסיק לפניה או לאחריה. שהרי אלו המקדימין הן שאר המשמרות. שאין זמנן קבוע שבאות בשבת לפני הרגל. להיותן כולן שוות ברגל. א"כ אותו משמר הקבוע לצאת באותה שבת. על כרחו הוא מתעכב. אם ירצה להיות מן הזריזין ומקדימין עצמן לפני כניסת הרגל. והרי א"כ הוא שוהה שם. ואינו יוצא אז כמנהגו. והוא המתעכב עכ"פ: 
+<b>והשתא </b>ניחא טפי דנקט לשון יחיד. משום דאי אפשר לקרות לכולן מתעכבים כנזכר. ואין שם אלא א' המתעכב. ושפיר קרי ליה מתעכב אחר שהיה ראוי להיות יוצא ונתעכב. וגם הוא נוטל חלק בשתי חלות. שנוטלין משמרות המקדימין והמתעכבים בכלל. לשכר על זריזותם. ומאחר שלא נופל מהם בזריזות. לכן לא יגרע מחלקו עמהם. לבד מה שנטל מחצה. חלקו המגיעו מפני קביעות משמרו: 
+<b>ולעולם </b>כל המשמרות המקדימות והמתעכבים בכללות בזה. כי שכר הוא להם תחת זריזותם ועיכובם. אלא משום דלא פסיקא ליה דליהוי טפי מחד המתעכב. בין בשחל להפסיק מלפניה או מלאחריה. דחד ודאי משכחת ליה בכל גוונא. ואורחיה נמי לעכובי טפי. מאקדומי דאינך. משו"ה נקט הך לישנא. ודוק והרי זה ודאי כפתור ופרח בשיטת רש"י. וכן היא דעת הראב"ד ז"ל: 
+<b>אולם </b>דעת הרמב"ם ז"ל בענין זה ודאי תמוהה. כנראה למעיין בהשקפה מעוטה שפירושו דוחק מכל פנים. הן מצד הלשון והן מצד הענין ואין להאריך. כ"ש אחר שעלה בידינו פירש"י בריוח ת"ל. בדין הי"ל לראב"ד לדחותו בב' ידיו: 
+<b>וראיתי </b>לחכם אחד שהאריך לשון כמשתבח מאד שנגלה לו רז לבאר השגת הראב"ד ע"פ הגמרא דשילהי פ"ק דיומא. ולא היה כל כך מהצורך להטריח עצמו במה שהוא פשוט מאד. ואף ממקומו כאן למד הראב"ד. ונגלה הזרות שבפירוש הר"מ ז"ל. וכתב גם אבא מורי הגאון ז"ל בספרו מהדוחקים שראה בו הר"א ז"ל: 
+<b>ואמנם </b>מסוגיית הגמרא הנזכר אף אם לכאור' משמעה כפירש"י דאי כפיר' הר"מ מדוע יפסיד הכ"ג בסבת עצלותו של משמר הנכנס. וגם למה יפסידו ב' המשמרות הנכנס והיוצא כששניהם זריזים. וראוי היה להפך שיקח הכ"ג יותר ממשמר אחד הזריז לבדו. מאחר שנפלו לו שמונה לחלקו בלבד. ממה שיקח מכשנוטלים הנכנס והיוצא בשוה. שמגיע מעט לחלקם בלא"ה: 
+<b>עכ"ז </b>אין זו תשובה נצחת ומשום הא אכתי לא תברא דאיכא נמי סברא איפכא דבשלמא כי איתיה למתעכב דלא פליג בשוה בהדי היוצא. ולא שקיל אלא תרי באגריה. ודיניה דכ"ג הוא דנפליג בשוה. ובהדיה דהמתעכב לא מצי למיפלג. דאגריה הוא. ומיבעיא ליה לפלוגי בהדי היוצא הקבוע. וטפי מפלגא לא מצי שקיל. משא"כ בדליכא מתעכב. דהנכנס והיוצא שוין. וכ"ג פליג בהדייהו בשוה. על כרחין מטי ליה טפי. דהתורה זיכתה לו לעולם המחצה במה שחולק: 
+<b>הרי </b>נתיישבה שיטת הר"מ ז"ל. באופן שאין לה סתירה מוכרחת מאותה סוגיא. גם בלח"מ הביאה ולא הקשה ממנה מצד זה. רק מצד הלשון דאיתא התם הא דאיכא משמר המתעכב הא דליכא. ואי כדברי הר"מ ז"ל הא לעולם איכא. ואף זה אינו כדאי להוכיח ההפך. דפשוט הוא דהא דאיכא היינו ברגלים. והא דליכא היינו בשאר שבתות השנה. וכמ"ש גם המחבר הנ"ל. וכמעט לא ניתן ליכתב מרוב פשיטותו: 
+<b>אבל </b>בלא"ה נמי לק"מ. דאפי' תימא הא והא ברגלים מיירי. ומי לא משכחת לה נמי זימנין דליכא משמר המתעצל. ואטו מי קאמר הר"מ ז"ל דחייבין להיות עצלנים. אלא מילתא דשכיחא היא. ואי איתרמי דהוו כולהו זריזין. ועלה כל המשמר הנכנס שזמנו קבוע באותו שבוע שלא נתעצלו. הרי ע"כ אין כאן דין משמר מתעצל מעתה. אלא זריז הוא ונוטל כקבוע כדינו. ואז נוטל הכ"ג כנגד שניהם בשוה. כטעם שאמרנו. לפי שירד לתורת חלוקה עם שניהם ביחד. ולכן יפה כחו וכנזכר: 
+<b>מעתה </b>לא נשארה שום טענה על פי' הר"מ משם. ואף אנו יודעין שעדיין יש דוחק קצת בלשון דליכא משמר המתעכב. דהכי הול"ל הא דלא נתעכב המשמר. מ"מ אין זה מספיק לבטל פירושו והלא בל"ז יש דוחק יותר גדול במה שקורא למתעצל מתעכב. שהרי המתעצל ולא בא. ודאי אין לו ליטול כלום. והרי ראה זה הר"מ ז"ל וניפייס בו. וצריך לומר דהכי סבר וקביל פירושא דמתניתין. ותו לא מידי: 
+סליקא לה מסכת סוכה בס"ד 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש</b> נ"ב<b> ודע</b> דבתוספתא דמכלתין כתוב שברגלים כל משמר נוטל חצי חלה. <b>והוא</b> תמיהא גדולה. שמא סובר תנא דברייתא. דברגלים עצמן אין לכ"ג כלום בלה"פ. אם לא מה שמגיעו מחלק משמרו. <b>בלגה</b> עמ"ש בס"ד בחידושי גמרא רפ"ד דתענית.</small>
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Sukkah/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Sukkah/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..1cdb21bf55200d5f62fc67b20e92876fe3351020
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Sukkah/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,355 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Sukkah
+לחם שמים על משנה סוכה
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Sukkah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה סוכה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ואיזו היא סוכה ישנה. </b>לפי הירו' שהביאו התו' לאו משנה שאינ' צריכה היא. דאפי' לב"ה צריך לחדש בה דבר. וקאמר איזו היא סוכה ישנה שצריך לחדש בה דבר. כל שעשאה קודם לחג כו'. אבל אם עשאה לשם חג כו' כשרה. נפקא מנה נמי לב"ה. דלא בעי חידוש: 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>או שפירס ע"ג הקינון. </b>כתב בתי"ט ז"ש הר"ב שהן גבוהין לומר שהן גבוהים י'. והוא כשיטת רי"ף ורמב"ם כו' עכ"ל. ומתני' נמי דיקא כוותייהו. דקתני פסולה ולא קתני לא יצא. דלמיפסנ סוכה בעשרה דווקא כהכשרה דוק. ועיין מה שאכתוב בריש פ"ב דלקמן בס"ד: 
+
+Mishnah 4
+
+<b>או שקצצן. </b>אף לאחר שסיכך בהם כך פירש"י קושטא דמילתא קמפרש דאפי' לאחר סיכוך מהניא קציצה. ועל כרחך בהכי איירי. לפום מאי דקאמרינן עלה בגמרא וצריך לנענע. ואי בקצצן קודם שסיככן. ודאי לא צריך. דאין לך נענוע גדול מהסיכוך עצמו: 
+<b>איברא </b>מגופא דמתניתין ליכא למשמע מידי. דאפילו תימא לא איירי אלא בקצצן קודם הסיכוך. לא תיקשי אי הכי מאי קמ"ל פשיטא. דאיכא למימר דילמא היא גופה אתי לאשמועינן. דמהניא קציצה אחר שהדלה אותם עליה. דסד"א אע"ג דקצצן וסיכך בהן לא מהני. (כב"ש דלקמן מ"ז) דלא אתי מעשה ומבטל מעשה גמור. וכ"ש נענוע דלאו מידי הוא. קמ"ל דמהני מעשה להוציא מיד מעשה. ואפי' ברובא. ולעולם דווקא בקדם וקצצן לפני הסיכוך. דאכתי מחסרי קצת מעשה בגופה דסוכה. אבל נענוע לא ליהני בהו. אחר גמר הסיכוך. (כר"מ דלקמן מ"ז) משו"ה ממתני' ליכא למשמע. אלא דגמרא הכי מוכחא מדסגי בנענוע. ש"מ דלא שנא קודם סיכוך ל"ש לאחר סיכוך: 
+<small>משנה לחם<br><b>וסכך ע"ג</b> וגם סיכך. למר כדאית ליה. ולמר כדאית ליה. <b>מיהא </b>לכ"ע לאו לישנא יתירא הוא. אלא רבותא קמ"ל. אע"ג דסיכך ע"ג נמי בסכך כשר. לא מהני אלא ברוב ועירוב.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"פ. הקרקע (עם היות נמצא לפעמים בזמן ובמקום ידוע. בדי זהב צומחים מן הקרקע. וגדלים בזקיפה. כאשר הגידו רבים מדרי מדינת הגר. שראו זה בעיניהם באיפרכיא ראר"א. ומפורסם הדבר באותו מחוז. וכן ספרו לי מאנשי אמת מפולין. שנמצא פעם בין התבואה גדלה שבולת מזהב. וקנה אותה יהודי מכפרי בדמים מועטים. והרויח הרבה. מיהא מילתא דלא שכיחא היא).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>וצומח (כפי מה שהוגד לי. ושמעתי מהכפריים חופרי האדמה ההיא שכך הוא. אבל אחר זמן רב מאד. ואין זו נקראת צמיחה לענין זה. כי באופן זה כל מה שבבטן הארץ צומח הוא. גם החול והאבנים והמתכות ומוצאים גדלים כנודע).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס"פ נינהו. <b>והר"ן</b> אוקמה משו"ה בשפודין של עץ. וצ"ע.</small>
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>בשפודין. </b>לשון הרע"ב אינן ראויין לסיכוך לפי שאינן גידולי קרקע עכ"ל. ואעפ"י שהמתכות מתגדלים וצומחים בבטן הארץ. מכל מקום אינן צומחין לחוץ ואין גדלים על פני הקרקע. כפסולת גורן ויקב וב"ח. שיוצאין מן הקרקע: 
+<b>והכי </b>נמי עפר פסול לסכך מהאי טעמא כדלעיל מ"ז (כמ"ש הר"ן) אע"פ שיש מין אדמה שצומחת ומתגדלת אחר שחופרין אותה. כנראה בארץ מלחה. וממנה עושין במקומנו חתיכות (שקורין בל"א טור"ב) שמייבשין אותן להבעיר בהם אש. ואותן החפירות חוזרות ומתמלאות. וניכר שהוא עפר הגדל וצומח. אעפ"כ הוא פסול לסיכוך. מטעם האמור שאינו דומה לגורן ויקב. איברא דבשפודין לא צריכנא להך טעמא. דבלא"ה פסילי. משום דבני קבולי טומאה נינהו: 
+<b>אם יש ריוח ביניהן כמותן כשרה. </b>כתב הרע"ב לאו דווקא כמותן ממש. דהוי פרוץ כעומד ופסול וכ"כ הרמב"ם. וכתב תי"ט ותימה דבפ"ק דעירובין כתבו דפכ"ע מותר. עיין מ"ש בשם המגיד והב"י בזה: 
+<b>ואף </b>אני העני אענה את חלקי. ולענ"ד הן הן הדברים שנאמרו למשה בסיני ואפריין נמטיי' לטוביינא הרמב"ם ז"ל. דפסק הכא כמאן דפסל בפכ"ע. אע"ג דמסקינן הילכתא בעירובין כמ"ד פכ"ע מותר. היינו דווקא בעירובין דהתם דייקא מתני' כרב פפא. כדאי' התם. אבל בעלמא לא קיי"ל כוותיה. דהא איתותב כדאיתא: 
+<b>ותו </b>טעמא רבה אית בה נמי דלא דמו להדדי סוכה ועירובין. דאם קבעו שם הלכה כדברי המקל. הקלו במחיצות שאין עיקרן מן התורה. (ודכוותה אשכחן ריש עירובין דמשני רבינא סוכה דאורייתא אחמירו בה רבנן ודוק). לא נקל בסוכה שפסולה בסכך פסול מן התורה.   ובשל תורה קיי"ל בכמה דוכתי מחצה על מחצה אינו כרוב כדאיתא בהשוחט [דף כ"ח ע"ב]: 
+<b>וראיה </b>ג"כ דהכא גבי סוכה לא קיי"ל כר"פ. מדאוקמה ר"א למתני' דהכא במעדיף. דאתי כר"ה בריה דר"י. ורבי אמי קדים טפי לר"ה ולר"פ. ורבא נמי מדמתרץ למתני' אליביה. ש"מ דהכי סבירא להו: 
+<b>ומדמותבינן </b>מדהכא לפכ"ע דפליגי ביה לענין מחיצות. לא תידוק מידי דכי הדדי נינהו הנך מתנייתא לענין זה. דלרב הונא שפיר מקשינן. דאי ס"ד דמתני' דהכא מכשרא בסוכה פרוץ כעומד. כ"ש דמותר במחיצות וק"ל. אבל לפום מאי דפרקינן למילתיה דר"ה הכא. הילכתא כוותיה: 
+<b>ובהכי </b>מתיישב נמי הא דבהישן רב פפא גופיה פסיל בכי הדדי. אע"ג דלדידיה פכ"ע כשר. אלא ע"כ דבהל' סוכה ר"פ מודה ודוק. ושכתב הרמב"ם שכן הדין בכל התורה. נ"ל דלאו דווקא ואין כוונתו אלא בכל תורת מחיצות: 
+<b>כשרה. </b>כתב תי"ט וכשאין בהן בסכך הפסול כשיעור הנז' במשנה יו"ד עכ"ל. זה צל"ע דאע"ג דכך כתוב בטור וש"ע. היינו לפ"ד התו' והרא"ש דווקא ע"ע. איברא לפירש"י אין זה מוכרח: 
+<b>ועדיין </b>אפ"ל הא דסכך פסול פוסל בד'. כשאינו בטל ברוב הוא. אבל לפי מאי דאוקימנא למתניתין במסקנא דאם נתונין שתי נותנן ערב. דמטעם ביטול סכך הפסול בכשר. שרבה עליו נגעו בה לפירש"י. איכא למימר דכשרה אפי' בשפודין רחבים ד'. והכי מסתברא טפי. ומשמע דהנך אוקמתי דהילכתא נינהו. וכדכתבינן לעיל בדעת הרמב"ם. ומשו"ה סתם לן תלמודא הכא. וגם לא אישתמיט א' מהמפרשים להזכיר כאן שיעור השפודין: 
+<small>משנה לחם<br><b>ז"ל </b>מהרד"נ דיין ע"ה. ד"ה כשרה כו' כתב הוד תורתו וכשאין בהם בסכך הפסול כשיעור. כתב רפ"מ זה צ"ע עד איברא לרש"י אין זה מוכרח. ועדיין אפשר לומר הא דסכך פסול בד' כשאינו בטל ברוב. אבל במסקנא דאם נתונין שתי נותנן ערב. דמטעם ביטול סכך הפסול בכשר שרבה עליו נגעו בה לפירש"י. איכא למימר דכשרה אפילו בשפודין רחבים ד'. והכי מסתברא טפי עכ"ל. תמיה לי מאי מהני דרוב הוא בכשרות. לבטל להא דא"ר דב"ר סכך פסול פסול בד'. ומפרשים הפוסקים טעמו של דבר. דד"ט הוא דבר חשוב חוצץ בין כשר לכשר. ולא נשאר בכל חציו שיעור סוכה (ויעיין מר בתו' די"ז ד"ה אויר פוסל) וצירוף נתבטל בדבר החוצץ וא"כ כאן אם מקרה סוכתו בשפודין רחבים כשיעור ד'. מאי מהני. אפילו הריוח שביניהן יהיה כשיעור ו' טפחים וחצי מאי מהני. עכ"פ בטל הצירוף. ולא יהיה כאן בכל שיעור ריוח שביניהן שיעור סוכה. משא"כ אם מקרה סוכתו בשפודין פחות מד"ט מצטרפין כל הריוח שביניהן לשיעור ולזה מהני. שפסול בטל ברוב סכך כשר לרש"י. ואפילו בזה ממאן תוספות בפירש"י. והקשו רש"י אהדדי. דלעיל פירש דווקא בחבטן שעירבן ואינו ניכר הי ניהו פסול והי ניהו כשר. ואני אוסיף להקשות על פירש"י אם איתא לפירש"י למה נקט המתניתין אם יש ריוח ביניהן כמותן. הו"ל לאשמועינן טפי אפי' אין ביניהן ריוח כמותן. רק ביש ביניהן כל כך שיהא למטה בארץ עדיין חמתה מרובה מצילתה. ואכתי לא הפסול גרם הכשר סוכה של צילתה מרובה מחמתה. וא"כ כשרבה עליו סכך כשר נמי למה לא נתבטל הפסול ברוב כשר לרש"י. דמה לי לרש"י אם הריוח כמותן. א"כ הפסול גרם כ"כ הכשר סוכה כמו הפסל כשר. ומן התורה לעולם רובה בכשר בעינן. ואפ"ה סבר רש"י כיון שהרוב סכך הוא כשר. בטל הפסול ברוב כשר. א"כ הה"ד נמי מטעם זה אפילו הריוח אינו כמותן רק כנ"ל. למה לא יהא נתבטל הפסול ברוב כשר. אלא ודאי העיקר כפירוש תוספות דגרסינן והא אי אפשר לצמצם וכפירושם בד"ה פרוץ כעומד. ובין כך וכך הבו דלא לוסיף על פירש"י דמהני רובה הכשר אפילו בשפודין רחבים ד' שנתבטל נמי הצירוף של שיעור סוכה. ואם שגיתי יודיעני רפ"מ. כי לענ"ד מ"ש ברור וצלול עכ"ה.. <b>אי"ע </b>במ"כ כל הדברים הללו יגעים. ולמרכז האמת אינן נוגעים. דאדקשיא ליה עלואי. מאי מהני רוב כשר לבטל סכך פסול בד"ט דחשיבי ומתבטל הצירוף. תקשי ליה מאי דמקשי רבה לרבנן דבי רב. ומה אילו איכא סכך פסול פחות מג' דכשרה. אע"ג דאיכא טפי מששה טפחים באמצע דמפסקי. ותקשי היכי מצטרפי ב' חצאי הסוכה. הרי יש עכ"פ חציצה ביניהן יותר מו"ט וכן אילו איכא ב' טפחים (או פחות מעט) סכך פסול. ואויר פחות מג'. וב"ט פסול. דהו"ל חציצה קרוב לשבעה טפחים. ואפ"ה כשרה לכ"ע. ואי טעמא משום חציצה והפלגה. מה לי ע"י סכך פסול לחוד. או ע"י ס"פ ואויר. ותו לרב דס"ל סכך פסול בין באמצע כו' בד"א. מאי אוכא למימר. אלא ודאי כי אמרינן סכך פסול פוסל. למר כדאית ליה. ולמר כדאית ליה. היינו דווקא בדליכא רובא כשר דקמבטל ליה. ופירש"י עיקר. <b>אכן</b> אם מעכ"ת לא כן ידמה. מחמת שהתוספות הקשו דרש"י אהדדי. משו"ה לא איריא. יעויין מ"ש תוספות עצמם לעיל (דט"ב) ותדע דלק"מ. גם הקושיא אחרת דקשיא להו דר"פ אדר"פ. כבר ישבנו בטוב טעם בס' לח"ש. <b>איברא </b>לדידי פרוש התוספות קשיא לי בגויה. דמאי פריך והא אי אפשר לצמצם שלא יהא אויר משהו בין הכשר לפסול. ונמצא שאין הכשר מרובה על הפסול והאויר. <b>ומאי</b> קושיא. והא כיון דלא שוו שיעורייהו דפסול ואויר. לא מצטרפי אפי' טובא כמש"ל. כ"ש כי האי פורתא אויר. דלא מהני לאצטרופי לפסול. לשווייה רובא. וליכא לשנויי אלא בדוחקא. <b>ברם</b> מש"ע ואוסיף מעכ"ת מדיליה. להקשות על פירש"י ולהוכיח שפירוש תוספות עיקר. מדלא אשמעינן במתניתין רבותא. אפילו אין ביניהן ריוח כמותן. רק שיהא כל כך אויר. שיהא למטה חמתה מרובה מצילתה. שנמצא הפסל כשר גורם הכשר סוכה. <b>דברים</b> הללו אינן אלא תימה מדקאמר אפילו אין ביניהן ריוח כמותן רק כ"כ שיהא למטה בארץ חמתה מרובה. מכלל דכרש"י מפרש לההיא דזוזא מלעיל כו'. <b>א"ה</b> מי מצית אמרת דאפילו פחות ממחצה תיהוי כשרה. והא אפילו במחצה על מחצה. אע"ג דאיכא למימר א"א לצמצם. ודילמא איכא רובא. איפליגו תנאי ואמוראי. ואזלינן לחומרא. אבל דלהוי רוב בטל לגבי מיעוט. זה דבר בטל מעצמו וליכא דאמר. <b>ועד</b> כאן ל"ק דמהני ביטול (אף למאי דמינכר) אלא במקום רוב הצריך לדבר. והיינו דסגי במתניתין בכמותן למ"ד מחצה על מחצה כרוב טעמא דהאיכא רובא. ולמ"ד אינו כרוב ואצטריך לאוקמה במעדיף או בנותנן שתי וערב. דהוה ליה רובא דצריך לסכך מיהא. דכי שקלת ליה. ליתא לסככה. אבל במיעוט כשר. גבי רובא דפסול. ליכא למימר נייתי רובא סכך כשר ונשדי עלויה. לבטולי לפסול. דכיון דכל חד לחודיה קאי. וכי שקלת לכשר. איתיה לסככה. ודי בפסול לבדו. כה"ג לא מבטל חדא לחבריה. אפילו רוב ממש. למיעוט גמור. לא. כ"ש כי איכא נמי רובא (בפסול) דאיתא קמן. ר"ל למעלה בעצם הסכך. תו לא חיישינן לרוב חמתה שלמטה (ועוד טעה נמי בהא. דאי שמע כי הדדי למעלה פסולה. משום דידוע שחמתה למטה מרובה. היכא שמע דאיכא לאשכוחי נמי במיעוט אויר. שיעשה למטה חמתה מרובה. שמא אינו במציאות כלל. ולא פסיקא ליה לתנא. וק"ל ושמא טעה במ"ש בסימן תרל"א ס"ב. ולא קרב זה אל זה. וק"ל) <b>ואטו</b> בכולה נמי נימא הכי. ר"ל אע"ג דסיכך בסכך פסול. יניח עליו סכך כשר הרבה ויבטלנו. הא ודאי לאו מילתא. כיון דכי שקלת לכשר. קאי פסול. ויש בו כדי סכך לבדו. כדלא מהני אפילו איפכא. היינו לפסול שע"ג הכשר. שאינו פוסלו מטעם זה. כמ"ש תוספות הנ"ל (דט"ב) להכי מיעוטא נמי לא ס"ד דמהני להכשירה בחמתו מרובה. כיון שיש בפסול כדי לפסול. מטעם רוב שחשוב ככולו בכ"מ. והדבור בזה יתרון. לפיכך פירש"י במקומו עומד על חזקתו. <b>וחזרנו </b>לענין. שעכ"פ אליבא דרש"י. ודאי שפיר קאמינא. ומאחר שפסק הלכה זו רפוי מאד בידינו. אי משום דאיתותב הא דאמרי רבנן דבי רב. ותו משום דהוה ס"ל כשמואל (אע"ג דחזקיה נמי קאי כוותיה. בב"ב דקס"ב) ופליג עליה רב. דהילכתא כוותיה באיסורי. וה"נ סבר ר"ח בירושלמי. <b>והשתא</b> אע"ג דאזלינן בה לחומרא. הבו דלא לוסיף עלה. ולא יהא אלא ספק. ספיקא דרבנן לקולא. משו"ה נ"ל דיש מקום להקל בזה. אע"פ שלא אמרתי אלא אליבא דרש"י. ולא להלכה למעשה.</small>
+
+Mishnah 9
+
+<small>משנה לחם<br><b>מן הדפנות</b> סתמא בסוכה דאורייתא איירי. שיש לה שני דפנות ושלישית טפח. <b>וי"ל</b> דמשו"ה נקט דפנות לשון רבים. דכה"ג דאיכא אויר משני צדדים. שהרי כל הסכך מופסק מן הדפנות. להכי פסולה. וברוח אחת כשרה. <b>אבל</b> בסוכה שיש לה ארבע דפנות שלמות. משכחת לה אף בהרחיק משתי דפנות. מ"מ כשרה. אם שתים האחרות סמוכות לסכך. דכי לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם. בכולה סוכה. אבל בדאיכא שתים כהלכתן דבוקות עם הסכך. תו לית לן בה באינך דמרחקי. דבכה"ג לכ"ע אמרינן הכא נמי פי תקרה. כמו בעירובין. וזה היה נכון מאד בבאור משנתנו. <b>אלא</b> דמסתפינא למימר לענין דינא. משום דחדת היא לי. שעדיין לא מצאתי לי חבר בדבר זה. ומסתימת כה"פ משמע. דאויר הפוסל מן הצד. לא שנא בשתי רוחות מתוך ארבע. לא שנא בכולהו. ואפילו חד דופן לחוד. נראה דפסול. בשאין אלא שלש דפנות. <b>לפ"ז</b> צריך לפרש לשון המשנה. מאי מן הדפנות דקאמר. מאחת מהדפנות. מאיזה שיהא. ולא תימא דווקא מדופן האמצעי. אלא אע"ג דסמיך לשתי דפנות דעריבן. לא מהני. משו"ה לא קתני מן הדופן. ודוק. <b>ותימה</b> שלא נתעורר אחד מהמחברים. וצ"ע להלכה.</small>
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>לסיכוך מסככין בה ואינה מקבלת טומאה. </b>כתב תי"ט כיון דלסיכוך עבידא אינה מקבלת טומאה אפילו ישכב בה הזב כ"פ הר"ן כו'. ואין נראה פירוש התו' שכתבו הטעם משום דכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אוהלים כו'. דהכא לא בעינן דווקא טומאת אוהלים כו'. ועוד דהא פשטא דמתני' דבטומאת משכב איירינן עכ"ל: 
+<b>ובמחילת </b>כבודו הרב נשתבש כאן מאד בכוונת התו'. ואיך יעלה על הדעת שרבותינו בעלי התו' מאורי אור לכל המעיינים לא ידעו ולא יבינו דכל קבלת טומאה פוסלת לסכך. וכל ההלכה הארוכה שבכאן בגמרא מוכחת כן: 
+<b>ולא </b>עוד שלדבריו צריך שיאמר ג"כ שלא הבינו צורת המשנה כלל. שאם כן כוונתם לתת טעם למה אינה מקבלת טומאה. דהיינו לפי שהוא דבר היוצא מן העץ. ואע"ג דטמא מדרס מסככין בו. דלית להו אלא טומאת אוהלים לפסולא דסכך. רישא לשכיבה מקבלת טומאה ואין מסככין בה. במאי קמיירי אי בטומאת משכב. אמאי אין מסככין. הא אמרת דלא קפדינן אלא אטומאת אוהלים. וא"ת מקבלת טומאת אוהלים. הרי שנינו כל היוצא מן העץ אינו מיטמא טומאת אוהלים. ולא ידעתי מה זה היה לו להרב בתי"ט לייחס שגגה כזו לאבות המעיינים: 
+<b>ואיברא </b>כד נאים ושכיב רבתי"ט כתב זה וכוונת התו' ברורה דאינהו נמי הא פשיטא להו דאין מקבלת טומאת משכב. מטעם שאומרים עמוד ונעשה מלאכתינו. וזה כל כך פשוט שלא הוצרכו לפרשו. שהטעם כלול בלשון המשנה. דמשום דלסיכוך קאי אינו מקבל טומאת זב. שאינו בטל מתורת סיכוך. אע"פ שראוי ג"כ לשכיבה. אינו נעשה שוב משכב הזב אם ישב עליו. אבל טומאת אוהלים הוה אמינא דמקבלת. דמשום דלסיכוך עבידא. לא בטלה מתורת אוהל. אדרבה משו"ה תטמא טומאת אוהל. וא"כ עדיין יקשה מה בכך שאינה מקבלת טומאת משכב. אמאי מסככין בה. אכתי אית בה משום קבלת טומאת אוהלים. דהא לסיכוך עשויה. וכיון דלהכי קיימא תיטמא ותיפסל לסכך. לכן הוצרכו לתת טעם למה לסיכוך מסככין בה. דהיינו משום דטומאת אוהלים נמי לא מיטמיא. ותו לית בה שום קבלת טומאה בעולם. וזה ברור. ולפום ריהט' לא דק בתי"ט לירד לסוף דעת התו' בזה: 
+<b>ודטומאת </b>אוהלים נמי פסלה בסכך. הכי משמע ודאי דמנלן לפלוגי בטומאות לענין זה. וזיל בתר טעמא. ומדאיתא נמי בשבת [דף כ"ז ע"ב]. דאפי' פשתן גמור ואין בו אלא ג' על ג' אין מסככין בו. הואיל ומיטמא בנגעים. שמעת מנה דכל שכן טומאת אוהל דשיעורה גדול בטפח. ואע"ג דלא קיי"ל כרשב"א דאמר הכי. דקאי בשטה עם סומכוס. היינו דאינו מטמא בנגעים. אבל לסכך פסול מכל מקום. כדאמרינן בסיככה באניצי פשתן פסולה: [סוכה דף י"ב ע"ב]: 
+<b>וגדולה </b>מזו אמרו אפי' בבלאי כלים שאין בהם ג' על ג' דלא חזיין כלל. אפ"ה פסולה כיון דבאין מבגד שקבל טומאה. והוא פשוט דמהיכי תיתי גרעא טומאת אוהלים לענין זה מכל הטומאות דפסלי בסכך. וסתמא תנן דבר שאינו מקבל טומאה. והכל בכלל לומר שאינו כשר לסכך. עד שלא יהא ראוי לקבל שום א' מהטומאות שבעולם. ולזה כיוונו התו' דמייתו ההיא דכל היוצא מן העץ דהשתא טומאת אוהל נמי לא שייכא במחצלות. אע"ג דלסיכוך עבידן וכנזכר ופשוט מאד: 
+<b>אך </b>הדבר שצל"ע בענין זה הוא. דלפי' התו' [דף כ"ז ע"ב ד"ה ואין] שם בפ' ב"מ במשנת כל היוצא מן העץ. משמע דכל הכלים מביאין הטומאה על עצמן בכל שהם ואפילו מחצלות. ואי הכי תו ליפלוג בדידה. דלסיכוך נמי לא מסככין בה. אלא כשחיברן דווקא. כדפירשו התו' שם. דאי לאו הכי אכתי מקבלת טומאה. ואמאי סתם לן תנא הכא. דמשמע בכל ענין שרי: 
+<b>ולא </b>מסתבר למימר דכי עשאה לסיכוך בטולי בטלה. ולא בעי חבור אחר דבהכי סגי ליה. (ומכאן אתה למד למ"ש הרב בהג"ה דש"ע (סי' תרכ"ט). משם הכלבו דבמקום שנהגו לקבוע מחצלאות בגגין כעין תקרה. אין מסככין בו. דמשום גזרת תקרה נגע בה. דאל"ה הכי עדיף טפי כשקובען כעין תקרה ומחברן חיבור גמור. ואדרבה בלא"ה לא מתכשרי לדעת התו'. ומ"מ דעת הכלבו צ"ע מניין לנו לחדש גזרות אחר התלמוד) והדבר צריך תלמוד ועיין פ"ו ופ"ח דאהלות: 
+<b>וליכא </b>למידק איפכא מדרשב"א דפוסל לסכך בפשתן. ואוקימניה כסומכוס משום דס"ל דמטמא בנגעים. ותיפוק ליה לתלמודא משום דמטמא טומאת אוהלים. דהא ודאי מטמא נמי באוהל אפי' אינו בגד. וכדתנן בהדיא במשנה דכל היוצא מן העץ דפשתן מטמא טומאת אוהלים. אע"ג דלאו בגד הוא. ודילמא היינו נמי טעמיה דרשב"א. דמשו"ה פסיל לסכך בו. וליתי כסתם מתני' ואליבא דהילכתא. ולא משום טומאת נגעים. וכסומכוס יחידאה. ומדלא אוקימנא הכי. תפשוט דטומאת אוהלים לא מהניא בסוכה: 
+<b>הא </b>לאו מילתא היא. דרשב"א בשלש על שלש איירי. ואין אוהל פחות מטפח. משום הכי צריכינן על כרחין למימר דטעמיה דרשב"א. משום דמטמא בנגעים הוא דפוסל לסכך בו. ולא משום טומאת אוהל. ולעולם רשב"א אית ליה נמי טומאת אוהלים דפסלה: 
+<b>ובהכי </b>ניחא לן נמי דלא תיקשי אכללא דכייל כל היוצא מן העץ מסככין בו. והאיכא נמי מחצלות דיוצא מן העץ נינהו. ולא מסככין בהו. אלא משום דרשב"א לא מיירי אלא בקטנה דאין בה גע"ג. ומחצלת דלשכיבה. לא בצרה מששה על ששה: 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אר"י נוהגין היינו שהיינו ישנים תחת המטה בסוכה. </b>פירש הרע"ב דקסבר לא אתי אוהל עראי ומבטל אוהל קבע. וכתב בתי"ט וצ"ע דלא פליג ר"י בקינוף. ובגמ' איתא דר"י ס"ל בכילת חתנים דמותר לישן בה אע"פ שיש לה גג וגבוהה עשרה מהך טעמא דלא אתי כו' ואע"ג דאיכא התם דקינוף מיקרי קביעי גבי כילה. מיהא גבי סוכה ודאי דלא מיקרי קביע דלא עדיף ממטה דמטלטלת וכן קינופי' עכ"ל: 
+<b>ולא </b>ידענא מנ"ל הא דהא פשטא דמילתא דקינופין הם אוהלים גמורים כדברי המתרגם. שהביא התי"ט לעיל שתרגם ויטו לאבשלו' האוהל קינופין. והיינו נמי טעמא דקינופין חשיבי קביעי. אפי' גבי כילה. ונקליטין אע"ג דגביהי עשרה לא מיקרו אוהל. דלא בעשרה לחוד תליא מילתא. כיון דלא קביעי. ומשו"ה לא פליג ר"י בקינוף. דס"ל אוהל קבע הוא. ומודה דאתי אוהל קבע ומבטל אוהל קבע: 
+<b>ולדידי </b>פשיטא דעדיפי ממטה. דמטה לתוכה עשויה. ולא לישן תחתיה. ולא חשובה אוהל כלל. וגם אין קביעותה חשוב. שבקל עוקרין ומסיעין אותה ממקום למקום. משא"כ בקינוף אע"ג דמיטלטל אינו נוח כל כך להסיעו ומה שקובעין אותו לפעמים במקום אחר. אין בכך כלום ואינו מבטל קביעותו. שסוכה ג"כ יכול לעשותה מיטלטלת. אפי' לדברי ר"י דבעי קבע ודוק: 
+<b>וממתני' </b>דלקמן דפסיל ר"י באינה יכולה לעמוד בפ"ע. ופרשינן בגמרא לחד לישנא משום שאינה קבע. ופירש"י לפי שמיטלטלת ע"י המטה. לא תשמע מנה דביכולה להטלטל פסולה. דלא חשיב תו קבע לר"י. דעל כרחך הכי פירושו לפי שהכרעים של מטה אינן בטלים לה. שעשויין לינטל משם למלאכתן. וכיון דאינה יכולה לעמוד בלא הם. משו"ה מיפסלא בענין זה לר"י. אבל אם יכולה לעמוד בקבע. אע"פ שראוייה ליטלטל. ודאי דלא קפיד ר"י. דהא ממשכן גמר. ומשכן עשוי ליטלטל: 
+<b>ועוד </b>הא שמעינן ליה לר"י בפ"ג דעירובין [דף ל' ע"ב] דאית ליה אוהל זרוק שמיה אוהל. הא ע"כ לא בעי ר"י אלא אוהל שיכול לעמוד בקביעות ימים רבים. ואע"פ שעשוי באופן שיכול ליטלטל אין בכך כלום וסתם אוהל מיטלטל הוא: 
+<b>ועיין </b>בתו' (דמכילתין דף כ"א:) ד"ה שאין לה קבע. שכתבו כסברא זו בעושה סוכתו בספינה דחשיב קבע. אע"ג דמיטלטלת. כיון דאורחה בהכי. וכ"ש לאוהל קבוע ועומד. אלא שראוי לטלטלו כשרוצים. ודכתבו התו' דפליגי נמי בעושה בראש העגלה. היינו משום דלא קביעא כלל: 
+<b>וכן </b>הא דכתבו עוד דבסמכה בשידה תיבה ומגדל. נמי לר"י פסולה אליבא דכ"ע. צ"ל מהך טעמא דאמרן הוא. דכיון דאינן מיוחדין לכך לא הוי קביעות. דומיא דפרישית בכרעי המטה. ולא מפני הטלטול לבד. שאם היא עשויה בחוזק שיכולה לעמוד בקביעות. אע"פ שראוייה ליטלטל כמו משכן. קבע אשיב ליה. וזיל בתר טעמא דר"י בקבע משום דבעי סוכה הראויה לשבעה והאיכא. על כן טלטול זה אינו מעלה ולא מוריד. אלא כשהוא באופן שמבטל ודאי הקביעות. כענין שאמרנו וזה ברור מאד: 
+<b>ועוד </b>מלבד זה קינוף אוהל גמור הוא וחשוב קבוע כמו בית. ואינו עשוי ליטלטל כל כך כדמוכח מהתרגום. ומלשון הגמרא ובית נמי לא גרע מקינופות. שמע מנה דמיהת בית לא עדיף מנייהו לענין קביעות זה: 
+<b>ותו </b>משמע לי מלישנא דמתני' דלעיל כדפרישית ודייקית מדתני פסולה בקינוף. דלאו משום אשוויי אוהלא לחוד אית ביה. אלא דמיפסלא נמי סוכה משום דהוי כשני סככים. וזה הקינוף חשוב בית בפני עצמו. ואע"ג דחוץ לקינוף ודאי דהסוכה כשרה. משום דיושב תחת סכך א'. אבל תחת הקינוף דיש ב' סככים גמורים. אשמעינן דמשו"ה מיפסלא נמי: 
+<b>ונפקא </b>מנה אם פרס ע"ג קינוף דבר שאינו מקבל טומאה. כגון מחצלת העשויה לסיכוך. דמשום אשוויי אוהלא הוי שפיר דמי. דמאי נ"מ אוהל תחתון נמי כשר. קמ"ל דפסולה משום סוכה שתחת סוכה. ודוק כי קצרתי ונכון לע"ד: 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>שלוחי מצוה פטורין. </b>בתי"ט העתיק כאן דעת הג"ה דש"ע שנמשך אחר סברת הר"ן בזה. דאם יכול לקיים שתיהן בלא טורח יעשה שתיהן: 
+<b>וצל"ע </b>בזה כי מפשט הסוגיא אמתני' דהכא. ומעובדא דרבה בר"ה ור"ח דגנו ארקתא דסורא. [דף כ"ו ע"א]. משמע דלא כוותיה דוק ותשכח. וכן משמע תו בגמרא דמכילתין (דף י':) בעובדא דאגנינהו ר"נ בסוכה שנוייה מופלגין ד"ט. ומ"ש התו' אינו מוכרח. ועמ"ש בס"ד לעיל מ"א פ"ב דברכות: 
+<b>חולין ומשמשיהן פטורין. </b>כתב הרע"ב וכן הולכי דרכים. משום דכתיב תשבו כעין תדורו. וכתב תי"ט וטעמא נ"ל דדריש דהו"ל למימר בסוכות תהיו עכ"ל: 
+<b>ואין </b>נראה לי כן לפי שאינו לשון מקרא. שאין לשון הויה נופל על הדירה. וטפי הו"ל למימר הכי דמצי למכתב בסוכות תחנו. אך נראה לי יותר דנפקא לן מיתורא דקרא דסיפיה ישבו בסוכות. בסוכות תשבו דרישיה למה לי. אלא לאו למידרש ביה לשון עיכוב כמו ונשב בקדש: 
+<small>משנה לחם<br><b>שלוחי מצוה </b>כו' מהכא ליכא למידק. דאורחים (הנחים בעיר בימי הסוכות) חייבים בסוכה. <b>דסד"א</b> לכתחלה לא שרי לילך בדרך בחג. אפילו לדבר מצוה. כשאינו מוצא סוכה שם. דמאי אולמה דהך מצוה מהך. וכל שכן כשמצות סוכה קדמה. שאינו רשאי להפקיע עצמו ממנה. ע"י מצוה אחרת. קמ"ל דפטורין. משום שאין אדם מניח דרכו מפני ביתו. וכן לסוכתו. <b>והשתא</b> דאתית להכי. לעולם אימא לך. אפילו אורחים ההולכים לדבר הרשות. פטורין מהאי טעמא. ואדרבה אורחין דמקמי הכי אזלי. דאכתי לא חיילא מצות סוכה. הוה אמינא פשיטא דפטורין. <b>ולא</b> נצרכה אלא משום שלוחי מצוה. דאזלי האידנא. בתר דרמי עלייהו חיובא דסוכה. משו"ה ליכא למשמע מידי מהכא. <b>מיהו</b> מההוא עובדא דר"ח ורבה בר"ה. דאגנינהו ר"נ בסוכה שנוייה מופלגין. ואמרו ליה אנן שלוחי מצוה אנן. ופטורין. שמע מנה דמשום דאכסנאין הוו. לא מיפטרי. וכן כתב הרא"ש. דהשרוי באכסניא. אינו פטור. עמ"ש גבי סירחא דגרגישתא. <b>עם</b> שאינו מוכרח כמו שהגהתי עליו בחיבורי שם. <b>ועמ"ש</b> בס"ד במו"ק על בעל ספר המנהגים. גבי קדוש דבה"כ. <b>ומהא</b> דאמרינן. הולכי דרכים ביום. חייבין בלילה. ליכא למשמע. דאיכא לאוקמה בחוזרין לבתיהן ולסוכתן בלילה. לאפוקי ארחי ופרחי. דטריחא להו מילתא טובא. והיאך תטיל תורה חובה כזו. על אדם שאין לו מקום. וכי יעשנה באויר. או האם יחויב לקנות או לשכור מקום ליום או ליומים. ולסוכת חברו א"צ לילך מדין תורה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ד"ה לחולין תחנו. כדכתיב חונים בסוכות. <b>להתורני </b>כמה"ר בער פ"ב יצ"ו. מה שלא הבין כ"ת מ"ש בד"ה חולין. באמרי שאין לשון הויה נופל על הדירה. שנראה לך כסתירה לד"ע. וסיוע לדתי"ט. <b>פלא</b> גדול שלא יבין לדעת כוונתי בזה הפשוטה מאד. כי עכ"פ ישיבת סוכה או אוהל וצריף. וכל דירת עראי שאינה קבועה. דירה כל דהיא שמה. הן קטנה או גדולה. אחת ארוכה או קצרה. מכלל דירה לא נפקא. בשיתוף השם. אע"פ שחז"ל הוצרכו לעשות הבדל והיכר בין ישיבה לשעתה בלבד. ובין סתם דירה של כל השנה. מ"מ הכל נכלל בגזרת דירה כללית. <b>ואני </b>הוצרכתי להשתמש בלשון כולל. והכי קאמינא. דאין לשון הויה נופל על הדירה לגמרי. לא דירה מרובה ולא מועטת. לא כללית ולא פרטית. ואף את"ל. דלא מידריש כעין תדורו ממש. מיהת משמע לשון דירה בעלמא. <b>ואם</b> היה שיתכן בלשון. אדרבה ודאי איפכא משמע. שיהיו בה בתמידות כל ז' (כמו אשר יהיה הענן על המשכן. וכן הוראת לשון הויה בכ"מ. רצוף בלי שום הפסק בנתיים כלל) ותהיה הוראתו יותר כוללת. מהוראת תשבו. וק"ל. <b>אבל</b> האמת שאין ענין פעולת ההויה נקשר אל העמידה בסוכה. ולא שייך זה לזה כלל. זה פשוט ומבואר למבין מעט. ומכיר הילוך לה"ק ושמושו.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<b>נטלו במפה. </b>פירש הרע"ב משום נ"י דר"צ כהן היה כדמוכח פמ"ש והיה אוכל על טהרת תרומה וזוהי א' מי"ח דבר שאפילו פחות מכביצה מקבל טומאה. וכביצה לא אישתרי במפה כ"כ. התו' עכ"ל התי"ט: 
+<b>והוצרכו </b>התו' לפ' כך דר"צ כהן הוה. משום דשאר כל אדם אין צריכין לא נטילה. ולא מפה בפחות מכביצה. כן נ"ל בדעת התו'. דאע"ג דאית להו טומאה בתרומה פחות מכביצה. ונט"י דחולין משום סרך תרומה. אפ"ה טומאה זו דפחות מכביצה. בתרומה גופה דרבנן היא. כדפירש"י בפ' כ"ש. וכדמשמע במס' טהרות. לא אחמירו בה להצריך נטילה אף לחולין: 
+<b>ושגג </b>הרב האחרון במג"א ז"ל בהביאו דברי התו' הללו בא"ח (סימן קנ"ח) לסיועי לסברא המצריכי' נט"י לפחות מכביצה. דא"כ למה האריכו התו' ללא צורך לבאר שר"צ כהן היה. ואטו ישראל לא בעי נט"י. אלא ודאי כדאמרן דשני להו בטומאה קלה זו. בין כהן לישראל. וזה ברור. וע"כ אין ללמוד ממשנה זו לנטילת חולין דידן. אפי' לפי שיטת התו' דהכא: 
+<b>וזה </b>שכתבו לתת טעם דלא נטלו במפה אלא משום שהיה פחות מכביצה. אבל כביצה לא משתרי במפה כו'. תמיהא לי דאישתמיט להו הא דהתירו מפה לאוכלי תרומה [חולין דף ק"ז ע"ב]. ור"צ כהן היה כפי' התו' והותרה לו מפה אפי' לכביצה. והתם בפ' כ"ה הכי ס"ד למידק ממתני' דהכא. ודחינן לה דילמא לא אשמעינן במתני' אלא סוכה וברכה. אבל מפה אפי' ליותר מכביצה: 
+<b>ועל </b>כרחין מתני' הכין מתפרשא אליבא דהילכתא דהא קיי"ל התירו מפה לאוכלי תרומה. אע"ג דזיל הכא בגמרא דמכילתין קמדחי לה. דילמא פחות כביצה לא בעי נטילה וברכה. הא כביצה בעי נטילה וברכה. הכא דיחויא בעלמא הוא. ומשום דלא תיקשי אדר"י ואביי. לא בעי נמי לאוקמה למתני' אלא משום ברכה לחוד וק"ל. אלא ודאי דהכא לאו לקושטא קאמר לה: 
+<b>שוב </b>ראיתי בתוספ' בגמרא שהקשו הם עצמם לדבריהם. כאשר הקשיתי והניחו בתימה ובאמת אינה קושיא דנטילה לאו בדווקא נקיט לה תלמודא דהא לא צריך לה כדאמרן והכי אשכחן טובא: 
+<b>ומיהו </b>י"ל דאפ"ה שמעינן מנה דמתני' נפקותא לענין מפה. כדבעי תלמודא דהכא לתרוצי אליבא דר"י ואביי. דאע"ג דהותרה מפה לאוכלי תרומה. דווקא בשעת הדחק. ולכן בכביצה היה ר"צ מחמיר ליטול ידיו. אע"ג דמצי למיכל ע"י מפה. אבל משום דפחות מכביצה הוה. לא אחמיר ביה וקמ"ל דלא אמרו מפה לאוכלי תרומה. אלא מדוחק. אבל בלא דחק. יש חילוק בין כביצה לפחות: 
+<b>אי נמי </b>הא דלא נטל אפילו לפחות מכביצה. כיון שהצריכה מפה משום טומאה לשיטת התו'. לא מחמת טירחא וקל הוא שהקל בה. דר"צ חסיד גדול היה כנודע ממנו. וחומר גדול נהג בה. והא דעבד הכי. דעדיף טפי. משיטול ידיו ולא יברך. משום דטומאה זו מדרבנן. והויא לה כספק דדבריהם דלא בעי ברוכי ודוק: 
+<b>ואפשר </b>שזה היה ג"כ טעמו שאכל חוץ לסוכה. משום חשש ספק ברכה שאינה צריכה. כנלע"ד והמדקדק ימצא טעם לדברי: 
+<small>משנה לחם<br><b>ולא ברך אחריו </b>פירש"י דדריש כר"י כו'. <b>ועיין</b> לחם לשובע. במו"ק א"ח (סר"י).</small>
+
+Mishnah 6
+
+<b>לילי. </b>דקדוק המלה עפ"ח דתרומות: 
+
+Mishnah 7
+
+<b>לא קיימת מצות סוכה מימיך. </b>עמ"ש בס"ד בבתרא דפסחים: 
+<small>משנה לחם<br><b>עפ"ד </b>דפסחים מ"ה.</small>
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>משתסרח המקפה. </b>כתב הרע"ב אם ירדו גשמים עד שאילו הי' לפניו מקפה של גריסין כו' כ"כ הסמ"ג והביא בתי"ט שהטור השיב עליו דלא משמע כן מדלא אמר כדי שתסרח. ושהב"י כתב דלאו דיוקא הוא דאיך אפשר דלא יהבא מתני' שיעורא היכא דליכא מקפה עכ"ל: 
+<b>ולענין </b>קושית הב"י יש לו להשיב דמתניתין יהבא שיעור בסרחון והפסד המאכל כל שהוא. בין היה מאכל הממהר להתקלקל או מתאחר. הכל לפי מה שהוא המאכל שלפניו אז. בו משער בקלקולו. ומאז מותר לו לפנות ולא קודם. ונקטה מתני' מקפה לרבותא. דאע"ג דממהרת להתקלקל מכל התבשילין. והוה אמינא דלא משערינן בקלקול תבשיל. אלא כל שיש בו שיהוי זמן עד שיגיע להסריח אבל המסריח מהרה. לא זהו שיעורו. קמ"ל דהשוו מדותיהם לשער שיעור זה אפי' במקפה. וכ"ש לשאר תבשילין: 
+<b>אלא </b>שעדיין יש לדקדק מי שמזונו רק פת במלח או בלפתן. ופירות הנאכלין חיין איך ישער. ונ"ל דבכל זה איכא לשעורי בקלקול האוכלין. ולא אפשר דלא פסיד פת מחמת הגשמים. דאפי' להעביר קערה על הפת אסור. שמא תשפך המרק עליו ונמצא הפת נפסד. כ"ש שנמאס בלחלוח גשם וכך חובתינו וכך יפה לנו. ולא לשווייה להטור טועה בדבר פשוט. ולשון המשנה ודאי דייק כוותיה ומכוון לדעתו. משא"כ לפי' הסמ"ג הוא דחוק מאד. ומדשתיק מנה תלמודין. משמע דלא ס"ל הכי. כדכתבו הפוסקים בדוכתי טובא. אמאי דאתמר בירושלמי ולא אידכר בגמרא דילן: 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>לולב הגזול. </b>כתב הרע"ב ולאחר יאוש נהי דשלו הוא. מ"מ מצוה הבאה בעבירה היא. והקשה בתי"ט בשם התו' וא"ת לקמן דפסלינן אשרה משום דמיכתת שיעורא תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה עכ"ל: 
+<b>ולי </b>נראה לתרץ במה שפיר' הכ"מ דעת הרמב"ם דלא מפליג בין אשרה לאשרה. דס"ל אפילו אשרה דנכרי דאית לה ביטול. הואיל ומתחלת ברייתה מיכתת שיעורה. מאיסה למצוה גם אחר ביטולה. דהא על כרחך נתבטלה כבר כשלקח ממנה לולב. כדתנן קרסם וזירד ונטל ממנה עלה או שרביט הרי זו בטלה. (דליכא למימר דאיירי בדגזז ישראל הלולב. דלא נתבטלה על ידו. דישראל אינו מבטל ע"א של נכרי [ע"ז דף נ"ב ע"ב]. זה אי אפשר דא"כ היינו גזול (אף שי"ל ודוק) ומאי אשמעינן. אלא לאו שקנאו ישראל מן הגוי וכדמשנינן באוונכרי. א"כ הרי נתבטלה ביד הגוי דוק היטב) ואפ"ה לולב זה הניטל מאשרה לא חזי למצוה: 
+<b>והשתא </b>איצטריך לאשמועינן דאע"ג דלית ביה משום מצוה הבאה בעבירה. דהיינו ולא תביא תועבה אל ביתך. דמכיון דבטלה שריא להדיוט. אפ"ה למצוה לא חזיא למיפק בה. מטעמא דכתותי מיכתת שיעורא קודם ביטול. ואע"ג דאוקימנא למתני' באשרה דמשה. ה"ה לאילן שנטעו מתחלה לאשרה איתיה להך טעמא. דכתותי מיכתת. ודרבא דאמר אם נטל כשר מיתוקמא במשתחוה לדקל כדכתב בכ"מ: 
+<b>ונקט </b>תלמודא טעמא דמיכתת שיעורא. אע"ג דבאשרה דמשה דאיירי ביה. שייך נמי טעמא דמצוה הבאה בעבירה. ניחא ליה בהך טעמא דשייך גם בפסולה דאשרה דנכרי בעלמא. דהא מתני' סתמא קתני פסולה. בכל אשרה שהיא שנטעוה מתחלה לע"ז. ואפי' דנכרי האידנא. דבת ביטול היא. ולא נקיט תלמודא אשרה דמשה אלא לדמיון. וה"ה לכל אשרה דדמי לה. דשייך בה טעמא דכתותי מיכתת שיעורא. כך נ"ל בדעת הכ"מ ושיטתו נוחה ומקובלת: 
+<b>וצ"ע </b>דעתו בפסק הלכה בא"ח (סי' תרמ"ט סעיף ג'. וגם בסעיף ד' שם). שפסק להקל בגנות הצעירים. וביותר לפמ"ש שם בהג"ה דאפי' אילן הנטוע לפני ע"א. כל זמן שאין עובדין אותו מותר ומסתימת לשונם ז"ל משמע דביה בכל גוונא ליכא איסורא אף שלא נתבטל ביד העכו"ם אפילו בי"ט ראשון. והוא תמוה לכאורה. שהרי נתבאר בי"ד (סי' קמ"ב סעי"ג). שדינו כנוי אלילים. עיין שם בש"ך דלא בעינן כה"ג שישתמשו דהיינו תשמישן וא"כ אפי' אליבא דכ"ע ליתסר בי"ט ראשון דבעינן לכם וליכא. וכ"ש להרמב"ם: 
+<b>איברא </b>לפום מאי דכתיבנא בס"ד בחי' פ"ג דר"ה ע"ש. איכא לשנויי הכא נמי דכיון דתשמיש ונוי הוי ולא מגופה דע"א הוא. אית ליה ביטול אפילו ע"י ישראל. כ"ש אי מיירי נמי בשנותן לו העכו"ם. דהא בטולי בטליה ודאי. ועדיין צ"ל דמיירי בנהנה שלא בטובה עיין בי"ד (סי' קמ"ג) ודוק: 
+<small>משנה לחם<br><b>נפרצו </b>לשון מקרא. כפרץ רחב. חומות ירושלם אשר הם פרוצים. ודומיהם. והוא קרוב ללשון שבירה. והכא היינו עקירה. שנעקרו משדרו של לולב. ותלוין למטה. אם אינו אוגדם. <b>אבל</b> ודאי עדיין מעורין מקצת. דאל"ה. צריכא למימר דפסול. <b>ובשדרו</b> של לולב עצמו שנשבר כה"ג. ומעורה מקצת. אם יש לו תקנה. עמ"ש בס"ד בשי"ע (סע"א) ובמו"ק.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"פ מקובלת. גם לפמ"ש הר"ן. מיושבת קושית התי"ט.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ציני הר הברזל </b>לר"ן. דקלים קשים הגדלים בהרים ע"כ כו' ואפשר דאע"פ שנקרא גיא שיש שם הר עכ"ל תי"ט. <b>אשריו</b> שספקות שלו כך. כי מקרא מלא הוא בידינו (יהושע ט"ו) ועלה הגבול אל ההר אשר על פני גיא בן הנום. <b>והיינו</b> הר הברזל. וק"ל. משום דאמרינן בפמש"נ. סימן לעמקים דקלים. ואין מביאין בכורים מתמרים שבהרים. סד"א למצות לולב נמי לא חזו. קמ"ל דכשרים.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<small>משנה לחם<br><b>ואם מעטן כשר</b> אפילו אחר שאגד ההדס עם הלולב. אם מעטן בי"ט. וצריכא רבה. עמ"ש בס"ד במו"ק ובהגהותי לספר הר"מ.</small>
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>אפילו שלשתן קטומין. </b>עיין בתי"ט. וצריכין אנו למודעי פי' הראב"ד ז"ל במשנה זו ולשיטתו הכל מיושב יפה. אע"פ שהשיבו עליו הבאים אחריו. עמוד עליו בספר ההשגות: 
+<small>משנה לחם<br><b>שלשה הדסים</b> נ"ל פשוט שאפילו הם בקלח אחד. או בגזע או ענף אחד. מפסגם וכשרים. כמו באזוב דפרה. וכן לשתים דערבה.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<b>של ערלה פסול </b>הק' התו' והוב' בתי"ט פסולים. דערלה ותרומה טמאה משום דדינן בשריפה ומיכתת שיעורייהו כמו באשרה ועיר הנדחת. ולמאי צריך לטעמא דלכם. וי"ל דודאי לא היה צריך לענין ערלה עכ"ל: 
+<b>ולפמ"ש </b>התי"ט לעיל י"ל דצריך לטעם זה להודיענו פסולן מה"ת. ואליבא דידי לעיל נמי איכא למימר דאיצטריך ליה הך טעמא דלא תימא אשרה אינה פסולה אלא באינה בטלה. ומשום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה. והיינו נמי טעמא דעיר הנדחת. דקאי בלא ידבק בידך מאומה מן החרם. אבל משום דמיכתת שיעורא לא מיפסל. צריכא: 
+<b>ועי"ל </b>דלק"מ דטעמא דכתותי מיכתת שיעורה. לא מהני אלא היכא דאסור בהנאה. אבל היכא דשרי בהנאה. דאיכא דין ממון. לא חשיב כמיכתת שיעורא. והכי משמע נמי בגמרא מדפריך למ"ד דין ממון. מתרומה טמאה. ואמאי לא משני דתרומה טמאה היינו טעמא משום דמיכתת שיעורא וק"ל. אלא כדאמרן. ולענין ערלה הכי נמי דלא צריך לטעמא דלכם. אבל בתרומה טמאה ודאי צריך. אליבא דמ"ד דין ממון: 
+<b>של מעשר שני בירושלם לא יטול ואם נטל כשר. </b>כתב בתי"ט אבל חוץ לירושלים לא. דבעינן לכם כדפירש הרע"ב. וא"כ צריך לחלק בין כשהמקום מעכבו להיכא דגברא לא חזי כו' ובאמת שהסברא איפכא וכ"ש הוא כו' וזוהי דעת הר"ן דהה"נ חוץ לירושלם כו'. וא"ל דהר"ן ה"ט דאליבא דמ"ד ממון בעלים מפרש כו' והר"ן שכתב משום דממון בעלים הוא איצטריך משום דס"ל בעינן נמי דין ממון וצ"ע. ודע דלהר"ן נמי איכא לאקשויי ממ"ש התו' גמ' דחלק דמ"ש בגבולין ד"ה ממון גבוה. וא"כ נמצאת למד דרש"י והר"ב שפירשו כמ"ד בעינן היתר אכילה ה"ל לפרש ה"ה חוץ לירושלם כהר"ן. והר"ן ה"ל לפרש דחוץ לירושלים לא כרש"י עכ"ל: 
+<b>ובמ"כ </b>הוא כולו שגגה ומחוסר הבנה. ומתחלה הניח יסוד רעוע ע"כ נתקשו לו דברי רש"י והר"ן והחליף השטה. כי מ"ש בתחלה שהסברא נותנת איפכא. ודן ק"ו מתרומה ודמאי. דמה התם דאע"ג דלדידי' לא חזו. הואיל וחזי לכהן ועני הוי ראוי לכם. הכא דלדידיה גופיה חזי בירושלם. לא כ"ש שאין המקום מעכבו. האי ק"ו פריכא הוא. דמה לתרומה ודמאי. דאע"ג דלא חזו לדידיה. חזו לאחריני הכא. תאמר בשהמקום גורם. כמו במ"ש שאינו   ראוי לא לו ולא לאחרים כאן. משו"ה לא מיקרי חוץ לירושלם ראוי לכם. וזה פשוט וברור: 
+<b>ואחר </b>שנסתר יסודו נפל כל מה שבנה עליו הרב הנז'. ורש"י והר"ן איש על מקומו יבוא בשלום. דאזדו לטעמייהו ודעת רש"י ברורה דס"ל מ"ש ממון גבוה הוא. והיתר אכילה לכ"ע בעינן. ובירושלם דווקא דיעבד יצא. כיון דאיכא היתר אכילה. אבל חוץ לירושלים דלית ביה היתר אכילה ולא דין ממון. פשיטא לא מיקרי לכם. והר"ן רוח אחרת עמו דס"ל כמ"ד ממון בעלים הוי. ובעינן דין ממון. משו"ה לא מפליג בין ירושלם לחוצה לה: 
+<b>ואי </b>קשיא לי הא קשיא לי לשטת הר"ן. מי דחקו לפרש המשנה בפשיטות אליבא דמ"ד בעינן דין ממון. דאתי כרבנן דפליגי עליה דר"מ. וס"ל ממון בעלים הוא. והא דלא כהילכתא דאיפסיקא בהאיש מקדש כר"מ. דמ"ש ממון גבוה הוא. ולדידיה לא מיתוקמא מאני' אלא אליבא דמ"ד לפי שיש בו היתר אכילה. אבל שיטת רש"י ז"ל מרווחת. דחוץ לירושלם לא יצא. דליכא היתר אכילה כלל וכנז' וכדפירש"י בחלק. ובירושלם יצא דלא בעי דין ממון. והרי יש לו בו היתר אכילה. וזה ברור: 
+<b>ומעתה </b>מ"ש נמצאת למד דרש"י והר"ב שפי' כמ"ד דבעינן היתר אכילה. הו"ל נפרש ה"ה חוץ לירושלים כהר"ן. אין לו מקום: 
+<b>ומה </b>שכתב דאיכא לאקשויי להר"ן מגמרא דחלק דמ"ש בגבולין לכ"ע ממון גבוה. ליתיה התם. ולחד פרושא ברש"י שם לק"מ. ואף התו' מפרשים בפ' האיש מקדש (דף נ"ג:) דההיא דחלק אתיא נמי כמ"ד מ"ש ממון בעלי' אף בגבולין והוא מוכרח ע"ש. ואין להאריך ודוק: 
+<small>משנה לחם<br><b>והיבש </b>עתי"ט מ"ש הראב"ד. שיכול לבדקו ע"י מחט שיעבור בו כו'. <b>ולענ"ד</b> בדיקה קשה היא מאד כמעט נמנעת. לפי שאי אפשר שלא יעשה בו חסרון כל שהו. והרי הוא פוסלו בכך. <b>אבל</b> יש לנו קלה מזו. והיא שתוחב בו מחט מעט. ורואה אם הנקב חוזר ומתמלא אחר שהוציאה. לח הוא. ואם לאו. כבר כלתה ליחה שלו ונתייבש. <b>דוגמתו </b>מצאנו בירושלמי ספ"ב דשביעית. לענין דלועין אם הוקשו בשביעית. כיצד בודקו. עוקצו אם מתאחה. ע"ש. וזה דבר קל. ואינו גורם חסרון באתרוג אפילו משהו. משא"כ בהעברת חוט מעבר לעבר.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<b>עלתה חזזית על רובו. </b>כתב הרע"ב במקו' א' הוא דבעינן רובו. אבל בב' או בג' מקומות אפי' על מעוטו פסול. והקשה בתי"ט השתא שנים פסול ג' מיבעיא עכ"ל: 
+<b>והכא </b>לא שייך למימר כדאמרי אינשי. כדאמרינן בעלמא. דדווקא לקולא הוא דאמרינן הכי. דמשמע אפי' טובא נמי. אבל הכא לחומרא ליכא למימר הכי: 
+<b>ובאמת </b>בתו' ריש מכילתין בגמ' (דב"ב) ד"ה אפי' מ' ונ' אמה. משמע דבזו ואצ"ל זו. נמי אמרינן כדאמרי אינשי ע"ש. וי"ל דאי הוה אמר ב' לחוד. הו"א הכי דווקא הוא דהוי מומא ופסול. אבל טפי אורחא הוא וכשר. ודוגמא לסברא זו. נזכרה בפי' הרע"ב גבי נקלף: 
+<b>אי נמי </b>איכא למימר משו"ה נקט לישנא יתירא. דלא ניתי למטעי דלפלוגי ברישא הוא דאתי. דלא מיפסל ברובו אלא במקום א'. אבל בשנים אפי' ברובו כשר. כדאיתא בגמרא דהכי הוה ס"ד. והשתא דנקיט בג' מקומות על כרחך לאו ארישא קאי ואהתירא קמהדר. דבג' מקומות יותר סברא לפסול. דמחזי כמנומר כדאיתא בתלמודא. אלא ודאי אפסולא דמעוטו מהדר. ושמעינן טעמא מדנקט ג'. דמשום דהוי כמנומר הוא: 
+<b>עי"ל </b>דב' באתרוג קטן. (למר כאגוז ולמר כביצה) וג' בגדול. כדשנינן ריש מפנין [דף קכ"ו ע"ב]. ובפ' במה אשה [דף ס' ע"ב] גבי סנדל המסומר ד' מסנדל קטן וה' מגדול. וזה פשוט ורגיל בתלמוד. ולא ידעתי מדוע הרעיש הרב בכ"מ את המעיין. והפליג התמיהא בחנם. מאחר שרבים נמצאים כמו זה: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>בתלמוד. נ"ב <b>עיין</b> עוד כתובות (דצו"א) ורפ"ד דקמא. ובהגוזל בתרא (דקיח"ב) ובפ' הזרוע. גבי כהן טבח. דממתינין לו שנים שלשה שבתות. ובמציעא פ"ב (דלב"א) ובהאומנין. ועמ"ש שם בס"ד. ובבתרא (דכ"א) וכמ"ש התוספות שם. <b>ועמ"ש</b> בס"ד מ"ג פי"א דכתובות. ובפרק בנות כותים (דלז"ב) כמה קשויה אפילו ארבעים וחמשים יום.</small>
+
+Mishnah 7
+
+<small>משנה לחם<br><b>אפילו אחד בשתי ידיו</b> אבל הגדול יותר מזה. ר"ל שאין יכול ליטלו אפילו בשתי ידיו. פסול לדעתי. <b>ומ"ש</b> בגמרא שר"ע בא לבה"כ ואתרוגו על כתפו. עחי"ג בס"ד.</small>
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>מנענעין. </b>האריך בתי"ט בענין הפנייה לדרך ימין והביא תשו' מהרי"ל שכתב תמיהני על כתיבת תורתנו דפונין לשמאל. ושמא מרע"ה עיניו ראו את מורו ופנה לימינו עכ"ל וכתב עליו בתי"ט וזה דוחק. ועוד דנצטרך לומר הואיל ומשה הוצרך לכתוב כך. משו"ה אנן נמי צריכין לכתוב עכ"ד: 
+<b>ולי נראה </b>שאין בזה כ"כ דוחק. דבכל אדם נמי שייך קצת האי טעמא. דלעולם יחשוב אדם שכינה כנגדו. כמאמר המלך החסיד שויתי ה' לנגדי תמיד. וכל שכן בעשיית מצוה מהמצות וכמ"ש רז"ל [תמיד דף ל"ב ע"ב] על הפסוק קומי רוני בלילה וגו' נוכח פני ה'. שהעוסק בתורה שכינה כנגדו. והוא הדין לכותבה דורשה ומגיהה: 
+<b>ובמאי </b>דמסיק הרב הנזכר דאף מאן דמסיים במערב אפשר דשפיר עבד לדרך הסוד. כיון לדעת הקדוש האר"י ז"ל. שכך הנהיג מזרח דרום צפון מעלה מטה מערב. ומי לנו בעל הסוד גדול ממנו ז"ל. אם אמנם לא דרכי בתי"ט דרכיו של האלהי ז"ל. כי גבהו מחשבותיו ועמקו סודותיו: 
+<b>אולם </b>לפי הנגלה שבדרך הסוד. ודאי יש פנים לדעת הלבוש. וזכר לדבריו נ"ל בכריכות הציצית שבלבן מתחיל ומסיי'. ולא בתכלת והמשכי' יבין. אמנם נענוע דבר אחר הוא: 
+<b>בהודו לה' תחלה וסוף. </b>ז"ל הרע"ב תחלת המקרא וסוף המקרא. ואית דמפרשי תחלה הודו ראשון וסוף הודו אחרון שבסוף ההלל והכי מסתבר עכ"ל: 
+<b>נ"ל </b>דאתיא כי הא דכתיבנא בס"ד (בחיבורי מו"ק א"ח סימן קכ"א). דגם השחייה שבמודים. צריך לעשותה במלת מודים תחלה. ובולך נאה להודות בסוף. שמלות ההודאה גורמות השחייה ע"ש. וכן הוא כאן בנענוע דלולב. שהוא דוגמת שחיית האדם. שנעשית ע"י פיקוק חליות שבשדרה. וכך ארז"ל [ויק"ר פרשה ל' סימן י"ג]. לולב דומה לשדרה. והנענוע שעושה בו וכופפו היא שחייתו. ולכן גם היא נעשית עם אמירת הודו. וכן בסוף הפרק כענין השחייה דאדם. והוא הדין נמי לאידך גיסא איכא למימר אם איתא דהתם נמי ליכא קפידא בסוף כדכתיבנא התם בד"א. הכי נמי הכא לא קפדינן בסוף. אלא אסילוק הפרק. והא בהא תליא דהני ב' פירושים. כהנהו ב' דרכים שזכרתי שם בענין השחייה ע"ש: 
+<small>משנה לחם<br><b>שכל העם היו מנענעים</b> כו'. <b>שמע</b> מנה שבמנהג כזה. א"צ למחות בצבור ולמנעם מן התפוס בידיהם מאבותיהם. אע"פ שאין כן דעת חכמים (וכן מצינו כ"פ בתלמוד) ומסייע למ"ש בס"ד בספר עיר האלהית. בשער התחתון. בענין שינוי מנהגים בסדר נענוע הלולב. ואיכות עשייתו של הנענוע.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ד"ה בהודו שחייתו (וזכורני שכ"ה בזוהר ובתיקונים. שמדמה ח"י נענועין דלולב. נגד ח"י חליות שבשדרה. ושכחתי מקומו).</small>
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<small>משנה לחם<br><b>בשביעית </b>שעם הארץ חשוד על השביעית. נהי דדמי לולב יכול ליתן לו. לפי שלולב עץ בעלמא הוא. ואין בו קדושת שביעית. עכ"ל רע"ב וכ"פ הר"מ ז"ל. <b>והוא</b> תמוה לכאורה. דמרהיטא דסוגיא דגמרא משמע. דלולב נמי אית ביה דין קדושת שביעית. אלא משום דבאילן אזלינן בתר חנטה. והאי בר ששית הוא. משו"ה רשאי ללקחו מע"ה. <b>איברא</b> כי מעיינינן בה. איכא לאפוכי בזכותיה דשפיר קאמר. לפום מסקנא דסוגיא. ויש ידים מוכיחות לפירושו. כמ"ש באריכות בתשובה (עשי"ע סק"ל). <b>עיין</b> עוד בפירוש הר"מ. מ"ש בד"א שנגמר בששית. <b>שנראה </b>לי ט"ס. וצ"ל שנגמר בשביעית. או שלא נגמר בששית וק"ל. עם שיש ליישבו בדוחק. ודוק.</small>
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<small>משנה לחם<br><b>לולב וערבה</b> צ"ע איזה סדר שמר התנא בכאן. וע"ק לי. שבדין היה לו להקדים סוכה. דלא מפסקי לילות מימים. <b>ונ"ל</b> משום חדושא דאית בהו. דאע"ג דלולב יש לו עקר מן התורה. וכן ערבה אליבא דא"ש. ולפחות הל"מ היא (ומשו"ה תני להו בריש מכלתין) אפ"ה פעמים שאינן אלא ששה. להכי אקדמינהו (ולולב ודאי אית ליה לאקדומיה לערבה) הדר נקיט הלל ושמחה. משום דנפישן מצותיהו. ואקדים הלל. שמצותן משהאיר השחר. ושמחה אינה נוהגת אלא לאחר ק"ש ותפלה. וסוכה. פשיטא דקדמה לנסוך. שאינו מפורש בתורה. והחליל. שאינו אלא לשמחה יתרה. בדין הוא לאחרו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ההלל והשמחה </b>בימים לעולם שמונה. ע"ל מ"ח.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>ושאר כל הימים ששה. </b>כתב הרע"ב וטעמא דגזרו והרי אין בנטילתו אלא טלטול בעלמא. דטלטול איכא מיהא מאחר שאינו עשוי כלי אף על גב דחזי למצוה כדאשכחן בקנים דשולחן עכ"ל התו' הביאו בתי"ט: 
+<b>ולכאורה </b>לא הבינותי זה דכי אינו עשוי כלי מא הוי. כיון דחזי למצוה היום. ודאי תורת כלי עליו. ואפי' אחר עבור קיום המצוה. כדתנן גבי י"ט ראשון שחל בשבת. מקבלת אשה מיד בנה. ולא דמי לקנים דהוו מידי דאפשר ליעשות מע"ש: 
+<b>וי"ל </b>דה"פ אפי' לא היה בו מצות היום. אין כאן איסור אלא טלטול. דאע"ג דחזי למצוה דשאר יומי. אינו אלא כעץ בו ביום שאין בו מצוה. דהוי שפיר דומיא דקנים. וכיון דביומיה לא חזי אי לאו המצוה אית ביה משום דררא דטלטול מוקצה. ופריך תלמודא תיתי מצוה ותדחי טלטול. דמצות היום משויא ליה מנא. וזוהי כוונת התו': 
+<b>עוד </b>הביא כאן בתי"ט בשם הר"ן ז"ל לתרץ מאי שנא גבי מילה דלא גזרינן שמא יעביר איזמל בר"ה. דהכא שאני שהכל טרודין בו ולא מדכרי חד לחבריה משא"כ במילה עכ"ד: 
+<b>וקשיא </b>לי פסח שהכל טרודין בו. אמאי לא גזרינן שמא ישכח סכין. כדרך שאירע לבני בתירה ויעבירנו. וי"ל דבני חבורה זריזין הן ומדכרי אהדדי: 
+<b>ואכתי </b>לא ניחא לן אליבא דר"י דשוחטין הפסח על היחיד [פסחים דף צ"א ע"א] וכוותי' קיי"ל מאי איכא למימר. ודוחק לומר דבני חבורה לאו דווקא רבים. דהוא הדין כל העוסק בפסח זריז הוא. ונזכר מעצמו שלא יבוא לידי חילול שבת. דומיא דכהנים זריזין דפירושו אפילו יחיד מהם. וטעמא כדפרש"י שהן בני תורה וחרדים [שבת דף כ' ע"א]. דאיך אפשר שכל ישראל יהיו בני תורה. והן רבים עתה עם הארץ. (ובאמת בעירובין (דף ק"ג.) פירש רש"י אבני חבורה זריזין. שכל העוסקין בפסח חכמים הן. ואכתי לאביי התם לא ניחא דלית ליה בני חבורה זריזין. ומטעמ' דפרישית): 
+<b>ואין </b>לומר דעשאום כחברים ברגל. כמו שנאמנין על הטהרות בשעת הרגל [חגיגה דף כ"ו ע"א]. דכל ישראל חברים ברגל. ובשבת נמי מצינו שע"ה נאמן על המעשרות שאימת שבת עליו. א"כ דילמא במילה נמי מה"ט לא גזור. והדרא קושיא אלולב. ותו דעד כאן לא מהימנינן לע"ה ברגל. אלא במידי דחשיד כולי שתא במזיד. אמרינן ברגל טיהר עצמו כדכתב שם הרמב"ם. וכה"ג אימת שבת מונעתו מן המזיד. אע"פ שחשוד עליו בחול. אבל דידע לאזדהורי דלא ליתי לידי איסור שוגג. היכא שמעינן: 
+<b>וי"ל </b>דאף למ"ד שוחטין את הפסח על היחיד. לכתחלה מיהת אם אפשר לאהדורי מהדרינן שלא לשוחטו על היחיד. כדאי' בפ' מ"ש טמא וכן פסק הרמב"ם. ובהכי ניחא לן מתני' דמשלשלין את הפסח. [שבת דף י"ט ע"ב]. כדכתיבנא התם בס"ד ע"ש. וכיון שכן הויא מילתא דלא שכיחא ולא גזרו בה רבנן: 
+<b>אי נמי </b>י"ל דסכין דשחיטה ל"ד לאיזמל. דהתם כיון דבעינן כלי שרת. היו נזהרין להצניען בעזרה. או שמא היו נותנין להם סכינים מבית החליפות. אלא שלפעמים לא היו מספיקין. וזהו שאמרו שכח ולא הביא סכין. אבל לא היה דבר מצוי. וכיון דמידי דלא שכיח הוא. הדר הוי ליה דומיא דערבה שדוחה שבת. דלשלוחי ב"ד מסורה וליכא למיגזר. אע"פ שכשרה לבוא מן ההדיוט כל א' מביתו. הוא הדין הכא נמי לכהנים מסורה. אע"פ שבעת הדחק מביא מביתו: 
+<b>ואי </b>קשיא לי הא ק' לי בהך גזרה דרבה. דכי נמי יעבירנו בר"ה מאי הוי. הא לית ביה איסור כרת. כדקיי"ל בפרקין דלעיל שכח והוציא את הלולב לר"ה בי"ט א' שחל בשבת פטור. [סוכה דף מ"א ע"ב]‏. כיון שטרוד במצוה דדמי לאנוס דרחמנא פטריה. והכא נמי אף אם יעבירנו הרי שגג בטרדת מצוה. ואע"ג דלא עביד מצוה. לעיל נמי מיירי בדלא עשה מצוה. (ובאמת לפמ"ש בעזה"י בפ"ב דברכות ע"ש. מוכרח לומר דודאי ההיא איירי בדעבד מצוה עם ההוצאה. ואי הכי פשיטא דתיקשי. הכא דלא עבד מצוה היכי איכא למימר דחייב יעויין משם. אלא דבהא כיון דאיכא מאן דס"ל דבלא עשה מצוה דווקא הוא דחייב בפלוגתא לא קאמינא. מכל מקום אכתי תיקשי אי איתא דמיחייב בלא עשה מצוה מאי שנא הכא מהתם) ואפ"ה מיפטר: 
+<b>וי"ל </b>דלא פטרינן בלא עשה מצוה. אלא מפני שעשה ברשות. והיינו רשות התורה. די"ט ראשון דאית ליה עיקר בגבולין. וחיובו פשוט וידוע אצל הכל. הו"ל עושה ברשות וחשבינן ליה אנוס. אבל בשאר יומי דליתינהו בגבולין. לא מיפטר מהך טעמא. דלא חשיב עושה ברשות. אפי' היינו מתירין ליטול לולב היום. אחר שאין המצוה מפורשת בתורה. הוה ליה למידק ולמישאל משו"ה שוגג הוא דהוי ובחטאת קאי. דלא מיפטר אלא במצוה שברורה לו מן התורה. דכסבור דחיא שבת ולא הו"ל תו למידק. אבל דבר שאינו ברור לו מן התורה. וכסבור הוא שדוחה את השבת. והוציאו שוגג הוא וחייב. ואפי' היה היום מותר בנטילת לולב. אינו נפטר בכך מן החטאת (כל שכן כאן שאינו עושה מצוה שהרי אפי' נוטלו ומעבירו בר"ה. כדי לצאת בו ומקיים המצוה בדרך הוצאתו לא עשה בזה מצוה ד"ת שתפטרנו אלא של דבריהם. וכ"ש אם יוציאנו שלא כדרך נטילתו והיינו אם תימצי לומר דמיירי הכא באינו מתעסק ולא כמ"ש בפ"ב דברכות בפירושא דמתני' דלעיל פ"ג עיין היטב) ודוק שזה ברור והזהר בו שהוא כלל גדול בתורה: 
+<b>עי"ל </b>דאפי' תימה דפטור מחטאת דהכי נמי אנוס הוא. מ"מ גזרו חכמים שלא לבוא לידי איסור שחייבין על שגגתו חטאת. והשתא מיהת איסורא קעביד. (לפמ"ש התו' ריש פ"ק דשבת. [דף ד' ד"ה קודם] אלא שהוא שלא כדעתנו כמ"ש אצלי שם) ומצינו שחז"ל העמידו דבריהם בשבותין אפילו במקומות כרת. כל שכן במקום מצוה גרידא. דלית לה עיקר בגבולין. וגם זה נכון לדעת הסוברים כן. דאית ביה משום לתא דאיסורא. בדבר שאינו בא לידי חטאת. כל שאילו שגג באמת היה מתחייב בחטאת: 
+<b>אבל </b>האמת מה שכתבתי תחלה. דהכא כה"ג חטאת נמי מיחייב. ואין לי להאריך כאן ונפקא מנה ממאי דכתיבנא הילכתא למשיחא. שאם שגג בלולב בזמן הזה דלא דחי שבת. שיכתוב על פנקסו שיביא חטאת שמנה [שבת דף י"ב ע"ב]. לכשיבנה ב"ה במהרה בימינו: 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<small>משנה לחם<br><b>ומלמדין </b>עתי"ט מ"ש בשם התו'. מ"ט לא הוצרכו ללמד כן לקמן במורביות. <b>ולא</b> ירדתי לסוף דבריהם בזה. מה מקום לומר כך בערבה. ואפי' למ"ד שגם היא מן התורה. דדריש ערבי שתים. הא ודאי לא עדיפא מלולב. דלא בעינן משלכם. אלא ביום ראשון בלבד. כדתנן הכא לעיל בפרקין. ובחול לא היו צריכין לכך. לדעת הר"מ ז"ל. שאין ערבה מסורה לשלוחי ב"ד. אלא כשחל שביעי בשבת. דומיא דלולב ביום ראשון. אבל בחול כל אחד מביא לעצמו. <b>ולשטת</b> רש"י. פשיטא שלא היו צריכין לומר כך. כמ"ש תי"ט ודוק.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>מוצא </b>נראה שנקוד המ"ם בשור"ק. לפי מה שפירשו בו בגמרא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>אני והו </b>תנוק הייתי הקשבתי ואשמע אמ"ה ז"ל קורא והו בקמ"ץ חול"ם. לא במלאפו"ם כמ"ש רוב העולם <b>כמדומני</b> טעמו ז"ל. דלא לשתמע. והוא לנוכח פני ה'. הנסתר. <b>ולאפוקי</b> ממ"ש התוספות. משום דמיחזי כמשתף שם שמים וד"א. כאילו יורה בתיבת אני על מדבר בעדו. משא"כ עכשיו. שאי אפשר להבינו כך. ונודע בברור שהכוונה על שני שמות. גם הוי"ו של שם הוי"ה נקודה בחול"ם.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ליה ולך מזבח </b>עתי"ט מ"ש האריך הרחיב לשון על בעל כף נחת. <b>ופשוט</b> ששניהם לא ראו מ"ש בגמרא כאן שהקשו. והלא המשתף ש"ש וד"א כו'. הרי הדבר גלוי. ונראה בעליל. שהוא שם שמים קדוש וברוך. ואי אפשר לומר בענין אחר.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ואלמלא </b>לא סמכו גם שניהם המפרשים ז"ל על הרע"ב בלבד. והיו מעיינים בתלמוד. לא היה נשאר ספק בלבם. ולא היו טורחים בחנם. ועמ"ש בשי"ע (סימן פ"א).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מ"ש </b>תי"ט במהדורא. להטעות הגירסא רבא קודם רב. עיין תו' ב"מ (ד"ב) ד"ה אין נשבעין. ודלה"ב תוספות ד"ה רבא אמר. ושי"ע (סקל"א) <b>ובענין</b> שורש השם ובאורו ע"ד הנקוד. שנקרא בו טרח ממ"ב בכדי. שהרי הנקוד הלז אינו של שם הוי"ה. אלא של שם המלבוש אדני. ונעלם גם מממ"ב גם מתי"ט. אף תלמוד ארוך. עיין לח"ש ר"פ חלק. ולהלן פ"ב דחגיגה. ובס"ע די"כ שלנו.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<b>ואותו יום נקרא יום חיבוט חריות. </b>כתבו התו' דריב"ב אכולהו נמי פליג דסבר חריות היו מביאין כל ז' ואותו יום לאו דווקא יום א' עכ"ל. ול"נ דאין צורך לדחוק דאע"ג דריב"ב ס"ל כל שבעה היו מקיפין המזבח בחריות. אבל רק בשביעי היו חובטין אותן בקרקע. וזה החיבוט לא היה אלא באותו יום שפסקה בו ההקפה. ועל שם כך נקרא אותו היום בלבד. יום חיבוט חריות: 
+<small>משנה לחם<br><b>כך מעשהו בשבת </b>כשחל בו שביעי של חג.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>כדי שלא יכמושו </b>מפני שנלקטו מערב. ולא נזקפין עד למחר. ובבתיהם לא היו יכולים להניחם. עד למחר. כי אז לא יוכלו להביאם מן העיר לעזרה. לפי שירושלם דין כרמלית היה לה (עספ"ה ורפ"ו דפסחים. ובתרא דעירובין. ועמ"ש בפ"ב דמדות בס"ד) אבל בי"ט. היו מניחים הערבה כל איש בביתו בערב. ומביאה למחר לעזרה. כדרכה בחול.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>והשמחה </b>עיין תוספות דפסחים (עא"א).</small>
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<small>משנה לחם<br><b>השלוח </b>הוא נמצא בספרי ישעיה (ס"ח) ונקרא. גם גיחון. וידמה שהוא ברכת השלח (נחמיה ג') והוא היה בדרום המקדש. ושער המים כנגדו בעזרה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>כאן </b>מפורש הבאת המים. ולהלן בפ"ה מבואר דרך היוצאים למילוי המים. וע"ש.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>תקעו </b>כו'. הכל בחצוצרות. ואין שם שופר. ותר"ת זה לא היה בשבת ולא בי"ט. אלא בשעת ניסוך בלבד.</small>
+
+Mishnah 10
+
+<b>נשפכה או נתגלתה. </b>הא דלא קתני נטמאו. לאו משום דמי ניסוך החג לא מקבלי טומאה כמשקי בי מטבחיא. דכבר הוכחתי בעזה"י בחידושי בסוגיית ר"ח סגן הכהנ' דלאו הכי הוא. אלא משום דכי נטמאו אכתי אית להו תקנתא בהשקה. כדאיתא בגמרא דפכ"ש. עמ"ש לקמן פ"ב דביצה. ואע"ג דבהקדישן ואח"כ השיקן לא מהניא להו השקה [פסחים ד' ל"ד ע"ב]. אפ"ה לא נקטה משום דלא פסיקא. ולא בעי לאורוכי בלישנא. ותו דהא הכא ודאי איירי בדלא הקדישן עדיין. שהרי לכך מלאו בחבית שאינה מקודשת. ועמ"ש בס"ד בפ"ק דפסחים ובביאורי לטא"ח הל' חנוכה: 
+<small>משנה לחם<br><b>ממלא מע"ש</b> כו' <b>כי</b> בשבת לא היו יכולים להביא המים מן השלוח. ואף מן העיר לא היו יכולים להביא לעזרה (כדלעיל גבי ערבה) לכן היה צריך למלא בחבית כו'. ולהביאה בעזרה מבעוד יום.</small>
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<small>משנה לחם<br><b>זהו החליל</b> זהו. להוציא החליל המכה לפני המזבח. על הקרבן (יב"פ בשנה) שדוחה שבת וי"ט.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<small>משנה לחם<br><b>במוצאי י"ט </b>הר"מ ז"ל בחבור כתב. עיט"א היו מתקנין. <b>דעתו</b> שהתקון של הגזוזטרא. היה נעשה מעי"ט. וסברא היא. כי למה יעשו מלאכה בח"ה בחנם. דהא אפשר מעי"ט. <b>אע"ג</b> דאשכחן בבימה דמלך. התם כדקאמר טעמא בירושלמי כי היכא דלא לדחקא עזרה (כלומר היה גורם דוחק בי"ט. שהיה העם רב בעזרה. ליראות פני ה'). <b>אבל </b>הכא. באויר העזרה היה הבנין. ולא היה גורם להם דוחק. וכך אני אומר לפירש"י שם בשם הירושלמי. <b>אמנם</b> לפי פירוש תוספות שם אה"נ לא דחיא בימה ח"ה. אלא בנין של פרקים היו עושין ומקימין אותה בח"ה שמחברים הפרקים. ואילו גם כאן הגזוזטרא של פרקים היתה. ובמיט"א מקימין אותה. והיינו מתקנין דתנן. <b>א"נ</b> ומתקנין כו' אינו נקשר למעלה. אלא דבר אחר בפ"ע הוא. לומר שכבר היו מתקנין שם כך (ע"ד וירום תולעים ויבאש) ומעי"ט היה נעשה הכל. <b>או</b> דילמא התקון שמפרישין הנשים מבין האנשים. ומושיבין אותן למעלה. זהו בלבד שהיו עושין במי"ט.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<b>מבלאי מכנסי כהני' ומהמייניהן. </b>כתבו התו' תימא דלא חשיב כתונת שגם היא היתה של שש ע"כ. ולי קשה גם מצנפת עכ"ל תי"ט: 
+<b>ופליאה </b>דעת התו' ממני דמאי ארי' שהי' של שש. אטו אם היתה של כלאים פסולה לשמחת בית השואבה. ותקשי להו המייניהם דאית בהו צמר. דקיי"ל כרבי דפ"ק דיומא [ד' י"ב ע"א] דאבנטו של כהן הדיוט של כלאים: 
+<b>והכי </b>איתא בהדיא בגמרא ריש במה מדליקין [ד' כ"א ע"א] דשמחת בית השואבה שאני. ולא בעינן בה שש דווקא. שגם האבנט שאינו כשר לפתילה דמנורה. ראוי להדליק בו לשמחת בית השואבה. וא"כ תרי תמיהי נינהו בדברי התו'. דלא זו דלא בעינן הכא שש. אלא אפי' לדבריהם דשש בעינן. טפי הו"ל לאקשויי אאבנט דחשיב ליה תנא. יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. והתי"ט הגדיל המדורה ולא חלי ולא מרגיש: 
+<b>ואני </b>אומר שאין זה מדברי התו' רק איזה גליון מתלמיד טועה שהכניסו המדפיס תוך דברי התו' כמו שאירע לרוב: 
+<b>ולענין </b>התמיהה דלא חשיב כתונת ומצנפת. נ"ל דחד טעמא אית בהו. משו' דמנייהו מדליקין תמיד במקדש למנורה. והמייניהן לא חזו למנורה כדאמרינן בריש ב"מ. ומכנסיים נמי אפשר דאית בהו משום ביזוי מצוה. ואין דרך להדליק בהן במנורה מפני הכבוד וק"ל. והני דחזו למנורה לא הקלו בהן להשתמש מהם לצורך שמחת בית השואבה עיין בתו' ב"מ כנלע"ד נכון. וגמרא ערוכה היא בפ"ב דקידושין וכ"כ הרמב"ם דכתנות כהנים שבלו היו מדליקין במנורה. יעיין בכ"מ מ"ט לא חשיב נמי מצנפת למנורה: 
+
+Mishnah 4
+
+<small>משנה לחם<br><b>ועמדו </b>כו' בשער העליון. נקרא כאן כך. בבחינת שער היוצא למזרח. שהוא לעומתו. ונקרא שער התחתון. לפי שהוא בתחתית עזרת נשים. והיו יוצאין דרך ארוכה. להקיף ממזרח לדרום. עד שמגיעים לשער המים. כדי לעשות פומבי לדבר. שתהא שאיבת המים נעשית בעסק גדול. לקיים מה שכתוב ושאבתם מים בששון. וכשהגיעו לדרום. מצאו שם המעין. וכשמלאו המים לא היו מעבירין על המצוה. אלא מכניסין אותן מיד. דרך שער הסמוך. כמש"ל פ"ד בס"ד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ואמרו אבותינו שהיו במקום הזה </b>כו'. <b>עמ"ש</b> באם למקרא (יחזקאל ס"מ) בס"ד.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>ובמוספין מוסיפין תשע </b>וביום שיש בו שני קדושות. מסיק תלמודא שמאריכין בתקיעות ומרבין בתוקעין (ותימה על הר"מ שהשמיטה) עמ"ש בס"ד בס"ע ר"ח. בספר עיר האלהית שער החדש. <b>ועיין</b> בגמרא. דפריך אמאן דס"ל הכל לפי המוספין תוקעין. ליתני ר"ה שח"ל בשבת. דאיכא תלתא מוספין. והוא הדין לי"כ שחל בשבת. למ"ד שחולקין המוספין. <b>אבל</b> בעצרת שחל בשבת. ודאי איכא נמי תלתא מוספין. אלא דנקט קמא דמטי לידיה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ע"ש שבתוך החג</b> היינו כשחל בח"ה. אבל בחג ר"ל בי"ט. לא היה שם תשע תקיעות של שמחת (בה"ש) כדתנן ר"פ שאין החליל דוחה אפילו י"ט. (וה"ה לשאר כלי שיר) אלא של שעת הקרבה ונסוך.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<b>בשמיני חזרו לפייס כברגלים. </b>שמע מנה דבי"ט שרי להפיס על הקרבנו' לידע מי יקריב. וכן בשבת היו מפיסין אנשי בית אב לעבודות היום. כדאיתא בגמרא דסדר יומא (דכו"א) ועמ"ש בס"ד פכ"ג דשבת: 
+
+Mishnah 7
+
+<b>בג' פרקים היו כל המשמרות שוות. </b>צל"ע לדברי ר"ג פ' בתרא דמ"ק [דף י"ט ע"א] דאמר ר"ה וי"ה כרגלים. שהוקשו כל מועדי ה' זה לזה. אי ס"ל נמי דהיו שוין כמו כן בחילוק לחם הפנים. כשחלו י"ה ור"ה סמוך לשבת. מלפניה או מלאחריה בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראייה. כאותה ששנינו פי"א דמנחות [ד' צ"ב ע"ב] חל להיות ע"ש: 
+<b>והא </b>פשיטא לן דבר"ה וי"ה לא חזרו לפייס בין המשמרות כברגלים. שהפייסות שהיו ביה"כ. משמר שזמנו קבוע עובד הכל. לפי שאין כל המשמרות שוות אלא בזמן שכל ישראל נכנסין בשער אחד. דהיינו בג' רגלים דהכל חייבין בראיה משא"כ ר"ה וי"ה שאין בהם חובת ראיה למקום: 
+<b>מיהת </b>קמיבעי' לי היכא דחלו סמוכין לשבת דאיכא משמר המתעכב או המקדים. דלא מצי מיזל בשבת הסמוכה. אם חולקין בלחם. כדרך שעושין בשאר י"ט שחלו סמוכין לשבת. דמאי שנא. אף שיש לדחוק ולחלק: 
+<small>משנה לחם<br><b>בשני מקריבין</b> פשוט דבח"ה נמי כל המשמרות שוות. <b>עיין</b> בספר הרוקח ריש הלכות עצרת. ומ"ע בספר זקנו ראב"ן. במ"ש בכוונת הפסיקתא. ומ"ר קהלת (פ' מה יתרון) אימתי הן תמימות. כשאין ישוע ושכניה ביניהם. <b>וצ"ע</b> כי לכאורה משמע שיהויריב לעולם משמש בר"ח ניסן. או לפניו. ולא ידעתי מניין למדרשים הנ"ל דבר זה. גם בירושלמי שילהי מכילתין. לא משמע כן. <b>ועיין </b>תשובת אמ"ה ז"ל (סקכ"ד) <b>ועתה</b> מקרוב ראיתי ספר חדש. פירוש על ירושלמי סדר מועד. השיג על אבא מרי הגאון זכרונו לברכה. וז"ל הנבהל להשיב. גם אנכי חשבתי ולא מצאתי הדבר מכוון. רק עד י"ד שנה. ומשם ואילך היה שונה במ"כ לא ידע מאי קאמר. ולא הבין דברי אמ"ה ז"ל לגמרי. ודב"ל.</small>
+
+Mishnah 8
+
+<b>משמר שזמנו קבוע. </b>אע"ג דב' משמרו' הוו קביעי וקיימי התם בכל שבת. האחד משמר היוצא. והאחד נכנס. ראשון משמש שחרית. והשני ערבית. ושניהם נוטלין החלות בשוה: 
+<b>אפ"ה </b>נקט לשון יחיד. משום דמשמר היוצא הוא לבדו זכה בהקרבת הבזיכין. שהיא נעשית עם המוספין. וקודמת לנסכי המוסף. כמ"ש בפ"ו מהל' תמ"ו. א"כ סידור הלחם ונטילתו הכל נעשה ע"י משמר היוצא. שזכה בתמיד שנ שחר ומוספין. והוא הוא שזמנו קבוע השנוי כאן. שנוטל העשר חלות שזכו לו משולחן גבוה חלף עבודתו. ומזכה את אחיו הנכנסין עמו. שבדין לא היה לו לנכנס ליטול כלום. אלא דהכי אתנו בהדי הדדי כי היכי דלא לימטי תכלא לככא דשמע קל חברי' דאכל ואיהו לא אכל: 
+<b>מיהו </b>לית ליה זכייה בגווייהו אלא ע"י היוצא דשקיל להו באגריה. אחר שגמר כל עבודתן. וחולק אותן עם הנכנס. שאין לו חלק רק באכילה. לא בעבודה ודוק: 
+<b>והמתעכב נוטל שתים. </b>עבתי"ט שהקשה דהו"ל למיתני והמתעכבים: 
+<b>והא </b>לא קשיא דכבר נשמר רש"י ז"ל מזה דנקט מתעכב. משום דלפעמים אין שם אלא משמר א' המתעכב. וקמ"ל דאפילו משמר אחד נמי דיניה הכי דשקיל תרתי. אמנם מ"ש בכ"מ דכשחל י"ט בשני היכי קרי ליה מתעכב. האי המקדים הוא. והכי איבעי למיתני המקדים והמתעכב. הא ודאי קשיא טובא לכאורה: 
+<b>איברא </b>כי דייקינן הא נמי לאו דיוקא הוא לגמרי ובחדא מחיתא מיתרצא נמי קמייתא. דהא ודאי דלעולם איכא מתעכב. בין כשחל יום א' להפסיק לפניה או לאחריה. שהרי אלו המקדימין הן שאר המשמרות. שאין זמנן קבוע שבאות בשבת לפני הרגל. להיותן כולן שוות ברגל. א"כ אותו משמר הקבוע לצאת באותה שבת. על כרחו הוא מתעכב. אם ירצה להיות מן הזריזין ומקדימין עצמן לפני כניסת הרגל. והרי א"כ הוא שוהה שם. ואינו יוצא אז כמנהגו. והוא המתעכב עכ"פ: 
+<b>והשתא </b>ניחא טפי דנקט לשון יחיד. משום דאי אפשר לקרות לכולן מתעכבים כנזכר. ואין שם אלא א' המתעכב. ושפיר קרי ליה מתעכב אחר שהיה ראוי להיות יוצא ונתעכב. וגם הוא נוטל חלק בשתי חלות. שנוטלין משמרות המקדימין והמתעכבים בכלל. לשכר על זריזותם. ומאחר שלא נופל מהם בזריזות. לכן לא יגרע מחלקו עמהם. לבד מה שנטל מחצה. חלקו המגיעו מפני קביעות משמרו: 
+<b>ולעולם </b>כל המשמרות המקדימות והמתעכבים בכללות בזה. כי שכר הוא להם תחת זריזותם ועיכובם. אלא משום דלא פסיקא ליה דליהוי טפי מחד המתעכב. בין בשחל להפסיק מלפניה או מלאחריה. דחד ודאי משכחת ליה בכל גוונא. ואורחיה נמי לעכובי טפי. מאקדומי דאינך. משו"ה נקט הך לישנא. ודוק והרי זה ודאי כפתור ופרח בשיטת רש"י. וכן היא דעת הראב"ד ז"ל: 
+<b>אולם </b>דעת הרמב"ם ז"ל בענין זה ודאי תמוהה. כנראה למעיין בהשקפה מעוטה שפירושו דוחק מכל פנים. הן מצד הלשון והן מצד הענין ואין להאריך. כ"ש אחר שעלה בידינו פירש"י בריוח ת"ל. בדין הי"ל לראב"ד לדחותו בב' ידיו: 
+<b>וראיתי </b>לחכם אחד שהאריך לשון כמשתבח מאד שנגלה לו רז לבאר השגת הראב"ד ע"פ הגמרא דשילהי פ"ק דיומא. ולא היה כל כך מהצורך להטריח עצמו במה שהוא פשוט מאד. ואף ממקומו כאן למד הראב"ד. ונגלה הזרות שבפירוש הר"מ ז"ל. וכתב גם אבא מורי הגאון ז"ל בספרו מהדוחקים שראה בו הר"א ז"ל: 
+<b>ואמנם </b>מסוגיית הגמרא הנזכר אף אם לכאור' משמעה כפירש"י דאי כפיר' הר"מ מדוע יפסיד הכ"ג בסבת עצלותו של משמר הנכנס. וגם למה יפסידו ב' המשמרות הנכנס והיוצא כששניהם זריזים. וראוי היה להפך שיקח הכ"ג יותר ממשמר אחד הזריז לבדו. מאחר שנפלו לו שמונה לחלקו בלבד. ממה שיקח מכשנוטלים הנכנס והיוצא בשוה. שמגיע מעט לחלקם בלא"ה: 
+<b>עכ"ז </b>אין זו תשובה נצחת ומשום הא אכתי לא תברא דאיכא נמי סברא איפכא דבשלמא כי איתיה למתעכב דלא פליג בשוה בהדי היוצא. ולא שקיל אלא תרי באגריה. ודיניה דכ"ג הוא דנפליג בשוה. ובהדיה דהמתעכב לא מצי למיפלג. דאגריה הוא. ומיבעיא ליה לפלוגי בהדי היוצא הקבוע. וטפי מפלגא לא מצי שקיל. משא"כ בדליכא מתעכב. דהנכנס והיוצא שוין. וכ"ג פליג בהדייהו בשוה. על כרחין מטי ליה טפי. דהתורה זיכתה לו לעולם המחצה במה שחולק: 
+<b>הרי </b>נתיישבה שיטת הר"מ ז"ל. באופן שאין לה סתירה מוכרחת מאותה סוגיא. גם בלח"מ הביאה ולא הקשה ממנה מצד זה. רק מצד הלשון דאיתא התם הא דאיכא משמר המתעכב הא דליכא. ואי כדברי הר"מ ז"ל הא לעולם איכא. ואף זה אינו כדאי להוכיח ההפך. דפשוט הוא דהא דאיכא היינו ברגלים. והא דליכא היינו בשאר שבתות השנה. וכמ"ש גם המחבר הנ"ל. וכמעט לא ניתן ליכתב מרוב פשיטותו: 
+<b>אבל </b>בלא"ה נמי לק"מ. דאפי' תימא הא והא ברגלים מיירי. ומי לא משכחת לה נמי זימנין דליכא משמר המתעצל. ואטו מי קאמר הר"מ ז"ל דחייבין להיות עצלנים. אלא מילתא דשכיחא היא. ואי איתרמי דהוו כולהו זריזין. ועלה כל המשמר הנכנס שזמנו קבוע באותו שבוע שלא נתעצלו. הרי ע"כ אין כאן דין משמר מתעצל מעתה. אלא זריז הוא ונוטל כקבוע כדינו. ואז נוטל הכ"ג כנגד שניהם בשוה. כטעם שאמרנו. לפי שירד לתורת חלוקה עם שניהם ביחד. ולכן יפה כחו וכנזכר: 
+<b>מעתה </b>לא נשארה שום טענה על פי' הר"מ משם. ואף אנו יודעין שעדיין יש דוחק קצת בלשון דליכא משמר המתעכב. דהכי הול"ל הא דלא נתעכב המשמר. מ"מ אין זה מספיק לבטל פירושו והלא בל"ז יש דוחק יותר גדול במה שקורא למתעצל מתעכב. שהרי המתעצל ולא בא. ודאי אין לו ליטול כלום. והרי ראה זה הר"מ ז"ל וניפייס בו. וצריך לומר דהכי סבר וקביל פירושא דמתניתין. ותו לא מידי: 
+סליקא לה מסכת סוכה בס"ד 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש</b> נ"ב<b> ודע</b> דבתוספתא דמכלתין כתוב שברגלים כל משמר נוטל חצי חלה. <b>והוא</b> תמיהא גדולה. שמא סובר תנא דברייתא. דברגלים עצמן אין לכ"ג כלום בלה"פ. אם לא מה שמגיעו מחלק משמרו. <b>בלגה</b> עמ"ש בס"ד בחידושי גמרא רפ"ד דתענית.</small>
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Ta'anit/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Ta'anit/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..5a9cd7e795aff45ee52460f505aa133ad90a153d
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Ta'anit/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt	
@@ -0,0 +1,209 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Ta'anit
+לחם שמים על משנה תענית
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה תענית
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מזכירין. </b>כתב תי"ט מדלא תני זוכרין ותני מזכירין וכדדייק הר"ן גבי השני מתקיע נ"ל דאשמעינן הא דירושלמי אסור להזכיר עד שיכריז ש"ץ עכ"ל: 
+<b>ונ"ל </b>שאינו דיוק שענין הזכירה הוא במחשבה בלבד בכל מקום. כמו זכור את יום השבת וכל חבריו הנמצאים מהקל. משו"ה איבעי ליה למיתני לשון הזכרה לומר שהיא בפה. שכן הוא מטבע הנוסף בזה השורש. כמו לא תזכירו לא ישמע על פיך ואחוזת מרעיו: 
+<b>ולא </b>דמי למתקיע. דהתם ודאי שפיר דייק ר"ה גאון. דיותר טוב לומר תוקע מהקל. דודאי משתמע תוקע בפועל: 
+<b>ותדע </b>דהא בשאלה משמע נמי דבעיא הכרזת ש"ץ. דחד טעמא אית להו. שלא יעשו אגודות וכדאיתא בטור (סימן קי"ז) בשם אבי העזרי ודוק (אף שאין נראה כן מדברי האחרונים ז"ל. ועמ"ש בס"ד במו"ק (סימן קי"ד) לטא"ח) ואפ"ה לא תני משאילין. ועוד בסמוך קרי לה שאלה להזכרת גשמים. לפירושא קמא דכתב הרע"ב במ"ב: 
+<b>ותו </b>התם בפ' א"ע דתנן נמי מזכירין גבורת גשמים בת"ה [ברכות ד' ל"ג ע"א]. מאי איכא למימר לדידן דקיי"ל דמכריזין קודם התפלה. א"כ לא הו"ל למיתני הכי. דהא לא בת"ה מזכירין. אלא ודאי ליתא לפירושא דתי"ט: 
+<b>וע"ק </b>מ"ט תני מזכירין לשון רבים. אי בש"ץ לחוד איירי ליתני מזכיר. כי אידך לישני דמתני' הראשון מזכיר. וכן העובר לפני התיבה. ועיין עוד לקמן מ"ב. ומיחוורתא כדכתבינן: 
+
+Mishnah 2
+
+<b>העובר לפני התיבה. </b>עתי"ט שכתב ז"ל ומיהו לשון מזכירין דלעיל הוא בלשון רבים. כבר מיושב במה שכתבתי שם. ותדע דהא תו בכולה מתני' דלעיל תני נמי בלשון יחיד עכ"ל: 
+<b>ולא </b>הבנתי איך נתיישב. אם במה שאמר שם דלהכי תני מזכירין שכל ש"ץ וש"ץ מזכיר. במ"כ הוא דבר בטל דאם הדין כן בש"ץ א'. פשיטא שכך בכל ש"ץ וש"ץ. (אע"ג דתני בעלמא נשים דעלמא ל"ד להכא): 
+<b>ותדע </b>דאיפכא הוא. שהרי בכל מקום ששונה התנא דין הש"ץ. שונאו בלשון יחיד. דיקא נמי דקתני הכא העובר לפני התיבה. ולא קתני העוברים לפני התיבה. וכן בכל מקום כיוצא בו. על כן ברור הדבר בהפך. כמ"ש שם דמזכירין דלעיל לאו אש"ץ לחוד קאי. אלא אכולה ציבורא משמע. וניחא דנקט לשון רבים: 
+<b>האחרון </b>מזכיר. פירש הרע"ב המתפלל מוסף. וכתב תי"ט קצת יש לדקדק אמאי קרי ליה התם (בר"ה) השני והכא קרי ליה האחרון עכ"ל: 
+<b>וי"ל </b>דלא דמי להדדי. דהתם שחרית נמי ראוי לתקיעה. ובתחלה בו היו תוקעין. וקבעוה במוסף מן הסכנה ואילך. שייך טפי לישנא דשני שאין חילוק ביום. אבל כאן כאילו היום חלוק. ששחרית אינו ראוי להזכרה כלל. לישנא דאחרון עדיף דמשמע כאילו הוא עובר לפני התיבה ביום אחר: 
+<b>ועי"ל </b>מילתא אגב אורחה קמ"ל. דאפילו לדידן האידנא דעבדינן תרי יומי. כיון שהתחיל במוסף שוב אינו פוסק במנחה כדס"ל לרב משו"ה נסיב לישנא דאחרון. דביה כייל נמי תפלת המנחה שהיא אחרונה. וגם זה נכון אע"ג דלא מייתי מנה סייעתא לשמואל: 
+
+Mishnah 3
+
+<b>כדי שיגיע אחרון שבישראל. </b>שלפעמי' מתעכבין קצת בירושלים עד שיעבור החג כולו עכ"ל תי"ט: 
+<b>ונתעלמה </b>ממנו הלכה שתלמוד ערוך הוא בידינו (סוכה דמז"א) דשמיני טעון לינה בירושלים. והוא מכלל פז"ר קש"ב לפי' התו'. דשמיני רגל בפ"ע הוא. הרי על כרחך בכל זמן הכל צריכין להיות בירושלים בשמיני עצרת. שטעון ראיית פנים כמו החג עצמו. ולכן לעולם ולכל אדם העולה לרגל. אין רק ט"ו ימים אחר המועד. עד ז' במרחשון: 
+<b>לנהר פרת. </b>עבתי"ט שחשב חשבונו' לכוין מדת ט"ו יום מירושלים. לקצה צפונה של א"י שהוא נהר פרת: 
+<b>וצ"ע </b>שהרי פרת אינו הולך בצפונה של א"י ביושר אלא באלכסון על פני קרן צפונית מזרחית. נוגע ואינו נוגע כנראה במפת העולם: 
+<b>ואף </b>שהכתוב הגביל את פרת בתחומי א"י. לא זכו שתתקיים להם אותה הבטחה. שהיתה על תנאי. וכן כתב הרמב"ם בספרו שכל יד נהר פרת לסוריא תחשב. ותנא בבית שני קאי. (עמ"ש בס"ד בחי' פ"ק דפסחים) ועוד באלכסון מתרבה הדרך כי אע"פ שירושלים קרובה לקצה מזרחה של א"י. ואינה רחוקה מן הירדן שהוא גבולה רק יום א' מ"מ אין שם מהלכו של פרת כנגד הירדן. אך רחוק בינו ובין פרת מהלך רב כי כל ארץ הארא"ביאה מפסיק ביניהם. כי פרת הוא ההולך קדמת סוריא וערב אל בבל ועובר בים הפרסי ונופל באוקיינוס הדרומי הנקרא הערבי. ועל כרחך אתה צריך לדברינו שכבר כתבנו והוכחנו בעזה"י בחי' הנז' באריכות. שבאמת מהלך שלשים יום הוא כי ליכא שיירתא. איברא כי שכיחי דאזלי ביממא וליליא. הוא דלא הוי אלא ט"ו יום כדתנן הכא. ונסתייע מ"ש שם שגם שוכני ח"ל חייבים לעלות לרגל כל שאינם רחוקים יותר ממהלך ל' יום. ע"ש. 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>על תנאי (אלא שלפעמים איזה מלכים אדירים בבית שני הרחיבו גבול א"י. וכבשו הסוריא תחתם לזמן מה. אך לא התמידה בידיהם).</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>היחידים. </b>פירשו הרע"ב והרא"ש ת"ח שמיוחדים במעשיהם. והתי"ט השיג עליהם. מדאמר בגמרא איזה יחיד ואיזה תלמיד. ש"מ דיחיד עדיף מתלמיד והאריך בזה. וסוף דבריו וא"כ לא שפיר עביד הרא"ש שכתב ת"ח עכ"ל: 
+<b>ואני </b>אומר אטו לא שני ליה בין ת"ח לתלמיד סתמא. וכסבור הרב תי"ט שמלת חכם הסמוכה אצל תלמיד. איננה תואר. ומלת תלמיד דבוקה ופירושה תלמידו של חכם: 
+<b>אבל </b>הנר' אלי מוכרח בכמה מקומות. שגם החכמים נקראים ת"ח. ושם התואר הוא כך. ואין מלת תלמיד דבוקה. אבל הרצון בו תנמיד שהוא חכם. והיה ראוי לפי זה נומר בריבוי תלמידים חכמים. אבל לפי רוב השימוש בשם זה קצרו אותו. וחסרו ממנו המ"ם כאילו מלת תלמידי דבוקה. ואינה אלא כמו שאמרנו. שגם החכמים המובהקים קרויים ת"ח. וזה לענווה להם. לפי שנחשבים כולם תלמידים זה לזה. כדברי האומר הרבה למדתי מחבירי יותר מרבותי. ועוד שאין מחזיקים את עצמם שלמים בחכמה. אכן כמו שלא הגיעו לתכליתה. וכל ימיה' יצטרכו למלמד ילמדו ממנו. וא"כ אזיל ליה דיוקיה על הרא"ש והרע"ב ז"ל: 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ממעטין באירוסין ובנישואין. </b>כתב תי"ט משם התו' ר"ל שלא יהיו ששים כלל. וחמירי מט"ב שמארסין בו עכ"ל: 
+<b>ואני </b>אומר לענ"ד אין זה מוכרח. דודאי מי שאין לו אשה ובנים מותר לארס. מדקתני אירוסין דומיא דמו"מ ובנין ונטיעה. וממעטין נמי אכולהו קאי. דלא אסרו גם כן אירוסין ונישואין. אלא למעט בהם: 
+<b>ומעצמו </b>מבואר השיעור מה שהוא קורא ממעטין. דהיינו כשיש לו אשה ובנים. שאז אינו אלא רשות. דומיא דבנין של שמחה. וגם בט"ב נ"ל שלא הותר לארס בו. אלא בהאי גוונא במקום מצוה: 
+<b>ודצריכינן </b>לטעמא שלא יקדימנו. (ובאמת בגמרא ליתא אלא לענין ח"ה. מ"מ הפוסקים שהזכירוהו הוצרכו לו) הוא מפני שאינו אלא יום א'. והו"א אע"ג דמצוה עביד. אית ליה לשהוייה בתר ט"ב. אבל פשוט שאין אירוסין מותרין בו לשמחה בעלמא. בשכבר יש לו אשה ובנים. אלא כדאמרן. דחדא דינא אית להו לימים הללו עם ט"ב. ועיין בב"י הל' ט"ב דמשמע דחמירא ליה אבילות ט"ב. משל ימים אלו שאמרו בהן ממעטין כשעברו אלו ולא נענו: 
+<b>יצא ניסן. </b>מ"ש הרע"ב וכל הדינים האלו בא"י אבל האיים הרחוקים כו' כל א' וא' שואל הגשמים בזמן שצריך להם. עמ"ש בזה בס"ד בחיבורי לטא"ח (סימן קט"ז): 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<small>משנה לחם<br><b>ונותנין אפר מקלה </b>כו' <b>ובראש</b> כמדומני שאז היו בלי תפלין. אולי היו אסורין בהם ג"כ. כמו בט"ב. ויתרות אלו התעניות על ט"ב. לענין אפר שנותנין תחת פאר. <b>אלא</b> שצ"ע מפני סתימת לשון המשנה. גם הר"מ שתק. עוד מסופקני אם יש סדר למשנה זו בענין קדימה ואיחור. והר"מ ז"ל תפס שטת המשנה כפשטה. מאי דמוקדם מוקדם. ולא נזכר כן בתקון הגאונים. <b>גם</b> מסברא אינו נראה שתהא הדרשה לפני תה"ש. עם שתהיה קצרה. בודאי היו מרחיבין אותה. ולא היא כולה כמות ששנויה כאן. אלא אופן הדברים והתחלתם בלבד. שנה רבי. <b>על כן</b> נראה יותר שלאחר סיום ת"ש. וקודם תפלת המנחה. נשנה סדר זה. וכ"מ בתיקון הנ"ל. ובשעת ק"ש ותפלה. ודאי היו צריכין להיות מוכתרים בתפלין. אם היו מותרין בהם. כדרכן כל השנה. ופאר. ואפר. בהדי הדדי לא שייכי.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>וביתו ריקן. </b>כתב הרע"ב א"נ ביתו ריקן מן העבירות שלא יצא עליו שם רע בילדותו. וכתב תי"ט ולשון ביתו אינו מדוקדק לפירוש זה עכ"ל: 
+<b>ואני </b>אומר יש לנו כיוצא בו בגמרא דשילהי פ' נגמר הדין [ד' מ"ט ע"א]. גבי יואב דכתיב ויקבר בביתו במדבר. ופרשינן מה מדבר מנוקה מגזל ועריות אף ביתו של יואב כן. ש"מ דשפיר שייך לשון ביתו ריקם מעבירות. ואזדא לה נמי מה שהוקשה לו בפירש"י דנקט גזל וחמס. דסירכא דלישנא דגמרא הנ"ל נקיט ולא חמס וגזל דווקא. דה"ה לעריות. שנכלל בלשון זה: 
+
+Mishnah 3
+
+<b>אל ה' בצרתה לי. </b>לשון התי"ט כולן מזמורים והן משש הנוספות עכ"ל. זוהי שיטת רש"י ז"ל. והיא רחוקה מדעת הרמב"ם בפ"ד מהל' תענית. וצריכה לפנים ע"ש בה"ה: 
+
+Mishnah 4
+
+<b>בא"י גואל ישראל. </b>בירו' פריך ולא יצחק נגאל. והשיבו שמכיון שנגאל יצאחק הרי כמי שנגאלו כל ישראל הר"ן עכ"ל תי"ט. ור"ל שיצחק נגאל בזכות ישראל שיצאו ממנו. ולולי זה לא היה ניצול. ע"ד שאמרו ביעקב אשר פדה את אברהם מכבשן האש בזכותו. והיינו דלא חתמינן בגאולת יצחק ודוק: 
+<b>על החמישית מי שענה את אליהו כו'. </b>וחותם בשומע תפלה דכתיב באליהו ענני ה' ענני דהיינו תפלה רש"י. ובגמרא תנא יש מחליפין צעקה לאליהו ותפלה לשמואל: 
+<b>ונ"ל </b>לעשות סעד לנוסחא זו העיקרית לבעלי התלמוד. שהיתה משנתם תפלה לאליהו. וטעמו של רש"י אינו מספיק כל כך. וחילי דידי מהכא דאיתא פ"ק דברכות [ד' ו' ע"ב] שאליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה. ולא לומר שבתפלה אחרת לא היה נענה. דהא משמע התם שכל התפלות שקולות הן. וק"ל שאין לי להאריך בדברי' פשוטים מוכרחים במקומן: 
+<b>אלא </b>כך פירושו של דבר שלא נענה אלא בזמן תפלה דווקא. והשמיענו שככח התפלות האחרות כח תפלת המנחה. שבה נענה ובזולת זמן תפלה לא היה נענה. ודייק לה מדכתיב ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו. משמע מזה שקודם לכן לא היה נענה. עד שלא הגיע זמן התפלה: 
+<b>אבל </b>מדלא התפלל בשחרית. ליכא למידק שלא היה נענה אז. עם היותו ג"כ זמן תפלה. דמאי הו"ל למיעבד. כיון שעובדי הבעל עשו ראשונה. וקראו מהבוקר עד לעלות המנחה. ולהמתין עד למחרת לא היה אפשר. שלא יאמרו מעשי כשפים הם ותולה בעונה ידועה: 
+<b>אלא </b>ודאי מקרא יתירא דייקינן. דהכתיב עד לעלות המנחה ואין קול. ובתריה הוי ליה למיכתב ויגש אליהו. אלא לומר שלא נענה אז. אלא מפני שהיה זמן תפלה באותה שעה. ומשו"ה שפיר טפי לאדכורי בדאליהו שומע תפלה. שבו הוכיח ה' על שמיעת התפלה. ודוק שכן נ"ל דבר הגון ונאה בעזה"י: 
+<b>וצל"ע </b>בדבר זה בתעניות הללו. כשמוסיפין שש ברכות כדרך ששנינו. שכבר חתם בשומע תפלה בשל אליהו. איך יחתום בברכת שמע קולינו: 
+<b>ונ"ל </b>שחותם בה ברוך שומע תפלת עמו ישראל ברחמים. כדרך שמסיים בשופרות של ר"ה. ושמיעה קמא דאיתה נמי בתפלת הנכרי. כמו שביקש שלמה עליהם. אמרינן לה בסתמא. ושייכא בדאליהו. מפני שהיה עניינו עם עובדי ע"ז. שחזרו בהם והודו להי"ת. והתפללו אליו ונענו עמו. ותו דקמא מישך שייך נמי לכל הצריכי' לגשמים אפי' לע"א: 
+<b>והדר </b>בעינן בשמיעה בתרא על של ישראל ביחוד. ושתפלתנו ראוייה להשמע ברחמי'. ודווקא ביומי דרחמי מיבעי לן לאפושי ברחמי. אבל בכולה שתא. לא צריכינן כולי האי. ועוד שעכשיו שיש לנו להזכיר ב' שמיעות. צריך להוסיף שום דבר בשנייה. כדרך שכתבו ז"ל במה שאנו מוסיפים לומר בעשרת י"ת וכאוב לחיים טובים. אע"פ שבזכרנו אין אומרים כי אם חיים סתם: 
+
+Mishnah 5
+
+<b>תקעו הכהנים תקעו. </b>כתב הרע"ב חזן הכנסת כו' והוא שמש ולא ש"ץ רש"י עכ"ל תי"ט. (וכ"פ חזן רפ"ח דיומא) נראה טעמיה דחייש להפסקה. ואי משום הא י"ל דלא חשיבא הפסקה. דצורך תפלה היא וכדפסק בש"ע לענין הכרזת ש"ץ דר"ח. ועיין פ"ק דמכילתין גבי הזכרה דמשמע נמי הכי: 
+
+Mishnah 6
+
+<small>משנה לחם<br><b>אנשי בית אב</b> עמ"ש בס"ד ריש תמיד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ולא משלימין </b>מפרש בגמרא (דיב"א) דלצעורי בעלמא הוא עם הצבור. ואינו תענית להתפלל עננו. לפירש"י. <b>אמנם</b> לדברי ראבי"ה שהביא הטור א"ח (סתקס"ב) נראה דמפרש שהיו אומרים עננו. וצ"ע.</small>
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<small>משנה לחם<br><b>רי"א כו' כך לא שניות</b> עמ"ש בס"ד במו"ק סימן תקע"ב.</small>
+
+Mishnah 10
+
+<small>משנה לחם<br><b>אין מפסיקין </b>עמ"ש שם בס"ד.</small>
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<small>משנה לחם<br><b>בתי"ט </b>ד"ה וכן אע"פ שאין צרתה (אלא) עצירת כצ"ל.</small>
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>שמעון התימני. </b>כתב הרע"ב מתמנה. נראה לפי שהיה גורס <b>התמני</b> בתי"ו חרוקה שכן כתוב שמשון חתן התמני. ואנחנו קוראין <b>התימני</b> בציר"י התי"ו ומ"ם קמוצ"ה. ככתוב בתורה חושם מארץ התימני. ואין זר לומר שהיה מארץ תימן. אף שהיא ח"ל (כמו שמצינו כמה תנאים) משא"כ עיר הנז' שהיא מא"י: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"פ מא"י. נ"ב ונוסח הספרדים ביו"ד אחר התי"ו. מסכים לקריאתנו.</small>
+
+Mishnah 8
+
+<small>משנה לחם<br><b>אבן הטועים </b>נראה שנקרא כך ע"ש האבדה. שנקראת תועה. כמש"ה תעיתי כשה אובד. וכן בלשון משנה (רפ"ב דערכין) אין פתח בטועה היינו שאבדה פתחה.</small>
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>אלו הן מעמדות. </b>זה לשון הרע"ב על כל משמר ומשמר היה מעמד מקצת שבטי ישראל חלוקים לכ"ד חלקים כו': 
+<b>ואיני </b>יודע מאין לשון זה לקוח ומה ענינו. שמפירש"י נראה שכל ישראל נחלקין לכ"ד משמרות. ולרמב"ם בפ"ו מכלי מקדש משמע שהיו בוררין מכל ישראל. הכשרים ויראי חטא שבהם למעמדות. אבל לשון זה של הרע"ב מקצת שבטי ישראל אין לו הבנה. והאם יגרע שבט א' מחבירו. זה ודאי לא יתכן. ועכ"פ היו צריכין להיות בהם מכל שבט ושבט. ואם כוונתו מקצת כל שבט ושבט. אין זה במשמע לשונו. ויותר הי"ל לומר בלשון רבו הרמב"ם ז"ל שבוררין מכל ישראל הכשרים: 
+<b>גם </b>מ"ש עוד הרע"ב ישראל שבאותו משמר מתכנסין לעריהן. אותן שהיו רחוקים מירושלם ולא יכולין לעלות. והוא מהרמב"ם בספרו בהלכות הנז'. לא ברירא לי דבגמ' משמע שיכולין לעלות. וקרוב לירושלים. דהיינו לירחו נאספו. כל אנשי המעמד שהגיע זמנו. כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם: 
+<b>ותו </b>דלא יהיב שיעורא לעולין לירושלם ולמתכנסין בעריהן. ובגמרא איתא בהדיא הגיע זמן המשמר לעלות. חצי המשמר עולה לירושלם וחציו לירחו. אולי יסבור שמשמר זה של כהנים ולויים הוא. אך צ"ע מאן פליג ליה בהא ועיין גמ' דמכילתין (דכז"ב) וצריכא רבה: 
+
+Mishnah 3
+
+<b>במנחה נכנסין וקורין על פיהן. </b>פרשה בנעילה ליכא רש"י. וז"ש הרמב"ם ואין קורין אלא בשחרית ובנעילה לא ידעתי מניין לו עכ"ל תי"ט. ובודאי הדבר צריך תלמוד. ואצלי שקול ומעויין. והמשכיל בחבור הר"מ ז"ל לבבו יבין מה שיש לספק בזה. גם בפירש"י. ולא אאריך כאן. ועמ"ש לקמן: 
+<small>משנה לחם<br><b>בששי </b>אבל שבת לא קתני. שאין בו קריאה של מעמד. מחמת קריאת פרשת השבוע. (עיין ב"א) שאינה נדחית. אצ"ל שלא היו מתענין בו. אבל היו נכנסין למעמדם. כמו בכל יום (וקורין כסדר כל העם) בשחרית ובמנחה לדר"ע. ולדב"ע לא היה בו מעמד במנחה. דתנן לקמן.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>קרבן עצים אין בו בנעילה </b>עיין בפי' הרע"ב שכתב שלא ירד לסוף דעתו של הרמב"ם ז"ל שנראה מדבריו שיש תפלה יתרה   לאנשי מעמד והיא נקראת מוסף. והתי"ט דחק עצמו ליכנס בפרצה דחוקה. ולהחזיק בפלך הדעת הנדחה הלז. ואע"ג דסלקה ליה שיטת הר"מ וקלסה. לא כיפי תלי לה המעיין יראה כמה מהדוחק יש בה. ועיין בכ"מ: 
+<b>ומה </b>שהוסיף בתי"ט לעשות לה סמוכות מן הירו' דקאמר. ש"מ שמתפללין ארבע. לא ידעתי מה זו סמיכה שסמך עליה. שלדעתי שמתפללין ארבע שייך נמי בתעניות. שהרי שלשה למעמדות בכל יום. שהם ערבית שחרית מנחה ונעילה. וכי הא דאמרינן בפ' ב"מ [ד' כ"ד ע"א] יום הוא שנתחייב בארבע תפלות. שהכוונ' עם תפלת ערבית והוצרך להודיענו דנפקא לן ממתני' שמתפללין נעילה במעמדות. והיינו דחדי' לן. הבו דלא לוסיף עלה תו צלותא יתירתא: 
+<b>ותדע </b>עוד שעל כרחך כך פירושו של הירו' הנזכר כמו שאמרנו. דהא דיוקו שמתפללין ארבע שייך נמי בתענית. שהרי שלשה פרקים הללו שבהם כהנים נושאים כפיהם ד' פעמים ביום נשנו כאחד. ואי מדתנן ד' פעמים כהנים נושאים כפיהם שמע לה. א"כ הכי נמי קאי אתעניות כמו אמעמדות וק"ל: 
+<b>ועל </b>כרחך תעניות דתנן לאו של מעמדות הוא. דאי הכי לא הוו שלשה פרקים. דהיינו תעניות היינו מעמדות. ובלא תענית צריכים לישא כפיהם ד' פעמים מחמת המעמדות. אלא ודאי בשאר כנסיות ישראל שאין בהם מעמד מיירי. שהכהנים נושאים כפיהם בהם בכל תפלתם. והיכי משכחת לה ד' פעמים ביום בתעניות. 
+<b>ולכן </b>ודאי הגירסא שבגמרא דריש פרקין מוכרחת (ולא כמו שהמציא הרב בכ"מ גירסא חדשה מלבו. ונשא פנים במ"כ כי רב להדר פני גדול. בדבר שאין לו שחר). ומשנתינו הכין מתפרשא דיש בשלשה פרקים הללו יום א'. דהיינו יום הכפורים. שבו נושאין כפים ד' פעמים ביום: 
+<b>והשתא </b>שפיר איתא להך דירושלמי דש"מ דמתפללין ד' בתעניות כמו במעמדות. ומשכחת לה בתענית צבור שיש בו נעילה. והיינו דמתפללין ארבע. שיום זה נתחייב בד' תפלות כדרך שאמרנו. ולא מן נושאים כפיהם שמעינן לה. אלא מנעילת שערים דתנן. דמיתוקמא אכולהו ג' פרקים. ולא כמוסף. שידוע שאין מוסף אלא ביו"ה. והוא דבר ברור ומוכרח לענ"ד בכוונת הירושלמי: 
+<b>וגם </b>השכל הישר נותן שאלמלא נתכוין התנא במלת מוסף לתפלה יתרה של אנשי מעמד. היה קורא לה שם חדש. ולא ליתן מקום לטעות בשם מוסף הרגיל וידוע: 
+<b>ותו </b>קשיא לי אליבא דרמב"ם. אם נאמר ע"פ דרכו שלעולם בכל הזמנים התפללו במעמדו' תפלה זו היתרה להם. מלבד של מוספין ביום שיש בו קרבן מוסף. וכן דבריו שבחבורו מוכיחין באמת. א"כ הא דתנן ריש פרקין כהנים נושאים כפיהם ד' פעמים ביום וקמפרש במוסף. דלדידיה היינו מוסף של כל יום המעמד. ושל י"ט לא הוזכר כלל. והא הוי מצי למיתני דמשכחת לה נמי ה' פעמים ביום דהיינו ביו"ה וצ"ע רב: 
+<b>וליכא </b>לשנויי שינויא דחיקא. דאליביה דרמב"ם הכי מפרשינן למתני'. דכל הג' פרקים שוים שיש בהם נשיאות כפים ד"פ. ומשו"ה לא אשמעינן זימנין דאיכא ה"פ. דלא תני אלא הנך דדמיין להדדי דאיתנהו בד"פ. ובמה שחלוקים זה מזה לא קמיירי: 
+<b>משום </b>הא לא איריא מכח הוכחתי לעיל דתעניות דתנן. לאו של מעמדות הן. וא"כ הא לית בהו צלותא יתירתא והיכי משכחת ד"פ ביום. אלא ודאי ליתא ודוק היטב: 
+<small>משנה לחם<br><b>קרבן מוסף</b> עתי"ט מ"ש אבל למזבח עצמו לא היו מניחים לגבעונים לחטוב עצים ולשאוב מים. <b>יפה</b> אמר. ודבר מוכרח הוא. שהרי אף כהנים בעלי מומים מתליעין בעצים. ולא היו מניחין לגבעונים לעשותו.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<b>וכל מי שטעה שבטו. </b>כתב הרע"ב ולא היה יודע עם מי ילך עכ"ל: 
+<b>ולא </b>ידעתי מהו. וענין משנה זו נעלם ממני מכל וכל. האם מחלו בני זתוא לכל הבא למלא ידו להקריב עמהם. ומה שייכות טעות השבט לכאן. אולי ר"ל מי שהיו אבותיו מוחזקים במביאי העצים ונשכח יחוסו. ואינו נראה לי: 
+<b>אבל </b>היותר קרוב אלי שבפעם הראשון שהתנדבו בני זתוא. כשעלו מן הגולה. עלו עמהם כהנים ולויים וכל מי שטעה בשבטו. ונלוו עליהם והשתתפו עמהם בנדבת העצים. על כן זכו עמם להיות יד כולן שוה בהם. שהם ובני בניהם של אותם שעלו אתם. ונספחו עליהם בנדבה הראשונה ואחר כך היו ידועים למשפחותם ולבית אבותם. אותן העולים הנלווים על בני זתוא. והיו מקריבין עמהם באותו בכל שנה. וזה נראה לי פירוש אמיתי במשנה זו: 
+<b>אך </b>דעת הרע"ב רחוקה ממני. ודבריו סתומים וחתומים ונעלמי' מהבינם. ויש מהתרעומת על פרשנים המקצרים דבריהם יותר מדאי. ואף שדבר זה אינו יוצא ממנו לא איסור ולא היתר ולא דין מהדינים. אעפ"כ משנה שלמה היא. ולשונה חיים ומרפא לנפש. ואין ראוי שנקחהו בלי הבנה. ואם דבר קל ופשוט היה אצל הרע"ב ז"ל. קשה הוא אצלינו יתמי דיתמי: 
+<small>משנה לחם<br><b>בעשרה בו </b>אולי מפני זה לא קבעו בו התענית. אע"פ שרובו של היכל נשרף בעשירי.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>לענין </b>מ"ש רע"ב. בבני קוצעי קציעות שנקרא בני סלמאי הנתוצתי. <b>עמ"ש</b> בס"ד בחי"ג.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<small>משנה לחם<br><b>בטו"ב תמוז</b> עיין עולם ברור פירושי לס"ע פ"ג.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בט"ב נגזר על אבותינו</b> עמ"ש בחי"ג.</small>
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>וביום הכיפורים. </b>שבו ניתנו לוחות האחרונות. עמ"ש בס"ד בביאור מאמ' פ"ק דברכות [ד' ח' ע"א] דלעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור שמו"ת: 
+סליקא לה מסכת תענית בס"ד 
+<small>משנה לחם<br><b>וכי"כ</b> עיין עולם ברור.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בחור שא עיניך כו'. </b>תנא כל מי שאין לו אשה נפנה לשם. גמרא. <b>א"כ</b> בחור לא דווקא. אלא משום דרוב הנושאים אשה. בחורים הם. ונראה ג"כ שבתולות היו החולות. לא אלמנה וגרושה. ובחור נאה לבתולה. ככתוב.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>וכן ה"א צאנה </b>עתי"ט בשם הר"ן. <b>ועדיין</b> צריך תבלין מה ענין זה לכאן. הלא נדרש על ענין מתן תורה ובנין בית המקדש. <b>וי"ל</b> משום דאשה טובה נמשלה בתורה. כדאמרינן כמה טובה אשה טובה. שהתורה נמשלה בה. שנאמר מצא אשה. מצא טוב.</small>
+<small>משנה לחם<br>סליקא לה מסכת תענית</small>
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Ta'anit/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Ta'anit/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..715bf9f98498aa1f34f6aff4a2752af5dad0b30b
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Ta'anit/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,212 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Ta'anit
+לחם שמים על משנה תענית
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Ta'anit
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה תענית
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מזכירין. </b>כתב תי"ט מדלא תני זוכרין ותני מזכירין וכדדייק הר"ן גבי השני מתקיע נ"ל דאשמעינן הא דירושלמי אסור להזכיר עד שיכריז ש"ץ עכ"ל: 
+<b>ונ"ל </b>שאינו דיוק שענין הזכירה הוא במחשבה בלבד בכל מקום. כמו זכור את יום השבת וכל חבריו הנמצאים מהקל. משו"ה איבעי ליה למיתני לשון הזכרה לומר שהיא בפה. שכן הוא מטבע הנוסף בזה השורש. כמו לא תזכירו לא ישמע על פיך ואחוזת מרעיו: 
+<b>ולא </b>דמי למתקיע. דהתם ודאי שפיר דייק ר"ה גאון. דיותר טוב לומר תוקע מהקל. דודאי משתמע תוקע בפועל: 
+<b>ותדע </b>דהא בשאלה משמע נמי דבעיא הכרזת ש"ץ. דחד טעמא אית להו. שלא יעשו אגודות וכדאיתא בטור (סימן קי"ז) בשם אבי העזרי ודוק (אף שאין נראה כן מדברי האחרונים ז"ל. ועמ"ש בס"ד במו"ק (סימן קי"ד) לטא"ח) ואפ"ה לא תני משאילין. ועוד בסמוך קרי לה שאלה להזכרת גשמים. לפירושא קמא דכתב הרע"ב במ"ב: 
+<b>ותו </b>התם בפ' א"ע דתנן נמי מזכירין גבורת גשמים בת"ה [ברכות ד' ל"ג ע"א]. מאי איכא למימר לדידן דקיי"ל דמכריזין קודם התפלה. א"כ לא הו"ל למיתני הכי. דהא לא בת"ה מזכירין. אלא ודאי ליתא לפירושא דתי"ט: 
+<b>וע"ק </b>מ"ט תני מזכירין לשון רבים. אי בש"ץ לחוד איירי ליתני מזכיר. כי אידך לישני דמתני' הראשון מזכיר. וכן העובר לפני התיבה. ועיין עוד לקמן מ"ב. ומיחוורתא כדכתבינן: 
+
+Mishnah 2
+
+<b>העובר לפני התיבה. </b>עתי"ט שכתב ז"ל ומיהו לשון מזכירין דלעיל הוא בלשון רבים. כבר מיושב במה שכתבתי שם. ותדע דהא תו בכולה מתני' דלעיל תני נמי בלשון יחיד עכ"ל: 
+<b>ולא </b>הבנתי איך נתיישב. אם במה שאמר שם דלהכי תני מזכירין שכל ש"ץ וש"ץ מזכיר. במ"כ הוא דבר בטל דאם הדין כן בש"ץ א'. פשיטא שכך בכל ש"ץ וש"ץ. (אע"ג דתני בעלמא נשים דעלמא ל"ד להכא): 
+<b>ותדע </b>דאיפכא הוא. שהרי בכל מקום ששונה התנא דין הש"ץ. שונאו בלשון יחיד. דיקא נמי דקתני הכא העובר לפני התיבה. ולא קתני העוברים לפני התיבה. וכן בכל מקום כיוצא בו. על כן ברור הדבר בהפך. כמ"ש שם דמזכירין דלעיל לאו אש"ץ לחוד קאי. אלא אכולה ציבורא משמע. וניחא דנקט לשון רבים: 
+<b>האחרון </b>מזכיר. פירש הרע"ב המתפלל מוסף. וכתב תי"ט קצת יש לדקדק אמאי קרי ליה התם (בר"ה) השני והכא קרי ליה האחרון עכ"ל: 
+<b>וי"ל </b>דלא דמי להדדי. דהתם שחרית נמי ראוי לתקיעה. ובתחלה בו היו תוקעין. וקבעוה במוסף מן הסכנה ואילך. שייך טפי לישנא דשני שאין חילוק ביום. אבל כאן כאילו היום חלוק. ששחרית אינו ראוי להזכרה כלל. לישנא דאחרון עדיף דמשמע כאילו הוא עובר לפני התיבה ביום אחר: 
+<b>ועי"ל </b>מילתא אגב אורחה קמ"ל. דאפילו לדידן האידנא דעבדינן תרי יומי. כיון שהתחיל במוסף שוב אינו פוסק במנחה כדס"ל לרב משו"ה נסיב לישנא דאחרון. דביה כייל נמי תפלת המנחה שהיא אחרונה. וגם זה נכון אע"ג דלא מייתי מנה סייעתא לשמואל: 
+
+Mishnah 3
+
+<b>כדי שיגיע אחרון שבישראל. </b>שלפעמי' מתעכבין קצת בירושלים עד שיעבור החג כולו עכ"ל תי"ט: 
+<b>ונתעלמה </b>ממנו הלכה שתלמוד ערוך הוא בידינו (סוכה דמז"א) דשמיני טעון לינה בירושלים. והוא מכלל פז"ר קש"ב לפי' התו'. דשמיני רגל בפ"ע הוא. הרי על כרחך בכל זמן הכל צריכין להיות בירושלים בשמיני עצרת. שטעון ראיית פנים כמו החג עצמו. ולכן לעולם ולכל אדם העולה לרגל. אין רק ט"ו ימים אחר המועד. עד ז' במרחשון: 
+<b>לנהר פרת. </b>עבתי"ט שחשב חשבונו' לכוין מדת ט"ו יום מירושלים. לקצה צפונה של א"י שהוא נהר פרת: 
+<b>וצ"ע </b>שהרי פרת אינו הולך בצפונה של א"י ביושר אלא באלכסון על פני קרן צפונית מזרחית. נוגע ואינו נוגע כנראה במפת העולם: 
+<b>ואף </b>שהכתוב הגביל את פרת בתחומי א"י. לא זכו שתתקיים להם אותה הבטחה. שהיתה על תנאי. וכן כתב הרמב"ם בספרו שכל יד נהר פרת לסוריא תחשב. ותנא בבית שני קאי. (עמ"ש בס"ד בחי' פ"ק דפסחים) ועוד באלכסון מתרבה הדרך כי אע"פ שירושלים קרובה לקצה מזרחה של א"י. ואינה רחוקה מן הירדן שהוא גבולה רק יום א' מ"מ אין שם מהלכו של פרת כנגד הירדן. אך רחוק בינו ובין פרת מהלך רב כי כל ארץ הארא"ביאה מפסיק ביניהם. כי פרת הוא ההולך קדמת סוריא וערב אל בבל ועובר בים הפרסי ונופל באוקיינוס הדרומי הנקרא הערבי. ועל כרחך אתה צריך לדברינו שכבר כתבנו והוכחנו בעזה"י בחי' הנז' באריכות. שבאמת מהלך שלשים יום הוא כי ליכא שיירתא. איברא כי שכיחי דאזלי ביממא וליליא. הוא דלא הוי אלא ט"ו יום כדתנן הכא. ונסתייע מ"ש שם שגם שוכני ח"ל חייבים לעלות לרגל כל שאינם רחוקים יותר ממהלך ל' יום. ע"ש. 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>על תנאי (אלא שלפעמים איזה מלכים אדירים בבית שני הרחיבו גבול א"י. וכבשו הסוריא תחתם לזמן מה. אך לא התמידה בידיהם).</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>היחידים. </b>פירשו הרע"ב והרא"ש ת"ח שמיוחדים במעשיהם. והתי"ט השיג עליהם. מדאמר בגמרא איזה יחיד ואיזה תלמיד. ש"מ דיחיד עדיף מתלמיד והאריך בזה. וסוף דבריו וא"כ לא שפיר עביד הרא"ש שכתב ת"ח עכ"ל: 
+<b>ואני </b>אומר אטו לא שני ליה בין ת"ח לתלמיד סתמא. וכסבור הרב תי"ט שמלת חכם הסמוכה אצל תלמיד. איננה תואר. ומלת תלמיד דבוקה ופירושה תלמידו של חכם: 
+<b>אבל </b>הנר' אלי מוכרח בכמה מקומות. שגם החכמים נקראים ת"ח. ושם התואר הוא כך. ואין מלת תלמיד דבוקה. אבל הרצון בו תנמיד שהוא חכם. והיה ראוי לפי זה נומר בריבוי תלמידים חכמים. אבל לפי רוב השימוש בשם זה קצרו אותו. וחסרו ממנו המ"ם כאילו מלת תלמידי דבוקה. ואינה אלא כמו שאמרנו. שגם החכמים המובהקים קרויים ת"ח. וזה לענווה להם. לפי שנחשבים כולם תלמידים זה לזה. כדברי האומר הרבה למדתי מחבירי יותר מרבותי. ועוד שאין מחזיקים את עצמם שלמים בחכמה. אכן כמו שלא הגיעו לתכליתה. וכל ימיה' יצטרכו למלמד ילמדו ממנו. וא"כ אזיל ליה דיוקיה על הרא"ש והרע"ב ז"ל: 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ממעטין באירוסין ובנישואין. </b>כתב תי"ט משם התו' ר"ל שלא יהיו ששים כלל. וחמירי מט"ב שמארסין בו עכ"ל: 
+<b>ואני </b>אומר לענ"ד אין זה מוכרח. דודאי מי שאין לו אשה ובנים מותר לארס. מדקתני אירוסין דומיא דמו"מ ובנין ונטיעה. וממעטין נמי אכולהו קאי. דלא אסרו גם כן אירוסין ונישואין. אלא למעט בהם: 
+<b>ומעצמו </b>מבואר השיעור מה שהוא קורא ממעטין. דהיינו כשיש לו אשה ובנים. שאז אינו אלא רשות. דומיא דבנין של שמחה. וגם בט"ב נ"ל שלא הותר לארס בו. אלא בהאי גוונא במקום מצוה: 
+<b>ודצריכינן </b>לטעמא שלא יקדימנו. (ובאמת בגמרא ליתא אלא לענין ח"ה. מ"מ הפוסקים שהזכירוהו הוצרכו לו) הוא מפני שאינו אלא יום א'. והו"א אע"ג דמצוה עביד. אית ליה לשהוייה בתר ט"ב. אבל פשוט שאין אירוסין מותרין בו לשמחה בעלמא. בשכבר יש לו אשה ובנים. אלא כדאמרן. דחדא דינא אית להו לימים הללו עם ט"ב. ועיין בב"י הל' ט"ב דמשמע דחמירא ליה אבילות ט"ב. משל ימים אלו שאמרו בהן ממעטין כשעברו אלו ולא נענו: 
+<b>יצא ניסן. </b>מ"ש הרע"ב וכל הדינים האלו בא"י אבל האיים הרחוקים כו' כל א' וא' שואל הגשמים בזמן שצריך להם. עמ"ש בזה בס"ד בחיבורי לטא"ח (סימן קט"ז): 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<small>משנה לחם<br><b>ונותנין אפר מקלה </b>כו' <b>ובראש</b> כמדומני שאז היו בלי תפלין. אולי היו אסורין בהם ג"כ. כמו בט"ב. ויתרות אלו התעניות על ט"ב. לענין אפר שנותנין תחת פאר. <b>אלא</b> שצ"ע מפני סתימת לשון המשנה. גם הר"מ שתק. עוד מסופקני אם יש סדר למשנה זו בענין קדימה ואיחור. והר"מ ז"ל תפס שטת המשנה כפשטה. מאי דמוקדם מוקדם. ולא נזכר כן בתקון הגאונים. <b>גם</b> מסברא אינו נראה שתהא הדרשה לפני תה"ש. עם שתהיה קצרה. בודאי היו מרחיבין אותה. ולא היא כולה כמות ששנויה כאן. אלא אופן הדברים והתחלתם בלבד. שנה רבי. <b>על כן</b> נראה יותר שלאחר סיום ת"ש. וקודם תפלת המנחה. נשנה סדר זה. וכ"מ בתיקון הנ"ל. ובשעת ק"ש ותפלה. ודאי היו צריכין להיות מוכתרים בתפלין. אם היו מותרין בהם. כדרכן כל השנה. ופאר. ואפר. בהדי הדדי לא שייכי.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>וביתו ריקן. </b>כתב הרע"ב א"נ ביתו ריקן מן העבירות שלא יצא עליו שם רע בילדותו. וכתב תי"ט ולשון ביתו אינו מדוקדק לפירוש זה עכ"ל: 
+<b>ואני </b>אומר יש לנו כיוצא בו בגמרא דשילהי פ' נגמר הדין [ד' מ"ט ע"א]. גבי יואב דכתיב ויקבר בביתו במדבר. ופרשינן מה מדבר מנוקה מגזל ועריות אף ביתו של יואב כן. ש"מ דשפיר שייך לשון ביתו ריקם מעבירות. ואזדא לה נמי מה שהוקשה לו בפירש"י דנקט גזל וחמס. דסירכא דלישנא דגמרא הנ"ל נקיט ולא חמס וגזל דווקא. דה"ה לעריות. שנכלל בלשון זה: 
+
+Mishnah 3
+
+<b>אל ה' בצרתה לי. </b>לשון התי"ט כולן מזמורים והן משש הנוספות עכ"ל. זוהי שיטת רש"י ז"ל. והיא רחוקה מדעת הרמב"ם בפ"ד מהל' תענית. וצריכה לפנים ע"ש בה"ה: 
+
+Mishnah 4
+
+<b>בא"י גואל ישראל. </b>בירו' פריך ולא יצחק נגאל. והשיבו שמכיון שנגאל יצאחק הרי כמי שנגאלו כל ישראל הר"ן עכ"ל תי"ט. ור"ל שיצחק נגאל בזכות ישראל שיצאו ממנו. ולולי זה לא היה ניצול. ע"ד שאמרו ביעקב אשר פדה את אברהם מכבשן האש בזכותו. והיינו דלא חתמינן בגאולת יצחק ודוק: 
+<b>על החמישית מי שענה את אליהו כו'. </b>וחותם בשומע תפלה דכתיב באליהו ענני ה' ענני דהיינו תפלה רש"י. ובגמרא תנא יש מחליפין צעקה לאליהו ותפלה לשמואל: 
+<b>ונ"ל </b>לעשות סעד לנוסחא זו העיקרית לבעלי התלמוד. שהיתה משנתם תפלה לאליהו. וטעמו של רש"י אינו מספיק כל כך. וחילי דידי מהכא דאיתא פ"ק דברכות [ד' ו' ע"ב] שאליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה. ולא לומר שבתפלה אחרת לא היה נענה. דהא משמע התם שכל התפלות שקולות הן. וק"ל שאין לי להאריך בדברי' פשוטים מוכרחים במקומן: 
+<b>אלא </b>כך פירושו של דבר שלא נענה אלא בזמן תפלה דווקא. והשמיענו שככח התפלות האחרות כח תפלת המנחה. שבה נענה ובזולת זמן תפלה לא היה נענה. ודייק לה מדכתיב ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו. משמע מזה שקודם לכן לא היה נענה. עד שלא הגיע זמן התפלה: 
+<b>אבל </b>מדלא התפלל בשחרית. ליכא למידק שלא היה נענה אז. עם היותו ג"כ זמן תפלה. דמאי הו"ל למיעבד. כיון שעובדי הבעל עשו ראשונה. וקראו מהבוקר עד לעלות המנחה. ולהמתין עד למחרת לא היה אפשר. שלא יאמרו מעשי כשפים הם ותולה בעונה ידועה: 
+<b>אלא </b>ודאי מקרא יתירא דייקינן. דהכתיב עד לעלות המנחה ואין קול. ובתריה הוי ליה למיכתב ויגש אליהו. אלא לומר שלא נענה אז. אלא מפני שהיה זמן תפלה באותה שעה. ומשו"ה שפיר טפי לאדכורי בדאליהו שומע תפלה. שבו הוכיח ה' על שמיעת התפלה. ודוק שכן נ"ל דבר הגון ונאה בעזה"י: 
+<b>וצל"ע </b>בדבר זה בתעניות הללו. כשמוסיפין שש ברכות כדרך ששנינו. שכבר חתם בשומע תפלה בשל אליהו. איך יחתום בברכת שמע קולינו: 
+<b>ונ"ל </b>שחותם בה ברוך שומע תפלת עמו ישראל ברחמים. כדרך שמסיים בשופרות של ר"ה. ושמיעה קמא דאיתה נמי בתפלת הנכרי. כמו שביקש שלמה עליהם. אמרינן לה בסתמא. ושייכא בדאליהו. מפני שהיה עניינו עם עובדי ע"ז. שחזרו בהם והודו להי"ת. והתפללו אליו ונענו עמו. ותו דקמא מישך שייך נמי לכל הצריכי' לגשמים אפי' לע"א: 
+<b>והדר </b>בעינן בשמיעה בתרא על של ישראל ביחוד. ושתפלתנו ראוייה להשמע ברחמי'. ודווקא ביומי דרחמי מיבעי לן לאפושי ברחמי. אבל בכולה שתא. לא צריכינן כולי האי. ועוד שעכשיו שיש לנו להזכיר ב' שמיעות. צריך להוסיף שום דבר בשנייה. כדרך שכתבו ז"ל במה שאנו מוסיפים לומר בעשרת י"ת וכאוב לחיים טובים. אע"פ שבזכרנו אין אומרים כי אם חיים סתם: 
+
+Mishnah 5
+
+<b>תקעו הכהנים תקעו. </b>כתב הרע"ב חזן הכנסת כו' והוא שמש ולא ש"ץ רש"י עכ"ל תי"ט. (וכ"פ חזן רפ"ח דיומא) נראה טעמיה דחייש להפסקה. ואי משום הא י"ל דלא חשיבא הפסקה. דצורך תפלה היא וכדפסק בש"ע לענין הכרזת ש"ץ דר"ח. ועיין פ"ק דמכילתין גבי הזכרה דמשמע נמי הכי: 
+
+Mishnah 6
+
+<small>משנה לחם<br><b>אנשי בית אב</b> עמ"ש בס"ד ריש תמיד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ולא משלימין </b>מפרש בגמרא (דיב"א) דלצעורי בעלמא הוא עם הצבור. ואינו תענית להתפלל עננו. לפירש"י. <b>אמנם</b> לדברי ראבי"ה שהביא הטור א"ח (סתקס"ב) נראה דמפרש שהיו אומרים עננו. וצ"ע.</small>
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<small>משנה לחם<br><b>רי"א כו' כך לא שניות</b> עמ"ש בס"ד במו"ק סימן תקע"ב.</small>
+
+Mishnah 10
+
+<small>משנה לחם<br><b>אין מפסיקין </b>עמ"ש שם בס"ד.</small>
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<small>משנה לחם<br><b>בתי"ט </b>ד"ה וכן אע"פ שאין צרתה (אלא) עצירת כצ"ל.</small>
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>שמעון התימני. </b>כתב הרע"ב מתמנה. נראה לפי שהיה גורס <b>התמני</b> בתי"ו חרוקה שכן כתוב שמשון חתן התמני. ואנחנו קוראין <b>התימני</b> בציר"י התי"ו ומ"ם קמוצ"ה. ככתוב בתורה חושם מארץ התימני. ואין זר לומר שהיה מארץ תימן. אף שהיא ח"ל (כמו שמצינו כמה תנאים) משא"כ עיר הנז' שהיא מא"י: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"פ מא"י. נ"ב ונוסח הספרדים ביו"ד אחר התי"ו. מסכים לקריאתנו.</small>
+
+Mishnah 8
+
+<small>משנה לחם<br><b>אבן הטועים </b>נראה שנקרא כך ע"ש האבדה. שנקראת תועה. כמש"ה תעיתי כשה אובד. וכן בלשון משנה (רפ"ב דערכין) אין פתח בטועה היינו שאבדה פתחה.</small>
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>אלו הן מעמדות. </b>זה לשון הרע"ב על כל משמר ומשמר היה מעמד מקצת שבטי ישראל חלוקים לכ"ד חלקים כו': 
+<b>ואיני </b>יודע מאין לשון זה לקוח ומה ענינו. שמפירש"י נראה שכל ישראל נחלקין לכ"ד משמרות. ולרמב"ם בפ"ו מכלי מקדש משמע שהיו בוררין מכל ישראל. הכשרים ויראי חטא שבהם למעמדות. אבל לשון זה של הרע"ב מקצת שבטי ישראל אין לו הבנה. והאם יגרע שבט א' מחבירו. זה ודאי לא יתכן. ועכ"פ היו צריכין להיות בהם מכל שבט ושבט. ואם כוונתו מקצת כל שבט ושבט. אין זה במשמע לשונו. ויותר הי"ל לומר בלשון רבו הרמב"ם ז"ל שבוררין מכל ישראל הכשרים: 
+<b>גם </b>מ"ש עוד הרע"ב ישראל שבאותו משמר מתכנסין לעריהן. אותן שהיו רחוקים מירושלם ולא יכולין לעלות. והוא מהרמב"ם בספרו בהלכות הנז'. לא ברירא לי דבגמ' משמע שיכולין לעלות. וקרוב לירושלים. דהיינו לירחו נאספו. כל אנשי המעמד שהגיע זמנו. כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם: 
+<b>ותו </b>דלא יהיב שיעורא לעולין לירושלם ולמתכנסין בעריהן. ובגמרא איתא בהדיא הגיע זמן המשמר לעלות. חצי המשמר עולה לירושלם וחציו לירחו. אולי יסבור שמשמר זה של כהנים ולויים הוא. אך צ"ע מאן פליג ליה בהא ועיין גמ' דמכילתין (דכז"ב) וצריכא רבה: 
+
+Mishnah 3
+
+<b>במנחה נכנסין וקורין על פיהן. </b>פרשה בנעילה ליכא רש"י. וז"ש הרמב"ם ואין קורין אלא בשחרית ובנעילה לא ידעתי מניין לו עכ"ל תי"ט. ובודאי הדבר צריך תלמוד. ואצלי שקול ומעויין. והמשכיל בחבור הר"מ ז"ל לבבו יבין מה שיש לספק בזה. גם בפירש"י. ולא אאריך כאן. ועמ"ש לקמן: 
+<small>משנה לחם<br><b>בששי </b>אבל שבת לא קתני. שאין בו קריאה של מעמד. מחמת קריאת פרשת השבוע. (עיין ב"א) שאינה נדחית. אצ"ל שלא היו מתענין בו. אבל היו נכנסין למעמדם. כמו בכל יום (וקורין כסדר כל העם) בשחרית ובמנחה לדר"ע. ולדב"ע לא היה בו מעמד במנחה. דתנן לקמן.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>קרבן עצים אין בו בנעילה </b>עיין בפי' הרע"ב שכתב שלא ירד לסוף דעתו של הרמב"ם ז"ל שנראה מדבריו שיש תפלה יתרה   לאנשי מעמד והיא נקראת מוסף. והתי"ט דחק עצמו ליכנס בפרצה דחוקה. ולהחזיק בפלך הדעת הנדחה הלז. ואע"ג דסלקה ליה שיטת הר"מ וקלסה. לא כיפי תלי לה המעיין יראה כמה מהדוחק יש בה. ועיין בכ"מ: 
+<b>ומה </b>שהוסיף בתי"ט לעשות לה סמוכות מן הירו' דקאמר. ש"מ שמתפללין ארבע. לא ידעתי מה זו סמיכה שסמך עליה. שלדעתי שמתפללין ארבע שייך נמי בתעניות. שהרי שלשה למעמדות בכל יום. שהם ערבית שחרית מנחה ונעילה. וכי הא דאמרינן בפ' ב"מ [ד' כ"ד ע"א] יום הוא שנתחייב בארבע תפלות. שהכוונ' עם תפלת ערבית והוצרך להודיענו דנפקא לן ממתני' שמתפללין נעילה במעמדות. והיינו דחדי' לן. הבו דלא לוסיף עלה תו צלותא יתירתא: 
+<b>ותדע </b>עוד שעל כרחך כך פירושו של הירו' הנזכר כמו שאמרנו. דהא דיוקו שמתפללין ארבע שייך נמי בתענית. שהרי שלשה פרקים הללו שבהם כהנים נושאים כפיהם ד' פעמים ביום נשנו כאחד. ואי מדתנן ד' פעמים כהנים נושאים כפיהם שמע לה. א"כ הכי נמי קאי אתעניות כמו אמעמדות וק"ל: 
+<b>ועל </b>כרחך תעניות דתנן לאו של מעמדות הוא. דאי הכי לא הוו שלשה פרקים. דהיינו תעניות היינו מעמדות. ובלא תענית צריכים לישא כפיהם ד' פעמים מחמת המעמדות. אלא ודאי בשאר כנסיות ישראל שאין בהם מעמד מיירי. שהכהנים נושאים כפיהם בהם בכל תפלתם. והיכי משכחת לה ד' פעמים ביום בתעניות. 
+<b>ולכן </b>ודאי הגירסא שבגמרא דריש פרקין מוכרחת (ולא כמו שהמציא הרב בכ"מ גירסא חדשה מלבו. ונשא פנים במ"כ כי רב להדר פני גדול. בדבר שאין לו שחר). ומשנתינו הכין מתפרשא דיש בשלשה פרקים הללו יום א'. דהיינו יום הכפורים. שבו נושאין כפים ד' פעמים ביום: 
+<b>והשתא </b>שפיר איתא להך דירושלמי דש"מ דמתפללין ד' בתעניות כמו במעמדות. ומשכחת לה בתענית צבור שיש בו נעילה. והיינו דמתפללין ארבע. שיום זה נתחייב בד' תפלות כדרך שאמרנו. ולא מן נושאים כפיהם שמעינן לה. אלא מנעילת שערים דתנן. דמיתוקמא אכולהו ג' פרקים. ולא כמוסף. שידוע שאין מוסף אלא ביו"ה. והוא דבר ברור ומוכרח לענ"ד בכוונת הירושלמי: 
+<b>וגם </b>השכל הישר נותן שאלמלא נתכוין התנא במלת מוסף לתפלה יתרה של אנשי מעמד. היה קורא לה שם חדש. ולא ליתן מקום לטעות בשם מוסף הרגיל וידוע: 
+<b>ותו </b>קשיא לי אליבא דרמב"ם. אם נאמר ע"פ דרכו שלעולם בכל הזמנים התפללו במעמדו' תפלה זו היתרה להם. מלבד של מוספין ביום שיש בו קרבן מוסף. וכן דבריו שבחבורו מוכיחין באמת. א"כ הא דתנן ריש פרקין כהנים נושאים כפיהם ד' פעמים ביום וקמפרש במוסף. דלדידיה היינו מוסף של כל יום המעמד. ושל י"ט לא הוזכר כלל. והא הוי מצי למיתני דמשכחת לה נמי ה' פעמים ביום דהיינו ביו"ה וצ"ע רב: 
+<b>וליכא </b>לשנויי שינויא דחיקא. דאליביה דרמב"ם הכי מפרשינן למתני'. דכל הג' פרקים שוים שיש בהם נשיאות כפים ד"פ. ומשו"ה לא אשמעינן זימנין דאיכא ה"פ. דלא תני אלא הנך דדמיין להדדי דאיתנהו בד"פ. ובמה שחלוקים זה מזה לא קמיירי: 
+<b>משום </b>הא לא איריא מכח הוכחתי לעיל דתעניות דתנן. לאו של מעמדות הן. וא"כ הא לית בהו צלותא יתירתא והיכי משכחת ד"פ ביום. אלא ודאי ליתא ודוק היטב: 
+<small>משנה לחם<br><b>קרבן מוסף</b> עתי"ט מ"ש אבל למזבח עצמו לא היו מניחים לגבעונים לחטוב עצים ולשאוב מים. <b>יפה</b> אמר. ודבר מוכרח הוא. שהרי אף כהנים בעלי מומים מתליעין בעצים. ולא היו מניחין לגבעונים לעשותו.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<b>וכל מי שטעה שבטו. </b>כתב הרע"ב ולא היה יודע עם מי ילך עכ"ל: 
+<b>ולא </b>ידעתי מהו. וענין משנה זו נעלם ממני מכל וכל. האם מחלו בני זתוא לכל הבא למלא ידו להקריב עמהם. ומה שייכות טעות השבט לכאן. אולי ר"ל מי שהיו אבותיו מוחזקים במביאי העצים ונשכח יחוסו. ואינו נראה לי: 
+<b>אבל </b>היותר קרוב אלי שבפעם הראשון שהתנדבו בני זתוא. כשעלו מן הגולה. עלו עמהם כהנים ולויים וכל מי שטעה בשבטו. ונלוו עליהם והשתתפו עמהם בנדבת העצים. על כן זכו עמם להיות יד כולן שוה בהם. שהם ובני בניהם של אותם שעלו אתם. ונספחו עליהם בנדבה הראשונה ואחר כך היו ידועים למשפחותם ולבית אבותם. אותן העולים הנלווים על בני זתוא. והיו מקריבין עמהם באותו בכל שנה. וזה נראה לי פירוש אמיתי במשנה זו: 
+<b>אך </b>דעת הרע"ב רחוקה ממני. ודבריו סתומים וחתומים ונעלמי' מהבינם. ויש מהתרעומת על פרשנים המקצרים דבריהם יותר מדאי. ואף שדבר זה אינו יוצא ממנו לא איסור ולא היתר ולא דין מהדינים. אעפ"כ משנה שלמה היא. ולשונה חיים ומרפא לנפש. ואין ראוי שנקחהו בלי הבנה. ואם דבר קל ופשוט היה אצל הרע"ב ז"ל. קשה הוא אצלינו יתמי דיתמי: 
+<small>משנה לחם<br><b>בעשרה בו </b>אולי מפני זה לא קבעו בו התענית. אע"פ שרובו של היכל נשרף בעשירי.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>לענין </b>מ"ש רע"ב. בבני קוצעי קציעות שנקרא בני סלמאי הנתוצתי. <b>עמ"ש</b> בס"ד בחי"ג.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<small>משנה לחם<br><b>בטו"ב תמוז</b> עיין עולם ברור פירושי לס"ע פ"ג.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בט"ב נגזר על אבותינו</b> עמ"ש בחי"ג.</small>
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>וביום הכיפורים. </b>שבו ניתנו לוחות האחרונות. עמ"ש בס"ד בביאור מאמ' פ"ק דברכות [ד' ח' ע"א] דלעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור שמו"ת: 
+סליקא לה מסכת תענית בס"ד 
+<small>משנה לחם<br><b>וכי"כ</b> עיין עולם ברור.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בחור שא עיניך כו'. </b>תנא כל מי שאין לו אשה נפנה לשם. גמרא. <b>א"כ</b> בחור לא דווקא. אלא משום דרוב הנושאים אשה. בחורים הם. ונראה ג"כ שבתולות היו החולות. לא אלמנה וגרושה. ובחור נאה לבתולה. ככתוב.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>וכן ה"א צאנה </b>עתי"ט בשם הר"ן. <b>ועדיין</b> צריך תבלין מה ענין זה לכאן. הלא נדרש על ענין מתן תורה ובנין בית המקדש. <b>וי"ל</b> משום דאשה טובה נמשלה בתורה. כדאמרינן כמה טובה אשה טובה. שהתורה נמשלה בה. שנאמר מצא אשה. מצא טוב.</small>
+<small>משנה לחם<br>סליקא לה מסכת תענית</small>
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Yoma/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Yoma/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..5952273da8b4458fa59e5f202aceafa941ffdb94
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Yoma/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt	
@@ -0,0 +1,560 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Yoma
+לחם שמים על משנה יומא
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה יומא
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מפרישין כ"ג. </b>כתב הרע"ב ז"ל והפרשה זו נפקא לן מדכתיב במילואים כו' עכ"ל. והיינו כרבי יוחנן: 
+<b>וצריך </b>לומר דאפי' לר"י אינה אלא אסמכתא בעלמא דקתני ומתקינין לו כהן אחר. ומדלא קתני אידי ואידי מפרישין. שמע מנה דהפרשה לא מעכבא. דאם איתא דילפותא גמורה היא דגמר ממילואים. הא ס"ל לר' יוחנן מילואים כל הכתוב בהן מעכב בהן כדאית' בגמרא. גם התו' כתבו דאסמכתא בעלמא היא מדהתם דם והכא מים. דאע"ג דאמרינן נכנסו מים תחת דם. היינו נמי משום דאינה כי אם אסמכתא: 
+<b>וכן </b>מוכח עוד מדאיתא בגמרא (דח"ב) רביעי למה לי הזאה כלל כו' אלא שבעה לבר מרביעי. ה"נ שבעה לבר משבת. ש"מ דלא בעי הזאה אלא משום ספיקא ולא דחי שבת כמו במילואים ודוק: 
+<b>ללשכת פלהדרין. </b>עיין על זה בגמרא דמכיל' (דף י"ט.) ובמדות פרק בתרא: 
+<b>ומתקינין לו כהן אחר. </b>פשיטא אירע בו פסול קודם לתמיד של שחר מחנכין אותו בתמיד של שחר גמרא. פירש"י ז"ל שיעשה הוא תמיד של שחר בשמונה בגדים ויהא מחונך לכהונה גדולה קודם שתגיע עבודת יוה"כ. כלומר דבעינן עכ"פ משיחה או ריבוי בגדים יום אחד. כדאיתא בגמ' (דף ה.) ואין לו לעבוד עבודת היום. אם לא נתחנך תחלה לכ"ג שיצא מהדיוטות: 
+<b>והא </b>דלא קאמר מחנכין אותו בשמן המשחה. משום דתנא בבית שני קאי דלא הוה שמן המשחה. אי נמי אפי' בבית ראשון לא היו מושחין לכהן המשמש. שלא לזלזל בשמן המשחה משום עבודה דחד יומא. כיון דכשר לעבוד בריבוי בגדים בלבד. שזה וזה שווין בעבודת יה"כ. וכמו שביארתי עוד במקום אחר בס"ד: 
+<b>ומכאן </b>נ"ל תשובה לדעת הרז"ה ז"ל בעל המאור והעומדים בשיטתו האומרים שבטלו הפייסות ביוה"כ. לחושבם שאפילו עבודות לילה שבו אינן כשרות אלא בכ"ג. שאם כן תמה על עצמך כלום מחנכין בלילה. ואיך עבד זה העובד תחתיו כשאירע פסול בכ"ג קודם תמיד של שחר. שמתחנך בתמיד ע"י שלובש שמונה כדלעיל. ואין מושחין ולא מרבין בבגדים אלא ביום דווקא. כמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"א מהל' כלי המקדש. מעתה אם אירע בו פסול קודם לתרומת הדשן. היאך ישמש זה הנכנס תחתיו בהרמת הדשן (שהיא חינוכו) והיא ביוה"כ מחצות ודוק: 
+<b>וסייעתא </b>להרמב"ן ז"ל ודעמיה שכתבו שהיו מפיסין לתרומת הדשן ביוה"כ כמו בכל השנה. דהשתא ניחא דלא היה לובשן תחלה בלילה. ולא היה מתחנך כ"א בעבודות שבגופו של קרבן התמיד. (וכן הוא משמעות הלשון בודאי) שאינן אלא ביום לאחר שהאיר המזרח. ונכון הדבר בס"ד. עיין לקמן פ"ב מ"ב. ועמ"ש בס"פ ב' דמגילה: 
+<b>שמא יארע בו פסול. </b>בריש דמאי נתעורר בתי"ט בענין זה מדוע הוצרכו לכך. שהרי לא אירע קרי לכ"ג ביה"כ כמו ששנינו עשרה ניסים במס' אבות עכ"ל: 
+<b>ויש </b>עוד להקשות מה טיבו של נס זה. שהרי היו משמרין אותו. ולא הניחוהו לישן. שלא יבוא לידי טומאה. וכנראה שלא היה אפשר לו לבוא לידי קרי (אם לא במזיד ח"ו. ואטו ברשיעי כה"ג עסקינן). מאחר שנזהרין בו כל כך כדתנן הכא בפרקין. וקשיא נמי את"ק דמתקינין לו כהן אחר. למה ליה כולי האי כיון דלמיתה לא חייש. וטומאה נמי לא שכיחא גבי כ"ג. דהא עבדינן ליה תקנתא. שמעסיקין אותו ומונעין ממנו אכילה יתרה כדלקמן: 
+<b>לכן </b>נ"ל ליישב כל זה במה שנראה שכל הניסים ששנינו שהיו בבהמ"ק. לא הוו קביעי אלא במקדש ראשון. אבל בשני מתוך שרשעים היו (חוץ מעטים) חששו אולי לא יהיו נזהרין כראוי. ומצינו כמה ניסים שפסקו במיתת שמעון הצדיק [יומא דף ל"ו ע"א]: 
+<b>עי"ל </b>דלק"מ דאפי' תימא לא אירע לו קרי לעולם. חייש תנא דמתני' לשמא יארע בו פסול אחר. כענין בבנה של קמחית שסיפר עם גוי בשוק ונתזא צנורא עליו. [יומא דף מ"ז ע"א]. ובאמת בירו' איתא דפעם א' ראה קרי. א"כ גם תירוצי הראשון אמת: 
+<b>אף אשה אחרת מתקינין לו. </b>בגמרא דילן מפרשינן דמקדש לה ומגרש לה ע"ת כדאי' בסוגיא (דף י"ג) אבל בירו' מפרש מתקינין מזמינין לו אשה שאם תמות אשתו שיקדש את זו בו ביום. ואע"ג דקידושי אשה שבות הוא. [ביצה דף ל"ו ע"ב]. אין שבות במקדש. והביאוהו התו' וכתבו דפליג אתלמודא דידן: 
+<b>ולענ"ד </b>צריכין אנו לדברי הירו' לפי האמת דהיינו אליבא דרבנן דס"ל דאין מתקינין לו אשה אחרת. ועד כאן לא פליגי רבנן עליה דר"י אלא דלא חיישי למיתה. הא מיהא מודו דבעינן קיומי לקרא דוכפר בעדו ובעד ביתו. על כרחך צ"ל דכי אתרמי דמייתא מקדש לאחריתא ביוה"כ כי היכי דלא ליקו בלא בית. דפשיטא דאין כהן אחר נכנס תחתיו. אא"כ אירע בו פסול בעצמו של כהן. ועוד אי מייתא נמי אשת הנכנס. מאי איכא למימר. הא פשיטא דצריך לקדש אחרת בו ביום. ולא חיישינן לשבות מטעמא דהירו'. וכדאי' בגמ' דילן פ"ק דביצה [דף י"א ע"ב] דבכהן העובד ודאי אין שבות במקדש. וטעמייהו דרבנן דפליגי אר"י. נ"ל משום דס"ל דמ"מ שבות הוא ודוק. ועמ"ש רפ"ה דביצה בס"ד: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>נ"ב (אחרי כמה שנים באו לידי ספר תשובות הרמ"ע. וראיתי (בסק"ב) שכתב שאין משיחתו דוחה שבת וי"ט. <b>וצריך</b> עיון מניין לו ז"ל. כי לא ראיתי עדיין דבר זה מפורש בשום מקום. <b>ואי</b> מסברא בלחוד. מהיכא פשיטא ליה. אטו מי עדיפא מטבילת האדם העולה מטומאתו לטהרתו. דאע"ג דבודאי מתקן גברא הוא. דלא סגי ליה בלא"ה. אפ"ה לית לן בה. ואמרינן אדם נראה כמיקר. הכא נמי נימא. דנראה כסך לתענוג. והא הכא לא תקוני כולי האי הוא. כיון דלא מעכב בו. לא כל דכן הוא דלשתרי בעלילה כל דהוא. דלא מיחזי כמתקן להדיא. <b>ותו</b> אפי' אי הוה ס"ד דלתסר כה"ג בעלמא בגבולין. הכא ודאי שאני. דמיהת שבות בעלמא הוא. ואין שבות במקדש בשבות קרובה. וצריכה כזו. אע"פ שאינה חובה. ודוק. משו"ה מסתברא דמיחוורתא כדאמרן בס"ד).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>צנורא עליו. נ"ב (שוב זכיתי ומצאתי ת"ל כדברי אלה מפורש באבות דר"נ (פל"ה) ושמחתי לראות שכיוונתי לאמת ב"ה).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>אמת. וגם אינו נמנע אפי' בצדיקים לראות קרי גם בהקץ. באיזה סבה עם היותה רחוקה וכי ההיא דתנן התם היה אוכל בתרומה והרגיש שנזדעזעו איבריו. ועיין לח"ש פ"ה דאבות.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>ומקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות. </b>כתב הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' עיה"כ שהקטרת קטורת והטבת נרות ביוה"כ אינן אלא בכ"ג. וכתב הכ"מ שנראה יצא לו זה מהא דתנן הכא שכל שבעת הימים מקטיר ומטיב כדי שיהא רגיל לעשותם ביוה"כ. ונפלאתי עליו בזה. דהא בהדיא תנינהו תרי זימני בסידרא דיומא לקמן פ"ג ופ"ז נכנס להקטיר ולהטיב. ועיין לקמן פ"ב מ"ב: 
+<small>משנה לחם<br><b>ושאר כל הימים</b> עפ"ב דחגיגה מ"ד. בתי"ט ד"ה ואין כ"ג מתלבש בכליו.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<small>משנה לחם<br><b>פרים </b>שנים. אחד של צבור לעולה. ואחד שלו לחטאת. <b>ואילים</b> שנים. אחד של צבור. והשני שלו. עולות. <b>כבשים</b> שבעה. כולם עולות. <b>והיו</b> שם עוד שעירים שלשה. אחד נעשה בחוץ ונאכל. ואחד בפנים ונשרף. וחברו משתלח. <b>ואין</b> מעבירין אותם לפניו. כמ"ש בתי"ט משמא דגמרא. <b>וצ"ל</b> דשעירים ניכרים היטב לכל אדם. משא"כ בכבשים ואילים צריך הבחנה יתרה. להכיר איזה בן שנה. ואיזה יותר. חודש או חדשים. <b>ופרים</b> היה צריך להכיר. איזה של צבור. ואיזה שלו. דלא דמו להדדי. <b>משא"כ</b> בשעירים. שהן שווים לגמרי. ואין בהן הכרה. אלא אחר הגרלה היה לו היכר בלשון של זהורית בראש המשתלחו. עמידתו כנגד בית שלוחו.</small>
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>משביעין אנו עליך</b> כו'. שלא תשנה מכל מה שאמרנו לך. <b>י"ל</b> אם צדוקי היה. מה אכפת ליה בשבועה זו. שהיא בעיניו לעבור עד"ת. שכבר מושבע עליה מהר סיני. <b>ולפום</b> ריהטא היה נ"ל דמשום הכי משביעין אותו דרך כלל. מכל מה שאמרנו לך. דחיילא שבועה בכולל. אך עדיין צ"ע מאן יימר דס"ל לצדוקים דכה"ג חלה שבועה. <b>איברא</b> מעיקרא לא קשה כולי האי. דמאי אית להו למעבד. ומאי דאפשר עבדי. דילמא חייש לשבועת האלה. וגם לפעמים היו מתייראין מהפרושים. כדאיתא פד"נ בבנותיהן שמראות דם לחכמים. ועוד מאחר שא"ל קבלה שכ"ה הפירוש בודאי. רק מדעת עצמן ע"כ. לבם נוקפם. <b>עוד</b> נ"ל דלק"מ. אפי' אי נימא דלא מודו צדוקים בהכי. מ"מ חייש להוציא מפיו שבועה לשקר. שהרי נשבע לשוא ולוקה. אע"פ שאינו מחויב לקיימה. ותו מאן יימר דהצדוקין ס"ל. אין נשבעין לעבור עד"ת. דילמא משמע להו שבועה חלה לעבור על המצוה <b>וצריך</b> לדעת עוד. כי הצדוקים עם שפקרו בתורה שבע"פ. שאינן נשמעים לחכמים. מ"מ אין בהם מינות ע"ז כלל. רק שוים הם בדבר אמונת האלהות. עם כל קהל עדת ישראל. באחדות וסלוק גשמות ובחיוב שמירת התורה עד העולם. אין הפרש בינינו וביניהם כלל. רק בבאורי קצת פרטי מצות. הם מחולקים. ועיין עוד מזה בס' שבירת לוחות האון ש"ת.</small>
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ומכין לפניו באצבע צרדה. </b>אע"ג דכה"ג וודאי אית בי' משום שבות, ואין מטפחין ולא מספקין דרפ"ה דביצה [דף ל"ו ע"ב] הכא לית לן בה משום דהוי צורך הכהן העובד עבודת היום, עיין מש"כ לעיל משנה א' בס"ד, שוב מצאתי לבמג"א ז"ל (סי' של"ט) שנרגש מזה ונדחק, ולענ"ד ברור כמש"כ, ונפק"מ לדינא דלהדיוט כה"ג פשיטא דאסור אף להקיצו, ודלא כהרב הנ"ל: 
+<b>והפג אחת על הרצפה. </b>מאי היא אמרי ליה אחוי קידה גמרא. ולא ידעתי למה לא זכרו הרמב"ם ז"ל בחבורו. גם התי"ט הניחו עזבו או שכחו. והוא אמנם צריך להבנת לשון משנתינו: 
+<small>משנה לחם<br><b>צ"ל </b>כאן מ"ש בהשמטת לח"ש. וכך צריך לתקן שם אחר ברור כמ"ש. נ"ב דאפילו הוה קול של שיר. כמו שיראה באמת. אפ"ה התם ודאי אשתרי. ודוגמתו מצינו שהותר שבות במקדש. מ"ד פ"ה דסוכה (ועיין מ"ש בס"ד בכניסה לבית הכנסת דמוסך השבת) <b>ונ"מ</b> לדינא. דלהדיוט כה"ג פשיטא דאסור אף להקיצו. ודלא כדמשמע מלשון הרב הנ"ל. <b>חזרתי</b> ועיינתי בב"י שם. וראיתי שהסכמתי להלכה ת"ל. וכיוונתי לדעת הרב"י. שדחה דברי בת"ה בזה.</small>
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ואם היו שניהם שוין הממונה אומר להם הצביעו. </b>כתב תי"ט פי' לכל הכהנים כפירש"י. והטעם לפי שא"א להפיס באצבעות בין שנים לבד. עכ"ל: 
+<b>ועדיין </b>צריך טעם לדבר. האם לא יכלו להטיל גורל בין השנים השוים. והלא שאול ויהונתן בנו הפילו גורלות בין שניהם לבדם. (ובסוכה דנה"ב אטו ב' משמרות לאו אפוסי בעי) אלא שי"ל בדוחק שלא רצו אלא בפייס זה דווקא. לפי שהגורל בין שנים אינו מוציא מידי הרהור. כאמרם ז"ל שאמר עכן ליהושע בגורל אתה בא עלי אתה ואלעזר שני גדולי הדור כו'.   כדאיתא בגמרא דפרק נגמר הדין [דף מ"ג ע"ב] (ובכהנים חיישינן טפי דלא ליתו לאינצויי דכתיב ועמך כמריבי כהן ובפייס אין להם מקום להרהר וק"ל. ולכן נקרא פייס שמפייס דעת המפיסין. ושני משמרות שהיו מפיסין לעצמן בפרי החג כנז'. צ"ל דלאו דווקא אלא גורל הטילו. ושאני התם דלא אפשר): 
+<b>אבל </b>אין צורך שהדין כך אפי' בגורל כשלא זכה א' מהשנים. אין להם זכות יותר מהאחרי'. אלא חזרו כולם בשוה. כדקיי"ל גבי אחין שחלקו ובא להם אח ממד"ה. דבטלה חלוקה ודוק. דבעינן שלא יהא שום קלקול בגורל. ומכאן סמכו האחרונים ז"ל לפסוק כן בגורל בין בדבר ממון או זולת כגון בקדיש: 
+
+Mishnah 2
+
+<b>ארבעה פייסות היו שם. </b>הביא בתי"ט דברי הרמב"ן ז"ל בספר מלחמותיו (ברם זכור לטוב הוא האיש אשר נתן נפשו על דברי הקדמונים והוא התחיל גם במצוה זו וגמר אותה לדעתי. זאת לו חלף עבודתו כי טרח מאד להליץ בעד רבים ועצומים גדולי החכמים. מכת קודמים ודן אותן לזכות בדבריו הנעימים. על כן גדל והעשיר. יגע ומצא דברי חפץ תקצר הלשון בשבחם וישחו כל בנות השיר) שכ' לאשר ולקיים שטת בעלי הקרובות שהושגו מבעל המאור על שהכניסו הפייסות בסדר יוה"כ. וכתב הרב הנז' לפי מה דקיי"ל כר"ע בחלבי שבת שאין קריבין ביוה"כ [שבת דף קי"ד ע"א] נ"ל ליישב בד"א דפייס הרביעי היה לשיושיטו האיברים לכ"ג עכ"ל: 
+<b>והנה </b>מלבד שלא נתיישב בזה שלא זהו הפייס הרביעי השנוי במשנתינו. עוד יקשה עליו אם העבודה היא הושטת האיברים. אינה כשרה אלא בכ"ג. שהרי עבודת יום היא. וכדאמרינן במירוק יכול לא מירק יהא פסול. הויא לה עבודה באחר. ואי לאו עבודה היא. וכן נראה שאיננה עבודה ולא ממכשירי עבודה. א"כ לא תיבעי פייס ודוק: 
+<b>והרמב"ן </b>לא נתן פייס אלא לעבודה שא"א מבלעדה. (ואע"ג דגם עבודה שאפשר לבטלה עבודה היא. מ"מ הולכה שלא ברגל. מסקינן פ"ק דזבחים דלאו עבודה היא וכשרה בזר ומחשבה נמי לא פסלה בה) ואף שהיא מכשיר בלבד. אבל הושטה אינה כי אם להראות כבודו וגדולתו של כ"ג. ואינה עבודה כלל גם לא ממכשיריה. שאיננה אלא הושטה כשמה. בלי שום הולכה ותנועה ברגל. ואינה אלא כמעשה אצטבא (דפרק הוציאו לו ועיין זבחים דף י"ד וט"ו) דוק. וזה ברור: 
+<b>ולענין </b>הקושיא שהקשה בתי"ט לשיטתו של הרמב"ן בפייס הרביעי שהיא העלאת איברים דערב יוה"כ. דהא לא קיי"ל הכי. אלא כר"ע דחלבי שבת אינן קרבין ביוה"כ. נלע"ד ליישב ולקיים עדיין דעת הרמב"ן. דאפ"ה היו מפיסין להעלותן מן הכבש למזבח. שהיו צריכין עכ"פ להעלותן לראשו של מזבח. כדי שלא יפסלו בלינה. כדאי' בגמרא (דף מ"ו) דאליבא דרבנן סודרן על גבי מזבח. דאין לינה פוסלת בראשו של מזבח. ומי שזכה בהעלאה זכה גם בהקטרתן ודוק. מעתה נתקיימו דברי הרמב"ן ז"ל ואין צורך לזוז מהן: 
+<b>וצריך </b>שתדע דהא דקאמר הרמב"ן ז"ל דפייס השני לדישון מנורה הוה. אע"ג דתנן במכילתין נכנס להקטיר ולהטיב הנרות. כבר פירשה הרמב"ן גופיה דפייס היה לדישון. שהוא הסרת השמן והפתילות הישנים וקינוח הבזיכין. והטבה דכ"ג היא נתינת שמן ופתילות חדשים. בשחר. ובין הערבים מדליקן. ולשיטת הרמב"ם ז"ל בהטבה דשחר שהיא היתה כמו כן הדלקה. פשיטא דאתי שפיר: 
+<b>ומדברי </b>התו' בפ"ק גבי כל שבעת הימים שכ"ג מקריב ומקטיר ומטיב נרות. למדנו עוד לחלק ביניהם. שכתבו שם שלא היה כ"ג מטיב כי אם שתי נרות שהן גמר עבודה. משא"כ הטבת חמש נרות לא היתה בכ"ג. וכבר ידעת ממ"ש לעיל פ"א מ"ב בס"ד. שהיא היתה להתלמד במה שמוטל עליו לעשותו ביוה"כ. א"כ ביוה"כ נמי לא עביד אלא הטבה דשתי נרות. והשתא דאתינן להכי אפי' תימא דישון נמי בכ"ג הוה. דהטבה כולל גם הדישון. אפ"ה לק"מ דפייס הוה לה' נרות: 
+<b>וזה הפייס הראשון. </b>וכיון דתקינו לה פייסא לא אתו אמרי מי יימר דמתרמי לן. הדר תקינו מי שזכה בתרומת הדשן יזכה בסידור מערכה ובשני גזירין כי היכי דניתו וניפייסו גמרא. והיינו שני גזירין של שחר. דשל בין הערבים היו בשני כהנים: 
+<b>וכתב </b>הכ"מ בשם הריטב"א שהזוכה בבוקר אומר בערב לחבירו זכה עמי בעץ שני עכ"ל. משמע ליה דבדידיה תליא לזכות בו לכל מי שירצה הוא. ויותר נראה שכבר זכה בו ג"כ בבוקר. זה שאצלו הסמוך לו בפייס הראשון. וכמו שאבאר עוד בעזה"י: 
+<b>וצ"ע </b>מנא ליה להריטב"א הא. דאין לומר דמר' יהודה דבגמרא קגמר לה. דשמעינן ליה לר"י כהן הזוכה בקטורת אומר לזה שעמו זכה עמי במחתה. דהא לא דמי ולא אתיא לא כר"י ולא כת"ק דידיה. דאי אליבא דר"י אע"ג דלא בעי פייס למחתה. מ"מ לאו בדידיה דכהן תליא מילתא: 
+<b>איברא </b>לא אתי ר"י למימר אלא לאפוקי דלא ניבעי פייס בפני עצמה. קמ"ל דבפייס הג' זכה זה שעמו במחתה. וכפירש"י דהיינו זה שבימין הזוכה בקטורת. וכדרך שאמרו בכהן שזכה בתמיד ששנים עשר אחיו הכהנים נמשכים עמו. ומ"ש אומר לזה שעמו. היינו שרגיל לומר כך משום דחדא עבודה היא. וצריכין הן זה לזה. אבל לא שיהא לזה שזכה בקטורת. שום יפוי כח וזכות במחתה ליתנה למי שירצה. אלא דווקא זה שעמו בסמוך לו בפייס. זכה בה על כרחו: 
+<b>ותו </b>תיקשי אדמסייעית ליה מר"י. תותביה לריטב"א מת"ק דפליג. ס"ל דגם למחתה היו מפיסין בפני עצמה. כל שכן שאין כחו של הזוכה בתרומת הדשן יפה. לשיזכה לאחרים בגזירין. א"כ מהיכא יליף לה הריטב"א. דילמא ברייתא אשכח: 
+<b>שוב </b>ראיתי בתו' לחד פירושא אליבא דר"י לא היה שום זכייה במחתה. אלא משמע קצת להתו' דבכהן הזוכה בקטורת בדידיה לחוד תליא לזכות למי שירצה. אלא שאינו רגיל לשנותו מזה שעמו משום איבה. ואין פירושם ז"ל מוכרח מהא דכתיבנא. וממ"ש עוד בעזה"י לפנינו במ"ד ע"ש. ופירוש התו' הנז' הוא אליבא דר"י. ברם לת"ק ודאי איכא זכייה במחתה: 
+<b>ותו </b>הא לא דמיא דהתם היינו טעמא דמחתה משום דחדא עבודה היא. אבל הכא אפי' לר"י טפי אית לן למיחש לאיבה ולניצויי. ולא נייפה כחו של זה. אלא ודאי מסתברא כדפרישית דכהן הסמוך לימינו של הזוכה בהרמה בפייס ראשון. הוא נמשך עמו לזכות בעץ שני של בין הערבים. ושמא גם דעת הריטב"א כן ולהאי חבירו קרי ליה. אלא שלא ביאר דבריו ומעתה נתבארו. וכל שכן שתנוח בו דעתינו אם כיווננו שמועתנו לדעתו ז"ל: 
+<b>ומצאתי </b>לתו' שטה אחרת מי הזוכה בגזירין של ערב (עיין בגמ' דף כ"ו.) ד"ה אלא כהן שזכה. ובאמת מה שכתבו לדוחק אינו רחוק כל כך. והתירוץ השני שכתבו שם נוטה לדברינו ממש. שכבר זכה מי שזכה בשני גזירין בפייס הבוקר. אלא שנטו במקצת במה שכתבו שזכה ע"י פייס השני. וצ"ע מה דחקם לומר כן. ולמה לא ע"י פייס הראשון כמו שכתבנו. ועכ"פ גם מדבריהם נזדכה הזוכה בגזירין ע"י פייס לא לרצון חבירו. ונתחזקה דעתינו בעזה"י: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ד"ה ארבעה. לדעתי. נ"ב (עם שיש לדקדק בדבריו. אם במה שרצה להוכיח. שתרומת הדשן אינה בכ"ג. שאם לא כן. כשבא לקרוץ התמיד למה הוא טובל. <b>זו</b> אינה הוכחה. דהא קיי"ל כרבי. דלינה פוסלת בקדוש. ומסתמא גם בטבילה. וכי לא כל שכן הוא. והשתא הכא בי"כ דתרמינן בחצות. פשיטא דלאורה טעון קדוש וטבילה שנית. ועוד שכבר פירש לחול. שהרי ודאי בחול היה קודם שחיטת התמיד כדאיתא. <b>גם</b> מ"ש במשום חולשא דכ"ג. הוא דוחק גדול. כמעט נעדר הבנה. כי מה תועיל הקדמת תה"ד. להאריך היום. הלא בהאיר המזרח. היה שוחט התמיד לעולם. וזה יוכל לעשותו בכל אופן. ואין תה"ד של כל יום. מונעת. וקודם זה לא אפשר. (שוב נזדמן לידי פירוש תמיד מיוחס לראב"ד (ואיננו לו. אלא אחד מרבותינו האשכנזים. או הצרפתים) ובו נתיישב זה קצת) מ"מ שאר הראיות נכוחות ונאמנות. <b>גם</b> יש לו סעד ממ"ש ומעסיקין אותו עד שיגיע זמן השחיטה וק"ל. <b>אך</b> האחרונה קשה. ובגמר דבריו נתפס במ"כ. כמש"ל בס"ד).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס"פ לזוז מהן. נ"ב. כך אמרתי בילדותי. <b>אבל</b> כשנכנסתי בימי בינה ת"ל. עמדתי משתאה משתומם על המראה. נלאיתי כלכל דברי הרמב"ן ז"ל. כי מלבד שהכניס עצמו במחלוקת ר"ע ור"י. עוד דחק עצמו מאד לעבור במשעול צר. אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל. במאי מיירי. אי באותן שעלו ונעשו לחמו של מזבח. מי שייך בהו פייס. הרי הם בראשו של מזבח. ואם באותן שנותרו למטה. הדר אתאן לפלוגתא. אם לינה מועלת בהן. ואיכא מ"ד. אפילו בחול. אינו חוזר ומעלן. עמ"ש בס"ד מ"א פ"ק דברכות. ואיך יפיסו בי"ט על קרבן של חול. <b>ועוד</b> תמה על עצמך. מה מקום לפייס בכאן. הלא כבר הפיסו על זאת מאתמול. וכי מפיסין היום. וחוזרין ומפיסין מחר. על אותה עבודה עצמה. כזה לא שמענו מעולם. חי נפשי אפילו אמרה יב"ן לא נכנסה באזני. <b>אבל </b>לענ"ד אין צורך לכל הטורח הלז. ודרך טובה ורחבה לפנינו. שבודאי היה גם פייס רביעי כדרכו בכל יום. והיינו להעלאת איברי תמיד של בין הערבים. אע"ג דבהדיא תנן נכנס להקטיר ולהקריב האיברים. בשל שחר לחוד הוא. אבל בשל ערב. לא תנן. והוה קשיא לן טובא. והשתא ניחא טפי. דמתניתין נמי דיקא דלא תני להו בהדיא. משום דשאנו. דליתינהו בכ"ג. <b>והטעם</b> ברור. משום דלאו עבודות יום נינהו. ולא ק"ו הוא מדשון מזבח ומנורה. דאע"ג דאינן נעשות אלא ביום. כשרות בכהן הדיוט. מטעם שכשרות בלילה. כ"ש באיברי תמיד. דלכתחלה בלילה קרבי. <b>והא</b> דתנן קטורת של בה"ע בין איברים לנסכין. וקטורת לא סגיא דלאו כ"ג. מוקי נפשיה באיברי מוספין. ותו לא מידי. <b>ופלא</b> גדול שנתחבט הרמב"ן ז"ל בכך. על זה סמכתי וכך קבעתי בסדר עבודה שלנו בשער העליון. ברוך אל עליון לאל גומר עלי. ה' יגמור בעדי מעשה ידיו אל ירף.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<b>מי שוחט. </b>כתב הרע"ב מי שיכלה בו החשבון הוא זורק כו'. והסמוך לו שוחט. אע"פ ששחיטה קודמת כו' מ"מ זכה הראשון שהגיע לו הפייס בזריקה והסמוך לו בשחיטה עכ"ל: 
+<b>ונפלאתי </b>ע"ז מאד מאין יצא לו. דממתניתין דהכא ודתמיד לא מוכחי הכין. והרמב"ם ז"ל בהל' תמ"ו פ"ד ביאר ביותר כמשמע פשוטה של משנתינו. שהראשון זוכה בשחיטה כו': 
+<b>ותו </b>מוכח כוותיה דרמב"ם. דעל כרחך לומר דתנא דידן דווקנא הוא. דנקיט קמא קמא ברישא בדווקא. מדאפיך ואקדים ברישא שחיטה וזריקה לדישון מזבח ומנורה. אע"ג דהני קדמי בסדר עבודה. הא על כרחך אית לך למימר הא דאפכיה לסדריה. משום דניחא ליה למינקט   עיקרי העבודה ברישא. וכדכתב הרע"ב גופיה בתמיד. ואי ס"ד דזריקה עדיפא כדעת הרע"ב. הו"ל למיתנייה נמי מקמי שחיטה. איידי דחביבא. אע"ג דקדמה. דחשוב חשוב קודם נשנה כאמור: 
+<b>איברא </b>לפי מ"ש המפרש בתמיד. לעולם לא תיפוך דאין הכי נמי שחיטה וזריקה מיהת קדמי בסדר עבודתן. לענין שהזוכה בהן זוכה בביקור התמיד ואם כן תנא כסדרן נקטינהו. ולא צריך לאפוכי מידי: 
+<b>מי זורק. </b>כתב הכ"מ בשם הריטב"א ז"ל הזורק. הוא מקטיר את האיברים. כדי שתיעשה עבודת הדם והאיברים בכהן אחד עכ"ל: 
+<b>וצ"ע </b>מנ"ל דאיכא קפידא במילתא. ותא שמע תנן התם בזמן שכ"ג רוצה הוא מקטיר אברים כמו ששנינו בתמיד. משמע אע"ג דלא עביד עבודת הדם דמעיקרא. ואם איתא אטו משום כבודו דכ"ג. ישתנה סדר העבודה במידי דתליא ביה כפרה. ולא ידענא אמאי לא נימא כפשטא. דאותן כהנים שזכו בהעלאת האיברים למזבח. הן עצמן המקטירים. דוגמא לדבר והוא אומר על המוגמר. אף על פי שאין מביאין אותו אלא לאחר סעודה. כדתנן בפ' כיצד מברכין [דף מ"ב ע"ב] ודוק: 
+<b>הסולת. </b>עשרון בלול ברביעית הין שמן. והוא שלשה לוגין. עיין בגמרא דמכילתין פ"ג. בסדר מערכה ובתו' שם. מאי טעמא מפסקי חביתין בין הסולת והיין. אע"ג דשייכי להדדי. דתרווייהו נסכים מיקרו. ומ"מ אין מעכבין זא"ז כדאיתא פ' התכלת. ועמ"ש בעזה"י לקמן פ"ג מ"ד: 
+<b>הגרה. </b>ז"ל הרע"ב מקום שהוא מעלה גרה הוא הצואר ובו מחוברים קנה הריאה עם הכבד והלב. והשיגו בתי"ט והדין עמו שהכבד תלויה בדופן ימנית כדאיתא בתמיד: 
+<b>ומה </b>שיכולתי להליץ קצת בעד הרע"ב ז"ל אומר. ולא אשתוק לגמרי עם שיהא קצת דוחק. כי הוא דבר שלא יתכן בהחלט. שיעלם מן המפרש מה שהוא בין עיניו. והוא עסוק בו. שגם בתמיד כך פירש כמו כאן. ועל כן אמרתי בחפזי שאין כוונתו שכך היתה קריבה הגרה עם הכבד. שא"כ הי"ל לבאר גם דין ב' צלעות רכות שמניח עמה כמו ששנינו שם. אלא לא רצה רק לפרש מלת גרה שהיא מלשון גרון וגרגרת שהוא הצואר כי מעלה גרה הוא. והוושט וגם הקנה שהריאה והלב והכבד תלויים בו הכל קרוי גרה. שבודאי אלו השלשה מחוברים כולם בקנה. כדאמרינן פרק אלו טרפות [דף מ"ה ע"ב] תלתא קני הוו חד פריש לריאה חד ללבא וחד לכבדא. הא קמן דהיינו רביתייהו. וכדתנן נמי בתמיד [דף ל"א ע"א] נטל את הסכין והפריש הריאה מן הכבד. הרי שהם מחוברים ע"י הקנה המתפצל בהם. שעל ידו כל אלו נקראים בשם גרה. שהיא הגרגרת והוא שם משותף לקנה. וזה קודם שהפריש הריאה מן הכבד. אבל לא לומר שכך היתה קריבה. לפי שאח"כ היו מפרישין את הכבד ממנה. ולא בא הרע"ב כי אם לומר על מה נקראים איברים הללו בשם גרה. כך נ"ל ליישב מעט וכשם שדנתיו לזכות כן ידינוני מהשמים לזכות זכרה לי אלהי לטובה: 
+<small>משנה לחם<br><b>הפייס השני מי שוחט</b> נראה שכך היה פייס זה גם בשבת. <b>אע"פ</b> ששחיטה כשרה בזרים. מ"מ לכתחלה ודאי איכא קפידא שלא ישחוט זר. עמ"ש בפ"ד דקדושין בס"ד. ורפ"ג דזבחים. וכדשמעינן מעובדא דעלי ושמואל. דאע"ג דלא בעי לאהדורי בתר כהן. כי לא שכיח מיד. מיהו בדאיתיה איהו קדים ודאי מתרי טעמי. וכיון דהכי הוא. פשיטא לי דלא שייך בפייס שני בשבת. דהא קיי"ל שבת הותרה היא בצבור. כדאיתא ס"פ טרף בקלפי. <b>ועפ"ז </b>דברי הרא"ש מדוייקים. שהשיגו אמ"ה ז"ל בספרו (סמ"ד) מאן יהיב לן מעפריה דמר אבא ומלינן עיינין. ברם מאחר שראיתי זכות להרא"ש. חובה עלי שלא לשתוק. עמ"ש בתשובה שלי כ"י בס"ד.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>חדשים לקטרת. </b>עמ"ש בתי"ט ובס' בה"ז מ"ד פ"ד דמנחות: 
+<b>ודע </b>דמתני' אתיא כר' יהודה דלית ליה פייס למחתה. אלא הזוכה בקטורת אומר לזה שעמו זכה במחתה. דאל"ה נפישי להו פייסות. דהא תנן דלא כראב"י כבגמרא. ואנן ד' פייסות תנן ותו לא: 
+<b>ובזה </b>מתורץ מה שהקשו התוספות לעיל בגמ' (דף כ"ה:) דדייקינן מדר"י דלא לכל עבודה ועבודה הן מפיסין. כתבו ז"ל תימה לייתי מת"ק איפכא. והשתא לק"מ דבעיא דילן ודאי אליבא דתנא דמתני' היא. דעל כרחך לא סבירא ליה כת"ק דר"י. דא"כ נפישי להו פייסות וכדאמרן: 
+<b>ושינויא </b>דהתו' התם דלא פליגי רבנן עליה דר"י. אלא דלאו בדידיה תליא. ומ"מ מודו דלא בעינן למחתה פייס בפ"ע. אלא סבירא להו דזוכה במחתה מכח פייס השלישי שבבוקר (ואם כן תוקמה למתני' דהכא אפי' כרבנן) הוא דוחק. דאם כן אמאי קאמר תלמודא הכא ראב"י לית ניה דר"י הא אפי' כת"ק דר"י נמי לא ס"ל. דא"כ בצרי להו פייסות ודוק. אלא מיחוורתא כדאוקימנא: 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>אבל בקרבנות היחיד אם רצה להקריב מקריב. </b>יחידי ובלא פייס רש"י. כתב בתי"ט וק"ל אמאי לא חיישינן דאתו לנצויי ושיבואו לידי סכנה עכ"ל: 
+<b>ולק"מ </b>דדווקא עבודת ציבור חביבא להו וחיישינן. אבל קרבנות יחיד שכיחי טובא ולא חביבי להו כולי האי. ובר מן דין נמי לא קשיא כלל. דנ"ל באמת אפילו של יחיד דישראל כיון דזכה בהן המשמר. אין הכי נמי דבעו פייס. והכא במאי עסקינן בכהן העובד עבודת יחיד בקרבן שלו. דודאי ליכא למיחש למידי. דרחמנא זכי ליה בדיליה. כדילפינן [ב"ק דף ק"ט ע"ב] מקרא דעבודתה ועורה שלו אפי' אינו מאנשי משמר. וכיון דלא קפדינן אפי' אאנשי משמר. שוב לא שייך כאן פייס בכה"ג. כי מי יבקש את שאינו שלו. אטו בשופטני עסקינן. או בבעלי זרוע דחמסי ועבדי: 
+<b>לכן </b>ברור הדבר שאין חששא כי אם בקרבנות צבור שכל אנשי משמר ראויין להן. על כן הוצרכו לפייס. ואשמעינן תנא אגב אורחיה. דאיכא קרבנות יחיד דליכא קפידא. מכל מקום לא כל קרבנות יחיד בכלל זה. דשל ישראל לענין זה הרי הן כקרבנות ציבור וטעונים פייס כנלע"ד: 
+<b>וראיה </b>לדברי ממ"ש רש"י ז"ל בגמרא דריש מכילתין אהא דקאמר אלמודא דילמא פרישה דקרבנות. מי ידעינן הי כהן מתרמי. והלא אין עובדין אלא בפייס. ע"ש שלכאורה דבריו סותרין משנתינו דאין פייס בקרבנות היחיד. ובמ"ש נתיישב היטב. שאין ענין משנתינו אלא בקרבן יחיד דכהן עצמו. אבל דישראל הרי הן כקרבנות צבור לפייס. משום הני טעמי דלעיל. ודייקא נמי דקתני אם רצה ולא קתני כל כהן שירצה יקריב. אלא משום דבבעל הקרבן עצמו איירי: 
+<b>עם </b>שאפשר לומר עוד לכאורה דהא דתנן אם רצה להקריב. פירושו שהמתחיל בעבודתן של קרבנות יחיד. אם רצה הוא גומרן בלי פייס. משא"כ בקרבנות ציבור שאחד שוחט ואחר זורק וכו'. אבל לעולם היו מפיסין אף לקרבנות היחיד. ורק אחד בלבד זוכה בכל עבודות הקרבן של יחיד. ומתורץ ג"כ מ"ש בתי"ט. וגם לשון רש"י הנז' מיושב אעפ"כ אינו מתקבל. גם לישנא דהרע"ב לא משמע הכי וק"ל: 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אמר להם הממונה. </b>פירש הרע"ב כרש"י שהוא הסגן. והתו' במנחות דחו פי' זה עכ"ל התי"ט: 
+<b>ונפלאתי </b>מאד שהרי גמרא ערוכה היא בפ"ב דסנהדרין [דף י"ט ע"א] ש"מ ממונה היינו סגן. ואי לאו לאסבורי לן בדדמי. לאגמורין דכל היכא דתנן ממונה סתמא היינו סגן. למאי נ"מ קאמר תלמודא דש"מ ממונה היינו סגן ודוק. ולא תיקשי מהא דאמרינן בגמ' דריש פ' משוח מלחמה. ע"ש בתו' ותראה משם שהם ז"ל מסכימים שם לפירש"י דהכא. ודחיית התו' במנחות איני מבין. כי מה שכתבו מהירו' מדלא חשיב להך דהכא בהדי הנהו מילי דסגן. הרי על כרחך צריך שתאמר בלאו הכי דהירו' תני ושייר. דהא לא קחשיב נמי ההיא דסנהדרין דהממונה ממצעו. ושהוא הולך לימינו כשמנחם אחרים כו'. ולא מני התם דסגן בימינו אלא דגורלות דיוה"כ. ותו שייר נמי הא דסגן מקבל ס"ת ונותנו לכ"ג דפ"ז דמכילתין. משו"ה ליכא למידק מניה מידי. דשייר נמי הך: 
+<small>משנה לחם<br><b>מתתיה בן שמואל </b>עמ"ש רפ"ה דשקלים בס"ד.</small>
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>אין אדם נכנס לעזרה ולעבודה אפי' טהור עד שיטבול. ה' טבילות טובל כה"ג וכולן בקודש חוץ מזו. </b>הביא בתי"ט מהתו' בשם הירו' לא סוף דבר לעבודה אלא אפילו שלא לעבודה אינו רשאי להכנס לעזרה בלא טבילה: 
+<b>ומכאן </b>אני תמה על לשון הרמב"ם בפ"ב מהל' עי"כ שכתב על טבילה זו הראשונה שרשאי לטבול בחול. ומפשט המשנה כאן נראה שהוא חיוב. כיון שאינו יכול ליכנס לעזרה עד שיטבול תחלה. (וכן יש לתמוה על לשון התו' הובא בתי"ט בסמוך. שכתבו דסברא הוא שיטבול בחול כיון שעדיין לא נתקדש בבגדי קודש ע"כ). אולי אין כוונתו ז"ל אלא לומר שאין הכתוב ורחץ בשרו במקום קדוש דמניה ילפינן שצריך לטבול בקודש. מחייבו גם בטבילה זו הראשונה במקום קדוש. (ועכ"פ הך טבילה מעלה דרבנן בעלמא היא): 
+<b>וגם </b>בגמרא דילן (דיט"א) צל"ע גדול בהא דאיתא התם דאי אמרת לשכת פרהדרין בצפון ואזיל לדרום וטביל. באיזה דרך הלך לו. אבל אמאי דסלקא אדעתין למימר דפרהדרין בדרום קאי. לא קשיא לי איך עמד שם בלי טבילה. די"ל שהיתה פתוחה לחול כלשכת הגזית. ותדע שהרי היא היתה בית דירה לכ"ג. ואין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד [גמ' ד' כ"ה ע"א]. וא"כ איך ישב ושכב שם. וכן משמע ג"כ מדתנן הביאוהו לבית הפרוה ובקודש היתה: 
+<b>ועוד </b>נ"ל שאפי' לא היתה פתוחה אלא לעזרה. ונתקדשה קדושת עזרה. מ"מ יש הפרש בין עזרה עצמה ללשכות שבה לענין זה. שאין ללשכות העזרה מעלה זו של טבילה לטהור הנכנס להם. שלא עשו מעלה זו כי אם לעזרה עצמה מקום הראוי לעבודה דווקא. דהכין דייקא מתניתין דלהכי תני לעבודה. אע"ג דלא בעינן שיעבוד. כדאייתינן לעיל מהירו'. אלא על כרחך משום דמיהת עזרה דכשרה לעבודה בעינן. דאלת"ה לעבודה למאי תני לה וניסמייה. והוא דבר ברור ונכון לע"ד: 
+<b>ומתיישב </b>גם לשון הרמב"ם שנתקשינו בו למעלה באמרו שיכול לטבול בחול. דה"ה בקודש על גג בית הפרוה נמי מצי טביל. אף זו הראשונה. דלענין זה אינה קדושה בקדושת עזרה. וא"כ רשאי היה אלא שהכתוב לא חייבו בזו במקום קדוש. ומיהא עבדינן ליה היכירא בטבילה זו. דאע"ג דרשאי לעשותה בקודש. לא היה טובל אלא בחול. ודייק לישניה דהרמב"ם שפיר: 
+<b>אלא </b>להך לישנא דפרהדרין בצפון קאי. ובעי מיזל לדרום לטבול טבילה ראשונה שעל שער המים. הא ודאי קשיא היאך הלך ועבר כל העזרה מצפון לדרום בלתי טבילה. ואין נראה לומר שהיה מקיף מחוץ לעזרה והולך לו בארוכה עד שמגיע לשער המים. דכולי האי ודאי לא מטרחינן ליה. אפילו למאי דבעינן למימר התם דעבדינן ליה טריחותא כדי שלא תזוח דעתו: 
+<b>ועוד </b>תדע דטובא לא אטרחוה. דטבילה ראשונה על שער המים למה. למאי דלא חיישת לטירחא ופרהדרין בצפון קאי. לטבול בבית הטבילה שהיה שם בצפונה של עזרה. במערבית דרומית של בית המוקד כמו ששנינו בתמיד משם יורדין לבית הטבילה. שהוא מתוקן לטבילת השומרים. אלא ודאי לפי שהוא צריך לירד למסיבה ולילך בארוכה. במחילה ההיא שתחת העזרה כדאיתא פ"ק דמדות. לא רצו להטריחו כל כך. ואולי י"ל מחילה היתה שם שיכולין לילך ביושר מצפון לדרום. או כעין גזוזטרא ועלייה היה בנוי בגובה אויר העזרה שדרך שם יכול לילך הכ"ג לטבילה של חול. ועליות ומחילות לא נתקדשו: 
+<small>משנה לחם<br><b>ס"פ </b>לע"ד. נ"ב (בדעת הירושלמי. <b>אמנם</b> תמיהא לי טובא דלא אשתמיט תלמודא דידן לאשמועינן כי הא בשום דוכתא. ואדרבה איפכא שמעינן בגמרא רפ"ב דזבחים (דיט"ב) דלביאה ריקנית. לא צריך קדוש. ולא אשכחן נמי להר"מ דחייש להך דהירו' בחבורו. ובה"ל ביאת מקדש העתיק משנתנו כצורתה. ועזב זה התוספת של הירושלמי. ש"מ דלא חש ליה. וס"ל דפליג אתלמודין. ואי הכי לא קשיא עליה מידי).</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>פשט ירד וטבל. </b>ור' מאיר פליג נמי בהא. ומצריך תרי קידושי ללבישה עיין מ"ו דלקמן. ונטר תנא מלאשמועינן פלוגתייהו. דר"מ ורבנן עד התם. דאתי לעיקר עבודת היום: 
+<b>קידש ידיו ורגליו. </b>פירש"י וכן הרע"ב ז"ל מן הכיור. והשיג עליהם בתי"ט וכתב ז"ל ולא דייקא דהתנן לקמן והיום מן הקיתון של זהב. ולכאורה תימה גדולה היא וקשה עלי להחליט המאמר שיהא טעות בדבר משנה. ח"ו לאבות העולם אבירי הפרשנים שיטעו בכך. והוא דבר שגור דאיתא במכילתין. לכן חוששני מחטאת אם לא אטרח בישוב דבריהם: 
+<b>והנראה </b>אלי בזה דאיברא שמעתיה דמרן רש"י ז"ל דייקא טפי. ועל כרחנו הוצרכנו כאן. לפירושו הלז. עם שנראה לפום ריהטא הוא יתר לגמרי. דמאי אשמעינן. ולא כתב דבר לבטלה ללמד לתינוקות אשר לא ידעו עדיין הכתוב שמקדשין מן הכיור. וכבר פירש כן גם למעלה במ"ב ולא היה צריך לשנותו. אלא ודאי בכוונה כתב דבר זה להשמר מפירושו של בתי"ט. ולהוציא מלב הסוברים שאף זו בקיתון של זהב. מאחר שנשתנה יוה"כ לענין הקידוש מהקיתון. דהא ליתא: 
+<b>וטעמא </b>מאי נראה לי משום דכמו שמשונה טבילה ראשונה מכל טבילות היום. שהן בקודש והיא בחול. דאע"ג דיכול לעשותה בקודש כדכתבינן לעיל. אפ"ה עבדי ליה היכירא בראשונה. לפי שאינה לצורך חובת היום. תקנו שלא ישנה בה ממה שנוהג כל השנה. ולהודיע חיבת חובת היום להראות שינוי טבילותיו ביחוד. לכן מטעם זה גם הקידוש נשתנה. וקידוש ראשון בחול אי אפשר כמו שנאמר בסמוך. ואוקמוהו נמי במילתיה לקדש קידוש ראשון מן הכיור. כדרך קידושו בכל השנה להבחין בין עבודת היום וזולתו: 
+<b>וגם </b>אפשר לומר כדי שלא יטעו להביא לו בגדי לבן מיד בפעם הראשון מתוך שכבר פירסו סדין של בוץ בינו לבין העם לכדי שיכיר. ואחר זה לא היה צריך כל כך היכר וסימן לשלא יטעה: 
+<b>ועוד </b>נ"ל כיון דקיתון של זהב היום אינו אלא להראות חשיבותו וגדולתו של כ"ג אין נכון שהוא ילך אחריו שאין כבודו בכך. אלא כשהוא כבר בעזרה. שיכולין להביא הקיתון אליו לקדש מיד. באופן שלא יצטרך לטרוח ולילך אל הכיור. דמשו"ה מקדש מהקיתון. ואיך ילך הוא ויחזר אחריו. וכדרך ששנינו הביאו לו בגדי לבן הביאו לו את התמיד. ולא שיהא הוא מחזר אחריהם. ועל כן הגון הדבר לומר שקידוש ראשון לא היה מקיתון. לפי שלהביאו אצל כ"ג למקום שהוא עכשיו בשעת לבישה לא אפשר. שלשכתו בחול היתה כמ"ש לעיל. ולאו מתניתין היא וכולן אין מקדשין אלא בקודש. וכיון שאין המים מקודש' בקיתון חוץ לעזרה. איך אפשר לו לקדש שם. והכי איתא נמי בהדיא בתלמודין רפ"ב דזבחים [ד' כ' ע"ב] קידש בכלי שרת בחוץ ועבד עבודתו פסולה. שאפילו נתקדשו המים בפנים איפסילו להו ביוצא. וכיון דלא סגי דלא בעי מיתי לעזרה בשביל הקידוש אין זה כבודו. ולפיכך אין באה לו להשתמש בו אלא כשכבר עובד בעזרה. שמוצא הקיתון מזומן לפניו ומובא אליו. משא"כ כשבא מהחוץ אל העזרה לקדש: 
+<b>ועוד </b>אפשר לומר בזה וקרוב לשמוע שאם תאמר גם בראשון מקדש מן הקיתון. יש לחוש מתוך גודל מעלתו וחשיבותו של כ"ג. שמא יוציאו הקיתון מן העזרה להביאו אל מקום חול. ללשכה שהוא שם הכ"ג עתה. כדי שלא להטריחו. ונמצא שאין קידושו כלום ועבודתו פסולה. ואיך שיהא הנה כל עיקר מציאות הקיתון שבו ביום חידוש הוא. ואין לך בו אלא חידושו דדוקא לעבודת היום בלבד הוא בא: 
+<b>וששנינו </b>והיום מן הקיתון. היינו לעבודת היום. כדרך שאמרו [ד' ל"ב ע"ב] כל עבודות היום. אינן כשרות אלא בו. ואעפ"כ הוציאו מכללן. קצת עבודות שהיו להן פייס. כמ"ש לעיל פ"ב: 
+<b>עוד </b>אפשר לי לחפש זכות למאיר עינינו רש"י ז"ל. ולומר שאע"פ שביוה"כ כ"ג מקדש מן הקיתון מ"מ היו לוקחין המים מן הכיור. דקרא כתיב ורחצו ממנו אהרן ובניו. ובהכי לא עקרינן לקרא מפשטיה לגמרי. (כדאמרינן גבי קנס דיתומה) כדבעינן למיעבד ליה יקרא לכ"ג ע"י הקיתון. וכן נראה ג"כ מדבעינן מים בכיור כדי לקדש ממנו ד' כהנים: 
+<b>ולא </b>מסתברא למימר דכי מרבינן שאר כלי שרת לקידוש. דכוותיה מרבינן. ר"ל נמי כה"ג דווקא דהיינו במחזוק מים הרבה כשיעור הנ"ל. דאין נראה שיהא הקיתון מחזיק כל כך מים. שהוא כלי קטן כדתנן בכלים [פ' י"ד משנה א'] קתונות כדי לקבל פרוטות. אלא ע"כ לא קפיד קרא אמים דמקדש מהם. אלא שיהיו מקודשין כשיעור כדי לקדש בהם ד' כהנים. ואפילו פירשו מהם לכלי שרת אחר. ואין בו אלא כדו קידוש לאחד. הקידוש כשר. ובהכי מיתוקם קרא שפיר. ועל כרחך צ"ל כן אליבא דר"י דאית ליה כל יום כ"ג מקדש מהקיתון. והיכי מקיים ר"י קרא דורחצו ממו משה אהרן ובניו. ואין סברא לומר דלר"י איצטריך קרא לאשמועינן דמהכיור אין מקדשין אלא א"כ יש בו כדי לקדש ד' כהנים. ולעולם כשמקדש מקיתון לא בעי שיעורא כלל. ולא דליתו ממי הכיור דנפישי. דאי הכי מנא ליה לר"י קיתון כלל. דילמא לא אכשר רחמנא אלא מי כיור דווקא. ודוק. את כל זה ראיתי ונתון את לבי להעמיד דברי רבינו מאור הגולה ז"ל. בדרכים שונים כולם נכוחים למבין וישרים. וכמה יש להעמיק בדברי הראשונים ז"ל בטרם נשליכם אחר גווינו. וכ"ש בדברי אבי המפרשים ז"ל שכל הפורש ממנו כפורש מן החיים. ורוכב שמים בעזרו יראנו בעבודת בית הבחירה ונדע האמת. ואיך שיהיה אני אמרתי לא לריק יגעתי. להעיר אוזן המעיין בכמה פנים שונים. אף אם אינן מכריחות אותו. על פני עקשותו. מ"מ לא נמנעתי מלהורות דרך תשובה לטענה. ונבון תחבולות יקנה. להשיב חמת משיגי גבול היושבים ראשונה בפירוש המשנה: 
+<b>הביאו לו את התמיד. </b>אע"פ שעד כאן בחול היה הכ"ג. כבר בא לו לעזרה לעבוד עבודה אחר טבילה. 
+<b>ודילמא </b>נקיט הך לישנא לאשמועי' דלא היה נשחט בו ביום על קרן מערבית צפונית. על טבעת שנייה כדרכו בכל יום בשחר. דמשו"ה תני הביאו לו את התמיד. לא שהיה הולך אחריו לבית המטבחיים כסידורו של תמיד בכל יום. אלא מביאין אותו אצל כ"ג. בין אולם ולמזבח כמו בפרו דלקמן. וילמד סתום מן המפורש. והכי נמי מסתברא לכאורה דהא חד טעמא הוא דשייך בתרווייהו. דהיינו משום חולשא דכ"ג כדאמרינן בפרו. ומ"ט לא נימא בתמיד נמי כה"ג. והא דלא פריש הכי גבי תמיד ברישא. היינו משום דעבודת היום חביבא ליה. וניחא ליה טפי לפרושי בה כל מה דצריך. (כדאשכחן בדוכתי טובא) וניגמר מנה לעבודה שאינה מחמת היום כנלע"ד: 
+<b>אבל </b>אין נראה כן בדעת הרמב"ם ז"ל שאין דרכו לסתום אלא לפרש בכיוצא בזה. ומדשתיק בסידורא דיומא בחיבורו. ומסתם קסתים בעבודת התמיד של יוה"כ שהוא כסדרו של כל השנה. כלשונו פ"ד מהלכות עיוה"כ. ולא מפליג בשחיטתו דתמיד ולא מידי. שמע מנה בהדיא דס"ל גם במקום שחיטה דתמיד לא משנינן מידי משאר יומי. ונשחט גם היום כדינו. של שחר על קרן מערבית צפונית. ושל ערב על מזרחית צפונית ובטבעת שנייה. וצ"ע אי קרא דליום דמני' ילפינן לשחיטת התמיד נגד השמש לעיכובא הוא. וקצת לא משמע הכי: 
+<b>פירוש </b>טבעת שנייה עיין ברש"י בגמרא דפרק שני שעירי ובתי"ט פ"ד דתמיד באורך: 
+<b>קבל את הדם. </b>במזרק. וזרקו כמצותו במזרק שתי זריקות. על שתי זויות המזבח באלכסון. מחצי המזבח ולמטה. אחת על קרן מזרחית צפונית. ואחת על קרן מערבית דרומית. ומתכוין כשיזרוק הדם על הקרן. שיהיה הדם מקיף על הזוית כמין גאם. כדי שימצא הדם של שתי מתנות על ארבעה כותלי המזבח. עד כאן לשון הזהב מהרמב"ם פ"ה ממעשה הקרבנות: 
+<b>ואת האיברים ואת החביתין. </b>תימה דלא תנן והסולת עכ"ל תי"ט: 
+<b>והוא </b>דבר פשוט לדעתי הקלה. (עם שבאמת לפום ריהטא גם בעיני יפלא. ועמדתי עליו אחר עיון. ובשכר טרחי ועמלי האירו עיני מן השמים. על דבר אמת הנמצא למבקשיו עשרת מונים. ומחפשיו כמטמונים. שכן נאה לתנא. ולשונו מרפא לעצם הבנת הענינים הנרמזים בלשונו הברור והמקוצר במקומות. לצורך ולטעמי' רשומים) דחביתין בלי ספק שם כולל (בכל מקום ששנויין בסדר הקרבה) גם למנחת נסכים של תמיד. ששניהם שוין בעשרון סולת ושמנו. ונקראי' על שם כלי השרת שהיא המחבת. ולכתחלה מערבין אותן. אע"ג דבהעלאה היו חולקין אותן. משום ברוב עם הדרך מלך. ומשום דנפיש במשוי ואיכא טירחא יתירה. לכן הוצרכו לשני כהנים. אבל בהקרבה מתערבין ונקטרין יחד: 
+<b>ואתיא </b>כהא דתנן פ"ט דמנחות [ד' פ"ט ע"א] מערבין נסכי כבשים בנסכי כבשים (דשוין נינהו) של יחיד בשל צבור (והכי נמי. אף על גב דחביתי כ"ג דיחיד נינהו. אפ"ה מערבין אותן עם של צבור. ולכתחלה שפיר דמי כדדייק לישנא דמערבין. וגם ר"י דפ"ג דמנחות כה"ג מודה): 
+<b>וכן </b>היין דתנן בתר הכי במתניתין גם הוא שם כולל ליין של חביתין ושל צבור. ותדע שהרי אינו קרב עם המנחה. כאותה ששנינו פרק י"ב דמנחות [ד' ק"ד ע"ב]ביין שכן קרב חובתו בפני עצמו. א"כ אינו נכלל בחביתין. וצריך לומר שנכלל ביין השנוי בסוף. ומאותו טעם הנז' בעצמו כך יפה לו. לפי שגם היינות של נסכים ושל חביתין היו מתערבין. דהכי נמי קיי"ל ביין דנסכים שוים. וילמד סתום מהמפורש דגלי יין אחביתין. דפירושו נמי חביתין של שני עשרונות: 
+<b>והיין. </b>הוצרך לפורטו לטעם שאמרנו. לפי שאינו קרב עם הסולת. ואינו נקרא בשם חביתין מחמת זה. להיותו קרב חובתו בפני עצמו. אבל לסולת. שם אחד הוא לשניהם. כמו ששם יין אחד הוא להם. וזה דבר ברור מאד בעזה"י. ועיין בסמוך מ"ה: 
+
+Mishnah 5
+
+<b>בין איברים לנסכים. </b>כאן נסכים שם כולל. למנחה. לחביתין. ונסכיהם. דזימנין מלת נסכים כיילא כל הני. דכולהו נסכים מיקרו. ומעשה המנחה והחביתין שוה. כדפרישנא לעיל. ע"כ שניהם נכנסין בשם נסכים. ועיין פ"ז: 
+<b>אם היה כ"ג זקן כו' מחמין לו חמין </b>דייקינא בחי' דווקא כה"ג מדוחק התירו. אבל בבריא לכתחלה לא. [עיין תוס' סוכה ד' נ' ע"א ד"ה שאינו] דשבות שאינה צריכה לא התירו אפילו במקדש. ולרש"י דל"ג בגמרא הא דמשום שבות. צריך לומר דטעמא אחרינא איכא במילתא. דלא שרינן אלא מדוחק ובקושי כה"ג. משום דלכתחלה לא אריך לטבול בחמין. אפילו פושרין משום גזירת מרחצאות. למאן דאית ליה הכי. ועמ"ש בחידושי שם ביררתי ענין זה בס"ד: 
+<small>משנה לחם<br><b>אם היה כ"ג זקן</b> צ"ע מאי שיאטיה הכא. <b>ושמא </b>י"ל בזה. שלא הותר דבר זה אלא במקדש דווקא. מטעם שאמרו. שאין שבות במקדש. משו"ה לא תני לה לעיל מ"ג. דבחול היתה אותה טבילה. וע"כ היה צריך להתאזר כח וגבורה. לכוף טבעו ולהכריח אסטניסותו בטבילה ראשונה. ושומר מצוה לא ידע דבר רע. משא"כ עכשיו שבא אל הקודש. שלא חלה עליו גזרת שבות לשום דבר. לא ראו להטריחו בחנם. ואין לו לסמוך על הנס. דשכיח היזיקא באדם זקן וחלוש. אם יטבול כמה פעמים ביום אחד בצונן. לכן כראוי הקדים כאן מעשה החמין להפשירן שקודם בהכרח למעשה הטבילה. שרוצה לשנות מיד. ודומה שהוא דבר הגון. ומסייע לגרסת התוספות.</small>
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>אלו משל צבור. </b>כתב תי"ט וממשנה זו למד הרמב"ם דבגדי כהונה מתרומת הלשכה. וס"ל דאין בין בגדי כ"ג לבגדי כהן הדיוט לענין זה עכ"ל: 
+<b>ואינה </b>ראיה גמורה דאיכא למימר דווקא כ"ג ביוה"כ שעובד רק עבודת צבור. הוא דבגדיו באין משל צבור. דלעבודת צבור פשוט דצרכי קרבן כקרבן דמי. ואפילו שומרי ספיחים בשביעית לעומר. נוטלין שכרן מן התרומה. כדאיתא רפ"ד דשקלים (ועיין בגמרא דר"פ שני דייני [ד' ק"ו]) ואם איתא דאין בין בגדי כ"ג לבגדי כ"ה לענין זה. מהתם שמעינן לה. ואין צורך לדקדק ממשנתינו זו שהדבר מוכרח במקומו: 
+<b>אבל </b>נ"ל שממה שאמרו בגמ' כהן שעשתה לו אמו כתונת לובשה ועובד עבודת יחיד ובלבד שימסרנה לצבור יפה. ש"מ דכל בגדי כהונ' ואפי לצורך עבודת יחיד. ודכוותייהו בגדי כהן הדיוט. ודאי לא גרעי מכתונת דעובד בה עבודת יחיד. דהא עבדי בהו נמי עבודת צבור כל יומא. בתמידין ומוספין ושאר קרבנות צבור כל השנה. עיקר מצותן משל צבור. וקמ"ל דמתנדב נמי משלו ומוסרה לצבור. ויוצא בה אליבא דמ"ד מתנדב שומר חנם כדאיתא בשקלים [פ' ד' משנה א']. ומצאתי ג"כ בתו' שהביאו ת"כ דדריש מדכתיב בגדי קודש לומר שצריכין להיות משל קודש: 
+<b>והא </b>דנקיט תלמודא עבודת יחיד. נ"ל דלאו למעוטי עבודת צבור. דהא על כרחך הך מימרא אליבא דר' יוסי מיתוקמא. דאית ליה מתנדב. (וכדמוקים בירו' לעצי מערכה דבאין נדבה. כמ"ש בתי"ט לעיל. איברא לשינויא דשאני לן בין קרבן עצמו למכשירי קרבן. איכא למימר הכא נמי דאתיא כי כולי עלמא) וא"כ מאי שנא בגדי כהונה מקרבנות עצמן. אלא רבותא אשמעי' דבקרבנות עצמן פשיטא ליה דלא חיישינן לשמא לא ימסרם לצבור יפה. מאחר שהדבר ידוע שצריכין להיות משל צבור. אבל בעבודת יחיד מהו דתימא ליחוש דילמא לא ימסור יפה יפה קמ"ל ודוק: 
+
+Mishnah 8
+
+<small>משנה לחם<br><b>פרו </b>משלו הוא מביאו. לא משל צבור כעולת העם. <b>ופר</b> העולה ושאר המוספין. כבר עשאם עם תמיד של שחר. כמדת ר"ע מ"ג פ"ז דמכלתין.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>השם </b>עתי"ט שכתב ומדתנן לפני ה' תטהרו. ש"מ דבלשון הכתוב לא בעי לשנויי. ותסייע לסברת הרי"ץ ע"כ. <b>ולא</b> ידענא מאי סייעתא. אינהו נמי בגירסא הוו קמיפלגי. וקצת משמע מלשון הריצא"ג גופיה. דמודה לרס"ג. דלכתחלה שפיר טפי למעבד כוותיה. ולא פליג עליה אלא בדיעבד. <b>ולפ"ז</b> צ"ל דגרסת משנתנו כך היא שומה בפיהם ז"ל מאז. ובספרינו מאן מפיס. אחר שקיצרו בלשון הכתוב ולא סיימוהו כלל. <b>איברא </b>מסתברא דשפיר דמי לתפוס לשון הכתוב. כמו שהוא דרך קריאתו. וזה בין בסדר עבודה. בין בגרסא דמשנה. אין לשנותו. עמ"ש בס"ד בשי"ע (ספ"א דק"ד) ולעיל מ"ד פ"ד דברכות.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס"פ ותו לא מידי. נ"ב ועמ"ש בס"ד במו"ק א"ח (סמ"ח).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ודוק. נ"ב (גם נודע ליודעים חן. כי כמו שעונש המקצץ בנטיעות גדול מאד. כנרגן מפריד אלוף. ככה הוא בהפך. המחבר ומייחד הנפרדים. אין קץ לענשו ר"ל. כי לתאוה יבקש נפרד. ונשלל החבור מהפר"ד. כי חטאת קסם הוא ומרד. המ"י).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>היה יודע פרק בשיר</b> בגמרא מכניס גודלו בין הנימין. פירש"י נימת הפה. נגד מחיצת החוטם. <b>וא"ת </b>והרי אמרו בעומד בתפלה. שלא יניח ידו על סנטרו. <b>י"ל</b> כמ"ש הרב"י (סצ"ז) דסנטרו הוא לחי התחתון. וזהו שאסור. ולא כמו שנוהגין חזני אשכנז ופולין. ואף לפי גירסא אחרת שם. לק"מ. <b>אי נמי</b> לבסומי קלא שרי בכל גוונא. וכן כתבו האחרונים ז"ל שם. ולא ידעתי טעמם. והרי מכאן סמך יפה. <b>אע"פ </b>שעדיין י"ל כהנים על הדוכן מילתא אחריתא. דבעי למחדי למיהוי בחדוותא. <b>ושאני</b> תפלה דרחמי היא. וצריכה הכנעה וכובד ראש. ולזה דעתי נוטה באמת. שראוי להחמיר ולאסור. ולא ילפינן ממקלקלתא. אי איישר חילי אבטליניה.</small>
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>שנים עשר דד לכיור. </b>הקשה בתי"ט בשם כף נחת שלא מצא מקום פנוי כל כך בין האולם ולמזבח לזה הבור. שלא היה כי אם ג' אמות: 
+<b>ועיין </b>מ"ש בתי"ט בישוב הקושיא. שהוא דבר זר ורחוק מאד מן השכל. שמלבד הדוחק שיהיו הכהנים המקדשין. עומדים כל כך צפופים בקידוש. וגם נסבול הזרות שהיה מקום הכיור מלוא כל הרוחב. שבין מעלות האולם ולמזבח בצמצום. מה שלא נשמע בשום מקום. עוד עדיין אי אפשר ולא הועיל מאומה. שהרי מכל מקום לא היו יכולין לעמוד הכהנים המקדשין בבת אחת בהיקף סביב הכיור. דמשתי רוחות לא אפשר. אם מרוח מערב של הכיור. לפי שא"כ יצטרך שיעמדו על מעלות האולם לקדש. ותמה על עצמך היאך נכנסין לשם בלא רחוץ ידים ורגלים. דהא מסקינן בפרק טרף בקלפי [ד' מ"ד ע"ב]. אולם ובין אולם ולמזבח חדא קדושה. ואפילו בין האולם ולמזבח אין ליכנס בלא קדוש. כמ"ש התו' בפ"ק דמכילתין. שאפילו כ"ג הנכנס בין האולם ולמזבח בלא רחוץ ידים מפציעין מוחו בגזרין. ואם לרוח מזרחית מנועים היו. מפני המזבח המעכב עליהן. שהרי לפ"ד התי"ט לאותו צד היה א"כ הכיור נוגע בקיר המזבח. ויאמר נא שעמדו על גבי המזבח ח"ו. ע"כ ישתקע הדבר ולא יאמר. ותו לר' יהודה דמדות לא היו כי אם שתי אמות פנויין בין המזבח ובין מעלות האולם. והיכא משכחת ליה דוכתא להך בור: 
+<b>אבל </b>במחילת כבודם נדחקו שלא לצורך שיש ריוח הרבה מקום פנוי לכיור. לפי שלא בין האולם ולמזבח מכוון עמד הכיור. אלא משוך כלפי דרום היה. כדתנן פ"ג דמדות [ משנה ו']. ודתנן התם בין האולם ולמזבח. פירושו כבין האולם ולמזבח. ר"ל כנגד האויר שבין האולם למזבח. וכן פירש שם המפרש. והכי איתא בהדיא זבחים (דנ"ט) שלא היה כיור מפסיק כלל בין האולם ולמזבח. אלא אותו חלל פנוי מכלום שלא יהא דבר חוצץ בין המזבח והאולם. והכיור משוך כולו לצד דרום. ועומד לרוח דרומית מערבית. מכוון כנגד המרחק שבין האולם למזבח. ושם עמדו שלא בדוחק שלא עכב המזבח. וקרא לא קפיד אלא אמקום כיור שיהא בין אולם למזבח. אבל כהנים פשיטא דמצו קיימי לבר. וגם אם היה הכיור עצמו משוך מעט לצד מזרח. אף על פי כן נתקיים המקרא בין אוהל מועד ובין המזבח. מאחר שרובו ככולו מכוון כנגד אותו אויר שבין אוהל מועד ובין המזבח: 
+<b>ושמא </b>לא היו כלל מעלות לשתי הרוחות מצדדים. כי אם ממש בין אולם למזבח דווקא. כלשון המשנה במדות. והיו המעלות לאולם רק על פני רוחב המזבח. ומשם והלאה לצפון ולדרום היה מקום פנוי בלי מעלות. וכותל אולם עשוי בשוה עם קרקע ההר. שקדרוהו והחליקוהו ועשאוהו זקוף ביושר מלמטה למעלה ודומה כמין כותל. וזה יותר נראה. כי לאיזה צורך יהיו שם המעלות. שאינן עשויות אלא לכניסת האולם. ודיין בהיותן על פני פתח האולם בלבד: 
+<b>ואף </b>שנראה מפירש"י ז"ל בגמרא דפ"ק דמכילתין גבי מעלות העזרה. שהיה ארכן של מעלות על פני כל רוחב ההר. זהו דווקא בעזרה שהיתה חצר פרוצה אין חומה. ופנויה מבלי כותלים. אבל האולם שהוא בנין סתום בפני עצמו. לאיזה טעם יצטרכו מעלותיו פנות קדים. לכותל הסתומה וכ"ש שכך היה צריך להיות שם בלי מעלות כנז'. כדי להבדיל ולהפריש העם ממנו מפני רוב קדושתו והוא נאה יותר משנניח מעלות האולם על פני כל רחבו. ועכ"פ אין המקום צר ודחוק לכיור. וניחא נמי כיון דלדרום קאי ולא הפסיק בין האולם ולמזבח. אותו מקום ג"כ אינו בכלל אותה מעלה. שלא ליכנס שם בלי רחוץ ידים ורגלים ודוק: 
+
+Mishnah 11
+
+<b>של בית גרמו לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים. </b>כתב הרע"ב שלא היו יודעין שאר אומנים לרדותו מן התנור שלא יהא נשבר. לפי שהיה עשוי כמין תיבה פרוצה עכ"ל: 
+<b>קיצר </b>קצת דהא משמע דכולהו משום הידור מצוה אית בהו. ולמצוה מן המובחר בלבד. ואם שאר אומנין לא היו יכולין לרדותו שלא יהא נשבר. א"כ לא היה בזה משום מצוה מן המובחר בלבד. והיו צריכין להם על כרחם. שהרי אי אפשר בענין אחר: 
+<b>אבל </b>בגמרא מבואר יפה שאומנין אחרים היו אופין מבחוץ. לפי שיראים שלא ישבר אם ירדוהו מבפנים. וא"כ כבר אפשר למצוה שתתקיים ע"י אחרים שיאפוהו מבחוץ. ולכן מתחלה לא השגיחו בבית גרמו. ושלחו חכמים אחר אומני אלכסנדריא. לעשותו כמנהגם. ולא היו חוששין על האפיה אם היא מבחוץ. דמאי נפקא מנה. עד שאח"כ ראו שפתן מתעפשת. מפני שלא היו יודעין לרדות כבית גרמו. ובזה אין כי אם משום הידור מצוה. דכל פעל ה' למענהו. ולכך חזרו לבית גרמו: 
+<b>של בית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטורת. </b>ז"ל הרע"ב מכירין היו בעשב מעלה עשן וכפירש"י ז"ל: 
+<b>ובגמרא </b>ששלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריא ולא היו יודעין להעלות עשן כמותן. ופירש"י כמו כן שלא היו מכירין בעשב מעלה עשן. עמ"ש בחי' במה שיש לתמוה בזה איך חסרו עשב המעלה עשן: 
+<b>והרב </b>הגדול בב"י בא"ח סי' קל"ג למד ממשנתינו ומהך עובדא דמייתי תלמודא עלה דמעלה עשן לא מעכב כלל. ואישתמיטתיה גמרא דפרק הוציאו לו דאיתא התם בהדיא [ד' נ"ג ע"א] שאם חיסר מעלה עשן חייב מיתה. וכבר תפסוהו האחרונים ז"ל על כך: 
+<b>ובר </b>ממאי דכתיבנא כבר במ"א ליישב את זה. אמינא השתא דלק"מ דאע"ג דאמרינן התם דמעלה עשן מעכב. היינו דוקא כי איתיה קמן. אבל בדליתיה דלא אפשר שאני. דמכל מקום לא הויא לה קטורת חסרה מחמת זה. ותדע דהא מיחייב עלה במפטם כמוה באחד עשר סממנים לחוד. ש"מ דחשיב במתכונתה אפילו בלא מעלה עשן. וקאי עלה בכרת ובשוגג מביא חטאת קבועה. דדווקא י"א סמנים הילכתא גמירי להו דמעכבין זה את זה. ולא איצטריך למיתנינהו גבי הני דתנינן במנחות דמעכבין זא"ז. דמילתא דפשיטא דבעינן במתכונתה כדכתיב. ואתיא הילכתא לגלויי מילתא בעלמא הי נינהו סממניה: 
+<b>אבל </b>מעלה עשן דלא בסממני הקטורת נאמר. ולא נפיק אלא מקרא אחרינא. דלא כתיב בההוא ענינא דקטורת סמים. אלא מריבויא דקרא כתיב בענן וכסה ולא בכלל חשבון סממנים הוא. אם איתא דמעכב את הי"א סממני' אחרים. שלא יוקטרו כלל. אם לא מצא מעלה עשן. ודאי דהוה מיבעי ליה לתנא למיתנייה. ולאשמועינן נמי כי הא דסממני קטורת ומעלה עשן מעכבין זא"ז. וזה מוכרח מאד. אלא פשיטא לא נאמרו דברים במעלה עשן לעכב אלא כשישנו. שלא לחסרו במזיד. לענין זה שנה עליו הכתוב לעכב. אבל לא מצא מעלה עשן. בשביל זה לא יהא מזבח בטל שאינו מעכב אם איננו. ואולי אפי' ישנו אינו מעכב אלא דוקא כשהוזקקו לו. כדרך שאמרו בלחם וכבשים שזיקה מעכבתן ודוק. ואלה דברים נכוחים למבין: 
+<b>ואכתי </b>פש גבן לברורי מה דכ' בב"י תו בהך ענינא. אגב אורחין הואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא. (וממילא נשמע ג"כ התנצלות אחר להשגה הנ"ל) וז"ל הרב"י עוד שם אחר שהביא משם מהרי"א וא"ח שיש לומר פטום הקטורת מתוך הכתב שלא יחסר א' מסממניה ויהא חייב מיתה. כתב ז"ל ואם לדין יש תשובה דהא בחיסר סממניה חייב מיתה. פירש"י [כריתות ד' ו' ע"א] כי עייל ביוה"כ דכתיב ולא ימות בזאת יבוא אהרן. וכי מעייל קטורת שלא כהילכתא ביאה ריקנית היא. אלמא שאינו חייב מיתה מפני שחיסר אלא מפני שנכנס שלא לצורך. ואפילו לדעת הרמב"ם ז"ל שכתב חייב מיתה שהרי נעשית קטורת זרה. איכא למימר דטעמיה כיון דקטורת זרה היא הו"ל ביאה שלא לצורך. ואפילו את"ל אעפ"י שאינו נכנס לפני ולפנים כו'. חייב מיתה משום קטורת זרה כדאשכחן בבני אהרן שנתחייבו מיתה מפני שהקריבו באש זרה. איכא למימר דהיינו כשמקטיר ממש עכ"ל: 
+<b>ויש </b>להפליא מאד כמה הפריז על המדה במה שרצה זכרונו לברכה לומר אפילו בחיסר סממניה. אין חייב מיתה גם בלפני ולפנים רק אביאה ריקנית. הא בהדיא אמרינן [יומא ד' נ"ג ע"א] אפילו שגג בביאה והזיד בהקטרה. (איברא דאיכא שינויי אחריני טובא התם. אלא דמשמע דכולהו איתנהו ולא חלק אדם בדבר) חייב. ומפירש"י בכריתות אין להוכיח כלום. דלא נחית להכי ולא חש למכפל ולפרושי כה"ג דמיירי דשגג בביאה והזיד בהקטרה. דממילא משמע הכי. וטעמא לחוד אשמעינן טעמא מאי חייב גם בשגג בביאה. דהיינו נמי משום דרחמנא שויה כביאה ריקנית במזיד. כשהזיד בהקטרה. משום דאיסורא דתרווייהו מקרא דלא יבוא בכל עת ילפינן להו. כמ"ש בסמוך בעזה"י. להכי פריש כנז'. ומילתא אגב אורחיה נמי קמ"ל דכל שישנו במיתה משום ביאה ריקנית. ישנו במיתה גם בהקטרה חסרה. ולאפוקי היכל דליכא חיוב מית' בביאה ריקנית דידיה. בהקטרה נמי ליתא לחיוב מיתה. ע"כ הוצרך רש"י להעמידה ביוה"כ דווקא. דבקטורת דכל השנה לא משכחת לה חיוב מיתה בחיסר מסממניה. וכמו שאבאר עוד בסמוך דעת רש"י ז"ל. דלא ס"ל כרמב"ם ז"ל בהא: 
+<b>ובזה </b>היינו יכולין להעלות ארוכה למבוכה. ולהתנצל בעד הרב"י ז"ל דאף על גב דמחייבינן גם אהקטרה לחוד. היינו דווקא ביוה"כ בקטורת דלפני ולפנים. דמיירי בה התם בפרק הוציאו לו. משא"כ בהקטרה דהיכל דהוא קטורת דכל יום דעסיק בה הרב"י השתא. לא מיחייב אהקטרה. והיה מוצל מהשגה זו (גם הראשונה סרה מעיקרה לפ"ז. דלא אמרו שמעלה עשן מעכב ואם חיסרו חייב מיתה. אלא ביוה"כ דכתיב ביה וכסה ענן. ובאמת לא נזכר זולת זה בשום מקום. ולא רמיזא לגמרי לחייב על חסרון מעלה עשן. בקטורת דכל השנה) הנז': 
+<b>אלא </b>שהוא ז"ל נעל בפנינו דלתי עזרה ושערי הצלה כי מי הכניסו בצער הזה ללמדה מהקטרת פנים דקה"ק. עד שהיה נבוך להוכיח מפירש"י שאין חיוב מיתה בהקטרה בלתי זדון ביאה דמאי איכפת ליה לרב ז"ל בהא. דאפילו תימא דחייב אההיא הקטרה. מ"מ בהקטרה דהיכל מיפטר. ובהאי גוונא הוה קאמר שפיר. אלא שהוא ז"ל ראה דברי הרמב"ם ועמדו בפניו כחומה. שלדעתו שוה ההיכל עם קה"ק בזה. לחייב על קטורת חסרה. וכסבור שגם רש"י מודה בכך. ע"כ דחק הרב ז"ל עצמו לתלות החיוב בביאה ריקנית. ואין זה מחוור כי דעת רש"י חלוקה ורחוקה בזה מדעת הרמב"ם כרחוק מזרח ממערב כמ"ש בסמוך בעזה"י. (גם האחרונים ז"ל שהשיגוהו בזה לא דקדקו היטב ולא ירדו לחלק בכך. דשתיקתם הויא הודאה דסבירא להו נמי כוותיה בהא. דהקטרה שוה בזה להיכל ולפני לפנים שאל"כ יש להתרעם עליהם שלא מצאו לו זכות. דאע"ג דאיהו ז"ל לא טעין אנן טענינן ליה. כה"ג צריך לאודועי): 
+<b>ואיברא </b>דעכ"ז אכתי לא ניחא לגמרי. ולא מהניא תפיסתו של הרב"י על מהרי"א דאע"ג דליכא חיוב מיתה בהקטרה חסרה דהיכל. מיהא חיוב מלקות ודאי איכא מתרי לאוי. חדא משום לתא דביאה ריקנית דהיכל שהיא בארבעי'. ותו איכא נמי משום קטורת זרה: 
+<b>ובאמת </b>אחר המחילה הראויי' מכבוד הרב הגדול קדוש ה' זצ"ל. כל דבריו הללו מתמיהים מאד. ולא ידענא מאי אידון בהו דכתב בדעת הרמב"ם דמשום ביאה שלא לצורך מחייב. ותמה על עצמך היכן מצינו חיוב מיתה בביאה שלא לצורך דהיכל. והלא אינו אלא בלאו בלבד והוא מוסכם מהכל: 
+<b>וכ"ש </b>שהוסיף תימה על תימה במה שרצה לסמוך דעת הרמב"ם בזה שלמדה במה מצינו מבני אהרן. ואין למדין מהוראת שעה. הרי הם עדיין לא הוזהרו בלא יבוא. גם לא נתפרש עונם וכמה נחלקו בדבר מה היה חטאם. ובספרי איתא דנכנסו לפני ולפנים. ואיך א"כ יתכן שילמוד משם הרמב"ם חיוב מיתה. לנכנס להיכל בקטורת חסרה. והרי אלו דברים שאין הדעת מכילתם. ואיך נתפייס הרב ז"ל בכל אלו הדוחקים והריחוקים העצומים: 
+<b>ופשוט </b>שהרמב"ם סמך לו על אותה דפרק הוציאו לו [שם] דמוקמינן חד קרא   לשאר ימות השנה. ומשמע ליה לרמב"ם ז"ל דלהך שינויא קאי נמי במיתה בשאר ימות השנה. והיינו קטורת דהיכל. ולא משום ביאה ריקנית דודאי לא אשכחן חיוב מיתה אביאה ריקנית דהיכל. אמנם באמת אין שיטת הרמב"ם בענין זה מחוורת לחייב מית' אהקטרה חסרה דהיכל בקשנו להעמידה ולא מצאנו: 
+<b>ולא </b>זוהי שיטתו של רש"י ז"ל זאת מצאנו שעלתה בידינו כהוגן אחר העיון. ולדידיה הכי הוא עיקרא דמילתא תרי קראי כתיבי בעונש. ותרווייהו באל פני הכפורת כתיבי. דהתם הוא דאיכא חיוב מיתה. ויצא בזה שאר הקודש. לא ימות קמא מוקמינן לביאה ריקנית דלפני ולפנים. ולא ימות בתר' להקטרה דלפני ולפנים. ואזהרתייהו מלא יבוא נפקא. דרחמנא שוינהו כי הדדי. ואתרווייהו מיחייב משום ביאה ריקנית נמי (והיינו בין ביוה"כ בין כל השנה. לעולם חייב בשני אלו. אך בקה"ק בלבד). ולאזהרה אתרבי נמי היכל. דכתיב בה אל הקודש דכייל נמי היכל דקודש מיקרי ובין להקטרה בין לביאה ריקנית. למלקות לחוד אתרבי. דלהכי ודאי אהני אל פני הכפורת. ואתה המעיין התיישב והשב הדברים אל לבך. והעמד הכתובים על בורים. ודוק בגמרא ופירש"י בפ' הוציאו לו ובכריתות. ותמצא שהוא המחוור. ולא באתי להטריח באריכות דומה למשא. אבל ישמע חכם ויוסיף לקח: 
+<b>ונקוט </b>כללא בידך דבעינן ודאי תרי קראי לחיוב מיתה דפנים. חד לביאה וחד להקטרה. והכי נמי להיכל צריכי תרי קראי. דביאה ריקנית מכללא דאזהרת ואל יבוא בכל עת אל הקודש שמעינן לה. וקטורת חסרה בהדיא כתיב לא תעלו עליו קטורת זרה. והני תרווייהו בלאו גרידא נינהו. דמנ"ל לחייב מיתה בקטורת דהיכל. דלית לן אלא חד קרא לגופיה. לאזהורי אהקטרה דשאר ימות השנה. שלא תהא חסרה. וביאה ריקנית דידיה אע"ג דמאל הקודש אתרבייא כנז'. מסתיי' לרבוייה למלקות. מיתה מהיכא ילפת לה. דאל פני הכפורת ודאי מיעוטא הוא. למימרא דהתם הוא דאיכא חיוב מיתה. ושאר הקודש באזהרה. בין בביאה ריקנית בין בהקטרה חסרה. והכא נמי נ"מ להזיד בהקטרה. אע"פ ששגג בביאה. ולענין מלקות. ואם הזיד בשניהם לוקה שמונים משום אל יבא בכל עת אל הקודש. ומשום לא תעלו עליו קטורת זרה. דהכי הוא ודאי שאם חסר א' מסממניה. נעשית קטורת זרה. ודקאמר תלמודא חד ליוה"כ וחד לשאר ימות השנה. אע"ג דלא פליג אשינויא דשגג בביאה והזיד בהקטרה. דכולהו לקושטא אתמרו. אין פירושו לקטורת דכל השנה דהיכל. אלא ה"פ לחייב גם אהקטרה חסרה דלפני ולפנים. כל ימות השנה. זה העלינו לפי פרש"י ז"ל. ואלו דברים ברורים מאירים העמק בדבר ותראה. ותעיד שאין שורש וסמך לחייב מיתה על הקטרה חסרה דהיכל כדעת הרמב"ם ז"ל. ע"פ מה שהבין בו הרב"י בסוף דבריו: 
+<b>והאף </b>אומנם לשון הרמב"ם סתום קצת. נר' לכאורה שצדק הרב"י בהבנתו. דסתמו כפירושו שם בהל' בית הבחירה. דבקטורת של כל יום איירי. ולא בשל יוה"כ דווקא. גם טעמו של הרמב"ם אינו מובן. שכתב שנעשית קטורת זרה. והיכן מצינו חיוב מיתה בקטורת זרה. והלא אינה אלא בלאו גרידא. כללו של דבר בהיכל לא מצינו חיוב מיתה. בטהור הנכנס לשם. אלא מלקות לבד בין בביאה ריקנית בין בהקטרה זרה: 
+<b>ובדקתי </b>בס' מנין המצות להרב ז"ל. ואף שם לא הביאה. אלא שיש לתמוה שלא מנה ג"כ אפילו הקטרה דלפני ולפנים. שכבר הודה בה בפירוש בסוף הלכות יוה"כ. ומזה נראה שדעתו בהקטרה דלפני ולפנים. שעכ"פ חייבין עליה משום ביאה ריקנית. אפילו שגג בביאה. וכאשר פרשנו למעלה בדעת רש"י ז"ל. וא"כ כבר באה במנין. במצות ל"ת ס"ח שהוזהרו כהנים שלא לבוא בכל עת למקדש אם לא לעבודה. (ושם מבואר בהדיא כמ"ש לעיל. דאין חיוב מיתה בביאה ריקנית דהיכל דלא כדעת הרב"י): 
+<b>ולא </b>יועיל זה בהקטרה דהיכל. אם כך היה סובר שחייבין גם עליה מיתה. שמאחר שאין באותה ביאה חיוב מיתה. יחוייב מזה שימנה אותה הקטרה חסרה למצוה בפני עצמה ודוק. וצע"ג. (ומחמת כל זה לבי נוקף קצת לומר שע"כ גם בהלכות בית הבחירה כוונת הר"מ על הקטרת פני פנים. ושבקיה דדחיק ומוקי נפשיה. וא"כ הוא רש"י והר"מ ז"ל שוין בזה לכל דבר. והו"ל להרב"י ז"ל להחזיק בדרך שאחז תחלה ולומר דאהקטרה דהיכל ליתא לחיוב מיתה. והיא ודאי תשובה מעלייתא. ולא היה צריך לכל האי שקלא וטריא. גם כבוד האחרונים ז"ל במקומו מונח שלא כיוונו יפה בהשגתם. שעל חנם רדפוהו. והועל לא יועילו דבריהם למהרי"א ולא יצילו לשונו מתפיסה): 
+<b>והמחוור </b>אשר ביררנוהו ע"פ שיטת רש"י. והיה בו סיוע רב להרב"י ז"ל שאין חיוב מיתה בקטורת דכל השנה. דמיירי בה הרב ושכנגדו המקפידים גם באמירה. אלא שאינו ניצל בזה מכל וכל. דמכל מקום האיכא למיחש לאיסור לאו וכדאמרן. ואפשר דמהרי"א וא"ח נמי לאו בדווקא נקטי חיוב מיתה. 
+<b>ואולם </b>האמת עם הרב"י במ"ש דליכא חיוב מיתה. ואני מוסיף שאפילו איסור לאו וחיוב מלקות אין כאן. באמירה חסרה ואף במזיד. והני מילי מרפסן איגרי דאי מדמית לה אמירה. לעבודה והקטרה ממש לכל מילי. וכאילו נכנס להיכל לפני לפנים. א"כ ניבעי נמי קידוש ידים ורגלים. וטבילה והזאה דבכולהו איכא חיוב מיתה. והא לא אפשר. ותו דזרים אנן. ונמצאת אומר ח"ו שאמירתינו לבטלה ועבודתינו פסולה. והוא דבר מבואר הבטול מעצמו. והדבור בו למותר. דמילתא דפשיטא היא. דלא מדמינן להו לגמרי להדדי. אלא דבמאי דאפשר לאזדהורי. עדיף וראוי ליזהר. ותו לא מידי: 
+<b>הגרוס בן לוי. </b>כתב תי"ט ואני תמה על שלא מצא הגרוס ג"כ תשובה שמא ילמוד אדם שאינו מהוגן עכ"ל: 
+<b>ואין </b>כאן תימה שבודאי מצא והשיב. וכבר נתקבלה כמו כן. שהרי כך אמרו כולן מצאו תשובה לדבריהם כדאיתא בגמרא חוץ מבן קמצר. ועל כן נמנה הגרוס בין הממונים החסידי' וכמ"ש בתי"ט גופיה. ובתוך כדי דיבור שכח דברי עצמו שאם לא היתה לו להגרוס תשובה מוצאת. מפני מה קירבוהו ומנאוהו בין החסידים. אלא כדאמרן שהיא ודאי תשובה כוללת לכל אלו. ואטו כי רוכלא ליחשבינהו תלמודא:. 
+<b>ומה </b>שלא מצאו לו זכות לבן קמצר. אין נ"ל מספיק מ"ש בי"מ. אלא כך הוא הענין לדעתי שכל אלו הנזכרים באו מחמת טענה עצומה ולא זו בלבד שנתייראו שמא ילמוד אדם שאינו הגון כו'. כי זה הטעם לבדו לא יספיק לשלא ילמדו ועמהם תמות חכמה. כי במותם תאבד תועלתה גם מעבודת ה' ויצא שכרם בהפסדם. כי אין ראוי שספק חוטא א' יאבד טובה הרבה. ויביא קיצור בכבוד שמים. שהכל ברא לכבודו. (וכל פעל למענהו ולהשתמש בו לפניו ית'. ולא יתכן ההמנע מזה מחשש הטועים שיעשו קודש חול. ועל כיוצא ארז"ל שא"ל הקב"ה למשה כתוב וכל הרוצה לטעות יבוא ויטעה. לא ח"ו לתת מכשול לפני עורי לב. אלא לומר שאין ראוי למנוע מהודיע דבר הראוי והגון לפניו ית'. מפני הפושעים הטועים. כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם וגו'. וכמאמרו של ריב"ז בכלים ומסקינן דאמרה לבסוף מה"ט): 
+<b>אלא </b>כך אמרו לפי שיודעין היו שבית המקדש עתיד ליחרב כדאיתא בגמרא. ורצו לומר בזה שנמצא אז אין עוד לכבד לשי"ת בחכמתם וידיעתם זאת. ושוב לא תועיל רק לרעה ח"ו. על כן נמנעו מלמוסרו לכל אדם. מפני שחכמים גדולים היו שידעו שקרב קיצו של בה"מ. ולא במותם יירשו אחרים חכמתם. להועיל להיטיב בעבודת השי"ת. וזוהי ודאי תשובה נכונה ומספקת לכל הללו הנזכרים שקבלו את תשובתם: 
+<b>משא"כ </b>לבן קמצר לא הועילה לו זאת הטענה. שבדבר הכתיבה האומנית יהי כבוד שמים לעולם במקומו עומד. בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. והי"ל ללמוד מעשה הכתב שהוא דבר הנוהג לדורות. גם בחורבן הבית בכתיבת ס"ת וכיוצא. (אבל פרק השיר בטל בהעדר הדוכן. ואין ראוי להשתמש בו אפילו בדברי שירות ותושבחות זכר לדבר איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר וק"ל) ולזה לא היה לו לחוש לאדם שאינו הגון שמא ילמוד. שאף על פי שבודאי יותר נראה שאין נכון לעשות כן לע"ז. (ודלא כמ"ש בי"מ. ודוגמת ראיה שיש קפידא בדבר. מה שמצינו שעל מה שהוא עבודת פנים. חייבין על כיוצא בו לפני ע"א ודוק) מ"מ לא הי"ל למנוע מזה שאין להניח בשביל כך מה שהוא ודאי תועלת גדול בכבוד שמים כמו שאמרנו. ע"כ לא היה זה כי אם רוע לב. ודוק כי נכון הדבר וישר מאד: 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>טרף. </b>נ"ל שהוא מלשון משנה ביצה טרופה. צמר גמלים ורחלים שטרפן [כלאים פ' ט' משנה א']. כלומר מעורבין וכן דרך לערב ולטרף פתקי הגורלות שלא יהו ניכרין. ולשון רש"י ז"ל בטריפה ובחטיפה. והם שני ענינים לא כלשון הרע"ב ז"ל: 
+
+Mishnah 2
+
+<small>משנה לחם<br><b>כנגד בית שחיטתו</b> לשון רע"ב בצוארו. <b>וקשיא</b> לי בגווה טובא. דהאי מאי כנגד. ליתני ולנשחט בבית שחיטתו. <b>ותו</b> אמאי לא תני בהדיא בצוארו. כדתני רישא בראש שעיר המשתלח. <b>הא</b> ודאי מסתברא דאהעמדה קאי. דסליק מניה. וכנגד בית שחיטתו. דומיא כנגד בית שלוחו משמע ודאי. <b>ובס"ד </b>חזי לן פירושא דהך מילתא באנפא אוחרא והא תנא דידן דווקנא הוא. וכנגד בית שחיטתו. פשיטא דכנגד מקום שחיטתו מעמידו. קאמר. ולא בצוארו קא מיירי. אף דאוקימנא לה אקשירה. היינו למימרא דקשר ללשון דנשחט. במקום שעומד שם מוכן לשחיטה. היה קושר הלשון כנגד צוארו. ולא בצוארו. דבהכי נמי אית ליה היכירא. ולא אתי לאחלופי וק"ל. <b>מיהא</b> בגופיה ממש. ודאי לא קטר ליה. תדע דלא אפשר כלל. דהא קעביד עבודה בקדשים. דכוותה רמינן ריש פא"ד אדתניא תוחבו לו בין קרניו. והא קעביד עבודה בקדשים. ומשנינן דעביד כדהלל. אלמא דכה"ג עבודה היא. והתם אע"ג דלצורך עבודה הוא. אסור. כ"ש הכא דאינו מצרכי עבודה לגמרי. אלא לסימנא. פשיטא דאית ביה משום עבודה לכ"ע. משו"ה דייק בלישניה. ולא תני בצוארו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>אבל </b>במשתלח. דלא קרבן מזבח הוא. ודמי לפרה. דקדשי בדק הבית הוא. הכי נמי שעיר אינו אסור בגזה ועבודה. אלא מדרבנן קודם שנעשית מצותו. ואחר שהגריל עליו. אין חייבין עליו עוד משום שחוטי חוץ. ואינו עושה תמורה. ואין חייבין עליו משום מעילה. הוא הדין לגזה ועבודה. לדעתי חדא מילתא היא. <b>והכא</b> לאחר שהגריל עסקינן. ועוד שהוא לצורך הכשר מצוה. להכי אף לכתחלה קושרו בראש עצמו. <b>ברוך </b>המגלה עמוקות. סוד ה' ליראיו. <b>שוב</b> ראיתי ברא"ש הביא דברי סדר אתה כוננת. והשיג עליו. ולפ"ד דבריו נכוחים וישרים.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<b>שחטו וקבל במזרק. </b>ז"ל התי"ט נראה דהכי נמי קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו כמו בתמיד אלא שקיצר התנא בלשונו וסמך אדלעיל דזיל בתר טעמא עכ"ל: 
+<b>ואיני </b>מודה לו בזה דלא הוה משתמיט תנא מלאשמעינן כי הך הילכתא גברוותא. ועוד שלא זו שקיצר במקום שהיה לו להאריך בודאי. וכך היה נאה לו יותר לבאר היטב מבלי תת מקום לטעות. אלא ששינה את לשונו. ואם רצה לשנות דרך קצרה. הי"ל לומר קרצו לחוד. דהוי מפרשינן ליה כדכתב בתי"ט. ותנא דווקנא הוא. גם מבעלי התלמוד לא היו שותקים מזה. ואף הרמב"ם בחבורו כך שנה עם היות שאין מדרכו לסתום. אלא לפרש בכל כה"ג: 
+<b>ונ"ל </b>דמתני' כפשטא וכמשמעה. וטעמא דמילתא דשני לן בין תמיד לפרו. הוא דבתמיד אפשר למרק ע"י אחר. דהא אמרינן [ד' ל"ג ע"א] דלא בעי מירוק אפילו מדרבנן אלא דמצוה למרק. ודווקא תמיד שגם שחיטתו כשרה מן התורה אף בזר. אע"ג דאמרינן עלה כל עבודות יוה"כ אינן כשרות אלא בו [ד' ל"ב ע"ב]. היינו מדרבנן. דהא לר' יוחנן לא מצינו שחיטה פסולה בזר. אפילו של פרו דחובת היום היא. ושל תמיד לכולי עלמא אינה מן התורה בכ"ג. לכן נעשה המירוק ע"י אחר כיון שמצוה במירוק: 
+<b>אבל </b>בשחיטת פרו דהכא אתיא מתניתין כמ"ד דפסולה שלא בכ"ג. דאהרן וחוקה כתיב בה. וכיון דכתיב קרא לעיכובא גם בשחיטה. דנמי לאו עבודה היא בעלמא. אף המירוק בכלל. ואע"ג דאמרינן דלאו עבודה הוא. היינו לומר שאינו מעכב אם לא נעשה לגמרי. כשחיטה שא"א לבטלה. אבל אם נאמר שלעולם צריך הוא המירוק. ואין מבטלין אותו בשום פעם. אי אפשר לעשותו אלא דווקא ע"י כ"ג עצמו בפרו. מאחר דקפיד קרא. א"כ איך אפשר לאחר למרק: 
+<b>ועל </b>כרחך צ"ל א' משתים אם שהיו מוכרחים לבטל המירוק בפרו דלא אפשר. ולפ"ז הא דתני הכא שחטו ולא קרצו כדלעיל. אע"פ שלא חתך בו הסימנים יותר מבתמיד. עשה זה בחכמה שלא נטעה לומר לשון קצר הוא. ושסמך אדלעיל ותפרש כמו כן מירק אחר במשמע. אבל מתוך ששינה עלינו לשונו זה. טעמו שמפני כך אמר שחטו. להודיענו שזהו גמר שחיטתו ברובו. וכהכשר שחיטה בכל מקום בחולין. שרובו של א' כמוהו. וזוהי תכלית שחיטתו. שאין צריך כאן יותר. רק כסתם שחיטת חולין: 
+<b>אי נמי </b>בפרו היה מתכוין לגמור כל השחיטה בזריזות ומהירות. כדי שיוכל לקבל אף את הדם היטב. והשתא פשיטא דשפיר דייק תנא דידן למיתני שחטו. דלא דמי לקרצו דלעיל. ושאני תמיד דאפשר באחר לא סמכו על זריזותו דוק וכפתור ופרח הוא בעיני: 
+<b>ממרס. </b>כתב תי"ט והמלה עברית כמו לרוס את הסולת דיחזקאל (מ"ו) עכ"ל:   
+<b>ולא </b>ידעתי מה ערך ויחס בין שתי המלות שכאן בלשון משנה יש מ"ם שרשית. ושם בכתוב המלה מבעלי הכפל שרשה רסס כמו והכה את הבית הגדול רסיסים. ודוגמתו במשנה עב או מרוסס. ולא מצאנו מ"ם נופלת מן השורש ודוק. ע"כ היא מלשון חז"ל ואין לה חבר במקרא. אבל יש כמוה בתרגום ומעוך וכתות. ת"א ודמריס ודרסיס גם ממנו ראיה לדברינו ששני משקלים נפרדים בשרשם הם. והראשון הוא הנאות לענין. והשני הוא מלשון העברי הנז': 
+<b>על הרובד הרביעי שבהיכל. </b>תני של היכל גמרא. כלומר שבעזרה כשיוצא מן ההיכל מונה הרובדין ומניחו על הרביעי עכ"ל רע"ב וכן פירש"י ז"ל: 
+<b>ודבריהם </b>סתומים וחתומים מאד וצריכין עיון רב. כי מי הכניסו להיכל לשימנה הרובדין ממנו לחוץ דרך יציאתו. והלא עד עכשיו בעזרה הוא. ועוסק בשעירים ובשחיטת פרו. וגם אני נבוך ברובדין אלו עצמן איזה מקומן. כי אין בין היכל למזבח בעזרה כי אם רובד א'. ולמה שינה ג"כ לשונו באמרו שבהיכל וכוונתו על שבעזרה: 
+<b>וכבר </b>נתתי לבי על כל מקום כיוצא בזה ליישב הלשון היטב. ולהעמידו על מכונו ונתקיי' בידי ת"ל. (שאין לנו לשבש לשון התנא המזוקק ככסף צרוף. אבל מיד ה' עליו השכיל ומלתו על לשונו. בשנותו את טעמו לצורך. ולהבין ע"י דבר מתוך דבר. ולעולם הלשון עם התיקון שמתקן בו בעל התלמוד. הכל בוא יבוא על נכון. אין בו נפתל ועקש. ודעת שפתיו ברור מללו. ואם דבר רק הוא ממנו הוא. וכבר ראיתי בעזה"י סימן יפה במקומות כאלו אחר העיון והטורח. בה' בטח לבי ונעזרתי שלא לריק יגעתי. ותיתי לי שקיימתי דברי חכמים ובלשונם תרופה מצאתי) ואשוב לשום לב גם לבקש טעם נכון למה דווקא בחרו ברובד רביעי בדם ובמחתה. והאחרון הכביד רצוני בבא דסיפא. דגבי מחתה תנן על הרובד הרביעי שבעזרה. ולא נודע מקומו איה. אם הוא הראשון או אחר. ותהי חזות הכל כדברי הספר החתום. כי לא פירשו לנו רבותינו ז"ל כלום והלא דבר הוא. ובטחתי בחסד השי"ת שמן השמים האירו עיני לתת טוב טעם ודעת בכל זה: 
+<b>הסכת </b>ושמע אלי צא ובדוק במדות תמצא שבין המזבח והאולם. ארבעה רובדין היו בכללן לא פחות ולא יותר. האחד מהם היה למטה בעזרה. סמוך למזבח ושוה עם שאר הרצפה שבקרקע עזרה. ושלשה האחרי' מובלעים במעלות האולם שהן יחד בכ"ב אמות שבין האולם ולמזבח [מדות פ' ה' משנה א']. שעליהן הכוונה בכל מקום שאמרו בין אולם ולמזבח: 
+<b>והשתא </b>א"ש דקתני ברישא רובד הרביעי שבהיכל. בדווקא קאמר אע"פ שאין כוונתו בהיכל עצמו מבפנים. מטעם שאמרו בגמרא. אעפ"כ צריך היה לומר כן בלשון זה בהכרח. משום דרצונו לומר רובד העליון הסמוך לאולם. ומשום דמיקרב להיכל קרי ליה הכי. ואיכא דס"ל קדושת היכל ואולם חדא היא. וכן בכתוב שניהם נקראים קודש ובחמשה דברים שוין הן אליבא דכ"ע. והיינו דאמרינן בגמרא של היכל. הכוונה השייך להיכל בסמוך ונראה עמו קמיירי: 
+<b>והרביעי </b>דתנן נמי לא אייתר ליה. דאי הוה קאמר שבהיכל לחוד. לא הוי מצינן לפרושי של היכל. שהי' הלשון היפך המכוון מכל וכל. אלא מדקתני נמי הרביעי לגלויי דרביעי לרובדי עזרה הידועים שהן ארבעה. ידעינן שפיר דמתפרש בהך גוונא ושל היכל הוא דקאמר: 
+<b>ובסיפא </b>קתני הרובד הרביעי שבעזרה. ר"ל הרובד שלמטה הסמוך למזבח. שהוא ודאי בעזרה בבירור גמור. שהרי הוא שוה עם רצפת העזרה. (וזה שלא כדעת רש"י ז"ל. וכ"ש שלא כדעת התי"ט דבסמוך ומוכרח) והרי אם תבין משנתינו על דרך זה הלשון ברור מכל צד. ולא משוינא לה כהילכתא בלא טעמא: 
+<b>איברא </b>דהכי חזי לן בס"ד דאיכא טעמי רברבי במילתא דהני רובדין דהכא. דדם הפר מסתבר דהכי עדיף טפי לקרוביה להיכל כל מאי דאפשר. כי היכי דלשכחיה כ"ג מזומן לפניו. תיכף צאתו מן הקודש אחר הקטרה. להכניס הדם להזות ממנו. ולא יפסיק ביציאתו שיצטרך לטרוח ולילך אחריו לעזרה. לכן היו מקרבין אותו הממרס בו כל מה שיכולין. לקצר הדרך לפני הכ"ג. וגם כדי שלא להטריחו בחנם. ואין עוד מקום שיוכל להתקרב יותר אל האולם. רק על הרובד הרביעי. שהוא העליון הסמוך לכותל האולם: 
+<b>אמנם </b>המחתה הניחה בסמוך למזבח. שהוא הרובד הרביעי שבעזרה ודאי. וזה ג"כ לטעם גדול ונכון מאד. כי אי אפשר לעשות באופן אחר להניחה על הרובד העליון הקרוב לאולם. מאחר שצריך ליקח בידו הכף ולהכניסה. ואם ילך מתחלה עם הכף לבדה עד שיגיע אל המחתה. יצטרך על כרחו ליטול הכף בימינו. דהא בעינן הולכה בימין. אלא משום דלא אפשר משום מחתה. וכיון דאכתי לא מנחא מחתה קמיה. וקיי"ל אין מעבירין על המצות [יומא דף ל"ג ע"א]. אי הוי עביד הכי. כף דפגע ביה ברישא. מיבעי ליה למיתביה בימין. ואשתכח כי מטי למחתה. דכף בימין ומחתה בשמאל. (ועבורי כף אמחתה. אסיר כי דדרעא אטוטפתא) והא לא אפשר אלא כדתנן מחתה בימינו וכף בשמאלו: 
+<b>משו"ה </b>עבדינן ליה תקנתא לאנוחה בצד המזבח שתהא מזומנת לפניו במקום שמביאין אליו הכף. בכדי שתהיינה שתיהן נמצאות ביחד לפניו. ואין כאן העברה. אדרבה מחתה קדמה. ועוד מה לו להטריח עצמו שני פעמים להוליכה מתחלה עד סמוך לאולם. כיון שעכ"פ צריך הוא לילך לשם אח"כ עם הכף. ונוטלן בבת אחת. ותו דהויא לה כעין שתי הבאות. על כן מכל הלין אין סברא כלל להניח המחתה על הרובד העליון הקרוב לאולם. והרי אלו דברים ברורים ומחוורים כשמלה. ומה אעשה אם על אפי ועל חמתי הוצרכתי לנטות מפירש"י ז"ל. כי הדוחק עצום והלחץ רב מאד. וכ"ש שבתי"ט הוסיף על צערנו. שבפירוש רש"י אין כל כך זרות כמו בתוספות שלו. ולא עלה על דעת רש"י שיש חילוק בין הרישא והסיפא כדעת התי"ט: 
+<b>ומה </b>שהקשה בתי"ט על זה דא"ה מ"ש הכא דתנן שבהיכל. ובסיפא שבעזרה. יכילנא לשנויי דלא קשיא מידי אליבא דרש"י דלעולם חדא נינהו. ותני רישא שבהיכל לגלויי אסיפא. לאורויי דמן ההיכל הוא מונה הרובדין. וקתני בסיפא שבעזרה. לאשמועינן דברובדי עזרה קמיירי שלא תטעה לפרש שבהיכל דרישא כפשטא. והכי נמי משמע דס"ל לרש"י דחדא נינהו. מדשתק ולא מפרש מידי בסיפא: 
+<b>אבל </b>פירושו של בעל תי"ט רחוק יותר הרבה. שבא לחלוק עלינו את השוין על דעת רש"י. בלי טעם וראי' ומנין. ומה ראו חכמים לומר כן להטריחו לכ"ג במחתה שלא לצורך. להוליכה בקרוב לאולם בחנם. ואדרבה איפכא מסתברא. גם דעת בעל תי"ט אינו עולה יפה עם מ"ש הוא ז"ל כאן. וז"ל מדנקט הרע"ב שבעזרה ש"מ תרתי. חדא דאולם והיכל חדא קדושה. ועוד ש"מ דחוץ לאולם בכל העזרה לא פרשי עכ"ל: 
+<b>ובמ"כ </b>כל דבריו אינן אלא תימה. דמאי קאמר מעיקרא דש"מ היכל ואולם חדא קדושה. לא ידענא היכי משמע ליה והוא נגד האמת. דהא מסקינן אולם ובין אולם חדא. אבל היכל ואולם תרתי קדושות. א"כ מלשון הרע"ב נמי לא מצי למידק מידי דדילמא אולם ובין האולם חדא קדושה: 
+<b>ודקאמר </b>נמי דש"מ דחוץ לאולם בכל העזרה לא פרשי. נימא תהוי תיובתיה ממאי דכתב איהו ז"ל גופיה ברובד שבהיכל. שר"ל שמונה ארבעה רובדין מהיכל ולחוץ. שמעת מנה ע"כ דפורשין מבין האולם אפילו בשעת הקטרה דלפני ולפנים. שאל"כ למה הרחיקוהו לממרס כל כך מן האולם והלאה כפי פי' זה. וביותר לפי מה שהוסיף בתי"ט ברובד דמחתה. שהוא הקרוב לאולם. ולא השוו מדותיהם. הא אין לך לומר ע"פ שיטתו אלא לפי שהממרס הוצרך להתרחק מפני ההקטרה. משא"כ במחתה שלכן היתה קרובה לשם. עכ"פ לא תסייעיה מהכא ולא מידי. ומדויל ידיה משתלים ודוק היטב: 
+<b>והירושלמי </b>שהביא הרב ז"ל אין הספר בידי לעיין בו אם הוא לנו או כנגדנו. שכפי מה שהעתיק ממנו הוא ז"ל נ"ל שאין להוכיח ממנו כלום: 
+<b>ופינה גחלים כו' וחותה. </b>ממערכה שנייה לקטורת. דתנן לקמן מ"ו שהיא היתה לפני ה' מכוונת כנגד הפתח כדאי' פ"ד דתמיד ועיין בגמרא דזבחים (דף נ"ח:): 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"מ </b>ס"פ למרק (ואפשר דאפילו משום מצוה נמי לא אפשר למרק ע"י אחר. כיון דגלי קרא בהדיא. דמצוה בו. דכתיב ושחט את פר החטאת אשר לו. ולא גרע מפר משיח. דמצוה בכהן. וכיון דודאי מצוה היא. מהיכא תיתי מצות מרוק ותדחייה).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>שבעזרה (מלמד שאינה קושיא כל כך. ויש לנו דוגמתו. זבחים (דסד"ב) וזולת זה דוק ותשכח).</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>חותה בשל כסף. </b>דתורה חסה על ממונם של ישראל. ופירש"י דחתיית גחלים שוחקת הכלי ומחסרתו: 
+<b>הוצרך </b>לכך משום דהא אמרינן בעלמא אין עניות במקום עשירות. ותו דהא הוה נמי של זהב ונחתי ביה. אלא משום החתייה בלבד ששוחקת ומחסרת הכלי הוא דחס רחמנא. וכוס של זהב דתמיד נמי לא מחסר ליה ולא מידי. והכא נמי דווקא החתייה היא ששוחקתו ומחסרתו. אבל האש לא היתה אוכלת במחתה. ולא חיסרה מן הזהב כלום. כמו שהביאו התו' משם הירו' שזהב טוב היה שלא חסר כלום אפי' כשצורפין אותו. ואמרינן דכולהו אית בהו זהב טוב. ונראה דלהכי מייתי ליה תלמודא הכא. וגם התו' לכך נתכוונו בהביאם הירו' הנז'. דוק: 
+<b>ובהא </b>מתריצנא נמי למ"ש התו' סוף חגיגה [דף כ"ז ע"א תו' ד"ה שאין] גבי מזבח הזהב שאין בו אלא עובי דינר זהב ולא היתה האש שולטת בו. כתבו בשם התנחומא שהיה משה תמיה שלא נשרף העץ. ויש לתמוה לכאורה מה היה חסר להם בפירש"י שם. (דודאי אין כוונת רש"י ז"ל לומר שהנס הוא שאף שלא היה רק בעובי דינר. אעפ"כ לא נחסר כלום. דמה איכפת לאש בעוביו של זהב. וכי אינה אוכלת מקימע' כמו מהרבה ועב ביותר. אלא ר"ל שאע"פ שלא היה רק עובי דינר. שאם היתה האש אוכלת בו ומחסרתו לזמן קצר היה נשרף וכלה כל הזהב לגמרי. אלא שנעשה בו נס ולא חסר דהבא כלל ודוק): 
+<b>אלא </b>לפי שנמשכו אחר דברי התו' שבכאן. דלפ"ז הוקשה להם מאחר שבודאי גם מזבח הזהב היה עשוי מזהב טוב. אם כן אין לתמוה אם לא שלטה בו האש. לכן לא נראה להם פירש"י ז"ל שם לא חסר דהבא אלא כנ"ל. דהחידוש הוא שלא נשרף העץ עם דקות הזהב: 
+<small>משנה לחם<br><b>והיום </b>פשוט בעיני. דבכולא מתניתין לא איירי אלא במה שבין מחתה דלפני ולפנים. ובין של כל יום. <b>אבל</b> זו של היכל. שוה היום. עם של כל יום. אע"פ שמלשון הר"מ ז"ל בחבור. לכאורה לא משמע הכי. עמ"ש שם בס"ד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ולא מידי (כי הא דתנן רפ"ה דמעילה. ודבר שאין בו פגם. כגון שתה בכוס של זהב <b>אבל</b> בחתייה. ודאי. דהבא נמי בר אפגומי הוא. כדהבא דכלתיה דנון).</small>
+
+Mishnah 5
+
+<b>והיום מן הקיתון. </b>דאמרינן ירחצו לרבות שאר כלי שרת ריב"א הביאו בתי"ט: 
+<b>ונ"ל </b>דהיינו דווקא במי הכיור שנתנו מהן לכלי שרת אחר אז מקדשין מהן. כמו שכתבתי למעלה בעזה"י. וביארתי דלהכי אתי ריבויא דירחצו. אבל לעולם מי כיור בעינן. (מיהת בדלית ביה בקיתון שיעור לקדש ארבעה כהנים). עיין רפ"ב דזבחים בגמרא (דף כ"ב:) ובתו' ד"ה בקודח מתוכו ודוק: 
+<small>משנה לחם<br><b>והיום כו' עולים</b> עתי"ט. והוא מלשון הר"מ בחבורו. עמ"ש שם בס"ד בהגהותי עליו. וחי"ג כאן. ועמש"ל פ"ג דשקלים.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<b>בכל יום היו שם ד' מערכות. </b>עיין מ"ש במזרחי ר"פ צו בענין מקום המערכות. שהשלש מהן במקום א' היו. וצ"ע מניין לו ובגמר' ופירש"י לא משמע הכי. גם ברמב"ם פ"ב מהל' תמידין מוכח דלאו הכי הוא ודוק: 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>וחפן מלא חפניו. </b>כדחפני אינשי גמר'. פירש"י חודה של פס יד למטה כלומר לאפוקי גב היד. אבל בהרבה דברים נבדלו הקמיצה והחפינה זו מזו: 
+<b>ונ"ל </b>ששלש מדות ישנן באפינה מה שאין בקמיצה. אחת שהקמיצה באצבעותיו ופושטן על פס ידו. והחפינה נעשית בחודה של פס יד. ב' קמיצה אינה רק בשלש אצבעות. ובשנים הנשארים מוחק משני צדדים בגודל ובזרת. והחפינה מלא פסת היד. ג' הקמיצה אינה רק ביד אחת. וחפינה בשתי ידיו דמלא חפניו כתיב לשון רבים. וכן משמע מהא דאיבעיא לן חפן בזו ובזו וקירבן זא"ז. וכן ממה שאמרו   כיצד עושה אוחז הבזך בראשי אצבעותיו כדאיתא בגמר' (דף מ"ט:) ע"ש שהיא היתה עבודה קשה. מפני שצריך לאחוז הכלי. ולחפון מתוכו לתוך ב' חפניו: 
+<b>ומה </b>שלא בא זה השם בלשון יחיד. ויראה שהוא לשון רבי' זוגי ולא יתפרד כמו שמים צהרים שלא יתכן לגזור מהם היחיד. וכן לא תוכל לומר חפן שם יחידי בזה הענין. וזה לפי שהחפינה המוחלטת היא בשתי ידים קרובות סמוכות זו לזו ולא יפרדו. דמשו"ה קמיבעיא לן אם חפן בזו ובזו וקירבן אחר כך. אי הויא כה"ג חפינה מעליא כדחפני אינשי ודוק: 
+<b>הגדול לפי גדלו. </b>ואפי' כמעשה דר"י בן קמחית שהיה חופן ד' קבין [שם בגמ' דף מ"ז ע"א]. אפ"ה יציבא בארעא. ולעולם לתנא דידן מחתה בימינו וכף בשמאלו. משום דזו חמה וזו צוננת. ומתני' דלא כבן הסגן דמייתי ליה תלמודא בפירקא דלעיל [דף מ"ד ע"ב]. דאמר היום היה לה ניאשתיק. ופירשו שם התו' בשם הירו' שהוא נרתק לבית יד של מחתה מפני חומ' ואפשר דמשו"ה פירש"י שם בענין אחר: 
+<b>היה מהלך בהיכל. </b>בגמרא פליגי בה תנאי איזה הדרך הלך: 
+<b>והרמב"ם </b>ז"ל סתם דבריו וכנראה דכר"מ קיי"ל. דסתם לן רבי מתני' אליביה. ועל כרחינו צ"ל שזה היה מהלכו בבית ראשון. שלא היה שם פרוכת. (דאע"ג דודאי הוי התם פרוכת דבבא. כדאמרינן בגמרא (דף נ"ד.) ומקרא מלא הוא בד"ה ויעש את הפרוכת. ועיין ברד"ק מלכים ז'. ומזה תימה על בכ"מ שהשיג בחנם על הרמב"ם בפ"ד מהל' בית הבחירה והוא פשוט כנ"ל מכל מקום לא היתה אלא כנגד השער של בקה"ק. ולא היתה אותה הפרוכת ממלאה כל רוח מזרחית מן הצפון לדרום לפי שהיו שם כותלים לשני צדדיה): 
+<b>וא"כ </b>פשיטא שלא היה לו לילך כי אם דרך ישר נגד הפתח. והוא בין שולחן למזבח כר"מ. ובזה פונה לימין ג"כ. ואי משום דלא לעייל להדיא. בבית ראשון לא הואי פריפה. ואפילו תימא הואי נמי פריפה. נ"ל דאפ"ה ס"ל לר"מ בין שולחן למזבח היה מהלך. דמודה ר"מ בבית ראשון דחביבין ישראל שלא הצריכן לשליח. דביה כתיב קרא. והכא דבבית שני עסקינן בהא קמיפלגי. ר"מ ס"ל אחר שנתגרשה אף על פי שחזרה לה בירה לא חזרה לחיבתה הראשונה. ומר סבר כיון דחזרה חזרה לחיבתה הראשונה ודוק: 
+<b>אבל </b>האמת שלא היתה שם פריפה. דדווקא בבית שני יתכן לעשותה. כשיש שתי פרוכות. שהאחת סותמת פריפתה של שנייה. שלא יהו ניזונין מבית קה"ק. כהנים הנכנסין להיכל לפי שלעולם פרוכת א' עומדת כנגדם. ומונעת בפניהם מלהביט אל הקודש. משא"כ כשהיתה שם פרוכת א' בלבד כמו בבית ראשון. ועוד ששם היתה על פני פתח השער שהוא מכוון כנגד הארון. על כן א"א כלל להיות לה פריפה. מפני הכהנים הנכנסין להיכל כל יום להקטיר ולהשתחוות. וזה מבואר מאד. ועמ"ש בס"ד מ"ה פ"ה דלקמן: 
+<b>לבין שתי הפרוכות. </b>עיין לשון הרע"ב. ומסיים רש"י ז"ל והיה עוביה אמה ואינה יכולה לעמוד בגובה מאה: 
+<b>והרב </b>בעל תי"ט הרבה להשיב על זה הלשון. ומסמי לפירש"י דהכא מקמי אידך פירש"י דבד"ה. אף הוא העיד שכן כתב הרד"ק לסברת רז"ל. ועל כן דחה לפירש"י הלז בשתי ידים. ורצה לשבש הנוסחות שבפירש"י כאן ובגמרא דריש בתרא. ואני אשוב אתפלא על כבוד הרב תי"ט ז"ל שבחנם מגבב דברים ומביא עלינו. והקיף אותנו תשובות חבילות שאין בהם ממש. ושהקשה מדברי רש"י בפי' ד"ה. גם זה מן התימה על אדם גדול שכמותו ז"ל. איך לא ראה או ידע את אשר כבר נודע לרבים שאותו פירוש. עם שהמדפיסים יחסוהו לרש"י ז"ל. אינו כן ברם א' מתלמידי תלמידיו עשאו. והרבה פעמי' מביא דברי רש"י ז"ל גם חולק עליו באותה פרשה. וגלוי לכל הרואה בו שאיננו מרש"י ז"ל. על כן אין להקשות ממנו על רש"י. דגברא אגברא קרמית. ואין הלכה כתלמיד במקום הרב: 
+<b>ולמה </b>לא הביט בתי"ט בס' מלכים ששם דברי רש"י האמיתיים אמורים בבירור בפסוק ולפני הדביר עשרים אמה. שכתב עליית קה"ק נמוכה משל היכל שבהיכל כתוב למעלה והבית אשר בנה שלמה שלשים אמה קומתו. (ואע"פ שהתו' [דף צ"ח ע"ב ד"ה כי] פרק המוכר פירות השיגוהו בזה. לא נחלקו עליו כי אם לומר שהיו בשוה עליית ההיכל עם של בקה"ק. אעפ"כ בזה נכונו דבריו שזהו גובה העליות ולא יותר) הרי בבירור שדעתו ז"ל שזהו תכלית גובה העלייה. וכן להיכל תכלית גבהו עם עלייתו שלשים אמה. ואין עוד בגובה ההיכל והדביר בבנין בית ראשון: 
+<b>והכי </b>משמע ודאי אי בעית אימא קרא אי בעת אימא גמרא. מתרווייהו דייקינן שפיר דדעת רש"י ז"ל בכאן נכונה מאד באין ספק. קראי כוותיה דייקי לפי פשטן. עיין ברד"ק שכן כתב ויישב בטוב הכתוב שבד"ה והגובה מאה ועשרים. שלא נאמר רק על האולם ולא על העליות דהיכל ודביר. ולא אטרח עצמי בדבר שכבר נתבאר ע"י הקודמים. הרואה יראה שהדין עמו ואין צורך לתקן עוד את אשר כבר עשוהו: 
+<b>ומ"ש </b>הרד"ק ז"ל שלדעת רז"ל נראה שהיו עליות ע"ג ההיכל. איהו דקטעי במ"כ ולא דק בהא דודאי בבית שני היו העליות כמו ששנינו במדות. ששם ביארו בנין בית שני שנשתנה מהראשון בכמה דברים וגם בקומתו. משא"כ בבית ראשון לא היו שם עליות כלל בקודש ובקדשי הקדשים כדמוכחי קראי. וכמו שאבאר עוד להלן בעזה"י שאי אפשר לומר שהיו במקדש ראשון עליות ע"ג היכל ודביר. א"כ הקמחי ז"ל הוציא הקמח ולא קלט הסולת. אמנה דעתו נכונה באמת ומסכמת עם רז"ל ופירש"י בזה: 
+<b>ואב"א </b>גמרא דא"כ (כדעתו של בעל תי"ט) במאי מפסקת להו לעליות דבקה"ק ודהיכל. בפרוכת לא אפשר דהכי גמירי או כולו בבנין. או כולו בפרוכת. (אכן בתי"ט לא הבין כך ובסמוך אפרש בעזה"י) ובבנין נמי לא אפשר. דא"כ גבהו מאה ועשרים בזה הדעת. ופשיטא דלא קאי. והא איהו ז"ל ס"ל אפי' בארבעים לא קאי. וצריך לומר שדעתו ז"ל בהא דגמירי אי כולו בבנין אי בפרוכת. דכי גמירי במחיצה שלמטה בין קה"ק להיכל לחוד הוא דגמירי. אבל מחיצה המפסקת בעליות אינה בכלל הזה ולא באה עליה זו הקבלה. ושמא עשאוה בפרוכת כמו בבית שני: 
+<b>איברא </b>דלא נהיר ולא צהיר ולא שמיעי לן לגמרי. ברם כך פירושו כדאמרן בלי ספק דאמה טרקסין דגמירי לה בכולה. היינו כל גובה המחיצה המבדלת בין קודש לקה"ק מלמטה למעלה עד סוף גובה העליות. ופירש"י ז"ל מחוור מאד דמשו"ה לא עשאוה בבית שני. משום דמיבעי למיהוי גדול בבנין מאה אמה. והיו א"כ צריכים לאמה טרקסין על פני כל גבהו. משו"ה לא הוה אפשר בבנין כי אם בפרוכת. וכן משמע מפשטא דגמרא ריש בתרא דבית שני גבה ע"י עליותיו שלא היו בראשון. מדקאמר מנ"ל דגדול בבנין. ואם איתא דפירושו כדעת בעל תי"ט שר"ל גדול בבנין ארבעים. תיפוק ליה דהא בהדיא כתיב בראשון שלא היה רק שלשים. ואילו גבי ב"ש תנן [מדות פרק ד' משנה ו'] ההיכל על רום מאה תוכו ארבעים אלא ודאי אכלל גבהו שייל. מנ"ל שהיה גדול דלא כתיב בהדיא. ומספקא ליה קראי דאייתינן לעיל. והדר פשיט לה מדכתיב גדול יהיה כבוד הבית הזה וגו'. דעל כרחך פירוש הכתוב דגובה האולם דד"ה. שבקיה ומוקים נפשיה דמאולם לחודיה משתעי וכדלעיל: 
+<b>ועוד </b>תשוב תראה הכרח לשיטת רש"י. ועמוד והתבונן לראייתו של בעל תי"ט שדעתו שמפני כך לא היו יכולין לעשות בב"ש בנין אמה טרקסין. מפני גובה הארבעים. ונסתייע מאותה שאמרו בתלתין קאי. וכסבור היה כשאמרו בתלתין קאי טפי לא. רצו לומר שיותר מזה אפי' עד ארבעים כגובהו של בית לא קאי. ואינו   מוכרח כלל. אלא הכי פירושו כי קאי בתלתין קאי. אגב תקרה ומעזיבה כדמסקינן התם. ובהאי גוונא הוא הדין אפי' טפי. דעד ארבעים נמי הוי מצי קאי. אבל שלא ע"י תקרה אפי' תלתין לא קאי. ולמיעבד ארבעים לא אפשר. משום דעכ"פ משם ולמעלה על פני העליות לא אפשר דפשו להו שיתין. ובעינן כולו בבנין. דהיינו עם גובהה של עלייה. הילכך לא אפשר. (וכל שכן שצ"ל כן לפ"מ שמפרש הרמב"ם ז"ל בכותל ההיכל שש (דתנן במדות [פרק ד' משנה ז']) שפירושו עם המקום הפנוי שבינו לבין התאים. וסתמו כפירושו שלא היתה לפ"ז מדת עובי הכותל עצמו. רק אמה כעובי אמה טרקסין. ואם הוא כן בודאי מוכרח לפרש בגמרא הנז' כדפרישית. דאלת"ה אמאי לא קאי אפי' טפי מתלתין. דהא קיימי מחיצות דלצדדין לשלש רוחות הבית. שכמו כן גבהן ארבעים. כמדת קומת הבית השני. והיכי הוו קיימן הנך. אלא מאי אית לך למימר אגב תקרה ומעזיבה מצו מיקם אפי' בארבעים. כ"ש בהצטרף עמהם עוד מחיצה לרוח רביעית. דהיינו אמה טרקסין. דפשיטא מצי קאי טפי. ואי ס"ד לא קפדינן אכוליה בנין. אלא דווקא במחיצה דלמטה. ודעליונה מצו מיעבד בכל גוונא. אכתי ליעבד ארבעים. דעד ארבעין מצי קאי אגב תקרה. כאינך כותלים. (אדרבה הכי ודאי עדיף לאוקמינהו לכותלים ותקרה ומעזיבה. ולמסמכינהו נמי מרוח רביעית דבהכי מיחזק טובא. וזה דבר מוחש) ואידך דעליות ליעבד בפרוכת. אלא פשיטא דהמחיצה כולה על פני כל גובה הבית והעלייה צריך להיות בשוה. משו"ה לא אפשר בב"ש וכנז'): 
+<b>וכן </b>נראה גם מדברי התו' [בבא בתרא דף ג' ע"ב ד"ה אמר] דכתבו שם אהא דמשנינן גמירי אי כולו בבנין. ז"ל השתא לא צריך לשינויא קמא עכ"ל. פירוש לדבריהם דהשתא דאתינן להכי דבעינן כולו בבנין. אפילו תימא שלא ע"י תקרה ומעזיבה מצי קאי אפילו הכי לא אפשר בתלתין. דבעינן כולו בבנין. וא"כ כי הדר ביה משינויא קמא דלא בעינן תקרה ומעזיבה. אפי' בטפי מתלתין קאי וארבעין נמי בכלל. וכ"ש אי איכא תקרה ומעזיבה דקאי נמי בארבעים. ואם איתא כדעת בעל תי"ט דבעלייה לא איכפת לן מידי. אכתי צריך לשינויא קמא. אע"ג דהכי גמירי דכולו שוה בעי. דמאי מהני דבעי כולו בנין. אי אמרת דהדר ביה משינויא קמא. ומצי קאי אפילו בלא תקרה ומעזיבה. אכתי קשיא ניעבדיה ארבעין. ואיכא נמי תקרה ומעזיבה. דפשיטא דקאי. והוה ליה כולו בבנין: 
+<b>וע"כ </b>צ"ל עפ"ד התי"ט דלא הדר ביה משינויא קמא לגמרי. אלא צריכין זה לזה דלעולם לא קאי בתלתין כי אם ע"י תקרה ומעזיבה כדשנינן לעיל. וטפי לא קאי אפי' בהאי גוונא. ומדלא פירשו התו' כן שמעת מנה דס"ל כדפרשינן דבעינן כולו בבנין אף בעלייה. להכי אתי שפיר מאי דקאמרי דלא צריך לשינויא קמא. דכי אתית לשינויא בתרא דהכי גמירי לה. לעולם מצי קאי אפי' עד ארבעין. (והכי משמע נמי לישנא דגמרא בסוף וליעבד מאי דאפשר) ומ"מ לא סגי בהכי. משום דבהא נמי לא מיקיים כולו בבנין. כיון דמכל מקום בעלייה לא אפשר בבנין ודוק היטב: 
+<b>ולמדנו </b>גם מכלל דבריהם שדעתם בזה כפירש"י שהוא הברור. שמפני גובה המאה לא יכלו לעשות אמה טרקסין בבית שני. (וכן נראה ודאי כדאמרן דהבדלה דעליות שוה לדלמטה. ממה שהיו בבית שני שתי פרוכות כנגדן בעלייה. משמע ג"כ דלמעלה בעלייה דינו כלמטה) משא"כ בראשון לא היו העליות והוא המחוור מהכל: 
+<small>משנה לחם<br><b>בבית החיצון</b> נראה דהיינו בין שתי הפרוכות כשהוא מהלך ביניהן. והיינו דקרי ליה בית החיצון. ולא אמר בהיכל. <b>וזוהי</b> ששנו בברייתא פת"ה. היה עומד בבית קדשי הקדשים. יכוין לבו נגד בית הכפורת. כמ"ש שם בס"ד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"פ ב' חפניו. <b>ולפ"ד</b> ב"ר (פ"ה) מלא חפנים מחזיקים כפל שני קומצים.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>בזה הענין. נ"ב (עם שידומה היות האחד ממנו חופן. בשקל <b>קודש</b> אוזן. שממנו נאמר אזניו ברבוי. ונכון הוא אם יצטרך להשתמש בו בדרך בעלי השיר. המתירים לעצמם להרחיב גבול הלשון. בדרך השאלה ממשקל. לזולתו).</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>אבן היתה שם. </b>באמצע בית קה"ק. ומה שהקשה בתי"ט גם על הרמב"ם גם על התו': 
+<b>נ"ל </b>ליישב דהרמב"ם אליבא דפשטיה דקרא קאמר. כיון שהאריכו הבדים עד הפרוכת. צ"ל שהיו נשמטין לצד מזרח עד שנגעו בפרוכת ולא דרך נס כמ"ש התו' במנחות. [דף צ"ח ע"ב   ד"ה דוחקין]. ואורך הבדים י' אמות. א"כ על כרחך כל רחבו של ארון משוך מאמצעו של בית קה"ק כלפי מערב. ומערבו דקאמר הרמב"ם ר"ל מן האמצע לצד מערב היה נתון. שחצי הבית לאותו רוח קרוי מערבו: 
+<b>אי נמי </b>אפי' אליבא דברייתא דמקום ארון אינו מן המדה. נמי אתי שפיר. ואע"ג דלכל ארבע רוחותיו היה לו עשר אמות. מכל מקום מתחלה נתנוהו מן האמצע ולהלן לצד מערבו. כדי שיהא עומד במערב. וגם לשיגעו בדיו בפרוכ' כשישמטום משם להלן. ונס דמקום ארון אינו מן המדה. עשה אח"כ שגם לרוח מערב היה לו עשר אמות כבשאר רוחות. וסמך לו הרמב"ם עמ"ש רז"ל שכינה במערב. ויתקיים המקרא של הארכת הבדי' ג"כ כפשטו וק"ל: 
+<b>אמנם </b>התו' דפ' לא יחפור בשם ריצב"א [דף כ"ה ע"א] שכתבו הארון שהשכינה בו במזרח בקה"ק היה. נלע"ד פשוט דמודו בהא דארון באמצע בקה"ק ממש היה עומד. ולא נתכוונו אלא לומר ששכינה היתה במזרח הארון. ששם כפורת וכרובים ובין הבדים שכ"ג ביוה"כ עומד שם. (ולדברי ר"י דפ"ג דמנחות [דף כ"ז ע"ב] אין חייבין מיתה כי אם על אותו מקום) ולא עמד במערבו. מכאן ששכינה במזרחו של ארון. דוק בלשונם ותראה: 
+<b>ומסייע </b>להו קרא. דהיינו דמסיימי דכתיב ונועדתי לך שם מעל הכפורת וגו'. דהא בהדיא שעיקר השראת שכינה במזרח הארון מקום כפורת וכרובים. ואי לאו להכי. למאי מייתו ליה להך קרא. אלא ודאי כדפרישנא ודוק. וזה ברור לדעתי בכוונת התו' ולק"מ: 
+<small>משנה לחם<br><b>משנטל הארון </b>עמ"ש בס"ד במהדורא לקונדרס בנין בית הבחירה שלי פ"ד. <b>ולפמ"ש</b> שם. קשיא טובא אמ"ד ארון גלה לבבל. <b>ויש</b> ליישב למצוא פשר דבר. שדברי אלה ואלה דא"ח צדקו יחדו. כי מ"ד הכי. מודה נמי בארון שעשה בצלאל. שבו לוחות מונחות. שלא ירד לבבל. אלא נגנז במקומו. וכי קאמר. בארון עץ שעשה משה. שהיה יוצא עמהם למלחמה. כמ"ש רש"י. נמצאו כל דברי חכמים קיימים. וסתמי דמתניתין דהכא ודשקלים. נמי לא קשיין אהדדי. דקבעי רבי לרמוזי לתרוייהו דקושטא נינהו. <b>איברא</b> מ"ד נגנז. ודאי פליג בהא. דס"ל אפילו ארון של משה לא גלה. אלא נגנז עם של בצלאל כאחד. ובהא סלקא שמעתא הכא.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<b>ועמד במקום שעמד. </b>כבין הבדים. והזה א' למעלה וז' למטה. נראה שלא היה מזה על האויר שלמעלה מאבן שתייה על גבה ממש. שעליה היה נותן הקטורת. דבהזאה בעינן שלא תהא למעלה ולא למטה נוגעת בכפורת אלא כנגדה. (ועיין בגמרא דפ"ג דמנחות דכז"ב) שטיפי הזאה נופלין לארץ בסמוך לכפורת. וכן בבית שני יש לו לכוין בהזאתו נגד אותו מקום שלפני הכפורת. אע"פ שניטל הארון: 
+<b>ואפשר </b>דאבן שתייה היתה רחבה יותר מהארון. ומושכת חוץ למקומו של ארון. ועליה היה נותן גם הקטורת בפנוי ממנה. העודף מתחת הארון ולהלן. שהוא מכוון כנגד בין הבדים. ולא על פניה באמצע מקום ארון ממש הניח המחתה וכך נ"ל. המקום בחסדיו יראנו בעבודת מקדשו בשוב שכינתו ונדע האמת. שהיא עתה בעו"ה נעלמת: 
+<small>משנה לחם<br><b> והזה ממנו</b> קרוב לכפורת בטפח.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>לא למעלה ולא למטה</b> פירוש. לא היה מזה למעלה ולמטה ממש. זה תחת זה. באופן שיהא נופלות טפות ההזאות זו על זו. ואינן ניכרות למטה בארץ כמה הם (ולא נגעו בכפורת ובארון כנ"ל) אלא <b>כמצליף</b> כלומר באלכסון לרוחב האויר. בסדר ושורה. בדרך שנראים טפי הדמים בארץ. נפרדים זה מזה ויכולים להמנות כמה הם. כמלקה הזה שמלקה המלקיות בסדר. ומשנה מקומן על שטח הגוף. באופן שמספרן ניכר ונודע. בחלוף המקומות. שנופלת עליו הרצועה. כך נ"ל ברור לבאר הענין היטב.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>שחטו. </b>לפי שהוא חובת היום לכך שנינו שחטו. עיין במ"ג דפרקין דלעיל שכתבתי בעזה"י ב' דרכים נאותים. ובחר לך אחת מהנה עיין לקמן מ"ז ודוק: 
+
+Mishnah 5
+
+<b>מקרן מזרחית צפונית. </b>מ"ש בתי"ט בזה נראין דבריו קצת שהעלה בדעת הרמב"ם שלכך תפס לו שיטת ר"י בהל' עבודת יוה"כ שפרוכת א' היא. משום דבבנין דלעתיד כבר בא אליהו והתיר הספוקות. לכן לא יהא לעתיד כי אם פרוכת א'. ור"ל כמו בבית שני שלא היתה שם כותל כלל. רק פרוכת היתה מפסקת על פני רוחב כל החלל דבקה"ק. דבכה"ג הוא דהואי פריפה. משא"כ בפרוכת דבבא לא היה פריפה כמ"ש לעיל. אלא פרוכת א' כר"י תהיה לעתיד: 
+<b>ואף </b>דלעתיד פשיטא לן קדושתיה אי כלפנים אי כלחוץ. הכי נמי דלא בעינן פרוכת עביה אמה. אלא כדכתבו התו' לעיל בשינויא בתרא דלר"י נמי פשיטא. ולפ"ז לא היה עוביה אמה. ויעשו בבית שלעתיד פרוכת ולא אמה טרקסין. לפי שנראה ודאי שלא יפחתו מקומתו שהיתה בבית שני מאה אמה. והא לא אפשר כמו שנתבאר לעיל: 
+<b>אלא </b>שעדיין לא נגלה לנו אמיתת זה. שאולי אעפ"י שיהיה גבהו מאה מצי קאי. דשאני בית דלעתיד שיהא מעשה נסים כדאיתא. וסגי טפי נמי קאי. וא"כ שמא יבנו אמה טרקסין כדרך שעשו בבית ראשון. או אפי' מחיצה כל דהו סגי. ובבית ראשון נמי הוה מתחיל מקרן מזרחי' צפונית. מטעמא דכי נפיק פגע בקרן מערבית צפונית ברישא. כדכתיבנא לעיל בפרקין מ"א. דבין שולחן ומזבח היה מהלך דרך ימין. ומקיש יציאתו לביאתו. דפשוט שיוצא והולך לו על עקביו. דרך בית כניסתו בצפון ודוק: 
+<b>ולפ"ז </b>שפיר הוה מתרצינן להרמב"ם ז"ל אי הוי ידעינן דלעתיד נמי יהא בנין אמה טרקסין. ולא צריכינן לדוחקיה דהרשב"א ז"ל ולא לתוספתו של בתי"ט. שכל דברי הרמב"ם יבואו בזה על נכון. דלאורויי בסדר עבודה דלעתיד קבעי בסדרא דעבודת יוה"כ. ונקיט פרוכת א' היינו דבבא כמו שהיה בבית ראשון. ובהאי גוונא כ"ע אית להו דבההוא קרן בצפון פגע ברישא מטעמא דכתיבנא. והיה נכון הדבר מכל צד. אלא דלא ניחא לן במאי דנקט הרמב"ם פריפה. דהא ברירנא דבבית ראשון לא הויא פריפה. ומחמת זה על כרחנו נענענו ראש לדברי בתי"ט שבכאן ואעפ"כ פתח טוב פתחנו למבין בעזהי"ת: 
+<small>משנה לחם<br><b>השעיר </b>הוא אשר עלה עליו הגורל לה'. שחברו משתלח.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<b>לנחל. </b>כמו לנחל איתן עמק. לשון רש"י הועתק בתי"ט. וערבך ערבא צריך. עמ"ש בפ' עגלה ערופה. ובש"י סי': 
+<b>אבל </b>הוצרך רש"י ז"ל לפרש כן אע"ג דתנן מתערבין באמה. ודאי צ"ל שלא היתה האמה נמשכת לנהר ששמו קדרון. דהא קרא אחרינא כתיב שדמות קדרון. ויגיד עליו ריעו דנחל קדרון גם הוא מענין עמק. כמו ויחפרו עבדי יצחק בנחל. ולא מלשון נחלי מים. ונפקא מנה לנחל איתן. דאע"ג דכך היא דעת רש"י ז"ל. וגם אנו בעזה"י עשינו לה סמוכות שגם שם האמת אתו. מכל מקום שכנגדו חלוק עליו ה"ה הרמב"ם ז"ל. ובס"ד כבר ביארנו שם במקומו מחלוקתם ז"ל וקיימנו דברי שניהם שאלו ואלו דברי אלקים חיים: 
+
+Mishnah 7
+
+<b>כל מעשה יום הכפורים. </b>כל עבודות שעובד בבגדי לבן בפני' לשון הרע"ב ז"ל. וכתב רש"י ז"ל אבל בשחיטה וחפינה מודה דצורך פנים כפנים דמי. דכי כתיב חוקה עלייהו נמי קאי. ומעכבי כדכתיבנא לעיל ודוק: 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אם עד שלא הגריל מת יקח זוג לשני. </b>פשטא דמילתא וסתמא דפירש"י. וכן לשון הרמב"ם בחבורו. מוכחי דהך זוג דבבא קמייתא לא דמי לדבתריית'. והכי פירושו יקח אחד לזווגו לשני: 
+<b>וקשיא </b>לי אמאי לא קאמר מביא אחד ומזוויג לו דכהאי לישנא איתא בברייתא. ותו סתם לן תנא דהגרלה מעכבא. וכל כמה דלא הגריל לא הוקבעו שעירים. וחזי לשעיר הנעשה בחוץ. אי הכי אמאי לא מקיימינן מצוה דלקיחתן כאחד. דתני יקח זוג לשני. ואפי' אי איירי בשכבר הופרש שעיר הנעשה בחוץ. מ"מ מאי טעמא לא נקיים המצוה. כיון שלא קבעו הגורל. אין כאן דיחוי כמו בסיפא. וליכא נמי משום מצוה בראשון וצ"ע: 
+
+Mishnah 2
+
+<b>אנא בשם. </b>כתב תי"ט וצריך טעם מ"ש שנייה מהראשונה. ונ"ל דבראשונה כשמתחיל צריך שיאמר בה"א הקריאה שקורא להש"י כו' עכ"ל: 
+<b>ולא </b>ידענא מאי קאמר דהרי פשוט שזה"ל ששנינו וכך היה אומר אנא בשם. זאת המלה אינה אלא כינוי. ור"ל שהיה אומר בשם המפורש אנא יקו"ק ככתבו בתורה. דהא ילפינן ליה מקרא מניין שבשם. והכי משמע נמי מהא דאמרינן עשר פעמים כ"ג מזכיר את השם ביוה"כ. ואם כן אע"פ שהתנ' כלפי כינויו. הוצרך להטיל ה"א בראשו. לומר אנא השם לייחדו ולהודיעו בה"א הדעת שהוא השם המיוחד. ולא יכין לדבר כן אנא שם בלי ה"א: 
+<b>אבל </b>מ"מ המובן ממנו באמיתת אמירת הכ"ג. שמזכיר שם הוי"ה ב"ה שהוא שם העצם יתעלה. לא יתכן לקוראו בה"א. שאינו בא בה"א בשום מקום לא לידיעה. (וזה פשוט וכ"ה בדברי החבר למלך כוזר ברביעי מספרו סי' ג') ולא לקריא'. עם שמצאנו במ"א ה"א משמשת לקריא' הדור אתם. ומה שבא בה"א (ירמיה ח') היקו"ק אין בציון. אין ענינו לכאן. ששם היא ה"א התמיה ושאלה. ואין לזה מקום בדרושינו: 
+<b>אמנם </b>מה שאמרו בירו' שניה בבי"ת לא קשיא. שמצינו בי"ת משמשת לשם הוי"ה ב"ה. כדכתיב בה' נשבעתי הלא השבעתיך בה' שוש אשיש בה'. ושמוש זה יתכן בענינינו בטוב. ומיושב ג"כ טעם השינוי. שבראשונה שמתודה דרך סיפור פירוט החטאים. לא יפול בו שימוש הבי"ת. ולא שום אות שימושית. לכך אומר אנא יקו"ק חטאו כו' כפי הראוי בלשון. ואח"כ כשחוזר ומבקש ממנו ית' כפרה עליהם. אומר דרך נא ובקשה ומטו. אנא בה' ר"ל בעבור כבוד שמך תכפר לנו על החטאים כו'. כי כן הוא שימוש הבי"ת באה לקיצור. במקום מלת בעבור או עם. כענין הביתי"ן הנז'. וכן ענינו נאות כאן שהוא כאילו יאמר בחסדך ה' כפר נא. וזה נכון מאד: 
+<b>ועיין </b>בתשו' הריב"ש (סי' רי"ט) דמוכח נמי להדיא כדכתבינן לעיל שהיה הכ"ג הוגה השם באותיותיו בלבד בוידוי דיוה"כ והוא פשוט: 
+<b>כשהיו שומעין שם המפורש יוצא. </b>ז"ל התי"ט משמע כשהיו שומעין מפי שאר כהנים או מפי כ"ג בברכת כהני' שהיו מברכין השם במקדש ככתבו. לא היו עושין כל אלה. ואולי טעם הדבר כמ"ש מהרמ"ק ז"ל עכ"ל: 
+<b>ואין </b>נר' מ"ש שלא היו עושין כל אלה. דודאי בשכמל"ו היו עונין גם בברכת כהנים. דהא ילפינן [יומא ד' ל"ז ע"א] מקרא דכי שם ה' אקרא הבו גודל. שנראה בכל פעם ששומעין הזכרת שם המיוחד מחוייבין לענות כן. אבל ודאי נראה שלא היו נופלין על פניהם. כי אם דווקא כשמזכירו הכ"ג ביוה"כ. ולא מהטעם שזכר בתי"ט. גם קבלת מהרמ"ק אם קבלה היתה בידו טוב: 
+<b>אמנם </b>דבר זה מתורת רבינו משה קורדואירו לא למדנו. מתורת האלהי ריא"ל ז"ל למדנו. שדקדק עוד במשנתינו זאת שהי"ל לומר כשהיו שומעין הכ"ג מזכיר את השם. ומדתני בהך לישנא שם המפורש יוצא מפי כ"ג. לכן פירש האר"י ז"ל שר"ל השם יוצא מאליו מפיו של כ"ג. וכן אמרו רז"ל שהיה השם יוצא מתוך גרונו של כ"ג. וזה סוד הכתוב בכל המקום אשר אזכיר את שמי ולא כתיב תזכיר. והוא הטעם ג"כ שהיו נופלין על פניהם. כששומעין השם יוצא מעצמו מפיו של כ"ג. משא"כ בהזכרת הכהנים בברכתם את העם. שלא היה בה זה הפלא הנורא כנלע"ד נכון מאד: 
+
+Mishnah 3
+
+<b>הכהנים גדולים. </b>נ"ל זו הגירסא עיקר שבדעתו ורצונו של כ"ג היה הדבר תלוי. לעשות למשלח לכל מי שירצה. ולא באחיו הכהנים תליא מילתא. וכדאשכחן בגמרא אתי משלח מצאו בשוק. אומר לו אישי כ"ג עשינו שליחותך. וכן שנינו בפ"ד דשקלים [מ"ב] מכבש שעיר כ"ג עושין אותו מש"ע. ומדברי אבא שאול נשמע לרבנן. דאע"ג דס"ל משל ציבור. מ"מ ש"מ דכ"ג מישך שייך בשליחות המשלח. שבשבילו נעשה הכבש. כדתנן הכא וכבש עשו לו מפני הבבליים: 
+
+Mishnah 4
+
+<b>שבעה ומחצה. </b>ז"ל התי"ט מסקי התו' דהכא דווקא כשהולך לאלכסונו של עולם נותנין לו זוית אבל ההולך ממזרח עולם למערבו אין נותנין לו זויות דאלת"ה הרי היה יכול לילך כאן יותר מאלפים אמה כפי אלכסונן עכ"ל: 
+<b>ותימה </b>דאגב שיטפיה כתב כן שלא מצאתי הוכחה זו בתו'. ומה זו הוכחה דלא דק תנא כולי האי ושביק פרטא זוטא. ואי הכי טפי איכא למידק בכל היכא דתנן אלפים אמה תחום שבת: 
+<b>אבל </b>הוכחת התו' היא מדיהיב חושבנא דמיל בשבע ומחצה ריס. שמע מנה דדייק ודאי דלא טפינן למיל יותר מאלפים אמה במדה מצומצמת אפי' באלכסון. וכמו שהוכיח רש"י   בפירוש הריס זוהי כוונת התו'. להוכיח מכאן דלא יהבינן נמי בעלמא זויות כי אם לאלכסונו של עולם. ואפ"ה הדר כתבו התו' גופייהו דליכא למשמע מנה דילמא לסימנא נקטיה. כדנקיט בכל דוכתא מדת מיל. ויהבינן ליה אלכסונא נמי. הוא הדין הכא נקט מיל אע"ג דיהבי ליה אלכסון. א"כ פשיטא להו לתו' דלא נילף מהכא מידי: 
+<b>ואיברא </b>התו' הפריזו על המדה. דהכא ודאי דוחק לומר דלסימנא נקטיה וה"ה דיהבי ליה אלכסונא. דאי הכי חושבנא ומנינא למה לי. והכא לאו עיקר שבת הוא. דלישמעינן מדת מיל של תחום שבת בצמצום וק"ל: 
+<small>משנה לחם<br><b>הבבליים </b>נראה כי לא דבר רק הוא. שזכר רבי את זאת במשנה. והודיעה בשם מקומן. <b>אבל </b>ירמוז למ"ש ר"ל לר"א. אלהא סנינא לכו. לפי שאם היו עולים כדלת. לא היה רקב שולט בהם. לפיכך גדלה התלונה על הבבליים בבית שני. שגרמו להחריבו. והיו בעוכרינו וסבה לגלותנו. על כן היו עונותיהם נזכרים. וכל החטאים היו משליכים בני ב"ש עליהם (עמד"ר ה"מ) בהיותם סבה שלא להיות עדיין גאולה שלמה. לפיכך היו ממהרים להוציא משא העונות. ולא יהו נזכרים עוד. והוא דבר נכון בודאי. ועיין דבר הגון כיוצא בזה בענין הלז בספר עמודי שמים בכליא אורב. על אגדה דר' חייא. בפרק הפועלים.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<b>ומלוין אותו כו' חוץ מאחרונה כו' אלא עומד מרחוק. </b>כתב בתי"ט לא היו עושין סוכה י"א שא"כ לא מיקרי ארץ גזרה כיון שרשאין לילך עד לשם עכ"ל: 
+<b>ואני </b>אקשה קו' זו באופן יותר חזק. דאיהו ז"ל לא הוה קשיא ליה הכי אלא מפני הלויה בלבד. ור"ל שהיה להם לעשות עוד סוכה י"א כדי שילווהו עד לצוק ולא יעמדו מרחוק. שלכן מציין תחת דבורו זה באלא עומד מרחוק. אבל אני אוסיף קימחא ומיא בסייעתא דשמיא. וכך אני אומר שהיה להם לחוש לאיסור תחומין. שלא ילך המשלח חוץ לתחום וכן בחזרה. ומדוע לא עשו לו תקנה ע"י סוכה י"א. כיון דאפשר למיעבד. למה יעבור בחנם. וכ"ש אליבא דמ"ד תחומין דאורייתא: 
+<b>לכך </b>אני אומר שמצאו להם ראי' מן הכתוב שלא ילכו עמו עד לצוק. ומפשטיה דקרא דאיש עתי משמעו מזומן לכך דווקא. אע"ג דדרשינן מניה נמי מילי אחריני. הא נמי שמעינן מניה כדאיתא בגמרא. ומדקפיד קרא אמזומן. שמע מנה דאין מצותו שלא במזומנים לו (ומשו"ה עכובי נמי מעכב. דכל כמה דאפשר מהדרינן. ודחי נמי טומאה. כדאמרינן נטמא משלחו נכנס לעזרה). ואם אתה אומר ילכו עמו עד הצוק. נראה כאילו כל ההולכים אתו עוסקין בשליחותו של שעיר. (דוגמא לדבר עם שאינו צריך. הא דאמרינן פ"ק דסנהדרין [ד' י' ע"ב] אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה. דוק מעובדא דשמואל הקטן התם ותשכח. ואע"פ שאינה ראי' גמורה זכר לדבר מיהא איכא ודאי): 
+<b>ותו </b>אית בה טעמא דהקפידו שיעמדו הרואים מעשיו בית המרחק. ולא יביטו עיניהם לראות אם הלבין הלשון אם לא. כדאמרינן מתחל' היה הלשון קשור בפתחו של היכל לא הלבין היו עצבים. התקינו שיהא קושר בסלע וכו'. ואם היו יכולין לילך עמו עד הצוק. עדיין היו עצבין ומה הועילו בתקנתם. ואלו שני טעמים נכונים מאד לענ"ד: 
+<b>ואולי </b>קרובים הם להיות דבר א' דהא דילפינן מקרא דבעינן דווקא מזומן לשליחתו של שעיר. דילמא היינו נמי טעמיה דקרא. דלא יבואו לראות כבלע והשחית השעיר. ואם ילבין הלשון וק"ל: 
+<b>והא </b>מני ר"ש היא דדריש טעמא דקרא. דכוות' איתא פירקא קמא דסוטה (דח"א) אין משקין שתי סוטות כאחת שלא יהא לבה גס בחברתה ונפקא לן מדכתיב אותה לבדה וכר"ש. ותנן נמי גבי פרה כהאי גוונא. ומייתינן לה בגמ' דמכילתין (דמב"ב) ואע"ג דבראשונה היו קושרין הלשון באולם. אפ"ה קפיד קרא שלא ילכו עמו לראות מעשיו בדיוק איך נעשה איברים. וכתיב נמי קרא לעתיד לפי שגלוי וידוע לפניו ית' שיגרום החטא. ולא ילבין הלשון כבראשונה. ויצטרכו לקושרו בסלע: 
+<b>ותו </b>בר מן דין איכא נמי טעמא רבה אחרינא במילתא. דהכי חזי לן בס"ד שהוא כדי שלא לעטר ולהדר דורונו של עזאזל. ע"כ לא יכבדו' עם עז ישראל שנקראין עזין את עם נועז לא יראה כאילו הולכין אחריו לשלחו. ולהוליך מנתו בכבוד ברוב עם. ולא יגיס דעתו כי חזי אמבוהא אבתרי'. לכן מרחוק יעמודו. להראות שלא באו עד הנה כי אם עם המשלח שלא יפחד. בהיותו יחידי ולא תרגז עליו הדרך. אך לא למענו הלכו עמו רק מנגד יראו ובדד ישב במושבו. לא ברוב עם כהדרת מלך במסבו. וילך שובב. מתגרה בשעיר רעהו ונשאר סתום פה שתום העין סגור הלב טרוף הדעת ומעורבב. וזה טעם נאה למראה עיני מביני מדע נחמד להשכיל לברי לבב: 
+<b>ברם </b>טעמו של הרב בתי"ט הוא דחוק וסברא רצונית. שבשביל מדת תחום שבת. שאין יכולין להגיע עמו. יהא נקרא ארץ גזרה. ובלאו הכי לא. ואע"פ שאין מונע מלילך לשם בחול רק בו ביום בלבד. זה דבר בטל מעצמו. גם מהגמרא לא משמע כוותיה. דמפקי לארץ גזירה למילי אחרנייתא. דפשטיה דקרא הכי הוא ודאי וק"ל. ואף עצם הקושיא כפי הסגנון שהקשה בתי"ט אינה קשה כל כך. שיעשו עוד סוכה י"א ולא יעמדו מרחוק. דמאי נפקא מנה. אי משום המשלח שלא יעמוד לבדו במדבר. אין בכך כלום. מאחר שאינם רחוקים ממנו כמלא עיניו. שהרי משם רואים מעשיו: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש. </b>עם דוגמא בכוס ש"ב דבעי עטור. ואמרינן ר"י מעטר ליה בתלמידים. ועמ"ש מ"ג פ"ג דשקלים.</small>
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<small>משנה לחם<br><b>פר ושעיר הנשרפין</b> הם פרו. ושעיר החטאת אשר לעם. שדמם טעון הזיה. בפנים. וכבר נתבארו מעשיהם בדם למעלה. של פר. בפ"ד. ושל שעיר. בפ"ה. ועכשיו מבאר גמר מצותן. בשרפתן והקטרת אימוריהן.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>במקלעות </b>הב"י גרס כמקלעות. בכ"ף.</small>
+
+Mishnah 8
+
+<b>דורכיות. </b>פירש הרע"ב אבנים גדולות וכ"פ הר"מ מצבות. ורש"י כתב דורכיות בני אדם עומדים כו' וכתב בתי"ט ונראה בעיני לגרוס דרביות בבי"ת ויהיה מלשון דרבנאי עכ"ל: 
+<b>וכמה </b>דבר תימה הוא זה לשנות הגירסא. ולפרש פירוש רחוק וזר מאד שאין לו ענין לגמרי ובלי שמירת המשקל כלל. אין ראוי להאריך בביטולו. וכל זה מבלי שום צורך ודוחק. כי קרוב הוא ופשוט אצלי לפרשו. ע"פ הגירסא שלפנינו. מלשון דריכה על דעת כל המפרשים הנז'. וזה לפי שהיו עושין גבשושיות ותלוליות גבוהות. והעומדים עליהם דורכין על במותי אותן התלוליות. ונקראו דורכיות ע"ד מ"ש הר"מ הדרוכות במ"ד פ"ג דתרומות. ולשון דריכה נופל בטוב על העומד במקומות הגבוהים. והרבה בכתוב דורך על במותי ארץ. ועל במותימו תדרוך וזולתם. או הוא מלשון דרך נתיבה. (ולא נמנט משיתוף הוראה הקודמת) לפי שהיו מעמידין אותן על אם הדרך הפונה מירושלים להר: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>התלוליות (ונקראו דורכיות. ע"ד מ"ש הר"מ הדרוכות. במ"ד פרק ג' דתרומות).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס"פ להר. ומצאתי חבר ללשון זה. בילקוט פ' ויהי בשלח. עה"פ ויוגד למלך מצרים.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בית חדודו </b> צריך לומר שהוא התחלת המדבר. ומשהגיע לשם. נעשית מצותו. אע"פ שהצוק רחוק שנים עשר מיל.</small>
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אם רצה לקרות בבגדי בוץ קורא. </b>כתב הרע"ב שמותר ללבוש בגדי כהונה שלא בשעת עבודה עכ"ל: 
+<b>ואינו </b>מחוור אדרבה נראה בגמרא דלא קאי הכי במסקנא. אלא אסור לצאת בהן במדינה. ואע"ג דמותר במקדש דניתנו בגדי כהונ' ליהנות שלא בשעת עבודה. דווקא הנאה פורתא משום דלא ניתנה תורה למלאכי השרת. אבל ללובשן מתחלה ליהנות מהן שלא בשעת עבודה. ודאי אסור כדמשמע בגמרא דפ' האיש מקדש [ד' נ"ד ע"א]. א"כ הא דהותר כ"ג לקרות בבגדי בוץ. אי נימא דקריאה לאו עבודה בהחלט. היינו טעמא מפני שכבר הוא לבוש ועומד בהן: 
+<b>או </b>דילמא אפילו ללבוש בתחלה היה מותר לכ"ג אם אירע שכבר פשטן ואין לו איצטלית לבן משלו. ואפ"ה לא תפשוט מנה בעלמא דמותר ללבוש בגדי כהונה שלא בשעת העבודה. דקריאה שאני דצורך עבודה היא ומעכבא. משו"ה כעבודה דמיא: 
+<b>ולפירוש </b>רבותיו של רש"י ז"ל בגמרא דפרק הממונה [ד' ל"ה ע"ב ד"ה ובלבד] אם באיצטלית משלו. קורא צריך למוסרה לצבור. על כרחך צ"ל דהוה סבירא להו דלא סגי דלא קרי בבגדי כהונה. ולדבריהם לא איצטריך תנא דידן לאשמועינן באיצטלית שלו דבעיא מסירה לצבור. דמילתא דפשיטא היא. וקפריש בברייתא התם מה דשביק תנא דמתניתין: 
+<small>משנה לחם<br><b>קורא על פה </b>עמו"ק א"ח סקמ"ג. מ"ש בס"ד.</small>
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<small>משנה לחם<br><b>ועשה את אילו ואת איל העם </b>הא אתיא אליבא דכ"ע דתרי אילים נינהו. <b>סתמא </b>דלא כרבי (בגמרא דריש מכלתין) ולא אשכחן תנא אחרינא דאמר איל אחד הוא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ופר העולה</b> בהדייהו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ושעיר הנעשה בחוץ</b> מתניתין (כמתקנתא דת"כ. אליבא דר"ע) חסורי מחסרא וה"ק. ושעיר כו'. ואילו ואיל העם ואימורי החטאת היו קרבין כו'. והיינו קרבים. לשון רבים.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>נכנס להקטיר ולהטיב </b>תימה בין לדעת התוספת שהקריב תחלה תמיד של בין הערבים. ובין להרמב"ם ז"ל שכבר הקריב אותו קודם הוצאת כף ומחתה. אמאי לא תנינן הכא מנחה וחביתין ויין. ומצי לנקוטינהו נמי בלישנא קלילא. רצוני במלת נסכים הכוללתן כמ"ש לעיל. והא דתנן בפ"ג דקטורת בין הערבים היתה קריב' בין איברים לנסכים. הרי שעד כאן לא קרבו נסכים בסדר זה. ולא שמענו מהם כלום עדיין שהרי לא הוקרבו עם התמיד כלל: 
+<b>וצ"ע </b>גם על הרמב"ם בפ"ד מהל' יוה"כ שביאר שם כל מעשה עבודות היום. ולא הזכיר כלום ממעשה החביתין והנסכים של בין הערבים ודרכו ז"ל לפרש. ונראה מזה שלא היתה עבודתן בכ"ג וטעמא לא ידענא. דמאי שנא מעבודות שבגופו של תמיד הערב. שבפירוש הזכירו הרמב"ם שהיה קרב ע"י כ"ג: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"פ ע"י כ"ג. <b>ולפי</b> מ"ש בס"ד במהדורא לעיל פ"ב. נתיישב כל זה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בכתונת </b>נ"ל שנקראת כתונת על שם השש שנעשית ממנו. וכן כל חלוק הדבוק לבשר. כתונת יקרא מפני כך. לפי שעשוי מפשתן. שנקרא כותנא בארמי.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>(ס"פ ודוק) ובפירוש מסורת ישן מצאתי. שזהו שלא יכול יעקב לגלות הקץ לבניו. מחמת שלא היו אותיות קץ בשמותם.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<b>ומצנפת </b>מהכא מוכח להדיא דהיינו מצנפ' היינו מגבעת דקרא. ושזהו של כ"ג בעצמו. ולא כפירוש ריב"א בתו' דסוכה. (דה"א) ויש לתמוה על התו' שם שדחו פירושו מההיא דפרק הממונה שנוטל מצנפתו. ואישתמיט להו מתני' דהכא. שלא היו צריכין לכך לבקש מהגמרא. דבר שהוא מבואר יותר במשנ' במקומו. גם מה שתירצו התו' דלשון תורה לחוד אינו עולה ע"פ משנתינו זאת וק"ל: 
+<b>חושן ואפוד. </b>מעשה פיתוחי שמות החושן סידורן ואופן הוראתן. פירש הרע"ב כאן מקצת ממנו ומשל אפוד שתק לגמרי. ובעזה"י אבארם פה כי ראיתי בהם הסתבכות וחילוקים רבים על דעת המפרשים. ונדקדק ג"כ בלשון הרע"ב כל הצריך. ולתועלת המעיין נחלקהו לפרקים ונשיב על ראשון ראשון לפי סדר לשונו: 
+<b>כתב ז"ל השואל פניו אחורי הכהן והנשאל פניו כלפי הארון עכ"ל </b>נטה בזה אחר דעת הרמב"ם ז"ל שהדין עמו. ולא מהכרח שהכריחו בכ"מ מהגמרא. שכבר ימצא מקום למשיב שישיב. ודעת לנבון נקל שאין לו ממנו ראיה גמורה אבל דבר זה מקרא מלא הוא בידינו ומתורת משה רבינו ע"ה למדה הרמב"ם. שנאמר ושאל לו במשפט האורים לפני ה'. ועל כרחין לא מצינן לפרושי על השם הנתון בין כפלי החושן. כדרך שפירש"י ז"ל בפנים כלפי שכינה הנאמר בגמרא. דא"כ היינו האורים היינו השם. מאי לפני ה'. וזה ברור: 
+<b>ועוד </b>דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקו' אחר. שכן בקבלה מפורש (בשמואל א' י"ד) כששאל שאול ע"י אחיה ואמר הגישה ארון האלהים כי היה ארון האלהים ובני ישראל. הרי מבואר שאין שואלין כי אם דווקא לפני ארון האלהים. מעתה אין ספק בדבר. ואפריין נמטי למאורן של ישראל הרמב"ם ז"ל שלא הניח דבר גדול וקטן הכלול בשתי התורות. שלא הביאו בחבורו הקדוש על סדר נכון בשלמות רב כי בו בחר ה' ורצה. והיה בעזרו לעשות ספר כולל שלא יפיל מכל דבריו ארצה: 
+<b>שוב כתב. רואה אותיות בולטות נגד פניו. </b>פ' כר' יוחנן רביה דר"ל. ואפשר דמ"ד מצטרפות. מודה נמי דבולטות. אע"ג דמצטרפות. ומ"ד בולטות לא ס"ל דמצטרפות וגם בס' הזוהר פ' פקודי עה"פ ויעש את האפוד. נמי ס"ל הכי. ופירש בולטות לפי שהיו שקועות ע"י חקיקה. ובלטו עד שהשוו שקיעת החקיקה: 
+<b>וע"ש </b>בזוהר טעם למה בכל מקום נמצא שנקראי' האורים ותומים על שם האפוד. כמ"ש כמה פעמים בנביאים אחיה נושא אפוד. ובאביתר נאמר אפוד ירד בידו. ויאמר דוד הגישה האפוד. ובאמת יש להפליא על זה כל מי שעיניו בראשו. ואע"פ שהחושן והאפוד מחוברים ואינם נפרדים והיו לאחדים. מכל מקום תשובת השאלה על ידי האותיות שבחושן היתה. ולא ע"י השמות הכתובים באפוד כלל וכלל. שהרי לא היו באבני האפוד כל האותיות. והשואל היו פניו כלפי אפוד. שהוא על כתפו' הנשאל ואינו רואה את כל מאומ' (ולהוציא מלבו של המתחכם יותר מיכלתו. הוא הראב"ע אשר בדה מלבו ויחפה דברים אשר לא כן על אפוד הנזכר בנביאים. כאילו היה כלי מיוחד מלבד בגדי הקודש. עשוי להודעת העתידות. וישאוהו בני הנביאים. ח"ו): 
+<b>אבל </b>הענין באמיתתו למדנוהו בהזוהר הקדוש. שלא נזכר החושן משום דאיהו באתכסיא. ואפוד איהו יתיר באתגליא יעויין שם בפ' הנ"ל. והדברים עתיקים ומסורים לנבוני לחש. ולמבין   מדעתו ועל כבוד קונו חס וחש: 
+<b>כתב עוד. לפי שהיו כתובים שם שמות י"ב שבטים. </b>להרמב"ם ז"ל נכתבו כתולדותם : 
+<b>וצ"ע </b>מנליה הא. דהא בחושן לא כתיב כתולדות'. ויציבא בארעא גיורא בשמי שמיא. כלפי ליא. דמה באפוד דכתיב ביה כתולדותם. כמה מחלוקות יש בדבר. והרמב"ם עצמו לא שמר בהם סדר תולדותם. ששם בני השפחות אחר כל בני לאה. שלא כסדר שנולדו. וכל זה שלא להקדים בני שפחות. ובני רחל שאני דאחרונים הם ואחרון חביב. א"כ מניין לנו מן הסתם לומר כן בחושן שמעשיו סתומים: 
+<b>על כן </b>אני אומר שלא כיוון הרמב"ם באומרו כתולדותם. כסדר שנולדו. אלא כדרך שנסדרו באבני אפוד. דהתם נמי קרי להו כתולדותם ונבארהו בסמוך בעזה"י. וס"ל דגמרי מהדדי. והוא הדין לענין קריאת שמותם דיהוסף מלא ובנימן חסר. אליבא דרמב"ם באפוד. הכי נמי בחושן. וכדבעינן למימר לקמן בס"ד: 
+<b>כתב עוד. ושבטי יה </b>זה צריך עיון ביותר מהיכן יצא זה לרמב"ם והרע"ב שהעתיק ממנו. שהרי בגמרא אמרו שבטי ישורן. והרב בכ"מ ז"ל חתר להשיב ולא יצא. ידי חובתו ותשובתו נשארה מעל יגע ולא מצא. ומאחר שלשון הרמב"ם ז"ל בכל מקום מזוקק ככסף טהור ונקי מכל דופי ושמצה. וכאן נשאר כעיר פרוצה. איני רשאי ליפטר הימנו ולא אצא החוצה: 
+<b>ואענה </b>אף אני חלקי מה דחזי לי בדעת' קלישתא דרכינא כי קרנא דקמצא. אגב איצצא ואם אולי לא אגיע לסוף דעתו. תכליתה ומלון קצה. דייני אם אפשיר חומה אם לא כולה תעשה מחצה: 
+<b>וטרם </b>נבוא אל הישוב. נבין תחלה דעתו ז"ל בכתיבת שמות השבטים באבני אפוד. ונעורר כמו כן על ההשגה החזקה שהשיגוהו שם בשם יהוסף שצריך להיות כך מלא עפ"ד הרמב"ם ז"ל. וזה לכאורה נגד המסקנא דגמרא (סוטה דל"ו) דמשמע התם דצ"ל חסר ובנימין מלא. והיאך כתב הוא ז"ל בהיפך: 
+<b>גם </b>פליאה דעתו בסדר השבטים שסדרן הרב וישם כל בני לאה ראשונים. לפני בני השפחו'. וזה שלא כסדר תולדותם. ודלא כמאן. דלת"ק דהתם יהודה מוקדם. והרמב"ם ז"ל איחרו כסדר תולדתו. גם באלה טרח המבאר בכ"מ ז"ל ולא העלה פנינים: 
+<b>וראיתי </b>בס' שמע שלמה שהעיר בזה וערבב דבריו. ולא עלה בידו דבר הגון כלל. כתב שני דרכים והן זיבורא ועקרבא. ועד השלישי לא בא. כי בד"א כתב שהרמב"ם פסק כת"ק. וע"כ סובר יהוסף מלא. שכן פירוש שיטת הגמרא אליבא דת"ק. ובסוף כתב בסדר שמות השבטים שהרמב"ם כתבן ע"פ דעת רחב"ג. ומי נתן כח זה להרמב"ם ז"ל לתפוס החבל בשני ראשיו. דאי שמעתיה כמר אזלא בשמות. ליזיל בתריה אף בסידורן. ואי כמר בסידרא. בשמותן נמי לימא כוותיה. ועוד בכל אלה לא הועיל מאומ' דהוי דלא כמר ודלא כמר בסידורן. ולכן לא ראה בש"ש דרך לנטות ימין ושמאל כי אם לפרוץ גדר הנוסחא. ולהטיל מום טעות בספרי הרמב"ם. והחליף דן ונפתלי והעמידן כסדר תולדותן. אבל אי אפשר להטעות כל הספרים. וגם בפירוש המשנה כך כתב הרמב"ם ז"ל. וח"ו להגיה הספרים ככל העולה על הרוח: 
+<b>ואמנם </b>הדבר ברור ופשוט שהרב ב"ס הנז' טעה מאד בשנותו סדר הרמב"ם הקולע אל השערה ולא יחטא. ובחנם החליף השטה. כי אין מקום להגהתו כלל וכלל. שהרי הרמב"ם מנה כ"ה אותיות לכל אבן. ואיך אפשר זה על פי הגהתו הא בצרי להו תלת מחדא. וטפו להו תלת באידך. ויש להפליא שלא ידע מלשון הרמב"ם והוא בין עיניו: 
+<b>ואתה </b>המעיין אחוך שמע לי וראה כל דברי הרמב"ם טובים ונכוחים. מיוסדים על אדני פז דרכי הגמרא וסוגיותיה וכללים תלמודיי'. ודעתו עמוקה ורחבה מני ים. וזהו שאף שלפי הנראה לכאורה. עדיין מחלוקת הת"ק ורחב"ג במקומה עומדת. הרמב"ם ז"ל לא כן ידמה. מדשקיל וטרי תלמודא אליביה דרחב"ג. דמתקיף רנב"י בפשיטות כתולדותם בעינן. והיינו כפירושו של רחב"ג. דמפרש תולדותם אשמות שקרא להם אביהם. דאי כת"ק הא מקיים כתולדותם בסדר שנולדו: 
+<b>אלא </b>קים ליה לתלמודא דהדר ביה ת"ק לגבי רחב"ג. דמסתבר טעמיה דבני גבירה קודמין לבני שפחות. חוץ מיוסף ובנימין. כי היכי דניהוי בני שפחות באמצע. והא שפיר קאמר להו רחב"ג לרבנן. דאי משום תולדותם. הא אפשר לקיומי פירושה בשמות שקרא להם אביהם. ומשו"ה בקושטא הדר ביה ת"ק בהא. ומודה לרחב"ג בסדר ובפירוש תולדותם דקאי אשמות כנ"ל: 
+<b>מיהא </b>אכתי איכא בינייהו. ולרש"י טובא איכא. דלת"ק לעולם רק כ"ה על אבן אחת. ולרחב"ג בחדא פשו להו טובא. ובצרן מחדא. ותו איכא נמי הא. דעל אבן שנית כתולדותם כתיב. ולא ראשונה כתולדותם: 
+<b>לכן </b>נראה להרמב"ם דרך ישר יותר מפירש"י. דכי נימא דקאי ליה ת"ק בשיטתא דרחב"ג. איהו נמי ס"ל כת"ק בהא דכ"ה על אבן אחת. כדס"ל נמי כוותיה במנינא דחמשין כדמוכח בגמרא. וכי פליגי מיהת בכתולדותם פליגי. דלרחב"ג קאי אתרווייהו. ולת"ק אאבן שנית דווקא כדכתיב. דבהא לא משכחינן טעמא דליהדר ביה ת"ק. ומתלמודא נמי לא מוכח מידי: 
+<b>והשתא </b>דאתינן להכי אתי שפיר סידוריה דרמב"ם. ושם יהוסף מלא על כרחך. רק שעדיין צריך אני למודעי איך יסכים סידרו עם שיטת רחב"ג. דס"ל בני לאה כסדרן. ועל כן בזה נראין דברי בעל ש"ש שנקראין השמות בחיבור שתי האבנים יחד. ובזה אני מודה לו בלי שום צורך לתיקון והגהה. שעד"ז יבואו בני לאה כסדרן בספר שמות. ובבני שפחות לא איכפת לן אם נפתלי קודם לדן. דאהא לא קפיד רחב"ג. דכי קגמר לה למילתיה. היינו דווקא בני לאה כסידרן לחוד. ובני שפחות באמצע דווקא ותו לא: 
+<b>ותדע </b>דאחר בני לאה לא חייש לסידורא דבני שפחות. ולא לכל מילי יליף מחומש שני. דא"כ בנימין קדים לבני שפחות. אלא דמשם ואילך לא יליף. והך מילתא דניהוי בני שפחות באמצע. הילכתא גמירי לה. ולא מהך קרא קנפיק. וא"כ ליכא קפידא בסידורא דבני שפחות: 
+<b>והוכרח </b>הרמב"ם לזה כדי לקיים דעת הת"ק בכ"ה על אבן אחת. דלא משכחת להו. אי לא מפכת ומוקמת נפתלי קמי דן. וכדי שלא תהא פלוגתא רחוקה. אלא פסק בהא כת"ק דקאי כוותיה דרחב"ג. ואי משום דליהוו באמצע. כבר פירש הכ"מ דבהכי נמי מקיימינן באמצע כשיוסף מצד זה ובנימין בצד השני: 
+<b>ומעתה </b>נתבססו דברי הרמב"ם על מכונן. ונפל נהורא במאי דסבירא ליה יהוסף מלא. וממילא שמעת לה ממאי דכתבינן דבהא ודאי פליג תנא קמא דלעולם ס"ל דאבן ראשונה אינה כתולדותם דהכי מוכח קרא. והשתא במאי מוקמ' להא דשנייה כתולדותם ולא ראשונה. אי בסדרן לא ראשונה ולא שנייה כתולדותם. ולא שניהם בחבור יחדיו. כדפרישית ע"פ שיטת הרמב"ם. שדן ונפתלי הוצרכו להתהפך בסדר. כדי למלאות כ"ה אותיות לכל א'. ומה אני מקיים א"כ שנייה כתולדותם ולא ראשונה כתולדותם. הא על כרחך לא מיתוקם אלא בשם יהוסף שצ"ל מלא ובנימין חסר. השתא דקאי ליה ת"ק בשיטת רחב"ג בפירו' כתולדותם. דהיינו בשמות שקרא להם אביהם. ואי אמרת יוסף חסר הויא לה ראשונה ודאי כתולדותם ואנן בראשונה בעינן דלא כתולדותם: 
+<b>והשתא </b>ממילא צ"ל בנימן חסר. דמלא אי אפשר דטפית לה חדא. ואי משום לקיומי בשניה כתולדותם. הכי נמי הוי בחסר כמו במלא. כדנימא טעמא בס"ד: 
+<b>ורנב"י </b>דמתקיף והא כתולדותם בעינן. לכולי עלמא אקשי. והיינו משום דהוה קים ליה דהדרי בהו רבנן. ומודו לרחב"ג בפירוש כתולדותם וכנז'. ואזלא אתקפתיה אליבא דכ"ע. אלא דלא אסיק אדעתיה דלא לכל מילי הדרי בהו. דבהא דשנייה כתולדותם ולא ראשונה. במילתייהו קיימי כמעיקרא. ואיהו מותיב ומפרק לפום מאי דאית ליה דבכולהו מילי אשוו להדדי בסוף. ובעינן נמי בראשונה כתולדות. ולא   אפשר ביהוסף. אלא בחסר כשם שקרא לו אביו. להכי דחיק אכנפשיה ומני בנימין מלא להשלים המנין: 
+<b>אבל </b>באמת אנן לא צריכינן להא. כיון דפרשינן דבהא לא הדר ביה ת"ק. ושפיר אתי יהוסף מלא בראשונה. ואדרבה אי אפשר באופן אחר. דזולת זה אינו מקיים ולא ראשונה כתולדות' דשמעינן מנה דבראשונה צריך להיות שלא כשמות שקרא להם אביהם. וגם כדי למצוא בכיוון כ"ה אותיות. לא משכחת לה אלא ביהוסף מלא ובנימן חסר: 
+<b>ואע"ג </b>דבלידה כתיב מלא. לא קפדינן. דהא טעמיה דרנב"י כדקאמר. דבכל התורה חסר והכא מלא. והא ליתא די"ז מלאים מנינן במסורת. ושמא רנב"י פליג אמסורה כדאשכחן ליה נמי במעבירם. (בפ' במה בהמה) [ד' נ"ה ע"ב]. משו"ה לא סמכינן אשינויא דיליה. דלא אתמר אליבא דאמת. אלא לפום מאי דהוה סבר דלא פליגי רבנן ורחב"ג וכדאמרן. ולא איצטריך לן כלל: 
+<b>ותו </b>קרא מסייע ליה לרמב"ם דכתיב עדות ביהוסף שמו. והרי זה כפתור ופרח בתשו' השגה זאת השנית בשם יהוסף. ונתקיימו כל דברי הרמב"ם ז"ל. ונתבארו פרטיהן לנכון. גם במה שתפס הסדר שלא כדברי הת"ק. ולא כסדר שנולדו ולא כסדר חומש שני. ותיתי לי דכי שכיבנא נפק הרמב"ם ז"ל לאפאי דמתריצנא לשמעתיה כהילכתא על יסוד מוסד עומק דרכי התלמוד. וכן צ"ל גם בדעת רש"י ז"ל על התורה. שחזר בו הת"ק כמו שפירשנו בעזה"י: 
+<b>ואחר </b>שזכינו לכ"ז. מעתה נבוא לענין ההשג' הקודמת. הנוגע לפי' הרע"ב ז"ל במשנתינו. במ"ש שבטי יה ולא שבטי ישורן: 
+<b>ואמינא </b>דהא נמי תליא בהך. דלמאי דכתיבנא לעיל להרמב"ם מילי דאפוד וחושן גמרי מהדדי. ובעי נמי כתולדותם. בין בענין סידורן באופן הנזכר. ובין בשמותן. וילד לנו מזה בחושן מחלוקת חדש. שתסבלהו החלוקה כפי הנראה. דלרחב"ג הוא דיש לכתוב שבטי ישורן (או ישראל כדאיתא בירושלמי. שזה דבר אחד הוא במכוון) והטעם לזה על פי מ"ש רש"י בפ' פנחס. שלכן כתוב החנוכי מפני א"ה שמבזין אותן כדאיתא התם. לכך הוצרך הכתוב להטיל להם אות ה"א בתחלת שמותן ויו"ד בסופן. להעיד על יחוסן. וזש"ה שבטי יה עדות לישראל: 
+<b>נמצינו </b>למידין שצריכין השבטים לשם י"ה. אם כן לרחב"ג דגלי קרא באפוד שלא יכתו' הראובני. ובעי דווקא כשם שקרא להם אביהם. לכן מפני הלעז כשהוצרכו להוסיף תיבות למלאות אותיות הא"ב. הוסיפו שם שבטי ישראל להעיד עליהן. לומר שלכך נכתבו באפוד בלי שם י"ה עליהן. כדי שיהיו נקראים שבטי ישראל. דהיינו כשמות שקרא להם אביהם: 
+<b>איברא </b>לת"ק דפליג עליה בהא. ולא בעי באבן ראשונה כתולדותם. דמשו"ה כתבו יהוסף שאינו שם שקרא לו אביו. לא אפשר למכתב שבטי ישראל. שאין נקראין כולן בשמות שנתן להם אביהם. וכדי להעיד על כשרותן. יחוייב לכתוב שבטי י"ה. לעדות על כולן. ותו עדות עדות קגמר. כתיב התם עדות ביהוסף. וכתיב שבטי יה עדות לישראל: 
+<b>וכיון </b>דכתבינן יהוסף כת"ק דפסק הרמב"ם כוותיה כדאמרן. הכי נמי בשבטי יה דאתיא אליביה כדברירנא. דלדידיה לא אפשר לכתוב שבטי ישורן. וע"כ צ"ל שבטי יה. ושם יהוסף נמי הכי קדייק ולכן נמשך הרמב"ם ז"ל בזה אחר שיטתו בשמות האפוד. וס"ל דהא דאית' הכא בגמרא שבטי ישורן. אליבא דרחב"ג אתמר. ולית הילכתא כוותיה ודוק היטב. והם דברים מוטעמים מתוקים. מדבש ונופת צופים במעבה המדע יצוקים. בחונים ומצורפים: 
+<b>נמצאת כל האלפא ביתא שם. </b>בגמרא דייקינן והא לא כתיב בהו צד"י. ומשנינן אברהם יצחק ויעקב כתוב שם. והא לא כתיב בהו טי"ת: 
+<b>ולכאורה </b>איכא לאתמוהי דמקשי מעיקר' מצד"י ואיפכא הו"ל לאקשויי מטי"ת ברישא. ותו מחי"ת נמי הו"ל למפרך מקמי אינך. וגם תשובת דבר זה נודע לנו מהזוהר. שפירש שם שלכך לא היו בשמות שבטים אותיות ח"ט. לפי שלא היה בהם חטא (ונ"ל דהיינו נמי חד טעמא לאותיות צ"ק. שגם הם אינם בשמות השבטים. וזה לפי שהחטאים הולכים לצוק ודוק): 
+<b>ומשו"ה </b>מתחלה לא ראה להקשות מחי"ת או טי"ת דהוי פשיטא ליה דאינם שם. כדי שלא ימצאו בו אותיות ח"ט. דמשו"ה לא היו באפוד כנז' בזוהר. אבל מאות צד"י פריך שפיר. דעל כרחך היתה שם. שהרי כתוב הצל תציל וכדפירש"י. א"כ הרי ראינו שישנה בחושן ודאי: 
+<b>וכי </b>משנינן אהא דאברהם יצחק ויעקב כתוב שם נמצא גם אות חי"ת ביניהם. ש"מ דטעמא דאותיות ח"ט ליתא באבני חושן. וכיון שהיו שם לפ"ז כל האותיות חוץ מטי"ת. השתא קשיא ודאי איך לא כתיב שם גם טי"ת. להשלים כל הא"ב וק"ל. מה שיש עוד לדקדק בגמרא זו תמצא בחי' בס"ד: 
+<b>ורוח הקודש. מודיעה לכהן איך יצרף האותיות עד שיבין. </b>יש לתמוה מה צורך להודעת רוח הקודש לצרף אותיות. מאחר שבולטות ונראין אליו האותיות כגון רדוף והצל תצל או עלה והצלח. הלא נער קטן יקראם וידע לצרפם ויבין משמעותן. ודקאמרינן בגמרא סיוע הוה מסייע בהדייהו. פרש"י שזכותו של כ"ג מסייע לכשתשרה עליו שכינה. ושיהיו בולטות. ולא שע"י זה יבין. דכשבולטות. אפילו מי שאין רוח הקודש שורה עליו יבינם: 
+<b>וכן </b>נראה מריהטא דשמעתא. מדאותבינן מברייתא דתניא כל כהן כו'. דאלמא דאין צריך לבליטת האותיות. ואם היו בולטות אין צורך לרה"ק. וכן פירש"י ז"ל. וא"כ צ"ע מנא ליה להרע"ב. גם הרמב"ם ז"ל שכתב במראה הנבוא' היו האותיות בולטות. נראה מלשונו שאפילו הבליטה לא היתה ניכרת לכל אדם חזו בו. כי לא נראו כן אלא לכהן ששורה עליו רוח הקודש. ובמראה נבואיי ראם בולטות. י"ל מניין לו דהא מוכח מקושיית הגמרא שהיה נס גשמי מושג לחוש: 
+<b>וי"ל </b>דלשינויא דמשנינן סיועי מסייע שפיר מצינן לפרושי דכהן צריך לסיועת רה"ק. ועל פיה יבין הבליטה. והרמב"ם ברייתא הכין משמע ליה. דאל"ה שכינה שורה עליו ומדבר ברה"ק תרתי למה לי דתרווייהו חד מילתא נינהו. אלא לאו הכי פירושו. אע"ג דשכינה שורה עליו שהוא נביא. עוד צריך שידבר ברה"ק. כששואלין לפניו באו"ת. וכלומר שבאותה שעה צריך להשראת שכינה. ולא בזכותא לחוד תליא מילתא. לשיהיו האותיות בולטות ושיבין הוראתן. אלא דווקא ע"י מראה הנבואה. רואה ויודע איך יצרף. ומבין משמעותן של דברים והשואל אינו רואה כל מאומה אף אם יביט בחושן. וצריך עכ"פ שהכהן ישיב לו התשובה המבוקשת: 
+<b>ושמא </b>אפי' היה הנס חושי. לא היו מבינין אותו זולת הכ"ג ע"י רוח הקודש. כי האותיות הבולטות לא היו הן עצמן מורות תשוב' המבוקש. כי אם על הדרך החלוף והתמורה. כמו שתאמר בא"ת ב"ש או באלבם וזולתן. ואין קצה לתכונת התמורות הידועות בשמות. וכדרך שהיו כתובין התיבות מנא מנא תקל ופרסין כדאיתא בסנהדרין. אלא דלא משמע הכי מפירש"י. בהא דמקשי תלמודא והא לא כתיב בהו צד"י וכדפרישנא לעיל. ויש ליישב קצת ודוק: 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אסור באכילה ובשתייה. </b>כתב הרע"ב אף על גב דבאכילה ושתיה ענוש כרת. משום דבעי למתני שאר עינויין דלית בהו כרת תני אסור. ובתי"ט כתב ע"ז למ"ש דחצי שיעור אסור נמי דאורייתא היה יכול לכתוב דלחצי שיעור תני אסור עכ"ל: 
+<b>ואני </b>אומר אף על גב דפסק הרע"ב ז"ל כר"י בחצי שיעור. מ"מ ניחא ליה טפי לאוקמא למתני' הכי דאתיא ככ"ע. ואליבא דר"ל נמי מיתוקמא מתני' כפשטא. דבאכילה ושתייה איסורא הוא דאיכא כרת ליכא. כגון בחצי שיעור. ומאי אסור מדרבנן. וכוונת הרע"ב ליתן טעם אמאי לא נקט חומרא דאכילה ושתייה. דהא משכחת בהו כרת. ולא נקט אלא קולא דידהו. דהיינו איסור גרידא ומתרץ אגב הני שאר עינויין דלית בהו אלא איסורא בלא כרת. תני נמי אכילה ושתייה דכוותייהו. דמיירי בגוונא דלית בהו אלא איסורא בלחוד. למר כדאית ליה מן התורה ולמר מדרבנן: 
+<b>ובאמת </b>נראה דאע"ג דשינויא דשנינן בגמרא מאי אסור מדרבנן שינויא דחיקא הוא קצת. מ"מ נחזי אנן אליבא דר"י דמוקים למתניתין אסור מן התורה נמי לא אתיא שפיר. דקשיא לי בגווה לישנא דמתני' דתני אכילה. ואכילה בכזית בכל דוכתא. ואי אמרת משום דחצי שיעור אסור מן התורה. מאי איריא אכילה. אפילו בציר מכזית דלאו אכילה הוא. נמי אסור. דהא ודאי מילתא דפשוטא היא. דלר"י חצי שעור לאו דווקא. ואפי' כל שהו במשמע: 
+<b>ולא </b>עוד אלא שנלע"ד אף ר"ל לא נחלק בזו. רצוני בכזית אע"ג דבצר ליה שיעורא דככותבת. ולא פליג עליה דר"י בחצי שיעור. אלא בפחות מכזית. דס"ל לר"י נמי דאסור מן התורה. בהא פליג ר"ל. וכדאמר טעמא דבעינן אכילה באיסור תורה. ואכילה שיעורה בכזית. הא מיהא בכזית איהו נמי מודה דאסור מן התורה. ואפילו ביוה"כ דלא כתיבא אכילה. ובעינן יתובי דעתא. היינו דווקא למיקם עלה בכרת. אבל כזית כיון דאכילה חשובה היא בכל מקום. גם ר"ל יודה שאסורה מן התורה: 
+<b>ולפ"ז </b>הכי שפיר טפי לאוקמה למתני' כפשטה ואליבא דתרווייהו. דבכזית שניהם שוין. ודווקא אכילה דכזית. (ולא פחות ממנו) דומיא דאינך דאסירי מדאורייתא. והרע"ב לכך נתכוין. למימרא דאכילה ושתייה דמתני' דאיסורא לחוד הוא. אלא דיהיב טעמא אמאי לא אשמועינן חומרייהו. וכנז' והוא נכון לע"ד: 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>משקין שאינן ראויים לשתייה. </b>ושתה ציר ומורייס. כתב תי"ט ז"ל הרמב"ם כתב כגון ציר וכן העתיק הטור עכ"ל: 
+<b>כנראה </b>שדעתו לגרוס כך במשנה. ואין צורך כלל. גם לענ"ד אין הפירוש כן. אלא תרי מיני נינהו. ולפי העתקה הנז' נמי תקשי אמאי איצטריך לפרושי במשקין טפי מבאוכלין: 
+<b>אלא </b>הנכון דאשמעינן תרתי גווני משקין. ולא זו אף זו קתני. מעיקרא תני משקין שאינן ראויין. ואין החיך נהנה מהן מחמת מרירותן. כמו מי רוש וכיוצא דומיא דאוכלין. ותני תו משקין ראויין. אלא שאינן לשתייה. רק לטיבול. ותרוייהו צריכי. דאי אשמעינן רישא. משום דאינ' ראויים כלל. אבל ציר ומורייס דחזו והחיך נהנה מהם. אימא לחייב. קמ"ל כיון דאין דרך הנאתן בכך. בטלה דעתו. ואי אשמעינן סיפא דפטור. הוה אמינא באין ראויין לגמרי. איסורא נמי ליכא. צריכא למיתני בתרווייהו פטור אבל אסור. והאי דלא תני הכי נמי תרי גווני באוכלין. משום דהך בתרא באוכלין לא שייך וק"ל: 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<small>משנה לחם<br><b>החושש בגרונו </b>לשון רע"ב החושש בשניו. וכן נראה מדברי הפוסקים. שכך היא הגירסא. <b>ולא</b> כמ"ש לפנינו בספר משניות עם תי"ט. בגרונו. <b>והכרח</b> הוא לשנות הגירסא. או עכ"פ צריך לפרשה כך. דאל"ה קשיין פסקי אהדדי. דהא התם בגמרא דפרק כיצד מברכין. מתנינן בהדיא החושש בגרונו לא יערענו (אפילו) בשמן בשבת. ואילו הכא תנן איפכא. דאפילו סם גמור שרי להטיל לו לכתחלה. וקיי"ל כתרוייהו. דליכא למפלג עלייהו. הא ודאי שינוי גירסא או חילוף פתרון הלשון. איכא בינייהו. עמ"ש בס"ד במו"ק א"ח סשכ"ט.</small>
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>אר"ע אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרים. מי מטהר אתכם. </b>נר' שר"ע בא לומר שני דברים הא' לפני מי אתם מיטהרין. כלומר הא ניחא בזמן שבית המקדש קיים. ואקרא דמייתי לעיל קאי. דכתיב לפני ה' תטהרו. וקאמר דאשריהם כשהם נקראים ישראל. שמורה ששכינה שרוייה עליהם. אז הדבר ידוע לפני מי אתם מיטהרין. (ובס"ת מ"י נקרא אימא עילאה כמד"א מי ברא אלה. והוא רחובות הנהר המטהר ע"י תשובה. תשוב"ה ודאי והדברים עתיקים) ככתוב לפני ה' תטהרו: 
+<b>אבל </b>מי מטהר אתכם סתמא. דהיינו בגלות שאינכם לפני ה' בבית מקדשו. וכאילו אינו מייחד עתה שמו עליכם. לעיני הגוים. לזה אמר אביכם שבשמים. ירצה אע"פ שעלה וישב לו בשמים הרי אביכם הוא. ויש לו יחס והצטרפות עמכם. כהצטרף האב אל הבן ע"י שכינתו שאינה זזה מכם כלומר שהרי אעפ"כ שכינה עמהם בגלות: 
+<b>ולכן </b>הביא שני פסוקים. א' וזרקתי עליכם מים טהורים. שהוא נאמר על זמן הגאולה. בשוב השכינה עם ישראל מהגלות למקומה. כי אז נעשה ממקוה שיעור קומה שלימה דוק. ועוד הביא הכתוב מקוה ישראל. להורות על טהרת ישראל ע"י השכינה בגלותם. שזה הכתוב מקוה ישראל מושיעו בעת צרה. על דור הגלות נאמר. כדכתיב בתריה למה תהיה כגר בארץ כגבור לא יוכל להושיע. שנתקיים בגלות החל. שהשיב ימינו אחור. עם היות ידו נטויה עלינו.. (והיינו מקו"ה שאין השם שלם) והמשכיל יבין וידום: 
+<b>אמנם </b>יקשה קצת על דרכינו זה. דאדרבה משמע בדוכתי אחריני דאע"ג דשכינה עמהן. מ"מ הם בטומאתן. כדמוכח לכאורה מהא [יומא ד' נ"ז ע"א] דאהדרו לההוא מינא. דאמר השתא ודאי ברי טמאין אתון דכתיב טומאתה בשוליה. ומאי אהדרו ליה כ' השוכן אתם בתוך טומאתם. הא אע"ג דשוכן אתם טומאתם היא: 
+<b>איברא </b>דאיכא למידק בההיא נמי. דאמאי דאקשי ההוא מינא. לא אהדרו ליה מידי דהוכיח שהן טמאים. ובהא אודו ליה. דהכי כתיב בתוך טומאתם. אלא כך פירושו שהמין ר"ל ישראל טמאים הם בגלותם. מדכתיב טומאת' בשוליה ומהדרינן ליה אי הכי היינו דכתיב השוכן אתם בתוך טומאתם. וכי אפשר לשכון כבוד ה' עם הטמאים. אלא ודאי טמאים לא מיקרי אפילו בגלות. רק טומאתם היא שלא נתפרשה מהם לגמרי בגלות: 
+<b>וזה </b>לפי שיש שני מני טומאות. והאחת אינה טומאה בהחלט. אלא נקרא לא טהור ואיננו טמא. כי כל הטומאות שהם טומאות ממש. הן נטהרות בטבילה חוץ מטומאת מת שצריכה הזאה. וצריך להזות אחר הטבילה. וקיי"ל אין טבול יום טמא. א"כ עתה בגלותינו שאין לנו אפר פרה ואי אפשר ליטהר מטומאת מת בלבד שהיא רק מקרית. משא"כ מהטומאה העצמית ודאי נטהרין אנו לעולם ע"י טבילה ע"כ נקרא הוא ית' שוכן בתוך טומאתם. ולא בתוך טמאים. כי הטומאה אינה דבוקה בהם. והכי פירושא דטומאתה בשוליה. לומר שאינה עצמית בה. רק חונה סביבותיה בשוליה ודוק. ולזה לא תמצא שנקראין ישראל טמאים בהחלט: 
+<b>והשתא </b>אתי נמי שפיר לישנא יתירא דמתני'. דמה מקוה מטהר את הטמאים פשיטא ואלא טהורים מטהר. ומסתייה דלימא מה מקוה מטהר ותו לא. אלא משום דהך קרא מקוה ישראל. מייתי לגלויי אטהרתן של ישראל. ע"י השכינה ששרוייה עמהן בגלותן כדפרישנא. הדר מקשי לנפשיה איך אפשר לומר כן. שאף בגלותן מטהר את ישראל. דהא כתיב השוכן אתם בתוך טומאתם. דמוכח דאינו מעביר את הטומאה. על זה השיב דמ"מ שפיר ילפינן מהך קרא. דבגלות עושה מעשה מקוה: 
+<b>ודומיא </b>דמקוה מה מקוה מטהר את הטמאים הגמורים. אבל לשאינם טמאים ממש אינו מטהר מכל וכל. (לא כהזאת מי חטאת. שמטהר אף את שאינם טמאים. כגון טבולי יום ומעורבי שמש. דאינם טמאים. ומטהרתן לגמרי. ומפני כך נקראים מים טהורים. משא"כ לטמאים שלא טבלו לא מהניא מידי) כך בגלות. הקב"ה מטהר את ישראל. שיצאו מכלל טמאים. אעפ"י ששרויים בתוך טומאת מת וח"ל. ומחמת זה אינן טהורים. שאין טהרה גמורה כי אם על ידי זריקת מים טהורים. כשיהיה מקור נפתח לחטאת ולמי נדה. שיהא לעתיד במהרה בימינו. ודוק היטב. כי דרך רמז ודרש דיברנו כאן והמשכילים יבינו. ישמע חכם ויוסיף לקח. ולמבינים הם דברים אהובים כולם ברורים: 
+סליק פרק יום הכפורים. והדרן עלך מסכת יומא: 
+והאל יתברך בחסדיו יראנו בנחמה. יטהרנו מחטאתינו. ינקנו משגיאות קלים וחמורים. אל יזכור את אשר העוה עבדו ויסלח לי כל חטא ואשמה. אגילה ואשמחה בחסדו ואשיר בשירים. אודה יה ונפשי תהללנו. כי אותו תהלל כל הנשמה. אשר הפליא לעשות עמדי. אביעה לדור דורים. והוא ית' יזכני לעמול יום ולילה בעבודתו הנעימה. ללון בעמקי הלכה לצלול במי ים התלמוד האדירים. ולהעלות מתוכו פנינים לשם שבו ואחלמה. לשבץ משבצות מאבנים יקרים. מלואת אבני פוך ורקמה. ויעזרני לגול האו"ן מעל פ"י הביאו"ר. ולפרש היטב כל דבר הקשה במסכת הנמשכת. ופרק סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה׃ 
+<small>משנה לחם<br><b>עד שירצה</b> הכא ודאי. שירצה מהנוסף גרסינן. מלת את. לעדה. <b>ואילמלא</b> היה זכור את זאת הרב"י ז"ל (ססשל"ד) בי"ד. אז לא היה צריך לטרוח בכך. איך היא הגירסא בלשון הטור שם. <b>אבל </b>מ"מ לענ"ד בכדי טרח. ע"ש במו"ק. ובלח"ש ס"פ החובל מ"ש שם בס"ד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"פ ודוק. נ"ב (ועיין תקון עשרים (דמח"ב) בהגהת אות אמת. ובגוף ספר התקונין. תקון שבע ושתין דקא"ב).</small>
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Yoma/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Yoma/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d70bf05fdaeb4e1dee37bd861ac39fdf5137620e
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Yoma/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,563 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Yoma
+לחם שמים על משנה יומא
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Yoma
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה יומא
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מפרישין כ"ג. </b>כתב הרע"ב ז"ל והפרשה זו נפקא לן מדכתיב במילואים כו' עכ"ל. והיינו כרבי יוחנן: 
+<b>וצריך </b>לומר דאפי' לר"י אינה אלא אסמכתא בעלמא דקתני ומתקינין לו כהן אחר. ומדלא קתני אידי ואידי מפרישין. שמע מנה דהפרשה לא מעכבא. דאם איתא דילפותא גמורה היא דגמר ממילואים. הא ס"ל לר' יוחנן מילואים כל הכתוב בהן מעכב בהן כדאית' בגמרא. גם התו' כתבו דאסמכתא בעלמא היא מדהתם דם והכא מים. דאע"ג דאמרינן נכנסו מים תחת דם. היינו נמי משום דאינה כי אם אסמכתא: 
+<b>וכן </b>מוכח עוד מדאיתא בגמרא (דח"ב) רביעי למה לי הזאה כלל כו' אלא שבעה לבר מרביעי. ה"נ שבעה לבר משבת. ש"מ דלא בעי הזאה אלא משום ספיקא ולא דחי שבת כמו במילואים ודוק: 
+<b>ללשכת פלהדרין. </b>עיין על זה בגמרא דמכיל' (דף י"ט.) ובמדות פרק בתרא: 
+<b>ומתקינין לו כהן אחר. </b>פשיטא אירע בו פסול קודם לתמיד של שחר מחנכין אותו בתמיד של שחר גמרא. פירש"י ז"ל שיעשה הוא תמיד של שחר בשמונה בגדים ויהא מחונך לכהונה גדולה קודם שתגיע עבודת יוה"כ. כלומר דבעינן עכ"פ משיחה או ריבוי בגדים יום אחד. כדאיתא בגמ' (דף ה.) ואין לו לעבוד עבודת היום. אם לא נתחנך תחלה לכ"ג שיצא מהדיוטות: 
+<b>והא </b>דלא קאמר מחנכין אותו בשמן המשחה. משום דתנא בבית שני קאי דלא הוה שמן המשחה. אי נמי אפי' בבית ראשון לא היו מושחין לכהן המשמש. שלא לזלזל בשמן המשחה משום עבודה דחד יומא. כיון דכשר לעבוד בריבוי בגדים בלבד. שזה וזה שווין בעבודת יה"כ. וכמו שביארתי עוד במקום אחר בס"ד: 
+<b>ומכאן </b>נ"ל תשובה לדעת הרז"ה ז"ל בעל המאור והעומדים בשיטתו האומרים שבטלו הפייסות ביוה"כ. לחושבם שאפילו עבודות לילה שבו אינן כשרות אלא בכ"ג. שאם כן תמה על עצמך כלום מחנכין בלילה. ואיך עבד זה העובד תחתיו כשאירע פסול בכ"ג קודם תמיד של שחר. שמתחנך בתמיד ע"י שלובש שמונה כדלעיל. ואין מושחין ולא מרבין בבגדים אלא ביום דווקא. כמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"א מהל' כלי המקדש. מעתה אם אירע בו פסול קודם לתרומת הדשן. היאך ישמש זה הנכנס תחתיו בהרמת הדשן (שהיא חינוכו) והיא ביוה"כ מחצות ודוק: 
+<b>וסייעתא </b>להרמב"ן ז"ל ודעמיה שכתבו שהיו מפיסין לתרומת הדשן ביוה"כ כמו בכל השנה. דהשתא ניחא דלא היה לובשן תחלה בלילה. ולא היה מתחנך כ"א בעבודות שבגופו של קרבן התמיד. (וכן הוא משמעות הלשון בודאי) שאינן אלא ביום לאחר שהאיר המזרח. ונכון הדבר בס"ד. עיין לקמן פ"ב מ"ב. ועמ"ש בס"פ ב' דמגילה: 
+<b>שמא יארע בו פסול. </b>בריש דמאי נתעורר בתי"ט בענין זה מדוע הוצרכו לכך. שהרי לא אירע קרי לכ"ג ביה"כ כמו ששנינו עשרה ניסים במס' אבות עכ"ל: 
+<b>ויש </b>עוד להקשות מה טיבו של נס זה. שהרי היו משמרין אותו. ולא הניחוהו לישן. שלא יבוא לידי טומאה. וכנראה שלא היה אפשר לו לבוא לידי קרי (אם לא במזיד ח"ו. ואטו ברשיעי כה"ג עסקינן). מאחר שנזהרין בו כל כך כדתנן הכא בפרקין. וקשיא נמי את"ק דמתקינין לו כהן אחר. למה ליה כולי האי כיון דלמיתה לא חייש. וטומאה נמי לא שכיחא גבי כ"ג. דהא עבדינן ליה תקנתא. שמעסיקין אותו ומונעין ממנו אכילה יתרה כדלקמן: 
+<b>לכן </b>נ"ל ליישב כל זה במה שנראה שכל הניסים ששנינו שהיו בבהמ"ק. לא הוו קביעי אלא במקדש ראשון. אבל בשני מתוך שרשעים היו (חוץ מעטים) חששו אולי לא יהיו נזהרין כראוי. ומצינו כמה ניסים שפסקו במיתת שמעון הצדיק [יומא דף ל"ו ע"א]: 
+<b>עי"ל </b>דלק"מ דאפי' תימא לא אירע לו קרי לעולם. חייש תנא דמתני' לשמא יארע בו פסול אחר. כענין בבנה של קמחית שסיפר עם גוי בשוק ונתזא צנורא עליו. [יומא דף מ"ז ע"א]. ובאמת בירו' איתא דפעם א' ראה קרי. א"כ גם תירוצי הראשון אמת: 
+<b>אף אשה אחרת מתקינין לו. </b>בגמרא דילן מפרשינן דמקדש לה ומגרש לה ע"ת כדאי' בסוגיא (דף י"ג) אבל בירו' מפרש מתקינין מזמינין לו אשה שאם תמות אשתו שיקדש את זו בו ביום. ואע"ג דקידושי אשה שבות הוא. [ביצה דף ל"ו ע"ב]. אין שבות במקדש. והביאוהו התו' וכתבו דפליג אתלמודא דידן: 
+<b>ולענ"ד </b>צריכין אנו לדברי הירו' לפי האמת דהיינו אליבא דרבנן דס"ל דאין מתקינין לו אשה אחרת. ועד כאן לא פליגי רבנן עליה דר"י אלא דלא חיישי למיתה. הא מיהא מודו דבעינן קיומי לקרא דוכפר בעדו ובעד ביתו. על כרחך צ"ל דכי אתרמי דמייתא מקדש לאחריתא ביוה"כ כי היכי דלא ליקו בלא בית. דפשיטא דאין כהן אחר נכנס תחתיו. אא"כ אירע בו פסול בעצמו של כהן. ועוד אי מייתא נמי אשת הנכנס. מאי איכא למימר. הא פשיטא דצריך לקדש אחרת בו ביום. ולא חיישינן לשבות מטעמא דהירו'. וכדאי' בגמ' דילן פ"ק דביצה [דף י"א ע"ב] דבכהן העובד ודאי אין שבות במקדש. וטעמייהו דרבנן דפליגי אר"י. נ"ל משום דס"ל דמ"מ שבות הוא ודוק. ועמ"ש רפ"ה דביצה בס"ד: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>נ"ב (אחרי כמה שנים באו לידי ספר תשובות הרמ"ע. וראיתי (בסק"ב) שכתב שאין משיחתו דוחה שבת וי"ט. <b>וצריך</b> עיון מניין לו ז"ל. כי לא ראיתי עדיין דבר זה מפורש בשום מקום. <b>ואי</b> מסברא בלחוד. מהיכא פשיטא ליה. אטו מי עדיפא מטבילת האדם העולה מטומאתו לטהרתו. דאע"ג דבודאי מתקן גברא הוא. דלא סגי ליה בלא"ה. אפ"ה לית לן בה. ואמרינן אדם נראה כמיקר. הכא נמי נימא. דנראה כסך לתענוג. והא הכא לא תקוני כולי האי הוא. כיון דלא מעכב בו. לא כל דכן הוא דלשתרי בעלילה כל דהוא. דלא מיחזי כמתקן להדיא. <b>ותו</b> אפי' אי הוה ס"ד דלתסר כה"ג בעלמא בגבולין. הכא ודאי שאני. דמיהת שבות בעלמא הוא. ואין שבות במקדש בשבות קרובה. וצריכה כזו. אע"פ שאינה חובה. ודוק. משו"ה מסתברא דמיחוורתא כדאמרן בס"ד).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>צנורא עליו. נ"ב (שוב זכיתי ומצאתי ת"ל כדברי אלה מפורש באבות דר"נ (פל"ה) ושמחתי לראות שכיוונתי לאמת ב"ה).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>אמת. וגם אינו נמנע אפי' בצדיקים לראות קרי גם בהקץ. באיזה סבה עם היותה רחוקה וכי ההיא דתנן התם היה אוכל בתרומה והרגיש שנזדעזעו איבריו. ועיין לח"ש פ"ה דאבות.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>ומקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות. </b>כתב הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' עיה"כ שהקטרת קטורת והטבת נרות ביוה"כ אינן אלא בכ"ג. וכתב הכ"מ שנראה יצא לו זה מהא דתנן הכא שכל שבעת הימים מקטיר ומטיב כדי שיהא רגיל לעשותם ביוה"כ. ונפלאתי עליו בזה. דהא בהדיא תנינהו תרי זימני בסידרא דיומא לקמן פ"ג ופ"ז נכנס להקטיר ולהטיב. ועיין לקמן פ"ב מ"ב: 
+<small>משנה לחם<br><b>ושאר כל הימים</b> עפ"ב דחגיגה מ"ד. בתי"ט ד"ה ואין כ"ג מתלבש בכליו.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<small>משנה לחם<br><b>פרים </b>שנים. אחד של צבור לעולה. ואחד שלו לחטאת. <b>ואילים</b> שנים. אחד של צבור. והשני שלו. עולות. <b>כבשים</b> שבעה. כולם עולות. <b>והיו</b> שם עוד שעירים שלשה. אחד נעשה בחוץ ונאכל. ואחד בפנים ונשרף. וחברו משתלח. <b>ואין</b> מעבירין אותם לפניו. כמ"ש בתי"ט משמא דגמרא. <b>וצ"ל</b> דשעירים ניכרים היטב לכל אדם. משא"כ בכבשים ואילים צריך הבחנה יתרה. להכיר איזה בן שנה. ואיזה יותר. חודש או חדשים. <b>ופרים</b> היה צריך להכיר. איזה של צבור. ואיזה שלו. דלא דמו להדדי. <b>משא"כ</b> בשעירים. שהן שווים לגמרי. ואין בהן הכרה. אלא אחר הגרלה היה לו היכר בלשון של זהורית בראש המשתלחו. עמידתו כנגד בית שלוחו.</small>
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>משביעין אנו עליך</b> כו'. שלא תשנה מכל מה שאמרנו לך. <b>י"ל</b> אם צדוקי היה. מה אכפת ליה בשבועה זו. שהיא בעיניו לעבור עד"ת. שכבר מושבע עליה מהר סיני. <b>ולפום</b> ריהטא היה נ"ל דמשום הכי משביעין אותו דרך כלל. מכל מה שאמרנו לך. דחיילא שבועה בכולל. אך עדיין צ"ע מאן יימר דס"ל לצדוקים דכה"ג חלה שבועה. <b>איברא</b> מעיקרא לא קשה כולי האי. דמאי אית להו למעבד. ומאי דאפשר עבדי. דילמא חייש לשבועת האלה. וגם לפעמים היו מתייראין מהפרושים. כדאיתא פד"נ בבנותיהן שמראות דם לחכמים. ועוד מאחר שא"ל קבלה שכ"ה הפירוש בודאי. רק מדעת עצמן ע"כ. לבם נוקפם. <b>עוד</b> נ"ל דלק"מ. אפי' אי נימא דלא מודו צדוקים בהכי. מ"מ חייש להוציא מפיו שבועה לשקר. שהרי נשבע לשוא ולוקה. אע"פ שאינו מחויב לקיימה. ותו מאן יימר דהצדוקין ס"ל. אין נשבעין לעבור עד"ת. דילמא משמע להו שבועה חלה לעבור על המצוה <b>וצריך</b> לדעת עוד. כי הצדוקים עם שפקרו בתורה שבע"פ. שאינן נשמעים לחכמים. מ"מ אין בהם מינות ע"ז כלל. רק שוים הם בדבר אמונת האלהות. עם כל קהל עדת ישראל. באחדות וסלוק גשמות ובחיוב שמירת התורה עד העולם. אין הפרש בינינו וביניהם כלל. רק בבאורי קצת פרטי מצות. הם מחולקים. ועיין עוד מזה בס' שבירת לוחות האון ש"ת.</small>
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ומכין לפניו באצבע צרדה. </b>אע"ג דכה"ג וודאי אית בי' משום שבות, ואין מטפחין ולא מספקין דרפ"ה דביצה [דף ל"ו ע"ב] הכא לית לן בה משום דהוי צורך הכהן העובד עבודת היום, עיין מש"כ לעיל משנה א' בס"ד, שוב מצאתי לבמג"א ז"ל (סי' של"ט) שנרגש מזה ונדחק, ולענ"ד ברור כמש"כ, ונפק"מ לדינא דלהדיוט כה"ג פשיטא דאסור אף להקיצו, ודלא כהרב הנ"ל: 
+<b>והפג אחת על הרצפה. </b>מאי היא אמרי ליה אחוי קידה גמרא. ולא ידעתי למה לא זכרו הרמב"ם ז"ל בחבורו. גם התי"ט הניחו עזבו או שכחו. והוא אמנם צריך להבנת לשון משנתינו: 
+<small>משנה לחם<br><b>צ"ל </b>כאן מ"ש בהשמטת לח"ש. וכך צריך לתקן שם אחר ברור כמ"ש. נ"ב דאפילו הוה קול של שיר. כמו שיראה באמת. אפ"ה התם ודאי אשתרי. ודוגמתו מצינו שהותר שבות במקדש. מ"ד פ"ה דסוכה (ועיין מ"ש בס"ד בכניסה לבית הכנסת דמוסך השבת) <b>ונ"מ</b> לדינא. דלהדיוט כה"ג פשיטא דאסור אף להקיצו. ודלא כדמשמע מלשון הרב הנ"ל. <b>חזרתי</b> ועיינתי בב"י שם. וראיתי שהסכמתי להלכה ת"ל. וכיוונתי לדעת הרב"י. שדחה דברי בת"ה בזה.</small>
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ואם היו שניהם שוין הממונה אומר להם הצביעו. </b>כתב תי"ט פי' לכל הכהנים כפירש"י. והטעם לפי שא"א להפיס באצבעות בין שנים לבד. עכ"ל: 
+<b>ועדיין </b>צריך טעם לדבר. האם לא יכלו להטיל גורל בין השנים השוים. והלא שאול ויהונתן בנו הפילו גורלות בין שניהם לבדם. (ובסוכה דנה"ב אטו ב' משמרות לאו אפוסי בעי) אלא שי"ל בדוחק שלא רצו אלא בפייס זה דווקא. לפי שהגורל בין שנים אינו מוציא מידי הרהור. כאמרם ז"ל שאמר עכן ליהושע בגורל אתה בא עלי אתה ואלעזר שני גדולי הדור כו'.   כדאיתא בגמרא דפרק נגמר הדין [דף מ"ג ע"ב] (ובכהנים חיישינן טפי דלא ליתו לאינצויי דכתיב ועמך כמריבי כהן ובפייס אין להם מקום להרהר וק"ל. ולכן נקרא פייס שמפייס דעת המפיסין. ושני משמרות שהיו מפיסין לעצמן בפרי החג כנז'. צ"ל דלאו דווקא אלא גורל הטילו. ושאני התם דלא אפשר): 
+<b>אבל </b>אין צורך שהדין כך אפי' בגורל כשלא זכה א' מהשנים. אין להם זכות יותר מהאחרי'. אלא חזרו כולם בשוה. כדקיי"ל גבי אחין שחלקו ובא להם אח ממד"ה. דבטלה חלוקה ודוק. דבעינן שלא יהא שום קלקול בגורל. ומכאן סמכו האחרונים ז"ל לפסוק כן בגורל בין בדבר ממון או זולת כגון בקדיש: 
+
+Mishnah 2
+
+<b>ארבעה פייסות היו שם. </b>הביא בתי"ט דברי הרמב"ן ז"ל בספר מלחמותיו (ברם זכור לטוב הוא האיש אשר נתן נפשו על דברי הקדמונים והוא התחיל גם במצוה זו וגמר אותה לדעתי. זאת לו חלף עבודתו כי טרח מאד להליץ בעד רבים ועצומים גדולי החכמים. מכת קודמים ודן אותן לזכות בדבריו הנעימים. על כן גדל והעשיר. יגע ומצא דברי חפץ תקצר הלשון בשבחם וישחו כל בנות השיר) שכ' לאשר ולקיים שטת בעלי הקרובות שהושגו מבעל המאור על שהכניסו הפייסות בסדר יוה"כ. וכתב הרב הנז' לפי מה דקיי"ל כר"ע בחלבי שבת שאין קריבין ביוה"כ [שבת דף קי"ד ע"א] נ"ל ליישב בד"א דפייס הרביעי היה לשיושיטו האיברים לכ"ג עכ"ל: 
+<b>והנה </b>מלבד שלא נתיישב בזה שלא זהו הפייס הרביעי השנוי במשנתינו. עוד יקשה עליו אם העבודה היא הושטת האיברים. אינה כשרה אלא בכ"ג. שהרי עבודת יום היא. וכדאמרינן במירוק יכול לא מירק יהא פסול. הויא לה עבודה באחר. ואי לאו עבודה היא. וכן נראה שאיננה עבודה ולא ממכשירי עבודה. א"כ לא תיבעי פייס ודוק: 
+<b>והרמב"ן </b>לא נתן פייס אלא לעבודה שא"א מבלעדה. (ואע"ג דגם עבודה שאפשר לבטלה עבודה היא. מ"מ הולכה שלא ברגל. מסקינן פ"ק דזבחים דלאו עבודה היא וכשרה בזר ומחשבה נמי לא פסלה בה) ואף שהיא מכשיר בלבד. אבל הושטה אינה כי אם להראות כבודו וגדולתו של כ"ג. ואינה עבודה כלל גם לא ממכשיריה. שאיננה אלא הושטה כשמה. בלי שום הולכה ותנועה ברגל. ואינה אלא כמעשה אצטבא (דפרק הוציאו לו ועיין זבחים דף י"ד וט"ו) דוק. וזה ברור: 
+<b>ולענין </b>הקושיא שהקשה בתי"ט לשיטתו של הרמב"ן בפייס הרביעי שהיא העלאת איברים דערב יוה"כ. דהא לא קיי"ל הכי. אלא כר"ע דחלבי שבת אינן קרבין ביוה"כ. נלע"ד ליישב ולקיים עדיין דעת הרמב"ן. דאפ"ה היו מפיסין להעלותן מן הכבש למזבח. שהיו צריכין עכ"פ להעלותן לראשו של מזבח. כדי שלא יפסלו בלינה. כדאי' בגמרא (דף מ"ו) דאליבא דרבנן סודרן על גבי מזבח. דאין לינה פוסלת בראשו של מזבח. ומי שזכה בהעלאה זכה גם בהקטרתן ודוק. מעתה נתקיימו דברי הרמב"ן ז"ל ואין צורך לזוז מהן: 
+<b>וצריך </b>שתדע דהא דקאמר הרמב"ן ז"ל דפייס השני לדישון מנורה הוה. אע"ג דתנן במכילתין נכנס להקטיר ולהטיב הנרות. כבר פירשה הרמב"ן גופיה דפייס היה לדישון. שהוא הסרת השמן והפתילות הישנים וקינוח הבזיכין. והטבה דכ"ג היא נתינת שמן ופתילות חדשים. בשחר. ובין הערבים מדליקן. ולשיטת הרמב"ם ז"ל בהטבה דשחר שהיא היתה כמו כן הדלקה. פשיטא דאתי שפיר: 
+<b>ומדברי </b>התו' בפ"ק גבי כל שבעת הימים שכ"ג מקריב ומקטיר ומטיב נרות. למדנו עוד לחלק ביניהם. שכתבו שם שלא היה כ"ג מטיב כי אם שתי נרות שהן גמר עבודה. משא"כ הטבת חמש נרות לא היתה בכ"ג. וכבר ידעת ממ"ש לעיל פ"א מ"ב בס"ד. שהיא היתה להתלמד במה שמוטל עליו לעשותו ביוה"כ. א"כ ביוה"כ נמי לא עביד אלא הטבה דשתי נרות. והשתא דאתינן להכי אפי' תימא דישון נמי בכ"ג הוה. דהטבה כולל גם הדישון. אפ"ה לק"מ דפייס הוה לה' נרות: 
+<b>וזה הפייס הראשון. </b>וכיון דתקינו לה פייסא לא אתו אמרי מי יימר דמתרמי לן. הדר תקינו מי שזכה בתרומת הדשן יזכה בסידור מערכה ובשני גזירין כי היכי דניתו וניפייסו גמרא. והיינו שני גזירין של שחר. דשל בין הערבים היו בשני כהנים: 
+<b>וכתב </b>הכ"מ בשם הריטב"א שהזוכה בבוקר אומר בערב לחבירו זכה עמי בעץ שני עכ"ל. משמע ליה דבדידיה תליא לזכות בו לכל מי שירצה הוא. ויותר נראה שכבר זכה בו ג"כ בבוקר. זה שאצלו הסמוך לו בפייס הראשון. וכמו שאבאר עוד בעזה"י: 
+<b>וצ"ע </b>מנא ליה להריטב"א הא. דאין לומר דמר' יהודה דבגמרא קגמר לה. דשמעינן ליה לר"י כהן הזוכה בקטורת אומר לזה שעמו זכה עמי במחתה. דהא לא דמי ולא אתיא לא כר"י ולא כת"ק דידיה. דאי אליבא דר"י אע"ג דלא בעי פייס למחתה. מ"מ לאו בדידיה דכהן תליא מילתא: 
+<b>איברא </b>לא אתי ר"י למימר אלא לאפוקי דלא ניבעי פייס בפני עצמה. קמ"ל דבפייס הג' זכה זה שעמו במחתה. וכפירש"י דהיינו זה שבימין הזוכה בקטורת. וכדרך שאמרו בכהן שזכה בתמיד ששנים עשר אחיו הכהנים נמשכים עמו. ומ"ש אומר לזה שעמו. היינו שרגיל לומר כך משום דחדא עבודה היא. וצריכין הן זה לזה. אבל לא שיהא לזה שזכה בקטורת. שום יפוי כח וזכות במחתה ליתנה למי שירצה. אלא דווקא זה שעמו בסמוך לו בפייס. זכה בה על כרחו: 
+<b>ותו </b>תיקשי אדמסייעית ליה מר"י. תותביה לריטב"א מת"ק דפליג. ס"ל דגם למחתה היו מפיסין בפני עצמה. כל שכן שאין כחו של הזוכה בתרומת הדשן יפה. לשיזכה לאחרים בגזירין. א"כ מהיכא יליף לה הריטב"א. דילמא ברייתא אשכח: 
+<b>שוב </b>ראיתי בתו' לחד פירושא אליבא דר"י לא היה שום זכייה במחתה. אלא משמע קצת להתו' דבכהן הזוכה בקטורת בדידיה לחוד תליא לזכות למי שירצה. אלא שאינו רגיל לשנותו מזה שעמו משום איבה. ואין פירושם ז"ל מוכרח מהא דכתיבנא. וממ"ש עוד בעזה"י לפנינו במ"ד ע"ש. ופירוש התו' הנז' הוא אליבא דר"י. ברם לת"ק ודאי איכא זכייה במחתה: 
+<b>ותו </b>הא לא דמיא דהתם היינו טעמא דמחתה משום דחדא עבודה היא. אבל הכא אפי' לר"י טפי אית לן למיחש לאיבה ולניצויי. ולא נייפה כחו של זה. אלא ודאי מסתברא כדפרישית דכהן הסמוך לימינו של הזוכה בהרמה בפייס ראשון. הוא נמשך עמו לזכות בעץ שני של בין הערבים. ושמא גם דעת הריטב"א כן ולהאי חבירו קרי ליה. אלא שלא ביאר דבריו ומעתה נתבארו. וכל שכן שתנוח בו דעתינו אם כיווננו שמועתנו לדעתו ז"ל: 
+<b>ומצאתי </b>לתו' שטה אחרת מי הזוכה בגזירין של ערב (עיין בגמ' דף כ"ו.) ד"ה אלא כהן שזכה. ובאמת מה שכתבו לדוחק אינו רחוק כל כך. והתירוץ השני שכתבו שם נוטה לדברינו ממש. שכבר זכה מי שזכה בשני גזירין בפייס הבוקר. אלא שנטו במקצת במה שכתבו שזכה ע"י פייס השני. וצ"ע מה דחקם לומר כן. ולמה לא ע"י פייס הראשון כמו שכתבנו. ועכ"פ גם מדבריהם נזדכה הזוכה בגזירין ע"י פייס לא לרצון חבירו. ונתחזקה דעתינו בעזה"י: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ד"ה ארבעה. לדעתי. נ"ב (עם שיש לדקדק בדבריו. אם במה שרצה להוכיח. שתרומת הדשן אינה בכ"ג. שאם לא כן. כשבא לקרוץ התמיד למה הוא טובל. <b>זו</b> אינה הוכחה. דהא קיי"ל כרבי. דלינה פוסלת בקדוש. ומסתמא גם בטבילה. וכי לא כל שכן הוא. והשתא הכא בי"כ דתרמינן בחצות. פשיטא דלאורה טעון קדוש וטבילה שנית. ועוד שכבר פירש לחול. שהרי ודאי בחול היה קודם שחיטת התמיד כדאיתא. <b>גם</b> מ"ש במשום חולשא דכ"ג. הוא דוחק גדול. כמעט נעדר הבנה. כי מה תועיל הקדמת תה"ד. להאריך היום. הלא בהאיר המזרח. היה שוחט התמיד לעולם. וזה יוכל לעשותו בכל אופן. ואין תה"ד של כל יום. מונעת. וקודם זה לא אפשר. (שוב נזדמן לידי פירוש תמיד מיוחס לראב"ד (ואיננו לו. אלא אחד מרבותינו האשכנזים. או הצרפתים) ובו נתיישב זה קצת) מ"מ שאר הראיות נכוחות ונאמנות. <b>גם</b> יש לו סעד ממ"ש ומעסיקין אותו עד שיגיע זמן השחיטה וק"ל. <b>אך</b> האחרונה קשה. ובגמר דבריו נתפס במ"כ. כמש"ל בס"ד).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס"פ לזוז מהן. נ"ב. כך אמרתי בילדותי. <b>אבל</b> כשנכנסתי בימי בינה ת"ל. עמדתי משתאה משתומם על המראה. נלאיתי כלכל דברי הרמב"ן ז"ל. כי מלבד שהכניס עצמו במחלוקת ר"ע ור"י. עוד דחק עצמו מאד לעבור במשעול צר. אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל. במאי מיירי. אי באותן שעלו ונעשו לחמו של מזבח. מי שייך בהו פייס. הרי הם בראשו של מזבח. ואם באותן שנותרו למטה. הדר אתאן לפלוגתא. אם לינה מועלת בהן. ואיכא מ"ד. אפילו בחול. אינו חוזר ומעלן. עמ"ש בס"ד מ"א פ"ק דברכות. ואיך יפיסו בי"ט על קרבן של חול. <b>ועוד</b> תמה על עצמך. מה מקום לפייס בכאן. הלא כבר הפיסו על זאת מאתמול. וכי מפיסין היום. וחוזרין ומפיסין מחר. על אותה עבודה עצמה. כזה לא שמענו מעולם. חי נפשי אפילו אמרה יב"ן לא נכנסה באזני. <b>אבל </b>לענ"ד אין צורך לכל הטורח הלז. ודרך טובה ורחבה לפנינו. שבודאי היה גם פייס רביעי כדרכו בכל יום. והיינו להעלאת איברי תמיד של בין הערבים. אע"ג דבהדיא תנן נכנס להקטיר ולהקריב האיברים. בשל שחר לחוד הוא. אבל בשל ערב. לא תנן. והוה קשיא לן טובא. והשתא ניחא טפי. דמתניתין נמי דיקא דלא תני להו בהדיא. משום דשאנו. דליתינהו בכ"ג. <b>והטעם</b> ברור. משום דלאו עבודות יום נינהו. ולא ק"ו הוא מדשון מזבח ומנורה. דאע"ג דאינן נעשות אלא ביום. כשרות בכהן הדיוט. מטעם שכשרות בלילה. כ"ש באיברי תמיד. דלכתחלה בלילה קרבי. <b>והא</b> דתנן קטורת של בה"ע בין איברים לנסכין. וקטורת לא סגיא דלאו כ"ג. מוקי נפשיה באיברי מוספין. ותו לא מידי. <b>ופלא</b> גדול שנתחבט הרמב"ן ז"ל בכך. על זה סמכתי וכך קבעתי בסדר עבודה שלנו בשער העליון. ברוך אל עליון לאל גומר עלי. ה' יגמור בעדי מעשה ידיו אל ירף.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<b>מי שוחט. </b>כתב הרע"ב מי שיכלה בו החשבון הוא זורק כו'. והסמוך לו שוחט. אע"פ ששחיטה קודמת כו' מ"מ זכה הראשון שהגיע לו הפייס בזריקה והסמוך לו בשחיטה עכ"ל: 
+<b>ונפלאתי </b>ע"ז מאד מאין יצא לו. דממתניתין דהכא ודתמיד לא מוכחי הכין. והרמב"ם ז"ל בהל' תמ"ו פ"ד ביאר ביותר כמשמע פשוטה של משנתינו. שהראשון זוכה בשחיטה כו': 
+<b>ותו </b>מוכח כוותיה דרמב"ם. דעל כרחך לומר דתנא דידן דווקנא הוא. דנקיט קמא קמא ברישא בדווקא. מדאפיך ואקדים ברישא שחיטה וזריקה לדישון מזבח ומנורה. אע"ג דהני קדמי בסדר עבודה. הא על כרחך אית לך למימר הא דאפכיה לסדריה. משום דניחא ליה למינקט   עיקרי העבודה ברישא. וכדכתב הרע"ב גופיה בתמיד. ואי ס"ד דזריקה עדיפא כדעת הרע"ב. הו"ל למיתנייה נמי מקמי שחיטה. איידי דחביבא. אע"ג דקדמה. דחשוב חשוב קודם נשנה כאמור: 
+<b>איברא </b>לפי מ"ש המפרש בתמיד. לעולם לא תיפוך דאין הכי נמי שחיטה וזריקה מיהת קדמי בסדר עבודתן. לענין שהזוכה בהן זוכה בביקור התמיד ואם כן תנא כסדרן נקטינהו. ולא צריך לאפוכי מידי: 
+<b>מי זורק. </b>כתב הכ"מ בשם הריטב"א ז"ל הזורק. הוא מקטיר את האיברים. כדי שתיעשה עבודת הדם והאיברים בכהן אחד עכ"ל: 
+<b>וצ"ע </b>מנ"ל דאיכא קפידא במילתא. ותא שמע תנן התם בזמן שכ"ג רוצה הוא מקטיר אברים כמו ששנינו בתמיד. משמע אע"ג דלא עביד עבודת הדם דמעיקרא. ואם איתא אטו משום כבודו דכ"ג. ישתנה סדר העבודה במידי דתליא ביה כפרה. ולא ידענא אמאי לא נימא כפשטא. דאותן כהנים שזכו בהעלאת האיברים למזבח. הן עצמן המקטירים. דוגמא לדבר והוא אומר על המוגמר. אף על פי שאין מביאין אותו אלא לאחר סעודה. כדתנן בפ' כיצד מברכין [דף מ"ב ע"ב] ודוק: 
+<b>הסולת. </b>עשרון בלול ברביעית הין שמן. והוא שלשה לוגין. עיין בגמרא דמכילתין פ"ג. בסדר מערכה ובתו' שם. מאי טעמא מפסקי חביתין בין הסולת והיין. אע"ג דשייכי להדדי. דתרווייהו נסכים מיקרו. ומ"מ אין מעכבין זא"ז כדאיתא פ' התכלת. ועמ"ש בעזה"י לקמן פ"ג מ"ד: 
+<b>הגרה. </b>ז"ל הרע"ב מקום שהוא מעלה גרה הוא הצואר ובו מחוברים קנה הריאה עם הכבד והלב. והשיגו בתי"ט והדין עמו שהכבד תלויה בדופן ימנית כדאיתא בתמיד: 
+<b>ומה </b>שיכולתי להליץ קצת בעד הרע"ב ז"ל אומר. ולא אשתוק לגמרי עם שיהא קצת דוחק. כי הוא דבר שלא יתכן בהחלט. שיעלם מן המפרש מה שהוא בין עיניו. והוא עסוק בו. שגם בתמיד כך פירש כמו כאן. ועל כן אמרתי בחפזי שאין כוונתו שכך היתה קריבה הגרה עם הכבד. שא"כ הי"ל לבאר גם דין ב' צלעות רכות שמניח עמה כמו ששנינו שם. אלא לא רצה רק לפרש מלת גרה שהיא מלשון גרון וגרגרת שהוא הצואר כי מעלה גרה הוא. והוושט וגם הקנה שהריאה והלב והכבד תלויים בו הכל קרוי גרה. שבודאי אלו השלשה מחוברים כולם בקנה. כדאמרינן פרק אלו טרפות [דף מ"ה ע"ב] תלתא קני הוו חד פריש לריאה חד ללבא וחד לכבדא. הא קמן דהיינו רביתייהו. וכדתנן נמי בתמיד [דף ל"א ע"א] נטל את הסכין והפריש הריאה מן הכבד. הרי שהם מחוברים ע"י הקנה המתפצל בהם. שעל ידו כל אלו נקראים בשם גרה. שהיא הגרגרת והוא שם משותף לקנה. וזה קודם שהפריש הריאה מן הכבד. אבל לא לומר שכך היתה קריבה. לפי שאח"כ היו מפרישין את הכבד ממנה. ולא בא הרע"ב כי אם לומר על מה נקראים איברים הללו בשם גרה. כך נ"ל ליישב מעט וכשם שדנתיו לזכות כן ידינוני מהשמים לזכות זכרה לי אלהי לטובה: 
+<small>משנה לחם<br><b>הפייס השני מי שוחט</b> נראה שכך היה פייס זה גם בשבת. <b>אע"פ</b> ששחיטה כשרה בזרים. מ"מ לכתחלה ודאי איכא קפידא שלא ישחוט זר. עמ"ש בפ"ד דקדושין בס"ד. ורפ"ג דזבחים. וכדשמעינן מעובדא דעלי ושמואל. דאע"ג דלא בעי לאהדורי בתר כהן. כי לא שכיח מיד. מיהו בדאיתיה איהו קדים ודאי מתרי טעמי. וכיון דהכי הוא. פשיטא לי דלא שייך בפייס שני בשבת. דהא קיי"ל שבת הותרה היא בצבור. כדאיתא ס"פ טרף בקלפי. <b>ועפ"ז </b>דברי הרא"ש מדוייקים. שהשיגו אמ"ה ז"ל בספרו (סמ"ד) מאן יהיב לן מעפריה דמר אבא ומלינן עיינין. ברם מאחר שראיתי זכות להרא"ש. חובה עלי שלא לשתוק. עמ"ש בתשובה שלי כ"י בס"ד.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>חדשים לקטרת. </b>עמ"ש בתי"ט ובס' בה"ז מ"ד פ"ד דמנחות: 
+<b>ודע </b>דמתני' אתיא כר' יהודה דלית ליה פייס למחתה. אלא הזוכה בקטורת אומר לזה שעמו זכה במחתה. דאל"ה נפישי להו פייסות. דהא תנן דלא כראב"י כבגמרא. ואנן ד' פייסות תנן ותו לא: 
+<b>ובזה </b>מתורץ מה שהקשו התוספות לעיל בגמ' (דף כ"ה:) דדייקינן מדר"י דלא לכל עבודה ועבודה הן מפיסין. כתבו ז"ל תימה לייתי מת"ק איפכא. והשתא לק"מ דבעיא דילן ודאי אליבא דתנא דמתני' היא. דעל כרחך לא סבירא ליה כת"ק דר"י. דא"כ נפישי להו פייסות וכדאמרן: 
+<b>ושינויא </b>דהתו' התם דלא פליגי רבנן עליה דר"י. אלא דלאו בדידיה תליא. ומ"מ מודו דלא בעינן למחתה פייס בפ"ע. אלא סבירא להו דזוכה במחתה מכח פייס השלישי שבבוקר (ואם כן תוקמה למתני' דהכא אפי' כרבנן) הוא דוחק. דאם כן אמאי קאמר תלמודא הכא ראב"י לית ניה דר"י הא אפי' כת"ק דר"י נמי לא ס"ל. דא"כ בצרי להו פייסות ודוק. אלא מיחוורתא כדאוקימנא: 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>אבל בקרבנות היחיד אם רצה להקריב מקריב. </b>יחידי ובלא פייס רש"י. כתב בתי"ט וק"ל אמאי לא חיישינן דאתו לנצויי ושיבואו לידי סכנה עכ"ל: 
+<b>ולק"מ </b>דדווקא עבודת ציבור חביבא להו וחיישינן. אבל קרבנות יחיד שכיחי טובא ולא חביבי להו כולי האי. ובר מן דין נמי לא קשיא כלל. דנ"ל באמת אפילו של יחיד דישראל כיון דזכה בהן המשמר. אין הכי נמי דבעו פייס. והכא במאי עסקינן בכהן העובד עבודת יחיד בקרבן שלו. דודאי ליכא למיחש למידי. דרחמנא זכי ליה בדיליה. כדילפינן [ב"ק דף ק"ט ע"ב] מקרא דעבודתה ועורה שלו אפי' אינו מאנשי משמר. וכיון דלא קפדינן אפי' אאנשי משמר. שוב לא שייך כאן פייס בכה"ג. כי מי יבקש את שאינו שלו. אטו בשופטני עסקינן. או בבעלי זרוע דחמסי ועבדי: 
+<b>לכן </b>ברור הדבר שאין חששא כי אם בקרבנות צבור שכל אנשי משמר ראויין להן. על כן הוצרכו לפייס. ואשמעינן תנא אגב אורחיה. דאיכא קרבנות יחיד דליכא קפידא. מכל מקום לא כל קרבנות יחיד בכלל זה. דשל ישראל לענין זה הרי הן כקרבנות ציבור וטעונים פייס כנלע"ד: 
+<b>וראיה </b>לדברי ממ"ש רש"י ז"ל בגמרא דריש מכילתין אהא דקאמר אלמודא דילמא פרישה דקרבנות. מי ידעינן הי כהן מתרמי. והלא אין עובדין אלא בפייס. ע"ש שלכאורה דבריו סותרין משנתינו דאין פייס בקרבנות היחיד. ובמ"ש נתיישב היטב. שאין ענין משנתינו אלא בקרבן יחיד דכהן עצמו. אבל דישראל הרי הן כקרבנות צבור לפייס. משום הני טעמי דלעיל. ודייקא נמי דקתני אם רצה ולא קתני כל כהן שירצה יקריב. אלא משום דבבעל הקרבן עצמו איירי: 
+<b>עם </b>שאפשר לומר עוד לכאורה דהא דתנן אם רצה להקריב. פירושו שהמתחיל בעבודתן של קרבנות יחיד. אם רצה הוא גומרן בלי פייס. משא"כ בקרבנות ציבור שאחד שוחט ואחר זורק וכו'. אבל לעולם היו מפיסין אף לקרבנות היחיד. ורק אחד בלבד זוכה בכל עבודות הקרבן של יחיד. ומתורץ ג"כ מ"ש בתי"ט. וגם לשון רש"י הנז' מיושב אעפ"כ אינו מתקבל. גם לישנא דהרע"ב לא משמע הכי וק"ל: 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אמר להם הממונה. </b>פירש הרע"ב כרש"י שהוא הסגן. והתו' במנחות דחו פי' זה עכ"ל התי"ט: 
+<b>ונפלאתי </b>מאד שהרי גמרא ערוכה היא בפ"ב דסנהדרין [דף י"ט ע"א] ש"מ ממונה היינו סגן. ואי לאו לאסבורי לן בדדמי. לאגמורין דכל היכא דתנן ממונה סתמא היינו סגן. למאי נ"מ קאמר תלמודא דש"מ ממונה היינו סגן ודוק. ולא תיקשי מהא דאמרינן בגמ' דריש פ' משוח מלחמה. ע"ש בתו' ותראה משם שהם ז"ל מסכימים שם לפירש"י דהכא. ודחיית התו' במנחות איני מבין. כי מה שכתבו מהירו' מדלא חשיב להך דהכא בהדי הנהו מילי דסגן. הרי על כרחך צריך שתאמר בלאו הכי דהירו' תני ושייר. דהא לא קחשיב נמי ההיא דסנהדרין דהממונה ממצעו. ושהוא הולך לימינו כשמנחם אחרים כו'. ולא מני התם דסגן בימינו אלא דגורלות דיוה"כ. ותו שייר נמי הא דסגן מקבל ס"ת ונותנו לכ"ג דפ"ז דמכילתין. משו"ה ליכא למידק מניה מידי. דשייר נמי הך: 
+<small>משנה לחם<br><b>מתתיה בן שמואל </b>עמ"ש רפ"ה דשקלים בס"ד.</small>
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>אין אדם נכנס לעזרה ולעבודה אפי' טהור עד שיטבול. ה' טבילות טובל כה"ג וכולן בקודש חוץ מזו. </b>הביא בתי"ט מהתו' בשם הירו' לא סוף דבר לעבודה אלא אפילו שלא לעבודה אינו רשאי להכנס לעזרה בלא טבילה: 
+<b>ומכאן </b>אני תמה על לשון הרמב"ם בפ"ב מהל' עי"כ שכתב על טבילה זו הראשונה שרשאי לטבול בחול. ומפשט המשנה כאן נראה שהוא חיוב. כיון שאינו יכול ליכנס לעזרה עד שיטבול תחלה. (וכן יש לתמוה על לשון התו' הובא בתי"ט בסמוך. שכתבו דסברא הוא שיטבול בחול כיון שעדיין לא נתקדש בבגדי קודש ע"כ). אולי אין כוונתו ז"ל אלא לומר שאין הכתוב ורחץ בשרו במקום קדוש דמניה ילפינן שצריך לטבול בקודש. מחייבו גם בטבילה זו הראשונה במקום קדוש. (ועכ"פ הך טבילה מעלה דרבנן בעלמא היא): 
+<b>וגם </b>בגמרא דילן (דיט"א) צל"ע גדול בהא דאיתא התם דאי אמרת לשכת פרהדרין בצפון ואזיל לדרום וטביל. באיזה דרך הלך לו. אבל אמאי דסלקא אדעתין למימר דפרהדרין בדרום קאי. לא קשיא לי איך עמד שם בלי טבילה. די"ל שהיתה פתוחה לחול כלשכת הגזית. ותדע שהרי היא היתה בית דירה לכ"ג. ואין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד [גמ' ד' כ"ה ע"א]. וא"כ איך ישב ושכב שם. וכן משמע ג"כ מדתנן הביאוהו לבית הפרוה ובקודש היתה: 
+<b>ועוד </b>נ"ל שאפי' לא היתה פתוחה אלא לעזרה. ונתקדשה קדושת עזרה. מ"מ יש הפרש בין עזרה עצמה ללשכות שבה לענין זה. שאין ללשכות העזרה מעלה זו של טבילה לטהור הנכנס להם. שלא עשו מעלה זו כי אם לעזרה עצמה מקום הראוי לעבודה דווקא. דהכין דייקא מתניתין דלהכי תני לעבודה. אע"ג דלא בעינן שיעבוד. כדאייתינן לעיל מהירו'. אלא על כרחך משום דמיהת עזרה דכשרה לעבודה בעינן. דאלת"ה לעבודה למאי תני לה וניסמייה. והוא דבר ברור ונכון לע"ד: 
+<b>ומתיישב </b>גם לשון הרמב"ם שנתקשינו בו למעלה באמרו שיכול לטבול בחול. דה"ה בקודש על גג בית הפרוה נמי מצי טביל. אף זו הראשונה. דלענין זה אינה קדושה בקדושת עזרה. וא"כ רשאי היה אלא שהכתוב לא חייבו בזו במקום קדוש. ומיהא עבדינן ליה היכירא בטבילה זו. דאע"ג דרשאי לעשותה בקודש. לא היה טובל אלא בחול. ודייק לישניה דהרמב"ם שפיר: 
+<b>אלא </b>להך לישנא דפרהדרין בצפון קאי. ובעי מיזל לדרום לטבול טבילה ראשונה שעל שער המים. הא ודאי קשיא היאך הלך ועבר כל העזרה מצפון לדרום בלתי טבילה. ואין נראה לומר שהיה מקיף מחוץ לעזרה והולך לו בארוכה עד שמגיע לשער המים. דכולי האי ודאי לא מטרחינן ליה. אפילו למאי דבעינן למימר התם דעבדינן ליה טריחותא כדי שלא תזוח דעתו: 
+<b>ועוד </b>תדע דטובא לא אטרחוה. דטבילה ראשונה על שער המים למה. למאי דלא חיישת לטירחא ופרהדרין בצפון קאי. לטבול בבית הטבילה שהיה שם בצפונה של עזרה. במערבית דרומית של בית המוקד כמו ששנינו בתמיד משם יורדין לבית הטבילה. שהוא מתוקן לטבילת השומרים. אלא ודאי לפי שהוא צריך לירד למסיבה ולילך בארוכה. במחילה ההיא שתחת העזרה כדאיתא פ"ק דמדות. לא רצו להטריחו כל כך. ואולי י"ל מחילה היתה שם שיכולין לילך ביושר מצפון לדרום. או כעין גזוזטרא ועלייה היה בנוי בגובה אויר העזרה שדרך שם יכול לילך הכ"ג לטבילה של חול. ועליות ומחילות לא נתקדשו: 
+<small>משנה לחם<br><b>ס"פ </b>לע"ד. נ"ב (בדעת הירושלמי. <b>אמנם</b> תמיהא לי טובא דלא אשתמיט תלמודא דידן לאשמועינן כי הא בשום דוכתא. ואדרבה איפכא שמעינן בגמרא רפ"ב דזבחים (דיט"ב) דלביאה ריקנית. לא צריך קדוש. ולא אשכחן נמי להר"מ דחייש להך דהירו' בחבורו. ובה"ל ביאת מקדש העתיק משנתנו כצורתה. ועזב זה התוספת של הירושלמי. ש"מ דלא חש ליה. וס"ל דפליג אתלמודין. ואי הכי לא קשיא עליה מידי).</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>פשט ירד וטבל. </b>ור' מאיר פליג נמי בהא. ומצריך תרי קידושי ללבישה עיין מ"ו דלקמן. ונטר תנא מלאשמועינן פלוגתייהו. דר"מ ורבנן עד התם. דאתי לעיקר עבודת היום: 
+<b>קידש ידיו ורגליו. </b>פירש"י וכן הרע"ב ז"ל מן הכיור. והשיג עליהם בתי"ט וכתב ז"ל ולא דייקא דהתנן לקמן והיום מן הקיתון של זהב. ולכאורה תימה גדולה היא וקשה עלי להחליט המאמר שיהא טעות בדבר משנה. ח"ו לאבות העולם אבירי הפרשנים שיטעו בכך. והוא דבר שגור דאיתא במכילתין. לכן חוששני מחטאת אם לא אטרח בישוב דבריהם: 
+<b>והנראה </b>אלי בזה דאיברא שמעתיה דמרן רש"י ז"ל דייקא טפי. ועל כרחנו הוצרכנו כאן. לפירושו הלז. עם שנראה לפום ריהטא הוא יתר לגמרי. דמאי אשמעינן. ולא כתב דבר לבטלה ללמד לתינוקות אשר לא ידעו עדיין הכתוב שמקדשין מן הכיור. וכבר פירש כן גם למעלה במ"ב ולא היה צריך לשנותו. אלא ודאי בכוונה כתב דבר זה להשמר מפירושו של בתי"ט. ולהוציא מלב הסוברים שאף זו בקיתון של זהב. מאחר שנשתנה יוה"כ לענין הקידוש מהקיתון. דהא ליתא: 
+<b>וטעמא </b>מאי נראה לי משום דכמו שמשונה טבילה ראשונה מכל טבילות היום. שהן בקודש והיא בחול. דאע"ג דיכול לעשותה בקודש כדכתבינן לעיל. אפ"ה עבדי ליה היכירא בראשונה. לפי שאינה לצורך חובת היום. תקנו שלא ישנה בה ממה שנוהג כל השנה. ולהודיע חיבת חובת היום להראות שינוי טבילותיו ביחוד. לכן מטעם זה גם הקידוש נשתנה. וקידוש ראשון בחול אי אפשר כמו שנאמר בסמוך. ואוקמוהו נמי במילתיה לקדש קידוש ראשון מן הכיור. כדרך קידושו בכל השנה להבחין בין עבודת היום וזולתו: 
+<b>וגם </b>אפשר לומר כדי שלא יטעו להביא לו בגדי לבן מיד בפעם הראשון מתוך שכבר פירסו סדין של בוץ בינו לבין העם לכדי שיכיר. ואחר זה לא היה צריך כל כך היכר וסימן לשלא יטעה: 
+<b>ועוד </b>נ"ל כיון דקיתון של זהב היום אינו אלא להראות חשיבותו וגדולתו של כ"ג אין נכון שהוא ילך אחריו שאין כבודו בכך. אלא כשהוא כבר בעזרה. שיכולין להביא הקיתון אליו לקדש מיד. באופן שלא יצטרך לטרוח ולילך אל הכיור. דמשו"ה מקדש מהקיתון. ואיך ילך הוא ויחזר אחריו. וכדרך ששנינו הביאו לו בגדי לבן הביאו לו את התמיד. ולא שיהא הוא מחזר אחריהם. ועל כן הגון הדבר לומר שקידוש ראשון לא היה מקיתון. לפי שלהביאו אצל כ"ג למקום שהוא עכשיו בשעת לבישה לא אפשר. שלשכתו בחול היתה כמ"ש לעיל. ולאו מתניתין היא וכולן אין מקדשין אלא בקודש. וכיון שאין המים מקודש' בקיתון חוץ לעזרה. איך אפשר לו לקדש שם. והכי איתא נמי בהדיא בתלמודין רפ"ב דזבחים [ד' כ' ע"ב] קידש בכלי שרת בחוץ ועבד עבודתו פסולה. שאפילו נתקדשו המים בפנים איפסילו להו ביוצא. וכיון דלא סגי דלא בעי מיתי לעזרה בשביל הקידוש אין זה כבודו. ולפיכך אין באה לו להשתמש בו אלא כשכבר עובד בעזרה. שמוצא הקיתון מזומן לפניו ומובא אליו. משא"כ כשבא מהחוץ אל העזרה לקדש: 
+<b>ועוד </b>אפשר לומר בזה וקרוב לשמוע שאם תאמר גם בראשון מקדש מן הקיתון. יש לחוש מתוך גודל מעלתו וחשיבותו של כ"ג. שמא יוציאו הקיתון מן העזרה להביאו אל מקום חול. ללשכה שהוא שם הכ"ג עתה. כדי שלא להטריחו. ונמצא שאין קידושו כלום ועבודתו פסולה. ואיך שיהא הנה כל עיקר מציאות הקיתון שבו ביום חידוש הוא. ואין לך בו אלא חידושו דדוקא לעבודת היום בלבד הוא בא: 
+<b>וששנינו </b>והיום מן הקיתון. היינו לעבודת היום. כדרך שאמרו [ד' ל"ב ע"ב] כל עבודות היום. אינן כשרות אלא בו. ואעפ"כ הוציאו מכללן. קצת עבודות שהיו להן פייס. כמ"ש לעיל פ"ב: 
+<b>עוד </b>אפשר לי לחפש זכות למאיר עינינו רש"י ז"ל. ולומר שאע"פ שביוה"כ כ"ג מקדש מן הקיתון מ"מ היו לוקחין המים מן הכיור. דקרא כתיב ורחצו ממנו אהרן ובניו. ובהכי לא עקרינן לקרא מפשטיה לגמרי. (כדאמרינן גבי קנס דיתומה) כדבעינן למיעבד ליה יקרא לכ"ג ע"י הקיתון. וכן נראה ג"כ מדבעינן מים בכיור כדי לקדש ממנו ד' כהנים: 
+<b>ולא </b>מסתברא למימר דכי מרבינן שאר כלי שרת לקידוש. דכוותיה מרבינן. ר"ל נמי כה"ג דווקא דהיינו במחזוק מים הרבה כשיעור הנ"ל. דאין נראה שיהא הקיתון מחזיק כל כך מים. שהוא כלי קטן כדתנן בכלים [פ' י"ד משנה א'] קתונות כדי לקבל פרוטות. אלא ע"כ לא קפיד קרא אמים דמקדש מהם. אלא שיהיו מקודשין כשיעור כדי לקדש בהם ד' כהנים. ואפילו פירשו מהם לכלי שרת אחר. ואין בו אלא כדו קידוש לאחד. הקידוש כשר. ובהכי מיתוקם קרא שפיר. ועל כרחך צ"ל כן אליבא דר"י דאית ליה כל יום כ"ג מקדש מהקיתון. והיכי מקיים ר"י קרא דורחצו ממו משה אהרן ובניו. ואין סברא לומר דלר"י איצטריך קרא לאשמועינן דמהכיור אין מקדשין אלא א"כ יש בו כדי לקדש ד' כהנים. ולעולם כשמקדש מקיתון לא בעי שיעורא כלל. ולא דליתו ממי הכיור דנפישי. דאי הכי מנא ליה לר"י קיתון כלל. דילמא לא אכשר רחמנא אלא מי כיור דווקא. ודוק. את כל זה ראיתי ונתון את לבי להעמיד דברי רבינו מאור הגולה ז"ל. בדרכים שונים כולם נכוחים למבין וישרים. וכמה יש להעמיק בדברי הראשונים ז"ל בטרם נשליכם אחר גווינו. וכ"ש בדברי אבי המפרשים ז"ל שכל הפורש ממנו כפורש מן החיים. ורוכב שמים בעזרו יראנו בעבודת בית הבחירה ונדע האמת. ואיך שיהיה אני אמרתי לא לריק יגעתי. להעיר אוזן המעיין בכמה פנים שונים. אף אם אינן מכריחות אותו. על פני עקשותו. מ"מ לא נמנעתי מלהורות דרך תשובה לטענה. ונבון תחבולות יקנה. להשיב חמת משיגי גבול היושבים ראשונה בפירוש המשנה: 
+<b>הביאו לו את התמיד. </b>אע"פ שעד כאן בחול היה הכ"ג. כבר בא לו לעזרה לעבוד עבודה אחר טבילה. 
+<b>ודילמא </b>נקיט הך לישנא לאשמועי' דלא היה נשחט בו ביום על קרן מערבית צפונית. על טבעת שנייה כדרכו בכל יום בשחר. דמשו"ה תני הביאו לו את התמיד. לא שהיה הולך אחריו לבית המטבחיים כסידורו של תמיד בכל יום. אלא מביאין אותו אצל כ"ג. בין אולם ולמזבח כמו בפרו דלקמן. וילמד סתום מן המפורש. והכי נמי מסתברא לכאורה דהא חד טעמא הוא דשייך בתרווייהו. דהיינו משום חולשא דכ"ג כדאמרינן בפרו. ומ"ט לא נימא בתמיד נמי כה"ג. והא דלא פריש הכי גבי תמיד ברישא. היינו משום דעבודת היום חביבא ליה. וניחא ליה טפי לפרושי בה כל מה דצריך. (כדאשכחן בדוכתי טובא) וניגמר מנה לעבודה שאינה מחמת היום כנלע"ד: 
+<b>אבל </b>אין נראה כן בדעת הרמב"ם ז"ל שאין דרכו לסתום אלא לפרש בכיוצא בזה. ומדשתיק בסידורא דיומא בחיבורו. ומסתם קסתים בעבודת התמיד של יוה"כ שהוא כסדרו של כל השנה. כלשונו פ"ד מהלכות עיוה"כ. ולא מפליג בשחיטתו דתמיד ולא מידי. שמע מנה בהדיא דס"ל גם במקום שחיטה דתמיד לא משנינן מידי משאר יומי. ונשחט גם היום כדינו. של שחר על קרן מערבית צפונית. ושל ערב על מזרחית צפונית ובטבעת שנייה. וצ"ע אי קרא דליום דמני' ילפינן לשחיטת התמיד נגד השמש לעיכובא הוא. וקצת לא משמע הכי: 
+<b>פירוש </b>טבעת שנייה עיין ברש"י בגמרא דפרק שני שעירי ובתי"ט פ"ד דתמיד באורך: 
+<b>קבל את הדם. </b>במזרק. וזרקו כמצותו במזרק שתי זריקות. על שתי זויות המזבח באלכסון. מחצי המזבח ולמטה. אחת על קרן מזרחית צפונית. ואחת על קרן מערבית דרומית. ומתכוין כשיזרוק הדם על הקרן. שיהיה הדם מקיף על הזוית כמין גאם. כדי שימצא הדם של שתי מתנות על ארבעה כותלי המזבח. עד כאן לשון הזהב מהרמב"ם פ"ה ממעשה הקרבנות: 
+<b>ואת האיברים ואת החביתין. </b>תימה דלא תנן והסולת עכ"ל תי"ט: 
+<b>והוא </b>דבר פשוט לדעתי הקלה. (עם שבאמת לפום ריהטא גם בעיני יפלא. ועמדתי עליו אחר עיון. ובשכר טרחי ועמלי האירו עיני מן השמים. על דבר אמת הנמצא למבקשיו עשרת מונים. ומחפשיו כמטמונים. שכן נאה לתנא. ולשונו מרפא לעצם הבנת הענינים הנרמזים בלשונו הברור והמקוצר במקומות. לצורך ולטעמי' רשומים) דחביתין בלי ספק שם כולל (בכל מקום ששנויין בסדר הקרבה) גם למנחת נסכים של תמיד. ששניהם שוין בעשרון סולת ושמנו. ונקראי' על שם כלי השרת שהיא המחבת. ולכתחלה מערבין אותן. אע"ג דבהעלאה היו חולקין אותן. משום ברוב עם הדרך מלך. ומשום דנפיש במשוי ואיכא טירחא יתירה. לכן הוצרכו לשני כהנים. אבל בהקרבה מתערבין ונקטרין יחד: 
+<b>ואתיא </b>כהא דתנן פ"ט דמנחות [ד' פ"ט ע"א] מערבין נסכי כבשים בנסכי כבשים (דשוין נינהו) של יחיד בשל צבור (והכי נמי. אף על גב דחביתי כ"ג דיחיד נינהו. אפ"ה מערבין אותן עם של צבור. ולכתחלה שפיר דמי כדדייק לישנא דמערבין. וגם ר"י דפ"ג דמנחות כה"ג מודה): 
+<b>וכן </b>היין דתנן בתר הכי במתניתין גם הוא שם כולל ליין של חביתין ושל צבור. ותדע שהרי אינו קרב עם המנחה. כאותה ששנינו פרק י"ב דמנחות [ד' ק"ד ע"ב]ביין שכן קרב חובתו בפני עצמו. א"כ אינו נכלל בחביתין. וצריך לומר שנכלל ביין השנוי בסוף. ומאותו טעם הנז' בעצמו כך יפה לו. לפי שגם היינות של נסכים ושל חביתין היו מתערבין. דהכי נמי קיי"ל ביין דנסכים שוים. וילמד סתום מהמפורש דגלי יין אחביתין. דפירושו נמי חביתין של שני עשרונות: 
+<b>והיין. </b>הוצרך לפורטו לטעם שאמרנו. לפי שאינו קרב עם הסולת. ואינו נקרא בשם חביתין מחמת זה. להיותו קרב חובתו בפני עצמו. אבל לסולת. שם אחד הוא לשניהם. כמו ששם יין אחד הוא להם. וזה דבר ברור מאד בעזה"י. ועיין בסמוך מ"ה: 
+
+Mishnah 5
+
+<b>בין איברים לנסכים. </b>כאן נסכים שם כולל. למנחה. לחביתין. ונסכיהם. דזימנין מלת נסכים כיילא כל הני. דכולהו נסכים מיקרו. ומעשה המנחה והחביתין שוה. כדפרישנא לעיל. ע"כ שניהם נכנסין בשם נסכים. ועיין פ"ז: 
+<b>אם היה כ"ג זקן כו' מחמין לו חמין </b>דייקינא בחי' דווקא כה"ג מדוחק התירו. אבל בבריא לכתחלה לא. [עיין תוס' סוכה ד' נ' ע"א ד"ה שאינו] דשבות שאינה צריכה לא התירו אפילו במקדש. ולרש"י דל"ג בגמרא הא דמשום שבות. צריך לומר דטעמא אחרינא איכא במילתא. דלא שרינן אלא מדוחק ובקושי כה"ג. משום דלכתחלה לא אריך לטבול בחמין. אפילו פושרין משום גזירת מרחצאות. למאן דאית ליה הכי. ועמ"ש בחידושי שם ביררתי ענין זה בס"ד: 
+<small>משנה לחם<br><b>אם היה כ"ג זקן</b> צ"ע מאי שיאטיה הכא. <b>ושמא </b>י"ל בזה. שלא הותר דבר זה אלא במקדש דווקא. מטעם שאמרו. שאין שבות במקדש. משו"ה לא תני לה לעיל מ"ג. דבחול היתה אותה טבילה. וע"כ היה צריך להתאזר כח וגבורה. לכוף טבעו ולהכריח אסטניסותו בטבילה ראשונה. ושומר מצוה לא ידע דבר רע. משא"כ עכשיו שבא אל הקודש. שלא חלה עליו גזרת שבות לשום דבר. לא ראו להטריחו בחנם. ואין לו לסמוך על הנס. דשכיח היזיקא באדם זקן וחלוש. אם יטבול כמה פעמים ביום אחד בצונן. לכן כראוי הקדים כאן מעשה החמין להפשירן שקודם בהכרח למעשה הטבילה. שרוצה לשנות מיד. ודומה שהוא דבר הגון. ומסייע לגרסת התוספות.</small>
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>אלו משל צבור. </b>כתב תי"ט וממשנה זו למד הרמב"ם דבגדי כהונה מתרומת הלשכה. וס"ל דאין בין בגדי כ"ג לבגדי כהן הדיוט לענין זה עכ"ל: 
+<b>ואינה </b>ראיה גמורה דאיכא למימר דווקא כ"ג ביוה"כ שעובד רק עבודת צבור. הוא דבגדיו באין משל צבור. דלעבודת צבור פשוט דצרכי קרבן כקרבן דמי. ואפילו שומרי ספיחים בשביעית לעומר. נוטלין שכרן מן התרומה. כדאיתא רפ"ד דשקלים (ועיין בגמרא דר"פ שני דייני [ד' ק"ו]) ואם איתא דאין בין בגדי כ"ג לבגדי כ"ה לענין זה. מהתם שמעינן לה. ואין צורך לדקדק ממשנתינו זו שהדבר מוכרח במקומו: 
+<b>אבל </b>נ"ל שממה שאמרו בגמ' כהן שעשתה לו אמו כתונת לובשה ועובד עבודת יחיד ובלבד שימסרנה לצבור יפה. ש"מ דכל בגדי כהונ' ואפי לצורך עבודת יחיד. ודכוותייהו בגדי כהן הדיוט. ודאי לא גרעי מכתונת דעובד בה עבודת יחיד. דהא עבדי בהו נמי עבודת צבור כל יומא. בתמידין ומוספין ושאר קרבנות צבור כל השנה. עיקר מצותן משל צבור. וקמ"ל דמתנדב נמי משלו ומוסרה לצבור. ויוצא בה אליבא דמ"ד מתנדב שומר חנם כדאיתא בשקלים [פ' ד' משנה א']. ומצאתי ג"כ בתו' שהביאו ת"כ דדריש מדכתיב בגדי קודש לומר שצריכין להיות משל קודש: 
+<b>והא </b>דנקיט תלמודא עבודת יחיד. נ"ל דלאו למעוטי עבודת צבור. דהא על כרחך הך מימרא אליבא דר' יוסי מיתוקמא. דאית ליה מתנדב. (וכדמוקים בירו' לעצי מערכה דבאין נדבה. כמ"ש בתי"ט לעיל. איברא לשינויא דשאני לן בין קרבן עצמו למכשירי קרבן. איכא למימר הכא נמי דאתיא כי כולי עלמא) וא"כ מאי שנא בגדי כהונה מקרבנות עצמן. אלא רבותא אשמעי' דבקרבנות עצמן פשיטא ליה דלא חיישינן לשמא לא ימסרם לצבור יפה. מאחר שהדבר ידוע שצריכין להיות משל צבור. אבל בעבודת יחיד מהו דתימא ליחוש דילמא לא ימסור יפה יפה קמ"ל ודוק: 
+
+Mishnah 8
+
+<small>משנה לחם<br><b>פרו </b>משלו הוא מביאו. לא משל צבור כעולת העם. <b>ופר</b> העולה ושאר המוספין. כבר עשאם עם תמיד של שחר. כמדת ר"ע מ"ג פ"ז דמכלתין.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>השם </b>עתי"ט שכתב ומדתנן לפני ה' תטהרו. ש"מ דבלשון הכתוב לא בעי לשנויי. ותסייע לסברת הרי"ץ ע"כ. <b>ולא</b> ידענא מאי סייעתא. אינהו נמי בגירסא הוו קמיפלגי. וקצת משמע מלשון הריצא"ג גופיה. דמודה לרס"ג. דלכתחלה שפיר טפי למעבד כוותיה. ולא פליג עליה אלא בדיעבד. <b>ולפ"ז</b> צ"ל דגרסת משנתנו כך היא שומה בפיהם ז"ל מאז. ובספרינו מאן מפיס. אחר שקיצרו בלשון הכתוב ולא סיימוהו כלל. <b>איברא </b>מסתברא דשפיר דמי לתפוס לשון הכתוב. כמו שהוא דרך קריאתו. וזה בין בסדר עבודה. בין בגרסא דמשנה. אין לשנותו. עמ"ש בס"ד בשי"ע (ספ"א דק"ד) ולעיל מ"ד פ"ד דברכות.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס"פ ותו לא מידי. נ"ב ועמ"ש בס"ד במו"ק א"ח (סמ"ח).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ודוק. נ"ב (גם נודע ליודעים חן. כי כמו שעונש המקצץ בנטיעות גדול מאד. כנרגן מפריד אלוף. ככה הוא בהפך. המחבר ומייחד הנפרדים. אין קץ לענשו ר"ל. כי לתאוה יבקש נפרד. ונשלל החבור מהפר"ד. כי חטאת קסם הוא ומרד. המ"י).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>היה יודע פרק בשיר</b> בגמרא מכניס גודלו בין הנימין. פירש"י נימת הפה. נגד מחיצת החוטם. <b>וא"ת </b>והרי אמרו בעומד בתפלה. שלא יניח ידו על סנטרו. <b>י"ל</b> כמ"ש הרב"י (סצ"ז) דסנטרו הוא לחי התחתון. וזהו שאסור. ולא כמו שנוהגין חזני אשכנז ופולין. ואף לפי גירסא אחרת שם. לק"מ. <b>אי נמי</b> לבסומי קלא שרי בכל גוונא. וכן כתבו האחרונים ז"ל שם. ולא ידעתי טעמם. והרי מכאן סמך יפה. <b>אע"פ </b>שעדיין י"ל כהנים על הדוכן מילתא אחריתא. דבעי למחדי למיהוי בחדוותא. <b>ושאני</b> תפלה דרחמי היא. וצריכה הכנעה וכובד ראש. ולזה דעתי נוטה באמת. שראוי להחמיר ולאסור. ולא ילפינן ממקלקלתא. אי איישר חילי אבטליניה.</small>
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>שנים עשר דד לכיור. </b>הקשה בתי"ט בשם כף נחת שלא מצא מקום פנוי כל כך בין האולם ולמזבח לזה הבור. שלא היה כי אם ג' אמות: 
+<b>ועיין </b>מ"ש בתי"ט בישוב הקושיא. שהוא דבר זר ורחוק מאד מן השכל. שמלבד הדוחק שיהיו הכהנים המקדשין. עומדים כל כך צפופים בקידוש. וגם נסבול הזרות שהיה מקום הכיור מלוא כל הרוחב. שבין מעלות האולם ולמזבח בצמצום. מה שלא נשמע בשום מקום. עוד עדיין אי אפשר ולא הועיל מאומה. שהרי מכל מקום לא היו יכולין לעמוד הכהנים המקדשין בבת אחת בהיקף סביב הכיור. דמשתי רוחות לא אפשר. אם מרוח מערב של הכיור. לפי שא"כ יצטרך שיעמדו על מעלות האולם לקדש. ותמה על עצמך היאך נכנסין לשם בלא רחוץ ידים ורגלים. דהא מסקינן בפרק טרף בקלפי [ד' מ"ד ע"ב]. אולם ובין אולם ולמזבח חדא קדושה. ואפילו בין האולם ולמזבח אין ליכנס בלא קדוש. כמ"ש התו' בפ"ק דמכילתין. שאפילו כ"ג הנכנס בין האולם ולמזבח בלא רחוץ ידים מפציעין מוחו בגזרין. ואם לרוח מזרחית מנועים היו. מפני המזבח המעכב עליהן. שהרי לפ"ד התי"ט לאותו צד היה א"כ הכיור נוגע בקיר המזבח. ויאמר נא שעמדו על גבי המזבח ח"ו. ע"כ ישתקע הדבר ולא יאמר. ותו לר' יהודה דמדות לא היו כי אם שתי אמות פנויין בין המזבח ובין מעלות האולם. והיכא משכחת ליה דוכתא להך בור: 
+<b>אבל </b>במחילת כבודם נדחקו שלא לצורך שיש ריוח הרבה מקום פנוי לכיור. לפי שלא בין האולם ולמזבח מכוון עמד הכיור. אלא משוך כלפי דרום היה. כדתנן פ"ג דמדות [ משנה ו']. ודתנן התם בין האולם ולמזבח. פירושו כבין האולם ולמזבח. ר"ל כנגד האויר שבין האולם למזבח. וכן פירש שם המפרש. והכי איתא בהדיא זבחים (דנ"ט) שלא היה כיור מפסיק כלל בין האולם ולמזבח. אלא אותו חלל פנוי מכלום שלא יהא דבר חוצץ בין המזבח והאולם. והכיור משוך כולו לצד דרום. ועומד לרוח דרומית מערבית. מכוון כנגד המרחק שבין האולם למזבח. ושם עמדו שלא בדוחק שלא עכב המזבח. וקרא לא קפיד אלא אמקום כיור שיהא בין אולם למזבח. אבל כהנים פשיטא דמצו קיימי לבר. וגם אם היה הכיור עצמו משוך מעט לצד מזרח. אף על פי כן נתקיים המקרא בין אוהל מועד ובין המזבח. מאחר שרובו ככולו מכוון כנגד אותו אויר שבין אוהל מועד ובין המזבח: 
+<b>ושמא </b>לא היו כלל מעלות לשתי הרוחות מצדדים. כי אם ממש בין אולם למזבח דווקא. כלשון המשנה במדות. והיו המעלות לאולם רק על פני רוחב המזבח. ומשם והלאה לצפון ולדרום היה מקום פנוי בלי מעלות. וכותל אולם עשוי בשוה עם קרקע ההר. שקדרוהו והחליקוהו ועשאוהו זקוף ביושר מלמטה למעלה ודומה כמין כותל. וזה יותר נראה. כי לאיזה צורך יהיו שם המעלות. שאינן עשויות אלא לכניסת האולם. ודיין בהיותן על פני פתח האולם בלבד: 
+<b>ואף </b>שנראה מפירש"י ז"ל בגמרא דפ"ק דמכילתין גבי מעלות העזרה. שהיה ארכן של מעלות על פני כל רוחב ההר. זהו דווקא בעזרה שהיתה חצר פרוצה אין חומה. ופנויה מבלי כותלים. אבל האולם שהוא בנין סתום בפני עצמו. לאיזה טעם יצטרכו מעלותיו פנות קדים. לכותל הסתומה וכ"ש שכך היה צריך להיות שם בלי מעלות כנז'. כדי להבדיל ולהפריש העם ממנו מפני רוב קדושתו והוא נאה יותר משנניח מעלות האולם על פני כל רחבו. ועכ"פ אין המקום צר ודחוק לכיור. וניחא נמי כיון דלדרום קאי ולא הפסיק בין האולם ולמזבח. אותו מקום ג"כ אינו בכלל אותה מעלה. שלא ליכנס שם בלי רחוץ ידים ורגלים ודוק: 
+
+Mishnah 11
+
+<b>של בית גרמו לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים. </b>כתב הרע"ב שלא היו יודעין שאר אומנים לרדותו מן התנור שלא יהא נשבר. לפי שהיה עשוי כמין תיבה פרוצה עכ"ל: 
+<b>קיצר </b>קצת דהא משמע דכולהו משום הידור מצוה אית בהו. ולמצוה מן המובחר בלבד. ואם שאר אומנין לא היו יכולין לרדותו שלא יהא נשבר. א"כ לא היה בזה משום מצוה מן המובחר בלבד. והיו צריכין להם על כרחם. שהרי אי אפשר בענין אחר: 
+<b>אבל </b>בגמרא מבואר יפה שאומנין אחרים היו אופין מבחוץ. לפי שיראים שלא ישבר אם ירדוהו מבפנים. וא"כ כבר אפשר למצוה שתתקיים ע"י אחרים שיאפוהו מבחוץ. ולכן מתחלה לא השגיחו בבית גרמו. ושלחו חכמים אחר אומני אלכסנדריא. לעשותו כמנהגם. ולא היו חוששין על האפיה אם היא מבחוץ. דמאי נפקא מנה. עד שאח"כ ראו שפתן מתעפשת. מפני שלא היו יודעין לרדות כבית גרמו. ובזה אין כי אם משום הידור מצוה. דכל פעל ה' למענהו. ולכך חזרו לבית גרמו: 
+<b>של בית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטורת. </b>ז"ל הרע"ב מכירין היו בעשב מעלה עשן וכפירש"י ז"ל: 
+<b>ובגמרא </b>ששלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריא ולא היו יודעין להעלות עשן כמותן. ופירש"י כמו כן שלא היו מכירין בעשב מעלה עשן. עמ"ש בחי' במה שיש לתמוה בזה איך חסרו עשב המעלה עשן: 
+<b>והרב </b>הגדול בב"י בא"ח סי' קל"ג למד ממשנתינו ומהך עובדא דמייתי תלמודא עלה דמעלה עשן לא מעכב כלל. ואישתמיטתיה גמרא דפרק הוציאו לו דאיתא התם בהדיא [ד' נ"ג ע"א] שאם חיסר מעלה עשן חייב מיתה. וכבר תפסוהו האחרונים ז"ל על כך: 
+<b>ובר </b>ממאי דכתיבנא כבר במ"א ליישב את זה. אמינא השתא דלק"מ דאע"ג דאמרינן התם דמעלה עשן מעכב. היינו דוקא כי איתיה קמן. אבל בדליתיה דלא אפשר שאני. דמכל מקום לא הויא לה קטורת חסרה מחמת זה. ותדע דהא מיחייב עלה במפטם כמוה באחד עשר סממנים לחוד. ש"מ דחשיב במתכונתה אפילו בלא מעלה עשן. וקאי עלה בכרת ובשוגג מביא חטאת קבועה. דדווקא י"א סמנים הילכתא גמירי להו דמעכבין זה את זה. ולא איצטריך למיתנינהו גבי הני דתנינן במנחות דמעכבין זא"ז. דמילתא דפשיטא דבעינן במתכונתה כדכתיב. ואתיא הילכתא לגלויי מילתא בעלמא הי נינהו סממניה: 
+<b>אבל </b>מעלה עשן דלא בסממני הקטורת נאמר. ולא נפיק אלא מקרא אחרינא. דלא כתיב בההוא ענינא דקטורת סמים. אלא מריבויא דקרא כתיב בענן וכסה ולא בכלל חשבון סממנים הוא. אם איתא דמעכב את הי"א סממני' אחרים. שלא יוקטרו כלל. אם לא מצא מעלה עשן. ודאי דהוה מיבעי ליה לתנא למיתנייה. ולאשמועינן נמי כי הא דסממני קטורת ומעלה עשן מעכבין זא"ז. וזה מוכרח מאד. אלא פשיטא לא נאמרו דברים במעלה עשן לעכב אלא כשישנו. שלא לחסרו במזיד. לענין זה שנה עליו הכתוב לעכב. אבל לא מצא מעלה עשן. בשביל זה לא יהא מזבח בטל שאינו מעכב אם איננו. ואולי אפי' ישנו אינו מעכב אלא דוקא כשהוזקקו לו. כדרך שאמרו בלחם וכבשים שזיקה מעכבתן ודוק. ואלה דברים נכוחים למבין: 
+<b>ואכתי </b>פש גבן לברורי מה דכ' בב"י תו בהך ענינא. אגב אורחין הואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא. (וממילא נשמע ג"כ התנצלות אחר להשגה הנ"ל) וז"ל הרב"י עוד שם אחר שהביא משם מהרי"א וא"ח שיש לומר פטום הקטורת מתוך הכתב שלא יחסר א' מסממניה ויהא חייב מיתה. כתב ז"ל ואם לדין יש תשובה דהא בחיסר סממניה חייב מיתה. פירש"י [כריתות ד' ו' ע"א] כי עייל ביוה"כ דכתיב ולא ימות בזאת יבוא אהרן. וכי מעייל קטורת שלא כהילכתא ביאה ריקנית היא. אלמא שאינו חייב מיתה מפני שחיסר אלא מפני שנכנס שלא לצורך. ואפילו לדעת הרמב"ם ז"ל שכתב חייב מיתה שהרי נעשית קטורת זרה. איכא למימר דטעמיה כיון דקטורת זרה היא הו"ל ביאה שלא לצורך. ואפילו את"ל אעפ"י שאינו נכנס לפני ולפנים כו'. חייב מיתה משום קטורת זרה כדאשכחן בבני אהרן שנתחייבו מיתה מפני שהקריבו באש זרה. איכא למימר דהיינו כשמקטיר ממש עכ"ל: 
+<b>ויש </b>להפליא מאד כמה הפריז על המדה במה שרצה זכרונו לברכה לומר אפילו בחיסר סממניה. אין חייב מיתה גם בלפני ולפנים רק אביאה ריקנית. הא בהדיא אמרינן [יומא ד' נ"ג ע"א] אפילו שגג בביאה והזיד בהקטרה. (איברא דאיכא שינויי אחריני טובא התם. אלא דמשמע דכולהו איתנהו ולא חלק אדם בדבר) חייב. ומפירש"י בכריתות אין להוכיח כלום. דלא נחית להכי ולא חש למכפל ולפרושי כה"ג דמיירי דשגג בביאה והזיד בהקטרה. דממילא משמע הכי. וטעמא לחוד אשמעינן טעמא מאי חייב גם בשגג בביאה. דהיינו נמי משום דרחמנא שויה כביאה ריקנית במזיד. כשהזיד בהקטרה. משום דאיסורא דתרווייהו מקרא דלא יבוא בכל עת ילפינן להו. כמ"ש בסמוך בעזה"י. להכי פריש כנז'. ומילתא אגב אורחיה נמי קמ"ל דכל שישנו במיתה משום ביאה ריקנית. ישנו במיתה גם בהקטרה חסרה. ולאפוקי היכל דליכא חיוב מית' בביאה ריקנית דידיה. בהקטרה נמי ליתא לחיוב מיתה. ע"כ הוצרך רש"י להעמידה ביוה"כ דווקא. דבקטורת דכל השנה לא משכחת לה חיוב מיתה בחיסר מסממניה. וכמו שאבאר עוד בסמוך דעת רש"י ז"ל. דלא ס"ל כרמב"ם ז"ל בהא: 
+<b>ובזה </b>היינו יכולין להעלות ארוכה למבוכה. ולהתנצל בעד הרב"י ז"ל דאף על גב דמחייבינן גם אהקטרה לחוד. היינו דווקא ביוה"כ בקטורת דלפני ולפנים. דמיירי בה התם בפרק הוציאו לו. משא"כ בהקטרה דהיכל דהוא קטורת דכל יום דעסיק בה הרב"י השתא. לא מיחייב אהקטרה. והיה מוצל מהשגה זו (גם הראשונה סרה מעיקרה לפ"ז. דלא אמרו שמעלה עשן מעכב ואם חיסרו חייב מיתה. אלא ביוה"כ דכתיב ביה וכסה ענן. ובאמת לא נזכר זולת זה בשום מקום. ולא רמיזא לגמרי לחייב על חסרון מעלה עשן. בקטורת דכל השנה) הנז': 
+<b>אלא </b>שהוא ז"ל נעל בפנינו דלתי עזרה ושערי הצלה כי מי הכניסו בצער הזה ללמדה מהקטרת פנים דקה"ק. עד שהיה נבוך להוכיח מפירש"י שאין חיוב מיתה בהקטרה בלתי זדון ביאה דמאי איכפת ליה לרב ז"ל בהא. דאפילו תימא דחייב אההיא הקטרה. מ"מ בהקטרה דהיכל מיפטר. ובהאי גוונא הוה קאמר שפיר. אלא שהוא ז"ל ראה דברי הרמב"ם ועמדו בפניו כחומה. שלדעתו שוה ההיכל עם קה"ק בזה. לחייב על קטורת חסרה. וכסבור שגם רש"י מודה בכך. ע"כ דחק הרב ז"ל עצמו לתלות החיוב בביאה ריקנית. ואין זה מחוור כי דעת רש"י חלוקה ורחוקה בזה מדעת הרמב"ם כרחוק מזרח ממערב כמ"ש בסמוך בעזה"י. (גם האחרונים ז"ל שהשיגוהו בזה לא דקדקו היטב ולא ירדו לחלק בכך. דשתיקתם הויא הודאה דסבירא להו נמי כוותיה בהא. דהקטרה שוה בזה להיכל ולפני לפנים שאל"כ יש להתרעם עליהם שלא מצאו לו זכות. דאע"ג דאיהו ז"ל לא טעין אנן טענינן ליה. כה"ג צריך לאודועי): 
+<b>ואיברא </b>דעכ"ז אכתי לא ניחא לגמרי. ולא מהניא תפיסתו של הרב"י על מהרי"א דאע"ג דליכא חיוב מיתה בהקטרה חסרה דהיכל. מיהא חיוב מלקות ודאי איכא מתרי לאוי. חדא משום לתא דביאה ריקנית דהיכל שהיא בארבעי'. ותו איכא נמי משום קטורת זרה: 
+<b>ובאמת </b>אחר המחילה הראויי' מכבוד הרב הגדול קדוש ה' זצ"ל. כל דבריו הללו מתמיהים מאד. ולא ידענא מאי אידון בהו דכתב בדעת הרמב"ם דמשום ביאה שלא לצורך מחייב. ותמה על עצמך היכן מצינו חיוב מיתה בביאה שלא לצורך דהיכל. והלא אינו אלא בלאו בלבד והוא מוסכם מהכל: 
+<b>וכ"ש </b>שהוסיף תימה על תימה במה שרצה לסמוך דעת הרמב"ם בזה שלמדה במה מצינו מבני אהרן. ואין למדין מהוראת שעה. הרי הם עדיין לא הוזהרו בלא יבוא. גם לא נתפרש עונם וכמה נחלקו בדבר מה היה חטאם. ובספרי איתא דנכנסו לפני ולפנים. ואיך א"כ יתכן שילמוד משם הרמב"ם חיוב מיתה. לנכנס להיכל בקטורת חסרה. והרי אלו דברים שאין הדעת מכילתם. ואיך נתפייס הרב ז"ל בכל אלו הדוחקים והריחוקים העצומים: 
+<b>ופשוט </b>שהרמב"ם סמך לו על אותה דפרק הוציאו לו [שם] דמוקמינן חד קרא   לשאר ימות השנה. ומשמע ליה לרמב"ם ז"ל דלהך שינויא קאי נמי במיתה בשאר ימות השנה. והיינו קטורת דהיכל. ולא משום ביאה ריקנית דודאי לא אשכחן חיוב מיתה אביאה ריקנית דהיכל. אמנם באמת אין שיטת הרמב"ם בענין זה מחוורת לחייב מית' אהקטרה חסרה דהיכל בקשנו להעמידה ולא מצאנו: 
+<b>ולא </b>זוהי שיטתו של רש"י ז"ל זאת מצאנו שעלתה בידינו כהוגן אחר העיון. ולדידיה הכי הוא עיקרא דמילתא תרי קראי כתיבי בעונש. ותרווייהו באל פני הכפורת כתיבי. דהתם הוא דאיכא חיוב מיתה. ויצא בזה שאר הקודש. לא ימות קמא מוקמינן לביאה ריקנית דלפני ולפנים. ולא ימות בתר' להקטרה דלפני ולפנים. ואזהרתייהו מלא יבוא נפקא. דרחמנא שוינהו כי הדדי. ואתרווייהו מיחייב משום ביאה ריקנית נמי (והיינו בין ביוה"כ בין כל השנה. לעולם חייב בשני אלו. אך בקה"ק בלבד). ולאזהרה אתרבי נמי היכל. דכתיב בה אל הקודש דכייל נמי היכל דקודש מיקרי ובין להקטרה בין לביאה ריקנית. למלקות לחוד אתרבי. דלהכי ודאי אהני אל פני הכפורת. ואתה המעיין התיישב והשב הדברים אל לבך. והעמד הכתובים על בורים. ודוק בגמרא ופירש"י בפ' הוציאו לו ובכריתות. ותמצא שהוא המחוור. ולא באתי להטריח באריכות דומה למשא. אבל ישמע חכם ויוסיף לקח: 
+<b>ונקוט </b>כללא בידך דבעינן ודאי תרי קראי לחיוב מיתה דפנים. חד לביאה וחד להקטרה. והכי נמי להיכל צריכי תרי קראי. דביאה ריקנית מכללא דאזהרת ואל יבוא בכל עת אל הקודש שמעינן לה. וקטורת חסרה בהדיא כתיב לא תעלו עליו קטורת זרה. והני תרווייהו בלאו גרידא נינהו. דמנ"ל לחייב מיתה בקטורת דהיכל. דלית לן אלא חד קרא לגופיה. לאזהורי אהקטרה דשאר ימות השנה. שלא תהא חסרה. וביאה ריקנית דידיה אע"ג דמאל הקודש אתרבייא כנז'. מסתיי' לרבוייה למלקות. מיתה מהיכא ילפת לה. דאל פני הכפורת ודאי מיעוטא הוא. למימרא דהתם הוא דאיכא חיוב מיתה. ושאר הקודש באזהרה. בין בביאה ריקנית בין בהקטרה חסרה. והכא נמי נ"מ להזיד בהקטרה. אע"פ ששגג בביאה. ולענין מלקות. ואם הזיד בשניהם לוקה שמונים משום אל יבא בכל עת אל הקודש. ומשום לא תעלו עליו קטורת זרה. דהכי הוא ודאי שאם חסר א' מסממניה. נעשית קטורת זרה. ודקאמר תלמודא חד ליוה"כ וחד לשאר ימות השנה. אע"ג דלא פליג אשינויא דשגג בביאה והזיד בהקטרה. דכולהו לקושטא אתמרו. אין פירושו לקטורת דכל השנה דהיכל. אלא ה"פ לחייב גם אהקטרה חסרה דלפני ולפנים. כל ימות השנה. זה העלינו לפי פרש"י ז"ל. ואלו דברים ברורים מאירים העמק בדבר ותראה. ותעיד שאין שורש וסמך לחייב מיתה על הקטרה חסרה דהיכל כדעת הרמב"ם ז"ל. ע"פ מה שהבין בו הרב"י בסוף דבריו: 
+<b>והאף </b>אומנם לשון הרמב"ם סתום קצת. נר' לכאורה שצדק הרב"י בהבנתו. דסתמו כפירושו שם בהל' בית הבחירה. דבקטורת של כל יום איירי. ולא בשל יוה"כ דווקא. גם טעמו של הרמב"ם אינו מובן. שכתב שנעשית קטורת זרה. והיכן מצינו חיוב מיתה בקטורת זרה. והלא אינה אלא בלאו גרידא. כללו של דבר בהיכל לא מצינו חיוב מיתה. בטהור הנכנס לשם. אלא מלקות לבד בין בביאה ריקנית בין בהקטרה זרה: 
+<b>ובדקתי </b>בס' מנין המצות להרב ז"ל. ואף שם לא הביאה. אלא שיש לתמוה שלא מנה ג"כ אפילו הקטרה דלפני ולפנים. שכבר הודה בה בפירוש בסוף הלכות יוה"כ. ומזה נראה שדעתו בהקטרה דלפני ולפנים. שעכ"פ חייבין עליה משום ביאה ריקנית. אפילו שגג בביאה. וכאשר פרשנו למעלה בדעת רש"י ז"ל. וא"כ כבר באה במנין. במצות ל"ת ס"ח שהוזהרו כהנים שלא לבוא בכל עת למקדש אם לא לעבודה. (ושם מבואר בהדיא כמ"ש לעיל. דאין חיוב מיתה בביאה ריקנית דהיכל דלא כדעת הרב"י): 
+<b>ולא </b>יועיל זה בהקטרה דהיכל. אם כך היה סובר שחייבין גם עליה מיתה. שמאחר שאין באותה ביאה חיוב מיתה. יחוייב מזה שימנה אותה הקטרה חסרה למצוה בפני עצמה ודוק. וצע"ג. (ומחמת כל זה לבי נוקף קצת לומר שע"כ גם בהלכות בית הבחירה כוונת הר"מ על הקטרת פני פנים. ושבקיה דדחיק ומוקי נפשיה. וא"כ הוא רש"י והר"מ ז"ל שוין בזה לכל דבר. והו"ל להרב"י ז"ל להחזיק בדרך שאחז תחלה ולומר דאהקטרה דהיכל ליתא לחיוב מיתה. והיא ודאי תשובה מעלייתא. ולא היה צריך לכל האי שקלא וטריא. גם כבוד האחרונים ז"ל במקומו מונח שלא כיוונו יפה בהשגתם. שעל חנם רדפוהו. והועל לא יועילו דבריהם למהרי"א ולא יצילו לשונו מתפיסה): 
+<b>והמחוור </b>אשר ביררנוהו ע"פ שיטת רש"י. והיה בו סיוע רב להרב"י ז"ל שאין חיוב מיתה בקטורת דכל השנה. דמיירי בה הרב ושכנגדו המקפידים גם באמירה. אלא שאינו ניצל בזה מכל וכל. דמכל מקום האיכא למיחש לאיסור לאו וכדאמרן. ואפשר דמהרי"א וא"ח נמי לאו בדווקא נקטי חיוב מיתה. 
+<b>ואולם </b>האמת עם הרב"י במ"ש דליכא חיוב מיתה. ואני מוסיף שאפילו איסור לאו וחיוב מלקות אין כאן. באמירה חסרה ואף במזיד. והני מילי מרפסן איגרי דאי מדמית לה אמירה. לעבודה והקטרה ממש לכל מילי. וכאילו נכנס להיכל לפני לפנים. א"כ ניבעי נמי קידוש ידים ורגלים. וטבילה והזאה דבכולהו איכא חיוב מיתה. והא לא אפשר. ותו דזרים אנן. ונמצאת אומר ח"ו שאמירתינו לבטלה ועבודתינו פסולה. והוא דבר מבואר הבטול מעצמו. והדבור בו למותר. דמילתא דפשיטא היא. דלא מדמינן להו לגמרי להדדי. אלא דבמאי דאפשר לאזדהורי. עדיף וראוי ליזהר. ותו לא מידי: 
+<b>הגרוס בן לוי. </b>כתב תי"ט ואני תמה על שלא מצא הגרוס ג"כ תשובה שמא ילמוד אדם שאינו מהוגן עכ"ל: 
+<b>ואין </b>כאן תימה שבודאי מצא והשיב. וכבר נתקבלה כמו כן. שהרי כך אמרו כולן מצאו תשובה לדבריהם כדאיתא בגמרא חוץ מבן קמצר. ועל כן נמנה הגרוס בין הממונים החסידי' וכמ"ש בתי"ט גופיה. ובתוך כדי דיבור שכח דברי עצמו שאם לא היתה לו להגרוס תשובה מוצאת. מפני מה קירבוהו ומנאוהו בין החסידים. אלא כדאמרן שהיא ודאי תשובה כוללת לכל אלו. ואטו כי רוכלא ליחשבינהו תלמודא:. 
+<b>ומה </b>שלא מצאו לו זכות לבן קמצר. אין נ"ל מספיק מ"ש בי"מ. אלא כך הוא הענין לדעתי שכל אלו הנזכרים באו מחמת טענה עצומה ולא זו בלבד שנתייראו שמא ילמוד אדם שאינו הגון כו'. כי זה הטעם לבדו לא יספיק לשלא ילמדו ועמהם תמות חכמה. כי במותם תאבד תועלתה גם מעבודת ה' ויצא שכרם בהפסדם. כי אין ראוי שספק חוטא א' יאבד טובה הרבה. ויביא קיצור בכבוד שמים. שהכל ברא לכבודו. (וכל פעל למענהו ולהשתמש בו לפניו ית'. ולא יתכן ההמנע מזה מחשש הטועים שיעשו קודש חול. ועל כיוצא ארז"ל שא"ל הקב"ה למשה כתוב וכל הרוצה לטעות יבוא ויטעה. לא ח"ו לתת מכשול לפני עורי לב. אלא לומר שאין ראוי למנוע מהודיע דבר הראוי והגון לפניו ית'. מפני הפושעים הטועים. כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם וגו'. וכמאמרו של ריב"ז בכלים ומסקינן דאמרה לבסוף מה"ט): 
+<b>אלא </b>כך אמרו לפי שיודעין היו שבית המקדש עתיד ליחרב כדאיתא בגמרא. ורצו לומר בזה שנמצא אז אין עוד לכבד לשי"ת בחכמתם וידיעתם זאת. ושוב לא תועיל רק לרעה ח"ו. על כן נמנעו מלמוסרו לכל אדם. מפני שחכמים גדולים היו שידעו שקרב קיצו של בה"מ. ולא במותם יירשו אחרים חכמתם. להועיל להיטיב בעבודת השי"ת. וזוהי ודאי תשובה נכונה ומספקת לכל הללו הנזכרים שקבלו את תשובתם: 
+<b>משא"כ </b>לבן קמצר לא הועילה לו זאת הטענה. שבדבר הכתיבה האומנית יהי כבוד שמים לעולם במקומו עומד. בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. והי"ל ללמוד מעשה הכתב שהוא דבר הנוהג לדורות. גם בחורבן הבית בכתיבת ס"ת וכיוצא. (אבל פרק השיר בטל בהעדר הדוכן. ואין ראוי להשתמש בו אפילו בדברי שירות ותושבחות זכר לדבר איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר וק"ל) ולזה לא היה לו לחוש לאדם שאינו הגון שמא ילמוד. שאף על פי שבודאי יותר נראה שאין נכון לעשות כן לע"ז. (ודלא כמ"ש בי"מ. ודוגמת ראיה שיש קפידא בדבר. מה שמצינו שעל מה שהוא עבודת פנים. חייבין על כיוצא בו לפני ע"א ודוק) מ"מ לא הי"ל למנוע מזה שאין להניח בשביל כך מה שהוא ודאי תועלת גדול בכבוד שמים כמו שאמרנו. ע"כ לא היה זה כי אם רוע לב. ודוק כי נכון הדבר וישר מאד: 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>טרף. </b>נ"ל שהוא מלשון משנה ביצה טרופה. צמר גמלים ורחלים שטרפן [כלאים פ' ט' משנה א']. כלומר מעורבין וכן דרך לערב ולטרף פתקי הגורלות שלא יהו ניכרין. ולשון רש"י ז"ל בטריפה ובחטיפה. והם שני ענינים לא כלשון הרע"ב ז"ל: 
+
+Mishnah 2
+
+<small>משנה לחם<br><b>כנגד בית שחיטתו</b> לשון רע"ב בצוארו. <b>וקשיא</b> לי בגווה טובא. דהאי מאי כנגד. ליתני ולנשחט בבית שחיטתו. <b>ותו</b> אמאי לא תני בהדיא בצוארו. כדתני רישא בראש שעיר המשתלח. <b>הא</b> ודאי מסתברא דאהעמדה קאי. דסליק מניה. וכנגד בית שחיטתו. דומיא כנגד בית שלוחו משמע ודאי. <b>ובס"ד </b>חזי לן פירושא דהך מילתא באנפא אוחרא והא תנא דידן דווקנא הוא. וכנגד בית שחיטתו. פשיטא דכנגד מקום שחיטתו מעמידו. קאמר. ולא בצוארו קא מיירי. אף דאוקימנא לה אקשירה. היינו למימרא דקשר ללשון דנשחט. במקום שעומד שם מוכן לשחיטה. היה קושר הלשון כנגד צוארו. ולא בצוארו. דבהכי נמי אית ליה היכירא. ולא אתי לאחלופי וק"ל. <b>מיהא</b> בגופיה ממש. ודאי לא קטר ליה. תדע דלא אפשר כלל. דהא קעביד עבודה בקדשים. דכוותה רמינן ריש פא"ד אדתניא תוחבו לו בין קרניו. והא קעביד עבודה בקדשים. ומשנינן דעביד כדהלל. אלמא דכה"ג עבודה היא. והתם אע"ג דלצורך עבודה הוא. אסור. כ"ש הכא דאינו מצרכי עבודה לגמרי. אלא לסימנא. פשיטא דאית ביה משום עבודה לכ"ע. משו"ה דייק בלישניה. ולא תני בצוארו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>אבל </b>במשתלח. דלא קרבן מזבח הוא. ודמי לפרה. דקדשי בדק הבית הוא. הכי נמי שעיר אינו אסור בגזה ועבודה. אלא מדרבנן קודם שנעשית מצותו. ואחר שהגריל עליו. אין חייבין עליו עוד משום שחוטי חוץ. ואינו עושה תמורה. ואין חייבין עליו משום מעילה. הוא הדין לגזה ועבודה. לדעתי חדא מילתא היא. <b>והכא</b> לאחר שהגריל עסקינן. ועוד שהוא לצורך הכשר מצוה. להכי אף לכתחלה קושרו בראש עצמו. <b>ברוך </b>המגלה עמוקות. סוד ה' ליראיו. <b>שוב</b> ראיתי ברא"ש הביא דברי סדר אתה כוננת. והשיג עליו. ולפ"ד דבריו נכוחים וישרים.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<b>שחטו וקבל במזרק. </b>ז"ל התי"ט נראה דהכי נמי קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו כמו בתמיד אלא שקיצר התנא בלשונו וסמך אדלעיל דזיל בתר טעמא עכ"ל: 
+<b>ואיני </b>מודה לו בזה דלא הוה משתמיט תנא מלאשמעינן כי הך הילכתא גברוותא. ועוד שלא זו שקיצר במקום שהיה לו להאריך בודאי. וכך היה נאה לו יותר לבאר היטב מבלי תת מקום לטעות. אלא ששינה את לשונו. ואם רצה לשנות דרך קצרה. הי"ל לומר קרצו לחוד. דהוי מפרשינן ליה כדכתב בתי"ט. ותנא דווקנא הוא. גם מבעלי התלמוד לא היו שותקים מזה. ואף הרמב"ם בחבורו כך שנה עם היות שאין מדרכו לסתום. אלא לפרש בכל כה"ג: 
+<b>ונ"ל </b>דמתני' כפשטא וכמשמעה. וטעמא דמילתא דשני לן בין תמיד לפרו. הוא דבתמיד אפשר למרק ע"י אחר. דהא אמרינן [ד' ל"ג ע"א] דלא בעי מירוק אפילו מדרבנן אלא דמצוה למרק. ודווקא תמיד שגם שחיטתו כשרה מן התורה אף בזר. אע"ג דאמרינן עלה כל עבודות יוה"כ אינן כשרות אלא בו [ד' ל"ב ע"ב]. היינו מדרבנן. דהא לר' יוחנן לא מצינו שחיטה פסולה בזר. אפילו של פרו דחובת היום היא. ושל תמיד לכולי עלמא אינה מן התורה בכ"ג. לכן נעשה המירוק ע"י אחר כיון שמצוה במירוק: 
+<b>אבל </b>בשחיטת פרו דהכא אתיא מתניתין כמ"ד דפסולה שלא בכ"ג. דאהרן וחוקה כתיב בה. וכיון דכתיב קרא לעיכובא גם בשחיטה. דנמי לאו עבודה היא בעלמא. אף המירוק בכלל. ואע"ג דאמרינן דלאו עבודה הוא. היינו לומר שאינו מעכב אם לא נעשה לגמרי. כשחיטה שא"א לבטלה. אבל אם נאמר שלעולם צריך הוא המירוק. ואין מבטלין אותו בשום פעם. אי אפשר לעשותו אלא דווקא ע"י כ"ג עצמו בפרו. מאחר דקפיד קרא. א"כ איך אפשר לאחר למרק: 
+<b>ועל </b>כרחך צ"ל א' משתים אם שהיו מוכרחים לבטל המירוק בפרו דלא אפשר. ולפ"ז הא דתני הכא שחטו ולא קרצו כדלעיל. אע"פ שלא חתך בו הסימנים יותר מבתמיד. עשה זה בחכמה שלא נטעה לומר לשון קצר הוא. ושסמך אדלעיל ותפרש כמו כן מירק אחר במשמע. אבל מתוך ששינה עלינו לשונו זה. טעמו שמפני כך אמר שחטו. להודיענו שזהו גמר שחיטתו ברובו. וכהכשר שחיטה בכל מקום בחולין. שרובו של א' כמוהו. וזוהי תכלית שחיטתו. שאין צריך כאן יותר. רק כסתם שחיטת חולין: 
+<b>אי נמי </b>בפרו היה מתכוין לגמור כל השחיטה בזריזות ומהירות. כדי שיוכל לקבל אף את הדם היטב. והשתא פשיטא דשפיר דייק תנא דידן למיתני שחטו. דלא דמי לקרצו דלעיל. ושאני תמיד דאפשר באחר לא סמכו על זריזותו דוק וכפתור ופרח הוא בעיני: 
+<b>ממרס. </b>כתב תי"ט והמלה עברית כמו לרוס את הסולת דיחזקאל (מ"ו) עכ"ל:   
+<b>ולא </b>ידעתי מה ערך ויחס בין שתי המלות שכאן בלשון משנה יש מ"ם שרשית. ושם בכתוב המלה מבעלי הכפל שרשה רסס כמו והכה את הבית הגדול רסיסים. ודוגמתו במשנה עב או מרוסס. ולא מצאנו מ"ם נופלת מן השורש ודוק. ע"כ היא מלשון חז"ל ואין לה חבר במקרא. אבל יש כמוה בתרגום ומעוך וכתות. ת"א ודמריס ודרסיס גם ממנו ראיה לדברינו ששני משקלים נפרדים בשרשם הם. והראשון הוא הנאות לענין. והשני הוא מלשון העברי הנז': 
+<b>על הרובד הרביעי שבהיכל. </b>תני של היכל גמרא. כלומר שבעזרה כשיוצא מן ההיכל מונה הרובדין ומניחו על הרביעי עכ"ל רע"ב וכן פירש"י ז"ל: 
+<b>ודבריהם </b>סתומים וחתומים מאד וצריכין עיון רב. כי מי הכניסו להיכל לשימנה הרובדין ממנו לחוץ דרך יציאתו. והלא עד עכשיו בעזרה הוא. ועוסק בשעירים ובשחיטת פרו. וגם אני נבוך ברובדין אלו עצמן איזה מקומן. כי אין בין היכל למזבח בעזרה כי אם רובד א'. ולמה שינה ג"כ לשונו באמרו שבהיכל וכוונתו על שבעזרה: 
+<b>וכבר </b>נתתי לבי על כל מקום כיוצא בזה ליישב הלשון היטב. ולהעמידו על מכונו ונתקיי' בידי ת"ל. (שאין לנו לשבש לשון התנא המזוקק ככסף צרוף. אבל מיד ה' עליו השכיל ומלתו על לשונו. בשנותו את טעמו לצורך. ולהבין ע"י דבר מתוך דבר. ולעולם הלשון עם התיקון שמתקן בו בעל התלמוד. הכל בוא יבוא על נכון. אין בו נפתל ועקש. ודעת שפתיו ברור מללו. ואם דבר רק הוא ממנו הוא. וכבר ראיתי בעזה"י סימן יפה במקומות כאלו אחר העיון והטורח. בה' בטח לבי ונעזרתי שלא לריק יגעתי. ותיתי לי שקיימתי דברי חכמים ובלשונם תרופה מצאתי) ואשוב לשום לב גם לבקש טעם נכון למה דווקא בחרו ברובד רביעי בדם ובמחתה. והאחרון הכביד רצוני בבא דסיפא. דגבי מחתה תנן על הרובד הרביעי שבעזרה. ולא נודע מקומו איה. אם הוא הראשון או אחר. ותהי חזות הכל כדברי הספר החתום. כי לא פירשו לנו רבותינו ז"ל כלום והלא דבר הוא. ובטחתי בחסד השי"ת שמן השמים האירו עיני לתת טוב טעם ודעת בכל זה: 
+<b>הסכת </b>ושמע אלי צא ובדוק במדות תמצא שבין המזבח והאולם. ארבעה רובדין היו בכללן לא פחות ולא יותר. האחד מהם היה למטה בעזרה. סמוך למזבח ושוה עם שאר הרצפה שבקרקע עזרה. ושלשה האחרי' מובלעים במעלות האולם שהן יחד בכ"ב אמות שבין האולם ולמזבח [מדות פ' ה' משנה א']. שעליהן הכוונה בכל מקום שאמרו בין אולם ולמזבח: 
+<b>והשתא </b>א"ש דקתני ברישא רובד הרביעי שבהיכל. בדווקא קאמר אע"פ שאין כוונתו בהיכל עצמו מבפנים. מטעם שאמרו בגמרא. אעפ"כ צריך היה לומר כן בלשון זה בהכרח. משום דרצונו לומר רובד העליון הסמוך לאולם. ומשום דמיקרב להיכל קרי ליה הכי. ואיכא דס"ל קדושת היכל ואולם חדא היא. וכן בכתוב שניהם נקראים קודש ובחמשה דברים שוין הן אליבא דכ"ע. והיינו דאמרינן בגמרא של היכל. הכוונה השייך להיכל בסמוך ונראה עמו קמיירי: 
+<b>והרביעי </b>דתנן נמי לא אייתר ליה. דאי הוה קאמר שבהיכל לחוד. לא הוי מצינן לפרושי של היכל. שהי' הלשון היפך המכוון מכל וכל. אלא מדקתני נמי הרביעי לגלויי דרביעי לרובדי עזרה הידועים שהן ארבעה. ידעינן שפיר דמתפרש בהך גוונא ושל היכל הוא דקאמר: 
+<b>ובסיפא </b>קתני הרובד הרביעי שבעזרה. ר"ל הרובד שלמטה הסמוך למזבח. שהוא ודאי בעזרה בבירור גמור. שהרי הוא שוה עם רצפת העזרה. (וזה שלא כדעת רש"י ז"ל. וכ"ש שלא כדעת התי"ט דבסמוך ומוכרח) והרי אם תבין משנתינו על דרך זה הלשון ברור מכל צד. ולא משוינא לה כהילכתא בלא טעמא: 
+<b>איברא </b>דהכי חזי לן בס"ד דאיכא טעמי רברבי במילתא דהני רובדין דהכא. דדם הפר מסתבר דהכי עדיף טפי לקרוביה להיכל כל מאי דאפשר. כי היכי דלשכחיה כ"ג מזומן לפניו. תיכף צאתו מן הקודש אחר הקטרה. להכניס הדם להזות ממנו. ולא יפסיק ביציאתו שיצטרך לטרוח ולילך אחריו לעזרה. לכן היו מקרבין אותו הממרס בו כל מה שיכולין. לקצר הדרך לפני הכ"ג. וגם כדי שלא להטריחו בחנם. ואין עוד מקום שיוכל להתקרב יותר אל האולם. רק על הרובד הרביעי. שהוא העליון הסמוך לכותל האולם: 
+<b>אמנם </b>המחתה הניחה בסמוך למזבח. שהוא הרובד הרביעי שבעזרה ודאי. וזה ג"כ לטעם גדול ונכון מאד. כי אי אפשר לעשות באופן אחר להניחה על הרובד העליון הקרוב לאולם. מאחר שצריך ליקח בידו הכף ולהכניסה. ואם ילך מתחלה עם הכף לבדה עד שיגיע אל המחתה. יצטרך על כרחו ליטול הכף בימינו. דהא בעינן הולכה בימין. אלא משום דלא אפשר משום מחתה. וכיון דאכתי לא מנחא מחתה קמיה. וקיי"ל אין מעבירין על המצות [יומא דף ל"ג ע"א]. אי הוי עביד הכי. כף דפגע ביה ברישא. מיבעי ליה למיתביה בימין. ואשתכח כי מטי למחתה. דכף בימין ומחתה בשמאל. (ועבורי כף אמחתה. אסיר כי דדרעא אטוטפתא) והא לא אפשר אלא כדתנן מחתה בימינו וכף בשמאלו: 
+<b>משו"ה </b>עבדינן ליה תקנתא לאנוחה בצד המזבח שתהא מזומנת לפניו במקום שמביאין אליו הכף. בכדי שתהיינה שתיהן נמצאות ביחד לפניו. ואין כאן העברה. אדרבה מחתה קדמה. ועוד מה לו להטריח עצמו שני פעמים להוליכה מתחלה עד סמוך לאולם. כיון שעכ"פ צריך הוא לילך לשם אח"כ עם הכף. ונוטלן בבת אחת. ותו דהויא לה כעין שתי הבאות. על כן מכל הלין אין סברא כלל להניח המחתה על הרובד העליון הקרוב לאולם. והרי אלו דברים ברורים ומחוורים כשמלה. ומה אעשה אם על אפי ועל חמתי הוצרכתי לנטות מפירש"י ז"ל. כי הדוחק עצום והלחץ רב מאד. וכ"ש שבתי"ט הוסיף על צערנו. שבפירוש רש"י אין כל כך זרות כמו בתוספות שלו. ולא עלה על דעת רש"י שיש חילוק בין הרישא והסיפא כדעת התי"ט: 
+<b>ומה </b>שהקשה בתי"ט על זה דא"ה מ"ש הכא דתנן שבהיכל. ובסיפא שבעזרה. יכילנא לשנויי דלא קשיא מידי אליבא דרש"י דלעולם חדא נינהו. ותני רישא שבהיכל לגלויי אסיפא. לאורויי דמן ההיכל הוא מונה הרובדין. וקתני בסיפא שבעזרה. לאשמועינן דברובדי עזרה קמיירי שלא תטעה לפרש שבהיכל דרישא כפשטא. והכי נמי משמע דס"ל לרש"י דחדא נינהו. מדשתק ולא מפרש מידי בסיפא: 
+<b>אבל </b>פירושו של בעל תי"ט רחוק יותר הרבה. שבא לחלוק עלינו את השוין על דעת רש"י. בלי טעם וראי' ומנין. ומה ראו חכמים לומר כן להטריחו לכ"ג במחתה שלא לצורך. להוליכה בקרוב לאולם בחנם. ואדרבה איפכא מסתברא. גם דעת בעל תי"ט אינו עולה יפה עם מ"ש הוא ז"ל כאן. וז"ל מדנקט הרע"ב שבעזרה ש"מ תרתי. חדא דאולם והיכל חדא קדושה. ועוד ש"מ דחוץ לאולם בכל העזרה לא פרשי עכ"ל: 
+<b>ובמ"כ </b>כל דבריו אינן אלא תימה. דמאי קאמר מעיקרא דש"מ היכל ואולם חדא קדושה. לא ידענא היכי משמע ליה והוא נגד האמת. דהא מסקינן אולם ובין אולם חדא. אבל היכל ואולם תרתי קדושות. א"כ מלשון הרע"ב נמי לא מצי למידק מידי דדילמא אולם ובין האולם חדא קדושה: 
+<b>ודקאמר </b>נמי דש"מ דחוץ לאולם בכל העזרה לא פרשי. נימא תהוי תיובתיה ממאי דכתב איהו ז"ל גופיה ברובד שבהיכל. שר"ל שמונה ארבעה רובדין מהיכל ולחוץ. שמעת מנה ע"כ דפורשין מבין האולם אפילו בשעת הקטרה דלפני ולפנים. שאל"כ למה הרחיקוהו לממרס כל כך מן האולם והלאה כפי פי' זה. וביותר לפי מה שהוסיף בתי"ט ברובד דמחתה. שהוא הקרוב לאולם. ולא השוו מדותיהם. הא אין לך לומר ע"פ שיטתו אלא לפי שהממרס הוצרך להתרחק מפני ההקטרה. משא"כ במחתה שלכן היתה קרובה לשם. עכ"פ לא תסייעיה מהכא ולא מידי. ומדויל ידיה משתלים ודוק היטב: 
+<b>והירושלמי </b>שהביא הרב ז"ל אין הספר בידי לעיין בו אם הוא לנו או כנגדנו. שכפי מה שהעתיק ממנו הוא ז"ל נ"ל שאין להוכיח ממנו כלום: 
+<b>ופינה גחלים כו' וחותה. </b>ממערכה שנייה לקטורת. דתנן לקמן מ"ו שהיא היתה לפני ה' מכוונת כנגד הפתח כדאי' פ"ד דתמיד ועיין בגמרא דזבחים (דף נ"ח:): 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"מ </b>ס"פ למרק (ואפשר דאפילו משום מצוה נמי לא אפשר למרק ע"י אחר. כיון דגלי קרא בהדיא. דמצוה בו. דכתיב ושחט את פר החטאת אשר לו. ולא גרע מפר משיח. דמצוה בכהן. וכיון דודאי מצוה היא. מהיכא תיתי מצות מרוק ותדחייה).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>שבעזרה (מלמד שאינה קושיא כל כך. ויש לנו דוגמתו. זבחים (דסד"ב) וזולת זה דוק ותשכח).</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>חותה בשל כסף. </b>דתורה חסה על ממונם של ישראל. ופירש"י דחתיית גחלים שוחקת הכלי ומחסרתו: 
+<b>הוצרך </b>לכך משום דהא אמרינן בעלמא אין עניות במקום עשירות. ותו דהא הוה נמי של זהב ונחתי ביה. אלא משום החתייה בלבד ששוחקת ומחסרת הכלי הוא דחס רחמנא. וכוס של זהב דתמיד נמי לא מחסר ליה ולא מידי. והכא נמי דווקא החתייה היא ששוחקתו ומחסרתו. אבל האש לא היתה אוכלת במחתה. ולא חיסרה מן הזהב כלום. כמו שהביאו התו' משם הירו' שזהב טוב היה שלא חסר כלום אפי' כשצורפין אותו. ואמרינן דכולהו אית בהו זהב טוב. ונראה דלהכי מייתי ליה תלמודא הכא. וגם התו' לכך נתכוונו בהביאם הירו' הנז'. דוק: 
+<b>ובהא </b>מתריצנא נמי למ"ש התו' סוף חגיגה [דף כ"ז ע"א תו' ד"ה שאין] גבי מזבח הזהב שאין בו אלא עובי דינר זהב ולא היתה האש שולטת בו. כתבו בשם התנחומא שהיה משה תמיה שלא נשרף העץ. ויש לתמוה לכאורה מה היה חסר להם בפירש"י שם. (דודאי אין כוונת רש"י ז"ל לומר שהנס הוא שאף שלא היה רק בעובי דינר. אעפ"כ לא נחסר כלום. דמה איכפת לאש בעוביו של זהב. וכי אינה אוכלת מקימע' כמו מהרבה ועב ביותר. אלא ר"ל שאע"פ שלא היה רק עובי דינר. שאם היתה האש אוכלת בו ומחסרתו לזמן קצר היה נשרף וכלה כל הזהב לגמרי. אלא שנעשה בו נס ולא חסר דהבא כלל ודוק): 
+<b>אלא </b>לפי שנמשכו אחר דברי התו' שבכאן. דלפ"ז הוקשה להם מאחר שבודאי גם מזבח הזהב היה עשוי מזהב טוב. אם כן אין לתמוה אם לא שלטה בו האש. לכן לא נראה להם פירש"י ז"ל שם לא חסר דהבא אלא כנ"ל. דהחידוש הוא שלא נשרף העץ עם דקות הזהב: 
+<small>משנה לחם<br><b>והיום </b>פשוט בעיני. דבכולא מתניתין לא איירי אלא במה שבין מחתה דלפני ולפנים. ובין של כל יום. <b>אבל</b> זו של היכל. שוה היום. עם של כל יום. אע"פ שמלשון הר"מ ז"ל בחבור. לכאורה לא משמע הכי. עמ"ש שם בס"ד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ולא מידי (כי הא דתנן רפ"ה דמעילה. ודבר שאין בו פגם. כגון שתה בכוס של זהב <b>אבל</b> בחתייה. ודאי. דהבא נמי בר אפגומי הוא. כדהבא דכלתיה דנון).</small>
+
+Mishnah 5
+
+<b>והיום מן הקיתון. </b>דאמרינן ירחצו לרבות שאר כלי שרת ריב"א הביאו בתי"ט: 
+<b>ונ"ל </b>דהיינו דווקא במי הכיור שנתנו מהן לכלי שרת אחר אז מקדשין מהן. כמו שכתבתי למעלה בעזה"י. וביארתי דלהכי אתי ריבויא דירחצו. אבל לעולם מי כיור בעינן. (מיהת בדלית ביה בקיתון שיעור לקדש ארבעה כהנים). עיין רפ"ב דזבחים בגמרא (דף כ"ב:) ובתו' ד"ה בקודח מתוכו ודוק: 
+<small>משנה לחם<br><b>והיום כו' עולים</b> עתי"ט. והוא מלשון הר"מ בחבורו. עמ"ש שם בס"ד בהגהותי עליו. וחי"ג כאן. ועמש"ל פ"ג דשקלים.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<b>בכל יום היו שם ד' מערכות. </b>עיין מ"ש במזרחי ר"פ צו בענין מקום המערכות. שהשלש מהן במקום א' היו. וצ"ע מניין לו ובגמר' ופירש"י לא משמע הכי. גם ברמב"ם פ"ב מהל' תמידין מוכח דלאו הכי הוא ודוק: 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>וחפן מלא חפניו. </b>כדחפני אינשי גמר'. פירש"י חודה של פס יד למטה כלומר לאפוקי גב היד. אבל בהרבה דברים נבדלו הקמיצה והחפינה זו מזו: 
+<b>ונ"ל </b>ששלש מדות ישנן באפינה מה שאין בקמיצה. אחת שהקמיצה באצבעותיו ופושטן על פס ידו. והחפינה נעשית בחודה של פס יד. ב' קמיצה אינה רק בשלש אצבעות. ובשנים הנשארים מוחק משני צדדים בגודל ובזרת. והחפינה מלא פסת היד. ג' הקמיצה אינה רק ביד אחת. וחפינה בשתי ידיו דמלא חפניו כתיב לשון רבים. וכן משמע מהא דאיבעיא לן חפן בזו ובזו וקירבן זא"ז. וכן ממה שאמרו   כיצד עושה אוחז הבזך בראשי אצבעותיו כדאיתא בגמר' (דף מ"ט:) ע"ש שהיא היתה עבודה קשה. מפני שצריך לאחוז הכלי. ולחפון מתוכו לתוך ב' חפניו: 
+<b>ומה </b>שלא בא זה השם בלשון יחיד. ויראה שהוא לשון רבי' זוגי ולא יתפרד כמו שמים צהרים שלא יתכן לגזור מהם היחיד. וכן לא תוכל לומר חפן שם יחידי בזה הענין. וזה לפי שהחפינה המוחלטת היא בשתי ידים קרובות סמוכות זו לזו ולא יפרדו. דמשו"ה קמיבעיא לן אם חפן בזו ובזו וקירבן אחר כך. אי הויא כה"ג חפינה מעליא כדחפני אינשי ודוק: 
+<b>הגדול לפי גדלו. </b>ואפי' כמעשה דר"י בן קמחית שהיה חופן ד' קבין [שם בגמ' דף מ"ז ע"א]. אפ"ה יציבא בארעא. ולעולם לתנא דידן מחתה בימינו וכף בשמאלו. משום דזו חמה וזו צוננת. ומתני' דלא כבן הסגן דמייתי ליה תלמודא בפירקא דלעיל [דף מ"ד ע"ב]. דאמר היום היה לה ניאשתיק. ופירשו שם התו' בשם הירו' שהוא נרתק לבית יד של מחתה מפני חומ' ואפשר דמשו"ה פירש"י שם בענין אחר: 
+<b>היה מהלך בהיכל. </b>בגמרא פליגי בה תנאי איזה הדרך הלך: 
+<b>והרמב"ם </b>ז"ל סתם דבריו וכנראה דכר"מ קיי"ל. דסתם לן רבי מתני' אליביה. ועל כרחינו צ"ל שזה היה מהלכו בבית ראשון. שלא היה שם פרוכת. (דאע"ג דודאי הוי התם פרוכת דבבא. כדאמרינן בגמרא (דף נ"ד.) ומקרא מלא הוא בד"ה ויעש את הפרוכת. ועיין ברד"ק מלכים ז'. ומזה תימה על בכ"מ שהשיג בחנם על הרמב"ם בפ"ד מהל' בית הבחירה והוא פשוט כנ"ל מכל מקום לא היתה אלא כנגד השער של בקה"ק. ולא היתה אותה הפרוכת ממלאה כל רוח מזרחית מן הצפון לדרום לפי שהיו שם כותלים לשני צדדיה): 
+<b>וא"כ </b>פשיטא שלא היה לו לילך כי אם דרך ישר נגד הפתח. והוא בין שולחן למזבח כר"מ. ובזה פונה לימין ג"כ. ואי משום דלא לעייל להדיא. בבית ראשון לא הואי פריפה. ואפילו תימא הואי נמי פריפה. נ"ל דאפ"ה ס"ל לר"מ בין שולחן למזבח היה מהלך. דמודה ר"מ בבית ראשון דחביבין ישראל שלא הצריכן לשליח. דביה כתיב קרא. והכא דבבית שני עסקינן בהא קמיפלגי. ר"מ ס"ל אחר שנתגרשה אף על פי שחזרה לה בירה לא חזרה לחיבתה הראשונה. ומר סבר כיון דחזרה חזרה לחיבתה הראשונה ודוק: 
+<b>אבל </b>האמת שלא היתה שם פריפה. דדווקא בבית שני יתכן לעשותה. כשיש שתי פרוכות. שהאחת סותמת פריפתה של שנייה. שלא יהו ניזונין מבית קה"ק. כהנים הנכנסין להיכל לפי שלעולם פרוכת א' עומדת כנגדם. ומונעת בפניהם מלהביט אל הקודש. משא"כ כשהיתה שם פרוכת א' בלבד כמו בבית ראשון. ועוד ששם היתה על פני פתח השער שהוא מכוון כנגד הארון. על כן א"א כלל להיות לה פריפה. מפני הכהנים הנכנסין להיכל כל יום להקטיר ולהשתחוות. וזה מבואר מאד. ועמ"ש בס"ד מ"ה פ"ה דלקמן: 
+<b>לבין שתי הפרוכות. </b>עיין לשון הרע"ב. ומסיים רש"י ז"ל והיה עוביה אמה ואינה יכולה לעמוד בגובה מאה: 
+<b>והרב </b>בעל תי"ט הרבה להשיב על זה הלשון. ומסמי לפירש"י דהכא מקמי אידך פירש"י דבד"ה. אף הוא העיד שכן כתב הרד"ק לסברת רז"ל. ועל כן דחה לפירש"י הלז בשתי ידים. ורצה לשבש הנוסחות שבפירש"י כאן ובגמרא דריש בתרא. ואני אשוב אתפלא על כבוד הרב תי"ט ז"ל שבחנם מגבב דברים ומביא עלינו. והקיף אותנו תשובות חבילות שאין בהם ממש. ושהקשה מדברי רש"י בפי' ד"ה. גם זה מן התימה על אדם גדול שכמותו ז"ל. איך לא ראה או ידע את אשר כבר נודע לרבים שאותו פירוש. עם שהמדפיסים יחסוהו לרש"י ז"ל. אינו כן ברם א' מתלמידי תלמידיו עשאו. והרבה פעמי' מביא דברי רש"י ז"ל גם חולק עליו באותה פרשה. וגלוי לכל הרואה בו שאיננו מרש"י ז"ל. על כן אין להקשות ממנו על רש"י. דגברא אגברא קרמית. ואין הלכה כתלמיד במקום הרב: 
+<b>ולמה </b>לא הביט בתי"ט בס' מלכים ששם דברי רש"י האמיתיים אמורים בבירור בפסוק ולפני הדביר עשרים אמה. שכתב עליית קה"ק נמוכה משל היכל שבהיכל כתוב למעלה והבית אשר בנה שלמה שלשים אמה קומתו. (ואע"פ שהתו' [דף צ"ח ע"ב ד"ה כי] פרק המוכר פירות השיגוהו בזה. לא נחלקו עליו כי אם לומר שהיו בשוה עליית ההיכל עם של בקה"ק. אעפ"כ בזה נכונו דבריו שזהו גובה העליות ולא יותר) הרי בבירור שדעתו ז"ל שזהו תכלית גובה העלייה. וכן להיכל תכלית גבהו עם עלייתו שלשים אמה. ואין עוד בגובה ההיכל והדביר בבנין בית ראשון: 
+<b>והכי </b>משמע ודאי אי בעית אימא קרא אי בעת אימא גמרא. מתרווייהו דייקינן שפיר דדעת רש"י ז"ל בכאן נכונה מאד באין ספק. קראי כוותיה דייקי לפי פשטן. עיין ברד"ק שכן כתב ויישב בטוב הכתוב שבד"ה והגובה מאה ועשרים. שלא נאמר רק על האולם ולא על העליות דהיכל ודביר. ולא אטרח עצמי בדבר שכבר נתבאר ע"י הקודמים. הרואה יראה שהדין עמו ואין צורך לתקן עוד את אשר כבר עשוהו: 
+<b>ומ"ש </b>הרד"ק ז"ל שלדעת רז"ל נראה שהיו עליות ע"ג ההיכל. איהו דקטעי במ"כ ולא דק בהא דודאי בבית שני היו העליות כמו ששנינו במדות. ששם ביארו בנין בית שני שנשתנה מהראשון בכמה דברים וגם בקומתו. משא"כ בבית ראשון לא היו שם עליות כלל בקודש ובקדשי הקדשים כדמוכחי קראי. וכמו שאבאר עוד להלן בעזה"י שאי אפשר לומר שהיו במקדש ראשון עליות ע"ג היכל ודביר. א"כ הקמחי ז"ל הוציא הקמח ולא קלט הסולת. אמנה דעתו נכונה באמת ומסכמת עם רז"ל ופירש"י בזה: 
+<b>ואב"א </b>גמרא דא"כ (כדעתו של בעל תי"ט) במאי מפסקת להו לעליות דבקה"ק ודהיכל. בפרוכת לא אפשר דהכי גמירי או כולו בבנין. או כולו בפרוכת. (אכן בתי"ט לא הבין כך ובסמוך אפרש בעזה"י) ובבנין נמי לא אפשר. דא"כ גבהו מאה ועשרים בזה הדעת. ופשיטא דלא קאי. והא איהו ז"ל ס"ל אפי' בארבעים לא קאי. וצריך לומר שדעתו ז"ל בהא דגמירי אי כולו בבנין אי בפרוכת. דכי גמירי במחיצה שלמטה בין קה"ק להיכל לחוד הוא דגמירי. אבל מחיצה המפסקת בעליות אינה בכלל הזה ולא באה עליה זו הקבלה. ושמא עשאוה בפרוכת כמו בבית שני: 
+<b>איברא </b>דלא נהיר ולא צהיר ולא שמיעי לן לגמרי. ברם כך פירושו כדאמרן בלי ספק דאמה טרקסין דגמירי לה בכולה. היינו כל גובה המחיצה המבדלת בין קודש לקה"ק מלמטה למעלה עד סוף גובה העליות. ופירש"י ז"ל מחוור מאד דמשו"ה לא עשאוה בבית שני. משום דמיבעי למיהוי גדול בבנין מאה אמה. והיו א"כ צריכים לאמה טרקסין על פני כל גבהו. משו"ה לא הוה אפשר בבנין כי אם בפרוכת. וכן משמע מפשטא דגמרא ריש בתרא דבית שני גבה ע"י עליותיו שלא היו בראשון. מדקאמר מנ"ל דגדול בבנין. ואם איתא דפירושו כדעת בעל תי"ט שר"ל גדול בבנין ארבעים. תיפוק ליה דהא בהדיא כתיב בראשון שלא היה רק שלשים. ואילו גבי ב"ש תנן [מדות פרק ד' משנה ו'] ההיכל על רום מאה תוכו ארבעים אלא ודאי אכלל גבהו שייל. מנ"ל שהיה גדול דלא כתיב בהדיא. ומספקא ליה קראי דאייתינן לעיל. והדר פשיט לה מדכתיב גדול יהיה כבוד הבית הזה וגו'. דעל כרחך פירוש הכתוב דגובה האולם דד"ה. שבקיה ומוקים נפשיה דמאולם לחודיה משתעי וכדלעיל: 
+<b>ועוד </b>תשוב תראה הכרח לשיטת רש"י. ועמוד והתבונן לראייתו של בעל תי"ט שדעתו שמפני כך לא היו יכולין לעשות בב"ש בנין אמה טרקסין. מפני גובה הארבעים. ונסתייע מאותה שאמרו בתלתין קאי. וכסבור היה כשאמרו בתלתין קאי טפי לא. רצו לומר שיותר מזה אפי' עד ארבעים כגובהו של בית לא קאי. ואינו   מוכרח כלל. אלא הכי פירושו כי קאי בתלתין קאי. אגב תקרה ומעזיבה כדמסקינן התם. ובהאי גוונא הוא הדין אפי' טפי. דעד ארבעים נמי הוי מצי קאי. אבל שלא ע"י תקרה אפי' תלתין לא קאי. ולמיעבד ארבעים לא אפשר. משום דעכ"פ משם ולמעלה על פני העליות לא אפשר דפשו להו שיתין. ובעינן כולו בבנין. דהיינו עם גובהה של עלייה. הילכך לא אפשר. (וכל שכן שצ"ל כן לפ"מ שמפרש הרמב"ם ז"ל בכותל ההיכל שש (דתנן במדות [פרק ד' משנה ז']) שפירושו עם המקום הפנוי שבינו לבין התאים. וסתמו כפירושו שלא היתה לפ"ז מדת עובי הכותל עצמו. רק אמה כעובי אמה טרקסין. ואם הוא כן בודאי מוכרח לפרש בגמרא הנז' כדפרישית. דאלת"ה אמאי לא קאי אפי' טפי מתלתין. דהא קיימי מחיצות דלצדדין לשלש רוחות הבית. שכמו כן גבהן ארבעים. כמדת קומת הבית השני. והיכי הוו קיימן הנך. אלא מאי אית לך למימר אגב תקרה ומעזיבה מצו מיקם אפי' בארבעים. כ"ש בהצטרף עמהם עוד מחיצה לרוח רביעית. דהיינו אמה טרקסין. דפשיטא מצי קאי טפי. ואי ס"ד לא קפדינן אכוליה בנין. אלא דווקא במחיצה דלמטה. ודעליונה מצו מיעבד בכל גוונא. אכתי ליעבד ארבעים. דעד ארבעין מצי קאי אגב תקרה. כאינך כותלים. (אדרבה הכי ודאי עדיף לאוקמינהו לכותלים ותקרה ומעזיבה. ולמסמכינהו נמי מרוח רביעית דבהכי מיחזק טובא. וזה דבר מוחש) ואידך דעליות ליעבד בפרוכת. אלא פשיטא דהמחיצה כולה על פני כל גובה הבית והעלייה צריך להיות בשוה. משו"ה לא אפשר בב"ש וכנז'): 
+<b>וכן </b>נראה גם מדברי התו' [בבא בתרא דף ג' ע"ב ד"ה אמר] דכתבו שם אהא דמשנינן גמירי אי כולו בבנין. ז"ל השתא לא צריך לשינויא קמא עכ"ל. פירוש לדבריהם דהשתא דאתינן להכי דבעינן כולו בבנין. אפילו תימא שלא ע"י תקרה ומעזיבה מצי קאי אפילו הכי לא אפשר בתלתין. דבעינן כולו בבנין. וא"כ כי הדר ביה משינויא קמא דלא בעינן תקרה ומעזיבה. אפי' בטפי מתלתין קאי וארבעין נמי בכלל. וכ"ש אי איכא תקרה ומעזיבה דקאי נמי בארבעים. ואם איתא כדעת בעל תי"ט דבעלייה לא איכפת לן מידי. אכתי צריך לשינויא קמא. אע"ג דהכי גמירי דכולו שוה בעי. דמאי מהני דבעי כולו בנין. אי אמרת דהדר ביה משינויא קמא. ומצי קאי אפילו בלא תקרה ומעזיבה. אכתי קשיא ניעבדיה ארבעין. ואיכא נמי תקרה ומעזיבה. דפשיטא דקאי. והוה ליה כולו בבנין: 
+<b>וע"כ </b>צ"ל עפ"ד התי"ט דלא הדר ביה משינויא קמא לגמרי. אלא צריכין זה לזה דלעולם לא קאי בתלתין כי אם ע"י תקרה ומעזיבה כדשנינן לעיל. וטפי לא קאי אפי' בהאי גוונא. ומדלא פירשו התו' כן שמעת מנה דס"ל כדפרשינן דבעינן כולו בבנין אף בעלייה. להכי אתי שפיר מאי דקאמרי דלא צריך לשינויא קמא. דכי אתית לשינויא בתרא דהכי גמירי לה. לעולם מצי קאי אפי' עד ארבעין. (והכי משמע נמי לישנא דגמרא בסוף וליעבד מאי דאפשר) ומ"מ לא סגי בהכי. משום דבהא נמי לא מיקיים כולו בבנין. כיון דמכל מקום בעלייה לא אפשר בבנין ודוק היטב: 
+<b>ולמדנו </b>גם מכלל דבריהם שדעתם בזה כפירש"י שהוא הברור. שמפני גובה המאה לא יכלו לעשות אמה טרקסין בבית שני. (וכן נראה ודאי כדאמרן דהבדלה דעליות שוה לדלמטה. ממה שהיו בבית שני שתי פרוכות כנגדן בעלייה. משמע ג"כ דלמעלה בעלייה דינו כלמטה) משא"כ בראשון לא היו העליות והוא המחוור מהכל: 
+<small>משנה לחם<br><b>בבית החיצון</b> נראה דהיינו בין שתי הפרוכות כשהוא מהלך ביניהן. והיינו דקרי ליה בית החיצון. ולא אמר בהיכל. <b>וזוהי</b> ששנו בברייתא פת"ה. היה עומד בבית קדשי הקדשים. יכוין לבו נגד בית הכפורת. כמ"ש שם בס"ד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"פ ב' חפניו. <b>ולפ"ד</b> ב"ר (פ"ה) מלא חפנים מחזיקים כפל שני קומצים.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>בזה הענין. נ"ב (עם שידומה היות האחד ממנו חופן. בשקל <b>קודש</b> אוזן. שממנו נאמר אזניו ברבוי. ונכון הוא אם יצטרך להשתמש בו בדרך בעלי השיר. המתירים לעצמם להרחיב גבול הלשון. בדרך השאלה ממשקל. לזולתו).</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>אבן היתה שם. </b>באמצע בית קה"ק. ומה שהקשה בתי"ט גם על הרמב"ם גם על התו': 
+<b>נ"ל </b>ליישב דהרמב"ם אליבא דפשטיה דקרא קאמר. כיון שהאריכו הבדים עד הפרוכת. צ"ל שהיו נשמטין לצד מזרח עד שנגעו בפרוכת ולא דרך נס כמ"ש התו' במנחות. [דף צ"ח ע"ב   ד"ה דוחקין]. ואורך הבדים י' אמות. א"כ על כרחך כל רחבו של ארון משוך מאמצעו של בית קה"ק כלפי מערב. ומערבו דקאמר הרמב"ם ר"ל מן האמצע לצד מערב היה נתון. שחצי הבית לאותו רוח קרוי מערבו: 
+<b>אי נמי </b>אפי' אליבא דברייתא דמקום ארון אינו מן המדה. נמי אתי שפיר. ואע"ג דלכל ארבע רוחותיו היה לו עשר אמות. מכל מקום מתחלה נתנוהו מן האמצע ולהלן לצד מערבו. כדי שיהא עומד במערב. וגם לשיגעו בדיו בפרוכ' כשישמטום משם להלן. ונס דמקום ארון אינו מן המדה. עשה אח"כ שגם לרוח מערב היה לו עשר אמות כבשאר רוחות. וסמך לו הרמב"ם עמ"ש רז"ל שכינה במערב. ויתקיים המקרא של הארכת הבדי' ג"כ כפשטו וק"ל: 
+<b>אמנם </b>התו' דפ' לא יחפור בשם ריצב"א [דף כ"ה ע"א] שכתבו הארון שהשכינה בו במזרח בקה"ק היה. נלע"ד פשוט דמודו בהא דארון באמצע בקה"ק ממש היה עומד. ולא נתכוונו אלא לומר ששכינה היתה במזרח הארון. ששם כפורת וכרובים ובין הבדים שכ"ג ביוה"כ עומד שם. (ולדברי ר"י דפ"ג דמנחות [דף כ"ז ע"ב] אין חייבין מיתה כי אם על אותו מקום) ולא עמד במערבו. מכאן ששכינה במזרחו של ארון. דוק בלשונם ותראה: 
+<b>ומסייע </b>להו קרא. דהיינו דמסיימי דכתיב ונועדתי לך שם מעל הכפורת וגו'. דהא בהדיא שעיקר השראת שכינה במזרח הארון מקום כפורת וכרובים. ואי לאו להכי. למאי מייתו ליה להך קרא. אלא ודאי כדפרישנא ודוק. וזה ברור לדעתי בכוונת התו' ולק"מ: 
+<small>משנה לחם<br><b>משנטל הארון </b>עמ"ש בס"ד במהדורא לקונדרס בנין בית הבחירה שלי פ"ד. <b>ולפמ"ש</b> שם. קשיא טובא אמ"ד ארון גלה לבבל. <b>ויש</b> ליישב למצוא פשר דבר. שדברי אלה ואלה דא"ח צדקו יחדו. כי מ"ד הכי. מודה נמי בארון שעשה בצלאל. שבו לוחות מונחות. שלא ירד לבבל. אלא נגנז במקומו. וכי קאמר. בארון עץ שעשה משה. שהיה יוצא עמהם למלחמה. כמ"ש רש"י. נמצאו כל דברי חכמים קיימים. וסתמי דמתניתין דהכא ודשקלים. נמי לא קשיין אהדדי. דקבעי רבי לרמוזי לתרוייהו דקושטא נינהו. <b>איברא</b> מ"ד נגנז. ודאי פליג בהא. דס"ל אפילו ארון של משה לא גלה. אלא נגנז עם של בצלאל כאחד. ובהא סלקא שמעתא הכא.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<b>ועמד במקום שעמד. </b>כבין הבדים. והזה א' למעלה וז' למטה. נראה שלא היה מזה על האויר שלמעלה מאבן שתייה על גבה ממש. שעליה היה נותן הקטורת. דבהזאה בעינן שלא תהא למעלה ולא למטה נוגעת בכפורת אלא כנגדה. (ועיין בגמרא דפ"ג דמנחות דכז"ב) שטיפי הזאה נופלין לארץ בסמוך לכפורת. וכן בבית שני יש לו לכוין בהזאתו נגד אותו מקום שלפני הכפורת. אע"פ שניטל הארון: 
+<b>ואפשר </b>דאבן שתייה היתה רחבה יותר מהארון. ומושכת חוץ למקומו של ארון. ועליה היה נותן גם הקטורת בפנוי ממנה. העודף מתחת הארון ולהלן. שהוא מכוון כנגד בין הבדים. ולא על פניה באמצע מקום ארון ממש הניח המחתה וכך נ"ל. המקום בחסדיו יראנו בעבודת מקדשו בשוב שכינתו ונדע האמת. שהיא עתה בעו"ה נעלמת: 
+<small>משנה לחם<br><b> והזה ממנו</b> קרוב לכפורת בטפח.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>לא למעלה ולא למטה</b> פירוש. לא היה מזה למעלה ולמטה ממש. זה תחת זה. באופן שיהא נופלות טפות ההזאות זו על זו. ואינן ניכרות למטה בארץ כמה הם (ולא נגעו בכפורת ובארון כנ"ל) אלא <b>כמצליף</b> כלומר באלכסון לרוחב האויר. בסדר ושורה. בדרך שנראים טפי הדמים בארץ. נפרדים זה מזה ויכולים להמנות כמה הם. כמלקה הזה שמלקה המלקיות בסדר. ומשנה מקומן על שטח הגוף. באופן שמספרן ניכר ונודע. בחלוף המקומות. שנופלת עליו הרצועה. כך נ"ל ברור לבאר הענין היטב.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>שחטו. </b>לפי שהוא חובת היום לכך שנינו שחטו. עיין במ"ג דפרקין דלעיל שכתבתי בעזה"י ב' דרכים נאותים. ובחר לך אחת מהנה עיין לקמן מ"ז ודוק: 
+
+Mishnah 5
+
+<b>מקרן מזרחית צפונית. </b>מ"ש בתי"ט בזה נראין דבריו קצת שהעלה בדעת הרמב"ם שלכך תפס לו שיטת ר"י בהל' עבודת יוה"כ שפרוכת א' היא. משום דבבנין דלעתיד כבר בא אליהו והתיר הספוקות. לכן לא יהא לעתיד כי אם פרוכת א'. ור"ל כמו בבית שני שלא היתה שם כותל כלל. רק פרוכת היתה מפסקת על פני רוחב כל החלל דבקה"ק. דבכה"ג הוא דהואי פריפה. משא"כ בפרוכת דבבא לא היה פריפה כמ"ש לעיל. אלא פרוכת א' כר"י תהיה לעתיד: 
+<b>ואף </b>דלעתיד פשיטא לן קדושתיה אי כלפנים אי כלחוץ. הכי נמי דלא בעינן פרוכת עביה אמה. אלא כדכתבו התו' לעיל בשינויא בתרא דלר"י נמי פשיטא. ולפ"ז לא היה עוביה אמה. ויעשו בבית שלעתיד פרוכת ולא אמה טרקסין. לפי שנראה ודאי שלא יפחתו מקומתו שהיתה בבית שני מאה אמה. והא לא אפשר כמו שנתבאר לעיל: 
+<b>אלא </b>שעדיין לא נגלה לנו אמיתת זה. שאולי אעפ"י שיהיה גבהו מאה מצי קאי. דשאני בית דלעתיד שיהא מעשה נסים כדאיתא. וסגי טפי נמי קאי. וא"כ שמא יבנו אמה טרקסין כדרך שעשו בבית ראשון. או אפי' מחיצה כל דהו סגי. ובבית ראשון נמי הוה מתחיל מקרן מזרחי' צפונית. מטעמא דכי נפיק פגע בקרן מערבית צפונית ברישא. כדכתיבנא לעיל בפרקין מ"א. דבין שולחן ומזבח היה מהלך דרך ימין. ומקיש יציאתו לביאתו. דפשוט שיוצא והולך לו על עקביו. דרך בית כניסתו בצפון ודוק: 
+<b>ולפ"ז </b>שפיר הוה מתרצינן להרמב"ם ז"ל אי הוי ידעינן דלעתיד נמי יהא בנין אמה טרקסין. ולא צריכינן לדוחקיה דהרשב"א ז"ל ולא לתוספתו של בתי"ט. שכל דברי הרמב"ם יבואו בזה על נכון. דלאורויי בסדר עבודה דלעתיד קבעי בסדרא דעבודת יוה"כ. ונקיט פרוכת א' היינו דבבא כמו שהיה בבית ראשון. ובהאי גוונא כ"ע אית להו דבההוא קרן בצפון פגע ברישא מטעמא דכתיבנא. והיה נכון הדבר מכל צד. אלא דלא ניחא לן במאי דנקט הרמב"ם פריפה. דהא ברירנא דבבית ראשון לא הויא פריפה. ומחמת זה על כרחנו נענענו ראש לדברי בתי"ט שבכאן ואעפ"כ פתח טוב פתחנו למבין בעזהי"ת: 
+<small>משנה לחם<br><b>השעיר </b>הוא אשר עלה עליו הגורל לה'. שחברו משתלח.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<b>לנחל. </b>כמו לנחל איתן עמק. לשון רש"י הועתק בתי"ט. וערבך ערבא צריך. עמ"ש בפ' עגלה ערופה. ובש"י סי': 
+<b>אבל </b>הוצרך רש"י ז"ל לפרש כן אע"ג דתנן מתערבין באמה. ודאי צ"ל שלא היתה האמה נמשכת לנהר ששמו קדרון. דהא קרא אחרינא כתיב שדמות קדרון. ויגיד עליו ריעו דנחל קדרון גם הוא מענין עמק. כמו ויחפרו עבדי יצחק בנחל. ולא מלשון נחלי מים. ונפקא מנה לנחל איתן. דאע"ג דכך היא דעת רש"י ז"ל. וגם אנו בעזה"י עשינו לה סמוכות שגם שם האמת אתו. מכל מקום שכנגדו חלוק עליו ה"ה הרמב"ם ז"ל. ובס"ד כבר ביארנו שם במקומו מחלוקתם ז"ל וקיימנו דברי שניהם שאלו ואלו דברי אלקים חיים: 
+
+Mishnah 7
+
+<b>כל מעשה יום הכפורים. </b>כל עבודות שעובד בבגדי לבן בפני' לשון הרע"ב ז"ל. וכתב רש"י ז"ל אבל בשחיטה וחפינה מודה דצורך פנים כפנים דמי. דכי כתיב חוקה עלייהו נמי קאי. ומעכבי כדכתיבנא לעיל ודוק: 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אם עד שלא הגריל מת יקח זוג לשני. </b>פשטא דמילתא וסתמא דפירש"י. וכן לשון הרמב"ם בחבורו. מוכחי דהך זוג דבבא קמייתא לא דמי לדבתריית'. והכי פירושו יקח אחד לזווגו לשני: 
+<b>וקשיא </b>לי אמאי לא קאמר מביא אחד ומזוויג לו דכהאי לישנא איתא בברייתא. ותו סתם לן תנא דהגרלה מעכבא. וכל כמה דלא הגריל לא הוקבעו שעירים. וחזי לשעיר הנעשה בחוץ. אי הכי אמאי לא מקיימינן מצוה דלקיחתן כאחד. דתני יקח זוג לשני. ואפי' אי איירי בשכבר הופרש שעיר הנעשה בחוץ. מ"מ מאי טעמא לא נקיים המצוה. כיון שלא קבעו הגורל. אין כאן דיחוי כמו בסיפא. וליכא נמי משום מצוה בראשון וצ"ע: 
+
+Mishnah 2
+
+<b>אנא בשם. </b>כתב תי"ט וצריך טעם מ"ש שנייה מהראשונה. ונ"ל דבראשונה כשמתחיל צריך שיאמר בה"א הקריאה שקורא להש"י כו' עכ"ל: 
+<b>ולא </b>ידענא מאי קאמר דהרי פשוט שזה"ל ששנינו וכך היה אומר אנא בשם. זאת המלה אינה אלא כינוי. ור"ל שהיה אומר בשם המפורש אנא יקו"ק ככתבו בתורה. דהא ילפינן ליה מקרא מניין שבשם. והכי משמע נמי מהא דאמרינן עשר פעמים כ"ג מזכיר את השם ביוה"כ. ואם כן אע"פ שהתנ' כלפי כינויו. הוצרך להטיל ה"א בראשו. לומר אנא השם לייחדו ולהודיעו בה"א הדעת שהוא השם המיוחד. ולא יכין לדבר כן אנא שם בלי ה"א: 
+<b>אבל </b>מ"מ המובן ממנו באמיתת אמירת הכ"ג. שמזכיר שם הוי"ה ב"ה שהוא שם העצם יתעלה. לא יתכן לקוראו בה"א. שאינו בא בה"א בשום מקום לא לידיעה. (וזה פשוט וכ"ה בדברי החבר למלך כוזר ברביעי מספרו סי' ג') ולא לקריא'. עם שמצאנו במ"א ה"א משמשת לקריא' הדור אתם. ומה שבא בה"א (ירמיה ח') היקו"ק אין בציון. אין ענינו לכאן. ששם היא ה"א התמיה ושאלה. ואין לזה מקום בדרושינו: 
+<b>אמנם </b>מה שאמרו בירו' שניה בבי"ת לא קשיא. שמצינו בי"ת משמשת לשם הוי"ה ב"ה. כדכתיב בה' נשבעתי הלא השבעתיך בה' שוש אשיש בה'. ושמוש זה יתכן בענינינו בטוב. ומיושב ג"כ טעם השינוי. שבראשונה שמתודה דרך סיפור פירוט החטאים. לא יפול בו שימוש הבי"ת. ולא שום אות שימושית. לכך אומר אנא יקו"ק חטאו כו' כפי הראוי בלשון. ואח"כ כשחוזר ומבקש ממנו ית' כפרה עליהם. אומר דרך נא ובקשה ומטו. אנא בה' ר"ל בעבור כבוד שמך תכפר לנו על החטאים כו'. כי כן הוא שימוש הבי"ת באה לקיצור. במקום מלת בעבור או עם. כענין הביתי"ן הנז'. וכן ענינו נאות כאן שהוא כאילו יאמר בחסדך ה' כפר נא. וזה נכון מאד: 
+<b>ועיין </b>בתשו' הריב"ש (סי' רי"ט) דמוכח נמי להדיא כדכתבינן לעיל שהיה הכ"ג הוגה השם באותיותיו בלבד בוידוי דיוה"כ והוא פשוט: 
+<b>כשהיו שומעין שם המפורש יוצא. </b>ז"ל התי"ט משמע כשהיו שומעין מפי שאר כהנים או מפי כ"ג בברכת כהני' שהיו מברכין השם במקדש ככתבו. לא היו עושין כל אלה. ואולי טעם הדבר כמ"ש מהרמ"ק ז"ל עכ"ל: 
+<b>ואין </b>נר' מ"ש שלא היו עושין כל אלה. דודאי בשכמל"ו היו עונין גם בברכת כהנים. דהא ילפינן [יומא ד' ל"ז ע"א] מקרא דכי שם ה' אקרא הבו גודל. שנראה בכל פעם ששומעין הזכרת שם המיוחד מחוייבין לענות כן. אבל ודאי נראה שלא היו נופלין על פניהם. כי אם דווקא כשמזכירו הכ"ג ביוה"כ. ולא מהטעם שזכר בתי"ט. גם קבלת מהרמ"ק אם קבלה היתה בידו טוב: 
+<b>אמנם </b>דבר זה מתורת רבינו משה קורדואירו לא למדנו. מתורת האלהי ריא"ל ז"ל למדנו. שדקדק עוד במשנתינו זאת שהי"ל לומר כשהיו שומעין הכ"ג מזכיר את השם. ומדתני בהך לישנא שם המפורש יוצא מפי כ"ג. לכן פירש האר"י ז"ל שר"ל השם יוצא מאליו מפיו של כ"ג. וכן אמרו רז"ל שהיה השם יוצא מתוך גרונו של כ"ג. וזה סוד הכתוב בכל המקום אשר אזכיר את שמי ולא כתיב תזכיר. והוא הטעם ג"כ שהיו נופלין על פניהם. כששומעין השם יוצא מעצמו מפיו של כ"ג. משא"כ בהזכרת הכהנים בברכתם את העם. שלא היה בה זה הפלא הנורא כנלע"ד נכון מאד: 
+
+Mishnah 3
+
+<b>הכהנים גדולים. </b>נ"ל זו הגירסא עיקר שבדעתו ורצונו של כ"ג היה הדבר תלוי. לעשות למשלח לכל מי שירצה. ולא באחיו הכהנים תליא מילתא. וכדאשכחן בגמרא אתי משלח מצאו בשוק. אומר לו אישי כ"ג עשינו שליחותך. וכן שנינו בפ"ד דשקלים [מ"ב] מכבש שעיר כ"ג עושין אותו מש"ע. ומדברי אבא שאול נשמע לרבנן. דאע"ג דס"ל משל ציבור. מ"מ ש"מ דכ"ג מישך שייך בשליחות המשלח. שבשבילו נעשה הכבש. כדתנן הכא וכבש עשו לו מפני הבבליים: 
+
+Mishnah 4
+
+<b>שבעה ומחצה. </b>ז"ל התי"ט מסקי התו' דהכא דווקא כשהולך לאלכסונו של עולם נותנין לו זוית אבל ההולך ממזרח עולם למערבו אין נותנין לו זויות דאלת"ה הרי היה יכול לילך כאן יותר מאלפים אמה כפי אלכסונן עכ"ל: 
+<b>ותימה </b>דאגב שיטפיה כתב כן שלא מצאתי הוכחה זו בתו'. ומה זו הוכחה דלא דק תנא כולי האי ושביק פרטא זוטא. ואי הכי טפי איכא למידק בכל היכא דתנן אלפים אמה תחום שבת: 
+<b>אבל </b>הוכחת התו' היא מדיהיב חושבנא דמיל בשבע ומחצה ריס. שמע מנה דדייק ודאי דלא טפינן למיל יותר מאלפים אמה במדה מצומצמת אפי' באלכסון. וכמו שהוכיח רש"י   בפירוש הריס זוהי כוונת התו'. להוכיח מכאן דלא יהבינן נמי בעלמא זויות כי אם לאלכסונו של עולם. ואפ"ה הדר כתבו התו' גופייהו דליכא למשמע מנה דילמא לסימנא נקטיה. כדנקיט בכל דוכתא מדת מיל. ויהבינן ליה אלכסונא נמי. הוא הדין הכא נקט מיל אע"ג דיהבי ליה אלכסון. א"כ פשיטא להו לתו' דלא נילף מהכא מידי: 
+<b>ואיברא </b>התו' הפריזו על המדה. דהכא ודאי דוחק לומר דלסימנא נקטיה וה"ה דיהבי ליה אלכסונא. דאי הכי חושבנא ומנינא למה לי. והכא לאו עיקר שבת הוא. דלישמעינן מדת מיל של תחום שבת בצמצום וק"ל: 
+<small>משנה לחם<br><b>הבבליים </b>נראה כי לא דבר רק הוא. שזכר רבי את זאת במשנה. והודיעה בשם מקומן. <b>אבל </b>ירמוז למ"ש ר"ל לר"א. אלהא סנינא לכו. לפי שאם היו עולים כדלת. לא היה רקב שולט בהם. לפיכך גדלה התלונה על הבבליים בבית שני. שגרמו להחריבו. והיו בעוכרינו וסבה לגלותנו. על כן היו עונותיהם נזכרים. וכל החטאים היו משליכים בני ב"ש עליהם (עמד"ר ה"מ) בהיותם סבה שלא להיות עדיין גאולה שלמה. לפיכך היו ממהרים להוציא משא העונות. ולא יהו נזכרים עוד. והוא דבר נכון בודאי. ועיין דבר הגון כיוצא בזה בענין הלז בספר עמודי שמים בכליא אורב. על אגדה דר' חייא. בפרק הפועלים.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<b>ומלוין אותו כו' חוץ מאחרונה כו' אלא עומד מרחוק. </b>כתב בתי"ט לא היו עושין סוכה י"א שא"כ לא מיקרי ארץ גזרה כיון שרשאין לילך עד לשם עכ"ל: 
+<b>ואני </b>אקשה קו' זו באופן יותר חזק. דאיהו ז"ל לא הוה קשיא ליה הכי אלא מפני הלויה בלבד. ור"ל שהיה להם לעשות עוד סוכה י"א כדי שילווהו עד לצוק ולא יעמדו מרחוק. שלכן מציין תחת דבורו זה באלא עומד מרחוק. אבל אני אוסיף קימחא ומיא בסייעתא דשמיא. וכך אני אומר שהיה להם לחוש לאיסור תחומין. שלא ילך המשלח חוץ לתחום וכן בחזרה. ומדוע לא עשו לו תקנה ע"י סוכה י"א. כיון דאפשר למיעבד. למה יעבור בחנם. וכ"ש אליבא דמ"ד תחומין דאורייתא: 
+<b>לכך </b>אני אומר שמצאו להם ראי' מן הכתוב שלא ילכו עמו עד לצוק. ומפשטיה דקרא דאיש עתי משמעו מזומן לכך דווקא. אע"ג דדרשינן מניה נמי מילי אחריני. הא נמי שמעינן מניה כדאיתא בגמרא. ומדקפיד קרא אמזומן. שמע מנה דאין מצותו שלא במזומנים לו (ומשו"ה עכובי נמי מעכב. דכל כמה דאפשר מהדרינן. ודחי נמי טומאה. כדאמרינן נטמא משלחו נכנס לעזרה). ואם אתה אומר ילכו עמו עד הצוק. נראה כאילו כל ההולכים אתו עוסקין בשליחותו של שעיר. (דוגמא לדבר עם שאינו צריך. הא דאמרינן פ"ק דסנהדרין [ד' י' ע"ב] אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה. דוק מעובדא דשמואל הקטן התם ותשכח. ואע"פ שאינה ראי' גמורה זכר לדבר מיהא איכא ודאי): 
+<b>ותו </b>אית בה טעמא דהקפידו שיעמדו הרואים מעשיו בית המרחק. ולא יביטו עיניהם לראות אם הלבין הלשון אם לא. כדאמרינן מתחל' היה הלשון קשור בפתחו של היכל לא הלבין היו עצבים. התקינו שיהא קושר בסלע וכו'. ואם היו יכולין לילך עמו עד הצוק. עדיין היו עצבין ומה הועילו בתקנתם. ואלו שני טעמים נכונים מאד לענ"ד: 
+<b>ואולי </b>קרובים הם להיות דבר א' דהא דילפינן מקרא דבעינן דווקא מזומן לשליחתו של שעיר. דילמא היינו נמי טעמיה דקרא. דלא יבואו לראות כבלע והשחית השעיר. ואם ילבין הלשון וק"ל: 
+<b>והא </b>מני ר"ש היא דדריש טעמא דקרא. דכוות' איתא פירקא קמא דסוטה (דח"א) אין משקין שתי סוטות כאחת שלא יהא לבה גס בחברתה ונפקא לן מדכתיב אותה לבדה וכר"ש. ותנן נמי גבי פרה כהאי גוונא. ומייתינן לה בגמ' דמכילתין (דמב"ב) ואע"ג דבראשונה היו קושרין הלשון באולם. אפ"ה קפיד קרא שלא ילכו עמו לראות מעשיו בדיוק איך נעשה איברים. וכתיב נמי קרא לעתיד לפי שגלוי וידוע לפניו ית' שיגרום החטא. ולא ילבין הלשון כבראשונה. ויצטרכו לקושרו בסלע: 
+<b>ותו </b>בר מן דין איכא נמי טעמא רבה אחרינא במילתא. דהכי חזי לן בס"ד שהוא כדי שלא לעטר ולהדר דורונו של עזאזל. ע"כ לא יכבדו' עם עז ישראל שנקראין עזין את עם נועז לא יראה כאילו הולכין אחריו לשלחו. ולהוליך מנתו בכבוד ברוב עם. ולא יגיס דעתו כי חזי אמבוהא אבתרי'. לכן מרחוק יעמודו. להראות שלא באו עד הנה כי אם עם המשלח שלא יפחד. בהיותו יחידי ולא תרגז עליו הדרך. אך לא למענו הלכו עמו רק מנגד יראו ובדד ישב במושבו. לא ברוב עם כהדרת מלך במסבו. וילך שובב. מתגרה בשעיר רעהו ונשאר סתום פה שתום העין סגור הלב טרוף הדעת ומעורבב. וזה טעם נאה למראה עיני מביני מדע נחמד להשכיל לברי לבב: 
+<b>ברם </b>טעמו של הרב בתי"ט הוא דחוק וסברא רצונית. שבשביל מדת תחום שבת. שאין יכולין להגיע עמו. יהא נקרא ארץ גזרה. ובלאו הכי לא. ואע"פ שאין מונע מלילך לשם בחול רק בו ביום בלבד. זה דבר בטל מעצמו. גם מהגמרא לא משמע כוותיה. דמפקי לארץ גזירה למילי אחרנייתא. דפשטיה דקרא הכי הוא ודאי וק"ל. ואף עצם הקושיא כפי הסגנון שהקשה בתי"ט אינה קשה כל כך. שיעשו עוד סוכה י"א ולא יעמדו מרחוק. דמאי נפקא מנה. אי משום המשלח שלא יעמוד לבדו במדבר. אין בכך כלום. מאחר שאינם רחוקים ממנו כמלא עיניו. שהרי משם רואים מעשיו: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש. </b>עם דוגמא בכוס ש"ב דבעי עטור. ואמרינן ר"י מעטר ליה בתלמידים. ועמ"ש מ"ג פ"ג דשקלים.</small>
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<small>משנה לחם<br><b>פר ושעיר הנשרפין</b> הם פרו. ושעיר החטאת אשר לעם. שדמם טעון הזיה. בפנים. וכבר נתבארו מעשיהם בדם למעלה. של פר. בפ"ד. ושל שעיר. בפ"ה. ועכשיו מבאר גמר מצותן. בשרפתן והקטרת אימוריהן.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>במקלעות </b>הב"י גרס כמקלעות. בכ"ף.</small>
+
+Mishnah 8
+
+<b>דורכיות. </b>פירש הרע"ב אבנים גדולות וכ"פ הר"מ מצבות. ורש"י כתב דורכיות בני אדם עומדים כו' וכתב בתי"ט ונראה בעיני לגרוס דרביות בבי"ת ויהיה מלשון דרבנאי עכ"ל: 
+<b>וכמה </b>דבר תימה הוא זה לשנות הגירסא. ולפרש פירוש רחוק וזר מאד שאין לו ענין לגמרי ובלי שמירת המשקל כלל. אין ראוי להאריך בביטולו. וכל זה מבלי שום צורך ודוחק. כי קרוב הוא ופשוט אצלי לפרשו. ע"פ הגירסא שלפנינו. מלשון דריכה על דעת כל המפרשים הנז'. וזה לפי שהיו עושין גבשושיות ותלוליות גבוהות. והעומדים עליהם דורכין על במותי אותן התלוליות. ונקראו דורכיות ע"ד מ"ש הר"מ הדרוכות במ"ד פ"ג דתרומות. ולשון דריכה נופל בטוב על העומד במקומות הגבוהים. והרבה בכתוב דורך על במותי ארץ. ועל במותימו תדרוך וזולתם. או הוא מלשון דרך נתיבה. (ולא נמנט משיתוף הוראה הקודמת) לפי שהיו מעמידין אותן על אם הדרך הפונה מירושלים להר: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>התלוליות (ונקראו דורכיות. ע"ד מ"ש הר"מ הדרוכות. במ"ד פרק ג' דתרומות).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס"פ להר. ומצאתי חבר ללשון זה. בילקוט פ' ויהי בשלח. עה"פ ויוגד למלך מצרים.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בית חדודו </b> צריך לומר שהוא התחלת המדבר. ומשהגיע לשם. נעשית מצותו. אע"פ שהצוק רחוק שנים עשר מיל.</small>
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אם רצה לקרות בבגדי בוץ קורא. </b>כתב הרע"ב שמותר ללבוש בגדי כהונה שלא בשעת עבודה עכ"ל: 
+<b>ואינו </b>מחוור אדרבה נראה בגמרא דלא קאי הכי במסקנא. אלא אסור לצאת בהן במדינה. ואע"ג דמותר במקדש דניתנו בגדי כהונ' ליהנות שלא בשעת עבודה. דווקא הנאה פורתא משום דלא ניתנה תורה למלאכי השרת. אבל ללובשן מתחלה ליהנות מהן שלא בשעת עבודה. ודאי אסור כדמשמע בגמרא דפ' האיש מקדש [ד' נ"ד ע"א]. א"כ הא דהותר כ"ג לקרות בבגדי בוץ. אי נימא דקריאה לאו עבודה בהחלט. היינו טעמא מפני שכבר הוא לבוש ועומד בהן: 
+<b>או </b>דילמא אפילו ללבוש בתחלה היה מותר לכ"ג אם אירע שכבר פשטן ואין לו איצטלית לבן משלו. ואפ"ה לא תפשוט מנה בעלמא דמותר ללבוש בגדי כהונה שלא בשעת העבודה. דקריאה שאני דצורך עבודה היא ומעכבא. משו"ה כעבודה דמיא: 
+<b>ולפירוש </b>רבותיו של רש"י ז"ל בגמרא דפרק הממונה [ד' ל"ה ע"ב ד"ה ובלבד] אם באיצטלית משלו. קורא צריך למוסרה לצבור. על כרחך צ"ל דהוה סבירא להו דלא סגי דלא קרי בבגדי כהונה. ולדבריהם לא איצטריך תנא דידן לאשמועינן באיצטלית שלו דבעיא מסירה לצבור. דמילתא דפשיטא היא. וקפריש בברייתא התם מה דשביק תנא דמתניתין: 
+<small>משנה לחם<br><b>קורא על פה </b>עמו"ק א"ח סקמ"ג. מ"ש בס"ד.</small>
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<small>משנה לחם<br><b>ועשה את אילו ואת איל העם </b>הא אתיא אליבא דכ"ע דתרי אילים נינהו. <b>סתמא </b>דלא כרבי (בגמרא דריש מכלתין) ולא אשכחן תנא אחרינא דאמר איל אחד הוא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ופר העולה</b> בהדייהו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ושעיר הנעשה בחוץ</b> מתניתין (כמתקנתא דת"כ. אליבא דר"ע) חסורי מחסרא וה"ק. ושעיר כו'. ואילו ואיל העם ואימורי החטאת היו קרבין כו'. והיינו קרבים. לשון רבים.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>נכנס להקטיר ולהטיב </b>תימה בין לדעת התוספת שהקריב תחלה תמיד של בין הערבים. ובין להרמב"ם ז"ל שכבר הקריב אותו קודם הוצאת כף ומחתה. אמאי לא תנינן הכא מנחה וחביתין ויין. ומצי לנקוטינהו נמי בלישנא קלילא. רצוני במלת נסכים הכוללתן כמ"ש לעיל. והא דתנן בפ"ג דקטורת בין הערבים היתה קריב' בין איברים לנסכים. הרי שעד כאן לא קרבו נסכים בסדר זה. ולא שמענו מהם כלום עדיין שהרי לא הוקרבו עם התמיד כלל: 
+<b>וצ"ע </b>גם על הרמב"ם בפ"ד מהל' יוה"כ שביאר שם כל מעשה עבודות היום. ולא הזכיר כלום ממעשה החביתין והנסכים של בין הערבים ודרכו ז"ל לפרש. ונראה מזה שלא היתה עבודתן בכ"ג וטעמא לא ידענא. דמאי שנא מעבודות שבגופו של תמיד הערב. שבפירוש הזכירו הרמב"ם שהיה קרב ע"י כ"ג: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"פ ע"י כ"ג. <b>ולפי</b> מ"ש בס"ד במהדורא לעיל פ"ב. נתיישב כל זה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בכתונת </b>נ"ל שנקראת כתונת על שם השש שנעשית ממנו. וכן כל חלוק הדבוק לבשר. כתונת יקרא מפני כך. לפי שעשוי מפשתן. שנקרא כותנא בארמי.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>(ס"פ ודוק) ובפירוש מסורת ישן מצאתי. שזהו שלא יכול יעקב לגלות הקץ לבניו. מחמת שלא היו אותיות קץ בשמותם.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<b>ומצנפת </b>מהכא מוכח להדיא דהיינו מצנפ' היינו מגבעת דקרא. ושזהו של כ"ג בעצמו. ולא כפירוש ריב"א בתו' דסוכה. (דה"א) ויש לתמוה על התו' שם שדחו פירושו מההיא דפרק הממונה שנוטל מצנפתו. ואישתמיט להו מתני' דהכא. שלא היו צריכין לכך לבקש מהגמרא. דבר שהוא מבואר יותר במשנ' במקומו. גם מה שתירצו התו' דלשון תורה לחוד אינו עולה ע"פ משנתינו זאת וק"ל: 
+<b>חושן ואפוד. </b>מעשה פיתוחי שמות החושן סידורן ואופן הוראתן. פירש הרע"ב כאן מקצת ממנו ומשל אפוד שתק לגמרי. ובעזה"י אבארם פה כי ראיתי בהם הסתבכות וחילוקים רבים על דעת המפרשים. ונדקדק ג"כ בלשון הרע"ב כל הצריך. ולתועלת המעיין נחלקהו לפרקים ונשיב על ראשון ראשון לפי סדר לשונו: 
+<b>כתב ז"ל השואל פניו אחורי הכהן והנשאל פניו כלפי הארון עכ"ל </b>נטה בזה אחר דעת הרמב"ם ז"ל שהדין עמו. ולא מהכרח שהכריחו בכ"מ מהגמרא. שכבר ימצא מקום למשיב שישיב. ודעת לנבון נקל שאין לו ממנו ראיה גמורה אבל דבר זה מקרא מלא הוא בידינו ומתורת משה רבינו ע"ה למדה הרמב"ם. שנאמר ושאל לו במשפט האורים לפני ה'. ועל כרחין לא מצינן לפרושי על השם הנתון בין כפלי החושן. כדרך שפירש"י ז"ל בפנים כלפי שכינה הנאמר בגמרא. דא"כ היינו האורים היינו השם. מאי לפני ה'. וזה ברור: 
+<b>ועוד </b>דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקו' אחר. שכן בקבלה מפורש (בשמואל א' י"ד) כששאל שאול ע"י אחיה ואמר הגישה ארון האלהים כי היה ארון האלהים ובני ישראל. הרי מבואר שאין שואלין כי אם דווקא לפני ארון האלהים. מעתה אין ספק בדבר. ואפריין נמטי למאורן של ישראל הרמב"ם ז"ל שלא הניח דבר גדול וקטן הכלול בשתי התורות. שלא הביאו בחבורו הקדוש על סדר נכון בשלמות רב כי בו בחר ה' ורצה. והיה בעזרו לעשות ספר כולל שלא יפיל מכל דבריו ארצה: 
+<b>שוב כתב. רואה אותיות בולטות נגד פניו. </b>פ' כר' יוחנן רביה דר"ל. ואפשר דמ"ד מצטרפות. מודה נמי דבולטות. אע"ג דמצטרפות. ומ"ד בולטות לא ס"ל דמצטרפות וגם בס' הזוהר פ' פקודי עה"פ ויעש את האפוד. נמי ס"ל הכי. ופירש בולטות לפי שהיו שקועות ע"י חקיקה. ובלטו עד שהשוו שקיעת החקיקה: 
+<b>וע"ש </b>בזוהר טעם למה בכל מקום נמצא שנקראי' האורים ותומים על שם האפוד. כמ"ש כמה פעמים בנביאים אחיה נושא אפוד. ובאביתר נאמר אפוד ירד בידו. ויאמר דוד הגישה האפוד. ובאמת יש להפליא על זה כל מי שעיניו בראשו. ואע"פ שהחושן והאפוד מחוברים ואינם נפרדים והיו לאחדים. מכל מקום תשובת השאלה על ידי האותיות שבחושן היתה. ולא ע"י השמות הכתובים באפוד כלל וכלל. שהרי לא היו באבני האפוד כל האותיות. והשואל היו פניו כלפי אפוד. שהוא על כתפו' הנשאל ואינו רואה את כל מאומ' (ולהוציא מלבו של המתחכם יותר מיכלתו. הוא הראב"ע אשר בדה מלבו ויחפה דברים אשר לא כן על אפוד הנזכר בנביאים. כאילו היה כלי מיוחד מלבד בגדי הקודש. עשוי להודעת העתידות. וישאוהו בני הנביאים. ח"ו): 
+<b>אבל </b>הענין באמיתתו למדנוהו בהזוהר הקדוש. שלא נזכר החושן משום דאיהו באתכסיא. ואפוד איהו יתיר באתגליא יעויין שם בפ' הנ"ל. והדברים עתיקים ומסורים לנבוני לחש. ולמבין   מדעתו ועל כבוד קונו חס וחש: 
+<b>כתב עוד. לפי שהיו כתובים שם שמות י"ב שבטים. </b>להרמב"ם ז"ל נכתבו כתולדותם : 
+<b>וצ"ע </b>מנליה הא. דהא בחושן לא כתיב כתולדות'. ויציבא בארעא גיורא בשמי שמיא. כלפי ליא. דמה באפוד דכתיב ביה כתולדותם. כמה מחלוקות יש בדבר. והרמב"ם עצמו לא שמר בהם סדר תולדותם. ששם בני השפחות אחר כל בני לאה. שלא כסדר שנולדו. וכל זה שלא להקדים בני שפחות. ובני רחל שאני דאחרונים הם ואחרון חביב. א"כ מניין לנו מן הסתם לומר כן בחושן שמעשיו סתומים: 
+<b>על כן </b>אני אומר שלא כיוון הרמב"ם באומרו כתולדותם. כסדר שנולדו. אלא כדרך שנסדרו באבני אפוד. דהתם נמי קרי להו כתולדותם ונבארהו בסמוך בעזה"י. וס"ל דגמרי מהדדי. והוא הדין לענין קריאת שמותם דיהוסף מלא ובנימן חסר. אליבא דרמב"ם באפוד. הכי נמי בחושן. וכדבעינן למימר לקמן בס"ד: 
+<b>כתב עוד. ושבטי יה </b>זה צריך עיון ביותר מהיכן יצא זה לרמב"ם והרע"ב שהעתיק ממנו. שהרי בגמרא אמרו שבטי ישורן. והרב בכ"מ ז"ל חתר להשיב ולא יצא. ידי חובתו ותשובתו נשארה מעל יגע ולא מצא. ומאחר שלשון הרמב"ם ז"ל בכל מקום מזוקק ככסף טהור ונקי מכל דופי ושמצה. וכאן נשאר כעיר פרוצה. איני רשאי ליפטר הימנו ולא אצא החוצה: 
+<b>ואענה </b>אף אני חלקי מה דחזי לי בדעת' קלישתא דרכינא כי קרנא דקמצא. אגב איצצא ואם אולי לא אגיע לסוף דעתו. תכליתה ומלון קצה. דייני אם אפשיר חומה אם לא כולה תעשה מחצה: 
+<b>וטרם </b>נבוא אל הישוב. נבין תחלה דעתו ז"ל בכתיבת שמות השבטים באבני אפוד. ונעורר כמו כן על ההשגה החזקה שהשיגוהו שם בשם יהוסף שצריך להיות כך מלא עפ"ד הרמב"ם ז"ל. וזה לכאורה נגד המסקנא דגמרא (סוטה דל"ו) דמשמע התם דצ"ל חסר ובנימין מלא. והיאך כתב הוא ז"ל בהיפך: 
+<b>גם </b>פליאה דעתו בסדר השבטים שסדרן הרב וישם כל בני לאה ראשונים. לפני בני השפחו'. וזה שלא כסדר תולדותם. ודלא כמאן. דלת"ק דהתם יהודה מוקדם. והרמב"ם ז"ל איחרו כסדר תולדתו. גם באלה טרח המבאר בכ"מ ז"ל ולא העלה פנינים: 
+<b>וראיתי </b>בס' שמע שלמה שהעיר בזה וערבב דבריו. ולא עלה בידו דבר הגון כלל. כתב שני דרכים והן זיבורא ועקרבא. ועד השלישי לא בא. כי בד"א כתב שהרמב"ם פסק כת"ק. וע"כ סובר יהוסף מלא. שכן פירוש שיטת הגמרא אליבא דת"ק. ובסוף כתב בסדר שמות השבטים שהרמב"ם כתבן ע"פ דעת רחב"ג. ומי נתן כח זה להרמב"ם ז"ל לתפוס החבל בשני ראשיו. דאי שמעתיה כמר אזלא בשמות. ליזיל בתריה אף בסידורן. ואי כמר בסידרא. בשמותן נמי לימא כוותיה. ועוד בכל אלה לא הועיל מאומ' דהוי דלא כמר ודלא כמר בסידורן. ולכן לא ראה בש"ש דרך לנטות ימין ושמאל כי אם לפרוץ גדר הנוסחא. ולהטיל מום טעות בספרי הרמב"ם. והחליף דן ונפתלי והעמידן כסדר תולדותן. אבל אי אפשר להטעות כל הספרים. וגם בפירוש המשנה כך כתב הרמב"ם ז"ל. וח"ו להגיה הספרים ככל העולה על הרוח: 
+<b>ואמנם </b>הדבר ברור ופשוט שהרב ב"ס הנז' טעה מאד בשנותו סדר הרמב"ם הקולע אל השערה ולא יחטא. ובחנם החליף השטה. כי אין מקום להגהתו כלל וכלל. שהרי הרמב"ם מנה כ"ה אותיות לכל אבן. ואיך אפשר זה על פי הגהתו הא בצרי להו תלת מחדא. וטפו להו תלת באידך. ויש להפליא שלא ידע מלשון הרמב"ם והוא בין עיניו: 
+<b>ואתה </b>המעיין אחוך שמע לי וראה כל דברי הרמב"ם טובים ונכוחים. מיוסדים על אדני פז דרכי הגמרא וסוגיותיה וכללים תלמודיי'. ודעתו עמוקה ורחבה מני ים. וזהו שאף שלפי הנראה לכאורה. עדיין מחלוקת הת"ק ורחב"ג במקומה עומדת. הרמב"ם ז"ל לא כן ידמה. מדשקיל וטרי תלמודא אליביה דרחב"ג. דמתקיף רנב"י בפשיטות כתולדותם בעינן. והיינו כפירושו של רחב"ג. דמפרש תולדותם אשמות שקרא להם אביהם. דאי כת"ק הא מקיים כתולדותם בסדר שנולדו: 
+<b>אלא </b>קים ליה לתלמודא דהדר ביה ת"ק לגבי רחב"ג. דמסתבר טעמיה דבני גבירה קודמין לבני שפחות. חוץ מיוסף ובנימין. כי היכי דניהוי בני שפחות באמצע. והא שפיר קאמר להו רחב"ג לרבנן. דאי משום תולדותם. הא אפשר לקיומי פירושה בשמות שקרא להם אביהם. ומשו"ה בקושטא הדר ביה ת"ק בהא. ומודה לרחב"ג בסדר ובפירוש תולדותם דקאי אשמות כנ"ל: 
+<b>מיהא </b>אכתי איכא בינייהו. ולרש"י טובא איכא. דלת"ק לעולם רק כ"ה על אבן אחת. ולרחב"ג בחדא פשו להו טובא. ובצרן מחדא. ותו איכא נמי הא. דעל אבן שנית כתולדותם כתיב. ולא ראשונה כתולדותם: 
+<b>לכן </b>נראה להרמב"ם דרך ישר יותר מפירש"י. דכי נימא דקאי ליה ת"ק בשיטתא דרחב"ג. איהו נמי ס"ל כת"ק בהא דכ"ה על אבן אחת. כדס"ל נמי כוותיה במנינא דחמשין כדמוכח בגמרא. וכי פליגי מיהת בכתולדותם פליגי. דלרחב"ג קאי אתרווייהו. ולת"ק אאבן שנית דווקא כדכתיב. דבהא לא משכחינן טעמא דליהדר ביה ת"ק. ומתלמודא נמי לא מוכח מידי: 
+<b>והשתא </b>דאתינן להכי אתי שפיר סידוריה דרמב"ם. ושם יהוסף מלא על כרחך. רק שעדיין צריך אני למודעי איך יסכים סידרו עם שיטת רחב"ג. דס"ל בני לאה כסדרן. ועל כן בזה נראין דברי בעל ש"ש שנקראין השמות בחיבור שתי האבנים יחד. ובזה אני מודה לו בלי שום צורך לתיקון והגהה. שעד"ז יבואו בני לאה כסדרן בספר שמות. ובבני שפחות לא איכפת לן אם נפתלי קודם לדן. דאהא לא קפיד רחב"ג. דכי קגמר לה למילתיה. היינו דווקא בני לאה כסידרן לחוד. ובני שפחות באמצע דווקא ותו לא: 
+<b>ותדע </b>דאחר בני לאה לא חייש לסידורא דבני שפחות. ולא לכל מילי יליף מחומש שני. דא"כ בנימין קדים לבני שפחות. אלא דמשם ואילך לא יליף. והך מילתא דניהוי בני שפחות באמצע. הילכתא גמירי לה. ולא מהך קרא קנפיק. וא"כ ליכא קפידא בסידורא דבני שפחות: 
+<b>והוכרח </b>הרמב"ם לזה כדי לקיים דעת הת"ק בכ"ה על אבן אחת. דלא משכחת להו. אי לא מפכת ומוקמת נפתלי קמי דן. וכדי שלא תהא פלוגתא רחוקה. אלא פסק בהא כת"ק דקאי כוותיה דרחב"ג. ואי משום דליהוו באמצע. כבר פירש הכ"מ דבהכי נמי מקיימינן באמצע כשיוסף מצד זה ובנימין בצד השני: 
+<b>ומעתה </b>נתבססו דברי הרמב"ם על מכונן. ונפל נהורא במאי דסבירא ליה יהוסף מלא. וממילא שמעת לה ממאי דכתבינן דבהא ודאי פליג תנא קמא דלעולם ס"ל דאבן ראשונה אינה כתולדותם דהכי מוכח קרא. והשתא במאי מוקמ' להא דשנייה כתולדותם ולא ראשונה. אי בסדרן לא ראשונה ולא שנייה כתולדותם. ולא שניהם בחבור יחדיו. כדפרישית ע"פ שיטת הרמב"ם. שדן ונפתלי הוצרכו להתהפך בסדר. כדי למלאות כ"ה אותיות לכל א'. ומה אני מקיים א"כ שנייה כתולדותם ולא ראשונה כתולדותם. הא על כרחך לא מיתוקם אלא בשם יהוסף שצ"ל מלא ובנימין חסר. השתא דקאי ליה ת"ק בשיטת רחב"ג בפירו' כתולדותם. דהיינו בשמות שקרא להם אביהם. ואי אמרת יוסף חסר הויא לה ראשונה ודאי כתולדותם ואנן בראשונה בעינן דלא כתולדותם: 
+<b>והשתא </b>ממילא צ"ל בנימן חסר. דמלא אי אפשר דטפית לה חדא. ואי משום לקיומי בשניה כתולדותם. הכי נמי הוי בחסר כמו במלא. כדנימא טעמא בס"ד: 
+<b>ורנב"י </b>דמתקיף והא כתולדותם בעינן. לכולי עלמא אקשי. והיינו משום דהוה קים ליה דהדרי בהו רבנן. ומודו לרחב"ג בפירוש כתולדותם וכנז'. ואזלא אתקפתיה אליבא דכ"ע. אלא דלא אסיק אדעתיה דלא לכל מילי הדרי בהו. דבהא דשנייה כתולדותם ולא ראשונה. במילתייהו קיימי כמעיקרא. ואיהו מותיב ומפרק לפום מאי דאית ליה דבכולהו מילי אשוו להדדי בסוף. ובעינן נמי בראשונה כתולדות. ולא   אפשר ביהוסף. אלא בחסר כשם שקרא לו אביו. להכי דחיק אכנפשיה ומני בנימין מלא להשלים המנין: 
+<b>אבל </b>באמת אנן לא צריכינן להא. כיון דפרשינן דבהא לא הדר ביה ת"ק. ושפיר אתי יהוסף מלא בראשונה. ואדרבה אי אפשר באופן אחר. דזולת זה אינו מקיים ולא ראשונה כתולדות' דשמעינן מנה דבראשונה צריך להיות שלא כשמות שקרא להם אביהם. וגם כדי למצוא בכיוון כ"ה אותיות. לא משכחת לה אלא ביהוסף מלא ובנימן חסר: 
+<b>ואע"ג </b>דבלידה כתיב מלא. לא קפדינן. דהא טעמיה דרנב"י כדקאמר. דבכל התורה חסר והכא מלא. והא ליתא די"ז מלאים מנינן במסורת. ושמא רנב"י פליג אמסורה כדאשכחן ליה נמי במעבירם. (בפ' במה בהמה) [ד' נ"ה ע"ב]. משו"ה לא סמכינן אשינויא דיליה. דלא אתמר אליבא דאמת. אלא לפום מאי דהוה סבר דלא פליגי רבנן ורחב"ג וכדאמרן. ולא איצטריך לן כלל: 
+<b>ותו </b>קרא מסייע ליה לרמב"ם דכתיב עדות ביהוסף שמו. והרי זה כפתור ופרח בתשו' השגה זאת השנית בשם יהוסף. ונתקיימו כל דברי הרמב"ם ז"ל. ונתבארו פרטיהן לנכון. גם במה שתפס הסדר שלא כדברי הת"ק. ולא כסדר שנולדו ולא כסדר חומש שני. ותיתי לי דכי שכיבנא נפק הרמב"ם ז"ל לאפאי דמתריצנא לשמעתיה כהילכתא על יסוד מוסד עומק דרכי התלמוד. וכן צ"ל גם בדעת רש"י ז"ל על התורה. שחזר בו הת"ק כמו שפירשנו בעזה"י: 
+<b>ואחר </b>שזכינו לכ"ז. מעתה נבוא לענין ההשג' הקודמת. הנוגע לפי' הרע"ב ז"ל במשנתינו. במ"ש שבטי יה ולא שבטי ישורן: 
+<b>ואמינא </b>דהא נמי תליא בהך. דלמאי דכתיבנא לעיל להרמב"ם מילי דאפוד וחושן גמרי מהדדי. ובעי נמי כתולדותם. בין בענין סידורן באופן הנזכר. ובין בשמותן. וילד לנו מזה בחושן מחלוקת חדש. שתסבלהו החלוקה כפי הנראה. דלרחב"ג הוא דיש לכתוב שבטי ישורן (או ישראל כדאיתא בירושלמי. שזה דבר אחד הוא במכוון) והטעם לזה על פי מ"ש רש"י בפ' פנחס. שלכן כתוב החנוכי מפני א"ה שמבזין אותן כדאיתא התם. לכך הוצרך הכתוב להטיל להם אות ה"א בתחלת שמותן ויו"ד בסופן. להעיד על יחוסן. וזש"ה שבטי יה עדות לישראל: 
+<b>נמצינו </b>למידין שצריכין השבטים לשם י"ה. אם כן לרחב"ג דגלי קרא באפוד שלא יכתו' הראובני. ובעי דווקא כשם שקרא להם אביהם. לכן מפני הלעז כשהוצרכו להוסיף תיבות למלאות אותיות הא"ב. הוסיפו שם שבטי ישראל להעיד עליהן. לומר שלכך נכתבו באפוד בלי שם י"ה עליהן. כדי שיהיו נקראים שבטי ישראל. דהיינו כשמות שקרא להם אביהם: 
+<b>איברא </b>לת"ק דפליג עליה בהא. ולא בעי באבן ראשונה כתולדותם. דמשו"ה כתבו יהוסף שאינו שם שקרא לו אביו. לא אפשר למכתב שבטי ישראל. שאין נקראין כולן בשמות שנתן להם אביהם. וכדי להעיד על כשרותן. יחוייב לכתוב שבטי י"ה. לעדות על כולן. ותו עדות עדות קגמר. כתיב התם עדות ביהוסף. וכתיב שבטי יה עדות לישראל: 
+<b>וכיון </b>דכתבינן יהוסף כת"ק דפסק הרמב"ם כוותיה כדאמרן. הכי נמי בשבטי יה דאתיא אליביה כדברירנא. דלדידיה לא אפשר לכתוב שבטי ישורן. וע"כ צ"ל שבטי יה. ושם יהוסף נמי הכי קדייק ולכן נמשך הרמב"ם ז"ל בזה אחר שיטתו בשמות האפוד. וס"ל דהא דאית' הכא בגמרא שבטי ישורן. אליבא דרחב"ג אתמר. ולית הילכתא כוותיה ודוק היטב. והם דברים מוטעמים מתוקים. מדבש ונופת צופים במעבה המדע יצוקים. בחונים ומצורפים: 
+<b>נמצאת כל האלפא ביתא שם. </b>בגמרא דייקינן והא לא כתיב בהו צד"י. ומשנינן אברהם יצחק ויעקב כתוב שם. והא לא כתיב בהו טי"ת: 
+<b>ולכאורה </b>איכא לאתמוהי דמקשי מעיקר' מצד"י ואיפכא הו"ל לאקשויי מטי"ת ברישא. ותו מחי"ת נמי הו"ל למפרך מקמי אינך. וגם תשובת דבר זה נודע לנו מהזוהר. שפירש שם שלכך לא היו בשמות שבטים אותיות ח"ט. לפי שלא היה בהם חטא (ונ"ל דהיינו נמי חד טעמא לאותיות צ"ק. שגם הם אינם בשמות השבטים. וזה לפי שהחטאים הולכים לצוק ודוק): 
+<b>ומשו"ה </b>מתחלה לא ראה להקשות מחי"ת או טי"ת דהוי פשיטא ליה דאינם שם. כדי שלא ימצאו בו אותיות ח"ט. דמשו"ה לא היו באפוד כנז' בזוהר. אבל מאות צד"י פריך שפיר. דעל כרחך היתה שם. שהרי כתוב הצל תציל וכדפירש"י. א"כ הרי ראינו שישנה בחושן ודאי: 
+<b>וכי </b>משנינן אהא דאברהם יצחק ויעקב כתוב שם נמצא גם אות חי"ת ביניהם. ש"מ דטעמא דאותיות ח"ט ליתא באבני חושן. וכיון שהיו שם לפ"ז כל האותיות חוץ מטי"ת. השתא קשיא ודאי איך לא כתיב שם גם טי"ת. להשלים כל הא"ב וק"ל. מה שיש עוד לדקדק בגמרא זו תמצא בחי' בס"ד: 
+<b>ורוח הקודש. מודיעה לכהן איך יצרף האותיות עד שיבין. </b>יש לתמוה מה צורך להודעת רוח הקודש לצרף אותיות. מאחר שבולטות ונראין אליו האותיות כגון רדוף והצל תצל או עלה והצלח. הלא נער קטן יקראם וידע לצרפם ויבין משמעותן. ודקאמרינן בגמרא סיוע הוה מסייע בהדייהו. פרש"י שזכותו של כ"ג מסייע לכשתשרה עליו שכינה. ושיהיו בולטות. ולא שע"י זה יבין. דכשבולטות. אפילו מי שאין רוח הקודש שורה עליו יבינם: 
+<b>וכן </b>נראה מריהטא דשמעתא. מדאותבינן מברייתא דתניא כל כהן כו'. דאלמא דאין צריך לבליטת האותיות. ואם היו בולטות אין צורך לרה"ק. וכן פירש"י ז"ל. וא"כ צ"ע מנא ליה להרע"ב. גם הרמב"ם ז"ל שכתב במראה הנבוא' היו האותיות בולטות. נראה מלשונו שאפילו הבליטה לא היתה ניכרת לכל אדם חזו בו. כי לא נראו כן אלא לכהן ששורה עליו רוח הקודש. ובמראה נבואיי ראם בולטות. י"ל מניין לו דהא מוכח מקושיית הגמרא שהיה נס גשמי מושג לחוש: 
+<b>וי"ל </b>דלשינויא דמשנינן סיועי מסייע שפיר מצינן לפרושי דכהן צריך לסיועת רה"ק. ועל פיה יבין הבליטה. והרמב"ם ברייתא הכין משמע ליה. דאל"ה שכינה שורה עליו ומדבר ברה"ק תרתי למה לי דתרווייהו חד מילתא נינהו. אלא לאו הכי פירושו. אע"ג דשכינה שורה עליו שהוא נביא. עוד צריך שידבר ברה"ק. כששואלין לפניו באו"ת. וכלומר שבאותה שעה צריך להשראת שכינה. ולא בזכותא לחוד תליא מילתא. לשיהיו האותיות בולטות ושיבין הוראתן. אלא דווקא ע"י מראה הנבואה. רואה ויודע איך יצרף. ומבין משמעותן של דברים והשואל אינו רואה כל מאומה אף אם יביט בחושן. וצריך עכ"פ שהכהן ישיב לו התשובה המבוקשת: 
+<b>ושמא </b>אפי' היה הנס חושי. לא היו מבינין אותו זולת הכ"ג ע"י רוח הקודש. כי האותיות הבולטות לא היו הן עצמן מורות תשוב' המבוקש. כי אם על הדרך החלוף והתמורה. כמו שתאמר בא"ת ב"ש או באלבם וזולתן. ואין קצה לתכונת התמורות הידועות בשמות. וכדרך שהיו כתובין התיבות מנא מנא תקל ופרסין כדאיתא בסנהדרין. אלא דלא משמע הכי מפירש"י. בהא דמקשי תלמודא והא לא כתיב בהו צד"י וכדפרישנא לעיל. ויש ליישב קצת ודוק: 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אסור באכילה ובשתייה. </b>כתב הרע"ב אף על גב דבאכילה ושתיה ענוש כרת. משום דבעי למתני שאר עינויין דלית בהו כרת תני אסור. ובתי"ט כתב ע"ז למ"ש דחצי שיעור אסור נמי דאורייתא היה יכול לכתוב דלחצי שיעור תני אסור עכ"ל: 
+<b>ואני </b>אומר אף על גב דפסק הרע"ב ז"ל כר"י בחצי שיעור. מ"מ ניחא ליה טפי לאוקמא למתני' הכי דאתיא ככ"ע. ואליבא דר"ל נמי מיתוקמא מתני' כפשטא. דבאכילה ושתייה איסורא הוא דאיכא כרת ליכא. כגון בחצי שיעור. ומאי אסור מדרבנן. וכוונת הרע"ב ליתן טעם אמאי לא נקט חומרא דאכילה ושתייה. דהא משכחת בהו כרת. ולא נקט אלא קולא דידהו. דהיינו איסור גרידא ומתרץ אגב הני שאר עינויין דלית בהו אלא איסורא בלא כרת. תני נמי אכילה ושתייה דכוותייהו. דמיירי בגוונא דלית בהו אלא איסורא בלחוד. למר כדאית ליה מן התורה ולמר מדרבנן: 
+<b>ובאמת </b>נראה דאע"ג דשינויא דשנינן בגמרא מאי אסור מדרבנן שינויא דחיקא הוא קצת. מ"מ נחזי אנן אליבא דר"י דמוקים למתניתין אסור מן התורה נמי לא אתיא שפיר. דקשיא לי בגווה לישנא דמתני' דתני אכילה. ואכילה בכזית בכל דוכתא. ואי אמרת משום דחצי שיעור אסור מן התורה. מאי איריא אכילה. אפילו בציר מכזית דלאו אכילה הוא. נמי אסור. דהא ודאי מילתא דפשוטא היא. דלר"י חצי שעור לאו דווקא. ואפי' כל שהו במשמע: 
+<b>ולא </b>עוד אלא שנלע"ד אף ר"ל לא נחלק בזו. רצוני בכזית אע"ג דבצר ליה שיעורא דככותבת. ולא פליג עליה דר"י בחצי שיעור. אלא בפחות מכזית. דס"ל לר"י נמי דאסור מן התורה. בהא פליג ר"ל. וכדאמר טעמא דבעינן אכילה באיסור תורה. ואכילה שיעורה בכזית. הא מיהא בכזית איהו נמי מודה דאסור מן התורה. ואפילו ביוה"כ דלא כתיבא אכילה. ובעינן יתובי דעתא. היינו דווקא למיקם עלה בכרת. אבל כזית כיון דאכילה חשובה היא בכל מקום. גם ר"ל יודה שאסורה מן התורה: 
+<b>ולפ"ז </b>הכי שפיר טפי לאוקמה למתני' כפשטה ואליבא דתרווייהו. דבכזית שניהם שוין. ודווקא אכילה דכזית. (ולא פחות ממנו) דומיא דאינך דאסירי מדאורייתא. והרע"ב לכך נתכוין. למימרא דאכילה ושתייה דמתני' דאיסורא לחוד הוא. אלא דיהיב טעמא אמאי לא אשמועינן חומרייהו. וכנז' והוא נכון לע"ד: 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>משקין שאינן ראויים לשתייה. </b>ושתה ציר ומורייס. כתב תי"ט ז"ל הרמב"ם כתב כגון ציר וכן העתיק הטור עכ"ל: 
+<b>כנראה </b>שדעתו לגרוס כך במשנה. ואין צורך כלל. גם לענ"ד אין הפירוש כן. אלא תרי מיני נינהו. ולפי העתקה הנז' נמי תקשי אמאי איצטריך לפרושי במשקין טפי מבאוכלין: 
+<b>אלא </b>הנכון דאשמעינן תרתי גווני משקין. ולא זו אף זו קתני. מעיקרא תני משקין שאינן ראויין. ואין החיך נהנה מהן מחמת מרירותן. כמו מי רוש וכיוצא דומיא דאוכלין. ותני תו משקין ראויין. אלא שאינן לשתייה. רק לטיבול. ותרוייהו צריכי. דאי אשמעינן רישא. משום דאינ' ראויים כלל. אבל ציר ומורייס דחזו והחיך נהנה מהם. אימא לחייב. קמ"ל כיון דאין דרך הנאתן בכך. בטלה דעתו. ואי אשמעינן סיפא דפטור. הוה אמינא באין ראויין לגמרי. איסורא נמי ליכא. צריכא למיתני בתרווייהו פטור אבל אסור. והאי דלא תני הכי נמי תרי גווני באוכלין. משום דהך בתרא באוכלין לא שייך וק"ל: 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<small>משנה לחם<br><b>החושש בגרונו </b>לשון רע"ב החושש בשניו. וכן נראה מדברי הפוסקים. שכך היא הגירסא. <b>ולא</b> כמ"ש לפנינו בספר משניות עם תי"ט. בגרונו. <b>והכרח</b> הוא לשנות הגירסא. או עכ"פ צריך לפרשה כך. דאל"ה קשיין פסקי אהדדי. דהא התם בגמרא דפרק כיצד מברכין. מתנינן בהדיא החושש בגרונו לא יערענו (אפילו) בשמן בשבת. ואילו הכא תנן איפכא. דאפילו סם גמור שרי להטיל לו לכתחלה. וקיי"ל כתרוייהו. דליכא למפלג עלייהו. הא ודאי שינוי גירסא או חילוף פתרון הלשון. איכא בינייהו. עמ"ש בס"ד במו"ק א"ח סשכ"ט.</small>
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>אר"ע אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרים. מי מטהר אתכם. </b>נר' שר"ע בא לומר שני דברים הא' לפני מי אתם מיטהרין. כלומר הא ניחא בזמן שבית המקדש קיים. ואקרא דמייתי לעיל קאי. דכתיב לפני ה' תטהרו. וקאמר דאשריהם כשהם נקראים ישראל. שמורה ששכינה שרוייה עליהם. אז הדבר ידוע לפני מי אתם מיטהרין. (ובס"ת מ"י נקרא אימא עילאה כמד"א מי ברא אלה. והוא רחובות הנהר המטהר ע"י תשובה. תשוב"ה ודאי והדברים עתיקים) ככתוב לפני ה' תטהרו: 
+<b>אבל </b>מי מטהר אתכם סתמא. דהיינו בגלות שאינכם לפני ה' בבית מקדשו. וכאילו אינו מייחד עתה שמו עליכם. לעיני הגוים. לזה אמר אביכם שבשמים. ירצה אע"פ שעלה וישב לו בשמים הרי אביכם הוא. ויש לו יחס והצטרפות עמכם. כהצטרף האב אל הבן ע"י שכינתו שאינה זזה מכם כלומר שהרי אעפ"כ שכינה עמהם בגלות: 
+<b>ולכן </b>הביא שני פסוקים. א' וזרקתי עליכם מים טהורים. שהוא נאמר על זמן הגאולה. בשוב השכינה עם ישראל מהגלות למקומה. כי אז נעשה ממקוה שיעור קומה שלימה דוק. ועוד הביא הכתוב מקוה ישראל. להורות על טהרת ישראל ע"י השכינה בגלותם. שזה הכתוב מקוה ישראל מושיעו בעת צרה. על דור הגלות נאמר. כדכתיב בתריה למה תהיה כגר בארץ כגבור לא יוכל להושיע. שנתקיים בגלות החל. שהשיב ימינו אחור. עם היות ידו נטויה עלינו.. (והיינו מקו"ה שאין השם שלם) והמשכיל יבין וידום: 
+<b>אמנם </b>יקשה קצת על דרכינו זה. דאדרבה משמע בדוכתי אחריני דאע"ג דשכינה עמהן. מ"מ הם בטומאתן. כדמוכח לכאורה מהא [יומא ד' נ"ז ע"א] דאהדרו לההוא מינא. דאמר השתא ודאי ברי טמאין אתון דכתיב טומאתה בשוליה. ומאי אהדרו ליה כ' השוכן אתם בתוך טומאתם. הא אע"ג דשוכן אתם טומאתם היא: 
+<b>איברא </b>דאיכא למידק בההיא נמי. דאמאי דאקשי ההוא מינא. לא אהדרו ליה מידי דהוכיח שהן טמאים. ובהא אודו ליה. דהכי כתיב בתוך טומאתם. אלא כך פירושו שהמין ר"ל ישראל טמאים הם בגלותם. מדכתיב טומאת' בשוליה ומהדרינן ליה אי הכי היינו דכתיב השוכן אתם בתוך טומאתם. וכי אפשר לשכון כבוד ה' עם הטמאים. אלא ודאי טמאים לא מיקרי אפילו בגלות. רק טומאתם היא שלא נתפרשה מהם לגמרי בגלות: 
+<b>וזה </b>לפי שיש שני מני טומאות. והאחת אינה טומאה בהחלט. אלא נקרא לא טהור ואיננו טמא. כי כל הטומאות שהם טומאות ממש. הן נטהרות בטבילה חוץ מטומאת מת שצריכה הזאה. וצריך להזות אחר הטבילה. וקיי"ל אין טבול יום טמא. א"כ עתה בגלותינו שאין לנו אפר פרה ואי אפשר ליטהר מטומאת מת בלבד שהיא רק מקרית. משא"כ מהטומאה העצמית ודאי נטהרין אנו לעולם ע"י טבילה ע"כ נקרא הוא ית' שוכן בתוך טומאתם. ולא בתוך טמאים. כי הטומאה אינה דבוקה בהם. והכי פירושא דטומאתה בשוליה. לומר שאינה עצמית בה. רק חונה סביבותיה בשוליה ודוק. ולזה לא תמצא שנקראין ישראל טמאים בהחלט: 
+<b>והשתא </b>אתי נמי שפיר לישנא יתירא דמתני'. דמה מקוה מטהר את הטמאים פשיטא ואלא טהורים מטהר. ומסתייה דלימא מה מקוה מטהר ותו לא. אלא משום דהך קרא מקוה ישראל. מייתי לגלויי אטהרתן של ישראל. ע"י השכינה ששרוייה עמהן בגלותן כדפרישנא. הדר מקשי לנפשיה איך אפשר לומר כן. שאף בגלותן מטהר את ישראל. דהא כתיב השוכן אתם בתוך טומאתם. דמוכח דאינו מעביר את הטומאה. על זה השיב דמ"מ שפיר ילפינן מהך קרא. דבגלות עושה מעשה מקוה: 
+<b>ודומיא </b>דמקוה מה מקוה מטהר את הטמאים הגמורים. אבל לשאינם טמאים ממש אינו מטהר מכל וכל. (לא כהזאת מי חטאת. שמטהר אף את שאינם טמאים. כגון טבולי יום ומעורבי שמש. דאינם טמאים. ומטהרתן לגמרי. ומפני כך נקראים מים טהורים. משא"כ לטמאים שלא טבלו לא מהניא מידי) כך בגלות. הקב"ה מטהר את ישראל. שיצאו מכלל טמאים. אעפ"י ששרויים בתוך טומאת מת וח"ל. ומחמת זה אינן טהורים. שאין טהרה גמורה כי אם על ידי זריקת מים טהורים. כשיהיה מקור נפתח לחטאת ולמי נדה. שיהא לעתיד במהרה בימינו. ודוק היטב. כי דרך רמז ודרש דיברנו כאן והמשכילים יבינו. ישמע חכם ויוסיף לקח. ולמבינים הם דברים אהובים כולם ברורים: 
+סליק פרק יום הכפורים. והדרן עלך מסכת יומא: 
+והאל יתברך בחסדיו יראנו בנחמה. יטהרנו מחטאתינו. ינקנו משגיאות קלים וחמורים. אל יזכור את אשר העוה עבדו ויסלח לי כל חטא ואשמה. אגילה ואשמחה בחסדו ואשיר בשירים. אודה יה ונפשי תהללנו. כי אותו תהלל כל הנשמה. אשר הפליא לעשות עמדי. אביעה לדור דורים. והוא ית' יזכני לעמול יום ולילה בעבודתו הנעימה. ללון בעמקי הלכה לצלול במי ים התלמוד האדירים. ולהעלות מתוכו פנינים לשם שבו ואחלמה. לשבץ משבצות מאבנים יקרים. מלואת אבני פוך ורקמה. ויעזרני לגול האו"ן מעל פ"י הביאו"ר. ולפרש היטב כל דבר הקשה במסכת הנמשכת. ופרק סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה׃ 
+<small>משנה לחם<br><b>עד שירצה</b> הכא ודאי. שירצה מהנוסף גרסינן. מלת את. לעדה. <b>ואילמלא</b> היה זכור את זאת הרב"י ז"ל (ססשל"ד) בי"ד. אז לא היה צריך לטרוח בכך. איך היא הגירסא בלשון הטור שם. <b>אבל </b>מ"מ לענ"ד בכדי טרח. ע"ש במו"ק. ובלח"ש ס"פ החובל מ"ש שם בס"ד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"פ ודוק. נ"ב (ועיין תקון עשרים (דמח"ב) בהגהת אות אמת. ובגוף ספר התקונין. תקון שבע ושתין דקא"ב).</small>
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Gittin/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Gittin/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..5ce5b5797a05f08405217bff6ac4de4467197af3
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Gittin/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt	
@@ -0,0 +1,375 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Gittin
+לחם שמים על משנה גיטין
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה גיטין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>המביא </b>ברישא לא קתני המוליך. עיין גמרא (דד"א) ומ"ש שם. 
+<b>גט </b>עמ"ש בס"ד בעזר אור. 
+<b>ממד"ה </b>ז"ל תו'. הוא דלא נקט המביא גט מח"ל. כו' משום דבח"ל הוה משמע אפילו רקם וחגר כו'. והוא דוחק. ונ"ל דלק"מ. דאי הוה תני מח"ל. הו"א דווקא המביא לא"י. אבל מח"ל לח"ל. לית לן בה. אפילו ממד"ה לשאר ח"ל. או משאר חו"ל למד"ה. הכל אחד ושוה. ומצינן לתרוצי לכל חד לטעמיה. אב"א כרבה. משו"ה לא תני מח"ל. דלא כולה ח"ל שוה. אלא דווקא מד"ה לא בקיאי. אבל בבל ודכוותה. ודאי בקיאי. ואב"א כרבא. ולא נקט ח"ל. דסד"א מכל ח"ל. אפילו היכא דשכיחי שיירתא דאתו דרך יבשה. וזה ישר. 
+<b>ואשקלון </b>כדרום הקשה ר"ת דאשקלון מא"י היא דכתיב זאת הארץ וגו' ואח"כ לכדוה. דכתיב וילכוד יהודה את עזה ואת אשקלון כו'. נעלם ממנו שחזרה ארץ פלשתים ליד סרני פלשתים. והיתה בידם כל ימי השופטים. וכל ימי מלכי בית ראשון. רק גת לפעמים באה לידי מלכי יהודה. ועמו"ק (א"ח סיש"ז) בקונטרס גדר ישוב א"י שם הארכתי בענין זה. גם בהגהותי לחבור הר"מ פ"א מהלכות תרומות. ובספ"ו מה"ל ב"ה ועע"ל. עוד כ' תו' אבל קשה דרקם וחגר משמע הכא דהוו ח"ל. וכתיב ויקדישו את קדש בה"כ. 
+<b>תמהתי </b>מראות. מה ענין קדש בשש נקודות. שהיא באמצע א"י לדרומה בהר נפתלי לקדש בשלש נקודות. והיא עומדת על הגבול (חוץ לארץ ודאי) במקצוע דרומי מערבי של א"י. ככתוב ויסע משם אברם ארצה הנגב. בין קדש ובין שור. והיא ארץ פלשתים שבמערב א"י ולדרומה. אבל ודאי צ"ל דתרי רקם וחגר הוו. אלו כנגד אלו באלכסון. ורקם דהכא על כרחנו במזרחה של א"י. והרי קדש בשש נקודות נמי הוו. כדאיתא מבואר. וכן תרי קדש בשלש נקודות. האחת עיר. ואחת מדבר קדש. ותרווייהו ח"ל. ע"ס אם לבינה פ' חוקת. דכוותייהו תרי הר ההר נינהו. חד בדרום א"י. ואחרא בצפונה. והואי נמי רקם אחרינא. עיר בא"י ממש. בחלקו של שבט בנימן. עלח"ש פרק דם הנדה. 
+<b>בפני </b>נכתב ובפנ"ח פירש"י דסתמא. כי מסהיד בפנ"כ ובפנ"ח. לשמה קמסהיד. ועתי"ט בשם הר"ן. ולי נראה שא"צ לכל הטורח. דסתמא לשמה הוא. ומדאצרכו שתהא כתיבה וחתימה בפניו הרי יצאנו מידי חששה שמא נכתב לשם אחרת. והרי הוא נכתב ונחתם בפניו. הלכך הצריכוהו. שאל"כ למה הטריחוהו לראות הכתיבה והחתימה בעיניו. משו"ה ודאי כי קאמר בפ"נ כו' סתמא. נמי כלשמה דמי. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>למזרח </b>כתב רש"י אבל מערב א"י. א"צ גבול. שהים הגדול גבולה. 
+<b>ש"מ </b>שארץ פלשתים מא"י היא בכבוש שני. אע"פ שבכל ימי ב"ר היתה מארץ העמים. כי היתה ביד מלכי העמים. ומחוצה לארץ נחשבת. שכן מבואר. ממ"ש דוד כי גרשוני מהסתפח בנחלת ה' גו'. וארז"ל וכי מי א"ל לדוד לך עבוד ע"א אלא לומר לך. כל היוצא מארץ לח"ל. כאילו עובד ע"ז. הרי בפירוש שאינה נקראת נחלת ה'. ודינה כח"ל. כל זמן שמשלו בה עובדי אלילים. מ"מ לכנעני תחשב. ככתוב בספר יהושע. וכשבאה ליד ישראל. חזרה להיות נחלת ה' באמת. ומעת שהגיעה ביד ישראל בימי ב"ש. שוב לא יצאה מחמת ידיהם עד הגולה. ולא מצינו בכל ימי עמידת ב"ש זכר עם פלשתים. כי נכבשה הארץ לפני ישראל. ונשמדה אומת פלשתים ונעקרה מן העולם. 
+<b>ובכאן </b>חדושי הפך מ"ש רז"ל כרכים הרבה כבשום עולי מצרים. ולא כבשום עולי בבל. כי זאת הארץ לא כבשוה עולי מצרים בהחלט כלל. וכבשוה עולי בבל. 
+<b>והנסין שבים </b>רואין כאילו חוט מתוח מקפלוריא עד ים אוקינוס. ומנחל מצרים עד ים אוקיאנוס. וכל הנסין שבין שני הגבולים א"י הם. לדברי ר"י. כדאיתא בגמרא. ולכן אין גבול למערב רק אותו שקבעה לו תורה. הים הגדול ופירושו אליבא דר"י. אינו הים האמצעי הידוע. אלא הוא ים אוקיאנוס המערבי. שהוא ים הגדול המוחלט. שאין גדול ממנו. ולפ"ז נכנסין בתוך גבול זה. בין שני חוטין הנ"ל. כל (או רוב) איי אלישה תרשיש ויון. הנכללים בארצות פלגי היווני. וקנד"יאה וצופריאה. ורודוס. אולי גם ציציליאה. ונאפלוס. מאיורקה. מינוריקא. איפוקא. וכן מאלטה. וזולתם איים רבים. רוב או כל איי הים הגדול שבתורה. יחשבו לא"י לפ"ז. ואין זה מן התימה. שהרי אפילו מחוז שפניא. הוא מא"י. לפ"ד קצת מחז"ל. כמ"ש בס"ד בלח"ש שילהי חלה. אבל קושית ה"ר פטר לר"ת ל"ק. כמ"ש בחי"ג ע"ש. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>אם </b>יש עליו עוררים לפמ"ש הרע"ב דאבעל קאי. א"כ אינו יכול להיות בשו"א. מהנפרד עורר בציר"י. בפלס פועל בינוני או תואר. אלא צ"ל שהוא שם דבר בלשון רבים. ר"ל ערעורים. שי"ל לבעל טענות עליו. ותהיה קריאת המלה בקמ"ץ הרי"ש. ברבוי. כמו ביחיד ממנו. ויהי על משקל עולם כוכב. וכן בלשון חז"ל על משקלו. אוכלים שם דבר. אוכלים נגובים. כל האוכלים מצטרפין. קמו"ץ. כמ"ש בס"ד במק"א. ולא ישתנה. וכן צריך להיות אליבא דירו'. דאייתי בתי"ט. 
+<b>והירו' </b>נ"ל לפרשו ע"ד הר"ן. כך. שבמקום שיש לקוחות. היינו ערעור. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>ואחד </b>שחרורי עבדים כתב רמ"ז. איכא למידק כיון דקיי"ל המשחרר עבדו עובר בעשה. למה הקלו רז"ל בשחרורו כו'. 
+<b>שכח </b>דמשום מצוה דרבים שרי. 
+<b>בתי"ט </b>ד"ה חוץ. צ"ל ומקיימינן כולה שטרא. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>בערכאות </b>נ"ל לשון וערך עליה. דמתרגמינן ויסדר עלה. ובלשון חכמים מזה הענין. עורכי הדיינין. אבל לשון ערך איש ערך אשה. שהוא שווי דמים. אינו ענין לכאן. ומנהג המון השונים. לקרות ערכאות בחיר"ק הענין ולדעתי יותר נכון בפת"ח או בסגו"ל. 
+<b>ושחרורי </b>עבדים לכאורה כו'. 
+<b>שלא </b>לזון עבדו עמ"ש בחי"ג בקדושין (ו"א) וגטין (יג). 
+<b>רשאי </b>שיכול לומר עשה עמי ואיני זנך במקומו כתבתי. דהני מילי בעני אבל בעשיר. לאו כל כמיניה דרמי ליה אצבורא. ולא גרע מבנים דאכלי ולא עבדי. כ"ש עבד. אטו נהום כרסיה לא שוי. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ועל הקרן של פרה. </b>נראה פשוט דעל קרן תלושה ודאי כותבין לד"ה. דלא גרע ממחובר לקרקע שתלשו. דכשר לכתוב עליו כדתנן לקמן. והכי נמי בהדיא בהך בבא. על העלה של זית. אע"ג דנקצץ מן המחובר הגמור. כ"ש מן המחובר לב"ח. דעדיף מניה ודאי. והא בבא יתירא היא. ולא צריכא אלא לאפוקי מדריה"ג דפליג. ולא פסלינן במחוסר קציצה וקטימה. אלא בכתבו על המחובר ותלשו וקטמו. וביה שייך נמי גזרה דשמא יקטום. לא בקטום קודם שנכתב. וקרמ"ז טעה בכך. 
+<b>ולא </b>על האוכלין שכן עלה זית מאכל ליונים תי"ט. וא"כ תקשי לתנייה גבי הוצאה דשבת. ותו קשיא עליה. זיתים שכבשן בטרפיהן טהורין. הרי מפורש שאינן מאכל. ולא עדיפי נמי מפריצי זיתים. ואי איתא דהוי מאכל בהמה או עופות. ליתנינהו גבי הני דמהניא בהו מחשבה. אע"ג דרש"י בגמרא מפרש. דחזו למאכל בהמה. לאו בדווקא כתב כך. אלא בדרך אי נמי. ומיונה דנח אין ראיה. כי הביאה אותו לסימן מרירות. לומר אע"פ שאינו ראוי למאכלה. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>עשי"ע </b>(סך"ו). 
+<b>ואין </b>בין חש"ו לנכרי בזה. אלא בלכתחלה. משו"ה לא כייל ליה הכא נמי בהדייהו. כמו בבבא דסיפא. 
+<b>האשה </b>כותבת את גטה ומקנתו לבעל כו' וכתב הר"ן אע"ג דמחוסר הקצאה בין כתיבה לכתיבה. לא הוי מחוסר מעשה כו'. 
+<b>ולא </b>אדע הצורך שהביאו לכך. מי לא עסקינן דאקניתיה מקמי כתיבה. אלא סברא דנפשיה קאמר. וצ"ע. 
+<b>וחרש </b>קודם לשוטה דאינו בר דעת. וחרש איתיה בר דעתא קלישתא מיהא. וח"ש דמי בכל דוכתא לקטן. דתרוויהו גדולים נינהו. וסומא אגב נכרי נקטיה בהדיה דדמו בדעת שלמה. 
+<b>חרש </b>ונתפקח סומא ונתפתח. שוטה ונשתפה מ"ש תי"ט פקחות חרש שכיח טפי מפקוח סומא. ופתוח סומא טפי משפוי שוטה. מנליה הא. איברא איפכא הוא ודאי. כי מעשים בכל יום שסומין מתרפאין. ולא נראה ולא נשמע מעולם מחרש שנתפקח. ושוטה שנשתפה. מצוי יותר. מסומא שנתפתח. שאין רופאין הבקיאין ברפואת הסומא. מצויין כמו בשפוי שוטה. וכל זה דבר ידוע ומפורסם לכן מ"ש בתי"ט כאן. נראה כמכחיש הידוע. ונ"ל דנקט תנא האי סדרא. ופתח השתא בקטן ע"ד זו ואצ"ל זו. אע"ג דאשכחן אלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו בקטנן כו'. הכא לא מהימן. ואצ"ל אינך. דלא אשכחן בהו קולא בשום דוכתא. וחרש טפי בר עדות הוא מסומא. דלא בר ראה. ואיהו עדיף משוטה. דלא בר ידע הוא. וראיתו נמי לא כלום היא. 
+<b>פתוח </b>ונסתמא עמ"ש בס"ד במו"ק א"ע (סקמ"ב). 
+<b>וחזר </b>ונתפתח לא כדי נסבה. לפמ"ש שם בס"ד. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>האשה עצמה כו' ובלבד כו'. </b>אבל אשה שגטה יוצא מת"י בכ"מ ה"ז מגורשת. ואפילו שאין הגט מקוים. כ"כ הר"מ. ומסיים שאין חוששין שמא ימצא מזויף כו'. אלא נעמידנו על חזקתו כו'. ורשב"א תמה. מדתנן כו' ואם יש עדים שהיתה א"א אינה נאמנת. 
+<b>והשיב </b>הכ"מ. ז"ל ואיני רואה מקום לתמיהא זו. דהתם איכא למימר דמיירי בשאין גט יוצא מת"י ע"כ. ואני אומר תמה עצמך. האי גיטא חספא בעלמא הוא. שהרי כשאתה מאמינה בגט. בלתי מקוים. להוציאה מחזקתה. תזייף ותכתוב. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>לאלתר </b>אלתר. מלה מורכבת מן על ואתר. לשון מקום בארמי. כלומר על המקום ההוא שהרגיש שנאבד מיד. ואל הוא כמו על בעין. ורגיל לבוא גם בכתוב זה תחת זה. שאותיות הגרון מתחלפות. ובירו' נהגו לדבר בו בשתי מלות. כאמרם והוא שלמד על אתר. ומתוך שהרגילו מלה זו במקום מיד. מלה חדא. הטילו בה ג"כ אות שימושית. עם שהיה מספיק בלתי הלמ"ד. כלמ"ד למבראשונה לבעבור וזולתם. 
+<b>נותנו </b>לה כו'. ולא חיישינן שמא מת. 
+<b>ואם </b>אחר כך נשמע שמת. ולא נודע אם קודם נתינה. ע"ל ספ"ז. ובמ"ש בתי"ט שם בשם הר"ן. וצ"ע בתשו' אמ"ה (סס"ג) ובשי"ע (סקכ"ח). 
+<b>מקריבין </b>אותה. בגמרא מפרש בקרבן נשים. א"נ חטאת העוף שא"צ סמיכה. ואית לאוקמה כמו בערל וטמא. דמשלחין קרבנותיהן. כדאי' בתמיד נשחט. ומיירי דאניסי עבתו'. ומשו"ה לא מוקי תלמודא למתניתין בהכי. משום דלא שכיחי ונסיב מילתא פסיקתא. ור"ל נמי פליג בטמא פ"ב דזבחים. משו"ה דעדיפא משני. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>עמ"ש </b>בס"ד במו"ק י"ד סרנ"ז. 
+<b>להיות </b>מפריש עליהן מחלקן, עתי"ט לשון רש"י. דהוי כמאן דמטי לידייהו דהני ודאי הכי הוא. דהא אפילו הבכור נוטל פי שנים במכרי כהונה. דחשיב מוחזק. אע"ג דהיא גופה קשיא לי. כמ"ש במקומו. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>היה עושה ב"ד </b>פירוש שלשה. כתב תי"ט ותימה לי דלקמן אדתנן התקין ר"ג כו' פירש שהשליח אינו יודע בדבר מוליכה לה והיא נשאת בו. וליתא למאן דמפרש דב"ד דתנן היינו שלשה ע"כ. והאריך בזה לדחות פירוש רש"י. 
+<b>ולענ"ד </b>בחנם הטריח עצמו כאן להשיג על פירש"י ורע"ב. דנקטי מילתא פסיקתא. ופשיטא. דלכ"ע איתנהו. לתרתי חששות. 
+<b>ולא </b>איפליגו ר"י ור"ל. אלא בפירושא דב"ד דתנן הכא. דאזדו לטעמייהו. מר סבר ב"ד של שנים הוא דלא מפקי לקלא כולי האי. ונקט חששה רבה דממזרות. ומ"ס ב"ד. בי תלתא משמע. משו"ה חשש דממזרות לא שכיח כולי האי. להכי נקיט חשש עיגון. דשכיח טפי בכל גוונא. 
+<b>מיהו </b>ודאי איכא למיחש נמי לממזרות. מי לא עסקינן דשלח גט למד"ה. ולהיכא דלא שכיחי שיירתא דמפקי לקלא. ואפילו ממדינה למדינה בא"י. איתא לחששא. זימנין דלא ידעה בביטול. אלא דחששא רחוקה היא. 
+<b>משו"ה </b>נסיב מאי דפסיקא ליה. אפילו תימא דליתא לאידך חששה. זה פשוט. וצדק רש"י בפירושו המרווח. דאתי שפיר אליבא דכ"ע. 
+<b>התקין ר"ג </b>כו' בגמרא רשב"ג אומר אינו יכול לבטלו כו' ומי איכא מידי דמדאורייתא בטל גטא כו' ושרינן א"א לעלמא. אין כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושי מניה כו'. על כרחנו צריכין אנו לפרש דרבנן מיגז גייזי לקדושין ע"י הגט. משעת נתינתו בלבד. לא עוקרין את הקידושין מעיקרן (אף דפירש"י ותו' לא דייק הכי) דאל"כ. לא מצאנו ידינו ורגלינו בבה"מ. ותמה על עצמך. שאם תאמר הפקיעו קידושין כל עיקרן. א"כ אם זנתה תחתיו במזיד. ונאסרה עליו. אח"כ נתן לה גט כזה. וארעו אונס. תחזור להתר. או אם נשאת ע"פ גט זה. תהא מותרת לחזור לו. ויהו קדושין תופסין לו באחותה ובקרובותיה. וכן היא מותרת לקרוביו. והבא עליה במזיד כשהיתה תחתיו. ונגמר דינן ליהרג. אח"כ נתן לה גט כזה. או שבטלו במ"א. פוטרין אותן (ואם כבר נהרג הבועל. הלא נהרג בחנם) ואם חטאו בשוגג והביאו קרבן. נפסל הקרבן למפרע. וכשעדיין לא הביאו. נפטרו ע"י כך מקרבן. גם לא תמצא בה חיוב חטאת לעולם. דהו"ל התראת ספק. 
+<b>שוב </b>ראיתי אחרי רואי. שנגעו התו' בזה. עיין מ"ש. אבל אין מנוס מליישב כל הנ"ל. אם לא כמ"ש שהפקיעוהו להבא. 
+<b>ודפריך </b>תינח דקדיש בכספא. דכה"ג פשיטא ליה טפי דמצו לאפקועי מכאן ולהבא. דאדעתא דרבנן הוא דקני לה עד השתא. והפקירו הכסף שהיה בדעתו שיקנה בו לעולם. אבל קדיש בביאה. ודעתו היה לקנין עולם. איך הפקיעו. ומשני הפקיעו ודאי. בעילתו להבא שויוה בעילת זנות. ויש לי כיוצא בזו. בקנין מטלטלין. ועמ"ש בס"ד בחי"ג כתובות (דד"א) ודוק. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>שתהא נודרת </b>עתי"ט בשם התו'. שכתבו וא"ת ידירוה בפני הבעל ויאמר קיים ליכי. שאז אינו יכול להפר וכו'. 
+<b>קשיא </b>לי מאי מהני. הא קיי"ל נשאלין על ההקם. 
+<b>ונראה </b>פשוט דבעל כה"ג א"צ לפרט הנדר. עמ"ש במקומו בי"ד. וי"ל בדוחק. דס"ל שאין חכם מתיר אלא ביום שמעו. וכה"ג קלא אית ליה. גם יכולין להשגיח על זה. שלא יתיר לו אדם באותו יום. וצ"ע. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>משחררו </b>פירוש משחרר הוא שכותב שטר על דמי החוב. אם אין לו לשלם. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>לישא שפחה </b>אינו יכול. וחציה שפחה וחציה בת חורין אינו יכול לישא. דאתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות תו'. 
+<b>ר"ל </b>דאפילו את"ל דאתי עשה ודחי גבי שפחה. מיהא גבי בת חורין ודאי לא אפשר. דהיא מוזהרת ג"כ. ולא מיפקדא אפ"ו. דכה"ג ליתא לדחיה כלל. דאין אומרים לאדם חטוא בשביל שיזכה אחר. הילכך מ"מ בחציה שפחה נמי לא אשתרי. כיון דאיכא צד חירות דלא מידחי. דוק. 
+<b>עוד </b>כתבו תו' ז"ל. וא"ת ישא ממזרת דצד עבדות שרי בה כו'. וצד חירות נמי שרי בה כו' וכ"ת דאתי צד עבדות ומשמש בא"א <b>(קושטא</b> הכי הוא (ע"ל) אע"ג דאיכא סברא אפכא. כיון דלא מקדשה אלא לפלגיה. אפילו למ"ד התקדשי לחציי מקודשת. דלא שייר בקנינו. אבל הכא. הא לא קדיש אלא חציה. לצד חירות. ואידך פלגא לצד עבדות. הו"ל מקדש חצי אשה. דאינה מקודשת) ישאנה באיסור. כמו ממזר שנושא שפחה. וכמו לישא שפחה אינו יכול. כלומר כמו דאמר תנא דידן לישא שפחה אינו יכול. דמשמע הא אי הוה מותר בה. שרי לישא שפחה. אע"ג דלא בת קדושין היא. 
+<b>(זה </b>הדבור הנמשך כתבתי בימי חרפי מאד) 
+<b>בת חורין </b>אינו יכול. מפני צד עבדות שבו. צ"ע אם קדשה. אם קדושין תופסיו בה. דהו"ל כמקדש לחציו דמקודשת. או דילמא לא דמי. כיון דלא חזיא לביאה. והא דקיי"ל קדושין תופסין בחייבי לאוין. אע"ג דלא חזיין לביאה (ול"א קדושין שלא נמסרו לביאה אינו קידושין אלא בחייבי כריתות) שאני. דביאה אסורה בישראל. לא אפקריה רחמנא לזרעיה. כי הבנים כשרים ומותרים בישראל. משא"כ עבד. דרחמנא אפקריה לזרעיה. והרי יש כאן צד עבדות. הדומה לבהמה. נמצא כשקדש בת ישראל הרי היא כאילו קדשה חצי אדם וחציו בהמה. דלחצי אדם. משמע דליכא קדושין. אלא דווקא המקדש לחציו. ושייר חציו. הוא דמקודשת. מטעמא דאי אפשר ליחלק. והרי היא מקודשת לכולו. והאיכא איש שלם. אבל זו לא נתקדשה לאיש שלם כלל. שהרי אין כאן. אלא חצי איש. וחציו אחר איננו. והכין מסתברא. דלא שנא עבד או חצי עבד. אין לו קדושין בבת חורין. אפילו בחציה בת חורין. 
+<b>איברא </b>גרעא בת חורין. שאפילו לבן חורין. אינה מתקדשת. דקיי"ל האומר לאשה חצייך מקודשת. אינה מקודשת. שאין מקדשין חצי אשה. 
+<b>הילכך </b>מ"ש התו' ישא ממזרת באיסור בלא קדושין הוו מצי למימר אפילו בקידושין. וכגון דאמר לה התקדשי לי חצייך. אלא משום. דלאו קדושין נינהו לגמרי. 
+<b>(הך </b>בעיא דלעיל ופשיטותה דכתיבנא לה דינקותאי. תלמוד ערוך הוא. ואשתמיט מני. מתוך עצלות שלא עיינתי בגמרא. ואזדא לי בשטת רב ששת. ודרבר"ה ורבא קמייתא. ואירע לי כמוהו שאין אדם עומד עד"ת אא"כ נכשל בהן אע"ג דגירסא דינקותא היא. כי על כן הנחתיה כמו שהיא ראיתי לקחתי מוסר. מזג העיון לא יחסר. אפ"ה חדאי נפשאי אם ספקות שלכם כך. דלעולם מידי ספק לא יצאנו. עמ"ש בס"ד פ"ב דכריתות). 
+<b>ומש"ע </b>תו' שצד עבדות אסור גם בנתינה. משום דעדיף נתין מעבד. דלא שייך בקידושין. ועיין עוד שילהי הוריות. 
+<b>שנא' לא תוהו בראה </b>לשון תו' ולא נקט קרא דאורייתא כו' י"ל משום דלשבת. שייך אף בצד עבדות. אבל פ"ו לא שייך אלא בצד חירות. וכתב תי"ט דאיתתא ל"מ אפ"ו. וכל מצוה שאין האשה חייבת בה. אין העבד חייב בה ע"כ. ולא היה צריך לומר כן. כי תלמוד ערוך פד"מ (דנט"ב) דב"נ אינו מצווה על פ"ו. אלא דס"ד עבד עדיף. משום דאיתיה בקצת מצות. אבל באמת מגרע גרע בהא. דלית ליה חייס. וגוי אית ליה חייס. כ"ש בן נח דעדיף. ואם הוא לא נצטוה. ק"ו לעבד. (וגם לתו' אשתמיט הך מילתא. שנדחקו להוכיח כן מהירושלמי) ושמעינן מהכא דמשום שבת. אשה נמי מיפקדא אפ"ו. וק"ו מעבד. דאיהי ודאי עדיפא. וזהו ק"ו שאין עליו תשובה. 
+<b>כופין את רבו </b>אע"ג דאסור לשחרר עבדו שלא לצורך מצוה. משא"כ לתקן ישוב העולם. מצוה גדולה היא. 
+<b>ועוד </b>שכבר הוקלש צד עבדותו של זה. שלא אסרה תורה אלא עבד גמור. ובזה מיושב מ"ש תו' וכי אומרים לאדם חטוא שיזכה כו'. וא"ת ומ"ט לא יותר להוציא לחירות. אפילו עבד גמור. כדי לטהר בניו. כדשרי לממזר למעבד איסורא למנסב שפחה. וי"ל דלא שרי ר"א לממזר ליטהר. אלא משום דאיהו לנפשיה הוא דקעבד איסורא. משא"כ לומר לבן חורין חטוא בקום עבור על ד"ת שיזכה עבד לא אמר. אי נמי זרע ממזר. חשיב טפי. ולא אפקריה רחמנא. כזרע עבד. דלא קפיד אלא אלשבת בלחוד. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>אר"י כו' </b>בגמרא פשיטא מאי ניחוש לה. מסברא הייתי אומר. ס"ד ליחוש. דילמא איהי נתנה לו אצבע בין שיניו. וכיון שהיא גרמה לו שנדר. הו"ל כאילו נדרה היא. ושייך טעמא שלא יהיו פרוצים בנדרים. גבי תרווייהו. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>וחכ"א יחזיר </b>עתי"ט. ז"ל. ומ"ש הר"ב בפירוש דכפליה שאומר ואם (אין. כצ"ל) את איילונית לא יהא גט כו'. וקשיא דא"כ הטיל התנאי בגט עצמו. וכשלא נתקיים. נמצא שהגט עצמו בטל כו'. ע"כ. 
+<b>לא </b>ידעתי מניין לו זו. שאני אומר תקנת חכמים בטלה לתנאו. שאם לא תקנו כך. היה מקום לקלקלה מחמת התנאי. לפיכך לא יחזיר עולמית. לומר שאין תנאו מועיל לו כלום אחר תקנת חכמים. שכן כחם יפה. דאפילו אם תמצי לומר איתא לתנאיה. אפקעינהו רבנן לקידושי כה"ג. היכא דאיכא חששא דקלקולא. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>עידית </b>נאות יעקב. תרגומו עידית בית יעקב. 
+<b>יראה </b>שהמתרגם עשאו נגזר מן עדי עדיים. ענין פאר וקשוט ומכלול יופי. וכן נאות לפ"ד. הוא מלשון נוי ונאה המצוי בדברי חז"ל. 
+<b>ואמנם </b>ענין זה הנזכר במשנתנו. יראה לי יותר שמוצאו מהארמי. עידוי. תרגום של הריון. שכן הארץ הטובה עושה פרי תבואה. עדית תקרא כאילו היא הרה. על שם שהיא עומדת לקבל הריון ולהרבות זרע. ובאמת האדמה הטובה היא הרה תמיד. זרעה הנקבי בה. ומצפה לקבל זרע זכר. הנזרע בה והולידה והצמיחה. 
+<b>והפכה </b>הזיבורית. מלשון זיבורא ועקרבא. ע"ש שעוקצת כדבורה. בהוצאה יתרה על השבח. וקוץ ודרדר תצמיח. 
+<b>וכתובת אשה בזבורית </b>כתבו תו' טעמא דהפקיעו חכמים דינא דאורייתא כו' חשו שמא תקניטנו כדי שיגרשנה ותגבה מעדית ע"כ. וכתב רמ"ז. ועוד נראה שאפילו נתחייב בעדית. ניחוש שמא ימנע מלישא אשה. ולאו מילתא היא דסתמא איהי לאו לגירושין קיימא. ואיהו לאו למיתה בחייה קאי. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>לאכילת פירות </b>עיין לשון רע"ב. שהרי מכרה לו באחריות. וכתב לו שטר מכירה. הקשה ש"ך ל"ל שטר. הא אמרינן. המוכר שדהו בעדים. גובה ממשועבדים. אפילו בלא שטר. דמאן דזבין בפרהסיא זבין. 
+<b>ולענ"ד </b>לק"מ. דהיינו נמי שטר. דעדים מפקי לקלא. וכמאן דכתיב דמי. וא"צ למ"ש רמ"ז. שהוא דוחק שאין בו ריוח. וק"ל. 
+<b>ולאכילת </b>נתקשה לרמ"ז לשון מוציאין לאכילת. דהא ודאי מוציאין. שהפירות אכלן. 
+<b>ותימה </b>דלא ידע לפרושי למ"ד לאכילת. בשביל אכילת פירות. כמו למ"ד דאמרי לי אחי. והדומים. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ואם מתה בעלה יורשה </b>דהפקר ב"ד הפקר. כי מתוך שהפקירו ממונה. והפקיעו ירושתה מיורשיה. ואמרו שבעלה יורשה. אף הוא קוברה ומיטמא לה. עשאוה כמ"מ שאין לו קוברין. 
+<b>שלא נודעה </b>הא נודעה. אינה מכפרת. היינו שאינה קריבה. כך פיר"י. 
+<b>ולא </b>בא להוציא אם כבר קרבה אחר שנודעה. דפשיטא אינה מכפרת. אחר שעברו הכהנים מזידים. אי אדאורייתא. אי אדרבנן. 
+<b>ונראה </b>דאתא לאפוקי אם קרבה ואח"כ נודעה. שכבר כפרה. ואינו מוכרח. דמ"מ מצו רבנן לתקוני כה"ג נמי. אמנם התו' כתבו. שאם נודעה לאחר זריקה. לא הצריכוהו לכפר באחרת. שאין כח ב"ד יפה לעקור דבר מה"ת בקום עשה (עמ"ש בס"ד בעשרה הלחם) וקריבה דאמר רש"י היינו נמי זריקה. ולכל זה לא הוצרכנו אלא לר"י. אבל לעולא ודאי אפילו כבר קרבה. אינה מכפרת. 
+<b>שלא נודעה לרבים </b>דאי נודעה שהיא גזולה. מילתא דלא שכיחא היא. ולא תקנו תי"ט ולחנם נדחק על דעתי. ברם איפכא מסתברא. כיון דלעולא מה"ת לא קני אי הכי מסתיינהו לתקוני בלא נודעה דמכפרת. 
+<b>איברא </b>ודאי משום דאי הוו מתקני גם בנודעה. היו מרגילין הגנבים לגנוב ולהביא. משו"ה לא תקנו. משא"כ בלא נודעה. מצו לתקוני. דלא נפיק מנה חורבא. ונשארה מילתא דלא שכיחא. כמו שהיא באמת. ובהפך מדעת תי"ט. וזה ברור. 
+<b>מכפרת מפני תקון המזבח </b>פריש רע"ב שלא יהו כהנים עצבים שאכלו חולין שנשחטו בעזרה. קאי בשטתיה דעולא. ומסקנא דגמרא כר"י דנודעה אינה מכפרת. מפני תקון המזבח. שלא יאמרו מזבח אוכל גזלות. אבל מן התורה. יאוש כי הכא קני. דאיכא נמי שינוי השם. מעיקרא חולין. והשתא קרבן. וכמ"ש התו'. ולכן פסק גם הר"מ ז"ל כר"י. ול"ק אדידיה. כדרמי ליה הכ"מ. גם הראב"ד הודה לו. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>הפעוטות </b>לא נודע לו חבר. ומוצאו נעלם. 
+<b>הפעוטות </b>הקטנים. כבן ז' כבן ח'. נ"ל דשבע. לבת. ושמנה. לבן. לפי שבינה יתרה נתן הקב"ה באשה. וממהרת לבא שנה לפני האיש. וכן לענין בריאות הגוף. כדקיי"ל לענין השלמת תענית ביה"כ. על כן מגעת לכלל דעת קודם לו. בעצם וראשונה אמנם ודאי גם הנקבות כזכרים יתחלפו בבינה. שחלק להם תולדתם במקרה. שהאחד מקדים שכלו לצאת אל הפועל. קודם חברו ובן גילו. לכן יש להם שעורין חלוקין. לפום חורפייהו. 
+<b>מקחם </b>לפי מה שנוהגין לקרות מ"ם מקח בסגו"ל. תהיה קריאת מ"ם מקחם בחיר"ק. כבעלי הסגול בנטיה. כמו מכר. מכרם בכסף. כסף שברם. מן שבר. מצח מצחם נחושה. והדומים. כן בנחים מכסם לה' מן מכס. וכן בחסרים בשורש זה עצמו. הנפרד חרו"ק כמש"ל בס"ד. אולם לפי נקוד שם הרבים ממנו. הנמצא בכתוב (נחמיה ז') נפתח"ה המ"ם. המקחות (עם שלדד"ק גם היא חרוק"ה. לא מצאנוה כן בכ"ה) ויראה שכך הוא בנטיה כמו בקבוץ. ואולי גם בנפרד הוא פתו"ח כמש"ל. וא"כ נשארה המ"ם פתוח"ה גם בכינוי. כמו תרומת מתנם. ממתן. מסעם. ממסע. וכן מגע. מצע. משע נצר מטעי ומכוש מבטם. מן מבט. כמ"ש בס"ד שילהי פ"ד דאבות. 
+<b>מקח </b>ע"ש באבות. ועם שדעתי שם. היות מ"ם מקח בחיר"ק. <b>באמת</b> אין הכרח מהכתוב ומקח שוחד. כי יכול להיות שהוקל בסמיכות. ויתכן היותו בנפרד פתוח. 
+<b>במטלטלין </b>אבל בקרקעות. אין ממכרם ממכר. ואין מקחן מקח. שאם רצה. חוזר. אבל המוכר. אינו יכול לחזור בו. 
+<b>כך </b>נראה מסתימת הפוסקים. וכן משמע ממאי דכתב רמ"ז בשם סמ"ע בטעמא דמלתא. אבל לא בקרקעות. משום דמכירת קרקעות צריכה יותר חריפות ובקיאות. <b>וצ"ע</b> תינח בקרקע שירש. אבל שקנה או שניתן לו. למה לא יוכל למכור כדרך שקנה. 
+<b>ולי </b>היה נראה. משום דקרקע בחזקת בעליה עומדת. וכשקנאה הקטן. עדיין לא יצאה מרשות בעלים. עד שיגדל. 
+<b>והשתא </b>ניחא נמי דמשמע. מסתמא דמתני'. דבקרקע אין מקחו מקח. כמו שאין ממכרו ממכר. אע"פ שהפוסקים שתקו מזה. 
+<b>וטעמייהו </b>דודאי המוכר לו. מסתמא לא יחזור. אבל הקטן פשיטא דחוזר. ואין במעשיו כלום בקרקע. בשום אופן בעולם. והפוסקים מילתא דפסיקא נקטי. וה"ה שהמוכר יכול לחזור. אלא דלא שכיח כה"ג. משו"ה שבקוה. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>כהן קורא ראשון מפני ד"ש </b>דמדאורייתא יכול הכהן לתת רשות למי שירצה כו'. עכ"ל רע"ב. <b>דבר</b> זה לא נזכר בגמרא. ונראה שמפרוש המשנה להר"מ לקחו. שכתב אם יתיר לכמותו או פחות ממנו. 
+<b>ודברים </b>הללו תמוהים. כי בגמ' לא אמרו אלא אם בא לחלוק כבוד לרבו. ולמי שגדול ממנו כו'. אבל נשוה אליו ולפחות ממנו. ודאי אסור דבר תורה. שאינו רשאי לוותר על כבוד הכהונה. אם לא משום כבוד תורה דעדיף. 
+<b>וכנראה </b>הכריחו לר"מ לומר כך. הפך הלשון שבגמרא. משום דהוה קשיא ליה. היאך אפשר להעלות עה"ד. אם בא לחלוק כבוד לרבו (בבה"כ בשוי"ט) שאינו רשאי. הלא אפילו בלי רשותו ושלא מדעתו. הגדול קורא ראשון בעל כרחו של כהן. כרב דקרי בכהני. וכמו שהשריש הר"מ בהצעה לפירוש משנה זו. שהקדים לבאר שאין הכהן קורא לפני ת"ח. מדין הגמרא. והרחיב פה האריך לשון בזה. להשיג גבול המנהג וכמ"ש גם מאותה ששנינו בהוריות. אבל ממזר ת"ח קודם לכ"ג עם הארץ. 
+<b>על פי </b>אותן הדברים המשיך מ"ש אחר כך. והוצרך להפך הלשון מגדול ורב. לקטן ופחות. דבכה"ג דווקא הוא דצריך לרשותו של כהן. ומצי מחיל ד"ת. אפ"ה אסרוה חז"ל מפני ד"ש. <b>זאת</b> היא שטתו. כי זולת זה לא היה יכול להלום המשנה עם הגמרא. ולפי הנחתו הקודמת. שלא חלק בין חכם לחכם. אלא השווה את המדה. שכל חכם הגדול מהכהן. הוא קודמו לקרות ראשון. ולא סלקא ליה שמעתא. עד דמפיך לישנא דתלמודא. 
+<b>אבל </b>מי התיר זה לת"ח. לדקדק בחלוקו להפכו שלא כדרכו. הפך ומחה על פיו. מה שלא עלה ע"ד אדם. ולא ערב אל לבו אחד מהמחברים אנשי השם אשר מעולם. לעשות כזאת. לשנות לשון התלמוד מקצה אל הקצה. ולהפכו על פניו. <b>אמנם</b> א"צ כלל לומר כן. בלא"ה לק"מ לשטת המפרשים. דרב דקרי בכהני. משום שכל הכהנים שבעולם הוו כייפי ליה. אבל בענין אחר. לא זו בלבד שאינו קורא ראשון בלי רשות כהן. אלא אפילו בא כהן לחלק רשות לגדול ממנו. לא מהני משום ד"ש. כדאמר תלמודא בהדיא. 
+<b>אלא </b>דאכתי קשיא ההיא דר' פרידא. דמוקי לה תלמודא בשוין. משמע דמדינא הוה מצי קרי לפני כהן. ומשום מדת חסידות בלבד נמנע. <b>איברא</b> לתו' משמע. דלא בשוין ממש עסקינן. דא"כ מאי רבותיה דר"פ. <b>ונ"ל</b> דדיקא נמי. מדקאמר תלמודא אפילו לגדול אינו רשאי למחול. כ"ש לשוין. אף מד"ת נמי לא מצי מחיל. דהא לא אמרו אלא למי שגדול ממנו. 
+<b>אפ"ה </b>לא ניחא. אכתי קשיא. מאי רבותיה דר"פ. וצ"ל על כרחנו. דכ"ע הוו כייפי ליה. א"נ בברכות המזון איירי. לא בקה"ת. דהכי דייק לישניה טפי. וכמ"ש תו'. 
+<b>ומאותה </b>שכל ת"ח שמניח כהן ע"ה לעלות לתורה לפניו שחייב מיתה. לק"מ. דע"ה דידהו ודאי שאני. ועמש"כ במו"ק סקל"ה. ובתשובה ארוכה ססקצ"ג. 
+<b>ובעיר </b>שרובה או כולה כהנים. עמו"ק שם. 
+<b>ואחריו </b>ישראל מפני ד"ש. ועמ"ש בחידושי גמרא בס"ד. 
+<b>ושואלין בשלומם </b>עיין מ"ש בחי"ג. ובלח"ש רפ"ב דברכות. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>התקבל </b>וכן לשון המשנה כו' אע"פ שהיה יכול לשנות קבל בלשון קל עכ"ל תי"ט. 
+<b>לשון </b>מקרא הוא קבל לך (דה"א כ"א) קיימו וקבלו היהודים מהכבד. אבל לשון חכמים לחוד. <b>ונראה</b> שהוצרכו כאן לשינוי זה. לייחדו ולהכירו ולהפרידו מענין הנ"ל שבכתוב. שהוא מורה קבלת דברים שבעל פה בלבד. לא דבר הנמסר ומתקבל מיד ליד בפועל ממש. ועוד לא לחנם עשו זאת. כדי שלא יתערב בענין קובלנא. לשון תלונה. המצוי בדברי רז"ל. ובא מהקל. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>וכל שאינה יכולה לשמור את גטה </b>משום שקדושיה קדושי תורה. וסתמא בקטנה שהיא ברשות אביה והשיאה. איירי תנא. 
+<b>וצ"ע </b>ביתומה שהשיאוה אמה ואחיה או יתומה בחיי האב. שאין קדושיה אלא מדרבנן. מי נימא הואיל ויוצאה במאון. מתגר' נמי בכל גוונא. <b>א"ד </b>כל דתקון רבנן. כעין דאורייתא תקון. וכ"מ מסתימת הפוסקים. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בלשון </b>רע"ב ד"ה פרנסוה. אי צרכי מלבוש. כצ"ל. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>שילמדו ויכתבו </b>לשון הר"מ בפירושו. אינו מן הנמנע שב"ד הגדול שבירושלים לא יהו בקיאין בכתיבה. 
+<b>תימה </b>שנעלם ממנו הא דאמרינן פ"ק דחולין (ט"א) כל ת"ח צריך שילמוד כתב. כ"ש ב"ד הגדול. <b>אבל</b> בחנם נסתבך הר"מ בכך. כי אין ת"ת צריך ללמוד אלא כתב אשורי ושל ישראל והגט נכתב בכל לשון. כההיא דתנן שלהי מכלתין גט שכתבו יוונית כו'. וה"ה לכל שאר לשונות. <b>ומי</b> לא עסקינן הכא. דצריך לכתוב הגט בכתב ולשון שאין הב"ד מכירין בו. כגון שהאיש והאשה הם יוונים (או שנשלח הגט לארץ יון. שאין שם בקיאין בכתב ולשון עברית) או ללעוזות. דלא סגי אלא באותו לשון שמכירין בו המגרש והמתגרשת (וב"ד שנמסר בפניהם) דלהר"מ גופיה מיהת בעינן שיהו העדים מכירין באותו לשון שנכתבו בו הגט. 
+<b>ולדידי </b>אף האיש והאשה. צריכין לידע ולהכיר לשון הגט וכתבו. כדבעינן למימר בס"ד. ובהכי מיירי ודאי הכא נמי. שילמדו. באופן שא"צ לדחוק כלל. 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>רי"א מגורשת ואינה מגורשת </b>ע"ל רע"ב והבא עליה באשם תלוי. 
+<b>היינו </b>למ"ד דלא בעינן חתיכה משתי חתיכות. 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>כנסי מהקל. </b>הכ"ף בחיר"ק. בפלס אמרי לה. ואם מהכבד הכ"ף בפת"ח. בשקל כבסי מרעה לבך. 
+<b>אינו גט </b>לשון רע"ב אבל אם היה הגט ע"ג קרקע כו'. אפילו אמר טלי גטך. אינו גט. <b>פירוש</b> קרקע שלו. 
+<b>קרוב </b>כל שהיא אינה יכולה לשמרו. והוא יכול לשמרו. זהו קרוב לו. כצ"ל בלשון רע"ב. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>כל שנתייחד עמה </b>לכאורה משמע לישנא מעליא. והיינו ביאה ממש. דהן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה. <b>הילכך</b> צ"ע בטעם הירושלמי שכתב בתי"ט. <b>איברא</b> ב"ש לא ס"ל הן הן עדי יחוד. הן הן עדי ביאה. <b>וצ"ע</b> תרתי למה לי. 
+<b>ושמעינן </b>ממתניתין דבן הפנויה פגום הוא. ועמ"ש בבריכה עליונה. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>לשום מלכות מדי </b>למנין מלכותה. שהיתה מולכת בכיפה. וכן למלכות יון המתחלת מאלכסנדר מוקדון. שתפס המלכות הכללי בעולם. אחר פרס ומדי. והוא מנין שטרות שנהג זמן רב אחר חתימת התלמוד. 
+<b>שנה שמו ושמה </b>עתי"ט אע"ג שאם לא כתב שם האיש והאשה כלל כשר. שינה גרע. <b>ויש</b> דוגמא לזה. מ"ש בירו' לענין הזכרת גשם. ל"ד ההוא דמצלי ומיקל כו'. וכ"מ לענין הבדלה בתפלת תשלומין. 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>פסול </b>אלא לאחר שנתנו לידה. מתנה. רע"ב. <b>ואין</b> לשונו מדויק. אלא כך צ"ל בשעת נתינה. וקודם שיצא הגט מידו לגמרי. ועד שלא אמר לה הא גיטך. דלאחר מעשה. אין בתנאו כלום. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>ולכל מי שא"ל עליו קדושין </b>לאתוי' כו' עמוני ומואבי. <b>פירוש</b> שנתגיירו. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>ודן דיהוי ליכי </b>צ"ע מ"ט תקנו אז נוסח הגט בלשון ארמית. והא תנא בא"י הוה קאי. אם אמנם בב"ש עולי הגולה הם שיסדו ישוב הארץ. וכבר למדו לשונם שפת ארם. והנהיגוה גם בא"י אחר שכבר הורגלו בה. ולכן מצינו לשונות שטרות. במשנה בלשון ארמית. וכן בשקלים. אכן מצאנו גם שטרות בעברית. כמו פרוזבול. וכן בגופה של כתובה כותב לכשתנשאי לאחר כו' (אע"פ שקצתה כתובה ארמית את תהא יתבא כו') אכן גם בשמועות הלכות ומדרשות. מצינו לפעמים ארמית במשנה. כמו נגד שמה כו' וכן הרבה. וכל מג"ת נתחברה בלשון תרגום. ואין אתנו יודע עד מה ועל מה זה. מדוע לא השוו מדותיהם בזה. לדבר כלשון עמם בכל תורה שבע"פ שפה אחת בשוה. 
+<b>הרי את </b>עתי"ט ז"ל. אבל בס"א הרי את בן חורין כו'. ואין להגיה אתה. דכל אתה מתורגמין את ע"כ. <b>אבל</b> נוסח הגט שחרור השנוי בכאן. לשון עברי הוא. ואינו סובל עירוב לשון ארמי בדבור אחד. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>שנים ששלחו שני גטין שוין </b>נראה פשוט דאורחא דמילתא נקט. שבאופן זה קרובים להתערב. והוא הדין לאחד. אם שתי נשיו אינן שוין בשמותיהן. ושכח השליח איזו שמה כך. ואיזה כך. ואין שם עדים במקום הנשים. לברר שמותיהן. והן אינן נאמנות בזה. לפי שיש לחוש לצרה שמכוונת לקלקל חברתה. לפיכך נותן שניהם לזו ולזו. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>ושני עדים עברים </b>עתי"ט דאי נמי כתב פלוני בן. תחת הראשון. ופלוני עד. אבתרא. שניהם כשרים. שהבן חתם ענ הראשון. והאב על השני. <b>היינו</b>. בסתמא. עד דידעינן דהך חתימה לאו דיעקב. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>הקיף ראשון </b>כו' לאורך הדף. גגו אחד פונה לצד גג השני. 
+<b>העדים באמצע </b>באויר שבין שני הגטין באורך והעדים חתמו ברוחב כדרכן. על פני שטות הגט. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>גט שכתבו כו' יוונית </b>שהגט נכתב בכל לשון. ועתי"ט בשם הר"מ. והוא פשוט. דאל"ה אין עדותן עדות. <b>ולי</b> נראה שגם המגרש צריך שיבין הלשון שבגט ויכיר הכתב. דאל"ה. מצי מערער. דלא הוה ידע מאי דהוה כתיב ביה. והעדים החתומים על הגט אינם מעידים אלא על הכתיבה (ואם אין עדי מסירה כאן) יוכל לקלקלה. ועוד אני אומר שאפילו האשה המתגרשת ראוי שתהא בקיאה בלשון וכתב שנכתב בו הגט. כדי שתדע ודאי שהוא גט גמור. ותשגיח ותזהר בו לשמרו. שאל"כ. יש לחוש שמא תחשוב שהוא שט"ח או ד"א. שאינו נראה בעיניה כמגרשה. אלא כמשחק בה. ולא הקפיד על שמירתו להצניעו. כההיא דרפ"ח. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>אמתלא </b>משל. מתלת. <b>וי"ל</b> שהוסיפו בו אל"ף בהוראה זו. המיוחדת בענין טעם. לנוטריקון. והוא שתי מלות. אמת לא. ר"ל (הקול) אמת אינו. כי יש בו סבה ומקרה. שאינו אמת גמור. עם היות בו קצת אמתיות בצד מה. לא נשלמה אמתתו ולא נתבררה. ולכן קדם רמז אמת. לפני השלילה. וק"ל. 
+<b>וזה </b>דרכם ז"ל שכל למו. לרמוז בשם מיוחד. לכונה מיוחדת. בדרך זו. <b>ואף</b> בשמות דברים עצמיים. כמו דייתיקי אפותיקי. שהן מלות יווניות. מצינו שדרשום וסמכום בנוטריקון. וזהו מחמת שבאמת הלשון היונית. מהעברית לוקחה. כמ"ש בס"ד במ"א. וכן שיערו חכמי הלשונות גם מן האומות. 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Gittin/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Gittin/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..38967ae22eacb2c62af09c81e14d99bda2ee92ca
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Gittin/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,378 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Gittin
+לחם שמים על משנה גיטין
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Gittin
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה גיטין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>המביא </b>ברישא לא קתני המוליך. עיין גמרא (דד"א) ומ"ש שם. 
+<b>גט </b>עמ"ש בס"ד בעזר אור. 
+<b>ממד"ה </b>ז"ל תו'. הוא דלא נקט המביא גט מח"ל. כו' משום דבח"ל הוה משמע אפילו רקם וחגר כו'. והוא דוחק. ונ"ל דלק"מ. דאי הוה תני מח"ל. הו"א דווקא המביא לא"י. אבל מח"ל לח"ל. לית לן בה. אפילו ממד"ה לשאר ח"ל. או משאר חו"ל למד"ה. הכל אחד ושוה. ומצינן לתרוצי לכל חד לטעמיה. אב"א כרבה. משו"ה לא תני מח"ל. דלא כולה ח"ל שוה. אלא דווקא מד"ה לא בקיאי. אבל בבל ודכוותה. ודאי בקיאי. ואב"א כרבא. ולא נקט ח"ל. דסד"א מכל ח"ל. אפילו היכא דשכיחי שיירתא דאתו דרך יבשה. וזה ישר. 
+<b>ואשקלון </b>כדרום הקשה ר"ת דאשקלון מא"י היא דכתיב זאת הארץ וגו' ואח"כ לכדוה. דכתיב וילכוד יהודה את עזה ואת אשקלון כו'. נעלם ממנו שחזרה ארץ פלשתים ליד סרני פלשתים. והיתה בידם כל ימי השופטים. וכל ימי מלכי בית ראשון. רק גת לפעמים באה לידי מלכי יהודה. ועמו"ק (א"ח סיש"ז) בקונטרס גדר ישוב א"י שם הארכתי בענין זה. גם בהגהותי לחבור הר"מ פ"א מהלכות תרומות. ובספ"ו מה"ל ב"ה ועע"ל. עוד כ' תו' אבל קשה דרקם וחגר משמע הכא דהוו ח"ל. וכתיב ויקדישו את קדש בה"כ. 
+<b>תמהתי </b>מראות. מה ענין קדש בשש נקודות. שהיא באמצע א"י לדרומה בהר נפתלי לקדש בשלש נקודות. והיא עומדת על הגבול (חוץ לארץ ודאי) במקצוע דרומי מערבי של א"י. ככתוב ויסע משם אברם ארצה הנגב. בין קדש ובין שור. והיא ארץ פלשתים שבמערב א"י ולדרומה. אבל ודאי צ"ל דתרי רקם וחגר הוו. אלו כנגד אלו באלכסון. ורקם דהכא על כרחנו במזרחה של א"י. והרי קדש בשש נקודות נמי הוו. כדאיתא מבואר. וכן תרי קדש בשלש נקודות. האחת עיר. ואחת מדבר קדש. ותרווייהו ח"ל. ע"ס אם לבינה פ' חוקת. דכוותייהו תרי הר ההר נינהו. חד בדרום א"י. ואחרא בצפונה. והואי נמי רקם אחרינא. עיר בא"י ממש. בחלקו של שבט בנימן. עלח"ש פרק דם הנדה. 
+<b>בפני </b>נכתב ובפנ"ח פירש"י דסתמא. כי מסהיד בפנ"כ ובפנ"ח. לשמה קמסהיד. ועתי"ט בשם הר"ן. ולי נראה שא"צ לכל הטורח. דסתמא לשמה הוא. ומדאצרכו שתהא כתיבה וחתימה בפניו הרי יצאנו מידי חששה שמא נכתב לשם אחרת. והרי הוא נכתב ונחתם בפניו. הלכך הצריכוהו. שאל"כ למה הטריחוהו לראות הכתיבה והחתימה בעיניו. משו"ה ודאי כי קאמר בפ"נ כו' סתמא. נמי כלשמה דמי. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>למזרח </b>כתב רש"י אבל מערב א"י. א"צ גבול. שהים הגדול גבולה. 
+<b>ש"מ </b>שארץ פלשתים מא"י היא בכבוש שני. אע"פ שבכל ימי ב"ר היתה מארץ העמים. כי היתה ביד מלכי העמים. ומחוצה לארץ נחשבת. שכן מבואר. ממ"ש דוד כי גרשוני מהסתפח בנחלת ה' גו'. וארז"ל וכי מי א"ל לדוד לך עבוד ע"א אלא לומר לך. כל היוצא מארץ לח"ל. כאילו עובד ע"ז. הרי בפירוש שאינה נקראת נחלת ה'. ודינה כח"ל. כל זמן שמשלו בה עובדי אלילים. מ"מ לכנעני תחשב. ככתוב בספר יהושע. וכשבאה ליד ישראל. חזרה להיות נחלת ה' באמת. ומעת שהגיעה ביד ישראל בימי ב"ש. שוב לא יצאה מחמת ידיהם עד הגולה. ולא מצינו בכל ימי עמידת ב"ש זכר עם פלשתים. כי נכבשה הארץ לפני ישראל. ונשמדה אומת פלשתים ונעקרה מן העולם. 
+<b>ובכאן </b>חדושי הפך מ"ש רז"ל כרכים הרבה כבשום עולי מצרים. ולא כבשום עולי בבל. כי זאת הארץ לא כבשוה עולי מצרים בהחלט כלל. וכבשוה עולי בבל. 
+<b>והנסין שבים </b>רואין כאילו חוט מתוח מקפלוריא עד ים אוקינוס. ומנחל מצרים עד ים אוקיאנוס. וכל הנסין שבין שני הגבולים א"י הם. לדברי ר"י. כדאיתא בגמרא. ולכן אין גבול למערב רק אותו שקבעה לו תורה. הים הגדול ופירושו אליבא דר"י. אינו הים האמצעי הידוע. אלא הוא ים אוקיאנוס המערבי. שהוא ים הגדול המוחלט. שאין גדול ממנו. ולפ"ז נכנסין בתוך גבול זה. בין שני חוטין הנ"ל. כל (או רוב) איי אלישה תרשיש ויון. הנכללים בארצות פלגי היווני. וקנד"יאה וצופריאה. ורודוס. אולי גם ציציליאה. ונאפלוס. מאיורקה. מינוריקא. איפוקא. וכן מאלטה. וזולתם איים רבים. רוב או כל איי הים הגדול שבתורה. יחשבו לא"י לפ"ז. ואין זה מן התימה. שהרי אפילו מחוז שפניא. הוא מא"י. לפ"ד קצת מחז"ל. כמ"ש בס"ד בלח"ש שילהי חלה. אבל קושית ה"ר פטר לר"ת ל"ק. כמ"ש בחי"ג ע"ש. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>אם </b>יש עליו עוררים לפמ"ש הרע"ב דאבעל קאי. א"כ אינו יכול להיות בשו"א. מהנפרד עורר בציר"י. בפלס פועל בינוני או תואר. אלא צ"ל שהוא שם דבר בלשון רבים. ר"ל ערעורים. שי"ל לבעל טענות עליו. ותהיה קריאת המלה בקמ"ץ הרי"ש. ברבוי. כמו ביחיד ממנו. ויהי על משקל עולם כוכב. וכן בלשון חז"ל על משקלו. אוכלים שם דבר. אוכלים נגובים. כל האוכלים מצטרפין. קמו"ץ. כמ"ש בס"ד במק"א. ולא ישתנה. וכן צריך להיות אליבא דירו'. דאייתי בתי"ט. 
+<b>והירו' </b>נ"ל לפרשו ע"ד הר"ן. כך. שבמקום שיש לקוחות. היינו ערעור. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>ואחד </b>שחרורי עבדים כתב רמ"ז. איכא למידק כיון דקיי"ל המשחרר עבדו עובר בעשה. למה הקלו רז"ל בשחרורו כו'. 
+<b>שכח </b>דמשום מצוה דרבים שרי. 
+<b>בתי"ט </b>ד"ה חוץ. צ"ל ומקיימינן כולה שטרא. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>בערכאות </b>נ"ל לשון וערך עליה. דמתרגמינן ויסדר עלה. ובלשון חכמים מזה הענין. עורכי הדיינין. אבל לשון ערך איש ערך אשה. שהוא שווי דמים. אינו ענין לכאן. ומנהג המון השונים. לקרות ערכאות בחיר"ק הענין ולדעתי יותר נכון בפת"ח או בסגו"ל. 
+<b>ושחרורי </b>עבדים לכאורה כו'. 
+<b>שלא </b>לזון עבדו עמ"ש בחי"ג בקדושין (ו"א) וגטין (יג). 
+<b>רשאי </b>שיכול לומר עשה עמי ואיני זנך במקומו כתבתי. דהני מילי בעני אבל בעשיר. לאו כל כמיניה דרמי ליה אצבורא. ולא גרע מבנים דאכלי ולא עבדי. כ"ש עבד. אטו נהום כרסיה לא שוי. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ועל הקרן של פרה. </b>נראה פשוט דעל קרן תלושה ודאי כותבין לד"ה. דלא גרע ממחובר לקרקע שתלשו. דכשר לכתוב עליו כדתנן לקמן. והכי נמי בהדיא בהך בבא. על העלה של זית. אע"ג דנקצץ מן המחובר הגמור. כ"ש מן המחובר לב"ח. דעדיף מניה ודאי. והא בבא יתירא היא. ולא צריכא אלא לאפוקי מדריה"ג דפליג. ולא פסלינן במחוסר קציצה וקטימה. אלא בכתבו על המחובר ותלשו וקטמו. וביה שייך נמי גזרה דשמא יקטום. לא בקטום קודם שנכתב. וקרמ"ז טעה בכך. 
+<b>ולא </b>על האוכלין שכן עלה זית מאכל ליונים תי"ט. וא"כ תקשי לתנייה גבי הוצאה דשבת. ותו קשיא עליה. זיתים שכבשן בטרפיהן טהורין. הרי מפורש שאינן מאכל. ולא עדיפי נמי מפריצי זיתים. ואי איתא דהוי מאכל בהמה או עופות. ליתנינהו גבי הני דמהניא בהו מחשבה. אע"ג דרש"י בגמרא מפרש. דחזו למאכל בהמה. לאו בדווקא כתב כך. אלא בדרך אי נמי. ומיונה דנח אין ראיה. כי הביאה אותו לסימן מרירות. לומר אע"פ שאינו ראוי למאכלה. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>עשי"ע </b>(סך"ו). 
+<b>ואין </b>בין חש"ו לנכרי בזה. אלא בלכתחלה. משו"ה לא כייל ליה הכא נמי בהדייהו. כמו בבבא דסיפא. 
+<b>האשה </b>כותבת את גטה ומקנתו לבעל כו' וכתב הר"ן אע"ג דמחוסר הקצאה בין כתיבה לכתיבה. לא הוי מחוסר מעשה כו'. 
+<b>ולא </b>אדע הצורך שהביאו לכך. מי לא עסקינן דאקניתיה מקמי כתיבה. אלא סברא דנפשיה קאמר. וצ"ע. 
+<b>וחרש </b>קודם לשוטה דאינו בר דעת. וחרש איתיה בר דעתא קלישתא מיהא. וח"ש דמי בכל דוכתא לקטן. דתרוויהו גדולים נינהו. וסומא אגב נכרי נקטיה בהדיה דדמו בדעת שלמה. 
+<b>חרש </b>ונתפקח סומא ונתפתח. שוטה ונשתפה מ"ש תי"ט פקחות חרש שכיח טפי מפקוח סומא. ופתוח סומא טפי משפוי שוטה. מנליה הא. איברא איפכא הוא ודאי. כי מעשים בכל יום שסומין מתרפאין. ולא נראה ולא נשמע מעולם מחרש שנתפקח. ושוטה שנשתפה. מצוי יותר. מסומא שנתפתח. שאין רופאין הבקיאין ברפואת הסומא. מצויין כמו בשפוי שוטה. וכל זה דבר ידוע ומפורסם לכן מ"ש בתי"ט כאן. נראה כמכחיש הידוע. ונ"ל דנקט תנא האי סדרא. ופתח השתא בקטן ע"ד זו ואצ"ל זו. אע"ג דאשכחן אלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו בקטנן כו'. הכא לא מהימן. ואצ"ל אינך. דלא אשכחן בהו קולא בשום דוכתא. וחרש טפי בר עדות הוא מסומא. דלא בר ראה. ואיהו עדיף משוטה. דלא בר ידע הוא. וראיתו נמי לא כלום היא. 
+<b>פתוח </b>ונסתמא עמ"ש בס"ד במו"ק א"ע (סקמ"ב). 
+<b>וחזר </b>ונתפתח לא כדי נסבה. לפמ"ש שם בס"ד. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>האשה עצמה כו' ובלבד כו'. </b>אבל אשה שגטה יוצא מת"י בכ"מ ה"ז מגורשת. ואפילו שאין הגט מקוים. כ"כ הר"מ. ומסיים שאין חוששין שמא ימצא מזויף כו'. אלא נעמידנו על חזקתו כו'. ורשב"א תמה. מדתנן כו' ואם יש עדים שהיתה א"א אינה נאמנת. 
+<b>והשיב </b>הכ"מ. ז"ל ואיני רואה מקום לתמיהא זו. דהתם איכא למימר דמיירי בשאין גט יוצא מת"י ע"כ. ואני אומר תמה עצמך. האי גיטא חספא בעלמא הוא. שהרי כשאתה מאמינה בגט. בלתי מקוים. להוציאה מחזקתה. תזייף ותכתוב. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>לאלתר </b>אלתר. מלה מורכבת מן על ואתר. לשון מקום בארמי. כלומר על המקום ההוא שהרגיש שנאבד מיד. ואל הוא כמו על בעין. ורגיל לבוא גם בכתוב זה תחת זה. שאותיות הגרון מתחלפות. ובירו' נהגו לדבר בו בשתי מלות. כאמרם והוא שלמד על אתר. ומתוך שהרגילו מלה זו במקום מיד. מלה חדא. הטילו בה ג"כ אות שימושית. עם שהיה מספיק בלתי הלמ"ד. כלמ"ד למבראשונה לבעבור וזולתם. 
+<b>נותנו </b>לה כו'. ולא חיישינן שמא מת. 
+<b>ואם </b>אחר כך נשמע שמת. ולא נודע אם קודם נתינה. ע"ל ספ"ז. ובמ"ש בתי"ט שם בשם הר"ן. וצ"ע בתשו' אמ"ה (סס"ג) ובשי"ע (סקכ"ח). 
+<b>מקריבין </b>אותה. בגמרא מפרש בקרבן נשים. א"נ חטאת העוף שא"צ סמיכה. ואית לאוקמה כמו בערל וטמא. דמשלחין קרבנותיהן. כדאי' בתמיד נשחט. ומיירי דאניסי עבתו'. ומשו"ה לא מוקי תלמודא למתניתין בהכי. משום דלא שכיחי ונסיב מילתא פסיקתא. ור"ל נמי פליג בטמא פ"ב דזבחים. משו"ה דעדיפא משני. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>עמ"ש </b>בס"ד במו"ק י"ד סרנ"ז. 
+<b>להיות </b>מפריש עליהן מחלקן, עתי"ט לשון רש"י. דהוי כמאן דמטי לידייהו דהני ודאי הכי הוא. דהא אפילו הבכור נוטל פי שנים במכרי כהונה. דחשיב מוחזק. אע"ג דהיא גופה קשיא לי. כמ"ש במקומו. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>היה עושה ב"ד </b>פירוש שלשה. כתב תי"ט ותימה לי דלקמן אדתנן התקין ר"ג כו' פירש שהשליח אינו יודע בדבר מוליכה לה והיא נשאת בו. וליתא למאן דמפרש דב"ד דתנן היינו שלשה ע"כ. והאריך בזה לדחות פירוש רש"י. 
+<b>ולענ"ד </b>בחנם הטריח עצמו כאן להשיג על פירש"י ורע"ב. דנקטי מילתא פסיקתא. ופשיטא. דלכ"ע איתנהו. לתרתי חששות. 
+<b>ולא </b>איפליגו ר"י ור"ל. אלא בפירושא דב"ד דתנן הכא. דאזדו לטעמייהו. מר סבר ב"ד של שנים הוא דלא מפקי לקלא כולי האי. ונקט חששה רבה דממזרות. ומ"ס ב"ד. בי תלתא משמע. משו"ה חשש דממזרות לא שכיח כולי האי. להכי נקיט חשש עיגון. דשכיח טפי בכל גוונא. 
+<b>מיהו </b>ודאי איכא למיחש נמי לממזרות. מי לא עסקינן דשלח גט למד"ה. ולהיכא דלא שכיחי שיירתא דמפקי לקלא. ואפילו ממדינה למדינה בא"י. איתא לחששא. זימנין דלא ידעה בביטול. אלא דחששא רחוקה היא. 
+<b>משו"ה </b>נסיב מאי דפסיקא ליה. אפילו תימא דליתא לאידך חששה. זה פשוט. וצדק רש"י בפירושו המרווח. דאתי שפיר אליבא דכ"ע. 
+<b>התקין ר"ג </b>כו' בגמרא רשב"ג אומר אינו יכול לבטלו כו' ומי איכא מידי דמדאורייתא בטל גטא כו' ושרינן א"א לעלמא. אין כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושי מניה כו'. על כרחנו צריכין אנו לפרש דרבנן מיגז גייזי לקדושין ע"י הגט. משעת נתינתו בלבד. לא עוקרין את הקידושין מעיקרן (אף דפירש"י ותו' לא דייק הכי) דאל"כ. לא מצאנו ידינו ורגלינו בבה"מ. ותמה על עצמך. שאם תאמר הפקיעו קידושין כל עיקרן. א"כ אם זנתה תחתיו במזיד. ונאסרה עליו. אח"כ נתן לה גט כזה. וארעו אונס. תחזור להתר. או אם נשאת ע"פ גט זה. תהא מותרת לחזור לו. ויהו קדושין תופסין לו באחותה ובקרובותיה. וכן היא מותרת לקרוביו. והבא עליה במזיד כשהיתה תחתיו. ונגמר דינן ליהרג. אח"כ נתן לה גט כזה. או שבטלו במ"א. פוטרין אותן (ואם כבר נהרג הבועל. הלא נהרג בחנם) ואם חטאו בשוגג והביאו קרבן. נפסל הקרבן למפרע. וכשעדיין לא הביאו. נפטרו ע"י כך מקרבן. גם לא תמצא בה חיוב חטאת לעולם. דהו"ל התראת ספק. 
+<b>שוב </b>ראיתי אחרי רואי. שנגעו התו' בזה. עיין מ"ש. אבל אין מנוס מליישב כל הנ"ל. אם לא כמ"ש שהפקיעוהו להבא. 
+<b>ודפריך </b>תינח דקדיש בכספא. דכה"ג פשיטא ליה טפי דמצו לאפקועי מכאן ולהבא. דאדעתא דרבנן הוא דקני לה עד השתא. והפקירו הכסף שהיה בדעתו שיקנה בו לעולם. אבל קדיש בביאה. ודעתו היה לקנין עולם. איך הפקיעו. ומשני הפקיעו ודאי. בעילתו להבא שויוה בעילת זנות. ויש לי כיוצא בזו. בקנין מטלטלין. ועמ"ש בס"ד בחי"ג כתובות (דד"א) ודוק. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>שתהא נודרת </b>עתי"ט בשם התו'. שכתבו וא"ת ידירוה בפני הבעל ויאמר קיים ליכי. שאז אינו יכול להפר וכו'. 
+<b>קשיא </b>לי מאי מהני. הא קיי"ל נשאלין על ההקם. 
+<b>ונראה </b>פשוט דבעל כה"ג א"צ לפרט הנדר. עמ"ש במקומו בי"ד. וי"ל בדוחק. דס"ל שאין חכם מתיר אלא ביום שמעו. וכה"ג קלא אית ליה. גם יכולין להשגיח על זה. שלא יתיר לו אדם באותו יום. וצ"ע. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>משחררו </b>פירוש משחרר הוא שכותב שטר על דמי החוב. אם אין לו לשלם. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>לישא שפחה </b>אינו יכול. וחציה שפחה וחציה בת חורין אינו יכול לישא. דאתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות תו'. 
+<b>ר"ל </b>דאפילו את"ל דאתי עשה ודחי גבי שפחה. מיהא גבי בת חורין ודאי לא אפשר. דהיא מוזהרת ג"כ. ולא מיפקדא אפ"ו. דכה"ג ליתא לדחיה כלל. דאין אומרים לאדם חטוא בשביל שיזכה אחר. הילכך מ"מ בחציה שפחה נמי לא אשתרי. כיון דאיכא צד חירות דלא מידחי. דוק. 
+<b>עוד </b>כתבו תו' ז"ל. וא"ת ישא ממזרת דצד עבדות שרי בה כו'. וצד חירות נמי שרי בה כו' וכ"ת דאתי צד עבדות ומשמש בא"א <b>(קושטא</b> הכי הוא (ע"ל) אע"ג דאיכא סברא אפכא. כיון דלא מקדשה אלא לפלגיה. אפילו למ"ד התקדשי לחציי מקודשת. דלא שייר בקנינו. אבל הכא. הא לא קדיש אלא חציה. לצד חירות. ואידך פלגא לצד עבדות. הו"ל מקדש חצי אשה. דאינה מקודשת) ישאנה באיסור. כמו ממזר שנושא שפחה. וכמו לישא שפחה אינו יכול. כלומר כמו דאמר תנא דידן לישא שפחה אינו יכול. דמשמע הא אי הוה מותר בה. שרי לישא שפחה. אע"ג דלא בת קדושין היא. 
+<b>(זה </b>הדבור הנמשך כתבתי בימי חרפי מאד) 
+<b>בת חורין </b>אינו יכול. מפני צד עבדות שבו. צ"ע אם קדשה. אם קדושין תופסיו בה. דהו"ל כמקדש לחציו דמקודשת. או דילמא לא דמי. כיון דלא חזיא לביאה. והא דקיי"ל קדושין תופסין בחייבי לאוין. אע"ג דלא חזיין לביאה (ול"א קדושין שלא נמסרו לביאה אינו קידושין אלא בחייבי כריתות) שאני. דביאה אסורה בישראל. לא אפקריה רחמנא לזרעיה. כי הבנים כשרים ומותרים בישראל. משא"כ עבד. דרחמנא אפקריה לזרעיה. והרי יש כאן צד עבדות. הדומה לבהמה. נמצא כשקדש בת ישראל הרי היא כאילו קדשה חצי אדם וחציו בהמה. דלחצי אדם. משמע דליכא קדושין. אלא דווקא המקדש לחציו. ושייר חציו. הוא דמקודשת. מטעמא דאי אפשר ליחלק. והרי היא מקודשת לכולו. והאיכא איש שלם. אבל זו לא נתקדשה לאיש שלם כלל. שהרי אין כאן. אלא חצי איש. וחציו אחר איננו. והכין מסתברא. דלא שנא עבד או חצי עבד. אין לו קדושין בבת חורין. אפילו בחציה בת חורין. 
+<b>איברא </b>גרעא בת חורין. שאפילו לבן חורין. אינה מתקדשת. דקיי"ל האומר לאשה חצייך מקודשת. אינה מקודשת. שאין מקדשין חצי אשה. 
+<b>הילכך </b>מ"ש התו' ישא ממזרת באיסור בלא קדושין הוו מצי למימר אפילו בקידושין. וכגון דאמר לה התקדשי לי חצייך. אלא משום. דלאו קדושין נינהו לגמרי. 
+<b>(הך </b>בעיא דלעיל ופשיטותה דכתיבנא לה דינקותאי. תלמוד ערוך הוא. ואשתמיט מני. מתוך עצלות שלא עיינתי בגמרא. ואזדא לי בשטת רב ששת. ודרבר"ה ורבא קמייתא. ואירע לי כמוהו שאין אדם עומד עד"ת אא"כ נכשל בהן אע"ג דגירסא דינקותא היא. כי על כן הנחתיה כמו שהיא ראיתי לקחתי מוסר. מזג העיון לא יחסר. אפ"ה חדאי נפשאי אם ספקות שלכם כך. דלעולם מידי ספק לא יצאנו. עמ"ש בס"ד פ"ב דכריתות). 
+<b>ומש"ע </b>תו' שצד עבדות אסור גם בנתינה. משום דעדיף נתין מעבד. דלא שייך בקידושין. ועיין עוד שילהי הוריות. 
+<b>שנא' לא תוהו בראה </b>לשון תו' ולא נקט קרא דאורייתא כו' י"ל משום דלשבת. שייך אף בצד עבדות. אבל פ"ו לא שייך אלא בצד חירות. וכתב תי"ט דאיתתא ל"מ אפ"ו. וכל מצוה שאין האשה חייבת בה. אין העבד חייב בה ע"כ. ולא היה צריך לומר כן. כי תלמוד ערוך פד"מ (דנט"ב) דב"נ אינו מצווה על פ"ו. אלא דס"ד עבד עדיף. משום דאיתיה בקצת מצות. אבל באמת מגרע גרע בהא. דלית ליה חייס. וגוי אית ליה חייס. כ"ש בן נח דעדיף. ואם הוא לא נצטוה. ק"ו לעבד. (וגם לתו' אשתמיט הך מילתא. שנדחקו להוכיח כן מהירושלמי) ושמעינן מהכא דמשום שבת. אשה נמי מיפקדא אפ"ו. וק"ו מעבד. דאיהי ודאי עדיפא. וזהו ק"ו שאין עליו תשובה. 
+<b>כופין את רבו </b>אע"ג דאסור לשחרר עבדו שלא לצורך מצוה. משא"כ לתקן ישוב העולם. מצוה גדולה היא. 
+<b>ועוד </b>שכבר הוקלש צד עבדותו של זה. שלא אסרה תורה אלא עבד גמור. ובזה מיושב מ"ש תו' וכי אומרים לאדם חטוא שיזכה כו'. וא"ת ומ"ט לא יותר להוציא לחירות. אפילו עבד גמור. כדי לטהר בניו. כדשרי לממזר למעבד איסורא למנסב שפחה. וי"ל דלא שרי ר"א לממזר ליטהר. אלא משום דאיהו לנפשיה הוא דקעבד איסורא. משא"כ לומר לבן חורין חטוא בקום עבור על ד"ת שיזכה עבד לא אמר. אי נמי זרע ממזר. חשיב טפי. ולא אפקריה רחמנא. כזרע עבד. דלא קפיד אלא אלשבת בלחוד. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>אר"י כו' </b>בגמרא פשיטא מאי ניחוש לה. מסברא הייתי אומר. ס"ד ליחוש. דילמא איהי נתנה לו אצבע בין שיניו. וכיון שהיא גרמה לו שנדר. הו"ל כאילו נדרה היא. ושייך טעמא שלא יהיו פרוצים בנדרים. גבי תרווייהו. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>וחכ"א יחזיר </b>עתי"ט. ז"ל. ומ"ש הר"ב בפירוש דכפליה שאומר ואם (אין. כצ"ל) את איילונית לא יהא גט כו'. וקשיא דא"כ הטיל התנאי בגט עצמו. וכשלא נתקיים. נמצא שהגט עצמו בטל כו'. ע"כ. 
+<b>לא </b>ידעתי מניין לו זו. שאני אומר תקנת חכמים בטלה לתנאו. שאם לא תקנו כך. היה מקום לקלקלה מחמת התנאי. לפיכך לא יחזיר עולמית. לומר שאין תנאו מועיל לו כלום אחר תקנת חכמים. שכן כחם יפה. דאפילו אם תמצי לומר איתא לתנאיה. אפקעינהו רבנן לקידושי כה"ג. היכא דאיכא חששא דקלקולא. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>עידית </b>נאות יעקב. תרגומו עידית בית יעקב. 
+<b>יראה </b>שהמתרגם עשאו נגזר מן עדי עדיים. ענין פאר וקשוט ומכלול יופי. וכן נאות לפ"ד. הוא מלשון נוי ונאה המצוי בדברי חז"ל. 
+<b>ואמנם </b>ענין זה הנזכר במשנתנו. יראה לי יותר שמוצאו מהארמי. עידוי. תרגום של הריון. שכן הארץ הטובה עושה פרי תבואה. עדית תקרא כאילו היא הרה. על שם שהיא עומדת לקבל הריון ולהרבות זרע. ובאמת האדמה הטובה היא הרה תמיד. זרעה הנקבי בה. ומצפה לקבל זרע זכר. הנזרע בה והולידה והצמיחה. 
+<b>והפכה </b>הזיבורית. מלשון זיבורא ועקרבא. ע"ש שעוקצת כדבורה. בהוצאה יתרה על השבח. וקוץ ודרדר תצמיח. 
+<b>וכתובת אשה בזבורית </b>כתבו תו' טעמא דהפקיעו חכמים דינא דאורייתא כו' חשו שמא תקניטנו כדי שיגרשנה ותגבה מעדית ע"כ. וכתב רמ"ז. ועוד נראה שאפילו נתחייב בעדית. ניחוש שמא ימנע מלישא אשה. ולאו מילתא היא דסתמא איהי לאו לגירושין קיימא. ואיהו לאו למיתה בחייה קאי. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>לאכילת פירות </b>עיין לשון רע"ב. שהרי מכרה לו באחריות. וכתב לו שטר מכירה. הקשה ש"ך ל"ל שטר. הא אמרינן. המוכר שדהו בעדים. גובה ממשועבדים. אפילו בלא שטר. דמאן דזבין בפרהסיא זבין. 
+<b>ולענ"ד </b>לק"מ. דהיינו נמי שטר. דעדים מפקי לקלא. וכמאן דכתיב דמי. וא"צ למ"ש רמ"ז. שהוא דוחק שאין בו ריוח. וק"ל. 
+<b>ולאכילת </b>נתקשה לרמ"ז לשון מוציאין לאכילת. דהא ודאי מוציאין. שהפירות אכלן. 
+<b>ותימה </b>דלא ידע לפרושי למ"ד לאכילת. בשביל אכילת פירות. כמו למ"ד דאמרי לי אחי. והדומים. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ואם מתה בעלה יורשה </b>דהפקר ב"ד הפקר. כי מתוך שהפקירו ממונה. והפקיעו ירושתה מיורשיה. ואמרו שבעלה יורשה. אף הוא קוברה ומיטמא לה. עשאוה כמ"מ שאין לו קוברין. 
+<b>שלא נודעה </b>הא נודעה. אינה מכפרת. היינו שאינה קריבה. כך פיר"י. 
+<b>ולא </b>בא להוציא אם כבר קרבה אחר שנודעה. דפשיטא אינה מכפרת. אחר שעברו הכהנים מזידים. אי אדאורייתא. אי אדרבנן. 
+<b>ונראה </b>דאתא לאפוקי אם קרבה ואח"כ נודעה. שכבר כפרה. ואינו מוכרח. דמ"מ מצו רבנן לתקוני כה"ג נמי. אמנם התו' כתבו. שאם נודעה לאחר זריקה. לא הצריכוהו לכפר באחרת. שאין כח ב"ד יפה לעקור דבר מה"ת בקום עשה (עמ"ש בס"ד בעשרה הלחם) וקריבה דאמר רש"י היינו נמי זריקה. ולכל זה לא הוצרכנו אלא לר"י. אבל לעולא ודאי אפילו כבר קרבה. אינה מכפרת. 
+<b>שלא נודעה לרבים </b>דאי נודעה שהיא גזולה. מילתא דלא שכיחא היא. ולא תקנו תי"ט ולחנם נדחק על דעתי. ברם איפכא מסתברא. כיון דלעולא מה"ת לא קני אי הכי מסתיינהו לתקוני בלא נודעה דמכפרת. 
+<b>איברא </b>ודאי משום דאי הוו מתקני גם בנודעה. היו מרגילין הגנבים לגנוב ולהביא. משו"ה לא תקנו. משא"כ בלא נודעה. מצו לתקוני. דלא נפיק מנה חורבא. ונשארה מילתא דלא שכיחא. כמו שהיא באמת. ובהפך מדעת תי"ט. וזה ברור. 
+<b>מכפרת מפני תקון המזבח </b>פריש רע"ב שלא יהו כהנים עצבים שאכלו חולין שנשחטו בעזרה. קאי בשטתיה דעולא. ומסקנא דגמרא כר"י דנודעה אינה מכפרת. מפני תקון המזבח. שלא יאמרו מזבח אוכל גזלות. אבל מן התורה. יאוש כי הכא קני. דאיכא נמי שינוי השם. מעיקרא חולין. והשתא קרבן. וכמ"ש התו'. ולכן פסק גם הר"מ ז"ל כר"י. ול"ק אדידיה. כדרמי ליה הכ"מ. גם הראב"ד הודה לו. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>הפעוטות </b>לא נודע לו חבר. ומוצאו נעלם. 
+<b>הפעוטות </b>הקטנים. כבן ז' כבן ח'. נ"ל דשבע. לבת. ושמנה. לבן. לפי שבינה יתרה נתן הקב"ה באשה. וממהרת לבא שנה לפני האיש. וכן לענין בריאות הגוף. כדקיי"ל לענין השלמת תענית ביה"כ. על כן מגעת לכלל דעת קודם לו. בעצם וראשונה אמנם ודאי גם הנקבות כזכרים יתחלפו בבינה. שחלק להם תולדתם במקרה. שהאחד מקדים שכלו לצאת אל הפועל. קודם חברו ובן גילו. לכן יש להם שעורין חלוקין. לפום חורפייהו. 
+<b>מקחם </b>לפי מה שנוהגין לקרות מ"ם מקח בסגו"ל. תהיה קריאת מ"ם מקחם בחיר"ק. כבעלי הסגול בנטיה. כמו מכר. מכרם בכסף. כסף שברם. מן שבר. מצח מצחם נחושה. והדומים. כן בנחים מכסם לה' מן מכס. וכן בחסרים בשורש זה עצמו. הנפרד חרו"ק כמש"ל בס"ד. אולם לפי נקוד שם הרבים ממנו. הנמצא בכתוב (נחמיה ז') נפתח"ה המ"ם. המקחות (עם שלדד"ק גם היא חרוק"ה. לא מצאנוה כן בכ"ה) ויראה שכך הוא בנטיה כמו בקבוץ. ואולי גם בנפרד הוא פתו"ח כמש"ל. וא"כ נשארה המ"ם פתוח"ה גם בכינוי. כמו תרומת מתנם. ממתן. מסעם. ממסע. וכן מגע. מצע. משע נצר מטעי ומכוש מבטם. מן מבט. כמ"ש בס"ד שילהי פ"ד דאבות. 
+<b>מקח </b>ע"ש באבות. ועם שדעתי שם. היות מ"ם מקח בחיר"ק. <b>באמת</b> אין הכרח מהכתוב ומקח שוחד. כי יכול להיות שהוקל בסמיכות. ויתכן היותו בנפרד פתוח. 
+<b>במטלטלין </b>אבל בקרקעות. אין ממכרם ממכר. ואין מקחן מקח. שאם רצה. חוזר. אבל המוכר. אינו יכול לחזור בו. 
+<b>כך </b>נראה מסתימת הפוסקים. וכן משמע ממאי דכתב רמ"ז בשם סמ"ע בטעמא דמלתא. אבל לא בקרקעות. משום דמכירת קרקעות צריכה יותר חריפות ובקיאות. <b>וצ"ע</b> תינח בקרקע שירש. אבל שקנה או שניתן לו. למה לא יוכל למכור כדרך שקנה. 
+<b>ולי </b>היה נראה. משום דקרקע בחזקת בעליה עומדת. וכשקנאה הקטן. עדיין לא יצאה מרשות בעלים. עד שיגדל. 
+<b>והשתא </b>ניחא נמי דמשמע. מסתמא דמתני'. דבקרקע אין מקחו מקח. כמו שאין ממכרו ממכר. אע"פ שהפוסקים שתקו מזה. 
+<b>וטעמייהו </b>דודאי המוכר לו. מסתמא לא יחזור. אבל הקטן פשיטא דחוזר. ואין במעשיו כלום בקרקע. בשום אופן בעולם. והפוסקים מילתא דפסיקא נקטי. וה"ה שהמוכר יכול לחזור. אלא דלא שכיח כה"ג. משו"ה שבקוה. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>כהן קורא ראשון מפני ד"ש </b>דמדאורייתא יכול הכהן לתת רשות למי שירצה כו'. עכ"ל רע"ב. <b>דבר</b> זה לא נזכר בגמרא. ונראה שמפרוש המשנה להר"מ לקחו. שכתב אם יתיר לכמותו או פחות ממנו. 
+<b>ודברים </b>הללו תמוהים. כי בגמ' לא אמרו אלא אם בא לחלוק כבוד לרבו. ולמי שגדול ממנו כו'. אבל נשוה אליו ולפחות ממנו. ודאי אסור דבר תורה. שאינו רשאי לוותר על כבוד הכהונה. אם לא משום כבוד תורה דעדיף. 
+<b>וכנראה </b>הכריחו לר"מ לומר כך. הפך הלשון שבגמרא. משום דהוה קשיא ליה. היאך אפשר להעלות עה"ד. אם בא לחלוק כבוד לרבו (בבה"כ בשוי"ט) שאינו רשאי. הלא אפילו בלי רשותו ושלא מדעתו. הגדול קורא ראשון בעל כרחו של כהן. כרב דקרי בכהני. וכמו שהשריש הר"מ בהצעה לפירוש משנה זו. שהקדים לבאר שאין הכהן קורא לפני ת"ח. מדין הגמרא. והרחיב פה האריך לשון בזה. להשיג גבול המנהג וכמ"ש גם מאותה ששנינו בהוריות. אבל ממזר ת"ח קודם לכ"ג עם הארץ. 
+<b>על פי </b>אותן הדברים המשיך מ"ש אחר כך. והוצרך להפך הלשון מגדול ורב. לקטן ופחות. דבכה"ג דווקא הוא דצריך לרשותו של כהן. ומצי מחיל ד"ת. אפ"ה אסרוה חז"ל מפני ד"ש. <b>זאת</b> היא שטתו. כי זולת זה לא היה יכול להלום המשנה עם הגמרא. ולפי הנחתו הקודמת. שלא חלק בין חכם לחכם. אלא השווה את המדה. שכל חכם הגדול מהכהן. הוא קודמו לקרות ראשון. ולא סלקא ליה שמעתא. עד דמפיך לישנא דתלמודא. 
+<b>אבל </b>מי התיר זה לת"ח. לדקדק בחלוקו להפכו שלא כדרכו. הפך ומחה על פיו. מה שלא עלה ע"ד אדם. ולא ערב אל לבו אחד מהמחברים אנשי השם אשר מעולם. לעשות כזאת. לשנות לשון התלמוד מקצה אל הקצה. ולהפכו על פניו. <b>אמנם</b> א"צ כלל לומר כן. בלא"ה לק"מ לשטת המפרשים. דרב דקרי בכהני. משום שכל הכהנים שבעולם הוו כייפי ליה. אבל בענין אחר. לא זו בלבד שאינו קורא ראשון בלי רשות כהן. אלא אפילו בא כהן לחלק רשות לגדול ממנו. לא מהני משום ד"ש. כדאמר תלמודא בהדיא. 
+<b>אלא </b>דאכתי קשיא ההיא דר' פרידא. דמוקי לה תלמודא בשוין. משמע דמדינא הוה מצי קרי לפני כהן. ומשום מדת חסידות בלבד נמנע. <b>איברא</b> לתו' משמע. דלא בשוין ממש עסקינן. דא"כ מאי רבותיה דר"פ. <b>ונ"ל</b> דדיקא נמי. מדקאמר תלמודא אפילו לגדול אינו רשאי למחול. כ"ש לשוין. אף מד"ת נמי לא מצי מחיל. דהא לא אמרו אלא למי שגדול ממנו. 
+<b>אפ"ה </b>לא ניחא. אכתי קשיא. מאי רבותיה דר"פ. וצ"ל על כרחנו. דכ"ע הוו כייפי ליה. א"נ בברכות המזון איירי. לא בקה"ת. דהכי דייק לישניה טפי. וכמ"ש תו'. 
+<b>ומאותה </b>שכל ת"ח שמניח כהן ע"ה לעלות לתורה לפניו שחייב מיתה. לק"מ. דע"ה דידהו ודאי שאני. ועמש"כ במו"ק סקל"ה. ובתשובה ארוכה ססקצ"ג. 
+<b>ובעיר </b>שרובה או כולה כהנים. עמו"ק שם. 
+<b>ואחריו </b>ישראל מפני ד"ש. ועמ"ש בחידושי גמרא בס"ד. 
+<b>ושואלין בשלומם </b>עיין מ"ש בחי"ג. ובלח"ש רפ"ב דברכות. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>התקבל </b>וכן לשון המשנה כו' אע"פ שהיה יכול לשנות קבל בלשון קל עכ"ל תי"ט. 
+<b>לשון </b>מקרא הוא קבל לך (דה"א כ"א) קיימו וקבלו היהודים מהכבד. אבל לשון חכמים לחוד. <b>ונראה</b> שהוצרכו כאן לשינוי זה. לייחדו ולהכירו ולהפרידו מענין הנ"ל שבכתוב. שהוא מורה קבלת דברים שבעל פה בלבד. לא דבר הנמסר ומתקבל מיד ליד בפועל ממש. ועוד לא לחנם עשו זאת. כדי שלא יתערב בענין קובלנא. לשון תלונה. המצוי בדברי רז"ל. ובא מהקל. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>וכל שאינה יכולה לשמור את גטה </b>משום שקדושיה קדושי תורה. וסתמא בקטנה שהיא ברשות אביה והשיאה. איירי תנא. 
+<b>וצ"ע </b>ביתומה שהשיאוה אמה ואחיה או יתומה בחיי האב. שאין קדושיה אלא מדרבנן. מי נימא הואיל ויוצאה במאון. מתגר' נמי בכל גוונא. <b>א"ד </b>כל דתקון רבנן. כעין דאורייתא תקון. וכ"מ מסתימת הפוסקים. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בלשון </b>רע"ב ד"ה פרנסוה. אי צרכי מלבוש. כצ"ל. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>שילמדו ויכתבו </b>לשון הר"מ בפירושו. אינו מן הנמנע שב"ד הגדול שבירושלים לא יהו בקיאין בכתיבה. 
+<b>תימה </b>שנעלם ממנו הא דאמרינן פ"ק דחולין (ט"א) כל ת"ח צריך שילמוד כתב. כ"ש ב"ד הגדול. <b>אבל</b> בחנם נסתבך הר"מ בכך. כי אין ת"ת צריך ללמוד אלא כתב אשורי ושל ישראל והגט נכתב בכל לשון. כההיא דתנן שלהי מכלתין גט שכתבו יוונית כו'. וה"ה לכל שאר לשונות. <b>ומי</b> לא עסקינן הכא. דצריך לכתוב הגט בכתב ולשון שאין הב"ד מכירין בו. כגון שהאיש והאשה הם יוונים (או שנשלח הגט לארץ יון. שאין שם בקיאין בכתב ולשון עברית) או ללעוזות. דלא סגי אלא באותו לשון שמכירין בו המגרש והמתגרשת (וב"ד שנמסר בפניהם) דלהר"מ גופיה מיהת בעינן שיהו העדים מכירין באותו לשון שנכתבו בו הגט. 
+<b>ולדידי </b>אף האיש והאשה. צריכין לידע ולהכיר לשון הגט וכתבו. כדבעינן למימר בס"ד. ובהכי מיירי ודאי הכא נמי. שילמדו. באופן שא"צ לדחוק כלל. 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>רי"א מגורשת ואינה מגורשת </b>ע"ל רע"ב והבא עליה באשם תלוי. 
+<b>היינו </b>למ"ד דלא בעינן חתיכה משתי חתיכות. 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>כנסי מהקל. </b>הכ"ף בחיר"ק. בפלס אמרי לה. ואם מהכבד הכ"ף בפת"ח. בשקל כבסי מרעה לבך. 
+<b>אינו גט </b>לשון רע"ב אבל אם היה הגט ע"ג קרקע כו'. אפילו אמר טלי גטך. אינו גט. <b>פירוש</b> קרקע שלו. 
+<b>קרוב </b>כל שהיא אינה יכולה לשמרו. והוא יכול לשמרו. זהו קרוב לו. כצ"ל בלשון רע"ב. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>כל שנתייחד עמה </b>לכאורה משמע לישנא מעליא. והיינו ביאה ממש. דהן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה. <b>הילכך</b> צ"ע בטעם הירושלמי שכתב בתי"ט. <b>איברא</b> ב"ש לא ס"ל הן הן עדי יחוד. הן הן עדי ביאה. <b>וצ"ע</b> תרתי למה לי. 
+<b>ושמעינן </b>ממתניתין דבן הפנויה פגום הוא. ועמ"ש בבריכה עליונה. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>לשום מלכות מדי </b>למנין מלכותה. שהיתה מולכת בכיפה. וכן למלכות יון המתחלת מאלכסנדר מוקדון. שתפס המלכות הכללי בעולם. אחר פרס ומדי. והוא מנין שטרות שנהג זמן רב אחר חתימת התלמוד. 
+<b>שנה שמו ושמה </b>עתי"ט אע"ג שאם לא כתב שם האיש והאשה כלל כשר. שינה גרע. <b>ויש</b> דוגמא לזה. מ"ש בירו' לענין הזכרת גשם. ל"ד ההוא דמצלי ומיקל כו'. וכ"מ לענין הבדלה בתפלת תשלומין. 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>פסול </b>אלא לאחר שנתנו לידה. מתנה. רע"ב. <b>ואין</b> לשונו מדויק. אלא כך צ"ל בשעת נתינה. וקודם שיצא הגט מידו לגמרי. ועד שלא אמר לה הא גיטך. דלאחר מעשה. אין בתנאו כלום. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>ולכל מי שא"ל עליו קדושין </b>לאתוי' כו' עמוני ומואבי. <b>פירוש</b> שנתגיירו. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>ודן דיהוי ליכי </b>צ"ע מ"ט תקנו אז נוסח הגט בלשון ארמית. והא תנא בא"י הוה קאי. אם אמנם בב"ש עולי הגולה הם שיסדו ישוב הארץ. וכבר למדו לשונם שפת ארם. והנהיגוה גם בא"י אחר שכבר הורגלו בה. ולכן מצינו לשונות שטרות. במשנה בלשון ארמית. וכן בשקלים. אכן מצאנו גם שטרות בעברית. כמו פרוזבול. וכן בגופה של כתובה כותב לכשתנשאי לאחר כו' (אע"פ שקצתה כתובה ארמית את תהא יתבא כו') אכן גם בשמועות הלכות ומדרשות. מצינו לפעמים ארמית במשנה. כמו נגד שמה כו' וכן הרבה. וכל מג"ת נתחברה בלשון תרגום. ואין אתנו יודע עד מה ועל מה זה. מדוע לא השוו מדותיהם בזה. לדבר כלשון עמם בכל תורה שבע"פ שפה אחת בשוה. 
+<b>הרי את </b>עתי"ט ז"ל. אבל בס"א הרי את בן חורין כו'. ואין להגיה אתה. דכל אתה מתורגמין את ע"כ. <b>אבל</b> נוסח הגט שחרור השנוי בכאן. לשון עברי הוא. ואינו סובל עירוב לשון ארמי בדבור אחד. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>שנים ששלחו שני גטין שוין </b>נראה פשוט דאורחא דמילתא נקט. שבאופן זה קרובים להתערב. והוא הדין לאחד. אם שתי נשיו אינן שוין בשמותיהן. ושכח השליח איזו שמה כך. ואיזה כך. ואין שם עדים במקום הנשים. לברר שמותיהן. והן אינן נאמנות בזה. לפי שיש לחוש לצרה שמכוונת לקלקל חברתה. לפיכך נותן שניהם לזו ולזו. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>ושני עדים עברים </b>עתי"ט דאי נמי כתב פלוני בן. תחת הראשון. ופלוני עד. אבתרא. שניהם כשרים. שהבן חתם ענ הראשון. והאב על השני. <b>היינו</b>. בסתמא. עד דידעינן דהך חתימה לאו דיעקב. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>הקיף ראשון </b>כו' לאורך הדף. גגו אחד פונה לצד גג השני. 
+<b>העדים באמצע </b>באויר שבין שני הגטין באורך והעדים חתמו ברוחב כדרכן. על פני שטות הגט. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>גט שכתבו כו' יוונית </b>שהגט נכתב בכל לשון. ועתי"ט בשם הר"מ. והוא פשוט. דאל"ה אין עדותן עדות. <b>ולי</b> נראה שגם המגרש צריך שיבין הלשון שבגט ויכיר הכתב. דאל"ה. מצי מערער. דלא הוה ידע מאי דהוה כתיב ביה. והעדים החתומים על הגט אינם מעידים אלא על הכתיבה (ואם אין עדי מסירה כאן) יוכל לקלקלה. ועוד אני אומר שאפילו האשה המתגרשת ראוי שתהא בקיאה בלשון וכתב שנכתב בו הגט. כדי שתדע ודאי שהוא גט גמור. ותשגיח ותזהר בו לשמרו. שאל"כ. יש לחוש שמא תחשוב שהוא שט"ח או ד"א. שאינו נראה בעיניה כמגרשה. אלא כמשחק בה. ולא הקפיד על שמירתו להצניעו. כההיא דרפ"ח. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>אמתלא </b>משל. מתלת. <b>וי"ל</b> שהוסיפו בו אל"ף בהוראה זו. המיוחדת בענין טעם. לנוטריקון. והוא שתי מלות. אמת לא. ר"ל (הקול) אמת אינו. כי יש בו סבה ומקרה. שאינו אמת גמור. עם היות בו קצת אמתיות בצד מה. לא נשלמה אמתתו ולא נתבררה. ולכן קדם רמז אמת. לפני השלילה. וק"ל. 
+<b>וזה </b>דרכם ז"ל שכל למו. לרמוז בשם מיוחד. לכונה מיוחדת. בדרך זו. <b>ואף</b> בשמות דברים עצמיים. כמו דייתיקי אפותיקי. שהן מלות יווניות. מצינו שדרשום וסמכום בנוטריקון. וזהו מחמת שבאמת הלשון היונית. מהעברית לוקחה. כמ"ש בס"ד במ"א. וכן שיערו חכמי הלשונות גם מן האומות. 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Ketubot/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Ketubot/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c391935489681c67ca9bf3f6164fa35ef3f4f4be
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Ketubot/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt	
@@ -0,0 +1,566 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Ketubot
+לחם שמים על משנה כתובות
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה כתובות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתולה. </b>הא דלא קתני הבתולה בה"א. עתי"ט מ"ש בזה. והם דברי הבאי במחילת כ"ת. ומה שנראה מדבריו כאילו אין ה"א הדעת באה. אלא להוראת חשיבות. זה אינו בשום פנים. אבל באמת בא גם בהפכו. וידוע לרוב (עלו"א על מלת כעפר). 
+<b>אמנם </b>לענ"ד בא רבי להורות גם בחסרון הה"א. שכל בתולה שתהיה. היא בכלל זה שתנשא ברביעי. ולא דוקא הבתולה הידועה בכל מקום. ר"ל בתולת דמים (מטעמא דמפרשא מתני') אלא אפי' אינה בת דמים. כגון משפחת דורקטי. או הבוגרת. 
+<b>ואפילו </b>כבר הזקינה והלבין ראשה. עודה פנויה. ובטרם ידעה איש. נ"ל פשוט שכתובתה מאתים (ולדברי התו' אפילו נבעלה. ע"ל ב"ב) כל שלא היתה לאיש עד עכשיו. נשאת ברביעי. וכן כל כיוצא בה. כמו הסומא והאיילונית שהכיר בה. ומוכת עץ למ"ד. הכלל כל שכתובתן מאתים. אע"פ שאין להם טענת בתולים לפעמים כנ"ז. מ"מ לא נשתנה דין נשואיהן לרביעי. משום דלא פלוג. ומשום פגמא נמי. כי היכי דלא תיהוי להני זילותא. דאמרי אינשי מדלא אנסיבו ברביעי. לאו בתולות נינהו. ועוד כי היכי דלידעו בה אינשי דבתולה נשאה וכתובתה מאתים. כמו שאין משנין בהן בהוצאתן בהנומא וראש פרוע (אע"ג דנשואין ברביעי לא הוו הוכחה גמורה למישווייה בתולה מהך טעמא גרידא. דפשיטא לא הויא מילתא פסיקתא. משו"ה לא סגי בלא עדי הינומא או חילוק קליות. כפי המנהג המוחלט. אבל קביעות הימים. אינו דבר חיובי בכל הזמנים כל שכן האידנא דהדר דינא כי קודם תקנת עזרא. דנשאת בכל יום. פשיטא דאין זה מספיק להעיד עליה שבתולה היתה. לפי שנשאת ברביעי. אף במקום שנהגו כך אבל אע"פ שאינו מוציא מידי ספק מכל וכל. מ"מ סימנא ומילתא היא לאינשי. ואית להו היכירא לשיולי אבתרה. ולמידע קושטא דמילתא דבתולה הואי. ולבתר זימנא נמי. אי מדכרו להו מידכרי) אבל כל שאין כתובתן אלא מנה. אע"פ שעדיין בתולות הן. כי הנך דאידך מתניתין דבסמוך. לא שני לן נמי בהו. ודינן בחמישי. כיון דבחזקת בעולות נינהו. ומתניתין עיקר דינא אשמעינן. להכי נקט טעמא משום איסורא ומטעמי דאמרן ליכא קפידא. אי איהי לא חיישא. ולא הוו מתקני רבנן יום מיוחד מהאי טעמא לחוד. מיהת ודאי אית בה משום תקנתא דידה. והשתא דתקון רבנן. לא שנא. ולא פלוג בכל הני דאמרן. היינו דקמ"ל תנא דבצרה לה"א. 
+<b>ליום הרביעי </b>י"ל סמך במקרא ממשתה דשמשון. 
+<b>שאם הי"ל טענת בתולים </b>שמא זנתה תחתיו כשהיתה ארוסה. ואסורה עליו. כשהיא אשת כהן. או שקבל ביה אביה קדושין. פחותה מבת שלש. ועכשיו גדולה היא. ופתויה פתוי. דליכא אלא חד ספיקא. שמא זנתה בעודה קטנה. דפתוי קטנה אונס הוא. איברא להר"מ ז"ל אפילו קטנה נאסרת בפתוי. וצ"ל דלא ס"ל כמ"ד פתוי קטנה אונס. וקצת משמע הכי מהא דקאמר תלמודא. וא"ת מעשה שהיה מ"מ לא אסרוה. אונס הוא. ולא קאמר קטנה הואי. אלא שאינה הוכחה. דאיכא למימר אין הכי נמי הכי קאמר. אונס הוה משום דפתוי קטנה הוא. דהא באמת קטנה הואי (עמ"ש בס"ד בברכת גבעון תעלה"ד גולה ב' ערוגה א') והדר קדחי אב"א אפילו אם תמצא לומר פיתוי קטנה לאו אונס הוא. ודיחויא בעלמא. א"נ דילמא פליגא הך סוגיא. וס"ל דגדולה הוא. לפי האב"א. מיהא לא מכרעא. ועיין גם מטפחת. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתולה כתובתה מאתים </b>לדברי התו' פא"נ אפי' כבר נבעלה באונס שלא כדרכה. ועדיין בתולה היא כתובתה מאתים. מדאית לה קנס כה"ג. והדבר צריך תלמוד. לפי שבכל התורה כולה לא מצינו שחלק הכתוב. בין כדרכה. לשלא כדרכה. א"כ הא ודאי בעולה היא. ואם לא הכיר בה. מקח טעות הוא. דמיהת פגומה היא. שאם נבעלה לפסול לה. פסלה גם בשלא כדרכה. 
+<b>וכל שכן </b>לשטת התו' דכתובת בתולה דאורייתא. אי הכי בתולה דאורייתא בעיא מיהוי. ולא היינו בתולה דכתיבא באורייתא אלא דווקא הבתולה ואיש לא ידעה. וצ"ע. איברא שטת התו' דכתובה דאורייתא. אינה מקובלת אצל רוב הפוסקים. והרבה נדחקו התו' לקיימה (ואמנם מה שהניחו בתימה בפא"נ. אהא דאמרינן גבי אונס. יצא כסף קנסה בכתובתה. דמ"ט שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. ונתקשו בזה דמאי פסקא והא משכחת לה דבא עליה שלא כדרכה. דאכתי בתולה היא. ואית לה כתובה דאורייתא. ולא משום דלא תהא קלה להוציאה הוא. ולא תרצו כלום. 
+<b>ואי </b>משום הא לא איריא ולק"מ לענ"ד. אע"ג דלעולם אימא לך כתובה דאורייתא כה"ג אית לה. מיהא היינו היכא דמדעתא נסבה. אבל היכא דבעל כרחיה הוא. מדאורייתא לית לה מאתיים אלא רבנן דתקינו כעין דאורייתא בכל בתולה שתהא כתובתה לעולם מאתים. ואפילו מחלה לו נמי דינא הכי כי היכי דלא תהא קלה בעיניו להוציאה. משו"ה שפיר קאמר מ"ט תקינו רבנן כתובה לאשה דעלמא. אפילו היכא דלא שייכא כתובה דאורייתא. כגון שנשאת לו באונס. או שמחלה על כתובתה. מ"מ כתובתה קיימת. ואסור להשהותה זולתה. וס"ד דהכא נמי אע"ג דכבר נתן לה מוהר בתולות. ומקיימה על כרחו. לא יצא כסף קנסה בכתובתה. דדינא דאורייתא ליתא הכא כלל. מיהת מהאי טעמא דלא תהא קלה בעיניו להוציאה קס"ד דצריך לכתוב לה כתובה נמי. ולא סגי בלא"ה. כדלא פלוג רבנן בכל בתולות דעלמא כדאמרן. קמ"ל דשאני אונס. כיון דהך טעמא לא שייך גביה. תו ליכא למיחש למידי ולא תקון רבנן כלל כה"ג. אבל כתובה של תורה. פשיטא דלא שייכא גביה. כיון דכבר יהב לה מוהר בתולתא. ומן השמים הקנוה לו. שאין לה כתובה ממנו מן התורה. אפילו לכשתמצי לומר מאחר יש לה כה"ג. כך נ"ל פשוט ומספיק ליישב תמיהת התו'. ושלא לדחות שטתם ודוק) אכן גם לשטת שאר הפוסקים. דכתובה דרבנן. צע"ג לדינא. אי כה"ג בתולה הויא לענין כתובה דמאתים. וכ"ש לדעת הר"מ ז"ל דאף בקנסה לא מיחייב אלא בכדרכה. ותו מי עדיפא מבתולה ממש שנתאלמנה מן הנשואין (או אפילו מסרה האב) דאין לה אלא מנה כבסמוך מ"ד. אע"ג דבתולה ודאית היא. ק"ו לזו. שאפילו הכיר בה. י"ל שאין לה אלא מנה ואצ"ל בלא הכיר בה. דאיכא למימר מקח טעות לגמרי הוא. ולית לה מידי. 
+<b>ומסתברא </b>כי היכי דבתולה כתובתה מאתים. אפילו לא בא עליה. רק שכנסה (וכי נפקא מניה בשני דרכים ונשאת. אין לה אלא מנה לד"ה. או אפי' אירסה. כשכתב לה. הכי נמי איפכא. היכא דאינה בתולה כשרה. אפילו בא עליה וטעם טעם בתולה. לא נתחייב בכתובת בתולה. שאין הדבר תלוי אלא בכניסת הבתולה שלא טעמה טעם ביאה כלל. לא הפגומה והשתא ניחא טפי. ההיא דפא"נ בלי שום דוחק. וכעין ראיה עוד. מההיא דבתולה מעבירין לפניה כוס של תרומה. כלומר ראויה זו לאכול בתרומה. א"נ כתרומה ראשית דוק. 
+<b>עוד </b>ראיה. מדקונה בביאה שלא כדרכה. 
+<b>ועוד </b>אפילו בכדרכה יכולה להיות בתולה בהטיה. וגם בהעראה קונה ואפילו בשלא כדרכה. ועדיין בתולה היא. ולפ"ז הא דתנן הכא מן האירוסין כתובתן מאתים. היינו דווקא באירוסי כסף ושטר בלבד. אבל בתולה אלמנה מקדושי ביאה. אע"פ שלא בא עליה כדרכה אין כתובתה אלא מנה. 
+<b>שאם הי"ל טב"ת </b>כו'. וטענה דידה מפרש תנא סוף פרקא. 
+<b>היה משכים לב"ד </b>ואם לא נסתרה עמו. יכול לטעון טב"ת. אף לאחר כמה שנים. לאלתר משנסתרה עמו תו לא. אליבא דר' אסי. דכוותיה קיי"ל (פב"ש קיא"ב) ואליבא דר"י. נאמן עד ל' יום. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>כתובתן מאתים </b>הא דלא קתני הכא נמי יש להן טב"ת. משום דר"מ משוי לה כבוגרת. דאין לה טב"ת. אפ"ה יש לה מאתים. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>נאמנת </b>כו' לענין איסור. צל"ע בתו'. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>בשוק </b>בסתר. הול"ל. כלישנא דברייתא. ראה והבן מחכמת לשון המשנה. שרמז התנא בזה כל מה שאמרו בגמרא עליה. דלדברי המכשיר. מכשיר אפילו ברוב פסולים. והיינו דנקט שוק אע"ג דשכיחי התם רוב פסולים. דאע"ג דאמרי' ממתני' דשילהי פרקין בקרונה (במקום השוק) של צפורי. הצריכו תרי רובי. היינו היכא דלא נבדקה. אבל כי נבדקה. כדאיירי הכא. לא בעינן תרי רובי. אלא בכל גוונא מהימנא. ובדיעבד מיהת לכ"ע. להכי תני שוק. דהיינו בקרונות. דאפ"ה מכשר ר"ג. להודיעך כחא דהתירא. אב"א לכתחלה נמי. ואב"א דיעבד. ודאי לא צריך תרי רובי כה"ג. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>נאמנת </b>מ"ש תי"ט כאן בשם הה"מ והר"ן. להחמיר בה יותר מבתה כו'. יש לי בו הרהורי דברים. שנראים מתנגדים לדר"א מן הקצה אל הקצה. דלדידיה איהו עדיפא. דאית לה חזקה דכשרות. ולר"י איהי ובתה שוין. ומנין לנו לחדש סברי הפוכה. ואי משום ההיא דמ"ש. לק"מ. התם לענין פסולי קהל מתניא. י"ל היא ובתה שוין דלכתחלה צריכי תרי רובי בתרווייהו. וליכא למיחש מידי. אי מצרכי רובי דלפרשו מנה בקהל נמי דכמה חומרות יש בכהונה. משא"כ בקהל. ולשון תי"ט אינו נראה במ"ש דאפשר אפילו לקהל פסולה. זוהי שפת יתר. חומץ על נתר. שמפסיד טעמו. דאם היה אפשר. לא היה מקום להכשיר. והוא יתיר נפיש לגמרי. וצריך למחקו. אלא כך צ"ל לפיכך הקלו. ולא אמרו שלא תנשא לקהל לכתחלה לפי כו'. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>היא אומרת כו' </b>בדלא נקיטא כתובה איירי ודאי. דאל"ה ליחזיא כתובה. ובמקום שאין כותבין כתובה. דאי במקום שכותבין. הא קיי"ל כשמואל. דעליה להביא ראיה (ותקשי לשמואל מהכא) ואי הכי. כי אתו עדי הינומא מהימנא. על כרחך צ"ל דהיינו שני עדים כשרים. כפירושו בכל מקום. דאל"ה אלא אפילו בחד דמעיד מה שראה בקטנו. כבשלהי פרקין. קשה להמניה לבעל. במגו דפרעתי. וליכא למימר דהו"ל מגו במקום עדים. אימור דשמעת לה. במקום שני עדים ממש. כנגד חד דמסהיד מ"ש בקטנו. מי שמעינן להו. וצ"ע בגמרא. 
+<b>בתולה נשאתני </b>נראה דלא בעינן שיבוא עליה דווקא. אלא מכיון שנכנסה לחופה אע"פ שלא נבעלה. וכל שכן אם בא עליה שלא כדרכה. דחשיב כדרכה לכל דבר. כמש"ל בס"ד רפ"ק מ"ב. 
+<b>וראשה פרוע </b>הקושיא נגלית בכאן. דהא מן התורה אסור. כדלקמן פ"ז מ"ב. וכר"מ בפירוש שגם הפנויה בכלל האיסור. לכן רוצים לדחוק ולחלק. בין בתולה לאלמנה פנויה. ולדידי מעיקרא לק"מ. ובמ"כ בכדי טרחו כל האחרונים בכך. כי לא עמדו על פירוש משנתנו לפום ריהטייהו. ולא שערו דהכא תרתי בעינן. יוצאה בהנומא וראשה פרוע. והנומא (לשני הפירושים) ודאי לא גרע מקלתא דשריא בדאורייתא ואסירא רק מדת יהודית. והיינו לנשואה דווקא. שייכא דת יהודית. שהחמירו הנשים על עצמן. אבל לא חלה חומרא זו על הפנויות לגמרי. נמצאו כל דברי חכמים קיימים. ודר"מ ברית הן הדברים שנאמרו למשה מסיני. שאין חלוק בפריעת ראש דקרא בין שום פנויה ובעולה. אלא בדת יהודית ודאי יש חילוק ביניהן. שזו הולכת בשוק פרועת ראש עם קלתא. וזו נאסרה מכל וכל. ולא סגי בלא"ה. כדי להבדיל ביניהם. ולהכיר הנשואות להתרחק מהן. ולידע הבתולות הראויות להנשא. דלקפצו עליהו אינשי לנסובינהו. זה דבר ברור בס"ד בלי שום גמגום. ועיין עוד מו"ק א"ח (סע"ה) ומ"ש בתשו' בס"ד. 
+<b>תו </b>איכא למידק מאי טעמא לא תני נמי אם נשאת ברביעי כתובתה מאתים. ופשוט ג"כ דלק"מ דהאיכא מפני האונס והסכנה. שהתירו לכנוס בשלישי וגם בשני. משו"ה אפילו לא נשאת ברביעי אינה מפסדת. מציא למימר בתולה הואי. ואתנוסי הוא דאתניס כדאי' בגמ' גבי העברת חבית דאלמנה וה"ה אפכא י"ל שמא מפני הדוחק נשאת ברביעי. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ואם יש עדים כו' </b>נראה פשוט שאם כ"י יוצא ממ"א. אינם נאמנים לומר אין זה כתב ידינו. אלא מזויף הוא. שאם לא כן היאך מקיימין ע"פ אחרים. שמא עדי השטר יכירו הזיוף. אלא ודאי. בשום אופן אינן נאמנין לפסלו. ועמו"ק ח"ה (סמ"ו) 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>ע"י נפשות אסורה </b>אפילו אחר שנצולה. וכ"ש בעוד שלא נמלטה. שאסורה לו מזמן שנחבשה. אף אם מניחין אותה להזקק לבעלה. ונראה דלא בעינן נגמר דינה להריגה. ועדיין צ"ע. 
+
+Mishnah 10
+
+<b>זה כתב ידו של אבא </b>דקיום שטרות דרבנן. דמשו"ה עדים החתומים על השטר כמ"ש בב"ד נ"ל עיקרא דהך מילתא בעדים הניכרים וידועים לנו. דכה"ג ודאי לא חציף אינש לשקורי ולזיופי (כגוונא דאיירי הכא במתני') דמילתא דעבידא לאגלויי הוא. דקיי"ל בעלמא דחד מהימן אף בשל תורה. ולאו דווקא עד כשר. אלא אפילו אשה ועבד וקטן נמי מהימני. כמו שנאמנין בעדות אשה. וכן להעיד על הקורבה. ודכוותה טובא. וכללא דמילתא. היכא דיכולין לעמוד על החקירה. ולקיים עדותם מיד בלי טורח. הרי היא כחקורה ומקוימת. דקיי"ל כל הראוי לבילה כו'. אבל בעדים החתומים. שאין אנו בקיאין בהן ובשמותיהן. וכל שכן אם הם מעיר אחרת. ואין נודעים לנו לחקור אחריהם. אין הכי נמי דאין עדותן עדות דבר תורה. עד שתחקר. או עד שיוודעו ע"י חתימתן. כגון שכתבו שם עירם. וידענו שאין שם בני אדם אחרים ששמם כשמם ועחי"ג ומו"ק סמ"ו. 
+<b>בתי"ט </b>כאן נדפסה הגהה משובשת (פרק קמא) וצריך למחקה. 
+<b>שיצאה בהינומא </b>נ"ל הכא איירי דלא טעני יורשין ברי. ולא דמי למתני' דריש פרקין דקכפר בעל או יורש ואמרי לא כי אלא אלמנה נשאת משו"ה לא סגי בלא שני עדים גמורים כשרים. וצ"ע ודדיקה בגמרא ופוסקים. 
+<b>יוצא מבית הספר </b>ע"פ רע"ב. שאסור ללמוד את העבד תורה. צ"ל בקביעות בבית הספר דווקא הוא דאסור. וטבי עבדו של ר"ג יוכיח. 
+<b>בתי"ט </b>ד"ה יוצא. ועכשיו נשתחרר (או מכרו לישראל). 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ועל אשת אחיו </b>כו'. שנתקדשה ונתגרשה. דאל"ה מחייבי מיתת ב"ד היא. ואין לה קנס כדלקמן. וליכא למידק אמאי לא תני לה גבי אלו שא"ל קנס הבא על אשת אחיו. ואא"א ארוסה. דלא תני אלא הני עריות. משום רבותא וחדושא. מה שאין כן בשאר נשים. אבל ארוסה לא אצטריכא ליה דשייכא בכלל נשי דעלמא. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>והמפתה אינו נותן את הצער </b>קשיא לי אליבא דרבנן דס"ל קטנה נמי יש לה קנס. א"כ גם את הצער יתן. דהא לאו מפתה איכא הכא. דפתוי קטנה אונס היא. וברישא איכא למידק איפכא. מאי פסקא דנותן לה בושת ופגם. אטו כל קטנה אית לה בושת. וצריך להעמידה בדמכלמו לה ומכלמא. ועמש"ל מ"ו בס"ד. 
+<b>בעציצו </b>עתי"ט. נעלם ממנו תלמוד ערוך ספ"ק דמגלה. שקלא עציצא דבה"כ. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>המפתה פטור </b>צ"ע לדברי חכמים דקיי"ל כוותייהו. דאיכא קנס בקטנה. היכי פסיק ותני המפתה פטור. אטו קטנה בת מחילה היא. ושמא יש להעמידה בשהגיעה לעונת הפעוטות. ובהא אתי שפיר נמי. הא דלעיל (מ"ד) דאפשר מההיא שעתא דבת דעת היא לענין הנאת ממון. כל שכן שנחשבת פקחת לענין הנאת הגוף. 
+<b>אי נמי </b>ההיא איכא לאוקמה בהגיעה לעונת נדרים אבל קטנה גמורה הכי נמי דאית לה צער בכל גוונא. והוא הדין לנתארסה ונתגרשה דצריך לפלוגי. אך דוחק הוא. מדלא אשתמיט תנא לפלוגי בין קטנה לקטנה בהך מילתא. וטפי משמע דכולא פרקא כר"מ אזדא. 
+<b>פגם רואין כאילו היא שפחה נמכרת </b>האי נזק הוא דאפחתה מכספה. כדתנן התם גבי חובל דחייב בה"ד. וקרי ליה פגם. משום דנדון בכבודו ובכבודה. שהכל תלוי בחשיבות. שאם היא אשה חשובה. פגמה יותר גדול. והיינו דתנן בשילהי פ"ג דערכין. הבושת והפגם. הכל לפי המבייש והמתבייש. וכ"מ נמי בתו'. שהביא בתי"ט וצ"ע אם ביטלה ממלאכתה. מ"ט לא ישלם גם שבת. אטו גרעא משאר חבלה דעלמא וצריך תלמוד. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>כאילו היא שפחה </b>עיין ספ"ג דערכין. 
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>פתיתי בתו של פ' משלם עפ"ע </b>עתי"ט דקשיא ליה ארע"ב היכא דלאביה הוא מאי נייחא איכא לדידה. <b>איברא</b> ודאי ניחא לה משום רווח ביתא. דמסתמא סמוכה. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>וגרשה ארסה ונתארמלה </b>נראה פשוט דהוא הדין איפכא. ר"ל נתארמלה ברישא. והדר נתגרשה. חדא מילתא היא בתרווייהו בב"י. אלא סדורא דכתיב בקרא. נקיט תנא נמי. 
+<b>כתובתה שלו </b>נראה דנדוניא בכלל. ובזה י"ל דהיינו דאיכא בין ת"ק. לאמרו לו דלדידהו לא הפסיד אלא רשותה בלבד. אבל לא מה שהכניס לה משלו. שחוזר לו בגרושיה. אי נמי איפכא. ואב"א סיפא פירושא מפרשא לרישא וק"ל. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>הגיורת </b>עתי"ט ז"ל וכן יש להוכיח מסוגיא דספ"ג דקדושין ע"כ. 
+<b>ואומר </b>אני אף זו מן התוכחה. שלא הבין דברי עצמו לפום ריהטיה. יעוין מ"ש שם בס"ד. 
+<b>היתה הורתה ולדתה </b>כו' נ"ל שאם נולדה זו (נערה מאורסה שזנתה) מעבד ונכרי שבא על בת ישראל. מועל הגיורת. הורתה ולדתה בקדושה היא קרויה. ודינה כבת ישראל כך פשוט בעיני. דוק. 
+<b>שם </b>וז"ל. וזאת פחותה משלש. אין בה דעת לתבוע. אומר אני אכתי מי לא משכחת לה בקנה שפחה קטנה. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>ובביאה </b>שמוסרה לביאה כו' לכל מי שירצה. 
+<b>ובלבד </b>הכשר לה. עתי"ט מ"ש על מפרש הירו'. שלא כדת רדף אחריו ולא השיגו. כי הדבר פשוט שהדין עם המפרש. שכוונת רש"י דהיינו זכותו דאב. דאי בעי מסר לה כו' ומקבל מעות בשביל כך. וזכות גדולה הוא זה לאב העני ודאי. וכמו שפירש"י עצמו ספא"נ. ואייתי להו תי"ט גופיה לחובתיה. ובאמת דברי התי"ט קטי הציור וחסרי הבנה הם בכאן. מה רצה בהביאו לשון רש"י הנ"ל ומה חשב בו ותו לא מידי. 
+<b>וחייב במזונותיה </b>נ"ל. פשוט דלא נקט תנא אלא הנהו מילי דשייכו בתרווייהו, ר"ל באב ובעל כי הדדי. ולא שוו בחיובא דידהו. דכל הני תלתא דקחשיב. בעל חייב בהן. יתר על האב. שאינו חייב במזונות בתו (וכסות בכלל) ולא בפדיונה ובקבורתה. דהוה איכא למיטעי בהו. כיון דזכאי בכל שבח נעורים. אימא פשיטא דחיובי מיחייב בכל הני מילי דבעל חייב. שאינו בדין שיאכל גם אכול את כספה. ויחשבה כשבוית חרב. קמ"ל דלאו מילתא היא. אלא יתר הוא בבעל מה שאין באב. אבל מידי דלא שייך בגויה דאב. כגון עונה צריכא למימר דיתר עליו הבעל. בהא ודאי לא קמיירי. זה ברור ופשוט. לחנם האריך בתי"ט בכאן. 
+<b>בפרקונה </b>מה שנשתמש התנא בלשון ארמי כאן. נ"ל שעשה זה להבדיל ענין ההצלה מן השביה, מענין פדיית שפחות מישראל. ואיברא דאיכא למידק הא אב נמי חייב מיהא בפדיונה כשמכרה לאמה. כדאיתא פ"ק דקדושין. ומפדין אותה בע"כ. ואמאי לא תני לה (וליכא למימר דשיירה, דמאי שייר דהאי שייר) מי נימא דמסייעא לפירוש התו' התם, דאבני משפחה קאי. ותיובתא לרש"י דפריש לאב כופין וי"ל במאי דכתיבנא לעיל. דלא נסיב תנא דידן הכא אלא מאי דאיכא בין אב לבעל במידי דשייכן בגווייהו. מיתרצא הא נמי שפיר. דכיון דפדיית אמה. בבעל לא משכחת לה. באב נמי לא צריכא להו. אי נמי משום דלא דמי חיובא דבעל, דמילתא פסיקתא היא. בין יש לו בין אין לו. דאפילו עני שבישראל חיובי מיחייב בכל הני. דתנאי כתובה ככתובה. דאפילו מגלימא דעל כתפיה מגבינן. משא"כ חיוב האב לפדות את בתו משפחות. דבדאית ליה הוא דמחייב. ואי לית ליה לא כייפינן. לא פסיקא ליה. משו"ה לא תנן לה. ועמ"ש בס"ד בשי"ע (ס"ג). 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>האב אינו חייב במזונות בתו </b>ולא בכל צרכיה (בחייה) בכלל. וכן אינו חייב בקבורתה. ומ"מ אם ירש ממנה ממון שנפל לה מבית אבי אמה. או כסף קנסה. ודמי בשתה ופגמה וצערה וחבלתה, ומעשה ידיה. העודפים על מזונותיה. נראה ודאי שמוציאין לצרכי קבורתה. אע"פ שלא תקנו לה מזונות תחת ירושתה. משום דלא שכיחא. 
+<b>בתו </b>ה"ה לבנו. ופשטא כר"י. דנקט בתו לרבותא. אע"ג דאיכא משום זילותא טפי. וק"ו לבנו. 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>רשאי </b>מ"ש תי"ט כאן. דברי הבאי הם במ"כ. 
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>מיגד </b>ומד"ג מידר ברי"ש. לא משתבש. הוא לשון דירה. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>יוסיף </b>עתי"ט ז"ל וגדולה מזו התירו כו'. ואני אומר אין זו גדולה. כי שם ודאי צ"ל כך להשוות המדה לכל הכהונה. ברם הכא כי כתב לה דחזי ליכי. לדעתי לאו שפיר עביד. ומחינן ביה. 
+<b>בתולה גובה מאתים </b>היינו בדלא הכניסה לו משלה כלום. כסתמא דמילתא בארוסה. מיהו אי הכניסה לו כספים. והוסיף לה שליש כדין הנשואה (כדלקמן פ"ו מ"ג) נראה דלכ"ע אית לה ההוא תוספת שליש בכל גוונא. 
+<b>ה"ז בעילת זנות </b>צ"ל אחר תקנת כתובה. דכתובה דרבנן היא. תדע דהא פילגש לגרסת ראב"ד ורשב"א. בקידושין בלא כתובה היא. ואפילו למ"ד בגמרא (פ"ק דיט"א) כתובה בתולה דאורייתא. מיהת באלמנה כ"ע מודו דהויא דרבנן. מיהו בגמר' דפרקין (נו"ב) משמע דר"מ ס"ל כתובת אלמנה נמי דאורייתא (עחי"ג שם). 
+<b>אמנם </b>בפילגש הנוסחא הישרה היא בפכ"ג בלא קידושין ובלא כתובה. כמ"ש בחי"ג שם בס"ד. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>שנים עשר חדש </b>וכך מצינו אף בערלים. ככתוב מקץ היות לה כדת הנשים יב"ח. נגד זה מצינו בעברים ההפך. כי כתוב מלא שבוע זאת ונתנה לך וגו'. ופירש"י מיד אחר שבעת ימי המשתה. שמא מפני שרחל היא היתה באמת מיועדת ליעקב. אע"פ שלבן נהג עמו מדת רמאות. והערים להשיא לו לאה בתחלה. מ"מ לא היה בדעתו לעכב רחל. לבלתי תת גם אותה לו לאשה. כאשר כה עשה בסוף. לכן מתחלה כשהכין צרכי נשואי לאה. אז הכין מסעדי גבר. גם צרכי נשואי רחל בבת אחת בידעו שיעקב חפץ ברחל. ויעשה לו כל רצונו בצאן. בשבילה. על כן ודאי הזמין מיד גם צרכי השניה בפעם אחת כי לא ימנענה ממנו. אם יאות לו לעשות חפצו. בענין שמירת צאנו עוד. 
+<b>כך נותנין לאיש </b>ואין משגיחין בו. אם הוא אלמון. נראה לי פשר דבר. דהיינו אם נושא בתולה. 
+<b>ולא נשאו </b>עתי"ט. ז"ל. ומיהו ק"ל דתנן התם ישאו קטנות. והו"ל ינשאו. הא ל"ק קרי ביה יִשָאו וכמנהג חסרי הפא. שהדגש עומד במקום החסרון. אלא מיהא נושאות קשיא. וי"ל נשאות מהנפעל לא מצי למתני. כי אז הוא נפעל נשלם. ולא שייך התם אלא עתיד. לפיכך נשתמשו גם בקל. וזה מדרך לשון חז"ל. להשתמש בפעלים. כפי צרכם. לדבר והפכו. כמו שיאמרו חולץ ונחלץ. תופס ותפוס. רוכב ורכוב. והרבה דומיהם. ואין זה חדוש כלל. אבל מ"ש בנוסח ירו'. נישאו ביו"ד. אינו אלא לסימן הנקודה. כי אי אפשר להיות כאן חיר"ק מושך יו"ד. זה ודאי טעות. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>ב"ד שלאחריהם אמרו </b>אע"ג דנראה שלא היו גדולים מב"ד שלפניהם. אעפ"כ היו יכולים להחמיר על דברי הראשונים ולא חשוב בטול דבריהם. עפ"ה דמ"ש. ובתרא דנדרים. אע"ג דהתם ודאי שאני דקלקול הדורות גרם. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>הכניסה לו שפחה אחת לא טוחנת. </b>תמהו התו' שאם הוא זן אותה. א"כ מה מרויח הבעל. דבלא שפחה היא היתה עושה הכל. ולא היה זן אלא אותה לבדה. ועתה זן אותה ואת שפחתה. ואינה תימה כלל לענ"ד. שהרי משתמש בשפחות בבית ובשדה לכל צרכו. ואוכל פירות ושבח שמביאות. אטו נהום כרסייהו לא שוי. ותו דאית ליה נמי מנייהו ולדות. 
+<b>ונראה </b>דלאו דווקא בהכניסה לו שפחות. הדין כן. אלא אורחא דמילתא נקט. והוא הדין לעבדים. אע"ג דלאו אורחייהו במלאכת נשים מיהו ודאי לא גריעי ממעות. 
+<b>בסש"א </b>כתוב סימן יפה לדברים הנ"ל שהאשה חייבת לבעלה. והוא הפסוק שמחה לאיש במענה פיו. ר"ל. ר"ת. 'שבעה 'מלאכות 'חייבת 'האשה לאיש. 'בושלת (ואופה בכלל) 'מכבסת 'עושה בצמר 'טוחנת 'הצעת המטה. נותנת דד בפיו של בנה. וטוב הוא לזכרון. 
+<b>יושבת </b>כו' לשון רש"י שלא לילך בשליחותו. מבית לעליה. נשמר דלא תימא בלא הכניסה. שולחה אנה ואנה לשוק. להוליך ולהביא. כי זה בכל אשה אסור להשתמש בה. שכל כבודה פנימה. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>העונה כו'. </b>עונות קצובות הללו השנויות כאן. עוד צריכות באור בגבול השנים. שבודאי הזקן אע"פ שכבר נתחייב בעונה הקצובה כשנשא אשה ילדה בילדותו ובחרותו. א"א שימשך חיובו זה לעת זקנתו ככלות כחו ונס ליחו. ויש לזה סעד מפורש בגמרא פ"ד דקידושין. בעובדא דרחב"א. דאמרה אשתו הא כמה שנין דפריש ליה מנאי. ומשמע קצת שפירש ממנה נגד רצונה. (מ"מ אינו מוכרח. וי"ל ג"כ דמדעתה עבד פרישה). 
+<b>ונראה </b>עכ"פ כל עוד שיש לו גבורת אנשים לבעול ולפלוט ש"ז בה. אינו רשאי לבטל עונתו. בלי רשות אשתו. ביחוד אם היא עדיין בת בנים. שעז"א הכתוב. בבוקר זרע וגו'. וכל זמן שיכול לעמוד על רגלו אחת ולנעול ולחלוץ מנעלו ילד מקרי אפי' בן שמונים. וש"ז שלו מטמאה. 
+<b>הטיילים </b>עתי"ט לשון תו'. אגמרא קאי כגון רשב"ש. אבל עיקר תואר הלז נגזר מלשון טיול. הידוע ורגיל על לשונם ז"ל. 
+<b>הפועלים </b>יוצאין שלא ברשות שבת אחת. אע"פ שיש עליו פעמיים בשבת. נראה דהיינו נמי. משום דכה"ג מוקמינן להו אעונת חמר ות"ח. אבל לחמר. אין נותנין לו יותר משבוע. וכן לטייל. נותנין לו פחות משבוע. אע"פ שעונתו בכל יום משום שעיקר העונה בעצם וראשונה. כן היא אחת בשבוע. 
+<b>הספנים </b>כו' עמו"ק אה"ע (סך"ה) בס"ד. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>שבעה דינרין </b>ז"ל תו' בירו' מפרש. כנגד ז' מלאכות. שהאשה עושה לבעלה. וגבי המורד דמוסיפין שלשה דינרין. מפרש כנגד שארה כסותה ועונתה. והתלמוד שלנו אינו סובר כן כו'. ויש להשוותם דלק"מ מצד זה שזכרו תו'. ותלמודין לא נחית אלא לפרושי מאי שנא מורד דלא קנסוהו כל כך כמו מורדת לזה יספיק טעם דיצרו גדול משלה. אך עדיין לא נתיישב מה טעם בערך שבעה ושלשה. למה לא יספיק שיעור מעט יתר באשה. ומדוע לא היה די אף הכפל. אטו לאו טעמא בעי. 
+<b>אבל </b>יש לדקדק על תו' דעדיפא הל"ל לאוכוחי בהדיא דגמרין לא ס"ל כירו'. דהא פליגי בה. אי מורדת ממלאכה. ויש לומר דהירו' אתי אליבא דתרווייהו. ואמר לך. אב"א מורדת מתשמיש. אע"ג דאכתי לא אמרדא ממלאכה. פוחתין לה. כנגד המלאכות. משום דכיון דחזינן דמתשמיש מרדה. סופה להיות מורדת גם ממלאכות. ואב"א כמ"ד מורדת ממלאכה. פשיטא ניחא טעמיה דירושלמי. ואכתי צריכא רבה. עחי"ג בס"ד. 
+<b>שבעה דינרין בשבת </b>דינר ליום. ואם חזרה בה. אין פוחתין לה אלא לפי מנין ימי מרדה. וזה אפילו לאשת ת"ח. משום פת בסלו. ושמע מנה שכר ביאה קצוב לדינר. וכן יש להוכיח מן התורה ומן הנביאים דוק. וכיון דמפחית פחית. לא מיחזי כשכר שבת. אע"פ שאין פוחתין. אלא כנגד הימים עיין לעיל. 
+<b>ע"פ </b>הרע"ב שכתב ואפילו נדה. נראה פשוט דהיינו כשהתחילה למרוד בימי טהרה. ועמדה במרדה גם בימי נדה. אז אין פוסקין מלפחות או מלמנות ארבעה שבועות. עד שתתרצה. 
+<b>אבל </b>אם התחילה לומר בימי נדתה שתמרוד בו מעתה. לא מיבעיא אם בימי טהרה חזרה בה. שאין מנכין לה כלום. אלא אפילו גזמה ועבדה. ונמשך מרדה גם בימי טהרה. אין ימי טומאה עולין לה לפחיתת כתובה. ולא לספירת ארבעה שבועות דעונה אחרונה. 
+<b>שלשה דינרים </b>איהו כיון דאוסופי קא מוספא מיחזי כשכר שבת. ואיני מותר מדין הבלעה. משום דאין מוסיפין לכל השבוע ביחד אלא מה שעולה בכל יום. כ"פ התו'. וצ"ל לדבריהם. דאע"ג דמוסיפין נגד הימים שמורד. מ"מ אין מחשבין לה יום שבת. אלא כך מחשבין. שלשה דינרים לששת הימים. ואם מרד ד"מ חצי השבוע. מוסיפין לה דינר וחצי. בין שהתחיל מרדו בשבת. והתמיד עד סוף יום שלישי. בין התחיל ביום ראשון. וכן אם התחיל ביום רביעי. במרדו שלשה או ארבעה ימים. הכל אחת. ואינו מוסיף אלא מחצית השלשה דינרין. ולפי דרך זה. מוסיף חצי דינר לכל יום מששת ימי המעשה. שמורד. ואין מחשבין לו יום השבת כלל. דאל"ה. ודאי לעולם מיחזי כשכר שבת. וזה ברור. 
+<b>והא </b>דלדידה פחתינן גם כנגד יום השבת. אע"ג דבודאי מחשבין לה כמו כן הימים. שעומדת במרדה. והרי פחתה קצוב דינר ליום. א"כ ע"כ צריך לחשב גם יום השבת. 
+<b>אין </b>בכך כלום. דכיון דאינה נותנת כלום. אלא מפסדת. דבר שאין בו משום חסרון כיס. הילכך לא מינכר כשכר שבת כמש"ל. ושמא אע"פ ששכרה קצוב דינר ליום. היינו לימי החול בלבד. אבל אין יום השבת בכללם. ומ"מ אין פוחתין לה אלא בהבלעה. דהיינו ד"מ. אם מרדה חצי השבוע ויום השבת בכלל. אין פוחתין לה ארבעה דינרין. אלא שלשה דינריו וחצי (או אפשר רק שלשה בלבד). ואם מרדה שלשה ימים. פוחתין שלשה. אבל היכא דמרדה שבוע שלם. פוחתין שבעה. דהייני הבלעה. עכ"פ דברי הגמרא והתו' צריכין באור. באחד משני הדרכים והתי"ט לא כיון יפה בהעתקתם בלשון מגומגם וסתום. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>לא יפחות משני קבין </b>מפרש בגמרא דתרי סעודות יתרות לארחי ופרחי. מכאן משמע שהאשה נשואה אינה פטורה מצדקה. ותקשי אדהר"מ בי"ד (סרמ"ח) דס"ל שהבעל יכול למחות באשתו שלא תתן אף כל שהוא. ובודאי כל שהוא לאו דווקא. דהא אפילו עבדו ושפחתו של בע"ה. רשאין ליתן פרוסה לעני. מ"מ קשיא דהכא מוכח איפכא. שמא יש לחלק בין אכילה לשאר דברים. שאין לה רשות לתת שלא מדעתו. ועיין בית ישראל. 
+<b>וקב גרוגרות </b>הוא השעור גם לעני בגורן עימ"ז דפאה. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>ואוכלת עמו בל"ש </b>עיין רע"ב. ש"מ דעונת שבת קבועה לכל אדם מישראל אפי' לפועלים ולחמרים. וכ"מ נמי מתקנת עזרא. שוב ראיתי שכ"כ גם תי"ט בשם הר"מ בפ"ח דנדרים. ואם יכול להפטר מעונת שבת. ע"י שקיים עונתו בימי החול. עמש"ל מ"ו ועחי"ג. 
+<b>בלילי </b>עלח"ש פ"ח דתרומות. 
+<b>ואם אינו נותן לה מעה כסף </b>עמ"ש תי"ט דלאו בדידה תליא. ואינו מוכרח שהרי מחלוקתו בצדו. ועוד אני אומר. דשאני מותר לד"ה. שעכ"פ שניהם יכולים לעכב באמת. 
+<b>חמש סלעים שתי </b>הוא שעור בגד קטן. כדתנן פרק ראשית הגז. 
+<b>עשר סלעים ערב </b>שעורו כפול משל שתי. לפי שהוא עב כפלים בשל שתי. נמצא שהות המלאכה בשניהם אחד. מה גם שמלאכת השתי שהוא דק. כבד משל ערב. שזה מפני דקותו. נטווה כלפי היד. וזה כלאחר יד (כ"כ הר"ש בפי"א דנגעים מ"ח) ועושים הערב עב וגס בצמר הרך. מהני שהערב תנועתן יתרה מהשתי. שהוא לח. ועוד שחוטיו רבים יחד. ואינם נתקים מהרה. כערב שהוא חוט אחד ונזרק הנה והנה. אך של פשתן חזק הוא. לכן שניהם שוים. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>עתי"ט </b>משם הר"מ באסור רבית דתוספת המטבע בחוב הכתובה. דברי תי"ט בזה אינם נוטים לי כלל. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>לכל מנה </b>עמ"ש תו'. ואינו מוכרח. כי לא שמו לב דבגברא תגרא עסקינן דמרויח טובא במעות בעין. דמשו"ה מוסיף נמי שלישן. והרי גדולה מזו מצינו. מי שי"ל חמשים זוז ונושא ונותן בהם. לא יטול. ואפילו כמה שנים לא כלה קרנא. עם שבודאי אינו מספיק. אף לפרנסת שנה אחת בלבד. אם יתפרנס מהקרן. 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בכהנת </b>אשת כהן. נהגו חז"ל לקרותה כהנת ג"כ מטעם זה. לפי שנעשית זרה בנשואיה שנאסרת בדברים האמורים. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>מאכילתו שאינה מעושר </b>עתי"ט דע"פ הכחשת הכהן בלבד. אינה מפסדת כתובה. דעד אחד הוא. ולדידי קשיא לי לאידך גרסא. כי אמר נמי הן. לא ליהמניניה. דע"א אינו נאמן. אלא בדבר שבידו לתקן. והכא הרי אין בידו לתקן הכרי. שלא מדעת בע"ה. אי הכי מאי איריא דאשתכח שיקרא. כל שכן היכי דמכחיש לה נמי. אמאי לא להימן כה"ג. אלא ע"כ מיירי כגון דא"ל איהו לכי אצל פלוני כהן שיתקן לי הכרי. ובעל מודה. והכא במאי עסקינן בע"ה החשוד על הדמאי. דאורחיה לשדורי לכהן חבר. שיתקן הכרי ויטול המעשרות. כדי שיהו פירותיו בחזקת מתוקנים לאחרים ג"כ. וכיון דקמירי שנתן רשות לתרום ע"י אותו כהן. משו"ה כה"ג ודאי כהן הוה מהימן. דהרי הוא בידו לתקנו גם עתה. והשתא דמכחישה. הו"ל כתרי לגבי חד. דהא איהי לא מהימנא. דהוי דבר שאינו בידה. דוק. ונתיישב גם מ"ש כהן דווקא. 
+<b>יוצאה לר"ה וראשה פרוע </b>עמש"ל רפ"ב. 
+<b>ע"פ רע"ב ונשכה כלב </b>ונעשה מקומו צלקת נראה דלאו דווקא. אלא אורחא דמילתא נקטי. וה"ה לפצע וחבורה עמוקה. באופן שנעשה מקומה צלקת. וזה בכל מקום שבגופה. 
+<b>ולענין </b>צרעת אי הוי מום באשה. וכן באיש. עמ"ש בס"ד במו"ק. אה"ע (סל"ט). 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>האב צריך להביא ראיה </b>ואע"פ שיש לאשה חזקה דגופה. שבלא מומין נונדה. צ"ל במומין ידועים שנולדו בה אחר לידה. כגון נפצעה. ולא ידענו מתי. או שידוע לנו בודאי שלא היו בה כשנולדה. ונסתפק לנו אח"כ ברשות מי נולדו בה. וא"ל הלך אחר רוב נשים. שאין זו חזקה. ועוד שאין הולכין בממון אחר הרוב. 
+<b>מוכה שחין </b>עמו"ק. 
+<b>סבורה הייתי </b>כתבו התו' תימה א"כ כל אשה תערים ותשאנו כו'. ולא הבינותי מאי קושיא. דכיון שהוא יודע מומו. איהו דאפסיד אנפשיה. שלקחה ויודע שיכולה לטעון סבורה הייתי עכ"ל תי"ט. ולאו מילתא היא. דכ"ע לאו דינא כי האי גמירי. והא ודאי לא אסיק אדעתיה. שיש אחר תנאי כלום. אלא מסברא טפי. דבאמת לית לה כתובה. ולא קמ"ל ר"מ אלא דכופין אותו להוציא בע"כ. אף שכבר קבלה. מ"מ מאחר שרוצה היא להפסיד כתובתה. מהימנא למימר עכשיו איני יכולה לקבל וכייפינן ליה. כדין הטוענת מאיס עלי. דיוצאה בלא כתובה. וכופין אותו להוציאה. שאינו בדין שתהיה כשבוית חרב. הכא נמי לא שנא. אע"ג דסברה שיכולה לקבל. ועכשיו מוצאה שאין ביכלתה לקבל. לא גרע ממאיס בעלמא בלא טענה מוכחת. כל שכן כאן שעדיה בצדה. שהרי התנה מתחלה והודה. דדינא קאמרה. ומיהא כתובה לית לה מטעמא דהתו'. משו"ה כדינא דטוענת מאיס דיינינן לה אליבא דר"מ. וחכמים ס"ל שאני הכא דאין אחר תנאי כלום. חיתא דקיטרא סבירא וקביל לא. וחיישי לגט מעושה שלא כדין. 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ובה"א </b>עתי"ט מ"ש על התו'. דמשומרת יבם מעיקרא לאו קושיא. דהתם הספק אם זיקה עושה ארוסה ע"כ. ואני אומר היינו הך דהתו' ממש. שם בסוף העמוד. שלא מחינו בו. אין יכולין להוציא. כצ"ל. 
+<b>ג </b>
+<b>ילקח בהן </b>בעד דעי שיווי פירות הללו. אם אינו רוצה למכרם. ואורחא דמילתא הוא. לפי שאדם רוצה בקב שלו. משו"ה לא תני ימכרו וילקח בהם כו'. והא דלא נקט תנא בדר"מ נמי ילקח בהם קרקע ותו לא. משום דמיירי במחוברים. שעדיין צריכים לקרקע. ומה שגדלים מכאן ואילך שלו הוא. מה שהם שוים יותר בשעת לקיטה. וא"צ ליקח בהם קרקע. אלא כפי מה ששוין בעת שנפלו לה. לפיכך שמין אותן נכסים מיד. ויהיב דביני ביני. 
+<b>שמין אותן </b>נכסים וקרקעות. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>עבדים </b>כו' וזקנים אבל בחורים. כ"ע מודו דאין מוכרן. 
+<b>לא תמכור </b>אע"פ שאינם ראוים למלאכה כבדה. אבל באינם ראוים אפילו למלאכה קלה. ודאי לא פליג רשב"ג. פשיטא אין בהם שבח כל עיקר. 
+<b>זקנים </b>לא ביבשו איירי. אלא שאין עושין כדי טפולן. שוב ראיתי בתו' שפירשו כן והנאני. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>בחזקתן </b>עמ"ש מ"ג פ"ד דיבמות בס"ד. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>המחוברין בקרקע שלו </b>ע"פ רע"ב. דבגמרא משני תני שלה. 
+<b>ואעפ"כ </b>משנה לא זזה ממקומה ומלשונה כאשר כתבתי לך כמה פעמים. וכן כאן יש ליישב הלשון דלא משתבש מאן דתני שלו. ודעת לנבון נקל. 
+<b>ומ"ש </b>תי"ט משום דל"צ הכא אלא איידי משו"ה אשתביש תנא. עכ"ל. לא נהירא חס לתנא דווקנא דלשתביש בין דבר וחלופו. 
+<b>ותו </b>אי איתא דטעי תנא בהכי. אמאי לא סמינן לה. ובכמה דוכתי אשכחן בתלמודא. דתני תנא קמיה דמאן מאמוראי. ומשביש ליה וכד שאיל אסמייה. אהדר ליה לא. תתרגם מתניתך הכין. וקיימא בדוכתה. והיא מילתא דשכיחא נמי. כדמתמהינן בלישנא דמתניתין. ומתרצינן לה כאילו מיתניא בלישנא אחרינא. לאו לשבושי למתני' קמהדרינן אלא לפרושי שפיר. והכא נמי לישנא דשלו מתני ליה שפיר. כשהבעל קונה בעדם קרקע ואוכל הפירות. אדרבה דטבא ליה הוא. כדאיתא בגמרא (דפ"ב) ודקאמר תלמודא תני שלה לא בעי אלא דלא ליתי למטעי. וק"ל. 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אין לי </b>לשון חכמים הוא במקום לא יהא לי רשב"ם עכ"ל תי"ט. 
+<b>ולא </b>ידעתי מה צורך לכך. ומה טעם לא נאמר שהלשון מורה להווה. שהוא מודה מעתה שאין לו דו"ד. והודאת בע"ד היא. 
+<b>שאם מכרה </b>כו' והקשה הר"ן דהא בלאו תנאה נמי כו' עתי"ט. וכתב קרמ"ז נ"ל דמתניתין אתא לדיוקא דדוקא בעודה ארוסה כו' ע"כ. ולא אבין היכי רמיזא במשנה. ובגמרא מכח קושיא אתינן עלה. והיכי ניקו ונידוק ממאי דלא אתמר אלא מכללא. ומתניתין סתמא תנן. 
+<b>שם </b>בתי"ט. צ"ל ולא אמרינן כאמרו לו. וי"ל מיהא שמעינן כו'. 
+<b>שם </b>בתי"ט וא"כ ע"כ לתרץ קושית הר"ן צ"ל כו'. ואין זה הכרת של כלום. די"ל אע"ג דר"י לא ס"ל הכי. מ"מ תנא דידן סבירא ליה הכי. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>לכושל שבהן </b>עתי"ט ז"ל וכתב הר"נ דצ"ל כו' דאלת"ה כו' לכתובה אמאי. דלא עדיפא ממטלטלי ע"כ. צ"ע בח"מ ספ"ו ס"ב. וא"ה אפכא הוא ממ"ש רע"ב. דאפילו את"ל מטלטלי דיתמי נמי משתעבדי לכתובה. ה"מ בני חרי. מיהא הני משעבדי נינהו ובכל גוונא לא משתעבדי כלל. אלא שי"ל שלא נתנו להם דין משועבדים. אלא במקום שנמצאו ללוה בני חורין של מנה. עתי"ט שכתב בשם התו' לא אתפריש שפיר טעמא דהא מל"א. עמ"ש בס"ד בחידושי גמרא. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>הוציאה גט </b>עתי"ט משמע דגמרא דקרעינן לגטא. עמ"ש שם בס"ד מ"צ לקריעה. 
+<b>וכן גר כו' כתובתה קיימת </b>עמו"ק (סס"ז) הפכתי בזכות דעת הר"מ מה שחדש משה מדעתו בכאן. אכן לדעתי הדבר בהפך. שבגר כתובתה קיימת אפילו היא מאה שנה. כך הוא העיקר בעיני כמ"ש שם בס"ד. 
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ע"פ </b>הרי"ף בתשו' הרמ"ע. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>חולקות בשוה </b>ז"ל תי"ט. צ"ע מאי קמ"ל תנינא בריש מתני' דלעיל. ואני אומר ההוא איכא לאוקמה במטלטלין דמעיקרא לאו אסמכתייהו עלייהו. ומשו"ה לית בה דין קדימה (וכמ"ש הרע"ב שם) אפילו אין זמנן שוה. ואכתי לא ידעינן במקרקעי דמהני זמן שוה. ס"ד כיון דעיקר שעבוד כתובה עלייהו. לכל אחת לפי כתובתה נשתעבדו. היכא דזמנן שוה. להכי קמ"ל משנה יתירה. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>השניה מוציאה מהלוקח </b>בטעמא דהך מילתא. עמ"ש בסוגיא בגמרא עלה דהך מתניתין. ולעיל בגמרא (צג"א) ותנוח דעתך. 
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אלמנה כו' מעשה </b>כו' גרסינן בלא ויו. דאי"ג ומעשה בוי"ו. היכי מב"ל אי נזונת תנן כו' ע"כ נזונת תנן. מדקתני ומעשי ידיה תו'. 
+<b>אכתי </b>איכא למימר. דילמא תרתי קמבעיא ליה. וחדא נקט. ואידך ממילא משמע דאי נזונת תנן. ממילא ומעשה גרסינן. ואי הנזונת תנן. מעשה גרסינן. 
+<b>ואין חייבין בקבורתה </b>עיין תו' מיהו תימה הא דלא קתני ואין חייבין בפרקונה. ר"ל משום דפרקונה הוי תחת פירות. ולא שמעינן לה נמי במשנה. אלא ודאי משום מילתא דפשיטא היא. לא צריך למתנייה. א"ה הדרא קושיא לדוכתה. ואי משום כו'. כ"ה באור המשך לשון תו'. 
+<b>יורשי כתובתה </b>עתי"ט שהביא מחלוקת הר"מ. והר"א. וז"ל. אבל הראב"ד השיג עליו כו'. אבל זו שמפני שלא נשבעה. הוא שאין יורשיה נוטלין הכתובה. לא מפני כן נוכל לקרוא ליורשי הבעל יורשי כתובתה. ע"כ. 
+<b>ואומר </b>אני עם שטענת הר"מ טענה. שבודאי א"א לקרותן יורשי כתובתה במוחלט. דהא לאו בתורת כתובה שקלי. ולא מחמת ירושה נחתי לה. ולא ירתי דידה נינהו. אלא ירתי נכסי אבוהון בכלל. מ"מ לענין דינא. מסתברא כוותיה דר"מ. דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא. דאע"ג דלא מיקרי בכה"ג יורשי כתובתה. מיהו יורשי נדוניתה שלא ירשי כלום. נמי פשיטא דלאו בכלל יורשי כתובתה נינהו השתא. אע"ג דראוין לירש. 
+<b>איברא </b>מידי ספקא לא נפקי. ואע"ג דמספיקא לא מפקינן ממונא. מיהא מאי חזית דדמ"א דהנך סומק טפי. והא יורשי נדוניתה נמי ספק נינהו. או חייבים בקבורתה. בדלא ירשו כלום. דמצי אמרו ירושתה גבייהו דאינך היא ועלייהו רמיא. ומי מפיק מינייהו מספיקא. תינח היכא דירתי מנה. דהו"ל ספק וודאי. ואין ספק מוציא מידי ודאי. אבל כי לא ירתי. ספק וספק הוא. 
+<b>ותו </b>דהא עדיף. דהעמידנה על חזקתה שלא נתקבלה כלום (וקיי"ל נמי לענין מזונות עד שלא נסת על היתומים להביא ראיה דנכסי בחזקת אלמנה כו') וטענת צררי. גריעא. וחששה רחוקה היא. אלא שאין להוציא מיד המוחזק אפילו בספק רחוק. וכתובה בחזקת יורשי בעל הוא. 
+<b>אבל </b>לגבי קבורתה. ודאי לא מהניא הך סברא מידי. תדע. דאי לא תימא הכי. בעל נמי מצי למפטר נפשיה מקבורתה. ומיהו סתמא לא ליחייב בה לעולם. דהא הוה ליה שבועה גבה. דוק. אי הכי לא עדיפי מניה. זה ברור. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>אפילו ד' וה' פעמים </b>עמ"ש בס"ד מ"ו פ"ג דסוכה. הכי נמי הכא. איכא לפרושי ארבעה לכתובה קטנה. וחמשה לגדולה. 
+<b>ויש </b>להמתיק הענין עוד. דנקט תנא דוגמא בכתובה קטנה שבגדולות. הנזכרות במשנה. דהיינו כתובת כהנות. שהפחותה היא ארבע מאות זוז. כדלעיל פ"ק. ומשום דאורחא למכור במנה פ"א. כדתנן הכא. לזה במנה ולזה במנה. ש"מ גילוי מילתא. דהתם שיעור שדה שוה מנה הוא (והיינו סתם שדה קרקע בינונית ובעדית היא שוה מאתים. שהם חמשים שקלים. שהוא שווי בית זרע חומר שעורים. ככתוב. והכתוב שיער בארץ משובחת. והיינו דתנן הכא בפרקין. מכרה שוה מנה במאתים. ואיפכא. משום שחלוף שווי בין שדה ושדה בכמות שוה. ישתנה בכפל) עליו אין להוסיף. ממנו אין לגרוע. במכירה אחת. משום פסידא דמוכר. ולוקח. ואתי שפיר דנסיב ארבעה לכתובה קטנה האפשרית. במיוחסין שבכהונה. דמוכרת ד"פ. לא פחות ולא יותר. בדיוק גמור. וחמשה. תנהו ענין למוסיף חומש. כדרך ששנינו מ"ג פ"ו דלעיל. ובארבע מאות היא נותנת חמש מאות. והיינו בגברא קפדנא. 
+<b>מיהו </b>במכובד. דלאו אורחיה להקפיד. אם קבל עליו לכתוב ארבע מאות. והיא הכניסה לו שום חמש מאות. כותב לה חמש מאות. כמו ששמו. אע"פ שאינו שוה אלא ארבע מאות. והא נמי מידי דשכיח הוא. וקסמיך נמי אהתם. דעלה קאי. דקתני הכא לזמנין משכחת מוכרת חמשה פעמים. ותו לא. בסתם כתובה. דלמעלה מזו. בכתובת נשי עשירים גדולים. לא קמיירי. דאין לה שעור. ואי אפשר לתת גבול וקצבה לדבר. והרי זה מכוון ביותר. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>שפחתו </b>עתי"ט ז"ל. וכ"מ מאוקמתא איברא לחד אוקמתא לא מיירי בקרקע. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>השניה </b>עתי"ט שהעתיק לשון הרי"ף. שכתב וא"כ שניה דפליג בדידה. נמי בהכיר בה ע"כ. וצריך באור. עמו"ק אה"ע סקי"ו. שם בארתיו יפה. בס"ד. 
+<b>ולא בלאות </b>עתי"ט שכתב והשניה כו'. אבל של צ"ב יש לה. מהטעם שכתב הר"מ בפי' מ"ג פ"ט (כצ"ל) דביבמות כו' ע"כ. 
+<b>ואני </b>אומר אין בלשון הר"מ ז"ל. טעם מפורש למה שהביאו התי"ט. אם לא בכח המאמר. ומה היה חסר לו בלשון הגמרא. דקנסו לדידה בדידיה. ולדידיה. בדידה. 
+<b>יש לה כתובה </b>עתי"ט. וק"ל דבמ"ה פ"ט דיבמות מפורש כו' ולק"מ ההיא יחידאה היא. 
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ופסקה </b>עתי"ט עד וזו דעת הרמב"ם. לא ידענא מאן פליג עליה. 
+<b>חמש שנים </b>עתי"ט שנתן טעם הגון לחמש שנים אלו שדברו בהווה. שמקפדת שתהא נזונת עד שתהא בת שבע. ונכון הדבר לפי שבת שבע היא עונת הפעוטות. שאז יש בה דעת קצת. שתוכל להשיג כדי חייה מעצמה. דוק. עמ"ש בס"ד פ"ה דגטין. ובזה דברי תי"ט מוטעמים (אם אדם משתעבד לזון חברו כך וכך שנים. כדרך ששנינו בבת אשתו. עמ"ש במו"ק ח"מ ס"ס). 
+<b>חייב לזונה ה"ש </b>קמ"ל דחשיבי כה"ג קצובים. כיון דיש קצבה לשנים אע"ג דליכא קצבה למזון. ובהכי לא תקשי לדעת הר"מ. דס"ל דמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב שלא נשתעבד. 
+<b>מזונותיה </b>משלם. לא לפי ברכת הבית בלבד. עתי"ט מ"ג דלקמן. 
+<b>ואחד נותן לה דמי מזונות </b>פשוט דהוא הדין אפילו טובא כה"ג. 
+<b>הבעל נותן לה מזונות </b>עתי"ט עד מ"מ כל תנאי שבממון קיים. נראה שר"ל משום די"ל לשמא יתנה הבעל מתחלה ברצונה. שלא יעלה לה מזונות. להכי אהני חיובא דהכי. ולא ידענא מאי הוה צריך לכך. ומי עדיף מנשאת לשנים. ופסק לה כל אחד בפני עצמו. ששניהם חייבים. ולא מצי ראשון למפטר נפשיה. אע"ג דאית לה ודאי מזונות משני. וליכא טצדקי לאפקועי חיוביה. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ונותנין לה מדור </b>ואם נפל כו' ודבר תימה הוא כו' וכי סגי ליה לכתוב את תהא יתבא. עכ"ל תי"ט. 
+<b>תימה </b>על תמיהתו. וכי אילו כתב לה את תהא מתזנא. כל ימי אלמנותיך. מה היה חסר בכך. 
+<b>ואם אין את אצלינו א"ל מזונות </b>עתי"ט עד והר"ן כתב כו' ותמיהני דא"כ אפי' לפי ברכת הבית נמי לית לה ע"כ. ולאו מידי הוא. דכל דומיא דבית. בבית קרי לה. ולפי ברכת הבית. בכלל בבית. ותו דבבית ודאי לגופיה אצטריך. לבית שנפל. כמש"ל שדברי תי"ט שם תמוהים. ואפ"ה תרתי שמעינן מנה. 
+
+Chapter 13
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>תשבע בסוף </b>עתי"ט שכתב וצ"ע כו'. ולענ"ד לכאורה לק"מ. דודאי חיישינן לצררי במזונות. ולא סגי לה נמי בלא שבועה. אלא דא"צ לישבע בתחלה. לפי שעתידה לישבע בסוף. ששבועה אחת עולה לה לשני הדברים. וס"ל לחנן ולריב"ז דלמעט שבועה עדיף. כיון דסוף סוף בעיא אשתבועי לכשתשקול כתובה. אבל מה שאינה טורפת למזונות ממשועבדים אפילו בשבועה. טעמא אחרינא הוא. לפי שאינן כתובים וקצובים. דתנן (מ"ג פ"ה דגטין) מפני תקון העולם. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>קרן הצבי </b>לפירושא קמא דתי"ט. נמי אתי שפיר דנקט קרן. מפני שהוא לשון נופל על הלשון. כלומר הניח קרן מעותיו (שנקרא הממון ג"כ קרן. ע"ש חזקו ועצומו. שמהראוי שיהא מובטח שלא ישיגו הפסד. ועוד כי זה כל מעשה תקפו וגבורתו של העשיר. ובהם הוא נוגח תימנה וצפונה. וכתוב הון עשיר קרית עוזו. שהיה ראוי שישתלם בראש) על קרן הצבי קל המרוץ מידו יבקשנו. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בקנקנים </b>עתי"ט. ונ"ל עיקרא דמילתא הכי הוא. כד הוא שם כלי מחזיק מדה ידועה בלח. שמכניסין אותו לקיום ולאוצר. לעשות בו סחורה. וסתמו מלא. וקנקן. הוא שם לכל כלי שמשתמשים בו בלח. בין הוא גדול בין קטן. מלא או ריקן. אינו מונח למדה ידועה. שאינו עשוי אלא לשפוך על ידו. ולמלאות בו. ולערות ממנו. או לשתות מתוכו. ויש לו אזנים לתשמישו התדירי לאחוז בו ביד. אמנם סתמו אינו מלא. כי אם לעת הצורך אליו. ובזה יבא הכל אל נכון. וברור הוא בעיני. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ואבדה דרך שדהו </b>נ"ל דמיירי אפילו בעדים יודעים. שהיה לו דרך ושכחן באיזה צד. וליכא למימר דבסתמא נמי פליג אדמון. כיון דיש לו שדה זו. על כרחך הי"ל דרך לצאת וליכנס אליה. דמאי פסקא. הא קיי"ל האחין שחלקו. אין להם דרך זה על זה. ודכוותה תנן רפ"ד דבתרא. ובסיפיה. 
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>שנים שהוציאו ש"ח זע"ז </b>בגמרא מוקמינן לה. דלוה ראשון לחמש. ושני לעשר. ואתא ביום ראשון דמשלם זמניה. 
+<b>וקשיא </b>לי נהי דלא עביד אנש דיזיף ליומא. מיהו לעשר ודאי יזיף. ואכתי מ"ט דאדמון. תו צ"ל. דתלמודא מקשי אר"ש ממתני' דזגו"ג. ודחיק בשינויא. הא לא דמיא פלוגתא דמתניתין. דלאדמון שני גובה. ולא ראשון. ורבנן ס"ל זגו"ג. ולעולם אימא אי כר"ן. אי כר"ש. 
+
+Mishnah 10
+
+<b>יהודה ועבר הירדן והגליל </b>הכי תנן נמי פ"ט דשביעית ובכמה מקומות. וטעמא דמילתא משום דתנא ממערב למזרח קחשיב לאורך העולם. וכל פינות שאדם פונה. אינן אלא דרך קדים למזרח. כדילפינן מקרא. וגליל לצפונה של א"י היא. גם טבע האויר משתנה מאד. במדינות שאין שוין במצב הרוחב. מפני שינוי הזריחה והשקיעה בהם. משא"כ במדינות שוות האורך. שאקלימן אחד. לפיכך יש בהם היחס והשווי יותר. 
+<b>ולא מכרך לעיר </b>איכא נמי טעמא אחרינא לשבח דכרך. והיינו משום דכרך היינו עיר מוקפת חומה ובצורה. לפיכך היא שמורה מאויב. משא"כ עיר פרזות מגור מסביב. ולא קחשיב ליה תלמודא. לפי שיש במעלה זו עצמה גריעותא. כי נגד השבח הלז גם יש טעם לפגם. כי בערי הפרזי. בבוא האויב. יוכלו יושבי העיר לברוח למלט נפשם. משא"כ בכרך. כי יבנה האויב הנלחם בהם מצור ודייק מסביב. באופן שלא יהא ליושב בה ידים לנוס. ולא ימלט איש מידו. 
+
+Mishnah 11
+
+<b>רשבג"א </b>ז"ל תי"ט. ול"נ שעפימש"ל כו'. לק"מ דע"כ ל"פ אלא ביותר משעור ע"כ. לא ירדתי לסוף דעתו בזה ומאי יתר ופחות מכשעור דקאמר. אטו מי איכא דפליג בסך מאתים ומנה. אלא בכסף צורי ומדינה. בלחוד הוא דפליגי. 
+<b>אי הכי </b>כי קאמר ת"ק בבא דרישא נותן לה ממעות א"י. מ"ט שתיק ליה רשב"ג. לא ידעתי היאך יתיישב זה בדבריו. ונשאר אצלי בלי צורה לגמרי. 
+סליק מסכתא כתובות 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Ketubot/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Ketubot/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..4f57804fbe8d67facaea705452bcd52c2b0d9bf6
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Ketubot/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,569 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Ketubot
+לחם שמים על משנה כתובות
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Ketubot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה כתובות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתולה. </b>הא דלא קתני הבתולה בה"א. עתי"ט מ"ש בזה. והם דברי הבאי במחילת כ"ת. ומה שנראה מדבריו כאילו אין ה"א הדעת באה. אלא להוראת חשיבות. זה אינו בשום פנים. אבל באמת בא גם בהפכו. וידוע לרוב (עלו"א על מלת כעפר). 
+<b>אמנם </b>לענ"ד בא רבי להורות גם בחסרון הה"א. שכל בתולה שתהיה. היא בכלל זה שתנשא ברביעי. ולא דוקא הבתולה הידועה בכל מקום. ר"ל בתולת דמים (מטעמא דמפרשא מתני') אלא אפי' אינה בת דמים. כגון משפחת דורקטי. או הבוגרת. 
+<b>ואפילו </b>כבר הזקינה והלבין ראשה. עודה פנויה. ובטרם ידעה איש. נ"ל פשוט שכתובתה מאתים (ולדברי התו' אפילו נבעלה. ע"ל ב"ב) כל שלא היתה לאיש עד עכשיו. נשאת ברביעי. וכן כל כיוצא בה. כמו הסומא והאיילונית שהכיר בה. ומוכת עץ למ"ד. הכלל כל שכתובתן מאתים. אע"פ שאין להם טענת בתולים לפעמים כנ"ז. מ"מ לא נשתנה דין נשואיהן לרביעי. משום דלא פלוג. ומשום פגמא נמי. כי היכי דלא תיהוי להני זילותא. דאמרי אינשי מדלא אנסיבו ברביעי. לאו בתולות נינהו. ועוד כי היכי דלידעו בה אינשי דבתולה נשאה וכתובתה מאתים. כמו שאין משנין בהן בהוצאתן בהנומא וראש פרוע (אע"ג דנשואין ברביעי לא הוו הוכחה גמורה למישווייה בתולה מהך טעמא גרידא. דפשיטא לא הויא מילתא פסיקתא. משו"ה לא סגי בלא עדי הינומא או חילוק קליות. כפי המנהג המוחלט. אבל קביעות הימים. אינו דבר חיובי בכל הזמנים כל שכן האידנא דהדר דינא כי קודם תקנת עזרא. דנשאת בכל יום. פשיטא דאין זה מספיק להעיד עליה שבתולה היתה. לפי שנשאת ברביעי. אף במקום שנהגו כך אבל אע"פ שאינו מוציא מידי ספק מכל וכל. מ"מ סימנא ומילתא היא לאינשי. ואית להו היכירא לשיולי אבתרה. ולמידע קושטא דמילתא דבתולה הואי. ולבתר זימנא נמי. אי מדכרו להו מידכרי) אבל כל שאין כתובתן אלא מנה. אע"פ שעדיין בתולות הן. כי הנך דאידך מתניתין דבסמוך. לא שני לן נמי בהו. ודינן בחמישי. כיון דבחזקת בעולות נינהו. ומתניתין עיקר דינא אשמעינן. להכי נקט טעמא משום איסורא ומטעמי דאמרן ליכא קפידא. אי איהי לא חיישא. ולא הוו מתקני רבנן יום מיוחד מהאי טעמא לחוד. מיהת ודאי אית בה משום תקנתא דידה. והשתא דתקון רבנן. לא שנא. ולא פלוג בכל הני דאמרן. היינו דקמ"ל תנא דבצרה לה"א. 
+<b>ליום הרביעי </b>י"ל סמך במקרא ממשתה דשמשון. 
+<b>שאם הי"ל טענת בתולים </b>שמא זנתה תחתיו כשהיתה ארוסה. ואסורה עליו. כשהיא אשת כהן. או שקבל ביה אביה קדושין. פחותה מבת שלש. ועכשיו גדולה היא. ופתויה פתוי. דליכא אלא חד ספיקא. שמא זנתה בעודה קטנה. דפתוי קטנה אונס הוא. איברא להר"מ ז"ל אפילו קטנה נאסרת בפתוי. וצ"ל דלא ס"ל כמ"ד פתוי קטנה אונס. וקצת משמע הכי מהא דקאמר תלמודא. וא"ת מעשה שהיה מ"מ לא אסרוה. אונס הוא. ולא קאמר קטנה הואי. אלא שאינה הוכחה. דאיכא למימר אין הכי נמי הכי קאמר. אונס הוה משום דפתוי קטנה הוא. דהא באמת קטנה הואי (עמ"ש בס"ד בברכת גבעון תעלה"ד גולה ב' ערוגה א') והדר קדחי אב"א אפילו אם תמצא לומר פיתוי קטנה לאו אונס הוא. ודיחויא בעלמא. א"נ דילמא פליגא הך סוגיא. וס"ל דגדולה הוא. לפי האב"א. מיהא לא מכרעא. ועיין גם מטפחת. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתולה כתובתה מאתים </b>לדברי התו' פא"נ אפי' כבר נבעלה באונס שלא כדרכה. ועדיין בתולה היא כתובתה מאתים. מדאית לה קנס כה"ג. והדבר צריך תלמוד. לפי שבכל התורה כולה לא מצינו שחלק הכתוב. בין כדרכה. לשלא כדרכה. א"כ הא ודאי בעולה היא. ואם לא הכיר בה. מקח טעות הוא. דמיהת פגומה היא. שאם נבעלה לפסול לה. פסלה גם בשלא כדרכה. 
+<b>וכל שכן </b>לשטת התו' דכתובת בתולה דאורייתא. אי הכי בתולה דאורייתא בעיא מיהוי. ולא היינו בתולה דכתיבא באורייתא אלא דווקא הבתולה ואיש לא ידעה. וצ"ע. איברא שטת התו' דכתובה דאורייתא. אינה מקובלת אצל רוב הפוסקים. והרבה נדחקו התו' לקיימה (ואמנם מה שהניחו בתימה בפא"נ. אהא דאמרינן גבי אונס. יצא כסף קנסה בכתובתה. דמ"ט שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. ונתקשו בזה דמאי פסקא והא משכחת לה דבא עליה שלא כדרכה. דאכתי בתולה היא. ואית לה כתובה דאורייתא. ולא משום דלא תהא קלה להוציאה הוא. ולא תרצו כלום. 
+<b>ואי </b>משום הא לא איריא ולק"מ לענ"ד. אע"ג דלעולם אימא לך כתובה דאורייתא כה"ג אית לה. מיהא היינו היכא דמדעתא נסבה. אבל היכא דבעל כרחיה הוא. מדאורייתא לית לה מאתיים אלא רבנן דתקינו כעין דאורייתא בכל בתולה שתהא כתובתה לעולם מאתים. ואפילו מחלה לו נמי דינא הכי כי היכי דלא תהא קלה בעיניו להוציאה. משו"ה שפיר קאמר מ"ט תקינו רבנן כתובה לאשה דעלמא. אפילו היכא דלא שייכא כתובה דאורייתא. כגון שנשאת לו באונס. או שמחלה על כתובתה. מ"מ כתובתה קיימת. ואסור להשהותה זולתה. וס"ד דהכא נמי אע"ג דכבר נתן לה מוהר בתולות. ומקיימה על כרחו. לא יצא כסף קנסה בכתובתה. דדינא דאורייתא ליתא הכא כלל. מיהת מהאי טעמא דלא תהא קלה בעיניו להוציאה קס"ד דצריך לכתוב לה כתובה נמי. ולא סגי בלא"ה. כדלא פלוג רבנן בכל בתולות דעלמא כדאמרן. קמ"ל דשאני אונס. כיון דהך טעמא לא שייך גביה. תו ליכא למיחש למידי ולא תקון רבנן כלל כה"ג. אבל כתובה של תורה. פשיטא דלא שייכא גביה. כיון דכבר יהב לה מוהר בתולתא. ומן השמים הקנוה לו. שאין לה כתובה ממנו מן התורה. אפילו לכשתמצי לומר מאחר יש לה כה"ג. כך נ"ל פשוט ומספיק ליישב תמיהת התו'. ושלא לדחות שטתם ודוק) אכן גם לשטת שאר הפוסקים. דכתובה דרבנן. צע"ג לדינא. אי כה"ג בתולה הויא לענין כתובה דמאתים. וכ"ש לדעת הר"מ ז"ל דאף בקנסה לא מיחייב אלא בכדרכה. ותו מי עדיפא מבתולה ממש שנתאלמנה מן הנשואין (או אפילו מסרה האב) דאין לה אלא מנה כבסמוך מ"ד. אע"ג דבתולה ודאית היא. ק"ו לזו. שאפילו הכיר בה. י"ל שאין לה אלא מנה ואצ"ל בלא הכיר בה. דאיכא למימר מקח טעות לגמרי הוא. ולית לה מידי. 
+<b>ומסתברא </b>כי היכי דבתולה כתובתה מאתים. אפילו לא בא עליה. רק שכנסה (וכי נפקא מניה בשני דרכים ונשאת. אין לה אלא מנה לד"ה. או אפי' אירסה. כשכתב לה. הכי נמי איפכא. היכא דאינה בתולה כשרה. אפילו בא עליה וטעם טעם בתולה. לא נתחייב בכתובת בתולה. שאין הדבר תלוי אלא בכניסת הבתולה שלא טעמה טעם ביאה כלל. לא הפגומה והשתא ניחא טפי. ההיא דפא"נ בלי שום דוחק. וכעין ראיה עוד. מההיא דבתולה מעבירין לפניה כוס של תרומה. כלומר ראויה זו לאכול בתרומה. א"נ כתרומה ראשית דוק. 
+<b>עוד </b>ראיה. מדקונה בביאה שלא כדרכה. 
+<b>ועוד </b>אפילו בכדרכה יכולה להיות בתולה בהטיה. וגם בהעראה קונה ואפילו בשלא כדרכה. ועדיין בתולה היא. ולפ"ז הא דתנן הכא מן האירוסין כתובתן מאתים. היינו דווקא באירוסי כסף ושטר בלבד. אבל בתולה אלמנה מקדושי ביאה. אע"פ שלא בא עליה כדרכה אין כתובתה אלא מנה. 
+<b>שאם הי"ל טב"ת </b>כו'. וטענה דידה מפרש תנא סוף פרקא. 
+<b>היה משכים לב"ד </b>ואם לא נסתרה עמו. יכול לטעון טב"ת. אף לאחר כמה שנים. לאלתר משנסתרה עמו תו לא. אליבא דר' אסי. דכוותיה קיי"ל (פב"ש קיא"ב) ואליבא דר"י. נאמן עד ל' יום. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>כתובתן מאתים </b>הא דלא קתני הכא נמי יש להן טב"ת. משום דר"מ משוי לה כבוגרת. דאין לה טב"ת. אפ"ה יש לה מאתים. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>נאמנת </b>כו' לענין איסור. צל"ע בתו'. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>בשוק </b>בסתר. הול"ל. כלישנא דברייתא. ראה והבן מחכמת לשון המשנה. שרמז התנא בזה כל מה שאמרו בגמרא עליה. דלדברי המכשיר. מכשיר אפילו ברוב פסולים. והיינו דנקט שוק אע"ג דשכיחי התם רוב פסולים. דאע"ג דאמרי' ממתני' דשילהי פרקין בקרונה (במקום השוק) של צפורי. הצריכו תרי רובי. היינו היכא דלא נבדקה. אבל כי נבדקה. כדאיירי הכא. לא בעינן תרי רובי. אלא בכל גוונא מהימנא. ובדיעבד מיהת לכ"ע. להכי תני שוק. דהיינו בקרונות. דאפ"ה מכשר ר"ג. להודיעך כחא דהתירא. אב"א לכתחלה נמי. ואב"א דיעבד. ודאי לא צריך תרי רובי כה"ג. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>נאמנת </b>מ"ש תי"ט כאן בשם הה"מ והר"ן. להחמיר בה יותר מבתה כו'. יש לי בו הרהורי דברים. שנראים מתנגדים לדר"א מן הקצה אל הקצה. דלדידיה איהו עדיפא. דאית לה חזקה דכשרות. ולר"י איהי ובתה שוין. ומנין לנו לחדש סברי הפוכה. ואי משום ההיא דמ"ש. לק"מ. התם לענין פסולי קהל מתניא. י"ל היא ובתה שוין דלכתחלה צריכי תרי רובי בתרווייהו. וליכא למיחש מידי. אי מצרכי רובי דלפרשו מנה בקהל נמי דכמה חומרות יש בכהונה. משא"כ בקהל. ולשון תי"ט אינו נראה במ"ש דאפשר אפילו לקהל פסולה. זוהי שפת יתר. חומץ על נתר. שמפסיד טעמו. דאם היה אפשר. לא היה מקום להכשיר. והוא יתיר נפיש לגמרי. וצריך למחקו. אלא כך צ"ל לפיכך הקלו. ולא אמרו שלא תנשא לקהל לכתחלה לפי כו'. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>היא אומרת כו' </b>בדלא נקיטא כתובה איירי ודאי. דאל"ה ליחזיא כתובה. ובמקום שאין כותבין כתובה. דאי במקום שכותבין. הא קיי"ל כשמואל. דעליה להביא ראיה (ותקשי לשמואל מהכא) ואי הכי. כי אתו עדי הינומא מהימנא. על כרחך צ"ל דהיינו שני עדים כשרים. כפירושו בכל מקום. דאל"ה אלא אפילו בחד דמעיד מה שראה בקטנו. כבשלהי פרקין. קשה להמניה לבעל. במגו דפרעתי. וליכא למימר דהו"ל מגו במקום עדים. אימור דשמעת לה. במקום שני עדים ממש. כנגד חד דמסהיד מ"ש בקטנו. מי שמעינן להו. וצ"ע בגמרא. 
+<b>בתולה נשאתני </b>נראה דלא בעינן שיבוא עליה דווקא. אלא מכיון שנכנסה לחופה אע"פ שלא נבעלה. וכל שכן אם בא עליה שלא כדרכה. דחשיב כדרכה לכל דבר. כמש"ל בס"ד רפ"ק מ"ב. 
+<b>וראשה פרוע </b>הקושיא נגלית בכאן. דהא מן התורה אסור. כדלקמן פ"ז מ"ב. וכר"מ בפירוש שגם הפנויה בכלל האיסור. לכן רוצים לדחוק ולחלק. בין בתולה לאלמנה פנויה. ולדידי מעיקרא לק"מ. ובמ"כ בכדי טרחו כל האחרונים בכך. כי לא עמדו על פירוש משנתנו לפום ריהטייהו. ולא שערו דהכא תרתי בעינן. יוצאה בהנומא וראשה פרוע. והנומא (לשני הפירושים) ודאי לא גרע מקלתא דשריא בדאורייתא ואסירא רק מדת יהודית. והיינו לנשואה דווקא. שייכא דת יהודית. שהחמירו הנשים על עצמן. אבל לא חלה חומרא זו על הפנויות לגמרי. נמצאו כל דברי חכמים קיימים. ודר"מ ברית הן הדברים שנאמרו למשה מסיני. שאין חלוק בפריעת ראש דקרא בין שום פנויה ובעולה. אלא בדת יהודית ודאי יש חילוק ביניהן. שזו הולכת בשוק פרועת ראש עם קלתא. וזו נאסרה מכל וכל. ולא סגי בלא"ה. כדי להבדיל ביניהם. ולהכיר הנשואות להתרחק מהן. ולידע הבתולות הראויות להנשא. דלקפצו עליהו אינשי לנסובינהו. זה דבר ברור בס"ד בלי שום גמגום. ועיין עוד מו"ק א"ח (סע"ה) ומ"ש בתשו' בס"ד. 
+<b>תו </b>איכא למידק מאי טעמא לא תני נמי אם נשאת ברביעי כתובתה מאתים. ופשוט ג"כ דלק"מ דהאיכא מפני האונס והסכנה. שהתירו לכנוס בשלישי וגם בשני. משו"ה אפילו לא נשאת ברביעי אינה מפסדת. מציא למימר בתולה הואי. ואתנוסי הוא דאתניס כדאי' בגמ' גבי העברת חבית דאלמנה וה"ה אפכא י"ל שמא מפני הדוחק נשאת ברביעי. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ואם יש עדים כו' </b>נראה פשוט שאם כ"י יוצא ממ"א. אינם נאמנים לומר אין זה כתב ידינו. אלא מזויף הוא. שאם לא כן היאך מקיימין ע"פ אחרים. שמא עדי השטר יכירו הזיוף. אלא ודאי. בשום אופן אינן נאמנין לפסלו. ועמו"ק ח"ה (סמ"ו) 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>ע"י נפשות אסורה </b>אפילו אחר שנצולה. וכ"ש בעוד שלא נמלטה. שאסורה לו מזמן שנחבשה. אף אם מניחין אותה להזקק לבעלה. ונראה דלא בעינן נגמר דינה להריגה. ועדיין צ"ע. 
+
+Mishnah 10
+
+<b>זה כתב ידו של אבא </b>דקיום שטרות דרבנן. דמשו"ה עדים החתומים על השטר כמ"ש בב"ד נ"ל עיקרא דהך מילתא בעדים הניכרים וידועים לנו. דכה"ג ודאי לא חציף אינש לשקורי ולזיופי (כגוונא דאיירי הכא במתני') דמילתא דעבידא לאגלויי הוא. דקיי"ל בעלמא דחד מהימן אף בשל תורה. ולאו דווקא עד כשר. אלא אפילו אשה ועבד וקטן נמי מהימני. כמו שנאמנין בעדות אשה. וכן להעיד על הקורבה. ודכוותה טובא. וכללא דמילתא. היכא דיכולין לעמוד על החקירה. ולקיים עדותם מיד בלי טורח. הרי היא כחקורה ומקוימת. דקיי"ל כל הראוי לבילה כו'. אבל בעדים החתומים. שאין אנו בקיאין בהן ובשמותיהן. וכל שכן אם הם מעיר אחרת. ואין נודעים לנו לחקור אחריהם. אין הכי נמי דאין עדותן עדות דבר תורה. עד שתחקר. או עד שיוודעו ע"י חתימתן. כגון שכתבו שם עירם. וידענו שאין שם בני אדם אחרים ששמם כשמם ועחי"ג ומו"ק סמ"ו. 
+<b>בתי"ט </b>כאן נדפסה הגהה משובשת (פרק קמא) וצריך למחקה. 
+<b>שיצאה בהינומא </b>נ"ל הכא איירי דלא טעני יורשין ברי. ולא דמי למתני' דריש פרקין דקכפר בעל או יורש ואמרי לא כי אלא אלמנה נשאת משו"ה לא סגי בלא שני עדים גמורים כשרים. וצ"ע ודדיקה בגמרא ופוסקים. 
+<b>יוצא מבית הספר </b>ע"פ רע"ב. שאסור ללמוד את העבד תורה. צ"ל בקביעות בבית הספר דווקא הוא דאסור. וטבי עבדו של ר"ג יוכיח. 
+<b>בתי"ט </b>ד"ה יוצא. ועכשיו נשתחרר (או מכרו לישראל). 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ועל אשת אחיו </b>כו'. שנתקדשה ונתגרשה. דאל"ה מחייבי מיתת ב"ד היא. ואין לה קנס כדלקמן. וליכא למידק אמאי לא תני לה גבי אלו שא"ל קנס הבא על אשת אחיו. ואא"א ארוסה. דלא תני אלא הני עריות. משום רבותא וחדושא. מה שאין כן בשאר נשים. אבל ארוסה לא אצטריכא ליה דשייכא בכלל נשי דעלמא. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>והמפתה אינו נותן את הצער </b>קשיא לי אליבא דרבנן דס"ל קטנה נמי יש לה קנס. א"כ גם את הצער יתן. דהא לאו מפתה איכא הכא. דפתוי קטנה אונס היא. וברישא איכא למידק איפכא. מאי פסקא דנותן לה בושת ופגם. אטו כל קטנה אית לה בושת. וצריך להעמידה בדמכלמו לה ומכלמא. ועמש"ל מ"ו בס"ד. 
+<b>בעציצו </b>עתי"ט. נעלם ממנו תלמוד ערוך ספ"ק דמגלה. שקלא עציצא דבה"כ. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>המפתה פטור </b>צ"ע לדברי חכמים דקיי"ל כוותייהו. דאיכא קנס בקטנה. היכי פסיק ותני המפתה פטור. אטו קטנה בת מחילה היא. ושמא יש להעמידה בשהגיעה לעונת הפעוטות. ובהא אתי שפיר נמי. הא דלעיל (מ"ד) דאפשר מההיא שעתא דבת דעת היא לענין הנאת ממון. כל שכן שנחשבת פקחת לענין הנאת הגוף. 
+<b>אי נמי </b>ההיא איכא לאוקמה בהגיעה לעונת נדרים אבל קטנה גמורה הכי נמי דאית לה צער בכל גוונא. והוא הדין לנתארסה ונתגרשה דצריך לפלוגי. אך דוחק הוא. מדלא אשתמיט תנא לפלוגי בין קטנה לקטנה בהך מילתא. וטפי משמע דכולא פרקא כר"מ אזדא. 
+<b>פגם רואין כאילו היא שפחה נמכרת </b>האי נזק הוא דאפחתה מכספה. כדתנן התם גבי חובל דחייב בה"ד. וקרי ליה פגם. משום דנדון בכבודו ובכבודה. שהכל תלוי בחשיבות. שאם היא אשה חשובה. פגמה יותר גדול. והיינו דתנן בשילהי פ"ג דערכין. הבושת והפגם. הכל לפי המבייש והמתבייש. וכ"מ נמי בתו'. שהביא בתי"ט וצ"ע אם ביטלה ממלאכתה. מ"ט לא ישלם גם שבת. אטו גרעא משאר חבלה דעלמא וצריך תלמוד. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>כאילו היא שפחה </b>עיין ספ"ג דערכין. 
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>פתיתי בתו של פ' משלם עפ"ע </b>עתי"ט דקשיא ליה ארע"ב היכא דלאביה הוא מאי נייחא איכא לדידה. <b>איברא</b> ודאי ניחא לה משום רווח ביתא. דמסתמא סמוכה. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>וגרשה ארסה ונתארמלה </b>נראה פשוט דהוא הדין איפכא. ר"ל נתארמלה ברישא. והדר נתגרשה. חדא מילתא היא בתרווייהו בב"י. אלא סדורא דכתיב בקרא. נקיט תנא נמי. 
+<b>כתובתה שלו </b>נראה דנדוניא בכלל. ובזה י"ל דהיינו דאיכא בין ת"ק. לאמרו לו דלדידהו לא הפסיד אלא רשותה בלבד. אבל לא מה שהכניס לה משלו. שחוזר לו בגרושיה. אי נמי איפכא. ואב"א סיפא פירושא מפרשא לרישא וק"ל. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>הגיורת </b>עתי"ט ז"ל וכן יש להוכיח מסוגיא דספ"ג דקדושין ע"כ. 
+<b>ואומר </b>אני אף זו מן התוכחה. שלא הבין דברי עצמו לפום ריהטיה. יעוין מ"ש שם בס"ד. 
+<b>היתה הורתה ולדתה </b>כו' נ"ל שאם נולדה זו (נערה מאורסה שזנתה) מעבד ונכרי שבא על בת ישראל. מועל הגיורת. הורתה ולדתה בקדושה היא קרויה. ודינה כבת ישראל כך פשוט בעיני. דוק. 
+<b>שם </b>וז"ל. וזאת פחותה משלש. אין בה דעת לתבוע. אומר אני אכתי מי לא משכחת לה בקנה שפחה קטנה. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>ובביאה </b>שמוסרה לביאה כו' לכל מי שירצה. 
+<b>ובלבד </b>הכשר לה. עתי"ט מ"ש על מפרש הירו'. שלא כדת רדף אחריו ולא השיגו. כי הדבר פשוט שהדין עם המפרש. שכוונת רש"י דהיינו זכותו דאב. דאי בעי מסר לה כו' ומקבל מעות בשביל כך. וזכות גדולה הוא זה לאב העני ודאי. וכמו שפירש"י עצמו ספא"נ. ואייתי להו תי"ט גופיה לחובתיה. ובאמת דברי התי"ט קטי הציור וחסרי הבנה הם בכאן. מה רצה בהביאו לשון רש"י הנ"ל ומה חשב בו ותו לא מידי. 
+<b>וחייב במזונותיה </b>נ"ל. פשוט דלא נקט תנא אלא הנהו מילי דשייכו בתרווייהו, ר"ל באב ובעל כי הדדי. ולא שוו בחיובא דידהו. דכל הני תלתא דקחשיב. בעל חייב בהן. יתר על האב. שאינו חייב במזונות בתו (וכסות בכלל) ולא בפדיונה ובקבורתה. דהוה איכא למיטעי בהו. כיון דזכאי בכל שבח נעורים. אימא פשיטא דחיובי מיחייב בכל הני מילי דבעל חייב. שאינו בדין שיאכל גם אכול את כספה. ויחשבה כשבוית חרב. קמ"ל דלאו מילתא היא. אלא יתר הוא בבעל מה שאין באב. אבל מידי דלא שייך בגויה דאב. כגון עונה צריכא למימר דיתר עליו הבעל. בהא ודאי לא קמיירי. זה ברור ופשוט. לחנם האריך בתי"ט בכאן. 
+<b>בפרקונה </b>מה שנשתמש התנא בלשון ארמי כאן. נ"ל שעשה זה להבדיל ענין ההצלה מן השביה, מענין פדיית שפחות מישראל. ואיברא דאיכא למידק הא אב נמי חייב מיהא בפדיונה כשמכרה לאמה. כדאיתא פ"ק דקדושין. ומפדין אותה בע"כ. ואמאי לא תני לה (וליכא למימר דשיירה, דמאי שייר דהאי שייר) מי נימא דמסייעא לפירוש התו' התם, דאבני משפחה קאי. ותיובתא לרש"י דפריש לאב כופין וי"ל במאי דכתיבנא לעיל. דלא נסיב תנא דידן הכא אלא מאי דאיכא בין אב לבעל במידי דשייכן בגווייהו. מיתרצא הא נמי שפיר. דכיון דפדיית אמה. בבעל לא משכחת לה. באב נמי לא צריכא להו. אי נמי משום דלא דמי חיובא דבעל, דמילתא פסיקתא היא. בין יש לו בין אין לו. דאפילו עני שבישראל חיובי מיחייב בכל הני. דתנאי כתובה ככתובה. דאפילו מגלימא דעל כתפיה מגבינן. משא"כ חיוב האב לפדות את בתו משפחות. דבדאית ליה הוא דמחייב. ואי לית ליה לא כייפינן. לא פסיקא ליה. משו"ה לא תנן לה. ועמ"ש בס"ד בשי"ע (ס"ג). 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>האב אינו חייב במזונות בתו </b>ולא בכל צרכיה (בחייה) בכלל. וכן אינו חייב בקבורתה. ומ"מ אם ירש ממנה ממון שנפל לה מבית אבי אמה. או כסף קנסה. ודמי בשתה ופגמה וצערה וחבלתה, ומעשה ידיה. העודפים על מזונותיה. נראה ודאי שמוציאין לצרכי קבורתה. אע"פ שלא תקנו לה מזונות תחת ירושתה. משום דלא שכיחא. 
+<b>בתו </b>ה"ה לבנו. ופשטא כר"י. דנקט בתו לרבותא. אע"ג דאיכא משום זילותא טפי. וק"ו לבנו. 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>רשאי </b>מ"ש תי"ט כאן. דברי הבאי הם במ"כ. 
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>מיגד </b>ומד"ג מידר ברי"ש. לא משתבש. הוא לשון דירה. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>יוסיף </b>עתי"ט ז"ל וגדולה מזו התירו כו'. ואני אומר אין זו גדולה. כי שם ודאי צ"ל כך להשוות המדה לכל הכהונה. ברם הכא כי כתב לה דחזי ליכי. לדעתי לאו שפיר עביד. ומחינן ביה. 
+<b>בתולה גובה מאתים </b>היינו בדלא הכניסה לו משלה כלום. כסתמא דמילתא בארוסה. מיהו אי הכניסה לו כספים. והוסיף לה שליש כדין הנשואה (כדלקמן פ"ו מ"ג) נראה דלכ"ע אית לה ההוא תוספת שליש בכל גוונא. 
+<b>ה"ז בעילת זנות </b>צ"ל אחר תקנת כתובה. דכתובה דרבנן היא. תדע דהא פילגש לגרסת ראב"ד ורשב"א. בקידושין בלא כתובה היא. ואפילו למ"ד בגמרא (פ"ק דיט"א) כתובה בתולה דאורייתא. מיהת באלמנה כ"ע מודו דהויא דרבנן. מיהו בגמר' דפרקין (נו"ב) משמע דר"מ ס"ל כתובת אלמנה נמי דאורייתא (עחי"ג שם). 
+<b>אמנם </b>בפילגש הנוסחא הישרה היא בפכ"ג בלא קידושין ובלא כתובה. כמ"ש בחי"ג שם בס"ד. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>שנים עשר חדש </b>וכך מצינו אף בערלים. ככתוב מקץ היות לה כדת הנשים יב"ח. נגד זה מצינו בעברים ההפך. כי כתוב מלא שבוע זאת ונתנה לך וגו'. ופירש"י מיד אחר שבעת ימי המשתה. שמא מפני שרחל היא היתה באמת מיועדת ליעקב. אע"פ שלבן נהג עמו מדת רמאות. והערים להשיא לו לאה בתחלה. מ"מ לא היה בדעתו לעכב רחל. לבלתי תת גם אותה לו לאשה. כאשר כה עשה בסוף. לכן מתחלה כשהכין צרכי נשואי לאה. אז הכין מסעדי גבר. גם צרכי נשואי רחל בבת אחת בידעו שיעקב חפץ ברחל. ויעשה לו כל רצונו בצאן. בשבילה. על כן ודאי הזמין מיד גם צרכי השניה בפעם אחת כי לא ימנענה ממנו. אם יאות לו לעשות חפצו. בענין שמירת צאנו עוד. 
+<b>כך נותנין לאיש </b>ואין משגיחין בו. אם הוא אלמון. נראה לי פשר דבר. דהיינו אם נושא בתולה. 
+<b>ולא נשאו </b>עתי"ט. ז"ל. ומיהו ק"ל דתנן התם ישאו קטנות. והו"ל ינשאו. הא ל"ק קרי ביה יִשָאו וכמנהג חסרי הפא. שהדגש עומד במקום החסרון. אלא מיהא נושאות קשיא. וי"ל נשאות מהנפעל לא מצי למתני. כי אז הוא נפעל נשלם. ולא שייך התם אלא עתיד. לפיכך נשתמשו גם בקל. וזה מדרך לשון חז"ל. להשתמש בפעלים. כפי צרכם. לדבר והפכו. כמו שיאמרו חולץ ונחלץ. תופס ותפוס. רוכב ורכוב. והרבה דומיהם. ואין זה חדוש כלל. אבל מ"ש בנוסח ירו'. נישאו ביו"ד. אינו אלא לסימן הנקודה. כי אי אפשר להיות כאן חיר"ק מושך יו"ד. זה ודאי טעות. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>ב"ד שלאחריהם אמרו </b>אע"ג דנראה שלא היו גדולים מב"ד שלפניהם. אעפ"כ היו יכולים להחמיר על דברי הראשונים ולא חשוב בטול דבריהם. עפ"ה דמ"ש. ובתרא דנדרים. אע"ג דהתם ודאי שאני דקלקול הדורות גרם. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>הכניסה לו שפחה אחת לא טוחנת. </b>תמהו התו' שאם הוא זן אותה. א"כ מה מרויח הבעל. דבלא שפחה היא היתה עושה הכל. ולא היה זן אלא אותה לבדה. ועתה זן אותה ואת שפחתה. ואינה תימה כלל לענ"ד. שהרי משתמש בשפחות בבית ובשדה לכל צרכו. ואוכל פירות ושבח שמביאות. אטו נהום כרסייהו לא שוי. ותו דאית ליה נמי מנייהו ולדות. 
+<b>ונראה </b>דלאו דווקא בהכניסה לו שפחות. הדין כן. אלא אורחא דמילתא נקט. והוא הדין לעבדים. אע"ג דלאו אורחייהו במלאכת נשים מיהו ודאי לא גריעי ממעות. 
+<b>בסש"א </b>כתוב סימן יפה לדברים הנ"ל שהאשה חייבת לבעלה. והוא הפסוק שמחה לאיש במענה פיו. ר"ל. ר"ת. 'שבעה 'מלאכות 'חייבת 'האשה לאיש. 'בושלת (ואופה בכלל) 'מכבסת 'עושה בצמר 'טוחנת 'הצעת המטה. נותנת דד בפיו של בנה. וטוב הוא לזכרון. 
+<b>יושבת </b>כו' לשון רש"י שלא לילך בשליחותו. מבית לעליה. נשמר דלא תימא בלא הכניסה. שולחה אנה ואנה לשוק. להוליך ולהביא. כי זה בכל אשה אסור להשתמש בה. שכל כבודה פנימה. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>העונה כו'. </b>עונות קצובות הללו השנויות כאן. עוד צריכות באור בגבול השנים. שבודאי הזקן אע"פ שכבר נתחייב בעונה הקצובה כשנשא אשה ילדה בילדותו ובחרותו. א"א שימשך חיובו זה לעת זקנתו ככלות כחו ונס ליחו. ויש לזה סעד מפורש בגמרא פ"ד דקידושין. בעובדא דרחב"א. דאמרה אשתו הא כמה שנין דפריש ליה מנאי. ומשמע קצת שפירש ממנה נגד רצונה. (מ"מ אינו מוכרח. וי"ל ג"כ דמדעתה עבד פרישה). 
+<b>ונראה </b>עכ"פ כל עוד שיש לו גבורת אנשים לבעול ולפלוט ש"ז בה. אינו רשאי לבטל עונתו. בלי רשות אשתו. ביחוד אם היא עדיין בת בנים. שעז"א הכתוב. בבוקר זרע וגו'. וכל זמן שיכול לעמוד על רגלו אחת ולנעול ולחלוץ מנעלו ילד מקרי אפי' בן שמונים. וש"ז שלו מטמאה. 
+<b>הטיילים </b>עתי"ט לשון תו'. אגמרא קאי כגון רשב"ש. אבל עיקר תואר הלז נגזר מלשון טיול. הידוע ורגיל על לשונם ז"ל. 
+<b>הפועלים </b>יוצאין שלא ברשות שבת אחת. אע"פ שיש עליו פעמיים בשבת. נראה דהיינו נמי. משום דכה"ג מוקמינן להו אעונת חמר ות"ח. אבל לחמר. אין נותנין לו יותר משבוע. וכן לטייל. נותנין לו פחות משבוע. אע"פ שעונתו בכל יום משום שעיקר העונה בעצם וראשונה. כן היא אחת בשבוע. 
+<b>הספנים </b>כו' עמו"ק אה"ע (סך"ה) בס"ד. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>שבעה דינרין </b>ז"ל תו' בירו' מפרש. כנגד ז' מלאכות. שהאשה עושה לבעלה. וגבי המורד דמוסיפין שלשה דינרין. מפרש כנגד שארה כסותה ועונתה. והתלמוד שלנו אינו סובר כן כו'. ויש להשוותם דלק"מ מצד זה שזכרו תו'. ותלמודין לא נחית אלא לפרושי מאי שנא מורד דלא קנסוהו כל כך כמו מורדת לזה יספיק טעם דיצרו גדול משלה. אך עדיין לא נתיישב מה טעם בערך שבעה ושלשה. למה לא יספיק שיעור מעט יתר באשה. ומדוע לא היה די אף הכפל. אטו לאו טעמא בעי. 
+<b>אבל </b>יש לדקדק על תו' דעדיפא הל"ל לאוכוחי בהדיא דגמרין לא ס"ל כירו'. דהא פליגי בה. אי מורדת ממלאכה. ויש לומר דהירו' אתי אליבא דתרווייהו. ואמר לך. אב"א מורדת מתשמיש. אע"ג דאכתי לא אמרדא ממלאכה. פוחתין לה. כנגד המלאכות. משום דכיון דחזינן דמתשמיש מרדה. סופה להיות מורדת גם ממלאכות. ואב"א כמ"ד מורדת ממלאכה. פשיטא ניחא טעמיה דירושלמי. ואכתי צריכא רבה. עחי"ג בס"ד. 
+<b>שבעה דינרין בשבת </b>דינר ליום. ואם חזרה בה. אין פוחתין לה אלא לפי מנין ימי מרדה. וזה אפילו לאשת ת"ח. משום פת בסלו. ושמע מנה שכר ביאה קצוב לדינר. וכן יש להוכיח מן התורה ומן הנביאים דוק. וכיון דמפחית פחית. לא מיחזי כשכר שבת. אע"פ שאין פוחתין. אלא כנגד הימים עיין לעיל. 
+<b>ע"פ </b>הרע"ב שכתב ואפילו נדה. נראה פשוט דהיינו כשהתחילה למרוד בימי טהרה. ועמדה במרדה גם בימי נדה. אז אין פוסקין מלפחות או מלמנות ארבעה שבועות. עד שתתרצה. 
+<b>אבל </b>אם התחילה לומר בימי נדתה שתמרוד בו מעתה. לא מיבעיא אם בימי טהרה חזרה בה. שאין מנכין לה כלום. אלא אפילו גזמה ועבדה. ונמשך מרדה גם בימי טהרה. אין ימי טומאה עולין לה לפחיתת כתובה. ולא לספירת ארבעה שבועות דעונה אחרונה. 
+<b>שלשה דינרים </b>איהו כיון דאוסופי קא מוספא מיחזי כשכר שבת. ואיני מותר מדין הבלעה. משום דאין מוסיפין לכל השבוע ביחד אלא מה שעולה בכל יום. כ"פ התו'. וצ"ל לדבריהם. דאע"ג דמוסיפין נגד הימים שמורד. מ"מ אין מחשבין לה יום שבת. אלא כך מחשבין. שלשה דינרים לששת הימים. ואם מרד ד"מ חצי השבוע. מוסיפין לה דינר וחצי. בין שהתחיל מרדו בשבת. והתמיד עד סוף יום שלישי. בין התחיל ביום ראשון. וכן אם התחיל ביום רביעי. במרדו שלשה או ארבעה ימים. הכל אחת. ואינו מוסיף אלא מחצית השלשה דינרין. ולפי דרך זה. מוסיף חצי דינר לכל יום מששת ימי המעשה. שמורד. ואין מחשבין לו יום השבת כלל. דאל"ה. ודאי לעולם מיחזי כשכר שבת. וזה ברור. 
+<b>והא </b>דלדידה פחתינן גם כנגד יום השבת. אע"ג דבודאי מחשבין לה כמו כן הימים. שעומדת במרדה. והרי פחתה קצוב דינר ליום. א"כ ע"כ צריך לחשב גם יום השבת. 
+<b>אין </b>בכך כלום. דכיון דאינה נותנת כלום. אלא מפסדת. דבר שאין בו משום חסרון כיס. הילכך לא מינכר כשכר שבת כמש"ל. ושמא אע"פ ששכרה קצוב דינר ליום. היינו לימי החול בלבד. אבל אין יום השבת בכללם. ומ"מ אין פוחתין לה אלא בהבלעה. דהיינו ד"מ. אם מרדה חצי השבוע ויום השבת בכלל. אין פוחתין לה ארבעה דינרין. אלא שלשה דינריו וחצי (או אפשר רק שלשה בלבד). ואם מרדה שלשה ימים. פוחתין שלשה. אבל היכא דמרדה שבוע שלם. פוחתין שבעה. דהייני הבלעה. עכ"פ דברי הגמרא והתו' צריכין באור. באחד משני הדרכים והתי"ט לא כיון יפה בהעתקתם בלשון מגומגם וסתום. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>לא יפחות משני קבין </b>מפרש בגמרא דתרי סעודות יתרות לארחי ופרחי. מכאן משמע שהאשה נשואה אינה פטורה מצדקה. ותקשי אדהר"מ בי"ד (סרמ"ח) דס"ל שהבעל יכול למחות באשתו שלא תתן אף כל שהוא. ובודאי כל שהוא לאו דווקא. דהא אפילו עבדו ושפחתו של בע"ה. רשאין ליתן פרוסה לעני. מ"מ קשיא דהכא מוכח איפכא. שמא יש לחלק בין אכילה לשאר דברים. שאין לה רשות לתת שלא מדעתו. ועיין בית ישראל. 
+<b>וקב גרוגרות </b>הוא השעור גם לעני בגורן עימ"ז דפאה. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>ואוכלת עמו בל"ש </b>עיין רע"ב. ש"מ דעונת שבת קבועה לכל אדם מישראל אפי' לפועלים ולחמרים. וכ"מ נמי מתקנת עזרא. שוב ראיתי שכ"כ גם תי"ט בשם הר"מ בפ"ח דנדרים. ואם יכול להפטר מעונת שבת. ע"י שקיים עונתו בימי החול. עמש"ל מ"ו ועחי"ג. 
+<b>בלילי </b>עלח"ש פ"ח דתרומות. 
+<b>ואם אינו נותן לה מעה כסף </b>עמ"ש תי"ט דלאו בדידה תליא. ואינו מוכרח שהרי מחלוקתו בצדו. ועוד אני אומר. דשאני מותר לד"ה. שעכ"פ שניהם יכולים לעכב באמת. 
+<b>חמש סלעים שתי </b>הוא שעור בגד קטן. כדתנן פרק ראשית הגז. 
+<b>עשר סלעים ערב </b>שעורו כפול משל שתי. לפי שהוא עב כפלים בשל שתי. נמצא שהות המלאכה בשניהם אחד. מה גם שמלאכת השתי שהוא דק. כבד משל ערב. שזה מפני דקותו. נטווה כלפי היד. וזה כלאחר יד (כ"כ הר"ש בפי"א דנגעים מ"ח) ועושים הערב עב וגס בצמר הרך. מהני שהערב תנועתן יתרה מהשתי. שהוא לח. ועוד שחוטיו רבים יחד. ואינם נתקים מהרה. כערב שהוא חוט אחד ונזרק הנה והנה. אך של פשתן חזק הוא. לכן שניהם שוים. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>עתי"ט </b>משם הר"מ באסור רבית דתוספת המטבע בחוב הכתובה. דברי תי"ט בזה אינם נוטים לי כלל. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>לכל מנה </b>עמ"ש תו'. ואינו מוכרח. כי לא שמו לב דבגברא תגרא עסקינן דמרויח טובא במעות בעין. דמשו"ה מוסיף נמי שלישן. והרי גדולה מזו מצינו. מי שי"ל חמשים זוז ונושא ונותן בהם. לא יטול. ואפילו כמה שנים לא כלה קרנא. עם שבודאי אינו מספיק. אף לפרנסת שנה אחת בלבד. אם יתפרנס מהקרן. 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בכהנת </b>אשת כהן. נהגו חז"ל לקרותה כהנת ג"כ מטעם זה. לפי שנעשית זרה בנשואיה שנאסרת בדברים האמורים. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>מאכילתו שאינה מעושר </b>עתי"ט דע"פ הכחשת הכהן בלבד. אינה מפסדת כתובה. דעד אחד הוא. ולדידי קשיא לי לאידך גרסא. כי אמר נמי הן. לא ליהמניניה. דע"א אינו נאמן. אלא בדבר שבידו לתקן. והכא הרי אין בידו לתקן הכרי. שלא מדעת בע"ה. אי הכי מאי איריא דאשתכח שיקרא. כל שכן היכי דמכחיש לה נמי. אמאי לא להימן כה"ג. אלא ע"כ מיירי כגון דא"ל איהו לכי אצל פלוני כהן שיתקן לי הכרי. ובעל מודה. והכא במאי עסקינן בע"ה החשוד על הדמאי. דאורחיה לשדורי לכהן חבר. שיתקן הכרי ויטול המעשרות. כדי שיהו פירותיו בחזקת מתוקנים לאחרים ג"כ. וכיון דקמירי שנתן רשות לתרום ע"י אותו כהן. משו"ה כה"ג ודאי כהן הוה מהימן. דהרי הוא בידו לתקנו גם עתה. והשתא דמכחישה. הו"ל כתרי לגבי חד. דהא איהי לא מהימנא. דהוי דבר שאינו בידה. דוק. ונתיישב גם מ"ש כהן דווקא. 
+<b>יוצאה לר"ה וראשה פרוע </b>עמש"ל רפ"ב. 
+<b>ע"פ רע"ב ונשכה כלב </b>ונעשה מקומו צלקת נראה דלאו דווקא. אלא אורחא דמילתא נקטי. וה"ה לפצע וחבורה עמוקה. באופן שנעשה מקומה צלקת. וזה בכל מקום שבגופה. 
+<b>ולענין </b>צרעת אי הוי מום באשה. וכן באיש. עמ"ש בס"ד במו"ק. אה"ע (סל"ט). 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>האב צריך להביא ראיה </b>ואע"פ שיש לאשה חזקה דגופה. שבלא מומין נונדה. צ"ל במומין ידועים שנולדו בה אחר לידה. כגון נפצעה. ולא ידענו מתי. או שידוע לנו בודאי שלא היו בה כשנולדה. ונסתפק לנו אח"כ ברשות מי נולדו בה. וא"ל הלך אחר רוב נשים. שאין זו חזקה. ועוד שאין הולכין בממון אחר הרוב. 
+<b>מוכה שחין </b>עמו"ק. 
+<b>סבורה הייתי </b>כתבו התו' תימה א"כ כל אשה תערים ותשאנו כו'. ולא הבינותי מאי קושיא. דכיון שהוא יודע מומו. איהו דאפסיד אנפשיה. שלקחה ויודע שיכולה לטעון סבורה הייתי עכ"ל תי"ט. ולאו מילתא היא. דכ"ע לאו דינא כי האי גמירי. והא ודאי לא אסיק אדעתיה. שיש אחר תנאי כלום. אלא מסברא טפי. דבאמת לית לה כתובה. ולא קמ"ל ר"מ אלא דכופין אותו להוציא בע"כ. אף שכבר קבלה. מ"מ מאחר שרוצה היא להפסיד כתובתה. מהימנא למימר עכשיו איני יכולה לקבל וכייפינן ליה. כדין הטוענת מאיס עלי. דיוצאה בלא כתובה. וכופין אותו להוציאה. שאינו בדין שתהיה כשבוית חרב. הכא נמי לא שנא. אע"ג דסברה שיכולה לקבל. ועכשיו מוצאה שאין ביכלתה לקבל. לא גרע ממאיס בעלמא בלא טענה מוכחת. כל שכן כאן שעדיה בצדה. שהרי התנה מתחלה והודה. דדינא קאמרה. ומיהא כתובה לית לה מטעמא דהתו'. משו"ה כדינא דטוענת מאיס דיינינן לה אליבא דר"מ. וחכמים ס"ל שאני הכא דאין אחר תנאי כלום. חיתא דקיטרא סבירא וקביל לא. וחיישי לגט מעושה שלא כדין. 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ובה"א </b>עתי"ט מ"ש על התו'. דמשומרת יבם מעיקרא לאו קושיא. דהתם הספק אם זיקה עושה ארוסה ע"כ. ואני אומר היינו הך דהתו' ממש. שם בסוף העמוד. שלא מחינו בו. אין יכולין להוציא. כצ"ל. 
+<b>ג </b>
+<b>ילקח בהן </b>בעד דעי שיווי פירות הללו. אם אינו רוצה למכרם. ואורחא דמילתא הוא. לפי שאדם רוצה בקב שלו. משו"ה לא תני ימכרו וילקח בהם כו'. והא דלא נקט תנא בדר"מ נמי ילקח בהם קרקע ותו לא. משום דמיירי במחוברים. שעדיין צריכים לקרקע. ומה שגדלים מכאן ואילך שלו הוא. מה שהם שוים יותר בשעת לקיטה. וא"צ ליקח בהם קרקע. אלא כפי מה ששוין בעת שנפלו לה. לפיכך שמין אותן נכסים מיד. ויהיב דביני ביני. 
+<b>שמין אותן </b>נכסים וקרקעות. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>עבדים </b>כו' וזקנים אבל בחורים. כ"ע מודו דאין מוכרן. 
+<b>לא תמכור </b>אע"פ שאינם ראוים למלאכה כבדה. אבל באינם ראוים אפילו למלאכה קלה. ודאי לא פליג רשב"ג. פשיטא אין בהם שבח כל עיקר. 
+<b>זקנים </b>לא ביבשו איירי. אלא שאין עושין כדי טפולן. שוב ראיתי בתו' שפירשו כן והנאני. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>בחזקתן </b>עמ"ש מ"ג פ"ד דיבמות בס"ד. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>המחוברין בקרקע שלו </b>ע"פ רע"ב. דבגמרא משני תני שלה. 
+<b>ואעפ"כ </b>משנה לא זזה ממקומה ומלשונה כאשר כתבתי לך כמה פעמים. וכן כאן יש ליישב הלשון דלא משתבש מאן דתני שלו. ודעת לנבון נקל. 
+<b>ומ"ש </b>תי"ט משום דל"צ הכא אלא איידי משו"ה אשתביש תנא. עכ"ל. לא נהירא חס לתנא דווקנא דלשתביש בין דבר וחלופו. 
+<b>ותו </b>אי איתא דטעי תנא בהכי. אמאי לא סמינן לה. ובכמה דוכתי אשכחן בתלמודא. דתני תנא קמיה דמאן מאמוראי. ומשביש ליה וכד שאיל אסמייה. אהדר ליה לא. תתרגם מתניתך הכין. וקיימא בדוכתה. והיא מילתא דשכיחא נמי. כדמתמהינן בלישנא דמתניתין. ומתרצינן לה כאילו מיתניא בלישנא אחרינא. לאו לשבושי למתני' קמהדרינן אלא לפרושי שפיר. והכא נמי לישנא דשלו מתני ליה שפיר. כשהבעל קונה בעדם קרקע ואוכל הפירות. אדרבה דטבא ליה הוא. כדאיתא בגמרא (דפ"ב) ודקאמר תלמודא תני שלה לא בעי אלא דלא ליתי למטעי. וק"ל. 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אין לי </b>לשון חכמים הוא במקום לא יהא לי רשב"ם עכ"ל תי"ט. 
+<b>ולא </b>ידעתי מה צורך לכך. ומה טעם לא נאמר שהלשון מורה להווה. שהוא מודה מעתה שאין לו דו"ד. והודאת בע"ד היא. 
+<b>שאם מכרה </b>כו' והקשה הר"ן דהא בלאו תנאה נמי כו' עתי"ט. וכתב קרמ"ז נ"ל דמתניתין אתא לדיוקא דדוקא בעודה ארוסה כו' ע"כ. ולא אבין היכי רמיזא במשנה. ובגמרא מכח קושיא אתינן עלה. והיכי ניקו ונידוק ממאי דלא אתמר אלא מכללא. ומתניתין סתמא תנן. 
+<b>שם </b>בתי"ט. צ"ל ולא אמרינן כאמרו לו. וי"ל מיהא שמעינן כו'. 
+<b>שם </b>בתי"ט וא"כ ע"כ לתרץ קושית הר"ן צ"ל כו'. ואין זה הכרת של כלום. די"ל אע"ג דר"י לא ס"ל הכי. מ"מ תנא דידן סבירא ליה הכי. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>לכושל שבהן </b>עתי"ט ז"ל וכתב הר"נ דצ"ל כו' דאלת"ה כו' לכתובה אמאי. דלא עדיפא ממטלטלי ע"כ. צ"ע בח"מ ספ"ו ס"ב. וא"ה אפכא הוא ממ"ש רע"ב. דאפילו את"ל מטלטלי דיתמי נמי משתעבדי לכתובה. ה"מ בני חרי. מיהא הני משעבדי נינהו ובכל גוונא לא משתעבדי כלל. אלא שי"ל שלא נתנו להם דין משועבדים. אלא במקום שנמצאו ללוה בני חורין של מנה. עתי"ט שכתב בשם התו' לא אתפריש שפיר טעמא דהא מל"א. עמ"ש בס"ד בחידושי גמרא. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>הוציאה גט </b>עתי"ט משמע דגמרא דקרעינן לגטא. עמ"ש שם בס"ד מ"צ לקריעה. 
+<b>וכן גר כו' כתובתה קיימת </b>עמו"ק (סס"ז) הפכתי בזכות דעת הר"מ מה שחדש משה מדעתו בכאן. אכן לדעתי הדבר בהפך. שבגר כתובתה קיימת אפילו היא מאה שנה. כך הוא העיקר בעיני כמ"ש שם בס"ד. 
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ע"פ </b>הרי"ף בתשו' הרמ"ע. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>חולקות בשוה </b>ז"ל תי"ט. צ"ע מאי קמ"ל תנינא בריש מתני' דלעיל. ואני אומר ההוא איכא לאוקמה במטלטלין דמעיקרא לאו אסמכתייהו עלייהו. ומשו"ה לית בה דין קדימה (וכמ"ש הרע"ב שם) אפילו אין זמנן שוה. ואכתי לא ידעינן במקרקעי דמהני זמן שוה. ס"ד כיון דעיקר שעבוד כתובה עלייהו. לכל אחת לפי כתובתה נשתעבדו. היכא דזמנן שוה. להכי קמ"ל משנה יתירה. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>השניה מוציאה מהלוקח </b>בטעמא דהך מילתא. עמ"ש בסוגיא בגמרא עלה דהך מתניתין. ולעיל בגמרא (צג"א) ותנוח דעתך. 
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אלמנה כו' מעשה </b>כו' גרסינן בלא ויו. דאי"ג ומעשה בוי"ו. היכי מב"ל אי נזונת תנן כו' ע"כ נזונת תנן. מדקתני ומעשי ידיה תו'. 
+<b>אכתי </b>איכא למימר. דילמא תרתי קמבעיא ליה. וחדא נקט. ואידך ממילא משמע דאי נזונת תנן. ממילא ומעשה גרסינן. ואי הנזונת תנן. מעשה גרסינן. 
+<b>ואין חייבין בקבורתה </b>עיין תו' מיהו תימה הא דלא קתני ואין חייבין בפרקונה. ר"ל משום דפרקונה הוי תחת פירות. ולא שמעינן לה נמי במשנה. אלא ודאי משום מילתא דפשיטא היא. לא צריך למתנייה. א"ה הדרא קושיא לדוכתה. ואי משום כו'. כ"ה באור המשך לשון תו'. 
+<b>יורשי כתובתה </b>עתי"ט שהביא מחלוקת הר"מ. והר"א. וז"ל. אבל הראב"ד השיג עליו כו'. אבל זו שמפני שלא נשבעה. הוא שאין יורשיה נוטלין הכתובה. לא מפני כן נוכל לקרוא ליורשי הבעל יורשי כתובתה. ע"כ. 
+<b>ואומר </b>אני עם שטענת הר"מ טענה. שבודאי א"א לקרותן יורשי כתובתה במוחלט. דהא לאו בתורת כתובה שקלי. ולא מחמת ירושה נחתי לה. ולא ירתי דידה נינהו. אלא ירתי נכסי אבוהון בכלל. מ"מ לענין דינא. מסתברא כוותיה דר"מ. דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא. דאע"ג דלא מיקרי בכה"ג יורשי כתובתה. מיהו יורשי נדוניתה שלא ירשי כלום. נמי פשיטא דלאו בכלל יורשי כתובתה נינהו השתא. אע"ג דראוין לירש. 
+<b>איברא </b>מידי ספקא לא נפקי. ואע"ג דמספיקא לא מפקינן ממונא. מיהא מאי חזית דדמ"א דהנך סומק טפי. והא יורשי נדוניתה נמי ספק נינהו. או חייבים בקבורתה. בדלא ירשו כלום. דמצי אמרו ירושתה גבייהו דאינך היא ועלייהו רמיא. ומי מפיק מינייהו מספיקא. תינח היכא דירתי מנה. דהו"ל ספק וודאי. ואין ספק מוציא מידי ודאי. אבל כי לא ירתי. ספק וספק הוא. 
+<b>ותו </b>דהא עדיף. דהעמידנה על חזקתה שלא נתקבלה כלום (וקיי"ל נמי לענין מזונות עד שלא נסת על היתומים להביא ראיה דנכסי בחזקת אלמנה כו') וטענת צררי. גריעא. וחששה רחוקה היא. אלא שאין להוציא מיד המוחזק אפילו בספק רחוק. וכתובה בחזקת יורשי בעל הוא. 
+<b>אבל </b>לגבי קבורתה. ודאי לא מהניא הך סברא מידי. תדע. דאי לא תימא הכי. בעל נמי מצי למפטר נפשיה מקבורתה. ומיהו סתמא לא ליחייב בה לעולם. דהא הוה ליה שבועה גבה. דוק. אי הכי לא עדיפי מניה. זה ברור. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>אפילו ד' וה' פעמים </b>עמ"ש בס"ד מ"ו פ"ג דסוכה. הכי נמי הכא. איכא לפרושי ארבעה לכתובה קטנה. וחמשה לגדולה. 
+<b>ויש </b>להמתיק הענין עוד. דנקט תנא דוגמא בכתובה קטנה שבגדולות. הנזכרות במשנה. דהיינו כתובת כהנות. שהפחותה היא ארבע מאות זוז. כדלעיל פ"ק. ומשום דאורחא למכור במנה פ"א. כדתנן הכא. לזה במנה ולזה במנה. ש"מ גילוי מילתא. דהתם שיעור שדה שוה מנה הוא (והיינו סתם שדה קרקע בינונית ובעדית היא שוה מאתים. שהם חמשים שקלים. שהוא שווי בית זרע חומר שעורים. ככתוב. והכתוב שיער בארץ משובחת. והיינו דתנן הכא בפרקין. מכרה שוה מנה במאתים. ואיפכא. משום שחלוף שווי בין שדה ושדה בכמות שוה. ישתנה בכפל) עליו אין להוסיף. ממנו אין לגרוע. במכירה אחת. משום פסידא דמוכר. ולוקח. ואתי שפיר דנסיב ארבעה לכתובה קטנה האפשרית. במיוחסין שבכהונה. דמוכרת ד"פ. לא פחות ולא יותר. בדיוק גמור. וחמשה. תנהו ענין למוסיף חומש. כדרך ששנינו מ"ג פ"ו דלעיל. ובארבע מאות היא נותנת חמש מאות. והיינו בגברא קפדנא. 
+<b>מיהו </b>במכובד. דלאו אורחיה להקפיד. אם קבל עליו לכתוב ארבע מאות. והיא הכניסה לו שום חמש מאות. כותב לה חמש מאות. כמו ששמו. אע"פ שאינו שוה אלא ארבע מאות. והא נמי מידי דשכיח הוא. וקסמיך נמי אהתם. דעלה קאי. דקתני הכא לזמנין משכחת מוכרת חמשה פעמים. ותו לא. בסתם כתובה. דלמעלה מזו. בכתובת נשי עשירים גדולים. לא קמיירי. דאין לה שעור. ואי אפשר לתת גבול וקצבה לדבר. והרי זה מכוון ביותר. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>שפחתו </b>עתי"ט ז"ל. וכ"מ מאוקמתא איברא לחד אוקמתא לא מיירי בקרקע. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>השניה </b>עתי"ט שהעתיק לשון הרי"ף. שכתב וא"כ שניה דפליג בדידה. נמי בהכיר בה ע"כ. וצריך באור. עמו"ק אה"ע סקי"ו. שם בארתיו יפה. בס"ד. 
+<b>ולא בלאות </b>עתי"ט שכתב והשניה כו'. אבל של צ"ב יש לה. מהטעם שכתב הר"מ בפי' מ"ג פ"ט (כצ"ל) דביבמות כו' ע"כ. 
+<b>ואני </b>אומר אין בלשון הר"מ ז"ל. טעם מפורש למה שהביאו התי"ט. אם לא בכח המאמר. ומה היה חסר לו בלשון הגמרא. דקנסו לדידה בדידיה. ולדידיה. בדידה. 
+<b>יש לה כתובה </b>עתי"ט. וק"ל דבמ"ה פ"ט דיבמות מפורש כו' ולק"מ ההיא יחידאה היא. 
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ופסקה </b>עתי"ט עד וזו דעת הרמב"ם. לא ידענא מאן פליג עליה. 
+<b>חמש שנים </b>עתי"ט שנתן טעם הגון לחמש שנים אלו שדברו בהווה. שמקפדת שתהא נזונת עד שתהא בת שבע. ונכון הדבר לפי שבת שבע היא עונת הפעוטות. שאז יש בה דעת קצת. שתוכל להשיג כדי חייה מעצמה. דוק. עמ"ש בס"ד פ"ה דגטין. ובזה דברי תי"ט מוטעמים (אם אדם משתעבד לזון חברו כך וכך שנים. כדרך ששנינו בבת אשתו. עמ"ש במו"ק ח"מ ס"ס). 
+<b>חייב לזונה ה"ש </b>קמ"ל דחשיבי כה"ג קצובים. כיון דיש קצבה לשנים אע"ג דליכא קצבה למזון. ובהכי לא תקשי לדעת הר"מ. דס"ל דמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב שלא נשתעבד. 
+<b>מזונותיה </b>משלם. לא לפי ברכת הבית בלבד. עתי"ט מ"ג דלקמן. 
+<b>ואחד נותן לה דמי מזונות </b>פשוט דהוא הדין אפילו טובא כה"ג. 
+<b>הבעל נותן לה מזונות </b>עתי"ט עד מ"מ כל תנאי שבממון קיים. נראה שר"ל משום די"ל לשמא יתנה הבעל מתחלה ברצונה. שלא יעלה לה מזונות. להכי אהני חיובא דהכי. ולא ידענא מאי הוה צריך לכך. ומי עדיף מנשאת לשנים. ופסק לה כל אחד בפני עצמו. ששניהם חייבים. ולא מצי ראשון למפטר נפשיה. אע"ג דאית לה ודאי מזונות משני. וליכא טצדקי לאפקועי חיוביה. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ונותנין לה מדור </b>ואם נפל כו' ודבר תימה הוא כו' וכי סגי ליה לכתוב את תהא יתבא. עכ"ל תי"ט. 
+<b>תימה </b>על תמיהתו. וכי אילו כתב לה את תהא מתזנא. כל ימי אלמנותיך. מה היה חסר בכך. 
+<b>ואם אין את אצלינו א"ל מזונות </b>עתי"ט עד והר"ן כתב כו' ותמיהני דא"כ אפי' לפי ברכת הבית נמי לית לה ע"כ. ולאו מידי הוא. דכל דומיא דבית. בבית קרי לה. ולפי ברכת הבית. בכלל בבית. ותו דבבית ודאי לגופיה אצטריך. לבית שנפל. כמש"ל שדברי תי"ט שם תמוהים. ואפ"ה תרתי שמעינן מנה. 
+
+Chapter 13
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>תשבע בסוף </b>עתי"ט שכתב וצ"ע כו'. ולענ"ד לכאורה לק"מ. דודאי חיישינן לצררי במזונות. ולא סגי לה נמי בלא שבועה. אלא דא"צ לישבע בתחלה. לפי שעתידה לישבע בסוף. ששבועה אחת עולה לה לשני הדברים. וס"ל לחנן ולריב"ז דלמעט שבועה עדיף. כיון דסוף סוף בעיא אשתבועי לכשתשקול כתובה. אבל מה שאינה טורפת למזונות ממשועבדים אפילו בשבועה. טעמא אחרינא הוא. לפי שאינן כתובים וקצובים. דתנן (מ"ג פ"ה דגטין) מפני תקון העולם. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>קרן הצבי </b>לפירושא קמא דתי"ט. נמי אתי שפיר דנקט קרן. מפני שהוא לשון נופל על הלשון. כלומר הניח קרן מעותיו (שנקרא הממון ג"כ קרן. ע"ש חזקו ועצומו. שמהראוי שיהא מובטח שלא ישיגו הפסד. ועוד כי זה כל מעשה תקפו וגבורתו של העשיר. ובהם הוא נוגח תימנה וצפונה. וכתוב הון עשיר קרית עוזו. שהיה ראוי שישתלם בראש) על קרן הצבי קל המרוץ מידו יבקשנו. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בקנקנים </b>עתי"ט. ונ"ל עיקרא דמילתא הכי הוא. כד הוא שם כלי מחזיק מדה ידועה בלח. שמכניסין אותו לקיום ולאוצר. לעשות בו סחורה. וסתמו מלא. וקנקן. הוא שם לכל כלי שמשתמשים בו בלח. בין הוא גדול בין קטן. מלא או ריקן. אינו מונח למדה ידועה. שאינו עשוי אלא לשפוך על ידו. ולמלאות בו. ולערות ממנו. או לשתות מתוכו. ויש לו אזנים לתשמישו התדירי לאחוז בו ביד. אמנם סתמו אינו מלא. כי אם לעת הצורך אליו. ובזה יבא הכל אל נכון. וברור הוא בעיני. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ואבדה דרך שדהו </b>נ"ל דמיירי אפילו בעדים יודעים. שהיה לו דרך ושכחן באיזה צד. וליכא למימר דבסתמא נמי פליג אדמון. כיון דיש לו שדה זו. על כרחך הי"ל דרך לצאת וליכנס אליה. דמאי פסקא. הא קיי"ל האחין שחלקו. אין להם דרך זה על זה. ודכוותה תנן רפ"ד דבתרא. ובסיפיה. 
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>שנים שהוציאו ש"ח זע"ז </b>בגמרא מוקמינן לה. דלוה ראשון לחמש. ושני לעשר. ואתא ביום ראשון דמשלם זמניה. 
+<b>וקשיא </b>לי נהי דלא עביד אנש דיזיף ליומא. מיהו לעשר ודאי יזיף. ואכתי מ"ט דאדמון. תו צ"ל. דתלמודא מקשי אר"ש ממתני' דזגו"ג. ודחיק בשינויא. הא לא דמיא פלוגתא דמתניתין. דלאדמון שני גובה. ולא ראשון. ורבנן ס"ל זגו"ג. ולעולם אימא אי כר"ן. אי כר"ש. 
+
+Mishnah 10
+
+<b>יהודה ועבר הירדן והגליל </b>הכי תנן נמי פ"ט דשביעית ובכמה מקומות. וטעמא דמילתא משום דתנא ממערב למזרח קחשיב לאורך העולם. וכל פינות שאדם פונה. אינן אלא דרך קדים למזרח. כדילפינן מקרא. וגליל לצפונה של א"י היא. גם טבע האויר משתנה מאד. במדינות שאין שוין במצב הרוחב. מפני שינוי הזריחה והשקיעה בהם. משא"כ במדינות שוות האורך. שאקלימן אחד. לפיכך יש בהם היחס והשווי יותר. 
+<b>ולא מכרך לעיר </b>איכא נמי טעמא אחרינא לשבח דכרך. והיינו משום דכרך היינו עיר מוקפת חומה ובצורה. לפיכך היא שמורה מאויב. משא"כ עיר פרזות מגור מסביב. ולא קחשיב ליה תלמודא. לפי שיש במעלה זו עצמה גריעותא. כי נגד השבח הלז גם יש טעם לפגם. כי בערי הפרזי. בבוא האויב. יוכלו יושבי העיר לברוח למלט נפשם. משא"כ בכרך. כי יבנה האויב הנלחם בהם מצור ודייק מסביב. באופן שלא יהא ליושב בה ידים לנוס. ולא ימלט איש מידו. 
+
+Mishnah 11
+
+<b>רשבג"א </b>ז"ל תי"ט. ול"נ שעפימש"ל כו'. לק"מ דע"כ ל"פ אלא ביותר משעור ע"כ. לא ירדתי לסוף דעתו בזה ומאי יתר ופחות מכשעור דקאמר. אטו מי איכא דפליג בסך מאתים ומנה. אלא בכסף צורי ומדינה. בלחוד הוא דפליגי. 
+<b>אי הכי </b>כי קאמר ת"ק בבא דרישא נותן לה ממעות א"י. מ"ט שתיק ליה רשב"ג. לא ידעתי היאך יתיישב זה בדבריו. ונשאר אצלי בלי צורה לגמרי. 
+סליק מסכתא כתובות 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Kiddushin/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Kiddushin/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..cbe9baacc739c7f1e65bd782c506893c1200a0a6
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Kiddushin/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt	
@@ -0,0 +1,289 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Kiddushin
+לחם שמים על משנה קידושין
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה קידושין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בפתיחה </b>הביא תי"ט לשון הר"מ. ז"ל. וי"ל מ"מ סדר קדושין באחרונה כו'. וא"ת שלא סדר אותה קודם כתובות. בשביל שלא נפריש בין יבמות לכתובות. שענינם אחד ענין ביאה. ושהיו דבריהם נקשרים. וכו'. הי"ל לכתוב בראשונה קדושין ואחריה גטין. עמ"ש דוחק. <b>וי"ל</b> בזה עם מה שאמרו חז"ל כל שאינו יודע בטיב גטין וקדושין. לא יהא לו עסק עמהן. ורגילים לפרש בטיב דיני קדושין שאחר גטין דווקא הוא. משום דתקיפי למגמרינהו. ונפק מנייהו חורבא בדבר שבערוה. אם אינו יודע ובקי בהן ובהלכותיהן. ואיכא למימר דרמזה נמי רבי להך מילתא. בסידורא דמתניתין ועחי"ג. 
+<b>האשה </b>עמ"ש בס"ד בריש כתובות. <b>והכא</b> דנסיב לה בה"א. נ"ל שבא להורות על האשה המבוררת (וכמ"ש גם התו'. אלא שלא פירשו מה ענין הבירור באשה דקרא) והידועה באשה גמורה. 
+<b>לאפוקי </b>איילונית שלא הכיר בה. דאינה נקנית בשלשה דרכים לגמרי. ואפילו גיטא לא בעיא. כמ"ש התו' ריש יבמות. והיינו משום דלאו אשה היא (אלא דוכרניתא) כי אם בשתוף השם. ולא הידועה הנרצית כאן. 
+<b>הוא </b>הדין למי שקידושיה קידושי טעות דלא מהני בה. אפילו בנה מורכב על כתפה. אינה קנויה. ויוצאה בלא גט. משום דלא הויא האשה הידועה והברורה. ולא חלו קדושיה מעיקרא. ורמזה נמי רבי במתניתין. 
+<b>נקנית </b>פריך גמרא ליתני מתקדשת. <b>ואע"ג</b> דלא שייך לישנא דקידושין בסיפא. מיהו הוה ליה למתני ונתרת. דשייך גבי קדושין תו'. 
+<b>בדינר </b>הוא קצ"ב פרוטות (סימן לדבר. לשון כתוב קצב אחד. ר"ל דבר קצוב) הוא ודאי דבר חשוב. והוא חלק ראשון של מטבע הגדול. שהוא הסלע. <b>היינו</b> דאמרינן בגמרא. כיון דאפיקתיה מפרוטה אוקמה אדינר. ולמה לא אמעה. או אפונדיון וכדומה ממטבעות קטנות. אלא משום דכל אחד ממטבעות הפחותות מדינר. חוזר ומתחלק עד פרוטה. א"כ מאן מפיס הי מנייהו ניהו. להכי אוקמה אדינר. שלמעלה ממנו הוא הסלע. שהוא מטבע שלם. שאין למעלה ממנו בכסף. 
+<b>ומחציתו </b>הוא כופר נפש. ש"מ דנפש מישראל. שוה שני שקל (עיין ברכות הורי) 
+<b>ועוד </b>דילפי מגירוע כסף כו'. 
+<b>א"נ </b>שיערו ב"ש אחד ממאתים בכתובה של בתולה. 
+<b>ומאתים </b>הם מזון לשנה (כמ"ש שילהי פאה) אם יש לו מאתים חסר דינר. אפי' אלף נותנים כאחד. ה"ז יטול. נמצא כשמחסר עצמו דינר. יוכל להתפרנס אם הוא עני. 
+<b>בפרוטה </b>מלשון פרט וכלל. שהאיסר כולל פרוטות הרבה. והפרוטה פורטת חלקי האיסור כמה הם. ועיקרו מלשון תורה. ופרט כרמך. וסודו עיין בברכות הורי. 
+<b>בפרוטה וש"פ </b>ז"ל תו' תימה. דלא הו"ל למתני אלא בש"פ כו'. וי"ל משום דתני בכסף מפרש באיזה כסף כו' ופרוטה לב"ה. ולפי שלא נטעה לומר כסף דווקא. ע"כ. 
+<b>ואכתי </b>לא מיחוורא. דהאמרינן פריטי דכספא לא עבדי אינשי. א"כ הפרוטה דקתני אין זה כסף. אלא שוה. א"ה הדרא קושיא לדוכתה. לא לתני אלא ש"פ. 
+<b>איברא </b>אורחיה דתנא למתני' לא זו אף זו. והתם (בהזהב) באגב מייתי להו חמשה. נסיב דרך קצרה. 
+<b>האיטלקי </b>מפרש ר"ת ע"ש איטליא של יון. כך נראה לפרש ודאי. וכ"כ בערוך. אלא שיל"ד מחמת אותה ששנינו ביין האיטלקי. עמ"ש בפב"ס בס"ד. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>ובגרעון </b>עיין שי"ע (סימן אבג). 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>נכסים שיש להם אחריות </b>נראה שפירושו כמו עליהם. ר"ל שהקרקעות יש עליהם האחריות. שמקבל עליו הלוה או המוכר. שאם אין לו לשלם. או נלקח המקח מיד הלוקח. מחמת המוכר. ואין לו לפייסו משלו. חוזר המלוה או הלוקח על קרקעותיו המשועבדים וטורפם ואפילו לא כתב לו האחריות בפירוש. הא קיי"ל אחריות ט"ס. <b>ואגב</b> אורחא קמ"ל הא דמקרקעי משתעבדי לב"ח. אבל לא מטלטלי. דלא סמכא דעתא דב"ח עלייהו. ועל כן אין עליהן אחריות בסתמא. ואין נגבין מלקוחות. עד שיכתוב וישעבד בפירוש. מטלטלי אגב מקרקעי. דכה"ג ודאי משתעבדי. וגובין אותן מלקוחות. לדינא דגמרא. 
+<b>אבל </b>אין לפרש להם כמשמעו. ר"ל שהקרקעות הנמכרים. יש להם אחריות. אם יצאו עליהם עוררים מחמת המוכר. חוזר הלוקח הנטרף וגובה מעותיו מקרקעותיו של המוכר. או מלקוחות שקנו אחריו. אם לא מצא מלגבות מהמוכר עצמו. משא"כ במטלטלין שאין להם אחריות. אם נלקחו בסבת המוכר. מיהת שלא לחזור על המשועבדים. 
+<b>דהא </b>ודאי ליתא. דאי מכר שלא בשטר. מאי שנא מקרקעי ממטלטלי. תרוויהון לית להון אחריות על הלקוחות. כיון דלית להו קלא. ואי בשטר אידי ואידי אית להו. וטרפי ממשעבדי אפילו לא פירש את האחריות. ט"ס הוא. לא שנא קרקעות. לא שנא מטלטלי. כמקרקעי דמו. זה פשוט. ועח"מ סרכ"ה. 
+<b>אחריות </b>נ"ל שהוא מלשון אחרית ותקוה. 
+<b>ובחזקה </b>כתב תי"ט. ותמה אני אמאי שייר קנין חליפין ע"כ. 
+<b>לענ"ד </b>דבר פשוט הוא שנכלל בקנין כסף. דשוה כסף. ככסף בכל מקום. אצל הדיוט. וכדאשכחן נמי לעיל לענין קידושי אשה וקנין עבד. וחליפין נמי מתורת כסף אתו. דאל"ה מהיכא ניתו. דליכא מילתא דלא רמיזא באורייתא. והכי הוא ודאי. דהיינו קנין כסף ממש. דשוה כסף וכסף. דבר אחד הוא בכל הקנינים. 
+<b>והיינו </b>דתנן בסמוך גבי חליפין. הנעשה דמים. דתורת דמים עליו. מאחר דנישום בדמים. <b>והא</b> דאין קונין במטבע. משום דדעתיה דאינש אצורתא. דעבידא דבטלה. אבל בלי משקל ובלי מנין. אין הכי נמי דקני. <b>ופירות</b> משום דלא הוי דומיא דנעל. דלא פסיד. וחשיב שוה פרוטה בכל שהו. ומשום דקונין בכלי כל שהו. ואפילו מחט מיקרי שוה פרוטה. כמו לענין שבועה. משא"כ פירות. דמשכחת דלא הוו ש"פ. משו"ה ליתנהו בחליפין לגמרי. דוק. 
+<b>אלא במשיכה </b>ערפ"ד דמציעא. 
+<b>במשיכה </b>ערפ"ד דבתרא. 
+<b>במשיכה </b>ה"ה במסירה והגבהה. עתי"ט. שכתב ואכתו קשיא חליפין <b>לא</b> יקנו כו'. ותירץ רמ"ז נ"ל כמ"ש ח"מ. סקצ"ה דאין קנין סודר מועיל. אא"כ מקנה לו החפץ מיד. אבל אם אמר קנה סודר זה. ותקנה לי חפצך אחר שלשים יום. לא קנה. דבשעה שיש לו להקנות. כבר החזיר הסודר לקונה. משא"כ אם היה קונה במעות וכיון שק"ס מקנה מיד. ילך ויביא מקנתו לביתו. ואם לא הלך. איהו דאפסיד אנפשיה עכ"ל. 
+<b>לא </b>ידענא מאי קאמר. אי הכי. בכסף נמי איהו דאפסיד אנפשיה. דהא סתמא ודאי מהשתא הוא דקני. עד שיתנה בפירוש שלא יקנה עד אחר שלשים (ואפ"ה חשו לה חז"ל) וכן בסודר. השתא הוא דקני עד דמפרש. ומאי איכא בין קנין סודר. לקנין דכסף. על כן אין הבנה לדבריו הללו. <b>וכמדומה</b> אני דקסבר בכסף בכל גוונא קני. ואפילו התנה שלא יקנה עד אחר שלשים. יקנה אחר שלשים כפי תנאו. ואפילו נתאכלו המעות הילכך כיון דהויא מילתא פסיקתא. דבכל ענין יכול להקנות בכסף. משו"ה תקנו ליה משיכה. משא"כ בק"ס דליכא למימר הכי. משו"ה לא חשו לו חז"ל מטעם שכתב. <b>וגם</b> זו טעות היא בידו במ"כ. דודאי בקנין כסף נמי דינא הכי. אי לא אקני ליה מעכשיו. כדאיתא בסי' קצ"א. ובכה"ג בק"ס נמי קני. אלא לא שנא. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>כל </b>ע"פ רע"ב שכתב ואין שם דרך שיועיל בקניית המטבע. היכא דליתא בעינא אלא להקנותו אגב קרקע ע"כ. <b>אי נמי</b> באודיתא כעובדא דאיסור גיורא. 
+<b>ודווקא </b>בש"מ. אבל לא בבריא. דלא כדמר אבא בתשו' (ט"ז) הכ"מ. מאן יהב לן מעפריה ומלינן עיינין. ברם בהך מילתא לא דק כמ"ש במקומו בס"ד. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>כל מצות הבן על האב. </b>המוטלות על האב. ז"ל תי"ט. ונ"ל דעקים תנא לישנא וקתני מצות הבן כו' לאשמועינן דאלו המצות שחייב האב לבנו. הם ג"כ מצות הבן עצמו. ע"כ. 
+<b>הא </b>פשיטא לא צריך לאשמועינן. זיל קרי בי רב וערל זכר אשר לא ימול. <b>על</b> כן אני אומר בלשון אחר. כי אלה המצות. של בן הם בעצם וראשונה. והאב אינו מתחייב בהם אלא מתורת שליחות וערבות. מאחר שהן מוטלות על הבן לקיימן. והוא אי אפשר לו לעשותן בעצמו. דאנוס. ואינו בכחו עדיין. לפיכך מוטל על האב לעשותן בשבילו. כי היכי דכי ליכא אב. מיחייבי ב"ד וכל ישראל לממהליה. מדין ערב. שכל ישראל ערבים זה בזה. וכי איתיה. ודאי דעליה רמיא טפי. 
+<b>הילכך </b>אני אומר. שאין כאן עיקום בלשון כלל. אבל לשון צח וברור בחרו להם חז"ל. שבודאי מצות הבן על האב לעשותן במקומו ובחריקאיה. וסיפא נמי דווקא. שבודאי מחויב האב לחנוך את בנו בכבוד ובמורא. ולזכותו ג"כ בשכר המצוה הגדולה. ואע"פ שאם רצה למחול על כבודו. מחול. זה דבר אחר רשות בעלמא. ואפ"ה מי לא מיבעי למעבד ליה הידור. 
+<b>ונראה </b>משום דבן עקר. ובמילי טובא מיחייב ליה. נקטיה. מיהו לא דווקא בן אלא ה"ה לבת. במילי דשייכא בה. כגון ללמדה מצות הנוהגות בנשים (אע"ג דאינה בחינוך עיין מגדל) ולהשיאה. ולהשיטה בנהר נמי. דהאנשים חייבים (ונשים פטורות) דמאי שנא מבן. וה"ה במצות האב שעל הבן. ודאי ל"ש בן או בת. אלא דבנשואה איכא לפלוגי בין בן לבת. <b>אברא</b> סיפא עדיפא. דאב נמי לאו דווקא. דבמצות אב על בן. אב ואם שוין לכל דבר. אלא דכבוד אב עודף על כבוד אם. 
+<b>וכל מצות האב </b>כו' עתי"ט פירש"י אם היה חולק עם אחד בדבר הלכה כו' והרמה"פ זה א"צ דהיינו סותר דבריו. <b>ואני</b> אומר צריכא רבה. כי מצינו כ"פ רבי חולק ע"ד אביו. ואמרו האב ובנו כו' נעשים אויבים זה לזה בשער כו'. 
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>חוץ </b>לשון תו' וקשה. אמאי לא תני חוץ תרומה ומעשר. וי"ל כו' משום דלא גזרו במקומות הרחוקים מא"י. וטעמא משום דאינן מוטלות אלא על מי שי"ל קרקע ע"כ. וז"ל תי"ט. ואע"פ שמי שקנה טבל ודאי שנתחייב לעשרן כו'. 
+<b>שכח </b>דמן התורה פטור. דדרשינן זרעך. ולא לוקח. וכיון דאפילו בארץ ישראל פטור הלוקח. לא ס"ד דליחייב בח"ל אפילו מדרבנן. והיכי ליתנייה. לכן א"צ לדוחקו כלל. 
+
+Mishnah 10
+
+<b>כל העושה מצוה אחת </b>יתרה על זכיותיו. כדי שיהו זכיותיו מכריעות לכף זכות. מיטיבים לו ומאריכין ימיו. בעוה"ז. ונוחל ארץ החיים בעוה"ב. ככתוב והחוסה בי ינחל ארץ ויירש הר קדשי. <b>הכי</b> דייקא מתני' טפי. וכ"ה פירש"י. ואזדא למסקנא דגמ' אלימא דרבא. 
+<b>ומתני' </b>דלא כר"י. דס"ל ש"מ בה"ע ליכא. אלא ודאי יש פירות למצות בעוה"ז. וגם הקרן קיימת לעוה"ב ברוב זכיות מיהא (משא"כ במחצה על מחצה כדבעינן למימר. ובמעוט זכיות. אליבא דכ"ע יש ש"מ בעוה"ז. אבל לא נשאר כלום לעוה"ב. כי משלם לו ע"פ להאבידו) והא דתנן התם אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם. הני ותו לא. מיתוקמא שאם היתה שקולה (הכף. ואית במחצה זכיות. חד מהני) מכרעת. וחשיב כרובא. ואינו צריך למצוה יתרה דמתני'. וכי לית בהו חד מהני בעינן יתרה. והא דאמרינן בבינונים רב חסד מטה כלפי חסד. היינו להטות הכף לזכות. למלטם מדינה של גיהנם. ולנחול חיי עוה"ב. אבל אין להם פירות בעוה"ז אדרבה צריכין מירוק עונותיהן בעוה"ז. כך נ"ל פשוט וברור בס"ד בלי שום גמגום. ולא ידעתי מה ראו התו' ותי"ט לדחוק בו. וסיפא דקתני כל שאינו עושה מצוה א' כו'. על כרחך לא היא דומיא דרישא. אלא מיירי שאינו עושה מצוה אחת אפי' רק להשלים למחצה זכיות (כפי' הר"מ ז"ל שהוא מוכרח ודאי כמ"ש תי"ט) ואז הדבר בהפך. כי הללו אוכלין קרן ופירות בעוה"ז ומכלין הכל בפ"א (ומ"ש אין מטיבין כו'. היינו ע"פ הדין אין מטיבין לו לזכותו. כדרישא. כי מה שי"ל טובה לאלו בעוה"ז. אינה ממדה טובה. אלא מדת פורענות. ולרעתם משא"כ הטובה דרישא. שהיא ודאי טובה גמורה) אבל בינונים השקולין. אינן נוטלין כאן כלום. ונשאר להם הכל שמור לע"ל. והמוכרעים בזכיותיהן היינו צדיקים גמורים. אוכלין בעוה"ז. ונוחלין לעוה"ב. כמו ששנינו בפ"ה דאבות. הרי אלו שלש כתות ליום הדין. ושטה זו נוחה ומיושבת מאד ועמש"ל בבית העצל בס"ד ובסוף עלית הבטחון. 
+<b>מטיבין לו </b>לעולם הבא כו' עתי"ט דאזדא לה שטת רע"ב בהא כאביי. 
+<b>וצ"ע </b>מאי שנא דאזיל בתר אביי. ולא פרשה למתני' כרבא. דביה סליק תלמודא. ובכל דוכתא הילכתא כוותיה (בר משית פסקי דדיני) ומתני' נמי דייקא טפי. וכמש"ל בפ"א. ועמ"ש בס"ד ריש פאה. 
+<b>וכל מי שאינו עושה מצוה אחת. </b>שיהיה מחצה על מחצה. עתי"ט שהאריך ויצא לחלק שאינו דומה צדיק מרובה בזכיותיו כו'. 
+<b>וזהו </b>ממש מה שאמרו התו'. ועמ"ש שם בס"ד. 
+<b>וצריך </b>לידע דהא דפליגי ר"י ור"ל בפסוק ופערה פיה לבלי חוק. דמר אמר אם לא קיים אפילו חוק אחד. ומר ס"ל אפילו לא שייר אלא חוק אחד צריך לפרש דאליבא דמתניתין דהכא קמפלגי מאי אחת דתנן. היינו דברישא כי איכא אחת יתרה. סגיא ליה לר"י להיטיב לו. למר כדאית ליה. בעוה"ז ובעוה"ב. ולמר כדאית ליה בעוה"ב לחוד. ובסיפא. אפילו באחת משלמת למחצה זכיות בלבד. סגי למלטו מיד שאול. <b>אבל</b> לר"ל. על כרחנו צ"ל דה"פ. סיפא דמתני' דומיא דרישא. דאם אינו עושה יתרה. עכ"פ אינו נמלט מדינה של גיהנם. מאחר ששייר חוק שעליו לעשותו. להכריע הכף. להצילו מפי שאול. ודוק. 
+<b>אינו </b>מן הישוב. ופסול לעדות. <b>עמ"ש</b> בס"ד במו"ק ח"מ (סל"ד). 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מקדש </b>דאסר לה אכ"ע כהקדש. ולשון התקדשי. כתו' כלומר להיות לי מקודש לעולם. בשבילי ע"כ. 
+<b>קשיא להו. </b>האי כי אמר לה התקדשי לי. או תהא מקודשת לי. הא קאסר לה אדידיה כהקדש. על כן הוצרכו לפרש אליבא דגמרא מלת לי. בשבילי. <b>ולפשטא</b> דמילתא. מקודשת מלישנא דקרא. לא תהיה קדשה. דקדשה סתמא. היינו העומדת ומיוחדת לזנות לכל העולם. וכשאומר מקודשת לי. הרי בכך מייחדה ומייעדה לעצמו בלבד. כי ברוב אין קדש לגזרת בעלי הכבד. אלא לשון הזמנה. התקדשו למחר ואכלתם. והקדישם ליום הרגה. הקדיש קרואיו. קדשו עצרה. וכן האשה המקודשת. אם מוכנת למשכב נואפים. או מזומנת למשכב איש מיוחד. כך היא קרויה. 
+<b>אלא </b>שבלשון חז"ל. הרגילו להשתמש בלשון סתמי. על המקודשת לאיש מיוחד. וזה שהוא לשון פעול. יורה היותה מקודשת מזולתו. כי הפעול מקבל פעולתו מן הפועל בו. משא"כ קדשה. אינה פעולה. אלא מזמנת עצמה למשכב. בלי שפעל בה אדם מאומה לזאת ההכנה. רק מנטייתה ותאותה לפעולה המגונה. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>ונמצא של זהב </b>אפשר למצוא מטבעות של כסף. חשובות משל זהב. כגון אותן של מלכים קדמונים ישנים מאד. החשובים הרבה ויקרים ביותר אצל מכיריהם. ולפי הצורה בלבד. נערכים. ואין משגיחין כלל על שיווי משקל הכסף והזהב. ולפעמים אפילו הם של נחושת. יקרי הערך הם מאד יותר הרבה משל זהב החדשים. ושוקלים תחתיהם הרבה של זהב. וכענין זה כתבתי בס"ד במו"ק ח"מ (סרכ"ז) לענין אונאה. 
+<b>לשבח </b>לפמ"ש לעיל. י"ל לשבח מאי לשבח דמים. בכל ענין. איך שיהא שיווי הדמים יותר. 
+<b>אע"פ ששלח סבלונות לאחר מכן. </b>הא קודם חוששין. עמו"ק (סמ"ה). 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>אינה מקודשת </b>כתו' וא"ת מי גרע מהמקדש ע"מ שאדבר עליך לשלטון. 
+<b>ע"ל </b>בתי"ט ד"ה רי"ה אומר. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>בשור הנסקל </b>מת ושחוט. אבל כל זמן שלא נסקל. כתו' דמותר בהנאה לדר"ת. 
+<b>וקשיא </b>לי' אי הכי. מ"ט אם הקדישו בעליו. אינו מוקדש. ליקדיש לדמי הנאה. ושכר מלאכה שבו. כל זמן שהוא חי. וי"ל בדוחק. לפי שבודאי אין משהין את דינו. אם משום דומיא דבעליו. דאין מענין דינו. <b>ועוד</b> משום דכל עוד שהוא חי. איכא תקלה. וקלון. על כן חיוב הוא למהר לסלקו. ולית ביה ש"פ בשווי הנאתו ושכר פעולתו. הילכך אין הקדש חל עליו. <b>ולפ"ז</b> אם קדש בו האשה אף מחיים. אינה מקודשת. וצ"ע. 
+<b>ובצפרי מצורע </b>כתו' דמשולחת נמי מתסרא משחיטת חברתה. <b>והכי</b> מסתברא. דאל"ה. לא מיקיים קרא. ושלח את הצפור החיה. 
+<b>נמצינו </b>למדין שגם כאן יש איסור חוזר להכשרו. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ואם הראה על השולחן </b>אינה מקודשת ודאי. עד שיעידו עדים שהן שלו. <b>ואם</b> ספק מקודשת בספק. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>שאפילו בארץ כנען לא ינחלו </b>פירשו תו' ל"מ בארץ גלעד. דכיון שהי"ל יפוי כח בארץ גלעד אם יעברו כו'. א"כ בדין הורע כחם א"ל יעברו. אלא אפילו בארץ כנען. שלא יפה כחם אם יעברו. שהרי בשביל זה לא נתן להם בארץ כנען. אפ"ה הורע כחם א"ל יעברו. 
+<b>צריך </b>טעם. וכי במה נשתעבדו. ולמה יגרע חלקם באמירה בעלמא. שבקשו ארץ הגלעד לאחוזה. אם לא משום קנס. על דרך גמלא בעי קרני כו'. כך צריך לדחוק. 
+<b>אבל </b>מ"ש תי"ט בסמוך בשם התו' <b>לא</b> נהירא לגמרי. עם שיש לדמותה לאותה ששנינו מי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו. ונתן להם דרך מן הצד. מה שנתן נתן כו'. <b>אברא</b> לא דמי כאוכלא לדנא. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>כסבור </b>כתי"ט לא ידעתי מה שמוש הכ"ף. <b>נראה</b> לי שהיא כ"ף הקירוב. כמו כאיפה שעורים. ור"ל כמו סבור. לא שהיה חושב כך במחשבה גמורה. אלא מחשבת טעות הדמיון. 
+<b>וי"ל </b>גם בהפך שהיא כ"ף ההתאמתות. ככ"ף מכרה כיום והדומים. ושניהם כאחד טובים וקרובים יותר. ממ"ש בתי"ט בזה. 
+<b>לאחר שיחלוץ לך יבמך </b>קסבר אין קדושין תופסין ביבמה. לשוק. כתי"ט ואינה הלכה. 
+<b>ואיכא </b>למידק הא מיהת ביבמה מספקא מילתא וקיי"ל צריכה גט. אי הכא מ"ט אינה מקודשת לגמרי. נהי דתצא. גיטא מי לא בעיא. וכי לא קא יהיב גט. ומת יבם או חלץ. ובא אחר וקדשה. מי תפסי בה קידושי ודאי. הא פשיטא צריכה גט משניהם. <b>וי"ל</b> דהכא לכ"ע אינה מקודשת כלל. כיון דלא קדשה האידנא. אלא לאחר שיחלוץ יבם. וכיון דתלי במעשה אדם אחר. ואינו בידו. ולא אתי ממילא כמו המקדש לאחר זמן קצוב. משו"ה אינה מקודשת לד"ה. <b>וצ"ע</b> מאי דוחקיה דרש"י. 
+<b>והוכר עוברה דבריו קיימין </b>להחמיר. כ"ד הר"מ ז"ל. <b>מכלל</b> דתפסי בה קדושי שני. ואת"ל ספקא הוי. וצריכה גט משניהם. או מגרש ראשון. ונושא שני. וצ"ע. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>היו לו מקודשת </b>צ"ע אם מקודשת ודאי. משום דתלי במעשה. <b>עמש"ל</b> בד"ה לאחר שיחלוץ. 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>קדשתיה וגרשתיה </b>והרי הוא פנויה לפנינו. 
+<b>נשבית </b>עיין לשון הר"ן. ואחרים אמרו כיון דמה שהאמינה תורה חדוש הוא. שהרי לא היה ראוי להיות נאמן יותר מע"א דעלמא. 
+<b>כך </b>היה צ"ל. שלא היה ראוי להיות אפילו כע"א דעלמא. שהרי קרוב הוא. 
+<b>אין הבוגרות בכלל </b>אבל הקטנות והנערות כלן צריכות גט מספק. <b>ש"מ</b> ליתא לדלבן. דלא יעשה כן במקומו לתת הצעירה לפני הבכירה. אלא כיעקב סברה מתניתין. ויעשה כן בישראל ע"פ סבה. כאותה הכתובה. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>משתי נשים </b>שנשא שניה לאחר מיתת ראשונה רש"י. <b>נראה</b> דלאו דווקא אלא בהווה דבר. דמי לא משכחת לה נמי בנשאן כאחת. וילדה אחת קודם לחברתה. 
+<b>קדשתי את בתי </b>כו' נראה בעיני דדומה לאותה ששנינו במ"ז כו' ה"נ כו'. אע"ג שהמקדש יאמר שזוהי שקדש. אינו נאמן. דהתם ה"ט כו' דחזקתה מקודשת. ואינו מוציאה מחזקתה. אבל הכא דילמא לא זוהי שקדש עכ"ל תי"ט. <b>ולא</b> אמר כלום. אטו ודאי היא. הלא אינה אלא ספק. וכי אמרינן אין דבר שבערוה פחות משנים. להעיד על המוחזקת אשת איש ודאי. להתירה לומר נתגרשה. למשרייה לעלמא. או איפכא. <b>אבל</b> שלא במקום חזקה. הרי ודאי שמענו ממשנה דלעיל. שאחד נאמן להתירה לברר ספקה. שאף על פי שמעמידה בחזקתה. מ"מ מידי ספק לא יצאה. שמא לאחר נתקדשה. <b>א"כ</b> הכא נמי. אם יבוא המקדש ויאמר זוהי שקדש. פשיטא אין ספקו של אב מוציא ודאי של מקדש. 
+<b>ולאו </b>ק"ו הוא. אם אחר נאמן אע"פ שאין האב מכירו אם הוא המקדש. מי שהאב מכירו. והרי זה ודאי קדש. צריך לומר שנאמן. 
+<b>ובאמת </b>אפילו אחר נמי. פשיטא לי דמהימן הכא כה"ג נמי. דחד דינא הוא כדלעיל. אע"ג דהתם ודאי מקודשת. ומעמידה על חזקתה <b>וכאן</b> זו שאומר עליה שקדשה. הוא בא להוציאה מחזקתה. הרי אינה מכחישתו. 
+<b>ושמא </b>אפילו במכחישתו. הוא נאמן. מפני האחיות שנשארו בחזקתן ע"י כך (זיל בתר רובא) וזו שאומר עליה שקדשה. עכ"פ בספק היא. ונאמן לברר ספקה. זה ברור בעיני. 
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>עתי"ט </b>בשם הה"מ דמוקי למתניתין בכתב לה כתובה. ובמקום שכותבין ואח"כ מקדשין. <b>וזה</b> דוחק גדול. <b>וי"ל </b>לעולם שקדש ואח"כ כתב. וכששמות האם והבת שוין. והלכו עדים למדינת הים. 
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+<b>ממזר שנשא שפחה </b>אע"ג דלכתחלה ש"ד כדכתב הרע"ב. <b>נסיב</b> לשון דיעבד. משום דכל העושה מדוחק. כדיעבד דמי בכל דבר. <b>וכתי"ט</b> דל"ק אמאי לא נקט נכרית. משום דבשפחה יכול לקנות לו שפחה וישאנה. והרי הבן שלו. ובידו לשחררו. משא"כ לגייר אין בידו. שאין מטבילין גר קטן ע"ד ב"ד. ע"כ. 
+<b>לא </b>ידענא מאי קאמר. הא בהדיא אמרינן דמטבילין אותו. אלא שאם הגדיל יכול למחות. וכ"ש ע"ד אביו. דבודאי מגיירין אותו וכמו שהיא משנה ערוכה במקום שרשם בתי"ט. שאפילו ע"י אם מטבילין. <b>ובמ"כ</b> לא הבין דברי עצמו. שלא כתבו התו' שם אלא. שאין דרך ב"ד להטביל קטן פחות מבן שלש. ויותר מבן שלש אפילו ע"י עצמו מטבילין. כ"ש ע"י אביו. <b>אלא</b> הכי הול"ל: משום דקיי"ל הגדילו יכולין למחות. משו"ה לא פסיקא. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>עשרה יוחסין </b>ז"ל תי"ט שם היחס הונח על ידיעת האיש לבית אבותיו. ולפיכך נ"ל אלו דתנינן ובאו במספר עשרה יוחסין. יצדק עליהם שם היחס. אחר שנודעו מי הם אביהם ע"כ. <b>שמא</b> חושב רובן ככולם. כי באמת לא יצדק בכלם שם היחס בעצם. ועל צד הנחתו הראשונה. אלא על דרך העברה. 
+<b>ורצו </b>לומר ביחוס שתוקי ואסופי. יחוס גרוע. כי ודאי אין להם יחוס אב ידוע. אבל מיוחסים לבית האסופים ומשפחת שתוקים. 
+<b>יוחסין </b>בפלס כלי יוצר. יוקש יוקשים בני האדם. ככה חי"ת יוחסין קמוצ"ה. 
+<b>כהני </b>כתי"ט. הנו"ן בחיר"ק. <b>ואינו</b> נ"ל. אלא צ"ל בצירי כמו כהני הבמות. ובלו"א כתבתי שהם שמות מקוצרים. מלשון רבים. על כן צרויים הם. כי מה צורך כאן ליו"ד היחס. אחר שכולם נודעים בשם המשפחה. אלא לשון רבים הוא. ובא מקוצר על דרך הסמוך. כי כן מנהג חז"ל. כמ"ש בספר הנ"ל. אמנם שתוקי ואסופי כשיבוא נפרד. אז ודאי הוא בחיר"ק. כדין היחיד. ואין דרך חז"ל לומר שתוק אסוף. שלא יתערב בהוראות אחרות שבאלו הגזרות. אך במשנתנו הוא צרוי כחבריו. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>הנושא אשה כהנת </b>עתי"ט כלומר ולדה. ר"ל בתה. <b>ומש"ע</b> שלא ישא למוזהר עליה. 
+<b>הוא </b>נלעג לשון אין בינה. וכך צ"ל שלא ישא את שמוזהר עליה. 
+<b>ארבע </b>אמהות חלוקות הן ביחוס משפחותם <b>משא"כ</b> הארבע האחרות. שהן בשורה אחת עם בנותיהן. חדא חשיב להו מעיקרא. כי היכי דלא ניתי למטעי ולמימר שכולן בשורה אחת. דמשפחת אב קרויה משפחה. 
+<b>אי נמי </b>דמשפחת האם שהיא ודאית. קמ"ל ברישא כלל קצר. להשמר מהטעות. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>מן המזבח ולמעלה </b>אוקמוה תו' בעבודות הכשרות בזרים ובנשים ועבדים. והיינו בדיעבד. אבל לכתחלה לא עבדי אלא כשרים מיוחסים. <b>והוקשה</b> לתי"ט. שא"כ זה שמצאנוהו עובד. מאין נדע. אם הוא להתחלה. היתכן לומר שמצוים (מיוחסים) לשחוט ולהפשיט בכל פעם. 
+<b>ואני </b>אומר ומדוע לא. בלי ספק היו ישראל כשרים הרבה. דוחקים להטפל בעבודות הללו לזכות במצוה. ובודאי לא היו מניחים לעסוק בה רק מיוחסים. <b>כך</b> אמרתי מסברא. ועפ"ב דערכין לענין החליל משפחות בית הפגרים כו' היו משיאין לכהונה. <b>אכן</b> באמת משלשה מקומות במקרא עלה בידינו. שבודאי היו מקפידין בשחיטה והפשטה. שיהו נעשין ע"י כהנים או לוים. כי כתוב בחנוך הבית דחזקיהו. רק הכהנים היו למעט ולא יכלו להפשיט וגו'. ויחזקום אחיהם הלוים. ובפסח חזקיהו כתוב והלוים על שחיטת הפסחים. וכן בפסח דיאשיהו. והלוים מפשיטים. וכן מפורש בכתוב לעתיד כי אם הלוים וגו' ומשרתים את הבית המה ישחטו וגו'. הרי כי לא דבר רק הוא ודאי. והיינו כמו דבימי עלי הוו מהדרי אפילו בתר כהן. ולא טעו בהכי. ואטו עד דאתא שמואל. לא הוו ידעי. דשחיטה בזר כשרה. אלא משום דלכתחלה פשיטא איכא קפידא. ואינהו סברי דמצוה לאהדורי אכהנים. אע"ג דליתינהו הכא. ואורי להו שמואל דשעת הדחק כדיעבד דמי. כה"ג. דמה"ת בזר כשרה. שהויי מצוה לא משהינן. והארכתי בזה עוד בכ"מ. עיין רפ"ב דזבחים ובהגהותי לרא"ש ריש חולין. ובתשובה כ"י. ובמטפחת. 
+<b>הישנה </b>ע"פ רע"ב. וקשה שהוא מתנגד לכלל אצל בעלי הדקדוק. ששם העצם לא יוודע. עם היות נמצאו בכתוב דוגמת זה. העי הקריות. קרית הארבע. וזולתן. 
+<b>אף מי שהיה מוכתב כו'. </b>כתי"ט ותמיהני כו'. <b>האריך</b> בחנם. כי פשיטא לא היו לוקחים בצבא כי אם אנשים כשרים זה ידוע מעצמו. בלי שום ראיה. <b>ואי</b> איכא לאקשויי בדרחב"א הא הוא דאיכא לתמוהי טובא. דהא אשכחן בקרא. שעשה דוד המלך ע"ה. את אתי הגתי שר צבא חיילותיו. ואליבא דגמרא דידן גר הוה. כדאיתא פא"מ. <b>א"ה</b> הא ודאי ליתא לדרחב"א. ולא ידענא לה פתר. דילמא לא הוה ס"ל דגר הוה אתי. אלא כמ"ש בעלי הפשע. עמ"ש באם לבינה ולמסורת (מלכים) בס"ד. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>הרי כאן שלש מחלוקות במשנה </b>ורביעית בברייתא. שאף הגיורת שלא נבעלה. כשרה לכהונה. כדברי רשב"י. דדריש שנזרעו בתוליה בישראל. ויליף מדכתיב החיו לכם. והלא פנחס היה עמהם. עיין יבמות (ס"ב). 
+
+Mishnah 8
+
+<b>האומר בני זה ממזר </b>שבנו הוא. ואמו אסורה לו מחייבי כריתות. אינו נאמן. מטעם דקרוב הוא לו. א"נ משום שכבר הוחזק בכשר. 
+<b>אבל </b>באומר אינו בנו (אע"פ שקורין אותו בנו) עם שבידו להעבירו מנחלה. כל זמן שלא הודה פעם שהוא בנו. וא"כ אינו קרוב לו. וגם לא מהניא ליה חזקת כשרות. שהרי לא הוחזק מעולם בכה"ג. מכל מקום אינו יכול לפסלו כלל. דשמא מעבד ונכרי הוא. וכשר. ועיין ברכות הורי. 
+<b>ומכאן </b>אתה למד מ"ש תי"ט בד"ה רי"ה נאמנים בשם התו'. דמדנאמן האב לומר על הבן השני בכור הוא לירשו. א"כ הראשון ממזר. אינו מוכרח לגמרי. 
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>מתה </b>במדינת הים. 
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+<b>לא ילמד רווק סופרים </b>מפני אמותיהם של תנוקות. דאילו תנוקות עצמן. לא נחשדו ישראל על הזכור. <b>שמע</b> מנה. דאין משלחין תנוקות נקבות לבית הספר. כמ"ש בברכת גבעון. והבאתי עוד כמה ראיות לדבר. יע"ש. 
+
+Mishnah 14
+
+<b>הכל לפי זכותו </b>לתועלת הקוראים ההולכים לתומם. העוסקים במלאכת ה' ונהנים מיגיע כפם. אשריהם וטוב חלקיהם. ולהבין דבר לאשורו. מההכרח להציג תחלה לשון התי"ט על משנה זו. כי הוא זה. וקשיא לי דאם הכל לפי זכותו א"כ תפלה מאי מהניא ליה. שאם זכותו כדאי. אין הקב"ה מקפח שכרו. ואם זכותו אינו כדאי. הא אמרן הכל לפי זכותו. וניחא לי במה שכתבו התו' בסוף מסכת שבת ובסוף מסכת מ"ק שהקשו אדאמרינן בשבת אין מזל לישראל מדאמר בסוף מ"ק בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא. ותרצו דלפעמים המזל משתנה ע"י זכות גדול כדאיתא בפרק החולץ זכה מוסיפין לו כו'. ופעמים שאין משתנה כדאמרינן בתענית גבי ר"א בן פדת דאמר ליה ניחא לך דאחריב בעלמא באולי דאברי' בעידנא דמזוני ע"כ. ואומר אני שלענין כזה תועיל תפלתו וצריך לה כיון שהזכות לפעמים אינו משנה המזל. על כן על זאת יתפלל כל חסיד שתועיל זכותו להשתנות המזל. ואני תמה על התוספות דהכא שכתבו וז"ל אלא הכל לפי זכותו פי' לפי מזלו. דבני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא תליא מלתא. עכ"ל. והאיך אפשר לפרש זכותו דתנן דהיינו מזלא והם ב' ענינים דלא ראי זה כראי זה. כמו שיורה לשון המאמר שהביאו לראיה. ועוד דכ"ש דקשיא מה תועיל תפלתו כיון דבמזלא תליא ועולם כמנהגו נוהג. אלא דבתלוי במזלא לא עסקינן. שאם כן כל אומנות שבעולם לא יועילו ולא יזיקו לו. אלא כפי מזלו. שאם הגזירה אמת. אם כן החריצות שקר. והב"ע לומר שאפילו שהמזל לא יורה על הצלחתו וגם הוא עוסק באומנות שאינו כדאי להתעשר. יתפלל למי שהעושר כו' כי הרבה רוח והצלה לפניו יתברך. ומסיים שהכל לפי זכותו. שאם אין זכות. אי אפשר שישתנה המזל. דהא אפילו זכות. כולי האי. ואולי שלא ישתנה כההיא דרבי אלעזר בן פדת. ולפיכך יתפלל כו' כדי שזכותו תגרום לשנות המזל. כך נראה בעיני. עכ"ל. 
+<b>הנה </b>מה שתמה הרב על התו'. האיך אפשר לפרש זכותו היינו מזלא. והם ב' ענינים כו'. כמו שיורה לשון המאמר שהביאו. צ"ל דלק"מ כי לשון גמרא לחוד. ולשון משנה לאוד. ודווקא גבי מזלא. קרי זכותא. זכות תורה ומעשים טובים (כדאמרינן בעלמא. מצוה לגבי חובה רשות קרי ליה ודכוותה) אבל זכות סתמא. ודאי כולל כל אופן הזכות שתבוא לידו. אם מפאת מולדו. או מצד תולדת הימים המשתנים. לפי ערך מצב הכוכבים יום יום. שהוא המזל הכללי היוצא שנה שנה. הנוגע לכללות ארץ ומחוז ומדינה. ואם מפאת זכות תורה וכשרון מעשים. הן שלו או של אבותיו. כמ"ש הרבה בנים היו לאהרן ראוים לישרף. אלא שזכות אבותם גרמה להם. ותמה על עצמך אם יש כח בזכות פשוט להועיל להיטיב בעוה"ז. הלא כבר הוסכם בתלמוד. ש"מ בהאי עלמא ליכא. ואמרו עוד שאין הבטחה לצדיקים בעוה"ז. 
+<b>גם </b>מש"ע הרב ז"ל. אם הכל תלוי במזל. כל האומניות לא יועילו ולא יזיקו. 
+<b>במ"כ </b>דיבר כפי המורגל ומצוי בפי ההמון. לא מחכמה (וכבר יאמרו המושלים בחכמה. שב שני הוה כפנא. ואבבא אומנא לא חליף. והוא סותר לגזרה ההמונית הנ"ל) לראותם פעמים טובי המזל יצליחו בכל אשר יפנו, מ"מ אין להחליט במאמר. שלא יצטרכו למלאכה ועסק כלל. כי אין כח המזל יפה מכח הנביאים. שהוצרכו לדרכים טבעיים. יוציאו כח הנס אל הפועל. עאכ"ו בגזרת המזל. 
+<b>הגע </b>עצמך. המזל הורה גבר. הלא יעשר ויקים חילו. אפילו תאמר בלי טורח ולא יטה לארץ מנלו. כי ימצא מציאה ותבואהו ברכה לרגלו. ויהא טומן יד ולא ישלח ידו ויקחה ויבא אותה אליו אל התיב"ה. ונעול הדלת אחריה וסגר בעדה לשמרה ולפקדה. האם יועילנו מזלו מאומה. אך לשקר שמר המזל הבטחתו. שוא תהיה תמורתו. להבל תהיה הוראתו. כי לא תוסיף תת כחה מבלי בחירת האיש הרמוז ורצונו. לעזור להוראת מזלו. להוציאה אל הפועל. אם במלאכה קלה. או כבדה. ואפילו הראה לו המזל פנים יפות להצליחו בכל דרכיו. לא יעלה בידו דבר מטובו. אם לא ישתדל בהגעתו. כי אז בכל אשר יפנה ישכיל. וכל אשר יעשה יצליח. אבל לא ייטיב בהשליכו כל המשא על המזל. וישב לו מנגד בלי עסק כלל. כמ"ש ז"ל אצל ההבטחה האלהית. יכול יושב ובטל ת"ל בכל אשר תעשה. דלא סגי בלא"ה על כן לא יסמוך אדם על הנס. אף מי שזכותו רבה ועתו מוצלחת. אל יטמין ידו בצלחת. השעה השוחקת ומשמחת. בראותו דרכיו יחילו בכל עת הולכים בשובה ונחת. אלא לעולם יהא לו עסק כל שהוא וישמור מלפול בפחת. ויתפלל למי שהעושר והנכסים שלו. כדי שיהיו לו עוזרים הרבה מאתו יתברך מצוים לו לברך מעשה ידיו. כי כמה וכמה הם אופני ההשגחה. להשיג בהם ההצלחה. ואינך יודע איזה יכשר. והבוטח בה' אלהיו יורנו בדרכיו ואורחותיו יישר. וכל זה נכלל בזכותו שזכרה משנתנו. והא למה זה דומה. אם לא יזרע אדם. בודאי לא יקצור. אף אם הורה מזלו שימצא מאה שערים. כמש"ה מחורף עצל לא יחרוש ושאל בקציר ואין. שומר רוח לא יקצור. וכך הוא בכל הדברים העולמיים אורח עולם ינצור. ועל זה אמר החכם יד חרוצים תעשיר. עם שכבר העיד במ"א. ומחשבות חרוץ אך למותר וכל אץ אך למחסור. ואמר אל תיגע להעשיר. ואמר עוד אץ להעשיר לא ינקה. כי אם הגזרת אמת. החריצות שקר. בעבורו לא ימוש המשפט האלהי ולא יעקר. וע"ז נאמר אל תתחכם יותר. וכן מבינתך חדל. כי גם לא לנבונים לחם ולא ימעיט הדל. אמנם יצטרך החריצות להוציא כלי למעשהו. לסייע בהגעת ההוראה השמימיית. בדרכים טבעיים אשר סידר להם הבורא יתברך. בעסקים הגופניים. ועז"א ואל תהי סכל. לשבות וליבטל מכל וכל. וכן הדבר בהשתדלויות רוחניות בעסקי תורה ומע"ט ותפלה (וגם בעלייה לגדולה צריכים אמצעיים לפעמים. כמ"ש בדוד כששלח לאנשי יבש וגו' והיו לבני חיל. ולשבטו לאחר שהומת אבשלום. ע"י עמשא אחי אתם. אע"פ שנצח ונעשה לו נס. מ"מ לא הניח ידו גם מזה. להשתמש בדרכים טבעיים. ויעקב אבינו ע"ה נשתמש במקלות. אע"פ שהיה מובטח מו המלאך שיעשה לו נס. ויברך אותו ויפרוץ לרוב) אע"פ שבודאי אין לקוות שיועילו ויצילו בהכרח עכ"פ. בהשגת המבוקש מעושר והצלחה זמנית. כבני חיי ומזוני. כי לאו בדידהו תליא בהחלט. וש"מ בה"ע ליכא. מן הסתם. אין הדברים האנושיים תלויים בכך. שלא יסבלו התנגדות המזל. אבל בודאי יסייעו. אם בזכות האדם עצמו. אם מן הבא בידו מאבותיו. עם השתדלותו וזריזותו בפועל חומרי ורוחני. אך יש פרי לצדיק. ע"י מעשה הצדקה שלום ועבודת ג"ח ותורה אור זרוע לצדיק. והתפלה היא הפקידה להוליד ולהצמיח פרי טוב. ולשמרו ממקרים ופגע. כמעשה הזורע והמשגיח על עבודת האדמה. שלא יבטל ולא יתעצל מלעסוק המוטל עליו. עם היות אין הדבר תלוי בו בעצם. כי אם במקרה והכנה. כי לא כל זורע. יבטח שיראה בטוב ילקט הפרי וישמח. ולא כל הנזרע יקלט ויצמח. עם כל עוצם השתדלות וטוב השמירה. שקר הסוס לתשועה. ואם ה' לא ישמר עיר. שוא שקד שומר ולשוא עמלו בוני בית להמלט ביום רעה. אבל מכל מקום אי אפשר מבלעדי הבית למחסה ולמסתור. והסוס הוכן להצלה ולמנוס בעת הנצרך. כמו שאר כל עסקי בני אדם. אשר נתנם ה' בידם לעשותם. ושלחם על פני האדמה. לעבדה ולשמרה בגוף ונשמה. לא יתרשלו ולא ירפו ידם. ואז גם ה' יתן הטוב ה' בסומכי נפשם ותומך בידם. וזהו כל האדם וזכיתי ומצאתי כדברי בענין זכות המזל. מפורש בס' הזוהר פ' וישב (דקפע"ב) יע"ש. בכלל דבריו דברי ממש. דא ודא אחת היא. הבן ותהי לך אוזן שומעת ההודאה לחונן דעת. 
+<b>ואפשר </b>לומר. שזהו שאמר אביי. על אותו האיש שנעשה לו נס שנפתחו לו דדים כאשה. והניק את בנו. כמה גרוע אדם זה שנשתנו עליו סדרי בראשית. שהוא דבר תמוה לכאורה. כי הלא בודאי צדיק גמור היה האדם ההוא. שנעשה לו נס כזה. וא"כ ראב"פ ורשב"י שנברא לו חרוב במערה. וכל כיוצא בהם גרועים היו ח"ו. הלא ע"כ צ"ל. לפי שאם היה עוסק במו"מ ובמלאכה. ודאי היה ממציא לו הקב"ה עכ"פ שכר המניקה. אלא לפי שלא היה רוצה להשתדל כלל בעסקי עוה"ז. הטריח לבוראו נמי לשנות סדרי בראשית בעבורו כי מ"מ לא ירעיב ה' נפש צדיק. משו"ה קרי ליה גרוע שלא נתעסק בצרכי פרנסה וישב לו בטל. ודוק. את זה ראיתי טוב ומועיל בחיי האדם האלה. כי יאחוז בזה. וגם מזה אל ינח ידו. להביא הגוף והנפש במסורת הברית הכרותה להם לראות טוב בעמלם. איש על משמרתו ופקודתו לשמור דרך החיים. העוברים והנצחיים. 
+<b>מניח </b>אני כל אומנות. עלח"ש מי"ז פ"ג דאבות. ועמ"ש ספ"ק דמכלתין. ועע"ל בפ"א דעלית הבטחון. 
+<b>שותפו של עמלק </b>ודאי במזל מאדים. דהאי דבמאדים גבר אשיד דמא כו'. 
+<b>מניח אני כל אומנות </b>עמ"ש בס"ד מי"ז פ"ג דאבות. 
+<b>מצינו שקיים א"א כל התורה </b>י"ל למאי נ"מ קמ"ל הא. עיל"ד אריכות לשון עד שלא נתנה. אטו לא ידעינן דלא ניתנה התורה עדיין. <b>וי"ל</b> שנשמר התנא. דלא נימא דילמא שאני אברהם שלא נצטווה על ת"ת. 
+<b>ושמא </b>הלכה כמ"ד גדול שאינו מצווה ועושה. א"כ אין לנו ראיה ממנו. לזה מסיים שקיים עד שלא נתנה. <b>ובא</b> לתרץ קושיא אחרת ג"כ. דאי הכי תיקשי הא אמרינן ב"נ שעוסק בתורה חייב מיתה. וצ"ל כמ"ש תו' בפ' חזקת גבי ר"ב מציין מערתא. דכיון שקיים כל התורה היה דינו כישראל (דגר הוא. ומצווה ועושה מיקרי. משא"כ גוי שלומד ע"מ שלא לעשות) זהו שרמז באריכות הלשון. כלומר הא בלא"ה. צריך לומר מה שלמד תורה. לא עבר ח"ו על התורה בזה. אלא ודאי הי"ל שכר טוב על למוד תורה. כישראל המצווה ועושה. לפי שקיים כל התורה. והרי נחשב לישראל ממש. הילכך מוכח שפיר מניה. דנותנת אחרית ותקוה בזקנותו. 
+ברוך נותן ליעף כח. לסיים סדר נשים לאין אונים ירבה עצמה. אלהים למדתני מנעורי ועד הנה אגיד נפלאותיך ולא אדומה. גם עד זקנה ושיבה אלהים אל תעזבני ואל תפקוד עלי עון נעורים חטא ואשמה, עד אגיד זרועך לדור לכל יבוא גבורתך אשיחה ואהימה. מאויבי תחכמני מצותיך כי לעולם הוא לי מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי מימים ימימה. תהי ידך לעזרני ה' יגמור בעדי מעשה ידיך אל תרף לבאר כל השש סדרי משנה באר היטב וחסרון פתרונה להשלימה, כי ה' יתן חכמה. מפיו דעת ותבונה לתת לפתאים ערמה. לנער דעת ומזימה. בריך שמא דאלהא מן עלמא עד עלמא. 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Kiddushin/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Kiddushin/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..413352e4c9c21847d546b44ce8864cead753965c
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Kiddushin/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,292 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Kiddushin
+לחם שמים על משנה קידושין
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Kiddushin
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה קידושין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בפתיחה </b>הביא תי"ט לשון הר"מ. ז"ל. וי"ל מ"מ סדר קדושין באחרונה כו'. וא"ת שלא סדר אותה קודם כתובות. בשביל שלא נפריש בין יבמות לכתובות. שענינם אחד ענין ביאה. ושהיו דבריהם נקשרים. וכו'. הי"ל לכתוב בראשונה קדושין ואחריה גטין. עמ"ש דוחק. <b>וי"ל</b> בזה עם מה שאמרו חז"ל כל שאינו יודע בטיב גטין וקדושין. לא יהא לו עסק עמהן. ורגילים לפרש בטיב דיני קדושין שאחר גטין דווקא הוא. משום דתקיפי למגמרינהו. ונפק מנייהו חורבא בדבר שבערוה. אם אינו יודע ובקי בהן ובהלכותיהן. ואיכא למימר דרמזה נמי רבי להך מילתא. בסידורא דמתניתין ועחי"ג. 
+<b>האשה </b>עמ"ש בס"ד בריש כתובות. <b>והכא</b> דנסיב לה בה"א. נ"ל שבא להורות על האשה המבוררת (וכמ"ש גם התו'. אלא שלא פירשו מה ענין הבירור באשה דקרא) והידועה באשה גמורה. 
+<b>לאפוקי </b>איילונית שלא הכיר בה. דאינה נקנית בשלשה דרכים לגמרי. ואפילו גיטא לא בעיא. כמ"ש התו' ריש יבמות. והיינו משום דלאו אשה היא (אלא דוכרניתא) כי אם בשתוף השם. ולא הידועה הנרצית כאן. 
+<b>הוא </b>הדין למי שקידושיה קידושי טעות דלא מהני בה. אפילו בנה מורכב על כתפה. אינה קנויה. ויוצאה בלא גט. משום דלא הויא האשה הידועה והברורה. ולא חלו קדושיה מעיקרא. ורמזה נמי רבי במתניתין. 
+<b>נקנית </b>פריך גמרא ליתני מתקדשת. <b>ואע"ג</b> דלא שייך לישנא דקידושין בסיפא. מיהו הוה ליה למתני ונתרת. דשייך גבי קדושין תו'. 
+<b>בדינר </b>הוא קצ"ב פרוטות (סימן לדבר. לשון כתוב קצב אחד. ר"ל דבר קצוב) הוא ודאי דבר חשוב. והוא חלק ראשון של מטבע הגדול. שהוא הסלע. <b>היינו</b> דאמרינן בגמרא. כיון דאפיקתיה מפרוטה אוקמה אדינר. ולמה לא אמעה. או אפונדיון וכדומה ממטבעות קטנות. אלא משום דכל אחד ממטבעות הפחותות מדינר. חוזר ומתחלק עד פרוטה. א"כ מאן מפיס הי מנייהו ניהו. להכי אוקמה אדינר. שלמעלה ממנו הוא הסלע. שהוא מטבע שלם. שאין למעלה ממנו בכסף. 
+<b>ומחציתו </b>הוא כופר נפש. ש"מ דנפש מישראל. שוה שני שקל (עיין ברכות הורי) 
+<b>ועוד </b>דילפי מגירוע כסף כו'. 
+<b>א"נ </b>שיערו ב"ש אחד ממאתים בכתובה של בתולה. 
+<b>ומאתים </b>הם מזון לשנה (כמ"ש שילהי פאה) אם יש לו מאתים חסר דינר. אפי' אלף נותנים כאחד. ה"ז יטול. נמצא כשמחסר עצמו דינר. יוכל להתפרנס אם הוא עני. 
+<b>בפרוטה </b>מלשון פרט וכלל. שהאיסר כולל פרוטות הרבה. והפרוטה פורטת חלקי האיסור כמה הם. ועיקרו מלשון תורה. ופרט כרמך. וסודו עיין בברכות הורי. 
+<b>בפרוטה וש"פ </b>ז"ל תו' תימה. דלא הו"ל למתני אלא בש"פ כו'. וי"ל משום דתני בכסף מפרש באיזה כסף כו' ופרוטה לב"ה. ולפי שלא נטעה לומר כסף דווקא. ע"כ. 
+<b>ואכתי </b>לא מיחוורא. דהאמרינן פריטי דכספא לא עבדי אינשי. א"כ הפרוטה דקתני אין זה כסף. אלא שוה. א"ה הדרא קושיא לדוכתה. לא לתני אלא ש"פ. 
+<b>איברא </b>אורחיה דתנא למתני' לא זו אף זו. והתם (בהזהב) באגב מייתי להו חמשה. נסיב דרך קצרה. 
+<b>האיטלקי </b>מפרש ר"ת ע"ש איטליא של יון. כך נראה לפרש ודאי. וכ"כ בערוך. אלא שיל"ד מחמת אותה ששנינו ביין האיטלקי. עמ"ש בפב"ס בס"ד. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>ובגרעון </b>עיין שי"ע (סימן אבג). 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>נכסים שיש להם אחריות </b>נראה שפירושו כמו עליהם. ר"ל שהקרקעות יש עליהם האחריות. שמקבל עליו הלוה או המוכר. שאם אין לו לשלם. או נלקח המקח מיד הלוקח. מחמת המוכר. ואין לו לפייסו משלו. חוזר המלוה או הלוקח על קרקעותיו המשועבדים וטורפם ואפילו לא כתב לו האחריות בפירוש. הא קיי"ל אחריות ט"ס. <b>ואגב</b> אורחא קמ"ל הא דמקרקעי משתעבדי לב"ח. אבל לא מטלטלי. דלא סמכא דעתא דב"ח עלייהו. ועל כן אין עליהן אחריות בסתמא. ואין נגבין מלקוחות. עד שיכתוב וישעבד בפירוש. מטלטלי אגב מקרקעי. דכה"ג ודאי משתעבדי. וגובין אותן מלקוחות. לדינא דגמרא. 
+<b>אבל </b>אין לפרש להם כמשמעו. ר"ל שהקרקעות הנמכרים. יש להם אחריות. אם יצאו עליהם עוררים מחמת המוכר. חוזר הלוקח הנטרף וגובה מעותיו מקרקעותיו של המוכר. או מלקוחות שקנו אחריו. אם לא מצא מלגבות מהמוכר עצמו. משא"כ במטלטלין שאין להם אחריות. אם נלקחו בסבת המוכר. מיהת שלא לחזור על המשועבדים. 
+<b>דהא </b>ודאי ליתא. דאי מכר שלא בשטר. מאי שנא מקרקעי ממטלטלי. תרוויהון לית להון אחריות על הלקוחות. כיון דלית להו קלא. ואי בשטר אידי ואידי אית להו. וטרפי ממשעבדי אפילו לא פירש את האחריות. ט"ס הוא. לא שנא קרקעות. לא שנא מטלטלי. כמקרקעי דמו. זה פשוט. ועח"מ סרכ"ה. 
+<b>אחריות </b>נ"ל שהוא מלשון אחרית ותקוה. 
+<b>ובחזקה </b>כתב תי"ט. ותמה אני אמאי שייר קנין חליפין ע"כ. 
+<b>לענ"ד </b>דבר פשוט הוא שנכלל בקנין כסף. דשוה כסף. ככסף בכל מקום. אצל הדיוט. וכדאשכחן נמי לעיל לענין קידושי אשה וקנין עבד. וחליפין נמי מתורת כסף אתו. דאל"ה מהיכא ניתו. דליכא מילתא דלא רמיזא באורייתא. והכי הוא ודאי. דהיינו קנין כסף ממש. דשוה כסף וכסף. דבר אחד הוא בכל הקנינים. 
+<b>והיינו </b>דתנן בסמוך גבי חליפין. הנעשה דמים. דתורת דמים עליו. מאחר דנישום בדמים. <b>והא</b> דאין קונין במטבע. משום דדעתיה דאינש אצורתא. דעבידא דבטלה. אבל בלי משקל ובלי מנין. אין הכי נמי דקני. <b>ופירות</b> משום דלא הוי דומיא דנעל. דלא פסיד. וחשיב שוה פרוטה בכל שהו. ומשום דקונין בכלי כל שהו. ואפילו מחט מיקרי שוה פרוטה. כמו לענין שבועה. משא"כ פירות. דמשכחת דלא הוו ש"פ. משו"ה ליתנהו בחליפין לגמרי. דוק. 
+<b>אלא במשיכה </b>ערפ"ד דמציעא. 
+<b>במשיכה </b>ערפ"ד דבתרא. 
+<b>במשיכה </b>ה"ה במסירה והגבהה. עתי"ט. שכתב ואכתו קשיא חליפין <b>לא</b> יקנו כו'. ותירץ רמ"ז נ"ל כמ"ש ח"מ. סקצ"ה דאין קנין סודר מועיל. אא"כ מקנה לו החפץ מיד. אבל אם אמר קנה סודר זה. ותקנה לי חפצך אחר שלשים יום. לא קנה. דבשעה שיש לו להקנות. כבר החזיר הסודר לקונה. משא"כ אם היה קונה במעות וכיון שק"ס מקנה מיד. ילך ויביא מקנתו לביתו. ואם לא הלך. איהו דאפסיד אנפשיה עכ"ל. 
+<b>לא </b>ידענא מאי קאמר. אי הכי. בכסף נמי איהו דאפסיד אנפשיה. דהא סתמא ודאי מהשתא הוא דקני. עד שיתנה בפירוש שלא יקנה עד אחר שלשים (ואפ"ה חשו לה חז"ל) וכן בסודר. השתא הוא דקני עד דמפרש. ומאי איכא בין קנין סודר. לקנין דכסף. על כן אין הבנה לדבריו הללו. <b>וכמדומה</b> אני דקסבר בכסף בכל גוונא קני. ואפילו התנה שלא יקנה עד אחר שלשים. יקנה אחר שלשים כפי תנאו. ואפילו נתאכלו המעות הילכך כיון דהויא מילתא פסיקתא. דבכל ענין יכול להקנות בכסף. משו"ה תקנו ליה משיכה. משא"כ בק"ס דליכא למימר הכי. משו"ה לא חשו לו חז"ל מטעם שכתב. <b>וגם</b> זו טעות היא בידו במ"כ. דודאי בקנין כסף נמי דינא הכי. אי לא אקני ליה מעכשיו. כדאיתא בסי' קצ"א. ובכה"ג בק"ס נמי קני. אלא לא שנא. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>כל </b>ע"פ רע"ב שכתב ואין שם דרך שיועיל בקניית המטבע. היכא דליתא בעינא אלא להקנותו אגב קרקע ע"כ. <b>אי נמי</b> באודיתא כעובדא דאיסור גיורא. 
+<b>ודווקא </b>בש"מ. אבל לא בבריא. דלא כדמר אבא בתשו' (ט"ז) הכ"מ. מאן יהב לן מעפריה ומלינן עיינין. ברם בהך מילתא לא דק כמ"ש במקומו בס"ד. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>כל מצות הבן על האב. </b>המוטלות על האב. ז"ל תי"ט. ונ"ל דעקים תנא לישנא וקתני מצות הבן כו' לאשמועינן דאלו המצות שחייב האב לבנו. הם ג"כ מצות הבן עצמו. ע"כ. 
+<b>הא </b>פשיטא לא צריך לאשמועינן. זיל קרי בי רב וערל זכר אשר לא ימול. <b>על</b> כן אני אומר בלשון אחר. כי אלה המצות. של בן הם בעצם וראשונה. והאב אינו מתחייב בהם אלא מתורת שליחות וערבות. מאחר שהן מוטלות על הבן לקיימן. והוא אי אפשר לו לעשותן בעצמו. דאנוס. ואינו בכחו עדיין. לפיכך מוטל על האב לעשותן בשבילו. כי היכי דכי ליכא אב. מיחייבי ב"ד וכל ישראל לממהליה. מדין ערב. שכל ישראל ערבים זה בזה. וכי איתיה. ודאי דעליה רמיא טפי. 
+<b>הילכך </b>אני אומר. שאין כאן עיקום בלשון כלל. אבל לשון צח וברור בחרו להם חז"ל. שבודאי מצות הבן על האב לעשותן במקומו ובחריקאיה. וסיפא נמי דווקא. שבודאי מחויב האב לחנוך את בנו בכבוד ובמורא. ולזכותו ג"כ בשכר המצוה הגדולה. ואע"פ שאם רצה למחול על כבודו. מחול. זה דבר אחר רשות בעלמא. ואפ"ה מי לא מיבעי למעבד ליה הידור. 
+<b>ונראה </b>משום דבן עקר. ובמילי טובא מיחייב ליה. נקטיה. מיהו לא דווקא בן אלא ה"ה לבת. במילי דשייכא בה. כגון ללמדה מצות הנוהגות בנשים (אע"ג דאינה בחינוך עיין מגדל) ולהשיאה. ולהשיטה בנהר נמי. דהאנשים חייבים (ונשים פטורות) דמאי שנא מבן. וה"ה במצות האב שעל הבן. ודאי ל"ש בן או בת. אלא דבנשואה איכא לפלוגי בין בן לבת. <b>אברא</b> סיפא עדיפא. דאב נמי לאו דווקא. דבמצות אב על בן. אב ואם שוין לכל דבר. אלא דכבוד אב עודף על כבוד אם. 
+<b>וכל מצות האב </b>כו' עתי"ט פירש"י אם היה חולק עם אחד בדבר הלכה כו' והרמה"פ זה א"צ דהיינו סותר דבריו. <b>ואני</b> אומר צריכא רבה. כי מצינו כ"פ רבי חולק ע"ד אביו. ואמרו האב ובנו כו' נעשים אויבים זה לזה בשער כו'. 
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>חוץ </b>לשון תו' וקשה. אמאי לא תני חוץ תרומה ומעשר. וי"ל כו' משום דלא גזרו במקומות הרחוקים מא"י. וטעמא משום דאינן מוטלות אלא על מי שי"ל קרקע ע"כ. וז"ל תי"ט. ואע"פ שמי שקנה טבל ודאי שנתחייב לעשרן כו'. 
+<b>שכח </b>דמן התורה פטור. דדרשינן זרעך. ולא לוקח. וכיון דאפילו בארץ ישראל פטור הלוקח. לא ס"ד דליחייב בח"ל אפילו מדרבנן. והיכי ליתנייה. לכן א"צ לדוחקו כלל. 
+
+Mishnah 10
+
+<b>כל העושה מצוה אחת </b>יתרה על זכיותיו. כדי שיהו זכיותיו מכריעות לכף זכות. מיטיבים לו ומאריכין ימיו. בעוה"ז. ונוחל ארץ החיים בעוה"ב. ככתוב והחוסה בי ינחל ארץ ויירש הר קדשי. <b>הכי</b> דייקא מתני' טפי. וכ"ה פירש"י. ואזדא למסקנא דגמ' אלימא דרבא. 
+<b>ומתני' </b>דלא כר"י. דס"ל ש"מ בה"ע ליכא. אלא ודאי יש פירות למצות בעוה"ז. וגם הקרן קיימת לעוה"ב ברוב זכיות מיהא (משא"כ במחצה על מחצה כדבעינן למימר. ובמעוט זכיות. אליבא דכ"ע יש ש"מ בעוה"ז. אבל לא נשאר כלום לעוה"ב. כי משלם לו ע"פ להאבידו) והא דתנן התם אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם. הני ותו לא. מיתוקמא שאם היתה שקולה (הכף. ואית במחצה זכיות. חד מהני) מכרעת. וחשיב כרובא. ואינו צריך למצוה יתרה דמתני'. וכי לית בהו חד מהני בעינן יתרה. והא דאמרינן בבינונים רב חסד מטה כלפי חסד. היינו להטות הכף לזכות. למלטם מדינה של גיהנם. ולנחול חיי עוה"ב. אבל אין להם פירות בעוה"ז אדרבה צריכין מירוק עונותיהן בעוה"ז. כך נ"ל פשוט וברור בס"ד בלי שום גמגום. ולא ידעתי מה ראו התו' ותי"ט לדחוק בו. וסיפא דקתני כל שאינו עושה מצוה א' כו'. על כרחך לא היא דומיא דרישא. אלא מיירי שאינו עושה מצוה אחת אפי' רק להשלים למחצה זכיות (כפי' הר"מ ז"ל שהוא מוכרח ודאי כמ"ש תי"ט) ואז הדבר בהפך. כי הללו אוכלין קרן ופירות בעוה"ז ומכלין הכל בפ"א (ומ"ש אין מטיבין כו'. היינו ע"פ הדין אין מטיבין לו לזכותו. כדרישא. כי מה שי"ל טובה לאלו בעוה"ז. אינה ממדה טובה. אלא מדת פורענות. ולרעתם משא"כ הטובה דרישא. שהיא ודאי טובה גמורה) אבל בינונים השקולין. אינן נוטלין כאן כלום. ונשאר להם הכל שמור לע"ל. והמוכרעים בזכיותיהן היינו צדיקים גמורים. אוכלין בעוה"ז. ונוחלין לעוה"ב. כמו ששנינו בפ"ה דאבות. הרי אלו שלש כתות ליום הדין. ושטה זו נוחה ומיושבת מאד ועמש"ל בבית העצל בס"ד ובסוף עלית הבטחון. 
+<b>מטיבין לו </b>לעולם הבא כו' עתי"ט דאזדא לה שטת רע"ב בהא כאביי. 
+<b>וצ"ע </b>מאי שנא דאזיל בתר אביי. ולא פרשה למתני' כרבא. דביה סליק תלמודא. ובכל דוכתא הילכתא כוותיה (בר משית פסקי דדיני) ומתני' נמי דייקא טפי. וכמש"ל בפ"א. ועמ"ש בס"ד ריש פאה. 
+<b>וכל מי שאינו עושה מצוה אחת. </b>שיהיה מחצה על מחצה. עתי"ט שהאריך ויצא לחלק שאינו דומה צדיק מרובה בזכיותיו כו'. 
+<b>וזהו </b>ממש מה שאמרו התו'. ועמ"ש שם בס"ד. 
+<b>וצריך </b>לידע דהא דפליגי ר"י ור"ל בפסוק ופערה פיה לבלי חוק. דמר אמר אם לא קיים אפילו חוק אחד. ומר ס"ל אפילו לא שייר אלא חוק אחד צריך לפרש דאליבא דמתניתין דהכא קמפלגי מאי אחת דתנן. היינו דברישא כי איכא אחת יתרה. סגיא ליה לר"י להיטיב לו. למר כדאית ליה. בעוה"ז ובעוה"ב. ולמר כדאית ליה בעוה"ב לחוד. ובסיפא. אפילו באחת משלמת למחצה זכיות בלבד. סגי למלטו מיד שאול. <b>אבל</b> לר"ל. על כרחנו צ"ל דה"פ. סיפא דמתני' דומיא דרישא. דאם אינו עושה יתרה. עכ"פ אינו נמלט מדינה של גיהנם. מאחר ששייר חוק שעליו לעשותו. להכריע הכף. להצילו מפי שאול. ודוק. 
+<b>אינו </b>מן הישוב. ופסול לעדות. <b>עמ"ש</b> בס"ד במו"ק ח"מ (סל"ד). 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מקדש </b>דאסר לה אכ"ע כהקדש. ולשון התקדשי. כתו' כלומר להיות לי מקודש לעולם. בשבילי ע"כ. 
+<b>קשיא להו. </b>האי כי אמר לה התקדשי לי. או תהא מקודשת לי. הא קאסר לה אדידיה כהקדש. על כן הוצרכו לפרש אליבא דגמרא מלת לי. בשבילי. <b>ולפשטא</b> דמילתא. מקודשת מלישנא דקרא. לא תהיה קדשה. דקדשה סתמא. היינו העומדת ומיוחדת לזנות לכל העולם. וכשאומר מקודשת לי. הרי בכך מייחדה ומייעדה לעצמו בלבד. כי ברוב אין קדש לגזרת בעלי הכבד. אלא לשון הזמנה. התקדשו למחר ואכלתם. והקדישם ליום הרגה. הקדיש קרואיו. קדשו עצרה. וכן האשה המקודשת. אם מוכנת למשכב נואפים. או מזומנת למשכב איש מיוחד. כך היא קרויה. 
+<b>אלא </b>שבלשון חז"ל. הרגילו להשתמש בלשון סתמי. על המקודשת לאיש מיוחד. וזה שהוא לשון פעול. יורה היותה מקודשת מזולתו. כי הפעול מקבל פעולתו מן הפועל בו. משא"כ קדשה. אינה פעולה. אלא מזמנת עצמה למשכב. בלי שפעל בה אדם מאומה לזאת ההכנה. רק מנטייתה ותאותה לפעולה המגונה. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>ונמצא של זהב </b>אפשר למצוא מטבעות של כסף. חשובות משל זהב. כגון אותן של מלכים קדמונים ישנים מאד. החשובים הרבה ויקרים ביותר אצל מכיריהם. ולפי הצורה בלבד. נערכים. ואין משגיחין כלל על שיווי משקל הכסף והזהב. ולפעמים אפילו הם של נחושת. יקרי הערך הם מאד יותר הרבה משל זהב החדשים. ושוקלים תחתיהם הרבה של זהב. וכענין זה כתבתי בס"ד במו"ק ח"מ (סרכ"ז) לענין אונאה. 
+<b>לשבח </b>לפמ"ש לעיל. י"ל לשבח מאי לשבח דמים. בכל ענין. איך שיהא שיווי הדמים יותר. 
+<b>אע"פ ששלח סבלונות לאחר מכן. </b>הא קודם חוששין. עמו"ק (סמ"ה). 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>אינה מקודשת </b>כתו' וא"ת מי גרע מהמקדש ע"מ שאדבר עליך לשלטון. 
+<b>ע"ל </b>בתי"ט ד"ה רי"ה אומר. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>בשור הנסקל </b>מת ושחוט. אבל כל זמן שלא נסקל. כתו' דמותר בהנאה לדר"ת. 
+<b>וקשיא </b>לי' אי הכי. מ"ט אם הקדישו בעליו. אינו מוקדש. ליקדיש לדמי הנאה. ושכר מלאכה שבו. כל זמן שהוא חי. וי"ל בדוחק. לפי שבודאי אין משהין את דינו. אם משום דומיא דבעליו. דאין מענין דינו. <b>ועוד</b> משום דכל עוד שהוא חי. איכא תקלה. וקלון. על כן חיוב הוא למהר לסלקו. ולית ביה ש"פ בשווי הנאתו ושכר פעולתו. הילכך אין הקדש חל עליו. <b>ולפ"ז</b> אם קדש בו האשה אף מחיים. אינה מקודשת. וצ"ע. 
+<b>ובצפרי מצורע </b>כתו' דמשולחת נמי מתסרא משחיטת חברתה. <b>והכי</b> מסתברא. דאל"ה. לא מיקיים קרא. ושלח את הצפור החיה. 
+<b>נמצינו </b>למדין שגם כאן יש איסור חוזר להכשרו. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ואם הראה על השולחן </b>אינה מקודשת ודאי. עד שיעידו עדים שהן שלו. <b>ואם</b> ספק מקודשת בספק. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>שאפילו בארץ כנען לא ינחלו </b>פירשו תו' ל"מ בארץ גלעד. דכיון שהי"ל יפוי כח בארץ גלעד אם יעברו כו'. א"כ בדין הורע כחם א"ל יעברו. אלא אפילו בארץ כנען. שלא יפה כחם אם יעברו. שהרי בשביל זה לא נתן להם בארץ כנען. אפ"ה הורע כחם א"ל יעברו. 
+<b>צריך </b>טעם. וכי במה נשתעבדו. ולמה יגרע חלקם באמירה בעלמא. שבקשו ארץ הגלעד לאחוזה. אם לא משום קנס. על דרך גמלא בעי קרני כו'. כך צריך לדחוק. 
+<b>אבל </b>מ"ש תי"ט בסמוך בשם התו' <b>לא</b> נהירא לגמרי. עם שיש לדמותה לאותה ששנינו מי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו. ונתן להם דרך מן הצד. מה שנתן נתן כו'. <b>אברא</b> לא דמי כאוכלא לדנא. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>כסבור </b>כתי"ט לא ידעתי מה שמוש הכ"ף. <b>נראה</b> לי שהיא כ"ף הקירוב. כמו כאיפה שעורים. ור"ל כמו סבור. לא שהיה חושב כך במחשבה גמורה. אלא מחשבת טעות הדמיון. 
+<b>וי"ל </b>גם בהפך שהיא כ"ף ההתאמתות. ככ"ף מכרה כיום והדומים. ושניהם כאחד טובים וקרובים יותר. ממ"ש בתי"ט בזה. 
+<b>לאחר שיחלוץ לך יבמך </b>קסבר אין קדושין תופסין ביבמה. לשוק. כתי"ט ואינה הלכה. 
+<b>ואיכא </b>למידק הא מיהת ביבמה מספקא מילתא וקיי"ל צריכה גט. אי הכא מ"ט אינה מקודשת לגמרי. נהי דתצא. גיטא מי לא בעיא. וכי לא קא יהיב גט. ומת יבם או חלץ. ובא אחר וקדשה. מי תפסי בה קידושי ודאי. הא פשיטא צריכה גט משניהם. <b>וי"ל</b> דהכא לכ"ע אינה מקודשת כלל. כיון דלא קדשה האידנא. אלא לאחר שיחלוץ יבם. וכיון דתלי במעשה אדם אחר. ואינו בידו. ולא אתי ממילא כמו המקדש לאחר זמן קצוב. משו"ה אינה מקודשת לד"ה. <b>וצ"ע</b> מאי דוחקיה דרש"י. 
+<b>והוכר עוברה דבריו קיימין </b>להחמיר. כ"ד הר"מ ז"ל. <b>מכלל</b> דתפסי בה קדושי שני. ואת"ל ספקא הוי. וצריכה גט משניהם. או מגרש ראשון. ונושא שני. וצ"ע. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>היו לו מקודשת </b>צ"ע אם מקודשת ודאי. משום דתלי במעשה. <b>עמש"ל</b> בד"ה לאחר שיחלוץ. 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>קדשתיה וגרשתיה </b>והרי הוא פנויה לפנינו. 
+<b>נשבית </b>עיין לשון הר"ן. ואחרים אמרו כיון דמה שהאמינה תורה חדוש הוא. שהרי לא היה ראוי להיות נאמן יותר מע"א דעלמא. 
+<b>כך </b>היה צ"ל. שלא היה ראוי להיות אפילו כע"א דעלמא. שהרי קרוב הוא. 
+<b>אין הבוגרות בכלל </b>אבל הקטנות והנערות כלן צריכות גט מספק. <b>ש"מ</b> ליתא לדלבן. דלא יעשה כן במקומו לתת הצעירה לפני הבכירה. אלא כיעקב סברה מתניתין. ויעשה כן בישראל ע"פ סבה. כאותה הכתובה. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>משתי נשים </b>שנשא שניה לאחר מיתת ראשונה רש"י. <b>נראה</b> דלאו דווקא אלא בהווה דבר. דמי לא משכחת לה נמי בנשאן כאחת. וילדה אחת קודם לחברתה. 
+<b>קדשתי את בתי </b>כו' נראה בעיני דדומה לאותה ששנינו במ"ז כו' ה"נ כו'. אע"ג שהמקדש יאמר שזוהי שקדש. אינו נאמן. דהתם ה"ט כו' דחזקתה מקודשת. ואינו מוציאה מחזקתה. אבל הכא דילמא לא זוהי שקדש עכ"ל תי"ט. <b>ולא</b> אמר כלום. אטו ודאי היא. הלא אינה אלא ספק. וכי אמרינן אין דבר שבערוה פחות משנים. להעיד על המוחזקת אשת איש ודאי. להתירה לומר נתגרשה. למשרייה לעלמא. או איפכא. <b>אבל</b> שלא במקום חזקה. הרי ודאי שמענו ממשנה דלעיל. שאחד נאמן להתירה לברר ספקה. שאף על פי שמעמידה בחזקתה. מ"מ מידי ספק לא יצאה. שמא לאחר נתקדשה. <b>א"כ</b> הכא נמי. אם יבוא המקדש ויאמר זוהי שקדש. פשיטא אין ספקו של אב מוציא ודאי של מקדש. 
+<b>ולאו </b>ק"ו הוא. אם אחר נאמן אע"פ שאין האב מכירו אם הוא המקדש. מי שהאב מכירו. והרי זה ודאי קדש. צריך לומר שנאמן. 
+<b>ובאמת </b>אפילו אחר נמי. פשיטא לי דמהימן הכא כה"ג נמי. דחד דינא הוא כדלעיל. אע"ג דהתם ודאי מקודשת. ומעמידה על חזקתה <b>וכאן</b> זו שאומר עליה שקדשה. הוא בא להוציאה מחזקתה. הרי אינה מכחישתו. 
+<b>ושמא </b>אפילו במכחישתו. הוא נאמן. מפני האחיות שנשארו בחזקתן ע"י כך (זיל בתר רובא) וזו שאומר עליה שקדשה. עכ"פ בספק היא. ונאמן לברר ספקה. זה ברור בעיני. 
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>עתי"ט </b>בשם הה"מ דמוקי למתניתין בכתב לה כתובה. ובמקום שכותבין ואח"כ מקדשין. <b>וזה</b> דוחק גדול. <b>וי"ל </b>לעולם שקדש ואח"כ כתב. וכששמות האם והבת שוין. והלכו עדים למדינת הים. 
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+<b>ממזר שנשא שפחה </b>אע"ג דלכתחלה ש"ד כדכתב הרע"ב. <b>נסיב</b> לשון דיעבד. משום דכל העושה מדוחק. כדיעבד דמי בכל דבר. <b>וכתי"ט</b> דל"ק אמאי לא נקט נכרית. משום דבשפחה יכול לקנות לו שפחה וישאנה. והרי הבן שלו. ובידו לשחררו. משא"כ לגייר אין בידו. שאין מטבילין גר קטן ע"ד ב"ד. ע"כ. 
+<b>לא </b>ידענא מאי קאמר. הא בהדיא אמרינן דמטבילין אותו. אלא שאם הגדיל יכול למחות. וכ"ש ע"ד אביו. דבודאי מגיירין אותו וכמו שהיא משנה ערוכה במקום שרשם בתי"ט. שאפילו ע"י אם מטבילין. <b>ובמ"כ</b> לא הבין דברי עצמו. שלא כתבו התו' שם אלא. שאין דרך ב"ד להטביל קטן פחות מבן שלש. ויותר מבן שלש אפילו ע"י עצמו מטבילין. כ"ש ע"י אביו. <b>אלא</b> הכי הול"ל: משום דקיי"ל הגדילו יכולין למחות. משו"ה לא פסיקא. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>עשרה יוחסין </b>ז"ל תי"ט שם היחס הונח על ידיעת האיש לבית אבותיו. ולפיכך נ"ל אלו דתנינן ובאו במספר עשרה יוחסין. יצדק עליהם שם היחס. אחר שנודעו מי הם אביהם ע"כ. <b>שמא</b> חושב רובן ככולם. כי באמת לא יצדק בכלם שם היחס בעצם. ועל צד הנחתו הראשונה. אלא על דרך העברה. 
+<b>ורצו </b>לומר ביחוס שתוקי ואסופי. יחוס גרוע. כי ודאי אין להם יחוס אב ידוע. אבל מיוחסים לבית האסופים ומשפחת שתוקים. 
+<b>יוחסין </b>בפלס כלי יוצר. יוקש יוקשים בני האדם. ככה חי"ת יוחסין קמוצ"ה. 
+<b>כהני </b>כתי"ט. הנו"ן בחיר"ק. <b>ואינו</b> נ"ל. אלא צ"ל בצירי כמו כהני הבמות. ובלו"א כתבתי שהם שמות מקוצרים. מלשון רבים. על כן צרויים הם. כי מה צורך כאן ליו"ד היחס. אחר שכולם נודעים בשם המשפחה. אלא לשון רבים הוא. ובא מקוצר על דרך הסמוך. כי כן מנהג חז"ל. כמ"ש בספר הנ"ל. אמנם שתוקי ואסופי כשיבוא נפרד. אז ודאי הוא בחיר"ק. כדין היחיד. ואין דרך חז"ל לומר שתוק אסוף. שלא יתערב בהוראות אחרות שבאלו הגזרות. אך במשנתנו הוא צרוי כחבריו. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>הנושא אשה כהנת </b>עתי"ט כלומר ולדה. ר"ל בתה. <b>ומש"ע</b> שלא ישא למוזהר עליה. 
+<b>הוא </b>נלעג לשון אין בינה. וכך צ"ל שלא ישא את שמוזהר עליה. 
+<b>ארבע </b>אמהות חלוקות הן ביחוס משפחותם <b>משא"כ</b> הארבע האחרות. שהן בשורה אחת עם בנותיהן. חדא חשיב להו מעיקרא. כי היכי דלא ניתי למטעי ולמימר שכולן בשורה אחת. דמשפחת אב קרויה משפחה. 
+<b>אי נמי </b>דמשפחת האם שהיא ודאית. קמ"ל ברישא כלל קצר. להשמר מהטעות. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>מן המזבח ולמעלה </b>אוקמוה תו' בעבודות הכשרות בזרים ובנשים ועבדים. והיינו בדיעבד. אבל לכתחלה לא עבדי אלא כשרים מיוחסים. <b>והוקשה</b> לתי"ט. שא"כ זה שמצאנוהו עובד. מאין נדע. אם הוא להתחלה. היתכן לומר שמצוים (מיוחסים) לשחוט ולהפשיט בכל פעם. 
+<b>ואני </b>אומר ומדוע לא. בלי ספק היו ישראל כשרים הרבה. דוחקים להטפל בעבודות הללו לזכות במצוה. ובודאי לא היו מניחים לעסוק בה רק מיוחסים. <b>כך</b> אמרתי מסברא. ועפ"ב דערכין לענין החליל משפחות בית הפגרים כו' היו משיאין לכהונה. <b>אכן</b> באמת משלשה מקומות במקרא עלה בידינו. שבודאי היו מקפידין בשחיטה והפשטה. שיהו נעשין ע"י כהנים או לוים. כי כתוב בחנוך הבית דחזקיהו. רק הכהנים היו למעט ולא יכלו להפשיט וגו'. ויחזקום אחיהם הלוים. ובפסח חזקיהו כתוב והלוים על שחיטת הפסחים. וכן בפסח דיאשיהו. והלוים מפשיטים. וכן מפורש בכתוב לעתיד כי אם הלוים וגו' ומשרתים את הבית המה ישחטו וגו'. הרי כי לא דבר רק הוא ודאי. והיינו כמו דבימי עלי הוו מהדרי אפילו בתר כהן. ולא טעו בהכי. ואטו עד דאתא שמואל. לא הוו ידעי. דשחיטה בזר כשרה. אלא משום דלכתחלה פשיטא איכא קפידא. ואינהו סברי דמצוה לאהדורי אכהנים. אע"ג דליתינהו הכא. ואורי להו שמואל דשעת הדחק כדיעבד דמי. כה"ג. דמה"ת בזר כשרה. שהויי מצוה לא משהינן. והארכתי בזה עוד בכ"מ. עיין רפ"ב דזבחים ובהגהותי לרא"ש ריש חולין. ובתשובה כ"י. ובמטפחת. 
+<b>הישנה </b>ע"פ רע"ב. וקשה שהוא מתנגד לכלל אצל בעלי הדקדוק. ששם העצם לא יוודע. עם היות נמצאו בכתוב דוגמת זה. העי הקריות. קרית הארבע. וזולתן. 
+<b>אף מי שהיה מוכתב כו'. </b>כתי"ט ותמיהני כו'. <b>האריך</b> בחנם. כי פשיטא לא היו לוקחים בצבא כי אם אנשים כשרים זה ידוע מעצמו. בלי שום ראיה. <b>ואי</b> איכא לאקשויי בדרחב"א הא הוא דאיכא לתמוהי טובא. דהא אשכחן בקרא. שעשה דוד המלך ע"ה. את אתי הגתי שר צבא חיילותיו. ואליבא דגמרא דידן גר הוה. כדאיתא פא"מ. <b>א"ה</b> הא ודאי ליתא לדרחב"א. ולא ידענא לה פתר. דילמא לא הוה ס"ל דגר הוה אתי. אלא כמ"ש בעלי הפשע. עמ"ש באם לבינה ולמסורת (מלכים) בס"ד. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>הרי כאן שלש מחלוקות במשנה </b>ורביעית בברייתא. שאף הגיורת שלא נבעלה. כשרה לכהונה. כדברי רשב"י. דדריש שנזרעו בתוליה בישראל. ויליף מדכתיב החיו לכם. והלא פנחס היה עמהם. עיין יבמות (ס"ב). 
+
+Mishnah 8
+
+<b>האומר בני זה ממזר </b>שבנו הוא. ואמו אסורה לו מחייבי כריתות. אינו נאמן. מטעם דקרוב הוא לו. א"נ משום שכבר הוחזק בכשר. 
+<b>אבל </b>באומר אינו בנו (אע"פ שקורין אותו בנו) עם שבידו להעבירו מנחלה. כל זמן שלא הודה פעם שהוא בנו. וא"כ אינו קרוב לו. וגם לא מהניא ליה חזקת כשרות. שהרי לא הוחזק מעולם בכה"ג. מכל מקום אינו יכול לפסלו כלל. דשמא מעבד ונכרי הוא. וכשר. ועיין ברכות הורי. 
+<b>ומכאן </b>אתה למד מ"ש תי"ט בד"ה רי"ה נאמנים בשם התו'. דמדנאמן האב לומר על הבן השני בכור הוא לירשו. א"כ הראשון ממזר. אינו מוכרח לגמרי. 
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>מתה </b>במדינת הים. 
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+<b>לא ילמד רווק סופרים </b>מפני אמותיהם של תנוקות. דאילו תנוקות עצמן. לא נחשדו ישראל על הזכור. <b>שמע</b> מנה. דאין משלחין תנוקות נקבות לבית הספר. כמ"ש בברכת גבעון. והבאתי עוד כמה ראיות לדבר. יע"ש. 
+
+Mishnah 14
+
+<b>הכל לפי זכותו </b>לתועלת הקוראים ההולכים לתומם. העוסקים במלאכת ה' ונהנים מיגיע כפם. אשריהם וטוב חלקיהם. ולהבין דבר לאשורו. מההכרח להציג תחלה לשון התי"ט על משנה זו. כי הוא זה. וקשיא לי דאם הכל לפי זכותו א"כ תפלה מאי מהניא ליה. שאם זכותו כדאי. אין הקב"ה מקפח שכרו. ואם זכותו אינו כדאי. הא אמרן הכל לפי זכותו. וניחא לי במה שכתבו התו' בסוף מסכת שבת ובסוף מסכת מ"ק שהקשו אדאמרינן בשבת אין מזל לישראל מדאמר בסוף מ"ק בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא. ותרצו דלפעמים המזל משתנה ע"י זכות גדול כדאיתא בפרק החולץ זכה מוסיפין לו כו'. ופעמים שאין משתנה כדאמרינן בתענית גבי ר"א בן פדת דאמר ליה ניחא לך דאחריב בעלמא באולי דאברי' בעידנא דמזוני ע"כ. ואומר אני שלענין כזה תועיל תפלתו וצריך לה כיון שהזכות לפעמים אינו משנה המזל. על כן על זאת יתפלל כל חסיד שתועיל זכותו להשתנות המזל. ואני תמה על התוספות דהכא שכתבו וז"ל אלא הכל לפי זכותו פי' לפי מזלו. דבני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא תליא מלתא. עכ"ל. והאיך אפשר לפרש זכותו דתנן דהיינו מזלא והם ב' ענינים דלא ראי זה כראי זה. כמו שיורה לשון המאמר שהביאו לראיה. ועוד דכ"ש דקשיא מה תועיל תפלתו כיון דבמזלא תליא ועולם כמנהגו נוהג. אלא דבתלוי במזלא לא עסקינן. שאם כן כל אומנות שבעולם לא יועילו ולא יזיקו לו. אלא כפי מזלו. שאם הגזירה אמת. אם כן החריצות שקר. והב"ע לומר שאפילו שהמזל לא יורה על הצלחתו וגם הוא עוסק באומנות שאינו כדאי להתעשר. יתפלל למי שהעושר כו' כי הרבה רוח והצלה לפניו יתברך. ומסיים שהכל לפי זכותו. שאם אין זכות. אי אפשר שישתנה המזל. דהא אפילו זכות. כולי האי. ואולי שלא ישתנה כההיא דרבי אלעזר בן פדת. ולפיכך יתפלל כו' כדי שזכותו תגרום לשנות המזל. כך נראה בעיני. עכ"ל. 
+<b>הנה </b>מה שתמה הרב על התו'. האיך אפשר לפרש זכותו היינו מזלא. והם ב' ענינים כו'. כמו שיורה לשון המאמר שהביאו. צ"ל דלק"מ כי לשון גמרא לחוד. ולשון משנה לאוד. ודווקא גבי מזלא. קרי זכותא. זכות תורה ומעשים טובים (כדאמרינן בעלמא. מצוה לגבי חובה רשות קרי ליה ודכוותה) אבל זכות סתמא. ודאי כולל כל אופן הזכות שתבוא לידו. אם מפאת מולדו. או מצד תולדת הימים המשתנים. לפי ערך מצב הכוכבים יום יום. שהוא המזל הכללי היוצא שנה שנה. הנוגע לכללות ארץ ומחוז ומדינה. ואם מפאת זכות תורה וכשרון מעשים. הן שלו או של אבותיו. כמ"ש הרבה בנים היו לאהרן ראוים לישרף. אלא שזכות אבותם גרמה להם. ותמה על עצמך אם יש כח בזכות פשוט להועיל להיטיב בעוה"ז. הלא כבר הוסכם בתלמוד. ש"מ בהאי עלמא ליכא. ואמרו עוד שאין הבטחה לצדיקים בעוה"ז. 
+<b>גם </b>מש"ע הרב ז"ל. אם הכל תלוי במזל. כל האומניות לא יועילו ולא יזיקו. 
+<b>במ"כ </b>דיבר כפי המורגל ומצוי בפי ההמון. לא מחכמה (וכבר יאמרו המושלים בחכמה. שב שני הוה כפנא. ואבבא אומנא לא חליף. והוא סותר לגזרה ההמונית הנ"ל) לראותם פעמים טובי המזל יצליחו בכל אשר יפנו, מ"מ אין להחליט במאמר. שלא יצטרכו למלאכה ועסק כלל. כי אין כח המזל יפה מכח הנביאים. שהוצרכו לדרכים טבעיים. יוציאו כח הנס אל הפועל. עאכ"ו בגזרת המזל. 
+<b>הגע </b>עצמך. המזל הורה גבר. הלא יעשר ויקים חילו. אפילו תאמר בלי טורח ולא יטה לארץ מנלו. כי ימצא מציאה ותבואהו ברכה לרגלו. ויהא טומן יד ולא ישלח ידו ויקחה ויבא אותה אליו אל התיב"ה. ונעול הדלת אחריה וסגר בעדה לשמרה ולפקדה. האם יועילנו מזלו מאומה. אך לשקר שמר המזל הבטחתו. שוא תהיה תמורתו. להבל תהיה הוראתו. כי לא תוסיף תת כחה מבלי בחירת האיש הרמוז ורצונו. לעזור להוראת מזלו. להוציאה אל הפועל. אם במלאכה קלה. או כבדה. ואפילו הראה לו המזל פנים יפות להצליחו בכל דרכיו. לא יעלה בידו דבר מטובו. אם לא ישתדל בהגעתו. כי אז בכל אשר יפנה ישכיל. וכל אשר יעשה יצליח. אבל לא ייטיב בהשליכו כל המשא על המזל. וישב לו מנגד בלי עסק כלל. כמ"ש ז"ל אצל ההבטחה האלהית. יכול יושב ובטל ת"ל בכל אשר תעשה. דלא סגי בלא"ה על כן לא יסמוך אדם על הנס. אף מי שזכותו רבה ועתו מוצלחת. אל יטמין ידו בצלחת. השעה השוחקת ומשמחת. בראותו דרכיו יחילו בכל עת הולכים בשובה ונחת. אלא לעולם יהא לו עסק כל שהוא וישמור מלפול בפחת. ויתפלל למי שהעושר והנכסים שלו. כדי שיהיו לו עוזרים הרבה מאתו יתברך מצוים לו לברך מעשה ידיו. כי כמה וכמה הם אופני ההשגחה. להשיג בהם ההצלחה. ואינך יודע איזה יכשר. והבוטח בה' אלהיו יורנו בדרכיו ואורחותיו יישר. וכל זה נכלל בזכותו שזכרה משנתנו. והא למה זה דומה. אם לא יזרע אדם. בודאי לא יקצור. אף אם הורה מזלו שימצא מאה שערים. כמש"ה מחורף עצל לא יחרוש ושאל בקציר ואין. שומר רוח לא יקצור. וכך הוא בכל הדברים העולמיים אורח עולם ינצור. ועל זה אמר החכם יד חרוצים תעשיר. עם שכבר העיד במ"א. ומחשבות חרוץ אך למותר וכל אץ אך למחסור. ואמר אל תיגע להעשיר. ואמר עוד אץ להעשיר לא ינקה. כי אם הגזרת אמת. החריצות שקר. בעבורו לא ימוש המשפט האלהי ולא יעקר. וע"ז נאמר אל תתחכם יותר. וכן מבינתך חדל. כי גם לא לנבונים לחם ולא ימעיט הדל. אמנם יצטרך החריצות להוציא כלי למעשהו. לסייע בהגעת ההוראה השמימיית. בדרכים טבעיים אשר סידר להם הבורא יתברך. בעסקים הגופניים. ועז"א ואל תהי סכל. לשבות וליבטל מכל וכל. וכן הדבר בהשתדלויות רוחניות בעסקי תורה ומע"ט ותפלה (וגם בעלייה לגדולה צריכים אמצעיים לפעמים. כמ"ש בדוד כששלח לאנשי יבש וגו' והיו לבני חיל. ולשבטו לאחר שהומת אבשלום. ע"י עמשא אחי אתם. אע"פ שנצח ונעשה לו נס. מ"מ לא הניח ידו גם מזה. להשתמש בדרכים טבעיים. ויעקב אבינו ע"ה נשתמש במקלות. אע"פ שהיה מובטח מו המלאך שיעשה לו נס. ויברך אותו ויפרוץ לרוב) אע"פ שבודאי אין לקוות שיועילו ויצילו בהכרח עכ"פ. בהשגת המבוקש מעושר והצלחה זמנית. כבני חיי ומזוני. כי לאו בדידהו תליא בהחלט. וש"מ בה"ע ליכא. מן הסתם. אין הדברים האנושיים תלויים בכך. שלא יסבלו התנגדות המזל. אבל בודאי יסייעו. אם בזכות האדם עצמו. אם מן הבא בידו מאבותיו. עם השתדלותו וזריזותו בפועל חומרי ורוחני. אך יש פרי לצדיק. ע"י מעשה הצדקה שלום ועבודת ג"ח ותורה אור זרוע לצדיק. והתפלה היא הפקידה להוליד ולהצמיח פרי טוב. ולשמרו ממקרים ופגע. כמעשה הזורע והמשגיח על עבודת האדמה. שלא יבטל ולא יתעצל מלעסוק המוטל עליו. עם היות אין הדבר תלוי בו בעצם. כי אם במקרה והכנה. כי לא כל זורע. יבטח שיראה בטוב ילקט הפרי וישמח. ולא כל הנזרע יקלט ויצמח. עם כל עוצם השתדלות וטוב השמירה. שקר הסוס לתשועה. ואם ה' לא ישמר עיר. שוא שקד שומר ולשוא עמלו בוני בית להמלט ביום רעה. אבל מכל מקום אי אפשר מבלעדי הבית למחסה ולמסתור. והסוס הוכן להצלה ולמנוס בעת הנצרך. כמו שאר כל עסקי בני אדם. אשר נתנם ה' בידם לעשותם. ושלחם על פני האדמה. לעבדה ולשמרה בגוף ונשמה. לא יתרשלו ולא ירפו ידם. ואז גם ה' יתן הטוב ה' בסומכי נפשם ותומך בידם. וזהו כל האדם וזכיתי ומצאתי כדברי בענין זכות המזל. מפורש בס' הזוהר פ' וישב (דקפע"ב) יע"ש. בכלל דבריו דברי ממש. דא ודא אחת היא. הבן ותהי לך אוזן שומעת ההודאה לחונן דעת. 
+<b>ואפשר </b>לומר. שזהו שאמר אביי. על אותו האיש שנעשה לו נס שנפתחו לו דדים כאשה. והניק את בנו. כמה גרוע אדם זה שנשתנו עליו סדרי בראשית. שהוא דבר תמוה לכאורה. כי הלא בודאי צדיק גמור היה האדם ההוא. שנעשה לו נס כזה. וא"כ ראב"פ ורשב"י שנברא לו חרוב במערה. וכל כיוצא בהם גרועים היו ח"ו. הלא ע"כ צ"ל. לפי שאם היה עוסק במו"מ ובמלאכה. ודאי היה ממציא לו הקב"ה עכ"פ שכר המניקה. אלא לפי שלא היה רוצה להשתדל כלל בעסקי עוה"ז. הטריח לבוראו נמי לשנות סדרי בראשית בעבורו כי מ"מ לא ירעיב ה' נפש צדיק. משו"ה קרי ליה גרוע שלא נתעסק בצרכי פרנסה וישב לו בטל. ודוק. את זה ראיתי טוב ומועיל בחיי האדם האלה. כי יאחוז בזה. וגם מזה אל ינח ידו. להביא הגוף והנפש במסורת הברית הכרותה להם לראות טוב בעמלם. איש על משמרתו ופקודתו לשמור דרך החיים. העוברים והנצחיים. 
+<b>מניח </b>אני כל אומנות. עלח"ש מי"ז פ"ג דאבות. ועמ"ש ספ"ק דמכלתין. ועע"ל בפ"א דעלית הבטחון. 
+<b>שותפו של עמלק </b>ודאי במזל מאדים. דהאי דבמאדים גבר אשיד דמא כו'. 
+<b>מניח אני כל אומנות </b>עמ"ש בס"ד מי"ז פ"ג דאבות. 
+<b>מצינו שקיים א"א כל התורה </b>י"ל למאי נ"מ קמ"ל הא. עיל"ד אריכות לשון עד שלא נתנה. אטו לא ידעינן דלא ניתנה התורה עדיין. <b>וי"ל</b> שנשמר התנא. דלא נימא דילמא שאני אברהם שלא נצטווה על ת"ת. 
+<b>ושמא </b>הלכה כמ"ד גדול שאינו מצווה ועושה. א"כ אין לנו ראיה ממנו. לזה מסיים שקיים עד שלא נתנה. <b>ובא</b> לתרץ קושיא אחרת ג"כ. דאי הכי תיקשי הא אמרינן ב"נ שעוסק בתורה חייב מיתה. וצ"ל כמ"ש תו' בפ' חזקת גבי ר"ב מציין מערתא. דכיון שקיים כל התורה היה דינו כישראל (דגר הוא. ומצווה ועושה מיקרי. משא"כ גוי שלומד ע"מ שלא לעשות) זהו שרמז באריכות הלשון. כלומר הא בלא"ה. צריך לומר מה שלמד תורה. לא עבר ח"ו על התורה בזה. אלא ודאי הי"ל שכר טוב על למוד תורה. כישראל המצווה ועושה. לפי שקיים כל התורה. והרי נחשב לישראל ממש. הילכך מוכח שפיר מניה. דנותנת אחרית ותקוה בזקנותו. 
+ברוך נותן ליעף כח. לסיים סדר נשים לאין אונים ירבה עצמה. אלהים למדתני מנעורי ועד הנה אגיד נפלאותיך ולא אדומה. גם עד זקנה ושיבה אלהים אל תעזבני ואל תפקוד עלי עון נעורים חטא ואשמה, עד אגיד זרועך לדור לכל יבוא גבורתך אשיחה ואהימה. מאויבי תחכמני מצותיך כי לעולם הוא לי מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי מימים ימימה. תהי ידך לעזרני ה' יגמור בעדי מעשה ידיך אל תרף לבאר כל השש סדרי משנה באר היטב וחסרון פתרונה להשלימה, כי ה' יתן חכמה. מפיו דעת ותבונה לתת לפתאים ערמה. לנער דעת ומזימה. בריך שמא דאלהא מן עלמא עד עלמא. 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Nazir/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Nazir/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..947f9dd2be31ea3d6bfd5cfd5f1cfdda12981173
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Nazir/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt	
@@ -0,0 +1,275 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Nazir
+לחם שמים על משנה נזיר
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה נזיר
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ה"ז נזיר שמשון. </b>עתי"ט הקושיא שנתחבטו בה גדולי הדור בשטת הרמב"ם בנזיר שמשון. שתופס החבל בשני ראשיו דס"ל שמותר להטמא למתים מפני שלא נדר בנזיר. ואפ"ה פסק דהו"ל דבר הנדור ומתפיס בנדר. ורמ"ז חשב להושיטה בקנה רצוץ. ולפרש הא דמקשי בגמר' ושמשון לאו נדור הוה. פירושו כנזיר גמור. והא כתיב כו'. ומשני מלאך הוא דקאמר ליה. וי"ל לפיכך לאו נזיר גמור הוה. אבל חלקי נזירות חלו עליו. 
+<b>ולא </b>ידענא מאן פלג ליה בנזירות. ומאן לימא לן שהוא דבר שיש בו חלוקה. שקצתו אינו נתפס אלא בדבר הנדור. וקצתו גם בבלתי נדור. 
+<b>ומש"ע </b>וטעמא רבא איכא. שהוא ודאי קבלו עליו. וכמו שאמר לדלילה נזיר אלהים אני. מה זו הוכחה. הוא לא אמר אלא שנזיר אלהים הוא. כלומר ע"י מלאך. ולא נזיר סתם. 
+<b>וכן </b>מ"ש בדבור שאחר זה. כמו כן אינו מוכרח. ועשה תדע מן הקושיא. באמרו דאלת"ה מ"ט דמתניתין הריני כשמשון. והיא שקשה עלינו. ועליה אנו דנין. 
+<b>ובהא </b>דפריך תלמודא והא כתיב כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן. ופירש"י קס"ד דמנוח קאמר להא. דהוה ליה נדור. דאדם מדיר בנו בנזיר ע"כ. לכאורה איכא למידק. דהא ודאי לא חיילא נזירות על מי שעתיד לבוא לעולם. 
+<b>ולא </b>דמי לקונמות. דאדם אוסר על חברו דבר שלא בא לעולם. משא"כ במדיר את בנו. דהל"מ וחידוש הוא. שיכול להטיל נזירות על בנו. הבו דלא לוסיף עלה. ואין לנו אלא חדושו. שמדירו כשהוא בעולם. לא בטרם היותו. 
+<b>אפ"ה </b>שפיר הו"ל דבר נדור כה"ג, אי איתא דמנוח הוא דאדריה. דאיכא למימר מנוח לא אדריה עד ההיא שעתא דהות מיעברא ביה אמיה. דחשיב כמו כן בא לעולם. משעה שנוצר בבטן. וכדקיי"ל לענין קדושין. בהוכר העובר מקודשת. וקס"ד דמלאך צוה למנוח להזירו לכשתתעבר. ויוכר עוברה. דכותה איכא למימר גבי שמואל אבל אין צורך. כמו שאכתוב שם בעזרת השם. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>מלא </b>הבית רמ"ז כתב מלא חבית גרסינן. אבל אינו מוכרח. כי מ"ש תי"ט איזה בית יבנה להקל עליו. אומר אני סתמו כפירושו. מבואר הוא מ"ד פ"ו דב"ב. אם לא אמר בית זה. 
+<b>רואין הקופה כאילו מלאה חרדל. </b>כתבו התו' דתלמודא הוה מצי למימר ולחזי כמאן דמלי בצק. ולא נתכוין אלא לנזירות אחת. וי"ל הא מילתא דלא שכיחא לגמרי היא. ודאי ליכא למימר. 
+<b>במהדורת </b>תי"ט והיינו נמי דתנן סתם נדרים להחמיר. משום דאין חומרא בספק יותר מבודאי. ר"ל כשאנו מחמירין בה. ואילו בנזיר ספקו חמור. פירושו. לפיכך הוא מותר. דלא מחית נפשיה לחומרא. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>אמרה פרה. </b>כתבו התו' ובלשון הכ' נמצא עד"ז והאניה חשבה להשבר. כו' ותולה מחשבת האדם באניה. ה"נ תולה המחשבה בפרה. ורמ"ז כתב ע"ז ולא דמי להתם דר"ל וסיעת. או להקת האני' כמו וישמע בית פרעה ע"כ. זוהי דעת הקמחי אבל אין בעלי התו' מחויבים לקבל כל מ"ש הקמחי. לאמת מוחלט. ואמנם ודאי יותר נראה כפירוש התו'. שהוא פועל מושאל ומדומה. בלתי מכוון בעצם. כי אם לגלות ענין הפעל. כדרך עלות השחר וצאת הכוכבים. שהידוע ומפורסם שאין שייכות עליה בשחר. ואין יציאה נמצאת לכוכבים. שהם תמיד עומדים על מעמדם באופן אחד בגלגל. רק בהיות השמש זורח. אי אפשר לראותם. ובשוקעו והסתר אורו. הם נראים ומאירים. ומדומים יוצאים ונוקבים הגלגל בעת ההיא. מה שאינו באמת. והלשון הוא לפי הדמיון בלבד. 
+<b>היה </b>כללו של ראב"ע ידוע ואמיתי. ואם לא ראהו רמ"ז. אינה ראיה. מ"ש התי"ט תיבת דלתים שהיא בסימן הרבים. דחה הרמ"ז באמרו ומה בכך הרי ידים ורגלים. וכולן נקבות ע"כ. דחי ליה בגילא דחיטתא. ולאו כלום קאמר. כי בידים ורגלים לא נמצא לשון רבות ע"ד הנקבות (וכן נמצאים רבים מזה המין. כמו אבנים יונים וזולתו) כי אם בדרך השאלה. וארבע הידות. וידות אל מקום השבת. ומרגלותיו. הוא משקל אחר. ולא ימצא אלא בכינוי. ובבחינת המצב בלבד. משא"כ באיברי האדם לא מצאנו קבוץ יד ורגל במשקל נקבי. אבל כאן נמצא הקבוץ בשני הדרכים דלתות ודלתים. והנפרד אחד הוא לשניהם. מכלל שגם היחיד ימצא בשתי הדרכים. ר"ל מקבל תואר זכר ותואר נקבי. כי טבע החלק נמצא בכל. לכן היטיב לראות בתי"ט. בראייתו זאת. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין. </b>ה"ז אסור. שהנזיר מאחד מהן. אסור בכולן. ומשמע דאין לו התרה תי"ט. ר"ל בלי פתח וחרטה. 
+<b>או שאני קובר המתים. </b>פירש"י שאין קוברין באותו מקום אלא הוא ע"כ. 
+<b>ואפילו </b>יש שם אחר. איכא למימר דילמא מיקלע ליה אונסא. 
+<b>ה"ז </b>מותר עמ"ש התו' שצריך להעמידה שבא האונס אח"כ. ולפרש"י הנ"ל. י"ל ג"כ שאח"כ באו או למדו אחרים לעסוק בקבורת המתים. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>אינו נזיר. </b>מ"ד לכשאבנה הוא דקאמר. דבהני נמי הוי בנוי. דפוטרין מן החליצה ומן היבום. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>מי שנדר. </b>ע"ל מ"ב. 
+<b>ואח"כ בא לארץ. </b>ע"פ רע"ב. שמחייבין אותו לעלות. ופשוט דהאידנא שאין לנו מי חטאת. לא שייך דין זה. וצ"ע בס' הי"ד. שוב ראיתי שכן כתב הראב"ד בהשגות בפשיטות סוף פ"ב. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>מכת מרדות </b>כתב הר"ן ולמה קורין אותה מכת מרדות. מפני שמרד בד"ת. ובד"ס ע"כ. סבור היה שהמלה על משקל מלכות בשלמים. ואינו אלא מנחי למ"ד. כמו טובה מרדות בלבו של אדם. לשון מוסר ורדיה. (ואולי יש לו חבר גם במקרא. בן נעות המרדות) וכמוהו במשקלו (ובענינו) מלקות בלשון חז"ל שהמ"ם בשניהם אינה שרשית. ויש להם דומה במקרא. בחסרי פ"א ונחי למ"ד. אנשי מצותך. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>אינו יכול להפר </b>ויקרבו שלש הבהמות כהלכתן. 
+<b>אף בתגלחת הטהרה יפר </b>דגלוח באשה ניוול הוא כו' שהרי שער באשה ערוה. אע"פ שהוא אחד מעשר קללות שנתקללה חוה. וצ"ע מאי דעתיה דרבי בקרבנות. 
+<b>ולענין </b>פאה נכרית. עמ"ש בס"ד בשי"ע (סי"ז) א"ח (ע"ה). 
+<b>האיש מדיר </b>בנו עמ"ש בס"ד בלח"ש פ"ק דשקלים. 
+<b>ואין האשה מדרת בנה </b>עספ"ז דמכלתין. ומ"ש שילהי מכלתין. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שור שחור שיצא ראשון. </b>כתב רמ"ז יש מקשים דילמא ה"ק השור השחור שיצא ראשון לשחורים ולא נאמר שטעה. ע"כ. ואינה קושיא דהא קיי"ל סתם נדרים להחמיר. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בהמתו </b>הוא שם מין מקנה. בקר וצאן. בהמה יקרא. ככתוב ובהמה רבה וגם אפילו חיה בכלל בהמה וכן הוא דרך התנא. כמ"ש גם בפרק דלעיל מ"ד. והפרישה את בהמתה וכן כולם. ולא אמר בהמותיה. 
+<b>ואם לאחר שנגנבו כו' </b>ויתירנו החכם עמ"ב פ"ג דנדרים. ושם ספ"ט. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>אלא מי שלא נתקיימו דבריו </b>ע"פ הר"מ שכל שלא נתקיימו דבריו להנצל מן הנזירות. חל עליו. וזהו מפני שהדברים שיצילוהו מן הנזירות דברים שבלב הם. ואין במשמע דברים סתם. אלא אותן שבפיו. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>שכולכם </b>עתי"ט עד ובאמת שלא מצאנו מספר ששה מתרבה. ר"ל שיבוא עם הכינוי. ואין זה נקרא מתרבה. ואיך יתרבה יותר. וכבר יש בו ענין הריבוי בנפרד. 
+<b>אך </b>אם יתכנה. אם לא. הי"ל לומר. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>הזגין כו'. </b>נראה דפלוגתא אדראב"ע דסליק מנה. קאי. דס"ל לרי"ה אליבי' אינו חייב עד שיאכל שני חרצנים. היינו שתי קלפות של גרגרי ענבים. עם כל הזגין שהיו טמונין בהן. והיינו דכתיב חרצנים. תרי משמע. דמיעוט רבים שנים. וזג לשון יחיד. אע"ג דבודאי הגרעינים מרובים יותר מחרצנים. אלא לאורויי דכולהו גרעינין דידהו. כחד חשיבי. 
+<b>ולר"י </b>אליבא דר"א. חייב משיאכל שני גרעינין וקלפה אחת. היינו דנפקא מנה מפלוגתייהו לדינא. ולא לפרושי קרא לחוד קאתי. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>תגלחת </b>הטומאה אקרא קאי. דנסיב נמי דטומאה ברישא. איידי דסליק מנה. ותו משום דנפישי מילי דתגלחת טהרה. נטר לה עד לבסוף. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>היה מביא. </b>עתי"ט עד ובגלוח על השלמים כר"י (כצ"ל) כו' אבל קשה קצת לשון דר"א ע"כ. וי"ל דר"א בא ליישב. דלא תקשה מנ"ל דחטאת קדמה בנזיר. משום דחשיבא. וללמד שיגלח עליה. שמא לא הקדימה הכתוב אלא לעכב הגלוח. והבהמה האחרונה היא החשובה. כמ"ש במ"א אחרון חביב. לכן גם כאן עליה הוא מגלח מטעם זה. לפיכך אמר תדע. מדקדמה בכל מקום. אע"ג דליכא טעמא לעכובא. אלא ודאי הטעם הפשוט הוא. שהקודם בזמן. קודם במעלה. אי נמי אי לאו דקודמת בכ"מ. היל"ל דשקולים הם. כמ"ש כמה פעמים במקום שפעם הכתוב מקדים את זה. ופעם אחר מקדים חברו. לומר ששקולים הם. לכך הוצרך להודיעך שבכאן אינו כן. אלא חטאת בכ"מ. על כרחך חשיבא. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>הראויה </b>דכבש ואיל. אינם ראוים לחטאת. 
+<b>לא היה משלח תחת הדוד </b>דכתיב ולקח כו' מי שאינו מחוסר אלא לקיחה ונתינה. עמ"ש פ"ב דמדות. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>נוטל </b>זרוע מלבד חזה ושוק שיש לו מן השלמים. וכולן בכלל התנופה. 
+<b>כיון </b>עתי"ט במ"ש ואפשר דהא דאמרינן אין הלכה כסתם כו' עמ"ש בס"ד מ"א פ"ד דברכות בלח"ש (ד"ט ע"ד). 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>היו </b>מהלכין בדרך. לאו דוקא בכ"ג פליגי וקתני כ"ג להודיעך כחו דר"א. איידי דנסב רישא כ"ג. לאשמועינן דכ"ג נמי מיטמא למת מצוה אליבא דכ"ע. 
+<b>יטמא נזיר. </b>כתב תי"ט ושאלני בני שהרי אפשר שיהיה נזיר מעולם. כשהדירו אביו ושמשון יוכיח. והשבתיו דסברא פשוטה היא שאין האב מדיר בנו כל עוד שאין הבן יודע להזהר בדיני הנזירות כו'. ע"כ צריכין לומר דהא דתנן שמדיר את בנו בנזיר היינו משהגיע לחינוך ע"כ. והנה האריך מאד באומדנות וסברות בעלמא. ודעדיפא הו"ל למימר. דמדתנן שיכול הבן למחות. ש"מ דאינו מדירו עד שיהא בן דעת שיוכל למחות אם לא יתרצה. כיון שצריכין לדעתו. א"כ אין חבין לו שלא מדעתו (ואפילו לכשת"ל דאפ"ה מדירו כשהוא קטן ונוהג בו נזירות עד שיגדל וימחה. וכי ההיא דקיי"ל גבי גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד. ואם הגדילו יכולין למחות. מיהא לא חשיב כה"ג נזיר מעולם שהרי תלוי ועומד הוא. והתם נמי מדרבנן הוא דמטבילין אותו. הא ודאי לא דמי לכהן דקדושתו ודאית מבטן ומן התורה) זו ראיה מוכרחת. וכך הם דברי רמב"ם בחבור. הרי שאמר האב בפני בנו. הרי אתה נזיר ושמע ולא מיחה כו' הא בהדיא דבעינן בר שמיעה וקבלה. והרי מכאן ראיה מפורשת כבתי"ט. גברא דמריה סייעיה. ואמר מילתא דילמא כסומא בארובה. ומתאמרא משמא דג"ר כוותיה. עם היות שמפני הקושיא אין אנו מוכרחים לכך. דפשיטא לא דמיא קדושת נזיר לקדושת כהן. שאינה צריכה קדושת פה. וכמ"ש גם רמ"ז. איברא מ"ש דקדושתו מרחם וליתא בשאלה לאו מילתא היא. דבודאי פליגי אפילו בשמשון גופיה (ודדמי ליה) דנזיר מבטן הוה וליתיה בשאלה. אלא מחוורתא משום דאתיא ממילא. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ומזה בג' ובז'. </b>הביא בתי"ט מחלוקתו של הסובר דהמיטמא בכלי מתכות שנגעו במת. צריך הזיה. ור"ח כהן השיב לו איזה בית אשר תבנו לי דכל שהנזיר מגלח עליו הכהן מוזהר עליו. ומסיק דקושית הרח"ך במקומה עומדת. ואנכי לא ידעתי כל כך חוזק בקושית הר"ח שאינה אלא צחות בעלמא. שאין אחריות ביתו ודירתו עלינו. כאותה ששנינו בזבים. ואולי באמת היה להם לכהנים עכשיו לשכון באהלים כימי קדם בני רכב. גם אין רחוק לבנות בית בלי מסמרות ברזל. רק ביתדות של עץ בלבד. 
+<b>ואמנם </b>אחר עיון שני נראה לי קושית רח"כ טעות בעיקר דין טומאת אוהל. שהרי אין טומאת אהלים במחובר לקרקע. כמו ששנינו בפירוש שאינו מטמא טומאת אוהלים אלא פשתן. ובאוהל המטלטל כמשכן דווקא. וכ"מ בהל' ט"מ. להר"מ פ"ה בפירוש דבבנין אין שייך טומאת אוהלים הלכך קושית הרח"ך מעיקרא שבוש. ופלא שגם הרמב"ן (בפירושו לתורה פ' חוקת) לא הרגיש וכתב כדברי רח"כ דקפחינהו לכמה סבי בטעותא. והוא ז"ל בעצמו כתב שם שאין הבית המחובר מקבל טומאה. א"כ הרי שנינו כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>א"ר אליעזר משום ר"י. </b>ר"א ור"י דהכא מסתמא הם בלי ספק הידועים בשמם בכולהו ש"ס. ויש כאן חדוש כפול. האחד שר"א חברו של ר"י וגדול ממנו אמר שמועה משם ר"י בר פלוגתיה. ויותר נפלא מזה מה שנמצא כאן בגמרא אהך מתני'. שר"א ראה ר"מ שהיו יושבים לפני תלמידים הדנין בהלכה. וזה דבר מתמיה מאד. כי דבר ידוע הוא מר"מ הנזכר בכמה מקומות במשנה. שהוא תלמידו של ר"ע. ור"ע תלמיד ר"א. על כן אני אומר שר"מ הנזכר כאן בתלמוד אינו סתם ר"מ הידוע. אלא אחר הקודם אליו. והיה בזמנם של ר"א ור"י. ואולי הוא ר' מיאשא הנזכר בפ"ב דפאה שהיה ג"כ בדור אחד עם ר"א ור"י. כדמוכח התם מנחום הלבלר שקבל ממנו. והוא היה בסוף ב"ש ועם ר"ג הזקן. ומצאנו אלו השמות ר' מיאשא ור' מאיר נרדפים. שגם ר"מ האחרון כך היה נקרא בשני השמות כנודע מגמרא דערובין ומיהו גם בפ"ב דסוטה (דט"ו) איתא דר"ג שמעיה לר' מאיר דקאמר. ומשמע דהוא ר"מ סתם. האמור בכל מקום. ואולי לאו דווקא דשמעיה לר"מ גופיה. אלא שכך היו אומרים גם לפני ר"ג, ויש לי כיוצא בזו. 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שא"ל אחד. </b>שנים פשיטא דמהימני. אלא רבותא קמ"ל באחד. אמנם בשנים אומרים נטמא. והוא מכחישם. אתאן לפלוגתא דר"מ ורבנן רפ"ג דכריתות. 
+<b>מת אחד </b>כו' מביא קרבן טומאה. פירש"י דעולת העוף לא צריך לאתויי. כדפי' רע"ב להלן אליבא דב"ז. איברא התם ניחא. דאתי ב"ז כרבנן דלית להו תנאי באשם. אלא מיהו בהך בבא אליבא דר"י (דקאי ביה רש"י) מנלן בפשיטות כולי האי. האיהו דס"ל כר"ש דמייתא אשם בתנאי. כדאיתא שלהי נגעים א"כ הכא נמי לא שנא. לייתיה ולתני אע"ג דלא מעכב. מ"מ מצוה היא. אמאי לא יצטרך להביאו ולהתנות עליו וכמ"ש תוס' בעולת העוף שמביאה אע"פ שאינה מעכבת. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>ומוחלט </b>בספק. לא ידענא פירושא. היכי דמי מוחלט בספק הלא אינו טמא אלא ע"פ כהן. ואי בדאמר כהן מסופקני אי אחליטנו אי לא. לא מסתבר דבהכי להוי טמא מספק. דכל כמה דלא מטמא ליה כהן טהור הוא. וגם אוקי אחזקיה וטהר גברא. דכל ספק נגעים טהור. והא דתנן ספ"ד דנגעים ספק טמא בר מההיא ע"ש. והיינו נמי פירושא. דמטמא ליה כהן בהדיא אליבא דת"ק כודאי. ולא בתורת ספק. אי הלכתא הכי. ולקב"ה התם נמי טהור הוא ברם לפום מאי דכתיבנא בשי"ע (סקל"ח) ניחא ודוק. ומסייעא לן הך מתניתין. 
+<b>ועולת </b>בהמה. עתי"ט בשם תו'. כדי לגלח על אחד מן הדמים כו'. לא נהלם לי דבר זה. דהא מייתי קרבן טהרה בסוף שלשים כדתנן. והרי הוא מביא שלש בהמות ועליהן הוא מגלח. ועד שיספור שלשים ויביא קרבנו לא מגלח. ועל חטאת העוף הוא מונה (כמ"ש רע"ב) אי הכי למאי צריך לעולת בהמה שתי פעמים. לא ידענא לה פתר וחזרתי על כל צדדים. ולא מצאתי טעם לדברי ב"ז אלא משום דחביבא מצוה בשעתה. והרי במאי עסקינן בדאמר העד שאחד מהם נטמא ביום שלשים. שסותר את הכל. ואינו יכול להביא קרבן טהרה עד שיחזור וימנה שלשים. וזה מחמת הספק שמא אינו הוא הטמא. וחייב עכשיו בקרבן טהרה דהאידנא זימנא הוא (שהויי מצוה לא משהינן. ואין מחמיצין את המצות) להכי מייתי מאי דאפשר ליה מקרבן טהרה נמי. היינו עולת בהמה דלא סגי בבציר מהכי לבר מקרבן טומאה. דהוא חטאת העוף לפחות כדי שימנה עליו. ומסתברא דה"ה לעולת העוף כדתו' (ואשם נמי לדברי האומר שבא בתנאי) ולא נקט חטאת אלא לרבותא. אע"ג דליתיה בתנאי לכ"ע. קמ"ל דאתי בספק נמי. 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שהוא כופה את עבדו. </b>כתב הרע"ב ובשאר נדרים שיש בהם עינוי נפש כו' אין הרב צריך לכופו כו'. אבל נדרים שאין בהם עינוי נפש כו' חייב העבד לקיימם. ע"כ. הא מילתא צריכא רבה. ועיינתי בפירוש הר"מ דלא מפליג וז"ל. והעיקר אצלינו בעבדים לנזירות כופתו (נ"ל שצ"ל כופהו) לנדרים אינו יכול לכפותו. ותמוה דהא בהדיא מסיק תלמודא א"צ לכפותו לא לנדרים ולא לשבועה. שמא כוונתו על נדרים שאין בהם עינו נפש. ועדיין צ"ע מנין לנו לחלק. ומש"ע לשבועה א"צ לכפותו. נראה מכוונתו. שאין בה חילוק בין עינוי נפש לזולתו. וכמ"ש רע"ב ועתי"ט. ובחבור לא זכר מזה. 
+<b>ואם </b>יכול האדון לכוף עבדו העברי ופועל שכיר עמ"ש בס"ד במו"ק א"ח סימן תקע"א. 
+<b>מפר נדרי אשתו. </b>שאם נתרצה בנדרה אחר שהפר לה ורוצה שתקיימנו אינה חייבת לקיימו. מכאן שאין האיש יכול לאסור איסר על אשתו שלא מדעתה. 
+<b>הפר עולמית. </b>בדברים שיש בהם ענוי נפש. ומשום דבנזירות איירי סתם לה תנא. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>שרגלים לדבר. </b>טעם ועקר כו' דלא גמירי הילכתא לטומאת התהום. אלא כשהיה הנזיר בחזקת טהור. כ"פ התו'. והקשה תי"ט מה הוסיף התנא באמרו שרגלים לדבר אם הרגלים הללו אינן אלא החזקות שכבר הזכיר. ואין כאן קושיא כלל. כי הלא צריך טעם. מנין לנו לילך אחר החזקה בדברים עלולים לקבל השינוי בקלות. ולזה אמר שרגלים לדבר. שהחזקה היא רגלי הדבר המעמידים אותו כמו שהאדם עומד על רגליו ובלתם אין לו תקומה. כן הוא החזקה לכל דבר שעל חזקתו הוא עומד. וזולתה הוא נופל ואין לו קיום. גם הר"מ ז"ל לכך נתכוין. וזהו שאמר שהענין יצא לאין תכלית. אם ילך אחר האפשרות. ולא תהיה לו עמידה ולא רגלים שינוח עליהם. זה פשוט. והבנת תי"ט שרצה לתת טעם למה שלא נזכר בדברי התנא. והעיקר חסר. אין בזה טעם. והוא הפך המשמעות. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>תבוסתו. </b>י"ל שהוא על דרך החלוף באותיות המוצא כמו הפקר הבקר. ולדעתי נמצא גם בפסוק (ד"ה ב' כב) ומאלהים היתה תבוסת אחזיה וגו'. שהוא כמו תפוסתו. וא"צ לדוחק המפרשים. 
+<b>עשרים אמה. </b>עתי"ט סד"ה בודק. שחשב וטעה וכצ"ל וקו הרוחב ד'. יהיה רביעו דפ"ד. שש עשרה. צרפם יהיו חמשים ושתים. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>ספקו וש"ז. </b>עתי"ט שנזדקר טעות בלשונו. ונ"ל ועד שלא נזקק לטומאה. הקרי מטהר את הזיבה. ובד"ה שרגלים. אבל קאמר. צ"ל אבל קשה. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>אף </b>מורה האמורה בשמואל נזיר. וא"ת והא חנה היא דאמרה הכי. ותנן לעיל פ"ד מ"ו אין האשה מדרת את בנה. ואין לומר הא דאין האם מדירתו היינו כשהאב מוחה אין בהדרתה כלום. משא"כ בחנה שאלקנה הסכים על ידה. דאי הכי. מאי בין איש לאשה בדבר זה. האיש נמי שהדיר את בנו. ומיחו אפילו קרוביו לא חל הנדר על הבן. וי"ל דכי תנן אין האשה מדרת בנה. לומר שאין חל על פיה עד שיסכים הבן. ושמואל אין הכי נמי לא היה נזיר מבטן כשמשון. והיינו דאמרינן פ"ק מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון. דשאני שמשון דנדרו חל מן הבטן על פי הדבור. אבל שמואל נזיר עולם היה ע"פ נדר עצמו שקבל עליו הנזירות כפי שיעדה אמו על עצמו. כל ימי חייו. וזה מוכרח ונכון הדבר. ומיושב ג"כ מה שיקשה שהרי עדיין לא בא לעולם. ועמ"ש בס"ד בפ"ק. 
+<b>הנה </b>לפני זמן מה הגיעני מכתב מבני הרב המאה"ג כמו' משלם זלמן נר"ו יאיר. שחשב להוכיח סתירת דרמב"ם מדכתיב וישסף שמואל את אגג. ופירש"י לארבעה. ושנינו נזיר עולם אינו מטמא למתים. ואמינא ליה אע"ג דלכאורה שפיר קאמרת. אברא לאו מלתא היא. דאין הכרח לומר שבקעו שמואל בחרבו. אלא שעשה בו כמעשה בר הדיא דפרק הרואה. והיינו נמי דאיתא במדרש שהעמיד ד' קונדיסין ומתחו עליהם (וכעין ששנינו במוכה שחין ע"פ שהולך אצל הרופא כו' ותוחבו בסירה והוא נמשך ממנו והלה והרופא עושים פסחם) ולאידך מ"ד היה מחתך מבשרו כזיתים ומאכיל לנעמיות נמי בכה"ג שלא עשאו חלל חרב בחתוכו (וכי הא דתנן התם אפילו ראוהו מגויד וחיה אוכלת בו אין מעידין עליו עד שתצא נפשו. חי הוא חשוב לכל דבריו) אלא מחמת יסורין מת. אחר שמשך ידיו ממנו ולא מת תחת ידו. 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Nazir/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Nazir/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..76c58927ed3449f17c92de63b8b28f58fd898c34
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Nazir/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,278 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Nazir
+לחם שמים על משנה נזיר
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Nazir
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה נזיר
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ה"ז נזיר שמשון. </b>עתי"ט הקושיא שנתחבטו בה גדולי הדור בשטת הרמב"ם בנזיר שמשון. שתופס החבל בשני ראשיו דס"ל שמותר להטמא למתים מפני שלא נדר בנזיר. ואפ"ה פסק דהו"ל דבר הנדור ומתפיס בנדר. ורמ"ז חשב להושיטה בקנה רצוץ. ולפרש הא דמקשי בגמר' ושמשון לאו נדור הוה. פירושו כנזיר גמור. והא כתיב כו'. ומשני מלאך הוא דקאמר ליה. וי"ל לפיכך לאו נזיר גמור הוה. אבל חלקי נזירות חלו עליו. 
+<b>ולא </b>ידענא מאן פלג ליה בנזירות. ומאן לימא לן שהוא דבר שיש בו חלוקה. שקצתו אינו נתפס אלא בדבר הנדור. וקצתו גם בבלתי נדור. 
+<b>ומש"ע </b>וטעמא רבא איכא. שהוא ודאי קבלו עליו. וכמו שאמר לדלילה נזיר אלהים אני. מה זו הוכחה. הוא לא אמר אלא שנזיר אלהים הוא. כלומר ע"י מלאך. ולא נזיר סתם. 
+<b>וכן </b>מ"ש בדבור שאחר זה. כמו כן אינו מוכרח. ועשה תדע מן הקושיא. באמרו דאלת"ה מ"ט דמתניתין הריני כשמשון. והיא שקשה עלינו. ועליה אנו דנין. 
+<b>ובהא </b>דפריך תלמודא והא כתיב כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן. ופירש"י קס"ד דמנוח קאמר להא. דהוה ליה נדור. דאדם מדיר בנו בנזיר ע"כ. לכאורה איכא למידק. דהא ודאי לא חיילא נזירות על מי שעתיד לבוא לעולם. 
+<b>ולא </b>דמי לקונמות. דאדם אוסר על חברו דבר שלא בא לעולם. משא"כ במדיר את בנו. דהל"מ וחידוש הוא. שיכול להטיל נזירות על בנו. הבו דלא לוסיף עלה. ואין לנו אלא חדושו. שמדירו כשהוא בעולם. לא בטרם היותו. 
+<b>אפ"ה </b>שפיר הו"ל דבר נדור כה"ג, אי איתא דמנוח הוא דאדריה. דאיכא למימר מנוח לא אדריה עד ההיא שעתא דהות מיעברא ביה אמיה. דחשיב כמו כן בא לעולם. משעה שנוצר בבטן. וכדקיי"ל לענין קדושין. בהוכר העובר מקודשת. וקס"ד דמלאך צוה למנוח להזירו לכשתתעבר. ויוכר עוברה. דכותה איכא למימר גבי שמואל אבל אין צורך. כמו שאכתוב שם בעזרת השם. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>מלא </b>הבית רמ"ז כתב מלא חבית גרסינן. אבל אינו מוכרח. כי מ"ש תי"ט איזה בית יבנה להקל עליו. אומר אני סתמו כפירושו. מבואר הוא מ"ד פ"ו דב"ב. אם לא אמר בית זה. 
+<b>רואין הקופה כאילו מלאה חרדל. </b>כתבו התו' דתלמודא הוה מצי למימר ולחזי כמאן דמלי בצק. ולא נתכוין אלא לנזירות אחת. וי"ל הא מילתא דלא שכיחא לגמרי היא. ודאי ליכא למימר. 
+<b>במהדורת </b>תי"ט והיינו נמי דתנן סתם נדרים להחמיר. משום דאין חומרא בספק יותר מבודאי. ר"ל כשאנו מחמירין בה. ואילו בנזיר ספקו חמור. פירושו. לפיכך הוא מותר. דלא מחית נפשיה לחומרא. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>אמרה פרה. </b>כתבו התו' ובלשון הכ' נמצא עד"ז והאניה חשבה להשבר. כו' ותולה מחשבת האדם באניה. ה"נ תולה המחשבה בפרה. ורמ"ז כתב ע"ז ולא דמי להתם דר"ל וסיעת. או להקת האני' כמו וישמע בית פרעה ע"כ. זוהי דעת הקמחי אבל אין בעלי התו' מחויבים לקבל כל מ"ש הקמחי. לאמת מוחלט. ואמנם ודאי יותר נראה כפירוש התו'. שהוא פועל מושאל ומדומה. בלתי מכוון בעצם. כי אם לגלות ענין הפעל. כדרך עלות השחר וצאת הכוכבים. שהידוע ומפורסם שאין שייכות עליה בשחר. ואין יציאה נמצאת לכוכבים. שהם תמיד עומדים על מעמדם באופן אחד בגלגל. רק בהיות השמש זורח. אי אפשר לראותם. ובשוקעו והסתר אורו. הם נראים ומאירים. ומדומים יוצאים ונוקבים הגלגל בעת ההיא. מה שאינו באמת. והלשון הוא לפי הדמיון בלבד. 
+<b>היה </b>כללו של ראב"ע ידוע ואמיתי. ואם לא ראהו רמ"ז. אינה ראיה. מ"ש התי"ט תיבת דלתים שהיא בסימן הרבים. דחה הרמ"ז באמרו ומה בכך הרי ידים ורגלים. וכולן נקבות ע"כ. דחי ליה בגילא דחיטתא. ולאו כלום קאמר. כי בידים ורגלים לא נמצא לשון רבות ע"ד הנקבות (וכן נמצאים רבים מזה המין. כמו אבנים יונים וזולתו) כי אם בדרך השאלה. וארבע הידות. וידות אל מקום השבת. ומרגלותיו. הוא משקל אחר. ולא ימצא אלא בכינוי. ובבחינת המצב בלבד. משא"כ באיברי האדם לא מצאנו קבוץ יד ורגל במשקל נקבי. אבל כאן נמצא הקבוץ בשני הדרכים דלתות ודלתים. והנפרד אחד הוא לשניהם. מכלל שגם היחיד ימצא בשתי הדרכים. ר"ל מקבל תואר זכר ותואר נקבי. כי טבע החלק נמצא בכל. לכן היטיב לראות בתי"ט. בראייתו זאת. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין. </b>ה"ז אסור. שהנזיר מאחד מהן. אסור בכולן. ומשמע דאין לו התרה תי"ט. ר"ל בלי פתח וחרטה. 
+<b>או שאני קובר המתים. </b>פירש"י שאין קוברין באותו מקום אלא הוא ע"כ. 
+<b>ואפילו </b>יש שם אחר. איכא למימר דילמא מיקלע ליה אונסא. 
+<b>ה"ז </b>מותר עמ"ש התו' שצריך להעמידה שבא האונס אח"כ. ולפרש"י הנ"ל. י"ל ג"כ שאח"כ באו או למדו אחרים לעסוק בקבורת המתים. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>אינו נזיר. </b>מ"ד לכשאבנה הוא דקאמר. דבהני נמי הוי בנוי. דפוטרין מן החליצה ומן היבום. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>מי שנדר. </b>ע"ל מ"ב. 
+<b>ואח"כ בא לארץ. </b>ע"פ רע"ב. שמחייבין אותו לעלות. ופשוט דהאידנא שאין לנו מי חטאת. לא שייך דין זה. וצ"ע בס' הי"ד. שוב ראיתי שכן כתב הראב"ד בהשגות בפשיטות סוף פ"ב. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>מכת מרדות </b>כתב הר"ן ולמה קורין אותה מכת מרדות. מפני שמרד בד"ת. ובד"ס ע"כ. סבור היה שהמלה על משקל מלכות בשלמים. ואינו אלא מנחי למ"ד. כמו טובה מרדות בלבו של אדם. לשון מוסר ורדיה. (ואולי יש לו חבר גם במקרא. בן נעות המרדות) וכמוהו במשקלו (ובענינו) מלקות בלשון חז"ל שהמ"ם בשניהם אינה שרשית. ויש להם דומה במקרא. בחסרי פ"א ונחי למ"ד. אנשי מצותך. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>אינו יכול להפר </b>ויקרבו שלש הבהמות כהלכתן. 
+<b>אף בתגלחת הטהרה יפר </b>דגלוח באשה ניוול הוא כו' שהרי שער באשה ערוה. אע"פ שהוא אחד מעשר קללות שנתקללה חוה. וצ"ע מאי דעתיה דרבי בקרבנות. 
+<b>ולענין </b>פאה נכרית. עמ"ש בס"ד בשי"ע (סי"ז) א"ח (ע"ה). 
+<b>האיש מדיר </b>בנו עמ"ש בס"ד בלח"ש פ"ק דשקלים. 
+<b>ואין האשה מדרת בנה </b>עספ"ז דמכלתין. ומ"ש שילהי מכלתין. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שור שחור שיצא ראשון. </b>כתב רמ"ז יש מקשים דילמא ה"ק השור השחור שיצא ראשון לשחורים ולא נאמר שטעה. ע"כ. ואינה קושיא דהא קיי"ל סתם נדרים להחמיר. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בהמתו </b>הוא שם מין מקנה. בקר וצאן. בהמה יקרא. ככתוב ובהמה רבה וגם אפילו חיה בכלל בהמה וכן הוא דרך התנא. כמ"ש גם בפרק דלעיל מ"ד. והפרישה את בהמתה וכן כולם. ולא אמר בהמותיה. 
+<b>ואם לאחר שנגנבו כו' </b>ויתירנו החכם עמ"ב פ"ג דנדרים. ושם ספ"ט. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>אלא מי שלא נתקיימו דבריו </b>ע"פ הר"מ שכל שלא נתקיימו דבריו להנצל מן הנזירות. חל עליו. וזהו מפני שהדברים שיצילוהו מן הנזירות דברים שבלב הם. ואין במשמע דברים סתם. אלא אותן שבפיו. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>שכולכם </b>עתי"ט עד ובאמת שלא מצאנו מספר ששה מתרבה. ר"ל שיבוא עם הכינוי. ואין זה נקרא מתרבה. ואיך יתרבה יותר. וכבר יש בו ענין הריבוי בנפרד. 
+<b>אך </b>אם יתכנה. אם לא. הי"ל לומר. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>הזגין כו'. </b>נראה דפלוגתא אדראב"ע דסליק מנה. קאי. דס"ל לרי"ה אליבי' אינו חייב עד שיאכל שני חרצנים. היינו שתי קלפות של גרגרי ענבים. עם כל הזגין שהיו טמונין בהן. והיינו דכתיב חרצנים. תרי משמע. דמיעוט רבים שנים. וזג לשון יחיד. אע"ג דבודאי הגרעינים מרובים יותר מחרצנים. אלא לאורויי דכולהו גרעינין דידהו. כחד חשיבי. 
+<b>ולר"י </b>אליבא דר"א. חייב משיאכל שני גרעינין וקלפה אחת. היינו דנפקא מנה מפלוגתייהו לדינא. ולא לפרושי קרא לחוד קאתי. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>תגלחת </b>הטומאה אקרא קאי. דנסיב נמי דטומאה ברישא. איידי דסליק מנה. ותו משום דנפישי מילי דתגלחת טהרה. נטר לה עד לבסוף. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>היה מביא. </b>עתי"ט עד ובגלוח על השלמים כר"י (כצ"ל) כו' אבל קשה קצת לשון דר"א ע"כ. וי"ל דר"א בא ליישב. דלא תקשה מנ"ל דחטאת קדמה בנזיר. משום דחשיבא. וללמד שיגלח עליה. שמא לא הקדימה הכתוב אלא לעכב הגלוח. והבהמה האחרונה היא החשובה. כמ"ש במ"א אחרון חביב. לכן גם כאן עליה הוא מגלח מטעם זה. לפיכך אמר תדע. מדקדמה בכל מקום. אע"ג דליכא טעמא לעכובא. אלא ודאי הטעם הפשוט הוא. שהקודם בזמן. קודם במעלה. אי נמי אי לאו דקודמת בכ"מ. היל"ל דשקולים הם. כמ"ש כמה פעמים במקום שפעם הכתוב מקדים את זה. ופעם אחר מקדים חברו. לומר ששקולים הם. לכך הוצרך להודיעך שבכאן אינו כן. אלא חטאת בכ"מ. על כרחך חשיבא. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>הראויה </b>דכבש ואיל. אינם ראוים לחטאת. 
+<b>לא היה משלח תחת הדוד </b>דכתיב ולקח כו' מי שאינו מחוסר אלא לקיחה ונתינה. עמ"ש פ"ב דמדות. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>נוטל </b>זרוע מלבד חזה ושוק שיש לו מן השלמים. וכולן בכלל התנופה. 
+<b>כיון </b>עתי"ט במ"ש ואפשר דהא דאמרינן אין הלכה כסתם כו' עמ"ש בס"ד מ"א פ"ד דברכות בלח"ש (ד"ט ע"ד). 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>היו </b>מהלכין בדרך. לאו דוקא בכ"ג פליגי וקתני כ"ג להודיעך כחו דר"א. איידי דנסב רישא כ"ג. לאשמועינן דכ"ג נמי מיטמא למת מצוה אליבא דכ"ע. 
+<b>יטמא נזיר. </b>כתב תי"ט ושאלני בני שהרי אפשר שיהיה נזיר מעולם. כשהדירו אביו ושמשון יוכיח. והשבתיו דסברא פשוטה היא שאין האב מדיר בנו כל עוד שאין הבן יודע להזהר בדיני הנזירות כו'. ע"כ צריכין לומר דהא דתנן שמדיר את בנו בנזיר היינו משהגיע לחינוך ע"כ. והנה האריך מאד באומדנות וסברות בעלמא. ודעדיפא הו"ל למימר. דמדתנן שיכול הבן למחות. ש"מ דאינו מדירו עד שיהא בן דעת שיוכל למחות אם לא יתרצה. כיון שצריכין לדעתו. א"כ אין חבין לו שלא מדעתו (ואפילו לכשת"ל דאפ"ה מדירו כשהוא קטן ונוהג בו נזירות עד שיגדל וימחה. וכי ההיא דקיי"ל גבי גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד. ואם הגדילו יכולין למחות. מיהא לא חשיב כה"ג נזיר מעולם שהרי תלוי ועומד הוא. והתם נמי מדרבנן הוא דמטבילין אותו. הא ודאי לא דמי לכהן דקדושתו ודאית מבטן ומן התורה) זו ראיה מוכרחת. וכך הם דברי רמב"ם בחבור. הרי שאמר האב בפני בנו. הרי אתה נזיר ושמע ולא מיחה כו' הא בהדיא דבעינן בר שמיעה וקבלה. והרי מכאן ראיה מפורשת כבתי"ט. גברא דמריה סייעיה. ואמר מילתא דילמא כסומא בארובה. ומתאמרא משמא דג"ר כוותיה. עם היות שמפני הקושיא אין אנו מוכרחים לכך. דפשיטא לא דמיא קדושת נזיר לקדושת כהן. שאינה צריכה קדושת פה. וכמ"ש גם רמ"ז. איברא מ"ש דקדושתו מרחם וליתא בשאלה לאו מילתא היא. דבודאי פליגי אפילו בשמשון גופיה (ודדמי ליה) דנזיר מבטן הוה וליתיה בשאלה. אלא מחוורתא משום דאתיא ממילא. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ומזה בג' ובז'. </b>הביא בתי"ט מחלוקתו של הסובר דהמיטמא בכלי מתכות שנגעו במת. צריך הזיה. ור"ח כהן השיב לו איזה בית אשר תבנו לי דכל שהנזיר מגלח עליו הכהן מוזהר עליו. ומסיק דקושית הרח"ך במקומה עומדת. ואנכי לא ידעתי כל כך חוזק בקושית הר"ח שאינה אלא צחות בעלמא. שאין אחריות ביתו ודירתו עלינו. כאותה ששנינו בזבים. ואולי באמת היה להם לכהנים עכשיו לשכון באהלים כימי קדם בני רכב. גם אין רחוק לבנות בית בלי מסמרות ברזל. רק ביתדות של עץ בלבד. 
+<b>ואמנם </b>אחר עיון שני נראה לי קושית רח"כ טעות בעיקר דין טומאת אוהל. שהרי אין טומאת אהלים במחובר לקרקע. כמו ששנינו בפירוש שאינו מטמא טומאת אוהלים אלא פשתן. ובאוהל המטלטל כמשכן דווקא. וכ"מ בהל' ט"מ. להר"מ פ"ה בפירוש דבבנין אין שייך טומאת אוהלים הלכך קושית הרח"ך מעיקרא שבוש. ופלא שגם הרמב"ן (בפירושו לתורה פ' חוקת) לא הרגיש וכתב כדברי רח"כ דקפחינהו לכמה סבי בטעותא. והוא ז"ל בעצמו כתב שם שאין הבית המחובר מקבל טומאה. א"כ הרי שנינו כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>א"ר אליעזר משום ר"י. </b>ר"א ור"י דהכא מסתמא הם בלי ספק הידועים בשמם בכולהו ש"ס. ויש כאן חדוש כפול. האחד שר"א חברו של ר"י וגדול ממנו אמר שמועה משם ר"י בר פלוגתיה. ויותר נפלא מזה מה שנמצא כאן בגמרא אהך מתני'. שר"א ראה ר"מ שהיו יושבים לפני תלמידים הדנין בהלכה. וזה דבר מתמיה מאד. כי דבר ידוע הוא מר"מ הנזכר בכמה מקומות במשנה. שהוא תלמידו של ר"ע. ור"ע תלמיד ר"א. על כן אני אומר שר"מ הנזכר כאן בתלמוד אינו סתם ר"מ הידוע. אלא אחר הקודם אליו. והיה בזמנם של ר"א ור"י. ואולי הוא ר' מיאשא הנזכר בפ"ב דפאה שהיה ג"כ בדור אחד עם ר"א ור"י. כדמוכח התם מנחום הלבלר שקבל ממנו. והוא היה בסוף ב"ש ועם ר"ג הזקן. ומצאנו אלו השמות ר' מיאשא ור' מאיר נרדפים. שגם ר"מ האחרון כך היה נקרא בשני השמות כנודע מגמרא דערובין ומיהו גם בפ"ב דסוטה (דט"ו) איתא דר"ג שמעיה לר' מאיר דקאמר. ומשמע דהוא ר"מ סתם. האמור בכל מקום. ואולי לאו דווקא דשמעיה לר"מ גופיה. אלא שכך היו אומרים גם לפני ר"ג, ויש לי כיוצא בזו. 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שא"ל אחד. </b>שנים פשיטא דמהימני. אלא רבותא קמ"ל באחד. אמנם בשנים אומרים נטמא. והוא מכחישם. אתאן לפלוגתא דר"מ ורבנן רפ"ג דכריתות. 
+<b>מת אחד </b>כו' מביא קרבן טומאה. פירש"י דעולת העוף לא צריך לאתויי. כדפי' רע"ב להלן אליבא דב"ז. איברא התם ניחא. דאתי ב"ז כרבנן דלית להו תנאי באשם. אלא מיהו בהך בבא אליבא דר"י (דקאי ביה רש"י) מנלן בפשיטות כולי האי. האיהו דס"ל כר"ש דמייתא אשם בתנאי. כדאיתא שלהי נגעים א"כ הכא נמי לא שנא. לייתיה ולתני אע"ג דלא מעכב. מ"מ מצוה היא. אמאי לא יצטרך להביאו ולהתנות עליו וכמ"ש תוס' בעולת העוף שמביאה אע"פ שאינה מעכבת. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>ומוחלט </b>בספק. לא ידענא פירושא. היכי דמי מוחלט בספק הלא אינו טמא אלא ע"פ כהן. ואי בדאמר כהן מסופקני אי אחליטנו אי לא. לא מסתבר דבהכי להוי טמא מספק. דכל כמה דלא מטמא ליה כהן טהור הוא. וגם אוקי אחזקיה וטהר גברא. דכל ספק נגעים טהור. והא דתנן ספ"ד דנגעים ספק טמא בר מההיא ע"ש. והיינו נמי פירושא. דמטמא ליה כהן בהדיא אליבא דת"ק כודאי. ולא בתורת ספק. אי הלכתא הכי. ולקב"ה התם נמי טהור הוא ברם לפום מאי דכתיבנא בשי"ע (סקל"ח) ניחא ודוק. ומסייעא לן הך מתניתין. 
+<b>ועולת </b>בהמה. עתי"ט בשם תו'. כדי לגלח על אחד מן הדמים כו'. לא נהלם לי דבר זה. דהא מייתי קרבן טהרה בסוף שלשים כדתנן. והרי הוא מביא שלש בהמות ועליהן הוא מגלח. ועד שיספור שלשים ויביא קרבנו לא מגלח. ועל חטאת העוף הוא מונה (כמ"ש רע"ב) אי הכי למאי צריך לעולת בהמה שתי פעמים. לא ידענא לה פתר וחזרתי על כל צדדים. ולא מצאתי טעם לדברי ב"ז אלא משום דחביבא מצוה בשעתה. והרי במאי עסקינן בדאמר העד שאחד מהם נטמא ביום שלשים. שסותר את הכל. ואינו יכול להביא קרבן טהרה עד שיחזור וימנה שלשים. וזה מחמת הספק שמא אינו הוא הטמא. וחייב עכשיו בקרבן טהרה דהאידנא זימנא הוא (שהויי מצוה לא משהינן. ואין מחמיצין את המצות) להכי מייתי מאי דאפשר ליה מקרבן טהרה נמי. היינו עולת בהמה דלא סגי בבציר מהכי לבר מקרבן טומאה. דהוא חטאת העוף לפחות כדי שימנה עליו. ומסתברא דה"ה לעולת העוף כדתו' (ואשם נמי לדברי האומר שבא בתנאי) ולא נקט חטאת אלא לרבותא. אע"ג דליתיה בתנאי לכ"ע. קמ"ל דאתי בספק נמי. 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שהוא כופה את עבדו. </b>כתב הרע"ב ובשאר נדרים שיש בהם עינוי נפש כו' אין הרב צריך לכופו כו'. אבל נדרים שאין בהם עינוי נפש כו' חייב העבד לקיימם. ע"כ. הא מילתא צריכא רבה. ועיינתי בפירוש הר"מ דלא מפליג וז"ל. והעיקר אצלינו בעבדים לנזירות כופתו (נ"ל שצ"ל כופהו) לנדרים אינו יכול לכפותו. ותמוה דהא בהדיא מסיק תלמודא א"צ לכפותו לא לנדרים ולא לשבועה. שמא כוונתו על נדרים שאין בהם עינו נפש. ועדיין צ"ע מנין לנו לחלק. ומש"ע לשבועה א"צ לכפותו. נראה מכוונתו. שאין בה חילוק בין עינוי נפש לזולתו. וכמ"ש רע"ב ועתי"ט. ובחבור לא זכר מזה. 
+<b>ואם </b>יכול האדון לכוף עבדו העברי ופועל שכיר עמ"ש בס"ד במו"ק א"ח סימן תקע"א. 
+<b>מפר נדרי אשתו. </b>שאם נתרצה בנדרה אחר שהפר לה ורוצה שתקיימנו אינה חייבת לקיימו. מכאן שאין האיש יכול לאסור איסר על אשתו שלא מדעתה. 
+<b>הפר עולמית. </b>בדברים שיש בהם ענוי נפש. ומשום דבנזירות איירי סתם לה תנא. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>שרגלים לדבר. </b>טעם ועקר כו' דלא גמירי הילכתא לטומאת התהום. אלא כשהיה הנזיר בחזקת טהור. כ"פ התו'. והקשה תי"ט מה הוסיף התנא באמרו שרגלים לדבר אם הרגלים הללו אינן אלא החזקות שכבר הזכיר. ואין כאן קושיא כלל. כי הלא צריך טעם. מנין לנו לילך אחר החזקה בדברים עלולים לקבל השינוי בקלות. ולזה אמר שרגלים לדבר. שהחזקה היא רגלי הדבר המעמידים אותו כמו שהאדם עומד על רגליו ובלתם אין לו תקומה. כן הוא החזקה לכל דבר שעל חזקתו הוא עומד. וזולתה הוא נופל ואין לו קיום. גם הר"מ ז"ל לכך נתכוין. וזהו שאמר שהענין יצא לאין תכלית. אם ילך אחר האפשרות. ולא תהיה לו עמידה ולא רגלים שינוח עליהם. זה פשוט. והבנת תי"ט שרצה לתת טעם למה שלא נזכר בדברי התנא. והעיקר חסר. אין בזה טעם. והוא הפך המשמעות. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>תבוסתו. </b>י"ל שהוא על דרך החלוף באותיות המוצא כמו הפקר הבקר. ולדעתי נמצא גם בפסוק (ד"ה ב' כב) ומאלהים היתה תבוסת אחזיה וגו'. שהוא כמו תפוסתו. וא"צ לדוחק המפרשים. 
+<b>עשרים אמה. </b>עתי"ט סד"ה בודק. שחשב וטעה וכצ"ל וקו הרוחב ד'. יהיה רביעו דפ"ד. שש עשרה. צרפם יהיו חמשים ושתים. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>ספקו וש"ז. </b>עתי"ט שנזדקר טעות בלשונו. ונ"ל ועד שלא נזקק לטומאה. הקרי מטהר את הזיבה. ובד"ה שרגלים. אבל קאמר. צ"ל אבל קשה. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>אף </b>מורה האמורה בשמואל נזיר. וא"ת והא חנה היא דאמרה הכי. ותנן לעיל פ"ד מ"ו אין האשה מדרת את בנה. ואין לומר הא דאין האם מדירתו היינו כשהאב מוחה אין בהדרתה כלום. משא"כ בחנה שאלקנה הסכים על ידה. דאי הכי. מאי בין איש לאשה בדבר זה. האיש נמי שהדיר את בנו. ומיחו אפילו קרוביו לא חל הנדר על הבן. וי"ל דכי תנן אין האשה מדרת בנה. לומר שאין חל על פיה עד שיסכים הבן. ושמואל אין הכי נמי לא היה נזיר מבטן כשמשון. והיינו דאמרינן פ"ק מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון. דשאני שמשון דנדרו חל מן הבטן על פי הדבור. אבל שמואל נזיר עולם היה ע"פ נדר עצמו שקבל עליו הנזירות כפי שיעדה אמו על עצמו. כל ימי חייו. וזה מוכרח ונכון הדבר. ומיושב ג"כ מה שיקשה שהרי עדיין לא בא לעולם. ועמ"ש בס"ד בפ"ק. 
+<b>הנה </b>לפני זמן מה הגיעני מכתב מבני הרב המאה"ג כמו' משלם זלמן נר"ו יאיר. שחשב להוכיח סתירת דרמב"ם מדכתיב וישסף שמואל את אגג. ופירש"י לארבעה. ושנינו נזיר עולם אינו מטמא למתים. ואמינא ליה אע"ג דלכאורה שפיר קאמרת. אברא לאו מלתא היא. דאין הכרח לומר שבקעו שמואל בחרבו. אלא שעשה בו כמעשה בר הדיא דפרק הרואה. והיינו נמי דאיתא במדרש שהעמיד ד' קונדיסין ומתחו עליהם (וכעין ששנינו במוכה שחין ע"פ שהולך אצל הרופא כו' ותוחבו בסירה והוא נמשך ממנו והלה והרופא עושים פסחם) ולאידך מ"ד היה מחתך מבשרו כזיתים ומאכיל לנעמיות נמי בכה"ג שלא עשאו חלל חרב בחתוכו (וכי הא דתנן התם אפילו ראוהו מגויד וחיה אוכלת בו אין מעידין עליו עד שתצא נפשו. חי הוא חשוב לכל דבריו) אלא מחמת יסורין מת. אחר שמשך ידיו ממנו ולא מת תחת ידו. 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Nedarim/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Nedarim/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..72ed91dda4551973885fa9c3124091011c2b5de0
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Nedarim/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt	
@@ -0,0 +1,447 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Nedarim
+לחם שמים על משנה נדרים
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה נדרים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בפתיחה דתי"ט </b>אבל האומר נדר שלא אוכל. אינו כלום. לא קיי"ל הכי. אלא יד הוי ולדברי הטור גם הר"מ עצמו סובר כך. 
+<b>מנודה </b>מרוחק כנדה. 
+<b>וכנדבותם </b>עתי"ט וז"ל הרמב"ם כו' האומר הריני נזיר אם אעשה כך וכך כו' ה"ז רשע. היינו בדבר הרשות. אבל לדבר מצוה ודאי שרי. ומצוה לזרוזי נפשיה כדנעיל ולא שלא נזירות משאר נדרים. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>לחולין </b>הלמ"ד נקודה פתח לרע"ב. 
+<b>ואי </b>לאו דמסתפינא אמינא. שזה בא משבוש קריאת הספרדים. שאינם מבדילים בין הברת קמץ. להברת פתח. אכן לפי דרך הדקדוק. אין ענין לנקודת פת"ח הלמ"ד. להורות על מלת לא. אלא באומר לחולין בקמ"ץ הלמ"ד המשמשת איירי תנא דידן. כי אז ודאי יש בכחה מלת לא קמוצה. שהוראתה בארמית (שהיא שפת יושבי א"י בזמן התנאים. כמו שיש עדים נאמנים על זה במשנתנו ביחוד ובכ"מ) בהיותם קרובים בהברה. אבל האומר הלמ"ד בפת"ח. ודאי אינו נאסר לבקיאי הלשון. אלא לנלעג המדבר בלעגי שפה. 
+<b>כהיכל </b>לרע"ב כקרבנות שבהיכל. ר"ל פר ושעיר דיה"כ. ופרים ושעירים הנשרפים. שדמן טעון הזיה על הפרכת ומזבח הזהב. 
+<b>כירושלם </b>כקרבנות שבירושלם. הם שלמים בכור ומעשר ופסח. שנאכלים בכל העיר. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>האומר קרבן עולה </b>כו' כרע"ב כל הני קרבנות חובה הם. ופריש תי"ט דעולה ומנחה משכחת להו בתמידין ומוספין כו'. לא ידענא מאי דוחקיה. אטו בקרבן מי ליתינהו. 
+<b>חטאות </b>לאו דווקא. אלא ה"ה לאשם. כדתניא בגמרא (די"ג) בגמרא קודם משנה זו. וצ"ע מ"ט שביק ליה תנא דידן. וטפי הו"ל למתנייה. ולייתי לחטאת במכ"ש. דהא חטאת שייך טפי בנדר. מאשם. דלא משכחת ליה בא ע"י נדר לגמרי. אלא אליבא דבבא בב"ט. משא"כ בחטאת דמצי לחיוביה ע"י נדר נזיר. וכמ"ש הר"מ רפ"ב. אבל אשם נזיר אינו בא אלא בנטמא. ועמ"ש במו"ק א"ח (ס"א) בס"ד. ולקמן רפ"ב. 
+<b>ר"י מתיר </b>עתי"ט. משמע דאי דאמרינן לאו חי מרגיש כו'. וכן מצינו בדברי חז"ל שבירת כלים זוהי מיתתן (פ"ה דב"ק) וכן חי הנזכר בכוס של ברכה. י"א בכלי. וי"א ביין. כמ"ש יין חי. וכן פירות חיין. 
+<b>קונם פי </b>והפה דבר שיש בו ממש. והוא הדין לעיני בשינה. כדאיתא בהדיא. וא"כ ה"ה לעיני בראיה וחוטמי בריח ואזני בשמיעה. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>וכתרומתו </b>אבל בתרומה סתם. פליגי בה. לקמן מ"ד. 
+<b>שאיני משמשך </b>כהר"ן. וא"ת והא מצות לאו ליהנות נתנו. וי"ל. מ"מ אי מתהני גופיה בהדי דמקיים המצוה. הנאה מיקריא. ע"כ. 
+<b>דכוותה </b>קיי"ל במתעסק בעריות ובחלבים. חייב שכן נהנה. וקרמ"ז כתב. דאפשר לו שלא ליהנות. ולא לכוין להנאה. דומיא דכפאו שד (הו"ל לאתויי דעדיפא. מר"י דבעל ה' בעילות ביבמה דרך סדין. שלא ליהנות מגופה כלל). 
+<b>ולא </b>ידעתי הלנו אם לצרינו. דאם איתא דיש ציור לשמש בלי הנאה כל שכן שתתחזק הקושיא. במה אסר עצמו. ואין קונם אלא משום הנאה בעולם. וק"ל. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ופירושן להקל </b>עתי"ט בשם הרא"ש ב
+פסקיו שדחה פירוש עצמו. משום דק"ל פשיטא ומאי קולא כו' ככל היוצא מפיו יעשה. ע"כ. אין בזה מה שיקשה עלינו. כי הכ' לא בא אלא לחייבו לקיים אסורו. לא התרו. היכא דפירושו להקל. לא מהמנינן ליה. לסתור הנראה מכוונתו להפך. שהרי להתר לא היה צריך לדור ולומר כלום. א"כ רבותא היא שהולכין אחר פירושו להקל. 
+<b>אם של ע"א </b>ע"ל התו'. דאין רגילות לקרות בשר מליח של חולין. וזה היה בימיהם משום דבישרא מליחא לא מעלי. מיהו האידנא דרגילי ביה טובא. ודאי הולכין אחר פירושן. אם אמר שנתכוין לכך נאמן. משא"כ בימיהם. אפילו אמר. לא מהימן. לפרש כוונתו מה שאינו נקרא כך כלל. 
+<b>אם כמעשר בהמה אסור </b>דהוי דבר הנדור. ואין מ"ב אוסר הדיר. לאפוקי תרומה אע"ג דבעיא נמי קריאת שם. מקמי הכי נמי אסורה. כמש"ל מ"א. בתי"ט בשם הרא"ש. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>ומלמדין אותו </b>ז"ל תי"ט. לפי שבכאן הרי הוא כעושה חוכא וטלולא מנדרים ע"כ. ולי נראה משום דגורם מכשול לאחרים. שילמדו ממנו להקל ראש בנדרים גמורים. שהרי הם סבורים שלנדר גמור נתכוין. ואינן יודעין מדברים שבלבו. לאפוקי בהרי את עלי כאימא. דלא נפיק מנה חורבא לאחריני. דרובא דעלמא ידעי דלאו נדר הוא. ועפ"ז מדוקדק מאד לשון המשנה. כדי שלא ינהגו כו'. דמאי כדי. הכי הול"ל ומלמדין אותן שלא ינהגו. אי בדידהו דנודרים משתעי. והשתא אתי שפיר. והכי קאמר כדי שלא ינהגו בני אדם הרואין ושומעין קלות כו'. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ארבעה נדרים </b>ההיא דספ"ב. לא התירו חכמים. אלא הוא יכול להפר את נדרו שלא ע"פ חכם. וסיפא דההיא. נמי לא מהתרת חכם נגעו בה. אלא מחמת כוונת הנודר. אע"ג דהכא נמי משום דאזלינן בתר כוונתו. שרו ליה רבנן. מ"מ לא פסיקא כולי האי. דלזימנין מתכוין להעמיד. ואסור. ולכן ג"כ אסור לדור בהם לכתחלה (א"ל בהורגין) והיינו דקתני התירו. ולא תני מותרין לגמרי. אלא בדיעבד. התירום חכמים. כשנתכוין לדור על דעתם. 
+<b>אומר כל נדר כו'. </b>עתי"ט שהשיג על ב"ם ולבוש. עמ"ש בס"ד במו"ק ושי"ע. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>שהן של תרומה </b>שאין אוכלין דבר האסור. אי נמי תרומה לא חשיבא להו. עכ"ל רע"ב. 
+<b>וצ"ע </b>מאי קאמר א"נ. כי שני הדברים צריכין זה לזה. ועקרמ"ז שר"ל קושית תו'. ולא ידענא מאי קאמר אפשר דחיישי כו'. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>עקרמ"ז </b>דברים הרבה מרבים הבל. 
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>ליקח בפחות </b>כו' אם שומעין לו. כי היכי דלא ליתפס תנא בלישנא עכ"ל תי"ט. 
+<b>ואני </b>אומר בד"א. סד"א אם צריך לו מאד למכור ולקנות. לוקח בפחות ומוכר ביותר אף בע"כ של האחר. כיון דאנוס הוא שאי אפשר לו להתעסק עם בני אדם באופן אחר. הו"א דשרי להינות בדבר מועט. משום כדי חייו. כיוצא בה מצינו בסעודת הקוה. שהתירו כדומה לזה. משום פ"נ. סד"א הכא נמי שרי קמ"ל דלא שריא אלא מדעתו. ואפי' אין האחר מכיר באונאה. ואף שאין בה כדי אונאה. 
+<b>ואסור במולי </b>פשוט שאסור גם בנקבות. 
+<b>אסור בערלי ישראל </b>והוא הדין לנקיבות דנשי כמאן דמהילי דמיין. 
+<b>שנכרתו עליה י"ג כריתות </b>קמ"ל שהעובר עליה. אינו עובר ברית אחת בלבד. וכי הא דתנן התם והא במאמר אחד יכול להבראות. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מקום שמשכירין </b>מ"ש תי"ט משום דא"ה ל"מ אלא הנאה מגוף המאכל. לא דק. וכ"כ רמ"ז. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>שוקל לו שקלו. ופורע לו חובו </b>ז"ל הרע"ב ואית דמוקמי לה בכל חוב שבעולם. שאינו אלא מונע את בעל חובו שלא יתבענו. ומניעת התביעה. אינה בכלל הנאה. ע"כ. הוכרח בעל פירוש זה לפרש כך. משום דקשיא ליה שוקל את שקלו. דלפירושא קמא. לא אתי אפילו כחנן. דבשלמא פורע חובו. ניחא. דס"ל אבד את מעותיו. וכיון דלא הוה מצי מלוה ללחצו לא אהני ליה מידי. אבל שוקל שקלו. הא קמשתרשי ליה. דהרי ממשכנין עליה. 
+<b>וקשיא </b>לי אהדין פירושא. איך אפשר לומר דמניעת תביעה אינה הנאה. והרי השוקל שקלו של חברו ע"י עצמו. שם נתרמה תרומה. מעל שליח, א"כ ע"כ צ"ל דאית בה הנאה בשוה פרוטה (דבבציר מהכי ליכא מעילה) שאם לא שקל. היו ממשכנין אותו. ושמע מנה דמניעת תביעה על כרחך הנאה היא. ובודאי קמשתרשי ליה. וקשיין מתניתי אהדדי. אמאי במודר שוקל לו שקלו. ואין לומר. התם דמעל. משום דקיום מצוה במעות הקדש. כאילו קנה בו בהמה והוציא המעות לחולין. דיקא נמי מדתנן קרבה הבהמה מעל הא מקמי הכי. לא. א"כ לא מעל במה שמנע ממנו תביעה. הא ליתא. דהא פירש שם הר"מ ז"ל דמשו"ה לא מעל. דמצות לאו ליהנות ניתנו. ולא בעינן קרבה בהמה. אלא משום דמהקדש להקדש קאתי. ואינו מועל. אלא ע"י מעשה. אבל הנאה מיהא ליתא רק במה שהציל עצמו מיד הגזברים. שלא ימשכנוהו. לכן נ"ל. דמתניתין דהכא מיירי ששוקל בשבילו קודם שישבו במקדש. כי אז התחילו למשכן. לא קודם לכן. ונמצא שאין כאן הנאה עתה. אלא גורם הנאה לאחר זמן. ותו מאן יימר דבשעת חיובא לא הוה שקיל איהו גופיה. השתא מיהת מצוה קעביד. ותו לא. 
+<b>וההיא </b>דשקלים אפילו תימא קודם שהתחילו למשכן איירי. אפ"ה מעל לכשקרבה בהמה. שהרי לא תבעוהו. נמצא נהנה. ונכון הדבר מאד בעז"ה. דוק. 
+<b>שוב </b>מצאתי ת"ל סברא זו בתו' פשד"ג ד"ה הא מני חנן. אלא דקשיא קצת. דאי הכי מאי פריך הא מני. ולא מצי לאוקמה אלא כחנן. הא אפילו אליבא דרבנן מצינן לאוקמה. ההיא דפורע חובו. וכגון דקביע ליה זימנא. או בסתם הלואה שלשים יום. ודפרעיה בגו זימנא. ואכתי לא מטי זמן הפרעון. דליכא אלא גרמא. דלאחר זמן מתהני ליה. וי"ל כיון דודאי משתרשי ליה. אליבא דרבנן לא הוי גרמא. אלא הנאה ממש. משו"ה לא קאמר התו' הכא. אלא אליבא דחנן ולדידיה בפורע שקלו. לא משתרשי ליה ודאי. אפילו אליבא דרבנן. דמצוה קעבד. ומצות לאו ליהנות ניתנו. כדאיתא התם. דלרבנן לק"מ וליכא אלא הנאת מניעת התביעה. וכיון דליתא אלא לאחר זמן בספק. והשתא אינה אלא גרמא שפיר קאמינא. 
+<b>ומחזיר לו אבדתו </b>בגמרא חד אמר לא שנו אלא בנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה. דכי מהדר ליה מידי דנפשיה קמהדר ליה. אבל נכסי בעל אבדה אסורין על מחזיר. לא קמהדר ליה. דקמתהני ליה פריטא דר"י ע"כ. וצ"ע היכי דמי. אי באבדה גמורה. שחייב להחזיר דבר תורה. וכדמשמע לישנא דתלמודא. כי קמהדר ליה מדעם דנפשיה מהדר ליה. וכדמוכח נמי מפרוטה דר"י. אי הכי. מי מצי לעכובי אבדתו לעבור על דברי תורה. ותו א"כ פשיטא דמתהני מניה טובא. ואי בדלא מחייב לאהדורי. כגון המציל מזוטו של ים. כה"ג רחמנא שרייה מאי פריטא דר"י איכא. מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה. 
+<b>ותו </b>קשיא רישא. דל"ש אלא שנכסי מחזיר אסורין כו'. דהא ודאי מהני ליה. ולא מדעם דנפשיה קמהדר. וי"ל אב"א באבדה שחייב בה ד"ת. ודקאמר בנכסי בעל אבדה. אסורין. לא קמהדר. היינו איהו גופיה לא מהדר. ולא מצי לקיומי מצוה בגופיה. אלא אי איכא אחריני קרי להו ואינהו מהדרי ליה. ואי ליכא אחרינא. ודאי לא מצי שביק לאבדה. וכי טרח בה נמי לא מעכב לה גביה. אלא מהדר לה ע"י אחרים. או קורא לבעל אבדה שיטלנה. ונ"ל אם לא מצא מי שישיבנה אלא הוא. שמין שכרו מה שמרויח בפרוטה דר"י ואותה הנאה תפול להקדש. דרחמנא חייביה לקיומי מצוה. ואי נמי אי בשל תורה איירי מתניתין. אין הכי נמי דבכל גוונא מהדר אליבא דכ"ע. וליכא טצדקי למפטריה מחיובא דרמא רחמנא עליה. אלא הכי במאי עסקינן. באבדה דזכי ליה רחמנא בגווה. ואפ"ה מצוה לאהדורה. לפנים משורת הדין. לא יהא אלא צדקה וג"ח. נמי מיפטר מפריטא דר"י בשעתא דעסיק בה. 
+<b>ודאוקימנא </b>למתני' בשנכסי מחזיר אסורין כו'. דמהדר ליה מדי דנפשיה תוקמה בשהדירו מנכסיו. ולא אסר הנאתו עליו. וטרח בהשבת האבדה. על מנת שלא לזכות בה לעצמו. אלא לבעל אבדה. ודוק. כך נראה נכון. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>לדעתו </b>עתי"ט. וכתב רמ"ז. ז"ל. לפ"ד טעמו דכל הרוצה. כו'. הוא דבר העתיד כו'. אבל כל השומע הוא בהווה. שבהכרח ישמעו. וא"צ התעוררות רצון ע"כ. 
+<b>ואני </b>אומר. אין טעם ברצון. כי אם ישמע השומע. מכל מקום החדל יחדל. וגם באומר כל הזן. לא עם חרש הוא מדבר. 
+<b>לא ילמדנו </b>מקרא כרע"ב דלאו דאורייתא הוא עיין עלית הכתיבה. 
+<b>זן את הטמאה </b>עתי"ט בשם הר"ן. דר"א לא שרי בטמאה אלא מזונות יתרים. כיון דאינה עומדת אלא למלאכה. אין בעליה נהנין בפטומה. אדרבה מפנקה כו'. ע"כ. 
+<b>והיינו </b>בפרה סוס ופרד חמור וגמל וכיוצא בהם. איברא האיכא חזיר. דודאי נהנה מפטומו. ונראה דביה מודה ר"א. שאפילו מזונות הצריכין לו אסור. כיון שאינו עומד אלא למכור. דלמלאכה לא חזי ליה. אלא משום דלא שכיח. דהא אסור לישראל לגדלו. וקאי ליה בארור. מניה ודאי לא קמיירי. אע"ג דמשכחת ליה נמי בגר. והכלב נראה שבכלל בני מלאכה הוא. וגם שמזונותיו מועטין. להכי לא חשיבא פטומו הנאה. אדרבה גרועי גרעיה. כמ"ש משח אודניה וחוטרא אבתריה אבל בחתול מסופקני. ועשי"ע (סי"ז) ומ"ש תי"ט ולפירש"י לא איירי מתני' אפי' לת"ק אלא למזונות יתרים. תמוה הוא. אע"ג דנקט לשנא דפטומי פטומי מלי בעלמא הוא הכוונה ודאי על כל מזונותיה. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>לא יושב </b>כו' דמצות בקור דינה בעמידה לר"ן מהעתקת תי"ט. 
+<b>אשתמיטיה </b>הא דתניא המבקר כו' מתעטף ויושב לפניו. ולא כך הוא לשון הר"ן. אלא די לה בעמידה. ושמא ט"ס נזדקר כאן בתי"ט. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>מושכרין בעירן</b>‎ שהיו מושכרים. אבל השכירן לאחר מכן. לא כו'. דא"א אפילו בשכירות שרי. ליתני השכירן עכ"ל תי"ט. ואיכא למימר משום סיפא נקטיה. משו"ה אינו כל כך הכרח בעיני. אלא לעולם שכירות ביומיה ממכר הוא. 
+<b>או שמכרו לאחר </b>כר"ן ה"ה אם נתנן כו' אלא להכי נקט מכרן לאשמועינן כו'. אבל אמר ביתך כו' ומכרו לו אסור ע"כ. גם זה אינו מוכרח לדעתי. שי"ל ג"כ דקמ"ל רבותא בסיפא דאפילו מכרו לאחר אסור. ולעולם אימא לך ברישא אפי' לדידיה שרי. והיינו בשאני נכנס. אבל בשאני לוקח. פשיטא לעולם אסור בין במכירה בין בנתינה. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>בדבר של עולי בבל </b>ע"פ רע"ב. לפ"ז מכאן ראיה מפורשת. שדרי ח"ל גם הם עולין לרגל ומסייעא למ"ש בס"ד בשי"ע (קכ"ז) יע"ש. איברא פירושו אינו מוכרח. כי יש לפרש עולי בבל. על עולי הגולה מבבל לא"י. שבנו בית שני בימי כורש. וזה נראה יותר. דאל"כ מאי שנא עולי בבל דנקט, 
+<b>ובטעם </b>הדבר ג"כ אני אומרו בלשון אחר. מפני שהבור ההוא מוחזק לכל העולם. לא לבד לעולי רגלים. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>הר </b>הבית והעזרות. עמ"ש תי"ט בשם הרא"ש. דחומות ירושלם לא אתי משירי הלשכה. 
+<b>וצ"ל </b>דבאין משל אנשי ירושלם. דהוו להו בני העיר שותפין בגווה. 
+<b>והספרים </b>עמ"ש בס"ד שילהי בכורים. 
+<b>והכותב </b>חלקו. ה"ק והכותב כו' כדי שיוכל להשתמש בדברים הללו. היאך דינו. מחלוקת ר"י וחכמים. ומ"ש רמ"ז אין לו טעם ולא ריח. 
+<b>וחכ"א </b>כתב תוי"ט חכמים היינו ת"ק כו'. ואין לשונו מדוקדק. דאי קושיא היא ליתא לגמרי. איברא איפכא משמע לכאורה. דר"י היינו ת"ק. דמפליג בין נשים להדיוט. וחכמים לא מפלגי ואי בניחותא קאמר. מנליה הא. ואני אומר תרוויהו אליבא דת"ק קאמרי. והכי הו"ל לתי"ט למימר ר"י וחכמים לפרושי לדת"ק קאתי. וז"ל רמ"ז נראה דר"י וחכמים פליגי אליבא דת"ק. דר"י סבר כו' וחכ"א דכתיבה דת"ק אין לו זכיה. ע"כ. ואם אין זכיה. למאי מהניא כתיבה. הלא לד"ח זה וזה צריכין לזכות. אלא כך היה צריך לומר. כתיבה דת"ק. היינו זכיה. וכותב שטר ראיה על הזכיה. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>כל מתנה שאינו </b>לפירוש הר"ן צריך להיות העמדה בהפסקת טעם. במלת שאינה. ר"ל כל מתנה שהיא כמו שאינה שהרי אם הקדישה. אינה מקודשת. איננה מתנה ועתי"ט די"ג תהא מקודשת. וי"ג כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת כו' והכל אחד במכוון. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מותר בצלי </b>אע"ג דבלשון תורה צלי בכלל בשול. ככתוב ובשלת ואכלת. ויבשלו את הפסח. בנדרים הלך אחר לשון ב"א. ועיין בגמרא. 
+<b>ובשלוק </b>עמ"ש בס"ד מ"י פ"י דתרומות. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>כבוש שאינו טועם </b>עתי"ט עד והר"ן כתב עוד כו' אלא סיפא דקתני בכל הכבושין משום דקאמר איני טועם הוא וזה עיקר בעיני. 
+<b>מן הצלי כו' ומותר במבושל </b>ער"פ. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>דג דגים </b>עתי"ט עד והרמב"ם כתב דע כי בלשוננו כשיתחבר שם האחד עם הרבים. הרי הוא מורה על הכלל. ועל הפלגה ברבוי. כגון הבל הבלים שיר השירים. ע"כ. זה אינו נכנס באזני שתהא זו הכוונה בכאן. שא"כ אני אומר שלא נאסר בשום דג המצוי אצלנו. כי לא נתכוין זה אלא על לויתן וכדומיו שהוא ודאי דג הדגים. ע"פ דרך זה. אבל בשאר דגים. לא נאסר. כמו שאין הכוונה בשיר השירים. כי אם על השיר המופלג משאר השירים משובח וגדול מכולם. וק"ל. ובאמת אם כך יאמר דג הדגים (בה"א) שאיני טועם. לדעתי יוכל לפרש כוונתו כנזכר. שמשמעו כך הוא ודאי דג של הדגים. אמנם משנתינו דג דגים שנינו. שאין בלשון זה סמיכות ענין. אלא פורט הוא שני ענינים. דג גדול ודגים קטנים. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>מן הקום מותר בחלב </b>דחלב אינו בכלל קום כצ"ל לשון רש"י. ובתי"ט העתיקו בשבוש. 
+<b>טפלים </b>עתי"ט. וכתב רמ"ז אין זו דעתי (שהטי"ת מוחלפת בתי"ו) כי למה יחליפו אות באות ע"כ. ואני תמה עליו. וכי זה דבר חדש הוא אצלו. ועדיין לא ראה דוגמתו בלשון חז"ל. טעות בטי"ת. חלוף הת"ו שבלשון מקרא וזולתו הרבה (אף שלפי דעתי יש להם ז"ל בזה טעם נכון. לתת היכר לאיזה הבדל דק הנרגש בשתוף הענין המתדמה. גם בלשון מקרא לשון חטיפה בטי"ת ובתי"ו שוין). 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>מותר בדבש תמרים. </b>שסתם דבש אינו אלא דבש דבורים בלשון בני אדם. אבל בלשון תורה אינו אלא דבש תמרים. ארץ זית שמן ודבש. אלא שבנדרים הלך אחר לשון בני אדם. 
+
+Mishnah 10
+
+<b>אספרגוס </b>המים ששלקו בהם הכרוב. והוא כמו כוס אספרגום דומיא פרק כ"מ. 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>קונם מעשה ידיך עלי </b>אסור בכל הנאה. 
+<b>קונם על פי </b>אינו אסור אלא בהנאת הפה. 
+<b>אסור בחלופיהן ובגדוליהן </b>הא כדאיתא והא כדאיתא. 
+<b>מותר לאכול ולהתכסות אחר הפסח </b>ולא אמרינן עד הפסח לא קאי כי אם על שאת עושה. עכ"ל רא"ש. ואע"ג דאשכחן בקרא. כי כל אוכל מחמצת וגו' מיום הראשון עד יום השביעי. לשון תורה לחוד. ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם. 
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>מותר ליכנס לתחומה </b>צ"ע אם מותר בנהר המושך תוך תחומה. עמ"ש בס"ד במו"ק י"ד (סרי"ז) וא"ע עקכ"ח. 
+
+Mishnah 10
+
+<b>בחלופיהם ובגדוליהם </b>בטעימת חלופים וגדולים אסור אבל בשאר הנאתן ודאי לא נאסר. דלא קאסר עליה אלא הנאת מאכל. דהא לפי קאמר. להכי מ"ש הרע"ב בגדולי קונם אסורים כגדולי הקדש. לא לשוויינהו לגמרי. דהתם אסור בכל הנאה מהם. אלא בהא דמו. דגדולין נאסרין גם בכאן. ודווקא לאותו ענין שנדר. דהיינו להנאת הפה בלבד. זה פשוט בעיני. ורמ"ז לא דק. ודוק. מיהו דוקא באומר קונם לפי. אבל בקונם עלי. ודאי נאסר בכל הנאת חלופים וגדולים נמי. כמו בעיקרן. ועמש"ל במשנה הסמוכה. 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ור"ה </b>ע"ק רמ"ז מכביר מילין. בלי תבלין. 
+<b>חודש אחד </b>צ"ע עמ"ש בס"ד במו"ק לי"ד סר"ך. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>עד לפני הפסח </b>בגמרא משמע דהגרסא עד פני בלא למ"ד. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>נתעברה השנה </b>תנא בא"י קאי. בזמן שהיו מקדשין על פי הראיה. ומעברין על פי ב"ד ונשיא. ובזה א"צ לדוחק המפרשים. אלא בכל גוונא איירי. רק שקדם נדרו לעבור ב"ד. דקמ"ל רבותא. אע"ג דהא ודאי לא ידע. ולא אסיק אדעתי' שתתעבר השנה. וכי קאמר השנה. עד תשלום שנה פשוטה נתכוין. לפי ענין השנה שהיה עומד בה בשעת הנדר. אפ"ה נאסר בה עד שתצא כולה. ואין מונין לו יב"ח מתחלת השנה. 
+<b>ולפ"ז </b>אין מקום כלל למ"ש המפרשים דבר חדש וזר. שאפילו נדר סתם. נאסר י"ג חודש. כי מאין הרגלים. ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם. שכוונתם על רוב השנים. לכן לענ"ד פשוט שאפילו עומד במעוברת. ונודר משנה סתם. מונה יב"ח מיום ליום. ואם קדם נדרו לעבורה של שנה. בודאי נאסר עד שיכנסו כל כך ימים כחודש שנדר בו. אבל אם אח"כ נדר. פשיטא שאין הכוונה אלא על סתם שנה. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>אינו אסור אלא עד ליל הצום. </b>עתי"ט וקרמ"ז כתב דאינו חייב לאכול בו בשר. 
+<b>ואני </b>אומר לדברי ריה"ג (דסתם לן תנא כותיה) חובה היא. שאל"כ לא היו כופין את הטבח להפסידו. ולא גרעא ודאי ממצות ד' כוסות. שגם היא אינה אלא מדבריהם. 
+<b>ממעשה </b>דחייט לא מוכח מידי. די"ל שזה תוספות כבוד. יתר על בשר בהמה ועוף. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>מסרבין </b>נראה שמעקר הלשון צ"ל מסרהבין, וכן בסמוך מסרב. דילמא מסרהב גרסינן. שהוא לשון הפצרה. כמו בפ"ק דחולין בעובדא דרפב"י ורבי. ואולי הוא קצור בלשון. גם עכ"פ קרובים הם בענין. כי המסרהב ומפציר מסרב הוא גם כן. וממאן לקבל דברי המפציר ונותן לאל מלתו. 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>פותחין בנולד. </b>טעמא דר"א עתי"ט משמא דגמרא. ולכאורה משמע דאתיא כר"מ דמתניתין לקמן בסמוך. וא"כ על כרחך הגרסא ואין חכמים מודים עיקר. וצ"ע בגמרא. 
+<b>ומ"ש </b>תי"ט בשם הב"י. דלא חשבינן מיתה דאידך בחיי זה. שכיחא. צ"ע דא"כ בעוני נמי נימא הכי. ומאי עדיפותא דהא מהא בהך גוונא. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>ראתה </b>פועל מדומה. שאול מן הפועל לנפעל כדרך לשון חכמים. שתוי חלוץ ארוס וכיוצא (ע"ל מ"ג פ"י בתי"ט) על שם הסבה שגרמה הפעולה. ואפשר ג"כ שהוא פועל עומד. נגזר מן הראויות לתת לה. כלומר במה ראויה זו לכך. וראתה. כמו נראתה. על דרך לקתה. צמתה ידו. וזולתן. 
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>מפר עד שלא תחשך. </b>ובדין הוא דלתני. אינו מפר אלא עד שתחשך כו'. כך צריך לתקן בלשון הר"ן שהעתיקו בתי"ט בטעות ולא תקנו. כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה. 
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>פירות מדינה. </b>כתב הר"ן ומסתברא דלר' יוסי נמי בנדרה מפירות מדינה. שהיא דרה בה. יפר. דלא גרעא מדינתה מחנוני המקיפו. ולדעתי אין בזה הכרח. כי אם אפשר לה להתפרנס ממדינה אחרת. ודאי מגרע גרעא. ואי איתא דלא גרעה היינו בדאי אפשר. אז ודאי הוה ליה ממש דומיא דחנוני המקיפו. ובכה"ג לא מיירי בפירות מדינה. אלא ממדינה זו. וראיתי לרמ"ז שכתב ר"נ דגרעא טפי כו' ובהא ניחא דלא פליג בדידה בפירות (כצ"ל) דמדינה זו. ע"כ. כמדומה שלא הבין דברי הר"ן. ולא ידע מר מאי מעלי ומאי גרע. לא יבקר בין טוב לרע. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>המודר </b>עבתי"ט חלופי גרסאות. ושניהן אינן מתיישבין על הלשון. וי"ל שסתם מודר. הוא נודר ג"כ. דאורח ארעא הוא. וכתוב כמים הפנים לפנים. עי"ל דמודר הנאה משמע נמי שפיר. דחתנו הדיר עצמו מהנאתו. ומשו"ה לא קתני המדיר. דהוה משמע דאיהו דאדריה לחתניה דווקא. הוי דינא הכי. אלא אע"ג דחתנו הוא שאסר הנאת חמיו עליו. ונתן אצבע בין שניו אימא דלא שרי כה"ג. קמ"ל דלא שנא. עי"ל ד"א נכונה מאד. ותנא מילתא אגב אורחא קמ"ל. דודאי זימנין משכחת דמדיר אסור נמי בנכסי מודר כגון דהוי אדם חשוב. דכי שקיל מניה מתנה נהנה ומהני. חשבינן ליה. כדקיי"ל באשה דמתקדשת בההיא הנאה. נמצא הנאה זו שנאסרת כמו כן במודר הנאה. ומודר ומדיר שניהן אסורין זה בנכסי זה. 
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>והיא יתומה </b>תלתא והיא יתומה תנן. פירושן וכבר היא יתומה. 
+<b>נערה בוגרת </b>ומת אביה. פירוש. נדרה כשהיא נערה. ובגרה אח"כ מת. וכן בבא הסמוכה הכי מתפרשא. ר"ל אח"כ מת. 
+<b>ושמת </b>אביה בגרה היינו בבא דרישא. אלא דהכא מיירי שנדרה כשהיא נערה. 
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>ותהא נטולה </b>עתי"ט דאע"ג דאסורה לעלמא. מגו דאתוסף אסור בנדרה על בעלה. חל נמי על האחרים (חשב ליישב ביה תמיהת התו') ואני אומר אין זה מגו טוב. דהא לבעלה משעבדא. ואינה יכולה לאסור עצמה עליו (אע"ג דיכולה לאסור הנאתו עליה). 
+<b>דעדיפא </b>הו"ל למימר. מגו דאתוסף איסור לעלמא. לאחר מיתה וגירושין. חייל נמי האידנא. ומגו דחייל אכ"ע. חייל נמי אבעל לאחר שיגרשנה. 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Nedarim/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Nedarim/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..1a7c074c600c4eca312f4a77e55e3e42e99c228d
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Nedarim/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,450 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Nedarim
+לחם שמים על משנה נדרים
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Nedarim
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה נדרים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בפתיחה דתי"ט </b>אבל האומר נדר שלא אוכל. אינו כלום. לא קיי"ל הכי. אלא יד הוי ולדברי הטור גם הר"מ עצמו סובר כך. 
+<b>מנודה </b>מרוחק כנדה. 
+<b>וכנדבותם </b>עתי"ט וז"ל הרמב"ם כו' האומר הריני נזיר אם אעשה כך וכך כו' ה"ז רשע. היינו בדבר הרשות. אבל לדבר מצוה ודאי שרי. ומצוה לזרוזי נפשיה כדנעיל ולא שלא נזירות משאר נדרים. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>לחולין </b>הלמ"ד נקודה פתח לרע"ב. 
+<b>ואי </b>לאו דמסתפינא אמינא. שזה בא משבוש קריאת הספרדים. שאינם מבדילים בין הברת קמץ. להברת פתח. אכן לפי דרך הדקדוק. אין ענין לנקודת פת"ח הלמ"ד. להורות על מלת לא. אלא באומר לחולין בקמ"ץ הלמ"ד המשמשת איירי תנא דידן. כי אז ודאי יש בכחה מלת לא קמוצה. שהוראתה בארמית (שהיא שפת יושבי א"י בזמן התנאים. כמו שיש עדים נאמנים על זה במשנתנו ביחוד ובכ"מ) בהיותם קרובים בהברה. אבל האומר הלמ"ד בפת"ח. ודאי אינו נאסר לבקיאי הלשון. אלא לנלעג המדבר בלעגי שפה. 
+<b>כהיכל </b>לרע"ב כקרבנות שבהיכל. ר"ל פר ושעיר דיה"כ. ופרים ושעירים הנשרפים. שדמן טעון הזיה על הפרכת ומזבח הזהב. 
+<b>כירושלם </b>כקרבנות שבירושלם. הם שלמים בכור ומעשר ופסח. שנאכלים בכל העיר. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>האומר קרבן עולה </b>כו' כרע"ב כל הני קרבנות חובה הם. ופריש תי"ט דעולה ומנחה משכחת להו בתמידין ומוספין כו'. לא ידענא מאי דוחקיה. אטו בקרבן מי ליתינהו. 
+<b>חטאות </b>לאו דווקא. אלא ה"ה לאשם. כדתניא בגמרא (די"ג) בגמרא קודם משנה זו. וצ"ע מ"ט שביק ליה תנא דידן. וטפי הו"ל למתנייה. ולייתי לחטאת במכ"ש. דהא חטאת שייך טפי בנדר. מאשם. דלא משכחת ליה בא ע"י נדר לגמרי. אלא אליבא דבבא בב"ט. משא"כ בחטאת דמצי לחיוביה ע"י נדר נזיר. וכמ"ש הר"מ רפ"ב. אבל אשם נזיר אינו בא אלא בנטמא. ועמ"ש במו"ק א"ח (ס"א) בס"ד. ולקמן רפ"ב. 
+<b>ר"י מתיר </b>עתי"ט. משמע דאי דאמרינן לאו חי מרגיש כו'. וכן מצינו בדברי חז"ל שבירת כלים זוהי מיתתן (פ"ה דב"ק) וכן חי הנזכר בכוס של ברכה. י"א בכלי. וי"א ביין. כמ"ש יין חי. וכן פירות חיין. 
+<b>קונם פי </b>והפה דבר שיש בו ממש. והוא הדין לעיני בשינה. כדאיתא בהדיא. וא"כ ה"ה לעיני בראיה וחוטמי בריח ואזני בשמיעה. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>וכתרומתו </b>אבל בתרומה סתם. פליגי בה. לקמן מ"ד. 
+<b>שאיני משמשך </b>כהר"ן. וא"ת והא מצות לאו ליהנות נתנו. וי"ל. מ"מ אי מתהני גופיה בהדי דמקיים המצוה. הנאה מיקריא. ע"כ. 
+<b>דכוותה </b>קיי"ל במתעסק בעריות ובחלבים. חייב שכן נהנה. וקרמ"ז כתב. דאפשר לו שלא ליהנות. ולא לכוין להנאה. דומיא דכפאו שד (הו"ל לאתויי דעדיפא. מר"י דבעל ה' בעילות ביבמה דרך סדין. שלא ליהנות מגופה כלל). 
+<b>ולא </b>ידעתי הלנו אם לצרינו. דאם איתא דיש ציור לשמש בלי הנאה כל שכן שתתחזק הקושיא. במה אסר עצמו. ואין קונם אלא משום הנאה בעולם. וק"ל. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ופירושן להקל </b>עתי"ט בשם הרא"ש ב
+פסקיו שדחה פירוש עצמו. משום דק"ל פשיטא ומאי קולא כו' ככל היוצא מפיו יעשה. ע"כ. אין בזה מה שיקשה עלינו. כי הכ' לא בא אלא לחייבו לקיים אסורו. לא התרו. היכא דפירושו להקל. לא מהמנינן ליה. לסתור הנראה מכוונתו להפך. שהרי להתר לא היה צריך לדור ולומר כלום. א"כ רבותא היא שהולכין אחר פירושו להקל. 
+<b>אם של ע"א </b>ע"ל התו'. דאין רגילות לקרות בשר מליח של חולין. וזה היה בימיהם משום דבישרא מליחא לא מעלי. מיהו האידנא דרגילי ביה טובא. ודאי הולכין אחר פירושן. אם אמר שנתכוין לכך נאמן. משא"כ בימיהם. אפילו אמר. לא מהימן. לפרש כוונתו מה שאינו נקרא כך כלל. 
+<b>אם כמעשר בהמה אסור </b>דהוי דבר הנדור. ואין מ"ב אוסר הדיר. לאפוקי תרומה אע"ג דבעיא נמי קריאת שם. מקמי הכי נמי אסורה. כמש"ל מ"א. בתי"ט בשם הרא"ש. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>ומלמדין אותו </b>ז"ל תי"ט. לפי שבכאן הרי הוא כעושה חוכא וטלולא מנדרים ע"כ. ולי נראה משום דגורם מכשול לאחרים. שילמדו ממנו להקל ראש בנדרים גמורים. שהרי הם סבורים שלנדר גמור נתכוין. ואינן יודעין מדברים שבלבו. לאפוקי בהרי את עלי כאימא. דלא נפיק מנה חורבא לאחריני. דרובא דעלמא ידעי דלאו נדר הוא. ועפ"ז מדוקדק מאד לשון המשנה. כדי שלא ינהגו כו'. דמאי כדי. הכי הול"ל ומלמדין אותן שלא ינהגו. אי בדידהו דנודרים משתעי. והשתא אתי שפיר. והכי קאמר כדי שלא ינהגו בני אדם הרואין ושומעין קלות כו'. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ארבעה נדרים </b>ההיא דספ"ב. לא התירו חכמים. אלא הוא יכול להפר את נדרו שלא ע"פ חכם. וסיפא דההיא. נמי לא מהתרת חכם נגעו בה. אלא מחמת כוונת הנודר. אע"ג דהכא נמי משום דאזלינן בתר כוונתו. שרו ליה רבנן. מ"מ לא פסיקא כולי האי. דלזימנין מתכוין להעמיד. ואסור. ולכן ג"כ אסור לדור בהם לכתחלה (א"ל בהורגין) והיינו דקתני התירו. ולא תני מותרין לגמרי. אלא בדיעבד. התירום חכמים. כשנתכוין לדור על דעתם. 
+<b>אומר כל נדר כו'. </b>עתי"ט שהשיג על ב"ם ולבוש. עמ"ש בס"ד במו"ק ושי"ע. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>שהן של תרומה </b>שאין אוכלין דבר האסור. אי נמי תרומה לא חשיבא להו. עכ"ל רע"ב. 
+<b>וצ"ע </b>מאי קאמר א"נ. כי שני הדברים צריכין זה לזה. ועקרמ"ז שר"ל קושית תו'. ולא ידענא מאי קאמר אפשר דחיישי כו'. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>עקרמ"ז </b>דברים הרבה מרבים הבל. 
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>ליקח בפחות </b>כו' אם שומעין לו. כי היכי דלא ליתפס תנא בלישנא עכ"ל תי"ט. 
+<b>ואני </b>אומר בד"א. סד"א אם צריך לו מאד למכור ולקנות. לוקח בפחות ומוכר ביותר אף בע"כ של האחר. כיון דאנוס הוא שאי אפשר לו להתעסק עם בני אדם באופן אחר. הו"א דשרי להינות בדבר מועט. משום כדי חייו. כיוצא בה מצינו בסעודת הקוה. שהתירו כדומה לזה. משום פ"נ. סד"א הכא נמי שרי קמ"ל דלא שריא אלא מדעתו. ואפי' אין האחר מכיר באונאה. ואף שאין בה כדי אונאה. 
+<b>ואסור במולי </b>פשוט שאסור גם בנקבות. 
+<b>אסור בערלי ישראל </b>והוא הדין לנקיבות דנשי כמאן דמהילי דמיין. 
+<b>שנכרתו עליה י"ג כריתות </b>קמ"ל שהעובר עליה. אינו עובר ברית אחת בלבד. וכי הא דתנן התם והא במאמר אחד יכול להבראות. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מקום שמשכירין </b>מ"ש תי"ט משום דא"ה ל"מ אלא הנאה מגוף המאכל. לא דק. וכ"כ רמ"ז. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>שוקל לו שקלו. ופורע לו חובו </b>ז"ל הרע"ב ואית דמוקמי לה בכל חוב שבעולם. שאינו אלא מונע את בעל חובו שלא יתבענו. ומניעת התביעה. אינה בכלל הנאה. ע"כ. הוכרח בעל פירוש זה לפרש כך. משום דקשיא ליה שוקל את שקלו. דלפירושא קמא. לא אתי אפילו כחנן. דבשלמא פורע חובו. ניחא. דס"ל אבד את מעותיו. וכיון דלא הוה מצי מלוה ללחצו לא אהני ליה מידי. אבל שוקל שקלו. הא קמשתרשי ליה. דהרי ממשכנין עליה. 
+<b>וקשיא </b>לי אהדין פירושא. איך אפשר לומר דמניעת תביעה אינה הנאה. והרי השוקל שקלו של חברו ע"י עצמו. שם נתרמה תרומה. מעל שליח, א"כ ע"כ צ"ל דאית בה הנאה בשוה פרוטה (דבבציר מהכי ליכא מעילה) שאם לא שקל. היו ממשכנין אותו. ושמע מנה דמניעת תביעה על כרחך הנאה היא. ובודאי קמשתרשי ליה. וקשיין מתניתי אהדדי. אמאי במודר שוקל לו שקלו. ואין לומר. התם דמעל. משום דקיום מצוה במעות הקדש. כאילו קנה בו בהמה והוציא המעות לחולין. דיקא נמי מדתנן קרבה הבהמה מעל הא מקמי הכי. לא. א"כ לא מעל במה שמנע ממנו תביעה. הא ליתא. דהא פירש שם הר"מ ז"ל דמשו"ה לא מעל. דמצות לאו ליהנות ניתנו. ולא בעינן קרבה בהמה. אלא משום דמהקדש להקדש קאתי. ואינו מועל. אלא ע"י מעשה. אבל הנאה מיהא ליתא רק במה שהציל עצמו מיד הגזברים. שלא ימשכנוהו. לכן נ"ל. דמתניתין דהכא מיירי ששוקל בשבילו קודם שישבו במקדש. כי אז התחילו למשכן. לא קודם לכן. ונמצא שאין כאן הנאה עתה. אלא גורם הנאה לאחר זמן. ותו מאן יימר דבשעת חיובא לא הוה שקיל איהו גופיה. השתא מיהת מצוה קעביד. ותו לא. 
+<b>וההיא </b>דשקלים אפילו תימא קודם שהתחילו למשכן איירי. אפ"ה מעל לכשקרבה בהמה. שהרי לא תבעוהו. נמצא נהנה. ונכון הדבר מאד בעז"ה. דוק. 
+<b>שוב </b>מצאתי ת"ל סברא זו בתו' פשד"ג ד"ה הא מני חנן. אלא דקשיא קצת. דאי הכי מאי פריך הא מני. ולא מצי לאוקמה אלא כחנן. הא אפילו אליבא דרבנן מצינן לאוקמה. ההיא דפורע חובו. וכגון דקביע ליה זימנא. או בסתם הלואה שלשים יום. ודפרעיה בגו זימנא. ואכתי לא מטי זמן הפרעון. דליכא אלא גרמא. דלאחר זמן מתהני ליה. וי"ל כיון דודאי משתרשי ליה. אליבא דרבנן לא הוי גרמא. אלא הנאה ממש. משו"ה לא קאמר התו' הכא. אלא אליבא דחנן ולדידיה בפורע שקלו. לא משתרשי ליה ודאי. אפילו אליבא דרבנן. דמצוה קעבד. ומצות לאו ליהנות ניתנו. כדאיתא התם. דלרבנן לק"מ וליכא אלא הנאת מניעת התביעה. וכיון דליתא אלא לאחר זמן בספק. והשתא אינה אלא גרמא שפיר קאמינא. 
+<b>ומחזיר לו אבדתו </b>בגמרא חד אמר לא שנו אלא בנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה. דכי מהדר ליה מידי דנפשיה קמהדר ליה. אבל נכסי בעל אבדה אסורין על מחזיר. לא קמהדר ליה. דקמתהני ליה פריטא דר"י ע"כ. וצ"ע היכי דמי. אי באבדה גמורה. שחייב להחזיר דבר תורה. וכדמשמע לישנא דתלמודא. כי קמהדר ליה מדעם דנפשיה מהדר ליה. וכדמוכח נמי מפרוטה דר"י. אי הכי. מי מצי לעכובי אבדתו לעבור על דברי תורה. ותו א"כ פשיטא דמתהני מניה טובא. ואי בדלא מחייב לאהדורי. כגון המציל מזוטו של ים. כה"ג רחמנא שרייה מאי פריטא דר"י איכא. מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה. 
+<b>ותו </b>קשיא רישא. דל"ש אלא שנכסי מחזיר אסורין כו'. דהא ודאי מהני ליה. ולא מדעם דנפשיה קמהדר. וי"ל אב"א באבדה שחייב בה ד"ת. ודקאמר בנכסי בעל אבדה. אסורין. לא קמהדר. היינו איהו גופיה לא מהדר. ולא מצי לקיומי מצוה בגופיה. אלא אי איכא אחריני קרי להו ואינהו מהדרי ליה. ואי ליכא אחרינא. ודאי לא מצי שביק לאבדה. וכי טרח בה נמי לא מעכב לה גביה. אלא מהדר לה ע"י אחרים. או קורא לבעל אבדה שיטלנה. ונ"ל אם לא מצא מי שישיבנה אלא הוא. שמין שכרו מה שמרויח בפרוטה דר"י ואותה הנאה תפול להקדש. דרחמנא חייביה לקיומי מצוה. ואי נמי אי בשל תורה איירי מתניתין. אין הכי נמי דבכל גוונא מהדר אליבא דכ"ע. וליכא טצדקי למפטריה מחיובא דרמא רחמנא עליה. אלא הכי במאי עסקינן. באבדה דזכי ליה רחמנא בגווה. ואפ"ה מצוה לאהדורה. לפנים משורת הדין. לא יהא אלא צדקה וג"ח. נמי מיפטר מפריטא דר"י בשעתא דעסיק בה. 
+<b>ודאוקימנא </b>למתני' בשנכסי מחזיר אסורין כו'. דמהדר ליה מדי דנפשיה תוקמה בשהדירו מנכסיו. ולא אסר הנאתו עליו. וטרח בהשבת האבדה. על מנת שלא לזכות בה לעצמו. אלא לבעל אבדה. ודוק. כך נראה נכון. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>לדעתו </b>עתי"ט. וכתב רמ"ז. ז"ל. לפ"ד טעמו דכל הרוצה. כו'. הוא דבר העתיד כו'. אבל כל השומע הוא בהווה. שבהכרח ישמעו. וא"צ התעוררות רצון ע"כ. 
+<b>ואני </b>אומר. אין טעם ברצון. כי אם ישמע השומע. מכל מקום החדל יחדל. וגם באומר כל הזן. לא עם חרש הוא מדבר. 
+<b>לא ילמדנו </b>מקרא כרע"ב דלאו דאורייתא הוא עיין עלית הכתיבה. 
+<b>זן את הטמאה </b>עתי"ט בשם הר"ן. דר"א לא שרי בטמאה אלא מזונות יתרים. כיון דאינה עומדת אלא למלאכה. אין בעליה נהנין בפטומה. אדרבה מפנקה כו'. ע"כ. 
+<b>והיינו </b>בפרה סוס ופרד חמור וגמל וכיוצא בהם. איברא האיכא חזיר. דודאי נהנה מפטומו. ונראה דביה מודה ר"א. שאפילו מזונות הצריכין לו אסור. כיון שאינו עומד אלא למכור. דלמלאכה לא חזי ליה. אלא משום דלא שכיח. דהא אסור לישראל לגדלו. וקאי ליה בארור. מניה ודאי לא קמיירי. אע"ג דמשכחת ליה נמי בגר. והכלב נראה שבכלל בני מלאכה הוא. וגם שמזונותיו מועטין. להכי לא חשיבא פטומו הנאה. אדרבה גרועי גרעיה. כמ"ש משח אודניה וחוטרא אבתריה אבל בחתול מסופקני. ועשי"ע (סי"ז) ומ"ש תי"ט ולפירש"י לא איירי מתני' אפי' לת"ק אלא למזונות יתרים. תמוה הוא. אע"ג דנקט לשנא דפטומי פטומי מלי בעלמא הוא הכוונה ודאי על כל מזונותיה. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>לא יושב </b>כו' דמצות בקור דינה בעמידה לר"ן מהעתקת תי"ט. 
+<b>אשתמיטיה </b>הא דתניא המבקר כו' מתעטף ויושב לפניו. ולא כך הוא לשון הר"ן. אלא די לה בעמידה. ושמא ט"ס נזדקר כאן בתי"ט. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>מושכרין בעירן</b>‎ שהיו מושכרים. אבל השכירן לאחר מכן. לא כו'. דא"א אפילו בשכירות שרי. ליתני השכירן עכ"ל תי"ט. ואיכא למימר משום סיפא נקטיה. משו"ה אינו כל כך הכרח בעיני. אלא לעולם שכירות ביומיה ממכר הוא. 
+<b>או שמכרו לאחר </b>כר"ן ה"ה אם נתנן כו' אלא להכי נקט מכרן לאשמועינן כו'. אבל אמר ביתך כו' ומכרו לו אסור ע"כ. גם זה אינו מוכרח לדעתי. שי"ל ג"כ דקמ"ל רבותא בסיפא דאפילו מכרו לאחר אסור. ולעולם אימא לך ברישא אפי' לדידיה שרי. והיינו בשאני נכנס. אבל בשאני לוקח. פשיטא לעולם אסור בין במכירה בין בנתינה. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>בדבר של עולי בבל </b>ע"פ רע"ב. לפ"ז מכאן ראיה מפורשת. שדרי ח"ל גם הם עולין לרגל ומסייעא למ"ש בס"ד בשי"ע (קכ"ז) יע"ש. איברא פירושו אינו מוכרח. כי יש לפרש עולי בבל. על עולי הגולה מבבל לא"י. שבנו בית שני בימי כורש. וזה נראה יותר. דאל"כ מאי שנא עולי בבל דנקט, 
+<b>ובטעם </b>הדבר ג"כ אני אומרו בלשון אחר. מפני שהבור ההוא מוחזק לכל העולם. לא לבד לעולי רגלים. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>הר </b>הבית והעזרות. עמ"ש תי"ט בשם הרא"ש. דחומות ירושלם לא אתי משירי הלשכה. 
+<b>וצ"ל </b>דבאין משל אנשי ירושלם. דהוו להו בני העיר שותפין בגווה. 
+<b>והספרים </b>עמ"ש בס"ד שילהי בכורים. 
+<b>והכותב </b>חלקו. ה"ק והכותב כו' כדי שיוכל להשתמש בדברים הללו. היאך דינו. מחלוקת ר"י וחכמים. ומ"ש רמ"ז אין לו טעם ולא ריח. 
+<b>וחכ"א </b>כתב תוי"ט חכמים היינו ת"ק כו'. ואין לשונו מדוקדק. דאי קושיא היא ליתא לגמרי. איברא איפכא משמע לכאורה. דר"י היינו ת"ק. דמפליג בין נשים להדיוט. וחכמים לא מפלגי ואי בניחותא קאמר. מנליה הא. ואני אומר תרוויהו אליבא דת"ק קאמרי. והכי הו"ל לתי"ט למימר ר"י וחכמים לפרושי לדת"ק קאתי. וז"ל רמ"ז נראה דר"י וחכמים פליגי אליבא דת"ק. דר"י סבר כו' וחכ"א דכתיבה דת"ק אין לו זכיה. ע"כ. ואם אין זכיה. למאי מהניא כתיבה. הלא לד"ח זה וזה צריכין לזכות. אלא כך היה צריך לומר. כתיבה דת"ק. היינו זכיה. וכותב שטר ראיה על הזכיה. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>כל מתנה שאינו </b>לפירוש הר"ן צריך להיות העמדה בהפסקת טעם. במלת שאינה. ר"ל כל מתנה שהיא כמו שאינה שהרי אם הקדישה. אינה מקודשת. איננה מתנה ועתי"ט די"ג תהא מקודשת. וי"ג כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת כו' והכל אחד במכוון. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מותר בצלי </b>אע"ג דבלשון תורה צלי בכלל בשול. ככתוב ובשלת ואכלת. ויבשלו את הפסח. בנדרים הלך אחר לשון ב"א. ועיין בגמרא. 
+<b>ובשלוק </b>עמ"ש בס"ד מ"י פ"י דתרומות. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>כבוש שאינו טועם </b>עתי"ט עד והר"ן כתב עוד כו' אלא סיפא דקתני בכל הכבושין משום דקאמר איני טועם הוא וזה עיקר בעיני. 
+<b>מן הצלי כו' ומותר במבושל </b>ער"פ. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>דג דגים </b>עתי"ט עד והרמב"ם כתב דע כי בלשוננו כשיתחבר שם האחד עם הרבים. הרי הוא מורה על הכלל. ועל הפלגה ברבוי. כגון הבל הבלים שיר השירים. ע"כ. זה אינו נכנס באזני שתהא זו הכוונה בכאן. שא"כ אני אומר שלא נאסר בשום דג המצוי אצלנו. כי לא נתכוין זה אלא על לויתן וכדומיו שהוא ודאי דג הדגים. ע"פ דרך זה. אבל בשאר דגים. לא נאסר. כמו שאין הכוונה בשיר השירים. כי אם על השיר המופלג משאר השירים משובח וגדול מכולם. וק"ל. ובאמת אם כך יאמר דג הדגים (בה"א) שאיני טועם. לדעתי יוכל לפרש כוונתו כנזכר. שמשמעו כך הוא ודאי דג של הדגים. אמנם משנתינו דג דגים שנינו. שאין בלשון זה סמיכות ענין. אלא פורט הוא שני ענינים. דג גדול ודגים קטנים. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>מן הקום מותר בחלב </b>דחלב אינו בכלל קום כצ"ל לשון רש"י. ובתי"ט העתיקו בשבוש. 
+<b>טפלים </b>עתי"ט. וכתב רמ"ז אין זו דעתי (שהטי"ת מוחלפת בתי"ו) כי למה יחליפו אות באות ע"כ. ואני תמה עליו. וכי זה דבר חדש הוא אצלו. ועדיין לא ראה דוגמתו בלשון חז"ל. טעות בטי"ת. חלוף הת"ו שבלשון מקרא וזולתו הרבה (אף שלפי דעתי יש להם ז"ל בזה טעם נכון. לתת היכר לאיזה הבדל דק הנרגש בשתוף הענין המתדמה. גם בלשון מקרא לשון חטיפה בטי"ת ובתי"ו שוין). 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>מותר בדבש תמרים. </b>שסתם דבש אינו אלא דבש דבורים בלשון בני אדם. אבל בלשון תורה אינו אלא דבש תמרים. ארץ זית שמן ודבש. אלא שבנדרים הלך אחר לשון בני אדם. 
+
+Mishnah 10
+
+<b>אספרגוס </b>המים ששלקו בהם הכרוב. והוא כמו כוס אספרגום דומיא פרק כ"מ. 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>קונם מעשה ידיך עלי </b>אסור בכל הנאה. 
+<b>קונם על פי </b>אינו אסור אלא בהנאת הפה. 
+<b>אסור בחלופיהן ובגדוליהן </b>הא כדאיתא והא כדאיתא. 
+<b>מותר לאכול ולהתכסות אחר הפסח </b>ולא אמרינן עד הפסח לא קאי כי אם על שאת עושה. עכ"ל רא"ש. ואע"ג דאשכחן בקרא. כי כל אוכל מחמצת וגו' מיום הראשון עד יום השביעי. לשון תורה לחוד. ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם. 
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>מותר ליכנס לתחומה </b>צ"ע אם מותר בנהר המושך תוך תחומה. עמ"ש בס"ד במו"ק י"ד (סרי"ז) וא"ע עקכ"ח. 
+
+Mishnah 10
+
+<b>בחלופיהם ובגדוליהם </b>בטעימת חלופים וגדולים אסור אבל בשאר הנאתן ודאי לא נאסר. דלא קאסר עליה אלא הנאת מאכל. דהא לפי קאמר. להכי מ"ש הרע"ב בגדולי קונם אסורים כגדולי הקדש. לא לשוויינהו לגמרי. דהתם אסור בכל הנאה מהם. אלא בהא דמו. דגדולין נאסרין גם בכאן. ודווקא לאותו ענין שנדר. דהיינו להנאת הפה בלבד. זה פשוט בעיני. ורמ"ז לא דק. ודוק. מיהו דוקא באומר קונם לפי. אבל בקונם עלי. ודאי נאסר בכל הנאת חלופים וגדולים נמי. כמו בעיקרן. ועמש"ל במשנה הסמוכה. 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ור"ה </b>ע"ק רמ"ז מכביר מילין. בלי תבלין. 
+<b>חודש אחד </b>צ"ע עמ"ש בס"ד במו"ק לי"ד סר"ך. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>עד לפני הפסח </b>בגמרא משמע דהגרסא עד פני בלא למ"ד. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>נתעברה השנה </b>תנא בא"י קאי. בזמן שהיו מקדשין על פי הראיה. ומעברין על פי ב"ד ונשיא. ובזה א"צ לדוחק המפרשים. אלא בכל גוונא איירי. רק שקדם נדרו לעבור ב"ד. דקמ"ל רבותא. אע"ג דהא ודאי לא ידע. ולא אסיק אדעתי' שתתעבר השנה. וכי קאמר השנה. עד תשלום שנה פשוטה נתכוין. לפי ענין השנה שהיה עומד בה בשעת הנדר. אפ"ה נאסר בה עד שתצא כולה. ואין מונין לו יב"ח מתחלת השנה. 
+<b>ולפ"ז </b>אין מקום כלל למ"ש המפרשים דבר חדש וזר. שאפילו נדר סתם. נאסר י"ג חודש. כי מאין הרגלים. ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם. שכוונתם על רוב השנים. לכן לענ"ד פשוט שאפילו עומד במעוברת. ונודר משנה סתם. מונה יב"ח מיום ליום. ואם קדם נדרו לעבורה של שנה. בודאי נאסר עד שיכנסו כל כך ימים כחודש שנדר בו. אבל אם אח"כ נדר. פשיטא שאין הכוונה אלא על סתם שנה. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>אינו אסור אלא עד ליל הצום. </b>עתי"ט וקרמ"ז כתב דאינו חייב לאכול בו בשר. 
+<b>ואני </b>אומר לדברי ריה"ג (דסתם לן תנא כותיה) חובה היא. שאל"כ לא היו כופין את הטבח להפסידו. ולא גרעא ודאי ממצות ד' כוסות. שגם היא אינה אלא מדבריהם. 
+<b>ממעשה </b>דחייט לא מוכח מידי. די"ל שזה תוספות כבוד. יתר על בשר בהמה ועוף. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>מסרבין </b>נראה שמעקר הלשון צ"ל מסרהבין, וכן בסמוך מסרב. דילמא מסרהב גרסינן. שהוא לשון הפצרה. כמו בפ"ק דחולין בעובדא דרפב"י ורבי. ואולי הוא קצור בלשון. גם עכ"פ קרובים הם בענין. כי המסרהב ומפציר מסרב הוא גם כן. וממאן לקבל דברי המפציר ונותן לאל מלתו. 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>פותחין בנולד. </b>טעמא דר"א עתי"ט משמא דגמרא. ולכאורה משמע דאתיא כר"מ דמתניתין לקמן בסמוך. וא"כ על כרחך הגרסא ואין חכמים מודים עיקר. וצ"ע בגמרא. 
+<b>ומ"ש </b>תי"ט בשם הב"י. דלא חשבינן מיתה דאידך בחיי זה. שכיחא. צ"ע דא"כ בעוני נמי נימא הכי. ומאי עדיפותא דהא מהא בהך גוונא. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>ראתה </b>פועל מדומה. שאול מן הפועל לנפעל כדרך לשון חכמים. שתוי חלוץ ארוס וכיוצא (ע"ל מ"ג פ"י בתי"ט) על שם הסבה שגרמה הפעולה. ואפשר ג"כ שהוא פועל עומד. נגזר מן הראויות לתת לה. כלומר במה ראויה זו לכך. וראתה. כמו נראתה. על דרך לקתה. צמתה ידו. וזולתן. 
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>מפר עד שלא תחשך. </b>ובדין הוא דלתני. אינו מפר אלא עד שתחשך כו'. כך צריך לתקן בלשון הר"ן שהעתיקו בתי"ט בטעות ולא תקנו. כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה. 
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>פירות מדינה. </b>כתב הר"ן ומסתברא דלר' יוסי נמי בנדרה מפירות מדינה. שהיא דרה בה. יפר. דלא גרעא מדינתה מחנוני המקיפו. ולדעתי אין בזה הכרח. כי אם אפשר לה להתפרנס ממדינה אחרת. ודאי מגרע גרעא. ואי איתא דלא גרעה היינו בדאי אפשר. אז ודאי הוה ליה ממש דומיא דחנוני המקיפו. ובכה"ג לא מיירי בפירות מדינה. אלא ממדינה זו. וראיתי לרמ"ז שכתב ר"נ דגרעא טפי כו' ובהא ניחא דלא פליג בדידה בפירות (כצ"ל) דמדינה זו. ע"כ. כמדומה שלא הבין דברי הר"ן. ולא ידע מר מאי מעלי ומאי גרע. לא יבקר בין טוב לרע. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>המודר </b>עבתי"ט חלופי גרסאות. ושניהן אינן מתיישבין על הלשון. וי"ל שסתם מודר. הוא נודר ג"כ. דאורח ארעא הוא. וכתוב כמים הפנים לפנים. עי"ל דמודר הנאה משמע נמי שפיר. דחתנו הדיר עצמו מהנאתו. ומשו"ה לא קתני המדיר. דהוה משמע דאיהו דאדריה לחתניה דווקא. הוי דינא הכי. אלא אע"ג דחתנו הוא שאסר הנאת חמיו עליו. ונתן אצבע בין שניו אימא דלא שרי כה"ג. קמ"ל דלא שנא. עי"ל ד"א נכונה מאד. ותנא מילתא אגב אורחא קמ"ל. דודאי זימנין משכחת דמדיר אסור נמי בנכסי מודר כגון דהוי אדם חשוב. דכי שקיל מניה מתנה נהנה ומהני. חשבינן ליה. כדקיי"ל באשה דמתקדשת בההיא הנאה. נמצא הנאה זו שנאסרת כמו כן במודר הנאה. ומודר ומדיר שניהן אסורין זה בנכסי זה. 
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>והיא יתומה </b>תלתא והיא יתומה תנן. פירושן וכבר היא יתומה. 
+<b>נערה בוגרת </b>ומת אביה. פירוש. נדרה כשהיא נערה. ובגרה אח"כ מת. וכן בבא הסמוכה הכי מתפרשא. ר"ל אח"כ מת. 
+<b>ושמת </b>אביה בגרה היינו בבא דרישא. אלא דהכא מיירי שנדרה כשהיא נערה. 
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>ותהא נטולה </b>עתי"ט דאע"ג דאסורה לעלמא. מגו דאתוסף אסור בנדרה על בעלה. חל נמי על האחרים (חשב ליישב ביה תמיהת התו') ואני אומר אין זה מגו טוב. דהא לבעלה משעבדא. ואינה יכולה לאסור עצמה עליו (אע"ג דיכולה לאסור הנאתו עליה). 
+<b>דעדיפא </b>הו"ל למימר. מגו דאתוסף איסור לעלמא. לאחר מיתה וגירושין. חייל נמי האידנא. ומגו דחייל אכ"ע. חייל נמי אבעל לאחר שיגרשנה. 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Sotah/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Sotah/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..fec841f8c3df4287f1b8fc9b8ebaf11df4e6db0e
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Sotah/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt	
@@ -0,0 +1,343 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Sotah
+לחם שמים על משנה סוטה
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה סוטה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>המקנא לאשתו. </b>לשון תורה וקנא את אשתו. את לדרשה ולשון חכמים לחוד. וכענין הכתוב המקנא אתה לי. ודומיו. שהם נדרשים לטובת המוקנא לומר שיכוין לטובת אשתו ומאהבתו אותה. יפקוד נוהו. שלא תחטא ותאסר עליו. ולא בדרך קנאה הגורמת שנאה. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>שוברת כתובתה. </b>לשון רע"ב כותבת שובר על כתובתה. לא על גבי גוף שטר הכתובה. אלא על חוב של כתובה קאמר. 
+<b>ויוצאת </b>לשון תי"ט אינה נהרגת שלא התרו בה עדים בשעת מעשה. ע"כ. ואין צורך לכך. שהרי לא ראו שזינתה. ואינה נהרגת על פי עצמה. אע"פ שנאסרת לבעלה בהודאתה. שרגלים לדבר. שהרי קינא לה ונסתרה. ולכן כבר אסורה ע"פ עדי סתירה. ונאמנת על עצמה להשאר באיסורה. ובלא"ה נמי מציא שויא נפשה חתיכא דאיסורא. היכא דמהימנא לבעל. וכ"ש בדבר שבממון. שמאמינין אותה להפסיד עצמה אבל לא להרגה. 
+<b>שעל </b>פתח שער ניקנור. עי' מה שכתבתי בס"ד. 
+<b>ומטהרין היולדות. </b>עפ"ז דשקלים מ"ג. ומ"ש שם בס"ד. 
+<b>ומטהרין המצורעים. </b>הוא הדין למצורעות. 
+<b>וכהן שעלה ע"פ הגורל. </b>ואפילו הוא כ"ג. והכי איתא בתוספתא. דכיון שהתחיל במצוה. אומרים לו גמור. וכמש"ל בפ"ג. 
+<b>היה לבה נאה. </b>ששמע מפי בעלה. ועדיין דוחק הוא. כי סתם אשה כל יופי שלה שם הוא. וכמ"ש ז"ל בגיחזי שאחזה בהוד יפיה. אע"פ שבודאי לא היתה עומדת ערומה לפני אלישע. וצ"ל מ"ש ר"י אם היה לבה נאה. היינו שידוע לכהן שקשטה עצמה. ורחצה וסכה את לבה. לאפוקי אם ניוולה עצמה כראוי לה. ללכלך ולזהם גופה בעת ההיא (אפילו יודעת בעצמה שכשרה היא. מ"מ צריכה כפרה ע"י בזיון וניוול גופה. מאחר שגרמה מכשול עוון לעצמה ולאחרים לחשדה) כי אז אע"פ שלבה נאה בעצם. מ"מ הוא מתגנה על הרואים בה. מחמת הניוול והזיהום. ושמא י"ל בזה קושית התו'. שיפרסו סדין כו' ויקוים קרא כדכתיב. דאיכא למימר ר"י נמי דרש טעמא דקרא. כדתנן לקמן במדה שאדם מודד כו' היא קשטה עצמה לעברה כו'. ומיהו כי חזינן דהאידנא נמי כי אתי לב"ד מקשטת עצמה. מכלל שאינה חוששת להתנוול. ולכך קשטה עצמה גם עכשיו. א"כ אין בזה ענין לנוול. אדרבה היא חושקת לגלות יפיה לעיני הכל. ואין לה עונש בכך. לפיכך אז עושין לה הפך דעתה ולסתור כוונתה וזה נראה נכון. ולא הבינותי טעמו של הספרי. מ"ט סדין של בוץ פורס. מאי שנא דבוץ. ול"ד להא דתנן התם בסדר יומא. פרסו סדין של בוץ בינו לבין העם. מידי הוא טעמא אלא כדי שיכיר שעבודת היום בבגדי בוץ. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>הירך </b>התחילה בפסוק רגלים. כענין שכתוב ותפשקי רגליך וגו'. 
+<b>ט </b>
+<b>וכן לענין הטובה. </b>ומדה טובה מרובה. הקשו תו' הא מצינו מדת פורענות גדולה דכתיב איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה. ואילו גבי מדה טובה כתיב. ורדפו מכם חמשה מאה. וי"ל גבי מדת פורענות מיירי רדיפה לא הריגה. אבל לענין הטובה כתיב ורדפו מכם חמשה מאה ומאה רבבה ירדופו. ונפלו אויביכם לפניכם לחרב. ע"כ. יפה תרצו ונכון הדבר ודאי. דרדיפת ישראל לאויבים היא אמתית. ונתקיימה בפועל. אבל רדיפת האויבים לישראל לא לבד שאינה להריגה לבלע ולהשחית חלילה. אלא אינה רק הגזמה בעלמא. וכמ"ש גם ישעיה הנביא (ס"ל) אחד אלף מפני גערת אחד. מפני גערת חמשה תנוסו. והיכן נתקיים שנסו ישראל אלף מגערת אחד. כ"ש שכולם ינוסו מפני חמשה. הא אינה אלא הפחדה ואיום וגזום אכן הברכ' של רדיפת ישראל לאויבים מצינו מפורש. שנתקיימה בפועל ממש כפלי כפלים יותר מההבטחה (אפי' בסוף ב"ש שהרעו מעשיהם) כמ"ש בדברי יוסיפון פ"ז מספר ששי. שארבעה בחורים עמדו נגד כל מחנה טיטוס עם רב כחול והבריחום והרגו מהם כמה אלפים גבורים. וכן עשו כמה פעמים יע"ש. והנה הוא קורא לטיטוס ומחנהו לעדים (בהיותו שבוי בידם באופן שאין מקום להכזיבו ולהחשיבו במפליג ומגדיל דברים יתר מאד לאהבת בני עמו. אבל ניכרים דברי אמת. שמקוימים גם של פי אויבינו ומתנגדינו) ולכן יראה לפרש הכתוב בשירת האזינו. לו חכמו האויבים. יבינו איכה היה רודף אחד מישראל לאלף (שנעשה בימי יהושע. כמו שאמר אחד מכם ירדוף אלף. וכמו שכתוב בפירוש שנתקיים ע"י גבורי דוד. אחד למאה הקטן. והגדול לאלף. ובפ' בחוקותי לא דבר הכתוב אלא מהחלשים שבישראל. כמו שדרשו רז"ל. מכם מן החלשים שבכם) וא"כ איך עתה נהפכה השטה. עליונים למטה. גבורים נרדפים ונסים מפני בעלי גבורה מעטה. אם לא כי צורם מכרם והפיל אימת קטן על גדול כי החטא הוא הגורם. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כדי ליגעה </b>ולמ"ד משקה ואח"כ מקריב כו'. כדי שלא תמות מיתה מנוולת. שאע"פ שנמחקה המגלה א"א טמאה אני אינה שותה ע"כ רע"ב. והוא לשון מגומגם ומחוסר הבנה. שאחר שהשקה אמר שאינה שותה. ותי"ט האריך לשון ולא חלי ולא מרגיש ומ"ש הוא צ"ע. אכן הברור כדברי רש"י שכל זמן שלא קרבה מנחתה אינה נבדקת. ושמא גם כך צ"ל בלשון רע"ב. שאע"פ שנמחקה המגלה וכבר שתתה, א"א טמאה אני אינה מתה. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>היה מביא. </b>כהן שהתחיל בה הוא גומר ודאי. כמש"ל פ"א מ"ה. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>אמן </b>על האלה אמן על השבועה. יש מקשים אהא דתנן בפרק דלקמן אם יש לה זכות תולה לה. הא אמרינן התם בשבועות. דשבועת שקר נפרעין ממנו מיד ולא מהני זכות. ונ"ל שטעות היא בידיהם. לפי שיש כאן שתי עבירות. אחת הזנות. והשנית שבועת שקר. וכנגדן שתי פורעניות. האחת על הניאוף. וצבתה בטנה ונפלה ירכה. מפני שחטאה בהם. ומלבד זה נענשת על השבועה. בשאר מיני פורעניות. ביסורין ואיבוד ממון כמ"ש וכלתו ואת ביתו וגו'. ועוד עונש אחר זולת זה. חוץ מנשילת איברים. שהוא לבדו נתלה לה בזכותה. אבל עונש שבועת שקר אין ממתינין לה. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>וכהן </b>עמש"ל פ"א מ"ה. ונ"ל שזו אינה נעשית אלא ע"י אחד מכהני בית אב. ע"י פייס או ע"פ סדר אחר. של קדימת זקנה או חכמה. וצ"ע אם הוא עושה גם כל שאר מעשיה. כתיבת המגלה ומחיקתה והשקאה. והערכת המנחה. 
+<b>ומניח </b>ידו תחתיה הביאו תו' ירושלמי (קושי') ואיך הדבר כיעור (תירוץ) מניח מפה (לשון הנמשך איני יודע אם היא קושיא. אם המשך התירוץ הוא) ואינו חוצץ. ומביא כהן זקן. אפילו תימא כהן ילד. הלשון היולי. אם הוא לשון בתמיהא. ר"ל וכי אינו חוצץ. ומשני מביא זקן כו'. והשתא קהדר ביה משנויא קמא לגמרי. או דילמא מסקנא דשינויא הוא. דמשמע ליה דליכא קפידא בחציצה הכא. ואפילו הכי הדר משני תו בגווני אחרינא וכולהו איתנהו. כאילו אמר אי נמי מביאין כהן זקן ואב"א אפילו ילד. שאין יצה"ר מצוי לשעה. פרוש לשעה קלה זו. אין פנאי ליצה"ר ועשאוהו כבולשת. וכן מותר למרביעי בהמה להכניס כמכחול בשפופרת דבעבידתיה טריד. שמעינן מהכא דאע"ג דאיתא לדעולא בתרייתא. דכל קורבה אסורה. משום לך לך אמרינן נזירא מיהו במקום מצוה בעלמא. או בשעת טרדה לא חיישינן לה. וכדראב"א. דמרכיב לכלה אכתפיה. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>אינה שותה </b>אין כופין אותה לשתות. אלא שוברת כתובתה ויוצאת. ונראה הוא הדין אם אינה רוצה לענות אמן אמן אחר האלה. ואז אין כותבין את המגלה. 
+<b>ומנחתה </b>מתפזרת על הדשן ולא קאמר נשרפת. נראה לי משום שאין שם אש תדירה. ואם אין שם אש יוקדת. ממילא מתפזרת שם. ואין שורפין בשבילה עצי הקדש בפ"ט. עד שתשרף בכלל פסולי המוקדשין. 
+<b>המים נשפכין. </b>צ"ע היכן שופכן. כי מים קדושים הם. בקדושת השם שנמחק בהם. ואין נראה לומר שהיו נשפכין לאמת המים בעזרה, אבל נ"ל שהיו נשפכין כמו כן על בית הדשן כדמסיק וקאי אתרווייהו אשפיכה ופזור. דשתי המלאכות נעשות עליו. 
+<b>איני שותה </b>אע"פ שרוצה להפסיד כתובתה. מערערין כו'. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>שלא תטמא העזרה </b>עתי"ט ע"ד ותאהיל. וערפ"ב דמדות. ומ"ש שם בס"ד. ופ"ה דאבות. 
+<b>תולה לה </b>עיין מ"ש פ"ב דלעיל. 
+<b>יש זכות תולה שנה. </b>צ"ע למ"ד לת"ק מתכוונה נמי לא. איך מותרת לבעלה. וקשיא נמי אר"ש דאמר מדהה א"ה בפני כ"ה כו'. תיפוק ליה משום בעלה. משמע דלבעלה שריא מיד לכ"ע. ואמאי. ואפילו אי תימא. דהאי תנא סבר כמ"ד בעל שמחל על קנויו. אפילו אחר סתירה קנויו מחול. מיהו אחר השקאה מי מצי מחיל. ואי איתא דזכות תולה. הא ודאי אתסרא עליה. ופשיטא דמשתריא בהשקאה כמש"ל פ"ד מ"ד. 
+<b>רוצה אשה בקב כו'. </b>ע"פ רע"ב. ותי"ט בשם רה"ג. ולדברי כולם קשה. מה ענין זה לכאן ללימוד התורה. מלבד דוחק אחר שבדבריהם. ואענה אף אני חלקי מה שנ"ל בזה. וה"פ דקאי אדלעיל. המלמד תורה כמלמדה תפלות. ור"ל כפירוש הר"מ. דברי הבאי. שמהפכת ד"ת לדברים בטלים. ולומדת לשונה דבר שקר העוה ולצנות. על זה אמר ר"י שהיא רוצה בכך. אע"פ שעסק התורה במעוט שיחה. (שהוא אחד ממח"ד שהתורה נקנית בהם) כשיעור קב של שיחה שנטלו אנשים. ואינו לפי טבען. אלא אחד מתשעה. יותר מבתשעה קבין שיחה. שנטלו נשים לחלקן (כדאיתא פ' האיש מקדש) אם הן של פרישות. וזה פירוש ישר. ובדרך רמז י"ל. ק"ב גי' בע"ל. ר"ל בבעל אחד המצוי לה תמיד. מתשעה אנשים בעלי פרישות. 
+<b>מבלי עולם </b>שכן נקרא האדם עולם קטן. בפי כל החכמים. והוא מ"ש בו הר"מ. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ואלו שמנחותיהן נשרפות </b>דדמיא לאשם כו'. וכתב ומ"מ ל"ד ממש כו' וצ"ע טעמא מאי עכ"ל תי"ט. ופשיטא דלא דמיא התם כפר הספק והלך לו. אבל הכא לא כפרה ולא מידי. ולא בררה עון. אלא קדושת כלי מיהא תפסה בה. 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>מה בין איש לאשה </b>ז"ל תי"ט שייר טובא דתנינן ספ"ק דקידושין ע"כ. ולא דמו להדדי. התם קתני מ"ט שהאיש חייב בהן ולא האשה. והכא קתני מה בין איש לאשה. בדברים ששוין בעיניהם. אלא שחלוקין בפרטיהם. דוק ותשכח בכולהו הכי. בר מן האיש מקדש. דקתני ואין האשה מקדשת באגב. ולא מיקני ליה בדוכתא אחריתא. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתי"ט ארוסה כו' </b>מותרת לבעלה. צ"ל ליבמה. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתי"ט </b>ד"ה וב"ה. צ"ל או שותות או לא נוטלות. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>יכול </b>הוא להפרישה ולהחזירה לאחר זמן ואין ממתינין לה עד שתלד. כמו שאם נתחייבה ודאי מיתת ב"ד אין ממתינין לה עד שתלד. כך נ"ל (אף שיל"ד) ודלא כרמ"ז. 
+<b>איילונית </b>עתי"ט כו'. והכי ס"ל לרבנן (כצ"ל) או אשה או בנים כמ"ש מ"ה פ"ו דיבמות ע"כ. עמ"ש שם בס"ד. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>אשת </b>כהן שותה ומותרת מ"ד הואיל ונאנסה אסורה קמ"ל. וקשיא דאשת כהן ששתתה מותרת מיבעי לי'. תי"ט. במ"כ לא דק. דאי ס"ד דאינה ניתרת בשתיה. היכא שתיא. פשיטא שאין משקין ואין מוחקין השם לבטלה. 
+<b>אשת סריס. </b>עיין מ"ש באג"ב בס"ד. 
+<b>חוץ מן הקטן כו'. </b>אבל מקנאין מן הסריס ומן השחוף. עתי"ט שכתב בשם כ"מ דלהרמב"ם לא ממעט קטן אלא כשהוא פחות מבן ט' כו'. אבל ב"ט וי"א כיון דביאתו ביאה איש מקרי כו'. דברים זרים הם. אע"ג דביאת בן ט' ביאה. ואם בא על אחת מכל העריות מומתין על ידו. כדתנן פי"ד. היינו בעד טומאה. אבל ע"י קינוי מקטן ודאי אינה נאסרת. פשיטא לאו איש הוא לכל דבר. וכן סתם קטן בכל מקום הוא פחות מבן י"ג ויום אחד ואפילו הגיע לפרקו ולא הביא שתי שערות. עדיין קטן הוא עד שיצאו רוב שנותיו. ועמ"ש בחי"ג פר"ג (נא"ב) ועיין מגדל עוז. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>אלא </b>יטמא ז"ל רמ"ז לפי' הרע"ב קרי ביה יטמא מפועל הכבד. שהוא יוצא. ול"נ דלא צרכינן לזה. דמצינו מלות שהקל בהם עומד גם יוצא כמו ישב. ע"כ. ולאו מילתא היא. אטו משום שנמצא בגזרה אחת מלה. פעם עומד פעם יוצא. נאמר כך בכל הגזרות. מי שמע כזאת. אם שמע בעובר ושב. היכן שמע כיוצא בה בעתיד. הכי נאמר ג"כ ישוב יקום שיהיו פועלים יוצאים. הא ודאי בדותא היא. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>ז"ל </b>תי"ט וממ"ש הרע"ב שתחום אלפים דרבנן. ש"מ דלכ"ע דאורייתא. וקשה דבערובין ובס"פ דשבת כתב. דקראי אסמכתא בעלמא. כו' וצ"ע. ולא ידענא מאי קשיא ליה כי כתב הרע"ב קראי אסמכתא. היינו נמי אליבא דרבנן. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ועדיין </b>הדבר שקול לשון הרע"ב יש לו הכתוב בויו ומשמעו כאילו היה כתוב באלף. הן יקטלני לא איחל לו עוד. 
+<b>ולע"ד </b>א"צ לומר כן. אלא אפילו תימא משמעו ככתבו בוי"ו. יפורש בלשון בתמיהא. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מעוף </b>הפורח שדרך פריחתו חותך האויר. ונשמע הקול מלמעלה. כמ"ש על חכמת הטייר. אבל אין לפרש ששמע מעוף המצפצף עצמו. דההיא צפצוף מיקרי. למאי נסיב פורח. 
+<b>יוציא כו'. </b>אם אינו רוצה להשקותה. ובהכי י"ל קצת תמיהת תי"ט על חלוף הסדר. משום דבהכי עסיק ואזיל פרקא רביעאה. ואסיק תנא למילתיה דבועל. והדר תני לכולהו מילי דקנוי. ואיידי דנפישי. שבקינהו עד לבסוף. ושמא בא לרמוז שאע"פ שבדקוה המים פ"א. ונמצאת טהורה רשאי לקנא לה פ"ב. אם חושדה שנית. ועושה לה ככל תורת הקנוי הראשון. ודילמא היינו טעמא דקרא דשני בדבוריה והפך סדריה. ותנא אקרא קאי. 
+<b>מוזרות נכריות. </b>כמו מוזר הייתי לאחי. כלומר שאינן ניכרות מי הן. אין השומע דבריהן יכול לומר נשים הללו דברו כזאת על פלונית. 
+<b>בלבנה </b>כתב תי"ט. שהואיל וטוות בלילה הנה מפחד בלילות מתקבצות ע"כ. 
+<b>בדומה </b>שכח אותה שאמרו ירח כשלשה. דילמא סבר מר כשלשה. אבל לא כשלש. 
+<b>ובכדי </b>טרח ואזיל בתר איפכא. דאדרבה אינן מתקבצות אז אלא טוות מפוזרות ומפורדות. לפי שאין עליהן מורא ופחד. אך שם נקבצו דיו"ת אשה רעותה. אפילו זוגי זוגי. די להן ולא קפדי אזוגות. וטעמא דמשיחות בה ההיא שעתא. נמי מה"ט. לפי שאינן מקובצות. ולא ניכרות כדפרישנא. ע"כ לא חרדו שאננות והנה בטוחות. להיות משיחות בלעז של פלונית אע"פ שישמעום הולכי ארחות. לא יכירום ולא ידעום להעיד משמן. וזה פירוש ברור ומוכרח. דאילו ידעו והכירו מי הנה הנשים. המדברות בה. מאי קמ"ל במו"מ. אטו נשים בלבנה אצטריכא ליה. לימא עד שידברו או שישאו ויתנו בה נשים ותו לא. אלא ודאי קול דברים בעלמא הוא. שאין ידוע ממי יצא הקול והדבור. דומיא דעוף הפורח ולא פליג ר"י אלא דבעי קול אדם כל דהו מיהת ואורחא דמילתא נקט דביום דניכרות ונראית להדיא עדיין מתייראות לדבר בה. אפ"ה סגי בהכי. ואפילו מנשים שנטלו ט"ק שיחה. ואצ"ל אנשים. כך נ"ל ברור. ונ"מ טובא לדינא וק"ל. 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ותפלה </b>ע"פ רע"ב עמ"ש בס"ד במו"ק א"ח סק"א. ועתי"ט מ"ש בשם התו'. ונראה לי דהוא הדין לספירת העומר. שנאמרת בכל לשון. ולפ"ד התו' כאן. ל"ל שיוצא בה אפילו בלשון. שאינו שומע. וזה שלא כדברי במג"א (סתפ"ט עמו"ק שם) שכתב להפך. שאפילו בלה"ק אינו יוצא. אם אינו מבין (עשי"ע ס"ס קל"ט). 
+
+Mishnah 2
+
+<b>מקרא </b>בכורים התחיל התנא במ"ב כמו שהתחילה תורה בפרשת כי תבוא. שהיא מצוה של קריאה התלויה בארץ. שקיימו בכניסתן תחלה. אח"כ נצטוו על ברכות וקללות. ואע"פ שקדמו בפועל לפי שלא היתה מצוה לדורות. אלא לשעה. ובדין הו"ל להקדים חליצה דקדמה בתורה. אלא משום שחפץ לפתוח בברכה. ואח"כ חזר לסדר שסדורים בתורה. דהיינו לפרשה הסמוכה מלפניה. והדר נסיב לב"כ. דפגע בה ברישא. ממטה למעלה. ותו משום דכתיבא. וברכות כ"ג לא כתיבן. ודלג על פרשת המלך. שאינה אלא פעם אחת בשמטה. וקתני תדיר ברישא. והדר נקטה לפרשת המלך. דלא סגי בלא"ה. משא"כ באינך תרתי. דסגי בלא דידהו. ולא חיובא נינהו. אלא כי מתרמו. ונסיב משוח מלחמה בסוף. כדי לסיים בדבר טוב. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בשבעים לשון. </b>מ"ש תי"ט בשם רה"ג לא שמיע לי כלומר לא ס"ל. כי מה לנו עם אומדנות הרוכבות על כנפי רוח. שתכליתן אינו אלא למעט בעוצם הנס. והלא אף לפ"ד אין הדבר נמנע מהיות נס נפלא. ומה לי נס גדול. או קטן ממנו. היפלא מה' דבר. ולא יבצר ממנו מאומה. לכן טרחא בכדי היא ודאי להתחכם בכאלה לבטלה בלי הכרח כל מאומה. 
+<b>שנא' </b>באר היטב בחשבון מרובע ה'. ה"י הי"ט היט"ב עולה שבעים. ובתי"ט סרסו ברבועו. ולכך הוצרך להגיה בשם רבו. לצרף עוד פעם התיבה עצמה. ושבוש הוא. כי התיבה כתובה היטב. ביו"ד אחר הה"א בכל מקום. ששרשה יטב. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>ברכת כהנים </b>עיין פיר"מ ז"ל. ואל תטה מחשבתך במה שמהבילים בו כותבי הקמיעות כו'. לכאורה יראה מלשונו זה שהיה מהביל כתיבת קמיעות לגמרי. וא"כ נגע ח"ו בכבוד חכמי התלמוד. ועמ"ש בעקיצת עקרב. משם תראה קצת התנצלות על מ"ש גם בסמ"נ מענין זה כדומה לזה. אך מה שהפריז על המדה בענין באור שם המפורש. עם שהאמת אתו בזה. שכך קורין חז"ל לשם הוי"ה ב"ה. אבל נקודו ודאי צריך למסורת עכ"פ. כמו שנראה בבירור בכמה מקומות בתלמוד. ביחוד ביומא ובפ"ד דקידושין וזולת. דוק ותשכח (ועמ"ש בס"ע דיוה"כ בס"ד במהדורא). 
+<b>וכמדומה </b>שהיה חושב גם כן משתגע. למי שעוסק בידיעת צרופי שמות. וכן שם בן ע"ב וכ"ב (והמה מוזכרים בתלמוד שהפליגו חז"ל בשבח היודעם וזהיר בהם) והדומים הידועים ומקובלים ליחידי סגולה. והנם אצלו נחשבים מהבילים ומשוגעים חלילה. אבל מחשבה כזאת היא חסרון ידיעה מסתרי תורה ודאי והעדר קבלה שלא זכה אליה. היא שגרמה לו לשום במלאכי ה' תהלה. שרי ליה מריה וימציא לו מחילה. ופעולת השמות. אמנם מפורש במקרא מאז בעלי המגדל ידעו מזה. כמ"ש ונעשה לנו שם (אלא שרצו להשתמש בו לפנייה חיצונית. לכן לא עלתה בידם. ע"י בלבול שפתם נתבטלה. לולי זאת היתה מחשבתם מתקיימת. כי חכמים גדולים היו כמ"ש בס"ה) בסוד ויעש דוד שם המ"י. 
+<b>כנגד </b>כתפותיהם עמו"ק א"ח (סכ"ח). 
+
+Mishnah 7
+
+<b>ברכות כ"ג. </b>לשון תי"ט לא אתפרש מנלן ולפיכך נראה בעיני כו' לא קפיד על הברכות. אלא על הקריאה בתורה כו'. ע"כ. כל מ"ש בכאן. הבל ורעיון רוח. אבל הדברים כמשמען. שעל הברכות עצמן הכוונה. כי על הקריאה. משנה שאינה צריכה היא כלל. ומי ישמע לו לדבר הזה. להוציא הלשון מפשטו. ודקשיא ליה מנלן. לק"מ דכל ברכות המצות בכלל תפלה הן ורובן נאמרות ביחיד. ותפלה דיחיד אינה אלא בלה"ק. אלא דהנך ברכות כיון דבצבור הן. ס"ד דנאמרין בכל לשון. כתפלה. להכי אצטריך. טעמא פשוט משום דבתר קריאה נינהו כקריאה דמי. והוא הדין לברכות ק"ש דשייכן לתפלה וכל דכוותייהו. כמו ברכת התורה. ושל מגלה. דפשיטא שאינו מברך אלא באותו לשון שקורא וכן במגלה. אע"פ שקורין אותה ללועזית בלעז. מ"מ אם נראה עברית ודאי לא יברך עליה בלעז. 
+<b>ומ"ש </b>תי"ט בשם הר"מ שכל הברכות נאמרות בכל לשון וגם ברכת המצות. לא נזכר בלשונו שם ברכת המצות בפירוש. אלא מכללא שמע לה תי"ט. איברא הוא כלל שצריך לפרט כמ"ש עליו בס"ד ריש הל' ק"ש. ובהל' ברכות. והוא דבר מוכרח שע"כ צ"ל שיש יוצאין מן הכלל. כדי שלא יסתור הר"מ ד"ע (ועמש"ל מ"ח הסמוכה בס"ד) ואפי' את"ל דברכות המצות נמי בכלל. מ"מ ברכות דקה"ת. ודאי שאני. דדבר תורה הן ולא דמי לשאר ברכות (והיינו דאהני נמי לברכות המלך) ותו דדמי לקריאה. כיון דשייכי אבתרה. ואצ"ל ברכות כ"ג. בפרוש תני להו תנא. וסתמו כפירושו. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>פרשת </b>המלך ז"ל תי"ט גם בכאן ל"א מנ"ל. והר"מ כתב הקריאה והברכות בלה"ק. וי"ל ברכות מנלן כו' ועוד דבכ"ג דתנן בהדיא ברכות נ"כ בהן בחבורו שיהא בלה"ק ע"כ. 
+<b>הוא </b>הדבר אשר דברתי. שלא הוצרך להזכירם. כיון דקריאת הפרשה. אילה אלא בלה"ק. מיהו בפרשת המלך איידי דנסיב לה בהדיא. לאשמועינן דאינה אלא בלה"ק (דסד"א כיון דכתיב הקהל את העם כו' והנשים והטף וגו' למען ישמעו וגו'. יקרא לפניהם דברי התורה בלשון שהם מבינים דווקא. למען ישמעו וילמדו באר היטב. קמ"ל אף היא בלשונה נאמרת. ובאגב נסבינהו נמי לברכותיה. 
+<b>ודנקט </b>תנא פרשה. כבר שיער בתי"ט האמת. ואין כאן דבר הצ"ע מעתה. 
+<b>מוצאי </b>י"ט עושין ומעי"ט לא. משום דדחקא עזרה. כמ"ש רש"י פ"ק דמגלה. ובנין של עראי הוא דשרי בח"ה. 
+<b>בשמינית </b>נ"ל כך היא הגרסא האמתית. ותלמודא לא קבעי אלא דלא ליתי למטעי (ודילמא איכא דשביש ותני בשמיני) ולמתני בשמיני. משום דלכאורה קשיא משנה יתירא. ליתני בשמינית לחודא. א"נ סגי ליה במוצאי שביעית. ואנא ידענא דשמינית היא. אהכי איכא לשבושי ס"ד בשמיני תנן. וקאמר משו"ה לא תעלה על דעתך לגרוס כך. אלא אימא בשמינית גרסינן ודאי. וטעמא מאי תני הכי נ"ל אקרא קאי ולפרושי לקרא דמקץ ש"ש שנת השמטה קאתי. דמשמע כאילו היא שנת שמטה. ומפרש תנא דידן דאינה אלא שמינית (בשמינית היו עושין כל זה) ומחמת שהיא מוצאי שביעית. קרויה שמטה עדיין. ללמוד על קציר היוצא למוצאי שביעית. שנוהג בו דין שביעית. כדאיתא פ"ק דר"ה. 
+<b>בימה </b>על משקל חידה שירה בינה. וזה סיוע למ"ש המדקדק ריכ"א. ששם במה הוא לגזרת נחי עין. לא מנחי למ"ד ה"א כדעת ר' יונה ועשו חז"ל משקל מיוחד. לענין זה הנרצה כאן להבדילו מענין במה דקרא. שהוא עשוי להקרבה. 
+<b>של עץ </b>בעזרת נשים. כיון דאינו בנין של קבע אלא לפי שעה מותר. והיינו נמי דאהני לאסור בנין בח"ה. אי נמי אסור דל"ת לך כל עץ וגו'. הותר מכללו לצורך. כמש"ל דלא חל עליו. ולא נאסר אלא שלא לצורך. עמ"ש בס"ד שילהי פ"ג דמדות. 
+<b>אחינו אתה </b>ששמו מישראל. כך פרש"י כאן. וסותר למ"ש בפ"י יוחסין. עמ"ש בחי"ג כאן ושם בס"ד. 
+<b>עשר תעשר </b>מפני שהוא זמן אסיף ומ"ע. לשון תי"ט וק"ק כיון שבשמינית אחר שנת השמטה מיד היתה הקריאה. נמצא עדיין אין אסיף ולא מ"ע ע"כ. אומר אני יש מעשר ירק ופול המצרי. ולקט שכחה ופאה ודאי נוהגין אף במה שגדל בשמטה. כשנלקט בשמינית. ובפירות כל שלא באו לעונת המעשרות בשביעית. וצ"ע בספיחים. 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>המארס </b>את האלמנה לתי"ט מדלא כתיב אשר ארס. ואין בזה טעם אדרבה אי הוה כתיב הכי. הו"א דווקא אשה בעולה יארס. אבל בגמרא דייק. מדכתיב אשה. כלומר דלא כתיב בתולה. או אשה בבתוליה. ככתוב בכ"ג. ש"מ אשה סתמא לאו בתולה היא. ומדכתיב ארס אשה. כל אשה במשמע. אפילו בעולה אצ"ל בתולה. משא"כ אי הוה כתיב אשה ברישא. ודאי קפיד דתהוי בעולה. דמשו"ה גבי כ"ג דקדים אשה ליקח. אצטריך לפרושי דלא ליתי למטעי. 
+<b>דברי </b>מערכי המלחמה סרס הלשון שומעין מערכי כו' דבר כהן. הוא המשוח מלחמה. וכפירש"י. ומ"ש רמ"ז לפי דעתו כהן זה הוא סמוך. אומר אני לא סמוך ולא נראה. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ובעקבו </b>לרש"י פירושו בין לפנים בין לאחור. 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשניות </b>של תי"ט חסר במשנה זו. וגופו במקום אחר. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ואיתן </b>כמשמעו קשה עמ"ש בס"ד בלח"ש ספ"ה דיומא ובשי"ע (סכ"ד). 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>אשה </b>אומרת ז"ל תי"ט ולי קשיא להר"מ לענין התר א"א כו' שהמגיד כתב עליו. וה"ה לאשה אומרת מת והתירוה ע"פ. אח"כ באה אשה אחרת ואמרה לא מת. לא תבא ע"כ. 
+<b>ולק"מ </b>שאני אשה דדייקא ואנסבא. ומתוך קל שהקלו עליה בתחלתה. החמירו עליה בסופה. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>משבא </b>אלעזר נ"ל שזה הלשון נמשך אל שלפניו. בטלה עגלה כו' קמפרש אימתי היה זה שרבו כו' ובטלה. זה היה משבא אלעזר. וכבר נקרא שמו תחנה בן פרישה. למעליותא. בן פרישה לקדושה. ותחנה שם עצם אדם גדול ודאי. שכך נמצא בד"ה (אד) ואת תחנה אבי עיר נחש. ואח"כ החמיץ. וכמדומני שזהו אלעזר הפריץ בן ענני כ"ג. המוזכר בס"י. שבתחלה באמת לא היה רע לשמים ולא לבריות. והוא התחיל להלחם מלחמות ה' נגד הרומיים. בקנאתו לה' ולביתו. אלא שעונות גרמו שלא הצליח. ומן אז החלו הפריצים שמעון ויוחנן. שבהם ועל ידיהם ודאי רבו הרצחנים. ואחר שנתגברו אלה הרוצחים. נוסף עליהם אלעזר לעזור לרעה. והיה חבר לאיש משחית. אחד מן הרוצחים הנ"ל. לכן חזרו לקרותו בן הרצחן. ע"ד כמאן קרינן לרשיעא רב"צ רב"ר כו'. תלו הקלקלה באביו שגדלו ולא כהה בו. כאילו הוא ג"כ רוצח ואע"ג שהיה כ"ג שפרישתו לקדושתו. והיינו דקבעי תנא לאשמועינן אגב אורחא. דקיי"ל כר"י. 
+
+Mishnah 10
+
+<b>יוחנן כ"ג </b>לשון ס' באר שבע. אל תטעה לפרש האי יוחנן הוא ששמש בכ"ג פ"ש ולבסוף נעשה צדוקי. אלא הוא שהיה אחר שמעון הצדיק. וכך הם דברי הר"מ ברפ"ט מהמ"ע ע"כ. לקח זה מהכ"מ. וערבך ערבא צריך. כי אני איני מוצא יוחנן כ"ג. אחר שמעון הצדיק. זולתי אותו הנודע בשם הורקנוס שהחמיץ לעת זקנתו. אם לא איפוא מי הוא. ואולם זה שאמר הר"מ. שהיה אחר שמעון הצדיק על דעתי לא נתכוין להוציא את זה. כמו שחשבו רבנים הללו ז"ל. ולא רצה באמרו שהיה אחריו. מיד בסמוך לו. בלי הפסק דור או דורות ביניהם. כי יש אחר מופלג. אלא כיון לומר שהיה אחר שמעון. לאפוקי שלא היה לפניו. כי היה יוחנן כ"ג אחר לפניו. בתחלת בית שני. כמוזכר בספר נחמיה (סי"ב) והוא הנקרא שם בזכרון שלשלת בני צדוק. יונתן ואח"כ יוחנן. ומפני שלא היה מפורסם בשם יוחנן בספר יחוסו. כנראה משם. ועוד כי המשנה מדברת מזמן שהתחילו התנאים בעלי המסורת. אחר שכבר עבר דור הנקובים בשמות בכתובים. זהו שהביאו להר"מ לפרש כך. וא"כ בהכרח הוא אותו שמיאנוהו הרבנים המפרשים ז"ל. ואל תתמה שזכרוהו לשבח. וכתוב ובשוב צדיק וגו' כל צדקותיו לא תזכרנה. ההיא בתוהה על הראשונות. א"נ במשפט שלמעלה לא תזכרנה. אבל נזכרין בד"ת למטה. אע"ג דשם רשעים ירקב. מ"מ מעשה שהיה בימי צדקתו נזכר. שכן אפילו מעשי ירבעם הטובים נזכרים לשבח. גם אלישע בן אבויה יוכיח. שבקשו תורה מפיו. וקבעוהו גם בין התנאים במכילתא דחסידי פ"ד דאבות. ועמ"ש בס"ד בלח"ש שילהי מ"ש. ושילהי ידים. הלא היא כתובה בתשובה קבועה בדפוס בשי"ע (סמ"א) 
+<b>העביר </b>הודית המעשר עמ"ש בר"פ יש מותרות בגמרא. 
+<b>בטל </b>את המעוררים עמ"ש שילהי מ"ש. 
+<b>אצ"ל </b>על הדמאי. ע"ש. 
+
+Mishnah 11
+
+<b>בטל השיר </b>מבית המשתאות פירשו בשם רה"ג דהיינו שיר של אהבה כו'. אבל שירות ותושבחות וזכרון חסדים של הקב"ה. מנהג כל ישראל לאמרן בבית חתונה. כמ"ש בתי"ט. 
+<b>אכן </b>בעל נצח ישראל רבו של בתי"ט השיג על דעה זו בפכ"ב מספרו הנ"ל. והפריז על המדה. באמרו ולדעתי אף בשעה שב"ה קיים. אסור להזכיר שמו כך בשכרות ע"כ. 
+<b>ותמיהא </b>לי. לא כן תנינן משבטלו סנהדרין. בטל השיר מבית המשתאות. הא בהדיא דמקמי הכי הוה שרי. ואיתא בירושלמי. דהטעם הוא. משום דמשם ואילך. אין אימת סנהדרין עליהן. ואומרין בו דברי נבלה בשיר. לכך נאסר. משא"כ בזמן סנהדרין שאימתן עליהן. לא היו אומרים דברי נבלה בשיר. 
+<b>ונראה </b>דה"ט דהגאונים דס"ל דכל היכא דלא אמרי דברי נבלה. שרי. מיהא לא ניחא כולי האי. דהא אדרבה משמע דאסרו בכל שיר. משום גזרה שלא יבואו לומר בו גם דברי נבלה. והיכי ניקו אנן ונעקור גזרת חכמים. 
+<b>והיינו </b>דקשיא לי על דעת הגאונים הנ"ז וצ"ע. 
+<b>יב </b>
+<b>בטלו אורים ותומים </b>עתו' פ"ק דקידושין. גבי עובדא דדמא בן נתינה. ורמב"ן על התורה תצוה. 
+<b>בוטל </b>השמיר עמ"ש בס"ד. בקונטרס בנין. בית הבחירה. 
+<b>ונופת </b>צופים פירש הרע"ב דבש הבא ממקום ששמו צופים. כו' לדברי הרע"ב המקום הוא נקרא צופים. כמו הרמתים צופים. עכ"ל תי"ט. חול"ם בשור"ק מיחלף ליה. 
+<b>איברא </b>דאיכא נמי למידק אפירושא דרע"ב. דהא אשכחן (משלי ט') צוף דבש. ידמה שצוף יורה על ענין מתיקות. אמנם מצינו מחוז. נקרא ארץ צוף ככתוב (שמואל א' ט) ואולי שם היה ושם נמצא אותו דבש חזק המתיקות. ועל שמו נקרא הדבש ההוא כן. או שם המדינה ההיא נקרא על שם הדבש הנמצא ביחוד שם. ונודע בשם זה. ואפשר היה ג"כ ארץ הרים נפרדים סמוכים. והבא משם דבש משובח הלז. 
+<b>אנשי </b>אמנה ר"ל בעלי בטחון. שמאמינים בה' שיזמין להם פרנסתם. לכן אין פושטין ידיהם בגזל. דכתיב כי פסו אמונים וגו' וכתיב בתריה משוד עניים וגו'. 
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+<b>את </b>שומן הדגן מ"ש תי"ט דלא נקט אלא שומן דגן ולא של תירוש ויצהר. לאו דיוקא הוא. דהא דאר"י לעיל שומן הפירות. היינו פירות הנאכלין. כמו תמרא דהינינותא. אבל פירי דמשקין הני תרי. לא שייך שומן. דמה טיבו של שומן אצל יין. ושמן מזיק לשתיה. ויצהר כולו שומן. וכן שמו. 
+
+Mishnah 14
+
+<b>התירו </b>שתצא הכלה באפריון משום צניעותא. היינו משום שיוצאה וראשה פרוע כדתנן רפ"ב דכתובות. וסתם כלה בתולה היא. ואלמנה פשיטא דאינה יוצאה באפריון. 
+
+Mishnah 15
+
+<b>פסק </b>העושר מן החכמים אבל לא מנשיאי בית דוד דוק. 
+<b>קטנותן </b>כלומר תכליתן. כמו ליום קטנות. ועמ"ש בס"ד מ"ג פ"ח דשבת. דכוותיה שמואל הקטן. אלעזר זעירא דמן חברייא. 
+<b>בוטל </b>כבוד התורה עמ"ש בס"ד בדרוש תפלת ישרים. 
+<b>ומתה </b>טהרה ופרישות לשון תי"ט לא ידענא אמאי נקט לשון משונה ול"ק ובטלה. עיין גמרא דמכות (דיא"ב) ותדע שענין ביטול הוא העדר הדבר מעיקרו. ונחשב כאילו לא היה. משא"כ לשון מיתה. הוא לשון הפסקה לשעתה בלבד. כי המתים להחיות. ודוק. 
+<b>זיו הכהונה </b>לשון רש"י שהיה חכם ועשיר כו'. ונ"ל שז"ש חכם. צ"ל כהן. עכ"ל תי"ט. לחנם רצה להגיה לשון רש"י המזוקק ככסף. וכי מה היה צ"ל כהן. דבר שהוא מפורש. מבואר מאליו בלשון משנה. אחר ששמענו שהוא זיו הכהונה הדבר ידוע מעצמו. וגם הוא הנודע ומפורסם בכהן. במם' פרה. ועל כן לא היה צריך רש"י לכתוב דבר זה לבטלה. רק שהיה חכם ועשיר בא להשמיענו. שזהו מה שנכלל בענין שם זיו בלבד שהוא תואר מוסף על מעלת כהונתו. לומר שהיה מבהיק זיווה. בהצטרף אליה מעלות החכמה והעושר. כי בצל החכמה בצל הכסף. וחכמת המסכן בזויה. ועטרת חכמים עשרם. 
+<b>ואין </b>שואל בשלום חברו. תי"ט. ושבוש הוא כי על הכלל יצא זה המאמר. ונוח הי' לו לומר ואין שואל בשלום ישראל. כענין שכתוב. מי יסור לשאול לשלום לך. 
+<b>שרו </b>על משקל ענו כשדיא. והוא לשון התחלה. ויחל נח. ת"א ושרי. 
+<b>חכימיא </b>הם החכמים מפרשי התורה ומקבליה בע"פ. שהיא קבועה בלב חכם לב. כך נ"ל. 
+<b>ספריא </b>הם בעלי מקרא. המלמדים התנוקות קריאת תורה שבכתב. מתוך הספרים כך נ"ל. ובגמ' (קדושין דל"א) לכך נקראו ראשונים סופרים. 
+<b>והגליל </b>ארץ עשרת השבטים. 
+<b>והגבלן </b>ארץ הגבלים. 
+<b>בן מנבל </b>בבי"ת. וכתוב הוא (מיכה ז'). 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Sotah/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Sotah/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..1f5789c807442e68009e72df2b95739f7e955a75
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Sotah/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,346 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Sotah
+לחם שמים על משנה סוטה
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Sotah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה סוטה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>המקנא לאשתו. </b>לשון תורה וקנא את אשתו. את לדרשה ולשון חכמים לחוד. וכענין הכתוב המקנא אתה לי. ודומיו. שהם נדרשים לטובת המוקנא לומר שיכוין לטובת אשתו ומאהבתו אותה. יפקוד נוהו. שלא תחטא ותאסר עליו. ולא בדרך קנאה הגורמת שנאה. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>שוברת כתובתה. </b>לשון רע"ב כותבת שובר על כתובתה. לא על גבי גוף שטר הכתובה. אלא על חוב של כתובה קאמר. 
+<b>ויוצאת </b>לשון תי"ט אינה נהרגת שלא התרו בה עדים בשעת מעשה. ע"כ. ואין צורך לכך. שהרי לא ראו שזינתה. ואינה נהרגת על פי עצמה. אע"פ שנאסרת לבעלה בהודאתה. שרגלים לדבר. שהרי קינא לה ונסתרה. ולכן כבר אסורה ע"פ עדי סתירה. ונאמנת על עצמה להשאר באיסורה. ובלא"ה נמי מציא שויא נפשה חתיכא דאיסורא. היכא דמהימנא לבעל. וכ"ש בדבר שבממון. שמאמינין אותה להפסיד עצמה אבל לא להרגה. 
+<b>שעל </b>פתח שער ניקנור. עי' מה שכתבתי בס"ד. 
+<b>ומטהרין היולדות. </b>עפ"ז דשקלים מ"ג. ומ"ש שם בס"ד. 
+<b>ומטהרין המצורעים. </b>הוא הדין למצורעות. 
+<b>וכהן שעלה ע"פ הגורל. </b>ואפילו הוא כ"ג. והכי איתא בתוספתא. דכיון שהתחיל במצוה. אומרים לו גמור. וכמש"ל בפ"ג. 
+<b>היה לבה נאה. </b>ששמע מפי בעלה. ועדיין דוחק הוא. כי סתם אשה כל יופי שלה שם הוא. וכמ"ש ז"ל בגיחזי שאחזה בהוד יפיה. אע"פ שבודאי לא היתה עומדת ערומה לפני אלישע. וצ"ל מ"ש ר"י אם היה לבה נאה. היינו שידוע לכהן שקשטה עצמה. ורחצה וסכה את לבה. לאפוקי אם ניוולה עצמה כראוי לה. ללכלך ולזהם גופה בעת ההיא (אפילו יודעת בעצמה שכשרה היא. מ"מ צריכה כפרה ע"י בזיון וניוול גופה. מאחר שגרמה מכשול עוון לעצמה ולאחרים לחשדה) כי אז אע"פ שלבה נאה בעצם. מ"מ הוא מתגנה על הרואים בה. מחמת הניוול והזיהום. ושמא י"ל בזה קושית התו'. שיפרסו סדין כו' ויקוים קרא כדכתיב. דאיכא למימר ר"י נמי דרש טעמא דקרא. כדתנן לקמן במדה שאדם מודד כו' היא קשטה עצמה לעברה כו'. ומיהו כי חזינן דהאידנא נמי כי אתי לב"ד מקשטת עצמה. מכלל שאינה חוששת להתנוול. ולכך קשטה עצמה גם עכשיו. א"כ אין בזה ענין לנוול. אדרבה היא חושקת לגלות יפיה לעיני הכל. ואין לה עונש בכך. לפיכך אז עושין לה הפך דעתה ולסתור כוונתה וזה נראה נכון. ולא הבינותי טעמו של הספרי. מ"ט סדין של בוץ פורס. מאי שנא דבוץ. ול"ד להא דתנן התם בסדר יומא. פרסו סדין של בוץ בינו לבין העם. מידי הוא טעמא אלא כדי שיכיר שעבודת היום בבגדי בוץ. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>הירך </b>התחילה בפסוק רגלים. כענין שכתוב ותפשקי רגליך וגו'. 
+<b>ט </b>
+<b>וכן לענין הטובה. </b>ומדה טובה מרובה. הקשו תו' הא מצינו מדת פורענות גדולה דכתיב איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה. ואילו גבי מדה טובה כתיב. ורדפו מכם חמשה מאה. וי"ל גבי מדת פורענות מיירי רדיפה לא הריגה. אבל לענין הטובה כתיב ורדפו מכם חמשה מאה ומאה רבבה ירדופו. ונפלו אויביכם לפניכם לחרב. ע"כ. יפה תרצו ונכון הדבר ודאי. דרדיפת ישראל לאויבים היא אמתית. ונתקיימה בפועל. אבל רדיפת האויבים לישראל לא לבד שאינה להריגה לבלע ולהשחית חלילה. אלא אינה רק הגזמה בעלמא. וכמ"ש גם ישעיה הנביא (ס"ל) אחד אלף מפני גערת אחד. מפני גערת חמשה תנוסו. והיכן נתקיים שנסו ישראל אלף מגערת אחד. כ"ש שכולם ינוסו מפני חמשה. הא אינה אלא הפחדה ואיום וגזום אכן הברכ' של רדיפת ישראל לאויבים מצינו מפורש. שנתקיימה בפועל ממש כפלי כפלים יותר מההבטחה (אפי' בסוף ב"ש שהרעו מעשיהם) כמ"ש בדברי יוסיפון פ"ז מספר ששי. שארבעה בחורים עמדו נגד כל מחנה טיטוס עם רב כחול והבריחום והרגו מהם כמה אלפים גבורים. וכן עשו כמה פעמים יע"ש. והנה הוא קורא לטיטוס ומחנהו לעדים (בהיותו שבוי בידם באופן שאין מקום להכזיבו ולהחשיבו במפליג ומגדיל דברים יתר מאד לאהבת בני עמו. אבל ניכרים דברי אמת. שמקוימים גם של פי אויבינו ומתנגדינו) ולכן יראה לפרש הכתוב בשירת האזינו. לו חכמו האויבים. יבינו איכה היה רודף אחד מישראל לאלף (שנעשה בימי יהושע. כמו שאמר אחד מכם ירדוף אלף. וכמו שכתוב בפירוש שנתקיים ע"י גבורי דוד. אחד למאה הקטן. והגדול לאלף. ובפ' בחוקותי לא דבר הכתוב אלא מהחלשים שבישראל. כמו שדרשו רז"ל. מכם מן החלשים שבכם) וא"כ איך עתה נהפכה השטה. עליונים למטה. גבורים נרדפים ונסים מפני בעלי גבורה מעטה. אם לא כי צורם מכרם והפיל אימת קטן על גדול כי החטא הוא הגורם. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כדי ליגעה </b>ולמ"ד משקה ואח"כ מקריב כו'. כדי שלא תמות מיתה מנוולת. שאע"פ שנמחקה המגלה א"א טמאה אני אינה שותה ע"כ רע"ב. והוא לשון מגומגם ומחוסר הבנה. שאחר שהשקה אמר שאינה שותה. ותי"ט האריך לשון ולא חלי ולא מרגיש ומ"ש הוא צ"ע. אכן הברור כדברי רש"י שכל זמן שלא קרבה מנחתה אינה נבדקת. ושמא גם כך צ"ל בלשון רע"ב. שאע"פ שנמחקה המגלה וכבר שתתה, א"א טמאה אני אינה מתה. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>היה מביא. </b>כהן שהתחיל בה הוא גומר ודאי. כמש"ל פ"א מ"ה. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>אמן </b>על האלה אמן על השבועה. יש מקשים אהא דתנן בפרק דלקמן אם יש לה זכות תולה לה. הא אמרינן התם בשבועות. דשבועת שקר נפרעין ממנו מיד ולא מהני זכות. ונ"ל שטעות היא בידיהם. לפי שיש כאן שתי עבירות. אחת הזנות. והשנית שבועת שקר. וכנגדן שתי פורעניות. האחת על הניאוף. וצבתה בטנה ונפלה ירכה. מפני שחטאה בהם. ומלבד זה נענשת על השבועה. בשאר מיני פורעניות. ביסורין ואיבוד ממון כמ"ש וכלתו ואת ביתו וגו'. ועוד עונש אחר זולת זה. חוץ מנשילת איברים. שהוא לבדו נתלה לה בזכותה. אבל עונש שבועת שקר אין ממתינין לה. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>וכהן </b>עמש"ל פ"א מ"ה. ונ"ל שזו אינה נעשית אלא ע"י אחד מכהני בית אב. ע"י פייס או ע"פ סדר אחר. של קדימת זקנה או חכמה. וצ"ע אם הוא עושה גם כל שאר מעשיה. כתיבת המגלה ומחיקתה והשקאה. והערכת המנחה. 
+<b>ומניח </b>ידו תחתיה הביאו תו' ירושלמי (קושי') ואיך הדבר כיעור (תירוץ) מניח מפה (לשון הנמשך איני יודע אם היא קושיא. אם המשך התירוץ הוא) ואינו חוצץ. ומביא כהן זקן. אפילו תימא כהן ילד. הלשון היולי. אם הוא לשון בתמיהא. ר"ל וכי אינו חוצץ. ומשני מביא זקן כו'. והשתא קהדר ביה משנויא קמא לגמרי. או דילמא מסקנא דשינויא הוא. דמשמע ליה דליכא קפידא בחציצה הכא. ואפילו הכי הדר משני תו בגווני אחרינא וכולהו איתנהו. כאילו אמר אי נמי מביאין כהן זקן ואב"א אפילו ילד. שאין יצה"ר מצוי לשעה. פרוש לשעה קלה זו. אין פנאי ליצה"ר ועשאוהו כבולשת. וכן מותר למרביעי בהמה להכניס כמכחול בשפופרת דבעבידתיה טריד. שמעינן מהכא דאע"ג דאיתא לדעולא בתרייתא. דכל קורבה אסורה. משום לך לך אמרינן נזירא מיהו במקום מצוה בעלמא. או בשעת טרדה לא חיישינן לה. וכדראב"א. דמרכיב לכלה אכתפיה. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>אינה שותה </b>אין כופין אותה לשתות. אלא שוברת כתובתה ויוצאת. ונראה הוא הדין אם אינה רוצה לענות אמן אמן אחר האלה. ואז אין כותבין את המגלה. 
+<b>ומנחתה </b>מתפזרת על הדשן ולא קאמר נשרפת. נראה לי משום שאין שם אש תדירה. ואם אין שם אש יוקדת. ממילא מתפזרת שם. ואין שורפין בשבילה עצי הקדש בפ"ט. עד שתשרף בכלל פסולי המוקדשין. 
+<b>המים נשפכין. </b>צ"ע היכן שופכן. כי מים קדושים הם. בקדושת השם שנמחק בהם. ואין נראה לומר שהיו נשפכין לאמת המים בעזרה, אבל נ"ל שהיו נשפכין כמו כן על בית הדשן כדמסיק וקאי אתרווייהו אשפיכה ופזור. דשתי המלאכות נעשות עליו. 
+<b>איני שותה </b>אע"פ שרוצה להפסיד כתובתה. מערערין כו'. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>שלא תטמא העזרה </b>עתי"ט ע"ד ותאהיל. וערפ"ב דמדות. ומ"ש שם בס"ד. ופ"ה דאבות. 
+<b>תולה לה </b>עיין מ"ש פ"ב דלעיל. 
+<b>יש זכות תולה שנה. </b>צ"ע למ"ד לת"ק מתכוונה נמי לא. איך מותרת לבעלה. וקשיא נמי אר"ש דאמר מדהה א"ה בפני כ"ה כו'. תיפוק ליה משום בעלה. משמע דלבעלה שריא מיד לכ"ע. ואמאי. ואפילו אי תימא. דהאי תנא סבר כמ"ד בעל שמחל על קנויו. אפילו אחר סתירה קנויו מחול. מיהו אחר השקאה מי מצי מחיל. ואי איתא דזכות תולה. הא ודאי אתסרא עליה. ופשיטא דמשתריא בהשקאה כמש"ל פ"ד מ"ד. 
+<b>רוצה אשה בקב כו'. </b>ע"פ רע"ב. ותי"ט בשם רה"ג. ולדברי כולם קשה. מה ענין זה לכאן ללימוד התורה. מלבד דוחק אחר שבדבריהם. ואענה אף אני חלקי מה שנ"ל בזה. וה"פ דקאי אדלעיל. המלמד תורה כמלמדה תפלות. ור"ל כפירוש הר"מ. דברי הבאי. שמהפכת ד"ת לדברים בטלים. ולומדת לשונה דבר שקר העוה ולצנות. על זה אמר ר"י שהיא רוצה בכך. אע"פ שעסק התורה במעוט שיחה. (שהוא אחד ממח"ד שהתורה נקנית בהם) כשיעור קב של שיחה שנטלו אנשים. ואינו לפי טבען. אלא אחד מתשעה. יותר מבתשעה קבין שיחה. שנטלו נשים לחלקן (כדאיתא פ' האיש מקדש) אם הן של פרישות. וזה פירוש ישר. ובדרך רמז י"ל. ק"ב גי' בע"ל. ר"ל בבעל אחד המצוי לה תמיד. מתשעה אנשים בעלי פרישות. 
+<b>מבלי עולם </b>שכן נקרא האדם עולם קטן. בפי כל החכמים. והוא מ"ש בו הר"מ. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ואלו שמנחותיהן נשרפות </b>דדמיא לאשם כו'. וכתב ומ"מ ל"ד ממש כו' וצ"ע טעמא מאי עכ"ל תי"ט. ופשיטא דלא דמיא התם כפר הספק והלך לו. אבל הכא לא כפרה ולא מידי. ולא בררה עון. אלא קדושת כלי מיהא תפסה בה. 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>מה בין איש לאשה </b>ז"ל תי"ט שייר טובא דתנינן ספ"ק דקידושין ע"כ. ולא דמו להדדי. התם קתני מ"ט שהאיש חייב בהן ולא האשה. והכא קתני מה בין איש לאשה. בדברים ששוין בעיניהם. אלא שחלוקין בפרטיהם. דוק ותשכח בכולהו הכי. בר מן האיש מקדש. דקתני ואין האשה מקדשת באגב. ולא מיקני ליה בדוכתא אחריתא. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתי"ט ארוסה כו' </b>מותרת לבעלה. צ"ל ליבמה. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתי"ט </b>ד"ה וב"ה. צ"ל או שותות או לא נוטלות. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>יכול </b>הוא להפרישה ולהחזירה לאחר זמן ואין ממתינין לה עד שתלד. כמו שאם נתחייבה ודאי מיתת ב"ד אין ממתינין לה עד שתלד. כך נ"ל (אף שיל"ד) ודלא כרמ"ז. 
+<b>איילונית </b>עתי"ט כו'. והכי ס"ל לרבנן (כצ"ל) או אשה או בנים כמ"ש מ"ה פ"ו דיבמות ע"כ. עמ"ש שם בס"ד. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>אשת </b>כהן שותה ומותרת מ"ד הואיל ונאנסה אסורה קמ"ל. וקשיא דאשת כהן ששתתה מותרת מיבעי לי'. תי"ט. במ"כ לא דק. דאי ס"ד דאינה ניתרת בשתיה. היכא שתיא. פשיטא שאין משקין ואין מוחקין השם לבטלה. 
+<b>אשת סריס. </b>עיין מ"ש באג"ב בס"ד. 
+<b>חוץ מן הקטן כו'. </b>אבל מקנאין מן הסריס ומן השחוף. עתי"ט שכתב בשם כ"מ דלהרמב"ם לא ממעט קטן אלא כשהוא פחות מבן ט' כו'. אבל ב"ט וי"א כיון דביאתו ביאה איש מקרי כו'. דברים זרים הם. אע"ג דביאת בן ט' ביאה. ואם בא על אחת מכל העריות מומתין על ידו. כדתנן פי"ד. היינו בעד טומאה. אבל ע"י קינוי מקטן ודאי אינה נאסרת. פשיטא לאו איש הוא לכל דבר. וכן סתם קטן בכל מקום הוא פחות מבן י"ג ויום אחד ואפילו הגיע לפרקו ולא הביא שתי שערות. עדיין קטן הוא עד שיצאו רוב שנותיו. ועמ"ש בחי"ג פר"ג (נא"ב) ועיין מגדל עוז. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>אלא </b>יטמא ז"ל רמ"ז לפי' הרע"ב קרי ביה יטמא מפועל הכבד. שהוא יוצא. ול"נ דלא צרכינן לזה. דמצינו מלות שהקל בהם עומד גם יוצא כמו ישב. ע"כ. ולאו מילתא היא. אטו משום שנמצא בגזרה אחת מלה. פעם עומד פעם יוצא. נאמר כך בכל הגזרות. מי שמע כזאת. אם שמע בעובר ושב. היכן שמע כיוצא בה בעתיד. הכי נאמר ג"כ ישוב יקום שיהיו פועלים יוצאים. הא ודאי בדותא היא. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>ז"ל </b>תי"ט וממ"ש הרע"ב שתחום אלפים דרבנן. ש"מ דלכ"ע דאורייתא. וקשה דבערובין ובס"פ דשבת כתב. דקראי אסמכתא בעלמא. כו' וצ"ע. ולא ידענא מאי קשיא ליה כי כתב הרע"ב קראי אסמכתא. היינו נמי אליבא דרבנן. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ועדיין </b>הדבר שקול לשון הרע"ב יש לו הכתוב בויו ומשמעו כאילו היה כתוב באלף. הן יקטלני לא איחל לו עוד. 
+<b>ולע"ד </b>א"צ לומר כן. אלא אפילו תימא משמעו ככתבו בוי"ו. יפורש בלשון בתמיהא. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מעוף </b>הפורח שדרך פריחתו חותך האויר. ונשמע הקול מלמעלה. כמ"ש על חכמת הטייר. אבל אין לפרש ששמע מעוף המצפצף עצמו. דההיא צפצוף מיקרי. למאי נסיב פורח. 
+<b>יוציא כו'. </b>אם אינו רוצה להשקותה. ובהכי י"ל קצת תמיהת תי"ט על חלוף הסדר. משום דבהכי עסיק ואזיל פרקא רביעאה. ואסיק תנא למילתיה דבועל. והדר תני לכולהו מילי דקנוי. ואיידי דנפישי. שבקינהו עד לבסוף. ושמא בא לרמוז שאע"פ שבדקוה המים פ"א. ונמצאת טהורה רשאי לקנא לה פ"ב. אם חושדה שנית. ועושה לה ככל תורת הקנוי הראשון. ודילמא היינו טעמא דקרא דשני בדבוריה והפך סדריה. ותנא אקרא קאי. 
+<b>מוזרות נכריות. </b>כמו מוזר הייתי לאחי. כלומר שאינן ניכרות מי הן. אין השומע דבריהן יכול לומר נשים הללו דברו כזאת על פלונית. 
+<b>בלבנה </b>כתב תי"ט. שהואיל וטוות בלילה הנה מפחד בלילות מתקבצות ע"כ. 
+<b>בדומה </b>שכח אותה שאמרו ירח כשלשה. דילמא סבר מר כשלשה. אבל לא כשלש. 
+<b>ובכדי </b>טרח ואזיל בתר איפכא. דאדרבה אינן מתקבצות אז אלא טוות מפוזרות ומפורדות. לפי שאין עליהן מורא ופחד. אך שם נקבצו דיו"ת אשה רעותה. אפילו זוגי זוגי. די להן ולא קפדי אזוגות. וטעמא דמשיחות בה ההיא שעתא. נמי מה"ט. לפי שאינן מקובצות. ולא ניכרות כדפרישנא. ע"כ לא חרדו שאננות והנה בטוחות. להיות משיחות בלעז של פלונית אע"פ שישמעום הולכי ארחות. לא יכירום ולא ידעום להעיד משמן. וזה פירוש ברור ומוכרח. דאילו ידעו והכירו מי הנה הנשים. המדברות בה. מאי קמ"ל במו"מ. אטו נשים בלבנה אצטריכא ליה. לימא עד שידברו או שישאו ויתנו בה נשים ותו לא. אלא ודאי קול דברים בעלמא הוא. שאין ידוע ממי יצא הקול והדבור. דומיא דעוף הפורח ולא פליג ר"י אלא דבעי קול אדם כל דהו מיהת ואורחא דמילתא נקט דביום דניכרות ונראית להדיא עדיין מתייראות לדבר בה. אפ"ה סגי בהכי. ואפילו מנשים שנטלו ט"ק שיחה. ואצ"ל אנשים. כך נ"ל ברור. ונ"מ טובא לדינא וק"ל. 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ותפלה </b>ע"פ רע"ב עמ"ש בס"ד במו"ק א"ח סק"א. ועתי"ט מ"ש בשם התו'. ונראה לי דהוא הדין לספירת העומר. שנאמרת בכל לשון. ולפ"ד התו' כאן. ל"ל שיוצא בה אפילו בלשון. שאינו שומע. וזה שלא כדברי במג"א (סתפ"ט עמו"ק שם) שכתב להפך. שאפילו בלה"ק אינו יוצא. אם אינו מבין (עשי"ע ס"ס קל"ט). 
+
+Mishnah 2
+
+<b>מקרא </b>בכורים התחיל התנא במ"ב כמו שהתחילה תורה בפרשת כי תבוא. שהיא מצוה של קריאה התלויה בארץ. שקיימו בכניסתן תחלה. אח"כ נצטוו על ברכות וקללות. ואע"פ שקדמו בפועל לפי שלא היתה מצוה לדורות. אלא לשעה. ובדין הו"ל להקדים חליצה דקדמה בתורה. אלא משום שחפץ לפתוח בברכה. ואח"כ חזר לסדר שסדורים בתורה. דהיינו לפרשה הסמוכה מלפניה. והדר נסיב לב"כ. דפגע בה ברישא. ממטה למעלה. ותו משום דכתיבא. וברכות כ"ג לא כתיבן. ודלג על פרשת המלך. שאינה אלא פעם אחת בשמטה. וקתני תדיר ברישא. והדר נקטה לפרשת המלך. דלא סגי בלא"ה. משא"כ באינך תרתי. דסגי בלא דידהו. ולא חיובא נינהו. אלא כי מתרמו. ונסיב משוח מלחמה בסוף. כדי לסיים בדבר טוב. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בשבעים לשון. </b>מ"ש תי"ט בשם רה"ג לא שמיע לי כלומר לא ס"ל. כי מה לנו עם אומדנות הרוכבות על כנפי רוח. שתכליתן אינו אלא למעט בעוצם הנס. והלא אף לפ"ד אין הדבר נמנע מהיות נס נפלא. ומה לי נס גדול. או קטן ממנו. היפלא מה' דבר. ולא יבצר ממנו מאומה. לכן טרחא בכדי היא ודאי להתחכם בכאלה לבטלה בלי הכרח כל מאומה. 
+<b>שנא' </b>באר היטב בחשבון מרובע ה'. ה"י הי"ט היט"ב עולה שבעים. ובתי"ט סרסו ברבועו. ולכך הוצרך להגיה בשם רבו. לצרף עוד פעם התיבה עצמה. ושבוש הוא. כי התיבה כתובה היטב. ביו"ד אחר הה"א בכל מקום. ששרשה יטב. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>ברכת כהנים </b>עיין פיר"מ ז"ל. ואל תטה מחשבתך במה שמהבילים בו כותבי הקמיעות כו'. לכאורה יראה מלשונו זה שהיה מהביל כתיבת קמיעות לגמרי. וא"כ נגע ח"ו בכבוד חכמי התלמוד. ועמ"ש בעקיצת עקרב. משם תראה קצת התנצלות על מ"ש גם בסמ"נ מענין זה כדומה לזה. אך מה שהפריז על המדה בענין באור שם המפורש. עם שהאמת אתו בזה. שכך קורין חז"ל לשם הוי"ה ב"ה. אבל נקודו ודאי צריך למסורת עכ"פ. כמו שנראה בבירור בכמה מקומות בתלמוד. ביחוד ביומא ובפ"ד דקידושין וזולת. דוק ותשכח (ועמ"ש בס"ע דיוה"כ בס"ד במהדורא). 
+<b>וכמדומה </b>שהיה חושב גם כן משתגע. למי שעוסק בידיעת צרופי שמות. וכן שם בן ע"ב וכ"ב (והמה מוזכרים בתלמוד שהפליגו חז"ל בשבח היודעם וזהיר בהם) והדומים הידועים ומקובלים ליחידי סגולה. והנם אצלו נחשבים מהבילים ומשוגעים חלילה. אבל מחשבה כזאת היא חסרון ידיעה מסתרי תורה ודאי והעדר קבלה שלא זכה אליה. היא שגרמה לו לשום במלאכי ה' תהלה. שרי ליה מריה וימציא לו מחילה. ופעולת השמות. אמנם מפורש במקרא מאז בעלי המגדל ידעו מזה. כמ"ש ונעשה לנו שם (אלא שרצו להשתמש בו לפנייה חיצונית. לכן לא עלתה בידם. ע"י בלבול שפתם נתבטלה. לולי זאת היתה מחשבתם מתקיימת. כי חכמים גדולים היו כמ"ש בס"ה) בסוד ויעש דוד שם המ"י. 
+<b>כנגד </b>כתפותיהם עמו"ק א"ח (סכ"ח). 
+
+Mishnah 7
+
+<b>ברכות כ"ג. </b>לשון תי"ט לא אתפרש מנלן ולפיכך נראה בעיני כו' לא קפיד על הברכות. אלא על הקריאה בתורה כו'. ע"כ. כל מ"ש בכאן. הבל ורעיון רוח. אבל הדברים כמשמען. שעל הברכות עצמן הכוונה. כי על הקריאה. משנה שאינה צריכה היא כלל. ומי ישמע לו לדבר הזה. להוציא הלשון מפשטו. ודקשיא ליה מנלן. לק"מ דכל ברכות המצות בכלל תפלה הן ורובן נאמרות ביחיד. ותפלה דיחיד אינה אלא בלה"ק. אלא דהנך ברכות כיון דבצבור הן. ס"ד דנאמרין בכל לשון. כתפלה. להכי אצטריך. טעמא פשוט משום דבתר קריאה נינהו כקריאה דמי. והוא הדין לברכות ק"ש דשייכן לתפלה וכל דכוותייהו. כמו ברכת התורה. ושל מגלה. דפשיטא שאינו מברך אלא באותו לשון שקורא וכן במגלה. אע"פ שקורין אותה ללועזית בלעז. מ"מ אם נראה עברית ודאי לא יברך עליה בלעז. 
+<b>ומ"ש </b>תי"ט בשם הר"מ שכל הברכות נאמרות בכל לשון וגם ברכת המצות. לא נזכר בלשונו שם ברכת המצות בפירוש. אלא מכללא שמע לה תי"ט. איברא הוא כלל שצריך לפרט כמ"ש עליו בס"ד ריש הל' ק"ש. ובהל' ברכות. והוא דבר מוכרח שע"כ צ"ל שיש יוצאין מן הכלל. כדי שלא יסתור הר"מ ד"ע (ועמש"ל מ"ח הסמוכה בס"ד) ואפי' את"ל דברכות המצות נמי בכלל. מ"מ ברכות דקה"ת. ודאי שאני. דדבר תורה הן ולא דמי לשאר ברכות (והיינו דאהני נמי לברכות המלך) ותו דדמי לקריאה. כיון דשייכי אבתרה. ואצ"ל ברכות כ"ג. בפרוש תני להו תנא. וסתמו כפירושו. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>פרשת </b>המלך ז"ל תי"ט גם בכאן ל"א מנ"ל. והר"מ כתב הקריאה והברכות בלה"ק. וי"ל ברכות מנלן כו' ועוד דבכ"ג דתנן בהדיא ברכות נ"כ בהן בחבורו שיהא בלה"ק ע"כ. 
+<b>הוא </b>הדבר אשר דברתי. שלא הוצרך להזכירם. כיון דקריאת הפרשה. אילה אלא בלה"ק. מיהו בפרשת המלך איידי דנסיב לה בהדיא. לאשמועינן דאינה אלא בלה"ק (דסד"א כיון דכתיב הקהל את העם כו' והנשים והטף וגו' למען ישמעו וגו'. יקרא לפניהם דברי התורה בלשון שהם מבינים דווקא. למען ישמעו וילמדו באר היטב. קמ"ל אף היא בלשונה נאמרת. ובאגב נסבינהו נמי לברכותיה. 
+<b>ודנקט </b>תנא פרשה. כבר שיער בתי"ט האמת. ואין כאן דבר הצ"ע מעתה. 
+<b>מוצאי </b>י"ט עושין ומעי"ט לא. משום דדחקא עזרה. כמ"ש רש"י פ"ק דמגלה. ובנין של עראי הוא דשרי בח"ה. 
+<b>בשמינית </b>נ"ל כך היא הגרסא האמתית. ותלמודא לא קבעי אלא דלא ליתי למטעי (ודילמא איכא דשביש ותני בשמיני) ולמתני בשמיני. משום דלכאורה קשיא משנה יתירא. ליתני בשמינית לחודא. א"נ סגי ליה במוצאי שביעית. ואנא ידענא דשמינית היא. אהכי איכא לשבושי ס"ד בשמיני תנן. וקאמר משו"ה לא תעלה על דעתך לגרוס כך. אלא אימא בשמינית גרסינן ודאי. וטעמא מאי תני הכי נ"ל אקרא קאי ולפרושי לקרא דמקץ ש"ש שנת השמטה קאתי. דמשמע כאילו היא שנת שמטה. ומפרש תנא דידן דאינה אלא שמינית (בשמינית היו עושין כל זה) ומחמת שהיא מוצאי שביעית. קרויה שמטה עדיין. ללמוד על קציר היוצא למוצאי שביעית. שנוהג בו דין שביעית. כדאיתא פ"ק דר"ה. 
+<b>בימה </b>על משקל חידה שירה בינה. וזה סיוע למ"ש המדקדק ריכ"א. ששם במה הוא לגזרת נחי עין. לא מנחי למ"ד ה"א כדעת ר' יונה ועשו חז"ל משקל מיוחד. לענין זה הנרצה כאן להבדילו מענין במה דקרא. שהוא עשוי להקרבה. 
+<b>של עץ </b>בעזרת נשים. כיון דאינו בנין של קבע אלא לפי שעה מותר. והיינו נמי דאהני לאסור בנין בח"ה. אי נמי אסור דל"ת לך כל עץ וגו'. הותר מכללו לצורך. כמש"ל דלא חל עליו. ולא נאסר אלא שלא לצורך. עמ"ש בס"ד שילהי פ"ג דמדות. 
+<b>אחינו אתה </b>ששמו מישראל. כך פרש"י כאן. וסותר למ"ש בפ"י יוחסין. עמ"ש בחי"ג כאן ושם בס"ד. 
+<b>עשר תעשר </b>מפני שהוא זמן אסיף ומ"ע. לשון תי"ט וק"ק כיון שבשמינית אחר שנת השמטה מיד היתה הקריאה. נמצא עדיין אין אסיף ולא מ"ע ע"כ. אומר אני יש מעשר ירק ופול המצרי. ולקט שכחה ופאה ודאי נוהגין אף במה שגדל בשמטה. כשנלקט בשמינית. ובפירות כל שלא באו לעונת המעשרות בשביעית. וצ"ע בספיחים. 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>המארס </b>את האלמנה לתי"ט מדלא כתיב אשר ארס. ואין בזה טעם אדרבה אי הוה כתיב הכי. הו"א דווקא אשה בעולה יארס. אבל בגמרא דייק. מדכתיב אשה. כלומר דלא כתיב בתולה. או אשה בבתוליה. ככתוב בכ"ג. ש"מ אשה סתמא לאו בתולה היא. ומדכתיב ארס אשה. כל אשה במשמע. אפילו בעולה אצ"ל בתולה. משא"כ אי הוה כתיב אשה ברישא. ודאי קפיד דתהוי בעולה. דמשו"ה גבי כ"ג דקדים אשה ליקח. אצטריך לפרושי דלא ליתי למטעי. 
+<b>דברי </b>מערכי המלחמה סרס הלשון שומעין מערכי כו' דבר כהן. הוא המשוח מלחמה. וכפירש"י. ומ"ש רמ"ז לפי דעתו כהן זה הוא סמוך. אומר אני לא סמוך ולא נראה. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ובעקבו </b>לרש"י פירושו בין לפנים בין לאחור. 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשניות </b>של תי"ט חסר במשנה זו. וגופו במקום אחר. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ואיתן </b>כמשמעו קשה עמ"ש בס"ד בלח"ש ספ"ה דיומא ובשי"ע (סכ"ד). 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>אשה </b>אומרת ז"ל תי"ט ולי קשיא להר"מ לענין התר א"א כו' שהמגיד כתב עליו. וה"ה לאשה אומרת מת והתירוה ע"פ. אח"כ באה אשה אחרת ואמרה לא מת. לא תבא ע"כ. 
+<b>ולק"מ </b>שאני אשה דדייקא ואנסבא. ומתוך קל שהקלו עליה בתחלתה. החמירו עליה בסופה. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>משבא </b>אלעזר נ"ל שזה הלשון נמשך אל שלפניו. בטלה עגלה כו' קמפרש אימתי היה זה שרבו כו' ובטלה. זה היה משבא אלעזר. וכבר נקרא שמו תחנה בן פרישה. למעליותא. בן פרישה לקדושה. ותחנה שם עצם אדם גדול ודאי. שכך נמצא בד"ה (אד) ואת תחנה אבי עיר נחש. ואח"כ החמיץ. וכמדומני שזהו אלעזר הפריץ בן ענני כ"ג. המוזכר בס"י. שבתחלה באמת לא היה רע לשמים ולא לבריות. והוא התחיל להלחם מלחמות ה' נגד הרומיים. בקנאתו לה' ולביתו. אלא שעונות גרמו שלא הצליח. ומן אז החלו הפריצים שמעון ויוחנן. שבהם ועל ידיהם ודאי רבו הרצחנים. ואחר שנתגברו אלה הרוצחים. נוסף עליהם אלעזר לעזור לרעה. והיה חבר לאיש משחית. אחד מן הרוצחים הנ"ל. לכן חזרו לקרותו בן הרצחן. ע"ד כמאן קרינן לרשיעא רב"צ רב"ר כו'. תלו הקלקלה באביו שגדלו ולא כהה בו. כאילו הוא ג"כ רוצח ואע"ג שהיה כ"ג שפרישתו לקדושתו. והיינו דקבעי תנא לאשמועינן אגב אורחא. דקיי"ל כר"י. 
+
+Mishnah 10
+
+<b>יוחנן כ"ג </b>לשון ס' באר שבע. אל תטעה לפרש האי יוחנן הוא ששמש בכ"ג פ"ש ולבסוף נעשה צדוקי. אלא הוא שהיה אחר שמעון הצדיק. וכך הם דברי הר"מ ברפ"ט מהמ"ע ע"כ. לקח זה מהכ"מ. וערבך ערבא צריך. כי אני איני מוצא יוחנן כ"ג. אחר שמעון הצדיק. זולתי אותו הנודע בשם הורקנוס שהחמיץ לעת זקנתו. אם לא איפוא מי הוא. ואולם זה שאמר הר"מ. שהיה אחר שמעון הצדיק על דעתי לא נתכוין להוציא את זה. כמו שחשבו רבנים הללו ז"ל. ולא רצה באמרו שהיה אחריו. מיד בסמוך לו. בלי הפסק דור או דורות ביניהם. כי יש אחר מופלג. אלא כיון לומר שהיה אחר שמעון. לאפוקי שלא היה לפניו. כי היה יוחנן כ"ג אחר לפניו. בתחלת בית שני. כמוזכר בספר נחמיה (סי"ב) והוא הנקרא שם בזכרון שלשלת בני צדוק. יונתן ואח"כ יוחנן. ומפני שלא היה מפורסם בשם יוחנן בספר יחוסו. כנראה משם. ועוד כי המשנה מדברת מזמן שהתחילו התנאים בעלי המסורת. אחר שכבר עבר דור הנקובים בשמות בכתובים. זהו שהביאו להר"מ לפרש כך. וא"כ בהכרח הוא אותו שמיאנוהו הרבנים המפרשים ז"ל. ואל תתמה שזכרוהו לשבח. וכתוב ובשוב צדיק וגו' כל צדקותיו לא תזכרנה. ההיא בתוהה על הראשונות. א"נ במשפט שלמעלה לא תזכרנה. אבל נזכרין בד"ת למטה. אע"ג דשם רשעים ירקב. מ"מ מעשה שהיה בימי צדקתו נזכר. שכן אפילו מעשי ירבעם הטובים נזכרים לשבח. גם אלישע בן אבויה יוכיח. שבקשו תורה מפיו. וקבעוהו גם בין התנאים במכילתא דחסידי פ"ד דאבות. ועמ"ש בס"ד בלח"ש שילהי מ"ש. ושילהי ידים. הלא היא כתובה בתשובה קבועה בדפוס בשי"ע (סמ"א) 
+<b>העביר </b>הודית המעשר עמ"ש בר"פ יש מותרות בגמרא. 
+<b>בטל </b>את המעוררים עמ"ש שילהי מ"ש. 
+<b>אצ"ל </b>על הדמאי. ע"ש. 
+
+Mishnah 11
+
+<b>בטל השיר </b>מבית המשתאות פירשו בשם רה"ג דהיינו שיר של אהבה כו'. אבל שירות ותושבחות וזכרון חסדים של הקב"ה. מנהג כל ישראל לאמרן בבית חתונה. כמ"ש בתי"ט. 
+<b>אכן </b>בעל נצח ישראל רבו של בתי"ט השיג על דעה זו בפכ"ב מספרו הנ"ל. והפריז על המדה. באמרו ולדעתי אף בשעה שב"ה קיים. אסור להזכיר שמו כך בשכרות ע"כ. 
+<b>ותמיהא </b>לי. לא כן תנינן משבטלו סנהדרין. בטל השיר מבית המשתאות. הא בהדיא דמקמי הכי הוה שרי. ואיתא בירושלמי. דהטעם הוא. משום דמשם ואילך. אין אימת סנהדרין עליהן. ואומרין בו דברי נבלה בשיר. לכך נאסר. משא"כ בזמן סנהדרין שאימתן עליהן. לא היו אומרים דברי נבלה בשיר. 
+<b>ונראה </b>דה"ט דהגאונים דס"ל דכל היכא דלא אמרי דברי נבלה. שרי. מיהא לא ניחא כולי האי. דהא אדרבה משמע דאסרו בכל שיר. משום גזרה שלא יבואו לומר בו גם דברי נבלה. והיכי ניקו אנן ונעקור גזרת חכמים. 
+<b>והיינו </b>דקשיא לי על דעת הגאונים הנ"ז וצ"ע. 
+<b>יב </b>
+<b>בטלו אורים ותומים </b>עתו' פ"ק דקידושין. גבי עובדא דדמא בן נתינה. ורמב"ן על התורה תצוה. 
+<b>בוטל </b>השמיר עמ"ש בס"ד. בקונטרס בנין. בית הבחירה. 
+<b>ונופת </b>צופים פירש הרע"ב דבש הבא ממקום ששמו צופים. כו' לדברי הרע"ב המקום הוא נקרא צופים. כמו הרמתים צופים. עכ"ל תי"ט. חול"ם בשור"ק מיחלף ליה. 
+<b>איברא </b>דאיכא נמי למידק אפירושא דרע"ב. דהא אשכחן (משלי ט') צוף דבש. ידמה שצוף יורה על ענין מתיקות. אמנם מצינו מחוז. נקרא ארץ צוף ככתוב (שמואל א' ט) ואולי שם היה ושם נמצא אותו דבש חזק המתיקות. ועל שמו נקרא הדבש ההוא כן. או שם המדינה ההיא נקרא על שם הדבש הנמצא ביחוד שם. ונודע בשם זה. ואפשר היה ג"כ ארץ הרים נפרדים סמוכים. והבא משם דבש משובח הלז. 
+<b>אנשי </b>אמנה ר"ל בעלי בטחון. שמאמינים בה' שיזמין להם פרנסתם. לכן אין פושטין ידיהם בגזל. דכתיב כי פסו אמונים וגו' וכתיב בתריה משוד עניים וגו'. 
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+<b>את </b>שומן הדגן מ"ש תי"ט דלא נקט אלא שומן דגן ולא של תירוש ויצהר. לאו דיוקא הוא. דהא דאר"י לעיל שומן הפירות. היינו פירות הנאכלין. כמו תמרא דהינינותא. אבל פירי דמשקין הני תרי. לא שייך שומן. דמה טיבו של שומן אצל יין. ושמן מזיק לשתיה. ויצהר כולו שומן. וכן שמו. 
+
+Mishnah 14
+
+<b>התירו </b>שתצא הכלה באפריון משום צניעותא. היינו משום שיוצאה וראשה פרוע כדתנן רפ"ב דכתובות. וסתם כלה בתולה היא. ואלמנה פשיטא דאינה יוצאה באפריון. 
+
+Mishnah 15
+
+<b>פסק </b>העושר מן החכמים אבל לא מנשיאי בית דוד דוק. 
+<b>קטנותן </b>כלומר תכליתן. כמו ליום קטנות. ועמ"ש בס"ד מ"ג פ"ח דשבת. דכוותיה שמואל הקטן. אלעזר זעירא דמן חברייא. 
+<b>בוטל </b>כבוד התורה עמ"ש בס"ד בדרוש תפלת ישרים. 
+<b>ומתה </b>טהרה ופרישות לשון תי"ט לא ידענא אמאי נקט לשון משונה ול"ק ובטלה. עיין גמרא דמכות (דיא"ב) ותדע שענין ביטול הוא העדר הדבר מעיקרו. ונחשב כאילו לא היה. משא"כ לשון מיתה. הוא לשון הפסקה לשעתה בלבד. כי המתים להחיות. ודוק. 
+<b>זיו הכהונה </b>לשון רש"י שהיה חכם ועשיר כו'. ונ"ל שז"ש חכם. צ"ל כהן. עכ"ל תי"ט. לחנם רצה להגיה לשון רש"י המזוקק ככסף. וכי מה היה צ"ל כהן. דבר שהוא מפורש. מבואר מאליו בלשון משנה. אחר ששמענו שהוא זיו הכהונה הדבר ידוע מעצמו. וגם הוא הנודע ומפורסם בכהן. במם' פרה. ועל כן לא היה צריך רש"י לכתוב דבר זה לבטלה. רק שהיה חכם ועשיר בא להשמיענו. שזהו מה שנכלל בענין שם זיו בלבד שהוא תואר מוסף על מעלת כהונתו. לומר שהיה מבהיק זיווה. בהצטרף אליה מעלות החכמה והעושר. כי בצל החכמה בצל הכסף. וחכמת המסכן בזויה. ועטרת חכמים עשרם. 
+<b>ואין </b>שואל בשלום חברו. תי"ט. ושבוש הוא כי על הכלל יצא זה המאמר. ונוח הי' לו לומר ואין שואל בשלום ישראל. כענין שכתוב. מי יסור לשאול לשלום לך. 
+<b>שרו </b>על משקל ענו כשדיא. והוא לשון התחלה. ויחל נח. ת"א ושרי. 
+<b>חכימיא </b>הם החכמים מפרשי התורה ומקבליה בע"פ. שהיא קבועה בלב חכם לב. כך נ"ל. 
+<b>ספריא </b>הם בעלי מקרא. המלמדים התנוקות קריאת תורה שבכתב. מתוך הספרים כך נ"ל. ובגמ' (קדושין דל"א) לכך נקראו ראשונים סופרים. 
+<b>והגליל </b>ארץ עשרת השבטים. 
+<b>והגבלן </b>ארץ הגבלים. 
+<b>בן מנבל </b>בבי"ת. וכתוב הוא (מיכה ז'). 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Yevamot/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Yevamot/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..939f4103b7d7a3efce22712662e90c0f6c523625
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Yevamot/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt	
@@ -0,0 +1,599 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Yevamot
+לחם שמים על משנה יבמות
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה יבמות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>לחם שמים</b>
+<b>בשם ה' השם נפשנו בחיים. המשביענו לחם שמים:</b> 
+<b>ט"ו נשים פוטרות. </b>מנינא דהכא וכן דסיפא. למעוטי צרת אילונית שהכיר בה. או צרת קטנה ממאנת ביבם. גזרה משום צרת בתו ממאנת. או צרת מחזיר גרושתו. גמרא. ע"כ תי"ט. 
+<b>איברא </b>לאו כולהו בחדא מחיתא מחתינהו. דצרת איילונית. אפילו היא בתו. חולצת או מתייבמת. וצרת בתו ממאנת. היכא דאיכא אחין בהדיה. נמי חולצת או מתייבמת. אפי' היא עצמה. כל שכן צרתה. 
+<b>מיהו </b>כי לית ליה אחין. אע"ג דודאי בעיא צרה חליצה מניה. דהא אפילו ליבום מחזא חזיא ליה מדאורייתא (דבמיאון עקרא לנשואי אחיו קמאי) אלא משום דנראית כצרת בתו. אסרוה עליו. אבל לא לאפטורי לגמרי (וכל שכן בסתם צרת קטנה ממאנת דעלמא. דצריכה חליצה. אפילו מדידיה. (דיבם. דמיאנה בו הקטנה) היכא דליכא אחין בהדיה. ואין צריך לומר היכא דאיתנהו לשאר אחין. דלא מיאנה בהו. דצרתה חולצת או מתייבמת) מכל מקום יבומי לא מתייבמא מיניה דידיה. כל צרת ממאנת. והיינו דמיעטה תנא מפטורא בלחוד. 
+<b>ולא </b>חיישינן לאם אתה אומר חולצת. מתייבמת. אלא באיסור דאורייתא. אבל באיסור מצוה ואיסור קדושה. ודאי איכא טובא דחולצת ולא מתייבמות. <b>ברם</b> צרת מחזיר גרושתו. נמי חולצת או מתייבמת. והיכא דלית לה צרה. איהי גופה בעיא חליצה. אע"ג דלא חזיא ליבום מדאורייתא. דבפירוש ריבתה תורה חייבי לאוין. שעולות לחליצה. ולא ליבום. 
+<b>ונקוט </b>כללא בידך. כל היכא דאילו איתיה לבעל. בעיא גיטא. לא משתריא בלא חליצה. כדאמרינן פ"ק דסוטה (ה"ב) וע"ש בתו'. 
+<b>ולשון </b>תי"ט דלעיל. אינו מדוקדק בכל שלשה דברים הללו. דלמסקנא דתלמודא (במכלתין יב"ב) וכדקיימא לן. צרת אילונית לא צריכא מעוטא. אפילו הכיר בה. דהא בהדיא תנן. או שנמצאו איילוניות. ושנינן תני שהיו. הא לא נצרכה אלא לצרת ממאנת. ולפטורא גרידא הוא דאימעיטא. ולא מיפטרא בלא כלום. דמי לא עסקינן דליכא אחין. הא ודאי בכל גוונא לא תתייבם צרה מניה דידיה. כל שכן לצרת בתו ממאנת. 
+<b>ולא </b>ידענא נמי למאי נסיב הך גזרה. דלא מהניא בטעמא דמעוטא דעסיק ביה. ומידי הוא טעמא אלא לפטורא. וגזרה אינה אלא לאסורא. דלא שריא לעלמא בלא חליצה. דלא איירי ביה. ולא צריך ליה כלל. <b>ודקאמר</b> תו. או צרת מחזיר גרושתו. לא דייק. דמאי או או. אתמהא. אטו לא תרתי מיעוטי נינהו. וצריכי. דתרוויהו איתנהו. עכ"פ או קמא מיותר. אין ליישבו אלא בדוחק. וק"ל. 
+<b>חמותו </b>שמת בעלה ונשאה אחיו ומת בלא בנים. רש"י. <b>צ"ע</b> מה הכריחו לכך. ומה חסר לו בפשוטו. דבכל גוונא איירי. והא פשיטא נמי, שאם היה נשוי בת אחיו ומתה. ומת אחיו בלא בנים. ונפלה אחותו לפניו. שאסורה לו משום חמותו (אליבא דכ"ע. אע"ג דלר"ע אינה בשריפה. בכרת מיהא איתא. כדמוכח בהאשה רבה (דצד"ב) וכ"כ שם תו' בפירוש) וכן צרתה אסורה עליו משום צרת ערוה. <b>דילמא</b> אתי לאשמועינן. אפילו היכא דהוה אחיו נשוי אשה קודם שנשא חמותו. אתסרא עליה (דמיתה מפלת) מיהו הא כדאמינא הויא רבותא. אע"ג דבשעת מיתה אינה חמותו. 
+<b>ועיינתי </b>בחבור הר"מ וראיתי שגם הוא ז"ל פסק (בשטת ר"ע) דחמותו לאחר מיתה בכרת. וכמ"ש תו' בפשיטות כנ"ל. אלא שהה"מ הביא בשם רשב"א שכתב שאינה עליו אלא באיסורא בעלמא. כלישנא דגמר' דהנשרפין א"כ אפשר דרש"י נמי קאי בשטתיה. והדבר צריך תלמוד. 
+<b>וא"א </b>שלא היה בעולמו. כגון ראובן שמת כו' ונולד לו אח כו'. <b>אע"פ</b> שכבר היתה אמו מעוברת מלוי קודם שמת ראובן. מיעטה הכתוב דכי ישבו אחים יחדיו. <b>אבל</b> לנתעברה אשת אביו אחר שמת אחיו. ונולד לו אח. לא אצטריך קרא. דכבר ידענו זה מסברא. דרכיה דרכי נועם כתיב (והוא דבר שכלי שהדעת נותן כן) כדאשכחן מה"ט. עשה מתים כחיים. כדאיתא ס"פ יש מותרות. כי אצטריך קרא. להיכא דחמותה מעוברת כשמתה בעלה של זו. הו"א תמתין זו עד שתלד. ותחלוץ או תתייבם. 
+<b>וכתי"ט </b>ז"ל. וכתבו המפרשים דל"ד אלא דבעי לפרושי לד"ה. <b>כך</b> מפורש בגמרא (ט"א) ולכך פירש"י כך. 
+<b>ומ"ש </b>תי"ט ולפי דלא הוצרכנו מעוטא כו'. פשוט דאגב ריהטיה נזדקר טעות בלשונו זה. וכך צ"ל. ולפי שהוצרכנו מעוטא כו'. להכי נמי הוצרכנו לפרש בה וכשם כו'. רצה ליישב מאי טעמא אכפול לפרושי וכשם שהיא כו' טפי מאידך ט"ו עריות. דכבר תנינן לה בכולהי ברישא דמתני' דצרות אסורות כמותה. דכגופה דערוה דמיין (ושם פירשו טעמא דמילתא דקאי אכולהו. דצרה דינה כערוה) וכדקמפרש נמי תנא במשנה הסמוכה. כיצד פוטרות, א"ה מאי שנא א"א של"ה בעולמו. דטרחי בה המפרשים בכדי. למהדר לפרושי כה"ג זימנא אחרינא. והא ידעינן הכי בכולהו בחדא מחיתא. אהכי קאמר דודאי הוצרכו לכך. משום דשניא היא א"א של"ה בעולמו. דלא מיפרשא בקרא בהדיא. אלא ממעוטא דקרא יתירא נפקא ולפי שהוצרכנו ללמדה מכללא ולא בפירוש אתמר בכתוב איסורה. ס"ד מסתייה למיסרה היא גופה גרידא. כיון דחידוש הוא. הבו דלא לוסיף לה צרה נמי. משום דלא דמיא לאינך עריות דמפרש קרא איסורייהו. קמ"ל דחדא מילתא הוא. ולא לחנם אצטריכו המפרשים. ולא ממילא משמע כה"ג. זה נ"ל פשוט ומוכרח בתקון לשונו של תי"ט והטריחני לתת בו ציור והבנה. למעט הטרחא למעיין. הרוצה להשיג כוונתו הרצויה. ולא לאבד הזמן בלשון בלתי רצוי שנכתב כדניים ושכיב. 
+<b>מתה </b>בתו כו' צרתה מותרת. <b>אפילו</b> לו. דמי לא עסקינן דליכא אח אלא הוא (וכן מצינו מפורש בצרת בתו איילונית שייבם ר"ג את צרתה. גמרא דטו"א). 
+<b>שמע </b>מנה ליתא לדה"ג. דאוסר אשת חתנו. דאי הכי תחלוץ ולא תתייבם. 
+<b>או </b>נתגרשה בתו. והוא הדין לשאר העריות. <b>אבל</b> גרש היבם את הערוה. לא הותרה צרת הערוה שנפלה לפניו. ועדיין פטורה היא וצרתה. ע"ל מ"ה פ"ד. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מאמר ע"פ </b>רע"ב ז"ל. וביבמה קדושי כסף אינן אלא מד"ס. <b>ואינו</b> מדויק לדעת הר"ם. דס"ל כל קידושי כסף מד"ס. א"ה מאי בינייהו דיבמה ואשה דעלמא. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>היתה </b>בתו נשואה. <b>לאו</b> דווקא אלא הוא הדין ארוסה. ואפילו ספק ארוסה. ע"ל מ"ח פ"ג. <b>ונראה</b> פשוט דהוא הדין נמי בצרתה. דפוטרת מן האירוסין. כמו מן הנשואין. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>אחותה </b>שהיא יבמתה. <b>ע"ק</b> רמ"ז. כגון ראובן אנס את לאה כו'. <b>לחנם</b> העתיק זה מפירש"י. שאין לו ענין לכאן. דבחד אחא קמיירי רע"ב ותי"ט הכא. ורש"י הכא אסברה לה בגמרא. דקאי אמתניתין דהאסורה לזה מותרת לזה כו'. דלא עסקינן בה השתא. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>אלמנה </b>לכ"ג, שמת אחיו הדיוט כו'. <b>הוא</b> הדין אם היה גם אחיו כ"ג. אלא מילתא דשכיחא נקיט. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>חלוצה </b>עיין עזר אור. ערך לקה י. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>מי </b>שי"ל אח מ"מ. <b>עמ"ש</b> במו"ק אה"ע סקנ"ז ובש"ע (סימן ל"א ל"ב). 
+<b>זוקק </b>אאח דסליק מניה קאי. והכי נמי פוטר דלקמן אבן קאי. דעלייהו קמהדר לא אבעל ואב דרחיקי. 
+<b>פוטר </b>מ"ש תי"ט משמא דגמרא. דהוה מצי למכתב אן בלא יו"ד. כמו מאן בלעם. 
+<b>ונראה </b>לי דה"ק. דהוה ליה למכתב אן. והוה מפרשינן ליה כמו אין ודאי. כדאשכחן בקרא (שמואל א' י') אן הלכתם. שהוא כאילו כתוב אין הלכתם. שענינו השאלה על המקום. כמו מאין אתם. הרי כי יו"ד אין. תחסר לפעמים. וכדרך שחסרה שם. בענין גזרת הוראת מקום. ככה תחסר גם בענין השלילה. כי מקרה אחד הוא להם. ששניהם לגזרת נחי עי"ן הם. אלא שלא מצינו אין בציר"י שיורה על המקום. על כן הוצרך להביא ראיה. שהיו"ד תנקד גם בנקוד הציר"י שבאין. כי ידוע שהציר"י ת"ג. מוליד נח ומושך יו"ד. ומדלא נכתב יוד במאן. שמע מינה דלא שנא. אלא כמקרה הפת"ח. כן מקרה הציר"י בזה. וברור הדבר. ואין צורך לדחוקי תי"ט וסמ"ע. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>עיין </b>מו"ק טא"ע סקע"ה. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>מצוה בגדול </b>אגב גררא נסבה הכא. דלאו עיקר מקומה הוא. אלא התם בהחולץ: ומשום סופה נקטה. לאשמועינן דאם קדם קטן. זכה. למימרא דאין מוציאין מידו. כהני דלעיל ודלקמיה. אע"ג דעבר על המצוה. מיהא מצוה קעבד. <b>מ"ש</b> תי"ט. וקשה שהרי תלמודא דרשה אחרת דרשה פרט לאיילונית. 
+<b>לא </b>קשיא דמדלא כתיב אשר ילדה נפקא. וק"ל. 
+<b>זכה </b>לפום מאי דכתיבנא לעיל. לכאורה ליכא למידק מהך משנה יתירא (דהא תנינא לה חדא זימנא בהחולץ) דמצוה היא נמי לאהדורי אבתרה. דומיא דחטוף ובריך. דבעסק מצוה. כל דאלים גבר (היכא דלא הויא דהיאך דווקא. בגוונא דמי ששחט וקדם אחר וכסה. דבעי שלומי עשרה זהובים. עמו"ק הלכות אתרוג) כל היכא דאיכא למימר כי הדדי נינהו. דהא היא גופה אצטריכא כמש"ל. <b>אלא</b> מיהו מדנסיב לישנא דזכה. ש"מ דזכות היא לו ודאי. אע"ג דאיכא למימר זכה בנכסים קאמר. מ"מ משמע נמי. דזוכה בכל זכות שתבוא לידו מחמת המצוה. 
+<b>הנטען כו' יוציא </b>כתב הרע"ב. ודווקא הנטען על א"א. אבל הנטען על הפנויה. נראה דמצוה לכנוס. כדאשכחן גבי אונס עכ"ל. והוא מהתו'. <b>ולא</b> נתחוורו דברים הללו אצלי. מה ענין אונס שהטילה תורה חובה עליו. לפי שחטא באמת. ונתגלה קלונו ונודעה חרפתו. לפיכך קנסתו תורה ולא חסה על כבודו. משא"כ בנדון כזה. שאינו דומה לו כלל. 
+<b>תדע </b>דלאו מילתא היא. ולא דמיא לגמרי מצוה דאתיא מחשדא. למצוה הבאה בעברה שגרמה לה תחלה. הגע בעצמך לישא נכרית שנתגיירה. אטו לאו מצוה היא. הרי יהושע ובועז כנסו נכריות שגיירום. ומפני מה אסרום לנטען. אלא שאינו דומה למשנתנו. דחיישינן לקלא. משום קלון ותקלה. ר"ל שלא יהא בני אדם נכשלין בו ובה. להחזיק הקול ולעז של שקר. ומנעוהו שלא לתת אצבע לתוך פיהם של בריות. ומצוה להוציא עצמו מחשדן של בני אדם. שנאמר והייתם נקיים מה' ומישראל. כ"ש שלא יגרום רעה לעצמו ולאחרים. שיחשדו בכשרים (וילקה בגופו מחמתם) מאחר שהכשילם וסיבב פני החשד במעשיו. לכן בדין שיבוא עליו העונש שהיה ראוי להם. 
+<b>ואם </b>אולי לעז של אמת הוא. מ"מ לא יפרסם חטאו. כיון שהוא כסוי חטאה. וחנוף הוא אם כן. והיינו נמי קלון ונגע. וחרפתו לא תמחה. לפ"ז הוא הדין לנטען על הפנויה (וביחוד דסתמה נדה הוא. ואפילו טבלה. אסורה בלא ברכה כנדה) דאיכא הני תרי טעמי כדאמרן. דאיסורא הוא ודאי ומסתברא שירחיק עצמו מהכיעור. 
+<b>משא"כ </b>באונס, שבידוע הוא דליתינהו להנך טעמי. לא הקפידה תורה עליו. אבל הקפידה יותר על בשתה של בת ישראל. כי אנה תוליך את חרפתה. על אודות הרעה הזאת מאחרת. אם הוא ישלחנה וירחיקנה. מי יאסוף חרפתה. כך נ"ל: <b>וראיה</b> עוד לדברי. דחיישינן לפגמא דלעז הבא על הפנויה. מפ"ח דגטין. דלכ"ע איכא למיחש שמא יאמרו גטה קודם לבנה. ואפילו ב"ש לא אמרי אלא בגרושתו דמאיסא. 
+<b>ואפילו </b>תימא דהתם משום פגם בנה נגעו בה. מיהא ממילא שמעת דפגמא הוי. ומילתא היא למיחש לה. ופשיטא דמגיע לאב ולאם ביותר. שהם חטאו. והבן מה פשעו ומה חטאתו. גם כשר הוא לגמרי. אף לכהונה בלי פקפוק. שאפי' בן הנדה אינו פגום ביחוסו. לדברי גדולי הפוסקים. 
+<b>ועל פי </b>הדברים האלה אני אומר בה אף אחת להקל. שהבא על שפחה ונכרית ודאי. ונתגיירו. לא מיבעיא דאם כנס אין מוציאין מידו. אלא אדרבה לכתחלה נמי ישאנה. וגם מצוה היא. וראוי ומחויב הוא. אפילו לא בא עליה אלא בפתוי. ואצ"ל באונס. אע"ג דבכל גוונא לא כייפינן. דאפילו בבת ישראל גדולה אין לכוף. כמ"ש בס"ד במו"ק אה"ע (סקע"ז) אבל מצוה לעולם איכא. בוודאי בא עליה. משא"כ בספק דלעז בעלמא. אסורא הוא בכל גוונא. זה ברור בעיני. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>מת הרגתיו הרגנוהו. </b>לא הוה צריך למתני הרגנוהו. דאפילו במת לא ישא ואפילו בהרגתיו תנשא לאחר. ולא תני ליה אלא משום דר"י מפליג. תו'. 
+<b>ולענ"ד </b>כולהו אצטריכו לגופייהו. אליבא דרבנן. דמעיקרא אשמעינן במת. דאפילו הכי לא ישא. והדר אשמעינן רבותא בהרגתיו. אע"ג דאיכא למימר קושטא קאמרי ומצינן למתרץ דבוריה דבהתר עבד. כגון שרדף אחריו להרגו. ולא יכול להציל עצמו באחד מאיבריו. שהרי דמו מותר. כי הבא להרגך השכם להרגו. 
+<b>אי </b>נמי אפילו בגרמא בעלמא. כי ההוא דר' נחמיה. שגלגל עם עני בעדשים ומת. וצוח אוי לו לזה שהרגו לזה. ואף המונע עצמו מלחשוך המטים להרג ולהצילם ממות קרוי הורג בלשון חז"ל. 
+<b>או </b>שמא הרגו בדין. כענין שאמר יהודה ב"ט אראה בנחמה א"ל הרגתי עד זומם. א"כ השתא איכא למימר איפכא. דאדרבה כי קאמר הרגתיו. ליהמני'. דמה לו לשקר. אי בעי אמר מת. אלא ודאי הכי הוה מעשה. ואינו רשע כלל. ולא לזות שפתים. כיון דלא אמר מת גרידא. קמ"ל אפ"ה לא ישא. 
+<b>ואכתי </b>קס"ד דבהרגנוהו ישא. כיון דמשתמע אני הייתי עם הורגיו. והו"ל מילתא דעבידא לגלויי. דלא משקרי בה אינשי. כיון דהוו נמי אחריני בהדיה. קמ"ל כיון דמצי לאשתמוטי דהלכו להם למד"ה. חשיד לשקורי. משו"ה צריכי. 
+<b>רי"א הרגתיו תנשא. </b>אע"ג דאיכא לפרושי למילתא בהיתירא. מ"מ כיון דאינו לשון בני אדם. ותו מדלא קאמר המיתיו. ודוק. וקאמר הרגתיו ס"ל בזדון משמע. 
+<b>וכולן </b>עתי"ט שכתב ז"ל: ובע"א מת צ"ל שהיא אומרת ברי. דאלת"ה היא קיימא באשם תלוי. והכי איתא בפ"ב דכתובות עכ"ל. 
+<b>ראיה </b>זו איני מכירה. ולא נהירא לגמרי. דלא דמיא לדהכא כלל. התם בעדות מוכחשת מיירי. דהו"ל ספיקא דאורייתא. אוקי הני להדי הני ליתא לעדות כלל. ובדין הוא דלוקמה אחזקה. דל עדות. אשה בחזקת איש קיימא. וכודאי דמיא. מכי אתרעו להו סהדי. ע"ש בתו'. אלא משום תקנת עגונות הקלו. ואוקמוה אחזקה דאשה דייקא. משו"ה בעינן לפחות דאומרת ברי. ומסייעא להני דאמרו מת. דאל"ה אסירא דאורייתא. 
+<b>משא"כ </b>בניסת ע"פ ע"א. שאין אדם מכחישו דכיון שהתורה האמינתהו. הרי הוא כשנים (לפיכך אפילו בהכחשה. ע"א כמי שאינו שאין דבריו של אחד במקום שנים) למה תהא באשם תלוי. אפילו אינה אומרת ברי. והאיכא טעמי טובא דסמכו רבנן אע"א באשה. מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה. ומשום דהיא מילתא דעבידא לגלויי. וגם הרי נאבד ונעלם אישה. על כן הורעה חזקת חייו. הילכך הו"ל ע"א כתרי. וכי נסיב שפיר נסיב. אע"ג דאיכא חשדא. דמשו"ה לכתחלה לא ישא. משום לזות שפתים בעלמא. מיהא איתתא ודאי שריא. ולא תצא מהתרה לגמרי. ולא צריכא למימר ברי. כך העיקר בעיני בענין זה. 
+<b>עם </b>שבימי חורפי נטה לבי לומר. דבע"א לא סגי דלא אמרה ברי. ואל"ה לא משתריא אפומיה דחד. דלא אתי חד ומפיק מחזקת א"א דאורייתא. ובדין הוא בע"א מת. שהבא עליה בחנק. אלא דחזקת איתתא דייקא ומנסבא. מפקא מחזקה דא"א. ומשום עגונא הקלו. 
+<b>א"ה </b>מסתברא לכאורה דאין ע"א מועיל להתירה. אם היא עצמה אינו ברי לה. מידי הוא טעמא דשריותא משום דדייקא. והא לא דייקא (והיא מילתא דתליא באשלי רברבי. שגם למפרשים מצאתי שהחזיקו בסברא זו. מ"מ לכי מעיינת בה. קמייתא עדיפא). ואי איתא להא דאמינא בילדותי. הריני מוסיף על דברי תי"ט. שכל הנשאת ע"פ ע"א צריכה לומר ברי. ולא בעד הנושא בלבד הדברים אמורים. וכן ראוי ודאי להחמיר בכך לעולם. משום חומרא דערוה לכתחלה. 
+<b>אבל </b>בנשאת. פשיטא דלא יוציא. והתימה מבתי"ט דסתם לה משמא דגמרא. ועפ"ג דקדושין מ"ז דוק. 
+<b>בתי"ט </b>שמא יזנה מתיר זה עמה. שהבן. כצ"ל. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ארבעה אחין. </b>צ"ע אם היו חמשה מהו דינם. ועיין בגמרא. ונראה לכאורה דלמ"ד יש זיקה אפילו בתרי אחי. לא שנא ארבעה או טובא. וקמ"ל דאפילו בשנים חולצות. אבל למ"ד אין זיקה כדסליק סוגיא דהכא משמע דדווקא נקיט ארבעה. אבל טפי לא. אלא לייבם האי חדא והאי חדא ותו לא חיישינן. 
+<b>יוציאו </b>עמו"ק בס"ד באה"ע סימן קע"ה. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>תוי"ט </b>הרי אלו חולצות. דס"ל יש זיקה. ר"ל מדרבנן. 
+<b>ואחד </b>נשוי נכרית לא שנא נשא נכרית תחלה או בסוף אחר שכנס אשת אחיו. ורבותא קמ"ל אע"ג דנסב נכרית מעיקרא. אתיא אחות אשה צרתה בזיקה. ודחיא לה. כל שכן איפכא. ותו דלא בעי לאורוכי. אלא סתמא בכל גוונא משמע. ונ"ל דה"ה בעשה מאמר. נמי ל"ש. וחד דינא הוא. והכי נמי בבבא דסיפא. חד מילתא. בין כנס ואח"כ נשא אחות אשת אחיו בין נשא ואח"כ כנס נכרית כלישנא דמתניתין. כולה חדא היא. 
+<b>מיהו </b>לא ניחא אי איתא לדר"א. דכי נפלה נכרית לפני שני בעלי אחיות. הל"ל צרת אחות אשה בזיקה ונאסרה עליו עולמית. 
+<b>אי </b>הכי קשיא הך בבא. כשמת נשוי נכרית איך כנס אחד מבעלי אחיות אשתו. ואל"ד ולומר בעבר וכנס. דמאי קמ"ל. שמא משום כך גרסי תו' הכא השניה. כמ"ש תי"ט משמם. כי לא היה לי פנאי לעיין בגמרא בעת כותבי זאת. 
+<b>ונ"ל </b>עוד דאף באידך בבא בכנס נשוי נכרית ומתה אשתו של שני. ליכא לפלוגי בין מתה אחר שכנס. ובין מתה והדר כנס ומת. לעולם שתיהן אסורות. לזה שנאסרו אחת מהן עליו שעה. וכן נמי אפילו עשה בהן מאמר בלבד. וצ"ע בגמרא ובפוסקים אי"ה. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>חולצות שתיהן. </b>ולא מתיבמות. משום גזרה. כדפירש הרע"ב. משו"ה יבומי תרווייהו לא. ולייבם לחדא ולחלוץ לחדא נמי לא שמא יאמרו בית אחד מקצתו בנוי מקצתו חלוץ. ודילמא אתי למחלץ ברישא. הילכך חולצות ולא מתיבמות. 
+
+Mishnah 10
+
+<b>החליפו </b>בגמרא. אטו ברשיעי עסקינן. אלא תני הוחלפו. ובכל ספרינו הגרסא החליפו. וכן מוכיח לשון הגמרא שכך היו שונין. מדקמתמה עלה משמע דלא קאתי אלא לפרושי. דלא ליתי לשבושי. לאוקמה במזיד נמי. קמ"ל דר"ל הוחלפו בשוגג. מ"מ משנה לא זזה ממקומה. דהכי נמי משמע החליפו השושבינין שלא במתכוין. וכן י"ל בכל מקום שהתלמוד אומר ה"ק. שאינו אלא לפרש. להשמר מהטעות במקום שיש הבנה מתחלפת משתתפת בלשון. ולא נשתנית הגרסא מחמת זה. וצריך לטרוח לקיימה כל האפשר. 
+<b>שמא מעוברות הן. </b>עיין בגמרא. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ספק בן תשעה לראשון </b>טפי לא הוי בכלל ספק. עמש"ל מ"י בס"ד. 
+<b>ספק בן שבעה לאחרון </b>פשוט דה"ה בן שבעה לזה ולזה. דהא בן ז' לד"ה יולדת למקוטעין. וכן בספק בן ט' לזה ולזה. למ"ד בתשעה נמי ילדה למקוטעין וכדקיי"ל. חדא מילתא היא. אלא תנא מילתא דשכיחא נקיט. וכי שהתה חודש ונשאת. נמי ספיקא הוי. אע"ג דרובא לתשעה ילדן. מטעמא דאיתא בגמרא. מיהא משמע דכה"ג אי הוכר עוברה לשליש ימים האי ודאי בר תשעה לראשון הוא. דוק ותשכח ועחי"ג. 
+<b>וחייבין </b>בא"ת עיין בסוגיא דגמרא דפירקן (לז"א) שהוקשו התוס'. לוקמי אחזקת התר ליבם וליפטור מאשם, וולד שני נמי יהא כשר ע"ש. <b>וי"ל</b> בזה דאזלינן הכא והכא לחומרא (עיי"ל בגמרא ד"נ) ובא"ת ליכא קולא דקיי"ל מתנדב א"ת, כדב"ב, ושני ממזר מספק, ומשום מעלה עשו ביוחסין. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>מאשת איש </b>לקיים דר"י כת"ו. תימה דלא נקט חייבי מיתת ב"ד. ואי משום דמעשה שהיה כך היה. א"כ מנלן דהוי כר' יהושע. 
+<b>ונ"ל </b>י"ל דאי הוה ס"ל לבעל המגלה כר"ע. ודאי לא הוו צריך למכפל ומטרח למכתב היכי הוה ממזר. ומסתייה דכתב פלוני ממזר סתמא. וסגי בהכי. מאי איכפת לן היכי הוה ממזר. אי לאו לאגמורין הלכה כדברי ר"י קאתי. למימרא דלא סגי בלא"ה (דלא ליתו למטעי דמחייבי לאוין בלבד הוה. ואתיא כיחידאה) דהשתא ודאי ממזר הוא אליבא דכ"ע. וליכא לספוקי ביה מידי. ואיידי דאצטריך לפרושי. נקט נמי מעשה שהיה. ולישנא קלילא הוא טפי. מאילו הוה נסיב לישנא דמחייבי מיתת בית דין. אבל משום מעשה שהיה לחוד. פשיטא דלא הוה צריך לכך. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>מותר בקרובת כו'. </b>אע"ג דאיסור צרה דבר תורה. כיון שאינו אלא עשה. לא גזרו בצרה. 
+<b>ואסור בצרת קרובת חלוצתו. </b>עתי"ט דמיירי בקרובת חלוצה נשואה לאחיו. משו"ה גם צרתה דדמיא לערוה. אסורה להתייבם. אלא חולצת כדלקמן. ואע"ג דהכא אינו אלא איסור דרבנן בקרובת חלוצה. גזרו אף על צרתה. כעין גזרה לגזרה. דכותה אשכחן טובא. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>ונשא אחיו </b>לפירוש התו' במשנה דלעיל. גם צרתה דינה כמוה. וקמ"ל הכא. אפילו חלץ ואח"כ נשא. ואהא קאי נמי וכן. למימרא דלא שנא חליץ או גרש תחלה. ל"ש בסוף. הכל שוה. בין באסור תורה בין בדרבנן. <b>ולפירש"י</b> י"ל משום דדמי לחולץ בחדא. נקיט הך לישנא. וחולץ אקדים איידי דחביבא ליה. שאסורו מדבריהם. ותלמודא דמשני אלא אימא אבל. אין ר"ל לשנות הגרסא בפעל. לא בא אלא לפרש הכוונה במה שבכח המאמר. וכמש"ל ובמ"א. 
+<b>ה"ז פטורה כו'. </b>היא וצרתה. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>אחיך הגדול </b>עתי"ט. וגדול דנקט. לאו דווקא צ"ע. 
+<b>מתה היבמה יכנוס אשתו. </b>דאפילו כנסה ומתה מותר באחותה. מ"מ קמ"ל אע"ג דעבד קצת איסור כשקדשה. ואע"ג דהא תני חלץ כו'. ס"ד התם הוא דאגלאי מילתא. דלא זקוקה שלו היתה. אלא של אחיו. 
+
+Mishnah 10
+
+<b>עד שי"ל שלשה חדשים. </b>כדי להבחין בין זרע ראשון לשני. <b>אע"ג</b> דזמנין אשתהי עד יב"ח. כעובדא דרבה תוספאה. למלתא דלא שכיחא לא חשו. 
+
+Mishnah 11
+
+<b>הרשות בידו. </b>עתי"ט שדבר נכון כתב. <b>אך</b> לא הבינותי מה שהשיב לשואלו שהיה לו לתת טעם לשעור עונה אחת לשלשים יום. שכן סתם נשים טובלות א' לשלשים יום כעונה בינונית. ואמר ז"ל וטעות גמור הוא שזה חומרא דשבעה נקיים על ראיית טפה. <b>ועם</b> היות השאלה אינה חכמה. איברא טעותא הדרא. ולא ידענא מאי מהניא קולא וחומרא. מיהת בין הכי. בין הכי. ודאי לעולם סתם נשים ילדות שישנן בראיה. טובלות אחת לל' יום. לפי דרך נשים בוסת בינוני. אי אזלינן בתר רובא וק"ל. <b>אכן</b> פשיטא כי לא מחכמה שאל השואל מה זאת. וכי כל הנשים בחזקת רואות בוסת קבוע. כי מלבד המקרבות או מרחיקות ראייתם מוסת בינוני. היכן קטנה איילונית וזקנה ועקרה ומעוברת ומניחה ומשפחת דורקטי. שהן מסולקות דמים לגמרי מן הסתם. אטו כל הני לית להו עונה. ומאי קאמר בה. מ"ט לפסדן אינהו אמטול הנך נשי דאית להו וסת. דאפילו אינהו גופייהו. בימי עיבורן ומניקתן מאי איכא למימר. הא ע"כ טעם פגום הוא בעצמו. ומחוורתא כמ"ש הרב ז"ל. 
+<b>והא </b>דמטיא עונה חודש לכל חדא. סתמא דמתני' בת"ח מיירי. ושמע מנה דלא משתעבד. אלא לפי חשבון נשים שיש לו. <b>וצ"ע</b> אם רשאי לגרע עונת אשתו אחר שנשאה יחידית. דילמא הכא שאני. דכולהו בהדדי נפלן קמיה. וכנס להו אדעתא דהכי. ולפי מ"ש נ"י. יבמה שניא. 
+<b>ביאתה או חליצתה </b>עתי"ט עד ולחלוץ לחדא. וליבם לחדא נמי לא כו' כיון דאינו עולה לחליצה כו' בית אחד הוא חולץ. <b>נ"ל</b> דעקר טעמא גזרה. אטו יבומי תרווייהו. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ולא בעילה אחר בעילה </b>כל שהיא כמ"ש רפ"ו. וה"ה אף בלא עדים. וכמ"ש שם בס"ד. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>צריכות הימנו חליצה אחת. </b>ומאי צריכות דעלמא. וי"ל גם כמשמעו לפי ששתיהן זקוקות. וצריכות ודאי שתיהן לחליצה אחת עכ"פ. כדי להתירן לשוק. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מזיד לשם זנות. </b>שאומר בפרוש שאין כוונתו לשם מצוה. <b>ועל</b> דרך זה יש לפרש ברצון. שאינו אומר שמתכוין להכעיס לזנות דווקא. גם לא למצוה. אלא בסתמא ובשתיקה. 
+<b>קנה </b>פליגי בה רו"ש למאי קנה. גמרא (דנח"א) ועמ"ש בחי"ג שם. 
+<b>ויידע </b>המעיין דכולה מתניתין דייקא. דביאה כל שהיא קונה ביבמה. ולא בעינן עדים לגמרי. אלא דבהגה דש"ע (סקס"ו) הביא לנו דבר חדש משם ש"ג שצריכה עדים. מה שלא שמענו עד כה בשום מקום. ואף רו"ש ל"פ לענין להאכילה בתרומה. אלא בביאה גרועה. אבל בביאה גמורה. כ"ע מודו דקנה לכל דבר. ואשתו גמורה היא כמ"ש רש"י בפירו'. ועמ"ש שם בחי"ג (ד' נ"ז א) ועמו"ק. 
+<b>ועוד </b>ראיה אע"פ שאינה צריכה. מגמרא (נח"א) שבא עליה יבם בבית חמיה. וע"כ צ"ל שלא בעדים. דאל"ה. ודאי לא הו"ל למקרייה שומרת יבם. ואפ"ה קאמר תלמודא אשתו מעליא היא. <b>ועוד</b> ראיה מקטן דקנה ביבמה. אע"ג דלאו בר נשואין הוא. וכי בעיל בעדים. או שלא בעדים. הכל שוה. 
+<b>דילמא </b>לא קאמר ש"ג אלא לענין דלהוי ביאה חשיבא כמאמר. דאצרכוה רבנן לכתחלה. <b>ושמא</b> גזרה דרבנן היא. דלא תיפוק בלא גט וחליצה. שלא יאמרו יבמה נפטרה בלא כלום. או בגט בלבד. אבל לענין קנין לא שמיע לי כלומר לא ס"ל. אלא ודאי. קנאה קנין גמור לכל דבר בביאה גמורה מיהא. ול"צ עדים כלל לענין זה. 
+<b>ועפ"ז </b>נתיישב לי פירש"י פר"ג (נא"ב) שדחוהו תו' (שם ד"ה אי ביאת) בכח הזרוע. וחשדוהו בטעות מוחלט. ואני לא כן אדמה חלילה. אדרבה טוב וישר הוא. עחי"ג בס"ד. [עיין מנ"ח מצוה תקצ"ט שכ"כ - המגיה]. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>אשה ובנים </b>אשה (ילדה) לפרות ולרבות עמה. או בנים קתני. לפ"ד רמב"ם. בפט"ו הלכות אישות. <b>באמת</b> בגמרא (סב"ב) אמרינן מתניתין דלא כר' יהושע. מ"מ הא קיי"ל הלכה כר' יהושע: <b>א"כ</b> צריך ליישב המשנה. לפי דר"י ג"כ. <b>ונ"ל</b> שאין הכרח לפרש או דווקא. דאפילו יש לו בנים. מצווה על פ"ו. ואפילו הוליד בנים בילדותו. צריך לישא בת בנים. כדי להוליד בנים גם בזקנותו. א"כ אע"ג דבאשה בלא בנים ודאי סגי (כל שלא שהה עמה עשר שנים) אבל בנים לחוד מיהא לא מהני. עד דאיכא נמי אשה. להכי לא אפשר למתני או. <b>והא</b> דלא תני אשה לחוד. כיון דבדידה תליא. לאשמועינן טעמא. דמשום בנים הוא ובבת בנים עסקינן. וממילא שמעינן נמי בהדיא דבבנים גרידי. לא סגי. אלא באשה הראויה לבנים תליא מילתא. 
+<b>רי"א כו' שהיא זונה </b>כל ביאה שאין בה פרצה. כמו כן ירבה וכן יפרוץ. ופרצת ימה וקדמה. כי ימין ושמאל תפרוצי. ומקנהו פרץ בארץ. <b>ועתי"ט</b> בשם התו' מ"ט שריא קטנה. ובודאי זקנה נמי אינה אסורה אליבא דר"י. דא"כ זקן וזקנה. צריכין להפרישם לדבריו. ע"כ צ"ל דלא קאמר כל ביאה כו'. אלא כשלא באה. או לא תבוא לכלל פרצה. והוא הדין לנושא הזקנה שאינה בת בנים. דודאי אסירא לדברי ר"י אפילו לזקן. כ"ש לבחור. ומילתא פסיקתא נקיט. אבל הנושא קטנה שתבוא לכלל פרצה. או מי שנשא ילדה והזקינה אצלו. שכבר נשאת לו לשם פרצה. אינה בכלל. ושוב אינה נאסרת עליו. ולא פקעה ממנו חובת עונתה כל זמן שאפשר להם. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>לא יבטל </b>עתי"ט שנשתבש לשונו. וכך צ"ל: והבי"ת בקמ"ץ ודגושה. שהוא מבנין נפעל וקרמ"ז לא הרגיש בט"ס דמוכח, ואשתבש במ"כ. 
+<b>ומ"ש </b>בתי"ט בטעם שלא שנו לא יבטל (פד"ב) פ"ו. מפני שהוא דבר שאינו בידו. 
+<b>שבוש </b>הוא במ"כ. כי הבטול הוא דבר שבידו ודאי. והו"ל למתני לא יבטל פ"ו. אלא ה"ט משום דהוה משמע שלא יבטל מאחרים. ובהא לא קמיירי. 
+<b>אא"כ י"ל אשה ובנים. בש"א כו'. </b>דכ"ע למיתה לא חיישי. ומתניתין. דלא כר"י. 
+<b>ושהה עמה עשר שנים </b>עתשו' אמ"ה ז"ל. (סמ"א) ולענין מ"ש תו' בשם ס"ע עיין מ"ש שם בפירושי עולם ברור. פ"א. 
+<b>האיש מצוה כו' </b>דכתיב וכבשה. בגמרא. רי"א מהכא (נראה דקשיא ליה אדר"א דיליף מוכבשה. משום דכבישה אארץ קאי) אא"ש פרה ורבה. ול"ק פרו ורבו. 
+<b>כתו' </b>ז"ל. אע"ג דלאדה"ר קאמר פ"ו. ההוא ברכה בעלמא. ע"כ. 
+<b>וכן </b>הכתוב בנח בצאתו מהתיבה פרו ורבו. הוצרך לברכה. אחר שנמעט זרע אדם במבול. אבל ביעקב לא היה צריך לשלש עוד בדבר הברכה. אם לא ללמדו מצות פ"ו. כך צריך לפרש סוגיא דהכא על כרחנו. <b>אך</b> צ"ע דהיכי יליף מהכא דין פ"ו. הא ההיא שעתא כבר קיים יעקב פ"ו. מי נימא דאתי כר' יהושע לעיל (פב"ב) א"ה נגמר מניה נמי. דחיובא דפ"ו לעולם במקומו עומד. אף אם יוליד איש מאה. אינו רשאי להפטר ממנה: ולא מד"ק ודרך עצה טובה. כדכתיב התם טעמא כי אינך יודע איזה יכשר. אלא חובה מדין תורה. ולא דרשינן טעמא דקרא. <b>וי"ל</b> אפ"ה אתי שפיר. דאי איתא דאיהי נמי מפקדא. אכתי הול"ל פרו ורבו לתרווייהו. משום דאינהו כולהו לא קיימו פ"ו אליבא דב"ה. לבר מלאה. 
+<b>אבל לא האשה </b>ואע"ג דאינה מצווה מדין תורה. מיהו מדברי קבלה. מפקדא אלשבת. עפ"ד דגיטין מ"ה. 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מלוג </b>ע"פ רע"ב. כמליגת תרנגולים. <b>וכמו</b> שהעופות פורחים. לכך המשיל נכסים אלו בהם. שאין לו מהם אלא נוצות בלבד. והגוף כעוף יתעופף לרצונו. משא"כ הנכסים. שהגוף קנוי לו לכל חפצו. כצאן זו הנמשכת אחר בעליה לכל רצונו אפילו לטביחה. לפיכך המשילם בצאן. <b>אי נמי</b> איפכא. בבחינת תועלת האשה. אלו נמשלים בעופות. או גדיים רכים הנמלגים. שעורם ובשרם מתבשל. ונפסד גם הגוף. כדקיי"ל עיילא ליה גלימא. מיכסי ביה עד דבלי. שהקרן הולך להפסד. אבל הללו הם כבני צאן הקשים כברזל. שאינם נפסדים במליגה משהוקשו. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>שהעובר פוסל </b>נראה דהיינו משהוכר. כדאשכחן דכוותיה בהאומר (סב"א). 
+<b>ובת כהן לישראל ומת והניחה מעוברת כו'. </b>עד ארבעים יום אינו פוסלה מתרומת בית אביה. אחר מ' יום לא תאכל: כדאיתא שלהי פרקין. דוק וצ"ע. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>ותיבם </b>עחי"ג (נו"א) בס"ד. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>עיברה לא תאכל </b>קצת משמע בגמרא. דעבור דהכא. בארבעים יום סגי. עיין בגמרא (סז"א) שמא י"ל בזנות לא חששו. עד שיוודע שעברה ודאי, היינו הכרת העובר ג"ח בכ"מ. אבל בנשואין חששו אף לספק. כדמסיק תלמודא. 
+<b>ספק כו' חולצת </b>לו לאחר שהגדיל. או לאחיו. 
+<b>ונכבש </b>נדחק. ומסיים רש"י לשון גנאי. והבין בתי"ט שענין כבישה הוא הגנות. ולכן הביא לעד מסייע. לכבוש דהמלכה. <b>ולי</b> נראה שכוונת רש"י בלשון גנאי. אינה מחמת לשון כבישה בעצם. שהרי כך הוא דרכו של איש לכבוש. וכדאי' ס"פ דלעיל. אי הכי אורחיה הוא. אלא משום דנקט תנא לשון נפעל. כי הלא הוא כובש. לא נכבש. כי דרך נשים הוא. האיש דרכו לכבוש. והאשה נכבשת. וזוהי גנותו שחזר להיות נפעל ונעבד. ע"י תשמיש מגונה כזה. שקנין עבדות קנה בנפשו. על ידי כך. <b>ועוד</b> יתכן אצלו לשון זה. לפי שהיא קשורה בו ככלב. כמ"ש רז"ל. <b>ועל</b> פי שני הדרכים הללו. נסתלקה תמיהת התו'. אדנסיב לקמן לישנא דנשאת בדידה. וק"ל. <b>עי"ל</b> לישנא דכבישה. ודאי אונס משמע. וכענין הכתוב בהמן. והשתא נמי ניחא שפיר. דרישא רבותא אשמועינן. דפוסל משום ביאה. אפילו דאונס חשיבא ביאתו למפסלה. וסיפא רבותא נקטא. דאפילו נשאת לו ברצונה ובעודה פנויה. 
+<b>וקמ"ל </b>תרתי דאפ"ה הולד ממזר ואעפ"כ חשוב זרע להיות פוסל ומאכיל. ולא מיבעיא באונס ובמ"א שזנתה עמו תחת בעלה דפשיטא שממזר הוי טפי. 
+<b>ע"ל </b>טעם נכון לחלוף הלשון. לפי שישראל הבא על השפחה. אליבא דכ"ע. אינו בנו כלל. ופסול לבוא בקהל. ואין קדושיו תופסין לו. בבת ישראל. לפיכך נשתמש בו התנא בלשון גנאי הלז. לומר שהוא כבוש לעסק מגונה בני שום תועלת וכמ"ש הר"מ ז"ל. שדבר זה יש בו הפסד. משא"כ בכל העריות. שהוציא זרע לבטלה וגרם להוליד בן לע"א. 
+<b>משא"כ </b>בעבד הבא על בת ישראל. שאפילו לדברי האומר ממזר הוא. מ"מ ישראל הוא. וגם שפסול הוא קדושיו תופסין בבת ישראל. הרי שיש לו צד הויה ונשואין בבת ישראל. אע"פ שהן בעברה. וכ"ש למ"ד הולד כשר. משו"ה שפיר מיתני ליה נשאת. עם שאינן נשואין כדת משה וישראל. כל אלה דברים נכונים בס"ד. 
+<b>ונשאת לעבד </b>תו' תימה דל"ק ונכבשה עם העבד כו'. עם שכבר כתבתי בדבור הקודם דברים נכוחים דרכים שונים בזה. פה אוסיף שנית ידי לסלק עול תמיהא זו מעלינו בד"א. די"ל משום דלא מתני ליה ונכבש העבד עליה (דלא אורחא וכטעמו דפרשית לעיל) ואף לא ונכבשה על העבד (דאין דרכה לכבש) וכיון דלא מצי למתני בה דומיא דנכבש על השפחה. שביק בסיפא הך לישנא. ברם הא דכתבו תו' עוד דנישואין לא שייכי בה ר"ל בבת ישראל. איברא אשכחן בקרא כמה זמני חיתון לקוחין ואישות בבת ישראל. חדא (בד"ה א"ב) ויתן ששן את בתו לירחע עבדו לאשה. ותנינא (בנחמיה ו) כי חתן הוא (טוביה העבד) לשכניה ב"א. ויהוחנן בנו לקח את בת משלם. וטוביה הוא העבד העמוני הנזכר שם בראש הספר (ס"ב) הרי ע"פ שנים ושלשה עדים יקום דבר. שלפעמים יצאו עבדים מן הכלל. ומשום דלא פסיקא ליה לתנא. דלא תהוי ליה בה נשואין לגמרי. כמו ברישא. משו"ה לא תניה כברישא. ושבקה כדאשתכח בה. 
+<b>תאכל בתרומה </b>אע"פ שפגום הוא לכהונה. דקיי"ל מזהמין את הולד. קמ"ל דאפ"ה מאכיל. 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>תי"ט </b>בד"ה. וכל הטמאים. נפל טעות. וצ"ל בת כהן שנשאת לישראל כו' אינו חוזרת. 
+<b>ואם לא ידעה </b>צ"ל דמיירי בנפצעו ביצים. ולא נכרת הגיד. דהא לא מיפסלא אלא בהכנסת עטרה. ש"מ נמי דיש פ"ד שיוכל לבעול בעילה גמורה. כמשמעות לשון ידיעה בכל מקום וק"ל. ומשו"ה לא מתוקמא נמי בנכרתו שני ביציו. דהאי לא מצי בעיל. והכנסת עטרה באבר מת. אינו פוסל. 
+<b>יאכלו </b>ולמ"ד משתמרת לביאה פסולה. אכלה אפילו קדשה משנעשה פ"ד. אם לא ידעה אוכלת. 
+<b>ידעה </b>ז"ל קרמ"ז נ"ל לישנא דביאה שייכא על ביאה הראשונה כו'. אבל ידיעה נאמר כשקדמה כבר ביאה אחרת. שיש כבר ידיעה ביניהם ע"כ. ומה יאמר בידיעה הנאמרת באנשי סדום אצל האנשים שבאו אל לוט: וכן בפלגש בגבעה. על כן במ"כ בבלי דעת מלין יכביר. 
+<b>אמנם </b>גם הראיה טעות ושגגה גדולה. כי דבר ברור הוא. שהידיעה ההיא היתה הראשונה. וכ"פ רש"י בהדיא. ור"ל שהכתוב הוא שלא כסדר. לפי שכבר היה הענין הזה קודם פ' שלמעלה. עכשיו חוזר ומספר מה שכבר אירע מתחלה. שאין מוקדם ומאוחר בתורה. זה פשוט מבואר בפרש"י בפסוק והאדם ידע. לפיכך איננה ראיה אלא לחובתו. 
+<b>אולם </b>לשון ידיעה. נ"ל שהיא הבעילה הגמורה. לא נשיקת אבר (אפילו חי) בלבד אלא הכנסת עטרה לפחות. דבפ"ד שיכול לבעול מיירי תנא דידן כמש"ל. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>אפילו אחת </b>עיין ספר אגרת בקורת. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>עמוני ומואבי אסורין </b>נעשה כאומר דבר זה ידוע כתוב ומפורש בתורה שאיסורן אסור עולם. כי גם זה נודע מעצמו. מאחר שלא נתפרשו בם דורות. אלא משום נקבות איצטריכא. וא"ש נמי דנקמינהו בסדרא כדכתיבי. 
+<b>והא </b>דקדים עמוני בקרא עמ"ש בס"ד באם לבינה. ועלח"ש פ"ד דידים. 
+<b>מצרי ואדומי </b>י"ל טעם לקדימת מצרי. לרמוז אותה ששנו בתוספתא. שמצרים באסורן עומדין. לפי שנתן להם הכתוב קצבה לחזרתן. וכדעת הרא"ש ודעמיה. לפיכך הקדימו התנא. לומר לך שלעולם באסורו הוא עומד. ואיחר האדומי. שיש לו התר עכשיו. שכבר נתבלבל כל העולם. וכמ"ש בתשו' בס"ד. ופקפקתי גם בהתר אדומי בזה"ז. היכי דקביע וידיע. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>וחולצין לאשתו </b>עתי"ט זה לשונו. והא דא"ד בגמרא הכי. היינו לאוקמתא דמוקמינן למתני' כגון שנשא אחיו גיורת דאפילו איהו (ר"ל הסריס) מצי מייבם. כו' אבל למסקנא כו'. לא ידענא מסקנא אחרינא. וכן מש"ע וכן פירש כו'. לא חזינא מאן הוא דפרש. אלא ודאי סתמא משמע דבכל גוונא איירי. ר"ל בין נשא גיורת בין נשא ישראלית. וקשיא ליה השתא דבדידיה לא מצי תני מייבם. ושפיר תני חולץ דווקא. א"כ הכי הול"ל. הא דלא קתני מייבמין כו'. איידי דנקט בדידיה חולץ. דתני נמי בדידהו וחולצין. אע"ג דאינהו מייבמין נמי. כך נ"ל לתקן לשון תי"ט הלז. שנשתבש ע"י ט"ס קל שנזדקר בו. במקום מייבם. צ"ל מייבמין. וקצור לשון יש כאן. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>בעלה פסלה </b>שמע מהא. דהסריס נמי בר בעילה הוא. ולא בר הקמה. להוציא מדעת אחד מכותבי פלסתר. שחשב להגדיל חבל ההיתר לחסר ביצה אחת. מפני שיכול לבעול (וממילא מוליד גם כן. לפי שבוש דעתו) ולכן האשה מוחלת. ומותר לבוא בקהל רחמנא לצלן מהאי דעתא שבישתא. ואסור לבוא דבר כזה בקהל חסידים בכתב בית ישראל לא יבואו. לראות דברים בטלים כאלה בבלע את דברי הקודש ולעבור ח"ו על דברי התורה. לא יזכרו ולא יפקדו ולא יעלו על לב טהור ולא יראו. וצריך לבערם אם יבוקשו לא ימצאו. אך למען ימחה אבן הטועים בדרך התורה. ורוצים לפסוק בדיני ומשפטי ה' צדקו. ע"פ דעת ב"ו בעלי החקירה. אסר לא כדת משה וישראל. ולא כאלה חלק יעקב. ומה לנו ולהם לדון על פיהם במשפטי התורה האלהית. אשר לא עשה כן לכל גוי. והנה מצאתי ראיתי לבעל ס' שער השמים. העיד משם הערל וטמא ארסטו שר"י. שראה שור מסורס שרבע פרה והולידה. סריס השכל. נרבע הסכלות. ילד הטפשות. בן העקשות. החכם בעיניו. האומר בלבו אני ואפסי עוד ממשות. ברוך שהבדילנו מן התועים וחלק לנו מחכמתו האמתית. בה עלה נעלה וירשנו ההצלחה הנכספת והאושר הקיים והישות. 
+<b>אנדרוגנינוס </b>עיין עזר אור. 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>כ"ג שקדש </b>לשון תי"ט כאן שנה רבי שדין יבום מן האירוסין כו'. ותמהתי על זה. וכי עד כאן לא שנינו מו"ז דפ"ב דלעיל ומ"ח דפ"ג. ובמסכת כתובות נמי אשתמיטיה מ"ב דפ"ב. דתנן בהדיא וחלוצה מן האירוסין. וה"ה ליבום דשייך בגווה. דכל העולה לחליצה עולה ליבום. ותי"ט אייתי ההיא דפ"ג דלא מוכחא מידי. 
+<b>כ"ג שנשא אלמנה </b>ויש לו אח. כהן גדול או כהן הדיוט. כולה כדי נסבה. אלא איידי דרישא. וי"ל דס"ד ביש לו אח חלל נמי דינא הכי. צריכא. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>ולא בלאות </b>ז"ל הר"מ בפירושו. ונשתנה בזה הענין דין השניה כדין זולתה. ר"ל חדוש השינוי בכאן. אינו אלא שנשאר דינה כדין זולתה מהכשרות. עם שלא היה ראוי זה מצד הבעל. כמ"ש שהדעת היה נוטה אחר שאין לה כתובה. שלא יהיו לבעל חוקי הנשואין כו'. כלומר שהקנס היה ראוי להטילו על הבעל. ואז היתה היא נשכרת יותר משאר הנשים. אמנם חז"ל ראו לקנוס אותה. מטעם שהיא מרגילתו. לפיכך דינה בזה ככל הנשים. 
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ואין לה כתובה </b>עתי"ט עד וטעמא דנדוניא בכלל הבלאות. ולא נהירא לגמרי. דהא נדוניא נצ"ב מקריא. ומאי טעמא ליהוי בכלל בלאות. והרי לא הפסידוה בלאותיה הקיימין. ונדוניא לא זכאי. וזו סתירה מבוארת. אבל הנ"ל עיקר בדעת הר"מ ז"ל דנדוניא ודאי אית לה. דדידה הוא ומאן שקיל לה מנה. אטו אפקורי אפקורה לממונא לגמרי. ותשלפינהו למנהא ותשבקינהו לגביה ותיזל. בהא ודאי לא קנסוה. וק"ו דריטב"א. פריכא הוא שאם הפקיעו כתובת בנין דכרין (הקלה דתקינו לה רבנן) מבניה. ואוקמינהו אירושה דאורייתא. לא יפקיעו ממונה הגמור בכדי. זה פשוט ותשובה נצחת. ותו ערבך ערבא צריך שאני אומר אפילו כתובת ב"ד שמגיע להם מחמת נדוניא. נוטלין. ושמא לא אמרו שהפסידה כב"ד. אלא של תוספת בלבד. דו"ק וצ"ע. 
+<b>והולד ממזר מזה </b>כו' אם החזירה ראשון לדעת ר"ח. קודם שגרשה שני דווקא אבל לדר"י בתו'. אפילו גרשה או מת. הולד מראשון ממזר. וה"ה אפכא. דכי גרשה או מת. עדיין הולד משני ממזר מדבריהם. וכמש"ל לקמן. מ"ג בס"ד. 
+<b>ואם שלא ברשות מותרת לחזור לו </b>לית הילכתא כי הני סתמי. דלא עבדינן עובדא במאי הוה ליה למעבד. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>והאחרון </b>דלאחר שמועה. שלא רצה היבם לגרשה. אינו ממזר מד"ת כ"כ נ"י. וכתב תי"ט ע"ז. אע"פ שהדין אמת. מ"מ מתני' לאו בשופטני מיירי. ולהכי שלא בדקדוק כתב כן ע"כ. נראה שכוונתו בזה. שאין צורך להעמיד משנתנו בדוחק. ולאו ברשיעי עסקינן. אלא ה"פ והאחרון שנולד אחר מיתת הבעל באמת. וקודם שנודע. וכ"ש לאחר שנודע. חד דינא הוא איברא נ"י דייק לישנא דאמרו לה בתראה. דמשמע ודאי כוותיה. 
+<b>עתה </b>אשוב אתפלא על בתי"ט שהעתיק לשון של נ"י בשבוש. ולא חלי ולא מרגיש. מה ענין ענינו של היבם בכאן. דהך בבא לא מיירי כלל בזקוקה ליבם אלא בא"א לשוק. גם מה טיבם של גירושין אצל יבם להתירה. הא ודאי טעות דמוכח הוא. וצ"ל שלא רצה השני לגרשה. זה פשוט. ואמנם זה שכתב נ"י בפשיטות שהאחרון ממזר מדרבנן. בשיטת התו'. ורא"ש. אמרה. דמדמו לה לאשה שבא בעלה ממד"ה. והדבר תמוה מאד בעיני. דהא בההיא דר"פ תנן בתרווייהו ממזר ומפר' דמן הראשון מדרבנן. ואילו הכא בהדיא תנן האחרון אינו ממזר. והוכחת הרא"ש בקל יש לדחותה. והבו דלא לוסיף עלה. וטובא איכא דעבדי איסורי ואפ"ה לא שוו רבנן הולד ממזר. אלא דווקא באותה שבא בעלה ממד"ה. הואיל ועדיין אסורה עליו. 
+<b>ועוד </b>אני מסופק. אחר שגרשה השני וגרשה גם ראשון או מת. שמא מותרת אפילו באשה שבא בעלה ממד"ה. ולא אמרו הולד ממזר מזה ומזה. אלא כל זמן שלא גרשו. וכדס"ל לר"ש התם דגרושי שני מכשירין הולד מן הראשון. אע"פ שעשה אסור והחזירה. א"כ ה"ה לגרושי ראשון וגרושי שני שאם החזירה השני אח"כ. שאין הולד ממזר מדבריהן. 
+<b>וכ"ש </b>במי שלא שב בעלה ממד"ה ולא בא לידי מדה זו לאסור בנו ממנה. שאפי' קודם גירושי שני. אין ראיה מכרחת לפסול הולד מד"ס. אין צ"ל בגרשה והחזירה. כך נ"ל להקל בדרבנן. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>ואם מתה ראשונה </b>מותר בשניה דפקע לה איסור אחות אשה. וכל שכן אם מתה שניה שמותר בראשונה ב"י ע"כ. 
+<b>זה </b>לא הבנתי. ואי איתמר. צ"ל דהכי אתמר. היכא דאזלי ארוסתו וגסיו למד"ה. אההיא קאי וק"ל. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>בתי"ט </b>ד"ה והשניה פליג אמתניתין דלעיל בן ט' כו'. במ"כ לא ידע מר מ"ק. ולדידיה. הך מתניתין היא גופא קשיא. ודוק. 
+<b>שם </b>ד"ה ר"ש. שוב מצאתי בסח"ש כו' לאשמועינן דשרי ליבומי כו'. לא מילתא. הא ממילא משמע. 
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>נושאין על האנוסה </b>עתי"ט עד דליכא למימר לקוחין ממש כו'. והא דלא כתיבא שכיבה באחותו. 
+<b>נ"ל </b>משום דהו"א דרך זנות דווקא אסרה תורה. אבל דרך אישות שפיר דמי. תדע הרי קין נשא אחותו, קמ"ל. משו"ה כתב קיחה בזו. וק"ו לשאר עריות, שאסורות בלקוחין. וכתב שכיבה, ונאסר הכל, ולא הוצרך להוציא באשה וקרובותיה, בלשון קיחה, אלא ללמד בדבר חדש. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>ולא מייבמין </b>לפי שטת הפוסקים פירושו א"צ ליבם. 
+<b>אפילו הורתו </b>כו' עתי"ט עד אפ"ה אסירי. הכא אזיל בשטת ר"ש, וסותר מש"ל בשטת ראב"י. ומסקנת הפוסקים כוותיה. דאידך ודאי שרי. ולפ"ז לא כל שכן הא דאסיר. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ואין מוציאין שלהם </b>עתי"ט עד או אלו יעשו שליח כל כהן שירצו. עמ"ש בס"ד בפ"ב דיומא. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>והיו לו אחים </b>עתי"ט עד והיינו מכל אח אחד. והם דקדוקים של כלום במ"כ. כי התנא בא לומר שאפילו היו כמה אחין ומתו, כך דינן וכפי' התו'. וגם פירש"י לכך נתכוין, לומר שאפילו היו רבים, מ"מ כולם חשובים כאחד. כי מה לי אחד או יותר, ודאי הכל שוה. ואפ"ה אורחא דתנא הכי בכמה דוכתי. וגדולה מזו שילהי נדרים, ובר"פ אותו ואת בנו. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>ועולה </b>במשמרו כו' עתי"ט ותימה למה לא עד כמו שדוחין אותו מן החלוקה. ע"כ. 
+<b>דעדיפא </b>הול"ל שיפה כחו אצל עבודה, שנוטל בה שני חלקים. והרי משמר אחד מפסיד על ידו, משא"כ בחלוקה, שהוא נפסד. והם מרויחים ע"י כך. ובעבודה אתה אומר יפה כח ספק מן הודאי. 
+<b>אלא </b>מאי איכא למימר. משום פגם משפחה דהני ודהני. תרווייהו מחלי ליה. אשתכח דאית ליה גבייהו דהני ודהני. דלא מצי מדחי ליה מעבודה. ואלימא מילתא דפגמא. לאפסודי נמי לשאר אנשי משמר. דטובא נינהו, ולא כולהו משפחה אחת, והיינו דפרש"י ואין ב"מ מעכבין עליו, אפילו אתו בתי אבות אחריני שבאותו משמר, שאינן משפחה אחת עם הספק. מ"מ לא מצי מעכבי עליו, משו"ה ודאי תרי גווני בע"כ איכא הכא. והיינו דקשיא להו לתו'. 
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>חליצתה פסולה </b>על דרך השאלה. 
+<b>יש </b>לו עקב. עמ"ל מ"ז פ"ט דכלאים. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>שנחלץ </b>עיין עזר אור. 
+<b>בתי"ט </b>ר"ש. צ"ל דבר שבערוה. 
+
+Chapter 13
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>אי לא על אשתו </b>ע"פ רע"ב. וצ"ע דחיישינן למאון טפי מגרושין. שהרחיקו חז"ל ביותר. ומאי אולמיה דהאי מהאי. אדרבה איהו דגדול הוא. קעבר אדאורייתא. דהא לא מצא בה ערות דבר, ואדרבנן נמי, שהפליגו באזהרה להרחיק הגירושין, והתם במאון, קטנה היא. ולא עבדה איסורא. וי"ל אפ"ה גרע. משום דלאו בעלת דעת היא. ולכי גדלה מיחרטא. 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>מלמדין הקטנה </b>עתי"ט לשון הרמב"ן. דכיון דאין תקנה כו'. כלומר ולמה לא ילמדוה למאן. ע"ל מ"ז. 
+
+Mishnah 12
+
+<b>תי"ט </b>ד"ה כופין ע"ש עד אין אסורה עלי בחזרה. לפי שבעלתיה. 
+<b>שם </b>וה"ה באסור עליו. ולא מצי מהדר לה, ואמאי תעגן ותיתב גביה באסורא. 
+
+Chapter 14
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ואם רצה יקיים </b>עמ"ש תו'. ולענ"ד נראה דס"ד לכתחלה לא שפיר דמי להשיא לחרש פקחת. וכן איפכא. שלא יהיו בני אדם נכשלין בה. מחמת שאין להם קדושין דבר תורה. ואע"ג דנשא נמי וקדושין נינהו. מ"מ דילמא עדיף לאפוקה. או דילמא אימור לא תקינו ליה נשואין כלל. והויא לה כזנות בעלמא. קמ"ל אגב אורחא. דלית לן בה לגמרי. ובדעתיה תליא מילתא. אם מצאה חן בעיניו. יקיים, קדושי דרבנן מיהת הוו. ולא יגרשנה בלי ערות דבר. כדרך שיתרחק פקח מגרושי פקחת. ובאמת בחרש נושא פקחת. אע"ג דאיכא למיחש שתקבל קדושין מפקח. והו"ל קדושי ודאי. ומפקעי קדושי חרש. מ"מ עדיף דליפוק עלה שמא דאישות, ואיתתא בכל דהו ניחא לה. 
+<b>כשם שכונס ברמיזה </b>הביא רמ"ז הירושלמי מתני' בקדש בכסף אבל קדשה בביאה כו'. וסברא דחוקה היא. שהרי צריך שיאמר הרי אין מקודשת לי, ובכל גוונא כונס ברמיזא הוא. ומסתימת כל הפוסקום משמע בבירור דלא שלא לגמרי, ולא חיישי לה, מדשתק מנה תלמודא, להכי בכדי טרח. 
+<b>שני אחין חרשים נשואים לב"א חרשות </b>איכא למימר דמיירי בעודן קטנים וגדלו. 
+<b>או לשני אחין חרשין </b>איכא לאוקמה בגדולים מעיקרא. כי היכי דלא תיהוי בבא יתירא. 
+<b>בתוי"ט </b>ד"ה נשתטית מש"כ בחרשת צ"ל בנשתטית. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>נשואים לשני אחיות פקחות </b>ובנשוי חרש לפקחת. ופקח לחרשת. נראה פשוט דבאיזה מהן שמת תחלה. תצא משום אחות אשה. 
+<b>מת פקח בעל חרשת כו' </b>כונס כו' איידי דנסיב לעיל ואינו מוציא. נקיט לה. 
+<b>אי נמי </b>בחרשת מצוה לכנוס. שלא ינהגו בה מנהג הפקר. משו"ה אקדמה, משא"כ בסיפה דליכא טעמא דילמא קסבר מצות חליצה קודמת בפקחת. 
+<b>ואינו מוציא לעולם </b>וכן הדין שנשואין לשאינן מינן. כך נ"ל. עמו"ק (סקע"ב) מ"ש בס"ד. 
+
+Chapter 15
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>עתי"ט </b>ד"ה בבאה מן הקציר עד ובית שמאי הכי נמי שכיחי שיירתא. לפ"ז כי לא שכיחא שיירתא. לד"ה לא תנשא. וצ"ע. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>חמותה </b>עמ"ש בס"ד בתשו' (סנ"ב) ומו"ק (ס"ז). 
+<b>אע"פ שנשאת. </b>תצא הביא בתי"ט מ"ש הכ"מ בשם הריב"ש. ז"ל כיון שנשאת ועבדא איסורא. אע"פ שנא נבעלה, תצא, עכ"ל. ואין הבנה לדברים הללו. דמאי קמ"ל אף שלא נבעלה תצא, צריכא למימר, לאו ק"ו הוא. מה אם נבעלה, אע"פ שיש לחוש שנתעברה משני. אין חוששין ללעז הבנים. ותצא. כשלא נבעלה עדיין. דליכא למיחש למידי. מיבעיא, אטו משום דלא נבעלה זו יקיימנה לו לאשה. 
+<b>ונראה </b>דהכ"מ מיגז גייז ללישנא דריב"ש (והוא בסימן תק"ח) דקאי אתצא מזה ומזה. וכל הדרכים האלו בה. ולא סגי לה בלא גט שני. אע"ג דאכתי לא נבעלה. סד"א לא אחמור בה כולי האי. ולא תיבעי גיטא משני דחומרא בעלמא הוא. וגם תחזור לבעלה הראשון. ולא ליקנסוה. כיון דאכתי לא נאסרה עליו דבר תורה. שהרי לא זנתה תחתיו. להכי אצטריכא ליה, דמ"מ יוצאה מזה ומזה בגט. כיון דעבדה איסורא מיהא. קנסוה רבנן. אבל הכא דאין הראשון כאן שתצא ממנו. דמשו"ה צריך לאשמועינן דתצא משני. אע"פ שעדיין לא הובררה עדות השניים. המכחשת לעד הראשון שהתירה. פשיטא דלענין זה מה לי נבעלה או לא. אדרבה כה"ג כל שכן הוא. וסברא יותר שתצא קודם שנבעלה. מלאחר שנבעלה. כדאמרן. אלא דכולה חדא היא. והכא לאו ביוצאה בגט עסקינן. דכל כמה דלא אתי בעלה הראשון. ודאי לא תיפוק בגיטא משני, דנפיק מנה חורבא. דאתו למימר דאשתראי לעלמא. קהדר אזלא ומנסבא. אלא דווקא לכי אתי ראשון. הוא דשניהם נותנין   לה גט ומשתריא. ולא בהכי איירי במתני', אלא היא גופה אשמעינן, דתצא גרידא. ואכתי אגידא בראשון. ולכי הדר קמא, או אתו עדים דמית בתר הכי הא תנינא לה התם, פ"י דלעיל. 
+<b>וכמדומה </b>שלזה נתכוין בתי"ט. במ"ש וראיה לדבריו ממ"ג פ"י. הבין ז"ל דמיירי הכא בשבאו עדים שמת אח"ז. לכך הוצרך לומר. שאפילו לא נבעלה עד שמת באמת. מ"מ תצא מזה האחרון. מאחר שבאיסור נשאת. ואין זה מענין משנתנו. כי א"כ העיקר חסר. גם אין כאן מקומו. אלא שם בפ"י. ואיברא אינו מוכרח בדינא דמתניתין וצ"ע. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>בני ואח"כ מת בעלי </b>איידי דרישא נסיב לה בדידה. וה"ה אפילו אתו עדים אבעלה. והכי נמי בסיפא באידך בבא דלקמן, לא נפקא מנה מידי, בין אמרה היא או עדים. דלענין מיתת בעל היא כעדים דמיא. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>אינה נאמנת </b>משום מעוט דתפילות. משו"ה אזל ליה המגו. וכי אמרה נמי עדיין קיים. הכי נמי דלא מהימנא. כך נראה פשוט. דהא מפקא נפשה מחזקה קמייתא (אע"ג דאיכא למימר שאני היכא דאמרה עדין קיים דאיכא לברורי ולמיקם עלה. ולא משקרי אינשי במילתא דעבידא לאגלויי. משא"כ היכא דאמרה מת במקום דלא הוה לה בן. דתרווייהו ליתניהו, וליכא למיקם עלה דמילתא, דלא רמיא עלייהו דאינשי לאדכורי) והא דלא תני לה בהדיא, משום דכה"ג לא מיתני ליה חולצת. ודו"ק. 
+<b>אלא </b>מיהא צ"ע. דלא נשתמיט תלמודא ולא אחד מהפוסקים לאשמועינן גם באומרת ניתן לי בן במד"ה. ולא מת, דלא תחלוץ ולא תתיבם לכשימות בעלה. עד שיוודע מה ענין הבן וצריך תלמוד. 
+
+Chapter 16
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>לא תנשא </b>ע"פ הרע"ב וצריכים להכריז עליה שהיא כשרה לכהונה, ע"כ. ונראה לי, שאינה יכולה לוותר על זה, ולהשאר פסולה לכהונה. אף לכשיוודע שילדה צרתה. דחיישינן דילמא עברה ואזלא ומינסבא לכהן (דקיל לה, משום דלא חלצה אלא מספק) נמצאו בניה בחזקת חללים, ולאו כל כמינה לפסול זרעה. לאחזוקי להו בחללים דאינהו לא מחלי. איברא איפכא אשכחן באביי, דהוה מהדר למשקל מתנתא במעלי יומא דכיפורי לאחזוקי נפשיה בכהני. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>נפל למים </b>דייקא מתניתין דנקטה נפל. לאפוקי היה בספינה ונשברה. שדינו מבואר בפכ"ה. נותנין עליו חומרי חיים. ועמו"ק (א"ע סי"ז) כתבתי אם יש לחלק בדין משל"ס. 
+<b>ששלשלוהו </b>עתי"ט דלא בעינן שקשרוהו ברגלו. וקצת סיוע לזה. דאי בקשרוהו. אם נחתך נמי מן הארכובה ולמטה. אמאי לא. האלקים אכלוהו כוורי. דאל"ה היכי נחתך. 
+<b>משא"כ </b>באינו נקשר. אע"ג דאית ביה סימנא. איכא למימר אינש אחרינא הוא ואתרמי נמי סימנא. וסמוך ריעותא דאינו טרפה. לספיקא דילמא אחרינא הוא. אבל במקום שהוא טרפה. ודאי מצטרף סי' מובהק להקל. ועל כל זה אינו הכרח. 
+<b>מן הארכובה </b>עתי"ט מ"ש בשם הכ"מ לגמגם ממ"ש בפא"ט דאדם טרפה חי יותר מיב"ח. ר"ל התו' מחלקים בין טרפות דאדם לבהמה. ול"ד באיזה מקום הוא. 
+<b>לעבר השנה </b>תימה הא אין מעברין אלא ביהודה. ואפילו בגליל איכא מ"ד אם עברוה. אינה מעוברת. משמע דבח"ל. לכ"ע אינה מעוברת. איברא שלהי הרואה איתא. שר"ע עבר שנים בח"ל. מפני שלא הניח כמותו בח"ל. אבל לא יתכן לומר כן בכאן. שהרי עדיין היה הנשיא ר"ג רבו קיים (ועשי"ע סקל"א. דקכו"א) וב"ד הגדול סנהדרין ביבנה. על כן ודאי א"א לומר שר"ע לא הניח אז כמותו בא"י. אלא ההיא דהרואה אח"כ היה שכבר מתו ר"ג ובית דינו. ומ"ש כאן שהלך ועבר שנה. ע"כ צ"ל חשוב בעלמא. וכמ"ש תו' בסנהדרין (יא"ב) בענין רשביה"ו ור"ח ב"ז. 
+<b>א"נ </b>ר"ע דהכא. בשליחותו של ר"ג ובית דינו הלך להודיע לגולה. מה שקבעו ועברו סנהדרין שבא"י. כך נ"ל מפני ההכרח. ועמש"כ בגמרא דמגלה (יח"ב). 
+<b>רע"א לא ע"פ אשה </b>אף אחר שקבל עדותו של נחמיה איש בית דלי. 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Yevamot/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Yevamot/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..84f51a889a5cae890454251279d656a4a81d0463
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Yevamot/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,602 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Yevamot
+לחם שמים על משנה יבמות
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Yevamot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה יבמות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>לחם שמים</b>
+<b>בשם ה' השם נפשנו בחיים. המשביענו לחם שמים:</b> 
+<b>ט"ו נשים פוטרות. </b>מנינא דהכא וכן דסיפא. למעוטי צרת אילונית שהכיר בה. או צרת קטנה ממאנת ביבם. גזרה משום צרת בתו ממאנת. או צרת מחזיר גרושתו. גמרא. ע"כ תי"ט. 
+<b>איברא </b>לאו כולהו בחדא מחיתא מחתינהו. דצרת איילונית. אפילו היא בתו. חולצת או מתייבמת. וצרת בתו ממאנת. היכא דאיכא אחין בהדיה. נמי חולצת או מתייבמת. אפי' היא עצמה. כל שכן צרתה. 
+<b>מיהו </b>כי לית ליה אחין. אע"ג דודאי בעיא צרה חליצה מניה. דהא אפילו ליבום מחזא חזיא ליה מדאורייתא (דבמיאון עקרא לנשואי אחיו קמאי) אלא משום דנראית כצרת בתו. אסרוה עליו. אבל לא לאפטורי לגמרי (וכל שכן בסתם צרת קטנה ממאנת דעלמא. דצריכה חליצה. אפילו מדידיה. (דיבם. דמיאנה בו הקטנה) היכא דליכא אחין בהדיה. ואין צריך לומר היכא דאיתנהו לשאר אחין. דלא מיאנה בהו. דצרתה חולצת או מתייבמת) מכל מקום יבומי לא מתייבמא מיניה דידיה. כל צרת ממאנת. והיינו דמיעטה תנא מפטורא בלחוד. 
+<b>ולא </b>חיישינן לאם אתה אומר חולצת. מתייבמת. אלא באיסור דאורייתא. אבל באיסור מצוה ואיסור קדושה. ודאי איכא טובא דחולצת ולא מתייבמות. <b>ברם</b> צרת מחזיר גרושתו. נמי חולצת או מתייבמת. והיכא דלית לה צרה. איהי גופה בעיא חליצה. אע"ג דלא חזיא ליבום מדאורייתא. דבפירוש ריבתה תורה חייבי לאוין. שעולות לחליצה. ולא ליבום. 
+<b>ונקוט </b>כללא בידך. כל היכא דאילו איתיה לבעל. בעיא גיטא. לא משתריא בלא חליצה. כדאמרינן פ"ק דסוטה (ה"ב) וע"ש בתו'. 
+<b>ולשון </b>תי"ט דלעיל. אינו מדוקדק בכל שלשה דברים הללו. דלמסקנא דתלמודא (במכלתין יב"ב) וכדקיימא לן. צרת אילונית לא צריכא מעוטא. אפילו הכיר בה. דהא בהדיא תנן. או שנמצאו איילוניות. ושנינן תני שהיו. הא לא נצרכה אלא לצרת ממאנת. ולפטורא גרידא הוא דאימעיטא. ולא מיפטרא בלא כלום. דמי לא עסקינן דליכא אחין. הא ודאי בכל גוונא לא תתייבם צרה מניה דידיה. כל שכן לצרת בתו ממאנת. 
+<b>ולא </b>ידענא נמי למאי נסיב הך גזרה. דלא מהניא בטעמא דמעוטא דעסיק ביה. ומידי הוא טעמא אלא לפטורא. וגזרה אינה אלא לאסורא. דלא שריא לעלמא בלא חליצה. דלא איירי ביה. ולא צריך ליה כלל. <b>ודקאמר</b> תו. או צרת מחזיר גרושתו. לא דייק. דמאי או או. אתמהא. אטו לא תרתי מיעוטי נינהו. וצריכי. דתרוויהו איתנהו. עכ"פ או קמא מיותר. אין ליישבו אלא בדוחק. וק"ל. 
+<b>חמותו </b>שמת בעלה ונשאה אחיו ומת בלא בנים. רש"י. <b>צ"ע</b> מה הכריחו לכך. ומה חסר לו בפשוטו. דבכל גוונא איירי. והא פשיטא נמי, שאם היה נשוי בת אחיו ומתה. ומת אחיו בלא בנים. ונפלה אחותו לפניו. שאסורה לו משום חמותו (אליבא דכ"ע. אע"ג דלר"ע אינה בשריפה. בכרת מיהא איתא. כדמוכח בהאשה רבה (דצד"ב) וכ"כ שם תו' בפירוש) וכן צרתה אסורה עליו משום צרת ערוה. <b>דילמא</b> אתי לאשמועינן. אפילו היכא דהוה אחיו נשוי אשה קודם שנשא חמותו. אתסרא עליה (דמיתה מפלת) מיהו הא כדאמינא הויא רבותא. אע"ג דבשעת מיתה אינה חמותו. 
+<b>ועיינתי </b>בחבור הר"מ וראיתי שגם הוא ז"ל פסק (בשטת ר"ע) דחמותו לאחר מיתה בכרת. וכמ"ש תו' בפשיטות כנ"ל. אלא שהה"מ הביא בשם רשב"א שכתב שאינה עליו אלא באיסורא בעלמא. כלישנא דגמר' דהנשרפין א"כ אפשר דרש"י נמי קאי בשטתיה. והדבר צריך תלמוד. 
+<b>וא"א </b>שלא היה בעולמו. כגון ראובן שמת כו' ונולד לו אח כו'. <b>אע"פ</b> שכבר היתה אמו מעוברת מלוי קודם שמת ראובן. מיעטה הכתוב דכי ישבו אחים יחדיו. <b>אבל</b> לנתעברה אשת אביו אחר שמת אחיו. ונולד לו אח. לא אצטריך קרא. דכבר ידענו זה מסברא. דרכיה דרכי נועם כתיב (והוא דבר שכלי שהדעת נותן כן) כדאשכחן מה"ט. עשה מתים כחיים. כדאיתא ס"פ יש מותרות. כי אצטריך קרא. להיכא דחמותה מעוברת כשמתה בעלה של זו. הו"א תמתין זו עד שתלד. ותחלוץ או תתייבם. 
+<b>וכתי"ט </b>ז"ל. וכתבו המפרשים דל"ד אלא דבעי לפרושי לד"ה. <b>כך</b> מפורש בגמרא (ט"א) ולכך פירש"י כך. 
+<b>ומ"ש </b>תי"ט ולפי דלא הוצרכנו מעוטא כו'. פשוט דאגב ריהטיה נזדקר טעות בלשונו זה. וכך צ"ל. ולפי שהוצרכנו מעוטא כו'. להכי נמי הוצרכנו לפרש בה וכשם כו'. רצה ליישב מאי טעמא אכפול לפרושי וכשם שהיא כו' טפי מאידך ט"ו עריות. דכבר תנינן לה בכולהי ברישא דמתני' דצרות אסורות כמותה. דכגופה דערוה דמיין (ושם פירשו טעמא דמילתא דקאי אכולהו. דצרה דינה כערוה) וכדקמפרש נמי תנא במשנה הסמוכה. כיצד פוטרות, א"ה מאי שנא א"א של"ה בעולמו. דטרחי בה המפרשים בכדי. למהדר לפרושי כה"ג זימנא אחרינא. והא ידעינן הכי בכולהו בחדא מחיתא. אהכי קאמר דודאי הוצרכו לכך. משום דשניא היא א"א של"ה בעולמו. דלא מיפרשא בקרא בהדיא. אלא ממעוטא דקרא יתירא נפקא ולפי שהוצרכנו ללמדה מכללא ולא בפירוש אתמר בכתוב איסורה. ס"ד מסתייה למיסרה היא גופה גרידא. כיון דחידוש הוא. הבו דלא לוסיף לה צרה נמי. משום דלא דמיא לאינך עריות דמפרש קרא איסורייהו. קמ"ל דחדא מילתא הוא. ולא לחנם אצטריכו המפרשים. ולא ממילא משמע כה"ג. זה נ"ל פשוט ומוכרח בתקון לשונו של תי"ט והטריחני לתת בו ציור והבנה. למעט הטרחא למעיין. הרוצה להשיג כוונתו הרצויה. ולא לאבד הזמן בלשון בלתי רצוי שנכתב כדניים ושכיב. 
+<b>מתה </b>בתו כו' צרתה מותרת. <b>אפילו</b> לו. דמי לא עסקינן דליכא אח אלא הוא (וכן מצינו מפורש בצרת בתו איילונית שייבם ר"ג את צרתה. גמרא דטו"א). 
+<b>שמע </b>מנה ליתא לדה"ג. דאוסר אשת חתנו. דאי הכי תחלוץ ולא תתייבם. 
+<b>או </b>נתגרשה בתו. והוא הדין לשאר העריות. <b>אבל</b> גרש היבם את הערוה. לא הותרה צרת הערוה שנפלה לפניו. ועדיין פטורה היא וצרתה. ע"ל מ"ה פ"ד. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מאמר ע"פ </b>רע"ב ז"ל. וביבמה קדושי כסף אינן אלא מד"ס. <b>ואינו</b> מדויק לדעת הר"ם. דס"ל כל קידושי כסף מד"ס. א"ה מאי בינייהו דיבמה ואשה דעלמא. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>היתה </b>בתו נשואה. <b>לאו</b> דווקא אלא הוא הדין ארוסה. ואפילו ספק ארוסה. ע"ל מ"ח פ"ג. <b>ונראה</b> פשוט דהוא הדין נמי בצרתה. דפוטרת מן האירוסין. כמו מן הנשואין. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>אחותה </b>שהיא יבמתה. <b>ע"ק</b> רמ"ז. כגון ראובן אנס את לאה כו'. <b>לחנם</b> העתיק זה מפירש"י. שאין לו ענין לכאן. דבחד אחא קמיירי רע"ב ותי"ט הכא. ורש"י הכא אסברה לה בגמרא. דקאי אמתניתין דהאסורה לזה מותרת לזה כו'. דלא עסקינן בה השתא. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>אלמנה </b>לכ"ג, שמת אחיו הדיוט כו'. <b>הוא</b> הדין אם היה גם אחיו כ"ג. אלא מילתא דשכיחא נקיט. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>חלוצה </b>עיין עזר אור. ערך לקה י. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>מי </b>שי"ל אח מ"מ. <b>עמ"ש</b> במו"ק אה"ע סקנ"ז ובש"ע (סימן ל"א ל"ב). 
+<b>זוקק </b>אאח דסליק מניה קאי. והכי נמי פוטר דלקמן אבן קאי. דעלייהו קמהדר לא אבעל ואב דרחיקי. 
+<b>פוטר </b>מ"ש תי"ט משמא דגמרא. דהוה מצי למכתב אן בלא יו"ד. כמו מאן בלעם. 
+<b>ונראה </b>לי דה"ק. דהוה ליה למכתב אן. והוה מפרשינן ליה כמו אין ודאי. כדאשכחן בקרא (שמואל א' י') אן הלכתם. שהוא כאילו כתוב אין הלכתם. שענינו השאלה על המקום. כמו מאין אתם. הרי כי יו"ד אין. תחסר לפעמים. וכדרך שחסרה שם. בענין גזרת הוראת מקום. ככה תחסר גם בענין השלילה. כי מקרה אחד הוא להם. ששניהם לגזרת נחי עי"ן הם. אלא שלא מצינו אין בציר"י שיורה על המקום. על כן הוצרך להביא ראיה. שהיו"ד תנקד גם בנקוד הציר"י שבאין. כי ידוע שהציר"י ת"ג. מוליד נח ומושך יו"ד. ומדלא נכתב יוד במאן. שמע מינה דלא שנא. אלא כמקרה הפת"ח. כן מקרה הציר"י בזה. וברור הדבר. ואין צורך לדחוקי תי"ט וסמ"ע. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>עיין </b>מו"ק טא"ע סקע"ה. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>מצוה בגדול </b>אגב גררא נסבה הכא. דלאו עיקר מקומה הוא. אלא התם בהחולץ: ומשום סופה נקטה. לאשמועינן דאם קדם קטן. זכה. למימרא דאין מוציאין מידו. כהני דלעיל ודלקמיה. אע"ג דעבר על המצוה. מיהא מצוה קעבד. <b>מ"ש</b> תי"ט. וקשה שהרי תלמודא דרשה אחרת דרשה פרט לאיילונית. 
+<b>לא </b>קשיא דמדלא כתיב אשר ילדה נפקא. וק"ל. 
+<b>זכה </b>לפום מאי דכתיבנא לעיל. לכאורה ליכא למידק מהך משנה יתירא (דהא תנינא לה חדא זימנא בהחולץ) דמצוה היא נמי לאהדורי אבתרה. דומיא דחטוף ובריך. דבעסק מצוה. כל דאלים גבר (היכא דלא הויא דהיאך דווקא. בגוונא דמי ששחט וקדם אחר וכסה. דבעי שלומי עשרה זהובים. עמו"ק הלכות אתרוג) כל היכא דאיכא למימר כי הדדי נינהו. דהא היא גופה אצטריכא כמש"ל. <b>אלא</b> מיהו מדנסיב לישנא דזכה. ש"מ דזכות היא לו ודאי. אע"ג דאיכא למימר זכה בנכסים קאמר. מ"מ משמע נמי. דזוכה בכל זכות שתבוא לידו מחמת המצוה. 
+<b>הנטען כו' יוציא </b>כתב הרע"ב. ודווקא הנטען על א"א. אבל הנטען על הפנויה. נראה דמצוה לכנוס. כדאשכחן גבי אונס עכ"ל. והוא מהתו'. <b>ולא</b> נתחוורו דברים הללו אצלי. מה ענין אונס שהטילה תורה חובה עליו. לפי שחטא באמת. ונתגלה קלונו ונודעה חרפתו. לפיכך קנסתו תורה ולא חסה על כבודו. משא"כ בנדון כזה. שאינו דומה לו כלל. 
+<b>תדע </b>דלאו מילתא היא. ולא דמיא לגמרי מצוה דאתיא מחשדא. למצוה הבאה בעברה שגרמה לה תחלה. הגע בעצמך לישא נכרית שנתגיירה. אטו לאו מצוה היא. הרי יהושע ובועז כנסו נכריות שגיירום. ומפני מה אסרום לנטען. אלא שאינו דומה למשנתנו. דחיישינן לקלא. משום קלון ותקלה. ר"ל שלא יהא בני אדם נכשלין בו ובה. להחזיק הקול ולעז של שקר. ומנעוהו שלא לתת אצבע לתוך פיהם של בריות. ומצוה להוציא עצמו מחשדן של בני אדם. שנאמר והייתם נקיים מה' ומישראל. כ"ש שלא יגרום רעה לעצמו ולאחרים. שיחשדו בכשרים (וילקה בגופו מחמתם) מאחר שהכשילם וסיבב פני החשד במעשיו. לכן בדין שיבוא עליו העונש שהיה ראוי להם. 
+<b>ואם </b>אולי לעז של אמת הוא. מ"מ לא יפרסם חטאו. כיון שהוא כסוי חטאה. וחנוף הוא אם כן. והיינו נמי קלון ונגע. וחרפתו לא תמחה. לפ"ז הוא הדין לנטען על הפנויה (וביחוד דסתמה נדה הוא. ואפילו טבלה. אסורה בלא ברכה כנדה) דאיכא הני תרי טעמי כדאמרן. דאיסורא הוא ודאי ומסתברא שירחיק עצמו מהכיעור. 
+<b>משא"כ </b>באונס, שבידוע הוא דליתינהו להנך טעמי. לא הקפידה תורה עליו. אבל הקפידה יותר על בשתה של בת ישראל. כי אנה תוליך את חרפתה. על אודות הרעה הזאת מאחרת. אם הוא ישלחנה וירחיקנה. מי יאסוף חרפתה. כך נ"ל: <b>וראיה</b> עוד לדברי. דחיישינן לפגמא דלעז הבא על הפנויה. מפ"ח דגטין. דלכ"ע איכא למיחש שמא יאמרו גטה קודם לבנה. ואפילו ב"ש לא אמרי אלא בגרושתו דמאיסא. 
+<b>ואפילו </b>תימא דהתם משום פגם בנה נגעו בה. מיהא ממילא שמעת דפגמא הוי. ומילתא היא למיחש לה. ופשיטא דמגיע לאב ולאם ביותר. שהם חטאו. והבן מה פשעו ומה חטאתו. גם כשר הוא לגמרי. אף לכהונה בלי פקפוק. שאפי' בן הנדה אינו פגום ביחוסו. לדברי גדולי הפוסקים. 
+<b>ועל פי </b>הדברים האלה אני אומר בה אף אחת להקל. שהבא על שפחה ונכרית ודאי. ונתגיירו. לא מיבעיא דאם כנס אין מוציאין מידו. אלא אדרבה לכתחלה נמי ישאנה. וגם מצוה היא. וראוי ומחויב הוא. אפילו לא בא עליה אלא בפתוי. ואצ"ל באונס. אע"ג דבכל גוונא לא כייפינן. דאפילו בבת ישראל גדולה אין לכוף. כמ"ש בס"ד במו"ק אה"ע (סקע"ז) אבל מצוה לעולם איכא. בוודאי בא עליה. משא"כ בספק דלעז בעלמא. אסורא הוא בכל גוונא. זה ברור בעיני. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>מת הרגתיו הרגנוהו. </b>לא הוה צריך למתני הרגנוהו. דאפילו במת לא ישא ואפילו בהרגתיו תנשא לאחר. ולא תני ליה אלא משום דר"י מפליג. תו'. 
+<b>ולענ"ד </b>כולהו אצטריכו לגופייהו. אליבא דרבנן. דמעיקרא אשמעינן במת. דאפילו הכי לא ישא. והדר אשמעינן רבותא בהרגתיו. אע"ג דאיכא למימר קושטא קאמרי ומצינן למתרץ דבוריה דבהתר עבד. כגון שרדף אחריו להרגו. ולא יכול להציל עצמו באחד מאיבריו. שהרי דמו מותר. כי הבא להרגך השכם להרגו. 
+<b>אי </b>נמי אפילו בגרמא בעלמא. כי ההוא דר' נחמיה. שגלגל עם עני בעדשים ומת. וצוח אוי לו לזה שהרגו לזה. ואף המונע עצמו מלחשוך המטים להרג ולהצילם ממות קרוי הורג בלשון חז"ל. 
+<b>או </b>שמא הרגו בדין. כענין שאמר יהודה ב"ט אראה בנחמה א"ל הרגתי עד זומם. א"כ השתא איכא למימר איפכא. דאדרבה כי קאמר הרגתיו. ליהמני'. דמה לו לשקר. אי בעי אמר מת. אלא ודאי הכי הוה מעשה. ואינו רשע כלל. ולא לזות שפתים. כיון דלא אמר מת גרידא. קמ"ל אפ"ה לא ישא. 
+<b>ואכתי </b>קס"ד דבהרגנוהו ישא. כיון דמשתמע אני הייתי עם הורגיו. והו"ל מילתא דעבידא לגלויי. דלא משקרי בה אינשי. כיון דהוו נמי אחריני בהדיה. קמ"ל כיון דמצי לאשתמוטי דהלכו להם למד"ה. חשיד לשקורי. משו"ה צריכי. 
+<b>רי"א הרגתיו תנשא. </b>אע"ג דאיכא לפרושי למילתא בהיתירא. מ"מ כיון דאינו לשון בני אדם. ותו מדלא קאמר המיתיו. ודוק. וקאמר הרגתיו ס"ל בזדון משמע. 
+<b>וכולן </b>עתי"ט שכתב ז"ל: ובע"א מת צ"ל שהיא אומרת ברי. דאלת"ה היא קיימא באשם תלוי. והכי איתא בפ"ב דכתובות עכ"ל. 
+<b>ראיה </b>זו איני מכירה. ולא נהירא לגמרי. דלא דמיא לדהכא כלל. התם בעדות מוכחשת מיירי. דהו"ל ספיקא דאורייתא. אוקי הני להדי הני ליתא לעדות כלל. ובדין הוא דלוקמה אחזקה. דל עדות. אשה בחזקת איש קיימא. וכודאי דמיא. מכי אתרעו להו סהדי. ע"ש בתו'. אלא משום תקנת עגונות הקלו. ואוקמוה אחזקה דאשה דייקא. משו"ה בעינן לפחות דאומרת ברי. ומסייעא להני דאמרו מת. דאל"ה אסירא דאורייתא. 
+<b>משא"כ </b>בניסת ע"פ ע"א. שאין אדם מכחישו דכיון שהתורה האמינתהו. הרי הוא כשנים (לפיכך אפילו בהכחשה. ע"א כמי שאינו שאין דבריו של אחד במקום שנים) למה תהא באשם תלוי. אפילו אינה אומרת ברי. והאיכא טעמי טובא דסמכו רבנן אע"א באשה. מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה. ומשום דהיא מילתא דעבידא לגלויי. וגם הרי נאבד ונעלם אישה. על כן הורעה חזקת חייו. הילכך הו"ל ע"א כתרי. וכי נסיב שפיר נסיב. אע"ג דאיכא חשדא. דמשו"ה לכתחלה לא ישא. משום לזות שפתים בעלמא. מיהא איתתא ודאי שריא. ולא תצא מהתרה לגמרי. ולא צריכא למימר ברי. כך העיקר בעיני בענין זה. 
+<b>עם </b>שבימי חורפי נטה לבי לומר. דבע"א לא סגי דלא אמרה ברי. ואל"ה לא משתריא אפומיה דחד. דלא אתי חד ומפיק מחזקת א"א דאורייתא. ובדין הוא בע"א מת. שהבא עליה בחנק. אלא דחזקת איתתא דייקא ומנסבא. מפקא מחזקה דא"א. ומשום עגונא הקלו. 
+<b>א"ה </b>מסתברא לכאורה דאין ע"א מועיל להתירה. אם היא עצמה אינו ברי לה. מידי הוא טעמא דשריותא משום דדייקא. והא לא דייקא (והיא מילתא דתליא באשלי רברבי. שגם למפרשים מצאתי שהחזיקו בסברא זו. מ"מ לכי מעיינת בה. קמייתא עדיפא). ואי איתא להא דאמינא בילדותי. הריני מוסיף על דברי תי"ט. שכל הנשאת ע"פ ע"א צריכה לומר ברי. ולא בעד הנושא בלבד הדברים אמורים. וכן ראוי ודאי להחמיר בכך לעולם. משום חומרא דערוה לכתחלה. 
+<b>אבל </b>בנשאת. פשיטא דלא יוציא. והתימה מבתי"ט דסתם לה משמא דגמרא. ועפ"ג דקדושין מ"ז דוק. 
+<b>בתי"ט </b>שמא יזנה מתיר זה עמה. שהבן. כצ"ל. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ארבעה אחין. </b>צ"ע אם היו חמשה מהו דינם. ועיין בגמרא. ונראה לכאורה דלמ"ד יש זיקה אפילו בתרי אחי. לא שנא ארבעה או טובא. וקמ"ל דאפילו בשנים חולצות. אבל למ"ד אין זיקה כדסליק סוגיא דהכא משמע דדווקא נקיט ארבעה. אבל טפי לא. אלא לייבם האי חדא והאי חדא ותו לא חיישינן. 
+<b>יוציאו </b>עמו"ק בס"ד באה"ע סימן קע"ה. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>תוי"ט </b>הרי אלו חולצות. דס"ל יש זיקה. ר"ל מדרבנן. 
+<b>ואחד </b>נשוי נכרית לא שנא נשא נכרית תחלה או בסוף אחר שכנס אשת אחיו. ורבותא קמ"ל אע"ג דנסב נכרית מעיקרא. אתיא אחות אשה צרתה בזיקה. ודחיא לה. כל שכן איפכא. ותו דלא בעי לאורוכי. אלא סתמא בכל גוונא משמע. ונ"ל דה"ה בעשה מאמר. נמי ל"ש. וחד דינא הוא. והכי נמי בבבא דסיפא. חד מילתא. בין כנס ואח"כ נשא אחות אשת אחיו בין נשא ואח"כ כנס נכרית כלישנא דמתניתין. כולה חדא היא. 
+<b>מיהו </b>לא ניחא אי איתא לדר"א. דכי נפלה נכרית לפני שני בעלי אחיות. הל"ל צרת אחות אשה בזיקה ונאסרה עליו עולמית. 
+<b>אי </b>הכי קשיא הך בבא. כשמת נשוי נכרית איך כנס אחד מבעלי אחיות אשתו. ואל"ד ולומר בעבר וכנס. דמאי קמ"ל. שמא משום כך גרסי תו' הכא השניה. כמ"ש תי"ט משמם. כי לא היה לי פנאי לעיין בגמרא בעת כותבי זאת. 
+<b>ונ"ל </b>עוד דאף באידך בבא בכנס נשוי נכרית ומתה אשתו של שני. ליכא לפלוגי בין מתה אחר שכנס. ובין מתה והדר כנס ומת. לעולם שתיהן אסורות. לזה שנאסרו אחת מהן עליו שעה. וכן נמי אפילו עשה בהן מאמר בלבד. וצ"ע בגמרא ובפוסקים אי"ה. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>חולצות שתיהן. </b>ולא מתיבמות. משום גזרה. כדפירש הרע"ב. משו"ה יבומי תרווייהו לא. ולייבם לחדא ולחלוץ לחדא נמי לא שמא יאמרו בית אחד מקצתו בנוי מקצתו חלוץ. ודילמא אתי למחלץ ברישא. הילכך חולצות ולא מתיבמות. 
+
+Mishnah 10
+
+<b>החליפו </b>בגמרא. אטו ברשיעי עסקינן. אלא תני הוחלפו. ובכל ספרינו הגרסא החליפו. וכן מוכיח לשון הגמרא שכך היו שונין. מדקמתמה עלה משמע דלא קאתי אלא לפרושי. דלא ליתי לשבושי. לאוקמה במזיד נמי. קמ"ל דר"ל הוחלפו בשוגג. מ"מ משנה לא זזה ממקומה. דהכי נמי משמע החליפו השושבינין שלא במתכוין. וכן י"ל בכל מקום שהתלמוד אומר ה"ק. שאינו אלא לפרש. להשמר מהטעות במקום שיש הבנה מתחלפת משתתפת בלשון. ולא נשתנית הגרסא מחמת זה. וצריך לטרוח לקיימה כל האפשר. 
+<b>שמא מעוברות הן. </b>עיין בגמרא. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ספק בן תשעה לראשון </b>טפי לא הוי בכלל ספק. עמש"ל מ"י בס"ד. 
+<b>ספק בן שבעה לאחרון </b>פשוט דה"ה בן שבעה לזה ולזה. דהא בן ז' לד"ה יולדת למקוטעין. וכן בספק בן ט' לזה ולזה. למ"ד בתשעה נמי ילדה למקוטעין וכדקיי"ל. חדא מילתא היא. אלא תנא מילתא דשכיחא נקיט. וכי שהתה חודש ונשאת. נמי ספיקא הוי. אע"ג דרובא לתשעה ילדן. מטעמא דאיתא בגמרא. מיהא משמע דכה"ג אי הוכר עוברה לשליש ימים האי ודאי בר תשעה לראשון הוא. דוק ותשכח ועחי"ג. 
+<b>וחייבין </b>בא"ת עיין בסוגיא דגמרא דפירקן (לז"א) שהוקשו התוס'. לוקמי אחזקת התר ליבם וליפטור מאשם, וולד שני נמי יהא כשר ע"ש. <b>וי"ל</b> בזה דאזלינן הכא והכא לחומרא (עיי"ל בגמרא ד"נ) ובא"ת ליכא קולא דקיי"ל מתנדב א"ת, כדב"ב, ושני ממזר מספק, ומשום מעלה עשו ביוחסין. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>מאשת איש </b>לקיים דר"י כת"ו. תימה דלא נקט חייבי מיתת ב"ד. ואי משום דמעשה שהיה כך היה. א"כ מנלן דהוי כר' יהושע. 
+<b>ונ"ל </b>י"ל דאי הוה ס"ל לבעל המגלה כר"ע. ודאי לא הוו צריך למכפל ומטרח למכתב היכי הוה ממזר. ומסתייה דכתב פלוני ממזר סתמא. וסגי בהכי. מאי איכפת לן היכי הוה ממזר. אי לאו לאגמורין הלכה כדברי ר"י קאתי. למימרא דלא סגי בלא"ה (דלא ליתו למטעי דמחייבי לאוין בלבד הוה. ואתיא כיחידאה) דהשתא ודאי ממזר הוא אליבא דכ"ע. וליכא לספוקי ביה מידי. ואיידי דאצטריך לפרושי. נקט נמי מעשה שהיה. ולישנא קלילא הוא טפי. מאילו הוה נסיב לישנא דמחייבי מיתת בית דין. אבל משום מעשה שהיה לחוד. פשיטא דלא הוה צריך לכך. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>מותר בקרובת כו'. </b>אע"ג דאיסור צרה דבר תורה. כיון שאינו אלא עשה. לא גזרו בצרה. 
+<b>ואסור בצרת קרובת חלוצתו. </b>עתי"ט דמיירי בקרובת חלוצה נשואה לאחיו. משו"ה גם צרתה דדמיא לערוה. אסורה להתייבם. אלא חולצת כדלקמן. ואע"ג דהכא אינו אלא איסור דרבנן בקרובת חלוצה. גזרו אף על צרתה. כעין גזרה לגזרה. דכותה אשכחן טובא. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>ונשא אחיו </b>לפירוש התו' במשנה דלעיל. גם צרתה דינה כמוה. וקמ"ל הכא. אפילו חלץ ואח"כ נשא. ואהא קאי נמי וכן. למימרא דלא שנא חליץ או גרש תחלה. ל"ש בסוף. הכל שוה. בין באסור תורה בין בדרבנן. <b>ולפירש"י</b> י"ל משום דדמי לחולץ בחדא. נקיט הך לישנא. וחולץ אקדים איידי דחביבא ליה. שאסורו מדבריהם. ותלמודא דמשני אלא אימא אבל. אין ר"ל לשנות הגרסא בפעל. לא בא אלא לפרש הכוונה במה שבכח המאמר. וכמש"ל ובמ"א. 
+<b>ה"ז פטורה כו'. </b>היא וצרתה. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>אחיך הגדול </b>עתי"ט. וגדול דנקט. לאו דווקא צ"ע. 
+<b>מתה היבמה יכנוס אשתו. </b>דאפילו כנסה ומתה מותר באחותה. מ"מ קמ"ל אע"ג דעבד קצת איסור כשקדשה. ואע"ג דהא תני חלץ כו'. ס"ד התם הוא דאגלאי מילתא. דלא זקוקה שלו היתה. אלא של אחיו. 
+
+Mishnah 10
+
+<b>עד שי"ל שלשה חדשים. </b>כדי להבחין בין זרע ראשון לשני. <b>אע"ג</b> דזמנין אשתהי עד יב"ח. כעובדא דרבה תוספאה. למלתא דלא שכיחא לא חשו. 
+
+Mishnah 11
+
+<b>הרשות בידו. </b>עתי"ט שדבר נכון כתב. <b>אך</b> לא הבינותי מה שהשיב לשואלו שהיה לו לתת טעם לשעור עונה אחת לשלשים יום. שכן סתם נשים טובלות א' לשלשים יום כעונה בינונית. ואמר ז"ל וטעות גמור הוא שזה חומרא דשבעה נקיים על ראיית טפה. <b>ועם</b> היות השאלה אינה חכמה. איברא טעותא הדרא. ולא ידענא מאי מהניא קולא וחומרא. מיהת בין הכי. בין הכי. ודאי לעולם סתם נשים ילדות שישנן בראיה. טובלות אחת לל' יום. לפי דרך נשים בוסת בינוני. אי אזלינן בתר רובא וק"ל. <b>אכן</b> פשיטא כי לא מחכמה שאל השואל מה זאת. וכי כל הנשים בחזקת רואות בוסת קבוע. כי מלבד המקרבות או מרחיקות ראייתם מוסת בינוני. היכן קטנה איילונית וזקנה ועקרה ומעוברת ומניחה ומשפחת דורקטי. שהן מסולקות דמים לגמרי מן הסתם. אטו כל הני לית להו עונה. ומאי קאמר בה. מ"ט לפסדן אינהו אמטול הנך נשי דאית להו וסת. דאפילו אינהו גופייהו. בימי עיבורן ומניקתן מאי איכא למימר. הא ע"כ טעם פגום הוא בעצמו. ומחוורתא כמ"ש הרב ז"ל. 
+<b>והא </b>דמטיא עונה חודש לכל חדא. סתמא דמתני' בת"ח מיירי. ושמע מנה דלא משתעבד. אלא לפי חשבון נשים שיש לו. <b>וצ"ע</b> אם רשאי לגרע עונת אשתו אחר שנשאה יחידית. דילמא הכא שאני. דכולהו בהדדי נפלן קמיה. וכנס להו אדעתא דהכי. ולפי מ"ש נ"י. יבמה שניא. 
+<b>ביאתה או חליצתה </b>עתי"ט עד ולחלוץ לחדא. וליבם לחדא נמי לא כו' כיון דאינו עולה לחליצה כו' בית אחד הוא חולץ. <b>נ"ל</b> דעקר טעמא גזרה. אטו יבומי תרווייהו. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ולא בעילה אחר בעילה </b>כל שהיא כמ"ש רפ"ו. וה"ה אף בלא עדים. וכמ"ש שם בס"ד. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>צריכות הימנו חליצה אחת. </b>ומאי צריכות דעלמא. וי"ל גם כמשמעו לפי ששתיהן זקוקות. וצריכות ודאי שתיהן לחליצה אחת עכ"פ. כדי להתירן לשוק. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מזיד לשם זנות. </b>שאומר בפרוש שאין כוונתו לשם מצוה. <b>ועל</b> דרך זה יש לפרש ברצון. שאינו אומר שמתכוין להכעיס לזנות דווקא. גם לא למצוה. אלא בסתמא ובשתיקה. 
+<b>קנה </b>פליגי בה רו"ש למאי קנה. גמרא (דנח"א) ועמ"ש בחי"ג שם. 
+<b>ויידע </b>המעיין דכולה מתניתין דייקא. דביאה כל שהיא קונה ביבמה. ולא בעינן עדים לגמרי. אלא דבהגה דש"ע (סקס"ו) הביא לנו דבר חדש משם ש"ג שצריכה עדים. מה שלא שמענו עד כה בשום מקום. ואף רו"ש ל"פ לענין להאכילה בתרומה. אלא בביאה גרועה. אבל בביאה גמורה. כ"ע מודו דקנה לכל דבר. ואשתו גמורה היא כמ"ש רש"י בפירו'. ועמ"ש שם בחי"ג (ד' נ"ז א) ועמו"ק. 
+<b>ועוד </b>ראיה אע"פ שאינה צריכה. מגמרא (נח"א) שבא עליה יבם בבית חמיה. וע"כ צ"ל שלא בעדים. דאל"ה. ודאי לא הו"ל למקרייה שומרת יבם. ואפ"ה קאמר תלמודא אשתו מעליא היא. <b>ועוד</b> ראיה מקטן דקנה ביבמה. אע"ג דלאו בר נשואין הוא. וכי בעיל בעדים. או שלא בעדים. הכל שוה. 
+<b>דילמא </b>לא קאמר ש"ג אלא לענין דלהוי ביאה חשיבא כמאמר. דאצרכוה רבנן לכתחלה. <b>ושמא</b> גזרה דרבנן היא. דלא תיפוק בלא גט וחליצה. שלא יאמרו יבמה נפטרה בלא כלום. או בגט בלבד. אבל לענין קנין לא שמיע לי כלומר לא ס"ל. אלא ודאי. קנאה קנין גמור לכל דבר בביאה גמורה מיהא. ול"צ עדים כלל לענין זה. 
+<b>ועפ"ז </b>נתיישב לי פירש"י פר"ג (נא"ב) שדחוהו תו' (שם ד"ה אי ביאת) בכח הזרוע. וחשדוהו בטעות מוחלט. ואני לא כן אדמה חלילה. אדרבה טוב וישר הוא. עחי"ג בס"ד. [עיין מנ"ח מצוה תקצ"ט שכ"כ - המגיה]. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>אשה ובנים </b>אשה (ילדה) לפרות ולרבות עמה. או בנים קתני. לפ"ד רמב"ם. בפט"ו הלכות אישות. <b>באמת</b> בגמרא (סב"ב) אמרינן מתניתין דלא כר' יהושע. מ"מ הא קיי"ל הלכה כר' יהושע: <b>א"כ</b> צריך ליישב המשנה. לפי דר"י ג"כ. <b>ונ"ל</b> שאין הכרח לפרש או דווקא. דאפילו יש לו בנים. מצווה על פ"ו. ואפילו הוליד בנים בילדותו. צריך לישא בת בנים. כדי להוליד בנים גם בזקנותו. א"כ אע"ג דבאשה בלא בנים ודאי סגי (כל שלא שהה עמה עשר שנים) אבל בנים לחוד מיהא לא מהני. עד דאיכא נמי אשה. להכי לא אפשר למתני או. <b>והא</b> דלא תני אשה לחוד. כיון דבדידה תליא. לאשמועינן טעמא. דמשום בנים הוא ובבת בנים עסקינן. וממילא שמעינן נמי בהדיא דבבנים גרידי. לא סגי. אלא באשה הראויה לבנים תליא מילתא. 
+<b>רי"א כו' שהיא זונה </b>כל ביאה שאין בה פרצה. כמו כן ירבה וכן יפרוץ. ופרצת ימה וקדמה. כי ימין ושמאל תפרוצי. ומקנהו פרץ בארץ. <b>ועתי"ט</b> בשם התו' מ"ט שריא קטנה. ובודאי זקנה נמי אינה אסורה אליבא דר"י. דא"כ זקן וזקנה. צריכין להפרישם לדבריו. ע"כ צ"ל דלא קאמר כל ביאה כו'. אלא כשלא באה. או לא תבוא לכלל פרצה. והוא הדין לנושא הזקנה שאינה בת בנים. דודאי אסירא לדברי ר"י אפילו לזקן. כ"ש לבחור. ומילתא פסיקתא נקיט. אבל הנושא קטנה שתבוא לכלל פרצה. או מי שנשא ילדה והזקינה אצלו. שכבר נשאת לו לשם פרצה. אינה בכלל. ושוב אינה נאסרת עליו. ולא פקעה ממנו חובת עונתה כל זמן שאפשר להם. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>לא יבטל </b>עתי"ט שנשתבש לשונו. וכך צ"ל: והבי"ת בקמ"ץ ודגושה. שהוא מבנין נפעל וקרמ"ז לא הרגיש בט"ס דמוכח, ואשתבש במ"כ. 
+<b>ומ"ש </b>בתי"ט בטעם שלא שנו לא יבטל (פד"ב) פ"ו. מפני שהוא דבר שאינו בידו. 
+<b>שבוש </b>הוא במ"כ. כי הבטול הוא דבר שבידו ודאי. והו"ל למתני לא יבטל פ"ו. אלא ה"ט משום דהוה משמע שלא יבטל מאחרים. ובהא לא קמיירי. 
+<b>אא"כ י"ל אשה ובנים. בש"א כו'. </b>דכ"ע למיתה לא חיישי. ומתניתין. דלא כר"י. 
+<b>ושהה עמה עשר שנים </b>עתשו' אמ"ה ז"ל. (סמ"א) ולענין מ"ש תו' בשם ס"ע עיין מ"ש שם בפירושי עולם ברור. פ"א. 
+<b>האיש מצוה כו' </b>דכתיב וכבשה. בגמרא. רי"א מהכא (נראה דקשיא ליה אדר"א דיליף מוכבשה. משום דכבישה אארץ קאי) אא"ש פרה ורבה. ול"ק פרו ורבו. 
+<b>כתו' </b>ז"ל. אע"ג דלאדה"ר קאמר פ"ו. ההוא ברכה בעלמא. ע"כ. 
+<b>וכן </b>הכתוב בנח בצאתו מהתיבה פרו ורבו. הוצרך לברכה. אחר שנמעט זרע אדם במבול. אבל ביעקב לא היה צריך לשלש עוד בדבר הברכה. אם לא ללמדו מצות פ"ו. כך צריך לפרש סוגיא דהכא על כרחנו. <b>אך</b> צ"ע דהיכי יליף מהכא דין פ"ו. הא ההיא שעתא כבר קיים יעקב פ"ו. מי נימא דאתי כר' יהושע לעיל (פב"ב) א"ה נגמר מניה נמי. דחיובא דפ"ו לעולם במקומו עומד. אף אם יוליד איש מאה. אינו רשאי להפטר ממנה: ולא מד"ק ודרך עצה טובה. כדכתיב התם טעמא כי אינך יודע איזה יכשר. אלא חובה מדין תורה. ולא דרשינן טעמא דקרא. <b>וי"ל</b> אפ"ה אתי שפיר. דאי איתא דאיהי נמי מפקדא. אכתי הול"ל פרו ורבו לתרווייהו. משום דאינהו כולהו לא קיימו פ"ו אליבא דב"ה. לבר מלאה. 
+<b>אבל לא האשה </b>ואע"ג דאינה מצווה מדין תורה. מיהו מדברי קבלה. מפקדא אלשבת. עפ"ד דגיטין מ"ה. 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מלוג </b>ע"פ רע"ב. כמליגת תרנגולים. <b>וכמו</b> שהעופות פורחים. לכך המשיל נכסים אלו בהם. שאין לו מהם אלא נוצות בלבד. והגוף כעוף יתעופף לרצונו. משא"כ הנכסים. שהגוף קנוי לו לכל חפצו. כצאן זו הנמשכת אחר בעליה לכל רצונו אפילו לטביחה. לפיכך המשילם בצאן. <b>אי נמי</b> איפכא. בבחינת תועלת האשה. אלו נמשלים בעופות. או גדיים רכים הנמלגים. שעורם ובשרם מתבשל. ונפסד גם הגוף. כדקיי"ל עיילא ליה גלימא. מיכסי ביה עד דבלי. שהקרן הולך להפסד. אבל הללו הם כבני צאן הקשים כברזל. שאינם נפסדים במליגה משהוקשו. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>שהעובר פוסל </b>נראה דהיינו משהוכר. כדאשכחן דכוותיה בהאומר (סב"א). 
+<b>ובת כהן לישראל ומת והניחה מעוברת כו'. </b>עד ארבעים יום אינו פוסלה מתרומת בית אביה. אחר מ' יום לא תאכל: כדאיתא שלהי פרקין. דוק וצ"ע. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>ותיבם </b>עחי"ג (נו"א) בס"ד. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>עיברה לא תאכל </b>קצת משמע בגמרא. דעבור דהכא. בארבעים יום סגי. עיין בגמרא (סז"א) שמא י"ל בזנות לא חששו. עד שיוודע שעברה ודאי, היינו הכרת העובר ג"ח בכ"מ. אבל בנשואין חששו אף לספק. כדמסיק תלמודא. 
+<b>ספק כו' חולצת </b>לו לאחר שהגדיל. או לאחיו. 
+<b>ונכבש </b>נדחק. ומסיים רש"י לשון גנאי. והבין בתי"ט שענין כבישה הוא הגנות. ולכן הביא לעד מסייע. לכבוש דהמלכה. <b>ולי</b> נראה שכוונת רש"י בלשון גנאי. אינה מחמת לשון כבישה בעצם. שהרי כך הוא דרכו של איש לכבוש. וכדאי' ס"פ דלעיל. אי הכי אורחיה הוא. אלא משום דנקט תנא לשון נפעל. כי הלא הוא כובש. לא נכבש. כי דרך נשים הוא. האיש דרכו לכבוש. והאשה נכבשת. וזוהי גנותו שחזר להיות נפעל ונעבד. ע"י תשמיש מגונה כזה. שקנין עבדות קנה בנפשו. על ידי כך. <b>ועוד</b> יתכן אצלו לשון זה. לפי שהיא קשורה בו ככלב. כמ"ש רז"ל. <b>ועל</b> פי שני הדרכים הללו. נסתלקה תמיהת התו'. אדנסיב לקמן לישנא דנשאת בדידה. וק"ל. <b>עי"ל</b> לישנא דכבישה. ודאי אונס משמע. וכענין הכתוב בהמן. והשתא נמי ניחא שפיר. דרישא רבותא אשמועינן. דפוסל משום ביאה. אפילו דאונס חשיבא ביאתו למפסלה. וסיפא רבותא נקטא. דאפילו נשאת לו ברצונה ובעודה פנויה. 
+<b>וקמ"ל </b>תרתי דאפ"ה הולד ממזר ואעפ"כ חשוב זרע להיות פוסל ומאכיל. ולא מיבעיא באונס ובמ"א שזנתה עמו תחת בעלה דפשיטא שממזר הוי טפי. 
+<b>ע"ל </b>טעם נכון לחלוף הלשון. לפי שישראל הבא על השפחה. אליבא דכ"ע. אינו בנו כלל. ופסול לבוא בקהל. ואין קדושיו תופסין לו. בבת ישראל. לפיכך נשתמש בו התנא בלשון גנאי הלז. לומר שהוא כבוש לעסק מגונה בני שום תועלת וכמ"ש הר"מ ז"ל. שדבר זה יש בו הפסד. משא"כ בכל העריות. שהוציא זרע לבטלה וגרם להוליד בן לע"א. 
+<b>משא"כ </b>בעבד הבא על בת ישראל. שאפילו לדברי האומר ממזר הוא. מ"מ ישראל הוא. וגם שפסול הוא קדושיו תופסין בבת ישראל. הרי שיש לו צד הויה ונשואין בבת ישראל. אע"פ שהן בעברה. וכ"ש למ"ד הולד כשר. משו"ה שפיר מיתני ליה נשאת. עם שאינן נשואין כדת משה וישראל. כל אלה דברים נכונים בס"ד. 
+<b>ונשאת לעבד </b>תו' תימה דל"ק ונכבשה עם העבד כו'. עם שכבר כתבתי בדבור הקודם דברים נכוחים דרכים שונים בזה. פה אוסיף שנית ידי לסלק עול תמיהא זו מעלינו בד"א. די"ל משום דלא מתני ליה ונכבש העבד עליה (דלא אורחא וכטעמו דפרשית לעיל) ואף לא ונכבשה על העבד (דאין דרכה לכבש) וכיון דלא מצי למתני בה דומיא דנכבש על השפחה. שביק בסיפא הך לישנא. ברם הא דכתבו תו' עוד דנישואין לא שייכי בה ר"ל בבת ישראל. איברא אשכחן בקרא כמה זמני חיתון לקוחין ואישות בבת ישראל. חדא (בד"ה א"ב) ויתן ששן את בתו לירחע עבדו לאשה. ותנינא (בנחמיה ו) כי חתן הוא (טוביה העבד) לשכניה ב"א. ויהוחנן בנו לקח את בת משלם. וטוביה הוא העבד העמוני הנזכר שם בראש הספר (ס"ב) הרי ע"פ שנים ושלשה עדים יקום דבר. שלפעמים יצאו עבדים מן הכלל. ומשום דלא פסיקא ליה לתנא. דלא תהוי ליה בה נשואין לגמרי. כמו ברישא. משו"ה לא תניה כברישא. ושבקה כדאשתכח בה. 
+<b>תאכל בתרומה </b>אע"פ שפגום הוא לכהונה. דקיי"ל מזהמין את הולד. קמ"ל דאפ"ה מאכיל. 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>תי"ט </b>בד"ה. וכל הטמאים. נפל טעות. וצ"ל בת כהן שנשאת לישראל כו' אינו חוזרת. 
+<b>ואם לא ידעה </b>צ"ל דמיירי בנפצעו ביצים. ולא נכרת הגיד. דהא לא מיפסלא אלא בהכנסת עטרה. ש"מ נמי דיש פ"ד שיוכל לבעול בעילה גמורה. כמשמעות לשון ידיעה בכל מקום וק"ל. ומשו"ה לא מתוקמא נמי בנכרתו שני ביציו. דהאי לא מצי בעיל. והכנסת עטרה באבר מת. אינו פוסל. 
+<b>יאכלו </b>ולמ"ד משתמרת לביאה פסולה. אכלה אפילו קדשה משנעשה פ"ד. אם לא ידעה אוכלת. 
+<b>ידעה </b>ז"ל קרמ"ז נ"ל לישנא דביאה שייכא על ביאה הראשונה כו'. אבל ידיעה נאמר כשקדמה כבר ביאה אחרת. שיש כבר ידיעה ביניהם ע"כ. ומה יאמר בידיעה הנאמרת באנשי סדום אצל האנשים שבאו אל לוט: וכן בפלגש בגבעה. על כן במ"כ בבלי דעת מלין יכביר. 
+<b>אמנם </b>גם הראיה טעות ושגגה גדולה. כי דבר ברור הוא. שהידיעה ההיא היתה הראשונה. וכ"פ רש"י בהדיא. ור"ל שהכתוב הוא שלא כסדר. לפי שכבר היה הענין הזה קודם פ' שלמעלה. עכשיו חוזר ומספר מה שכבר אירע מתחלה. שאין מוקדם ומאוחר בתורה. זה פשוט מבואר בפרש"י בפסוק והאדם ידע. לפיכך איננה ראיה אלא לחובתו. 
+<b>אולם </b>לשון ידיעה. נ"ל שהיא הבעילה הגמורה. לא נשיקת אבר (אפילו חי) בלבד אלא הכנסת עטרה לפחות. דבפ"ד שיכול לבעול מיירי תנא דידן כמש"ל. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>אפילו אחת </b>עיין ספר אגרת בקורת. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>עמוני ומואבי אסורין </b>נעשה כאומר דבר זה ידוע כתוב ומפורש בתורה שאיסורן אסור עולם. כי גם זה נודע מעצמו. מאחר שלא נתפרשו בם דורות. אלא משום נקבות איצטריכא. וא"ש נמי דנקמינהו בסדרא כדכתיבי. 
+<b>והא </b>דקדים עמוני בקרא עמ"ש בס"ד באם לבינה. ועלח"ש פ"ד דידים. 
+<b>מצרי ואדומי </b>י"ל טעם לקדימת מצרי. לרמוז אותה ששנו בתוספתא. שמצרים באסורן עומדין. לפי שנתן להם הכתוב קצבה לחזרתן. וכדעת הרא"ש ודעמיה. לפיכך הקדימו התנא. לומר לך שלעולם באסורו הוא עומד. ואיחר האדומי. שיש לו התר עכשיו. שכבר נתבלבל כל העולם. וכמ"ש בתשו' בס"ד. ופקפקתי גם בהתר אדומי בזה"ז. היכי דקביע וידיע. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>וחולצין לאשתו </b>עתי"ט זה לשונו. והא דא"ד בגמרא הכי. היינו לאוקמתא דמוקמינן למתני' כגון שנשא אחיו גיורת דאפילו איהו (ר"ל הסריס) מצי מייבם. כו' אבל למסקנא כו'. לא ידענא מסקנא אחרינא. וכן מש"ע וכן פירש כו'. לא חזינא מאן הוא דפרש. אלא ודאי סתמא משמע דבכל גוונא איירי. ר"ל בין נשא גיורת בין נשא ישראלית. וקשיא ליה השתא דבדידיה לא מצי תני מייבם. ושפיר תני חולץ דווקא. א"כ הכי הול"ל. הא דלא קתני מייבמין כו'. איידי דנקט בדידיה חולץ. דתני נמי בדידהו וחולצין. אע"ג דאינהו מייבמין נמי. כך נ"ל לתקן לשון תי"ט הלז. שנשתבש ע"י ט"ס קל שנזדקר בו. במקום מייבם. צ"ל מייבמין. וקצור לשון יש כאן. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>בעלה פסלה </b>שמע מהא. דהסריס נמי בר בעילה הוא. ולא בר הקמה. להוציא מדעת אחד מכותבי פלסתר. שחשב להגדיל חבל ההיתר לחסר ביצה אחת. מפני שיכול לבעול (וממילא מוליד גם כן. לפי שבוש דעתו) ולכן האשה מוחלת. ומותר לבוא בקהל רחמנא לצלן מהאי דעתא שבישתא. ואסור לבוא דבר כזה בקהל חסידים בכתב בית ישראל לא יבואו. לראות דברים בטלים כאלה בבלע את דברי הקודש ולעבור ח"ו על דברי התורה. לא יזכרו ולא יפקדו ולא יעלו על לב טהור ולא יראו. וצריך לבערם אם יבוקשו לא ימצאו. אך למען ימחה אבן הטועים בדרך התורה. ורוצים לפסוק בדיני ומשפטי ה' צדקו. ע"פ דעת ב"ו בעלי החקירה. אסר לא כדת משה וישראל. ולא כאלה חלק יעקב. ומה לנו ולהם לדון על פיהם במשפטי התורה האלהית. אשר לא עשה כן לכל גוי. והנה מצאתי ראיתי לבעל ס' שער השמים. העיד משם הערל וטמא ארסטו שר"י. שראה שור מסורס שרבע פרה והולידה. סריס השכל. נרבע הסכלות. ילד הטפשות. בן העקשות. החכם בעיניו. האומר בלבו אני ואפסי עוד ממשות. ברוך שהבדילנו מן התועים וחלק לנו מחכמתו האמתית. בה עלה נעלה וירשנו ההצלחה הנכספת והאושר הקיים והישות. 
+<b>אנדרוגנינוס </b>עיין עזר אור. 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>כ"ג שקדש </b>לשון תי"ט כאן שנה רבי שדין יבום מן האירוסין כו'. ותמהתי על זה. וכי עד כאן לא שנינו מו"ז דפ"ב דלעיל ומ"ח דפ"ג. ובמסכת כתובות נמי אשתמיטיה מ"ב דפ"ב. דתנן בהדיא וחלוצה מן האירוסין. וה"ה ליבום דשייך בגווה. דכל העולה לחליצה עולה ליבום. ותי"ט אייתי ההיא דפ"ג דלא מוכחא מידי. 
+<b>כ"ג שנשא אלמנה </b>ויש לו אח. כהן גדול או כהן הדיוט. כולה כדי נסבה. אלא איידי דרישא. וי"ל דס"ד ביש לו אח חלל נמי דינא הכי. צריכא. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>ולא בלאות </b>ז"ל הר"מ בפירושו. ונשתנה בזה הענין דין השניה כדין זולתה. ר"ל חדוש השינוי בכאן. אינו אלא שנשאר דינה כדין זולתה מהכשרות. עם שלא היה ראוי זה מצד הבעל. כמ"ש שהדעת היה נוטה אחר שאין לה כתובה. שלא יהיו לבעל חוקי הנשואין כו'. כלומר שהקנס היה ראוי להטילו על הבעל. ואז היתה היא נשכרת יותר משאר הנשים. אמנם חז"ל ראו לקנוס אותה. מטעם שהיא מרגילתו. לפיכך דינה בזה ככל הנשים. 
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ואין לה כתובה </b>עתי"ט עד וטעמא דנדוניא בכלל הבלאות. ולא נהירא לגמרי. דהא נדוניא נצ"ב מקריא. ומאי טעמא ליהוי בכלל בלאות. והרי לא הפסידוה בלאותיה הקיימין. ונדוניא לא זכאי. וזו סתירה מבוארת. אבל הנ"ל עיקר בדעת הר"מ ז"ל דנדוניא ודאי אית לה. דדידה הוא ומאן שקיל לה מנה. אטו אפקורי אפקורה לממונא לגמרי. ותשלפינהו למנהא ותשבקינהו לגביה ותיזל. בהא ודאי לא קנסוה. וק"ו דריטב"א. פריכא הוא שאם הפקיעו כתובת בנין דכרין (הקלה דתקינו לה רבנן) מבניה. ואוקמינהו אירושה דאורייתא. לא יפקיעו ממונה הגמור בכדי. זה פשוט ותשובה נצחת. ותו ערבך ערבא צריך שאני אומר אפילו כתובת ב"ד שמגיע להם מחמת נדוניא. נוטלין. ושמא לא אמרו שהפסידה כב"ד. אלא של תוספת בלבד. דו"ק וצ"ע. 
+<b>והולד ממזר מזה </b>כו' אם החזירה ראשון לדעת ר"ח. קודם שגרשה שני דווקא אבל לדר"י בתו'. אפילו גרשה או מת. הולד מראשון ממזר. וה"ה אפכא. דכי גרשה או מת. עדיין הולד משני ממזר מדבריהם. וכמש"ל לקמן. מ"ג בס"ד. 
+<b>ואם שלא ברשות מותרת לחזור לו </b>לית הילכתא כי הני סתמי. דלא עבדינן עובדא במאי הוה ליה למעבד. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>והאחרון </b>דלאחר שמועה. שלא רצה היבם לגרשה. אינו ממזר מד"ת כ"כ נ"י. וכתב תי"ט ע"ז. אע"פ שהדין אמת. מ"מ מתני' לאו בשופטני מיירי. ולהכי שלא בדקדוק כתב כן ע"כ. נראה שכוונתו בזה. שאין צורך להעמיד משנתנו בדוחק. ולאו ברשיעי עסקינן. אלא ה"פ והאחרון שנולד אחר מיתת הבעל באמת. וקודם שנודע. וכ"ש לאחר שנודע. חד דינא הוא איברא נ"י דייק לישנא דאמרו לה בתראה. דמשמע ודאי כוותיה. 
+<b>עתה </b>אשוב אתפלא על בתי"ט שהעתיק לשון של נ"י בשבוש. ולא חלי ולא מרגיש. מה ענין ענינו של היבם בכאן. דהך בבא לא מיירי כלל בזקוקה ליבם אלא בא"א לשוק. גם מה טיבם של גירושין אצל יבם להתירה. הא ודאי טעות דמוכח הוא. וצ"ל שלא רצה השני לגרשה. זה פשוט. ואמנם זה שכתב נ"י בפשיטות שהאחרון ממזר מדרבנן. בשיטת התו'. ורא"ש. אמרה. דמדמו לה לאשה שבא בעלה ממד"ה. והדבר תמוה מאד בעיני. דהא בההיא דר"פ תנן בתרווייהו ממזר ומפר' דמן הראשון מדרבנן. ואילו הכא בהדיא תנן האחרון אינו ממזר. והוכחת הרא"ש בקל יש לדחותה. והבו דלא לוסיף עלה. וטובא איכא דעבדי איסורי ואפ"ה לא שוו רבנן הולד ממזר. אלא דווקא באותה שבא בעלה ממד"ה. הואיל ועדיין אסורה עליו. 
+<b>ועוד </b>אני מסופק. אחר שגרשה השני וגרשה גם ראשון או מת. שמא מותרת אפילו באשה שבא בעלה ממד"ה. ולא אמרו הולד ממזר מזה ומזה. אלא כל זמן שלא גרשו. וכדס"ל לר"ש התם דגרושי שני מכשירין הולד מן הראשון. אע"פ שעשה אסור והחזירה. א"כ ה"ה לגרושי ראשון וגרושי שני שאם החזירה השני אח"כ. שאין הולד ממזר מדבריהן. 
+<b>וכ"ש </b>במי שלא שב בעלה ממד"ה ולא בא לידי מדה זו לאסור בנו ממנה. שאפי' קודם גירושי שני. אין ראיה מכרחת לפסול הולד מד"ס. אין צ"ל בגרשה והחזירה. כך נ"ל להקל בדרבנן. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>ואם מתה ראשונה </b>מותר בשניה דפקע לה איסור אחות אשה. וכל שכן אם מתה שניה שמותר בראשונה ב"י ע"כ. 
+<b>זה </b>לא הבנתי. ואי איתמר. צ"ל דהכי אתמר. היכא דאזלי ארוסתו וגסיו למד"ה. אההיא קאי וק"ל. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>בתי"ט </b>ד"ה והשניה פליג אמתניתין דלעיל בן ט' כו'. במ"כ לא ידע מר מ"ק. ולדידיה. הך מתניתין היא גופא קשיא. ודוק. 
+<b>שם </b>ד"ה ר"ש. שוב מצאתי בסח"ש כו' לאשמועינן דשרי ליבומי כו'. לא מילתא. הא ממילא משמע. 
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>נושאין על האנוסה </b>עתי"ט עד דליכא למימר לקוחין ממש כו'. והא דלא כתיבא שכיבה באחותו. 
+<b>נ"ל </b>משום דהו"א דרך זנות דווקא אסרה תורה. אבל דרך אישות שפיר דמי. תדע הרי קין נשא אחותו, קמ"ל. משו"ה כתב קיחה בזו. וק"ו לשאר עריות, שאסורות בלקוחין. וכתב שכיבה, ונאסר הכל, ולא הוצרך להוציא באשה וקרובותיה, בלשון קיחה, אלא ללמד בדבר חדש. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>ולא מייבמין </b>לפי שטת הפוסקים פירושו א"צ ליבם. 
+<b>אפילו הורתו </b>כו' עתי"ט עד אפ"ה אסירי. הכא אזיל בשטת ר"ש, וסותר מש"ל בשטת ראב"י. ומסקנת הפוסקים כוותיה. דאידך ודאי שרי. ולפ"ז לא כל שכן הא דאסיר. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ואין מוציאין שלהם </b>עתי"ט עד או אלו יעשו שליח כל כהן שירצו. עמ"ש בס"ד בפ"ב דיומא. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>והיו לו אחים </b>עתי"ט עד והיינו מכל אח אחד. והם דקדוקים של כלום במ"כ. כי התנא בא לומר שאפילו היו כמה אחין ומתו, כך דינן וכפי' התו'. וגם פירש"י לכך נתכוין, לומר שאפילו היו רבים, מ"מ כולם חשובים כאחד. כי מה לי אחד או יותר, ודאי הכל שוה. ואפ"ה אורחא דתנא הכי בכמה דוכתי. וגדולה מזו שילהי נדרים, ובר"פ אותו ואת בנו. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>ועולה </b>במשמרו כו' עתי"ט ותימה למה לא עד כמו שדוחין אותו מן החלוקה. ע"כ. 
+<b>דעדיפא </b>הול"ל שיפה כחו אצל עבודה, שנוטל בה שני חלקים. והרי משמר אחד מפסיד על ידו, משא"כ בחלוקה, שהוא נפסד. והם מרויחים ע"י כך. ובעבודה אתה אומר יפה כח ספק מן הודאי. 
+<b>אלא </b>מאי איכא למימר. משום פגם משפחה דהני ודהני. תרווייהו מחלי ליה. אשתכח דאית ליה גבייהו דהני ודהני. דלא מצי מדחי ליה מעבודה. ואלימא מילתא דפגמא. לאפסודי נמי לשאר אנשי משמר. דטובא נינהו, ולא כולהו משפחה אחת, והיינו דפרש"י ואין ב"מ מעכבין עליו, אפילו אתו בתי אבות אחריני שבאותו משמר, שאינן משפחה אחת עם הספק. מ"מ לא מצי מעכבי עליו, משו"ה ודאי תרי גווני בע"כ איכא הכא. והיינו דקשיא להו לתו'. 
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>חליצתה פסולה </b>על דרך השאלה. 
+<b>יש </b>לו עקב. עמ"ל מ"ז פ"ט דכלאים. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>שנחלץ </b>עיין עזר אור. 
+<b>בתי"ט </b>ר"ש. צ"ל דבר שבערוה. 
+
+Chapter 13
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>אי לא על אשתו </b>ע"פ רע"ב. וצ"ע דחיישינן למאון טפי מגרושין. שהרחיקו חז"ל ביותר. ומאי אולמיה דהאי מהאי. אדרבה איהו דגדול הוא. קעבר אדאורייתא. דהא לא מצא בה ערות דבר, ואדרבנן נמי, שהפליגו באזהרה להרחיק הגירושין, והתם במאון, קטנה היא. ולא עבדה איסורא. וי"ל אפ"ה גרע. משום דלאו בעלת דעת היא. ולכי גדלה מיחרטא. 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>מלמדין הקטנה </b>עתי"ט לשון הרמב"ן. דכיון דאין תקנה כו'. כלומר ולמה לא ילמדוה למאן. ע"ל מ"ז. 
+
+Mishnah 12
+
+<b>תי"ט </b>ד"ה כופין ע"ש עד אין אסורה עלי בחזרה. לפי שבעלתיה. 
+<b>שם </b>וה"ה באסור עליו. ולא מצי מהדר לה, ואמאי תעגן ותיתב גביה באסורא. 
+
+Chapter 14
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ואם רצה יקיים </b>עמ"ש תו'. ולענ"ד נראה דס"ד לכתחלה לא שפיר דמי להשיא לחרש פקחת. וכן איפכא. שלא יהיו בני אדם נכשלין בה. מחמת שאין להם קדושין דבר תורה. ואע"ג דנשא נמי וקדושין נינהו. מ"מ דילמא עדיף לאפוקה. או דילמא אימור לא תקינו ליה נשואין כלל. והויא לה כזנות בעלמא. קמ"ל אגב אורחא. דלית לן בה לגמרי. ובדעתיה תליא מילתא. אם מצאה חן בעיניו. יקיים, קדושי דרבנן מיהת הוו. ולא יגרשנה בלי ערות דבר. כדרך שיתרחק פקח מגרושי פקחת. ובאמת בחרש נושא פקחת. אע"ג דאיכא למיחש שתקבל קדושין מפקח. והו"ל קדושי ודאי. ומפקעי קדושי חרש. מ"מ עדיף דליפוק עלה שמא דאישות, ואיתתא בכל דהו ניחא לה. 
+<b>כשם שכונס ברמיזה </b>הביא רמ"ז הירושלמי מתני' בקדש בכסף אבל קדשה בביאה כו'. וסברא דחוקה היא. שהרי צריך שיאמר הרי אין מקודשת לי, ובכל גוונא כונס ברמיזא הוא. ומסתימת כל הפוסקום משמע בבירור דלא שלא לגמרי, ולא חיישי לה, מדשתק מנה תלמודא, להכי בכדי טרח. 
+<b>שני אחין חרשים נשואים לב"א חרשות </b>איכא למימר דמיירי בעודן קטנים וגדלו. 
+<b>או לשני אחין חרשין </b>איכא לאוקמה בגדולים מעיקרא. כי היכי דלא תיהוי בבא יתירא. 
+<b>בתוי"ט </b>ד"ה נשתטית מש"כ בחרשת צ"ל בנשתטית. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>נשואים לשני אחיות פקחות </b>ובנשוי חרש לפקחת. ופקח לחרשת. נראה פשוט דבאיזה מהן שמת תחלה. תצא משום אחות אשה. 
+<b>מת פקח בעל חרשת כו' </b>כונס כו' איידי דנסיב לעיל ואינו מוציא. נקיט לה. 
+<b>אי נמי </b>בחרשת מצוה לכנוס. שלא ינהגו בה מנהג הפקר. משו"ה אקדמה, משא"כ בסיפה דליכא טעמא דילמא קסבר מצות חליצה קודמת בפקחת. 
+<b>ואינו מוציא לעולם </b>וכן הדין שנשואין לשאינן מינן. כך נ"ל. עמו"ק (סקע"ב) מ"ש בס"ד. 
+
+Chapter 15
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>עתי"ט </b>ד"ה בבאה מן הקציר עד ובית שמאי הכי נמי שכיחי שיירתא. לפ"ז כי לא שכיחא שיירתא. לד"ה לא תנשא. וצ"ע. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>חמותה </b>עמ"ש בס"ד בתשו' (סנ"ב) ומו"ק (ס"ז). 
+<b>אע"פ שנשאת. </b>תצא הביא בתי"ט מ"ש הכ"מ בשם הריב"ש. ז"ל כיון שנשאת ועבדא איסורא. אע"פ שנא נבעלה, תצא, עכ"ל. ואין הבנה לדברים הללו. דמאי קמ"ל אף שלא נבעלה תצא, צריכא למימר, לאו ק"ו הוא. מה אם נבעלה, אע"פ שיש לחוש שנתעברה משני. אין חוששין ללעז הבנים. ותצא. כשלא נבעלה עדיין. דליכא למיחש למידי. מיבעיא, אטו משום דלא נבעלה זו יקיימנה לו לאשה. 
+<b>ונראה </b>דהכ"מ מיגז גייז ללישנא דריב"ש (והוא בסימן תק"ח) דקאי אתצא מזה ומזה. וכל הדרכים האלו בה. ולא סגי לה בלא גט שני. אע"ג דאכתי לא נבעלה. סד"א לא אחמור בה כולי האי. ולא תיבעי גיטא משני דחומרא בעלמא הוא. וגם תחזור לבעלה הראשון. ולא ליקנסוה. כיון דאכתי לא נאסרה עליו דבר תורה. שהרי לא זנתה תחתיו. להכי אצטריכא ליה, דמ"מ יוצאה מזה ומזה בגט. כיון דעבדה איסורא מיהא. קנסוה רבנן. אבל הכא דאין הראשון כאן שתצא ממנו. דמשו"ה צריך לאשמועינן דתצא משני. אע"פ שעדיין לא הובררה עדות השניים. המכחשת לעד הראשון שהתירה. פשיטא דלענין זה מה לי נבעלה או לא. אדרבה כה"ג כל שכן הוא. וסברא יותר שתצא קודם שנבעלה. מלאחר שנבעלה. כדאמרן. אלא דכולה חדא היא. והכא לאו ביוצאה בגט עסקינן. דכל כמה דלא אתי בעלה הראשון. ודאי לא תיפוק בגיטא משני, דנפיק מנה חורבא. דאתו למימר דאשתראי לעלמא. קהדר אזלא ומנסבא. אלא דווקא לכי אתי ראשון. הוא דשניהם נותנין   לה גט ומשתריא. ולא בהכי איירי במתני', אלא היא גופה אשמעינן, דתצא גרידא. ואכתי אגידא בראשון. ולכי הדר קמא, או אתו עדים דמית בתר הכי הא תנינא לה התם, פ"י דלעיל. 
+<b>וכמדומה </b>שלזה נתכוין בתי"ט. במ"ש וראיה לדבריו ממ"ג פ"י. הבין ז"ל דמיירי הכא בשבאו עדים שמת אח"ז. לכך הוצרך לומר. שאפילו לא נבעלה עד שמת באמת. מ"מ תצא מזה האחרון. מאחר שבאיסור נשאת. ואין זה מענין משנתנו. כי א"כ העיקר חסר. גם אין כאן מקומו. אלא שם בפ"י. ואיברא אינו מוכרח בדינא דמתניתין וצ"ע. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>בני ואח"כ מת בעלי </b>איידי דרישא נסיב לה בדידה. וה"ה אפילו אתו עדים אבעלה. והכי נמי בסיפא באידך בבא דלקמן, לא נפקא מנה מידי, בין אמרה היא או עדים. דלענין מיתת בעל היא כעדים דמיא. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>אינה נאמנת </b>משום מעוט דתפילות. משו"ה אזל ליה המגו. וכי אמרה נמי עדיין קיים. הכי נמי דלא מהימנא. כך נראה פשוט. דהא מפקא נפשה מחזקה קמייתא (אע"ג דאיכא למימר שאני היכא דאמרה עדין קיים דאיכא לברורי ולמיקם עלה. ולא משקרי אינשי במילתא דעבידא לאגלויי. משא"כ היכא דאמרה מת במקום דלא הוה לה בן. דתרווייהו ליתניהו, וליכא למיקם עלה דמילתא, דלא רמיא עלייהו דאינשי לאדכורי) והא דלא תני לה בהדיא, משום דכה"ג לא מיתני ליה חולצת. ודו"ק. 
+<b>אלא </b>מיהא צ"ע. דלא נשתמיט תלמודא ולא אחד מהפוסקים לאשמועינן גם באומרת ניתן לי בן במד"ה. ולא מת, דלא תחלוץ ולא תתיבם לכשימות בעלה. עד שיוודע מה ענין הבן וצריך תלמוד. 
+
+Chapter 16
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>לא תנשא </b>ע"פ הרע"ב וצריכים להכריז עליה שהיא כשרה לכהונה, ע"כ. ונראה לי, שאינה יכולה לוותר על זה, ולהשאר פסולה לכהונה. אף לכשיוודע שילדה צרתה. דחיישינן דילמא עברה ואזלא ומינסבא לכהן (דקיל לה, משום דלא חלצה אלא מספק) נמצאו בניה בחזקת חללים, ולאו כל כמינה לפסול זרעה. לאחזוקי להו בחללים דאינהו לא מחלי. איברא איפכא אשכחן באביי, דהוה מהדר למשקל מתנתא במעלי יומא דכיפורי לאחזוקי נפשיה בכהני. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>נפל למים </b>דייקא מתניתין דנקטה נפל. לאפוקי היה בספינה ונשברה. שדינו מבואר בפכ"ה. נותנין עליו חומרי חיים. ועמו"ק (א"ע סי"ז) כתבתי אם יש לחלק בדין משל"ס. 
+<b>ששלשלוהו </b>עתי"ט דלא בעינן שקשרוהו ברגלו. וקצת סיוע לזה. דאי בקשרוהו. אם נחתך נמי מן הארכובה ולמטה. אמאי לא. האלקים אכלוהו כוורי. דאל"ה היכי נחתך. 
+<b>משא"כ </b>באינו נקשר. אע"ג דאית ביה סימנא. איכא למימר אינש אחרינא הוא ואתרמי נמי סימנא. וסמוך ריעותא דאינו טרפה. לספיקא דילמא אחרינא הוא. אבל במקום שהוא טרפה. ודאי מצטרף סי' מובהק להקל. ועל כל זה אינו הכרח. 
+<b>מן הארכובה </b>עתי"ט מ"ש בשם הכ"מ לגמגם ממ"ש בפא"ט דאדם טרפה חי יותר מיב"ח. ר"ל התו' מחלקים בין טרפות דאדם לבהמה. ול"ד באיזה מקום הוא. 
+<b>לעבר השנה </b>תימה הא אין מעברין אלא ביהודה. ואפילו בגליל איכא מ"ד אם עברוה. אינה מעוברת. משמע דבח"ל. לכ"ע אינה מעוברת. איברא שלהי הרואה איתא. שר"ע עבר שנים בח"ל. מפני שלא הניח כמותו בח"ל. אבל לא יתכן לומר כן בכאן. שהרי עדיין היה הנשיא ר"ג רבו קיים (ועשי"ע סקל"א. דקכו"א) וב"ד הגדול סנהדרין ביבנה. על כן ודאי א"א לומר שר"ע לא הניח אז כמותו בא"י. אלא ההיא דהרואה אח"כ היה שכבר מתו ר"ג ובית דינו. ומ"ש כאן שהלך ועבר שנה. ע"כ צ"ל חשוב בעלמא. וכמ"ש תו' בסנהדרין (יא"ב) בענין רשביה"ו ור"ח ב"ז. 
+<b>א"נ </b>ר"ע דהכא. בשליחותו של ר"ג ובית דינו הלך להודיע לגולה. מה שקבעו ועברו סנהדרין שבא"י. כך נ"ל מפני ההכרח. ועמש"כ בגמרא דמגלה (יח"ב). 
+<b>רע"א לא ע"פ אשה </b>אף אחר שקבל עדותו של נחמיה איש בית דלי. 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Avodah Zarah/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Avodah Zarah/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..08ed9305042c34904dc029db511e2c9e5a50568c
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Avodah Zarah/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt	
@@ -0,0 +1,251 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Avodah Zarah
+לחם שמים על משנה עבודה זרה
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה עבודה זרה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>להלוותם </b>פר"ח דווקא בחנם אבל ברבית שרי כו'. <b>קשיא</b> טובא. עחי"ג פא"נ (עע"ב) בס"ד. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>לאחר אדיהן </b>לשון הר"מ אבל אנחנו אנוסים כו'. <b>ועל</b> דרך זה אמרו (בגמרא ח"ב) ישראל שבח"ל. עובדי ע"ז בטהרה הם. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>במחובר לקרקע </b>דכתיב. לא תחנם. 
+<b>ולא </b>דווקא שבעת עממין. דבמתנת חנם אין טעם לחלק בין שבע אומות לשאר. 
+<b>מיהו </b>קשיא דכריתת ברית דכתיב אצל לא תחנם. אי בשאר אומות איירי. הכתיב גבי שלמה וחירם. ויכרתו שניהם ברית. עכ"ל תוס'. 
+<b>ולדידי </b>חזי לי דלק"מ. דודאי לא שנא כריתת ברית. לא שנא חניה בקרקע: הכל דבר אחד. בא"י דווקא הוא דאסירי. בין שבעה אומות. בין שאר אומות. ולא חלקה תורה בדברים הללו. שלא לכרות להם ברית להניחם בא"י. כי כל החונה בא"י ואינו מישראל. הרי הוא בכלל אותן עממין שאסרה תורה. ואמרה לא תחיה כל נשמה בא"י. אם אינה מקבלת עול אמונתנו ונכנסת בבריתנו. שא"כ הם עם כנען. כמו אותן השוכנים על הארץ מלפנים (עמ"ש בס"ד פ"ד דידים) שהרי ארץ כנען נקראת. ויושביה על שמה יקראו. ובמה יבדלו מאותן הראשונים. אם לא בהכנסם לדתנו. והיו עמנו לעם אחד. או שנעשו לפחות גרים תושבים. <b>אבל</b> בח"ל מותר להניח ולכרות ברית ולתת חניה גם לכל האומות. אין הפרש והבדל בין שבע אומות לשאר. כי שם הכל מותר לכל בשוה. והוא ענין כריתת ברית עם חירם וזולתו. וכן אפילו משבעה עממין אם פנו והלכו לארץ אחרת. הותרו בכריתת ברית. וכמ"ש בגרגשי. וגבעונים ה"ט כדקאמר קרא. אולי בקרבי אתה יושב. גו'. ואי לאו הכי. אין הכי נמי דשרו. ואע"ג דחירם בצור היה. וצור וצידון וכל גלילות פלשת לכנעני תחשב. ובכלל מתנת א"י הם. מכל מקום כל זמן שלא זכו ישראל להורישם. ונשארה ארצם להם. ולא נתיישבו בה ישראל. הרי היא נדונת כח"ל לענין זה. שלא הקפיד הכתוב אלא שלא ישכנו בינינו. שלא יבואו להחטיא אותנו. ולזה לא תועיל כריתת ברית להניחם לשבת עמנו ובקרבנו. כמ"ש יהושע לגבעונים. אבל כל שהם שוכנים בחלק מהארץ לבדם. ולא נתערבו בתוכנו. ולא יכולנו לגרשם. מותר לנו לכרות ברית עמהם. להיות בשלום יחדו. שלא להזיק זה לזה. אחר שההכרח הביא להניחם. ונחשבים כאילו הם יושבים בח"ל. ואפילו מה שכבשו עולי מצרים. ולא כבשו עולי בבל. נחשב ח"ל ודינו כארץ העמים לכמה דברים. עיין קונדרס גדר ישוב א"י (עיין מ"ש בסמוך בס"ד) ונכון הדבר. 
+<b>ובסוריא משכירין בתים </b>ע"ק גדר ישוב א"י. 
+<b>בא"י </b>היינו כבוש עזרא. כי כבוש עולי מצרים. דינו כסוריא בלבד. למ"ד קדושה ראשונה ושניה יש להם. שלישית אין להם. 
+<b>רי"א בא"י משכירין להם בתים כו'. </b>צע"ג בזה. מאי דעתיה דר"י <b>ואע"ג</b> דהכא בא"י של ירושה שניה עסקינן. דראשונה בטלה לה מדין תורה. מכדי שמעינן לתלמודא שלהי פי"ד דר"י קסבר ירושת עזרא נמי לא קדשה לע"ל. א"ה מאי עדיפותא דא"י מסוריא השתא. הכא דתרתי בעינן. ובדרבנן לא גזר. 
+<b>איברא </b>במסקנא התם קדחי תלמודא. ודילמא קסבר תרומה בזמן הזה דאורייתא. וליכא למיקם עלה דמילתא. <b>מיהו</b> מידי ספקא לא נפקא. והו"ל לבעל סוגיא דהתם לאתויי מתני' דהכא סייעתא למר. ותיובתא למר. או מי נימא דאתיא לא כמר ולא כמר. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>אף במקום שאמרו להשכיר </b>כרע"ב לר"מ בסוריא כו' ולר"י אפילו בא"י. כלומר ודתנן במקום שאמרו ר"מ היא. תי"ט משמא דגמרא. 
+<b>לא </b>הבינותי כלומר זה. כי פירושו דרע"ב נראה מתנגד למ"ש בגמרא. וצ"ע. 
+<b>לא לבית דירה כו'. </b>נ"ל פשוט דווקא להשכיר לב"ד אסור. וטעמא משום שהבית הוא של ישראל. משא"כ במוכר. במקום שאמרו למכור לא הותנה שלא ימכרנו אלא לדור בו שאחר המכירה אינו של ישראל. ואין כאן שום איסור כלל. לכן לא הטיל בו התנא תנאי. גם א"א. דגוי הקונה לא ציית ליה. ולא יוכל ישראל למכור לעולם על אופן זה. ולכן תמהני ע"ל תו' בגמרא שתמהו על מה שנהגו עכשיו למכור כו' <b>עתי"ט</b> בשם ירושלמי שהביא הר"ן וסייעו מלישנא דמתני'. <b>ולי</b> משמע שאינו דיוק מכריח. שי"ל ובכל מקום. כמו וכן בכל מקום. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>נכרית מניקה בנה של ישראל </b>ירושלמי שנאמר והיו מלכים אומניך וגו'. <b>ואף</b> למ"ד מצות בטלות לע"ל. הך קרא ליה"מ נאמר. וס"ל כמ"ד אין בין עה"ז ליה"מ. אלא שעבוד מלכיות בלבד. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>אבל לא בינו לבינו </b>ואם רואה במראה. מותר. ש"מ דאסמכתא בעלמא היא. ולא בלאו גמור. דלא ילבש גבר כו'. קאי ארואה במראה. והותר לצורך כל דהו. <b>ואין</b> לומר משום ספק נפשות הותר כאן. כי מי הצריכו לחזר אחר ספר נכרי. <b>ואפילו</b> את"ל דמיירי דלא שכיח ליה ספר ישראל. לא יספר כל עיקר. ויגדל פרע כל ימיו. ולא יהא רשע שעה אחת לפני המקום. לעבור על דברי תורה. <b>לכן</b> איסור זה ודאי הותר מכללו. כל שאינו עושה לקשוט דרך נשים. והולך אחר הכונה. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>בשר הנכנס לע"א מותר </b>ולא חיישינן שמא הוקצה לתקרובת ע"ז. כדאסרינן לשאת ולתת עם ההולכין לתרפות. מה"ט. דהזמנה לא מילתא בתקרובת <b>אע"ג</b> דלא שרי לזבוני להו אפי' מספק. מ"מ לא מתסר בהנאה. מספק דהזמנה. <b>ותו</b> אי איתא דאקלייה. לא הוה מזבין ליה. כדאי' בגמ' דריש פרקין. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>שמעמידין אותן בקיבה כו'. </b>ומשום בשר בחלב לא היה אסור. כיון שהבשר בפני עצמו מותר כו'. <b>עמ"ש</b> בס"ד במו"ק י"ד (ספ"ז). 
+
+Mishnah 6
+
+<b>ושלקות </b>כל דבר שבשלו הנכרים. <b>והא</b> דנקט שלקות. דמשמע ירקות ששולקין אותן בלבד (דכותה שלקות דגמרא פכ"מ. וכדמפרש רש"י התם. <b>איברא</b> להתו' שם ג"כ הכל בכלל. ואפילו פרי העץ. עמ"ש בחי"ג שם בס"ד) ולא נסיב לישנא דבשול דכייל כל המבושל. וכדקרי להו תלמודא בכל דוכתא בשולי גוים. 
+<b>י"ל </b>בדיוק עשה זאת התנא. להשמיענו שאפילו דברים הנשלקים. שא"צ בשול גמור. רק שליקה בעלמא. שאינה רק בשול קל ומועט. ברתיחה אחת (עמ"ש בס"ד פ"י דתרומות) גם הן בכלל האיסור. כיון שדי להם בכך. וזהו בשולם. ואין צריך לומר תבשילים מוחלטים. 
+<b>שדרכן לתת לתוכן יין </b>אבל בידוע אסור כו' היינו שלפעמים נותנין בהן יין. <b>ואם</b> מיעוטא דמיעוטא הוא. עמ"ש בס"ד בתשובה על ענין הקאוי של גוים. ועל דג לאקס יבש. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>אין בהם משום הכשר משקה </b>צ"ע פ"ג דטהרות בתוספתא שהביא הר"ש. 
+<b>וכבשין שאין דרכן כו'. </b>ולא גזרינן אטו דרכן הר"ן. <b>ולי</b> נראה דקמ"ל. אע"ג דאיכא מיעוטא דעבדי. כיון דלאו דרכן ולא אורחייהו דרובא הוא. לא חיישינן למעוטא דלא שכיח ולא ידיע. ולא עוד אלא אפילו נודע רק אחת. שבודאי אינה מערבת ואינו יודע ממי לקח. היא מצלת על הכל. וכענין שאמרו במחבואה דכהנות. ועמ"ש בס"ד בתשובה הנ"ל. <b>ולאפוקי</b> מבי דינא סריא דאסר דג מעושן (שקורין שטרויא ביקל) שהיו אוכלים אותו מעולם. בפני גדולי הדור השוקדים על תקנת הצבור. לא כהרי הבור. 
+<b>ועלה של חלתית </b>כאן נראה שחלתית אינה סם ושרף של אילן. אלא צמח הוא ויש לו קרטין. שהם פריו. וגם עלים. ואינו חלבנה. שהיא שרף אילן. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>צורת חמה ולבנה </b>מ"ש הר"מ בו. על הצורה שמייחסים הוברי השמים לשמש ולירח כו'. <b>אין</b> דבריו נראין להוציא הלשון ממשמעו. וכ"מ נמי בגמרא בהדיא דלא כוותיה. 
+<b>אף הוא נעשה זבל </b>עמ"ש בס"ד במו"ק י"ד (סימן כח). 
+
+Mishnah 4
+
+<b>אמר לו כו' וכשיצא כו'. </b>ובירושלמי גרס כשיצא וכן נראה. לפי שבגמרא אמרו לא השיבו כלל במרחץ. שאסור להרהר בו בד"ת כו' תו' ור"ן. 
+<b>ואע"ג </b>דהירושלמי ס"ל דשואלין בהל' בית המרחץ בבית המרחץ. כמ"ש ר"ן בפרק כירה. 
+<b>הני </b>מילי. בדברים הצריכים למרחץ. כגון להדיח קרקע ולסוך בשבת. <b>אבל</b> בדברים שאינם מצרכי מרחץ. כגון הא דהכא. דאפילו לומר שאסור להשיב במרחץ. מודה הירושלמי נמי דאסור. כדאיתא התם בהדיא. דאוסר לומר שאסור להרהר. במקום מטונף. אע"ג דמהלכות מקום מטונף הוא דהוי. אפ"ה ס"ל דאסור. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>מפני שיש בה תפיסת י"א </b>ות"ק סבר הואיל ובתחלת נטיעתו לא נתכוין לעבדו. אין עבודתו כשנעשה מחובר אוסרתו. <b>היינו</b> בנטעו גרעין. אבל נטעו יחור. מודה ת"ק (ע"ל מ"ז בתי"ט. בשם רש"י ור"ן) דבתלוש ולבסוף חברו. כ"ע מודו. כמו בבית דבסמוך. <b>ודבר</b> זה נתעלם מרשב"א בתשובה. כמ"ש בס"ד במ"א. 
+<b>כל מקום שאתה מוצא הר גבוה כו' </b>לשון תו' בירושלמי פריך מבית הבחירה כו'. <b>לא</b> ידענא מאי קושיא. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>ביתו סמוך לע"ז </b>כשקדם הכותל לע"ז. <b>ע"ל</b> מ"ז. 
+<b>לע"ז </b>הבית ע"ז עצמו נעבד. כ"פ המפרשים. <b>ולענ"ד</b> אצ"ל כך. כי משנעבד לתשמיש ע"ז. בכל ענין אסור. 
+<b>אבניו כו' מטמאין </b>אפילו חלקו של ישראל. <b>לפי</b> שאין ברירה. כשנפל ואינו ניכר חלקו של ישראל. 
+<b>כשרץ </b>ראיתי בהקדמת פירוש המשניות להר"מ. מסדר טהרות. ז"ל והאב השני משמשי ע"א. טמאים הם כזית. כטומאת שרץ. ואפילו נשבר מהם דבר ויהיה בו כזית כו'. והנה לשון המשנה. אבניו ועציו ועפרו מטמאין כשרץ ע"כ. 
+<b>נראה </b>שהביא את זה. להוכיח מה שהקדים לבאר. שאפילו נשברו משמשי ע"א שמטמאין במגע. והוא מה שהקשו התו' ריש פרק ר"ע במסכת שבת. ולדידיה ניחא דמשמשין חמירי בהכי. 
+<b>ותימה </b>גדולה על דבריו הללו. דהא תנינן עלה. ר"ע אומר כנדה. ואי איירי במשמשין מי איכא מאן דאמר דמטמו כנדה. הא בין לרבה. בין לר"א. אליבא דר"ע. משו"ה אתקש לשרץ. למשמשין. והיא פליאה נשגבה. צ"ע בחבורו. 
+<b>ויש </b>ליישב אם תעמיק העיון בשטה דר"פ ר"ע. 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>שהנמייה </b>כ"ה במשניות תי"ט. <b>אבל</b> הגרסא הנכונה והישרה היא הנבייה בבי"ת. והכי גרס נמי הערוך. וכן רד"ק בפירושו להושע (ט) והוא הפרח. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>נטל ממנה עצים </b>ישראל. <b>א"נ</b> גוי. בשפה לצרכה. מיהו בנטל הימנה כרכור. משמע ודאי. שנטל לעשות כרכור. והרי זה ודאי שלא לצרכה. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>וזרקה בחמתו </b>בתי"ט. אבל כי זרק ממש. אפילו שלא בחמתו שרי. כצ"ל. 
+
+Mishnah 11
+
+<b>עד שיושיב שומר </b>הקשו תו' תימה היינו רישא. דישראל ונכרי דרין בה. <b>ונ"ל</b> דהוה אמינא דרין בה בקבע דווקא בעינן. קמ"ל דאפילו מייתי שומר מעלמא (כדאיירי ודאי. דהא בשאין ישראל דר בה עסקינן הכא. אלא לפי שעה מושיב שם ישראל. בעת מלאכתו. ואח"כ הולך לו. וחוזר למקומו לביתו. שהוא דר שם) וקס"ד דאיכא למיחש. דילמא משתלי ושביק לגוי לחודיה. ואזיל לביתיה. היכא דקביע דדייר התם והדר אתא. <b>אשמעינן</b> רבותא לקולא. דלא חיישינן להכי. כיון שהושיבו לכך. חזקה שליח עושה שליחותו. <b>ותו</b> אשמעינן חומרא נמי. דכה"ג הוא דסגי אע"ג דאינו יושב ומשמר. מאחר שיחדו לשמור. אבל לא סגי בישראל עובר דרך שם באקראי. דיוצא ונכנס כי האי. לא מהני. ואע"ג דשכיחי עוברים ושבים. כיון דלא קביעי. לא חשיבי. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>כל שבהנאתו </b>ע"פ רע"ב יש משביח ולבסוף פוגם כגון שומן בשר עם חמאה. <b>הלכתא</b> רבתא לדין בשר בחלב. 
+<b>כגון חומץ כו' </b>עתי"ט. ז"ל אבל בכלי שאינו ב"י כו'. כשנתבטל בו המאכל כו'. כבר נפגם טעמו וריחו לא עמד בו. <b>דעדיפא</b> הול"ל אפילו קדרה בת יומא. לא אפשר דלא פגמא פורתא (כדאיתא פרק אלו עוברים. ופרק גיד הנשה). 
+
+Mishnah 3
+
+<b>ויגוב </b>הנקב. והוא פעל עומד (כעין נפעל מעצמו) לגזרת חסרי הנו"ן. בשקל יקום גוי. לא יגוש. 
+<b>ותגוב </b>המגופה. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>כדי שיפתח </b>כו' שלא תשבר כולה ר"ל כל המגופה. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>משנכנסה לרשותם אסור </b>ע"ל רי"ו בתי"ט. אבל בהכנסה לחוד לא נאסר. שאין חצרו קונה לו בע"כ. <b>ודאי</b> לא עדיף מחמץ דעשאו הכתוב ברשותו. ואפ"ה גוי שנכנס ובצקו בידו. אינו עובר עליו. <b>פסק</b> כו' דמשיכה קונה. 
+<b>באיזה </b>מקום. עפ"ה דבתרא משנה ז'. 
+<b>מדד עד שלא פסק </b>הב"י מפרש דודאי נגע בו הגוי. ומשו"ה תנן מדד ולא משך. לכלול בו שאחר שמשכו נגע בו. <b>לא</b> הבנתי זה. דהא ודאי האי מדד במוכר עסקינן. דאי בלוקח מודד איירי. הא ודאי קאסר ליה מיד. אע"פ שלא משך ולא פסק <b>והשתא</b> היכי ליתני משך ולא מדד. דהוה אמינא איהו מדד נמי. צריכא למימר דמיו אסורין. <b>עכבת</b> גם עקבת בקו"ף. יש לו דמיון בכתוב בענין הלז. ולא יעקבם. 
+<b>עכבת יין </b>כתי"ט. ומ"ש הרע"ב שלא יצא כטפה או שתי טפין. לפום ריהטא כתב כן. דהשתא טפה אחת. שתים מיבעיא. <b>ואני</b> אומר אפילו בתלמוד. אין זה דקדוק. כמ"ש בס"ד פ"ק דסוכה. שנמצא כך הרבה. <b>ואף</b> בלאו כדאמרי אינשי. נמי יל"פ. טפה שהיא כשתי טפין. דהיינו טופח על מנת להטפיח. וזה אמת נכון וברור בלשון ובענין. לפי דעתי. ודוק. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>ע"ל </b>רע"ב. ואם עירה התר כו' אסור. אפילו חבית מלאה לתוך טפה. <b>משום</b> דקמא קמא אתסר. 
+<b>בתי"ט </b>ד"ה ואוסר. צ"ל ומסקי. ע"ש והוא שיזרוק מצרצור. כצ"ל. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>ושעיר המשתלח </b>ל"ג. 
+<b>הרי אלו </b>עתי"ט שכתב. ולי אכתי קשיא ההיא דמעילה <b>עמ"ש</b> בס"ד שם. 
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>יגעיל </b>תי"ט. ומ"ש הרע"ב ואח"כ מגעילו כו' ובלבון שלא הצריך הרע"ב לסופן כו'. כצ"ל. <b>והמגיה</b> בלשון התי"ט. לא הבין. חשב לתקן בלי דעת. לעשות לרוח משקל. והוא לו פנים קלקל. 
+<b>שפה </b>עמו"ק בי"ד סקפ"א. 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Avodah Zarah/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Avodah Zarah/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..81fc0106e0fbb64890e42d1229f5cc8c26dd8a94
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Avodah Zarah/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,254 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Avodah Zarah
+לחם שמים על משנה עבודה זרה
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Avodah_Zarah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה עבודה זרה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>להלוותם </b>פר"ח דווקא בחנם אבל ברבית שרי כו'. <b>קשיא</b> טובא. עחי"ג פא"נ (עע"ב) בס"ד. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>לאחר אדיהן </b>לשון הר"מ אבל אנחנו אנוסים כו'. <b>ועל</b> דרך זה אמרו (בגמרא ח"ב) ישראל שבח"ל. עובדי ע"ז בטהרה הם. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>במחובר לקרקע </b>דכתיב. לא תחנם. 
+<b>ולא </b>דווקא שבעת עממין. דבמתנת חנם אין טעם לחלק בין שבע אומות לשאר. 
+<b>מיהו </b>קשיא דכריתת ברית דכתיב אצל לא תחנם. אי בשאר אומות איירי. הכתיב גבי שלמה וחירם. ויכרתו שניהם ברית. עכ"ל תוס'. 
+<b>ולדידי </b>חזי לי דלק"מ. דודאי לא שנא כריתת ברית. לא שנא חניה בקרקע: הכל דבר אחד. בא"י דווקא הוא דאסירי. בין שבעה אומות. בין שאר אומות. ולא חלקה תורה בדברים הללו. שלא לכרות להם ברית להניחם בא"י. כי כל החונה בא"י ואינו מישראל. הרי הוא בכלל אותן עממין שאסרה תורה. ואמרה לא תחיה כל נשמה בא"י. אם אינה מקבלת עול אמונתנו ונכנסת בבריתנו. שא"כ הם עם כנען. כמו אותן השוכנים על הארץ מלפנים (עמ"ש בס"ד פ"ד דידים) שהרי ארץ כנען נקראת. ויושביה על שמה יקראו. ובמה יבדלו מאותן הראשונים. אם לא בהכנסם לדתנו. והיו עמנו לעם אחד. או שנעשו לפחות גרים תושבים. <b>אבל</b> בח"ל מותר להניח ולכרות ברית ולתת חניה גם לכל האומות. אין הפרש והבדל בין שבע אומות לשאר. כי שם הכל מותר לכל בשוה. והוא ענין כריתת ברית עם חירם וזולתו. וכן אפילו משבעה עממין אם פנו והלכו לארץ אחרת. הותרו בכריתת ברית. וכמ"ש בגרגשי. וגבעונים ה"ט כדקאמר קרא. אולי בקרבי אתה יושב. גו'. ואי לאו הכי. אין הכי נמי דשרו. ואע"ג דחירם בצור היה. וצור וצידון וכל גלילות פלשת לכנעני תחשב. ובכלל מתנת א"י הם. מכל מקום כל זמן שלא זכו ישראל להורישם. ונשארה ארצם להם. ולא נתיישבו בה ישראל. הרי היא נדונת כח"ל לענין זה. שלא הקפיד הכתוב אלא שלא ישכנו בינינו. שלא יבואו להחטיא אותנו. ולזה לא תועיל כריתת ברית להניחם לשבת עמנו ובקרבנו. כמ"ש יהושע לגבעונים. אבל כל שהם שוכנים בחלק מהארץ לבדם. ולא נתערבו בתוכנו. ולא יכולנו לגרשם. מותר לנו לכרות ברית עמהם. להיות בשלום יחדו. שלא להזיק זה לזה. אחר שההכרח הביא להניחם. ונחשבים כאילו הם יושבים בח"ל. ואפילו מה שכבשו עולי מצרים. ולא כבשו עולי בבל. נחשב ח"ל ודינו כארץ העמים לכמה דברים. עיין קונדרס גדר ישוב א"י (עיין מ"ש בסמוך בס"ד) ונכון הדבר. 
+<b>ובסוריא משכירין בתים </b>ע"ק גדר ישוב א"י. 
+<b>בא"י </b>היינו כבוש עזרא. כי כבוש עולי מצרים. דינו כסוריא בלבד. למ"ד קדושה ראשונה ושניה יש להם. שלישית אין להם. 
+<b>רי"א בא"י משכירין להם בתים כו'. </b>צע"ג בזה. מאי דעתיה דר"י <b>ואע"ג</b> דהכא בא"י של ירושה שניה עסקינן. דראשונה בטלה לה מדין תורה. מכדי שמעינן לתלמודא שלהי פי"ד דר"י קסבר ירושת עזרא נמי לא קדשה לע"ל. א"ה מאי עדיפותא דא"י מסוריא השתא. הכא דתרתי בעינן. ובדרבנן לא גזר. 
+<b>איברא </b>במסקנא התם קדחי תלמודא. ודילמא קסבר תרומה בזמן הזה דאורייתא. וליכא למיקם עלה דמילתא. <b>מיהו</b> מידי ספקא לא נפקא. והו"ל לבעל סוגיא דהתם לאתויי מתני' דהכא סייעתא למר. ותיובתא למר. או מי נימא דאתיא לא כמר ולא כמר. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>אף במקום שאמרו להשכיר </b>כרע"ב לר"מ בסוריא כו' ולר"י אפילו בא"י. כלומר ודתנן במקום שאמרו ר"מ היא. תי"ט משמא דגמרא. 
+<b>לא </b>הבינותי כלומר זה. כי פירושו דרע"ב נראה מתנגד למ"ש בגמרא. וצ"ע. 
+<b>לא לבית דירה כו'. </b>נ"ל פשוט דווקא להשכיר לב"ד אסור. וטעמא משום שהבית הוא של ישראל. משא"כ במוכר. במקום שאמרו למכור לא הותנה שלא ימכרנו אלא לדור בו שאחר המכירה אינו של ישראל. ואין כאן שום איסור כלל. לכן לא הטיל בו התנא תנאי. גם א"א. דגוי הקונה לא ציית ליה. ולא יוכל ישראל למכור לעולם על אופן זה. ולכן תמהני ע"ל תו' בגמרא שתמהו על מה שנהגו עכשיו למכור כו' <b>עתי"ט</b> בשם ירושלמי שהביא הר"ן וסייעו מלישנא דמתני'. <b>ולי</b> משמע שאינו דיוק מכריח. שי"ל ובכל מקום. כמו וכן בכל מקום. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>נכרית מניקה בנה של ישראל </b>ירושלמי שנאמר והיו מלכים אומניך וגו'. <b>ואף</b> למ"ד מצות בטלות לע"ל. הך קרא ליה"מ נאמר. וס"ל כמ"ד אין בין עה"ז ליה"מ. אלא שעבוד מלכיות בלבד. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>אבל לא בינו לבינו </b>ואם רואה במראה. מותר. ש"מ דאסמכתא בעלמא היא. ולא בלאו גמור. דלא ילבש גבר כו'. קאי ארואה במראה. והותר לצורך כל דהו. <b>ואין</b> לומר משום ספק נפשות הותר כאן. כי מי הצריכו לחזר אחר ספר נכרי. <b>ואפילו</b> את"ל דמיירי דלא שכיח ליה ספר ישראל. לא יספר כל עיקר. ויגדל פרע כל ימיו. ולא יהא רשע שעה אחת לפני המקום. לעבור על דברי תורה. <b>לכן</b> איסור זה ודאי הותר מכללו. כל שאינו עושה לקשוט דרך נשים. והולך אחר הכונה. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>בשר הנכנס לע"א מותר </b>ולא חיישינן שמא הוקצה לתקרובת ע"ז. כדאסרינן לשאת ולתת עם ההולכין לתרפות. מה"ט. דהזמנה לא מילתא בתקרובת <b>אע"ג</b> דלא שרי לזבוני להו אפי' מספק. מ"מ לא מתסר בהנאה. מספק דהזמנה. <b>ותו</b> אי איתא דאקלייה. לא הוה מזבין ליה. כדאי' בגמ' דריש פרקין. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>שמעמידין אותן בקיבה כו'. </b>ומשום בשר בחלב לא היה אסור. כיון שהבשר בפני עצמו מותר כו'. <b>עמ"ש</b> בס"ד במו"ק י"ד (ספ"ז). 
+
+Mishnah 6
+
+<b>ושלקות </b>כל דבר שבשלו הנכרים. <b>והא</b> דנקט שלקות. דמשמע ירקות ששולקין אותן בלבד (דכותה שלקות דגמרא פכ"מ. וכדמפרש רש"י התם. <b>איברא</b> להתו' שם ג"כ הכל בכלל. ואפילו פרי העץ. עמ"ש בחי"ג שם בס"ד) ולא נסיב לישנא דבשול דכייל כל המבושל. וכדקרי להו תלמודא בכל דוכתא בשולי גוים. 
+<b>י"ל </b>בדיוק עשה זאת התנא. להשמיענו שאפילו דברים הנשלקים. שא"צ בשול גמור. רק שליקה בעלמא. שאינה רק בשול קל ומועט. ברתיחה אחת (עמ"ש בס"ד פ"י דתרומות) גם הן בכלל האיסור. כיון שדי להם בכך. וזהו בשולם. ואין צריך לומר תבשילים מוחלטים. 
+<b>שדרכן לתת לתוכן יין </b>אבל בידוע אסור כו' היינו שלפעמים נותנין בהן יין. <b>ואם</b> מיעוטא דמיעוטא הוא. עמ"ש בס"ד בתשובה על ענין הקאוי של גוים. ועל דג לאקס יבש. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>אין בהם משום הכשר משקה </b>צ"ע פ"ג דטהרות בתוספתא שהביא הר"ש. 
+<b>וכבשין שאין דרכן כו'. </b>ולא גזרינן אטו דרכן הר"ן. <b>ולי</b> נראה דקמ"ל. אע"ג דאיכא מיעוטא דעבדי. כיון דלאו דרכן ולא אורחייהו דרובא הוא. לא חיישינן למעוטא דלא שכיח ולא ידיע. ולא עוד אלא אפילו נודע רק אחת. שבודאי אינה מערבת ואינו יודע ממי לקח. היא מצלת על הכל. וכענין שאמרו במחבואה דכהנות. ועמ"ש בס"ד בתשובה הנ"ל. <b>ולאפוקי</b> מבי דינא סריא דאסר דג מעושן (שקורין שטרויא ביקל) שהיו אוכלים אותו מעולם. בפני גדולי הדור השוקדים על תקנת הצבור. לא כהרי הבור. 
+<b>ועלה של חלתית </b>כאן נראה שחלתית אינה סם ושרף של אילן. אלא צמח הוא ויש לו קרטין. שהם פריו. וגם עלים. ואינו חלבנה. שהיא שרף אילן. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>צורת חמה ולבנה </b>מ"ש הר"מ בו. על הצורה שמייחסים הוברי השמים לשמש ולירח כו'. <b>אין</b> דבריו נראין להוציא הלשון ממשמעו. וכ"מ נמי בגמרא בהדיא דלא כוותיה. 
+<b>אף הוא נעשה זבל </b>עמ"ש בס"ד במו"ק י"ד (סימן כח). 
+
+Mishnah 4
+
+<b>אמר לו כו' וכשיצא כו'. </b>ובירושלמי גרס כשיצא וכן נראה. לפי שבגמרא אמרו לא השיבו כלל במרחץ. שאסור להרהר בו בד"ת כו' תו' ור"ן. 
+<b>ואע"ג </b>דהירושלמי ס"ל דשואלין בהל' בית המרחץ בבית המרחץ. כמ"ש ר"ן בפרק כירה. 
+<b>הני </b>מילי. בדברים הצריכים למרחץ. כגון להדיח קרקע ולסוך בשבת. <b>אבל</b> בדברים שאינם מצרכי מרחץ. כגון הא דהכא. דאפילו לומר שאסור להשיב במרחץ. מודה הירושלמי נמי דאסור. כדאיתא התם בהדיא. דאוסר לומר שאסור להרהר. במקום מטונף. אע"ג דמהלכות מקום מטונף הוא דהוי. אפ"ה ס"ל דאסור. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>מפני שיש בה תפיסת י"א </b>ות"ק סבר הואיל ובתחלת נטיעתו לא נתכוין לעבדו. אין עבודתו כשנעשה מחובר אוסרתו. <b>היינו</b> בנטעו גרעין. אבל נטעו יחור. מודה ת"ק (ע"ל מ"ז בתי"ט. בשם רש"י ור"ן) דבתלוש ולבסוף חברו. כ"ע מודו. כמו בבית דבסמוך. <b>ודבר</b> זה נתעלם מרשב"א בתשובה. כמ"ש בס"ד במ"א. 
+<b>כל מקום שאתה מוצא הר גבוה כו' </b>לשון תו' בירושלמי פריך מבית הבחירה כו'. <b>לא</b> ידענא מאי קושיא. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>ביתו סמוך לע"ז </b>כשקדם הכותל לע"ז. <b>ע"ל</b> מ"ז. 
+<b>לע"ז </b>הבית ע"ז עצמו נעבד. כ"פ המפרשים. <b>ולענ"ד</b> אצ"ל כך. כי משנעבד לתשמיש ע"ז. בכל ענין אסור. 
+<b>אבניו כו' מטמאין </b>אפילו חלקו של ישראל. <b>לפי</b> שאין ברירה. כשנפל ואינו ניכר חלקו של ישראל. 
+<b>כשרץ </b>ראיתי בהקדמת פירוש המשניות להר"מ. מסדר טהרות. ז"ל והאב השני משמשי ע"א. טמאים הם כזית. כטומאת שרץ. ואפילו נשבר מהם דבר ויהיה בו כזית כו'. והנה לשון המשנה. אבניו ועציו ועפרו מטמאין כשרץ ע"כ. 
+<b>נראה </b>שהביא את זה. להוכיח מה שהקדים לבאר. שאפילו נשברו משמשי ע"א שמטמאין במגע. והוא מה שהקשו התו' ריש פרק ר"ע במסכת שבת. ולדידיה ניחא דמשמשין חמירי בהכי. 
+<b>ותימה </b>גדולה על דבריו הללו. דהא תנינן עלה. ר"ע אומר כנדה. ואי איירי במשמשין מי איכא מאן דאמר דמטמו כנדה. הא בין לרבה. בין לר"א. אליבא דר"ע. משו"ה אתקש לשרץ. למשמשין. והיא פליאה נשגבה. צ"ע בחבורו. 
+<b>ויש </b>ליישב אם תעמיק העיון בשטה דר"פ ר"ע. 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>שהנמייה </b>כ"ה במשניות תי"ט. <b>אבל</b> הגרסא הנכונה והישרה היא הנבייה בבי"ת. והכי גרס נמי הערוך. וכן רד"ק בפירושו להושע (ט) והוא הפרח. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>נטל ממנה עצים </b>ישראל. <b>א"נ</b> גוי. בשפה לצרכה. מיהו בנטל הימנה כרכור. משמע ודאי. שנטל לעשות כרכור. והרי זה ודאי שלא לצרכה. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>וזרקה בחמתו </b>בתי"ט. אבל כי זרק ממש. אפילו שלא בחמתו שרי. כצ"ל. 
+
+Mishnah 11
+
+<b>עד שיושיב שומר </b>הקשו תו' תימה היינו רישא. דישראל ונכרי דרין בה. <b>ונ"ל</b> דהוה אמינא דרין בה בקבע דווקא בעינן. קמ"ל דאפילו מייתי שומר מעלמא (כדאיירי ודאי. דהא בשאין ישראל דר בה עסקינן הכא. אלא לפי שעה מושיב שם ישראל. בעת מלאכתו. ואח"כ הולך לו. וחוזר למקומו לביתו. שהוא דר שם) וקס"ד דאיכא למיחש. דילמא משתלי ושביק לגוי לחודיה. ואזיל לביתיה. היכא דקביע דדייר התם והדר אתא. <b>אשמעינן</b> רבותא לקולא. דלא חיישינן להכי. כיון שהושיבו לכך. חזקה שליח עושה שליחותו. <b>ותו</b> אשמעינן חומרא נמי. דכה"ג הוא דסגי אע"ג דאינו יושב ומשמר. מאחר שיחדו לשמור. אבל לא סגי בישראל עובר דרך שם באקראי. דיוצא ונכנס כי האי. לא מהני. ואע"ג דשכיחי עוברים ושבים. כיון דלא קביעי. לא חשיבי. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>כל שבהנאתו </b>ע"פ רע"ב יש משביח ולבסוף פוגם כגון שומן בשר עם חמאה. <b>הלכתא</b> רבתא לדין בשר בחלב. 
+<b>כגון חומץ כו' </b>עתי"ט. ז"ל אבל בכלי שאינו ב"י כו'. כשנתבטל בו המאכל כו'. כבר נפגם טעמו וריחו לא עמד בו. <b>דעדיפא</b> הול"ל אפילו קדרה בת יומא. לא אפשר דלא פגמא פורתא (כדאיתא פרק אלו עוברים. ופרק גיד הנשה). 
+
+Mishnah 3
+
+<b>ויגוב </b>הנקב. והוא פעל עומד (כעין נפעל מעצמו) לגזרת חסרי הנו"ן. בשקל יקום גוי. לא יגוש. 
+<b>ותגוב </b>המגופה. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>כדי שיפתח </b>כו' שלא תשבר כולה ר"ל כל המגופה. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>משנכנסה לרשותם אסור </b>ע"ל רי"ו בתי"ט. אבל בהכנסה לחוד לא נאסר. שאין חצרו קונה לו בע"כ. <b>ודאי</b> לא עדיף מחמץ דעשאו הכתוב ברשותו. ואפ"ה גוי שנכנס ובצקו בידו. אינו עובר עליו. <b>פסק</b> כו' דמשיכה קונה. 
+<b>באיזה </b>מקום. עפ"ה דבתרא משנה ז'. 
+<b>מדד עד שלא פסק </b>הב"י מפרש דודאי נגע בו הגוי. ומשו"ה תנן מדד ולא משך. לכלול בו שאחר שמשכו נגע בו. <b>לא</b> הבנתי זה. דהא ודאי האי מדד במוכר עסקינן. דאי בלוקח מודד איירי. הא ודאי קאסר ליה מיד. אע"פ שלא משך ולא פסק <b>והשתא</b> היכי ליתני משך ולא מדד. דהוה אמינא איהו מדד נמי. צריכא למימר דמיו אסורין. <b>עכבת</b> גם עקבת בקו"ף. יש לו דמיון בכתוב בענין הלז. ולא יעקבם. 
+<b>עכבת יין </b>כתי"ט. ומ"ש הרע"ב שלא יצא כטפה או שתי טפין. לפום ריהטא כתב כן. דהשתא טפה אחת. שתים מיבעיא. <b>ואני</b> אומר אפילו בתלמוד. אין זה דקדוק. כמ"ש בס"ד פ"ק דסוכה. שנמצא כך הרבה. <b>ואף</b> בלאו כדאמרי אינשי. נמי יל"פ. טפה שהיא כשתי טפין. דהיינו טופח על מנת להטפיח. וזה אמת נכון וברור בלשון ובענין. לפי דעתי. ודוק. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>ע"ל </b>רע"ב. ואם עירה התר כו' אסור. אפילו חבית מלאה לתוך טפה. <b>משום</b> דקמא קמא אתסר. 
+<b>בתי"ט </b>ד"ה ואוסר. צ"ל ומסקי. ע"ש והוא שיזרוק מצרצור. כצ"ל. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>ושעיר המשתלח </b>ל"ג. 
+<b>הרי אלו </b>עתי"ט שכתב. ולי אכתי קשיא ההיא דמעילה <b>עמ"ש</b> בס"ד שם. 
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>יגעיל </b>תי"ט. ומ"ש הרע"ב ואח"כ מגעילו כו' ובלבון שלא הצריך הרע"ב לסופן כו'. כצ"ל. <b>והמגיה</b> בלשון התי"ט. לא הבין. חשב לתקן בלי דעת. לעשות לרוח משקל. והוא לו פנים קלקל. 
+<b>שפה </b>עמו"ק בי"ד סקפ"א. 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Bava Batra/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Bava Batra/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..045532e8ab8848cba2eb5b4f36df79adc633f909
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Bava Batra/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt	
@@ -0,0 +1,433 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Bava Batra
+לחם שמים על משנה בבא בתרא
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה בבא בתרא
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הכל כמנהג המדינה </b>לאתויי הוצא ודפנא. ואור"ת דבפחות מכאן מנהג הדיוט הוא. ואין הולכין אחריו. ויכול אחד לעכב על חברו. 
+<b>ומ"ש </b>הג"א. למה לא נלך אחר המנהג בכל דבר שבממון. <b>לק"מ</b>. דהכא ה"ט. משום דאיכא למיחש להזק ראיה. לכי נפיל. כדלעיל בתי"ט משם נ"י. <b>ולר"ת</b> צ"ל. דמסיפס בעלמא. לא גרע מהוצא ודפנא. דמשמע ברצו. כמקום שנהגו הוא. וצ"ע. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>אבל בבקעה </b>שדה לבן. שאין העין שולט בה כל כך. ע"כ. <b>אע"ג</b> דאמרינן אסור לאדם שיעמוד על קמת חברו. בשעה שעומדת בקמותיה. <b>בשדה</b> אין עין חברו מצויה שם כל שעה. כמו בגנה. <b>גם</b> אין חשש אלא בקמה. משא"כ בגנה. שמצמחת זרועיה תמיד. והרגל תדירה בה. 
+<b>חזית </b>י"ל כמוהו. בית אבנים יחזה. עשינו חוזה. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>מגלגלין עליו את הכל </b>דגלי דעתיה דניחא ליה בהגבהה דהיאך. ובכי הא לא אמרינן זה נהנה וזה לא חסר. פטור. תו'. <b>כלומר</b> בכה"ג דגלי דעתיה. ועביד מעשה. <b>וכתי"ט</b> ואתיא כרבנן דר"י כו'. ר"ל הא דאצטריכו תו' לפרושי הכי. משום דמתני' אתיא כרבנן דפטרי. בזה נהנה. וזה לא חסר. דה"ט דרישא. דאין מחייבין אותו. אע"ג דנהנה. וסיפא דחייב. משום דגלי דעתיה. הוא. <b>ואילו</b> לר"י. בכל גוונא חיובי מחייב. היכי דנהנה. <b>וא"ת</b> הא אפילו כרבנן לא אתיא. דהא מיהא סברי רבנן התם. דבעל העליה. יורד ודר למטה. או נועל בפני בעל הבית. עד שיתן לו יציאותיו. ואע"ג דזה אינו חסר. והאי לנקטיה בכובסיה עד דלשבקיה לגלימיה הוי. כמ"ש שם. וא"כ מתניתין דלא כמאן. <b>י"ל</b> התם טעמא. משום דבית לעליה משתעבד. והו"ל זה חסר ודאי. במה שהוציא הכל משלו. ובדין הוא שיכפוהו לבעל הבית לבנות. משא"כ כאן שלא נתחייב לו בכלום. עד שיגלה דעתו. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>עד שיהא בו ד"א </b>לכל אחד מהשותפין. חוץ מן הפתחים. שכל בית שבחצר. צריך לפני פתחו. ארבע אמות. לאויר החצר. על פני כל הפתח. 
+<b>בזמן </b>ע"פ הרע"ב. גוד או אגוד. פירש הערוך משוך או אמשוך. כמוהו בפי"נ (דקי"א) גוד לית דין צבי למילף. פירש"י משוך. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מי רגלים </b>ממסמסין את הלבנים. שהן של טיט יבש והיינו בלתי שרופים. <b>אבל</b> לבנים שרופים. דינן כאבנים. 
+<b>שלשה מן השכב </b>חשבון הרחקה נקיט. דמחשב שלשה מן השכב. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ולא מקול התינוקות </b>מ"ש רע"ב ואם אינו מלמד אלא אומנות כו' מצי מחי. <b>זה</b> לקח מפיר"מ. ואינו נראה בעיני (אע"ג דלכאורה הכי משמע בגמרא) דהא נמי מקרא נפקא. והודעת להם את בית חייהם. ודרשינן נמי ראה חיים וגו' זו אומנות. והתירו שבות בשבילה. לשדך על התינוקות בשבת וללמדו אומנות. וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה. א"כ גם זה בכלל למוד תורה הוא ודאי. דאי לא הא. לא קיימא הא. <b>אלא</b> תנוקות של בית רבן. למעוטי תינוקות דנכרים. ואפילו ללמדם תורה (משום דאיסורא קעביד) אצ"ל ללמדם חשבון ואומנות דלא מצי עביד. בלי רשותא דבעלי חצר. אע"ג דאי בעית אימא השתא דאתית להכי (במסקנא דסוגיא) דברייתא מיירי בסופר מתא. קהדר ביה תלמודא משינויא קמא. אלא אפילו תינוקות דנכרים שרו. <b>מיהת</b> לא צריכנא לשינויא דחיקא. אלא תינוקות דישראל בכל גוונא לא מצי מחי. ודנכרים בכל גוונא מצו מחו. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>(דנו"א) </b>בפירוש רע"ב שטה ב'. או יותר. צריך למחוק. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>מרחיקין את הסולם מן השובך </b>וז"ל הטור היה לחברו שובך סמוך לכותל כו' צריך להרחיק מן הכותל ד"א ע"כ. <b>והכי</b> מסתבר לתי"ט. <b>ואני</b> אומר אין זה במשמע לשון המשנה. שלא שנינו הרחקה. אלא מן השובך. לא מן הכותל. <b>גם</b> קשה לצייר העמדת סולם באויר. לפיכך לשון הטור בכאן. רחוק מכליותי. 
+<b>וראיתי </b>לרמ"ז שכתב וי"ל מאי איריא שבין שתי חצרות כו'. <b>ולא</b> ידענא מאי קאמר. 
+<b>שגר </b>עמ"ש בלחם נקודים. ברכות פ"ד מ"ג. 
+<b>וחוץ מחמשים אמה </b>של מוצאו. דודאי לא מהני שובכין כו' נ"י. <b>ותמיהני</b> על מהרש"ך שכתב טעמא משום דרובא עוברי דרכים עכו"ם. דהא במ"ב פ"ב דב"מ (עמ"ש שם בס"ד) מוכח דאין בגוזלות סימן. וא"כ אפילו רוב עוברי דרכים ישראל. שרי. עכ"ל תי"ט. <b>וצ"ע</b> דוק. 
+<b>וז"ל </b>רמ"ז תמיהתו על התו' דכתבו דאזלינן בתר רובא דעלמא. וטעמא נראה משום דאי כנ"י. מאן לימא לן דידע ודאייאש ע"כ. <b>והא</b> לאו מילתא היא לפי דעתי. כי נפול זה. אינו עשוי ליטלו אלא ביד. ומיד שנופל מידו. מרגיש בו. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>לא יעשה אדם גורן קבוע כו'. </b>ז"ל תי"ט והטור העתיקם לשתי בבות. ולדבריו לא יעשה כו' נמי בתוך העיר. וקשיא הא תו למה לי. ע"כ. 
+<b>אומר </b>אני מרוח אחת הוא דבעינן חמשים אמה. אבל לארבע רוחות לא צריך. וכיון דבתוך שלו הוא עושה. בהרחקה כל דהיא סגי. 
+<b>ולפרש </b>הוי"ו כמו שי"ן. כמ"ש תי"ט. אין לו טעם בכאן. <b>ורמ"ז</b> כתב ז"ל. לא היא דרישא איירי בשדה. והכא בתוך שלו. ע"כ. <b>ותמוה</b> אטו שדה לאו בשלו עסקינן. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>חוץ ממערבה </b>דשכינה במערב. ומפיק לה מקרא וצבא השמים לך משתחוים. וכתו' וא"ת. בלילה נמי למזרח משתחוים. <b>לענ"ד</b> לק"מ. דאין הכי נמי. הדרים באותן מדינות. שצבא השמים משתחוים למזרח. גם בני אדם גם בני איש. אותו צד לחשב למערב שלהם. וכשהם משתחוים. ודאי גם כן השתחויתם היא למזרח. שהוא מערב שלהם. סוף כל סוף מגמת פניהם קדימה. אינו אלא אחר מהלך צבא השמים. שמהלכם פונה למערב <b>ואף</b> כשהם במערב. שפנייתם למזרח. כדי לחזור ולסבב למערב. להשיג מקום כבוד השכינה. עכ"פ אינן חוזרין לאחור לעד לעולם לא ישובו על עקבם. להפוך ערפם למערב. לזרוח אחר שכבר שקעו. <b>ולא</b> יעשו בורסקי מטעם זה למערב העיר. באיזה אקלים ונוף שיהיה. כי מ"מ לאותה רוח. הוא רומז מקום הכבוד. <b>ועוד</b> נ"ל שאפילו לדברי האומר שכינה בכל מקום. עם כל זה מהלכה הוא בדרך מערכת צבא השמים. וכתוב מפורש הוא. וכבוד אלהי ישראל בא מדרך הקדים. <b>וכן</b> השער הפונה קדים. סגור יהיה ששת ימי המעשה. וביום השבת יפתח. מטעם זה. 
+<b>ולענין </b>מ"ש תי"ט על ריצב"א. עמ"ש בס"ד מ"ב פ"ה דיומא. 
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>בין מלמעלה </b>שאחד מהן מלמעלה. בגובה שפוע הר. <b>צריך</b> לידע אם הגובה נמדד. או נדון במתלקט עשרה מתוך ארבע. או מקדרין בהרים. או אומדים אותו. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>חזקת הבתים כו'. </b>שלש שנים. דעד תלת שנין מזדהר אינש בשטריה. אליבא דתנאי דלקמן. 
+<b>צריך </b>לומר לאו דווקא. אלא בשלש מקוטעות. שיש בהן ג' תבואות. <b>ולא</b> עוד אלא לרי"ש בשדה האילן. נמצאת חזקה בשנה אחת. 
+<b>ונ"ל </b>שכך הוא הענין שאמרו עד ג' שנים מזדהר בשטריה. לא הקפידו על השנים רק על שלש תבואות ושיערו שאין אדם רואה או יודע שאדם אחר אוכל פירות שדותיו וקרקעותיו שלש פעמים ושותק. לפיכך כשהמחזיק רואה שאין מערער על אכילתו זה שלש פעמים. שוב אינו נזהר בשטרו. ותלמודא נקיט מילתא מציעתא. דרובא דפירות. שלש פעמים בשלש שנים. הן נאכלים. <b>אבל</b> אם לפעמים יש אכילת פירות ג"פ. בפחות משלש שנים. בבציר משלש שנים נמי ודאי לא מזדהר. <b>והוא</b> הדין איפכא כי ליכא שלש תבואות אלא בשש שנים או יותר כאילני בנות שוח ובנות שבע וכן הפרסאות. וכדומה נ"ל דאז צריך להזהר בשטרו. עד שילקוט פירות שש שנים. והכי נמי. כשהמערער במדינה אחרת. צריך המחזיק להזהר בשטרו לעולם. אבל לא משמע כן בפוסקים. עסקמ"א. 
+<b>והעבדים </b>אע"ג דגודרות אין להם חזקה לאלתר. יש להן חזקה לאחר שלש שנים. 
+<b>ומדעת </b>הר"מ נראה דאין חזקת של"ש אלא לעבד בלבד. וכתב הה"מ דמתני' תסייעיה. 
+<b>ואינו </b>נ"ל. דהא בהדיא תנן וכל שהוא עושה פירות תדיר. א"כ כל ב"ח שוים לכלל הזה. 
+<b>ומ"ש </b>מהרפ"כ טעמא. דבגודרות אין כותבין עליהם שטר. ולפיכך אין שייך בהם חזקת שלש שנים תי"ט. <b>לא</b> הבינותי זה הטעם. שא"כ אדרבה יהא חזקה להם לאלתר. כשאר מטלטלין. מטעם זה. דלא שייך למימר אחוי שטרא. <b>והשתא</b> אע"ג דגודרות ודאי לאלתר לית להו חזקה. משום דנקיטי ניגרי ברייתא. מיהת בשלש שנים תסגי להו. דומיא דעבד. ואע"ג דלא כתבי עלייהו שטרא. אטו משו"ה לא תהוי ליה חזקה לעולם. מי לא עבדי לזבוני. <b>הילכך</b> נ"ל דלית דחש לדעה זו. ואפילו הר"מ אפשר דלאו הכי ס"ל. לישנא דמתני' נקיט. עכ"פ אין אחריות דעתו עלינו. 
+<b>וכל שעושה פירות תדיר </b>דייקא. <b>ש"מ</b> דבתר אכילת ג"ש פירות אזלינן. כמש"ל <b>נ"מ</b> דכי הויין אילנות שאינן עושין אלא לשלש שנים. חזקתן תשע שנים. <b>ותנא</b> הני ושייר. אכללא סמיך. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>וילכו ויודיעוהו שנים </b>ש"מ ר"י. לית ליה הא דר"י ור"ע. במתני' דלעיל. <b>וכרע"ב</b> אבל אם היה עמו בעיר לאלתר הוי חזקה. <b>ע"ל</b> מ"ו בתי"ט ד"ה ולצורית. לשון הרב המגיד 
+
+Mishnah 3
+
+<b>שנתת לי במתנה </b>בשטר בעדים. <b>וצ"ע</b> כשטוען שמחלת לי. מאחר שאכלתיה שני חזקה ושתקת. דאנן סהדי. אם לא היכא דהויא מחילה בטעות. או בשעת חירום. שלא היה יכול למחות ודוק. <b>ולר"י</b> אף נאלתר הוי חזקה. 
+<b>האומנין </b>אין יכולין לטעון נקוחים בכלים שבידיהם משל אחרים. וה"מ כשהכלי מצוי בפנינו ביד האומן. <b>כתי"ט</b> ואין הכוונה בפנינו ב"ד כשטוען עליו. דודאי הוא נאמן. ע"כ. <b>וזה</b> הפך המבואר בגמרא גבי רמאי דפומבדיתא. דאי חכים הוא. משוי ליה ראה. וכן מבואר להדיא בסימן קל"ג ע"פ תשובת הרא"ש. ובסימן קל"ד ס"ב. <b>אמנם</b> בסע"ב בהגה. כתוב כדבריו. וצ"ע. <b>שוב</b> ראיתי בסקל"ג העיר סמ"ע בזה. וצל"ע. 
+<b>כמחזיק </b>אע"פ שבא מחמת טענה. 
+<b>כנותן מתנה </b>וה"ה למוכר. <b>ולא</b> נקטיה. משום דאורחיה למקני בכסף. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>משלמין </b>וא"ת ה"ד כו'. ותירוץ אחד מגדולי ר"צ. שא"א בממון כאשר זמם כו'. כיון שאפשר בחזרה. נ"י. וזה פשוט מאד. <b>מיהו</b> היינו בדאפשר בחזרה. דהיינו כל זמן שהמתחייב חי. דאיכא למימר דילמא ישלם. ואע"פ שהעני. שמא יעשר וישלם. נמצא עדיין אני קורא בו כאשר זמם. <b>משא"כ</b> משמת. שנתקיים כאשר עשה. אימא לפטרי. <b>וממתניתין</b> נ"ל דאין ראיה לממון דעלמא. דשאני קרקע. דאינה נגזלת. וכל היכא דאיתא. ברשותא דמרה איתה. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ובונה עלייה ע"ג ביתו </b>תי"ט מיגז גייז לישניה דרשב"ם. והוא חסרון הראוי למלאות. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>ה"ז בחזקתה </b>הא ודאי מיירי. אע"ג דלפי הנראה עתה. אין הזיזין וגזוזטראות כנוסים לתוך שלו. אלא יוצאים לר"ה. מ"מ אנו אומרים. כשבנה זה ביתו. כנס לתוך שלו. וכן כל הבתים הבנוים בצדו. כנוסים הם לתוך שלהם. ואפ"ה הם אינם יכולים להוציא זיזין עתה. לפי שכבר מחלו משלהם לבני ר"ה. מאחר ששהו ולא הוציאו מיד כשבנו. ויתרו. ושוב אינם רשאים להוציא. דהו"ל כנותן דרך לרבים. מה שנתן נתן. כך צריך לומר לדעת המפרשים. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>הבתולות </b>כרותות מבתולת השקמה. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>המגורות </b>כרמ"ז. נ"ל שהוא מלשון מוגרים במורד. <b>ושבוש</b> גדול הוא. שהם שני גזרות. ושני הפכים בענין. 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>מכרן </b>(בור וגת) ועכב השדה לעצמו. 
+<b>רע"א א"צ </b>הלוקח ליקח. לשטתיה אזיל. דכללא הוא בכ"מ מוכר בעין יפה מוכר. וחכמים לטעמייהו. 
+<b>לא הקדיש אלא כו'. </b>את"ק קאי ר"ש. וקאמר לא הקדיש את כולם. אלא כו'. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>המוכר חמור מכר סייח </b>כגון דא"ל חמור מניקה כו'. דחלב האתון למאי מהניא. <b>ואע"ג </b>דאיכא דשתו ליה לרפואה. לחולי השדפון. ליכא למידק מהכא דאסור משום דלא הוי רפואה גמורה. וכענין שנחלקו חכמים על רמב"ח. בבתרא דיומא. במי שנשכו כלב שוטה. שאין מאכילין מחצר כבד שלו. דילמא הכא כ"ע מודו דהויא רפואה גמורה (עם שהנסיון הוכיח ההפך כמה פעמים. שמא אין כל העלולים מאותו חולי. שוין ברפואה זו. ומצינו ג"כ אף בסמים. איכא גופא דלא מקבל סמא. אע"פ שהסם בדוק ומנוסה) <b>ואפשר</b> היכא דהוי רפואה בדוקה ובחולה לשאר אינשי. אע"ג דלזימנין לא מהניא. ולא מעלי לגרועי הטבע ורעי המזג וידועי חולי קשה. הנך שאנו. ולא אתרעא הרפואה משום הכי. אע"ג דספיקא היא. ומידי ספק לא נפקא. אפ"ה שריא אליבא דכ"ע. משום ספק נפשות שדוחה אפילו שבת החמורה. <b>אלא</b> שהוגד לי משם רופאים מומחים שאינן מסכימים עם רפואת חלב זה. ושוחקים על רופאי אליל. שסומכים עליה. וקוראים אותם חמורים. 
+<b>איברא </b>אשכחן בתלמודא דידן (בכורות ז"ב) במי רגלי חמור. דשתו אינשי ומעלי לירוקנא. ושריא כל היכא דאיכא סכנתא. והכא מיהא משו"ה מכר בנה. משום דהוי מילתא דלא שכיחא. וסתמא לאו להכי קבעי לה. אלא ודאי היא ובנה קאמר. ותו דאפילו אם באמת צריך לחלבה של האתון. ודאי שאם אינה רואה בנה בצדה אינה נותנת חלבה כלל. זה ידוע. ותלמודא. מילתא פסיקא נקיט. ולא איכפל לאשמועינן טעמא דלא צריך ליה. 
+<b>הסייח </b>בנו של חמור. לשון רשב"ם. <b>והוא</b> ע"ד לשון הכתוב. אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד. 
+<b>מכר יונים </b>אבל לא ביצים. ולא אפרוחים שלא פרחו. כך כתב רמ"ז. וצ"ע. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>לא ישפה </b>לא יכרות. כתי"ט ודומה לארמי. ואכות. ושפית. ואינו דומה. שהרי הכריתה והכתיתה. שני דברים מוחלטין הן. אבל יש לו רעים רבים בתלמוד. בלשון כריתה ממש. ומהם בריש מכלתין. גזית אבני דמשפיין. ובמשנה ספ"ג דע"ז. שפיה לצרכה. ובפ"ג דמעילה. אין מועלין בשפוי. והוא מה שנגדר במגרר. הפצירה פים. תרגומו שופינא. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>מכר הקנה </b>לענין מ"ש תו'. וק"ק כו'. 
+<b>עמ"ש </b>בס"ד יומא פ"ב מ"ג. ד"ה הגרה. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>יפות ונמצאו רעות </b>הוי כאונאה. כלומר דלא נתאנה בדמים כלל תי"ט <b>משמע</b> הא כי נתאנה אם רצה לוקח קנה. ומחזיר מוכר אונאה. <b>וה"נ</b> מסתברא לכאורה. שלא יהא דין זה פחות מבבא דבסמוך. <b>איברא</b> דאיכא למימר נמי דגרע. כיון דאי בעי. לא קנה. לאו קנין מוחלט הוא. וצריך תלמוד לענין מעשה. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>משך </b>מר"ה לסמטא (נ"ל שהוא לשון השמטה. בחילוף שי"ן בסי"ן. כדרך ולשטר חד בשי"ן ימנית. ובתרגום בסי"ן שמאלית בכ"מ. וכן נקרא בלע"ז) או בחצר של שניהם (פירושו של אחד משניהם) אבל משיכה בר"ה לא מהניא. 
+<b>קנה </b>אע"פ שלא מדד כו'. כצ"ל בלשון הרע"ב. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>הרכינה ומיצה ה"ה של מוכר </b>לענין קושית התו' עמ"ש בס"ד שילהי תרומות. <b>ומ"ש</b> בתי"ט. דאפילו בישראל התורם עכשיו לק"מ. דהא דשל חולין בלא הרכינה ומיצה הם. מ"מ נשארו ביד ישראל. ואיה התרומה שעליהם עכ"ל. <b>לא</b> ידענא מאי קאמר מר. הא ודאי שפיר קאמרי התו'. כמו אותן מדות שמודד התורם. מ"ט של חולין תחלה. נמצא כשממלא ומערה כד כד. אינו מרכינה וממצה. לפי שאינו מקפיד על כך. וממהר לערות ולמלאות כדרך החנונים. עד שמגיע אל כד של חמשים. שהיא תרומה. 
+<b>הרי </b>שלא נשאר בידו כלום ממיצויי המדות. שלא תרם עליהם. שכל מיצוי ומיצוי נצטרף למדת חברו שמילא אחריו. ולא הרויח מאומה. 
+<b>ועל </b>כן פשוט שראוי להיות במדה של תרומה כמו כן. שהמיצוי לא יחשב לתרומה. שמבלעדו תספיק מדת התרומה. שעולה בודאי לפי חשבון כדים של חולין. <b>וכן</b> הדבר אפילו כשתורם באומד מ"מ השיעור אחד לתרומה ולחולין. דוק ותשכח. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>השולח בנו </b>קטן. צריך לבאר עד מתי הוא קטן לענין זה <b>ונ"ל</b> עד שהגיע לעונת הפעוטות. כבר שית. כבר שבע. כל חד לפום חורפיה. <b>ואחד</b> הזכר. אחת הנקבה. במשמע. 
+<b>חנוני חייב </b>כתו'. דאם היה מחזיר אותו פונדיון עצמו לתנוק. ה"נ דהוה פטור. 
+<b>ואינו </b>נ"ל. עיין כיוצא בה בי"ד (סימן שמ"ט) בהגה. כשהיו או"א מזרקין עליו כלים. ועמד אחד והצילן. אם אח"כ החזירן להם. חייב לשלם. דהוי כזרקן למקום גדודי חיה ולסטים (דהכי קיי"ל באבדה. משהגיעה לידו. נתחייב בשמירתה. ואפילו משנטפל בה. מתחייב להחזירה). 
+<b>ואם </b>בגדולים בני דעת ובשל עצמן כך. ק"ו לכאן. 
+
+Mishnah 10
+
+<b>וממחה משקלותיו </b>ששוקל בהן דבר לח כו' שנדבק בהן מהלכלוך ומכביד המשקל. נ"י. 
+<b>ואע"פ </b>שאם הוא המוכר. הוא המפסיד. ומה לנו לחוש לכך. <b>מ"מ</b> עובר משום לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן. כי לפעמים לוקח בהן דבר גם כן. <b>ואפילו</b> בדברים שמוכר. יש לחוש שלפעמים אין לו אבני משקל קטנים (כגון שהלוקח רוצה לקנות רק עשר ליטרות בלבד. והמוכר אין לו משקל של עשר. אלא של חמש עשרה. ושוקל כנגדן. ומניח חמש ליטרות בצד הבשר. ונותן בכף מאזנים אבן כבדה הרבה. וצריך לתת אבן קטנה בכף האחרת. עם הבשר הנשקל. לנכות מן המשקל הגדול ולכוין משקלו. ועל ידי זה הקונה נפסד. אם היא מוכבדת מן הנדבק בה. <b>וגם</b> דרך התנא להודיע לבלתי יודע. לשמור גם המוכר מההפסד. 
+
+Mishnah 11
+
+<b>אבל ביבש א"צ </b>והטור כתב כו'. שאף לדבר יבש צריך לקנח המדות. וכב"י שאינו מוצא לו טעם כו'. ומהרפ"כ כתב שדבריו במדות שהן עמוקים ע"כ. <b>לא</b> ידעתי למה דווקא במדות. ולמה דווקא עמוקות. הלא אף בכפות המאזנים. ואפינו אינן עמוקות. יש לחוש שנדבק בהן מאבק ועפרורית ונישובית. וכיוצא בהן מדברים העושים פסולת קל ודק. הנסרך גם ביבש. ונשאר בכפות אחר המשקל. ואינו סר עד שיקנחוהו בידים. או ינקוהו במכבדת יפה יפה. 
+<b>בדקה לא ימוד בגסה </b>דהוי פסידא לוקח. שאינו נותן לו אלא הכרע אחד. והוסיף הרשב"ם. ואפילו במקום שמוחקים. א"א למחוק כ"כ בצמצום. ע"כ מתי"ט. <b>ולא</b> ידענא מאי קאמר. דהא הכרע הוא במשקל. ומחיקה היא במדה. <b>שוב</b> עיינתי בנ"י. ונראה שכיון לתקן זה. ועדיין אינו מתוקן. כי אם אי אפשר למחוק בצמצום. לאו פסידא דלוקח הוא. אלא פסידא דמוכר הוא דהוי. <b>גם</b> מש"ע תי"ט בשם רשב"ם. לא ימוד בדקה. דמפסיד מוכר. שאינו יכול למחוק כ"כ כו'. <b>אין</b> לו הבנה. ונראה שט"ס בלשונו. וכך צ"ל. ובגסה מוחק יותר. זה מוכרח לפי צורת הלשון. <b>אמנם</b> הוא נגד המושכל. וההפך מבואר בשכל. <b>גם</b> אין כך הנוסח בפירוש רשב"ם. בספרי גמרא שלנו. אלא שמ"מ נשתבש הלשון בכאן מאד. ואינו עולה כלל. 
+<b>לא יגדוש </b>ואע"פ שמוסיף בדמים. <b>נראה</b> דמיירי שהמוכר אינו בקי במנהג המדינה. שהוא מבני הכפרים. והלוקח רוצה להטעותו לגדוש. כאילו כך המנהג. אינו רשאי אע"פ שמוסיף כו'. אם אינו מפרש בהדיא. וכן איפכא. <b>דאל"ה</b> פשוט דכל תנאי שבממון קיים. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>זרע פשתן </b>דרובא קונים לזריעה. <b>עמ"ש</b> בס"ד ספ"ט דתרומות. 
+<b>חייב באחריותן </b>ואפילו היתה שנה שחונה. אם יכולין להשקות ברגל. והשקום כגן הירק. הרי זה חייב. <b>אבל</b> אם היו שנים כשני אליהו. או שפסק המעיין. ודאי אינו חייב כלום. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>פטסיאות </b>חברו במ"ז פ"ב דר"ה. ועמ"ש שם. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>אשתקד </b>שם מורכב. שתא קדמייתא. 
+<b>ואם ידוע </b>כו' צ"ל שהלוקח הוא ממקום אחר ולא ידע בו אלא בני אותו מקום של המוכר להם הוא ידוע. דאל"ה הא סבר כו'. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>בית אלמנות לבתו </b>אבל בחיי בעלה כו'. אין דרך חתן לדור עם חמיו. <b>קשיא</b> לי טובא. דהא איפכא שמעינן ממתני' ה' פרק ח' דעירובין. דעביד אינש דדייר עם חתנו. ולא עם בנו. <b>וי"ל</b> בדוחק. אע"ג דניחא ליה ודאי. התם בקרובי דעתא תליא. <b>איברא</b> משום הנך טעמי דהכא. קמ"ל דלא שפיר דמי. <b>והתם</b> נמי לאו בדירה ממש איירי אלא באכסניא באקראי עסקינן. משו"ה ליכא חששות דאתמרו הכא. <b>ותו</b> דהא בחמות לא איירי התם. דלא אזל אלא איהו לחוד. הילכך בבתו ניחא ליה טפי. מכלתיה דלא דיירא גביה. <b>דהא</b> ודאי משום דלא מתדר להו בהדדי. להכי דייר בנו באפי נפשיה. דלא הוי מקבל ליה לכלתיה למידר גביה. השתא נמי דאזיל לגבי בריה לבקרו. אין רצונו להתעכב אצלו. ואינו מסיע ביתו מלבו בשבילו. ודוק. עמ"ש בס"ד בחייתא דקיטרא (שי"ע סל"ב) <b>והוי</b> יודע דבהאי מילתא. דקמ"ל אגב אורחא בעלמא. איסורא נמי איתא. ואיכא מ"ד דמנגדינן ליה. וכ"פ הרמב"ם ז"ל. אע"ג דאנן קיי"ל כנהרדעי. דלא מנגיד רב אלא אמאן דקדיש בביאה. מיהא לא שרי לה. ואיסורא כדקאי קאי. אלא שהתו' כתבו. שעל זה סמכו להקל האידנא. ולכן השמיטו זכרונה כל פוסקי הלכות סדורות שבידינו. <b>ותמהתי</b> על זה. מי ילפינן ממקלקלתא. אלא שהדוחק ועול גלות התיר לעצמו. מה שאינו מן הדין. וכמו שמצינו בכמה דברים כיוצא בזו. שאין כח ביד חכמי הדורות. למחות בקולות הנהוגות חוץ לשורת הדין. והנזהר בדברי חכמים. עליו תבוא ברכת טוב. 
+<b>טרקלין </b>עתשו' הרמ"ע (סימן מ"ה) ושם מפרש טרקלין. מלשון טרוקו גלי. ופירושו לינה נעילה. עלח"ש פ"ד דאבות מי"ג. 
+<b>היכל וכותליו </b>עמ"ש בס"ד בלח"ש רפ"ה דיומא. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>מי שי"ל בור </b>דווקא. דאילו חדר דרכו ליכנס שם כו'. <b>וכה"נ</b> לא תקנו כלום. אע"ג דחששה דחשד. במקומה עומדת. וגדולה היא משל דרך הבור. <b>מ"מ</b> לא יכלו חכמים להעמידה על הדין. להפסיד לזה ביתו. משום חשש בעלמא (משא"כ בבור. דאפשר בתקנתא) <b>ולא</b> עדיף מחתן הדר בבית חמיו. דגריע טפי. כמ"ש בן סירא. ואפ"ה לא מצו רבנן למחויי ביה. ולמכפייה דלא למידר גביה. היכא דלא אשכח ביתא אחרינא אי נמי דלא מתדר ליה אלא גביה. דהא לא אשכחן בשום דוכתא. דאשמעינן איסורא בהדיא. אלא רב לחוד הוא דמנגיד עלה למ"ד. ופליגי נמי נהרדעי אליביה. 
+<b>אבל </b>זה עושה לו פותחת. וזה עושה פותחת. ודאי כל דאפשר לתקוני. מתקנינן. 
+<b>עושה </b>כו'. מנעול בפני עצמו. עם מפתח מיוחד לו. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>מי שי"ל גנה </b>כו' כגון יורשים כו'. אבל בנקח גנה כו' תי"ט. <b>ור"ל</b> בלקח מחברו בעל הגנה. וקיצר יותר מדאי. כי הי"ל לכתוב כן באר היטב. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>מה שנתן נתן </b>ואע"פ שבטעות היה. 
+<b>היה </b>נ"ל פשוט. דהיינו טעמא כיון דאיהו מחל להו מדעתיה. ואינהו קנו לה בהילוכא. גמר ומקני אף בטעות. דאסיק אדעתיה דלא מצי לאשתעויי דינא בהדי רבים. דקדירא דבי שותפי (לא קרירא כו') הוא. 
+<b>משו"ה </b>לא דמי למחילה בטעות דעלמא. דהכא איהו דאפסיד אנפשיה. יאוש בעלים הוא. ודרך הרבים. מאן שביק מאן מחיל. וזה היה ישר בעיני. <b>אלא</b> שעדיין צריך ליישב סוגיא דהלמודא. 
+<b>המעמד </b>שהיו עושין שבעה מעמדות כו'. <b>ולי</b> נראה יותר נכון לומר. שהם מכוונים כנגד פרקי שנות האדם. אם ימלא ימיו. שבעה עדנין יחלפון עלוהי. ילדות. נערות. עלמות. בחרות. עמידה. זקנה. וישישות. כולם הבל. ורהבם עמל וחבל. סופן אביל. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>והבוכין </b>עלח"ש מ"ה פ"ד דעירובין. 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הרי אלו נמדדין עמה </b>צ"ע איך היא מדידה זו. <b>עמ"ש</b> שילהי מציעא. 
+<b>אם אמר הן חסר </b>כו' ומוקי התו' בעומד בתוכה דאל"ה תקשי מתני' דלעיל כו' ואפילו לא היו טרשין כל עיקר ע"כ. <b>צ"ע</b> דילמא לעיל מיירי ביתרים מבית רובע. 
+<b>ואם רצה </b>מוכר. <b>מחזיר</b> לוקח. <b>צ"ע</b> אי אפי' לא רצה לוקח. מי כייפינן ליה ליקח יותר ממקחו. אם אינו צריך לו. 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>יש נוחלין ומנחילין </b>והא דלא נקט יש נוחלין זה את זה כו' רשב"ם <b>ר"ל</b> נוחלין זה את זה הול"ל. ולא צריך למתני מנחילין. <b>אבל</b> באמת לא היה מספיק לומר נוחלין זא"ז. להבין ממנו שכל אחד נוחל את חברו. עד שיאמר בלשון כפול. נוחלין זה את זה. וזה את זה. כדי להודיע שהנחלה מתהפכת ממנחיל לנוחל. ומנוחל למנחיל. ואינו מדרך התנא לשנות דרך ארוכה. <b>אבל</b> בחר לשון ערומים קצרה וצחה. כל אמרתו צרופה וברה. 
+<b>והאיש את אשתו </b>פשיטא דירושת הבעל קודמת. אף לבנים שכבר היה לה מאיש אחר קודם שנשאה זה. וכ"ש לבנים מן הבעל. דמאי שנא בניה. משאר יורשיה. כי לית לה בנים. דהא אינהו נמי דאורייתא. ובעל דרבנן. ואתא דרבנן. ועקר לדאורייתא. <b>וש"מ</b> מהכא נמי. כמה גדולים דברי סופרים. <b>עמ"ש</b> תי"ט. ליישב דרשה דת"כ. באם אינו ענין. <b>להא</b> מילתא. בר מולא הוא עם גברא רבה אחרינא. הרמ"ע ז"ל. בס' יונת אלם. פצ"ט. דקאי כוותיה. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>בת קודמת לאחין. </b>ולאב. <b>וצ"ע</b> מ"ט לא תני ליה. דהא איהו עדיף. דקודם לכל יוצאי ירכו. והו"ל לאשמועינן רבותא. וכ"ש אחין דלא קדמי. <b>וי"ל</b> קצת. דהא מרישא שמעינן. וזיל קרי בי רב הוא. דבן קודם. וה"ה לאב. וכל יוצאי ירכו. במקומו עומדים. <b>ודקתני</b> סיפא. האב קודם לכל יוצאי ירכו. שבקיה דמפרש נפשיה. כל שאינן יוצאי ירך בנו המוריש. משו"ה תנא. מלמטה למעלה סידריה נקט ואתא. 
+<b>אחין קודמין לאחי האב </b>ולאבי האב. 
+<b>והאב קודם לכל יוצאי ירכו </b>שלא מן המת. 
+<b>כל הקודם בנחלה </b>כו' מסיים בה הרע"ב. וכן לעולם עד אדם הראשון. <b>ולא</b> דק. שאין בן נח יורש את ישראל. שאין לו אחוה. לפיכך אינו נאה כלל לומר כן. <b>ויש</b> לתמוה עליו. ששכח החיוב שאמרו חז"ל. חייב אדם לומר בלשון רבו. דדייק טובא. שכך שנה לנו בעל התלמוד. נחלה ממשמשת והולכת עד ראובן בלבד. ודייק עלה לימא עד יעקב כו'. מיהו טפי ודאי לא אפשר. והמוסיף גורע. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>נפלו לו </b>בחייו. ולא ידעתי למה דקדקו לכתוב כן. תי"ט. <b>ולא</b> ידע מר. שאין הבן יורש את אמו בקבר. להנחיל לאחיו מן האב. ולא הבעל את אשתו. <b>א"כ</b> האי דנפלו לו. ולא להם. היכי דמי. אי בכה"ג עסקינן. מי ירית מידי. ומהיכן נפל לו. שלא נפל גם להם. הא ודאי ע"כ בחייו איירי. זה פשוט. 
+<b>זיכה בה </b>מ"ש תי"ט משם הראב"ד. ודווקא בחולק בקרקע. אבל במטלטלי לא. שאין שטר למטלטלי. <b>צ"ע</b> ועמו"ק (הר"ן). 
+<b>האב אינו יכול למכור </b>הגוף. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>והבן אינו יכול למכור </b>פירות בחיי אביו ואפילו סתמא לא ימכרו. מאחר שהלוקח יכול לבטל המקח. כמ"ש נ"י. 
+<b>אבל </b>אם מכרם. מכורים מיהא לכשימות האב. <b>ולא</b> הוו מוכר דשב"ל. דהו"ל מוכר דקל לפירותיו. <b>מ"ש</b> תי"ט. על מ"ש בפירות שהגיעו להבצר <b>צ"ע</b>. שוב ראיתי שהושג מבש"ך (סצ"ה). 
+
+Mishnah 8
+
+<b>נשאו. ישאו </b>לענין קריאת מלות אלה. עפ"ה דכתובות. 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתי"ט </b>ד"ה דוחין. בלשון הנ"י. צ"ל וא"כ לרבנן דקיי"ל כוותייהו נוטל נמי בתרווייהו. ותי"ט העתיקו בשבוש. 
+<b>ילדה זכר </b>נוטל מנה. הכא בש"מ. קנה. שדעתו של אדם קרובה אצל בנו. 
+<b>נ"ל </b>דבהוכר העובר דווקא. אבל בציר מהכי. לאו עובר סתמא שמיה. עד שיפרשו לך. כך הוא בעיני. ועמ"ש בפ"ג דקידושין. ובא"ע ס"מ (ואצ"ל בפחות מארבעים יום. דמיא בעלמא הוי) ובזה א"צ למה שנדחק נ"י. ואינו נרא' מ"ש דמשום טירוף דעת חששו. שאם כן. מאי איריא בנו. אפילו אחר נמי. <b>ותו</b> דאי איתא דלא שייכא קנייה בעובר לגמרי כלל. הא אמרינן. מידי דליתא בבריא. ליתא בש"מ. <b>אלא</b> מסתברא לא שנא בריא. ל"ש ש"מ. קנה. מה"ט דדעתו של אדם קרובה אצל בנו. והכא בהוכר עובר עסקינן ואתיא כי סתמא דפ"ג דקדושין. דכה"ג מיקרי בא לעולם. משו"ה בריא וש"מ שוין בהא. <b>והא</b> דמפלגינן הכא בין בנו. לאחר. היינו משום דספיקא הוה. והתם נמי לא הוו קידושין אלא להחמיר. עמ"ש שם בס"ד. 
+<b>הילכך </b>גבי בנו דווקא. דדעתו קרובה. הוא דאמור רבנן דליקני כה"ג. גם המעות נשארים בחזקתן ליורש הראוי. משא"כ באחר. דהו"ל ספיקא דדינא. המע"ה. וזה כפתור ופרח ודאי. 
+<b>נקבה מאתים </b>דלענין הרווחה כו'. <b>אי נמי</b> במבכרת. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>השולח סבלונות </b>עמ"ש פ"ב דקדושין ובמו"ק אה"ע (סמ"ה). 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>נכסים בחזקתן </b>ולא פירשו ב"ה אי בחזקת יורשי האשה כו'. וכיוון שהנכסים בחזקתה. יכולה היא להוריש השבועה לבניה כו' תו'. 
+<b>לכאורה </b>דברי תימה הם. מה טיבה של שבועה כאן. הרי בנצ"ב אינה צריכה שבועה. כדקיי"ל בא"ע (ספ"ח. וצ"ו) <b>מיהא</b> איכא לאוקמה בדליתינהו. וכמ"ש שם בס"ד על לשון הטור. ועדיין צ"ע. יע"ש. <b>אלא</b> שמכל מקום מ"ש תי"ט. אינו מדויק כל עיקר. דהא קאי ליה אמ"ד בחזקת יורשי האשה. ומאן שמעת לה. ר"א. והא שמעינן ליה. דסבר אדם מוריש שבועה. עתו'. וק"ל. 
+<b>איברא </b>לדידי. בלא"ה לק"מ. דכה"ג דמתו שניהם מיתת פתאום. ליכא למיחש להתפסת צררי. <b>ותו</b> אי נמי אתפסה. או מעצמה תפסה. הא ודאי כל מה דאית לה. גבה משתכח. ולא מחזיקינן ריעותא. לומר שהוציאה את שלה מתחת ידיה ומרשותה. ונתנה ליד אחר. דכל מאי דאית ליה לאינש. בידיה וברשותיה קמנטר ליה מסתמא. ואינו מניח את שלו על קרן הצבי. וק"ל. <b>א"כ</b> בודאי כאן נמצא. וכאן היה. וימצא אצלה. על כן אין כאן מקום לשבועה. <b>שוב</b> ראיתי שגם התו' כך כתבו בשם הר"ש. ואע"פ שדחו זה. באמת רבים וגדולים יצאו לחלק בכך. ודידן עדיפא מדהר"ש. וק"ל. 
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>סלעין עשרין </b>קמ"ל תפוס לשון אחרון. 
+<b>תלתין סלעין </b>קמ"ל דלשון ראשון עיקר כה"ג. 
+<b>כסף זוזין דאינון ונמחק </b>סד"א איירי דגריעי טובא נינהו. כדקאמר מלוה. 
+<b>כסף סלעין דאינון </b>קמ"ל אע"ג דחשיבי. מהו דתימא כסף חשוב. שעושין ממנו סלעים קאמר. דהיינו לאפוקי כסף זוזי שהוא מעורב בנחושת שבעתים. ולעולם אימא. דהכא אין לו אלא סלע אחד. צריכא. 
+<b>דרכונות </b>ס"ד איידי דיקירי וחשיבי טפי. אפילו חדא. טובא קרי ליה. ע"ד ובני דן חושים. דעבידי אינשי דקרו לחד ברא. בנין. אגב חביבותא. משו"ה כולהו צריכי. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>כותבין גט </b>כו'. ול"ח שמא לא יתננו לה עד אחר זמן. ויבוא לחפות עליה. <b>אם</b> זנתה קודם. 
+<b>כותבין שטר ללוה כו'. </b>ולשני יוסף ב"ש לא חיישינן. שהרי אין יכולין להוציא שטר זה על זה. כדתנן שילהי מכילתין. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>רי"א יתן </b>דס"ל אסמכתא קניא. המבטיח לחברו דבר על מנת שיעשה לו דבר לעתיד. וסומך בלבו בשעת התנאי שיוכל לקיים עכ"ל רע"ב. 
+<b>לאפוקי </b>דבר שאינו בידו ולא ביד אחר. דכה"ג ודאי גמר ומקני. דמתנה על מה שאין בידו לקיימו. התנאי בטל. והמעשה קיים. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ועשם </b>ז"ל תי"ט. נראה שהוא מלשון עשו דדי כו' ודלא כמו שהחכים בעל לבוש שהעתיק ועשה אותם. <b>ואני</b> אומר ודאי החכים למי שלא ידע דרך הכינוי. וזולת זה לא עשה בעל הלבוש מאומה. כי בין שיהיה לשון מיעוך. או לשון עשיית פועל ממש. דרך הפעל עם הכינוי אחד הוא להם. בשניהם יכול שיאמר ועשם. או ועשה אותם. 
+<b>ואם </b>יהיה ענין המיעוך בשורש זה לגזרת הכבד. מה בכך. אחר שאין לשון המשנה מנוקד. תתכן הקריאה בשתי הדרכים. בין בכינוי. בין שלא בכנוי. זה פשוט על כן בחנם האשים תי"ט ללבוש. שטוב בעיניו לבאר היטב הבנת הכינוי. למי שלא ידע ערכו. ולא הבין דרכו. וזוהי דרך סלולה לרבים מן המחברים. לא יחושו לשנות קצת לשון המשנה. להיטיב באורו. בחבוריהם. שלכד נעשו (וכל עצמן לכיוצא בזה הוצרכו. לחדש חבורים ולהוסיף ספרים) ומי שאינו בקי יחזיק לו טובה על כך. ולשון משנה לחוד. לשון מחברי ספרים לחוד. שהוא לכל מסור. ולא באו אלא לפרש ולהשלים החסור. 
+<b>בתי"ט </b>ד"ה נמצא. צ"ל בין שטרותיו שובר שטרו כו'. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>הרי החונק כו'. </b>כתוב גאון בשעריו. פירוש היה חונק. הוא שמחזיק בבעל חובו שיפרעהו. ועבר שמעון ואמר הניחהו ואני אתן. משמע דלאו חונק ממש קאמר נ"י. <b>ר"ל</b> דאי בחונק ממש. הא ודאי מצוה קעביד. ואנוס הוא שלא לעמוד על דם רעו. והיכי פליג ר"י. וקיי"ל כותיה. <b>אכן</b> נ"י גופיה לא ס"ל כהאי פירושא. כדמשמע ממאי דכתב תי"ט בדבור הסמוך בשמו. <b>א"נ</b> איכא לפרושי. דקסבר נ"י בדעת הגאון. אע"ג דלאו בחונק ממש. ולא ברשיעי כה"ג עסקינן. אבל לעולם באונסא מיהת קמיירי. <b>אבל</b> זה דוחק בכוונתו. כי איזה שיעור לדבר. וכה"ג ודאי צריך לאודועי. ולפרושי היכי דמי. <b>איברא</b> לענ"ד מתניתין מתוקמא שכיר כמשמעה. והכא במאי עסקינן. ביש לו ואינו רוצה לקיים מצות פריעת ב"ח. דכופין עליה ומכין אותו עד שתצא נפשו. ומאי החונק. ע"פ גזרת ב"ד ושלוחיהם. ואפילו תימא איהו גופיה נמי מצי עביד. היכא דאיכא פסידא ופסיקא מילתא. 
+<b>והשתא </b>החונק ממש קתני ודאי. ואפ"ה סבר בן ננס דמיפטר. מטעמא דלא על אמונתו הלוהו. ור"י חלוק עליו אף בחנוק. משום דודאי אפסדיה. <b>ודמי</b> לערב בשעת מתן מעות. כיון שעל פיו שלחו חפשי. ואכל הלה וחדי. ולא אשכח לאשתלומי מניה דהיאך מידי. <b>וכיון</b> דאתינן להכי. לק"מ מ"ש נ"י מערב דכתובה. פשיטא דשני ושני. ולא דמיין להדדי לגמרי. וזה כפתור ופרח ותו לא מידי. 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Bava Batra/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Bava Batra/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..969370e0f0df015abc3a31ac0a266cb37f1077b3
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Bava Batra/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,436 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Bava Batra
+לחם שמים על משנה בבא בתרא
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Bava_Batra
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה בבא בתרא
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הכל כמנהג המדינה </b>לאתויי הוצא ודפנא. ואור"ת דבפחות מכאן מנהג הדיוט הוא. ואין הולכין אחריו. ויכול אחד לעכב על חברו. 
+<b>ומ"ש </b>הג"א. למה לא נלך אחר המנהג בכל דבר שבממון. <b>לק"מ</b>. דהכא ה"ט. משום דאיכא למיחש להזק ראיה. לכי נפיל. כדלעיל בתי"ט משם נ"י. <b>ולר"ת</b> צ"ל. דמסיפס בעלמא. לא גרע מהוצא ודפנא. דמשמע ברצו. כמקום שנהגו הוא. וצ"ע. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>אבל בבקעה </b>שדה לבן. שאין העין שולט בה כל כך. ע"כ. <b>אע"ג</b> דאמרינן אסור לאדם שיעמוד על קמת חברו. בשעה שעומדת בקמותיה. <b>בשדה</b> אין עין חברו מצויה שם כל שעה. כמו בגנה. <b>גם</b> אין חשש אלא בקמה. משא"כ בגנה. שמצמחת זרועיה תמיד. והרגל תדירה בה. 
+<b>חזית </b>י"ל כמוהו. בית אבנים יחזה. עשינו חוזה. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>מגלגלין עליו את הכל </b>דגלי דעתיה דניחא ליה בהגבהה דהיאך. ובכי הא לא אמרינן זה נהנה וזה לא חסר. פטור. תו'. <b>כלומר</b> בכה"ג דגלי דעתיה. ועביד מעשה. <b>וכתי"ט</b> ואתיא כרבנן דר"י כו'. ר"ל הא דאצטריכו תו' לפרושי הכי. משום דמתני' אתיא כרבנן דפטרי. בזה נהנה. וזה לא חסר. דה"ט דרישא. דאין מחייבין אותו. אע"ג דנהנה. וסיפא דחייב. משום דגלי דעתיה. הוא. <b>ואילו</b> לר"י. בכל גוונא חיובי מחייב. היכי דנהנה. <b>וא"ת</b> הא אפילו כרבנן לא אתיא. דהא מיהא סברי רבנן התם. דבעל העליה. יורד ודר למטה. או נועל בפני בעל הבית. עד שיתן לו יציאותיו. ואע"ג דזה אינו חסר. והאי לנקטיה בכובסיה עד דלשבקיה לגלימיה הוי. כמ"ש שם. וא"כ מתניתין דלא כמאן. <b>י"ל</b> התם טעמא. משום דבית לעליה משתעבד. והו"ל זה חסר ודאי. במה שהוציא הכל משלו. ובדין הוא שיכפוהו לבעל הבית לבנות. משא"כ כאן שלא נתחייב לו בכלום. עד שיגלה דעתו. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>עד שיהא בו ד"א </b>לכל אחד מהשותפין. חוץ מן הפתחים. שכל בית שבחצר. צריך לפני פתחו. ארבע אמות. לאויר החצר. על פני כל הפתח. 
+<b>בזמן </b>ע"פ הרע"ב. גוד או אגוד. פירש הערוך משוך או אמשוך. כמוהו בפי"נ (דקי"א) גוד לית דין צבי למילף. פירש"י משוך. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מי רגלים </b>ממסמסין את הלבנים. שהן של טיט יבש והיינו בלתי שרופים. <b>אבל</b> לבנים שרופים. דינן כאבנים. 
+<b>שלשה מן השכב </b>חשבון הרחקה נקיט. דמחשב שלשה מן השכב. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ולא מקול התינוקות </b>מ"ש רע"ב ואם אינו מלמד אלא אומנות כו' מצי מחי. <b>זה</b> לקח מפיר"מ. ואינו נראה בעיני (אע"ג דלכאורה הכי משמע בגמרא) דהא נמי מקרא נפקא. והודעת להם את בית חייהם. ודרשינן נמי ראה חיים וגו' זו אומנות. והתירו שבות בשבילה. לשדך על התינוקות בשבת וללמדו אומנות. וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה. א"כ גם זה בכלל למוד תורה הוא ודאי. דאי לא הא. לא קיימא הא. <b>אלא</b> תנוקות של בית רבן. למעוטי תינוקות דנכרים. ואפילו ללמדם תורה (משום דאיסורא קעביד) אצ"ל ללמדם חשבון ואומנות דלא מצי עביד. בלי רשותא דבעלי חצר. אע"ג דאי בעית אימא השתא דאתית להכי (במסקנא דסוגיא) דברייתא מיירי בסופר מתא. קהדר ביה תלמודא משינויא קמא. אלא אפילו תינוקות דנכרים שרו. <b>מיהת</b> לא צריכנא לשינויא דחיקא. אלא תינוקות דישראל בכל גוונא לא מצי מחי. ודנכרים בכל גוונא מצו מחו. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>(דנו"א) </b>בפירוש רע"ב שטה ב'. או יותר. צריך למחוק. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>מרחיקין את הסולם מן השובך </b>וז"ל הטור היה לחברו שובך סמוך לכותל כו' צריך להרחיק מן הכותל ד"א ע"כ. <b>והכי</b> מסתבר לתי"ט. <b>ואני</b> אומר אין זה במשמע לשון המשנה. שלא שנינו הרחקה. אלא מן השובך. לא מן הכותל. <b>גם</b> קשה לצייר העמדת סולם באויר. לפיכך לשון הטור בכאן. רחוק מכליותי. 
+<b>וראיתי </b>לרמ"ז שכתב וי"ל מאי איריא שבין שתי חצרות כו'. <b>ולא</b> ידענא מאי קאמר. 
+<b>שגר </b>עמ"ש בלחם נקודים. ברכות פ"ד מ"ג. 
+<b>וחוץ מחמשים אמה </b>של מוצאו. דודאי לא מהני שובכין כו' נ"י. <b>ותמיהני</b> על מהרש"ך שכתב טעמא משום דרובא עוברי דרכים עכו"ם. דהא במ"ב פ"ב דב"מ (עמ"ש שם בס"ד) מוכח דאין בגוזלות סימן. וא"כ אפילו רוב עוברי דרכים ישראל. שרי. עכ"ל תי"ט. <b>וצ"ע</b> דוק. 
+<b>וז"ל </b>רמ"ז תמיהתו על התו' דכתבו דאזלינן בתר רובא דעלמא. וטעמא נראה משום דאי כנ"י. מאן לימא לן דידע ודאייאש ע"כ. <b>והא</b> לאו מילתא היא לפי דעתי. כי נפול זה. אינו עשוי ליטלו אלא ביד. ומיד שנופל מידו. מרגיש בו. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>לא יעשה אדם גורן קבוע כו'. </b>ז"ל תי"ט והטור העתיקם לשתי בבות. ולדבריו לא יעשה כו' נמי בתוך העיר. וקשיא הא תו למה לי. ע"כ. 
+<b>אומר </b>אני מרוח אחת הוא דבעינן חמשים אמה. אבל לארבע רוחות לא צריך. וכיון דבתוך שלו הוא עושה. בהרחקה כל דהיא סגי. 
+<b>ולפרש </b>הוי"ו כמו שי"ן. כמ"ש תי"ט. אין לו טעם בכאן. <b>ורמ"ז</b> כתב ז"ל. לא היא דרישא איירי בשדה. והכא בתוך שלו. ע"כ. <b>ותמוה</b> אטו שדה לאו בשלו עסקינן. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>חוץ ממערבה </b>דשכינה במערב. ומפיק לה מקרא וצבא השמים לך משתחוים. וכתו' וא"ת. בלילה נמי למזרח משתחוים. <b>לענ"ד</b> לק"מ. דאין הכי נמי. הדרים באותן מדינות. שצבא השמים משתחוים למזרח. גם בני אדם גם בני איש. אותו צד לחשב למערב שלהם. וכשהם משתחוים. ודאי גם כן השתחויתם היא למזרח. שהוא מערב שלהם. סוף כל סוף מגמת פניהם קדימה. אינו אלא אחר מהלך צבא השמים. שמהלכם פונה למערב <b>ואף</b> כשהם במערב. שפנייתם למזרח. כדי לחזור ולסבב למערב. להשיג מקום כבוד השכינה. עכ"פ אינן חוזרין לאחור לעד לעולם לא ישובו על עקבם. להפוך ערפם למערב. לזרוח אחר שכבר שקעו. <b>ולא</b> יעשו בורסקי מטעם זה למערב העיר. באיזה אקלים ונוף שיהיה. כי מ"מ לאותה רוח. הוא רומז מקום הכבוד. <b>ועוד</b> נ"ל שאפילו לדברי האומר שכינה בכל מקום. עם כל זה מהלכה הוא בדרך מערכת צבא השמים. וכתוב מפורש הוא. וכבוד אלהי ישראל בא מדרך הקדים. <b>וכן</b> השער הפונה קדים. סגור יהיה ששת ימי המעשה. וביום השבת יפתח. מטעם זה. 
+<b>ולענין </b>מ"ש תי"ט על ריצב"א. עמ"ש בס"ד מ"ב פ"ה דיומא. 
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>בין מלמעלה </b>שאחד מהן מלמעלה. בגובה שפוע הר. <b>צריך</b> לידע אם הגובה נמדד. או נדון במתלקט עשרה מתוך ארבע. או מקדרין בהרים. או אומדים אותו. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>חזקת הבתים כו'. </b>שלש שנים. דעד תלת שנין מזדהר אינש בשטריה. אליבא דתנאי דלקמן. 
+<b>צריך </b>לומר לאו דווקא. אלא בשלש מקוטעות. שיש בהן ג' תבואות. <b>ולא</b> עוד אלא לרי"ש בשדה האילן. נמצאת חזקה בשנה אחת. 
+<b>ונ"ל </b>שכך הוא הענין שאמרו עד ג' שנים מזדהר בשטריה. לא הקפידו על השנים רק על שלש תבואות ושיערו שאין אדם רואה או יודע שאדם אחר אוכל פירות שדותיו וקרקעותיו שלש פעמים ושותק. לפיכך כשהמחזיק רואה שאין מערער על אכילתו זה שלש פעמים. שוב אינו נזהר בשטרו. ותלמודא נקיט מילתא מציעתא. דרובא דפירות. שלש פעמים בשלש שנים. הן נאכלים. <b>אבל</b> אם לפעמים יש אכילת פירות ג"פ. בפחות משלש שנים. בבציר משלש שנים נמי ודאי לא מזדהר. <b>והוא</b> הדין איפכא כי ליכא שלש תבואות אלא בשש שנים או יותר כאילני בנות שוח ובנות שבע וכן הפרסאות. וכדומה נ"ל דאז צריך להזהר בשטרו. עד שילקוט פירות שש שנים. והכי נמי. כשהמערער במדינה אחרת. צריך המחזיק להזהר בשטרו לעולם. אבל לא משמע כן בפוסקים. עסקמ"א. 
+<b>והעבדים </b>אע"ג דגודרות אין להם חזקה לאלתר. יש להן חזקה לאחר שלש שנים. 
+<b>ומדעת </b>הר"מ נראה דאין חזקת של"ש אלא לעבד בלבד. וכתב הה"מ דמתני' תסייעיה. 
+<b>ואינו </b>נ"ל. דהא בהדיא תנן וכל שהוא עושה פירות תדיר. א"כ כל ב"ח שוים לכלל הזה. 
+<b>ומ"ש </b>מהרפ"כ טעמא. דבגודרות אין כותבין עליהם שטר. ולפיכך אין שייך בהם חזקת שלש שנים תי"ט. <b>לא</b> הבינותי זה הטעם. שא"כ אדרבה יהא חזקה להם לאלתר. כשאר מטלטלין. מטעם זה. דלא שייך למימר אחוי שטרא. <b>והשתא</b> אע"ג דגודרות ודאי לאלתר לית להו חזקה. משום דנקיטי ניגרי ברייתא. מיהת בשלש שנים תסגי להו. דומיא דעבד. ואע"ג דלא כתבי עלייהו שטרא. אטו משו"ה לא תהוי ליה חזקה לעולם. מי לא עבדי לזבוני. <b>הילכך</b> נ"ל דלית דחש לדעה זו. ואפילו הר"מ אפשר דלאו הכי ס"ל. לישנא דמתני' נקיט. עכ"פ אין אחריות דעתו עלינו. 
+<b>וכל שעושה פירות תדיר </b>דייקא. <b>ש"מ</b> דבתר אכילת ג"ש פירות אזלינן. כמש"ל <b>נ"מ</b> דכי הויין אילנות שאינן עושין אלא לשלש שנים. חזקתן תשע שנים. <b>ותנא</b> הני ושייר. אכללא סמיך. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>וילכו ויודיעוהו שנים </b>ש"מ ר"י. לית ליה הא דר"י ור"ע. במתני' דלעיל. <b>וכרע"ב</b> אבל אם היה עמו בעיר לאלתר הוי חזקה. <b>ע"ל</b> מ"ו בתי"ט ד"ה ולצורית. לשון הרב המגיד 
+
+Mishnah 3
+
+<b>שנתת לי במתנה </b>בשטר בעדים. <b>וצ"ע</b> כשטוען שמחלת לי. מאחר שאכלתיה שני חזקה ושתקת. דאנן סהדי. אם לא היכא דהויא מחילה בטעות. או בשעת חירום. שלא היה יכול למחות ודוק. <b>ולר"י</b> אף נאלתר הוי חזקה. 
+<b>האומנין </b>אין יכולין לטעון נקוחים בכלים שבידיהם משל אחרים. וה"מ כשהכלי מצוי בפנינו ביד האומן. <b>כתי"ט</b> ואין הכוונה בפנינו ב"ד כשטוען עליו. דודאי הוא נאמן. ע"כ. <b>וזה</b> הפך המבואר בגמרא גבי רמאי דפומבדיתא. דאי חכים הוא. משוי ליה ראה. וכן מבואר להדיא בסימן קל"ג ע"פ תשובת הרא"ש. ובסימן קל"ד ס"ב. <b>אמנם</b> בסע"ב בהגה. כתוב כדבריו. וצ"ע. <b>שוב</b> ראיתי בסקל"ג העיר סמ"ע בזה. וצל"ע. 
+<b>כמחזיק </b>אע"פ שבא מחמת טענה. 
+<b>כנותן מתנה </b>וה"ה למוכר. <b>ולא</b> נקטיה. משום דאורחיה למקני בכסף. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>משלמין </b>וא"ת ה"ד כו'. ותירוץ אחד מגדולי ר"צ. שא"א בממון כאשר זמם כו'. כיון שאפשר בחזרה. נ"י. וזה פשוט מאד. <b>מיהו</b> היינו בדאפשר בחזרה. דהיינו כל זמן שהמתחייב חי. דאיכא למימר דילמא ישלם. ואע"פ שהעני. שמא יעשר וישלם. נמצא עדיין אני קורא בו כאשר זמם. <b>משא"כ</b> משמת. שנתקיים כאשר עשה. אימא לפטרי. <b>וממתניתין</b> נ"ל דאין ראיה לממון דעלמא. דשאני קרקע. דאינה נגזלת. וכל היכא דאיתא. ברשותא דמרה איתה. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ובונה עלייה ע"ג ביתו </b>תי"ט מיגז גייז לישניה דרשב"ם. והוא חסרון הראוי למלאות. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>ה"ז בחזקתה </b>הא ודאי מיירי. אע"ג דלפי הנראה עתה. אין הזיזין וגזוזטראות כנוסים לתוך שלו. אלא יוצאים לר"ה. מ"מ אנו אומרים. כשבנה זה ביתו. כנס לתוך שלו. וכן כל הבתים הבנוים בצדו. כנוסים הם לתוך שלהם. ואפ"ה הם אינם יכולים להוציא זיזין עתה. לפי שכבר מחלו משלהם לבני ר"ה. מאחר ששהו ולא הוציאו מיד כשבנו. ויתרו. ושוב אינם רשאים להוציא. דהו"ל כנותן דרך לרבים. מה שנתן נתן. כך צריך לומר לדעת המפרשים. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>הבתולות </b>כרותות מבתולת השקמה. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>המגורות </b>כרמ"ז. נ"ל שהוא מלשון מוגרים במורד. <b>ושבוש</b> גדול הוא. שהם שני גזרות. ושני הפכים בענין. 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>מכרן </b>(בור וגת) ועכב השדה לעצמו. 
+<b>רע"א א"צ </b>הלוקח ליקח. לשטתיה אזיל. דכללא הוא בכ"מ מוכר בעין יפה מוכר. וחכמים לטעמייהו. 
+<b>לא הקדיש אלא כו'. </b>את"ק קאי ר"ש. וקאמר לא הקדיש את כולם. אלא כו'. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>המוכר חמור מכר סייח </b>כגון דא"ל חמור מניקה כו'. דחלב האתון למאי מהניא. <b>ואע"ג </b>דאיכא דשתו ליה לרפואה. לחולי השדפון. ליכא למידק מהכא דאסור משום דלא הוי רפואה גמורה. וכענין שנחלקו חכמים על רמב"ח. בבתרא דיומא. במי שנשכו כלב שוטה. שאין מאכילין מחצר כבד שלו. דילמא הכא כ"ע מודו דהויא רפואה גמורה (עם שהנסיון הוכיח ההפך כמה פעמים. שמא אין כל העלולים מאותו חולי. שוין ברפואה זו. ומצינו ג"כ אף בסמים. איכא גופא דלא מקבל סמא. אע"פ שהסם בדוק ומנוסה) <b>ואפשר</b> היכא דהוי רפואה בדוקה ובחולה לשאר אינשי. אע"ג דלזימנין לא מהניא. ולא מעלי לגרועי הטבע ורעי המזג וידועי חולי קשה. הנך שאנו. ולא אתרעא הרפואה משום הכי. אע"ג דספיקא היא. ומידי ספק לא נפקא. אפ"ה שריא אליבא דכ"ע. משום ספק נפשות שדוחה אפילו שבת החמורה. <b>אלא</b> שהוגד לי משם רופאים מומחים שאינן מסכימים עם רפואת חלב זה. ושוחקים על רופאי אליל. שסומכים עליה. וקוראים אותם חמורים. 
+<b>איברא </b>אשכחן בתלמודא דידן (בכורות ז"ב) במי רגלי חמור. דשתו אינשי ומעלי לירוקנא. ושריא כל היכא דאיכא סכנתא. והכא מיהא משו"ה מכר בנה. משום דהוי מילתא דלא שכיחא. וסתמא לאו להכי קבעי לה. אלא ודאי היא ובנה קאמר. ותו דאפילו אם באמת צריך לחלבה של האתון. ודאי שאם אינה רואה בנה בצדה אינה נותנת חלבה כלל. זה ידוע. ותלמודא. מילתא פסיקא נקיט. ולא איכפל לאשמועינן טעמא דלא צריך ליה. 
+<b>הסייח </b>בנו של חמור. לשון רשב"ם. <b>והוא</b> ע"ד לשון הכתוב. אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד. 
+<b>מכר יונים </b>אבל לא ביצים. ולא אפרוחים שלא פרחו. כך כתב רמ"ז. וצ"ע. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>לא ישפה </b>לא יכרות. כתי"ט ודומה לארמי. ואכות. ושפית. ואינו דומה. שהרי הכריתה והכתיתה. שני דברים מוחלטין הן. אבל יש לו רעים רבים בתלמוד. בלשון כריתה ממש. ומהם בריש מכלתין. גזית אבני דמשפיין. ובמשנה ספ"ג דע"ז. שפיה לצרכה. ובפ"ג דמעילה. אין מועלין בשפוי. והוא מה שנגדר במגרר. הפצירה פים. תרגומו שופינא. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>מכר הקנה </b>לענין מ"ש תו'. וק"ק כו'. 
+<b>עמ"ש </b>בס"ד יומא פ"ב מ"ג. ד"ה הגרה. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>יפות ונמצאו רעות </b>הוי כאונאה. כלומר דלא נתאנה בדמים כלל תי"ט <b>משמע</b> הא כי נתאנה אם רצה לוקח קנה. ומחזיר מוכר אונאה. <b>וה"נ</b> מסתברא לכאורה. שלא יהא דין זה פחות מבבא דבסמוך. <b>איברא</b> דאיכא למימר נמי דגרע. כיון דאי בעי. לא קנה. לאו קנין מוחלט הוא. וצריך תלמוד לענין מעשה. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>משך </b>מר"ה לסמטא (נ"ל שהוא לשון השמטה. בחילוף שי"ן בסי"ן. כדרך ולשטר חד בשי"ן ימנית. ובתרגום בסי"ן שמאלית בכ"מ. וכן נקרא בלע"ז) או בחצר של שניהם (פירושו של אחד משניהם) אבל משיכה בר"ה לא מהניא. 
+<b>קנה </b>אע"פ שלא מדד כו'. כצ"ל בלשון הרע"ב. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>הרכינה ומיצה ה"ה של מוכר </b>לענין קושית התו' עמ"ש בס"ד שילהי תרומות. <b>ומ"ש</b> בתי"ט. דאפילו בישראל התורם עכשיו לק"מ. דהא דשל חולין בלא הרכינה ומיצה הם. מ"מ נשארו ביד ישראל. ואיה התרומה שעליהם עכ"ל. <b>לא</b> ידענא מאי קאמר מר. הא ודאי שפיר קאמרי התו'. כמו אותן מדות שמודד התורם. מ"ט של חולין תחלה. נמצא כשממלא ומערה כד כד. אינו מרכינה וממצה. לפי שאינו מקפיד על כך. וממהר לערות ולמלאות כדרך החנונים. עד שמגיע אל כד של חמשים. שהיא תרומה. 
+<b>הרי </b>שלא נשאר בידו כלום ממיצויי המדות. שלא תרם עליהם. שכל מיצוי ומיצוי נצטרף למדת חברו שמילא אחריו. ולא הרויח מאומה. 
+<b>ועל </b>כן פשוט שראוי להיות במדה של תרומה כמו כן. שהמיצוי לא יחשב לתרומה. שמבלעדו תספיק מדת התרומה. שעולה בודאי לפי חשבון כדים של חולין. <b>וכן</b> הדבר אפילו כשתורם באומד מ"מ השיעור אחד לתרומה ולחולין. דוק ותשכח. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>השולח בנו </b>קטן. צריך לבאר עד מתי הוא קטן לענין זה <b>ונ"ל</b> עד שהגיע לעונת הפעוטות. כבר שית. כבר שבע. כל חד לפום חורפיה. <b>ואחד</b> הזכר. אחת הנקבה. במשמע. 
+<b>חנוני חייב </b>כתו'. דאם היה מחזיר אותו פונדיון עצמו לתנוק. ה"נ דהוה פטור. 
+<b>ואינו </b>נ"ל. עיין כיוצא בה בי"ד (סימן שמ"ט) בהגה. כשהיו או"א מזרקין עליו כלים. ועמד אחד והצילן. אם אח"כ החזירן להם. חייב לשלם. דהוי כזרקן למקום גדודי חיה ולסטים (דהכי קיי"ל באבדה. משהגיעה לידו. נתחייב בשמירתה. ואפילו משנטפל בה. מתחייב להחזירה). 
+<b>ואם </b>בגדולים בני דעת ובשל עצמן כך. ק"ו לכאן. 
+
+Mishnah 10
+
+<b>וממחה משקלותיו </b>ששוקל בהן דבר לח כו' שנדבק בהן מהלכלוך ומכביד המשקל. נ"י. 
+<b>ואע"פ </b>שאם הוא המוכר. הוא המפסיד. ומה לנו לחוש לכך. <b>מ"מ</b> עובר משום לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן. כי לפעמים לוקח בהן דבר גם כן. <b>ואפילו</b> בדברים שמוכר. יש לחוש שלפעמים אין לו אבני משקל קטנים (כגון שהלוקח רוצה לקנות רק עשר ליטרות בלבד. והמוכר אין לו משקל של עשר. אלא של חמש עשרה. ושוקל כנגדן. ומניח חמש ליטרות בצד הבשר. ונותן בכף מאזנים אבן כבדה הרבה. וצריך לתת אבן קטנה בכף האחרת. עם הבשר הנשקל. לנכות מן המשקל הגדול ולכוין משקלו. ועל ידי זה הקונה נפסד. אם היא מוכבדת מן הנדבק בה. <b>וגם</b> דרך התנא להודיע לבלתי יודע. לשמור גם המוכר מההפסד. 
+
+Mishnah 11
+
+<b>אבל ביבש א"צ </b>והטור כתב כו'. שאף לדבר יבש צריך לקנח המדות. וכב"י שאינו מוצא לו טעם כו'. ומהרפ"כ כתב שדבריו במדות שהן עמוקים ע"כ. <b>לא</b> ידעתי למה דווקא במדות. ולמה דווקא עמוקות. הלא אף בכפות המאזנים. ואפינו אינן עמוקות. יש לחוש שנדבק בהן מאבק ועפרורית ונישובית. וכיוצא בהן מדברים העושים פסולת קל ודק. הנסרך גם ביבש. ונשאר בכפות אחר המשקל. ואינו סר עד שיקנחוהו בידים. או ינקוהו במכבדת יפה יפה. 
+<b>בדקה לא ימוד בגסה </b>דהוי פסידא לוקח. שאינו נותן לו אלא הכרע אחד. והוסיף הרשב"ם. ואפילו במקום שמוחקים. א"א למחוק כ"כ בצמצום. ע"כ מתי"ט. <b>ולא</b> ידענא מאי קאמר. דהא הכרע הוא במשקל. ומחיקה היא במדה. <b>שוב</b> עיינתי בנ"י. ונראה שכיון לתקן זה. ועדיין אינו מתוקן. כי אם אי אפשר למחוק בצמצום. לאו פסידא דלוקח הוא. אלא פסידא דמוכר הוא דהוי. <b>גם</b> מש"ע תי"ט בשם רשב"ם. לא ימוד בדקה. דמפסיד מוכר. שאינו יכול למחוק כ"כ כו'. <b>אין</b> לו הבנה. ונראה שט"ס בלשונו. וכך צ"ל. ובגסה מוחק יותר. זה מוכרח לפי צורת הלשון. <b>אמנם</b> הוא נגד המושכל. וההפך מבואר בשכל. <b>גם</b> אין כך הנוסח בפירוש רשב"ם. בספרי גמרא שלנו. אלא שמ"מ נשתבש הלשון בכאן מאד. ואינו עולה כלל. 
+<b>לא יגדוש </b>ואע"פ שמוסיף בדמים. <b>נראה</b> דמיירי שהמוכר אינו בקי במנהג המדינה. שהוא מבני הכפרים. והלוקח רוצה להטעותו לגדוש. כאילו כך המנהג. אינו רשאי אע"פ שמוסיף כו'. אם אינו מפרש בהדיא. וכן איפכא. <b>דאל"ה</b> פשוט דכל תנאי שבממון קיים. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>זרע פשתן </b>דרובא קונים לזריעה. <b>עמ"ש</b> בס"ד ספ"ט דתרומות. 
+<b>חייב באחריותן </b>ואפילו היתה שנה שחונה. אם יכולין להשקות ברגל. והשקום כגן הירק. הרי זה חייב. <b>אבל</b> אם היו שנים כשני אליהו. או שפסק המעיין. ודאי אינו חייב כלום. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>פטסיאות </b>חברו במ"ז פ"ב דר"ה. ועמ"ש שם. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>אשתקד </b>שם מורכב. שתא קדמייתא. 
+<b>ואם ידוע </b>כו' צ"ל שהלוקח הוא ממקום אחר ולא ידע בו אלא בני אותו מקום של המוכר להם הוא ידוע. דאל"ה הא סבר כו'. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>בית אלמנות לבתו </b>אבל בחיי בעלה כו'. אין דרך חתן לדור עם חמיו. <b>קשיא</b> לי טובא. דהא איפכא שמעינן ממתני' ה' פרק ח' דעירובין. דעביד אינש דדייר עם חתנו. ולא עם בנו. <b>וי"ל</b> בדוחק. אע"ג דניחא ליה ודאי. התם בקרובי דעתא תליא. <b>איברא</b> משום הנך טעמי דהכא. קמ"ל דלא שפיר דמי. <b>והתם</b> נמי לאו בדירה ממש איירי אלא באכסניא באקראי עסקינן. משו"ה ליכא חששות דאתמרו הכא. <b>ותו</b> דהא בחמות לא איירי התם. דלא אזל אלא איהו לחוד. הילכך בבתו ניחא ליה טפי. מכלתיה דלא דיירא גביה. <b>דהא</b> ודאי משום דלא מתדר להו בהדדי. להכי דייר בנו באפי נפשיה. דלא הוי מקבל ליה לכלתיה למידר גביה. השתא נמי דאזיל לגבי בריה לבקרו. אין רצונו להתעכב אצלו. ואינו מסיע ביתו מלבו בשבילו. ודוק. עמ"ש בס"ד בחייתא דקיטרא (שי"ע סל"ב) <b>והוי</b> יודע דבהאי מילתא. דקמ"ל אגב אורחא בעלמא. איסורא נמי איתא. ואיכא מ"ד דמנגדינן ליה. וכ"פ הרמב"ם ז"ל. אע"ג דאנן קיי"ל כנהרדעי. דלא מנגיד רב אלא אמאן דקדיש בביאה. מיהא לא שרי לה. ואיסורא כדקאי קאי. אלא שהתו' כתבו. שעל זה סמכו להקל האידנא. ולכן השמיטו זכרונה כל פוסקי הלכות סדורות שבידינו. <b>ותמהתי</b> על זה. מי ילפינן ממקלקלתא. אלא שהדוחק ועול גלות התיר לעצמו. מה שאינו מן הדין. וכמו שמצינו בכמה דברים כיוצא בזו. שאין כח ביד חכמי הדורות. למחות בקולות הנהוגות חוץ לשורת הדין. והנזהר בדברי חכמים. עליו תבוא ברכת טוב. 
+<b>טרקלין </b>עתשו' הרמ"ע (סימן מ"ה) ושם מפרש טרקלין. מלשון טרוקו גלי. ופירושו לינה נעילה. עלח"ש פ"ד דאבות מי"ג. 
+<b>היכל וכותליו </b>עמ"ש בס"ד בלח"ש רפ"ה דיומא. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>מי שי"ל בור </b>דווקא. דאילו חדר דרכו ליכנס שם כו'. <b>וכה"נ</b> לא תקנו כלום. אע"ג דחששה דחשד. במקומה עומדת. וגדולה היא משל דרך הבור. <b>מ"מ</b> לא יכלו חכמים להעמידה על הדין. להפסיד לזה ביתו. משום חשש בעלמא (משא"כ בבור. דאפשר בתקנתא) <b>ולא</b> עדיף מחתן הדר בבית חמיו. דגריע טפי. כמ"ש בן סירא. ואפ"ה לא מצו רבנן למחויי ביה. ולמכפייה דלא למידר גביה. היכא דלא אשכח ביתא אחרינא אי נמי דלא מתדר ליה אלא גביה. דהא לא אשכחן בשום דוכתא. דאשמעינן איסורא בהדיא. אלא רב לחוד הוא דמנגיד עלה למ"ד. ופליגי נמי נהרדעי אליביה. 
+<b>אבל </b>זה עושה לו פותחת. וזה עושה פותחת. ודאי כל דאפשר לתקוני. מתקנינן. 
+<b>עושה </b>כו'. מנעול בפני עצמו. עם מפתח מיוחד לו. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>מי שי"ל גנה </b>כו' כגון יורשים כו'. אבל בנקח גנה כו' תי"ט. <b>ור"ל</b> בלקח מחברו בעל הגנה. וקיצר יותר מדאי. כי הי"ל לכתוב כן באר היטב. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>מה שנתן נתן </b>ואע"פ שבטעות היה. 
+<b>היה </b>נ"ל פשוט. דהיינו טעמא כיון דאיהו מחל להו מדעתיה. ואינהו קנו לה בהילוכא. גמר ומקני אף בטעות. דאסיק אדעתיה דלא מצי לאשתעויי דינא בהדי רבים. דקדירא דבי שותפי (לא קרירא כו') הוא. 
+<b>משו"ה </b>לא דמי למחילה בטעות דעלמא. דהכא איהו דאפסיד אנפשיה. יאוש בעלים הוא. ודרך הרבים. מאן שביק מאן מחיל. וזה היה ישר בעיני. <b>אלא</b> שעדיין צריך ליישב סוגיא דהלמודא. 
+<b>המעמד </b>שהיו עושין שבעה מעמדות כו'. <b>ולי</b> נראה יותר נכון לומר. שהם מכוונים כנגד פרקי שנות האדם. אם ימלא ימיו. שבעה עדנין יחלפון עלוהי. ילדות. נערות. עלמות. בחרות. עמידה. זקנה. וישישות. כולם הבל. ורהבם עמל וחבל. סופן אביל. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>והבוכין </b>עלח"ש מ"ה פ"ד דעירובין. 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הרי אלו נמדדין עמה </b>צ"ע איך היא מדידה זו. <b>עמ"ש</b> שילהי מציעא. 
+<b>אם אמר הן חסר </b>כו' ומוקי התו' בעומד בתוכה דאל"ה תקשי מתני' דלעיל כו' ואפילו לא היו טרשין כל עיקר ע"כ. <b>צ"ע</b> דילמא לעיל מיירי ביתרים מבית רובע. 
+<b>ואם רצה </b>מוכר. <b>מחזיר</b> לוקח. <b>צ"ע</b> אי אפי' לא רצה לוקח. מי כייפינן ליה ליקח יותר ממקחו. אם אינו צריך לו. 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>יש נוחלין ומנחילין </b>והא דלא נקט יש נוחלין זה את זה כו' רשב"ם <b>ר"ל</b> נוחלין זה את זה הול"ל. ולא צריך למתני מנחילין. <b>אבל</b> באמת לא היה מספיק לומר נוחלין זא"ז. להבין ממנו שכל אחד נוחל את חברו. עד שיאמר בלשון כפול. נוחלין זה את זה. וזה את זה. כדי להודיע שהנחלה מתהפכת ממנחיל לנוחל. ומנוחל למנחיל. ואינו מדרך התנא לשנות דרך ארוכה. <b>אבל</b> בחר לשון ערומים קצרה וצחה. כל אמרתו צרופה וברה. 
+<b>והאיש את אשתו </b>פשיטא דירושת הבעל קודמת. אף לבנים שכבר היה לה מאיש אחר קודם שנשאה זה. וכ"ש לבנים מן הבעל. דמאי שנא בניה. משאר יורשיה. כי לית לה בנים. דהא אינהו נמי דאורייתא. ובעל דרבנן. ואתא דרבנן. ועקר לדאורייתא. <b>וש"מ</b> מהכא נמי. כמה גדולים דברי סופרים. <b>עמ"ש</b> תי"ט. ליישב דרשה דת"כ. באם אינו ענין. <b>להא</b> מילתא. בר מולא הוא עם גברא רבה אחרינא. הרמ"ע ז"ל. בס' יונת אלם. פצ"ט. דקאי כוותיה. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>בת קודמת לאחין. </b>ולאב. <b>וצ"ע</b> מ"ט לא תני ליה. דהא איהו עדיף. דקודם לכל יוצאי ירכו. והו"ל לאשמועינן רבותא. וכ"ש אחין דלא קדמי. <b>וי"ל</b> קצת. דהא מרישא שמעינן. וזיל קרי בי רב הוא. דבן קודם. וה"ה לאב. וכל יוצאי ירכו. במקומו עומדים. <b>ודקתני</b> סיפא. האב קודם לכל יוצאי ירכו. שבקיה דמפרש נפשיה. כל שאינן יוצאי ירך בנו המוריש. משו"ה תנא. מלמטה למעלה סידריה נקט ואתא. 
+<b>אחין קודמין לאחי האב </b>ולאבי האב. 
+<b>והאב קודם לכל יוצאי ירכו </b>שלא מן המת. 
+<b>כל הקודם בנחלה </b>כו' מסיים בה הרע"ב. וכן לעולם עד אדם הראשון. <b>ולא</b> דק. שאין בן נח יורש את ישראל. שאין לו אחוה. לפיכך אינו נאה כלל לומר כן. <b>ויש</b> לתמוה עליו. ששכח החיוב שאמרו חז"ל. חייב אדם לומר בלשון רבו. דדייק טובא. שכך שנה לנו בעל התלמוד. נחלה ממשמשת והולכת עד ראובן בלבד. ודייק עלה לימא עד יעקב כו'. מיהו טפי ודאי לא אפשר. והמוסיף גורע. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>נפלו לו </b>בחייו. ולא ידעתי למה דקדקו לכתוב כן. תי"ט. <b>ולא</b> ידע מר. שאין הבן יורש את אמו בקבר. להנחיל לאחיו מן האב. ולא הבעל את אשתו. <b>א"כ</b> האי דנפלו לו. ולא להם. היכי דמי. אי בכה"ג עסקינן. מי ירית מידי. ומהיכן נפל לו. שלא נפל גם להם. הא ודאי ע"כ בחייו איירי. זה פשוט. 
+<b>זיכה בה </b>מ"ש תי"ט משם הראב"ד. ודווקא בחולק בקרקע. אבל במטלטלי לא. שאין שטר למטלטלי. <b>צ"ע</b> ועמו"ק (הר"ן). 
+<b>האב אינו יכול למכור </b>הגוף. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>והבן אינו יכול למכור </b>פירות בחיי אביו ואפילו סתמא לא ימכרו. מאחר שהלוקח יכול לבטל המקח. כמ"ש נ"י. 
+<b>אבל </b>אם מכרם. מכורים מיהא לכשימות האב. <b>ולא</b> הוו מוכר דשב"ל. דהו"ל מוכר דקל לפירותיו. <b>מ"ש</b> תי"ט. על מ"ש בפירות שהגיעו להבצר <b>צ"ע</b>. שוב ראיתי שהושג מבש"ך (סצ"ה). 
+
+Mishnah 8
+
+<b>נשאו. ישאו </b>לענין קריאת מלות אלה. עפ"ה דכתובות. 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתי"ט </b>ד"ה דוחין. בלשון הנ"י. צ"ל וא"כ לרבנן דקיי"ל כוותייהו נוטל נמי בתרווייהו. ותי"ט העתיקו בשבוש. 
+<b>ילדה זכר </b>נוטל מנה. הכא בש"מ. קנה. שדעתו של אדם קרובה אצל בנו. 
+<b>נ"ל </b>דבהוכר העובר דווקא. אבל בציר מהכי. לאו עובר סתמא שמיה. עד שיפרשו לך. כך הוא בעיני. ועמ"ש בפ"ג דקידושין. ובא"ע ס"מ (ואצ"ל בפחות מארבעים יום. דמיא בעלמא הוי) ובזה א"צ למה שנדחק נ"י. ואינו נרא' מ"ש דמשום טירוף דעת חששו. שאם כן. מאי איריא בנו. אפילו אחר נמי. <b>ותו</b> דאי איתא דלא שייכא קנייה בעובר לגמרי כלל. הא אמרינן. מידי דליתא בבריא. ליתא בש"מ. <b>אלא</b> מסתברא לא שנא בריא. ל"ש ש"מ. קנה. מה"ט דדעתו של אדם קרובה אצל בנו. והכא בהוכר עובר עסקינן ואתיא כי סתמא דפ"ג דקדושין. דכה"ג מיקרי בא לעולם. משו"ה בריא וש"מ שוין בהא. <b>והא</b> דמפלגינן הכא בין בנו. לאחר. היינו משום דספיקא הוה. והתם נמי לא הוו קידושין אלא להחמיר. עמ"ש שם בס"ד. 
+<b>הילכך </b>גבי בנו דווקא. דדעתו קרובה. הוא דאמור רבנן דליקני כה"ג. גם המעות נשארים בחזקתן ליורש הראוי. משא"כ באחר. דהו"ל ספיקא דדינא. המע"ה. וזה כפתור ופרח ודאי. 
+<b>נקבה מאתים </b>דלענין הרווחה כו'. <b>אי נמי</b> במבכרת. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>השולח סבלונות </b>עמ"ש פ"ב דקדושין ובמו"ק אה"ע (סמ"ה). 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>נכסים בחזקתן </b>ולא פירשו ב"ה אי בחזקת יורשי האשה כו'. וכיוון שהנכסים בחזקתה. יכולה היא להוריש השבועה לבניה כו' תו'. 
+<b>לכאורה </b>דברי תימה הם. מה טיבה של שבועה כאן. הרי בנצ"ב אינה צריכה שבועה. כדקיי"ל בא"ע (ספ"ח. וצ"ו) <b>מיהא</b> איכא לאוקמה בדליתינהו. וכמ"ש שם בס"ד על לשון הטור. ועדיין צ"ע. יע"ש. <b>אלא</b> שמכל מקום מ"ש תי"ט. אינו מדויק כל עיקר. דהא קאי ליה אמ"ד בחזקת יורשי האשה. ומאן שמעת לה. ר"א. והא שמעינן ליה. דסבר אדם מוריש שבועה. עתו'. וק"ל. 
+<b>איברא </b>לדידי. בלא"ה לק"מ. דכה"ג דמתו שניהם מיתת פתאום. ליכא למיחש להתפסת צררי. <b>ותו</b> אי נמי אתפסה. או מעצמה תפסה. הא ודאי כל מה דאית לה. גבה משתכח. ולא מחזיקינן ריעותא. לומר שהוציאה את שלה מתחת ידיה ומרשותה. ונתנה ליד אחר. דכל מאי דאית ליה לאינש. בידיה וברשותיה קמנטר ליה מסתמא. ואינו מניח את שלו על קרן הצבי. וק"ל. <b>א"כ</b> בודאי כאן נמצא. וכאן היה. וימצא אצלה. על כן אין כאן מקום לשבועה. <b>שוב</b> ראיתי שגם התו' כך כתבו בשם הר"ש. ואע"פ שדחו זה. באמת רבים וגדולים יצאו לחלק בכך. ודידן עדיפא מדהר"ש. וק"ל. 
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>סלעין עשרין </b>קמ"ל תפוס לשון אחרון. 
+<b>תלתין סלעין </b>קמ"ל דלשון ראשון עיקר כה"ג. 
+<b>כסף זוזין דאינון ונמחק </b>סד"א איירי דגריעי טובא נינהו. כדקאמר מלוה. 
+<b>כסף סלעין דאינון </b>קמ"ל אע"ג דחשיבי. מהו דתימא כסף חשוב. שעושין ממנו סלעים קאמר. דהיינו לאפוקי כסף זוזי שהוא מעורב בנחושת שבעתים. ולעולם אימא. דהכא אין לו אלא סלע אחד. צריכא. 
+<b>דרכונות </b>ס"ד איידי דיקירי וחשיבי טפי. אפילו חדא. טובא קרי ליה. ע"ד ובני דן חושים. דעבידי אינשי דקרו לחד ברא. בנין. אגב חביבותא. משו"ה כולהו צריכי. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>כותבין גט </b>כו'. ול"ח שמא לא יתננו לה עד אחר זמן. ויבוא לחפות עליה. <b>אם</b> זנתה קודם. 
+<b>כותבין שטר ללוה כו'. </b>ולשני יוסף ב"ש לא חיישינן. שהרי אין יכולין להוציא שטר זה על זה. כדתנן שילהי מכילתין. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>רי"א יתן </b>דס"ל אסמכתא קניא. המבטיח לחברו דבר על מנת שיעשה לו דבר לעתיד. וסומך בלבו בשעת התנאי שיוכל לקיים עכ"ל רע"ב. 
+<b>לאפוקי </b>דבר שאינו בידו ולא ביד אחר. דכה"ג ודאי גמר ומקני. דמתנה על מה שאין בידו לקיימו. התנאי בטל. והמעשה קיים. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ועשם </b>ז"ל תי"ט. נראה שהוא מלשון עשו דדי כו' ודלא כמו שהחכים בעל לבוש שהעתיק ועשה אותם. <b>ואני</b> אומר ודאי החכים למי שלא ידע דרך הכינוי. וזולת זה לא עשה בעל הלבוש מאומה. כי בין שיהיה לשון מיעוך. או לשון עשיית פועל ממש. דרך הפעל עם הכינוי אחד הוא להם. בשניהם יכול שיאמר ועשם. או ועשה אותם. 
+<b>ואם </b>יהיה ענין המיעוך בשורש זה לגזרת הכבד. מה בכך. אחר שאין לשון המשנה מנוקד. תתכן הקריאה בשתי הדרכים. בין בכינוי. בין שלא בכנוי. זה פשוט על כן בחנם האשים תי"ט ללבוש. שטוב בעיניו לבאר היטב הבנת הכינוי. למי שלא ידע ערכו. ולא הבין דרכו. וזוהי דרך סלולה לרבים מן המחברים. לא יחושו לשנות קצת לשון המשנה. להיטיב באורו. בחבוריהם. שלכד נעשו (וכל עצמן לכיוצא בזה הוצרכו. לחדש חבורים ולהוסיף ספרים) ומי שאינו בקי יחזיק לו טובה על כך. ולשון משנה לחוד. לשון מחברי ספרים לחוד. שהוא לכל מסור. ולא באו אלא לפרש ולהשלים החסור. 
+<b>בתי"ט </b>ד"ה נמצא. צ"ל בין שטרותיו שובר שטרו כו'. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>הרי החונק כו'. </b>כתוב גאון בשעריו. פירוש היה חונק. הוא שמחזיק בבעל חובו שיפרעהו. ועבר שמעון ואמר הניחהו ואני אתן. משמע דלאו חונק ממש קאמר נ"י. <b>ר"ל</b> דאי בחונק ממש. הא ודאי מצוה קעביד. ואנוס הוא שלא לעמוד על דם רעו. והיכי פליג ר"י. וקיי"ל כותיה. <b>אכן</b> נ"י גופיה לא ס"ל כהאי פירושא. כדמשמע ממאי דכתב תי"ט בדבור הסמוך בשמו. <b>א"נ</b> איכא לפרושי. דקסבר נ"י בדעת הגאון. אע"ג דלאו בחונק ממש. ולא ברשיעי כה"ג עסקינן. אבל לעולם באונסא מיהת קמיירי. <b>אבל</b> זה דוחק בכוונתו. כי איזה שיעור לדבר. וכה"ג ודאי צריך לאודועי. ולפרושי היכי דמי. <b>איברא</b> לענ"ד מתניתין מתוקמא שכיר כמשמעה. והכא במאי עסקינן. ביש לו ואינו רוצה לקיים מצות פריעת ב"ח. דכופין עליה ומכין אותו עד שתצא נפשו. ומאי החונק. ע"פ גזרת ב"ד ושלוחיהם. ואפילו תימא איהו גופיה נמי מצי עביד. היכא דאיכא פסידא ופסיקא מילתא. 
+<b>והשתא </b>החונק ממש קתני ודאי. ואפ"ה סבר בן ננס דמיפטר. מטעמא דלא על אמונתו הלוהו. ור"י חלוק עליו אף בחנוק. משום דודאי אפסדיה. <b>ודמי</b> לערב בשעת מתן מעות. כיון שעל פיו שלחו חפשי. ואכל הלה וחדי. ולא אשכח לאשתלומי מניה דהיאך מידי. <b>וכיון</b> דאתינן להכי. לק"מ מ"ש נ"י מערב דכתובה. פשיטא דשני ושני. ולא דמיין להדדי לגמרי. וזה כפתור ופרח ותו לא מידי. 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Bava Kamma/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Bava Kamma/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e363706268fd56f83a70e114cf3295d2e343caad
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Bava Kamma/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt	
@@ -0,0 +1,445 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Bava Kamma
+לחם שמים על משנה בבא קמא
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה בבא קמא
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>נזיקים </b>תואר במשקל פעיל נזיר נזירים. נזיר נזירים. והנזיר הוא הנוזר והניזר. כמו נזיר אלהים יהיה הנער. וכן הנזיק. הוא תואר המזיק. והניזק. כמו ומלכא לא ליהוי נזיק. שכולל נזק המלך והעם מבלי יועצים. וקראום לארבעה הללו נזיקים בשם תואר. לפי שכבר הן מועדין. ונעשה זה הפועל בהם קנין עצמי. שבו יתוארו ויוחסו. משא"כ בשם מזיק. שהוא מבנין הפעיל הפועל במקרה. והוא ההבדל שבין התואר והפועל. כך נ"ל ברור. 
+<b>ובזה </b>א"צ לדחקו של בתי"ט. שהיא הרכבה שאינה קולטת. לפי שהנו"ן אינה ראיה. כי היא נו"ן השורש. אלא שנפקדה בפעל הנוסף. לבוא דג"ש תמורתו. והיה מהראוי לפי דרכו לקרות ניזיקין. בחיר"ק פ"א הפעל. ויהיו א"כ שלשה חרוקין בתיבה בלי תנועה אחרת. והוא מהשקר. 
+<b>גם </b>היותה מורכבת מההפעיל. אין לו מקום. לפי שאין שום הוראה על כך. והיו"ד לא תעיד על זאת. כי היא באה בפלס תואר הנ"ל. 
+<b>אבל </b>היה ראוי לבוא בפת"ח בראשו. כדרך תנועת הנוסף בעצם. <b>אכן</b> תואר הלז יורה על התעצמות הנזק. בין בפועל בין בנפעל. 
+<b>ההבער </b>עתי"ט דוחק שא"א לשמעו. וכמאמר הסותר את עצמו. שלפ"ד פשיטא היה צ"ל אש. כלישנא דקרא בענינא. <b>איברא</b> איפכא איכא למימר. דקבעי תנא לאשמועינן אגב אורחה. דלא מיחייב אלא כשהוא גרם לה. משא"כ אם הרחיק כראוי או עברה גדר. או לבתה רוח שאינה מצויה. דפטור. וקמ"ל דלא ניתי למטעי בלישנא דקרא דאייתי תי"ט. 
+<b>משו"ה </b>נקיט לשון הבער. שם דבר לגזרת ההפעיל. המורה על פעולה יוצאת בכוונת מכווין דווקא. דהיינו לפחות בגרמתו. ואדם פושע לעולם. לאפוקי היכי דאיהו לא גרים מידי. זה לשון ברור. 
+<b>הרי </b>כמו הנה. הריני. הנני. <b>ועיין</b> לשון התו' תדע שלכך שינה לשונו. שבכ"מ אומר לא ראי. כראי. שהוא מלשון ראוי. וראיה לדבר משא"כ בזה וק"ל. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>נכסים המיוחדים </b>שאם הזיק נכסים של הפקר פטור. כפרש"י. <b>לכאורה</b> הדבר תמוה. כדאיתא בגמרא מאן תבע ליה. אפ"ה לכבוד רש"י גברא רבה אמר מילתא לא תהוי כחוכא. מתריצנא לה. דסד"א אע"ג דאפקריה מריה. לאו אדעתא דהכי אפקריה. אלא שזיכו בו עניים. <b>ודומיא</b> דשביעית דהפקר היא לאכלה. ולא להפסד. מ"מ פטור. לפי שאינן נכסים מיוחדים לאדם אחד. ואין לו תובעים. <b>ושמא</b> אפי' כעובדא דר"ס דהגוזל בארא. דאדעתא דאריא אפקריה. אפ"ה לא מצי למתבעיה כה"ג. דוק. ותלמודא שני שנויא רויחא. <b>ומ"ש</b> הלכתא אהדדי לק"מ. כי ראה רבי כאן דבריו של ר"י בנזק ושנאן סתמא קולא לנתבע. וגבי מיתה בלשון יחיד. 
+<b>חוץ מרשות המיוחדת </b>ער"ב ותי"ט דודאי ל"ש הזיק מזיק עצמו בחברו או בממונו ונכסיו שהכניסן שלא ברשות. חייב. 
+<b>והיינו </b>כי הזיק בכוונה. אבל שלא במתכוין. ודאי פטור כה"ג. אע"ג דאדם מועד לעולם. וא"צ להזהר בו לגמרי שלא יזיק לממונו. שהכניס שלא ברשות. ואפילו בפסיק רישיה כו'. כההיא דמלא חצר חברו כדים כו' בעל החצר משבר ויוצא כו'. 
+<b>הנזק והמזיק </b>עתי"ט לשון תשבי. שתמה למה לא אמר המזיק והמוזק. ע"מ המכה והמוכה. <b>ועם</b> מ"ש לעיל כבר נתיישב זה. 
+<b>ורמ"ז </b>כתב בזה דברים שאין בהם טעם וריח. כי מ"ש שאין מזיק משמע דווקא מפעיל. ולו יהי כן. וכי בשביל שנמצאו יוצא ועומד בפעל אחד. יגרע מהמזיק היותו יוצא ג"כ. והרי אפילו בלא הקיץ שהוא עומד (מ"ש רמ"ז שמשמש בלשון קל. אשתבש. שאין זה קל. אך פעל עומד יקרא ואשר תשים. הוא יוצא כראוי לו) כתב רד"ק במכלול (דז"א) בפירוש שאם נרצה להשתמש בו בפעל יוצא. הרשות בידינו לעשות כן. כל שכן בתואר ופעל מזיק שלא נמצאהו עומד בשום מקום. ומענינו הוא נלמד. ובכל זאת לא השיב כלום למניעת השמוש במוזק. שהוא תולדה דמזיק. ואם יש מציאות לאב. מדוע יעדר הבן הנקרא לגזרת היוצאים מזיק בשמו הנולד ממנו בדמותו כצלמו. <b>ומ"ש</b> והמכה והמוכה הם יוצאים לשנים. <b>אינו</b> מובן. מי לא משכחת לה בהכאת יד או באגרוף. <b>ומה</b> כל זה עושה לענין הנדרש. ר"ל שלא יאמר בשביל כך מוזק. יקבל פעולתו ע"י אחד או שנים הרפה או החזק. דומה כאילו לא ידע מר. בדקדוק מאי קאמר. ולה"ק קראה מתנמנם אם קרא לא גמר. ודרכי המדקדקים לא שמר. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>ושוה כסף </b>ז"ל תי"ט. כתב הר"ב וכשבאים לשלם ההיזק מנכסי יתומים לא יפרעו אלא מן הקרקע כו'. ולכאורה הואיל ולא כתב האידנא מגבינן ממטלטלי דיתמי כו' דדעתו דלא תקנו אלא לב"ח משום נעילת דלת. אבל לנזקין דלא שכיחי לא תקון. אלא שהרמב"ם כתב כו' ואעפ"כ כתב דהאידנא מגבין לנזקין מטלטלין של יתומים ע"כ. 
+<b>לא </b>ידענא פלוגתייהו במאי. דלכאורה נ"ל. דלא שייכא פלוגתא בהך מילתא. מידי הוא טעמא דרא"פ. אלא משום דלא תקנו לנזקין דלא שכיחי. אטו מי איכא מאן דפליג במידי דלא שכיח (והיינו קרן ותולדותיהן דמשונה ולא שכיחי. וכן שור שהזיק אדם) דלא עבדינן שליחותייהו האידנא. ולא מגבינן ביה בח"ל אפילו ממקרקעי. ואף לא ממזיק עצמו. וגם לא מאותו דבר שהזיק בעצמו. <b>אלא</b> דאי תפס. מהני. דלא מפקינן מניה. למר כדאית ליה. ולמר כדאית ליה <b>מיהו</b> מניה דווקא. אבל מיתמי. מסתייה דתהני תפיסה בדבר המזיק עצמו. <b>אי נמי</b> אפילו במקרקעי דמזיק. דמשתעבדי לקרנא מיהת האידנא נמי <b>איברא</b> הבו דלא לוסיף עלה למגבי נמי אנבויי. ומניהו דיתמי נמי. וממטלטלי דיתמי נמי. כי הא מאן שמעת ליה. וליכא מאן דאמר לדעתי. 
+<b>אי הכי </b>ודאי ליכא לאוקמי לדהרי"ף. אלא במידי דשכיח ואית ביה חסרון כיס. (דהיינו שן ורגל. וכן אדם שהזיק שור) דשליחותייהו דקמאי עבדינן בהו. ודמו לשאר חובות ושיעבודים דאזיל ליה טעמא דר"א. ועל כרחך יודה בזה גם ר"א. ואין מקום למחלוקתן (כתבתי הכל בלי עיון בספרים כלל. לידע במה נחלקו) וזה מן התימה. 
+<b>ואין </b>לומר דהרי"ף אזיל לטעמיה. דס"ל דמנדינן לחובל עד דמפייס לבעל דיניה. 
+<b>דההיא </b>תקנה אחרונה משום קנסא. ודווקא לדידיה קנסוהו. אבל לא קנסו בנו אחריו. ותקנתא לתקנתא למיגבי ממטלטלי דיתמי נמי. ודאי לא עבדינן. זה ברור. לענ"ד. 
+<b>וע"פ עדים ב"ח </b>הא דהוקשה למפרשים. מ"ש דלשמעינן הכא. הא פסילי לכל עדות. <b>נ"ל</b> לק"מ. דהא בהזק בהמה איירי הכא. וס"ד דסגי בעדות עם הדומה לחמור. אע"ג דבעל השור משלם מכיסו כ"ש בקרן תמה. דאינו משתלם אלא מגופה של בהמה. זה פשוט. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>הבהמה </b>בעלת תרבות. כמש"ה בהמות הייתי עמך. בהמות אשר עשיתי עמך. 
+<b>ושור המועד </b>ג"פ נגח כו' ולגבי מועד חשיב להו חד פירש"י. <b>דע"י</b> העדאה דעדים אתי בהו חיוב. והועד לחמשתן בהעדאה אחת. הילכך חדא מילתא היא. 
+<b>והאדם </b>הרי אלו חמשה. בב"ח קמיירי. כפירש"י <b>ומאי דמסיימי</b> תו'. דבור ואש כך לי פ"א כמו בפגו"ד <b>לא</b> נהירא דשור כי לא אייעד בבעלים. נמי כך לי פ"א. כמו פ"ב. שאינו נעשה מועד אלא על פי בעליו. כדכתיב והועד בבעליו. א"ה לאו משום לתא דידיה קתני ליה. אלא לתייהו דבעלים. וקיימא קושיא בדוכתה. לתני נמי בור ואש. 
+<b>הזאב </b>נראה דנקט להו דרך גדלן. או דילמא דרך חשיבותן וערך סכנתן. קחשיב להו מלמטה למעלה. שהזאב הוא היותר מצוי וקרוב לישוב. ומתערב עם הכלב (עפ"ק דכלאים) ליש מלך בבהמה. מ"מ אינו מסוכן כדוב. ולא עז כנמר וכן כתוב כדוב שכול. כנמר על דרך אשור. 
+<b>הרי אלו מועדין </b>פשוט דכלב רע לא גרע מכל הני. <b>והא</b> דלא נסיב ליה תנא דמתניתין. משום דסמיך אדשילהי פ"ז דמכילתין. דאשמועינן התם. דאסור לגדל את הכלב. וקאי עליה בארור נמי. משו"ה פשיטא ליה טובא. <b>ואי</b> משום דכיון דאיכא דשרי בכופרים. (ועמ"ש בס"ד בשי"ע סי"ז) בפלוגתא לא קמיירי. 
+<b>וה"ט </b>דשייר נמי חתול. אע"ג דנ"ל ג"כ פשוט. דאיהו נמי הוי מועד מתחלתו. כשאינו מבני תרבות. דאסור לקיימו. <b>מיהו</b> כלבים וחתולים בני תרבות. ודאי בכלל שור הן. כמו שאר כל בהמה חיה ועוף. כדתנן שילהי פרקא חמשאה לקמן. 
+<b>בזמן שהן בני תרבות אינן מועדין </b>ש"מ אית ליה לר"א. דיש להן תרבות. ויש להם בעלים. <b>ורמינהו</b> רא"א כל הקודם להרגן זכה. כדתנן רפ"ק דסנהדרין. ותקשי אליבא דר"ל. דאמר התם והוא שהמיתו. מיהת כי המיתו. אפילו חדא זימנא. שוינהו רבנן כאיסורי הנאה. ולית בהו לא לבעלים ולא לאחר הנאה. אפילו זכיה בעורן לא. ומאי זכה. זכה לשמים. דקעבד מצוה. ולא בעי למידייניה. <b>ואילו</b> הכא קאמר. בזמן שהן בני תרבות אינן מועדין. ובעו העדאה בב"ד. וכל כמה דלא גמר דינייהו. לאו איסורי הנאה נינהו. ואית להו בעלים. ואסור להרגן ודאי מקמי גמר דין דידהו. דכיון דלא סגי להו בלא העדאה. ולא הפקר הם. בעינן נמי כמיתת בעלים. כך מיתת השור. בב"ד דווקא. ולא זכה הקודם להרגן. 
+<b>וכל שכן </b>דקשיא לר' יוחנן אליבא דר"א התם. דאמר אע"פ שלא המיתו. דקסבר אין להם תרבות. ואין להם בעלים. ובכל גוונא הזוכה להרגן. זכה מהפקרא. <b>ואילו</b> הכא איפכא שמעינן ליה לר"א. דאינן מועדין משמע אפילו המיתו פ"א. ולא מיבעיא היכא דלא המיתו. והיא תמיהא רבתא. 
+<b>ואי </b>אפשר להעמידה אם לא נגרוס בחדא רבי אליעזר. ובאידך רבי אלעזר בלי יו"ד. 
+<b>שוב </b>ראיתי בתו' דסנהדרין. דקשיא להו כי קושיין אר' יוחנן לחוד. ושנו כדשנינן. וע"ש עוד. <b>איברא</b> לא ידענא מאי דקא מוקמי תו לההיא בקשורים. ובגורזקי. <b>תינח</b> נחש אתי שפיר. מיהו היכי סלקא שמעתיה התם. דאי הכי תוקמה לדר"י בתרבות דשלשלאות. ואפ"ה ס"ל דאין להם תרבות. ולא בעלים. וכל שכן בתרבות גרידא. <b>והכא</b> ס"ל דבתרבות גרידא סגי. הא על כרחין צריכין נמי לשינויא קמא. ועמ"ש בס"ד פ"ק דסנהדרין. 
+<b>הנחש </b>ר"א קאמר לה. דביה מודי. דאינו בן תרבות. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>השן </b>היינו שן דחיה. כמ"ש בגמ'. <b>ויש</b> לו סמך מבואר בכתוב. ושן בהמות וגו'. דההיא ודאי שן דחיה דווקא. 
+<b>אכלה כסות כו' משלם </b>ח"נ נראה פשוט. דהאי תולדה דקרן ממש הוי. ויש לו העדאה. וצ"ע ברא"ש כאן. 
+<b>שקפצו </b>עתי"ט שאחז החבל בשני ראשיו. מעיקרא סבר דלהכי לא תני שנפלו כגון דמקרבי כלים לכותל. ובסוף כתב. מתני' דמרחקי כלים. 
+<b>נסתבך </b>בלשונו של נ"י המגומגם בכאן. אבל לשון התי"ט משובש ואמר דברים שאינם דהיכא דמקרבי. פטור אף על הקפיצה. תלי ביה בוקי סריקי בנ"י. מה שלא עלה על דעתו. שאין ספק שעל הקפיצה לעולם חייב. רק נפילה מילתא דלא פסיקא היא. דזמנין דפטור כגון היכא דמקרבי. משו"ה לא תני לה. אע"ג דמשכחת לה נמי דחייב והינו כגון דקיימי כלים בי מצעי. והויא רבותא. משום דלא אורחיה דתנא לאורוכי. כמ"ש בס"ד בחי"ג. זהו דבר ברור. ותי"ט לא חלי ולא מרגיש. 
+<b>גם </b>במ"ש. והיינו היכא דמקרבי. ואז פטור על הקפיצה. כי הלא היה צריך לבאר. היכי ליחייב על הקפיצה. ואיך אפשר שיעשו הזק בקפיצה. היכא דליכא כלים דהא מקרבי. וכבר אמר בתחלה. דכי קפצי. לברא קפצי. ולא חש לקמחיה כלל. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>חררה </b>מן חרה מני חורב. וחרה נחושתה. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>דיו </b>העתיק רמ"ז מ"ש ה"ע וז"ל. אין דנין ק"ו אלא להטיל על הלמ"ד אותה חומרא שיש במלמד בלבד. אבל לא להעדיף עליו יותר מהמלמד. ואע"פ שהלמד כל כך חמור בערך המלמד (כצ"ל) <b>ופשוט</b> דלהכי אייתי ר"ט קרן מרגל. וק"ל. 
+<b>כתי"ט </b>ד"ה ברה"ר. צ"ל חלוק. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>תי"ט </b>ד"ה סימא. צ"ל א"כ לכתוב קרא פצע בפצע. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בעל החבית </b>היינו כד היינו חבית נ"מ למו"מ. שיכול הלוקח המוחזק לומר תן לי חבית. שהיא גדולה מכד. כדמוכח רפי"ט בעובדא דר"א. דדרש ויצאה ויצאה כת שניה. אמר הללו בעלי חביות כו'. 
+<b>ולענין </b>מ"ש תו' דהולכין אחר רוב הדיינין. עמ"ש בשי"ע (סקכ"ז) שתרצתי קושיא אחרת כיוצא בה. באופן שתרצו התו' כאן. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>זה בא בחביתו. וזה בא בקורתו </b>זה לקראת זה. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>אחד רץ </b>כו' ע"פ רע"ב דבע"ש רץ הוא לדבר מצוה להכין צרכי שבת. ומתיירא שלא יכנוס השבת. והוא עדיין לא השלים המוטל עליו לעשותו. לפיכך עושה במרוצה ובחפזון. וכדאשכחן נמי לההוא סבא דנקיט תרי מדאני אסא ורהיט בה"ש. <b>ולענין</b> פירושו של הר"מ ברץ בע"ש בה"ש. <b>בגמרא</b> משמע דלא כוותיה. עע"ל. 
+<b>חייב </b>הרץ ופשוט דהיינו דוקא כשהיה זה רץ לקראת המהלך. או שהיה אחרון. ולא אמר למהלך שיפנה ויעמוד מן הצד. דאל"ה מהלך חייב ורץ פטור. <b>אבל</b> במהלך ובא מן הצד לקראת הרץ ועכב מרוצתו. והוזק או הזיק. נ"ל דשניהם פטורין. דכל כה"ג לאו משונה הוא. כיון שאין עומד בדרך כנגדו. ודילמא הו"ל מילתא דפחיזא. ואורחיה הוא למרהט. <b>ואפילו</b> תימא בכל גוונא משונה הוי בחול. מיהו מהלך נמי משנה הוי בכה"ג. דהו"ל לעמוד משו"ה מסתברא דאית להו דינא דשניהן ברשות ופגעו זה בזה. 
+<b>עתי"ט </b>שפקפק במ"ש בעל הגהת ש"ע שהביא לשון נ"י בשם הרמ"ה. דנשאר צרכיו. כבחול דמי. כאילו אינו חולק ע"ד הש"ע דלא שני ליה. ובודאי חלוקין הן. <b>וע"ז </b>כתב רמ"ז וז"ל מוכח ממ"ש הרב בהגה דגם הרמב"ם ס"ל. דווקא בצרכי שבת. ולדידי כמעט מוכרח לפרש כן. משום דתלה כדי שיהא לבו פנוי בכניסת שבת כו'. שלא ישאר מה לעשות בבוא השבת. והיינו ממה שצריך לו לצרכי שבת כו'. אבל אי איירי במה שאין צריך לשבת. מה לי שיהא פנוי. הלא בע"כ יפנה מעסקיו עכ"ל. <b>ולי</b> אין זה הכרח של כלום. כי ר"ל שיהא לבו פנוי ומחשבתו טהורה בשבת. בלי טרדת המחשבה בעסקי חול. וגם זה מצוה. שיהא בשבת טוב לב. לכן דעתי נוטה לדעת התי"ט בזה. עם שעדיין אינו מוכרע אצלי. וצ"ע למעשה. 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>מועד בתם משלם במותר </b>אם הזיק את התם יותר ממה שהזיקו. וכתב עליו הרא"ש וז"ל למה הוצרך לפרש מועד בתם כו'. כבר פירש לנו פירושו של במותר. אלא כו' לומר לך. שהתם משלם נזק שלם בנגיחה זו. כגון אם חבל מועד בתם חמשים. ותם במועד ארבעים. הדין נותן שישלם מועד בתם שלשים. קמ"ל שאינו משלם אלא עשרה דהיינו יותר על מה שהזיקו תם (משום שהתחילו כאחת) ע"כ. <b>ולפ"ז</b> הוא הדין אם הזיקו זה את זה בשוה. שכל אחד הזיק בחברו חמשים. אין אומרים ינכה תם למועד עשרים וחמשה. וישלם לו מועד. עשרים וחמשה. אלא יצא זה בזה. כיון שאין כאן מותר חבלה <b>ונמצאת</b> אומר לפירוש זה. תם חמור ממועד אצל מותר חבלה. שאם תם הזיק מאה. ומועד הזיקו חמשים. אי אמרת שמין חיוב תשלומין נמצא יצא זה בזה. משא"כ השתא דאמרת דפרע במותר חבלה דווקא. וכל מה דליכא מותר. אין מחשבין אלא יצא זה בזה. אשתכח חמשין דמועד אזדו להו בחמשין דתם. דל בדל. נפישי חמשין דמותר חבלה. דבעי תם לשלומי בהו חצי נזק. יציבא בארעא. וגיורא בשמי שמיא. דהא לגבי מועד קולא הוי טפי. דכי אזלת בתר חבלה. לא משלם כדמיבעי ליה לשלומי. לענין שום הנזק. ולגבי תם הוי איפכא. וצ"ע שהרי א"כ לקתה מדה"ד ואין זו מדה בתורה. 
+<b>שוב </b>ראיתי שגם רמ"ז הקיפהו בקושיות. אך מ"ש דלפ"ז חמור תם שמפסיד עשרים מן הראוי. והמועד אינו מפסיד אלא עשרה. בזה לא אמר כלום. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>שור שוה מנה </b>שור תם. 
+<b>ולא קיימת וגם את המת יחצון </b>ור"מ מקיימו פחת שפחתה מיתה מחצין בחי. ולא דלאחר מיתה. 
+
+Mishnah 10
+
+<b>שורו שחבל באו"א </b>דמריה. דלא תטעה לפרש או"א דשור. <b>טעה</b> בעל הגהות אלפסי שהגיה דאמרי' ועשה ממנו לשון ארוך. ונמשך אחריו רמ"ז. ושגו מאד. <b>אפילו</b> מאי דסליק אדעתייהו. לא קשיא פשיטא. דהא תני ליה משום סיפא. דהוא פטור. 
+<b>שורו שהדליק את הגדיש בשבת </b>כתב נ"י לענין שור אין חילוק בין שבת לחול. דאפילו בחול חייב. <b>אין</b> הלשון מדוקדק. אלא לגבי חצי נזק שייך קצת אפילו בחול. 
+<b>מפני שמתחייב בנפשו </b>עתי"ט. <b>ולפמ"ש</b> בס"ד במ"ב רפי"ג דשבת. לא מיחייב אמלאכה שא"צ לגופה. אלא במתקן עמה שום דבר. הכא נמי מיירי במתכוין להנקם משונאו. דמתקן הוא אצל יצרו. וע"ל מ"ה פ"ח. 
+
+Mishnah 11
+
+<b>בסלע לקה </b>דרך ריצתו מפני רודפו. 
+<b>לקה </b>מ"ד בקמ"ץ הלמ"ד. לא משתבש. עיין עזר אור וי"ג לוקה. בשור"ק. משלא נזכר פועלו. 
+<b>שניהם חייבים </b>ע"פ רע"ב. אבל ליתנהו לתרווייהו. שמכר או אכל. אחד מהן. 
+<b>קטן הזיק </b>ודמי הקטן תקח. רש"י. 
+<b>דייק </b>טובא. דבודאי הכא לא הוחלט השור. דהא היא גופה חדוש היא. דבלעלמא מודה בקנס פטור. ולא החליטו הכתוב כלל ע"פ הודאתו. משו"ה פשיטא דלא שקיל אלא דמי. כדאמר מזיק. 
+<b>ולשון </b>אינו מדויק נ"י. אלא מיהא כי ניחא ליה למזיק. קיהיב ליה תורא. דבדידיה תליא ודאי. וקפחיה לתי"ט בטעותא. דקסבר הכא נמי שקיל תורא. אפילו בע"כ דמזיק. ולא היא. הא ליכא דסליק אדעתיה. <b>תדע</b>. דהא קיי"ל מכרו מזיק. אינו מכור. אפילו לר"י. ועד שלא עמד בדין. מכרו. מכור כו' לכ"ע (לרדיא מיהא וכי לא אתו סהדי. מכור לגמרי. ולא גבי מדי) כדאיתא פ' המניח (לד"א) ואע"ג דאיכא סהדי בצד אסתן. כ"ש היכא דליתינהו לגמרי. זה ברור ופשוט מאד. 
+<b>אחד תם </b>כו' אשמועינן דאפילו לר' אחא. כצ"ל בתי"ט. 
+<b>המע"ה </b>מ"ש רע"ב ואי תפס ל"מ מניה. 
+<b>עש"ך </b>סס"ת. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ישלם לאחרון </b>כגון שתפסן (צ"ע כי לא תפסו) וכרבי ישמעאל ס"ל. דאילו לרבי עקיבא בלא תפיסה נמי. ולמה ליה למתניה כלל. בכל גוונא אחרון נשכר. וכ"ה פירש"י. ועדיין צ"ע. <b>אבל</b> להתו' בין לר"מ בין לר"ש. מתוקמא מתני' בדתפיס ליה ניזק אחרון אחרון. ואפ"ה לא נעשה עליו ש"ש אלא לחלקו. עמ"ש תי"ט בסמוך. מטעם הרא"ש בשטת התו'. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>מועד למינו </b>גסה לגסה. דקה לדקה. 
+<b>ממילא </b>אין לפרש לקטנים. אלא קטנים שבאותו מין. 
+<b>מועד לשבתות </b>פרושא קמא דרע"ב ניחא דאתי אליבא דכ"ע. ובתרא דלא כר"ע דפ"ג דלעיל. דתם באדם נמי נזק שלם משלם. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>פטור </b>עתי"ט שנתקשה בדבר <b>ולי</b> נראה פשוט דהיינו טעמא. משום דאיש כתוב בפרשה. והנהו לאו איש נינהו. והא דאמור רבנן אין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו. ודאי דלא אפשר. כיון דמדאורייתא פטירי. דלא רמי רחמנא קנסא עלייהו. דלאו בני קנסא נינהו. לא בדין אדם ולא בדין שמים. וחס רחמנא נמי עלייהו. דלהכי כתב קרא שור איש. היכי ליקו רבנן ולפקעו ממונייהו (ומזה ל"ל יצא לחז"ל ג"כ. בשור תם של הפקר שנגח. וקדם אחר וזכה בו. אין לו לניזק כלום. כיון שלא תפסו. לא הוחלט. אף לדברי ר"ע. כה"ג דלית ליה בעלים. ומהפקרא זכי ביה היאך) אבל בשכבר נגח. לא סגי בלא"ה להעמיד אפוטרופוס. מפני תקנת העולם לייעדו להבא. וזה ברור. 
+<b>משלם כופר </b>דליכא למימר יומת ממש. ודכתיב ואם כופר יושת. רשות הוא. אי בעו יורשים. דהא כתיב ולא תקחו כופר לנפש רוצח. <b>ונ"ל</b> שזה שכתוב מתחלה יומת. לומר שאם אינו נותן כופר. יומת גם הוא באותה מיתה. שיסבבו מן השמים. שיבוא שור וינגחנו וימיתנו באותה גרמא. שמת בו המת ע"י נגיחת שורו. <b>ולפי</b> שהיא גרמא בעלמא. חסה עליו תורה להקל דינו. להביאו לפדיון. והרי זה נתינת טעם לענין הכופר. <b>ושעור</b> הכתוב כך הוא. השור יסקל על פי ב"ד. וגם בעליו יענש מיתה. אע"פ שאין דינו מסור לב"ד. מכל מקום לא ינקה. כי יומת ממילא בידי שמים. לפיכך אני משיאך עצה לשית עליו כופר. כי על ידי זה ינצל מעונש מיתה המעותדת לו. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>משלם כופר ליורשים </b>ואם היה גר. פטור לפי זה. כמו בדמי ולדות. 
+<b>ואין </b>זה חדוש וחומר בעבד ואמה. שמשלם דמיהם לבעלים. לפי שהם כשורו וחמורו. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>שור היתומים </b>דלא תימא כיון דלאו בני דעה נינהו. <b>ותו</b> דהא איש כתיב בנגיחה דנזקין. דמשו"ה פטורין מתשלומין. כדלעיל מ"ד. וכמ"ש שם בס"ד. סלקא דעתין נילף מנה לנגיחה דמיתה. 
+<b>שור המדבר </b>נראה פשוט. דהאי לאו שור יעריי הוא. דשור הבר הוא דמיקרי. אלא בשור בן תרבות דידן. והוא של הפקר. 
+<b>נ"ל </b>משום דקבעי לאשמועינן רבותא אליבא דר"י. דאפילו לא אפקריה מריה. אלא איהו דערק לאגמא. ואייאש מריה מניה. דלא בר נטירותא הוא. פטריה ר"י. כי היכי דמפטר כה"ג בנזקין. אי קדים אחר וזכה בו. דהא בכלל הפקר הוא. ואבדה דרחמנא שרייה היא. של מוצאה הוא דהויא. <b>והכי</b> נמי מוכח מדדייק תלמודא. היינו שור הגר. היינו שור המדבר. דאיהו אפקריה. או דהוה הפקר מעולם. אכתי בשל הפקר הנעשה מאליו. אחר שכבר היו לו בעלים. מנלן דפטר ר"י. ואצטריך ליה שור הגר (משום דממינא הוה הפקר) אע"ג דנסיב שור המדבר. אלא ודאי לא שנא. דכל היכי דהוי של הפקר. בין דאפקריה איהו מדעתיה. בין דאפקריה רחמנא. בכל גוונא. שם הפקר חד הוא לענין זה. 
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>ונעל בפניו כראוי </b>היינו שמירה פחותה <b>אבל</b> שמירה מעולה. היינו שיכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה. ובה גם התם פטור לד"ה. ואצ"ל מועד. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ורביע </b>או רביע קאמר. והיינו שאם הזיקה מנה. וצריך לשלם חמשים. ואי אפשר להשתלם מן הפרה משתלם מן הולד עשרים וחמשה. <b>וכתי"ט</b> דה"ה נמי אם אין בפרה שעור חצי נזק. דמשלם המותר מהולד כו' והשתא אותו מותר משלם מחצה מולד. שהוא רביע. <b>ואין</b> לשון זה מדוקדק. דמשמע דכי בעי שלומי מחצה מותר. הוא רביע נזק לעולם. והא לא משכחת לה אלא פחות מרביע. דהא בנזק מנה. אין על הולד לשלם אלא כ"ה. כי ליתא לפרה. 
+<b>וכל </b>מאי דאיכא לאשתלומי מפרה. מנכה נגדו החצי. מחשבון כ"ה. שהוא רביע נזק שעל הולד לשלם. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>או שנשכו כלבו </b>לא מיבעיא נגיחה דתם דפטור ברשות המזיק. אלא אפילו נשיכה דכלב רע. שהוא מועד מתחלתו (עמ"ש בס"ד לעיל שילהי פ"ק) נמי מיפטר. 
+<b>והסתכל </b>בעין פקוחה. ותראה מחכמת לשון המשנה בדיוק נפלא ובהשגחה. דבסיפא לא אכפל למתני נמי. או נשך כלבו שורו של בע"ה. אלא נגח לשורו של בעה"ב בלחוד. כיון דאנגיחה תמה מיחייב. תו לא אצטריך ליה לאשמועינן נמי כה"ג במועד. דממילא משמע. 
+<b>ונסתלקה </b>תמיהת תי"ט. 
+<b>בעל החצר חייב </b>בקרן בכל גוונא. 
+<b>ובשן </b>ורגל. עיין לעיל מ"ב דריש מכילתין בפי' רע"ב ד"ה רשות הנזק והמזיק. ובח"מ (סי' שפ"ט) ודוק. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>שהיה מתכוין </b>עתי"ט שכתב ומזה אני תמה ע"ל הר"מ דמשמע דס"ל הקשא אף לאין מתכוין כו'. <b>אומר</b> אני. הר"מ אסוגיא דהתם סמיך. דפשיטא ליה לרבא כחזקיה. ובהכי סלקא מסקנא. עתו' שם. וצ"ע. 
+<b>שמין את האשה </b>עתי"ט. <b>ונראה</b> שבכלל שבח פדיון. כשרואין אותה מעוברת. דמיה יקרין מריקנית. שאין עליה קופצים כ"כ. שדואגים שמא עקרה או איילונית היא. וצ"ע 
+<b>היתה שפחה ונשתחררה </b>הא דנקיט האי לישנא כו' דעדיין לא היו לה בנים. רש"י. <b>ור"ל</b> בנים שהורתם בקדושה. דכי הו"ל בנים שלידתם שלא בקדושה. כדליתנהו דמו. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>שיח </b>אריך וקטין. <b>צ"ע</b> אם אין שעור לדבר. וסתמא משמע ארוך כמה דבעי. רק שעמקו יתר על רחבו. כדאיתא בגמרא גבי בור. אבל על ארכו לא הקפידו. דמ"מ איכא הבלא. וכן משמע מסתימת הפוסקים. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>עבד או אמה </b>סד"א הואיל והוא עם הדומה לחמור ליחייב. קמ"ל. <b>ותי"ט</b> כתב דלא תימא כל דאית ליה בעלים (א"כ נפלה לתוכו אשה. שיש לה בעל. יהא חייב) כו'. ונראה טעמא דאדון מיקרי לעבד ואמה. לא בעל ע"כ. 
+<b>והוא </b>טפל בלי מלח. <b>אבל</b> יש טעם בדבר כלשד השמן. משום דלא קרינן ביה והמת יהיה לו. עשי"ע (סמ"א). 
+
+Mishnah 7
+
+<b>אחר שור </b>כו' נ"ל הוא הדין לסירוס. 
+<b>וצריך </b>טעם אמאי שייר ליה תנא. ועשי"ע (סקי"א. ולענין צב"ח שם סק"ו וסי"ז). 
+<b>כיוצא בהם </b>ונראה שהוא הדין לדגים שבים. כדמשמע בגמרא. שאף הן בכלל אסורין השנויין כאן. <b>וצ"ע</b> מ"ט שיירינהו. והו"ל לאשמועינן בהו רבותא טפי. ועשי"ע שם. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>והזיקה </b>בשן ורגל. <b>ודין</b> הקרן אצל שמירה. פחותה. עספ"ד דלעיל. 
+<b>פטור </b>וקמ"ל דסגי להו בשמירה פחותה. 
+<b>לא נעל כראוי </b>והזיקה. חייב. אע"ג דלא קעביד מידי. נמי מיחייב אכעין ושלח כעין ובער. <b>וצ"ע</b> קצת מנלן דקרא לאו דווקא. 
+<b>נפרצה </b>מחיצת הדיר. אפילו מעצמה. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>נפלה לגנה </b>כגון שהוחלקה. כתי"ט. 
+<b>ולפ"ז </b>סיפא דתנן ירדה כדרכה. רבותא הו"ל למתני אפילו הפילוה חברותיה כו' <b>הא</b> ל"ק. איידי דתני רישא בדידה. תני נמי סיפא בדידה. ודוק נמי דקתני נפלה. ולא שהפילוה. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>גדר </b>של אבנים הוא בכ"מ. 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אין הגונב אחר הגנב </b>משלם כו'. כל שלא קנה בשינוי. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>גנב והקדיש </b>כו'. בגמרא פריך. אהקדיש ליחייב. מה לי מכרו כו'. ומשני מכרו להדיוט מעיקרא תורא דראובן והשתא דשמעון כו'. 
+<b>קשיא </b>לי. אמאי לא משני דעדיפא. מכרו להדיוט שאני. דמקבל מעות תמורתו. משא"כ בהקדיש בכחנם קעביד. ולא אהני ליה מידי. 
+<b>וי"ל </b>דאפילו נתנו במתנה להדיוט נמי מיחייב. דבכמה מקומות המתנה כמכר. דאי לאו דהוה ליה הנאה מניה. לא יהיב ליה. הדר הוה ליה מתנה כזביני. א"כ בכלל מכירה היא. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>או שגנב וטבח ומכר חוץ מרשותם </b>נקט כל הני גווני. אף על גב דלא צריכי. <b>כה"ג</b> אשכחן בבתרא דנדרים. ובר"פ אותו ואת בנו. ודכוותה טובא. <b>מיהו</b> הך בבא. לא יתירא היא כולי האי. דאיכא למימר משום דהוה מצינן למטעי דצריך דווקא להיות טביחה ומכירה ברשות בעלים. סד"א כי הוציאן מרשותם. דקני ליה להתחייב באונס. כי טבח ומכר. שלו הוא טובח. שלו הוא מוכר. קמ"ל. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ומגדליך תרנגולים </b>שמא יביאו כשעורה מן השרץ לרע"ב. <b>ושבוש</b> הוא כשעורה מאי עבידתיה גבי שרץ. דשיעורה בכעדשה ובדקתי בפירש"י ומצאתי כדברי. 
+<b>לא יגדל את הכלב </b>עשי"ע (סי"ז). 
+<b>אא"כ קשור </b>כו'. צ"ל דאז אין האשה חוששת לנביחתו. שהרי עדיין נובח הוא. ולכך מגדלין אותו. 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>רואין </b>עתי"ט עמ"ש הפוסקים דמתנות דיינינן. וטעמא דאי איתא שהקנה לו. הרי זכה בו ויש ח"כ. עכ"ל. ואינו מוטעם לחכי. <b>אלא</b> טעמו של דבר הוא. לפי שהמתנה כמכר. דאי לאו דהוה ליה הנאה מניה. לא הוה יהיב ליה. הדר הו"ל מתנה כמכירה. כמ"ש בפב"ה (וכמ"ש בס"ד מ"ה פ"ז) וכן בכמה דוכתי. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>וחובל בחברו ביו"ה </b>לא מיבעיא במתקן אצל יצרו בלבד. אלא אפילו צריך לו גם לכלבו. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>נתגרשה האשה </b>נראה הוא הדין דהוה מצי למתני אם הי"ל נכסים שאין לבעלה רשות בהן. חייבת. <b>אלא</b> דנסיב תנא מידי דשכיח. 
+<b>לא </b>אמרינן תמכור נ"מ בטובת הנאה. דלגבי בעלה ודאי מחלה. ואין קונה. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>שנדון בנפשו </b>עמ"ש בס"ד לעיל מ"י פ"ג. 
+<b>פטור מכולן </b>ואין צריך לומר ממלקות דפטור. כמ"ש בס"ד במו"ק ח"מ (סת"כ). יע"ש. <b>ומיהו</b> מדת חסידות לשלם ג"כ לעבד שלו. והכי עבד שמואל עובדא. דבדק באמתיה. ויהב לה דמי בשתה (שילהי יו"ד) <b>ואע"ג</b> דלא נתכוין לביישה. כיון דלא אפשר בלא ביוש. הוי ליה בושת דבכוונה. <b>אלא</b> דשמואל לדינא ס"ל. דיש עבדים בושת. ואע"ג דבושת העבד. לרבו. מ"מ היה עושה כן להנצל מעונש. כמ"ש התו'. 
+<b>איברא </b>לכ"ע נמי ראוי והגון להחמיר כה"ג. וכענין שאמר איוב. אם אמאם משפט עבדיו וגו'. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>התוקע נותן סלע כו'. </b>כרמב"ם כו' ואותו הממון קצוב הוא דמי הצער והבושת והרפוי והשבת כו'. <b>והרי"ף</b> סובר שאלו דברים הקצובים אינם אלא בשביל בושה וצער כו'. ואם יש רפוי ושבת. הכל לפי הענין. ובזה לא יכלו חכמים לתן קצבה. 
+<b>ונראין </b>דברי הרב מדברי תלמיד. כי התוקע יכול לסמות עין המוכה או להפיל כל שניו. ע"י ההכאה באגרוף רשע. או לחבול בו ולהחליאו עד קרוב למות. כענין שכתוב. והכה איש את רעהו באבן או באגרוף גו' ונפל למשכב. והרי כתוב שבת ורפואה בצדו. 
+<b>הא </b>ודאי לא באו חכמים להקל דין החובל. מדין תורה. שלא ישלם אלא סלע. אפילו הזיקו ברפוי ובשבת כמה סלעים. אלא להחמיר עליו בדמי בושת וצער בלבד. השוו המדה. וזה מוכרח. ופשוט מאד. 
+<b>מנה </b>צורי וכתו' תימה שחלוקין כל כך כו' אבל ליכא למימר דל"פ ע"כ. <b>איכא</b> למימר דפליגי בפלוגתא דרי"ף ור"מ הנ"ל. ת"ק כרי"ף. ור"י כר"מ ס"ל. דלא נתנו דבריהם לשעורין חלוקין. אלא כללו כל הארבעה דברים ביחד. ושעור מנה ודאי יספיק לארבעתם. אפילו גדולה. חוץ מן הנזק. שצריך לשומו כעבד. 
+<b>זוז </b>הוא הדינר. שארבעה ממנו בסלע מדינה. 
+<b>ארבע מאות </b>זוז נ"ל לתת טעם. מה ראו לקצוב זה השעור לדמי בושת הגדול. לפי שהרי הוא כאילו שפך דמו. דחזינא דאזיל סומקא ואתי חיוורא. ודם הנפש משקלו כ"ה סלע. כמ"ש בס"ד בברכות הורי (פלג ח') וכן הוא דמי פדיונו. 
+<b>ואמנם </b>אע"פ שזה נחשב כש"ד. מ"מ איני עושה אלא מחצה. דאע"ג דאזיל סומקא. הדר אתי. משו"ה בדמי פלגא. סגי ליה. והיינו מאה סלע מדינה. שהם שתים עשרה סלע וחצי סלע צורי. 
+<b>העביר טליתו. </b>צ"ע היכי דמי. דלא מסתבר דאיירי בעטוף בטלית על בגדיו. דאין בשתו כל כך מרובה. והרבה בני אדם הולכין אף בשוק בלי טלית. אלא נראה דבמכסה בו גופו עסקינן. וכשמגלהו נראה בשרו ערום. 
+<b>אי נמי </b>בת"ח קמיירי. דלאו אורחיה בלא טלית. עמו"ק א"ח (ס"ח). 
+<b>החובל בעצמו כו' פטור. </b>קמ"ל דפטור אע"ג דלאו בר תשלומין הוי באיידי נקיט ליה. אע"ג דלא דומיא הוי דסיפא. 
+<b>גם </b>י"ל דפטור נמי מפגם משפחה. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>קטע את ידי </b>נראה פשוט הוא הדין לחבלה שאין בה חסרון אבר. דמידי הוא טעמא אלא משום צערא דגופא. דלא מחיל אנש. 
+<b>אע"ג </b>דאשכחן גבי נביא דאחאב כה"ג. שצוה לחברו להכותו. והכהו המכה הכה ופצוע (ולא עוד אלא שהממאן נענש מיתה) נביא שאני. 
+<b>מיהו </b>הכאה גרידא בלי חבלה. נראה שניתנה למחילה. <b>ושמא</b> רפואה היא לו (שכן יש שחובטין עצמן במרחץ בשבט עד שפך דם עליהם. ומועיל להם כהקזה. והעמדת כלי מציצה. וכויה בברזל. וזולת זה) <b>אבל</b> חבלה דאבר בסתם. אין תולין בצורך רפואה (אלא במשפט דיילי סדום) עד שיוודע בבירור. 
+<b>אע"ג </b>דבודאי איכא לאשכוחי כה"ג נמי. אפילו לקטוע אבר. כגון שעלתה לו נומי ביד או ברגל. שצריך לחתכה כדי שלא ישחת כל הגוף. אלא דבמילתא דלא שכיחא לא קמיירי. 
+<b>שוב </b>ראיתי בתי"ט. שכתב ג"כ מסברא דנפשיה דהכאה ופציעה בלי חסרון ראשי איברים נמי. 
+<b>ומשמע </b>קצת דמפליג נמי מיהא. בין פציעה להכאה יבשתא. דסתמא ניתנה למחילה. דאיכא למתלי דמהני ליה ומעלי. 
+<b>ומ"ש </b>מהרפ"כ. שאם אמר בפירוש ע"מ לפטור. פטור. אפילו בחסרון ראשי איברים. ודאי נראין דבריו. <b>איברא</b> נ"ל דאינו פטור אלא מדיני אדם. שלא ניתן ליתבע עוד. בחמשה דברים. כיון דבהדיא פטריה. <b>אבל</b> חייב הוא מכל מקום בדיני שמים. זה לא ניתן למחילה. שהחובל בעצמו אינו רשאי. ונענש על זה. כדתנן לעיל. א"כ לא עדיף מגברא דאתי מחמתיה. אדרבה גרע משאר חובל בעלמא. דיצרא אנסיה. ומתקן הוא אצל יצרו. כי אין אדם שליט ברוח. אבל האי. קעבר אבל תשחית דגופא בחנם. ללא תועלת והנאה. <b>ואע"ג</b> דעשה רצון חברו. וחבריה מינח ניחא ליה. אפ"ה לא שרי. דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין. ואפילו שולחו נמי לא מיפטר. משום דבדינא רבה יש שליחות לדבר עברה (ולא עוד אלא אפילו בקרע את כסותו כו'. אע"ג דפטור. נ"ל פשוט דחייב מיהת בדיני שמים בכל גוונא. משום דקעבר אמימרא דרחמנא בל תשחית) <b>מיהו</b> היכא דודאי פליט מצערא אחרינא דרבה מניה. אין הכי נמי דמישרי שרי לכתחלה נמי. דכה"ג הנאה או הצלה לגוף ולשאר איבריו. הוא דהוי. 
+<b>ובכה"ג </b>אפילו על מיתה ורציחה עצמה. אינו נענש. כענין שאול. וכמ"ש רז"ל ואת דמכם לנפשותיכם אדרוש. יכול כשאול. <b>אלא</b> שעכ"ז לא הותר לשליח. וכמו שעשה דוד לעמלקי. עם שאפשר עילה מצא לו. מפני שעמלקי היה. ומצוה להרגו בלא"ה. אלא כלפי שהיה סבור שהתחסד עם שאול. לעשות רצונו ולמלטו מיד הערלים שלא יתעללו בו. גם הראה עצמו כצדיק ומתחסד עם דוד במה שהביא אליו התכשיטין שלקח משאול. וזכה בהן מן ההפקר. ואעפ"כ נתנם לדוד. והיה נראה כאכזריות וכמשלם רעה תחת טובה. אם היה דוד הורגו בלי סבה אחרת. לפיכך בקש עליו תואנה. כאילו הוא חייב מיתה גם מחמת זה המעשה עצמו. אע"פ שאינו דין תורה. ולא היה דמו מסור בידו בשביל כך. רק עלילה היתה. לקיים בו מ"ע דמחיית זכר עמלק. והתנצל עצמו לסלק מעליו טענת האכזריות הגדול. לפי מחשבת בני אדם. 
+<b>אמנם </b>מפציעת הנביא שאמר הכיני נא. אין ראיה. כמש"ל דעל פי הדבור. ודאי שאני. כי בכל מה שיאמר לך הנביא. שמע לו ועשה. חוץ מעבודה זרה. 
+<b>עשה כן לאיש פלוני כו'. </b>חייב. העושה. 
+<b>ולא </b>דמי לההיא דמשנה ו' פ"ז דלעיל. דהשולח חייב על מעשה שלוחיו. התם כסבורים שהוא שלו. אבל כאן הרי הוא אומר עשה כן לאיש פלוני. <b>מכל</b> מקום נראה שחייב האומר. בדיני שמים. אם סבור זה דברשות פלוני קאמר ליה. ושליחותו קעבד. 
+<b>ואפשר </b>כה"ג יש שליח לדבר עברה. דאפילו בדיני אדם חייב. 
+<b>בין בגופו בין בממונו </b>כתי"ט אפילו א"ל ע"מ שאני אשלם חייב. כו'. <b>ואינו</b> ברור. דהא בבא קמייתא. נמי שליחות לדבר עבירה היא. כדכתיבנא. אפ"ה מהני על מנת למפטריה מממונא. א"ה בדחבריה נמי. אי קביל עליה השולחו לשלומי מאי שנא משאר חיובי ממון. <b>איברא</b> דאיכא לפלוגי. בשלמא גבי דידיה גופיה. פקע חיובא בדיבורא בעלמא מחילה א"צ קנין. אבל הך שליחות כיון דלא בר עברה הוא. לא אשתעבד בדבור. ואינו נקנה באמירה. אפי' קנין לא מהני כה"ג. כך י"ל לכאורה ועדיין צ"ע. 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>גזל מעוברת וילדה </b>דין זה צריך ישוב קצת. ואע"פ שמן התורה למדוהו. קרא גופיה בעי טעמא. 
+<b>ובשלמא </b>רישא. שעשה הגזלן השינוי וטרח בו ניחא. <b>אלא</b> סיפא שינוי דממילא הוא. וא"כ מצינו חוטא נשכר. וירבו גונבי מעוברות. סמוך ללידתן. וטעונות. ויגזוז. ואחר לידה וגזיזה יחזיר מיד. ולא יוציא מאומה. וירויח הרבה. <b>תינח</b> לשטת הר"מ. דמיירי מתני' לאחר יאוש. דכי קני לה ביאוש סתמא. עבר זמן רב. וכבר הוציא עליה. ושבחה ברשותו. 
+<b>וי"ל </b>דלהרא"ש נמי אתי שפיר. דאפשר דמשלם טפי מדמי פרה וולדה. ורחל וגזתה. לפמ"ש תי"ט בשמו בסמוך. וצ"ע ברא"ש. 
+<b>ונתעברה אצלו וילדה </b>כו'. עתי"ט שכתב דלרש"י כו' בסיפא נמי דיחזיר הפרה כו' דכך לי שינוי המילוי. כמו שינוי הריקות. עיין מ"ש לפ"ז. <b>ואני</b> אומר אינו דומה. מילוי ולד ודאי דבר אחר הוא. שלא היה של נגזל. משא"כ פרה עצמה. לא נשתנה בריקות. וזו פרה שלו היא. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>רי"א כו'. </b>עתי"ט אם בעל הצמר אינו חפץ בצמרו אלא שיתן לו דמי הצמר הרשות בידו. וכ"כ המגיד כו'. שביד בע"ה לתת לו הצמר כו'. <b>ונכון</b> הוא. דהא ר"י קניס ליה. ויהיב ליה דין גזלן. וקנייה אומן לכלי בשינוי. וקיי"ל אין שמין לא לגנב ולא לגזלן (רמ"ז נתעלמה ממנו הלכה זו). <b>מיהו</b> כי לית לאומן לשלומי ליה במעות. ודאי יהיב ליה צמרו בשויו. דלא גרע מסובין. ועיין בהגה (דש"ע ח"מ סי' שנ"ד) ומ"ש שם בס"ד במו"ק <b>ונראה</b> דהר"מ ס"ל מזיק בעלמא הוי. וקיי"ל שמין שברים לניזק. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>ש"פ </b>עמ"ש בס"ד מ"ז פ"ד דב"מ. 
+<b>אבל נותן לשליח ב"ד </b>מפרש רשב"א בתוספתא שעשה נגזל. ובזה א"צ למ"ש תו'. וצ"ע בגמרא. 
+<b>נתן לו הקרן </b>עתי"ט שהעתיק לשון תו' <b>והשמיט</b> העקר. וכצ"ל. ונשבע אתרווייהו כו'. מוסיף חומש על חומש. העקר חסר. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>חוץ מש"פ בקרן </b>סד"א הני מילי דחשיב ש"פ ממון. כשהקרן כולו הוא ש"פ. או שלא מחל לו כלום. דהא חזינן דלא מחל מידי. אבל אי מחל על כל הקרן. ונשאר עדיין ש"פ שלא מחל עליו. הו"א לא חשיב. קמ"ל. 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>ומת אביו </b>ואח"כ הודה. כך פירש"י. 
+<b>קרן וחומש ואשם </b>ה"ג בנוסח גמרא דילן. 
+
+Mishnah 10
+
+<b>לא יירשנו </b>ע"ל הר"ן בתי"ט עד אלא ודאי נכסים דידיה נינהו. אלא שאינו רשאי ליהנות מהם. <b>והו"ל</b> כאילו אסר נכסי עצמו על עצמו. 
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>ליהויריב </b>עמ"ש בס"ד בחי' גמרא רפ"ד דתענית. 
+<b>אין חומש מעכב </b>מלהקריב האשם. אם לא נתן עדיין ולבסוף נתן. <b>כתי"ט</b> אינו מדוקדק כו'. וכיון שכבר קרבה. אין כאן עכבה. כו'. 
+<b>י"ל </b>דהחומש מעכב הכפרה בסוף. אף אם אינו מעכב את ההקרבה בתחלה. מ"מ כפרתו תלויה ועומדת עד שיתן חומש. <b>אי נמי</b> שירי מצוה הוא. מעלין עליו כאילו לא כפר. וכפר. 
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>נטלו מוכסין את חמורו </b>אורחא דמילתא נקט תנא. דמוכס נוטל החמור עם המשא שעליה. דסתם חמור למשוי הוא. וממנו נוטל מכס. וכשמוצא עלילה לומר שהעביר המכס. שקיל לחמריה. ולא מסתפי. ולסטין אורחייהו דשמעי ושקלי מאי דאיכא גביה. ואזלי להו ולא מתעכבי. 
+<b>נאמנת אשה או קטן כו' </b>הואיל וקנין דבורים מדבריהם. <b>פירוש</b> קנין של זה המוצאם בשדהו. שזכתה לו שדהו וקנאם. אם באו מן ההפקר. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>חייב ליתן לו </b>כתי"ט ומלשון הרע"ב פ"ט דב"מ משמע שצריך שיאמר לו שיציל <b>ואני</b> אומר לא משמעכולי האי. התם שלא בפניו. צריך שיתנו לו רשות. ומשום דזוכין לאדם שלא בפניו. יכולים להרשותו על כך. ומסתיינהו בנתינת רשות. 
+<b>משא"כ </b>כאן שבפניו הוא. והלה שומע ושותק. סתמא ניחא ליה. ושתיקה כהודאה היא. דאל"ה מיבעי ליה למחויי. 
+<b>לא יחזיר לו במדבר </b>בע"כ. <b>ואם</b> החזיר וקבלו. פטור. אפילו אם אחר כך נאנס מידו ע"י שודדים שוכני מדבר. <b>ואצ"ל</b> שאם זה רוצה לקבל פקדונו שם. שאין הלה יכול לעכבו. אם לקח הפקדון עמו למדבר. 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Bava Kamma/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Bava Kamma/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9c916cc29ec6114876f28b201de6a5ab578dc8f8
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Bava Kamma/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,448 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Bava Kamma
+לחם שמים על משנה בבא קמא
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Bava_Kamma
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה בבא קמא
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>נזיקים </b>תואר במשקל פעיל נזיר נזירים. נזיר נזירים. והנזיר הוא הנוזר והניזר. כמו נזיר אלהים יהיה הנער. וכן הנזיק. הוא תואר המזיק. והניזק. כמו ומלכא לא ליהוי נזיק. שכולל נזק המלך והעם מבלי יועצים. וקראום לארבעה הללו נזיקים בשם תואר. לפי שכבר הן מועדין. ונעשה זה הפועל בהם קנין עצמי. שבו יתוארו ויוחסו. משא"כ בשם מזיק. שהוא מבנין הפעיל הפועל במקרה. והוא ההבדל שבין התואר והפועל. כך נ"ל ברור. 
+<b>ובזה </b>א"צ לדחקו של בתי"ט. שהיא הרכבה שאינה קולטת. לפי שהנו"ן אינה ראיה. כי היא נו"ן השורש. אלא שנפקדה בפעל הנוסף. לבוא דג"ש תמורתו. והיה מהראוי לפי דרכו לקרות ניזיקין. בחיר"ק פ"א הפעל. ויהיו א"כ שלשה חרוקין בתיבה בלי תנועה אחרת. והוא מהשקר. 
+<b>גם </b>היותה מורכבת מההפעיל. אין לו מקום. לפי שאין שום הוראה על כך. והיו"ד לא תעיד על זאת. כי היא באה בפלס תואר הנ"ל. 
+<b>אבל </b>היה ראוי לבוא בפת"ח בראשו. כדרך תנועת הנוסף בעצם. <b>אכן</b> תואר הלז יורה על התעצמות הנזק. בין בפועל בין בנפעל. 
+<b>ההבער </b>עתי"ט דוחק שא"א לשמעו. וכמאמר הסותר את עצמו. שלפ"ד פשיטא היה צ"ל אש. כלישנא דקרא בענינא. <b>איברא</b> איפכא איכא למימר. דקבעי תנא לאשמועינן אגב אורחה. דלא מיחייב אלא כשהוא גרם לה. משא"כ אם הרחיק כראוי או עברה גדר. או לבתה רוח שאינה מצויה. דפטור. וקמ"ל דלא ניתי למטעי בלישנא דקרא דאייתי תי"ט. 
+<b>משו"ה </b>נקיט לשון הבער. שם דבר לגזרת ההפעיל. המורה על פעולה יוצאת בכוונת מכווין דווקא. דהיינו לפחות בגרמתו. ואדם פושע לעולם. לאפוקי היכי דאיהו לא גרים מידי. זה לשון ברור. 
+<b>הרי </b>כמו הנה. הריני. הנני. <b>ועיין</b> לשון התו' תדע שלכך שינה לשונו. שבכ"מ אומר לא ראי. כראי. שהוא מלשון ראוי. וראיה לדבר משא"כ בזה וק"ל. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>נכסים המיוחדים </b>שאם הזיק נכסים של הפקר פטור. כפרש"י. <b>לכאורה</b> הדבר תמוה. כדאיתא בגמרא מאן תבע ליה. אפ"ה לכבוד רש"י גברא רבה אמר מילתא לא תהוי כחוכא. מתריצנא לה. דסד"א אע"ג דאפקריה מריה. לאו אדעתא דהכי אפקריה. אלא שזיכו בו עניים. <b>ודומיא</b> דשביעית דהפקר היא לאכלה. ולא להפסד. מ"מ פטור. לפי שאינן נכסים מיוחדים לאדם אחד. ואין לו תובעים. <b>ושמא</b> אפי' כעובדא דר"ס דהגוזל בארא. דאדעתא דאריא אפקריה. אפ"ה לא מצי למתבעיה כה"ג. דוק. ותלמודא שני שנויא רויחא. <b>ומ"ש</b> הלכתא אהדדי לק"מ. כי ראה רבי כאן דבריו של ר"י בנזק ושנאן סתמא קולא לנתבע. וגבי מיתה בלשון יחיד. 
+<b>חוץ מרשות המיוחדת </b>ער"ב ותי"ט דודאי ל"ש הזיק מזיק עצמו בחברו או בממונו ונכסיו שהכניסן שלא ברשות. חייב. 
+<b>והיינו </b>כי הזיק בכוונה. אבל שלא במתכוין. ודאי פטור כה"ג. אע"ג דאדם מועד לעולם. וא"צ להזהר בו לגמרי שלא יזיק לממונו. שהכניס שלא ברשות. ואפילו בפסיק רישיה כו'. כההיא דמלא חצר חברו כדים כו' בעל החצר משבר ויוצא כו'. 
+<b>הנזק והמזיק </b>עתי"ט לשון תשבי. שתמה למה לא אמר המזיק והמוזק. ע"מ המכה והמוכה. <b>ועם</b> מ"ש לעיל כבר נתיישב זה. 
+<b>ורמ"ז </b>כתב בזה דברים שאין בהם טעם וריח. כי מ"ש שאין מזיק משמע דווקא מפעיל. ולו יהי כן. וכי בשביל שנמצאו יוצא ועומד בפעל אחד. יגרע מהמזיק היותו יוצא ג"כ. והרי אפילו בלא הקיץ שהוא עומד (מ"ש רמ"ז שמשמש בלשון קל. אשתבש. שאין זה קל. אך פעל עומד יקרא ואשר תשים. הוא יוצא כראוי לו) כתב רד"ק במכלול (דז"א) בפירוש שאם נרצה להשתמש בו בפעל יוצא. הרשות בידינו לעשות כן. כל שכן בתואר ופעל מזיק שלא נמצאהו עומד בשום מקום. ומענינו הוא נלמד. ובכל זאת לא השיב כלום למניעת השמוש במוזק. שהוא תולדה דמזיק. ואם יש מציאות לאב. מדוע יעדר הבן הנקרא לגזרת היוצאים מזיק בשמו הנולד ממנו בדמותו כצלמו. <b>ומ"ש</b> והמכה והמוכה הם יוצאים לשנים. <b>אינו</b> מובן. מי לא משכחת לה בהכאת יד או באגרוף. <b>ומה</b> כל זה עושה לענין הנדרש. ר"ל שלא יאמר בשביל כך מוזק. יקבל פעולתו ע"י אחד או שנים הרפה או החזק. דומה כאילו לא ידע מר. בדקדוק מאי קאמר. ולה"ק קראה מתנמנם אם קרא לא גמר. ודרכי המדקדקים לא שמר. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>ושוה כסף </b>ז"ל תי"ט. כתב הר"ב וכשבאים לשלם ההיזק מנכסי יתומים לא יפרעו אלא מן הקרקע כו'. ולכאורה הואיל ולא כתב האידנא מגבינן ממטלטלי דיתמי כו' דדעתו דלא תקנו אלא לב"ח משום נעילת דלת. אבל לנזקין דלא שכיחי לא תקון. אלא שהרמב"ם כתב כו' ואעפ"כ כתב דהאידנא מגבין לנזקין מטלטלין של יתומים ע"כ. 
+<b>לא </b>ידענא פלוגתייהו במאי. דלכאורה נ"ל. דלא שייכא פלוגתא בהך מילתא. מידי הוא טעמא דרא"פ. אלא משום דלא תקנו לנזקין דלא שכיחי. אטו מי איכא מאן דפליג במידי דלא שכיח (והיינו קרן ותולדותיהן דמשונה ולא שכיחי. וכן שור שהזיק אדם) דלא עבדינן שליחותייהו האידנא. ולא מגבינן ביה בח"ל אפילו ממקרקעי. ואף לא ממזיק עצמו. וגם לא מאותו דבר שהזיק בעצמו. <b>אלא</b> דאי תפס. מהני. דלא מפקינן מניה. למר כדאית ליה. ולמר כדאית ליה <b>מיהו</b> מניה דווקא. אבל מיתמי. מסתייה דתהני תפיסה בדבר המזיק עצמו. <b>אי נמי</b> אפילו במקרקעי דמזיק. דמשתעבדי לקרנא מיהת האידנא נמי <b>איברא</b> הבו דלא לוסיף עלה למגבי נמי אנבויי. ומניהו דיתמי נמי. וממטלטלי דיתמי נמי. כי הא מאן שמעת ליה. וליכא מאן דאמר לדעתי. 
+<b>אי הכי </b>ודאי ליכא לאוקמי לדהרי"ף. אלא במידי דשכיח ואית ביה חסרון כיס. (דהיינו שן ורגל. וכן אדם שהזיק שור) דשליחותייהו דקמאי עבדינן בהו. ודמו לשאר חובות ושיעבודים דאזיל ליה טעמא דר"א. ועל כרחך יודה בזה גם ר"א. ואין מקום למחלוקתן (כתבתי הכל בלי עיון בספרים כלל. לידע במה נחלקו) וזה מן התימה. 
+<b>ואין </b>לומר דהרי"ף אזיל לטעמיה. דס"ל דמנדינן לחובל עד דמפייס לבעל דיניה. 
+<b>דההיא </b>תקנה אחרונה משום קנסא. ודווקא לדידיה קנסוהו. אבל לא קנסו בנו אחריו. ותקנתא לתקנתא למיגבי ממטלטלי דיתמי נמי. ודאי לא עבדינן. זה ברור. לענ"ד. 
+<b>וע"פ עדים ב"ח </b>הא דהוקשה למפרשים. מ"ש דלשמעינן הכא. הא פסילי לכל עדות. <b>נ"ל</b> לק"מ. דהא בהזק בהמה איירי הכא. וס"ד דסגי בעדות עם הדומה לחמור. אע"ג דבעל השור משלם מכיסו כ"ש בקרן תמה. דאינו משתלם אלא מגופה של בהמה. זה פשוט. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>הבהמה </b>בעלת תרבות. כמש"ה בהמות הייתי עמך. בהמות אשר עשיתי עמך. 
+<b>ושור המועד </b>ג"פ נגח כו' ולגבי מועד חשיב להו חד פירש"י. <b>דע"י</b> העדאה דעדים אתי בהו חיוב. והועד לחמשתן בהעדאה אחת. הילכך חדא מילתא היא. 
+<b>והאדם </b>הרי אלו חמשה. בב"ח קמיירי. כפירש"י <b>ומאי דמסיימי</b> תו'. דבור ואש כך לי פ"א כמו בפגו"ד <b>לא</b> נהירא דשור כי לא אייעד בבעלים. נמי כך לי פ"א. כמו פ"ב. שאינו נעשה מועד אלא על פי בעליו. כדכתיב והועד בבעליו. א"ה לאו משום לתא דידיה קתני ליה. אלא לתייהו דבעלים. וקיימא קושיא בדוכתה. לתני נמי בור ואש. 
+<b>הזאב </b>נראה דנקט להו דרך גדלן. או דילמא דרך חשיבותן וערך סכנתן. קחשיב להו מלמטה למעלה. שהזאב הוא היותר מצוי וקרוב לישוב. ומתערב עם הכלב (עפ"ק דכלאים) ליש מלך בבהמה. מ"מ אינו מסוכן כדוב. ולא עז כנמר וכן כתוב כדוב שכול. כנמר על דרך אשור. 
+<b>הרי אלו מועדין </b>פשוט דכלב רע לא גרע מכל הני. <b>והא</b> דלא נסיב ליה תנא דמתניתין. משום דסמיך אדשילהי פ"ז דמכילתין. דאשמועינן התם. דאסור לגדל את הכלב. וקאי עליה בארור נמי. משו"ה פשיטא ליה טובא. <b>ואי</b> משום דכיון דאיכא דשרי בכופרים. (ועמ"ש בס"ד בשי"ע סי"ז) בפלוגתא לא קמיירי. 
+<b>וה"ט </b>דשייר נמי חתול. אע"ג דנ"ל ג"כ פשוט. דאיהו נמי הוי מועד מתחלתו. כשאינו מבני תרבות. דאסור לקיימו. <b>מיהו</b> כלבים וחתולים בני תרבות. ודאי בכלל שור הן. כמו שאר כל בהמה חיה ועוף. כדתנן שילהי פרקא חמשאה לקמן. 
+<b>בזמן שהן בני תרבות אינן מועדין </b>ש"מ אית ליה לר"א. דיש להן תרבות. ויש להם בעלים. <b>ורמינהו</b> רא"א כל הקודם להרגן זכה. כדתנן רפ"ק דסנהדרין. ותקשי אליבא דר"ל. דאמר התם והוא שהמיתו. מיהת כי המיתו. אפילו חדא זימנא. שוינהו רבנן כאיסורי הנאה. ולית בהו לא לבעלים ולא לאחר הנאה. אפילו זכיה בעורן לא. ומאי זכה. זכה לשמים. דקעבד מצוה. ולא בעי למידייניה. <b>ואילו</b> הכא קאמר. בזמן שהן בני תרבות אינן מועדין. ובעו העדאה בב"ד. וכל כמה דלא גמר דינייהו. לאו איסורי הנאה נינהו. ואית להו בעלים. ואסור להרגן ודאי מקמי גמר דין דידהו. דכיון דלא סגי להו בלא העדאה. ולא הפקר הם. בעינן נמי כמיתת בעלים. כך מיתת השור. בב"ד דווקא. ולא זכה הקודם להרגן. 
+<b>וכל שכן </b>דקשיא לר' יוחנן אליבא דר"א התם. דאמר אע"פ שלא המיתו. דקסבר אין להם תרבות. ואין להם בעלים. ובכל גוונא הזוכה להרגן. זכה מהפקרא. <b>ואילו</b> הכא איפכא שמעינן ליה לר"א. דאינן מועדין משמע אפילו המיתו פ"א. ולא מיבעיא היכא דלא המיתו. והיא תמיהא רבתא. 
+<b>ואי </b>אפשר להעמידה אם לא נגרוס בחדא רבי אליעזר. ובאידך רבי אלעזר בלי יו"ד. 
+<b>שוב </b>ראיתי בתו' דסנהדרין. דקשיא להו כי קושיין אר' יוחנן לחוד. ושנו כדשנינן. וע"ש עוד. <b>איברא</b> לא ידענא מאי דקא מוקמי תו לההיא בקשורים. ובגורזקי. <b>תינח</b> נחש אתי שפיר. מיהו היכי סלקא שמעתיה התם. דאי הכי תוקמה לדר"י בתרבות דשלשלאות. ואפ"ה ס"ל דאין להם תרבות. ולא בעלים. וכל שכן בתרבות גרידא. <b>והכא</b> ס"ל דבתרבות גרידא סגי. הא על כרחין צריכין נמי לשינויא קמא. ועמ"ש בס"ד פ"ק דסנהדרין. 
+<b>הנחש </b>ר"א קאמר לה. דביה מודי. דאינו בן תרבות. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>השן </b>היינו שן דחיה. כמ"ש בגמ'. <b>ויש</b> לו סמך מבואר בכתוב. ושן בהמות וגו'. דההיא ודאי שן דחיה דווקא. 
+<b>אכלה כסות כו' משלם </b>ח"נ נראה פשוט. דהאי תולדה דקרן ממש הוי. ויש לו העדאה. וצ"ע ברא"ש כאן. 
+<b>שקפצו </b>עתי"ט שאחז החבל בשני ראשיו. מעיקרא סבר דלהכי לא תני שנפלו כגון דמקרבי כלים לכותל. ובסוף כתב. מתני' דמרחקי כלים. 
+<b>נסתבך </b>בלשונו של נ"י המגומגם בכאן. אבל לשון התי"ט משובש ואמר דברים שאינם דהיכא דמקרבי. פטור אף על הקפיצה. תלי ביה בוקי סריקי בנ"י. מה שלא עלה על דעתו. שאין ספק שעל הקפיצה לעולם חייב. רק נפילה מילתא דלא פסיקא היא. דזמנין דפטור כגון היכא דמקרבי. משו"ה לא תני לה. אע"ג דמשכחת לה נמי דחייב והינו כגון דקיימי כלים בי מצעי. והויא רבותא. משום דלא אורחיה דתנא לאורוכי. כמ"ש בס"ד בחי"ג. זהו דבר ברור. ותי"ט לא חלי ולא מרגיש. 
+<b>גם </b>במ"ש. והיינו היכא דמקרבי. ואז פטור על הקפיצה. כי הלא היה צריך לבאר. היכי ליחייב על הקפיצה. ואיך אפשר שיעשו הזק בקפיצה. היכא דליכא כלים דהא מקרבי. וכבר אמר בתחלה. דכי קפצי. לברא קפצי. ולא חש לקמחיה כלל. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>חררה </b>מן חרה מני חורב. וחרה נחושתה. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>דיו </b>העתיק רמ"ז מ"ש ה"ע וז"ל. אין דנין ק"ו אלא להטיל על הלמ"ד אותה חומרא שיש במלמד בלבד. אבל לא להעדיף עליו יותר מהמלמד. ואע"פ שהלמד כל כך חמור בערך המלמד (כצ"ל) <b>ופשוט</b> דלהכי אייתי ר"ט קרן מרגל. וק"ל. 
+<b>כתי"ט </b>ד"ה ברה"ר. צ"ל חלוק. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>תי"ט </b>ד"ה סימא. צ"ל א"כ לכתוב קרא פצע בפצע. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בעל החבית </b>היינו כד היינו חבית נ"מ למו"מ. שיכול הלוקח המוחזק לומר תן לי חבית. שהיא גדולה מכד. כדמוכח רפי"ט בעובדא דר"א. דדרש ויצאה ויצאה כת שניה. אמר הללו בעלי חביות כו'. 
+<b>ולענין </b>מ"ש תו' דהולכין אחר רוב הדיינין. עמ"ש בשי"ע (סקכ"ז) שתרצתי קושיא אחרת כיוצא בה. באופן שתרצו התו' כאן. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>זה בא בחביתו. וזה בא בקורתו </b>זה לקראת זה. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>אחד רץ </b>כו' ע"פ רע"ב דבע"ש רץ הוא לדבר מצוה להכין צרכי שבת. ומתיירא שלא יכנוס השבת. והוא עדיין לא השלים המוטל עליו לעשותו. לפיכך עושה במרוצה ובחפזון. וכדאשכחן נמי לההוא סבא דנקיט תרי מדאני אסא ורהיט בה"ש. <b>ולענין</b> פירושו של הר"מ ברץ בע"ש בה"ש. <b>בגמרא</b> משמע דלא כוותיה. עע"ל. 
+<b>חייב </b>הרץ ופשוט דהיינו דוקא כשהיה זה רץ לקראת המהלך. או שהיה אחרון. ולא אמר למהלך שיפנה ויעמוד מן הצד. דאל"ה מהלך חייב ורץ פטור. <b>אבל</b> במהלך ובא מן הצד לקראת הרץ ועכב מרוצתו. והוזק או הזיק. נ"ל דשניהם פטורין. דכל כה"ג לאו משונה הוא. כיון שאין עומד בדרך כנגדו. ודילמא הו"ל מילתא דפחיזא. ואורחיה הוא למרהט. <b>ואפילו</b> תימא בכל גוונא משונה הוי בחול. מיהו מהלך נמי משנה הוי בכה"ג. דהו"ל לעמוד משו"ה מסתברא דאית להו דינא דשניהן ברשות ופגעו זה בזה. 
+<b>עתי"ט </b>שפקפק במ"ש בעל הגהת ש"ע שהביא לשון נ"י בשם הרמ"ה. דנשאר צרכיו. כבחול דמי. כאילו אינו חולק ע"ד הש"ע דלא שני ליה. ובודאי חלוקין הן. <b>וע"ז </b>כתב רמ"ז וז"ל מוכח ממ"ש הרב בהגה דגם הרמב"ם ס"ל. דווקא בצרכי שבת. ולדידי כמעט מוכרח לפרש כן. משום דתלה כדי שיהא לבו פנוי בכניסת שבת כו'. שלא ישאר מה לעשות בבוא השבת. והיינו ממה שצריך לו לצרכי שבת כו'. אבל אי איירי במה שאין צריך לשבת. מה לי שיהא פנוי. הלא בע"כ יפנה מעסקיו עכ"ל. <b>ולי</b> אין זה הכרח של כלום. כי ר"ל שיהא לבו פנוי ומחשבתו טהורה בשבת. בלי טרדת המחשבה בעסקי חול. וגם זה מצוה. שיהא בשבת טוב לב. לכן דעתי נוטה לדעת התי"ט בזה. עם שעדיין אינו מוכרע אצלי. וצ"ע למעשה. 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>מועד בתם משלם במותר </b>אם הזיק את התם יותר ממה שהזיקו. וכתב עליו הרא"ש וז"ל למה הוצרך לפרש מועד בתם כו'. כבר פירש לנו פירושו של במותר. אלא כו' לומר לך. שהתם משלם נזק שלם בנגיחה זו. כגון אם חבל מועד בתם חמשים. ותם במועד ארבעים. הדין נותן שישלם מועד בתם שלשים. קמ"ל שאינו משלם אלא עשרה דהיינו יותר על מה שהזיקו תם (משום שהתחילו כאחת) ע"כ. <b>ולפ"ז</b> הוא הדין אם הזיקו זה את זה בשוה. שכל אחד הזיק בחברו חמשים. אין אומרים ינכה תם למועד עשרים וחמשה. וישלם לו מועד. עשרים וחמשה. אלא יצא זה בזה. כיון שאין כאן מותר חבלה <b>ונמצאת</b> אומר לפירוש זה. תם חמור ממועד אצל מותר חבלה. שאם תם הזיק מאה. ומועד הזיקו חמשים. אי אמרת שמין חיוב תשלומין נמצא יצא זה בזה. משא"כ השתא דאמרת דפרע במותר חבלה דווקא. וכל מה דליכא מותר. אין מחשבין אלא יצא זה בזה. אשתכח חמשין דמועד אזדו להו בחמשין דתם. דל בדל. נפישי חמשין דמותר חבלה. דבעי תם לשלומי בהו חצי נזק. יציבא בארעא. וגיורא בשמי שמיא. דהא לגבי מועד קולא הוי טפי. דכי אזלת בתר חבלה. לא משלם כדמיבעי ליה לשלומי. לענין שום הנזק. ולגבי תם הוי איפכא. וצ"ע שהרי א"כ לקתה מדה"ד ואין זו מדה בתורה. 
+<b>שוב </b>ראיתי שגם רמ"ז הקיפהו בקושיות. אך מ"ש דלפ"ז חמור תם שמפסיד עשרים מן הראוי. והמועד אינו מפסיד אלא עשרה. בזה לא אמר כלום. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>שור שוה מנה </b>שור תם. 
+<b>ולא קיימת וגם את המת יחצון </b>ור"מ מקיימו פחת שפחתה מיתה מחצין בחי. ולא דלאחר מיתה. 
+
+Mishnah 10
+
+<b>שורו שחבל באו"א </b>דמריה. דלא תטעה לפרש או"א דשור. <b>טעה</b> בעל הגהות אלפסי שהגיה דאמרי' ועשה ממנו לשון ארוך. ונמשך אחריו רמ"ז. ושגו מאד. <b>אפילו</b> מאי דסליק אדעתייהו. לא קשיא פשיטא. דהא תני ליה משום סיפא. דהוא פטור. 
+<b>שורו שהדליק את הגדיש בשבת </b>כתב נ"י לענין שור אין חילוק בין שבת לחול. דאפילו בחול חייב. <b>אין</b> הלשון מדוקדק. אלא לגבי חצי נזק שייך קצת אפילו בחול. 
+<b>מפני שמתחייב בנפשו </b>עתי"ט. <b>ולפמ"ש</b> בס"ד במ"ב רפי"ג דשבת. לא מיחייב אמלאכה שא"צ לגופה. אלא במתקן עמה שום דבר. הכא נמי מיירי במתכוין להנקם משונאו. דמתקן הוא אצל יצרו. וע"ל מ"ה פ"ח. 
+
+Mishnah 11
+
+<b>בסלע לקה </b>דרך ריצתו מפני רודפו. 
+<b>לקה </b>מ"ד בקמ"ץ הלמ"ד. לא משתבש. עיין עזר אור וי"ג לוקה. בשור"ק. משלא נזכר פועלו. 
+<b>שניהם חייבים </b>ע"פ רע"ב. אבל ליתנהו לתרווייהו. שמכר או אכל. אחד מהן. 
+<b>קטן הזיק </b>ודמי הקטן תקח. רש"י. 
+<b>דייק </b>טובא. דבודאי הכא לא הוחלט השור. דהא היא גופה חדוש היא. דבלעלמא מודה בקנס פטור. ולא החליטו הכתוב כלל ע"פ הודאתו. משו"ה פשיטא דלא שקיל אלא דמי. כדאמר מזיק. 
+<b>ולשון </b>אינו מדויק נ"י. אלא מיהא כי ניחא ליה למזיק. קיהיב ליה תורא. דבדידיה תליא ודאי. וקפחיה לתי"ט בטעותא. דקסבר הכא נמי שקיל תורא. אפילו בע"כ דמזיק. ולא היא. הא ליכא דסליק אדעתיה. <b>תדע</b>. דהא קיי"ל מכרו מזיק. אינו מכור. אפילו לר"י. ועד שלא עמד בדין. מכרו. מכור כו' לכ"ע (לרדיא מיהא וכי לא אתו סהדי. מכור לגמרי. ולא גבי מדי) כדאיתא פ' המניח (לד"א) ואע"ג דאיכא סהדי בצד אסתן. כ"ש היכא דליתינהו לגמרי. זה ברור ופשוט מאד. 
+<b>אחד תם </b>כו' אשמועינן דאפילו לר' אחא. כצ"ל בתי"ט. 
+<b>המע"ה </b>מ"ש רע"ב ואי תפס ל"מ מניה. 
+<b>עש"ך </b>סס"ת. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ישלם לאחרון </b>כגון שתפסן (צ"ע כי לא תפסו) וכרבי ישמעאל ס"ל. דאילו לרבי עקיבא בלא תפיסה נמי. ולמה ליה למתניה כלל. בכל גוונא אחרון נשכר. וכ"ה פירש"י. ועדיין צ"ע. <b>אבל</b> להתו' בין לר"מ בין לר"ש. מתוקמא מתני' בדתפיס ליה ניזק אחרון אחרון. ואפ"ה לא נעשה עליו ש"ש אלא לחלקו. עמ"ש תי"ט בסמוך. מטעם הרא"ש בשטת התו'. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>מועד למינו </b>גסה לגסה. דקה לדקה. 
+<b>ממילא </b>אין לפרש לקטנים. אלא קטנים שבאותו מין. 
+<b>מועד לשבתות </b>פרושא קמא דרע"ב ניחא דאתי אליבא דכ"ע. ובתרא דלא כר"ע דפ"ג דלעיל. דתם באדם נמי נזק שלם משלם. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>פטור </b>עתי"ט שנתקשה בדבר <b>ולי</b> נראה פשוט דהיינו טעמא. משום דאיש כתוב בפרשה. והנהו לאו איש נינהו. והא דאמור רבנן אין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו. ודאי דלא אפשר. כיון דמדאורייתא פטירי. דלא רמי רחמנא קנסא עלייהו. דלאו בני קנסא נינהו. לא בדין אדם ולא בדין שמים. וחס רחמנא נמי עלייהו. דלהכי כתב קרא שור איש. היכי ליקו רבנן ולפקעו ממונייהו (ומזה ל"ל יצא לחז"ל ג"כ. בשור תם של הפקר שנגח. וקדם אחר וזכה בו. אין לו לניזק כלום. כיון שלא תפסו. לא הוחלט. אף לדברי ר"ע. כה"ג דלית ליה בעלים. ומהפקרא זכי ביה היאך) אבל בשכבר נגח. לא סגי בלא"ה להעמיד אפוטרופוס. מפני תקנת העולם לייעדו להבא. וזה ברור. 
+<b>משלם כופר </b>דליכא למימר יומת ממש. ודכתיב ואם כופר יושת. רשות הוא. אי בעו יורשים. דהא כתיב ולא תקחו כופר לנפש רוצח. <b>ונ"ל</b> שזה שכתוב מתחלה יומת. לומר שאם אינו נותן כופר. יומת גם הוא באותה מיתה. שיסבבו מן השמים. שיבוא שור וינגחנו וימיתנו באותה גרמא. שמת בו המת ע"י נגיחת שורו. <b>ולפי</b> שהיא גרמא בעלמא. חסה עליו תורה להקל דינו. להביאו לפדיון. והרי זה נתינת טעם לענין הכופר. <b>ושעור</b> הכתוב כך הוא. השור יסקל על פי ב"ד. וגם בעליו יענש מיתה. אע"פ שאין דינו מסור לב"ד. מכל מקום לא ינקה. כי יומת ממילא בידי שמים. לפיכך אני משיאך עצה לשית עליו כופר. כי על ידי זה ינצל מעונש מיתה המעותדת לו. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>משלם כופר ליורשים </b>ואם היה גר. פטור לפי זה. כמו בדמי ולדות. 
+<b>ואין </b>זה חדוש וחומר בעבד ואמה. שמשלם דמיהם לבעלים. לפי שהם כשורו וחמורו. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>שור היתומים </b>דלא תימא כיון דלאו בני דעה נינהו. <b>ותו</b> דהא איש כתיב בנגיחה דנזקין. דמשו"ה פטורין מתשלומין. כדלעיל מ"ד. וכמ"ש שם בס"ד. סלקא דעתין נילף מנה לנגיחה דמיתה. 
+<b>שור המדבר </b>נראה פשוט. דהאי לאו שור יעריי הוא. דשור הבר הוא דמיקרי. אלא בשור בן תרבות דידן. והוא של הפקר. 
+<b>נ"ל </b>משום דקבעי לאשמועינן רבותא אליבא דר"י. דאפילו לא אפקריה מריה. אלא איהו דערק לאגמא. ואייאש מריה מניה. דלא בר נטירותא הוא. פטריה ר"י. כי היכי דמפטר כה"ג בנזקין. אי קדים אחר וזכה בו. דהא בכלל הפקר הוא. ואבדה דרחמנא שרייה היא. של מוצאה הוא דהויא. <b>והכי</b> נמי מוכח מדדייק תלמודא. היינו שור הגר. היינו שור המדבר. דאיהו אפקריה. או דהוה הפקר מעולם. אכתי בשל הפקר הנעשה מאליו. אחר שכבר היו לו בעלים. מנלן דפטר ר"י. ואצטריך ליה שור הגר (משום דממינא הוה הפקר) אע"ג דנסיב שור המדבר. אלא ודאי לא שנא. דכל היכי דהוי של הפקר. בין דאפקריה איהו מדעתיה. בין דאפקריה רחמנא. בכל גוונא. שם הפקר חד הוא לענין זה. 
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>ונעל בפניו כראוי </b>היינו שמירה פחותה <b>אבל</b> שמירה מעולה. היינו שיכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה. ובה גם התם פטור לד"ה. ואצ"ל מועד. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ורביע </b>או רביע קאמר. והיינו שאם הזיקה מנה. וצריך לשלם חמשים. ואי אפשר להשתלם מן הפרה משתלם מן הולד עשרים וחמשה. <b>וכתי"ט</b> דה"ה נמי אם אין בפרה שעור חצי נזק. דמשלם המותר מהולד כו' והשתא אותו מותר משלם מחצה מולד. שהוא רביע. <b>ואין</b> לשון זה מדוקדק. דמשמע דכי בעי שלומי מחצה מותר. הוא רביע נזק לעולם. והא לא משכחת לה אלא פחות מרביע. דהא בנזק מנה. אין על הולד לשלם אלא כ"ה. כי ליתא לפרה. 
+<b>וכל </b>מאי דאיכא לאשתלומי מפרה. מנכה נגדו החצי. מחשבון כ"ה. שהוא רביע נזק שעל הולד לשלם. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>או שנשכו כלבו </b>לא מיבעיא נגיחה דתם דפטור ברשות המזיק. אלא אפילו נשיכה דכלב רע. שהוא מועד מתחלתו (עמ"ש בס"ד לעיל שילהי פ"ק) נמי מיפטר. 
+<b>והסתכל </b>בעין פקוחה. ותראה מחכמת לשון המשנה בדיוק נפלא ובהשגחה. דבסיפא לא אכפל למתני נמי. או נשך כלבו שורו של בע"ה. אלא נגח לשורו של בעה"ב בלחוד. כיון דאנגיחה תמה מיחייב. תו לא אצטריך ליה לאשמועינן נמי כה"ג במועד. דממילא משמע. 
+<b>ונסתלקה </b>תמיהת תי"ט. 
+<b>בעל החצר חייב </b>בקרן בכל גוונא. 
+<b>ובשן </b>ורגל. עיין לעיל מ"ב דריש מכילתין בפי' רע"ב ד"ה רשות הנזק והמזיק. ובח"מ (סי' שפ"ט) ודוק. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>שהיה מתכוין </b>עתי"ט שכתב ומזה אני תמה ע"ל הר"מ דמשמע דס"ל הקשא אף לאין מתכוין כו'. <b>אומר</b> אני. הר"מ אסוגיא דהתם סמיך. דפשיטא ליה לרבא כחזקיה. ובהכי סלקא מסקנא. עתו' שם. וצ"ע. 
+<b>שמין את האשה </b>עתי"ט. <b>ונראה</b> שבכלל שבח פדיון. כשרואין אותה מעוברת. דמיה יקרין מריקנית. שאין עליה קופצים כ"כ. שדואגים שמא עקרה או איילונית היא. וצ"ע 
+<b>היתה שפחה ונשתחררה </b>הא דנקיט האי לישנא כו' דעדיין לא היו לה בנים. רש"י. <b>ור"ל</b> בנים שהורתם בקדושה. דכי הו"ל בנים שלידתם שלא בקדושה. כדליתנהו דמו. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>שיח </b>אריך וקטין. <b>צ"ע</b> אם אין שעור לדבר. וסתמא משמע ארוך כמה דבעי. רק שעמקו יתר על רחבו. כדאיתא בגמרא גבי בור. אבל על ארכו לא הקפידו. דמ"מ איכא הבלא. וכן משמע מסתימת הפוסקים. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>עבד או אמה </b>סד"א הואיל והוא עם הדומה לחמור ליחייב. קמ"ל. <b>ותי"ט</b> כתב דלא תימא כל דאית ליה בעלים (א"כ נפלה לתוכו אשה. שיש לה בעל. יהא חייב) כו'. ונראה טעמא דאדון מיקרי לעבד ואמה. לא בעל ע"כ. 
+<b>והוא </b>טפל בלי מלח. <b>אבל</b> יש טעם בדבר כלשד השמן. משום דלא קרינן ביה והמת יהיה לו. עשי"ע (סמ"א). 
+
+Mishnah 7
+
+<b>אחר שור </b>כו' נ"ל הוא הדין לסירוס. 
+<b>וצריך </b>טעם אמאי שייר ליה תנא. ועשי"ע (סקי"א. ולענין צב"ח שם סק"ו וסי"ז). 
+<b>כיוצא בהם </b>ונראה שהוא הדין לדגים שבים. כדמשמע בגמרא. שאף הן בכלל אסורין השנויין כאן. <b>וצ"ע</b> מ"ט שיירינהו. והו"ל לאשמועינן בהו רבותא טפי. ועשי"ע שם. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>והזיקה </b>בשן ורגל. <b>ודין</b> הקרן אצל שמירה. פחותה. עספ"ד דלעיל. 
+<b>פטור </b>וקמ"ל דסגי להו בשמירה פחותה. 
+<b>לא נעל כראוי </b>והזיקה. חייב. אע"ג דלא קעביד מידי. נמי מיחייב אכעין ושלח כעין ובער. <b>וצ"ע</b> קצת מנלן דקרא לאו דווקא. 
+<b>נפרצה </b>מחיצת הדיר. אפילו מעצמה. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>נפלה לגנה </b>כגון שהוחלקה. כתי"ט. 
+<b>ולפ"ז </b>סיפא דתנן ירדה כדרכה. רבותא הו"ל למתני אפילו הפילוה חברותיה כו' <b>הא</b> ל"ק. איידי דתני רישא בדידה. תני נמי סיפא בדידה. ודוק נמי דקתני נפלה. ולא שהפילוה. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>גדר </b>של אבנים הוא בכ"מ. 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אין הגונב אחר הגנב </b>משלם כו'. כל שלא קנה בשינוי. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>גנב והקדיש </b>כו'. בגמרא פריך. אהקדיש ליחייב. מה לי מכרו כו'. ומשני מכרו להדיוט מעיקרא תורא דראובן והשתא דשמעון כו'. 
+<b>קשיא </b>לי. אמאי לא משני דעדיפא. מכרו להדיוט שאני. דמקבל מעות תמורתו. משא"כ בהקדיש בכחנם קעביד. ולא אהני ליה מידי. 
+<b>וי"ל </b>דאפילו נתנו במתנה להדיוט נמי מיחייב. דבכמה מקומות המתנה כמכר. דאי לאו דהוה ליה הנאה מניה. לא יהיב ליה. הדר הוה ליה מתנה כזביני. א"כ בכלל מכירה היא. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>או שגנב וטבח ומכר חוץ מרשותם </b>נקט כל הני גווני. אף על גב דלא צריכי. <b>כה"ג</b> אשכחן בבתרא דנדרים. ובר"פ אותו ואת בנו. ודכוותה טובא. <b>מיהו</b> הך בבא. לא יתירא היא כולי האי. דאיכא למימר משום דהוה מצינן למטעי דצריך דווקא להיות טביחה ומכירה ברשות בעלים. סד"א כי הוציאן מרשותם. דקני ליה להתחייב באונס. כי טבח ומכר. שלו הוא טובח. שלו הוא מוכר. קמ"ל. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ומגדליך תרנגולים </b>שמא יביאו כשעורה מן השרץ לרע"ב. <b>ושבוש</b> הוא כשעורה מאי עבידתיה גבי שרץ. דשיעורה בכעדשה ובדקתי בפירש"י ומצאתי כדברי. 
+<b>לא יגדל את הכלב </b>עשי"ע (סי"ז). 
+<b>אא"כ קשור </b>כו'. צ"ל דאז אין האשה חוששת לנביחתו. שהרי עדיין נובח הוא. ולכך מגדלין אותו. 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>רואין </b>עתי"ט עמ"ש הפוסקים דמתנות דיינינן. וטעמא דאי איתא שהקנה לו. הרי זכה בו ויש ח"כ. עכ"ל. ואינו מוטעם לחכי. <b>אלא</b> טעמו של דבר הוא. לפי שהמתנה כמכר. דאי לאו דהוה ליה הנאה מניה. לא הוה יהיב ליה. הדר הו"ל מתנה כמכירה. כמ"ש בפב"ה (וכמ"ש בס"ד מ"ה פ"ז) וכן בכמה דוכתי. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>וחובל בחברו ביו"ה </b>לא מיבעיא במתקן אצל יצרו בלבד. אלא אפילו צריך לו גם לכלבו. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>נתגרשה האשה </b>נראה הוא הדין דהוה מצי למתני אם הי"ל נכסים שאין לבעלה רשות בהן. חייבת. <b>אלא</b> דנסיב תנא מידי דשכיח. 
+<b>לא </b>אמרינן תמכור נ"מ בטובת הנאה. דלגבי בעלה ודאי מחלה. ואין קונה. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>שנדון בנפשו </b>עמ"ש בס"ד לעיל מ"י פ"ג. 
+<b>פטור מכולן </b>ואין צריך לומר ממלקות דפטור. כמ"ש בס"ד במו"ק ח"מ (סת"כ). יע"ש. <b>ומיהו</b> מדת חסידות לשלם ג"כ לעבד שלו. והכי עבד שמואל עובדא. דבדק באמתיה. ויהב לה דמי בשתה (שילהי יו"ד) <b>ואע"ג</b> דלא נתכוין לביישה. כיון דלא אפשר בלא ביוש. הוי ליה בושת דבכוונה. <b>אלא</b> דשמואל לדינא ס"ל. דיש עבדים בושת. ואע"ג דבושת העבד. לרבו. מ"מ היה עושה כן להנצל מעונש. כמ"ש התו'. 
+<b>איברא </b>לכ"ע נמי ראוי והגון להחמיר כה"ג. וכענין שאמר איוב. אם אמאם משפט עבדיו וגו'. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>התוקע נותן סלע כו'. </b>כרמב"ם כו' ואותו הממון קצוב הוא דמי הצער והבושת והרפוי והשבת כו'. <b>והרי"ף</b> סובר שאלו דברים הקצובים אינם אלא בשביל בושה וצער כו'. ואם יש רפוי ושבת. הכל לפי הענין. ובזה לא יכלו חכמים לתן קצבה. 
+<b>ונראין </b>דברי הרב מדברי תלמיד. כי התוקע יכול לסמות עין המוכה או להפיל כל שניו. ע"י ההכאה באגרוף רשע. או לחבול בו ולהחליאו עד קרוב למות. כענין שכתוב. והכה איש את רעהו באבן או באגרוף גו' ונפל למשכב. והרי כתוב שבת ורפואה בצדו. 
+<b>הא </b>ודאי לא באו חכמים להקל דין החובל. מדין תורה. שלא ישלם אלא סלע. אפילו הזיקו ברפוי ובשבת כמה סלעים. אלא להחמיר עליו בדמי בושת וצער בלבד. השוו המדה. וזה מוכרח. ופשוט מאד. 
+<b>מנה </b>צורי וכתו' תימה שחלוקין כל כך כו' אבל ליכא למימר דל"פ ע"כ. <b>איכא</b> למימר דפליגי בפלוגתא דרי"ף ור"מ הנ"ל. ת"ק כרי"ף. ור"י כר"מ ס"ל. דלא נתנו דבריהם לשעורין חלוקין. אלא כללו כל הארבעה דברים ביחד. ושעור מנה ודאי יספיק לארבעתם. אפילו גדולה. חוץ מן הנזק. שצריך לשומו כעבד. 
+<b>זוז </b>הוא הדינר. שארבעה ממנו בסלע מדינה. 
+<b>ארבע מאות </b>זוז נ"ל לתת טעם. מה ראו לקצוב זה השעור לדמי בושת הגדול. לפי שהרי הוא כאילו שפך דמו. דחזינא דאזיל סומקא ואתי חיוורא. ודם הנפש משקלו כ"ה סלע. כמ"ש בס"ד בברכות הורי (פלג ח') וכן הוא דמי פדיונו. 
+<b>ואמנם </b>אע"פ שזה נחשב כש"ד. מ"מ איני עושה אלא מחצה. דאע"ג דאזיל סומקא. הדר אתי. משו"ה בדמי פלגא. סגי ליה. והיינו מאה סלע מדינה. שהם שתים עשרה סלע וחצי סלע צורי. 
+<b>העביר טליתו. </b>צ"ע היכי דמי. דלא מסתבר דאיירי בעטוף בטלית על בגדיו. דאין בשתו כל כך מרובה. והרבה בני אדם הולכין אף בשוק בלי טלית. אלא נראה דבמכסה בו גופו עסקינן. וכשמגלהו נראה בשרו ערום. 
+<b>אי נמי </b>בת"ח קמיירי. דלאו אורחיה בלא טלית. עמו"ק א"ח (ס"ח). 
+<b>החובל בעצמו כו' פטור. </b>קמ"ל דפטור אע"ג דלאו בר תשלומין הוי באיידי נקיט ליה. אע"ג דלא דומיא הוי דסיפא. 
+<b>גם </b>י"ל דפטור נמי מפגם משפחה. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>קטע את ידי </b>נראה פשוט הוא הדין לחבלה שאין בה חסרון אבר. דמידי הוא טעמא אלא משום צערא דגופא. דלא מחיל אנש. 
+<b>אע"ג </b>דאשכחן גבי נביא דאחאב כה"ג. שצוה לחברו להכותו. והכהו המכה הכה ופצוע (ולא עוד אלא שהממאן נענש מיתה) נביא שאני. 
+<b>מיהו </b>הכאה גרידא בלי חבלה. נראה שניתנה למחילה. <b>ושמא</b> רפואה היא לו (שכן יש שחובטין עצמן במרחץ בשבט עד שפך דם עליהם. ומועיל להם כהקזה. והעמדת כלי מציצה. וכויה בברזל. וזולת זה) <b>אבל</b> חבלה דאבר בסתם. אין תולין בצורך רפואה (אלא במשפט דיילי סדום) עד שיוודע בבירור. 
+<b>אע"ג </b>דבודאי איכא לאשכוחי כה"ג נמי. אפילו לקטוע אבר. כגון שעלתה לו נומי ביד או ברגל. שצריך לחתכה כדי שלא ישחת כל הגוף. אלא דבמילתא דלא שכיחא לא קמיירי. 
+<b>שוב </b>ראיתי בתי"ט. שכתב ג"כ מסברא דנפשיה דהכאה ופציעה בלי חסרון ראשי איברים נמי. 
+<b>ומשמע </b>קצת דמפליג נמי מיהא. בין פציעה להכאה יבשתא. דסתמא ניתנה למחילה. דאיכא למתלי דמהני ליה ומעלי. 
+<b>ומ"ש </b>מהרפ"כ. שאם אמר בפירוש ע"מ לפטור. פטור. אפילו בחסרון ראשי איברים. ודאי נראין דבריו. <b>איברא</b> נ"ל דאינו פטור אלא מדיני אדם. שלא ניתן ליתבע עוד. בחמשה דברים. כיון דבהדיא פטריה. <b>אבל</b> חייב הוא מכל מקום בדיני שמים. זה לא ניתן למחילה. שהחובל בעצמו אינו רשאי. ונענש על זה. כדתנן לעיל. א"כ לא עדיף מגברא דאתי מחמתיה. אדרבה גרע משאר חובל בעלמא. דיצרא אנסיה. ומתקן הוא אצל יצרו. כי אין אדם שליט ברוח. אבל האי. קעבר אבל תשחית דגופא בחנם. ללא תועלת והנאה. <b>ואע"ג</b> דעשה רצון חברו. וחבריה מינח ניחא ליה. אפ"ה לא שרי. דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין. ואפילו שולחו נמי לא מיפטר. משום דבדינא רבה יש שליחות לדבר עברה (ולא עוד אלא אפילו בקרע את כסותו כו'. אע"ג דפטור. נ"ל פשוט דחייב מיהת בדיני שמים בכל גוונא. משום דקעבר אמימרא דרחמנא בל תשחית) <b>מיהו</b> היכא דודאי פליט מצערא אחרינא דרבה מניה. אין הכי נמי דמישרי שרי לכתחלה נמי. דכה"ג הנאה או הצלה לגוף ולשאר איבריו. הוא דהוי. 
+<b>ובכה"ג </b>אפילו על מיתה ורציחה עצמה. אינו נענש. כענין שאול. וכמ"ש רז"ל ואת דמכם לנפשותיכם אדרוש. יכול כשאול. <b>אלא</b> שעכ"ז לא הותר לשליח. וכמו שעשה דוד לעמלקי. עם שאפשר עילה מצא לו. מפני שעמלקי היה. ומצוה להרגו בלא"ה. אלא כלפי שהיה סבור שהתחסד עם שאול. לעשות רצונו ולמלטו מיד הערלים שלא יתעללו בו. גם הראה עצמו כצדיק ומתחסד עם דוד במה שהביא אליו התכשיטין שלקח משאול. וזכה בהן מן ההפקר. ואעפ"כ נתנם לדוד. והיה נראה כאכזריות וכמשלם רעה תחת טובה. אם היה דוד הורגו בלי סבה אחרת. לפיכך בקש עליו תואנה. כאילו הוא חייב מיתה גם מחמת זה המעשה עצמו. אע"פ שאינו דין תורה. ולא היה דמו מסור בידו בשביל כך. רק עלילה היתה. לקיים בו מ"ע דמחיית זכר עמלק. והתנצל עצמו לסלק מעליו טענת האכזריות הגדול. לפי מחשבת בני אדם. 
+<b>אמנם </b>מפציעת הנביא שאמר הכיני נא. אין ראיה. כמש"ל דעל פי הדבור. ודאי שאני. כי בכל מה שיאמר לך הנביא. שמע לו ועשה. חוץ מעבודה זרה. 
+<b>עשה כן לאיש פלוני כו'. </b>חייב. העושה. 
+<b>ולא </b>דמי לההיא דמשנה ו' פ"ז דלעיל. דהשולח חייב על מעשה שלוחיו. התם כסבורים שהוא שלו. אבל כאן הרי הוא אומר עשה כן לאיש פלוני. <b>מכל</b> מקום נראה שחייב האומר. בדיני שמים. אם סבור זה דברשות פלוני קאמר ליה. ושליחותו קעבד. 
+<b>ואפשר </b>כה"ג יש שליח לדבר עברה. דאפילו בדיני אדם חייב. 
+<b>בין בגופו בין בממונו </b>כתי"ט אפילו א"ל ע"מ שאני אשלם חייב. כו'. <b>ואינו</b> ברור. דהא בבא קמייתא. נמי שליחות לדבר עבירה היא. כדכתיבנא. אפ"ה מהני על מנת למפטריה מממונא. א"ה בדחבריה נמי. אי קביל עליה השולחו לשלומי מאי שנא משאר חיובי ממון. <b>איברא</b> דאיכא לפלוגי. בשלמא גבי דידיה גופיה. פקע חיובא בדיבורא בעלמא מחילה א"צ קנין. אבל הך שליחות כיון דלא בר עברה הוא. לא אשתעבד בדבור. ואינו נקנה באמירה. אפי' קנין לא מהני כה"ג. כך י"ל לכאורה ועדיין צ"ע. 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>גזל מעוברת וילדה </b>דין זה צריך ישוב קצת. ואע"פ שמן התורה למדוהו. קרא גופיה בעי טעמא. 
+<b>ובשלמא </b>רישא. שעשה הגזלן השינוי וטרח בו ניחא. <b>אלא</b> סיפא שינוי דממילא הוא. וא"כ מצינו חוטא נשכר. וירבו גונבי מעוברות. סמוך ללידתן. וטעונות. ויגזוז. ואחר לידה וגזיזה יחזיר מיד. ולא יוציא מאומה. וירויח הרבה. <b>תינח</b> לשטת הר"מ. דמיירי מתני' לאחר יאוש. דכי קני לה ביאוש סתמא. עבר זמן רב. וכבר הוציא עליה. ושבחה ברשותו. 
+<b>וי"ל </b>דלהרא"ש נמי אתי שפיר. דאפשר דמשלם טפי מדמי פרה וולדה. ורחל וגזתה. לפמ"ש תי"ט בשמו בסמוך. וצ"ע ברא"ש. 
+<b>ונתעברה אצלו וילדה </b>כו'. עתי"ט שכתב דלרש"י כו' בסיפא נמי דיחזיר הפרה כו' דכך לי שינוי המילוי. כמו שינוי הריקות. עיין מ"ש לפ"ז. <b>ואני</b> אומר אינו דומה. מילוי ולד ודאי דבר אחר הוא. שלא היה של נגזל. משא"כ פרה עצמה. לא נשתנה בריקות. וזו פרה שלו היא. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>רי"א כו'. </b>עתי"ט אם בעל הצמר אינו חפץ בצמרו אלא שיתן לו דמי הצמר הרשות בידו. וכ"כ המגיד כו'. שביד בע"ה לתת לו הצמר כו'. <b>ונכון</b> הוא. דהא ר"י קניס ליה. ויהיב ליה דין גזלן. וקנייה אומן לכלי בשינוי. וקיי"ל אין שמין לא לגנב ולא לגזלן (רמ"ז נתעלמה ממנו הלכה זו). <b>מיהו</b> כי לית לאומן לשלומי ליה במעות. ודאי יהיב ליה צמרו בשויו. דלא גרע מסובין. ועיין בהגה (דש"ע ח"מ סי' שנ"ד) ומ"ש שם בס"ד במו"ק <b>ונראה</b> דהר"מ ס"ל מזיק בעלמא הוי. וקיי"ל שמין שברים לניזק. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>ש"פ </b>עמ"ש בס"ד מ"ז פ"ד דב"מ. 
+<b>אבל נותן לשליח ב"ד </b>מפרש רשב"א בתוספתא שעשה נגזל. ובזה א"צ למ"ש תו'. וצ"ע בגמרא. 
+<b>נתן לו הקרן </b>עתי"ט שהעתיק לשון תו' <b>והשמיט</b> העקר. וכצ"ל. ונשבע אתרווייהו כו'. מוסיף חומש על חומש. העקר חסר. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>חוץ מש"פ בקרן </b>סד"א הני מילי דחשיב ש"פ ממון. כשהקרן כולו הוא ש"פ. או שלא מחל לו כלום. דהא חזינן דלא מחל מידי. אבל אי מחל על כל הקרן. ונשאר עדיין ש"פ שלא מחל עליו. הו"א לא חשיב. קמ"ל. 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>ומת אביו </b>ואח"כ הודה. כך פירש"י. 
+<b>קרן וחומש ואשם </b>ה"ג בנוסח גמרא דילן. 
+
+Mishnah 10
+
+<b>לא יירשנו </b>ע"ל הר"ן בתי"ט עד אלא ודאי נכסים דידיה נינהו. אלא שאינו רשאי ליהנות מהם. <b>והו"ל</b> כאילו אסר נכסי עצמו על עצמו. 
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>ליהויריב </b>עמ"ש בס"ד בחי' גמרא רפ"ד דתענית. 
+<b>אין חומש מעכב </b>מלהקריב האשם. אם לא נתן עדיין ולבסוף נתן. <b>כתי"ט</b> אינו מדוקדק כו'. וכיון שכבר קרבה. אין כאן עכבה. כו'. 
+<b>י"ל </b>דהחומש מעכב הכפרה בסוף. אף אם אינו מעכב את ההקרבה בתחלה. מ"מ כפרתו תלויה ועומדת עד שיתן חומש. <b>אי נמי</b> שירי מצוה הוא. מעלין עליו כאילו לא כפר. וכפר. 
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>נטלו מוכסין את חמורו </b>אורחא דמילתא נקט תנא. דמוכס נוטל החמור עם המשא שעליה. דסתם חמור למשוי הוא. וממנו נוטל מכס. וכשמוצא עלילה לומר שהעביר המכס. שקיל לחמריה. ולא מסתפי. ולסטין אורחייהו דשמעי ושקלי מאי דאיכא גביה. ואזלי להו ולא מתעכבי. 
+<b>נאמנת אשה או קטן כו' </b>הואיל וקנין דבורים מדבריהם. <b>פירוש</b> קנין של זה המוצאם בשדהו. שזכתה לו שדהו וקנאם. אם באו מן ההפקר. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>חייב ליתן לו </b>כתי"ט ומלשון הרע"ב פ"ט דב"מ משמע שצריך שיאמר לו שיציל <b>ואני</b> אומר לא משמעכולי האי. התם שלא בפניו. צריך שיתנו לו רשות. ומשום דזוכין לאדם שלא בפניו. יכולים להרשותו על כך. ומסתיינהו בנתינת רשות. 
+<b>משא"כ </b>כאן שבפניו הוא. והלה שומע ושותק. סתמא ניחא ליה. ושתיקה כהודאה היא. דאל"ה מיבעי ליה למחויי. 
+<b>לא יחזיר לו במדבר </b>בע"כ. <b>ואם</b> החזיר וקבלו. פטור. אפילו אם אחר כך נאנס מידו ע"י שודדים שוכני מדבר. <b>ואצ"ל</b> שאם זה רוצה לקבל פקדונו שם. שאין הלה יכול לעכבו. אם לקח הפקדון עמו למדבר. 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Bava Metzia/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Bava Metzia/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..403123c4c733db6b3b4bcfa458114425dd42463a
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Bava Metzia/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt	
@@ -0,0 +1,574 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Bava Metzia
+לחם שמים על משנה בבא מציעא
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה בבא מציעא
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>זה אומר כולה שלי. </b>כרש"י אבל אומר ארגתיה. לא יחלוקו. דודאי איכא רמאי. <b>ק"ל</b> מ"ט לא נימא תרווייהו ארגוה. בשותפות. בחומר ובמלאכה. 
+<b>ישבע </b>מ"ש תי"ט על הג"א. שלא היה צורך להגיה כו'. <b>דחי</b> ליה בגילא דחיטתא ופשיטא דקבלת מ"ש מבטלת ג"כ נאמנות המוכר. כיון דלא מהימן בדבור גרידא. ודאי לא הוי עד. ושפיר קאמר הג"א. דדווקא מעיקרא מקמי דתקינו רבנן הסת. הוא דמהימן מוכר. ברם בתר דאיכא הסת. וה"ה מ"ש. נמי הסת קרי לה. דרבנן השיאוהו לכך. אבל מן התורה ודאי ליכא מ"ש. <b>והשתא</b> דאיתה למ"ש. בעי מוכר לקבולי מ"ש. ואינהו בעו לאשתבועי. דומיא דההיא דקדושין. 
+<b>ומ"ש </b>בשם תו' טעמא דלא חשיד אשבועתא. אע"ג דחשיד אממונא. משום דשבועה חמורה כו'. שהעולם נזדעזע על לא תשא. 
+<b>לפי </b>דבריהם הללו צ"ל דשבועת היסת נמי אינה אלא בשם. 
+<b>אמנם </b>שבועת המשנה חמורה. אע"ג דאינה אלא דרבנן. בעיא נמי נק"ח. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>היה רוכב ע"ג בהמה </b>קמ"ל אע"ג דאיהו גופיה לא מצי זכה בה. שאי אפשר לו להגביהה בעודו רוכב ע"ג בהמה וגם לירד יקשה לו לפחות. או יהא ג"כ בלתי אפשרי על זה. מדאגה מדבר על אודות הבהמה. שלא יאבדנה. בהיותו פונה אל עסק המציאה. מ"מ קנה. אם הגביהה לו חברו. ואע"פ שלא זיכה לו בהדיא. ודוק. 
+<b>תנה לי </b>אבל אמר זכה לי בה. קנה הרוכב. ואין המגביה יכול לומר אני זכיתי בה. אחר ששתק מתחלה. <b>אבל</b> אם כשהגביהה. אמר מיד לצרכי אני מגביה. ודאי קנה הלה לעצמו. בכל גוונא. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>גוזלות מפריחין </b>עתי"ט דוחק גדול מ"ט נקט הך לישנא. <b>ולי</b> נראה. משום דמיירי בקטנים (דקבעי לאשמועינן רבותא) שעדיין אין בהם כח לפרוח בקלות כל אחד לבדו. אלא עכשיו מתחילין להרגיל עצמן להפריח עצמן בדוחק ובקושי (ומפריחין הוא פועל יוצא לעצמן. בבחינת קושי הפעולה. בהתחלתה וחינוכה. שצריכה להתפעלות יתר. וכן היא הוראת כל פעל עומד. כענין הוראת ההתפעל. שפעלתו יוצאת לעצמו ועומדת בו. דוק ותשכח) ומטעם זה ג"כ אינן פורחין אלא בחבורה וקבוץ. מחמת קטנותם. שהם יראים עדיין לפרוח לבדם. <b>וקמ"ל</b> דאף המתחילין לפרוח. ואינן פורחין כפשוטן. נמי חד דינא הוא. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>מציאת אשתו שגרשה </b>אע"פ שלא נתן לה כתובה. תימה מאי אע"פ. אדרבה. כ"ש דמציאתה שלה. עתי"ט. <b>נראה</b> לענ"ד. דכתובתה כמשמעה. וסד"א כל כמה דלא יהיב לה כתובתה. אכתי אגידא ביה קצת. <b>ושמא</b> חייב בפרקונה נמי. כיון דקאכיל פירי. אע"ג דהשתא לאו בתנאי כתובה אכיל. אלא שמחזיק כתובתה שלא כדין. או מט"א. ואוכל פירותיה עדיין. 
+<b>קס"ד </b>דבכדי לא פקעה תקנת חכמים. והרי הוא ג"כ חייב בפרקונה. כל זמן שלא נתן הכתובה. ונהנה מפירותיה. <b>והשתא</b> ודאי שפיר מיתני ליה אע"פ. דמכי יהיב לה כתובה. פשיטא דאסתלק ליה לגמרי. אבל משום דאכתי אגידא ביה. וחייב לה כתובה עם תנאיה. משו"ה הו"א דמציאתה נמי שלו (כיון דאוקימנא למתני' באינה מגורשת ודאי) ואצ"ל היכי דנתן כתובה וגרשה. דתו ליכא לאסוקי אדעתא. שיהא לו זכות עוד במציאתה. זה ברור בס"ד. <b>אבל</b> התי"ט נדחק מאד לפרש כתובה. תנאי כתובה. מה שאינו במשמע. ועוד מאי אע"פ שלא נתן לה. ומי לא עסקינן דנותן לה מזונות. ואין לו רמז בלשון המשנה. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>לא יחזיר </b>דחיישינן לפרעון כו' רע"ב. <b>ואתי</b> כאביי ור"י. ודלא כרב אסי ושמואל 
+<b>וצ"ע </b>מנליה. דהא קיי"ל הילכתא כשמואל בדיני ול"ח לפרעון. ור"א דאדבריה שמואל עליה. נמי קאי בשיטתיה. <b>וכתי"ט</b> א"ה כל שטרי דאתו לקמן כו' גמרא. <b>ולא</b> מצאתי זה בגמרא אלא אדר"א. דחייש לשמא כתב ללות ולא לוה. קשיא ודאי. כי מקרה אחד הוא זה לכל. ומשני לה שפיר. כיון דנפל אתרע. דמשום דכתב ללות כו' לא הוה חשיב ליה ללוה. משו"ה נפל מניה. משא"כ בכל שטרי דלא ריעי. <b>אבל</b> למאן דחייש לפרעון ולקנוניא. לא שייכא הך קושיא. 
+<b>לא יחזיר </b>שיבוא לטרוף לקוחות. שלא באחריות מפורש. רע"ב ותי"ט. <b>לרווחא</b> פירשו כך. ואין צורך. מי לא משכחת לה אפילו לא פירש. ובדלית ליה. דליכא למיהדר ומיגבי מניה. 
+<b>מלת </b>קנוניא. הוא ודאי לעוזית. שכך קורין להסכמה קונוינציע. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כריכות </b>אלומים קטנים. כרמ"ז דצ"ל שאני אלומים. מאלומות. 
+<b>ואין </b>הכרח. לא ידע מר. דלשון תורה לחוד. ולשון חכמים לחוד. 
+<b>עתי"ט </b>מ"ש בביאור לשון ט"ע המורגל בתלמוד. <b>והוא</b> רחוק מאד בענינו. כי אין העין נטבעת ונשקעת בכלי. אבל צורת הכלי היא הטובעת בעין. <b>לכן</b> יותר נכון לפרשו מלשון חז"ל מטבע. שקראו כן לחתיכת מתכת המודפסת. עד שקבל' צורת הדפוס ההוא. כך כשטבעה העין לראות. עד שכבר נשאר ציור הדבר בדמיון. אחרי עבור החוש ממנו. הרי הוא כאילו נדפס ונחקק ונצטייר בעין. לזכור דמותו תמיד. ולזה קרוי טביעות עין. שהוא כענין מעשה טביעות המטבע. שחוקק תמונת כל בגשם אחר זולתו. המוכן לקבלת הצורה. ככה ממש מקרה העין. ברוב הראיה מפתחת ציור הנראה. ושומרת אותו וקובעתו במחשבה. למען יעמוד ימים רבים. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>כדי יין </b>רגילות הוא דכולן שוין כו' דאז אין סימן לומר כמה יין בהם ע"כ <b>לפי</b> שהיו כל כדים שלהן שוים במדתן. ערפ"ג דקמא. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>גוזלות מקושרין </b>מיירי במדדין וכמהרפ"ך דמיירי שאין שובך סמוך לה בתוך חמשים אמה. 
+<b>אינו </b>מוכרח. דאע"ג דמיירי נמי במדדין. מ"מ אינו דומה מדדה בלי שום עכוב. למדדין מקושרין. <b>שוב</b> ראיתי שכבר הושג בזה מבש"ך. 
+<b>באשפה </b>שאינה עשויה להפנות. 
+<b>מצא בגל כו' הרי אלו שלו </b>עתי"ט שאם הדברים מראים שאינו מטמון ישן. לא יגע בהן. כתו' וא"ת לקני ליה חצרו (כרמ"ז פירוש ויהא מונח עד שיבוא אליהו. ל"י מאי קאמר) וי"ל שאין חצר קונה בדבר שיוכל להיות שלא ימצאנו לעולם. ע"כ. 
+<b>כרמ"ז </b>תימה דהוי יאוש שלא מדעת. כההיא דחנות. ע"כ. <b>במ"כ</b> תמיהתו שלא מדעת תורה. אימור דשמעת לה יאוש שלא מדעת אינו קונה. באבדת אחיך. אבל באבדת אמוריים מי איכא למימר הכי. <b>ועוד</b> שבוש גדול הוא. דאפילו בישראל. כי אמרינן יאוש שלא מדעת אינו קונה. היינו משום דאכתי לא ידע דנפל מניה. דלייאש. משא"כ אם מצא זה ברשותו. דבר שהונח שם משנים קדמונים. לא מיבעיא בדבר שאין בו סימן. שזכה בו. אלא אפילו בדבר שיש בו סימן (דכ"ע מודו ביה דלא הוי יאוש) הרי הוא של מוצאו. כיון דלא באיסורא אתא לידיה. <b>גם</b> מ"ש דההיא דחנות ושולחני. יאוש שלא מדעת הוא. <b>במ"כ</b> לא ידע מאי קאמר דא"ה אתיא דלא כהילכתא. אלא התם היינו טעמא דהוי כזוטו של ים. 
+<b>ועוד </b>אדם עשוי למשמש בכיסו כל שעה. משו"ה אבדה מדעת היא. 
+<b>עוד </b>כרמ"ז. עמ"ש תי"ט. דה"נ מוכח לקמן. מצא לפני שולחני ה"א שלו וכו' לפי שהמעות הם דבר קטן ואין סופו להמצא. והגיה ז"ל א"כ נתת דבריך לשיעורין. אם יהיה מטבע גדולה. ע"כ. 
+<b>וגם </b>זו הבל. שאין דרך לעשות מטבעות גדולות כ"כ. ולא איירי תנא במידי דלא שכיח. אלא במעות הנהוגות בחנות. שוב ראיתי ע"פ הנ"י כתב כן. 
+<b>מחציו ולפנים של בע"ה </b>לאו משום דתקנה לו חצרו כו'. אלא כמ"ש הר"מ שאין הדברים אמורים אלא כשטוען בע"ה שהממון שלו כו'. אבל אם הודה שהן מציאה. ה"ה של מוצא ע"כ. לפי שבא בחצרו קודם יאוש. וקיי"ל יאוש שלא מדעת ל"ק. עכ"ל תי"ט. 
+<b>נחית </b>לפלוגתא. דאיכא דס"ל (וכן נ"ל) דחצרו אינו דומה בזה לידו. דמעיקרא באיסורא אתא לידיה. משא"כ בחצר. דממילא הונח שם. 
+<b>ועוד </b>בדבר שניכר שמזמן רב הונח שם. ובודאי נתייאשו הבעלים. הרי היא שלו. כדקיי"ל (ח"מ סרס"ט) ולא חיישינן לספק יאוש שלא מדעת לכ"ע. וכ"מ במשנה הסמוכה בחנוני ושולחני ופירות (עמש"ל בס"ד) הבו דלא לוסיף. 
+<b>אלא </b>בודאי שלא מדעת הוא דפליגי אביי ורבא. וקיי"ל כאביי נגד רבא. דאיהו גופיה חדוש הוא. ואין לך אלא חדושו. <b>והכא</b> אם הוא שלא מדעת. ספיקא בעלמא הוא דהוי. ויאוש בעלים ודאי. ואין ספק מוציא מידי ודאי. לפיכך צריכין אנו לטעמו. של הה"מ. 
+<b>ומ"ש </b>תי"ט שאינו מספיק לדסברי דסגי בעומד בתוכה. <b>בתוכה</b> ובצדה בעינן מיהא. משו"ה קפחיה להה"מ בטעותא. 
+<b>ועוד </b>לא יכולתי להלום דברי תי"ט. שאם כדבריו. היאך זכה בהן המוצא. ומניין ידע שלאחר יאוש בא לידו. אין אלו אלא דברי תימה. וכן שנינו להלן אפילו בתוך הבית הרי אלו שלו. ולא חיישינן לשלא מדעת. 
+<b>שוב </b>ראיתי שהתי"ט לקח דבריו מהב"י. ומיגז גייז ליה. וצ"ע בנ"י. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>כדי שידעו בו שכניו </b>סתמא דמילתא במוצא אבדה בדרך מיירי מתני' (ולאו דווקא בעולי רגלים) כדמפרש לקמן מ"ט. 
+<b>וס"ל </b>לר"מ. עד כדי שידעו בו שכני אותו מקום שנמצא. <b>ור"י</b> סבר. שכשעולה לרגל מכריז על כל אבדה שמצא. בין בדרך עלייתו. בין בזולת זה. כי בירושלם באין כל ישראל ברגלים. וכל מי שנאבדה לו אבדה בכל א"י בדרכים. נפנה לשם לאבן הטועים. כדאיתא בגמרא. <b>אבל</b> באבדה הנמצאת בעיירות בשוקים וברחובות. ודאי לא איפליגו. פשיטא שמכריזין עליה באותו מקום בלבד. דכאן נמצאת וכאן היתה (אפילו בקרונות של צפורי ודכוותה. דשכיחי רובא דאתו מעלמא. נראה דלכ"ע אינו מכריז אלא שם. ובשעת קרונות בלבד). 
+<b>ובהכי </b>מתיישב ההיא דספ"ג דפסחים. דאין מכריזין על אבדת ע"ה. פירוש אבדה הנמצאת בעיירות של ע"ה. אינה צריכה הכרזה שם. <b>ונראה</b> דלא לבד מטעם שהפקירו חכמים ממונו. אלא משום יאוש בעלים נגעו בה. דכי משכח לה ע"ה חבריה. לא מהדר ליה. וסתמא אייאושי מייאש. ודילמא אתיא כמ"ד מקום מכריז. וכפרש"י שמכריז במקום פלוני מצאתי. 
+<b>עתו' </b>דמכילתין (דךב"ב) <b>ולפ"ז</b> אפשר שגם בירושלם היה מכריז כן בכל אופן. 
+<b>ויכריז יום אחד </b>אני אבדתי. זהו פירש"י. דהך הכרזה. דבעל אבדה היא. ועת"ו (דךב"ב). 
+<b>אבל </b>להר"מ. פירושו. שימצא בשובו המכריז. מכריז יום אחד. 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>אם יש שם ב"ד </b>והם זקנים. ואינו לפי כבודם. 
+
+Mishnah 10
+
+<b>ברפת </b>שאינה מתעה <b>שאם</b> היא מתעה. צריכה להיות נעולה. כך נראה לי. 
+<b>הטמא </b>להשיב אבדה. ואע"ג דהוו להו תרי עשה. נ"ל. 
+<b>כרמ"ז </b>ה"ה אם היה הולך למול בנו ולשחוט פסחו. <b>ואני</b> אומר אינו הדין. אטו לא שני ליה בין לעבור בקום עשה. או בשב וא"ת. דהא אפילו מפני שבות נדחין פסח ומילה. והעמידו דבריהם במקום כרת בהזאה ואזמל ושארא. ומ"מ ודאי לא אתי עשה שאין בו כרת. ודחי עשה דכרת. 
+<b>או שאמר אל תחזיר </b>(עמ"ש בחי"ג פ"ק דקדושין) פירוש אלא עסוק בדבורי. הה"מ תי"ט. <b>צ"ע</b> דהא ודאי עשה דכבוד אב עדיף. אע"פ שי"ל. לפי שדבורו של אביו יכול להתקיים אחר כך. ובמקום שאתה יכול לקיים שניהם. אין העוסק במצוה. פטור מן המצוה העוברת. <b>מ"מ</b> דוחק הוא בעיני. חדא מאי פסקא. מי לא עסקינן דעוברת. ועוד מפני שכבוד או"א חמור. שהוקש כבודם לכבוד המקום. ואיתא נמי למצוה בכל שעה. ובכל גוונא דעוסק במצות אביו. פטור הוא ממצוה אחרת. ואיך לא ישמע לן כה"ג. <b>איברא</b> בגמרא משמע. משום דבהשבת אבדה עשה ול"ת הוא. וכבוד או"א עשה גרידא. משו"ה מידחי. וכן הר"מ הביא טעם זה. 
+<b>לפי </b>זה משמע ודאי. שאף בשעה שיש לו לקיים מצות אביו. מניחה. אע"פ שעוברת. ועוסק במצוה זו. מ"מ אינו נ"ל. מדשתיק תלמודא מלפרושי כה"ג. דאפילו בביטול מצות אביו. יקיים השבה. וכן הר"מ אין דרכו לסתום בכזו. 
+<b>ודפריך </b>תלמודא למאי צריך מיעוטא דכולכם חייבין בכבודי. ת"ל דהאי עשה ול"ת. <b>היינו</b> דווקא כשאומר לו אביו עבור על ד"ת. ולא חשיב דומיא דהטמא. וס"ד דאפ"ה ישמע לו משום דהוקש כבודו לכבוד המקום. להכי אתי קרא ומיעטיה. <b>משא"כ</b> בשאינו מכוין להעבירו על ד"ת. אלא שצריך הוא לו בעת הזאת. ועסוק הוא בכבוד אביו עתה. כי האי גוונא מסתברא דאלים כבוד אב ודאי. אע"ג דאיכא נמי ל"ת גבי אבדה. מאחר שאינו עובר עליה אלא בשב ואל תעשה. דוק. 
+<b>ולא </b>ידעתי מה חסר לו בפשוטו. שמוחה בידו מלקיים המצוה. משום איבה דאב. ושנאתו לבעל האבדה. וכיוצא. ולא משום דבר הצריך לו. 
+<b>אבל לא לטעון </b>אם נפל המשא. אבל נפלה הבהמה עם המשא שעליה. משמע בגמרא. דבכלל פריקה הוי. ולכ"ע צריך להקים בחנם. וצ"ע. 
+<b>יתר ממשאו אינו זקוק לו </b>נ"ל אפילו לפרוק פוטרו ריה"ג. משום דס"ל צב"ח אינו מ"ה. ומשום השבת אבדה נמי פטור. דאבדה מדעת היא. 
+
+Mishnah 11
+
+<b>של רבו </b>מובהק ז"ל תי"ט. ולפי שלשון מובהק הוא מבנין הפעל שנבנה על התולדה. לפיכך נ"ל שכך פירושו של רבו מובהק. שהוא רבו של זה שנעשה מובהק. ומלת מובהק מוסבת על התלמיד. ע"כ. <b>לפי</b> זה לא יתכן לומר הרב המובהק. וגם לפי דבריו הללו. תלמיד מובהק מעליותא היא לגבי תלמיד. <b>איברא</b> איפכא הוא ודאי. דתלמיד מובהק גרע. מתלמיד סתמא. או תלמיד חבר דעדיף מניה <b>ובחנם</b> הפך הענין ונדחק לשבש משמעות הלשון האמיתי. שמובהק הוא תואר הרב בלי ספק. ר"ל שהוא רב מבורר ומחוור בלי פקפוק וספק <b>ודקדוקו</b> של הרב תי"ט. בהיותו בוחן המלה מאבני בנין הפעל. הוא דקדוק עניות במ"כ. דכוותה חכם מומחה. וטובא איכא. <b>ואמנם</b> גם הרב המובהק גם החכם המושלם. הושלמו על ידי זולתם. בטרם הולידו. ועד לא תלמידים העמידו. 
+<b>היה אביו ורבו בבית השבי כו'. </b>צ"ע באבן בוחן שלי. 
+<b>חכם </b>גרסא ירושלמי חכם שקול. וצ"ל דקמ"ל אפילו אינו רבו. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>או שאבדו </b>נקט אבדו. אע"פ שאין כפל אלא בדבר הנגנב. משום יוקרא. שאם נתייקר אחר אבדה. וזה רצה לשלם ולא להשבע. אם נמצא אחר מכן. ונתייקר. הכל של נפקד. נ"י. <b>ר"ל</b> נתיקר אחר ששלם <b>אבל</b> מה שנתיקר קודם תשלומין אחר גנבה ואבדה. והשומר לא שלם אלא כשעת גנבה. והמפקיד לא ידע שנתייקרה. ולא מחל עלה. פשיטא ליה דברשותא דמרה אייקור. דאע"ג דשלם. לא אקני ליה שבחא דמגופה למפרע בסתמא. זיל בתר טעמא. דלא אטרחיה לבי דינא. מי איכא למימר משו"ה אקנייה כוליה שבחא דהאידנא. <b>אלא</b> דלשנויא דאמר ליה סמוך לגניבותה תקני. משמע קצת דקני למפרע נמי מיהו לא מכרעא כולא האי. דסתמא איירי דשלם סמוך לגנבותה וק"ל. <b>איברא</b> לדידי חזי לי. דלהכי נקט אבדו נמי לאשמועין רבותא. כלומר לא מבעיא כי טעין נגנבו. דקני כפילא אלא אפילו קטעין שנאבדו. דלא הוה ידע שנגנבו. והדר אגלאי מילתא דנגנבו. סד"א כיון דלא אסיק אדעתיה למקני כפלא. לא קני ליה. קמ"ל. ונמצא הגנב אתרווייהו קאי אנגנבו ואשאבדו. דחד מילתא היא. ולא זו אף זו קתני. הכי דייק טובא לישנא דמתניתין. 
+<b>למי שהפקדון אצלו </b>והרי היא כמסורה לו ע"מ כן. שאם תגנב וישלם לו קרן שתהא פרה קנויה לו משעה שמסרה. <b>דאל"ה</b> במאי אקני ליה כפילא. דהוי דשב"ל. ותו דכל דאי לא קני. <b>אלא</b> משום דהוה ליה כמקנה לו מתחלה על תנאי זה. 
+<b>ולא רצה להשבע </b>שבועת השומרים. כרמ"ז אבל שבועה שאינה ברשותו. צריך לשבע. 
+<b>ואני </b>אומר אינו צריך. כיון שעל מנת כן שלם. והלה נתפייס בתשלומין. מחל לו כל שבועה. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>ישלם לשוכר </b>ותימה אטו בשופטני עסקינן. לא ישביענו ולא יקנה. והכי איתא בגמרא א"ל ראב"א לאביי. מיכדי שוכר במאי קני להאי פרה. בשבועה. ונימא ליה משכיר לשוכר. דל אנת ודל שבועתך. ואנא משתעינא דינא בהדי שואל (דלא מצי למימר לאו בכל דברים דידי את. כיון דברשותו ובשליחותו של משכיר השאילה לו. כדאוקימנא. ותו דאפילו לא בשליחותיה עבד. מיהא מפקינן מניה מדרבי נתן. ודינא דמשכיר הוא בהדיה דשואל) א"ל מ"ס שוכר בשבועה הוא דקני. משעת מיתה הוא דקני. ושבועה להפיס דעתו של בעה"ב. ופירש"י בשבועה שהוא נשבע למשכיר. להפיס כו'. וסובר אני שנוסחא משובשת נזדמנה להרע"ב בפירש"י שלא נסמן בה גמרא. קודם דבור. בשבועה שהוא נשבע למשכיר. והעתיקה הרב בפירוש המשנה. וגם בפירש"י בשבועה. צ"ל ושבועה. עכ"ל תי"ט. 
+<b>ואנכי </b>לא ידעתי מה התימה בזה. אטו בדידיה תליא. אנן דינא תנן. דשואל חייב לשלם לשוכר על פי שבועה שנשבע הוא למשכיר. שקנה בה הפרה. ולא מצי למדחי ליה. ולמימר אנא מבעלים שאילתה. דברשותיהו קעביד. וזה פשוט. <b>מ"מ</b> נראה לי שהאמת אתו. שטעות נזדקר כאן בפירוש הרע"ב. מהעתקת פירוש רש"י. שנשמטו בו נקודות המבדילות. וכמקרה ראשונים. כך מקרה אחרונים. שגם הרב תי"ט כזאת קרהו. בזה המקום עצמו. במה שחשב להגיה בפירוש רש"י. שכתוב בו בשבועה. והוא ז"ל אמר צ"ל ושבועה איהו קסבר. דבתירוץ שמתרץ אביי להפיס. מציין רש"י. ולא היא. דשם הוא שלא לצורך. 
+<b>אלא </b>בקושיא דמקשי תלמודא. במאי קני בשבועה. על זה פירש רש"י בשבועה שנשבע למשכיר. ר"ל. וא"כ כיון דמחמת משכיר קאתי השתא שפיר מקשי נימא ליה. דל אנת ושבועתך. וק"ל זה ברור. <b>וגרם</b> לו ז"ל ג"כ. השמטת הנקודות המפסיקות. וכסבור שדבור אחד הוא. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>לא יגע בהן </b>ע"פ רע"ב (ועמ"ז פ"ט דמכלתין) <b>לפ"ז</b> נראה עכ"פ. היכא דידע דלא גדלו אצלו. ולא עמל בהן. מוכרן לד"ה. אפילו לא אבדו אלא כדי חסרונן. <b>אבל</b> הפקיד סתמא. והנפקד אינו יודע אם משלו הן. או קנה אותן בשוק. מוכחא דמילתא דלאו למכירה הן עשויים. מדשתק ואפקדינהו סתם. מכלל שהן חביבים עליו יותר. 
+<b>משא"כ </b>בידוע שלקח מן השוק. לא רמי אנפשיה דלימא ליה. כך נראה לי. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>המפקיד פירות כו' ה"ז יוציא לו חסרונות </b>עמ"ש בס"ד במו"ק ח"מ (סרצ"ב) דאע"ג דלהר"מ מתוקמא מתני' בעבר וערבן דווקא. <b>אינו</b> מוכרח אטו ברשיעי עסקינן. <b>אלא</b> הכא במאי עסקינן. בידוע שאין פירות הללו משלו. אלא שלקחן או שנתנו לו במתנה. דכה"ג רשאי לערבן לכתחלה. דמידי הוא טעמא דמתני' דלעיל. אלא משום שאדם רוצה בקב שלו. <b>והך</b> מתני' דהכא שבקה דמוקמא נפשה. בגוונא דמצי לערבן. וה"ה למכרן. אם רואה שמתחסרין והולכין. אפילו אינו יותר מכדי חסרונן. ועמש"ל בס"ד. <b>וראיתי</b> בקרמ"ז שהקשה על הרע"ב מאי דוחקיה דמוקי למתני' כברייתא. דערב עם פירותיו. וז"ל. וק"ל מאי דוחקיה לאוקמי מתני' ברשע שמערב כו' ונסתפק בלי חשבון. הלא עיקר דמתני' לאשמועינן שעורי החסרונות. וה"מ לאשמועין בסתם מפקיד פירות אצל חברו. שאם פחתו. כך וכך הוא טבע העולם ע"כ. 
+<b>והנה </b>לראשונה כבר ראית דהר"מ ודאי מוקי למתני' בעבר וערבן. כמש"ל בס"ד. ואטו ברשיעי עסקינן. לא היא. אלא כדלעיל. 
+<b>ואמנם </b>מש"כ. וה"מ לאשמועינן כו'. 
+<b>דברי </b>תימה הם. למאי הילכתא. לישמעינן כה"ג. כיון דבלא ערבן. אומר לו הרי שלך לפניך. 
+<b>ולאורז </b>קלוף. אבל שאינו קלוף. דינו כזרע פשתן. <b>ותנא</b> דידן תני ושייר. 
+<b>ולזרע פשתן </b>בגבעולים. אבל בקלוף. לא הודיעו שיעור חסרונו. 
+<b>הכל לפי הזמן </b>לכל שנה יניח לו כך. <b>וצ"ע</b> שבהמשך הזמן נמצא זה חסר הכל. וינח נקי זה מפקדונו. והרי בכוסמין וזרע פשתן. בעשר שנים אין לזה אצלו כלום. אפילו הפקיד בידו כמות רב מחד. 
+<b>וכי מה אכפת לעכברים </b>א"ל הרבה אובדות מהן כו' <b>פרשו</b> תו' לדברי רי"ב קאמרי. דלית ליה טעמא דהירושלמי. דמייתי אליבא דרבנן. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>שתות </b>נראה בכלל שתות הוא גם שמרים. וכן משמע בגמרא בעובדא דרב יהודה דקאמר איכא גולפא ושמרים. ואם לא ניכה כלום בעד השמרים. מה ריוח יש לו בזה. אדרבה יותר מפסיד. שהשמרים נחשבו לו ביין. <b>והא</b> דלא מפרש לה תנא כמו בשמן. היינו משום דלא פסיקא ליה ביין. שיהא מחצה שמרים מחצה בלע בדווקא. משו"ה לא מפליג בין קנקנים חדשים וישנים. ויין חדש וישן. שלא עמדו על שיעור בלע ושמרים דיין. לשער כל אחד לבדו. משו"ה לא פלוג. כך נראה לי 
+<b>וראיתי </b>לרמ"ז בשם ל"א שנתקשה בכך. ודבר ברור הוא בס"ד דלק"מ. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>וטלטלה </b>והגביהה. ע"ס פרקין. מיהו לפמ"ש תי"ט. <b>י"ל</b> דלא בעינן הכא הגבהה. <b>אבל</b> אינו מוכרח. משום דאיהו אייתי אוקמתא דר"ש עלה סמיך. ולר"י ליתא. 
+<b>לצרכו </b>להשתמש בה. <b>צ"ע</b> אם הוצרך למקומה. ועמ"ש בס"ד במו"ק (סימן רצ"ב). 
+<b>אם משהניחה כו'. </b>כתב הרע"ב ר"י היא דאמר בגונב טלה מן העדר כו' לאו בגנב מרשות בעלים כו' אמר. דהתם דווקא בב"ח. משום דלמודה ללכת חוץ כו'. והכא בחבית. אלא הכא ברועה ששמר ברשותו כו'. וס"ל לר"י דלא בעינן דעת. עכ"ל תי"ט משמא דגמרא. 
+<b>ואיברא </b>הרע"ב מיגז גייז לישנא דברייתא. דהא סלע נמי קתני. ובסלע אין חילוק. 
+<b>גם </b>דברי תי"ט אין להם הבנה. דלמאי נ"מ קאמר לא בגנב כו'. אדרבה אי אפילו בגנב מרשות בעלים סבר ר"י אף בב"ח. אין צריך דעת. כ"ש בחבית משו"ה לא הוה צריך רע"ב לאסוקה לברייתא. 
+<b>ולא </b>כ"ש הוא. <b>כמדומה</b> משגה הוא ביד התי"ט בציונו. דאסיפא דאתיא אליבא דר"ע. קאי. לפרושי למילתיה דרע"ב. דמייתי נמי לההיא דגונב שה מן העדר. דלא דמי לחבית. ואצטריך לפרושי. דמיירי בשומר שגנב מרשות עצמו ואפ"ה מצריך דעת. הוא הדין הכא נמי לענין חבית. ודוק. שכך הי"ל לבעל תי"ט לומר. ואת הפוכי הוא דאתהפכא ליה. 
+<b>אבל </b>עם כל זה לדעתי טעות היא ביד התי"ט. שהביא ההיא אוקמתא. דליתא לגמרי לפי שטת משנתנו. דמוקמינן לה בתר תנאי כר' יוחנן. ולר"י שמעינן ליה בהדיא דשלא לדעת. אפילו מנין אינו צריך. ואפילו בב"ח דאנקטיה ניגרי ברייתא. <b>וזה</b> לכ"ע בין לר"י בין לר"ע. כה"ג לא צריך דעת. כדס"ל לר' יוחנן. וכי פליגי ר"י ור"ע. בלדעת דווקא. ור"ח הוא דפליג אדר"י. ומפליג באנקטיה ניגרי. מיבעו ליה לאוקמה לפלוגתא דר"י ור"ע. בשומר שגנב מרשות עצמו. <b>אבל</b> לר' יוחנן ליתה כלל. אפילו לר"ע. כ"ש לר"י. דלא מפלגינן בין אנקטיה ניגרי. או לא. 
+
+Mishnah 10
+
+<b>צררן </b>ובבית א"ל שמירה אלא בקרקע. ותמיהני דהא תנן ונעל בפניהם שלא כראוי חייב. הא כראוי פטור. ע"כ תי"ט. <b>ולק"מ</b> בנעילה כראוי. ודאי פטור. ולא צריך שמירה בקרקע. אלא בלי נעילה הראויה. ונעילה בלא שימה בקרקע. סגי. 
+
+Mishnah 11
+
+<b>אבדו </b>כרמ"ז צ"ע למה לא קתני נמי נגנבו. <b>והא</b> לאו דיוקא הוא לגמרי. בכלל אבדה. גנבה. דכותה לעיל פ"ב מ"ז. 
+<b>ובעלמא </b>איכא למידק. היכא דתני לתרווייהו כי הא דריש פרקין. והתם אצטריכא ודאי כמ"ש שם. 
+<b>חייב באחריותם </b>בגניבה ואבידה. ואע"ג דבפ"ב מפרשינן דבדמי אבדה הוי שואל עלייהו כו'. תירץ הראב"ד הנאת שמוש דהכא גריעא. כו'. לפי שירא לקנות בהן סחורה. שמא יבוא המפקיד. כו'. אבל דמי אבדה. יודע שישהא אצלו ימים רבים ע"כ. 
+<b>ידיעה </b>זו נעלמת באמת. שכך אפשר שיבוא בעל אבדה מיד. כמו המפקיד. <b>וי"ל</b> בלשון אחר. כי מן המפקיד יש לו בושה. כשיראה שנשתמש במעותיו בלי רשות. כי לא לכך נמסרו בידו. אע"פ שמותר מן הדין. משא"כ בדמי אבדה. שאין לו בושת בכך. כיון שטרח ומכר עד שהשיג המעות לטובת המאבד. וכבר הכריז והודיע שיבוא ויטול את שלו. לפיכך אינו מתבייש לגמרי. ואינו נמנע כלל מלהוציאם. 
+
+Mishnah 12
+
+<b>הגביהה </b>ונטל לאו דווקא. דמכי אגבהה כו' ומיהא ע"מ ליטול בעינן כו' ול"ד למ"ט דלא בעינן ע"מ לחסרו. אלא בתשמיש בעלמא מחייבינן ליה כו'. עכ"ל תי"ט. 
+<b>ואני </b>אומר כל תשמיש יש בהו חסרון כל דהו. דבלי ואזיל. ואפילו היא גופה. לא מכרעא. כמש"ל בס"ד. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>נתן לו מעות כו' יכול לחזור </b>ע"פ רע"ב ותי"ט. גזרה כו' ותפול דלקה כלומר באונס כו'. 
+<b>ומשכחת </b>נמי. בדלית ליה לבעל דלקה. דליכא לאשתלומי מניה. <b>וכתו'</b> וא"ת כיון דמעות אינן קונות. ניחוש שמא יאמר המוכר נשרפו מעותיך בעלייה כו'. ע"כ. 
+<b>לענ"ד </b>לק"מ. אטו מי גרעי ממעות פקדון. דפרק דלעיל (מי"א) וכן דמי אבדה (דפ"ב מ"ז) במקום שמשתמש בהן. דהו"ל שואל לד"ה. וחייב גם באונסין. וה"נ פשיטא דרשאי להוציאן ולהשתמש בהן. ולא כל שכן הוא. שהרי על מנת כן נתנם לו. ואיך יעלה על הדעת. שלא יתחייב באחריותן לגמרי. 
+<b>אלא </b>ודאי ממה נפשך חייב. אם מדין תורה. שהרי הן שלו. ואם מדין חכמים. הרי הן הלואה אצלו. שאם יחזור אחד מהן. יהיו המעות מלוה בידו. זה ברור ופשוט. 
+<b>ולפיכך </b>דברי תו' בתרוצם תמוהים בעיני. דמשמע דקושטא הכי הוא. שאינו חייב באחריותם. <b>ועמ"ש</b> בס"ד בעלית מלאכה ה"ל מנין מטלטלין פ"א. 
+<b>מי שפרע </b>נ"ל פשוט. דנקט תנא מעל קל. משום דבדבר שבין אדם לחבירו איירי הכא שהקב"ה הוא הדיין. הנוטל מזה החייב. ובזה פורע חובו של זה שנתחייב לו. נמצא הוא יתעלה הגובה מן החייב. ופורע את בעל דינו בכך היינו דקאמר שפרע. ר"ל לב"ח של החייב. ע"י שגבה מהם שלא בטובתם. ואינו אלא לשון קצר. כאילו יאמר מי שפרע לבעלי חובו לחמוצי דור המבול (שכן לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל. אולי גם דור הפלגה עשו חמס בארץ. בכבשם הארץ בחזקה. אע"פ שלא נראה כן מהכתוב) ע"י שלקח נקמתם מהם. זה ברור ומכוון בלשון. ונאה לתנא האוחז דרך קצרה בכל מקום. וסומך על המבין. <b>אבל</b> בשאר מקומות המדברים בחטאים שבין אדם למקום. דיברו בהם חכמים בכ"מ בלשון נפעל. דוק ותשכח טובא דנסבי לישנא. שנפרע מאדם על חטאיו שחטא נגדו יתברך. דבעל חוב דידיה. הו"ל בודאי. והוא המקבל פרעון בלי ספק. כי מי מזולתו נושה בו. וב"ח דוחק ותובע מבלעדו. אין. אע"פ שאין החטא פועל בו יתעלה. חלילה מלייחס לו ית' התפעלות. כדבר אליהוא. אלא שאמר לעשות רצונו. וחוטאו חומס נפשו. הערבנית לו יתברך. על זאת. על כן הוא ית' ודאי הב"ח. והגובה חובו באותן חטאים. ושייך לומר נפרע. כמו שהוא רגיל בדבריהם ז"ל. וכן אמר הכתוב באש ה' נשפט. על דרך זה. וק"ל. 
+<b>אבל </b>מ"ש התי"ט. אין לו הבנה כלל. ולא ידעתי מה הועיל ומה תיקן. כי הלא לפי דבריו. הוא מאמר סותר עצמו. ואין הלשון סובל לומר שפרע מהם. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>ארבעה </b>לפי מה שגורסין בסמוך וכן בכ"מ. שתי כסף (ערפ"ו דשבועות) ראוי להיות כאן ארבע. בלי ה"א. וצריך בדיקה בספרים ישנים. 
+<b>ארבע כסף מכ"ד לסלע </b>משום דקבעי למתני סיפא. הורה ר"מ ח' כסף שהם שליש. ולא מצי למתני בלישנא אחרינא. נקט נמי רישא האי לישנא בסלע. זה פשוט. <b>ומ"ש</b> בתי"ט. אין לו טעם וריח. 
+<b>שתות למקח </b>פשוט דהך שתות לבד משכר הראוי לו. לתגר או לחנוני. שיש להם שתות בשכרן. בדברים שיש בהם חיי נפש בסתם. אם לא הוקר השער (כי אז נוטלין כפי השער. אפילו הרבה) וכן לפי הטירחא ולפום צערא. אגרא. טפי משתות. כדאשכחן לר"י בגמרא דמכילתין פ"ד (ד"מ) וכן אתה מוצא בככר שבפונדיון. שילהי פאה. דאיכא מ"ד צא מחצה לחנוני. וכל זה נקרא קרן. ומחשבין את האונאה אם היא שתות יתר על זה. אם לא בדבר ששומתו ידועה בפחות משכר הראוי. ומצוי לקנותו כך. 
+<b>כדי שיראה </b>לתגר כו'. לפי מה שמצוי רוב פעמים שיכול להראותו כו' תו'. 
+<b>ומ"מ </b>לא יכלו לקצוב לו שיעור שוה. כמו בסלע. כי לא כל המקומות שוין בכך. יש שמצויין להם תגרים ברוב פעמים. ויש לעתים רחוקות. 
+<b>אלא </b>משערים בכל מקום ומקום. לפי מה שמצויים תגרים ברוב פעמים באותו מקום. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ח' פונדיונות כו' </b>שתות כשאר אונאה. 
+<b>ותנא </b>דידן דקתני כמה תהא הסלע חסרה. ולא יהא בה אונאה. ממעה למעלה קחשיב. סלע הפוחתת והולכת. עד כמה תפחת ויכול להוציאה. ולא יהא בה אונאה. עד שני פונדיונות ולא עד בכלל. ומשפחתה כשיעור הזה. יש בה אונאה. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>חמש פרוטות הן </b>אין חמשתן דומין בכל דבר. כי בהודאה ואפילו בתביעה אם היו עשרה מחטין בפרוטה. ותבעו שני מחטין. והודה לו באחת. וכפר באחת. נשבע. 
+<b>וכך </b>נראה שהוא הדין בגוזל ונשבע. דבכלי לא צריך ש"פ. ודינו כש"פ. משום דכתיב בה בפקדון. כל דהו משמע. וכמו כלים דשומר. 
+<b>אבל </b>אשה בפחות מש"פ. ודאי לא מקניא נפשה. משו"ה אפילו בכלי לא מיקדשא בבציר מש"פ. <b>וכן</b> בנהנה מהקדש. פשיטא לי דלא חשיבא מעילה. עד שיהנה בש"פ. כדתנן התם. אע"ג דחייב בהשבון בכל גוונא. <b>מיהו</b> באבדה. מסופקני אם היא כלי. ואין בו ש"פ. שמא אעפ"כ חייב להחזיר. ונגמרה משומר. דגלי קרא דכלי חביב גם בפחות מש"פ. וקרינן ביה אשר תאבד ממנו. 
+<b>ובמאי </b>דכתיבנא אתי שפיר. דלא תקשה מנינא למה לי. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>ותרומת מעשר של דמאי </b>עיין ר"ש פ"ק דדמאי. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>וההקדשות </b>מ"ש בתי"ט בקדשים קלים צ"ע כו'. ומה בין נזקין לקדושין. לתשלומי כפל ע"כ. <b>השיב</b> רמ"ז עם מ"ש הר"מ (פ"ח מהל' נ"מ) וז"ל שלמים שהזיקו גובה מבשרן. ואינו גובה מן הבשר כנגד האימורין. וכיון דאינו גובה מן החלבים. אין בו כפל. דכפל אמר רחמנא ולא חצי כפל. ונכון הוא. 
+<b>יש להם אונאה </b>כיון דכי מתה או נגנבה חייב באחריותה. דיליה היא כו'. 
+<b>והא </b>דאמרינן פ"ק דפסחים (ריש ד"ו) סד"א היכא דאיתיה הואיל והדר בעיניה. לא ס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי. וטעמא דכתב רחמנא לא ימצא. הא לא"ה. לא. <b>יש</b> לומר כיון דגלי רחמנא התם דאפילו בכה"ג דבר הגורם לממון כממון. כיון דאילו מיגניב כו'. יליף מינה ר"ש לכל התורה כולה בבנין אב. 
+<b>ובהמה </b>שאדם רוצה לזווגן כו' שאם בא להצמיד שור חלש עם הבריא. מקלקל את הבריא. רש"י <b>ולא</b> אמר מאבד את החלש. כי יותר נמשך הבריא אחר הבטלה והעצלה. משימשוך עצמו וחברו עמו. אל העול והמלאכה. 
+<b>ומרגלית </b>נאה למלאות עם חברתה בזהב. במשבצת וכן בחרוזה. 
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>מקום שנהגו להטיל מים ביין יטילו </b>אצטריכא. משום דמנהג גרוע. אין הולכין אחריו אפילו בדבר שבממון. עיין ריש בתרא בתי"ט. ד"ה כמנהג המדינה. <b>והכי</b> מוכח נמי הכא בהדיא. מדמפרשינן בגמרא. בין הגתות שנו. ש"מ דשלא בין הגתות. לא הוי מנהגא. אפילו במקום שנהגו. 
+<b>ומ"ש </b>רמ"ז. אינו נראה לגמרי. <b>שאם</b> רצה להטיל רק רביע. במקום שנהגו להטיל מחצה. ודאי שרי. ותבוא עליו ברכה. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>אבל מקבלים עגלים כו' </b>בלא שומא. שאם ימותו לא ישלם. וכן אם יוזלו. אינו משלם חצי הפחת מכיסו <b>ואע"פ </b>שמפסיד בחלק ריוח שלו. בזולא דלקמיה. וקטרח בכדי. דסבר לפלוגי ברווחא. כי יוקרא דהשתא. לית לן בה. כיון דלאו שומא היא גביה. סבר וקביל. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>לא יאמר לו נכש עמי. ואעדור עמך </b>צ"ע מ"ט אין אונאה בשכר האדם. כדקיי"ל בח"מ (סרכ"ז) ואילו הכא. משום ריבית. אית ביה ובמש"ל (ד"ה לידע) י"ל קצת. 
+<b>לא יאמר לו חרוש עמי בגריד כו' </b>עתי"ט לשון ר"מ ביה"ח קל כו' ואורך ימים. 
+<b>אין </b>זה בנ"ט. אדרבה מטעם זה יהא בזה ביה"ח כבד יותר. <b>אבל</b> לשון רש"י נוח ממנו. כי קושי מלאכת השדה בעת ההיא מחמת האויר הקר וגשמים. 
+<b>לא יאמר לו דע כי בא איש פ' </b>ז"ל תי"ט. נראה בעיני שהם דברי הלוה למלוה שמודיעו כו'. ואיירי שמבשרו בכך. ע"כ. <b>וצ"ל</b> דמיירי נמי באינו רגיל בכך. דומיא דקדימת שלום. <b>וטעמא</b> דמילתא. אע"ג דלא חסריה מידי. אסיר. משום דמחסר כבודו ע"י כך. דחשוב ממון. דניתן להשבון. משא"כ בעושה דבר שאינו נפי כבודו. 
+<b>והשבת </b>אבדה תוכיח. כמה הקפידה תורה על הכבוד. יותר מן הממון. אע"פ שחסה עליו מאד בכל מקום. וביחוד באותה מצוה דהשב תשיב אפילו מאה פעמים. 
+<b>ובאמת </b>היינו ממש הא דמסיק תנא בסיפא. ופוסק עמו כשער הגבוה. שר"ל שפוסק עכשיו כשער הגבוה. כפי שיצא לעתיד. כדפרישנא ברישא. לא הוצרכתי אלא להוציא מדעת הטועים דטרחי בכדי. ותו לא מידי. 
+<b>הגבוה </b>היינו בזול שנותנין פירות גבוהים ורבים. בדמים מועטים. 
+<b>וכרמ"ז </b>נראה דהדא הגבהה לא קניא שייכות לתואר גבוה. ול"נ דקרי ליה גבוה. משום דיותר מצוי היוקר מן הזול. והדבר הגבוה. אינו קל להשיגו. א"נ גבוה במעלה וחשיבות הוא לגבי לוקח. ע"כ. <b>והם</b> פטומי מילין ע"ג מילין דכדי. ונעשה כמכחיש את הידוע. ואת הענין הנודע במשמעות הלשון. הלא זה שמו מוכיח עליו. שהיוקר. נגזר מן יקר. ודבר ה' יקר. והזול. מן תוציא יקר מזולל. כרום זולות. שהוא קלות ובזיון. 
+<b>א"כ </b>לפ"ד היקר והנכבד. קל יותר להשיגו. מן הנקלה והנבזה. וזה מאמר סותר עצמו. שא"כ לא זולל שמו. אלא יקר ונכבד. 
+<b>לכן </b>אני אומר. הגבהה זו קונה שייכות בכל מקום. 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>המלוה </b>עובר בכולן כו'. והוא לו כנושה כשתובעו ודוחקו. <b>סתמא</b> דמילתא הכי הוא. ברבית טפי. מהלואה גרידא. משום שהלוה ברבית. רגיל לעכב המעות. יותר משאר לוה דעלמא. שאינו דחוק אלא לפי שעה. ואינו דבר מצוי שיעבור על לאו זה. מאחר שהלוה אדם בטוח בסתם. וגם לא שכיח שיעכב המעות יותר מהזמן שקצב. משא"כ בלוה ברבית. שהוא ודאי דחוק למעות מאד. וגם חושב מה בכך אם מעכב מעותיו. הלא שכר מעותיו הוא נוטל. וכל שכן שיש הנאה למלוה. לפיכך רגיל הלוה לעכב המעות. אך המלוה בהול על מעותיו ביותר. שלא יאבד קרן ופירות. כי איש עני הוא הלוה. וגם יראת העונש עליו. לכן הוא דוחקו מאד מדאגת הפסד. <b>ועוד</b> משום דמים גנובים ימתקו. ובעי למטעם טעמא דאיסורא. לפיכך הוא להוט אחריו מאד. בשגם ירא פן לא יתרצה הלוה לפרעו מחמת האיסור. ויפקיענו חובו בדיינין. על כן בהול עליו בודאי. ולוחצו לשלם. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>והבריקה </b>בבבלי נהוריתא. פירש"י והבריקה. מלשון ברק ברקאי. וכן מ"ש בירושלמי דבזק. מלשון כמראה הבזק. שפירושו כמו ברק. 
+<b>אומר לו הרי שלך לפניך </b>עיין פירוש רע"ב. צ"ל אבל אם שכרו לרכוב כו'. וכן אם השכיר לו חמור סתם אפילו משאוי כו' חייב להעמיד לו חמור. ואם אינו מעמיד לו. אינו חייב ליתן לו כלום ע"כ. <b>אבל</b> אינו שוכר עליו (אף בדבר האבד) אפילו יש בידו משל משכיר. <b>ולא</b> דמי לאומנין ופועלין בדבר האבד. דהתם אינהו גופייהו אשתעבוד. ונכסייהו ערבין להון. אבל הכא לא שעביד נפשיה מידי. אלא בהמה הוא ששעבד. בשכרה. והרע"ב בשטת רביה הר"מ ז"ל אמרה. <b>והוא</b> הנכון בודאי דאילו לשטת הרא"ש וסיעתו. המשכיר בסתם חייב להעמיד בהמה אחרת עכ"פ. אע"פ שצריך להוציא עליו מבינו. כבר נשתעבד. 
+<b>הילכך </b>תמיהא לי על הרב תי"ט. דארכבה אתרי ריכשי. דמוקי למתני' בשטת הרא"ש במתה ונשברה. א"כ מ"ט שתיק הכא. אבל באמת אין צורך לשטת הרא"ש. שיש בה דוחק עצום בלי ספק. ופירש"י ברור מאד. 
+<b>ואין </b>בו גמגום כל עיקר. דחמור זה. ודאי לעולם נשתעבד. בין א"ל חמור זה. בין אמר חמור סתם. <b>אלא</b> דבדאמר זה. אם יש בו לשכור. ישכור. ואם אין בו. אומר לו הרי שלך לפניך. ולא הפסיד המשכיר משכרו כלום. <b>ויפה</b> כח השוכר באומר לו חמור סתם. שאפילו אין בו (בנבלתו) כדי לשכור. חייב המשכיר להוסיף ולהעמיד לו חמור בכל גוונא. אם תובע שכרו. <b>מיהו</b> אי בעי לאפסודי אגריה. תו לא צריך. ולא יפסיד מביתו כלום. כדפרישית. דבמאי אשתעבד. וזהו המחוור. ודברי רש"י קיימין. ודוק. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>פטור </b>עתי"ט שהעתיד לשון נ"י מעוות. וכך הוא לשונו. ולפיכך תנן להדיא פטור. דאי לא היו הנערים שכירים למלאכה זו עכשיו. לא הו"ל למתני פטור. שהרי יש לחייב דנקט מנא. ע"כ. <b>כוונתו</b> מבוארת שר"ל דמיירי שהנערים הם ודאי שכיריו של בעל הפרה. שעושים אצלו כל מלאכה שיצוה אותם בכל עת. כמו שכירי יום או שנה. ולא שכרם למלאכה זו עתה. של זה השוכר ביחוד. דא"כ. פשיטא דשכיר מתחייב בשבירת הקנקן. דעכ"פ איהו דפשע בה. כדמסיק נ"י. שא"א אלא בפשיעה. ולא הו"ל למתני להדיא פטור סתמא. כיון דמאן דנקט מנא מבעי ליה לשלומי. אלא איירי שהם שכירים אצלו לכל מלאכה שירצה בעל הפרה. וס"ל כה"ג פטור משכיר אפילו מפשיעה. בשכיר לכל מלאכה תדיר ודוק. וזה ברור ומוכרח בהבנת לשון נ"י. 
+<b>והבנתו </b>של תי"ט. עקומה ועקושה מהופכת וזרה מאד. שפתי הנ"י ברור מללו. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>להביא עליה חטים </b>במדה ידוע. הקצובה למשא חמור. להביא שעורים באותה מדה. <b>אכן</b> סתם משא חמור. לתך. 
+<b>קשה למשאוי </b>גרסא זו אליבא דרבא. אינו חייב אלא כשהוסיף סאה ללתך. 
+<b>שהנפח קשה למשוי </b>ז"ל תי"ט בין לאביי בין לרבא. יש לי מקום עיון במ"ז פ"ו דפאה. דחשבינן נפח סאתים כבד יותר מארבעים סאה. ע"כ. 
+<b>וכבר </b>כתבתי שם בעזה"י. דליתא לפירושו התם. דקסבר הנפח של סאתים. מכביד להגביהו. ואין צורך לומר כן. כי יש בו כובד רב לאדם אחד. ואין למדין מהמרגלים ששלח משה. המה הגבורים. <b>והנני</b> יוסיף להפליא על הרב תי"ט. כי קאי בהך מסכתא ובהאי ענינא. שהיה יכול לעמוד על האמת בענין זה. שמשא אדם בינוני. אינו גדול כל כך. שהרי מבואר כאן בגמרא שעל משנתנו. ופירש"י בהדיא. בקב לכתף. למדנו שמשאו חמשת סאין. 
+<b>ולכאורה </b>יקשה מזה גם למה שפירשנו שם. ששלשה סאין. הוא משא אדם. 
+<b>איברא </b>לק"מ. דלא דמי כתף. איש עני. שעושה בשכר. ונושא בודאי יותר מבן חורין. שאינו נוטל עליו משא אפילו כדי כחו. אלא בקירוב מה שיכול לשאת בנקל. משא"כ השכיר העני. עומס עליו כפי תכלית כחו האפשרי. כדי לקבל שכרו משלם. ולכן אם יוסיף עליו רק קב. ירבץ תחת משאו. <b>א"נ</b> גבי שכחה. שיערה תורה. באדם הנושא בשלו לחפצו בלבד. 
+<b>ותו </b>יכילנא לשנויי אליבא דרבא. דלאגרא יתירא צריכא. איכא למימר אע"ג דמשאו אינו אלא שלש סאין. אין סברא לחייב שכר על התוספת פחות מקב. שהוא דבר מועט מאד. 
+<b>אך </b>דעת התי"ט. שגבה ממני. שאין השכל סובל. שיהא משא אדם יותר מכפל במשא חמור. ויותר ממשא גמל. רביע. וק"ל. 
+<b>שוב </b>ראיתי לרמ"ז. שמפרש סאתים דשכחה. מלבד התבן. ויכול להיות כך. א"כ דא ודא אחת היא. מ"מ אינו מוכרח. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>כל האומנין. </b>קבלנים. שמקבלים מידו של בעל הבית. עצים או אבנים. 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אינו רשאי לכופן. </b>אע"ג דטפי להו. דאמרי ליה האי דטפת לן. אדעתא דעבדינן לך עבידתא שפירתא והכי עבדינן כ"ה בש"ע (סשל"ב) ולשון תי"ט מגומגם. 
+<b>ומיהו </b>עד שלא יתחילו במלאכה. יכול להתנות עליהם. כמו שירצה. כדמסיק בסיפא. 
+<b>ומשמע </b>לי דקאי אכולהו בבי דרישא. והיינו בששכרן סתם. אבל כשהתנה בפירוש. וחזר בו. אע"פ שדברים אין בהם משום מחוסרי אמנה. תרעומת מיהו אית להו עליה. 
+<b>וא"ל להשכים ולהעריב. </b>אומר ר"י כששכרן סתמא תו'. <b>ומשנה</b> יתירא היא. צריכא למימר. בתמיהא. והכי מוכח נמי בהדיא. מדאוקימנן לה דטפי אאגרייהו. וס"ד דמצי אמר כו' אדעתא דמקדמיתו כו'. ואי דאתני להדיא. היכי מצו אינהו אמרי. אדעתא דעבידתא שפירתא טפת. <b>ואי</b> איתא דצריך לפרושי כה"ג לדיוקא. היינו. דכי שכרן אדעתא דהכי. אפילו גרע להו מאגרייהו. יכול לכופן. ואפ"ה נמי מילתא דפשיטא היא. כל תנאי שבממון קיים. 
+<b>אינו רשאי לכופן. </b>אע"ג דטפי להו. איבעי ליה לפרושי. דברים שבלב אינן דברים. <b>וזהו</b> שרמז בתי"ט בציונו ערפ"ט. 
+<b>שהם בני אי"ו </b>ז"ל תי"ט. אע"ג דמאברהם לחוד דייק. אצטריך למימר נמי יצחק ויעקב. משום דא"כ אפילו פועלים שהם מזרע ישמעאל ועשו נמי. <b>וכרמ"ז</b> ל"נ לי. דהא סתם בן אברהם. משמע שפיר ישראל דווקא. וכדתנן פ"ג דנדרים. שאיני נהנה לזרע אברהם אסור בישראל. ומותר בגוים ע"כ. <b>לא</b> דק. דדווקא לישנא לזרע. משמע ישראל. ולא ישמעאל ובני קטורה. משום דמקרא נפיק. דבהדיא קא"ל קב"ה כי ביצחק יקרא לך זרע. אבל מלשון בנים. לא נתמעטו. שאפי' המגדל בני א"א נקראים בניו. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>היה עושה בידיו </b>פירש רמ"ז. קמ"ל אפילו עושה בידים. מלאכה שרגילים לעשות ברגלים. כגון דריכת ענבים כו'. 
+<b>ונראה </b>לי לא שנא דורס בידיו על קורת בית הבד ועגולי הגת. או מושך במכבש. הכל אחד. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>וחכמים מתירין </b>ז"ל תי"ט והר"מ כתב בטעמייהו דחכמים. שנא' כנפשך שבעך. וקשיא מאי משמע. ע"כ. 
+<b>שפיר </b>משמע. שיאכל לשבעה. ולא יחוש אם הוא יתר על שכרו. שאם כן. פעם לא יוכל לאכול כנפשו שבעו. וזה פשוט וברור דלק"מ. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>הלסטים חד. </b>ובגמרא אמאי ליקום גברא כלפי גברא. ומוקים לה בלסטים מזוין. ואפילו רועה נמי מזוין פטור. דהאי מסר נפשיה. והאי לא מסר נפשיה. 
+<b>וא"ת </b>א"ה אפילו אינו מזוין נמי. לא קאי גברא כלפי גברא. <b>הא</b> ל"ק. דכי לא הוה מזוין. לא שכיח היזקא כולי האי. ולא צריך לסור נפשו כולי האי. שאינה סכנת נפש בהכאה גרידא. כה"ג קאי גברא לאפי גברא. ואע"ג דזמנין רועה כחוש ולסטים בריא. מ"מ צ"ע. 
+
+Mishnah 10
+
+<b>נושא שכר </b>בעד שמירתו בהמה או כלים. 
+<b>ושוכר </b>בהמה או כלים לשמושו. 
+<b>ונראה </b>פשוט שאין חיוב שומרין באדם. והיינו בסתם. אבל במתנה לשלם דמיו. הכל לפי תנאו <b>ואית</b> ליה קריא. או ככר כסף תשקול. וצריך בדיקה בספרים. 
+
+Mishnah 11
+
+<b>שיש מעשה </b>כו'. עתי"ט דעת הרמב"ם בזה <b>וכדבריו</b> צ"ל עיקר. אע"פ שהשיגוהו. וצריכא רבה. 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ושאל בעליה עמה כו' ומתה פטור </b>בטעם שואל בבעלים. דפטור. שהוא לכאורה נגד השכל והסברא <b>כתב</b> בעל החנוך. שי"ל כי אם בעליו עמו. הוא ישמור. <b>לפום</b> ריהטא שפיר קאמר. והיינו דאהני לא פטורי אפילו פשיעה בבעלים. משום הכי. כיון דמריה דתורא גביה. הו"ל למשגח ולמנטריה מפשיעה. כי מי יוכל ומי יחוש חוץ ממנו. שמכיר טיב בהמתו. <b>איברא</b> לאו מילתא היא. דהא אפילו עמו במלאכה אחרת. פטור. וגם אם היה בשעת שאלה. א"צ להיות עמו בשעת שבירה ומתה. ולכן ודאי אין בטעם זה ממש. <b>אמנם</b> לי נראה פשוט. שטעם נגלה יש בדבר. לפי שירדה תורה לסוף דעת זה הנשאל עם פרתו. שבודאי לא הגיע למדרגה כזו. לעבוד עבודת עבד. הוא ובהמתו בחנם. אצל חברו. אי לאו דהויא ליה הנאה מרובה מניה. דמשו"ה מחיל גביה. וכיון שבא לכלל זה השיעור מההכרה בטוב שקבל. ונתרצה לשלם תמורתו בהשתעבדות זה. כנראה ממעשיו המוכיחים על מחשבתו. ודאי גמר בדעתו. לקבל גם כל אחריות הבא מאותה מלאכה. וגם הפשיעה בכלל. את הכל סבר וקבל עליו. <b>ואחר</b> שכל עיקר חיוב השואל באונסין. מחמת שכל הנאה שלו. וכה"ג. אין כאן הנאה כלום. אלא תשלומי גמול הוא. <b>וכי</b> הא דאמרינן בעלמא. לענין מתנה. אי לאו דהו"ל הנאה מניה. לא הוה יהיב ליה. הדר הוה ליה מתנה כזביני. זה נכון בעה"י. 
+<b>שוב </b>ראיתי לרמ"ז. על טעמים שכתבו מפרשים (ואנכי לא ראיתים) שלא יספיק שום אחד מהם. להסביר פטורא דפשיעה בבעלים. והא לד"ב החנוך מסברנא ליה שפיר. דאיהו דאפסיד אנפשיה. אלא דמטעם אחר לא ניחא לן ביה. כדלעיל. 
+<b>ותימה </b>מהרמ"ז. שלא הרגיש בהר שעומד בפניו. 
+<b>איברא </b>טעמא דידן. משמיא זכו לן. ואנהרינהו לעיינין במילתא דברירא טובא. דכוותה אשכחן נמי במוחלת כתובתה. שאין לה מזונות (והמהר"ח. משום דכתיב משיב רעה תחת טובה גו') ואיבדה כל תנאי כתובה. נ"ל נמי מהך טעמא דלעיל <b>וכן</b> מצינו (אע"פ שמטעם אחר הוא) כיוצא בה. שלפעמים אדם עושה טובה לחברו. ומפסיד על ידה אלמנה שלא הזכירה כתובתה כ"ה שנה. מחלה. ואם עשו לה יורשין כבוד ביותר. אז לא הוי שתיקתה מחילה. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>שאולה מתה כו' חייב </b>לענין מ"ש בתי"ט בשם הר"מ. מגו לאפטורי משבועה ל"א. <b>עמו"ק</b> ח"מ סע"ח סל"ב. בס"ד. 
+<b>ישבע השוכר </b>ששכורה מתה. ז"ל הרע"ב. הא נמי לא אפשר לאוקמה כמשמעה כו' מה שהודה לו. לא טענו כו' ומה מקום יש לשבועה זו. ע"כ. <b>ואין</b> לומר שהיא שבועת היסת. דאפי' מודה שלא ממין הטענה. נמי בעי אשתבועי. דהיסת אינה משנה. 
+<b>ולענין </b>שאלה ושכירות. אי הוו מין הטענה. עיין ברא"ש. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>זה אומר עד שלא מכרתי </b>עמו"ק ח"מ ר"ס רכ"ג בס"ד. 
+<b>בתי"ט </b>(דמה"ב) כהרא"ש דאין אומרים בשבועה. כצ"ל. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>פחות מרביעית </b>לא קפדי אינשי. <b>היינו</b> במוכר לקוץ דווקא. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>הזבל </b>לענין מ"ש תי"ט כאן על הש"ע (סשי"ג) עמו"ק שם בס"ד. 
+<b>ואין לשוכר </b>עתי"ט בדבור זה שכתב. ונראה לי שזו היא ראיה לדברי הרמב"ם כו'. <b>עמ"ש</b> בס"ד שם במו"ק דאזיל בתר איפכא. <b>ומש"ע</b> על מהרמא"י דשלא בדקדוק הגיה. 
+<b>אני </b>אומר בדקדוק הגיה כך. עפ"ד הרמ"ה. ואין אחריות הרמב"ם עליו בזה. 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>המקבל שדה מחברו </b>גרסת הרי"ף והרמב"ם ומשזכה בה הובירה. <b>ועל</b> כרחנו צריכין אנו לה. ואם לא נאמרה. ראויה להאמר. ולפרש לשון משנתנו כך <b>ור"ל</b> משזכה בה באחד מדרכי הקנין. שהקרקע נקנה בהם. אבל כל זמן שלא זכה בדרכי הקניה. פשיטא שאינו נותן לו כלום. 
+<b>וראיתי </b>לרמ"ז הפליג לדעת אחרת. ואמר שבא למעט אם היתה בורה כבר. 
+<b>ושבוש </b>הוא. מאי אכפת לו במה שכבר היה. העבר אין. ואם היתה שדה עבודה. לא היה מוסרה. כל המוסר שדה לעבדה. בורה מוסר לו. והדבור בזה אך למותר. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>ואני נותן לך חכורך </b>והא ליתא אלא בחכרנותא. דאי בקבלנותא. פשיטא מי מצי א"ל מאי אכפת לך <b>והוא</b> הדין בקבלנותא. דאפילו. אי אמר ליה אני נותן לך כפי מה שהתנינו. למחצה ולשליש. לפי מה שהיתה ראויה לעשות. שאין שומעין לו. וכל שכן הוא מחכירות. וק"ל. והיינו דקמ"ל. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>ולא עשתה </b>ובא לו האריס למנוע מלהתעסק בה עוד (נ"ל גם בחכירות) מניח מה שעשתה לבעל הקרקע. ומה שיחסר לו מחכירותו. ישלים. אם אינה מכת מדינה. כך היה נ"ל להעמידה בחכירות. 
+<b>ודק"ל </b>לרש"י. מה לו לבעל השדה אם יחדל. סוף סוף חכירותו הוא נותן לו. <b>י"ל</b> דמצי א"ל חטי מארעאי בעינא. 
+<b>שוב </b>ראיתי לרמ"ז שהקשה כך על פירש"י. 
+<b>והדרנא </b>בי. דלא מילתא היא. התם משום דאיכא כחשא דארעא. מצאה הקפידא מקום. משא"כ כאן. דליכא כחש ארעא וזרעא. לא הוי קפידא כה"ג. <b>עוד</b> נ"ל ששבוש הוא. דהכא אי ס"ד בחכירות איירי. מצי אמר ליה הרי שלך לפניך. קח חטי ארעך בעצמך. ועשה לך כרי. ומה שיחסר לך מחכירותך. אני משלים לך מן השוק. ומה אכפת לך בהפסדי. אבל לא נשתעבדתי להעמיד כרי לפניך. בחכירות. במקום שאין לך הנאה. אלא דווקא בקבלנות. דשעביד נפשיה לאוקים כריא. 
+<b>ואם מכת מדינה </b>עתי"ט עד אע"פ שבמשנה אין לפרש שני הפירושים. דאי הא. לא הא. <b>לא</b> אדע מה המונע. 
+<b>מנכה </b>לשון הר"מ הכל לפי ערך ההפסד. <b>כן</b> יהא הניכוי. שאם נשדפה מחציתה. או רביעתה דרך משל. מנכה לו מחצה או רביע מחכירותו. 
+<b>ואם </b>לקתה כולה. ולא עשתה כלום. אינו נותן כלום. זה פשוט וברור ומוכרח בעצמו. 
+<b>אבל </b>פירוש סמ"ע (שהעתיקו תי"ט) אין לו טעם. צריכא למימר דבתר דידיה אזלינן. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>נותן לו עשרת כורים </b>נשדפה דמתני' דלעיל. מיירי שלקתה. בתחלת צמיחתה. ולא עשתה כלל. והכא איירי שעשתה חטים. אלא שנעשו שדופות קודם שהביאו שליש. ולא באו לכלל בשול קצת כך נ"ל. משו"ה נותן לו מתוכה כמו שהן רעות. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>לענין </b>מ"ש המגיד. עמ"ש רמ"ז. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>מ"ש </b>הה"מ בשם הרמב"ן כו' ואי בקבלנות. אמאי יזרענה פשתן. <b>צ"ע</b> מאי קאמר. 
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>המחהו </b>ז"ל רמ"ז ולפי' הר"ב בפשוטו. דר"ל שמחקו מאצלו. ע"כ. 
+<b>ואני </b>אומר. זהו כתב שעל גבי המחק. שאינו כתב. כי המחהו אצל חנוני תנן. ואצל החנוני. נזכר הוא שעשאו. ולא נמחק. 
+<b>ונ"ל </b>כתי"ט. שהוא מלשון ומחה אל כתף. אבל לא כטעמו. אלא פירושו לשון ראיה. כלומר יבוא ויראה. וכן הוא זה. הראהו אצל חנוני. 
+<b>ולדעתי </b>שגם לשון מן המומחה. ממנו הוא. כלומר האיש הרואה יפה. בעיון אומנותו הסתכלות טוב. ובחון הוא במלאכתו וידיעתו. 
+<b>נשבע ונוטל </b>דבע"ה טרוד בפועליו. ולאו דווקא כו'. <b>אלא</b> טרוד בעסקיו קאמרינן. כו' נ"י. <b>ואני</b> אומר. הגע עצמך שאין לו לבעה"ב עסקים אחרים כלל. אלא סתמא דמילתא הוא. מאן דאגיר אגירי ולא עביד בנפשיה. טרדא הוא. ולא פלוג רבנן. וכל מדות חכמים כן. שלא נתנו דבריהם לשעורין. ועמ"ש רפ"ז דשבועות. 
+<b>גר תושב </b>עיין חידושי גמרא. 
+<b>ולא יכנס </b>כתב רא"ש. ותימה ואם לא ימצא בידו. היאך יכפוהו לפרוע. ואנן קיי"ל דפריעת ב"ח מצוה. ומכין אותו עד שתצא נפשו. 
+<b>וק"ל </b>לרמ"ז. א"כ מה קשה לו איך יכפוהו. הלא בכח המכות יחת לבבו. והוא יוציא העבוט ע"כ. <b>ואין</b> זה כלום. כי יש לך בני אדם שממונם חביב עליהם יותר מגופם. <b>ועוד</b> עיקר הקושיא היא. שיש לחוש שיפזר את אשר לו. וימכור מטלטליו יאכל המעות וחדי. והלה טרח במכות ובנוגשים בכדי. אם לא יהא מקום לב"ח להוציא כליו בע"כ. כל ההכאות לא יועילו. ולא יצילו דמי חובו. 
+
+Mishnah 13
+
+<b>ואם מת אינו מחזיר ליורשיו </b>עתי"ט מ"ש תו' למה חוזרין וממשכנין. <b>וא"ל</b> כדי שלא ימכרנו ויאכל הלה וחדי. דאי הכי. בשעת חזרה נמי איכא למיחש. 
+<b>ריחיים </b>עתי"ט שכתב בשם הטור סצ"ז. שאין ממשכנין קרקע. והוקשה לו דבסוף סק"ו כתב בשם הרא"ש. בבא ליפרע שלא בפניו. שיכולין ב"ד למשכן קרקע ע"כ. <b>ולק"מ</b> דבסצ"ז תאמר. דאין לו דין משכון לענין חזרה. ולעבור עליו. <b>מ"מ</b> אם ב"ד רואין שהוא לטובת שניהן. ממשכנין גם את הקרקע. 
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שניהם חולקין </b>לשון רש"י הכל לפי מה (כצ"ל. ובזה א"צ להגהת ח"ש) שהאחד כו' כמ"ש בתי"ט. 
+<b>שכך כותב לו </b>עתי"ט פשיטא דתו'. 
+<b>ואיברא </b>צריכא לפנים. דוק ותשכח. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>נפחתה העליה </b>תקרת הבית כו' אבל אם נפלו כתלי העליה אינו חייב לתקן המ"מ. <b>אין</b> זה נראה כלל. דלא צריך לטעם דבית משועבד לעליה. אלא לכדי שידור בו. כל זמן שלא יתקן. אבל פשיטא בכל גוונא מחויב לתקן העליה. שהשכירה לו לדירה. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>אמר בעל העליה לבעה"ב לתקן </b>כנ"י וא"ת למה הוא צריך לבנות הבית. יכפוהו לבעה"ב לבנות. <b>ולענ"ד</b> אין כפיה גדולה מזו. דנקטיה בכובסיה הוא. ובמקום פסידא עבד אינש דינא לנפשיה. משו"ה לא אטרחוהו בזילותא דבי דינא ודיינא. ולפ"ז אין צורך לכל הטורח הלז. 
+<b>רי"א אף זה דר כו'. </b>עמ"ש בס"ד פ"ק דב"ב. 
+<b>ויושב בבית </b>דהו"ל זה לא נהנה כו'. וזה לא חסר. דהא לא הוה בני לה <b>כנ"י</b> וא"ת ואמאי אינו חסר והרי משחיר לו כותליו. לפיכך כתב רשב"א. דש"מ כל שזה אינו נהנה. אע"ג דאידך חסר פטור. שאינו אלא כמונעו ליכנס לביתו כו'. והביא עוד ראיה. מדתנן המקבל כו' ומשזכה בה הובירה חייב. טעמא שכך כותב לו. משמע הא לא"ה פטור ע"כ. <b>דברים</b> הללו תמוהים בעיני. ומה ענין שמטת השדה לכאן. התם לא עביד מעשה ואינו אלא מבטל כיסו. משא"כ שחרוריתא דאשייתא מחמת שדר בו. גירי דיליה נינהו. ומזיק בידים הוי (אע"ג דמשמע מלשון רשב"א. דיהיב ליה דין גרמא בעלמא. הא ודאי ליתא. כי מעשיו גרמו הפסד גמור הניכר) וחייב אע"פ שאינו מתכוין להזיק. <b>וכי</b> עד כאן לא ידענו שהמזיק שאינו נהנה. חייב מכל מקום. והלא אפי' בהמתו של אדם שירדה כדרכה והזיקה. אע"פ שלא נהנית. חייב ומשלם מה שהזיקה. משו"ה הכא דקעביד מעשה רבה בדירתו ותשמישו בבית. לא מסתברא לאפטורי כה"ג. <b>ואילו</b> אינש אחרינא הוה. כה"ג ודאי חייב. דמזיק בידים חשוב בלי ספק. אלא הכא היינו טעמא דפטור. משום דאיהו דאפסיד אנפשיה. שהיה לו לבנות. משו"ה קנסינן ליה. אע"ג דחסר. והלה אינו צריך להעלות לו שכר. מאחר שאינו נהנה. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>וזורע למטה </b>כנ"י ומשמע דלגמרי יורד וזורע למטה. כשעור כל גנתו (דאין זורעין לחצאין) כו' תי"ט. 
+<b>לא </b>ברירא לי. מ"ט לא. וכל גנה נזרעת ערוגות ערוגות. <b>ולא</b> דמיא לבית דירה. דודאי אין דירה לחצאין. שאם נפחתה עליה. אינה ראויה לדור בכולה. לפיכך יורד וזורע ודר למטה. ומשתמש בבית כולו כנגד העליה. 
+<b>משא"כ </b>בגנה זו. הרי יפה לו שיזרענה. כל מה שיוכל לזרוע ממנה. ממה שיזרע למטה בבית הבד המקורה. מה חסר לו. 
+<b>אלא </b>שי"ל דהכא נמי איכא למיחש. מאחר שהתחיל קרקע הגנה שעל בית הבד להפחת. שמא יפחת כולו. ונמצא כל הזרע נפסד. הילכך ודאי תו לא זרע לה לגמרי. עד שיעשה לבית בדו כפין. ופשיטא דאזיל וזרע בבית הבד. כשעור כל גנתו. <b>ואם כן</b> אין הטעם לפי שאין זורעין לחצאין. אלא משום דלא סגי בלא"ה. <b>ודילמא</b> היינו נמי טעמא דשמואל. דסבר אפילו בארבע. אין אדם זורע חציו למעלה. וחציו למטה. 
+<b>לאחר הזמן חייב </b>בין בנזקין דשעת נפילה. בין דלאחר נפילה כו' נ"י. וכתו' דבשעת נפילה דומה לאש כו'. אבל הרא"ש כתב דאף בשעת נפילה הוי תולדה דבור. כו' ואי משום דהולכין ומזיקין כו' כ"ש דיש לחייבו יותר. מידי דהוי אקושר אבן ברגלי בהמתו. ע"כ. <b>ועדיין</b> אני אומר. שדברי התו' נכונים יותר מדעת הרא"ש. דלפום מאי דאוקימנא לעיל. כולה מתני' מיירי בבנה הכותל כדרכו. ונפל מחמת אונס רוח וגשמים (דאל"ה בכל גוונא חייב) א"כ אע"ג דהשתא אתייליד ביה ריעותא. מ"מ אינו נופל אלא ע"י כח אחר המעורב בו. דומיא דאש. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתבן ובקש </b>אבל במידי דמיכל. שומעין לו עמו"ק בס"ד בח"מ סשל"ו. 
+<b>אין שומעין לו </b>אע"פ שעדיין שוה כדי שכרו. 
+<b>משקבל עליו וא"ל הילך שכרך אין שומעין לו </b>ז"ל תי"ט. ולא תנן הכא ויציאותיך. דהכא מיד שקבל עליו קנתה לו רשותו. ע"כ. <b>ודיוקו</b> הבל במ"כ. דהא שכרו. היינו יציאה. והכא דאיהו גופיה קעביד. אין לו אלא שכרו. ולעולם אימא דלא קני אלא בדעבד מעשה. כדלעיל. וא"ת תרתי למה לי. הא עבד תלמודא צריכותא. ומשמע מנה נמי בהדיא. דהני תרתי בבי מיירו בחד גוונא. וכן עיקר. <b>בתי"ט</b> קרוב לעבור בבל תלין שהפועל (כצ"ל) לא ידע כו' ולא יתבעהו. והשוכר (כצ"ל) בטרדת פועליו כו'. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>והירק בנתיים </b>פשיטא דבמקום מדרון ושפוע עסקינן. דאי בזקוף שוה. אי אפשר ליגדל בו דבר. לפי שכל הצמחים. יוצאים מהקרקע על קו ישר נצב. העושה זוית נצבת. עם שטח הקרקע שהוא התושבת. <b>וצ"ע</b> איך דין קרקע משופעת כזו. לענין מכירה. אם נדונת בחוט המשקולת. אם מתרחק ד"א. או במתלקט עשר מתוך ד"א. ואם מקדרין בהרים. כמו לענין עירובין. <b>וצ"ל</b> עכ"פ. דבבציר משיעור ד"א ברחוק חוט המשקולת. ומתלקט עשר בפחות מד"א. דכה"ג אינו נמדד ולא נמכר (דלא ניחא תשמישתיה) מיירי הכא. דאל"ה ליחזי דמאן הוא. 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Bava Metzia/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Bava Metzia/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..19e2e00fdef24c74f4e57b660267cb3d828aaf21
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Bava Metzia/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,577 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Bava Metzia
+לחם שמים על משנה בבא מציעא
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Bava_Metzia
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה בבא מציעא
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>זה אומר כולה שלי. </b>כרש"י אבל אומר ארגתיה. לא יחלוקו. דודאי איכא רמאי. <b>ק"ל</b> מ"ט לא נימא תרווייהו ארגוה. בשותפות. בחומר ובמלאכה. 
+<b>ישבע </b>מ"ש תי"ט על הג"א. שלא היה צורך להגיה כו'. <b>דחי</b> ליה בגילא דחיטתא ופשיטא דקבלת מ"ש מבטלת ג"כ נאמנות המוכר. כיון דלא מהימן בדבור גרידא. ודאי לא הוי עד. ושפיר קאמר הג"א. דדווקא מעיקרא מקמי דתקינו רבנן הסת. הוא דמהימן מוכר. ברם בתר דאיכא הסת. וה"ה מ"ש. נמי הסת קרי לה. דרבנן השיאוהו לכך. אבל מן התורה ודאי ליכא מ"ש. <b>והשתא</b> דאיתה למ"ש. בעי מוכר לקבולי מ"ש. ואינהו בעו לאשתבועי. דומיא דההיא דקדושין. 
+<b>ומ"ש </b>בשם תו' טעמא דלא חשיד אשבועתא. אע"ג דחשיד אממונא. משום דשבועה חמורה כו'. שהעולם נזדעזע על לא תשא. 
+<b>לפי </b>דבריהם הללו צ"ל דשבועת היסת נמי אינה אלא בשם. 
+<b>אמנם </b>שבועת המשנה חמורה. אע"ג דאינה אלא דרבנן. בעיא נמי נק"ח. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>היה רוכב ע"ג בהמה </b>קמ"ל אע"ג דאיהו גופיה לא מצי זכה בה. שאי אפשר לו להגביהה בעודו רוכב ע"ג בהמה וגם לירד יקשה לו לפחות. או יהא ג"כ בלתי אפשרי על זה. מדאגה מדבר על אודות הבהמה. שלא יאבדנה. בהיותו פונה אל עסק המציאה. מ"מ קנה. אם הגביהה לו חברו. ואע"פ שלא זיכה לו בהדיא. ודוק. 
+<b>תנה לי </b>אבל אמר זכה לי בה. קנה הרוכב. ואין המגביה יכול לומר אני זכיתי בה. אחר ששתק מתחלה. <b>אבל</b> אם כשהגביהה. אמר מיד לצרכי אני מגביה. ודאי קנה הלה לעצמו. בכל גוונא. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>גוזלות מפריחין </b>עתי"ט דוחק גדול מ"ט נקט הך לישנא. <b>ולי</b> נראה. משום דמיירי בקטנים (דקבעי לאשמועינן רבותא) שעדיין אין בהם כח לפרוח בקלות כל אחד לבדו. אלא עכשיו מתחילין להרגיל עצמן להפריח עצמן בדוחק ובקושי (ומפריחין הוא פועל יוצא לעצמן. בבחינת קושי הפעולה. בהתחלתה וחינוכה. שצריכה להתפעלות יתר. וכן היא הוראת כל פעל עומד. כענין הוראת ההתפעל. שפעלתו יוצאת לעצמו ועומדת בו. דוק ותשכח) ומטעם זה ג"כ אינן פורחין אלא בחבורה וקבוץ. מחמת קטנותם. שהם יראים עדיין לפרוח לבדם. <b>וקמ"ל</b> דאף המתחילין לפרוח. ואינן פורחין כפשוטן. נמי חד דינא הוא. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>מציאת אשתו שגרשה </b>אע"פ שלא נתן לה כתובה. תימה מאי אע"פ. אדרבה. כ"ש דמציאתה שלה. עתי"ט. <b>נראה</b> לענ"ד. דכתובתה כמשמעה. וסד"א כל כמה דלא יהיב לה כתובתה. אכתי אגידא ביה קצת. <b>ושמא</b> חייב בפרקונה נמי. כיון דקאכיל פירי. אע"ג דהשתא לאו בתנאי כתובה אכיל. אלא שמחזיק כתובתה שלא כדין. או מט"א. ואוכל פירותיה עדיין. 
+<b>קס"ד </b>דבכדי לא פקעה תקנת חכמים. והרי הוא ג"כ חייב בפרקונה. כל זמן שלא נתן הכתובה. ונהנה מפירותיה. <b>והשתא</b> ודאי שפיר מיתני ליה אע"פ. דמכי יהיב לה כתובה. פשיטא דאסתלק ליה לגמרי. אבל משום דאכתי אגידא ביה. וחייב לה כתובה עם תנאיה. משו"ה הו"א דמציאתה נמי שלו (כיון דאוקימנא למתני' באינה מגורשת ודאי) ואצ"ל היכי דנתן כתובה וגרשה. דתו ליכא לאסוקי אדעתא. שיהא לו זכות עוד במציאתה. זה ברור בס"ד. <b>אבל</b> התי"ט נדחק מאד לפרש כתובה. תנאי כתובה. מה שאינו במשמע. ועוד מאי אע"פ שלא נתן לה. ומי לא עסקינן דנותן לה מזונות. ואין לו רמז בלשון המשנה. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>לא יחזיר </b>דחיישינן לפרעון כו' רע"ב. <b>ואתי</b> כאביי ור"י. ודלא כרב אסי ושמואל 
+<b>וצ"ע </b>מנליה. דהא קיי"ל הילכתא כשמואל בדיני ול"ח לפרעון. ור"א דאדבריה שמואל עליה. נמי קאי בשיטתיה. <b>וכתי"ט</b> א"ה כל שטרי דאתו לקמן כו' גמרא. <b>ולא</b> מצאתי זה בגמרא אלא אדר"א. דחייש לשמא כתב ללות ולא לוה. קשיא ודאי. כי מקרה אחד הוא זה לכל. ומשני לה שפיר. כיון דנפל אתרע. דמשום דכתב ללות כו' לא הוה חשיב ליה ללוה. משו"ה נפל מניה. משא"כ בכל שטרי דלא ריעי. <b>אבל</b> למאן דחייש לפרעון ולקנוניא. לא שייכא הך קושיא. 
+<b>לא יחזיר </b>שיבוא לטרוף לקוחות. שלא באחריות מפורש. רע"ב ותי"ט. <b>לרווחא</b> פירשו כך. ואין צורך. מי לא משכחת לה אפילו לא פירש. ובדלית ליה. דליכא למיהדר ומיגבי מניה. 
+<b>מלת </b>קנוניא. הוא ודאי לעוזית. שכך קורין להסכמה קונוינציע. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כריכות </b>אלומים קטנים. כרמ"ז דצ"ל שאני אלומים. מאלומות. 
+<b>ואין </b>הכרח. לא ידע מר. דלשון תורה לחוד. ולשון חכמים לחוד. 
+<b>עתי"ט </b>מ"ש בביאור לשון ט"ע המורגל בתלמוד. <b>והוא</b> רחוק מאד בענינו. כי אין העין נטבעת ונשקעת בכלי. אבל צורת הכלי היא הטובעת בעין. <b>לכן</b> יותר נכון לפרשו מלשון חז"ל מטבע. שקראו כן לחתיכת מתכת המודפסת. עד שקבל' צורת הדפוס ההוא. כך כשטבעה העין לראות. עד שכבר נשאר ציור הדבר בדמיון. אחרי עבור החוש ממנו. הרי הוא כאילו נדפס ונחקק ונצטייר בעין. לזכור דמותו תמיד. ולזה קרוי טביעות עין. שהוא כענין מעשה טביעות המטבע. שחוקק תמונת כל בגשם אחר זולתו. המוכן לקבלת הצורה. ככה ממש מקרה העין. ברוב הראיה מפתחת ציור הנראה. ושומרת אותו וקובעתו במחשבה. למען יעמוד ימים רבים. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>כדי יין </b>רגילות הוא דכולן שוין כו' דאז אין סימן לומר כמה יין בהם ע"כ <b>לפי</b> שהיו כל כדים שלהן שוים במדתן. ערפ"ג דקמא. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>גוזלות מקושרין </b>מיירי במדדין וכמהרפ"ך דמיירי שאין שובך סמוך לה בתוך חמשים אמה. 
+<b>אינו </b>מוכרח. דאע"ג דמיירי נמי במדדין. מ"מ אינו דומה מדדה בלי שום עכוב. למדדין מקושרין. <b>שוב</b> ראיתי שכבר הושג בזה מבש"ך. 
+<b>באשפה </b>שאינה עשויה להפנות. 
+<b>מצא בגל כו' הרי אלו שלו </b>עתי"ט שאם הדברים מראים שאינו מטמון ישן. לא יגע בהן. כתו' וא"ת לקני ליה חצרו (כרמ"ז פירוש ויהא מונח עד שיבוא אליהו. ל"י מאי קאמר) וי"ל שאין חצר קונה בדבר שיוכל להיות שלא ימצאנו לעולם. ע"כ. 
+<b>כרמ"ז </b>תימה דהוי יאוש שלא מדעת. כההיא דחנות. ע"כ. <b>במ"כ</b> תמיהתו שלא מדעת תורה. אימור דשמעת לה יאוש שלא מדעת אינו קונה. באבדת אחיך. אבל באבדת אמוריים מי איכא למימר הכי. <b>ועוד</b> שבוש גדול הוא. דאפילו בישראל. כי אמרינן יאוש שלא מדעת אינו קונה. היינו משום דאכתי לא ידע דנפל מניה. דלייאש. משא"כ אם מצא זה ברשותו. דבר שהונח שם משנים קדמונים. לא מיבעיא בדבר שאין בו סימן. שזכה בו. אלא אפילו בדבר שיש בו סימן (דכ"ע מודו ביה דלא הוי יאוש) הרי הוא של מוצאו. כיון דלא באיסורא אתא לידיה. <b>גם</b> מ"ש דההיא דחנות ושולחני. יאוש שלא מדעת הוא. <b>במ"כ</b> לא ידע מאי קאמר דא"ה אתיא דלא כהילכתא. אלא התם היינו טעמא דהוי כזוטו של ים. 
+<b>ועוד </b>אדם עשוי למשמש בכיסו כל שעה. משו"ה אבדה מדעת היא. 
+<b>עוד </b>כרמ"ז. עמ"ש תי"ט. דה"נ מוכח לקמן. מצא לפני שולחני ה"א שלו וכו' לפי שהמעות הם דבר קטן ואין סופו להמצא. והגיה ז"ל א"כ נתת דבריך לשיעורין. אם יהיה מטבע גדולה. ע"כ. 
+<b>וגם </b>זו הבל. שאין דרך לעשות מטבעות גדולות כ"כ. ולא איירי תנא במידי דלא שכיח. אלא במעות הנהוגות בחנות. שוב ראיתי ע"פ הנ"י כתב כן. 
+<b>מחציו ולפנים של בע"ה </b>לאו משום דתקנה לו חצרו כו'. אלא כמ"ש הר"מ שאין הדברים אמורים אלא כשטוען בע"ה שהממון שלו כו'. אבל אם הודה שהן מציאה. ה"ה של מוצא ע"כ. לפי שבא בחצרו קודם יאוש. וקיי"ל יאוש שלא מדעת ל"ק. עכ"ל תי"ט. 
+<b>נחית </b>לפלוגתא. דאיכא דס"ל (וכן נ"ל) דחצרו אינו דומה בזה לידו. דמעיקרא באיסורא אתא לידיה. משא"כ בחצר. דממילא הונח שם. 
+<b>ועוד </b>בדבר שניכר שמזמן רב הונח שם. ובודאי נתייאשו הבעלים. הרי היא שלו. כדקיי"ל (ח"מ סרס"ט) ולא חיישינן לספק יאוש שלא מדעת לכ"ע. וכ"מ במשנה הסמוכה בחנוני ושולחני ופירות (עמש"ל בס"ד) הבו דלא לוסיף. 
+<b>אלא </b>בודאי שלא מדעת הוא דפליגי אביי ורבא. וקיי"ל כאביי נגד רבא. דאיהו גופיה חדוש הוא. ואין לך אלא חדושו. <b>והכא</b> אם הוא שלא מדעת. ספיקא בעלמא הוא דהוי. ויאוש בעלים ודאי. ואין ספק מוציא מידי ודאי. לפיכך צריכין אנו לטעמו. של הה"מ. 
+<b>ומ"ש </b>תי"ט שאינו מספיק לדסברי דסגי בעומד בתוכה. <b>בתוכה</b> ובצדה בעינן מיהא. משו"ה קפחיה להה"מ בטעותא. 
+<b>ועוד </b>לא יכולתי להלום דברי תי"ט. שאם כדבריו. היאך זכה בהן המוצא. ומניין ידע שלאחר יאוש בא לידו. אין אלו אלא דברי תימה. וכן שנינו להלן אפילו בתוך הבית הרי אלו שלו. ולא חיישינן לשלא מדעת. 
+<b>שוב </b>ראיתי שהתי"ט לקח דבריו מהב"י. ומיגז גייז ליה. וצ"ע בנ"י. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>כדי שידעו בו שכניו </b>סתמא דמילתא במוצא אבדה בדרך מיירי מתני' (ולאו דווקא בעולי רגלים) כדמפרש לקמן מ"ט. 
+<b>וס"ל </b>לר"מ. עד כדי שידעו בו שכני אותו מקום שנמצא. <b>ור"י</b> סבר. שכשעולה לרגל מכריז על כל אבדה שמצא. בין בדרך עלייתו. בין בזולת זה. כי בירושלם באין כל ישראל ברגלים. וכל מי שנאבדה לו אבדה בכל א"י בדרכים. נפנה לשם לאבן הטועים. כדאיתא בגמרא. <b>אבל</b> באבדה הנמצאת בעיירות בשוקים וברחובות. ודאי לא איפליגו. פשיטא שמכריזין עליה באותו מקום בלבד. דכאן נמצאת וכאן היתה (אפילו בקרונות של צפורי ודכוותה. דשכיחי רובא דאתו מעלמא. נראה דלכ"ע אינו מכריז אלא שם. ובשעת קרונות בלבד). 
+<b>ובהכי </b>מתיישב ההיא דספ"ג דפסחים. דאין מכריזין על אבדת ע"ה. פירוש אבדה הנמצאת בעיירות של ע"ה. אינה צריכה הכרזה שם. <b>ונראה</b> דלא לבד מטעם שהפקירו חכמים ממונו. אלא משום יאוש בעלים נגעו בה. דכי משכח לה ע"ה חבריה. לא מהדר ליה. וסתמא אייאושי מייאש. ודילמא אתיא כמ"ד מקום מכריז. וכפרש"י שמכריז במקום פלוני מצאתי. 
+<b>עתו' </b>דמכילתין (דךב"ב) <b>ולפ"ז</b> אפשר שגם בירושלם היה מכריז כן בכל אופן. 
+<b>ויכריז יום אחד </b>אני אבדתי. זהו פירש"י. דהך הכרזה. דבעל אבדה היא. ועת"ו (דךב"ב). 
+<b>אבל </b>להר"מ. פירושו. שימצא בשובו המכריז. מכריז יום אחד. 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>אם יש שם ב"ד </b>והם זקנים. ואינו לפי כבודם. 
+
+Mishnah 10
+
+<b>ברפת </b>שאינה מתעה <b>שאם</b> היא מתעה. צריכה להיות נעולה. כך נראה לי. 
+<b>הטמא </b>להשיב אבדה. ואע"ג דהוו להו תרי עשה. נ"ל. 
+<b>כרמ"ז </b>ה"ה אם היה הולך למול בנו ולשחוט פסחו. <b>ואני</b> אומר אינו הדין. אטו לא שני ליה בין לעבור בקום עשה. או בשב וא"ת. דהא אפילו מפני שבות נדחין פסח ומילה. והעמידו דבריהם במקום כרת בהזאה ואזמל ושארא. ומ"מ ודאי לא אתי עשה שאין בו כרת. ודחי עשה דכרת. 
+<b>או שאמר אל תחזיר </b>(עמ"ש בחי"ג פ"ק דקדושין) פירוש אלא עסוק בדבורי. הה"מ תי"ט. <b>צ"ע</b> דהא ודאי עשה דכבוד אב עדיף. אע"פ שי"ל. לפי שדבורו של אביו יכול להתקיים אחר כך. ובמקום שאתה יכול לקיים שניהם. אין העוסק במצוה. פטור מן המצוה העוברת. <b>מ"מ</b> דוחק הוא בעיני. חדא מאי פסקא. מי לא עסקינן דעוברת. ועוד מפני שכבוד או"א חמור. שהוקש כבודם לכבוד המקום. ואיתא נמי למצוה בכל שעה. ובכל גוונא דעוסק במצות אביו. פטור הוא ממצוה אחרת. ואיך לא ישמע לן כה"ג. <b>איברא</b> בגמרא משמע. משום דבהשבת אבדה עשה ול"ת הוא. וכבוד או"א עשה גרידא. משו"ה מידחי. וכן הר"מ הביא טעם זה. 
+<b>לפי </b>זה משמע ודאי. שאף בשעה שיש לו לקיים מצות אביו. מניחה. אע"פ שעוברת. ועוסק במצוה זו. מ"מ אינו נ"ל. מדשתיק תלמודא מלפרושי כה"ג. דאפילו בביטול מצות אביו. יקיים השבה. וכן הר"מ אין דרכו לסתום בכזו. 
+<b>ודפריך </b>תלמודא למאי צריך מיעוטא דכולכם חייבין בכבודי. ת"ל דהאי עשה ול"ת. <b>היינו</b> דווקא כשאומר לו אביו עבור על ד"ת. ולא חשיב דומיא דהטמא. וס"ד דאפ"ה ישמע לו משום דהוקש כבודו לכבוד המקום. להכי אתי קרא ומיעטיה. <b>משא"כ</b> בשאינו מכוין להעבירו על ד"ת. אלא שצריך הוא לו בעת הזאת. ועסוק הוא בכבוד אביו עתה. כי האי גוונא מסתברא דאלים כבוד אב ודאי. אע"ג דאיכא נמי ל"ת גבי אבדה. מאחר שאינו עובר עליה אלא בשב ואל תעשה. דוק. 
+<b>ולא </b>ידעתי מה חסר לו בפשוטו. שמוחה בידו מלקיים המצוה. משום איבה דאב. ושנאתו לבעל האבדה. וכיוצא. ולא משום דבר הצריך לו. 
+<b>אבל לא לטעון </b>אם נפל המשא. אבל נפלה הבהמה עם המשא שעליה. משמע בגמרא. דבכלל פריקה הוי. ולכ"ע צריך להקים בחנם. וצ"ע. 
+<b>יתר ממשאו אינו זקוק לו </b>נ"ל אפילו לפרוק פוטרו ריה"ג. משום דס"ל צב"ח אינו מ"ה. ומשום השבת אבדה נמי פטור. דאבדה מדעת היא. 
+
+Mishnah 11
+
+<b>של רבו </b>מובהק ז"ל תי"ט. ולפי שלשון מובהק הוא מבנין הפעל שנבנה על התולדה. לפיכך נ"ל שכך פירושו של רבו מובהק. שהוא רבו של זה שנעשה מובהק. ומלת מובהק מוסבת על התלמיד. ע"כ. <b>לפי</b> זה לא יתכן לומר הרב המובהק. וגם לפי דבריו הללו. תלמיד מובהק מעליותא היא לגבי תלמיד. <b>איברא</b> איפכא הוא ודאי. דתלמיד מובהק גרע. מתלמיד סתמא. או תלמיד חבר דעדיף מניה <b>ובחנם</b> הפך הענין ונדחק לשבש משמעות הלשון האמיתי. שמובהק הוא תואר הרב בלי ספק. ר"ל שהוא רב מבורר ומחוור בלי פקפוק וספק <b>ודקדוקו</b> של הרב תי"ט. בהיותו בוחן המלה מאבני בנין הפעל. הוא דקדוק עניות במ"כ. דכוותה חכם מומחה. וטובא איכא. <b>ואמנם</b> גם הרב המובהק גם החכם המושלם. הושלמו על ידי זולתם. בטרם הולידו. ועד לא תלמידים העמידו. 
+<b>היה אביו ורבו בבית השבי כו'. </b>צ"ע באבן בוחן שלי. 
+<b>חכם </b>גרסא ירושלמי חכם שקול. וצ"ל דקמ"ל אפילו אינו רבו. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>או שאבדו </b>נקט אבדו. אע"פ שאין כפל אלא בדבר הנגנב. משום יוקרא. שאם נתייקר אחר אבדה. וזה רצה לשלם ולא להשבע. אם נמצא אחר מכן. ונתייקר. הכל של נפקד. נ"י. <b>ר"ל</b> נתיקר אחר ששלם <b>אבל</b> מה שנתיקר קודם תשלומין אחר גנבה ואבדה. והשומר לא שלם אלא כשעת גנבה. והמפקיד לא ידע שנתייקרה. ולא מחל עלה. פשיטא ליה דברשותא דמרה אייקור. דאע"ג דשלם. לא אקני ליה שבחא דמגופה למפרע בסתמא. זיל בתר טעמא. דלא אטרחיה לבי דינא. מי איכא למימר משו"ה אקנייה כוליה שבחא דהאידנא. <b>אלא</b> דלשנויא דאמר ליה סמוך לגניבותה תקני. משמע קצת דקני למפרע נמי מיהו לא מכרעא כולא האי. דסתמא איירי דשלם סמוך לגנבותה וק"ל. <b>איברא</b> לדידי חזי לי. דלהכי נקט אבדו נמי לאשמועין רבותא. כלומר לא מבעיא כי טעין נגנבו. דקני כפילא אלא אפילו קטעין שנאבדו. דלא הוה ידע שנגנבו. והדר אגלאי מילתא דנגנבו. סד"א כיון דלא אסיק אדעתיה למקני כפלא. לא קני ליה. קמ"ל. ונמצא הגנב אתרווייהו קאי אנגנבו ואשאבדו. דחד מילתא היא. ולא זו אף זו קתני. הכי דייק טובא לישנא דמתניתין. 
+<b>למי שהפקדון אצלו </b>והרי היא כמסורה לו ע"מ כן. שאם תגנב וישלם לו קרן שתהא פרה קנויה לו משעה שמסרה. <b>דאל"ה</b> במאי אקני ליה כפילא. דהוי דשב"ל. ותו דכל דאי לא קני. <b>אלא</b> משום דהוה ליה כמקנה לו מתחלה על תנאי זה. 
+<b>ולא רצה להשבע </b>שבועת השומרים. כרמ"ז אבל שבועה שאינה ברשותו. צריך לשבע. 
+<b>ואני </b>אומר אינו צריך. כיון שעל מנת כן שלם. והלה נתפייס בתשלומין. מחל לו כל שבועה. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>ישלם לשוכר </b>ותימה אטו בשופטני עסקינן. לא ישביענו ולא יקנה. והכי איתא בגמרא א"ל ראב"א לאביי. מיכדי שוכר במאי קני להאי פרה. בשבועה. ונימא ליה משכיר לשוכר. דל אנת ודל שבועתך. ואנא משתעינא דינא בהדי שואל (דלא מצי למימר לאו בכל דברים דידי את. כיון דברשותו ובשליחותו של משכיר השאילה לו. כדאוקימנא. ותו דאפילו לא בשליחותיה עבד. מיהא מפקינן מניה מדרבי נתן. ודינא דמשכיר הוא בהדיה דשואל) א"ל מ"ס שוכר בשבועה הוא דקני. משעת מיתה הוא דקני. ושבועה להפיס דעתו של בעה"ב. ופירש"י בשבועה שהוא נשבע למשכיר. להפיס כו'. וסובר אני שנוסחא משובשת נזדמנה להרע"ב בפירש"י שלא נסמן בה גמרא. קודם דבור. בשבועה שהוא נשבע למשכיר. והעתיקה הרב בפירוש המשנה. וגם בפירש"י בשבועה. צ"ל ושבועה. עכ"ל תי"ט. 
+<b>ואנכי </b>לא ידעתי מה התימה בזה. אטו בדידיה תליא. אנן דינא תנן. דשואל חייב לשלם לשוכר על פי שבועה שנשבע הוא למשכיר. שקנה בה הפרה. ולא מצי למדחי ליה. ולמימר אנא מבעלים שאילתה. דברשותיהו קעביד. וזה פשוט. <b>מ"מ</b> נראה לי שהאמת אתו. שטעות נזדקר כאן בפירוש הרע"ב. מהעתקת פירוש רש"י. שנשמטו בו נקודות המבדילות. וכמקרה ראשונים. כך מקרה אחרונים. שגם הרב תי"ט כזאת קרהו. בזה המקום עצמו. במה שחשב להגיה בפירוש רש"י. שכתוב בו בשבועה. והוא ז"ל אמר צ"ל ושבועה איהו קסבר. דבתירוץ שמתרץ אביי להפיס. מציין רש"י. ולא היא. דשם הוא שלא לצורך. 
+<b>אלא </b>בקושיא דמקשי תלמודא. במאי קני בשבועה. על זה פירש רש"י בשבועה שנשבע למשכיר. ר"ל. וא"כ כיון דמחמת משכיר קאתי השתא שפיר מקשי נימא ליה. דל אנת ושבועתך. וק"ל זה ברור. <b>וגרם</b> לו ז"ל ג"כ. השמטת הנקודות המפסיקות. וכסבור שדבור אחד הוא. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>לא יגע בהן </b>ע"פ רע"ב (ועמ"ז פ"ט דמכלתין) <b>לפ"ז</b> נראה עכ"פ. היכא דידע דלא גדלו אצלו. ולא עמל בהן. מוכרן לד"ה. אפילו לא אבדו אלא כדי חסרונן. <b>אבל</b> הפקיד סתמא. והנפקד אינו יודע אם משלו הן. או קנה אותן בשוק. מוכחא דמילתא דלאו למכירה הן עשויים. מדשתק ואפקדינהו סתם. מכלל שהן חביבים עליו יותר. 
+<b>משא"כ </b>בידוע שלקח מן השוק. לא רמי אנפשיה דלימא ליה. כך נראה לי. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>המפקיד פירות כו' ה"ז יוציא לו חסרונות </b>עמ"ש בס"ד במו"ק ח"מ (סרצ"ב) דאע"ג דלהר"מ מתוקמא מתני' בעבר וערבן דווקא. <b>אינו</b> מוכרח אטו ברשיעי עסקינן. <b>אלא</b> הכא במאי עסקינן. בידוע שאין פירות הללו משלו. אלא שלקחן או שנתנו לו במתנה. דכה"ג רשאי לערבן לכתחלה. דמידי הוא טעמא דמתני' דלעיל. אלא משום שאדם רוצה בקב שלו. <b>והך</b> מתני' דהכא שבקה דמוקמא נפשה. בגוונא דמצי לערבן. וה"ה למכרן. אם רואה שמתחסרין והולכין. אפילו אינו יותר מכדי חסרונן. ועמש"ל בס"ד. <b>וראיתי</b> בקרמ"ז שהקשה על הרע"ב מאי דוחקיה דמוקי למתני' כברייתא. דערב עם פירותיו. וז"ל. וק"ל מאי דוחקיה לאוקמי מתני' ברשע שמערב כו' ונסתפק בלי חשבון. הלא עיקר דמתני' לאשמועינן שעורי החסרונות. וה"מ לאשמועין בסתם מפקיד פירות אצל חברו. שאם פחתו. כך וכך הוא טבע העולם ע"כ. 
+<b>והנה </b>לראשונה כבר ראית דהר"מ ודאי מוקי למתני' בעבר וערבן. כמש"ל בס"ד. ואטו ברשיעי עסקינן. לא היא. אלא כדלעיל. 
+<b>ואמנם </b>מש"כ. וה"מ לאשמועינן כו'. 
+<b>דברי </b>תימה הם. למאי הילכתא. לישמעינן כה"ג. כיון דבלא ערבן. אומר לו הרי שלך לפניך. 
+<b>ולאורז </b>קלוף. אבל שאינו קלוף. דינו כזרע פשתן. <b>ותנא</b> דידן תני ושייר. 
+<b>ולזרע פשתן </b>בגבעולים. אבל בקלוף. לא הודיעו שיעור חסרונו. 
+<b>הכל לפי הזמן </b>לכל שנה יניח לו כך. <b>וצ"ע</b> שבהמשך הזמן נמצא זה חסר הכל. וינח נקי זה מפקדונו. והרי בכוסמין וזרע פשתן. בעשר שנים אין לזה אצלו כלום. אפילו הפקיד בידו כמות רב מחד. 
+<b>וכי מה אכפת לעכברים </b>א"ל הרבה אובדות מהן כו' <b>פרשו</b> תו' לדברי רי"ב קאמרי. דלית ליה טעמא דהירושלמי. דמייתי אליבא דרבנן. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>שתות </b>נראה בכלל שתות הוא גם שמרים. וכן משמע בגמרא בעובדא דרב יהודה דקאמר איכא גולפא ושמרים. ואם לא ניכה כלום בעד השמרים. מה ריוח יש לו בזה. אדרבה יותר מפסיד. שהשמרים נחשבו לו ביין. <b>והא</b> דלא מפרש לה תנא כמו בשמן. היינו משום דלא פסיקא ליה ביין. שיהא מחצה שמרים מחצה בלע בדווקא. משו"ה לא מפליג בין קנקנים חדשים וישנים. ויין חדש וישן. שלא עמדו על שיעור בלע ושמרים דיין. לשער כל אחד לבדו. משו"ה לא פלוג. כך נראה לי 
+<b>וראיתי </b>לרמ"ז בשם ל"א שנתקשה בכך. ודבר ברור הוא בס"ד דלק"מ. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>וטלטלה </b>והגביהה. ע"ס פרקין. מיהו לפמ"ש תי"ט. <b>י"ל</b> דלא בעינן הכא הגבהה. <b>אבל</b> אינו מוכרח. משום דאיהו אייתי אוקמתא דר"ש עלה סמיך. ולר"י ליתא. 
+<b>לצרכו </b>להשתמש בה. <b>צ"ע</b> אם הוצרך למקומה. ועמ"ש בס"ד במו"ק (סימן רצ"ב). 
+<b>אם משהניחה כו'. </b>כתב הרע"ב ר"י היא דאמר בגונב טלה מן העדר כו' לאו בגנב מרשות בעלים כו' אמר. דהתם דווקא בב"ח. משום דלמודה ללכת חוץ כו'. והכא בחבית. אלא הכא ברועה ששמר ברשותו כו'. וס"ל לר"י דלא בעינן דעת. עכ"ל תי"ט משמא דגמרא. 
+<b>ואיברא </b>הרע"ב מיגז גייז לישנא דברייתא. דהא סלע נמי קתני. ובסלע אין חילוק. 
+<b>גם </b>דברי תי"ט אין להם הבנה. דלמאי נ"מ קאמר לא בגנב כו'. אדרבה אי אפילו בגנב מרשות בעלים סבר ר"י אף בב"ח. אין צריך דעת. כ"ש בחבית משו"ה לא הוה צריך רע"ב לאסוקה לברייתא. 
+<b>ולא </b>כ"ש הוא. <b>כמדומה</b> משגה הוא ביד התי"ט בציונו. דאסיפא דאתיא אליבא דר"ע. קאי. לפרושי למילתיה דרע"ב. דמייתי נמי לההיא דגונב שה מן העדר. דלא דמי לחבית. ואצטריך לפרושי. דמיירי בשומר שגנב מרשות עצמו ואפ"ה מצריך דעת. הוא הדין הכא נמי לענין חבית. ודוק. שכך הי"ל לבעל תי"ט לומר. ואת הפוכי הוא דאתהפכא ליה. 
+<b>אבל </b>עם כל זה לדעתי טעות היא ביד התי"ט. שהביא ההיא אוקמתא. דליתא לגמרי לפי שטת משנתנו. דמוקמינן לה בתר תנאי כר' יוחנן. ולר"י שמעינן ליה בהדיא דשלא לדעת. אפילו מנין אינו צריך. ואפילו בב"ח דאנקטיה ניגרי ברייתא. <b>וזה</b> לכ"ע בין לר"י בין לר"ע. כה"ג לא צריך דעת. כדס"ל לר' יוחנן. וכי פליגי ר"י ור"ע. בלדעת דווקא. ור"ח הוא דפליג אדר"י. ומפליג באנקטיה ניגרי. מיבעו ליה לאוקמה לפלוגתא דר"י ור"ע. בשומר שגנב מרשות עצמו. <b>אבל</b> לר' יוחנן ליתה כלל. אפילו לר"ע. כ"ש לר"י. דלא מפלגינן בין אנקטיה ניגרי. או לא. 
+
+Mishnah 10
+
+<b>צררן </b>ובבית א"ל שמירה אלא בקרקע. ותמיהני דהא תנן ונעל בפניהם שלא כראוי חייב. הא כראוי פטור. ע"כ תי"ט. <b>ולק"מ</b> בנעילה כראוי. ודאי פטור. ולא צריך שמירה בקרקע. אלא בלי נעילה הראויה. ונעילה בלא שימה בקרקע. סגי. 
+
+Mishnah 11
+
+<b>אבדו </b>כרמ"ז צ"ע למה לא קתני נמי נגנבו. <b>והא</b> לאו דיוקא הוא לגמרי. בכלל אבדה. גנבה. דכותה לעיל פ"ב מ"ז. 
+<b>ובעלמא </b>איכא למידק. היכא דתני לתרווייהו כי הא דריש פרקין. והתם אצטריכא ודאי כמ"ש שם. 
+<b>חייב באחריותם </b>בגניבה ואבידה. ואע"ג דבפ"ב מפרשינן דבדמי אבדה הוי שואל עלייהו כו'. תירץ הראב"ד הנאת שמוש דהכא גריעא. כו'. לפי שירא לקנות בהן סחורה. שמא יבוא המפקיד. כו'. אבל דמי אבדה. יודע שישהא אצלו ימים רבים ע"כ. 
+<b>ידיעה </b>זו נעלמת באמת. שכך אפשר שיבוא בעל אבדה מיד. כמו המפקיד. <b>וי"ל</b> בלשון אחר. כי מן המפקיד יש לו בושה. כשיראה שנשתמש במעותיו בלי רשות. כי לא לכך נמסרו בידו. אע"פ שמותר מן הדין. משא"כ בדמי אבדה. שאין לו בושת בכך. כיון שטרח ומכר עד שהשיג המעות לטובת המאבד. וכבר הכריז והודיע שיבוא ויטול את שלו. לפיכך אינו מתבייש לגמרי. ואינו נמנע כלל מלהוציאם. 
+
+Mishnah 12
+
+<b>הגביהה </b>ונטל לאו דווקא. דמכי אגבהה כו' ומיהא ע"מ ליטול בעינן כו' ול"ד למ"ט דלא בעינן ע"מ לחסרו. אלא בתשמיש בעלמא מחייבינן ליה כו'. עכ"ל תי"ט. 
+<b>ואני </b>אומר כל תשמיש יש בהו חסרון כל דהו. דבלי ואזיל. ואפילו היא גופה. לא מכרעא. כמש"ל בס"ד. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>נתן לו מעות כו' יכול לחזור </b>ע"פ רע"ב ותי"ט. גזרה כו' ותפול דלקה כלומר באונס כו'. 
+<b>ומשכחת </b>נמי. בדלית ליה לבעל דלקה. דליכא לאשתלומי מניה. <b>וכתו'</b> וא"ת כיון דמעות אינן קונות. ניחוש שמא יאמר המוכר נשרפו מעותיך בעלייה כו'. ע"כ. 
+<b>לענ"ד </b>לק"מ. אטו מי גרעי ממעות פקדון. דפרק דלעיל (מי"א) וכן דמי אבדה (דפ"ב מ"ז) במקום שמשתמש בהן. דהו"ל שואל לד"ה. וחייב גם באונסין. וה"נ פשיטא דרשאי להוציאן ולהשתמש בהן. ולא כל שכן הוא. שהרי על מנת כן נתנם לו. ואיך יעלה על הדעת. שלא יתחייב באחריותן לגמרי. 
+<b>אלא </b>ודאי ממה נפשך חייב. אם מדין תורה. שהרי הן שלו. ואם מדין חכמים. הרי הן הלואה אצלו. שאם יחזור אחד מהן. יהיו המעות מלוה בידו. זה ברור ופשוט. 
+<b>ולפיכך </b>דברי תו' בתרוצם תמוהים בעיני. דמשמע דקושטא הכי הוא. שאינו חייב באחריותם. <b>ועמ"ש</b> בס"ד בעלית מלאכה ה"ל מנין מטלטלין פ"א. 
+<b>מי שפרע </b>נ"ל פשוט. דנקט תנא מעל קל. משום דבדבר שבין אדם לחבירו איירי הכא שהקב"ה הוא הדיין. הנוטל מזה החייב. ובזה פורע חובו של זה שנתחייב לו. נמצא הוא יתעלה הגובה מן החייב. ופורע את בעל דינו בכך היינו דקאמר שפרע. ר"ל לב"ח של החייב. ע"י שגבה מהם שלא בטובתם. ואינו אלא לשון קצר. כאילו יאמר מי שפרע לבעלי חובו לחמוצי דור המבול (שכן לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל. אולי גם דור הפלגה עשו חמס בארץ. בכבשם הארץ בחזקה. אע"פ שלא נראה כן מהכתוב) ע"י שלקח נקמתם מהם. זה ברור ומכוון בלשון. ונאה לתנא האוחז דרך קצרה בכל מקום. וסומך על המבין. <b>אבל</b> בשאר מקומות המדברים בחטאים שבין אדם למקום. דיברו בהם חכמים בכ"מ בלשון נפעל. דוק ותשכח טובא דנסבי לישנא. שנפרע מאדם על חטאיו שחטא נגדו יתברך. דבעל חוב דידיה. הו"ל בודאי. והוא המקבל פרעון בלי ספק. כי מי מזולתו נושה בו. וב"ח דוחק ותובע מבלעדו. אין. אע"פ שאין החטא פועל בו יתעלה. חלילה מלייחס לו ית' התפעלות. כדבר אליהוא. אלא שאמר לעשות רצונו. וחוטאו חומס נפשו. הערבנית לו יתברך. על זאת. על כן הוא ית' ודאי הב"ח. והגובה חובו באותן חטאים. ושייך לומר נפרע. כמו שהוא רגיל בדבריהם ז"ל. וכן אמר הכתוב באש ה' נשפט. על דרך זה. וק"ל. 
+<b>אבל </b>מ"ש התי"ט. אין לו הבנה כלל. ולא ידעתי מה הועיל ומה תיקן. כי הלא לפי דבריו. הוא מאמר סותר עצמו. ואין הלשון סובל לומר שפרע מהם. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>ארבעה </b>לפי מה שגורסין בסמוך וכן בכ"מ. שתי כסף (ערפ"ו דשבועות) ראוי להיות כאן ארבע. בלי ה"א. וצריך בדיקה בספרים ישנים. 
+<b>ארבע כסף מכ"ד לסלע </b>משום דקבעי למתני סיפא. הורה ר"מ ח' כסף שהם שליש. ולא מצי למתני בלישנא אחרינא. נקט נמי רישא האי לישנא בסלע. זה פשוט. <b>ומ"ש</b> בתי"ט. אין לו טעם וריח. 
+<b>שתות למקח </b>פשוט דהך שתות לבד משכר הראוי לו. לתגר או לחנוני. שיש להם שתות בשכרן. בדברים שיש בהם חיי נפש בסתם. אם לא הוקר השער (כי אז נוטלין כפי השער. אפילו הרבה) וכן לפי הטירחא ולפום צערא. אגרא. טפי משתות. כדאשכחן לר"י בגמרא דמכילתין פ"ד (ד"מ) וכן אתה מוצא בככר שבפונדיון. שילהי פאה. דאיכא מ"ד צא מחצה לחנוני. וכל זה נקרא קרן. ומחשבין את האונאה אם היא שתות יתר על זה. אם לא בדבר ששומתו ידועה בפחות משכר הראוי. ומצוי לקנותו כך. 
+<b>כדי שיראה </b>לתגר כו'. לפי מה שמצוי רוב פעמים שיכול להראותו כו' תו'. 
+<b>ומ"מ </b>לא יכלו לקצוב לו שיעור שוה. כמו בסלע. כי לא כל המקומות שוין בכך. יש שמצויין להם תגרים ברוב פעמים. ויש לעתים רחוקות. 
+<b>אלא </b>משערים בכל מקום ומקום. לפי מה שמצויים תגרים ברוב פעמים באותו מקום. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ח' פונדיונות כו' </b>שתות כשאר אונאה. 
+<b>ותנא </b>דידן דקתני כמה תהא הסלע חסרה. ולא יהא בה אונאה. ממעה למעלה קחשיב. סלע הפוחתת והולכת. עד כמה תפחת ויכול להוציאה. ולא יהא בה אונאה. עד שני פונדיונות ולא עד בכלל. ומשפחתה כשיעור הזה. יש בה אונאה. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>חמש פרוטות הן </b>אין חמשתן דומין בכל דבר. כי בהודאה ואפילו בתביעה אם היו עשרה מחטין בפרוטה. ותבעו שני מחטין. והודה לו באחת. וכפר באחת. נשבע. 
+<b>וכך </b>נראה שהוא הדין בגוזל ונשבע. דבכלי לא צריך ש"פ. ודינו כש"פ. משום דכתיב בה בפקדון. כל דהו משמע. וכמו כלים דשומר. 
+<b>אבל </b>אשה בפחות מש"פ. ודאי לא מקניא נפשה. משו"ה אפילו בכלי לא מיקדשא בבציר מש"פ. <b>וכן</b> בנהנה מהקדש. פשיטא לי דלא חשיבא מעילה. עד שיהנה בש"פ. כדתנן התם. אע"ג דחייב בהשבון בכל גוונא. <b>מיהו</b> באבדה. מסופקני אם היא כלי. ואין בו ש"פ. שמא אעפ"כ חייב להחזיר. ונגמרה משומר. דגלי קרא דכלי חביב גם בפחות מש"פ. וקרינן ביה אשר תאבד ממנו. 
+<b>ובמאי </b>דכתיבנא אתי שפיר. דלא תקשה מנינא למה לי. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>ותרומת מעשר של דמאי </b>עיין ר"ש פ"ק דדמאי. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>וההקדשות </b>מ"ש בתי"ט בקדשים קלים צ"ע כו'. ומה בין נזקין לקדושין. לתשלומי כפל ע"כ. <b>השיב</b> רמ"ז עם מ"ש הר"מ (פ"ח מהל' נ"מ) וז"ל שלמים שהזיקו גובה מבשרן. ואינו גובה מן הבשר כנגד האימורין. וכיון דאינו גובה מן החלבים. אין בו כפל. דכפל אמר רחמנא ולא חצי כפל. ונכון הוא. 
+<b>יש להם אונאה </b>כיון דכי מתה או נגנבה חייב באחריותה. דיליה היא כו'. 
+<b>והא </b>דאמרינן פ"ק דפסחים (ריש ד"ו) סד"א היכא דאיתיה הואיל והדר בעיניה. לא ס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי. וטעמא דכתב רחמנא לא ימצא. הא לא"ה. לא. <b>יש</b> לומר כיון דגלי רחמנא התם דאפילו בכה"ג דבר הגורם לממון כממון. כיון דאילו מיגניב כו'. יליף מינה ר"ש לכל התורה כולה בבנין אב. 
+<b>ובהמה </b>שאדם רוצה לזווגן כו' שאם בא להצמיד שור חלש עם הבריא. מקלקל את הבריא. רש"י <b>ולא</b> אמר מאבד את החלש. כי יותר נמשך הבריא אחר הבטלה והעצלה. משימשוך עצמו וחברו עמו. אל העול והמלאכה. 
+<b>ומרגלית </b>נאה למלאות עם חברתה בזהב. במשבצת וכן בחרוזה. 
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>מקום שנהגו להטיל מים ביין יטילו </b>אצטריכא. משום דמנהג גרוע. אין הולכין אחריו אפילו בדבר שבממון. עיין ריש בתרא בתי"ט. ד"ה כמנהג המדינה. <b>והכי</b> מוכח נמי הכא בהדיא. מדמפרשינן בגמרא. בין הגתות שנו. ש"מ דשלא בין הגתות. לא הוי מנהגא. אפילו במקום שנהגו. 
+<b>ומ"ש </b>רמ"ז. אינו נראה לגמרי. <b>שאם</b> רצה להטיל רק רביע. במקום שנהגו להטיל מחצה. ודאי שרי. ותבוא עליו ברכה. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>אבל מקבלים עגלים כו' </b>בלא שומא. שאם ימותו לא ישלם. וכן אם יוזלו. אינו משלם חצי הפחת מכיסו <b>ואע"פ </b>שמפסיד בחלק ריוח שלו. בזולא דלקמיה. וקטרח בכדי. דסבר לפלוגי ברווחא. כי יוקרא דהשתא. לית לן בה. כיון דלאו שומא היא גביה. סבר וקביל. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>לא יאמר לו נכש עמי. ואעדור עמך </b>צ"ע מ"ט אין אונאה בשכר האדם. כדקיי"ל בח"מ (סרכ"ז) ואילו הכא. משום ריבית. אית ביה ובמש"ל (ד"ה לידע) י"ל קצת. 
+<b>לא יאמר לו חרוש עמי בגריד כו' </b>עתי"ט לשון ר"מ ביה"ח קל כו' ואורך ימים. 
+<b>אין </b>זה בנ"ט. אדרבה מטעם זה יהא בזה ביה"ח כבד יותר. <b>אבל</b> לשון רש"י נוח ממנו. כי קושי מלאכת השדה בעת ההיא מחמת האויר הקר וגשמים. 
+<b>לא יאמר לו דע כי בא איש פ' </b>ז"ל תי"ט. נראה בעיני שהם דברי הלוה למלוה שמודיעו כו'. ואיירי שמבשרו בכך. ע"כ. <b>וצ"ל</b> דמיירי נמי באינו רגיל בכך. דומיא דקדימת שלום. <b>וטעמא</b> דמילתא. אע"ג דלא חסריה מידי. אסיר. משום דמחסר כבודו ע"י כך. דחשוב ממון. דניתן להשבון. משא"כ בעושה דבר שאינו נפי כבודו. 
+<b>והשבת </b>אבדה תוכיח. כמה הקפידה תורה על הכבוד. יותר מן הממון. אע"פ שחסה עליו מאד בכל מקום. וביחוד באותה מצוה דהשב תשיב אפילו מאה פעמים. 
+<b>ובאמת </b>היינו ממש הא דמסיק תנא בסיפא. ופוסק עמו כשער הגבוה. שר"ל שפוסק עכשיו כשער הגבוה. כפי שיצא לעתיד. כדפרישנא ברישא. לא הוצרכתי אלא להוציא מדעת הטועים דטרחי בכדי. ותו לא מידי. 
+<b>הגבוה </b>היינו בזול שנותנין פירות גבוהים ורבים. בדמים מועטים. 
+<b>וכרמ"ז </b>נראה דהדא הגבהה לא קניא שייכות לתואר גבוה. ול"נ דקרי ליה גבוה. משום דיותר מצוי היוקר מן הזול. והדבר הגבוה. אינו קל להשיגו. א"נ גבוה במעלה וחשיבות הוא לגבי לוקח. ע"כ. <b>והם</b> פטומי מילין ע"ג מילין דכדי. ונעשה כמכחיש את הידוע. ואת הענין הנודע במשמעות הלשון. הלא זה שמו מוכיח עליו. שהיוקר. נגזר מן יקר. ודבר ה' יקר. והזול. מן תוציא יקר מזולל. כרום זולות. שהוא קלות ובזיון. 
+<b>א"כ </b>לפ"ד היקר והנכבד. קל יותר להשיגו. מן הנקלה והנבזה. וזה מאמר סותר עצמו. שא"כ לא זולל שמו. אלא יקר ונכבד. 
+<b>לכן </b>אני אומר. הגבהה זו קונה שייכות בכל מקום. 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>המלוה </b>עובר בכולן כו'. והוא לו כנושה כשתובעו ודוחקו. <b>סתמא</b> דמילתא הכי הוא. ברבית טפי. מהלואה גרידא. משום שהלוה ברבית. רגיל לעכב המעות. יותר משאר לוה דעלמא. שאינו דחוק אלא לפי שעה. ואינו דבר מצוי שיעבור על לאו זה. מאחר שהלוה אדם בטוח בסתם. וגם לא שכיח שיעכב המעות יותר מהזמן שקצב. משא"כ בלוה ברבית. שהוא ודאי דחוק למעות מאד. וגם חושב מה בכך אם מעכב מעותיו. הלא שכר מעותיו הוא נוטל. וכל שכן שיש הנאה למלוה. לפיכך רגיל הלוה לעכב המעות. אך המלוה בהול על מעותיו ביותר. שלא יאבד קרן ופירות. כי איש עני הוא הלוה. וגם יראת העונש עליו. לכן הוא דוחקו מאד מדאגת הפסד. <b>ועוד</b> משום דמים גנובים ימתקו. ובעי למטעם טעמא דאיסורא. לפיכך הוא להוט אחריו מאד. בשגם ירא פן לא יתרצה הלוה לפרעו מחמת האיסור. ויפקיענו חובו בדיינין. על כן בהול עליו בודאי. ולוחצו לשלם. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>והבריקה </b>בבבלי נהוריתא. פירש"י והבריקה. מלשון ברק ברקאי. וכן מ"ש בירושלמי דבזק. מלשון כמראה הבזק. שפירושו כמו ברק. 
+<b>אומר לו הרי שלך לפניך </b>עיין פירוש רע"ב. צ"ל אבל אם שכרו לרכוב כו'. וכן אם השכיר לו חמור סתם אפילו משאוי כו' חייב להעמיד לו חמור. ואם אינו מעמיד לו. אינו חייב ליתן לו כלום ע"כ. <b>אבל</b> אינו שוכר עליו (אף בדבר האבד) אפילו יש בידו משל משכיר. <b>ולא</b> דמי לאומנין ופועלין בדבר האבד. דהתם אינהו גופייהו אשתעבוד. ונכסייהו ערבין להון. אבל הכא לא שעביד נפשיה מידי. אלא בהמה הוא ששעבד. בשכרה. והרע"ב בשטת רביה הר"מ ז"ל אמרה. <b>והוא</b> הנכון בודאי דאילו לשטת הרא"ש וסיעתו. המשכיר בסתם חייב להעמיד בהמה אחרת עכ"פ. אע"פ שצריך להוציא עליו מבינו. כבר נשתעבד. 
+<b>הילכך </b>תמיהא לי על הרב תי"ט. דארכבה אתרי ריכשי. דמוקי למתני' בשטת הרא"ש במתה ונשברה. א"כ מ"ט שתיק הכא. אבל באמת אין צורך לשטת הרא"ש. שיש בה דוחק עצום בלי ספק. ופירש"י ברור מאד. 
+<b>ואין </b>בו גמגום כל עיקר. דחמור זה. ודאי לעולם נשתעבד. בין א"ל חמור זה. בין אמר חמור סתם. <b>אלא</b> דבדאמר זה. אם יש בו לשכור. ישכור. ואם אין בו. אומר לו הרי שלך לפניך. ולא הפסיד המשכיר משכרו כלום. <b>ויפה</b> כח השוכר באומר לו חמור סתם. שאפילו אין בו (בנבלתו) כדי לשכור. חייב המשכיר להוסיף ולהעמיד לו חמור בכל גוונא. אם תובע שכרו. <b>מיהו</b> אי בעי לאפסודי אגריה. תו לא צריך. ולא יפסיד מביתו כלום. כדפרישית. דבמאי אשתעבד. וזהו המחוור. ודברי רש"י קיימין. ודוק. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>פטור </b>עתי"ט שהעתיד לשון נ"י מעוות. וכך הוא לשונו. ולפיכך תנן להדיא פטור. דאי לא היו הנערים שכירים למלאכה זו עכשיו. לא הו"ל למתני פטור. שהרי יש לחייב דנקט מנא. ע"כ. <b>כוונתו</b> מבוארת שר"ל דמיירי שהנערים הם ודאי שכיריו של בעל הפרה. שעושים אצלו כל מלאכה שיצוה אותם בכל עת. כמו שכירי יום או שנה. ולא שכרם למלאכה זו עתה. של זה השוכר ביחוד. דא"כ. פשיטא דשכיר מתחייב בשבירת הקנקן. דעכ"פ איהו דפשע בה. כדמסיק נ"י. שא"א אלא בפשיעה. ולא הו"ל למתני להדיא פטור סתמא. כיון דמאן דנקט מנא מבעי ליה לשלומי. אלא איירי שהם שכירים אצלו לכל מלאכה שירצה בעל הפרה. וס"ל כה"ג פטור משכיר אפילו מפשיעה. בשכיר לכל מלאכה תדיר ודוק. וזה ברור ומוכרח בהבנת לשון נ"י. 
+<b>והבנתו </b>של תי"ט. עקומה ועקושה מהופכת וזרה מאד. שפתי הנ"י ברור מללו. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>להביא עליה חטים </b>במדה ידוע. הקצובה למשא חמור. להביא שעורים באותה מדה. <b>אכן</b> סתם משא חמור. לתך. 
+<b>קשה למשאוי </b>גרסא זו אליבא דרבא. אינו חייב אלא כשהוסיף סאה ללתך. 
+<b>שהנפח קשה למשוי </b>ז"ל תי"ט בין לאביי בין לרבא. יש לי מקום עיון במ"ז פ"ו דפאה. דחשבינן נפח סאתים כבד יותר מארבעים סאה. ע"כ. 
+<b>וכבר </b>כתבתי שם בעזה"י. דליתא לפירושו התם. דקסבר הנפח של סאתים. מכביד להגביהו. ואין צורך לומר כן. כי יש בו כובד רב לאדם אחד. ואין למדין מהמרגלים ששלח משה. המה הגבורים. <b>והנני</b> יוסיף להפליא על הרב תי"ט. כי קאי בהך מסכתא ובהאי ענינא. שהיה יכול לעמוד על האמת בענין זה. שמשא אדם בינוני. אינו גדול כל כך. שהרי מבואר כאן בגמרא שעל משנתנו. ופירש"י בהדיא. בקב לכתף. למדנו שמשאו חמשת סאין. 
+<b>ולכאורה </b>יקשה מזה גם למה שפירשנו שם. ששלשה סאין. הוא משא אדם. 
+<b>איברא </b>לק"מ. דלא דמי כתף. איש עני. שעושה בשכר. ונושא בודאי יותר מבן חורין. שאינו נוטל עליו משא אפילו כדי כחו. אלא בקירוב מה שיכול לשאת בנקל. משא"כ השכיר העני. עומס עליו כפי תכלית כחו האפשרי. כדי לקבל שכרו משלם. ולכן אם יוסיף עליו רק קב. ירבץ תחת משאו. <b>א"נ</b> גבי שכחה. שיערה תורה. באדם הנושא בשלו לחפצו בלבד. 
+<b>ותו </b>יכילנא לשנויי אליבא דרבא. דלאגרא יתירא צריכא. איכא למימר אע"ג דמשאו אינו אלא שלש סאין. אין סברא לחייב שכר על התוספת פחות מקב. שהוא דבר מועט מאד. 
+<b>אך </b>דעת התי"ט. שגבה ממני. שאין השכל סובל. שיהא משא אדם יותר מכפל במשא חמור. ויותר ממשא גמל. רביע. וק"ל. 
+<b>שוב </b>ראיתי לרמ"ז. שמפרש סאתים דשכחה. מלבד התבן. ויכול להיות כך. א"כ דא ודא אחת היא. מ"מ אינו מוכרח. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>כל האומנין. </b>קבלנים. שמקבלים מידו של בעל הבית. עצים או אבנים. 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אינו רשאי לכופן. </b>אע"ג דטפי להו. דאמרי ליה האי דטפת לן. אדעתא דעבדינן לך עבידתא שפירתא והכי עבדינן כ"ה בש"ע (סשל"ב) ולשון תי"ט מגומגם. 
+<b>ומיהו </b>עד שלא יתחילו במלאכה. יכול להתנות עליהם. כמו שירצה. כדמסיק בסיפא. 
+<b>ומשמע </b>לי דקאי אכולהו בבי דרישא. והיינו בששכרן סתם. אבל כשהתנה בפירוש. וחזר בו. אע"פ שדברים אין בהם משום מחוסרי אמנה. תרעומת מיהו אית להו עליה. 
+<b>וא"ל להשכים ולהעריב. </b>אומר ר"י כששכרן סתמא תו'. <b>ומשנה</b> יתירא היא. צריכא למימר. בתמיהא. והכי מוכח נמי בהדיא. מדאוקימנן לה דטפי אאגרייהו. וס"ד דמצי אמר כו' אדעתא דמקדמיתו כו'. ואי דאתני להדיא. היכי מצו אינהו אמרי. אדעתא דעבידתא שפירתא טפת. <b>ואי</b> איתא דצריך לפרושי כה"ג לדיוקא. היינו. דכי שכרן אדעתא דהכי. אפילו גרע להו מאגרייהו. יכול לכופן. ואפ"ה נמי מילתא דפשיטא היא. כל תנאי שבממון קיים. 
+<b>אינו רשאי לכופן. </b>אע"ג דטפי להו. איבעי ליה לפרושי. דברים שבלב אינן דברים. <b>וזהו</b> שרמז בתי"ט בציונו ערפ"ט. 
+<b>שהם בני אי"ו </b>ז"ל תי"ט. אע"ג דמאברהם לחוד דייק. אצטריך למימר נמי יצחק ויעקב. משום דא"כ אפילו פועלים שהם מזרע ישמעאל ועשו נמי. <b>וכרמ"ז</b> ל"נ לי. דהא סתם בן אברהם. משמע שפיר ישראל דווקא. וכדתנן פ"ג דנדרים. שאיני נהנה לזרע אברהם אסור בישראל. ומותר בגוים ע"כ. <b>לא</b> דק. דדווקא לישנא לזרע. משמע ישראל. ולא ישמעאל ובני קטורה. משום דמקרא נפיק. דבהדיא קא"ל קב"ה כי ביצחק יקרא לך זרע. אבל מלשון בנים. לא נתמעטו. שאפי' המגדל בני א"א נקראים בניו. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>היה עושה בידיו </b>פירש רמ"ז. קמ"ל אפילו עושה בידים. מלאכה שרגילים לעשות ברגלים. כגון דריכת ענבים כו'. 
+<b>ונראה </b>לי לא שנא דורס בידיו על קורת בית הבד ועגולי הגת. או מושך במכבש. הכל אחד. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>וחכמים מתירין </b>ז"ל תי"ט והר"מ כתב בטעמייהו דחכמים. שנא' כנפשך שבעך. וקשיא מאי משמע. ע"כ. 
+<b>שפיר </b>משמע. שיאכל לשבעה. ולא יחוש אם הוא יתר על שכרו. שאם כן. פעם לא יוכל לאכול כנפשו שבעו. וזה פשוט וברור דלק"מ. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>הלסטים חד. </b>ובגמרא אמאי ליקום גברא כלפי גברא. ומוקים לה בלסטים מזוין. ואפילו רועה נמי מזוין פטור. דהאי מסר נפשיה. והאי לא מסר נפשיה. 
+<b>וא"ת </b>א"ה אפילו אינו מזוין נמי. לא קאי גברא כלפי גברא. <b>הא</b> ל"ק. דכי לא הוה מזוין. לא שכיח היזקא כולי האי. ולא צריך לסור נפשו כולי האי. שאינה סכנת נפש בהכאה גרידא. כה"ג קאי גברא לאפי גברא. ואע"ג דזמנין רועה כחוש ולסטים בריא. מ"מ צ"ע. 
+
+Mishnah 10
+
+<b>נושא שכר </b>בעד שמירתו בהמה או כלים. 
+<b>ושוכר </b>בהמה או כלים לשמושו. 
+<b>ונראה </b>פשוט שאין חיוב שומרין באדם. והיינו בסתם. אבל במתנה לשלם דמיו. הכל לפי תנאו <b>ואית</b> ליה קריא. או ככר כסף תשקול. וצריך בדיקה בספרים. 
+
+Mishnah 11
+
+<b>שיש מעשה </b>כו'. עתי"ט דעת הרמב"ם בזה <b>וכדבריו</b> צ"ל עיקר. אע"פ שהשיגוהו. וצריכא רבה. 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ושאל בעליה עמה כו' ומתה פטור </b>בטעם שואל בבעלים. דפטור. שהוא לכאורה נגד השכל והסברא <b>כתב</b> בעל החנוך. שי"ל כי אם בעליו עמו. הוא ישמור. <b>לפום</b> ריהטא שפיר קאמר. והיינו דאהני לא פטורי אפילו פשיעה בבעלים. משום הכי. כיון דמריה דתורא גביה. הו"ל למשגח ולמנטריה מפשיעה. כי מי יוכל ומי יחוש חוץ ממנו. שמכיר טיב בהמתו. <b>איברא</b> לאו מילתא היא. דהא אפילו עמו במלאכה אחרת. פטור. וגם אם היה בשעת שאלה. א"צ להיות עמו בשעת שבירה ומתה. ולכן ודאי אין בטעם זה ממש. <b>אמנם</b> לי נראה פשוט. שטעם נגלה יש בדבר. לפי שירדה תורה לסוף דעת זה הנשאל עם פרתו. שבודאי לא הגיע למדרגה כזו. לעבוד עבודת עבד. הוא ובהמתו בחנם. אצל חברו. אי לאו דהויא ליה הנאה מרובה מניה. דמשו"ה מחיל גביה. וכיון שבא לכלל זה השיעור מההכרה בטוב שקבל. ונתרצה לשלם תמורתו בהשתעבדות זה. כנראה ממעשיו המוכיחים על מחשבתו. ודאי גמר בדעתו. לקבל גם כל אחריות הבא מאותה מלאכה. וגם הפשיעה בכלל. את הכל סבר וקבל עליו. <b>ואחר</b> שכל עיקר חיוב השואל באונסין. מחמת שכל הנאה שלו. וכה"ג. אין כאן הנאה כלום. אלא תשלומי גמול הוא. <b>וכי</b> הא דאמרינן בעלמא. לענין מתנה. אי לאו דהו"ל הנאה מניה. לא הוה יהיב ליה. הדר הוה ליה מתנה כזביני. זה נכון בעה"י. 
+<b>שוב </b>ראיתי לרמ"ז. על טעמים שכתבו מפרשים (ואנכי לא ראיתים) שלא יספיק שום אחד מהם. להסביר פטורא דפשיעה בבעלים. והא לד"ב החנוך מסברנא ליה שפיר. דאיהו דאפסיד אנפשיה. אלא דמטעם אחר לא ניחא לן ביה. כדלעיל. 
+<b>ותימה </b>מהרמ"ז. שלא הרגיש בהר שעומד בפניו. 
+<b>איברא </b>טעמא דידן. משמיא זכו לן. ואנהרינהו לעיינין במילתא דברירא טובא. דכוותה אשכחן נמי במוחלת כתובתה. שאין לה מזונות (והמהר"ח. משום דכתיב משיב רעה תחת טובה גו') ואיבדה כל תנאי כתובה. נ"ל נמי מהך טעמא דלעיל <b>וכן</b> מצינו (אע"פ שמטעם אחר הוא) כיוצא בה. שלפעמים אדם עושה טובה לחברו. ומפסיד על ידה אלמנה שלא הזכירה כתובתה כ"ה שנה. מחלה. ואם עשו לה יורשין כבוד ביותר. אז לא הוי שתיקתה מחילה. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>שאולה מתה כו' חייב </b>לענין מ"ש בתי"ט בשם הר"מ. מגו לאפטורי משבועה ל"א. <b>עמו"ק</b> ח"מ סע"ח סל"ב. בס"ד. 
+<b>ישבע השוכר </b>ששכורה מתה. ז"ל הרע"ב. הא נמי לא אפשר לאוקמה כמשמעה כו' מה שהודה לו. לא טענו כו' ומה מקום יש לשבועה זו. ע"כ. <b>ואין</b> לומר שהיא שבועת היסת. דאפי' מודה שלא ממין הטענה. נמי בעי אשתבועי. דהיסת אינה משנה. 
+<b>ולענין </b>שאלה ושכירות. אי הוו מין הטענה. עיין ברא"ש. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>זה אומר עד שלא מכרתי </b>עמו"ק ח"מ ר"ס רכ"ג בס"ד. 
+<b>בתי"ט </b>(דמה"ב) כהרא"ש דאין אומרים בשבועה. כצ"ל. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>פחות מרביעית </b>לא קפדי אינשי. <b>היינו</b> במוכר לקוץ דווקא. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>הזבל </b>לענין מ"ש תי"ט כאן על הש"ע (סשי"ג) עמו"ק שם בס"ד. 
+<b>ואין לשוכר </b>עתי"ט בדבור זה שכתב. ונראה לי שזו היא ראיה לדברי הרמב"ם כו'. <b>עמ"ש</b> בס"ד שם במו"ק דאזיל בתר איפכא. <b>ומש"ע</b> על מהרמא"י דשלא בדקדוק הגיה. 
+<b>אני </b>אומר בדקדוק הגיה כך. עפ"ד הרמ"ה. ואין אחריות הרמב"ם עליו בזה. 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>המקבל שדה מחברו </b>גרסת הרי"ף והרמב"ם ומשזכה בה הובירה. <b>ועל</b> כרחנו צריכין אנו לה. ואם לא נאמרה. ראויה להאמר. ולפרש לשון משנתנו כך <b>ור"ל</b> משזכה בה באחד מדרכי הקנין. שהקרקע נקנה בהם. אבל כל זמן שלא זכה בדרכי הקניה. פשיטא שאינו נותן לו כלום. 
+<b>וראיתי </b>לרמ"ז הפליג לדעת אחרת. ואמר שבא למעט אם היתה בורה כבר. 
+<b>ושבוש </b>הוא. מאי אכפת לו במה שכבר היה. העבר אין. ואם היתה שדה עבודה. לא היה מוסרה. כל המוסר שדה לעבדה. בורה מוסר לו. והדבור בזה אך למותר. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>ואני נותן לך חכורך </b>והא ליתא אלא בחכרנותא. דאי בקבלנותא. פשיטא מי מצי א"ל מאי אכפת לך <b>והוא</b> הדין בקבלנותא. דאפילו. אי אמר ליה אני נותן לך כפי מה שהתנינו. למחצה ולשליש. לפי מה שהיתה ראויה לעשות. שאין שומעין לו. וכל שכן הוא מחכירות. וק"ל. והיינו דקמ"ל. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>ולא עשתה </b>ובא לו האריס למנוע מלהתעסק בה עוד (נ"ל גם בחכירות) מניח מה שעשתה לבעל הקרקע. ומה שיחסר לו מחכירותו. ישלים. אם אינה מכת מדינה. כך היה נ"ל להעמידה בחכירות. 
+<b>ודק"ל </b>לרש"י. מה לו לבעל השדה אם יחדל. סוף סוף חכירותו הוא נותן לו. <b>י"ל</b> דמצי א"ל חטי מארעאי בעינא. 
+<b>שוב </b>ראיתי לרמ"ז שהקשה כך על פירש"י. 
+<b>והדרנא </b>בי. דלא מילתא היא. התם משום דאיכא כחשא דארעא. מצאה הקפידא מקום. משא"כ כאן. דליכא כחש ארעא וזרעא. לא הוי קפידא כה"ג. <b>עוד</b> נ"ל ששבוש הוא. דהכא אי ס"ד בחכירות איירי. מצי אמר ליה הרי שלך לפניך. קח חטי ארעך בעצמך. ועשה לך כרי. ומה שיחסר לך מחכירותך. אני משלים לך מן השוק. ומה אכפת לך בהפסדי. אבל לא נשתעבדתי להעמיד כרי לפניך. בחכירות. במקום שאין לך הנאה. אלא דווקא בקבלנות. דשעביד נפשיה לאוקים כריא. 
+<b>ואם מכת מדינה </b>עתי"ט עד אע"פ שבמשנה אין לפרש שני הפירושים. דאי הא. לא הא. <b>לא</b> אדע מה המונע. 
+<b>מנכה </b>לשון הר"מ הכל לפי ערך ההפסד. <b>כן</b> יהא הניכוי. שאם נשדפה מחציתה. או רביעתה דרך משל. מנכה לו מחצה או רביע מחכירותו. 
+<b>ואם </b>לקתה כולה. ולא עשתה כלום. אינו נותן כלום. זה פשוט וברור ומוכרח בעצמו. 
+<b>אבל </b>פירוש סמ"ע (שהעתיקו תי"ט) אין לו טעם. צריכא למימר דבתר דידיה אזלינן. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>נותן לו עשרת כורים </b>נשדפה דמתני' דלעיל. מיירי שלקתה. בתחלת צמיחתה. ולא עשתה כלל. והכא איירי שעשתה חטים. אלא שנעשו שדופות קודם שהביאו שליש. ולא באו לכלל בשול קצת כך נ"ל. משו"ה נותן לו מתוכה כמו שהן רעות. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>לענין </b>מ"ש המגיד. עמ"ש רמ"ז. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>מ"ש </b>הה"מ בשם הרמב"ן כו' ואי בקבלנות. אמאי יזרענה פשתן. <b>צ"ע</b> מאי קאמר. 
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>המחהו </b>ז"ל רמ"ז ולפי' הר"ב בפשוטו. דר"ל שמחקו מאצלו. ע"כ. 
+<b>ואני </b>אומר. זהו כתב שעל גבי המחק. שאינו כתב. כי המחהו אצל חנוני תנן. ואצל החנוני. נזכר הוא שעשאו. ולא נמחק. 
+<b>ונ"ל </b>כתי"ט. שהוא מלשון ומחה אל כתף. אבל לא כטעמו. אלא פירושו לשון ראיה. כלומר יבוא ויראה. וכן הוא זה. הראהו אצל חנוני. 
+<b>ולדעתי </b>שגם לשון מן המומחה. ממנו הוא. כלומר האיש הרואה יפה. בעיון אומנותו הסתכלות טוב. ובחון הוא במלאכתו וידיעתו. 
+<b>נשבע ונוטל </b>דבע"ה טרוד בפועליו. ולאו דווקא כו'. <b>אלא</b> טרוד בעסקיו קאמרינן. כו' נ"י. <b>ואני</b> אומר. הגע עצמך שאין לו לבעה"ב עסקים אחרים כלל. אלא סתמא דמילתא הוא. מאן דאגיר אגירי ולא עביד בנפשיה. טרדא הוא. ולא פלוג רבנן. וכל מדות חכמים כן. שלא נתנו דבריהם לשעורין. ועמ"ש רפ"ז דשבועות. 
+<b>גר תושב </b>עיין חידושי גמרא. 
+<b>ולא יכנס </b>כתב רא"ש. ותימה ואם לא ימצא בידו. היאך יכפוהו לפרוע. ואנן קיי"ל דפריעת ב"ח מצוה. ומכין אותו עד שתצא נפשו. 
+<b>וק"ל </b>לרמ"ז. א"כ מה קשה לו איך יכפוהו. הלא בכח המכות יחת לבבו. והוא יוציא העבוט ע"כ. <b>ואין</b> זה כלום. כי יש לך בני אדם שממונם חביב עליהם יותר מגופם. <b>ועוד</b> עיקר הקושיא היא. שיש לחוש שיפזר את אשר לו. וימכור מטלטליו יאכל המעות וחדי. והלה טרח במכות ובנוגשים בכדי. אם לא יהא מקום לב"ח להוציא כליו בע"כ. כל ההכאות לא יועילו. ולא יצילו דמי חובו. 
+
+Mishnah 13
+
+<b>ואם מת אינו מחזיר ליורשיו </b>עתי"ט מ"ש תו' למה חוזרין וממשכנין. <b>וא"ל</b> כדי שלא ימכרנו ויאכל הלה וחדי. דאי הכי. בשעת חזרה נמי איכא למיחש. 
+<b>ריחיים </b>עתי"ט שכתב בשם הטור סצ"ז. שאין ממשכנין קרקע. והוקשה לו דבסוף סק"ו כתב בשם הרא"ש. בבא ליפרע שלא בפניו. שיכולין ב"ד למשכן קרקע ע"כ. <b>ולק"מ</b> דבסצ"ז תאמר. דאין לו דין משכון לענין חזרה. ולעבור עליו. <b>מ"מ</b> אם ב"ד רואין שהוא לטובת שניהן. ממשכנין גם את הקרקע. 
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שניהם חולקין </b>לשון רש"י הכל לפי מה (כצ"ל. ובזה א"צ להגהת ח"ש) שהאחד כו' כמ"ש בתי"ט. 
+<b>שכך כותב לו </b>עתי"ט פשיטא דתו'. 
+<b>ואיברא </b>צריכא לפנים. דוק ותשכח. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>נפחתה העליה </b>תקרת הבית כו' אבל אם נפלו כתלי העליה אינו חייב לתקן המ"מ. <b>אין</b> זה נראה כלל. דלא צריך לטעם דבית משועבד לעליה. אלא לכדי שידור בו. כל זמן שלא יתקן. אבל פשיטא בכל גוונא מחויב לתקן העליה. שהשכירה לו לדירה. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>אמר בעל העליה לבעה"ב לתקן </b>כנ"י וא"ת למה הוא צריך לבנות הבית. יכפוהו לבעה"ב לבנות. <b>ולענ"ד</b> אין כפיה גדולה מזו. דנקטיה בכובסיה הוא. ובמקום פסידא עבד אינש דינא לנפשיה. משו"ה לא אטרחוהו בזילותא דבי דינא ודיינא. ולפ"ז אין צורך לכל הטורח הלז. 
+<b>רי"א אף זה דר כו'. </b>עמ"ש בס"ד פ"ק דב"ב. 
+<b>ויושב בבית </b>דהו"ל זה לא נהנה כו'. וזה לא חסר. דהא לא הוה בני לה <b>כנ"י</b> וא"ת ואמאי אינו חסר והרי משחיר לו כותליו. לפיכך כתב רשב"א. דש"מ כל שזה אינו נהנה. אע"ג דאידך חסר פטור. שאינו אלא כמונעו ליכנס לביתו כו'. והביא עוד ראיה. מדתנן המקבל כו' ומשזכה בה הובירה חייב. טעמא שכך כותב לו. משמע הא לא"ה פטור ע"כ. <b>דברים</b> הללו תמוהים בעיני. ומה ענין שמטת השדה לכאן. התם לא עביד מעשה ואינו אלא מבטל כיסו. משא"כ שחרוריתא דאשייתא מחמת שדר בו. גירי דיליה נינהו. ומזיק בידים הוי (אע"ג דמשמע מלשון רשב"א. דיהיב ליה דין גרמא בעלמא. הא ודאי ליתא. כי מעשיו גרמו הפסד גמור הניכר) וחייב אע"פ שאינו מתכוין להזיק. <b>וכי</b> עד כאן לא ידענו שהמזיק שאינו נהנה. חייב מכל מקום. והלא אפי' בהמתו של אדם שירדה כדרכה והזיקה. אע"פ שלא נהנית. חייב ומשלם מה שהזיקה. משו"ה הכא דקעביד מעשה רבה בדירתו ותשמישו בבית. לא מסתברא לאפטורי כה"ג. <b>ואילו</b> אינש אחרינא הוה. כה"ג ודאי חייב. דמזיק בידים חשוב בלי ספק. אלא הכא היינו טעמא דפטור. משום דאיהו דאפסיד אנפשיה. שהיה לו לבנות. משו"ה קנסינן ליה. אע"ג דחסר. והלה אינו צריך להעלות לו שכר. מאחר שאינו נהנה. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>וזורע למטה </b>כנ"י ומשמע דלגמרי יורד וזורע למטה. כשעור כל גנתו (דאין זורעין לחצאין) כו' תי"ט. 
+<b>לא </b>ברירא לי. מ"ט לא. וכל גנה נזרעת ערוגות ערוגות. <b>ולא</b> דמיא לבית דירה. דודאי אין דירה לחצאין. שאם נפחתה עליה. אינה ראויה לדור בכולה. לפיכך יורד וזורע ודר למטה. ומשתמש בבית כולו כנגד העליה. 
+<b>משא"כ </b>בגנה זו. הרי יפה לו שיזרענה. כל מה שיוכל לזרוע ממנה. ממה שיזרע למטה בבית הבד המקורה. מה חסר לו. 
+<b>אלא </b>שי"ל דהכא נמי איכא למיחש. מאחר שהתחיל קרקע הגנה שעל בית הבד להפחת. שמא יפחת כולו. ונמצא כל הזרע נפסד. הילכך ודאי תו לא זרע לה לגמרי. עד שיעשה לבית בדו כפין. ופשיטא דאזיל וזרע בבית הבד. כשעור כל גנתו. <b>ואם כן</b> אין הטעם לפי שאין זורעין לחצאין. אלא משום דלא סגי בלא"ה. <b>ודילמא</b> היינו נמי טעמא דשמואל. דסבר אפילו בארבע. אין אדם זורע חציו למעלה. וחציו למטה. 
+<b>לאחר הזמן חייב </b>בין בנזקין דשעת נפילה. בין דלאחר נפילה כו' נ"י. וכתו' דבשעת נפילה דומה לאש כו'. אבל הרא"ש כתב דאף בשעת נפילה הוי תולדה דבור. כו' ואי משום דהולכין ומזיקין כו' כ"ש דיש לחייבו יותר. מידי דהוי אקושר אבן ברגלי בהמתו. ע"כ. <b>ועדיין</b> אני אומר. שדברי התו' נכונים יותר מדעת הרא"ש. דלפום מאי דאוקימנא לעיל. כולה מתני' מיירי בבנה הכותל כדרכו. ונפל מחמת אונס רוח וגשמים (דאל"ה בכל גוונא חייב) א"כ אע"ג דהשתא אתייליד ביה ריעותא. מ"מ אינו נופל אלא ע"י כח אחר המעורב בו. דומיא דאש. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתבן ובקש </b>אבל במידי דמיכל. שומעין לו עמו"ק בס"ד בח"מ סשל"ו. 
+<b>אין שומעין לו </b>אע"פ שעדיין שוה כדי שכרו. 
+<b>משקבל עליו וא"ל הילך שכרך אין שומעין לו </b>ז"ל תי"ט. ולא תנן הכא ויציאותיך. דהכא מיד שקבל עליו קנתה לו רשותו. ע"כ. <b>ודיוקו</b> הבל במ"כ. דהא שכרו. היינו יציאה. והכא דאיהו גופיה קעביד. אין לו אלא שכרו. ולעולם אימא דלא קני אלא בדעבד מעשה. כדלעיל. וא"ת תרתי למה לי. הא עבד תלמודא צריכותא. ומשמע מנה נמי בהדיא. דהני תרתי בבי מיירו בחד גוונא. וכן עיקר. <b>בתי"ט</b> קרוב לעבור בבל תלין שהפועל (כצ"ל) לא ידע כו' ולא יתבעהו. והשוכר (כצ"ל) בטרדת פועליו כו'. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>והירק בנתיים </b>פשיטא דבמקום מדרון ושפוע עסקינן. דאי בזקוף שוה. אי אפשר ליגדל בו דבר. לפי שכל הצמחים. יוצאים מהקרקע על קו ישר נצב. העושה זוית נצבת. עם שטח הקרקע שהוא התושבת. <b>וצ"ע</b> איך דין קרקע משופעת כזו. לענין מכירה. אם נדונת בחוט המשקולת. אם מתרחק ד"א. או במתלקט עשר מתוך ד"א. ואם מקדרין בהרים. כמו לענין עירובין. <b>וצ"ל</b> עכ"פ. דבבציר משיעור ד"א ברחוק חוט המשקולת. ומתלקט עשר בפחות מד"א. דכה"ג אינו נמדד ולא נמכר (דלא ניחא תשמישתיה) מיירי הכא. דאל"ה ליחזי דמאן הוא. 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Eduyot/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Eduyot/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..227faacdd753cbc6df71f4f4fb4269187c0ea0aa
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Eduyot/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt	
@@ -0,0 +1,319 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Eduyot
+לחם שמים על משנה עדיות
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה עדיות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>וסת </b>מלה תלמודית. מתנכרה. 
+<b>והמשמשת בעדים </b>כלומר מצוה על כל אשה לשמש בשני עדים. <b>עמ"ש</b> הרע"ב ספ"ב דנדה. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>אבות העולם </b>הלל ושמאי. <b>צ"ל</b> אבות העולם מיקרו. אבות סתמא לא מיקרו. 
+<b>לא עמדו על דבריהם </b>צ"ע. היכן מצינו בהלל ושמאי עצמן. שלא עמדו על דבריהם. וגם בבית שמאי. משמע מסקנא ספ"ק דיבמות. דעשו כדבריהם. וצ"ל דקאי אהלל. ובית הלל. דלא עמדו בדבריהם כדלקמן. אלו דברים שחזרו ב"ה להורות כדב"ש. וכן בשטת שמנה עשר דבר. נמנו ורבו ב"ש על ב"ה. וכן הלל עצמו חזר לדברי שמאי. גבי הבוצר לגת (נמצא באבות עולם ששנו כאן לא נכלל שמי. אלא הלל ותלמידיו). 
+<b>א"כ </b>אין ענין משנתינו זאת. לתת טעם למה נשנה מחלוקת ב"ש וב"ה בכל מקום. אע"ג דב"ש במקום ב"ה. אינה משנה. דבהא טעמא אחרינא איכא. והיינו דר"י דבסמוך וכדאמרינן בעלמא. דאמר לך מני ב"ש. וכן הא דא"ר הונא תנא בש"א אין מאכילין את העניים דמאי. אתיא כר"י דהכא. <b>ועדיין</b> קשה קצת לשון רבים אבות העולם. ואי כפירוש הרע"ב הנ"ל. הא לא אשכחן דהדר ביה שמאי לגבי הלל. ומש"ל אינו מספיק. ונראה דוחק. 
+<b>לכן </b>נראה יותר כפירוש הר"מ. שלא עמדו חכמים על דבריהם. ואמתני' דלעיל קאי. דלא עמדו דברי שמאי והלל. אלא דברי הגרדיים. גם שניהם שו"ה הודו. להם ודוק. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>שאין ב"ד יכול לבטל </b>עמ"ש בס"ד רפ"ה דמ"ש. ובשי"ע (סק"ז) ובאג"ב. 
+<b>היה </b>גדול ממנו בחכמה כו'. עתי"ט להכי אהדריה כו'. דבכה"ג פ"ה דאבות והתם פשיטא דאו או קתני. <b>לא</b> ידענא מאי פשיטותא. אע"ג דאייתי לה נמי התם בשם מד"ש. לא כיפי תלי להם. עמ"ש שם בס"ד. איברא ליתא. 
+<b>עד שיהא גדול בחכמה ובמנין </b>ועתי"ט מ"ש בשם הראב"ד. דכשהמנדה ידוע. הוא חשוב וימנע כל אדם מלשקול עצמו כנגדו. שאם שוה לו בחכמה. שמא אינו שוה בי"ח כו' ולא למנין שנים. ע"כ. <b>ר"ל</b> אפילו גדול במנין תלמידים. אינו יכול לבטל דברי היחיד החשוב. דד"ח אפילו באלף לא בטיל (עשי"ע סק"י) והיינו נמי טעמא דמתני' וגם לפעמים התלמידים חציפי חוורי דמליין קטמא. כמו בדור יתום הללו (ועס"ח). 
+
+Mishnah 6
+
+<b>למה מזכירים דברי היחיד </b>כו' אומר אני מכאן ראיה שיש להניח הנוסחאות המוטעות (לפד"ה) הנמצאות במשנה ובתלמוד. ואין למהר למחקם. מפני שני הטעמים שנזכרו כאן (היכא דלא הוי טעות דמוכח טובא) אבל יש להעיר עליהם. ולא להסירם מן הספרים. 
+<b>גם </b>יש לזה כדמות סמך. במה שראינו אפילו בתורה ובדברי הנבואה. יש קרי וכתיב (אע"פ שאינו דומה כלל. דקריין ול"כ. או כתבן ול"ק. הל"מ נינהו. אלו ואלו דא"ח הן. זכר לדבר מיהא איכא) גם בגמרא דפ"ינ (דק"ל סע"ב) יש ראיה גמורה. ועיין בשלהי קונדרס בנין בית הבחירה שלנו. 
+<b>ועוד </b>בה שלישיה בזכרון המחלוקות במשנה. צא ולמד משוק של תגרים בחלופי מטבעות בנוהג שבעולם. שכל מדינה ומדינה ועיר יש לה מטבע מיוחד לעצמה. משונה משל זולתה במשקל ובכסף וזהב. כל אחד או טוב מזוקק מחברו. או גרוע ומעורב בסיגים מזולתו. אצ"ל בצורותם הנפרדות זו מזו. והייתי מימי תמיה. מה ראו אנשי העולם על ככה. ומדוע לא הסכימו כולם על אופן מטבע אחד. בערך אחד ושווי אחד לכולם. ויהא עובר לסוחר בכל מקום. בשוה. והמה בקשו חשבונות רבים. ע"י השתנות הערך בין מטבע מקום אחד לזולתו. וע"י כך העובר ממקום למקום נפסד בחליפין. כ"ש הצריך למטבע במקום אחר. אך בחכמה עשו כן. כדי להמציא רווח לשולחנים. שיהא להם ג"כ במה להשתכר. ולא חשו להפסד מועט של הסוחר. ששכר נגד זה הרבה בסחורתו. 
+<b>כן </b>הדבר הזה. להבדיל בין קודש לחול. ע"י שינוי הדעות החלוקות. נשכרנו הרבה לחקור לב כל אחד מהחכמים. שאין דעתם ושכלם שוה. ולחדד השכל. ע"י קנאת סופרים תרבה חכמה. ישוטטו רבים ותרבה הדעת. עם שיש קצת הפסד זמן בעיון וחקירה. ועמל כבד לירד לעומק דברי מחלוקתם בפלפול ודיוקים וסברות מחולפות. ולעמוד על המסקנא. לקבוע הלכה ברורה פסוקה. אדרבה גם זה ריוח. אגרא דשמעתא סברא. ולפום צערא אגרא. ודבר זה נלמד גם מהתורה. שנשתמשה בלשונות מסופקים. ומשתמעי לכמה אנפי. אף בדברי המצות. החוקים והמשפטים המעשיים. ההכרחים לדעתם בבירור גמור בכל עת. והסתירה הכוונה האמתית המוחלטת. ומסרתם לחכמים. עם רמזים דקים בכתוב. הן לא קצרה יד ה' לדבר בלשון באר היטב מובן לכל. אם לא כאשר אמרתי. להרבות שכר העוסקים ועמלים בתורה. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>שמאי אומר </b>דבר חדוש הוא זה. וכן במשנה הסמוכה. ולהלן במ"י וי"א. ועפ"ק דשבת בסוגית י"ח דבר. ששמאי והלל לא נחלקו אלא בשלשה מקומות. אך כאן (בארבעה מקומות הנ"ל) לא היה הלל במחלוקת. 
+<b>וצ"ל </b>מה שאמר שמאי. דברי יחיד הם. הוא ששמע כך משמאי. ושאר תלמידיו לא ידעו ולא שמעו ממנו דבר זה. כענין שמצינו ספ"ב דעירובין בר"אי ששמע דברים מר"א. וחזר על כל תלמידיו ובקש לו חבר ולא מצא. וצ"ל שחזר בו. כדאשכחן בגמרא פא"צ. דלאורתא אמ"ר הכי. ובצפרא הדר ביה. ואותם התלמידים ששמעו הראשונה. לא שמעו השניה. ואפשר ג"כ שבארבעה מקומות אלו חלקו ב"ש. על רבם ועל ב"ה. ואמרו דעת שלישית. אבל אין נראה לומר ששמאי אחר הוא שנזכר כאן בפרקין. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>והבשר </b>כתי"ט ומים תלושים מכשירים כו'. ומסולקת קושית תו' בזה. ע"כ. <b>ולא</b> ידעתי מה היה לו שכתב כן דודאי קושית התו' אלימתא היא. אליבא דשמואל. דהוא מרה דשמעתא דהכשר בשר זה. ולדידיה לית לן קרא לתלושין דמכשרי. כמ"ש התו' שם. וזה ברור. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>שהן טהורות באוהל המת </b>עמו"ק ריש הלכות חנוכה. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>ועל שירי תנור כו' והודו לו </b>עתי"ט מ"ש דעל שהיו אומרים שלשה הוא דהודו כו' <b>נ"ל</b> הבל. במ"כ הפך קערת כסף ההבנה על פיה. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>האב זוכה לבן </b>עיין חנון צורי. 
+<b>ובמספר הדורות לפניו </b>עמ"ש ראב"ד. דקאי אזכות הדור. ולתי"ט אאב קאי. <b>וכל</b> דבריהם דחוקים. בפרט לשון תי"ט אליבא דרע"ב. תקשי הני שיתא נינהו. והא בתוספתא דאייתי לעיל. משמע דחמשה בלבד הם. גם האע"פ שדייק ראב"ד. לא נתיישב היטב בדבריהם. 
+<b>ולדעתי </b>יש דרך פשוטה טובה. לפרש לשון המשנה. שמספר הדורות. הוא תנאי למה שקדם. שהאב זוכה לבנו בשנים. אח"כ אמר שאריכות ימים (טובים. כי הרעים כאין חשובים) עם שהם נחלת אבות. תלוים ג"כ במספר הדורות לפניו. כי אף אם אחד היה אברהם וירש את הארץ. וזכה לבניו להנחילה להם. לא יכלו להוריש את יושבי הארץ מיד. אלא אחר ארבעה דורות. ככתוב ודור רביעי ישובו הנה. וזה לפי שלא שלם עון האמרי עד הנה. כדמפרש קרא. על כן לא הועילה זכות האב עד אותו זמן. <b>ומפרש</b> ואזיל והוא הקץ. כי אע"פ שנאמר וענו גו' ארבע מאות שנה. דמשמע אחר זה מיד יחזרו לארץ. כי כל עיקר ירידת מצרים. היה מתחלה בשביל כך. כי לא היה להם מקום ישיבה בארץ כנען עדיין. ואעפ"כ כשיצאו לא יכלו להכנס מיד לארץ. לפי שלא שלם עון האמורי עדיין. לפיכך תלה בשנים ובמספר דורות לפניו. שהוא הקץ האמיתי. והוא ע"ת קץ. כמ"ש בס"ד בלקוטי אורות. ובמיטיב נגן. ועיין עוד בפירושי לתרגום המכונה יב"ע עה"ח. ובהגהותי לצמח דוד. 
+
+Mishnah 10
+
+<b>משפט המצרים </b>יש לתמוה. כי במ"ר (עה"פ וימלא ז"י אחר הכות ה' את היאור) משמע שכל מכה שמשה חודש ימים. ואינן אלא עשר מכות בכלל. א"כ נשארו שני חדשים פנויים. ואיה המשפט. <b>וי"ל</b> קצת. שאין הכוונה שהתמיד המשפט בהם כל ימי החודש רצופים. כי בלא"ה לא כל החודש עמדה המכה. כמ"ש במדרש. הא לא באו להודיע כי אם משך זמן משפט המכות בכללן. מכל מקום צ"ע מתי היו הימים הפנוים ממכות. 
+<b>שוב </b>ראיתי בח"א. דבר זה. שכתב אם היו המכות רצופות. צ"ל שהתחילו מתמוז. 
+<b>ותמיהא </b>דלא סליק ליה חושבנא. דהא אפילו נצרף גם חצי ניסן. לפחות צריך שיתחילו מחצי סיון. גם דס"ע צ"ע. כי בפ"ג משמע שהתחילו באייר. א"כ אינן יב"ח. ובפ"ה משמע שהתחילו בחצי ניסן. <b>ונראה</b> ליישב הכל בטוב טעם. כי באמת לא נזכר במשנתנו כלום ממכות דווקא. אלא משפט המצריים. והוא אמנם התחיל משעה שבא משה אל פרעה. וא"ל שלח את עמי. מאז התחיל הש"י לישב עליהם במשפט. גם מן אז הרגיש פרעה בפורענות. ומזה השליחות עבר חודש אחד (נמצא בחצי אייר בא אליו שנית) עשה מופת התנין. שהה עוד חודש ימים. חזר ובא אליו בחצי תמוז. והתחילה מכת הדם וכן כולן. נמצא כלה המשפט. ושלמו המכות כסדרן. לסוף יב"ח בשנה האחרת. כמ"ש בפירושי לס"ע. 
+<b>גוג ומגוג </b>גי' שבעים אומות. 
+<b>שנאמר ומדי שבת בשבתו </b>ז"ל רע"ב. כלומר לאחר שיהיו בגיהנם כל כך ימים. כמו שיש כו'. 
+<b>לא </b>ידעתי מניין זו. ולשון המשנה לא משמע הכי. אלא מפסח ועד העצרת ממש. 
+<b>ונ"ל </b>שזה מפני שהם ימי נקיון. ולכן גם הם ימי ספירה (דעומר) לטהרה. כמ"ש בס"ד במבוי י"ב (לעיר האלהית) וריב"ן לא פליג אלא בדאיכא הנך שבע שבועות. הכי הוא דסגי. מיהו כי ליכא כסדרן. מודה דבעו שנים עשר חודש. דלהכי אתי מדי חודש בחדשו. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בכשני כו' </b>כל הכפין הללו שבמשנתנו. אינן באין לדמיון השעור בקירוב. אלא לענין הזית. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>גלגילון </b>ע"פ הר"מ. <b>ולא</b> ידעתי מדוע הרחיקו משרשו. והלא טוב להביאו אליו. ויפורש כמשמעו לשון גלגול. על שם שמגלגלו סביב גופו. כאזור הזה. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>ארוג טמאה </b>אפילו רבי דוסא. בבית קבול ארוג מודה. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>עיין </b>פרק ב' דביצה. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>הכל מודים שהיא מותרת </b>ולא שייך טעמא דהכנה. דדווקא לידת ביצה חשיב הכנה. כו'. שאילו נמצאת במעי אמה אינה מגדלת אפרוח כו' עכ"ל הרא"ש. 
+<b>תמיהא לי. </b>א"כ לא הכינה שבת כלום. וי"ט הכינה לעצמה. גם לא ידעתי מניין לנו דבר זה. <b>ולדידי</b> מסתברא איפכא. ביצה כבר נגמרה מכל וכל. מאתמול. הילכך הויא הכנה. 
+<b>והיינו </b>דאמרינן עם יציאתה נגמרה. לכל דבר. משא"כ עגל שלא נגמר עד עת לדתו ממש. 
+<b>והא </b>דאמרינן ב"פ הבא על ב"פ. נ"ל בדשחטוה לאם ביום שכלו חדשיו מיירי. ועכ"פ חיות העגל תלוי באמו. כל עוד שלא נעקר לצאת. כי עובר ירך אמו הוא. ונזון ממה שאמו נזונת. אבל ביצה משנגמרה. שוב אינה מחוברת לאמה, ואינה מעורה עמה. ולא נזונת ממנה. אלא כדמנחא בכדא דמיא. ואוכלא דאפרת הוא. אלא שדלת נעולה בפניה. עד שתצא לאויר העולם. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>כרם רבעי </b>עמ"ש בס"ד במשנה לחם מ"ו פ"ז דפאה. 
+<b>ובה"א כולו לגת </b>והא מילתא נמי חומרא כו' אצל העניים. משום גזל בע"ה, ראב"ד. 
+<b>קשיא </b>לי. למה ליה למימר הכי. והא איכא דעדיפא. משום דעניים מפקעי ליה מקדושתו. ומשום גזל שמים. הוה ליה למימר. וכמ"ש ראב"ע בכיוצא בה. הרי אתה כמהנן ממון. ואין אתה אלא כמפסיד נפשות. שנאמר היקבע אדם אלהים וגו'. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>א"צ לנקב </b>עתי"ט שמגיה בלשון רע"ב מוחל בחי"ת. <b>ובאמת</b> אינו כן. אלא מוהל בה"א גרסינן. כמ"ש בס"ד בטהרות. 
+<b>אע"פ שמנטף טהור </b>פירושא דהך מתני' קשיא טובא לדרך המפרשים. כי איך אפשר להעלות עה"ד. שאדם יקבל טומאה מן המשקין שאינן של זב וזבה (אם לא טומאת ידים. עפ"ח דפרה וריש כלים ובכ"מ) ואנן סתמא תנן. שוב ראיתי שגם תי"ט הרגיש בזה. אבל לא נתיישב כלום בדבריו. <b>ועוד</b> אי מתורת משקין קאתו עלה. הלא אין שעור למשקין טמאין. בכל שהו מטמאין הן את הידים. ותו מאי שנא שמן טמא מתחלתו דסיפא. משמן טהור שנטמא. מי לא בעי טעמא. <b>מכל</b> הלין. נ"ל ד"א הגון בפירוש משנתנו. משום חנינה נגעו בה. דשמן מין רבב הוא. ובבגדים חוצץ. כדתנן על של בנאים מצד אחד חוצץ כו'. ועל בשר אדם נמי בדין דלהוי חציצה. כי השמן סותם נקבי העור. ונסרך על העור. לכן סיכה דינה כשתיה בכ"מ. אלא משום תועלת האדם והנאתו בסיכה. בטל השמן ע"ג גופו. ולא חייץ. מיהו כי מנטף. דאית ביה טובא דלא צריך ליה. ולא בטיל אגב גופא. הויא חציצה לב"ה בכדי סיכת אבר קטן. דהוי ליה דבר חשוב לחוץ. משום דכה"ג קפיד עליה. וחציצה בקפידא תליא מילתא. ומשו"ה כל מה שנדבק השמן. ע"י סיכה ונסרך בבשר. לא חייץ. אבל טפי דלא ניחא ליה ביה. קפיד וחייץ. ובשמן טמא מתחלתו. מעיקרא קפיד עליה. ולא ניחא ליה שישאר על בשרו יותר מכדי סיכה (דפורתא עבדי לה) ומאי דטפי. ודאי קפיד עליה לב"ש נמי. ופליגי בשיעורא. 
+<b>טופח ומטפיח </b>נראה משום דכל משקה טופח. מטפיח הוא בלי ספק. אלא שהטופח גרידא. כשמטפיחים בו. לא נשאר בטופח כלום. לכך הוצרך לומר ומטפיח. כלומר שיש בו כל כך משקה. שלאחר הטפחה עדיין נשאר בו לחות של טופח. ואינו מתקנח כולו כשמטפיח. ששני הדברים נמצאים בו ביחד. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>ובה"א צריכה ממנו גט שני </b>עתי"ט שהאריך הרחיב לשון לבאר כוונת הר"מ בפירושו כאן שקלסו מאד. ולכוונו עם מ"ש בחבורו. של"א חזקה זו אלא באשתו שגרשה כו'. דליכא למימר דאתא למימר כשיש כאן עדים. דפשיטא כו'. 
+<b>ואולם </b>לדעתי מה שדחה תי"ט. זהו האמת בכוונתו ז"ל. ור"ל דמ"ש הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה. באשתו. זוהי הפליאה הגדולה שנתפעל ממנה. ועשה לה כל הקלוס הלז. דקמ"ל חדושא. דעדי יחוד בלבד. יש להם דין עדי ביאה ממש לכל דבר. באשתו שנתגרשה. אע"פ שבאשה אחרת. אין להם דין עדות קדושין כלל. <b>וזה</b> מפני שאז אין לו יכולת על זה. כלומר משום דחציף מאן דמקדש בביאה. ואין אדם שליט על זה. להחציף פניו. לומר לבני אדם. ראו שאני עושה זאת. אע"פ שיצרו בוער בו. לאהבת אשה. ואינו מושל ברוחו. בדבר זה. דיצרא דעברה אלים טובא. מכל מקום לא יוכל להסכים לעשות חוצפא יתירה. שאין יצרו תוקפו בה. לתת גם פיו לחטיא את בשרו. ומאחר שאין לו יכולת על זה. משו"ה לא מהנו עדי ביאה. ואין חוששין לביאתו. לקידושין. 
+<b>משא"כ </b>באשתו. שיש לו היכולת על זה. לשתוק ולבעול לשם קדושין. לפי שכך אמרו חכמים. שהן הן עדי יחוד. הן הן עדי ביאה של קדושין. <b>וזה</b> ודאי דבר נפלא. שלא השוו מדותיהם. אשמעינן הילכתא. ואשמעינן טעמא. 
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>ואחד מופנה. </b>ה"ה אם נשוי נכרית. אלא לרבותא נקטיה. דאפילו אין לו אשה. פליגי בה. 
+<b>והלה </b>מלה יוונית. שוה היא לזכר ולנקבה. 
+
+Mishnah 10
+
+<b>סדין בציצית </b>וביום דהוא מצותו. אתי עשה. ודחי ל"ת. והקשו תו' דהיכא דאפשר לקיים שתיהן. כשלא ילבש אלא טלית של צמר. כו'. 
+<b>והא </b>לא קשיא. לא ילבש טלית כלל. דציצית לאו חובת גברא. <b>דמיירי</b> שצריך להתכסות בסדין. ולא סגי ליה בלא"ה. ואחר אין לו. 
+<b>וכתי"ט </b>בשם כ"מ. דקושיא מעיקרא ליתא. כיון דדרשינן סמוכין כו'. א"כ כלאים דשרי רחמנא היכי משכחת לה ע"כ. <b>ואינו</b> מוכרח. איברא איכא לאשכוחי. היכא דלית ליה. אלא חוט אחד של צמר לתכלת. ומיבעי ליה לקיומי מצות לבן בציצית של פשתן. כה"ג הוא דשרי רחמנא. כיון דלא אפשר ולא סגי בלא"ה. 
+<b>אי נמי </b>אע"ג דאפי' ציצית צמר בטלית של פשתן. נמי אשתרי. היינו דווקא היכי דלא אפשר ליה בטלית דצמר. מיהא היכא דאפשר ליה דמצי לקיומי תרוייהו. עלית של צמר. וציצית דצמר. לעולם אימא לך דלא דחי. ולא שרי רחמנא כה"ג. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מפני שגדלה באיסור </b>ואפי' נגמרה קודם שנטרפה אמה. אסורה. <b>נראה</b> לי טעמא משום גזרה. אטו ביצת טרפה מן הבטן. נגעו בה. הילכך לא פלוג בה. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ונדוהו </b>הראב"ד מפרש. לפי שאין עושין כן. שמא יוציאו לעז כו'. <b>ר"ל</b> הנואף והנואפת. יאמרו בלבם שאין ממש במי המרים. ויבואו לנאוף עוד. <b>אי נמי</b> אפילו באחרים ג"כ יש לחוש ללעז. כי אע"פ שלא ראו ולא ידעו אם זנתה באמת. מ"מ יש לפעמים הוכחות גדולות רגלים לדבר וידים מוכיחות. עד שהדבר ברור לעם ונחשב אצלם אמת גמור כאילו ראוהו. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>אני שמעתי מפי המרובים </b>פירש הראב"ד. נראה כי הראשונים נמנו על אלו ד"ד והיו מחצה על מחצה. הוא שמע מן המחצה האחד. כו'. והוא עומד בשמועתו כו'. <b>ואינו</b> נוח לי. שא"כ מחויב היה לקבל דברי הרבים על כל פנים עכשיו שנצטרפו רבים עם המחצה. ולא היה לו לחלוק עליהם. 
+<b>אבל </b>אני אומר לא כך ולא כך. כי גם לא יתכן שיהיו חולקין במציאות אצל מי היה הרוב. דחד מנייהו משקר ודאי מזיד. אלא שני מנינים היו. בשני זמנים שונים. פ"א היה הרוב כדברי עקביא. ופעם נמנו ורבו כדברי חכמים. נמצאו דברי שניהם אמת. 
+<b>תי"ט </b>ד"ה ח"ו. צ"ל ויש לומר דס"ל. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>על ציר חגבים טמאים שהוא טהור </b>התו' (ואחריהם מפרשי המשניות) נדחקו מאד בטעם הדבר. וכבר כתבתי בענין זה בחי"ג פג"ה (צט"ב) ואעתיקנו הנה. וז"ל תו' שם בד"ה שאני ציר דזיעה בעלמא הוא. פירוש לא אסור אלא מדרבנן כו' ואע"ג דבת"כ דריש נמי גבי חגבים שקץ לאסור צירן כו'. אסמכתא בעלמא ע"כ. <b>וכתבתי</b> על זה. מ"ש תו' אסמכתא היא. אינו מוכרח. גם דבר תימה הוא. לומר דווקא בדגים אסמכתא היא. ובשרצים דרשה גמורה הויא ואיסור דאורייתא. כמו שהכריחו תו' שם באמת בראיות ברורות. מאי שנא שרצים מדגים. מאי אולמיה דשרץ. אדרבה דמו טמא ואינו מכשיר ואין לנו כיוצא בו. משמע לכאורה דדם דגים עדיף (איברא בקושטא תרוייהו שוין. עמ"ש שם בס"ד שלהי מכשירין) <b>אלא</b> יש לחלק בין ציר שיש בו מים. לאין בו מים. כמ"ש תו' עצמם בדבור הקודם (שם ד"ה והאמר) ובת"כ מיירי בציר שאין בו מים. והשתא אפי' אם ת"ל ההיא דכל גרב נמי מיירי בהכי. כשינויא קמא דתו' דלעיל. מ"מ שפיר קמסיק תלמודא דזיעה בעלמא הוא. משו"ה מקל ביה ר"י במין במינו טפי מבעלמא. אע"ג דציר דאורייתא הוי. אינו חמור כממש. אפילו אליבא דר"י דמחמיר במין במינו. ואע"ג דציר נמי חמיר טובא ודאי שהרי אוסרו ר"י במאתים. והיכן מצינו כיוצא בה. שאיסור דרבנן יאסור כל כך (ויותר מאיסורי דאורייתא גמורים) <b>ואב"א</b> כשינויא בתרא. וההיא מיירי בציר עם מים. ואפ"ה מחמיר בה ר"י טפי משאר איסורין. אלא שיש לו ביטול גם במינו. משום דזיעה הוי. השתא דאתינן להכי. כולא אתי שפיר בלי דוחק. ובודאי הוא דבר שאין הדעת סובלתו. לומר ציר דגים טמאין דרבנן. ודוק. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>נמצאת השני מעוברת </b>עמ"ש בס"ד בהגהותי לס' הי"ד פ"ו מהל' ק"ה. 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>שהורהנה </b>כתי"ט שמצא הפרש בין משכון להרהון. בחבורו של הר"מ (ע"פ הירושלמי) שהרהון אמרו שם על שלוה עכשיו. <b>הכי</b> הוא ודאי. ואשתמיטתיה גמרא דידן פ"ב דפסחים (דל"א) דאיתא התם בהדיא. כשהרהינו אצלו. יע"ש. <b>גם</b> מ"ש תי"ט דהכא נקט זה הלשון לרבותא. <b>מה</b> צורך לזה. ותנא מעשה שהיה כך היה נקט ואתא. 
+<b>ועדיה </b>בפסולי עדים קמיירי. הראב"ד. <b>ולדידי</b> א"צ לומר כך. אלא כל מקום שהאמינה תורה ע"א. הרי הוא כשנים. דכוותה בפ"ק דסוטה. ושבאו לה עדים. אפילו ע"א במשמע. והכי נמי בדוכתי טובא. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>נשמט </b>מלשון רע"ב דבור שלם. וכן צ"ל <b>לטמא ולטהר</b> כו'. שבודקין ואומרים זו טמאה וזו טהורה. כל זה חסר בפירוש רע"ב. כנראה מתי"ט. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>איל </b>שמא על שם גדלו וגבורתו משאר חגבים נקרא כך. ע"ד שקראו אילונית. שהיא דכרניתא. קולה כזכר. וכן גברתנית. שהיא אשת חיל כגבר. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ומ"ש </b>אע"פ שאין חומה. והא דתנן ואם אין מקדש. ירקב. כו'. הילכך נ"ל דמההיא ליכא למשמע. דילמא אע"ג דקדושה ראשונה קדשה לע"ל. ומן הדין אוכלין מ"ש כו'. אפ"ה אמרו חכמים שלא לאכול וירקב כו' עכ"ל תי"ט. 
+<b>איברא </b>בדותא היא במ"כ. ובלא"ה לק"מ. כמ"ש בס"ד שילהי קונדרס בנין ב"ה אשר לי יע"ש. 
+<b>שקדושה ראשונה כו' וקדשה לע"ל </b>פירש הר"מ קדושת מקדש וירושלם. אבל קדושת א"י. לא. ולמה כו'. לפי שקדושת מקדש וירושלם מפני השכינה. כו' אבל חיוב הארץ. אינו אלא מפני הכבוש. וכיון שנלקחה הארץ מידיהם. בטל הכבוש כו'. וכיון שעלה עזרא וקדשה. לא קדשה בכבוש. אלא בחזקה. ולפיכך כל מקום שהחזיקו כו'. הוא מקודש היום עכ"ל. <b>וכתב</b> עליו כ"מ. ואיני יודע מה כח חזקה גדול מכח כבוש כו'. ותו בראשונה שנתקדשה בכבוש. וכי לא היה שם חזקה. והניח בצ"ע. <b>ודברים</b> אלו המה נפלאו ממני. מה הלשון אומרת. מה כח חזקה גדול. מי הגיד לבכ"מ זה. והיכן שמע כזאת מלשון הר"מ. אדרבה זוהי כוונת הר"מ ז"ל. שלא להעדיף כח חזקה מכח כבוש. ואינו אלא למעט כח חזקה גרידא. מכבוש דאית ביה תרתי לטיבותא. <b>ובודאי</b> כך הוא דמשנטלה הארץ מידינו. בטלה חזקתנו עם הכבוש. שחלף הלך לו. ואע"פ שא"י מוחזקת היא מאבותינו. וקרקע אינה נגזלת. מ"מ בכבוש תלי לה רחמנא. ועל תנאי ניתנה. בעבור ישמרו חוקיו. ומשחזרו או"ה וכבשוה. חזרה לחזקתה הראשונה. פשיטא דאתי כבוש וחזקה. ומפיק מידי כבוש וחזקה <b>מיהו</b> כי הדרו להו עולי בבל ואחזיקו בה. ודאי מהניא חזקה. למאי דאחזיקו. מדעת אחרת מקנה אותה. דביה תליא השתא דליכא כבוש. ומשו"ה למאי דלא אחזיקו. לא מהני מידי. דלא אתיא חזקה לחודה. ומבטלה חזקה וכבוש דאו"ה. דאכתי יתבי בגווה. והיינו משום דלא הוי כבוש האידנא. <b>איברא</b> כבוש טפי עדיף ודאי. דאפילו קצתו מהני לכולה. ככבוש ראשון. והכי קיי"ל המוכר עשרה מדינות. הלך הקונה והחזיק באחת. קנה כולן. והבן זה כי ברור הוא בעזה"י. <b>וכך</b> היה אומר הר"מ טוביינא דחכימי. וכיון שעלה עזרא לא קדשה בכבוש. כדי שנאמר שיועיל אף למה שלא כבש. ועתיד ליכבש. דככבוש דמי. הא ליתא. אלא בחזקה בעלמא היא שהניחוהו להחזיק במקצתה. לא בכולה. ולא הונח לו לכבוש ולהחזיק יותר. פשיטא דכה"ג לא פשטה קדושה. במה שלא כבש ולא החזיק. אלא למאי דאחזיק. אחזיק מיהא לע"ל נמי. 
+<b>ולא </b>דמי לכבוש ראשון. שהיה על תנאי שמירת התורה כמש"ל. משא"כ בחזקה דכבוש שני. שהיתה מתנה חלוטה. מאת מלכי האומות המושלים עליה. בלי שום שיור ותנאי. בזה ודאי יפה כח חזקה. למה שהחזיקו. אבל הורע כחה למה שלא החזיקו. הרי אלה דברים מאירים כספירים. ובמ"כ הכ"מ ותי"ט. דאזלי בתר איפכא. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>ועוד אחרת היתה שם </b>כו' עיין פיר"מ. ומ"ש תי"ט בשם רש"ל. וכן קשה במשפחה כשרה. למה לי עוד אליהו לקרבה. <b>במ"כ</b> לא אמר כלום בזה. כי לא על אלו אמר התנא. אלא כגון אלו. ר"ל כיוצא באלו הדומין להם בזה המקרה. ולא לגמרי. זה פשוט. <b>שוב</b> ראיתי שגם בתי"ט הרגיש בכך. 
+<b>אמנם </b>מ"ש עוד. דמשו"ה לא פרסמה רבי. לפי שכבר נטמעה בין הכשרות כו'. 
+<b>לכאורה </b>הוא נגד מ"ש בגמרא (קדושין עא"א) בפירוש. אהא דאר"י משפחה שנטמעה נטמעה. א"א אף אנן תנינא. עוד אחרת היתה שם וקרבה ב"צ בזרוע. כגון אלו אליהו בא לטמא כו' כגון אלו דידעין כו'. 
+<b>הרי </b>שהיא היתה ידועה ומפורסמת. והוא פירוש הרע"ב בראש משנתנו. 
+<b>וכן </b>צ"ל בהכרח. שאל"כ. איך יבוא אליהו לטמא ולרחק. אחר שכבר נטמעה. ואין מכירין בה. הא קיי"ל משפחה שנטמעה נטמעה. מכ"ש לע"ל. שיתן הקב"ה תורה חדשה וכמש"ל. 
+<b>ואע"פ </b>שתי"ט נשמר קצת. וסברתו לקוחה מדברי הר"ן. ויש לה סמך בגמרא ודאי דהכי אמרינן התם אמתני' דהכא. תנא עוד אחרת היתה ולא רצו חכמים לגלותה כו'. <b>ונ"ל</b> שהוא פירוש משנתנו. כלומר מה ששנינו כאן עוד אחרת קשיא ליה לתלמודא. אמאי לא גלי לה בשמה. כמו שגלה. משפחת בית צרפה. ומשני. ולא רצו חכמים לגלותה. והטעם לא אמרו. <b>אבל</b> נראה עיקר. משום סכנה הוא שלא רצו. כי הסכנה לעולם במקומה עומדת. שהקורא לחברו ממזר סופג כו'. ועבד דינא לנפשיה בדטבא ליה. לפיכך נמנעו מלגנות משפחות אפילו הידועים. ולא גלו אלא לצנועים. ולעתים רחוקות. כדי שלא תצמח רעה לחכמים מגלי הסוד. אם יתפרסם הדבר. 
+<b>והייתי </b>מתמיה מאד בענין המחלוקת שבמשנתנו. כי לפי מה שנפסקה הלכה בפ"י יוחסין (עב"ב) ממזרים טהורים לע"ל כר"י. ואתי דלא כמאן. דממזרי ודאין משמע דטמאין ודאי. עד שראיתי בר"ן בשם הרמב"ן. שיישב משנתנו על נכון. דמתני' לא איירי אלא בפסול עבדות וחללות. והוטב בעיני מאד <b>ומה</b> שהוקשה לר"ן. דמצות נוהגת לימות המשיח. <b>אשתמיטתיה</b> גמרא דפ' האשה שהיא עושה (סא"ב) דמצות בטלות לע"ל (וכ"ה במ"ר פרשת תזריע. עיין פנה ו' דאוצר הטוב). 
+<b>ועדיין </b>צל"ע ליישב כל הסוגיא דפרק עשרה יוחסין. 
+<b>להשות המחלוקת </b>של חכמים בד"ת. 
+<b>לדבריו </b>של ר"ש. המקרא נדרש לפניו. ולדברי חכמים. מקרא נדרש לפניו ולאחריו. ועיין בפירושי למשנה זאת בבית אל. במעמד ליום הרביעי. 
+<b>שנא' הנה אנכי שולח וגו'. </b>מ"ש בהגה תוך תי"ט. שמכאן רגילין לומר בתיקו נו"ט תשבי יתרץ כו'. <b>הבל</b> הוא. כי ע"פ האמת אין יוד במלת תיקו. שהיא רק מלה מקוצרת מן תקום. וכן ניקו ונימא. נקום ונאמר. ליקו לוקי. לקום. לוקים הוא כמו לאוקים. וכן אוקי ממונא. כמו אוקים. ומוקי לה. ומוקים ליה. וע"ס שבירת לה"א (נה"א). 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Eduyot/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Eduyot/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..822c6b5c9777ab66c5981ce1b75098a482260df0
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Eduyot/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,322 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Eduyot
+לחם שמים על משנה עדיות
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Eduyot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה עדיות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>וסת </b>מלה תלמודית. מתנכרה. 
+<b>והמשמשת בעדים </b>כלומר מצוה על כל אשה לשמש בשני עדים. <b>עמ"ש</b> הרע"ב ספ"ב דנדה. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>אבות העולם </b>הלל ושמאי. <b>צ"ל</b> אבות העולם מיקרו. אבות סתמא לא מיקרו. 
+<b>לא עמדו על דבריהם </b>צ"ע. היכן מצינו בהלל ושמאי עצמן. שלא עמדו על דבריהם. וגם בבית שמאי. משמע מסקנא ספ"ק דיבמות. דעשו כדבריהם. וצ"ל דקאי אהלל. ובית הלל. דלא עמדו בדבריהם כדלקמן. אלו דברים שחזרו ב"ה להורות כדב"ש. וכן בשטת שמנה עשר דבר. נמנו ורבו ב"ש על ב"ה. וכן הלל עצמו חזר לדברי שמאי. גבי הבוצר לגת (נמצא באבות עולם ששנו כאן לא נכלל שמי. אלא הלל ותלמידיו). 
+<b>א"כ </b>אין ענין משנתינו זאת. לתת טעם למה נשנה מחלוקת ב"ש וב"ה בכל מקום. אע"ג דב"ש במקום ב"ה. אינה משנה. דבהא טעמא אחרינא איכא. והיינו דר"י דבסמוך וכדאמרינן בעלמא. דאמר לך מני ב"ש. וכן הא דא"ר הונא תנא בש"א אין מאכילין את העניים דמאי. אתיא כר"י דהכא. <b>ועדיין</b> קשה קצת לשון רבים אבות העולם. ואי כפירוש הרע"ב הנ"ל. הא לא אשכחן דהדר ביה שמאי לגבי הלל. ומש"ל אינו מספיק. ונראה דוחק. 
+<b>לכן </b>נראה יותר כפירוש הר"מ. שלא עמדו חכמים על דבריהם. ואמתני' דלעיל קאי. דלא עמדו דברי שמאי והלל. אלא דברי הגרדיים. גם שניהם שו"ה הודו. להם ודוק. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>שאין ב"ד יכול לבטל </b>עמ"ש בס"ד רפ"ה דמ"ש. ובשי"ע (סק"ז) ובאג"ב. 
+<b>היה </b>גדול ממנו בחכמה כו'. עתי"ט להכי אהדריה כו'. דבכה"ג פ"ה דאבות והתם פשיטא דאו או קתני. <b>לא</b> ידענא מאי פשיטותא. אע"ג דאייתי לה נמי התם בשם מד"ש. לא כיפי תלי להם. עמ"ש שם בס"ד. איברא ליתא. 
+<b>עד שיהא גדול בחכמה ובמנין </b>ועתי"ט מ"ש בשם הראב"ד. דכשהמנדה ידוע. הוא חשוב וימנע כל אדם מלשקול עצמו כנגדו. שאם שוה לו בחכמה. שמא אינו שוה בי"ח כו' ולא למנין שנים. ע"כ. <b>ר"ל</b> אפילו גדול במנין תלמידים. אינו יכול לבטל דברי היחיד החשוב. דד"ח אפילו באלף לא בטיל (עשי"ע סק"י) והיינו נמי טעמא דמתני' וגם לפעמים התלמידים חציפי חוורי דמליין קטמא. כמו בדור יתום הללו (ועס"ח). 
+
+Mishnah 6
+
+<b>למה מזכירים דברי היחיד </b>כו' אומר אני מכאן ראיה שיש להניח הנוסחאות המוטעות (לפד"ה) הנמצאות במשנה ובתלמוד. ואין למהר למחקם. מפני שני הטעמים שנזכרו כאן (היכא דלא הוי טעות דמוכח טובא) אבל יש להעיר עליהם. ולא להסירם מן הספרים. 
+<b>גם </b>יש לזה כדמות סמך. במה שראינו אפילו בתורה ובדברי הנבואה. יש קרי וכתיב (אע"פ שאינו דומה כלל. דקריין ול"כ. או כתבן ול"ק. הל"מ נינהו. אלו ואלו דא"ח הן. זכר לדבר מיהא איכא) גם בגמרא דפ"ינ (דק"ל סע"ב) יש ראיה גמורה. ועיין בשלהי קונדרס בנין בית הבחירה שלנו. 
+<b>ועוד </b>בה שלישיה בזכרון המחלוקות במשנה. צא ולמד משוק של תגרים בחלופי מטבעות בנוהג שבעולם. שכל מדינה ומדינה ועיר יש לה מטבע מיוחד לעצמה. משונה משל זולתה במשקל ובכסף וזהב. כל אחד או טוב מזוקק מחברו. או גרוע ומעורב בסיגים מזולתו. אצ"ל בצורותם הנפרדות זו מזו. והייתי מימי תמיה. מה ראו אנשי העולם על ככה. ומדוע לא הסכימו כולם על אופן מטבע אחד. בערך אחד ושווי אחד לכולם. ויהא עובר לסוחר בכל מקום. בשוה. והמה בקשו חשבונות רבים. ע"י השתנות הערך בין מטבע מקום אחד לזולתו. וע"י כך העובר ממקום למקום נפסד בחליפין. כ"ש הצריך למטבע במקום אחר. אך בחכמה עשו כן. כדי להמציא רווח לשולחנים. שיהא להם ג"כ במה להשתכר. ולא חשו להפסד מועט של הסוחר. ששכר נגד זה הרבה בסחורתו. 
+<b>כן </b>הדבר הזה. להבדיל בין קודש לחול. ע"י שינוי הדעות החלוקות. נשכרנו הרבה לחקור לב כל אחד מהחכמים. שאין דעתם ושכלם שוה. ולחדד השכל. ע"י קנאת סופרים תרבה חכמה. ישוטטו רבים ותרבה הדעת. עם שיש קצת הפסד זמן בעיון וחקירה. ועמל כבד לירד לעומק דברי מחלוקתם בפלפול ודיוקים וסברות מחולפות. ולעמוד על המסקנא. לקבוע הלכה ברורה פסוקה. אדרבה גם זה ריוח. אגרא דשמעתא סברא. ולפום צערא אגרא. ודבר זה נלמד גם מהתורה. שנשתמשה בלשונות מסופקים. ומשתמעי לכמה אנפי. אף בדברי המצות. החוקים והמשפטים המעשיים. ההכרחים לדעתם בבירור גמור בכל עת. והסתירה הכוונה האמתית המוחלטת. ומסרתם לחכמים. עם רמזים דקים בכתוב. הן לא קצרה יד ה' לדבר בלשון באר היטב מובן לכל. אם לא כאשר אמרתי. להרבות שכר העוסקים ועמלים בתורה. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>שמאי אומר </b>דבר חדוש הוא זה. וכן במשנה הסמוכה. ולהלן במ"י וי"א. ועפ"ק דשבת בסוגית י"ח דבר. ששמאי והלל לא נחלקו אלא בשלשה מקומות. אך כאן (בארבעה מקומות הנ"ל) לא היה הלל במחלוקת. 
+<b>וצ"ל </b>מה שאמר שמאי. דברי יחיד הם. הוא ששמע כך משמאי. ושאר תלמידיו לא ידעו ולא שמעו ממנו דבר זה. כענין שמצינו ספ"ב דעירובין בר"אי ששמע דברים מר"א. וחזר על כל תלמידיו ובקש לו חבר ולא מצא. וצ"ל שחזר בו. כדאשכחן בגמרא פא"צ. דלאורתא אמ"ר הכי. ובצפרא הדר ביה. ואותם התלמידים ששמעו הראשונה. לא שמעו השניה. ואפשר ג"כ שבארבעה מקומות אלו חלקו ב"ש. על רבם ועל ב"ה. ואמרו דעת שלישית. אבל אין נראה לומר ששמאי אחר הוא שנזכר כאן בפרקין. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>והבשר </b>כתי"ט ומים תלושים מכשירים כו'. ומסולקת קושית תו' בזה. ע"כ. <b>ולא</b> ידעתי מה היה לו שכתב כן דודאי קושית התו' אלימתא היא. אליבא דשמואל. דהוא מרה דשמעתא דהכשר בשר זה. ולדידיה לית לן קרא לתלושין דמכשרי. כמ"ש התו' שם. וזה ברור. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>שהן טהורות באוהל המת </b>עמו"ק ריש הלכות חנוכה. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>ועל שירי תנור כו' והודו לו </b>עתי"ט מ"ש דעל שהיו אומרים שלשה הוא דהודו כו' <b>נ"ל</b> הבל. במ"כ הפך קערת כסף ההבנה על פיה. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>האב זוכה לבן </b>עיין חנון צורי. 
+<b>ובמספר הדורות לפניו </b>עמ"ש ראב"ד. דקאי אזכות הדור. ולתי"ט אאב קאי. <b>וכל</b> דבריהם דחוקים. בפרט לשון תי"ט אליבא דרע"ב. תקשי הני שיתא נינהו. והא בתוספתא דאייתי לעיל. משמע דחמשה בלבד הם. גם האע"פ שדייק ראב"ד. לא נתיישב היטב בדבריהם. 
+<b>ולדעתי </b>יש דרך פשוטה טובה. לפרש לשון המשנה. שמספר הדורות. הוא תנאי למה שקדם. שהאב זוכה לבנו בשנים. אח"כ אמר שאריכות ימים (טובים. כי הרעים כאין חשובים) עם שהם נחלת אבות. תלוים ג"כ במספר הדורות לפניו. כי אף אם אחד היה אברהם וירש את הארץ. וזכה לבניו להנחילה להם. לא יכלו להוריש את יושבי הארץ מיד. אלא אחר ארבעה דורות. ככתוב ודור רביעי ישובו הנה. וזה לפי שלא שלם עון האמרי עד הנה. כדמפרש קרא. על כן לא הועילה זכות האב עד אותו זמן. <b>ומפרש</b> ואזיל והוא הקץ. כי אע"פ שנאמר וענו גו' ארבע מאות שנה. דמשמע אחר זה מיד יחזרו לארץ. כי כל עיקר ירידת מצרים. היה מתחלה בשביל כך. כי לא היה להם מקום ישיבה בארץ כנען עדיין. ואעפ"כ כשיצאו לא יכלו להכנס מיד לארץ. לפי שלא שלם עון האמורי עדיין. לפיכך תלה בשנים ובמספר דורות לפניו. שהוא הקץ האמיתי. והוא ע"ת קץ. כמ"ש בס"ד בלקוטי אורות. ובמיטיב נגן. ועיין עוד בפירושי לתרגום המכונה יב"ע עה"ח. ובהגהותי לצמח דוד. 
+
+Mishnah 10
+
+<b>משפט המצרים </b>יש לתמוה. כי במ"ר (עה"פ וימלא ז"י אחר הכות ה' את היאור) משמע שכל מכה שמשה חודש ימים. ואינן אלא עשר מכות בכלל. א"כ נשארו שני חדשים פנויים. ואיה המשפט. <b>וי"ל</b> קצת. שאין הכוונה שהתמיד המשפט בהם כל ימי החודש רצופים. כי בלא"ה לא כל החודש עמדה המכה. כמ"ש במדרש. הא לא באו להודיע כי אם משך זמן משפט המכות בכללן. מכל מקום צ"ע מתי היו הימים הפנוים ממכות. 
+<b>שוב </b>ראיתי בח"א. דבר זה. שכתב אם היו המכות רצופות. צ"ל שהתחילו מתמוז. 
+<b>ותמיהא </b>דלא סליק ליה חושבנא. דהא אפילו נצרף גם חצי ניסן. לפחות צריך שיתחילו מחצי סיון. גם דס"ע צ"ע. כי בפ"ג משמע שהתחילו באייר. א"כ אינן יב"ח. ובפ"ה משמע שהתחילו בחצי ניסן. <b>ונראה</b> ליישב הכל בטוב טעם. כי באמת לא נזכר במשנתנו כלום ממכות דווקא. אלא משפט המצריים. והוא אמנם התחיל משעה שבא משה אל פרעה. וא"ל שלח את עמי. מאז התחיל הש"י לישב עליהם במשפט. גם מן אז הרגיש פרעה בפורענות. ומזה השליחות עבר חודש אחד (נמצא בחצי אייר בא אליו שנית) עשה מופת התנין. שהה עוד חודש ימים. חזר ובא אליו בחצי תמוז. והתחילה מכת הדם וכן כולן. נמצא כלה המשפט. ושלמו המכות כסדרן. לסוף יב"ח בשנה האחרת. כמ"ש בפירושי לס"ע. 
+<b>גוג ומגוג </b>גי' שבעים אומות. 
+<b>שנאמר ומדי שבת בשבתו </b>ז"ל רע"ב. כלומר לאחר שיהיו בגיהנם כל כך ימים. כמו שיש כו'. 
+<b>לא </b>ידעתי מניין זו. ולשון המשנה לא משמע הכי. אלא מפסח ועד העצרת ממש. 
+<b>ונ"ל </b>שזה מפני שהם ימי נקיון. ולכן גם הם ימי ספירה (דעומר) לטהרה. כמ"ש בס"ד במבוי י"ב (לעיר האלהית) וריב"ן לא פליג אלא בדאיכא הנך שבע שבועות. הכי הוא דסגי. מיהו כי ליכא כסדרן. מודה דבעו שנים עשר חודש. דלהכי אתי מדי חודש בחדשו. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בכשני כו' </b>כל הכפין הללו שבמשנתנו. אינן באין לדמיון השעור בקירוב. אלא לענין הזית. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>גלגילון </b>ע"פ הר"מ. <b>ולא</b> ידעתי מדוע הרחיקו משרשו. והלא טוב להביאו אליו. ויפורש כמשמעו לשון גלגול. על שם שמגלגלו סביב גופו. כאזור הזה. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>ארוג טמאה </b>אפילו רבי דוסא. בבית קבול ארוג מודה. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>עיין </b>פרק ב' דביצה. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>הכל מודים שהיא מותרת </b>ולא שייך טעמא דהכנה. דדווקא לידת ביצה חשיב הכנה. כו'. שאילו נמצאת במעי אמה אינה מגדלת אפרוח כו' עכ"ל הרא"ש. 
+<b>תמיהא לי. </b>א"כ לא הכינה שבת כלום. וי"ט הכינה לעצמה. גם לא ידעתי מניין לנו דבר זה. <b>ולדידי</b> מסתברא איפכא. ביצה כבר נגמרה מכל וכל. מאתמול. הילכך הויא הכנה. 
+<b>והיינו </b>דאמרינן עם יציאתה נגמרה. לכל דבר. משא"כ עגל שלא נגמר עד עת לדתו ממש. 
+<b>והא </b>דאמרינן ב"פ הבא על ב"פ. נ"ל בדשחטוה לאם ביום שכלו חדשיו מיירי. ועכ"פ חיות העגל תלוי באמו. כל עוד שלא נעקר לצאת. כי עובר ירך אמו הוא. ונזון ממה שאמו נזונת. אבל ביצה משנגמרה. שוב אינה מחוברת לאמה, ואינה מעורה עמה. ולא נזונת ממנה. אלא כדמנחא בכדא דמיא. ואוכלא דאפרת הוא. אלא שדלת נעולה בפניה. עד שתצא לאויר העולם. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>כרם רבעי </b>עמ"ש בס"ד במשנה לחם מ"ו פ"ז דפאה. 
+<b>ובה"א כולו לגת </b>והא מילתא נמי חומרא כו' אצל העניים. משום גזל בע"ה, ראב"ד. 
+<b>קשיא </b>לי. למה ליה למימר הכי. והא איכא דעדיפא. משום דעניים מפקעי ליה מקדושתו. ומשום גזל שמים. הוה ליה למימר. וכמ"ש ראב"ע בכיוצא בה. הרי אתה כמהנן ממון. ואין אתה אלא כמפסיד נפשות. שנאמר היקבע אדם אלהים וגו'. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>א"צ לנקב </b>עתי"ט שמגיה בלשון רע"ב מוחל בחי"ת. <b>ובאמת</b> אינו כן. אלא מוהל בה"א גרסינן. כמ"ש בס"ד בטהרות. 
+<b>אע"פ שמנטף טהור </b>פירושא דהך מתני' קשיא טובא לדרך המפרשים. כי איך אפשר להעלות עה"ד. שאדם יקבל טומאה מן המשקין שאינן של זב וזבה (אם לא טומאת ידים. עפ"ח דפרה וריש כלים ובכ"מ) ואנן סתמא תנן. שוב ראיתי שגם תי"ט הרגיש בזה. אבל לא נתיישב כלום בדבריו. <b>ועוד</b> אי מתורת משקין קאתו עלה. הלא אין שעור למשקין טמאין. בכל שהו מטמאין הן את הידים. ותו מאי שנא שמן טמא מתחלתו דסיפא. משמן טהור שנטמא. מי לא בעי טעמא. <b>מכל</b> הלין. נ"ל ד"א הגון בפירוש משנתנו. משום חנינה נגעו בה. דשמן מין רבב הוא. ובבגדים חוצץ. כדתנן על של בנאים מצד אחד חוצץ כו'. ועל בשר אדם נמי בדין דלהוי חציצה. כי השמן סותם נקבי העור. ונסרך על העור. לכן סיכה דינה כשתיה בכ"מ. אלא משום תועלת האדם והנאתו בסיכה. בטל השמן ע"ג גופו. ולא חייץ. מיהו כי מנטף. דאית ביה טובא דלא צריך ליה. ולא בטיל אגב גופא. הויא חציצה לב"ה בכדי סיכת אבר קטן. דהוי ליה דבר חשוב לחוץ. משום דכה"ג קפיד עליה. וחציצה בקפידא תליא מילתא. ומשו"ה כל מה שנדבק השמן. ע"י סיכה ונסרך בבשר. לא חייץ. אבל טפי דלא ניחא ליה ביה. קפיד וחייץ. ובשמן טמא מתחלתו. מעיקרא קפיד עליה. ולא ניחא ליה שישאר על בשרו יותר מכדי סיכה (דפורתא עבדי לה) ומאי דטפי. ודאי קפיד עליה לב"ש נמי. ופליגי בשיעורא. 
+<b>טופח ומטפיח </b>נראה משום דכל משקה טופח. מטפיח הוא בלי ספק. אלא שהטופח גרידא. כשמטפיחים בו. לא נשאר בטופח כלום. לכך הוצרך לומר ומטפיח. כלומר שיש בו כל כך משקה. שלאחר הטפחה עדיין נשאר בו לחות של טופח. ואינו מתקנח כולו כשמטפיח. ששני הדברים נמצאים בו ביחד. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>ובה"א צריכה ממנו גט שני </b>עתי"ט שהאריך הרחיב לשון לבאר כוונת הר"מ בפירושו כאן שקלסו מאד. ולכוונו עם מ"ש בחבורו. של"א חזקה זו אלא באשתו שגרשה כו'. דליכא למימר דאתא למימר כשיש כאן עדים. דפשיטא כו'. 
+<b>ואולם </b>לדעתי מה שדחה תי"ט. זהו האמת בכוונתו ז"ל. ור"ל דמ"ש הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה. באשתו. זוהי הפליאה הגדולה שנתפעל ממנה. ועשה לה כל הקלוס הלז. דקמ"ל חדושא. דעדי יחוד בלבד. יש להם דין עדי ביאה ממש לכל דבר. באשתו שנתגרשה. אע"פ שבאשה אחרת. אין להם דין עדות קדושין כלל. <b>וזה</b> מפני שאז אין לו יכולת על זה. כלומר משום דחציף מאן דמקדש בביאה. ואין אדם שליט על זה. להחציף פניו. לומר לבני אדם. ראו שאני עושה זאת. אע"פ שיצרו בוער בו. לאהבת אשה. ואינו מושל ברוחו. בדבר זה. דיצרא דעברה אלים טובא. מכל מקום לא יוכל להסכים לעשות חוצפא יתירה. שאין יצרו תוקפו בה. לתת גם פיו לחטיא את בשרו. ומאחר שאין לו יכולת על זה. משו"ה לא מהנו עדי ביאה. ואין חוששין לביאתו. לקידושין. 
+<b>משא"כ </b>באשתו. שיש לו היכולת על זה. לשתוק ולבעול לשם קדושין. לפי שכך אמרו חכמים. שהן הן עדי יחוד. הן הן עדי ביאה של קדושין. <b>וזה</b> ודאי דבר נפלא. שלא השוו מדותיהם. אשמעינן הילכתא. ואשמעינן טעמא. 
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>ואחד מופנה. </b>ה"ה אם נשוי נכרית. אלא לרבותא נקטיה. דאפילו אין לו אשה. פליגי בה. 
+<b>והלה </b>מלה יוונית. שוה היא לזכר ולנקבה. 
+
+Mishnah 10
+
+<b>סדין בציצית </b>וביום דהוא מצותו. אתי עשה. ודחי ל"ת. והקשו תו' דהיכא דאפשר לקיים שתיהן. כשלא ילבש אלא טלית של צמר. כו'. 
+<b>והא </b>לא קשיא. לא ילבש טלית כלל. דציצית לאו חובת גברא. <b>דמיירי</b> שצריך להתכסות בסדין. ולא סגי ליה בלא"ה. ואחר אין לו. 
+<b>וכתי"ט </b>בשם כ"מ. דקושיא מעיקרא ליתא. כיון דדרשינן סמוכין כו'. א"כ כלאים דשרי רחמנא היכי משכחת לה ע"כ. <b>ואינו</b> מוכרח. איברא איכא לאשכוחי. היכא דלית ליה. אלא חוט אחד של צמר לתכלת. ומיבעי ליה לקיומי מצות לבן בציצית של פשתן. כה"ג הוא דשרי רחמנא. כיון דלא אפשר ולא סגי בלא"ה. 
+<b>אי נמי </b>אע"ג דאפי' ציצית צמר בטלית של פשתן. נמי אשתרי. היינו דווקא היכי דלא אפשר ליה בטלית דצמר. מיהא היכא דאפשר ליה דמצי לקיומי תרוייהו. עלית של צמר. וציצית דצמר. לעולם אימא לך דלא דחי. ולא שרי רחמנא כה"ג. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מפני שגדלה באיסור </b>ואפי' נגמרה קודם שנטרפה אמה. אסורה. <b>נראה</b> לי טעמא משום גזרה. אטו ביצת טרפה מן הבטן. נגעו בה. הילכך לא פלוג בה. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ונדוהו </b>הראב"ד מפרש. לפי שאין עושין כן. שמא יוציאו לעז כו'. <b>ר"ל</b> הנואף והנואפת. יאמרו בלבם שאין ממש במי המרים. ויבואו לנאוף עוד. <b>אי נמי</b> אפילו באחרים ג"כ יש לחוש ללעז. כי אע"פ שלא ראו ולא ידעו אם זנתה באמת. מ"מ יש לפעמים הוכחות גדולות רגלים לדבר וידים מוכיחות. עד שהדבר ברור לעם ונחשב אצלם אמת גמור כאילו ראוהו. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>אני שמעתי מפי המרובים </b>פירש הראב"ד. נראה כי הראשונים נמנו על אלו ד"ד והיו מחצה על מחצה. הוא שמע מן המחצה האחד. כו'. והוא עומד בשמועתו כו'. <b>ואינו</b> נוח לי. שא"כ מחויב היה לקבל דברי הרבים על כל פנים עכשיו שנצטרפו רבים עם המחצה. ולא היה לו לחלוק עליהם. 
+<b>אבל </b>אני אומר לא כך ולא כך. כי גם לא יתכן שיהיו חולקין במציאות אצל מי היה הרוב. דחד מנייהו משקר ודאי מזיד. אלא שני מנינים היו. בשני זמנים שונים. פ"א היה הרוב כדברי עקביא. ופעם נמנו ורבו כדברי חכמים. נמצאו דברי שניהם אמת. 
+<b>תי"ט </b>ד"ה ח"ו. צ"ל ויש לומר דס"ל. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>על ציר חגבים טמאים שהוא טהור </b>התו' (ואחריהם מפרשי המשניות) נדחקו מאד בטעם הדבר. וכבר כתבתי בענין זה בחי"ג פג"ה (צט"ב) ואעתיקנו הנה. וז"ל תו' שם בד"ה שאני ציר דזיעה בעלמא הוא. פירוש לא אסור אלא מדרבנן כו' ואע"ג דבת"כ דריש נמי גבי חגבים שקץ לאסור צירן כו'. אסמכתא בעלמא ע"כ. <b>וכתבתי</b> על זה. מ"ש תו' אסמכתא היא. אינו מוכרח. גם דבר תימה הוא. לומר דווקא בדגים אסמכתא היא. ובשרצים דרשה גמורה הויא ואיסור דאורייתא. כמו שהכריחו תו' שם באמת בראיות ברורות. מאי שנא שרצים מדגים. מאי אולמיה דשרץ. אדרבה דמו טמא ואינו מכשיר ואין לנו כיוצא בו. משמע לכאורה דדם דגים עדיף (איברא בקושטא תרוייהו שוין. עמ"ש שם בס"ד שלהי מכשירין) <b>אלא</b> יש לחלק בין ציר שיש בו מים. לאין בו מים. כמ"ש תו' עצמם בדבור הקודם (שם ד"ה והאמר) ובת"כ מיירי בציר שאין בו מים. והשתא אפי' אם ת"ל ההיא דכל גרב נמי מיירי בהכי. כשינויא קמא דתו' דלעיל. מ"מ שפיר קמסיק תלמודא דזיעה בעלמא הוא. משו"ה מקל ביה ר"י במין במינו טפי מבעלמא. אע"ג דציר דאורייתא הוי. אינו חמור כממש. אפילו אליבא דר"י דמחמיר במין במינו. ואע"ג דציר נמי חמיר טובא ודאי שהרי אוסרו ר"י במאתים. והיכן מצינו כיוצא בה. שאיסור דרבנן יאסור כל כך (ויותר מאיסורי דאורייתא גמורים) <b>ואב"א</b> כשינויא בתרא. וההיא מיירי בציר עם מים. ואפ"ה מחמיר בה ר"י טפי משאר איסורין. אלא שיש לו ביטול גם במינו. משום דזיעה הוי. השתא דאתינן להכי. כולא אתי שפיר בלי דוחק. ובודאי הוא דבר שאין הדעת סובלתו. לומר ציר דגים טמאין דרבנן. ודוק. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>נמצאת השני מעוברת </b>עמ"ש בס"ד בהגהותי לס' הי"ד פ"ו מהל' ק"ה. 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>שהורהנה </b>כתי"ט שמצא הפרש בין משכון להרהון. בחבורו של הר"מ (ע"פ הירושלמי) שהרהון אמרו שם על שלוה עכשיו. <b>הכי</b> הוא ודאי. ואשתמיטתיה גמרא דידן פ"ב דפסחים (דל"א) דאיתא התם בהדיא. כשהרהינו אצלו. יע"ש. <b>גם</b> מ"ש תי"ט דהכא נקט זה הלשון לרבותא. <b>מה</b> צורך לזה. ותנא מעשה שהיה כך היה נקט ואתא. 
+<b>ועדיה </b>בפסולי עדים קמיירי. הראב"ד. <b>ולדידי</b> א"צ לומר כך. אלא כל מקום שהאמינה תורה ע"א. הרי הוא כשנים. דכוותה בפ"ק דסוטה. ושבאו לה עדים. אפילו ע"א במשמע. והכי נמי בדוכתי טובא. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>נשמט </b>מלשון רע"ב דבור שלם. וכן צ"ל <b>לטמא ולטהר</b> כו'. שבודקין ואומרים זו טמאה וזו טהורה. כל זה חסר בפירוש רע"ב. כנראה מתי"ט. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>איל </b>שמא על שם גדלו וגבורתו משאר חגבים נקרא כך. ע"ד שקראו אילונית. שהיא דכרניתא. קולה כזכר. וכן גברתנית. שהיא אשת חיל כגבר. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ומ"ש </b>אע"פ שאין חומה. והא דתנן ואם אין מקדש. ירקב. כו'. הילכך נ"ל דמההיא ליכא למשמע. דילמא אע"ג דקדושה ראשונה קדשה לע"ל. ומן הדין אוכלין מ"ש כו'. אפ"ה אמרו חכמים שלא לאכול וירקב כו' עכ"ל תי"ט. 
+<b>איברא </b>בדותא היא במ"כ. ובלא"ה לק"מ. כמ"ש בס"ד שילהי קונדרס בנין ב"ה אשר לי יע"ש. 
+<b>שקדושה ראשונה כו' וקדשה לע"ל </b>פירש הר"מ קדושת מקדש וירושלם. אבל קדושת א"י. לא. ולמה כו'. לפי שקדושת מקדש וירושלם מפני השכינה. כו' אבל חיוב הארץ. אינו אלא מפני הכבוש. וכיון שנלקחה הארץ מידיהם. בטל הכבוש כו'. וכיון שעלה עזרא וקדשה. לא קדשה בכבוש. אלא בחזקה. ולפיכך כל מקום שהחזיקו כו'. הוא מקודש היום עכ"ל. <b>וכתב</b> עליו כ"מ. ואיני יודע מה כח חזקה גדול מכח כבוש כו'. ותו בראשונה שנתקדשה בכבוש. וכי לא היה שם חזקה. והניח בצ"ע. <b>ודברים</b> אלו המה נפלאו ממני. מה הלשון אומרת. מה כח חזקה גדול. מי הגיד לבכ"מ זה. והיכן שמע כזאת מלשון הר"מ. אדרבה זוהי כוונת הר"מ ז"ל. שלא להעדיף כח חזקה מכח כבוש. ואינו אלא למעט כח חזקה גרידא. מכבוש דאית ביה תרתי לטיבותא. <b>ובודאי</b> כך הוא דמשנטלה הארץ מידינו. בטלה חזקתנו עם הכבוש. שחלף הלך לו. ואע"פ שא"י מוחזקת היא מאבותינו. וקרקע אינה נגזלת. מ"מ בכבוש תלי לה רחמנא. ועל תנאי ניתנה. בעבור ישמרו חוקיו. ומשחזרו או"ה וכבשוה. חזרה לחזקתה הראשונה. פשיטא דאתי כבוש וחזקה. ומפיק מידי כבוש וחזקה <b>מיהו</b> כי הדרו להו עולי בבל ואחזיקו בה. ודאי מהניא חזקה. למאי דאחזיקו. מדעת אחרת מקנה אותה. דביה תליא השתא דליכא כבוש. ומשו"ה למאי דלא אחזיקו. לא מהני מידי. דלא אתיא חזקה לחודה. ומבטלה חזקה וכבוש דאו"ה. דאכתי יתבי בגווה. והיינו משום דלא הוי כבוש האידנא. <b>איברא</b> כבוש טפי עדיף ודאי. דאפילו קצתו מהני לכולה. ככבוש ראשון. והכי קיי"ל המוכר עשרה מדינות. הלך הקונה והחזיק באחת. קנה כולן. והבן זה כי ברור הוא בעזה"י. <b>וכך</b> היה אומר הר"מ טוביינא דחכימי. וכיון שעלה עזרא לא קדשה בכבוש. כדי שנאמר שיועיל אף למה שלא כבש. ועתיד ליכבש. דככבוש דמי. הא ליתא. אלא בחזקה בעלמא היא שהניחוהו להחזיק במקצתה. לא בכולה. ולא הונח לו לכבוש ולהחזיק יותר. פשיטא דכה"ג לא פשטה קדושה. במה שלא כבש ולא החזיק. אלא למאי דאחזיק. אחזיק מיהא לע"ל נמי. 
+<b>ולא </b>דמי לכבוש ראשון. שהיה על תנאי שמירת התורה כמש"ל. משא"כ בחזקה דכבוש שני. שהיתה מתנה חלוטה. מאת מלכי האומות המושלים עליה. בלי שום שיור ותנאי. בזה ודאי יפה כח חזקה. למה שהחזיקו. אבל הורע כחה למה שלא החזיקו. הרי אלה דברים מאירים כספירים. ובמ"כ הכ"מ ותי"ט. דאזלי בתר איפכא. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>ועוד אחרת היתה שם </b>כו' עיין פיר"מ. ומ"ש תי"ט בשם רש"ל. וכן קשה במשפחה כשרה. למה לי עוד אליהו לקרבה. <b>במ"כ</b> לא אמר כלום בזה. כי לא על אלו אמר התנא. אלא כגון אלו. ר"ל כיוצא באלו הדומין להם בזה המקרה. ולא לגמרי. זה פשוט. <b>שוב</b> ראיתי שגם בתי"ט הרגיש בכך. 
+<b>אמנם </b>מ"ש עוד. דמשו"ה לא פרסמה רבי. לפי שכבר נטמעה בין הכשרות כו'. 
+<b>לכאורה </b>הוא נגד מ"ש בגמרא (קדושין עא"א) בפירוש. אהא דאר"י משפחה שנטמעה נטמעה. א"א אף אנן תנינא. עוד אחרת היתה שם וקרבה ב"צ בזרוע. כגון אלו אליהו בא לטמא כו' כגון אלו דידעין כו'. 
+<b>הרי </b>שהיא היתה ידועה ומפורסמת. והוא פירוש הרע"ב בראש משנתנו. 
+<b>וכן </b>צ"ל בהכרח. שאל"כ. איך יבוא אליהו לטמא ולרחק. אחר שכבר נטמעה. ואין מכירין בה. הא קיי"ל משפחה שנטמעה נטמעה. מכ"ש לע"ל. שיתן הקב"ה תורה חדשה וכמש"ל. 
+<b>ואע"פ </b>שתי"ט נשמר קצת. וסברתו לקוחה מדברי הר"ן. ויש לה סמך בגמרא ודאי דהכי אמרינן התם אמתני' דהכא. תנא עוד אחרת היתה ולא רצו חכמים לגלותה כו'. <b>ונ"ל</b> שהוא פירוש משנתנו. כלומר מה ששנינו כאן עוד אחרת קשיא ליה לתלמודא. אמאי לא גלי לה בשמה. כמו שגלה. משפחת בית צרפה. ומשני. ולא רצו חכמים לגלותה. והטעם לא אמרו. <b>אבל</b> נראה עיקר. משום סכנה הוא שלא רצו. כי הסכנה לעולם במקומה עומדת. שהקורא לחברו ממזר סופג כו'. ועבד דינא לנפשיה בדטבא ליה. לפיכך נמנעו מלגנות משפחות אפילו הידועים. ולא גלו אלא לצנועים. ולעתים רחוקות. כדי שלא תצמח רעה לחכמים מגלי הסוד. אם יתפרסם הדבר. 
+<b>והייתי </b>מתמיה מאד בענין המחלוקת שבמשנתנו. כי לפי מה שנפסקה הלכה בפ"י יוחסין (עב"ב) ממזרים טהורים לע"ל כר"י. ואתי דלא כמאן. דממזרי ודאין משמע דטמאין ודאי. עד שראיתי בר"ן בשם הרמב"ן. שיישב משנתנו על נכון. דמתני' לא איירי אלא בפסול עבדות וחללות. והוטב בעיני מאד <b>ומה</b> שהוקשה לר"ן. דמצות נוהגת לימות המשיח. <b>אשתמיטתיה</b> גמרא דפ' האשה שהיא עושה (סא"ב) דמצות בטלות לע"ל (וכ"ה במ"ר פרשת תזריע. עיין פנה ו' דאוצר הטוב). 
+<b>ועדיין </b>צל"ע ליישב כל הסוגיא דפרק עשרה יוחסין. 
+<b>להשות המחלוקת </b>של חכמים בד"ת. 
+<b>לדבריו </b>של ר"ש. המקרא נדרש לפניו. ולדברי חכמים. מקרא נדרש לפניו ולאחריו. ועיין בפירושי למשנה זאת בבית אל. במעמד ליום הרביעי. 
+<b>שנא' הנה אנכי שולח וגו'. </b>מ"ש בהגה תוך תי"ט. שמכאן רגילין לומר בתיקו נו"ט תשבי יתרץ כו'. <b>הבל</b> הוא. כי ע"פ האמת אין יוד במלת תיקו. שהיא רק מלה מקוצרת מן תקום. וכן ניקו ונימא. נקום ונאמר. ליקו לוקי. לקום. לוקים הוא כמו לאוקים. וכן אוקי ממונא. כמו אוקים. ומוקי לה. ומוקים ליה. וע"ס שבירת לה"א (נה"א). 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Horayot/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Horayot/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ebb20c4448e76e22a06c6b8220317b283ac7c49f
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Horayot/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt	
@@ -0,0 +1,100 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Horayot
+לחם שמים על משנה הוריות
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה הוריות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ע"פ </b>רע"ב ד"ה הורו. עד עפ"י ב"ד (רוב) יושבי. כצ"ל. <b>עיין</b> לתי"ט עד אלא הני היא דאקרו קהל כו'. 
+<b>נ"ל </b>מכאן יצא לו לרמב"ם. מ"ש בענין סמיכה בזה"ז. ועמ"ש בס"ד רפ"ק דסנהדרין. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>ר"ש פוטר </b>אולי הוא רשב"ן תלמידו של ריב"ז. לא רשב"א. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>או שלא היה מופלא של ב"ד שם </b>עתי"ט בשם הר"מ. <b>ש"מ</b> דס"ל מופלא אינו מן המנין. <b>והשתא</b> מצינן למימר דאתיא מתני' אפי' כר"י (דרפ"ק דסנהדרין) דמודה נמי ר"י דהוה אחד מופלא ע"ג השבעים. והוא אב"ד. וכ"כ תו' בסנהדרין (יו"ב) ד"ה אחד ממונה כו'. ועיין עוד תו' דסוכה (נא"ב) ומ"ש שם בחי"ג בס"ד. ולרבנן דר"י. ע"ב סנהדרין היו עם המופלא. שהוא האב"ד. או הנשיא שלהם. ואינו מן החשבון. והיינו דתנן בפ"ק דזבחים אמר ב"ע מקובלני מפי ע"ב זקנים. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>שאף אלו כו'. </b>עתי"ט. <b>ועיין</b> מ"ש בחי"ג סוטה (יז"א). 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>אין חייבין כו' אלא כו' עם שגגת המעשה כו'. </b>ואילו משיח לא קתני. משום פלוגתא דרבי ורבנן. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ע"פ </b>רע"ב שכתב ואין הנכה כו' אלא כהן משוח ונשיא חייבין כו'. 
+<b>כ"ג </b>איתיה בעולה ויורד. דמתמנה בפה. כמו שמסתלק בזה. <b>כמ"ש</b> תו' (יומא יב"ב) וכן נשיא שעבר. ע"ש ולקמן. ותדע איך ומי הנשיא שעובר. 
+<b>והמשיח מביאין שעירה </b>לרבי. בשגגת מעשה כהדיוט. ולרבנן. עם העלם דבר. כשאר מצות. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>וכן הנשיא שעבר מגדולתו </b>מוקי ליה בגמרא שנצטרע. כדאשכחן בעוזיה. והיינו משום דמצורע חשוב כמת. <b>נראה</b> דבאופן אחר לא משכחינן דעבר מגדולתו. אפילו העבירוהו. כענין שאירע באמציה. שהיה תפוס ביד יואש מי"ש. וכן כשקשרו עליו וינס לכישה. מלך עוזיה בנו במקומו ט"ו שנה. אעפ"כ דין נשיא היה לו. וכן אתה מוצא ביהואחז יהויכין צדקיהו. שהועברו מגדולתם. בודאי מעלת נשיאותם לא עברה בשביל כך. שאין אדם יכול להפקיעה מהם כל ימי חייהם. <b>גם</b> נ"ל. זהו דווקא. במלכי בית דוד שניתנה לו המלכות ולזרעו ברית מלח עולם. משא"כ במלכי ישראל. אע"פ שבעודם בגדולתם. דין נשיא להם. כמ"ש בגמ' אבל משעברו. עברו. והרי הן כהדיוט לעולם. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>אין בין כהן משיח כו'. </b>עמ"ש בס"ד מ"ו פ"ב דמכות. 
+<b>ואין בין כהן משמש לכהן שעבר </b>עיין בס' באר שבע שהאריך בלשון הגמרא כשאמרו משוח קודם למרובה. היאך אפשר דלהוו בזמן אחד. ועיין בלח"ש פ"ק דיומא. ועתה ראיתי להרב הנ"ל שנגע ג"כ בזה ודחהו. דא"כ לא נקרא משוח. אלא כהן שעבר כו'. ואת"ל הא דקאמר משוח קודם למרובה איירי לאחר יוה"כ כו'. והא דקאמר מרובה קודם למשוח שעבר מחמת קריו איירי ביה"כ עצמו. גם זה א"א דא"כ לא הי"ל לקרותו להראשון משוח ולשני מרובה אלא הו"ל לקרותו לראשון כהן משמש. ולשני כהן שעבר. <b>ולענ"ד</b> מה שדחה. הוא האמת. ואין בו שום דוחק כל עיקר. ואי משום כהן שעבר. לא קשיא מידי. דכהן שעבר פירושו. שהועבר מן הכהונה גדולה לגמרי. כגון מחמת חולי או זקנה שאינו יכול לשמש עוד. והוצרכו למנות אחר תחתיו בחייו. או מחמת אלמות המלכים. שאפשר ארע בבית ראשון ג"כ. כמו שהיה מצוי בבית שני. זה פשוט. <b>מעתה</b> בכדי טרח בס' הנ"ל בכל שקלא וטריא אריכא ההוא. ולא אסיק מניה אלא כדמסיק תעלא מבי כרבא. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>האיש קודם להחיות </b>והאשה לכסות כו'. להיות מסיק ב"י דה"פ. להצילם אם טובעים בנהר. ונקט כסות וה"ה לאכילה דחד טעמא הוא ע"כ. 
+<b>ר"ל </b>שאין דרכה של אשה לחזר על הפתחים. כמו האיש. <b>מיהו</b> נ"ל פשוט דהיינו כשאין שם סכנת נפש. אבל אם יש פקוח נפש בדבר. כגון שצריך לפרנס איש ואשה כאחת. אם לא ימותו ברעבון. ואין שם כדי לפרנס שניהם. או שהם חולים. וצריך להאכילם. כה"ג ודאי האיש קודם. ובכלל להחיות הוא דהוי. 
+<b>ולהוציאה מבית השבי </b>עיין אבן בוחן. 
+<b>בזמן ששניהם עומדים לקלקלה </b>מזומנים לכך. <b>אע"ג</b> דשבי כולהו איתנהו ביה מסתמא. א"ה לא דמי להיכא דידעינן בודאי דרוצים לקלקלו. 
+<b>א"נ </b>השתא מיירי בנכרים שבקשו מישראל. לתת להם איש או אשה לקלקל עמהם. נותנין להם אשה קודם. דומיא דמעשה שהיה בפלגש בגבעה (ולמדנוה ג"כ מן התורה. ע"פ המחשבה עכ"פ) <b>ואע"ג</b> דתנן התם אל ימסרו להם נפש אחת מישראל. היינו בשוין. ר"ל שכולן נשים. או כולם אנשים. דמאי חזית דדמא דהיאך סומק טפי כו'. אבל איש קודם לאשה מטעם הירושלמי. <b>וא"ת</b> למאי צריך לטעמא דאין דרכו בכך. תיפוק ליה דאיהו חמיר. <b>וי"ל</b> לא נצרכה אלא לנערה המאורסה. אע"ג דחמירא וגורם ממזרות (אע"פ שהולד כשר אליבא דהילכתא) <b>גם</b> יש לחוש שנאסרת על בעלה. כשנמסרת ברצון. <b>א"נ</b> שאני הכא. דאיירי כשיד גוים תקיפה על עצמן. ואין ספוק בידינו לפדות אלא אחד. והתם בתרומות בלמסור בידים עסקינן. דכה"ג דילמא לא שנא איש או אשה. לעולם אין מוסרין. אע"ג דתנן התם נשים. אורחא דמילתא הוא דנקט ומעשה שהיה. מאן לימא דשפיר עבד. 
+<b>לקלקלה </b>פירש רע"ב לביאה כו'. <b>כלומר</b> האשה לביאה. והאיש למשכב זכור. דכה"ג שניהם קרקע עולם נחשבים. <b>ונ"ל</b> שהוא הדין לאיש שרוצים לאנסו שיבוא על הערוה (וכותית בכלל. כמ"ש בס"ד בפנת אבן בוחן) וכן האשה. אע"ג דלכאורה כה"ג הו"ל האיש דרכו בכך. פשיטא שהאיש קודם. או משום הך טעמא גופא דירושלמי. שאין דרכו בכך. כי האיש דרכו לכבוש. ולא להכבש. ואם משום שקדושתו מרובה. <b>ועוד</b> דשאני אשה דקרקע עולם. ובאיש אין קשוי אלא לדעת. ואפילו המוקשה. מיהת איש חמיר. 
+<b>וממזר לנתין </b>זה בא מטפה כשרה כו'. ואפילו ממזרת שילדה מעבד ונכרי שהולד ממזר ע"כ. 
+<b>ונ"ל </b>ההיא לאו משום צד עבדות שבו. שהיא טפה פסולה. היא גרמה לו. דהא קיי"ל עבד וגוי הבא על בת ישראל. הולד כשר אפילו מאשת איש. דרחמנא אפקריה לזרעיה. וכמאן דליתיה דמי. א"כ אין כאן שום טפה פסולה מצד זה. רק מצד אמו. שהולד כמותה. ולא גרע מנה. דמהני לה שבאה מטפה כשרה. <b>מ"מ</b> נ"ל דבן הישראלית מגוי ועבד. וישראל גמור. הישראל הוא קודם לכל דבר. דהא קיי"ל מזהמין את הולד ופסול לכהונה. נמצאת קדושת ישראל מרובה. אע"פ שזולת זה גם הראשון דינו כישראל לכל דבריו. 
+ברוך שעזרני לסיים סדר נזיקין. ויצילני ממעיקין ומזיקין. ויעזרני על דבר כבוד שמו ותורתו להתחיל סדר קדשים. ולגמור כל הש"ס בבאורים ישרים הכרחיים ולמלאות החסר בפירושים. ולהרים מכרם חמד המשנה כל אבני מכשול בהבנה ולהכות בסלעי העיון הקשים. ויזובו מים צלולים מים קרים נוזלים יבכר פירות לחדשים. והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה להשביע נפש שוקקה ולרוות כל צמא למים לשמוע כלמודים דבר ה' דורשים יומם ולילה ולא חשים. 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Horayot/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Horayot/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6dde585458c59473232584ed99582a9a90e12a04
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Horayot/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,103 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Horayot
+לחם שמים על משנה הוריות
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Horayot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה הוריות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ע"פ </b>רע"ב ד"ה הורו. עד עפ"י ב"ד (רוב) יושבי. כצ"ל. <b>עיין</b> לתי"ט עד אלא הני היא דאקרו קהל כו'. 
+<b>נ"ל </b>מכאן יצא לו לרמב"ם. מ"ש בענין סמיכה בזה"ז. ועמ"ש בס"ד רפ"ק דסנהדרין. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>ר"ש פוטר </b>אולי הוא רשב"ן תלמידו של ריב"ז. לא רשב"א. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>או שלא היה מופלא של ב"ד שם </b>עתי"ט בשם הר"מ. <b>ש"מ</b> דס"ל מופלא אינו מן המנין. <b>והשתא</b> מצינן למימר דאתיא מתני' אפי' כר"י (דרפ"ק דסנהדרין) דמודה נמי ר"י דהוה אחד מופלא ע"ג השבעים. והוא אב"ד. וכ"כ תו' בסנהדרין (יו"ב) ד"ה אחד ממונה כו'. ועיין עוד תו' דסוכה (נא"ב) ומ"ש שם בחי"ג בס"ד. ולרבנן דר"י. ע"ב סנהדרין היו עם המופלא. שהוא האב"ד. או הנשיא שלהם. ואינו מן החשבון. והיינו דתנן בפ"ק דזבחים אמר ב"ע מקובלני מפי ע"ב זקנים. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>שאף אלו כו'. </b>עתי"ט. <b>ועיין</b> מ"ש בחי"ג סוטה (יז"א). 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>אין חייבין כו' אלא כו' עם שגגת המעשה כו'. </b>ואילו משיח לא קתני. משום פלוגתא דרבי ורבנן. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ע"פ </b>רע"ב שכתב ואין הנכה כו' אלא כהן משוח ונשיא חייבין כו'. 
+<b>כ"ג </b>איתיה בעולה ויורד. דמתמנה בפה. כמו שמסתלק בזה. <b>כמ"ש</b> תו' (יומא יב"ב) וכן נשיא שעבר. ע"ש ולקמן. ותדע איך ומי הנשיא שעובר. 
+<b>והמשיח מביאין שעירה </b>לרבי. בשגגת מעשה כהדיוט. ולרבנן. עם העלם דבר. כשאר מצות. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>וכן הנשיא שעבר מגדולתו </b>מוקי ליה בגמרא שנצטרע. כדאשכחן בעוזיה. והיינו משום דמצורע חשוב כמת. <b>נראה</b> דבאופן אחר לא משכחינן דעבר מגדולתו. אפילו העבירוהו. כענין שאירע באמציה. שהיה תפוס ביד יואש מי"ש. וכן כשקשרו עליו וינס לכישה. מלך עוזיה בנו במקומו ט"ו שנה. אעפ"כ דין נשיא היה לו. וכן אתה מוצא ביהואחז יהויכין צדקיהו. שהועברו מגדולתם. בודאי מעלת נשיאותם לא עברה בשביל כך. שאין אדם יכול להפקיעה מהם כל ימי חייהם. <b>גם</b> נ"ל. זהו דווקא. במלכי בית דוד שניתנה לו המלכות ולזרעו ברית מלח עולם. משא"כ במלכי ישראל. אע"פ שבעודם בגדולתם. דין נשיא להם. כמ"ש בגמ' אבל משעברו. עברו. והרי הן כהדיוט לעולם. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>אין בין כהן משיח כו'. </b>עמ"ש בס"ד מ"ו פ"ב דמכות. 
+<b>ואין בין כהן משמש לכהן שעבר </b>עיין בס' באר שבע שהאריך בלשון הגמרא כשאמרו משוח קודם למרובה. היאך אפשר דלהוו בזמן אחד. ועיין בלח"ש פ"ק דיומא. ועתה ראיתי להרב הנ"ל שנגע ג"כ בזה ודחהו. דא"כ לא נקרא משוח. אלא כהן שעבר כו'. ואת"ל הא דקאמר משוח קודם למרובה איירי לאחר יוה"כ כו'. והא דקאמר מרובה קודם למשוח שעבר מחמת קריו איירי ביה"כ עצמו. גם זה א"א דא"כ לא הי"ל לקרותו להראשון משוח ולשני מרובה אלא הו"ל לקרותו לראשון כהן משמש. ולשני כהן שעבר. <b>ולענ"ד</b> מה שדחה. הוא האמת. ואין בו שום דוחק כל עיקר. ואי משום כהן שעבר. לא קשיא מידי. דכהן שעבר פירושו. שהועבר מן הכהונה גדולה לגמרי. כגון מחמת חולי או זקנה שאינו יכול לשמש עוד. והוצרכו למנות אחר תחתיו בחייו. או מחמת אלמות המלכים. שאפשר ארע בבית ראשון ג"כ. כמו שהיה מצוי בבית שני. זה פשוט. <b>מעתה</b> בכדי טרח בס' הנ"ל בכל שקלא וטריא אריכא ההוא. ולא אסיק מניה אלא כדמסיק תעלא מבי כרבא. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>האיש קודם להחיות </b>והאשה לכסות כו'. להיות מסיק ב"י דה"פ. להצילם אם טובעים בנהר. ונקט כסות וה"ה לאכילה דחד טעמא הוא ע"כ. 
+<b>ר"ל </b>שאין דרכה של אשה לחזר על הפתחים. כמו האיש. <b>מיהו</b> נ"ל פשוט דהיינו כשאין שם סכנת נפש. אבל אם יש פקוח נפש בדבר. כגון שצריך לפרנס איש ואשה כאחת. אם לא ימותו ברעבון. ואין שם כדי לפרנס שניהם. או שהם חולים. וצריך להאכילם. כה"ג ודאי האיש קודם. ובכלל להחיות הוא דהוי. 
+<b>ולהוציאה מבית השבי </b>עיין אבן בוחן. 
+<b>בזמן ששניהם עומדים לקלקלה </b>מזומנים לכך. <b>אע"ג</b> דשבי כולהו איתנהו ביה מסתמא. א"ה לא דמי להיכא דידעינן בודאי דרוצים לקלקלו. 
+<b>א"נ </b>השתא מיירי בנכרים שבקשו מישראל. לתת להם איש או אשה לקלקל עמהם. נותנין להם אשה קודם. דומיא דמעשה שהיה בפלגש בגבעה (ולמדנוה ג"כ מן התורה. ע"פ המחשבה עכ"פ) <b>ואע"ג</b> דתנן התם אל ימסרו להם נפש אחת מישראל. היינו בשוין. ר"ל שכולן נשים. או כולם אנשים. דמאי חזית דדמא דהיאך סומק טפי כו'. אבל איש קודם לאשה מטעם הירושלמי. <b>וא"ת</b> למאי צריך לטעמא דאין דרכו בכך. תיפוק ליה דאיהו חמיר. <b>וי"ל</b> לא נצרכה אלא לנערה המאורסה. אע"ג דחמירא וגורם ממזרות (אע"פ שהולד כשר אליבא דהילכתא) <b>גם</b> יש לחוש שנאסרת על בעלה. כשנמסרת ברצון. <b>א"נ</b> שאני הכא. דאיירי כשיד גוים תקיפה על עצמן. ואין ספוק בידינו לפדות אלא אחד. והתם בתרומות בלמסור בידים עסקינן. דכה"ג דילמא לא שנא איש או אשה. לעולם אין מוסרין. אע"ג דתנן התם נשים. אורחא דמילתא הוא דנקט ומעשה שהיה. מאן לימא דשפיר עבד. 
+<b>לקלקלה </b>פירש רע"ב לביאה כו'. <b>כלומר</b> האשה לביאה. והאיש למשכב זכור. דכה"ג שניהם קרקע עולם נחשבים. <b>ונ"ל</b> שהוא הדין לאיש שרוצים לאנסו שיבוא על הערוה (וכותית בכלל. כמ"ש בס"ד בפנת אבן בוחן) וכן האשה. אע"ג דלכאורה כה"ג הו"ל האיש דרכו בכך. פשיטא שהאיש קודם. או משום הך טעמא גופא דירושלמי. שאין דרכו בכך. כי האיש דרכו לכבוש. ולא להכבש. ואם משום שקדושתו מרובה. <b>ועוד</b> דשאני אשה דקרקע עולם. ובאיש אין קשוי אלא לדעת. ואפילו המוקשה. מיהת איש חמיר. 
+<b>וממזר לנתין </b>זה בא מטפה כשרה כו'. ואפילו ממזרת שילדה מעבד ונכרי שהולד ממזר ע"כ. 
+<b>ונ"ל </b>ההיא לאו משום צד עבדות שבו. שהיא טפה פסולה. היא גרמה לו. דהא קיי"ל עבד וגוי הבא על בת ישראל. הולד כשר אפילו מאשת איש. דרחמנא אפקריה לזרעיה. וכמאן דליתיה דמי. א"כ אין כאן שום טפה פסולה מצד זה. רק מצד אמו. שהולד כמותה. ולא גרע מנה. דמהני לה שבאה מטפה כשרה. <b>מ"מ</b> נ"ל דבן הישראלית מגוי ועבד. וישראל גמור. הישראל הוא קודם לכל דבר. דהא קיי"ל מזהמין את הולד ופסול לכהונה. נמצאת קדושת ישראל מרובה. אע"פ שזולת זה גם הראשון דינו כישראל לכל דבריו. 
+ברוך שעזרני לסיים סדר נזיקין. ויצילני ממעיקין ומזיקין. ויעזרני על דבר כבוד שמו ותורתו להתחיל סדר קדשים. ולגמור כל הש"ס בבאורים ישרים הכרחיים ולמלאות החסר בפירושים. ולהרים מכרם חמד המשנה כל אבני מכשול בהבנה ולהכות בסלעי העיון הקשים. ויזובו מים צלולים מים קרים נוזלים יבכר פירות לחדשים. והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה להשביע נפש שוקקה ולרוות כל צמא למים לשמוע כלמודים דבר ה' דורשים יומם ולילה ולא חשים. 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Makkot/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Makkot/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..3a0ba2e85603e4b7d6e558079510c4956d7478ab
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Makkot/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt	
@@ -0,0 +1,223 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Makkot
+לחם שמים על משנה מכות
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה מכות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אין אומרים </b>אם הוזמו והם כהנים. יעשה זה בן גרושה. כפירש"י. <b>ולא</b> היה צריך לומר בלשון זה. אלא אפילו בישראלים סד"א. יעשה זה בן גרושה. ואע"פ שאינו מפסיד לעצמו כלום. גם לא נפסל מלישא אשה כהנת. אפילו יהא לו דין חלל. כי לא הוזהרו כשרות. מלינשא לפסולים. מ"מ זרעו יהא נפסל מן הכהונה. 
+<b>או בן חלוצה </b>והוא חלל מדרבנן. ואפ"ה לקי. <b>צ"ע</b> מ"ט. דילמא לא קאי אבן חלוצה. אלא אאין אומרים יעשה בן גרושה. לחוד. ועמש"ע להלן. 
+<b>ולא נתן לה כתובתה </b>וחייב מודה <b>אי</b> נמי דנקטה שטר לראיה דאפילו שבועה לא בעי. ואי בעית אימא אפילו אין שטר כתובתה יוצא מתחת ידה. וקאמרי לא זזה ידינו מתוך ידיהם. 
+<b>אבל </b>כשיש עסק שבועה ביניהם. כגון שהיא פוגמת כתובתה. או שאין כתובה בידה. והוא אומר נתקבלה כתובתה. אע"פ שמכחיש העדים. אין כאן דין הזמה. 
+<b>שהוא חייב לגלות </b>הקשו תו' איך יכולים לחייבו גלות. והרי יכול לומר מזיד הייתי. 
+<b>ותמה </b>עליהם מהרש"א מדברי תו' עצמם. בפ"ק דב"מ שהקשו. אההיא מתני' דכריתות. מהא דאמרינן פ"ק דסנהדרין. אין אדם משים עצמו רשע. ותרצו דהתם שאני. שהיה צריך להאמינו כשאומר מזיד הייתי. שרוצה לשוב. ולא יוסיף על חטאתו פשע. להביא חולין לעזרה. אבל בעלמא היכא דלא שייך זה. לא מהימנינן ליה. במשים עצמו רשע. וא"כ מאי קושיא. הכא נמי הא לא שייך. הניח בקושיא. 
+<b>ול"נ </b>דלק"מ. כי יש לדקדק דקושית התו' לא שייכא הכא כלל לכאורה. דבמתני' מעדים זוממים משתעי. כשנמצאו זוממין. אם גולין. או לוקיו. ובעלמא הו"ל לאקשויי. היאך עדים יכולים לחייבו גלות בעדותן. אם הוא מכחישן. 
+<b>אלא </b>ודאי אין הכי נמי דאזדו לשטתייהו. משו"ה בעלמא לא קשיא להו מידי. דפשיטא הוי אמרינן. שפיר מחייבי גלות. ולא מהימנינן ליה במגו דמזיד. במקום שעושה עצמו רשע. כיון דלא שייך ביה טעמא. כמו גבי חטאת. <b>אבל</b> בדינא דמתני' דנמצאו זוממין. לוקין. כאן חלה עקר קושיתם. למה העדים חייבין מלקות כשהוזמו. דהכא נמי ודאי להמניה. במגו דאומר מזיד. אע"ג דעושה עצמו רשע. צריכין היינו להאמינו אילו אמר כן. מאחר שמציל את העדים ממלקות לכשנמצאו זוממין. דבמקום שחב לאחרים. בטענת אין אדם משים עצמו רשע. כה"ג ודאי מהימנינן ליה. דהוי שפיר דומיא דהתם. שאינו רוצה שיבוא מכשול עון על ידו. ועל כרחין מהימן. <b>והשתא</b> קשה נמי מכח זה. של עולם לא יהו עדים מחייבין אותו גלות. כיון שאילו יבואו עדים ויזימום. אינן מוזמין מחמת מגו הנ"ל. והויא עדות שאי אתה יכול להזימה. ממילא לפטרו עדים זוממין מכל וכל. ודוק. 
+<b>אומרים </b>כמה אדם רוצה לתן בכתובתה. 
+<b>עיין </b>מ"ש רש"י שזכות ספקו נמכר יותר וזה יהיו הזוממים חייבים לשלם. <b>לפי</b> שלא יוכל למכור מעתה. אם לא הוזמו. <b>שם</b> בפירש"י. וי"ל דה"ק שמין זכות ספקה. כו'. ואותו לא ישלמו (כצ"ל) שהרי עתה כשהוזמו אם היתה רוצה למכרה. 
+<b>ר"ל </b>לבעלה. <b>מ"ש</b> הרא"ש על פירש"י. שאין זכות לבעל במכירת כתובת אשתו. 
+<b>לא </b>הבנתי. מדוע לא יוכל למכור החוב שעליו לשלם. שאם תמות היא בחייו ויירשנה. ישלם הכתובה ללוקח. ומה בין ירושת נצ"ב ונ"מ. ובין חוב כתובתה. לענין מכירה. ואנכי לא ידעתי. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>כל המשלם </b>אינו לוקה. עב"ב פ"ג מ"ד. ולקמן בפרקין מ"ט. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>במקום פלוני </b>רחוק מאותו מקום שאתם אומרים. יותר ממהלך יום. 
+<b>ברוכב </b>הסוס. אע"ג דלגמלא פרחא לא חיישינן. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>אסטסית </b>עיין בתי"ט שהאריך בביאור שני פירושים שזכר הרע"ב. וסוף דבריו ועלה בידינו ששני הפירושים גם שניהם הם בגמרא. <b>איברא</b> אע"ג דתליין באשלי רברבי. לא כיפי תנו להו. ותרוויהון לא הניין לי. וכמ"ש בס"ד לקמן מ"ז. והאמת יורה דרכו שכן יפה כחן של ראשונים שפירשו המשנה כהוגן. ע"פ התוספתא המעידה בבירור. שלא כדברי זה. ושלא כדברי זה. והסכים גם הרמב"ן לדעתם ז"ל. כמ"ש בס' מלחמותיו. יע"ש. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>והרי אחיו קיים </b>שנאמר כאשר זמם. פירוש חשב לעשות. ולא כאשר עשה. 
+<b>המכחישים </b>תורה שבע"פ מרעישים את העולם על חז"ל על דבר זה כאילו הפכו השטה. לפטור את החייב במעשה רציחה עשה סטה את הזכאי אשר לא חטא במעשה רק במבטא. והאריך בזה בשו"ת אוהל יעקב (סט"ז) וזכר שם שמהר"ש מור טירא נלחץ מחמתה אל קיר הישוב לדרך צר מאד נטה. ואנכי תמהתי מראות מה ראו גדולי דור הקודם להסתבך בכך. שהרי דרך מרווחת לפנינו. לטפוח על פני הבוערים המלעיגים פי כסיל לו מחתה. כי סגנון קושיתם שטות עצום ומעיקרא ליתא. שהרי מלבד שהם מהפכים דברי אלהים חיים (אחר שמודים באמתות התורה שבכתב) היאך חשבו אל ה' רעה. לומר שגזר לעשות דין נגד השכל. לחייב את הבלתי עושה מעשה. חלילה לאל מרשע. הלא על כרחם יודו בדין אל אמונה ואין עול. שחייב עדים זוממים מיתה. על עקימת שפתים שנחשב מעשה. אע"פ שמתנגד לשכל הגשמי ודעת בהמי. א"כ על פני עקשותם יוכרחו להודות. גם בנמשך על פי קבלת חז"ל ופירושם האמיתי. בכתוב אשר זמם שאינו יוצא מידי פשוטו בודאי. לא יוכל שום אדם המכיר בלה"ק ושום שכל במקרא. להכחיש שהוראת זמם וזממה בכל מקום אינה אלא מחשבה בלבד. ומניין לנו א"כ להוסיף על דברי הכתוב המפורש באר היטב. שאין לו פירוש אחר. ויונח שזה המשפט הנולד מהכתוב. יוצא מהקש שכלי המדומה. מי יוכל לשנותו ולהפוך קערת הכתוב על פיה הפך ומחה. אפילו מי שדעתו עליו זחה. הלאל ילמד דעת. וילמד סתום מן המפורש. אם כך גזרה החכמה האלהית להמית אדם על מחשבה גרידא (מה שאין הדעת המופשט נותן בדתות נימוסיות) הוא אמר ויהי. הוא צוה לבעלי המסורת שלא ימיתו הזוממים אחד שנהרג זה ע"פ עדותם (ואף אם גם התולדה הזאת יוצאת מגדר הקשה שכלית פשוטה ועורה כראשונה) כנשמע ומחויב משתיקת הכתוב. והוא יתברך צונו בתורה לא תוסיף ולא תגרע. ושנה בו החכם להזהיר ככה אל תוסף על דבריו. אף אין עונשין מיתה מן הדין. שהוא גם הוא משפט שכלי בודאי. איך שיהא. מי שצוה על המפורש. הוא שצוה הסתום. והנשמע מכללו ומאליו. ומפורש במקום אחר. ואיך יעיז פניו המודה במקרא. להכחיש דבר זה המוכרע מעצמו ולמד ממקומו. ולא על חז"ל תלונתו של המערער בזה. כי אם אשר דבר ה' בוזה. 
+<b>אכן </b>כל זה לפי הודאת ההנחה המשובשת. כי אמנם גם מן השכל הברור היא מוכחשת. והבל יפצה פיהם של עוזבי תורה שלמה שלנו. ומכחישי הקבלה הנאמנה. אשר לה משפט הבחירה. בחקירת השכל ובחינה בדעת ותבונה. ויש ללעוג על המסרבים לקבל האמת המוכרח בעצמו. גם ע"פ חוק אדע אנושי. כי מי אמר להם. שאלה המוזמים העידו שקר מוחלט. להחליט להם דין רוצחים ודאים. וכי אי אפשר שיכזיבו אלה האחרונים. שהזימום לראשונים. תרי ותרי נינהו. מאי חזית דסמכת אהני. סמוך אהני. הא ודאי חדוש הוא שחדשה תורה. ואינו בדין דתות נימוסות מדיניות. וכן אמרו חז"ל עדים זוממים חידוש הוא. א"נ אין לך אלא חידושו. דווקא אם לא הרגו. נהרגין. <b>וטעם</b> גדול יש בדבר. כי כיון שהוזמו עד שלא נהרג זה. הרי מן השמים הוכיחו. שזה צדיק הוא. והמה יזמו להרגו נקי חנם. לפיכך תשוב מחשבתם הרעה בראשם. ה' גלה על עונם. להציל נפש צדיק. משא"כ אחר שנהרג. אנו אומרים בודאי עדים ראשונים אמתיים היו. שאל"כ. לא היו מסכימים מן השמים שיהרג זה (גם לא היתה תקלה באה ע"י סנהדרין שה' נצב עליהם. לשפוך דם חנם) והיו מסבבים מ"ה לעכב הריגתו. אף המזימין היה להם להקדים לבוא עד שלא יהרגו את זה. וזו ג"כ הוכחה ששקרנים הם. לכן המתינו כל כך עד שנעשה בו מעש ולא חשו למהר הצל לקוחים למות ולחשוך מטים להרג. חשכו עד הנה. זה יורה כי התעצלו לבוא לב"ד בשקרותם ופחזותם. חשבו שמא ימלט הלה בלא"ה בלמד עליו זכות מצד אחר. קודם שיגמר הדין על פיהם. ולא יצטרכו לחוב בדמם של עדים כשרים. אך אחר מעשה. נתעוררו להנקם מן העדים בשקר. והרי זה גם כענין שכתוב ונקי וצדיק אל תהרוג כי לא אצדיק רשע. שאם לא היו אלו כנים בעדותם. לא היו יוצאים מב"ד זכאים. אלא הא המזימים מקדימים ובאים. עד שלא יוציאו זה להריגה. הנה נתבאר שדין ישר וצדק הוא. וסכלות העדרי הוא למפטפטים שוטים. הלא תכסה כלימה פניהם של המלגלגים. ומצפצפים ומהגים. 
+<b>ומכאן </b>תדע שכל דברי חכמים חיים וקיימים. כל הפורש מדבריהם. כפורש מן החיים והמהרהר אחריהם כמהרהר אחר השכינה. והמפקפקים בהם. מודיעים חסרון עצמם ומגלים מומם. שאין להם חלק בחכמה אמתית. ולא נחלה אפילו בבינה אנושית. ולא בחינה בשכל בריא. ולא הכרה במדע שלם. ועמש"ע להלן בזה בס"ד. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>ומניין אפילו מאה </b>הא אתיא אליבא דכ"ע דכי הוזמו אפילו מאה. על פי שנים בלבד. כולן נהרגין. <b>ומתניתין</b> דלא כר"י דלעיל מ"ה. דאמר חסטסית היא זו. דבין לפירושא דמהימני. ותו לא מקבלינן סהדותא אחריתא. ובין כי מפרשינן דלא מהימני. משום אטו כ"ע גבייהו דהני הוו קיימי. מיהת אינה נהרגת אלא כת אחת בלבד. דמאי שנא כת אחת משתי כתות לפירושא בתרא. <b>ולקמא</b> נמי לא שנא כי אתו מעיקרא כולהו בהדדי. או תרי תרי. וכל כת אתזמא לה באפי נפשה. דהא מכי קבלו סהדותא דבי תרי מנייהו. אינן עדות שאי אתה יכול להזימה היא. מצו אמרי אנן לאו למקטל אתינן. אי משום דגברא קטילא הוא. כי לא מתזמי קמאי. אי משום דכי מתזמי קמאי. תו לא מהניא סהדותייהו. 
+<b>ולרבנן </b>לא תקשי מ"ט נעשין כולן זוממין. דאע"ג דכי לא מתזמי קמאי. הנך לא אהנו מידי. מיהא כיון דאכתי לא גמר דיניה. דילמא מתזמי להו קמאי. אשתכח דבתראי אהניא סהדותייהו. כל כמה דלא אתזום אינהו נמי. שהרי נהרג על פיהם. אע"פ שהוזמו ראשונים. משו"ה דינן הוא דנהרגין. כי אתזמו להו נמי. דמיקיים קרא כאשר זמם. 
+<b>משא"כ </b>לר"י. כיון דס"ל כי מתזמו קמאי. תו לא מקבלינן סהדותא אחריתא. סהדותייהו לאו כלום היא ודאי. ודוק. 
+<b>א"כ </b>תמה על עצמך ר"י דאמר כמאן. 
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>והשניה פטורה </b>דכתיב כאשר זמם. ולא כאשר עשה. כתי"ט דמשמע פ"ג דב"ב. לענין ממון אפילו כאשר עשה נמי מחייבין לשלומי. 
+<b>ואומר </b>אני בממון היינו טעמא. משום דלא שייך אשר עשה. דאפשר בחזרה. <b>וגם</b> בממון היכא דלא אפשר בחזרה. אני אומר. דאיתא לאשר זמם. ולא כאשר עשה. <b>ושמא</b> גם בממון אחר שהוציאו. ממון על פיהם. הם פטורים. וקרקע שאני. כמ"ש שם בפ' חזקת. ועיין ריש פרקין. <b>וק"ו</b> למלקות. דבמקום מיתה עומדת. 
+<b>ובענין </b>מ"ש הכ"מ (בשטת הרמב"ן) בטעם הרגו אין נהרגין. דמאחר שאלהים נצב בעדת אל. לולי שזה הנדון היה חייב מיתה. לא היה מניח הקב"ה להסכים על ידיהם שתאבד נפש אחת מישראל ע"כ. <b>בזו</b> כיונתי לדעתו ז"ל. כמש"נ בס"ד. שהוא דוגמת מה שאמרו בהפכו. מי שיצא מב"ד זכאי. שאין רשאין להחזירו. שנאמר ונקי וצדיק אל תהרוג. <b>ותו</b> דהיינו הך ממש. שאם אתה אומר הרגו נהרגין. היה המתחייב בב"ד הוא ועדיו גם שניהם נדונים בב"ד. אלו אמרו שהוא חייב. אשר הוא רשע למות. והומת על פיהם. עתה הלנו אומרים בהפך שהם רשעים. שגרמו בעדותם להמיתו על לא חמס עשה. ודינם למות. כאשר זממו לעשות לו ועשו. ויוציאום עכשיו למות גם הם כמוהו. ואם היה מביא עדים להזימן קודם שנגמר דינו. היה הוא יוצא זכאי. והן מקדימין למיתה. עכשיו שנשתהו עדים המזימים. עד שנגמר דינו של זה לחובה והומת. ויצאו העדים זכאים בדינם. הימותו הלא מעתה אי אפשר להחזירם לב"ד. גם מן הכתוב הנ"ל. <b>ונ"ל</b> מהכא נפקא לן למדרש ולא כאשר עשה. ולא מייתינן ליה בק"ו. כמו הבת (אך מג"ש אתיא) <b>אלא</b> שלפ"ז י"ל אחר שנגמר דינו של זה ויצא להריגה. ויצאו העדים מב"ד פטורים. שוב לא יקבלו הזמה להמיתן בב"ד. אחר שכבר נפטרו פעם אחת. אע"פ שעדיין לא נהרג זה. וזה לא שמענו. אלא דווקא כי הרגו. הוא דאין נהרגין. משמע כל כמה דלא הרגו. נהרגין עם שאינן מוכרח כל כך. דוק וצ"ע. <b>ר"ל</b> דאיכא למימר אה"נ כשכבר יצא ליהרג. שוב אין מקבלין הזמה על עדיו. דגברא קטילא הוא. כמ"ש פ"ח דסנהדרין הבא במחתרת ושבר כו'. אם א"ל דמים פטור. והכי תנן פ"ק דערכין היוצא ליהרג לא נדר ולא נערך. וכן אינו חייב בתשלומין. דכמת הוא חשוב לכל דבר. והא דתנן הכא שאינם נהרגין עד שיגמר הדין. היינו אחר גמר דינו. אם הוזמו קודם שהוציאו את זה להריגה. אז נהרגין. לא אחר שיצא מב"ד. והוא לקברות יובל. 
+
+Mishnah 10
+
+<b>הרי זה יהרג </b>עיין גמרא דגטין (דכט"א). 
+<b>לא נהרג אדם מעולם </b>כתו' תימה עובד כו"ם ומחלל שבת מאי איכא למימר דהתם לא מצינן למפטריה ע"כ. 
+<b>י"ל </b>משכחת לה. שמא מאהבה ומיראה ולבו לשמים. אע"פ שהתיר עצמו למיתה. 
+<b>וכן </b>בשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה. ושמא לא היה צריך לגופה של מלאכה. או מתעסק בה. ואע"פ שהתרו בו וקבל התראה. מ"מ דברים אלו ללב מסורים. <b>וכל</b> היכא דפטור משום שלא נתכוין להמרות בוראו. אע"פ שהתיר עצמו למיתה. פטור. שלא נתכוין אלא להקניט העדים. 
+<b>תדע </b>דהא ברוצח וג"ע. נמי לא סגי עד שיקבל התראה. ואפ"ה פטור בגווני דאמרן. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כל שבדרך ירידתו גולה </b>ז"ל תי"ט והר"מ הטעים יפה שהרי דרך נפילה מצוי כו' שהרי דרך הכבד לירד כו' <b>אני</b> בעונותי אין לי חך לטעום. חכי לא יבין מהות ענינו. וכי מה בין הנופל דרך ירידה. לנופל דרך עליה. הכובד המוריד למטה. סבה אחת היא בשניהם. הנופל דרך ירידה לא נופל הוא ממנו. ר"ל יותר מהעולה ונופל. ולמה א"כ. זה מזיק וזה לא מזיק. זה אנוס וזה אינו אנוס. <b>אבל</b> לענ"ד הדבר פשוט. כי היורד. עיניו למטה רואה מה שתחתיו. ויודע להזהר עוד שלא יפול ויגרום נזק לאשר עומד למטה. לכן הוא קרוב למזיד. משא"כ העולה שעיניו למעלה. ולא יוכל לראות ולהתבונן אם נמצא אדם עומד תחתיו. שישמר ביותר שלא יפול עליו וימיתנו. זה מוטעם ודאי. 
+<b>רבי אומר אינו גולה </b>קסבר ונשל הברזל מן העץ זה העץ המתבקע. מדלא כתיב מעצו כו' מוכיח דיש אם למסורת כו' לא לפי המקרא ונשל בקמ"ץ הנו"ן. מהקל פועל עומד כו' ולפי המסורת ונשל פירושו שהשיל. לרש"י וכ"כ תו'. ונישל כמו והשיל. <b>וכתי"ט</b> ולא יתכן לפרש הדברים כמשמען שתיבת נשל במקום השיל. דהיאך יתחלף בנין הפעל ואב בנפעל ותולדה. כ"ש שא"א לומר שהמלה עצמה תחסר הה"א והיו"ד כו'. שהרי לפי המסורת אנו אומרים כו' ואפילו הוראת משך הקמ"ץ כו' אנו בורחים ממנו מפני המסורת. גם לא נמצא חסר כו' אף בה"א לבד. כ"א בינותי. ואף בזה י"ל שהוא מהדגש כמו ודיגום. ע"מ קימו. אע"פ שהיו"ד דגושה. ולא כן בדיגום. כמו שנמצאים אחרים נרפים. ודינם להדגש. ע"כ. 
+<b>ואמנם </b>שאי אפשר לומר כך בונשל. שיהא כמו כן מהכבד. ויחסר הדג"ש. כי לא נמצא כמוהו בחסרי הנו"ן. כי לא תוכל לומר נפל נגש וחבריהם פועל יוצא. על דרך הדגש. כי על כן נעדר בנין הדגוש מהחסרים. לכן הדין עמו בזה. 
+<b>אלא </b>שהוא ז"ל נפל במה שברח ממנו. שלדעתו על כרחו יפורש פעל יוצא בדמות הדגוש. אם לא שיסרס המקרא. וידרוש כאילו אמר ונשל העץ מן הברזל. ר"ל ע"י הברזל ניהו קיסם. 
+<b>א"ב </b>מה חסר בדרך זה. אם נאמר יש אם למקרא ויפרשוהו בהוראת העבר מהקל. בגזרה זו. שהוא פעל עומד. ושב על העץ והקיסם. המקבל פעולת הנשילה מן הברזל. ולפיכך גם דרכו ז"ל לא יתכן. 
+<b>אבל </b>הנלע"ד ברור. שלא בא רבי לשנות נקוד ונשל מקמ"ץ. לחיר"ק. אלא פשיטא המסורת לא ישנה את הקריאה כאן. שלדברי הכל הוא קמוץ. 
+<b>אלא </b>דמר סבר יש אם למסורת. על הוראת פועל יוצא קאמר. דעל כרחך אינו עומד. מדלא כתיב מעצו. ולכן נשתנה פירושו כאן. וזוהי כוונת רש"י כאן. ודוק. <b>ובאמת</b> יש לו חברים במקרא. ונשל גוים רבים. ונשל ה' אלהיך את הגוים. שהם יוצאים גם בלתי המסורת. וצ"ע מה רמ"ז אומר בכאן. כי לא היה לי פנאי לעיין בו. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>הלז </b>נמצא בכתוב מי האיש הלזה. תי"ט. <b>הו"ל</b> לאתויי הנער הלז. הבן להלז. 
+<b>ושליח ב"ד </b>המלקה ארבעים לחייב. כההיא דתנן שילהי מכילתין. ומת תחת ידו פטור. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ריב"י אומר בתחלה </b>כו' כתי"ט אפשר שרבינו הקדוש רומז בזה ששנאו בלשון פלוגתא. שהוא עצמו חולק עליו בזה. <b>ר"ל</b> במאי דס"ל דמדינא מקדימין לערי מקלט. מדכתיב ונס. ואיהו קאמר מעצמו עושין כך. בלי ידיעה. 
+<b>אחד משוח בשמן המשחה </b>ואחד המרובה בגדים ואחד שעבר ממשיחותו מחזירין כו'. בגמרא מיבעיא להו במיתת כולן הוא חוזר או במיתת אחד מהן. <b>יש</b> לעיין בזה (וכן שאל הבן יקיר לי הילד מאיר שי'. כבר שבע הוה ההיא שעתא. הש"י בחסדו יאריך ימיו לעבודתו. ת"ל הנה הוא כעת רב וגדול בישראל נר"ו) מה ענין בעיא זו. שהרי בלשון זה ששנינו אחד זה ואחד זה אין במשמעו אלא זה או זה. דאי כדסא"ד דהבעיין. אחד אחד למה לי. וכמוהו רבים במשנה. שאין הפירוש כי אם זה או זה. <b>ולכאורה</b> היה נראה שכך הוא פירוש הדבר. ודאי גם הבעיין סבר במתניתין דאפילו בחד סגי. והיינו דווקא בדליכא אלא חד. וליתינהו לאינך. משו"ה תני אחד ואחד. דחד דאיתיה נמי מחזיר. ואפ"ה כדאיתינהו לכולהו. קמיבעיא לן אי בעינן מיתת כולן. או דילמא בכה"ג נמי במיתת אחד סגי. <b>אבל</b> יקשה לזה. הא דבעי למפשט מהא דתנן. ההורג בלא כ"ג. אינו יוצא משם לעולם. ואי איתא. ליהדר בדאינך. והיכי מצי למשמע מנה מידי. וכי סלקא דעתין דאינו חוזר בהנך. אפילו בדליכא כ"ג. הא על כרחך לא אתיא ההיא כמתניתין דהכא אליבא דידי. למאי דפרישית. וא"כ בלא"ה מתנייתין קשיא אהדדי. <b>אמנם</b> באמת עוד יש לתמוה בבעיא זו. דהיכי תיסק אדעתין דבעינן לכולהו. הלא ודאי בזמן שהיה כהן משוח. לא היה מרובה בגדים עמו בפעם אחת. ובזמן שהיה מרובה בגדים. דהיינו בימי בית שני. לא היה כהן משיח. נכרת משיח ואין לו. שזמנו של זה. אינו זמנו של זה. א"כ מה מקום לבעיא זו. אם אין להם מציאות ביחד. <b>ותו</b> היכי ס"ד דניבעי נמי עבר ממשיחותו. מאי פסקא. אטו לא סגי דלא איתיה. וביחוד בבית ראשון. שלא אירע פסול בכ"ג ביוה"כ. לא מצינו שם כהן שעבר כלל. 
+<b>ואפילו </b>נסבול זה הדוחק. ונאמר שגם בבית ראשון היה לו מציאות. ואי הכי אתי שפיר דמשכחת נמי מרובה בגדים. כדאמרינן פ"ק דיומא. אירע בו פסול אחר תמיד של שחר. עבודתו מחנכתו. וסתמא דתלמודא התם משמע (גם מהראיה שהביא ר"פ מברייתא דכלים. מוכח) דאפילו בבית ראשון כך הוא הדין. דלא מחללינן עליה שמן המשחה מפני עבודת שעה. שי"ל שאינו מעכב. וכמו שנראה ג"כ מדברי מהרש"א ז"ל. אלא שלא באר דבריו מניין לו. <b>ובאמת</b> בגמרא פ"ק דיומא מוכח קצת איפכא. דבדהוה שמן המשחה. בעינן משיחה יום אחד לפחות. ולעכובא נמי. וי"ל ודוק. <b>אולם</b> גם התו' סוברים כן. דכי הוה שמן. משיחה מעכבא. דמשו"ה נדחקו מאד ברפכ"ג ונזיר. לפרש הבעיא שם בדורו של יאשיה דווקא. ונכנסו עוד בדוחקים עצומים. יע"ש. ונ"ל דהוה פשיטא להו דשמן המשחה מעכב. וק"ל. 
+<b>אמנם </b>לדעתי הקלה. אין צורך לדחקם. דבלא"ה יש ליישב הסוגיא שם. ודוק שאין להאריך כאן. <b>ולפום</b> שטת התו' דהתם. אנחת לן חדא הכא נמי. ונוקמה למתני' בדורו של יאשיה. דהשתא משכחת להו לכולהו הנך כהני בהדדי. 
+<b>איברא </b>לא ניחא לן כלל לפרושי הכי. דאכפל תנא למתני מתניתיה ולאשמעינן דינא לההוא דרא לחוד. ומאי דהוה הוה. <b>ולפי</b> מ"ש די"ל שהיה מרובה בגדים גם בבית ראשון. גם כן לא הועלנו מאומה. דהיכי מיירי. אי ביוה"כ. דאירע בו שהיה מרובה בגדים לשעה כנ"ל. א"כ היינו משוח. היינו שעבר ממשיחותו. דעל כרחך הוא שם כולל. בין שעבר ממשיחותו ממש. בין שעבר בריבוי בגדים. שהוא במקום שמן המשחה. משנגנזה הצלוחית בימי יאשיה. ואי לאחר יוה"כ. אמאי קרית ליה מרובה בגדים. הלא אחר יוה"כ. מסתלק זה שעבד בו לפי שעה. וכהן שעבר מיקרי. 
+<b>אולי </b>יש לומר בזה לשטתנו. שפיר מצינן לאשכוחי כולהו בהדי הדדי. כגון שהיה מלבד כהן משוח. כהן שעבר ג"כ. דהיינו שעבד אשתקד. מחמת שאירע פסול בכ"ג. שלא היה ראוי לעבודה. ומנו את זה תחתיו. וא' המרובה בגדים עכשיו. וביוה"כ איירי. אם אירע שמת אחד מהן ביוה"כ. בשעה שישנן לשלשתן. וכגון שנפסל משוח פעם אחרת. או שמת ונכנס אחר תחתיו. ומסתברא שלא היו מתקינין לו כהן אחר לכהן גדול ביוה"כ. אותו שכבר עבד פעם ועבר. כדאמרינן שני אינו ראוי להיות כ"ג משום איבה. <b>ותדע</b> נמי. דהא אמרינן ומודה ר"י. שאם מת ראשון. שחוזר לעבודתו. הא כל מה דלא מת. אפילו לעבוד תחתיו ביוה"כ. אם יארע עוד פסול בכ"ג. אינו חוזר לעבוד שנית. דודאי חיישינן לאיבה. דדמי עליה כאריא ארבא. וצרה כי האי לא עבדינן ליה ודאי. וא"כ אפילו מת המשוח. אין השני ראוי להכנס תחתיו ביוה"כ. דהא לא עביד ליה פרישה שבעה. שכבר התקינו לו אחר. כך נראה לי נכון. 
+<b>אך </b>בכל זה לא נתיישבו הבעיין והפשטן. דהיכי סלקא אדעתייהו דלא סגי עד דהוו לכולהו. כדלעיל. <b>על כן</b> נראה ליישב בדרך אחר. ואיכא למימר דבעיא דידן אליבא דכ"ע אתיא. וס"ל לתלמודא דודאי בבית ראשון שהיו כ"ג משוחים בשמן המשחה. בחד סגי. <b>והיינו</b> אחד המשוח דתנן. ואחד שעבר ממשיחותו. כיון שבא עליו שמן המשחה אפילו לשעה. נתקדש עולמית. שאי אפשר לשמן המשחה להתחלל. ועל כן דינו בפר. אע"פ שעבר מכהונתו. כדתנן בהוריות. שכהן משיח לעולם מביא פר. אפילו עבר (משא"כ בנשיא שלא נמשח. שהוא כהדיוט. כשעבר מגדולתו) משו"ה פשיטא לן דביה לחוד סגי. ואע"ג דרבי קרא תלתא. היינו לומר. דבכל חד מנייהו סגי. והא לא מספקא לן. כי קמיבעיא לן. במרובה בגדים. דאע"ג דאתרבי נמי להחזיר את הרוצח. היכי דלא אפשר בכהן משיח. כמו בימי בית שני. מ"מ מאחר שכהונתו אינה מוחלטת. שיכולין להעבירו. המלך ואחיו הכהנים. כמ"ש התו' פ"ח דיומא בשם הירושלמי. שכ"ג מתמנה בפה ומסתלק בפה. וזה לדעתי היה בזמן בית שני. שלא נמשחו הכהנים בשמן. הילכך היו יכולין להעבירו. ואז דינו כהדיוט לכל דבריו. 
+<b>ודתנן </b>אין בין כהן משמש. לכהן שעבר. דמשמע בסתמא אפילו בבית שני. נראה לי דווקא שעבר מחמת שלא נמנה אלא לעבודת שעה ביוה"כ. שאירע פסול בכ"ג. שהוא עומד להכנס תחת הכ"ג כשימות. לירש מקומו. ומן הדין גם בחייו של ראשון. כל מצות כהונה גדולה על השני. אליבא דכ"ע. אי לאו משום איבה. לכן כ"ג הוא. אע"פ שאינו עובד עתה. <b>אבל</b> שעבר ע"י מלך והסכמת ב"ד וגדולי כהונה. אחר שאין עליו שמן. אלא בפה בלבד נמנה. מסתלק ג"כ בפה. שאם הורידוהו על פי הדין. הרי הוא הדיוט. זה נ"ל דבר ברור בעזה"י. <b>ומשום</b> דקלישא כהונתיה. דמצו לאעבוריה. קמספקא מילתא ביה. אי סגי נמי בחד. כיון דנפיק מריבויא דקרא. או דילמא איידי דקילא כהונתו כדלעיל. בעינן דווקא חד דעמיה (דוגמא לדבר חליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין. אי נמי נערה ארוסה. שאביה ובעלה מפירין נדריה בשותפות) דהיינו כהן שעבר. שנכנס תחתיו לעבודה ביוה"כ. או כהן שהועבר מכהונתו. ע"י המלך בזרוע ובחזקה. כדרך שהיו עושין בבית שני שמחליפין אותן כפרהדרין הללו. וכל אחד מהם לא שמש אלא שנתו. כדאיתא פ"ק דיומא. והיו רבים מהם שהועברו ע"י אלמות המלכים. שמינו אחרים תחתיהם בחייהם. והיו כמה כ"ג נמצאים בזמן אחד. כידוע ונזכר גם בספר יוסיפון. וגם כהנים שעברו פעם אחת. מחמת פסול שאירע בכ"ג ביוה"כ. היו ג"כ נמצאים ושכיחים בבית שני. כדאמרן. מתוך שלא היו צדיקים כל כך. ודילמא עבדו בהו רבנן היכירא. בדאיתינהו להנך. דלא ליהדר אלא במיתת כולן. מטעמא דפרישית. כך נלע"ד דברים נכונים מאד. 
+<b>ואתי </b>שפיר. דבעי תלמודא למפשט מההורג בלא כ"ג. דס"ד דמיירי נמי בבית שני. דאי בבית ראשון. ודאי לא הוה קשיא ליה אמאי אינו יוצא משם. דידע לאוקמה בדליכא אלא איהו. הוא מילתא דפשיטא. שאינו דבר מוכרח שיהיו אז כולם ביחד. וכנזכר. ואיך לא ידע הפשטן לתרץ כן מדעתו. אפילו אי הוה ס"ד דהבעיא שייכא גם בבית ראשון. אלא ודאי האמת כמ"ש. ומשום דמתני' סתמא איתניא. דמשמע אפילו בבית שני. עלה קאי תנא דידן. שאינו יוצא משם לעולם. משו"ה קשיא ליה לפשטן. אי איתא ליהדר בדהנך. דלא הוה ידע לאסוקי אדעתיה. דליכא כ"ג לגמרי בעולם. בשום זמן בבית שני. שזה לא נראה לו כלל כמו שהוכחנו. שהיו מצויין אז כהנים גדולים רבים ביחד. ונפשטה בעייתו. דעל כרחך בבית שני בעינן כולהו. ודחי תלמודא דילמא הכא נמי בדליכא כלל. ודוק היטב תמצא שהם דברים נכוחים בס"ד. <b>עי"ל</b> דבעיא אליבא דר"י אזלא. והשתא אליבא דת"ק. לא קמבעיא ליה. דאחד אחד תנן בהדיא. למימרא דבמיתת חד סגי. אלא אליבא דר"י. דלא שמעינן ליה כהך לישנא. אי ס"ל משוח נמי מחזיר. בשאין שם אלא הוא. או דילמא לא סגי ליה לר"י עד דאיתינהו לכולהו. דקס"ד משוח מלחמה צריך להיות שם על כל פנים. בין בבית ראשון. בין בבית שני. עם שלשון כולן. דחוק לפי זה. ובזה יש ליישב גם פירש"י. אהא דלהדר בדהנך. ועמ"ש מהרש"ל ומהרש"א. שדרכם דחוקה ורחוקה מאד. וק"ל. 
+<b>לפיכך אמותיהן של כהנים </b>הא דנקט תנא לאמותיהן. ולא אבותיהן. ודחי הוא משום שעל פי הרוב מעלת כהונה גדולה נמשכה מאב לבן. והיא ירושת אבות. שבנו קודם לכל אדם. וכדאיתא בפ"ו דיומא. וכמו שהיה רובא דרובא בבית ראשון. שכהנו הבנים אחר מות אבותם. ולא נסעה מעלת הכ"ג מזרע האבות ששמשו בה. כי אם ע"י העדר הבנים. או לבלתי היותם ראוים לכך. כדרך שאירע לאביתר כששאל ולא עלתה לו. שנסתלק. ונכנס צדוק תחתיו. ולא זזה מבניו. ולא פסק מזרע צדוק בן אחר אביו לשמש בכהונה גדולה. ועל כן באה ליהושע בן יהוצדק. בעוד עזרא קיים. אע"פ שהיה גדול ממנו. ודודו אחי אביו. מפני שיהושע ירש אותה מאביו יהוצדק. שכבר שמש בכ"ג. לפי שהיה גדול מעזרא. ולא ירד האב מגדולתו כל ימי חייו. כי מעלין בקודש. ואין מורידין. <b>אך</b> מכל מקום קשה לי מאי פסקא. דהא בעינן גדול מאחיו בחכמה. ואי לאו בר הכי הוא. מי מוקמינן ליה. ולא מהני ליה קומרא דאבוהי מידי. אי הכי. אכתי משכחת לה דאב אינו כ"ג. ובן כ"ג בחיי אביו. ואפילו תימא דבבית ראשון לא שכיח כה"ג. כי תורה וחכמה מחזרת על אכסניא שלה. ולא נעתקה בשום פעם למפסיק השלשלשת. מיהא בבית שני. שהיו מחליפין אותן בכל שנה כפרהדרין הללו. ואין משגיחין באבותיהן. מאי איכא למימר. הא ודאי הוו שכיחי כה"ג. יחד אבות על בנים. ותנא בב"ש קאי (ביחוד לפמ"ש לעיל בד"א). 
+<b>ונ"ל </b>ליישב דמ"מ ע"פ הרוב כשהאב מאריך ימים. גם הבן זוכה על ידו לאריכות ימים. כדתנן שילהי פ"ב דעדיות. האב זוכה לבן בה"ד. וחד מנייהו בשנים. משו"ה לא תני הכא אבותיהן של כהנים. דכשהאב עדיין בחיים. אינו דואג כל כך שימות בנו על פניו. דהויא מילתא דלא שכיחא. והם עצמם לא הוצרכו לכך. אחר שאמותיהן כבר היו מספקות. 
+<b>אם עד שלא נגמר דינו כו' חוזר במיתתו של שני כו' </b>מאי הו"ל למעבד. כו'. <b>משמע</b> שכל זמן שאינו כ"ג. אינו מוטל עליו לבקש רחמים על דורו. ובירושלמי מוכח דכל אדם צדיק. מחויב לבקש רחמים על בני דורו. שלא יארע להם דבר תקלה. כדאיתא בההוא עובדא דאכליה אריא לגברא. ולא אשתעי אליהו בהדי ריב"ל תלת יומי. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>שם תהא מיתתו </b>אפילו חלה. <b>ופסקו</b> הרופאים שישנה המקום. וילך לשכון באויר אחר הטוב ממנו כדי שיבריא. ואם לאו. שימות. אעפ"כ אין מוציאין אותו משם. 
+<b>קבורתו </b>שאפילו מת. אין מוציאין עצמותיו. לקברן בקברות אבותיו (עד שימות כ"ג) <b>ולא</b> עוד אפילו מת קודם שבא לשם. שולחין עצמותיו להקבר שם. <b>ונ"ל</b> שבמות הכהן מפנין עצמותיו לקבר אבותיו. 
+<b>וכל אדם אין חייבין עליו </b>עתי"ט ליישב הגירסא. <b>ואני</b> אומרה בלשון אחרת. אלא גואל הדם רשות. דפטור ומותר. וכל אדם פטור. אבל אסור. זה דבר ברור בס"ד. 
+<b>גולה מעיר לעיר </b>ברציחה ראשונה. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>מעלים </b>רוצחים דנפישי. 
+<b>וחוזר לשררה </b>בעל שררה. לא שכיח טובא. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ועל אחות אשתו ועל אשת אחיו </b>כתי"ט ותמהני דכולן נשנו כסדרן בפרשת א"מ. חוץ מאלו השתים דאשת אחיו קדמה לאחות אשתו ע"כ. 
+<b>ונ"ל </b>משום דתנא אחות אחות נקיט ואתא. דהכי ניחא טפי בגרסא דעל פה. כי היכי דלא לשתמיט ליה. 
+<b>וחלוצה </b>כת"ו שלוקה מכת מרדות. <b>ובודאי</b> שכך מוכרח בכמה מקומות בש"ס. מ"מ דבר תמוה הוא שבכ"מ סתם משנה. משמע שהוא מן התורה. וכן עוד ר"פ משוח מלחמה. וצריך ישוב. ועמ"ש גם בריש מכלתין. 
+<b>אלמנה וגרושה </b>כרע"ב לאשמועינן. דחייבין עליהן משום שני שמות. <b>בפרק</b> עשרה יוחסין (דעח"א) אמרינן דחייב על כל אחת משום שני שמות. ופסקה הרמב"ם ג"כ. 
+<b>והתימה </b>מבתי"ט שלא העיר בזה. גם על הר"מ צ"ע. דהתם משמע דמשכחת נמי חמש מלקיות. בגמר ביאתו. 
+<b>נתינה </b>מן הגבעונים. שנאמר בהם ויתנם יהושע. <b>ושוב</b> נתנם דוד. כמפורש בעזרא (ח) ומן הנתינים שנתן דוד והשרים לעבודת הלוים. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>והמפטם </b>כתי"ט מצינו כלי נקרא פטום. במ"ז פ"ג דר"ה ע"כ. <b>במ"כ</b> טעה בזה. כי בכל מקום שהוזכרה מלה זו. וענינה כלי. היא בסמ"ך. וחבריו בפ"ו דבתרא. ופ"ד דמציעא. ובגמרא רפ"ב דביצה. בעלי פטסיאות. 
+<b>אף חטה אחת כברייתה </b>הקשו תו'. א"כ תרומה היאך עולה בק"א. וכ"ת משום דלא נולד האסור עמה. אכתי ערנה וכלאי הכרם. לא לבטלו ע"כ. <b>ונ"ל</b> ליישב. דשל ערלה. סתמא לא חזי לאכילה. וכי אמרינן חטי ופירא הוו בריה. בגמר פריין דווקא. דחזו לאכילה וחשיבי. וכלאי הכרם. פשיטא דלא תקשי כלל. דהא בהוסיף במאתים. אסור. דהאי תוספת פורתא בעלמא הוא. ולאו עיקר פירא הוא. דהפרי אפילו גדל כל צרכו (כל שלא יבש ובשל כל צרכו) הוא נאסר בכך. וכן אע"פ שעדיין לא הגיעו לכלל פרי. התבואה מתקדשת משתשריש. וענבים כפול הלבן. אע"ג דאכתי לא גמר פירא. ובין הכי. בין הכי. כה"ג ודאי לא חשיב בריה. דכל עיקר דין בריה. אגב חשיבותיה הוא. דדמי לדבר חשוב. שאינו בטל. להכי בעינן גמר פירא מיהא. בבציר מהכי. ודאי לא חשיב. וכל שכן לתוספת אחד ממאתים. דלאו בכלל פירא לגמרי הוי. ולא חשיב מידי. 
+<b>כל מל"ת שיש בה קום עשה כו'. </b>אבל לא קיים לוקה. <b>צ"ע</b> משום התראת ספק. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>השורט שריטה </b>פשיטא לי דאינו חייב. עד שקרע העור ויצא דם. ואין לה שיעור לשריטה. 
+<b>חמש שריטות </b>בחמש אצבעות. ובבת אחת דווקא נקטה. וצ"ע למה. 
+<b>אחת </b>נ"ל דאצטריך ליה. סד"א ושרט. שם דבר קבוצי הוא. כמו שער. שאע"פ שהוא במשקל יחיד. אינו פחות משתים. וכן צמר. הוא שם לקבוץ המין. ולא יפול על אחד נפרד. וכן כל דבר. או מעשה ומלאכה. הנגדרים בדברים רבים קטנים מאד מקובצים. לא יורה השם אלא על המקובץ. בעצם וראשונה. ולא הונח שם למתפרד. בהיותו מקרה רחוק. שיעמוד דבר קטן הכמות או האיכות יחידי בעצמו. מבלי חבור והתקבצות הרבה מחלקיו או קצתם יחד. כי אז יוגדר בשם. וזולת זה לא יתכן לו שם לקטנותו ומיעוטו. והכי נמי הכא. כיון דחייב על שריטה כל שהיא. מהו דתימא לא יתחייב על אחת קטנה בכל שהו. אלא בעושה הרבה שריטות. ביחוד שמעשה השריטה המקובצת נקראת שרט. על משקל צמר תבן ירק. והדומים להם בענין המקובץ. קמ"ל. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>כתובת קעקע </b>בהא קמיבעיא לי. אי בעינן קריעת העור. או ברושם בעלמא סגי. אע"פ שלא פלשה השריטה את העור כולו. ולא יצא דם. כיון דמכל מקום רשומו נכר. ונשאר קיים. על ידי הצבע המתקיים ברושם כל שהוא. ועמ"ש בס"ד בי"ד (סקפ"א) <b>ותו</b> מספקא לי. אי בעי נמי שעורא זוטא מיהא כדי כתיבה. ואין כתיבה פחותה מאות קטנה. <b>או</b> דילמא כיון דאפשר ביו"ד. דהויא נמי אות (וקרוי כתב. כאותה ששנינו אפילו כתב אחד מעכבן. אע"ג דלענין שבת בעינן שתי אותיות משום רושם. שכן כותבין על קרשי המשכן לידע בן זוגו. וכי הא דאמרינן מה הנער יכול לכתוב יו"ד. שמע מנה דלית לה שעור למטה. וכדכתיבנא בס"ד במו"ק בהלכות כתיבת תפלין בא"ח. אי הכי ליכא קפידא לגמרי. אלא בנקודה אחת קטנה כל שהיא. סגי. וצ"ע. 
+<b>כופת </b>גרסינן בתי"ו. לשון קשירה. כמו כופתין את הטלה. ובמשניות של תי"ט בה"א שבוש. 
+<b>שתי ידיו על העמוד. </b>ז"ל הריב"ן. נעוץ בקרקע וגבוה כנגד שתי אמות. או אמה וחצי. 
+<b>זה </b>מוכרח קצת. מפני שהוא עומד פניו לעמוד. נשען וכפות עליו. נמצא אילו היה העמוד גבוה יותר. היה מכסה לבו. כי שתי אמות הם שני שלישי גובה קומתו של אדם. והרי הוא לוקה מלפניו. על לבו. עד טבורו. 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>נפטרו ידי כריתתן </b>בגמרא פסיק ר"א הלכה כן. נ"ל דאית בה נפקותא לדינא. אליבא מ"ד לוקה ומשלם. דלרחב"ג דס"ל בר מלקות הוא אינו נפטר מתשלומין (אם הזיק) ואליבא דר"י דאין מלקות בחייבי כריתות. והרי היא כמיתה שלכם שפוטרת מן התשלומין. 
+
+Mishnah 10
+
+<b>מנין ארבעים </b>מ"ש תי"ט בשם הר"מ שאם הוסיף אחד על נ"ט אינו עובר בלא יוסיף. 
+<b>אינו </b>נראה. אלא ודאי עובר. ולוקה עליה לדעתי אליבא דת"ק. ולית לן למדרש טעמא דקרא. 
+<b>חזן הכנסת עומד עליה </b>עומד מצד אחוריו. 
+<b>ולא </b>אחוריו ממש. אלא מצדד עצמו. כדי שיוכל להוליך הכאת הרצועה על פני רוחב גבו. 
+<b>אמנם </b>מלפניו. נראה שהיה מכה אותו לאורך הגוף. בין החזה עד הטבור. והיינו פי כרסו. שמהטבור מתחיל הכרס (עפ"ט דנדה מ"ה. ובפי כרסה. פירש"י כנגד טבורה). 
+<b>אכן </b>להריב"ן ד"א. כשהוא מכה לרוחב גבו. מגעת הרצועה. בכרסו שלפניו. 
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+<b>לא עומד </b>אמוכה קאי. וחזן כבר נזכר שעומד. 
+<b>הא כל היושב ולא עבר כו'. </b>פירוש שלא תחשוב שאין שכר לנמנע מעברה. אלא נמלט מענשה בלבד. <b>קמ"ל</b> שיש לו גם שכר כעושה מצוה בידים. אבל לא בא לומר שא"ל לעסוק במצוה. מחמת שנמנע מעברה. זה פשוט מאד. וכן כתוב סור מרע ועשה טוב. בודאי אין אדם נפטר מעשיית הטוב. אלא העוסק במצוה אחת. שנפטר מאחרת בעת שעוסק בה (ולמ"ד בשא"א לו לקיים שתיהן דווקא) לא זולת. והוצרכתי לכך. מפני שראיתי טועים בהבנת משנתנו זאת. 
+<b>ואמנם </b>לפמ"ש רע"ב. בלא"ה אין לטועה שיטעה בכך. 
+<b>נותנין שכר כעושה מצוה </b>לרע"ב וזה דווקא במי שבא לידו דבר עברה וכבש יצרו כו'. 
+<b>הכי </b>מוקמינן לה בגמרא שילהי פ"ק דקידושין. ועיין מטפחת (ח"ב סס"ב). 
+
+Mishnah 14
+
+
+
+Mishnah 15
+
+<b>ר' שמעון בר רבי </b>לא מצינו לו במשנה דבר הלכה ושמועה אחרת. בלתי זו לבדה. 
+
+Mishnah 16
+
+<b>לפיכך הרבה כו'. </b>ע"ל רע"ב כדי להרבות שכרם כשהם בדלים מהם. <b>היינו</b> לפי שגדול המצווה ועושה. שיצרו תוקפו. ועמש"ע בס"ד שלהי אבות. 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Makkot/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Makkot/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..4588cc94c0ab233a16a327c395ec97d8d09e5f05
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Makkot/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,226 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Makkot
+לחם שמים על משנה מכות
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Makkot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה מכות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אין אומרים </b>אם הוזמו והם כהנים. יעשה זה בן גרושה. כפירש"י. <b>ולא</b> היה צריך לומר בלשון זה. אלא אפילו בישראלים סד"א. יעשה זה בן גרושה. ואע"פ שאינו מפסיד לעצמו כלום. גם לא נפסל מלישא אשה כהנת. אפילו יהא לו דין חלל. כי לא הוזהרו כשרות. מלינשא לפסולים. מ"מ זרעו יהא נפסל מן הכהונה. 
+<b>או בן חלוצה </b>והוא חלל מדרבנן. ואפ"ה לקי. <b>צ"ע</b> מ"ט. דילמא לא קאי אבן חלוצה. אלא אאין אומרים יעשה בן גרושה. לחוד. ועמש"ע להלן. 
+<b>ולא נתן לה כתובתה </b>וחייב מודה <b>אי</b> נמי דנקטה שטר לראיה דאפילו שבועה לא בעי. ואי בעית אימא אפילו אין שטר כתובתה יוצא מתחת ידה. וקאמרי לא זזה ידינו מתוך ידיהם. 
+<b>אבל </b>כשיש עסק שבועה ביניהם. כגון שהיא פוגמת כתובתה. או שאין כתובה בידה. והוא אומר נתקבלה כתובתה. אע"פ שמכחיש העדים. אין כאן דין הזמה. 
+<b>שהוא חייב לגלות </b>הקשו תו' איך יכולים לחייבו גלות. והרי יכול לומר מזיד הייתי. 
+<b>ותמה </b>עליהם מהרש"א מדברי תו' עצמם. בפ"ק דב"מ שהקשו. אההיא מתני' דכריתות. מהא דאמרינן פ"ק דסנהדרין. אין אדם משים עצמו רשע. ותרצו דהתם שאני. שהיה צריך להאמינו כשאומר מזיד הייתי. שרוצה לשוב. ולא יוסיף על חטאתו פשע. להביא חולין לעזרה. אבל בעלמא היכא דלא שייך זה. לא מהימנינן ליה. במשים עצמו רשע. וא"כ מאי קושיא. הכא נמי הא לא שייך. הניח בקושיא. 
+<b>ול"נ </b>דלק"מ. כי יש לדקדק דקושית התו' לא שייכא הכא כלל לכאורה. דבמתני' מעדים זוממים משתעי. כשנמצאו זוממין. אם גולין. או לוקיו. ובעלמא הו"ל לאקשויי. היאך עדים יכולים לחייבו גלות בעדותן. אם הוא מכחישן. 
+<b>אלא </b>ודאי אין הכי נמי דאזדו לשטתייהו. משו"ה בעלמא לא קשיא להו מידי. דפשיטא הוי אמרינן. שפיר מחייבי גלות. ולא מהימנינן ליה במגו דמזיד. במקום שעושה עצמו רשע. כיון דלא שייך ביה טעמא. כמו גבי חטאת. <b>אבל</b> בדינא דמתני' דנמצאו זוממין. לוקין. כאן חלה עקר קושיתם. למה העדים חייבין מלקות כשהוזמו. דהכא נמי ודאי להמניה. במגו דאומר מזיד. אע"ג דעושה עצמו רשע. צריכין היינו להאמינו אילו אמר כן. מאחר שמציל את העדים ממלקות לכשנמצאו זוממין. דבמקום שחב לאחרים. בטענת אין אדם משים עצמו רשע. כה"ג ודאי מהימנינן ליה. דהוי שפיר דומיא דהתם. שאינו רוצה שיבוא מכשול עון על ידו. ועל כרחין מהימן. <b>והשתא</b> קשה נמי מכח זה. של עולם לא יהו עדים מחייבין אותו גלות. כיון שאילו יבואו עדים ויזימום. אינן מוזמין מחמת מגו הנ"ל. והויא עדות שאי אתה יכול להזימה. ממילא לפטרו עדים זוממין מכל וכל. ודוק. 
+<b>אומרים </b>כמה אדם רוצה לתן בכתובתה. 
+<b>עיין </b>מ"ש רש"י שזכות ספקו נמכר יותר וזה יהיו הזוממים חייבים לשלם. <b>לפי</b> שלא יוכל למכור מעתה. אם לא הוזמו. <b>שם</b> בפירש"י. וי"ל דה"ק שמין זכות ספקה. כו'. ואותו לא ישלמו (כצ"ל) שהרי עתה כשהוזמו אם היתה רוצה למכרה. 
+<b>ר"ל </b>לבעלה. <b>מ"ש</b> הרא"ש על פירש"י. שאין זכות לבעל במכירת כתובת אשתו. 
+<b>לא </b>הבנתי. מדוע לא יוכל למכור החוב שעליו לשלם. שאם תמות היא בחייו ויירשנה. ישלם הכתובה ללוקח. ומה בין ירושת נצ"ב ונ"מ. ובין חוב כתובתה. לענין מכירה. ואנכי לא ידעתי. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>כל המשלם </b>אינו לוקה. עב"ב פ"ג מ"ד. ולקמן בפרקין מ"ט. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>במקום פלוני </b>רחוק מאותו מקום שאתם אומרים. יותר ממהלך יום. 
+<b>ברוכב </b>הסוס. אע"ג דלגמלא פרחא לא חיישינן. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>אסטסית </b>עיין בתי"ט שהאריך בביאור שני פירושים שזכר הרע"ב. וסוף דבריו ועלה בידינו ששני הפירושים גם שניהם הם בגמרא. <b>איברא</b> אע"ג דתליין באשלי רברבי. לא כיפי תנו להו. ותרוויהון לא הניין לי. וכמ"ש בס"ד לקמן מ"ז. והאמת יורה דרכו שכן יפה כחן של ראשונים שפירשו המשנה כהוגן. ע"פ התוספתא המעידה בבירור. שלא כדברי זה. ושלא כדברי זה. והסכים גם הרמב"ן לדעתם ז"ל. כמ"ש בס' מלחמותיו. יע"ש. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>והרי אחיו קיים </b>שנאמר כאשר זמם. פירוש חשב לעשות. ולא כאשר עשה. 
+<b>המכחישים </b>תורה שבע"פ מרעישים את העולם על חז"ל על דבר זה כאילו הפכו השטה. לפטור את החייב במעשה רציחה עשה סטה את הזכאי אשר לא חטא במעשה רק במבטא. והאריך בזה בשו"ת אוהל יעקב (סט"ז) וזכר שם שמהר"ש מור טירא נלחץ מחמתה אל קיר הישוב לדרך צר מאד נטה. ואנכי תמהתי מראות מה ראו גדולי דור הקודם להסתבך בכך. שהרי דרך מרווחת לפנינו. לטפוח על פני הבוערים המלעיגים פי כסיל לו מחתה. כי סגנון קושיתם שטות עצום ומעיקרא ליתא. שהרי מלבד שהם מהפכים דברי אלהים חיים (אחר שמודים באמתות התורה שבכתב) היאך חשבו אל ה' רעה. לומר שגזר לעשות דין נגד השכל. לחייב את הבלתי עושה מעשה. חלילה לאל מרשע. הלא על כרחם יודו בדין אל אמונה ואין עול. שחייב עדים זוממים מיתה. על עקימת שפתים שנחשב מעשה. אע"פ שמתנגד לשכל הגשמי ודעת בהמי. א"כ על פני עקשותם יוכרחו להודות. גם בנמשך על פי קבלת חז"ל ופירושם האמיתי. בכתוב אשר זמם שאינו יוצא מידי פשוטו בודאי. לא יוכל שום אדם המכיר בלה"ק ושום שכל במקרא. להכחיש שהוראת זמם וזממה בכל מקום אינה אלא מחשבה בלבד. ומניין לנו א"כ להוסיף על דברי הכתוב המפורש באר היטב. שאין לו פירוש אחר. ויונח שזה המשפט הנולד מהכתוב. יוצא מהקש שכלי המדומה. מי יוכל לשנותו ולהפוך קערת הכתוב על פיה הפך ומחה. אפילו מי שדעתו עליו זחה. הלאל ילמד דעת. וילמד סתום מן המפורש. אם כך גזרה החכמה האלהית להמית אדם על מחשבה גרידא (מה שאין הדעת המופשט נותן בדתות נימוסיות) הוא אמר ויהי. הוא צוה לבעלי המסורת שלא ימיתו הזוממים אחד שנהרג זה ע"פ עדותם (ואף אם גם התולדה הזאת יוצאת מגדר הקשה שכלית פשוטה ועורה כראשונה) כנשמע ומחויב משתיקת הכתוב. והוא יתברך צונו בתורה לא תוסיף ולא תגרע. ושנה בו החכם להזהיר ככה אל תוסף על דבריו. אף אין עונשין מיתה מן הדין. שהוא גם הוא משפט שכלי בודאי. איך שיהא. מי שצוה על המפורש. הוא שצוה הסתום. והנשמע מכללו ומאליו. ומפורש במקום אחר. ואיך יעיז פניו המודה במקרא. להכחיש דבר זה המוכרע מעצמו ולמד ממקומו. ולא על חז"ל תלונתו של המערער בזה. כי אם אשר דבר ה' בוזה. 
+<b>אכן </b>כל זה לפי הודאת ההנחה המשובשת. כי אמנם גם מן השכל הברור היא מוכחשת. והבל יפצה פיהם של עוזבי תורה שלמה שלנו. ומכחישי הקבלה הנאמנה. אשר לה משפט הבחירה. בחקירת השכל ובחינה בדעת ותבונה. ויש ללעוג על המסרבים לקבל האמת המוכרח בעצמו. גם ע"פ חוק אדע אנושי. כי מי אמר להם. שאלה המוזמים העידו שקר מוחלט. להחליט להם דין רוצחים ודאים. וכי אי אפשר שיכזיבו אלה האחרונים. שהזימום לראשונים. תרי ותרי נינהו. מאי חזית דסמכת אהני. סמוך אהני. הא ודאי חדוש הוא שחדשה תורה. ואינו בדין דתות נימוסות מדיניות. וכן אמרו חז"ל עדים זוממים חידוש הוא. א"נ אין לך אלא חידושו. דווקא אם לא הרגו. נהרגין. <b>וטעם</b> גדול יש בדבר. כי כיון שהוזמו עד שלא נהרג זה. הרי מן השמים הוכיחו. שזה צדיק הוא. והמה יזמו להרגו נקי חנם. לפיכך תשוב מחשבתם הרעה בראשם. ה' גלה על עונם. להציל נפש צדיק. משא"כ אחר שנהרג. אנו אומרים בודאי עדים ראשונים אמתיים היו. שאל"כ. לא היו מסכימים מן השמים שיהרג זה (גם לא היתה תקלה באה ע"י סנהדרין שה' נצב עליהם. לשפוך דם חנם) והיו מסבבים מ"ה לעכב הריגתו. אף המזימין היה להם להקדים לבוא עד שלא יהרגו את זה. וזו ג"כ הוכחה ששקרנים הם. לכן המתינו כל כך עד שנעשה בו מעש ולא חשו למהר הצל לקוחים למות ולחשוך מטים להרג. חשכו עד הנה. זה יורה כי התעצלו לבוא לב"ד בשקרותם ופחזותם. חשבו שמא ימלט הלה בלא"ה בלמד עליו זכות מצד אחר. קודם שיגמר הדין על פיהם. ולא יצטרכו לחוב בדמם של עדים כשרים. אך אחר מעשה. נתעוררו להנקם מן העדים בשקר. והרי זה גם כענין שכתוב ונקי וצדיק אל תהרוג כי לא אצדיק רשע. שאם לא היו אלו כנים בעדותם. לא היו יוצאים מב"ד זכאים. אלא הא המזימים מקדימים ובאים. עד שלא יוציאו זה להריגה. הנה נתבאר שדין ישר וצדק הוא. וסכלות העדרי הוא למפטפטים שוטים. הלא תכסה כלימה פניהם של המלגלגים. ומצפצפים ומהגים. 
+<b>ומכאן </b>תדע שכל דברי חכמים חיים וקיימים. כל הפורש מדבריהם. כפורש מן החיים והמהרהר אחריהם כמהרהר אחר השכינה. והמפקפקים בהם. מודיעים חסרון עצמם ומגלים מומם. שאין להם חלק בחכמה אמתית. ולא נחלה אפילו בבינה אנושית. ולא בחינה בשכל בריא. ולא הכרה במדע שלם. ועמש"ע להלן בזה בס"ד. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>ומניין אפילו מאה </b>הא אתיא אליבא דכ"ע דכי הוזמו אפילו מאה. על פי שנים בלבד. כולן נהרגין. <b>ומתניתין</b> דלא כר"י דלעיל מ"ה. דאמר חסטסית היא זו. דבין לפירושא דמהימני. ותו לא מקבלינן סהדותא אחריתא. ובין כי מפרשינן דלא מהימני. משום אטו כ"ע גבייהו דהני הוו קיימי. מיהת אינה נהרגת אלא כת אחת בלבד. דמאי שנא כת אחת משתי כתות לפירושא בתרא. <b>ולקמא</b> נמי לא שנא כי אתו מעיקרא כולהו בהדדי. או תרי תרי. וכל כת אתזמא לה באפי נפשה. דהא מכי קבלו סהדותא דבי תרי מנייהו. אינן עדות שאי אתה יכול להזימה היא. מצו אמרי אנן לאו למקטל אתינן. אי משום דגברא קטילא הוא. כי לא מתזמי קמאי. אי משום דכי מתזמי קמאי. תו לא מהניא סהדותייהו. 
+<b>ולרבנן </b>לא תקשי מ"ט נעשין כולן זוממין. דאע"ג דכי לא מתזמי קמאי. הנך לא אהנו מידי. מיהא כיון דאכתי לא גמר דיניה. דילמא מתזמי להו קמאי. אשתכח דבתראי אהניא סהדותייהו. כל כמה דלא אתזום אינהו נמי. שהרי נהרג על פיהם. אע"פ שהוזמו ראשונים. משו"ה דינן הוא דנהרגין. כי אתזמו להו נמי. דמיקיים קרא כאשר זמם. 
+<b>משא"כ </b>לר"י. כיון דס"ל כי מתזמו קמאי. תו לא מקבלינן סהדותא אחריתא. סהדותייהו לאו כלום היא ודאי. ודוק. 
+<b>א"כ </b>תמה על עצמך ר"י דאמר כמאן. 
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>והשניה פטורה </b>דכתיב כאשר זמם. ולא כאשר עשה. כתי"ט דמשמע פ"ג דב"ב. לענין ממון אפילו כאשר עשה נמי מחייבין לשלומי. 
+<b>ואומר </b>אני בממון היינו טעמא. משום דלא שייך אשר עשה. דאפשר בחזרה. <b>וגם</b> בממון היכא דלא אפשר בחזרה. אני אומר. דאיתא לאשר זמם. ולא כאשר עשה. <b>ושמא</b> גם בממון אחר שהוציאו. ממון על פיהם. הם פטורים. וקרקע שאני. כמ"ש שם בפ' חזקת. ועיין ריש פרקין. <b>וק"ו</b> למלקות. דבמקום מיתה עומדת. 
+<b>ובענין </b>מ"ש הכ"מ (בשטת הרמב"ן) בטעם הרגו אין נהרגין. דמאחר שאלהים נצב בעדת אל. לולי שזה הנדון היה חייב מיתה. לא היה מניח הקב"ה להסכים על ידיהם שתאבד נפש אחת מישראל ע"כ. <b>בזו</b> כיונתי לדעתו ז"ל. כמש"נ בס"ד. שהוא דוגמת מה שאמרו בהפכו. מי שיצא מב"ד זכאי. שאין רשאין להחזירו. שנאמר ונקי וצדיק אל תהרוג. <b>ותו</b> דהיינו הך ממש. שאם אתה אומר הרגו נהרגין. היה המתחייב בב"ד הוא ועדיו גם שניהם נדונים בב"ד. אלו אמרו שהוא חייב. אשר הוא רשע למות. והומת על פיהם. עתה הלנו אומרים בהפך שהם רשעים. שגרמו בעדותם להמיתו על לא חמס עשה. ודינם למות. כאשר זממו לעשות לו ועשו. ויוציאום עכשיו למות גם הם כמוהו. ואם היה מביא עדים להזימן קודם שנגמר דינו. היה הוא יוצא זכאי. והן מקדימין למיתה. עכשיו שנשתהו עדים המזימים. עד שנגמר דינו של זה לחובה והומת. ויצאו העדים זכאים בדינם. הימותו הלא מעתה אי אפשר להחזירם לב"ד. גם מן הכתוב הנ"ל. <b>ונ"ל</b> מהכא נפקא לן למדרש ולא כאשר עשה. ולא מייתינן ליה בק"ו. כמו הבת (אך מג"ש אתיא) <b>אלא</b> שלפ"ז י"ל אחר שנגמר דינו של זה ויצא להריגה. ויצאו העדים מב"ד פטורים. שוב לא יקבלו הזמה להמיתן בב"ד. אחר שכבר נפטרו פעם אחת. אע"פ שעדיין לא נהרג זה. וזה לא שמענו. אלא דווקא כי הרגו. הוא דאין נהרגין. משמע כל כמה דלא הרגו. נהרגין עם שאינן מוכרח כל כך. דוק וצ"ע. <b>ר"ל</b> דאיכא למימר אה"נ כשכבר יצא ליהרג. שוב אין מקבלין הזמה על עדיו. דגברא קטילא הוא. כמ"ש פ"ח דסנהדרין הבא במחתרת ושבר כו'. אם א"ל דמים פטור. והכי תנן פ"ק דערכין היוצא ליהרג לא נדר ולא נערך. וכן אינו חייב בתשלומין. דכמת הוא חשוב לכל דבר. והא דתנן הכא שאינם נהרגין עד שיגמר הדין. היינו אחר גמר דינו. אם הוזמו קודם שהוציאו את זה להריגה. אז נהרגין. לא אחר שיצא מב"ד. והוא לקברות יובל. 
+
+Mishnah 10
+
+<b>הרי זה יהרג </b>עיין גמרא דגטין (דכט"א). 
+<b>לא נהרג אדם מעולם </b>כתו' תימה עובד כו"ם ומחלל שבת מאי איכא למימר דהתם לא מצינן למפטריה ע"כ. 
+<b>י"ל </b>משכחת לה. שמא מאהבה ומיראה ולבו לשמים. אע"פ שהתיר עצמו למיתה. 
+<b>וכן </b>בשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה. ושמא לא היה צריך לגופה של מלאכה. או מתעסק בה. ואע"פ שהתרו בו וקבל התראה. מ"מ דברים אלו ללב מסורים. <b>וכל</b> היכא דפטור משום שלא נתכוין להמרות בוראו. אע"פ שהתיר עצמו למיתה. פטור. שלא נתכוין אלא להקניט העדים. 
+<b>תדע </b>דהא ברוצח וג"ע. נמי לא סגי עד שיקבל התראה. ואפ"ה פטור בגווני דאמרן. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כל שבדרך ירידתו גולה </b>ז"ל תי"ט והר"מ הטעים יפה שהרי דרך נפילה מצוי כו' שהרי דרך הכבד לירד כו' <b>אני</b> בעונותי אין לי חך לטעום. חכי לא יבין מהות ענינו. וכי מה בין הנופל דרך ירידה. לנופל דרך עליה. הכובד המוריד למטה. סבה אחת היא בשניהם. הנופל דרך ירידה לא נופל הוא ממנו. ר"ל יותר מהעולה ונופל. ולמה א"כ. זה מזיק וזה לא מזיק. זה אנוס וזה אינו אנוס. <b>אבל</b> לענ"ד הדבר פשוט. כי היורד. עיניו למטה רואה מה שתחתיו. ויודע להזהר עוד שלא יפול ויגרום נזק לאשר עומד למטה. לכן הוא קרוב למזיד. משא"כ העולה שעיניו למעלה. ולא יוכל לראות ולהתבונן אם נמצא אדם עומד תחתיו. שישמר ביותר שלא יפול עליו וימיתנו. זה מוטעם ודאי. 
+<b>רבי אומר אינו גולה </b>קסבר ונשל הברזל מן העץ זה העץ המתבקע. מדלא כתיב מעצו כו' מוכיח דיש אם למסורת כו' לא לפי המקרא ונשל בקמ"ץ הנו"ן. מהקל פועל עומד כו' ולפי המסורת ונשל פירושו שהשיל. לרש"י וכ"כ תו'. ונישל כמו והשיל. <b>וכתי"ט</b> ולא יתכן לפרש הדברים כמשמען שתיבת נשל במקום השיל. דהיאך יתחלף בנין הפעל ואב בנפעל ותולדה. כ"ש שא"א לומר שהמלה עצמה תחסר הה"א והיו"ד כו'. שהרי לפי המסורת אנו אומרים כו' ואפילו הוראת משך הקמ"ץ כו' אנו בורחים ממנו מפני המסורת. גם לא נמצא חסר כו' אף בה"א לבד. כ"א בינותי. ואף בזה י"ל שהוא מהדגש כמו ודיגום. ע"מ קימו. אע"פ שהיו"ד דגושה. ולא כן בדיגום. כמו שנמצאים אחרים נרפים. ודינם להדגש. ע"כ. 
+<b>ואמנם </b>שאי אפשר לומר כך בונשל. שיהא כמו כן מהכבד. ויחסר הדג"ש. כי לא נמצא כמוהו בחסרי הנו"ן. כי לא תוכל לומר נפל נגש וחבריהם פועל יוצא. על דרך הדגש. כי על כן נעדר בנין הדגוש מהחסרים. לכן הדין עמו בזה. 
+<b>אלא </b>שהוא ז"ל נפל במה שברח ממנו. שלדעתו על כרחו יפורש פעל יוצא בדמות הדגוש. אם לא שיסרס המקרא. וידרוש כאילו אמר ונשל העץ מן הברזל. ר"ל ע"י הברזל ניהו קיסם. 
+<b>א"ב </b>מה חסר בדרך זה. אם נאמר יש אם למקרא ויפרשוהו בהוראת העבר מהקל. בגזרה זו. שהוא פעל עומד. ושב על העץ והקיסם. המקבל פעולת הנשילה מן הברזל. ולפיכך גם דרכו ז"ל לא יתכן. 
+<b>אבל </b>הנלע"ד ברור. שלא בא רבי לשנות נקוד ונשל מקמ"ץ. לחיר"ק. אלא פשיטא המסורת לא ישנה את הקריאה כאן. שלדברי הכל הוא קמוץ. 
+<b>אלא </b>דמר סבר יש אם למסורת. על הוראת פועל יוצא קאמר. דעל כרחך אינו עומד. מדלא כתיב מעצו. ולכן נשתנה פירושו כאן. וזוהי כוונת רש"י כאן. ודוק. <b>ובאמת</b> יש לו חברים במקרא. ונשל גוים רבים. ונשל ה' אלהיך את הגוים. שהם יוצאים גם בלתי המסורת. וצ"ע מה רמ"ז אומר בכאן. כי לא היה לי פנאי לעיין בו. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>הלז </b>נמצא בכתוב מי האיש הלזה. תי"ט. <b>הו"ל</b> לאתויי הנער הלז. הבן להלז. 
+<b>ושליח ב"ד </b>המלקה ארבעים לחייב. כההיא דתנן שילהי מכילתין. ומת תחת ידו פטור. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ריב"י אומר בתחלה </b>כו' כתי"ט אפשר שרבינו הקדוש רומז בזה ששנאו בלשון פלוגתא. שהוא עצמו חולק עליו בזה. <b>ר"ל</b> במאי דס"ל דמדינא מקדימין לערי מקלט. מדכתיב ונס. ואיהו קאמר מעצמו עושין כך. בלי ידיעה. 
+<b>אחד משוח בשמן המשחה </b>ואחד המרובה בגדים ואחד שעבר ממשיחותו מחזירין כו'. בגמרא מיבעיא להו במיתת כולן הוא חוזר או במיתת אחד מהן. <b>יש</b> לעיין בזה (וכן שאל הבן יקיר לי הילד מאיר שי'. כבר שבע הוה ההיא שעתא. הש"י בחסדו יאריך ימיו לעבודתו. ת"ל הנה הוא כעת רב וגדול בישראל נר"ו) מה ענין בעיא זו. שהרי בלשון זה ששנינו אחד זה ואחד זה אין במשמעו אלא זה או זה. דאי כדסא"ד דהבעיין. אחד אחד למה לי. וכמוהו רבים במשנה. שאין הפירוש כי אם זה או זה. <b>ולכאורה</b> היה נראה שכך הוא פירוש הדבר. ודאי גם הבעיין סבר במתניתין דאפילו בחד סגי. והיינו דווקא בדליכא אלא חד. וליתינהו לאינך. משו"ה תני אחד ואחד. דחד דאיתיה נמי מחזיר. ואפ"ה כדאיתינהו לכולהו. קמיבעיא לן אי בעינן מיתת כולן. או דילמא בכה"ג נמי במיתת אחד סגי. <b>אבל</b> יקשה לזה. הא דבעי למפשט מהא דתנן. ההורג בלא כ"ג. אינו יוצא משם לעולם. ואי איתא. ליהדר בדאינך. והיכי מצי למשמע מנה מידי. וכי סלקא דעתין דאינו חוזר בהנך. אפילו בדליכא כ"ג. הא על כרחך לא אתיא ההיא כמתניתין דהכא אליבא דידי. למאי דפרישית. וא"כ בלא"ה מתנייתין קשיא אהדדי. <b>אמנם</b> באמת עוד יש לתמוה בבעיא זו. דהיכי תיסק אדעתין דבעינן לכולהו. הלא ודאי בזמן שהיה כהן משוח. לא היה מרובה בגדים עמו בפעם אחת. ובזמן שהיה מרובה בגדים. דהיינו בימי בית שני. לא היה כהן משיח. נכרת משיח ואין לו. שזמנו של זה. אינו זמנו של זה. א"כ מה מקום לבעיא זו. אם אין להם מציאות ביחד. <b>ותו</b> היכי ס"ד דניבעי נמי עבר ממשיחותו. מאי פסקא. אטו לא סגי דלא איתיה. וביחוד בבית ראשון. שלא אירע פסול בכ"ג ביוה"כ. לא מצינו שם כהן שעבר כלל. 
+<b>ואפילו </b>נסבול זה הדוחק. ונאמר שגם בבית ראשון היה לו מציאות. ואי הכי אתי שפיר דמשכחת נמי מרובה בגדים. כדאמרינן פ"ק דיומא. אירע בו פסול אחר תמיד של שחר. עבודתו מחנכתו. וסתמא דתלמודא התם משמע (גם מהראיה שהביא ר"פ מברייתא דכלים. מוכח) דאפילו בבית ראשון כך הוא הדין. דלא מחללינן עליה שמן המשחה מפני עבודת שעה. שי"ל שאינו מעכב. וכמו שנראה ג"כ מדברי מהרש"א ז"ל. אלא שלא באר דבריו מניין לו. <b>ובאמת</b> בגמרא פ"ק דיומא מוכח קצת איפכא. דבדהוה שמן המשחה. בעינן משיחה יום אחד לפחות. ולעכובא נמי. וי"ל ודוק. <b>אולם</b> גם התו' סוברים כן. דכי הוה שמן. משיחה מעכבא. דמשו"ה נדחקו מאד ברפכ"ג ונזיר. לפרש הבעיא שם בדורו של יאשיה דווקא. ונכנסו עוד בדוחקים עצומים. יע"ש. ונ"ל דהוה פשיטא להו דשמן המשחה מעכב. וק"ל. 
+<b>אמנם </b>לדעתי הקלה. אין צורך לדחקם. דבלא"ה יש ליישב הסוגיא שם. ודוק שאין להאריך כאן. <b>ולפום</b> שטת התו' דהתם. אנחת לן חדא הכא נמי. ונוקמה למתני' בדורו של יאשיה. דהשתא משכחת להו לכולהו הנך כהני בהדדי. 
+<b>איברא </b>לא ניחא לן כלל לפרושי הכי. דאכפל תנא למתני מתניתיה ולאשמעינן דינא לההוא דרא לחוד. ומאי דהוה הוה. <b>ולפי</b> מ"ש די"ל שהיה מרובה בגדים גם בבית ראשון. גם כן לא הועלנו מאומה. דהיכי מיירי. אי ביוה"כ. דאירע בו שהיה מרובה בגדים לשעה כנ"ל. א"כ היינו משוח. היינו שעבר ממשיחותו. דעל כרחך הוא שם כולל. בין שעבר ממשיחותו ממש. בין שעבר בריבוי בגדים. שהוא במקום שמן המשחה. משנגנזה הצלוחית בימי יאשיה. ואי לאחר יוה"כ. אמאי קרית ליה מרובה בגדים. הלא אחר יוה"כ. מסתלק זה שעבד בו לפי שעה. וכהן שעבר מיקרי. 
+<b>אולי </b>יש לומר בזה לשטתנו. שפיר מצינן לאשכוחי כולהו בהדי הדדי. כגון שהיה מלבד כהן משוח. כהן שעבר ג"כ. דהיינו שעבד אשתקד. מחמת שאירע פסול בכ"ג. שלא היה ראוי לעבודה. ומנו את זה תחתיו. וא' המרובה בגדים עכשיו. וביוה"כ איירי. אם אירע שמת אחד מהן ביוה"כ. בשעה שישנן לשלשתן. וכגון שנפסל משוח פעם אחרת. או שמת ונכנס אחר תחתיו. ומסתברא שלא היו מתקינין לו כהן אחר לכהן גדול ביוה"כ. אותו שכבר עבד פעם ועבר. כדאמרינן שני אינו ראוי להיות כ"ג משום איבה. <b>ותדע</b> נמי. דהא אמרינן ומודה ר"י. שאם מת ראשון. שחוזר לעבודתו. הא כל מה דלא מת. אפילו לעבוד תחתיו ביוה"כ. אם יארע עוד פסול בכ"ג. אינו חוזר לעבוד שנית. דודאי חיישינן לאיבה. דדמי עליה כאריא ארבא. וצרה כי האי לא עבדינן ליה ודאי. וא"כ אפילו מת המשוח. אין השני ראוי להכנס תחתיו ביוה"כ. דהא לא עביד ליה פרישה שבעה. שכבר התקינו לו אחר. כך נראה לי נכון. 
+<b>אך </b>בכל זה לא נתיישבו הבעיין והפשטן. דהיכי סלקא אדעתייהו דלא סגי עד דהוו לכולהו. כדלעיל. <b>על כן</b> נראה ליישב בדרך אחר. ואיכא למימר דבעיא דידן אליבא דכ"ע אתיא. וס"ל לתלמודא דודאי בבית ראשון שהיו כ"ג משוחים בשמן המשחה. בחד סגי. <b>והיינו</b> אחד המשוח דתנן. ואחד שעבר ממשיחותו. כיון שבא עליו שמן המשחה אפילו לשעה. נתקדש עולמית. שאי אפשר לשמן המשחה להתחלל. ועל כן דינו בפר. אע"פ שעבר מכהונתו. כדתנן בהוריות. שכהן משיח לעולם מביא פר. אפילו עבר (משא"כ בנשיא שלא נמשח. שהוא כהדיוט. כשעבר מגדולתו) משו"ה פשיטא לן דביה לחוד סגי. ואע"ג דרבי קרא תלתא. היינו לומר. דבכל חד מנייהו סגי. והא לא מספקא לן. כי קמיבעיא לן. במרובה בגדים. דאע"ג דאתרבי נמי להחזיר את הרוצח. היכי דלא אפשר בכהן משיח. כמו בימי בית שני. מ"מ מאחר שכהונתו אינה מוחלטת. שיכולין להעבירו. המלך ואחיו הכהנים. כמ"ש התו' פ"ח דיומא בשם הירושלמי. שכ"ג מתמנה בפה ומסתלק בפה. וזה לדעתי היה בזמן בית שני. שלא נמשחו הכהנים בשמן. הילכך היו יכולין להעבירו. ואז דינו כהדיוט לכל דבריו. 
+<b>ודתנן </b>אין בין כהן משמש. לכהן שעבר. דמשמע בסתמא אפילו בבית שני. נראה לי דווקא שעבר מחמת שלא נמנה אלא לעבודת שעה ביוה"כ. שאירע פסול בכ"ג. שהוא עומד להכנס תחת הכ"ג כשימות. לירש מקומו. ומן הדין גם בחייו של ראשון. כל מצות כהונה גדולה על השני. אליבא דכ"ע. אי לאו משום איבה. לכן כ"ג הוא. אע"פ שאינו עובד עתה. <b>אבל</b> שעבר ע"י מלך והסכמת ב"ד וגדולי כהונה. אחר שאין עליו שמן. אלא בפה בלבד נמנה. מסתלק ג"כ בפה. שאם הורידוהו על פי הדין. הרי הוא הדיוט. זה נ"ל דבר ברור בעזה"י. <b>ומשום</b> דקלישא כהונתיה. דמצו לאעבוריה. קמספקא מילתא ביה. אי סגי נמי בחד. כיון דנפיק מריבויא דקרא. או דילמא איידי דקילא כהונתו כדלעיל. בעינן דווקא חד דעמיה (דוגמא לדבר חליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין. אי נמי נערה ארוסה. שאביה ובעלה מפירין נדריה בשותפות) דהיינו כהן שעבר. שנכנס תחתיו לעבודה ביוה"כ. או כהן שהועבר מכהונתו. ע"י המלך בזרוע ובחזקה. כדרך שהיו עושין בבית שני שמחליפין אותן כפרהדרין הללו. וכל אחד מהם לא שמש אלא שנתו. כדאיתא פ"ק דיומא. והיו רבים מהם שהועברו ע"י אלמות המלכים. שמינו אחרים תחתיהם בחייהם. והיו כמה כ"ג נמצאים בזמן אחד. כידוע ונזכר גם בספר יוסיפון. וגם כהנים שעברו פעם אחת. מחמת פסול שאירע בכ"ג ביוה"כ. היו ג"כ נמצאים ושכיחים בבית שני. כדאמרן. מתוך שלא היו צדיקים כל כך. ודילמא עבדו בהו רבנן היכירא. בדאיתינהו להנך. דלא ליהדר אלא במיתת כולן. מטעמא דפרישית. כך נלע"ד דברים נכונים מאד. 
+<b>ואתי </b>שפיר. דבעי תלמודא למפשט מההורג בלא כ"ג. דס"ד דמיירי נמי בבית שני. דאי בבית ראשון. ודאי לא הוה קשיא ליה אמאי אינו יוצא משם. דידע לאוקמה בדליכא אלא איהו. הוא מילתא דפשיטא. שאינו דבר מוכרח שיהיו אז כולם ביחד. וכנזכר. ואיך לא ידע הפשטן לתרץ כן מדעתו. אפילו אי הוה ס"ד דהבעיא שייכא גם בבית ראשון. אלא ודאי האמת כמ"ש. ומשום דמתני' סתמא איתניא. דמשמע אפילו בבית שני. עלה קאי תנא דידן. שאינו יוצא משם לעולם. משו"ה קשיא ליה לפשטן. אי איתא ליהדר בדהנך. דלא הוה ידע לאסוקי אדעתיה. דליכא כ"ג לגמרי בעולם. בשום זמן בבית שני. שזה לא נראה לו כלל כמו שהוכחנו. שהיו מצויין אז כהנים גדולים רבים ביחד. ונפשטה בעייתו. דעל כרחך בבית שני בעינן כולהו. ודחי תלמודא דילמא הכא נמי בדליכא כלל. ודוק היטב תמצא שהם דברים נכוחים בס"ד. <b>עי"ל</b> דבעיא אליבא דר"י אזלא. והשתא אליבא דת"ק. לא קמבעיא ליה. דאחד אחד תנן בהדיא. למימרא דבמיתת חד סגי. אלא אליבא דר"י. דלא שמעינן ליה כהך לישנא. אי ס"ל משוח נמי מחזיר. בשאין שם אלא הוא. או דילמא לא סגי ליה לר"י עד דאיתינהו לכולהו. דקס"ד משוח מלחמה צריך להיות שם על כל פנים. בין בבית ראשון. בין בבית שני. עם שלשון כולן. דחוק לפי זה. ובזה יש ליישב גם פירש"י. אהא דלהדר בדהנך. ועמ"ש מהרש"ל ומהרש"א. שדרכם דחוקה ורחוקה מאד. וק"ל. 
+<b>לפיכך אמותיהן של כהנים </b>הא דנקט תנא לאמותיהן. ולא אבותיהן. ודחי הוא משום שעל פי הרוב מעלת כהונה גדולה נמשכה מאב לבן. והיא ירושת אבות. שבנו קודם לכל אדם. וכדאיתא בפ"ו דיומא. וכמו שהיה רובא דרובא בבית ראשון. שכהנו הבנים אחר מות אבותם. ולא נסעה מעלת הכ"ג מזרע האבות ששמשו בה. כי אם ע"י העדר הבנים. או לבלתי היותם ראוים לכך. כדרך שאירע לאביתר כששאל ולא עלתה לו. שנסתלק. ונכנס צדוק תחתיו. ולא זזה מבניו. ולא פסק מזרע צדוק בן אחר אביו לשמש בכהונה גדולה. ועל כן באה ליהושע בן יהוצדק. בעוד עזרא קיים. אע"פ שהיה גדול ממנו. ודודו אחי אביו. מפני שיהושע ירש אותה מאביו יהוצדק. שכבר שמש בכ"ג. לפי שהיה גדול מעזרא. ולא ירד האב מגדולתו כל ימי חייו. כי מעלין בקודש. ואין מורידין. <b>אך</b> מכל מקום קשה לי מאי פסקא. דהא בעינן גדול מאחיו בחכמה. ואי לאו בר הכי הוא. מי מוקמינן ליה. ולא מהני ליה קומרא דאבוהי מידי. אי הכי. אכתי משכחת לה דאב אינו כ"ג. ובן כ"ג בחיי אביו. ואפילו תימא דבבית ראשון לא שכיח כה"ג. כי תורה וחכמה מחזרת על אכסניא שלה. ולא נעתקה בשום פעם למפסיק השלשלשת. מיהא בבית שני. שהיו מחליפין אותן בכל שנה כפרהדרין הללו. ואין משגיחין באבותיהן. מאי איכא למימר. הא ודאי הוו שכיחי כה"ג. יחד אבות על בנים. ותנא בב"ש קאי (ביחוד לפמ"ש לעיל בד"א). 
+<b>ונ"ל </b>ליישב דמ"מ ע"פ הרוב כשהאב מאריך ימים. גם הבן זוכה על ידו לאריכות ימים. כדתנן שילהי פ"ב דעדיות. האב זוכה לבן בה"ד. וחד מנייהו בשנים. משו"ה לא תני הכא אבותיהן של כהנים. דכשהאב עדיין בחיים. אינו דואג כל כך שימות בנו על פניו. דהויא מילתא דלא שכיחא. והם עצמם לא הוצרכו לכך. אחר שאמותיהן כבר היו מספקות. 
+<b>אם עד שלא נגמר דינו כו' חוזר במיתתו של שני כו' </b>מאי הו"ל למעבד. כו'. <b>משמע</b> שכל זמן שאינו כ"ג. אינו מוטל עליו לבקש רחמים על דורו. ובירושלמי מוכח דכל אדם צדיק. מחויב לבקש רחמים על בני דורו. שלא יארע להם דבר תקלה. כדאיתא בההוא עובדא דאכליה אריא לגברא. ולא אשתעי אליהו בהדי ריב"ל תלת יומי. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>שם תהא מיתתו </b>אפילו חלה. <b>ופסקו</b> הרופאים שישנה המקום. וילך לשכון באויר אחר הטוב ממנו כדי שיבריא. ואם לאו. שימות. אעפ"כ אין מוציאין אותו משם. 
+<b>קבורתו </b>שאפילו מת. אין מוציאין עצמותיו. לקברן בקברות אבותיו (עד שימות כ"ג) <b>ולא</b> עוד אפילו מת קודם שבא לשם. שולחין עצמותיו להקבר שם. <b>ונ"ל</b> שבמות הכהן מפנין עצמותיו לקבר אבותיו. 
+<b>וכל אדם אין חייבין עליו </b>עתי"ט ליישב הגירסא. <b>ואני</b> אומרה בלשון אחרת. אלא גואל הדם רשות. דפטור ומותר. וכל אדם פטור. אבל אסור. זה דבר ברור בס"ד. 
+<b>גולה מעיר לעיר </b>ברציחה ראשונה. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>מעלים </b>רוצחים דנפישי. 
+<b>וחוזר לשררה </b>בעל שררה. לא שכיח טובא. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ועל אחות אשתו ועל אשת אחיו </b>כתי"ט ותמהני דכולן נשנו כסדרן בפרשת א"מ. חוץ מאלו השתים דאשת אחיו קדמה לאחות אשתו ע"כ. 
+<b>ונ"ל </b>משום דתנא אחות אחות נקיט ואתא. דהכי ניחא טפי בגרסא דעל פה. כי היכי דלא לשתמיט ליה. 
+<b>וחלוצה </b>כת"ו שלוקה מכת מרדות. <b>ובודאי</b> שכך מוכרח בכמה מקומות בש"ס. מ"מ דבר תמוה הוא שבכ"מ סתם משנה. משמע שהוא מן התורה. וכן עוד ר"פ משוח מלחמה. וצריך ישוב. ועמ"ש גם בריש מכלתין. 
+<b>אלמנה וגרושה </b>כרע"ב לאשמועינן. דחייבין עליהן משום שני שמות. <b>בפרק</b> עשרה יוחסין (דעח"א) אמרינן דחייב על כל אחת משום שני שמות. ופסקה הרמב"ם ג"כ. 
+<b>והתימה </b>מבתי"ט שלא העיר בזה. גם על הר"מ צ"ע. דהתם משמע דמשכחת נמי חמש מלקיות. בגמר ביאתו. 
+<b>נתינה </b>מן הגבעונים. שנאמר בהם ויתנם יהושע. <b>ושוב</b> נתנם דוד. כמפורש בעזרא (ח) ומן הנתינים שנתן דוד והשרים לעבודת הלוים. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>והמפטם </b>כתי"ט מצינו כלי נקרא פטום. במ"ז פ"ג דר"ה ע"כ. <b>במ"כ</b> טעה בזה. כי בכל מקום שהוזכרה מלה זו. וענינה כלי. היא בסמ"ך. וחבריו בפ"ו דבתרא. ופ"ד דמציעא. ובגמרא רפ"ב דביצה. בעלי פטסיאות. 
+<b>אף חטה אחת כברייתה </b>הקשו תו'. א"כ תרומה היאך עולה בק"א. וכ"ת משום דלא נולד האסור עמה. אכתי ערנה וכלאי הכרם. לא לבטלו ע"כ. <b>ונ"ל</b> ליישב. דשל ערלה. סתמא לא חזי לאכילה. וכי אמרינן חטי ופירא הוו בריה. בגמר פריין דווקא. דחזו לאכילה וחשיבי. וכלאי הכרם. פשיטא דלא תקשי כלל. דהא בהוסיף במאתים. אסור. דהאי תוספת פורתא בעלמא הוא. ולאו עיקר פירא הוא. דהפרי אפילו גדל כל צרכו (כל שלא יבש ובשל כל צרכו) הוא נאסר בכך. וכן אע"פ שעדיין לא הגיעו לכלל פרי. התבואה מתקדשת משתשריש. וענבים כפול הלבן. אע"ג דאכתי לא גמר פירא. ובין הכי. בין הכי. כה"ג ודאי לא חשיב בריה. דכל עיקר דין בריה. אגב חשיבותיה הוא. דדמי לדבר חשוב. שאינו בטל. להכי בעינן גמר פירא מיהא. בבציר מהכי. ודאי לא חשיב. וכל שכן לתוספת אחד ממאתים. דלאו בכלל פירא לגמרי הוי. ולא חשיב מידי. 
+<b>כל מל"ת שיש בה קום עשה כו'. </b>אבל לא קיים לוקה. <b>צ"ע</b> משום התראת ספק. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>השורט שריטה </b>פשיטא לי דאינו חייב. עד שקרע העור ויצא דם. ואין לה שיעור לשריטה. 
+<b>חמש שריטות </b>בחמש אצבעות. ובבת אחת דווקא נקטה. וצ"ע למה. 
+<b>אחת </b>נ"ל דאצטריך ליה. סד"א ושרט. שם דבר קבוצי הוא. כמו שער. שאע"פ שהוא במשקל יחיד. אינו פחות משתים. וכן צמר. הוא שם לקבוץ המין. ולא יפול על אחד נפרד. וכן כל דבר. או מעשה ומלאכה. הנגדרים בדברים רבים קטנים מאד מקובצים. לא יורה השם אלא על המקובץ. בעצם וראשונה. ולא הונח שם למתפרד. בהיותו מקרה רחוק. שיעמוד דבר קטן הכמות או האיכות יחידי בעצמו. מבלי חבור והתקבצות הרבה מחלקיו או קצתם יחד. כי אז יוגדר בשם. וזולת זה לא יתכן לו שם לקטנותו ומיעוטו. והכי נמי הכא. כיון דחייב על שריטה כל שהיא. מהו דתימא לא יתחייב על אחת קטנה בכל שהו. אלא בעושה הרבה שריטות. ביחוד שמעשה השריטה המקובצת נקראת שרט. על משקל צמר תבן ירק. והדומים להם בענין המקובץ. קמ"ל. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>כתובת קעקע </b>בהא קמיבעיא לי. אי בעינן קריעת העור. או ברושם בעלמא סגי. אע"פ שלא פלשה השריטה את העור כולו. ולא יצא דם. כיון דמכל מקום רשומו נכר. ונשאר קיים. על ידי הצבע המתקיים ברושם כל שהוא. ועמ"ש בס"ד בי"ד (סקפ"א) <b>ותו</b> מספקא לי. אי בעי נמי שעורא זוטא מיהא כדי כתיבה. ואין כתיבה פחותה מאות קטנה. <b>או</b> דילמא כיון דאפשר ביו"ד. דהויא נמי אות (וקרוי כתב. כאותה ששנינו אפילו כתב אחד מעכבן. אע"ג דלענין שבת בעינן שתי אותיות משום רושם. שכן כותבין על קרשי המשכן לידע בן זוגו. וכי הא דאמרינן מה הנער יכול לכתוב יו"ד. שמע מנה דלית לה שעור למטה. וכדכתיבנא בס"ד במו"ק בהלכות כתיבת תפלין בא"ח. אי הכי ליכא קפידא לגמרי. אלא בנקודה אחת קטנה כל שהיא. סגי. וצ"ע. 
+<b>כופת </b>גרסינן בתי"ו. לשון קשירה. כמו כופתין את הטלה. ובמשניות של תי"ט בה"א שבוש. 
+<b>שתי ידיו על העמוד. </b>ז"ל הריב"ן. נעוץ בקרקע וגבוה כנגד שתי אמות. או אמה וחצי. 
+<b>זה </b>מוכרח קצת. מפני שהוא עומד פניו לעמוד. נשען וכפות עליו. נמצא אילו היה העמוד גבוה יותר. היה מכסה לבו. כי שתי אמות הם שני שלישי גובה קומתו של אדם. והרי הוא לוקה מלפניו. על לבו. עד טבורו. 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>נפטרו ידי כריתתן </b>בגמרא פסיק ר"א הלכה כן. נ"ל דאית בה נפקותא לדינא. אליבא מ"ד לוקה ומשלם. דלרחב"ג דס"ל בר מלקות הוא אינו נפטר מתשלומין (אם הזיק) ואליבא דר"י דאין מלקות בחייבי כריתות. והרי היא כמיתה שלכם שפוטרת מן התשלומין. 
+
+Mishnah 10
+
+<b>מנין ארבעים </b>מ"ש תי"ט בשם הר"מ שאם הוסיף אחד על נ"ט אינו עובר בלא יוסיף. 
+<b>אינו </b>נראה. אלא ודאי עובר. ולוקה עליה לדעתי אליבא דת"ק. ולית לן למדרש טעמא דקרא. 
+<b>חזן הכנסת עומד עליה </b>עומד מצד אחוריו. 
+<b>ולא </b>אחוריו ממש. אלא מצדד עצמו. כדי שיוכל להוליך הכאת הרצועה על פני רוחב גבו. 
+<b>אמנם </b>מלפניו. נראה שהיה מכה אותו לאורך הגוף. בין החזה עד הטבור. והיינו פי כרסו. שמהטבור מתחיל הכרס (עפ"ט דנדה מ"ה. ובפי כרסה. פירש"י כנגד טבורה). 
+<b>אכן </b>להריב"ן ד"א. כשהוא מכה לרוחב גבו. מגעת הרצועה. בכרסו שלפניו. 
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+<b>לא עומד </b>אמוכה קאי. וחזן כבר נזכר שעומד. 
+<b>הא כל היושב ולא עבר כו'. </b>פירוש שלא תחשוב שאין שכר לנמנע מעברה. אלא נמלט מענשה בלבד. <b>קמ"ל</b> שיש לו גם שכר כעושה מצוה בידים. אבל לא בא לומר שא"ל לעסוק במצוה. מחמת שנמנע מעברה. זה פשוט מאד. וכן כתוב סור מרע ועשה טוב. בודאי אין אדם נפטר מעשיית הטוב. אלא העוסק במצוה אחת. שנפטר מאחרת בעת שעוסק בה (ולמ"ד בשא"א לו לקיים שתיהן דווקא) לא זולת. והוצרכתי לכך. מפני שראיתי טועים בהבנת משנתנו זאת. 
+<b>ואמנם </b>לפמ"ש רע"ב. בלא"ה אין לטועה שיטעה בכך. 
+<b>נותנין שכר כעושה מצוה </b>לרע"ב וזה דווקא במי שבא לידו דבר עברה וכבש יצרו כו'. 
+<b>הכי </b>מוקמינן לה בגמרא שילהי פ"ק דקידושין. ועיין מטפחת (ח"ב סס"ב). 
+
+Mishnah 14
+
+
+
+Mishnah 15
+
+<b>ר' שמעון בר רבי </b>לא מצינו לו במשנה דבר הלכה ושמועה אחרת. בלתי זו לבדה. 
+
+Mishnah 16
+
+<b>לפיכך הרבה כו'. </b>ע"ל רע"ב כדי להרבות שכרם כשהם בדלים מהם. <b>היינו</b> לפי שגדול המצווה ועושה. שיצרו תוקפו. ועמש"ע בס"ד שלהי אבות. 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Sanhedrin/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Sanhedrin/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..54efd2712b862510edac4ece38144a776a95ef9b
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Sanhedrin/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt	
@@ -0,0 +1,455 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Sanhedrin
+לחם שמים על משנה סנהדרין
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה סנהדרין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>בשלשה מתחילין </b>לראות כו'. אם צריכה שנה להתעבר מפני התקופה. עכ"ל הרע"ב. 
+<b>כרמ"ז </b>קשה מהו הספק בענין התקופה. והלא הדבר תלוי רק בחשבון. והוא דבר גלוי וידוע אם תמשך אם לא. ע"כ. <b>לזה</b> אני אומר. איך הוא דבר וגלוי. ויש שלשה מיני תקופות. תקופת שמואל. ותקופת רב אדא. ועוד בה שלישיה. ואף היא אינה מדוקדקת כל צרכה. אלא על דרך הקירוב כמ"ש הר"מ בהל' ק"ה. ובכאן הוא סוד העבור. ואפילו תקופת ר"א אינה נגלית לכל. שכך קורין אותה המעברים. תקופת ר"א בצינעא. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>סמיכת זקנים </b>ולא דבעי מסמך ידיה. כתב תי"ט ולא אתפרש טעמא. 
+<b>ונ"ל </b>משום דקיי"ל. שסומכין אף אם הנסמך אינו עם הסומכים. במקום אחד. וכמ"ש הר"מ בפ"ד מה"ס. ובודאי שכך מצא מפורש בירושלמי או בתוספתא. או בשאר ספרי דבי רב. <b>וגם</b> טעמו ונמוקו עמו. שאל"כ. יש לחוש שתבטל הסמיכה. אם לא ימצא כאן הראוי. אלא ברחוק מקום. ולא יהא אפשר לו לבוא לפני הסומכים. או שלא יכלו לשלוח סמוכים. לכל מקומות הרחוקים. נמצא בטלה סמיכה באותן מקומות. אם לא יסמכו נסמכים גם שלא בפניהם. זה ברור שההכרח הביא זה. <b>ומרע"ה</b> מילתא יתירתא הוא דעבד לתלמידו הנמצא עמו. ולהשרות עליו רוח הקודש. שיקבלו ממנו כל ישראל. ככתוב ונתת מהודך עליו. למען ישמעו אליו כל בני ישראל. ולכן נהג מרע"ה טובת עין. וסמך שתי ידיו עליו. אע"פ שלא נצטוה אלא באחת. <b>ומ"ש</b> הר"מ בפירושו. שנ"ל כשתהיה הסכמה מכה"כ. להקדים עליהם איש כו' ויהיה סמוך כו' שא"ל תאמר כו. א"א שתמצא ב"ד הגדול לעולם כו'. <b>לא </b>אדע מה הכריחו לכך. מדוע לא נאמר שיתקיים היעוד ואשיבה שופטיך כו'. אחר שכבר בא מלך המשיח ואליהו עמו. המה יסמכו וישיבו שופטים כבראשונה. ואחר שנסתר יסודו של הר"מ בזה. נפל הבנין. שאין לו על מה לסמוך. ומי יתן והחריש מזה. כי אז בטלה מחלוקת גדולי הדור בא"י לפני מאתים שנה. וסרה קנאת מהריב"ר ומהרלנ"ח כי עצמה מאד. ונגעה חרף עד הנפש. כנראה באגרת הסמיכה. אע"פ שקנאת סופרים תרבה חכמה. היא הרבתה גם כעס וכדי בזיון וכלמה. אלא שנתקיים בה ג"כ כי ברב חכמה רב כעס. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>והנחש </b>מתניתין אתיא נמי כר"י דבהנשרפין. דס"ל השיך בו את הנחש. חייב. 
+<b>ואע"ג </b>דאמרינן עלה. לדברי ר"י ארס נחש בין שניו עומד. לפיכך מכיש בסייף. ונחש פטור. <b>היינו</b> משום דסבר ר"י התם נחש לא קעביד מידי. אלא מכיש הוא דקעביד מעשה בידיו כתוקע בסכין. ונחש אנוס הוא. ורבנן דפליגי עליה ומחייבי לנחש בסקילה. משום דסברי מכיש אינו אלא גורם. ונחש הוא דקעביד מעשה. בהקאתו הארס בכוונה. 
+<b>אבל </b>אם ישוך הנחש בלי לחש ובלי גרמא דאחר. לכ"ע חייב. דאע"ג דארסו בין שניו עומד. מ"מ איהו ניהו דקעביד מעשה. 
+<b>מיתתן בעשרים ושלשה </b>נראה דהיינו גמר דינן למיתה. הוא על פי סנהדרין. <b>אבל</b> מצות מיתתן בפועל. היא של בעלים. ואין ב"ד ממיתין אותן ע"י שלוחיהם. כדרך שנוהגין בחייבי מיתות דאדם. שמומתין בב"ד דווקא. דהכאה משמע דליכא קפידא בהכי. <b>ואדרבה</b> מצוה אבעלים רמיא. כדאיתא בברייתא פרק החובל. בשור העומד להריגה. וקדם אחר והרגו. שחייב לשלם לבעלים. דאמרי בעינן למעבד מצוה. 
+<b>ור"א </b>דס"ל כל הקודם להרגו זכה. נ"ל דלא פליג אההיא ברייתא. דמודה בשור. כיון שאינו מועד מתחלתו. ולא קאמר אלא בהני. דס"ל לאו בני תרבות הן. ולא זכו בהם בעלים מעולם. <b>וכן</b> צ"ל בחתול דפרק מרובה. ודוק. עמ"ש בס"ד שילהי פ"ח דקמא. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>אלא ע"פ ב"ד של ע"ב </b>עתי"ט עד וכתו' דלא תנן הכא מלך ונביא. משום דלא חשיב אלא מילי דסנהדרין. <b>יש</b> לי לומר בלשון אחר. דלא אתי תנא דידן. אלא למעוטי סנהדרי קטנה. 
+<b>ואין עושין עיר הנדחת </b>כו' דכתיב את האיש אל שעריך כו'. <b>כתי"ט</b> ואפ"ה אצטריך למעוטי שבט. כגון אם יש בעיר שני שבטים כו'. <b>לא</b> ידעתי עיר משני שבטים. כי אם ירושלם בלבד. והיא אינה נעשית עיר הנדחת. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>סנהדרין </b>כתוב בלקוטי מהרי"ל. שנקראין כך על שם ששונאין הדרת פנים בדין. והתשבי כתב שהוא לשון יון. שקורין לכסאות המשפט. סנהדרי. ומצוי בתרגום ירושלמי. 
+<b>שבעים ואחד </b>ועדיין היה שם אחד שאינו מן המנין. והוא נקרא מופלא שבב"ד. <b>והיינו </b>דתנן רפ"ק דזבחים. ובבתרא דידים. מפי ע"ב זקן. משום דאליבא דכ"ע הוה מופלא. מלבד הסנהדרין השבעים ואחד למר. או שבעים לר"י. דס"ל נמי אחד ממונה על כולן. והוא המופלא. כמ"ש תו' בגמרא דריש פרקין (דד"ב ודיו"ב) וסוכה (דנ"א) ועמ"ש בס"ד רפ"ק דהוריות. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כ"ג כו' מעיד </b>כשהמלך יושב שם שאם הכ"ג יודע עדות לבנו של מלך. הולך המלך (דבלא"ה אינו יושב בדין) לשם. 
+<b>אנו כפרתך </b>במלך לא שנו כך. <b>נ"ל</b> משני טעמים. אם מפני שאינו יוצא מפתח פלטרין. ולא שכיחי מנחמין גביה. כמו גבי כ"ג. אליבא דר"מ. <b>ואם</b> שאפילו אם יבואו אליו שריו ועבדיו לנחמו (כמ"ש בדוד) או אליבא דר"י דס"ל איפכא. מלך יוצא. ולא כ"ג. 
+<b>מיהא </b>פשיטא לא גרע מלך מכ"ג בהא. ולא אצטריך למתני מאי דשוו להדדי. אלא מאי דשאנו מהדדי. <b>עם</b> שכבר הייתי יכול לומר בו טעם. דשייך דווקא בכ"ג. שהוא מכפר על ישראל בי"כ. וכן במותו מכפר על הרוצחים בשגגה. גם הוא ראש במורי התורה. כמ"ש יורו משפטיך ליעקב ותורתך גו'. וכתוב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו וגו'. ודן הוא לעולם. משא"כ במלך. <b>מ"מ</b> מ"ש בתחלה נ"ל עקר. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>אין שומעין לו </b>דמלך אין כבודו מחול. וכיון דאינה בת חליצה. אינה בת יבום. 
+<b>כתי"ט </b>ולא מצאנו אלא כל שאינה עולה ליבום. אינה עולה לחליצה. ע"כ <b>מיהא</b> איכא איסור מצוה וקדושה. דאינה עולה ליבום. ועולה לחליצה. וה"נ לא עדיפא מנה. <b>אלא</b> שאינו חולץ מטעם אחר. הנזכר בפירוש הרע"ב. <b>וכיון</b> שאינה ראויה לחליצה. מנעוה גם מיבום. משום גזרה. דילמא אתוי למחלץ נמי. כך נ"ל נכון. 
+<b>ושמא </b>דאורייתא היא כ"כ. שגם התורה עשתה סייג לדבריה. שאסורה גם להתייבם. שאם אתה אומר תתייבם. תחלוץ כשלא יחפוץ. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>הדרגש </b>נוטריקין דרג שם. על שם שהוא מדרגה קטנה. לעלות משם למטה גדולה. כמ"ש הרע"ב בפ"ז דנדרים. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>שמנה עשרה </b>ומצינו ג"כ ברחבעם. שלא נשא רק י"ח נשים. אע"פ ששאל המון נשים. 
+<b>אפסניא </b>נראה שיש לו עיקר בלה"ק. מענין אפס כסף. על שם שהוא אפס בהוצאה. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>וחכ"א שני הדיינים בוררים להם עוד אחד </b>בלא דעת הבע"ד. כדי שלא יהא לבו של זה השלישי נוטה אצל אחד מהם. <b>כתי"ט</b> ואין בידי דבר מספיק לשיאמר כי הוא זה אשר מפני כן נוטה לאחד יותר מלחברו כששניהם בררוהו. ע"כ. <b>אומר</b> אני יש ויש אתנו כי מסתמא לא נתכוונו שניהם מתחלה על זה האחד. אע"פ שאח"כ הושוו ביניהם. והסכימו עליו כאחד. מ"מ יש לחוש שיוודע לדיין. מי הראשון שהתחילו בו. <b>וגם</b> אפילו אם היה כן דעת שניהם שוה בו מתחלה. מ"מ אי אפשר לצמצם שיאמרו שניהם דעתם בדבור אחד. בלי שיקדים אחד מהם. לחוות דעו בברירת השלישי הנאות אליו. 
+<b>וכך </b>הוא הדרך. שאחד מתחיל לומר דעתו. מי הוא ואיזהו הראוי לבררו לשליש. וחברו שומע ומודה ומסכים לדבריו. הרי מ"מ אר"ש החששה לעולם עומדת במקומה. פן יתפאר עליו זה המקדים עצמו בגילוי דעתו לברר הדיין השלישי. שהוא התחיל בכבודו. בטרם עלה על דעת חברו. ובודאי שלזה לב הדיין נוטה. 
+<b>אינו יכול לפסלן </b>ז"ל רע"ב ודיין שלא קבלו כו'. סותר את דינו ואפילו לא טעה. <b>וכתי"ט</b> נ"מ לענין זמן (ע"ל מ"ח) א"נ זמנין דליכא לברורי טעותא כו' ואפ"ה אפשר שאינו דין צדק ע"כ. 
+<b>וא"צ </b>לומר בלשון הזה. אלא הכא במאי עסקינן כגון דאיכא פלוגתא במילתא. ולא איפסיקא הילכתא. דקיי"ל. השתא דלא אתמר כחד מנייהו. דעביד כמר עביד. <b>א"נ</b> דאיכא שני בתי דינין דפליגי אהדדי בסברא. והדבור שקול בראיה ובהכרעה. וכגון בי דינא דר"ה ור"ח. ואביי ורבא. ודכותייהו. דהוו פליגן במילי טובא. וכל חד עביד כשמעתיה. <b>ונ"מ</b> דאי דן מעיקרא ברשותא. תו לא מצי אזיל אב"ד אחר לסתור הדין. דהו"ל כחכם שהורה לאסור. אין חברו רשאי להתיר. התיר אין חברו רשאי לאסור. אבל היכא דלאו בתורת דיינא נחית. אלא גברא אלמא הוא. אין דינו דין כלל. אע"פ שפסק כדברי ב"ד האחד שכחו יפה. אינו מועיל לו כלום. ורשאי השני החולק בדין ההוא לסתור הדין. ולמעבד עובדא כשמעתיה. ואב"א נ"מ בשודא דדייני. וגם זה אמת נכון. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>שלשה רועי בקר </b>ע"פ רע"ב דאילו לעדות כשרים. <b>ויש לומר</b> משו"ה נקט תנא רועי בקר. ולא רועי צאן. דפסולי לעדות. ואי הוה תני להו הכא. איכא למטעי אליבא דר"מ. דילמא ס"ל אף לעדות אינו יכול לחזור. דהוה אמינא רבותא אשמעינן. <b>השתא</b> דתני רועי בקר. ידעינן דבדיין משתעי. דאילו לעדות. מאי קמ"ל. 
+<b>ולא </b>כמ"ש תי"ט. ואפילו לעדות נמי פסלינהו. דליתא לתנא דידן. אלא תנא ברא קתני לה. הוסיפו עליהם תו'. <b>איברא</b> לתנא דידן. לא פסלו משום גזל. אלא רועי דקה ומגדלי דקה דווקא. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>המשחק בקוביא </b>כרע"ב מאימת חזרתן. משישברו פספסיהן. <b>חבריו</b> במדות פ"א מ"ה. ופ"ב מ"י וע"ש בתי"ט. ובגמרא רפ"ק דבתרא. במסיפס בעלמא. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>וחורגו </b>ואי קשיא כיון דתני בעל אמו פסול לו ממילא ידעינן דהוא פסול נמי כו' עיין רש"י בהעתק תי"ט. <b>איברא</b> לשטת רש"י הא לאו כללא הוא. ומי ליכא אחי אמו דכשרים לו (לדידיה) והוא פסול להם. ולא הוי צריך לדחוקי. 
+<b>לבדו </b>אבל בן חורגו. לא. <b>וכל</b> שכן אביו דלא. אע"ג דבעל כאשתו. בגרושה ודאי לא אמרינן בעל כאשה. דנראה פשוט שאפילו האיש כשר להעיד לגרושתו. ואפילו יש לו בנים ממנה. דהוי ליה קרוב שנתרחק. כמ"ש במקומו (סל"ג בח"מ) ויש לתמוה שלא זכרוה הפוסקים. 
+<b>דודו ובן דודו </b>לשון תי"ט לאפוקי אחי האם וקרובי אישות ענ"י ע"כ. <b>קמזכה</b> שטרא לבי תרי. עיין בסמוך. 
+<b>וכל הראוי לירשו </b>תשלום משנתו של ר"ע כו' ופשוט הוא. דהא בכלל דודו ובן דודו אף מן האם כו'. וכ"ת אדרבה. וכל הראוי לירשו. פירושו דודו ובן דודו. דדווקא מן האב. א"כ לא לתני דודו ובן דודו כלל (הא לא מילתא. דכל השבט ראוי לירשו) ומיהו בעל אחותו. ראוי לירש האחות. והיא ראויה לירשו כו' ע"כ תי"ט. <b>דבריו</b> מבולבלים בכל דבור זה. דארכבה אתרי ריכשי. שטת רש"י ונ"י. ילא ידענא מאי אידון ביה. כי לא ראי זה. כראי זה. 
+<b>אפי' מתה בתו </b>פשוט דה"ה לנתגרשה דחשיבא כמתה. כמה שכתבתי לעיל. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>שונא כל שלא דבר עמו ג"י באיבה </b>נראה בהיינו כל שידוע שהיו אוהבים זה לזה קודם. ולפי שנולדה איבה ומריבה ביניהם עד שלא דיברו יחד ג"י אחר זאת. נגד הרגלם לפני זה. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>פלוני </b>לשון כתוב הוא. פלוני אלמוני. 
+<b>הודה לו </b>הא דנקט הודה. נ"ל. לאו למימרא דכ"ש אם אמרו בפנינו מנה לו. דהא מאי ראיה שהלוהו. דילמא במתנה או בפרעון חובו נתנם לו. וכי קטעין היאך. דהכי הוה. ודאי מהימן. כדאיתא בח"מ (סע"ט) וכך צריך לומר מ"ש שם (ספ"א) דכל שראו ההלואה אפילו בהכמנה. מעידים עליה. כמו כן פירושו. שראו וידעו שהיא הלואה בבירור. וכמ"ש שם בס"ד. אבל מנין וקבלת מעות גרידא. פשיטא לאו מילתא הוא. <b>אלא</b> להכי נסיב תנא הודאה. לאורויי דאע"ג דחזו דמנה לו מאתים באנפייהו. באותו יום שטוענו ההלואה. אכתי לאו סהדותא היא. דאיכא למתלי בגווני דאמרן. ולא מיחייב ליה מידי. עד שיאמרו בפנינו הודה כשקיבל המעות. שלשם הלואה וחוב נתנם לו. וממילא שמעינן דאפילו בהודאה לחוד סגי. 
+<b>איברא </b>אפילו היכא דאיכא תרתי. ר"ל מנין והודאה. אכתי איכא לאשכוחי דמצי למפטר נפשיה. כדקטעין להוציא את שלי נתכוונתי. 
+<b>אלא </b>משום דלא מהני אלא בהכמנה. וכה"ג לא הויא מילתא פסיקתא. מהא לא מיירי. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ואחד דיני נפשות </b>נראה פשוט שדיני מלקות. כדיני נפשות לכל הדברי השניים כאן. כדאמרינן מלקות במקום מיתה עומדת. ונגידו קשיא ממותא. אלמלא נגדו לחמ"ו כו'. <b>וכן</b> יש בה לפעמים סכנת מיתה. שהרי לכך אומדים אותו מה שיכול לקבל. ואעפ"כ אינו מובטח שלא יסתכן. כאותה ששנינו משלקה מקצת. ראו שאינו יכול לקבל. או נתקלקל ברעי ובמים. ומה לי קטליה כוליה. או פלגא. 
+<b>ועוד </b>דהא קיי"ל. כל חייבי כריתות שלקו. נפטרו ידי כריתותן. אי הכי היינו דיני נפשות ממש. אע"ג דחס רחמנא עלייהו. 
+<b>ואע"ג </b>דמכות בשלשה לת"ק. ולא אמרינן סברא דמלקות במקום מיתה עומדת. אלא לר"י. 
+<b>מ"מ </b>נ"ל דלכל מילי שוו חייבי מלקיות לדיני נפשות. בר מב"ד של שלשה <b>והכלל</b> בדיני נפשות כאן. נכללו כל דיני הגוף. שאינן דיני ממונות. <b>שוב</b> ראיתי בגמרא. דבהדיא מייתינן לחייבי גלות ומלקות מקרא. ופסקה הר"מ ז"ל. ברוך ה' שהאיר עיני. והראני שהסכמתי להלכה מדעתי. בעזרתו יתעלה. ישתבח לעד החונן לאדם דעת. <b>ודע</b> ששור הנסקל. אינו בכל אלה. ולא הוקשה לבעלים אלא לענין ב"ד כ"ג בלבד. נמצא במלקות (אע"ג דבמקום מיתה עומדת) חמור שור מאדם אדם (לת"ק) קל משור ובשאר דברים אדם חמור. 
+<b>דנים ביום </b>יש לדעת כי מ"ש תו' תחלת דין עיקר ולשון רש"י סוף דין עיקר. אין לשון עיקר זה כזה. דוק. 
+<b>אין דנין בע"ש </b>שמא יראוהו לחובה. ובעו למעבד הלנה. ונמצא גמר דינו בשבת ואי אפשר להמיתו בשבת. והוי עינוי הדין. <b>והא</b> דלא אמרינן לא נגמרו דינו בשבת (וכה"ג לא הוי עינוי. כדאיתא בגמרא) משום דאין דנין בשבת. תרצו תו' דדווקא דיני ממונות גזרה שמא יכתוב עכ"ל. נראה דהיינו אם ישאל כתבו לי מאיזה טעם דנתוני. 
+<b>ושמע </b>מנה דבדיני נפשות. אין כותבין פסק דין אלא דברי המזכין והמחייבין. הם הם פסק דינו. שרואים מי הם הרבים. <b>אך</b> מ"מ לא נתחוור לי תרוצם של התו'. דהא בשעת גמר דין. יכולים לחזור בהם. וצ"ע בגמרא ותו'. 
+<b>דיני ממונות הטומאות </b>כו'. כצ"ל. ובמשנת תי"ט נשמטה תיבת ממונות. 
+<b>מתחילין מן הצד </b>כתו'. ומ"מ דרך שאילה יכולין לענות. ונ"ל שכיוונו קרוב למ"ש נ"י כו' דלאו למימרא כו' אדרבה אסור לו לשתוק כו' אלא ה"ק קרא שראוי לעשות בענין שלא יצטרכו לענות על רב ע"כ תי"ט. <b>ולכלל</b> הב"ד קמזהר רחמנא. שיעשו כך בודאי. כדי שלא יצא משפט מעוקל. כי ישימו יד לפה השומעים דברי הרב. ויתביישו לחלוק עליו. אחר דבריו לא ישנו. הילכך אזהרה גמורה היא. כמשמעה. אלא שאינה מניעה ליחיד לגמרי. אבל אל הב"ד הוא הצווי. איך יתנהגו בקבלת דעותם. שיתחילו דווקא מן הצד. 
+<b>עוד </b>כתב תי"ט. ואיכא למידק אהא דכתב הרע"ב מן הקטנים שבחכמה שהיו יושבים בצד. שזה מובן על יותר קטן שבחבורה כו'. 
+<b>ואני </b>שמעתי ולא אבין. הלא אזן מלין תבחן. והלשון משמע בהפך. מדנסיב לשון רבים. ומלת מן. ג"כ מורה על ברירת קצת מקצת. ש"מ ודאי דליכא קפידא. ואי לאו הכי. הקטן שבכולן. הוי ליה למימר. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>סנהדרין </b>הוא כלל לכל מיני סנהדרין. בין קטנה של ירושלם. ושעל פתח העזרה. ובין גדולה שבלשכת העזרה. 
+<b>כחצי גורן עגולה </b>כמדומני שבא להורות על עיגול ארוך. לא כדורי. <b>ונראה</b> שאף ראש ב"ד יושב שם באמצע החצי עיגול. לא יושב מנגד כדרך המלכות כזו # אלא כזו # 
+<b>מ"ש </b>בתי"ט וכמו שהטבור אינו ממש באמצע הגוף. כן גם בהמ"ק אינו באמצע העולם. אלא ע"צ הקירוב. <b>אני</b> אומר. כי בודאי בכיוון גמור נאמרו דברי חז"ל בזה. ועדותן נאמנה מאד אף בזו. כי בלי ספק האמצע הנזכר כאן. אינו מובן בערך אורך העולם. ר"ל ממזרח למערב. כי בקו היקף העיגול. לא שייך לומר אמצע. אף כי כמעט כולו מיושב. ר"ל כל משך אורך הכדור בצד צפון ובקו השוה. 
+<b>אולם </b>הכונה האמתית. על רוחב הישוב בפאת צפון הלז שלנו היא. שלדעת הכל. הוא עיקר המיושב שבכדור הארץ. אף לאחר שנמצאו קצת מדינות מקו השוה והלאה לדרום. מעט הנה. ואינן נערכות נגד הישוב הצפוני למאומה. 
+<b>ובבחינת </b>הרוחב הצפוני. הנחשב מקו השוה ואילך. הדבר מכוון בדיוק נפלא. שירושלם באמצע העולם. כי היא בשלשים ואיזה מעלות יותר (עיין קונטרס גדר ישוב א"י קרוב לסופו) ולד"ה אין הישוב החשוב מתרחב לצפון. רק מעט על ששים מעלות. ועם זה הסכים בעל כפתור ופרח המכוין חשבונותיו ואין להשגיח במ"ש האדומי הידוע. 
+<b>ושני סופרי הדיינין עומדין לפניהם </b>נראה שעומדים פנים אל פנים. ומעומד היו כותבין. כנראה לא היו לפניהם שולחן לכתיבה. כמנהג סופרי זמננו. כי היו כותבין על פנקס. ועל לוח או על הגויל. שמחזיקין אותו בידיהם. וכותבין על גבי כף שניה. או על ברכיהם כמנהג אנשי מזרח גם היום. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>ושלש שורות </b>מפירש"י נראה. ששורות אלו. יושבות לפני הסנהדרין באויר חצי עגולתן כזה # <b>ואעפ"כ</b> אינן מעכבין עליהן מלהיות רואין זה את זה. כי התלמידים על הקרקע יושבין. <b>וצ"ע</b> מנליה. כי מאחר דאגב חשיבותייהו יושבים הם לאו אורח ארעא לאותובינהו אארטא. ולא דמו לתלמידי שהיו דרכם לישב על הקרקע. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ר"י אומר באיזה יום כו' </b>עתי"ט עד. והיינו דקאמר לדבריך. 
+<b>נראה </b>שצ"ל לדבריכם. ועדיין הלשון מגומגם מאד. וכמעט נעדר הבנה. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>שזה יודע בעבורו של חדש </b>עיין ספר שבירת לוחות (דךא"א) <b>אבל</b> מחצי החודש ואילך עדותן בטלה. אפילו במכוונין ליום אחד. 
+<b>ולענין </b>מ"ש רע"ב. שכל העולם יודעים אז. מתי קדשו ב"ד את החודש. <b>עמ"ש</b> בס"ד בלח"ש פ"ב דר"ה. ובמו"ק (סתר"ע). 
+<b>א"א בשלשה וא"א בחמשה עדותן בטלה </b>ואע"פ שמכוונין ליום אחד בשבת. על כרחין תלינן המעות בימי השבת. ולא בימי החודש. 
+<b>שעות </b>עמ"ש בס"ד בלח"ש ברכות פ"ק מ"ב. ובמו"ק בכמה מקומות. ס"א. סנ"ח. וביחוד (סתמ"ג). 
+
+Mishnah 4
+
+<b>אחד מן התלמידים </b>עמ"ש ר"פ דלקמן. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אמר אחד </b>מן הב"ד או מן התלמידים. כדתנן לעיל פ"ה מ"ד. <b>וצ"ע</b> אם אחד מן השוק בא ולמד זכות. אם שומעין לו. ולעיל אורחא דמילתא קתני. משום דבב"ד איירי. קמ"ל נמי דינא דתלמידים. משום רבותא דחובה. 
+<b>ארבעה </b>לטעם כל דהו. <b>וחמשה</b> לטעם שיש בו ממש. כך נ"ל. ועמ"ש בכ"מ עד"ז בס"ד. 
+<b>שכל המתודה י"ל חלק כו'. </b>הא כל שאינו מתודה. א"ל חלק. עמש"ל מ"ו. ופרק חלק מ"ד. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>שכפר לו ודויו </b>כרמ"ז. קשיא דילמא מיתתו כפרה לו. וי"ל שבכלל ודויו שבא על נערה המאורסה. ולכן נסקל כו'. נמצא שאלמלא התודה. לא יסקלוהו ולא היתה לו כפרה ע"כ. <b>וא"כ</b> סקילתו היא שכפרה לו ודויו. <b>גם</b> אין למדין מסקילתו. שהוראת שעה היתה. כי על פי עצמו נסקל. <b>ולענין</b> הקושיא. י"ל מסדורא דקראי שמעינן לה. וק"ל. 
+<b>ומש"ע </b>רמ"ז שעכן לא נהרג ע"פ עצמו. כי גזרת ה' היתה שמי שילכד בגורל ישרף. 
+<b>אומר </b>אני. היכן מצינו כיוצא בה. שימיתו אדם בב"ד. ע"פ הגורל. ולכן פייס יהושע את עכן שיתן תודה. ולא יוציא לעז על הגורל. והיינו ע"פ עצמו. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>מפשיטין אותו בגדיו </b>לפי שהוא ממהר למות. הר"מ. <b>טעמא</b> דקרא הוא כדמוכחא סוגיא דתלמודא. וכ"מ בגמרא דילפינן גמורה היא. אותו ולא כסותו. <b>ומ"מ</b> אזלינן בתר טעמא. דמשו"ה אשה אינה נסקלת ערומה. אע"ג דליכא מיעוטא. כמ"ש תו'. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>דוחפו על מתניו </b>מפירוש הר"מ נראה. שדוחפו בידו על מתניו ממש. וקאמר <b>נהפך</b> כו'. אורחא דמילתא הוא שהנדחף מאחוריו. נופל על לבו לפניו. אח"כ הופכו ומשכיבו על מתניו. 
+<b>וטעמא </b>נ"ל משום דכה"ג ממהר מיתתו. כשמפילו על לבו. <b>ומה</b> שמהפכו. כפירש"י. 
+<b>ועוד </b>לפי שצריך לראות אם מת בה. ואם לאו. שיתננה על לבו. <b>אמנם</b> לשון נהפך על לבו. קשה ליישבו לפי זה. שהרי כדרכו כך הוא נופל. ושמא י"ל אורחא דמילתא נקט תנא. לומר שכך נעשה ודאי ממילא. <b>אבל</b> יותר נראה לפרש. דוחפו על מתניו. כנגד לבו דוחפו. כדי שיפול על מתניו. שלא יצטרכו לנוולו. להפכו מצד אל צד. וקאמר תו. <b>נהפך</b> שנתגלגל ונפל שלא בדרך דחיפתו. ודוק. וזה הפירוש ישר. והטעם פשוט. לפי שאם לא מת בדחיפה. היה צריך לתת האבן על לבו. שבה מקרב מיתתו. לכך דוחפו מיד באופן זה. שיהא לבו מזומן לפניו. 
+<b>הופכו על מתניו </b>לשון פרקדן שבפרש"י כאן. ומצוי בגמרא. היה נ"ל לפרשו פרק קדה. ר"ל מפרקת בקדה. כששוכב ופניו טוחות בקרקע על גבו. שהמפרקת פשוטה ושטוחה. <b>אבל</b> אינו נראה פירוש אמיתי. כדמוכח מההיא דלייט אביי אמאן דגני אפרקיד. וכן ממתי מדבר דתני רבב"ח וק"ל. <b>לכן</b> נ"ל יותר. כמי שמפרש פרקדן שוכב על גבו. ויהיה אפרקיד. נוטריקון. אפרק (ר"ל. על פרק. שהיא מפרקת) רוקד. וק"ל. 
+<b>ונותנה על לבו </b>כתי"ט נתינה זו לא דווקא. 
+<b>ולענ"ד </b>הך תנא דווקנא הוא אגב אורחא קמ"ל. תרתי. דתני ר"ח בברייתא. ורמזינהו רבי במתניתין נמי. חדא. דהאבן של צבור היא. ותו. שנקברת עמו. <b>היינו</b> דנסיב לישנא דנותנה. למימרא דמתנה משל צבור היא. ולא משלו. דלא נימא ליקטול מדנפשיה. וקמ"ל דנתונה היא לו. ולא לאחר. שלא ישתמשו בה עוד. ונכון הדבר בעזה"י. 
+<b>ואין האשה נתלית </b>ור"א דריש בן לרבות סו"מ כו'. <b>נתקשה</b> לתי"ט הא לר"א כל הנסקלין נתלין. ובסו"מ נאמר בו ורגמוהו. ומה צריך לרבויי. 
+<b>ולק"מ </b>סד"א איש ולא בן. קרא מיעטיה. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>מה לשון אומרת </b>ה"ג בלא ה"א. ובסתי"ט הלשון. הה"א ט"ס. 
+<b>כביכול </b>ע"ד הרמ"ז יש לפרשו שהוא תרין מלין. ר"ל כ"ב אותיות התורה. שהן שמותיו של הקב"ה. כמ"ש בס"ה עה"פ וישכב במקום. שהוא מקומו של עולם. <b></b>וכך פירוש הכתוב נגילה ונשמחה ב"ך. והיינו ך"ב. הוא יכול. שיאמר ויצטער המקום בלשון הזה. ע"י צירוף האותיות. שסובל זה הלשון. דוק ודע זה. <b>מ"מ</b> אין הלשון יוצא ממשמע פשוטו ג"כ. וקריאתו <b>כביכול</b> הכף שואי"ת והבי"ת פתוח"ה רפוי"ה. ויו"ד דגוש"ה. לא כקריאת ההמון בכף פתוחה ובית שואית. כי לא יבוא כמוהו כלל. 
+<b>קלני </b>איני קל. לפ"ז המלה נקראת בציר"י הלמ"ד <b>קליני</b> ולד"א כמ"ד קיל לי עלמא. נקראת <b>קלני</b> בקמ"ץ. בין כך או כך. המלה מורכבת מן שני מלין. אם קל איני. או. קל אני. ודרך לשון חז"ל הוא לקצר. ולחבר בין תרין מלין מורגלין. 
+<b>ולא היו קוברין אותן בקברות אבותיהן </b>דילפינן מקרא דויחי ויקם. <b>והא</b> דלא קם אלישע וחי. אי איתא דמה"ט חיה אותו האיש. עמ"ש בס"ד במגלת ספר יציב פתגם. <b>עי"ל</b> כיון שלא הי"ל לקום. אלא להתרחק משכונת קבר הרשע. ולשוב לעפרו אח"כ. כי עדיין לא הגיעה ת"ה. לכן היה גנאי לצדיק בכך. שיקום על רגליו בלבד. ולא יוכל ללכת הנה והנה. ישען על ביתו ולא יעמוד. לפיכך מוטב שיקום הרשע. ויתבזה לעיני כל. שיראו שהוכרח להרחיק עצמו להלאה. ממקום כבודו של צדיק. והיה דיראון. 
+<b>נתעכל הבשר </b>כו'. בהכי סלקא מסקנא בגמרא כרבא. דאמר כיון דאקטיל בב"ד. הו"ל כפרה ע"י קבורה ועכול עכ"פ. לכאורה משמע אפילו לא שב. 
+<b>וא"ה </b>קשיא טובא. דהתנן לעיל שכל המתודה. יש לו חלק כו'. שמע מנה מי שאינו מתודה אין לו חלק. <b>ואין</b> לומר דמיירי שמת במיתת ב"ד כדינו וכראוי לו. דהיינו כדתנן אומרים לו התודה. והוא התודה. <b>דא"כ</b> היכי ס"ד דאביי. דאין לו כפרה. הא תנן שכל המתודה י"ל חלק. 
+<b>וצ"ל </b>אחת משתים. אם שגם המתודה אין כפרתו נשלמת. אלא אחר קבורה ועכול. 
+<b>א"נ </b>הרוגי ב"ד. אפילו לא התודו. כיון דאקטול אית להו כפרה כדרבא. אחר קבורה ועכול מיהת בכל גוונא. <b>ושאני</b> המתודה דאית ליה חלק מיד. אפילו קודם קבורה ועכול. 
+<b>והקרובים באים </b>כו' מיד אחר שנעשה בו הדין. 
+<b>בתי"ט </b>ד"ה ולא היה. צ"ל שאין ראוי להתאבל. 
+<b>שאין אנינות אלא בלב </b>אין הפירוש שאין אנינות נמצאת מן השפה ולחוץ. כי הנה כתוב ויהי העם כמתאוננים. וכתיב אחריו וישמע. 
+<b>אלא </b>הכוונה. שאין עם האנינות שום מעשה בפועל. כענין האבלות. שיש בה מעשה. פריעת ראש. כפיית מטה. והליכת יחף וכדומה. 
+<b>אבל </b>מעוט הדבור. אינה חובה החלטית לאונן. גם לא נשלל מעוט הדבור מן האבל. שכן כתוב האנק דום. 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>סודר קשה לתוך הרכה </b>שהרכה אינה חונקת. לרש"י. 
+<b>ר"ל </b>אינו ממהרת לחנוק. כי בודאי גם הרכה שברכות חונקת. אם מושכין אותה בחזקה. אחד מזה ואחד מזה. בעל כרחו יפתח את פיו. אפי' יחנקוהו רק בחוט משי. <b>אלא</b> שמתעכב בחניקה באופן זה. כי יתחזק לסגור את פיו כל מה שיוכל לעמוד נגד הרך יותר. ושוהה למות וגורם לו יסורין ארוכים. <b>וגם</b> זו משום ברור לו מיתה יפה נגעו בה. שע"י הקשה. ימהר לפתוח פיו. ולא יצטער הרבה. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>הזכור </b>נקב המשכב קרוי זכור. <b>לא</b> תני זכר. כדכתיב. ואת זכר לא תשכב וגו'. משום דבקרא מפרש משכבי אשה. אבל לשון חכמים לחוד. ומשום דנסיב לשון קצר. לא מיתני ליה הבא על הזכר. דאין במשמע לשון זה. משכב אשה. והוא מאמר נעדר הבנה. כי הזכר. מפני זכרותו הוא בועל ושוכב. לא נבעל ונשכב. <b>להכי</b> נקט לישנא דזכור דמשתמע שפיר הבא סתם ביאה על הזכור. שהוא האיש שיש לו זכרות. ומשמע משכב נקבה. על כן קראו בשמו תואר זכר. משקל פעול. כלומר שהוא כדמות זכר. אבל הוא נפעל. לא פועל כזכר. ואינו אלא עשוי זכור בתואר. לא במעשה. וק"ל. 
+<b>ועל הבהמה </b>והמביא בהמה עליו. <b>נראה</b> פשוט שחייב גם על הבהמה בשני משכבות. ואפילו בא על זכר של בהמה. חייב. <b>וכן</b> להפך. המביא בהמה עליו. חייב. בין בהמה נקבה. בין זכר. <b>וכן</b> באשה המביאה את הבהמה. אין חילוק לחייב על שתי משכבות. ונראה דה"ט דמאן דלא גרס מלת עליה. וק"ל. 
+<b>הבא על הזכר </b>ז"ל תי"ט. תימה למנ"מ נקט ליה הכא. <b>וי"ל</b> קצת משום דדמיין הנך תלת. דמקיש שוכב לנשכב. משו"ה נסיב להו בהדדי. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>יכה יוסי </b>לשון הר"מ בחבורו. שעל שני השמות (הויה ואדני) הוא נסקל. <b>מסייע</b> למ"ש בס"ד שילהי פ"ח דברכות. <b>וצ"ע</b> אם ברך שם אחד משני שמות הללו בחברו. אם חייב. אפילו לדעת הרמ"ה דאייתי תי"ט דהא מודה דחייב על שניהם. <b>ולא</b> ידעתי היכי משמע ליה לתי"ט. מפירש"י מידי בהא. 
+<b>אמור מה ששמעת בפירוש </b>עמ"ש תי"ט לתרץ קושית הירושלמי וא"ל גדוף מידי דהוי אסוטה. 
+<b>ועם </b>שיש קצת טעם בדבריו. מ"מ אינו דומה מחיקה. שהיא בלאו גרידא. לגדוף שהוא במיתה. <b>ואפ"ה</b> טעמא קאמר. מיכדי אנן לא משום לתא דהיאך קאמרינן. אלא משום יקרא דקב"ה. וכיון דשמעינן מההיא. דכבודו של הקב"ה מחול כה"ג. דרחמנא אמר דהיינו יקריה. א"כ לא שנא וקב"ה אחיל בהא נמי <b>ולכאורה</b> יש לסייע עוד סברא זו מן המשנה עצמה. דאי כדאמר הירושלמי. א"כ לא היה צריך השני לומר אף אני כמוהו. דהא כה"ג מאי גדוף איכא. ולימא בהדיא כחבריה. 
+<b>עוד </b>יש להוכיח ממשנתנו. דאי כהירושלמי. מ"ט דקריעת ב"ד. אם אינו גדוף. 
+<b>אלא </b>שכל זה אינו מוכרח לפמ"ש בסמוך. דלעולם גם על לשון כזה חייבים קריעה. ולכן ראוי למעט בו. גם בהגדת העדים. אע"פ שאינו גדוף גמור. דבודאי גדוף ממש אינו. מיהת משמעו גדוף ברור הוא. <b>להכי</b> מסתברא כהירושלמי דלמעט בקלון עדיף. כיון דאפשר. <b>ומשתיקת</b> גמרא דידן אין הכרח לגמרי. דאיכא טובא דכוותה. עיין אגרת בקורת. 
+<b>קורעין הדיינים ולא העדים </b>דכתיב ויהי כשמוע המלך ויקרע את בגדיו. המלך קרע. והם לא קרעו. <b>תמהו</b> התו' היאך אמרו למלך מה ששמעו בפירוש. הא גבי עדים תנן. כל היום דנין בכינוי. 
+<b>ונראה </b>דפשיטא י"ל. שלא אמרו אלא בכינוי. או כדאיתא לעיל בירושלמי. ואפ"ה גמרינן קריעה מהתם בק"ו. דאם על כינוי קרעו על שם לא כל שכן. <b>וזה</b> ודאי לא נעלם מן התו'. אלא דקשיא להו. אי הכי מנלן דאין העדים חוזרים וקורעים כשאומרים בפירוש. דילמא שאני התם. משום דבכינוי הוה. <b>ואעפ"כ</b> נ"ל דל"ק. דכיון דחזינן דקרע המלך על הכינוי. אי איתא דבאמירת מה ששמעו. חייבין לקרוע שנית. הוה להו לאליקים וחבריו לקרוע זימנא אחריתא. בשעת הגדה וספור למלך. 
+<b>זוהי עבודתו </b>לענין מ"ש הרמ"ך. וסובר דחייב מיתה בדאתרו ביה. <b>עמ"ש</b> בס"ד. בפנת אבן בוחן לאוצר הטוב (דף ס' ע"א). 
+<b>ויעביר באש </b>כרש"י שאינה שרפה. ודייק לה מדקתני המעביר עצמו פטור. אלמא לאחר העברה הוא חי. <b>ונ"ל</b> דלאו דיוקא הוא. די"ל מאי פטור בדין שמים. ס"ד אע"ג דמת. בי דינא רבה נתפרע מניה. קמ"ל. ואע"ג דפטור משמע. הא איסורא איכא. א"ה אכתי חייב דיני שמים. דודאי עונשין למעלה על דבר האסור. <b>אע"פ</b> שאינו נענש בב"ד שלמטה. י"ל דינא רבה. ודינא זוטא איכא בינייהו. 
+<b>פיתום </b>נוטריקון פי מות. כפירושו. 
+<b>המדבר משחיו </b>וקולו נמוך מאד. נדמה כיוצא מתוך הקרקע. כענין שכתוב. כאוב מארץ קולך. <b>והענין</b> כמשמעו. כמו דברים אחרים רבים. שהם למעלה מן הטבע. והתורה אסרתם לנו. לטעם ידוע בסתרי תורה. להוציא מדעת המתחכמים יותר ומשועממים. עיין בספר אם לבינה בס"ד. ואם מפני שלא נראה ולא נתפרסם בדורותינו מזה מאומה. הרבה דברים היו מן המפורסמות לקדמונים. ונעלמו בדורות אחרונים לא לבד מדברים רוחניים. כשדים. שהעידה עליהם התורה והנביאים. ורגילים היו אצל חכמי התלמוד. כאשר התלמוד והמדרשים מלאום מהם. שהיו בזמנם ומקומותם שכיחים מאד ונמצאים. ודברים אחרים רבים. כתרפים וכיוצא בהם בלתי טבעיים. שהיו נודעים. ואח"כ נאבדו מאתנו ונשכח זכרם. אלא אפילו דברים טבעים בבריות כאדני השדה והדומה להם. ובצמחים יין הבא משניר והרבה כמוה. וגם במלאכותים. כרכב ברזל. זהב מזוקק מאלף ככר עד שעמד על ככר. ודוגמתו מלאכת האלקימיא הידועה בשם מפורסמת. וממבקשיה נעלמת. 
+<b>והנשאל </b>כתי"ט ותמהני ע"ל המשנה דקתני בלשון נפעל כו' והכוונה על השואל. וצ"ע. <b>תמיהא</b> לא ידע מר. דלשון תורה לחוד. ולשון חכמים לחוד. וכדרך ששנינו (ספ"ח דיומא) אין נשאלין בהן אלא למלך כו'. וכך הרגילו לומר ספק טומאה הבאה בי"א נשאלין עליה כו'. זו דרכם שכל למו. לייחד לשון לעצמם. להכירו ולהבדילו מבחינות שונות המתערבות. וכן השתמשו בלשון לקוחות תחת לוקחים. ורבים ככה כנודע אף לבקי רק קצת בלשון משנה ותלמוד. ועמ"ש בסמוך בס"ד. 
+<b>באזהרה </b>דאל תפנו. וכפרש"י. <b>הכי</b> מוכח ודאי ספ"ק דעירובין (כמ"ש בס"ד שם בחי"ג) ומאי דקשיא להו לתו'. א"כ ליחייב כרת. <b>לק"מ</b> התם כתיב אשר תפנה לזנות אחריהם דייקא. 
+<b>איברא </b>הכא אל תפנו גרידא. פנייה בעלמא משמע. שאין בה מעשה. ולא עקימת שפתים. אלא מחשבת הלב בלבד. דכוותה אל תפנו אל האלילים. אזהרה מההסתכלות בהם. כמש"ד אל מדעתכם (שבת קמ"ט) <b>ומ"ש</b> תו' וי"ל אזהרה מלא ימצא כו' <b>לא</b> הנייא לי. דהוי ליה לאו שבכללות (עחי"ג כאן). אלא מולא תבקשו לטמאה בהם. נפקא ודאי. דמייחד לאויה למעשה דכשוף. <b>וז"ל</b> תי"ט (ע"ל רע"ב באזהרה דאל תפנו אל האובות) ומסיים רש"י ואזהרה דמכשפים גופיה מלא ימצא כו'. וכ"כ הר"מ כו' ואזהרה מואל תפנו. והכ"מ כתב. שכ"ה בפרשת קדושים בת"כ. חפשתי ולא מצאתי. עכ"ד. <b>במ"כ</b> יתלה בביטול תורה. אם על גופו של כתוב נתכוין. הלא מקרא מלא הוא בסדר קדושים (ס"פ שניה) וכ"ה בת"כ על זה הפסוק אל תפנו אל האובות. אוב זה פתום כו' ה"א בסקילה. והנשאל בהם באזהרה. <b>אמנם</b> אין מכאן ראיה לדברי ר"מ. אלא מסייעא לרש"י דאזהרה לנשאל. מאל תפנו אתיא. אלא שאין מזה הכרח. דילמא אגב אורחא נסיב לה ת"כ. ולא מהך קרא נפקא ליה אזהרה לנשאל. <b>וצריך</b> להבין דברי תו'. דהכרח לומר. דמשמע להו שואל דקרא. בשואל לבעל אוב איירי (והיינו נשאל דמתניתין. כמש"ל) וכך יצטרך לבאר לשון ר"מ ז"ל. דבפ"א איירי בשואל דקרא. שהוא הנשאל שבמשנתנו. ובפ"ו דבעושה מעשה קמיירי. מייתי לאזהרה דידיה מאל תפנו. משום דמשמע ליה לשון פנייה. מעושה משתעי קרא. שחברו מוכיח. ר"ל קרא דוהנפש אשר תפנה וגו' והכרתי אותה. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>באו עליה שנים הראשון בסקילה </b>כו' כשבא עליה כדרכה. הר"מ. <b>ז"ל</b> תי"ט. וק"ל מאי קמ"ל. פשיטא בתולה תנן. <b>ולא</b> אבין לו. מאי פשיטותיה. ומאי קשיא ליה מתני' קמ"ל דצריכה להיות בתולה כשבא עליה. ולעולם אפילו בא עליה שלא כדרכה. חייב סקילה. <b>ועוד</b> הא אפילו באו עליה עשרה שלא כדרכה. מפשט פשיטא ליה לרע"ב דאכתי בתולה היא וחייבין. <b>א"ה</b> טובא אשמעינן דלבעי בראשון כדרכה דווקא. והא לרש"י ורע"ב ודאי לאו הכי הוא. לכן ענין קושיתו זו נעלמה ממני. 
+<b>עוד </b>כתב. ורש"י פירש באו עליה שנים ועדיין היא בתולה. כגון שבאו עליה שלא כדרכה ע"כ. 
+<b>ואע"ג </b>דמעשים בכל יום שבאין עליה גם כדרכה ועדיין בתולה היא. אי דלא אתי דם. א"כ ודאי לאו ביאה היא. ואנן בבאו עליה (ביאה גמורה משמע) עסקינן. וכה"ג אין הכי נמי אכתי בתולה היא. אי נמי אפשר דבעיל בעילה גמורה. ואפ"ה לא אתא דם. כגון שהטה בכח. ועקר לעברא ודשא. ואב"א שמא ממשפחת דורקטי היא. 
+<b>ואי </b>בדאתא דם. תו לא הויא בתולה ודאי. אע"ג דרואה דם עדיין בבעילות. זהו דם המכה שלא חיתה. ופשיטא דלא אצטריך תנא לאשמועינן כה"ג. <b>להכי</b> לא סגי ליה לפרושי. אלא בשלא כדרכה. 
+
+Mishnah 10
+
+<b>הדיוט </b>לשון יווני הוא. לאדם פשוט המוני קורין אידיוט. 
+<b>הדיוט המסית </b>אבל נביא מסית. מיתתו בחנק. <b>צ"ל</b> שהוחזק נביא בשכבר. על פי אות ומופת. שנעשה בדבר ה'. ונתקיים יעודו וחזר בו לענין תב"ע. כך היה נ"ל. 
+<b>אבל </b>מפירש"י לא נראה כך לכאורה. אלא כיון שאמר כך בשם הקב"ה. ה"ז נביא. דסתמו כפירושו. <b>אלא</b> דמסברא לא נראה כן. כי מאיזה טעם יקל דינו. אם לא היה נביא מעולם. 
+<b>שוב </b>ראיתי בחבור הר"מ פ"ה. אחד שאמר אמרה ע"א כו'. או שאמר אמר לי הקב"ה ה"ז נביא (ושם כתבתי עליו מה שנ"ל מהיכן יצא לו זה. ולמאי אצטריך ליה לשטתו דפסק כת"ק דר"ש) וכ"ש דקשיא מ"ט אקיל עליה רחמנא. 
+<b>שמא </b>כי היכי דלא תהוי ליה כפרה במיתה. לפי שכבד עונו מנשוא. אלא דבלא מיתה לא סגי ליה. כדי להרים מכשול. לכן הקל במיתתו <b>מיהו</b> קשיא לי לפרוש רע"ב במשנתנו אליבא דר"ש למאי הוה צריך לחיוביה חנק לנביא המסית. בלא"ה נמי דיניה הכי. כדתנן בהנחנקין המתנבא מה שלא נאמר לו והמתנבא בשם ע"א. מיתתו בחנק. 
+<b>ואין </b>לומר היינו נמי טעמיה דר"ש. אי איתא דבסקילה לא לכתוב ביה יומת. ולגמר הדחה הדחה מהדיוט מסית. אלא ע"כ לא בא הכתוב אלא להקל עליו. <b>הא</b> לא מילתא. דאי לאו דכתיב יומת. לא הוה מצינן לחיוביה מיתה. דאין ממיתין ע"פ ג"ש גרידא (א"ל בבתו דוק) וצ"ע. <b>איברא</b> פרושיה דרע"ב במתני' לא שמיע לי. כלומר לא ס"ל לגמרי. דמוקי לה בתרי תנאי. כי קושיא דגמרא. ולא כמסקנא דסוגיא. וקושטא מתרצי לה אמוראי אליבא דחד תנא. דפליג אר"ש. ופר"מ במשנה קפחיה לרע"ב בהך טעותא. ובדותא היא. 
+<b>מכמינין לו עדים </b>ולא סגי בחד. ואותו שאומר לו. לפי שעדות מיוחדת פסולה בדיני נפשות <b>ותי"ט</b> הפליג. 
+<b>ביחוד </b>במקום יחוד. 
+<b>האומר אעבוד </b>כו' עמ"ש בס"ד בשי"ע (ס"ג דח"א). 
+
+Mishnah 11
+
+<b>האוחז עינים </b>עיין תשו' רמ"א (סס"ז) ובחי' על הרא"ש. 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>טרטימר </b>נ"ל שהוא מלשון טורטני. ובפא"צ טרטא. הוא משקל רשום. ובהאריך המלה. תורה על קטנותו ומקצתו. או מחציתו. כנודע לרוב בלה"ק. על דרך אישון. ירקרק או אדמדם. ובלשון משנה בצל בצלצול. שום שומנית. גת גגית. בד בודידה ודומיהם. 
+<b>חצי לוג יין האיטלקי </b>לכאורה היה נראה לי לפרשו מלשון טיליא חריפא דמצרי זיקי בפא"מ. וכן בפמש"א טיליא חריפא. שם יין משובח מאד. <b>כי</b> היה קשה בעיני לפרשו על שם מדינת איטליא. כמו שהוא פירושו במקום אחר. לפי שאין יין של ארץ איטליא (עם היותו משובח ודאי. אינו) משובח משל א"י. <b>גם</b> אין סברא כלל שישערו חכמים בא"י. ביין שבמדינות רחוקות דווקא. ורחוק ודרך זר לגמרי. שיובא יין איטליא לא"י כלל וכלל. האם יחסרו יינות משובחים מאד בא"י. ושנינו קרותים והטולים אלפא ליין כו'. <b>אכן</b> אחרי הישוב בדעת. נ"ל יותר נכון לפרש. שאין שם איטלקי תואר ויחוס היין. אלא למדת הלוג. שמשתנה לפי המקומות. כמו המשקל. <b>וכמו</b> ששנינו בפי"ז דכלים ויש"א במדה דקה כו' באיטלקי. ושם כפונדיון האיטלקי ובריש שביעית של ס' מנה באיטלקי. שהוא שם תואר למנה. ובגמרא פ"ק דקידושין איסר איטלקי. כך הוא כאן תואר ללוג. וזה היה נראה ברור בעיני. 
+<b>עם </b>היות לפום ריהטא דסוגיא ר"פ הדר. דבעי תלמודא למימר שאני יין האיטלקי דמשכר טפי. לא משמע הכי. היינו דס"ד לכאורה. ובמסקנא סלקא ליה שפיר בלא"ה. <b>או</b> דילמא אה"נ איטלקי דהכא מלשון טיליא דגמרא הנ"ל. או ע"ש מקום הטולים דמשנה הנ"ל. איך שיהא לא יתכן כאן עניין יין של ארץ איטליא. 
+<b>אכל טבל כו' </b>נ"א ל"ג. ומילתא דפשיטא דל"ג. דהא אינו נעשה בסו"מ. עד שיאכל בשר וישתה יין. עכ"ל תי"ט. <b>ולטעמיה</b> תקשי ליה בבא קמייתא. אכל מעשר שני. ולסמייה נמי חס ליה למר. אלא פשיטא. איין קאי. דטביל. ושתיה בכלל אכילה. <b>ותו</b> דאיכא יין קרוש הבא משניר. שדומה לעגולי דבלה. ושייך ביה אכילה נמי (ועיין פרה פי"א) <b>ועוד</b> אפשר לומר דנסיב לישנא אכילה. לאשמועינן מילתא אגב אורחא. דאינו חייב אלא על כזית. כשיעור אכילה בכל מקום. 
+<b>אי נמי </b>כביצה. למאן דאמר הכי בעלמא. ולא סגי ברוב רביעית ומלא לוגמיו. שעור שתיה דעלמא. דהכא בעינן שיעור שביעה דוקא. דזיל בתר טעמא. ודייק נמי לישנא דקרא. (והכי נמי ס"ל לר"י בתו'. שעור שתיה לענין ברכה אחרונה. דבעינן דומיא דאכילה) וכל זה נכון וברור בעזה"י. עכ"פ אין כאן ט"ס כל עיקר ולא שבוש. במ"כ שבושו ישוב בראשו. ולא ידעתי מאי שאטייהו דאותן מקומות דאייתי תי"ט הכא. והיכי אשתבוש ואכפל כולא עלמא. להכניס במשנה דבר ממקומות אחרים. מה שאין לו מקום כאן. לפי דבריו הלא זהו בלי ציור במציאות. כדבר שאין לו שחר. ולא נחשדו סופרי ישראל בכך. והמעיין המבין יבחר. באמת ראוי היה למחוק כל דבור זה של תי"ט להסירו מן הספר. לולי שיפה הוא להניחו. למען יקחו מוסר קלי עולם שבדורנו זה. הנבהלים להשיב. וילמדו ק"ו אם בארזים נפלה שלהבת החפזון הכוזב. עאכ"ו לנמהרי לב אשר לא ידעו במה יכשלו. שועלים קטנים מחבלים ומבלי עולם. אשר רבו כמו רבו כיום המתפרצים שלא כלו חרפיהם. ולא הגיעו לפלגות גדולים חקרי לב. לא ידעו ולא יבינו אפילו שיחה קלה של ת"ח. ודי בזה לקלי דעת. ולאוזן שומעת. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ראויה לאביו </b>שוה ודומה לאביו בקול. 
+<b>א"ת </b>הא לא אפשר. שהרי קולה כזכר. הוא מסימני איילונית. כמ"ש רפ"ח דיבמות. <b>י"ל</b> היינו דקאמר תלמודא כמאן אזלא הא דתניא בבן סורר ומורה. לא היה ולא נברא כו'. כמאן כר' יהודה. 
+<b>מ"ש </b>בתי"ט. אדכתב הרע"ב ומדקול בעינן שוין. מראה וקומה נמי בעינן שוין. לפי שכן אתה מוצא בשנים שהשוה אותן הכתוב כו' והן ש"ש יוה"כ. 
+<b>דעדיפא </b>הו"ל למימר. שלא הם בלבד. כי גם במוספי שבת מצינו כזאת אליבא דכ"ע. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>שמיתתן כו' ולצדיקים רע להם </b>אע"פ שמעלתן יותר גדולה. כמש"ל גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן. <b>מ"מ</b> מפסידים זכיות. כמ"ש הרע"ב (וע"ד שאגת אריה) <b>ומשום</b> דמתני' במיתה שלא בזמנה איירי. דומיא דבן סורר ומורה. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>אחר הזכר </b>דאמר קרא ולנער כו' והכא ליכא למימר כו' דאפילו קטנה במשמע כו' דע"כ הכא לאו בקטנה איירי אלא בבת עונשין תו' מהעתק תי"ט. <b>ולא</b> הבינותי זה. אטו הרודף אחר קטנה מאורסה. לא מצילין אותה בנפשו. הלא הוא בר עונשין הוא מכל מקום. ואע"ג דבודאי בבת עונשין נמי משתעי קרא. דכתיב ולנערה ל"ת דבר. 
+<b>מיהו </b>אימא דלהכי כתב רחמנא חסר ה"א. דקטנה נמי במשמע דהצלה. משום דפגים לה. ואיתא נמי במיתת ב"ד דאיהו גדול אע"ג דאיהי קטנה. אכתי זכר דלא פגים ליה מנלן. <b>שמא</b> התו' עצמן הרגישו בחולשת תרוצם. לכן כתבו עוד ד"א. ותי"ט לא חלי ולה מרגיש. 
+<b>יין ושנה לרשעים הנאה להם. </b>לשון רע"ב כל זמן ששותין אינם חוטאים כו'. 
+<b>נפלאת </b>היא זאת בעיני. הלא החכם צווח למי אוי למי אבוי למי מדינים וגו'. הרי שהם מחטאים רעים לה' ומריעים לבריות. והנביא מכריז הוי משכימי בבוקר הוי גבורים לשתות יין. מה כתוב אחריו מצדיקי רשע וגו'. והוא דבר ידוע מהרעות הנמשכות לסובאי יין לעצמן ולזולתן. ועיין אבות פ"ג מ"י. <b>וצ"ל</b> דה"פ דמתני' יין ושנה יחד. הנאה לרשעים ולעולם. ר"ל יין המביאם לידי שנה. אז טוב הוא להם שלא יחטאו ולא ירעו. משא"כ ביין לבדו או שנה לבדה. אין מזיקין גרועים מהם. להם ולעולם. כי השנה מחזקת כחם. ועל ידיה הם מתחזקים בהוצאת רשעתם אל הפועל. כמאמר הכתוב הוי פועלי און על משכבותם וגו'. באור הבוקר יעשוה. ואומר כל הלילה ישן אופיהם וגו'. אבל יין של שכרות המביא לידי שנה גורם עצלות ורפיון ידים. 
+<b>ואחר הנערה המאורסה </b>וה"ה לכל חייבי כו' <b>ודקתני</b> נערה. נ"ל דרבותא היא. דאכתי לאו גדולה היא אע"פ שיצאה מכלל קטנות. לכלל גדלות לא באה. ולא נפיש פגמה כולי האי. כגדולה גמורה. שהגיעה לעונת צמל. כסתם כל העריות. אע"פ שבודאי על כולן חייבין עליהן. אף משנעשית בת שלש ויום אחד. מיהת בכולהו לא מפרש קרא נערה. אלא במאורסה. ובודאי דנערה זוטר פגמה. מדבוגרת וסתם גדולה גמורה. אע"ג דתלמודא עביד צריכותא דקרא איפכא. איתא להא. ואיתא להא. צ"ע ברמב"ן עה"ת. ועיין מטפחת. 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הבא על אשה ובתה </b>על כרחנו צריכין אנו לפירוש התלמוד על האשה שכבר נשא בתה. דאי כפשטה. דבא על שתיהן בזנות. לא מצית אמרת. דהא תנן נושאין על המפותה. כל שכן היכא דתרווייהו בזנות. דליכא חיוב מיתה וכרת לגמרי. הא ודאי בנאסרה עליו על ידי אישות קמיירי. וקתני הבא. לאשמועינן אגב אורחא. דכה"ג אף בזנות מיחייב. דהמפותה על הנשואה. חייב. והני מילי בששתיהן בחיים אבל חמותו לאחר מיתה. פלוגתא דר"י ור"ע. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>נתכוין </b>צריך באור. אי סגי בלב ובמחשבה בלבד. או צריך שיוציא בשפתיו. קודם שעשה מעשה. שמתכוון הוא לבהמה. כמו במחשבת פגול. שצריך לפרש כוונתו בפיו. 
+<b>והכי </b>מסתברא ודאי. כי במה ואיך יפטר אחר ההתראה. ואפילו כה"ג עדיין הדבר קשה להבינו. <b>וצריך</b> לומר שניכר הדבר מן המצב. שמטה ידו להכות הבהמה. ואדם עומד בצדה (וכדאסברה רש"י) לכן מתרין בו מספק. או"ל ראה שתוכל לפגוע באדם. והוא מקבל התראה כזו. דהיינו אע"פ שעקר כוונתו לבהמה. אומר הוא שעל מנת כן הוא עושה. שגם אם יפגע באדם הלז. אינו חושש. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>עיין </b>לשון הר"מ שהעתיקו תי"ט. שאין כיפה לשאר עברות. אפילו ע"ז. ולמד כן מאחאב. <b>ואינה</b> הוכחה כל כך. איברא גבי מנשה מוכח קצת דע"ז חמורה. ועמ"ש בס"ד באבן בוחן (סק"ה וק"ו). 
+
+Mishnah 6
+
+<b>הבועל ארמית </b>דאשכחן בר כרת הוא. <b>ומצינו</b> שקינא הי"ת על דבר זה יותר מעל ע"ז. שהרי בעגל לא נפקדו מישראל. כי אם שלשת אלפי איש. ובמעשה שטים בבנות מואב נפלו עשרים וארבעה אלף. עם היות בנות מואב מותרות להם דבר תורה. דבגירותן לדידן נמי משרי שריין. דדרשינן מואבי ולא מואבית. ואף בגיותן לא מצינו שנאסרו. שהרי אינן משבעה אומות. אלא מחמת שנצמדו ידיהן לבעל פעור. דהיינו נמי חיתון בבת אל נכר. ואיכא תרתי. משו"ה ודאי חמיר טובא. אע"פ שלא נתן לאזהרת מיתת ב"ד. וממעשה דזמרי ראיה מפורשת בתורה שבע"פ מסיני היא. שאל"כ עשה פנחס שלא כדין שהרגו. מאחר שלא נאסרה המדינית מעולם. <b>ולפי</b> הנראה מהכתוב לא חטא זמרי. בד"א רק במה שבא על המדינית בלבד. ע"כ לומר שכבר פשט בישראל אסורו של בועל ארמית. ואע"פ שנתעלמה הלכה ממשה. היינו לענין העונש בלבד. כדי שיטול פנחס שכרו. <b>אבל</b> ודאי ידעו שאסורה היא. לפיכך רשאי היה להרגו. אפילו אם לא היה חייב מיתה בד"ת לא יהא אלא הוראת שעה. כדרך שעשו בימי יונים. משא"כ אם לא נודע ולא נתפרסם האסור מתחלה כלל. אי אפשר לדון אדם במיתה כלל. <b>גם</b> מיוסף הצדיק יש הערה גדולה על חומר העברה. כי מדוע מסר עצמו בסכנה על זאת קודם שנצטוה עליה. ואין אישות לגוי. אלא שיש לומר בזה. שהיה לו דין בן נח (כמ"ש תו' בכ"מ אפילו על א"א. עם שאין זו דעתי. כמ"ש במקומו בס"ד) שאסור באשת חברו. אבל מ"מ אינם מצווים על האונס. ועמש"כ בחלון מצרי. 
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא </b>ז"ל הרע"ב. אפילו שנתחייבו מיתה בב"ד מפני רשעתן. יש להם חלעוה"ב. ועוה"ב האמור כאן. הוא עוה"ב אחר תחית המתים. שעתידים לחיות ולעמוד בגופם ובנפשם חיים נצחיים כחמה ולבנה וכוכבים. כדמייתי בגמרא בהאי פירקא. מתים שעתיד הקב"ה להחיותן אינן חוזרין לעפרן. והעוה"ב אין בו אכילה ושתיה. אע"פ שיש בו גוף וגויה. אלא צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו השכינה. ומפני שאין כל ישראל שוין בו אלא הגדול לפי גדלו. והקטן לפי קטנו. משו"ה קתני יש להם חלק עד כאן. 
+<b>צריכים </b>אנו למודעי. שזוהי דעת הרע"ב ז"ל מסברתו (והמשכו אחר המשיגים על הר"מ ז"ל) כי לדעת הר"מ ז"ל עולם הבא הוא עולם הנשמות. הבא תמיד אחר המות (וכך הסכימו מקובלים (וימצא ג"כ בכאר"י. וכ"ה במדרש תנחומא פ' ויקרא החדש) שזהו החילוק בין עולם הבא. ובין לעתיד לבוא) וכמו כן אחר כלות גופות בעלי התחיה. <b>ואף</b> בזו חלוקה דעת הרע"ב מדעת הר"מ. שלדעתו ז"ל גם העוה"ב אין בו גוף וגויה. כמו עולם הנשמות בג"ע. וזה אפילו אחר הודאתו בתחית הגוף ממש (לא כמו שחשדו הראב"ד ז"ל ח"ו) כמו שהניח ז"ל ליסוד ועיקר ושורש משרשי הדת והאמונה. ואמר עוד שמי שכופר בזה אין לו חלק עמנו. <b>אולם</b> לא יודה הר"מ בצלחיות הגוף אחר התחיה. כי הוא ז"ל סובר שלא ימצאו באדם כלי איברי החושים ההרגשים לבטלה. ולא הוצרכה תחית הגופות רק לימות המשיח. שאין ביניהם לעוה"ז. אלא שעבוד מלכיות. וישתמשו אז בכל הרגש החושים לצורך קיום הגוף הגשמי. שיזכה לעבוד ה' באותו זמן. בשמחה ובטוב לבב מרוב כל. משא"כ בעוה"ב אחר שכנו ימות המשיח. אין שם אלא נפשות קיימות בלבד. כמו שיראה ממרגלא דרב (ועמ"ש בו בס"ד בבית ישראל) וכן מפשט הכתוב לא יכהה ולא ירוץ עד ישים בארץ משפט. וכמו שהוא מוכרח ג"כ מן הסברא ומן השכל. כי כל מורכב יתפרד. <b>ואמנם</b> אין תשובה לדבר זה מן האומר שצדיקים שעתידין להחיות אינן חוזרין לעפרן. כי הכוונה רק על ימות המשיח בלבד. אע"פ שיש שם מיתה. כמש"ה הנער בן מאה שנה ימות. אבל אין הכרח מיתה בצדיקים כל אותו זמן. עם שיארך מאד לא יזקינו. ולא תשלוט בהם חולשה ואפיסת כחות מרוב ימים. לא יפקדו ולא יעדרו. עד שיחדש הקב"ה עולמו. ויפשטו כתונת החומר. כי אין עוד שם שכר לגוף אלא לנפש ואין צורך בכלים הגשמיים. שאין לו עוד הנאה בהם. ואין שם אלא הנאה רוחנית נצחית. <b>ומה</b> שחשב הרע"ב להוכיח אמתת פירושו. ממ"ש שטעם הכופר בת"ה שא"ל חלק לעוה"ב מפני שכפר בת"ה. לא יהא לו חלק בה. <b>הוכחה</b> זו איני מכיר. כי אף אם נפרש עוה"ב כפשטו ומשמעו. ר"ל עולם הנשמות הבא אחר המות. לתת לאדם חשבון ממעשיו. ולהיות נדון שם לטוב ולרע על פי המעשה שם. יתישב הטעם כמו כן בטוב. כי הכופר בזו הקודמת. כ"ש שיכפור במאוחרת. שבכלל מאתים מנה. <b>ואם</b> לפי דעתו של הכופר. לית דין ולית דיין. פשיטא דאינו מאמין בתחיית המתים. כמו כן לאידך גיסא. דהיינו מי שי"ל חלק לעה"ב. פשיטא יש לו חלק בתחיית המתים. כי הנרצה בחלק עולם הבא. היינו חלק בג"ע. ומי שא"ל חלק בת"ה. א"ל חלק גם בג"ע <b>ולכן</b> מ"ש שם חז"ל לא יהא לו חלק בת"ה צריך באור. כי לכאורה יקשה הלא מקרא מלא דבר הכתוב ורבים מישני אדמות עפר יקיצו אלה וגו' ואלה לחרפות גו' הרי ברור ומפורש שגם הרשעים המורדים עומדים בת"ה. וכ"כ הרע"ב ספ"ד דאבות. אבל נדונים ונשחתים. ואולם בענין הגופות המגולגלים. יש מבוכה בס' הוהת. ועמ"ש בעלית היראה ובמ"א בס"ד. ובמטפחת ריש ח"ב. 
+<b>ותו </b>האיכא נמי מ"ד עתידי צדיקי דהוו עפרא. עכ"פ רואה אני דברי הר"מ ז"ל טובים ונכוחים למבין וישרים למוצאי דעת קדושים בינה. ואמונה קדושה הגונה ובחונה. וכן שבח אותו הרמב"ן ז"ל בשער הגמול. אע"פ שנטה לבו להחליט קיום נצחי גם לגופות. מ"מ אין הכרח מכל אותן המאמרים שהביא ז"ל (ויונח ששקולים הם. מאן מפיס) ודעת לנבון בנקל. שאין בהם כדי לסתור דעת הר"מ שהיא מסכמת עם פשט הכתב ולשון רז"ל. וכך הוא משמעות לשון ס' הבהיר שהביא הרמב"ן ז"ל עצמו. והיא ראיה לסתור דעתו ז"ל. וכן יורה לשון עולם הבא עצמו. שהוא פעל עבר בעצם וראשונה. וישמש גם להווה. כי כן הוא ענין עוה"ב. שהוא בא והולך תמיד. ר"ל מוכן ומזומן מיד בהפרד הנפש מן הגוף. בין אחר המיתה והפטירה מהעוה"ז. ובין אחר שיבלע המות לנצח. דהיינו בסוף ימי המשיח. שיתבטל המות מכל וכל. כי יכלו הגופים. ויעמדו הנפשות לעדי עד. <b>ואין</b> ראיה ממרע"ה בהר. שעדיין היה צריך לגופו אחר ירידתו. ובזה א"צ להתנגד לשיקול הדעת בחנם. וסרו כל טענות הרמב"ן ז"ל. אפשר לומר שדעת ס' המדע ושער הגמול. קרובים להיות אחת. כי מה שהניח הרמב"ן ז"ל קיום הגופות נצחיים. בודאי הוא ע"ד שאמרו רז"ל בחנוך. שנהפך בשרו ללפידי אש. שנזדכך חומרו כל כך עד שלבש מלאכות. א"כ אין זה גוף אלא מלאך. והוא דבר הרמב"ם ג"כ במ"ש שאין שם גוף וגויה בודאי. אחר שנהפך לרוחניות ונעשה מלאך. וזה ברור מאד ובטלה מחלוקת מכל וכל. מר אמר חדא. ומר אמר חדא ולא פליגי. ועע"ל בלח"ש ועס"ה ס"פ קן צפור מבואר כמ"ש כאן מדעת עצמי בס"ד. 
+<b>האומר אין ת"ה מן התורה </b>בגמרא מוכח דדברי נביאים וכתובים. נמי מיקרו מן התורה. לענין זה (גם מצינו בגמרא בארבעה מקומות ממסכתא זו. דקרי תלמודא למ"ש בנביאים וכתובים אורייתא. מלבד בשאר מסכתות. ועיין בב"א בפירושי לשיר היחוד ליום ב') והוא ודאי מין גמור המכחיש פשטי המקראות הרבים. אשר ברור מללו ומעידים אמתת זה. והוא כופר בהם. 
+<b>ובאמת </b>שגם פשטי הכתובים של תורה כמו כן מוכיחים. שנים הם עדים ברורים. שאינם סובלים משמעות אחר. ואינן יוצאים מידי יפים (עם כל דרך בעלי הפשט והדרש) הלא הם הכתוב ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן. והכתוב אשר נשבע ה' לאבותיכם (ועיין באם לבינה דה"א י"ב) כי המתים אינם מקבלי מתנה. יכבדום בניהם ולא ידעו. והכתוב הכרת תכרת הנפש. אף הוא עדות נאמנה על השארות הנפש. אבל אינה ראיה על תחית הגוף. 
+<b>אמנם </b>עוד ישנו עד שלישי ברור בתורה. אני אמית ואחיה. כי היא הבטחה כוללת בלי ספק לפי פשוטה. ודבר אלהינו יקום לעולם. ועמש"ע בס"ד בפירוש שיר היחיד ליום שני. 
+<b>הקורא בספרים החצונים. </b>עיין מי"ד פ"ב דאבות. ותדע צורך לידיעתן. ורז"ל עצמן צוו על כך. <b>הא</b> אין במשמע לשון קריאה זו אלא דרך קבע. ועשותן עיקר. כענין הקורא בתורה. אבל העיון והחקירה בהם. ודאי מההכרח הוא. שלא יעלמו דבריהם ודעותיהם מהאיש התורני. המאמין לא יחוש לקבל נזק מארס הארש. אכן ממר יוציא מתוק. ומיץ אף יוציא ריב לה' עם האפיקורסים. כל כלי יצר עליו לא יצלח. וכל לשון תקים אותו למשפט תרשיע. לאור יוציא משפט. לנצח בעל ריבו ביתר שאת ויתר עז. בהוודע על מה אדניה הטבעו. לנגד כל חלקי הסותר. וביחוד בשעי דבית הכסא. נכון לת"ח לעיין בספרי מירם. לידע מה להשיב לשטת שטותם. ולענות כסילים כאולתם. ישומו על עקב בשתם. ותכסם כלימתם. 
+<b>כיוצא </b>בה מש"ע רע"ב. ובכלל זה הקורא בסד"ה של מלכי עכו"ם. <b>אינו</b> כלל מוחלט. גם לא ידעתי מנין לו זה. <b>אף</b> אם סברא הוא. דבכלל דברים בטלים הם (ועובר בעשה. שאין לו חלק. מנין. אלא שמכל מקום קרוב הדבר. משום דאתי לאמשוכי בתרייהו. ובזה משליך תורת ה' אחרי גוו. ומי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק. הרי הוא בכלל דבר ה' בזה. <b>לכן</b> ודאי אוי להם לאותם המבלים ימיהם בהם. ואינן זזין משם עד שיוצאין למינות על ידיהן ר"ל) <b>אבל</b> מ"מ לא כולהו בחדא מחיתא נינהו. וצ"ל בהם חוץ. כי עכ"פ המחוברים בלה"ק. מחויב החכם לדעתם. לא סגי בלא"ה. דנ"מ טובא לאסבורי קראי וד"ח ז"ל ג"כ. כאשר הראית לדעת בפירושי לס"ע והנלוה אליו. וכן בכ"מ בתלמוד. אך המחוברים בלעז. ראוי לאדם משכיל לעיין בהם בבהכ"ס ג"כ. מטעם דלעיל שכתבתי אצל ס' אריסטו. <b>אמנם</b> מש"ע ובשירי עגבים ודברי חשק. <b>לא</b> ידעתי יחס לאלה עם הקודמים (ואינם תחת סוג אחד) דכייל להו בכיילא רבה. והני כיילינהו בקבא זוטא. 
+<b>איברא </b>הנך חמירי טובא. וצריך לחלק בהם ג"כ. וכבר הארכתי בזו במו"ק א"ח סש"ו. ועמש"ע בס"ד בעץ אבות פ"ב מי"ד. 
+<b>והלוחש </b>עיקרו לשון ארמי. תרגום בלהטיהם. בלחשיהון. 
+<b>על המכה </b>מ"ש תי"ט דרבותא היא. <b>פליאה</b> דעתו ממני בזה. ואי איתא דאיכא לפלוגי. איפכא הוא. 
+<b>ההוגה השם </b>של ארבע אותיות. <b>עפרש"י</b> בפ"ק דע"ז. גבי עובדא דרחב"ת. והוא מוכרח בעצמו וק"ל. <b>גם</b> ראיה מתלמוד ערוך רפ"י יוחסין (דעא"א) ועיין סולם בית אל. וגם בס"ע שלי במוסף י"כ. 
+<b>לפ"ז </b>בהגיית שם הוי"ה ב"ה. אין אסור חמור כל כך (אם לא בהזכרת השם לבטלה. דאפילו על שם אדני. חייב נידוי) אלא משום דזה שמי לעלם כתיב. ואף ההיא משמע דעל פירוש השם ובאורו ברמזיו. נתכוין ההוא סבא (כענין שמפורש בספר ברית מנוחה) דאל"ה. מאי דרשה שייכא בקריאת השם ככתבו. או מי ס"ד. דלית ליה לרבא אסור הגייה דשם הויה כל עיקר. <b>ודע</b> שבגמרא (דקא"ב) פירשו דאינו אסור אלא בגבולין ובלשון עגה. פירש"י בדברי חול (ע"ש ברש"י שני דרכים) <b>נמצא</b> לד"א אפילו בגבולין לא נאסר אלא בלשון חול. 
+<b>ודע </b>עוד. דלהתלמד שרי אף בגבולין (וכן הותר להוראת שעה. הצריכה לכך מפני תקנת ישראל). כדאיתא ביומא פרק בא לו (סט"ב) ועבד רחב"ת עובדא. ולא נענש אלא מפני שעשה בפרהסיא. וש"מ מהתם. דהילכתא היא. אע"ג דמתניא אליבא דיחידאה. 
+<b>וצ"ע </b>מ"ט השמיטה הר"מ. והא סוגיא דתלמודא מקשי מנה. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>אחאב </b>אע"ג דלכאור' עבד תשובה. ע"ס אם לבינה. 
+<b>אחיתופל </b>לא אתפרש בגמרא. <b>ונ"ל</b> פשוט שלא הוצרך. כי כל השלשה מלכים וארבעה הדיוטות שוים היו. חוטאים ומחטיאים. לכך לא היה להם תקנה דקים לן כל החוטא ומחטיא. אין מספיקין בידו לעשות תשובה. <b>והא</b> דמייתי להו תלמודא קראי. היינו לאוכוחי. דלא עבדי תשובה וקבלום. וכדס"ל לר' יהודה במנשה. דאהניא ליה תשובה. <b>והשתא</b> באחיתופל ודאי לא צריך לאתויי ראיה. דלא עבד תשובה ודלא קבלוהו. כי הלא מפורש כי בחטאו מת. ושהוסיף פשע במותו. שאיבד עצמו לדעת. על שלא נעשתה עצתו אשר התעולל ברשע. ולא די שלא שב עד דכא. אלא על פתחה של גיהנם הרבה אשמה. למרוד ביד רמה. לעשות בזדון להכחיד ולהשמיד עצמו מעל פני האדמה. שהעושה כן בזדון. הוא מאותן שאין להם חלק לעוה"ב. כמ"ש במס' שמחות. וזה ברור. ותי"ט כתב מה שכתב. 
+<b>וגיחזי </b>א"ד רבנן דחי. עיין אם לבינה. 
+<b>ובס"ה </b>מפיק ליה מכללא. משום דשמש לאלישע. ועיין מטפחת ח"א. <b>איברא</b> אשכחן דכוותה בתלמיד שהיה לר"א (בפ' הדר) שהגינה עליו זכות שמושו לרבו. אבל אותו תלמיד. לא היה בו אלא חטא דעברה שיצרו תקפו. ותלמיד שחטא בלילה. אל תהרהר אחריו ביום. בודאי עשה תשובה. עכ"פ לא היה חוטא ומחטיא כגיחזי. ברם דורשי חמורות אמרו כולם באים לעוה"ב. כדאיתא בגמרא. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>ואין עומדין בדין </b>שלאחר התחיה כו' ומנא אמינא לה דלא מיירי בדין שלאחר המות שכך פירש"י לקמן אבל עומדין בעדת רשעים שחייבין ונדונין עכ"ל תי"ט. <b>ולא</b> הבנתי הוכחה זו. דילמא הני אין נדונין כלל. 
+<b>אין עתידין לחזור </b>ממקום שגלו. והא דאמרינן שירמיה החזירן כו'. לא כולן חזרו. עכ"ל רע"ב. <b>עמ"ש </b>בס"ד באגדה פ"ק דברכות. הא לן הא להו (ובדרוש מרפא לשון) ובמטפחת ח"ד. 
+<b>אין עתידין לחזור </b>לשון רש"י אותן שגלו עצמן. אין להם חלק. אבל בניהם והדורות הבאין. זוכין ומזכין. <b>כתי"ט</b> דאלת"ה. קשו קראי דיחזקאל. <b>ואי</b> משום הא לק"מ. אי בעית אימא. התם בבני אדם העומדים בתחיה משתעי קרא. ובאותן שהיו קודם הגלות. ושלא חטאו. <b>אי נמי</b> מאותן שנתערבו עם בני יהודה ובנימן מיירי. כי בלי ספק נשארו יחידים רבים מכל השבטים מפוזרים בתוך גלות יהודה (וכמפורש שנתיישבו בירושלם גם מבני אפרים ומנשה (ד"ה א' ט') וכן מאותן שהחזיר ירמי' כמ"ד הכי) אע"פ שלא הוכרו ביניהם ברוב הימים. למעוטם. <b>ודעדיפא</b> הוה ליה למנקט. ולאתויי קרא דיחזקאל (י"ו) ושבתי את שבות וגו' ושבות שומרון ובנותיה. הרי בפירוש שיחזרו מגלות. וכן מוכחת פרשת (שם סל"ז) קח לך עץ אחד. ואם לא בבני בניהם. הני קראי במאי מוקמינן להו. <b>ואיברא</b> דברי רש"י ודאי מוכרחים מעצמם. ואף בלי שום ראיה פרטית מהכתוב. כי כבר הודיעה התורה הקדושה. שבנים לא ישאו חטא אבות. אם אינן אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם. ואם אבות אכלו בוסר. שני בנים לא תקהינה. ולא תבטל אות אחת מן התורה. 
+<b>אף </b>כי הבטחה גדולה ונאמנה שיעדה הכתוב לכל זרע ישראל. אע"פ שילכו בגלות. לא יתייאשו מהגאולה. שלא תעדר עם התשובה ההגונה. כמש"ה והיה כי יבואו עליך וגו' ושבת עד ה' אלהיך וגו' ושב ה' אלהיך את שבותך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים. משם יקבצך וגו'. 
+<b>הרי </b>בבירור שאין אחריו בירור. שחטא הגולים. לא יעכב גאולת הנגאלים. אחר שיזכו לשוב אל ה' בכל לב. <b>א"כ</b> פשיטא שהדבר נכון ואמת מעצמו ומחויב מאליו. שאם בניהם זוכין ומזכין. שלא ישארו בגולה. חלילה לאל הנאמן מעולה. <b>ואפילו</b> אותן שגלו. אומר אני. שאם היו שבים בתשובה. היו מקבלים אותם. אף לדברי ר"ע. אלא שסובר שאין להם קץ מוכרח בלתי התשובה. לא כמו גלות החל הלז (דיהודה ובנימן) שיש לו הבטחה להחיש גאולתם בעתה. גם בלי התשובה הראויה. למען הקים ה' את דברו הטוב. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>אנשי עיר הנדחת. א"ל חלק לעה"ב </b>כתו' ה"מ דלא איקטול. <b>משמע</b> לאו דווקא אנשי עיר הנדחת. אלא ה"ה לכל עובדי ע"ז. <b>וצ"ע</b> מ"ט נקטה מתני' אנשי נדחת. הא אפילו שאר המתים ברשעם. אין להם כפרה. כדתנן פ"ו שכל המתודה י"ל חלק כו'. מכלל דכל שאינו שב ומודה. לית ליה חלק. וה"נ איתא בגמרא (מז"א) מת מתוך רשעו אין לו כפרה (ולאביי אפילו הומת בב"ד. מיהא לרבא אי לא אקטיל בב"ד. ולא בידי גוים. ומת ברשעו. ודאי אין לו כפרה לד"ה) <b>א"ה</b> מאי איריא עיר הנדחת כי לא אקטיל. כל חייבי מיתות נמי. ואצ"ל העובד ע"א ופושט יד בעיקר. כדגלי קרא במגדף הכרת תכרת. דבין לר"ע ובין לרי"ש (פד"מ סד"ב) נכרת הוא לעוה"ב. אפילו היחיד (וכן הדין בי"כ שאינו מכפר אלא על השבים. ואפילו לדברי רבי. אינו מכפר על פורק עול. דהיינו ע"א שלא שב). 
+<b>דילמא </b>רבותא קמ"ל. אע"ג דרבים נינהו. ואקיל רחמנא לגבייהו בדין. סד"א. דהויא להו כפרה נמי. קמ"ל. דאינהו נמי ל"ל חלק. בדלא אקטיל. אכתי לא ניחא. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ההקדשות </b>קדשי בדק הבית. אבל קדשי מזבח ימותו. גמרא. 
+<b>ותרומות ירקבו </b>בתרומה שביד כהן. ואם ביד ישראל היא. שלל גבוה הוא. ותנתן לכהן שבעיר אחרת. פירש"י כלומר לכהן שלא הודח עמהן. 
+<b>והקשה </b>תי"ט מאי מהניא. הא הויא נכסי צדיקים שבתוכה. <b>ולא</b> דמי. ההוא שלל הדיוט. הא שלל שמים. ולא גרע מפקדונות של עיר אחרת שבתוכה. אע"ג דקבול עלייהו אחריות. 
+<b>ול"ד </b>לנכסי צדיקין שבתוכה דנאסרו עמה מעיקרא בשעת הדחה. משא"כ בזו שלא נאסרה באותה שעה תו לא מתסרא. 
+<b>ומעשר שני </b>עמ"ש בס"ד פרק לולב הגזול. 
+<b>אבל נעשית היא גנות ופרדסים </b>ומקרא מסייעו. בדבר הנביא מיכה. כי הלא ידוע מדברי הנביאים פה אחד. ששומרון אין עיר הנדחת גרועה ממנה <b>וכתוב</b> מפורש ושמתי שומרון וגו' למטע כרם. 
+<b>רשעים </b>עשי"ע (סע"ט דךא"ב בסופו). 
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>וזקן ממרא </b>כרש"י כמו ממרים הייתם. <b>אפשר</b> שהיתה גרסתו ממרה. בה"א. כו ממרים הוא מבעלי הה"א. או שמא כך הוא לשון חכמים ביחוד. 
+<b>אולי </b>עשו כן שלא יתערב בחסרי יו"ד. כהן מורה. מורה לצדקה. שהוא משותף כמו כן בהוראת המרי והמרידה. כמו בן סורר ומורה. לכן בחכמה עשו להבדילו ולהכירו בשם מיוחד לו. ועל שם ממרא האמורי. 
+<b>וזוממי </b>נ"ל שהנפרד. זומם בשור"ק. על משקל דומם. טוב ויחיל ודומם. לאבן דומם הוא תואר. ולא ישתנה בקבוצו. על דרך השלמים. יוקשים. עוגבים. <b>או</b> אפשר הוא בחול"ם על דרך פועל מרובע. כמו ורומם תחת לשוני. וגם הוא לא יקבל שינוי ברבויו. כשלמים מזה המשקל. אוהלים. עוללים. עולמים. <b>אבל</b> אי אפשר היותו פועל בינוני. כמו שמני שומם. בני שוממים. וכדרך שרגילים השונים הבלתי מדקדקים בלשונם. לקרות וזוממי בפלס שומרי. כי אז יורה על המזימין. לא על המוזמין. כפי המכוון כאן. וק"ל. 
+<b>עד שיעשה בהם חבורה </b>ואימא אע"ג דלא עביד חבורה. אמר קרא מכה אדם. ומכה בהמה. מה מכה בהמה עד דעביד בה חבורה. דכתיב בה נפש כו'. ואם אינו ענין לנפש בהמה כו'. תנהו ענין לנפש אדם (דהיינו אביו) דאע"ג דלא בעינן מיתה חבורה מיהא בעינן. גמרא דריש פרקין <b>עיין</b> חי"ג. אדכתיב בה נפש. זה לשוני. <b>אע"ג</b> דהכא במכה בהמה תניינא. דסמיך למכה אדם. לא כתיב נפש. דבחובל משתעי כדאמרינן. ובפסוקא קמא כתיב נפש. דבהורגה איירי. <b>י"ל</b> דדייק קרא יתירא. מיכדי הכאת בהמה משום הפסד ממון הוא. דאתשלומין לחוד. קפיד רחמנא. דכתיב ישלמנה. <b>א"כ</b> על כרחך נפש דכתב בה לאו למיתה ממש קאתי. אלא אפילו למיתת אבר הוא דאתא מה לי קטלה כולה. מה לי קטלא פלגא. מכל מקום הזיק ממון חברו. וצריך לשלם מה שהזיקו. 
+<b>היינו </b>דכתב קרא נפש גבי בהמה. למימרא דאהכאה גרידא לא מיחייב מידי. עד דעביד הכאה דנפש. היינו חבורה שהיא מיתת אבר. 
+<b>א"ה </b>הא דאהדריה קרא. וכתב תו ומכה בהמה זימנא אחרינא. לגופיה לא צריך לגמרי. אלא לאפנויי. למגמר מניה. מכה אדם דסמיך ליה. דמה מכה בהמה. כתיב בענינא נפש (ותו דכתיב גבה נפש תרי זימני דלא אצטריך) והא ודאי לא שנא מיתה. לא שנא חבלה. חדא מילתא היא לגבי בהמה. והוי ליה כמאן דכתיב נפש הכא בקרא בתרא נמי. ולמילף מכה אדם מניה. דכמאן דכתיב בגופיה דמי. והוא דבר הנלמד מענינו. 
+<b>הגונב נפש </b>אפילו קטן. רק שיהא בן קיימא. 
+<b>הגונב את בנו </b>ונשתמש בו ברשותו ומכרו. 
+<b>גם </b>צריך לפרש שגנבו מרשות אחרת. שהיה שרוי ברשות אחרים. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>אם שמעו </b>עתי"ט בשם הר"מ ותו'. וכתב ז"ל. וא"כ אינו נעשה ממרא. אפילו לא שמע לדבריהם. וקשיא מה הועילו במאמרם כו', כיון שהזקן אינו מתחייב כשלא ישמע אליהם. 
+<b>ואין </b>בזו קושיא. כי מכל מקום עשו המוטל עליהם. שמא יקבלו דבריהם. המה את נפשם יצילו. <b>מ"ש</b> הכ"מ אם שמעו ז"מ ובית דינו. 
+<b>נתכוין </b>להוסיף לשון זה. כדי ליישב לשון רבים. שמעו. אומרים להם. ור"ל הז"מ. וב"ד החלוקים עמו. שאם הב"ד שבהר הבית שהם אותו ב"ד שבעזרה. מזכה את הז"מ. וב"ד שבעירו עדיין עומד במחלוקתו. ג"כ הדין כך. שבאין לב"ד הגדול מהם. <b>כמו</b> שהוא הדבר בהפך. ר"ל כשהז"מ אינו שומע לדברי הב"ד הראשונים. הכל שוה. כי לא יגרע כחם ממנו בזה. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>כדי לעבור על ד"ת </b>פירש הר"מ כשהודה בחיובה. פטור. אבל אמר אין תפלין על דרך כפירה. יהרג מצד שהוא מין ע"כ. <b>כלומר</b> ואין בו מיתת ב"ד קבועה ומיוחדת לו. אלא מורידין אותו לבאר שחת. בכל אופן שיזדמן. מפני תקון העולם. כך נ"ל. <b>וי"ל</b> שכוונת התנא כך היא. שאם אומר אין תפלין לגמרי מדברי תורה. פטור מדין מיתת ב"ד (שבה עוסק) <b>ודמו</b> מסור ביד כל אדם. הקודם והורגו זכה. דכוותה אשכחן במשנה שלהי שקלים כו' עתשו' אמ"ה ז"ל ( ). 
+<b>ולא בב"ד שביבנה </b>עמ"ש תו' דדווקא כשנגמר דינו קודם שגלתה. וצ"ע איך יתיישב לפ"ז. אלא מעלין אותו לב"ד הגדול כו'. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>מה שלא נאמר לו </b>גמרא. כגון חנניה ב"ע כו' א"ל ר"פ לאביי האי לחברו נמי לא נאמר. א"ל כיון דאתייהיב ק"ו למדרש. כמ"ד ליה דמי. 
+<b>דכוותה </b>אשכחן גבי מרע"ה שנשא ק"ו בעצמו. על מואב ועמון. כדאיתא פרק שור שנגח. 
+<b>כתי"ט </b>ובהכי לא קשיא איכה נדע הדבר אשר לא דברו ה'. כך צריך להיות 
+סליקא סנהדרין 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Sanhedrin/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Sanhedrin/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ffa02aa1acb6d797a73f6d896e56b4d2c24f09a4
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Sanhedrin/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,458 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Sanhedrin
+לחם שמים על משנה סנהדרין
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Sanhedrin
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה סנהדרין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>בשלשה מתחילין </b>לראות כו'. אם צריכה שנה להתעבר מפני התקופה. עכ"ל הרע"ב. 
+<b>כרמ"ז </b>קשה מהו הספק בענין התקופה. והלא הדבר תלוי רק בחשבון. והוא דבר גלוי וידוע אם תמשך אם לא. ע"כ. <b>לזה</b> אני אומר. איך הוא דבר וגלוי. ויש שלשה מיני תקופות. תקופת שמואל. ותקופת רב אדא. ועוד בה שלישיה. ואף היא אינה מדוקדקת כל צרכה. אלא על דרך הקירוב כמ"ש הר"מ בהל' ק"ה. ובכאן הוא סוד העבור. ואפילו תקופת ר"א אינה נגלית לכל. שכך קורין אותה המעברים. תקופת ר"א בצינעא. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>סמיכת זקנים </b>ולא דבעי מסמך ידיה. כתב תי"ט ולא אתפרש טעמא. 
+<b>ונ"ל </b>משום דקיי"ל. שסומכין אף אם הנסמך אינו עם הסומכים. במקום אחד. וכמ"ש הר"מ בפ"ד מה"ס. ובודאי שכך מצא מפורש בירושלמי או בתוספתא. או בשאר ספרי דבי רב. <b>וגם</b> טעמו ונמוקו עמו. שאל"כ. יש לחוש שתבטל הסמיכה. אם לא ימצא כאן הראוי. אלא ברחוק מקום. ולא יהא אפשר לו לבוא לפני הסומכים. או שלא יכלו לשלוח סמוכים. לכל מקומות הרחוקים. נמצא בטלה סמיכה באותן מקומות. אם לא יסמכו נסמכים גם שלא בפניהם. זה ברור שההכרח הביא זה. <b>ומרע"ה</b> מילתא יתירתא הוא דעבד לתלמידו הנמצא עמו. ולהשרות עליו רוח הקודש. שיקבלו ממנו כל ישראל. ככתוב ונתת מהודך עליו. למען ישמעו אליו כל בני ישראל. ולכן נהג מרע"ה טובת עין. וסמך שתי ידיו עליו. אע"פ שלא נצטוה אלא באחת. <b>ומ"ש</b> הר"מ בפירושו. שנ"ל כשתהיה הסכמה מכה"כ. להקדים עליהם איש כו' ויהיה סמוך כו' שא"ל תאמר כו. א"א שתמצא ב"ד הגדול לעולם כו'. <b>לא </b>אדע מה הכריחו לכך. מדוע לא נאמר שיתקיים היעוד ואשיבה שופטיך כו'. אחר שכבר בא מלך המשיח ואליהו עמו. המה יסמכו וישיבו שופטים כבראשונה. ואחר שנסתר יסודו של הר"מ בזה. נפל הבנין. שאין לו על מה לסמוך. ומי יתן והחריש מזה. כי אז בטלה מחלוקת גדולי הדור בא"י לפני מאתים שנה. וסרה קנאת מהריב"ר ומהרלנ"ח כי עצמה מאד. ונגעה חרף עד הנפש. כנראה באגרת הסמיכה. אע"פ שקנאת סופרים תרבה חכמה. היא הרבתה גם כעס וכדי בזיון וכלמה. אלא שנתקיים בה ג"כ כי ברב חכמה רב כעס. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>והנחש </b>מתניתין אתיא נמי כר"י דבהנשרפין. דס"ל השיך בו את הנחש. חייב. 
+<b>ואע"ג </b>דאמרינן עלה. לדברי ר"י ארס נחש בין שניו עומד. לפיכך מכיש בסייף. ונחש פטור. <b>היינו</b> משום דסבר ר"י התם נחש לא קעביד מידי. אלא מכיש הוא דקעביד מעשה בידיו כתוקע בסכין. ונחש אנוס הוא. ורבנן דפליגי עליה ומחייבי לנחש בסקילה. משום דסברי מכיש אינו אלא גורם. ונחש הוא דקעביד מעשה. בהקאתו הארס בכוונה. 
+<b>אבל </b>אם ישוך הנחש בלי לחש ובלי גרמא דאחר. לכ"ע חייב. דאע"ג דארסו בין שניו עומד. מ"מ איהו ניהו דקעביד מעשה. 
+<b>מיתתן בעשרים ושלשה </b>נראה דהיינו גמר דינן למיתה. הוא על פי סנהדרין. <b>אבל</b> מצות מיתתן בפועל. היא של בעלים. ואין ב"ד ממיתין אותן ע"י שלוחיהם. כדרך שנוהגין בחייבי מיתות דאדם. שמומתין בב"ד דווקא. דהכאה משמע דליכא קפידא בהכי. <b>ואדרבה</b> מצוה אבעלים רמיא. כדאיתא בברייתא פרק החובל. בשור העומד להריגה. וקדם אחר והרגו. שחייב לשלם לבעלים. דאמרי בעינן למעבד מצוה. 
+<b>ור"א </b>דס"ל כל הקודם להרגו זכה. נ"ל דלא פליג אההיא ברייתא. דמודה בשור. כיון שאינו מועד מתחלתו. ולא קאמר אלא בהני. דס"ל לאו בני תרבות הן. ולא זכו בהם בעלים מעולם. <b>וכן</b> צ"ל בחתול דפרק מרובה. ודוק. עמ"ש בס"ד שילהי פ"ח דקמא. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>אלא ע"פ ב"ד של ע"ב </b>עתי"ט עד וכתו' דלא תנן הכא מלך ונביא. משום דלא חשיב אלא מילי דסנהדרין. <b>יש</b> לי לומר בלשון אחר. דלא אתי תנא דידן. אלא למעוטי סנהדרי קטנה. 
+<b>ואין עושין עיר הנדחת </b>כו' דכתיב את האיש אל שעריך כו'. <b>כתי"ט</b> ואפ"ה אצטריך למעוטי שבט. כגון אם יש בעיר שני שבטים כו'. <b>לא</b> ידעתי עיר משני שבטים. כי אם ירושלם בלבד. והיא אינה נעשית עיר הנדחת. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>סנהדרין </b>כתוב בלקוטי מהרי"ל. שנקראין כך על שם ששונאין הדרת פנים בדין. והתשבי כתב שהוא לשון יון. שקורין לכסאות המשפט. סנהדרי. ומצוי בתרגום ירושלמי. 
+<b>שבעים ואחד </b>ועדיין היה שם אחד שאינו מן המנין. והוא נקרא מופלא שבב"ד. <b>והיינו </b>דתנן רפ"ק דזבחים. ובבתרא דידים. מפי ע"ב זקן. משום דאליבא דכ"ע הוה מופלא. מלבד הסנהדרין השבעים ואחד למר. או שבעים לר"י. דס"ל נמי אחד ממונה על כולן. והוא המופלא. כמ"ש תו' בגמרא דריש פרקין (דד"ב ודיו"ב) וסוכה (דנ"א) ועמ"ש בס"ד רפ"ק דהוריות. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כ"ג כו' מעיד </b>כשהמלך יושב שם שאם הכ"ג יודע עדות לבנו של מלך. הולך המלך (דבלא"ה אינו יושב בדין) לשם. 
+<b>אנו כפרתך </b>במלך לא שנו כך. <b>נ"ל</b> משני טעמים. אם מפני שאינו יוצא מפתח פלטרין. ולא שכיחי מנחמין גביה. כמו גבי כ"ג. אליבא דר"מ. <b>ואם</b> שאפילו אם יבואו אליו שריו ועבדיו לנחמו (כמ"ש בדוד) או אליבא דר"י דס"ל איפכא. מלך יוצא. ולא כ"ג. 
+<b>מיהא </b>פשיטא לא גרע מלך מכ"ג בהא. ולא אצטריך למתני מאי דשוו להדדי. אלא מאי דשאנו מהדדי. <b>עם</b> שכבר הייתי יכול לומר בו טעם. דשייך דווקא בכ"ג. שהוא מכפר על ישראל בי"כ. וכן במותו מכפר על הרוצחים בשגגה. גם הוא ראש במורי התורה. כמ"ש יורו משפטיך ליעקב ותורתך גו'. וכתוב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו וגו'. ודן הוא לעולם. משא"כ במלך. <b>מ"מ</b> מ"ש בתחלה נ"ל עקר. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>אין שומעין לו </b>דמלך אין כבודו מחול. וכיון דאינה בת חליצה. אינה בת יבום. 
+<b>כתי"ט </b>ולא מצאנו אלא כל שאינה עולה ליבום. אינה עולה לחליצה. ע"כ <b>מיהא</b> איכא איסור מצוה וקדושה. דאינה עולה ליבום. ועולה לחליצה. וה"נ לא עדיפא מנה. <b>אלא</b> שאינו חולץ מטעם אחר. הנזכר בפירוש הרע"ב. <b>וכיון</b> שאינה ראויה לחליצה. מנעוה גם מיבום. משום גזרה. דילמא אתוי למחלץ נמי. כך נ"ל נכון. 
+<b>ושמא </b>דאורייתא היא כ"כ. שגם התורה עשתה סייג לדבריה. שאסורה גם להתייבם. שאם אתה אומר תתייבם. תחלוץ כשלא יחפוץ. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>הדרגש </b>נוטריקין דרג שם. על שם שהוא מדרגה קטנה. לעלות משם למטה גדולה. כמ"ש הרע"ב בפ"ז דנדרים. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>שמנה עשרה </b>ומצינו ג"כ ברחבעם. שלא נשא רק י"ח נשים. אע"פ ששאל המון נשים. 
+<b>אפסניא </b>נראה שיש לו עיקר בלה"ק. מענין אפס כסף. על שם שהוא אפס בהוצאה. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>וחכ"א שני הדיינים בוררים להם עוד אחד </b>בלא דעת הבע"ד. כדי שלא יהא לבו של זה השלישי נוטה אצל אחד מהם. <b>כתי"ט</b> ואין בידי דבר מספיק לשיאמר כי הוא זה אשר מפני כן נוטה לאחד יותר מלחברו כששניהם בררוהו. ע"כ. <b>אומר</b> אני יש ויש אתנו כי מסתמא לא נתכוונו שניהם מתחלה על זה האחד. אע"פ שאח"כ הושוו ביניהם. והסכימו עליו כאחד. מ"מ יש לחוש שיוודע לדיין. מי הראשון שהתחילו בו. <b>וגם</b> אפילו אם היה כן דעת שניהם שוה בו מתחלה. מ"מ אי אפשר לצמצם שיאמרו שניהם דעתם בדבור אחד. בלי שיקדים אחד מהם. לחוות דעו בברירת השלישי הנאות אליו. 
+<b>וכך </b>הוא הדרך. שאחד מתחיל לומר דעתו. מי הוא ואיזהו הראוי לבררו לשליש. וחברו שומע ומודה ומסכים לדבריו. הרי מ"מ אר"ש החששה לעולם עומדת במקומה. פן יתפאר עליו זה המקדים עצמו בגילוי דעתו לברר הדיין השלישי. שהוא התחיל בכבודו. בטרם עלה על דעת חברו. ובודאי שלזה לב הדיין נוטה. 
+<b>אינו יכול לפסלן </b>ז"ל רע"ב ודיין שלא קבלו כו'. סותר את דינו ואפילו לא טעה. <b>וכתי"ט</b> נ"מ לענין זמן (ע"ל מ"ח) א"נ זמנין דליכא לברורי טעותא כו' ואפ"ה אפשר שאינו דין צדק ע"כ. 
+<b>וא"צ </b>לומר בלשון הזה. אלא הכא במאי עסקינן כגון דאיכא פלוגתא במילתא. ולא איפסיקא הילכתא. דקיי"ל. השתא דלא אתמר כחד מנייהו. דעביד כמר עביד. <b>א"נ</b> דאיכא שני בתי דינין דפליגי אהדדי בסברא. והדבור שקול בראיה ובהכרעה. וכגון בי דינא דר"ה ור"ח. ואביי ורבא. ודכותייהו. דהוו פליגן במילי טובא. וכל חד עביד כשמעתיה. <b>ונ"מ</b> דאי דן מעיקרא ברשותא. תו לא מצי אזיל אב"ד אחר לסתור הדין. דהו"ל כחכם שהורה לאסור. אין חברו רשאי להתיר. התיר אין חברו רשאי לאסור. אבל היכא דלאו בתורת דיינא נחית. אלא גברא אלמא הוא. אין דינו דין כלל. אע"פ שפסק כדברי ב"ד האחד שכחו יפה. אינו מועיל לו כלום. ורשאי השני החולק בדין ההוא לסתור הדין. ולמעבד עובדא כשמעתיה. ואב"א נ"מ בשודא דדייני. וגם זה אמת נכון. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>שלשה רועי בקר </b>ע"פ רע"ב דאילו לעדות כשרים. <b>ויש לומר</b> משו"ה נקט תנא רועי בקר. ולא רועי צאן. דפסולי לעדות. ואי הוה תני להו הכא. איכא למטעי אליבא דר"מ. דילמא ס"ל אף לעדות אינו יכול לחזור. דהוה אמינא רבותא אשמעינן. <b>השתא</b> דתני רועי בקר. ידעינן דבדיין משתעי. דאילו לעדות. מאי קמ"ל. 
+<b>ולא </b>כמ"ש תי"ט. ואפילו לעדות נמי פסלינהו. דליתא לתנא דידן. אלא תנא ברא קתני לה. הוסיפו עליהם תו'. <b>איברא</b> לתנא דידן. לא פסלו משום גזל. אלא רועי דקה ומגדלי דקה דווקא. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>המשחק בקוביא </b>כרע"ב מאימת חזרתן. משישברו פספסיהן. <b>חבריו</b> במדות פ"א מ"ה. ופ"ב מ"י וע"ש בתי"ט. ובגמרא רפ"ק דבתרא. במסיפס בעלמא. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>וחורגו </b>ואי קשיא כיון דתני בעל אמו פסול לו ממילא ידעינן דהוא פסול נמי כו' עיין רש"י בהעתק תי"ט. <b>איברא</b> לשטת רש"י הא לאו כללא הוא. ומי ליכא אחי אמו דכשרים לו (לדידיה) והוא פסול להם. ולא הוי צריך לדחוקי. 
+<b>לבדו </b>אבל בן חורגו. לא. <b>וכל</b> שכן אביו דלא. אע"ג דבעל כאשתו. בגרושה ודאי לא אמרינן בעל כאשה. דנראה פשוט שאפילו האיש כשר להעיד לגרושתו. ואפילו יש לו בנים ממנה. דהוי ליה קרוב שנתרחק. כמ"ש במקומו (סל"ג בח"מ) ויש לתמוה שלא זכרוה הפוסקים. 
+<b>דודו ובן דודו </b>לשון תי"ט לאפוקי אחי האם וקרובי אישות ענ"י ע"כ. <b>קמזכה</b> שטרא לבי תרי. עיין בסמוך. 
+<b>וכל הראוי לירשו </b>תשלום משנתו של ר"ע כו' ופשוט הוא. דהא בכלל דודו ובן דודו אף מן האם כו'. וכ"ת אדרבה. וכל הראוי לירשו. פירושו דודו ובן דודו. דדווקא מן האב. א"כ לא לתני דודו ובן דודו כלל (הא לא מילתא. דכל השבט ראוי לירשו) ומיהו בעל אחותו. ראוי לירש האחות. והיא ראויה לירשו כו' ע"כ תי"ט. <b>דבריו</b> מבולבלים בכל דבור זה. דארכבה אתרי ריכשי. שטת רש"י ונ"י. ילא ידענא מאי אידון ביה. כי לא ראי זה. כראי זה. 
+<b>אפי' מתה בתו </b>פשוט דה"ה לנתגרשה דחשיבא כמתה. כמה שכתבתי לעיל. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>שונא כל שלא דבר עמו ג"י באיבה </b>נראה בהיינו כל שידוע שהיו אוהבים זה לזה קודם. ולפי שנולדה איבה ומריבה ביניהם עד שלא דיברו יחד ג"י אחר זאת. נגד הרגלם לפני זה. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>פלוני </b>לשון כתוב הוא. פלוני אלמוני. 
+<b>הודה לו </b>הא דנקט הודה. נ"ל. לאו למימרא דכ"ש אם אמרו בפנינו מנה לו. דהא מאי ראיה שהלוהו. דילמא במתנה או בפרעון חובו נתנם לו. וכי קטעין היאך. דהכי הוה. ודאי מהימן. כדאיתא בח"מ (סע"ט) וכך צריך לומר מ"ש שם (ספ"א) דכל שראו ההלואה אפילו בהכמנה. מעידים עליה. כמו כן פירושו. שראו וידעו שהיא הלואה בבירור. וכמ"ש שם בס"ד. אבל מנין וקבלת מעות גרידא. פשיטא לאו מילתא הוא. <b>אלא</b> להכי נסיב תנא הודאה. לאורויי דאע"ג דחזו דמנה לו מאתים באנפייהו. באותו יום שטוענו ההלואה. אכתי לאו סהדותא היא. דאיכא למתלי בגווני דאמרן. ולא מיחייב ליה מידי. עד שיאמרו בפנינו הודה כשקיבל המעות. שלשם הלואה וחוב נתנם לו. וממילא שמעינן דאפילו בהודאה לחוד סגי. 
+<b>איברא </b>אפילו היכא דאיכא תרתי. ר"ל מנין והודאה. אכתי איכא לאשכוחי דמצי למפטר נפשיה. כדקטעין להוציא את שלי נתכוונתי. 
+<b>אלא </b>משום דלא מהני אלא בהכמנה. וכה"ג לא הויא מילתא פסיקתא. מהא לא מיירי. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ואחד דיני נפשות </b>נראה פשוט שדיני מלקות. כדיני נפשות לכל הדברי השניים כאן. כדאמרינן מלקות במקום מיתה עומדת. ונגידו קשיא ממותא. אלמלא נגדו לחמ"ו כו'. <b>וכן</b> יש בה לפעמים סכנת מיתה. שהרי לכך אומדים אותו מה שיכול לקבל. ואעפ"כ אינו מובטח שלא יסתכן. כאותה ששנינו משלקה מקצת. ראו שאינו יכול לקבל. או נתקלקל ברעי ובמים. ומה לי קטליה כוליה. או פלגא. 
+<b>ועוד </b>דהא קיי"ל. כל חייבי כריתות שלקו. נפטרו ידי כריתותן. אי הכי היינו דיני נפשות ממש. אע"ג דחס רחמנא עלייהו. 
+<b>ואע"ג </b>דמכות בשלשה לת"ק. ולא אמרינן סברא דמלקות במקום מיתה עומדת. אלא לר"י. 
+<b>מ"מ </b>נ"ל דלכל מילי שוו חייבי מלקיות לדיני נפשות. בר מב"ד של שלשה <b>והכלל</b> בדיני נפשות כאן. נכללו כל דיני הגוף. שאינן דיני ממונות. <b>שוב</b> ראיתי בגמרא. דבהדיא מייתינן לחייבי גלות ומלקות מקרא. ופסקה הר"מ ז"ל. ברוך ה' שהאיר עיני. והראני שהסכמתי להלכה מדעתי. בעזרתו יתעלה. ישתבח לעד החונן לאדם דעת. <b>ודע</b> ששור הנסקל. אינו בכל אלה. ולא הוקשה לבעלים אלא לענין ב"ד כ"ג בלבד. נמצא במלקות (אע"ג דבמקום מיתה עומדת) חמור שור מאדם אדם (לת"ק) קל משור ובשאר דברים אדם חמור. 
+<b>דנים ביום </b>יש לדעת כי מ"ש תו' תחלת דין עיקר ולשון רש"י סוף דין עיקר. אין לשון עיקר זה כזה. דוק. 
+<b>אין דנין בע"ש </b>שמא יראוהו לחובה. ובעו למעבד הלנה. ונמצא גמר דינו בשבת ואי אפשר להמיתו בשבת. והוי עינוי הדין. <b>והא</b> דלא אמרינן לא נגמרו דינו בשבת (וכה"ג לא הוי עינוי. כדאיתא בגמרא) משום דאין דנין בשבת. תרצו תו' דדווקא דיני ממונות גזרה שמא יכתוב עכ"ל. נראה דהיינו אם ישאל כתבו לי מאיזה טעם דנתוני. 
+<b>ושמע </b>מנה דבדיני נפשות. אין כותבין פסק דין אלא דברי המזכין והמחייבין. הם הם פסק דינו. שרואים מי הם הרבים. <b>אך</b> מ"מ לא נתחוור לי תרוצם של התו'. דהא בשעת גמר דין. יכולים לחזור בהם. וצ"ע בגמרא ותו'. 
+<b>דיני ממונות הטומאות </b>כו'. כצ"ל. ובמשנת תי"ט נשמטה תיבת ממונות. 
+<b>מתחילין מן הצד </b>כתו'. ומ"מ דרך שאילה יכולין לענות. ונ"ל שכיוונו קרוב למ"ש נ"י כו' דלאו למימרא כו' אדרבה אסור לו לשתוק כו' אלא ה"ק קרא שראוי לעשות בענין שלא יצטרכו לענות על רב ע"כ תי"ט. <b>ולכלל</b> הב"ד קמזהר רחמנא. שיעשו כך בודאי. כדי שלא יצא משפט מעוקל. כי ישימו יד לפה השומעים דברי הרב. ויתביישו לחלוק עליו. אחר דבריו לא ישנו. הילכך אזהרה גמורה היא. כמשמעה. אלא שאינה מניעה ליחיד לגמרי. אבל אל הב"ד הוא הצווי. איך יתנהגו בקבלת דעותם. שיתחילו דווקא מן הצד. 
+<b>עוד </b>כתב תי"ט. ואיכא למידק אהא דכתב הרע"ב מן הקטנים שבחכמה שהיו יושבים בצד. שזה מובן על יותר קטן שבחבורה כו'. 
+<b>ואני </b>שמעתי ולא אבין. הלא אזן מלין תבחן. והלשון משמע בהפך. מדנסיב לשון רבים. ומלת מן. ג"כ מורה על ברירת קצת מקצת. ש"מ ודאי דליכא קפידא. ואי לאו הכי. הקטן שבכולן. הוי ליה למימר. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>סנהדרין </b>הוא כלל לכל מיני סנהדרין. בין קטנה של ירושלם. ושעל פתח העזרה. ובין גדולה שבלשכת העזרה. 
+<b>כחצי גורן עגולה </b>כמדומני שבא להורות על עיגול ארוך. לא כדורי. <b>ונראה</b> שאף ראש ב"ד יושב שם באמצע החצי עיגול. לא יושב מנגד כדרך המלכות כזו # אלא כזו # 
+<b>מ"ש </b>בתי"ט וכמו שהטבור אינו ממש באמצע הגוף. כן גם בהמ"ק אינו באמצע העולם. אלא ע"צ הקירוב. <b>אני</b> אומר. כי בודאי בכיוון גמור נאמרו דברי חז"ל בזה. ועדותן נאמנה מאד אף בזו. כי בלי ספק האמצע הנזכר כאן. אינו מובן בערך אורך העולם. ר"ל ממזרח למערב. כי בקו היקף העיגול. לא שייך לומר אמצע. אף כי כמעט כולו מיושב. ר"ל כל משך אורך הכדור בצד צפון ובקו השוה. 
+<b>אולם </b>הכונה האמתית. על רוחב הישוב בפאת צפון הלז שלנו היא. שלדעת הכל. הוא עיקר המיושב שבכדור הארץ. אף לאחר שנמצאו קצת מדינות מקו השוה והלאה לדרום. מעט הנה. ואינן נערכות נגד הישוב הצפוני למאומה. 
+<b>ובבחינת </b>הרוחב הצפוני. הנחשב מקו השוה ואילך. הדבר מכוון בדיוק נפלא. שירושלם באמצע העולם. כי היא בשלשים ואיזה מעלות יותר (עיין קונטרס גדר ישוב א"י קרוב לסופו) ולד"ה אין הישוב החשוב מתרחב לצפון. רק מעט על ששים מעלות. ועם זה הסכים בעל כפתור ופרח המכוין חשבונותיו ואין להשגיח במ"ש האדומי הידוע. 
+<b>ושני סופרי הדיינין עומדין לפניהם </b>נראה שעומדים פנים אל פנים. ומעומד היו כותבין. כנראה לא היו לפניהם שולחן לכתיבה. כמנהג סופרי זמננו. כי היו כותבין על פנקס. ועל לוח או על הגויל. שמחזיקין אותו בידיהם. וכותבין על גבי כף שניה. או על ברכיהם כמנהג אנשי מזרח גם היום. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>ושלש שורות </b>מפירש"י נראה. ששורות אלו. יושבות לפני הסנהדרין באויר חצי עגולתן כזה # <b>ואעפ"כ</b> אינן מעכבין עליהן מלהיות רואין זה את זה. כי התלמידים על הקרקע יושבין. <b>וצ"ע</b> מנליה. כי מאחר דאגב חשיבותייהו יושבים הם לאו אורח ארעא לאותובינהו אארטא. ולא דמו לתלמידי שהיו דרכם לישב על הקרקע. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ר"י אומר באיזה יום כו' </b>עתי"ט עד. והיינו דקאמר לדבריך. 
+<b>נראה </b>שצ"ל לדבריכם. ועדיין הלשון מגומגם מאד. וכמעט נעדר הבנה. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>שזה יודע בעבורו של חדש </b>עיין ספר שבירת לוחות (דךא"א) <b>אבל</b> מחצי החודש ואילך עדותן בטלה. אפילו במכוונין ליום אחד. 
+<b>ולענין </b>מ"ש רע"ב. שכל העולם יודעים אז. מתי קדשו ב"ד את החודש. <b>עמ"ש</b> בס"ד בלח"ש פ"ב דר"ה. ובמו"ק (סתר"ע). 
+<b>א"א בשלשה וא"א בחמשה עדותן בטלה </b>ואע"פ שמכוונין ליום אחד בשבת. על כרחין תלינן המעות בימי השבת. ולא בימי החודש. 
+<b>שעות </b>עמ"ש בס"ד בלח"ש ברכות פ"ק מ"ב. ובמו"ק בכמה מקומות. ס"א. סנ"ח. וביחוד (סתמ"ג). 
+
+Mishnah 4
+
+<b>אחד מן התלמידים </b>עמ"ש ר"פ דלקמן. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אמר אחד </b>מן הב"ד או מן התלמידים. כדתנן לעיל פ"ה מ"ד. <b>וצ"ע</b> אם אחד מן השוק בא ולמד זכות. אם שומעין לו. ולעיל אורחא דמילתא קתני. משום דבב"ד איירי. קמ"ל נמי דינא דתלמידים. משום רבותא דחובה. 
+<b>ארבעה </b>לטעם כל דהו. <b>וחמשה</b> לטעם שיש בו ממש. כך נ"ל. ועמ"ש בכ"מ עד"ז בס"ד. 
+<b>שכל המתודה י"ל חלק כו'. </b>הא כל שאינו מתודה. א"ל חלק. עמש"ל מ"ו. ופרק חלק מ"ד. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>שכפר לו ודויו </b>כרמ"ז. קשיא דילמא מיתתו כפרה לו. וי"ל שבכלל ודויו שבא על נערה המאורסה. ולכן נסקל כו'. נמצא שאלמלא התודה. לא יסקלוהו ולא היתה לו כפרה ע"כ. <b>וא"כ</b> סקילתו היא שכפרה לו ודויו. <b>גם</b> אין למדין מסקילתו. שהוראת שעה היתה. כי על פי עצמו נסקל. <b>ולענין</b> הקושיא. י"ל מסדורא דקראי שמעינן לה. וק"ל. 
+<b>ומש"ע </b>רמ"ז שעכן לא נהרג ע"פ עצמו. כי גזרת ה' היתה שמי שילכד בגורל ישרף. 
+<b>אומר </b>אני. היכן מצינו כיוצא בה. שימיתו אדם בב"ד. ע"פ הגורל. ולכן פייס יהושע את עכן שיתן תודה. ולא יוציא לעז על הגורל. והיינו ע"פ עצמו. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>מפשיטין אותו בגדיו </b>לפי שהוא ממהר למות. הר"מ. <b>טעמא</b> דקרא הוא כדמוכחא סוגיא דתלמודא. וכ"מ בגמרא דילפינן גמורה היא. אותו ולא כסותו. <b>ומ"מ</b> אזלינן בתר טעמא. דמשו"ה אשה אינה נסקלת ערומה. אע"ג דליכא מיעוטא. כמ"ש תו'. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>דוחפו על מתניו </b>מפירוש הר"מ נראה. שדוחפו בידו על מתניו ממש. וקאמר <b>נהפך</b> כו'. אורחא דמילתא הוא שהנדחף מאחוריו. נופל על לבו לפניו. אח"כ הופכו ומשכיבו על מתניו. 
+<b>וטעמא </b>נ"ל משום דכה"ג ממהר מיתתו. כשמפילו על לבו. <b>ומה</b> שמהפכו. כפירש"י. 
+<b>ועוד </b>לפי שצריך לראות אם מת בה. ואם לאו. שיתננה על לבו. <b>אמנם</b> לשון נהפך על לבו. קשה ליישבו לפי זה. שהרי כדרכו כך הוא נופל. ושמא י"ל אורחא דמילתא נקט תנא. לומר שכך נעשה ודאי ממילא. <b>אבל</b> יותר נראה לפרש. דוחפו על מתניו. כנגד לבו דוחפו. כדי שיפול על מתניו. שלא יצטרכו לנוולו. להפכו מצד אל צד. וקאמר תו. <b>נהפך</b> שנתגלגל ונפל שלא בדרך דחיפתו. ודוק. וזה הפירוש ישר. והטעם פשוט. לפי שאם לא מת בדחיפה. היה צריך לתת האבן על לבו. שבה מקרב מיתתו. לכך דוחפו מיד באופן זה. שיהא לבו מזומן לפניו. 
+<b>הופכו על מתניו </b>לשון פרקדן שבפרש"י כאן. ומצוי בגמרא. היה נ"ל לפרשו פרק קדה. ר"ל מפרקת בקדה. כששוכב ופניו טוחות בקרקע על גבו. שהמפרקת פשוטה ושטוחה. <b>אבל</b> אינו נראה פירוש אמיתי. כדמוכח מההיא דלייט אביי אמאן דגני אפרקיד. וכן ממתי מדבר דתני רבב"ח וק"ל. <b>לכן</b> נ"ל יותר. כמי שמפרש פרקדן שוכב על גבו. ויהיה אפרקיד. נוטריקון. אפרק (ר"ל. על פרק. שהיא מפרקת) רוקד. וק"ל. 
+<b>ונותנה על לבו </b>כתי"ט נתינה זו לא דווקא. 
+<b>ולענ"ד </b>הך תנא דווקנא הוא אגב אורחא קמ"ל. תרתי. דתני ר"ח בברייתא. ורמזינהו רבי במתניתין נמי. חדא. דהאבן של צבור היא. ותו. שנקברת עמו. <b>היינו</b> דנסיב לישנא דנותנה. למימרא דמתנה משל צבור היא. ולא משלו. דלא נימא ליקטול מדנפשיה. וקמ"ל דנתונה היא לו. ולא לאחר. שלא ישתמשו בה עוד. ונכון הדבר בעזה"י. 
+<b>ואין האשה נתלית </b>ור"א דריש בן לרבות סו"מ כו'. <b>נתקשה</b> לתי"ט הא לר"א כל הנסקלין נתלין. ובסו"מ נאמר בו ורגמוהו. ומה צריך לרבויי. 
+<b>ולק"מ </b>סד"א איש ולא בן. קרא מיעטיה. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>מה לשון אומרת </b>ה"ג בלא ה"א. ובסתי"ט הלשון. הה"א ט"ס. 
+<b>כביכול </b>ע"ד הרמ"ז יש לפרשו שהוא תרין מלין. ר"ל כ"ב אותיות התורה. שהן שמותיו של הקב"ה. כמ"ש בס"ה עה"פ וישכב במקום. שהוא מקומו של עולם. <b></b>וכך פירוש הכתוב נגילה ונשמחה ב"ך. והיינו ך"ב. הוא יכול. שיאמר ויצטער המקום בלשון הזה. ע"י צירוף האותיות. שסובל זה הלשון. דוק ודע זה. <b>מ"מ</b> אין הלשון יוצא ממשמע פשוטו ג"כ. וקריאתו <b>כביכול</b> הכף שואי"ת והבי"ת פתוח"ה רפוי"ה. ויו"ד דגוש"ה. לא כקריאת ההמון בכף פתוחה ובית שואית. כי לא יבוא כמוהו כלל. 
+<b>קלני </b>איני קל. לפ"ז המלה נקראת בציר"י הלמ"ד <b>קליני</b> ולד"א כמ"ד קיל לי עלמא. נקראת <b>קלני</b> בקמ"ץ. בין כך או כך. המלה מורכבת מן שני מלין. אם קל איני. או. קל אני. ודרך לשון חז"ל הוא לקצר. ולחבר בין תרין מלין מורגלין. 
+<b>ולא היו קוברין אותן בקברות אבותיהן </b>דילפינן מקרא דויחי ויקם. <b>והא</b> דלא קם אלישע וחי. אי איתא דמה"ט חיה אותו האיש. עמ"ש בס"ד במגלת ספר יציב פתגם. <b>עי"ל</b> כיון שלא הי"ל לקום. אלא להתרחק משכונת קבר הרשע. ולשוב לעפרו אח"כ. כי עדיין לא הגיעה ת"ה. לכן היה גנאי לצדיק בכך. שיקום על רגליו בלבד. ולא יוכל ללכת הנה והנה. ישען על ביתו ולא יעמוד. לפיכך מוטב שיקום הרשע. ויתבזה לעיני כל. שיראו שהוכרח להרחיק עצמו להלאה. ממקום כבודו של צדיק. והיה דיראון. 
+<b>נתעכל הבשר </b>כו'. בהכי סלקא מסקנא בגמרא כרבא. דאמר כיון דאקטיל בב"ד. הו"ל כפרה ע"י קבורה ועכול עכ"פ. לכאורה משמע אפילו לא שב. 
+<b>וא"ה </b>קשיא טובא. דהתנן לעיל שכל המתודה. יש לו חלק כו'. שמע מנה מי שאינו מתודה אין לו חלק. <b>ואין</b> לומר דמיירי שמת במיתת ב"ד כדינו וכראוי לו. דהיינו כדתנן אומרים לו התודה. והוא התודה. <b>דא"כ</b> היכי ס"ד דאביי. דאין לו כפרה. הא תנן שכל המתודה י"ל חלק. 
+<b>וצ"ל </b>אחת משתים. אם שגם המתודה אין כפרתו נשלמת. אלא אחר קבורה ועכול. 
+<b>א"נ </b>הרוגי ב"ד. אפילו לא התודו. כיון דאקטול אית להו כפרה כדרבא. אחר קבורה ועכול מיהת בכל גוונא. <b>ושאני</b> המתודה דאית ליה חלק מיד. אפילו קודם קבורה ועכול. 
+<b>והקרובים באים </b>כו' מיד אחר שנעשה בו הדין. 
+<b>בתי"ט </b>ד"ה ולא היה. צ"ל שאין ראוי להתאבל. 
+<b>שאין אנינות אלא בלב </b>אין הפירוש שאין אנינות נמצאת מן השפה ולחוץ. כי הנה כתוב ויהי העם כמתאוננים. וכתיב אחריו וישמע. 
+<b>אלא </b>הכוונה. שאין עם האנינות שום מעשה בפועל. כענין האבלות. שיש בה מעשה. פריעת ראש. כפיית מטה. והליכת יחף וכדומה. 
+<b>אבל </b>מעוט הדבור. אינה חובה החלטית לאונן. גם לא נשלל מעוט הדבור מן האבל. שכן כתוב האנק דום. 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>סודר קשה לתוך הרכה </b>שהרכה אינה חונקת. לרש"י. 
+<b>ר"ל </b>אינו ממהרת לחנוק. כי בודאי גם הרכה שברכות חונקת. אם מושכין אותה בחזקה. אחד מזה ואחד מזה. בעל כרחו יפתח את פיו. אפי' יחנקוהו רק בחוט משי. <b>אלא</b> שמתעכב בחניקה באופן זה. כי יתחזק לסגור את פיו כל מה שיוכל לעמוד נגד הרך יותר. ושוהה למות וגורם לו יסורין ארוכים. <b>וגם</b> זו משום ברור לו מיתה יפה נגעו בה. שע"י הקשה. ימהר לפתוח פיו. ולא יצטער הרבה. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>הזכור </b>נקב המשכב קרוי זכור. <b>לא</b> תני זכר. כדכתיב. ואת זכר לא תשכב וגו'. משום דבקרא מפרש משכבי אשה. אבל לשון חכמים לחוד. ומשום דנסיב לשון קצר. לא מיתני ליה הבא על הזכר. דאין במשמע לשון זה. משכב אשה. והוא מאמר נעדר הבנה. כי הזכר. מפני זכרותו הוא בועל ושוכב. לא נבעל ונשכב. <b>להכי</b> נקט לישנא דזכור דמשתמע שפיר הבא סתם ביאה על הזכור. שהוא האיש שיש לו זכרות. ומשמע משכב נקבה. על כן קראו בשמו תואר זכר. משקל פעול. כלומר שהוא כדמות זכר. אבל הוא נפעל. לא פועל כזכר. ואינו אלא עשוי זכור בתואר. לא במעשה. וק"ל. 
+<b>ועל הבהמה </b>והמביא בהמה עליו. <b>נראה</b> פשוט שחייב גם על הבהמה בשני משכבות. ואפילו בא על זכר של בהמה. חייב. <b>וכן</b> להפך. המביא בהמה עליו. חייב. בין בהמה נקבה. בין זכר. <b>וכן</b> באשה המביאה את הבהמה. אין חילוק לחייב על שתי משכבות. ונראה דה"ט דמאן דלא גרס מלת עליה. וק"ל. 
+<b>הבא על הזכר </b>ז"ל תי"ט. תימה למנ"מ נקט ליה הכא. <b>וי"ל</b> קצת משום דדמיין הנך תלת. דמקיש שוכב לנשכב. משו"ה נסיב להו בהדדי. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>יכה יוסי </b>לשון הר"מ בחבורו. שעל שני השמות (הויה ואדני) הוא נסקל. <b>מסייע</b> למ"ש בס"ד שילהי פ"ח דברכות. <b>וצ"ע</b> אם ברך שם אחד משני שמות הללו בחברו. אם חייב. אפילו לדעת הרמ"ה דאייתי תי"ט דהא מודה דחייב על שניהם. <b>ולא</b> ידעתי היכי משמע ליה לתי"ט. מפירש"י מידי בהא. 
+<b>אמור מה ששמעת בפירוש </b>עמ"ש תי"ט לתרץ קושית הירושלמי וא"ל גדוף מידי דהוי אסוטה. 
+<b>ועם </b>שיש קצת טעם בדבריו. מ"מ אינו דומה מחיקה. שהיא בלאו גרידא. לגדוף שהוא במיתה. <b>ואפ"ה</b> טעמא קאמר. מיכדי אנן לא משום לתא דהיאך קאמרינן. אלא משום יקרא דקב"ה. וכיון דשמעינן מההיא. דכבודו של הקב"ה מחול כה"ג. דרחמנא אמר דהיינו יקריה. א"כ לא שנא וקב"ה אחיל בהא נמי <b>ולכאורה</b> יש לסייע עוד סברא זו מן המשנה עצמה. דאי כדאמר הירושלמי. א"כ לא היה צריך השני לומר אף אני כמוהו. דהא כה"ג מאי גדוף איכא. ולימא בהדיא כחבריה. 
+<b>עוד </b>יש להוכיח ממשנתנו. דאי כהירושלמי. מ"ט דקריעת ב"ד. אם אינו גדוף. 
+<b>אלא </b>שכל זה אינו מוכרח לפמ"ש בסמוך. דלעולם גם על לשון כזה חייבים קריעה. ולכן ראוי למעט בו. גם בהגדת העדים. אע"פ שאינו גדוף גמור. דבודאי גדוף ממש אינו. מיהת משמעו גדוף ברור הוא. <b>להכי</b> מסתברא כהירושלמי דלמעט בקלון עדיף. כיון דאפשר. <b>ומשתיקת</b> גמרא דידן אין הכרח לגמרי. דאיכא טובא דכוותה. עיין אגרת בקורת. 
+<b>קורעין הדיינים ולא העדים </b>דכתיב ויהי כשמוע המלך ויקרע את בגדיו. המלך קרע. והם לא קרעו. <b>תמהו</b> התו' היאך אמרו למלך מה ששמעו בפירוש. הא גבי עדים תנן. כל היום דנין בכינוי. 
+<b>ונראה </b>דפשיטא י"ל. שלא אמרו אלא בכינוי. או כדאיתא לעיל בירושלמי. ואפ"ה גמרינן קריעה מהתם בק"ו. דאם על כינוי קרעו על שם לא כל שכן. <b>וזה</b> ודאי לא נעלם מן התו'. אלא דקשיא להו. אי הכי מנלן דאין העדים חוזרים וקורעים כשאומרים בפירוש. דילמא שאני התם. משום דבכינוי הוה. <b>ואעפ"כ</b> נ"ל דל"ק. דכיון דחזינן דקרע המלך על הכינוי. אי איתא דבאמירת מה ששמעו. חייבין לקרוע שנית. הוה להו לאליקים וחבריו לקרוע זימנא אחריתא. בשעת הגדה וספור למלך. 
+<b>זוהי עבודתו </b>לענין מ"ש הרמ"ך. וסובר דחייב מיתה בדאתרו ביה. <b>עמ"ש</b> בס"ד. בפנת אבן בוחן לאוצר הטוב (דף ס' ע"א). 
+<b>ויעביר באש </b>כרש"י שאינה שרפה. ודייק לה מדקתני המעביר עצמו פטור. אלמא לאחר העברה הוא חי. <b>ונ"ל</b> דלאו דיוקא הוא. די"ל מאי פטור בדין שמים. ס"ד אע"ג דמת. בי דינא רבה נתפרע מניה. קמ"ל. ואע"ג דפטור משמע. הא איסורא איכא. א"ה אכתי חייב דיני שמים. דודאי עונשין למעלה על דבר האסור. <b>אע"פ</b> שאינו נענש בב"ד שלמטה. י"ל דינא רבה. ודינא זוטא איכא בינייהו. 
+<b>פיתום </b>נוטריקון פי מות. כפירושו. 
+<b>המדבר משחיו </b>וקולו נמוך מאד. נדמה כיוצא מתוך הקרקע. כענין שכתוב. כאוב מארץ קולך. <b>והענין</b> כמשמעו. כמו דברים אחרים רבים. שהם למעלה מן הטבע. והתורה אסרתם לנו. לטעם ידוע בסתרי תורה. להוציא מדעת המתחכמים יותר ומשועממים. עיין בספר אם לבינה בס"ד. ואם מפני שלא נראה ולא נתפרסם בדורותינו מזה מאומה. הרבה דברים היו מן המפורסמות לקדמונים. ונעלמו בדורות אחרונים לא לבד מדברים רוחניים. כשדים. שהעידה עליהם התורה והנביאים. ורגילים היו אצל חכמי התלמוד. כאשר התלמוד והמדרשים מלאום מהם. שהיו בזמנם ומקומותם שכיחים מאד ונמצאים. ודברים אחרים רבים. כתרפים וכיוצא בהם בלתי טבעיים. שהיו נודעים. ואח"כ נאבדו מאתנו ונשכח זכרם. אלא אפילו דברים טבעים בבריות כאדני השדה והדומה להם. ובצמחים יין הבא משניר והרבה כמוה. וגם במלאכותים. כרכב ברזל. זהב מזוקק מאלף ככר עד שעמד על ככר. ודוגמתו מלאכת האלקימיא הידועה בשם מפורסמת. וממבקשיה נעלמת. 
+<b>והנשאל </b>כתי"ט ותמהני ע"ל המשנה דקתני בלשון נפעל כו' והכוונה על השואל. וצ"ע. <b>תמיהא</b> לא ידע מר. דלשון תורה לחוד. ולשון חכמים לחוד. וכדרך ששנינו (ספ"ח דיומא) אין נשאלין בהן אלא למלך כו'. וכך הרגילו לומר ספק טומאה הבאה בי"א נשאלין עליה כו'. זו דרכם שכל למו. לייחד לשון לעצמם. להכירו ולהבדילו מבחינות שונות המתערבות. וכן השתמשו בלשון לקוחות תחת לוקחים. ורבים ככה כנודע אף לבקי רק קצת בלשון משנה ותלמוד. ועמ"ש בסמוך בס"ד. 
+<b>באזהרה </b>דאל תפנו. וכפרש"י. <b>הכי</b> מוכח ודאי ספ"ק דעירובין (כמ"ש בס"ד שם בחי"ג) ומאי דקשיא להו לתו'. א"כ ליחייב כרת. <b>לק"מ</b> התם כתיב אשר תפנה לזנות אחריהם דייקא. 
+<b>איברא </b>הכא אל תפנו גרידא. פנייה בעלמא משמע. שאין בה מעשה. ולא עקימת שפתים. אלא מחשבת הלב בלבד. דכוותה אל תפנו אל האלילים. אזהרה מההסתכלות בהם. כמש"ד אל מדעתכם (שבת קמ"ט) <b>ומ"ש</b> תו' וי"ל אזהרה מלא ימצא כו' <b>לא</b> הנייא לי. דהוי ליה לאו שבכללות (עחי"ג כאן). אלא מולא תבקשו לטמאה בהם. נפקא ודאי. דמייחד לאויה למעשה דכשוף. <b>וז"ל</b> תי"ט (ע"ל רע"ב באזהרה דאל תפנו אל האובות) ומסיים רש"י ואזהרה דמכשפים גופיה מלא ימצא כו'. וכ"כ הר"מ כו' ואזהרה מואל תפנו. והכ"מ כתב. שכ"ה בפרשת קדושים בת"כ. חפשתי ולא מצאתי. עכ"ד. <b>במ"כ</b> יתלה בביטול תורה. אם על גופו של כתוב נתכוין. הלא מקרא מלא הוא בסדר קדושים (ס"פ שניה) וכ"ה בת"כ על זה הפסוק אל תפנו אל האובות. אוב זה פתום כו' ה"א בסקילה. והנשאל בהם באזהרה. <b>אמנם</b> אין מכאן ראיה לדברי ר"מ. אלא מסייעא לרש"י דאזהרה לנשאל. מאל תפנו אתיא. אלא שאין מזה הכרח. דילמא אגב אורחא נסיב לה ת"כ. ולא מהך קרא נפקא ליה אזהרה לנשאל. <b>וצריך</b> להבין דברי תו'. דהכרח לומר. דמשמע להו שואל דקרא. בשואל לבעל אוב איירי (והיינו נשאל דמתניתין. כמש"ל) וכך יצטרך לבאר לשון ר"מ ז"ל. דבפ"א איירי בשואל דקרא. שהוא הנשאל שבמשנתנו. ובפ"ו דבעושה מעשה קמיירי. מייתי לאזהרה דידיה מאל תפנו. משום דמשמע ליה לשון פנייה. מעושה משתעי קרא. שחברו מוכיח. ר"ל קרא דוהנפש אשר תפנה וגו' והכרתי אותה. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>באו עליה שנים הראשון בסקילה </b>כו' כשבא עליה כדרכה. הר"מ. <b>ז"ל</b> תי"ט. וק"ל מאי קמ"ל. פשיטא בתולה תנן. <b>ולא</b> אבין לו. מאי פשיטותיה. ומאי קשיא ליה מתני' קמ"ל דצריכה להיות בתולה כשבא עליה. ולעולם אפילו בא עליה שלא כדרכה. חייב סקילה. <b>ועוד</b> הא אפילו באו עליה עשרה שלא כדרכה. מפשט פשיטא ליה לרע"ב דאכתי בתולה היא וחייבין. <b>א"ה</b> טובא אשמעינן דלבעי בראשון כדרכה דווקא. והא לרש"י ורע"ב ודאי לאו הכי הוא. לכן ענין קושיתו זו נעלמה ממני. 
+<b>עוד </b>כתב. ורש"י פירש באו עליה שנים ועדיין היא בתולה. כגון שבאו עליה שלא כדרכה ע"כ. 
+<b>ואע"ג </b>דמעשים בכל יום שבאין עליה גם כדרכה ועדיין בתולה היא. אי דלא אתי דם. א"כ ודאי לאו ביאה היא. ואנן בבאו עליה (ביאה גמורה משמע) עסקינן. וכה"ג אין הכי נמי אכתי בתולה היא. אי נמי אפשר דבעיל בעילה גמורה. ואפ"ה לא אתא דם. כגון שהטה בכח. ועקר לעברא ודשא. ואב"א שמא ממשפחת דורקטי היא. 
+<b>ואי </b>בדאתא דם. תו לא הויא בתולה ודאי. אע"ג דרואה דם עדיין בבעילות. זהו דם המכה שלא חיתה. ופשיטא דלא אצטריך תנא לאשמועינן כה"ג. <b>להכי</b> לא סגי ליה לפרושי. אלא בשלא כדרכה. 
+
+Mishnah 10
+
+<b>הדיוט </b>לשון יווני הוא. לאדם פשוט המוני קורין אידיוט. 
+<b>הדיוט המסית </b>אבל נביא מסית. מיתתו בחנק. <b>צ"ל</b> שהוחזק נביא בשכבר. על פי אות ומופת. שנעשה בדבר ה'. ונתקיים יעודו וחזר בו לענין תב"ע. כך היה נ"ל. 
+<b>אבל </b>מפירש"י לא נראה כך לכאורה. אלא כיון שאמר כך בשם הקב"ה. ה"ז נביא. דסתמו כפירושו. <b>אלא</b> דמסברא לא נראה כן. כי מאיזה טעם יקל דינו. אם לא היה נביא מעולם. 
+<b>שוב </b>ראיתי בחבור הר"מ פ"ה. אחד שאמר אמרה ע"א כו'. או שאמר אמר לי הקב"ה ה"ז נביא (ושם כתבתי עליו מה שנ"ל מהיכן יצא לו זה. ולמאי אצטריך ליה לשטתו דפסק כת"ק דר"ש) וכ"ש דקשיא מ"ט אקיל עליה רחמנא. 
+<b>שמא </b>כי היכי דלא תהוי ליה כפרה במיתה. לפי שכבד עונו מנשוא. אלא דבלא מיתה לא סגי ליה. כדי להרים מכשול. לכן הקל במיתתו <b>מיהו</b> קשיא לי לפרוש רע"ב במשנתנו אליבא דר"ש למאי הוה צריך לחיוביה חנק לנביא המסית. בלא"ה נמי דיניה הכי. כדתנן בהנחנקין המתנבא מה שלא נאמר לו והמתנבא בשם ע"א. מיתתו בחנק. 
+<b>ואין </b>לומר היינו נמי טעמיה דר"ש. אי איתא דבסקילה לא לכתוב ביה יומת. ולגמר הדחה הדחה מהדיוט מסית. אלא ע"כ לא בא הכתוב אלא להקל עליו. <b>הא</b> לא מילתא. דאי לאו דכתיב יומת. לא הוה מצינן לחיוביה מיתה. דאין ממיתין ע"פ ג"ש גרידא (א"ל בבתו דוק) וצ"ע. <b>איברא</b> פרושיה דרע"ב במתני' לא שמיע לי. כלומר לא ס"ל לגמרי. דמוקי לה בתרי תנאי. כי קושיא דגמרא. ולא כמסקנא דסוגיא. וקושטא מתרצי לה אמוראי אליבא דחד תנא. דפליג אר"ש. ופר"מ במשנה קפחיה לרע"ב בהך טעותא. ובדותא היא. 
+<b>מכמינין לו עדים </b>ולא סגי בחד. ואותו שאומר לו. לפי שעדות מיוחדת פסולה בדיני נפשות <b>ותי"ט</b> הפליג. 
+<b>ביחוד </b>במקום יחוד. 
+<b>האומר אעבוד </b>כו' עמ"ש בס"ד בשי"ע (ס"ג דח"א). 
+
+Mishnah 11
+
+<b>האוחז עינים </b>עיין תשו' רמ"א (סס"ז) ובחי' על הרא"ש. 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>טרטימר </b>נ"ל שהוא מלשון טורטני. ובפא"צ טרטא. הוא משקל רשום. ובהאריך המלה. תורה על קטנותו ומקצתו. או מחציתו. כנודע לרוב בלה"ק. על דרך אישון. ירקרק או אדמדם. ובלשון משנה בצל בצלצול. שום שומנית. גת גגית. בד בודידה ודומיהם. 
+<b>חצי לוג יין האיטלקי </b>לכאורה היה נראה לי לפרשו מלשון טיליא חריפא דמצרי זיקי בפא"מ. וכן בפמש"א טיליא חריפא. שם יין משובח מאד. <b>כי</b> היה קשה בעיני לפרשו על שם מדינת איטליא. כמו שהוא פירושו במקום אחר. לפי שאין יין של ארץ איטליא (עם היותו משובח ודאי. אינו) משובח משל א"י. <b>גם</b> אין סברא כלל שישערו חכמים בא"י. ביין שבמדינות רחוקות דווקא. ורחוק ודרך זר לגמרי. שיובא יין איטליא לא"י כלל וכלל. האם יחסרו יינות משובחים מאד בא"י. ושנינו קרותים והטולים אלפא ליין כו'. <b>אכן</b> אחרי הישוב בדעת. נ"ל יותר נכון לפרש. שאין שם איטלקי תואר ויחוס היין. אלא למדת הלוג. שמשתנה לפי המקומות. כמו המשקל. <b>וכמו</b> ששנינו בפי"ז דכלים ויש"א במדה דקה כו' באיטלקי. ושם כפונדיון האיטלקי ובריש שביעית של ס' מנה באיטלקי. שהוא שם תואר למנה. ובגמרא פ"ק דקידושין איסר איטלקי. כך הוא כאן תואר ללוג. וזה היה נראה ברור בעיני. 
+<b>עם </b>היות לפום ריהטא דסוגיא ר"פ הדר. דבעי תלמודא למימר שאני יין האיטלקי דמשכר טפי. לא משמע הכי. היינו דס"ד לכאורה. ובמסקנא סלקא ליה שפיר בלא"ה. <b>או</b> דילמא אה"נ איטלקי דהכא מלשון טיליא דגמרא הנ"ל. או ע"ש מקום הטולים דמשנה הנ"ל. איך שיהא לא יתכן כאן עניין יין של ארץ איטליא. 
+<b>אכל טבל כו' </b>נ"א ל"ג. ומילתא דפשיטא דל"ג. דהא אינו נעשה בסו"מ. עד שיאכל בשר וישתה יין. עכ"ל תי"ט. <b>ולטעמיה</b> תקשי ליה בבא קמייתא. אכל מעשר שני. ולסמייה נמי חס ליה למר. אלא פשיטא. איין קאי. דטביל. ושתיה בכלל אכילה. <b>ותו</b> דאיכא יין קרוש הבא משניר. שדומה לעגולי דבלה. ושייך ביה אכילה נמי (ועיין פרה פי"א) <b>ועוד</b> אפשר לומר דנסיב לישנא אכילה. לאשמועינן מילתא אגב אורחא. דאינו חייב אלא על כזית. כשיעור אכילה בכל מקום. 
+<b>אי נמי </b>כביצה. למאן דאמר הכי בעלמא. ולא סגי ברוב רביעית ומלא לוגמיו. שעור שתיה דעלמא. דהכא בעינן שיעור שביעה דוקא. דזיל בתר טעמא. ודייק נמי לישנא דקרא. (והכי נמי ס"ל לר"י בתו'. שעור שתיה לענין ברכה אחרונה. דבעינן דומיא דאכילה) וכל זה נכון וברור בעזה"י. עכ"פ אין כאן ט"ס כל עיקר ולא שבוש. במ"כ שבושו ישוב בראשו. ולא ידעתי מאי שאטייהו דאותן מקומות דאייתי תי"ט הכא. והיכי אשתבוש ואכפל כולא עלמא. להכניס במשנה דבר ממקומות אחרים. מה שאין לו מקום כאן. לפי דבריו הלא זהו בלי ציור במציאות. כדבר שאין לו שחר. ולא נחשדו סופרי ישראל בכך. והמעיין המבין יבחר. באמת ראוי היה למחוק כל דבור זה של תי"ט להסירו מן הספר. לולי שיפה הוא להניחו. למען יקחו מוסר קלי עולם שבדורנו זה. הנבהלים להשיב. וילמדו ק"ו אם בארזים נפלה שלהבת החפזון הכוזב. עאכ"ו לנמהרי לב אשר לא ידעו במה יכשלו. שועלים קטנים מחבלים ומבלי עולם. אשר רבו כמו רבו כיום המתפרצים שלא כלו חרפיהם. ולא הגיעו לפלגות גדולים חקרי לב. לא ידעו ולא יבינו אפילו שיחה קלה של ת"ח. ודי בזה לקלי דעת. ולאוזן שומעת. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ראויה לאביו </b>שוה ודומה לאביו בקול. 
+<b>א"ת </b>הא לא אפשר. שהרי קולה כזכר. הוא מסימני איילונית. כמ"ש רפ"ח דיבמות. <b>י"ל</b> היינו דקאמר תלמודא כמאן אזלא הא דתניא בבן סורר ומורה. לא היה ולא נברא כו'. כמאן כר' יהודה. 
+<b>מ"ש </b>בתי"ט. אדכתב הרע"ב ומדקול בעינן שוין. מראה וקומה נמי בעינן שוין. לפי שכן אתה מוצא בשנים שהשוה אותן הכתוב כו' והן ש"ש יוה"כ. 
+<b>דעדיפא </b>הו"ל למימר. שלא הם בלבד. כי גם במוספי שבת מצינו כזאת אליבא דכ"ע. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>שמיתתן כו' ולצדיקים רע להם </b>אע"פ שמעלתן יותר גדולה. כמש"ל גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן. <b>מ"מ</b> מפסידים זכיות. כמ"ש הרע"ב (וע"ד שאגת אריה) <b>ומשום</b> דמתני' במיתה שלא בזמנה איירי. דומיא דבן סורר ומורה. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>אחר הזכר </b>דאמר קרא ולנער כו' והכא ליכא למימר כו' דאפילו קטנה במשמע כו' דע"כ הכא לאו בקטנה איירי אלא בבת עונשין תו' מהעתק תי"ט. <b>ולא</b> הבינותי זה. אטו הרודף אחר קטנה מאורסה. לא מצילין אותה בנפשו. הלא הוא בר עונשין הוא מכל מקום. ואע"ג דבודאי בבת עונשין נמי משתעי קרא. דכתיב ולנערה ל"ת דבר. 
+<b>מיהו </b>אימא דלהכי כתב רחמנא חסר ה"א. דקטנה נמי במשמע דהצלה. משום דפגים לה. ואיתא נמי במיתת ב"ד דאיהו גדול אע"ג דאיהי קטנה. אכתי זכר דלא פגים ליה מנלן. <b>שמא</b> התו' עצמן הרגישו בחולשת תרוצם. לכן כתבו עוד ד"א. ותי"ט לא חלי ולה מרגיש. 
+<b>יין ושנה לרשעים הנאה להם. </b>לשון רע"ב כל זמן ששותין אינם חוטאים כו'. 
+<b>נפלאת </b>היא זאת בעיני. הלא החכם צווח למי אוי למי אבוי למי מדינים וגו'. הרי שהם מחטאים רעים לה' ומריעים לבריות. והנביא מכריז הוי משכימי בבוקר הוי גבורים לשתות יין. מה כתוב אחריו מצדיקי רשע וגו'. והוא דבר ידוע מהרעות הנמשכות לסובאי יין לעצמן ולזולתן. ועיין אבות פ"ג מ"י. <b>וצ"ל</b> דה"פ דמתני' יין ושנה יחד. הנאה לרשעים ולעולם. ר"ל יין המביאם לידי שנה. אז טוב הוא להם שלא יחטאו ולא ירעו. משא"כ ביין לבדו או שנה לבדה. אין מזיקין גרועים מהם. להם ולעולם. כי השנה מחזקת כחם. ועל ידיה הם מתחזקים בהוצאת רשעתם אל הפועל. כמאמר הכתוב הוי פועלי און על משכבותם וגו'. באור הבוקר יעשוה. ואומר כל הלילה ישן אופיהם וגו'. אבל יין של שכרות המביא לידי שנה גורם עצלות ורפיון ידים. 
+<b>ואחר הנערה המאורסה </b>וה"ה לכל חייבי כו' <b>ודקתני</b> נערה. נ"ל דרבותא היא. דאכתי לאו גדולה היא אע"פ שיצאה מכלל קטנות. לכלל גדלות לא באה. ולא נפיש פגמה כולי האי. כגדולה גמורה. שהגיעה לעונת צמל. כסתם כל העריות. אע"פ שבודאי על כולן חייבין עליהן. אף משנעשית בת שלש ויום אחד. מיהת בכולהו לא מפרש קרא נערה. אלא במאורסה. ובודאי דנערה זוטר פגמה. מדבוגרת וסתם גדולה גמורה. אע"ג דתלמודא עביד צריכותא דקרא איפכא. איתא להא. ואיתא להא. צ"ע ברמב"ן עה"ת. ועיין מטפחת. 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הבא על אשה ובתה </b>על כרחנו צריכין אנו לפירוש התלמוד על האשה שכבר נשא בתה. דאי כפשטה. דבא על שתיהן בזנות. לא מצית אמרת. דהא תנן נושאין על המפותה. כל שכן היכא דתרווייהו בזנות. דליכא חיוב מיתה וכרת לגמרי. הא ודאי בנאסרה עליו על ידי אישות קמיירי. וקתני הבא. לאשמועינן אגב אורחא. דכה"ג אף בזנות מיחייב. דהמפותה על הנשואה. חייב. והני מילי בששתיהן בחיים אבל חמותו לאחר מיתה. פלוגתא דר"י ור"ע. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>נתכוין </b>צריך באור. אי סגי בלב ובמחשבה בלבד. או צריך שיוציא בשפתיו. קודם שעשה מעשה. שמתכוון הוא לבהמה. כמו במחשבת פגול. שצריך לפרש כוונתו בפיו. 
+<b>והכי </b>מסתברא ודאי. כי במה ואיך יפטר אחר ההתראה. ואפילו כה"ג עדיין הדבר קשה להבינו. <b>וצריך</b> לומר שניכר הדבר מן המצב. שמטה ידו להכות הבהמה. ואדם עומד בצדה (וכדאסברה רש"י) לכן מתרין בו מספק. או"ל ראה שתוכל לפגוע באדם. והוא מקבל התראה כזו. דהיינו אע"פ שעקר כוונתו לבהמה. אומר הוא שעל מנת כן הוא עושה. שגם אם יפגע באדם הלז. אינו חושש. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>עיין </b>לשון הר"מ שהעתיקו תי"ט. שאין כיפה לשאר עברות. אפילו ע"ז. ולמד כן מאחאב. <b>ואינה</b> הוכחה כל כך. איברא גבי מנשה מוכח קצת דע"ז חמורה. ועמ"ש בס"ד באבן בוחן (סק"ה וק"ו). 
+
+Mishnah 6
+
+<b>הבועל ארמית </b>דאשכחן בר כרת הוא. <b>ומצינו</b> שקינא הי"ת על דבר זה יותר מעל ע"ז. שהרי בעגל לא נפקדו מישראל. כי אם שלשת אלפי איש. ובמעשה שטים בבנות מואב נפלו עשרים וארבעה אלף. עם היות בנות מואב מותרות להם דבר תורה. דבגירותן לדידן נמי משרי שריין. דדרשינן מואבי ולא מואבית. ואף בגיותן לא מצינו שנאסרו. שהרי אינן משבעה אומות. אלא מחמת שנצמדו ידיהן לבעל פעור. דהיינו נמי חיתון בבת אל נכר. ואיכא תרתי. משו"ה ודאי חמיר טובא. אע"פ שלא נתן לאזהרת מיתת ב"ד. וממעשה דזמרי ראיה מפורשת בתורה שבע"פ מסיני היא. שאל"כ עשה פנחס שלא כדין שהרגו. מאחר שלא נאסרה המדינית מעולם. <b>ולפי</b> הנראה מהכתוב לא חטא זמרי. בד"א רק במה שבא על המדינית בלבד. ע"כ לומר שכבר פשט בישראל אסורו של בועל ארמית. ואע"פ שנתעלמה הלכה ממשה. היינו לענין העונש בלבד. כדי שיטול פנחס שכרו. <b>אבל</b> ודאי ידעו שאסורה היא. לפיכך רשאי היה להרגו. אפילו אם לא היה חייב מיתה בד"ת לא יהא אלא הוראת שעה. כדרך שעשו בימי יונים. משא"כ אם לא נודע ולא נתפרסם האסור מתחלה כלל. אי אפשר לדון אדם במיתה כלל. <b>גם</b> מיוסף הצדיק יש הערה גדולה על חומר העברה. כי מדוע מסר עצמו בסכנה על זאת קודם שנצטוה עליה. ואין אישות לגוי. אלא שיש לומר בזה. שהיה לו דין בן נח (כמ"ש תו' בכ"מ אפילו על א"א. עם שאין זו דעתי. כמ"ש במקומו בס"ד) שאסור באשת חברו. אבל מ"מ אינם מצווים על האונס. ועמש"כ בחלון מצרי. 
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא </b>ז"ל הרע"ב. אפילו שנתחייבו מיתה בב"ד מפני רשעתן. יש להם חלעוה"ב. ועוה"ב האמור כאן. הוא עוה"ב אחר תחית המתים. שעתידים לחיות ולעמוד בגופם ובנפשם חיים נצחיים כחמה ולבנה וכוכבים. כדמייתי בגמרא בהאי פירקא. מתים שעתיד הקב"ה להחיותן אינן חוזרין לעפרן. והעוה"ב אין בו אכילה ושתיה. אע"פ שיש בו גוף וגויה. אלא צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו השכינה. ומפני שאין כל ישראל שוין בו אלא הגדול לפי גדלו. והקטן לפי קטנו. משו"ה קתני יש להם חלק עד כאן. 
+<b>צריכים </b>אנו למודעי. שזוהי דעת הרע"ב ז"ל מסברתו (והמשכו אחר המשיגים על הר"מ ז"ל) כי לדעת הר"מ ז"ל עולם הבא הוא עולם הנשמות. הבא תמיד אחר המות (וכך הסכימו מקובלים (וימצא ג"כ בכאר"י. וכ"ה במדרש תנחומא פ' ויקרא החדש) שזהו החילוק בין עולם הבא. ובין לעתיד לבוא) וכמו כן אחר כלות גופות בעלי התחיה. <b>ואף</b> בזו חלוקה דעת הרע"ב מדעת הר"מ. שלדעתו ז"ל גם העוה"ב אין בו גוף וגויה. כמו עולם הנשמות בג"ע. וזה אפילו אחר הודאתו בתחית הגוף ממש (לא כמו שחשדו הראב"ד ז"ל ח"ו) כמו שהניח ז"ל ליסוד ועיקר ושורש משרשי הדת והאמונה. ואמר עוד שמי שכופר בזה אין לו חלק עמנו. <b>אולם</b> לא יודה הר"מ בצלחיות הגוף אחר התחיה. כי הוא ז"ל סובר שלא ימצאו באדם כלי איברי החושים ההרגשים לבטלה. ולא הוצרכה תחית הגופות רק לימות המשיח. שאין ביניהם לעוה"ז. אלא שעבוד מלכיות. וישתמשו אז בכל הרגש החושים לצורך קיום הגוף הגשמי. שיזכה לעבוד ה' באותו זמן. בשמחה ובטוב לבב מרוב כל. משא"כ בעוה"ב אחר שכנו ימות המשיח. אין שם אלא נפשות קיימות בלבד. כמו שיראה ממרגלא דרב (ועמ"ש בו בס"ד בבית ישראל) וכן מפשט הכתוב לא יכהה ולא ירוץ עד ישים בארץ משפט. וכמו שהוא מוכרח ג"כ מן הסברא ומן השכל. כי כל מורכב יתפרד. <b>ואמנם</b> אין תשובה לדבר זה מן האומר שצדיקים שעתידין להחיות אינן חוזרין לעפרן. כי הכוונה רק על ימות המשיח בלבד. אע"פ שיש שם מיתה. כמש"ה הנער בן מאה שנה ימות. אבל אין הכרח מיתה בצדיקים כל אותו זמן. עם שיארך מאד לא יזקינו. ולא תשלוט בהם חולשה ואפיסת כחות מרוב ימים. לא יפקדו ולא יעדרו. עד שיחדש הקב"ה עולמו. ויפשטו כתונת החומר. כי אין עוד שם שכר לגוף אלא לנפש ואין צורך בכלים הגשמיים. שאין לו עוד הנאה בהם. ואין שם אלא הנאה רוחנית נצחית. <b>ומה</b> שחשב הרע"ב להוכיח אמתת פירושו. ממ"ש שטעם הכופר בת"ה שא"ל חלק לעוה"ב מפני שכפר בת"ה. לא יהא לו חלק בה. <b>הוכחה</b> זו איני מכיר. כי אף אם נפרש עוה"ב כפשטו ומשמעו. ר"ל עולם הנשמות הבא אחר המות. לתת לאדם חשבון ממעשיו. ולהיות נדון שם לטוב ולרע על פי המעשה שם. יתישב הטעם כמו כן בטוב. כי הכופר בזו הקודמת. כ"ש שיכפור במאוחרת. שבכלל מאתים מנה. <b>ואם</b> לפי דעתו של הכופר. לית דין ולית דיין. פשיטא דאינו מאמין בתחיית המתים. כמו כן לאידך גיסא. דהיינו מי שי"ל חלק לעה"ב. פשיטא יש לו חלק בתחיית המתים. כי הנרצה בחלק עולם הבא. היינו חלק בג"ע. ומי שא"ל חלק בת"ה. א"ל חלק גם בג"ע <b>ולכן</b> מ"ש שם חז"ל לא יהא לו חלק בת"ה צריך באור. כי לכאורה יקשה הלא מקרא מלא דבר הכתוב ורבים מישני אדמות עפר יקיצו אלה וגו' ואלה לחרפות גו' הרי ברור ומפורש שגם הרשעים המורדים עומדים בת"ה. וכ"כ הרע"ב ספ"ד דאבות. אבל נדונים ונשחתים. ואולם בענין הגופות המגולגלים. יש מבוכה בס' הוהת. ועמ"ש בעלית היראה ובמ"א בס"ד. ובמטפחת ריש ח"ב. 
+<b>ותו </b>האיכא נמי מ"ד עתידי צדיקי דהוו עפרא. עכ"פ רואה אני דברי הר"מ ז"ל טובים ונכוחים למבין וישרים למוצאי דעת קדושים בינה. ואמונה קדושה הגונה ובחונה. וכן שבח אותו הרמב"ן ז"ל בשער הגמול. אע"פ שנטה לבו להחליט קיום נצחי גם לגופות. מ"מ אין הכרח מכל אותן המאמרים שהביא ז"ל (ויונח ששקולים הם. מאן מפיס) ודעת לנבון בנקל. שאין בהם כדי לסתור דעת הר"מ שהיא מסכמת עם פשט הכתב ולשון רז"ל. וכך הוא משמעות לשון ס' הבהיר שהביא הרמב"ן ז"ל עצמו. והיא ראיה לסתור דעתו ז"ל. וכן יורה לשון עולם הבא עצמו. שהוא פעל עבר בעצם וראשונה. וישמש גם להווה. כי כן הוא ענין עוה"ב. שהוא בא והולך תמיד. ר"ל מוכן ומזומן מיד בהפרד הנפש מן הגוף. בין אחר המיתה והפטירה מהעוה"ז. ובין אחר שיבלע המות לנצח. דהיינו בסוף ימי המשיח. שיתבטל המות מכל וכל. כי יכלו הגופים. ויעמדו הנפשות לעדי עד. <b>ואין</b> ראיה ממרע"ה בהר. שעדיין היה צריך לגופו אחר ירידתו. ובזה א"צ להתנגד לשיקול הדעת בחנם. וסרו כל טענות הרמב"ן ז"ל. אפשר לומר שדעת ס' המדע ושער הגמול. קרובים להיות אחת. כי מה שהניח הרמב"ן ז"ל קיום הגופות נצחיים. בודאי הוא ע"ד שאמרו רז"ל בחנוך. שנהפך בשרו ללפידי אש. שנזדכך חומרו כל כך עד שלבש מלאכות. א"כ אין זה גוף אלא מלאך. והוא דבר הרמב"ם ג"כ במ"ש שאין שם גוף וגויה בודאי. אחר שנהפך לרוחניות ונעשה מלאך. וזה ברור מאד ובטלה מחלוקת מכל וכל. מר אמר חדא. ומר אמר חדא ולא פליגי. ועע"ל בלח"ש ועס"ה ס"פ קן צפור מבואר כמ"ש כאן מדעת עצמי בס"ד. 
+<b>האומר אין ת"ה מן התורה </b>בגמרא מוכח דדברי נביאים וכתובים. נמי מיקרו מן התורה. לענין זה (גם מצינו בגמרא בארבעה מקומות ממסכתא זו. דקרי תלמודא למ"ש בנביאים וכתובים אורייתא. מלבד בשאר מסכתות. ועיין בב"א בפירושי לשיר היחוד ליום ב') והוא ודאי מין גמור המכחיש פשטי המקראות הרבים. אשר ברור מללו ומעידים אמתת זה. והוא כופר בהם. 
+<b>ובאמת </b>שגם פשטי הכתובים של תורה כמו כן מוכיחים. שנים הם עדים ברורים. שאינם סובלים משמעות אחר. ואינן יוצאים מידי יפים (עם כל דרך בעלי הפשט והדרש) הלא הם הכתוב ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן. והכתוב אשר נשבע ה' לאבותיכם (ועיין באם לבינה דה"א י"ב) כי המתים אינם מקבלי מתנה. יכבדום בניהם ולא ידעו. והכתוב הכרת תכרת הנפש. אף הוא עדות נאמנה על השארות הנפש. אבל אינה ראיה על תחית הגוף. 
+<b>אמנם </b>עוד ישנו עד שלישי ברור בתורה. אני אמית ואחיה. כי היא הבטחה כוללת בלי ספק לפי פשוטה. ודבר אלהינו יקום לעולם. ועמש"ע בס"ד בפירוש שיר היחיד ליום שני. 
+<b>הקורא בספרים החצונים. </b>עיין מי"ד פ"ב דאבות. ותדע צורך לידיעתן. ורז"ל עצמן צוו על כך. <b>הא</b> אין במשמע לשון קריאה זו אלא דרך קבע. ועשותן עיקר. כענין הקורא בתורה. אבל העיון והחקירה בהם. ודאי מההכרח הוא. שלא יעלמו דבריהם ודעותיהם מהאיש התורני. המאמין לא יחוש לקבל נזק מארס הארש. אכן ממר יוציא מתוק. ומיץ אף יוציא ריב לה' עם האפיקורסים. כל כלי יצר עליו לא יצלח. וכל לשון תקים אותו למשפט תרשיע. לאור יוציא משפט. לנצח בעל ריבו ביתר שאת ויתר עז. בהוודע על מה אדניה הטבעו. לנגד כל חלקי הסותר. וביחוד בשעי דבית הכסא. נכון לת"ח לעיין בספרי מירם. לידע מה להשיב לשטת שטותם. ולענות כסילים כאולתם. ישומו על עקב בשתם. ותכסם כלימתם. 
+<b>כיוצא </b>בה מש"ע רע"ב. ובכלל זה הקורא בסד"ה של מלכי עכו"ם. <b>אינו</b> כלל מוחלט. גם לא ידעתי מנין לו זה. <b>אף</b> אם סברא הוא. דבכלל דברים בטלים הם (ועובר בעשה. שאין לו חלק. מנין. אלא שמכל מקום קרוב הדבר. משום דאתי לאמשוכי בתרייהו. ובזה משליך תורת ה' אחרי גוו. ומי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק. הרי הוא בכלל דבר ה' בזה. <b>לכן</b> ודאי אוי להם לאותם המבלים ימיהם בהם. ואינן זזין משם עד שיוצאין למינות על ידיהן ר"ל) <b>אבל</b> מ"מ לא כולהו בחדא מחיתא נינהו. וצ"ל בהם חוץ. כי עכ"פ המחוברים בלה"ק. מחויב החכם לדעתם. לא סגי בלא"ה. דנ"מ טובא לאסבורי קראי וד"ח ז"ל ג"כ. כאשר הראית לדעת בפירושי לס"ע והנלוה אליו. וכן בכ"מ בתלמוד. אך המחוברים בלעז. ראוי לאדם משכיל לעיין בהם בבהכ"ס ג"כ. מטעם דלעיל שכתבתי אצל ס' אריסטו. <b>אמנם</b> מש"ע ובשירי עגבים ודברי חשק. <b>לא</b> ידעתי יחס לאלה עם הקודמים (ואינם תחת סוג אחד) דכייל להו בכיילא רבה. והני כיילינהו בקבא זוטא. 
+<b>איברא </b>הנך חמירי טובא. וצריך לחלק בהם ג"כ. וכבר הארכתי בזו במו"ק א"ח סש"ו. ועמש"ע בס"ד בעץ אבות פ"ב מי"ד. 
+<b>והלוחש </b>עיקרו לשון ארמי. תרגום בלהטיהם. בלחשיהון. 
+<b>על המכה </b>מ"ש תי"ט דרבותא היא. <b>פליאה</b> דעתו ממני בזה. ואי איתא דאיכא לפלוגי. איפכא הוא. 
+<b>ההוגה השם </b>של ארבע אותיות. <b>עפרש"י</b> בפ"ק דע"ז. גבי עובדא דרחב"ת. והוא מוכרח בעצמו וק"ל. <b>גם</b> ראיה מתלמוד ערוך רפ"י יוחסין (דעא"א) ועיין סולם בית אל. וגם בס"ע שלי במוסף י"כ. 
+<b>לפ"ז </b>בהגיית שם הוי"ה ב"ה. אין אסור חמור כל כך (אם לא בהזכרת השם לבטלה. דאפילו על שם אדני. חייב נידוי) אלא משום דזה שמי לעלם כתיב. ואף ההיא משמע דעל פירוש השם ובאורו ברמזיו. נתכוין ההוא סבא (כענין שמפורש בספר ברית מנוחה) דאל"ה. מאי דרשה שייכא בקריאת השם ככתבו. או מי ס"ד. דלית ליה לרבא אסור הגייה דשם הויה כל עיקר. <b>ודע</b> שבגמרא (דקא"ב) פירשו דאינו אסור אלא בגבולין ובלשון עגה. פירש"י בדברי חול (ע"ש ברש"י שני דרכים) <b>נמצא</b> לד"א אפילו בגבולין לא נאסר אלא בלשון חול. 
+<b>ודע </b>עוד. דלהתלמד שרי אף בגבולין (וכן הותר להוראת שעה. הצריכה לכך מפני תקנת ישראל). כדאיתא ביומא פרק בא לו (סט"ב) ועבד רחב"ת עובדא. ולא נענש אלא מפני שעשה בפרהסיא. וש"מ מהתם. דהילכתא היא. אע"ג דמתניא אליבא דיחידאה. 
+<b>וצ"ע </b>מ"ט השמיטה הר"מ. והא סוגיא דתלמודא מקשי מנה. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>אחאב </b>אע"ג דלכאור' עבד תשובה. ע"ס אם לבינה. 
+<b>אחיתופל </b>לא אתפרש בגמרא. <b>ונ"ל</b> פשוט שלא הוצרך. כי כל השלשה מלכים וארבעה הדיוטות שוים היו. חוטאים ומחטיאים. לכך לא היה להם תקנה דקים לן כל החוטא ומחטיא. אין מספיקין בידו לעשות תשובה. <b>והא</b> דמייתי להו תלמודא קראי. היינו לאוכוחי. דלא עבדי תשובה וקבלום. וכדס"ל לר' יהודה במנשה. דאהניא ליה תשובה. <b>והשתא</b> באחיתופל ודאי לא צריך לאתויי ראיה. דלא עבד תשובה ודלא קבלוהו. כי הלא מפורש כי בחטאו מת. ושהוסיף פשע במותו. שאיבד עצמו לדעת. על שלא נעשתה עצתו אשר התעולל ברשע. ולא די שלא שב עד דכא. אלא על פתחה של גיהנם הרבה אשמה. למרוד ביד רמה. לעשות בזדון להכחיד ולהשמיד עצמו מעל פני האדמה. שהעושה כן בזדון. הוא מאותן שאין להם חלק לעוה"ב. כמ"ש במס' שמחות. וזה ברור. ותי"ט כתב מה שכתב. 
+<b>וגיחזי </b>א"ד רבנן דחי. עיין אם לבינה. 
+<b>ובס"ה </b>מפיק ליה מכללא. משום דשמש לאלישע. ועיין מטפחת ח"א. <b>איברא</b> אשכחן דכוותה בתלמיד שהיה לר"א (בפ' הדר) שהגינה עליו זכות שמושו לרבו. אבל אותו תלמיד. לא היה בו אלא חטא דעברה שיצרו תקפו. ותלמיד שחטא בלילה. אל תהרהר אחריו ביום. בודאי עשה תשובה. עכ"פ לא היה חוטא ומחטיא כגיחזי. ברם דורשי חמורות אמרו כולם באים לעוה"ב. כדאיתא בגמרא. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>ואין עומדין בדין </b>שלאחר התחיה כו' ומנא אמינא לה דלא מיירי בדין שלאחר המות שכך פירש"י לקמן אבל עומדין בעדת רשעים שחייבין ונדונין עכ"ל תי"ט. <b>ולא</b> הבנתי הוכחה זו. דילמא הני אין נדונין כלל. 
+<b>אין עתידין לחזור </b>ממקום שגלו. והא דאמרינן שירמיה החזירן כו'. לא כולן חזרו. עכ"ל רע"ב. <b>עמ"ש </b>בס"ד באגדה פ"ק דברכות. הא לן הא להו (ובדרוש מרפא לשון) ובמטפחת ח"ד. 
+<b>אין עתידין לחזור </b>לשון רש"י אותן שגלו עצמן. אין להם חלק. אבל בניהם והדורות הבאין. זוכין ומזכין. <b>כתי"ט</b> דאלת"ה. קשו קראי דיחזקאל. <b>ואי</b> משום הא לק"מ. אי בעית אימא. התם בבני אדם העומדים בתחיה משתעי קרא. ובאותן שהיו קודם הגלות. ושלא חטאו. <b>אי נמי</b> מאותן שנתערבו עם בני יהודה ובנימן מיירי. כי בלי ספק נשארו יחידים רבים מכל השבטים מפוזרים בתוך גלות יהודה (וכמפורש שנתיישבו בירושלם גם מבני אפרים ומנשה (ד"ה א' ט') וכן מאותן שהחזיר ירמי' כמ"ד הכי) אע"פ שלא הוכרו ביניהם ברוב הימים. למעוטם. <b>ודעדיפא</b> הוה ליה למנקט. ולאתויי קרא דיחזקאל (י"ו) ושבתי את שבות וגו' ושבות שומרון ובנותיה. הרי בפירוש שיחזרו מגלות. וכן מוכחת פרשת (שם סל"ז) קח לך עץ אחד. ואם לא בבני בניהם. הני קראי במאי מוקמינן להו. <b>ואיברא</b> דברי רש"י ודאי מוכרחים מעצמם. ואף בלי שום ראיה פרטית מהכתוב. כי כבר הודיעה התורה הקדושה. שבנים לא ישאו חטא אבות. אם אינן אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם. ואם אבות אכלו בוסר. שני בנים לא תקהינה. ולא תבטל אות אחת מן התורה. 
+<b>אף </b>כי הבטחה גדולה ונאמנה שיעדה הכתוב לכל זרע ישראל. אע"פ שילכו בגלות. לא יתייאשו מהגאולה. שלא תעדר עם התשובה ההגונה. כמש"ה והיה כי יבואו עליך וגו' ושבת עד ה' אלהיך וגו' ושב ה' אלהיך את שבותך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים. משם יקבצך וגו'. 
+<b>הרי </b>בבירור שאין אחריו בירור. שחטא הגולים. לא יעכב גאולת הנגאלים. אחר שיזכו לשוב אל ה' בכל לב. <b>א"כ</b> פשיטא שהדבר נכון ואמת מעצמו ומחויב מאליו. שאם בניהם זוכין ומזכין. שלא ישארו בגולה. חלילה לאל הנאמן מעולה. <b>ואפילו</b> אותן שגלו. אומר אני. שאם היו שבים בתשובה. היו מקבלים אותם. אף לדברי ר"ע. אלא שסובר שאין להם קץ מוכרח בלתי התשובה. לא כמו גלות החל הלז (דיהודה ובנימן) שיש לו הבטחה להחיש גאולתם בעתה. גם בלי התשובה הראויה. למען הקים ה' את דברו הטוב. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>אנשי עיר הנדחת. א"ל חלק לעה"ב </b>כתו' ה"מ דלא איקטול. <b>משמע</b> לאו דווקא אנשי עיר הנדחת. אלא ה"ה לכל עובדי ע"ז. <b>וצ"ע</b> מ"ט נקטה מתני' אנשי נדחת. הא אפילו שאר המתים ברשעם. אין להם כפרה. כדתנן פ"ו שכל המתודה י"ל חלק כו'. מכלל דכל שאינו שב ומודה. לית ליה חלק. וה"נ איתא בגמרא (מז"א) מת מתוך רשעו אין לו כפרה (ולאביי אפילו הומת בב"ד. מיהא לרבא אי לא אקטיל בב"ד. ולא בידי גוים. ומת ברשעו. ודאי אין לו כפרה לד"ה) <b>א"ה</b> מאי איריא עיר הנדחת כי לא אקטיל. כל חייבי מיתות נמי. ואצ"ל העובד ע"א ופושט יד בעיקר. כדגלי קרא במגדף הכרת תכרת. דבין לר"ע ובין לרי"ש (פד"מ סד"ב) נכרת הוא לעוה"ב. אפילו היחיד (וכן הדין בי"כ שאינו מכפר אלא על השבים. ואפילו לדברי רבי. אינו מכפר על פורק עול. דהיינו ע"א שלא שב). 
+<b>דילמא </b>רבותא קמ"ל. אע"ג דרבים נינהו. ואקיל רחמנא לגבייהו בדין. סד"א. דהויא להו כפרה נמי. קמ"ל. דאינהו נמי ל"ל חלק. בדלא אקטיל. אכתי לא ניחא. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ההקדשות </b>קדשי בדק הבית. אבל קדשי מזבח ימותו. גמרא. 
+<b>ותרומות ירקבו </b>בתרומה שביד כהן. ואם ביד ישראל היא. שלל גבוה הוא. ותנתן לכהן שבעיר אחרת. פירש"י כלומר לכהן שלא הודח עמהן. 
+<b>והקשה </b>תי"ט מאי מהניא. הא הויא נכסי צדיקים שבתוכה. <b>ולא</b> דמי. ההוא שלל הדיוט. הא שלל שמים. ולא גרע מפקדונות של עיר אחרת שבתוכה. אע"ג דקבול עלייהו אחריות. 
+<b>ול"ד </b>לנכסי צדיקין שבתוכה דנאסרו עמה מעיקרא בשעת הדחה. משא"כ בזו שלא נאסרה באותה שעה תו לא מתסרא. 
+<b>ומעשר שני </b>עמ"ש בס"ד פרק לולב הגזול. 
+<b>אבל נעשית היא גנות ופרדסים </b>ומקרא מסייעו. בדבר הנביא מיכה. כי הלא ידוע מדברי הנביאים פה אחד. ששומרון אין עיר הנדחת גרועה ממנה <b>וכתוב</b> מפורש ושמתי שומרון וגו' למטע כרם. 
+<b>רשעים </b>עשי"ע (סע"ט דךא"ב בסופו). 
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>וזקן ממרא </b>כרש"י כמו ממרים הייתם. <b>אפשר</b> שהיתה גרסתו ממרה. בה"א. כו ממרים הוא מבעלי הה"א. או שמא כך הוא לשון חכמים ביחוד. 
+<b>אולי </b>עשו כן שלא יתערב בחסרי יו"ד. כהן מורה. מורה לצדקה. שהוא משותף כמו כן בהוראת המרי והמרידה. כמו בן סורר ומורה. לכן בחכמה עשו להבדילו ולהכירו בשם מיוחד לו. ועל שם ממרא האמורי. 
+<b>וזוממי </b>נ"ל שהנפרד. זומם בשור"ק. על משקל דומם. טוב ויחיל ודומם. לאבן דומם הוא תואר. ולא ישתנה בקבוצו. על דרך השלמים. יוקשים. עוגבים. <b>או</b> אפשר הוא בחול"ם על דרך פועל מרובע. כמו ורומם תחת לשוני. וגם הוא לא יקבל שינוי ברבויו. כשלמים מזה המשקל. אוהלים. עוללים. עולמים. <b>אבל</b> אי אפשר היותו פועל בינוני. כמו שמני שומם. בני שוממים. וכדרך שרגילים השונים הבלתי מדקדקים בלשונם. לקרות וזוממי בפלס שומרי. כי אז יורה על המזימין. לא על המוזמין. כפי המכוון כאן. וק"ל. 
+<b>עד שיעשה בהם חבורה </b>ואימא אע"ג דלא עביד חבורה. אמר קרא מכה אדם. ומכה בהמה. מה מכה בהמה עד דעביד בה חבורה. דכתיב בה נפש כו'. ואם אינו ענין לנפש בהמה כו'. תנהו ענין לנפש אדם (דהיינו אביו) דאע"ג דלא בעינן מיתה חבורה מיהא בעינן. גמרא דריש פרקין <b>עיין</b> חי"ג. אדכתיב בה נפש. זה לשוני. <b>אע"ג</b> דהכא במכה בהמה תניינא. דסמיך למכה אדם. לא כתיב נפש. דבחובל משתעי כדאמרינן. ובפסוקא קמא כתיב נפש. דבהורגה איירי. <b>י"ל</b> דדייק קרא יתירא. מיכדי הכאת בהמה משום הפסד ממון הוא. דאתשלומין לחוד. קפיד רחמנא. דכתיב ישלמנה. <b>א"כ</b> על כרחך נפש דכתב בה לאו למיתה ממש קאתי. אלא אפילו למיתת אבר הוא דאתא מה לי קטלה כולה. מה לי קטלא פלגא. מכל מקום הזיק ממון חברו. וצריך לשלם מה שהזיקו. 
+<b>היינו </b>דכתב קרא נפש גבי בהמה. למימרא דאהכאה גרידא לא מיחייב מידי. עד דעביד הכאה דנפש. היינו חבורה שהיא מיתת אבר. 
+<b>א"ה </b>הא דאהדריה קרא. וכתב תו ומכה בהמה זימנא אחרינא. לגופיה לא צריך לגמרי. אלא לאפנויי. למגמר מניה. מכה אדם דסמיך ליה. דמה מכה בהמה. כתיב בענינא נפש (ותו דכתיב גבה נפש תרי זימני דלא אצטריך) והא ודאי לא שנא מיתה. לא שנא חבלה. חדא מילתא היא לגבי בהמה. והוי ליה כמאן דכתיב נפש הכא בקרא בתרא נמי. ולמילף מכה אדם מניה. דכמאן דכתיב בגופיה דמי. והוא דבר הנלמד מענינו. 
+<b>הגונב נפש </b>אפילו קטן. רק שיהא בן קיימא. 
+<b>הגונב את בנו </b>ונשתמש בו ברשותו ומכרו. 
+<b>גם </b>צריך לפרש שגנבו מרשות אחרת. שהיה שרוי ברשות אחרים. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>אם שמעו </b>עתי"ט בשם הר"מ ותו'. וכתב ז"ל. וא"כ אינו נעשה ממרא. אפילו לא שמע לדבריהם. וקשיא מה הועילו במאמרם כו', כיון שהזקן אינו מתחייב כשלא ישמע אליהם. 
+<b>ואין </b>בזו קושיא. כי מכל מקום עשו המוטל עליהם. שמא יקבלו דבריהם. המה את נפשם יצילו. <b>מ"ש</b> הכ"מ אם שמעו ז"מ ובית דינו. 
+<b>נתכוין </b>להוסיף לשון זה. כדי ליישב לשון רבים. שמעו. אומרים להם. ור"ל הז"מ. וב"ד החלוקים עמו. שאם הב"ד שבהר הבית שהם אותו ב"ד שבעזרה. מזכה את הז"מ. וב"ד שבעירו עדיין עומד במחלוקתו. ג"כ הדין כך. שבאין לב"ד הגדול מהם. <b>כמו</b> שהוא הדבר בהפך. ר"ל כשהז"מ אינו שומע לדברי הב"ד הראשונים. הכל שוה. כי לא יגרע כחם ממנו בזה. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>כדי לעבור על ד"ת </b>פירש הר"מ כשהודה בחיובה. פטור. אבל אמר אין תפלין על דרך כפירה. יהרג מצד שהוא מין ע"כ. <b>כלומר</b> ואין בו מיתת ב"ד קבועה ומיוחדת לו. אלא מורידין אותו לבאר שחת. בכל אופן שיזדמן. מפני תקון העולם. כך נ"ל. <b>וי"ל</b> שכוונת התנא כך היא. שאם אומר אין תפלין לגמרי מדברי תורה. פטור מדין מיתת ב"ד (שבה עוסק) <b>ודמו</b> מסור ביד כל אדם. הקודם והורגו זכה. דכוותה אשכחן במשנה שלהי שקלים כו' עתשו' אמ"ה ז"ל ( ). 
+<b>ולא בב"ד שביבנה </b>עמ"ש תו' דדווקא כשנגמר דינו קודם שגלתה. וצ"ע איך יתיישב לפ"ז. אלא מעלין אותו לב"ד הגדול כו'. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>מה שלא נאמר לו </b>גמרא. כגון חנניה ב"ע כו' א"ל ר"פ לאביי האי לחברו נמי לא נאמר. א"ל כיון דאתייהיב ק"ו למדרש. כמ"ד ליה דמי. 
+<b>דכוותה </b>אשכחן גבי מרע"ה שנשא ק"ו בעצמו. על מואב ועמון. כדאיתא פרק שור שנגח. 
+<b>כתי"ט </b>ובהכי לא קשיא איכה נדע הדבר אשר לא דברו ה'. כך צריך להיות 
+סליקא סנהדרין 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Shevuot/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Shevuot/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..96ce139d3232b8f5710a06bce1da6854b49112cd
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Shevuot/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt	
@@ -0,0 +1,285 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Shevuot
+לחם שמים על משנה שבועות
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה שבועות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מראות </b>ז"ל תי"ט שנים גרסינן. דמראה לשון זכר הוא. כדכתיב את המראה הגדול כו' תו'. ויתכן לפ"ד לגרוס שהם. אבל מראות לא קשיא. דלגרוס מראים. כו'. דמראה שם לזכר. בסימן הנקבה ע"כ. <b>והנה</b> מ"ש בשם התו' דמראות דמתניתין לשון זכר. מדכתיב המראה הגדול. במ"כ טעות הוא. כי שני משקלים הם. המראה בסגו"ל. הוא זכר. וקבוצו יוכיח. הגם אל מראיו יוטל. 
+<b>אמנם </b>מראות. הוא קבוץ נקבי. מן במראה אליו אתודע. הקמו"ץ. <b>ולכן</b> גם מ"ש תי"ט מראה שם זכרי בסימן נקבי. טעות הוא בידו. כי הסגולי. אין בו סימן הנקבה כלל. ורבים כמוהו במשקלו. מקנה מעשה. וזולתן שהם זכרים גמורים. <b>ואם</b> גם היה כדבריו. שהוא שם זכר בסימן הנקבה. אז ג"כ לא ישתנה בקבוץ. ממינו העצמי הזכרי. ולא ילך אחר הסימן הנקבי המקרי. כמו שנאמר מן יונה יונים. יענה יענים. לבנה לבנים. הילכך גרסת שתים עיקר. 
+<b>ידיעות </b>עתי"ט ז"ל אבל מה שהקשו תו' גבי מראות נתני לכולהו דדמין. ותרצו דליתיה בדלי דלות. לא הבינותי קושיתם. דהא כתיבן בהדדי נמי אמרינן עכ"ל <b>אמנם</b> דברי תו' מובנים היטב. ע"פ מ"ש דבחד סגי. כמ"ש בחידושי גמרא בס"ד. להכי מקשה שפיר נתני נמי דדמיין. אע"ג דלא כתיבן גבי הדדי. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ושעירי </b>ר"ח י"ג הם בכל שנה ושנה. לפי שמוסף ר"ח. היה קרב גם בר"ה. מלבד מוסף ר"ה. והכי מני להו בתוספתא ריש מכלתין. 
+<b>אמרו לו </b>ר"מ הוא דקא"ל לר"ש. כתי"ט לאו דווקא שהוא אמר לו. כו' שהרי ר"ש סתמא הוא רשב"י כו' היה אחר דורו של ר"מ. ע"כ. 
+<b>ודבר </b>תמוה הוא. אטו לא ידע מר. דר"ש חברו של ר"מ הוא. ששניהם תלמידי ריב"ב ור"ע. ונחלקו בכ"מ זע"ז. וזה דבר מפורסם ידוע בתלמוד. וריב"ב סמך חמשה זקנים שבהם ר"מ ור"ש. ולא חשב הר"מ ר"מ קודם ר"ש אלא מחמת כנראה באיזה מקומות. שהיה זקן ממנו. וגם זה אינו מוכרח. אבל בודאי היו זה עם זה בישיבה. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>אלא שדם הפר מכפר על הכהנים </b>על כהן משוח לא קתני. משום דאין כ"ג חייב על טומאת מקדש וקדשיו כ"כ רמ"ז. ועתי"ט פרק ב' דהוריות מ"ז. <b>מיהא</b> לא ניחא כולי האי. דהא ר"ש הוא דקאמר לה. ומי נימא דסתם לן תנא הכא כרבי שמעון. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ותוספת העזרה </b>עמש"ל ד"ה וכל שלא נעשה. 
+<b>ואו"ת </b>והקשו תו' אע"ג דאהרן היה בבנין כו' הלא קודם שנתכהן כו' נעשה. כמ"ש כו' ע"כ. 
+<b>ולי </b>נראה שאין לשונם זה מכוון. כי לעשיית המשכן ודאי לא היו צריכין לכל אלה. והיה מספיק צווי משה ע"פ ה'. רק קביעות המקום למשכן. הוא שנעשה בכל אלה. כדי שיתקדש המקום בלבד. לחייב על הכניסה שם. 
+<b>של שבעים ואחד </b>ובימי משה היו שבעים. כו' אבל בפ"ק מ"ה פירש הרע"ב. משום דמשה במקום סנהדרין קאי. וטעמא דמסתבר הוא. לפי שלא נמצא מינוי שבעים לסנהדרין. כ"א בפ' מתאוננים. והיה זה אחר שנעשה המשכן. ולפרושם דהכא. ס"ל דשבעים זקנים שנאמרו. במ"ת כו' הם היו מיוחדים שבעדה עכ"ל תי"ט. <b>הנה</b> נכנס בדוחק עצום בחנם. ונתעלמה ממנו פרשה שלמה בתורה. ואתה תחזה. שאפילו למ"ד אחר מתן תורה בא. הכל שוין שאמרה למוצאי י"כ. חצי שנה קודם הקמת המשכן. כל שכן למ"ד קודם מ"ת בא. ותו אשתמיטתיה נמי הא. דמיבעיא לן בסנהדרין (דט"ו) שור סיני בכמה. ואילו אדם לא קמיבעיא. ופירש"י התם בהדיא. דכבר הוקבעו סנהדראות לישראל מיתרו ואילך (ועמ"ש שם בחי' גמרא) הרי דמיהת אליבא דרש"י ליתא לגמרי. 
+<b>וכל שלא נעשה בכל אלו </b>ע"פ רע"ב. שכתב וב"ש אע"פ שלא היה שם מלך ולא או"ת. הקדושה שקדש שלמה. קדשה לשעתה ולע"ל. ועבודה דנחמיה. לזכר בעלמא. <b>לפי</b> זה צריך לומר. שלא הוסיפו בבית שני. על העזרה הראשונה. ואם כן. הא דתנן הנכנס לתוספת כו'. לא היה דבר זה מעולם. אלא דאי קתני. אי אתרמי דהוסיפו. אינו קדוש אלא באלו. ועיין בגמרא. 
+<b>אין חייבין </b>על הכניסה בטומאה. 
+<b>ונ"ל </b>הא דנקט חייבין חייבין ל"ר. בתר דפתח בנכנס ל"י. לרמוז שאין ב"ד וכהנים מחייבין את הנכנס לשם שיביא קרבן. מ"מ הוא יחוש לעצמו. שיביא קרבן נדבה (כדבבא בן בוטא. או כר"ע דמחייב בספק מעילה אשם תלוי. דילמא ה"ה בספק טומאת מקדש וקדשיו. בתורת נדבה מיהת) כך נ"ל. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>מ"ע שבנדה </b>דא"ק ותהי נדתה עליו. פתו' מעליו דריש. דהא ותהי אצטריך למדרש. דאפילו בשעת נדתה קדושין תופסין בה. 
+<b>פירוש </b>לפרושם. אע"ג דהוה נמי מוקמינן קרא בבא עליה בהתר. סד"א יגמור. ואח"כ יפרוש. 
+<b>אי נמי </b>הוה אמינא יפרוש מיד. ולא ימתין עד שימות האבר. קמ"ל עליו. אף בשעת נדתה תהא עליו. דשמעת מנה תרתי. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>השרץ ונעלם על העלם שרץ חייב </b>אם היתה לו ידיעה בתחלה שנטמא בשרץ. ואח"כ נעלם ממנו בשעה שאכל. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>עמ"ש </b>בס"ד בשי"ע (סוף ס"ג). 
+
+Mishnah 6
+
+<b>נשבע לבטל את המצוה </b>אמ"ר להרע או להיטיב. אמנם הוא מחייב בשבועה. על דבר שאי אפשר בו שייטב במקום להרע. או ירע במקום להיטיב. והם דברי רשות. הר"מ. 
+<b>לא </b>הבינותי זה. כי מדוע לא יהא אפשר שייטיב במקום שירע. כמו כן בדבר הרשות. כגון אם נשבע שלא יאכל בצל. והוא רע לו באמת (כענין ששנינו פ"ט דנדרים) הלא מיטיב הוא לעצמו. ואם נשבע שיאכלנו. הוא מריע לנפשו. במקום להיטיב. <b>וכן</b> אתה מוצא בכל דבר. ואפילו בנשבע שלא לאכול ככר זו. שהיתה פת הדראה. או אפילו נקיה. וכבר הוא שבע. והיה ירא מאכילה גסה. או שהיה חולה. ואסר עצמו בשבועה. מכל מאכל שיהא. חוץ מן המשקה. <b>ובגמרא</b> מפרש לה שפיר. 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>לא אכלתי </b>עבר על שבועת בטוי. ונראה דלאו בר מלקות הוא. אם לא קבע זמן לאכול היום. דכי נשבע סתם. כלישנא דמתניתין. ודאי לא עבר עד שימות. 
+<b>מיהא </b>מכל מקום באיסורא קאי כל יומא. דילמא מיית ולא קאכיל. <b>גם</b> נראה פשוט שאומרים לו לאכול. וחייב לעשות כן. לעבור באחת. שלא יעבור בשתים. אפילו היה לו לעבור בקום עשה. כל שכן כאן. דבהך מעשה דקאכל. לא עבר על שום לאו. דשבועה שלא אוכלנה לא חיילא כלל. אלא בין אכל. בין לא אכל. כבר יצאה מפיו לשוא. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>שבועה שאין אנו יודעים לך עדות </b>ואח"כ הודו מעצמם. דמה אחרים יודעים. אם אלו יודעים בעדות שכפרו בה. אפילו ראום שיחדום לעדים וקבלו עליהם להעיד. מצו אמרי אשתליין. ועמש"ל רפ"ה בס"ד. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>כפרו שניהם </b>תכ"ד. דהיינו התחיל תכ"ד כו'. וכתו' א"ת אמאי שני חייב. לימא אני לא עשיתי כלום. שכבר כפר הראשון. ואילו היה חוזר בו תכ"ד. גם אני הייתי חוזר בי תוך כדי דבורי. ואור"י דכיון שהעיד זה תכ"ד של ראשון. חשיב כאילו שניהם העידו בבת אחת. ויכול גם הראשון נחזור ולהודות תכ"ד של שני. ואין לשני יותר שהות לחזור. מלראשון לכך אין שני יכול לתנות כלום בחזרת הראשון (ע"כ מהעתקת תי"ט) <b>נ"ל</b> שרצו בזה. שאפילו היה ראשון חוזר בו. תכ"ד של שני. לא היה לשני שהות לחזור בו. אלא בתוך כדי דבור של הודאת ראשון. א"כ. אם היה רוצה לחזור בו. אי אפשר לו להמתין על חזרת הראשון תחלה. ודוק שכך צריך לדחוק. ועדיין. צ"ע בתו'. 
+<b>כפר אחד והודה אחד </b>כגון שכפרו שניהם. וחזר אחד מהן והודה תכ"ד. מה"ד בכפירה והודאה לא מהני תכ"ד קמ"ל. כתי"ט ומה דתמהו תו'. דהא מרישא נמי שמעינן בהודאה דתכ"ד מהני וכדלעיל. מפשט פשיט לה הר"ן. דמתני' הכי מיפרשה הכופר שעמד בכפירתו כו'. 
+<b>לא </b>ידענא מאי פשיטותא. הא ודאי לפי מ"ש תי"ט בשם תו' דלעיל. כולה שמעינן מרישא. וצ"ע בר"ן. 
+<b>שתיהן חייבות </b>כגון שהיו העדים של כת שניה קרובים בנשותיהם (ונשותיהם גוססות) פירש"י נשאו שתי אחיות. כתי"ט וקשיא גוססות. דמשמע תרוייהו. למאי. דכיון שהאחת מתה. הרי נתרחקו. ע"כ. <b>נ"ל</b> דלא דק. דעל כרחך צריך לפרש דברי רש"י לאו דווקא. אלא אפילו מתה אחת. עדיין השני קרוב לתובע. או לנתבע. או לעדי כת ראשונה. דאי לא תימא הכי. אכתי קשיא. עד של כת ראשונה שכפר ראשון. ליפטר. דמצי למימר הא קיימי שני עדים. דלצטרף עד הכשר שבכת שניה. עם השני שבראשונה. ולא אפסדתיה מידי. אלא ודאי הכא במאי עסקינן. ששני עדי כת שניהם. קרובים בנשותיהם. דכל חדא לחודה אית בה קורבה דפסלה. והיינו נמי דדחקיה לרמב"ם וק"ל. <b>והשתא</b> אצטריך תלמודא גוססות. לאשמועינן דשניהם חייבים. דוק היטב. 
+<b>ותו </b>דגוססת חדא. לא פסיקא ליה. דהא כי מתה הך. דהויא קרובה עם עד ראשון שבכת ראשונה. אכתי קיימא הך. והיכי ס"ד דמצי למפטר נפשיה. משום דקיימי עדים. הא אכתי איכא חד דפסול. והדרא קושיא מאי קמ"ל. דוק והבן. 
+<b>ושאנס פ' איש את בתי </b>כו'. משום בושת ופגם. פרש"י פגם. בתולה כתובתה מאתים ואלמנה מנה. וכתי"ט. שותא דמרן לא ידענא. דלא אשכחן זכותא לחבוה בכתובה. ותו דמתני' היא. פגם רואין אותה כאילו היא שפחה נמכרת. ע"כ. <b>ואיברא</b> לקמייתא אמינא. ודאי אשכחן בארוסה. וכדתנן המארס את בתו ונתגרשה כו' כתובתה שלו. ואפילו בנשואה. לדברי ר"י. דס"ל ראשונה של אב. <b>ותו</b> אפילו ליכא לאשכוחי. השתא מיהא לא באלמנה וגרושה עסקינן. אלא בשומא. מה ששוה בתולה יותר מבעולה. דבעי למילפה מכתובתה. דעדיפא בתולה מנה בשוויה. מאלמנה. 
+<b>ודקתני </b>תנא פגם רואין אותה כאילו היא שפחה נמכרת. דילמא היינו הך. אידי ואידי חד שיעורא. ותנא נקט מילתא פסיקתא. איך לשער כל הפגמין בדיוק. לפי שיש אשה חשובה. שפגמה גדול יותר. וכמ"ש התו' שם. ורש"י משער בבינונית. דשוה בכל אדם שעור זה. בין בתולה לאלמנה בינונית. <b>ועוד</b> נ"ל שאף בבתו שיצאה מרשותו ממש. ע"י נשואין ומיתת הבעל. אם עדיין קטנה היא. שלא הגיעה לעונת הפעוטות. ידה כיד אביה. ועכ"פ בהרשאתה ודאי סגי כה"ג. ויכול להשביע על פי טענתו. את הנתבע. בשבילה. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ופתה את בתו </b>עתי"ט. <b>ולא</b> ידעתי מה הזקיק למפרשים לטרוח בכך. ומדוע לא נפרשהו כמשמעו. ר"ל האב פתה את בתו. דפטורין. משום דאיהו פטור. כדתנן בפא"נ הבא על בתו כו'. שכל המתחייב מיתת ב"ד אינו משלם קנס. ולא ארבעה דברים. שאין אדם מת ומשלם. ואפילו בשוגג ומוטעה. כי לא חלק הכתוב בין שוגג למזיד. לפטרו ממון. <b>שוב</b> ראיתי בפירש"י. שי"מ כן. ושכך שמע. אבל הוא דחה פירוש זה. וכתב שא"א להעמידה. דאפילו בלא חיוב מיתה נמי. מאן קתבע. השתא אם אנסה אחר. בשתה ופגמה וקנסה לאביה. אנסה אביה. קנס בעו לשלומי לה. ע"כ. <b>ותמיהא</b> לי טובא. אי הכי תקשי ליה מתניתין דאלו נערות שא"ל קנס. הבא על בתו. למאי קתני לה. אלא ודאי לאו דיוקא הוא דסד"א אע"ג דפטור מפגם וקנס. מ"מ בבושת ריפוי וצער. אימא ליחייב. כדקיי"ל בחבלה דשלה היא. בין בבת של אחרים. בין בבתו. משו"ה אצטריך תנא הכא (אפילו בא בהרשאה מבתו) והתם בכתובות. שלא תחלוק בשום חיוב ממון. לפטור מן התשלומין. במקום מיתה. 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>שאמר איש פ' לתן לי כו' פטורים. </b>שאפילו הוא כדבריו אין חברו חייב לו כלום. מסיים בה תי"ט. ואפילו הוא עני אינו חייב לו אלא (כצ"ל) מטעם נדר כו' אלא שמנדין אותו. או מכין אותו עד שיקיים מוצא שפתיו נ"ל ע"כ. <b>ולא</b> ידעתי מנין לו זה. דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה. אלא לעני במתנה מועטת בלבד (עח"מ סרמ"ג וי"ד סרנ"ח) ואף ישנה בשאלה <b>וכיון</b> שכן. אין כאן נדוי ולא הכאה בשום אופן כלל וכלל. לא הוזכרו דברים כאלה של כפייה. אלא בחיוב ממון ממש כפקדון. לפיכך אין העדים חייבין על אמירה כזו איך שתהיה. 
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+<b>בשמים כו' פטורים </b>אע"ג דאיכא משמעות בקראי. שהקב"ה ג"כ נקרא שמים ככתוב ואתה תשמע השמים. וכתוב בדניאל די שליטין שמיא. בידוע שאין לשמים החומריים שולטנות חלילה. בודאי כוונתו לשמים. לשי"ת. וכן רגיל בפי חכמים. ושנו וכל מעשיך יהיו לשם שמים (סודו גדול ונורא. רמזתיו כ"פ ויעוין בזמרת הארץ) קמ"ל כיון דאיכא שמים גשמיים גלגליים. לא הויא שבועה. 
+<b>המקלל עצמו וחברו </b>חייב ולוקה. <b>אע"ג</b> דאתי מחרש בק"ו. ואין לוקין מן הדין. מדינא נמי אתי. כדאיתא בפ"ז דסנהדרין (ס"ג) וחרש נמי לא נפיק ממשמעותיה גבי כל אדם. לומר שחייב על קללתו גם שלא בפניו. אע"פ שאינו לא שומע ולא יודע. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מפי עצמו </b>עתי"ט עד. אלא שבשעת השבועה כפר אח"כ הודה כו' וה"ה בשבועת העדות ע"כ. 
+<b>תמהתי </b>מה הלשון אומרת הוא הדין. והלא שם אי אפשר לחייב לעדים. אלא בחזרו והודו. שאין מקום לברר הכפירה בעדים. כמ"ש שם בס"ד. <b>איברא</b> הכא לכאורה פירושו שהודה. או באו עדים. ורש"י דנסיב הכא הודה. דומיא דשבועת העדות נקיט. מילתא דפסיקא ושויא בתרווייהו. וקמ"ל נמי רבותא. שאפילו בהודאת עצמו מתחייב בקרבן (דס"ד אין אדם משים א"ע רשע) אין צריך לומר אם נעשה כפרן ע"פ עדים <b>ברם</b> בקושטא ליתא. דהא איבעיא לן בגמרא הזיד והתרו. ותי"ט לא דק בהך מילתא איהו קסבר דסלקא סוגיא בבאו עדים פליגי וקיי"ל כר"י דמחייב. ולא היא. הב"ע בדלא באו עדים. אלא בממון שיש עליו עדים איירי במסקנא. דמפטר אליבא דרי"ו מטעמא דיהיב ביה הר"מ. דילמא לא יבואו. והא דייק שפיר. מיהא בבאו עדים. היינו בעיין דהזיד ואתרו ביה. ולא איפשיטא. ולא איפסיקא בה הילכתא. והר"מ נמי לא פסקה בחבורו. <b>ונ"ל</b> פשוט דכה"ג פטור מקרבן. כיון דספקא הוא. 
+<b>השתא </b>דיוקיה דתי"ט ארע"ב. לאו מילתא היא. ודוק. ובכדי טרח בדחוקין. 
+<b>ולא </b>ירדתי לסוף דתי"ט. במה שרצה ליישב לשון רש"י ואח"כ הודה ולא נקיט באו עדים וכתב דהיינו משום דמילתא פסיקא. דבעדים לא משכחת דמחייב אלא כשא"ל קרקע. או דמחל על השיעבוד. <b>פליאה</b> דעתו ממני. כי מה הועיל בכך לרפא שבר קושיתו על נקלה. שהרי עדיין הקושיא (שהקשו תו') במקומה עומדת. מאי אריא במקום עדים ושטר. דאין נשבעין משום כפירת קרקעות. הא אפילו בע"פ נמי שעבודא דאורייתא. משו"ה בכדי טרח. ואיני רואה שום תועלת באריכותו כאן. ורש"י לא מחית נפשיה לפלוגתא דרבה ורבי יוחנן. 
+<b>ונראה </b>פשוט. אע"ג דלענין ממון ההודאה שלא בעדים. אינה כלום. מ"מ לענין קרבן. לא בעינן הודאה בב"ד. ולא עדים. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>וההודאה בש"פ </b>עתי"ט בשם הר"ן ותו'. וכתב הוא ז"ל אלא קשיא מ"ש רע"ב דבשבועת התורה ע"כ לית ליה קרקע. א"כ היכי מצו למגבי מניה קרקע. 
+<b>ואי </b>משום הכי. לא אריא. דהא משכחת לה במחל על השעבוד. ואע"ג דמחל על השעבוד. כי לא רצה להשבע. אנן נחתינן לנכסיה. משום דעבר אדאורייתא. וקנס חכמים הוא. אע"ג דלא משתעבדי נכסיה. שכבר מחל לו על השעבוד. לפי שהיה סבור שישלם לו מטלטלים. ובזה הוסר כל הטורח של תי"ט כאן. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>אל תתנהו לי אלא בעדים </b>איכא לפרושי דקבל עליו שלא לתנו אלא בעדים. דומיא דרישא. דאמר לו הן. הכא נמי איירי כהאי גוונא. ותנא לישני קלילא נקיט. וסמיך אדלעיל. ובלא"ה נמי אורחיה לקצר. דהא דקתני הן. נמי צריך לפרושי. דקאמר ליה הן. ואמר אתם עדי. והכא נמי אע"ג דשפיר מתוקמא באומר הן. וקבל לפרעו בעדים. מיהא ודאי דווקא בדאמר בפני עדים עסקינן. דאי לאו הכי. מכל מקום כי אמר לו נתתיו לך. פטור. דמהימן במגו. <b>משו"ה</b> ליכא למידק מידי. דבתר הלואה נמי משתעבד לוה לשלומי בעדים. כמ"ש הר"ן והה"מ. דאיברא אפי' תימא דהכי הוא. מי לא צריך לאוקמה. דאמר ליה באפי סהדי כדאמרן. הא על כרחך חסורי מחסרא מתני'. ולאו תרוצי מתרצת לה. תריץ נמי הכי. ואין אחר קבלה כלום. ודוק. <b>ומ"ש</b> המגיד משום דעבד לוה לאיש מלוה. <b>אינו</b> נוח לי. שהרי זה אומר אין רצוני להיות עבד על כרחי. להמתין עד שאמצא עדים. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>שומר חנם </b>כו' <b>ושואל ושוכר</b> לא הוזכרו כאן כו'. דהוה מצי למימר שואל אינו משלם אונסין וגנבה ואבדה כו'. הרא"ש <b>לא</b> הבינותי זה. האי אונס וגזל ואבדה. היכי דמי. אם נטלוה מסיקין. או שטפה נהר. צריכא למימר. אטו מי גרע שואל מגזלן. שבכל מה שאינו מחמת הגזלן. אומר לו הרי שלך לפניך. דקרקע אינה נגזלת. וכל היכא דאיתה. ברשותא דמרה איתא. ומאי קמ"ל הכא גבי שומרים. <b>ובכפר</b> נמי לא משכחת לה. דכי מודה מקצת. מאי דקמודי ביה הילך הוא. 
+<b>אלא </b>מיהו אכתי איכא לאשכוחי ביה עסק שבועה. על ידי עד אחד. אי נמי היכא דחפר בה בורות כו'. דלאו הילך הוא. וכענין מיכרא גרגותא. דאייתי בתי"ט. דכה"ג ודאי לאו הילך הוא. והוה מיבעי ליה אשתבועי. אי לאו דמיעטיה קרא. <b>אפי"ה</b> לאו דיוקא הוא ליתני נמי שואל אינו נשבע ע"י כפירה והודאה. דהא קתני ליה ש"ח אינו נשבע. דכל טענה שיש בה הכחשה בכלל הוא. ולא אצטריך למהדר ומיתני. אלא מאי דאיתיה בשואל. ולא באינך שומרים. 
+<b>וא"ת </b>הא איכא לאשכוחי בשואל בית ונשרף. דמשלם. <b>הא</b> מילתא תליא בפלוגתא. אם תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי. דאיכא דפליג (ועח"מ סצ"ה). 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ר"מ מחייב שבועה </b>עתי"ט עד וה"ז כתובע ממנו מטלטלין וקרקע. <b>דברי</b> רשב"א הללו שגבו ממני. שהרי לדברי ר"מ. אין כאן אלא מטלטלים. גם סוף הלשון אינו מובן. וצ"ע בר"ן. 
+<b>לא כי סלע הלויתני </b>כו' עתי"ט בשם הר"ן דשקיל וטרי טובא מ"ט לא אמרינן שלא הודה לשלם לו אלא אם יחזיר לו משכונו כו'. <b>ולא</b> ידענא כל הך טירחא למאי. הא קאמר סלע הלויתני וג' דינרין היה שוה. הרי מחשב עמו. סבר וקבל לצאת י"ח. אע"פ שאינו מחזיר לו משכונו. אלא מחולק בשויו של משכון. ורוצה לנכות מחובו יותר ממה שאומר המלוה. אינו מבקש אלא הפסדו בלבד. ואי לאו הכי. מאי נ"מ כמה הוה שוה. והרי זה מובן היטב שרוצה לשלם היתר. ומסייע ג"כ למ"ש במאמינו. דקאי אכולהו. 
+<b>שמא ישבע זה </b>כו'. וא"ת ולמה שנה הטעם דנשבע תחלה. ולא שנה הטעם דעיקר שבועה למה היא דשמא עיניו נתן בה כו' תי"ט. 
+<b>ולק"מ </b>דהא אוקימנא למתני' בבבא דלקמיה. במאמינו. א"כ משו"ה ודאי לא משביעין ליה. דהא הימניה. אלא דחכמים אצרכוהו שבועה מכל מקום. מטעמא דלא יתחלל שם שמים. 
+<b>ונמצא </b>לפ"ז. עדיין אין דינו של הר"מ מוכרח ממשנתנו. ושגה בתי"ט בכך. גם בלא"ה לדינא צ"ע. אם יש לסמוך בפשיטות כדברי הר"מ. שהוליד מחמת קושיא הנ"ל דין חדש. שאם היה המשכון לשון זהב ולא בגדים שיש בהם רקמות. וכיוצא בהן שאין כאן טעם שמא עיניו נתן בו. ממילא אין כאן שבועה. 
+<b>ואע"ג </b>דסברא היא. אפ"ה זמנין דחביב לאדם. ביותר. מה שטרח בו. אע"פ שמינו מצוי בשוק. ביחוד אם הוא דבר שגדל ברשותו. כי ההיא דאמרינן אדם רוצה בקב שלו כו'. ואמרינן נמי הני מברכן. וכן אם הוא מעשה ידיו. כגון שארג בגד. וכל כיוצא בו. דפשיטא דניחא טובא. ושוי גביה טפי. אע"ג דשכיח לקנות כמותו בדמיו. 
+<b>ואע"ג </b>דאפ"ה לכאורה מסתברא כוותיה דהר"מ. דמאי אכפת לן אי שווי טפי לגביה דהיאך. משו"ה לא חביב גבי חבריה. הא לא שוי טובא. ואמאי נחשדיה בכדי. דהא שכיח ליה דכוותיה למזבן בשוקא. למה יהא רשע בחנם. 
+<b>אעפ"כ </b>צריך להתיישב בדבר. הל' למעשה כי לפעמים עם היות נמצא דוגמתו עכ"ז יש חלוק והפרש דק. בטוב איכות הדבר ההוא. ומורי ליה היתירא. ולא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו. וסבר נמי לא בעינא דאטרח. 
+<b>או </b>שמא רוצה להנקם ממנו. מאיזה טעם. ומאחר שיודע שהדבר הלז. חביב עליו מאד. מבקש לאבדו ממנו ולהציל עיניו. וחושב שאין עון בידו אם נותן לו דמיו. <b>ועוד</b> פעמים שהדבר ההוא המופקד. כבר היה של הנפקד. שמכרו או שנתנו למפקיד או לזולתו. או הפקירו (שוב הוצרך המפקיד להפקידו או להשאילו או להשכינו. ביד הנפקד בעליו הראשון) עתה בראותו את שלו בידו. חזר וחמדו והחזיק בשלו החביב אליו מטעמים הנ"ל (אע"פ שהיה דחוק לפי שעה והסכים למכרו. או להפקירו באחת הסבות. עתה מתחרט הוא. וסובר שרשאי ומותר לעשות כך לחזור לשלו. ולהחזיר הדמים (ואשכחן כה"ג דמצוה היא משום ועשית הטוב והישר. כדקיי"ל שומא הדרא לעולם מה"ט. ועמ"ש בס"ד במו"ק ח"מ ס"ס רה) פשיטא דמורה היתר לעצמו כה"ג. <b>הילכך</b> לעולם שבועה זו במקומה עומדת לדעתי. 
+<b>מכל </b>מקום הכל לפי ראות עיני הדיין בזה. כפי ריחוק החששה. כך נ"ל לענין דינא. דהוי שודא דדיינא. 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ואלו נשבעין ונוטלין </b>עתי"ט. <b>לכאורה</b> נ"ל דלק"מ. משום דלא קחשיב תנא דידן אלא שבועות שע"י כפירה הן באין. וכל הני דמייתי בתי"ט בשם תו' ור"ן. אינן על כפירה כלל. ואפילו לא טעין השבע. כמו בפוגם ואינך דלקמן. 
+<b>משו"ה </b>לא דמו אפילו להנהו דס"פ. דנשבעין שלא בטענת בריא. אלא בטענת שמא מיהא בעינן. והני דמקשו מנייהו אפילו טענת שמא ליכא. אפ"ה רמו רבנן שבועה עליה. וצ"ע בתו' ור"ן. 
+<b>השכיר </b>נשבע ונוטל כשאין לבעה"ב מגו. כמ"ש רע"ב. <b>וא"ת</b> כי איכא מגו מאי הוי. וכי משום מגו אזלא לה טרדת פועליו דבעה"ב. 
+<b>תירץ </b>הר"ן ה"ק. ודאי כי טעין שפרע ברי קושטא קאמר. דאי מסתפקא ליה וטעין בדדמי. לא הוה אמר מילתא דידע דמספקו בה רבנן כו' והוה טעין דלא שכרו כלל ע"כ. <b>אבל</b> כשאין לו מגו. אינו נאמן אפילו בטענת ברי. דשמא שכח מחמת טרדא. מתוך שסבור שפרע. טוען ברי. אע"פ שמסופק. <b>הוא אומר נתתי</b> ז"ל תי"ט. כרע"ב אבל א"ל שתים קצצת כו' נשבע בעה"ב כו'. וזה כסברת רי"ף בקציצה לא תקנו כלום אלא הניחו ע"ד כו'. וכר"ן ולמה לא תקנו בקציצה כו'. <b>במ"כ</b> נתבלבל בהעתקת לשון ר"ן בכאן. דהך קושיא לאו אסברת רי"ף כתב לה. אלא אסברא די"א שלא תקנו כלום בבעה"ב כופר בכל לשכיר. אלא אוקמוה אד"ת. דכופר בכל פטור מכלום לדינא דמתני' (דאכתי לא נתקנה הסת בימי התנא) עלה קאי הר"ן וקדייק. וא"ת למה לא תקנו בכופר בכל (כצ"ל בבי"ת. לא כמ"ש בתי"ט ככופר בכ"ף) כו' מפני תקנת שכיר כו'. כלומר שהרי היתה ראויה שבועה זו לתקנה. כדאשכחן דשקלוה לשבועה מבע"ה. מפני תקנת שכיר. (ואזיל לשטת פירושו בדף הקודם. במאי דקאמר תלמודא עקרוה לשבועה. ע"ש וק"ל) וע"ז תרץ. ה"מ היכא דחולקין על כל השכירות. ואי מהימן בע"ה לומר פרעתי. פסקיה לחיותיה לגמרי. אבל כי פליגי בקציצה. א"א שיהו חולקים. אלא בדבר מועט. וליכא בההיא כפירה כדי חייו דשכיר. להכי לא תקנו שבועה. <b>הרדב"ז</b> (בתשו' סס"ד מראשונות נזדמן לידי. וראיתי דשקיל וטרי בה) השיב על זאת. וז"ל וק"ל עלה טובא. דמה לי כל חייו ומה לי מקצת חייו (הא לאו מילתא. ודאי כל ימי עני רעים. וחייו אינם חיים. ולא חשו. אלא שלא יצא בפחי נפש לגמרי) ותו דקאמר אין ביניכם אלא דבר מועט. והתניא אומן אומר קצצת שתים והלה אומר לא קצצתי אלא אחת. והלא יש ביניהם על חד תרתי. נמצאו חייו תלוים גם בקציצה (בהא נמי אמינא בחדא מחיתא. אע"ג דאיכא בינייהו טובא דבר מועט מיקרי. כיון דמיהת אית ליה מחצית התביעה. ואפילו בציר מהכי. המועט מחזיק את המרובה של כדי חייו. דמ"מ אינו מת ברעב. משא"כ בכופר בכל שכרו. שלא נשאר בידו מאומה (לתת באוכל. להשיב נפשו) בהא אזיל נמי מאי דקאמר ותו דשכרן של פועלים אינו (כצ"ל) ידוע כו') ותו דכתב דאחר זמנו אין בו כדי חייו. וזה דבר זר מאד בעיני. דמ"נ אם לא אכל באותו יום נמצא מת ביום השני ברעב. ואם הקיף ואכל צריך לתת שכירותו של יום זה. נמצא שיש בו חייו בין בזמנו בין לאחר זמנו כו' (הא נמי לק"מ. כי אם אינו עושה אצל בע"ה זה. מוצא לעשות אצל אחר) ותו דהשתא ומה אם בתוך זמנו דליכא למחשדיה לבעל הבית דעבר בבל תלין. שדיוה שבועה אשכיר עבר זמנו דאיכא למחשדיה. דעבר אב"ת. לא כ"ש שהיה ראוי לתקן שישבע שכיר ויטול כו' (האי ק"ו פריכא. איברא הוא אפכא. מה לי תוך זמנו שכן אין כאן משום בל תלין. והלואי שיפרע אדם תוך זמנו. משו"ה שדיוה לשבועה אשכיר. כיון דלא חשדינן ליה דעבד איסורא. אבל אחר זמנו. אי שדית לה שבועה אשכיר. הא קחשדת לבה"ב דעבד איסורא. וקעבר אלאו דאורייתא ודאי. אחזוקי אינשי בעברייני לא מחזקינן. וממונא לא מפקינן. ומאי דדחיק רדב"ז תו. דבטעמא דטריד בפועליו. מתרע לה חזקה דאין בעה"ב עובר כו') ליתא. משום דהך סברא דטרדת פועלים. סברא בעלמא היא. מסתייה למשדייה שבועה אשכיר. היכא דליכא לתא איסורא דאורייתא. ברם במקום חשדא כי האי. לא מהניא הך סברא. (לשוויי לאינשי רשיעי לא ס"ד) וכ"ע להשיב ע"ד הר"ן. במ"ש שראו חז"ל שיש לתקן שבועה כו' שלא ילך השכיר לעתותי ערב בפחי נפש. במחילה לא תקן דבר דמה לי לעתותי ערב. מה לי למחר. כל זמן שהולך בלא שכירותו הולך בפ"נ. וזה ברור (לא היא. הא תריצנא לה. דאין לחוש ליום מחר. לכי יום נמצאת פרנסתו עמו. ושפיר קאמר הר"ן) שוב הביא מ"ש הריטב"א ע"ש. וסיים אלא דק"ל יציבא בארעא כו' כי אין אדם מעיז לגמרי לכפור בכל. והיכא דבע"ב אומר נתתי. ושכיר אומר לא קבלתי. דחד מנייהו כופר בכל ומעיז פניו. אמרת דהוי מילתא דשכיחא (היינו משום טרדה דפועלים) וכי פליגי בקציצה כו' הוי מילתא דלא שכיחא כו' (זהו משום ששכר פועלים דבר ידוע הוא ומפורסם. כדפריש הר"ן. ובזה סרה גם קושיית הנמשכת. דתו היכא דפליגי על כל השכירות דאי"ל חד מנייהו משקר כו'. והיכא דפליגי בקציצה אי"ל תרוייהו קושטא כו'. לק"מ ע"פ מ"ש. ודעת לנבון נקל. ולא ראיתי להאריך בכך כאן. שלא להטריח על המעיין. על כן העתקתי לשונו רק כפי הצריך. והבלעתי דברי ירח תשובתי עליו בקצור מופלג. מתוכה מזרחת). 
+
+Mishnah 2
+
+<b>למשכנו </b>נראה לי דנקט האי לישנא. אע"ג דלא קטעין הכי. ולאו בהכי מפלגי. כדמסיק. <b>אלא</b> אשמעינן אע"ג דאי בעי אמר הכי. אין חטפי ודידי חטפי. על דעת משכון. וכנסכא דר"א. או לקוחים הם בידי. קמ"ל דאין כאן מגו. אפילו בטענת משכון. כיון דשלא ברשות עבד. לית ליה מגו (ואפשר אפילו הלה מודה שנכנס ע"ד למשכנו. ואח"כ נולדה מחלוקת ביניהם. אם לקח מאומה. או כמה לקח. אפ"ה לא הויא מגו. כה"ג. דלא ברשות קעבד) וכל שכן בכל מה שיטעון לפטור עצמו. והלה מכחישו. שנאמן בעל הבית בשבועה. משום קנסא בלחוד. <b>ותו</b> שמעינן מנה אידך נמי. הא דמסיק הרע"ב. דכי קטעין ליה במאי דלא אמיד. דמהימן היאך בשבועה. ולא מפסיל לשבועה כחשוד אממונא. דקמ"ל. הך שבועה דמתני' לאו מדינא היא. דהא ודאי אית ליה טענה לאפטורי. ולאו גזלן הוא משו"ה. אלא קנסא הוא. הילכך היכי דמסייע ליה מידי. משבעינן ליה ומיפטר. 
+<b>ה"ז נשבע </b>לשון תי"ט. ומ"ש הרע"ב ואין שם אחר כו'. ולא קשיא דא"כ יתבעהו לאותו אחר ע"כ. <b>לא</b> ידענא מאי קשיא. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>חבלת בי שתים </b>אע"ג דשבועה זו אינה אלא קנס חכמים. כל דתקון כעין דאורייתא. וטענת שתי כסף איכא. דמיירי שהחבלה שוה כל כך. ש"מ דס"ל לר"י דבר גורם לממון כממון דמי. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>שבועת העדות </b>הקשה הרשב"א מאן מוכח דעבר עלה במזיד. דילמא אשתלי כו'. וכר"ן לא קשיא. דכל שהיה העדות קרוב כל כך דאי אפשר לתלות בו שכחה. לא אמרינן דילמא אשתלי. <b>וצריך</b> פירוש. דהיכי מיירי. אי בראוהו אחרים שראה. והוא כופר. א"כ אינו חייב בכפירתו (כדאיתא לעיל מ"ד פ"ד) ומסתבר דלא מיפסל נמי וכמש"ל רפ"ד ורפ"ה. <b>ותו</b> דאכתי קשיא הכי נמי היכי מצו למפסליה. על פי אחרים שאומרים שראה. שמא הוא היה טרוד במחשבה אחרת. ולא השגיח לראות. אע"פ שהם חושבים שראה כמוהם. ואי בדאמר להו ראיתי. ושוב כפר. הו"ל הודאה חוץ לב"ד. ואינה כלום. ועוד אין זה סמוך וקרוב. גם שיעור קרוב צריך באור. <b>וצ"ל</b> דמיירי בבא לפני ב"ד והודה שיודע בעדות זו. והשביעו זה שיעיד האמת. ואז חזר בו וכפר שאינו יודע בעדות זו כלל. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>אמר לו תן </b>בעדים. או בע"ה מודה. 
+<b>לבני </b>אפילו כה"ג (ער"ן בתי"ט) בעי חנוני אשתבועי. <b>ותני</b> נמי פועל. קמ"ל דאפ"ה חנוני אשתבועי ושקיל. אע"ג דצריך נמי לשלם לפועל. <b>ולא</b> זו ואצ"ל זו הוי. כמ"ש תי"ט. דליתא. ונדחק בחנם. 
+<b>אלו ואלו </b>הוי כמו אלה או אלה. וטובא דכוותה. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>עיין </b>תשו' אמ"ה ז"ל (סקמ"ג). 
+<b>ישבע החנוני ויטול </b>לפי שחנוני עשוי ליתן פירות קודם שיטול הדינר. <b>אע"ג</b> דבמילי דעלמא. אמ"ר שרי כיסך. פתח שקך. מ"מ אין כל הפירות שוין. דאיכא דמרקבי. ולא משהי להו. וכי אמ"ר באקושי. <b>ונראה</b> דהכי נמי בזבינא דרמי באפיה. וכל שכן במקום שדרכן ליקח באשראי כל סחורה. דכולא חד דינא אית להו. ולא דווקא נקט פירות. אלא אורחא דמילתא הוא דנקט. שכן דרך חנוני המקיף. שמוכר פירות. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>אפילו נולד הבן כו' ה"ז נשבע ונוטל </b>וא"ת זה אי אפשר בפחות מארבע עשרה שנים. והרי עברו עליו שתי שמטות. שמעת מנה אין שמטת כספים נוהגת בזמן הזה. 
+<b>ותיובתא </b>לרא"ש בתרתי. דאשכחן בתשו' שהרעיש את העולם. על הבלתי נזהרים עכשיו לשמט כספים. <b>ותו</b> דקפיד טובא אשטר ישן. וחייש מלמגבי ביה. והא כה"ג ודאי נזדקן השטר טובא (דסתם ישן שנים. מיושן שלש שנים. אע"ג דאשכחן נמי ישנה. ששים שנה) ולא חייש ליה תנא דמתני' לגמרי. <b>וי"ל</b> דלק"מ. כיון דנאמן אדם לומר פרוסבול היה לי ואבד. הכי נמי טענינן ליה אנן ליורש. אע"ג דלא קטעין איהו. 
+<b>ומשו"ה </b>ניחא נמי דאין כאן. בית מיחוש לשטר ישן. דודאי שטר ישן דעלמא. איתרע ליה קצת. וצריך דרישה וחקירה. מיהו שאני קטן. דלא ידע במילי דאבוהי. ובעל כרחו ממתין עד שיגדיל ויודיעוהו. ודאי ליכא למיחש מידי. 
+<b>ואי </b>איתא למלוה כפרנית בשטר (עמש"ל בסמוך מ"ח) משכחת לה נמי כה"ג. ובסתמא נמי טענינן ליה. דכפרנית היתה. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>והשביעית </b>עתי"ט בשם הר"ן משמא דגמרא דבני מערבא. מלוה שנעשית כפרנית אינה משמטת. <b>צ"ע</b> אם איתא אפילו במלוה בשטר. 
+<b>עתי"ט </b>בהצעה שלפני מסכת עדויות. שהביא לשון ר"מ ור"א שנדחקו מאד בענין זאת המסכתא. <b>ולא</b> שמו לב אל המחלוקות שנזכרו בה למה אלו דווקא. והלא בהרבה דברים יותר מאלה. נחלקו אותם התנאים. גם ב"ש וב"ה. 
+<b>ונ"ל </b>שכל אלו החלוקין ששנו דבריהם בזאת המסכתא לא מדעת עצמם נחלקו. אלא כולם עדויות היו. ועדיהם המה אלו החלוקין. זה על זה. שכל אחד אמר מפי המרובין מה ששמע. העיד. וכן לחברו הנחלק עליהם. כענין עקביא ומחלוקתו. עם שנראה שע"פ סברת עצמם באו לידי מחלוקת. כמו בפ"ו. מחלוקת ר"י יר"ן עם ר"א. ואעפ"כ התחיל רבי לומר העיד ר"י ור"ן. גם ר"א לא דבר שלא שמע מפי רבו. 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Shevuot/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Shevuot/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..79eb7b51cb14732a4ed2305ee9c3b48294d243e3
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Shevuot/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,288 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Shevuot
+לחם שמים על משנה שבועות
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Shevuot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה שבועות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מראות </b>ז"ל תי"ט שנים גרסינן. דמראה לשון זכר הוא. כדכתיב את המראה הגדול כו' תו'. ויתכן לפ"ד לגרוס שהם. אבל מראות לא קשיא. דלגרוס מראים. כו'. דמראה שם לזכר. בסימן הנקבה ע"כ. <b>והנה</b> מ"ש בשם התו' דמראות דמתניתין לשון זכר. מדכתיב המראה הגדול. במ"כ טעות הוא. כי שני משקלים הם. המראה בסגו"ל. הוא זכר. וקבוצו יוכיח. הגם אל מראיו יוטל. 
+<b>אמנם </b>מראות. הוא קבוץ נקבי. מן במראה אליו אתודע. הקמו"ץ. <b>ולכן</b> גם מ"ש תי"ט מראה שם זכרי בסימן נקבי. טעות הוא בידו. כי הסגולי. אין בו סימן הנקבה כלל. ורבים כמוהו במשקלו. מקנה מעשה. וזולתן שהם זכרים גמורים. <b>ואם</b> גם היה כדבריו. שהוא שם זכר בסימן הנקבה. אז ג"כ לא ישתנה בקבוץ. ממינו העצמי הזכרי. ולא ילך אחר הסימן הנקבי המקרי. כמו שנאמר מן יונה יונים. יענה יענים. לבנה לבנים. הילכך גרסת שתים עיקר. 
+<b>ידיעות </b>עתי"ט ז"ל אבל מה שהקשו תו' גבי מראות נתני לכולהו דדמין. ותרצו דליתיה בדלי דלות. לא הבינותי קושיתם. דהא כתיבן בהדדי נמי אמרינן עכ"ל <b>אמנם</b> דברי תו' מובנים היטב. ע"פ מ"ש דבחד סגי. כמ"ש בחידושי גמרא בס"ד. להכי מקשה שפיר נתני נמי דדמיין. אע"ג דלא כתיבן גבי הדדי. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ושעירי </b>ר"ח י"ג הם בכל שנה ושנה. לפי שמוסף ר"ח. היה קרב גם בר"ה. מלבד מוסף ר"ה. והכי מני להו בתוספתא ריש מכלתין. 
+<b>אמרו לו </b>ר"מ הוא דקא"ל לר"ש. כתי"ט לאו דווקא שהוא אמר לו. כו' שהרי ר"ש סתמא הוא רשב"י כו' היה אחר דורו של ר"מ. ע"כ. 
+<b>ודבר </b>תמוה הוא. אטו לא ידע מר. דר"ש חברו של ר"מ הוא. ששניהם תלמידי ריב"ב ור"ע. ונחלקו בכ"מ זע"ז. וזה דבר מפורסם ידוע בתלמוד. וריב"ב סמך חמשה זקנים שבהם ר"מ ור"ש. ולא חשב הר"מ ר"מ קודם ר"ש אלא מחמת כנראה באיזה מקומות. שהיה זקן ממנו. וגם זה אינו מוכרח. אבל בודאי היו זה עם זה בישיבה. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>אלא שדם הפר מכפר על הכהנים </b>על כהן משוח לא קתני. משום דאין כ"ג חייב על טומאת מקדש וקדשיו כ"כ רמ"ז. ועתי"ט פרק ב' דהוריות מ"ז. <b>מיהא</b> לא ניחא כולי האי. דהא ר"ש הוא דקאמר לה. ומי נימא דסתם לן תנא הכא כרבי שמעון. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ותוספת העזרה </b>עמש"ל ד"ה וכל שלא נעשה. 
+<b>ואו"ת </b>והקשו תו' אע"ג דאהרן היה בבנין כו' הלא קודם שנתכהן כו' נעשה. כמ"ש כו' ע"כ. 
+<b>ולי </b>נראה שאין לשונם זה מכוון. כי לעשיית המשכן ודאי לא היו צריכין לכל אלה. והיה מספיק צווי משה ע"פ ה'. רק קביעות המקום למשכן. הוא שנעשה בכל אלה. כדי שיתקדש המקום בלבד. לחייב על הכניסה שם. 
+<b>של שבעים ואחד </b>ובימי משה היו שבעים. כו' אבל בפ"ק מ"ה פירש הרע"ב. משום דמשה במקום סנהדרין קאי. וטעמא דמסתבר הוא. לפי שלא נמצא מינוי שבעים לסנהדרין. כ"א בפ' מתאוננים. והיה זה אחר שנעשה המשכן. ולפרושם דהכא. ס"ל דשבעים זקנים שנאמרו. במ"ת כו' הם היו מיוחדים שבעדה עכ"ל תי"ט. <b>הנה</b> נכנס בדוחק עצום בחנם. ונתעלמה ממנו פרשה שלמה בתורה. ואתה תחזה. שאפילו למ"ד אחר מתן תורה בא. הכל שוין שאמרה למוצאי י"כ. חצי שנה קודם הקמת המשכן. כל שכן למ"ד קודם מ"ת בא. ותו אשתמיטתיה נמי הא. דמיבעיא לן בסנהדרין (דט"ו) שור סיני בכמה. ואילו אדם לא קמיבעיא. ופירש"י התם בהדיא. דכבר הוקבעו סנהדראות לישראל מיתרו ואילך (ועמ"ש שם בחי' גמרא) הרי דמיהת אליבא דרש"י ליתא לגמרי. 
+<b>וכל שלא נעשה בכל אלו </b>ע"פ רע"ב. שכתב וב"ש אע"פ שלא היה שם מלך ולא או"ת. הקדושה שקדש שלמה. קדשה לשעתה ולע"ל. ועבודה דנחמיה. לזכר בעלמא. <b>לפי</b> זה צריך לומר. שלא הוסיפו בבית שני. על העזרה הראשונה. ואם כן. הא דתנן הנכנס לתוספת כו'. לא היה דבר זה מעולם. אלא דאי קתני. אי אתרמי דהוסיפו. אינו קדוש אלא באלו. ועיין בגמרא. 
+<b>אין חייבין </b>על הכניסה בטומאה. 
+<b>ונ"ל </b>הא דנקט חייבין חייבין ל"ר. בתר דפתח בנכנס ל"י. לרמוז שאין ב"ד וכהנים מחייבין את הנכנס לשם שיביא קרבן. מ"מ הוא יחוש לעצמו. שיביא קרבן נדבה (כדבבא בן בוטא. או כר"ע דמחייב בספק מעילה אשם תלוי. דילמא ה"ה בספק טומאת מקדש וקדשיו. בתורת נדבה מיהת) כך נ"ל. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>מ"ע שבנדה </b>דא"ק ותהי נדתה עליו. פתו' מעליו דריש. דהא ותהי אצטריך למדרש. דאפילו בשעת נדתה קדושין תופסין בה. 
+<b>פירוש </b>לפרושם. אע"ג דהוה נמי מוקמינן קרא בבא עליה בהתר. סד"א יגמור. ואח"כ יפרוש. 
+<b>אי נמי </b>הוה אמינא יפרוש מיד. ולא ימתין עד שימות האבר. קמ"ל עליו. אף בשעת נדתה תהא עליו. דשמעת מנה תרתי. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>השרץ ונעלם על העלם שרץ חייב </b>אם היתה לו ידיעה בתחלה שנטמא בשרץ. ואח"כ נעלם ממנו בשעה שאכל. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>עמ"ש </b>בס"ד בשי"ע (סוף ס"ג). 
+
+Mishnah 6
+
+<b>נשבע לבטל את המצוה </b>אמ"ר להרע או להיטיב. אמנם הוא מחייב בשבועה. על דבר שאי אפשר בו שייטב במקום להרע. או ירע במקום להיטיב. והם דברי רשות. הר"מ. 
+<b>לא </b>הבינותי זה. כי מדוע לא יהא אפשר שייטיב במקום שירע. כמו כן בדבר הרשות. כגון אם נשבע שלא יאכל בצל. והוא רע לו באמת (כענין ששנינו פ"ט דנדרים) הלא מיטיב הוא לעצמו. ואם נשבע שיאכלנו. הוא מריע לנפשו. במקום להיטיב. <b>וכן</b> אתה מוצא בכל דבר. ואפילו בנשבע שלא לאכול ככר זו. שהיתה פת הדראה. או אפילו נקיה. וכבר הוא שבע. והיה ירא מאכילה גסה. או שהיה חולה. ואסר עצמו בשבועה. מכל מאכל שיהא. חוץ מן המשקה. <b>ובגמרא</b> מפרש לה שפיר. 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>לא אכלתי </b>עבר על שבועת בטוי. ונראה דלאו בר מלקות הוא. אם לא קבע זמן לאכול היום. דכי נשבע סתם. כלישנא דמתניתין. ודאי לא עבר עד שימות. 
+<b>מיהא </b>מכל מקום באיסורא קאי כל יומא. דילמא מיית ולא קאכיל. <b>גם</b> נראה פשוט שאומרים לו לאכול. וחייב לעשות כן. לעבור באחת. שלא יעבור בשתים. אפילו היה לו לעבור בקום עשה. כל שכן כאן. דבהך מעשה דקאכל. לא עבר על שום לאו. דשבועה שלא אוכלנה לא חיילא כלל. אלא בין אכל. בין לא אכל. כבר יצאה מפיו לשוא. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>שבועה שאין אנו יודעים לך עדות </b>ואח"כ הודו מעצמם. דמה אחרים יודעים. אם אלו יודעים בעדות שכפרו בה. אפילו ראום שיחדום לעדים וקבלו עליהם להעיד. מצו אמרי אשתליין. ועמש"ל רפ"ה בס"ד. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>כפרו שניהם </b>תכ"ד. דהיינו התחיל תכ"ד כו'. וכתו' א"ת אמאי שני חייב. לימא אני לא עשיתי כלום. שכבר כפר הראשון. ואילו היה חוזר בו תכ"ד. גם אני הייתי חוזר בי תוך כדי דבורי. ואור"י דכיון שהעיד זה תכ"ד של ראשון. חשיב כאילו שניהם העידו בבת אחת. ויכול גם הראשון נחזור ולהודות תכ"ד של שני. ואין לשני יותר שהות לחזור. מלראשון לכך אין שני יכול לתנות כלום בחזרת הראשון (ע"כ מהעתקת תי"ט) <b>נ"ל</b> שרצו בזה. שאפילו היה ראשון חוזר בו. תכ"ד של שני. לא היה לשני שהות לחזור בו. אלא בתוך כדי דבור של הודאת ראשון. א"כ. אם היה רוצה לחזור בו. אי אפשר לו להמתין על חזרת הראשון תחלה. ודוק שכך צריך לדחוק. ועדיין. צ"ע בתו'. 
+<b>כפר אחד והודה אחד </b>כגון שכפרו שניהם. וחזר אחד מהן והודה תכ"ד. מה"ד בכפירה והודאה לא מהני תכ"ד קמ"ל. כתי"ט ומה דתמהו תו'. דהא מרישא נמי שמעינן בהודאה דתכ"ד מהני וכדלעיל. מפשט פשיט לה הר"ן. דמתני' הכי מיפרשה הכופר שעמד בכפירתו כו'. 
+<b>לא </b>ידענא מאי פשיטותא. הא ודאי לפי מ"ש תי"ט בשם תו' דלעיל. כולה שמעינן מרישא. וצ"ע בר"ן. 
+<b>שתיהן חייבות </b>כגון שהיו העדים של כת שניה קרובים בנשותיהם (ונשותיהם גוססות) פירש"י נשאו שתי אחיות. כתי"ט וקשיא גוססות. דמשמע תרוייהו. למאי. דכיון שהאחת מתה. הרי נתרחקו. ע"כ. <b>נ"ל</b> דלא דק. דעל כרחך צריך לפרש דברי רש"י לאו דווקא. אלא אפילו מתה אחת. עדיין השני קרוב לתובע. או לנתבע. או לעדי כת ראשונה. דאי לא תימא הכי. אכתי קשיא. עד של כת ראשונה שכפר ראשון. ליפטר. דמצי למימר הא קיימי שני עדים. דלצטרף עד הכשר שבכת שניה. עם השני שבראשונה. ולא אפסדתיה מידי. אלא ודאי הכא במאי עסקינן. ששני עדי כת שניהם. קרובים בנשותיהם. דכל חדא לחודה אית בה קורבה דפסלה. והיינו נמי דדחקיה לרמב"ם וק"ל. <b>והשתא</b> אצטריך תלמודא גוססות. לאשמועינן דשניהם חייבים. דוק היטב. 
+<b>ותו </b>דגוססת חדא. לא פסיקא ליה. דהא כי מתה הך. דהויא קרובה עם עד ראשון שבכת ראשונה. אכתי קיימא הך. והיכי ס"ד דמצי למפטר נפשיה. משום דקיימי עדים. הא אכתי איכא חד דפסול. והדרא קושיא מאי קמ"ל. דוק והבן. 
+<b>ושאנס פ' איש את בתי </b>כו'. משום בושת ופגם. פרש"י פגם. בתולה כתובתה מאתים ואלמנה מנה. וכתי"ט. שותא דמרן לא ידענא. דלא אשכחן זכותא לחבוה בכתובה. ותו דמתני' היא. פגם רואין אותה כאילו היא שפחה נמכרת. ע"כ. <b>ואיברא</b> לקמייתא אמינא. ודאי אשכחן בארוסה. וכדתנן המארס את בתו ונתגרשה כו' כתובתה שלו. ואפילו בנשואה. לדברי ר"י. דס"ל ראשונה של אב. <b>ותו</b> אפילו ליכא לאשכוחי. השתא מיהא לא באלמנה וגרושה עסקינן. אלא בשומא. מה ששוה בתולה יותר מבעולה. דבעי למילפה מכתובתה. דעדיפא בתולה מנה בשוויה. מאלמנה. 
+<b>ודקתני </b>תנא פגם רואין אותה כאילו היא שפחה נמכרת. דילמא היינו הך. אידי ואידי חד שיעורא. ותנא נקט מילתא פסיקתא. איך לשער כל הפגמין בדיוק. לפי שיש אשה חשובה. שפגמה גדול יותר. וכמ"ש התו' שם. ורש"י משער בבינונית. דשוה בכל אדם שעור זה. בין בתולה לאלמנה בינונית. <b>ועוד</b> נ"ל שאף בבתו שיצאה מרשותו ממש. ע"י נשואין ומיתת הבעל. אם עדיין קטנה היא. שלא הגיעה לעונת הפעוטות. ידה כיד אביה. ועכ"פ בהרשאתה ודאי סגי כה"ג. ויכול להשביע על פי טענתו. את הנתבע. בשבילה. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ופתה את בתו </b>עתי"ט. <b>ולא</b> ידעתי מה הזקיק למפרשים לטרוח בכך. ומדוע לא נפרשהו כמשמעו. ר"ל האב פתה את בתו. דפטורין. משום דאיהו פטור. כדתנן בפא"נ הבא על בתו כו'. שכל המתחייב מיתת ב"ד אינו משלם קנס. ולא ארבעה דברים. שאין אדם מת ומשלם. ואפילו בשוגג ומוטעה. כי לא חלק הכתוב בין שוגג למזיד. לפטרו ממון. <b>שוב</b> ראיתי בפירש"י. שי"מ כן. ושכך שמע. אבל הוא דחה פירוש זה. וכתב שא"א להעמידה. דאפילו בלא חיוב מיתה נמי. מאן קתבע. השתא אם אנסה אחר. בשתה ופגמה וקנסה לאביה. אנסה אביה. קנס בעו לשלומי לה. ע"כ. <b>ותמיהא</b> לי טובא. אי הכי תקשי ליה מתניתין דאלו נערות שא"ל קנס. הבא על בתו. למאי קתני לה. אלא ודאי לאו דיוקא הוא דסד"א אע"ג דפטור מפגם וקנס. מ"מ בבושת ריפוי וצער. אימא ליחייב. כדקיי"ל בחבלה דשלה היא. בין בבת של אחרים. בין בבתו. משו"ה אצטריך תנא הכא (אפילו בא בהרשאה מבתו) והתם בכתובות. שלא תחלוק בשום חיוב ממון. לפטור מן התשלומין. במקום מיתה. 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>שאמר איש פ' לתן לי כו' פטורים. </b>שאפילו הוא כדבריו אין חברו חייב לו כלום. מסיים בה תי"ט. ואפילו הוא עני אינו חייב לו אלא (כצ"ל) מטעם נדר כו' אלא שמנדין אותו. או מכין אותו עד שיקיים מוצא שפתיו נ"ל ע"כ. <b>ולא</b> ידעתי מנין לו זה. דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה. אלא לעני במתנה מועטת בלבד (עח"מ סרמ"ג וי"ד סרנ"ח) ואף ישנה בשאלה <b>וכיון</b> שכן. אין כאן נדוי ולא הכאה בשום אופן כלל וכלל. לא הוזכרו דברים כאלה של כפייה. אלא בחיוב ממון ממש כפקדון. לפיכך אין העדים חייבין על אמירה כזו איך שתהיה. 
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+<b>בשמים כו' פטורים </b>אע"ג דאיכא משמעות בקראי. שהקב"ה ג"כ נקרא שמים ככתוב ואתה תשמע השמים. וכתוב בדניאל די שליטין שמיא. בידוע שאין לשמים החומריים שולטנות חלילה. בודאי כוונתו לשמים. לשי"ת. וכן רגיל בפי חכמים. ושנו וכל מעשיך יהיו לשם שמים (סודו גדול ונורא. רמזתיו כ"פ ויעוין בזמרת הארץ) קמ"ל כיון דאיכא שמים גשמיים גלגליים. לא הויא שבועה. 
+<b>המקלל עצמו וחברו </b>חייב ולוקה. <b>אע"ג</b> דאתי מחרש בק"ו. ואין לוקין מן הדין. מדינא נמי אתי. כדאיתא בפ"ז דסנהדרין (ס"ג) וחרש נמי לא נפיק ממשמעותיה גבי כל אדם. לומר שחייב על קללתו גם שלא בפניו. אע"פ שאינו לא שומע ולא יודע. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מפי עצמו </b>עתי"ט עד. אלא שבשעת השבועה כפר אח"כ הודה כו' וה"ה בשבועת העדות ע"כ. 
+<b>תמהתי </b>מה הלשון אומרת הוא הדין. והלא שם אי אפשר לחייב לעדים. אלא בחזרו והודו. שאין מקום לברר הכפירה בעדים. כמ"ש שם בס"ד. <b>איברא</b> הכא לכאורה פירושו שהודה. או באו עדים. ורש"י דנסיב הכא הודה. דומיא דשבועת העדות נקיט. מילתא דפסיקא ושויא בתרווייהו. וקמ"ל נמי רבותא. שאפילו בהודאת עצמו מתחייב בקרבן (דס"ד אין אדם משים א"ע רשע) אין צריך לומר אם נעשה כפרן ע"פ עדים <b>ברם</b> בקושטא ליתא. דהא איבעיא לן בגמרא הזיד והתרו. ותי"ט לא דק בהך מילתא איהו קסבר דסלקא סוגיא בבאו עדים פליגי וקיי"ל כר"י דמחייב. ולא היא. הב"ע בדלא באו עדים. אלא בממון שיש עליו עדים איירי במסקנא. דמפטר אליבא דרי"ו מטעמא דיהיב ביה הר"מ. דילמא לא יבואו. והא דייק שפיר. מיהא בבאו עדים. היינו בעיין דהזיד ואתרו ביה. ולא איפשיטא. ולא איפסיקא בה הילכתא. והר"מ נמי לא פסקה בחבורו. <b>ונ"ל</b> פשוט דכה"ג פטור מקרבן. כיון דספקא הוא. 
+<b>השתא </b>דיוקיה דתי"ט ארע"ב. לאו מילתא היא. ודוק. ובכדי טרח בדחוקין. 
+<b>ולא </b>ירדתי לסוף דתי"ט. במה שרצה ליישב לשון רש"י ואח"כ הודה ולא נקיט באו עדים וכתב דהיינו משום דמילתא פסיקא. דבעדים לא משכחת דמחייב אלא כשא"ל קרקע. או דמחל על השיעבוד. <b>פליאה</b> דעתו ממני. כי מה הועיל בכך לרפא שבר קושיתו על נקלה. שהרי עדיין הקושיא (שהקשו תו') במקומה עומדת. מאי אריא במקום עדים ושטר. דאין נשבעין משום כפירת קרקעות. הא אפילו בע"פ נמי שעבודא דאורייתא. משו"ה בכדי טרח. ואיני רואה שום תועלת באריכותו כאן. ורש"י לא מחית נפשיה לפלוגתא דרבה ורבי יוחנן. 
+<b>ונראה </b>פשוט. אע"ג דלענין ממון ההודאה שלא בעדים. אינה כלום. מ"מ לענין קרבן. לא בעינן הודאה בב"ד. ולא עדים. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>וההודאה בש"פ </b>עתי"ט בשם הר"ן ותו'. וכתב הוא ז"ל אלא קשיא מ"ש רע"ב דבשבועת התורה ע"כ לית ליה קרקע. א"כ היכי מצו למגבי מניה קרקע. 
+<b>ואי </b>משום הכי. לא אריא. דהא משכחת לה במחל על השעבוד. ואע"ג דמחל על השעבוד. כי לא רצה להשבע. אנן נחתינן לנכסיה. משום דעבר אדאורייתא. וקנס חכמים הוא. אע"ג דלא משתעבדי נכסיה. שכבר מחל לו על השעבוד. לפי שהיה סבור שישלם לו מטלטלים. ובזה הוסר כל הטורח של תי"ט כאן. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>אל תתנהו לי אלא בעדים </b>איכא לפרושי דקבל עליו שלא לתנו אלא בעדים. דומיא דרישא. דאמר לו הן. הכא נמי איירי כהאי גוונא. ותנא לישני קלילא נקיט. וסמיך אדלעיל. ובלא"ה נמי אורחיה לקצר. דהא דקתני הן. נמי צריך לפרושי. דקאמר ליה הן. ואמר אתם עדי. והכא נמי אע"ג דשפיר מתוקמא באומר הן. וקבל לפרעו בעדים. מיהא ודאי דווקא בדאמר בפני עדים עסקינן. דאי לאו הכי. מכל מקום כי אמר לו נתתיו לך. פטור. דמהימן במגו. <b>משו"ה</b> ליכא למידק מידי. דבתר הלואה נמי משתעבד לוה לשלומי בעדים. כמ"ש הר"ן והה"מ. דאיברא אפי' תימא דהכי הוא. מי לא צריך לאוקמה. דאמר ליה באפי סהדי כדאמרן. הא על כרחך חסורי מחסרא מתני'. ולאו תרוצי מתרצת לה. תריץ נמי הכי. ואין אחר קבלה כלום. ודוק. <b>ומ"ש</b> המגיד משום דעבד לוה לאיש מלוה. <b>אינו</b> נוח לי. שהרי זה אומר אין רצוני להיות עבד על כרחי. להמתין עד שאמצא עדים. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>שומר חנם </b>כו' <b>ושואל ושוכר</b> לא הוזכרו כאן כו'. דהוה מצי למימר שואל אינו משלם אונסין וגנבה ואבדה כו'. הרא"ש <b>לא</b> הבינותי זה. האי אונס וגזל ואבדה. היכי דמי. אם נטלוה מסיקין. או שטפה נהר. צריכא למימר. אטו מי גרע שואל מגזלן. שבכל מה שאינו מחמת הגזלן. אומר לו הרי שלך לפניך. דקרקע אינה נגזלת. וכל היכא דאיתה. ברשותא דמרה איתא. ומאי קמ"ל הכא גבי שומרים. <b>ובכפר</b> נמי לא משכחת לה. דכי מודה מקצת. מאי דקמודי ביה הילך הוא. 
+<b>אלא </b>מיהו אכתי איכא לאשכוחי ביה עסק שבועה. על ידי עד אחד. אי נמי היכא דחפר בה בורות כו'. דלאו הילך הוא. וכענין מיכרא גרגותא. דאייתי בתי"ט. דכה"ג ודאי לאו הילך הוא. והוה מיבעי ליה אשתבועי. אי לאו דמיעטיה קרא. <b>אפי"ה</b> לאו דיוקא הוא ליתני נמי שואל אינו נשבע ע"י כפירה והודאה. דהא קתני ליה ש"ח אינו נשבע. דכל טענה שיש בה הכחשה בכלל הוא. ולא אצטריך למהדר ומיתני. אלא מאי דאיתיה בשואל. ולא באינך שומרים. 
+<b>וא"ת </b>הא איכא לאשכוחי בשואל בית ונשרף. דמשלם. <b>הא</b> מילתא תליא בפלוגתא. אם תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי. דאיכא דפליג (ועח"מ סצ"ה). 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ר"מ מחייב שבועה </b>עתי"ט עד וה"ז כתובע ממנו מטלטלין וקרקע. <b>דברי</b> רשב"א הללו שגבו ממני. שהרי לדברי ר"מ. אין כאן אלא מטלטלים. גם סוף הלשון אינו מובן. וצ"ע בר"ן. 
+<b>לא כי סלע הלויתני </b>כו' עתי"ט בשם הר"ן דשקיל וטרי טובא מ"ט לא אמרינן שלא הודה לשלם לו אלא אם יחזיר לו משכונו כו'. <b>ולא</b> ידענא כל הך טירחא למאי. הא קאמר סלע הלויתני וג' דינרין היה שוה. הרי מחשב עמו. סבר וקבל לצאת י"ח. אע"פ שאינו מחזיר לו משכונו. אלא מחולק בשויו של משכון. ורוצה לנכות מחובו יותר ממה שאומר המלוה. אינו מבקש אלא הפסדו בלבד. ואי לאו הכי. מאי נ"מ כמה הוה שוה. והרי זה מובן היטב שרוצה לשלם היתר. ומסייע ג"כ למ"ש במאמינו. דקאי אכולהו. 
+<b>שמא ישבע זה </b>כו'. וא"ת ולמה שנה הטעם דנשבע תחלה. ולא שנה הטעם דעיקר שבועה למה היא דשמא עיניו נתן בה כו' תי"ט. 
+<b>ולק"מ </b>דהא אוקימנא למתני' בבבא דלקמיה. במאמינו. א"כ משו"ה ודאי לא משביעין ליה. דהא הימניה. אלא דחכמים אצרכוהו שבועה מכל מקום. מטעמא דלא יתחלל שם שמים. 
+<b>ונמצא </b>לפ"ז. עדיין אין דינו של הר"מ מוכרח ממשנתנו. ושגה בתי"ט בכך. גם בלא"ה לדינא צ"ע. אם יש לסמוך בפשיטות כדברי הר"מ. שהוליד מחמת קושיא הנ"ל דין חדש. שאם היה המשכון לשון זהב ולא בגדים שיש בהם רקמות. וכיוצא בהן שאין כאן טעם שמא עיניו נתן בו. ממילא אין כאן שבועה. 
+<b>ואע"ג </b>דסברא היא. אפ"ה זמנין דחביב לאדם. ביותר. מה שטרח בו. אע"פ שמינו מצוי בשוק. ביחוד אם הוא דבר שגדל ברשותו. כי ההיא דאמרינן אדם רוצה בקב שלו כו'. ואמרינן נמי הני מברכן. וכן אם הוא מעשה ידיו. כגון שארג בגד. וכל כיוצא בו. דפשיטא דניחא טובא. ושוי גביה טפי. אע"ג דשכיח לקנות כמותו בדמיו. 
+<b>ואע"ג </b>דאפ"ה לכאורה מסתברא כוותיה דהר"מ. דמאי אכפת לן אי שווי טפי לגביה דהיאך. משו"ה לא חביב גבי חבריה. הא לא שוי טובא. ואמאי נחשדיה בכדי. דהא שכיח ליה דכוותיה למזבן בשוקא. למה יהא רשע בחנם. 
+<b>אעפ"כ </b>צריך להתיישב בדבר. הל' למעשה כי לפעמים עם היות נמצא דוגמתו עכ"ז יש חלוק והפרש דק. בטוב איכות הדבר ההוא. ומורי ליה היתירא. ולא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו. וסבר נמי לא בעינא דאטרח. 
+<b>או </b>שמא רוצה להנקם ממנו. מאיזה טעם. ומאחר שיודע שהדבר הלז. חביב עליו מאד. מבקש לאבדו ממנו ולהציל עיניו. וחושב שאין עון בידו אם נותן לו דמיו. <b>ועוד</b> פעמים שהדבר ההוא המופקד. כבר היה של הנפקד. שמכרו או שנתנו למפקיד או לזולתו. או הפקירו (שוב הוצרך המפקיד להפקידו או להשאילו או להשכינו. ביד הנפקד בעליו הראשון) עתה בראותו את שלו בידו. חזר וחמדו והחזיק בשלו החביב אליו מטעמים הנ"ל (אע"פ שהיה דחוק לפי שעה והסכים למכרו. או להפקירו באחת הסבות. עתה מתחרט הוא. וסובר שרשאי ומותר לעשות כך לחזור לשלו. ולהחזיר הדמים (ואשכחן כה"ג דמצוה היא משום ועשית הטוב והישר. כדקיי"ל שומא הדרא לעולם מה"ט. ועמ"ש בס"ד במו"ק ח"מ ס"ס רה) פשיטא דמורה היתר לעצמו כה"ג. <b>הילכך</b> לעולם שבועה זו במקומה עומדת לדעתי. 
+<b>מכל </b>מקום הכל לפי ראות עיני הדיין בזה. כפי ריחוק החששה. כך נ"ל לענין דינא. דהוי שודא דדיינא. 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ואלו נשבעין ונוטלין </b>עתי"ט. <b>לכאורה</b> נ"ל דלק"מ. משום דלא קחשיב תנא דידן אלא שבועות שע"י כפירה הן באין. וכל הני דמייתי בתי"ט בשם תו' ור"ן. אינן על כפירה כלל. ואפילו לא טעין השבע. כמו בפוגם ואינך דלקמן. 
+<b>משו"ה </b>לא דמו אפילו להנהו דס"פ. דנשבעין שלא בטענת בריא. אלא בטענת שמא מיהא בעינן. והני דמקשו מנייהו אפילו טענת שמא ליכא. אפ"ה רמו רבנן שבועה עליה. וצ"ע בתו' ור"ן. 
+<b>השכיר </b>נשבע ונוטל כשאין לבעה"ב מגו. כמ"ש רע"ב. <b>וא"ת</b> כי איכא מגו מאי הוי. וכי משום מגו אזלא לה טרדת פועליו דבעה"ב. 
+<b>תירץ </b>הר"ן ה"ק. ודאי כי טעין שפרע ברי קושטא קאמר. דאי מסתפקא ליה וטעין בדדמי. לא הוה אמר מילתא דידע דמספקו בה רבנן כו' והוה טעין דלא שכרו כלל ע"כ. <b>אבל</b> כשאין לו מגו. אינו נאמן אפילו בטענת ברי. דשמא שכח מחמת טרדא. מתוך שסבור שפרע. טוען ברי. אע"פ שמסופק. <b>הוא אומר נתתי</b> ז"ל תי"ט. כרע"ב אבל א"ל שתים קצצת כו' נשבע בעה"ב כו'. וזה כסברת רי"ף בקציצה לא תקנו כלום אלא הניחו ע"ד כו'. וכר"ן ולמה לא תקנו בקציצה כו'. <b>במ"כ</b> נתבלבל בהעתקת לשון ר"ן בכאן. דהך קושיא לאו אסברת רי"ף כתב לה. אלא אסברא די"א שלא תקנו כלום בבעה"ב כופר בכל לשכיר. אלא אוקמוה אד"ת. דכופר בכל פטור מכלום לדינא דמתני' (דאכתי לא נתקנה הסת בימי התנא) עלה קאי הר"ן וקדייק. וא"ת למה לא תקנו בכופר בכל (כצ"ל בבי"ת. לא כמ"ש בתי"ט ככופר בכ"ף) כו' מפני תקנת שכיר כו'. כלומר שהרי היתה ראויה שבועה זו לתקנה. כדאשכחן דשקלוה לשבועה מבע"ה. מפני תקנת שכיר. (ואזיל לשטת פירושו בדף הקודם. במאי דקאמר תלמודא עקרוה לשבועה. ע"ש וק"ל) וע"ז תרץ. ה"מ היכא דחולקין על כל השכירות. ואי מהימן בע"ה לומר פרעתי. פסקיה לחיותיה לגמרי. אבל כי פליגי בקציצה. א"א שיהו חולקים. אלא בדבר מועט. וליכא בההיא כפירה כדי חייו דשכיר. להכי לא תקנו שבועה. <b>הרדב"ז</b> (בתשו' סס"ד מראשונות נזדמן לידי. וראיתי דשקיל וטרי בה) השיב על זאת. וז"ל וק"ל עלה טובא. דמה לי כל חייו ומה לי מקצת חייו (הא לאו מילתא. ודאי כל ימי עני רעים. וחייו אינם חיים. ולא חשו. אלא שלא יצא בפחי נפש לגמרי) ותו דקאמר אין ביניכם אלא דבר מועט. והתניא אומן אומר קצצת שתים והלה אומר לא קצצתי אלא אחת. והלא יש ביניהם על חד תרתי. נמצאו חייו תלוים גם בקציצה (בהא נמי אמינא בחדא מחיתא. אע"ג דאיכא בינייהו טובא דבר מועט מיקרי. כיון דמיהת אית ליה מחצית התביעה. ואפילו בציר מהכי. המועט מחזיק את המרובה של כדי חייו. דמ"מ אינו מת ברעב. משא"כ בכופר בכל שכרו. שלא נשאר בידו מאומה (לתת באוכל. להשיב נפשו) בהא אזיל נמי מאי דקאמר ותו דשכרן של פועלים אינו (כצ"ל) ידוע כו') ותו דכתב דאחר זמנו אין בו כדי חייו. וזה דבר זר מאד בעיני. דמ"נ אם לא אכל באותו יום נמצא מת ביום השני ברעב. ואם הקיף ואכל צריך לתת שכירותו של יום זה. נמצא שיש בו חייו בין בזמנו בין לאחר זמנו כו' (הא נמי לק"מ. כי אם אינו עושה אצל בע"ה זה. מוצא לעשות אצל אחר) ותו דהשתא ומה אם בתוך זמנו דליכא למחשדיה לבעל הבית דעבר בבל תלין. שדיוה שבועה אשכיר עבר זמנו דאיכא למחשדיה. דעבר אב"ת. לא כ"ש שהיה ראוי לתקן שישבע שכיר ויטול כו' (האי ק"ו פריכא. איברא הוא אפכא. מה לי תוך זמנו שכן אין כאן משום בל תלין. והלואי שיפרע אדם תוך זמנו. משו"ה שדיוה לשבועה אשכיר. כיון דלא חשדינן ליה דעבד איסורא. אבל אחר זמנו. אי שדית לה שבועה אשכיר. הא קחשדת לבה"ב דעבד איסורא. וקעבר אלאו דאורייתא ודאי. אחזוקי אינשי בעברייני לא מחזקינן. וממונא לא מפקינן. ומאי דדחיק רדב"ז תו. דבטעמא דטריד בפועליו. מתרע לה חזקה דאין בעה"ב עובר כו') ליתא. משום דהך סברא דטרדת פועלים. סברא בעלמא היא. מסתייה למשדייה שבועה אשכיר. היכא דליכא לתא איסורא דאורייתא. ברם במקום חשדא כי האי. לא מהניא הך סברא. (לשוויי לאינשי רשיעי לא ס"ד) וכ"ע להשיב ע"ד הר"ן. במ"ש שראו חז"ל שיש לתקן שבועה כו' שלא ילך השכיר לעתותי ערב בפחי נפש. במחילה לא תקן דבר דמה לי לעתותי ערב. מה לי למחר. כל זמן שהולך בלא שכירותו הולך בפ"נ. וזה ברור (לא היא. הא תריצנא לה. דאין לחוש ליום מחר. לכי יום נמצאת פרנסתו עמו. ושפיר קאמר הר"ן) שוב הביא מ"ש הריטב"א ע"ש. וסיים אלא דק"ל יציבא בארעא כו' כי אין אדם מעיז לגמרי לכפור בכל. והיכא דבע"ב אומר נתתי. ושכיר אומר לא קבלתי. דחד מנייהו כופר בכל ומעיז פניו. אמרת דהוי מילתא דשכיחא (היינו משום טרדה דפועלים) וכי פליגי בקציצה כו' הוי מילתא דלא שכיחא כו' (זהו משום ששכר פועלים דבר ידוע הוא ומפורסם. כדפריש הר"ן. ובזה סרה גם קושיית הנמשכת. דתו היכא דפליגי על כל השכירות דאי"ל חד מנייהו משקר כו'. והיכא דפליגי בקציצה אי"ל תרוייהו קושטא כו'. לק"מ ע"פ מ"ש. ודעת לנבון נקל. ולא ראיתי להאריך בכך כאן. שלא להטריח על המעיין. על כן העתקתי לשונו רק כפי הצריך. והבלעתי דברי ירח תשובתי עליו בקצור מופלג. מתוכה מזרחת). 
+
+Mishnah 2
+
+<b>למשכנו </b>נראה לי דנקט האי לישנא. אע"ג דלא קטעין הכי. ולאו בהכי מפלגי. כדמסיק. <b>אלא</b> אשמעינן אע"ג דאי בעי אמר הכי. אין חטפי ודידי חטפי. על דעת משכון. וכנסכא דר"א. או לקוחים הם בידי. קמ"ל דאין כאן מגו. אפילו בטענת משכון. כיון דשלא ברשות עבד. לית ליה מגו (ואפשר אפילו הלה מודה שנכנס ע"ד למשכנו. ואח"כ נולדה מחלוקת ביניהם. אם לקח מאומה. או כמה לקח. אפ"ה לא הויא מגו. כה"ג. דלא ברשות קעבד) וכל שכן בכל מה שיטעון לפטור עצמו. והלה מכחישו. שנאמן בעל הבית בשבועה. משום קנסא בלחוד. <b>ותו</b> שמעינן מנה אידך נמי. הא דמסיק הרע"ב. דכי קטעין ליה במאי דלא אמיד. דמהימן היאך בשבועה. ולא מפסיל לשבועה כחשוד אממונא. דקמ"ל. הך שבועה דמתני' לאו מדינא היא. דהא ודאי אית ליה טענה לאפטורי. ולאו גזלן הוא משו"ה. אלא קנסא הוא. הילכך היכי דמסייע ליה מידי. משבעינן ליה ומיפטר. 
+<b>ה"ז נשבע </b>לשון תי"ט. ומ"ש הרע"ב ואין שם אחר כו'. ולא קשיא דא"כ יתבעהו לאותו אחר ע"כ. <b>לא</b> ידענא מאי קשיא. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>חבלת בי שתים </b>אע"ג דשבועה זו אינה אלא קנס חכמים. כל דתקון כעין דאורייתא. וטענת שתי כסף איכא. דמיירי שהחבלה שוה כל כך. ש"מ דס"ל לר"י דבר גורם לממון כממון דמי. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>שבועת העדות </b>הקשה הרשב"א מאן מוכח דעבר עלה במזיד. דילמא אשתלי כו'. וכר"ן לא קשיא. דכל שהיה העדות קרוב כל כך דאי אפשר לתלות בו שכחה. לא אמרינן דילמא אשתלי. <b>וצריך</b> פירוש. דהיכי מיירי. אי בראוהו אחרים שראה. והוא כופר. א"כ אינו חייב בכפירתו (כדאיתא לעיל מ"ד פ"ד) ומסתבר דלא מיפסל נמי וכמש"ל רפ"ד ורפ"ה. <b>ותו</b> דאכתי קשיא הכי נמי היכי מצו למפסליה. על פי אחרים שאומרים שראה. שמא הוא היה טרוד במחשבה אחרת. ולא השגיח לראות. אע"פ שהם חושבים שראה כמוהם. ואי בדאמר להו ראיתי. ושוב כפר. הו"ל הודאה חוץ לב"ד. ואינה כלום. ועוד אין זה סמוך וקרוב. גם שיעור קרוב צריך באור. <b>וצ"ל</b> דמיירי בבא לפני ב"ד והודה שיודע בעדות זו. והשביעו זה שיעיד האמת. ואז חזר בו וכפר שאינו יודע בעדות זו כלל. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>אמר לו תן </b>בעדים. או בע"ה מודה. 
+<b>לבני </b>אפילו כה"ג (ער"ן בתי"ט) בעי חנוני אשתבועי. <b>ותני</b> נמי פועל. קמ"ל דאפ"ה חנוני אשתבועי ושקיל. אע"ג דצריך נמי לשלם לפועל. <b>ולא</b> זו ואצ"ל זו הוי. כמ"ש תי"ט. דליתא. ונדחק בחנם. 
+<b>אלו ואלו </b>הוי כמו אלה או אלה. וטובא דכוותה. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>עיין </b>תשו' אמ"ה ז"ל (סקמ"ג). 
+<b>ישבע החנוני ויטול </b>לפי שחנוני עשוי ליתן פירות קודם שיטול הדינר. <b>אע"ג</b> דבמילי דעלמא. אמ"ר שרי כיסך. פתח שקך. מ"מ אין כל הפירות שוין. דאיכא דמרקבי. ולא משהי להו. וכי אמ"ר באקושי. <b>ונראה</b> דהכי נמי בזבינא דרמי באפיה. וכל שכן במקום שדרכן ליקח באשראי כל סחורה. דכולא חד דינא אית להו. ולא דווקא נקט פירות. אלא אורחא דמילתא הוא דנקט. שכן דרך חנוני המקיף. שמוכר פירות. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>אפילו נולד הבן כו' ה"ז נשבע ונוטל </b>וא"ת זה אי אפשר בפחות מארבע עשרה שנים. והרי עברו עליו שתי שמטות. שמעת מנה אין שמטת כספים נוהגת בזמן הזה. 
+<b>ותיובתא </b>לרא"ש בתרתי. דאשכחן בתשו' שהרעיש את העולם. על הבלתי נזהרים עכשיו לשמט כספים. <b>ותו</b> דקפיד טובא אשטר ישן. וחייש מלמגבי ביה. והא כה"ג ודאי נזדקן השטר טובא (דסתם ישן שנים. מיושן שלש שנים. אע"ג דאשכחן נמי ישנה. ששים שנה) ולא חייש ליה תנא דמתני' לגמרי. <b>וי"ל</b> דלק"מ. כיון דנאמן אדם לומר פרוסבול היה לי ואבד. הכי נמי טענינן ליה אנן ליורש. אע"ג דלא קטעין איהו. 
+<b>ומשו"ה </b>ניחא נמי דאין כאן. בית מיחוש לשטר ישן. דודאי שטר ישן דעלמא. איתרע ליה קצת. וצריך דרישה וחקירה. מיהו שאני קטן. דלא ידע במילי דאבוהי. ובעל כרחו ממתין עד שיגדיל ויודיעוהו. ודאי ליכא למיחש מידי. 
+<b>ואי </b>איתא למלוה כפרנית בשטר (עמש"ל בסמוך מ"ח) משכחת לה נמי כה"ג. ובסתמא נמי טענינן ליה. דכפרנית היתה. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>והשביעית </b>עתי"ט בשם הר"ן משמא דגמרא דבני מערבא. מלוה שנעשית כפרנית אינה משמטת. <b>צ"ע</b> אם איתא אפילו במלוה בשטר. 
+<b>עתי"ט </b>בהצעה שלפני מסכת עדויות. שהביא לשון ר"מ ור"א שנדחקו מאד בענין זאת המסכתא. <b>ולא</b> שמו לב אל המחלוקות שנזכרו בה למה אלו דווקא. והלא בהרבה דברים יותר מאלה. נחלקו אותם התנאים. גם ב"ש וב"ה. 
+<b>ונ"ל </b>שכל אלו החלוקין ששנו דבריהם בזאת המסכתא לא מדעת עצמם נחלקו. אלא כולם עדויות היו. ועדיהם המה אלו החלוקין. זה על זה. שכל אחד אמר מפי המרובין מה ששמע. העיד. וכן לחברו הנחלק עליהם. כענין עקביא ומחלוקתו. עם שנראה שע"פ סברת עצמם באו לידי מחלוקת. כמו בפ"ו. מחלוקת ר"י יר"ן עם ר"א. ואעפ"כ התחיל רבי לומר העיד ר"י ור"ן. גם ר"א לא דבר שלא שמע מפי רבו. 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Pirkei Avot/Hebrew/Ets Avot, Lechem Shamayim; Krakow, 1883..txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Pirkei Avot/Hebrew/Ets Avot, Lechem Shamayim; Krakow, 1883..txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9fe3ef4da80f7a2b02e6c4f3c56ad3c22bf8c1ab
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Pirkei Avot/Hebrew/Ets Avot, Lechem Shamayim; Krakow, 1883..txt	
@@ -0,0 +1,978 @@
+Lechem Shamayim on Pirkei Avot
+לחם שמים על פרקי אבות
+Ets Avot, Lechem Shamayim; Krakow, 1883.
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001277616
+
+לחם שמים על פרקי אבות
+
+הקדמה
+
+
+
+
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>משה. </b>לא אמרו כאן משה רבינו. כמו במ"א. לרמוז שבשביל ענותנותו הגדולה כי לא חפץ בשם תואר המעלה. לכן זכה לקבל התורה. אף כי גדול מרבן שמו כנודע:  
+<b>קבל תורה.</b> לשון רע"ב לפי שמסכתא זאת אינה מיוסדת על פירוש מצוה כו' ולא אדע מנין לו. הלא ודאי אין בכל מסכתא זאת אלא פירוש המצות הכולליות שבתורה. ובפרטות הראשונות שהן חובות הלבבות המיוחדות והנחמדות בה נתבארו ללכת בדרכי השם ולשמור מצותיו. והנה שלשה דברים הראשונים אינם כי אם ביאור הצריך למה שכתוב בתורה. וכן כל המדות הישרות והמוסרים יש להם עיקר בתורה. והלכת בדרכיו. כמו שאמרו ז"ל מה הוא רחום כו' וכיוצא. או הם סמוכים על הכתוב העיקרי ואהבת לרעך כמוך. הכולל כל דברי מוסר הנוגע לתקון קבוץ המדיני. ובמה שבין אדם לחבירו אמרו רבותינו ז"ל מה דעלך סני לחברך לא תעביד. זהו כל התורה כולה. והנה הר"מ ז"ל בתחלת הלכות דעות מנה להם אחד עשר מצות ליסוד. לכן אין נגרע דבר מצות מוסריות הללו משאר מצות שבתורה. אלא שנקראו שכליות (או מפורסמות אצל המתחכמים) לפיכך עסקו גם חכמי או"ה במוסר. אך מה לתבן את הבר. אף כי נתקנאו בחז"ל. גנבו מהם דברי חכמה ומוסר גם שמו בכליהם וילכו ויצטיירו וילבישום בגדים אחרים ויתנכרו. ובא האות והמופת בספר המדות היווני המועתק ללה"ק שרוב דבריו מבולבלים משוללי הבנה בהרבה מקומות ממנו. אל עם עמקי שפה הוא שלוח. ולהג הרבה יגיעת בשר ולשון סרוח:  
+<b>קבל. </b>מ"ש תוי"ט בשם המפרשים טעם לשון קבלה ומסירה שאחריו. הוא דוחק מבואר ואין לו בית קבול בשכל. כי הלא כמקרה הקבלה כן מקרה המסירה. ואם פועל הקבלה יסבול השיור. גם מפעל המסירה כמוהו יסבלהו. כי אין בין מוסר למקבל. אלא שזה פועל יוצא. וזה עומד. כדמות נפעל. אבל באמת אין הוראת הקבלה שוללת השיור לעולם. וכן המסירה אינה כוללת. ויובנו לפי הענין אם בכולל. ואם בחלק. וכפי ענין הקבלה. כך היא ענין המסירה. מה שקבל המקבל. הוא שמסר. והדבור בזה הוא יתרון לבעל הלשון. ולא יעדיף בענין אמנם לפי דעתי לא הבינו אותם המפרשים הענין המבדיל בין שתי הלשונות. לו הכירוהו וידעו מה טיבו. אז לא היה קשה בעיניהם כלל חלוף הלשינות. שהוצרך לענין מכוון מאד. כי אמנם המסירה. אין בכללה חובה מוחלטת על מקבליה. כי הוראתה האמתית. ענין צוואה כתרגום פקד. מסר. ועדיין צריך לזה קיום הדבר מצד המקבל כדי שיהא עליו חוב ושעבוד גמור וקשר של קיימא לעשותו לעולם חוק ולא יעבור. באופן שלא תועיל טענת אונס להפקיע מכל חיובה. ולהפטר ממנה משום טענה ואמתלא. והוא גדר ענין הקבלה. לקיים כל דבר. כמש"ה קיימו וקבלו. והיא חלה גם על הבנים. כמ"ש וקבלו עליהם ועל זרעם. כי מה שיקבל האדם ברצון טוב. יוכל לקבעו חובה לזרעו לדורות עולם. וכן הדבר בתורה. שלא יאמרו דורות הבאים מה לנו חלק בתורה שלא קבלנוה מרצוננו. לכן הודיעם שמשה היה שליח קבלה לכל זרע ישראל ועל ידו נתחייבו. ועמ"ש במ"א בענין השתעבדות הדורות בקיום התורה:  
+<b>מסיני.</b> מחמת סיני. מפני שעמוד שם בהר. למרק אכילה ושתיה שבמעיו לשומו כמלאכי השרת. כדאמרינן בפ"ק דיומא משה עלה בענן ונתקדש בענן כו'. ועמד ב"פ מ' יום בהר לקבולי שאר תורה. והיא שעמדה לו לקבלת תורה שבע"פ כמ"ש חז"ל. שבהר למד אותה. ולא היו ראוים כל ישראל לקבלם מפי הגבורה. אע"פ שכולם שמעו אנכי מפי הקב"ה:  
+<b>אנשי כנה"ג </b>עי"פ רע"ב. ירמיה (ל"ב) אמר כו' (דניאל ט') אמר וכו'. והוא לקוח מהגמרא (פ"ז דיומא) ומנין שהחזירו עטרה ליושנה. שכן מצינו בתפלת נחמיה (ט' פסוק ל"ב). וא"ת הלא זה היה מעשה אחר שעלו מבבל ובאו לא"י. ולא היה בזמנם שעבוד האומות ובטלה שליטתן בהיכל. אדרבה כבר חזרו לבנותו וסייעו בבנין. ומדוע לא יאמרו אז תארי השי"ת כמו שאמרם משה. ומה צורך בטעם הן הן גבורותיו כו'. י"ל ודאי ירמיה ודניאל שפיר עביד שלא כזבו בו. כי עדיין לא נודעה יד ה'. ולא יכלו להוכיח ולברר האמת שסוף יגאלם. ויכירו שהיא גבורת גבורתו. שנותן ארך אפים לעוברי רצונו. כי הם לא יאמינו לו. ע"כ הוכרחו לפי צורך שעה לשנות מפני דרכי שלום על דבר אמת וענוה צדק. עד עת ששבו מן הגולה. ונתקיים דבר ה' הטוב. להחיש הגאולה בעתה. אז הכירו וידעו כי יד ה' עשתה זאת לכבוש כעסו להאריך אף לרשעים. ונורא הוא ממקודשיו. לכן חזרו לאחוז בתוארי משה. ולא חשו לשנות נוסח הנביאים הקודמים. לבטל דבריהם ותקנתם שהיה מקום לומר אע"פ שבטל הטעם לא בטלה התקנה שתקנו הקודמים בזמן ובמעלה. וגם יש לחוש שיחזור הדבר לקלקולו. כמו שאירע בעונותינו שרבו. ואף בימי בית שני לא היה אלא פקידה בעלמא. וס"ד שלא היה כחם יפה. לסתור תקנת ירמיה ודניאל הגדולים מהם בחכמה ובמנין. ולפיכך הוצרכו לטעם שזכרו הן הן גבורותיו כו'. כלומר מעתה אין לחוש עוד אחר שנתפרסם קיום הבטחת הי"ת לישראל. משקבלו ענשם שהיה ראוי להם בעונם. הן בעונותיהם נמכרו ולא קצרה ידם מהושיעם. ולא התעלם מגאולתם לפקוד אותם בתום חטאתם. וידעו הגוים כי בעונם גלו בית ישראל והסתיר פניו מהם. כדבר הנביא (יחזקאל ל״ט:כ״ג) לכן מאז הסכימו לחזור לתואריו של משה. וקיימו וקבלו עליהם ועל זרעם אחריהם שלא לשנות המטבע עוד כל ימי ארץ אף לכשיגרום העון ויצאו עוד בגלות כאשר לא נעלם מהם מאז היתה שומה בפיהם היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה. וכן כתיב שבועים שבעים נחתך על עמך וגו'. מ"מ ובכל זמן יעמדו בתוארים הללו לא עדרו דבור. הבן בדברים וייטב לבך ועיין עוד בית מדות עליית הודאה:  
+<b>[הוו מתונים בדין. </b>דרש ב"ק מה"א מילתא דאמו"ר הוו מתונים בדין. דכתיב ול"ת במעלות. וסמיך ליה ואל"ה:] 
+ 
+<b>והעמידו תלמידים הרבה </b>לאפוקי מר"ג. עמ"ש בס"ד בדרוש <b>תפלת ישרים </b>מיהא ודאי לא איירי תנא דידן אלא בלומדים להתגדל בדברי תורה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. אבל לא בתלמידים שאינם הגונים. שכל המלמד תורה לתלמיד שאינו הגון. כזורק אבן למרקוליס. וי"ל והעמידו תלמידים הרבה. ר"ל גם עניים שאין להם מה לתת להרב בשכר למודו. גם א"ל מה לאכול. ואם אין קמח אין תורה. זהו והעמידו תלמידים. שיעשו להם העמדה שתתקיים תורתם ויעמוד תלמודם בידם:  
+
+Mishnah 2
+
+<b>שמעון הצדיק. </b>עיין ספר דורות עולם ואמרי בינה:  
+<b>עומד. </b>עב"י ריש טור ח"מ. ועמ"ש בס"ד שילהי פרקין:  
+<b>וג"ח. </b>לשמוח חתנים כו'. בודאי גם צדקה והלואה לעני ולנצרך בכלל. ולא בא לכלל זה אלא מפני שאמרו גדולה ג"ח מן הצדקה בשלשה דברים. לכן אמר בלשון זה. ואמנם גמילות חסד כוללת יותר מן הצדקה. אבל אף על פי שאין בכלל צדקה גמילות חסד. מכל מקום יש בכלל גמילות חסד צדקה. בלי ספק:  
+
+Mishnah 3
+
+<b>אל תהיו כעבדים וכו'. </b>עתוי"ט שהאריך לשון בביאור מאמר זה ואינו מוטעם לחיך על כן לא ראיתי להתארך בתשובות לדוחקיו. והדברים ברורים על דרך התוס'. כי לא נתכוין התנא לשלול כי אם העובד על מנת שהוא תנאי מוחלט. ומשמעו שאם לא יותן לו הפרס שהוא מקוה בעבודתו אז הוא מתחרט ותוהא על עבודתו. שזו היא ודאי עבודה פסולה. ואין צורך לומר שאין לו יתב'. חפץ בו. כי היא מדת הנכרים. כמש"ה והיה כי ירעב והתקצף וגו'. אבל הישראלי אע"פ שמקוה בעבודתו שכר טוב אינו בועט ביסורין מחמת זה. ואינו מהרהר אחר מדת הדין שהכל לטובה. כי את אשר יאהב ה' יוכיח. כאשר ייסר איש את בנו. ולזה תפס התנא הלשון בכ"ף הדמיון כעבדים. לומר לך עם שבודאי אין צורך להזהיר על התנאי בעצם שהיא אסור. כי אין לחשוד זרע ישראל שיעיז אדם פניו כל כך להקניט בוראו במעשה עבודתו כאלו יש לבורא צורך לברואיו. ויכנע להם למען יעבדוהו וייראוהו יתעלה מזה עלוי רב. כי מי הקדימו שישלם. מי הקשה אליו וישלם. ואם יצדק אנוש מה יתן לו. הלא למען חפצו להצדיק בריותיו ולהיטיב להם. יעד להם גמול טוב בעבודתם הרצויה לפניו. אלא כך הזהיר שלא ידמו להם אפי' במחשבה. ובהרהור הלב לא יעלה על רוחו. להיות כוונת מעשהו זר נכריה עבודתו כאותן העבדים הנכרים: אכן יש להמתיק הענין עוד. כי אמנם הפרס ביאורו מחצית הדבר או חלק וחתיכה ממנו. כמשמעו בכמה מקומות. כמש"ה פרס פריסת מלכותך. וכן בלשון משנה אכילת פרס הוא חצי ככר והרבה כיוצא בה. גם כאן הכוונה על מקצת הגמול או מחציתו שמקוה אותו בעוה"ז כי אע"פ שיש שכר רב טוב הצפון לשומרי תורה בעקב. ונאמן הוא בעל מלאכתן ית' לשלם שכרן. אבל אין השכר המיועד אלא לעולם שכולו טוב כידוע מדרש רז"ל. היום לעשותם ומחר לקבל שכרם. כי בודאי הקב"ה אינו מקפח שכר כל בריה. אלא ששכירות אינה משתלמת אלא בסופה. לכן אין העולם הזה מוכשר לתשלום שכרן של צדיקים בחיוב. מחמת יעודי התורה. כנודע. עם שיש הבטחות מיוחדות לכלל האומה. בהיות ישראל מכשירים מעשיהם בא"י. שהובטחו בהסרת המונעים מקיום התורה. וסלוק המעיקים המכשלות את הרשעים בלבד. לא שילום שכר המצות כלל (ואין כאן מקום ביאור דבר זה בהרחבה) אמנם היחידים השרידים אשר ה' קורא. אין להם לצפות שום גמול ושכר בעוה"ז. אף אם יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים. וכן להפך. כי אל דעות ה' ולו נתכנו עלילות בני אדם (יש דברים שאדם אוכל פירותיהם בעוה"ז. ולהיפך כמו כן. ויש שאוכלים בזכות אבותיהם. וכן יש שסובלים בעון אבותיהם. וכ"ש בעזר המזל הגורם לטוב ולהפכו. ואצ"ל מסוד הגלגול) לכן על זאת היתה אזהרת התנא הקדוש הלז. במאמרו המתוק לחיך הבריא. כשאמר א"ת כעבדים כו' על מנת. כי ידוע מ"ש כל האומר על מנת כאומר מעכשיו. והרי הטיל תנאי. שעל מנת כן הוא עובד. שיהא שכר לפעולתו מעתה מיד בעולם המעשה. ואינו מתרצה להמתין על עולם הגמול הבא אחר זה. ועל דעת כן עובד הוא לקבל על כל פנים פרס מחצית השכר בעוה"ז. אע"פ שאינו מבקש כולו. כי רוצה הוא שישאר לו ג"כ משכרו לעתיד להיות אחרית ותקוה לנפש. לעולם שכולו טוב וארוך. ואין רצונו לאכול עולמו כאן בפעם אחת. רק מקצתו מקוה ב"ת תיכף ומיד. (ומדת בינוני' היא. כמ"ש בר"מ דפלח ע"מ לזכאה בתרין עלמין). וגם כי כוונתו רצויה בזה. כדי שימצאו לו הכנות המצטרכות למעשה העבודה בלי מונע. אעפ"כ מנענו התנא מזה. שלא לעבוד כן בעל מנת. לפי שהתנאי אינו ראוי לעובד מאהבה. כי השי"ת לא ימנע הטוב להולכים בתמים ולאדם שטוב לפניו. גם אינו דבר ראוי לתבוע שום חלק שכר בעוה"ז. לפיכך לא יעשה מתחלה ע"ד כך. כי מ"מ מנכין לו. ומכלה קרנו לעוה"ב. וכענין שאמרו בפרקא דחסידי גבי פתורא דרחב"ד (ומה שמצינו בחזקיה מ"י שאמר זכר נא את אשר התהלכתי לפניך וגו'. לא בקש על קבול שכר בעוה"ז אלא להצלת נפשו מענשו של גיהנם הפציר בתפלה שלא יכרת בחצי ימיו וילך לשאול בלא ולד. וכמ"ש לו ישעיה הנביא. כי מת אתה. משום דלא עסקת בפ"ו. לפיכך בכה ויתחנן לזכור לו מעשיו הטובים. ולהאריך לו הזמן בעוה"ז. כדי שיקיים פ"ו למלט נפשו מיד שאול סלה: עי"ל שלכך נתכוונו חז"ל כשאמרו מאי והטוב בעיניך עשיתי. שסמך גאולה לתפלה. שהקשה להם כי לא יתכן לשאול שכר מעשים טובים בעוה"ז כלל אפי' להציל ממות. מאחר שאין העוה"ז מקום התשלומין כאמור. לכן אמרו שנתכוין על דבר טוב שאינו מפורש בתורה היינו שעשה וקיים מצות תפלה. על דרך המובחר והמאושר שאפשר. וכבר מבואר אצלי במ"א. שאע"פ שאין שכר מצוה עצמה בעוה"ז. מ"מ שכר שבח מצוה משתלם בעוה"ז. והרי זה נכון):<br> ומה נמלצו לחכי דברי הנוסחא אחרינא שדחה תי"ט. דאית דגרסי <b>על מנת שלא לקבל פרס</b>. (והיא נוסח ספרדי קדום. שכ"ה בח"ה שער יחוד המעשה) שנתקשה הלשון למפרשים ולא יכלו לו להלמו אכן על פי הדברים שאמרנו יתכן ביאורו בטוב טעם מאד יאמר לא די שלא יתדמה במעשהו לאותן העבדים. אבל צריך להזהיר עוד שיעבוד דוקא על מנת ועל תנאי שלא לקבל שום חלק משכרו עתה. במשפט לאוהבי שמו יתברך. בשמרם עקב רב. כדי שיהא כל השכר קיים. עושר שמור לבעליו לטובתו. ובאמת לשון פרס הונח במקומות הרבה. להורות על שכר פעולה דוקא. הפך מה שאמרו המפרשים בו. דוק ותשכח שפירושם אינו אמיתי. אבל לדרכנו יצדק. בכל אופן כוונת התנא רצויה. להזהיר שלא יבקש לקבל השכר בידו. אלא להניחו ביד רבו (כדרך שעשה רחב"ד בכרעא דפתורא דדהבא. דבעי רחמי ושקלוה. כדי שישא שכרו פירות. ולא יכלה הקרן באופן זה. זה מצינו ברב"א) ובכן נתיישב אריכות לשון בכפל הענין. שלא הספיקה לתנא השלילה לבדה. ובכל זה לא מצאו כל אנשי חיל המפרשים ידיהם. לתקן לשון המאמר הנפלא כהלכתו. ועתה בעזה"י יצא מזורז ומלובן טוב תואר מאד. פתח דבריו מבין פתים. ופושעים יכשלו בם. ואלמלא דרשוהו צדוק ובייתוס כך. לא היו יוצאים לתרבות רעה. כי אדרבה זהו שנתכוין התנא בעצם וראשונה להשמר מהפסד השכר ואבוד הגמול הטוב. המקוה ליראי ה' ולחושבי שמו אשר לא יעדר בלי ספק. ולא אבד סברם לא בטל סכוים של הצדיקים לעתיד לבוא. ואם הצדיקים שואלים צרכיהם מהקב"ה. אינם מבקשים אלא מתנת חנם. אע"פ שיש להם לתלות במעשיהם הטובים כמ"ש רז"ל. כי אין זה דבר ראוי לשאול מאת השם דבר בחיוב. מפני שני טעמים הנזכרים. ועוד בה שלישיה. כדי שלא להטריח לבוראו ביותר שאפשר לא איברי בשעתא דמזוני. כענין ר"א בן פדת. אלא אם ישאל צרכיו יתחנן אליו יתעלה דרך תחנה ובקשה חן וחסד. ועל זה אמרו הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים. וגם בזאת לא יפצר מאד בתפלתו. להשיג בקשתו בעולם עובר. כמו שמצינו במרע"ה (שלא הפציר בתפלה אלא כדי לקיים מצות. שלא הי"ל אפשרות לקיימן במדבר). לפיכך הזהירם שלא יקשה בעיניהם לסבול צער ויסורין בעולם הכלה. ולא יבקשו לאבד אף מקצת שכרם בעולם ההפסד הלז. שאינו דבר של קיימא. והוי פסידא דלא הדר. וחסרון לא יוכל להמנות בשוה עם הצדיקים. במתן שכרם משלם. באותו עולם הקיים (כנזכר אצל פתורא דדהבא) וכדי בזיון. לכן לא יבקשוהו ברצון. אדרבא יעבדוהו על תנאי זה שלא יקבלו כלום מחלק שכרם בעוה"ז. שלא ינוכה להם מאומה. ויהא שמור כפול לעוה"ב בארצם משנה יירשו. כי בו יתברך בטחו לא בושו: וע"פ האמור מתיישב מה שמצינו לנחמיה שהרבה להתפלל לשי"ת לזכור לו מעשיו הטובים. כמ"ש זכרה לי אלהי על זאת ואל תמח חסדי. גם זאת זכרה לי אלהי וחוסה עלי כרוב חסדך. וכן סיים ספרו זכרה לי אלהי לטובה. ולכאורה הוא דבר מתמיה ומתנגד ביחוד למשנתנו בשתי הגרסאות. אבל הוא הדבר שאמרנו. שזהו דבר ברור שכל המעשים הטובים שהצדיקים עושים בעוה"ז. ודאי מצפים עליהם שכר טוב לעוה"ב. כל מעינם בו. ואמר המשורר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. חלילה לצדיקים להסתפק בו. כי ה' הוא האל הנאמן לשלם שכר (והתחיל בעשרת הדברות להודיע שעושה חסד לאלפים לאוהביו. מלבד שאר מקומות בתורה ובמקרא עצמו מספר. רק עוד אחת אביא להוכיח אמתת מ"ש בס"ד שהוא אמת ברור בלי שום גמגום בעולם. הלא הוא מ"ש מפורש באאע"ה כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' ושמרו דרך ה' למען הביא ה' על אברהם וגו') ויבקשוהו בכל עוז כי הוא ההצלחה האחרונה. ומחמת יראתם פן נתלכלכו בחטא ואבדו שכרם ח"ו. לפיכך מתחננים ומתפללים בעדו שלא יאבד מהם. והיא היתה ג"כ בקשת נחמיה. שגברו זכיותיו שלא לזכור חטאותיו. כדי שיזכה לעולם הבא. והוא ע"ד לולי האמנתי לראות בטוב ה' כידוע. לפיכך תאות התפלה עליו. וכמו שאנו מתחננים בכל יום בסיום תפלתנו. יהי רצון שנשמור חוקיך כו'. ונזכה ונירש טובה וברכה כו'. ועיין מה שכתבתי עוד ליישב ענין משנתינו בטוב טעם. בחצר בית אל (דיט"ב ודכה"ב) שמים סודו נשגב. ומפורש בבית אל בס"ד. ותי"ט כתב מה שכתב לפי פשוטו. ולפי דרכו טוב היה לו לומר בקצור שהשמים כסאו והיה מספיק ויותר ישר:  
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>יהי ביתך פתוח כו'. ויהיו עניים ב"ב. </b>נראה לפרש דה"ק. יהי ביתך פתוח לג"ח ולפרנס כל דצריך. ואף אם רבים הם. אל תדאג כי לא יחסר לך ממון למצוה ולא תצמצם לאורחים ולנצרכים. אבל זאת העצה היעוצה לטובתך הנפשית (שלא תפזר שלא לצורך מצוה) עם בני ביתך נהוג בצמצום. שלא תרבה להם תפנוקים. אלא מנהג עניים הנהג בהם. על דרך שאמר דוד המלך עליו השלום. ואני בעניי הכינותי לבית אלהי. אמרו בירושלמי שהיה מתענה ומצמצם סעודתו ולא נהג שלחן מלך. כדי להרויח הוצאת בנין בית המקדש. וכן היה שהשיג על ידי כך עשירות מופלג לצור הבנין. כמו שמוזכר שם בענין. וכן מצינו בבר בוהיין שהיה סועד בטרקסימון. ונותן מודיא דדינרי למצות צדקה. ואמר בנפשי אנא רשיי. ברם למצותא דבריי לית אנא יכיל. ועיין בהרחבה <b>יד ד' </b>מעשר ידות לכסא שן: 
+
+<b>מכאן אמרו </b>עתוי"ט שהקשה לו על המפרשים שזה תוספת מחכמים שבאו אחר ר'. שאמר באשתו אמרו. שלמד כן מדברי ר' יוסי. שא"כ הם דברי יחיד. ואיך יאמר אמרו. ואין בזה קושי. שדבר מצוי הוא בתלמוד. ראה רבי דבריו של פ' ושנאן בלשון רבים כידוע: 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>עשה לך. </b>מ"ש רע"ב בשם ר"מ אע"פ שאינו ראוי להיות לך רב. צריך תבלין (כ"ש לפמ"ש תוי"ט. נראה מתנגד לאמת ג"כ) ויש להטעימו יפה דמיירי בבן שירש כבוד אביו. אע"פ שאינו ממלא מקומו בחכמה. וכי הא דאמר רבי. אע"פ ששמעון בני חכם. גמליאל בני נשיא. עמ"ש לקמן מי"ג. זה דבר ברור. ועמ"ש בס"ד לקמן משנה ט"ו בדרך אחר פירוש נאה מאד. והפך מפיר"מ. איברא אדרבה דרב גדול עסקינן. שאינו רוצה לקבל עבדות. שזה צריך כפיה והכרח. שכופין אותו עד שיתרצה. אבל מי שאינו ראוי להיות רב. לא לבד שאין כופין אותו. אלא אפי' רוצה מוחין בידו. וכמ"ש על מי שלא הגיע להוראה ומורה. ואין נראה לחלק בין רב להוראה. או בלמוד פשוט בלי הוראה בפועל. חדא דכל סתם רב שבתלמוד הוא דוקא להורות ולהראות הלכה למעשה. ועוד שאפי' אינו מורה ממש. מ"מ עיקר הלימוד הוא לשמור ולעשות. ולדעת מה יעשה ישראל. וכיון שאינו ראוי ולא כדאי. אסור לו ללמד. דנפיק מיניה חורבא ושבשתא כיון דעל על. ולכן אין התלמיד רשאי אפי' לקבוע ישיבה בלי נטילת רשות מרבו. ואין לומר דמיירי היכא דליכא דעדיף מיניה. כי זה דוחק (אע"פ שכ"ה משמעות פיר"מ. אינו אמת בכוונת לשון התנא. דאי הכי צריכא למימר. דשפיר טפי מלישב בטל. וכמ"ש שני תלמידי חכמים המדגילים זה לזה בהלכה. הקב"ה אוהבן. והוא דלית להו רבה במתא. ותו דהאי לאו שאינו ראוי מיקרי. ראוי הוא. ומחוורתא כדפרשינן ושמא פיר"מ נתן מכשול לבני דור טהור בעיניו. שעושין רב שאינו ראוי והגון. נוטעים אשרה אפי' במקום מזבח ה' וטעו בתרתי בדברי ר"מ. חדא דבמקום ת"ח ודאי לא אמר. דאיסור חמור הוא. ועוד דלא אמר להושיבו בראש להנהגת הצבור ולהורות ברבים אלא ללמוד עם היחיד לגרוס משנתו עמו כדדייק לישניה דר"מ. ול"ת בינך לבין עצמך ודייקא נמי מתני' עשה לך. ודילמא סברי הנך אינשי. פירושא דעשה לך משלך (כדאמרינן בעלמא) הלכך עבדי להו רב מדידהו מדקריב להו ודדמי להו. בין כשר בין פסול לא אכפת לה. והסבה בזה כמ"ש מהרש"א (בפא"נ) לפי שהממנים הרב והבוררים אותו הם בעלי בתים. לא ת"ח ולומדים (כמו שהיה מהראוי) בעם ככהן כגוי אובד עצות המה. אין בהם תבונה. אין לבם כ"א על בצעם ע"כ מקבלים לרב כל מי שיאות להם כפי רצונם. ולפי הנאתם וקירוב דעתם. ביחוד על פי הסרסור הגדול הממון האהוב בהמון. על זאת תפוג תורה. והיא כגרמה כמעט כיבוי גחלתה הנבארה:  
+<b>וקנה לך חבר. </b>מ"ש תי"ט על רע"ב. שדבריו שלא בדקדוק. שמפרש החבר בלמוד התורה. במ"כ דברי עצמו אינם מכוונים כי מה ראה בלשון הרע"ב לומר כך. לא בפירוש ולא מכללא איתמר. ולדידי פשיטא לי דבחבר בכל מילי איירי. סתמו בפירושו. וזיל בתר טעמא. טעמא מאי לא תני וקנה לך רב. משום דאסור ללמוד בשכר. א"ה חבר ותלמיד נמי כולהו בשכר אסירי. מה"ט דהרבה למדתי כו'. ומחברי יותר מהכל. א"כ כולם בכלל האיסור (אף שיש לדחות. אינו אמת. דא"ה ברב נמי משכחת לה. וקושטא הכי הוא כל מה דשרי לחבר בשכר. שרי נמי ברב ודו"ק) אלא הכי נמי קאמר רע"ב. ברב לא מיתני ליה זקנה. משום דלא אפשר. דהא צריך ללמד בחנם. משא"כ בחבר שלקנות אהבתו אתה צריך בכל דבר. לפיכך תקנה אותו בודאי. ואם תמצי לומר בחבר בלמוד תורה מיירי תנא דידן. (וכמ"ש באדר"ן בפירוש) ע"כ נפרשהו כמש"ל: ומש"ע תי"ט עמש"ה למה לא הזהיר שיקח תלמידים. ואמר שהקושיא מעיקרא ליתא. לפי שכבר קדמו אנשי כנה"ג שאמרו והעמידו תלמידים הרבה. אינו נראה בעיני כלל. כי כבר מצינו במסכתא זו מוסרים כפולים במלות שונות. והא ועשה לך רב. נמי איתא לקמן במשנה ט"ו. דוק ותשכח טובא. ועוד כי לא זו היא הקושיא המתורצת בדברי אנשי כנה"ג. שהם לא אמרו אלא והעמידו בחפץ ורצון התלמידים. לומר שלא ימנעו בר. ואל ירבו בעיניהם אלף אוהבי הלמוד לכשימצאו: אולם עדיין צריך להשמיענו שיקנה את התלמידים כדרך שקונה את החבר. והיא קושיא אלימתא לכאורה. והלא דברים ק"ו אם כשר הדבר לקנות החבר. כ"ש התלמיד. שמחכים את רבו יותר (ורחוק מאסור ג"כ שעכ"פ אינם מלמדים אותו ממש) לכן אני אומר שהר"י לרי"א לא תירץ כלום. כי עם שבודאי אין העמדת תלמידים דבר התלוי ברב בהחלט מאחר שצריך לחפץ התלמיד ואין לצוות על זאת בחיוב. בהיותו דבר הנתלה ברצון הזולת. אמנם עדיין אין זה מספיק לתשובת הקושיא. כי היה לו להזהיר שיקנה אותם בכסף מלא. אם לא ימצא מי שירצה ללמוד אצלו בחנם. כי בדרך זה ימצא בלי ספק אוהבים רבים סרים למשמעתו. ואף אם לא ימצאם. יעשה הוא את שלו באופן זה. וכדרך ששנו וקנה לך חבר. עם היותו ג"כ דבר התלוי ברצון הזולת ואפשרי למצווה. אבל דברי מהר"ל נכונים מאד. ומשנה שלימה שנינו כן להלן בפרקין מ"י. ושנא את הרבנות: ועוד אני מוסיף לפרש (אי איתא דבתורה משתעי) וקנה לך חבר. לא בכסף ומחיר. כי דברי תורה אין מעות קונות (דאיברא בין חבר בין תלמיד תרווייהו אסירי. וקים להו בדרביה כדלעיל) אלא רוצה לומר לקנותו בחכמה (כמ"ש קנה חכמה קנה בינה. קונה לב ודומיהם) ודא קנה מה חסר דא חסר מה קנה. ככה ישתדל בקנין החבר במועצות ודעת כדי שיהא לו קנין עלמי. קנין כספו וחשקו הנמרץ. להתדבק בו בחברה עצומה. שלא תנתק ולא תמוט לעולם. ועל דרך זה יבואר היטב כוונת התנא. כי בודאי לא יצטרך הרב המובהק לחוד אחר תלמידים לקנותם ולרצותם ברצי כסף. אע"פ שלעולם גם הרב מרויח על ידיהם. שלומד הרבה מהם מ"מ אין ספק שהם צריכין לו יותר (ואפילו בתלמיד חבר שרבו צריך לו כר"ח לגבי ר"ה. מצינו שא"ל ר"ה חסדא ל"צ לך) לכך לא הוצרך להזהיר על זאת. אבל על בקשת החבר היתה האזהרה בפרטות. לפי שלא ימצא כל כך מי שירצה להתחבר אליו לשכון אצלו להיות עמו במדרגה שוה. שכל אחד יחזיק עצמו לחכם יותר ממנו. ולבעל מעלה יתירה עליו. אחר שהוא קרוב עמו במעלה (וכ"ש אי בחבר בכל מילי מיירי. כי לא יאות לכל אדם להיות דבוק בחברה תמידית עם זולתו) ולזה יצטרך לקנותו בחכמה ולקחתו בתבונה. אמנם הרב לפי דרכנו אין חכמה ואין תבונה להעבירו על דעתו בדברי ריצוי להיות עבד אלא בכפיה. או לדרכו של הר"מ אין צורך לקנותו בתחבולה. כי בנקל יקבל להשתרר. ומעטים הם בני עלייה המסרבים ובורחים מלקבל מעלה וגדולה. בפרט מי שאינו ראוי (כפי' ר"מ במשנתינו) ולא הגון. הוא ממציא עצמו לכך הדיוט קופץ לישב בראש להגדיל עצמו כדי לעלות מבור שפלותו האמיתית. ע"כ לא הוצרך אלא להזהיר ועשה לך רב. כלומר אע"פ שאינו ראוי כל כך להיות רב עליך כדר"מ. לפי שאינו גדול ממך. והוא מה שאמרו בכיוצא בה. יהא כבוד חברך כמורא רבך. שינהוג כבוד בחבירו כמו ברבו. ובזה יעשנו רב לו בלי ספק. ובכן נתיישב הכל על נכון. ועמ"ש עוד לקמן משנה ט"ז. ויתכן ביותר לשטת יב"פ שילהי מנחות. שאמר בתחלה כל האומר אלי עלה. אני מטיל עליו קומקום של חמין ובסוף כל האומר לי לירד אני כופתו כו'. וזהו שאמר כאן אחר ועשה לך רב. סמך לו וקנה לך חבר. ירצה בזה אם פתוך יכלו לך לעשותך רב. זאת העצה היעוצה תקנה לך חבר (ע"ש דף כ"ו) כלפי הרב הוא מדבר כי הרבה ילמוד מחבירו. ואם אח"כ לא ירצה לעזוב כבודו. כיון שעלה באונס לא ירד. וסופו ברצון יחזיק בה. יש לדונו לכף זכות. שכך היא המדה כמו שלמדנו משאול:
+<br> <b>עי"ל הקושיא</b> שאמר וקנה לך חבר. ולא הזהיר לקנות תלמידים. כי אמנם החבר יספיק אחד (ולא יתכן להתחבר עם אנשים הרבה מאד תמיד להיות אנשי סודו. וכמ"ש גם בס' המדות היווני. שאין טוב לאדם להיות לו אוהבים רבים דבקים בו אע"פ שלא ירבו בעיניו אלף אוהבים. זהו לענין הראות סבר פנים יפות לכל אדם. אבל לא להתחבר עמהם בדבקות. לכן אחז התנא חבר לשון יחיד. משא"כ בתלמידים דכל כמה דנפישי טובא טפי מעלי. וכמ"ש והעמידו תלמידים הרבה. לפיכך ל"א וקנה תלמיד דהוה משמע בחד סגי. ואיידי דנקיט חבר. הוה צריך למנקט נמי תלמיד לשון יחיד. ותו דלקנות תלמידים הרבה הוא דבר שאין אדם יכול לעמוד בו. במילתא דלא שכיחא לגמרי לא קמיירי. גם נשמר התנא שלא לתת מכשול לפני עור לב. שלא יאמר אעשה סחורה עם תלמידים. ואקנה אותם כדי שלבסוף יקנו אותי. ואטול שכרי משלם מה אני בשכר. כדרך אלה התגרים (סבי דאזלי אתגרא) שמתחלה שוכרים איזה תלמידים בורים כדי שיצא להם שם. ויודיעו טבעם בעולם. נמצא לבסוף שוכרים אותן ומעלין להם בדמים כנכיס"י ברמוריו"ן (מורה הרעה. נכיס אבא לפום ברא) נמצא זה מרויח לעצמו ממון הרבה. וקונה לו שם כשם הגדולים אע"פ שלא הגיע לרואי בוקר אור כקטני שועלים. ומפסיד לאחרים שגזול את הרבים ומרבה המכשולים. על זה ידוו כל הדוים ועיני מקור נוזלים:  
+<b>והוי דן כו'. </b>עיין בית מדות בעליותו ותמצא דברים נכוחים נפש היפה משמחים ויש לדרוש סמוכין לשלפניו. לומר לך שאם מי שלא ירצה לקבל עליו להיות רב עם היותו ראוי והגון. וכן לא יחפוץ לקנות או להמכר לחבר. אל תדינהו לחובה במונע בר. אלא הפוך בזכותו. שמא מפני בני אדם שאינם הגונים נמנע. וכמ"ש יותם בפרשת הלוך הלכו העצים למשוח עליהם מלך. או שמא אדם חלוש הטבע הוא. שאינו יכול לשאת עול צבור. וכן יקשה לסבול דעת החבר. כשאינם מתדמי המזג. וכן הדבר בתלמידים. שהלומד עם תלמיד שאינו הגון. כזורק אבן למרקוליס (ואולם מ"ש רע"ב אבל אדם רשע מותר לדונו לחובה כו'. לא היה צריך להאריך בהוכחה. שהוא דבר מבואר בעצמו. אבל גדולה מזו אחז"ל אפילו מה שלא חטא כלל נתלה בו. כמ"ש תולין את הקלקלה במקלקל):  
+
+Mishnah 7
+
+<b>הרחק. </b>מ"ש תי"ט שהתנא אחז לו לשון המקרא בהרחקה. לפי שלא מנאו בלשון התפעל בכל המקרא. לא אמר כלום. כי לשון חכמים לחוד. וכבר מצינו פעמים רבות ששימשו בהתפעל מזה השורש. כאמרם מתרחק מן הכבוד וזולתו רבים מאד. ומדוע ימנעו מזה כאן. גם הכתוב הרחק וגו'. אינו דומה. מפני שהוא פועל יוצא לדרכך. משא"כ כאן שהוא חסר הנפעל. וצריך לפרשו לשון קצר. הרחק עצמך או דרכך. על כן טוב יותר לומר התרחק. לשון מבואר. אמנם לי נראה לתת טעם ללשון זה. ולא נשתמש כאן בהתפעל. לפי שהיה ושמעו שירחיק עצמו וגופו בלבד. שלא ישב עמו. ולא ידבר ויעסוק עמו בשכנו אצלו. ובזה די לו שלא ילקה עמו. אבל באמת אין זה מספיק. אלא צריך להרחיק כל עניניו ממנו ולא ישכון בבית סמוך לו. וכן כל מעשיו ירחיק. לכן אחז בפועל יוצא הכולל הכל מן הסתם: 
+
+<b>שכן רע. </b>מדבר ברע לבריות ולא לשמים. שזה נקרא שכן רע לדעתי בבחינה ששכונתו בלבד רעה. אע"פ שאינו רשע. שהוא הרע לשמים. וזה אפשר שיוכל לעשות עמו חברה בעסק מרחוק. כשלא ישכנו יחדיו: 
+
+<b>ואל תתחבר לרשע. </b>הרע לשמים בלבד. אעפ"כ לא תעשה חברה עמו באיזה עסק אפי' למרחוק. ואצ"ל בקירוב מקום. פן יספה בחטאתו. א"נ הרחקה ומניעת החברה חדא מילתא. אלא דברישא מיירי בדר עמו בשכונה. כי לא ידע ולא הכיר ברעתו מתחלה. אשמעינן דצריך לעקור דירתו ולהרחיק שכונתו ממנו. וסיפא קמ"ל למנוע החברה אפי' בריחוק מקום וכנ"ל: 
+
+<b>ואל תתיאש. </b>לא אמר תדאג. לפי שמדבר ברשע שדרכיו מצליחים. ובשכנו הקרוב אליו בהצלחה ויפה כחו. כי הוא אינו רשע כמוהו. ולכן לא יעלה על לבו שום דאגה פן יום אידו קרוב. בעוד שמש הצלחתו זורח ולא נטה לערוב. לפיכך אחז לשון יאוש. לומר אע"פ שלא מצאה הדאגה מקום בלבך. לפי השעה המשחקת לך. משום זה אל תתיאש מכל וכל. כי פתאום לפתע יבוא שברו. ומ"ש בד"ח שהדאגה מן הפורענות היא מדה מגונה. במ"כ לא דיבר נכונה. כי מדת הרשעים היא שאינם דואגים מן הפורענות המעותדת להם. כי אין חרצובות למותם. אבל הצדיקים יראים וחרדים תמיד ממדת הדין. כמ"ש אשרי אדם יפחד תמיד. ואם הדאגה על עולם עובר ורדיפת המותרות. היא מדה רעה ודאי. אבל מדת החסידים היא לדאוג מעונש על חטאים. שאין המלט מהם (כי אין צדיק בארץ וגו') וכמ"ש כי עוני אגיד אדאג מחטאתי. וכתוב ויירא יעקב. אחז"ל ירא שמא נתלכלך בחטא. וכן אף בעת שלותם. יראים ממדה"ד. כמ"ש ואני אמרתי בשלוי בל אמוט (ועמ"ש בס"ד בפי' הלל עה"פ ובימי אקרא) ואמר חכם אם דאגתך על עוה"ב. יוסיף ה' על דאגתך. אלא לפי שאינה מדת כל אדם לדאוג בעת טובה (וכמש"ה בעת טובה היה בטוב) לפיכך אמר ואל תתייאש. כי כן מעשים בכל יום. ברשעים שתחלתן שלוה סופן יסורין. לכן בהכרח תצטרך להרחיק היאוש מזה: 
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>אל תעש עצמך כו'. </b>מ"ש בו הרמב"ם ז"ל הוא רחוק בעיני. והוא אמנם מה שהזהיר עליו שמעון בן שטח חברו של יהודה בעל זה המאמר באמרו שיהא זהיר בדבריו. שאפי' השוגג בכך הוא נתפס. כ"ש המכוין ללמוד את הבע"ד לשקר. ותוך דבריו וק"ל. אבל מ"ש שאר המפרשים. הוא דבר מבואר בגמרא. כמ"ש הם ז"ל. ואני מוסיף נופך בס"ד בביאור הענין. וכך הוא. בודאי שבנתינת עצה טובה מדבר תנא זה. דהיינו באופן שמשתנה הפסק דין בתחבולה של היתר. וקס"ד הא משרי שרי. כי אני חכמה. שכנתי ערמה. וכיון דהיתירא הוא. מה לי לגבי דידיה גופיה מה לי לגבי חבריה. זכות היא לו להשיאו עצה נכונה שירוויח על ידיה. ודבר זה באות בשאר כל אדם שאינו דיין. מותר גמור ודבר הגון ונכון הוא. שיעזור אדם לאוהבו או לקרובו בעצתו בכל דבר הצריך לו. וכך נאה לת"ח ביחוד (עיין בהזהב ברב דא"ל לר"כ זיל הדר בך ורב"ח עם אושפיזיכניה שם ופי"ח בר"ב ואושפיזיכניה דראב"א). ועל זו שנו חכמים ונהנין ממנו עצה ותושיה. והכל לפי מה שהוא אדם. אם איש עני הוא. או קרוב ות"ח. וראיה מקריבתיה דר"י גם בשילהי פ' נערה. וגדולה מזו הא דאשכחן גבי משה בר עצרי ר"פ שום היתומים. דאמר אביי ליכא דלסביה עצה לר"ה בריה ואקשינן עלה ופרקינן. בריה שאני ת"ח שאני. אע"ג דבלא"ה רשע ערום הוי. שמפסיד לאחרים הפסד גמור. ומ"מ אביי גופיה הוה משתמיט מניה. ולא עביד עובדא בנפשיה. למסביה איהו עצה. והיינו מטעמא דחשדא בעלמא. כדהדר ביה ר"י מה"ט. משום דת"ח שאני. נמצא כך הוא הענין. שאם יש בדבר שום סרך מצוה. להיטיב לעני או לת"ח. אז זכות הוא ליועץ. ודבר טוב הוא עושה. וצדקה תחשב לו. והוי נמי בכלל גדול המעשה. (אע"פ שמצינו לרבא בעובדא דאיסור גיורא דאקפד ואמר מגמרי טענתא לאנשי ומפסדי לי. התם אע"ג דאהנו מעשיהם לת"ח אפסדו נמי לת"ח ומאי חזית דדמא דהאיך סומק טפי. אע"ג דר"מ בריה דאיסור הוא מ"מ הורתו שלא בקדושה הוה. אלא שיש לתמוה בזה. משום דרבא עשיר גדול הוה. כדאי' פא"מ דאמר תלת מילי בעאי משמיא כו'. שמא עדיין לא נתעשר. או שמא אין אדם רואה חובה לעצמו). אלא שאדם חשוב ודיין עירו ביחוד. צריך ליזהר גם בזה. להרחיק מן הכיעור. שלא יתן לבריות מקום ללעוז עליו. ולחשדו שמייעץ לבני אדם בשביל הנאתו ואהבתו וגורם לו שם רע לעצמו. ונעשה שנאוי לבני אדם. ויפסלוהו מן הדין. ע"כ צריך הדיין שהוא הוא אדם חשוב ודאי. שלומדין ממנו ושוקלין את מעשיו. ועיני בני אדם על דרכיו את צעדיו יספירו. לכך אמר א"ת עצמך כו' כלומר לא תשתדל אתה בעצמך בזה. עם שתחשוב זה לדבר מצוה טוב והגון מאד. כי עורכי הדיינין להיטיב לבני אדם בדרך יושר ומותר. טובים ומותרים הם ודרכי ישרים. אף כי לגמול חסד לצריך אליו. טוב וישר הדבר ותרצה לעשות כמעשיהם אתה בעצמך. כי מצוה בו יותר מבשלוחו. להיות זריז לדבר מצוה. לכן אמר אל תעש עצמך כמוהם אע"פ שכשר הדבר וטוב מצד עצמו. אינו נאה לך בבחינת עצמך. כי תחת אשר אתה סבור להשתכר במצוה בעצמך. יצא שכרך בהפסדך. שתגרום רעה לעצמך. ואדם חשוב צריך לצאת ידי הבריות יותר מכל אדם. כך נראה לי. ובזה יבוא לנכון הלשון. והענין מתוקן טוב תיאר מאד. ומה נעים אמרו א"ת עצמך. ולא הספיק לו לשון קצר אל תהא. כי לפי דברינו בלשון חכמה זה נכלל כל מה שדקדקו בגמרא בענין הלז. וכ"ף כעורכי מבוארת ג"כ מאד. לפי שלדיין ולא"ח יזהיר. אבל עורכי הדיינין אינהו גופייהו. שריא להו היכא דאיכא דררא דמצוה. אדרבה דבר ראוי ונכון הוא. אלא שיד הדיין עצמו. לא תהיה בו. מפני חשד ההמון. ונתבאר הענין יפה. שאף שלא לקרובים. זימנין דמצוה נמי איכא שלא כדברי תוי"ט במהדורא. שנעלמו ממנו. דברי תלמוד ערוך. ועמ"ש בס"ד בהגהות לח"מ (ססי"ז): 
+
+<b>יהיו כו'. </b>מ"ש בד"ח שלא אמר יהיו כצדיקים כו'. דעדיפא הול"ל. משום דסתם דין באין עדים מיירי. והמלוה בלא עדים גורם קללה לעצמי: 
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>שמעיה כו'. </b>עמ"ש המפרשים. ובודאי שהכרח לומר כן. דהא בעינן כל משימות שאתה משים עליך לא יהו אלא מקרב אחיך. ובהנזקין ל"א אלא מבני בניו של סנחריב למדו תורה ברבים. מאן נינהו שמעיה ואבטליון. איברא בס"פ בא לו. קרי להו כ"ג בני עממין (ואף הם הודי בכך) וי"ל אה"נ עשה שלא כדין. שגנה אותם מחמת שרשם הראשון (ועיין גם במ"ו פ"ה דעדיות): 
+
+<b>אהוב המלאכה. </b>לדעתי א"צ לטעם שזכר הרע"ב. ונתן מקום לקפידת תוי"ט. בחשבו כאלו נתכוון רע"ב לפסוק כת"ק דר"א. ונדחק בכך. אמנם לי יראה שאין ענין אותה משנה דפ"ה דכתובות לכאן. התם בכפיה מיירי. דכוותה באיש נמי חיובא הוי. שלא ישב בטל לגמרי. והכא במילי דחסידות איירי. אלא הכא במאי עסקינן בת"ח שאינו יושב ובטל. אלא עוסק בתורה תדיר. אעפ"כ מוזהר לאהוב גם המלאכה. א"נ משום כדי חייו. שלא יצטרך לבריות כדאמר רש"י לר"כ. ואי משום בריאות הגוף. כדרבה ור"י דעסקו בכשורי. וגם אמרו גדולה מלאכה. כדאיתא בפ' מרובה. ור"י כי אזיל לבהמ"ד שקיל גולפא אכתפיה אמר גדולה מלאכה שמכבדת בעליה כדאיתא פ"ו דנדרים. וכן הסכימו כל חכמי הטבע. שרוב חלאים הבאים על האדם. בסבת מעוט התעמלות הם. ואמר החכם האמיתי. אדם לעמל יולד. ואחז"ל אדם לעמל נברא. ואף ע"ג דאוקמוה אעמל תורה. מ"מ אינו יוצא מידי פשוטו ג"כ (וכן הדבר במ"ש בתחלת בריאתו לעבדה ולשמרה) שצריך האדם לעמל עכ"פ. כדי לעזור טבעו שיעמוד על המזג הישר (ועמ"ש בס"ד בכסא שן מדרגה ב' ובחלון צורי ובנות חכם) ונראה דמתניתין אתיא אפי' אליבא דר"נ שילהי קדושין. דאמר מניח אני כל אומניות שבעולם. ואיני מלמד בני אלא תורה. היינו אומנות למזונות ולמחיה הוא דהניח. אבל מחמת זה לא מנע המלאכה. לחזק כחות הגוף. וכן אפי' רשב"י דבגמרא ר"פ כ"מ. דס"ל יכול יהא אדם חורש בשעת חרישה כו' תורה מה תהא עליה. מודה נמי בעסק מלאכה להעמיד הבריאות. וכמו שמצינו בו בפירוש דשקל צנא אפתפיה כי אזיל לבהמ"ד. ואמר גדולה מלאכה כו'. ואין נ"ל לומר דס"ל מעמד הבריאות יושג כמו כן בעסק התורה. כמו שסובר בענין הפרנסה והמזונות שיבוא הנס מ"מ ע"י אחרים. דהא אמרינן מאן קצירי ומריעי רבנן לפי שהתורה תושיה נקראת שמתשת כח. ובאמת התשות פח שלהם בא מחמת מיעוט עמל הגוף. ואע"פ שיגעים הם בתורה. ומעמל נפשם מיגיע שכלם ישבעו. אך רוב הזמן הם שוקדים על הספר ינוחו ולא ינועו. ולהתמיד בריאות הגוף צריך התנועעות והתעמלות גופני' הלכך בא התנא להזהיר על זאת לטובתם ולהנאתם ולתועלת נפשם כמו כן. וידעי רבנן להא מילתא ועברי עלה. משו"ה אכתי קצירי ומריעי נינהו. ומקיימי בנפשייהו אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. והרוצה שיחיה ימות. לכן מ"מ יראו זרע יאריכו ימים. אף אם חלושים הם וחייהם אינן חיים עריבים ונעימים. מתמתקים הם בענני כבוד החופפים עליהם. ואמרו חש בראשו יעסוק בתורה. ועמ"ש עוד בס"ד בפרק קנין תורה. אמתני' דובתורה תהא עמל: 
+
+<b>ושנא את הרבנות. </b>לא הו"ל לומר אלא ושנא את הבטלה שהיא מקבילה אל המלאכה כמקרה השנאה אשר יקרה לה. בהפך האהבה הנאותה למלאכה. כי הבטלה הגמורה בידוע ששנואה היא. ולא הוצרך להזהיר עליה ביחוד. אלא על הרבנות. המביאה לידי ביטול מלאכה. לפי שאמרו כיון שעלה אדם לגדולה אסור לו לעסוק במלאכה לפני שלשה. ומי שעול אחרים עליו ורבים צריכים לו. לא ימצא לו הזמן והמקום שיוכל לעסוק במלאכה ביחידי. נמצא יותר ממה שמרויח בתועלת הרבנות והנאתה. הוא מפסיד בכחו הכלה ובריאותו הכלה במיעוט יגיעה גופנית עם עמל נפשי רב מאד. מלבד אחריות רוחני וסכנה נפשות כנודע. לפיכך הזהיר שתשנא הרבנות. לאותה הסבה בעצמה הגורמת האהבה למלאכה. בהיותה נעדרת אצל הרבנות. ויתחייב הפכה. והזהירך שלא תתפתה בערבות הרבנות ולא תלכד במצודתה. כי י"ל שלא יצא שכרה בהפסדה: 
+
+<b>ואל תתודע לרשות. </b>ערע"ב מ"ש א"נ כו'. כמ"ש לדואג. וכן אירע גם ליואב במנותו את ישראל. אפי' שלא היתה דעתו מסכמת. עבר ע"ד קונו בעל כרחו. (ויותר נוח היה לו לרע"ב שיביא ראיה מזה. כי ממעשה דדואג בנוב עה"כ. ראיה לסתור. שהרי שם כתוב ולא אבוא עבדי המלך לשלוח את ידם לפגוע בכהני ה'. הרי כה"ג במלך ישראל אין אונס. כי כן יסד המלך ה' צבאות. יכול לעבור על ד"ת ת"ל רק (ודוד נכשל בטעות) אבל נפש רשע דואג אותה רע. לפיכך אין ממנו ראיה כלל) אך לא ידעתי מדוע לא נפרש הך רשות. כמו הוו זהירין ברשות דפ"ב מ"ג. דאיירי במלכי גוים ודאי. וכ"מ באבות דר"ן דהכא נמי מיירי דכוותה. ונ"ל להסמיכו לענין שלפניו (הפך מדרע"ב. אלא) כך אמר אע"פ שאני מזהירך שתאהוב המלאכה ותשנא הרבנות. משום זה לא תתודע לרשות לבקש אצלם מלאכה ועבודה אפי' כפי דרך רע"ב (בפי' וא"ת לרשות) ובענין שמצינו במנחם שיצא לעבודת המלך (ואצ"ל כפ"א) כי מתוך כך פורש מן התורה. לכן אמרו במרדכי מתוך שנעשה משנה למלך. פירשו ממנו רובה של סנהדרין נמצא הוא מעות לא יוכל לתקון. לפיכך ברח לך מעבודת המלכים לעולם שהיא עבדות ודאי. שהמלך נקרא עבד להעם. נמצאת עבד עבדים. אלא בחר מלאכת בן חורין עם ת"ת שיתקיים זה וזה בידך וא"ל ב"ח אלא מי שעסק בתורה: 
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>שמא תחובו חובת גלות ותגלו. </b>יל"ד הול"ל בקצור שמא תגלו. א"נ שמא תתחייבו גלות. מאי חובת. יתיר נפיש לגמרי. וי"ל ה"פ ודאי בחייב גלות ממש לא קמיירי. דהא קי"ל הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו. עביד ליה מידי דליחי. ובתלמידיו אין לחוש לשתות מים הרעים. כדאמרינן לעולם ידור אדם במקום רבו שכל זמן ששמעי ב"ג קיים לא נשא שלמה את בת פרעה (והיינו דקאמר וישתו התלמידים הבאים אחריכם. ולא תלמידיכם) אלא הכא במאי עסקינן בחייב ואינו חייב גמור. כגון שבא לידו מכשול עון שחייבין עליו גלות. והוא לא חטא בידים אלא בגרמא שאחרים נכשלו מחמתו. כענין יהונתן ב"ג ששמע מרבו לעולם יעבוד אדם ע"ז ואל יצטרך לבריות. והבין שע"ז ממש מותרת מפני העוני. והלך ועבד. וע"ז היא עון שחייב עליה גלות כמפורש במכלתין פ"ה. נמצא שהעובד בפועל בר גלות. והגורם. נכשל בחובת גלות דגרמא. א"נ כההוא עובדא דר"כ דשמטיה לקוטיה דההוא דבעי לאחויי אכריא דחבריה. וא"ל רב קום גלי. דאע"ג דלא בר חיוב גלות דבר תורה הוא. שאין גלות על המזיד וגם בדין הרגו. אלא כעין חובת גלות רצוני. הטיל עליו. ונראה דבהכי איירי נמי ההוא עובדא דראב"ע דאיקלע לאתרא דע"ש ואמשיך בתרייהו. שהיה עליו חיוב גלות רצוני. ובחר לו לגלות אל ארץ טובה. והפסיד עי"כ ונתחרט וחזר ואמר הוי גולה למקום תורה. כלומר כשיש עליך דין גלות מרצון. תבחר לגלות למקום תורה כו'. ובכה"ג מיירי הכא בגולה לרצונו. מחמת חובה דסבה בעלמא. הלכך מוזכר ביותר להזהר עוד בדבריו שלא יכשלו בו ב"א שאינן בני ישיבתו ולא יחושו לשאול לעמוד על דעתו היטב. כתלמידים היושבים לפני רבם ולבם גס בו. ודילמא היינו נמי מקום מים הרעים. כענין מי דיוחסת שהם יפים לגוף לבריאות. ורעים לשתיה כי מרים ומלוחים הם דמקרי רעים (עמ"ש בס"ד פ"ב דביצה) א"נ משום דרעים לנפש בסבת התענוג הנמשך מהם ומפסיד את הכח הנפשי. כמו שאירע לראב"ע. משו"ה קרי להו רעים. ואתי שפיר נמי וישתו התלמידים הבאים אחריכם פירוש התלמידים ילמדו ממנו לתור להם גם הם מנוחה ארץ נחלי מים להתענג. וילכו אחריו אל הארץ ההיא. ששמעו שהלך לשם ראב"ע ואשר כיוצא בו. ותשתכח תורה מהם. כי לא תמצא בארץ החיים במי שמחיה עצמו עלה: 
+
+<b>וימותו. </b>יגועו בבלי דעת. כי לא יבקשו רחמים עליהם. כדרך שעשו חבריו של ראב"ע דהדר תלמודיה: 
+
+<b>ונמצא ש"ש מתחלל. </b>כאמור עליהם עם ה' אלה ומארצו יצאו אל ארץ אחרת. לרעות את עצמן. וישכחו את ה' ואת תורתו: 
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>הבריות. </b>גם העכו"ם בכלל. מה שאמר הכתוב הלא משנאיך ה' אשנא וגו'. אינה אלא שנאת מעשיהם. וכן הוא אומר במקום אחר יתמו חטאים. וארז"ל ולא חוטאים ואפי' את המין לא רצה ריב"ל לקלל. אך אין כל המינין שוין. ועמ"ש בס"ד שם במקומו:  
+<b>ומקרבן. </b>מה שנתקשה בתוי"ט בלשון הרע"ב שנראה מתנגד למאמרו של נתאי. לק"מ. התם איירי להשתתף עמו בעסקיו. כענין יהושפט עם אחזיה. והכא מיירי להתקרב אליו בדברי אהבה וחבה. אמנם לשון אדר"ן שנתפייס בו תוי"ט. הקשה בעיני יותר והלא מקרא מלא הוא. אין שלום אמר ה' לרשעים. ואמר הכתוב שאת פני רשע לא טוב. אולם מזה הפסוק אין כל כך תשובה. סופו מוכיח על תחלתו. אך הראשון קשה הימנו. ובמ"ש בדרוש מכתב לחזקיהו בס"ד יתיישב קצת. גם אמרו במ"א מחניפין לרשעים בעוה"ז. אף לא כל רשעים שוין. ובאדר"ן ברעים לשמים בלבד או בחוטאים בצינעא רק להשביע יצרם איירי:  
+
+Mishnah 13
+
+<b>הוא היה אומר נגיד. </b>הטעם שאמר זה בלשון ארמית אע"פ שכבר נשתמש בעברית בראשונה. נ"ל פשוט משום שהיה ירא לדבר כן בפני המון העם. בלשון העברית. כי בא"י היה אז. כי ע"כ פתח בעברית תחלה. בדברים הנאהבים ומקובלים לכל העם. משא"כ זאת האחרת שהיה מסכן עצמו לדבר בה בפרסום להשמיעם לעם כלשונם בהיותם דברים קשים כחרבות לכמה מהם. לכן הסתירם ואמרם בלשונו שהיה בבלי. כדי שיבינו הצנועים כמותו. המכירים ומבינים ארמית:  
+<b>יסיף. </b>מ"ש רע"ב וי"ג כו'. כך הוא תלמוד ערוך בבתרא דתענית. תני ר"י תקבריניה קמיה:  
+<b>ודאשתמש בכתרה של תורה. </b>גם זה תלמוד ערוך פ"ק דנדרים (דסב"א) ומ"ש וי"מ תגא ר"ת כו'. כך יש ללמוד מהלכה ערוכה רפ"ד דמגלה דגרסינן תנן התם ודאשתמש בתגא חלף תני ר"ל זה המשתמש במי ששונה הלכות כתרה של תורה. ובתלמידיו ודאי שרי. דהא כל המונע תלמידו מלשמשו מונע ממנו חסד. וה"נ גרסינן התם דר"ל אזיל באורחא כו' אתא ההוא גברא ארכביה אכתפיה. א"ל ניחא לי דאשמעיה למר. א"ה גמור מני כו'. ומש"ע המשתמש בשם המפורש. ר"ל שהוא כתרו של עולם:  
+<b>ילף. </b>עיין <i>לחם נקודים</i>:  
+
+Mishnah 14
+
+<b>אם אין אני לי. </b>יל"פ כמ"ש על אותה שאמרו בפ' החליל אם אני כאן כו'. דקאי על השכינה עמ"ש שם בס"ד: 
+
+<b>לעצמי. </b>נ"ל פירושו לבדי כלומר אע"פ שאני לי. אם אני לבדי אינני כלום. כמ"ש אם אין הקב"ה עוזרו. אינו יכול לעמוד בו. שנא' ה' לא יעזבנו בידו: 
+
+
+Mishnah 15
+
+<b>עשה כו' קבע. </b>כרע"ב פ"א שלא תחמיר כו'. עתוי"ט. רבותא טפי הול"ל. דאשכחן בר"ג גופיה דמקיל לעצמו. אע"פ שבודאי היה מחמיר לאחרים. כאותה ששנינו ספ"ב דברכות (ועיין לח"ש רפ"ג דדמאי). וכה"ג אשכחן כמה מילי דמקילי לגבי ת"ח טפי מלע"ה. עיין אבן בוחן שלנו (דסא"ב) וזימנין טובא דמחמירי לת"ח. כאותה ששנו ואם מתחשב הוא לא ירחוץ. ובכמה דוכתא אמרינן אדם חשוב שאני. ואין כאן ביאור דבר זה: 
+
+<b>והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות. </b>תא חזי שבחא דתקיפי קמאי: 
+
+
+Mishnah 16
+
+<b>עשה לך רב. </b>עמש"ל משנה ו' וכבר רמזתי שם ג"כ מה שנראה לי עוד לפרש ועשה. מלשון כפיה והכרח כמו גדול המעשה יותר מן העושה. לפי שראוי שיברח אדם מן הגדולה ומהרבנות שמקברת בעליה. וצוו חכמים ושנא את הרבנות וכיוצא בו הרבה. על כן יקשה להשיג את הרב. אם לא ע"י כפיה והכרח. אמנם אתה מצווה על כך לבקש לך רב עליך בכל אופן שתוכל. שכך יפה לך. כדי להסתלק מן הספק. שזכות היא לו. כמש"ד עה"פ ועצומים כל הרוגיה. וכן דרשו על זה ומונע בר כו'. ולכן כפה רשב"י את ר"ע ללמדו אף בשעת הסכנה. ובהגזמה שאם לא ילמדנו. יאמר לאביו שימסרנו למלכות. דטבא עבד ליה. שזכין לאדם בע"כ. שאל"כ אפשר שמתחייב בנפשו. אם יכול ללמד ואינו לומד. כמש"ל מי"ג בלחם נקודים: 
+
+<b>וא"ת לעשר אומדות. </b>עמ"ש בס"ד פ"ד דתרומות (וממוצא דבר תשכיל לשון חכמים תיטיב דעת. שאמרו כאן אומדות ל"ר. עי' ל"נ). ומ"ש דלא אסרו אלא במתכוון. מדתנן משובח משלשתן כו'. לאו דיוקא הוא. דיש לפרשו משובח מתוך שלשתן דוק ותשכח דוגמתו: 
+
+
+Mishnah 17
+
+<b>לגוף טוב כו'. </b>מצאתי להרב החסיד בשל"ה ז"ל דבר הגון בפירוש משנה זו. באות שי"ן משער האותיות אשר לו. ואביאנו הנה בקצור נמרץ ובלתי שמירת הלשון. והנה דקדק ז"ל. תיבת לגוף היא מיותרת. ולמה תפס לו התנא לשון שלילה. אלא הענין הוא את אשר נודע לכל. כי הבדל מין האנושי ומעלתו על הב"ח. הוא בסגולת הדבור הנמצא בו. שבו עלה מדרגה החשובה שבדצח"מ. שאם לא היה מדבר. הוא והם שוין. ומותר האדם מן הבהמה אין כי אם בדבור פה. אמנם ודאי שהדבור יש לו מעלה יתירה וטובה כשהוא בחכמה. שאז מועיל לנשמה. כי החכמה מצד הנשמה. והדבור הקדוש הבא מכחה. ודאי טוב ויפה לה. והיא כל עיקר תקון האדם וצורתו המיוחדת. אבל הדבור החצוני הגופני. העוסק בדברי בטלה. ודאי הוא פוגם אותה. מזיק ורע לה ולגוף ביותר. כי אז אין לו יתרון מצד זה על מדרגת הב"ח. אדרבה מגרע גרע. הלואי עמד בראשונה. ולא יפסיד גם צורתו החיונית. ע"כ הדבור הרע. זהו שאמר התנא אע"פ שכל ימי גדלתי בין החכמים. שסגולתם המיוחדת היא הדבור. המוציא לאור תעלומות חכמה. א"כ בהכרח לומר שהדבור דבר טוב ומועיל ודאי. אכן הוא לנשמה שממנה החכמה. לכן טוב לה הדבור הטהור והקדוש היוצא מפעל החכמה. שהיא תולדת הנשמה אבל מ"מ לגוף לא מצאתי. דבר טוב לו. רחוק מהפסד וקרוב לשכר. אלא השתיקה. שאין בדבור גופיי משולל החכמה. תועלת וטובה בטוחה. אם אין הדבור לטובת הנשמה. כי מצד הגוף. אין צורך לדבור. כמו שלא הוצרכו לו שאר ב"א: 
+
+<b>וכל המרבה דברים. </b>עמ"ש בס"ד. בהגהת אבות דר"ן: 
+
+
+Mishnah 18
+
+<b>העולם קיים. </b>ע"פ רע"ב ותי"ט. דחוק מאד. אבל הרב"י יישב הענין יפה. ז"ל בהתחלת טור ח"מ. וא"ת והלא בשלשה שנברא יספיק לקיימו. שמי שהוא סבה להתהוות הדבר. כ"ש שיקיימנו. וי"ל ששמעון הצדיק דיבר כפי זמנו. שהיה בהמ"ק קיים. ורשב"ג בזמן החורבן. בא לומר שאע"פ שאין בהמ"ק קיים. ואין לנו עבודה. וגם אין אנו יכולים לעסוק בתורה ובגמ"ח כראוי. מפני עול הגלות (כי בגוים אין תורה) מ"מ מתקיים העולם בשלשה אחרים שדומים להם. כי יש הפרש בין שמירת הנמצא. להתהוות העובר ברחם. שהדברים שקבלו חומם באש חזק. ישמרו חומם באש שאינו חזק. ואלמלא היו חמים. לא יקבלו החום באותו האש. וכן בענין הזה כו'. והאריך לבאר איך ג' אלו האחרונים. מעין דוגמת הראשונים. אלא שאינן חזקים כמותן. ובזה נסתלק הקושיא לגמרי בטוב טעם. אבל מ"ש תוי"ט אינו מוטעם. כי בודאי גם שלשה הראשונים דשמעון הצדיק אין להם קיום והעמדה. אלא ע"י ישובן של ב"א והתחברם יחד והסכימם לדעת אחד. ומ"ש כל העולם לא נברא אלא בשביל חנינא בני כו'. אין הכוונה שברא הקב"ה עולמו בשביל חנינא לבדו. כי במה ואיך תתקיים התורה ע"י איש אחד פרטי. זהו דבר שאין לו ציור כלל. או הישוער בשכל שלא נברא העולם מתחלה אלא בשביל חנינא בלבד הא אין לך לומר אלא בשביל חנינא והדומה לו. וכן אמרו במ"א אפי' בשביל צדיק א' העולם עומד. ור"ל להגין על העולם שלא יכלה אפי' כל דורו רשעים. כדאי צדיק אחד כחנינא וכל כיוצא בו להציל העולם שלא יחרב. ומ"ש בשבילו נברא. היא עד"ש בקש הקב"ה להפוך העולם לתוהו ובוהו. כיון שנסתכל בצדקיהו נתקררה דעתו. והיה זה נחשב כבריאת עולם מחדש. וכן הדבר בחנינא שעל ידו מתקיים דורו. ודור אחד נקרא עולם. ועבדו לעולם. וישב שם עד עולם. ואפי' את"ל שמתחלת ברייתו של עולם מאז כך עלתה במחשבה לפניו ית'. לברוא העולם בשביל צדיקי יסודי עולם שבכל דור ודור. כחנינא וחבריו שיהיו זוכין ומזכין לאחרים ויחזירום למוטב. בשבילם נברא ודאי לא זולת. אבל לא שיהיה צדיק יחידי בעולם. זהו דבר שאין לו שחר. וע"פ תירוצו של הב"י. נתקיימה ג"כ נוסחת <b>קיים</b> בידינו. שהיא העיקרית: 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כל שהיא תפארת. </b>עיין נדרים (כ"ב) פי' הרא"ש.  
+<b>והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה. </b>ע"ש (סי"ח):  
+<b>שאין אתה יודע מ"ש ש"מ. </b>עמ"ש תי"ט בשם רבו בד"ח. לענין הטורח והזריזות. קרוב לזה בארתי באגדה ששאלו לר"נ במה הארכת ימים (עיין בהקשורים) ואמרתי אע"פ שאין שכר מצוה בעוה"ז. היינו שכר דמצוה עצמה. אבל שכר חבוב והדור מצוה מן המובחר. זהו ריוח של כל מצוה ופירותיה בעוה"ז ודאי. והמתקתי הענין הרבה. ומה מתוק מאד לפ"ז לשון מתן שכרן (עיין תי"ט) כי לפי מיטב הרצון ועוצם תשוקת המקיים צווי המלך. לעשותו על צד היותר טוב ומשובח האפשרי. יתר ממה שנצטוה. ככה מהראוי למלך לכפול שכרו ולהרחיב לו מתן ומשאת כיד המלך ברוח נדיבה. עודף על השכר הקצוב למוכרח במעשהו בלבד. ועמ"ש בבית מדות בעלית האהבה. ועמש"ע בס"ד שילהי פרקין ושילהי מכילתין.  
+<b>והוי מחשב כו' כנגד שכרה. </b>עמש"ל פ"ק מ"ג. במשנת אנטיגנוס בס"ד ויגל לבך:  
+<b>ואין אתה בא לידי עבירה. </b>רמז רבי בלשון זה. למ"ש חכמי האמת. כי מן החטאים נעשים מלאכי חבלה ר"ל. ואין דבר רע יורד מן השמים. מפי עליון לא תצא הרעות. אכן האדם עצמו בורא לו משחית לחבל. הוא שאמר הכתוב והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם. ושלמה אמר עונותיו ילכדונו את הרשע ובחבלי חטאתו יתמך. בלדד אמר אם בניך חטאו לו וישלחם ביד פשעם. וזהו שאמר רחב"ד אין הערוד ממית אלא החטא ממית. לפיכך נאה לנדיב רבי שפת יתר. כשאמר לידי עבירה. לומר שלא תגרום לבוא ביד העבירה. לשלוט עליך ולהנקם ממך. וחבל אותך מעשה ידיך ח"ו:  
+<b>עין רואה. </b>מ"ש תוי"ט בשם ד"ח. שלכך אמר בלשון יחיד. כי לא אדם הוא שעיני בשר לו. באמת נדחק בחנם והנה בכתובים עיני ה' צופות. ה' עיניו משוטטות. וכן רבים. אבל דרך לה"ק לתפוס פעמים היחיד בעד המין. כמו שן רועה רגל מועדת. עין תלעג. אוזן שומעת תוכחת חיים. ודומיהם הרבה מאד ועמ"ש בס"ד פ"ג מ"ב: איברא טפי מסתברא לקושטא דמילתא. ספר הנזכר כאן במשנה אינו ספר זכרונות דגמרא דברכות. כי אותו אינו אלא ספר זכרון ליראי ה' ולחושבי שמו. והוא הספר שזכר מרע"ה והוא המוזכר ג"כ בדברי ישעיה הנביא כל הכתוב לחיים. והנמחה משם הוא ענוש נצחי. וכאשר בדברי יחזקאל ובכתב ב"י לא יכתבו. משא"כ הספר השנוי כאן הוא עשוי לרעים בלבד. להכתב בו מעשה איש ופקודתו ויצרי מעללי גבר להעניש עליהם. ותי"ט ערבב שני הספרים יחד. והם רחוקים זה מזה. וזה הפך מזה. זה לטובה וזה לרעה. ובכך תסור הקושיא. גם הקושיא שהוקשה לתו' ריש ברכות (שהבאתי לקמן רפ"ג) ממשנתנו. ונכנסו בדוחק עצום שאין לו ענין מובן כמ"ש שם בס"ד. אך באמת מה שדנו הם ק"ו מלבם למדה טובה. ק"ו פריכא הוא ע"פ מ"ש שם בס"ד. כי במדה טובה גם המחשבה מצטרפת למעשה. ברם במדה רעה אינו נחשב רק המעשה. לכך בדין שיהיו גם מעשה היחיד נכתבין בספר. ואמנם הצטרכות הספר. אע"פ שהקב"ה הוא העד והבע"ד והדיין כמ"ש ספ"ד. זהו משום שאין עד נעשה דיין. אך האדם נאמן על עצמו לחובתו. לכך מחתימין בספר כתב ידו של עצמו. הוא שאמר אליהו ביד כל אדם יחתום לדעת כל אנשי מעשהו. אך מחשבה טובה א"צ לכתיבת ידי האדם. כי נאמן בעל הגמול לשלם שכר טוב. אלא שיש חילוק בין שכר מחשבה לשכר מעשה בפועל. לפיכך זה נכתב להצטרף לחשבון גדול. וזאת אינה נכתבת. אלא מצטרפת למעשה. פירוש שכשזוכה לעשות גם מעשה טוב בפועל ממש. אז המחשבה הטובה נחשבת ג"כ למעשה. להיות נשכר עליה כמו על המעשה. ואז נכתבת ג"כ בדף המעשים הטובים. אבל אין מייחדים לה דף בפני עצמה. להביא בפנקס כל המחשבות בפ"ע. להביאן במנין הזכיות. להכריע הכ"ף נגד פנקס החובות של העבירות. שאין מחשבה מוציא מיד מעשה. רק ע"י צירוף המעשים דווקא. מוציא במספר צבאם. מעשה כנגד מעשה. ומה שחסר משלמת המחשבה. ואינה מצטרפת אלא לטובה:  
+<b>וכל מעשיך בספר נכתבים. </b>עתוי"ט שהביא משם פייטן (אשכנזי בונתנה תוקף) מה שהוא תלמוד ערוך ריש ברכות (דו"א) תרי מכתבן מלייהו בספר הזכרונות. גם הי"ל להביא עוד מקרא משולש מן הנביאים ויכתב ספר זכרון:  
+
+Mishnah 2
+
+<b>יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ. </b>(עמ"ש בס"ד בבית נתיבות ובכ"מ מהבית הקדוש) במה דברים אמורים באדם פשוט. אבל מי שעלה לגדולה. ונתמנה פרנס על הציבור אסור במלאכה. כדאמרינן בפ"י יוחסין. אי נמי משכחת לה דעביד בצינעא. והכי צריך למימר אליבא דהר"מ לקמן פ"ד. במשנת א"ת עטרה לקרדום (עמ"ש שם בס"ד) ואתי שפיר הא דמסיק וכל המעלים עם הצבור. סמכו ענין לכאן. לומר לך שאף הראשים המתמנים לפקח בצרכי צבור. לא יעסקו כי אם לשם שמים. ולא על מנת לקבל פרס מן הצבור בעד עסקם וטרחם. ואע"פ שבטלים ממלאכת עצמם מחמת עסקי הצבור. כי טרדת הצבור ומשאם וטפולם מרובה. ואי אפשר לאחוז בזה ובזה. רצוני לומר לעסוק עמה במלאכה. א"כ מלאכתן מתי נעשית ומה יאכלו אלו העוסקים לש"ש. לזה אמר שאל ידאגו בשביל פרנסתן. לפי שזכות אבותם מסייעתם כו'. וללשון ראשון נמי ניחא. דכולה בבא. בחדא מילתא מיירי. והכי קאמר וכל העוסקים עם הצבור. אע"פ שמותרין הם בקבלת פרס מן הצבור. כי אינם רשאים לעסוק במלאכה מפני כבוד הצבור. וגם כדי שלא יתבטלו מעסקיהם של צבור בשביל מלאכתן. מ"מ יזהרו שיעשו לשם שמים. ולא תהא כוונתם להתעשר. אלא להחיות נפשם בלבד. ואל יתאוו להרבות הונם ואונם ע"י כך (שאפי' המלך נצטוה בכך) ואף אם הפרס שנוטלים מן הצבור. אינו מגיע לכדי צורך פרנסתם. לא יחסרו כל טוב. לפי שזכות אבותם מסייע לעוסקים לש"ש. לכפול שכרם. כי אין צדקה גדולה מזו. שטורחים עם הצבור לש"ש. ע"כ היא עומדת לעד לעולם ולעולמי עד גם לבניהם לדור אחרון: 
+
+<b>סופה בטלה. </b>קמ"ל שלא יסמוך על הנס. לחשוב שהתורה תזמין לו פרנסתו אפילו יושב ובטל. כמש"ל מי"ז פ"ג בס"ד אלא יהא לו עסק אפילו מועט. ולא יצטרך להרבות בסחורה יותר מדאי. כי כל העוסק בתורה. נכסיו מצליחים. לכן ודאי יוכל לסמוך ולבטוח בה'. לא ימנע טוב להולכים בתמים. בחסד אל יהא לבו בטוח סמוך לא יירא מרעב ומרעה. ואף אם תדחיק השעה. אינה אלא נסיון ובחינה. ומוסר אב נאמן. לידע ולהוודע אם ישמח ביסורין יקבלם מאהבה. סוף סוף הכל לטובה. כמ"ש להטיבך באחריתך. סוף הכבוד לבוא. רק שיעשה לשם שמים. אליו יכוון לבו. ועל ה' ישליך יהבו: 
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>עשה רצונו כו'. </b>מ"ש תי"ט פעמים הקב"ה עושה רצונו ש"א באף כו'. עמ"ש בס"ד בבית אל עה"פ קרוב ה' לכל קוראיו באמת: 
+<b>אל תפרוש מה"צ.</b> שאינו רואה בנחמתן. נ"ל פשוט שהכוונה על יעודי הנביאים לעתיד. ובזה א"צ לדחקו של תי"ט. ולא כמ"ש בשם פירוש המכונה לרש"י. עמ"ש בהקדמה:  
+<b>וא"ת בעצמך. </b>והא דאמרינן שילהי פ' א"ל הממונה. כיון שיצאו רוב שנותיו ש"א ולא חטא שוב אינו חוטא. ההיא בצדיק מעיקרו. דגמירי טבא לא הוי בישא. כדאיתא פת"ה. ואמרינן נמי פא"ד. כל עמר דנקי אגב אמיה סליק. ולרבא נמי אפשר דהדר ביה. מיהו ביצאו רוב שנותיו בלא חטא בנתיים. דילמא לכ"ע שוב אינו חוטא:  
+<b>שא"א לשמוע. </b>נ"ל לפרשו על דבר שמועה וספור שנראה לכאורה כאלו הוא בלתי אפשרי רחוק וזר מלהמאמין המגיד עליו. שיהא הדבר כן באמת. ואעפי"כ אינו מן הנמנע בהחלט. כי יש דבר שיאמר ראה זה חדש. כבר היה לעולמים. אשר היה מלפנינו. זהו שאמר א"ת מיד על דבר נפלא בעיניך. דבר שא"א לשמעו הוא זה. לפי שסופו להשמע והוא על דרך וא"ת מפליג לכל דבר שיהא. עם עוצם קשיו וזרותו. אל תשלול ממנו האפשרות בהשקפה ראשונה. ותחשבהו להפלגה וגוזמא בתחלת המחשבה ולכאורה. ולא תחוש להסכמת הטבעיים ובעלי החקירה (המכזיבים כל דבר שלא ראו עיניהם בראיה ברורה). ולא עוד אלא שקצת מכחישים גם ראות עיניהם (עמ"ש בס"ד בעליית הטבע) מה שלא תכיל איפת שכלם לשער אפשרותו. עליהם אמר הכתוב. אל תתחכם יותר למה תשומם. אם לא עמדת על בטולו בדרך הבחינה ע"פ מורי התורה. כי אז אל תהי סכל ופתי. יאמין לכל דבר. זה נראה נכון. וגרסת שאפשר לשמוע היה באמת דבר שא"א לשמוע. עיין פ"א דרע"ב. ויש להטעימו עם אותה שאמרו ספ"ג דמגלה. לעולם יהא זהיר בתשובתו. שמתוך מ"ש אהרן למשה ואשליכהו באש ויצא העגל הזה. פקרו המינין. ה"ז ממש מכוון לפירושו. וקרוב גם לענין משנת אבטליון דפ"ק:  
+<b>שמא לא תפנה. </b>נראה שזה השמא קרוב לודאי. אע"פ שמצינו לפעמים שעשו כך והצליחו כרב"ז. מ"מ מילתא דלא שכיחא היא. כי מחשבה מועלת אפי' לד"ת. לכן אל תדחה השעה. ועשה בעוד שאתה מוצא:  
+
+Mishnah 5
+
+<b>ולא כל המרבה. </b>אינו נראה בעיני דרך המפרשים שהביאם תי"ט. ומ"ש שכבר נמצא מי שהרבה בסחורה ויחכם. כענין ראב"ח. לא ידעתי ראייתם מה היא. ואם אביו הניח לו אלף ספינות בים כו'. הלא אמרו ג"כ מימיו לא הלך וראה אותן. גם מאילפא ליכא למילפה. כי בודאי לא מרוב עסקו בסחורה החכים. אבל נתחכם. קודם שלמד. אח"כ פירש לעסוק בדרך ארץ. ומי יאמר שנתחכם ע"י כך. הלא ודאי הפסיד מחכמתו. יותר ממה שנשתכר (שכן כתוב כי העושק - ודרשו העסק - יהולל חכם וגו') ואע"ג דתלי נפשיה באסקריא דספינה. <small>[דרך הלצה יל"פ. מ"ט דוקא בתורן הספינה. ואיך יש להבין שהסכים לאבד עצמו לדעת. ח"ו. לכן נ"ל דה"פ. שזהו אמתלא שלו והתנצלתו על שעסק בד"א. ופירש לים בספינה. מחמת שאם לא היה עושה כן היה מת ברעב. וממילא גם התורה בטלה. ואם אין קמח. אין תורה. והיה טובע בהכרח. וע"י שעסק במו"מ. נתקיימה תורתו בידו. שיוכל להשיב שואלו דבר. לכך אמר מאן דשאיל לי ולא פשיטנא ליה. נפלנא וטבענא. כי אמנם אדרבה על ידי שפרשתי לד"א. היא שעמדה לי שלא שקעתי. אף חכמתי עמדה לי. כמו שיוכיח. ואי לא הוה פשיטנא. היה מחמת העניות. שהיה חשוב כמת וטובע ונחנק בגרונו. על העדר מזונו. ועתה שהחיה גופו ונפשו לו חיה. יוכל להשיב דבר על אפניו. זהו תלי נפשיה ללמוד זכות על נפשו. תלה בספינה:]</small> ומפשט פשיט כל בעיא ממתניתין. זו לא גרמה לו הסחורה שהרבה לעסוק בה. די שהראה שלא שכח תלמודו מחמת העסק בד"א. ולא אבד מה שהיה בידו. ר"ל משניותיו שהיו סדורים ושגורים בפיו לשעבר. מקודם שעסק במו"מ. אעפ"כ בלי ספק לא לבד שלא נתחכם יותר בעודו עסוק בדרך ארץ. אבל פשיטא שנגרע גם מחכמתו הקודמת. דלא סגי בלא"ה כאמור. והראיה כי על כן לא בחרו בו למנותו ולהושיבו בראש. והמליכו לר"י על פניו. עם שהיה לו קדימה נגד ר"י וכמו שהודו לו שהיה ראוי לכך יותר מר"י. אלמלא לא פרש לד"א. הרי על כרחנו לומר שאין ראיה מאילפא. גם לא מחכמים אחרים כיוצא בו. שהוכרחו לבקש מחייתם במו"מ. ובודאי לא הוסיפו חכמה ע"י הרבותם בסחורה (אם לא במה שנוגע בדיני ממונות. יוכל להיות ריוח ושבח לתורה ע"י העסק במו"מ. שאין חכם כבעל הנסיון) וזה דבר מחויב בעצמו. שלא היה אדם מעולם שהחכים בתורה ע"י רבוי עסק סחורה. ואם ימצאון מי שלא הפסידו ע"י כך אפשר כולי האי ואולי. לכן האמת בפירושא דמתני. שכל המרבה בסחורה. אינו מחכים את עצמו. וכל החכמים (שנמצאו ודאי רבים) שעסקו בסחורה למצוא די טרפם בלבד. אבל לא הרבו בה יותר מדאי. אמנם פירוש מלת כל בכאן. כענין שום או מאומה. כמו ל"ת כל מלאכה לא יעיר כל חמתו. וכן בלשון משנה עוד. וא"ת מפליג לכל דבר. ביאורו לשום דבר. וכן נמצא בכמה מקומות עד"ז. ואמנם זה שאמרו כאן ל"א אלא להוציא ריבוי בלבד. כי ד"א הוא מח"ד שרובם קשה ומעוטן יפה. אבל יפה תורה עם ד"א שזה וזה מתקיים בידו (והרבה עשו כרי"ש. ועלתה בידם) כרובם של תנאים ואמוראים עמודי הדת שהי"ל עסק מלאכה אמו"מ עם תורתם אומנותם הקבועה. זה ודאי יותר מחכים. מאותם שעל הפלטר ופת ב"ב סומכים. ושמים בשר זרועם. כרובם שכחו אל מושיעם זרועם. והוא לחם כזבים סוף מתעפשים תורתם משתכחת. ורוב למודם אין להי"ת בו נחת:  
+<b>ובמקום שא"א כו'. </b>עמ"ש בס"ד פרק קנין תורה:  
+
+Mishnah 6
+
+<b>גולגולת </b>יש לפרש שאחז לשון זה. ולא אמר שראה מת אדם. ואם אולי מעשה כך היה. הי"ל לומר ראש או קדקד. עוד יל"ד אחת למה ליה. ותו ע"פ המים למאי אתא. אלא האמת הוא שרצה להסתיר ענין הגלגול. בסוד ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו (ודור הולך הוא דור שבא ורמוז ג"כ בכתיב תוסף רוחם וגו'. והדר תשלח רוחך יבראון. אינהו דגופו) וכל הרשעים והרוצחים נמשכים ובאים משורש קין קינא דמסאבותא. והוא ותולדותיו נשטפו במבול. והיינו ראה גולגולת אחת (אחת ודאי מיוחדת בעצם וראשונה היתה בעולם באופן זה) שצפה ע"פ המים. הידועים שבאו לשחת. אחת היא בנין אב. ואם למקרה כולם. כל הבאים מכחו. על ששפך דם אחיו כמים. נשטף במים הזדונים: 
+
+<b>וסוף מטיפיך. </b>שופכי דמך. שמזמינן הקב"ה לפונדק אחד. כמשחז"ל. כי מ"מ גם הם יצאו משורש נחש. אפי' הורגי נפש בשגגה. וצריכין תקון או כפרה בגלות. העומדת במקום מיתה. ולכן אמרו אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט (ולא עוד אלא אפי' מקיימי מצוה בחבלה והוצאת דם בעלמא בלי שפיכת דם הנפש. במצות מילה שאין למעלה הימנה. או אפי' הריגת ב"ח ובדרך מצוה. כולם נאחזים מצד הדין כמ"ש רז"ל האי מאן דבמאדים או טבחא או מהולא. אלא המה בסטרא שמאלא דקדושה. ואשיד דמא. הוא מתוקף הדין בסטרא מסאבא) ובזה יתיישב היטב גם כל מה שהוקשה לתוי"ט ונדחק מאד ומאריך טרחא בלשון רחב הרבה מאד. וקצר מלהשתרע במצע השכל. והמסכה הארוכה צרה מהתכנס בלב שומע מבין דבר לאשורו. על אפי ועל חמתי היתה לי מלאכת העתקתו בכאן. ולא היה חביב לי דבורו. הכפול ומכופל במ"כ בטיח טפל בנוי על יסוד נופל מעיקרו. ועתה בעזה"י בקוצר דברים חזר הלשון טוב וישר יפה תוארו. נאמן וקיים במאמרו: 
+
+<b>עי"ל </b>בדרך הנגלה. ויל"ד עוד יותר על כל הנזכר. כי מאין ידע שאיש אחר הציף לזאת הגולגולת. שמא מעצמו נפל וטבע במים. בסבה מן השמים. לא ע"י בחירת אדם כלל. ודבר רחוק הוא בלתי מצוי שיציף אדם את חברו במים. וכי אי אפשר לו להרגו בכמה אופנים אחרים קרובים ומצויים. לכן בדרך הפשט אני אומר לפרשו על בעלי הדעות הנפסדות. המשולות במים הזדונים. כנז"ל בפ"א במשנת אבטליון. ומשכן המחשבות והדעת. במוח. שמקומו בגולגולת. וראה הלל והביט בגולגולת אחת שנתרוקן המוח ממנה. לפי שטבע במים הרעים המרים המאררים (גם בהל' טרפות אם המים מקיפין את המוח טרפה) שהשקוהו מלמדיו לאיש ההוא ושקע בהם שכלו. ונשארה גולגלתו ריקנית. צפה על פני המים הזדונים האלה. והביט וצפה כי היה הנטבע ההוא במורדי אור מתחנתו. ומוריו גם המה היו בעוכריו. ודאי טינא היתה בלבו. דכל עמר דנחית ליורה סליק. וכמו שאמרו בדואג ואחיתופל. ואחר שהיו רשעים מעיקרם. לפיכך מצאו פתחים ופתחון פה לטמאם ולהכשילם יותר. דגמירי טבא לא הוי בישא. ושפט צדק בשכלו ללמד דעת את העם. שלא יתרעמו על נורא עלילה על בני אדם. שנתן מכשול לבני אדם להחטיאם לפי תומם. וכפי הבנתם בדעת רבם. כמו שאירע לצדוק ובייתוס ולאלישע אחר וחבריהם. לכן הודיעם כי זה השוטה החוטא במוח גלגלתו. שאבד ושקע ביון הסכלות. עם היות עילה מצא לטעות. מכל מקום הוא עיקר הגרם בנזקין לעצמו. שכבר חטא והחטיא את הרבים. בנטייתו ותאותו הרעה. לפיכך נתנו לפניו אבן מכשול לאבדו וסוף רבותיו שגרמו לו נקה לא ינקו. שהיה להם להזהר בדבריהם. כמאמרו של אבטליון. רבו של הלל בעל זה המאמר: 
+
+<b>יטופון. </b>לענין מ"ש תוי"ט בשם הר"מ מענין הבחירה. עמ"ש בס"ד מט"ו פ"ג: 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>מרבה רמה. </b>כתי"ט ולא הבינותי מה יתאונן כו'. תמהתי מראות מ"ש כאן. הלא אשר יש לו לב לדעת כל אשר בארץ ולידע את הנולד. הוא יתבונן. כי יתחמץ לבבו וכליותיו ישתונן. בלי ספק במסתרים תבכה נפשו במר ותתאונן. על האי שופרא דבלי בעפרא בחושך ירפד יצועיו חרו"ץ עלי טיט היון. לשחת יקרא אביו אמו ואחותו לרמה. ואיך יערב אכול ושתה לאדם החי המסתכל בסופו (אם לא שכך נגזר על המת שישתכח מן הלב. שאל"כ לא היו אפי' חיי שעה נמצאים בעולם. אעפ"כ לב חכמים בבית אבל) לא יפה אמר עקביא הסתכל בג"ד וא"א בא לידי עבירה. לאן אתה הולך. אבל מ"מ האמת אתו בזה שהקושי מגיע לנפשו של מת. כי היא אמנם אינה נפרדת ממנו ושוכנת עמו בקבר. והוא שאמר הכתוב הנוגע במת בנפש. והיא מרגשת ודאי הרגשה רוחנית. לא הרגשת תנועה גשמית. ותמיהני על ביאור תוי"ט שהיה נבוך להביא ראיה על הקרא הנפש בשם מת. מהכתוב ודורש אל העתים (שילד"א בקל) והי"ל להביא מקרא יותר מפורש. הלא הוא האמור בענין פעל המיתה (וכ"ע תמות נפשי). בנפש האדם אשר ימות. וכתוב בו הנוגע. הרי שהנפש מקבלת הנגיעה המטמאה. מכלל שאליה נוגע מקרה המיתה. ובאמת אין המיתה השחתה (רק לצורת החומר להחליפה במשובחת בעתה) אלא מנוחת התנועה והשקט הכחות הנפשיות ורוחות חיוניות. שפעולתם נכרת בחיים חייתם. ונעדרת במותם. לכן יתכן לומר שאין מקרה המיתה מגיע אלא לנפש בעצם וראשונה (הפך מדעת חכמי ב"א האומרים שהנפש חיה בעצם ומתה במקרה והגוף חי במקרה ומת בעצם. אלא בלשון הזה צריך לומר הנפש חי בעצם ומת בעצם. והגוף חי במקרה ומת במקרה. אבל אין מות זה כמות זה. כי מיתת הנפש תקרא שביתה. ומיתת הגוף בטולו לשעתו למה שהיא נושא החיות. בהיות חומרו משכן וכלי לרוח החיוני. האומן הפועל בתוכו. ואליהם בלבד נוגע דבר המיתה העצמית. שהיא השבת הפעולה בלבד. ולא תורה על אבדת הנושא ובטולו חלילה. אף פעולת תנועתו לא כבתה מכל וכל אלא שאינה נרגשת עוד לחוש כמו שהיתה במקום אשר היה שם אהלה בתחלה. בעודה בחיים גופניים מוחשים. כי אז היתה תנועתה גשמית. ובמות שבה והיתה רוחנית אם לא בכרת התוריי. שהוא הוראה על אבוד הנפש והשחתתה רחמנא ליצלן. וההעדר. סבת ההויה. על כן יש בו תנועה כחניית נסתרת (עמ"ש בס"ד בפי' ש"ה ליום רביעי בסופו) ועיין עוד מ"ש בעזה"י בעליית המות. ובאגרת הבקורת (ד"כ ע"ב ): 
+
+<b>מרבה חכמה. </b>כרע"ב מי שמרבה בתלמידים התלמידים מחדדים אותו כו'. תלמוד ערוך הוא בידינו. פ"ק דנדה (יד"ב): 
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>לכך נוצרת. </b>לענין תכלית היצירה. עיין מ"ש בס"ד בסולם בית אל ומשם תבין מ"ט אמרו כאן שלכך נוצרת ללמוד תורה הרבה. להיות תבלין הרבה למנוול. שלא יקדיח תבשילו: 
+
+<b>אשרי יולדתו. </b>עיין דרוש תפלת ישרים: 
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>שידבק בה. </b>עתוי"ט מ"י בכוונת רבי דר"פ. שבכל מדה כו'. שיבחין בה שכך ראוי שיפעול ושיעשה דבר גדול דיבר בזה. והיטיב מאד את אשר דיבר. כי בודאי צריך עיון עצום וחקירה רבה בכל מדה מהמדות הטובות והרעות. המעולות והגרועות. לעמוד עליהן באמת להחליט ההסכמה. השנואה היא אם אהובה ונעימה. הטובה היא אם רעה. ובודאי לפעמים תקשה מאד ההכרעה. כי כבר תובחר המגונה שבכולן כמו האכזריות לצורך שעה. וכן בכל המדות מקצה לפיכך צריך לשמור נפשו מאונאה ושכלו מהטעאה וכמ"ש באורך בחלון צורי. ולתכלית זה בנינו לשם ה' בית מדות ועליות מדוחים. לברר מקרי המדות ומשיגיהן:  
+<b>שכן טוב. </b>כרע"ב מצוי אצלו בין ביום בין בלילה. אין הכוונה שלא תזוז ידו מתוך ידו. שכבר אמר החכם. הוקר רגלך מבית רעך. אלא ר"ל קרוב וסמוך לו. על כן הוא נמצא אליו בכל עת שיבקש ואין צריך לטרוח ולחפש אחריו לעת הצורך. משא"כ בחבר הנפרד והולך למרחוק אחר התחברו בשעה ידועה ועונה קבועה ולא יסף שוב אליו בנתים. ועיין עליית בחינת האוהבים. והבקור והחברה:  
+<b>איזו היא דרך רעה. </b>לא הבין מדבריהם הראשונים כו' ואפשר היה לומר בקשת היתרונות אינה דרך רעה. לפי שאינו מזיק לשום אדם בזה ע"כ. ר"ל שיש לטועה שיטעה כך. אמנם ע"ד האמת אין מזיק גדול מזה לעצמו ולזולתו שהרי מפני כך אמרה תורה על ב"ס ומורה שיסקל. מתוך שירדה תורה לסוף דעתו. סופו מבקש למודו ואינו מוצא. עומד ומלסטם הבריות. ולכן באמת אמר האומר בדרך רעה שיתרחק ממנה. עין רעה. שהוא הפך עין טובה. ור"ל המקנא במה שאינו שלו ועינו צרה במה שיש לזולתו שהוא בעיניו כנשלל ממנו. שלא יוכל להשיג בו מותרי תאותיו. ואע"פ שידיעת ההפכים אחת. ובידיעת הטוב. נודע שהפכו רע. מ"מ לא יחויב זה המשפט במדרגה. רצוני כי אף אם נגזור שידבק במדת העין טובה יותר משאר המדות הטובות. לא יתחייב מזה בהפכו שיתרחק ממדת עין רעה יותר משאר מדות הרעות:  
+<b>הלוה ואינו משלם. </b>עמ"ש תוי"ט בשם הרי"ל. בטעם שלא אחז התנא דרכו. ומדוע שינה בכאן שלא הודיע הפכו. של הדרך הטוב בלשון כולל. ואמר ז"ל שהבלתי רואה את הנולד. אינה דרך רעה. שמצינו אנשים אינם רואים הנולד. הולכים בדרך ישרה. או האנשים המקיימים התורה לש"ש. לא לתקות שכר כו' שזאת היא העבודה היותר שלמה ע"כ. לפי דרכו זה כבר יאמר מי שאינו רואה את הנולד. טוב יותר ממי שרואה הנולד. אלא שנבחר המאמר בזה התואר. מפני היותו נכון בכולל. ולא יתכן התהפכו אם לא בתנאי ובשולל. כך אני אומר ע"פ דרכם של המפרשים. אבל דבריהם דחוקים רחוקים מכליותי. כי מ"ש שנמצאים אנשים מקיימי התורה והולכי דרך ישרה. בלי שיראו הנולד משכר ועונש. גם זו דרך לא טובה היא. כי מי שאינו יודע לגמרי מהטוב הנמשך לשומרי תורה. ולא מהרע אשר ימצא את עובריה. אינו מבחין בין טוב לרע. אין ממש במעשיו. ולא יקראו רע וטוב בעצם. אלא בשתוף השם בלבד. ועל זה אמר הכתוב גם בלא דעת נפש לא טוב. כי אחר כוונת הלב הן הדברים. הן במעשה רצוי. או הפכו. לכן לפחות צריך העושה שידע שישמח בעשיית הטוב ובהמנע מהרע. ושיתחרט ויצטער בבטול המצות ובעברו עליהן. והרי הוא רואה הנולד בזה. אע"פ שאינו עובד לתקות שכר. או ליראת עונש. שאם לא קדמה לו ידיעת הטוב והרע. אין מעשהו אלא מעשה קוף בעלמא. וגם לא יהיה בטוח ללכת בדרך ישרה. וכ"ש לפמ"ש במשנת א"ת כעבדים המשמשים כו' שאמנם מדת צדיקים היא לצפות על שכר עוה"ב בודאי. ולא לחנם הרבו נביאים וחכמים להודיע רב טוב הצפון לצדיקים. ואשר אינם מיחלים לחסד ה' לחסות בצל כנפיו. לא בחר ה' באלה. ודרך כלל בודאי כל מי שאינו רואה את הנולד אינו בדרך טובה. לפיכך אף דברי הרע"ב תמוהים ואין להאריך בזה. ועל כן לא נתיישב בדבריהם שינוי הלשון. הפרטי הלז שבמשנתנו. התמוה בעיני הכל שיצא מכלל הפך הדרך הטובה. גם מ"ש הרע"ב בטעם ריחוק הלוה וא"מ. שאינו מוצא מי שילונו כו'. אינו נראה. דמידי הוא טעמא אלא משום דאחד הלוה מן האדם כלוה מן המקום. דמשמע משום דררא דממונא דמלוה היא. ואי איתא הא משום תקנתא דידיה היא. ולא דמלוה. ולישנא דמתני' נמי קשיא טובא. לכאורה ברשיעי עסקינן וכדדייק נמי קרא לוה רשע וגו'. והא דאורייתא היא צריכא למימר דאסור לעשוק את חבירו. וכולה מתני' ומסכתא סתמא לא איירי אלא במדות טובות. ומילי דחסידות. ותו מאי האי דקאמר הלוה מן האדם כלוה מן המקום. היכי שמעינן לה מהך קרא. וקרא גופיה לא ידענא פרושיה מ"ט הפסיק רשע באמצע. הכי הול"ל רשע לוה וגו'. או ולא ישלם רשע. ותו דלאו רישיה סיפיה מה ענין חנינה ונתינה. להלואה. ואי נמי בקב"ה משתעי הכי הול"ל וצדיק ישלם. ותו קשיא אטו כל לוה ואינו משלם. הקב"ה משלם בעדו. א"כ התנצלות טובה היא לרשעים. שהמלוה אינו מפסיד על הידיהם כלום. ולא אתמר הכי בשום דוכתא. וחזינן נמי דלאו הכי הוא. הלכך נ"ל פירושא דמתני' הכי. ודאי כל שאיני רואה הנולד אינו בדרך טוב כאמור. כי איזהו חכם הרואה את הנולד. לכן לא הוצרך לומר הפכו. דהיינו איזו היא דרך רעה מי שאינו רואה הנולד. פשיטא דא חסר מה קנה. אלא דהוה אמינא הני מילי בדברים שבין אדם למקום. או בין אדם לחבירו. ולא אפשר בחזרה ובמחילה. משא"כ בממון דנקנה בשני דרכים הללו. ס"ד לית לן בה. אע"ג דהשתא לית ליה מידי לשל מי. ולאו ברשיעי ממש איירי הכא. אלא הב"ע בעני שלוה לצורך פרנסתו. אלא שהמלוה אינו יודע שלוה על מנת לאכול ולא לשלם. וחושב שיש לו מה לשלם. ומפני שמטעה את המלוה. מעלה עליו הכתוב כאלו רשע הוא. אע"פ שי"ל להתנצל בעניו ודחקו. דהו"ל לאסוקי אדעתיה ולראות הנולד. דלא שכיח שיתעשר. והלה יתבע את שלו וגורם רעה לעצמו. אלא הי"ל להודיע למלוה שלוה על מנת לאכול ולכשתשיג ידו ישלם. שאז המלוה בטוח בערב שלו שיפרע (עד"ש לוו עלי, עיין בפרוזדור דמוסך השבת) זהו שאמר התנא אפילו הלוה ואינו משלם. שיש לו התנצלות גדול מפני הדוחק. וגם שישנו בחזרה. ומתחלה ברצון נתן לו. אעפ"כ גם הוא בכלל שאינו רואה הנולד. ולא עוד אלא שנחשב כרשע. דהכי דייק קרא לוה רשע. ר"ל שלוה מתחלה על דעת שלא לפרוע. הרי מתחלת הלואה נעשה רשע. מחמת שיודע שאין בידו מאומה ולא ישלם. ומשו"ה לא כתיב רשע לוה וגו'. או לוה ולא ישלם רשע. דהו"א שי"ל ואינו רוצה לשלם. השתא דהפסיק הענין. ה"פ. לוה רשע. מחמת הלואתו רשע הוא. שהי"ל לראות הנולד. אע"פ שאינו רשע מחמת ולא ישלם. דמאי אית ליה למיעבד אנוס הוא. מ"מ נקרא רשע מטעמא דאמרן. שאם היה מודיע למלוה האמת. היה חונן אותו בהלואה שריא במתנה על דעת שישלם כשתמצא ידו. וסבר וקבל. שאם לא תשיג ידו. מ"מ חובו בטוח. כי מלוה ה' חונן דל וגו'. ובלוה כזה הדברים אמורים. שהלוה מן האדם כלוה מן המקום ודאי. ומדת חסידות שנו כאן בלי ספק. ובכן פירוש משנה זו עולה יפה מאד בס"ד:  
+
+Mishnah 10
+
+<b>יהי כבוד חברך כו'. </b>עמ"ש תוי"ט בשם מד"ש. אמנם בתלמיד יצדק היטב יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך. כי דיו לעבד להיות כרבו. ע"כ. ופשיטא שזה דבר בטל. ואם הוא אינו מקפיד על כבודו. ודאי אינו רשאי לומר על כבוד תלמידו. אבל בראוי ובנאה ומשובח התנא מדבר. אטו בשופטני עסקינן. דלא חס על כבוד עצמו. טוב ממנו הנפל. והמקום חס על כבוד הבריות. וכמו שאכתוב בדבור הסמוך בס"ד. ועמי"ב: 
+
+<b>חביב עליך כשלך. </b>הרי זה בא ללמד. ונמצא למד. שגם זה הוא דבר ראוי. שיהא אדם מקפיד על כבודו ודאי. לפי שהוא נברא בצלם אלהים. על כן ניתנה בו הרגשה עצומה בבזיון הנעשה לו. אף שענוה מדה טובה היא ומן המעלות הגדולות. כדי לכבוש היצר ולזכור סופו. לזה נבחרה מדת הענוה. שלא ינקם מן המבזים אותו. אבל פשיטא יש לאדם להרגיש ולהבחין בבזיונו (וכבר אמרו. צערא דגופא ניחא ליה לאינש מבזיוניה) ביחוד אם הוא ת"ח (כל הכבוד הוא נחלתו. כמ"ש כבוד חכמים ינחלו. וכתוב סלסלה ותרוממך) וכמ"ש דנקיט ליה בלביה. והותר לו לענוש ולנדות לכבודו ודהמע"ה התאונן והתלונן עד מה כבודי לכלימה. וכזה נמצא הרבה במקרא ובגמרא. שחסו מאד על כבודם כי הבלתי מרגיש הוא כמת. כדברי הר"מ בהל' דעות ועיין בנוה חכם שלנו. ובחלונות אטומות. ועליית הכבוד. והענוה בעז"ה) ואף שלדברי החסיד בח"ה הגדולה שבמעלות היא מדת הנשתוין עיין עליית הכניעה ואכמ"ל. ודבר ברור הוא שדרך המוצע הוא היותר טוב בכל הענינים. ולכן ודאי האדם השוה והשלם בדעותיו (שממנו דיבר התנא) ראוי לו להיות כבוד עצמו חביב עליו מאד (ולא לרדוף אחר הכבוד. שהיא מדה מאוסה ומגונה. אלא לשמור כבודו מכלימה. וכדרך שאמרו ג"כ בממון צדיקים. ממונם חביב עליהם. לשמרו מהפסד) ור"י קרי למאניה מכבדותי. ואמרו ז"ל אל ישנה אדם מהרבנות שלו. וכן מוכיח מ"ש ואל תחמוד כבוד יותר מלמודך עם שיהא נבזה בעיניו היינו שמראה עצמו כמקצר בעבודה ובעשיית הטוב ויבחין ויסתכל תמיד בפחיתיות שבו. שלא תזוח דעתו עליו. וזהו כבודו העצמי בלי ספק. שעל ידי כך יזכה לכל האושר והכבוד. ויקנה לו כתר שם טוב. והשפלתו היא הגבהתו: 
+
+<b>שנשיכתן. </b>עתוי"ט מ"ש נ"ל שאלו הלשונות הם כנוים לחרמות כו'. חלם חלום אמת. ולא פתר כראוי במ"כ. כי אמנם במראה ולא בחידות מצאנו ראינו שנשתמשו חז"ל בלשונות הללו במקום נדוים ושמתות. כמ"ש ר"ש מאן דעקץ ליעקציה עקרבא. ר"פ פסולי המוקדשין (דלא"ב ופירש"י עקרבא שמתא. ואמרינן נמי חויא דרבנן טרקיה. דל"ל אסותא (שבת דק"י ע"א ע"ז דכז"ב) גם אמרו כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת"ח: 
+
+<b>לחישת שרף. </b>כרע"ב פ"א השרף הזה אינו מקבל לחש כד' (וכ"כ נחשים צפעונים אשר א"ל לחש) כך ת"ח אם תקניטנו כו' אינו מקבל פיוס.  <small>אם אמנם מצינו מדה זו לקצת חכמי התלמוד כענין ר"י עם ר"ל. בפ' הפועלים. ור"ח עם רב שילהי יומא. ור"ש עם עולא משגש אורחתיה דאמיה פ"ק דב"ב. ור"א עם ר"ע תלמידו רפא"ד. ועם ר' ב"ד פ"ק דחגיגה וזולתם והנפלא מכל זה מ"ש בהוריות על רבי אע"ג דענותנא הוה. לא רצה מתחלה למחול אפי' לרבותיו ר"מ ור"כ שלא חטאו לו אלא לאביו ולא אהנו מעשיהם. וכבר נפטרו לג"ע. עכ"ז זכר להם חטאם. וקרא עליהם האויב תמו חרבות לנצח. והוא דבר מתמיה מאד. אם אמנם אותן המענישין. ודאי מזלם גרם ג"כ. כמ"ש על רבה דהוה במאדים. דעניש וקטיל. גם מצינו מהם מי שאינו מעביר על מידותיו. ומי שמעביר עמ"ד כר"ע כמ"ש בגמ' דס"פ סדר תעניות.</small> ע"כ. הא דלא כדשנינן רפ"ב דיומא דמפייסו ליה ומפייס אלא כך פרשהו. שאין לו הצלה ומנוס. למי שפגעה בו מכת פרושים. כדאיתא כל מקום שנתנו בו חכמים עיניהם. מיתה או עוני. ואמרו עוד כל המבזה תלמיד חכם. אין תרופה למכתו. כי אש דת יוקדת היא. וקודשא בריך הוא תבע ביקריה:
+
+<b>[וכל דבריהם כו'. </b>עתי"ט שכתב בשם רש"י. כגון יחוד דפנויה כו' ותנן תנוקת בת יום א' מטמאה בנדה כו'. איני יודע אם זה כולו לשון רש"י המדומה. או הוסיף תי"ט מדעתו. כי אמנם לא גזרו יחוד אלא עם הראויה לביאה. כמבואר בא"ע סכ"ב:]
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>עין הרע. </b>מ"ש רע"ב וי"מ שמכניס עין הרע בממון ש"ח או בבניו כו'. ודאי יש עין מזקת וכן א"ח עה"פ והסיר ה' ממך כל חולי זו העין. ואמר יעקב אבינו ע"ה לבניו למה תתראו וכן הרבה. אכן לפ"ז לא הוי דומיא דאיכא דמוציאין את האדם עצמו ולא לאחרים: 
+
+<b>ושנאת הבריות. </b>רע"ב מביא ג"פ. ואינן אלא אחד. שמי שמואס חברת הבריות מחמת קנאה. והיא שנאת חנם עצמה. אבל מי שמואס חברתם מפני רוע מעשיהם. משובח הוא. והוא מ"ש אח"ז וישיבת בתי כנסיות של ע"ה (ולכן צריך הת"ח להודות לה' שלא שם חלקו מיושבי קרנות) ומי ששונא הבריות. ודאי גם הוא שנוי מן הבריות. כי כמים הפנים לפנים וגו'. אכן מי שמביא עליו שנאת הבריות. מאהבת בוראו. שצוה להוכיחם ולהדריכם אל היושר והאמת ומשפט שלום שעל הרוב הוא נשנא. כמ"ש האי צ"מ דלא מרחמו ליה בני מתאיה כו'. וכן אם יעשה משפט ולא יגור מפני איש. גורם לו איבה. כמ"ש החושך עצמו מן הדין כו'. (ודוד המע"ה בכ"מ מ"ס תהלים צווח על אויביו וצריו מה רבו ורבים לוחמים לי מרום. וכן רובן של הנביאים היו רדופים ועלובים מבני דורם. ביחוד הגדולים אליהו. ישעיה. יחזקאל. וירמיהו ביותר כמ"ש עצמו איש ריב ואיש מדון לכל הארץ וגו' כלה מקללוני) זה ודאי אינו בכלל הזה. אדרבה דברים הללו מביאין אותו לחיי עולם. כי שנאה זו אינה מחויבת אלא מב"א בצורה (לא בעלי נפש) משלמי רעה תתת טובה ושנאה תחת אהבה. כי המוכיח לעם ועושה משפט צדק. הוא האוהב הנאמן. שראוי להוסיף על אהבתו: 
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>יהי ממון חברך חביב. </b>מה שציין תי"ט על מ"י. לומר שאע"פ שאינו חס על ממונו. מ"מ צריך להיות ממון חבירו חביב עליו. ושם הביאו ללמד וכאן נמצא למד על עצמו. ובאמת לא היה צריך שם וכאן. כי פשוט הוא מאד. ודבר תימה הוא שהוצרך שם ללמוד מכאן. וכי איזה דבר חמור. כבוד גופו או ממונו. פשיטא דגופיה עדיף מממוניה. אע"ג דגבי צדיקים אשכחן זימנין דממונם חביב עליהם מגופם. מ"מ לגבי חבריה ליכא למימר הכי דרוב ב"א מוחלין יותר על ממונם. מעל כבודם. ואיך שיהא מאי עדיפותיה דממון מכבוד. כיון דאיכא דקפדי אהאי טפי ואיכא דהאי חשיב להו. ומאי אולמיה דהאי מהאי. דליגמר ממון טפי אכבוד. ומסברא תרווייהו שוו בהא. ותנינהו נמי. בשלו הוא רשאי. ואינו רשאי בשל עניים לדר"מ פ"ז דפאה. ובשילהי החובל. בעצמו אע"פ שאינו רשאי פטור. באחרים חייבין. ועמ"ש בס"ד מ"י ובסמוך: 
+
+<b>כשלך. </b>לאו דוקא. עתי"ט מ"ה פ"ג דב"ק. שהוכיחו תו'. שיותר צריך ליזהר שלא יזיק. משלא יוזק. ובנזקי ממון איירי התם: 
+
+<b>והתקן עצמך ללמוד תורה כו'. </b>שלא תאמר הואיל ואבא חכם ואבי אבא כו' לשונו זה מדויק. דדוקא כי האי גוונא דאכתי לא מוחזק באבהתא. אז אינו מובטח עדיין שלא תפסוק תורה מזרעו. דבעינן שלשה דורות. אתה וזרעך וזרע זרעך. אבל מכאן ואילך ודאי תו לא צריך. ובזה לא הרגיש תי"ט. והוא דבר ברור. ונתיישב לי עוד בו דבר קשה. שכך אמרו גם בבתרא דנדרים. מפני מה אין מצוין בת"ח בניהם ת"ח. שלא יאמרו תורה ירושה להם. שנראה כסותר לאותה שאר"י בפ' הפועלים. תו לא צריכנא תורה מחזרת על אכסניא שלה. והוא סתירה גמורה לכאורה. והשתא לק"מ. כמ"ש בס"ד שם בפי' אגדות: 
+
+
+Mishnah 13
+
+<b>הוי זהיר כו'. </b>מ"ש במד"ש ג"א א"ל עיקר. והפירוש א"ל טעם. אטו צריכה למימר דק"ש דאורייתא. חמורה מתפלה דרבנן. 
+
+<b>אלא רחמים ותחנונים לפני המקום. </b>עמ"ש בס"ד בדרוש תפלת ישרים בחלק הדרושים אשר לי. הנקראים הקשורים ליעקב: 
+
+<b>וא"ת רשע בפ"ע. </b>ע"פ רע"ב בשם הר"מ. כלומר לא תחזיק עצמך רשע. צ"ע. דהא אמרינן בהמפלת. שמשביעין את האדם קודם שיוצא לאויר העולם. ואומרים לו אפי' כל העולם אומרים לך צדיק אתה. היה בעיניך כרשע. אלא שיש להשיב לכך אמרו כרשע. בכ"ף הדמיון. שאין הוראתה שוה בכל כנודע. ר"ל שיהא בעיניו כרשע לענין שלא תזוח דעתו עליו. אפי' אם באמת יהיו בו מדות טובות כצדיק. אל יאמין בעצמו עד יום מותו. ויחשוב ג"כ שלא השלים חובתו. גם כי האדם יראה לעינים. על כן לא ישים לב למה שמשבחים אותו ב"א. ואל יבטח בדבריהם להתרשל במעשה הטוב מחמת זה. אמנם כאן התנא מדבר. במי שיצרו עליו מתגבר. ומתחכם ומתחבל עליו להקשות לבו מיראה. ולסתום בפניו דרכי התשובה. באמור אליו. הלא עצמו חטאותיך. רבו פשעיך. ולא יועיל לך נתר התשובה. גם כי תרבה בורית להמלט בבור כפיך. לא תוכל נקיון. נכתם עוניך. אין לך תקנה אבדה תקותך. אין ישועתה לו באלקים סלה. לכן עשה זאת איפוא. ותהנה מעולמך להשביע יצרך מעבירה (כמ"ש באלישע אחר) למען ספות הרוה. ולא תירת תרתי גיהנם. ויכלו ימיך באפס תקוה. כזה וכזה יעץ אחי תופ"ל. המאבד עצמו לדעת לכרות שוחה כי יפול הנופל. אל מקום צלמות ואופל. וילכד ברשת האבדון אם ישמע אליו. לפיכך הזהירו שיעמוד על דם נפשו להשיב מני שחת. מלפול בפחת. וקמ"ל כדר' אלעאי. שאם רואה אדם יצרו מתגבר עליו. ילך למקום שאין מכירין אותו והיינו נמי בפני עצמך דתנן הכא. ר"ל שלא תשאר בפני עצמך במקומך. כאלו הוא נמנע ובלתי אפשרי לשוב לדרך הטוב. אף המושרש בחטא. לא יגזור על עצמו הכליון המוחלט. לומר בלבו היהפוך כושי עורו. אלא ינוע ממקומו למקום אחר שאין מכירין בו ואין יודעין מה טיבו. אולי יתבייש מהם. כי אינו דומה המבייש עצמו. למתבייש מאחרים. ושלא במקומו שאין לו מכירים. בודאי לא ישאו לו פנים. ולא יחוסו על כבודו. ויחוסו. אם יעשה שם ג"כ מה שלבו חפץ. משא"כ במקום שיש לו אוהבים שמחפים עליו. כך נראה לי בפירוש דברי ר' אלעאי הנ"ל. גם יזכור שלפעמים החטא הקודם. טובה הוא לאדם כמ"ש החסיד בח"ה. על כן אל יתייאש מן הרחמים. שאפי' שלשה מלכים וד' הדיוטות אם היו באין לשוב. היו מקבלים אותם. וכמ"ש כל האומר מנשה א"ל חלק לעוה"ב. מרפה ידיהם של ב"ת. וי"ל עוד לקושיא הנ"ל בד"א וקצרה. וזה שיש שני מיני יצר רע. כי לפעמים הוא מכשיל אותו באמור אליו הלא צדיק אתה. וצריך אתה לפרסם מעשיך הטובים. וכדומה לזה. וכמ"ש בח"ה. לזה אמר היה בעיניך כרשע. ולפעמים בא לפתותו להכשילו בהפכו. בהחליטו אותו לרשע גמור. שאין לו תקנה ומיעצו לפי דרכו כל כך נטרד ההוא גברא. ליזל לתהני בההוא עלמא. ולא לירת תרתי גיהנם. לזה הזהירו א"ת רשע בפני עצמך דייקא כי אין אדם משים עצמו רשע. ויתחכם לעמוד כנגדו. בלמוד זכות על עצמו. ובזכור חסדי בוראו. באופן שלא ינעול דלת התשובה בפניו. וזה טוב וישר. ע"פ הדברים האלה מתיישב ג"כ מ"ש בהרואה (דסא"ב) לידע אינש בנפשיה אי צדיק גמור הוא. שנראה לכאורה כסותר למשנתנו בקצה האחד. ולאגדה דר"ש הנ"ל בקצה האחר. ומעתה צדקו יחדו יהיו תמים: 
+
+
+Mishnah 14
+
+<b>הוי שקוד ללמוד תורה. ודע מה שתשיב. </b>נ"ל הכי פירושו. מה שאני אומר לך שתשקוד על התורה. לא לבד בשביל אהבת תלמודה. ושמירתה. לידע איך לקיימה ולעשותה. שזהו תכלית תלמוד תורה. שמביא לידי מעשה. אלא גם תשים לבך. בלמודה לדעת מה שתשיב. בכל מקום שפקרו המינין. כגון נעשה אדם. והדומה לו ממקראות שנכתבו בתורה. הרוצה לטעות יטעה בהם. לפיכך הזהירך שתעמוד על המשמר. בלמדך התורה. כשתפגוש מאמר שמצאו המינין והפוקרים פתחון פה. להכשיל רבים בתורה. תדע מה להשיב להם. כענין שאמר המלך החסיד. ואענה חורפי דבר. ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש. וכתיב ענה כסיל כאולתו פן יהיה חכם בעיניו. דמוקמינן ליה בד"ת. כדאי' בפב"מ. אע"ג דהתם במינין איירי. אבל לא ללמוד דעות האומות בקביעות שהוא אסור לכל אדם. ואמר החכם אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת. ולמה תשגה בני בזרה. שיש לחוש למינות דמשכא. שכך כתוב ואל תקרב אל פתח ביתה. לכך זה הפירוש שאמרנו במשנתנו. מוכרח וישר מאד. וקרוב לפיר"י. לא כדברי המפרשים שמעדו רגלי הבנתם מלעמוד על פירושה האמיתי. ועפ"ז נתקיימה בידינו גירסת ודע כו'. ר"ל גם צריך שתדע מה להשיב כו'. (ובאמת דתי"ט תמוהים וזרים במ"ש דל"ג ודע. וליתא לגמרי. אדרבה מלשון כ"ה הכי משמע דגרסי לה ודאי. כי מה להם עם אפיקורוס בכאן. אם רבי לא שנאו. אלא ענין הסמיכות הוא שבאו ליישב אבל הניחו לנו מקום לבארו היטב). אע"פ שאין זה עיקר המכוון בתכלית הלמוד מ"מ גם הוא צריך ללמודה. להשמר מהטעאה וממכשול. והוא פירוש ברור ביותר. אע"פ שכבר כתבתי בר"פ חלק. על מ"ש והקורא בספרים החצונים. לחתור דרך התר במקצת. ר"ל לעיין בהם דרך עראי. משום כדי לידע מה להשיב. כמו שרשמתי שם והראיתי מקום לכאן. שם נטיתי אחר דברי הר"מ בכאן. ובאמת לא שמיע לי כלומר לא ס"ל כפירושו במשנתנו. דלא דריש סמוכים. וכי מה ענין שמטת כזבים דעות האומות. אצל הר סיני שממנו נתנה תורה וירדה שנאה לאומות מה לנו ולדעותיהם הזרות. אשר השם אלוה חכמה ולא חלק להם בבינה. מה לכהן (ממלאכת כהנים וגוי קדוש) בבית הקברות. לדרוש בעד דעות אלהים חיים. אל המתים. ומי יתיר לנו מה שאסרו חז"ל בפירוש שלא ללמוד דבר מן המינין. ואמרו הלומד מן המגוש חייב מיתה. ואם הרב ר"מ חשב זכות לעצמו לעסוק בחכמותיהם ודעותיהם. שסמך על המקרא שמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי. כדמסיק תלמודא אליבא דר"ס דגמר מפומיה דאחר. רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק אין אדם רואה חובה לעצמו. כי באמת אין משם ראיה. התם בלומד תורת מרע"ה על אמתתה משתעי קרא ולא בשופטני ובדברי מינות עסקינן. לפיכך אינה לעזר ולא להועיל. ואף גם זאת אינה משנת חסידים. ולאו דהלכתא היא. והראיה דהא ר"א נתפס למינות. על שלמד דבר אחד של ד"ת מפי מין ישראל והנאהו. כדאיתא פ"ק דע"ז. עאכ"ו שלא לקבוע למוד אצלם ובספרי מינות שלהם. כמו שעשה הר"מ. שנתחבר להם ועסק עמהם בפלסיפיא ובהגיון בשקידה רבה (כמו שהעיד על עצמו שלמד עם המין הישמעאלי. אבובכר בן אלצאיג כמ"ש בסמ"נ שרי ליה מריה. איהו דעבד לגרמיה הוא דעבד) עם שי"ל עליו זכות שצורך שעה היה. כי מלאה הארץ מינות הפלוסופיא בימיו והאפיקורסים שבדורו הציקוהו ויאלצוהו לעסוק בחכמה יונית למען יוכל לעמוד נגדם כמ"ש בס"ד בש"י ססמ"א וראה מה עלתה לו. כי צלל במים אדירים והעלה חרס בידו. בספר מורה נבוכים אשר הלך חשכים. לא הרחיב צעדו. קרסוליו מעדו בחלקות אמונת דעות נכריות אשר נטה בהם אחר מלמדו. כי הסכנה רבה מאד. וכי קלה היא ששנו חכמים והלומד בספרים החצונים עם אותן שא"ל חלק לעוה"ב. ואע"פ שכוונת הר"מ לשמים היתה בלי ספק. ובודאי ראוי ללמד עליו זכות. ברם זכור הוא לטוב האיש אשר האיר עיני ישראל בחבורו הגדול היד החזקה. גם מצינו בשמואל ירחינאה דאזיל לבי אבידן. ומר בר יוסף אמר מנייהו אנא ולא מסתפינא מנייהו. ואפ"ה זימנא חדא בעו לספוניה. (ושל בית ר"ג התירו להם ללמוד חכמת יונית משום דקרובים למלכות היו. וכבר זכרתי ג"כ בעלית הטבע מה שנ"ל כי סמ"נ אינו מעשה ידי אומן המחבר הגדול הר"מ ז"ל אלא מאחד שרצה ליחנק תלה באילן גדול) והאמת חכמים גדולים שמלאו כרסם בלחם וביין התורה ובשר הגמרא. הותר להם לעיין בכל החכמות החצונות שתכשיטין הן להם והסנהדרין היו צריכין לידע אפי' הכישוף. מיהו דוקא באקראי (בשעה שאינה לא יום ולא לילה. א"נ בבית הכסא וכמנהגנו בהם ע"פ אמ"ה ז"ל עש"י ס"י) ודרך עראי. אבל לשאר כל אדם אינו אלא גנאי וכ"ש שלא לקבוע למוד אצלם במדרשיהם כמ"ש בס"ד בש"י שם. וכתוב מלא הוא א"ת אל פתח ביתה. וכבר נראה לפעמים מי שהרגיל עצמו אצלם והשכים לפתחם. לווכח עמהם לקפחם ולנצחם. סוף נלכד ברשתם קלט ריח רע ויצא מפוחם וכן כתוב הולך את חכמים יחכם וגו'. ואצ"ל שלא לטפל עם אפיקורסי ישראל אפי' ע"מ להשיב להם על מינותם. כדגרסי' בפ' אלו ד"מ דל"ח. תנן התם ודע מה שתשיב לאפיקורוס. א"ר יוחנן ל"ש אלא אפיקורוס עכו"ם. אבל אפיקורוס ישראל. כ"ש דפקר טפי. וצריך ליזהר בזה. ועליו נאמר באזני כסיל א"ת פן יבוז לשכל מליך וכתוב אל תען כסיל כאולתו. פן תשוה לו גם אתה. ולאלה יפה לדחותם באמ"ת הבנין. ובקנ"ה המדה שמדדו בה בשאלם שלא כענין. וכמו שנהג ריב"ז בתשובותיו לצדוקים בכ"מ. ועמש"ל בס"ד בסמוך: 
+
+<b>ודע </b>מ"ש בשם הרמ"ל דעהו אתה ולא תהא תשובת מקובל או מלומד מאחר נראה בעיני דברי הבאי כי מה לאפיקורוס בכך. אם התשובה נכונה. תבוא מהיכן שתבוא. צריך לקבל האמת ממי שאמרו. ומניין ידע האפיקורוס אם היא מקובלת או מלומדת. אבל מצינו ההפך בב"ר. כששאלו המינין לר"ש וא"ל תלמידיו רבינו לזה דחיתו בקנה כו'. הרי שלא נמנעו חז"ל להשיב לאפיקורוס בכל אופן אע"פ שאין התשובה אמיתית בעצמה. אולי נתכוון רמא"ל למה שאמרו התלמידים. לנו מה אתה משיב. שהוצרך להשיבם תשובה ברורה. אבל אין זו תשובה לאפיקורוס. ואיך יוקח משם ראיה. למה שאמר. שצ"ל בידיעה שלימה מה שישיב והרי מבואר בהפך. וכן נראה בכמה מקומות שנתכוונו חז"ל בתשובתם למינים לדחותם בדברים בעלמא. כמ"ש בפ' החליל בהנהו תרי מיני דחד שמיה ששון כו' יע"ש (ועשי"ע סמ"א) וכך נהג ריב"ז (ע"פ י"נ) ותלמידו ריב"ח (באגדתא דסבי דבי אתונא ובכמה דוכתי) וזולתם בויכוחם עם המינין. ותחשב להם לחכמה ויש להם מקרא. ענה כסיל כאולתו: 
+
+
+Mishnah 15
+
+<b>היום קצר. </b>ואלו חיה אדם אלף שנים. הלא הם כיום אתמול כי יעבור בבוא חליפתו אין להשיג תמורתו. לפיכך לא תאבדנו. כי הזמן יקר המציאות. שאי אפשר לקנותו בדמים. והמלאכה מרובה. ואין לעשותה אלא ביום. היום לעשותם: 
+
+<b>והפועלים. </b>האיברים הכליים הצריכים למלאכה. להשלימה ולהוציאה לפועל. לפיכך תפס כאן לשון רבים: 
+
+<b>עצלים. </b>בטבע לחולשתם. כי כבד עליהם הדבר לעמוד במלאכה ותושיה יקרא שמה. אף כי מרובה היא. נגד זה אמר והשכר הרבה. לפום צערא אגרא. וזהו כל האדם. לעמל יולד. נפש עמל עמלה לו. ולחם עצלות לא תאכל. אם אין טורח. שכר מנין. ואולי תחשוב שתטול שכרך מיד. כי אמנם ובעל הבית דוחק לאמר כלה מעשי דבר יום ביומו. ואינני מניח לך ריוח לאכול פרי מעשיך כאן. כדי שלא תפסיד הרבה בבטול המלאכה. אם יהא לי פנאי להתעסק בהוצאת השכר. ויכלה קרן יגיעך. לפיכך דוחק אותך. אגרא דכול"ה דוחקא. ובזה תראה טוב בעולמך מחר לקבל שכרך. באופן ישאר קיים. ולא תשלוט בו יד ההפסד והכליון. ובאמרו ובעל הבית. רוצה לומר בעל ואדון גופך בית חומר. כלומר אם הוא דוחק את הבית לא תתרעם עליו בשלו הוא רשאי. כחומר ביד היוצר: 
+
+<b>ד"א והפועלים עצלים. </b>מחמת שרואין מלאכה מרובה וארוכה מאד. באופן שאי אפשר להגיע לתכליתה. לכן מתרשלים ממנה לגמרי. והם אינם יודעים כי אמנם השכר הרבה להגדיל תורה ולהאדירה. לכן רחבה ונסבה למעלה. ולא לקפח שכר הממעיט. או מי שאינו גומרה כדמפרש תנא. בבבא דבסמוך ובעה"ב דוחק הוא בעל בית החכמה (בחכמה יבנה בית נאמן עמ"ש בס"ד במעמד ליום חמישי על הפיסקא דאשר בנה אשר ארס) שבעלה ודאי דוחק לעסוק בבנינו: 
+
+
+Mishnah 16
+
+<b>ונאמן הוא בעל מלאכתך </b>אם אינו נותן שכרך מהר. אל תצטער ולא תהרהר. כי הלא לטובתך הוא. בודאי נאמן הוא לשלם לאיש כמעשהו. ומכאן תדע שהוא האל הנאמן. בראותך שאין הבטחה לצדיקים בעוה"ז. ותראה שמשלם לשונאיו. אל פניהם מיד מיעוט מע"ט. תדע לך כי כך היא המדה. לפי שלא עשו אלא ע"מ לקבל שכר עובר. משא"כ הצדיקים שבנו בנינים קיימים נצחיים. מהראוי שיקחו חלקם שכר נצחי בלתי פוסק ולא תמצא בארץ החיים. לא ידע אנוש ערכה. עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו. הוא שסיים <b>ודע שמתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא</b>. לדיוקא אתיא. הא לרשעים אינו לע"ל. אלא כאן מוכן ומזומן. ואי אפשר לחשוד בעל הבירה. שיקפח שכר הבנין. וישלם שכר על הסתירה. הא אין לך לומר אלא שמתן שכרן של צדיקים לע"ל שמורה. כי בלי ספק היא להנאתם ולטובתם הגמורה. כאמור לפי שאין כאן שום שכר קיים שידמה לו. וכל חפצי עוה"ז לא ישוו בה לא ישקל כסף מחירה:  
+<b>שמתן שכרן. </b>ער"פ. עי"ל שנקרא מתן שכר של צדיקים. מפני שצדיקים אע"פ שי"ל לתלות במע"ט אינן מבקשים אלא מתנת חנם כמ"ש רש"י ר"פ ואתחנן. לפיכך אצל צדיקים הוא מתן שכר וק"ל:  
+<b>ומ"ש </b>מד"ש הוא מתנגד לאמת: 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הסתכל בשלשה דברים. </b>יל"ד תסגי ליה בחד. ותו מאי צריך לפרושי להו. אטו כי קאמר מאין באת. לא ידענא מהיכן. וכן כולהו. ודקאמר תו למקום עפר כו' הו"ל לאשמועי' רבותא טפי. דאיהו גופיה עפר. כמ"ש כי עפר אתה. וכן הוא עצמו רמה ותולעה. כדקאמר בלדד. אף כי אנוש רמה ובן אדם תולעה. ונ"ל לפרש ודאי כולהו תלתא צריכי. דמאין באת. היא בושה וכלימה. ולאן אתה הולך חרדה ואימה. אמנם ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. היא בשורה טובה ונחמה. ואי תני קמייתא. הו"א אדרבה היא הנותנת. מפני שבא מטפה סרוחה לפיכך עלול הוא להתלכלך בחטאים ולהכשל בעבירות כמ"ש המלך החסיד הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי ונאמר ונהי כטמא כולנו וכבגד עדים כל צדקותינו. וכתיב הן במלאכיו ישים תהלה אף כי שוכני בתי חומר. על כן כמעט נמנע שלא יבוא לידי עברה. ואי תני מציעתא. ס"ד למימר א"ה פשיטא יהנה בעולמו בכל אופן שיוכל. אם בהיתר אם באסור. מה לו במצוה או בעבירה כיון שעתיד לילך למקום עפר כו'.  <small>(לשחת יקרא אבי אמי ואחותי לרמה. בדי שאול תרדנה יחד על עפר נחת. ואיה איפה תקותו. כי ימנע עצמו מכל שמחה. ולא ימלא תאותו בכל עת ועונה. בעוד כפתו רעננה. בהיות לאל ידו לתת חלק לשבע"ה ולשכרה את יום אקמה יין ונסבאה שכר הרוג בקר ושחוט צאן ועגלי מרבק העורכים לגד שולתן. לשחוק עושים לחם. בשיר ישתו יין ישמח חיים כי מאד ימותו ותפר האביונה. הלא טוב לשאת חלקו לשמוח בעמלי ותהי לו למנה. בטרם ירד לשכון חורי עפר וכפים לחבוק חיק רגבים להתעלס באהבים עם רמה ותולעה מכיריו ומיודעיו להתעדן על חדודי חדש לרפוד בשאול יצועיו. להענג בחלאת כרסו וצואת מעיו. שמה קלנה קפוז בחיקו תשכב ותנין על חלקת צוארי ירכב עכביש בנאי אומן בונה כעש ביתו בית נאמן. והיכלי עונג מתקו לו רגבי נחל כדבש ופכג. שממית בידיה תתפש לארוג לו בגדי חופש. ובתי הנפש. יאכל בדיו בכור מות יכיר בלהות צלמות. הנה הנם אוהביו רעיו. בהם כל געגועיו עמהם יתמיד כל שעשועיו. ואין דין וחשבון בשאול אשר הולך שמה. וכמ"ש המוכר עולם עומד בעולם עובר. הנני הולך למות. ולמה זה לי בחירה בטוב מיאוס ברע. ככל השאת היצר בפרט אם כבר נכשל בעבירה וכמש"ל בס"ד פ"ב מי"ג בד"ה וא"ת רשע בפ"ע:)</small>  להכי קתני. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון כו'. היא משיבת נפש שמחה ובטוחה. שלא תאמר אבד תוחלתה ונצחה. אלא תדע שהיא נגמלת כפי מעשיה שפועלת. הכל בדין ישר. מה טובו ומה יפיו של הצדיק המאושר. גם כי ילך בגי צלמות לא יירא רע. אף בשרו ישכון לבטח. לא תשלוט בו רמה ותולעה. לענין שאמרו בשבעה צדיקים ידועים. מלבד מ"ש גם בחכמי התלמוד. כמו ראבר"ש ורבי וראבי"א וזולתם הוא שרמז התנא ויבחר לשון ערומים. באמרו למקום עפר רמה כו'. ר"ל אבל אינו מחויב שישוב לעפר רק שעה א' קודם ת"ה. ולא מוכרח שיהא עצמו רמה ותולעה. כי אמנם בבחירתו יש בכחו להמציא גם לגוף תשועה. אם שלש אלה יעשה לו ויסתכל בהם ישכון עולם במנוחות שאננות וזאת המרגעה. ונראה להמליץ עוד בזה. כי אלה השלשה דברים מכוונים נגד שלשה הבאים לדין. עני עשיר ורשע. הנה העני אין מספיק לו זכרון יום הדין. כי העניות מעביר אותו ע"ד וע"ד קונו. רשע ג"כ אין פחד אלהים לנגד עיניו אמר נבל בלבו אין אלהים. משו"ה לא סגי ליה לתנא בודע לפני מי אתה עתיד ליתן דין. משום הני תרתי. גם יום המיתה. אינו מחריד לעני. כי הלא חייו אינן חיים אלא מיתה תדירה. ומחכה למות. כי טוב מחיי צער מתמיד. כל שכן שיצא מלבו מה שעבר מעבר השתן. מאי דהוי הוי. משום הכי לא סגי לתנא דידן בחדא ותרתי. מגו הנך תלתא דפורענותא. כנגד שלשה אלה בני נוח להם שיפשפשו במעשיהם ולא יאבדו בסכלותם. הנכך לעני שיאמר טרוד במזונותי הייתי. אומרים לו כלום עני היית יותר מעולל. כאשר היית בתחלת יצירתו בבטן אמך שבאת מטפה סרוחה. ר"ל סרוחה ממש. דלכי גביל מסרח (וא"צ לדחקם של המפרשים. אלא ודאי מוכרח להסריח תחלה. וכן ידוע בחכמה הטבעית שההעדר קודם להויה. והוא אחד מארבעת סבותיו. מ"ש בפר"ע שאחר גי' אינו זרע הראוי להזריע להיות נוצר ממנו ולד. ודאי כ"ה לפי שכבר נקלט בתוך שלשה הברור שבו שממנו נוצר. ע"י שסרח כבר. והשאר מיא בעלמא או זרע נפסד שלא קלט. ואחר שלשה נשחת לגמרי. ואינו ראוי לקליטה עוד אבל הנקלט. ע"י שהסריח מתחלה הוא בא שנברר ממנו הטוב והמוצלח והניח הפסולת. והוא שאז"ל זריתני וזרזתני זה דבר ברור) ועשאך הי"ת יש מאין והזמין לך מזונותיך ברווחה. בלי יגיעה וטירחא. על כן אין לך התנצלות מצד זה שאינו אלא מקוטן אמנה ומעוט הבטחה. רשע מהו אומר. טרוד ביצרי הייתי משיבין לו תשובה נצוחה. דע לאן אתה הולך אל עומק שוחה. אז יברח היצר מהר. עד"ש עה"פ רגזו ואל תחטאו וגו'. לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר אם נצחו מוטב. וא"ל יזכיר לו יום המיתה. שנא' ודומו סלה. שבזכרונה מיתת היצר בטוחה. מ"מ ל"א כאן כלשון הזה. משום דברשע עסקינן. דבחייו קרוי מת. ואינו חושש למיתת נפשו. פ"א למיתת גופו וכליון בשרו ושארו במקום אופל וצלמות. לזאת יחרד לבו מאד אך בשרו עליו יכאב האוכל למעדנים ולובש שני עם עדנים האמון עלי תולע יחבק אשפתות תאכלנו התולעת יכרה להם כרה מחלבו ודמו יאכלו וירוו ויעשו משתה ושמחה. אך העשיר המלא ששון ושמחה. וטרוד בממונו המניס כל יגון ואנחה. אין חרצובות למותם ולבם בריא אולם כרתו ברית את מות דיה לצרה בשעתה לא לאקדומי פורענותא בלא עתה היינו עזובה היינו שכוחה. כ"ש שלא ישים לבו אל העבר אין. בפרטות כי אין לו פנאי לחשוב בדברים הללו להתבטל מעסקיו. כי י"ל מלאכה גדולה ועבודה רבה בבית ובשדה והרצאת אגרותיו למקומות הרחוקות למדינחא ולמערבא ולהחזיק פנקסיו שלא יאבד חשבון ממונו כספו וזהבו עד קולבון. אומרים לו. מאחר שאתה בקי בחשבונות חכם ונבון. הלא תדע שהכל לפי החשבון. ואם מעותיך האובדים אינך מניח על קרן הצבי ותחזיק סופרים וספרים לכוון חשבונותיך בהם עאכ"ו בנכסים הקיימים לעולמי עולמים. שלא תנהוג בהם מנהג הפקר ותזכור שיהא חשבונך מכוון לפני בעה"ד והרבון. שאין לפניו שכחה ולא חשש טעות בפנקס הפתוח והכל נתוץ בערבון:  
+<b>דע. </b>לפי שהאריך לשון והפסיק הענין באמרו וא"א בא לידי עבירה הוצרך לחזור ולהשתמש במלת דע. הנרדפת למלת הסתכל. וכך נאה בלשון. דוק ותשכח. ומ"ש תי"ט משם מד"ש. אין בו טעם כלל. כי הלא בשני דברים הראשונים אין מקום לאמונה. אבל הם ודאי בראיה מוחשת. ואיך יגרור האחד המוזכר באחרונה. את השנים הנוסעים ראשונה. גם אין האמנה ידיעה בעצם (אם לא בדרך העברה והשאלה) וחלוקים הם בענינים בלי ספק. וגם הסתכלות אינה ראיה מוחשת גשמית. אלא הבנת הלב. כך הוא ענינה בכ"מ. אמנם ידיעה בכאן אינה אלא לשון זכרון. שלא תשכח ושלא יליזו ג"ד הללו מנגד עיני שכלו:  
+
+Mishnah 2
+
+<b>מושב לצים. </b>עיין מד"ש בשם החסיד שנדחק בו קצת. ויתר על כן אמרו על הפסוק כי דבר ה' בזה. זה שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק. והיינו דוקא כשיושבים ואין להם עסק כלל לדבר בו. ועוסקים בדברים בטלים. אבל אין הכוונה על היושבים ומדברים בעניני העולם הצריכים. דא"כ לא שבקת חיי לכל בריה. זוהי מדת רשב"י ובנו כשיצאו פ"א מן המערה והחזירום אליהו שיצאה ב"ק ואמרה להחריב עולמי יצאתם: 
+
+<b>ועוסק בתורה. </b>כתי"ט שהיחיד אינו רגיל להוציא ד"ת מפיו. לא ידעתי מה ראה לומר כן הלא בפירוש אמרו חיים הם למוצאיהם בפה. וההוא תלמודא דהוה גריס בלחישה. בטשא ביה ברוריא. ודכוותה אשכחן טובא דאף היחידים גורסין ומשננין למודם בחתוך הלשון והדבור. אבל עם מה שכתבתי בס"ד בגמרא פ"ק דברכות. יתיישב לשון משנתנו בטוב טעם ודעת. לכן אעתיקנו הנה ואציגנו עמך. ז"ל שם (דו"א) על מ"ש תוס' ד"ה חד לא מכתבן מיליה בס' הזכרונות. כלומר עם אחרים. אבל בספר לבדו נכתבין. כדאמרו וכל מעשיך בספר נכתבים. כ"ש מדה טובה. עכ"ל. וכתבתי על זה. לא ידענא מאי נפקא מינה. ולי נראה. במעשה ודאי אין בין חד לתרי. פשיטא שהכל נכתב בספר. והיא זו ששנה רבי. אבל במחשבה ודבור. הוא דאיכא בין חד לתרי. דתרי מכתבן מילייהו דייקא היינו דבור. וכדכתיב נמי קרא. אז נדברו יראי ה' וגו' ויקשב ה' וישמע. ור"ל המחשבה הטובה בלבד. ג"כ נכתבת בספר הזכרונות. כדמפרש ואזיל. מאי ולחושבי שמו. שאפי' נאנס ולא משהה למצוה שחשב לעשותה כו'. וסמיך ארישיה דקרא דמיירי במחשבת דבור. ע"י שנועדים יחדו יראי ה'. ומדברים זה עם זה. האיך לעשות מצוה (וכן הוא בכולא תלמודא המחשבה היא דבור. כמו במחשב בעבודה. החושב לשלוח יד בפקדון ודכוותייהו) ואז אפי' נאנס אחד מהם ולא עשאה מעלין כו'. דמחשבה כי האי קרויה מעשה. ונכתב בספר. משא"כ בחד דלא מכתבן מיליה. פרוש דבריו שדבר וחשב לעשות מצוה. ולא הוציאה לפועל אפי' שהיה אנוס. דבורו ומחשבתו אינו נחשב להכתב בספר הזכרונות שאינו עשוי אלא למחשבה טובה דרבים. דנפיש זכותייהו (ולא סגי דלית בהו חד דמביאה לידי מעשה) הלכך הקב"ה מצרפה למעשה. והוא דבר נכון בודאי בישוב דברי הגמרא שם עמ"ש בס"ד עוד רפ"ב. ועל פי זה מה טוב ויפה מתפרש לשון משנתנו ג"כ שבשנים תפס לשון דברי תורה. ר"ל שאין עוסקין בתורה עצמה. אלא בדברים המביאים לידי קיומה. שהם קרוים דברים של תורה. ואע"פ שהם במדרגת מחשבה בלבד. שלא באו לידי מעשה. כנזכר. מ"מ כשר הדבר בעיני ה' להכתב בספר. כמו שאמרנו. משא"כ באחד אחז לו התנא לשון עוסק בתורה. כוונתו שצריך לעסוק בתורה ממש בעצם למודה. לשיקבע לו שכר קצוב ככתוב בספר. כי לא יספיקו לו דברים בעלמא. שלא עשי פרי בתורה ובמצוה. והוא שנשתמש ג"כ בלשון ועוסק. ולא אמר ולומד. כי העסק הוא בעמל וביגיעה. יותר מלמוד פשוט: 
+
+<b>כי נטל. </b>מה שכתב בפירוש המיוחס לרש"י. פ"א לשון סכך. היא הריסה גדולה וסתירה. בחומת לשון הקודש הבצורה. כי נטל הוא מהחסרים. ותטל שבארמי הוא לגזרת הכפולים: בתשלומו ותטלל. ופשטיה דקרא נ"ל מלשון נטל החול. ענין כובד משא. ואמר ישב בדד וידום נאלם. כרחל לפני גוזזיה. מפני שכבד עליו המשא. כי כבד פה וכבד לשון הוא. מרוב שיחו וכעסו עניו ומרודו והם הושיבוהו בדד הרחיקו ממנו אוהב ורע. או ירצה כי נטל. אף אם נטל והכביד עליו. ישתוק יסבול ויקבל מאהבה וידום. כי אז לא יזנח לעולם ה' ישוב ירחם. וממילא נשמע לענין המשנה. שהיושב דומם ויחיל לה'. יש לו שכר בעמלו ואחריתו יסגא: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>שלשה שאכלו עש"א. </b>עיין במפרשים שהביא תי"ט שנדחקו מאד בזה. ואנא אמינא דעדיפא מדכולהו בס"ד. לדידי היינו טעמא דנקט שלשה דוקא על פי דרך המפרשים דבבהמ"ז יוצאין י"ח. א"כ ביחיד. או בשנים שמברך כל א' לעצמו. לית לן בה. אבל בשלש'. דאחד מברך. והאחרים יוצאין על ידו. נמצא שהם לא אמרו ד"ת על השלחן. אע"פ ששומע כעונה לענין גוף הדין. אך לא לענין זה דבמילי דחסידות עסקינן וצריך אמירה ממש להוציא בשפתיו. והשתא לק"מ מ"ש תו"ט אטו ברשיעי עסקינן וטבא פלפלתא חדא. והשתא מתני' נמי דיקא דקושטא הכי הוא דבבה"מ יי"ח כשכל אחד מברך לעצמו. ובאמת שזה דבר מחויב ומוכרע מעצמו שאם ברכו בה"מ. אי אפשר לומר שאכלו ז"מ ח"ו כי המברך מתברך: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>והמפנה. </b>מ"ש תי"ט בשם ד"ח א"ל הבנה:
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ר' יעקב. </b>לענין מ"ש תי"ט דר"מ קדים לר"ש. עמ"ש בס"ד מ"ד פ"ק דשבועות: 
+
+<b>המהלך. </b>נ"ל ביחידי מיירי. ואמרינן ההולך בדרך ואין עמו לויה. יעסוק בתורה לוית חן לפיכך המהלך יחידי. דרכו להיות שונה. לכן כשמפסיק בה. מסתכן בעצמו. שכל הדרכים בחזקת סכנה. עם שהאמת בכל גוונא סכנה איכא: 
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>כל השוכח ד"א. </b>מ"ש מד"ש אפי' מחמת טרדתו להביא טרף לביתו כו'. הפליג והפריז על המדה. ולא שביק חיי לכל בריה. ומשנה שלמה שנינו אם אין קמח אין תורה ובפירוש אמרו יכול אפי' יושב ובטל ת"ל למען יברכך ה' בכל אשר תעשה. ולית הלכתא כרשב"י. אלא כר"יש דאמר הנהג בהן מנהג ד"א (ואף רשב"י גופיה הדר ביה. דאל"ה קשיא דידיה אדידיה איברא מתריצנא ליה בחי' פש"ה עמ"ש שם בס"ד. ותו רמי רשב"י ארשב"י דמכילתא פ' המן) ואמר ר"ז לרבנן במטותא מנייכו לא תיתו קמאי ביומו ניסן כו'. וכה"ג אשכחן טובא תנאי ואמוראי דעסקי בד"א נמי. ולא ניחא למדייהו למימר עלייהו דמתחייבי בנפשייהו. אי אתעקר להו מילתא מתלמודייהו אגב טרדייהו בד"א (מי לנו גדולים בתורה ובי"ח מר"ח ובניו. ששקולים כאבות העולם. ונפוק לקרייתא ואתעקור להו תלמודייהו. מחמת טרדתם להביא טרף לביתם ועמש"ל פ"ב מ"ה) ח"ו. שרי ליה מריה לבעל מד"ש. ותמה אני אם קיימה בעצמו. ואע"פ שאמרו הלל מחייב את העניים. מ"מ אין העני המחזר אחר פרנסתו. מתחייב בנפשו חלילה. לא נתכוונו רז"ל לומר אלא שאין העני רשאי לפטור עצמו לגמרי מעסק התורה בטענת עניותו. כי על כן נפסק בש"ע (י"ד סרמ"ו) שכל אדם מישראל חייב לקבוע עתים לתורה. בין עני בין בעל יסורין איש לא נעדר. אבל לא באו לחייב את העניים לשקוד על הלמוד מבלי בקשת הטרף כדי שלא ישכחו דבר ממשנתן ויתחייבו בנפשם. מי לחשך לומר כן. ויותר ממה שירויחו יפסידו באופן זה. כי דקדוקי עניות מעבירין את האדם ע"ד ועד"ק. ורב"א דמשתעי אליהו בהדיה שכח הרבה ממשנתו בסבת העניות כמ"ש בארבע לא מצינא כו'. ורשב"י גופיה אמר אפי' לא קרא אדם אלא ק"ש שו"ע קיים מקרא דלא ימוש. <small>[ובענין זה מה נמלצו לחכי דברי רבב"ח במאמרו המופלא ז"ל א"ל ההוא טייעא תא ואחוי לך היכא דנשקי ארעא ורקיעא אהדדי. אזלי וחזאי דעביד כוי וכוי. שקלתיה לסלתאי אנחיתיה בכוותא דרקיעא אדמצלינא בעיתיה ולא אשכחיתיה. אמינא ליה איכא גנבי הכא. אמר לי האי גלגלא דרקיעא הוא דהדר. נטר עד למחר היא ומשכחת ליה. יראה לי דקאי אדסמיך לעיל מבלועי דקרח. דאמרי משה ותורתו אמת. ובמדבר היתה תורת אמת ודאי (שהלומדה אינה מצפה לתשלום שכר מב"א) ולהכי אמרינן לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן. כי ע"י שלא היו סומכין על ב"א ולא טרורים במזונותם. כל למודם היה תורת אמת ולשמה. היינו דקאמר קרא חסד ואמת נפגשו כדאמרינן פלי"ע ותורת חסד ע"ל. וכי יש תורה שאינה של חסד. אלא זו תורה לשמה. ע"י כך צדק ושלום נשקו. ר"ל עד"ה ברך בניך בקרבך (ר"ל כמו וכל בניך למודי ה' (והיינו לשמה) אז ורב שלום בניך. כן יאמר נא) מעתה השם גבילך שלום חלב חטים ישביעך. שע"י למוד תורה לשמה מתרבה השפע והברכה משתלת במזונות. וזה"ש אמת מארץ תצמח. אז גם השם יתן הטוב וגו'. מתוך הערה זו הסכים רבב"ח לעזוב כל עסקי עולם עובר ושם אל לבו אשר לא יתגאל בלחם כזבים להשיג מחיתו ע"י מו"מ ואומנות או שאר עסקים למען היות לו פת בסלו. אלא הניח כל אומנות שבעולם ולא בקש ללמוד אלא תורה כו' כמ"ש ר"נ שלהי קדושין. ופרק ממנו עול ד"א לגמרי. גם לא זכר אפי' להתפלל על מזונו (כמי שתורתו אומנותו דפטור מן התפלה) ולא עסק אלא בתורה. בה שטח לבו שתזמין לו פרנסתו כל ימי חלדו. כי ימטיר לו הי"ת לחם מ"ה כמו בדור המדבר. דכתיב בהו. דלתי שמים פתח. ואמרינן בבתרא דיומא כמה ארובות יש בדלת ארבע. היינו דקאמר דעביד כו' וכו'. כי הנה ה' עושה ארובות בשמים. לעוסקים בתורת אמת. אנחתיה לסלתאי סל הלחם ועזבתיו בכוותא דרקיעא בחשבי כי משם יספיקו לו בלי שום טורח. אדמצלינא אין הפירוש בתוך שהייתי מתפלל. אלא כך משמעו עד שהתפללתי. ר"ל קודם שהתפללתי על המזון והפרנסה הייתי מצפה לבוא הטרף אל פי בקשתיו ולא מצאתיו. אמר איכא גנבי הכא. משום דאמרינן פב"מ בעון גזל הגובאי עולה והרעב הווה כו'. סבור שמא על ידיהם נמנע השובע. א"ל לאו גלגלא הוא דהדר. כמ"ש פ' שואל עה"פ בגלל הדבר הזה תדר"י לעולם יבקש אדם רחמים שלא יבוא לידי מדה זו כו' שנא' בגלל גלגל הוא שחוזר בעולם. ולפיכך עכ"פ צריך לבקשת רחמים על ספוק המזון. וכמ"ש מ"מ לא ירד מן לישראל פ"א בשנה כו' נמצאו כל ישראל מכוונין את לבם לאביהם שבשמים. מלה"ד לבן מלך שקצב לו אביו פרנסתו כל יום. כדי שיקבל פני אביו כל יום. ואמרו הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים. הלכך לא סגי בלא"ה. לעורר רחמים בתפלה שיצליחו עסקיו. ושתחיל הברבה בהם. הרי אלי תפיחי זהב. השכל במשכיות כסף הדעת משובצים במלואותם. ויבושו הפתאים המלגלגים על האגדות המופלאות במלותם. ושתו הלצים לעג כמים שלא ירדו לסוף דעת קדושים בינה להבין דברי חכמים וחידותם:]</small> וארז"ל לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן ומצינו בתלמוד כמה מעשים בחכמים גדולים שבאו לידי שכחה ושגגת תלמוד מחמת הדוחק וטרדת הפרנסה. ויש שאמר בהתנצלות לבא בכיסא תליא. אמנם הכתוב השלך על ה' יהבך גו'. אינו מתנגד לכל זה. שאינו שולל אלא ממון שאינו של יושר בעושק ובצע רע ושלל. שמשליך משאו על ב"ו ונותן עיניו במה שאינו שלו והבוטח באדם ומסיר בטחונו מן ה' בעל הסבות ית' אבל האמת יורה דרכו. שגם הטריד בהשגת פרנסתו המוכרח' והננדבת מאד אנוס הוי. ורחמנא פטריה. וכן הדבר במי שאינו יכול לחזור על תלמודו. בסבת יסורין ותשות כח וזקנה לא נגרע מערכו וכמ"ש הזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אנסו וה"ה בכלל שתקפה עליו משנתו. ואין להניא לב ב"א מעבור אל גבול הלמוד. מדאגתה כחה האנוסית. ועמ"ש בס"ד מי"ז:  
+
+Mishnah 9
+
+<b>ר"ח בן דוסא. </b>חשב הרב בעל כפתור ופרח (פמ"ד) שר' חנינא זה הוא בנו של ר"ד בן הרכינס. וכמדומה טעות הוא בידו. כי רחב"ד כבר היה נודע לאיש מסוים בחסידותו והפלגת פליאות מעשיו בימי ריב"ז. כנראה שילהי פא"ע. ובריש מדרש חזית נראה שהיה בזמן הבית. ורדב"ה היה בימי תלמידי ריב"ז כדאי' ספ"ק דיבמות. והוא אז עשיר גדול מאד. ור"ח כל ימיו עני מופלג. שהיה די לו בקב חרובין מע"ש לע"ש (ולמה נצטער כל כך עד שהוצרך לבקש רחמים שיעשו לו נס. דליתבו ליה מידי. ועשו לו נס גדול יותר מאד. יהבו ליה משמיא פתורא דדהבא. ולבסוף אהדרה. למה ליה כולי האי. והו"ל לאתהנויי מעותרא דאבוה מידי. ולא לגלגל עצמו בצער גדול. ולמטרח קמי אבוה דבשמיא. משו"ה לא דמי לדרפב"י שלא נהנה מסעודת אביו מיום שעמד על דעתו. שלא היה דחקו כל כך עצום. שהרי לא הוצרך לבקש שיעשו לו נס בהשגת מזונותיו. שמא היה יודע מלאכה ובקי באומנות. דכפנא אבבא אומנא לא חליף <small>(סנהדרין כט, א)</small>. וגם אולי לא היה אביו עשיר כל כך ואפשר היה דחוק במזונותיו וטורח ויגע מאד לפרנסתו. לכן בדין היה שלא יטיל משאו עליו ממדת חסידות על כל פנים) וגם מסדר משנה זו מוכרח לומר כן. מאחר שהקדים דברי ר"ח. לדברי ר"ד הסמוכים. ואע"פ שכבר הפסיק שלשלת הסדר. בקודמים שנזכרו בפרק ה'. מכל מקום היה מהראוי להקדים דברי האב לדברי הבן. מה גם בהיותם שייכים יותר לבבא הקודמת וק"ל:  
+<b>כל שיראת חטאו קודמת. </b>כ' רע"ב במחשבתו. ובהכי מתרץ דל"פ אדהלל כו' תי"ט. לא ידענא מאי קשיא ליה. בור מאן דכר שמיה. אטו בשופטני עסקינן הכא במאי עסקינן בתלמיד שלומד כדי להיות חכם. ועדיין לא נתחכם. וק"ל:  
+<b>שיראת חטאו. </b>מ"ש ד"ח דהול"ל כל שיראתו מהחטא כו'. לאו דוקא הוא לגמרי. דאי תני הכי. הוה אמינא שירא מחטא חברו. להכי נקט לישנא דיראת חטאו. דדייק טפי שירא אחטא של עצמו. ותו בלא"ה נמי אינו דקדוק של כלום. כי וי"ו הכינוי דחטאו נופל גם על יראת. ששתי מלות הדבוקות נחשבות לאחת. והכינוי מוסב על שתיהן כאחת. וכך נאה בלשון לקצר. גם לשון י"ח לישנא קלילא הוא טפי:  
+<b>כל שמעשיו מרובין. </b>השאלה שנזכרה בד"ח. כי נמצאו חכמים באומות שחכמתם מרובה ממעשיהם ומתקיימת. נראה ודאי כי לא מחכמה שאלוה השואלים. וא"צ לדחקו של תי"ט. שאין בו טעם כל עיקר (עם אריכותו הכבד. ולא ימנע מחלוקה. אם הקבלה כמעשה וכמו שנחשבה באמת כמ"ש פ"ק דברכות וספ"ק דקידושין מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה. א"כ הדר קושיא לדוכתה הול"ל כל שמעשיו קודמין. ואם אינה נחשבת מעשה. איך יתכן לומר שמעשיו מרובין. הלא בפועל אין כאן מעשים. אלא מחשבה שאין לה דין מעשים. והיה צריך שיאמר שמעשיו מרובין במחשבתו. הא ודאי אין כל הרחבת לשונו בכאן. אלא דברי הבאי במ"כ ומאריך טירחא במילי בכדי) ואמנם דבר ה' אמת בפי רבו בד"ח. במ"ש דהכא בחכמת התורה איירי. ובודאי לא נתכוון התנא לחכמת הטבע או הלמודית והמלאכותית כי אינן חכמות עצמיות. רק על דרך השאלה הן נקראין חכמות (בהיותן כלים ומשרתים לחכמה עצמית אמיתית. היא האלהית. כי חכמת מה להן) אבל החכמה האמיתית. היא המצלחת והמאשרת ומחיה בעליה בזה ובבא. אשר אין בה דופי. והיא המעשרת אנשיה בדעות ובמדות ישרות. וזוכים על ידיה לכל טוב הקנינים הגופנים והרוחנים את הכל נמצא באוצרה הטוב. מלא ברכת ה'. היא ודאי החכמה השלימה. הנקראת סתם חכמה בעצם וראשונה. בה יקרא האדם חכם ונבון ומשכיל באמת. אשר לא יכזב. וכמש"ה ראשית חכמה יראת ה'. יראת ה' ראשית דעת. וכתיב ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה. וכן שנה התנא אם אין יראה. אין חכמה. גם בעלי המחקר אשר זכו להתעטר בכתר חכמת המוסר ומעלות המדות ההגונות. והפרישה מן המגונות. מתוך מעשים הגונים נתקיימה בידם. אף חכמתם עמדה להם על ידי שהשיגו יראת שמים והכירו שיש מנהיג לבירה מושל עולם השי"ת ב"ה. לולי זאת ודאי לא דבקו בה (ואמר הפלוסוף בפ"ט מששי למדות. א"א היות נבון מבלי טוב המדות. וא"א להיות בעל מדות טובות אם אינו נבון. הוא דבר חז"ל אם אין יראה כו' ואין בור ירא חטא) אמנם אשר אין להם חלק ונחלה בחכמה האמיתית. והמה חכמים בידיעות האנושיות בלבד. הם אומנים נבונים יקראו בשמם (ואוילים מחודדים קראם החוקר היווני הנ"ל שם) בעל מלאכה פועלים משכילים יחשבו. כחרש ונגר ובעלי חנות וסוחרי ארץ. העושים מלאכתן בחכמת החשבון. והציור והערך ומדה ומשקל ובכלל כל המלאכות. ועל כרחך אתה אומר שאין כל אלה חכמות עצמיות שהרי אפי' הלסטים והרוצחים וכן המנאפים וכל הכתות הרעות ב"א הדומין לבהמות. בקיאין באלה. וגם מעשי שקוציהם ותועבותיהם נעשים בחכמה המדומה בעקבה ובמרמה. וכן נקראין כל בעלי התחבולות הרעות והמאוסות לכל בן דעת. חכמים ע"ד העברה (כמעשה קוף המתדמה ג"כ חכם) וביחוד אצל אנשיהם. הלבעבור זה יהיו נחשבים חכמים אמתיים. אחר שהשם אלוה חכמה ולא חלק להם בבינה ולא זכרון בשכל האלהי:  
+
+Mishnah 10
+
+<b>כל שרוח הבריות נוחה הימנו. </b>וא"ת הא בהדיא אמרינן בבתרא דכתובות. האי צ"מ דמרחמו ליה בני מתיה. לאו משום דמעלי. אלא משום דלא מונח להו במילי דשמיא. והכי נמי איפכא. אשכחן רבה דסנו ליה כולהו פומבדיתא. כדאיתא שילהי פ' שואל. ודכוותיה טובא. וי"ל הכי פירושא כל שרוח הבריות כולן שוין לטובה באהבתם אותו. ואת אות ומופת ברור. שהוא אהוב לשמים כמו כן (עיין בעלית יחוד המעשה. שכיוונתי לדעת בח"ה בזה בס"ד) ואם אין הכל אוהביו. ולא הכל שונאיו. זוהי מדת אדם בינוני. ואפשר שהוא טוב וישר בעיני ה'. או להפך. וכן הדבר בקצה האחד. שאם כל אדם שונא אותו. ורוח הבריות כולן אינה נוחה הימנו. בידוע שאין רוח המקום נוחה ממנו. אע"פ שנראה ככשר ופושט טלפיו. ונזם זהב באפיו. שאל"כ לא ימלט מהיות לו קצת אוהבים ג"כ. וההוא צ"מ דמרחמו ליה ב"מ. ה"ק אביי. דאינה הוכחה על כשרותו מה שבני מקומו אוהבים אותו. כי עדיין צריך לבדוק אחריו. אם הוא נאהב כמו כן משאר בני אדם. ואם לאו. יש לחוש שאיננה אהבה עצמית ואמיתית. אלא יש לתלותה בדבר מניעת התוכחה. עם שאין זה בהחלט. ורבה ג"כ לא היה שנוי אלא מבני פומבדיתא. לסבה שהיה מוכיחם ולא היה מחניפם. ואולם שאר כל אדם וכ"ש תלמידיו. היו אוהבים אותו כנפשם. וכמו שאמר מסתיין את ורבה בר חנן (ואע"פ שהי"ל תלמידים רבים כמ"ש דקמבטל תריסר אלפי גברא כו'. הם היו ממ"א. והיה לומד עמהם בשדות לעתים ידועות בשנה. אח"כ נפרדים ממנו. ושמא לא יהיו מצוים עמו בעת פטירתו) וזה שלא כדברי במד"ש. דאזיל בתר רובא. מדלא קתני רוח כל הבריות. והא לאו מילתא. דסתמא נמי כולא משמע (גם מ"ש מן הכתוב ואת רוחי וגו'. אין בו טעם) ואפ"ה לק"מ ממרדכי. כדאמרינן דתנא דידן לא קאתי אלא לאשמועינן סימן מובהק ומוחלט. ובשקול. או במוכרע מפני הרוב לא קמיירי. דאיכא למימר הכי. ואיכא למימר הכי. מאן מפיס. אז אין הדבר מסור אלא לאל דעות ה' ולו נתכנו עלילות מצעדי גבר. ועיין פ"י מעלית האהבה. כתבתי ד"א נכון ונאה: 
+
+<b>שינה של שחרית. </b>שישן עד שתעבור עונת ק"ש כפרע"ב. אבל אם אינו עובר זמן ק"ש. משובחת כאצטמא לפרזלא כדי שיהא בריא לעבודת ה'. ומי שיכול לעשות כדוד המע"ה. שיהא הוא מעיר השחר הרי זה משובח בודאי. אם איש בריא הוא. ועמ"ש בס"ד במו"ק טא"ח ס"א לענין קימת מצות: 
+
+<b>ויין של צהרים. </b>לא אבין מ"ש ד"ח. כי בשחרית האדם עצל. מה רצה בכך. אדרבה א"כ הי"ל למשוך ביין בשרו העצל ועצב מן השינה. כדי לשמחו. גם מ"ש בצהרים האדם בכחו ביותר. אין בו בנ"ט שיהא שמח ביין ושוגה בו מחמת כן. ואמנם אין האדם חזק בכחו כמו בבוקר שנעשה בריה חדשה אחר ששקט ונח זמן מסוים מעצבו ומרגזו ומעמל נפשו ולכן א"צ רק לטעימה בעלמא (וכן בעלי הטבע קורין אותה שעה של שחר שעה של זהב. לפי שהאדם בה שמח וטוב לב ומענה רך מצוי בפיו אז) אבל בנוהג שבעולם דבר התנא כי צהרים הוא זמן סעודה. לפי שכבר נתייגעו החושים וצריך למלאות החסר בהתכה להשלים כחו הנחסר ולשמח נפשו מעצבונה ולקבוע סעודתו לאכול לשבעה. ולשתות לרויה. אז רגיל להמשך אחר היין. לכן הוצרך להזהיר מן השכרות. זה פשוט. ואמנם לא הזהיר משינת בצהרים. כי רובה קשה. ולפ"ד הרופאים אינה יפה כלל לגוף הבריא. כמ"ש הר"מ בהל' דעות (עיין נוה חכם חא ב') מ"מ הכל לפי מה שהוא אדם בטבעו ומזגו כחו ובריאותו יש בני אדם שאי אפשר להם בלתה. וכתוב באיש בושת והוא שוכב משכב הצהרים וקרי ליה דוד איש צדיק. ואביי הוה ניים כמבי כובי עד אקרא דתולבנקי. והטור א"ח (סרל"א) מביאו להיתר: 
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>והמלבין </b>כ' רע"ב המתבייש פניו מאדימות תחלה. בזה י"ל מ"ש החוקר היווני בהפך (בסמ"ד) כמ"ש בס' כפתור ופרח (פ"כ) כמדומה שלכך נתכוון רע"ב באורך לשונו זה. אבל ביאור הענין הוא. שמפני היות הבושת הפעלות מחמת דבר הנוגע לכבוד. שהוא דבר מבחוץ לכן מתנועע הרוח והדם שהוא הנפש אל חיצוני הגוף. כדי לבקש דרך ואופן להמלט מהדופי. והפגם. או להנקם בתוכחה וסבה והכזבה למביא הדבה. כגבור יצא כאיש מלחמה. לעשות נקמה באף ובחמה. שפניו מתלהבות ומתאדמות מאד. על כן תחלת הבושת הוא כענין קצף וחרי אף ממש. אין ביניהם רק ערך חוזק החימה. שהבושת הוא מדרגה קטנה ממנה ובא בנחת תחלתו רך וסופו קשה כמות ושצף קצף לפי ערך הבוז והכלימה. תסבב פני המלחמה להשמיד ולהחרים בחימה. אך בהעדר הטענה ובאפס יד סבות ההמלטה. וכי יראה עצמו נלכד בכח הבזיון והבושה. ונגעה חר"ף עד הנפש. ימות לבו בקרבו. ויכנס הרוח החיוני ודם הנפש אל הלב למקורו ומשכנו בעצם וראשונה. למען הציל לו מרעתו. כאשר יעשה בפחד ומורא. שיכנס בעומק הלב. לברוח מפני הסכנה המצויה ולשמור שורש חייו בלבד. אחר שלא יוכל לנצח את האויב ומתקומם. לא ישגיח כי אם לשמירת עצמו. לכן אז יאסף לפני מי חדרי חללי מבצר האבר הראשיי להשגב בתוכו. ונשארו חיצוני הקלסתר פנים משוללים מן הדם והרוח. כי נסגרו לבוא בחדרים פנימיים על כן הפנים מתכרכמים ומתלבנים. מ"ש תי"ט על מד"ש מבראשית נמי מאמר. לא אדע מה בקש להוסיף בכך. והוא שפת יתר כנטול דמי. והמגלה (הביא תי"ט בשם רש"י מה שהוא גמרא ערוכה פ' חלק) עמ"ש בס"ד מ"ט פ"ד דמגילה: 
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>הוי קל. </b>נ"ל שלא עמדה במישור רגל המפרשים. בהבנת אמיתת הוראת לשון משנה זאת. כי הראש כמשמעו. הוא המלך או המושל והשליט במדינה (אף אם מצינו פעם בלשון מקרא סמך לפי' רע"ב. ככתוב זקן ונשוא פנים. הוא הראש) כמוהו. על זה הזכיר שיהא אדם נקל בעיניו לעמוד לפניו. לשרתו לשמור מצותיו ומשפטיו וגזרתיו. ואל יקל ראש נגדו (הוא שאמר החכם אל תתהדר לפני מלך) ולא ירים ידו ורגלו בלעדו. באשר דבר מלך שלטון הוקם על. להנהגת העם ושמירת הקבוץ המדיני וסדריו. מאת ה' היתה לו. וכבר הוכרז בשמים ממעל ולכן מתעברו חוטא נפשו. וכן הזהיר החכם ירא את ה' בני ומלך. כי מלכותא דארעא. כעין מלכותא דרקיעא. אח"כ אמר עוד. והוי נוח כו'. ר"ל כי אף לעבד. המושל תהא נוח רצוי ומקובל. כי עבד מלך. מלך. עם היותו במדרגה קטנת השררה. ולפיכך אינך צריך להיות כפוף לפניו כל כך. מ"מ תראה כמו כן להתרצות אליו למצוא חן בעיניו אחר שהוא מעבדי המלך ופקידיו. ומלת תשחורת. ענין שררה קטנה. בלשון משנה וארמית. כמו הדבק לשחוור וישתחוו לך ממטיליה ולחמריה לשחוור. ומזה מה שתרגם אונקלוס. לא חמור אחד מהם נשאתי. שחרית. ובעצם וראשונה מורה על גזבר הממונה לגבות מנת המלך. גם היא קרויה תשחורת בלשון חז"ל. מן התשחורת והזימיות. ונ"ל שגם מזה הוא לשון שחרור. בעבד שעשאו רבו בן חורין. אלא שהוא כפול למ"ד הפעל: 
+
+<b>והוי מקבל את כל האדם בשמחה. </b>אחר שהזהירו על המלך שיעמוד לפניו באימה ובהכנעה בכובד ראש. ולתת חלקו ברצון טוב לעבדיו ולפקידיו. ולהתנהג עמהם בנחת רוח. וביראה מפני כבוד המלכות. אחר כך חזר לצוות ולהזהיר עוד על הקבלת שאר כל אדם בשמחה ופנים מאירות. כי גדול המלבין פנים לחברו. ממשקהו חלב: 
+
+
+Mishnah 13
+
+<b>ר"ע אומר שחוק כו'. </b>הוא שב על דברי ר"י שלפניו. לומר לך אע"פ שהשמחה להקבלת פני חבר מותרת וטובה. וכן מנהג הקלות נגד הראש. דבר רצוי הוא. אך השמר מן השחוק כי הוא מתועב לשחוק אמרתי מהולל. טוב כעס משחוק הכסיל. וכן קלות ראש הוא דבר מגונה. מטעם שזכר התנא עצמו. ובזה מיושב דקדוקו של תי"ט: 
+
+<b>מסורת כו'. </b>מ"ש תו' מזידין. והעתיק הר"מ אנוסים. לא פליגן אהדדי. ויפה כוון הר"מ. והיינו אנוסים היינו מזידים תרווייהו בידיעה וכוונה. ואפריון נמטייה לר"מ ז"ל דנימוקו עמו לפרושי הכי. דבודאי ליכא לאוקמה במזידין לעבור על ד"ת. אטו ברשיעי עסקינן. פשיטא אין במעשיהם כלום. לשום דבר בעולם. וביחוד בעיבור שנים וחדשים אפי' כהוגן. אין במנינן ממש. כדאמרינן בהדיא (פז"ב) קשר רשעים אינו מן המנין. אלא על כרחך הנהו מזידין לא דמו למזידין דעלמא. אלא הכא במזידין בידיעה תחלה. שעושין שלא כסדר הראוי. וקובעים החודש שלא בזמנו. לסבה וטעם והכרח או אונס הידוע להם שחייבם להסכים על כך. לא שהדין כך אלא שהשעה צריכה לכך. קמיירי: 
+
+<b>סיג לחכמה שתיקה. </b>הורה בזה. כי זה הסיג משונה מהקודמים. שהם על ידי מעשה וטורח גדול. וזה מתקיים בלי עמל ויגיעה. ואינו צריך לשום מעשה אלא שתיקה גרידא: 
+
+
+Mishnah 14
+
+<b>חביב אדם. </b>בתי"ט האריך פה הרחיב לשון במשנה זו. כל דברים אנו שומעים. ותמונה אין אנו רואים ממש בכל עתרת והפצרת רבוי דבריו להטות כוונת התנא לרצונו. ואין מהצורך להטריח בתשובה עליו. כי ההפצרה הגדולה מעידה על הלחץ זה הדחק שנלחץ בפירושו אל קיר ההבנה. הרחק מאד מן המכוון. וכמעט ברוב דבריו לא יחדל חטא הסתירה מניה וביה. ונקל למבין להשיגו. בשגם אין בו כל כך נפקותא. ולא אתנגד בכח למי שיקבל פירושו בסבר פנים יפות. אולם לא אחשך פי להגיד האמת בהבנתה על דעתי. והוא שהבבא הראשונה ודאי אינה מדברת מישראל ביחוד. גם לא על או"ה בפרט היתה כוונת האומר. אבל על אדה"ר הוא המכוון בעצם. אף אם הכתוב נאמר בבני נח. גם לאדם נודעה לו חבה זו מקדם. שנתפרשה אח"כ לב"נ להזהירם עוד מש"ד. להיותם כולם בני אדם יציר כפיו של אלהים. העשוי בצלמו. ומה שלא זכר שם אלהים זהו רק קצור הנאות בלשון. לאשר עתיד להזכירו מיד בלשון הכתוב. ולמה זה יכפול הזכרת השם בחנם וזהו ההבדל המיוחד שבין בבא ראשונה לשניה. שהיא מגעת לישראל בלבד. ובכן נתקיימו גם דברי תי"ט במקצת. וכך היה נוח לומר בלי שום דוחק ואריכות בלתי צריך: 
+
+<b>חבה יתרה הראה הקב"ה לאדם שהודיעו כו'. </b>הוא שאמרו חכמים. הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו. והפירוש השני שזכר הרע"ב. דבר אחד הוא עם הראשון. כי לכן חביב המודיע לחברו הטובה שעשה עמו מפני שבזה מראה אהבתו גלויה והיא טובה ואהבה מסותרת. ואי לאו הכי מאי נפקא מינה: 
+
+<b>כלי חמדה. </b>גם כאן לא נאוה לנדיב בתי"ט שפת יתר בויתורו על הלשונות בהארכה והרחבה בלתי חביבה. הן הנה היו סבה לשכחה רבה. כי באמרו והטוב שייך בדברים הגשמיים מחמת שמצא פעם טוב למאכל שאינו אלא דרך השאלה פרטית בדרך מקרה. נעלם ממנו מקרא מלא. מטוב כולל ועצמי הקודם בתורה ובחשיבות. הוא שאמר הכתוב וירא אלהים את האור כי טוב. וכן נאמר בכל הבריאה בכללה עליונים ותחתונים. ומה לנו יותר והקב"ה קרוי טוב בהרבה מקומות. ואין שייכות לדברים גשמיים אליו ית'. ומש"ע תי"ט בחמדה. שהיא יותר קרובה אל הדברים השכליים. שכח פסוק בעשרת הדברות. לא תחמוד וגו'. שאינו מדבר אלא בדברים חומריים בעצם וראשונה. ואין מביאין ראיה משמות ופעולות המושאלות במקומות פרטיים. לשמושם העצמי והנחתם הראשונה: 
+
+
+Mishnah 15
+
+<b>הכל צפוי כו'. </b>מאד האריך מענית תי"ט בטירחא גדולה כדי להציל דברי הרי"ו מהשגת הר"א. ובאמת דברי התנצלותו רחוקים מן הענין. כי מה טיבה של משנת אין דורשין לכאן. א"כ בכל המניעות והאזהרות נאמר כן. ולמה הוקשה לו יותר בזאת ומדוע בחר בה. לא אוכל להבין זה. ואמנם על זאת וכזאת לא תמה שום אדם מעולם. כי ההכרח חייב להודיע לבני אדם הטוב והרע. וזוהי כל התורה. וכמש"ה ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב.. את המות ואת הרע. ואף אם יצמח מהודעה זו איזה נזק למוכנים אל הרע. שעל כיוצא בזו אמר הכתוב כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם וגו'. וכן אמר ריב"ז (כלים פי"ז) והשגת הר"א היא על השאלה הבלתי מועילה והחקירה בספיקות אשר לא תוסיף תת כחה בהתרתן. ואם באמת אולי אינה מנועה. כמו שיראה ממה ששתקו חכמים. ולא זכרו חז"ל שאסורה גם היא. מ"מ לא נמלט הר"מ מתלונה לפ"ד הר"א. שלא נהג מנהג אנשים חכמים. שאינם מתחילים בדבר שלא ידעו השלמתו. והרי הוא קרוב להפסד ורחוק משכר אחר שלא יוכל למצוא רפואת תעלה למחלת הספק. ולא יגהה ממנו מזור למכת הקושיא <small>[ובעיקר הדבר שנתקשו בו אבות העולם מענין הידיעה והבחירה. איך קורא אני אליהם יעמדו יחדו. נפלאתי איך לא שתו לבם. הלא ככה הוא דבר הבחירה והגזרה. בפי הקדמונים היתה שומה שאם הגזרה אמת. החריצות שקר. וכל בני העול' יחד קיימו וקבלו גזירת משפט הכוכבים. א"נ יכול ישב אדם ובטל. לא יעסוק בדרך ארץ. לא יזרע לא יטע. לא יבנה לא ימכור ולא יקנה. לא יאכל ולא ישתה. לא ילבש ויכסה. ולא יבקש לו מסתור ומחסה. לא ישתדל כלל במלאכה. לא יפעל ולא יעשה. ויאמר אם נגזר עליו לחיות. בהכרח יחיה. לא ימנעהו דבר ואשר עתיד להיות ככה יהיה. וכבר אמר שלמה בחכמתו מחורש עצל לא יחרוש שומר רוח לא יזרע. וכדומה לזה הרבה ואמר ג"כ יד חרוצים תעשיר. אף הוא אמר מחשבות חרוץ אך למותר. וכיצד יתקיימו שני דברי' הללו. גם הפלוסופי' המאמינים בהוראת משפטי הכוכבים בחיוב החלטי. אינם רוצים לבטל עסקי בני אדם והשתדלותם ומגנים עצלותם ומשבחים. חריצותם ומעוררים אותם על זריזותם. ועמ"ש בס"ד בלח"ש ספ"ק דקדושין (יעוין בית העצל מעמד יום ראשון בית אל) ואין כאן המקום להאריך יותר בזה. על כל פנים בדרך שיתקיימו בידינו הבחירה והגזרה. אף אם אזלת יד החקירה. ככה יקוימו הידיעה והבחירה בלי סתירה:]</small> גם מש"ע תי"ט מב"ר בהריגת קין להבל. אין לו מקום בדרושנו הלז כלל. כי אין כוונת המ"ר לבטל הבחירה הכללית לגמרי. רק הוקשה לו הסרת ההשגחה מן הצדיק. אבל על הנחת הבחירה בשאר הדברים לא הוקשה לו כלום. ולא לאדם מעולם. כי זה כל האדם לבחור בטוב ולמאוס ברע. על מנת כן בא לעולם. זוהי תכלית הבריאה בכללה. וזו כל התורה כי בשלילת הבחירה. אין ענין למצוה לכן כל מ"ש תי"ט בזה. אין לו טעם. במ"כ מאריך טירחא יתרה בדברי הבאי. סותר ובונה חיץ בטיח תפל וטלאי ע"ג טלאי. שיש בו לת"ח גנאי. לצאת בהבלי דברי סמ"נ הבדאי. להשיב על כל השבושים אין כדאי. אבל מי זה שיאמר שהיה לו להשי"ת למחות בעוברי עבירה. זה הבל ושבוש עצום. ואפי' על הרציחה שיש עושק לאדם אחר. אין שייך להקשות מדוע יראה יה ויחריש בבלע רשע צדיק ממנו. ושאלת המינים היא איכה ידע אל וגו' כי מכל מקום ראוי היה זה להריגה. אשר הוא רשע למות (אף אם לא נדע ולא נכיר ברשעו חטאתו ופשעו) ונזדמן לפונדק אחד עם הרוצח. אשר גם הוא רצועה. וכלי מפצו של השי"ת גם רשע ליום רעה (עם שלא ינקה מעונש אחרי שפעל הרע בבחירתו הרעה. ואם לא היה רוצה. לא היה מוכרח במעשה. והרבה שלוחים לו ית' מבלעדי האדם) על כל פנים כך הוא על פי הרוב הנרצחים חייבי מיתה לשמים הם והוסרה ההשגחה מהם. כשלו ונפלו ביד פועלי הרע כשנזדמנו. וכמ"ש כי יפול הנופל ממנו. ראוי זה ליפול מששת י"ב. והדומה לזה הרבה נמצא בדברי חז"ל. לפיכך מזה הצד. אין כאן תמיהא כלל וכלל. רק לראות צדיק מט לפני רשע. על זה ידוו כל הדווים. ועל זאת יתמה כל מתמיה בודאי. כמו שהוא ענין הבל הטוב לפני האלהים באמת. כמו שנראה מבואר בכתוב. וקין הוא הרע לפניו ית' כמפורש. איך א"כ נהפכה השטה. תחתונים למעלה עליונים למטה (כיוצא בדבר מצינו בזכריה עם יואש. ואוריה עם יהויקים. וכן כמה נביאים נהרגו בידי עע"א. ואצ"ל מעשרה ה"מ. והרוגי לוד וקדושי הדורות לאלפים ולרבבות. וכמש"ה נתנו את נבלת עבדיך וגו'. בשר חסידיך וגו'. פעמים רבות שחו טובים לפני רעים. נפלו חללי חרב רשעים לסבה ידועה לו ית') זאת היתה התעוררות רשב"י. ורמזהו בכתוב כי על כן נעשה השי"ת עד ודיין ובעל דין לתבוע מקין עונש כפול עצום מאד. לא לבד מחמת בחירתו הרעה לשפך דם חנם. מחמס אחיו שלא עשה לו רע. אלא שהוא היה טוב וישר בעיני ה'. שנמצא הבל תובעו כביכול על שראה החמס הנעשה לו ושתק. והניח לעושה הרע שיעשה הרע כחפצו. עם שכבר היה יכול להפרישו ולמחות בידו. מצד היות הבל צדיק נקי. אין לו חטא משפט מות כמות נבל. אשר על כן היה בדין שיפרישהו ה' לרשע שלא יכהו מכת מות. אע"פ שכבר נתן בידו הבחירה. במקום שאין מגינה זכות. המונעת ומעכבת את הפועל הרע מלעשות מלאכתו. משא"כ בזכאי וצדיק שיפול שדוד תחת ידי רשע. זה נראה כעול ח"ו בחקו ית'. אשר בידו לסלק יד הרשע מעל הצדיק. וע"כ נדמה כאלו הוא ית' נתבע מן הצדיק הנרצח (אף אם בלי ספק היה גם להבל ולכיוצא בו העשוקים מבלי סבה גלויה. עון נסתר צרור צפון. הגורם הסתרת פנים לשעה רעה. ונאמרו בו דברים מקובלים נמסרים. וכבר נודע מה שאמרו חז"ל צדיק ממנו בולע. ברוך נורא עלילה גדול דעה) זהו צועקים אלי חמס איה אלהי המשפט והודיעו לקין עונו הכבד בזה. לגבות חובו ממנו משלם. כפי חומר העון וכבדו. וזה ברור פשוט. באופן שכל אריכותו של תי"ט בכאן. ללא תועלת כל מאומה. ואולם בצדק הם כל דברי הר"מ ז"ל בכאן אין בהם נפתל ועקש. ונהג מנהג חכמי קדם אנשי השם אשר מעולם. פה אחד דברו הנביאים רובם ככולם. בזה האופן מההערה והחקירה אע"פ שלא השיגו תכלית הענין. ולא חשו להרהור רע. אדרבה בזה עשו גדר ושמירה. בל יוסיף האיש ההמוני להביט בדברים כאלה. שהם למעלה מגבול שכל האנושי. וייאש לבו מזה. בראותו גדולי עולם נצטערו על כך. וחקרו ולא עלתה בידם. א"כ מה יעשו קטני ארץ. הלא יקחו מוסר. ישמעו לעצת חכמים ומזקנים יתבוננו. ואל יטריחו שכלם בכך. כי לא יצליחו. ולא ירויחו רק בלבול דעתם. זאת היתה בלי ספק כוונת האלהיים בכאלה. ומעתה אזכיר מעט לאמת ולברר דברי. ראה נא דבר איתן מושבו. סוף מזמור פ"ט.  <small>[בפסוק הנמשך יל"ד מ"ש מי גבר יחיה ולא יראה מות. ימלט וגו'. שכולו כפול ומשולש במלות שונות. הלא יספיק לומר מי גבר לא יראה מות. או מי גבר ימלט נפשו וגו'. ועוד יקשה מאד. וכי לא מצאנו לפחות אליהו ז"ל שלא ראה מות ומלט נפשו מיד שאול סלה. כמפורש בכתוב. ויראה לי כ"פ עד"ש זקני הנגב מה יעשה אדם ויחיה. ימית וכו'. וכן ארז"ל עה"פ זאת התורה אדם כי ימות וגו' אין התורה (שהיא ע"ח וסמא דחיי) מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. ולא תמצא בארץ החיים. במי שמחיה עצמו עליה. לכן אליהו ז"ל שמסר עצמו למיתה בקנאתו לה'. בריתו היתה אתו החיים והשלום. דרך כלל הצדיקים שלא נהנו מעוה"ז והמיתו גופם עודם בו. הם ודאי אינם רואים מת ומלטו נפשם מיד שאול סלה. ואפי' שנאמרה בהם מיתה אינה אלא השאלה לפטירה מעוה"ז. שהיא התחיה הגמורה בודאי. לכן אמרו ביעקב אע"ה לא מת. וכן במרע"ה. אבל כל שלא טעם טעם מיתה בעוה"ז א"א לו שיחיה חיים אמיתיים בעוה"ב. זה"ש מי גבר שיחיה עצמו כאן ולא יראה מות בעוה"ז. ואם זה ימלט נפשו וגו' סלה. זהו דבר. נמנע. אם לא שיראה מות בעוה"ז. אז ודאי יוכל מלט מיד שאול סלה זה נכון וישר:]</small> זכר אני מה חלד על מה שוא בראת כל בני אדם. החל בשאלה. ולא כלה דבר התשובה. וכה עשה אסף במזמור ע"ג. ואמרו איכה ידע אל וגו'. אסף את חרפתו באמרו ואחשבה לדעת זאת עמל הוא בעיני (כפירוש אב"ע) כי נלאה להשיג ידיעת דבר זה. וכן הורו על זה כמה מהנביאים הראשונים. ואף משה רבינו ע"ה נתקשה בדבר רשע וטוב לו. צדיק ורע לו. (ובתפלתו הודיע צערו מי יודע עוז אפך) והודיעהו הי"ת וחנותי את אשר אחון. אע"פ שאינו כדאי. ישעיה ס"ג ס"ד. התלונן למה תתענו ה' מדרכיך וגו'. פגעת את שש ועושה צדק וגו'. ירמיהו הטיח דברים כלפי מעלה. צדיק אתה ה' כי אריב אליך. אך משפטים אדבר אותך וגו'. מאי אהדרו ליה את רגלים רצתה וילאוך. חבקוק נתרעם על מדותיו של הקב"ה. למה תראני עמל. כי רשע מכתיר את הצדיק וגו'. על כן יצא משפט מעוקל. והשיבוהו וצדיק באמונתו יחיה. וחותם הנביאים חתם דבריו בתלונה זאת:  
+<b>חזקו </b>עלי דבריכם. אמרתם שוא עבוד אלקים וגו'. ועתה אנחנו מאשרים זדים. כי נבנו עושי רשעה וגו'. ולימים רבים הוא נבא. כי הנה היום בא. וכן דבר אסף בתחלת מזמור הנ"ל. אך טוב לישראל. אלהים לברי לבב. ולא יועיל ללב עקש הולך שובב. איוב קצרה רוחו ולבש בשרו פלצות בסי' כ"א מדוע רשעים יחיו וגו'. הלאל ילמד דעת וגו'. יחד על עפר ישכבו. צוח ולית דמשגח (אכן נצחו אליהוא בהודיעו קצור השגתו ועומק המושג. באמרו מי פקד עליו ארצה וגו'. הן אל ישגיב בכחו. וכן נשתמש השי"ת עצמו בזה האופן מהויכוח בשתי פרשיות גדולות. באמור אשאלך והודיעני וגו'. הגד אם ידעת בינה. עד שהשתיקו מתלונותיו. והודה לו) התשובה נעלמה. ומה נאמר ונדבר דנפלא מאד ונתמה. מדברי קהלת החכם מכל אדם וכל דבריו אינן אלא תימה על תימה. בדברי הנהגת העולם השפל הלז הנראים תמוהים וזרים. נבוכים הם עשתונותיו בארץ עיפתה צלמות ולא סדרים מיושרים. והעיר עליהם מראש הספר עד תכליתו סובב סובב על קוטב הערות ערות יסוד עד צואר עתק. לא הוסיף אלא מבוכה ורעיון רוח לתועי רוח. אמנם לזכי הרעיון ולישרים בלבותם. הועיל ודאי ולמדם דעת. כי הלא ממנו יראו שהיה חכם מכל האדם אשר ע"פ האדמה. ואמר אחכמה. והיא רחוקה. ואמר עוד ואל תתחכם יותר למה תשומם. וככה אמר עוד. וראיתי את כל מעשה האלהים כי לא יוכל האדם למצוא את המעשה אשר נעשה תחת השמש בשל אשר יעמול האדם ולא ימצא. וגם אם יאמר החכם לדעת לא יוכל למצוא. עוד הוסיף בחתימת הספר. כאשר אינך יודע מה דרך הרוח וגו'. ככה לא תדע את מעשה האלהים אשר יעשה את הכל. הואיל באר לחכמי לב כי לא יהרסו אל ה' לראות לעלות אליו בעיונם. לחקור אחר מעשיו והנהגתו. יותר ממה שהורשו להתבונן. ואל יבטחו בחכמתם גם לא יתאוננו וישתוממו על מיעוט השגתם. בזו ובכיוצא בה כי גבול נתן ה' לחקירה טבעית. ומעמד שם לשכל אנושי. עד פה יבוא לא יוסיף עבור. אכן רוח היא באנוש כלואה במסגר החומר. אשר לא יכיל מצע מדעו להתפשט באלהיות. על כן הוא מהנמנע בחק שוכני בתי חומר יסוד הארצי. ויש לו טבע קיים חוק עולם ולא יעברונהו כל באי עולם. ואם המו גלי חכמתם. יגעו לריק כל חכמתם תתבלע. רוח יזרעו וילדו דמיונות לבהלה זרעם נכון למועדי רגל מוקש אדם ילע. אם יתאמצו לעלות במרכבה. ויפרצו גדר מצבם לעלות בחקירתם השמימה. להביט אל האלהים. אשר לו נתכנו עלילות מצעדי גבר. מי עמד בסוד ה' לדעת עומק דינו. ולחשוף מצפוני סודותיו. אשר העלים והסתיר מבריותיו. למען לא יתהלל חכם בחכמתו. מתת ה' היא לישרים סודו. לאשר יחפוץ המלך מ"ה הקב"ה לחלוק לו מכבודו. ולתת עליו מהודו. חלק מה ברצון ונדבה כמתנת ידו. אך לא בכח חקירתו יגבר איש. אשר לא זכה להיות מעבדי המלך משרתיו עושי רצונו העומדים לפניו. למצוא חן בעיניו. וזאת העצה היעוצה לכל איש חכם לב בשר. ישתמש במותר לו. ישמח בחלקו ויסתפק במעט אשר נפל בגורלו. אל יתאוה יותר מהראוי לו. לא ירדוף אחרי היתרונות. לדרוך על במותי התבונות. שגבו ממנו פן ימעדו קרסוליו ויפול. יאבד מה שבידו. כמש"ל הקדמוני גמלא בעי קרני כו'. ועל זה אמר החכם דבש מלאת אכול דייך וגו'. ואם תתחכם יותר מדאי. תשוב סכל ותמות בלא עתך. ואל תהי חכם בעיניך לומר אני ארבה ולא אסור מני הדרך הכבושה. כי תכסך בושה. ורבים הושחתו בתואר אשה זרה החכמה המדומה הוכו בסנורי האולת מכה אנושה. לא יוכלו הרפא ותשובתם קשה. ע"כ שמע דברי חכמים במופלא ממך בל תדרוש אין לך עסק בנסתרות. לכן יפה דיבר הר"מ ז"ל אור הגולה אשרי לו ואשרי חלקו בג"ע זכה  <small>[לעצמו שלא השיאה אותו חכמתו לפרוץ גדרו של עולם לחפש בנעלם כאשר עשו המתפלספים הבאים אחריו הממשמשים כעורים קירי לעשות להם יד ושם. להציב הדר בן כחכם ורבן. בהגבילם הדיעה בכללים לא בפרטים. אוי לשוטים בועטים. לא ייראו לשלוח רסן מפיהם לדבר באלהים לא שמעו לעצת החכם האמיתי כי האלהים בשמים ואתה על בארץ. ע"כ יהיו דבריך מעטים. וראוים לעשות בהם. שפטים. ליסרם בעקרבים כאוילים לגו כסילים שבעים ושוטים. לא כן עשה הר"מ עם כל רוחב לבו ועומק תבונתו. שמר פיו ולשונו בס' המדע והיד הגדולה אשר עשה לשם ולתהלה. על כן יפה אמרתי והכרזתי בבית מדות. כי ס' מ"נ לא יצא מת"י המחבר הגדול הלז תחת ידיו לא תהיה המכשלה ומי שישים עין שכלו על מ"ש בהל"מ. על המקיים ז"מ ב"נ מהכרע הדעת בלבד. אינו מחסידי או"ה ולא מחכמיהם. יודה בהכרח שכוונתי אל האמת. מלבד מה שיש להוכיח כן מכ"מ בס' הי"ד המורים באצבע על גנות המתפלספים החכמי' בעיניהם שלא הי"ל ז"ל חלק עמהם. ורחקה דעתו מדעותיהם. כי חכמת מה להם. ואכמ"ל רק אחד מהפלוסופים אשר אין לו עמנו חלק ונחלה. באילן גדול תלה. להשביח מקחו הרע למען לא יהרהר אדם אחריו:]</small> וזיכה את הרבים. והוא השיב בזה תכלית מה שבחק האדם להשיג בחקירות ספיקות כאלה והיא השגה גדולה. וכבר הגיע למדרגה העליונה האפשרית המכיר את מקומו ושמח בחלקו בידיעות אשר חננו קונו. ולא יבקש לו גדולות ונפלאות ממנו. כדבר האומר תכלית שידעתי. שלא ידעתי והוא ודאי החכם הנאמן. וההורם לדעת לחקור במה שאי אפשר לו להשיגו. הוא חוטא חומס נפשו. סכלות והוללות רעה תתשב לו. כמעשה המפציר להסתכל בשמש. יעור עיניו בלי ספק. וכאלו יעיז פניו ילוד אשה. להסתכל ולעיין ולדרוש במחשבתו מהות הבורא ית' שאין שוטה כסיל גס ועב הטבע יותר ממנו. כי לא שיער שכלו קיום טבע הנמנע. טוב ממנו הנפל. ולא בלבד השגת מהות הבורא ית' נמנעת. בלתי אפשרית כמאמר חכם אלו ידעתיו. הייתיו כי הוא המדע היודע והידוע. ואינו נודע לזולתו. כ"א על ידי פעולותיו בלבד. אך אפי' אחד ממעשיו ובריאותיו אינן מושגים בעצם תכונתם. ולשוא עמלו ויגעו כל חכמי קדם. להשיג חלק מן החלק. בחכמת היצירה והטבע אפילו בבריאות השפלות (וכאשר הוכיח ה' את איוב מן הסערה) כ"ש שנלאו לחקור ולחתור ולא יכלו לעמוד על עצם ומהות גרם השמימיי. אף לא השיגה יד חכמתם לדעת עצמות הדבר המקיים. והגורם התנועה בבעלי חיים. מן הגדול שבהם עד רמש האדמה ושרץ המים <small>[ואפי' בנראה המוחש נבער כל אדם מדעת סבת משיכת אבן מגניט"ש את הברזל וכדומה הרבה כמ"ש בס"ד בעלית הטבע. יגידו נא חוקרי הטבע מה הם הרוחניים הקטנים ודקים מאד מבהיקים הדמות תולעים שטים באויר בערבוביא הנה והנה. כמושב לעין ביום ברור וצלול. וכהנה רבות מפליאים ומלאים המחשבות ומי לא יעמוד משתאה משתומם מחכמת האומנים המופלאים בקיאים הזריזים. העכביש והנמלה והדבורה ותולעת המשי ביחוד. ועל כולם פליאה. נשגבה מיתתו של זה האחרון וחדושו ומחיתו אחרי בלותו היתה לו עדנה. כפתי וערשו רעננה יעמדו נא חוברי שמים ויגידו סבת תנועת סולמת יעקב בגלות מעת היותה ומתחלת מציאותה זה כמה אלפים שנים. לא כלו המקרי שינויי הזמנים אף אם נתנה למשיסה. מחיות היער לא נרמסה. הן במלות והיא קיימ' מתחדש' כנשר נעורי' כנף רנני' נעלסה:]</small> ואיך לא יחשב פתי וסכל המתעקש לחקור במכוסה כל מעשה ה' הגדול אשר יעשה. ואפי' משוכב' חיקך נפשך השכונה בחדרי גופך. שמור פתחי פיך מלחפש עצמותה. ומהותה ומעשיה ופעולותיה איך ובמה תפעלם ואיה כלי מלאכתה. בלום פיך מלדבר ולבך מלהרהר. כי להבל תיגע לתוהו תכלה כחך. על אחת כמה וכמה שתהא זהיר ברוחך. מלשער מלאכת מחשבת בוראך. נבער כל אדם מדעת. ומי שאין לו הכרה בנמנע. שהוא מושכל ראשון. אינו בן אדם כי אם בשתוף השם ודמיון הצורה בלבד ויספיק זה למבין בהצלת דברי הר"מ. ומ"ש מד"ש בשם רמא"ל במ"כ הלך בדרך המדברים. לא הוסיף רק מבוכה. כי לקרות העתיד. הווה או עבר. הוא מאמר סותר את עצמו (ואינו אלא דיבור בלי כוונה כצפצוף העופות) ונמנע. כמו שלא יתכן לייחס להשי"ת שיעשה את העבר. לא היה כבר. אין הפרש בין זה לזה. אך מה שהכתובים מדברים על העתידות המיועדות בנבואה בלשון עבר בדרך דמיון כאלו היו כבר עשוים. הוא בבחינת אמתותם והאמנת העשותם בודאי מוחלנו בעתם. על כן נחשבים כאלו נעשו בשכבר. אך לא יתכן לשכל לצייר חלוף העתיד בעבר. כאשר לא יצויר חלוף העבר בעתיד. אם לא בדרך ההדמות בלבד. וזה דבר מבואר בעצמו. סוף דבר החכם הגמור יודה על האמת. ולא יבוש בהכרת קיצור ידיעתו בבלתי ראוי אליו. היותו אדם מאדמה. זוהי חכמה נשגבה רמה. כנזכר בפי החכם מכל האדם היתה שומה. בס' קהלת תחלתו וסופו. וכן חתם ס' משלי שלשה המה נפלאו ממני וגו' ולא תחשב לו לכלימה:  
+<b>ובטוב העולם נדון. </b>במדת רחמים. ודאי. כי גם הדין ממוזג ברחמים רבים (עמ"ש בס"ד בסולם בית אל) וכן אמרו חז"ל עה"פ. הודו לה' כי טוב. שגובה חובתו של אדם בטובתו. עשיר בשורו. עני בשיו כו'. הרי זה ממש מה ששנו כאן. ובטוב הוא איך ומה העולם נדון. בכל מדה טובתו היא:  
+<b>והכל לפי רוב המעשה. </b>מ"ש בו הר"מ לפי מה שכופל כו'. שאינו דומה המחלק מאה זהו' לצדקה במאה פעמים לנותן אותן בפ"א. אינו נראה לי להחזיקו במושלם כי לדעתי הוא בהפך. אדרבה יותר שכר יש לנותן מאה זהובים בפעם אחת משני צדדים. אם מחמת שכופה יצרו בדבר גדול שהוא חשוב יותר מאד. מנותן במאה פעמים. שאינו כבד עליו כל כך. ואפי' אם נותנן בבת אחת. איו בה כבישת היצר. כמו בנותן אותן לאחד. כל שכן אם יחלקם לעתות ולפרקים. הרי מצד הנותן יפה כחו באחד מבהרבה. וראוי על כל פנים לשכר גדול יותר דלפום צערא אגרא. ואם מצד המקבל ג"כ. טוב יותר שיתן לעני אחד דבר מסוים שיוכל להתפרנס בו. משיתן להרבה עניים. ולא יגיע לאחד מהם מתנה מרובה שתספיק לו ותהא טובה שלמה. שכבר אמרו אין הצדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה. שנא' זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד. והיא עצמה כוונת התנא כאן. באמרו והכל לפי רוב המעשה. כי רוב ישמש גם בעד גודל כמות מתדבק. כמו ורב יעבוד צעיר פירוש גדול. וכן רב ביתו. מלך רב. וכ"פ ותשועה ברוב יועץ. וזה נכון בעצמו. ואע"פ שאמרו כל הנותן מתנותיו לכהן אחד. מביא רעב לעולם. זהו בכהן דוקא. לפי שיש לו לטול בבתי הגרנות רבים. ויש לו די ספקו. ועוד על כרחך לא בכל כהן אמרו כן. אלא בעשיר דוקא. כענין פירא היאירי עם דוד. משא"כ בכהן עני ודאי לא אמרו. תדע שהרי עשו את שאינו זוכה כזוכה במכרי כהונה. מכלל שדבר טוב הוא. וכן אמרו כל טובתן של רשעים אינה שלמה. על כן הדבר ברור בעיני. שהדבר בהפך ממה שחשב בו הר"מ בהניחו כלל זה בהחלט. אם אמנם יצדק בתנאי. דהיינו על דרך שאמרו בעני המחזר על הפתחים. שאין נזקקין לו למתנה מרובה. אבל לעני חשוב ונכבד שאינו מיקל בעצמו לחזר אחר הנותנים. טוב לתת לו מתנה מרובה ודבר חשוב. משיתנו לו במאה פעמים. אם לא שידוע ודאי שכך היא טובתו. וכך יפה לו לחלק פעמים רבות כל פעם דבר מועט משיתנו לו הרבה בפעם אחת. ויש לחוש שיפסידנו. והכל לפי הענין והאדם וכל זה נכלל לפי דעתי. במה ששנו כאן והכל לפי רוב המעשה. רצו לומר גודל המעשה בטובו המורגש. ובמיטב ענינו וכוונתו הרצויה. בכל דבר מצוה הבאה לידו. ומכוון שיעשנה בשלמות על צד היותר טוב האפשרי. כראוי לאותה מצוה. לפי מה שהיא צריכה להביאה למדרגת שלמותה ותמימותה הנבחר. טוב הכוונה הנבחנת עמה. ההיא יקרא רוב המעשה. בודאי. לא הכופל המעשה (מבלי דעת וחפץ הנכסף ו)בלי שישלים חוק אפי' פעם אחת. לענין פירושו של הרע"ב. עמ"ש בס"ד בלח"ש ספ"ק דקדושין אכול וייטב לבך:  
+
+Mishnah 16
+
+<b>והפנקס פתוח. </b>לראות כל אחד חשבון חובותיו. אעפ"כ היד כותבת חותמת שטרות מחדש להוסיף על חובו. והיד כידוע שאין הרגל כותבת. אלא היד עצמה שמקפת היא הכותבת. כמ"ש וביד כל אדם יחתום. והכל מתוקן לסעודה אבל לא הכל לאכילה. אלא הללו לאכול ולשבוע והללו לראות ולקהיון שנים. כמש"ה הנה עבדי יאכלו. ואתם תרעבו וגו'. ועיין ב<i>קתדרא דכסא שן</i>:  
+
+Mishnah 17
+
+<b>אם אין קמח. </b>פירוש שלא יסמוך על הנס לישב בטל ממלאכה מכל וכל. בסמכו על עסק התורה. להשיג די מחיתו. שלא בדרך הטבע. כרשב"י ובנו במערה. ובדרך אוכלי המן במדבר וארץ גזרה (או כמי שעשה עצמו אכזרי על בניו כעורב ואמר שלימו קורמי באגמא. שאינה מדת כל אדם) או להיות בטוח לחיות מבלי טרף. כשיעסוק בתורה כדרך שעמד מרע"ה ארבעים יום בלי אכילה וכן אליהו ז"ל. כי להם לבדם נתנה הארץ להעביר ממשלת הטבע הנתן לבני אדם. לא עבר זר בתוכם (ואף הם בהיותם בישוב הוצרכו לאכול לשבר רעבונם. כמו שמצינו באליהו ז"ל עם הצרפית. וגם בדרך הביאו לו העורבים לחם ובשר. ואפי' האבות ז"ל לא ביקשו להתקיים בלי מאכל. שא"כ לא היה יעקב אע"ה תולה נדרו בלחם לאכול וגו') כי מן אז והלאה רצה הקב"ה שישכים איש לעבודתו להביא טרף לביתו. ודי חלב עזים ללחמו לחם ביתו וחיים לנערותיו ואי לא לאי לא אכיל. וארז"ל ראה חיים עם אשה זו אומנות. ואף לדברי ר' נהוראי שילהי קדושין. חייב כל אדם לעסוק במלאכה ובאומנות עכ"פ ולא יסמוך על הנס. שהרי כבר שנינו כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה בלי חולק הא על כרחך לא אמר ר"נ. אלא שהאב יכול לפטור עצמו מללמוד אומנות לבנו זולת התורה. ושיוצא בכך ידי חובת מצות הבן על האב. אבל הבן יחוש לעצמו בודאי. כדי שתתקיים תורתו בידו. ויחזר מעצמו אחר השגת מזונותיו ולהספיק צרכי גופו ונשמתו. אשר לא יתכן לו עמידתו בלתם. והוא שאמרו חז"ל לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן. שהיה לבם פנוי מכל טרדה אחרת ומעסק גופני ומשבאו לארץ הוכרחו לעבוד את האדמה לאכול מפריה ולשבוע מטובה. ונצטוו על ככה לעסוק בחיי שעה בנטיעה וזריעה. כמ"ש רז"ל עה"פ ונטעתם כל עץ מאכל. והוצרכו להבטחה גשמית. כדי שתתקיים התורה בידיהם ויסורו מהם המונעים והמעיקים. לא ליעוד שכר כלה ואבד הוצרכו. כמחשבת ההמון ביעודי התורה. שבאו להבטיח במותרי התענוגים הגופניים (שהם ודאי בטלים הרבה כנגד עסק התורה) ולכן הדתות המזוייפות אשר קצרה ידיהן לאמת הבטחותיהן. התחכמו לייעד בשכר תענוג רוחני בלבד. כרוצה לשקר ירחיק עדיו. אבל אנו נוחלי האמת. ידענו נאמנה שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. וכל הבטחות ההצלחות המיועדות בשמירת התורה. הם רק להבטיח בהסרת המכשולים ולמנוע המעיקים מדרך עם ה'. שיקל עליהם עבודת ה' וקיום תורתו ולא יעכבם דבר. ואי אפשר להתקיים התורה בידינו באופן שלם. מבלתי הטובות הגופניות. כל עוד היותנו שוכני בתי חומר. לזה בלבד באו יעודי התורה האלהית בטובות העולמיות הזמניות. על דרך כל המקיים התורה מעוני. סופה לקיימה מעושר (שנתקיים בבני דור המדבר בשלמות. שאחר שקיימוה בעינוי ורעבון בארץ לא זרועה. זכו אחר כך לקיימה בארץ נושבת יושבים ספונים בבתים מלאים כל טוב ובמרעה שמן ונחת שולחנם מלא דשן) כי אז תתקיים בידו ביתר שאת ויתר עז על צד היותר טוב ומועיל. לעשותה בשמחה ובטוב לבב מרב כל. וזהו שכר מצוה מצוה כי ע"י הטובה הגשמית. תפרה ותרבה הרוחנית ויגדל האושר הנפשי האמיתי לאין חקר. עמש"ל מ"ה בס"ד:<br> קמח נאמר בו רמז הוא ר"ת. <b>ק</b>מח <b>מ</b>לבוש <b>ח</b>יים. כי אם שלש אלה לא יעשה לה. ויצאה התורה חנם. אין כוסף. ולפיכך לא אמר אם אין לחם (שרומז כמו כן בר"ת) כי היכי דנידוק הכי מדשני ולישנא. ואי נקיט לחם. לא הוה דייקינן הכי. דמשתמע שפיר כפשטיה:  
+
+Mishnah 18
+
+<b>וגימטריאות. </b>עם כל מה שהאריך בתוי"ט להוכיח פירוש גימטריאות של חז"ל על ההנדסה (מלבד הדוחק הנרגש מדברי תי"ט עצמו שמעתיר ומפציר להכניסו בלב הקורא בפיתוי לשון. וזה כלל בלשונו של תי"ט על פי הרוב. בכל מקום שמאריך טירחא בשפת יתר. סימן הוא לחולשת הענין שרצה לבארו ולהסבירו. על כן בא החלום ברוב ענין. אולי יוכל הועיל לקרב הרחוק ולהסכימו לדעתו הרצונית וזה דבר מורגל אצלו ז"ל להוכיח בדברים ולשונות רחבים מבחוץ וצרים מבפנים. בפנימיות ותוכן הענינים. גם מחברים זולתו נהגו כן וכמ"ש גם רלב"ג) אינו נכנס באזני כלל. אע"פ שבלשון יוון כך הוא. אבל לשון חכמים לחוד. גם מי שיודע ומכיר במוצא הלשונות ומקורם. הוא ידע כי גם היוונית תולדת העברית היא באמת. אמנם היוונים משתמשים במלה זו לענין חשבון המדידה. אבל חז"ל נהגו להשתמש בה לענין מספרי האותיות והתיבות. וזהו האמת בפירוש לשון גימטריא המצוי בדברי רז"ל. גם אע"פ שלדעת הר"מ כוונת אמרם ז"ל על הפסוק. כי היא חכמתכם ובינתכם. איזוהי חכמה לעיני העמים. הוי אומר זה חשבון תקופות כו' (ולא נזכר שם גימטריאות. לכן לא אדע במה נסתייע בד"ח משם) שהיא חכמת התכונה של או"ה. רחוקה היא מכליותי. לייחס דעה זו המגונה לרז"ל. חלילה וחס להו לרבנן קדישי. שיתפארו בחכמת הגוים. רעיוני אנשי העולם הבודים מלבם חכמה שאין לה עיקר ויסוד. רק כפי העולה על רוחם. נשענים על יסודות הנולדות במוחם. לקרב כל דבר אל השכל להוליכו במנהגי הטבע המוחש. ועם כל זה הם עצמן נבוכים מאד. ומודים שאין מציאות אמתי לגלגל יוצא מרכז וגלגל נושא והדומה להם. וכן במציאות גלגל היומי נחלקו איזהו. והרבה כאלה קשות נמצאו באותה חכמה. ונתחלקו לכתות כתות בהנחותיה ולא נחו שקטו גלגלי רעיוניהם. עד שהמציאו תכונה חדשה לגמרי. מקרוב באה לא שערוה ראשוניהם (וי"א שנמצא גם בקדמונים מאד. מי שחשב עליה כזאת של קופירניקו"ס) יהי מה אינה ראויה להקרא חכמה כלל. אחר שאינה אלא דמיונות ורעיונות ודתיה שונות. כפי מחלקות לבב בני אדם אשר חכמת מה להם. ולא זכתה לקנות עטרת האמתות לראשה. אשר בה חכמים מלכי קדם ימלוכו. ואיה איפה החכמה והבינה הנמצאת פה עמנו לעיני העמים והם שחדשוה והמציאוה. מבלי יסוד ושורש בדאוה. ואיך נתפאר בה אנחנו עליהם. לא לנו לא לנו היא. ולא ניחא להו למרייהו חז"ל דלימא הכי. אבל האמת הגמור שאין חישוב תקופות ומזלות. אלא סוד העיבור שקבעו חז"ל ומסרוהו לנו בגולה. ועליו היתה השבועה שלא לגלותו לאו"ה (לא כן חכמת התכונה הבדויה שהיא גלויה לאו"ה. ונסתרה ממנו בהיותה בלתי צריכה אלינו. טורח זה למה לנו. מה ריוח ושכר יש בה לגוף. ואצ"ל לנפש לא תוסיף תת כח) כדאיתא שילהי כתובות וכפירש"י ותו' שם. ומ"ש רש"י פ"א טעמי תורה היא. היא. כי בלי ספק אין הכוונה על החשבון. שאין בו סוד. ולא כל כך עומק. שמחמת זה יקרא חכמה ובינה. שכל אדם יכול ללמדו בשלשה וארבעה ימים. ופמ"ש הר"מ. ולכן מיאן שתהא כוונת חז"ל עליו. באמרם שזוהי בינה לעיני העמים. ובעבור זאת החליט שאינה אלא לידע הנחותיה בתכונת גלגלי הכוכבים והלוכם הגשמי (ואמנם אף לפי מה שחשב הרב שאין שם אלא תיקון החשבון החומרי בלבד. מכל מקום לא ירוחק בשביל כך לקרותה חכמה ובינה. ביחוד לעיני העמים כולם. כי כל חכמי קדם אנשי השם באומות אשר מעולם. יגעו מאד למצוא מסלול ודרך להשוות ירחי הלבנה עם שנת החמה. חתרו להשיב אל יבשת ההשואה. ולא יכולו להשיג פשר דבר נאה. להיות להם סדר מתמיד וחשבון קבוע בל ימוט לעולם. לריק יגיעם של חכמי התכונה בעם ועם. כי על כן הוצרכו לשנות סדרי חשבונות עבוריהם כמה פעמים. מפני שבאו תקופות הימים וחגיהם שלא בזמנם הראוי. אכן בחשבון סוד העבור של חז"ל לא נמצא בו שמץ דבר. שיביא לשנות מאומה. כי חוק לישראל הוא ולא יעבור לא ימוש לעולם כמלא נימא. שבועות חוקות קציר ישמר לנו. ואביב ואסיף בעתם יבואו. ומועדי ה' המקודשים בזמנם יקראו. על כן הודו או"ה ולא בושו להכיר ממנו חכמת חז"ל הנשגבה ורמה מאד ומהם עצמה. ונתקנאו בנו על חכמה גדולה זו הנפלאה. הקולעת אל השערה ולא תחטיא כל ימות עולם לפיכך בודאי לזאת יקרא חכמה ובינה לעיני העמים ולפני כל החכמים. בבחינת התכלית. בין שתהא בנויה על שרשי התכונה הבדויה להג הרבה יגיעת בשר אין בינה. או זולתה הנה היא לבדה קנתה כתר האמת. בצאת על ידיה לפועל הסבה התכליתית חיה וקיימת) אכן הסוד הגמור הוא בטעמי העבור הנעלמים. הנודעים בחכמת האמת בלבד. עליו אנו מושבעים שלא לגלותו לאו"ה. כי לא עשה כן לכל גוי (להודיעם טעמי תורה הכמוסים. ומכוסים אפי' מהמון הישראלי) לרוב עמקו וגבהו בחכמה הקדושה. על כל פנים כל מי שיש לו מוח בקדקדו יצטרך להודות בזה. שלא כיוונו רז"ל על חכמת האמת המסופקת ורפויה בידיהם. כי אם דוקא על חכמה אמתית שלמה. בראיית התכלית. המושג ממנו בחוש לעיני הכל. אולם יסודותיה ועל מה הטבעו אדניה ואשיותיה. זהו הסוד שלא נתגלה לעיני בשר. כי אם לעינים רוחניים הצופות במאורות אלהיים ועליה באה אזהרת ההעלמה והשבועה. ודי בזו למודה על האמת. ובלתי מתעקש שעל כרחו יאמר שהיא חכמה שאו"ה מתפלאים עליה ושעיקר טעמה גנוז ומכוסה מהם. ולא שנצטרך לבוא וללמדה מהם. להוסיף על ידיה מבוכה על מבוכה. ולהתהלך בחשכה. אבל לישראל לבדם ניתנה החכמה האמיתית אשרי העם שלו ככה:  
+<b>פרפראות. </b>לפי מה שכתבתי לעיל יהא כפשוטו. מקביל למה שאמר תחלה. הן הן גופי הלכות. כלומר דברים עיקריים בתורה. שאי אפשר לאדם הישראלי מבלעדי ידיעתם. יאמר נא עתה על תקופות וגימטריאות. שהן פרפראות בלבד. לומר שעם היותן דברים יקרים. ונחשבים כערך הפרפראות שנאכלין לתענוג אל עיקר הסעודה. כי הפרפראות עם חשיבותן (כי על כן נאכלין באחרונה מפני טעמן המשובח ולהשאיר מתיקותן בפה) ונמכרין ביוקר. אין בהן צורך כל כך ואינן שוין לכל נפש. כלחם ומזון העיקריים בעצם וראשונה. כך אלו הידיעות היקרות והמפוארות בערך זה אל גופי תורה. שהן צריכין לכל נפש. ואלו אינן הכרחיים ולא יאותו לכל אדם לדעתם ולהשיגם. ומאן דלא ידע להו נמי גברא רבה מיקרי. כי אם יודע חשבון תקופות ההכרחי המעשי. אע"פ שאינו יודע טעמו ונעדר ממנו ידיעתו העיונית. לא חיסר מעלת חכם סתמי. שהוא היודע בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל. וכן היודע. הלכה בנזיר. סתם נזירות שלשים יום ואינו יודע למוד הגימטריא. יהיה תלתין. אינו מעכב. ונפקא מניה למדחי הא מקמי האי שחייב לטרוח בידיעת גופי הלכות תחלה. אח"כ יבקש לדעת טעמיהם. וכמו שאמרו לגמר אינש והדר לסבר. ולא יעשה את העיקר טפל. וטפל עיקר. וגם יוצא לנו כלל גדול צריך מאד. ומה שהודיעונו בזה ערך גופי התורה לגוף. וגימטריאות לפרפרת. כי ממנו נדע שהגימטריות אע"פ שהן עינים לתורה. מ"מ אינן עיקר כגופי תורה שנמסרו בידי כל אדם מישראל. משא"כ גימטריאות לא נמסרו אלא ביד החכמים האמתיים. כי יש בהם דרכים לדבר והפכו. ונדרשים לכל חפציהם. מראים פנים לכל צד לטוב ולרע. כענין ענג נגע. בסוד פנים ואחור וחזרת הגלגל. ובכאן הרשת פרושה ליד מעגל. לצוד את הפתאים שראשן סגלגל. וכצבאים הרוקדים כעג"ל. בהמצאת חריפות של הבל לטהר השר"ץ מן התורה. ודורשים מקראות לעצמו בגימטריאות בדויות לפרוק עול תורה ולהתהלל באלילים הרבו פצעי נכשלים והפילו רבים חללים. לצאת מן הדת ולהאמין בפסולים פגרי אדם וישמעאלים ככת הארורה שיצאה מקרבינו מחדש להסית ולהדיח בני ישראל יבחרו להם אלקים חדשים מקרוב באו להאמין בצבי מודח בחלומות והבלים. וגימטריות מבודים בלתי מקובלים. אוי לנפשם המטומאה אותה רע רעה אחר רעה תבוא לרשעים הללו המקוללים. פנים שלא כהלכה בתורה מגלים. כאלו ניתנה התורה ביד כל סכל ונואל. לדרשה בגמטריות עריות לבנות במה לעצמו להקריב עליה לחם מגואל. זאת היתה חטאת הכופרים הראשונים שעסקו בדרשות של דופי. ויחפאו דברים אשר לא כן על ה'. ואין דעת אחת משובשת מכל המינים השונים ומשונים שאינן יכולין להתלות במקראות בארחות עקלקלות. שזו להם מהתלות. ואם הגימטריא מייפה ומוסיף נוי לנוה ויפ"ה בנשי"ם. עיניה ברכות בחשבו"ן. נגד זה הרשעים עושים מהם נזם שוא באף חזיר להוסיף כיעור בעינים תרוטות וכמ"ה המלא עינים שמהם פנים מוריקות. ובעז"ה נראה לענות לכסילים כאולתן. לרצץ מוחם של אותם שרצים להכות על קדקדם. ועיין חבור תה"ק וע"ע חכ"מ שפקרו המינין תשובתן בצדם. וכללו של דבר גימטריא וג"ש דינן שוה. שאין אדם דן אותן מעצמו על מנת לחדש דברים אשר לא שערים אבותינו הקדמונים בעלי הקבלה האמתיים. רק אם לקיים דברי חכמים ומסורת רבותינו. הן זה וזה מותר ויישר כחו. שכר הרבה יטול. בזה האופן רשאי חכם לחפש אחר גימטריא לסמוך עליה דברים ישרים הנאמרים באמת לא לעקל בית הבו"דה ולא לסתור בנין זקנים ולקלקל. ושלא לבדות דבר לחדש דבר מעתה לזלזל בד"ת ראש להקל. כזה ראה וקדש מצוה להביא מן החדש וכל המרבה ה"ז משובח כסף מחירה לא ישקל. וההולך חשכים ומתחכם להמציא גימטריאות לפרוץ גדר ולהסיג גבול עולם ישכנו נחש וכבן מורה יירה או סקול יסקל. לזה היתה כוונת התנא בעצם וראשונה להעיר על זה להסיר המכשלה והמסלה לסקל להודיע נאמנה שאין הגי' עיקריים. ולא יאותו לאורן אלא אותן שזכו וקנו גופי תורה תמלה לא ישאל בעצו יגיד לו המקל. ולברר דברי ולמען הראותך קצת מהתהפכות הגימטריאות. אציגה עמך פה שנים שלשה גרגרים בראש אמי"ר ויהיו לך למופת ולאות על הגאולה והתמורה הבט נא ותראה נפלאות. הנה תורה גי' הוי"ה אלה"י ישרא"ל. וגי' הוי"ה אהי"ה אדנ"י צבאו"ת. נגד זה היא ג"פ גי' סמא"ל לילי"ת. הרי דרך החיים ודרך המות שאמר הכתוב. וכן אמרו החכמים האלהיים מאן דזכי לה סמא דחיי כו'. כי היא להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים (בל יקרב איש זר לאכול מפרי עץ החיים. וכמ"ש בס"ה) וכן משה גי' א"ל שד"י. וגי' אלהי"ם אחרי"ם. גם שמד"א. תלמוד גי' השכינ"ה. וגי' לילי"ת. כי העוסק בזה ובזו ניצול מזה ומזו ומאלה. ובלבד שיעסוק בה לשמה. כי אז ניצול מן מקוצים ומן הברקנים. שנסבכים בהם בורים ריקנים. שעושים ממנו כנור מנגנים. לשחוק עושים לחם כזבים ומשתה שמרים שמנים השי"ת ברחמיו יאיר עינינו בתורת אמת לאמתה וישים חלקנו עם חכמיה הנאמנים: 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בן זומא. </b>עיין פירוש רע"ב. ועיין גמרא דריש הוריות תלמיד והוא ראוי להוראה. כגון שמעון בן זומא ושמעון בן עזאי: 
+
+<b>איזהו חכם שראוי שיתהלל כו'. </b>הקשה תי"ט מן הכתוב דירמיה. כ"א בזאת יתהלל המתהלל גו'. והאריך בדחוקיו כדרכו. עם שיש קצת טעם בדבריו. אין הלשון מתיישב היטב. ואין להאריך בכך. איברא מעיקרא לא קשיא מידי. אפילו אם תמצא לומר דתנא נמי בחכמה דעלמא קמיירי. כי אין כוונת הרע"ב לומר. שראוי לו שיתהלל הוא בעצמו. אלא רצה לומר שראוי להתהלל מאחרים. כי ודאי החכם ראוי שיתהלל. ולו נאוה תהלה מבני אדם. כמש"ה לפי שכלו יהולל איש. אבל מכל מקום אין לו להתהלל ולהשתבח בעצמו. שאין זו ממדת החכם. וכמ"ש החכם יהללך זר ולא פיך. ואזהרת הנביא ירמיה נמי. אי בעית אימא בדידיה משתעי. ר"ל שלא יתהלל החכם עצמו. לפי שאינה חכמה עצמית. וגם אינה בטוחה לעמוד לו. לפיכך אינו דבר נאה שיתהלל בה. אף אם יהולל מאחרים. משא"כ בהשכל וידוע אותי. כי היא החכמה האמתית בעצם. והיא דבר של קיימא. בה ראוי להתהלל המשכיל אשר השיגה. אפי' הוא בעצמו. ולא יחשב לו גנות וגסות רוח. כי המתפאר בה באמת. לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם. לקבל ע"י כך איזה תועלת מהם. כי אז תשוב לו מעטה התהלה. לחרפה ולתהלה. אם יחשוב לטול ע"י התפארותו עטרה וגדולה. ואי בעית אימא נביא נמי לא קאמר שיתהלל עצמו בשום אופן. אלא גם בהשכל וידוע אותי. זר יהללהו. לא פיו. ואין צריך לומר בחכמה זולתה. ותנא דידן נמי אפילו תימא בחכם דהשכל וידוע את ה' איירי. מיהא בדידיה לאשתבוחי בנפשיה לא קמיירי לגמרי. אלא איזה חכם שראוי שיתהלל מאחרים קאמר: 
+
+<b>הלמד מכל אדם. </b>זה הכלל צריך לפרט. ואין למדין ממנו אלא לענין הכניעה והשפלות בלבד. לומר שלא יבוש ללמוד גם מקטן ממנו. אבל צ"ל בו חוץ. שאסור ללמוד אפי' מרב שאינו הגון. כמ"ש אם הרב דומה למלאך ה'. תורה יבקשו מפיהו כו'. וכן הרבה. אצ"ל הלומד מן המגוש שחייב מיתה. ור"א בשביל שלמד ד"א הגון מן המין. נתפס למינות. ועמ"ש בס"ד באגרת שום שהרחבתי בחקירה זו: 
+
+<b>איזהו עשיר כו'. </b>עיין מ"ש בס"ד בבית נתיבות בעליית העשירות: 
+
+<b>שנא' יגיע כפיך. </b>עיין הקדמת בית נתיבות. מ"ש רע"ב והעושר הזוכה בו הוא נכבד בעיני אלהים ואדם. דבר זה צריך ביאור. כי אם אמנם ודאי ברכת ה' היא תעשיר. ואם לא שמצא חן בעיני ה' שיהא נכבד. לא היה נותן לו עשירות. מ"מ נראה לי שאין הלשון מדויק. כי אף אם האדם העשיר נכבד ונשוא פנים לפני אדוניו השם ית'. מחמת מעשיו וזכותו. או זכות אבותיו שקדמו לו או שמא חן וחסד חנם הוא. כמ"ש וחנותי את אשר אחון. אע"פ שאינו כדאי הלא עם כל זאת. ודאי לא בשביל עשרו מוצא חן גם בעיני השי"ת. הלואי שלא יקל בעיניו ית'. מחמת העושר כי אין גבהות לפני המקום. ואל זה יביט אל עני ונכה רוח ולא אסגי אלא לדאזעיר. כ"ש אם העושר עשוי שלא במשפט באחריתו יהיה נבל. ויש עושר שמור לבעליו לרעתו. אמנם אם יש מקום לומר שהעשיר ימצא חן בעיני אלהים ואדם. הלא הוא אם מתת ה' הוא והשליטו האלהים לאכול ממנו ולשאת את חלקו לעולם הנצחי. בהיותו עשיר בדעת עם הממון שזכו לו בו מן השמים. ומתנהג לעצמו כעני עם עשרו הגדול. כענין שמצינו בדוד המלך החסיד ע"ה. שלא קרא עצמו אלא עני. פנה אלי וחנני כי יחיד ועני אני. כי עני ואביון אנכי. ראה כי יחיד ועני אני. וכאלה רבות עמו. שלא התגאה בעשרו הרב. ולא נהנה ממנו. אלא הצניעו לחפצי שמים. אז הראה עושר כבוד מלכותו לכבוד קונו כמ"ש ואני בעניי הכינותי לבית אלהי. כמ"ש בס"ד לעיל מ"ה דפ"ק. על אותה ששנינו ויהיו עניים ב"ב. אז ודאי ימצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם. גם מצד העושר. שלא הכשילו עשרו כמדת רוב העשירים לנטות מדרכי כושר. ועמ"ש בס"ד במעמד ליום רביעי בסוף פירושנו למאמר מעוט הירח: 
+
+<b>הכובש את יצרו. </b>מ"ש הרי"ק שנקרא יצר סתם לפי שקדם בגוף. עמ"ש בס"ד בעלית יצ"ט בשם הריס"ל: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ושכר עבירה עבירה. </b>וא"ת הא אמרינן שילהי פ"ק דקידושין. עבירה יש קרן ואין לה פירות וי"ל דהא רמינן לה התם מקרא דכתיב ומפרי דרכם ישבעו. ושנינן עבירה שעושה פירות. יש לה פירות. ועמ"ש בס"ד להלן משנה י'. והא דקרי ליה שכר עבירה. ויותר היה ראוי להקרא עונש. היינו משום דלרשע האומר אין אלוה. לית דין ולית דיין. ודאי שכר הוא לו שממלא תאותו ועושה נחת רוח ליצרו. שיהא שבע מן העבירות. ואינו אלא שכר מדומה. הוא ש"ה וזורע צדקה שכר אמת פירוש שהזורע צדקה ר"ל כדי שתשא פירות. זה ודאי י"ל שכר אמת. מכלל שיש שכר שאינו אמת:
+
+Mishnah 3
+
+<b>לכל אדם. </b>פירושו. לכל אדם שיהא. לשום אדם כל שהוא. וכן לכל דבר. ר"ל כל מאומה. כמו ל"ת כל מלאכה. וכן רבים: 
+
+<b>ואין לך דבר שא"ל מקום. </b>זה תבין אם תעלה בעליות מרוחים של בית מדות שיסדנו בעז"ה לשם כך ביחוד. ואז תשכיל כל מעגל טוב ורע. המצוים בכל דבר. ומתפרשים לפי המקום ומעין המאורע: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>שתקות אנוש. </b>בודאי לחנם נתלבטו המפרשים בפירוש מלה זו. ותי"ט יותר מכולם. כאשר יעיד המעיין הישר בלי ספק שאין הלשון סובל פירושו כלל. ואין זה ענין לדרך הדרש של ב"ר שחשב להסתייע ממנו. גם מ"ש שהמפרשים חשבו ששרשו קוה. ואינו כן אבל שרשו קו. לא הלך בדרך המאמתים מהמדקדקים. שכבר הוסכם ביניהם. שאין שורש משתי אותיות אכן קו לקו. גם הוא משורש קוה בלי ספק. עם שיפרר בענינו. אבל מה צורך לכל הטורח הלז. ואין הלשון יוצא מידי משמע פשוטו. שסתם בן אדם המלוכלך בדמי עונות. הוא מובטח שילבש בשרו רמה. ואין לו תקוה אחרת להמלט מזה. וכן אמר (איוב י״ז:י״ד) אם אקוה שאול ביתי וגו' לשחת קראתי אבי אתה אמי ואחותי לרמה וגו'. אך ודאי לא כל אדם בכלל. כי על כן לא אמר התנא שתקות אדם רמה. כי אמנם אדם כשנברא לא היתה זאת תקותו. כי אמר ה' אלהים הוא (וארז"ל שבעה לא שלטה בהם רמה. וכן אמר דוד אף בשרי ישכון לבטח). ומשחטא נגזר עליו למות ולהיות מאכל לרמה. לפיכך אחז לשון אנוש. כי אז הוחל לקרוא בשם ה'. שהוא היה הראשון שחטא בע"ז. וגדול עונו להענש ברמה מחמת כן (וע"ש כך נקרא. כי אנושה מכתו) כדרך שנא' בנ"נ. שעשה עצמו אלוה תחתך יוצע רמה. אבל אדם אע"פ שבחטאו מת. היתה מיתתו כפרתו. ולא נענש גם ברמה שהרי אמרו שתי עקביו דומות לשני גלגלי חמה (ואפי' דור המדבר דמו בדמיבסמי) על כן נשמר שלא לומר שתקות אדם רמה. כי אז היה משמע שמתחלתו לכך נברא. ואין זה אמת אפי' אחר שחטא. אינו מעותד לכך כמ"ש. וזה ברור והעיד בנ"ד שאפי' מלכי או"ה כשרים נמצאו שלמים קיימים אחר מותם כמה מאות שנים וע"ס החיים דבר נפלא ממה שאירע בימיו בקברי ק"ק אמשטרדם. ואצ"ל ממ"ש בתלמוד מראב"י וזולתם ורבי וראב"ש: 
+
+<b>כל המחלל ש"ש בסתר. </b>מ"ש תי"ט דמשכחת לה בעבירה שאי אפשר כ"א בהצטרף כו'. שהאשה אנוסה כו'. בכאן נזרקה האמת בפיו. והו"ל לאתויי קרא דמעשה שהיה. דכתיב ביה כי אתה עשית בסתר. והוה התם ח"ה. כדכתיב בענינא אפס כי נאץ נאצת את אויבי ה' בדבר הזה. כלומר אע"פ שבאמת לא חטא. כמ"ש רז"ל. מ"מ אם לפניו ית' גלוי לפניהם אינו גלוי כל כך וגרם ח"ה. וי"ל עוד שאע"פ שאדם העובר חושב שעושה בסתר. מ"מ יש אחרים שרואים ויודעים. וכן היה ג"כ באותו מעשה. וקרי ליה בסתר לפי מחשבתו. ועל שלא עשה בפומבי ובגלוי. נקרא כך הרוצה להסתיר ולעשות במחשך זר מעשהו אף אם לא יכול על כך זה פשוט. א"כ בכל העבירות נמי משכחת לה. ועוד כל הטורח הזה למה. דבחוטא ומחטיא ודאי נמי שייך בסתר. ונעלם מבעל תוספת יום טוב ורבו ובכלל כל המפרשים. מקרא מלא בתורה כי יסיתך גו' בסתר. הרי מפורש בחוטא ומחטיא בסתר. אם כן לריק יגעו למצוא לו פשר דבר. בדרכים רחוקים. אלא בכל אופן שייך חלול השם בסתר. כשמתחבא מבני אדם ומתיירא לעשות העבירה בפרהסיא. ואין מכיר בו אלא איש סודו. וכענין שנא' והיה במחשך מעשיהם. עי"ל אע"ג דהתם ביומא בח"ה שמחטיא אחרים קמיירי. היינו ח"ה דחמיר שאין לו כפרה גמורה אלא עם המיתה. מיהו איכא נמי ח"ה בגוונא אחרינא כדאיירי הכא. ועוד אפי' בסתר ממש שאין יודע בו אלא הוא. מיקרי ח"ה כשעושה בזדון. כדאמרינן פיק (דקידושין דף ל"א) כל העובר עבירה בסתר. כאלו דוחק רגלי השכינה. וגרוע מעושה בגלוי שלא להכעיס. שלא השוה כבוד עבד לרבו: 
+
+<b>אחד שוגג. </b>מ"ש הר"מ ושאר מפרשים שגם עונש השוגג בגלוי. זה עולה לפי מה שפירשנו למעלה בתחלה. שאי אפשר לח"ה ממש מבלי שידעו בו בני אדם זולתו. אמנם למה שכתבנו עוד. שגם העובר בסתר ממש. יקרא מחלל ה' על דרך העברה. לפי דרך זה אינו נוח לי בפירוש הר"מ. שמפרש אחד שוגג כו'. לענין העונש בגלוי. כי אין בזה טעם. וגם זה אינו מיושר המשפט חלילה לאל מעול. אלא הא כדאיתא. והא כדאיתא רצוני במזיד ודאי שוה הסתר לגלוי. ובעונש חמור. אבל בשוגג החילוק מחויב. ואי אפשר להשוות בו קו המשפט. אלא הגלוי מקבל עונשו הקל בגלוי. והנעשה בסתר. שלא הכיר בו אדם. דיו לסבול איזה עונש בסתר. וכן מוכיח לשון המשנה. שהוא לענין איזה עונש בלבד. לא לענין איכות וכמות העונש. וק"ל: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>הלומד ע"מ ללמד. </b>לא ידעתי מדוע נדחקו בו המפרשים והוציאוהו מפשוטו ללא דבר. כי לענ"ד אינו אלא כמשמעו. שצריך להיות כוונת למודו לפחות ע"מ ללמד לאחרים. שאם לא כן. אין לו שכר על למודו. ואין מספיקין בידו כלום. כי לחד מ"ד הוי בכלל דבר ה' בזה. מי שיש בידו ללמד תורה. ואינו מלמדה. ולכך סמכו ענין למתני' דלעיל. וזה שלא כדברי המפרשים שחשבו דעל מנת ללמוד בלבד נמי מעליותא היא. וליתא אלא ודאי תחלת למודו צריך להיות ע"מ כך. שאחר שילמד כל צרכו. ילמד חכמתו לאחרים. הלכך לק"מ דלא תני ליה בהדיא. מדת הלמד ע"מ שילמוד. שאין זו מן המדה כלל. אלא ללמד אצטרכא ליה. דאפ"ה יספיקו בידו ללמוד נמי. ואין לו לדאוג מלמוד עצמו. כי אדרבה חבריו ותלמידיו יקיימוהו בידו. איברא הא דקשיא למפרשים הלמד ע"מ ללמד. אמאי אין מספיקין בידו לעשות נמי. דהא פשיטא לאו ברשיעי עסקינן. כמ"ש תי"ט ופשוט. הא כבר תרצה רע"ב. גם י"ל עוד דפירושו שרוצה להיות תורתו אומנותו. דפטור מכל המצות המעשיות. שתלמוד תורה כנגד כולן. לזה ודאי אין מספיקין בידו לעשות. שאין לו אלא כפי מחשבתו וכוונתו הטובה. וכרשב"י וחבריו. ובן עזאי שאמר מה אעשה ונפשי חשקה בתורה. ור"י דמצלי מתלתין יומין לתלתין יומין. ודידן עדיפא מדהרע"ב. דאין ת"ח רשאי ליפטר מג"ח כשיש סיפוק בידו. דאמר רב הונא האומר אין לי אלא תורה. אף תורה אין לו. והיינו כהאי גוונא. ורבה דלא עסק בג"ח. משום דעני הוה ואנוס פטור. ובזה א"צ לדחקו של בכ"מ. שתמוה מאד. אטו ברשיעי עסקינן. חס ליה למימר הכי. אבל הלמד שלא לשמה. לא די שאין לו שכר. ואין מספיקין בידו מאומה. לא מיבעיא ללמד דלא. שהרי אסור ללמוד מרב שאינו הגון (ואפי' היו חכמים צריכין לו. מבטלין ישיבתו. אפי' נכשל רק בעון מקרי. כההוא דסנו שומעניה פא"מ) ואיך יסייעו מן השמים לעוברי עבירה. אשר נוח לו שלא נברא. ושנהפכה שלייתו על פניו. אלא אפי' תלמודו אינו מתקיים בידו. ואינו רואה בו סימן יפה כדאמרינן דואג ואחיתופל לא גמרי שמעתא אליבא דהלכתא (ומ"ש לעול' ילמוד אדם תורה אפי' שלא לשמה כו'. היינו בתחלת למודו לעצמו. אבל ודאי לא יזכה על ידיה ללמד לאחרים תורת אמת שהרי אפי' לעצמו לא יזכה להסכים להלכה כדאמרן. ואיך ישפיע לזולתו מה שאין לו. הא על כרחך לא יגיע למדה זו אלא אחר שכבר זכה לעצמו ללמוד לשמה משא"כ בעוד שאינו עוסק בה לשמה ומעמיד תלמידים. אין תורתו סם חיים. זה פשוט. ובכן עלה פירוש משנתנו ברור בס"ד: 
+
+<b>לשמור ולעשות. </b>גם בכאן מעדו קרסולי המפרשים מלעמוד על סלע פירוש המשנה הפשוט. ורחקו לדרך עקלתון. פליאה נשגבה איך עלה על דעתם דבר זר כזה. לומר אע"פ שלא היתה כוונתו אלא לעשות מצות ולא לשמור מעבירות. בהכי איכפל ואיירי תנא. באמת נראה בעיני כשטות. במ"כ האומר שרצה להראות שכל וחדוש בכל מלה שלא תהא לבטלה. ויצא לשבושים רבים. דכל יתר כנטול דמי. ועל זו נאמר ואל תתחכם יותר. כי טעה מאד בזה שחשב שהשמירה הזאת רומזת על ל"ת. גם אין לשון לשמור מעבירות מכוון. כי העיקר חסר. אבל הוא לשון מורגל מאד בתורה. על השמירה בלב. כמו ואביו שמר את הדבר. שמור משמעת. תשמרון לעשות. ושמרת ועשית. לשמור ולעשות. ושמרתם ועשיתם. הרי אלו שמירות הרבה שהם עשאין. ורבים מאד ככה. כולם הוראתם על הזכירה. כדי לקיים ולעשות המצות וגם המניעה מעבירות בכלל לעשות היא. שכל היושב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה כדתנן שילהי מכות. על כל פנים זה פשוט שהשמירה האמורה כאן במשנה אינה אלא כאותה שנאמרה במקראות הנ"ל ממש. והיא שמירת המצוה במחשבה ובזכרון. כענין שכתוב כי נעים כי תשמרם בבטנך ואין בזה ספק לכן ח"ו למחוק תיבת לשמור. כמ"ש בנוסחת הספר הבא ליד התי"ט. דספרא בצירא כתביה. אע"ג דאתי מהתם. וישכח מחוקק. ואלו הכא שבע סופר. נוסחא דידן ספרא דווקנא כתביה ודאי: 
+
+<b>ולא קרדום לחפור בו. </b>מ"ש הרע"ב ואם ת"ח חולה כו'. דברים הללו לקח מפירוש הר"מ ז"ל. אמנם הר"מ גדש המדה שלא מצא זכות לת"ח העני אם הוא בריא ליהנות מב"א. ולא צד היתר לראשי ישיבות ותלמידיהם לקבל מתנות ושכר לימודם כלל וכלל. והרבה לגנות ולחרף ולגדף נוטלי פרס מן הצבור או מיחידים כ"ש מקבלי מתנות בלתי החולים ומדוכאים ביסורים. ושרי ליה מריה שהאריך פה הרחיב לשון ושפת יתר על צדיקי יסודי עולם. כנראה שהיה חוק בישראל מימות עולם להספיק חכמיהם ותלמידיהם וככתוב במורי התורה. ויאמר לתת מנת הלוים למען יחזקו בתורת ה'. ואיך יתחזקו הת"ח על הלמוד. אם אין להם מה לאכול. ואם אין קמח אין תורה. ולכן היה מנהג פשוט. גם בזמן חכמי התלמוד ליהנות ת"ח אפי' ממתנות. ולא עוד אלא שאדם חשוב זוכה בהם לעצמו. אפי' לא נתנו לו בפירוש. דאדעתא דידיה קאתי. כדאיתא פ' הזרוע. בעובדא דההוא שקא דדינרי דאתא לבי מדרשא. קדים ר' אמי זכה בה. וכן נהגו בישיבות הגאונים הקדמונים בבבל כנזכר בספר קבלת ראב"ד ויוחסין. כי ממרחק הביאו לחמם. וכן ישיבות א"י אשר מעולם היתה פרנסתם מצויה מהספקות מתנות ודורנות ואמרו בפירוש כל המביא דורון לת"ח כמקריב ביכורים. כדאי' ר"פ שני דייני. ולא הותנה בזה. שצריך שיהא חולה מוטל במטה. וכנראה מרב ענן שקבל. שלא היה חולה גם לא מדוחק קבל הדורון. אלא רק לזכות המביא במצוה. ולדעת הר"מ יצא שכרו בהפסדו. שנתן מכשול עון לפניו. חלילה לו מלומר כדבר הזה לתת דופי ופגם בחכמי התלמוד יסודי תורתנו. וכן הגאונים ז"ל עמודי הקבלה הם חלילה להרהר אחריהם ולהטיל קוצים בעיניהם. והאמת בכל מה שהרבה הר"מ דברים להוכיח אמתת דעתו. אין בהם הכרח כלל. שבנה יסודו על מה שמצינו מחסידים הראשונים. שלא ביקשו ליהנות מכבוד תורה. ועסקו במלאכה. כלום מביאין ראיה מדורות ראשונים. וכבר אמרו בכיוצא בה. בוא וראה מה בין דורות ראשונים לדורות אחרונים כדאיתא כ"א ר"פ כ"מ. וזה אפי' בתנאים החסידים הגדולים. ותינח מאן דאפשר ליה במלאכה ובחכמה אשר תחיה בעליה כדרך שנתפרנס הר"מ ברפואה (ואף היא אינה אומנות נקיה ולא נמלטה ממכשול כפול. וק"ל) ח"ו להקל בשביל כך בכבוד ת"ח. שלא למד מלאכה ואומנות. ומוכרח להתפרנס מזולתו לכדי חייו. למען תתקיים תורתו בידו. ותמה אני עוד אטו לא סבר לה מר להא דאמר רב. כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור אסור לו לעשות מלאכה בפני שלשה כדאי' ר"פ עשרה יוחסין ובודאי מי שיעסוק במלאכה קבועה בכל יום. הרי הוא כעושה בפרהסיא. אחר שהדבר ידוע ויש לו קול. ודבר שאסרו חכמים מפני מראית העין. אפי' בחדרי חדרים אסור בודאי גם בכאן כמו במקום אחר. ולא אמרו בפני שלשה. אלא לאסור כל מלאכה אפי' קלה ובמקרה. אבל בקביעות שהכל מכירין בו. אפי' עושה בהצנע. הרי הוא כעושה בפומבי בפני הרבה בני אדם. ולא הוצרכו אלא להשמיענו רבותא. שלא יגרום בשום אופן לבוא להקל בכבודו זה פשוט. והכי מוכח נמי מההיא דתנן אהוב המלאכה ושנא את הרבנות. מכלל שהמלאכה והרבנות אינן משתתפים. ולא יתקבצו יחד. הא על כרחך צריך לומר שכל אותן חכמים שעסקו במלאכה לצורך פרנסתם כהלל ורחב"ד וזולתן (שהביא הר"מ ראיה מהם לדבריו) ודאי לא היו ממונים פרנסים על הצבור. ולפי זה הלא עכ"פ אין ראיה לאסור ההנאות וההספקות לראש ישיבה. שמניח כל עסקיו ולומד עם התלמידים. ובפירוש מצינו בפ"ג דהוריות כריב"ג וראב"ח שלא הי"ל לחם לאכול. ונתן ר"ג עיניו בהם להושיבן בראש כדי שיהא להם פרנסה בכבוד. והכי נמי אשכחן פא"נ בר"א דמן עכו דהו"ל ב"ח. ואימנו עליה לריש מתיבתא. ופירש"י שהיו מעשירים אותו. כמ"ש בכ"ג גדלהו משל אחיו. וכדאי' בהדיא ס"פ הזרוע. ואין הוכחה מאותן חסידים יחידים שקדשו עצמן במותר להם. כמו בשאר דברים שהיו מופלגים בחסידות. ואינה מדת כל אדם ולא חובה כלל. ואפי' אותן חסידים עצמן. כמו הלל הזקן שנשתכר בטרפעיק. אע"פ שנהג חסידות זו קודם שעלה לגדולה. מ"מ אחר שעלה לנשיאות בודאי לא היה עוסק במלאכה כלל. שאינו רשאי כנ"ל. ועל כל פנים היה צריך לקבל חוקו הקצוב לנשיא מן הצבור. כראוי לכבוד הנשיא. וכמו שמוכיחים הדברים במקומות רבים בגמרא. אמנם אף מי שלא עלה במדרגת ראש ישיבה ופרנס הצבור. אם איש עני הוא מדוע לא יטול. והרי ר"ג נתרעם על ר"י שפחמי היה. לומר שלא הי"ל לזלזל בכבוד תורתו בכך. אע"פ שחזר ופייסו ונענה לו. משום דר"י בעל מעשה הוה וחסיד גדול יתר מאד. איך שיהא למה יגרע כח ת"ח עני מן סתם עני שבישראל. הרי משנה שלמה שנינו. שאפי' יש לו חמשים זוז חסר דינר ונושא ונותן. או מאתים חסר דינר ואינו נושא ונותן בהם. אפי' אלף נותנין לו כאחד. הרי זה יטול. מעתה הת"ח שאין לו די ספוקו ופרנסתו. על מה זה יורע כחו בכך. ולא מצינו שהותנה על העני שיהא דוקא בעל מום ומוטל במטה שאינו ראוי למלאכה. אלא אדרבה אע"פ שהרי הוא עסוק במשא ומתן ובמלאכה. ואינו מספיק לו. יטול אפי' מאלף כאחת. ואם בסתם עני הבריא ובעל מלאכה כך. כל שכן בת"ח שסתמו אינו ראוי למלאכה. ואם עוסק. בטלתו מרובה ונמצא מפסיד כל תלמודו. דאי ספרא לא סייפא כו'. ועוד שסתם ת"ח חשוב חולה. כדאמרינן מאן קצירי ומריעי רבנן ואם בחכמי התלמוד כך אמרו. בדורות אחרונים שירדה חולשה לעולם. לכ"ש. ואנן יתמי דיתמי עאכ"ו. ואין ראיה מאותן יחידים חסידים הראשונים שהיו כמלאכים. ויש מהן שלא נהנה אפי' מסעודת אביו מיום שעמד על דעתו. והראיה שהביא הר"מ מר"ט שאכל תאנים אחר שהוקפלו רוב המקצועות שאמר אוי לי שנשתמשתי בכתרה של תורה (נדרים כ"ט) אינה ענין לכאן. שבודאי לא יפה עשה שהציל עצמו בכתר תורה. במקום שהיה חייב לפייסו בממון. שהיה מצוי לו. כי עשיר גדול היה. אמנם מה שהביא עוד הר"מ מיונתן בן עמרם. היא לענ"ד סותרת דעתו שהרי רבי נצטער על שחשב שנתן פתו לע"ה. א"כ חלילה לרבי שירצה להכשיל לת"ח שיהנה ממנו. גם כבר אמרו בפירוש כל הנביאים לא נתנבאו אלא כו' ולמהנה ת"ח מנכסיו (פ' חלק דצ"ט) ור"ח עם כל חסידותו. נהנה הרבה משל רבי. ותו קשיא דר' נהוראי שילהי קדושין דאמר מניח אני כל אומניות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה. וא"כ איך מצא ידיו ורגליו לפ"ד הר"מ. שבודאי לא נתכוון ר"נ לומר שסמך על הנס שימצא חרוב ועין מים. כדרך שאירע לרשב"י ובנו במערה. אבל הדבר ברור שלא נחלק ר"נ עם ת"ק בזה. שכל שאינו לומד אומנות כלומר לסטות. שאם אין לו מה יאכל. מה יעשה. ולא יבוזו לגנב וגו' למלא נפשו כי ירעב. אבל סבור היה ר"נ שלמוד תורה הוא ג"כ אומנות. המפרנסת לאדם בנערותו ובזקנותו. שפרנסתו מצויה תמיד ע"י המחזיקים בעץ החיים. כל שכן אם יעלה לגדולה. שמצווים לגדלו ולהעשירו. הנה כל בנינו של הר"מ בענין זה נסתר מעיקרו. וגם לקבל מתנות. אע"פ שכתוב ושונא מתנות יחיה. לא כתוב מי שאינו שונא מתנות ימות. ועוד זה כתוב ג"כ לא נאמר על העני אפי' ממדת חסידות. אלא בדיין היושב על המשפט משתעי קרא ובחכמים עשירים מדת חסידות היא ודאי. כמ"ש בר' נחוניא הגדול כששאלו ר"ע במה הארכת ימים. והשיב לא קבלתי מתנות. והוא אדם גדול בעושר היה. כנראה שהיו לו סריסים. (וכמ"ש בס"ד בפי' למעמדות יום א') באדם כזה ודאי חסידות ראוי הוא. אך בעני הצריך לכך. ואינו מקבל. לא מצינו חסידות זו בפירוש. אע"פ שמצינו במשנה כל מי שצריך ליטול ואינו נוטל כו' עליו הכתוב אומר ברוך הגבר אשר יבטח בה'. בצדקה ובמתנות עניים הדברים אמורים וכדי שלא לדחוק על עניים אחרים מניח להם חלקו הראוי לו. אבל הנהנה ממה שנותנין לו במתנה מרצון טוב בעין יפה. פשיטא שאין זה בכלל. שאפי' העשיר אינו נמנע ממנו. אלא ממדת חסידות גדולה ויתרה. כאמור. וכדמוכח מעובדי טובא. ולכן הנודר מתנה אפי' לעשיר. אסור לחזור בו. היכא דסמכה דעתיה. וקבעו ברכה בשם ומלכות להמקבל ואלמלא היה בו שום חשש לא היו קובעים ברכה על הקלקלה בלשון הטבה. והיה מהראוי לברך עליה דיין האמת לפ"ד הר"מ. וצריך לידע שעם כל מה שלמדנו זכות לת"ח ליהנות מבני אדם. לצורך פרנסתו ומשום כדי חייו. ולראש ישיבה אפי' להעשירו כדי שיהא חשוב ונכבד ודבריו נשמעים דוקא בלומדי תורה ומלמדיה שאינן דיינים קבועים בעיר. ועם כל זה. חלילה לו לבזות עצמו ולהחניף לבני אדם כדי שיתנו לו מנה יפה. כי אין לך חלול תורה גדול מזה. ואפי' להתקרב לעשירים בדברי רצוי למען יתנו על פיו. הרי זה שני לגזל בעיני. וכמ"ש עילויא דידי היינו עשויא. וע"ז המלצתי הכאוב את מי רצותי. עב"מ. ולכן אינו מותר כי אם בדבר קצוב מן הצבור שנותנין לו לחם חוקו מקופת הקהל. עמ"ש בסיד בעליית האהבה (קנ"ט) ברם ליושב על המשפט שנתמנה דיין בעירו. דבר פשוט שאסר לו לקבל משום אדם בעולם שום מתנה או דורון כל שהוא. דאפי' שאיל שאילתא פסיל לדינא וכמ"ש בס"ד בח"י לח"מ ס"ט ובי"ד ס"ס רמ"ו. והא דריש מתיבתא שרי לקבולי דורונות. היינו אם נותנין לו שלא בשביל הלמוד. משא"כ בשכר למודו. אסור לו לקבל שכר כמ"ש בי"ד ס' רמ"ו שאסור לקבל שכר על תורה שבע"פ. אלא שכבר נתקלקלו הדורות. שכל הדיוט קופץ ויושב בראש. שאין עיניו כי אם על בצעו. ותקנתו קלקלתו. שבודאי אינו נוטל שכר למוד תורה. כ"א על בטולה. שמבלה איזה זמן בלומד שוא ושקר ושל תוהו. ומבחר הזמן הולך בשחוק וקלות ראש וליצנות. וכל כיעור וגנות'. שאין להאריך בהם. על זה ידוו כל הדווים. אוי לנו מה עלתה בימינו. דאילין דמיקרי נטורי קרתא. אינון חרובי קרתא. עושים מעשי זמרי זמיר עריצים. ומבקשים שכר כפנחס. ומקפחים פרנסת העניים ההגונים. והלומדים הישרים והנאמנים. ודי בזו הערה למי שלא נפגע ולא נשתגע. נחזור ללשון הרע"ב. מ"ש וכן ת"ח שמינו אותו הצבור. מותר לו ליקח פרס כו'. זה הוסיף מדעתו. או לקחו משאר המפרשים שקדמוהו. ולא מדעת הר"מ. איברא היינו דר"א דמן עכו. שהבאנו למעלה (ועיין מ"ש מהרש"א שם) ונ"ל שלא בא רע"ב למעט הת"ח היגע בתורה. ולא קיימא ליה שעתא. כי אם כן לקתה מדת הדין. דבתר עניא אזלא עניותא בלא"ה. בודאי מזונותיו מועטים ופרנסתו מצומצמת מאחר שמזלו עומד לו מנגד. אף חכמתו לא עמדה לו להושיבו בראש להחשיבו בעיני העם. מסתמא יקשה עליהם להספיקו אפי' לחם צר ומים לחץ. דיו חיי צער. ואין לו לדאוג שיאכילוהו לחם לשובע. פן ישמן ויבעט. כל שכן שבטוח הוא שלא יעשירוהו בלי ספק. ואיך ננעול הדלת שאינה פתוחה לרווחה. ונוסיף לה מסגר חזק ומנעול קשה. שלא להניח מחיה ומזון לעבדי ה' הבוחרים בחיי עולם. ומניחים חיי שעה ח"ו לא תהא כזאת בישראל למנוע מדת חסד. מהדבקים בתורת חסד. ונותנים נפשם עליה. ואיך יתקיים תלמודם בידם. כשהם טרודי' ולהוטים אחר פרנסתם. וכבר מצינו גם לחכמי התלמוד מי שאמר לבא ביסא תליא. כי אם אין לחם אין תורה. ורבה ב"א דממשתעי אליהו בהדיה. אמר בארבעה לא מצינא. ואמרו לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן. וכמה הפליגו חז"ל בשכר המחזיק בידי ת"ח ומהנהו מנכסיו. הא לא בא הרע"ב להוציא. אלא מי שאינו צריך למתנות. וממציא עצמו לכך. ליהנות מבני אדם. בשביל תוספת מעלה של למוד. והוא כמות לא ישבע (וכדרך רוב רבני דורנו בעו"ה המכבידים עולם על הצבור. לצבור כחול כסף. לא שבתה מדהבה) שהרי נמצא זה תלמודו שלא לשם שמים. וטוב ממנו הנפל. ולא אמרו גדלהו אלא למצוה ומרצון טוב ורוח נדיבה. לא לעשות תחבולות ונכלים ועולים כמוכס שאין לו קצבה. כי אלה הם גזלנים מובהקים בדרך כבוד. וכן הלמד מתחלה על מנת כן. כדי שיהא לו הלמוד למשענת חייו. ולהיות פרנסתו מצויה בכבוד. אע"פ שיש לו דרך ואופן להתפרנס מבלתי הנאה מד"ת. הרי זה בכלל כי דבר ה' בזה. ור' נהוראי (מלבד דיחידאה הוא) לא כוון שימנע אדם עצמו ממלאכה. ולא חלק גם על שמעיה דפ"ק דמכלתין אלא עצמו פטר מחיוב למוד אומנות אחרת לבנו. שאם יזכה בה ישיג פרנסתו מכל מקום אם ע"י ריוח אחר. או ע"י מעלת התורה שתכלכלהו בכבוד. כנ"ל. גם לא היה לו ברירה לר"נ. בודאי לא היה בקי במלאכה ואומנות אחרת. אך חלילה לא נתכוון שצריך שיתפרנס דוקא מן התורה ח"ו. שאין זו תורה לשמה (ולא הקשינו ממנו לר"מ ז"ל. כי אם מצד שהחליט איסור הנאת התורה כלל רק לחולים ולבעלי יסורין שאי אפשר להם לעסוק במלאכה. דהא ודאי הוי תיובתיה ודו"ק) אבל הת"ח שלמד תורה לשמה מה לו לעשות אם לא השפיעו לו מן השמים עושר די ספוקו. ההכרח לא יגונה לקבל מתנות מב"א לכלכל עצמו וביתו די הצריך ללחם חוקו. ובלי ספק גם מצוה היא בידו שנכנע לסבול גזרת בוראו לטעום מרירות. יותר מזית (בתנאי שאי אפשר לו להשיג מחייתו ופרנסתו ע"י מלאכה ואומנות או סחורה. אם לא שיתבטל מעסק התורה מכל וכל שיצטרך לשוט למזרח ולמערב. ברחובות ובשווקים כל היום עד הערב) וזכות גדול הוא לנותנין ומהנין אותו. כדי שיוכל להתמיד ולשקוד על עסק התורה. ומקרא מלא הוא ויאמר לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה'. ומדוע יגרע מנת החכם המורה בתורה שאין לו כ"ד מתנות וכמש"ל. ע"פ היה נוטל (בא"א) עה"פ בוז יבוזו לו לא כשמעון אחי עזריה ור' יוסי נשיאה שהיו מפרנסים אותם כדי שיעסקו בתורה וא"ח בת"ח שמניח מלאכתו ועוסק במלאכת שמים שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו: 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>המכבד את התורה. </b>האמת ודאי כמ"ש הרע"ב בשני הדרכים. תרווייהו איתנהו. והמכבד לת"ח ומהנהו מנכסיו. בודאי הרי הוא מכבד את התורה. שהן כס"ת ממש. כמ"ש ר"א על עצמו בשעת פטירתו (שילהי פד"מ) ואפי' כל אדם מישראל הוא חשוב כס"ת. ולכן צריך לקרוע עליו. העומד עליו בשעת יציאת נשמתו. כדאמרינן פ' האורג. שהוא כרואה ס"ת שנשרף. אבל ת"ח כבודו יתר שאת על הס"ת. כמ"ש כמה טפשאי הנך אינשי דקיימי מקמי ס"ת. ולא קיימי מקמי גברא רבא. איברא הני מילי דהוי כבוד תורה כשנהנה הת"ח מבני אדם. בדלא אפשר ליה ולא סגי בלא"ה כדאמרן במשנה דלעיל. ברם בדאפשר ליה בלאו הכי. וממצי נפשיה. הא אמרינן דהו"ל בכלל כי דבר ה' בזה. ואם יכול להתפרנס בצמצום. ומתרחק ליהנות מכבוד התורה. כענין בבא הקודמת. זה הת"ח הוא ודאי ג"כ בכלל המכבד את התורה. ולא יתקרב ת"ח אצל ע"ה כדי שיהנהו כי זהו חלול כבוד התורה. וכדי בזיון. והרי הוא בודאי בכלל דבר ה' בזה. ובוזה דרכיו. כי היה להם דבר ה' לחרפה חרפת רעב וקלסה לע"ה. וקלון על כבודם. להבזות בעליה בעיניה. כי יבואו עמי הארץ וישתבחו בעיר אשר כן עשו. כמה נבזים ושפלי' הם בעלי תורה. המשכימים לפתחי נדיבים. ויהיו מלעיגים עליהם ומלעיבים. אוי לה לאותה בושה וכלימה. אוי לנו מיום הדין. והתוכחה. אין יעמדו אותם אנשים. המשכירים עצמן בפתותי לחם עצובים. להשכים ולהעריב בבית העשיר. וכמו ספר תורת ה' בכנפיו נמצא כגרזן ביד החוצב בו. לגנוב לבבו. להראות כמלמד דעת. מביא סחורתו בידו. למכרה לבעלי כיסים. ונעשים כקוצים ושכים בצדיהם. ומלגלגים ומרמזים עליו באצבע והיה בעיניהם לשחוק. בראותם אותו מרחוק. יאמרו הנה בעל החלומות בא אוהב לגימות. סוף שאינו עוסק אלא בדברי בטלה. למצוא חן בעיני שוכריו. שעל פי הרוב אין כוונתם רק להרויח לנפשם. בדברים מרבים הבל של חטא. לא זז משם עד שמרבה שיחה עם האשה בעלת הבית ושואלה איך אכלה ואיך ישנה. וקרובים אלו להיות מארבע כתות שאינן מקבלות פני שכינה נמצא זה חוטא מחנויא. תחת אשר היה לו ללמד להועיל. אמנם יש להתאונן על כמה מהלומדים העניים ישרי לבב שאנוסים הם. ולא ידעו דרך אחר להשיג פרנסתם. גם הרבה מבעלי בתים השוכרים לומדים לבוא לביתם ללמוד שיעורין דרבנן. תמימי דרך הם וכוונתם לשמים ודאי לזכות בעץ החיים. וחסרון ידיעתם היא שגרמה להקל בכבוד התורה. שילך המלמד אחר התלמיד. וכי ומי מחזר אחר מי. על בעל האבדה. לחזר אחר אבדתו. ואם המלמד מבקש צרכי גויתו. הלא על התלמיד לבקש צרכי נפשו ונשמתו. שהם בבית המלמד. ולא צרכי הנפש בלבד. אלא הצלחת הגוף ואושר שני עולמות נמצאים אתו. אם רב הגון הוא ומורה הטוב. ומדוע יבוש לילך אחריו והיא כבודו ותהלתו. ועוד שמועיל יותר לקיים תלמודו בידו. שאפי' הרב ששכח דבר מתלמודו יפה לו שילך אצל התלמוד להזכירו מטעם זה. דהכי מסתייעא מילתא טפי. כדאי' פ"ק דמנחות באבימי ור"ח. ועד"ז פירשנו וא"ת שהיא תבוא אחריך. ע"ל מ"ד: 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>החשך עצמו מה"ד. </b>במקום שיש גדול ממנו כו'. כפי' רע"ב. ומוכרח הוא. שהרי איוב משתבח בעצמו. וריב לא ידעתי אחקרהו. ואשברה מתלעות עול. ומרע"ה בהיותו בורח וגולה בארץ נכריה. עשה דין ומשפט לבנות כומר ע"א. וכל הנביאים פה אחד. הוכיחו על מניעת המשפט. והרבו להזהיר עליו. ומשבחים כל עושי דין ומשפט: 
+
+<b>פורק ממנו איבה. </b>משום דבדאיכא דעדיף מניה עסקינן. הא לאו הכי. אין זו טענה להסתלק מן הדין. והדיין שחושך עצמו מן הדין. מפני אימת בעל דין. הרי הוא עובר על דברי תורה. ועוקר ל"ת שלם. לא תגורו מפני איש. וירא מב"ו. ואינו ירא מלפני האלהים. וכן אין הטענות האחרות פוטרות אותו. אם השעה צריכה לו. שכבר אמרו חכמים לא יאמר הדיין מה לי בצער הזה. תלמוד לומר ועמכם בדבר המשפט. אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. לפיכך במקום שאין איש ישתדל להיות איש. ואל ימנע עצמו מן הדין. ויהא לבו אמיץ לבוא לעזרת ה' בגבורים. כארי יקום לעשות רצון קונו. וכלביא יתנשא להקים עמוד הדין על מכונו. שבו העולם מתקיים. אל יירא ואל ייחת לשבר מתלעות עול ומשניו ישליך טרף. יושיע לבני אביון וידכא עושק. וזרוע רמה תשבר כעץ עולה. ורשעה בעשן תכלה. ויהא שכרו אתו ופעולתו לפניו לבנות לו בית נאמן. רק שידע כי המשפט לאלהים הוא. ולפניו ית' הוא עושה ופעולתו את אלהיו. האל הנאמן לא יקפח שכרו. ויתן לו ממשלה וחקור דין. שלא יטעה. לאור יוציא משפט: 
+
+<b>והגס לבו כו'. </b>תנא דידן אליבא דדינא שפיר קאמר דסתמא איירי בדן חנם. משום דהנוטל שכר לדון. דיניו בטלין. משא"כ בנוטל שכר. מי ניחא. הא לא משכחת להו הנך תלתא לגריעותא. שהוא אומר בלבו לא שוטה אני וחכם היה התנא. אלמלא היה יודע שיש ריוח בדבר. לא היה כותבו. גם מגסות רוח יוכל להתנצל. שאינו עושה אלא לנצל עיני בעלי הדינין. ולתועלת עצמו והנאתו בלבד הוא מתכוון. לא לשום גאוה ויוהרא. אדרבה מראה ענוה יתרה. דלא איכפת ליה אפילו שיודע כי לא לכבוד ולשם טוב יגיע לו. אבל ההפך מובטח לו. מחמס אחיו תכסהו בושה. ישבע קלון מכבוד בזה ובבא יענוהו קשה. לפי רוב הענוה לא יחוש לכל זה יחשוב הכל לעץ רקבון במצחו הכחושה. אי הכי כה"ג ליכא אלא חד גרידא. וכי מעיינא בה אפשר דמצי למפטר נפשיה נמי. בהא דאינו מחמיץ הדין. נקי הוא מעון ג"כ לפי דעתו. כי יאמר מה לי לאבד הזמן בחנם. מה אועיל בחמיצה. הוי אומר לעץ הקיצה. על כן טוב לטול פסק מעות מהר שלל חש בז במרוצה. ואם ישהא כל כך בדין אחד שכרו בהפסדו יצא. כי הרבה בעלי דינין ממתינין לנו חוצה. ואם נעכב אותם מי יודע אם לא יתפשרו בתוך כך שקשה עליהם להעביר הזמן ובתוחלת ממושכה נפשם קצה. א"כ מי פתי יסור להניח מידו ריוח המצוי במקום שהשעה נחוצה. וי"ל אפ"ה לא בצרן מתלתא לפי שאין אדם חוטא אלא א"כ נכנסה בו רוח שטות. וכל החוטאים רוצים לזכות במאזני מרמה ההופכים ללענה משפט הוי המעמיקים מה' לסתור עצה. המעט מהם הלאות אנשים כי ילאו גם ה' היזכו לפניו הירצה. גם איזהו חכם הרואה את הנולד המוקצה. סהדי שקרי אאגרייהו זילי כעציצא. דבית כסא כבוד כבר חמצא. נמצא שנשטם משני בעלי הדין. ואע"פ שערב לחם שקר בתחלתו. ימלא פיהו חצץ באחריתי וגם מושך עליו שנאת הגדול ממנו. כדאוקימנא דבדאית ליה רבה במתא איירי. והשתא אתי שפיר נמי דמיקרי גס רוח בכל גוונא. כיון דאית ליה רבה במתא. ולא אזיל שייל ליה. ומשום הכי אפי' בדשקיל מתרווייהו אגר בטלה. נמי לא מיפטר כה"ג מהנך תלתא לבישותא. כדגייס לביה בהוראה. ואין גס רוח גדול מזה: 
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>אל תהי דן יחידי. </b>כתב רע"ב אבל קבלוהו בע"ד. דן יחידי. אפי' מדרך חסידות. והכי נמי משמע שהבינו התו' במשנתנו ממה שכתבו פ"ק דסנהדרין (דה"א) אע"פ שי"ל דממה נפשך קשיא להו. אמנם המחוור בזה כמו שהכריע בש"ך (ס"ג) דבקבלה סתם לא ידון יחידי לעולם. אי משום דכי טעי. בעי שלומי מביתו. ואי משום דמגיס דעתו. וחציף למימר דידע למידן דין תורה. מיהא כי קבלוהו בין לדין בין לטעות. פשיטא דכה"ג אפי' מדת חסידות אין כאן. כיון דסברי וקבילו ליה בכל גוונא. ודילמא הרע"ב נמי בהכי איירי. וסרה תלונת תי"ט מעיקרה: 
+
+<b>שאין דן יחידי אלא אחד. </b>ואע"פ שמצינו כמה פעמים שיזכירו חכמים בבית דינו של הקב"ה. כמ"ש רש"י עה"פ וה' המטיר. ה' ובית דינו. וזולת זה הרבה. היינו שלוחי הדין. לעשות הגזר דין ולהוציאו לפועל. כענין גזר דינה של סדום לקיים בה שרפת ארצה בגפרית ואש. לזה כוונו חז"ל. במקום שבאה הוי"ו. עם השם ב"ה. לרמוז זה. שלא לייחד שמו על הרעה. אבל אין שם ב"ד שיגיד דעתו להסכים או לחלוק על השי"ת ח"ו. כי הוא לבדו אומר ועושה חפצו. גוזר ומקיים דברו כרצונו. אין מבלעדו להצטרף עמו. לישב בדין אצלו. כענין שכתוב עושה כל וגו' לבדי. ואומר פורה דרכתי לבדי. וכזה הרבה. ועם שכתוב נעשה אדם. ואמרו חכמים במלאכים נמלך. זהו רק להראות ד"א כמו שאמרו ז"ל. לא שיש להם ישיבה אחת עמו. כי מי תכן את רוח ה' ואיש עצתו יודיענו. וכן הכתוב אצל דינו של אחאב. ראיתי את ה' יושב על כסאו וצבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו. כמלך וחילו. עומדים לפניו. לא צרכם לישב עמו במשפט. אך נמלך ג"כ עמהם באיזה אופן יפול אחאב. ללמד ענוה וד"א. גם לידע אם יש עליו מלאך מליץ. ולהודיע שאין אחד מלמד עליו זכות. והוא כענין ויבואו בני האלהים להתיצב על ה' ללמד זכות או חובה. כטוענים העומדים נצבים לפני הדיין והוא לבדו דן בישיבה (ובדרך הנעלם היודע ומבין פירוש אחד שבק"ש. לא יקשה לו מאומה) ושמא כך הוא פירוש א"ת דן יחידי. שהרי אין יכול לדון יחידי אלא אחד הקב"ה. ואעפ"כ נמלך במלאכים ובבית דינו. הרי יש לך לדון ק"ו מעצמו ונכון הוא. אע"פ שהלשון קצר. ועל פי דרך זה יתיישב ג"כ אותה שאמרו דאפליגו ברקיעא קב"ה ומתיבתא כדנח נפשיה דרבה ב"נ. אף שענין אחר הוא לישב בדין ומשפט על פני תבל ארצה. או לעסוק בבאור עניני התורה על דרך הלמוד בלבד. דכוותה אשכחן דפליגי תרי מלאכי ברקיעא: 
+
+<b>וא"ת קבלו דעתי שאני מומחה כו' </b>דוקא כה"ג דצרפם לישב עמו בדין. תו לא מצי למימר להו הכי. איברא יחיד מומחה. יכול ורשאי להחזיר את הדין שדנו ב"ד ולכופם שיעשו כדעתו דוקא. כדאשכחן פ' נערה גבי פרנסה. דון דייני בנהרדעא. ואמר להם ר"נ אהדור. ואי לא מגבינא לאפדנייכו. ותו התם שילהי פירקא. דאמר ר"ל זילו הבו לה. ואי לא מפיקנא לכו ר"י מאונייכו. חלק גם על ר"י רבו. והכריחם לקבל דעתו היינו משום דר"י לא היה יכול להיות דיין באותו ענין. שהיה נוגע לבעלי דין. שהיו קרוביו. לכן נסתלק. ודן אותם ר"ל. שהיה תלמיד חבר. ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות (עש"י ס"ה) כ"ש בדבר זה. שר"י לא ראה להם חובה. מפני הקורבה. ור"נ שאני דדיינא דר"ג הוה. כדאיתא בדוכתי טובא. ואמר אנא דיינא. ור"ש לאו דיינא. ואמר נמי כגון אנא דן ביחידי. הילכך ודאי רב גובריה. אפי' למהדר דינא. עמ"ש בס"ד בהגהת ש"ע ח"מ (ס' כ"ה): 
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>כל המקיים התורה מעוני. </b>בהא דלא תנן כל העוסק. כ' ד"ח דוחק גדול. שאינו נתפס בחוש השמע. ואין בו טעם כלל מאי שנא הא מהא. ותי"ט הוסיף טלאי ע"ג טלאי. שיש בו לת"ח גנאי. גם סיפא דמתני' הוקשה להם ולכל אדם. דהא חזינן דלאו הכי הוא. ולא ידענא מאי קמתרצי לה ד"ח ותי"ט דהא בכל פטומי מילי ממולייתא. קושיא בדוכתה קיימא. דאנן לא תנן הכי. אלא סופו לקיימה מעושר. והלא ריפו שבר על תקלה. אטו מתניתין משבשתא ובדותא היא. איברא הוה להו למימר בה מרגניתא. דקושיא חדא מתרצא חברתה. דמשו"ה לא תנן כל העוסק כו'. דהעוסק אינו מובטח בכך. כמו שאנו רואים מעשים בכל יום. וטעמא ודאי כמו שאמרו. עהיפ כי העושק א"ת העושק. אלא העסק. כדי שלא יתבטלו ת"ח מתלמודם. ולכן התענו ג"כ אנשי כנה"ג. על כל העוסקים במלאכת שמים. שלא יתעשרו. מטעם זה. אבל המקיים התורה ושומר מצותיה מתוך דוחק. ואינו מבטלה בטענת אונס ועניות. המעבירים את האדם על דעת קונו. הוא אשר דיבר ממנו התנא (ודלא כפירוש רע"ב) שסופו לקיימה מעושר. והכי נמי דייק לישנא דסיפא דקאמר מעוני. מחמת עוני ודאי. ותנא דווקנא הוא. כולה ניחא טובא בס"ד. והשתא דאתינן להכי אתי שפיר נמי דלא תקשי הא תנינן לעיל ספ"ב שמ"ש של צדיקים לע"ל. כי זה אינו שכר עצמי של מצוה. אלא כמו ששנינו רפ"ב ששכר מצוה מצוה ע"ש. ובמ"ש שילהי מכלתין בס"ד. כן הוא הדבר הזה. שע"י העושר זוכה למצות הרבה. וגם אותה המצוה עצמה שאחז בה בעיניו מתקיימת בידו עצהי"ט ומשובח מתוך עושר מה שלא השיגה ידו בעיניו. ד"מ אם היה מביא קרבנו עשירית האיפה. עכשיו יביא שור פטום. ואם היה קונה אתרוג כזית וכביצה. מעתה יזכה לקנותו במנה מן המהודר שבמינו. ככה בכל המצות זוכה ע"י העושר לקיימן מן המובחר. ואצ"ל מצות צדקה וג"ח שאם קיימן גם מתוך עוני. מזכין אותו לקיימן בשפע רב: 
+
+<b>סופו לקיימה מעושר. </b>אע"ג דכבר תריצנא למתני' בגוונא שפירא. ועלתה ארוכה למחלת הקושיא העצומה. הנופלת במאמר זה שנראה מתנגד לאמת ולפום מאי דפרישית אתיא שפיר אפי' אליבא דשטת המפרשים גופייהו. דלא הוו צריכי למטרח ומהדר משינויי דחיקי וק"ל. אכתי אית גבן תושונויא אחרינא דסליק נמי שפיר. דהא דתנן סופו לקיימה מעושר. היינו העשירות הגמור. שהיא מדת ההסתפקות כדתנן ריש פרקין. איזהו עשיר השמח בחלקו. וה"ק תנא דידן הכא נמי. כל המקיים את התורה מעוני. ר"ל עניות המוחלטת שאין עני אלא מדעת. והוא מכת אשר לא ידעו שבעה. כי עיני האדם כזה לא תשבענה. ועליו נאמר כל ימי עני רעים (אע"פ שיש לו ממון הרבה) כי לעולם הוא בצער ובדאגה על ממונו. ומתאוה להרבות לאלו. וזה הוא טבע לאדם מתולדה. לפי מזגו המחייב בנטייתו למדה זו ביותר (עיין חלון צורי) ולכן איש אשר אלה לו. כבד ממנו הדבר לקיים התורה מעוני. ומרוב עבודה בעסקי ממונו. כי כל ימיו מכאובים וחליו וקצף. אבל האדם מכל מקום בעל בחירה. לכן אם נתגבר על טבעו. והכריחו לקיים התורה על כל פנים. עם עניות טבעו הרע והמקולקל מראשיתו ותולדתו לפיכך תחלתו מר. אמנם סופו מתוק. כי ודאי בדידיה תליא. שאם ירצה יכוף טבעו העני ודל. ויעשהו עשיר שמח בחלקו וגורלו. אם רב אם מעט. טוב מעט לצדיק באופן שיזכה לקיים התורה. מתוך עושר גמור שמחה וטוב לבב. תחת אשר קיימה מתחלה ברוע לבב. על כרחו נגד טבעו הראשון. הבטיחו שיוכל לנצח טבעו בודאי. ויזכה למעלה זו היקרה מפנינים. ולא יחשוב אדם שלא יוכל לשנות הטבע. כי ההרגל טבע שני. וזכות התורה מסייע. והרי זה יפה אף נעים. אמת לאמתו. עם שגם דרך ראשון טוב ויפה ואמיתי. אעפ"כ יפה כח זה התירוץ השני. ליישב מה שלפעמים אנו רואים. יש צדיק אובד בצדקו (ואצ"ל מענין איוב שהיה נסיון. ושב לקדמותו) אע"פ שאינו מצוי כך. אך על כל פנים מרוצה הוא ושמח ברצועת המוסר שנפלה בחלקו. כמ"ש חסד ומשפט אשירה. וכן אמר עוד על דרך זה חבלים נפלו לי בנעימים אף נחלת שפרה. הילכך בין בקיום מצות התורה בין בעסק למודה. בטוח הוא להתעשר בסופו. במדת העשירות האמתית: 
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>והוי שפל רוח. </b>שלא תזוח דעתך עליך מחמת למוד תורה הרבה. כענין שאירע לרשב"א. כשבא מבית רבו ממגדל עדר. לכך סמכו ענין לעסק התורה. אבל ענין השפלות הוא בכל דבר. כך נראה לי נכון יותר בס"ד:  
+<b>בטלים הרבה. </b>לפירוש שני דרע"ב מדויק יותר תיבת כנגדך:  
+<b>ואם עמלת כו'. </b>נדחק הרע"ב בחנם. כי לא היה צריך לכך. לחדש דבר מעתה. ולחלק יצא בין תשלום פורענות ע"י שליח. ובין גמול הטוב ע"י הקב"ה בעצמו. מה שלא שמענו עד כה בשום מקום. כי אם בשלשה דברים שלא נמסרו ביד שליח. אכן באאע"ה מצינו. מה שעשה למלאכים בעצמו. פרע הקב"ה לבניו בעצמו. ולא נשמע כזה לזולתו. וא"כ כל המצות אדם עושה אותן בעצמו ובודאי הקב"ה נאמן לשלם שכר. בין ע"י עצמו. בין ע"י שליח. גם במדת פורענות לפעמים נפרע בעצמו. כמ"ש במצרים ובסנחריב וזולת הרבה ואין להאריך בכך. על כן ודאי אין זה ההפרש העצמי. בין מדה טובה למדת פורענות. ומה לנו ולדוחק והרי החילוק מבואר היטב בלשון התנא. באמרו שכר הרבה. והוא ת"ק פעמים יותר. כמ"ש במקום אחר. משא"כ במדת פורענות. שאינו מוסיף על המדה. אלא מדה במדה בשוה. ואמנם יש לדקדק. מאי קמ"ל תנא דיש שכר הרבה. אטו עד האידנא לא ידעינן הא. שאין הקב"ה מקפח שכר. כמדומה אני שרצה לרמוז ג"כ דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא. כלומר ואל תדאג אם אינך מקבל שכרך מיד. לא תהא לך למפח נפש ומחלת לב בתוחלת ממושכה. כי ארוכה היא ובכלל ברכה. שמתוך כך נושא השכר פירות הרבה. לפי רוב הזמן הנמשך בהמתנה. ובזה מיושב ג"כ יתור נפיש מלת לו. שהיה מספיק לומר יש שכר הרבה. אלא י"ל אע"פ שהשכר שמור הוא אצלו. בטוח הוא לך לשלם במיטב ובשפע רב. והרי זה טוב. ויש לי לומר בו עוד דרך אחר יפה. על פי מה שנשאל ונחקור. מדוע באמת תהא מדה טובה יתרה הרבה כל כך. ולא דיה השכר הפשוט והשוה לערך המצוה. הלא אף זה חסד חנם הוא (עמ"ש בס"ד פ"ק מ"ג) אבל הענין הוא נודע ליודעי חן. כי נר המצוה האחת מדליק נרות הרבה למעלה. וגורם תוספת שפע ברכה והארה גדולה בעליונים. וכל העולמות שמחים על ידי האדם שמכשיר מעשיו. ולכן אמרו רז"ל אדם מקדש עצמו מעט. מקדשין אותו הרבה. לפי שבמעשיו קנה לו אוהבים רבים. ולכן אפילו כשבא ליטהר מסייעין אותו. וכן אמרו שהצדיקים מוסיפין גבורה בפמליא של מעלה. וזהו ג"כ לדעתי מה ששנינו ששכר מצוה. מצוה. שכך מתחייב מתוספת הקדושה שנתרבה מכחו. עד ששלהבת יה (הדולק בנר מצוה) עולה מאליה. ומספיקין בידו לקיים עוד מצות. ולפי שהרוויח והשביח הרבה למעלה. כן ראוי ומחויב הדבר שיתרבה שכרו כמו כן. וכך היא המדה ישרה. וזהו שאמר התנא מכוון מאד. יש לו שכר הרבה. פירוש מפני שיש לו שכר הרבה על ידך. לכן בדין הוא ליתן לך ג"כ. עוד אני אומר לפי דרך זה. שלא כוון התנא לשכר העוה"ב בעצם. אלא על שכר מצוה מצוה נתכוון. שהרי יש בזה שכר הרבה ודאי. שבח דממילא וממילא יזכה לרב טוב הצפון. וא"ת לפי דרך זה יקשה. הלא שנינו גם שכר עבירה עבירה. אי הכי מאי בינייהו. הא לא קשיא. דכבר אמרו רז"ל עבירה שעושה פירות. היא שיש לה פירות. ולא עבירה שאין עושה. פירות (ועל כרחך צריך לומר כן. דאי לאו הכי קשיין אהדדי. כמש"ל בס"ד מ"ב דפרקין) אבל המצוה איזו שהיא לעולם עושה פירות. זהו ההפרש המיוחד בבחינת ערך התשלומין בין מדה טובה להפכה. ולפי דרכנו למדנו. שעל כל פנים גרסת <b>יש לו שכר</b>. ישרה היא ודאי:  
+
+Mishnah 11
+
+<b>תשובה ומע"ט כתריס. </b>כההיא דתנן פ"ב דסוטה יש זכות תולה שנה אחת. ויש זכות תולה שתי שנים. ויש שלש. ואע"ג דפליגי התם תנאי. משום דא"כ אתה מוציא ש"ר על המים כו'. אבל בעלמא. מודו כולא עלמא דמהני זכות לתלות ולפשר ולבטל גזרת העונש. הכל לפי ענין האדם וגודל זכותו. ולפי חומר העון. והנה כמה מקראות לעדים. כי לא זו בלבד התשובה שתולה. אף לחטאים הקשים והכבדים מנשוא כענין אחאב ומנשה. אלא גם בלי תשובה הועילו הזכיות לעבוד ע"א. כענין יהוא וזולתו. דאמרו חכמים פ' הדר תלמיד היה לו לר"א שנתחייב שרפה. ואמרו הניחו לו אדם גדול שמש. ולא סוף דבר זכות מע"ט שקדמו מועילים ומצילים מן הפורענות. אלא גם בסוף. כמ"ש חז"ל אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות (עמ"ש בס"ד שילהי פרקין) הילכך פירושו של ר"מ בזה. אינו לצורך כלל. גם אינו נראה. משום דאי הכי הוה ליה לאקדומי מע"ט. שהם בתחלת הענין. אע"פ שמד"ש נדחק לעיולי פילא בקופא דמחטא. אינו כלום. כי ממשפט הסדר הוא להקדים לעולם הכולל ומחויב. והמוקדם בענין. על הפרטי המקרי והמאוחר בענינו. עם היות לו איזה חשיבות. אבל האמת הברור כמ"ש בס"ד דבמע"ט דומיא דתשובה איירי. שבאין על חטא. ולפיכך בהכרח להקדים התשובה. כי מע"ט בלא תשובה אינם כתריס.. כמש"ל בסוף פרקין. אע"פ שמצינו לפעמים יועילו ויגינו זמן מה. כמ"ש ביהוא. אבל אינן כתריס להגין ודאי. כ"ש שלא יועילו ולא יצילו לבטל הגזרה מכל וכל. אם לא שקדמה תשובה. כי אז יצטרפו רבוי מע"ט לחשבון גדול להפר גזר דין לגמרי. כתריס זו שמסלקת כלי המשחית שלא יוכלו להזיק:  
+<b>בפני הפורענות. </b>המפרשים איש לדרכו פנו בדוחקים ליישב מה שיקשה על משנתנו. ממ"ש חז"ל יסורין ממרקין. ותי"ט במ"כ עשה טלאי ע"ג טלאי. לפרש פורענות על מקרים ורעות המתרגשות והכריח זה מחמת פירוש ר"מ. וכבר הראית לדעת. דפירוש ר"מ גופיה לאו מילתא היא. ולא כיפי תלי לה. ותו דהא ודאי מאי דחדית תי"ט לפלוגי בין פורענות על חטא. ובין מקרי הרעות ההווים בעולם. בורכא ובדותא היא. דהא אליבא דמ"ד אין יסורין בלא חטא. אמרה. אי הכי אטו לא כל דכן הוא. אם אין יסורין ליחיד בלא חטא. לרבים עאכ"ו. ואם גרמו החטאים להתרגש הרעות. אז לא תועיל לצדיק צדקתו על פי הרוב. כמו שאמרו כיון שנתנה רשות כו'. וזהו מפני שאמרו העולם נידון אחר רובו. ולפיכך יראה היחיד עצמו חציו זכאי. חציו חייב. עשה מצוה. אשריו שהכריע עצמו וכל העולם כולו לזכות. מכלל שאם לא הכריעו הזכיות. כל צדקותיו לא תזכרנה ליחיד. למלטו מן הפורענות. ולא זו בלבד. אלא שעל פי הרוב הצדיקים סובלים עונות הדור כמ"ש במקומות רבים על כן יטול מה שחדש על החדשים אנו בושים. אמנם יש אתנו מקום מרווח בעז"ה. שלא תחול הקושיא כלל. והוא קצת תימה על המפרשים שלא שיערו. שאין כל היסורין שוין כמו שאין כל העונות שוין. אטו כולהו בחדא מחתא מחתינהו. דאיכא עבירות חמורות. דלא סגי להו בלא יסורין. ובהכי מיירי ההיא דפב"ב. דאר"א אין יסורין בלא עון. וזה בהפך מדעת ד"ח רבו של תי"ט. דהא עון. מזיד הוי. וכ"כ תו' שם בהדיא. והיינו דקאי התם אקרא דופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם ונגעים יסורין מכוערים הם. (והא דאמרינן ארבעה מראות הללו. אינן אלא מזבח כפרה. אי בעית אימא היינו נמי מזבח כפרה. ואב"א הא לן והא להו. כדשנינן ריש ברכות) אבל יסורין קלין באין אף על השוגג. כדאמרינן בכמה דוכתי. והיינו טעמא דאשם תלוי. כדי להגין מן היסורין. ובכהאי גוונא מהני נמי תשובה ומע"ט. להציל מיסורין קלין. הבאין גם על השוגג. וההיא דבתרא דיומא דאייתי תי"ט. ודאי שאני דבמזיד ובחמורות עסקינן פשיטא דלא אפשר בלי מירוק יסורין קשים כמות. העומדים במקום מיתה. וכל זה ברור בס"ד. באופן שלא נשאר ריח קושיא וסתירה בין הסוגיות. ונתיישבו כולן בריוח. והואיל ואתא לידן נימא בה מילתא. ליישב ג"כ מה שנתקשו תו' וכל המפרשים. בהא דמסיק תלמודא. ש"מ ויש יסורין בלא עון. אע"ג דלא אתותב ר"א בהא. איברא בס"ד הכי חזי לן דלא קשיא מידי. אבל דבר מוכרח הוא. ושפיר קאמ' תלמוד'. הא בהא תליא. דאי איתא דיש מיתה בלא חטא. א"כ על כרחך צ"ל כמ"ד ריש ברכות. נגעים ובנים אינן אלא יסורין של אהבה. לפי זה אם לפעמים מתו בנים בחיי אבותיהם בלא חטא. משום דיש מיתה בלא חטא קשיא טובא. דלקתה שורת הדין על כל פנים. כיון דאמרת אין יסורין בלא עון. והרי באופן זה לא לבד יש מיתה בלא חטא. אלא יש גם יסורין בלא עון. כי אין יסורין גדולים מהם. לאבות שקוברים בניהם. ותרתי לא עבדי להמית בלי חטא. ולייסר גם בלי עון ואין לומר דאם לא חטאו אבות אין הכי נמי שאין בניהם מתים בחייהם. דהא ודאי לאו הכי הוא. ותו דקשיא הא דתניא. הקובר את בניו שהוא בן עוה"ב אלא מאי אית לך למימר. השתא דאתית להכי. דודאי יש מיתה בלא חטא. על כרחך לומר דאיכא נמי יסורין בלא עון. שאם לא כן. לא ימותו בני צדיקים בחייהם לעולם. והא חזינן דמתו. וכדמסקינן בדהוו ליה ומתו. הוו להו יסורין של אהבה הרי הדבר ברור. שכמו שיש מיתה בלא חטא. כך יש יסורין בלא עון. דחדא מילתא היא. ולא תקשי לך נמי הא. היכא ס"ד אין מיתה בלא חטא. א"כ הילדים שלא חטאו. ומתים בכל זמן. מאי עבדת להו (ואין לך עסק בנסתרות וסוד הגלגול שאין עסקינו כאן כי אם בנגלות לנו ופשוטי הענינים) דהא ודאי בעון אבותם מות ימותו. כל עוד שאינן בני עונשין. ובכן הכל עולה כהוגן:  
+<b>כל כנסיה שהיא לש"ש כו'. </b>לשואל שישאל ויקשה על זה משתי הכתות החולקות עלינו. שגברו מאד על פני הארץ. ומלאו פני האדמה בכל פנות חלקיה. גדלו והצציחו כנסיותיהם. ונתקיימו שנים רבות. ועדיין הולכות ומתחזקות לכבוש הארץ לפניהם. ולמשול מים עד ים. ואי אפשר שיצדקו יחדו. בהיות כל אחת חלוקה על חברתה. ושתיהן חולקות עלינו מלבד שעדיין נמצאות אומות גדולות ועצומות ישנות וקדומות. שאינן מודות לשלשתנו. והם מפוזרים בשלשת חלקי העולם. ועומדים בשלוה גדולה והצלחה עצומה בהשקט ובבטחה ומהן ודאי אין ראיה. כי חלק ה' אותם על פני הארץ תחת השמים בהנחל עליון גוים וגו' יצב גבולות עמים. ופשיטא לא דבר התנא מכנסיות שאין להם חלק עמנו. אך באלו האמונות החדשות ודתיהם שונות. אשר יצאו מאתנו ובנו במותיהם על יסודי דתנו האלהית וכל אחת מכחשת חברתה. הלא בהכרח אחת מהנה בלתי אמתית. וימשך מזה לכאורה שתהא כנסתם שלא לשם שמים. ואיך קורא אני אליהם יעמדו יחדו. שהרי הן קיימות מאז ועד עתה. ועם שלא קצב התנא זמן מתי יקרא סוף דבר בענין זה. אין סברא שנתכוון לסופו של עולם. שזה כמרחיק עדיו. גם אז אף שמים וארץ לא יתקיימו. כולם כבגד יבלו. נשיב אל תתמה על החפץ. כי גבוה מעל גבוה שומר את הדבר. אלקים חשבה לטובה (מלבד שאין דבר התנא באומות שלמות. שאינן בכלל כנסיות) כי לפי הנראה פשוט. אין כאן נגוד למשנתנו זאת. כי בערך או"ה אשר היו לפניהם שלא הכירו את ה'. וכפרו בעיקר ועבדו עץ ואבן. ולא ידעו אלוה בעל יכולת מוחלט בעולם. ולא שכר ועונש וגמול עוה"ב. תקרא כנסתם גם היא לש"ש. לפרסם האלהות בעמים ובמרחקים. זכרוהו. להודיע שיש שליט בשמים ובארץ. מושל ומשגיח משכיר ומעניש (על העברות המפורסמות לפחות. וקבלו עליהן רובן של שבע מצות. מלבד הרבה מדות טובות שאשרו וקיימו על עצמן) מנבא את בני האדם הטובים והישרים אשר התקדשו למדי. ונותן על ידיהם חוקים ומשפטים צדיקים להתנהג על פיהם. וכהנה רבות עמהם משרשי האמונה אשר קבלו מאתנו. ונתוודעו על ידם דברים יקרים הללו. שהם חפצי שמים. ודאי באיים הרחוקים ובאפסי ארץ. על כן נתקיים בידם דבר כנסתם עד עתה כי נתנו כבוד לה' אלהי ישראל ולתורתו. והודיעו כבודו בגוים אשר לא ידעוהו ולא שמעו את שמעו. לפיכך לא יקופח שכר כוונתם הטובה לשמים ורחמנא לבא בעי. ושתי המשפחות אשר בחר ה' להכניע עמים רבים להביאם בעול האמונות והדעות ההכרחיות לישוב העולם ותקון והקבוץ המדיני. לא הביאו צואריהם בעול תורה שלא קבלוה אבותיהם כי לא עמדה רגליהם על הר סיני ולא נצטוו עליה (גם לא היו עבדים במצרים. ע"כ לא נתחייבו בתרי"ג מצות) ואם משתפים שם שמים וד"א. לא במרד עשו כן. מנהג אבותיהם בידיהם. וכבר אמרו רז"ל שלא נצטוו ב"נ על השתוף. גם יצאה מהם טובה גדולה לפליטת בית ישראל הנמצאה. כי אלולי הם כבר כלתה חררה ואבדה תקותנו בין האומות השונאות את ישראל מחמת קנאת הדת. לולי ה' שהיה לנו והקים חכמי אדום וישמעאלים המלמדים זכות עלינו בכל דור. מחמת שתוף התורה האלהית אחת היא להם. שבנו עליה מבצריהם ואף ע"פ שכמה וכמה מהטפשים עמדו עלינו לכלותינו וחשבו לבלענו חיים גם טרפו רבים מאתנו בעלילות שקר. נגד זה עמדו פקחים שבהם כאריות נגד כל הקמים עלינו לרעה. בפרט חכמי נוצרים החוקרים תמיד אחר האמת. מצאו שאין עלינו אשם. בהיותנו מתחזקים לשמור ולהחזיק תורת אלהינו בידינו. על כן היו למחסה לנו. ותחשב להם לצדקה. ואחז"ל או בטולך או בטולא דבר עשו <small>[ודע וראה כי חכמי הנוצרים הפקחים לא לבד שחוקרין ודורשין בתור' שבכתב ומפרסמין כבודה בכל העולם הרימו לה דגל. אכן גם לתורה שבע"פ היו למגן ומחסה עמוד נכון למועדי רגל. כי בעת שחשבו אנשים רעים וחטאים משלנו. לכלות התלמוד ולאבדו מן העולם קחו פרקליטין טובים משלהם והצילוהו. כמ"ש בס' החיים. וז"ל. ושמעתי מזקני הארץ כי בימים שעברו עמדו איזה רשעי עמינו ושלחו ידם ולשונם בכלי חמדה זו (התלמוד) וחשבו לתת אותו לשריפת אש. מפני לעג הדברים התמוהים שנמצא בו לפי מעוט שכלם. וכמעט שגמרו מזמת' הרעה. עד שהעיר ה' רוח חכם נוצרי אחד שעמד בפני השרים והעמים ולמד זכות על הספר הקדוש באמרו שהאגדות התמוהות שנמצאו בו. הן דוגמ' העשבים המרים והסמים הממיתים שנמצאו בחנויות הרוכלים עם שאר בשמים ראש. שגם הם לתולעת גדול לרפואות האדם כמ"ש שלמה המע"ה חבורות פצע תמרוק ברע. שפירושו שכל דבר רע כמו פצע וחבורה. אין למרוק אותו ולגרשו רק ע"י רע כמוהו. רק שאין מוכרין דברים הללו אלא לרופאים המומחים לרבים. שיודעי' להשתמש בהם במקום הראוי. כך כל מליצות חכמים ז"ל וחידותם הן ליודעים ח"ן. והן ג"כ מות ומכשול לכסילים ההולכים בחושך. והיטיבו דברי החכם הנוצרי הזה המליץ טוב בעיני המלך והשרים. ויצאו המלשינים בפחי נפש. ע"כ. (וכוון באמת בטענה זאת למה שאמרו החכמים האלהיים בעצמם. שהמשילו גם התורה בכללה לסם חיים ולסם מות. כמ"ש למאן דזכי סמא דחיי. ולמאן דלא זכי סמא דמותא. וכן יפה אמר שהרע. אין לא מירוק אלא ע"י רע. שכן אמרו חז"ל ברא הקב"ה זבוב לצרעה יתוש לנחש נחש למפפית. וכן נודע בשחין רע ר"ל. שאין לו תקנה אלא בכסף חי. שהוא הסם מות הגדול והחזק. והיודעים למתקו ולתקנו עושים ממנו מרפא עצום. לחליים רעים מאד) אמנם רבים מחכמי נוצרים הפליגו מעומק חכמת רז"ל באגדות. שנהגו דרכי חכמי קדם לדבר בחידות ולעגו על היהודים המאוחרי' שמבזים דברי קדמוניהם. אוי לאותה בושה וכלימה. וכמה חכמים מהם היו מליצים טובים לישראל ולאמונתם ולתלמוד תורתם. ביחוד פפא דרומא גריגוריוס ותלמידו אגוסטין וסיקסטוס ויושטינוס רייכלינוס בערנהרדוס ותולתם רבים שהצילו את ישראל מפחים שטמנו הצוררים להם ובטלו במה שמדות. ועוד צא ובחון מעשה ה' הגדול אשר עשה עמנו להפליא בגלותנו הזה שכמעט נשתכחה חורה אלולי שרים רבים וגדולים מהנוצרים שנתנו לכסף מוצא. וקבעו בדפוס כל ספרי הקודש הנמצאים בידינו ממקרא משנה גמרה מדרשים פוסקים ס' דקדוק ס' קבלה ס' מוסר. שו"ת. סד"ה דברי חכמה חידה ומליצה ושיר ובטבע ושאר החכמות. ובכלל כל החבורים הראשיים. הם שהוציאום לאור עולם בתכלית היופי. ולולי זאת לא היתה יד אחד מאלף משגת אל אחד מהספרים הקדושים והחבורים היקרים ע"כ בודאי חייבים אנו להם תשואת חן. ושבח להי"ת כי למחיה שלחם ה' לפנינו. ודי בזו בכאן:]</small> אך המשפחה הרעה אשר יצאה מכללנו. המה הקראי' וצדוקי' ובייתוסי' שחלקו על התורה שבע"פ שנתחייבו בה אבותיהם. ולא עשו אלא לפרוק מהם עול תורה שנשתעבדו בה ובאו עמה בברית וקיימו וקבלו האבות עליהם ועל זרעם. וקם דור אחר ונשאו ידם בה'. ומרדו במורי התורה והלכו בשרירות לבם. לבארה איש כישר בעיניו. והעיזו פניהם להשתמש בכתרה של תורה ולפרוץ חומת גדרה להרוס כל בנינה ולקעקע הבירה. כי בפירוש הזהירה לשמוע אל השופטים אשר יהיו בימים ההם. וגמרה דין המערה למות במיתה חמורה. והם בעזות מצחם הנחושה. הרימו יד בתורה הקדושה לעקור ענפיה ולשרשה. עם היותם אומרים שהם מאנשיה. עליהם נאמר ולרשע א"א מה לך לספר חוקי. על כן היו לשמה הלוך וחסור. בכל אשר יצאו. יד ה' היתה בם להומם ולאבדם לא הצליחו לעשות פרי להרבות קהלם. שלא תתקיים כנסתם ולא תתפשט צרעתם באומה הקדושה. אף אם נשארו בם עוללות. להתעולל בהם וליקח מהם משל ושנינה. וכן הכת הארורה של שב"ץ אשר יצאה לתרבות רעה. פוסחים על שני הסעיפים לעבוד לבעל חדש. ולקרוא בשם ה'. עזבו מקור חיים את ה' לחצוב להם בורות נשברים להתיר להם עריות בפרהסיא. הלכו בשרירות לבם הזונה. ואל אלהים אחרים פונה. ספו תמו מן בלהות יכרית ה' להם ער ועונה. אף אם נשארו מעטים הנה והנה. והיה במחשך מעשיהם. מוכרחים להסתיר עצמם תחת אשר ברך ה' את עמו פרצו בארץ לארכה ולרחבה וידגו לרוב במקהלות ברכו ה'. כי גם בגלותם לא עזבם לכלות' ויט אליהם חסד להפרותם ולהרבותם. לפאר לרומם כנסיותם. ככה יוסיף ה' לברך את עמו השארית הנמצאה פליטת בית ישראל. עוד רד עם אל. ועם קדושים נאמן מאלהיו לא אלמן לעבדו לבדו. ככתוב כי ה' האלהים וגו' אין עוד. ולשמור מצותיו כל הימים. כאמור לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת ויאמן דברו הטוב עוד באחרית הימים. כי דבר אלהינו יקום לעולם. כאשר לא נגרע דבר מכל אשר יעד. את הכל בא. אם לרעה אם לטובה. עד יבוא עוד ויורה צדק לנו. לא סר ולא יסור צל השגחתו ית' מעל עם הקודש לשום להם שם ושארית. ולשוב להקים להם מטע לשם ולתפארת. ברוך האל הנאמן בכל דבריו וברוך אשר בחר בישראל לעם סגולה זרע אמת. והקים להם חכמים נאמנים. השואבים ממקור חיים. ולא הפיל מכל דבריהם ארצה. ומכאן תדע ותבחין שכל דבריהם האמת והצדק. ועתה חזקו ואמצו בני אל חי. אחינו פזירי הגולה. ואל ירפו ידכם. כי קרובה ישועת ה' ויש שכר לפעולתכם. המאמין אל יחיש. ה' בעתה יחישנה גמול האלהים הוא יבוא ויושעכם. ראו נא ודעו את אשר הגדיל לעשות עמכם. זה קרוב לאלפים שנה. אתם גולים בארץ לא לכם. ונתקיימה כנסתכם. כמה אומות קדומות נוראות עצומות אבד זכרם בטל סכוים נמחו מן העולם במשך זמן זה (וככה הצדוקים עם שבא"י היו רבים ועצומים בפני הבית. אחר גלות הארץ נמחה שמם כענן בוקר. כי אין רגלים לשקר) ואתם הדבקים בה' חיים וקיימים כולכם. ורב טוב לבית ישראל. אשר גמלם ה' ברחמיו ורוב חסדיו. ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו. ויהי להם למושיע בכל התלאות המוצאות אותנו בגלותם. ולא נסוג אחור לבנו. כי לא יטוש ה' את עמו ישוב ירחמנו. כקדם יחדש ימינו:  
+
+Mishnah 12
+
+<b>וכבוד חברך כמורא רבך. </b>מ"ש תוי"ט לתרץ דלא ילפי לה מקרא דכי תשא דקדים. ונדחק כמנהגו. שכח גם מ"ש רז"ל אף אהרן נצטרע. גם הכתוב מעיד ששניהם חטאו לו. ומה שנראה לי בזה. משום דהתם השוה עצמו אהרן למשה בנבואה מוכח בהדיא דחברים שוים הם נחשבים באמת. וכדאמרינן נמי בעלמא. פעם מקדים משה. ופעם אהרן ללמדך ששניהם שקולים משא"כ במעשה עגל בודאי ירד ממעלתו באותה שעה. שהרי כמעט נתחייב כליה. ככתוב ובאהרן התאנף ה' מאד. ועוד יש להוכיח זה שהרי משה לא קראו שם אדוני. כי אמר לו מה עשה לך העם. ולא אמר לאדוני. והוא השיבו אל יחר אף אדוני. מזה נראה שעכ"פ בעת ההיא לא היה להם דין חברים. וחייב היה לקרותו אדוני. משא"כ במעשה דמרים שלא היה שם דבור ממשה לאהרן. והוא היה חושב עצמו שקול בנבואה כמוהו. והרי זה נכון: 
+
+
+Mishnah 13
+
+<b>ששגגת כו'. </b>מ"ש ריטב"א ששגגת תלמוד עולה זדון לרב. כך מצינו מפורש פ' לא יחפור בענין יואב עם רבו. דשלף ספסירא בעי למקטליה. משום דקאי ליה בארור עושה מלאכת ה' רמיה. ש"מ בהדיא דחייב מיתה היה. אע"ג דבודאי אין דינו מסור לב"ד להרגו. יואב שר הצבא דין מלך היה לו. בדבר הנוגע למלכות ולכל ישראל. שיש לו להרוג בחרב. משום דינא דמלכותא. ועכ"פ הרי הוא ארור לשמים כמזיד גמור. אלא שצריך עיון. דהא קרא במזיד ממש משתעי. דכתיב רמיה. שוגג מנלן. וי"ל אע"פ שהתלמיד שגג במעשה הרב מזיד הוא במה שלמדהו. שלא כהוגן. מה נפשך אם ידע והכיר בטעות התלמיד והניחו בטעותו. אין לך רמאות גדול מזה. ואם לא הכיר בו מחמת עצלות ומיעוט השגחה על תלמידו. הרי הוא ג"כ עושה מלאכת ה' ברמיה ודאי. וחבר א"צ התראה. ועיין פ"ק מי"ג במש"א חכמים הזהרו בדבריכם. דבודאי חטא התלמיד שבא לו בסבת למוד רבו. רבו חייב בו. אחד שוגג ואחד מזיד בח"ה שנמשך ממנו. ואפי' בתלמיד שאינו הגון ועושה במזיד. ולא גרם לו רבו. מ"מ אינו נצול מקללה. כמ"ש בשילהי יומא תלמיד שדרכיו מקולקלים מה הבריות אומרות אוי לו לרבו שלמדו חכמה. ובמי שאינו יודע ומלמד בטעות. ודאי לא איירי תנא. אטו בשופטני עסקינן. וההיא דרביה דיואב נמי בפושע בהשגחה קמיירי. דאל"ה מאי הוה ליה למיעבד. וכן פירשו שם. עם שאינו מוכרח כל כך (מ"ש רע"ב שיהא למודך כו'. ור"ל שידקדק בטעמי משנה לעמוד על בוריה והוא עיון הגמרא. ואתיא כי הא דספ"ב דמציעא ומסיק תלמודא והיינו דתנן והוי זהיר בשגגת תלמוד. לכן ודאי גרסת תלמוד עיקר): 
+
+
+Mishnah 14
+
+<b>הוי גולה. </b>איתא בגמרא פרק חבית שר' נהוראי כנגד עצמו אמר כן. לפי שנמשך אחר מקום עשרת השבטים שאינן בני תורה. ואתעקר תלמודיה. זהו שאמר וא"ת שהיא תבוא אחריך מכל מקום. כי הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו. דכתיב וחי. דהיינו דוקא בגולה שוגג. על כן הוצרכו חבריו של ר"נ לבקש רחמים עליו. שיחזור לו תלמודו. היינו דקאמר שחבריך יקיימוה בידך. עוד יש לפרש וא"ת שתבוא אחריך. כלפי תלמיד אמר. שלא יחשוב שאינו צריך לחזור אחר רב שילמדנו שלא במקומו. כי מעצמו יבוא הרב לכאן. כדאשכחן ברב שילהי יומא. דעבד ליה ר"ח מילתא. כי היכי דליחות ולגמר אורייתא בבבל. לזה אמר אל תבטח בכך. כי מכל מקום לא יתקיים תלמודך בידך בלי חברים. עי"ל ד"א טוב וישר. עפמ"ש פ"ק דמנחות (דז"א) באבימי דאתעקר ליה גמריה. ואזל גבי ר"ח לאדכוריה. ומקשי תלמודא ולשלח וליתי לגביה. דאבימי הוה רביה דר"ח. ומשני הכי מסתייעא מילתא טפי. משום יגעת ומצאת. וזהו שרצה התנא להשמיענו בכאן שאפי' הרב ששנה לתלמידו. ושוב שכח תלמודו. ורוצה שיזכירנו תלמודו. טוב שילך הרב אצל התלמיד. אע"פ שהוא למדהו כבר. הוא שאמר א"ת שהיא תבוא אחריך: 
+
+<b>ואל בינתך אל תשען. </b>ר"ל אע"פ שרוח מבינתך אצלת עליו. אל תסמוך על זה לומר בדין הוא שילך אחריך. מי שקבל הבינה ממך. עי"ל על פי אותה שאמרו. הרב שגלה. מגלין ישיבתו עמו. זהו שאמר הוי גולה למקום תורה. וא"ת אגלה למקום שארצה. הלא עכ"פ היא תבוא אחרי. שהרי רב אני ומוכרחת ישיבתי לגלות אחרי. לזה אמר ואל בינתך א"ת אע"פ שאתה גדול בתורה. ורבים צריכים לך. אל תשען על זה. לא אמרו אלא במגלין אותו בעל כרחו. לא בבחירת עצמו: 
+
+
+Mishnah 15
+
+<b>לא מיסורי הצדיקים. </b>עתי"ט מש"כ. וצריך לסיים בה שלא נחזיק עצמנו לצדיקים. כדי שלא נתמה ונתרעם על אריכות גלותינו וכמו שמצינו אפי' בימי חכמי התלמוד. דא"ל אליהו לרס"ח אמריתו אמאי לא אתי משיחא. והא האידנא יו"כ הוא כו': 
+
+<b>הוי מקדים בשלום כל אדם. </b>לשון רע"ב אפי' לגוי. איברא לגוי חיובא הוא. כדאי' ספ"ה דגיטין: 
+
+<b>וא"ת ראש לשועלים. </b>כ' תי"ט יל"ד בשלמא אריות כו'. אבל שועלים שודאי יש חיות פחותות מהן ולמה המשיל בהן ע"כ. ולא הבינותי קושיא זו מה טיבה. דהא ודאי רבותא אשמעינן כה"ג. דאע"ג דשועלים הם ג"כ חיות גדולות גם בכח ובחכמה. עם שאין להם גבורה יתרה ועצומה. כמש"ל שנשיכתן נשיכת שועל. גם יש להם דריסה. ואין צריך לומר מן המפורסמים מחכמתם וערמתם. ולכן נבנו עליהם משלי שועלים. ולהיותם קרובים ומתדמים קצת לאריות בגבורת ערמתם (המשלמת חסרון כחם. שגם בה לוכדים החיות. ולשונם הרכה תשבר גרם. כארי כן ישבר החיות ועצמותיהם יגרם) לכן המשילם יחד. כי אם לא היו משתתפים בערך מה ולא יתייחסו במין כלל. ודאי לא היה מדמה בהם. ולא יתכן לומר זנב לאריות ולא ראש ליתושים ונמלים. שידמה דבור של הבל. אחר שאין להם יחוס זה עם זה כלל. ואין צורך להודיענו דבר כזה. שאפי' הפחותים שבבני אדם יודעים זה (ולכן אמרו ג"כ בדרך משל שועל בן ארי. כי לא נתכוונו להקטין מעלתו מאד ולהשפילה לדיוטא התחתונה. אלא על דרך פרס בן מנה. ומנה בן פרס. שנכנסים בסוג. ונבדלים בפחות ויתר. וק"ל) עם כל זה הרחיק מלהיות ראש עליהם. וטוב יותר אם יוכל להיות זנב לאריות. וק"ו לשאר חיות גרועות. ופחותות ממדרגת השועלים. שלא יחפוץ להשתרר עליהם. הלכך לא קשיא מידי. ולכאורה איכא למידק. וכי סלקא דעתין להיות דוקא ראש לאריות גברו. ומן הסתם האריות הם הראשים לשאר חיות. ואין עליהם ראש. תו איכא לדיוקי בה. סיפא לא אצטריכא לאו ממילא שמעת לה מרישא. דאם יהא זנב לאריות. מכלל שלא יניחנו וילך ויהא ראש לשועלים. אלא הכי פירושא. הוי זנב לאריות בתורה. ולא תחפוץ להשתרר כלל. כי העסק של צבור יהולל חכם. ואמר יהושע למשה על אלדד ומידד. הטל עליהם צרכי צבור והם כלים מאליהם. ור"ז יתיב בתעניתא כו'. דלא לימות ר"א. ונפלי עליה מילי דצבורא. מה יאמרו אליו זנבות השועלים הפונים זנב אל זנב ולפיד באמצע. כזנבות האודים העשנים ויתאבכו גאות עשן. מתגאים בטלית ת"ח שאינה שלהם ומתנשאים למלוך כהדיוטים קופצים בראש קל כאחד הצבים על העושק והמרוצה. יפוצו מעיינותיו של זב ומצורע חוצה. הלא יענו ישיבו אמרים. מסתמא פקח היה ר"ז בעניני עולם אחר. ולא פקח עין בעניני עולם שלנו מנת חלקנו. לו ידע שיש ריוח בדבר מה טוב חלקנו במתנות. מה נעים גורלנו בדורונות. וד"ת מעות קונות. ופסק מעות ממשפטים ועזבונות ושאר מסים קצובים ושאינם קצובים ודתיהם שונות. בדיני ממונות. ושכר בטלה דמוכח להו במילי דשמיא אסיא דמגן בעדו לכבוד עצמו דורש דמים. לספק בנים ובנות אל אחת הכהונות. והנם שוסים את הגרנות. כפרהדרין הללו וכמוכסים העומדים מאליהם נוסעים על הירידים רוכבים בקרונות. כמעשה ראשי שועלים הלכו בו בהר ציון המצוין בהלכה ששמם בעו"ה עת לפרוץ הי"ת יחיש עת לבנות. ואמר עוד וא"ת ראש מילתא באפי נפשה היא. שאפי' אי אפשר לך להיות זנב לאריות. שאינם נמצאים בזמנך ובמקומך. והגם שאמרו באתר דלית גבר תמן הוי גבר. ותנן נמי כה"ג במכלתין פ"ב במקום שאין אנשים כו'. מ"מ הזהיר שלא תהא ראש לשועלים. מחבלים כרם ה' צבאות. כי תהא נתפס בעונם. ולא תבחר לך מעלה כזאת שאינה אלא סכנה לנפש ופחותות ושפלות ג"כ. וזו יש ללמדה גם מפרשתו של יותם בן ירובעל. כמ"ש הלכו העצים למשוח עליהם מלך. וכל הענין. ואמר דוד המע"ה שנאתי קהל מרעים. ומ"ש השתדל להיות איש. ג"כ לא אמרו אלא במקום שאין איש ללמד תורה ולעשות צרכי צבור ולמחות בעוברי עבירה. אבל להשתרר במקום שועלים חובלים. לא קמיירי: 
+
+
+Mishnah 16
+
+<b>פרוזרור. </b>גי' ת"ק מדת מהלכו של עולם. וג' יתרים. כנגד ג' אותיות שדי. שאמר לעולמו די במדה זו. שנעלם של שדי הוא ת"ק. והוא גם מדת עץ החיים:
+<b> טרקלין.</b> גי' השמימה. כלומר התקן עצמך בעולמך. ותזכה לבוא אל השמים. ובדרך הנגלה י"ל פרוזדור. מלה מורכבת מן פרוז. לשון פרזות תשב. כמו פרוץ. מאין חומה וכותל. כך הוא האולם. ברוח רביעית פרוץ במלואו. וכן אמרו עולם לאכסדרה דומה. והיא האולם. דור הוא לשון דירה ומדור. טרקלין מורכב מן טרק בבא. טרוקו גלי. שהוא לשון סגירת דלת. ולין היא הדירה העשויה ללינה ביחוד. וע"כ היא סגורה בדלת ומנעול. מפחד בלילות. משא"כ האולם שעשוי לרוח היום. ובנמשל העוה"ז דומה למקום פרוץ ופתוח לעוברי"ם ושבי"ם ליכנס. ולצאת כחפצם. בלי מוחה (עמ"ש בס"ד בשערי חולדה) אבל עוה"ב דומה לטרקלין. סגור על איש ולא יפתח. עשיר ישכב ולא יאסף אבר אינו מותח:  
+
+Mishnah 17
+
+<b>יפה שעה אחת בתשובה. </b>מועיל לנשמה. להביאה אל הקורת רוח. ויפה שעה אחת של ק"ר בעוה"ב. ערב לנפש. מכל חיי העוה"ז. שכל עריבות תענוגי עוה"ז אחריתה שמחה תוגה. משא"כ באותו עולם שכולו טוב. לכן ודאי הוא התכלית המקוה מעולם המעשים והיגיעה. אבל הטוב התכליתי אי אפשר להשיגו כי אם באמצעות עולם הטורח הלז הקודם בזמן ובמעלת תועלת היוצאת ממנו באחרית. והיותו סבה לטוב ואושר האחרון. אך עוה"ב עם כל טובתו חשיבותו ויפיו בעצם המנוחה והשמחה. לא יפה הוא מאומה בענין קניית שלמות הנכסף. שמהנמנע להשיגו שם. אם לא הוקדם כאן. ובהעדרו יעדר עמו הטוב התכליתי. מעתה לא יקשה בעיניך זה המאמר. כמו שהוקשה לי בנעורי קודם שבאתי לכלל בינה. עוה"ב עיין מ"ש בס"ד ר"פ חלק. ובבית עולמים. ובבית ישראל: 
+
+
+Mishnah 18
+
+<b>בשעה שמתו מוטל לפניו. </b>דבר זה נוכל ללמוד מרעי איוב. שישבו אתו לארץ שבעת ימים. ואין דובר אליו דבר כי ראו כי גדל הכאב מאד. ומזה למדו גם רז"ל. שאין המנחמין רשאין לפתוח עד שיפתח האבל. הרי מזה נראה שגירסת רשב"ץ עיקר. ולק"מ משורה דתקנת חז"ל היא. ואז אין לו להתאנח באמת. אלא מצדיק עליו את הדין. כמ"ש כשעוסקין בהספד דכבוד רבים שאני. והתירו לו ג"כ לגלות עטיפתו מעל פניו. מפני הרבים הבאים לנחמו. ולעולם אימא ביחיד. לא ינחמהו בכל ימי אבלותו בעודו מתאנח. וגם אפי' הרבים לא ינחמוהו אף בימי אבלות. אם לא פתח האבל (כי לא מצינו שחלקו בכך. רק בפעם אחת אחר קבורה. דעבדי שורה וכמדומני שהיא לכבודו של מת) עצמו תחלה. אלא שבזה יש חילוק בין רבים. ליחיד. בענין זה. שבודאי יש לו לחוש לכבודן של רבים. ולפתוח. כדי שיהא להם פתחון פה לנחמו. וכדרך שמצינו בר"י שילהי מ"ק. אבל מעצמן לא יפתחו בתנחומין לעולם. לא יחיד ולא רבים. כל ימי אבלות. אע"פ שבאין אליו לנחמו. אם יראו שרוצה הוא בכך. שתיקתם יפה להם מדיבורם. ואמרו אגרא דבי טמיא שתיקותא. משא"כ אחר אבילות ובתוך שלשים. מנחם אותו כדרכו. לאחר שלשים מדבר עמו תנחומין מן הצד: 
+
+<b>בשעת קלקלתו. </b>עיין פי' רע"ב. ומוכרח הוא. כי אמנם אח לצרה יולד. לרחם ולנחם ממתים מחלד. וכן מצינו ברעי איוב כששמעו רעתו. ויועדו יחדיו לבוא לנוד לו ולנחמו. שזוהי ודאי חובת הריע והחבר הנאמן. ואמר איוב חנוני חנוני אתם רעי. ונרמז גם בס' משלי (סכ"ז) ובית. אחיך אל תבוא ביום אידך ויפורש ג"כ על תקלת החטא. שיסתיר עצמו. ולא יתראה בפני בני אדם. כשאירע לו דבר קלקלה. הנוגע עד הנפש. שמתבייש בו. (וצריך לנהוג נזיפה בעצמו כמש"ה נשכבה בבשתנו ותכסנו כלמתנו. והבושה מכפרת ואם אינו עושה כן. מוסיף חטא. ותחשב לו לחוצפא. כמ"ש ומצח אשה זונה היה לך מאנת הכלם) והוא מה שאירע ג"כ באדה"ר כי מפני חטאו כתבייש מלבוא ולהראות לפני בוראו כבתחלה. לפיכך ויתחבא האדם. ולכן גם חבירו ישמיט עצמו מלראותו בקלקלתו. כדי שלא לביישו. וכדרך שאסרו לעבור בפני ב"ח עני הידוע שאין לו מה לשלם. אך בקלקלת הגוף. אם אחזוהו חבלי עוני וירד מנכסיו ומכבודו. אז עם שהוא לא יבא בעת ההיא אצל חבירו להראות אליו ולזלזל עצמו כי כל אחי רש שנאוהו אף מרעהו רחקו ממנו. אבב בזיוני לא אחי ולא מרחמי (ועל דרך זה פירשנו הכתוב ובית אחיך א"ת ביום אידך. בעלית הבקור יע"ש) אבל הריע הטוב ודאי מוטל להמציא עצמו להראות פנים לרעו הקשה יום. ולדבר על לבו. ולהתחכם במה יוכל להועיל ולהיטיב למעט כאבו. ומ"ש עובדיה. וא"ת בשער עמי ביום אידם. בשונא דיבר. שלא יבוא לראות ולשמוח לאיד. כי שמח לאיד לא ינקה: 
+
+
+Mishnah 19
+
+<b>בנפול כו'. </b>אי תקשי לך והא כתיב ישמח צדיק כי חזה נקם. וכה"ג טובא בקראי. הא כה"ג אקשי המן למרדכי. ושנייה מרדכי ניהליה שפיר: 
+
+<b>והשיב מעליו אפו. </b>מעודי הוקשה לי כוונת הכתוב בזה. מה בא להזהיר. ובמאי עסקינן אי בישראל. אדרבה הכי עדיף שישוב אפו ממנו. ואי באו"ה וכמ"ש מרדכי. מ"מ מה צריך לאזהרה זו. אמנם לפמ"ש רע"ב. כבר נתיישב זה. וע"כ ממילא נמי שמע לה. ולא צריך לדיוקא דוהשיב. ובאמת הוא דקדוק עניות. כי ושב הוא פעל עומד ולא יתכן כאן לפי לשון הכתוב וק"ל. וי"ל אי בעית אימא בישראל משתעי קרא (וכי הא דאמרינן אקרא דל"ת חמור שונאך. ושור אויבך בשונא ישראל הכתוב מדבר. שרואה בו דבר ערוה שמצוה לשנאתו. והזהיר החכם שאעפ"כ אסור לשמוח לאידו. אלא יש להתפלל עליו שיטה הי"ת לבו אל הדרך הטובה והישרה. ויצילהו מעונש ומכל צרה. כי אסור לשנוא אותו בלבו. רק מעשיו ישנא וירחיקהו כל זמן שעומד במרדו. ואינו נותן לב לשוב מעול ידו. לפיכך ראוי הוא ליענש אם ישמח באידו. ויש לו לדאוג שישיב האף עליו. ואב"א אפי' באו"ה קאמר. ומרדכי דיחויא בעלמא קדחי להמן. כי לעולם אפי' בשונא או"ה יש לחוש אם יגדל עליו פיו ביום צרה. פן תהא פנקסו מתבקרת. וכענין שטענה מדה"ד על ישראל כשעבר בים צרה. מה נשתנו אלו מאלו שגם בהם עובדי עבודה זרה. והיו עומדים בצרה אם ראוים להנצל. כמ"ש חז"ל באגדה. וכן בשאר מקומות. ומצינו ביורם כשנצח למלך אדום והעלה בנו הבכור לעולה. ויהי קצף גדול על יורם ומחנהו ויסעו מעליו מפני שהיה גם הוא עובד ע"ז והיה מקום למדה"ד לקטרג שלא למלא תאותו לתת נקמתו באדום. וכל זה בישראל שאינו צדיק הרואה בשונאיו. שצריך לגור מפני האף. שישוב עליו בשמחתו לשאף. ונענש בעשא על אשר הכה את ירבעם. אע"פ שעשה רצון ה' בכך (ואצ"ל מנ"נ ושאר אומות שהרעו לישראל בשליחות המקום. כרשע ליום רעה. אח"כ נאבדו ונעקרו מן העולם. כמש"ה על הגוים השאננים אשר אני קצפתי מעט וגו' ואמר ישעיה קצפתי על עמי וגו' לא שמת להם רחמים) גם בצדיק מדת חסידות היא שלא לשמוח ברע אשר ימצא את אויבו אפי' מאו"ה אשר מעשה ידיו של הקב"ה הם ונשתבח איוב החסיד שבאו"ה אם אשמח בפיד משנאי. וזה דוקא בשונא שלא נתכוון למרוד בקונו. משא"כ בשונאו של מקום. כל הרע אויב בקודש טוב לצדיק לשמוח באבדו. עליו נאמר ישמח צדיק כי חזה נקם. וכה"א ובאבוד רשעים רנה. וכהנה רבות: 
+
+
+Mishnah 20
+
+
+
+Mishnah 21
+
+
+
+Mishnah 22
+
+<b>והמתים להחיות. </b>מ"ש תוי"ט של"א לחיות כו'. כי הטבע אינו מחייב התחיה כו'. כוון למ"ש איש חייט יהודי (לפני המלך אלפונשו כמ"ש בש"י) אבל הוא היטיב לדבר מהתי"ט. וז"ל שלא אמר התנא הילודים ימותו. והמתים יחיו מפני שהם אפשריים. לא מחוייבים בטבע. אבל מקרה הוא. הוכן להם ברצון השי"ת. ע"כ. השוה המיתה לתחיה. כי מקרה אחד הוא להם. מאת בעל הרצון. וזהו האמת. לכן אם יצדק תי"ט בראש דברו זה. סוף דברו אינו אמת. כי הטבע אינו מחייב מיתה לכל החיים. אף ע"פ שכך מרגלא בפומייהו דרבני פילוסופיא. מטעם שכל מורכב יפרד בהכרח. לפי גזרתם המשולחת. והוא אמנם שקר מוחלט אמרוהו בלי טעם וסבה מכרחת. ומוכחש גם מפשטי המקראות. כי לא נגזרה המיתה לאדם אלא בחטאו. וכן אמר המשורר. אני אמרתי אלהים אתם וגו'. עם שיש ליישב דברי תי"ט (בדוחק. כי לא היה לו לסתום. אלא לפרש דבריו) שר"ל הטבע מחייב מיתה לחיים. אחר שנתקלקל העולם בחטאו של אדה"ר. שהביא מיתה לעולם. כי מן אז והלאה נמסר ביד טבע מקולקל. כפי הראוי לחומר היסודות השפלים האלה. המתים בעצם. לפי דעת בני אדם. ובזה הדרך תרצתי מה שהוקשה לבעל ס' של"ה בשני מעשרה מאמרותיו (דמד"ב מספרו) וישבתי מה שדחה הוא. וז"ל כשנקנס אדם מיתה. למה נקנסו כל הדורות הבאים ממנו. כי לא יספיק הטעם של הפרדס. במה שנשמת אדם כולל כל הנשמות. כי המיתה אינה בעצם אלא על הגוף. ולהנשמה במקרה. ואין לומר שהענין הוא מאחר שנתלבש בכתנות עור ובשר. ותולדותיו כיוצא בו. אזי המיתה בטבע. משום שכל מורכב סופו להפרד. ומה שהיה ראוי להיות חי נצחי. זהו דוקא בכתנות אור באל"ף. כי זה לא יתיישב רק באו"ה. וכן בישראל כשהמיתה היא מצד החטא. או ע"פ הטבע כו'. אמנם אלו שארז"ל שמתו בעטיו של נחש. הדרא קושיא לדוכתא עכ"ל. והנה מ"ש שלא יספיק מ"ש הפרדס כו'. לפי שהמיתה אינה אלא לגוף בעצם כו'. ר"ל וכיון שהגוף הוא המת באמת לא הנשמה. א"כ עדיין יקשה. למה זה נקנס הגוף בסבת הנשמה (כי היא החוטאת בעצם) בעונש שאינו מגיע אלא לו. לא לה בעצם. טוביה חטא. זיגוד מינגד. יציבא בארעא (טמון בארץ חלבו) וגיורא (הנשמה שהיא כגר בארץ ועשתה הרע) בשמי שמיא קיימת וחיה. כלפי ליא. הנפש החוטאת היא תמות. והגוף חיה יחיה. או מות ימותו שניהם בשוה. ומדוע תתנשא הנשמה על הגוף בזה. הנה הטעמתי הקושיא במלח ותבלין והסברתי לה פנים. אמנם לפי מה שכתבתי בס"ד לעיל פ"ב מ"ז. עיקר עונש המיתה ודאי מגיע לנפש דוקא. וכמו שיורה הכתוב הנפש החוטאת וגו'. ושאר מקראות. כמו שזכרתי שם וזאת הנפש היא הגוף ממש. הוא הבל דגרמי (העצמות הם עיקר בנין הגוף) שזכרו חכמי האמת. וחומרא דק מאד. הוא אד העולה מחומר הארצי. שממנו נגבל גוף האדם. והוא המקבל מיתה בעצם. לא גוש העפר (שאינו סובל המיתה כי הוא חומר מת מעיקרו וטבעו. ואין לו חלק בחטא) גם לא הנשמה העליונה שהיא חלק אלוה ממעל. כי היא באמת לא חטאה מאומה. כמ"ש בס"ד בביאור מאמר ר"ש ד"פ המפלת (עיין מעמד ליום ראשון בבית אל שלנו) לכן ודאי אין חטא ולא מיתה כי אם בבחינת הנפש לבדה. וגם הנפש הזאת המתה בחטאה. לא תאבד במותה. כי המיתה אינה אלא מנוחת תנועתה. ושביתה מיגיעתה בעולם המעשה. אלא שהיתה צריכה לסבול יסורין וצער המיתה. בסבת החטאים הקלים. ולא תכרת אם לא בעבור כובד העונות והפשעים העצומים. מעתה סרה הקושיא מעיקרה. כי בודאי חטא אדם גרם מיתה לכל תולדותיו. מפני שכל הנשמות היו כלולות בו. ונשמות אלו כוללות גם כל הנפשות. כי סתם שם נשמה. סוג הוא. שבו נכללים נר"נ. ולכן גם הצדיקים שלא חטאו לגמרי. הוצרכו למות. מפני בחינת נפשם. שהיתה כלולה באדה"ר. עי"ל בדרך שדחה הרב החסיד ז"ל. והוא ע"פ דעת אנשי הפילוסופיא האומרים שהגוף המורכב. בהכרח יפרד בבוא זמנו הקצוב. וזה דוקא. אחר קלקול העולם. ניתן מקום לסברתם. אבל מתחלה נברא אדם על מנת שיהא חי וקים כטבע הנשמה בעצם והיה מקנה גם להגוף טבע הקיום נגד טבע ההפסד שנתחדש אחר החטא. ומה שלא יכלו למלט נפשם מיד שאול גם אותם שלא חטאו. לא חשך ממות נפשם. זהו מפני שאחר שאבד השורש כח הנצחיות בגוף נגד טבעו. שוב לא יכול לתת לענפיו כח שאינו נמצא בו. ותולדותיו לא נמצאו אלא מכחו. ולא נבראו נגד הטבע אלא נתהוו במנהג הטבעי. הוא בין עצומים יפריד לעת קצם. והענין הוא שהגוף המורכב מיסודות הארציים בטבעו הוא מת. שהרכבתו היא מן חומר היסודות הללו. שאין להם חיות ותנועה מעצמן (לפי ההנחה המפורסמת. אך לא מוסכמת מהכל עמ"ש באוצר הטוב בס"ד) כי אם ע"י מקרה שחלה בהם נפש החיונית. וההפך בנשמה. שהיא חיה בעצם. ואין לו לגוף חיות אלא במקרה מפני הלוות הנשמה אליו. אבל הנשמה לא תמות בטבעה. כי היא חיה וקיימת. אם לא בעונש נמרץ ככרת ר"ל. וכשנקנסה מיתה על אדה"ר. לא נקנסה מיתה רק על הגוף שישאר בטבעו הראשון. נכון למועדי רגל ההפסד התכת חלקיו והפרדת הרכבתו (אחר שהיה עומד להתקיים נצח. נגד המוטבע במורכב תחתון) כי המקרה לא יתמיד הוייתו. ומזומן להחליף צורתו. ולשוב ליסודו לקץ ימים בתום התוכו. שאם לא היה חוטא. היה למעלה מהטבע הלזה. אכן להיות כאלהים קיים נצחי. זה אבד בחטאו. ולקו עמו כל צאצאיו. בזאת שיהיו דורכים אל הפסדם בגופותם. שישארו בטבעם העצמי. שכל מורכב בעולם השפל נפרד חוזר להתחלותיו ברוב ימים. וכן הונחו הנפשות על טבעם הראשון העצמי. שאינם מקבלים הפסד אמיתי מחמתו כי אף לעצמו לא גרם חטאו להמית נפשו. כל שכן שלא יגרום לדורות הבאים מיתה נפשית בלי פשע. חלילה לאל מרשע. ובזה קיימנו קצת גם דברי תי"ט. שלא יהיו מתנגדים לדעת התורה האמיתית. ולהצילו מחשד דעת הפוקרים החושבים שכל המורכב מוכרח להתפרד. הן לא יאמינו כי השי"ת יכול שליט על הטבע אשר הוסד והוקבע. ה' יצילנו מהם ומדמותם אבל אנחנו מאמינים בני מאמינים. מחזיקים באמת המוחלט שהשי"ת שברא והמציא הטבע. הוא אשר סדר אל הטבע מנהגו דרכיו ומהלכיו. לזמן בלתי זמן כי ברצונו ית' יקיים ויתמיד גם המורכב המחודש. ובחפצו יפריד ויהרוס חלקי הגשם החמישי המחודש גם הוא. ואם הוא בלתי מורכב אצל הפלוסופי' (ולכן גם בזו שהרי באמונתם וסברתם. שחשבו שאי אפשר שיפרד בשום זמן) אולם לדעת רז"ל. גם המה מורכבים משני יסודות. ואין כאן המקום לדבר מזה. ויעוין באוצר הטוב הנוגע לענין זה. ולא מקח שוחד. עמ"ש תי"ט בשם הר"מ. ושהקשו עליו. מאי שהכל שלו. שאין בו בנותן טעם על שוחד של מצות. ואני אומר שאינה קושיא כלל. כי מי נתן רוח חיים באדם. לעשות ולקיים המצוה. הלא הוא יתעלה הנופח נשמת רוח חיים באפיו. וכענין שכתוב מי הקדימני ואשלם. וארז"ל עליו. מי מל עד שלא נתתי לו בן. מי עשה לי מזוזה. עד שלא נתתי לו בית כו'. ונ"ל שזהו מה שאמר אליהו במענהו השלישי אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח. לאיש כמוך רשעך. ולבן אדם צדקתך. ירצה אם סיגלת מע"ט. מה תתן לו מתנה ומשאת. שישא פניך ויעלים עין מן הרעות שבידך. שלא יוכיחך עליהם. הלא הוא עשך ויכוננך. לעמוד לשרת לפניו לעשות רצונו. ולא הקדמת להקביל פניו במתנת חנם. או מה מידך יקח. שאין עמו מקח שוחד כלל שהכל שלו. והוא הנותן כח וחיל. לעושי מצות וצדקות. לכן לא יועיל לכפר בהם על העבירות. כנגדן. על כן לאיש כמוך רשעך. חוב הוא עליך לפרעו. אף אם לבן אדם צדקתך. כי לא יצא זה בזה. ואי קשיא מהא דאיתא במדרש. אם עשית חבילות של עבירות. עשה כנגדן חבילות של מצות. וקשו נמי קראי טובא. דהא כתיב בחסד ואמת יכופר עון. וכתיב וחטיך בצדקה פרוק וכל דכוותה. לא תקשי לך מידי. דההיא בשב מרשעו וחטאתו. ודאי מועילין להגין בעד היסורין. ולעמוד כתריס בפני הפורענות. כמ"ש ולכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון ב"ע בזבח ובמנחה. ואחז"ל אבל מתכפר הוא בתורה ובג"ח. וקראי דלא יקח שוחד. בעומד ברשעו ומחזיק בטומאתו. וסבור לפייס מדת הדין בעשיית מצוות כנגד העבירות. ועם כל זה אינו עוזב דרכו הרעה (כענין גייפא בחיזורין ומפלגא לבאישייא) זהו השוחד שנותן להטות דינו לזכותו. שאינו מועיל לו כי עליו נאמר ולרשע א"א מה לך לספר חוקי. אבל לשב. ודאי טוב לו לרדוף אחר מע"ט. שהם רפואות מסוגלות להעביר חלאת העבירות. וביחוד תורה וג"ח. שהם ודאי מרפא וחיים לנפש ולעצם. איברא אע"ג דקראי ודברי רז"ל אתו שפיר מיהו מ"ש הר"מ אכתי לא ניחא. דאיהו בצדיק מיירי. ונסיב נמי קרא דלא יקח שוחד. וי"ל ר"מ סבר דלא מהני אלא להגין מיסורין בעוה"ז. ומ"מ מענישין אותו בדין לע"ל. אי נמי אפי' בעוה"ז אע"פ שמאריך לו גבי דיליה. וקרא דלא יקח שוחד. אפי' תימא בצדיק איירי. הכי קאמר אינו לוקח שוחד לוותר על העבירה אלא משלם שכר מצוה. ופורע מן העבירה. ואי ברשע משתעי אין הכי נמי שאינו נוטל שכר על המצוה שעושה לשוחד (אע"פ שאין הקב"ה מקפח שכר מצוות של רשעים כשלא נתכוונו בהם לרעה) שאינה אלא לטורח על הי"ת כמש"ה מי בקש זאת מידכם וזולת זה. ואי בעית אימא ברשע נמי משכחת לה. דעבדין ליה יום טוב בעוה"ז. ויום ביש לעוה"ב. שמשלם לו שכרו על פניו להאבידו. ואב"א ר"מ מיירי בקדמה מצוה לעבירה. וקרא וגמרא דאייתינן לעיל. במצוה דבתר עבירה עסקינן (אחר שהשליך השרץ מידו) דמהניא ודאי עם התשובה. ומעליא כי תירייקא לכולא גופא. ודברי הר"מ בקרוב למזיד אמורים. שלא תועיל לו צדקתו הקודמת. לכפר עון המאוחר. אלא שכר מצוה במקומו עומד. ועונש העבירה בפני עצמה. וא"ת א"כ אף שכר מצוה אין בידו. דהכתיב ובשוב צדיק וגו' כל צדקותיו לא תזכרנה. ההיא בתוהא על הראשונות. אבל אף במזיד. אין עבירה מכבה תורה. כל שלא פשט ידו בעיקר. כדואג ואחיתופל וג' מלכים. שלא הועיל להם כל למוד תורה שלהם עם כל מעשה תקפו כנודע. ויש הרבה דרכים שונים בשקול המעשים וגומלים ידועים לשופט צדק יתעלה. לה' מאזני משפט ולו נתכנו עלילות. כעל ישלם כעל גמולות. עי"ל דהני קראי דמשמע מנייהו דמצוה מכפרת. היינו שלא תכרת הנפש. מ"מ אינה משלמת הכפרה. אלא יסורין ממרקין. והן מדה טובה לאדם שלא יאבד עולמו מחמת חטאו. כמ"ש עה"פ הודו לה' כי טוב: 
+
+<b>וע"כ אתה נולד. </b>עמ"ש בס"ד במעמד ליום ראשון: "
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>נברא. </b>לא אמר ברא. כי אז היה צריך להאריך בלשון ולומר ברא הקב"ה. ותי"ט כתב מה שכתב:  
+<b>ומה ת"ל כו'. </b>פירוש למה נכתבו עשרה מאמרות. להודיעך שלכך נברא העולם בכל כך מאמרות. כדי להפרע מן הרשעים על כל מאמר ומאמר שקלקלו וסתרו. ואינו נראה מ"ש בד"ח. שלפי דרכו לא הי"ל להתנא לומר והלא במאמר א' יכול להבראות אלא כדי שכך היל"ל ומה ת"ל. אלא להפרע. הנה הוא יורה באצבע שלכך ברא העולם בעש"מ. כדי להפרע. שכל העשרה מאמרות הן כמו אזהרות לאדם שלא יעבור ויקלקל בנינו של עולם. והרי זו מדת טובו של הקב"ה. בודאי. שמזהיר ומתרה בחוטאים פעמים רבות שישמרו בנפשם שלא יבואם עונש קשה. זה פשוט וברור:  
+
+Mishnah 2
+
+<b>להודיע כמה א"א לפניו. </b>עיין פי' רע"ב ותי"ט. וא"ת תינח בזמנם של מפרשים הללו שהיה חסר עדיין הרבה מחשבון אתרנ"ו. אנו מה תהא עלינו. ומה נאמר אנחנו. אחר שבעונותינו יצאו מה שיצאו. הרי לפי חשבון זה היה ראוי היות שנת גאולה וקץ לגלותנו. בשנת תפ"ד העבר סימן לדבר ושמתי פד"ת (בעת ההיא נתעוררו כת החטאים והפושעים המאמינים בצבי מודח. ושלחו שליח לדבר עבירה להסית את ישראל בסתר להדיחם מאמונתם הקדושה. להאמין בגואל מגואל שב"ץ מגועל ונואל. ונלכד בק"ק פ"פ כמפורסם בעולם תפח רוחם של אותן מחשבי קצים היורים חצים ומות בצי"ר שיש בו תוג"ה. והיו לאדמת יהודה לחגא) וכבר עברו כ"ו שנה עד עתה שהיא שנת שיר של פגעים. איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר. אכן תדע שאין זמן הנ"ל גבול וקץ לגלות. אלא לעונש הרשעים בלבד. וזה כבר נתקיים במחריבי שני הבתים שנעקרו מן העולם הרבה קודם משך זמן כזה. ברוך המשלם גמול. ואלה האומות שקמו אחריהם ותפסו המלכות תחתיהם מלכי חסד הם. בצלם נחיה בגוים. בחסדי ה' הגדולים עלינו ויט עלינו חסד בעיני מלכי העמים ויתן אותנו לרחמים. לכן נתפלל ונדרוש בעד שלומם וטובתם כל הימים כי בשלומם יהיה לנו שלום. אך גאולתנו אינה תלויה בזמן ואין לה עת מוגבל ידוע לנו. לבא לפומא לא גלי (אף כי אין הדבר תלוי אלא בתשוב' ומע"ט. ה' היודע יחישנה בעתה. והואיל ואתא לידן נימא בה מילתא. עיין בס"ה פ' וירא (דקידא) ותמצא שיש מקוה לישראל שבשנת תק"ם לאלף הששי. תקום כ"י ובשנת ת"ר יגיע ת"ר לשוב לבנות רחוב וחרוץ ולא לסתור. דוק ותשכח לפתור והם י"ב יובלות פ"ו שמטות דאלף הששי. יב"ק יובלות לבריאת עולם. שהם שמונה מאות שמטות. יסו"ד פעם סו"ד. נכנס יי"ן בכ"ס (חסר) ס"ך פעמים. אזי יצא סו"ד. כוס ביד ה' מלא מס"ך. ועיין בס"ת מז"ח וישב מניח אורך ימי הגלות תק"ם שנה. וי"ל לפי שהשנים הנותרים מאלף הרביעי אינן באין בחשבון שנות גלות (נתקיים בהם ואתה תשופנו עקב) כי הם שייכים לשני אלפים תורה (עמ"ש בס"ד בהוספות לס' צ"ד) ואלף החמישי נגזר כולו לגלות עכ"פ במש"ה נתנני שוממה כל היום דו"ה (הוד נגד האלף החמישי. ויומו של הקב"ה אלף שנה) ולא קחשיב אלא ימי הגלות של אלף הששי. הראוי לגאולה. ובמדרש הנעלם מז"ח (דכו"א מד"ו) מבואר שמשיח לא יבוא כי אם לפני סוף אלף הששי. וכן נוטה משמעות לשון הזוהר בפ' וירא. ובקן צפור מוכח שתתעכב ביאתו עד תר"ח לאלף הששי וכמ"ש בס"ד בס' תה"ק במעל' י"ג למזבח גדול (סח"ב). ובדברי המעתיק ספ"נ פ' וילך. ראיתי שכתב וחשב שיהיה צמיחת קרן דוד בשנת תע"ד (אז נתעורר הנחש עקלתון התועב חיון. ויקם שטן ויסת למינות. להונות את ישראל באמונה חדשה של המשיח לפי טומאו הנכר' ונשמד ש"ץ שחיק טמיא) אולם אני אדרוש אל אל. יאיר עיני להשיג האמת בדרך הרב הלז. שחשב עידן עידנין ופלגו עידן ע"י צירוף זמני שני הגליות. מצרים. בבל. שהם ת"ע. ולפי מה שאמרתי שהנותר מאלף הרביעי אחר חורבן אינו נכנס בחשבון זמן הגלות המיועד. א"כ נתחיל למנות ג"פ ת"ע וחצי מאלף החמישי. נמצאו כלין בשנת תרמ"ה לאלף הששי. אז תרום קרן. תרמ"ה לה' וגם זה מסכים לדס"ה הנ"ל. ואולי יש לצרף ג"פ וחצי שלשים שנה. כי גם כן מבואר בכתוב מספר ת"ל למצרים. לפ"ז יתארך הגלות עוד מאה וחמשה שנים. ואם תמנה כן מעת החורבן. יכלו בשנת התקע"ח. ואפשר שגם ארבעים שנה שהלכו ישראל במדבר. נחשבים ג"כ לגלות מצרים. כמ"ש בס"ד בהגהות על ת"י בפסוק ושני חיי לוי. על כן נעו מעגלותיה לא תדע. ואפי' בקץ מצרים המבואר בתורה. כמה דעות חלוקות יש בו. ובני אפרים חשבו וטעו. וקץ גלות בבל. דניאל חשב וטעה. עאכ"ו בגלות החל הלז. שבעקבו כרוך חדוש העולם. שא"א להשיגו על בוריו. מ"מ הרבה דרכים בפתרון החשבונות וכולם אמתיים אם יזכו ישראל ויכשירו מעשיהם כאשר ישר בעיני ה' יקרב הגאולה בעתה המוכן לרצון. ועת רצון מילתא היא דכתיב לך ה' עת רצון. ואמרינן נמי עת מזומנת לפורענות עת מזומנת לטובה דכתיב ובעת רצון עניתיך (חלק דק"ב) וכמו שיש כמה פנים לתורה. כן הדבר הזה. יש עתים רבים שוים לטובה. אך לא כל הזמנים שוים להתעוררות הרחמים ועכ"פ צריך כשרון מעשים להחיש ולהתקיים בעת אחד יותר מחבירו מה יום מיומים. אמנם בראותנו כי לא כווננו יפה בחשבונותינו. מחמת זה לא יפוג לבנו בארכו ח"ו. וכתב ר"ח עה"פ ונתתיו לגוי גדול. ראינו שנתאחרה הבטחה זאת להם אלפים של"ג שנה. ולא היה איחורם תלוי בעונם. והיו מצפים לה כל השנים הללו. וסוף סוף באה ונתקיימה ואח"כ נתחזקה המלכות בידם. אנו שנטלה ממנו בעונינו עאכ"ו שנהיה מצפים להבטחתו ולא נתייאש: 
+
+<b>היו מכעיסין. </b>עיין בסמוך: 
+
+<b>וקבל שכר כולם. </b>ע"פ רע"ב שכל אדם י"ל שני חלקים כו'. גמרא פא"ד (דט"ו א') וצריך להבין מי הוא הצדיק שנוטל חלקו של רשע בג"ע. כי ימצאו הרבה קופצים עליו. וכל אדם ירצה להיות חבר לאיש משחית באופן כזה. לקיים חטוף ואכול מסעודה העתידה חטוף ובריך. ונ"ל דהיינו בבן מזלו. ושומ"א (ששמין בשל עולם הבא) מצויה בבן גילו. כגון ר"א ודימי בר קוקותא דר"א מליך ודימי ריש גנבי. ומאן דבמאדים או טבחא או מהולא כו' דשומ"א זו עשויה להשתנות לאחר מיתה. ששם עולם הפוך עליונים כאן הקופצים לישב בראש. למטה. נתונים בדיוטא התחתונה שבשאול. ליטול חלק חברו. הנולד עמו במזל אחד בגיהנם. והניתנים כאן למטה. נוטלים שם פי שנים חלק בחירה בחור בטוב. כי את זה לעומת זה עשה האלהים. תחת בשתם וכלימה. משנה ירונו חלקם. וכך היא המדה ישרה. על דברת אשר לא ימצא האדם אחריו מאומה. חלוקה בלתי ראויה כי הרשע כבר נטל חלק כפול בכאן. לפי שהיה קשה עליו להמתין על עולם אחר. ולכן חמס וחטף חלק חברו בעוה"ז על כן בדין הוא שיחזור הצדיק ויגבה מחלק הראוי לו. ושלו הוא נוטל. ונגד זה הרשע קנה בחליפין וקנין סותר הקודם שוא תהיה תמורתו. באופן שלא נשאר לזה על זה כלום. חלק כחלק יאכלו. של זה ינתן מיד לפי שעה אכל וחדי. והלה יורש ברכה עד בלי די. וא"ת הלא א"א לא היה בן מזלם של דורות שקדמוהו. איברא בר מזלייהו הוה. במזל העליון. שכל עליונים ותחתונים תלויים בו (כמ"ש באד"ר שהכל תלוי במזל אפי' ס"ת שבהיכל) ואע"ג דאינהו לא חזו. מזלייהו חזי וראוי להתקן על ידו והדברים עתיקין. וא"ת אמאי קבל שכר כולם. והא הוו שם ועבר. וי"ל בדוחק. משום דלא קיימו כל התורה כולה כא"א. שנא' וישמור משמרתי וגו'. מיהו אכתי לא ניחא דקרא לכולהו מכעיסין. וי"ל שכל הדורות לאו דוקא. אלא משום דקיי"ל בכל דוכתא רובא ככולא ואזלינן בתר רובא. בהדי הוצא לקי כרבא. ותו משום שלא היו תולדותיהם כיוצא בהם. ואמרינן כמאן קרינן לרשיעא בר צדיקא כו' ומחוורתא כדאמרינן מעיקרא. תדע דהא בעשרה דורות שמאדם עד נח. היו עכ"פ ד' דורות רצופים כשרים חנוך. מתושלח. למך. נח. ואפ"ה נסיב האי לישנא. ועוד שאין הכוונה על ראשי הדורות. כי אם על בני דורן שכולן רשעים היו ולא הועילה להם צדקתם וזכותם של אותן יחידים. אפילו למקצת בני דורן (שבודאי היו מוכיחים אותן. אך לא מסרו נפשם על זאת כא"א. מפני כך קרא גם לכולם מכעיסים. וכמו שנתבע עלי על קצור תוכחתו לבניו) להחזירן למוטב על כן נתחייבו כלייה. משא"כ א"א שהחזיר רבים מבני דורו למוטב. כמ"ש ואת הנפש אשר עשו בחרן. ובכל מקום שהלך ויקרא שם אברם בשם ה': 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>אברהם אבינו. </b>כך קראוהו חז"ל בכ"מ. שכן אמרו אין קורין אבות אלא לשלשה. פה"ק (דט"ז ב') ומה שקשה על זה עמ"ש בס"ד שם: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ועשרה על הים. </b>כ' רע"ב שניה שנעשה הים כמין אהל. דכתיב נקבת במטיו וגו'. ר"ל שאחר שנבקע הים. נעשה כמין קובה. והיה הדרך נראה כאלו היה נקב במים. והמים מימין ומשמאל וממעל. הוא מאמר חבקוק נקבת במטיו. כפיר"מ. ועמי"ש בס"ד בפי' השירה עה"פ נערמו מים בבית אל שלנו. ומ"ש שנעשו המים הנקפאים חתיכות כאבני בנין מסודרים זה אצל זה. נראה שהיה זה שלא ידאגו ישראל פן בחום (עמוד האש שהיה מאיר להם אותו הלילה כשמש בתקופת תמוז כמ"ש רז"ל וכ"כ ויאר את הלילה. וגם אפי' שכתוב וישב הים לפנות בוקר וגו' לא שב מיד כולו. כי עדיין נבקע מצד ישראל מפני בזת הים. ובוקר נקרא עד"ש). ימסו המים הנקפאים. כטבע הקרח והכפור וחם השמש ונמס. אבל מתוך שראו המים הקפואים כאבנים סדורים זו על גב זו. ידעו שנתקשו ולא ימסו מחמת חום היום. וסרה קושית תי"ט. ומ"ש הוא שהיה לנוי ולתפארת. אינן דברים נאים למי שאמרן. כי איזה יקר תפארת נעשה בזה. וכן מש"ע שגם מה שהיו עשוים כמין אוהל לכבודן של ישראל בלבד הוא. אינו מוכרח כי לא אמרו שענני כבוד מנעו חמה ושרב (עם שבמדרש אחד משמע כן) אלא מנמיך הגבוה ומגביה הנמוך והורג נחשים ועקרבים. כמ"ש רש"י עה"ת בפסוק וענן ה' עליהם יומם. ועוד אפי' לכשתמצי לומר שהיה מגין גם משרב ומחורב וממטר. זהו ביום דוקא. כמ"ש וענן ה' עליהם יומם. אבל לא בלילה. וכן אמרו במדרש בפירוש. וישראל עברו את הים בלילה שנסתלק עמוד הענן. המשלים לעמוד האש. לכן בודאי היו צריכין אז לאוהל וכפה. להגן מזרם ושטיפה. וגם אותו הלילה היה מאיר להם ככתוב. ואעפ"כ עמוד הענן שהיה להם למחסה ולמסתור. אין זמנו לשמש בלילה. כאמור. על כן מהצורך היה לעשות להם כמין קובה על כל כבוד חופה. וזה בודאי נעלם מן התי"ט. כי לולא זה לא היה צריך להדחק כלל. על כל פנים בחתיכות אבנים אין כבוד וגדולה. יותר מאוהל העשוי מאבן אחת. כי בזה ודאי יקר וגדולה כפולה. ומה שכתבנו הוא הברור ומחוור בס"ד. ומש"ע רע"ב שנעשו המים קשים כסלעים. שנא' שברת ראשי תנינים על המים. אע"פ שכבר כתב שקרקעית הים שדרכו בו המצריים כו' נתלחלח ונעשה חומר וטיט. יש לך לומר כי מתחלה נכנסו לים. כסבורים שנעשה יבשה בפניהם. כמו שנעשה לישראל. ונשקעו רגליהם בטיט. שלא יכלו לחזור לאחוריהם. וכשחזרו מי הים למקומם בא שטף המים. ונפצם אל הסלעים שהיו עדיין בעבר הלז. ועמדו קפואים וקשים. כדי לשבר ראשי תנינים תחלה: 
+
+<b>עשר מכות. </b>כ' רע"ב דצ"ך כו'. בפירוש הרבות פ' שמות. כתבתי בו רמז יפה יע"ש. ובמיטיב נגן הוספתי לקח טוב בעז"ה. אך מ"ש תי"ט בזה. הוא דבר שאינו נשמע. ומוציא מיד משמע. באמת בושנו מדברי חלומות כאלה והבלים רבים. לא ראיתי כהנה לרוע. וגנאי להאריך בהם ולהשיב על כל רעיון רוח מפני הכבוד. (ואלמלא לא יראתי מקפידא. הייתי מוחקו מספרו. כי גורם לעג וקלס למפרשינו) אכן לא יכולתי להתאפק ולשתוק מכל וכל. פן ישתו התלמידים הבאים. וימאסו באר"ש חמדה. להרבות שחוק והתול בדברי אגדה המקודשים. ונמצא שם שמים מתחלל ביחוד אחר שבעו"ה פשתה המספחת בדור הזה. להפוך דא"ח ולגלות פנים בתורה בדרשות של דופי. קיא תחת יופי. ושוו מילי דרבנן כחוכא וטלולא. אין די באר ואין די עולה. וכבר נשאתי עליהם קנאה בשי"ע (ספ"א) יע"ש. ודי בזו הערה. לאשר נגע אלהים בלבבו. לחוס על כבוד קונו. ולהגדיל כבוד התורה. לא להורידה ח"ו מכבודה. ולשחת הדרה והודה. לא תהא כזאת בישראל: 
+
+<b>ועשרה על הים. </b>מ"ש תי"ט בשם מד"ש מהקדמת המאוחר. אין לו הבנה. אם לא שנאמר שהיתה לו גירסא מהופכת משלנו. ועדיין אין דבריו מובנים. כי במכות שבמצרים בלבד נאמר בכתוב מפורש אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל. וכל זה גרם למפרשים החפצים ברוב דברים. לא יחדל פצע חנם: 
+
+<b>עשרה נסיונות. </b>מ"ש תוי"ט שלא שמר רע"ב סדר זמנים. היינו דקנסיב נסיון דרפידים קודם נסיון המן. וזה משום דקבעי לזווג נסיונות דמים. אבל אינך כולהו כסדרן נקטינהו. והא דקשיא ליה עגל חטא הוא. לא ידענא מאי שנא עגל דקא קשיא ליה. כולהו נמי חטאים נינהו. ואי משום דחטא העגל שאני. דהוי כפירה בעיקר. הא ודאי ליתא. כי חטא העגל אינו כפירה באל ח"ו. ולא היה אלא שהתאוו להיות להם מורה דרך ומנהיג נכחי תחת מרע"ה שנעלם כדמפרש קרא בהדיא. עשה לנו אלהים (כמשה שנקרא אלהים לפרעה. גם מה שהשתחוו לו. מצינו גם במרע"ה. והשתחוו איש פתח אהלו ואינה השתחואה לעבודה אלא לכבוד) אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו. על כן לא היה כי אם נסיון. על עכובו של משה והעלמו. ועשו העגל ממיעוט בטחון בה'. שחשבו העדר משה מעיניהם. הסרת השגחתו ית' מהם. לכן בקשו מאתו רק מנהיג מוחש. במקום משה אם עודנו לא ישוב. והיה זה החטא ככל חטאי המדבר. שהיו מקוצר רוח נאמנה. וקוטן אמנה בהשגחה פרטית עליהם. כאמרו ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין. לא שיספקו בו ויכפרו באלהים עליון. וכן אמר הכתוב ויזכרו כי אלהים צורם ואל עליון גואלם וגו'. ולבם לא נכון עמו כי לא בטחו בישועתו. מהרו שכחו מעשיו. שכחו אל מושיעם בעצמו ובכבודו אשר עין בעין נראה בקרבם ועננו עומד עליהם וגו'. לפיכך לא הי"ל לבקש מסכה ומורה שקרי אם לא היו קטני אמנה בהשגחה. וניתן להם מקום מכשול וטעות באחורו של מרע"ה כי בושש לרדת מן ההר. על כן נסיונות בלבד יקראו כולם וכן מעשה העגל מכללם וזה ברור. לכן גם הר"ם לא פקפק בכך. אבל יש להפליא מה ראה על ככה לנטות מדרך הגמרא. שינה והוסיף וגרע. בגמרא אמרו שנים בים (עיין מיטיב נגן) והוא חשב רק אחד. הם אמרו רק שנים במן. והוא הוסיף ושינה בשליו. וריבה במתאוננים. לחלקם לשנים. ואחר שהר"מ התחיל בקלקלה. נמשך הרע"ב אחריו לקלקל באופן חדש. מיעט בים. וריבה במתאוננים ויחשב להם ג"כ חטא נסיון ומעוט האמנה בדחז"ל. ה' הטוב יכפר בעד'. אכן האחרון הכביד. והוא התי"ט. שחשב להסיר חטא העגל מן החשבון לגמרי. זו קשה מן הראשונה. שלא עשה חשבון מדברי הגמרא כלל. ודימה בנפשו שמצא פנים חדשות לתורה. חוששני לו מחטאת מגלה פנים בתורה. שרי ליה מריה. אמנם במתאוננים דלא חשיב לה תלמודא באפי נפשה. ולא פסיק להו בתרתי. בהא מודינא דשפיר קאמר. ועם שאינו נמלט מדוחק. כך חובתנו וכך יפה לנו לקיים דברי חכמים. שכל דבריהם דברי אלהים חיים. ואין להרהר אחריהם. ואי קשיא במתני' דלא קחשיב אלא עשר נסיונות והא הוו מים שניים דפרשת חוקת. ואין לומר אינהו נינהו דפרשת בשלח. כמו שכתוב בספ"ר בשם בכור שור. הא בדותא היא ודאי. דהא מים קמאי בתחל' הארבעים שנה. מיד אחר יציאת מצרים ברפידים היה מעשה ובתראי בסוף ארבעים. בקדש היה. ומדבר סין. במדבר צין. איחלף ליה. אי הכי מאי טעמא שיירינהו. תריץ הכי. ודאי שייר טובא. דהאיכא מעשה דבתר קרח. אתם המתם את עם ה'. וכן ותקצר נפש העם בדרך. וידבר העם באלהים ובמשה. וגם מעשה דפעור. ואיכא טובא: איברא כל הני הוו בתר מעשה מרגלים דהוה בשנה שניה. והנך עובדי כולהו לסוף ישיבתם במדבר. שכבר קרבו לישוב. וכבשו ארץ סיחון ועוג. ותנא דידן אקרא דוינסו אותי זה עשר פעמים קאי. דנאמר במרגלים. וסירכיה דעשר עשר נקיט. ושייר דבתרייהו דהנהו עשר. ואינך לא אתו לכלל עשר. גם אינן בכלל של מדבר סתמא כי אז כמעט כבר פסקה ישיבתם במדבר. כאמור. משא"כ בראשונים שאירעו במדבר ממש: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>לא הפילה אשה מריח בשר הקודש. </b>עמ"ש תי"ט משם פירש"י שאלו הריחה ובאת לטעום. אין שומעין לה להאכיל' בשר קודש. ושבוש הוא שאם הריחה. ודאי מאכילין אותה בשר קודש. אטו מי חמיר מי"כ. ואין לך דבר שעומד בפני פקוח נפשות. ולא גרע מעובדא דדוד. והכי איתא נמי בהדיא בגמרא דיומא (דפב"א) עוברה שהריחה בשר קודש. תוחבין לה כוש בפיה. כו'. ואם לא נתיישבה דעתה מאכילים אותה (ולא עוברה בלבד. אלא אפי' כל אדם שהריח ופניו משתנות. מאכילין אותו כל איסורין שבתורה אם הוצרך להם) והיינו דנקיט תנא ולא הפילה. ולא קתני ולא הריחה. משום דבודאי אירע פעמים רבות שהריחה. ואעפ"כ לא הזיק לה ולא לוולדה. אם מפני שלא הוצרכה לכלום. ממעוט תאוה. או שהיתה מתפייסת בבשר אחר. ועד שהיו מביאין לה בשר. לא היתה מסתכנת מחמת הריח. וריח בשר הקודש היה מתפשט מאד למרחוק. כמ"ש ז"ל. באופן שאם היו מוכרחים להביא לה ממנו דוקא. היו הרבה נשים מפילות בכל יום. בטרם יביאו להן ממנו. לכך הודיע שלא הוצרך הדבר מעולם. שאפי' ברחוק מקים. שלא היה אפשר להמתין עליו. לא הרע לה ולא הפילה. אבל אם לא נתפייסה ודאי היו נותנין לה. ובלי ספק שתלמיד טועה כתב לשון הנ"ל הנקרא פירש"י. וקפחיה לתי"ט עם כמה סבי בטעותא. והראיה עוד שלא יצא דבר זה מפירש"י האמתי שהרי ספ"ק דיומא מפרש להא דלא הפילה. עוברה שנתאותה לאכול מבשר הצלי כשמעלה ריח ותו לא מידי. על כן זה המוסיף אינו אלא גורע. ונודע את אשר כבר זכרתי. שהפירוש על מסכתא זו המיוחס לרש"י. איננו לו. אלא ממאן דהו. שבקש ליחנק. ולעשות לו עטרה להתגדל ולצוארו ענק. וככה אירע הרבה כמ"ש בהקדמה: 
+
+<b>ולא הסריח בשר הקודש. </b>עיין לשון מכונה רש"י שבתי"ט. וגם בכאן שפת יתר. בלתי נאה לרש"י. כי דבר זר הוא אומר שמעלין את האיברים בראשו של מזבח ועומדים שם ב' ג' ימים. הא ודאי בורכא. שהרי אחר שסדרו המערכה בכל יום מחזירין האיברים למערכה ונשרפין שם. ערפ"ג דתמיד ואיברים שנתותרו עושה להם מערכה בפ"ע אפי' בשבת כדאי' ס"פ טרף בקלפי. ומ"ש שאין לינה פוסלת בראשו של מזבח אומר אני גם בקרקע אינה פוסל'. עמ"ש בס"ד בלח"ש מ"א פ"ק דברכות (דא"ג ודד"ג) ויש דברים בגו: 
+
+<b>ולא אירע קרי. </b>עמ"ש בס"ד ריש יומא ד"ה שמא יארע בו פסול. וכאן אני אומר עוד שלא יפלא הדבר אם יבוא זריז לידי קרי ואפילו בהקיץ. כדרך ששנינו פ' יוצא דופן היה אוכל בתרומה והרגיש שנזדעזעו איבריו כו'. ואוכלי תרומה זריזין הן. כדאי' בכמה דוכתא. ומצינו בר"י שהיה מהלך עם תלמידיו ע"ג הנהר וראה קרי. פמ"ש. ובפ' מפנין בחסיד שפדה שבויה. ומפני טורח הדרך ראה קרי. כ"ש בחולשא דכ"ג דנפישא עבודה טובא ותענית וקרור רצפה המתנגד לחמום הטבע בטורח העבודה כל אלה סבות לעורר הקרי באונס. לכן ודאי לעולם היה הדבר בנס: 
+
+<b>ולא כבו גשמים אש שעה"מ. </b>יל"ד שאין בזה נס זר לטבעו של עולם. שכן גם אש הברק הנופל ברעם ביום הגשם. אין גשמים מכבים אותו. וי"ל הנס היה אע"פ שהיו מביאין לה אש מן ההדיוט. אמנם אש הברק הנופל ונאחז בבנינים ושורפם מביאין מאש שלנו ומניחין אצלה. אז יכולין לכבותו. וכתב ביפ"ת פ' שמיני שאפשר זהו הטעם שאמרה תורה אע"פ שאש יורדת מ"ה מצוה להביא מהה"ד. כדי להראות שאינה אש טבעית: 
+
+<b>ולא נצחה הרוח את עמוד העשן. </b>עתי"ט בשם הר"מ שבעת הקרבה היה האויר נח. ואינו נראה לי ולא נוח. כי א"כ מה נצחון שייך במקום שאין מתנגד. מה צורך לומר שהנעדר לא ינצח את הנמצא. גם הלשון אינו סובל פירושו. כי הוא מורה על רוח מצויה בלי ספק. ותו בגמ' איתא בהדיא ועשן המערכה כל הרוחות שבעולם אינן מזיזות אותו. ומקשי עלה. ומשני דאזיל ואתי כדיקלא ואבדורי לא הוה מיבדר. הרי מבואר שלא כדבריו בבירור גמור. ועוד נראה כשטות לומר שהיה האויר נח בעת הקרבה. הלא הקרבנות היו מצוים תמיד. ורוח לא מעצר. כיוצא בה לא כבו גשמים כו'. פשיטא שלא גרם אש המערכה עצירת גשמים. לכן אני אומר כי רוח זה מריח פעפוע של פלוסופיא הפיח. ומעשן ההתחכמות נעשה פיח כדוד נפוח נחר מפוח. עמ"ש בס"ד בפ"ב דתמיד. שבכלל נס זה. גם שלא שלט הרוח באפר שבתפוח: 
+
+<b>ולא נמצא פסול בעומר. </b>ז"ל הרע"ב שאם היה נמצא כו' לא היה אפשר להקריב אחרים תחתיהם שהעומר נקצר בלילה כו'. כראב"ש אמרה למילתיה. ודלא כהלכתא. בהדיא תנן נקצר בלילה כשר. ותנינן נמי בברייתא היה עומד ומקריב מנחת העומר ונטמאת בידו. אומר ומביאין אחרת תחתיה ועשי"ע (סל"ד) באורך. ואין צורך לאוקמה כיחידאה אלא תיתי ככ"ע. דאע"ג דנקצר ביום כשר בדיעבד מ"מ אינו כמצותו לכתחלה והועיל הנס שיעשה תמיד כמצותו ע"ד מצוה מן המובחר (כיוצא בה עמ"ש בס"ד במו"ק סתר"ע) ותו דשהוי מצוה לא משהינן. וחביבה מצוה בשעתה. ואין מחמיצין המצות. משו"ה לכ"ע אתי שפיר: 
+
+<b>עומדים צפופים. </b>ע"פ רע"ב כדי שלא ישמע את חבירו כשמתודה. ואינו נ"ל (אע"פ שגם רש"י בגמרא פירש כך) דהא מהאי טעמא תקנו תפלה בלחש. ולא מסתבר שהיו מתודים בבהמ"ק בקול רם. אך הנס היה מוכרח. מפני ההשתחואה שהיא בפשוט ידים ורגלים על הרצפה. לא אחד על גב חבירו. וכשעמדו צפופים. בהכרח לא היו יכולים להשתחות. אפילו לכרוע מעט אי אפשר בדרך הטבע. אם עומדים דחוקים כל כך שאחד צף על חבירו. לפיכך אם יהו משתחוים במעמד כזה. כרצון השם ית' וכמחויב עליהם. הלא ודאי היה צריך להתרחב להם המקום כדי להשתחות רווחים כלומר בריוח המצטרך להשתחואה והפשוט: 
+
+<b>ולא הזיק נחש. </b>עתי"ט מ"ש דלא תנן שלא נשך. ולכאורה אין טעם במ"ש בד"ח כי מה יתרון לבעל הלשון. אם ישוך הנחש בלא לחש ומיחוש. ונ"ל לתת בו תבלין. שהרי מצינו דוגמת זה מפורש בתורה. כשהתפלל משה להסיר הנחשים השרפים מישראל. כתוב והיה אם נשך הנחש את איש וגו'. ומדוע לא פעל בתפלתו שיסיר הנחש מהם לגמרי. כמו שבקשו ממנו. אלא לפי שאי אפשר להסירם מן העולם. כי האלהים עשה שייראו מלפניו. אך בזאת נאות להם להמציא תרופה למכה. כשיביט הנשוך אל נחש הנחושת וחי. וכמו שאמרו וכי נחש ממית או נחש מחיה. אלא כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה. ומכוונין לבם לאביהם שבשמים. היו מתרפאין כו'. כך היה הענין בירושלים סגולה פרטית. ראוי' למקום המקדש. שאפי' נשך הנחש לאדם. היה מביט אל מקום המקדש. ומכוון לבו לשמים. ונתרפא. ובזה יגדל כח הנס. ויורגש שהמקום גורם. מחמת קדושתו. ויד התעוררות המחשבה וכיונה לשי"ת עשתה זאת. וזה נכון. ולא אדע מה היה לבמד"ש שויתר בלשונו לייחס הנס לכל הארץ הקדושה בכללה לפי דרכו שתלה הענין בקדושת הארץ ואנו אין לנו אלא כלשון משנתנו שלא היה נס זה אלא בירושלים לבדה: 
+
+<b>ולא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים. </b>לפירושא קמא דרע"ב נמי ניחא. משום דישיבת כרכים קשה. וכמ"ש עה"פ ויברכו העם לכל האנשים המתנדבים לשבת בירושלם (נחמיה י״א:ב׳) ולישנא דאלין. שלא אמר כן אדם מעולם אפי' על לינה אחת. ואפי' אורח נטה ללון. לא היה צר לו המקום. והא דתנן בירושלם. סתמא בזמן שבהמ"ק קיים. וכי הא דאמרינן מעולם לא לן אדם בירושלם וחטא בידו. והרצון על זמן בהמ"ק שעבודה מכפרת. מפני שהיתה הלינה בלא חטא. לכן לא היה מקום לינה צר בה. וכן כל הנסים שנזכרו כאן. לא היו אלא בפני הבית. וכן התחיל התנא ע"נ נעשו במקדש. וסיים בירושלים. לומר לך שלא התמידו הנסים אלא כל זמן שבהמ"ק עומד. וגמרא מקשי פתח במקדש וסיים בירושלים. ושני לה. יע"ש. מ"מ לא לחנם תפס לשון זה. אלא לרמוז מה שאמרנו וברור: 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>עשרה דברים נבראו בע"ש בה"ש. </b>עתי"ט שהביא דר"מ על מדרש חז"ל תנאי התנה הקב"ה. שהמובן מהם הוא שכוונו החכמים לסלק חדוש רצון. והוקשה לתי"ט ככל המון פלוסופי עמנו. כי בזה נסתלק גם טבע האפשר. מה שסותר פנת התורה. ומ"ש בשם המאירי אינו מאיר כלל. אמנם דברי המורה. נבוכים הם באר"ש חז"ל ובלשון מאמריהם. לא הבינם על אמתת כוונתם. וכבר בארנו דעתם ז"ל בהגהות תנ"ך ס"ס מלכים א'. והשבנו שם ע"ד רלב"ג. כי אמנם כל מגמת כוונת רז"ל היתה לקיים טבע האפשר. שכן הונח והושם בתחלת הבריאה במעשי בראשית. שלא יהיו נקשרים בטבע קיים בלתי משתנה בשום אופן. אבל הושם בהם הכנה בכח. שאם יזדמן אדם ושעה הצריכה לכך. להפסיק דרכם ולהשבית מנהגם הפשוט. לפי שעה. שלא יעצרם הגשם המוטבע בטבעו הכללי ולא ימנעם מהלכו מלסור למשמעתו של נביא או חסיד לשעתו ולחזור אח"כ אל מנהגם הקדום. כל זה הותנה על הטבע בראשית מציאותו. לומר שאין שם שינוי רצון ולא חזרה. ולא הריסה בטבע הכולל (שלא יבוא הטבע בטענה נגד הנביא והחסיד המכריחו להיות נסוג אחור. באמור אני ודאי עושה רצון קוני. כדרך שאמר לו גינאי נהרא לרפב"י. וכדרך שטען י"ס כלום יש רב נותן מתנה לעבד וחוזר ולקחו מידו) ואין חדש תחת השמש. כי גם כח זה כבר קבל הטבע מתחלתו. ולא יחשב ביטול רצון הקודם. גם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם על מינויו של הטבע אשר שמהו פקיד בארץ. הוא אמר ויהי צוה ויעמוד על משמרתו. ולא יחזור בו לבטלו ולשנותו. אבל על תנאי כך נברא העולם והוסד בו מציאות טבע כללי. וטבע פרטי מיוחד. לפי הזדמנות ובחירת איש מעותד. גם הוצרך התנאי עוד. לומר שלא יתמיד השינוי כלל. ולא תמשך הפסקת מהלך הטבע הכללי. אפי' ע"י נביא וחסיד. כי לא אדם הוא להנחם על מעשי ידיו לבטלם ע"י אדם. אחר שגזרה חכמתו יתברך. הנהגת העולם על סדר טבעו הכללי שהטביע בו. מאז יצרו והבטיחו לעמוד כל ימי עולם. עד שיחדש עולמו. רק לפי שעה הצריכה לכך. לכוונה אלהית בלבד. יסבול השתנות מה. אחר ישוב לקדמותו ולפקידותו. לא זולת. כי בסוד הסבה. ישוב הטבע לנהוג מנהגו. לא ישמע קול נוגש. לא ימושו חקיו ולא ימוט לעולם. שלא תחשוב הואיל והותר מקצתו הותר כולו אצל אדם גדול ונשוא פנים למעלה. למשול על הטבע כחפצו להפסיקו ולהשביתו להפר בריתו (יום ולילה קור וחום וזולת מחוקי הטבע אשר נכרת להם ברית לא ישבותו) כטוב וכישר בעיניו. מאחר שנצטוה הטבע בכך להכנע לרצונו של צדיק מושל יראת אלהים. לכן התנה עליו כמו כן שיחזור למנהגו הכולל הקדום. והעד על זה שזו היתה כוונת חז"ל בלי ספק. הוא הדרש שזכרו חז"ל בענין. וישב הים לאיתנו. לתנאו הראשון. הרי בביאור שגם התמדת הטבע הכללי. תנאי היה עמו שיעמוד על ענינו. ולא ישמע לקול מבטל שיהיה. שלא ברצון בוראו. עם היות לבחירה טבע קיים. והרשות נתונה בכל אשר נעשה תחת השמש. לבחור האדם בטוב וברע כרצונו. אך לא לשנות סדרי בראשית לחפצו. אע"פ שנמסרו ג"כ ביד הטוב והישר לפני האלהים למענהו ולקלוסו. אמנם על מנת שלא יעבור הגבול. להשתמש בכתרו של מלך. לכבוד עצמו. כי אלו רצו משה ויהושע להעמיד חמה לצרכם. לא יכולו. וק"ו לשאר נביאים. ואם תעיין היטב במה שבארנו כאן. תמצא אין זר אתנו במאמר הלז לרז"ל. עם היותו כמו זר נחשב לבמ"נ (בעל ברית הפלוסופיא) ואעפ"כ חזר ושבחו. אלא שלא ירד לסוף דעת בעל המאמר ולא בחן כחו ועמ"ש עוד בסמוך בס"ד. ותי"ט האריך לשון כדרכו ודברי רבו בד"ח לא ראיתי בזה ועמש"ל מט"ו פ"ג. ובעלית הטבע לבית מדות שלנו (ואלו הואי התם אמינא חדא עדיפא מדכולהו ע"נ. כי עם שקי"ס היא ודאי גדולה שבנסים כו' עדיין י"ל ביתר שאת. איך ס"ר הגברים לבד מטף נשים עבדים זקנים הרה ויולדת יחדיו יכלו לעבור בעמקי תהומות כמו מקום שטף הים באמצעיתו שהוא עמוק כשאול נתיב לא ידעו עיט כו' לא יוכל עבור בו איש אמיץ לבו בגבורים. גם אם יבש קרקעיתו. הלא רק ממראיתו יפול לבו. ולא יעלה ע"ד לקפוץ או לטפס ולירד ולעלות אף כי יבואו גדולים וקטנים וזקנים וחלשים חיל גדול מאד עד נבכי ים ובחקר תהום יתהלכו ארחות עקלקלות במעמקי מצולות. דרך ישר לא יכשלו בה בעת אחת בלילה אחת. זה נפלא הציור מכל הנסים. ואין זה אלא שנשאם על כנפי נשרים ומלאכיו על כפיהם ישאום): 
+
+<b>נבראו בע"ש. </b>אין עשרה דברים הללו דומים למופתים שנעשו ע"י הנביאים לשעתן. כי לא שייך בהן בריאה. שאין בהן דבר של ממש. אלא שינוי סדרן בלבד. כגון הים שנקרע. והשמש שעמד. וכל הדומה להם. לא תוכל לומר עליהם שנבראו. שאין ענין הבריאה נופל על הפעולה. כי אם על העצם נושא מקרה הפעולה. כמו שלא תאמר האכילה נבראת. או השמירה או ההליכה. ושאר המקרים לא תוכל לומר עליהם שהם נבראים. אלא המאכל והאוכל והשומר וההולך הם הנבראים. ואין מאמר הבריאה נתפס אלא בעצם הדבר שעליו ינשאו המקרים. אבל עשרת הדברים האלה. הם עצמיים נמצאים מאז מני קדם. ברואים ועומדים מתמידים. לא היו לשעה בלבד. כמקרה הנסים והמופתים. אכן נבראו מני שים אדם עלי ארץ. ולא עוד אלא שכולם עדיין קיימים. חוץ מפי האתון. דוק ותשכח. גם את זה לא שיערהו הפלוסוף בעל מ"נ ואחריו נמשך התי"ט. וכן כל המפרשים לא ביחנו ההפרש הגדול שבין דברים אלו שהם בכלל הנבראים והנמצאים בעולם משך זמן גדול. ככל שאר הבריאות. ובכלל כל ימי עולם יעמדו ויתמידו. עם היות קצתם נעלמו ממנו. והיו נודעים בזמן רז"ל. כמו פי הארץ (כמ"ש ההוא טייעא לרבב"ח. תא אחוי לך בלועי דקרח) ופי הבאר (גם הוא היה נודע וניכר להם ז"ל. כמ"ש הרוצה לראות בארה של מרים. יעמוד בראש הר הכרמל ויצפה ויראה כמין כברה בים) והמטה והשמיר (שהממ"ה נשתמש בו) והלוחות אין ספק שהם במציאותם עומדים כמבראשונה. וכמו הקשת. וכן המן שעדיין נמצא ביחוד במדבר שירד שם לישראל. אע"פ שבטלו הנסים שנעשו בו לישראל לבדם דהיינו עומר לגלגולת לא העדיף ולא החסיר. וביום הששי שני העומר לאחד. וביום השבת לא ירד. וכל זה התמיד ארבעים שנה שהלכו ישראל במדבר בלי הפסק ושינוי. זהו הנס הנפלא הכפול ומכופל בו. משא"כ עכשיו נסתלקו ממנו כל אלו המופתים שלא שמשו אלא לצורך ישראל. פי אמנם גם עתה יורד שם בשני חדשי סוף הקיץ בלבד. ובלי שיעור ומדה. ובאין השתנות יום מימים. אכן מציאתו לא נעדרה מן אז והלאה. כמו הקשת הבא לפרקים. ומתמיד בענינו כך. כל זמן עמידת העולם. וכן נשאר הכתב מאז הבראו. לא נפקד מאתנו. ככה הוא בכל העשרה דברים. עם בריאת העולם נבראו. ושוב לא יעדרו כל ימות עולם. רק פי האתון לבדו נעדר עם הריגת האתון. וכמו כן לדברי י"א אילו של א"א. שנעדר ודאי אחר הקרבתו. ושניהם עמדו מימות עולם עד עת בוא דברם. לפיכך אין להם יחס כלל לשאר המופתים והנסים. שלא נתחדש בהם רק מקרה פעולה חדשה וזרה לטבע הכולל. אבל לא היו ולא נבראו מעולם. אך הרצון היה כך מקדם. מאז החל הטבע לעשות פעולתו. הותנה עמו על אודות סבלו עכוב מהלכו לעתים כנזכר. ואין שייכות בריאה בכך כאמור. וזה דבר ברור שלא הרגישו בו המפרשים כולם. כנ"ל שזווגו דברים שלא בלבד קשה לזווגן. אך לעולם אין זווגם עולה כהוגן. ואולם מדוע נתייחדו אלה עשרה הדברי' להברא בין השמשות דוקא. ומדוע לא נבראו מיד עם שאר הבריות. דבר יום ביומו. ועל מה זה נתעכבו לאחרונה. לא ידעתי מה אמרו בו המפרשים. כי ס' מד"ש אינו נמצא אתי. וכן סד"ח אין תחת ידי. ור"מ ותי"ט לא הטריחו עצמן בזה. ויש להפליא ביחוד על הר"מ. אחר שהושוו אצלו דברים הללו עם הנסים במאזנים לעלות. מדוע א"כ נשתנו אלו מאלו בענין התנאי קודם למעשה שבו נשתתפו לדבריו. מי יתן ונדע מה חשב בזה. ומה טעם בבריאתן בין השמשות. ולדעתי (אף אם מי עמד בסוד ה'. מ"מ במה שהרשונו נאמר בדרך הנגלה) דבר ברור הוא. כי אלה עשרה הדברים הוצרכו להתחדש מפני הפורענות העתידה. מה שלא היתה כוונת הבריאה בעצם וראשונה. אלא שיתקיימו כל הברואים באופן היותר שלם וטוב. ולא יהיה משם מות ומשכלת כמו אחר שגרם העון. וכמש"ה אני אמרתי אלהים אתם וגו'. והנה פי הארץ. אינו אלא לפורענות. לבלוע את הרשעים זה נראה מיד. גם פי הבאר. אע"פ שלטובה ולברכה היה. מ"מ אם היו ישראל זוכים ונכנסין מיד לארץ. לא היו צריכין לו. כי היא ארץ עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר כולה משקה כגן ה'. וכן המן היה בלתי צריך. ולא הכרחי בעצם. רק מחמת העון שגרם לנוע במדבר. הוצרכו לאלה. ובהגיעם לארץ נושבת מיד פסקו. והמן ביחוד נתרעמו עליו כעל מין קללה. כמ"ש ונפשנו קצה בלחם הקלוקל. אע"פ שזה היה דבר הרשעים שבהם ותולין הקלקלה במקולקל. ולצדיקים היה לחם אבירים לחם חמודות. מ"מ הרי הפושעים נכשלו בו. פי האתון ידוע ג"כ שהוא לפורענות: 
+
+<b>והקשת. </b>כמו כן נודע ממה שכתוב בתורה: 
+
+<b>והמטה. </b>רצועה למצריים להלקותן בו במצרים ועל הים: 
+
+<b>והשמיר. </b>עם היותו הכרחי לכלי הקודש. מ"מ מזיק הוא. ככתוב לשמיר ולשית יהיה. וכתב ומכתב אתיא כמ"ד שנשתנה ונהפך לרועץ. וכן הלוחות עצמן הראשונות שנשברו פורענות היו. אחר שלא נתקיימו. הרי בבירור גמור שאין דבר אחד מהעשרה נמלט מהוראת פורענו' ופקידת חטאות ועונות ואין צורך לומר מה שי"א המזיקין. וכן קבורתו של מרע"ה בעון דור המדבר היה. שלא נכנס לארץ. ושני י"א הנותרים. איני רוצה לטרוח בהם. מאחר שהכל ברור על כרחך ימשכו גם אלה השנים אחריהם. אמנם הצבת הביאה מזיק גדול לעולם. כי היא כלי כל לוטש חורש נחושת וברזל. שהוא משחית לחבל. וכיון שנברא ברזל התחילו הכל מרתתין וגם עוד י"א בגמרא האור והפרד אף אלו ברואי פורענות לפמ"ש אור דגיהנם. ואפי' למאי דמסיק שהוא אור דידן. מ"מ אין מזיק גדול ממנו. ופרד מלבד שהוא מין פסול. מכתו אינה חיה. כמ"ש ר"ח מימי לא שאלנו כו'. ורפב"י לא רצה ליכנס מחמתו לביתו של ר' אמר מ"ה בביתו של זה. לא נשאר רק אילו של א"א ומערה של משה שצריך לבקש להם טעם. מעתה הדבר פשוט וברור לפניך. שמתחלה לא נתכוון לבראם בעצם. כי היו א"כ למבטח מזכיר עון להתפש. כאלו היו החוטאים מוכרחים במעשיהם ח"ו. לכן נתאחרו עד שכמעט נשלמה הבריאה בכללה. והיה היצר סמוך לה שכבר חטא אדם ונסתכל במעשי הרשעים שאי אפשר לעולם בלי חטאים. לפיכך הקדים רפואה. גם הכין רצועה (ונ"ל שגם אור שברא הקב"ה ביום ראשון. שגנזו אח"כ מפני שצפה במעשיהם של רשעים. ג"כ לא נגנז אלא אחר החטא. ושמש כל שבעת ימי בראשית. ובמ"ש גנזו) והרי זה ישר ונכון ומתוקן ומקובל ודאי. אולם מ"ש תי"ט וחשב לדרוש ולתור בחכמה הנעלמה בענין עשרה דברים הללו מלבד שלא טרח בע"ש כלל (לתת בו טעם תבשיל של שבת שקדש עליהם היום) ומהיכן יהנה בו. מה גם ששקל עשרה קלות כחמורות. בכף מאזנים שאינו מעוין. זה אל זה לא קרבו לחכי לא ערבו. ואעפ"כ ראה זה דרך ישר לפניו. כל דרך איש זך בעיניו. אבל אסטניס אני בחלה נפשי בריבוי דברים הדברים אלה הדברים רבי הכמות. היש טעם בריר חלמות גם הלום ראיתי שלא היה נאה לו ז"ל לדרוש. ולא היה מסוגל רק לפירוש ויתכן לומר על בתי"ט מה לך אצל אגדה. כלך למדברותיך אצל נגעים ואהלות: 
+
+<b>פי הארץ. </b>גם פה לא עשה תי"ט מאומה געלה נפשי ברוב דברים מרבים הבל. והנה מ"ש שלא אמר וירדו חיים שאול אלא שאולה. שהוא כמ"ש רז"ל עה"פ לשאולה לדיוטא התחתונה ש"ש. לא ידע מר הא דתנא רנ"ח. כל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה. הטיל לה הכתוב ה"א בסופה. לכן אין בכאן הוראה על מדרגה תחתונה. כמ"ש בתיבת לשאולה מחמת הלמ"ד הנמצאת עם הה"א ביחד. לזה אמרו לדיוטא תחתונה. משא"כ בה"א לבדה. ומ"ש וזהו שבקש מרע"ה באמרו ופצתה. שלצורך הבליעה היל"ל ופתחה. וכמ"ש במעשה (נכשל בזה ג"כ. כי לא נמצא כן במעשה אלא ותפתח. ואע"פ שאין בו נפקותא. מ"מ שיגה ועוות עלינו לשון הכתוב ויעקבהו זה פעמים. שכך כתב גם למעלה. ובשעת מעשה נאמר ופתחה ואינו) תמהני מה יענה בכתוב אשר פצתה את פיה דהבל. ושאר כל הדברים יגעים. גם מ"ש הרא"ם בכוונת ל' רש"י בקול היוצא על בליעתם. לפרשו קול מבהיל כרעם. אינו נכון בעיני שהוציא לשון רש"י מפשוטו ומשמעותו הקרוב שהוא רק קול דברים. כמו שהוא לשון רגיל בתלמוד. יצא קול בעיר מקודש' מגורש'. ומה שחשב להכריח פירושו מפני שהקול ההוא אינו מבריח. אינו כלום כי מי הגיד לו שברחו מפניו. וכי כתוב נסו מקולם. הלא כתוב נסו לקולם שמא באמת התקרבו אל הקול לראות החדוש ורצו חיש מהר אליו. אבל גם זה איננו אמת כי מי פתי יסור הנה לראות הבקיעה ולא יירא לנפשו שמא תבלעהו הארץ כמוהם. וכמ"ש פן תבלענו. ובודאי לא יערב אל לב אדם להתקרב אל מקום הבליעה. גם מ"ש שהיה קול מקבץ לראות הפלא שלא היה כמוהו משי"ב. לא כן הדבר. כי לא זהו הנס והפלא שפתחה הארץ פיה. כי מעשים בכל יום ביחוד במחוז נאפולים וציציליא קצה ארץ איטליא. שפעמים רבות נעשה כזאת שבלעה הארץ כרכים וכפרים. אך הפלא היה בקרח. שנעשה הדבר ע"פ בקשת מרע"ה מיד. לבלוע שונאיו בלבד וזה לא נודע עד אחר מעשה הבליעה. אבל בשעת מעשה כולם היו יראים לנפשם. כמ"ש. על כן אין ממש בדברי הרא"ם בזה. אף כי התי"ט שהוסיף מכאוב לומר שהיה נשמע קול צעקת הבלועים מדיוטא התחתונה והיה קול מארץ תחתית כאוב. אין אלה אלא דברי הבאי במ"כ. ועוד שהכתוב אומר ותכס עליהם הארץ. (ומ"ש באגדת רבב"ח דחזא בלועי דקרח אף את"ל שהיה כפשוטו לא היה אלא רושם. הבקיעה. כמ"ש חזאי תרי בזעי דנפק קוטרא מנייהו. ודקאמר אצית מאי קאמרי. ודאי אינה אלא השגה שכלית. ואפי' לכשת"ל שגם היא גשמית. עכ"פ לא נשמע הקול למרחוק. שהרי שאל לרבב"ח אם שמע דבר) ונלאיתי כלכל דמיונות תי"ט דומות למרובות והנם למשא. שאפי' נשמע להפצרתו שהיתה שם קול צעקה מן היורדים שאולה. הם המדברים ולא הארץ. ומה ענין לקרות לה שם פי הארץ בשביל כך. והיא לא דיברה בפיה מאומה. גם דקדוקו משינוי לשון פתיחה לפציה. הוא דקדוק עניות במ"כ. תשובתו בצדו מהאתון. שנאמר בה ויפתח את פיה לדבור ואמר אליהו פתחתי פי דברה לשוני בחכי. גם לשון התי"ט מגומגם מאד כמעט נעדר הבנה. וכל הוכחותיו ישא רוח. הך הכפתור ויפרח הפרח. והציץ כצל יברח: 
+
+<b>ופי הבאר. </b>מ"ש תי"ט בשם רבו בד"ח להוציא דברי רש"י בפמש"נ מפשוטן. תמהני עליו אטו דידיה היא. אשתמטתיה תלמוד ערוך שילהי פב"מ (דלה"א) אר"ח הרוצה לראות בארה של מרים יעלה לראש הכרמל ויראה כמין כברה (פירש"י סלע עגול עשוי כמין כברה) ואר"ב מעין המטלטל טהור וזהו בארה של מרים. ופירש"י שהיה מתגלגל עמהן. ואם לא הסלע הוא שהיה מטלטל. מהי תיתי שלא יהא טהור מאי טלטול שייך ביה. הא עשוי לנחת הוא מים ע"ג מים היינו הנחתן ודקא קשיא ליה לשמעינן רבותא דנס שנתן הסלע מימיו בתלוש נתערבו לו דברים שנבראו נזכרים ונעשים. בנפלאות ונסים. ולשון הר"מ דלעיל אטעייה שערבן יחד והיו בידו לאחדים וכבר זכרתי שהם ענינים נפרדי': 
+
+<b>ופי האתון. </b>לשון הרע"ב נגזר עליה כו'. כי לא יתכן שהיה חי כל כך משי"ב עד בלעם. וכפד"ח בכל העש"ד כו'. שאין נראה כי האיל של יצחק היה חי משי"ב עד אברהם. תי"ט. ואני אומר במ"כ כולם שגו ברואה. ומדוע לא נראה. והלא נראה בפרות שהתנדבו הנשיאים למשכן. ארז"ל שחיו עד שהקריבום בבית עולמים. קרוב לת"ק שנה (עמ"ש בס"ד על תו' זבחים דנ"ט) ולדברי ר"מ עדיין חיות וקיימות הנה. ואע"פ שלא נבראו בע"ש בראשית. שהרי לא השמיענו כזאת. אלא כשאר כל בהמות היתה בריאתם. עאכ"ו באילו של יצחק. שבפירוש אמרו שנברא מבראשית. שאינו מן התימה שיחיה עד העקדה (שכל מעשה בראשית בקומתן נבראו. והיה בהם כח יתר עז על הנולדים כדרך כל הארץ. אף כי קודם שנתקלקל העולם במבול היו גם כל הנולדים גבורי כח חזקי התולדה. יתר מאד על הילודים אח"כ). מכ"ש בריות שנבראו עם ברייתו של עולם. ודורות ראשונים יוכיחו. שאל בהמות בהררי אלף ותורך. ומדוע איפה נוציא הלשון ממשמעו: 
+
+<b>והכתב. </b>עיין עליית הכתיבה: 
+
+<b>והמכתב. </b>עלו"א: 
+
+<b>והלוחות. </b>חצובים מגלגל חמה. כלומר לפיכך היו נגללים. תי"ט. תמה אני היכן ראו זה שהיו נגללים. וההפך מבואר בגמרא ספ"ק דבתרא. שמניח חשבון ארכן רחבן ועבין. לפרנס בהן ארכו רחבו ועביו של ארון. ואם היו בגלילה. לא יבוא החשבון מכוון. ואע"פ ששם מדבר מלוחות שניות. מ"מ ודאי היה כמות השניות כראשונות. כמפורש בכתוב שני לוחות אבנים כראשונים שהיו שוות בכמותן ומדתן. אם שמענו בס"ת שנגלל. לא שמענו בלוחות. כי אם שהיה להם ארבע רוחות. שהיו בצורת מעוקב גם גלגל חמה עם היותו מתגלגל. אינו נגלל. כי הוא כמעשה האופן כתומר מקשה. אלא שהוא עגול סגלגל: 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>[בחכמה ובמנין. </b>כתי"ט בשמד"ש או או קתני וה"פ לתי"ט פ"ק דעדיות ול"נ. ותמה ע"ע אי בחכמה ולא במנין ניחא. היינו ודאי משום דבישיבה הלך אחר החכמה. א"ה במנין ולא בחכמה מי ניחא. וקשיא סיפא לרישא. הא ע"כ לאו או או קתני אלא דוקא תרווייהו בעינן. וה"נ מונח בכמה דוכתי' ודאי. דאל"ה לא היה משה רשאי לדבר בפני אהרן ודכוותה טובא:] 
+<b>גולם. </b>עתי"ט בשם הר"מ. וסמך לדבר שכן גל"ם. גי' חכם. אלא שהוא מבחי' אחוריים (כמ"ש בס"ד בלקוטי אורות) וזהפ"ה לדעתי חכם באחור ישבחנה. ר"ל שע"י השבח שמשביח את החכמה באחור. נקרא חכם. ופשט נאה הוא:  
+<b>ואינו נבהל. </b>כמו נבהל להון ר"ל נמהר ונחפז בלי ישוב דעת אלא ממתין מלהשיב עד שתתיישב דעתו עליו. ואז תהיה התשובה כהלכה. זה"ש הכתוב שפתים ישק משיב דברים נכוחים. כל המשיק שפתיו בטרם ישיב מענה. הוא משיב נכוחים. ונ"ל דמתני' בחכם שהוא תלמיד היושב לפני רבו עסקינן. וקמ"ל מי הוא החכם שבתלמידים ואיך יתנהג כדי שיתחכם. והראיה שכן נמנה גם במ"ח דברים שהתורה נקנית בהן. ותדע שלכך הקדים ואינו נבהל להשיב. קודם שזכר השואל. ועוד ומשיב תו למה לי פשיטא שלכן צוו שלא יהא נבהל למען לא יכשל ויידע להשיב כהלכה. אלא כך הוא הענין משום דקיי"ל הרב רשאי לשאול שלא כענין כמ"ש הר"מ. ונ"ל שיצא לו מההיא דא"ר אנא מצינא לאשתמוטי ממסכתא למסכתא. והשתא דאתית להכי. ה"פ ואינו נבהל להשיב. אע"פ ששואלין אותו שלא מענין. כדי לחדדו ולהטעותו. לא יהא נבהל בשביל כך. אח"ז אמר דין התלמיד ששואל. והוא אמרו שואל כענין. כי התלמיד ודאי אינו רשאי לשאול אלא כענין. כמו שנפסק בש"ע י"ד (סרמ"ו) וזה כפתור ופרח. ומ"ש הרע"ב אינו מתקבל. וקשיא לדידיה נמי מ"ט חשיב להו בחד. ולדידן ניחא טובא. איברא האי דקשיא לתי"ט אדרע"ב. כבר נתעוררו כענין זה תוס' פ"ק דפסחים (דו"ב) וז"ל. אע"פ שע"י שאלה הוזקק להם. מ"מ לא הול"ל להשיב. רק אל תעשו פסח. וממילא שמעינן נמי לשאלה הראויה בענין. שכן למדו מזה שואלין ודורשין בהל' פסח ל' יום לפני הפסח. גם לפמ"ש ראב"ד בענין הטמאי' יתיישב זה ודו"ק. ועמ"ש בס"ד בדרוש פסח גדול:  
+<b>ומשיב כהלכה </b>עמש"ל פ"ו בס"ד במשנת מח"ד:  
+<b>ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי. </b>כ' תי"ט תמיהני זו מדת כל אדם כו'. ואני תמה בהפך. שכבר מצינו לאמוראים דברים כאלה. הנראים זרים בתחלת ההשקפה כאלו לא השגיחו כלל על ענין המשנה הזאת. יעויין מ"ש בס"ד בהיתר ספק זה במו"ק לטא"ח (עקנ"ו) ולמה שתמה תוי"ט שהשומעים יסמכו עליו. נמצא מכשיל את הרבים. יש לתרץ בשני דרכים. א' אם באמת אותו חכם סומך על הוראתו שהיא ברורה לו כשמש. ולפיכך הותר לו לשנות ג"כ מפני ד"ש. כדי להחזיק ולהעמיד הוראתו כפי המונח. א"כ מה לו לירא עוד מהכשיל הרבים. ואם לבו נוקפו. בלא"ה נמי לא יעשה. ולא יורה כדעת עצמו. אלא ודאי באומר ברי עסקינן. אי הכי. זכות היא לו ולרבים שיסמכו עליו. והב' שאם תמצי לומר שיש בית מיחוש למכשול. א"כ אדרבה בזה האופן יכול לסלק המכשול. כי הא דאמרינן דרשה משמיה דיחידאה וקלסוה. משום דידעי דלית הלכתא כוותיה. ה"נ לדידי דסבירא לי שהותר מכללו דבר זה. לימא כך שמעתי מפלוני. ותו ליכא למיחש למידי. מיהא כי משתרי כה"ג דוקא לרב. ששמועתו ברורה לו. משא"כ בתלמיד שרוצה לעלות למדרגת חכם. כדאוקימנא למתני'. ודאי לא שרי לגמרי. כך נ"ל נכון. אע"פ שאין צורך להטריח עצמנו כלל בשביל דיוקו של תוי"ט. ותמיהתו אינה כלום. וסותר למש"ה א"א בחפזי כל האדם כוזב. ואה"נ מפני חשש המכשול. הוזהר עליו החכם. ולא היה כדאי לכתבו. ודעדיפא הול"ל כמ"ש בסמוך:  
+<b>ומודה על האמת. </b>בכאן היה יותר מקום לתמוה תמיהת התוי"ט דלעיל. ופשיטא דזו צריכה להיות מדת כל אדם. כמ"ש בכל יום בשחר לעולם יה"א כו' ומודה על האמת. ובודאי נפיק מינה חורבא טובא אם אינו מודה על האמת. שיבוא לומר על אסור מותר. ולסתור כל התורה כולה. משא"כ לומר על דבר שלא שמע. שמעתי. יוכל להיות הדין עמו בעיקר הדבר. מ"מ הא נמי לאו משנה שאינה צריכה היא. כי גם בזו מצינו היתר לפעמים. בגדול דעביד לאשתמוטי עמו"ק שם. ושמא על זה אמרו. בקשת ליחנק. התלה באילן גדול. הלכך לא כדי נסבה:  
+
+Mishnah 8
+
+<b>אינן מעשרין. שלא לעשר. </b>מ"ש תוי"ט בשם רבו בד"ח דאין התרומה בכלל. לפי שחטה אחת פוטרת הכרי. אינו מובן לי. דא"כ כ"ש שמגיע העונש לבטול התרומה. כיון שיכול לקיימה בכל שהוא. ואינו עושה. הרי זה עושה להכעיס ופשיטא שענשו מרובה יותר ויותר מהמבטל מעשרות. שי"ל אינו עושה אלא מאהבת הממון. ועינו צרה לתת דבר לאחרים (וא"ל שכוונתו שבתרומה גדולה ודאי נזהרין. כאותה שאמרו לפי ששלח בכל גבול ישראל וראה שאין מפרישין אלא תרומה גדולה. כי מי הכניסו בצער הזה. וכי בשביל כך אינו דבר אפשר שיבטלו גם ת"ג) גם מ"ש תוי"ט של"מ כן בגמרא. ר"ל דנקטי נמי תרומות. אני אומר רבותא למדחפיה לרביה בגילא דחיטתא. האיכא למימר דלא כוונו על תרומה גדולה. אלא על תרומת מעשר דהויא דומיא דמעשר. הלכך דברי שניהם רחוקים מכליותי. וסד"ח אין עמדי. רק מפי העתקת תוי"ט אני חי: 
+
+<b>ושלא ליטול חלה. </b>מ"ש תוי"ט בשם מד"ש דוקא חלה. כיון שיכול ללוש פחות מכשיעור. לא אמר כהלכה. טצדקי לאפקועי מחלה. לא אמרו אלא במי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה. ואפי' כה"ג לדברי ר"ע אסור לעשותה קבין. כמ"ש בפ"ב דחלה: 
+
+<b>שלא נמסרו לב"ד. </b>לשון רע"ב שלא עשו בהן ד"ת. וכיון שפשעו הב"ד כו'. לפיכך דבר בא ואינו מבחין בין טוב לרע כו' תי"ט. ודבריו אלו חסרים תבלין כי אין בהם בנותן טעם. ונראה שיש חסרון בלשונו. ור"ל מאחר שאין עושין דין בחייבי מיתה. לא ניכר הרשע מן הצדיק. והיה כצדיק כרשע. כטוב כחוטא. לפיכך הרי זו כעין מדה כנגד מדה. שיהיו נסגרים לדבר. בלי הבחנת צדיק ורשע. ועדיין אינו מקובל. שאם ב"ד חטאו. צדיקים למה נענשים. וכ"ש שאינו מתקבל מש"ע תוי"ט בש"ס דמוקמי לה במיתה בי"ש. א"נ שלא בהתראה או שברח העובר. וכל זה אינו. דמאי הו"ל למעבד. הרי אין דינן של אלו מסור ביד ב"ד. ואיך ילקו הטובים על ידיהם. משו"ה ליכא לאוקמה נמי בזמן הזה. חלילה לאל מרשע. שיהרוג הטובים שלא חטאו. בשביל החוטאים. מי שחטא לו. הוא יקבל ענשו. כמ"ש אע"פ שבטלו ד"מ. דין ד"מ לא בטלו. וכל העם נקיים. אלא הב"ע במיתות הראויות להיות ביד ב"ד. ולא נמסרו בידם ממעל העם שלא הניחום בידם. ובגזל ועריות. אנדרולומוסיא באה והורגת רעים וטובים. והיינו בגוונא דאמרן שיד ע"ה עמם לעזור לרעים. ולחפות עליהם שלא למסרם ביד הב"ד לעשות בהם משפט. אז הם לוקין עמהם ונספים בלא משפט. ובהכי ניחא נמי דלא תקשי ממתני' דלקמן. גלות בא לעולם על ג"ע. א"ה ס"ד ע"כ שבקה למתני' דהכא דמוקמא נפשה בשאר מיתות שבי"ש. וכדברי המפרשים והא לאו מילתא. כדפרישנא ולא נמסרו ודאי בראוים להמסר איירי. אלא הכא מיירי בשאין כולן ולא. רובן חוטאים. אלא שמכל מקום גם הטובים שלא חטאו הם מסייעים לעוברי עבירה. ומחפים עליהם להצילם מיד המשפט (וזו היתה עיקר סבת חורבן ב"ש בלי ספק. דוק ותשכח. צדיק הוא ה') ולקמן בכולם או רובם ככולם חייבין קמיירי: 
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>גלות. </b>עמש"ל מ"ח: 
+
+<b>ובמוצאי שביעית. </b>השנה השמינית נקראת מוצאי שביעית. כמו שהיום הראשון בשבוע נקרא מוצאי שבת. בערך שבעת הימים (עיין אה"ע סקמ"ד): 
+
+<b>ומוצאי החג. </b>חודש שאחריו נקרא כך. בערך שאר החדשים. הלכך ודאי בכדי טרח במד"ש. והא דאצטריך התם בפא"נ למימר נמי בשמינית יע"ש. ומהתם ידעינן דאורחיה דתנא הכי למקרי לשמינית מוצאי שביעית: 
+
+<b>ובמוצאי החג. </b>משום דעד השתא לא עבר אמידי. והשתא דיצא הרגל. ברגל אחד קאי בבל תאחר ודילמא להכי נתכוון הר"מ דקאמר. מי שלא נתנם. גזלם: 
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>מדת סדום. </b>זה הלשון אומר דרשוני [שבודאי אין לחשוב ולהעלות על הדעת שהטילו חז"ל חיוב על האדם שיפקיר נכסיו לאחרים ולחברים. (עם שבלי ספק היה דבר מועיל מאד בתקון קבוץ המדיני אם היה כיס אחד לכולם. כי אז בטלה קנאה ושנאה מבני אדם. ולכן היו נמצאים בדורות קדמונים כתות פרושים בישראל שכל נכסיהם היו בשותפות אין לאחד זכות בשום דבר מהקנינים לעצמו יותר מחבריו. אלא כולם נזונים מן האמצע. כמ"ש מהם בס' יוסיפון) שא"כ בטלת כל פרשת ואלה המשפטים וכל סדר נזיקין. ודיני ממונות בכלל. לכן ודאי אין הדבור בכאן מזה. אלא בגמילות חסדים קמיירי] כי אע"פ שבאמת גם זה היה עון סדום. ככתוב בספר יחזקאל. יד עני ואביון לא החזיקה. מ"מ לא נחתם גז"ד אלא על הגזל. וגם האומר שלך שלך. לא עם עני הוא מדבר. אבל אין לי ספק מדברי חכמים וחדותם הם. ורמזו למלך סדום. שאמר תן לי הנפש והרכוש קא לך. כלומר הרכוש כבר זכית בו בדין. והרי הוא שלך. על כן ישאר לך. והנפש שהוא שלי. שהרי אין לך זכות בהם. כמ"ש בהשולח (דלח"א) הם אינן קונים זה מזה. לכן עדיין שלי הם. ותחזיר לי את שלי (וקטעי בדרב פפא. דעמון ומואב טהרו בסחון. קסבר לארצם. ולא לגופם):  
+<b>ושלך שלי. ע"ה. </b>עתי"ט בשם רמ"ה שכתב. שלא דברו מגזלן שהוא רשע. ולא הבינותי זה. כי הלא בפירוש דיברו כאן גם מרשע כדמסיק שלי שלי ושלך שלי רשע. וזה ודאי אין רשע גדול ממנו אעפ"כ דברו ממנו ג"כ בזה. כ"ש כשרוצה להנות חבירו. נגד מה שלוקח ממנו שלא מדעתו. שזה. אינו כל כך רשע. דסבור מותר הוא. ולא עוד שפעמים הרבה התירו חז"ל כיוצא בזו משום פסידא. כגון מהלך בתוך שדה חבירו להציל את נחילו וקוצץ שוכו ונותן דמים. וזולת הדומה לזה. ואמרו כמה פעמים כופין על מדת סדום:  
+<b>שלי שלך ושלך שלך חסיד. </b>נ"ל שאין זה ענין למבזבז. שמפקיר ומוציא את שלו מתחת ידו ורשותו לגמרי שאפי' רוצה ליהנות ממה שבזבז אין מניחין אותו. ומה שנתן נתן. ואין לו עוד זכות בו. לפיכך אמרו שלא יתן יותר מחומש משא"כ בכאן שאומר שלי שלך. היינו לומר שנותן לו רשות ליהנות ממנו כמו בשלו. אבל לא על מנת להוציאו לבעל הבית מביתו ומנכסיו לגמרי. אלא יהא שוה לו בכל אשר לו. שיקח לצורכו להנאתו כאשר יצטרך. והרי הוא בזה כעושהו שותף עמו חלק כחלק יאכלו. ולא על דעת שיפזר שלא לצורך. ואצ"ל שלא ידחוהו מכל אשר ימצא לו. ויטול המקבל הכל לעצמו. פשיטא בהא לא קמיירי. מי פתי יסור הנה. אטו בשופטני עסקינן. אין אנו אחראין לשוטים המאבדים את שלהם. אלא בשותף דלא מכלי קרנא קמיירי. וכה"ג ודאי לא אסרו חז"ל. לא מנעו לקבל אדם על עצמו לפרנס חבירו ולהיות כל מחסורו עליו. כמו שמעשים בכל יום. ומאי שנא ממפרנס בניו ובנותיו הגדולי' ועבדיו (שהרי יכול לומר הרב לעבד עשה עמי ואיני זנך) ובודאי שהעושה כן לת"ח אשרי לו ואשרי חלקו. וכדרך שעשה עזרי' לשמעון אחיו. עאכ"ו כשאינו מחייב עצמו בכלום. אלא עושה כיס אחד לחבירו עמו. ושמעתי מפי אבא מורי ז"ל שכך עשו האחים הרבנים המובהקים וגבירים גדולים בני יעיש למהרי"ט ז"ל שלקחוהו לביתם על מנת שיתפרנס מכיסם בשוה ויטול חלק בנכסיהם כשותף. ומשם זכה לכל הגדולה שלמד תורה בריוח בלי שום טרדה. שהם עסקו במו"מ. והוא חלק עמהם ולא טרח כלל. לזכר עולם יהיו צדיקים כאלה. שהרבו והרביצו תורה בישראל בדרך זה. באופן היותר שלם האפשרי. כי כגון זה אוכל הת"ח לחמו בלי בושה. ולבו פנוי לתורה. וכן מצינו ברבי. שנהג כן עם ר"ח. כנראה מתליסר ביניתא דאתו לבי רבי. ואשתכחו שית בי ר"ח:  
+<b>ושלך שלי רשע. </b>כענין שאמר לבן ליעקב ובן הדד למלך ישראל:  
+
+Mishnah 11
+
+<b>נוח לכעוס כו'. יצא הפסדו בשכרו. </b>ה"ג וכ"ה סוגיא דעלמא. וגירסת רע"ב בדויה ודחויה. ומשנה דבסמוך תהיה לעדה שהנכנס ראשון יוצא ראשון. לדרע"ב עצמו: 
+
+<b>קשה לכעוס. </b>מ"ש מד"ש אבל שלא יכעוס כלל לא נמצא בשום דעה. והביא ראיה ממרע"ה ויקצוף על פקודי החיל. תמוה. כי שם בדין היה לו לכעוס מפני כבוד ה'. ושלא להוסיף חרון אף ה' על ישראל. ועד שהביא מזה. היה לו להביא ראיה מויקצוף על אלעזר ואיתמר דקדים טובא. ושם קצף שלא כדין אלא שיש לומר גם היא לש"ש היתה כשגגה שיוצא מלפני השליט. ואעפ"כ יותר הי"ל למד"ש להביאה. אם לא שנעלמה ממנו. אבל לא זו בלבד מצינו. כי גם בצאתו מעם פרעה. נאמר ויצא בחרי אף (ארז"ל סטרו ויצא) ובמעשה קרח כתוב. ויחר למשה מאד. וכל זה מוכיח אמתת הדבר. שאין זו מן המדה. שלא יכעוס אדם על שום דבר. ויש להביא עוד ראיה מרבינו הקדוש הידוע בענוה. כמ"ש משמת רבי בטלה ענוה. וצוה לבנו באזהרה. זרוק מרה בתלמידים. הרי שהיא מדה יפה בשעתה ובמקומה. כי לא לחנם נבראת המרה באדם והיא אחד מאברים ראשיים שהחיות תלוי בהם. אבל החכמים האמתיים יודעים שכל המדות איך שהם. יש להם מקום ותבחן מעלתן או גנותן לפי הענין. וכבר העיד החכם מכל אדם. טוב כעס משחוק. כי ברוב חכמה רב כעס. כי הפתי והחסר דעה. לא יתעורר לכעוס מימיו. להיותו בלתי מרגיש בשום פעל מגונה. אכן הזהיר אל תבהל ברוחך לכעוס. שלא במקום הראוי. וכן בשאר המדות מצינו שגינה מדת השמחה. ולשמחה מה זו עושה. ושבח העצבון בכל עצב יהיה מותר. לב חכמים בבית אבל וגו' וחזר ואמר ושבחתי אני את השמחה. וכהנה רבות עמו. ואין המקראות סותרים זה את זה. אבל יובנו בבחינות שונות. וזהו גדר החכם האמתי. שיודע להשתמש בכל מדה בדעה והשכל. במדה ובמשקל. לפי האדם והשעה והענין המצטרך. ולתכלית זה בנינו בעז"ה בנין גדול לשם ה' בית מדות ועליות מרווחות. פונות לכל צדדין ופתוחות לכל רוחות: 
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>ממהר כו'. </b>ונ"מ שאם יש לפנינו שני תלמידים כו'. צ"ע אם אפי' במקום סכנת נפש גמורה הדין כך. דדמא דהיך סומק טפי. אם אין בידינו להציל את שניהם מן המיתה. או מן הקלקלה. ויש ספוק בידינו למלט אחד מהם. ונראה דהוה ליה לזה הקשה לאבד. דין גדול בחכמה עכ"פ. לגבי דהאי הממהר לשמוע. וכבר הלכה פסוקה בידינו. דגדול בחכמה. קדים לכל מילי. כמ"ש בס"ד באבן בוחן שלנו בסי' 92 ואצ"ל שאם הוא רוצה לוותר על חייו בחפצו. בשביל הצלת חברו הקשה לאבד. שרשאי. מ"מ צריך עיון ודיוק פרטי לענין שלא יבוא. ולדעת גם אם הוא דבר ברור שזוהי מדתו של זה. וכן היא מדתו של חבירו. בלי ספק וחלוף בשום פעם: 
+
+
+Mishnah 13
+
+<b>עינו רעה. </b>עתוי"ט. כמדומה שלא הבין דברי פירוש המיוחס לרש"י. גם מדמה מילי דלא דמיין. כי מה ענין משנה יו"ט שחומד משל אחרים לעצמו. ואין להאריך בדוחקיו: 
+
+
+Mishnah 14
+
+<b>בהולכי. </b>נ"ל לפרשו כמשמעו. ועושה ואינו הולך פירושו עושה שילכו אחרים לבית המדרש. שמחזיק ידי לומדי תורה כדי שיתמידו בבית המדרש. הרי הוא חשוב כהולך ממש. כיון שגורם ההליכה. וגדול המעשה מן העושה. כענין שאמרו בצדקה. וכ"ש אם מחזיקם בממונו. דאית ביה תרתי. וגדולה מעלתו ודאי כהולך ולומד שזוכה לישב בישיבה של מעלה. כי בצל החכמה בצל הכסף הרי זה נכון ופי' רע"ב דחוק: 
+
+<b>לא הולך ולא עושה. </b>מיירי נמי במי שכבר היה הולך לבה"מ. אח"כ מאס את דבר ה' ועזבו. זהו רשע. כי דבר ה' בזה. שאפשר לו ללמוד. כי על כן כבר היה רגיל ללכת לבה"מ לשמוע דבר ה' ולקבוע עתים לתורה. לפיכך נחשב רשע. אחר שזנחו בשאט בנפש. אבל מי שלא הלך מימיו. שאין בו אפי' דעת לשמוע. אינו נקרא רשע. הן רבים עם הארץ אשר לא ילכו לבה"מ מחמת חסרון הבנה. ולאו רשיעי נינהו. ומנייהו לא משתעי במתני': 
+
+
+Mishnah 15
+
+
+
+Mishnah 16
+
+<b>אהבה שהיא תלויה בדבר בטל דבר. </b>ה"ג. וגירסת רע"ב בטלה ממילא. שהסיפא פירשה את הדבר. בטל דבר כו'. מכלל דבדבר בטל. איירי השתא. גם ושאינה תלויה בדבר. אינה בטלה לעולם. אין הפירוש שאינה תלויה בדבר בטל. כי זה כבר נשמע מהרישא. ידיעת ההפכים אחת היא. אבל זו כוללת ור"ל רבותא שאפי' אינה תלויה בשום דבר כלל. אינה בטלה. כי אמנם זאת בטוחה יותר כיון שאינה קשורה בתנאי: 
+
+
+Mishnah 17
+
+<b>סופה להתקיים. </b>אני מפרשו כמשמעו. לפי שאלו ואלו דברי אלהים חיים. לכן סופה להתקיים המחלוקת עצמה. והמחלוקת במקומה עומדת לעולם. שכן נזכרים ונעשים בכל דור. וזכרם לא יסוף ולא יעדור. ואינם לבטלה חלילה. שאפילו במתיבתא דרקיעא פליגי בה: 
+
+
+Mishnah 18
+
+<b>כל המזכה את הרבים. </b>עתוי"ט דכתב בפירושא דקרא ל"ת חסידיך רבים. הכתיב קדריש. אבל הקרי הוא חסידך לשון יחיד. ואין טעם ולא ריח בפירושו. אטו משום דהוא בגיהנם. לא סגי להו לתלמידים עד שיבואו לראותו שם. ישארו הם בג"ע ולא יבואו לראות כבלע את הקודש. ואם אמנם אמרו במדרשות שהצדיקים רואים בפורענותם של רשעים בגיהנם ושמחים לראות נקם. א"כ גם כשיבוא הוא עמהם לג"ע. מ"מ יבואון יחדיו לראות שחת. ולא אמר אל תתן חסידך לראות בשחת. לכן אין זה אלא תפל בלי מלח. גם מש"ע תוי"ט דבעינן דוקא רבים. שבוש הוא בעיני דודאי אפי' זיכה אחד. (מבלי שיכול לזכות יותר) בכלל מזכה רבים יחשב. וכן להפך. כי הכל הולך אחר הכוונה. שאם היה ביכלתו לזכות רבים. היה עושה. ולא עוד אלא אפי' אחד שזכה לעצמו בלבד. נחשב כמזכה את הרבים. לפי שכולן זוכין על ידו. וכמ"ש עה"פ ואנכי בעלתי בם וגו'. אחד מעיר מזכה את כל העיר. ואחד ממשפחה מזכה כל המשפחה. והיינו נמי לדעתי כשעושה כל מה שביכלתו לזכות גם לאחרים ואע"פ שלא עלתה בידו. המחשבה מצטרפת למעשה. כמ"ש כל החושב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה. מעלין עליו כאלו עשאה. לפיכך נחשב לו. כאלו כבר זיכה את הרבים בפועל. ומועיל ג"כ לשיזכו רבים על ידו. כאמור. וזהו לדעתי כוונת הקרי והכתיב שניהם לדבר אחד נתכוונו. ודוד על עצמו אמרן. ר"ל א"ת חסידיך וגו'. שהרי עם היותי יחיד. לעולם אני חשוב כחסידיך רבים. בין לפי המחשבה בין על פי המעשה. וזה נכון וישר. ומתני' דנקטה הרבים. משים סיפא לאשמועינן דזכות הרבים תלוי בו. וחטא הרבים תלוי בו. ולעולם שאין החטא בא על ידו. או ההפך שאין מספיקין בידו לעשות תשובה. אפי' באחד שזיכה או שהחטיא. הדברים אמורים וזיל נמי בתר טעמא. וגם מחמת מחשבתו שנכרת מתוך מעשה. שאלו היה בידו לעשות כן לרבים. היה עושהו. כל זה ברור: 
+
+
+Mishnah 19
+
+<b>אוכלין בעוה"ז. </b>אוכלים לשובע נפשם. לא להשביע תאותם. אלא לצורך קיום הגוף בלבד. ויותר מזה אין להם חלק בעוה"ז. כי לא זאת המנוחה. וקרן ופירות מעשיהם שמור להם לעוה"ב. שם ישבעו שובע שמחות. יתעדנו וישמינו ויתענגו מטוב פרי מעלליהם. וינחלו האוצרות שיסגלו. ולא נהנו מהן כאן. כי שם מקום המנוחה והנחלה האמתית: 
+
+<b>אבל תלמידי בלעם כו'. </b>לא בלבד אוכלין בעוה"ז. אבל ממלאים כרסם ממנו אכלוהו (אכילה גסה) ויכלוהו. ובו קבלו עולם. ולא נשאר להם כלום בעוה"ב. אלא גיהנם היא ירושתם באותו עולם. ותפס לשון ירושה. המשמש גם לשון ריש. וגם לשון גירושין במשמע כי אף גיהנם כלה. והם אינם כלים. זהו שסיים. ויורדים לבאר שחת. לומר שנטרדים מגיהנם לבאר שחת. לדיוטא התחתונה. גם שם לא ינוח להם. כי אחוזת עולם הוא להם. והנה כל לשון התנא צרוף ככסף. ומ"ש תי"ט הרי כמה מתלמידיו של א"א רעבים וצמאים. יש להשיבו. מי יגיד לנו זה. כי האדם יראה לעינים. אל דעות ה' יראה ללבב. ורחב"ד וראב"פ וחבריהם לא יוכיחו. כי בחרו בעוני בחפצם. לולי זאת היו מעשירים אותם בודאי (כמ"ש בסוף עלית החכמה) והסתפקו במועט. טוב פת חרבה ושלוה בה. שהוא העשירות הגמור והשובע. וכבר בארנו לשון משנתנו וענינו מתוקן יפה יפה. אמרת אלוה צרופה. והסתכל אמרו אוכלים בעוה"ז. לא אמר אוכלים עוה"ז. או העוה"ז. ושלא בדקדוק כ' תי"ט שנקראו אוכלי עוה"ז. כי הצדיקים אינם אוכלים העוה"ז. ואף אם יש צדיקים שמגיע עליהם כמעשה הרשעים. אינם נהנים מטובות עוה"ז. רק כפי ההכרחי לעבודת בוראם. על כן העוה"ז אינו עצם אכילתם. ואינם מכלים ומעכלים אותו. גם תלמידי בלעם בידוע שאין להם גיהנם בעוה"ז. וכבר אמרו חכמים לא נברא העולם אלא לאחאב כו'. ולא כדברי מד"ש שהם כנגד המפורשים. וגרם לו זה מפני שרצה להניח מאמר מקביל לנגד מאמר אוכלין. אבל הדבר מבואר במעט עיון. שאיננו מקביל אלא למאמר נוחלין. ולפי מה שפירשנו הכל מתבאר בטוב טעם. ודעת למשכיל ינעם: 
+
+
+Mishnah 20
+
+<b>הוי עז כנמר. </b>עטא"ח (סרמ"ב) שכתב ז"ל מצאתי בפרקי אבות לרש"י שפירש על ההיא דמשנת ריב"ת אומר הוי עז כנמר וז"ל תכף לאותה משנת רע"א עשה שבתך חול היא שנויה ההיא דבן תימא. לאורויי דר"ע ל"א אלא במי שהשעה דחוקה לו ביותר כו' ע"כ. ופליאה על הטור דאשתמיטתיה תלמוד ערוך בפע"פ בשם תד"א. ולא היה צריך לטרוח אחר מציאה זו בפירש"י המדומה. גם דר"ע לא משנה הם ואינן שנוים בסמוך להא דב"ת. אלא גמרא מפרש לה הכי גם זו עדות מספקת על זיוף כינויו של פירוש רש"י דאבות: 
+
+<b>עז פנים. </b>אחר ששיבח העז כנמר לעשות רצון אביו שבשמים. חזר לגנות מדת העזות. שלא תהא נכרת בפנים לגמרי. אפי' לעבודת השי"ת. הענוה משובחת. והצנע לכת. ולא אמר הוי עז אלא לענין אומץ הלב בלבד. תדע שהרי ישראל נקראו עזין. (כמ"ש בפא"צ) עם היותן ידועים שהם ביישנים. אלא עזות לחוד. ועזות פנים לחוד. לכן לא הזכיר למעלה. אלא עז בלבד. וכאן זכר עז פנים. ולא אמר ג"כ עזות פנים. כדרך שאמר בושת פנים. לומר שאפי' לא חטא בעזות פנים בפועל במעשה או דבור אלא שהוא עז בפנים ניכר. וכגון קורץ בעיניו וגו'. כענין שכתוב הכרת פניהם ענתה בם. וכן מדת הבושה נכרת בפנים. כמש"ה למען תהי' יראתו על פניכם. וביאר כאן שהעז בפניו אין לו תקנה. אלא בגיהנם ללבנו מאודם פניו. וכנגד מה שגרם לבון פנים לחברו. דאזיל סומקא ואתי חיורא. לכך הוא צריך ליבון באש. שניצוצות החוצפא נתזין ממנו. ובושת פנים. ר"ל אפי' הוא חוטא. נתקן הוא ע"י מדה זו והולך לג"ע על כל פנים. כמ"ש (ספ"ק דברכות) כל החוטא ומתבייש מוחלין לו על כל עונותיו. וכאן תפס לשון בושת פנים שם דבר (לא אמר בוש פנים. או ביישן. תוארים) כלומר מעשה הבושת ופעולתו. שגורם לו הלבנת פנים כבושות בקרקע. הוא המתקנו. שאינו צריך לתקון גיהנם. ומביאו לג"ע. כי נוח לאדם שיפיל עצמו לכבשן אש. משילבין פני חבירו ברבים. משום מאי דסני לך. לחברך לא תעביד. ואהבת לרעך כמוך. שהיית בורר לך מיתה יפה. לדון בשרפה. מלקבל עלבון בפנים לחי ישבע בחרפה. הרי ששקולה היא כאש אוכלת מנפש עד בשר. לכן אינו צריך לאשו של גיהנם להלבינו. מאחר שכבר נתלבן. אבל אין די לו במה שהוא בוש פנים. בזולת מעשה ופעולת הבושה. כי אין זה מספיק. בהכרח צריך תקון ולבון דוגמת גיהנם. המפליט גיעול דם הנבלע באיברי הנשמה. והרי זה נכון מאד. והתימה מן המפרשים שלא שתו לבם לתיבת בושת. כי לפי דקדוק הלשון כמו זר יחשב. ולא יכון לדבר כן. ולפי מה שפירשנו מיושב היטב בעז"ה. עוד יש להמתיק שאמר עז פנים לגיהנם. וקשורו לסותר הקודם על דרך הנ"ל. ירצה כי מדת עזות פנים כל כך מגונה. שאפי' בדבר מצוה הוא מקלקל. ומוליכו לגיהנם. תחת שהיה ראוי לתקנו ולכפר על חטאיו. כי אחד מתנאי התשובה הוא הוודוי. ומודה ועוזב ירוחם. ואם יתוודה בפרהסיא בחטא שאינו מפורסם. נקרא חציף. כמ"ש שילהי פ"ק דברכות (שם המלצתי על זאת. הכתוב הכרת פניהם ענתה בם וגו') והרי הוא העז פנים שיורש גיהנם. עם היותו סבור לעשות רצון אביו שבשמים בכך. ומקביל לזה אמר אחריו. ובושת פנים לג"ע. שיש בו תקון גמור לחוטא כנזכר. והוא יפה אף נעים בחבור הדברים ובבאור הענין: 
+
+<b>יהר"צ כו'. </b>זה המאמר צווח ואומר דרשני. כי מה ענין בקשה ותחנה במשנה. שלא מצינו דוגמתו. אף כי נראה לכאורה אין לו קשר ענין למה שקדם. ומה טיבה כאן. באמת פלא גדול הוא. והיותר נפלא איך המפרשים שטרחו כמה פעמים בפטומי מילי. בהרבה מקומות הבלתי צריכים באור. ומדוע בכאן שתקו לא אמרו בו דבר. ואני בעניי אמרתי הלא דבר הוא שאי אפשר לו מבלי ביאור. ואחזה אנכי אשית לבי. שחוזר לענין של מעלה שצוה מתחלה להיוה עז כנמר כו'. ועכשיו בגלותנו בטל ממנו העוז והעצמה. וניטל הלב ואמצו. כי המקום גורם. כן איש נודד ממקומו. הגולה לבו בל עמו. וכדאיתא גבי סבי דבי אתונא. חזי דמיענו אייתי מעפרייהו שדי עלייהו. אקשו לאפי מלכא הנה שארץ נכריה מכנעת לב האדם. ואם הוא אמיץ לבו בגבורים (וכן במשל הדיוט כלבא בלא אתריה שב שני לא נבח) וארץ מולדתו של אדם. חוזר ומקנה לו מדת העזות (וכן מצינו ברמי בר תמרי. אי הוית באתרי. הוינא מחוינא לך חורפאי) לכך בקש יהר"צ שתבנה עירך כו'. ותשוב לנו מדת עזות הנצרכת. בשלמות. אך יש לחוש פן יצא שכרה בהפסדה. שקרוב להפסד במדה זו מחמת שמוכנים יותר לחטוא. מתוך העזות. כמו שאירע בהיות ישראל על אדמתן מלפנים. שמרוב טובה בעטו. והיתה להם העזות לאבן נגף לצור מכשול. להעיז פניהם כלפי מעלה. לזה אמר אחריו ותן חלקנו בתורתך. ר"ל הרי בראת תורה תבלין להתיש כח העזות שבהם לשבור לבם ולהכניעו כמ"ש רז"ל בפא"צ לא נתנה תורה לישראל אלא מפני שהן עזין. שאלמלא כן אין אומה ולשון יכולה לעמוד בפניהם. על כן כשתתן חלקנו בתורתך. כבר אנו נשמרים מרעת מדת העזות. שנמצאת בנו ביותר בא"י. ולא נשתמש בו עוד כי אם לעשות רצונך. ובזה האופן נשיג התועלת המבוקש. ונמלט מרעתו. אע"פ שתסור מעלינו עול רציעת הגלות. ולא יכניע אותנו טבע ארץ אחרת כאמור. כי מ"מ הלא די בתורה המתשת כח העזות לטוב לנו. וזה כפתור ופרח בלי ספק. ועמ"ש בבית יעקב דמוסף השבת (דשסו"א): 
+
+
+Mishnah 21
+
+<b>בן עשר. </b>מ"ש תי"ט בשם רש"י תלמוד ערוך הוא ספ"ק דחולין (דכד"א): 
+
+<b>בי"ג למצות. </b>פרע"ב ותי"ט משם רש"י החשבון שהיה לוי בן י"ג במעשה שכם. שהניח ששה חדשים שעשה בדרך מארם נהרים עד סוכות. וכתב שרש"י בפירוש החומש לא דייק. שפירש ששה חדשים בבית אל. שהוא אחר מעשה שכם. עכ"ד. והם תמוהים מאד. שכפי הנראה נתעלמה ממנו גמרא ערוכה ספ"ק דמגלה. דמני להו כדברי רש"י על התורה. והם דברי ס"ע. א"ה שקיל כל הני תנאי מעלמא. ואזיל בתר פירוש מיוחס לרש"י. דלא ידענו מנו. ולאו בר סמכא הוה כלל (כאשר הראית לדעת זה. ואב"א דיקא נמי אליבא דש"מ ורש"י עה"ת. דהא כי דייקינן אשתכח דלוי בר תליסר בציר תלת ירחי הוה בההיא שעתא כשיצאו מארם וקחשיב תו תלת ירחי מדשהו בשכם וג"ח משם ואילך. נמצא החשבון מכוון ומדויק:) ועל כרחך אתה אומר לדברי אותה סוגיא. שלא היה נחשב כלל אותו זמן שהלך מארם לסוכות. להביאו בחשבון. כי מעט הוא ומובלע במשך שני עכבתו בארם. שהרי אינו מונה אלא י"ח חדשים לסוכות. וששה לבית אל. עד שהגיע אל אביו. שמכללן אתה מוצא כ"ב שנה שפירש יעקב מאביו שלא ברשות. ונענש כנגדן בכ"ב שנה של פרישת יוסף. ואם כדברי המפרש הבודה מלבו דברים. א"כ כ"ב ומחצה היו. ואת"ל משום שלא היה שנה שלימה לית לן בה. אי הכי הוה ליה לתלמודא למשתק מששה דבית אל לגמרי. ולמאי קחשיב להו. ואי אפשר שיהא מפרש זה חכם יותר מבס"ע. ומבעל התלמוד. ומרש"י האמיתי. וכל המפרשים בכלל. אין מי שערער בדבר. אבל הוא הדבר אשר דברתי כמה פעמים. דהך פירושא עולבנא דמדפיסים הוא. בוקי סריקי תלו ברש"י. לא רש"י חתים עליה ולאו דסמכא. אלא בדותא ובורכא. ותי"ט שביק תנאי ואמוראי ואזיל בתר איפכא (כה"ג עפ"ה דיומא) קבע לשבשתא. ודחי למתרצתא. רש"י דחומש דדייק טובא כרחבה דפומבדיתא. איברא לא צריכינן להך בדותא. ואפ"ה ניחא קצת מ"ש בפי' מתניתין. דאיכא למימר לוי בשנת שלש עשרה הוה קאי האי שעתא. דהא ודאי הנך שיתא ירחא דקחשיב תנא לבית אל. לאו דוקא לבית אל לחוד קאמר. אלא כייל כל ימי עמידת יעקב בשכם. ובבית אל. ובמגדל עדר. עד דאתי לבי יצחק אבוהו לממרא. כולהו הנהו עובדי. בהני שית ירחי דמני לבית אל הוו. אשתכח דעכ"פ לוי בתליסר קאי בההוא עובדא דשכם. אבל בן י"ג שלמות ודאי לא הוה (ולא בן י"א גמורות כשיצא מבית לבן) ודי בקירוב זה. ואין אנו אחראין לפירושו זה. שאין לו שורש. ופשיטא דליכא למגמר מדורות ראשונים דקמי מתן תורה. לענין חיוב מצוה (ואפי' בימי דוד היו נקראין איש בני ח'. שכבר הולידו כדאי' בפ"בס) אלא קצת רמז לדבר הוא: 
+
+<b>בן עשרים לרדוף. </b>במלחמה. לנצח ולכבוש אויביו. שכן מבן עשרים ולמעלה. יוצא בצבא. כ"פ בד"ח ונכון הוא. ואע"פ שלא נשלם תוקף הכח עד שיהא בן שלשים. שאז תכלית גידול גוף האדם: 
+
+<b>[בן מ' לבינה. </b>ערע"ב ותי"ט. ויל"ד שהרי לא היו במדבר רק ל"ט שנה בלבד. כמ"ש בס"ד בהגהת גמרא דפפ"מ. ומ"ש בתורה ארבעים. צ"ל עד"ה במספר ארבעים. סמוך למ'. א"ה ממ"ש ע"ס ימי מדבר בצרן טפי מארבעה עשר חדשים:]
+
+<b>בן ששים לזקנה. </b>דכתיב תבוא בכלח אלי קבר כו'. מימי תמהתי על זאת. שלמדו חז"ל מכאן למיתת ששים. והרי איוב מת זקן ושבע ימים. וחיה ק"מ שנה אחר שנסתלקו יסוריו. ולא עוד אלא שאפי' קודם שלקה ביסורין. כבר היה בן שבעים. שכן הוכפלו שנותיו אחר זאת. כמ"ש ויוסף ה' את כל אשר לאיוב למשנה. וכן שנו בס"ע כל שנותיו של איוב ר"י שנה. משעה שירדו אבותינו למצרים ועד שיצאו והכי איתא נמי ספ"ק דבתרא. אי הכי מאי קאמר ליה אליפז. וי"ל ה"ק ליה. אין לך להצטער ביותר על יסוריך שאתה חשוב בהן כמת. שהרי כבר היית ראוי למות בהיותך בן ששים. שהיא מיתה בינונית של כל אדם. ואתה השגת כבר שבעים. שהיא השיבה. נמצא מה שאתה חי יותר. אינו חשוב מכלל חיי אדם סתם. והם ימי הרעה שאין בהם חפץ אם לא בדרך פלא. לכן לא הפסדת יותר משאר בני האדם הבאים בימים הרעים לעת זקנה. ויתר אתה עליהם שאכלת כל ימיך עד שבעים בטובה. מעתה לא תתרעם אם מצאוך רעות הימים. היתרים ועודפים על חיי אדם הפשוטים: 
+
+<b>בן מאה כאלו מת. </b>צ"ע אם כוונת התנא באריכות לשון זה. לפטרו מן המצות. ומסתברא דלענין דינא אין חילוק בין בן עשרים לבן מאה או מאתים כל שעודנו חזק בכחו. מוטל עליו לקיים המצות בכללן. כבחור בלי הפרש. ואין צורך לומר שאין לחלוק ביניהן לעונשין שבתורה. ואם חלוש הוא. נדון כחולה לענין י"כ ולשאר המצות המעשיות. אבל נראה שאין סומכין על דעתו כלל. לא לעצמו ולא לאחרים לא להקל ולא להחמיר דסתמיה דעתא קלישתא היא. אם לא שרואים בו גם שכל חזק והבנה טובה והכרה יתרה: 
+
+
+Mishnah 22
+
+<b>בן בג בג. </b>המפרשים התחכמו יותר להכניס פילא בקופא דמחטא. גם בשמות העצם. עיין מ"ש תי"ט משמם. וי"א בג בג ר"ת בן גר בן גיורת. א"כ הוא היה נכד גר וגיורת. ולא היה לו פחד כ"כ מן המלשינים מהסתיר שמו. ואיני יודע מה הביאם לצער הזה. ולמה זה הבל יהבלו. הלא מצינו פ"ק דקדושין (ד' י"א) יוחנן בן בג בג. ומאי דרשי ביה. ואם כדבריהם בן בן בג בג הוה להו למימר. ואף שי"ל איהו ניהו. זמנין קרי ליה הכי בלי שם העצם. וזמנין בשם העצם שלו. כמו שמעון בן עזאי. ובן עזאי ודכותיה. וא"כ יוחנן זה עצמו גר היה או נין ונכד. אך מי הגיד להם זאת. ושמא מטילים פגם בקדשים. ובד"ח הוסיף טלאי ע"ג טלאי. והנה הכל הבל ורעות רוח. נלאיתי כלכל דברים מבודים כאלה. וראה גמרא דר"פ המניח. ודע שבן בג בג היה צח לשון בעברית ג"כ. ואם ניתן רשות לדרוש שמות העצם לכל חפציהם אדרשם לשבח. ב"ג ב"ג רמז גי' שבן עשר היה האומר בעת ההיא. ולכן לא נזכר שמו העצמי. שהיה אולי יוחנן הנ"ל באמת. ומחמת שהיה עדיין ילד כשאמר זאת השמועה. לא קראו התנא בשמו. כדשנינן בבתרא דר"ה. בבן זכאי. דהוא ריב"ז. ומשום דאכתי תלמיד היושב לפני רבו הוה ההיא שעתא לא קרי ליה בשמיה. וכן בבן בתירא ריש תענית. ובן הא הא היה בן שתים עשרה שנים כשאמר לשון זה אבל באמת נראה שהם שמות העצם. גם באמוראים נמצא בר היהי ריש חגיגה. ולחקור לדעת סבת קריאת השם. היא מלאכה נאה לעתות הטיול: 
+
+<b>הפוך בה </b>מ"ש בד"ח בטעם לשון הארמית מפני המלאכים. דברי הבאי הם. ומה יעשה בסיום הלשון: 
+
+<b>והפוך בה. </b>מלשון לרגלה ולהפכה. לשון חקירה וחפוש בסתרי הארץ. וכן בלשון חכמים יאמר בענין העמק המחשבה בצדדי הדבר. מהפך בזכות. כלומר משתדל. וכמוהו מהפך בחררה הפוכי בעסקא. ככה יאמר התנא הלזה. חקור והעמק שאלה פעם אחר פעם ולא תלאה. ולא תחשוב שכבר הגעת על תכלית הכוונה. אם הבנת פשטי התורה לפי דעתך. לא תאמר אין צורך לטרוח בה יותר. כמחשבת רודפי הפשט. הבולעים מאמרי התורה ועניניה בקליפתם החיצונה. לא יחושו לתוך הגנוז בקרבם. ויש שמדמים שאין בה אלא קליפה גסה בלבד. וממלאים כרסם ממנו עד שכרסם מתבקעת. תפח רוחם ויגועו בבלי דעת. לפיכך הזהירך שלא תהיה חכם בעיניך. לומר כבר השגתי וידעתי כל האפשר. אלא הפוך בה כעני המהפך בחררה. וחזר לקנותה בטורח ובעמל. לשבר כל הקליפות עבות ודקות שעל פני חצוניות דבוריה וספוריה. כדי שתשיג הפרי הטמון בתוכו. ורב טוב הצפון בקרבה. ולא יספיק פעם ושתים. כי בכל פעם שאדם ממשמש ומוצץ בהם. מוצא טעם חדש. לזה רמז הכפל. לנחץ ענין החקירה והדרישה בה. ולא תעמוד מלרגל ומלהכוך. ולתור את הארש. דכולא בה. שכל דבר חכמת בינה כלול בה. כמ"ש אני חכמה שכנתי ערמה. ודעת מזמות אמצא. לי עצה ותושיה. אני בינה לי גבורה. וכל החכמות כלולות בה. כמו שהאריך בה החכם בספר משלי החכמה (ס"ט) ומצינו בריב"ח כששאל לו החוקר נחש לכמה מוליד. הודיעו האמת על פי מקרא מן התורה. והטיח המין ראשו בכותל. לפי שבמה שטרח שבע שנים עד שעלה בידו ידיעתו. על פי הנסיון. הושיטה לו בקנה. וכיוצא מצינו הרבה באגדה שידעו להוציא כל הענינים מתוך המקראות ויהיו למופת בישראל ולאות. טוביה לדזכי והוו דרופתקי דאורייתא. סמא דחיי סמא דכולא ודאי: 
+
+<b>ובה תהוי. </b>ה"ג כמה מפרשים ראשיים. כמ"ש תי"ט בשמם. ופירושו לדעתי מלשון הוייות דאביי ורבא. הוי בה רב ששת. והוינן בה. והרבה כלשונות הללו ידועות בתלמוד. ענינם הפלפול והויכוח על דרך החדוד והחריפות. ככה יאמר כאן. אל תדמה בנפשך לומר עכ"פ צריך אני לחכמת בעלי המחקר. כדי לחדד השכל עד שיהא מחודד ושנון לפלפל בתורה. ובא התנא להוציא המחשבה הזאת מלבך. כי אינך צריך ללמוד חכמת יוונית בשביל כך. אלא בה תהוי תחקור ותעמיק ותפלפל בה. אז תחרץ ותחדד שכלך. כאשר יורה הנסיון לכל מודה על האמת אשר בא בדרכי פלפולה והויותיה. כי אין חדוד למעלה ממנו וחכמי האומות עצמן אשר למדו בה ובחכמות אנושיות. מודים בכך. ויעוין גם ש"י. וראיתי בס' נוצרי שבשנים שעברו היו רבים מהם שוקדים בעיון הגמרא ומתפלאים על עומק חכמתה ולכן העתיקו מסכתות רבות ללשון לטי"ן. והן עוד היום נמצאים בהן מלומדים הרבה חושקים בתלמודנו ועוסקים בו: 
+
+<b>וסיב ובלה בה. </b>ר"ל אע"פ שהתורה נקראת תושיה שמתשת כח ומזקנת את האדם לפני זמנו. מתוך העמל והיגיעה שבה ע"ד שאמר הר"מ אצל ראב"ע שאמר הריני כבן שבעים שנה. ספ"ק דברכות (עם שאין הכרח לפירושו שם. והוא נגד פשטו של דבר המוזכר שם בענין. ועיין מ"ש שם במקומו בס"ד) מ"מ זה אמת שהשוקד על הלמוד מזקין בלי עתו. ועמ"ש בחלון צורי) טוב שתזקין ותבלה כחך בה. כי אחרי בלותך תהיה לך עדנה. ולא תעמול. לרוח לתת לחכמות נכריות חילך. פן ישבעו זרים כחך ועצביך בבית נכרי. ונפשך תמסר ביד מלאך אכזרי: 
+
+<b>ומנה לא תזוע </b>פרע"ב. וכן הוא מפורש בספרי. ועמ"ש בס"ד חי"ד פ"ב דמכלתין: 
+
+<b>שאין לך מדה טובה הימנה. </b>כמדומה שרמז על ס' המדות היווני. שאע"פ שאין בו חשש מינות. ואין בו אלא ביאור המדות המוסריות ומשובחות על פי חקירה אנושית. ואע"פ שכבר אמר רב יוסף בתלמוד על איסור הלמוד בספרים החיצונים. מילי מעלייתא דאית בהו דרשינן כדאיתא ריש חלק (ועמ"ש שם בס"ד) היינו ס' בן סירא ודכוותיה ס' פילוני האלכסנדרי וכל דדמי להו. שהיו מחבריהם מבני ישראל. ואמרו דברי חכמה בלשון קצרה וצחה. עריבה ונוחה. שתועלתם קרובה. והפסדם רחוק. משא"כ בס' היוני הנ"ל. שיש בו להג הרבה ויגיעת בשר מאד. בהיותו מועתק בלעגי שפה ולשונו סרוח ומגומגם מאד. ואבוד זמן יקר המציאות. בהבל ורעיון רוח בלשונות בני נכר עמקי שפה. שיש בו ודאי היזק גדול מאד. ורחוק משכר (עם שחטאתי אני מזכיר כי לא זזתי עד שעברתי עליו לראות מה טיבו. ומעט דבש הנמצא בו רדיתי אל כפי. ועי"כ הכרתי מעט התועלת הנמצא בו והפסד הזמן בו מרובה משכרו) וכן אמרו במ"ר סוף קהלת כל המכניס יותר מכ"ד ספרים בתוך ביתו. כגון בן סירא ובן תגלה והדומה להם. צרה מכניס לביתו. זהו שאמרו כאן שאין לך מדה טובה בחכמת המוסר והמדות הטובות הימנה. שוב נזדמן לידי ס' מד"ש. וראיתי להציג פה מ"ש בשם החסיד כמדומה לי הוא הר"י יעבץ זצ"ל. ז"ל והפך בה. כי הכל כלול בה. וממנה יתבארו טענות הרבה להשיב לאפיקורסים. ולא יצטרך להכעיס אותה בצרותיה הנכריות. כי דדיה ירווך בכל עת. ואפי' שתחשוב שהן נאות לה לרקחות ולטבחות ולאופות (רמז למה שהתנצל הר"מ באגרותיו על שעסק בחיצונות) אין לך מדה טובה הימנה. כי מי יחוש לפנותיה וליסודותיה חוץ ממנה וכוון במ"ש מלת מדה. כי אולי תתאוה למדתו של הגיוני או של רופא או של פלוסוף. או תוכן. והודיעך התנא שאין מדה ושלמות תשוה עמה. ומה שתחדש בחזרתה. הוא יותר טוב מקרן שאר החכמות כולן. המבדיל בין קודש לחול. ובאמת כי מכח קדושתה. נותנת לעוסקים בה לשמה. כח וגבורה לעמוד נגד כל הקמים עליה. כמ"ש בגמרא הרבה מחכמיה יתוכחו עם האפיקורסים המוציאים כל ימיהם בחכמות נכריות. ולכן הזהיר הבקשה אולי תשכיל תעלומות חכמה. עכ"ל השוה בכל מה שאמרנו ומסכים עם מה שפירשנו בכוונת תנא שלנו: <small>וכבר דברתי הרבה מהיזק גדול הנמשך לעוסקים בפלוסופיא. שסופם יוצאים לתרבות רעה ומשליכים כל התורה אחרי גיוום (ויעוין בבית ובמגדל בכמה מקומות) עכ"ז לא אוכל להתאפק בכל פעם שפגעתי במנוול זה. למשכו לבית המדרש לפרושים. קודם שימשוך הפתאים כשור אל טבח וחיתם בקדשים. והסתכל נא מה עלתה לאומות הקדומות אשר עלו מאד בסולם הפלוסופיא מאה חוקים. כמעט כבשו כל העולם בחכמתם מה היה סופם ואחריתם. מי לא ידע מחכמת מצרים (שנזכרה גם בכתוב) שהגדילה לעשות לה שם בארץ לא יהל שם ערבי ועתה היא נוה שודדים. וארץ כשדים המלאה לה חכמים מחוכמים. ועתה היא נוה רועים ומדרשיהם גדרות צאן. איה מעון אריות הפלוסופיא שבארץ יון אשר מלאו מחכמת בני קדם. ושמע חכמת יונית הלך בכל הארץ. להכניע כל יושבי תבל תחתיה. לפניה תכרע כל אומה ולשון. עתא מעון ?תנים. ואע"פ שלא נצטוו על למוד התורה. נעקרו מן העולם. ולא עמדה להם חכמתם. עאכ"ו אנו שיש לנו חכמה אמתית בטוחה שנתנה לנו על מנת שנעסוק בה כל ימינו ולא בזולתה. איך נקוה להשיג שום הצלחה נפשית או גופנית על ידיה. הלא הנסיון הוכיח ההפך. שבכל מקום וזמן שרדפו אחריה. היא היתה בעוכרם ועקרה אותם ממקום תחנותם בכבודו של עולם. כמ"ש שם. ומדי דברי בזה אזכרה הלצה נאה שכתב בס' החיים על הרודפים אחר הפלוסופיא ונפשם קצה בלחם החמוד הוא התלמוד אשר הוא מזון הנפש. על כן הסיר האדון ה' לבאות כל משען לחם. מדה כנגד מדה. ולחם שמידא וחוורתא גושקרא הוזכרים בעובדא דמרתא בת בייתוס. כל אלו הן מדרגות תכמי התורה שבע"פ. כגון בעלי המשנה בעלי תלמוד בעלי אגדה. איש איש לפי שכלו. ומרתא היא שם לכנסת ישראל שנעשית בת לכת הארורה הנקראת בייתוס. ועל כן השיגוה שברון מטה לחם. גם הגרוגרת דר' צדוק שמצצה היא ומתה. יש לפרש שהוא רמז לנופת תטופנה שפתי זרה. שמצצה כנסת ישראל מן הכת השניה הארורה הנקראת צדוקים. אלא שאין להחליף סם הצדיק הזה בשם של צדוקי עכ"ל המתוק לחכי. אמנם אני אתקן המליצה יפה ואשלימנה ע"פ דרכו ז"ל. כי בודאי ר' צדוק צדיק גמור היה. אף הוא היה מוצץ גרוגרת של כת צדוקים ופלוסופים ובלע התוך הטוב הנמצא בהן. והשליך הקליפה. כענין ר"מ שלמד מאחר. באמתלא רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק. אבל מרתא זו מצצה הקליפה המצוצה כבר. שלא היה בה עוד שום לחלוחית טוב. לכך ממנה מתה. ונקראת על שם כך מרתא. כי שתתה מי מרה ומרתה באלהיה. על כן קראו שמה מרתא בת בייתוס. הכופר בתורה שבע"פ כי מרה כלענה אחריתה. וזה יפה אף נעים. ואני ממשל אותו ביחוד על ההולכים חשכים בס' מורה נבוכים. כי הר"מ הי"ל התנצלות הצ"ל שאכל התוך וזרק הקליפה הוא החבור מ"נ. והפלוסופים שבאו אחריו מצצו בקליפה זו שכבר נאכל כל הטוב שבה ונמצץ. והם חזרו למוץ ולהתענג בקליפה. כבא על שפחה חרופה חרפה וגדופה. ושמעת מה יהא בסופה. ה' יצילנו מסער וסופה:</small> 
+
+
+Mishnah 23
+
+<b>לפום צערא אגרא. </b>לענין מ"ש בד"ח שזה בשכר הצער כו'. עמ"ה בס"ד רפ"ב. אך מ"ש אבל שכר מצות עצמן אין אתה יודע שכרן. אינו מכוון כלל. וכי מי הגיד לו היום. ששכר הצער והטורח ידוע. לא אמרו אלא שהשכר מתרבה לפי ערך הצער המרובה. אך השכר בין רב למעט. נעלם כל עיקר כמה איך ומה הוא. הן לא ידענו זה בין במצוה עצמה. בין בצערה וטרחתה. גם לא אחז לשון חכמים בדיוק. שלא אמרו אלא מתן שכרן. כמ"ש בספ"ב. איברא במתני' גופה נמי איכא למידק מאי קמ"ל. וכי חשיד קודשא בריך הוא לקפח שכר העמל ויגע בודאי שהמצטער על קיום התורה. שכרו מרובה ממי שאינו סובל צער בשבילה. וכבר שנינו ואם למדת תורה הרבה נותנין לך שכר הרבה. כ"ש לסובל צער ג"כ. שהכל לפי החשבון א"כ משנה שאינה צריכה היא. אלא כך פירושה שעל צערו בקיום התורה והמצוה. נוטל שכר בעוה"ז. וכדרך ששנינו בפ"ד מ"ט. כל המקיים התורה מעוני. סופה לקיימה מעושר (עמ"ש שם בס"ד) ואין זה שכר מצוה בעצם. שאינו משתלם בעוה"ז. אלא על תוספת הצער שסבל זה בקיומה. יותר משאר בני אדם. על זה הוא נשכר בעוה"ז. שתתקיים מחשבתו בידו על אופן היותר טוב ומועיל. שיזכה להרבות תורה ומצות לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב. והיא כענין שאמרו שכר מצוה. מצוה. שזהו שכרו בעוה"ז בעולם המעשה והוא ריוח של הצער הנוסף. כיוצא בה אמרו כל דבר שב"ד נותנין נפשם עליהם סוף מתקיים בידיהם. עיין בעלית האהבה לבית מדות שלנו השי"ת ישים חלקנו עם עושי רצונו מאהבה. כי"ר אמן: 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b><u>הצעה לפרק קנין תורה<u></u></u></b>
+<b>נאם </b>יעב"ץ לא אעמיד על הפרק הלז הנטפל למסכת אבות. דברי המפרשים ככתבם וכלשונם. המובאים בס' מד"ש באורך יותר מהצורך. וכבר היתה למשל כל מאריך טירחא. וביותר המייגע בדברים פשוטים ושפת יתר. וביחוד בעל ס' הנ"ל מרחיב פה ולשון כמה פעמים בפטומי מילי בעלמא כחומץ על נתר. נלאיתי נשוא עול דבריו שמהפך בהם כעתר. כמ"ש בפתיחת ספרי זה לא מראש דברתי בסתר. גם לא נשאתי פנים לפירוש המיוחס לזקן מאור המפרשים רש"י ז"ל כאלו הוא החולם ופותר אבל כבר העמדתיך על האמת שרחוק הוא מאדם גדול כמוהו. והמפרש בים מסכת הלז להשיב אל יבשת ארשת פרישת רש"י חתר. והדברים מעידים על עצמן ועל אומן שעשאן להתפאר. ולתלותן באילן גדול להיות לו שם ושאר. לפיכך לא אביא דבריהם אם לא במקום שחדשו דבר רשום. ורע"ב ותי"ט לא עשו פה מאומה. באשר הפרק הלז אינו מגוף המשניות. אלא ברייתא שהוסיפוה אמוראים וצרפוה לזאת המסכתא אחר חתימת המשנה. מ"מ אינה אלא דברי חכמי המשנה. ונקרא פרק הלז <b>קנין תורה </b>אצל המפרשים. כי בודאי זה שמו הנאה לו. שעל ידו התורה נקנית קנין גמור. בקנין סודר סוד ה' ליראיו. אם נעשה ככל הכתוב בו זכור ושמור. להזהר בקל וחמור. וז"ל החסיד התורה לא תשכון כי אם בריקן ממדות הרעות. ומלא ממדות החשובות. ולזה כוון השי"ת ואמר היו נכונים לשלשת ימים. וכן כבוס הבגדים שיזהרו מן הטומאה. ולכלוכים המונעים הנפש מהשגתה. וכל הפרקים הקודמים מלאים מדברים החשובים. מקדשים את הנפש לבוראה. ומעוררים אותה לעבודתו. ולזה נהגו לקראם באלה השבתות קודם למתן תורה. כדי שיתעוררו לאנשי קודש. רחמי האלהים אשר קרא לאבותינו בזמן הזה (עיין בבית תפלה דמוסף השבת) וזה הפרק כולו מעורר על חשק התורה ואהבתה. ואע"פ שבשאר הפרקים בא מזה הרבה. זה אין בו דבר אחר לידע ולהודיע כי הוא תכלית הפרקים הקודמים. ומתוך דבריו המסולאים בפז. נתעורר לקנות התורה מצורף אל הזמן. ואין ספק שבזה הזמן נהיה יותר מוכנים לקבל כל דבר עבודת ה'. מזמן אחר. כי הרושם אשר קבלו אבותינו אז יתנוצץ בנו עתה ולזה נקרא זה הפרק קנין תורה. מה שילבש מהמדות החשובות קודם בואו בברית התורה ותבוא כמים בקרבו. ויהיה עוסק בתורה לשמה. כאמרם על בת כ"ש אשת ר"ע. חזיתיה דהוה צניע. אמרה אתקדש לך על מנת שתלך לבי רב. וראה סופו של ר"ע. ולזה אנו קורין פרק זה קנין תורה סמוך לעצרת שהוא מתן תורה. ע"כ. ובודאי לא דבר רק הוא. יפה דבר ולפי זמנו דבר. ודבר מנוסה הוא מאד. במקרה שאירע בזמן מה. כשיבוא אותו יום בשנה האחרת. מתעורר אותו המקרה ופגע כמו שהורה הנסיון בבעלי הקדחת. ובחליי הראש והנכפים וכן בשאר הדברים. וכן אמרו חז"ל מגלגלין זכות ליום זכאי. וחובה ליום חייב. ואמרו בר ישראל דאית ליה דינא בהדי גוי באב. לשתמיט מניה דריע מזליה. ובאדר לימצי ליה דשפיר מזליה: 
+<b>ברוך שבחר בהם ובמשנתם. </b>הודאה וברכה היא להשי"ת. שבחר בחכמים ובשנון לשונם המחוכם ומסוגל להחכים. כי תפסו דרך קצרה ושפה ברורה. ולשון זאת ההקדמה שוה למטבע ברכת אשר בחר בתורה ובמשה. אשר בחר בנביאים ובדבריהם. וכיוצא. ובחנם הפך במד"ש הלשון וכפה קערה על פיה. לבארו לשון ברכה לאדם. מברך רעהו בקול וגו'. ונשתבש מאד. אשרי שיבחר הול"ל לפי דרכו. וגם אין נוח לזה מזה. בדרבנן אין ברירה כה"ג. ע"ז אני קורא יש דברים מרבים הבל. והבל שיש בו חטא הוא. שרי ליה מריה:  
+<b>רמ"א כל העוסק בתורה לשמה. </b>כל לאתויי גוי העוסק בתורה ואזדא ר"מ לטעמיה. שהיה ר"מ אומר אפי' גוי ועוסק בתורה הרי הוא ככ"ג. שנא' אשר יעשה אותם האדם. כהנים לוים וישראלים לא נאמר כו'. והיינו בשבע מצות דידהו. שהיא תורה לשמה (על מנת לקיימה) כדתנן הכא. כי אין התלמוד גדול. אלא מפני שמביא לידי מעשה. וכדדייק קרא אשר יעשה אותם וגו':  
+<b>זוכה לדברים הרבה. </b>נ"ל שרמז למעלות שכבר נזכרו בפרקים הקודמים. שמכללם נודע כמה מעלות. לאדם בעל מדות מעולות. שהרי הוא חכם. גבור. ועשיר. וכדומה לזה הרבה מעלות טובות שנתבארו בפרקים העוברים. שטוב לו לאדם בהם בעוה"ז ובעוה"ב. וכמ"ש בספ"ה אוכלין בעוה"ז כו' (אע"ג דבני חיי ומזוני לא בזכותא תליא מילתא. כמ"ש שם בס"ד דבר ברור) ולכן לא הוצרך לזכור כאן מה הם הדברים הרבים שזוכה בהם. שסתמן כפירשן. שכבר נשנו למעלה בגוף המסכתא ונודעו. ועכשיו בא להוסיף עליהם. כמו שביאר בנמשך שאמר ולא עוד. ר"ל שזה שבחו של העוסק בתורה לשמה. שזוכה בכל הנאמר בשכבר. ויתר עליהם:  
+<b>שכל העולם כולו כדי הוא לו. </b>להיות נברא בשבילו. ושקול הוא כנגד כל העולם. ולא נברא העולם אלא לצוות לזה. שנא' כי זה כל האדם. כדאיתא פ"ק דברכות. ועמ"ש בס"ד במכלתין פ"א מ"ח. ובהרואה לא איברי עלמא אלא לרחב"ד:  
+<b>נקרא ריע. </b>שנא' ולי מה יקרו רעיך. וכתוב למען אחי ורעי. וארז"ל כל דיין שדן דין אמת לאמתו אפי' שעה אחת כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. מלבד שעל צדיק העולם עומד. שנא' וצדיק יסוד עולם. ומאחר שהעולם מתקיים על ידו. הרי הוא כחבר וריע למי שבראו:  
+<b>אהוב. </b>כתוב מאשר יקרת בעיני ואני אהבתיך. ואומר שלום רב לאוהבי תורתך. ואמר להנחיל אוהבי יש. ואומר אני אוהבי אהב וכהנה רבות:  
+<b>אוהב את המקום. </b>תחלה היה צריך לומר אוהב אח"כ אהוב. כך הוא סדר הראוי להקדים הסבה אל המסובב. אבל באמת אוהב לגופיה לא אצטריך. כי אם הוא אהוב. בהכרח צריך להיות אוהב. כמים הפנים לפנים. אלא הוא כנתינת טעם לנמשך. ר"ל מתוך שאוהב את המקום הוא אוהב גם לבריותיו של מקום. כלומר שאהבתו זכה לבריות כמו למקום. כי סבה אחת לשתיהן. שהיא אהבת האמת. שעל כן עוסק בתורה לשמה. לא על מנת לקבל פרס וכל שכן שאין אהבתו לבריות ע"ד החנופה. בשביל הנאה ותועלת שחושב לקבל מהם. אלא אוהב אותם לטובתם. ומוכיחם כשרואה בהם דבר מגונה. כדי להסיר מהם כל נזק והפסד גופני או רוחני. שהיא האהבה האמתית. לא המחפה עליהם. ומייפה כל מעשיהם. כי אדם כזה אוהב עצמו ושונא הבריות. וכבר דברנו מזה בסוף עלית האהבה ובכמה מקומות מהמגדל ובית מדות בהרחבה:  
+<b>משמח את המקום. </b>כי ישמח ה' במעשיו. שיוכל להיטיב אליהם (שלא יהא פ"פ לקטרג למנוע הטוב מהם) ועל ידי כך. משמח את הבריות. שנהנים על ידו שפע רצון וברכה. ושמחים בכל הטוב:  
+<b>ענוה ויראה. </b>כך הוא הסדר. כמו ששנינו שילהי סוטה. ענוה מביאה לידי י"ח. וא"ת הרי אמרו מה שעשתה חכמה עטרה לראשה. שנא' ראשית חכמה יראת ה'. עשתה ענוה עקב לסוליתה. שנא' עקב ענוה יראת ה'. אי הכי איפכא הו"ל למימר ומלבשתו יראה וענוה. וכן הקשה במד"ש (וא"כ יקשה גם על משנה דסוטה הנ"ל) ונדחק מאד. אמנם לדעתי דבר פשוט וברור הוא דלק"מ. ובעל מד"ש לא עמד על אמתת הפירוש. במה שאמרו מ"ש חכמה עטרה כו' כי בודאי צריך להקדים יראת חטא לחכמה. שאם לא כן אין החכמה מתקיימת. כמו ששנינו בפ"ג מ"ט כל שי"ח קודמת לחכמתו כו'. ועמ"ש בס"ד שם שאפי' חכמת אנשי העולם. אין לה קיום אם לא יקדים האדם יראת חטא וזהירות מתאוה ושרירות (ולכן חברו גם חכמי או"ה ספרי מוסר כמו סי המדות היוני) משא"כ בענוה שאינה צריכה מתחלתה לי"ח. כי בלי ספק יש לה קיום והעמדה גם בלי יראה מן השם (שגם חכמי אומות העולם בחרו בה. אפי' שהיו אפיקורסים בלתי יראים את ה'. רק מחמת ששמו אל לבם סוף כל אדם רמה ותולעה) ולכן היא קודמת בזמן בודאי. אבל היא דרך סלולה. המביאה לידי יראה בסופה. הוא שאמרו שעשתה ענוה עקב לסוליתה. כי כמו שהעקב סוף הגוף. כך היראה סוף ותכלית הענוה. שעל כל פנים כרוכה בעקבה ובסופה. אם לא באה מתחלתה. זהו דבר אמיתי וישר. באופן שאין כאן סתירה כל עיקר. ולכן הקדימו בכל מקום ענוה ליראה. שכך הוא סדר המדרגה ולא זו בלבד שיש לענוה אפשרות קדימה זמנית. אלא שהיא מוכרחת ג"כ. שאם אין ענוה. אין מציאות לי"ח כלל. כמבואר מעצמו. לפיכך בהכרח תקדם כדרך שקדמה י"ח לחכמה. מחמת שלא תתקיים מציאות החכמה בלתה. עם היות לה ציור בהתחלה זולתה. אבל היראה לא תצויר בזולת הענוה. ויש לה קדימה זמנית הכרחית. ובזה נתבאר שאין כאן ריח קושיא מצד זה. אכן עדיין צריך ליישב דתרווייהו לא צריכי ר"ל ענוה ויראה. דהא בעסק תורה לשמה עסקינן. שהיא החכמה השלמה. וכבר שנו שאם אין י"ח קודמת לחכמתו. אין חכמתו מתקיימת. א"כ פשיטא צריך לומר שכבר קדמה לו מדת היראה. וכיון שכן. גם עניו הוא מקודם. שהרי כך הוא סדר המדרגות. כמו שהוכחתי בבירור. ולא זכה בהן ע"י למוד תורה. יש להשיב הפרש בין קניית מעלת המדה סתם. ובין העושה לו ממנה מלבוש שמתכסה בו כל גופו (וכתנות אור לנשמתו) על דרך שאמר הכתוב וילבש צדקה כשרין. וילבש בגדי נקם תלבושת. שהם לחזק הענין בתכלית. כן הכוונה כאן. עם היות ודאי באיש אשר אלה לו היא מדבר. שכבר קנה חכמה ענוה ויראה היו לו למנה. מ"מ הוסיף לו עתה קנין עצום ומעלה יתרה על הראשונות שלא יזוז ממנה ולא יטה. בישרו סוף שתהיינה לו מעלות הללו כבגד יעטה. כמעיל וצניף ילבשם וילבישוהי. ערום בל יעזבוהו: ומכשרתו. מכינתו ומזמינתו. מלשון ויתרון הכשר חכמה. ובמשנה הכשר מבוי. הכשרתי את נזקונ להיות צדיק. תמים בדרכיו. וחסיד במעשיו עושה לפנים משורת הדין:  
+<b>ישר. </b>לא חסיד שוטה. אלא חסידותו הוא ביושר:  
+<b>ונאמן. </b>רוח. דובר אמת בלבבו. כדר"ס. עיין עלית ד"א (דקסט"א):  
+<b>ומרחקתו מן החטא. </b>משמרתו שלא יבוא שוגג לידו:  
+<b>ומקרבתו לידי זכות. </b>מצוה גוררת מצוה:  
+<b>ונהנין ממנו עצה </b>עמש"ל פ"א מ"ח:  
+<b>ותושיה </b>מלשון יש. כתב ר"ד קמחי בשרשיו. נקראת התורה והחכמה ומעשה הטוב. תושיה. לפי שהיא נמצאת לעולם. כי כל הישים יחסרו ויחזרו לאין והתורה והחכמה תעמד בישותה כל ימי עד:  
+<b>ונותנת לו מלכות. </b>מאן מלכי רבנן. שנא' בי מלכים ימלוכו:  
+<b>וממשלה. </b>סוף הכבוד לבוא. שעולה לגדולה. א"נ מושל ברוחו וכובש יצרו. שהיא הממשלה הגדולה. וחקור דין לעמוד על האמת בעומק חכמתו ושכלו. בענין שלמה המע"ה. בדין הילד. ורבי בנאה. וזולתם. עיין בית אל מעמד ליום רביעי. על מ"ש הוי ערום ביראה:  
+<b>ומגלין לו רזי תורה כו'. </b>מן השמים גם בלי רב. כענין אאע"ה. שהיו שתי כליותיו נובעות חכמה. זהו כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק. כן לא יפסוק מלהשפיע על אחרים. כענין שכתוב וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו. והיא היתה מדתו של א"א כידוע:  
+<b>והוה על ידי כן צנוע </b>כך מצינו בא"א כמ"ש עה"פ הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את:  
+<b>וארך רוח. </b>ג"כ מצינו בא"א. כנראה ממה שנהג עם בן אחיו שגדלו ורוממו. וא"ל אל נא תהי מריבה ביני וביניך וגו' אם השמאל ואימינה וגי'. נתן הברירה בידו לבחור לו חלק בארץ שלו. ורצה לפנות ולזוז מפניו להניח לו מקומו. ולא לריב עמו:  
+<b>ומגדלתו כו' </b>על כל המעשים. הטובים והמדות החמודות. והמוסרים הישרים. הוא מתגדל ומתרומם. שמוסיף עליהם תמיד:  
+
+Mishnah 2
+
+<b>אריב"ל כו'. </b>המאמר הלז צוח דרשני. חרפת התמיהות הסר ממני. ועיר רק ההכרחי בלבד. בכל יום ויום. לא סגי בלא"ה. ותו לימא בכל יום ולשתוק. ויום למאי אתא. מהר חורב מה טעם אחז בשם זה דוקא. הלא נקרא גם בשמות אחרים סיני ופארן. לבריות. הי"ל לומר לאדם. נזוף. מה ענינו. ומה שמץ דבר נשמע בו. ואיך למד זה מהכתוב נזם זהב וגו'. ואומר והלוחות. מאי ואומר. ולכאורה אין לזה קשר עם הקודם. א"ת חרות. מנין לנו. ומה מכריחנו לשנות הקריאה ממה שנאמר. בעז"ה נדרשהו כמין חומר: כוונת ריב"ל היא על מי שיש בידו לשקוד על למוד התורה. ולומד לפרקים בלבד. ועוזבה בין הפרקים ופונה לדברים בטלים בשאט בנפש. וכן העוסק בחכמות חיצוניות. ומשליך ד"ת אחרי גיוו (עמ"ש לעיל ספ"ה. ד"ה דכולא בה. ובגמרא פרק ב' הלחם) אע"פ שחוזר ללמודה בעתים ידועים. כי זה נקרא דבר ה' בזה. כל מי שיש בידו לעסוק בתורה. ואינו עוסק. לפי שאין עסקו בה לשמה. על מנת לקיימה. שאם כן לא היה לבו פונה ממנה. כדי שלא ישכח דבר ממשנתו. א"כ רשע הוא. ורשע אסור בד"ת. שכן כתוב. ולרשע א"א מה לך לספר חוקי וגו'. ותשלך דברי אחריך (ומ"ש במדרש איכה. הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו. המאור שבה היה מחזירן למוטב. זה שייך במי שפורק ממנו עול תורה. רק להשביע יצרו בעבירה. לזה יש תקוה לשוב למוטב ולדרך חיים ע"י אור תורה. משא"כ מי שמואס בתורה עצמה. ולכן עוסק בספרי מינות. לזנות אחרי אלהי נכר ולדרוש דעות האפיקורסים. לא על מנת לידע מה להשיבם. רק כי מצאו חן בעיניו. לזה תורתו נעשית לו סם מות ודאי (כי כל באיה לא ישובון. וכל דפריש ממינות מיית) ולא יועיל לו למודו בה. כי סופו להפך דא"ח למינות ולדרשם לגנות. כענין מנשה שהיה דורש דרשות של דופי) ועל דבר זה נאסרו או"ה בלמוד התורה. כמ"ש רז"ל גוי העוסק בתורה חייב מיתה. מחמת שלא רצו לקבל התורה. ובדבר ה' מאסו. נעשית מאורסה לישראל. ומאחר שלמודם של או"ה בה. אינו על מנת לקיים. נאסרו בה ונענשים עליה כבא על אשת איש (שאין אהבתו אליה. אלא מחמת האיסור. שאל"כ מה לו לדרך אסור (אם לא) לשתות מים גנובים ימתקו כך היא אהבת העוסקים בתורה דרך ארעי. ובחכמות חצוניות בקביעות. אינן אלא מתאוים לדברים האסורים. שהרי נאסרו בשניהם. מחמת התאוה הרעה) ואפי' בז"מ דידהו שקבלו. משחזרו בהן ולא קיימום. התירן להם. לומר שאינן מקבלים עליהן שכר. כמצוה ועושה. כדאי' בשדו"ה. ועל דבר זה נחתם גזר דינם. ונקרא סיני חורב. שמשם ירדה חורבה לאו"ה. כמ"ש בפר"ע. זהו שבא ריב"ל להשמיענו. שאפי' לומד אדם תורה (דלאו ברשיעי גמורים עסקינן. שאין להם עסק עם התורה כלל. אלא בלומד ופירש. וחוזר חלילה. שסופו מר חלילה) אם אינו שוקד עליה להביאה לידי מעשה. אין לה' חפץ בו. והוא שדייק ואמר: 
+
+<b>בכל יום ויום. </b>שכך כתוב. אם תעזבני יום. יומים אעזבך. היינו דאכפל ותני יום ויום. לפי שכנגד היום שמבטל ממנה. היא עוזבתו יום ויום. מפני שאינו כדאי לעסוק בה. וראיה מהר חורב. כי על כן נתרחקו האומות ונאסרו בתלמודה. והיינו דנקט נמי לבריות. דכייל נמי גוי העוסק בתורה (וכמש"ל פ"א מי"ב בס"ד) ואי הוה אמר אדם היה משמע דוקא ישראל שנקראו אדם. ובאמת גם האומות נענשים על שלא עסקו לפחות בז"מ ע"מ לקיימן והיו חשובין ככ"ג. ועכשיו אפי' לומדים אותן נענשין עליהן מפני שאינו לימוד לשמה. לפיכך כל הבריות נכללים בכרוז הלז הקורא תרעומת התורה ועלבונה. וזהו ג"כ שאמר כל שאינו עוסק בתורה תדיר בדיוק. וגם לגרסת ספרים שלנו דל"ג תדיר מדויק על דרך זה. כי לכן תפס לו לשון עוסק. לא לומד בלבד (כמ"ש בס"ד פ"ג מ"א) נקרא נזוף שכן מצינו בישראל כל ל"ח שנה שהיו נזופים במדבר. לא בא הדבור למשה. שלא ילמדם. לפי שנאסרו בד"ת כמנודים לשמים. שנא' נזם זהב באף נוטריקון נזוף. אי נמי מ"ם דנזם מתחלפת בפ"א. שהם אותיות השפה הרי נזף. ואפשר להמליץ ג"כ בדרך זה הדבר מגונה דסמוך ליה לדבר אחד נתכוון מלשון חזרה. לומר שהוא חוזר אליה לעתים (ועל כן פושט טלפיו להראות סימן טהרה): 
+
+<b>אשה יפה </b>היא התורה. וכן אמרו עה"פ נואף אשה חסר לב. זה ת"ח שלומד תורה לפרקים היינו הך. מטעם שאמרנו כדרך שנאסר הגוי בתורה מפני שאין תלמודה מביאו לידי מעשה. כך הת"ח שפורש ממנה לפרקים ולומד לפרקים אין תלמודו לשם שמים. ואינו מתקיים לפיכך נחשב לו ג"כ עון חמור כאשת איש. כענין שאסורה לגוי. משום דמאורסה היא לזולתו. מזה הטעם בעינו ממש נאסרה על זה וככל האמור. זהו נזם זהב וגו'. שעושה לו מן התורה תכשיט. להתגדר בו בפני בני אדם. כן הדבר הזה שלוקח לו אשה יפה לזנות עמה. זו כלת משה החמודה. שנואף אותה. מפני שאינו עושה אלא להתייהר בה. שהרי חוזר ופורש ממנה ומונה עונתה. ונחשבת אצלו סרת (לשון סרחון ובאוש. תרגום ויבש וסרי) טעם על כן ממאס בה ומתרחק ממנה פעם אחר פעם. אע"פ שחוזר אליה לפעמים. הרי היא אצלו כנואף אשה. שאינו מרגיש על סרחונה. כי אינו עושה רק למלאות תאותו הרעה לטעום טעם האסור. אח"כ מניחה והולך לו. לכן הלמוד עצמו עבירה חמורה היא בידו. כי טוב לו יותר שלא יבוא אליה כבוא אל אשה זונה ולבו לאחרת פונה. שהרי היא מכלל ראשי תיבות חמורות דמגלה ערוה. וזהו ודאי עלבונה. ומפריד אלוף נעוריו הוא זה השונה (ונקרא חסר לב. מפני שקץ בתוכחתה של תורה. וכתוב ושומע תוכחת קונה לב. ועוד שאין לו לב לעמוד בקשרי מלחמת הויכוח שאינו יודע מה להשיב לאפיקורוס. בשער לא יפתח פיהו והיה כי תקראנה מלחמת מינין ואפיקורסים ונוסף גם הוא על שונאינו וזה מחמת שלא היה שקוד ללמוד תורה. משא"כ השוקד עליה. לבו כלב האריה המס ימס כי יקרא עליו מלא רועים בגנות המינות מקולם לא יחת ומהמונם לא יענה. הוא שאמר דוד מאויבי תחכמני מצותיך כי לעולם היא לי בתמידות. לא הסחתי דעתי ממנה לפיכך נתחכמתי בה. לעמוד נגד אויבי באומץ הלב. לא כלומדה לפרקים. שהוא נואף חסר לב. ואמר לכל סכל הוא) ושמא תאמר כבר נתבטלו האירוסין דתורה לישראל ע"י שבירת הלוחות. שהן היו עדי קדושיה. ולכן שברם משה כדי שלא ידונו כא"א אלא כפנויה. כנודע ממאמרם ז"ל. א"כ הרי היא מופקרת ומותרת לכל אדם. לזה בא כמודיע שאינו כן. כי לא נתבטלו הקדושין בכך. אלא לאותה שעה בלבד. ושוב חזרו ותלו בלוחות שניות. תדע שלכך נאמר חרות על הלוחות. ולא נאמר בלוחות (כענין שכתוב בספר ויוחקו בצור יחצבון כך היה ראוי שיאמר חרות הוא בלוחות וגם שהוא קצור לשון) אלא לרמוז שלא היה הכתב נחקק בגופן של לוחות. לשנאמר בהשתברה. כבר נמחק הכתב נקרעה הכתובה ופקעו קידושין לגמרי. אלא האבנים בלבד נשתברו ולא נגעה יד השבירה במכתב מאומה. שנשאר שלם בלי הפסד. לפי שהיה כמונח על גביהם לא נחצבו האותיות בגוף האבנים שלא היו רק בסיס לדבר האסור. זהו על הלוחות. לא בתוכן וכמו שאמרו חז"ל. שראה משה האותיות פורחות מן הלוחות. ע"כ שברן. הלכך כתב קידושין במקומו עומד. לחזור ולחול על לוחות שניות. ומן אז חזרו הקידושין ונתקיימה הכתובה. לא נכתב עוד שובר על גבה. לפי זה בהכרח לשנות המקרא. ויש אם למסורת. כי איך אפשר לקרות חרות כמשמעו. והרי המכתב לא נחרת באבני הלוחות עצמן ולא נחקק בגופן. אלא פורח באויר על פניהם. הא על כרחך לומר אל תקרא חרות אלא קרי ביה חירות ללמדך שכל מי שעוסק בתורה. שכל עסקו בתורה. דהיינו לשמה. כמו שפירשנו כמה פעמים. הרי זה מתעלה. ולעולם דין ארוסה לישראל יש לה. ואינה נשאת אלא להגון לה שעוסק בה ומקיים עונתה. שוגה תמיד באהבתה. ולא מכניס צרתה לביתה למען הרעימה לתבוע ממנו פגמה בשתה וכלימתה. שאין אשה מתקנאה אלא בירך מסרחת של חברתה. והנה זה יפה אף נעים מה נמלצו לחך. מדבש ונופת לוחך: גם י"ל חרות גי' תרי"ג מצות. שנכתבו כולן על הלוחות. ואחד יתר בגי'. לרמוז על תורה שבע"פ. שגם היא היתה כתובה עליהם. כמ"ש רז"ל: 
+
+<b>חירות </b>שהת"ח פטורים ממסים. ויחלו ממשא מלך שרים. מנדה בלו והלך לא שליט למרמא עליהום: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>הלומד </b>לא הי"ל להתחיל במלמד. שא"כ היה צריך להאריך וק"ל ובחנם נדחק בו מד"ש: דבר אחד של טעם תורה. כגון רבא דאסבריה רב סחורה זוהמא לסטרון וכשמואל דאסבריה ההוא מרבנן אחד יורד לאמת השחי כו' כן נ"ל אלא דקשיא לי עלה. אי הכי מאי צריך דקאמר חייב הו"ל למימר דהא שמואל קרע מאניה עליה. דהכי קיימ"ל כר"י דנימוקי עמו. וס"ל אפי' לא האיר עיניו אלא במשנה אחת. הוא רבו. וכל שכן דקשיא רישא. פרק אחד או הלכה אחת כה"ג ודאי רבו הוי. וחייב לעמוד מפניו ולקרוע עליו. ולכן מ"ש מד"ש במה שהתחיל בפרק א'. ולא מסכתא לפי שהוצרך לתת גבול להתחלת ענין צריך ולא חייב ולאו מילתא היא. למה ליה כוליה האי לענין חייב. דהא כגוונא דתנן. פשיטא דחייב נמי (אע"ג דברבו המובהק החיוב יותר גדול ועצום ממנו) ואם כן לא היה לו לתנא להתחיל אלא מאות אחת. ונראה דלק"מ. הכא במאי עסקינן. בחברים הלמדים זה מזה. כדתנן הלמד מחברו. ולא דמי לעובדי דאייתינן לעיל. דהתם מיירי ברב ממש אע"פ שאין רוב חכמתו ממנו שלא למד ממנו אלא דבר א' בלבד. כרבא מר"ס וכן שמואל מההוא מרבנן. מ"מ ר"ס וההוא מרבנן. לא למדו כלום מרבא ושמואל. הלכך הוה להו דין רב. לא חבר. וכה"ג חיובא נמי הוי כדלעיל. מיהו בחברים הלומדים יחד. אם זה למד מחברו עכשיו. חברו לומד ממנו ג"כ בפעם אחר. ולפיכך אמרו. ת"ח שבבבל עומדים זה מפני זה. וקורעין זה על זה. וזהו חומרא בלבד. לא חיוב גמור (על כן בטלוה האידנא) אלא דבר הראוי. ומהא מיירי נמי תנא דידן. מש"ה קתני לשון צריך ולא שנא פרק. או הלכה. או דבור אחד. ואות אחת. הכל שוה. כיון דבחברים עסקינן. זה ברור בס"ד. אבל הלמד מסכתא שלמה או אפילו רק שני פרקים. פשיטא דרב מובהק נמי הוי. ומהא לא קמיירי: 
+
+<b>אות אחת </b>כגון מעמצין. או מאמצין. עוממות. או אוממות. מעברין. או מאברין. עכוזי. או אכוזו: 
+
+<b>שני דברים </b>לפי שמצאו אחיתופל לדוד שהיה יושב יחידי ועוסק בתורה א"ל למה אתה לומד יחידי. והלא כבר נאמר חרב אל הבדי' (ואע"ג דהאי קרא בקוסמי' משתעי אסמכתא בעלמא הוא והדבר מקובל בידם) שוב פעם אחרת מצאו שהיה נכנס לבית מדרשו בקומה זקופה. א"ל הלא כבר נאמר ומקדשי תיראו. שצריך ליכנס שם במורא. כדי שתהא אימת שמים עליו. מדרש הביאוהו המפרשים. והיינו דקאמר אשר יחדיו נמתיק סוד וגו'. ואותו מזמור כנגד דואג ואחיתופל אמרו דוד. שכן סיים בו. ואתה אלהים תורידם לבאר שחת וגו' לא יחצו ימיהם. דדרשינן ליה עלייהו. כדאיתא בחלק. והכי נמי הך קרא דלעיל מיניה דואתה אנוש כערכי. דקאמר כי לא אויב יחרפני וגו'. מאחיתופל משתעי. שהיה מראה עצמו כאוהב לדוד. שלא ידע להשמר ממנו. וא"ת הא אשכחן דגמר מיניה תו הא דשרי למכתב שם אחספה ומשדי בתהומא. כדאיתא שילהי סוכה. והיכי קאמר שני דברים בלבד. וי"ל ההיא שעתא דקאמר הך קרא ואתה אנוש כערכי וגו'. אכתי לא אגמריה טפי. והא דכתיב הכא בבית אלהים נהלך. על כרחין דחיק ומוקי נפשיה אבית מדרשו. דהא אחיתופל לא ראה בנין ביהמ"ק. שגם דוד לא בנאו. אלא יסודו בלבד כרה. וגם זה היה מעשה זמן רב אחר מיתתו של אחיתופל כמ"ש רש"י פ' אלו הן הגולין. שנא' ואתה אנוש כערכי. א"ת היכי משמע שקראו רבו. הא אנוש כערכי שוה לו משמע דעדיף מיניה. מי שמעית לה. וי"ל ודאי חבירים היו. כדקאמר אשר יחדיו נמתיק סוד. ומהכא נמי אמרינן בחלק שקראו דוד לאחיתופל חבירו. והיינו נמי אנוש כערכי בלי ספק. שערך אחד להם. אלא שלפי רוב הענוה שהיתה בדוד עשאו רב עליו. ונהג בו כבוד כרבו. וכי הא דתנן במכלתין פ"ד מי"ב וכבוד חברך כמורא רבך. זהו שאמר. ואתה עם היותך אנוש כערכי עשיתיך אלופי ומיודעי. וממילא שמעינן דנהג בו מנהג רב. כפי הראוי לחבר הטוב. ומדקאמר ואתה אנוש כערכי דהיינו חבר דייק לה ודאי דלשבח הוא. וכדמסיים אלופי. וזה מחמת שאתה אנוש כערכי ר"ל חבירי. וראוי אתה אצלי לכבודו של רב כדאמרן אלא שאח"כ הורידו מגדולתו ולא נהג בו אלא כחבר בלבד. כמו שהיה באמת. וכמ"ש רז"ל ושוב קראו תלמידו. ג"כ מטעם זה. שהרי מתוך שחבירו היה. ראוי גם הוא לנהוג בדוד מנהג רב. מהטעם הזה בעצמו. לפיכך קראו כך. אחר שהרע מעשיו: 
+
+<b>אלופו. </b>מלמדי. כענין ואאלפך חכמה. תאלף אורחותיו: 
+
+<b>ומיודעי. </b> מלמדני דעת. כמו אנשים חכמים וידועים. יודעי דעת. ומודע לבינה: 
+
+<b>והלא דברים ק"ו. </b>וא"ת נימא דיו כנדון. שלמד שני דברים. לא בלומד אות אחת בלבד. דהא אפי' לשכינה אמרינן דיו. וי"ל ק"ו בהדרגה קילוף. מה אם דוד כו' שלא למד אלא שני דברים. קראו רבו אלופו ומיודעו. עשה לו את כל הכבוד הזה בכל אותם התוארים. הלמד אות אחת עאכ"ו דבעי למעבד ליה הדור כל דהו. וכ"מ במד"ש. אבל לא נתחוור לי. מנין לנו שנעשה ק"ו כזה. דילמא אפי' כל דהו לא איבעי למעבד. ולא נילף ק"ו מנושאים בלתי שוים. איברא במד"ש קטעי בהכי. דסבר למימר דיו. שאין כאן מדת דיו. דכי דיינינן ק"ו לכל אדם הלומד אות אחת. שיהא חייב בכבוד חבירו. כמו דוד לאחיתופל. מה מקום לומר כאן דיו. היכא אמרינן דיו. כי מייתינן בלמד טפי ממלמד כגון ק"ו לשכינה י"ד יום. אתא דיו ואוקמיה אשבעה. כדין המלמד ותו לא. דכוותה הכא. אי הוה בעינן לאתויי מדוד מ"י שעשה כבוד פשוט לאחיתופל. ק"ו לשאר אדם בכבוד גדול. ר"ל שחייב לקרות לחבירו שלימדו. נשיא או מלך ד"מ. הוה אמרינן דיו לומר שאינו חייב לקרותו אלא רב. כדעבד דוד. תו לא. משא"כ עכשיו שאין אנו למדים ק"ו כי אם להשוות המדה. אין לך לומר בכאן דיו. אלא פירכא היא. ואכתי אתי במה מצינו. אע"ג דמפריך. ותו גילוי מילתא בעלמא הוא. ודיינינן ק"ו לפי הערך (וכן דעת המפרשים. והיא סברא ברורה. אע"פ שהיתה בעיני במד"ש לזרא. דלא גמיר מערכין. ופריך דיו. ולא עמד על עומק הענין. וכאשר נעריך אותו באמת בעז"ה. כן יקום). מה אם דוד שהיה מלך ישראל (בודאי לא לחנם האריך התנא לשון ושפת יתר) שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים. קראו רבו כו'. הלמד אפי' אות אחת. עאכ"ו שיקראנו רבו. מאי פירכת. מה לדוד שכן למד שני דברים. אות אחת מנין. אדון אני מדוד לשאר אדם. מה אם דוד. אע"פ שהיה מלך ישראל. נהג קלות בנשיאותו וקראו לאחיתופל רבו. הלמד מחבירו כו' עאכ"ו שיקראנו רבו. אע"פ שלא למד כל כך כדוד מאחיתופל. נגד זה יש מעלה גדולה למלך שצריך שתהא אימתו עליך. והרי זה ודאי ק"ו עצום וחזק לפי ערך. והיינו גילוי מילתא דלא אמרינן ביה דיו. דכוותה איכא טובא ותו משום דמיפרך ק"ו. וכדאשכחן פ"ק דפסחים (דף י"ח) דבעי תלמודא למילף רביעי בקודש. מק"ו דשלישי בתרומה. אע"פ שמוסיף מעלה אחת. ופירש"י משום דהיכא דמפריך ק"ו. לכ"ע לא אמרינן דיו (א"נ משום גילוי מילתא כמ"ש שאר מחברים) וה"נ הא מיפרך ק"ו. ותו אשכחן טובא. דאע"ג דלא מיפרך ק"ו לא אמרינן דיו. כל שכן הכא. דאין כאן עונש מדין ק"ו זה. דלא משגיחין בדיו. ומייתינן לק"ו בדרך הערך. ואין בכך כלום: 
+
+<b>ואין כבוד אלא חכמים. </b>ה"ג במד"ש. וי"ג אלא תורה. וזה נראה עיקר. מ"מ שניהם לדבר אחד נתכוונו. וה"פ אין כבוד אלא לחכמי התורה בלבד. להוציא חכמים בחכמות העולם העובר. כי אפי' אם תמצא לומר שראוים לברך עליהם ברכת שנתן מחכמתו (עמו"ק סרכ"ה) מ"מ כבוד תורה. מילתא אחריתי היא (אע"ג דמיבעי למעבד לזקני וחכמי אחרים. נמי הידור קצת) וגמר ג"ש ינחלו דגבי חכמים. מינחלו דגבי תמימים. ליתן את האמור כאן בזה. דגבי תמימים כתיב טוב. ואין טוב אלא תורה כו'. מכלל דנחלה האמורה בחכמים. טובה חכמה עם נחלת שפרה היא התורה: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>כך היא דרכה של תורה כו'. </b>בבא זו צריכה עיון. כי נמצא בזה הענין סתירה גדולה בכמה מקומות בתלמוד. כי הן אמת כך אמרו חכמים. אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. שנא' וזאת התורה וגו'. עוד אמרו שאין ד"ת מתקיימין במי שמחייה עצמו עליהם. שנא' ולא תמצא בארץ החיים. וצריך להיות אכזרי על עצמו ועל בניו כעורב. שנא' שחורות כעורב. ואמרו צריך הת"ח לשום עצמו כחיה שדורסת (נ"א מסרחת) ואוכלת. שנא' חיתך ישבו בה. וכדומה לזה הרבה. וכל זה מסכים למה ששנו כאן פת במלח תאכל. אבל נגד זה מצינו ניגוד רב. דהכא אמרינן פת במלח תאכל. והתם אמר ר"נ דלא אכיל בישרא דתורא. לפיכך לא יכול להשיב בד"ת. ורבא אמר כל כמה דלא שתינא רביעתא דחמרא לא צילא דעתאי. ואלו הכא תנן ומים במשורה תשתה. ועוד התני ר"ח המקפה אכילתו במים. אינו בא לידי חולי מעיים. והכא תנן ועל הארץ תישן. והאמר בן עזאי. על כל משכב שכב חוץ מן הקרקע. ותנן הכא וחיי צער תחיה. ואלו לקמן תנינן שהתורה נקנית במיעוט תענוג לפחות. לפעמים מצינו שהיו ת"ח בעלי תענוג רב. כמ"ש במפנקי דמערבא. ואמרי אמוראי בבלאי אי קרצתן כנה לא תנאי משום דשמעתא בעיא צילותא כיומא דאסתנא ומר בריה דרבינא עבדא ליה אמיה שב מני לשב יומי. ודכוותה טובא. מלבד מה שמצינו שהיו מרבים בסעודה ובמיני תפנוקין. ואמרו הרוצה לנסך יין ע"ג המזבח. ימלא גרונם של ת"ח יין. וכיוצא הרבה. חוץ מה שנמצא לפעמים ת"ח מפליגים באכילה ושתיה מרובה חוץ לטבע הפשוט. כר"י ור"ל בפירות גנוסר. ואביי בתורים. ור"א בר"ש בשתין מיני לפדי. וזולתם שלמים וכן רבים. שהיו נוהגים בשולחן מלכים. כמ"ש בריב"ל אשר נכנס חי לג"ע. נמצא במ"ר דבר גוזמא ממאכל שולחנו ושל ר"ח שגדולים מעשיו. מכל הלין נ"ל שאין דברי משנתנו אמורים לא בעני החסר ואין לו. דמילתא דפשיטא היא צריכא למימר שלא יאכל העני למעדנים. וישתה משתה שמנים. וישכב על מצעות משי ותולעת שנים. ואעפ"כ מצינו שמהן יצאה תורה בודאי. גם אין הדברים מצוה ואזהרה לעשירים. שיכופו טבעם וימנעו מכל תענוג שהורגלו וגדלו עליו. כמ"ש מפרשים אחרונים. שהביאם בס' הנ"ל. אלא ודאי הכל לפי מה שהוא אדם. בין עני בין עשיר. אין צורך לומר שאם הוא אדם תש כח וחולה. כענין ר"א בר"ש וכיוצא בו. פשיטא שצריך לנהוג במעדנים עד שיבריא. ויוסיף אומץ בתורה. אלא גם הרגיל מנעוריו בתפנוקים ויש לאל ידו. ודאי שאינו מחויב למנוע מהם. ולהחליש טבעו ע"י כך. ונמצא מתבטל מן התורה. בסבת חלישות כוחותיו. ולא עוד אלא אפי' הוא עני. אם הורגל לאכול למעדנים. צריך וחיוב הוא להספיק לו מאכלים טובים שמנים ודשנים. מן הצבור. כההוא דאתא לקמיה דרבא. וא"ל במה אתה סועד. אמר בתרנגולת פטומה ויין ישן כו' ואמר אטו מדידהו קאכילנא מדרחמנא אכילנא. דכתיב נותן להם את אכלם בעתו. וגדולה מכל זה. אפי' אינו רגיל. אם נתן לו השי"ת עושר ונכסים. ויוכל להטיב לבו במאכלים טובים. כדי שיוכל ללמוד ולעבוד ה' בשמחה ומתוך הרחבת הלב. הרי זה עושה מצות חכמים. כמ"ש רב לרב המנונא. בני אם יש לך. הטיב לך (ואע"ג דרב ממשפחת בריאים הוה. וכן אמר החכם מכל אדם כמה פעמים בספר החכמה. ואמר הכתוב ביאשיה. הלא אכל ושתה דן דין עני וגו' וטוב לו וגו') וכן אמר שמואל לר"י. שיננא חטוף ואכול כו'. דעלמא דאזלינן מניה כהילולא דמי ואע"ג דרב הוא דאמר צריכין אנו לחוש לדברי זקן. אלא שמע מנה הא בדאית ליה. והא בדלית ליה. ומצי לצעורי נפשיה. כדמפלגינן נמי ביושב תענית. דמאן דמצי. נקרא קדוש. ודלא מצי נקרא חוטא. ומש"ה אמר ר"י כגון אנו מי שיש לו פרוטה מריצה לחנוני. ור"נ אמר כגון אנו לוין ואוכלין. כל שכן מי שיש בידו לגמול חסד עם נפשו. שאין לו לענותה. ואין היחיד רשאי לסגף עצמו. אם לא על דרך התשובה. ואם אין כל אדם זוכה לשתי שולחנות. אך איש אשר יתן לו האלהים עושר וישליטנו לאכול ממנו וגו' מתת אלהים היא. אמנם עם כל זה. האיש העשיר בנכסים ובכח ובבריאות. ויוכל להיות שוקד על התורה והעבודה ולבו פתוח עם עזיבת התענוגים. הוא משובח ביותר. כי ירויח זמן רב. יקר המציאות וינצל ממכשולות רבות הנמצאות עם המאכל והמשתה והתענוגים. אשרי לו ודאי. טוב לו בעוה"ז ובעוה"ב. כי ינוח לבו מטרדות יתירות. ויהיה פנוי מלרדוף אחד יתרונות הקנינים האובדים. כדי לבקש לו מותרי התפנוקים החמודים. ויסתפק במועט והכרחי. יזכה בזה למעלת העשירות האמיתית שהיא ההסתפקות. ויט שכמו לסבול עול תורה. כדרך שהיה ראב"ח עושה. שהיו לו אלף עירות ביבשה. אלף ספינות בים. ובכל יום נוטל משוי על כתפו. והולך מעיר לעיר ללמוד תורה. ועוד שהמרגיל עצמו בתענוג הרבה סוף כשאכל את שלו וכלה כיסו מבקש למודו ואינו מוצא. עומד ומלסטם את הבריות. או יוצא לתרבות רעה. ועל זה אמרו אכול בצל ושב בצל כו'. דאכיל אליתא. טשי בעיליתא. ואמר החכם מפנק מנוער עבדו (הוא יצרו הרע שניתן באדם לעבד לו) ואחריתו יהיה מנון (אדון מלשון ינון שמו) ואמרו חכמי הנגב מה יעשה אדם ויחיה. ימית עצמו. ר"ל יכניע כחות היצר שלא ישלטו בו. כי בזה יחיה חיים טובים ויאריך ימים בנעימים. לפיכך בודאי צריך אדם להביא עצמו בעול המוסר והסכל עודנו באבו. וכמ"ש טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו. שלא יעשה הרגל התענוגים ומנוחת הבטלה. טבע חזק. אשר לא במהרה ינתק. ובודאי ענין התורה אינו סובל ריבוי תענוגים כמ"ש רב לר"כ לא תמצא בארץ החיים. במי שמחיה עצמו עליה. ותנא דבי אליהו מבקש אתה שיכנסו דברי תורה במעיך. אל תכניס תענוגים בתוך מעיך. כי אם מלאה זו. חרבה זו. וקצר המצע מהשתרר עליו שני רעים כאחד. ולכך עיקר דרכה של תורה כך הוא ודאי. שכן אבותינו הראשונים מקבלי התורה. לא היה להם מתחלה אלא לחם בלבד. אפי' מים לשתות לא השיגו אלא ע"י תפלה. וכשבקשו בשר. נענשו. (ואצ"ל שלא טעמו טעם יין. כמ"ש לא מקום זרע וגו') וכן הוא אומר ויענך וירעיבך ויאכילך את המן וגו'. כי בזה היו פנוים אל למוד התורה. כמו שאמרו לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן. וכן יהיה לעתיד. כמש"ה ונתן ה' לך לחם צר ומים לחץ. בסבת השגת התכלית. שהוא למוד התורה באופן היותר שלם. כמ"ש אחריו והיו עיניך רואות את מוריך. וכן לא היו להם מצעות כרים וכסתות ומטות כבודות (שאפי' בגדיהן לא היו מחליפין. אלא היו גדלים עמהן) כי על הארץ היו ישנים בלי ספק. אך לא על הקרקע בלי הספק אלא איש כסותו בארץ. כדרך ששנינו בשומרי המקדש (וכמ"ש בס"ד גבי ההיא דהרואה) כללו של דבר אע"פ שלא נאסרו התענוגים לת"ח. אפי' הוא בריא וחזק. מכל מקום אינו משובח אם מרגיל עצמו בהם בנערותו. ואינו צריך להם. כי על כל פנים יתבטל הרבה מהתורה על ידיהם. אם לא שעושה בדרך הרפואה (ולשמור הבריאות אע"פ שאינו חולה) כשנחלש לבו מגרסתו. או מזקנה או רואה שטבעו צריך לכך. אזי מצוה היא בידו שיחוש על בריאותו. אולם בדורות האחרונים. שירדה חולשה לעולם. וביחוד ת"ח העוסקים בתושיה. ומאן קצירי ומריעי זכות היא להם להחזיק כחם בבשר ויין ומיני תבשילים ומרקחות. אם טבעם צריך לכך. ועל זו אמרו כגון אנו מהלוין ואוכלין. ואעפ"כ כל ת"ח יחוש לעצמו. שלא יעשה מההרגל טבע אכזרי. שלא יוכל לגרשו ולשרשו אח"כ. ובפרטות היכא דשכיח דוחקא דצבורא. לכן ימעט בהם כל האפשר. אם לא לפרקים ולעתים רחוקים. שעל זו אמר רב. אם יש לך הטיב לך (עם היותו ממשפח' בריאים) ייטיב לבו במעט תענוג. להשיב רוחו ולהחזיק כחו. ומפני שאינו דבר הווה ורגיל אצל ת"ח. יש לחוש לשינוי וסת תחלת חולי מעיים. הלכך הוצרך לתת עצה טובה לת"ח שישמור בריאותו בדרך זו. היינו שיקפה אכילתו במים. כדי שלא יבוא לידי ח"מ. ואמרי' כמה קתון לפת. שהוא במשורה שזכרה משנתנו. אמנם היא מדברת בעיקר דרכה של תורה. שהוא פת במלח. על כן די לו במים במשורה. ואז אין לו לדאוג מחולי בסבת אכילתו. ובכן כל דברי חכמים קיימים. ואין לך דבר שאין לו מקום. והכל לפי האדם והענין ואיש חכם יכלכל דבריו במשפט לשאת חלקו. לחם חוקו. וכבר כתבנו מזה בכסא שן. וכעליית האכילה. רק שלא לעשות דברי חז"ל כחוכא וטלולא. ולהסיר מהם עקשות פה ולזות הסתירה מדברי עצמם. לכן עתה הרחבנו בו הבאור הצריך למשנתנו ואין מדרש בלי חדוש:  
+<b>במשורה </b>היא מדה קטנה מאד. אחד משלשה ושלשים בלוג. והיא לשתיה פעם אחת. כענין שנא' ביחזקאל וששית ההין מעת לעת כך נראה לי:  
+<b>וחיי צער תחיה. </b>אטו עד האידנא לאו חיי צער קחשיב. אלא ה"ק ובחיי צער. עם שאינן חשובין חיים. תחיה בהם. כמו שאמרו הרוצה שיחיה ימית. כי מיתת כחות היצר. היא חיי הנפש. ובכן גם הגוף מרוויח אורך ימים בלי ספק. כידוע שמילוי התאוות ממיתות את האדם קודם זמנו. ומקצרין ימיו. ואע"פ שאמרו מי שיסורים מושלים בגופו. אין חייו חיים. א"כ אורך ימים וחיים כאלה למה. זהו במי שיסוריו יש להם ממשלה עליו. לענותו בעל כרחו. לא יוכל שלחם. אבל מי שמקבלם עליו בבחירתו והוא שליט עליה'. שאינו סובלם אלא כפי חפצו ורצונו. לא יזיקוהו אבל יוסיפו אומץ ויחזקוהו:  
+<b>ובתורה תהא עמל. </b>אע"פ שפתח כך דרכה של תורה. וכבר ידענו שכל אלו המדות. צרכה של תורה ומכשיריה הם. רצה להשמר מטענות היצר. כי אם אמנם אמת הדבר שמיעוט התענוגים ועזיבת מילוי התאוות. מוסיפים כח ושומרים הבריאות. נגד זה יש לחוש ממעוט כח והפסד בריאות. בסבת למוד התורה. כי כלל גדול אמרו בשמירת הבריאות. שצריך להתעמל ולהתיגע עד שיזיע. כמ"ש בס"ד בכסא שן. ובנוה חכם. ולומדי תורה שוקטים נחים. ואין להם עמל מלאכה. ביחוד אם יסתפק במועט דמועט ככל השנוי למעלה. לא יבקש לעסוק במלאכה ובאומנות לגמרי. מאחר שדבר קל מספיק לו. אך אז קרוב הדבר שיצא שכרו בהפסדו כי יכלה כחו ויאבד בריאותו ע"י העדר העמל הנוסף על הסגוף והעינוי בחיי צער בלא"ה א"כ כמעט קט ישחת חייו ויקצר ימיו נמצא קרח מכאן ומכאן. ואיה איפה הריוח בהנהגה כזו. שאין בה אלא כילוי ובילוי העוה"ז. ואיך ובמה יושג טובת עוה"ב. ויהי כמשיב לזה. ובתורה תהא עמל. כלומר אין לך לחוש. כי הנה בראתי רטיה וקמיעא וצרי שתשאר חזק ובריא. אולם ובתורה תהא עמל. ולא יהא למודך בשחוק ושעשוע וטיול וזהירות אלא תתייגע ותעמול בה בשהיא צריכה עמל ויגיעה. להשיג מחמדיה הטובים. שאינם נראים מיד. ולא נמצאים בקלות. אבל צריכין טורח רב. חקירה ודרישה היטב כחפירת אוצרות וחפישת מטמונים. כמ"ש אם תבקשנה ככסף וגו'. א"כ הרי לך עמל די והותר. המגיע לשמירת בריאותך. והעמדת כחך רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך. ומדוע תעמול לרוח. ולמה זה תיגע לריק ברדיפת הקנינים הנפסדים. אשר לא ישארו לך. וכחך כלה ודאי ע"י היגיעה הרעה ההיא. וחייך אובדים מהרה. משא"כ בעמל התורה. אינך צריך לדאוג מכל זה. כי אדרבה בה ירבו ימיך. אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך. עץ חיים היא למחזיקים בה. אין עמה רק טוב. ומה שאמרו שנקראת תושיה. לפי שמתשת כח. ר"ל כח היצר ודאי נחלש על ידה. אך כאשר יענו את היצה"ר. כן ירבה וכן יפרוץ כח היצ"ט. ואם יפול כח הגוף. כח הנפש יקימהו ויעודדהו כי רוח איש יכלכל מחלהו. נפש עמל עמלה לו. וטוב לו עמה. ואלו האחד (המיוחד הכח הנפשי) שיפול. אין לו תקומה. ועמש"ל פ"א מ"י. ועז"ח (ד"ו דח"א) רי"א התורה נקראת תושיה בתחלה אח"כ גבורה כו' כיון שרגיל לעסוק בתורה י"ל שמחה וגבורה ע"ש. ואמנם יש לחלק ג"כ בין המרבה בישיבה. כי הוא נחלש ודאי. ובין ההולך ולומד דרך הלוכו (כדרך שעשו המשאיים לקיים בריאותם) שמעמיד הבריאות. וטוב לה עמך בהעמדת והתמדת הלמוד. ואולי כך סובר תנא דידן. ורמז לזה באמרו. ובתורה תהא עמל. ר"ל עם עסק התורה תעמול בהתהלכך תנחה אותך. או שמא יכוון למ"ש על האר"י ז"ל. שהיה יגע בהלכה ומקשה בכח עד שמזיע. זהו ובתורה עצמה תהא עמל בתנועת איבריך בחמום. ובלבד שלא ינהוג בשגעון כדרך אלה המשתגעים בישיבות הללו. אע"פ שי"ל סמך בר"מ. שמדמה הת"ח לאילים המנגחים. הוא ע"ד שאמרו גדיים נעשו תיישים בעלי קרנים:  
+<b>ואם אתה עושה כן. </b>אם תעשה הול"ל. אלא ה"פ אם אתה מדעתך ומרצונך הבחיריי עושה כן. אז יש לך שכר טוב בעמלך. משא"כ אם הוא מצד נטיית טבעך ומזג גופך. המכריח אותך לנהוג במדת הכילות. ולכן אתה מסגף עצמך. ומונע מנפשך כל טוב. זו רעה חולה:  
+<b>אשריך בעוה"ז. </b>שאתה מוצלח בלי ספק ככל הנ"ל. והעוסק בתורה. נכסיו מצליחים. והרי זה בן חורין:  
+<b>וטוב לך. </b>ע"י השגת הקנין התכליתי. העומד הנצחי האמיתי:  
+
+Mishnah 5
+
+<b>אל תבקש גדולה. </b>כי הרבנות מקברת בעליה. ואמרו הוי קבל וקיים. ולכן אמר יב"פ כל האומר לי עלה אני כופתו ונותנו לפני הארי. ועוד שהרודף אחר הכבוד. הכבוד בורח ממנו (וא"ת הרי אנו רואין בכל יום רודפי שררה מתהללים על תאות נפשם שמשיגים כל מבוקשם. זהו ברשע שהשעה משחקת לו. ובעונות הדור שמצא ב"ח מקום לגבות חובו. כמ"ש פרנס לפי דורו) והבורח ממנו. הכבוד רודף אחריו. א"כ מדוע יהיה רועה רוח רודף קדים. ואם יהא הכבוד ראוי לך. אינך צריך לבקשו ולחזור אחריו. כי הוא ירדוף אחריך. עד שישיג אותך. כמ"ש ב"ע (יומא ל״ח, ב) בשמך יקראוך ובמקומך יושיבוך. ואפי' ריש גרגותא משמיא מוקמי. ואין אדם נוגע אלא במה שמוכן לו. ואם אינו מוכן לך. למה תיגע לריק. כי אפי' תשיגהו. יהפך לך לרועץ. פתאום לפתע יבוא שברך:  
+<b>לעצמך. </b>אע"פ שמנעתיך מרדיפת השררה. זהו כשאינך משקיף על תועלתך והנאת עצמך בלבד. אך כשהוא לצורך ולתועלת הרבים. אזי לא זו שאינו דבר בלתי הגון. לקבל הגדולה. כשבאה לידו ולא ידחנה. אלא שראוי לחזר אחריה. כמ"ש ב"ק (ברכות סג, א) באתר דלית גבר. תמן הוי גבר. וכן שנינו ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש. ולא הזהרתיך אלא במקום שיש אנשים או במקום שאין מי שמקבל תועלת על ידך. או כשכל מגמתך אינה אלא לעצמך דוקא. ר"ל להנאתך בלבד. לזה אני מזהירך שלא טוב הדבר לבקש גדולה. וכן אמר הקב"ה למשה. לך רד מגדולתך. כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל כו'. הרי שאין כוונת הגדולה ותכליתה. אלא להנאת הזולת. לא להנאת בעל הגדולה עצמו. וא"כ כ"ש שלא יתכן לו לרדוף אחריה. אם לא במקום שאין איש. כי אז היא הנאת הזולת ועמ"ש בס"ד בסוף פרקין. ובמעלה ל"ד ממ"ח דברים:  
+<b>ואל תחמוד כבוד יותר מלמודך. </b>פירוש יותר מהרגלך. לא תחמוד להוסיף עליו. שכל המוסיף גורע. ואמר המשל גמלא אזיל למבעי קרני. אודני דהוו ליה גזזי מניה. אבל הכבוד שאתה למוד ורגיל בו לא תניחהו. והחזק בו. שכך אמרו חכמים לעולם אל ישנה אדם מן הרבנות שלו. ואפי' בשעת הסכנה כמו שלמדנו מחמ"ו. ואמרו במתא שמאי. בלא מתא תותבאי. ורבי הקפיד על בן בוניוס. העשיר שבא לפניו בכלים פחותים. והמקפיד על כבוד גופו העשוי בצלם. בודאי יקפיד על כבוד נשמתו ביותר שהיא בצלם אלהים ודאי. לפיכך יחוש אדם על כבודו הקנוי לו. שלא יהא לבוז. ואמר דוד המע"ה עד מה כבודי לכלימה. כך נ"ל דבר הגון ומתקבל בכוונת בבא זו. ומה שאמרו בו המפרשים. רחוק מכליותי:  
+<b>עשה. </b>מאהבה. ואף אם שולחנך ריקן. אל ירפו ידיך מלעשות חפצי שמים. בלי שתשקיף לשכר עובר. לכן לא תתאוה לשולחנם של מלכים. ועם שבעלי תורה נקראו מלכים. כמ"ש כי בי מלכים ימלוכו. ומאן מלכי רבנן (מלבד שכל ישראל בני מלכים הם) כי על כן ישיאך יצרך. לומר שצריך אתה להתנהג בנימוסי מלכים. לערוך שולחן מלא דשן. כראוי למעלת התורה. אשר לה המלוכה:  
+<b>ששולחנך גדול משולחנם. </b>כי על שולחן המלך מה"מ הקב"ה אתה אוכל. כמש"ה וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה':  
+<b>וכתרך גדול מכתרם. </b>שאין אדם אחר יכול ליטלו ממך. ועוד מלך ב"ו גוזר ומצוה כל זמן שהוא בחיים. כיון שמת. בטלו כל גזרותיו וצויו. אבל מרע"ה. גם אחרי מותו מצותיו עומדים וקיימים. לעד ולעולמי עולמים וכן כל היושבים על כסאו ואשר ירשו כתרו מהחכמים. דבריהם ותקנותיהם אין להם בטול עולמית:  
+<b>ונאמן בעל מלאכתך כו'. </b>יעוין מש"ל ספ"ב. וכאן נוסיף לקח בעז"ה. לפרשו על פי ענינו. שמדבר מקנין התורה. ירצה ואין לך לדאוג שמא לא תוכל להשיג כתרה. מאחר שכל כך גדול הוא. מי ימצאנו ויבוא עד תכונתו. כי אין קץ לכל עמלו. כמ"ש לכל תכלה ראיתי קץ וגו'. א"כ למה זה הבל איגע. בדבר שלא אוכל להשיגו. לזה אמר ונאמן בעל מלאכתך כו'. כי כתר תורה מונח בקרן זוית. הרוצה לזכות. יבוא ויזכה וישלם לו השי"ת שכר פעולתו. אף שלא גמרת המלאכה המרובה. לא עליך היא לגמרה. שכר פעולתך אתה נוטל מכל מקום כי נאמן הוא בעל המלאכה שאינו מקפח שכר כל בריה. גם יכלול שלא תאמר. שמא לא אזכה להבין מה שאלמוד. לפי טבעי הבלתי מוכן. שכבר נגזר על הטפה. אם חכם. אם טפש. אבל גם זאת הטענה. בטלה. כי תורת ה' מחכימת פתי. יגעת ולא מצאת. אל תאמין. וה"מ לחדודי. לכך אמר ונאמן ב"מ. שישלם לך שכר. זו תורה וזו שכרה. אגרא דשמעתא סברא. לכן מובטח אתה לראות טוב בעמלך. ואף אם לאוקומי אגירסא. סייעתא דשמיא. ולא יועיל השתדלות. מ"מ אין נגרע משכרך מאומה. שהכל לפי העמל והיגיעה. אתה משתכר. ואם אתה שוכח אחר שעשית את שלך. מה איכפת לך. בזה לא הפסדת שכרך. ולא יהא יגיעך לריק. כמ"ש והזהרו בזקן ששכח תלמודו מפני אנסו:  
+
+Mishnah 6
+
+<b>שהמלכות נקנית בשלשים מעלות. </b>כולן מפורשים בפרק כ"ג דן. ואמר נקנית אע"פ שירושה היא בדין תורה. כמ"ש למען יאריך ימים ע"מ הוא ובניו בקרב ישראל. לפי שאם היו בנים רבים למלך. אין יורש גדולתו אלא אחד מהם. והיינו אותו שממלא מקום אבותיו. ביראת חטא ובחכמה. כדאיתא בהנושא:  
+<b>והכהונה בכ"ד. </b>עשר במקדש. חטאת. וחטאת העוף. אשם. ואשם תלוי. זבחי שלמי צבור. לוג שמן של מצורע. שתי הלחם. לחם הפנים. שירי מנחות. מנחת העומר. וארבע בירושלים. הבכורה (בכור תם) והבכורים. ומורם מן התודה. ומאיל נזיר. ועורות קדשים. ועשר בגבולים. תרומה. ותרומת מעשר. חלה. ראשית הגז. מתנות. פדיון הבן. ופדיון פטר חמור. שדה אחוזה. ושדה חרמים. גזל הגר: בכהונה לא אמר נקנית. כי כל בני אהרן שוין בה. ואף ע"פ שאין נותנין תרומות ומעשרות אלא לכהן חבר:  
+<b>והתורה נקנית במ"ח דברים. </b>גם בתורה אמר נקנית אע"פ שגם היא אינה פוסקת אחר שלשה דורות. אז היא קנין עולם לדורות. מחזרת על אכסניא שלה. אכן קודם לכן. אינו בטוח שיהיו בניו ת"ח. שאינה ירושה. וכן אחז"ל. מפני מה אין מצוין בני ת"ח ת"ח. עמ"ש בס"ד בגמרא דפ' הפועלים. ואף אחר שלשה דורות. אינה באה בתורת ירושה. אלא מתורת קנין כמ"ש שם:  
+<b>א) בלמוד. </b>אין למוד אלא הרגל. כמ"ש למוד מדבר למודי הרע. ור"ל שהיה רגיל לשנות ולחזור על תלמודו. ולשקוד על הספר. עד שיהא שגור בפיו. כדאמרינן תני מניה ארבעין זמנין. ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים למאה ואחד. צא ולמד משוק של חמרין. ודבר זה יש לו קדימה. כי אע"פ שעדיין לא נתן לו ה' אזנים לשמוע ולב לקבל. ולירד לסוף דעת רבו. מ"מ ילמיד. כמ"ש לגריס אינש. והדר לסבר. ואע"ג דלא ידע מאי קאמר:  
+<b>ב) בשמיעת האוזן. </b>אחר שרגל על לשונו לשון תורה. יחזור אחר רב שישמע ויקבל ממנו ויורהו וישכליהו. ולא אמר בשמיעה סתם. בידוע שהאוזן הוא כלי לחוש השמע. כי הזהירו ללמוד מפי רב לאזנו. אע"פ שעדיין לא זכה להיות לו לב שומע (שמיעה שכלית) מבין. לא ימנע מבית המדרש. רק שיטה אזנו לשמוע. סופו שיבין:  
+<b>ג) בעריכת שפתים. </b>יאמר שאין די שישמע באזנו ויקבל הדברים בלבו. אלא צריך שיוציאם בשפתיו. כענין חיים הם למוצאיהם בפה. ואימתי הם שמורים בלב. בזמן שיכונו יחדיו על שפתיך. ואע"ג דאמר לעיל בלמוד. סד"א אפי' בלחישה סגי. קמ"ל. והכי אמרינן נמי. עה"פ ושננתם. שיהו ד"ת שנונים ומחודדים בפיך. עוד ירצה שצריך שיהיו השפתים ערוכות. מתחלה מכוונות ומדובקות בהשואה. לא אחת נכנסת ואחת יוצאת (כל שכן שלא יהיו פתוחות. כדרך הגולם) אלא מחוברים יחד אדוקים כנושקים קודם שיפתח פיו לדבר דבר. כי הוא סימן לאנשי הדעת השוקלים מלותיהם בטרם יוציאום מן הפה. דוחקים שפתותיהם זה על זה תחלה. לעורר המחשבה. ושותקים מעט לחשוב על הדבור שיהא שקול במאזני צדק. ועל דרך זה פירשו הקודמין שפתים ישק משיב דברים נכוחים. ר"ל המשיק שפתותיו זו לזו קודם שישיב. נראה כנושק שפתיו. ומעיין תחלה איך ומה ישיב. הוא משיב דברים נכוחים ודאי. שע"י השקת השפתים תחלה. מקבץ כחות המחשבה ומקיצם. לעיין יפה ולשקול דבריו בפלס השכל. באופן שיבואו נכוחים וצחים. וכן הוא אומר ודעת שפתי ברור מללו. ואומר בשפתי נבון תמצא חכמה והלא אפי' אינו נבון יכול שיאמר דבר חכמה ומרגלית בכל מקום שהיא מרגלית שמה. ועוד כך היל"ל בפי נבון תמצא גם לפחות היל"ל להקדים החכמה ולומר. חכמה בשפתי נבון תמצא. אלא אמר לך ע"י שפתי נבון. תמצא החכמה. מחמת נשיקת שפתיו. ואומר לב חכם ישכיל פיהו. ועל שפתיו יוסיף לקח. ר"ל ע"י שפתיו מוסיף לקח טוב. והוא שאמר עוד דברי פי חכם חן. מכלל שדברי חכמה היוצאים מפי כסיל. אין בהם חן. אע"פ שהם ד"ח. אין חן בהם. לפי שאינו יודע לערוך שפתיו. כי לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון. שאינו נמצא אלא עם החכם:  
+<b>ד) בכוונת הלב. </b>שהכל הולך אחר כוונת הלב. כמו שאמרו בכמה מקומות. וכוונה היא מחשבה. ר"ל שלא ילמוד כמתעסק: י"ג בבינת הלב והוא להבין דבר מתוך דבר. בשכלות הלב נחשב לדבר אחד עם כוונת הלב. עם שיש קצת הפרש דק ביניהם. מ"מ השכלות הוא תולדת המחשבה והבינה (עיין חלון צורי) ואמנם השכלות. הוא קרוב לענין הסתכלות. המצוי בלשון חכמים. כמו הסתכל בשלשה דברים. שפירושו ראיית הלב בעתיד ובנולד. כענין שאמרו איזהו חכם הרואה את הנולד. והוא הרואה בעין הלב. ובלמוד צריך להיות משכיל רואה בלבו עומק הדבר להיכן מגיע כל הנמשך והנולד ממנו רואה. ויורד לסוף הדברים שלומד. ומשיג הכללים היוצאים. גם מביט ומסתכל תכלית הדבר והתחלתו שרשו ומצאו על מה אדניו הטבעו. לדעת ראשיתו ואחריתו. ר"ל טעם הדבר וסבתו. על איזה יסוד הוא בנוי. וסוף הענין המבוקש והמסובב בידיעת תלמודו. וענינים המסתעפים ממנו:  
+<b>ה) באימה. </b>אימת שכינה. שלא תפסיק בדברים בטלים. ותפסיד למודך:  
+<b>ו) ביראה. </b>מורא רבך כמורא שמים. שלא תקל ראש עמו אפי' בד"ת כמ"ש זרוק מרה בתלמידים. וכל תלמיד שאין שפתותיו נוטפות מור תכוינה. שמתוך שמגיס לבו ברבו. ואינו מחשיבו הרבה. אינו משגיח כל כך על דבריו. לירד לעומקן (וכ"ש שאין משים לבו לדברי אזהרותיו והוראותיו) לכן אינו רואה סימן יפה בתלמודו. מלבד העונש הראוי למי שמסלק ממנו מורא רבו שהקשה למורא המקום.  
+<b>ז) בענוה. </b>זו גדולה מכל המדות כידוע. והיא צריכה ביחוד לקניית התורה. שעל ידי כן לא יבוש מללמוד מכל אדם אפי' מקטן ממנו. וכמש"ה מכל מלמדי השכלתי. ולכן לא יתבייש לילך אפי' רב אצל תלמיד. להזכירו תלמודו. וכדאי' פ"ק דמנחות באבימי. וכן יודה ולא יבוש לומר דברים שאמרתי טעות הם בידי. שאין אדם עומד על ד"ת אא"כ נכשל בהם:  
+<b>ח) בשמחה. </b>לפי שאין השכינה שורה מתוך עצבות אלא מתוך שמחה של מצוה. וכן לדבר הלכה. שמתוך שמחת הלב מתרחב לבו ומתפקח ומתחדד השכל והזכרון. והיינו ע"י ששמח בלמודו. כמ"ש פקודי ה' ישרים משמחי לב. אבל שמחה של הבלי עולם. מפסדת את הלימוד. עליה נאמר ולשמחה מה זו עושה. אם לא מידי דבדיחותא מקמי דפתח בשמעתא. כדי להרויח ללב ולהכינו אל הלימוד שיבין דברים עמוקים וע"ל סי"ח בס"ד:  
+<b>ט) בטהרה. </b>שישא אשה. ואח"כ יעסוק בתורה. בטהרת המחשבה. שלא יטרד בהרהורים רעים וכדאמר ר"ח. האי דמחדידנא מחבראי. דנסיבנא בשיתסר כו':  
+<b>י) בשמוש חכמים. </b>כי גדולה שמושה יותר מלמודה. כמ"ש אשר יוצק מים ע"י אליהו. שע"י השמוש אינו זז מרבו. כמ"ש ביהושע משרת משה. לא ימיש מתוך האוהל. ע"י כן רואה ויודע כל הנהגות רבו גם בדרך ארץ אין דבר נעלם מאתו. וכן אפי' שיחתן של ת"ח צריכין לימוד. לכן תמצא להקודמים אשר היו יראים וחרדים לדבר ה'. שהיו מחבבין אפי' ענינים קלים ודבור של חול ששמעו מרבותיהם. כמ"ש בתשב"ץ ובס' מהרי"ל ביחוד שהקפיד אפי' בענין קריאתו לאשתו על דרך חז"ל שנהג לקראה הוי"ז פרוי"א. כדרך שאר"י מימי לא קראתי לאשתי אשתי. אלא ביתי. והמדקדק בכך. בודאי יזהר עוד בלשון חכמה לאמרו בדרך ששמע מרבו. וכמו ששנינו שחייב אדם לומר בלשון רבו על ידי זה תלמודו מתקיים בידו. כמו שאמרו בני יהודה דדייקי בלישנא. נתקיימה תורתם בידם. וכל שכן שידקדק במעשיו. לנהוג כפי מה שראה רבו נוהג. גם יכלול מה שאמר ר"ח אין התורה נקנית אלא בסימנין:  
+<b>יא) בדקדוק חברים. </b>כמ"ש ומחבירי יותר מרבותי. וזה לפי שחבירו לבו גס בו. לכן מדקדקים זה עם זה יותר בהבנת תלמודם. ממה שידקדקו עם הרב. מפני האימה המוטלת על התלמיד. ולהכי אשכחן דהוי מרהטי גמרייהי והדר עיילי לכלה והחברים נוחים ואין כוונתם רק להשיג האמת בלבד. ועדיין צורך אל המעלה הסמוכה. כמ"ש ר"י לר"א לית את כבר לקישא. אטו לא ידענא דשפיר קאמינא:  
+<b>יב) בפלפול התלמודים. </b>כמ"ש ומתלמידי יותר מכולם. כי התלמידים מתוך שאינן שלמים בחכמה עדיין. וגם כדי להראות כחם שגם להם לבב ואוזן מלין תבחן. הם מפלפלין בין באמת בין בשקר ושבוש. בחימום ובחריפות יתר מאד מן החברים. השלימים בחכמה. וידועים בשם. וע"י כך גם הרב מתחדד. שעומד על מקום טעות התלמידים. שאין אדם עומד על ד"ת אא"כ נכשל בהם. שעל ידי ידיעת השגיאה. מתברר האמת שכל דבר נודע בהפכו. הרע מבחין את הטוב. וכן האמת נבחן ע"י השקר. ומפני שהתלמידים הטעות והשבוש מצוי בהם. גם הספקות והדעות מתרבות בריבוי התלמידים. על ידי זה הרב מוציא תעלומות לאור אמת. ולכן אמרו ברבי משום דשכיחי רבנן גביה מחדדן שמעתיה (נדה דיד"ב) ור"ש הוה מסתפי מפלפוליה דר"ח. ואפי' ר"ע ששמו הלך מסוף עולם ע"ס. קפחו בכור שטן ואוקמיה בפלפולו. ור"י אמר על ר"ל דכי הוה אמר מילתא מקשי ליה כו' וממילא רווחא שמעתא ור"ח משתבח בנפשיה דכי משתכחא תורה. מהדר לה מפלפוליה. הרי שהוא צורך גדול לקנין התורה. גם קנאתם תרבה חכמה אך לא יקנא לבך בחטאים האלה תלמידי תרביצאי שקרי ושקרוראי. המרימים קולם בחלוק ובלוק בערמה. באסקונדרי איטללו בנרדשיר וגורייתא. הללו מכלי עולם. עושין מעשי זמרי ומבקשין שכר כפנחס. חוטאים ומחטיאים וממלאים הארץ זמה. ליצנות שחוק ומרמה. בהם מפלפלים בעומק גדול ותהי להם לחכמה. והסכלים מחזיקים בידיהם ביד רמה. להוסיף עליהם אשמה. ה' יצילנו מהם ומהמהם:  
+<b>יג) בישוב. </b>כששואלין אותו דבר. לא ימהר להשיב אלא במתון ובישוב הדעת. ואית דגרסי <b>בישיבה</b>. ונ"ל דהיינו הך. ר"ל ללמוד מיושב (אי בעית אימא קודם שמת ר"ג הזקן. וכדרבא. ובקשות איירי. אי נמי כדבעינן למימר. ואב"א בתר ר"ג. שירד חולי לעולם) לפי שבישיבה מתיישב הדעת. וכדקיי"ל אין שואלין מעומד (עמ"ש בס"ד בדרוש תפלת ישרים. ואם תרצה אמור אין ישיבה אלא לשון עכבה. ור"ל בין מעומד בין מיושב. ולאפוקי מהלך. שאין דעתו מיושבת עליו (ודלא כמשאיים) וע"י ישוב הדעת יודע לסדר דבריו כהוגן. כי הסדור הוא נשמת הענינים וחיותם:  
+<b>יד) במקרא במשנה. </b>מעלה אחת. כי העוסקים במקרא בלבד. אינה מדה. והמתרגם פסוק כצורתו. הרי זה בדאי. ואי אפשר בעולם להבין המקרא אלא עם המשנה. אבל צריך הת"ח להיות בלול במקרא ובמשנה. ואמרו לעולם ישלש אדם שנותיו כו'. ואמרו שצריך להיות מקושט בכ"ד ספרים ככלה שמקושטת בכ"ד תכשיטין. שכן התורה נקראת כלתו:  
+<b>טו) במיעוט שינה. </b>אמר החכם אל תאהב שינה פן תורש וגו' שבע לחמה של תורה. ואמר מעט שנות מעט תנומות וגו'. ובא כמהלך רישך וגו'. למ"ד לא איברי ליליא אלא לגירסא. שכל העוסק בתורה בלילה. הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום. נ"ל דהיינו חוט של תורת חסד. אינו נפסק ממנו ביום. כשהולך לעסקיו להשיג פרנסתו. אין תלמודו משתכח בשביל כך. ולמ"ד לא איברי ליליא אלא לשינתא. אתא לאפוקי שינת היום. שאסור לישן יותר משינת הסוס. ואיכא למימר מר אמר חדא. ומא"ח. ולא פליגי (אע"ג דלא משמע הכי) מר איירי בלילי תקופת טבת. ומר בלילי תקופת תמוז. ובודאי אי אפשר לאדם בלא שינה. ואם לא יישן גם בלילה. ישתגע ויצא מדעתו. ולכן אמר התנא במעוט שינה וכתוב מתוקה שנת העובד. ושכבת וערבה שנתך:  
+<b>טז) במעוט שיחה. </b>אף בדברים ההכרחיים שאי אפשר מבלעדם. ואינה שיחה בטלה. יתפוש במועט ויקצר כל האפשר. לפי שהזמן יקר המציאות. ולפיכך אפי' בד"ת הזהירו. לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה. ק"ו לדבר הרשות. שלא יאבד הזמן בדברים יתרים. ויפסיד תורה הרבה. שהיה יכול ללמוד בתוך כך. ואצ"ל שלא להרבות שיחה עם האשה (כמ"ש בפ"ק) ואמרה ברוריא לריה"ג שוטה גלילי. הי"ל לומר באיזה ללוד. ואפי' בתפלה. האריכות אינה משובח בהחלט. שכן אמרו המאריך בה. בא לידי כאב לב. וחנה ע"י שהרבתה להתפלל. קצרה שנותיו של שמואל. כמ"ש חז"ל. וכן כתיב אל תבהל על פיך וגו' על כן יהיו דבריך מעטים:  
+<b>יז) במעוט סחורה. </b>כמ"ש עה"פ כי לא מעבר לים היא. לא תמצא בסחרנים ולא בתגרים. ולא מנע אותה מכל וכל. כי אמנם מעוטה יפה. וצריכה לקנין התורה. שאם אין קמח אין תורה. וכל תורה שאין עמה מלאכה. סופה בטלה. ולא אמר במעוט מלאכה. דהפוכי בעיסקא טב מנה. ובחר לו הטוב:  
+<b>יח) במעוט שחוק כו'. </b>מילי דבדיחותא כנ"ל. וצריך שתדע כי מילי דבדיחותא שאמרו רז"ל. אינן דברי חשק ותפלות ח"ו. אלא דברי חכמים וחידותם. שנראים לכאורה כדברי הבאי וגוזמא. כגון ילדה אשה במצרים ששים רבוא בכרס אחד. או שנפלה ביצת בר יוכני וטבעה ששים כרכים כו'. וכענין אגדות דרבב"ח וזולתן. שמביאין את השומעין לידי שחוק. בהשקפה ראשונה על פשטי המלות הערומות. והם דברים נפלאים עומדים ברומו של עולם (ער"מ פנחס ריו"א) ויש בהם חכמה עמוקה. וכן אתה מוצא בדינין והלכות. ששואלים לפעמים דברים זרים במציאות. כענין שאמרו ע"כ הביאו ר"א לר"ז לידי גיחוך כו' (נדה דכג"א) ובפרק המקשה (ד"ע) הדביק שני רחמים וכיוצא הרבה בתלמוד להגדיל תורה. וע"י המצאות החידות והתרתם ישמח התלמיד וילמד שכלו להבין דברים עמוקים. ולהעמיק בתלמודו. ואשכחן בפירקא דחסידי דהוו מבדחי לאינשי עציבי ואמר אליהו עלייהו. בני עלמא דאתי נינהו. ובס"ה דוד המע"ה בדחנא דמלכא הוה:  
+<b>יט) במעוט תענוג. </b>עמש"ל מ"ד על אותה ששנו כך דרכה של תורה. ואמר החכם לא נאוה לכסיל תענוג מכלל דלחכם נאה. לפחות מעוטו יפה. ואשכחן מפנקי דמערבא. ואמרו חכמים עתיד אדם ליתן דין וחשבון על מה שראו עיניו ולא נהנה ממנו. וכן השכל נותן שלא ברא הקב"ה עולמו לפני חזירים. וערך שולחן מלא דשן לפני בהמות וחיות רעות. או לבני אדם הדומין להם. או להגרועים מהם. ומתחלה לא נברא העולם. אלא לצדיקים. רק אחר שנתקלקל העולם. והצדיקים אינן מוחין ברשעים כראוי להם. למסור נפשם על קדושת ה'. כי אז היה טוב להם גם בעוה"ז. ראית אאע"ה שהיה יחיד בעולם. שכולם היו עובדי אלילים. וקדש שמו של הקב"ה בפרהסיא. והכריז והודיע שמו בעולם. כלום חסר לו מן העוה"ז. לא לבד שעמד לו הקב"ה בכל הנסיונות. אלא גם עושר גם כבוד היו לו לנחלה וכן האבות הנביאים והמלכים הטובים. אשר היו לבבם ישר עם ה'. אבל הצדיקים החוששים לחיי עולם עובר ואינן מוסרין עצמן בסכנה על דבר כבוד ה'. הם הסובלים יסורין עוני ודוחק בעוה"ז. וניטל חלקם בו. וניתן לרשעים. מפני שאינן מחזירין אותן למוטב (ואע"פ שידוע להם שנא יקבלו מוסר. מ"מ מי גילה להם מצפוני לבו של כל אחד מבני אדם. על כן אין בזה די התנצלות ואמתלא מספקת) וברוך אל אמונה ואין עול. שמשלם שכרן לרשעים בעוה"ז על פניהם להאבידם. ובעוה"ב יירשו צדיקים משנה חלקם. מחמת שסבלו בעוה"ז בשביל הרשעים. אמנם אם היו מוסרים נפשם באהבת ה' לתקן העולם. ודאי גם העוה"ז לא ניטל מידם. כמ"ש קמאי דמתרחיש להו ניסא. משום דמסרי נפשייהו על ק"ה. וראה מה סבלו הנביאים צער על התוכחה. אמר ישעיה גוי נתתי למכים. מה כתוב אחריו וה"א יעזר לי וגו'. והסתכל תחלת ס' ירמיהו אמצעו וסופו. איך התאונן והתלונן אוי לי אמי כי ילידתני איש ריב ואיש מדון לכ"ה. כענין הזה כתוב ביחזקאל ואתה ב"א אל תירא מהם וגו' כי סרבים וסלונים אותך ואל עקרבים אתה יושב וגו'. ואצ"ל מאליהו המקנא על עובדי הבעל ופנחס על ב"א נכר שעמדו נגד כמה אלפים והשליכו נפשם מנגד. ולא יכלו להם המון כל בוגדי בגד. ואי בעו צדיקי ברו עלמא שנא' רק עונותיכם היו מבדילים וגו'. ולולי זאת היו מושלים בכל הנבראים. ובוראים עולמות חדשים לחפצם. ואצ"ל שלא היה קילורין שלהם חסר כלום. וכל חמדת תבל היתה נמצאת בידיהם (וכן כתוב עושר וכבוד אתי הון עתק וגו' ונסף תועפות לך ורשבי"א בקעה התמלאי דינרי זהב ונתמלאה עאכ"ו כי לא ירעיב ה' נפש צדיקי לשוד ולכפן ישחק. וצדיקים ככפיר יבטח. לא יבושו בעת רעה ובימי רעבון ישבעו. והרבה כזה במקראות. שלא יפול מדבריהם ארצה) זהו העיקר בטעם יסורי הצדיקים בעוה"ז שנבחנים בכור הדוחק ונאחזים בחבלי עוני. אם לא שבוחרים בכך מרצונם כמש"ל מ"ח. גם יסורי ראבר"ש ויסורי רבי ע"י מעשה היו. ואמרו עוד אטו אי אכלי צדיקי תרי עלמי מי סני להו. והאבות וחבריהם ראו עולמן בחייהם. ואמרו עה"פ מאשר חטא על הנפש. מה אם זה שלא הזיר עצמו אלא מן היין נקרא חוטא (אע"פ שהכתוב קראו קדוש. וכן הוא בודאי. אעפ"כ השורש הוא החטא. והיצה"ר סבב והביאו לידי מדה זו. כמ"ש בנזיר שבא מן הדרום. ואמרו נדרים סייג לפרישות. והרי זה דרך רפואת הנפש. אך בריא הנפש ודאי אינו צריך לכך. לאסור על עצמו מה שברא הקב"ה ליהנות בהם בני אדם ואמרו לא דייך מה שאסרה תורה) וצריך כפרה. הפורש עצמו מכל דבר עאכ"ו. וא"ר לר"ה בני אם יש לך היטיב לך שאין בשאול תענוג כמש"ל במשנה ד'. לכן ודאי מי שיש לו (עושר נכסים. ועושר דעת) ייטיב לעצמו. הרוצה ליהנות יבוא ויהנה מן המותר והרצוי. אם מוצא טבעו צריך לתענוג מועט. כדי שיעסוק בתורה מתוך שמחה והרווחה. כמש"ה ושמחת בכל הטוב מ"מ רובו קשה. כמש"ה פן תאכל ושבעת. וכתוב וישמן ישורון ויבעט. וכתוב בנביאים כמרעיתם וישבעו. ומשולש בכתובים ויאכלו וישמינו ויתעדנו וגו' (עיין בית אל בפי' פ"ב דק"ש):  
+<b>כ) במעוט ד"א. </b>תשמיש. שכן אמרו חכמים מיעוטו יפה כו' (גטין ד"ע) שנמצא מבטל תורתו. ולסבת זה אסרו ריבוי שיחה אפי' עם אשתו. שסופו בוטל מד"ת. ותקן עזרא טבילה לבעלי קריין מטעם זה. ושמא יכלול גם לימוד חכמות העולם הנצרכות. כגון חשבון ותשבורת וטבעיות. שמיעוטן יפה. כדי לידע דרכי ישוב הארץ אשר נתן האלהים לבני האדם. איך להתנהג בה בצרכי הגוף ההכרחיים. ועניני הבית. ועסקי בני אדם זה עם זה. וניהוג המדינות שתהא דעתו מעורבת עם הבריות. גם את העולם נתן בלבם. לפי שיגיעת שניהם משכחת עון:  
+<b>כא) בארך אפים. </b>הוא תנאי מוכרח ברב. כי לא הקפדן מלמד. וכן בתלמיד. כמ"ש עה"פ ומיץ אף יוציא דם. כל תלמיד שכועס עליו רבו פעם אחת ושותק זוכה להבחין בין דם טמא לדם טהור. ומיץ אפים יוציא ריב. כל תלמיד שכועס עליו רבו פעם ראשונה ושניה ושותק. זוכה להבחין בין דיני ממונות לדיני נפשות. וכן צריך הת"ח להתנהג במדה זו עם כל אדם. שלא יבאנו כעסו לידי טעות. ואמרו כל הכועס. אם חכם חכמתו מסתלקת ממנו. גם מתנאי הת"ח ללמוד ממדת קונו. שמאריך אף וגבי דיליה. כך כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת"ח. דנקיט בלביה עד דמפייסו ליה. ומיפייס:  
+<b>כב) בלב טוב שלבו. </b>פנוי מקנאה ושנאה ודאגה ועצבון. כי בכל מדה הוא שמח וטוב לב. לפיכך לבו רחב לקבל דברי תורה. ונכן שיבח ריב"ז מדה זו כנגד כל המדות:  
+<b>כג) באמונת חכמים. </b>כמ"ש בספרי עה"פ ואם לא תשמעו לי למדרש חכמים. סופכם למאוס בחוקותי ולגעול במשפטי. שהרי נעו מעגלותיה של תורה לא תוכל לפרשה בכל מקום. ומסרה ביד החכמים לעשות ע"פ הדבר אשר יורוך. ועוד וכי ממי קבלת תורה לא מהם. לאו עלייהו קסמכת באבג"ד. א"כ מה. אכפת לך סמוך נמי ענייהו בתשר"ק. ואל בינתך אל תשען. ד"ח כדרבונות וגו' כולם ניתנו מרועה אחד:  
+<b>כד) בקבלת היסורין. </b>ביסורי הגוף קמיירי (כי על זה בחרת מעוני. ולענין חבלי עניות עמש"ל בסי' י"ט) שכן לא נתנה תורה אלא ע"י יסורין. שנא' כי נר מצוה ותורה אור וד"ח תוכחות מוסר. לפי שרוב הטובה והשלוה. מביאין האדם לבעוט כאמור. ולכן אמרו חז"ל שאין ישראל יכולין לעמוד ברוב טובה (עיין בהקדמת בית אל ובפי' פ"ב דק"ש. ובעלית היסורין) וביחוד למוד תורה עלול ליסורין. שכן נקראת תושיה. שמתשת כח. ומאן קצירי ומריעי רבנן. והא דאר"א זילו מפני בטול תורה. ואלו לעיל תנן שהתורה נקנית בקבלת היסורין. לא סתרן אהדדי. דהא אמרו איזו הן יסורין של אהבה. כל שאין בהן בטול תורה. ובהו מיירי ההיא דלעיל. משא"כ יסורי ר"א שהיה בהן ביטול תורה. לפיכך ביום בעת הלמוד שלחם מעליו. גם במש"ל מ"ג בשם ז"ח נתיישבה סתירה זו בד"א. ועמש"ל במשנה ד' ובמשנה ז': בכאן נשלמו חצי מספר מ"ח מעלות והם אבות. ומכאן ואילך שינה הלשון מתנאי המעשים. אל תוארים קנינים נחכם. במה שאלה האחרונים תולדות המחצה הראשון הם. ונמשכים מן הראשונים ממילא שעל ידי שמוש פעולות מעלות הנ"ל הקודמות. ישתלם הת"ח בשאריתם בנקל. כי על ידי הענוה ישיג ערך עצמו. ויכיר מקומו וע"י קניית לב טוב. ירויח שיהא שמח בחלקו כו'. ואם התעצמה בו היראה תביאנו לעשות סייג לדבריו. מיראתו שלא יבוא לידי מכשול. ובזה ודאי יהיה אהוב כו'. וכן כל שאר המעלות נמשכות אחריהן בלי ספק. דוק ותשכח. וזה דבר ברור ונכון לא שיערוהו המפרשים:  
+<b>כה) המכיר את מקומו. </b>ע"י שהוא רגיל בבה"מ מכיר מקומו. ואינו מבקש מקום גבוה ממקומו הראוי לו. וכן היה הלל אומר. השפלתי היא הגבהתי. כי טוב אמר לך עלה הנה מהשפילך וגו'. שלא יאמרו לך רד. וכן שנינו ושלשה שורות של ת"ח יושבים לפניהם. כל אחד מכיר את מקומו. שאם באין לסמוך סומכין מן הראשונה. ולכן מקומו קבוע לפי חכמתו ולא יהרוס לעלות בטרם אל על יקראוהו. כשצריכין לסמוך. גם י"ל שכולל בזה. שיכנס לבה"מ בראשונה עד שלא ימלאו אחרים את מקומו. ולא יכירנו עוד מקומו. וגם לא יצטרך לפסוע על ראשי עם קודש:  
+<b>כו) השמח בחלקו. </b>בודאי אשרי חלקו בתורה מאחר שפנה לבו מדאגת עוה"ז. והיא מדה נמשכת מהשמחה בפקודי ה'. ומצב טוב כאמור:  
+<b>כז) והעושה סייג לדבריו. </b>סייג לחכמה שתיקה. על כן ודאי הוא הכרחי לקנין תורה. והוא נמשך ממעוט שיחה. מאחר שהרגיל במעוט שיחה. גודר עצמו בשתיקה ובכלל זה שמסייג עצמו שלא יפגע באיסורין. ואצ"ל בגזרות חכמים. כגון שניות לעריות. שאלו הן גופי תורה שבע"פ. וחמורים מיינם של תורה. אלא לקדש עצמו במותר מדבריהם. משום סחור סחור לכרמא כו'. כגון בי"ח דבר שאסרו יינן ש"ג. ובאו חכמים בדור אחרון. ואסרו גם השכר. משום שימצא דשימצא. ואין בזה משום תוספת על דברי חכמים. כל שיש סרך איסור לפי ענין השעה והמקום. וכי הא דאמרינן רב בקעה מצא וגדר בה. ור"י אמר לר"ל צא והכריז על בניהם (של בני גבלא) משום ממזרים כו'. ורב מנשיא סדר לבני' בשכר חזרנו על כל צדדי כילה. ולא מצאנו לה היתר כו'. וטובא דכוותה. ביחוד אם הוא ת"ח. שצריך לגדור עצמו יותר משאר העם כדקפיד רבי אמי על ר"נ דשתי מיא דאחים קפילא ארמאה. וכמה זימנין אמרינן אדם חשוב שאני. ועמש"ל פ"א על משנת ואת"ע כעורכי הדיינין. וא"צ לומר במה שנוגע לכלל ולתקנת הצבור וצורך שעה. שמכין ועונשין שלא מן הדין אלא לעשות סייג. ומעשה באחד שרכב על הסוס בשבת והביאוהו לב"ד וסקלוהו:  
+<b>כח) ואינו מחזיק טובה לעצמו. </b>כמו שאמר ריב"ז (פ"ב) אם למדת תורה הרבה. אל תחזיק טובה לעצמך. כי לכך נוצרת. שלא יתלה הטובה מה שלמד הרבה בעצמו. לומר בכח ידי עשיתי ובחכמתי כי נבונותי. כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל בתורה. שהרי לכך נוצרת מתחלה על מנת ללמוד הרבה. והראיה שמתחלת יצירתו בבטן אמו. מלאך מלמדו כל התורה כולה. ואלמלא לא סייעוך מן השמים לחזור ולזכור מה ששכחת (אחר שבא מלאך וסטרו) לא הגעת למדה זו. דמגמר בעתיקא קשה מדחדתא. ואוקומי אגרסא סייעתא דשמיא היא. ואפי' העסק בלמוד צריך סיוע גדול מן השמים. אע"פ שהאדם בעל בחירה. אם אין הקב"ה עוזרו אינו יכול לעמוד בו. לכן לא יתגאה בלמדו תורה הרבה. שלא יענש בשכחה (וכדרך שהראוהו בתחלה בבטן אמו והודיעוהו שהוא עלול לשכחה) ונענש שמואל שאמר אנכי הרואה. או לבטלו מלמודו. והרי אמרו מחשבה מועלת אפי' לדברי תורה. שנא' מפר מחשבות ערומים ולא תעשינה ידיהם תושיה. לפיכך לא יתלה הגדולה בעצמו אלא בבעליה. ויתן הודאה למי שעזרו עליה. כדי שיתקיים תלמודו בידו וזה נמשך מהענוה. וכמ"ש שלחו מתם איזהו בן העוה"ב. ענותן ושפל ברך ולא מחזיק טיבותא לנפשיה. והא דאשכחן לר"ש דאמר חדאי נפשאי לך קראי לך תנאי. לא תלה הגדולה בעצמו אלא שמח בישועת ה' לנפשו. עד"ש אנכי אשמח בה' שמחו צדיקי' בה'. ולישרי לב שמחה:  
+<b>כט) אהוב. </b>זה ודאי אינו דבר מעשיי. אלא תואר מחיוב. מחמת מדותיו הטובות וקניית המעלות הקודמות. הם שגורמות לו אהבה מכל אדם. וכמ"ש עה"פ ואהבת את ה' אלהיך שיהא שם שמים מתאהב על ידך. שיהא אדם קורא ושונה ומשמש ת"ח ודבורו בנחת עם הבריות. ומשאו ומתנו בשוק נאה. ונושא ונותן באמונה. מה הבריות אומרות. אשרי פלוני שלמד תורה. אשרי אביו אשרי רבו כו'. ראיתם פלוני שלמד תורה. כמה יפים מעשיו. כמה מתוקנים דרכיו. עליו הכתוב אומר. ישראל אשר בך אתפאר:  
+<b>ל) אוהב את המקום. </b>באור ותנאי לתואר הקודם. לומר שאין די שיהא אהוב לבני אדם. שמא בשביל שאינו מוכיחם ונושא פנים בתורה. כמ"ש האי צ"מ דמרחמו ליה בני מתיה. לאו משום דמעלי כו'. ולכך צריך עוד שיהא אוהב למקום. ודבוק לקודם. כלומר שזה שהוא אהוב הוא מחמת שהוא אוהב כו'. לא זו שנאהב למטה. אלא שאהוב גם למעלה. ע"י שהוא אוהב את המקום. ובל שרוח הבריות נוחה הימנו (עמ"ש בס"ד שם באותה משנה) רוח המקום נוחה הימנו. לפיכך הכל מאמצין את כחו. ואין מקטרג על תלמודו. נמצא תלמודו מצליח בידו:  
+<b>לא) אוהב את הבריות. </b>גם זה מוסיף באור. לומר שאין מספיק שיהא טוב ואהוב ואוהב למקום בלבד. כי אם גם לבריותיו של מקום. שיש לך אדם אוהב את המקום. ולכן שונא את הבריות לפי שאינן עושין רצונו של מקום. כענין ריב"ל מתחלתו (ואין זה ראוי דלא כתיב יתמו חוטאים. אלא ישנא מעשיהם בלבד. דהכתיב ורחמיו על כל מעשיו) ליבעי רחמי עלייהו דלהדרו בתיובתא. ואם הוא שונא הבריות. גם הבריות שונאות אותו (כמים הפנים לפנים) נמצאו מבטלין אותו מלמוד תורתו. ומפסיד יגיעתו. ועוד מרויח באהבתו לבריות. להתקיים תורתו בידו. כמ"ש אוהב הבריות מקרבן לתורה. ועל ידי שלומד עמהם. תורתו מתקיימת יותר. כמ"ש ומתלמידי יותר מכולם. מלבד המצוה הגדולה שמזכה את הרבים. שמסייעתו:  
+<b>לב) אוהב את התוכחות </b>כמש"ה הוכח לחכם ויאהבך. ואריב"ן כמה פעמים לקה עקיבא בן יוסף על ידי. וכ"ש שהיה מוסיף בי אהבה. נמצא לומד חכמה ומוסר הרבה. כמ"ש מכל מלמדי השכלתי. בספרינו גרסינן אוהב את הצדקות לכאורה אינו ענין לקנין תורה. איברא קרא כתיב באורח צדקה אהלך (משלי ח׳:כ׳) ויש לפרשו על היושב בדין ועושה כדרך שהיה עושה דוד המע"ה. שעשה צדקה לזה ומשפט לזה. ודין היינו תורה. וקרא דאייתינן הכא נמי דייק. היינו דמסיים בתוך נתיבות משפט. וניחא נמי דהיינו צדקות. היינו תוכחות. חדא מילתא היא ואיכא למידק למאי אצטריך למתני אהוב אי אית ביה כל הני. שאוהב המקום. והבריות. ותוכחות כו' פשיטא שהוא אהוב למעלה ולמטה. ונ"ל אצטריך דאי תני אוהב המקום אכתי איכא למימר דסני לבריות. משים דלא מעלו כדאמרן. ואינו חושש לטובת ולהנאת זולתו להחזיר הבריות למוטב. ואי תני אוהב הבריות. סד"א דאוהבן לצורך עצמו. כדי שיהא לו הנאה מהן. לא מאהבת המקום ולא מאהבת הבריות בעצם. ואי תני הא והא. הוה אמינא שאינו אהוב בעצם. אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא. משו"ה מרחמו ליה לפנים. אך לא באמת. אחר שמחפה עליהם ומייפה מעשיהם בשקר. סהדי שיקרי אאוגרייהו זילי. ע"כ מבזים אותו בלבם. אע"פ שנראין כאוהבים להנאתן להכי איכא למימר. אע"ג דאוהב המקום באמת. ואוהב הבריות לפנים. מחמת מורא בשר ודם. לעולם אינו אהוב לא למקום ולא לבריות. מאחר שאין אהבתו לבריות זכה. נמצאת גם אהבת הבריות אינה נאמנת לו. מטעם הנ"ל כמים הפנים לפנים. וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו. אין רוח המקום נוחה הימנו. להכי אצטריך אהוב. ואי תני כל הני ולא תני אוהב את התוכחות אכתי איכא למטעי כדאמרן. שהוא אהוב לבריות. לא באמת ולא בצדקה. אלא מפני שנושא להם פנים ובחלק שפתיו ידיחם. כענין שעשה אבשלום לגנוב לב אנשי ישראל כשור אל טבח יקחם. ובמה יוודע איפה כי הוא האהוב והאוהב הנאמן שמא זה וזה אינו אלא לפנים. לכך הוצרך לתנאי אוהב את התוכחות. כלומר שאוהב להוכיח את בני אדם. כדרך שאוהב התוכחה לעצמו (והיינו דדייק לישנא דתוכחות לשון רבים. תסגי ליה למימר אוהב התוכחה. אלא תרתי שמעית מנה) שהיא האהבה הגמורה האמתית. כמ"ש ואהבת לרעך כמוך. ואם אעפ"כ הבריות אוהבות אותו. אז יוודע באמת כי הוא אוהב ואהוב מאהבה נאמנת אמיתית. ואי תני ואוהב את התוכחות. ולא תני כל הני קס"ד דעבד לגגוב דעת הבריות. להראות כצדיק ומוכיח. מקשט אחרים ואינו מקשט עצמו (כענין מוכיחים שבימינו הרוכלים המחזירים בעיירות להונית העם וליהנות ולרעות עצמם. שרובם צבועים רעים לשמים ולבריות. חשודים על הגזל והעריות). אך אם הוא אהוב גמור לכל העם מקצה בלי זיוף. זו היא ראיה גמורה על אמתת צדקתו בתוכחתו עמש"ל פ"ג מ"ט. ואצ"ל אם הוא אהוב גם למעלה שעושין לו רצונו גוזר ומקיימין גזירתו ונושאים פנים לדורו בעבורו. שהיא הוכחה בטוחה ודאי שהוא אהוב. אבל אין זה מוכרח בתנאי הת"ח. כי יש לפעמים גדול שבגדולים שאינו זוכה לכך. כמ"ש ריב"ז על עצמו אפי' הטיח בן זכאי ראשו כל היום לא השגיחו בו. וכן בפרקא דחסידי חבוטו לנחמן כו'. משו"ה כולהי מיצרך צריכי. ועמ"ש בס"ד בריש פרקין:  
+<b>לג) אוהב את המישרים. </b>בזו פתח החכם ספר משלי. לקחת מוסר השכל וגו' ומישרים. אז תבין צדק ומשפט ומישרים. מישרים כל מעגל טוב. זהו עיקר כל התורה וכל המדות אם אין יושר תפוג תורה ויצא משפט מעוקל. לכן צריך להזהר עוד בין בלימוד בין במעשה שלא לנטות מקו היושר ואגרא דשמעתא סברא ישרה:  
+<b>לד) מתרחק מן הכבוד. </b>שהכבוד אחד משלשה דברים שמוציאין את האדם מן העולם גם אמרו הטיל עליהם צרכי צבור. והם כלים מאליהם. ויס"ג עוד. ואינו רודף אחר הכבוד ואינו שפת יתר. כי רוצה לומר שאינו רודף אפי' אחר הכבוד הראוי לו. כמ"ש להלן הכבוד הוא מהדברים הנאים לצדיקים ולעולם (עמ"ש שם בס"ד) אעפ"כ לא ירדוף אחריו. אלא יבטח שסוף הכבוד לבוא מעצמו. וכמו שפירשנו למעלה במשנת אל תבקש גדולה לעצמך. לכן לא יפה עשו המפרשים. שדחו גירסא זו בשתי ידים. ולא שיערו מציאות שני מיני כבוד. מגונה. ומשובח. כמ"ש באורך בעלית הכבוד ובריש פרקין. ובסוף פרקין. ואמנם הכבוד הראוי. הוא חיזוק לתורה. שאין כבוד אלא תורה כמש"ל. מ"מ לא יתכן לרדוף אחריו. כי ע"י כך בודאי מתבטל מתורה. כ"ש שלא יהא כוונת למודו. כדי להשיג כבוד על ידו. כמ"ש לא יאמר אקרא ואשנה. בשביל שאקרא רב כו'. ואצ"ל שלא יבקש ליטול עטרה בחזקה ובאלמות אף כי ע"י שוחד ממון לתקיפי העם. אי למושלים נכרים. כמו שהיו עושין הרבה כ"ג בבית שני שקונין הכהונה גדולה בממון וכמו שנוהגין עכשיו פריצי הדור. שמעלים הרבנות בדמים כקונה אחוזת נחלה לפרנסתם. אוי להם ולנשמתם. אוי לנפשם כי גמלו להם רעה. בשביל חיי שעה. הם קלי עולם מכלי עולם הם שועלים קטנים מחבלים כרם ה' צבאות פרצו גדרו של עולם אוי לדור שכך עלתה בימיו. מן אז עממו גחלי אש דת ובערו זיקות אש זרה זפת בוערה על ראש רשעים. יחול קדקוד שעיר מתהלך באשמיו. אפס התום והיושר וצדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו. ה' יפן ברחמיו. על עמו ממרומיו. ואין כאן המקום להאריך בזה. רק הערה קצרה. אגב גררא. אגב אורחא לבעלי דבבא אשתמע. הלא משנאיך ה' אשנא: <small>אמנם אחר שנתקלקלו הדורות וכבר גרמו העונות שבארץ פולין מקום המשפט. שמה ישבו כסאות להרבצת תורה. ומהם יצאו מידי הוראות בישראל למופת ולאות. היתה למס אב"ד. העת לקחת את הכתב רבנות בכסף מלא. וד"ת מעות קונות. ולא סגי בלא"ה. מעתה ודאי אין איסור לתת הכסף בעד הרשיון מהשררה. אם הוא ע"פ רצון הקהל. ובחירה כראוי לפי מנהג הקהלות. ובלבד שיהא הגון להוראה אז פשיטא מצוה קעבד. ומי שספוק בידו למיזל ולפלוחי ביושר. ואינו עושה. יחוש מעון ועצומים כל הרוגיה. שלא יבואו בה פריצים וחללוה כי היום רבו עבדים המתפרצים פריצי זתים כבושים בערפיהם. ואין עלה זית טר"ף בפניהם. כי רודפים אחר פרנסה מתוקה בדבש לפיהם ומה יעשו גדולי הדור. אם אין דורן דומה יפה יאזרו חיל לשבר מתלעות עול והדוך רשעים תחתם. ובלבד שלא יצער אדם את הציבור העוסקים לשם שמים לברור להם הטוב והישר בעיני אלהים ואדם. אבל אין הדבר מסור ביד ע"ה.. לקבל ולהתמנות עליהם רב כל הישר בעיניהם לקרב תועלתם המדומה. ולגדל אחד ממשפחתם במרמה. וכמ"ש מהרש"א בח"א בפא"נ. כי זה עלבון הדור וחטאת הקהל הוא. אלא הכל ע"פ דעת תורה. לפי מה שיראו הת"ח הנמצאים בעיר. המבינים את מי ימנו עליהם לראש ומודה צדק. ואשר לו תאות הגדולה באמת ובצדק ואף גם זאת לא הותר לעשות תחבולות בהבטחות הטבות וגמולות ושוחד דברים וחנופה. ואצ"ל שלא להכשיל הרבים בהפריז ממון לקנות דעות לא זו הדרך בחר ה'. ויש חרם קדמונים על זאת. אפי' הוא ראוי והגון מאד. במקום שיש אנשים מסוימים זולתו. ואם יסכימו עליו מן השמים במקומו יושיבוהו ובשמו יקראוהו. אם נוהגים כשורה וכוונתם לשם שמים. אך האדם בעל בחירה. בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו ה' יראה ללבב. ואם עושים וכוונתם להנאת עצמן אזי הדבר מנוסה ובחון שנכשלים בבני אדם שאינם מהוגנים. וכענין שאירע לבעלי שכם עם אבימלך כי אמרו אחינו הוא. וכתוב הם המליכו ולא ממנו. ואומר אתן לך מלך באפי וגו'. וכמ"ש בס"ד במ"א באורך (ועס"ח סי' תרצ"ד):</small>  
+<b>ודאתאן </b>עלה הגירסא ואינו רודף אחר הכבוד. ישרה הוא בעיני וצריך לקבוע בה מסמרות. לומר שאפי' בדבר כבוד ההגון והראוי. אל יבקש לעלות. פן יפול וישבר ואל ידחוק את השעה. שאינה נוגעת בחברתה כמלא נימא. וכל הרודף אחר הכבוד. הכבוד בורח ממנו. והנדחה מפני השעה. השעה עומדת לו:  
+<b>לה) ואינו מגיס לבו בתלמודו. </b>להתייהר ולומר הרבה למדתי. לכן אינו מחשיב שום אדם. ומתלוצץ בבני אדם ומקיל בכבודם. כענין (רשב"א)[רבש"א] כשחזר מבית רבו ממגדל גדור. ולמד תורה הרבה. זחה דעתו עליו. ובא לכלל טעות. לבייש אדם שלא חטא לו. שכל המתייהר. אם חכם הוא. נוטלין חכמתו ממנו. לפיכך אם רוצה לזכות בכתרה של תורה. לא יגיס דעתו בה אפי' למד הרבה מאד יחשוב כי המלאכה מרובה מארץ ארוכה. לא ידע אנוש ערכה. ומי יבוא עד תכונתה. כל מה שלמד אינו אלא כטפה מן הים. בערך אוצרותיה הגנוזים. גם ירמוז למ"ש כל היגע בתלמודו בצינעא. מחכים. ומ"ש אל תשב בגבהה של עיר ותשנה:  
+<b>לו) ואינו שמח בהוראה. </b>שהגס לבו בהוראה. ה"ז שוטה רשע וגס רוח (ולרשע א"א מה לך לספר חוקי ע"כ אי אפשר שיקנה קנינה של תורה. ואפי' דואג ואחיתופל לא גמרי שמעתא) והיינו בדאית ליה רבה במתא (עמש"ל מ"ו פ"ד) ולא זו בלבד שנענש כמורה הלכה בפני רבו משום אפקירותא. אלא דלא מסתייעא מילתא. אע"ג דגמיר טובא כמו שאירע לאביי פ' אע"פ לארס אחר טו"ח הרי שהמגיס לבו בהוראה מהר הוא שוכח תלמודו. ובא לידי מכשול אף במה שידע ולמד:  
+<b>לז) נושא בעול עם חבירו. </b>כדאמרי אינשי אי דרית טונא. דרינא. וכן אמרה דבורה. אם תלכי עמי והלכתי. וזו מדה אחרת בענין ההוראה. כי לא זו בלבד שלא יקפוץ להורות במקום שיש גדול ממנו בלי המלכה עמו אלא אפילו במקום שאין גדול ממנו. צריך להמלך עם חבירו ועם מי שקטן ממנו. וכדרב אשי כי אתי טריפתא לקמיה. מכניף לכולהו טבחי דמתא מחסיא. כי היכי דלמטייה שיבא מכשורא. לפיכך איש את אחיו יעזורו. וחביריך יקיימוה בידך:  
+<b>לח) מכריעו לכף זכות. </b>כשרואה חבירו נתקל בדבר הלכה. אינו מתכבד בקלונו. אלא מהפך בזכותו ליישב דעתו ולתרץ דבריו ולהראות פנים לסברתו. כענין שלמד שמואל זכות על רב שילא באגמא דסמקי. ואביי לר"י דילמא הכי קאמר מר (פק"ק) ור"ס דלא אודי בחוכא דאחיכו עליה דר"א בתבלין ומלח דלא בטילי לגבי עיסה. ור' אבא דמתרץ חוכא דעל ר"י פרק הגוזל קמא. וכמה זימנין אשכחן גברא רבה אמר מילתא. לא תחוכו עלה. וכה"ג טובא:  
+<b>לט) מעמידו על האמת. </b>שאל יעלים האמת מחבירו אם טעה בבירור. או לא ירד לסוף דעתו. וא"ל אבוה דשמואל לבנו אשתבשת. וכמו שמצינו הרבה בתלמוד. כי אין ראוי להניח הטעות והשבוש בתורת אמת חלילה. ולכן לפעמים מביישין את התלמידים בדברים קשים ומרים. כגון תרדא. קבסתן. פתיא אוכמא. קאקי חיוורי. כל אבא תיכסא כו' וכהנה רבות. כדי שיעשו בהן רושם. שיתנו דעתם לעיין יפה ולחדד שכלם. והרי אפי' רבי הידוע בהפלגת הענוה. כמ"ש משמת רבי בטלה ענוה. אמר על לוי כמדומה שאין מוח בקדקדו. וכן צוה לבנו זרוק מרה בתלמידים (עמ"ש במ"א על בחו"י) ולפעמים מצערים אותם קודם שישיבו להם על שאלותיהם. כדי לזרזם. כמ"ש ר"נ לרבא. לכי תיכול כורא דמילחא. ורמי ב"ח לר"ח. לכי תכרוך לי סודרי. ודכוותה טובא. לחדודי להו עבדי הכי. להעמידם על האמת והיושר. שישימו לבם לדקדק הרבה ולטרוח בשכלם:  
+<b>מ) מעמידו על השלום. </b>אע"פ שהאב ובנו הרב ותלמידו נעשים אויבים זה לזה בשער. שאין משא פנים בתורה. אינן זזים משם עד שנעשים אוהבים. שנא' את והב בסופה. שכל מחלוקת שהיא לשם שמים. סופה להתקיים. אלו ואלו דברי אלהים חיים. ות"ח מרבים שלום בעולם. ואינן עוברים על לא תתגודדו. ומסקינן לא עשו ב"ש כדבריהם. אלא הולכין אחר הרוב. והמיעוט נמשכין אחריהם מכל מקום (אם לא במנהגים שאינם מעלים ולא מורידים. אינם מקפידים) שלא תהא תורה נעשית כשתי תורות. ובזה קיום והעמדה לתורה:  
+<b>מא) מתיישב לבו בתלמודו. </b>לתת לב לטעמו של דבר. שזה גורם להצילו מן השכחה. ולשמור קנינו. כמ"ש בהמפלת. האי צ"מ דאמר מילתא. לימא בה טעמא. דכי מדכרו ליה מדכר. הרי שזו תועלת גדולה בקניות התורה שלא תאבד:  
+<b>מב) שואל. </b>כענין שעסוקים בו. ולא בדברים אחרים. שלא תתבלבל דעת הנשאל וכדאמר ר"ח לרב בר פחתי לא אמינא לך כי קאי רבי בהך מסכתא לא תשייליה במסכתא אחריתא (אם ברבי כך. אנן יתמי דיתמי מה נענה בתריה) והיא ראשונה להשבעה דברים שבחכם. ואצ"ל המטריח בשאלות זרות. כענין פלימו עם רבי וכר"י דאפקוה מבי מדרשא מה"ט. ואר"י אל יכנסו תלמידי ר"מ שקנטרנין הם. ודכוותה טובא. ועאכ"ו השואל דברי בורות כזקני הנגב לר"י. או השואל מה למעלה מ"ל כו'. שענשו ידוע (להוציא מלבן של מינין חיון שר"י וחבריו המכחישים את הידוע בבאור. להתיר האסור):  
+<b>מב) ומשיב. </b>חדא מילתא היא. דלא סגי בשואל. רבותא למבעי בעיי. אלא שיהא משיב כהלכה. שלא יאמר על טמא טהור כו'. ומראה פנים לדבריו. כאותו תלמיד שביבנה שהיה יודע לטהר השרץ מן התורה:  
+<b>מג) שומע ומוסיף. </b>כענין שנא' תן לחכם ויחכם עוד. וד"ת עניים במקום אחר. ועשירים במקום אחר. וכל זמן שאדם ממשמש בהם. מוצא בהם טעם חדש. לפיכך כלת משה אילת אהבים היא. חביבה על בעליה כל שעה. כבתולה ואיש לא ידעה. דדיה ירוום בכל עת ועונה. ואל תבוז כי זקנה. לעולם חביבה היא כשעה ראשונה:  
+<b>מד) לומד ע"מ ללמד. </b>שצריך בע"כ להרים קול בלמודו. ע"י כך תלמודו מתקיים. שכן ברית כרותה לשפתים. כמ"ש כי חיים הם למוצאיהם בפה. ובטשה ברוריא בההוא תלמידא דגרס בלחישה. ואמרה לו פתח פיך ויאירו דבריך. ואימתי תשמרם בבטנך. בזמן שיכונו יחדיו על שפתיך. ועוד שחבריך יקיימוה בידיך. ומתלמידי יותר מכולם וגם כי לעת הזקנה והחולשה כששוכח תלמודו. התלמיד יזכירנו. כענין שאירע לאבימי עם ר"ח. ור"י דאתעקר ליה תלמודיה. וא"ל אביי את אמרת ניהלן כו'. וכובס דאהדר לר"ח ולרבי גרסייהו. מלבד זכות הלמוד עם זולתו. שעומד לו להקנותו התורה קנין עולם:  
+<b>מה) הלמד ע"מ לעשות. </b>זכירה מביאה לידי עשייה. שנא' וזכרתם ועשיתם. ועשייה מביאה לידי זכירה. כמ"ש ראה מעשה. ונזכר הלכה. שע"י פעולת המעשה. נשאר דמיונו חקוק בזכרונו. וכן על ידי השתוקקותו למעשה. מתחזק לשמור מה שלומד באוצר הזכרון שיהא נכון בידו לקיימו ולעשותו בעת שיזדמן. ולא יפקד מקומו. ויחרץ על כח הזוכר. וכמ"ש בס"ד בחלון צורי:  
+<b>מו) מחכים את רבו. </b>כענין שאמר ר"י על ר"ל. בר לקישא כי אתינא מילתא. מקשי לי כ"ד קושייתא. ומפריקנא ליה כ"ד פירוקי. וממילא רווחא שמעתא. עוד אמרו כל כי האי לימא אינש קמי רביה. ולא לשתוק. משום דכתיב אם נבלת בהתנשא כי לא הביישן למד. וע"י שאלתו הסכלית. מתעורר הרב להשיב לו דברי טעם חדש ותשובה ושכלית. והרי זה מחכים את רבו. וממילא גם הוא מתחכם. ולכן אמר הלל כל שאלות שיש לך. שאל. ע"ז נאמר יקר מחכמה ומכבוד (שמוותר הרב על כבודו לשמוע שאלות סכלות. וכן כתלמיד שאינו בוש לשאול) סכלות מעט. ר"ל הסכלות הנמצאת בשאלה. מעט הוא. בערך היקר הנמשך ממנו. שהוא גדול ויתר שאת מן החכמה המצויה בשתיקה ומהכבוד הנמצא עמה. לכן טוב ממנה הסכלות הקטן הלז עם הכלימה. שאינו נחשב מאומה. ליקר המושג בהמה. וכן עד"ז יפורש. וראיתי שיש יתרון לחכמה מן הסכלות. כלומר שיתרון לחכמה. נולד מן הסכלות. ועיין חלון צורי:  
+<b>מז) מכוין את שמועתו. </b>כענין ר"ח בן שמוע עם יוסף הבבלי. בהקומץ רבה:  
+<b>מח) האומר דבר בשם אומרו. </b>אין צורך לומר שלא יתעטף בטלית שאינה שלו. אטו בגנבי עסקינן. אלא קמ"ל שצריך לומר הדבר בשם מי שאמרו. ולא יעלימנו. כההיא דככ"ה. דמעיקרא תני תנא סתמא. והדר אדכר ואמר זו מקולי ב"ש וחומרי ב"ה. וכן בכמה דוכתי איכא מתני' דמיתניא סתמא. ולבסוף מייתי יחידאה כמאן דפליג. ואמר תלמודא עלה. דלא פליג ארישא אלא כולה מתני' אתיא כוותיה. והא קמ"ל מאן תנא דמתני פ' (וי"ל עליה. ואין מקום להאריך) וטעמא ומשום דכשאומרים דבר שמועה מפיו. שפתותיו דובבות בקבר. וכדקפיד ר"י אר"א דלא אמר שמעתא משמיה. ובע"פ קפיד ר"י אר"ב יצחק בריה. דרב רבנותיה גרמא ליה דלא מתאמרא שמעתא מפומיה. והיינו דמפרש תנא דידן שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם הוא עולם הקטן. גאולה תהיה לו בבור השבי. לעשותו בן חורין. שעוסק בתורה גם שם. ותו נמי נפקא מינה בגירסא. למרמי דידיה אדידיה: שנא' ותאמר אסתר למלך בש"מ. ואם מועיל לגאולת וחפשיות הגוף. ק"ו לגאולת הנפש וחירותה בעולם הנצחי:  
+
+Mishnah 7
+
+<b>גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה. </b>לא אמר ללומדיה. שאם לא זכה. נעשית לו ס"מ. אלא לעושים. ללומדים על מנת לעשות ומקיימים התורה שלומדים. ונקראים עושים לעולם. שהלמוד עצמה נקרא עשיה. על שם כך. לפי שמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה:  
+<b>בעוה"ז. </b>וא"ת הרי אנו רואין רובן של לומדי תורה (וביחוד הלומדים לשמה) מדוכאים ביסורים. שחייהם אינם חיים. וכן יקשה לכאורה שמצינו סתירה גדולה בדברי חכמים עצמם בענין זה. שכן אמרו העוסק בתורה יסורין בדילים ממנו. וכמפורש בתורה. וכדאיתא ריש ברכות ואריב"ל חש בראשו יעסוק בתורה כו'. ובמ"א אמרו שהתורה אינה נקנית אלא ע"י יסורין. שנא' כי תורה אור וד"ח תוכחות מוסר. וכמו ששנו במ"ח דברים הנ"ל. בקבלת היסורין. ולכן נקראת תושיה. ונקראו לומדיה קצירי ומריעי. אמנם במה שכתבנו לעיל (מ"ד) על מ"ש וחיי צער תחיה ובפ"ד (מ"ט) על אותה ששנינו כל המקיים את התורה מעוני סופה לקיימה מעושר. נתיישב הכל באר היטב בס"ד. יע"ש. אי נמי אפ"ה ההוא מושל על היסורין. שאם אינו חפץ בהם. מסתלקים ממנו. כמ"ש ר"י לרחב"א חביבים עלך יסורין. ואמר לא הן ולא שכרן. יהב ידיה ואוקמיה. ור"א בר"ש בצפרא אמר זילו מפני ביטול תורה. ולא אמרו שבעלי יסורין אין חייהם חיים. אלא במי שיסורין מושלים בגופו. היינו שיש להם ממשלה עליו שאינו יכול לסלקם (ויעוין במעלה כ"ב דמ"ח דברים):  
+<b>ובעוה"ב. </b>הוא עולם הבא אחר המות מיד (כמ"ש בפ' משנת כל ישראל י"ל חלק. עיין בית אל <small>דר"ה</small>) וזה ע"י שאומרים שמועה מפיו. וכמש"ל בסוף משנה הקודמת. לכן יפה נסמכה בבא זו לשלפניה (ויעוין בדרוש יציב פתגם מענין זה):  
+<b>כי חיים הם למוצאיהם. </b>ודרשו חז"ל למוציאיהם בפה (משום דקשיא למוצאיהם יתירא הוא לגמרי. פשיטא אם לא מצאם. האיך יהיו לו חיים. ותסגי ליה למימר כי חיים הם. ותו דלאו בני מציאה נינהו דאתיא בהסח הדעת. כי לא יגעת ומצאת. אל תאמן) והיינו בעוה"ז. שיוכל להוציאם בפיו:  
+<b>ואומר רפאות תהי' לשרך. </b>הטבור שממנו התחלת היצירה. ושקוי לעצמותיך. העצמות היבשות בקבר:  
+<b>ואומר עץ חיים הוא. </b>משום די"ל תינח ת"ח. ע"ה מה שתהא עליהם. ס"ד שאין עומדין בת"ה. וכדס"ל לר"א. קמ"ל כדאהדריה לר"י מצאתי להם תקנה. וזהו שהביא הכתוב ע"ח היא למחזיקים בה. ללומדים לא נאמר. אלא למחזיקים ידי לומדי תורה. כמו המשיא בתו לת"ח. ומהנהו מנכסיו. שגם הוא זוכה ע"י התורה לקיים בעוה"ז ובעוה"ב כת"ח (וכשמעון אחי עזריה) לפי שהגורם לדבר. חשוב כעושה הדבר בכל ענין. כתוב ויבן שלמה. וכי עלתה על דעתך שבנה הוא הבית בידיו. אלא שסבב הבנין בהשתדלותו. נקרא בונה. ככה המסבב למוד התורה נחשב לו כלומד ממש (גם מפני זה התחיל בעושיה לא בלומדיה לכלול בזה העושים את התורה שתצא לפועל. וגורמים לאחרים שילמדו וא"ת כשהוא בדרך ואין לו לויה. וטרוד מסכנת הדרך לא יוכל לכוין דעתו ללמוד. שהרי חייו תלוים לו מנגד. לז"א ואומר כי לוית חן הם לראשך שכן אמרו. אם אין לו לויה. יעסוק בתורה שנקראת לוית חן. וא"ת תינח בזמן שעוסק בתורה. כשמוטל ביסורין ואינו יכול לעסוק בה. מה תהא עליו. לז"א תתן לראשך לוית חן. כי לכן אמרו. חש בראשו. יעסוק בתורה וטוב לו וירפא:  
+<b>עטרת תפארת תמגנך. </b>תמסור בידיך עטרת חכמים עשרם. ואל תאמר האיך אלמוד מתוך דוחק. שהמקיים תורה מעוני. סופו לקיימה מעושר. וא"ת אע"פ שנותנת חיים ורפואה למחלה. שמא אין עמה אריכות ימים. תלמוד לומר אורך ימים בימינה. וגו'. וכ"ש עושר וכבוד. וא"ת שמא אורך ימים בלי שנים. כמ"ש בזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע. תלמוד לומר כי אורך ימים ושנות חיים וגו'. הרי גם שנים אמורים. ודרשו חז"ל על ושנות חיים. וכי יש שנים של מתים. אלא אלו שנותיו של אדם שמתהפכות עליו מרעה לטובה: ומפי אבא מ"ה ז"ל שמעתי הלצה נאה בזה הפסוק. כי הנה מצאנו שנים של מתים. כההיא דריש חגיגה. עה"פ ויש נספה בלא משפט. דא"ל ר"ב סוף סוף שניה מאי עבדת בהו. א"ל כי חזינא צ"מ דמיעבר במיליה. מוסיפנא ליה והוו חילופיה. נמצא זה צריך להיות לו מריבה וקטטה מבני אדם. ולעבור על מדותיו. מתוך כך זוכה לאריכות ימים כאלה שהן שנות מתים. אמנם התורה מבשרת באורך ימים של שנות חיים בעצם. לא של מתים שנתקצרו שנותיהם. וא"ת מאי נפקא לך מינה. ומשני קרא. ושלום יוסיפו לך. כלומר יש ריוח גדול בדבר. שהרי תרויח שלום. ע"כ דפח"ח:  
+
+Mishnah 8
+
+<b>הנוי נאה לצדיקים. </b>שכן מצינו התורה משתבחת ביפה תואר ויפה מראה כמו שכתוב ביוסף הצדיק ושאר צדיקים וצדקניות. שמברכין עליהם ברכה למקום. שברא בריות נאות בעולמו. הרי שיש גם לעולם הנאה מהם. כשהם נאים משובחים. ואצ"ל לאדם עצמו שכל אדם רוצה בכך. שישא חן בעיני רואיו. ושיתנו שבח להקב"ה בעבורו. ודוקא לצדיקים נאה הנוי. לפי ששולטין ביצרם. כענין יוסף הצדיק. ונזיר שבא מן הדרום. נמצא יוצא לו ממנו תועלת גם לנפשו. אם נתנסה ועמד בנסיון. משא"כ לרשעים אינו נאה. כי יותר ממה שמרויחים. מפסידים. והיא התנצלותו של הרשע ליום הדין. על שלא עסק בתורה. שאומר נאה הייתי. וטרוד ביצרי הייתי. לפיכך מוטב לו שיהא כיעור בגופו. וא"ת מאי קמ"ל. אטו לא ידעינן דהנוי הוא דבר נאה כשמו. ולדיוקא נמי לא אצטריך. פשיטא דלרשעים אין נאה אלא הקדרות. ורשעים בחושך ידמו. י"ל משום דלענין עסק התורה אמרינן. אי לא הוו שפירי טפי הוו גמירי. קמ"ל אפ"ה. הכי עדיף דאיכא תרתי מושל ביצרו. ושבח לבוראו והכח מעלה גדולה צריכה מאד לתורה. כמ"ש ר"י לר"ל חילך לאורייתא לפי שמתשת כח. וגם לסבול יסורין. כמש"ל וכמו שמצינו ברבי. דעבר קליה לקלייהו דחיותא. כי כח גדול לו. והיה ארוך בדורו. שהארוכים בעלי כח המה. כמ"ש שהקב"ה משתבח בבעלי קומה. שנא' אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים. ולא אמר הגבורה נאה לצדיקי' כי איזהו גבור הכובש את יצרו. א"כ אין צדיק שאינו גבור. לפיכך דייק בלשונו לומר והכח. ונאה לצדיקים שיהיו גבורי כח עושי דברו של מקום. אבל ברשעים נאמר גם כח ידיהם למה לי וגו': 
+
+<b>והעושר. </b>מעלתו ידועה בתורה ובמצוה. שאם אין קמח אין תורה. ועל ידו מתקיימות מצות גדולות. ביחוד להחיזת נפשות. ולאפוקי רשעים. בודאי אינו נאה להם ולא לעולם. כי בטוב צדיקים תעלוץ קריה. ובמשול רשע יאנח עם. ועליו נאמר יש עושר שמור לבעליו לרעתו. ואע"ג דכתיב ריש ועושר אל תתן לי. קמ"ל שלא יבעוט אדם בברכתו של הקב"ה. אם האציל לו ברכה. עי"ל ועושר א"ת לי. היינו שלא יחזיק עצמו עשיר להתגאות בעשרו. על זאת יתפלל כל חסיד לעת מצוא מציאה ועושר רב שלא יהא מהומה בו. ע"י הגאות המתלוה עמו. אצל בני אדם שאינם עשירים בדעת (בפרט אם היו תחלה עניים. אולי כך הוא הפירוש. ריש ואח"כ עושר א"ת לי. כי רובן אינן מכירין עצמן. מחמת השינוי הגדול פתאום. שהיא ודאי רעה רבה על האדם. לכך יתחנן מאת ה' שעם עשרו יתן לו מדת עני בדעה נכנע ולב נשבר. וע"ד שקרא עצמו המלך החסיד. עני ואביון ואמר ואני בעניי הכינותי וגו'. וכמ"ש בס"ד בפ"ק על משנת ויהיו עניים בני ביתך: 
+
+<b>והכבוד. </b>הוא דבר אחד עם העושר. כי הם רוכבים צמדים. והיו לאחדים. כמ"ש בס"ד בעליית הכבוד. אבל ברשעים נאמר. לא נאוה לכסיל כבוד. זורק אבן במרגמה. כן נותן לכסיל כבוד: 
+
+<b>והחכמה. </b>ודאי נאה לצדיקים משא"כ ברשעים נאמר הנה בדבר ה' מאסו וחכמת מה להם. חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו. וכתוב וחכמת המסכן בזויה. זה שממסכן דבריו כנודע: 
+
+<b>והזקנה. </b>ידוע שהיא ברכה והבטחה לצדיקים. הנאה להם והנאה לעולם. יראת ה' תוסיף ימים. ושנות רשעים תקצורנה. למה להם חיים שאינן חיים ע"ד האמת. וחייהם רע להם ורע לעולם: 
+
+<b>והשיבה. </b>מילתא באפי נפשה היא. דהיינו חיוורתי שהיא נאה לזקן. כדי שיהא נבדל מן הבחורים. משו"ה בעי אברהם רחמי עלה דמילתא. משום דכל דמשתעי בהדי אברהם משתעי בהדי יצחק: 
+
+<b>והבנים. </b>ודאי נאים לאבותם כשהם צדיקים כמותם. גיל יגיל אבי צדיק. הנה נחלת ה' בנים נטעי נעמנים. תחת אבותיך יהיו בניך. ושנינו האב זוכה לבן בנוי בכח כו'. מה יפה ומה טוב ונעים. כשידמה הענף לשרשו ויעיד עליו אחר שיזקין בארץ ובעפר ימות גזעו מריח מים יפריח ועשה קציר כמו נטע שעשועים. אבל ברשעים. נאמר מה תתן להם ה'. תן להם רחם משכיל וגו'. כי הם ילדי פשע זרע מרעים. דמכלבא בישא גוריא טבא לא נפק. מה ילדה חפושיתא. קרוצי בישא מנה אע"ג דזימנין נפיק מניה זרעא מעליא. מ"מ מילתא דלא שכיחא היא. וקמ"ל בכל הני מילי דנאין לצדיקים. למימרא דכי אכלי צדיקי תרי עלמי לא סני להו. וליכא למיחש שמא יקבלו עולמם. ונ"מ למבעי רחמי עלייהו. וכדרבא דתלת מילי בעי משמיא. ויהבו ליה מיהא תרי מנייהו: 
+
+<b>עטרת תפארת שיבה. </b>ר"ל כי עוד ינובון בשיבה. דשנים ורעננים יהיו בנויים ובכחם. שלא יכהה עינם ולא ינוס ליחם. שהם ודאי עטרה וכליל תפארת לשיבה. שאל"כ טוב ממנה המות. כי סבא בביתא פחא בביתא. אכן עטרת וגו' שיבה: 
+
+<b>בדרך צדקה תמצא. </b>ובזה נכלל גם עושר גם כבוד וחכמה. שלא יחסר להם כל טוב בזקנותם. וזו מדת צדיקים להיטיב אחריתם מראשיתם וככתוב אצל דוד המע"ה. וימת בשיבה טובה שבע ימים עושר וכבוד. והשתא מייתי ראיה אאינך. ואומר עטרת זקנים בני בנים. עמ"ש בס"ד בעליית הבנים ותנוח דעתך: 
+
+<b>והדר זקנים שיבה. </b>דלא תימא אפי' שיבה דינקותא מעליותא היא. כדאתרחיש ניסא לראב"ע דאהדרו ליה י"ח דרי חיוורתי. לפי שאין מזכירין מעשה נסים. ואין למדין מצורך שעה. אלא הדרת זקנים היא השיבה. לא הדר בחורים. אלא תחלה זקנה ואח"כ שיבה. וא"ת דילמא זקנים דקרא. בזקני תורה מיירי. אין זקן אלא שקנה חכמה. להכי קאמר תו. ואומר כו' ונגד זקניו כבוד. וזקניו דהשי"ת לע"ל. ודאי זקנים באים בימים ממש. כי לא יהיה משם עוד עול ימים. ועוד שאין נאה בישיבה אלא זקן. וההיא זימנא עתיק יומין יתיב. וגם לפי שהדבר תלוי בבנין ירושלים. שבודאי הזקנים הם שסייעו בבנינה. משא"כ בנין ילדים סתירה. הרי כל המאמר נקשר. בדרך יפה ומתוקן וישר: נשאר עלי לבאר הכתוב וחפרה הלבנה וגו'. שנראה תמוה מאד לכאורה. וא"צ להאריך בדקדוקים והערה. אך אגב גררא. נציג הנה מרגלית יקרה. מהקשורים שלנו. הלא הוא ביאור מאמר סתום וחתום. לא נמצא בו דבר טוב והגון אצל המון המפרשים. ובבאורו. יתבאר ג"כ הכתוב הנ"ל באר היטב. ויבואר הנעלם בנעלם. וזהו המאמר בפרק הספינה (בבא בתרא ד' ע"ה) ונתת מהודך. ולא כל הודך. זקנים שבדור אמרו פני משה כפני חמה. פני יהושע כפני לבנה. אוי לאותה בושה כו'. ע"כ. וצריך טעם מדוע באמת פני משה כפני חמה. פני יהושע כפני לבנה. ולמה דוקא זקנים שבדור אמרו כן. ולא הכיר זה אדם אחר זולתם. ומה ענין הבושה. ונלע"ד דבר הגון בזה כי הנה בפ"ק דסנהדרין אמרו עה"פ כי אתה תבוא פעל עומד מרע"ה אמר ליהושע אתה והזקנים שבדור עמך. הכל ע"פ דעתם ועצתם. והקב"ה אמר ליהושע כי אתה תביא פעל יוצא טול מקל והך על קדקדם. דבר אחד לדור. גם זה יפלא לפום ריהטא במאי קמפלגי משה וקוב"ה. אמנם יובן היטב עם אותה שאמרו בפ"ק דשבועות ופא"ט. עה"פ ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים וגו'. שמתחלה נבראו שני המאורות שוין. וקטרגה הלבנה באמרה א"א לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד כנודע על פי הדברים האלה נאמר. כי מרע"ה לפי שהיתה מדתו כמדת החמה. שלא הקפידה על חברת הלבנה עמה בשמוש הנהגת העולם. ולא קטרגה כנגדה. כן הוא שתף הזקנים עמו בשררה. וכמו שאמר מ"י כל עם ה' נביאים (ויהושע הקפיד עליהם) ולכן צוה גם את יהושע. אתה והזקנים שבדור עמך (זהו פני חמה. ר"ל כלומר מנהגה ודרכה. כמוהו לדעתי לפני בת בליעל. מנהג ודרך בת בליעל) ולפי שהיה חפצו ורצונו של יהושע להשתרר לבדו. ולא להיות גדולתו בשותפות עם הזקנים. ובדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו שכך היתה מדתו ונטיית טבעו. מחמת שהיו פניו כפני לבנה במדתה כנזכר. לכן בא אלו הדבור תביא לבדך כפי מדתך. והזקנים הם שהרגישו בזה ביותר (לפי שהכה במקל על קדקדם ולא אבה חברתם בהנהגה. מזה ידעו שפניו פני לבנה. שמשם אחיזת נשמתו) א"כ לא יפה אמרו זקנים שבדור אמרו כו'. והרי זה דבר ברור ונכון מאד. ובזה מה נמלצו לחכי דברי הכתוב הנזכר כאן במשנתנו. וחפרה הלבנה וגו'. כי ידוע שחפרה היא גרועה מאד. אבל הבושה היא יפה. כמ"ש סימן טוב באדם שהוא ביישן. ובוש פנים לג"ע. יאמר נא וחפרה הלבנה. שיוודע לה שדיברה שלא כהוגן. ובושה החמה. שתדע שיפה עשתה ששתקה וסבלה בושה. בהשוואת הלבנה עמה מתחלה. ולא דיברה מאומה. כשימלוך ה' צבאות וגו': 
+
+<b>ונגד זקניו כבוד. </b>שינהוג כבוד בזקניו. אז יוודע האמת. כי העוה"ז מתנהג הכל כפי בחירת האדם כל דרך איש ישר בעיניו. וה"ז יפה אף נעים. ובארנו בענין זה ג"כ שזהו הענין ג"כ שהתעצלו הזקנים בהספדו של יהושע. ועוד כמה דברים נחמדים יע"ש: 
+
+<b>אלו שבע מדות. </b>עושר וכבוד חדא נינהו. כדפרישית. א"נ זקנה ושיבה חדא מילתא היא. למאי דפרישית: 
+
+<b>כולם נתקיימו ברבי. </b>קמ"ל דאפשר להתקיים גם כולן בצדיק אחד. אע"פ שאין כל אדם זוכה לשתי שולחנות. כל שכן לכל אלה הטובות שבעתם יחד. רבי שאני דרב גובריה. ומימות משה עד רבי לא מצינו תורה וגדולה כאחד: 
+
+<b>ובבניו. </b>היא הראיה על שזכותו גרמה לו. ולא במזלא תליא מילתא. כי על כן זכה לעצמו גם זכה לבניו. כמו ששנינו האב זוכה לבן (באוחז מעשה אבותיו בידו) משא"כ במזל שלא יוריש טובו לבנים. והואיל ואתא לידן הך מילתא דיקרא דאורייתא. אציגה נא הנה עוד חלי כתם על אוזן שומעת. מחליות הקשורים שלנו. באור מאמר גמרא בפרק השותפין. וזהו. א"ר אבהו שאלו את שלמה בן דוד איזהו בן העוה"ב. אמר להם כל שכנגד זקניו כבוד (פירש"י אותם שחולקין להם כבוד בעוה"ז. מחמת חכמת זקנתם. ומהרש"א פירש שלא יתבייש ממעשי בני בניו. כי בני בנים הם כבנים) כי הא דר' יוסף בריה דריב"ל חליש ואתנגיד (פרחה נשמתו וחזרה) אמר ליה אבוה מאי חזית. א"ל עולם הפוך ראיתי. עליונים למטה (אותם שהם עליונים כאן) ותחתונים למעלה. א"ל עולם ברור ראית (כי שם העיקר) א"ל אנן היכי איתינן. א"ל כי היכי דאיתנן הכא (חשובים ונכבדים) איתנן התם. ושמעתי שהיו אומרים אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו ושמעתי שהיו אומרים הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם. מאי נינהו אי לימא ר"ע וחביריו. משום הרוגי מלכות ותו לא כו'. אלא הרוגי לוד (פפוס ולוליינוס אחיו. שהרגן טוריינוס הרשע בלודקיא. ע"י שגזר להשמיד ישראל לפי שנמצאת בת מלך הרוגה. וחשדו את היהודים עליה. עמדו האחים הללו ואמרו. מה לכם על ישראל. אנחנו הרגנוה) כדאי' ספ"ב דתענית. (ועיין אבן בוחן שלנו) ע"כ. המאמר הלז צווח ואומר דרשני. דקשיא טובא. מ"ט הזכיר לשני המלכים שלמה ודוד. בלי תואר והדר שם מלך כראוי להם. והיה יכול לומר בקצור שלמה המלך. והיינו יודעים במי מדבר. ומה צריך לייחסו אחר אביו. ומה ראו על ככה לשאול אותו דוקא שאלה זו. והתשובה צריכה באור. פירש"י דחוק דמשמע כינוי זקני על בן עוה"ב. שזכה לכבוד. הוא נופל. ואין זה במשמע הלשון גם הענין אינו סובלו. דמאי שכנגד. גם דברי מהרש"א בלתי מובנים. בעובדא דר"י בריב"ל איכא למידק. דשייל ליה אבוה אנן היכי איתינן. תמיהא טובא. והיא [וכי] אכתי הוה ריב"ל בחיים כאן. ומה טיבו עכשיו באותו עולם הנשמות. לדעת איך ענינו ומצבו שם. ושמעתי כו'. קשה מדוע לא שמע שם דברים אחרים. ואיזה שייכות יש לשני דברים הללו לכאן. ומה הלשון אומרת. ותלמודו בידו פשיטא כל ת"ח תלמודו בידו. אי לימא ר"ע כו'. מאי שנא דנקט ר"ע טפי משאר עשרה הרוגי מלכות. שרובן קדמו לו. בעז"ה יבואר כל זה היטב הדק. דהנה ידוע מה שאמרו חז"ל עוד אחד בקשו למנות עם אותן שאין להם חלק לעוה"ב. וכן בפרק ש"ש. ופלוני מהו לעוה"ב הרי שנסתפקו בו אם הוא בן עוה"ב. וככה נסתפקו באביו. אם נמחל חטאו בכשבה ורועה. אם לא. וזה מחמת שלא רצה הקב"ה להודיע בחייו שמחל לו על אותו עון (או שלא חטא כמאן דאמר) לפיכך עזבו כאן תואר מלכות משמותם. ואמרו ששאלו את שלמה בן דוד בשמם העצמי בלבד. כאלו לא יצלחו למלוכה אמתית נצחית רוחנית. ולא נאה להם המלכות באמת לפ"ד השואלים. מחמת הספק שנפל בשניהם אם הם בני עוה"ב. והשיב להם כהוגן. כל שכנגד זקניו כבוד. ר"ל הרי מכאן ראיה. כשרצה להכניס הארון לדביר. דבקו שערים. ואמר פתחו שערים ויבוא מלך הכבוד כו'. ולא נענה עד שאמר אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך. מיד נענה. ובאותה שעה ידעו כל ישראל שמחל לו הקב"ה. ונהפכו פני כל שונאי דוד כשולי קדרה. הנה הוכיח ה' היותו בן העוה"ב. במה שעשה לו כבוד נגד זקני עמו כשאמר ויבוא מלך הכבוד כו'. שהיו כולם עדים בדבר הכבוד. הנעשה לו בעבורו לעיניהם. והיינו זקני תורה שהם זקניו של הקב"ה ודאי. לא כנגד זקני דבהתא כי בזקנים שקנו חכמה תליא מילתא. שלהם הכבוד חכמים ינחלו. ועל כן בהם תלוי כל דבר כבוד (כמש"ל בלח"ש ובעלית הכבוד) וממילא היא הוכחה עליו ג"כ. דאמרינן מפני מה נאמרה בדוד שכיבה. מפני שהניח בן כמותו. וגם כן נהגו בו כבוד זקניו של הקב"ה (שראו הנס שנעשה על ידו) מעתה לא יסתפק אדם עוד שגם הוא בן עוה"ב. א"כ נקוט האי כללא בידך כל אדם שכנגד זקניו של הקב"ה ונעשה לו כבוד אותו אדם ודאי הוא בן עוה"ב. אף אם זקני ע"ה לא יכבדוהו מ"מ כבודו במקומו עומד. שאין כבוד אלא תורה. ואין אדם נותן או לוקח אלא דבר שבידו וברשותו. לא ליתן או ליטול מה שאין לו. וא"א לתלות בזכות האב. שאם הבן רשע אינו מועיל לו כלום. דכתיב ואין מידי מציל. אדרבה קרינן ליה רשיעא ב"ר. הרי אלו דברים ברורים. במ"ש כל שכנגד זקניו כבוד (דברי מהרש"א אינן מובנים לי. שאינם במשמע הלשון. גם לא יתכן לומר שאם בן בנו אינו הגון. שיפסיד הזקן על ידו חלקו לעוה"ב) ומייתי תלמודא ראיה שאין הדבר תלוי בזקני ע"ה. ושאין הכבוד נמשך אחרי עצתם והסכמתם. שכן ראה ד"י בעלמא דקושטא. שאותם שהיו עליונים כאן מחמת אלמות ע"ה (כדרך העולם שמגדלים ומנשאים. מי שהוא ממשפחתם) משו"ה לא נטייה דעתא דקב"ה אחר רובא ח"ו. אלא הרי הם תחתונים שם. ושאל לו ריב"ל אנן היכי איתנן. נפל לו ספק על אודות עצמו. וזה לפי שריב"ל מסר עצמו למיתה ע"ד תורה כדאיתא שילהי המדיר. דהוה מיכריך בבעלי ראתן ועסיק בתורה (לפיכך זכה ונכנס חי לג"ע) והשתא הכא מספקא ליה מילתא. אי אמר קוב"ה שמעתא משמיה. משום דגמירי כל המוסר עצמו למיתה עד"ת. אין אומרים דבר הלכה משמו. היינו דשייל היכי איתנן התם לא בקש לידע מקום כבודו שם שזה ודאי לא ראה ר"י בנו. אלא אי עבדי ליה יקרא במתיבתא דרקיעא. למימר שמעתא מפומיה ולא על כבוד מקומו בישיבה של מעלה. הגיע לשאול אם הוא למעלה או למטה פשיטא דלא שייך ביה כל ימי היותו פה בחיים. אלא אם נעשה לו יקר וגדולה לומר דבר שמועה מפיו אחר שלא חשש שיאמרו ד"ת משמו למטה כנ"ל. כי לא רדף אחר הכבוד. והיה חפץ לידע אם גם למעלה אינם אומרים ד"ת משמו. מפני שמסר עצמו למיתה עד"ת. שנן שונין בישיבה שלמעלה. כמ"ש אליהו לרבה ב"ש. דאמר קב"ה שמעתא משמייהו דכולהו רבנן בר מר"מ. והשיבו ר"י בנו תשובה הגונה. כי היכי דאיתנן הכא חשובים ונכבדים. אע"פ שאין אומרין הלכה משמו מטעם הנ"ל. ועל דרך שפירשתי בעז"ה (בקונטרס דרוש יתיב פתגם) זה שאמרו כל המוסר עצמו למיתה עד"ת א"א כו'. ודאי אינו אלא לשבח. דהיינו טעמא משום שכל התורה נקראת על שמו. אחר שעלה למדרגה הגבוהה כל כך. שכל עסק למודו לשם שמים בלבד לא ליהנות בחייו מד"ת. לפיכך משליך נפשו מנגד על ד"ת. ואינו חושש לחייו. משו"ה אורייתא דיליה היא. כדאמרינן לבסוף נקראת תורתו. דכתיב ובתורתו יהגה. הלכך גריעותא היא לגביה. לומר דבר פרטי משמו. כאלו אין לו חלק בה רק בדבר זה. שכולה נפלה לחלקו. נחלת שפרה לו. אף אם אין ב"א אומרים ד"ת משמו. כגון דמקיים בנפשיה חמוקי ירכיך או בשעת המפזרים מכנס. אעפ"כ מעשיו מוכיחים. וכמ"ש לפרת. מפני מה אין קולו נשמע כשאר נהרות. והוא משיב מעשי מודיעים. ככה הוא הת"ח המסכן עצמו עד"ת כריב"ל וחביריו. שא"א ד"ת משמם כנ"ל. מ"מ חשובים ונכבדים הם בכאן ע"י מעשיהם המודיעים טבעם בעולם הלז. וכן דבריהם ומעשיהם הטובים נזכרים ונעשים במתיבתא דרקיעא. כאלו כל התורה שלהם. ומה שמסרו עצמן למות עד"ת. היינו דאהני להו. שהרי ע"י כך החזיקו בכולה לשמור ולעשות. ולכן כולה נקראת על שמן. והיינו דמסיק ושמעתי שהיו אומרים אשרי מי שבא לכאן כו'. ר"ל מכאן תדע שלא הפסיד מי שמסר עצמו עד"ת. אדרבה שבח הוא לו שם. כמו בכאן. שכן שמעתי אומרים שם אשרי כו' ותלמודו בידו. פירוש שתלמודו כולו הוא בידו. ואינו צריך לאחרים שיזכירו דבר מיוחד בשמו. (איסתרא בלגינא קישקיש קריא. מאה קרי בזוזא. מלא צנא קרי ושפמי דפגרי בהו רבנן) כי אדם כזה הוא ביד תלמודו. שאם בני אדם זוכרים ממנו איזה דבר טוב. הוא נזכר לטוב. ואם לאו הוא נשכח. משא"כ במי שתלמודו בידו. לעולם הוא נזכר לשבח בכל תושיה יתגלה כבודו. ומעשיו מודיעים. לפיכך ודאי אשריו ואשרי חלקו. אע"פ שגרם לעצמו בבחירתו שא"א ד"ת משמו. ע"י שמסר עצמו למיתה בשביל התורה. ועז"א אין ד"ת מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה. והרוצה שיחיה בשני עולמות. ימית (אולי זפ"ה נפשי בכפי תמיד שסכן עצמו עד"ת. ותורתך לא שכחתי. שהרי על ידי כך מתקיימת בידו) כי אדרבה היא הנותנת חיים לעושיה בעוה"ז ובעוה"ב. שכך אמרו עוד בהרוגי מלכות. שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן. מפני שמסרו עצמן למיתה. כדי שיחיו ישראל ויקיימו התורה (והיא שעמדה לדוד המע"ה שנקרא חי וקים. לפי שמסר עצמו למיתה על ישראל כמ"ש תהי ידך בי וגו') ת"ח עצמן שמסרו נפשם עליה. לא כל שכן. ולהכי מקשי תלמודא אי לימא ר"ע כו' משום דס"ד על ר"ע ביחוד נתכוונו. שהוא שמסר עצמו לשחיטה על ד"ת. כמ"ש בפ' חלק עה"פ כורתי בריתי עלי זבח. ומשני אלא הרוגי לוד. שלא היו ת"ח. רק מסרו עצמן על קיום התורה. זכו לכך. ר"ע וחבריו עאכ"ו שלא יפסידו. מחמת שמסרו עצמן עד"ת. לפיכך זכה באמת שכל התורה נקראת על שמו. כדאמרינן סתם מתני' ר"מ. סתם ספרא ר"י כו' וכולהו אליבא דר"ע. אע"פ שלגלגו עליו תלמידי ב"ש. כמ"ש לו יונתן בכור שטן. אתה הוא עקיבא ב"י ששמך הולך מסוף העולם עד סופו. ועדיין לא הגעת לרועה בקר וענה לו ר"ע אפי' לא לרועה צאן. ר"ל לא רדף אחר הכבוד לרעות צאן קדשים. ולא רצה ליהנות בכתרה של תורה. ומסר עצמו עליה. וזכה בכולה שתקרא על שמו. כמש"ל שכל הספרים שחיברו בתורה שבע"פ. כולם מיוחסים אליו. ולא תמצא בארץ החיים. במי שמחיה עצמו עליה ומשתמש בתגא. אסף רוח בחפניו. בכן נתבאר המאמר דבר דבור על אופניו: 
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>פעם אחת הייתי מהלך בדרך. </b>הרבה יש לדקדק בזה המאמר. ולא נטריח על המעיין באריכות דקדוקים. אך נבליעם בתוך הבאור בקצור האפשרי. פעם אחת באמת אין לדקדק מהו הצורך להודיע שפ"א היה כמו שמטריחים עלינו המפרשים. כי כך הוא דרך הלשון. וכמ"ש ר"י פ"א הייתי מהלך גמרא ריש ברכות. ודכוותה טובא. ושמא הודיענו בזה שלא היה רגיל לעשות כן. שהרי אמרו אל ימנע אדם עצמו מבית המדרש אפי' בשעת מיתה (ובפ' א"צ א"ר אל ימנע אדם מבה"מ דבאורתא אמר רבי הכי. ובצפרא הדר ביה) ומאחר שהיה ריב"ק בעיר גדולה של חכמים כו'. לא היה רשאי לפרוש מהם כדמסיק. אלא פ"א אירע שהלך בדרך שהיתה מזומנת לפניו מפני הדחק והאונס שהוצרך לכך. כדבעינן למימר בס"ד. והיה מהלך ברגליו. לא רוכב ולא יושב בקרון. מטעם שיתבאר: 
+
+<b>ופגע בי. </b>והוא לא פגע בו. אולי בא לו מאחריו או מן הצד. באופן שלא ראה ר"י את האדם ההוא בפגעו בו. ואותו אדם ראהו בתחלה. א"נ ופגע בי פירושו בקש אותי וחילה פני. כמו ואל תפגע בי הפגיעו במלך וישתומם כי אין מפגיע. והענין הוא להודיע שאותו אדם היה מחזר אחר ר"י רודף אחריו לבקשו. ומצאו והשיגו. גם התחנן אליו על הדבר שספר: 
+
+<b>אדם אחד. </b>כן הוא דרך הלשון לעולם וגם בכל הלשונות מ"מ להפיס דעת השונים נמליצהו ג"כ בטוב טעם. שלא הספיק לומר אדם או אחד בלבד. ונדע ממילא שעם אדם הוא מדבר. אלא משום שבדרך היה מהלך יחידי. כי לא נזכר שהיה אדם עמו. אלא הוא לבדו היה הולך. ושמא היה ג"כ במדבר וביער. בדברא דשכיחי מזיקין. א"נ בלילה. אך סופו הוכיח שאדם היה ואחד היה מיוחד חשוב. כמו אחד העם הכבש אחד מיוחד שבעדרו. אי נמי איפכא אדם קל מהמון העם. אדם כל דהו (וכ"ד קצת באחד העם) וכמ"ש לפנינו בס"ד: 
+
+<b>ונתן לי שלום. </b>ממה שכתבנו ככר מיושב מדוע לא הקדים לו ר"י שלום. משני טעמים. אם מחמת שאותו אדם ראה את ר"י. בטרם ראהו ר"י. ואם משום דמעיקרא סבר דילמא שד הוא. ואמרינן אסור לאדם שיתן שלום בלילה. חיישינן שמא שד הוא. איברא כיון דההוא גברא יהב ליה שלמא מעיקרא. ושלום שמו של הקב"ה. וגמירי דלא מפקי שם שמים לבטלה. משו"ה אע"ג דלא חש עוד לשמא יזיקנו (ואכתי מידי חששה דילמא שד הוא לא נפיק) אהדר ליה שלום ותו לא. דמ"מ אסור לתת לו שלום. כמו שפירש"י דדמו לע"א. אלא קיים השלום שנתן לו בלבד (וכמ"ש שונמית לגיחזי מחמת שהיתה אסורה בשאילת שלום. עלח"ש רפ"ב דברכות): 
+
+<b>והחזרתי לו שלום. </b>אע"פ שמהראוי היה לכפול לו שלום. לא עשה כן מטעם שאמרנו. ועוד מטעם אחר. כי מתוך שראה ר"י שנתן לו האדם שלום בקצור. חשב שמא עם הארץ הוא. ואולי האמת כך היה. כמו שנאמר להלן בעז"ה. כי מן הדין היה לו לומר שלום עליך רבי. שהרי אפילו אליהו ז"ל כך אמר לר"י כשפגע בו בחורבה. ואמר לו שלום עליך רבי. ומתוך כך ידע ר"י שאדם גדול הוא השואל בשלומו. שהבין מדעתו היותו ת"ח לפיכך גם הוא נהג בו כבוד גדול. והשיבו מיד שלום עליך רבי ומורי. אך אדם זה שהראה כי סכל הוא להכיר ענינו של ריב"ק כי על כן שלל ממנו תור המעלה הראוי לו. אך. הוא ענהו לפי דרכו שלום ותו לא מידי. כי ההדיוטות משיבין להם בשפה רפה וגם אין חיוב לכפול לכל אדם. כמ"ש בס"ד ריש פה"ק: 
+
+<b>א"ל רבי. </b>עכשיו הכירו שהוא רבי. ועד האידנא לאו רביה הוא. כי עדיין לא ראה בו דבר חכמה. ולא נביא היה כאליהו לידע מעלתו מעצמו. רק מתוך תשובתו הקצרה ניכר שאדם גדול הוא. ומדקדק בדבורו. שלא להשיב יותר מהשאלה. וכמ"ש רפ"ב דביצה ש"מ האי צורבא מרבנן דקא"ל חבריה מידי. לא לימא ליה אלא כדאמר ליה חבריה. לכן בזה הכיר. שאדם חכם הוא ריב"ק. אז קראו רבו: 
+
+<b>מאיזה מקום אתה. </b>על שמו ומשפחתו לא הוצרך לשאול. כי אם לא הכירו מעולם. מה יועיל לו הודעת שמו. גם יחוסו לא בקש לידע. כי לא בתו היה מבקש. רק את שם מקומו ועירו היה חפץ לידע. מחמת מה שאמרנו. כי היה האיש ההוא מחזר ורודף אחר ת"ח (אפשר היה שליח לקבל רב לבני עירו) ורצה לדעת אצל מי למד חכמתו וממי קבל קבלתו. כי המקום גורם. כמ"ש אוירא דא"י מחכים. ובורסיף סימן רע לתורה. ובני יהודה דדייקי לישנא. נתקיימה תורתם בידם. וההפך בבני גלילא. וא"ר טבעא דבבל גרמא לי דלא חזאי דמא ובהא מכן ומכן (תמורה כט"א) וכה"ג טובא. ועוד מאחר שראה בו דבר תמוה. שלא השיבו שלום עליך או שלום לך (כנהוג במקראי קודש ביחוד) אלא שלום גרידא חשדו שמא כך הוא מנהג המקום שיצא משם (שאינו משנהו אפי' מפני המחלוקת) ודרך אנשי עירו כן הוא. לא ידעו דרך שלום. ושאל לו על עירו. כאומר בתמיה אין שלום בעירך. ושמא כל בני מקומך מכוערים במנהגם כמותך. ועוד חקר על כך כי רצה לעמוד על השורש. מה טעם פירש ממקומו הפעם. מה עול מצא בהם כי רחק מהם. ואם רוח המושל עלה עליו. מקומו אל ינח (אם לא מאן דביש ליה בהאי מתא) וע"י החקירה והדרישה יוודע לו האמת. מה טיבו וטיב אנשי מקומו. ואם יכשר להיות הוא רב ומורה לבני מקומו: 
+
+<b>א"ל מעיר גדולה של חכמים כו' אני. </b>בזה תשובה מוצאת לכל מה שיסתפק בו. בהודיעו שאמנם הוא גדל בין החכמים. ויודע דרך ארץ של שאילת שלום. אבל היא הנותנת מפני שגם הוא חכם. כהולך את חכמים יחכם. וכבוד חכמים ינחלו. היה ראוי להניח לו כבודו בתואר חכם ורבי וכנ"ל. ובודאי בני עירו דייקי לישנא טפי. ומה שפירש מהם לדרך בפעם הזאת. הוא על פי האונס כי בהיות העיר גדולה לאלהים. שכולה חכמים וסופרים. לא סוחרים ותגרים. לכן יש להם דוחק בפרנסה ומזונותיהם מצומצמים. כי לא לחם לחכמים. על כן נודד הוא ללחם איה. והוא הטעם שהיה מהלך ברגליו. לא רכב סוס. ולא ישב בקרון משום דוחקא דצבורא. ביחוד שכולם חכמי תורה. אי נמי לא רעב ללחם גשמי היה אלא לדבר ה'. שהוצרך דבר לחכמים לשאול מבית הוועד. כענין שמצינו בפ' ב"ש אר"י א"ר מ"ד מימינו בכסף שתינו עצינו במחיר יבואו. בשעת הסכנה נתבקשה הלכה זו. הרי שיצאה מראשון בגט כו'. שכרו אדם אחד בארבע מאות זוז ושאלו את ר"ע בבית האסורין ואסר (ללמדך כמה ד"ת חביבין על ישראל. שאפילו על דבר קל מדבריהם ובשעת הסכנה. הפריזו כל כך ממון והכניסו עצמן בסכנה גדולה. שהיתה שעת שמד ר"ל. ולא סמכו להקל בספק של דבריהם. משום דספק ידיעה. לאו שמיה ספק. מכאן אתה דן ק"ו לדברי איסורים ברורים. אפי' של סופרים כמה הם חמורים. ותוכחה לקלי עולם אשר מקלם יגיד להם. להקל ראש פורה ראש ולענה. אף בגופה של תורה ויינה). כן היה ענינו של ריב"ק לדעתי. שהוצרך לכתת רגליו לילך למקום הוועד לברר ספקותיו: 
+
+<b>רצונך שתדור עמנו במקומנו. </b>די היה שיאמר עמנו. או במקומנו. תרתי למה לי. אלא הענין הוא אחת משתים. האחת לשבח. שהיה האדם ההוא אוהב התורה ומחבב ת"ח. לכן רדף. אחר ריב"ק כמש"ל. לקבלו לרב ולמנותו לראש. שילמוד אצלו בעירו. לפי שלא היו במקומו בעלי תורה הרבה. רק כסף וזהב רב מאד. אולי מחמת העושר הרב לא פנה לבם לתורה. כמו שהוא על הרוב. וכמו שהיא התנצלות העשיר ליום הדין. שאומר טרוד בנכסי הייתי. אכן אדם ישר זה אהב התורה ביותר. ורצה לקבוע ישיבה במקומו להרביץ תורה בעירו. ולכן בשמעו את דברי ריב"ק והבין כי חכם גדול הוא. נתאוה ללמוד לפניו בשקידה גדולה. בגלל זה התנה עמו שלא יזוז מקיר העיר וחוצה. לא כמו שעשה עתה שהלך לו בדרך כאיש נודד ממקומו. ואמנם כשיהיה לו עשירות גדול כזה. חשב למשפט שלא יצטרך להפרד ממנו כלל. כדי שלא יבטל מד"ת. אפי' שעה אחת. רק ישאר תמיד עמו במקומו. ושעבד אותו אדם עצמו ג"כ בזה האופן. שגם הוא לא יפרד ולא יעתק עוד ממקומו. כדרך שעשה בפעם הזאת. שהלך לבקש לו רב בלבד. זהו עמנו במקומנו. ולא בחדר ובבית אלא התנה שיהיו תמים יחדיו כל הימים במקומם. לא יפרדו איש מעל אחיו. והשנית לגנאי. ארצה בו שמא היה האיש ההוא כאחד מקציני הזמן שהיו במדינה ידועה. קובעים מדרש בביתם ומושיבים בה לומדים שיתמידו בלמודם. על מנת לכפר על כל תועבותיהם. ותושבים שהקב"ה מקבל שוחד. למען יצא זה בזה. או לוקחים לומד שיעור דוגמת שעיר. שישא את כל עונותם למצוא כופר נפשם) וכן מכניס אותו בלעג הרבה צובע שחור וכדומה) אוכלים ושותים וחוגגים כל ימיהם. משביעים יצרם בשחוק ובקלות ראש נאוף אלה וכחש אונאה ונבול פה ובכל דרכי התועבות הרעות והרבות ממלאים תאוותיהם. ובטוחים בעצמן ואומרים שלום עליך נפשי. הלא את בת חורין וחפשי. יש לנו שעיר מכפר בעדינו נושא עונותינו. הנה הוא עוטה מעיל החסידות. והרבה עמו פדות. ומה עושה הקב"ה מזמין להם בני אדם בלתי הגונים. רעים וחטאים מהם וגרועים יותר מאותם שמספיקים להם מזון ומחיה עד אשר יצא מאפם. כי נראה כמה פעמים שנכשלים באנשים שאינן מהוגנים מינים שונים שעירים ושדים יהודאין. מראין עצמן קדושים וחסידים. ועוברים כל העבירות החמורות ועל העריות והגזל חשודים. חוטאים ומחטיאים ומקדיחים תבשילם ברבים כמו שהוכיח הנסיון בבה"מ ידוע לפני שלשים שנה ובא האות והמופת על המחזיק לומדי תורה שלא לשמה שנעשית להם ס"ם והמצוה נהפכה לאשמה. להכשיל רבים בתורה ולהרים יד לגדף ה' ביד רמה. הי"ת יעקור אותן המינין המתועבים אנשי דמים ומרמה. לא יחצו ימיהם ולא יעזוב להם שורש וענף בעודם בחיים ילבש בשרם רמה. והיו דיראון לכל בשר לשלחם למטרה אל חצי הנקמה. נשוב לענין. כי אולי על כן הקפיד אדם הלז (וימחול לי שדברתי ככה. ח"ו לא חשדתי אותו אדם כשר מעולם. (הדרך הראשון הנ"ל הוא אמתי בלי ספק) וישר היה וכוונתו טובה לשמים היתה בודאי. רק לחוד חדה ולמשול משל לבית מרי הוצרכתי. ועכ"פ באנשי המקום ההוא. נראה שלא דבר רחוק מן האמת הוא מ"ש. ככתוב וכסף הרביתי וזהב כו'. ובהדי הוצא לקי כרבא. אף כי שמו לא נזכר. ולדבר הזה יסלח. באשר יצא ממנו מוסר נאה לענין ההוה בזמנינו מעז יצא מתוק. ובדרך הזה דרכו כמה גדולים אשר מעולם אנשי השם לרמוז מוסרים ישרים בכל אופן שיוכלו) והתנה שישאר ריב"ק עמו במקומו. לא יזוז משם. למען הרבות כפרתו. שיוכל לילך בשרירות לבו ותאותו (או על אנשי המקום נתכוון) ותהיה תמיד עמנו. להגין עלינו מפני החימה שפוכה במקומנו. המוכן לפורענות. בסבת העושר וישמן ישורן ויבעט. ובהיותך אצלנו נוכל לשקוד על הנאות עולמנו. שלא נפסיד שעה אחת בזולת זה. ולהתמיד על חפץ יצרנו הבלתי מניח לנו לישון ולהתעלם מעבודתו. ואתה היה לנו לאב ולכהן. כאחד משרי בוהן. אנן בדידן ואתון בדידכו ותסתיים מינן ומנייכו. אב"א לישנא אחרינא. תלמוד אתה ממנו. להיות כמונו. ותהיה לנו מעיר לעזור לעסוק בצרכי עולמנו הנחמד להשכיל לפייס יצרנו בכל מידי דמפייס. מי כמוך מורה חטאים. בדרך שאדם רוצה לילך. כי אני חכמה שכנתי ערמה. למען נפטר מעונשו של היצר שלא יתרעם עלינו שלא יצאנו ידי חובתו כראוי. וטוב כי תהיה לנו לכהן מורה. דרך בן סורר ומורה. וטוב לנו עמך ולזה קח לך אלף הכסף לעשות ממנו פסל ומסכה. ועשה את יצרך ברכה. לטעום מטעמותיו והנאותיו ולא יקצוף עליך במנעך ממנו חפצו כהלכה. ואם תעשה ככה. תמצא חן בעיניו וחמתו שככה: 
+
+<b>ואני אתו לך אלף אלפים כו'. </b>לדרך הראשון מילתא דלא שכיחא היא. זוזא לעללא לא שכיח. אבל לדרך השני יתכן זה יותר ויתבאר יפה. שמא בדק בשמא. שנקרא בן קיסמא שלא נמצא לו דוגמא. וחשב שהוא קוסם קסמים (ועינו הטעתו. כי באמת היה נקרא קיסמא. ע"ש קסם על שפתי מלך במשפט לא ימעל פיו) דורש דמים וכספים המכחישים פמליא של מעלה הפה שאסר. זוזי לתליתא שכית תולה באילן גדול המזיק את הרבים. ואומר פ' חכם להר"מ טיהר לי את השר"ץ ואת הדמים. וכדאי לסמוך עליו להתיר כל איסורין שבתורה. אדרבא המה תקוני נפשי בעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה אשרי שזה שמש מה נעים חלקו אשרי העם שלו ככה. לכן בדין הוא שיטול שכרו משלם זוזי אלפי דחזו ליה מדאורייתא לפסולא דחריפא סכמא וחריפא זבינא כדהבא פריכא. היינו דאהני לן הכא והתם קרו ליה רבי דבחיה עדיפא. למשרי עורבא וכל מאי דאסר לן רחמנא שרא כי מעיקרא דדינא פירכא: 
+
+<b>אם אתה נותן לי כל כסף וזהב שבעולם כו'. </b>זה ודאי דבר תמוה וזר מאד לא נשמע כמוהו שימאן ת"ח ויבעט בעושר שמזמין לו הי"ת בהיתר. ועל מנת שיזכה לעצמו ולאחרי' עמו ואדרבא מצוה יותר להרבץ ולהרבו' מורה במקום שאינה מצויה. כי ה' חפץ להגדיל תורה ולהאדיר' ולזכות הרבים. והלומד תורה לע"ה דומה להדס במדבר. לכן לד"א יקשה מאד. ובדוחק יש ליישב הענין. כי מאחר שאותו אדם רצה לתת לו ממון רב. מכלל שלא הי"ל נחלת שדה וכרם להתפרנס מהם ואמר במערבא עה"פ והיו חייך תלוים וגו' זהו שמזונותיו תלוין בכספו. הלכך ירא היה שמא יהא טרוד יותר במזונות. וההכרח יביאנו לעסוק במעותיו במלאכה בזויה כזוזי ובזוזי דבזוזי בחנות וחלפנות. דזוזי כמאן דפליגי דלא איתנהו בכלל ברכה. נמצא מתבטל מלמודו. ויותר ממה שירויח. יפסיד. גם בשנות רעבון לא ישבע לחם. וכל הכסף והזהב לא ישבעו מעיו. וכולי האי למאי מהני כספם וזהבם בחוצות ישליכו. לכן אמר איני דר אלא במקום תורה כי בימי רעבון ישבעו. לא ירעבו ולא יצמאו. שהתורה נותנת אחרית ותקוה בזקנותו. אע"פ שלא יוכל לעסוק במלאכתו אינו מת ברעב: ואולם לדרך שני יבוא על נכון. כי למה לו עושר כזה שמור לבעליו לרעתו עושר רב ומהומה בו. מעט יהנה ממנו. כי אמנם העשירות המביאו לילך בשרירות לבו. בודאי יהיה סבה לקצר ימיו ולמות בלא עתו. ואבד העושר ההוא בענין רע כי רועה זונות יאבד הון. וזולל וסובא יורש. ולא יספיק לו כל ממון שבעולם. ביחוד השחוק הוא ישסה אוצר כל כלי חמדה. ומאבד אוצרות מלכים. ושנות רשעים תקצורנה מהר ילך בלי חמדה. יפה לו שלא נברא ולא נתפטם באיסור כל ימיו. טוב ממנו הנפל. עשיר ישכב ולא יאסף ישב בשפל. משו"ה כל האי עותרא בישא למאי מתבעי. וזוהי שאמר. לפי שבשעת פטירת ש"א כו'. אין הכוונה על הפטירה בעתה ובזמנה. לבוא אלי קבר בכלח. כי הוא האיש המוצלח. אך נתכוון לגויעה וגדיעה בלא עת. כי אחר שהעושר ההוא מסבב מיתתו בלא עתו. מה יועיל הון ביום עברה. כי לא ילווהו. יעזוב לאחרים חילו אל מצנים יקחהו: 
+
+<b>אין מלוין אותו לא כסף כו'. </b>בידוע שכך הוא. וכי יעלה על לב אדם כל שהוא. שילווהו כסף וזהב לבית עולמו. ולא היה צריך הדבר לאמרו. אבל באמת יש כסף וזהב המלוים לאדם בשעת פטירתו. אם עשה בהם מצות וצדקות. כמ"ש והלך לפניך צדקך וגו'. אך ירצה הכסף והזהב שאתה רוצה לתת לי על מנת שאהנה בו בלבד להשביע היצר ולהתבקש בנפשי להמיתני בלא זמני. הוא לא ילווני. וה"ק שבשעת פטירתו של אדם שגרם האדם לעצמו ע"י תרבות רעה שלו. זוהי מיתה בידי אדם. שאיבד עצמו לדעת. א"כ ודאי כספו וזהבו לא יוכל להצילו ביום עברת ה'. כספם לנדה יהיה לכל זונות יתנו נדה. ילווהו החייט בעל מוד"ע מדויקת חדשה. והספר המגלח פאות הראש וגם את הזקן תספה להדמו' לאשה. והמתקן לו כאות נכריות מתולת לו' מלפניו ומאחוריו עד הבושה. ומלובנים היטב באבקת רוכל מור ולבונה יבכו עליו הצייר האומן בציור מיני עגבים ויעלות אהבים בתולות יפות ערומות מרקדות בתופים ובמחולות ישאו כנור ועוגב מיטיבות נגינה חרדות ילבשו הזונות יפות המראה והבריאות אשר רעה אתהן במרעה טוב ושמן והרבה להן מוהר ואתנה. על הארץ ישבו מוכרי קארטין וחרדה לרגעים בעלי חנויות היין והשכר ושממו סוחרי התכשיטין היקרים ותגרי א"ט ומרגליות יספדו הליצנים ויילילו הפורטים על פי הנבל העורכים לגד שולחן מלא קיא צואה וסרוחים על ערשותם וכפתם לא רעננה. המה ישאו עליו בניהם קינה. וישרים יעלוזו באבוד רשעים רנה. וזהו הלויה והספד לפטירתו של אדם. ר"ל שבידי אדם באה לו וסי?רב אותה בידיו והיא מיתת הסכל היות בלא עתו ויגוע בבלי דעת (ולפי פשוטו נמי ניחא לשון בשעת פטירתו של אדם. והיינו אדם כי ימות באוהל. שממית עצמו על ד"ת כמש"ל) ולדיוקא אתי. הא המת על פי ה' שמילא ימיו יודע ה' ימי תמימים. כבוד ה' יאספם. להם ודאי מלוים אותם גם זהבם וכספם אשר סגלו מיגיע כפם מעת אפם. ולא נהנו ממנו לעצמם כי אם לחפצי שמים: 
+
+<b>בהתהלכך </b>בהילוכך או בלכתך לא נאמר. אלא בהתהלכך שכולל כל התנועות הליכה ישיבה שכיבה ויקיצה הכל בכלל כל מעשה אדם. כמו התהלך נח. התהלך לפני. על כן מורה על כל עניני האדם ועסקיו בעוה"ז: 
+
+<b>בשכבך. </b>הא אין לך לומר אלא שפירושו בקבר. כי היא השכיבה האמיתית. עליה נאמר ושכבת וערבה שנתך. אבל בעולם הלז שדומה לים זועף הולך וסוער. והאדם בו כשוכב בראש חבל גם בלילה לא שכב לבו איך ישכב ויישן אם לבו ער: 
+
+<b>תשמור עליך. </b>מחטוטי שכבי. כעובדא דראב"י: 
+
+<b>א"נ תשמור תורתו. </b>שלא תאבד מפיו תורה. שכשאומרים שמועה מפיו שפתותיו דובבות. ועזר מצריו תהיה למטרח ולמשקל בשמעתא במתיבת' דרקיעא ולאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא: 
+
+<b>והקיצות היא תשיחך. </b>לעוה"ב תחזור להשיח בה בלי התעוררות תחתונים. כי היא תשיח עמך. ותהיה כל שיחתך תורה כבראשונה. שאפי' שיחתן של ת"ח צריכה תלמוד. וכענין שכתוב מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי. וזה"פ מכל מלמדי השכלתי כי עדותך שיחה לי. לפי שאפי' בעת שיחתי בצרכי לא הסחתי דעתי ממנה. וכן כתוב בספר תהלים ע"י דוד מ"י שלא תאמר להדיוט נאמר. שלא שלט על שני זבובים מימיו. אבל כתר מלכות גדול מכתרה של תורה (ושמא רצה להשמר ג"כ שלא יטעה אדם שלא אמר דוד זה הכתוב. שהרי כבר כלו תפלות דוד בן ישי בספר שני של תהלים. ואין מביאין ראיה מהדיוט למלך. לכן הזכירך שכל ס' תהלים נאמר ע"י דוד כו' וכמש"א א"ת כלו. אלא כל אלו) לפיכך הביא לך ראיה מדוד מ"י שלא למד מאחיתופל אלא ב"ד בלבד. וקראו רבו. לומר שאין כבוד אלא תורה. ומאס בכסף וזהב וסגולת מלכים. לפיכך גם לא חשב זהב וכסף שמכסיף את הזהב (כמ"ש רז"ל במ"א) בערך התורה. ואמ"ה היה מפרש פסוק זה עם אותה ששנינו הכסף קונה את הזהב ואין זהב קונה הכסף אע"ג דזהב חשוב כסף חריף בהוצאה הנה יש לכסף מוצא מעלה יתרה על הזהב. זה"ש מאלפי זהב. ואפי' שיהיו אלפי הזהב מוחלפים במטבע כסף. שיש להם שתי המעלות. ויש לי לדקדק עוד לימא קרא טוב לי תורתך וגו'. פיך למה לי. ונ"ל עם אותה שאמרו אסור לקבל שכר על למוד תורה שבע"פ. אלא מה אני בחנם. ולא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא על תורה שבע"פ. שנא' כי על פי הדברים האלה כרתי עמך ברית גו'. אבל על תורה שבכתב מותר ליטול שכר. כמו ששנינו אבל מלמדו מקרא. זה"ש טוב לי תורת פיך שבע"פ. אע"פ שאני מלמדה לאחרים בחנם כמו שלמדתי בחנם מאלפי וגו' שאוכל להרויח בלמוד תורה שבכתב. עם שהוצאתי אלפי בלמודה. מ"מ החמרתי על עצמי לנהוג גם בתורה שבכתב דין תורה שבע"פ. שלא ישיאנו חמוד ממון ליהנות מד"ת ומן ההיתר יביאנו אל האיסור. ואפשר לפרש מאלפי לשון למוד. כמו ואאלפך חכמה תאלף אורחותיו. וה"ק טוב לי תורת פיך היינו שבע"פ. שאני מלמדה בחנם. ממלמדי זהב וכסף. ר"ל אותן המלמדים בשכר. אע"פ שמעשירים. דיקא נמי דאל"ה לימא קרא טוב לי תורת פיך מכל כסף וזהב. מאי רבותא דמאלפי. מיעוט רבים שנים: 
+
+<b>ואומר לי. </b>מאי ואומר. ותו פירושא דהאי קרא לא ידענא. מאי קמ"ל פשיטא כ"ע דיליה אטו משו"ה לא יהנו בו ב"א כלל. והכתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב והארץ נתן לבני אדם. אלא ה"פ. לא תימא דאסור לאצור כסף וזהב. ולכן מאס בו ריב"ק. לא כן הדבר. כי טובה גדולה היא למאן דזכי לה בהיתר. ברכת ה' היא תעשיר וברכה גדולה היא. כמש"ה ושית על עפר בצר. וכסף תועפות לך. ביחוד נאה הוא לצדיקים. כי עטרת חכמים עשרם. ומוציאים אותו בחפצי שמים ועושים בו רצון קונם. (לא נאסר אלא למלך שלא להרבות כסף. וזה ע"י מסים וארנוניות. שלא להכביד על עמו. ומתוך כך ירום לבבו מאחיו. משא"כ בברכתו של מקום ודאי לא יבעוט (שלמה יוכיח. ולא אשכחן בהא נמי דלא שפיר עבד) ורבי כנס עשירות מופלג. והוסיף לו אנטנינוס עוד יתר הרבה. וא"ל ליהוו לדבתרך כו') בברכת ישרים תרום קרת. ורבה תפארת. וזה"ש לי הכסף וגו' לשמי הוא נמצא בעולם. המצאתיו לעשות בו חפצי. כי זולת זה אין לו י"ת צורך לכסף וזהב. ולא ייחסם אליו יותר משאר הנמצאים כולם בראם יחד. הכל שלו ולכן סמכו ענין חמשה קנינים שקנה לו הקב"ה. כי ידוע שמאמר לי ולו. הוא עצמו מאמר הקנין (עיין סולם ב"א) ואין אתה מוצא כסף וזהב בכללם. הא ע"כ ה"פ לי הכסף וגו'. לעשות בו נחת רוח לפני. למוציאם לשמי ולכבודי הוא שנתתים לבני אדם ליהנות בם כרצוני. לא להם להנאותם וחשוקיהם כסף נמאס קראו להם: 
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>חמשה קנינים. </b>ער"פ האשה שינוי גרסא בברייתא זו תורה קנין אחד. אע"פ שקדמה לעולם. מ"מ לא נעשית קנין עצמי אלא בעולם. ע"י שקבלוה ישראל: 
+
+<b>שמים וארץ ק"א. </b>לכאורה יש מכאן סיוע לדעת בסמ"נ שהם נצחיים כפשט הכתוב ויעמידם לעד לעולם. ומ"ש ונגולו כספר השמים וגו' והארץ כבגד תבלה. יפרשהו דרך משל. וכן הכתוב כאשר השמים החדשים וגו' יאמר הלא ממשל משלים הוא. ומתניתין כוותיה דייקא לפום ריהטא. כי קנינו של מקום אינו דבר בטל ונפסד. אבל הוא קנין עולם ודאי לעד ולעולמי עולמים. ודומיא דשארא דקחשיב. איברא לאו מילתא היא. דהא בהמ"ק חרב הוא. אלא מאי אית לך למימר. על העתיד להבנות הוא אומר. שמים וארץ נמי דכוותה על השמים החדשים והארץ החדשה קאמר שהן קנין עולם. וכן ארז"ל פ"ק דע"ז. מה שמים וארץ בטלים. וכתיב כי יד על כס יה. שאין הכסא שלם בעוה"ז ואין אלה השמים נקראים כסאו בהחלט. עד שיחדש הקב"ה עולמו. וינערו רשעים מן הארץ. אז יהא השם והכסא שלם. והדום רגליו מכון לשבתו שלמים וקימים. אז יוגמר הקנין סודר. סוד ה' ליראיו ונגד זקניו כבוד הוד והדר. כן נזכה ב"ב לאור לא נעדר אמן: 
+
+
+Mishnah 11
+
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Pirkei Avot/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Pirkei Avot/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..3ee655dc1bb27671c8538202a5371466d799bb1e
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Pirkei Avot/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,981 @@
+Lechem Shamayim on Pirkei Avot
+לחם שמים על פרקי אבות
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Pirkei_Avot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Ets Avot, Lechem Shamayim; Krakow, 1883.
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001277616
+
+לחם שמים על פרקי אבות
+
+הקדמה
+
+
+
+
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>משה. </b>לא אמרו כאן משה רבינו. כמו במ"א. לרמוז שבשביל ענותנותו הגדולה כי לא חפץ בשם תואר המעלה. לכן זכה לקבל התורה. אף כי גדול מרבן שמו כנודע:  
+<b>קבל תורה.</b> לשון רע"ב לפי שמסכתא זאת אינה מיוסדת על פירוש מצוה כו' ולא אדע מנין לו. הלא ודאי אין בכל מסכתא זאת אלא פירוש המצות הכולליות שבתורה. ובפרטות הראשונות שהן חובות הלבבות המיוחדות והנחמדות בה נתבארו ללכת בדרכי השם ולשמור מצותיו. והנה שלשה דברים הראשונים אינם כי אם ביאור הצריך למה שכתוב בתורה. וכן כל המדות הישרות והמוסרים יש להם עיקר בתורה. והלכת בדרכיו. כמו שאמרו ז"ל מה הוא רחום כו' וכיוצא. או הם סמוכים על הכתוב העיקרי ואהבת לרעך כמוך. הכולל כל דברי מוסר הנוגע לתקון קבוץ המדיני. ובמה שבין אדם לחבירו אמרו רבותינו ז"ל מה דעלך סני לחברך לא תעביד. זהו כל התורה כולה. והנה הר"מ ז"ל בתחלת הלכות דעות מנה להם אחד עשר מצות ליסוד. לכן אין נגרע דבר מצות מוסריות הללו משאר מצות שבתורה. אלא שנקראו שכליות (או מפורסמות אצל המתחכמים) לפיכך עסקו גם חכמי או"ה במוסר. אך מה לתבן את הבר. אף כי נתקנאו בחז"ל. גנבו מהם דברי חכמה ומוסר גם שמו בכליהם וילכו ויצטיירו וילבישום בגדים אחרים ויתנכרו. ובא האות והמופת בספר המדות היווני המועתק ללה"ק שרוב דבריו מבולבלים משוללי הבנה בהרבה מקומות ממנו. אל עם עמקי שפה הוא שלוח. ולהג הרבה יגיעת בשר ולשון סרוח:  
+<b>קבל. </b>מ"ש תוי"ט בשם המפרשים טעם לשון קבלה ומסירה שאחריו. הוא דוחק מבואר ואין לו בית קבול בשכל. כי הלא כמקרה הקבלה כן מקרה המסירה. ואם פועל הקבלה יסבול השיור. גם מפעל המסירה כמוהו יסבלהו. כי אין בין מוסר למקבל. אלא שזה פועל יוצא. וזה עומד. כדמות נפעל. אבל באמת אין הוראת הקבלה שוללת השיור לעולם. וכן המסירה אינה כוללת. ויובנו לפי הענין אם בכולל. ואם בחלק. וכפי ענין הקבלה. כך היא ענין המסירה. מה שקבל המקבל. הוא שמסר. והדבור בזה הוא יתרון לבעל הלשון. ולא יעדיף בענין אמנם לפי דעתי לא הבינו אותם המפרשים הענין המבדיל בין שתי הלשונות. לו הכירוהו וידעו מה טיבו. אז לא היה קשה בעיניהם כלל חלוף הלשינות. שהוצרך לענין מכוון מאד. כי אמנם המסירה. אין בכללה חובה מוחלטת על מקבליה. כי הוראתה האמתית. ענין צוואה כתרגום פקד. מסר. ועדיין צריך לזה קיום הדבר מצד המקבל כדי שיהא עליו חוב ושעבוד גמור וקשר של קיימא לעשותו לעולם חוק ולא יעבור. באופן שלא תועיל טענת אונס להפקיע מכל חיובה. ולהפטר ממנה משום טענה ואמתלא. והוא גדר ענין הקבלה. לקיים כל דבר. כמש"ה קיימו וקבלו. והיא חלה גם על הבנים. כמ"ש וקבלו עליהם ועל זרעם. כי מה שיקבל האדם ברצון טוב. יוכל לקבעו חובה לזרעו לדורות עולם. וכן הדבר בתורה. שלא יאמרו דורות הבאים מה לנו חלק בתורה שלא קבלנוה מרצוננו. לכן הודיעם שמשה היה שליח קבלה לכל זרע ישראל ועל ידו נתחייבו. ועמ"ש במ"א בענין השתעבדות הדורות בקיום התורה:  
+<b>מסיני.</b> מחמת סיני. מפני שעמוד שם בהר. למרק אכילה ושתיה שבמעיו לשומו כמלאכי השרת. כדאמרינן בפ"ק דיומא משה עלה בענן ונתקדש בענן כו'. ועמד ב"פ מ' יום בהר לקבולי שאר תורה. והיא שעמדה לו לקבלת תורה שבע"פ כמ"ש חז"ל. שבהר למד אותה. ולא היו ראוים כל ישראל לקבלם מפי הגבורה. אע"פ שכולם שמעו אנכי מפי הקב"ה:  
+<b>אנשי כנה"ג </b>עי"פ רע"ב. ירמיה (ל"ב) אמר כו' (דניאל ט') אמר וכו'. והוא לקוח מהגמרא (פ"ז דיומא) ומנין שהחזירו עטרה ליושנה. שכן מצינו בתפלת נחמיה (ט' פסוק ל"ב). וא"ת הלא זה היה מעשה אחר שעלו מבבל ובאו לא"י. ולא היה בזמנם שעבוד האומות ובטלה שליטתן בהיכל. אדרבה כבר חזרו לבנותו וסייעו בבנין. ומדוע לא יאמרו אז תארי השי"ת כמו שאמרם משה. ומה צורך בטעם הן הן גבורותיו כו'. י"ל ודאי ירמיה ודניאל שפיר עביד שלא כזבו בו. כי עדיין לא נודעה יד ה'. ולא יכלו להוכיח ולברר האמת שסוף יגאלם. ויכירו שהיא גבורת גבורתו. שנותן ארך אפים לעוברי רצונו. כי הם לא יאמינו לו. ע"כ הוכרחו לפי צורך שעה לשנות מפני דרכי שלום על דבר אמת וענוה צדק. עד עת ששבו מן הגולה. ונתקיים דבר ה' הטוב. להחיש הגאולה בעתה. אז הכירו וידעו כי יד ה' עשתה זאת לכבוש כעסו להאריך אף לרשעים. ונורא הוא ממקודשיו. לכן חזרו לאחוז בתוארי משה. ולא חשו לשנות נוסח הנביאים הקודמים. לבטל דבריהם ותקנתם שהיה מקום לומר אע"פ שבטל הטעם לא בטלה התקנה שתקנו הקודמים בזמן ובמעלה. וגם יש לחוש שיחזור הדבר לקלקולו. כמו שאירע בעונותינו שרבו. ואף בימי בית שני לא היה אלא פקידה בעלמא. וס"ד שלא היה כחם יפה. לסתור תקנת ירמיה ודניאל הגדולים מהם בחכמה ובמנין. ולפיכך הוצרכו לטעם שזכרו הן הן גבורותיו כו'. כלומר מעתה אין לחוש עוד אחר שנתפרסם קיום הבטחת הי"ת לישראל. משקבלו ענשם שהיה ראוי להם בעונם. הן בעונותיהם נמכרו ולא קצרה ידם מהושיעם. ולא התעלם מגאולתם לפקוד אותם בתום חטאתם. וידעו הגוים כי בעונם גלו בית ישראל והסתיר פניו מהם. כדבר הנביא (יחזקאל ל״ט:כ״ג) לכן מאז הסכימו לחזור לתואריו של משה. וקיימו וקבלו עליהם ועל זרעם אחריהם שלא לשנות המטבע עוד כל ימי ארץ אף לכשיגרום העון ויצאו עוד בגלות כאשר לא נעלם מהם מאז היתה שומה בפיהם היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה. וכן כתיב שבועים שבעים נחתך על עמך וגו'. מ"מ ובכל זמן יעמדו בתוארים הללו לא עדרו דבור. הבן בדברים וייטב לבך ועיין עוד בית מדות עליית הודאה:  
+<b>[הוו מתונים בדין. </b>דרש ב"ק מה"א מילתא דאמו"ר הוו מתונים בדין. דכתיב ול"ת במעלות. וסמיך ליה ואל"ה:] 
+ 
+<b>והעמידו תלמידים הרבה </b>לאפוקי מר"ג. עמ"ש בס"ד בדרוש <b>תפלת ישרים </b>מיהא ודאי לא איירי תנא דידן אלא בלומדים להתגדל בדברי תורה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. אבל לא בתלמידים שאינם הגונים. שכל המלמד תורה לתלמיד שאינו הגון. כזורק אבן למרקוליס. וי"ל והעמידו תלמידים הרבה. ר"ל גם עניים שאין להם מה לתת להרב בשכר למודו. גם א"ל מה לאכול. ואם אין קמח אין תורה. זהו והעמידו תלמידים. שיעשו להם העמדה שתתקיים תורתם ויעמוד תלמודם בידם:  
+
+Mishnah 2
+
+<b>שמעון הצדיק. </b>עיין ספר דורות עולם ואמרי בינה:  
+<b>עומד. </b>עב"י ריש טור ח"מ. ועמ"ש בס"ד שילהי פרקין:  
+<b>וג"ח. </b>לשמוח חתנים כו'. בודאי גם צדקה והלואה לעני ולנצרך בכלל. ולא בא לכלל זה אלא מפני שאמרו גדולה ג"ח מן הצדקה בשלשה דברים. לכן אמר בלשון זה. ואמנם גמילות חסד כוללת יותר מן הצדקה. אבל אף על פי שאין בכלל צדקה גמילות חסד. מכל מקום יש בכלל גמילות חסד צדקה. בלי ספק:  
+
+Mishnah 3
+
+<b>אל תהיו כעבדים וכו'. </b>עתוי"ט שהאריך לשון בביאור מאמר זה ואינו מוטעם לחיך על כן לא ראיתי להתארך בתשובות לדוחקיו. והדברים ברורים על דרך התוס'. כי לא נתכוין התנא לשלול כי אם העובד על מנת שהוא תנאי מוחלט. ומשמעו שאם לא יותן לו הפרס שהוא מקוה בעבודתו אז הוא מתחרט ותוהא על עבודתו. שזו היא ודאי עבודה פסולה. ואין צורך לומר שאין לו יתב'. חפץ בו. כי היא מדת הנכרים. כמש"ה והיה כי ירעב והתקצף וגו'. אבל הישראלי אע"פ שמקוה בעבודתו שכר טוב אינו בועט ביסורין מחמת זה. ואינו מהרהר אחר מדת הדין שהכל לטובה. כי את אשר יאהב ה' יוכיח. כאשר ייסר איש את בנו. ולזה תפס התנא הלשון בכ"ף הדמיון כעבדים. לומר לך עם שבודאי אין צורך להזהיר על התנאי בעצם שהיא אסור. כי אין לחשוד זרע ישראל שיעיז אדם פניו כל כך להקניט בוראו במעשה עבודתו כאלו יש לבורא צורך לברואיו. ויכנע להם למען יעבדוהו וייראוהו יתעלה מזה עלוי רב. כי מי הקדימו שישלם. מי הקשה אליו וישלם. ואם יצדק אנוש מה יתן לו. הלא למען חפצו להצדיק בריותיו ולהיטיב להם. יעד להם גמול טוב בעבודתם הרצויה לפניו. אלא כך הזהיר שלא ידמו להם אפי' במחשבה. ובהרהור הלב לא יעלה על רוחו. להיות כוונת מעשהו זר נכריה עבודתו כאותן העבדים הנכרים: אכן יש להמתיק הענין עוד. כי אמנם הפרס ביאורו מחצית הדבר או חלק וחתיכה ממנו. כמשמעו בכמה מקומות. כמש"ה פרס פריסת מלכותך. וכן בלשון משנה אכילת פרס הוא חצי ככר והרבה כיוצא בה. גם כאן הכוונה על מקצת הגמול או מחציתו שמקוה אותו בעוה"ז כי אע"פ שיש שכר רב טוב הצפון לשומרי תורה בעקב. ונאמן הוא בעל מלאכתן ית' לשלם שכרן. אבל אין השכר המיועד אלא לעולם שכולו טוב כידוע מדרש רז"ל. היום לעשותם ומחר לקבל שכרם. כי בודאי הקב"ה אינו מקפח שכר כל בריה. אלא ששכירות אינה משתלמת אלא בסופה. לכן אין העולם הזה מוכשר לתשלום שכרן של צדיקים בחיוב. מחמת יעודי התורה. כנודע. עם שיש הבטחות מיוחדות לכלל האומה. בהיות ישראל מכשירים מעשיהם בא"י. שהובטחו בהסרת המונעים מקיום התורה. וסלוק המעיקים המכשלות את הרשעים בלבד. לא שילום שכר המצות כלל (ואין כאן מקום ביאור דבר זה בהרחבה) אמנם היחידים השרידים אשר ה' קורא. אין להם לצפות שום גמול ושכר בעוה"ז. אף אם יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים. וכן להפך. כי אל דעות ה' ולו נתכנו עלילות בני אדם (יש דברים שאדם אוכל פירותיהם בעוה"ז. ולהיפך כמו כן. ויש שאוכלים בזכות אבותיהם. וכן יש שסובלים בעון אבותיהם. וכ"ש בעזר המזל הגורם לטוב ולהפכו. ואצ"ל מסוד הגלגול) לכן על זאת היתה אזהרת התנא הקדוש הלז. במאמרו המתוק לחיך הבריא. כשאמר א"ת כעבדים כו' על מנת. כי ידוע מ"ש כל האומר על מנת כאומר מעכשיו. והרי הטיל תנאי. שעל מנת כן הוא עובד. שיהא שכר לפעולתו מעתה מיד בעולם המעשה. ואינו מתרצה להמתין על עולם הגמול הבא אחר זה. ועל דעת כן עובד הוא לקבל על כל פנים פרס מחצית השכר בעוה"ז. אע"פ שאינו מבקש כולו. כי רוצה הוא שישאר לו ג"כ משכרו לעתיד להיות אחרית ותקוה לנפש. לעולם שכולו טוב וארוך. ואין רצונו לאכול עולמו כאן בפעם אחת. רק מקצתו מקוה ב"ת תיכף ומיד. (ומדת בינוני' היא. כמ"ש בר"מ דפלח ע"מ לזכאה בתרין עלמין). וגם כי כוונתו רצויה בזה. כדי שימצאו לו הכנות המצטרכות למעשה העבודה בלי מונע. אעפ"כ מנענו התנא מזה. שלא לעבוד כן בעל מנת. לפי שהתנאי אינו ראוי לעובד מאהבה. כי השי"ת לא ימנע הטוב להולכים בתמים ולאדם שטוב לפניו. גם אינו דבר ראוי לתבוע שום חלק שכר בעוה"ז. לפיכך לא יעשה מתחלה ע"ד כך. כי מ"מ מנכין לו. ומכלה קרנו לעוה"ב. וכענין שאמרו בפרקא דחסידי גבי פתורא דרחב"ד (ומה שמצינו בחזקיה מ"י שאמר זכר נא את אשר התהלכתי לפניך וגו'. לא בקש על קבול שכר בעוה"ז אלא להצלת נפשו מענשו של גיהנם הפציר בתפלה שלא יכרת בחצי ימיו וילך לשאול בלא ולד. וכמ"ש לו ישעיה הנביא. כי מת אתה. משום דלא עסקת בפ"ו. לפיכך בכה ויתחנן לזכור לו מעשיו הטובים. ולהאריך לו הזמן בעוה"ז. כדי שיקיים פ"ו למלט נפשו מיד שאול סלה: עי"ל שלכך נתכוונו חז"ל כשאמרו מאי והטוב בעיניך עשיתי. שסמך גאולה לתפלה. שהקשה להם כי לא יתכן לשאול שכר מעשים טובים בעוה"ז כלל אפי' להציל ממות. מאחר שאין העוה"ז מקום התשלומין כאמור. לכן אמרו שנתכוין על דבר טוב שאינו מפורש בתורה היינו שעשה וקיים מצות תפלה. על דרך המובחר והמאושר שאפשר. וכבר מבואר אצלי במ"א. שאע"פ שאין שכר מצוה עצמה בעוה"ז. מ"מ שכר שבח מצוה משתלם בעוה"ז. והרי זה נכון):<br> ומה נמלצו לחכי דברי הנוסחא אחרינא שדחה תי"ט. דאית דגרסי <b>על מנת שלא לקבל פרס</b>. (והיא נוסח ספרדי קדום. שכ"ה בח"ה שער יחוד המעשה) שנתקשה הלשון למפרשים ולא יכלו לו להלמו אכן על פי הדברים שאמרנו יתכן ביאורו בטוב טעם מאד יאמר לא די שלא יתדמה במעשהו לאותן העבדים. אבל צריך להזהיר עוד שיעבוד דוקא על מנת ועל תנאי שלא לקבל שום חלק משכרו עתה. במשפט לאוהבי שמו יתברך. בשמרם עקב רב. כדי שיהא כל השכר קיים. עושר שמור לבעליו לטובתו. ובאמת לשון פרס הונח במקומות הרבה. להורות על שכר פעולה דוקא. הפך מה שאמרו המפרשים בו. דוק ותשכח שפירושם אינו אמיתי. אבל לדרכנו יצדק. בכל אופן כוונת התנא רצויה. להזהיר שלא יבקש לקבל השכר בידו. אלא להניחו ביד רבו (כדרך שעשה רחב"ד בכרעא דפתורא דדהבא. דבעי רחמי ושקלוה. כדי שישא שכרו פירות. ולא יכלה הקרן באופן זה. זה מצינו ברב"א) ובכן נתיישב אריכות לשון בכפל הענין. שלא הספיקה לתנא השלילה לבדה. ובכל זה לא מצאו כל אנשי חיל המפרשים ידיהם. לתקן לשון המאמר הנפלא כהלכתו. ועתה בעזה"י יצא מזורז ומלובן טוב תואר מאד. פתח דבריו מבין פתים. ופושעים יכשלו בם. ואלמלא דרשוהו צדוק ובייתוס כך. לא היו יוצאים לתרבות רעה. כי אדרבה זהו שנתכוין התנא בעצם וראשונה להשמר מהפסד השכר ואבוד הגמול הטוב. המקוה ליראי ה' ולחושבי שמו אשר לא יעדר בלי ספק. ולא אבד סברם לא בטל סכוים של הצדיקים לעתיד לבוא. ואם הצדיקים שואלים צרכיהם מהקב"ה. אינם מבקשים אלא מתנת חנם. אע"פ שיש להם לתלות במעשיהם הטובים כמ"ש רז"ל. כי אין זה דבר ראוי לשאול מאת השם דבר בחיוב. מפני שני טעמים הנזכרים. ועוד בה שלישיה. כדי שלא להטריח לבוראו ביותר שאפשר לא איברי בשעתא דמזוני. כענין ר"א בן פדת. אלא אם ישאל צרכיו יתחנן אליו יתעלה דרך תחנה ובקשה חן וחסד. ועל זה אמרו הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים. וגם בזאת לא יפצר מאד בתפלתו. להשיג בקשתו בעולם עובר. כמו שמצינו במרע"ה (שלא הפציר בתפלה אלא כדי לקיים מצות. שלא הי"ל אפשרות לקיימן במדבר). לפיכך הזהירם שלא יקשה בעיניהם לסבול צער ויסורין בעולם הכלה. ולא יבקשו לאבד אף מקצת שכרם בעולם ההפסד הלז. שאינו דבר של קיימא. והוי פסידא דלא הדר. וחסרון לא יוכל להמנות בשוה עם הצדיקים. במתן שכרם משלם. באותו עולם הקיים (כנזכר אצל פתורא דדהבא) וכדי בזיון. לכן לא יבקשוהו ברצון. אדרבא יעבדוהו על תנאי זה שלא יקבלו כלום מחלק שכרם בעוה"ז. שלא ינוכה להם מאומה. ויהא שמור כפול לעוה"ב בארצם משנה יירשו. כי בו יתברך בטחו לא בושו: וע"פ האמור מתיישב מה שמצינו לנחמיה שהרבה להתפלל לשי"ת לזכור לו מעשיו הטובים. כמ"ש זכרה לי אלהי על זאת ואל תמח חסדי. גם זאת זכרה לי אלהי וחוסה עלי כרוב חסדך. וכן סיים ספרו זכרה לי אלהי לטובה. ולכאורה הוא דבר מתמיה ומתנגד ביחוד למשנתנו בשתי הגרסאות. אבל הוא הדבר שאמרנו. שזהו דבר ברור שכל המעשים הטובים שהצדיקים עושים בעוה"ז. ודאי מצפים עליהם שכר טוב לעוה"ב. כל מעינם בו. ואמר המשורר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. חלילה לצדיקים להסתפק בו. כי ה' הוא האל הנאמן לשלם שכר (והתחיל בעשרת הדברות להודיע שעושה חסד לאלפים לאוהביו. מלבד שאר מקומות בתורה ובמקרא עצמו מספר. רק עוד אחת אביא להוכיח אמתת מ"ש בס"ד שהוא אמת ברור בלי שום גמגום בעולם. הלא הוא מ"ש מפורש באאע"ה כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' ושמרו דרך ה' למען הביא ה' על אברהם וגו') ויבקשוהו בכל עוז כי הוא ההצלחה האחרונה. ומחמת יראתם פן נתלכלכו בחטא ואבדו שכרם ח"ו. לפיכך מתחננים ומתפללים בעדו שלא יאבד מהם. והיא היתה ג"כ בקשת נחמיה. שגברו זכיותיו שלא לזכור חטאותיו. כדי שיזכה לעולם הבא. והוא ע"ד לולי האמנתי לראות בטוב ה' כידוע. לפיכך תאות התפלה עליו. וכמו שאנו מתחננים בכל יום בסיום תפלתנו. יהי רצון שנשמור חוקיך כו'. ונזכה ונירש טובה וברכה כו'. ועיין מה שכתבתי עוד ליישב ענין משנתינו בטוב טעם. בחצר בית אל (דיט"ב ודכה"ב) שמים סודו נשגב. ומפורש בבית אל בס"ד. ותי"ט כתב מה שכתב לפי פשוטו. ולפי דרכו טוב היה לו לומר בקצור שהשמים כסאו והיה מספיק ויותר ישר:  
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>יהי ביתך פתוח כו'. ויהיו עניים ב"ב. </b>נראה לפרש דה"ק. יהי ביתך פתוח לג"ח ולפרנס כל דצריך. ואף אם רבים הם. אל תדאג כי לא יחסר לך ממון למצוה ולא תצמצם לאורחים ולנצרכים. אבל זאת העצה היעוצה לטובתך הנפשית (שלא תפזר שלא לצורך מצוה) עם בני ביתך נהוג בצמצום. שלא תרבה להם תפנוקים. אלא מנהג עניים הנהג בהם. על דרך שאמר דוד המלך עליו השלום. ואני בעניי הכינותי לבית אלהי. אמרו בירושלמי שהיה מתענה ומצמצם סעודתו ולא נהג שלחן מלך. כדי להרויח הוצאת בנין בית המקדש. וכן היה שהשיג על ידי כך עשירות מופלג לצור הבנין. כמו שמוזכר שם בענין. וכן מצינו בבר בוהיין שהיה סועד בטרקסימון. ונותן מודיא דדינרי למצות צדקה. ואמר בנפשי אנא רשיי. ברם למצותא דבריי לית אנא יכיל. ועיין בהרחבה <b>יד ד' </b>מעשר ידות לכסא שן: 
+
+<b>מכאן אמרו </b>עתוי"ט שהקשה לו על המפרשים שזה תוספת מחכמים שבאו אחר ר'. שאמר באשתו אמרו. שלמד כן מדברי ר' יוסי. שא"כ הם דברי יחיד. ואיך יאמר אמרו. ואין בזה קושי. שדבר מצוי הוא בתלמוד. ראה רבי דבריו של פ' ושנאן בלשון רבים כידוע: 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>עשה לך. </b>מ"ש רע"ב בשם ר"מ אע"פ שאינו ראוי להיות לך רב. צריך תבלין (כ"ש לפמ"ש תוי"ט. נראה מתנגד לאמת ג"כ) ויש להטעימו יפה דמיירי בבן שירש כבוד אביו. אע"פ שאינו ממלא מקומו בחכמה. וכי הא דאמר רבי. אע"פ ששמעון בני חכם. גמליאל בני נשיא. עמ"ש לקמן מי"ג. זה דבר ברור. ועמ"ש בס"ד לקמן משנה ט"ו בדרך אחר פירוש נאה מאד. והפך מפיר"מ. איברא אדרבה דרב גדול עסקינן. שאינו רוצה לקבל עבדות. שזה צריך כפיה והכרח. שכופין אותו עד שיתרצה. אבל מי שאינו ראוי להיות רב. לא לבד שאין כופין אותו. אלא אפי' רוצה מוחין בידו. וכמ"ש על מי שלא הגיע להוראה ומורה. ואין נראה לחלק בין רב להוראה. או בלמוד פשוט בלי הוראה בפועל. חדא דכל סתם רב שבתלמוד הוא דוקא להורות ולהראות הלכה למעשה. ועוד שאפי' אינו מורה ממש. מ"מ עיקר הלימוד הוא לשמור ולעשות. ולדעת מה יעשה ישראל. וכיון שאינו ראוי ולא כדאי. אסור לו ללמד. דנפיק מיניה חורבא ושבשתא כיון דעל על. ולכן אין התלמיד רשאי אפי' לקבוע ישיבה בלי נטילת רשות מרבו. ואין לומר דמיירי היכא דליכא דעדיף מיניה. כי זה דוחק (אע"פ שכ"ה משמעות פיר"מ. אינו אמת בכוונת לשון התנא. דאי הכי צריכא למימר. דשפיר טפי מלישב בטל. וכמ"ש שני תלמידי חכמים המדגילים זה לזה בהלכה. הקב"ה אוהבן. והוא דלית להו רבה במתא. ותו דהאי לאו שאינו ראוי מיקרי. ראוי הוא. ומחוורתא כדפרשינן ושמא פיר"מ נתן מכשול לבני דור טהור בעיניו. שעושין רב שאינו ראוי והגון. נוטעים אשרה אפי' במקום מזבח ה' וטעו בתרתי בדברי ר"מ. חדא דבמקום ת"ח ודאי לא אמר. דאיסור חמור הוא. ועוד דלא אמר להושיבו בראש להנהגת הצבור ולהורות ברבים אלא ללמוד עם היחיד לגרוס משנתו עמו כדדייק לישניה דר"מ. ול"ת בינך לבין עצמך ודייקא נמי מתני' עשה לך. ודילמא סברי הנך אינשי. פירושא דעשה לך משלך (כדאמרינן בעלמא) הלכך עבדי להו רב מדידהו מדקריב להו ודדמי להו. בין כשר בין פסול לא אכפת לה. והסבה בזה כמ"ש מהרש"א (בפא"נ) לפי שהממנים הרב והבוררים אותו הם בעלי בתים. לא ת"ח ולומדים (כמו שהיה מהראוי) בעם ככהן כגוי אובד עצות המה. אין בהם תבונה. אין לבם כ"א על בצעם ע"כ מקבלים לרב כל מי שיאות להם כפי רצונם. ולפי הנאתם וקירוב דעתם. ביחוד על פי הסרסור הגדול הממון האהוב בהמון. על זאת תפוג תורה. והיא כגרמה כמעט כיבוי גחלתה הנבארה:  
+<b>וקנה לך חבר. </b>מ"ש תי"ט על רע"ב. שדבריו שלא בדקדוק. שמפרש החבר בלמוד התורה. במ"כ דברי עצמו אינם מכוונים כי מה ראה בלשון הרע"ב לומר כך. לא בפירוש ולא מכללא איתמר. ולדידי פשיטא לי דבחבר בכל מילי איירי. סתמו בפירושו. וזיל בתר טעמא. טעמא מאי לא תני וקנה לך רב. משום דאסור ללמוד בשכר. א"ה חבר ותלמיד נמי כולהו בשכר אסירי. מה"ט דהרבה למדתי כו'. ומחברי יותר מהכל. א"כ כולם בכלל האיסור (אף שיש לדחות. אינו אמת. דא"ה ברב נמי משכחת לה. וקושטא הכי הוא כל מה דשרי לחבר בשכר. שרי נמי ברב ודו"ק) אלא הכי נמי קאמר רע"ב. ברב לא מיתני ליה זקנה. משום דלא אפשר. דהא צריך ללמד בחנם. משא"כ בחבר שלקנות אהבתו אתה צריך בכל דבר. לפיכך תקנה אותו בודאי. ואם תמצי לומר בחבר בלמוד תורה מיירי תנא דידן. (וכמ"ש באדר"ן בפירוש) ע"כ נפרשהו כמש"ל: ומש"ע תי"ט עמש"ה למה לא הזהיר שיקח תלמידים. ואמר שהקושיא מעיקרא ליתא. לפי שכבר קדמו אנשי כנה"ג שאמרו והעמידו תלמידים הרבה. אינו נראה בעיני כלל. כי כבר מצינו במסכתא זו מוסרים כפולים במלות שונות. והא ועשה לך רב. נמי איתא לקמן במשנה ט"ו. דוק ותשכח טובא. ועוד כי לא זו היא הקושיא המתורצת בדברי אנשי כנה"ג. שהם לא אמרו אלא והעמידו בחפץ ורצון התלמידים. לומר שלא ימנעו בר. ואל ירבו בעיניהם אלף אוהבי הלמוד לכשימצאו: אולם עדיין צריך להשמיענו שיקנה את התלמידים כדרך שקונה את החבר. והיא קושיא אלימתא לכאורה. והלא דברים ק"ו אם כשר הדבר לקנות החבר. כ"ש התלמיד. שמחכים את רבו יותר (ורחוק מאסור ג"כ שעכ"פ אינם מלמדים אותו ממש) לכן אני אומר שהר"י לרי"א לא תירץ כלום. כי עם שבודאי אין העמדת תלמידים דבר התלוי ברב בהחלט מאחר שצריך לחפץ התלמיד ואין לצוות על זאת בחיוב. בהיותו דבר הנתלה ברצון הזולת. אמנם עדיין אין זה מספיק לתשובת הקושיא. כי היה לו להזהיר שיקנה אותם בכסף מלא. אם לא ימצא מי שירצה ללמוד אצלו בחנם. כי בדרך זה ימצא בלי ספק אוהבים רבים סרים למשמעתו. ואף אם לא ימצאם. יעשה הוא את שלו באופן זה. וכדרך ששנו וקנה לך חבר. עם היותו ג"כ דבר התלוי ברצון הזולת ואפשרי למצווה. אבל דברי מהר"ל נכונים מאד. ומשנה שלימה שנינו כן להלן בפרקין מ"י. ושנא את הרבנות: ועוד אני מוסיף לפרש (אי איתא דבתורה משתעי) וקנה לך חבר. לא בכסף ומחיר. כי דברי תורה אין מעות קונות (דאיברא בין חבר בין תלמיד תרווייהו אסירי. וקים להו בדרביה כדלעיל) אלא רוצה לומר לקנותו בחכמה (כמ"ש קנה חכמה קנה בינה. קונה לב ודומיהם) ודא קנה מה חסר דא חסר מה קנה. ככה ישתדל בקנין החבר במועצות ודעת כדי שיהא לו קנין עלמי. קנין כספו וחשקו הנמרץ. להתדבק בו בחברה עצומה. שלא תנתק ולא תמוט לעולם. ועל דרך זה יבואר היטב כוונת התנא. כי בודאי לא יצטרך הרב המובהק לחוד אחר תלמידים לקנותם ולרצותם ברצי כסף. אע"פ שלעולם גם הרב מרויח על ידיהם. שלומד הרבה מהם מ"מ אין ספק שהם צריכין לו יותר (ואפילו בתלמיד חבר שרבו צריך לו כר"ח לגבי ר"ה. מצינו שא"ל ר"ה חסדא ל"צ לך) לכך לא הוצרך להזהיר על זאת. אבל על בקשת החבר היתה האזהרה בפרטות. לפי שלא ימצא כל כך מי שירצה להתחבר אליו לשכון אצלו להיות עמו במדרגה שוה. שכל אחד יחזיק עצמו לחכם יותר ממנו. ולבעל מעלה יתירה עליו. אחר שהוא קרוב עמו במעלה (וכ"ש אי בחבר בכל מילי מיירי. כי לא יאות לכל אדם להיות דבוק בחברה תמידית עם זולתו) ולזה יצטרך לקנותו בחכמה ולקחתו בתבונה. אמנם הרב לפי דרכנו אין חכמה ואין תבונה להעבירו על דעתו בדברי ריצוי להיות עבד אלא בכפיה. או לדרכו של הר"מ אין צורך לקנותו בתחבולה. כי בנקל יקבל להשתרר. ומעטים הם בני עלייה המסרבים ובורחים מלקבל מעלה וגדולה. בפרט מי שאינו ראוי (כפי' ר"מ במשנתינו) ולא הגון. הוא ממציא עצמו לכך הדיוט קופץ לישב בראש להגדיל עצמו כדי לעלות מבור שפלותו האמיתית. ע"כ לא הוצרך אלא להזהיר ועשה לך רב. כלומר אע"פ שאינו ראוי כל כך להיות רב עליך כדר"מ. לפי שאינו גדול ממך. והוא מה שאמרו בכיוצא בה. יהא כבוד חברך כמורא רבך. שינהוג כבוד בחבירו כמו ברבו. ובזה יעשנו רב לו בלי ספק. ובכן נתיישב הכל על נכון. ועמ"ש עוד לקמן משנה ט"ז. ויתכן ביותר לשטת יב"פ שילהי מנחות. שאמר בתחלה כל האומר אלי עלה. אני מטיל עליו קומקום של חמין ובסוף כל האומר לי לירד אני כופתו כו'. וזהו שאמר כאן אחר ועשה לך רב. סמך לו וקנה לך חבר. ירצה בזה אם פתוך יכלו לך לעשותך רב. זאת העצה היעוצה תקנה לך חבר (ע"ש דף כ"ו) כלפי הרב הוא מדבר כי הרבה ילמוד מחבירו. ואם אח"כ לא ירצה לעזוב כבודו. כיון שעלה באונס לא ירד. וסופו ברצון יחזיק בה. יש לדונו לכף זכות. שכך היא המדה כמו שלמדנו משאול:
+<br> <b>עי"ל הקושיא</b> שאמר וקנה לך חבר. ולא הזהיר לקנות תלמידים. כי אמנם החבר יספיק אחד (ולא יתכן להתחבר עם אנשים הרבה מאד תמיד להיות אנשי סודו. וכמ"ש גם בס' המדות היווני. שאין טוב לאדם להיות לו אוהבים רבים דבקים בו אע"פ שלא ירבו בעיניו אלף אוהבים. זהו לענין הראות סבר פנים יפות לכל אדם. אבל לא להתחבר עמהם בדבקות. לכן אחז התנא חבר לשון יחיד. משא"כ בתלמידים דכל כמה דנפישי טובא טפי מעלי. וכמ"ש והעמידו תלמידים הרבה. לפיכך ל"א וקנה תלמיד דהוה משמע בחד סגי. ואיידי דנקיט חבר. הוה צריך למנקט נמי תלמיד לשון יחיד. ותו דלקנות תלמידים הרבה הוא דבר שאין אדם יכול לעמוד בו. במילתא דלא שכיחא לגמרי לא קמיירי. גם נשמר התנא שלא לתת מכשול לפני עור לב. שלא יאמר אעשה סחורה עם תלמידים. ואקנה אותם כדי שלבסוף יקנו אותי. ואטול שכרי משלם מה אני בשכר. כדרך אלה התגרים (סבי דאזלי אתגרא) שמתחלה שוכרים איזה תלמידים בורים כדי שיצא להם שם. ויודיעו טבעם בעולם. נמצא לבסוף שוכרים אותן ומעלין להם בדמים כנכיס"י ברמוריו"ן (מורה הרעה. נכיס אבא לפום ברא) נמצא זה מרויח לעצמו ממון הרבה. וקונה לו שם כשם הגדולים אע"פ שלא הגיע לרואי בוקר אור כקטני שועלים. ומפסיד לאחרים שגזול את הרבים ומרבה המכשולים. על זה ידוו כל הדוים ועיני מקור נוזלים:  
+<b>והוי דן כו'. </b>עיין בית מדות בעליותו ותמצא דברים נכוחים נפש היפה משמחים ויש לדרוש סמוכין לשלפניו. לומר לך שאם מי שלא ירצה לקבל עליו להיות רב עם היותו ראוי והגון. וכן לא יחפוץ לקנות או להמכר לחבר. אל תדינהו לחובה במונע בר. אלא הפוך בזכותו. שמא מפני בני אדם שאינם הגונים נמנע. וכמ"ש יותם בפרשת הלוך הלכו העצים למשוח עליהם מלך. או שמא אדם חלוש הטבע הוא. שאינו יכול לשאת עול צבור. וכן יקשה לסבול דעת החבר. כשאינם מתדמי המזג. וכן הדבר בתלמידים. שהלומד עם תלמיד שאינו הגון. כזורק אבן למרקוליס (ואולם מ"ש רע"ב אבל אדם רשע מותר לדונו לחובה כו'. לא היה צריך להאריך בהוכחה. שהוא דבר מבואר בעצמו. אבל גדולה מזו אחז"ל אפילו מה שלא חטא כלל נתלה בו. כמ"ש תולין את הקלקלה במקלקל):  
+
+Mishnah 7
+
+<b>הרחק. </b>מ"ש תי"ט שהתנא אחז לו לשון המקרא בהרחקה. לפי שלא מנאו בלשון התפעל בכל המקרא. לא אמר כלום. כי לשון חכמים לחוד. וכבר מצינו פעמים רבות ששימשו בהתפעל מזה השורש. כאמרם מתרחק מן הכבוד וזולתו רבים מאד. ומדוע ימנעו מזה כאן. גם הכתוב הרחק וגו'. אינו דומה. מפני שהוא פועל יוצא לדרכך. משא"כ כאן שהוא חסר הנפעל. וצריך לפרשו לשון קצר. הרחק עצמך או דרכך. על כן טוב יותר לומר התרחק. לשון מבואר. אמנם לי נראה לתת טעם ללשון זה. ולא נשתמש כאן בהתפעל. לפי שהיה ושמעו שירחיק עצמו וגופו בלבד. שלא ישב עמו. ולא ידבר ויעסוק עמו בשכנו אצלו. ובזה די לו שלא ילקה עמו. אבל באמת אין זה מספיק. אלא צריך להרחיק כל עניניו ממנו ולא ישכון בבית סמוך לו. וכן כל מעשיו ירחיק. לכן אחז בפועל יוצא הכולל הכל מן הסתם: 
+
+<b>שכן רע. </b>מדבר ברע לבריות ולא לשמים. שזה נקרא שכן רע לדעתי בבחינה ששכונתו בלבד רעה. אע"פ שאינו רשע. שהוא הרע לשמים. וזה אפשר שיוכל לעשות עמו חברה בעסק מרחוק. כשלא ישכנו יחדיו: 
+
+<b>ואל תתחבר לרשע. </b>הרע לשמים בלבד. אעפ"כ לא תעשה חברה עמו באיזה עסק אפי' למרחוק. ואצ"ל בקירוב מקום. פן יספה בחטאתו. א"נ הרחקה ומניעת החברה חדא מילתא. אלא דברישא מיירי בדר עמו בשכונה. כי לא ידע ולא הכיר ברעתו מתחלה. אשמעינן דצריך לעקור דירתו ולהרחיק שכונתו ממנו. וסיפא קמ"ל למנוע החברה אפי' בריחוק מקום וכנ"ל: 
+
+<b>ואל תתיאש. </b>לא אמר תדאג. לפי שמדבר ברשע שדרכיו מצליחים. ובשכנו הקרוב אליו בהצלחה ויפה כחו. כי הוא אינו רשע כמוהו. ולכן לא יעלה על לבו שום דאגה פן יום אידו קרוב. בעוד שמש הצלחתו זורח ולא נטה לערוב. לפיכך אחז לשון יאוש. לומר אע"פ שלא מצאה הדאגה מקום בלבך. לפי השעה המשחקת לך. משום זה אל תתיאש מכל וכל. כי פתאום לפתע יבוא שברו. ומ"ש בד"ח שהדאגה מן הפורענות היא מדה מגונה. במ"כ לא דיבר נכונה. כי מדת הרשעים היא שאינם דואגים מן הפורענות המעותדת להם. כי אין חרצובות למותם. אבל הצדיקים יראים וחרדים תמיד ממדת הדין. כמ"ש אשרי אדם יפחד תמיד. ואם הדאגה על עולם עובר ורדיפת המותרות. היא מדה רעה ודאי. אבל מדת החסידים היא לדאוג מעונש על חטאים. שאין המלט מהם (כי אין צדיק בארץ וגו') וכמ"ש כי עוני אגיד אדאג מחטאתי. וכתוב ויירא יעקב. אחז"ל ירא שמא נתלכלך בחטא. וכן אף בעת שלותם. יראים ממדה"ד. כמ"ש ואני אמרתי בשלוי בל אמוט (ועמ"ש בס"ד בפי' הלל עה"פ ובימי אקרא) ואמר חכם אם דאגתך על עוה"ב. יוסיף ה' על דאגתך. אלא לפי שאינה מדת כל אדם לדאוג בעת טובה (וכמש"ה בעת טובה היה בטוב) לפיכך אמר ואל תתייאש. כי כן מעשים בכל יום. ברשעים שתחלתן שלוה סופן יסורין. לכן בהכרח תצטרך להרחיק היאוש מזה: 
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>אל תעש עצמך כו'. </b>מ"ש בו הרמב"ם ז"ל הוא רחוק בעיני. והוא אמנם מה שהזהיר עליו שמעון בן שטח חברו של יהודה בעל זה המאמר באמרו שיהא זהיר בדבריו. שאפי' השוגג בכך הוא נתפס. כ"ש המכוין ללמוד את הבע"ד לשקר. ותוך דבריו וק"ל. אבל מ"ש שאר המפרשים. הוא דבר מבואר בגמרא. כמ"ש הם ז"ל. ואני מוסיף נופך בס"ד בביאור הענין. וכך הוא. בודאי שבנתינת עצה טובה מדבר תנא זה. דהיינו באופן שמשתנה הפסק דין בתחבולה של היתר. וקס"ד הא משרי שרי. כי אני חכמה. שכנתי ערמה. וכיון דהיתירא הוא. מה לי לגבי דידיה גופיה מה לי לגבי חבריה. זכות היא לו להשיאו עצה נכונה שירוויח על ידיה. ודבר זה באות בשאר כל אדם שאינו דיין. מותר גמור ודבר הגון ונכון הוא. שיעזור אדם לאוהבו או לקרובו בעצתו בכל דבר הצריך לו. וכך נאה לת"ח ביחוד (עיין בהזהב ברב דא"ל לר"כ זיל הדר בך ורב"ח עם אושפיזיכניה שם ופי"ח בר"ב ואושפיזיכניה דראב"א). ועל זו שנו חכמים ונהנין ממנו עצה ותושיה. והכל לפי מה שהוא אדם. אם איש עני הוא. או קרוב ות"ח. וראיה מקריבתיה דר"י גם בשילהי פ' נערה. וגדולה מזו הא דאשכחן גבי משה בר עצרי ר"פ שום היתומים. דאמר אביי ליכא דלסביה עצה לר"ה בריה ואקשינן עלה ופרקינן. בריה שאני ת"ח שאני. אע"ג דבלא"ה רשע ערום הוי. שמפסיד לאחרים הפסד גמור. ומ"מ אביי גופיה הוה משתמיט מניה. ולא עביד עובדא בנפשיה. למסביה איהו עצה. והיינו מטעמא דחשדא בעלמא. כדהדר ביה ר"י מה"ט. משום דת"ח שאני. נמצא כך הוא הענין. שאם יש בדבר שום סרך מצוה. להיטיב לעני או לת"ח. אז זכות הוא ליועץ. ודבר טוב הוא עושה. וצדקה תחשב לו. והוי נמי בכלל גדול המעשה. (אע"פ שמצינו לרבא בעובדא דאיסור גיורא דאקפד ואמר מגמרי טענתא לאנשי ומפסדי לי. התם אע"ג דאהנו מעשיהם לת"ח אפסדו נמי לת"ח ומאי חזית דדמא דהאיך סומק טפי. אע"ג דר"מ בריה דאיסור הוא מ"מ הורתו שלא בקדושה הוה. אלא שיש לתמוה בזה. משום דרבא עשיר גדול הוה. כדאי' פא"מ דאמר תלת מילי בעאי משמיא כו'. שמא עדיין לא נתעשר. או שמא אין אדם רואה חובה לעצמו). אלא שאדם חשוב ודיין עירו ביחוד. צריך ליזהר גם בזה. להרחיק מן הכיעור. שלא יתן לבריות מקום ללעוז עליו. ולחשדו שמייעץ לבני אדם בשביל הנאתו ואהבתו וגורם לו שם רע לעצמו. ונעשה שנאוי לבני אדם. ויפסלוהו מן הדין. ע"כ צריך הדיין שהוא הוא אדם חשוב ודאי. שלומדין ממנו ושוקלין את מעשיו. ועיני בני אדם על דרכיו את צעדיו יספירו. לכך אמר א"ת עצמך כו' כלומר לא תשתדל אתה בעצמך בזה. עם שתחשוב זה לדבר מצוה טוב והגון מאד. כי עורכי הדיינין להיטיב לבני אדם בדרך יושר ומותר. טובים ומותרים הם ודרכי ישרים. אף כי לגמול חסד לצריך אליו. טוב וישר הדבר ותרצה לעשות כמעשיהם אתה בעצמך. כי מצוה בו יותר מבשלוחו. להיות זריז לדבר מצוה. לכן אמר אל תעש עצמך כמוהם אע"פ שכשר הדבר וטוב מצד עצמו. אינו נאה לך בבחינת עצמך. כי תחת אשר אתה סבור להשתכר במצוה בעצמך. יצא שכרך בהפסדך. שתגרום רעה לעצמך. ואדם חשוב צריך לצאת ידי הבריות יותר מכל אדם. כך נראה לי. ובזה יבוא לנכון הלשון. והענין מתוקן טוב תיאר מאד. ומה נעים אמרו א"ת עצמך. ולא הספיק לו לשון קצר אל תהא. כי לפי דברינו בלשון חכמה זה נכלל כל מה שדקדקו בגמרא בענין הלז. וכ"ף כעורכי מבוארת ג"כ מאד. לפי שלדיין ולא"ח יזהיר. אבל עורכי הדיינין אינהו גופייהו. שריא להו היכא דאיכא דררא דמצוה. אדרבה דבר ראוי ונכון הוא. אלא שיד הדיין עצמו. לא תהיה בו. מפני חשד ההמון. ונתבאר הענין יפה. שאף שלא לקרובים. זימנין דמצוה נמי איכא שלא כדברי תוי"ט במהדורא. שנעלמו ממנו. דברי תלמוד ערוך. ועמ"ש בס"ד בהגהות לח"מ (ססי"ז): 
+
+<b>יהיו כו'. </b>מ"ש בד"ח שלא אמר יהיו כצדיקים כו'. דעדיפא הול"ל. משום דסתם דין באין עדים מיירי. והמלוה בלא עדים גורם קללה לעצמי: 
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>שמעיה כו'. </b>עמ"ש המפרשים. ובודאי שהכרח לומר כן. דהא בעינן כל משימות שאתה משים עליך לא יהו אלא מקרב אחיך. ובהנזקין ל"א אלא מבני בניו של סנחריב למדו תורה ברבים. מאן נינהו שמעיה ואבטליון. איברא בס"פ בא לו. קרי להו כ"ג בני עממין (ואף הם הודי בכך) וי"ל אה"נ עשה שלא כדין. שגנה אותם מחמת שרשם הראשון (ועיין גם במ"ו פ"ה דעדיות): 
+
+<b>אהוב המלאכה. </b>לדעתי א"צ לטעם שזכר הרע"ב. ונתן מקום לקפידת תוי"ט. בחשבו כאלו נתכוון רע"ב לפסוק כת"ק דר"א. ונדחק בכך. אמנם לי יראה שאין ענין אותה משנה דפ"ה דכתובות לכאן. התם בכפיה מיירי. דכוותה באיש נמי חיובא הוי. שלא ישב בטל לגמרי. והכא במילי דחסידות איירי. אלא הכא במאי עסקינן בת"ח שאינו יושב ובטל. אלא עוסק בתורה תדיר. אעפ"כ מוזהר לאהוב גם המלאכה. א"נ משום כדי חייו. שלא יצטרך לבריות כדאמר רש"י לר"כ. ואי משום בריאות הגוף. כדרבה ור"י דעסקו בכשורי. וגם אמרו גדולה מלאכה. כדאיתא בפ' מרובה. ור"י כי אזיל לבהמ"ד שקיל גולפא אכתפיה אמר גדולה מלאכה שמכבדת בעליה כדאיתא פ"ו דנדרים. וכן הסכימו כל חכמי הטבע. שרוב חלאים הבאים על האדם. בסבת מעוט התעמלות הם. ואמר החכם האמיתי. אדם לעמל יולד. ואחז"ל אדם לעמל נברא. ואף ע"ג דאוקמוה אעמל תורה. מ"מ אינו יוצא מידי פשוטו ג"כ (וכן הדבר במ"ש בתחלת בריאתו לעבדה ולשמרה) שצריך האדם לעמל עכ"פ. כדי לעזור טבעו שיעמוד על המזג הישר (ועמ"ש בס"ד בכסא שן מדרגה ב' ובחלון צורי ובנות חכם) ונראה דמתניתין אתיא אפי' אליבא דר"נ שילהי קדושין. דאמר מניח אני כל אומניות שבעולם. ואיני מלמד בני אלא תורה. היינו אומנות למזונות ולמחיה הוא דהניח. אבל מחמת זה לא מנע המלאכה. לחזק כחות הגוף. וכן אפי' רשב"י דבגמרא ר"פ כ"מ. דס"ל יכול יהא אדם חורש בשעת חרישה כו' תורה מה תהא עליה. מודה נמי בעסק מלאכה להעמיד הבריאות. וכמו שמצינו בו בפירוש דשקל צנא אפתפיה כי אזיל לבהמ"ד. ואמר גדולה מלאכה כו'. ואין נ"ל לומר דס"ל מעמד הבריאות יושג כמו כן בעסק התורה. כמו שסובר בענין הפרנסה והמזונות שיבוא הנס מ"מ ע"י אחרים. דהא אמרינן מאן קצירי ומריעי רבנן לפי שהתורה תושיה נקראת שמתשת כח. ובאמת התשות פח שלהם בא מחמת מיעוט עמל הגוף. ואע"פ שיגעים הם בתורה. ומעמל נפשם מיגיע שכלם ישבעו. אך רוב הזמן הם שוקדים על הספר ינוחו ולא ינועו. ולהתמיד בריאות הגוף צריך התנועעות והתעמלות גופני' הלכך בא התנא להזהיר על זאת לטובתם ולהנאתם ולתועלת נפשם כמו כן. וידעי רבנן להא מילתא ועברי עלה. משו"ה אכתי קצירי ומריעי נינהו. ומקיימי בנפשייהו אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. והרוצה שיחיה ימות. לכן מ"מ יראו זרע יאריכו ימים. אף אם חלושים הם וחייהם אינן חיים עריבים ונעימים. מתמתקים הם בענני כבוד החופפים עליהם. ואמרו חש בראשו יעסוק בתורה. ועמ"ש עוד בס"ד בפרק קנין תורה. אמתני' דובתורה תהא עמל: 
+
+<b>ושנא את הרבנות. </b>לא הו"ל לומר אלא ושנא את הבטלה שהיא מקבילה אל המלאכה כמקרה השנאה אשר יקרה לה. בהפך האהבה הנאותה למלאכה. כי הבטלה הגמורה בידוע ששנואה היא. ולא הוצרך להזהיר עליה ביחוד. אלא על הרבנות. המביאה לידי ביטול מלאכה. לפי שאמרו כיון שעלה אדם לגדולה אסור לו לעסוק במלאכה לפני שלשה. ומי שעול אחרים עליו ורבים צריכים לו. לא ימצא לו הזמן והמקום שיוכל לעסוק במלאכה ביחידי. נמצא יותר ממה שמרויח בתועלת הרבנות והנאתה. הוא מפסיד בכחו הכלה ובריאותו הכלה במיעוט יגיעה גופנית עם עמל נפשי רב מאד. מלבד אחריות רוחני וסכנה נפשות כנודע. לפיכך הזהיר שתשנא הרבנות. לאותה הסבה בעצמה הגורמת האהבה למלאכה. בהיותה נעדרת אצל הרבנות. ויתחייב הפכה. והזהירך שלא תתפתה בערבות הרבנות ולא תלכד במצודתה. כי י"ל שלא יצא שכרה בהפסדה: 
+
+<b>ואל תתודע לרשות. </b>ערע"ב מ"ש א"נ כו'. כמ"ש לדואג. וכן אירע גם ליואב במנותו את ישראל. אפי' שלא היתה דעתו מסכמת. עבר ע"ד קונו בעל כרחו. (ויותר נוח היה לו לרע"ב שיביא ראיה מזה. כי ממעשה דדואג בנוב עה"כ. ראיה לסתור. שהרי שם כתוב ולא אבוא עבדי המלך לשלוח את ידם לפגוע בכהני ה'. הרי כה"ג במלך ישראל אין אונס. כי כן יסד המלך ה' צבאות. יכול לעבור על ד"ת ת"ל רק (ודוד נכשל בטעות) אבל נפש רשע דואג אותה רע. לפיכך אין ממנו ראיה כלל) אך לא ידעתי מדוע לא נפרש הך רשות. כמו הוו זהירין ברשות דפ"ב מ"ג. דאיירי במלכי גוים ודאי. וכ"מ באבות דר"ן דהכא נמי מיירי דכוותה. ונ"ל להסמיכו לענין שלפניו (הפך מדרע"ב. אלא) כך אמר אע"פ שאני מזהירך שתאהוב המלאכה ותשנא הרבנות. משום זה לא תתודע לרשות לבקש אצלם מלאכה ועבודה אפי' כפי דרך רע"ב (בפי' וא"ת לרשות) ובענין שמצינו במנחם שיצא לעבודת המלך (ואצ"ל כפ"א) כי מתוך כך פורש מן התורה. לכן אמרו במרדכי מתוך שנעשה משנה למלך. פירשו ממנו רובה של סנהדרין נמצא הוא מעות לא יוכל לתקון. לפיכך ברח לך מעבודת המלכים לעולם שהיא עבדות ודאי. שהמלך נקרא עבד להעם. נמצאת עבד עבדים. אלא בחר מלאכת בן חורין עם ת"ת שיתקיים זה וזה בידך וא"ל ב"ח אלא מי שעסק בתורה: 
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>שמא תחובו חובת גלות ותגלו. </b>יל"ד הול"ל בקצור שמא תגלו. א"נ שמא תתחייבו גלות. מאי חובת. יתיר נפיש לגמרי. וי"ל ה"פ ודאי בחייב גלות ממש לא קמיירי. דהא קי"ל הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו. עביד ליה מידי דליחי. ובתלמידיו אין לחוש לשתות מים הרעים. כדאמרינן לעולם ידור אדם במקום רבו שכל זמן ששמעי ב"ג קיים לא נשא שלמה את בת פרעה (והיינו דקאמר וישתו התלמידים הבאים אחריכם. ולא תלמידיכם) אלא הכא במאי עסקינן בחייב ואינו חייב גמור. כגון שבא לידו מכשול עון שחייבין עליו גלות. והוא לא חטא בידים אלא בגרמא שאחרים נכשלו מחמתו. כענין יהונתן ב"ג ששמע מרבו לעולם יעבוד אדם ע"ז ואל יצטרך לבריות. והבין שע"ז ממש מותרת מפני העוני. והלך ועבד. וע"ז היא עון שחייב עליה גלות כמפורש במכלתין פ"ה. נמצא שהעובד בפועל בר גלות. והגורם. נכשל בחובת גלות דגרמא. א"נ כההוא עובדא דר"כ דשמטיה לקוטיה דההוא דבעי לאחויי אכריא דחבריה. וא"ל רב קום גלי. דאע"ג דלא בר חיוב גלות דבר תורה הוא. שאין גלות על המזיד וגם בדין הרגו. אלא כעין חובת גלות רצוני. הטיל עליו. ונראה דבהכי איירי נמי ההוא עובדא דראב"ע דאיקלע לאתרא דע"ש ואמשיך בתרייהו. שהיה עליו חיוב גלות רצוני. ובחר לו לגלות אל ארץ טובה. והפסיד עי"כ ונתחרט וחזר ואמר הוי גולה למקום תורה. כלומר כשיש עליך דין גלות מרצון. תבחר לגלות למקום תורה כו'. ובכה"ג מיירי הכא בגולה לרצונו. מחמת חובה דסבה בעלמא. הלכך מוזכר ביותר להזהר עוד בדבריו שלא יכשלו בו ב"א שאינן בני ישיבתו ולא יחושו לשאול לעמוד על דעתו היטב. כתלמידים היושבים לפני רבם ולבם גס בו. ודילמא היינו נמי מקום מים הרעים. כענין מי דיוחסת שהם יפים לגוף לבריאות. ורעים לשתיה כי מרים ומלוחים הם דמקרי רעים (עמ"ש בס"ד פ"ב דביצה) א"נ משום דרעים לנפש בסבת התענוג הנמשך מהם ומפסיד את הכח הנפשי. כמו שאירע לראב"ע. משו"ה קרי להו רעים. ואתי שפיר נמי וישתו התלמידים הבאים אחריכם פירוש התלמידים ילמדו ממנו לתור להם גם הם מנוחה ארץ נחלי מים להתענג. וילכו אחריו אל הארץ ההיא. ששמעו שהלך לשם ראב"ע ואשר כיוצא בו. ותשתכח תורה מהם. כי לא תמצא בארץ החיים במי שמחיה עצמו עלה: 
+
+<b>וימותו. </b>יגועו בבלי דעת. כי לא יבקשו רחמים עליהם. כדרך שעשו חבריו של ראב"ע דהדר תלמודיה: 
+
+<b>ונמצא ש"ש מתחלל. </b>כאמור עליהם עם ה' אלה ומארצו יצאו אל ארץ אחרת. לרעות את עצמן. וישכחו את ה' ואת תורתו: 
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>הבריות. </b>גם העכו"ם בכלל. מה שאמר הכתוב הלא משנאיך ה' אשנא וגו'. אינה אלא שנאת מעשיהם. וכן הוא אומר במקום אחר יתמו חטאים. וארז"ל ולא חוטאים ואפי' את המין לא רצה ריב"ל לקלל. אך אין כל המינין שוין. ועמ"ש בס"ד שם במקומו:  
+<b>ומקרבן. </b>מה שנתקשה בתוי"ט בלשון הרע"ב שנראה מתנגד למאמרו של נתאי. לק"מ. התם איירי להשתתף עמו בעסקיו. כענין יהושפט עם אחזיה. והכא מיירי להתקרב אליו בדברי אהבה וחבה. אמנם לשון אדר"ן שנתפייס בו תוי"ט. הקשה בעיני יותר והלא מקרא מלא הוא. אין שלום אמר ה' לרשעים. ואמר הכתוב שאת פני רשע לא טוב. אולם מזה הפסוק אין כל כך תשובה. סופו מוכיח על תחלתו. אך הראשון קשה הימנו. ובמ"ש בדרוש מכתב לחזקיהו בס"ד יתיישב קצת. גם אמרו במ"א מחניפין לרשעים בעוה"ז. אף לא כל רשעים שוין. ובאדר"ן ברעים לשמים בלבד או בחוטאים בצינעא רק להשביע יצרם איירי:  
+
+Mishnah 13
+
+<b>הוא היה אומר נגיד. </b>הטעם שאמר זה בלשון ארמית אע"פ שכבר נשתמש בעברית בראשונה. נ"ל פשוט משום שהיה ירא לדבר כן בפני המון העם. בלשון העברית. כי בא"י היה אז. כי ע"כ פתח בעברית תחלה. בדברים הנאהבים ומקובלים לכל העם. משא"כ זאת האחרת שהיה מסכן עצמו לדבר בה בפרסום להשמיעם לעם כלשונם בהיותם דברים קשים כחרבות לכמה מהם. לכן הסתירם ואמרם בלשונו שהיה בבלי. כדי שיבינו הצנועים כמותו. המכירים ומבינים ארמית:  
+<b>יסיף. </b>מ"ש רע"ב וי"ג כו'. כך הוא תלמוד ערוך בבתרא דתענית. תני ר"י תקבריניה קמיה:  
+<b>ודאשתמש בכתרה של תורה. </b>גם זה תלמוד ערוך פ"ק דנדרים (דסב"א) ומ"ש וי"מ תגא ר"ת כו'. כך יש ללמוד מהלכה ערוכה רפ"ד דמגלה דגרסינן תנן התם ודאשתמש בתגא חלף תני ר"ל זה המשתמש במי ששונה הלכות כתרה של תורה. ובתלמידיו ודאי שרי. דהא כל המונע תלמידו מלשמשו מונע ממנו חסד. וה"נ גרסינן התם דר"ל אזיל באורחא כו' אתא ההוא גברא ארכביה אכתפיה. א"ל ניחא לי דאשמעיה למר. א"ה גמור מני כו'. ומש"ע המשתמש בשם המפורש. ר"ל שהוא כתרו של עולם:  
+<b>ילף. </b>עיין <i>לחם נקודים</i>:  
+
+Mishnah 14
+
+<b>אם אין אני לי. </b>יל"פ כמ"ש על אותה שאמרו בפ' החליל אם אני כאן כו'. דקאי על השכינה עמ"ש שם בס"ד: 
+
+<b>לעצמי. </b>נ"ל פירושו לבדי כלומר אע"פ שאני לי. אם אני לבדי אינני כלום. כמ"ש אם אין הקב"ה עוזרו. אינו יכול לעמוד בו. שנא' ה' לא יעזבנו בידו: 
+
+
+Mishnah 15
+
+<b>עשה כו' קבע. </b>כרע"ב פ"א שלא תחמיר כו'. עתוי"ט. רבותא טפי הול"ל. דאשכחן בר"ג גופיה דמקיל לעצמו. אע"פ שבודאי היה מחמיר לאחרים. כאותה ששנינו ספ"ב דברכות (ועיין לח"ש רפ"ג דדמאי). וכה"ג אשכחן כמה מילי דמקילי לגבי ת"ח טפי מלע"ה. עיין אבן בוחן שלנו (דסא"ב) וזימנין טובא דמחמירי לת"ח. כאותה ששנו ואם מתחשב הוא לא ירחוץ. ובכמה דוכתא אמרינן אדם חשוב שאני. ואין כאן ביאור דבר זה: 
+
+<b>והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות. </b>תא חזי שבחא דתקיפי קמאי: 
+
+
+Mishnah 16
+
+<b>עשה לך רב. </b>עמש"ל משנה ו' וכבר רמזתי שם ג"כ מה שנראה לי עוד לפרש ועשה. מלשון כפיה והכרח כמו גדול המעשה יותר מן העושה. לפי שראוי שיברח אדם מן הגדולה ומהרבנות שמקברת בעליה. וצוו חכמים ושנא את הרבנות וכיוצא בו הרבה. על כן יקשה להשיג את הרב. אם לא ע"י כפיה והכרח. אמנם אתה מצווה על כך לבקש לך רב עליך בכל אופן שתוכל. שכך יפה לך. כדי להסתלק מן הספק. שזכות היא לו. כמש"ד עה"פ ועצומים כל הרוגיה. וכן דרשו על זה ומונע בר כו'. ולכן כפה רשב"י את ר"ע ללמדו אף בשעת הסכנה. ובהגזמה שאם לא ילמדנו. יאמר לאביו שימסרנו למלכות. דטבא עבד ליה. שזכין לאדם בע"כ. שאל"כ אפשר שמתחייב בנפשו. אם יכול ללמד ואינו לומד. כמש"ל מי"ג בלחם נקודים: 
+
+<b>וא"ת לעשר אומדות. </b>עמ"ש בס"ד פ"ד דתרומות (וממוצא דבר תשכיל לשון חכמים תיטיב דעת. שאמרו כאן אומדות ל"ר. עי' ל"נ). ומ"ש דלא אסרו אלא במתכוון. מדתנן משובח משלשתן כו'. לאו דיוקא הוא. דיש לפרשו משובח מתוך שלשתן דוק ותשכח דוגמתו: 
+
+
+Mishnah 17
+
+<b>לגוף טוב כו'. </b>מצאתי להרב החסיד בשל"ה ז"ל דבר הגון בפירוש משנה זו. באות שי"ן משער האותיות אשר לו. ואביאנו הנה בקצור נמרץ ובלתי שמירת הלשון. והנה דקדק ז"ל. תיבת לגוף היא מיותרת. ולמה תפס לו התנא לשון שלילה. אלא הענין הוא את אשר נודע לכל. כי הבדל מין האנושי ומעלתו על הב"ח. הוא בסגולת הדבור הנמצא בו. שבו עלה מדרגה החשובה שבדצח"מ. שאם לא היה מדבר. הוא והם שוין. ומותר האדם מן הבהמה אין כי אם בדבור פה. אמנם ודאי שהדבור יש לו מעלה יתירה וטובה כשהוא בחכמה. שאז מועיל לנשמה. כי החכמה מצד הנשמה. והדבור הקדוש הבא מכחה. ודאי טוב ויפה לה. והיא כל עיקר תקון האדם וצורתו המיוחדת. אבל הדבור החצוני הגופני. העוסק בדברי בטלה. ודאי הוא פוגם אותה. מזיק ורע לה ולגוף ביותר. כי אז אין לו יתרון מצד זה על מדרגת הב"ח. אדרבה מגרע גרע. הלואי עמד בראשונה. ולא יפסיד גם צורתו החיונית. ע"כ הדבור הרע. זהו שאמר התנא אע"פ שכל ימי גדלתי בין החכמים. שסגולתם המיוחדת היא הדבור. המוציא לאור תעלומות חכמה. א"כ בהכרח לומר שהדבור דבר טוב ומועיל ודאי. אכן הוא לנשמה שממנה החכמה. לכן טוב לה הדבור הטהור והקדוש היוצא מפעל החכמה. שהיא תולדת הנשמה אבל מ"מ לגוף לא מצאתי. דבר טוב לו. רחוק מהפסד וקרוב לשכר. אלא השתיקה. שאין בדבור גופיי משולל החכמה. תועלת וטובה בטוחה. אם אין הדבור לטובת הנשמה. כי מצד הגוף. אין צורך לדבור. כמו שלא הוצרכו לו שאר ב"א: 
+
+<b>וכל המרבה דברים. </b>עמ"ש בס"ד. בהגהת אבות דר"ן: 
+
+
+Mishnah 18
+
+<b>העולם קיים. </b>ע"פ רע"ב ותי"ט. דחוק מאד. אבל הרב"י יישב הענין יפה. ז"ל בהתחלת טור ח"מ. וא"ת והלא בשלשה שנברא יספיק לקיימו. שמי שהוא סבה להתהוות הדבר. כ"ש שיקיימנו. וי"ל ששמעון הצדיק דיבר כפי זמנו. שהיה בהמ"ק קיים. ורשב"ג בזמן החורבן. בא לומר שאע"פ שאין בהמ"ק קיים. ואין לנו עבודה. וגם אין אנו יכולים לעסוק בתורה ובגמ"ח כראוי. מפני עול הגלות (כי בגוים אין תורה) מ"מ מתקיים העולם בשלשה אחרים שדומים להם. כי יש הפרש בין שמירת הנמצא. להתהוות העובר ברחם. שהדברים שקבלו חומם באש חזק. ישמרו חומם באש שאינו חזק. ואלמלא היו חמים. לא יקבלו החום באותו האש. וכן בענין הזה כו'. והאריך לבאר איך ג' אלו האחרונים. מעין דוגמת הראשונים. אלא שאינן חזקים כמותן. ובזה נסתלק הקושיא לגמרי בטוב טעם. אבל מ"ש תוי"ט אינו מוטעם. כי בודאי גם שלשה הראשונים דשמעון הצדיק אין להם קיום והעמדה. אלא ע"י ישובן של ב"א והתחברם יחד והסכימם לדעת אחד. ומ"ש כל העולם לא נברא אלא בשביל חנינא בני כו'. אין הכוונה שברא הקב"ה עולמו בשביל חנינא לבדו. כי במה ואיך תתקיים התורה ע"י איש אחד פרטי. זהו דבר שאין לו ציור כלל. או הישוער בשכל שלא נברא העולם מתחלה אלא בשביל חנינא בלבד הא אין לך לומר אלא בשביל חנינא והדומה לו. וכן אמרו במ"א אפי' בשביל צדיק א' העולם עומד. ור"ל להגין על העולם שלא יכלה אפי' כל דורו רשעים. כדאי צדיק אחד כחנינא וכל כיוצא בו להציל העולם שלא יחרב. ומ"ש בשבילו נברא. היא עד"ש בקש הקב"ה להפוך העולם לתוהו ובוהו. כיון שנסתכל בצדקיהו נתקררה דעתו. והיה זה נחשב כבריאת עולם מחדש. וכן הדבר בחנינא שעל ידו מתקיים דורו. ודור אחד נקרא עולם. ועבדו לעולם. וישב שם עד עולם. ואפי' את"ל שמתחלת ברייתו של עולם מאז כך עלתה במחשבה לפניו ית'. לברוא העולם בשביל צדיקי יסודי עולם שבכל דור ודור. כחנינא וחבריו שיהיו זוכין ומזכין לאחרים ויחזירום למוטב. בשבילם נברא ודאי לא זולת. אבל לא שיהיה צדיק יחידי בעולם. זהו דבר שאין לו שחר. וע"פ תירוצו של הב"י. נתקיימה ג"כ נוסחת <b>קיים</b> בידינו. שהיא העיקרית: 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כל שהיא תפארת. </b>עיין נדרים (כ"ב) פי' הרא"ש.  
+<b>והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה. </b>ע"ש (סי"ח):  
+<b>שאין אתה יודע מ"ש ש"מ. </b>עמ"ש תי"ט בשם רבו בד"ח. לענין הטורח והזריזות. קרוב לזה בארתי באגדה ששאלו לר"נ במה הארכת ימים (עיין בהקשורים) ואמרתי אע"פ שאין שכר מצוה בעוה"ז. היינו שכר דמצוה עצמה. אבל שכר חבוב והדור מצוה מן המובחר. זהו ריוח של כל מצוה ופירותיה בעוה"ז ודאי. והמתקתי הענין הרבה. ומה מתוק מאד לפ"ז לשון מתן שכרן (עיין תי"ט) כי לפי מיטב הרצון ועוצם תשוקת המקיים צווי המלך. לעשותו על צד היותר טוב ומשובח האפשרי. יתר ממה שנצטוה. ככה מהראוי למלך לכפול שכרו ולהרחיב לו מתן ומשאת כיד המלך ברוח נדיבה. עודף על השכר הקצוב למוכרח במעשהו בלבד. ועמ"ש בבית מדות בעלית האהבה. ועמש"ע בס"ד שילהי פרקין ושילהי מכילתין.  
+<b>והוי מחשב כו' כנגד שכרה. </b>עמש"ל פ"ק מ"ג. במשנת אנטיגנוס בס"ד ויגל לבך:  
+<b>ואין אתה בא לידי עבירה. </b>רמז רבי בלשון זה. למ"ש חכמי האמת. כי מן החטאים נעשים מלאכי חבלה ר"ל. ואין דבר רע יורד מן השמים. מפי עליון לא תצא הרעות. אכן האדם עצמו בורא לו משחית לחבל. הוא שאמר הכתוב והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם. ושלמה אמר עונותיו ילכדונו את הרשע ובחבלי חטאתו יתמך. בלדד אמר אם בניך חטאו לו וישלחם ביד פשעם. וזהו שאמר רחב"ד אין הערוד ממית אלא החטא ממית. לפיכך נאה לנדיב רבי שפת יתר. כשאמר לידי עבירה. לומר שלא תגרום לבוא ביד העבירה. לשלוט עליך ולהנקם ממך. וחבל אותך מעשה ידיך ח"ו:  
+<b>עין רואה. </b>מ"ש תוי"ט בשם ד"ח. שלכך אמר בלשון יחיד. כי לא אדם הוא שעיני בשר לו. באמת נדחק בחנם והנה בכתובים עיני ה' צופות. ה' עיניו משוטטות. וכן רבים. אבל דרך לה"ק לתפוס פעמים היחיד בעד המין. כמו שן רועה רגל מועדת. עין תלעג. אוזן שומעת תוכחת חיים. ודומיהם הרבה מאד ועמ"ש בס"ד פ"ג מ"ב: איברא טפי מסתברא לקושטא דמילתא. ספר הנזכר כאן במשנה אינו ספר זכרונות דגמרא דברכות. כי אותו אינו אלא ספר זכרון ליראי ה' ולחושבי שמו. והוא הספר שזכר מרע"ה והוא המוזכר ג"כ בדברי ישעיה הנביא כל הכתוב לחיים. והנמחה משם הוא ענוש נצחי. וכאשר בדברי יחזקאל ובכתב ב"י לא יכתבו. משא"כ הספר השנוי כאן הוא עשוי לרעים בלבד. להכתב בו מעשה איש ופקודתו ויצרי מעללי גבר להעניש עליהם. ותי"ט ערבב שני הספרים יחד. והם רחוקים זה מזה. וזה הפך מזה. זה לטובה וזה לרעה. ובכך תסור הקושיא. גם הקושיא שהוקשה לתו' ריש ברכות (שהבאתי לקמן רפ"ג) ממשנתנו. ונכנסו בדוחק עצום שאין לו ענין מובן כמ"ש שם בס"ד. אך באמת מה שדנו הם ק"ו מלבם למדה טובה. ק"ו פריכא הוא ע"פ מ"ש שם בס"ד. כי במדה טובה גם המחשבה מצטרפת למעשה. ברם במדה רעה אינו נחשב רק המעשה. לכך בדין שיהיו גם מעשה היחיד נכתבין בספר. ואמנם הצטרכות הספר. אע"פ שהקב"ה הוא העד והבע"ד והדיין כמ"ש ספ"ד. זהו משום שאין עד נעשה דיין. אך האדם נאמן על עצמו לחובתו. לכך מחתימין בספר כתב ידו של עצמו. הוא שאמר אליהו ביד כל אדם יחתום לדעת כל אנשי מעשהו. אך מחשבה טובה א"צ לכתיבת ידי האדם. כי נאמן בעל הגמול לשלם שכר טוב. אלא שיש חילוק בין שכר מחשבה לשכר מעשה בפועל. לפיכך זה נכתב להצטרף לחשבון גדול. וזאת אינה נכתבת. אלא מצטרפת למעשה. פירוש שכשזוכה לעשות גם מעשה טוב בפועל ממש. אז המחשבה הטובה נחשבת ג"כ למעשה. להיות נשכר עליה כמו על המעשה. ואז נכתבת ג"כ בדף המעשים הטובים. אבל אין מייחדים לה דף בפני עצמה. להביא בפנקס כל המחשבות בפ"ע. להביאן במנין הזכיות. להכריע הכ"ף נגד פנקס החובות של העבירות. שאין מחשבה מוציא מיד מעשה. רק ע"י צירוף המעשים דווקא. מוציא במספר צבאם. מעשה כנגד מעשה. ומה שחסר משלמת המחשבה. ואינה מצטרפת אלא לטובה:  
+<b>וכל מעשיך בספר נכתבים. </b>עתוי"ט שהביא משם פייטן (אשכנזי בונתנה תוקף) מה שהוא תלמוד ערוך ריש ברכות (דו"א) תרי מכתבן מלייהו בספר הזכרונות. גם הי"ל להביא עוד מקרא משולש מן הנביאים ויכתב ספר זכרון:  
+
+Mishnah 2
+
+<b>יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ. </b>(עמ"ש בס"ד בבית נתיבות ובכ"מ מהבית הקדוש) במה דברים אמורים באדם פשוט. אבל מי שעלה לגדולה. ונתמנה פרנס על הציבור אסור במלאכה. כדאמרינן בפ"י יוחסין. אי נמי משכחת לה דעביד בצינעא. והכי צריך למימר אליבא דהר"מ לקמן פ"ד. במשנת א"ת עטרה לקרדום (עמ"ש שם בס"ד) ואתי שפיר הא דמסיק וכל המעלים עם הצבור. סמכו ענין לכאן. לומר לך שאף הראשים המתמנים לפקח בצרכי צבור. לא יעסקו כי אם לשם שמים. ולא על מנת לקבל פרס מן הצבור בעד עסקם וטרחם. ואע"פ שבטלים ממלאכת עצמם מחמת עסקי הצבור. כי טרדת הצבור ומשאם וטפולם מרובה. ואי אפשר לאחוז בזה ובזה. רצוני לומר לעסוק עמה במלאכה. א"כ מלאכתן מתי נעשית ומה יאכלו אלו העוסקים לש"ש. לזה אמר שאל ידאגו בשביל פרנסתן. לפי שזכות אבותם מסייעתם כו'. וללשון ראשון נמי ניחא. דכולה בבא. בחדא מילתא מיירי. והכי קאמר וכל העוסקים עם הצבור. אע"פ שמותרין הם בקבלת פרס מן הצבור. כי אינם רשאים לעסוק במלאכה מפני כבוד הצבור. וגם כדי שלא יתבטלו מעסקיהם של צבור בשביל מלאכתן. מ"מ יזהרו שיעשו לשם שמים. ולא תהא כוונתם להתעשר. אלא להחיות נפשם בלבד. ואל יתאוו להרבות הונם ואונם ע"י כך (שאפי' המלך נצטוה בכך) ואף אם הפרס שנוטלים מן הצבור. אינו מגיע לכדי צורך פרנסתם. לא יחסרו כל טוב. לפי שזכות אבותם מסייע לעוסקים לש"ש. לכפול שכרם. כי אין צדקה גדולה מזו. שטורחים עם הצבור לש"ש. ע"כ היא עומדת לעד לעולם ולעולמי עד גם לבניהם לדור אחרון: 
+
+<b>סופה בטלה. </b>קמ"ל שלא יסמוך על הנס. לחשוב שהתורה תזמין לו פרנסתו אפילו יושב ובטל. כמש"ל מי"ז פ"ג בס"ד אלא יהא לו עסק אפילו מועט. ולא יצטרך להרבות בסחורה יותר מדאי. כי כל העוסק בתורה. נכסיו מצליחים. לכן ודאי יוכל לסמוך ולבטוח בה'. לא ימנע טוב להולכים בתמים. בחסד אל יהא לבו בטוח סמוך לא יירא מרעב ומרעה. ואף אם תדחיק השעה. אינה אלא נסיון ובחינה. ומוסר אב נאמן. לידע ולהוודע אם ישמח ביסורין יקבלם מאהבה. סוף סוף הכל לטובה. כמ"ש להטיבך באחריתך. סוף הכבוד לבוא. רק שיעשה לשם שמים. אליו יכוון לבו. ועל ה' ישליך יהבו: 
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>עשה רצונו כו'. </b>מ"ש תי"ט פעמים הקב"ה עושה רצונו ש"א באף כו'. עמ"ש בס"ד בבית אל עה"פ קרוב ה' לכל קוראיו באמת: 
+<b>אל תפרוש מה"צ.</b> שאינו רואה בנחמתן. נ"ל פשוט שהכוונה על יעודי הנביאים לעתיד. ובזה א"צ לדחקו של תי"ט. ולא כמ"ש בשם פירוש המכונה לרש"י. עמ"ש בהקדמה:  
+<b>וא"ת בעצמך. </b>והא דאמרינן שילהי פ' א"ל הממונה. כיון שיצאו רוב שנותיו ש"א ולא חטא שוב אינו חוטא. ההיא בצדיק מעיקרו. דגמירי טבא לא הוי בישא. כדאיתא פת"ה. ואמרינן נמי פא"ד. כל עמר דנקי אגב אמיה סליק. ולרבא נמי אפשר דהדר ביה. מיהו ביצאו רוב שנותיו בלא חטא בנתיים. דילמא לכ"ע שוב אינו חוטא:  
+<b>שא"א לשמוע. </b>נ"ל לפרשו על דבר שמועה וספור שנראה לכאורה כאלו הוא בלתי אפשרי רחוק וזר מלהמאמין המגיד עליו. שיהא הדבר כן באמת. ואעפי"כ אינו מן הנמנע בהחלט. כי יש דבר שיאמר ראה זה חדש. כבר היה לעולמים. אשר היה מלפנינו. זהו שאמר א"ת מיד על דבר נפלא בעיניך. דבר שא"א לשמעו הוא זה. לפי שסופו להשמע והוא על דרך וא"ת מפליג לכל דבר שיהא. עם עוצם קשיו וזרותו. אל תשלול ממנו האפשרות בהשקפה ראשונה. ותחשבהו להפלגה וגוזמא בתחלת המחשבה ולכאורה. ולא תחוש להסכמת הטבעיים ובעלי החקירה (המכזיבים כל דבר שלא ראו עיניהם בראיה ברורה). ולא עוד אלא שקצת מכחישים גם ראות עיניהם (עמ"ש בס"ד בעליית הטבע) מה שלא תכיל איפת שכלם לשער אפשרותו. עליהם אמר הכתוב. אל תתחכם יותר למה תשומם. אם לא עמדת על בטולו בדרך הבחינה ע"פ מורי התורה. כי אז אל תהי סכל ופתי. יאמין לכל דבר. זה נראה נכון. וגרסת שאפשר לשמוע היה באמת דבר שא"א לשמוע. עיין פ"א דרע"ב. ויש להטעימו עם אותה שאמרו ספ"ג דמגלה. לעולם יהא זהיר בתשובתו. שמתוך מ"ש אהרן למשה ואשליכהו באש ויצא העגל הזה. פקרו המינין. ה"ז ממש מכוון לפירושו. וקרוב גם לענין משנת אבטליון דפ"ק:  
+<b>שמא לא תפנה. </b>נראה שזה השמא קרוב לודאי. אע"פ שמצינו לפעמים שעשו כך והצליחו כרב"ז. מ"מ מילתא דלא שכיחא היא. כי מחשבה מועלת אפי' לד"ת. לכן אל תדחה השעה. ועשה בעוד שאתה מוצא:  
+
+Mishnah 5
+
+<b>ולא כל המרבה. </b>אינו נראה בעיני דרך המפרשים שהביאם תי"ט. ומ"ש שכבר נמצא מי שהרבה בסחורה ויחכם. כענין ראב"ח. לא ידעתי ראייתם מה היא. ואם אביו הניח לו אלף ספינות בים כו'. הלא אמרו ג"כ מימיו לא הלך וראה אותן. גם מאילפא ליכא למילפה. כי בודאי לא מרוב עסקו בסחורה החכים. אבל נתחכם. קודם שלמד. אח"כ פירש לעסוק בדרך ארץ. ומי יאמר שנתחכם ע"י כך. הלא ודאי הפסיד מחכמתו. יותר ממה שנשתכר (שכן כתוב כי העושק - ודרשו העסק - יהולל חכם וגו') ואע"ג דתלי נפשיה באסקריא דספינה. <small>[דרך הלצה יל"פ. מ"ט דוקא בתורן הספינה. ואיך יש להבין שהסכים לאבד עצמו לדעת. ח"ו. לכן נ"ל דה"פ. שזהו אמתלא שלו והתנצלתו על שעסק בד"א. ופירש לים בספינה. מחמת שאם לא היה עושה כן היה מת ברעב. וממילא גם התורה בטלה. ואם אין קמח. אין תורה. והיה טובע בהכרח. וע"י שעסק במו"מ. נתקיימה תורתו בידו. שיוכל להשיב שואלו דבר. לכך אמר מאן דשאיל לי ולא פשיטנא ליה. נפלנא וטבענא. כי אמנם אדרבה על ידי שפרשתי לד"א. היא שעמדה לי שלא שקעתי. אף חכמתי עמדה לי. כמו שיוכיח. ואי לא הוה פשיטנא. היה מחמת העניות. שהיה חשוב כמת וטובע ונחנק בגרונו. על העדר מזונו. ועתה שהחיה גופו ונפשו לו חיה. יוכל להשיב דבר על אפניו. זהו תלי נפשיה ללמוד זכות על נפשו. תלה בספינה:]</small> ומפשט פשיט כל בעיא ממתניתין. זו לא גרמה לו הסחורה שהרבה לעסוק בה. די שהראה שלא שכח תלמודו מחמת העסק בד"א. ולא אבד מה שהיה בידו. ר"ל משניותיו שהיו סדורים ושגורים בפיו לשעבר. מקודם שעסק במו"מ. אעפ"כ בלי ספק לא לבד שלא נתחכם יותר בעודו עסוק בדרך ארץ. אבל פשיטא שנגרע גם מחכמתו הקודמת. דלא סגי בלא"ה כאמור. והראיה כי על כן לא בחרו בו למנותו ולהושיבו בראש. והמליכו לר"י על פניו. עם שהיה לו קדימה נגד ר"י וכמו שהודו לו שהיה ראוי לכך יותר מר"י. אלמלא לא פרש לד"א. הרי על כרחנו לומר שאין ראיה מאילפא. גם לא מחכמים אחרים כיוצא בו. שהוכרחו לבקש מחייתם במו"מ. ובודאי לא הוסיפו חכמה ע"י הרבותם בסחורה (אם לא במה שנוגע בדיני ממונות. יוכל להיות ריוח ושבח לתורה ע"י העסק במו"מ. שאין חכם כבעל הנסיון) וזה דבר מחויב בעצמו. שלא היה אדם מעולם שהחכים בתורה ע"י רבוי עסק סחורה. ואם ימצאון מי שלא הפסידו ע"י כך אפשר כולי האי ואולי. לכן האמת בפירושא דמתני. שכל המרבה בסחורה. אינו מחכים את עצמו. וכל החכמים (שנמצאו ודאי רבים) שעסקו בסחורה למצוא די טרפם בלבד. אבל לא הרבו בה יותר מדאי. אמנם פירוש מלת כל בכאן. כענין שום או מאומה. כמו ל"ת כל מלאכה לא יעיר כל חמתו. וכן בלשון משנה עוד. וא"ת מפליג לכל דבר. ביאורו לשום דבר. וכן נמצא בכמה מקומות עד"ז. ואמנם זה שאמרו כאן ל"א אלא להוציא ריבוי בלבד. כי ד"א הוא מח"ד שרובם קשה ומעוטן יפה. אבל יפה תורה עם ד"א שזה וזה מתקיים בידו (והרבה עשו כרי"ש. ועלתה בידם) כרובם של תנאים ואמוראים עמודי הדת שהי"ל עסק מלאכה אמו"מ עם תורתם אומנותם הקבועה. זה ודאי יותר מחכים. מאותם שעל הפלטר ופת ב"ב סומכים. ושמים בשר זרועם. כרובם שכחו אל מושיעם זרועם. והוא לחם כזבים סוף מתעפשים תורתם משתכחת. ורוב למודם אין להי"ת בו נחת:  
+<b>ובמקום שא"א כו'. </b>עמ"ש בס"ד פרק קנין תורה:  
+
+Mishnah 6
+
+<b>גולגולת </b>יש לפרש שאחז לשון זה. ולא אמר שראה מת אדם. ואם אולי מעשה כך היה. הי"ל לומר ראש או קדקד. עוד יל"ד אחת למה ליה. ותו ע"פ המים למאי אתא. אלא האמת הוא שרצה להסתיר ענין הגלגול. בסוד ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו (ודור הולך הוא דור שבא ורמוז ג"כ בכתיב תוסף רוחם וגו'. והדר תשלח רוחך יבראון. אינהו דגופו) וכל הרשעים והרוצחים נמשכים ובאים משורש קין קינא דמסאבותא. והוא ותולדותיו נשטפו במבול. והיינו ראה גולגולת אחת (אחת ודאי מיוחדת בעצם וראשונה היתה בעולם באופן זה) שצפה ע"פ המים. הידועים שבאו לשחת. אחת היא בנין אב. ואם למקרה כולם. כל הבאים מכחו. על ששפך דם אחיו כמים. נשטף במים הזדונים: 
+
+<b>וסוף מטיפיך. </b>שופכי דמך. שמזמינן הקב"ה לפונדק אחד. כמשחז"ל. כי מ"מ גם הם יצאו משורש נחש. אפי' הורגי נפש בשגגה. וצריכין תקון או כפרה בגלות. העומדת במקום מיתה. ולכן אמרו אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט (ולא עוד אלא אפי' מקיימי מצוה בחבלה והוצאת דם בעלמא בלי שפיכת דם הנפש. במצות מילה שאין למעלה הימנה. או אפי' הריגת ב"ח ובדרך מצוה. כולם נאחזים מצד הדין כמ"ש רז"ל האי מאן דבמאדים או טבחא או מהולא. אלא המה בסטרא שמאלא דקדושה. ואשיד דמא. הוא מתוקף הדין בסטרא מסאבא) ובזה יתיישב היטב גם כל מה שהוקשה לתוי"ט ונדחק מאד ומאריך טרחא בלשון רחב הרבה מאד. וקצר מלהשתרע במצע השכל. והמסכה הארוכה צרה מהתכנס בלב שומע מבין דבר לאשורו. על אפי ועל חמתי היתה לי מלאכת העתקתו בכאן. ולא היה חביב לי דבורו. הכפול ומכופל במ"כ בטיח טפל בנוי על יסוד נופל מעיקרו. ועתה בעזה"י בקוצר דברים חזר הלשון טוב וישר יפה תוארו. נאמן וקיים במאמרו: 
+
+<b>עי"ל </b>בדרך הנגלה. ויל"ד עוד יותר על כל הנזכר. כי מאין ידע שאיש אחר הציף לזאת הגולגולת. שמא מעצמו נפל וטבע במים. בסבה מן השמים. לא ע"י בחירת אדם כלל. ודבר רחוק הוא בלתי מצוי שיציף אדם את חברו במים. וכי אי אפשר לו להרגו בכמה אופנים אחרים קרובים ומצויים. לכן בדרך הפשט אני אומר לפרשו על בעלי הדעות הנפסדות. המשולות במים הזדונים. כנז"ל בפ"א במשנת אבטליון. ומשכן המחשבות והדעת. במוח. שמקומו בגולגולת. וראה הלל והביט בגולגולת אחת שנתרוקן המוח ממנה. לפי שטבע במים הרעים המרים המאררים (גם בהל' טרפות אם המים מקיפין את המוח טרפה) שהשקוהו מלמדיו לאיש ההוא ושקע בהם שכלו. ונשארה גולגלתו ריקנית. צפה על פני המים הזדונים האלה. והביט וצפה כי היה הנטבע ההוא במורדי אור מתחנתו. ומוריו גם המה היו בעוכריו. ודאי טינא היתה בלבו. דכל עמר דנחית ליורה סליק. וכמו שאמרו בדואג ואחיתופל. ואחר שהיו רשעים מעיקרם. לפיכך מצאו פתחים ופתחון פה לטמאם ולהכשילם יותר. דגמירי טבא לא הוי בישא. ושפט צדק בשכלו ללמד דעת את העם. שלא יתרעמו על נורא עלילה על בני אדם. שנתן מכשול לבני אדם להחטיאם לפי תומם. וכפי הבנתם בדעת רבם. כמו שאירע לצדוק ובייתוס ולאלישע אחר וחבריהם. לכן הודיעם כי זה השוטה החוטא במוח גלגלתו. שאבד ושקע ביון הסכלות. עם היות עילה מצא לטעות. מכל מקום הוא עיקר הגרם בנזקין לעצמו. שכבר חטא והחטיא את הרבים. בנטייתו ותאותו הרעה. לפיכך נתנו לפניו אבן מכשול לאבדו וסוף רבותיו שגרמו לו נקה לא ינקו. שהיה להם להזהר בדבריהם. כמאמרו של אבטליון. רבו של הלל בעל זה המאמר: 
+
+<b>יטופון. </b>לענין מ"ש תוי"ט בשם הר"מ מענין הבחירה. עמ"ש בס"ד מט"ו פ"ג: 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>מרבה רמה. </b>כתי"ט ולא הבינותי מה יתאונן כו'. תמהתי מראות מ"ש כאן. הלא אשר יש לו לב לדעת כל אשר בארץ ולידע את הנולד. הוא יתבונן. כי יתחמץ לבבו וכליותיו ישתונן. בלי ספק במסתרים תבכה נפשו במר ותתאונן. על האי שופרא דבלי בעפרא בחושך ירפד יצועיו חרו"ץ עלי טיט היון. לשחת יקרא אביו אמו ואחותו לרמה. ואיך יערב אכול ושתה לאדם החי המסתכל בסופו (אם לא שכך נגזר על המת שישתכח מן הלב. שאל"כ לא היו אפי' חיי שעה נמצאים בעולם. אעפ"כ לב חכמים בבית אבל) לא יפה אמר עקביא הסתכל בג"ד וא"א בא לידי עבירה. לאן אתה הולך. אבל מ"מ האמת אתו בזה שהקושי מגיע לנפשו של מת. כי היא אמנם אינה נפרדת ממנו ושוכנת עמו בקבר. והוא שאמר הכתוב הנוגע במת בנפש. והיא מרגשת ודאי הרגשה רוחנית. לא הרגשת תנועה גשמית. ותמיהני על ביאור תוי"ט שהיה נבוך להביא ראיה על הקרא הנפש בשם מת. מהכתוב ודורש אל העתים (שילד"א בקל) והי"ל להביא מקרא יותר מפורש. הלא הוא האמור בענין פעל המיתה (וכ"ע תמות נפשי). בנפש האדם אשר ימות. וכתוב בו הנוגע. הרי שהנפש מקבלת הנגיעה המטמאה. מכלל שאליה נוגע מקרה המיתה. ובאמת אין המיתה השחתה (רק לצורת החומר להחליפה במשובחת בעתה) אלא מנוחת התנועה והשקט הכחות הנפשיות ורוחות חיוניות. שפעולתם נכרת בחיים חייתם. ונעדרת במותם. לכן יתכן לומר שאין מקרה המיתה מגיע אלא לנפש בעצם וראשונה (הפך מדעת חכמי ב"א האומרים שהנפש חיה בעצם ומתה במקרה והגוף חי במקרה ומת בעצם. אלא בלשון הזה צריך לומר הנפש חי בעצם ומת בעצם. והגוף חי במקרה ומת במקרה. אבל אין מות זה כמות זה. כי מיתת הנפש תקרא שביתה. ומיתת הגוף בטולו לשעתו למה שהיא נושא החיות. בהיות חומרו משכן וכלי לרוח החיוני. האומן הפועל בתוכו. ואליהם בלבד נוגע דבר המיתה העצמית. שהיא השבת הפעולה בלבד. ולא תורה על אבדת הנושא ובטולו חלילה. אף פעולת תנועתו לא כבתה מכל וכל אלא שאינה נרגשת עוד לחוש כמו שהיתה במקום אשר היה שם אהלה בתחלה. בעודה בחיים גופניים מוחשים. כי אז היתה תנועתה גשמית. ובמות שבה והיתה רוחנית אם לא בכרת התוריי. שהוא הוראה על אבוד הנפש והשחתתה רחמנא ליצלן. וההעדר. סבת ההויה. על כן יש בו תנועה כחניית נסתרת (עמ"ש בס"ד בפי' ש"ה ליום רביעי בסופו) ועיין עוד מ"ש בעזה"י בעליית המות. ובאגרת הבקורת (ד"כ ע"ב ): 
+
+<b>מרבה חכמה. </b>כרע"ב מי שמרבה בתלמידים התלמידים מחדדים אותו כו'. תלמוד ערוך הוא בידינו. פ"ק דנדה (יד"ב): 
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>לכך נוצרת. </b>לענין תכלית היצירה. עיין מ"ש בס"ד בסולם בית אל ומשם תבין מ"ט אמרו כאן שלכך נוצרת ללמוד תורה הרבה. להיות תבלין הרבה למנוול. שלא יקדיח תבשילו: 
+
+<b>אשרי יולדתו. </b>עיין דרוש תפלת ישרים: 
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>שידבק בה. </b>עתוי"ט מ"י בכוונת רבי דר"פ. שבכל מדה כו'. שיבחין בה שכך ראוי שיפעול ושיעשה דבר גדול דיבר בזה. והיטיב מאד את אשר דיבר. כי בודאי צריך עיון עצום וחקירה רבה בכל מדה מהמדות הטובות והרעות. המעולות והגרועות. לעמוד עליהן באמת להחליט ההסכמה. השנואה היא אם אהובה ונעימה. הטובה היא אם רעה. ובודאי לפעמים תקשה מאד ההכרעה. כי כבר תובחר המגונה שבכולן כמו האכזריות לצורך שעה. וכן בכל המדות מקצה לפיכך צריך לשמור נפשו מאונאה ושכלו מהטעאה וכמ"ש באורך בחלון צורי. ולתכלית זה בנינו לשם ה' בית מדות ועליות מדוחים. לברר מקרי המדות ומשיגיהן:  
+<b>שכן טוב. </b>כרע"ב מצוי אצלו בין ביום בין בלילה. אין הכוונה שלא תזוז ידו מתוך ידו. שכבר אמר החכם. הוקר רגלך מבית רעך. אלא ר"ל קרוב וסמוך לו. על כן הוא נמצא אליו בכל עת שיבקש ואין צריך לטרוח ולחפש אחריו לעת הצורך. משא"כ בחבר הנפרד והולך למרחוק אחר התחברו בשעה ידועה ועונה קבועה ולא יסף שוב אליו בנתים. ועיין עליית בחינת האוהבים. והבקור והחברה:  
+<b>איזו היא דרך רעה. </b>לא הבין מדבריהם הראשונים כו' ואפשר היה לומר בקשת היתרונות אינה דרך רעה. לפי שאינו מזיק לשום אדם בזה ע"כ. ר"ל שיש לטועה שיטעה כך. אמנם ע"ד האמת אין מזיק גדול מזה לעצמו ולזולתו שהרי מפני כך אמרה תורה על ב"ס ומורה שיסקל. מתוך שירדה תורה לסוף דעתו. סופו מבקש למודו ואינו מוצא. עומד ומלסטם הבריות. ולכן באמת אמר האומר בדרך רעה שיתרחק ממנה. עין רעה. שהוא הפך עין טובה. ור"ל המקנא במה שאינו שלו ועינו צרה במה שיש לזולתו שהוא בעיניו כנשלל ממנו. שלא יוכל להשיג בו מותרי תאותיו. ואע"פ שידיעת ההפכים אחת. ובידיעת הטוב. נודע שהפכו רע. מ"מ לא יחויב זה המשפט במדרגה. רצוני כי אף אם נגזור שידבק במדת העין טובה יותר משאר המדות הטובות. לא יתחייב מזה בהפכו שיתרחק ממדת עין רעה יותר משאר מדות הרעות:  
+<b>הלוה ואינו משלם. </b>עמ"ש תוי"ט בשם הרי"ל. בטעם שלא אחז התנא דרכו. ומדוע שינה בכאן שלא הודיע הפכו. של הדרך הטוב בלשון כולל. ואמר ז"ל שהבלתי רואה את הנולד. אינה דרך רעה. שמצינו אנשים אינם רואים הנולד. הולכים בדרך ישרה. או האנשים המקיימים התורה לש"ש. לא לתקות שכר כו' שזאת היא העבודה היותר שלמה ע"כ. לפי דרכו זה כבר יאמר מי שאינו רואה את הנולד. טוב יותר ממי שרואה הנולד. אלא שנבחר המאמר בזה התואר. מפני היותו נכון בכולל. ולא יתכן התהפכו אם לא בתנאי ובשולל. כך אני אומר ע"פ דרכם של המפרשים. אבל דבריהם דחוקים רחוקים מכליותי. כי מ"ש שנמצאים אנשים מקיימי התורה והולכי דרך ישרה. בלי שיראו הנולד משכר ועונש. גם זו דרך לא טובה היא. כי מי שאינו יודע לגמרי מהטוב הנמשך לשומרי תורה. ולא מהרע אשר ימצא את עובריה. אינו מבחין בין טוב לרע. אין ממש במעשיו. ולא יקראו רע וטוב בעצם. אלא בשתוף השם בלבד. ועל זה אמר הכתוב גם בלא דעת נפש לא טוב. כי אחר כוונת הלב הן הדברים. הן במעשה רצוי. או הפכו. לכן לפחות צריך העושה שידע שישמח בעשיית הטוב ובהמנע מהרע. ושיתחרט ויצטער בבטול המצות ובעברו עליהן. והרי הוא רואה הנולד בזה. אע"פ שאינו עובד לתקות שכר. או ליראת עונש. שאם לא קדמה לו ידיעת הטוב והרע. אין מעשהו אלא מעשה קוף בעלמא. וגם לא יהיה בטוח ללכת בדרך ישרה. וכ"ש לפמ"ש במשנת א"ת כעבדים המשמשים כו' שאמנם מדת צדיקים היא לצפות על שכר עוה"ב בודאי. ולא לחנם הרבו נביאים וחכמים להודיע רב טוב הצפון לצדיקים. ואשר אינם מיחלים לחסד ה' לחסות בצל כנפיו. לא בחר ה' באלה. ודרך כלל בודאי כל מי שאינו רואה את הנולד אינו בדרך טובה. לפיכך אף דברי הרע"ב תמוהים ואין להאריך בזה. ועל כן לא נתיישב בדבריהם שינוי הלשון. הפרטי הלז שבמשנתנו. התמוה בעיני הכל שיצא מכלל הפך הדרך הטובה. גם מ"ש הרע"ב בטעם ריחוק הלוה וא"מ. שאינו מוצא מי שילונו כו'. אינו נראה. דמידי הוא טעמא אלא משום דאחד הלוה מן האדם כלוה מן המקום. דמשמע משום דררא דממונא דמלוה היא. ואי איתא הא משום תקנתא דידיה היא. ולא דמלוה. ולישנא דמתני' נמי קשיא טובא. לכאורה ברשיעי עסקינן וכדדייק נמי קרא לוה רשע וגו'. והא דאורייתא היא צריכא למימר דאסור לעשוק את חבירו. וכולה מתני' ומסכתא סתמא לא איירי אלא במדות טובות. ומילי דחסידות. ותו מאי האי דקאמר הלוה מן האדם כלוה מן המקום. היכי שמעינן לה מהך קרא. וקרא גופיה לא ידענא פרושיה מ"ט הפסיק רשע באמצע. הכי הול"ל רשע לוה וגו'. או ולא ישלם רשע. ותו דלאו רישיה סיפיה מה ענין חנינה ונתינה. להלואה. ואי נמי בקב"ה משתעי הכי הול"ל וצדיק ישלם. ותו קשיא אטו כל לוה ואינו משלם. הקב"ה משלם בעדו. א"כ התנצלות טובה היא לרשעים. שהמלוה אינו מפסיד על הידיהם כלום. ולא אתמר הכי בשום דוכתא. וחזינן נמי דלאו הכי הוא. הלכך נ"ל פירושא דמתני' הכי. ודאי כל שאיני רואה הנולד אינו בדרך טוב כאמור. כי איזהו חכם הרואה את הנולד. לכן לא הוצרך לומר הפכו. דהיינו איזו היא דרך רעה מי שאינו רואה הנולד. פשיטא דא חסר מה קנה. אלא דהוה אמינא הני מילי בדברים שבין אדם למקום. או בין אדם לחבירו. ולא אפשר בחזרה ובמחילה. משא"כ בממון דנקנה בשני דרכים הללו. ס"ד לית לן בה. אע"ג דהשתא לית ליה מידי לשל מי. ולאו ברשיעי ממש איירי הכא. אלא הב"ע בעני שלוה לצורך פרנסתו. אלא שהמלוה אינו יודע שלוה על מנת לאכול ולא לשלם. וחושב שיש לו מה לשלם. ומפני שמטעה את המלוה. מעלה עליו הכתוב כאלו רשע הוא. אע"פ שי"ל להתנצל בעניו ודחקו. דהו"ל לאסוקי אדעתיה ולראות הנולד. דלא שכיח שיתעשר. והלה יתבע את שלו וגורם רעה לעצמו. אלא הי"ל להודיע למלוה שלוה על מנת לאכול ולכשתשיג ידו ישלם. שאז המלוה בטוח בערב שלו שיפרע (עד"ש לוו עלי, עיין בפרוזדור דמוסך השבת) זהו שאמר התנא אפילו הלוה ואינו משלם. שיש לו התנצלות גדול מפני הדוחק. וגם שישנו בחזרה. ומתחלה ברצון נתן לו. אעפ"כ גם הוא בכלל שאינו רואה הנולד. ולא עוד אלא שנחשב כרשע. דהכי דייק קרא לוה רשע. ר"ל שלוה מתחלה על דעת שלא לפרוע. הרי מתחלת הלואה נעשה רשע. מחמת שיודע שאין בידו מאומה ולא ישלם. ומשו"ה לא כתיב רשע לוה וגו'. או לוה ולא ישלם רשע. דהו"א שי"ל ואינו רוצה לשלם. השתא דהפסיק הענין. ה"פ. לוה רשע. מחמת הלואתו רשע הוא. שהי"ל לראות הנולד. אע"פ שאינו רשע מחמת ולא ישלם. דמאי אית ליה למיעבד אנוס הוא. מ"מ נקרא רשע מטעמא דאמרן. שאם היה מודיע למלוה האמת. היה חונן אותו בהלואה שריא במתנה על דעת שישלם כשתמצא ידו. וסבר וקבל. שאם לא תשיג ידו. מ"מ חובו בטוח. כי מלוה ה' חונן דל וגו'. ובלוה כזה הדברים אמורים. שהלוה מן האדם כלוה מן המקום ודאי. ומדת חסידות שנו כאן בלי ספק. ובכן פירוש משנה זו עולה יפה מאד בס"ד:  
+
+Mishnah 10
+
+<b>יהי כבוד חברך כו'. </b>עמ"ש תוי"ט בשם מד"ש. אמנם בתלמיד יצדק היטב יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך. כי דיו לעבד להיות כרבו. ע"כ. ופשיטא שזה דבר בטל. ואם הוא אינו מקפיד על כבודו. ודאי אינו רשאי לומר על כבוד תלמידו. אבל בראוי ובנאה ומשובח התנא מדבר. אטו בשופטני עסקינן. דלא חס על כבוד עצמו. טוב ממנו הנפל. והמקום חס על כבוד הבריות. וכמו שאכתוב בדבור הסמוך בס"ד. ועמי"ב: 
+
+<b>חביב עליך כשלך. </b>הרי זה בא ללמד. ונמצא למד. שגם זה הוא דבר ראוי. שיהא אדם מקפיד על כבודו ודאי. לפי שהוא נברא בצלם אלהים. על כן ניתנה בו הרגשה עצומה בבזיון הנעשה לו. אף שענוה מדה טובה היא ומן המעלות הגדולות. כדי לכבוש היצר ולזכור סופו. לזה נבחרה מדת הענוה. שלא ינקם מן המבזים אותו. אבל פשיטא יש לאדם להרגיש ולהבחין בבזיונו (וכבר אמרו. צערא דגופא ניחא ליה לאינש מבזיוניה) ביחוד אם הוא ת"ח (כל הכבוד הוא נחלתו. כמ"ש כבוד חכמים ינחלו. וכתוב סלסלה ותרוממך) וכמ"ש דנקיט ליה בלביה. והותר לו לענוש ולנדות לכבודו ודהמע"ה התאונן והתלונן עד מה כבודי לכלימה. וכזה נמצא הרבה במקרא ובגמרא. שחסו מאד על כבודם כי הבלתי מרגיש הוא כמת. כדברי הר"מ בהל' דעות ועיין בנוה חכם שלנו. ובחלונות אטומות. ועליית הכבוד. והענוה בעז"ה) ואף שלדברי החסיד בח"ה הגדולה שבמעלות היא מדת הנשתוין עיין עליית הכניעה ואכמ"ל. ודבר ברור הוא שדרך המוצע הוא היותר טוב בכל הענינים. ולכן ודאי האדם השוה והשלם בדעותיו (שממנו דיבר התנא) ראוי לו להיות כבוד עצמו חביב עליו מאד (ולא לרדוף אחר הכבוד. שהיא מדה מאוסה ומגונה. אלא לשמור כבודו מכלימה. וכדרך שאמרו ג"כ בממון צדיקים. ממונם חביב עליהם. לשמרו מהפסד) ור"י קרי למאניה מכבדותי. ואמרו ז"ל אל ישנה אדם מהרבנות שלו. וכן מוכיח מ"ש ואל תחמוד כבוד יותר מלמודך עם שיהא נבזה בעיניו היינו שמראה עצמו כמקצר בעבודה ובעשיית הטוב ויבחין ויסתכל תמיד בפחיתיות שבו. שלא תזוח דעתו עליו. וזהו כבודו העצמי בלי ספק. שעל ידי כך יזכה לכל האושר והכבוד. ויקנה לו כתר שם טוב. והשפלתו היא הגבהתו: 
+
+<b>שנשיכתן. </b>עתוי"ט מ"ש נ"ל שאלו הלשונות הם כנוים לחרמות כו'. חלם חלום אמת. ולא פתר כראוי במ"כ. כי אמנם במראה ולא בחידות מצאנו ראינו שנשתמשו חז"ל בלשונות הללו במקום נדוים ושמתות. כמ"ש ר"ש מאן דעקץ ליעקציה עקרבא. ר"פ פסולי המוקדשין (דלא"ב ופירש"י עקרבא שמתא. ואמרינן נמי חויא דרבנן טרקיה. דל"ל אסותא (שבת דק"י ע"א ע"ז דכז"ב) גם אמרו כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת"ח: 
+
+<b>לחישת שרף. </b>כרע"ב פ"א השרף הזה אינו מקבל לחש כד' (וכ"כ נחשים צפעונים אשר א"ל לחש) כך ת"ח אם תקניטנו כו' אינו מקבל פיוס.  <small>אם אמנם מצינו מדה זו לקצת חכמי התלמוד כענין ר"י עם ר"ל. בפ' הפועלים. ור"ח עם רב שילהי יומא. ור"ש עם עולא משגש אורחתיה דאמיה פ"ק דב"ב. ור"א עם ר"ע תלמידו רפא"ד. ועם ר' ב"ד פ"ק דחגיגה וזולתם והנפלא מכל זה מ"ש בהוריות על רבי אע"ג דענותנא הוה. לא רצה מתחלה למחול אפי' לרבותיו ר"מ ור"כ שלא חטאו לו אלא לאביו ולא אהנו מעשיהם. וכבר נפטרו לג"ע. עכ"ז זכר להם חטאם. וקרא עליהם האויב תמו חרבות לנצח. והוא דבר מתמיה מאד. אם אמנם אותן המענישין. ודאי מזלם גרם ג"כ. כמ"ש על רבה דהוה במאדים. דעניש וקטיל. גם מצינו מהם מי שאינו מעביר על מידותיו. ומי שמעביר עמ"ד כר"ע כמ"ש בגמ' דס"פ סדר תעניות.</small> ע"כ. הא דלא כדשנינן רפ"ב דיומא דמפייסו ליה ומפייס אלא כך פרשהו. שאין לו הצלה ומנוס. למי שפגעה בו מכת פרושים. כדאיתא כל מקום שנתנו בו חכמים עיניהם. מיתה או עוני. ואמרו עוד כל המבזה תלמיד חכם. אין תרופה למכתו. כי אש דת יוקדת היא. וקודשא בריך הוא תבע ביקריה:
+
+<b>[וכל דבריהם כו'. </b>עתי"ט שכתב בשם רש"י. כגון יחוד דפנויה כו' ותנן תנוקת בת יום א' מטמאה בנדה כו'. איני יודע אם זה כולו לשון רש"י המדומה. או הוסיף תי"ט מדעתו. כי אמנם לא גזרו יחוד אלא עם הראויה לביאה. כמבואר בא"ע סכ"ב:]
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>עין הרע. </b>מ"ש רע"ב וי"מ שמכניס עין הרע בממון ש"ח או בבניו כו'. ודאי יש עין מזקת וכן א"ח עה"פ והסיר ה' ממך כל חולי זו העין. ואמר יעקב אבינו ע"ה לבניו למה תתראו וכן הרבה. אכן לפ"ז לא הוי דומיא דאיכא דמוציאין את האדם עצמו ולא לאחרים: 
+
+<b>ושנאת הבריות. </b>רע"ב מביא ג"פ. ואינן אלא אחד. שמי שמואס חברת הבריות מחמת קנאה. והיא שנאת חנם עצמה. אבל מי שמואס חברתם מפני רוע מעשיהם. משובח הוא. והוא מ"ש אח"ז וישיבת בתי כנסיות של ע"ה (ולכן צריך הת"ח להודות לה' שלא שם חלקו מיושבי קרנות) ומי ששונא הבריות. ודאי גם הוא שנוי מן הבריות. כי כמים הפנים לפנים וגו'. אכן מי שמביא עליו שנאת הבריות. מאהבת בוראו. שצוה להוכיחם ולהדריכם אל היושר והאמת ומשפט שלום שעל הרוב הוא נשנא. כמ"ש האי צ"מ דלא מרחמו ליה בני מתאיה כו'. וכן אם יעשה משפט ולא יגור מפני איש. גורם לו איבה. כמ"ש החושך עצמו מן הדין כו'. (ודוד המע"ה בכ"מ מ"ס תהלים צווח על אויביו וצריו מה רבו ורבים לוחמים לי מרום. וכן רובן של הנביאים היו רדופים ועלובים מבני דורם. ביחוד הגדולים אליהו. ישעיה. יחזקאל. וירמיהו ביותר כמ"ש עצמו איש ריב ואיש מדון לכל הארץ וגו' כלה מקללוני) זה ודאי אינו בכלל הזה. אדרבה דברים הללו מביאין אותו לחיי עולם. כי שנאה זו אינה מחויבת אלא מב"א בצורה (לא בעלי נפש) משלמי רעה תתת טובה ושנאה תחת אהבה. כי המוכיח לעם ועושה משפט צדק. הוא האוהב הנאמן. שראוי להוסיף על אהבתו: 
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>יהי ממון חברך חביב. </b>מה שציין תי"ט על מ"י. לומר שאע"פ שאינו חס על ממונו. מ"מ צריך להיות ממון חבירו חביב עליו. ושם הביאו ללמד וכאן נמצא למד על עצמו. ובאמת לא היה צריך שם וכאן. כי פשוט הוא מאד. ודבר תימה הוא שהוצרך שם ללמוד מכאן. וכי איזה דבר חמור. כבוד גופו או ממונו. פשיטא דגופיה עדיף מממוניה. אע"ג דגבי צדיקים אשכחן זימנין דממונם חביב עליהם מגופם. מ"מ לגבי חבריה ליכא למימר הכי דרוב ב"א מוחלין יותר על ממונם. מעל כבודם. ואיך שיהא מאי עדיפותיה דממון מכבוד. כיון דאיכא דקפדי אהאי טפי ואיכא דהאי חשיב להו. ומאי אולמיה דהאי מהאי. דליגמר ממון טפי אכבוד. ומסברא תרווייהו שוו בהא. ותנינהו נמי. בשלו הוא רשאי. ואינו רשאי בשל עניים לדר"מ פ"ז דפאה. ובשילהי החובל. בעצמו אע"פ שאינו רשאי פטור. באחרים חייבין. ועמ"ש בס"ד מ"י ובסמוך: 
+
+<b>כשלך. </b>לאו דוקא. עתי"ט מ"ה פ"ג דב"ק. שהוכיחו תו'. שיותר צריך ליזהר שלא יזיק. משלא יוזק. ובנזקי ממון איירי התם: 
+
+<b>והתקן עצמך ללמוד תורה כו'. </b>שלא תאמר הואיל ואבא חכם ואבי אבא כו' לשונו זה מדויק. דדוקא כי האי גוונא דאכתי לא מוחזק באבהתא. אז אינו מובטח עדיין שלא תפסוק תורה מזרעו. דבעינן שלשה דורות. אתה וזרעך וזרע זרעך. אבל מכאן ואילך ודאי תו לא צריך. ובזה לא הרגיש תי"ט. והוא דבר ברור. ונתיישב לי עוד בו דבר קשה. שכך אמרו גם בבתרא דנדרים. מפני מה אין מצוין בת"ח בניהם ת"ח. שלא יאמרו תורה ירושה להם. שנראה כסותר לאותה שאר"י בפ' הפועלים. תו לא צריכנא תורה מחזרת על אכסניא שלה. והוא סתירה גמורה לכאורה. והשתא לק"מ. כמ"ש בס"ד שם בפי' אגדות: 
+
+
+Mishnah 13
+
+<b>הוי זהיר כו'. </b>מ"ש במד"ש ג"א א"ל עיקר. והפירוש א"ל טעם. אטו צריכה למימר דק"ש דאורייתא. חמורה מתפלה דרבנן. 
+
+<b>אלא רחמים ותחנונים לפני המקום. </b>עמ"ש בס"ד בדרוש תפלת ישרים בחלק הדרושים אשר לי. הנקראים הקשורים ליעקב: 
+
+<b>וא"ת רשע בפ"ע. </b>ע"פ רע"ב בשם הר"מ. כלומר לא תחזיק עצמך רשע. צ"ע. דהא אמרינן בהמפלת. שמשביעין את האדם קודם שיוצא לאויר העולם. ואומרים לו אפי' כל העולם אומרים לך צדיק אתה. היה בעיניך כרשע. אלא שיש להשיב לכך אמרו כרשע. בכ"ף הדמיון. שאין הוראתה שוה בכל כנודע. ר"ל שיהא בעיניו כרשע לענין שלא תזוח דעתו עליו. אפי' אם באמת יהיו בו מדות טובות כצדיק. אל יאמין בעצמו עד יום מותו. ויחשוב ג"כ שלא השלים חובתו. גם כי האדם יראה לעינים. על כן לא ישים לב למה שמשבחים אותו ב"א. ואל יבטח בדבריהם להתרשל במעשה הטוב מחמת זה. אמנם כאן התנא מדבר. במי שיצרו עליו מתגבר. ומתחכם ומתחבל עליו להקשות לבו מיראה. ולסתום בפניו דרכי התשובה. באמור אליו. הלא עצמו חטאותיך. רבו פשעיך. ולא יועיל לך נתר התשובה. גם כי תרבה בורית להמלט בבור כפיך. לא תוכל נקיון. נכתם עוניך. אין לך תקנה אבדה תקותך. אין ישועתה לו באלקים סלה. לכן עשה זאת איפוא. ותהנה מעולמך להשביע יצרך מעבירה (כמ"ש באלישע אחר) למען ספות הרוה. ולא תירת תרתי גיהנם. ויכלו ימיך באפס תקוה. כזה וכזה יעץ אחי תופ"ל. המאבד עצמו לדעת לכרות שוחה כי יפול הנופל. אל מקום צלמות ואופל. וילכד ברשת האבדון אם ישמע אליו. לפיכך הזהירו שיעמוד על דם נפשו להשיב מני שחת. מלפול בפחת. וקמ"ל כדר' אלעאי. שאם רואה אדם יצרו מתגבר עליו. ילך למקום שאין מכירין אותו והיינו נמי בפני עצמך דתנן הכא. ר"ל שלא תשאר בפני עצמך במקומך. כאלו הוא נמנע ובלתי אפשרי לשוב לדרך הטוב. אף המושרש בחטא. לא יגזור על עצמו הכליון המוחלט. לומר בלבו היהפוך כושי עורו. אלא ינוע ממקומו למקום אחר שאין מכירין בו ואין יודעין מה טיבו. אולי יתבייש מהם. כי אינו דומה המבייש עצמו. למתבייש מאחרים. ושלא במקומו שאין לו מכירים. בודאי לא ישאו לו פנים. ולא יחוסו על כבודו. ויחוסו. אם יעשה שם ג"כ מה שלבו חפץ. משא"כ במקום שיש לו אוהבים שמחפים עליו. כך נראה לי בפירוש דברי ר' אלעאי הנ"ל. גם יזכור שלפעמים החטא הקודם. טובה הוא לאדם כמ"ש החסיד בח"ה. על כן אל יתייאש מן הרחמים. שאפי' שלשה מלכים וד' הדיוטות אם היו באין לשוב. היו מקבלים אותם. וכמ"ש כל האומר מנשה א"ל חלק לעוה"ב. מרפה ידיהם של ב"ת. וי"ל עוד לקושיא הנ"ל בד"א וקצרה. וזה שיש שני מיני יצר רע. כי לפעמים הוא מכשיל אותו באמור אליו הלא צדיק אתה. וצריך אתה לפרסם מעשיך הטובים. וכדומה לזה. וכמ"ש בח"ה. לזה אמר היה בעיניך כרשע. ולפעמים בא לפתותו להכשילו בהפכו. בהחליטו אותו לרשע גמור. שאין לו תקנה ומיעצו לפי דרכו כל כך נטרד ההוא גברא. ליזל לתהני בההוא עלמא. ולא לירת תרתי גיהנם. לזה הזהירו א"ת רשע בפני עצמך דייקא כי אין אדם משים עצמו רשע. ויתחכם לעמוד כנגדו. בלמוד זכות על עצמו. ובזכור חסדי בוראו. באופן שלא ינעול דלת התשובה בפניו. וזה טוב וישר. ע"פ הדברים האלה מתיישב ג"כ מ"ש בהרואה (דסא"ב) לידע אינש בנפשיה אי צדיק גמור הוא. שנראה לכאורה כסותר למשנתנו בקצה האחד. ולאגדה דר"ש הנ"ל בקצה האחר. ומעתה צדקו יחדו יהיו תמים: 
+
+
+Mishnah 14
+
+<b>הוי שקוד ללמוד תורה. ודע מה שתשיב. </b>נ"ל הכי פירושו. מה שאני אומר לך שתשקוד על התורה. לא לבד בשביל אהבת תלמודה. ושמירתה. לידע איך לקיימה ולעשותה. שזהו תכלית תלמוד תורה. שמביא לידי מעשה. אלא גם תשים לבך. בלמודה לדעת מה שתשיב. בכל מקום שפקרו המינין. כגון נעשה אדם. והדומה לו ממקראות שנכתבו בתורה. הרוצה לטעות יטעה בהם. לפיכך הזהירך שתעמוד על המשמר. בלמדך התורה. כשתפגוש מאמר שמצאו המינין והפוקרים פתחון פה. להכשיל רבים בתורה. תדע מה להשיב להם. כענין שאמר המלך החסיד. ואענה חורפי דבר. ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש. וכתיב ענה כסיל כאולתו פן יהיה חכם בעיניו. דמוקמינן ליה בד"ת. כדאי' בפב"מ. אע"ג דהתם במינין איירי. אבל לא ללמוד דעות האומות בקביעות שהוא אסור לכל אדם. ואמר החכם אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת. ולמה תשגה בני בזרה. שיש לחוש למינות דמשכא. שכך כתוב ואל תקרב אל פתח ביתה. לכך זה הפירוש שאמרנו במשנתנו. מוכרח וישר מאד. וקרוב לפיר"י. לא כדברי המפרשים שמעדו רגלי הבנתם מלעמוד על פירושה האמיתי. ועפ"ז נתקיימה בידינו גירסת ודע כו'. ר"ל גם צריך שתדע מה להשיב כו'. (ובאמת דתי"ט תמוהים וזרים במ"ש דל"ג ודע. וליתא לגמרי. אדרבה מלשון כ"ה הכי משמע דגרסי לה ודאי. כי מה להם עם אפיקורוס בכאן. אם רבי לא שנאו. אלא ענין הסמיכות הוא שבאו ליישב אבל הניחו לנו מקום לבארו היטב). אע"פ שאין זה עיקר המכוון בתכלית הלמוד מ"מ גם הוא צריך ללמודה. להשמר מהטעאה וממכשול. והוא פירוש ברור ביותר. אע"פ שכבר כתבתי בר"פ חלק. על מ"ש והקורא בספרים החצונים. לחתור דרך התר במקצת. ר"ל לעיין בהם דרך עראי. משום כדי לידע מה להשיב. כמו שרשמתי שם והראיתי מקום לכאן. שם נטיתי אחר דברי הר"מ בכאן. ובאמת לא שמיע לי כלומר לא ס"ל כפירושו במשנתנו. דלא דריש סמוכים. וכי מה ענין שמטת כזבים דעות האומות. אצל הר סיני שממנו נתנה תורה וירדה שנאה לאומות מה לנו ולדעותיהם הזרות. אשר השם אלוה חכמה ולא חלק להם בבינה. מה לכהן (ממלאכת כהנים וגוי קדוש) בבית הקברות. לדרוש בעד דעות אלהים חיים. אל המתים. ומי יתיר לנו מה שאסרו חז"ל בפירוש שלא ללמוד דבר מן המינין. ואמרו הלומד מן המגוש חייב מיתה. ואם הרב ר"מ חשב זכות לעצמו לעסוק בחכמותיהם ודעותיהם. שסמך על המקרא שמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי. כדמסיק תלמודא אליבא דר"ס דגמר מפומיה דאחר. רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק אין אדם רואה חובה לעצמו. כי באמת אין משם ראיה. התם בלומד תורת מרע"ה על אמתתה משתעי קרא ולא בשופטני ובדברי מינות עסקינן. לפיכך אינה לעזר ולא להועיל. ואף גם זאת אינה משנת חסידים. ולאו דהלכתא היא. והראיה דהא ר"א נתפס למינות. על שלמד דבר אחד של ד"ת מפי מין ישראל והנאהו. כדאיתא פ"ק דע"ז. עאכ"ו שלא לקבוע למוד אצלם ובספרי מינות שלהם. כמו שעשה הר"מ. שנתחבר להם ועסק עמהם בפלסיפיא ובהגיון בשקידה רבה (כמו שהעיד על עצמו שלמד עם המין הישמעאלי. אבובכר בן אלצאיג כמ"ש בסמ"נ שרי ליה מריה. איהו דעבד לגרמיה הוא דעבד) עם שי"ל עליו זכות שצורך שעה היה. כי מלאה הארץ מינות הפלוסופיא בימיו והאפיקורסים שבדורו הציקוהו ויאלצוהו לעסוק בחכמה יונית למען יוכל לעמוד נגדם כמ"ש בס"ד בש"י ססמ"א וראה מה עלתה לו. כי צלל במים אדירים והעלה חרס בידו. בספר מורה נבוכים אשר הלך חשכים. לא הרחיב צעדו. קרסוליו מעדו בחלקות אמונת דעות נכריות אשר נטה בהם אחר מלמדו. כי הסכנה רבה מאד. וכי קלה היא ששנו חכמים והלומד בספרים החצונים עם אותן שא"ל חלק לעוה"ב. ואע"פ שכוונת הר"מ לשמים היתה בלי ספק. ובודאי ראוי ללמד עליו זכות. ברם זכור הוא לטוב האיש אשר האיר עיני ישראל בחבורו הגדול היד החזקה. גם מצינו בשמואל ירחינאה דאזיל לבי אבידן. ומר בר יוסף אמר מנייהו אנא ולא מסתפינא מנייהו. ואפ"ה זימנא חדא בעו לספוניה. (ושל בית ר"ג התירו להם ללמוד חכמת יונית משום דקרובים למלכות היו. וכבר זכרתי ג"כ בעלית הטבע מה שנ"ל כי סמ"נ אינו מעשה ידי אומן המחבר הגדול הר"מ ז"ל אלא מאחד שרצה ליחנק תלה באילן גדול) והאמת חכמים גדולים שמלאו כרסם בלחם וביין התורה ובשר הגמרא. הותר להם לעיין בכל החכמות החצונות שתכשיטין הן להם והסנהדרין היו צריכין לידע אפי' הכישוף. מיהו דוקא באקראי (בשעה שאינה לא יום ולא לילה. א"נ בבית הכסא וכמנהגנו בהם ע"פ אמ"ה ז"ל עש"י ס"י) ודרך עראי. אבל לשאר כל אדם אינו אלא גנאי וכ"ש שלא לקבוע למוד אצלם במדרשיהם כמ"ש בס"ד בש"י שם. וכתוב מלא הוא א"ת אל פתח ביתה. וכבר נראה לפעמים מי שהרגיל עצמו אצלם והשכים לפתחם. לווכח עמהם לקפחם ולנצחם. סוף נלכד ברשתם קלט ריח רע ויצא מפוחם וכן כתוב הולך את חכמים יחכם וגו'. ואצ"ל שלא לטפל עם אפיקורסי ישראל אפי' ע"מ להשיב להם על מינותם. כדגרסי' בפ' אלו ד"מ דל"ח. תנן התם ודע מה שתשיב לאפיקורוס. א"ר יוחנן ל"ש אלא אפיקורוס עכו"ם. אבל אפיקורוס ישראל. כ"ש דפקר טפי. וצריך ליזהר בזה. ועליו נאמר באזני כסיל א"ת פן יבוז לשכל מליך וכתוב אל תען כסיל כאולתו. פן תשוה לו גם אתה. ולאלה יפה לדחותם באמ"ת הבנין. ובקנ"ה המדה שמדדו בה בשאלם שלא כענין. וכמו שנהג ריב"ז בתשובותיו לצדוקים בכ"מ. ועמש"ל בס"ד בסמוך: 
+
+<b>ודע </b>מ"ש בשם הרמ"ל דעהו אתה ולא תהא תשובת מקובל או מלומד מאחר נראה בעיני דברי הבאי כי מה לאפיקורוס בכך. אם התשובה נכונה. תבוא מהיכן שתבוא. צריך לקבל האמת ממי שאמרו. ומניין ידע האפיקורוס אם היא מקובלת או מלומדת. אבל מצינו ההפך בב"ר. כששאלו המינין לר"ש וא"ל תלמידיו רבינו לזה דחיתו בקנה כו'. הרי שלא נמנעו חז"ל להשיב לאפיקורוס בכל אופן אע"פ שאין התשובה אמיתית בעצמה. אולי נתכוון רמא"ל למה שאמרו התלמידים. לנו מה אתה משיב. שהוצרך להשיבם תשובה ברורה. אבל אין זו תשובה לאפיקורוס. ואיך יוקח משם ראיה. למה שאמר. שצ"ל בידיעה שלימה מה שישיב והרי מבואר בהפך. וכן נראה בכמה מקומות שנתכוונו חז"ל בתשובתם למינים לדחותם בדברים בעלמא. כמ"ש בפ' החליל בהנהו תרי מיני דחד שמיה ששון כו' יע"ש (ועשי"ע סמ"א) וכך נהג ריב"ז (ע"פ י"נ) ותלמידו ריב"ח (באגדתא דסבי דבי אתונא ובכמה דוכתי) וזולתם בויכוחם עם המינין. ותחשב להם לחכמה ויש להם מקרא. ענה כסיל כאולתו: 
+
+
+Mishnah 15
+
+<b>היום קצר. </b>ואלו חיה אדם אלף שנים. הלא הם כיום אתמול כי יעבור בבוא חליפתו אין להשיג תמורתו. לפיכך לא תאבדנו. כי הזמן יקר המציאות. שאי אפשר לקנותו בדמים. והמלאכה מרובה. ואין לעשותה אלא ביום. היום לעשותם: 
+
+<b>והפועלים. </b>האיברים הכליים הצריכים למלאכה. להשלימה ולהוציאה לפועל. לפיכך תפס כאן לשון רבים: 
+
+<b>עצלים. </b>בטבע לחולשתם. כי כבד עליהם הדבר לעמוד במלאכה ותושיה יקרא שמה. אף כי מרובה היא. נגד זה אמר והשכר הרבה. לפום צערא אגרא. וזהו כל האדם. לעמל יולד. נפש עמל עמלה לו. ולחם עצלות לא תאכל. אם אין טורח. שכר מנין. ואולי תחשוב שתטול שכרך מיד. כי אמנם ובעל הבית דוחק לאמר כלה מעשי דבר יום ביומו. ואינני מניח לך ריוח לאכול פרי מעשיך כאן. כדי שלא תפסיד הרבה בבטול המלאכה. אם יהא לי פנאי להתעסק בהוצאת השכר. ויכלה קרן יגיעך. לפיכך דוחק אותך. אגרא דכול"ה דוחקא. ובזה תראה טוב בעולמך מחר לקבל שכרך. באופן ישאר קיים. ולא תשלוט בו יד ההפסד והכליון. ובאמרו ובעל הבית. רוצה לומר בעל ואדון גופך בית חומר. כלומר אם הוא דוחק את הבית לא תתרעם עליו בשלו הוא רשאי. כחומר ביד היוצר: 
+
+<b>ד"א והפועלים עצלים. </b>מחמת שרואין מלאכה מרובה וארוכה מאד. באופן שאי אפשר להגיע לתכליתה. לכן מתרשלים ממנה לגמרי. והם אינם יודעים כי אמנם השכר הרבה להגדיל תורה ולהאדירה. לכן רחבה ונסבה למעלה. ולא לקפח שכר הממעיט. או מי שאינו גומרה כדמפרש תנא. בבבא דבסמוך ובעה"ב דוחק הוא בעל בית החכמה (בחכמה יבנה בית נאמן עמ"ש בס"ד במעמד ליום חמישי על הפיסקא דאשר בנה אשר ארס) שבעלה ודאי דוחק לעסוק בבנינו: 
+
+
+Mishnah 16
+
+<b>ונאמן הוא בעל מלאכתך </b>אם אינו נותן שכרך מהר. אל תצטער ולא תהרהר. כי הלא לטובתך הוא. בודאי נאמן הוא לשלם לאיש כמעשהו. ומכאן תדע שהוא האל הנאמן. בראותך שאין הבטחה לצדיקים בעוה"ז. ותראה שמשלם לשונאיו. אל פניהם מיד מיעוט מע"ט. תדע לך כי כך היא המדה. לפי שלא עשו אלא ע"מ לקבל שכר עובר. משא"כ הצדיקים שבנו בנינים קיימים נצחיים. מהראוי שיקחו חלקם שכר נצחי בלתי פוסק ולא תמצא בארץ החיים. לא ידע אנוש ערכה. עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו. הוא שסיים <b>ודע שמתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא</b>. לדיוקא אתיא. הא לרשעים אינו לע"ל. אלא כאן מוכן ומזומן. ואי אפשר לחשוד בעל הבירה. שיקפח שכר הבנין. וישלם שכר על הסתירה. הא אין לך לומר אלא שמתן שכרן של צדיקים לע"ל שמורה. כי בלי ספק היא להנאתם ולטובתם הגמורה. כאמור לפי שאין כאן שום שכר קיים שידמה לו. וכל חפצי עוה"ז לא ישוו בה לא ישקל כסף מחירה:  
+<b>שמתן שכרן. </b>ער"פ. עי"ל שנקרא מתן שכר של צדיקים. מפני שצדיקים אע"פ שי"ל לתלות במע"ט אינן מבקשים אלא מתנת חנם כמ"ש רש"י ר"פ ואתחנן. לפיכך אצל צדיקים הוא מתן שכר וק"ל:  
+<b>ומ"ש </b>מד"ש הוא מתנגד לאמת: 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הסתכל בשלשה דברים. </b>יל"ד תסגי ליה בחד. ותו מאי צריך לפרושי להו. אטו כי קאמר מאין באת. לא ידענא מהיכן. וכן כולהו. ודקאמר תו למקום עפר כו' הו"ל לאשמועי' רבותא טפי. דאיהו גופיה עפר. כמ"ש כי עפר אתה. וכן הוא עצמו רמה ותולעה. כדקאמר בלדד. אף כי אנוש רמה ובן אדם תולעה. ונ"ל לפרש ודאי כולהו תלתא צריכי. דמאין באת. היא בושה וכלימה. ולאן אתה הולך חרדה ואימה. אמנם ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. היא בשורה טובה ונחמה. ואי תני קמייתא. הו"א אדרבה היא הנותנת. מפני שבא מטפה סרוחה לפיכך עלול הוא להתלכלך בחטאים ולהכשל בעבירות כמ"ש המלך החסיד הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי ונאמר ונהי כטמא כולנו וכבגד עדים כל צדקותינו. וכתיב הן במלאכיו ישים תהלה אף כי שוכני בתי חומר. על כן כמעט נמנע שלא יבוא לידי עברה. ואי תני מציעתא. ס"ד למימר א"ה פשיטא יהנה בעולמו בכל אופן שיוכל. אם בהיתר אם באסור. מה לו במצוה או בעבירה כיון שעתיד לילך למקום עפר כו'.  <small>(לשחת יקרא אבי אמי ואחותי לרמה. בדי שאול תרדנה יחד על עפר נחת. ואיה איפה תקותו. כי ימנע עצמו מכל שמחה. ולא ימלא תאותו בכל עת ועונה. בעוד כפתו רעננה. בהיות לאל ידו לתת חלק לשבע"ה ולשכרה את יום אקמה יין ונסבאה שכר הרוג בקר ושחוט צאן ועגלי מרבק העורכים לגד שולתן. לשחוק עושים לחם. בשיר ישתו יין ישמח חיים כי מאד ימותו ותפר האביונה. הלא טוב לשאת חלקו לשמוח בעמלי ותהי לו למנה. בטרם ירד לשכון חורי עפר וכפים לחבוק חיק רגבים להתעלס באהבים עם רמה ותולעה מכיריו ומיודעיו להתעדן על חדודי חדש לרפוד בשאול יצועיו. להענג בחלאת כרסו וצואת מעיו. שמה קלנה קפוז בחיקו תשכב ותנין על חלקת צוארי ירכב עכביש בנאי אומן בונה כעש ביתו בית נאמן. והיכלי עונג מתקו לו רגבי נחל כדבש ופכג. שממית בידיה תתפש לארוג לו בגדי חופש. ובתי הנפש. יאכל בדיו בכור מות יכיר בלהות צלמות. הנה הנם אוהביו רעיו. בהם כל געגועיו עמהם יתמיד כל שעשועיו. ואין דין וחשבון בשאול אשר הולך שמה. וכמ"ש המוכר עולם עומד בעולם עובר. הנני הולך למות. ולמה זה לי בחירה בטוב מיאוס ברע. ככל השאת היצר בפרט אם כבר נכשל בעבירה וכמש"ל בס"ד פ"ב מי"ג בד"ה וא"ת רשע בפ"ע:)</small>  להכי קתני. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון כו'. היא משיבת נפש שמחה ובטוחה. שלא תאמר אבד תוחלתה ונצחה. אלא תדע שהיא נגמלת כפי מעשיה שפועלת. הכל בדין ישר. מה טובו ומה יפיו של הצדיק המאושר. גם כי ילך בגי צלמות לא יירא רע. אף בשרו ישכון לבטח. לא תשלוט בו רמה ותולעה. לענין שאמרו בשבעה צדיקים ידועים. מלבד מ"ש גם בחכמי התלמוד. כמו ראבר"ש ורבי וראבי"א וזולתם הוא שרמז התנא ויבחר לשון ערומים. באמרו למקום עפר רמה כו'. ר"ל אבל אינו מחויב שישוב לעפר רק שעה א' קודם ת"ה. ולא מוכרח שיהא עצמו רמה ותולעה. כי אמנם בבחירתו יש בכחו להמציא גם לגוף תשועה. אם שלש אלה יעשה לו ויסתכל בהם ישכון עולם במנוחות שאננות וזאת המרגעה. ונראה להמליץ עוד בזה. כי אלה השלשה דברים מכוונים נגד שלשה הבאים לדין. עני עשיר ורשע. הנה העני אין מספיק לו זכרון יום הדין. כי העניות מעביר אותו ע"ד וע"ד קונו. רשע ג"כ אין פחד אלהים לנגד עיניו אמר נבל בלבו אין אלהים. משו"ה לא סגי ליה לתנא בודע לפני מי אתה עתיד ליתן דין. משום הני תרתי. גם יום המיתה. אינו מחריד לעני. כי הלא חייו אינן חיים אלא מיתה תדירה. ומחכה למות. כי טוב מחיי צער מתמיד. כל שכן שיצא מלבו מה שעבר מעבר השתן. מאי דהוי הוי. משום הכי לא סגי לתנא דידן בחדא ותרתי. מגו הנך תלתא דפורענותא. כנגד שלשה אלה בני נוח להם שיפשפשו במעשיהם ולא יאבדו בסכלותם. הנכך לעני שיאמר טרוד במזונותי הייתי. אומרים לו כלום עני היית יותר מעולל. כאשר היית בתחלת יצירתו בבטן אמך שבאת מטפה סרוחה. ר"ל סרוחה ממש. דלכי גביל מסרח (וא"צ לדחקם של המפרשים. אלא ודאי מוכרח להסריח תחלה. וכן ידוע בחכמה הטבעית שההעדר קודם להויה. והוא אחד מארבעת סבותיו. מ"ש בפר"ע שאחר גי' אינו זרע הראוי להזריע להיות נוצר ממנו ולד. ודאי כ"ה לפי שכבר נקלט בתוך שלשה הברור שבו שממנו נוצר. ע"י שסרח כבר. והשאר מיא בעלמא או זרע נפסד שלא קלט. ואחר שלשה נשחת לגמרי. ואינו ראוי לקליטה עוד אבל הנקלט. ע"י שהסריח מתחלה הוא בא שנברר ממנו הטוב והמוצלח והניח הפסולת. והוא שאז"ל זריתני וזרזתני זה דבר ברור) ועשאך הי"ת יש מאין והזמין לך מזונותיך ברווחה. בלי יגיעה וטירחא. על כן אין לך התנצלות מצד זה שאינו אלא מקוטן אמנה ומעוט הבטחה. רשע מהו אומר. טרוד ביצרי הייתי משיבין לו תשובה נצוחה. דע לאן אתה הולך אל עומק שוחה. אז יברח היצר מהר. עד"ש עה"פ רגזו ואל תחטאו וגו'. לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר אם נצחו מוטב. וא"ל יזכיר לו יום המיתה. שנא' ודומו סלה. שבזכרונה מיתת היצר בטוחה. מ"מ ל"א כאן כלשון הזה. משום דברשע עסקינן. דבחייו קרוי מת. ואינו חושש למיתת נפשו. פ"א למיתת גופו וכליון בשרו ושארו במקום אופל וצלמות. לזאת יחרד לבו מאד אך בשרו עליו יכאב האוכל למעדנים ולובש שני עם עדנים האמון עלי תולע יחבק אשפתות תאכלנו התולעת יכרה להם כרה מחלבו ודמו יאכלו וירוו ויעשו משתה ושמחה. אך העשיר המלא ששון ושמחה. וטרוד בממונו המניס כל יגון ואנחה. אין חרצובות למותם ולבם בריא אולם כרתו ברית את מות דיה לצרה בשעתה לא לאקדומי פורענותא בלא עתה היינו עזובה היינו שכוחה. כ"ש שלא ישים לבו אל העבר אין. בפרטות כי אין לו פנאי לחשוב בדברים הללו להתבטל מעסקיו. כי י"ל מלאכה גדולה ועבודה רבה בבית ובשדה והרצאת אגרותיו למקומות הרחוקות למדינחא ולמערבא ולהחזיק פנקסיו שלא יאבד חשבון ממונו כספו וזהבו עד קולבון. אומרים לו. מאחר שאתה בקי בחשבונות חכם ונבון. הלא תדע שהכל לפי החשבון. ואם מעותיך האובדים אינך מניח על קרן הצבי ותחזיק סופרים וספרים לכוון חשבונותיך בהם עאכ"ו בנכסים הקיימים לעולמי עולמים. שלא תנהוג בהם מנהג הפקר ותזכור שיהא חשבונך מכוון לפני בעה"ד והרבון. שאין לפניו שכחה ולא חשש טעות בפנקס הפתוח והכל נתוץ בערבון:  
+<b>דע. </b>לפי שהאריך לשון והפסיק הענין באמרו וא"א בא לידי עבירה הוצרך לחזור ולהשתמש במלת דע. הנרדפת למלת הסתכל. וכך נאה בלשון. דוק ותשכח. ומ"ש תי"ט משם מד"ש. אין בו טעם כלל. כי הלא בשני דברים הראשונים אין מקום לאמונה. אבל הם ודאי בראיה מוחשת. ואיך יגרור האחד המוזכר באחרונה. את השנים הנוסעים ראשונה. גם אין האמנה ידיעה בעצם (אם לא בדרך העברה והשאלה) וחלוקים הם בענינים בלי ספק. וגם הסתכלות אינה ראיה מוחשת גשמית. אלא הבנת הלב. כך הוא ענינה בכ"מ. אמנם ידיעה בכאן אינה אלא לשון זכרון. שלא תשכח ושלא יליזו ג"ד הללו מנגד עיני שכלו:  
+
+Mishnah 2
+
+<b>מושב לצים. </b>עיין מד"ש בשם החסיד שנדחק בו קצת. ויתר על כן אמרו על הפסוק כי דבר ה' בזה. זה שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק. והיינו דוקא כשיושבים ואין להם עסק כלל לדבר בו. ועוסקים בדברים בטלים. אבל אין הכוונה על היושבים ומדברים בעניני העולם הצריכים. דא"כ לא שבקת חיי לכל בריה. זוהי מדת רשב"י ובנו כשיצאו פ"א מן המערה והחזירום אליהו שיצאה ב"ק ואמרה להחריב עולמי יצאתם: 
+
+<b>ועוסק בתורה. </b>כתי"ט שהיחיד אינו רגיל להוציא ד"ת מפיו. לא ידעתי מה ראה לומר כן הלא בפירוש אמרו חיים הם למוצאיהם בפה. וההוא תלמודא דהוה גריס בלחישה. בטשא ביה ברוריא. ודכוותה אשכחן טובא דאף היחידים גורסין ומשננין למודם בחתוך הלשון והדבור. אבל עם מה שכתבתי בס"ד בגמרא פ"ק דברכות. יתיישב לשון משנתנו בטוב טעם ודעת. לכן אעתיקנו הנה ואציגנו עמך. ז"ל שם (דו"א) על מ"ש תוס' ד"ה חד לא מכתבן מיליה בס' הזכרונות. כלומר עם אחרים. אבל בספר לבדו נכתבין. כדאמרו וכל מעשיך בספר נכתבים. כ"ש מדה טובה. עכ"ל. וכתבתי על זה. לא ידענא מאי נפקא מינה. ולי נראה. במעשה ודאי אין בין חד לתרי. פשיטא שהכל נכתב בספר. והיא זו ששנה רבי. אבל במחשבה ודבור. הוא דאיכא בין חד לתרי. דתרי מכתבן מילייהו דייקא היינו דבור. וכדכתיב נמי קרא. אז נדברו יראי ה' וגו' ויקשב ה' וישמע. ור"ל המחשבה הטובה בלבד. ג"כ נכתבת בספר הזכרונות. כדמפרש ואזיל. מאי ולחושבי שמו. שאפי' נאנס ולא משהה למצוה שחשב לעשותה כו'. וסמיך ארישיה דקרא דמיירי במחשבת דבור. ע"י שנועדים יחדו יראי ה'. ומדברים זה עם זה. האיך לעשות מצוה (וכן הוא בכולא תלמודא המחשבה היא דבור. כמו במחשב בעבודה. החושב לשלוח יד בפקדון ודכוותייהו) ואז אפי' נאנס אחד מהם ולא עשאה מעלין כו'. דמחשבה כי האי קרויה מעשה. ונכתב בספר. משא"כ בחד דלא מכתבן מיליה. פרוש דבריו שדבר וחשב לעשות מצוה. ולא הוציאה לפועל אפי' שהיה אנוס. דבורו ומחשבתו אינו נחשב להכתב בספר הזכרונות שאינו עשוי אלא למחשבה טובה דרבים. דנפיש זכותייהו (ולא סגי דלית בהו חד דמביאה לידי מעשה) הלכך הקב"ה מצרפה למעשה. והוא דבר נכון בודאי בישוב דברי הגמרא שם עמ"ש בס"ד עוד רפ"ב. ועל פי זה מה טוב ויפה מתפרש לשון משנתנו ג"כ שבשנים תפס לשון דברי תורה. ר"ל שאין עוסקין בתורה עצמה. אלא בדברים המביאים לידי קיומה. שהם קרוים דברים של תורה. ואע"פ שהם במדרגת מחשבה בלבד. שלא באו לידי מעשה. כנזכר. מ"מ כשר הדבר בעיני ה' להכתב בספר. כמו שאמרנו. משא"כ באחד אחז לו התנא לשון עוסק בתורה. כוונתו שצריך לעסוק בתורה ממש בעצם למודה. לשיקבע לו שכר קצוב ככתוב בספר. כי לא יספיקו לו דברים בעלמא. שלא עשי פרי בתורה ובמצוה. והוא שנשתמש ג"כ בלשון ועוסק. ולא אמר ולומד. כי העסק הוא בעמל וביגיעה. יותר מלמוד פשוט: 
+
+<b>כי נטל. </b>מה שכתב בפירוש המיוחס לרש"י. פ"א לשון סכך. היא הריסה גדולה וסתירה. בחומת לשון הקודש הבצורה. כי נטל הוא מהחסרים. ותטל שבארמי הוא לגזרת הכפולים: בתשלומו ותטלל. ופשטיה דקרא נ"ל מלשון נטל החול. ענין כובד משא. ואמר ישב בדד וידום נאלם. כרחל לפני גוזזיה. מפני שכבד עליו המשא. כי כבד פה וכבד לשון הוא. מרוב שיחו וכעסו עניו ומרודו והם הושיבוהו בדד הרחיקו ממנו אוהב ורע. או ירצה כי נטל. אף אם נטל והכביד עליו. ישתוק יסבול ויקבל מאהבה וידום. כי אז לא יזנח לעולם ה' ישוב ירחם. וממילא נשמע לענין המשנה. שהיושב דומם ויחיל לה'. יש לו שכר בעמלו ואחריתו יסגא: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>שלשה שאכלו עש"א. </b>עיין במפרשים שהביא תי"ט שנדחקו מאד בזה. ואנא אמינא דעדיפא מדכולהו בס"ד. לדידי היינו טעמא דנקט שלשה דוקא על פי דרך המפרשים דבבהמ"ז יוצאין י"ח. א"כ ביחיד. או בשנים שמברך כל א' לעצמו. לית לן בה. אבל בשלש'. דאחד מברך. והאחרים יוצאין על ידו. נמצא שהם לא אמרו ד"ת על השלחן. אע"פ ששומע כעונה לענין גוף הדין. אך לא לענין זה דבמילי דחסידות עסקינן וצריך אמירה ממש להוציא בשפתיו. והשתא לק"מ מ"ש תו"ט אטו ברשיעי עסקינן וטבא פלפלתא חדא. והשתא מתני' נמי דיקא דקושטא הכי הוא דבבה"מ יי"ח כשכל אחד מברך לעצמו. ובאמת שזה דבר מחויב ומוכרע מעצמו שאם ברכו בה"מ. אי אפשר לומר שאכלו ז"מ ח"ו כי המברך מתברך: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>והמפנה. </b>מ"ש תי"ט בשם ד"ח א"ל הבנה:
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ר' יעקב. </b>לענין מ"ש תי"ט דר"מ קדים לר"ש. עמ"ש בס"ד מ"ד פ"ק דשבועות: 
+
+<b>המהלך. </b>נ"ל ביחידי מיירי. ואמרינן ההולך בדרך ואין עמו לויה. יעסוק בתורה לוית חן לפיכך המהלך יחידי. דרכו להיות שונה. לכן כשמפסיק בה. מסתכן בעצמו. שכל הדרכים בחזקת סכנה. עם שהאמת בכל גוונא סכנה איכא: 
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>כל השוכח ד"א. </b>מ"ש מד"ש אפי' מחמת טרדתו להביא טרף לביתו כו'. הפליג והפריז על המדה. ולא שביק חיי לכל בריה. ומשנה שלמה שנינו אם אין קמח אין תורה ובפירוש אמרו יכול אפי' יושב ובטל ת"ל למען יברכך ה' בכל אשר תעשה. ולית הלכתא כרשב"י. אלא כר"יש דאמר הנהג בהן מנהג ד"א (ואף רשב"י גופיה הדר ביה. דאל"ה קשיא דידיה אדידיה איברא מתריצנא ליה בחי' פש"ה עמ"ש שם בס"ד. ותו רמי רשב"י ארשב"י דמכילתא פ' המן) ואמר ר"ז לרבנן במטותא מנייכו לא תיתו קמאי ביומו ניסן כו'. וכה"ג אשכחן טובא תנאי ואמוראי דעסקי בד"א נמי. ולא ניחא למדייהו למימר עלייהו דמתחייבי בנפשייהו. אי אתעקר להו מילתא מתלמודייהו אגב טרדייהו בד"א (מי לנו גדולים בתורה ובי"ח מר"ח ובניו. ששקולים כאבות העולם. ונפוק לקרייתא ואתעקור להו תלמודייהו. מחמת טרדתם להביא טרף לביתם ועמש"ל פ"ב מ"ה) ח"ו. שרי ליה מריה לבעל מד"ש. ותמה אני אם קיימה בעצמו. ואע"פ שאמרו הלל מחייב את העניים. מ"מ אין העני המחזר אחר פרנסתו. מתחייב בנפשו חלילה. לא נתכוונו רז"ל לומר אלא שאין העני רשאי לפטור עצמו לגמרי מעסק התורה בטענת עניותו. כי על כן נפסק בש"ע (י"ד סרמ"ו) שכל אדם מישראל חייב לקבוע עתים לתורה. בין עני בין בעל יסורין איש לא נעדר. אבל לא באו לחייב את העניים לשקוד על הלמוד מבלי בקשת הטרף כדי שלא ישכחו דבר ממשנתן ויתחייבו בנפשם. מי לחשך לומר כן. ויותר ממה שירויחו יפסידו באופן זה. כי דקדוקי עניות מעבירין את האדם ע"ד ועד"ק. ורב"א דמשתעי אליהו בהדיה שכח הרבה ממשנתו בסבת העניות כמ"ש בארבע לא מצינא כו'. ורשב"י גופיה אמר אפי' לא קרא אדם אלא ק"ש שו"ע קיים מקרא דלא ימוש. <small>[ובענין זה מה נמלצו לחכי דברי רבב"ח במאמרו המופלא ז"ל א"ל ההוא טייעא תא ואחוי לך היכא דנשקי ארעא ורקיעא אהדדי. אזלי וחזאי דעביד כוי וכוי. שקלתיה לסלתאי אנחיתיה בכוותא דרקיעא אדמצלינא בעיתיה ולא אשכחיתיה. אמינא ליה איכא גנבי הכא. אמר לי האי גלגלא דרקיעא הוא דהדר. נטר עד למחר היא ומשכחת ליה. יראה לי דקאי אדסמיך לעיל מבלועי דקרח. דאמרי משה ותורתו אמת. ובמדבר היתה תורת אמת ודאי (שהלומדה אינה מצפה לתשלום שכר מב"א) ולהכי אמרינן לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן. כי ע"י שלא היו סומכין על ב"א ולא טרורים במזונותם. כל למודם היה תורת אמת ולשמה. היינו דקאמר קרא חסד ואמת נפגשו כדאמרינן פלי"ע ותורת חסד ע"ל. וכי יש תורה שאינה של חסד. אלא זו תורה לשמה. ע"י כך צדק ושלום נשקו. ר"ל עד"ה ברך בניך בקרבך (ר"ל כמו וכל בניך למודי ה' (והיינו לשמה) אז ורב שלום בניך. כן יאמר נא) מעתה השם גבילך שלום חלב חטים ישביעך. שע"י למוד תורה לשמה מתרבה השפע והברכה משתלת במזונות. וזה"ש אמת מארץ תצמח. אז גם השם יתן הטוב וגו'. מתוך הערה זו הסכים רבב"ח לעזוב כל עסקי עולם עובר ושם אל לבו אשר לא יתגאל בלחם כזבים להשיג מחיתו ע"י מו"מ ואומנות או שאר עסקים למען היות לו פת בסלו. אלא הניח כל אומנות שבעולם ולא בקש ללמוד אלא תורה כו' כמ"ש ר"נ שלהי קדושין. ופרק ממנו עול ד"א לגמרי. גם לא זכר אפי' להתפלל על מזונו (כמי שתורתו אומנותו דפטור מן התפלה) ולא עסק אלא בתורה. בה שטח לבו שתזמין לו פרנסתו כל ימי חלדו. כי ימטיר לו הי"ת לחם מ"ה כמו בדור המדבר. דכתיב בהו. דלתי שמים פתח. ואמרינן בבתרא דיומא כמה ארובות יש בדלת ארבע. היינו דקאמר דעביד כו' וכו'. כי הנה ה' עושה ארובות בשמים. לעוסקים בתורת אמת. אנחתיה לסלתאי סל הלחם ועזבתיו בכוותא דרקיעא בחשבי כי משם יספיקו לו בלי שום טורח. אדמצלינא אין הפירוש בתוך שהייתי מתפלל. אלא כך משמעו עד שהתפללתי. ר"ל קודם שהתפללתי על המזון והפרנסה הייתי מצפה לבוא הטרף אל פי בקשתיו ולא מצאתיו. אמר איכא גנבי הכא. משום דאמרינן פב"מ בעון גזל הגובאי עולה והרעב הווה כו'. סבור שמא על ידיהם נמנע השובע. א"ל לאו גלגלא הוא דהדר. כמ"ש פ' שואל עה"פ בגלל הדבר הזה תדר"י לעולם יבקש אדם רחמים שלא יבוא לידי מדה זו כו' שנא' בגלל גלגל הוא שחוזר בעולם. ולפיכך עכ"פ צריך לבקשת רחמים על ספוק המזון. וכמ"ש מ"מ לא ירד מן לישראל פ"א בשנה כו' נמצאו כל ישראל מכוונין את לבם לאביהם שבשמים. מלה"ד לבן מלך שקצב לו אביו פרנסתו כל יום. כדי שיקבל פני אביו כל יום. ואמרו הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים. הלכך לא סגי בלא"ה. לעורר רחמים בתפלה שיצליחו עסקיו. ושתחיל הברבה בהם. הרי אלי תפיחי זהב. השכל במשכיות כסף הדעת משובצים במלואותם. ויבושו הפתאים המלגלגים על האגדות המופלאות במלותם. ושתו הלצים לעג כמים שלא ירדו לסוף דעת קדושים בינה להבין דברי חכמים וחידותם:]</small> וארז"ל לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן ומצינו בתלמוד כמה מעשים בחכמים גדולים שבאו לידי שכחה ושגגת תלמוד מחמת הדוחק וטרדת הפרנסה. ויש שאמר בהתנצלות לבא בכיסא תליא. אמנם הכתוב השלך על ה' יהבך גו'. אינו מתנגד לכל זה. שאינו שולל אלא ממון שאינו של יושר בעושק ובצע רע ושלל. שמשליך משאו על ב"ו ונותן עיניו במה שאינו שלו והבוטח באדם ומסיר בטחונו מן ה' בעל הסבות ית' אבל האמת יורה דרכו. שגם הטריד בהשגת פרנסתו המוכרח' והננדבת מאד אנוס הוי. ורחמנא פטריה. וכן הדבר במי שאינו יכול לחזור על תלמודו. בסבת יסורין ותשות כח וזקנה לא נגרע מערכו וכמ"ש הזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אנסו וה"ה בכלל שתקפה עליו משנתו. ואין להניא לב ב"א מעבור אל גבול הלמוד. מדאגתה כחה האנוסית. ועמ"ש בס"ד מי"ז:  
+
+Mishnah 9
+
+<b>ר"ח בן דוסא. </b>חשב הרב בעל כפתור ופרח (פמ"ד) שר' חנינא זה הוא בנו של ר"ד בן הרכינס. וכמדומה טעות הוא בידו. כי רחב"ד כבר היה נודע לאיש מסוים בחסידותו והפלגת פליאות מעשיו בימי ריב"ז. כנראה שילהי פא"ע. ובריש מדרש חזית נראה שהיה בזמן הבית. ורדב"ה היה בימי תלמידי ריב"ז כדאי' ספ"ק דיבמות. והוא אז עשיר גדול מאד. ור"ח כל ימיו עני מופלג. שהיה די לו בקב חרובין מע"ש לע"ש (ולמה נצטער כל כך עד שהוצרך לבקש רחמים שיעשו לו נס. דליתבו ליה מידי. ועשו לו נס גדול יותר מאד. יהבו ליה משמיא פתורא דדהבא. ולבסוף אהדרה. למה ליה כולי האי. והו"ל לאתהנויי מעותרא דאבוה מידי. ולא לגלגל עצמו בצער גדול. ולמטרח קמי אבוה דבשמיא. משו"ה לא דמי לדרפב"י שלא נהנה מסעודת אביו מיום שעמד על דעתו. שלא היה דחקו כל כך עצום. שהרי לא הוצרך לבקש שיעשו לו נס בהשגת מזונותיו. שמא היה יודע מלאכה ובקי באומנות. דכפנא אבבא אומנא לא חליף <small>(סנהדרין כט, א)</small>. וגם אולי לא היה אביו עשיר כל כך ואפשר היה דחוק במזונותיו וטורח ויגע מאד לפרנסתו. לכן בדין היה שלא יטיל משאו עליו ממדת חסידות על כל פנים) וגם מסדר משנה זו מוכרח לומר כן. מאחר שהקדים דברי ר"ח. לדברי ר"ד הסמוכים. ואע"פ שכבר הפסיק שלשלת הסדר. בקודמים שנזכרו בפרק ה'. מכל מקום היה מהראוי להקדים דברי האב לדברי הבן. מה גם בהיותם שייכים יותר לבבא הקודמת וק"ל:  
+<b>כל שיראת חטאו קודמת. </b>כ' רע"ב במחשבתו. ובהכי מתרץ דל"פ אדהלל כו' תי"ט. לא ידענא מאי קשיא ליה. בור מאן דכר שמיה. אטו בשופטני עסקינן הכא במאי עסקינן בתלמיד שלומד כדי להיות חכם. ועדיין לא נתחכם. וק"ל:  
+<b>שיראת חטאו. </b>מ"ש ד"ח דהול"ל כל שיראתו מהחטא כו'. לאו דוקא הוא לגמרי. דאי תני הכי. הוה אמינא שירא מחטא חברו. להכי נקט לישנא דיראת חטאו. דדייק טפי שירא אחטא של עצמו. ותו בלא"ה נמי אינו דקדוק של כלום. כי וי"ו הכינוי דחטאו נופל גם על יראת. ששתי מלות הדבוקות נחשבות לאחת. והכינוי מוסב על שתיהן כאחת. וכך נאה בלשון לקצר. גם לשון י"ח לישנא קלילא הוא טפי:  
+<b>כל שמעשיו מרובין. </b>השאלה שנזכרה בד"ח. כי נמצאו חכמים באומות שחכמתם מרובה ממעשיהם ומתקיימת. נראה ודאי כי לא מחכמה שאלוה השואלים. וא"צ לדחקו של תי"ט. שאין בו טעם כל עיקר (עם אריכותו הכבד. ולא ימנע מחלוקה. אם הקבלה כמעשה וכמו שנחשבה באמת כמ"ש פ"ק דברכות וספ"ק דקידושין מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה. א"כ הדר קושיא לדוכתה הול"ל כל שמעשיו קודמין. ואם אינה נחשבת מעשה. איך יתכן לומר שמעשיו מרובין. הלא בפועל אין כאן מעשים. אלא מחשבה שאין לה דין מעשים. והיה צריך שיאמר שמעשיו מרובין במחשבתו. הא ודאי אין כל הרחבת לשונו בכאן. אלא דברי הבאי במ"כ ומאריך טירחא במילי בכדי) ואמנם דבר ה' אמת בפי רבו בד"ח. במ"ש דהכא בחכמת התורה איירי. ובודאי לא נתכוון התנא לחכמת הטבע או הלמודית והמלאכותית כי אינן חכמות עצמיות. רק על דרך השאלה הן נקראין חכמות (בהיותן כלים ומשרתים לחכמה עצמית אמיתית. היא האלהית. כי חכמת מה להן) אבל החכמה האמיתית. היא המצלחת והמאשרת ומחיה בעליה בזה ובבא. אשר אין בה דופי. והיא המעשרת אנשיה בדעות ובמדות ישרות. וזוכים על ידיה לכל טוב הקנינים הגופנים והרוחנים את הכל נמצא באוצרה הטוב. מלא ברכת ה'. היא ודאי החכמה השלימה. הנקראת סתם חכמה בעצם וראשונה. בה יקרא האדם חכם ונבון ומשכיל באמת. אשר לא יכזב. וכמש"ה ראשית חכמה יראת ה'. יראת ה' ראשית דעת. וכתיב ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה. וכן שנה התנא אם אין יראה. אין חכמה. גם בעלי המחקר אשר זכו להתעטר בכתר חכמת המוסר ומעלות המדות ההגונות. והפרישה מן המגונות. מתוך מעשים הגונים נתקיימה בידם. אף חכמתם עמדה להם על ידי שהשיגו יראת שמים והכירו שיש מנהיג לבירה מושל עולם השי"ת ב"ה. לולי זאת ודאי לא דבקו בה (ואמר הפלוסוף בפ"ט מששי למדות. א"א היות נבון מבלי טוב המדות. וא"א להיות בעל מדות טובות אם אינו נבון. הוא דבר חז"ל אם אין יראה כו' ואין בור ירא חטא) אמנם אשר אין להם חלק ונחלה בחכמה האמיתית. והמה חכמים בידיעות האנושיות בלבד. הם אומנים נבונים יקראו בשמם (ואוילים מחודדים קראם החוקר היווני הנ"ל שם) בעל מלאכה פועלים משכילים יחשבו. כחרש ונגר ובעלי חנות וסוחרי ארץ. העושים מלאכתן בחכמת החשבון. והציור והערך ומדה ומשקל ובכלל כל המלאכות. ועל כרחך אתה אומר שאין כל אלה חכמות עצמיות שהרי אפי' הלסטים והרוצחים וכן המנאפים וכל הכתות הרעות ב"א הדומין לבהמות. בקיאין באלה. וגם מעשי שקוציהם ותועבותיהם נעשים בחכמה המדומה בעקבה ובמרמה. וכן נקראין כל בעלי התחבולות הרעות והמאוסות לכל בן דעת. חכמים ע"ד העברה (כמעשה קוף המתדמה ג"כ חכם) וביחוד אצל אנשיהם. הלבעבור זה יהיו נחשבים חכמים אמתיים. אחר שהשם אלוה חכמה ולא חלק להם בבינה ולא זכרון בשכל האלהי:  
+
+Mishnah 10
+
+<b>כל שרוח הבריות נוחה הימנו. </b>וא"ת הא בהדיא אמרינן בבתרא דכתובות. האי צ"מ דמרחמו ליה בני מתיה. לאו משום דמעלי. אלא משום דלא מונח להו במילי דשמיא. והכי נמי איפכא. אשכחן רבה דסנו ליה כולהו פומבדיתא. כדאיתא שילהי פ' שואל. ודכוותיה טובא. וי"ל הכי פירושא כל שרוח הבריות כולן שוין לטובה באהבתם אותו. ואת אות ומופת ברור. שהוא אהוב לשמים כמו כן (עיין בעלית יחוד המעשה. שכיוונתי לדעת בח"ה בזה בס"ד) ואם אין הכל אוהביו. ולא הכל שונאיו. זוהי מדת אדם בינוני. ואפשר שהוא טוב וישר בעיני ה'. או להפך. וכן הדבר בקצה האחד. שאם כל אדם שונא אותו. ורוח הבריות כולן אינה נוחה הימנו. בידוע שאין רוח המקום נוחה ממנו. אע"פ שנראה ככשר ופושט טלפיו. ונזם זהב באפיו. שאל"כ לא ימלט מהיות לו קצת אוהבים ג"כ. וההוא צ"מ דמרחמו ליה ב"מ. ה"ק אביי. דאינה הוכחה על כשרותו מה שבני מקומו אוהבים אותו. כי עדיין צריך לבדוק אחריו. אם הוא נאהב כמו כן משאר בני אדם. ואם לאו. יש לחוש שאיננה אהבה עצמית ואמיתית. אלא יש לתלותה בדבר מניעת התוכחה. עם שאין זה בהחלט. ורבה ג"כ לא היה שנוי אלא מבני פומבדיתא. לסבה שהיה מוכיחם ולא היה מחניפם. ואולם שאר כל אדם וכ"ש תלמידיו. היו אוהבים אותו כנפשם. וכמו שאמר מסתיין את ורבה בר חנן (ואע"פ שהי"ל תלמידים רבים כמ"ש דקמבטל תריסר אלפי גברא כו'. הם היו ממ"א. והיה לומד עמהם בשדות לעתים ידועות בשנה. אח"כ נפרדים ממנו. ושמא לא יהיו מצוים עמו בעת פטירתו) וזה שלא כדברי במד"ש. דאזיל בתר רובא. מדלא קתני רוח כל הבריות. והא לאו מילתא. דסתמא נמי כולא משמע (גם מ"ש מן הכתוב ואת רוחי וגו'. אין בו טעם) ואפ"ה לק"מ ממרדכי. כדאמרינן דתנא דידן לא קאתי אלא לאשמועינן סימן מובהק ומוחלט. ובשקול. או במוכרע מפני הרוב לא קמיירי. דאיכא למימר הכי. ואיכא למימר הכי. מאן מפיס. אז אין הדבר מסור אלא לאל דעות ה' ולו נתכנו עלילות מצעדי גבר. ועיין פ"י מעלית האהבה. כתבתי ד"א נכון ונאה: 
+
+<b>שינה של שחרית. </b>שישן עד שתעבור עונת ק"ש כפרע"ב. אבל אם אינו עובר זמן ק"ש. משובחת כאצטמא לפרזלא כדי שיהא בריא לעבודת ה'. ומי שיכול לעשות כדוד המע"ה. שיהא הוא מעיר השחר הרי זה משובח בודאי. אם איש בריא הוא. ועמ"ש בס"ד במו"ק טא"ח ס"א לענין קימת מצות: 
+
+<b>ויין של צהרים. </b>לא אבין מ"ש ד"ח. כי בשחרית האדם עצל. מה רצה בכך. אדרבה א"כ הי"ל למשוך ביין בשרו העצל ועצב מן השינה. כדי לשמחו. גם מ"ש בצהרים האדם בכחו ביותר. אין בו בנ"ט שיהא שמח ביין ושוגה בו מחמת כן. ואמנם אין האדם חזק בכחו כמו בבוקר שנעשה בריה חדשה אחר ששקט ונח זמן מסוים מעצבו ומרגזו ומעמל נפשו ולכן א"צ רק לטעימה בעלמא (וכן בעלי הטבע קורין אותה שעה של שחר שעה של זהב. לפי שהאדם בה שמח וטוב לב ומענה רך מצוי בפיו אז) אבל בנוהג שבעולם דבר התנא כי צהרים הוא זמן סעודה. לפי שכבר נתייגעו החושים וצריך למלאות החסר בהתכה להשלים כחו הנחסר ולשמח נפשו מעצבונה ולקבוע סעודתו לאכול לשבעה. ולשתות לרויה. אז רגיל להמשך אחר היין. לכן הוצרך להזהיר מן השכרות. זה פשוט. ואמנם לא הזהיר משינת בצהרים. כי רובה קשה. ולפ"ד הרופאים אינה יפה כלל לגוף הבריא. כמ"ש הר"מ בהל' דעות (עיין נוה חכם חא ב') מ"מ הכל לפי מה שהוא אדם בטבעו ומזגו כחו ובריאותו יש בני אדם שאי אפשר להם בלתה. וכתוב באיש בושת והוא שוכב משכב הצהרים וקרי ליה דוד איש צדיק. ואביי הוה ניים כמבי כובי עד אקרא דתולבנקי. והטור א"ח (סרל"א) מביאו להיתר: 
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>והמלבין </b>כ' רע"ב המתבייש פניו מאדימות תחלה. בזה י"ל מ"ש החוקר היווני בהפך (בסמ"ד) כמ"ש בס' כפתור ופרח (פ"כ) כמדומה שלכך נתכוון רע"ב באורך לשונו זה. אבל ביאור הענין הוא. שמפני היות הבושת הפעלות מחמת דבר הנוגע לכבוד. שהוא דבר מבחוץ לכן מתנועע הרוח והדם שהוא הנפש אל חיצוני הגוף. כדי לבקש דרך ואופן להמלט מהדופי. והפגם. או להנקם בתוכחה וסבה והכזבה למביא הדבה. כגבור יצא כאיש מלחמה. לעשות נקמה באף ובחמה. שפניו מתלהבות ומתאדמות מאד. על כן תחלת הבושת הוא כענין קצף וחרי אף ממש. אין ביניהם רק ערך חוזק החימה. שהבושת הוא מדרגה קטנה ממנה ובא בנחת תחלתו רך וסופו קשה כמות ושצף קצף לפי ערך הבוז והכלימה. תסבב פני המלחמה להשמיד ולהחרים בחימה. אך בהעדר הטענה ובאפס יד סבות ההמלטה. וכי יראה עצמו נלכד בכח הבזיון והבושה. ונגעה חר"ף עד הנפש. ימות לבו בקרבו. ויכנס הרוח החיוני ודם הנפש אל הלב למקורו ומשכנו בעצם וראשונה. למען הציל לו מרעתו. כאשר יעשה בפחד ומורא. שיכנס בעומק הלב. לברוח מפני הסכנה המצויה ולשמור שורש חייו בלבד. אחר שלא יוכל לנצח את האויב ומתקומם. לא ישגיח כי אם לשמירת עצמו. לכן אז יאסף לפני מי חדרי חללי מבצר האבר הראשיי להשגב בתוכו. ונשארו חיצוני הקלסתר פנים משוללים מן הדם והרוח. כי נסגרו לבוא בחדרים פנימיים על כן הפנים מתכרכמים ומתלבנים. מ"ש תי"ט על מד"ש מבראשית נמי מאמר. לא אדע מה בקש להוסיף בכך. והוא שפת יתר כנטול דמי. והמגלה (הביא תי"ט בשם רש"י מה שהוא גמרא ערוכה פ' חלק) עמ"ש בס"ד מ"ט פ"ד דמגילה: 
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>הוי קל. </b>נ"ל שלא עמדה במישור רגל המפרשים. בהבנת אמיתת הוראת לשון משנה זאת. כי הראש כמשמעו. הוא המלך או המושל והשליט במדינה (אף אם מצינו פעם בלשון מקרא סמך לפי' רע"ב. ככתוב זקן ונשוא פנים. הוא הראש) כמוהו. על זה הזכיר שיהא אדם נקל בעיניו לעמוד לפניו. לשרתו לשמור מצותיו ומשפטיו וגזרתיו. ואל יקל ראש נגדו (הוא שאמר החכם אל תתהדר לפני מלך) ולא ירים ידו ורגלו בלעדו. באשר דבר מלך שלטון הוקם על. להנהגת העם ושמירת הקבוץ המדיני וסדריו. מאת ה' היתה לו. וכבר הוכרז בשמים ממעל ולכן מתעברו חוטא נפשו. וכן הזהיר החכם ירא את ה' בני ומלך. כי מלכותא דארעא. כעין מלכותא דרקיעא. אח"כ אמר עוד. והוי נוח כו'. ר"ל כי אף לעבד. המושל תהא נוח רצוי ומקובל. כי עבד מלך. מלך. עם היותו במדרגה קטנת השררה. ולפיכך אינך צריך להיות כפוף לפניו כל כך. מ"מ תראה כמו כן להתרצות אליו למצוא חן בעיניו אחר שהוא מעבדי המלך ופקידיו. ומלת תשחורת. ענין שררה קטנה. בלשון משנה וארמית. כמו הדבק לשחוור וישתחוו לך ממטיליה ולחמריה לשחוור. ומזה מה שתרגם אונקלוס. לא חמור אחד מהם נשאתי. שחרית. ובעצם וראשונה מורה על גזבר הממונה לגבות מנת המלך. גם היא קרויה תשחורת בלשון חז"ל. מן התשחורת והזימיות. ונ"ל שגם מזה הוא לשון שחרור. בעבד שעשאו רבו בן חורין. אלא שהוא כפול למ"ד הפעל: 
+
+<b>והוי מקבל את כל האדם בשמחה. </b>אחר שהזהירו על המלך שיעמוד לפניו באימה ובהכנעה בכובד ראש. ולתת חלקו ברצון טוב לעבדיו ולפקידיו. ולהתנהג עמהם בנחת רוח. וביראה מפני כבוד המלכות. אחר כך חזר לצוות ולהזהיר עוד על הקבלת שאר כל אדם בשמחה ופנים מאירות. כי גדול המלבין פנים לחברו. ממשקהו חלב: 
+
+
+Mishnah 13
+
+<b>ר"ע אומר שחוק כו'. </b>הוא שב על דברי ר"י שלפניו. לומר לך אע"פ שהשמחה להקבלת פני חבר מותרת וטובה. וכן מנהג הקלות נגד הראש. דבר רצוי הוא. אך השמר מן השחוק כי הוא מתועב לשחוק אמרתי מהולל. טוב כעס משחוק הכסיל. וכן קלות ראש הוא דבר מגונה. מטעם שזכר התנא עצמו. ובזה מיושב דקדוקו של תי"ט: 
+
+<b>מסורת כו'. </b>מ"ש תו' מזידין. והעתיק הר"מ אנוסים. לא פליגן אהדדי. ויפה כוון הר"מ. והיינו אנוסים היינו מזידים תרווייהו בידיעה וכוונה. ואפריון נמטייה לר"מ ז"ל דנימוקו עמו לפרושי הכי. דבודאי ליכא לאוקמה במזידין לעבור על ד"ת. אטו ברשיעי עסקינן. פשיטא אין במעשיהם כלום. לשום דבר בעולם. וביחוד בעיבור שנים וחדשים אפי' כהוגן. אין במנינן ממש. כדאמרינן בהדיא (פז"ב) קשר רשעים אינו מן המנין. אלא על כרחך הנהו מזידין לא דמו למזידין דעלמא. אלא הכא במזידין בידיעה תחלה. שעושין שלא כסדר הראוי. וקובעים החודש שלא בזמנו. לסבה וטעם והכרח או אונס הידוע להם שחייבם להסכים על כך. לא שהדין כך אלא שהשעה צריכה לכך. קמיירי: 
+
+<b>סיג לחכמה שתיקה. </b>הורה בזה. כי זה הסיג משונה מהקודמים. שהם על ידי מעשה וטורח גדול. וזה מתקיים בלי עמל ויגיעה. ואינו צריך לשום מעשה אלא שתיקה גרידא: 
+
+
+Mishnah 14
+
+<b>חביב אדם. </b>בתי"ט האריך פה הרחיב לשון במשנה זו. כל דברים אנו שומעים. ותמונה אין אנו רואים ממש בכל עתרת והפצרת רבוי דבריו להטות כוונת התנא לרצונו. ואין מהצורך להטריח בתשובה עליו. כי ההפצרה הגדולה מעידה על הלחץ זה הדחק שנלחץ בפירושו אל קיר ההבנה. הרחק מאד מן המכוון. וכמעט ברוב דבריו לא יחדל חטא הסתירה מניה וביה. ונקל למבין להשיגו. בשגם אין בו כל כך נפקותא. ולא אתנגד בכח למי שיקבל פירושו בסבר פנים יפות. אולם לא אחשך פי להגיד האמת בהבנתה על דעתי. והוא שהבבא הראשונה ודאי אינה מדברת מישראל ביחוד. גם לא על או"ה בפרט היתה כוונת האומר. אבל על אדה"ר הוא המכוון בעצם. אף אם הכתוב נאמר בבני נח. גם לאדם נודעה לו חבה זו מקדם. שנתפרשה אח"כ לב"נ להזהירם עוד מש"ד. להיותם כולם בני אדם יציר כפיו של אלהים. העשוי בצלמו. ומה שלא זכר שם אלהים זהו רק קצור הנאות בלשון. לאשר עתיד להזכירו מיד בלשון הכתוב. ולמה זה יכפול הזכרת השם בחנם וזהו ההבדל המיוחד שבין בבא ראשונה לשניה. שהיא מגעת לישראל בלבד. ובכן נתקיימו גם דברי תי"ט במקצת. וכך היה נוח לומר בלי שום דוחק ואריכות בלתי צריך: 
+
+<b>חבה יתרה הראה הקב"ה לאדם שהודיעו כו'. </b>הוא שאמרו חכמים. הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו. והפירוש השני שזכר הרע"ב. דבר אחד הוא עם הראשון. כי לכן חביב המודיע לחברו הטובה שעשה עמו מפני שבזה מראה אהבתו גלויה והיא טובה ואהבה מסותרת. ואי לאו הכי מאי נפקא מינה: 
+
+<b>כלי חמדה. </b>גם כאן לא נאוה לנדיב בתי"ט שפת יתר בויתורו על הלשונות בהארכה והרחבה בלתי חביבה. הן הנה היו סבה לשכחה רבה. כי באמרו והטוב שייך בדברים הגשמיים מחמת שמצא פעם טוב למאכל שאינו אלא דרך השאלה פרטית בדרך מקרה. נעלם ממנו מקרא מלא. מטוב כולל ועצמי הקודם בתורה ובחשיבות. הוא שאמר הכתוב וירא אלהים את האור כי טוב. וכן נאמר בכל הבריאה בכללה עליונים ותחתונים. ומה לנו יותר והקב"ה קרוי טוב בהרבה מקומות. ואין שייכות לדברים גשמיים אליו ית'. ומש"ע תי"ט בחמדה. שהיא יותר קרובה אל הדברים השכליים. שכח פסוק בעשרת הדברות. לא תחמוד וגו'. שאינו מדבר אלא בדברים חומריים בעצם וראשונה. ואין מביאין ראיה משמות ופעולות המושאלות במקומות פרטיים. לשמושם העצמי והנחתם הראשונה: 
+
+
+Mishnah 15
+
+<b>הכל צפוי כו'. </b>מאד האריך מענית תי"ט בטירחא גדולה כדי להציל דברי הרי"ו מהשגת הר"א. ובאמת דברי התנצלותו רחוקים מן הענין. כי מה טיבה של משנת אין דורשין לכאן. א"כ בכל המניעות והאזהרות נאמר כן. ולמה הוקשה לו יותר בזאת ומדוע בחר בה. לא אוכל להבין זה. ואמנם על זאת וכזאת לא תמה שום אדם מעולם. כי ההכרח חייב להודיע לבני אדם הטוב והרע. וזוהי כל התורה. וכמש"ה ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב.. את המות ואת הרע. ואף אם יצמח מהודעה זו איזה נזק למוכנים אל הרע. שעל כיוצא בזו אמר הכתוב כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם וגו'. וכן אמר ריב"ז (כלים פי"ז) והשגת הר"א היא על השאלה הבלתי מועילה והחקירה בספיקות אשר לא תוסיף תת כחה בהתרתן. ואם באמת אולי אינה מנועה. כמו שיראה ממה ששתקו חכמים. ולא זכרו חז"ל שאסורה גם היא. מ"מ לא נמלט הר"מ מתלונה לפ"ד הר"א. שלא נהג מנהג אנשים חכמים. שאינם מתחילים בדבר שלא ידעו השלמתו. והרי הוא קרוב להפסד ורחוק משכר אחר שלא יוכל למצוא רפואת תעלה למחלת הספק. ולא יגהה ממנו מזור למכת הקושיא <small>[ובעיקר הדבר שנתקשו בו אבות העולם מענין הידיעה והבחירה. איך קורא אני אליהם יעמדו יחדו. נפלאתי איך לא שתו לבם. הלא ככה הוא דבר הבחירה והגזרה. בפי הקדמונים היתה שומה שאם הגזרה אמת. החריצות שקר. וכל בני העול' יחד קיימו וקבלו גזירת משפט הכוכבים. א"נ יכול ישב אדם ובטל. לא יעסוק בדרך ארץ. לא יזרע לא יטע. לא יבנה לא ימכור ולא יקנה. לא יאכל ולא ישתה. לא ילבש ויכסה. ולא יבקש לו מסתור ומחסה. לא ישתדל כלל במלאכה. לא יפעל ולא יעשה. ויאמר אם נגזר עליו לחיות. בהכרח יחיה. לא ימנעהו דבר ואשר עתיד להיות ככה יהיה. וכבר אמר שלמה בחכמתו מחורש עצל לא יחרוש שומר רוח לא יזרע. וכדומה לזה הרבה ואמר ג"כ יד חרוצים תעשיר. אף הוא אמר מחשבות חרוץ אך למותר. וכיצד יתקיימו שני דברי' הללו. גם הפלוסופי' המאמינים בהוראת משפטי הכוכבים בחיוב החלטי. אינם רוצים לבטל עסקי בני אדם והשתדלותם ומגנים עצלותם ומשבחים. חריצותם ומעוררים אותם על זריזותם. ועמ"ש בס"ד בלח"ש ספ"ק דקדושין (יעוין בית העצל מעמד יום ראשון בית אל) ואין כאן המקום להאריך יותר בזה. על כל פנים בדרך שיתקיימו בידינו הבחירה והגזרה. אף אם אזלת יד החקירה. ככה יקוימו הידיעה והבחירה בלי סתירה:]</small> גם מש"ע תי"ט מב"ר בהריגת קין להבל. אין לו מקום בדרושנו הלז כלל. כי אין כוונת המ"ר לבטל הבחירה הכללית לגמרי. רק הוקשה לו הסרת ההשגחה מן הצדיק. אבל על הנחת הבחירה בשאר הדברים לא הוקשה לו כלום. ולא לאדם מעולם. כי זה כל האדם לבחור בטוב ולמאוס ברע. על מנת כן בא לעולם. זוהי תכלית הבריאה בכללה. וזו כל התורה כי בשלילת הבחירה. אין ענין למצוה לכן כל מ"ש תי"ט בזה. אין לו טעם. במ"כ מאריך טירחא יתרה בדברי הבאי. סותר ובונה חיץ בטיח תפל וטלאי ע"ג טלאי. שיש בו לת"ח גנאי. לצאת בהבלי דברי סמ"נ הבדאי. להשיב על כל השבושים אין כדאי. אבל מי זה שיאמר שהיה לו להשי"ת למחות בעוברי עבירה. זה הבל ושבוש עצום. ואפי' על הרציחה שיש עושק לאדם אחר. אין שייך להקשות מדוע יראה יה ויחריש בבלע רשע צדיק ממנו. ושאלת המינים היא איכה ידע אל וגו' כי מכל מקום ראוי היה זה להריגה. אשר הוא רשע למות (אף אם לא נדע ולא נכיר ברשעו חטאתו ופשעו) ונזדמן לפונדק אחד עם הרוצח. אשר גם הוא רצועה. וכלי מפצו של השי"ת גם רשע ליום רעה (עם שלא ינקה מעונש אחרי שפעל הרע בבחירתו הרעה. ואם לא היה רוצה. לא היה מוכרח במעשה. והרבה שלוחים לו ית' מבלעדי האדם) על כל פנים כך הוא על פי הרוב הנרצחים חייבי מיתה לשמים הם והוסרה ההשגחה מהם. כשלו ונפלו ביד פועלי הרע כשנזדמנו. וכמ"ש כי יפול הנופל ממנו. ראוי זה ליפול מששת י"ב. והדומה לזה הרבה נמצא בדברי חז"ל. לפיכך מזה הצד. אין כאן תמיהא כלל וכלל. רק לראות צדיק מט לפני רשע. על זה ידוו כל הדווים. ועל זאת יתמה כל מתמיה בודאי. כמו שהוא ענין הבל הטוב לפני האלהים באמת. כמו שנראה מבואר בכתוב. וקין הוא הרע לפניו ית' כמפורש. איך א"כ נהפכה השטה. תחתונים למעלה עליונים למטה (כיוצא בדבר מצינו בזכריה עם יואש. ואוריה עם יהויקים. וכן כמה נביאים נהרגו בידי עע"א. ואצ"ל מעשרה ה"מ. והרוגי לוד וקדושי הדורות לאלפים ולרבבות. וכמש"ה נתנו את נבלת עבדיך וגו'. בשר חסידיך וגו'. פעמים רבות שחו טובים לפני רעים. נפלו חללי חרב רשעים לסבה ידועה לו ית') זאת היתה התעוררות רשב"י. ורמזהו בכתוב כי על כן נעשה השי"ת עד ודיין ובעל דין לתבוע מקין עונש כפול עצום מאד. לא לבד מחמת בחירתו הרעה לשפך דם חנם. מחמס אחיו שלא עשה לו רע. אלא שהוא היה טוב וישר בעיני ה'. שנמצא הבל תובעו כביכול על שראה החמס הנעשה לו ושתק. והניח לעושה הרע שיעשה הרע כחפצו. עם שכבר היה יכול להפרישו ולמחות בידו. מצד היות הבל צדיק נקי. אין לו חטא משפט מות כמות נבל. אשר על כן היה בדין שיפרישהו ה' לרשע שלא יכהו מכת מות. אע"פ שכבר נתן בידו הבחירה. במקום שאין מגינה זכות. המונעת ומעכבת את הפועל הרע מלעשות מלאכתו. משא"כ בזכאי וצדיק שיפול שדוד תחת ידי רשע. זה נראה כעול ח"ו בחקו ית'. אשר בידו לסלק יד הרשע מעל הצדיק. וע"כ נדמה כאלו הוא ית' נתבע מן הצדיק הנרצח (אף אם בלי ספק היה גם להבל ולכיוצא בו העשוקים מבלי סבה גלויה. עון נסתר צרור צפון. הגורם הסתרת פנים לשעה רעה. ונאמרו בו דברים מקובלים נמסרים. וכבר נודע מה שאמרו חז"ל צדיק ממנו בולע. ברוך נורא עלילה גדול דעה) זהו צועקים אלי חמס איה אלהי המשפט והודיעו לקין עונו הכבד בזה. לגבות חובו ממנו משלם. כפי חומר העון וכבדו. וזה ברור פשוט. באופן שכל אריכותו של תי"ט בכאן. ללא תועלת כל מאומה. ואולם בצדק הם כל דברי הר"מ ז"ל בכאן אין בהם נפתל ועקש. ונהג מנהג חכמי קדם אנשי השם אשר מעולם. פה אחד דברו הנביאים רובם ככולם. בזה האופן מההערה והחקירה אע"פ שלא השיגו תכלית הענין. ולא חשו להרהור רע. אדרבה בזה עשו גדר ושמירה. בל יוסיף האיש ההמוני להביט בדברים כאלה. שהם למעלה מגבול שכל האנושי. וייאש לבו מזה. בראותו גדולי עולם נצטערו על כך. וחקרו ולא עלתה בידם. א"כ מה יעשו קטני ארץ. הלא יקחו מוסר. ישמעו לעצת חכמים ומזקנים יתבוננו. ואל יטריחו שכלם בכך. כי לא יצליחו. ולא ירויחו רק בלבול דעתם. זאת היתה בלי ספק כוונת האלהיים בכאלה. ומעתה אזכיר מעט לאמת ולברר דברי. ראה נא דבר איתן מושבו. סוף מזמור פ"ט.  <small>[בפסוק הנמשך יל"ד מ"ש מי גבר יחיה ולא יראה מות. ימלט וגו'. שכולו כפול ומשולש במלות שונות. הלא יספיק לומר מי גבר לא יראה מות. או מי גבר ימלט נפשו וגו'. ועוד יקשה מאד. וכי לא מצאנו לפחות אליהו ז"ל שלא ראה מות ומלט נפשו מיד שאול סלה. כמפורש בכתוב. ויראה לי כ"פ עד"ש זקני הנגב מה יעשה אדם ויחיה. ימית וכו'. וכן ארז"ל עה"פ זאת התורה אדם כי ימות וגו' אין התורה (שהיא ע"ח וסמא דחיי) מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. ולא תמצא בארץ החיים. במי שמחיה עצמו עליה. לכן אליהו ז"ל שמסר עצמו למיתה בקנאתו לה'. בריתו היתה אתו החיים והשלום. דרך כלל הצדיקים שלא נהנו מעוה"ז והמיתו גופם עודם בו. הם ודאי אינם רואים מת ומלטו נפשם מיד שאול סלה. ואפי' שנאמרה בהם מיתה אינה אלא השאלה לפטירה מעוה"ז. שהיא התחיה הגמורה בודאי. לכן אמרו ביעקב אע"ה לא מת. וכן במרע"ה. אבל כל שלא טעם טעם מיתה בעוה"ז א"א לו שיחיה חיים אמיתיים בעוה"ב. זה"ש מי גבר שיחיה עצמו כאן ולא יראה מות בעוה"ז. ואם זה ימלט נפשו וגו' סלה. זהו דבר. נמנע. אם לא שיראה מות בעוה"ז. אז ודאי יוכל מלט מיד שאול סלה זה נכון וישר:]</small> זכר אני מה חלד על מה שוא בראת כל בני אדם. החל בשאלה. ולא כלה דבר התשובה. וכה עשה אסף במזמור ע"ג. ואמרו איכה ידע אל וגו'. אסף את חרפתו באמרו ואחשבה לדעת זאת עמל הוא בעיני (כפירוש אב"ע) כי נלאה להשיג ידיעת דבר זה. וכן הורו על זה כמה מהנביאים הראשונים. ואף משה רבינו ע"ה נתקשה בדבר רשע וטוב לו. צדיק ורע לו. (ובתפלתו הודיע צערו מי יודע עוז אפך) והודיעהו הי"ת וחנותי את אשר אחון. אע"פ שאינו כדאי. ישעיה ס"ג ס"ד. התלונן למה תתענו ה' מדרכיך וגו'. פגעת את שש ועושה צדק וגו'. ירמיהו הטיח דברים כלפי מעלה. צדיק אתה ה' כי אריב אליך. אך משפטים אדבר אותך וגו'. מאי אהדרו ליה את רגלים רצתה וילאוך. חבקוק נתרעם על מדותיו של הקב"ה. למה תראני עמל. כי רשע מכתיר את הצדיק וגו'. על כן יצא משפט מעוקל. והשיבוהו וצדיק באמונתו יחיה. וחותם הנביאים חתם דבריו בתלונה זאת:  
+<b>חזקו </b>עלי דבריכם. אמרתם שוא עבוד אלקים וגו'. ועתה אנחנו מאשרים זדים. כי נבנו עושי רשעה וגו'. ולימים רבים הוא נבא. כי הנה היום בא. וכן דבר אסף בתחלת מזמור הנ"ל. אך טוב לישראל. אלהים לברי לבב. ולא יועיל ללב עקש הולך שובב. איוב קצרה רוחו ולבש בשרו פלצות בסי' כ"א מדוע רשעים יחיו וגו'. הלאל ילמד דעת וגו'. יחד על עפר ישכבו. צוח ולית דמשגח (אכן נצחו אליהוא בהודיעו קצור השגתו ועומק המושג. באמרו מי פקד עליו ארצה וגו'. הן אל ישגיב בכחו. וכן נשתמש השי"ת עצמו בזה האופן מהויכוח בשתי פרשיות גדולות. באמור אשאלך והודיעני וגו'. הגד אם ידעת בינה. עד שהשתיקו מתלונותיו. והודה לו) התשובה נעלמה. ומה נאמר ונדבר דנפלא מאד ונתמה. מדברי קהלת החכם מכל אדם וכל דבריו אינן אלא תימה על תימה. בדברי הנהגת העולם השפל הלז הנראים תמוהים וזרים. נבוכים הם עשתונותיו בארץ עיפתה צלמות ולא סדרים מיושרים. והעיר עליהם מראש הספר עד תכליתו סובב סובב על קוטב הערות ערות יסוד עד צואר עתק. לא הוסיף אלא מבוכה ורעיון רוח לתועי רוח. אמנם לזכי הרעיון ולישרים בלבותם. הועיל ודאי ולמדם דעת. כי הלא ממנו יראו שהיה חכם מכל האדם אשר ע"פ האדמה. ואמר אחכמה. והיא רחוקה. ואמר עוד ואל תתחכם יותר למה תשומם. וככה אמר עוד. וראיתי את כל מעשה האלהים כי לא יוכל האדם למצוא את המעשה אשר נעשה תחת השמש בשל אשר יעמול האדם ולא ימצא. וגם אם יאמר החכם לדעת לא יוכל למצוא. עוד הוסיף בחתימת הספר. כאשר אינך יודע מה דרך הרוח וגו'. ככה לא תדע את מעשה האלהים אשר יעשה את הכל. הואיל באר לחכמי לב כי לא יהרסו אל ה' לראות לעלות אליו בעיונם. לחקור אחר מעשיו והנהגתו. יותר ממה שהורשו להתבונן. ואל יבטחו בחכמתם גם לא יתאוננו וישתוממו על מיעוט השגתם. בזו ובכיוצא בה כי גבול נתן ה' לחקירה טבעית. ומעמד שם לשכל אנושי. עד פה יבוא לא יוסיף עבור. אכן רוח היא באנוש כלואה במסגר החומר. אשר לא יכיל מצע מדעו להתפשט באלהיות. על כן הוא מהנמנע בחק שוכני בתי חומר יסוד הארצי. ויש לו טבע קיים חוק עולם ולא יעברונהו כל באי עולם. ואם המו גלי חכמתם. יגעו לריק כל חכמתם תתבלע. רוח יזרעו וילדו דמיונות לבהלה זרעם נכון למועדי רגל מוקש אדם ילע. אם יתאמצו לעלות במרכבה. ויפרצו גדר מצבם לעלות בחקירתם השמימה. להביט אל האלהים. אשר לו נתכנו עלילות מצעדי גבר. מי עמד בסוד ה' לדעת עומק דינו. ולחשוף מצפוני סודותיו. אשר העלים והסתיר מבריותיו. למען לא יתהלל חכם בחכמתו. מתת ה' היא לישרים סודו. לאשר יחפוץ המלך מ"ה הקב"ה לחלוק לו מכבודו. ולתת עליו מהודו. חלק מה ברצון ונדבה כמתנת ידו. אך לא בכח חקירתו יגבר איש. אשר לא זכה להיות מעבדי המלך משרתיו עושי רצונו העומדים לפניו. למצוא חן בעיניו. וזאת העצה היעוצה לכל איש חכם לב בשר. ישתמש במותר לו. ישמח בחלקו ויסתפק במעט אשר נפל בגורלו. אל יתאוה יותר מהראוי לו. לא ירדוף אחרי היתרונות. לדרוך על במותי התבונות. שגבו ממנו פן ימעדו קרסוליו ויפול. יאבד מה שבידו. כמש"ל הקדמוני גמלא בעי קרני כו'. ועל זה אמר החכם דבש מלאת אכול דייך וגו'. ואם תתחכם יותר מדאי. תשוב סכל ותמות בלא עתך. ואל תהי חכם בעיניך לומר אני ארבה ולא אסור מני הדרך הכבושה. כי תכסך בושה. ורבים הושחתו בתואר אשה זרה החכמה המדומה הוכו בסנורי האולת מכה אנושה. לא יוכלו הרפא ותשובתם קשה. ע"כ שמע דברי חכמים במופלא ממך בל תדרוש אין לך עסק בנסתרות. לכן יפה דיבר הר"מ ז"ל אור הגולה אשרי לו ואשרי חלקו בג"ע זכה  <small>[לעצמו שלא השיאה אותו חכמתו לפרוץ גדרו של עולם לחפש בנעלם כאשר עשו המתפלספים הבאים אחריו הממשמשים כעורים קירי לעשות להם יד ושם. להציב הדר בן כחכם ורבן. בהגבילם הדיעה בכללים לא בפרטים. אוי לשוטים בועטים. לא ייראו לשלוח רסן מפיהם לדבר באלהים לא שמעו לעצת החכם האמיתי כי האלהים בשמים ואתה על בארץ. ע"כ יהיו דבריך מעטים. וראוים לעשות בהם. שפטים. ליסרם בעקרבים כאוילים לגו כסילים שבעים ושוטים. לא כן עשה הר"מ עם כל רוחב לבו ועומק תבונתו. שמר פיו ולשונו בס' המדע והיד הגדולה אשר עשה לשם ולתהלה. על כן יפה אמרתי והכרזתי בבית מדות. כי ס' מ"נ לא יצא מת"י המחבר הגדול הלז תחת ידיו לא תהיה המכשלה ומי שישים עין שכלו על מ"ש בהל"מ. על המקיים ז"מ ב"נ מהכרע הדעת בלבד. אינו מחסידי או"ה ולא מחכמיהם. יודה בהכרח שכוונתי אל האמת. מלבד מה שיש להוכיח כן מכ"מ בס' הי"ד המורים באצבע על גנות המתפלספים החכמי' בעיניהם שלא הי"ל ז"ל חלק עמהם. ורחקה דעתו מדעותיהם. כי חכמת מה להם. ואכמ"ל רק אחד מהפלוסופים אשר אין לו עמנו חלק ונחלה. באילן גדול תלה. להשביח מקחו הרע למען לא יהרהר אדם אחריו:]</small> וזיכה את הרבים. והוא השיב בזה תכלית מה שבחק האדם להשיג בחקירות ספיקות כאלה והיא השגה גדולה. וכבר הגיע למדרגה העליונה האפשרית המכיר את מקומו ושמח בחלקו בידיעות אשר חננו קונו. ולא יבקש לו גדולות ונפלאות ממנו. כדבר האומר תכלית שידעתי. שלא ידעתי והוא ודאי החכם הנאמן. וההורם לדעת לחקור במה שאי אפשר לו להשיגו. הוא חוטא חומס נפשו. סכלות והוללות רעה תתשב לו. כמעשה המפציר להסתכל בשמש. יעור עיניו בלי ספק. וכאלו יעיז פניו ילוד אשה. להסתכל ולעיין ולדרוש במחשבתו מהות הבורא ית' שאין שוטה כסיל גס ועב הטבע יותר ממנו. כי לא שיער שכלו קיום טבע הנמנע. טוב ממנו הנפל. ולא בלבד השגת מהות הבורא ית' נמנעת. בלתי אפשרית כמאמר חכם אלו ידעתיו. הייתיו כי הוא המדע היודע והידוע. ואינו נודע לזולתו. כ"א על ידי פעולותיו בלבד. אך אפי' אחד ממעשיו ובריאותיו אינן מושגים בעצם תכונתם. ולשוא עמלו ויגעו כל חכמי קדם. להשיג חלק מן החלק. בחכמת היצירה והטבע אפילו בבריאות השפלות (וכאשר הוכיח ה' את איוב מן הסערה) כ"ש שנלאו לחקור ולחתור ולא יכלו לעמוד על עצם ומהות גרם השמימיי. אף לא השיגה יד חכמתם לדעת עצמות הדבר המקיים. והגורם התנועה בבעלי חיים. מן הגדול שבהם עד רמש האדמה ושרץ המים <small>[ואפי' בנראה המוחש נבער כל אדם מדעת סבת משיכת אבן מגניט"ש את הברזל וכדומה הרבה כמ"ש בס"ד בעלית הטבע. יגידו נא חוקרי הטבע מה הם הרוחניים הקטנים ודקים מאד מבהיקים הדמות תולעים שטים באויר בערבוביא הנה והנה. כמושב לעין ביום ברור וצלול. וכהנה רבות מפליאים ומלאים המחשבות ומי לא יעמוד משתאה משתומם מחכמת האומנים המופלאים בקיאים הזריזים. העכביש והנמלה והדבורה ותולעת המשי ביחוד. ועל כולם פליאה. נשגבה מיתתו של זה האחרון וחדושו ומחיתו אחרי בלותו היתה לו עדנה. כפתי וערשו רעננה יעמדו נא חוברי שמים ויגידו סבת תנועת סולמת יעקב בגלות מעת היותה ומתחלת מציאותה זה כמה אלפים שנים. לא כלו המקרי שינויי הזמנים אף אם נתנה למשיסה. מחיות היער לא נרמסה. הן במלות והיא קיימ' מתחדש' כנשר נעורי' כנף רנני' נעלסה:]</small> ואיך לא יחשב פתי וסכל המתעקש לחקור במכוסה כל מעשה ה' הגדול אשר יעשה. ואפי' משוכב' חיקך נפשך השכונה בחדרי גופך. שמור פתחי פיך מלחפש עצמותה. ומהותה ומעשיה ופעולותיה איך ובמה תפעלם ואיה כלי מלאכתה. בלום פיך מלדבר ולבך מלהרהר. כי להבל תיגע לתוהו תכלה כחך. על אחת כמה וכמה שתהא זהיר ברוחך. מלשער מלאכת מחשבת בוראך. נבער כל אדם מדעת. ומי שאין לו הכרה בנמנע. שהוא מושכל ראשון. אינו בן אדם כי אם בשתוף השם ודמיון הצורה בלבד ויספיק זה למבין בהצלת דברי הר"מ. ומ"ש מד"ש בשם רמא"ל במ"כ הלך בדרך המדברים. לא הוסיף רק מבוכה. כי לקרות העתיד. הווה או עבר. הוא מאמר סותר את עצמו (ואינו אלא דיבור בלי כוונה כצפצוף העופות) ונמנע. כמו שלא יתכן לייחס להשי"ת שיעשה את העבר. לא היה כבר. אין הפרש בין זה לזה. אך מה שהכתובים מדברים על העתידות המיועדות בנבואה בלשון עבר בדרך דמיון כאלו היו כבר עשוים. הוא בבחינת אמתותם והאמנת העשותם בודאי מוחלנו בעתם. על כן נחשבים כאלו נעשו בשכבר. אך לא יתכן לשכל לצייר חלוף העתיד בעבר. כאשר לא יצויר חלוף העבר בעתיד. אם לא בדרך ההדמות בלבד. וזה דבר מבואר בעצמו. סוף דבר החכם הגמור יודה על האמת. ולא יבוש בהכרת קיצור ידיעתו בבלתי ראוי אליו. היותו אדם מאדמה. זוהי חכמה נשגבה רמה. כנזכר בפי החכם מכל האדם היתה שומה. בס' קהלת תחלתו וסופו. וכן חתם ס' משלי שלשה המה נפלאו ממני וגו' ולא תחשב לו לכלימה:  
+<b>ובטוב העולם נדון. </b>במדת רחמים. ודאי. כי גם הדין ממוזג ברחמים רבים (עמ"ש בס"ד בסולם בית אל) וכן אמרו חז"ל עה"פ. הודו לה' כי טוב. שגובה חובתו של אדם בטובתו. עשיר בשורו. עני בשיו כו'. הרי זה ממש מה ששנו כאן. ובטוב הוא איך ומה העולם נדון. בכל מדה טובתו היא:  
+<b>והכל לפי רוב המעשה. </b>מ"ש בו הר"מ לפי מה שכופל כו'. שאינו דומה המחלק מאה זהו' לצדקה במאה פעמים לנותן אותן בפ"א. אינו נראה לי להחזיקו במושלם כי לדעתי הוא בהפך. אדרבה יותר שכר יש לנותן מאה זהובים בפעם אחת משני צדדים. אם מחמת שכופה יצרו בדבר גדול שהוא חשוב יותר מאד. מנותן במאה פעמים. שאינו כבד עליו כל כך. ואפי' אם נותנן בבת אחת. איו בה כבישת היצר. כמו בנותן אותן לאחד. כל שכן אם יחלקם לעתות ולפרקים. הרי מצד הנותן יפה כחו באחד מבהרבה. וראוי על כל פנים לשכר גדול יותר דלפום צערא אגרא. ואם מצד המקבל ג"כ. טוב יותר שיתן לעני אחד דבר מסוים שיוכל להתפרנס בו. משיתן להרבה עניים. ולא יגיע לאחד מהם מתנה מרובה שתספיק לו ותהא טובה שלמה. שכבר אמרו אין הצדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה. שנא' זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד. והיא עצמה כוונת התנא כאן. באמרו והכל לפי רוב המעשה. כי רוב ישמש גם בעד גודל כמות מתדבק. כמו ורב יעבוד צעיר פירוש גדול. וכן רב ביתו. מלך רב. וכ"פ ותשועה ברוב יועץ. וזה נכון בעצמו. ואע"פ שאמרו כל הנותן מתנותיו לכהן אחד. מביא רעב לעולם. זהו בכהן דוקא. לפי שיש לו לטול בבתי הגרנות רבים. ויש לו די ספקו. ועוד על כרחך לא בכל כהן אמרו כן. אלא בעשיר דוקא. כענין פירא היאירי עם דוד. משא"כ בכהן עני ודאי לא אמרו. תדע שהרי עשו את שאינו זוכה כזוכה במכרי כהונה. מכלל שדבר טוב הוא. וכן אמרו כל טובתן של רשעים אינה שלמה. על כן הדבר ברור בעיני. שהדבר בהפך ממה שחשב בו הר"מ בהניחו כלל זה בהחלט. אם אמנם יצדק בתנאי. דהיינו על דרך שאמרו בעני המחזר על הפתחים. שאין נזקקין לו למתנה מרובה. אבל לעני חשוב ונכבד שאינו מיקל בעצמו לחזר אחר הנותנים. טוב לתת לו מתנה מרובה ודבר חשוב. משיתנו לו במאה פעמים. אם לא שידוע ודאי שכך היא טובתו. וכך יפה לו לחלק פעמים רבות כל פעם דבר מועט משיתנו לו הרבה בפעם אחת. ויש לחוש שיפסידנו. והכל לפי הענין והאדם וכל זה נכלל לפי דעתי. במה ששנו כאן והכל לפי רוב המעשה. רצו לומר גודל המעשה בטובו המורגש. ובמיטב ענינו וכוונתו הרצויה. בכל דבר מצוה הבאה לידו. ומכוון שיעשנה בשלמות על צד היותר טוב האפשרי. כראוי לאותה מצוה. לפי מה שהיא צריכה להביאה למדרגת שלמותה ותמימותה הנבחר. טוב הכוונה הנבחנת עמה. ההיא יקרא רוב המעשה. בודאי. לא הכופל המעשה (מבלי דעת וחפץ הנכסף ו)בלי שישלים חוק אפי' פעם אחת. לענין פירושו של הרע"ב. עמ"ש בס"ד בלח"ש ספ"ק דקדושין אכול וייטב לבך:  
+
+Mishnah 16
+
+<b>והפנקס פתוח. </b>לראות כל אחד חשבון חובותיו. אעפ"כ היד כותבת חותמת שטרות מחדש להוסיף על חובו. והיד כידוע שאין הרגל כותבת. אלא היד עצמה שמקפת היא הכותבת. כמ"ש וביד כל אדם יחתום. והכל מתוקן לסעודה אבל לא הכל לאכילה. אלא הללו לאכול ולשבוע והללו לראות ולקהיון שנים. כמש"ה הנה עבדי יאכלו. ואתם תרעבו וגו'. ועיין ב<i>קתדרא דכסא שן</i>:  
+
+Mishnah 17
+
+<b>אם אין קמח. </b>פירוש שלא יסמוך על הנס לישב בטל ממלאכה מכל וכל. בסמכו על עסק התורה. להשיג די מחיתו. שלא בדרך הטבע. כרשב"י ובנו במערה. ובדרך אוכלי המן במדבר וארץ גזרה (או כמי שעשה עצמו אכזרי על בניו כעורב ואמר שלימו קורמי באגמא. שאינה מדת כל אדם) או להיות בטוח לחיות מבלי טרף. כשיעסוק בתורה כדרך שעמד מרע"ה ארבעים יום בלי אכילה וכן אליהו ז"ל. כי להם לבדם נתנה הארץ להעביר ממשלת הטבע הנתן לבני אדם. לא עבר זר בתוכם (ואף הם בהיותם בישוב הוצרכו לאכול לשבר רעבונם. כמו שמצינו באליהו ז"ל עם הצרפית. וגם בדרך הביאו לו העורבים לחם ובשר. ואפי' האבות ז"ל לא ביקשו להתקיים בלי מאכל. שא"כ לא היה יעקב אע"ה תולה נדרו בלחם לאכול וגו') כי מן אז והלאה רצה הקב"ה שישכים איש לעבודתו להביא טרף לביתו. ודי חלב עזים ללחמו לחם ביתו וחיים לנערותיו ואי לא לאי לא אכיל. וארז"ל ראה חיים עם אשה זו אומנות. ואף לדברי ר' נהוראי שילהי קדושין. חייב כל אדם לעסוק במלאכה ובאומנות עכ"פ ולא יסמוך על הנס. שהרי כבר שנינו כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה בלי חולק הא על כרחך לא אמר ר"נ. אלא שהאב יכול לפטור עצמו מללמוד אומנות לבנו זולת התורה. ושיוצא בכך ידי חובת מצות הבן על האב. אבל הבן יחוש לעצמו בודאי. כדי שתתקיים תורתו בידו. ויחזר מעצמו אחר השגת מזונותיו ולהספיק צרכי גופו ונשמתו. אשר לא יתכן לו עמידתו בלתם. והוא שאמרו חז"ל לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן. שהיה לבם פנוי מכל טרדה אחרת ומעסק גופני ומשבאו לארץ הוכרחו לעבוד את האדמה לאכול מפריה ולשבוע מטובה. ונצטוו על ככה לעסוק בחיי שעה בנטיעה וזריעה. כמ"ש רז"ל עה"פ ונטעתם כל עץ מאכל. והוצרכו להבטחה גשמית. כדי שתתקיים התורה בידיהם ויסורו מהם המונעים והמעיקים. לא ליעוד שכר כלה ואבד הוצרכו. כמחשבת ההמון ביעודי התורה. שבאו להבטיח במותרי התענוגים הגופניים (שהם ודאי בטלים הרבה כנגד עסק התורה) ולכן הדתות המזוייפות אשר קצרה ידיהן לאמת הבטחותיהן. התחכמו לייעד בשכר תענוג רוחני בלבד. כרוצה לשקר ירחיק עדיו. אבל אנו נוחלי האמת. ידענו נאמנה שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. וכל הבטחות ההצלחות המיועדות בשמירת התורה. הם רק להבטיח בהסרת המכשולים ולמנוע המעיקים מדרך עם ה'. שיקל עליהם עבודת ה' וקיום תורתו ולא יעכבם דבר. ואי אפשר להתקיים התורה בידינו באופן שלם. מבלתי הטובות הגופניות. כל עוד היותנו שוכני בתי חומר. לזה בלבד באו יעודי התורה האלהית בטובות העולמיות הזמניות. על דרך כל המקיים התורה מעוני. סופה לקיימה מעושר (שנתקיים בבני דור המדבר בשלמות. שאחר שקיימוה בעינוי ורעבון בארץ לא זרועה. זכו אחר כך לקיימה בארץ נושבת יושבים ספונים בבתים מלאים כל טוב ובמרעה שמן ונחת שולחנם מלא דשן) כי אז תתקיים בידו ביתר שאת ויתר עז על צד היותר טוב ומועיל. לעשותה בשמחה ובטוב לבב מרב כל. וזהו שכר מצוה מצוה כי ע"י הטובה הגשמית. תפרה ותרבה הרוחנית ויגדל האושר הנפשי האמיתי לאין חקר. עמש"ל מ"ה בס"ד:<br> קמח נאמר בו רמז הוא ר"ת. <b>ק</b>מח <b>מ</b>לבוש <b>ח</b>יים. כי אם שלש אלה לא יעשה לה. ויצאה התורה חנם. אין כוסף. ולפיכך לא אמר אם אין לחם (שרומז כמו כן בר"ת) כי היכי דנידוק הכי מדשני ולישנא. ואי נקיט לחם. לא הוה דייקינן הכי. דמשתמע שפיר כפשטיה:  
+
+Mishnah 18
+
+<b>וגימטריאות. </b>עם כל מה שהאריך בתוי"ט להוכיח פירוש גימטריאות של חז"ל על ההנדסה (מלבד הדוחק הנרגש מדברי תי"ט עצמו שמעתיר ומפציר להכניסו בלב הקורא בפיתוי לשון. וזה כלל בלשונו של תי"ט על פי הרוב. בכל מקום שמאריך טירחא בשפת יתר. סימן הוא לחולשת הענין שרצה לבארו ולהסבירו. על כן בא החלום ברוב ענין. אולי יוכל הועיל לקרב הרחוק ולהסכימו לדעתו הרצונית וזה דבר מורגל אצלו ז"ל להוכיח בדברים ולשונות רחבים מבחוץ וצרים מבפנים. בפנימיות ותוכן הענינים. גם מחברים זולתו נהגו כן וכמ"ש גם רלב"ג) אינו נכנס באזני כלל. אע"פ שבלשון יוון כך הוא. אבל לשון חכמים לחוד. גם מי שיודע ומכיר במוצא הלשונות ומקורם. הוא ידע כי גם היוונית תולדת העברית היא באמת. אמנם היוונים משתמשים במלה זו לענין חשבון המדידה. אבל חז"ל נהגו להשתמש בה לענין מספרי האותיות והתיבות. וזהו האמת בפירוש לשון גימטריא המצוי בדברי רז"ל. גם אע"פ שלדעת הר"מ כוונת אמרם ז"ל על הפסוק. כי היא חכמתכם ובינתכם. איזוהי חכמה לעיני העמים. הוי אומר זה חשבון תקופות כו' (ולא נזכר שם גימטריאות. לכן לא אדע במה נסתייע בד"ח משם) שהיא חכמת התכונה של או"ה. רחוקה היא מכליותי. לייחס דעה זו המגונה לרז"ל. חלילה וחס להו לרבנן קדישי. שיתפארו בחכמת הגוים. רעיוני אנשי העולם הבודים מלבם חכמה שאין לה עיקר ויסוד. רק כפי העולה על רוחם. נשענים על יסודות הנולדות במוחם. לקרב כל דבר אל השכל להוליכו במנהגי הטבע המוחש. ועם כל זה הם עצמן נבוכים מאד. ומודים שאין מציאות אמתי לגלגל יוצא מרכז וגלגל נושא והדומה להם. וכן במציאות גלגל היומי נחלקו איזהו. והרבה כאלה קשות נמצאו באותה חכמה. ונתחלקו לכתות כתות בהנחותיה ולא נחו שקטו גלגלי רעיוניהם. עד שהמציאו תכונה חדשה לגמרי. מקרוב באה לא שערוה ראשוניהם (וי"א שנמצא גם בקדמונים מאד. מי שחשב עליה כזאת של קופירניקו"ס) יהי מה אינה ראויה להקרא חכמה כלל. אחר שאינה אלא דמיונות ורעיונות ודתיה שונות. כפי מחלקות לבב בני אדם אשר חכמת מה להם. ולא זכתה לקנות עטרת האמתות לראשה. אשר בה חכמים מלכי קדם ימלוכו. ואיה איפה החכמה והבינה הנמצאת פה עמנו לעיני העמים והם שחדשוה והמציאוה. מבלי יסוד ושורש בדאוה. ואיך נתפאר בה אנחנו עליהם. לא לנו לא לנו היא. ולא ניחא להו למרייהו חז"ל דלימא הכי. אבל האמת הגמור שאין חישוב תקופות ומזלות. אלא סוד העיבור שקבעו חז"ל ומסרוהו לנו בגולה. ועליו היתה השבועה שלא לגלותו לאו"ה (לא כן חכמת התכונה הבדויה שהיא גלויה לאו"ה. ונסתרה ממנו בהיותה בלתי צריכה אלינו. טורח זה למה לנו. מה ריוח ושכר יש בה לגוף. ואצ"ל לנפש לא תוסיף תת כח) כדאיתא שילהי כתובות וכפירש"י ותו' שם. ומ"ש רש"י פ"א טעמי תורה היא. היא. כי בלי ספק אין הכוונה על החשבון. שאין בו סוד. ולא כל כך עומק. שמחמת זה יקרא חכמה ובינה. שכל אדם יכול ללמדו בשלשה וארבעה ימים. ופמ"ש הר"מ. ולכן מיאן שתהא כוונת חז"ל עליו. באמרם שזוהי בינה לעיני העמים. ובעבור זאת החליט שאינה אלא לידע הנחותיה בתכונת גלגלי הכוכבים והלוכם הגשמי (ואמנם אף לפי מה שחשב הרב שאין שם אלא תיקון החשבון החומרי בלבד. מכל מקום לא ירוחק בשביל כך לקרותה חכמה ובינה. ביחוד לעיני העמים כולם. כי כל חכמי קדם אנשי השם באומות אשר מעולם. יגעו מאד למצוא מסלול ודרך להשוות ירחי הלבנה עם שנת החמה. חתרו להשיב אל יבשת ההשואה. ולא יכולו להשיג פשר דבר נאה. להיות להם סדר מתמיד וחשבון קבוע בל ימוט לעולם. לריק יגיעם של חכמי התכונה בעם ועם. כי על כן הוצרכו לשנות סדרי חשבונות עבוריהם כמה פעמים. מפני שבאו תקופות הימים וחגיהם שלא בזמנם הראוי. אכן בחשבון סוד העבור של חז"ל לא נמצא בו שמץ דבר. שיביא לשנות מאומה. כי חוק לישראל הוא ולא יעבור לא ימוש לעולם כמלא נימא. שבועות חוקות קציר ישמר לנו. ואביב ואסיף בעתם יבואו. ומועדי ה' המקודשים בזמנם יקראו. על כן הודו או"ה ולא בושו להכיר ממנו חכמת חז"ל הנשגבה ורמה מאד ומהם עצמה. ונתקנאו בנו על חכמה גדולה זו הנפלאה. הקולעת אל השערה ולא תחטיא כל ימות עולם לפיכך בודאי לזאת יקרא חכמה ובינה לעיני העמים ולפני כל החכמים. בבחינת התכלית. בין שתהא בנויה על שרשי התכונה הבדויה להג הרבה יגיעת בשר אין בינה. או זולתה הנה היא לבדה קנתה כתר האמת. בצאת על ידיה לפועל הסבה התכליתית חיה וקיימת) אכן הסוד הגמור הוא בטעמי העבור הנעלמים. הנודעים בחכמת האמת בלבד. עליו אנו מושבעים שלא לגלותו לאו"ה. כי לא עשה כן לכל גוי (להודיעם טעמי תורה הכמוסים. ומכוסים אפי' מהמון הישראלי) לרוב עמקו וגבהו בחכמה הקדושה. על כל פנים כל מי שיש לו מוח בקדקדו יצטרך להודות בזה. שלא כיוונו רז"ל על חכמת האמת המסופקת ורפויה בידיהם. כי אם דוקא על חכמה אמתית שלמה. בראיית התכלית. המושג ממנו בחוש לעיני הכל. אולם יסודותיה ועל מה הטבעו אדניה ואשיותיה. זהו הסוד שלא נתגלה לעיני בשר. כי אם לעינים רוחניים הצופות במאורות אלהיים ועליה באה אזהרת ההעלמה והשבועה. ודי בזו למודה על האמת. ובלתי מתעקש שעל כרחו יאמר שהיא חכמה שאו"ה מתפלאים עליה ושעיקר טעמה גנוז ומכוסה מהם. ולא שנצטרך לבוא וללמדה מהם. להוסיף על ידיה מבוכה על מבוכה. ולהתהלך בחשכה. אבל לישראל לבדם ניתנה החכמה האמיתית אשרי העם שלו ככה:  
+<b>פרפראות. </b>לפי מה שכתבתי לעיל יהא כפשוטו. מקביל למה שאמר תחלה. הן הן גופי הלכות. כלומר דברים עיקריים בתורה. שאי אפשר לאדם הישראלי מבלעדי ידיעתם. יאמר נא עתה על תקופות וגימטריאות. שהן פרפראות בלבד. לומר שעם היותן דברים יקרים. ונחשבים כערך הפרפראות שנאכלין לתענוג אל עיקר הסעודה. כי הפרפראות עם חשיבותן (כי על כן נאכלין באחרונה מפני טעמן המשובח ולהשאיר מתיקותן בפה) ונמכרין ביוקר. אין בהן צורך כל כך ואינן שוין לכל נפש. כלחם ומזון העיקריים בעצם וראשונה. כך אלו הידיעות היקרות והמפוארות בערך זה אל גופי תורה. שהן צריכין לכל נפש. ואלו אינן הכרחיים ולא יאותו לכל אדם לדעתם ולהשיגם. ומאן דלא ידע להו נמי גברא רבה מיקרי. כי אם יודע חשבון תקופות ההכרחי המעשי. אע"פ שאינו יודע טעמו ונעדר ממנו ידיעתו העיונית. לא חיסר מעלת חכם סתמי. שהוא היודע בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל. וכן היודע. הלכה בנזיר. סתם נזירות שלשים יום ואינו יודע למוד הגימטריא. יהיה תלתין. אינו מעכב. ונפקא מניה למדחי הא מקמי האי שחייב לטרוח בידיעת גופי הלכות תחלה. אח"כ יבקש לדעת טעמיהם. וכמו שאמרו לגמר אינש והדר לסבר. ולא יעשה את העיקר טפל. וטפל עיקר. וגם יוצא לנו כלל גדול צריך מאד. ומה שהודיעונו בזה ערך גופי התורה לגוף. וגימטריאות לפרפרת. כי ממנו נדע שהגימטריות אע"פ שהן עינים לתורה. מ"מ אינן עיקר כגופי תורה שנמסרו בידי כל אדם מישראל. משא"כ גימטריאות לא נמסרו אלא ביד החכמים האמתיים. כי יש בהם דרכים לדבר והפכו. ונדרשים לכל חפציהם. מראים פנים לכל צד לטוב ולרע. כענין ענג נגע. בסוד פנים ואחור וחזרת הגלגל. ובכאן הרשת פרושה ליד מעגל. לצוד את הפתאים שראשן סגלגל. וכצבאים הרוקדים כעג"ל. בהמצאת חריפות של הבל לטהר השר"ץ מן התורה. ודורשים מקראות לעצמו בגימטריאות בדויות לפרוק עול תורה ולהתהלל באלילים הרבו פצעי נכשלים והפילו רבים חללים. לצאת מן הדת ולהאמין בפסולים פגרי אדם וישמעאלים ככת הארורה שיצאה מקרבינו מחדש להסית ולהדיח בני ישראל יבחרו להם אלקים חדשים מקרוב באו להאמין בצבי מודח בחלומות והבלים. וגימטריות מבודים בלתי מקובלים. אוי לנפשם המטומאה אותה רע רעה אחר רעה תבוא לרשעים הללו המקוללים. פנים שלא כהלכה בתורה מגלים. כאלו ניתנה התורה ביד כל סכל ונואל. לדרשה בגמטריות עריות לבנות במה לעצמו להקריב עליה לחם מגואל. זאת היתה חטאת הכופרים הראשונים שעסקו בדרשות של דופי. ויחפאו דברים אשר לא כן על ה'. ואין דעת אחת משובשת מכל המינים השונים ומשונים שאינן יכולין להתלות במקראות בארחות עקלקלות. שזו להם מהתלות. ואם הגימטריא מייפה ומוסיף נוי לנוה ויפ"ה בנשי"ם. עיניה ברכות בחשבו"ן. נגד זה הרשעים עושים מהם נזם שוא באף חזיר להוסיף כיעור בעינים תרוטות וכמ"ה המלא עינים שמהם פנים מוריקות. ובעז"ה נראה לענות לכסילים כאולתן. לרצץ מוחם של אותם שרצים להכות על קדקדם. ועיין חבור תה"ק וע"ע חכ"מ שפקרו המינין תשובתן בצדם. וכללו של דבר גימטריא וג"ש דינן שוה. שאין אדם דן אותן מעצמו על מנת לחדש דברים אשר לא שערים אבותינו הקדמונים בעלי הקבלה האמתיים. רק אם לקיים דברי חכמים ומסורת רבותינו. הן זה וזה מותר ויישר כחו. שכר הרבה יטול. בזה האופן רשאי חכם לחפש אחר גימטריא לסמוך עליה דברים ישרים הנאמרים באמת לא לעקל בית הבו"דה ולא לסתור בנין זקנים ולקלקל. ושלא לבדות דבר לחדש דבר מעתה לזלזל בד"ת ראש להקל. כזה ראה וקדש מצוה להביא מן החדש וכל המרבה ה"ז משובח כסף מחירה לא ישקל. וההולך חשכים ומתחכם להמציא גימטריאות לפרוץ גדר ולהסיג גבול עולם ישכנו נחש וכבן מורה יירה או סקול יסקל. לזה היתה כוונת התנא בעצם וראשונה להעיר על זה להסיר המכשלה והמסלה לסקל להודיע נאמנה שאין הגי' עיקריים. ולא יאותו לאורן אלא אותן שזכו וקנו גופי תורה תמלה לא ישאל בעצו יגיד לו המקל. ולברר דברי ולמען הראותך קצת מהתהפכות הגימטריאות. אציגה עמך פה שנים שלשה גרגרים בראש אמי"ר ויהיו לך למופת ולאות על הגאולה והתמורה הבט נא ותראה נפלאות. הנה תורה גי' הוי"ה אלה"י ישרא"ל. וגי' הוי"ה אהי"ה אדנ"י צבאו"ת. נגד זה היא ג"פ גי' סמא"ל לילי"ת. הרי דרך החיים ודרך המות שאמר הכתוב. וכן אמרו החכמים האלהיים מאן דזכי לה סמא דחיי כו'. כי היא להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים (בל יקרב איש זר לאכול מפרי עץ החיים. וכמ"ש בס"ה) וכן משה גי' א"ל שד"י. וגי' אלהי"ם אחרי"ם. גם שמד"א. תלמוד גי' השכינ"ה. וגי' לילי"ת. כי העוסק בזה ובזו ניצול מזה ומזו ומאלה. ובלבד שיעסוק בה לשמה. כי אז ניצול מן מקוצים ומן הברקנים. שנסבכים בהם בורים ריקנים. שעושים ממנו כנור מנגנים. לשחוק עושים לחם כזבים ומשתה שמרים שמנים השי"ת ברחמיו יאיר עינינו בתורת אמת לאמתה וישים חלקנו עם חכמיה הנאמנים: 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בן זומא. </b>עיין פירוש רע"ב. ועיין גמרא דריש הוריות תלמיד והוא ראוי להוראה. כגון שמעון בן זומא ושמעון בן עזאי: 
+
+<b>איזהו חכם שראוי שיתהלל כו'. </b>הקשה תי"ט מן הכתוב דירמיה. כ"א בזאת יתהלל המתהלל גו'. והאריך בדחוקיו כדרכו. עם שיש קצת טעם בדבריו. אין הלשון מתיישב היטב. ואין להאריך בכך. איברא מעיקרא לא קשיא מידי. אפילו אם תמצא לומר דתנא נמי בחכמה דעלמא קמיירי. כי אין כוונת הרע"ב לומר. שראוי לו שיתהלל הוא בעצמו. אלא רצה לומר שראוי להתהלל מאחרים. כי ודאי החכם ראוי שיתהלל. ולו נאוה תהלה מבני אדם. כמש"ה לפי שכלו יהולל איש. אבל מכל מקום אין לו להתהלל ולהשתבח בעצמו. שאין זו ממדת החכם. וכמ"ש החכם יהללך זר ולא פיך. ואזהרת הנביא ירמיה נמי. אי בעית אימא בדידיה משתעי. ר"ל שלא יתהלל החכם עצמו. לפי שאינה חכמה עצמית. וגם אינה בטוחה לעמוד לו. לפיכך אינו דבר נאה שיתהלל בה. אף אם יהולל מאחרים. משא"כ בהשכל וידוע אותי. כי היא החכמה האמתית בעצם. והיא דבר של קיימא. בה ראוי להתהלל המשכיל אשר השיגה. אפי' הוא בעצמו. ולא יחשב לו גנות וגסות רוח. כי המתפאר בה באמת. לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם. לקבל ע"י כך איזה תועלת מהם. כי אז תשוב לו מעטה התהלה. לחרפה ולתהלה. אם יחשוב לטול ע"י התפארותו עטרה וגדולה. ואי בעית אימא נביא נמי לא קאמר שיתהלל עצמו בשום אופן. אלא גם בהשכל וידוע אותי. זר יהללהו. לא פיו. ואין צריך לומר בחכמה זולתה. ותנא דידן נמי אפילו תימא בחכם דהשכל וידוע את ה' איירי. מיהא בדידיה לאשתבוחי בנפשיה לא קמיירי לגמרי. אלא איזה חכם שראוי שיתהלל מאחרים קאמר: 
+
+<b>הלמד מכל אדם. </b>זה הכלל צריך לפרט. ואין למדין ממנו אלא לענין הכניעה והשפלות בלבד. לומר שלא יבוש ללמוד גם מקטן ממנו. אבל צ"ל בו חוץ. שאסור ללמוד אפי' מרב שאינו הגון. כמ"ש אם הרב דומה למלאך ה'. תורה יבקשו מפיהו כו'. וכן הרבה. אצ"ל הלומד מן המגוש שחייב מיתה. ור"א בשביל שלמד ד"א הגון מן המין. נתפס למינות. ועמ"ש בס"ד באגרת שום שהרחבתי בחקירה זו: 
+
+<b>איזהו עשיר כו'. </b>עיין מ"ש בס"ד בבית נתיבות בעליית העשירות: 
+
+<b>שנא' יגיע כפיך. </b>עיין הקדמת בית נתיבות. מ"ש רע"ב והעושר הזוכה בו הוא נכבד בעיני אלהים ואדם. דבר זה צריך ביאור. כי אם אמנם ודאי ברכת ה' היא תעשיר. ואם לא שמצא חן בעיני ה' שיהא נכבד. לא היה נותן לו עשירות. מ"מ נראה לי שאין הלשון מדויק. כי אף אם האדם העשיר נכבד ונשוא פנים לפני אדוניו השם ית'. מחמת מעשיו וזכותו. או זכות אבותיו שקדמו לו או שמא חן וחסד חנם הוא. כמ"ש וחנותי את אשר אחון. אע"פ שאינו כדאי הלא עם כל זאת. ודאי לא בשביל עשרו מוצא חן גם בעיני השי"ת. הלואי שלא יקל בעיניו ית'. מחמת העושר כי אין גבהות לפני המקום. ואל זה יביט אל עני ונכה רוח ולא אסגי אלא לדאזעיר. כ"ש אם העושר עשוי שלא במשפט באחריתו יהיה נבל. ויש עושר שמור לבעליו לרעתו. אמנם אם יש מקום לומר שהעשיר ימצא חן בעיני אלהים ואדם. הלא הוא אם מתת ה' הוא והשליטו האלהים לאכול ממנו ולשאת את חלקו לעולם הנצחי. בהיותו עשיר בדעת עם הממון שזכו לו בו מן השמים. ומתנהג לעצמו כעני עם עשרו הגדול. כענין שמצינו בדוד המלך החסיד ע"ה. שלא קרא עצמו אלא עני. פנה אלי וחנני כי יחיד ועני אני. כי עני ואביון אנכי. ראה כי יחיד ועני אני. וכאלה רבות עמו. שלא התגאה בעשרו הרב. ולא נהנה ממנו. אלא הצניעו לחפצי שמים. אז הראה עושר כבוד מלכותו לכבוד קונו כמ"ש ואני בעניי הכינותי לבית אלהי. כמ"ש בס"ד לעיל מ"ה דפ"ק. על אותה ששנינו ויהיו עניים ב"ב. אז ודאי ימצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם. גם מצד העושר. שלא הכשילו עשרו כמדת רוב העשירים לנטות מדרכי כושר. ועמ"ש בס"ד במעמד ליום רביעי בסוף פירושנו למאמר מעוט הירח: 
+
+<b>הכובש את יצרו. </b>מ"ש הרי"ק שנקרא יצר סתם לפי שקדם בגוף. עמ"ש בס"ד בעלית יצ"ט בשם הריס"ל: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ושכר עבירה עבירה. </b>וא"ת הא אמרינן שילהי פ"ק דקידושין. עבירה יש קרן ואין לה פירות וי"ל דהא רמינן לה התם מקרא דכתיב ומפרי דרכם ישבעו. ושנינן עבירה שעושה פירות. יש לה פירות. ועמ"ש בס"ד להלן משנה י'. והא דקרי ליה שכר עבירה. ויותר היה ראוי להקרא עונש. היינו משום דלרשע האומר אין אלוה. לית דין ולית דיין. ודאי שכר הוא לו שממלא תאותו ועושה נחת רוח ליצרו. שיהא שבע מן העבירות. ואינו אלא שכר מדומה. הוא ש"ה וזורע צדקה שכר אמת פירוש שהזורע צדקה ר"ל כדי שתשא פירות. זה ודאי י"ל שכר אמת. מכלל שיש שכר שאינו אמת:
+
+Mishnah 3
+
+<b>לכל אדם. </b>פירושו. לכל אדם שיהא. לשום אדם כל שהוא. וכן לכל דבר. ר"ל כל מאומה. כמו ל"ת כל מלאכה. וכן רבים: 
+
+<b>ואין לך דבר שא"ל מקום. </b>זה תבין אם תעלה בעליות מרוחים של בית מדות שיסדנו בעז"ה לשם כך ביחוד. ואז תשכיל כל מעגל טוב ורע. המצוים בכל דבר. ומתפרשים לפי המקום ומעין המאורע: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>שתקות אנוש. </b>בודאי לחנם נתלבטו המפרשים בפירוש מלה זו. ותי"ט יותר מכולם. כאשר יעיד המעיין הישר בלי ספק שאין הלשון סובל פירושו כלל. ואין זה ענין לדרך הדרש של ב"ר שחשב להסתייע ממנו. גם מ"ש שהמפרשים חשבו ששרשו קוה. ואינו כן אבל שרשו קו. לא הלך בדרך המאמתים מהמדקדקים. שכבר הוסכם ביניהם. שאין שורש משתי אותיות אכן קו לקו. גם הוא משורש קוה בלי ספק. עם שיפרר בענינו. אבל מה צורך לכל הטורח הלז. ואין הלשון יוצא מידי משמע פשוטו. שסתם בן אדם המלוכלך בדמי עונות. הוא מובטח שילבש בשרו רמה. ואין לו תקוה אחרת להמלט מזה. וכן אמר (איוב י״ז:י״ד) אם אקוה שאול ביתי וגו' לשחת קראתי אבי אתה אמי ואחותי לרמה וגו'. אך ודאי לא כל אדם בכלל. כי על כן לא אמר התנא שתקות אדם רמה. כי אמנם אדם כשנברא לא היתה זאת תקותו. כי אמר ה' אלהים הוא (וארז"ל שבעה לא שלטה בהם רמה. וכן אמר דוד אף בשרי ישכון לבטח). ומשחטא נגזר עליו למות ולהיות מאכל לרמה. לפיכך אחז לשון אנוש. כי אז הוחל לקרוא בשם ה'. שהוא היה הראשון שחטא בע"ז. וגדול עונו להענש ברמה מחמת כן (וע"ש כך נקרא. כי אנושה מכתו) כדרך שנא' בנ"נ. שעשה עצמו אלוה תחתך יוצע רמה. אבל אדם אע"פ שבחטאו מת. היתה מיתתו כפרתו. ולא נענש גם ברמה שהרי אמרו שתי עקביו דומות לשני גלגלי חמה (ואפי' דור המדבר דמו בדמיבסמי) על כן נשמר שלא לומר שתקות אדם רמה. כי אז היה משמע שמתחלתו לכך נברא. ואין זה אמת אפי' אחר שחטא. אינו מעותד לכך כמ"ש. וזה ברור והעיד בנ"ד שאפי' מלכי או"ה כשרים נמצאו שלמים קיימים אחר מותם כמה מאות שנים וע"ס החיים דבר נפלא ממה שאירע בימיו בקברי ק"ק אמשטרדם. ואצ"ל ממ"ש בתלמוד מראב"י וזולתם ורבי וראב"ש: 
+
+<b>כל המחלל ש"ש בסתר. </b>מ"ש תי"ט דמשכחת לה בעבירה שאי אפשר כ"א בהצטרף כו'. שהאשה אנוסה כו'. בכאן נזרקה האמת בפיו. והו"ל לאתויי קרא דמעשה שהיה. דכתיב ביה כי אתה עשית בסתר. והוה התם ח"ה. כדכתיב בענינא אפס כי נאץ נאצת את אויבי ה' בדבר הזה. כלומר אע"פ שבאמת לא חטא. כמ"ש רז"ל. מ"מ אם לפניו ית' גלוי לפניהם אינו גלוי כל כך וגרם ח"ה. וי"ל עוד שאע"פ שאדם העובר חושב שעושה בסתר. מ"מ יש אחרים שרואים ויודעים. וכן היה ג"כ באותו מעשה. וקרי ליה בסתר לפי מחשבתו. ועל שלא עשה בפומבי ובגלוי. נקרא כך הרוצה להסתיר ולעשות במחשך זר מעשהו אף אם לא יכול על כך זה פשוט. א"כ בכל העבירות נמי משכחת לה. ועוד כל הטורח הזה למה. דבחוטא ומחטיא ודאי נמי שייך בסתר. ונעלם מבעל תוספת יום טוב ורבו ובכלל כל המפרשים. מקרא מלא בתורה כי יסיתך גו' בסתר. הרי מפורש בחוטא ומחטיא בסתר. אם כן לריק יגעו למצוא לו פשר דבר. בדרכים רחוקים. אלא בכל אופן שייך חלול השם בסתר. כשמתחבא מבני אדם ומתיירא לעשות העבירה בפרהסיא. ואין מכיר בו אלא איש סודו. וכענין שנא' והיה במחשך מעשיהם. עי"ל אע"ג דהתם ביומא בח"ה שמחטיא אחרים קמיירי. היינו ח"ה דחמיר שאין לו כפרה גמורה אלא עם המיתה. מיהו איכא נמי ח"ה בגוונא אחרינא כדאיירי הכא. ועוד אפי' בסתר ממש שאין יודע בו אלא הוא. מיקרי ח"ה כשעושה בזדון. כדאמרינן פיק (דקידושין דף ל"א) כל העובר עבירה בסתר. כאלו דוחק רגלי השכינה. וגרוע מעושה בגלוי שלא להכעיס. שלא השוה כבוד עבד לרבו: 
+
+<b>אחד שוגג. </b>מ"ש הר"מ ושאר מפרשים שגם עונש השוגג בגלוי. זה עולה לפי מה שפירשנו למעלה בתחלה. שאי אפשר לח"ה ממש מבלי שידעו בו בני אדם זולתו. אמנם למה שכתבנו עוד. שגם העובר בסתר ממש. יקרא מחלל ה' על דרך העברה. לפי דרך זה אינו נוח לי בפירוש הר"מ. שמפרש אחד שוגג כו'. לענין העונש בגלוי. כי אין בזה טעם. וגם זה אינו מיושר המשפט חלילה לאל מעול. אלא הא כדאיתא. והא כדאיתא רצוני במזיד ודאי שוה הסתר לגלוי. ובעונש חמור. אבל בשוגג החילוק מחויב. ואי אפשר להשוות בו קו המשפט. אלא הגלוי מקבל עונשו הקל בגלוי. והנעשה בסתר. שלא הכיר בו אדם. דיו לסבול איזה עונש בסתר. וכן מוכיח לשון המשנה. שהוא לענין איזה עונש בלבד. לא לענין איכות וכמות העונש. וק"ל: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>הלומד ע"מ ללמד. </b>לא ידעתי מדוע נדחקו בו המפרשים והוציאוהו מפשוטו ללא דבר. כי לענ"ד אינו אלא כמשמעו. שצריך להיות כוונת למודו לפחות ע"מ ללמד לאחרים. שאם לא כן. אין לו שכר על למודו. ואין מספיקין בידו כלום. כי לחד מ"ד הוי בכלל דבר ה' בזה. מי שיש בידו ללמד תורה. ואינו מלמדה. ולכך סמכו ענין למתני' דלעיל. וזה שלא כדברי המפרשים שחשבו דעל מנת ללמוד בלבד נמי מעליותא היא. וליתא אלא ודאי תחלת למודו צריך להיות ע"מ כך. שאחר שילמד כל צרכו. ילמד חכמתו לאחרים. הלכך לק"מ דלא תני ליה בהדיא. מדת הלמד ע"מ שילמוד. שאין זו מן המדה כלל. אלא ללמד אצטרכא ליה. דאפ"ה יספיקו בידו ללמוד נמי. ואין לו לדאוג מלמוד עצמו. כי אדרבה חבריו ותלמידיו יקיימוהו בידו. איברא הא דקשיא למפרשים הלמד ע"מ ללמד. אמאי אין מספיקין בידו לעשות נמי. דהא פשיטא לאו ברשיעי עסקינן. כמ"ש תי"ט ופשוט. הא כבר תרצה רע"ב. גם י"ל עוד דפירושו שרוצה להיות תורתו אומנותו. דפטור מכל המצות המעשיות. שתלמוד תורה כנגד כולן. לזה ודאי אין מספיקין בידו לעשות. שאין לו אלא כפי מחשבתו וכוונתו הטובה. וכרשב"י וחבריו. ובן עזאי שאמר מה אעשה ונפשי חשקה בתורה. ור"י דמצלי מתלתין יומין לתלתין יומין. ודידן עדיפא מדהרע"ב. דאין ת"ח רשאי ליפטר מג"ח כשיש סיפוק בידו. דאמר רב הונא האומר אין לי אלא תורה. אף תורה אין לו. והיינו כהאי גוונא. ורבה דלא עסק בג"ח. משום דעני הוה ואנוס פטור. ובזה א"צ לדחקו של בכ"מ. שתמוה מאד. אטו ברשיעי עסקינן. חס ליה למימר הכי. אבל הלמד שלא לשמה. לא די שאין לו שכר. ואין מספיקין בידו מאומה. לא מיבעיא ללמד דלא. שהרי אסור ללמוד מרב שאינו הגון (ואפי' היו חכמים צריכין לו. מבטלין ישיבתו. אפי' נכשל רק בעון מקרי. כההוא דסנו שומעניה פא"מ) ואיך יסייעו מן השמים לעוברי עבירה. אשר נוח לו שלא נברא. ושנהפכה שלייתו על פניו. אלא אפי' תלמודו אינו מתקיים בידו. ואינו רואה בו סימן יפה כדאמרינן דואג ואחיתופל לא גמרי שמעתא אליבא דהלכתא (ומ"ש לעול' ילמוד אדם תורה אפי' שלא לשמה כו'. היינו בתחלת למודו לעצמו. אבל ודאי לא יזכה על ידיה ללמד לאחרים תורת אמת שהרי אפי' לעצמו לא יזכה להסכים להלכה כדאמרן. ואיך ישפיע לזולתו מה שאין לו. הא על כרחך לא יגיע למדה זו אלא אחר שכבר זכה לעצמו ללמוד לשמה משא"כ בעוד שאינו עוסק בה לשמה ומעמיד תלמידים. אין תורתו סם חיים. זה פשוט. ובכן עלה פירוש משנתנו ברור בס"ד: 
+
+<b>לשמור ולעשות. </b>גם בכאן מעדו קרסולי המפרשים מלעמוד על סלע פירוש המשנה הפשוט. ורחקו לדרך עקלתון. פליאה נשגבה איך עלה על דעתם דבר זר כזה. לומר אע"פ שלא היתה כוונתו אלא לעשות מצות ולא לשמור מעבירות. בהכי איכפל ואיירי תנא. באמת נראה בעיני כשטות. במ"כ האומר שרצה להראות שכל וחדוש בכל מלה שלא תהא לבטלה. ויצא לשבושים רבים. דכל יתר כנטול דמי. ועל זו נאמר ואל תתחכם יותר. כי טעה מאד בזה שחשב שהשמירה הזאת רומזת על ל"ת. גם אין לשון לשמור מעבירות מכוון. כי העיקר חסר. אבל הוא לשון מורגל מאד בתורה. על השמירה בלב. כמו ואביו שמר את הדבר. שמור משמעת. תשמרון לעשות. ושמרת ועשית. לשמור ולעשות. ושמרתם ועשיתם. הרי אלו שמירות הרבה שהם עשאין. ורבים מאד ככה. כולם הוראתם על הזכירה. כדי לקיים ולעשות המצות וגם המניעה מעבירות בכלל לעשות היא. שכל היושב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה כדתנן שילהי מכות. על כל פנים זה פשוט שהשמירה האמורה כאן במשנה אינה אלא כאותה שנאמרה במקראות הנ"ל ממש. והיא שמירת המצוה במחשבה ובזכרון. כענין שכתוב כי נעים כי תשמרם בבטנך ואין בזה ספק לכן ח"ו למחוק תיבת לשמור. כמ"ש בנוסחת הספר הבא ליד התי"ט. דספרא בצירא כתביה. אע"ג דאתי מהתם. וישכח מחוקק. ואלו הכא שבע סופר. נוסחא דידן ספרא דווקנא כתביה ודאי: 
+
+<b>ולא קרדום לחפור בו. </b>מ"ש הרע"ב ואם ת"ח חולה כו'. דברים הללו לקח מפירוש הר"מ ז"ל. אמנם הר"מ גדש המדה שלא מצא זכות לת"ח העני אם הוא בריא ליהנות מב"א. ולא צד היתר לראשי ישיבות ותלמידיהם לקבל מתנות ושכר לימודם כלל וכלל. והרבה לגנות ולחרף ולגדף נוטלי פרס מן הצבור או מיחידים כ"ש מקבלי מתנות בלתי החולים ומדוכאים ביסורים. ושרי ליה מריה שהאריך פה הרחיב לשון ושפת יתר על צדיקי יסודי עולם. כנראה שהיה חוק בישראל מימות עולם להספיק חכמיהם ותלמידיהם וככתוב במורי התורה. ויאמר לתת מנת הלוים למען יחזקו בתורת ה'. ואיך יתחזקו הת"ח על הלמוד. אם אין להם מה לאכול. ואם אין קמח אין תורה. ולכן היה מנהג פשוט. גם בזמן חכמי התלמוד ליהנות ת"ח אפי' ממתנות. ולא עוד אלא שאדם חשוב זוכה בהם לעצמו. אפי' לא נתנו לו בפירוש. דאדעתא דידיה קאתי. כדאיתא פ' הזרוע. בעובדא דההוא שקא דדינרי דאתא לבי מדרשא. קדים ר' אמי זכה בה. וכן נהגו בישיבות הגאונים הקדמונים בבבל כנזכר בספר קבלת ראב"ד ויוחסין. כי ממרחק הביאו לחמם. וכן ישיבות א"י אשר מעולם היתה פרנסתם מצויה מהספקות מתנות ודורנות ואמרו בפירוש כל המביא דורון לת"ח כמקריב ביכורים. כדאי' ר"פ שני דייני. ולא הותנה בזה. שצריך שיהא חולה מוטל במטה. וכנראה מרב ענן שקבל. שלא היה חולה גם לא מדוחק קבל הדורון. אלא רק לזכות המביא במצוה. ולדעת הר"מ יצא שכרו בהפסדו. שנתן מכשול עון לפניו. חלילה לו מלומר כדבר הזה לתת דופי ופגם בחכמי התלמוד יסודי תורתנו. וכן הגאונים ז"ל עמודי הקבלה הם חלילה להרהר אחריהם ולהטיל קוצים בעיניהם. והאמת בכל מה שהרבה הר"מ דברים להוכיח אמתת דעתו. אין בהם הכרח כלל. שבנה יסודו על מה שמצינו מחסידים הראשונים. שלא ביקשו ליהנות מכבוד תורה. ועסקו במלאכה. כלום מביאין ראיה מדורות ראשונים. וכבר אמרו בכיוצא בה. בוא וראה מה בין דורות ראשונים לדורות אחרונים כדאיתא כ"א ר"פ כ"מ. וזה אפי' בתנאים החסידים הגדולים. ותינח מאן דאפשר ליה במלאכה ובחכמה אשר תחיה בעליה כדרך שנתפרנס הר"מ ברפואה (ואף היא אינה אומנות נקיה ולא נמלטה ממכשול כפול. וק"ל) ח"ו להקל בשביל כך בכבוד ת"ח. שלא למד מלאכה ואומנות. ומוכרח להתפרנס מזולתו לכדי חייו. למען תתקיים תורתו בידו. ותמה אני עוד אטו לא סבר לה מר להא דאמר רב. כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור אסור לו לעשות מלאכה בפני שלשה כדאי' ר"פ עשרה יוחסין ובודאי מי שיעסוק במלאכה קבועה בכל יום. הרי הוא כעושה בפרהסיא. אחר שהדבר ידוע ויש לו קול. ודבר שאסרו חכמים מפני מראית העין. אפי' בחדרי חדרים אסור בודאי גם בכאן כמו במקום אחר. ולא אמרו בפני שלשה. אלא לאסור כל מלאכה אפי' קלה ובמקרה. אבל בקביעות שהכל מכירין בו. אפי' עושה בהצנע. הרי הוא כעושה בפומבי בפני הרבה בני אדם. ולא הוצרכו אלא להשמיענו רבותא. שלא יגרום בשום אופן לבוא להקל בכבודו זה פשוט. והכי מוכח נמי מההיא דתנן אהוב המלאכה ושנא את הרבנות. מכלל שהמלאכה והרבנות אינן משתתפים. ולא יתקבצו יחד. הא על כרחך צריך לומר שכל אותן חכמים שעסקו במלאכה לצורך פרנסתם כהלל ורחב"ד וזולתן (שהביא הר"מ ראיה מהם לדבריו) ודאי לא היו ממונים פרנסים על הצבור. ולפי זה הלא עכ"פ אין ראיה לאסור ההנאות וההספקות לראש ישיבה. שמניח כל עסקיו ולומד עם התלמידים. ובפירוש מצינו בפ"ג דהוריות כריב"ג וראב"ח שלא הי"ל לחם לאכול. ונתן ר"ג עיניו בהם להושיבן בראש כדי שיהא להם פרנסה בכבוד. והכי נמי אשכחן פא"נ בר"א דמן עכו דהו"ל ב"ח. ואימנו עליה לריש מתיבתא. ופירש"י שהיו מעשירים אותו. כמ"ש בכ"ג גדלהו משל אחיו. וכדאי' בהדיא ס"פ הזרוע. ואין הוכחה מאותן חסידים יחידים שקדשו עצמן במותר להם. כמו בשאר דברים שהיו מופלגים בחסידות. ואינה מדת כל אדם ולא חובה כלל. ואפי' אותן חסידים עצמן. כמו הלל הזקן שנשתכר בטרפעיק. אע"פ שנהג חסידות זו קודם שעלה לגדולה. מ"מ אחר שעלה לנשיאות בודאי לא היה עוסק במלאכה כלל. שאינו רשאי כנ"ל. ועל כל פנים היה צריך לקבל חוקו הקצוב לנשיא מן הצבור. כראוי לכבוד הנשיא. וכמו שמוכיחים הדברים במקומות רבים בגמרא. אמנם אף מי שלא עלה במדרגת ראש ישיבה ופרנס הצבור. אם איש עני הוא מדוע לא יטול. והרי ר"ג נתרעם על ר"י שפחמי היה. לומר שלא הי"ל לזלזל בכבוד תורתו בכך. אע"פ שחזר ופייסו ונענה לו. משום דר"י בעל מעשה הוה וחסיד גדול יתר מאד. איך שיהא למה יגרע כח ת"ח עני מן סתם עני שבישראל. הרי משנה שלמה שנינו. שאפי' יש לו חמשים זוז חסר דינר ונושא ונותן. או מאתים חסר דינר ואינו נושא ונותן בהם. אפי' אלף נותנין לו כאחד. הרי זה יטול. מעתה הת"ח שאין לו די ספוקו ופרנסתו. על מה זה יורע כחו בכך. ולא מצינו שהותנה על העני שיהא דוקא בעל מום ומוטל במטה שאינו ראוי למלאכה. אלא אדרבה אע"פ שהרי הוא עסוק במשא ומתן ובמלאכה. ואינו מספיק לו. יטול אפי' מאלף כאחת. ואם בסתם עני הבריא ובעל מלאכה כך. כל שכן בת"ח שסתמו אינו ראוי למלאכה. ואם עוסק. בטלתו מרובה ונמצא מפסיד כל תלמודו. דאי ספרא לא סייפא כו'. ועוד שסתם ת"ח חשוב חולה. כדאמרינן מאן קצירי ומריעי רבנן ואם בחכמי התלמוד כך אמרו. בדורות אחרונים שירדה חולשה לעולם. לכ"ש. ואנן יתמי דיתמי עאכ"ו. ואין ראיה מאותן יחידים חסידים הראשונים שהיו כמלאכים. ויש מהן שלא נהנה אפי' מסעודת אביו מיום שעמד על דעתו. והראיה שהביא הר"מ מר"ט שאכל תאנים אחר שהוקפלו רוב המקצועות שאמר אוי לי שנשתמשתי בכתרה של תורה (נדרים כ"ט) אינה ענין לכאן. שבודאי לא יפה עשה שהציל עצמו בכתר תורה. במקום שהיה חייב לפייסו בממון. שהיה מצוי לו. כי עשיר גדול היה. אמנם מה שהביא עוד הר"מ מיונתן בן עמרם. היא לענ"ד סותרת דעתו שהרי רבי נצטער על שחשב שנתן פתו לע"ה. א"כ חלילה לרבי שירצה להכשיל לת"ח שיהנה ממנו. גם כבר אמרו בפירוש כל הנביאים לא נתנבאו אלא כו' ולמהנה ת"ח מנכסיו (פ' חלק דצ"ט) ור"ח עם כל חסידותו. נהנה הרבה משל רבי. ותו קשיא דר' נהוראי שילהי קדושין דאמר מניח אני כל אומניות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה. וא"כ איך מצא ידיו ורגליו לפ"ד הר"מ. שבודאי לא נתכוון ר"נ לומר שסמך על הנס שימצא חרוב ועין מים. כדרך שאירע לרשב"י ובנו במערה. אבל הדבר ברור שלא נחלק ר"נ עם ת"ק בזה. שכל שאינו לומד אומנות כלומר לסטות. שאם אין לו מה יאכל. מה יעשה. ולא יבוזו לגנב וגו' למלא נפשו כי ירעב. אבל סבור היה ר"נ שלמוד תורה הוא ג"כ אומנות. המפרנסת לאדם בנערותו ובזקנותו. שפרנסתו מצויה תמיד ע"י המחזיקים בעץ החיים. כל שכן אם יעלה לגדולה. שמצווים לגדלו ולהעשירו. הנה כל בנינו של הר"מ בענין זה נסתר מעיקרו. וגם לקבל מתנות. אע"פ שכתוב ושונא מתנות יחיה. לא כתוב מי שאינו שונא מתנות ימות. ועוד זה כתוב ג"כ לא נאמר על העני אפי' ממדת חסידות. אלא בדיין היושב על המשפט משתעי קרא ובחכמים עשירים מדת חסידות היא ודאי. כמ"ש בר' נחוניא הגדול כששאלו ר"ע במה הארכת ימים. והשיב לא קבלתי מתנות. והוא אדם גדול בעושר היה. כנראה שהיו לו סריסים. (וכמ"ש בס"ד בפי' למעמדות יום א') באדם כזה ודאי חסידות ראוי הוא. אך בעני הצריך לכך. ואינו מקבל. לא מצינו חסידות זו בפירוש. אע"פ שמצינו במשנה כל מי שצריך ליטול ואינו נוטל כו' עליו הכתוב אומר ברוך הגבר אשר יבטח בה'. בצדקה ובמתנות עניים הדברים אמורים וכדי שלא לדחוק על עניים אחרים מניח להם חלקו הראוי לו. אבל הנהנה ממה שנותנין לו במתנה מרצון טוב בעין יפה. פשיטא שאין זה בכלל. שאפי' העשיר אינו נמנע ממנו. אלא ממדת חסידות גדולה ויתרה. כאמור. וכדמוכח מעובדי טובא. ולכן הנודר מתנה אפי' לעשיר. אסור לחזור בו. היכא דסמכה דעתיה. וקבעו ברכה בשם ומלכות להמקבל ואלמלא היה בו שום חשש לא היו קובעים ברכה על הקלקלה בלשון הטבה. והיה מהראוי לברך עליה דיין האמת לפ"ד הר"מ. וצריך לידע שעם כל מה שלמדנו זכות לת"ח ליהנות מבני אדם. לצורך פרנסתו ומשום כדי חייו. ולראש ישיבה אפי' להעשירו כדי שיהא חשוב ונכבד ודבריו נשמעים דוקא בלומדי תורה ומלמדיה שאינן דיינים קבועים בעיר. ועם כל זה. חלילה לו לבזות עצמו ולהחניף לבני אדם כדי שיתנו לו מנה יפה. כי אין לך חלול תורה גדול מזה. ואפי' להתקרב לעשירים בדברי רצוי למען יתנו על פיו. הרי זה שני לגזל בעיני. וכמ"ש עילויא דידי היינו עשויא. וע"ז המלצתי הכאוב את מי רצותי. עב"מ. ולכן אינו מותר כי אם בדבר קצוב מן הצבור שנותנין לו לחם חוקו מקופת הקהל. עמ"ש בסיד בעליית האהבה (קנ"ט) ברם ליושב על המשפט שנתמנה דיין בעירו. דבר פשוט שאסר לו לקבל משום אדם בעולם שום מתנה או דורון כל שהוא. דאפי' שאיל שאילתא פסיל לדינא וכמ"ש בס"ד בח"י לח"מ ס"ט ובי"ד ס"ס רמ"ו. והא דריש מתיבתא שרי לקבולי דורונות. היינו אם נותנין לו שלא בשביל הלמוד. משא"כ בשכר למודו. אסור לו לקבל שכר כמ"ש בי"ד ס' רמ"ו שאסור לקבל שכר על תורה שבע"פ. אלא שכבר נתקלקלו הדורות. שכל הדיוט קופץ ויושב בראש. שאין עיניו כי אם על בצעו. ותקנתו קלקלתו. שבודאי אינו נוטל שכר למוד תורה. כ"א על בטולה. שמבלה איזה זמן בלומד שוא ושקר ושל תוהו. ומבחר הזמן הולך בשחוק וקלות ראש וליצנות. וכל כיעור וגנות'. שאין להאריך בהם. על זה ידוו כל הדווים. אוי לנו מה עלתה בימינו. דאילין דמיקרי נטורי קרתא. אינון חרובי קרתא. עושים מעשי זמרי זמיר עריצים. ומבקשים שכר כפנחס. ומקפחים פרנסת העניים ההגונים. והלומדים הישרים והנאמנים. ודי בזו הערה למי שלא נפגע ולא נשתגע. נחזור ללשון הרע"ב. מ"ש וכן ת"ח שמינו אותו הצבור. מותר לו ליקח פרס כו'. זה הוסיף מדעתו. או לקחו משאר המפרשים שקדמוהו. ולא מדעת הר"מ. איברא היינו דר"א דמן עכו. שהבאנו למעלה (ועיין מ"ש מהרש"א שם) ונ"ל שלא בא רע"ב למעט הת"ח היגע בתורה. ולא קיימא ליה שעתא. כי אם כן לקתה מדת הדין. דבתר עניא אזלא עניותא בלא"ה. בודאי מזונותיו מועטים ופרנסתו מצומצמת מאחר שמזלו עומד לו מנגד. אף חכמתו לא עמדה לו להושיבו בראש להחשיבו בעיני העם. מסתמא יקשה עליהם להספיקו אפי' לחם צר ומים לחץ. דיו חיי צער. ואין לו לדאוג שיאכילוהו לחם לשובע. פן ישמן ויבעט. כל שכן שבטוח הוא שלא יעשירוהו בלי ספק. ואיך ננעול הדלת שאינה פתוחה לרווחה. ונוסיף לה מסגר חזק ומנעול קשה. שלא להניח מחיה ומזון לעבדי ה' הבוחרים בחיי עולם. ומניחים חיי שעה ח"ו לא תהא כזאת בישראל למנוע מדת חסד. מהדבקים בתורת חסד. ונותנים נפשם עליה. ואיך יתקיים תלמודם בידם. כשהם טרודי' ולהוטים אחר פרנסתם. וכבר מצינו גם לחכמי התלמוד מי שאמר לבא ביסא תליא. כי אם אין לחם אין תורה. ורבה ב"א דממשתעי אליהו בהדיה. אמר בארבעה לא מצינא. ואמרו לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן. וכמה הפליגו חז"ל בשכר המחזיק בידי ת"ח ומהנהו מנכסיו. הא לא בא הרע"ב להוציא. אלא מי שאינו צריך למתנות. וממציא עצמו לכך. ליהנות מבני אדם. בשביל תוספת מעלה של למוד. והוא כמות לא ישבע (וכדרך רוב רבני דורנו בעו"ה המכבידים עולם על הצבור. לצבור כחול כסף. לא שבתה מדהבה) שהרי נמצא זה תלמודו שלא לשם שמים. וטוב ממנו הנפל. ולא אמרו גדלהו אלא למצוה ומרצון טוב ורוח נדיבה. לא לעשות תחבולות ונכלים ועולים כמוכס שאין לו קצבה. כי אלה הם גזלנים מובהקים בדרך כבוד. וכן הלמד מתחלה על מנת כן. כדי שיהא לו הלמוד למשענת חייו. ולהיות פרנסתו מצויה בכבוד. אע"פ שיש לו דרך ואופן להתפרנס מבלתי הנאה מד"ת. הרי זה בכלל כי דבר ה' בזה. ור' נהוראי (מלבד דיחידאה הוא) לא כוון שימנע אדם עצמו ממלאכה. ולא חלק גם על שמעיה דפ"ק דמכלתין אלא עצמו פטר מחיוב למוד אומנות אחרת לבנו. שאם יזכה בה ישיג פרנסתו מכל מקום אם ע"י ריוח אחר. או ע"י מעלת התורה שתכלכלהו בכבוד. כנ"ל. גם לא היה לו ברירה לר"נ. בודאי לא היה בקי במלאכה ואומנות אחרת. אך חלילה לא נתכוון שצריך שיתפרנס דוקא מן התורה ח"ו. שאין זו תורה לשמה (ולא הקשינו ממנו לר"מ ז"ל. כי אם מצד שהחליט איסור הנאת התורה כלל רק לחולים ולבעלי יסורין שאי אפשר להם לעסוק במלאכה. דהא ודאי הוי תיובתיה ודו"ק) אבל הת"ח שלמד תורה לשמה מה לו לעשות אם לא השפיעו לו מן השמים עושר די ספוקו. ההכרח לא יגונה לקבל מתנות מב"א לכלכל עצמו וביתו די הצריך ללחם חוקו. ובלי ספק גם מצוה היא בידו שנכנע לסבול גזרת בוראו לטעום מרירות. יותר מזית (בתנאי שאי אפשר לו להשיג מחייתו ופרנסתו ע"י מלאכה ואומנות או סחורה. אם לא שיתבטל מעסק התורה מכל וכל שיצטרך לשוט למזרח ולמערב. ברחובות ובשווקים כל היום עד הערב) וזכות גדול הוא לנותנין ומהנין אותו. כדי שיוכל להתמיד ולשקוד על עסק התורה. ומקרא מלא הוא ויאמר לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה'. ומדוע יגרע מנת החכם המורה בתורה שאין לו כ"ד מתנות וכמש"ל. ע"פ היה נוטל (בא"א) עה"פ בוז יבוזו לו לא כשמעון אחי עזריה ור' יוסי נשיאה שהיו מפרנסים אותם כדי שיעסקו בתורה וא"ח בת"ח שמניח מלאכתו ועוסק במלאכת שמים שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו: 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>המכבד את התורה. </b>האמת ודאי כמ"ש הרע"ב בשני הדרכים. תרווייהו איתנהו. והמכבד לת"ח ומהנהו מנכסיו. בודאי הרי הוא מכבד את התורה. שהן כס"ת ממש. כמ"ש ר"א על עצמו בשעת פטירתו (שילהי פד"מ) ואפי' כל אדם מישראל הוא חשוב כס"ת. ולכן צריך לקרוע עליו. העומד עליו בשעת יציאת נשמתו. כדאמרינן פ' האורג. שהוא כרואה ס"ת שנשרף. אבל ת"ח כבודו יתר שאת על הס"ת. כמ"ש כמה טפשאי הנך אינשי דקיימי מקמי ס"ת. ולא קיימי מקמי גברא רבא. איברא הני מילי דהוי כבוד תורה כשנהנה הת"ח מבני אדם. בדלא אפשר ליה ולא סגי בלא"ה כדאמרן במשנה דלעיל. ברם בדאפשר ליה בלאו הכי. וממצי נפשיה. הא אמרינן דהו"ל בכלל כי דבר ה' בזה. ואם יכול להתפרנס בצמצום. ומתרחק ליהנות מכבוד התורה. כענין בבא הקודמת. זה הת"ח הוא ודאי ג"כ בכלל המכבד את התורה. ולא יתקרב ת"ח אצל ע"ה כדי שיהנהו כי זהו חלול כבוד התורה. וכדי בזיון. והרי הוא בודאי בכלל דבר ה' בזה. ובוזה דרכיו. כי היה להם דבר ה' לחרפה חרפת רעב וקלסה לע"ה. וקלון על כבודם. להבזות בעליה בעיניה. כי יבואו עמי הארץ וישתבחו בעיר אשר כן עשו. כמה נבזים ושפלי' הם בעלי תורה. המשכימים לפתחי נדיבים. ויהיו מלעיגים עליהם ומלעיבים. אוי לה לאותה בושה וכלימה. אוי לנו מיום הדין. והתוכחה. אין יעמדו אותם אנשים. המשכירים עצמן בפתותי לחם עצובים. להשכים ולהעריב בבית העשיר. וכמו ספר תורת ה' בכנפיו נמצא כגרזן ביד החוצב בו. לגנוב לבבו. להראות כמלמד דעת. מביא סחורתו בידו. למכרה לבעלי כיסים. ונעשים כקוצים ושכים בצדיהם. ומלגלגים ומרמזים עליו באצבע והיה בעיניהם לשחוק. בראותם אותו מרחוק. יאמרו הנה בעל החלומות בא אוהב לגימות. סוף שאינו עוסק אלא בדברי בטלה. למצוא חן בעיני שוכריו. שעל פי הרוב אין כוונתם רק להרויח לנפשם. בדברים מרבים הבל של חטא. לא זז משם עד שמרבה שיחה עם האשה בעלת הבית ושואלה איך אכלה ואיך ישנה. וקרובים אלו להיות מארבע כתות שאינן מקבלות פני שכינה נמצא זה חוטא מחנויא. תחת אשר היה לו ללמד להועיל. אמנם יש להתאונן על כמה מהלומדים העניים ישרי לבב שאנוסים הם. ולא ידעו דרך אחר להשיג פרנסתם. גם הרבה מבעלי בתים השוכרים לומדים לבוא לביתם ללמוד שיעורין דרבנן. תמימי דרך הם וכוונתם לשמים ודאי לזכות בעץ החיים. וחסרון ידיעתם היא שגרמה להקל בכבוד התורה. שילך המלמד אחר התלמיד. וכי ומי מחזר אחר מי. על בעל האבדה. לחזר אחר אבדתו. ואם המלמד מבקש צרכי גויתו. הלא על התלמיד לבקש צרכי נפשו ונשמתו. שהם בבית המלמד. ולא צרכי הנפש בלבד. אלא הצלחת הגוף ואושר שני עולמות נמצאים אתו. אם רב הגון הוא ומורה הטוב. ומדוע יבוש לילך אחריו והיא כבודו ותהלתו. ועוד שמועיל יותר לקיים תלמודו בידו. שאפי' הרב ששכח דבר מתלמודו יפה לו שילך אצל התלמוד להזכירו מטעם זה. דהכי מסתייעא מילתא טפי. כדאי' פ"ק דמנחות באבימי ור"ח. ועד"ז פירשנו וא"ת שהיא תבוא אחריך. ע"ל מ"ד: 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>החשך עצמו מה"ד. </b>במקום שיש גדול ממנו כו'. כפי' רע"ב. ומוכרח הוא. שהרי איוב משתבח בעצמו. וריב לא ידעתי אחקרהו. ואשברה מתלעות עול. ומרע"ה בהיותו בורח וגולה בארץ נכריה. עשה דין ומשפט לבנות כומר ע"א. וכל הנביאים פה אחד. הוכיחו על מניעת המשפט. והרבו להזהיר עליו. ומשבחים כל עושי דין ומשפט: 
+
+<b>פורק ממנו איבה. </b>משום דבדאיכא דעדיף מניה עסקינן. הא לאו הכי. אין זו טענה להסתלק מן הדין. והדיין שחושך עצמו מן הדין. מפני אימת בעל דין. הרי הוא עובר על דברי תורה. ועוקר ל"ת שלם. לא תגורו מפני איש. וירא מב"ו. ואינו ירא מלפני האלהים. וכן אין הטענות האחרות פוטרות אותו. אם השעה צריכה לו. שכבר אמרו חכמים לא יאמר הדיין מה לי בצער הזה. תלמוד לומר ועמכם בדבר המשפט. אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. לפיכך במקום שאין איש ישתדל להיות איש. ואל ימנע עצמו מן הדין. ויהא לבו אמיץ לבוא לעזרת ה' בגבורים. כארי יקום לעשות רצון קונו. וכלביא יתנשא להקים עמוד הדין על מכונו. שבו העולם מתקיים. אל יירא ואל ייחת לשבר מתלעות עול ומשניו ישליך טרף. יושיע לבני אביון וידכא עושק. וזרוע רמה תשבר כעץ עולה. ורשעה בעשן תכלה. ויהא שכרו אתו ופעולתו לפניו לבנות לו בית נאמן. רק שידע כי המשפט לאלהים הוא. ולפניו ית' הוא עושה ופעולתו את אלהיו. האל הנאמן לא יקפח שכרו. ויתן לו ממשלה וחקור דין. שלא יטעה. לאור יוציא משפט: 
+
+<b>והגס לבו כו'. </b>תנא דידן אליבא דדינא שפיר קאמר דסתמא איירי בדן חנם. משום דהנוטל שכר לדון. דיניו בטלין. משא"כ בנוטל שכר. מי ניחא. הא לא משכחת להו הנך תלתא לגריעותא. שהוא אומר בלבו לא שוטה אני וחכם היה התנא. אלמלא היה יודע שיש ריוח בדבר. לא היה כותבו. גם מגסות רוח יוכל להתנצל. שאינו עושה אלא לנצל עיני בעלי הדינין. ולתועלת עצמו והנאתו בלבד הוא מתכוון. לא לשום גאוה ויוהרא. אדרבה מראה ענוה יתרה. דלא איכפת ליה אפילו שיודע כי לא לכבוד ולשם טוב יגיע לו. אבל ההפך מובטח לו. מחמס אחיו תכסהו בושה. ישבע קלון מכבוד בזה ובבא יענוהו קשה. לפי רוב הענוה לא יחוש לכל זה יחשוב הכל לעץ רקבון במצחו הכחושה. אי הכי כה"ג ליכא אלא חד גרידא. וכי מעיינא בה אפשר דמצי למפטר נפשיה נמי. בהא דאינו מחמיץ הדין. נקי הוא מעון ג"כ לפי דעתו. כי יאמר מה לי לאבד הזמן בחנם. מה אועיל בחמיצה. הוי אומר לעץ הקיצה. על כן טוב לטול פסק מעות מהר שלל חש בז במרוצה. ואם ישהא כל כך בדין אחד שכרו בהפסדו יצא. כי הרבה בעלי דינין ממתינין לנו חוצה. ואם נעכב אותם מי יודע אם לא יתפשרו בתוך כך שקשה עליהם להעביר הזמן ובתוחלת ממושכה נפשם קצה. א"כ מי פתי יסור להניח מידו ריוח המצוי במקום שהשעה נחוצה. וי"ל אפ"ה לא בצרן מתלתא לפי שאין אדם חוטא אלא א"כ נכנסה בו רוח שטות. וכל החוטאים רוצים לזכות במאזני מרמה ההופכים ללענה משפט הוי המעמיקים מה' לסתור עצה. המעט מהם הלאות אנשים כי ילאו גם ה' היזכו לפניו הירצה. גם איזהו חכם הרואה את הנולד המוקצה. סהדי שקרי אאגרייהו זילי כעציצא. דבית כסא כבוד כבר חמצא. נמצא שנשטם משני בעלי הדין. ואע"פ שערב לחם שקר בתחלתו. ימלא פיהו חצץ באחריתי וגם מושך עליו שנאת הגדול ממנו. כדאוקימנא דבדאית ליה רבה במתא איירי. והשתא אתי שפיר נמי דמיקרי גס רוח בכל גוונא. כיון דאית ליה רבה במתא. ולא אזיל שייל ליה. ומשום הכי אפי' בדשקיל מתרווייהו אגר בטלה. נמי לא מיפטר כה"ג מהנך תלתא לבישותא. כדגייס לביה בהוראה. ואין גס רוח גדול מזה: 
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>אל תהי דן יחידי. </b>כתב רע"ב אבל קבלוהו בע"ד. דן יחידי. אפי' מדרך חסידות. והכי נמי משמע שהבינו התו' במשנתנו ממה שכתבו פ"ק דסנהדרין (דה"א) אע"פ שי"ל דממה נפשך קשיא להו. אמנם המחוור בזה כמו שהכריע בש"ך (ס"ג) דבקבלה סתם לא ידון יחידי לעולם. אי משום דכי טעי. בעי שלומי מביתו. ואי משום דמגיס דעתו. וחציף למימר דידע למידן דין תורה. מיהא כי קבלוהו בין לדין בין לטעות. פשיטא דכה"ג אפי' מדת חסידות אין כאן. כיון דסברי וקבילו ליה בכל גוונא. ודילמא הרע"ב נמי בהכי איירי. וסרה תלונת תי"ט מעיקרה: 
+
+<b>שאין דן יחידי אלא אחד. </b>ואע"פ שמצינו כמה פעמים שיזכירו חכמים בבית דינו של הקב"ה. כמ"ש רש"י עה"פ וה' המטיר. ה' ובית דינו. וזולת זה הרבה. היינו שלוחי הדין. לעשות הגזר דין ולהוציאו לפועל. כענין גזר דינה של סדום לקיים בה שרפת ארצה בגפרית ואש. לזה כוונו חז"ל. במקום שבאה הוי"ו. עם השם ב"ה. לרמוז זה. שלא לייחד שמו על הרעה. אבל אין שם ב"ד שיגיד דעתו להסכים או לחלוק על השי"ת ח"ו. כי הוא לבדו אומר ועושה חפצו. גוזר ומקיים דברו כרצונו. אין מבלעדו להצטרף עמו. לישב בדין אצלו. כענין שכתוב עושה כל וגו' לבדי. ואומר פורה דרכתי לבדי. וכזה הרבה. ועם שכתוב נעשה אדם. ואמרו חכמים במלאכים נמלך. זהו רק להראות ד"א כמו שאמרו ז"ל. לא שיש להם ישיבה אחת עמו. כי מי תכן את רוח ה' ואיש עצתו יודיענו. וכן הכתוב אצל דינו של אחאב. ראיתי את ה' יושב על כסאו וצבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו. כמלך וחילו. עומדים לפניו. לא צרכם לישב עמו במשפט. אך נמלך ג"כ עמהם באיזה אופן יפול אחאב. ללמד ענוה וד"א. גם לידע אם יש עליו מלאך מליץ. ולהודיע שאין אחד מלמד עליו זכות. והוא כענין ויבואו בני האלהים להתיצב על ה' ללמד זכות או חובה. כטוענים העומדים נצבים לפני הדיין והוא לבדו דן בישיבה (ובדרך הנעלם היודע ומבין פירוש אחד שבק"ש. לא יקשה לו מאומה) ושמא כך הוא פירוש א"ת דן יחידי. שהרי אין יכול לדון יחידי אלא אחד הקב"ה. ואעפ"כ נמלך במלאכים ובבית דינו. הרי יש לך לדון ק"ו מעצמו ונכון הוא. אע"פ שהלשון קצר. ועל פי דרך זה יתיישב ג"כ אותה שאמרו דאפליגו ברקיעא קב"ה ומתיבתא כדנח נפשיה דרבה ב"נ. אף שענין אחר הוא לישב בדין ומשפט על פני תבל ארצה. או לעסוק בבאור עניני התורה על דרך הלמוד בלבד. דכוותה אשכחן דפליגי תרי מלאכי ברקיעא: 
+
+<b>וא"ת קבלו דעתי שאני מומחה כו' </b>דוקא כה"ג דצרפם לישב עמו בדין. תו לא מצי למימר להו הכי. איברא יחיד מומחה. יכול ורשאי להחזיר את הדין שדנו ב"ד ולכופם שיעשו כדעתו דוקא. כדאשכחן פ' נערה גבי פרנסה. דון דייני בנהרדעא. ואמר להם ר"נ אהדור. ואי לא מגבינא לאפדנייכו. ותו התם שילהי פירקא. דאמר ר"ל זילו הבו לה. ואי לא מפיקנא לכו ר"י מאונייכו. חלק גם על ר"י רבו. והכריחם לקבל דעתו היינו משום דר"י לא היה יכול להיות דיין באותו ענין. שהיה נוגע לבעלי דין. שהיו קרוביו. לכן נסתלק. ודן אותם ר"ל. שהיה תלמיד חבר. ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות (עש"י ס"ה) כ"ש בדבר זה. שר"י לא ראה להם חובה. מפני הקורבה. ור"נ שאני דדיינא דר"ג הוה. כדאיתא בדוכתי טובא. ואמר אנא דיינא. ור"ש לאו דיינא. ואמר נמי כגון אנא דן ביחידי. הילכך ודאי רב גובריה. אפי' למהדר דינא. עמ"ש בס"ד בהגהת ש"ע ח"מ (ס' כ"ה): 
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>כל המקיים התורה מעוני. </b>בהא דלא תנן כל העוסק. כ' ד"ח דוחק גדול. שאינו נתפס בחוש השמע. ואין בו טעם כלל מאי שנא הא מהא. ותי"ט הוסיף טלאי ע"ג טלאי. שיש בו לת"ח גנאי. גם סיפא דמתני' הוקשה להם ולכל אדם. דהא חזינן דלאו הכי הוא. ולא ידענא מאי קמתרצי לה ד"ח ותי"ט דהא בכל פטומי מילי ממולייתא. קושיא בדוכתה קיימא. דאנן לא תנן הכי. אלא סופו לקיימה מעושר. והלא ריפו שבר על תקלה. אטו מתניתין משבשתא ובדותא היא. איברא הוה להו למימר בה מרגניתא. דקושיא חדא מתרצא חברתה. דמשו"ה לא תנן כל העוסק כו'. דהעוסק אינו מובטח בכך. כמו שאנו רואים מעשים בכל יום. וטעמא ודאי כמו שאמרו. עהיפ כי העושק א"ת העושק. אלא העסק. כדי שלא יתבטלו ת"ח מתלמודם. ולכן התענו ג"כ אנשי כנה"ג. על כל העוסקים במלאכת שמים. שלא יתעשרו. מטעם זה. אבל המקיים התורה ושומר מצותיה מתוך דוחק. ואינו מבטלה בטענת אונס ועניות. המעבירים את האדם על דעת קונו. הוא אשר דיבר ממנו התנא (ודלא כפירוש רע"ב) שסופו לקיימה מעושר. והכי נמי דייק לישנא דסיפא דקאמר מעוני. מחמת עוני ודאי. ותנא דווקנא הוא. כולה ניחא טובא בס"ד. והשתא דאתינן להכי אתי שפיר נמי דלא תקשי הא תנינן לעיל ספ"ב שמ"ש של צדיקים לע"ל. כי זה אינו שכר עצמי של מצוה. אלא כמו ששנינו רפ"ב ששכר מצוה מצוה ע"ש. ובמ"ש שילהי מכלתין בס"ד. כן הוא הדבר הזה. שע"י העושר זוכה למצות הרבה. וגם אותה המצוה עצמה שאחז בה בעיניו מתקיימת בידו עצהי"ט ומשובח מתוך עושר מה שלא השיגה ידו בעיניו. ד"מ אם היה מביא קרבנו עשירית האיפה. עכשיו יביא שור פטום. ואם היה קונה אתרוג כזית וכביצה. מעתה יזכה לקנותו במנה מן המהודר שבמינו. ככה בכל המצות זוכה ע"י העושר לקיימן מן המובחר. ואצ"ל מצות צדקה וג"ח שאם קיימן גם מתוך עוני. מזכין אותו לקיימן בשפע רב: 
+
+<b>סופו לקיימה מעושר. </b>אע"ג דכבר תריצנא למתני' בגוונא שפירא. ועלתה ארוכה למחלת הקושיא העצומה. הנופלת במאמר זה שנראה מתנגד לאמת ולפום מאי דפרישית אתיא שפיר אפי' אליבא דשטת המפרשים גופייהו. דלא הוו צריכי למטרח ומהדר משינויי דחיקי וק"ל. אכתי אית גבן תושונויא אחרינא דסליק נמי שפיר. דהא דתנן סופו לקיימה מעושר. היינו העשירות הגמור. שהיא מדת ההסתפקות כדתנן ריש פרקין. איזהו עשיר השמח בחלקו. וה"ק תנא דידן הכא נמי. כל המקיים את התורה מעוני. ר"ל עניות המוחלטת שאין עני אלא מדעת. והוא מכת אשר לא ידעו שבעה. כי עיני האדם כזה לא תשבענה. ועליו נאמר כל ימי עני רעים (אע"פ שיש לו ממון הרבה) כי לעולם הוא בצער ובדאגה על ממונו. ומתאוה להרבות לאלו. וזה הוא טבע לאדם מתולדה. לפי מזגו המחייב בנטייתו למדה זו ביותר (עיין חלון צורי) ולכן איש אשר אלה לו. כבד ממנו הדבר לקיים התורה מעוני. ומרוב עבודה בעסקי ממונו. כי כל ימיו מכאובים וחליו וקצף. אבל האדם מכל מקום בעל בחירה. לכן אם נתגבר על טבעו. והכריחו לקיים התורה על כל פנים. עם עניות טבעו הרע והמקולקל מראשיתו ותולדתו לפיכך תחלתו מר. אמנם סופו מתוק. כי ודאי בדידיה תליא. שאם ירצה יכוף טבעו העני ודל. ויעשהו עשיר שמח בחלקו וגורלו. אם רב אם מעט. טוב מעט לצדיק באופן שיזכה לקיים התורה. מתוך עושר גמור שמחה וטוב לבב. תחת אשר קיימה מתחלה ברוע לבב. על כרחו נגד טבעו הראשון. הבטיחו שיוכל לנצח טבעו בודאי. ויזכה למעלה זו היקרה מפנינים. ולא יחשוב אדם שלא יוכל לשנות הטבע. כי ההרגל טבע שני. וזכות התורה מסייע. והרי זה יפה אף נעים. אמת לאמתו. עם שגם דרך ראשון טוב ויפה ואמיתי. אעפ"כ יפה כח זה התירוץ השני. ליישב מה שלפעמים אנו רואים. יש צדיק אובד בצדקו (ואצ"ל מענין איוב שהיה נסיון. ושב לקדמותו) אע"פ שאינו מצוי כך. אך על כל פנים מרוצה הוא ושמח ברצועת המוסר שנפלה בחלקו. כמ"ש חסד ומשפט אשירה. וכן אמר עוד על דרך זה חבלים נפלו לי בנעימים אף נחלת שפרה. הילכך בין בקיום מצות התורה בין בעסק למודה. בטוח הוא להתעשר בסופו. במדת העשירות האמתית: 
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>והוי שפל רוח. </b>שלא תזוח דעתך עליך מחמת למוד תורה הרבה. כענין שאירע לרשב"א. כשבא מבית רבו ממגדל עדר. לכך סמכו ענין לעסק התורה. אבל ענין השפלות הוא בכל דבר. כך נראה לי נכון יותר בס"ד:  
+<b>בטלים הרבה. </b>לפירוש שני דרע"ב מדויק יותר תיבת כנגדך:  
+<b>ואם עמלת כו'. </b>נדחק הרע"ב בחנם. כי לא היה צריך לכך. לחדש דבר מעתה. ולחלק יצא בין תשלום פורענות ע"י שליח. ובין גמול הטוב ע"י הקב"ה בעצמו. מה שלא שמענו עד כה בשום מקום. כי אם בשלשה דברים שלא נמסרו ביד שליח. אכן באאע"ה מצינו. מה שעשה למלאכים בעצמו. פרע הקב"ה לבניו בעצמו. ולא נשמע כזה לזולתו. וא"כ כל המצות אדם עושה אותן בעצמו ובודאי הקב"ה נאמן לשלם שכר. בין ע"י עצמו. בין ע"י שליח. גם במדת פורענות לפעמים נפרע בעצמו. כמ"ש במצרים ובסנחריב וזולת הרבה ואין להאריך בכך. על כן ודאי אין זה ההפרש העצמי. בין מדה טובה למדת פורענות. ומה לנו ולדוחק והרי החילוק מבואר היטב בלשון התנא. באמרו שכר הרבה. והוא ת"ק פעמים יותר. כמ"ש במקום אחר. משא"כ במדת פורענות. שאינו מוסיף על המדה. אלא מדה במדה בשוה. ואמנם יש לדקדק. מאי קמ"ל תנא דיש שכר הרבה. אטו עד האידנא לא ידעינן הא. שאין הקב"ה מקפח שכר. כמדומה אני שרצה לרמוז ג"כ דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא. כלומר ואל תדאג אם אינך מקבל שכרך מיד. לא תהא לך למפח נפש ומחלת לב בתוחלת ממושכה. כי ארוכה היא ובכלל ברכה. שמתוך כך נושא השכר פירות הרבה. לפי רוב הזמן הנמשך בהמתנה. ובזה מיושב ג"כ יתור נפיש מלת לו. שהיה מספיק לומר יש שכר הרבה. אלא י"ל אע"פ שהשכר שמור הוא אצלו. בטוח הוא לך לשלם במיטב ובשפע רב. והרי זה טוב. ויש לי לומר בו עוד דרך אחר יפה. על פי מה שנשאל ונחקור. מדוע באמת תהא מדה טובה יתרה הרבה כל כך. ולא דיה השכר הפשוט והשוה לערך המצוה. הלא אף זה חסד חנם הוא (עמ"ש בס"ד פ"ק מ"ג) אבל הענין הוא נודע ליודעי חן. כי נר המצוה האחת מדליק נרות הרבה למעלה. וגורם תוספת שפע ברכה והארה גדולה בעליונים. וכל העולמות שמחים על ידי האדם שמכשיר מעשיו. ולכן אמרו רז"ל אדם מקדש עצמו מעט. מקדשין אותו הרבה. לפי שבמעשיו קנה לו אוהבים רבים. ולכן אפילו כשבא ליטהר מסייעין אותו. וכן אמרו שהצדיקים מוסיפין גבורה בפמליא של מעלה. וזהו ג"כ לדעתי מה ששנינו ששכר מצוה. מצוה. שכך מתחייב מתוספת הקדושה שנתרבה מכחו. עד ששלהבת יה (הדולק בנר מצוה) עולה מאליה. ומספיקין בידו לקיים עוד מצות. ולפי שהרוויח והשביח הרבה למעלה. כן ראוי ומחויב הדבר שיתרבה שכרו כמו כן. וכך היא המדה ישרה. וזהו שאמר התנא מכוון מאד. יש לו שכר הרבה. פירוש מפני שיש לו שכר הרבה על ידך. לכן בדין הוא ליתן לך ג"כ. עוד אני אומר לפי דרך זה. שלא כוון התנא לשכר העוה"ב בעצם. אלא על שכר מצוה מצוה נתכוון. שהרי יש בזה שכר הרבה ודאי. שבח דממילא וממילא יזכה לרב טוב הצפון. וא"ת לפי דרך זה יקשה. הלא שנינו גם שכר עבירה עבירה. אי הכי מאי בינייהו. הא לא קשיא. דכבר אמרו רז"ל עבירה שעושה פירות. היא שיש לה פירות. ולא עבירה שאין עושה. פירות (ועל כרחך צריך לומר כן. דאי לאו הכי קשיין אהדדי. כמש"ל בס"ד מ"ב דפרקין) אבל המצוה איזו שהיא לעולם עושה פירות. זהו ההפרש המיוחד בבחינת ערך התשלומין בין מדה טובה להפכה. ולפי דרכנו למדנו. שעל כל פנים גרסת <b>יש לו שכר</b>. ישרה היא ודאי:  
+
+Mishnah 11
+
+<b>תשובה ומע"ט כתריס. </b>כההיא דתנן פ"ב דסוטה יש זכות תולה שנה אחת. ויש זכות תולה שתי שנים. ויש שלש. ואע"ג דפליגי התם תנאי. משום דא"כ אתה מוציא ש"ר על המים כו'. אבל בעלמא. מודו כולא עלמא דמהני זכות לתלות ולפשר ולבטל גזרת העונש. הכל לפי ענין האדם וגודל זכותו. ולפי חומר העון. והנה כמה מקראות לעדים. כי לא זו בלבד התשובה שתולה. אף לחטאים הקשים והכבדים מנשוא כענין אחאב ומנשה. אלא גם בלי תשובה הועילו הזכיות לעבוד ע"א. כענין יהוא וזולתו. דאמרו חכמים פ' הדר תלמיד היה לו לר"א שנתחייב שרפה. ואמרו הניחו לו אדם גדול שמש. ולא סוף דבר זכות מע"ט שקדמו מועילים ומצילים מן הפורענות. אלא גם בסוף. כמ"ש חז"ל אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות (עמ"ש בס"ד שילהי פרקין) הילכך פירושו של ר"מ בזה. אינו לצורך כלל. גם אינו נראה. משום דאי הכי הוה ליה לאקדומי מע"ט. שהם בתחלת הענין. אע"פ שמד"ש נדחק לעיולי פילא בקופא דמחטא. אינו כלום. כי ממשפט הסדר הוא להקדים לעולם הכולל ומחויב. והמוקדם בענין. על הפרטי המקרי והמאוחר בענינו. עם היות לו איזה חשיבות. אבל האמת הברור כמ"ש בס"ד דבמע"ט דומיא דתשובה איירי. שבאין על חטא. ולפיכך בהכרח להקדים התשובה. כי מע"ט בלא תשובה אינם כתריס.. כמש"ל בסוף פרקין. אע"פ שמצינו לפעמים יועילו ויגינו זמן מה. כמ"ש ביהוא. אבל אינן כתריס להגין ודאי. כ"ש שלא יועילו ולא יצילו לבטל הגזרה מכל וכל. אם לא שקדמה תשובה. כי אז יצטרפו רבוי מע"ט לחשבון גדול להפר גזר דין לגמרי. כתריס זו שמסלקת כלי המשחית שלא יוכלו להזיק:  
+<b>בפני הפורענות. </b>המפרשים איש לדרכו פנו בדוחקים ליישב מה שיקשה על משנתנו. ממ"ש חז"ל יסורין ממרקין. ותי"ט במ"כ עשה טלאי ע"ג טלאי. לפרש פורענות על מקרים ורעות המתרגשות והכריח זה מחמת פירוש ר"מ. וכבר הראית לדעת. דפירוש ר"מ גופיה לאו מילתא היא. ולא כיפי תלי לה. ותו דהא ודאי מאי דחדית תי"ט לפלוגי בין פורענות על חטא. ובין מקרי הרעות ההווים בעולם. בורכא ובדותא היא. דהא אליבא דמ"ד אין יסורין בלא חטא. אמרה. אי הכי אטו לא כל דכן הוא. אם אין יסורין ליחיד בלא חטא. לרבים עאכ"ו. ואם גרמו החטאים להתרגש הרעות. אז לא תועיל לצדיק צדקתו על פי הרוב. כמו שאמרו כיון שנתנה רשות כו'. וזהו מפני שאמרו העולם נידון אחר רובו. ולפיכך יראה היחיד עצמו חציו זכאי. חציו חייב. עשה מצוה. אשריו שהכריע עצמו וכל העולם כולו לזכות. מכלל שאם לא הכריעו הזכיות. כל צדקותיו לא תזכרנה ליחיד. למלטו מן הפורענות. ולא זו בלבד. אלא שעל פי הרוב הצדיקים סובלים עונות הדור כמ"ש במקומות רבים על כן יטול מה שחדש על החדשים אנו בושים. אמנם יש אתנו מקום מרווח בעז"ה. שלא תחול הקושיא כלל. והוא קצת תימה על המפרשים שלא שיערו. שאין כל היסורין שוין כמו שאין כל העונות שוין. אטו כולהו בחדא מחתא מחתינהו. דאיכא עבירות חמורות. דלא סגי להו בלא יסורין. ובהכי מיירי ההיא דפב"ב. דאר"א אין יסורין בלא עון. וזה בהפך מדעת ד"ח רבו של תי"ט. דהא עון. מזיד הוי. וכ"כ תו' שם בהדיא. והיינו דקאי התם אקרא דופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם ונגעים יסורין מכוערים הם. (והא דאמרינן ארבעה מראות הללו. אינן אלא מזבח כפרה. אי בעית אימא היינו נמי מזבח כפרה. ואב"א הא לן והא להו. כדשנינן ריש ברכות) אבל יסורין קלין באין אף על השוגג. כדאמרינן בכמה דוכתי. והיינו טעמא דאשם תלוי. כדי להגין מן היסורין. ובכהאי גוונא מהני נמי תשובה ומע"ט. להציל מיסורין קלין. הבאין גם על השוגג. וההיא דבתרא דיומא דאייתי תי"ט. ודאי שאני דבמזיד ובחמורות עסקינן פשיטא דלא אפשר בלי מירוק יסורין קשים כמות. העומדים במקום מיתה. וכל זה ברור בס"ד. באופן שלא נשאר ריח קושיא וסתירה בין הסוגיות. ונתיישבו כולן בריוח. והואיל ואתא לידן נימא בה מילתא. ליישב ג"כ מה שנתקשו תו' וכל המפרשים. בהא דמסיק תלמודא. ש"מ ויש יסורין בלא עון. אע"ג דלא אתותב ר"א בהא. איברא בס"ד הכי חזי לן דלא קשיא מידי. אבל דבר מוכרח הוא. ושפיר קאמ' תלמוד'. הא בהא תליא. דאי איתא דיש מיתה בלא חטא. א"כ על כרחך צ"ל כמ"ד ריש ברכות. נגעים ובנים אינן אלא יסורין של אהבה. לפי זה אם לפעמים מתו בנים בחיי אבותיהם בלא חטא. משום דיש מיתה בלא חטא קשיא טובא. דלקתה שורת הדין על כל פנים. כיון דאמרת אין יסורין בלא עון. והרי באופן זה לא לבד יש מיתה בלא חטא. אלא יש גם יסורין בלא עון. כי אין יסורין גדולים מהם. לאבות שקוברים בניהם. ותרתי לא עבדי להמית בלי חטא. ולייסר גם בלי עון ואין לומר דאם לא חטאו אבות אין הכי נמי שאין בניהם מתים בחייהם. דהא ודאי לאו הכי הוא. ותו דקשיא הא דתניא. הקובר את בניו שהוא בן עוה"ב אלא מאי אית לך למימר. השתא דאתית להכי. דודאי יש מיתה בלא חטא. על כרחך לומר דאיכא נמי יסורין בלא עון. שאם לא כן. לא ימותו בני צדיקים בחייהם לעולם. והא חזינן דמתו. וכדמסקינן בדהוו ליה ומתו. הוו להו יסורין של אהבה הרי הדבר ברור. שכמו שיש מיתה בלא חטא. כך יש יסורין בלא עון. דחדא מילתא היא. ולא תקשי לך נמי הא. היכא ס"ד אין מיתה בלא חטא. א"כ הילדים שלא חטאו. ומתים בכל זמן. מאי עבדת להו (ואין לך עסק בנסתרות וסוד הגלגול שאין עסקינו כאן כי אם בנגלות לנו ופשוטי הענינים) דהא ודאי בעון אבותם מות ימותו. כל עוד שאינן בני עונשין. ובכן הכל עולה כהוגן:  
+<b>כל כנסיה שהיא לש"ש כו'. </b>לשואל שישאל ויקשה על זה משתי הכתות החולקות עלינו. שגברו מאד על פני הארץ. ומלאו פני האדמה בכל פנות חלקיה. גדלו והצציחו כנסיותיהם. ונתקיימו שנים רבות. ועדיין הולכות ומתחזקות לכבוש הארץ לפניהם. ולמשול מים עד ים. ואי אפשר שיצדקו יחדו. בהיות כל אחת חלוקה על חברתה. ושתיהן חולקות עלינו מלבד שעדיין נמצאות אומות גדולות ועצומות ישנות וקדומות. שאינן מודות לשלשתנו. והם מפוזרים בשלשת חלקי העולם. ועומדים בשלוה גדולה והצלחה עצומה בהשקט ובבטחה ומהן ודאי אין ראיה. כי חלק ה' אותם על פני הארץ תחת השמים בהנחל עליון גוים וגו' יצב גבולות עמים. ופשיטא לא דבר התנא מכנסיות שאין להם חלק עמנו. אך באלו האמונות החדשות ודתיהם שונות. אשר יצאו מאתנו ובנו במותיהם על יסודי דתנו האלהית וכל אחת מכחשת חברתה. הלא בהכרח אחת מהנה בלתי אמתית. וימשך מזה לכאורה שתהא כנסתם שלא לשם שמים. ואיך קורא אני אליהם יעמדו יחדו. שהרי הן קיימות מאז ועד עתה. ועם שלא קצב התנא זמן מתי יקרא סוף דבר בענין זה. אין סברא שנתכוון לסופו של עולם. שזה כמרחיק עדיו. גם אז אף שמים וארץ לא יתקיימו. כולם כבגד יבלו. נשיב אל תתמה על החפץ. כי גבוה מעל גבוה שומר את הדבר. אלקים חשבה לטובה (מלבד שאין דבר התנא באומות שלמות. שאינן בכלל כנסיות) כי לפי הנראה פשוט. אין כאן נגוד למשנתנו זאת. כי בערך או"ה אשר היו לפניהם שלא הכירו את ה'. וכפרו בעיקר ועבדו עץ ואבן. ולא ידעו אלוה בעל יכולת מוחלט בעולם. ולא שכר ועונש וגמול עוה"ב. תקרא כנסתם גם היא לש"ש. לפרסם האלהות בעמים ובמרחקים. זכרוהו. להודיע שיש שליט בשמים ובארץ. מושל ומשגיח משכיר ומעניש (על העברות המפורסמות לפחות. וקבלו עליהן רובן של שבע מצות. מלבד הרבה מדות טובות שאשרו וקיימו על עצמן) מנבא את בני האדם הטובים והישרים אשר התקדשו למדי. ונותן על ידיהם חוקים ומשפטים צדיקים להתנהג על פיהם. וכהנה רבות עמהם משרשי האמונה אשר קבלו מאתנו. ונתוודעו על ידם דברים יקרים הללו. שהם חפצי שמים. ודאי באיים הרחוקים ובאפסי ארץ. על כן נתקיים בידם דבר כנסתם עד עתה כי נתנו כבוד לה' אלהי ישראל ולתורתו. והודיעו כבודו בגוים אשר לא ידעוהו ולא שמעו את שמעו. לפיכך לא יקופח שכר כוונתם הטובה לשמים ורחמנא לבא בעי. ושתי המשפחות אשר בחר ה' להכניע עמים רבים להביאם בעול האמונות והדעות ההכרחיות לישוב העולם ותקון והקבוץ המדיני. לא הביאו צואריהם בעול תורה שלא קבלוה אבותיהם כי לא עמדה רגליהם על הר סיני ולא נצטוו עליה (גם לא היו עבדים במצרים. ע"כ לא נתחייבו בתרי"ג מצות) ואם משתפים שם שמים וד"א. לא במרד עשו כן. מנהג אבותיהם בידיהם. וכבר אמרו רז"ל שלא נצטוו ב"נ על השתוף. גם יצאה מהם טובה גדולה לפליטת בית ישראל הנמצאה. כי אלולי הם כבר כלתה חררה ואבדה תקותנו בין האומות השונאות את ישראל מחמת קנאת הדת. לולי ה' שהיה לנו והקים חכמי אדום וישמעאלים המלמדים זכות עלינו בכל דור. מחמת שתוף התורה האלהית אחת היא להם. שבנו עליה מבצריהם ואף ע"פ שכמה וכמה מהטפשים עמדו עלינו לכלותינו וחשבו לבלענו חיים גם טרפו רבים מאתנו בעלילות שקר. נגד זה עמדו פקחים שבהם כאריות נגד כל הקמים עלינו לרעה. בפרט חכמי נוצרים החוקרים תמיד אחר האמת. מצאו שאין עלינו אשם. בהיותנו מתחזקים לשמור ולהחזיק תורת אלהינו בידינו. על כן היו למחסה לנו. ותחשב להם לצדקה. ואחז"ל או בטולך או בטולא דבר עשו <small>[ודע וראה כי חכמי הנוצרים הפקחים לא לבד שחוקרין ודורשין בתור' שבכתב ומפרסמין כבודה בכל העולם הרימו לה דגל. אכן גם לתורה שבע"פ היו למגן ומחסה עמוד נכון למועדי רגל. כי בעת שחשבו אנשים רעים וחטאים משלנו. לכלות התלמוד ולאבדו מן העולם קחו פרקליטין טובים משלהם והצילוהו. כמ"ש בס' החיים. וז"ל. ושמעתי מזקני הארץ כי בימים שעברו עמדו איזה רשעי עמינו ושלחו ידם ולשונם בכלי חמדה זו (התלמוד) וחשבו לתת אותו לשריפת אש. מפני לעג הדברים התמוהים שנמצא בו לפי מעוט שכלם. וכמעט שגמרו מזמת' הרעה. עד שהעיר ה' רוח חכם נוצרי אחד שעמד בפני השרים והעמים ולמד זכות על הספר הקדוש באמרו שהאגדות התמוהות שנמצאו בו. הן דוגמ' העשבים המרים והסמים הממיתים שנמצאו בחנויות הרוכלים עם שאר בשמים ראש. שגם הם לתולעת גדול לרפואות האדם כמ"ש שלמה המע"ה חבורות פצע תמרוק ברע. שפירושו שכל דבר רע כמו פצע וחבורה. אין למרוק אותו ולגרשו רק ע"י רע כמוהו. רק שאין מוכרין דברים הללו אלא לרופאים המומחים לרבים. שיודעי' להשתמש בהם במקום הראוי. כך כל מליצות חכמים ז"ל וחידותם הן ליודעים ח"ן. והן ג"כ מות ומכשול לכסילים ההולכים בחושך. והיטיבו דברי החכם הנוצרי הזה המליץ טוב בעיני המלך והשרים. ויצאו המלשינים בפחי נפש. ע"כ. (וכוון באמת בטענה זאת למה שאמרו החכמים האלהיים בעצמם. שהמשילו גם התורה בכללה לסם חיים ולסם מות. כמ"ש למאן דזכי סמא דחיי. ולמאן דלא זכי סמא דמותא. וכן יפה אמר שהרע. אין לא מירוק אלא ע"י רע. שכן אמרו חז"ל ברא הקב"ה זבוב לצרעה יתוש לנחש נחש למפפית. וכן נודע בשחין רע ר"ל. שאין לו תקנה אלא בכסף חי. שהוא הסם מות הגדול והחזק. והיודעים למתקו ולתקנו עושים ממנו מרפא עצום. לחליים רעים מאד) אמנם רבים מחכמי נוצרים הפליגו מעומק חכמת רז"ל באגדות. שנהגו דרכי חכמי קדם לדבר בחידות ולעגו על היהודים המאוחרי' שמבזים דברי קדמוניהם. אוי לאותה בושה וכלימה. וכמה חכמים מהם היו מליצים טובים לישראל ולאמונתם ולתלמוד תורתם. ביחוד פפא דרומא גריגוריוס ותלמידו אגוסטין וסיקסטוס ויושטינוס רייכלינוס בערנהרדוס ותולתם רבים שהצילו את ישראל מפחים שטמנו הצוררים להם ובטלו במה שמדות. ועוד צא ובחון מעשה ה' הגדול אשר עשה עמנו להפליא בגלותנו הזה שכמעט נשתכחה חורה אלולי שרים רבים וגדולים מהנוצרים שנתנו לכסף מוצא. וקבעו בדפוס כל ספרי הקודש הנמצאים בידינו ממקרא משנה גמרה מדרשים פוסקים ס' דקדוק ס' קבלה ס' מוסר. שו"ת. סד"ה דברי חכמה חידה ומליצה ושיר ובטבע ושאר החכמות. ובכלל כל החבורים הראשיים. הם שהוציאום לאור עולם בתכלית היופי. ולולי זאת לא היתה יד אחד מאלף משגת אל אחד מהספרים הקדושים והחבורים היקרים ע"כ בודאי חייבים אנו להם תשואת חן. ושבח להי"ת כי למחיה שלחם ה' לפנינו. ודי בזו בכאן:]</small> אך המשפחה הרעה אשר יצאה מכללנו. המה הקראי' וצדוקי' ובייתוסי' שחלקו על התורה שבע"פ שנתחייבו בה אבותיהם. ולא עשו אלא לפרוק מהם עול תורה שנשתעבדו בה ובאו עמה בברית וקיימו וקבלו האבות עליהם ועל זרעם. וקם דור אחר ונשאו ידם בה'. ומרדו במורי התורה והלכו בשרירות לבם. לבארה איש כישר בעיניו. והעיזו פניהם להשתמש בכתרה של תורה ולפרוץ חומת גדרה להרוס כל בנינה ולקעקע הבירה. כי בפירוש הזהירה לשמוע אל השופטים אשר יהיו בימים ההם. וגמרה דין המערה למות במיתה חמורה. והם בעזות מצחם הנחושה. הרימו יד בתורה הקדושה לעקור ענפיה ולשרשה. עם היותם אומרים שהם מאנשיה. עליהם נאמר ולרשע א"א מה לך לספר חוקי. על כן היו לשמה הלוך וחסור. בכל אשר יצאו. יד ה' היתה בם להומם ולאבדם לא הצליחו לעשות פרי להרבות קהלם. שלא תתקיים כנסתם ולא תתפשט צרעתם באומה הקדושה. אף אם נשארו בם עוללות. להתעולל בהם וליקח מהם משל ושנינה. וכן הכת הארורה של שב"ץ אשר יצאה לתרבות רעה. פוסחים על שני הסעיפים לעבוד לבעל חדש. ולקרוא בשם ה'. עזבו מקור חיים את ה' לחצוב להם בורות נשברים להתיר להם עריות בפרהסיא. הלכו בשרירות לבם הזונה. ואל אלהים אחרים פונה. ספו תמו מן בלהות יכרית ה' להם ער ועונה. אף אם נשארו מעטים הנה והנה. והיה במחשך מעשיהם. מוכרחים להסתיר עצמם תחת אשר ברך ה' את עמו פרצו בארץ לארכה ולרחבה וידגו לרוב במקהלות ברכו ה'. כי גם בגלותם לא עזבם לכלות' ויט אליהם חסד להפרותם ולהרבותם. לפאר לרומם כנסיותם. ככה יוסיף ה' לברך את עמו השארית הנמצאה פליטת בית ישראל. עוד רד עם אל. ועם קדושים נאמן מאלהיו לא אלמן לעבדו לבדו. ככתוב כי ה' האלהים וגו' אין עוד. ולשמור מצותיו כל הימים. כאמור לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת ויאמן דברו הטוב עוד באחרית הימים. כי דבר אלהינו יקום לעולם. כאשר לא נגרע דבר מכל אשר יעד. את הכל בא. אם לרעה אם לטובה. עד יבוא עוד ויורה צדק לנו. לא סר ולא יסור צל השגחתו ית' מעל עם הקודש לשום להם שם ושארית. ולשוב להקים להם מטע לשם ולתפארת. ברוך האל הנאמן בכל דבריו וברוך אשר בחר בישראל לעם סגולה זרע אמת. והקים להם חכמים נאמנים. השואבים ממקור חיים. ולא הפיל מכל דבריהם ארצה. ומכאן תדע ותבחין שכל דבריהם האמת והצדק. ועתה חזקו ואמצו בני אל חי. אחינו פזירי הגולה. ואל ירפו ידכם. כי קרובה ישועת ה' ויש שכר לפעולתכם. המאמין אל יחיש. ה' בעתה יחישנה גמול האלהים הוא יבוא ויושעכם. ראו נא ודעו את אשר הגדיל לעשות עמכם. זה קרוב לאלפים שנה. אתם גולים בארץ לא לכם. ונתקיימה כנסתכם. כמה אומות קדומות נוראות עצומות אבד זכרם בטל סכוים נמחו מן העולם במשך זמן זה (וככה הצדוקים עם שבא"י היו רבים ועצומים בפני הבית. אחר גלות הארץ נמחה שמם כענן בוקר. כי אין רגלים לשקר) ואתם הדבקים בה' חיים וקיימים כולכם. ורב טוב לבית ישראל. אשר גמלם ה' ברחמיו ורוב חסדיו. ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו. ויהי להם למושיע בכל התלאות המוצאות אותנו בגלותם. ולא נסוג אחור לבנו. כי לא יטוש ה' את עמו ישוב ירחמנו. כקדם יחדש ימינו:  
+
+Mishnah 12
+
+<b>וכבוד חברך כמורא רבך. </b>מ"ש תוי"ט לתרץ דלא ילפי לה מקרא דכי תשא דקדים. ונדחק כמנהגו. שכח גם מ"ש רז"ל אף אהרן נצטרע. גם הכתוב מעיד ששניהם חטאו לו. ומה שנראה לי בזה. משום דהתם השוה עצמו אהרן למשה בנבואה מוכח בהדיא דחברים שוים הם נחשבים באמת. וכדאמרינן נמי בעלמא. פעם מקדים משה. ופעם אהרן ללמדך ששניהם שקולים משא"כ במעשה עגל בודאי ירד ממעלתו באותה שעה. שהרי כמעט נתחייב כליה. ככתוב ובאהרן התאנף ה' מאד. ועוד יש להוכיח זה שהרי משה לא קראו שם אדוני. כי אמר לו מה עשה לך העם. ולא אמר לאדוני. והוא השיבו אל יחר אף אדוני. מזה נראה שעכ"פ בעת ההיא לא היה להם דין חברים. וחייב היה לקרותו אדוני. משא"כ במעשה דמרים שלא היה שם דבור ממשה לאהרן. והוא היה חושב עצמו שקול בנבואה כמוהו. והרי זה נכון: 
+
+
+Mishnah 13
+
+<b>ששגגת כו'. </b>מ"ש ריטב"א ששגגת תלמוד עולה זדון לרב. כך מצינו מפורש פ' לא יחפור בענין יואב עם רבו. דשלף ספסירא בעי למקטליה. משום דקאי ליה בארור עושה מלאכת ה' רמיה. ש"מ בהדיא דחייב מיתה היה. אע"ג דבודאי אין דינו מסור לב"ד להרגו. יואב שר הצבא דין מלך היה לו. בדבר הנוגע למלכות ולכל ישראל. שיש לו להרוג בחרב. משום דינא דמלכותא. ועכ"פ הרי הוא ארור לשמים כמזיד גמור. אלא שצריך עיון. דהא קרא במזיד ממש משתעי. דכתיב רמיה. שוגג מנלן. וי"ל אע"פ שהתלמיד שגג במעשה הרב מזיד הוא במה שלמדהו. שלא כהוגן. מה נפשך אם ידע והכיר בטעות התלמיד והניחו בטעותו. אין לך רמאות גדול מזה. ואם לא הכיר בו מחמת עצלות ומיעוט השגחה על תלמידו. הרי הוא ג"כ עושה מלאכת ה' ברמיה ודאי. וחבר א"צ התראה. ועיין פ"ק מי"ג במש"א חכמים הזהרו בדבריכם. דבודאי חטא התלמיד שבא לו בסבת למוד רבו. רבו חייב בו. אחד שוגג ואחד מזיד בח"ה שנמשך ממנו. ואפי' בתלמיד שאינו הגון ועושה במזיד. ולא גרם לו רבו. מ"מ אינו נצול מקללה. כמ"ש בשילהי יומא תלמיד שדרכיו מקולקלים מה הבריות אומרות אוי לו לרבו שלמדו חכמה. ובמי שאינו יודע ומלמד בטעות. ודאי לא איירי תנא. אטו בשופטני עסקינן. וההיא דרביה דיואב נמי בפושע בהשגחה קמיירי. דאל"ה מאי הוה ליה למיעבד. וכן פירשו שם. עם שאינו מוכרח כל כך (מ"ש רע"ב שיהא למודך כו'. ור"ל שידקדק בטעמי משנה לעמוד על בוריה והוא עיון הגמרא. ואתיא כי הא דספ"ב דמציעא ומסיק תלמודא והיינו דתנן והוי זהיר בשגגת תלמוד. לכן ודאי גרסת תלמוד עיקר): 
+
+
+Mishnah 14
+
+<b>הוי גולה. </b>איתא בגמרא פרק חבית שר' נהוראי כנגד עצמו אמר כן. לפי שנמשך אחר מקום עשרת השבטים שאינן בני תורה. ואתעקר תלמודיה. זהו שאמר וא"ת שהיא תבוא אחריך מכל מקום. כי הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו. דכתיב וחי. דהיינו דוקא בגולה שוגג. על כן הוצרכו חבריו של ר"נ לבקש רחמים עליו. שיחזור לו תלמודו. היינו דקאמר שחבריך יקיימוה בידך. עוד יש לפרש וא"ת שתבוא אחריך. כלפי תלמיד אמר. שלא יחשוב שאינו צריך לחזור אחר רב שילמדנו שלא במקומו. כי מעצמו יבוא הרב לכאן. כדאשכחן ברב שילהי יומא. דעבד ליה ר"ח מילתא. כי היכי דליחות ולגמר אורייתא בבבל. לזה אמר אל תבטח בכך. כי מכל מקום לא יתקיים תלמודך בידך בלי חברים. עי"ל ד"א טוב וישר. עפמ"ש פ"ק דמנחות (דז"א) באבימי דאתעקר ליה גמריה. ואזל גבי ר"ח לאדכוריה. ומקשי תלמודא ולשלח וליתי לגביה. דאבימי הוה רביה דר"ח. ומשני הכי מסתייעא מילתא טפי. משום יגעת ומצאת. וזהו שרצה התנא להשמיענו בכאן שאפי' הרב ששנה לתלמידו. ושוב שכח תלמודו. ורוצה שיזכירנו תלמודו. טוב שילך הרב אצל התלמיד. אע"פ שהוא למדהו כבר. הוא שאמר א"ת שהיא תבוא אחריך: 
+
+<b>ואל בינתך אל תשען. </b>ר"ל אע"פ שרוח מבינתך אצלת עליו. אל תסמוך על זה לומר בדין הוא שילך אחריך. מי שקבל הבינה ממך. עי"ל על פי אותה שאמרו. הרב שגלה. מגלין ישיבתו עמו. זהו שאמר הוי גולה למקום תורה. וא"ת אגלה למקום שארצה. הלא עכ"פ היא תבוא אחרי. שהרי רב אני ומוכרחת ישיבתי לגלות אחרי. לזה אמר ואל בינתך א"ת אע"פ שאתה גדול בתורה. ורבים צריכים לך. אל תשען על זה. לא אמרו אלא במגלין אותו בעל כרחו. לא בבחירת עצמו: 
+
+
+Mishnah 15
+
+<b>לא מיסורי הצדיקים. </b>עתי"ט מש"כ. וצריך לסיים בה שלא נחזיק עצמנו לצדיקים. כדי שלא נתמה ונתרעם על אריכות גלותינו וכמו שמצינו אפי' בימי חכמי התלמוד. דא"ל אליהו לרס"ח אמריתו אמאי לא אתי משיחא. והא האידנא יו"כ הוא כו': 
+
+<b>הוי מקדים בשלום כל אדם. </b>לשון רע"ב אפי' לגוי. איברא לגוי חיובא הוא. כדאי' ספ"ה דגיטין: 
+
+<b>וא"ת ראש לשועלים. </b>כ' תי"ט יל"ד בשלמא אריות כו'. אבל שועלים שודאי יש חיות פחותות מהן ולמה המשיל בהן ע"כ. ולא הבינותי קושיא זו מה טיבה. דהא ודאי רבותא אשמעינן כה"ג. דאע"ג דשועלים הם ג"כ חיות גדולות גם בכח ובחכמה. עם שאין להם גבורה יתרה ועצומה. כמש"ל שנשיכתן נשיכת שועל. גם יש להם דריסה. ואין צריך לומר מן המפורסמים מחכמתם וערמתם. ולכן נבנו עליהם משלי שועלים. ולהיותם קרובים ומתדמים קצת לאריות בגבורת ערמתם (המשלמת חסרון כחם. שגם בה לוכדים החיות. ולשונם הרכה תשבר גרם. כארי כן ישבר החיות ועצמותיהם יגרם) לכן המשילם יחד. כי אם לא היו משתתפים בערך מה ולא יתייחסו במין כלל. ודאי לא היה מדמה בהם. ולא יתכן לומר זנב לאריות ולא ראש ליתושים ונמלים. שידמה דבור של הבל. אחר שאין להם יחוס זה עם זה כלל. ואין צורך להודיענו דבר כזה. שאפי' הפחותים שבבני אדם יודעים זה (ולכן אמרו ג"כ בדרך משל שועל בן ארי. כי לא נתכוונו להקטין מעלתו מאד ולהשפילה לדיוטא התחתונה. אלא על דרך פרס בן מנה. ומנה בן פרס. שנכנסים בסוג. ונבדלים בפחות ויתר. וק"ל) עם כל זה הרחיק מלהיות ראש עליהם. וטוב יותר אם יוכל להיות זנב לאריות. וק"ו לשאר חיות גרועות. ופחותות ממדרגת השועלים. שלא יחפוץ להשתרר עליהם. הלכך לא קשיא מידי. ולכאורה איכא למידק. וכי סלקא דעתין להיות דוקא ראש לאריות גברו. ומן הסתם האריות הם הראשים לשאר חיות. ואין עליהם ראש. תו איכא לדיוקי בה. סיפא לא אצטריכא לאו ממילא שמעת לה מרישא. דאם יהא זנב לאריות. מכלל שלא יניחנו וילך ויהא ראש לשועלים. אלא הכי פירושא. הוי זנב לאריות בתורה. ולא תחפוץ להשתרר כלל. כי העסק של צבור יהולל חכם. ואמר יהושע למשה על אלדד ומידד. הטל עליהם צרכי צבור והם כלים מאליהם. ור"ז יתיב בתעניתא כו'. דלא לימות ר"א. ונפלי עליה מילי דצבורא. מה יאמרו אליו זנבות השועלים הפונים זנב אל זנב ולפיד באמצע. כזנבות האודים העשנים ויתאבכו גאות עשן. מתגאים בטלית ת"ח שאינה שלהם ומתנשאים למלוך כהדיוטים קופצים בראש קל כאחד הצבים על העושק והמרוצה. יפוצו מעיינותיו של זב ומצורע חוצה. הלא יענו ישיבו אמרים. מסתמא פקח היה ר"ז בעניני עולם אחר. ולא פקח עין בעניני עולם שלנו מנת חלקנו. לו ידע שיש ריוח בדבר מה טוב חלקנו במתנות. מה נעים גורלנו בדורונות. וד"ת מעות קונות. ופסק מעות ממשפטים ועזבונות ושאר מסים קצובים ושאינם קצובים ודתיהם שונות. בדיני ממונות. ושכר בטלה דמוכח להו במילי דשמיא אסיא דמגן בעדו לכבוד עצמו דורש דמים. לספק בנים ובנות אל אחת הכהונות. והנם שוסים את הגרנות. כפרהדרין הללו וכמוכסים העומדים מאליהם נוסעים על הירידים רוכבים בקרונות. כמעשה ראשי שועלים הלכו בו בהר ציון המצוין בהלכה ששמם בעו"ה עת לפרוץ הי"ת יחיש עת לבנות. ואמר עוד וא"ת ראש מילתא באפי נפשה היא. שאפי' אי אפשר לך להיות זנב לאריות. שאינם נמצאים בזמנך ובמקומך. והגם שאמרו באתר דלית גבר תמן הוי גבר. ותנן נמי כה"ג במכלתין פ"ב במקום שאין אנשים כו'. מ"מ הזהיר שלא תהא ראש לשועלים. מחבלים כרם ה' צבאות. כי תהא נתפס בעונם. ולא תבחר לך מעלה כזאת שאינה אלא סכנה לנפש ופחותות ושפלות ג"כ. וזו יש ללמדה גם מפרשתו של יותם בן ירובעל. כמ"ש הלכו העצים למשוח עליהם מלך. וכל הענין. ואמר דוד המע"ה שנאתי קהל מרעים. ומ"ש השתדל להיות איש. ג"כ לא אמרו אלא במקום שאין איש ללמד תורה ולעשות צרכי צבור ולמחות בעוברי עבירה. אבל להשתרר במקום שועלים חובלים. לא קמיירי: 
+
+
+Mishnah 16
+
+<b>פרוזרור. </b>גי' ת"ק מדת מהלכו של עולם. וג' יתרים. כנגד ג' אותיות שדי. שאמר לעולמו די במדה זו. שנעלם של שדי הוא ת"ק. והוא גם מדת עץ החיים:
+<b> טרקלין.</b> גי' השמימה. כלומר התקן עצמך בעולמך. ותזכה לבוא אל השמים. ובדרך הנגלה י"ל פרוזדור. מלה מורכבת מן פרוז. לשון פרזות תשב. כמו פרוץ. מאין חומה וכותל. כך הוא האולם. ברוח רביעית פרוץ במלואו. וכן אמרו עולם לאכסדרה דומה. והיא האולם. דור הוא לשון דירה ומדור. טרקלין מורכב מן טרק בבא. טרוקו גלי. שהוא לשון סגירת דלת. ולין היא הדירה העשויה ללינה ביחוד. וע"כ היא סגורה בדלת ומנעול. מפחד בלילות. משא"כ האולם שעשוי לרוח היום. ובנמשל העוה"ז דומה למקום פרוץ ופתוח לעוברי"ם ושבי"ם ליכנס. ולצאת כחפצם. בלי מוחה (עמ"ש בס"ד בשערי חולדה) אבל עוה"ב דומה לטרקלין. סגור על איש ולא יפתח. עשיר ישכב ולא יאסף אבר אינו מותח:  
+
+Mishnah 17
+
+<b>יפה שעה אחת בתשובה. </b>מועיל לנשמה. להביאה אל הקורת רוח. ויפה שעה אחת של ק"ר בעוה"ב. ערב לנפש. מכל חיי העוה"ז. שכל עריבות תענוגי עוה"ז אחריתה שמחה תוגה. משא"כ באותו עולם שכולו טוב. לכן ודאי הוא התכלית המקוה מעולם המעשים והיגיעה. אבל הטוב התכליתי אי אפשר להשיגו כי אם באמצעות עולם הטורח הלז הקודם בזמן ובמעלת תועלת היוצאת ממנו באחרית. והיותו סבה לטוב ואושר האחרון. אך עוה"ב עם כל טובתו חשיבותו ויפיו בעצם המנוחה והשמחה. לא יפה הוא מאומה בענין קניית שלמות הנכסף. שמהנמנע להשיגו שם. אם לא הוקדם כאן. ובהעדרו יעדר עמו הטוב התכליתי. מעתה לא יקשה בעיניך זה המאמר. כמו שהוקשה לי בנעורי קודם שבאתי לכלל בינה. עוה"ב עיין מ"ש בס"ד ר"פ חלק. ובבית עולמים. ובבית ישראל: 
+
+
+Mishnah 18
+
+<b>בשעה שמתו מוטל לפניו. </b>דבר זה נוכל ללמוד מרעי איוב. שישבו אתו לארץ שבעת ימים. ואין דובר אליו דבר כי ראו כי גדל הכאב מאד. ומזה למדו גם רז"ל. שאין המנחמין רשאין לפתוח עד שיפתח האבל. הרי מזה נראה שגירסת רשב"ץ עיקר. ולק"מ משורה דתקנת חז"ל היא. ואז אין לו להתאנח באמת. אלא מצדיק עליו את הדין. כמ"ש כשעוסקין בהספד דכבוד רבים שאני. והתירו לו ג"כ לגלות עטיפתו מעל פניו. מפני הרבים הבאים לנחמו. ולעולם אימא ביחיד. לא ינחמהו בכל ימי אבלותו בעודו מתאנח. וגם אפי' הרבים לא ינחמוהו אף בימי אבלות. אם לא פתח האבל (כי לא מצינו שחלקו בכך. רק בפעם אחת אחר קבורה. דעבדי שורה וכמדומני שהיא לכבודו של מת) עצמו תחלה. אלא שבזה יש חילוק בין רבים. ליחיד. בענין זה. שבודאי יש לו לחוש לכבודן של רבים. ולפתוח. כדי שיהא להם פתחון פה לנחמו. וכדרך שמצינו בר"י שילהי מ"ק. אבל מעצמן לא יפתחו בתנחומין לעולם. לא יחיד ולא רבים. כל ימי אבלות. אע"פ שבאין אליו לנחמו. אם יראו שרוצה הוא בכך. שתיקתם יפה להם מדיבורם. ואמרו אגרא דבי טמיא שתיקותא. משא"כ אחר אבילות ובתוך שלשים. מנחם אותו כדרכו. לאחר שלשים מדבר עמו תנחומין מן הצד: 
+
+<b>בשעת קלקלתו. </b>עיין פי' רע"ב. ומוכרח הוא. כי אמנם אח לצרה יולד. לרחם ולנחם ממתים מחלד. וכן מצינו ברעי איוב כששמעו רעתו. ויועדו יחדיו לבוא לנוד לו ולנחמו. שזוהי ודאי חובת הריע והחבר הנאמן. ואמר איוב חנוני חנוני אתם רעי. ונרמז גם בס' משלי (סכ"ז) ובית. אחיך אל תבוא ביום אידך ויפורש ג"כ על תקלת החטא. שיסתיר עצמו. ולא יתראה בפני בני אדם. כשאירע לו דבר קלקלה. הנוגע עד הנפש. שמתבייש בו. (וצריך לנהוג נזיפה בעצמו כמש"ה נשכבה בבשתנו ותכסנו כלמתנו. והבושה מכפרת ואם אינו עושה כן. מוסיף חטא. ותחשב לו לחוצפא. כמ"ש ומצח אשה זונה היה לך מאנת הכלם) והוא מה שאירע ג"כ באדה"ר כי מפני חטאו כתבייש מלבוא ולהראות לפני בוראו כבתחלה. לפיכך ויתחבא האדם. ולכן גם חבירו ישמיט עצמו מלראותו בקלקלתו. כדי שלא לביישו. וכדרך שאסרו לעבור בפני ב"ח עני הידוע שאין לו מה לשלם. אך בקלקלת הגוף. אם אחזוהו חבלי עוני וירד מנכסיו ומכבודו. אז עם שהוא לא יבא בעת ההיא אצל חבירו להראות אליו ולזלזל עצמו כי כל אחי רש שנאוהו אף מרעהו רחקו ממנו. אבב בזיוני לא אחי ולא מרחמי (ועל דרך זה פירשנו הכתוב ובית אחיך א"ת ביום אידך. בעלית הבקור יע"ש) אבל הריע הטוב ודאי מוטל להמציא עצמו להראות פנים לרעו הקשה יום. ולדבר על לבו. ולהתחכם במה יוכל להועיל ולהיטיב למעט כאבו. ומ"ש עובדיה. וא"ת בשער עמי ביום אידם. בשונא דיבר. שלא יבוא לראות ולשמוח לאיד. כי שמח לאיד לא ינקה: 
+
+
+Mishnah 19
+
+<b>בנפול כו'. </b>אי תקשי לך והא כתיב ישמח צדיק כי חזה נקם. וכה"ג טובא בקראי. הא כה"ג אקשי המן למרדכי. ושנייה מרדכי ניהליה שפיר: 
+
+<b>והשיב מעליו אפו. </b>מעודי הוקשה לי כוונת הכתוב בזה. מה בא להזהיר. ובמאי עסקינן אי בישראל. אדרבה הכי עדיף שישוב אפו ממנו. ואי באו"ה וכמ"ש מרדכי. מ"מ מה צריך לאזהרה זו. אמנם לפמ"ש רע"ב. כבר נתיישב זה. וע"כ ממילא נמי שמע לה. ולא צריך לדיוקא דוהשיב. ובאמת הוא דקדוק עניות. כי ושב הוא פעל עומד ולא יתכן כאן לפי לשון הכתוב וק"ל. וי"ל אי בעית אימא בישראל משתעי קרא (וכי הא דאמרינן אקרא דל"ת חמור שונאך. ושור אויבך בשונא ישראל הכתוב מדבר. שרואה בו דבר ערוה שמצוה לשנאתו. והזהיר החכם שאעפ"כ אסור לשמוח לאידו. אלא יש להתפלל עליו שיטה הי"ת לבו אל הדרך הטובה והישרה. ויצילהו מעונש ומכל צרה. כי אסור לשנוא אותו בלבו. רק מעשיו ישנא וירחיקהו כל זמן שעומד במרדו. ואינו נותן לב לשוב מעול ידו. לפיכך ראוי הוא ליענש אם ישמח באידו. ויש לו לדאוג שישיב האף עליו. ואב"א אפי' באו"ה קאמר. ומרדכי דיחויא בעלמא קדחי להמן. כי לעולם אפי' בשונא או"ה יש לחוש אם יגדל עליו פיו ביום צרה. פן תהא פנקסו מתבקרת. וכענין שטענה מדה"ד על ישראל כשעבר בים צרה. מה נשתנו אלו מאלו שגם בהם עובדי עבודה זרה. והיו עומדים בצרה אם ראוים להנצל. כמ"ש חז"ל באגדה. וכן בשאר מקומות. ומצינו ביורם כשנצח למלך אדום והעלה בנו הבכור לעולה. ויהי קצף גדול על יורם ומחנהו ויסעו מעליו מפני שהיה גם הוא עובד ע"ז והיה מקום למדה"ד לקטרג שלא למלא תאותו לתת נקמתו באדום. וכל זה בישראל שאינו צדיק הרואה בשונאיו. שצריך לגור מפני האף. שישוב עליו בשמחתו לשאף. ונענש בעשא על אשר הכה את ירבעם. אע"פ שעשה רצון ה' בכך (ואצ"ל מנ"נ ושאר אומות שהרעו לישראל בשליחות המקום. כרשע ליום רעה. אח"כ נאבדו ונעקרו מן העולם. כמש"ה על הגוים השאננים אשר אני קצפתי מעט וגו' ואמר ישעיה קצפתי על עמי וגו' לא שמת להם רחמים) גם בצדיק מדת חסידות היא שלא לשמוח ברע אשר ימצא את אויבו אפי' מאו"ה אשר מעשה ידיו של הקב"ה הם ונשתבח איוב החסיד שבאו"ה אם אשמח בפיד משנאי. וזה דוקא בשונא שלא נתכוון למרוד בקונו. משא"כ בשונאו של מקום. כל הרע אויב בקודש טוב לצדיק לשמוח באבדו. עליו נאמר ישמח צדיק כי חזה נקם. וכה"א ובאבוד רשעים רנה. וכהנה רבות: 
+
+
+Mishnah 20
+
+
+
+Mishnah 21
+
+
+
+Mishnah 22
+
+<b>והמתים להחיות. </b>מ"ש תוי"ט של"א לחיות כו'. כי הטבע אינו מחייב התחיה כו'. כוון למ"ש איש חייט יהודי (לפני המלך אלפונשו כמ"ש בש"י) אבל הוא היטיב לדבר מהתי"ט. וז"ל שלא אמר התנא הילודים ימותו. והמתים יחיו מפני שהם אפשריים. לא מחוייבים בטבע. אבל מקרה הוא. הוכן להם ברצון השי"ת. ע"כ. השוה המיתה לתחיה. כי מקרה אחד הוא להם. מאת בעל הרצון. וזהו האמת. לכן אם יצדק תי"ט בראש דברו זה. סוף דברו אינו אמת. כי הטבע אינו מחייב מיתה לכל החיים. אף ע"פ שכך מרגלא בפומייהו דרבני פילוסופיא. מטעם שכל מורכב יפרד בהכרח. לפי גזרתם המשולחת. והוא אמנם שקר מוחלט אמרוהו בלי טעם וסבה מכרחת. ומוכחש גם מפשטי המקראות. כי לא נגזרה המיתה לאדם אלא בחטאו. וכן אמר המשורר. אני אמרתי אלהים אתם וגו'. עם שיש ליישב דברי תי"ט (בדוחק. כי לא היה לו לסתום. אלא לפרש דבריו) שר"ל הטבע מחייב מיתה לחיים. אחר שנתקלקל העולם בחטאו של אדה"ר. שהביא מיתה לעולם. כי מן אז והלאה נמסר ביד טבע מקולקל. כפי הראוי לחומר היסודות השפלים האלה. המתים בעצם. לפי דעת בני אדם. ובזה הדרך תרצתי מה שהוקשה לבעל ס' של"ה בשני מעשרה מאמרותיו (דמד"ב מספרו) וישבתי מה שדחה הוא. וז"ל כשנקנס אדם מיתה. למה נקנסו כל הדורות הבאים ממנו. כי לא יספיק הטעם של הפרדס. במה שנשמת אדם כולל כל הנשמות. כי המיתה אינה בעצם אלא על הגוף. ולהנשמה במקרה. ואין לומר שהענין הוא מאחר שנתלבש בכתנות עור ובשר. ותולדותיו כיוצא בו. אזי המיתה בטבע. משום שכל מורכב סופו להפרד. ומה שהיה ראוי להיות חי נצחי. זהו דוקא בכתנות אור באל"ף. כי זה לא יתיישב רק באו"ה. וכן בישראל כשהמיתה היא מצד החטא. או ע"פ הטבע כו'. אמנם אלו שארז"ל שמתו בעטיו של נחש. הדרא קושיא לדוכתא עכ"ל. והנה מ"ש שלא יספיק מ"ש הפרדס כו'. לפי שהמיתה אינה אלא לגוף בעצם כו'. ר"ל וכיון שהגוף הוא המת באמת לא הנשמה. א"כ עדיין יקשה. למה זה נקנס הגוף בסבת הנשמה (כי היא החוטאת בעצם) בעונש שאינו מגיע אלא לו. לא לה בעצם. טוביה חטא. זיגוד מינגד. יציבא בארעא (טמון בארץ חלבו) וגיורא (הנשמה שהיא כגר בארץ ועשתה הרע) בשמי שמיא קיימת וחיה. כלפי ליא. הנפש החוטאת היא תמות. והגוף חיה יחיה. או מות ימותו שניהם בשוה. ומדוע תתנשא הנשמה על הגוף בזה. הנה הטעמתי הקושיא במלח ותבלין והסברתי לה פנים. אמנם לפי מה שכתבתי בס"ד לעיל פ"ב מ"ז. עיקר עונש המיתה ודאי מגיע לנפש דוקא. וכמו שיורה הכתוב הנפש החוטאת וגו'. ושאר מקראות. כמו שזכרתי שם וזאת הנפש היא הגוף ממש. הוא הבל דגרמי (העצמות הם עיקר בנין הגוף) שזכרו חכמי האמת. וחומרא דק מאד. הוא אד העולה מחומר הארצי. שממנו נגבל גוף האדם. והוא המקבל מיתה בעצם. לא גוש העפר (שאינו סובל המיתה כי הוא חומר מת מעיקרו וטבעו. ואין לו חלק בחטא) גם לא הנשמה העליונה שהיא חלק אלוה ממעל. כי היא באמת לא חטאה מאומה. כמ"ש בס"ד בביאור מאמר ר"ש ד"פ המפלת (עיין מעמד ליום ראשון בבית אל שלנו) לכן ודאי אין חטא ולא מיתה כי אם בבחינת הנפש לבדה. וגם הנפש הזאת המתה בחטאה. לא תאבד במותה. כי המיתה אינה אלא מנוחת תנועתה. ושביתה מיגיעתה בעולם המעשה. אלא שהיתה צריכה לסבול יסורין וצער המיתה. בסבת החטאים הקלים. ולא תכרת אם לא בעבור כובד העונות והפשעים העצומים. מעתה סרה הקושיא מעיקרה. כי בודאי חטא אדם גרם מיתה לכל תולדותיו. מפני שכל הנשמות היו כלולות בו. ונשמות אלו כוללות גם כל הנפשות. כי סתם שם נשמה. סוג הוא. שבו נכללים נר"נ. ולכן גם הצדיקים שלא חטאו לגמרי. הוצרכו למות. מפני בחינת נפשם. שהיתה כלולה באדה"ר. עי"ל בדרך שדחה הרב החסיד ז"ל. והוא ע"פ דעת אנשי הפילוסופיא האומרים שהגוף המורכב. בהכרח יפרד בבוא זמנו הקצוב. וזה דוקא. אחר קלקול העולם. ניתן מקום לסברתם. אבל מתחלה נברא אדם על מנת שיהא חי וקים כטבע הנשמה בעצם והיה מקנה גם להגוף טבע הקיום נגד טבע ההפסד שנתחדש אחר החטא. ומה שלא יכלו למלט נפשם מיד שאול גם אותם שלא חטאו. לא חשך ממות נפשם. זהו מפני שאחר שאבד השורש כח הנצחיות בגוף נגד טבעו. שוב לא יכול לתת לענפיו כח שאינו נמצא בו. ותולדותיו לא נמצאו אלא מכחו. ולא נבראו נגד הטבע אלא נתהוו במנהג הטבעי. הוא בין עצומים יפריד לעת קצם. והענין הוא שהגוף המורכב מיסודות הארציים בטבעו הוא מת. שהרכבתו היא מן חומר היסודות הללו. שאין להם חיות ותנועה מעצמן (לפי ההנחה המפורסמת. אך לא מוסכמת מהכל עמ"ש באוצר הטוב בס"ד) כי אם ע"י מקרה שחלה בהם נפש החיונית. וההפך בנשמה. שהיא חיה בעצם. ואין לו לגוף חיות אלא במקרה מפני הלוות הנשמה אליו. אבל הנשמה לא תמות בטבעה. כי היא חיה וקיימת. אם לא בעונש נמרץ ככרת ר"ל. וכשנקנסה מיתה על אדה"ר. לא נקנסה מיתה רק על הגוף שישאר בטבעו הראשון. נכון למועדי רגל ההפסד התכת חלקיו והפרדת הרכבתו (אחר שהיה עומד להתקיים נצח. נגד המוטבע במורכב תחתון) כי המקרה לא יתמיד הוייתו. ומזומן להחליף צורתו. ולשוב ליסודו לקץ ימים בתום התוכו. שאם לא היה חוטא. היה למעלה מהטבע הלזה. אכן להיות כאלהים קיים נצחי. זה אבד בחטאו. ולקו עמו כל צאצאיו. בזאת שיהיו דורכים אל הפסדם בגופותם. שישארו בטבעם העצמי. שכל מורכב בעולם השפל נפרד חוזר להתחלותיו ברוב ימים. וכן הונחו הנפשות על טבעם הראשון העצמי. שאינם מקבלים הפסד אמיתי מחמתו כי אף לעצמו לא גרם חטאו להמית נפשו. כל שכן שלא יגרום לדורות הבאים מיתה נפשית בלי פשע. חלילה לאל מרשע. ובזה קיימנו קצת גם דברי תי"ט. שלא יהיו מתנגדים לדעת התורה האמיתית. ולהצילו מחשד דעת הפוקרים החושבים שכל המורכב מוכרח להתפרד. הן לא יאמינו כי השי"ת יכול שליט על הטבע אשר הוסד והוקבע. ה' יצילנו מהם ומדמותם אבל אנחנו מאמינים בני מאמינים. מחזיקים באמת המוחלט שהשי"ת שברא והמציא הטבע. הוא אשר סדר אל הטבע מנהגו דרכיו ומהלכיו. לזמן בלתי זמן כי ברצונו ית' יקיים ויתמיד גם המורכב המחודש. ובחפצו יפריד ויהרוס חלקי הגשם החמישי המחודש גם הוא. ואם הוא בלתי מורכב אצל הפלוסופי' (ולכן גם בזו שהרי באמונתם וסברתם. שחשבו שאי אפשר שיפרד בשום זמן) אולם לדעת רז"ל. גם המה מורכבים משני יסודות. ואין כאן המקום לדבר מזה. ויעוין באוצר הטוב הנוגע לענין זה. ולא מקח שוחד. עמ"ש תי"ט בשם הר"מ. ושהקשו עליו. מאי שהכל שלו. שאין בו בנותן טעם על שוחד של מצות. ואני אומר שאינה קושיא כלל. כי מי נתן רוח חיים באדם. לעשות ולקיים המצוה. הלא הוא יתעלה הנופח נשמת רוח חיים באפיו. וכענין שכתוב מי הקדימני ואשלם. וארז"ל עליו. מי מל עד שלא נתתי לו בן. מי עשה לי מזוזה. עד שלא נתתי לו בית כו'. ונ"ל שזהו מה שאמר אליהו במענהו השלישי אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח. לאיש כמוך רשעך. ולבן אדם צדקתך. ירצה אם סיגלת מע"ט. מה תתן לו מתנה ומשאת. שישא פניך ויעלים עין מן הרעות שבידך. שלא יוכיחך עליהם. הלא הוא עשך ויכוננך. לעמוד לשרת לפניו לעשות רצונו. ולא הקדמת להקביל פניו במתנת חנם. או מה מידך יקח. שאין עמו מקח שוחד כלל שהכל שלו. והוא הנותן כח וחיל. לעושי מצות וצדקות. לכן לא יועיל לכפר בהם על העבירות. כנגדן. על כן לאיש כמוך רשעך. חוב הוא עליך לפרעו. אף אם לבן אדם צדקתך. כי לא יצא זה בזה. ואי קשיא מהא דאיתא במדרש. אם עשית חבילות של עבירות. עשה כנגדן חבילות של מצות. וקשו נמי קראי טובא. דהא כתיב בחסד ואמת יכופר עון. וכתיב וחטיך בצדקה פרוק וכל דכוותה. לא תקשי לך מידי. דההיא בשב מרשעו וחטאתו. ודאי מועילין להגין בעד היסורין. ולעמוד כתריס בפני הפורענות. כמ"ש ולכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון ב"ע בזבח ובמנחה. ואחז"ל אבל מתכפר הוא בתורה ובג"ח. וקראי דלא יקח שוחד. בעומד ברשעו ומחזיק בטומאתו. וסבור לפייס מדת הדין בעשיית מצוות כנגד העבירות. ועם כל זה אינו עוזב דרכו הרעה (כענין גייפא בחיזורין ומפלגא לבאישייא) זהו השוחד שנותן להטות דינו לזכותו. שאינו מועיל לו כי עליו נאמר ולרשע א"א מה לך לספר חוקי. אבל לשב. ודאי טוב לו לרדוף אחר מע"ט. שהם רפואות מסוגלות להעביר חלאת העבירות. וביחוד תורה וג"ח. שהם ודאי מרפא וחיים לנפש ולעצם. איברא אע"ג דקראי ודברי רז"ל אתו שפיר מיהו מ"ש הר"מ אכתי לא ניחא. דאיהו בצדיק מיירי. ונסיב נמי קרא דלא יקח שוחד. וי"ל ר"מ סבר דלא מהני אלא להגין מיסורין בעוה"ז. ומ"מ מענישין אותו בדין לע"ל. אי נמי אפי' בעוה"ז אע"פ שמאריך לו גבי דיליה. וקרא דלא יקח שוחד. אפי' תימא בצדיק איירי. הכי קאמר אינו לוקח שוחד לוותר על העבירה אלא משלם שכר מצוה. ופורע מן העבירה. ואי ברשע משתעי אין הכי נמי שאינו נוטל שכר על המצוה שעושה לשוחד (אע"פ שאין הקב"ה מקפח שכר מצוות של רשעים כשלא נתכוונו בהם לרעה) שאינה אלא לטורח על הי"ת כמש"ה מי בקש זאת מידכם וזולת זה. ואי בעית אימא ברשע נמי משכחת לה. דעבדין ליה יום טוב בעוה"ז. ויום ביש לעוה"ב. שמשלם לו שכרו על פניו להאבידו. ואב"א ר"מ מיירי בקדמה מצוה לעבירה. וקרא וגמרא דאייתינן לעיל. במצוה דבתר עבירה עסקינן (אחר שהשליך השרץ מידו) דמהניא ודאי עם התשובה. ומעליא כי תירייקא לכולא גופא. ודברי הר"מ בקרוב למזיד אמורים. שלא תועיל לו צדקתו הקודמת. לכפר עון המאוחר. אלא שכר מצוה במקומו עומד. ועונש העבירה בפני עצמה. וא"ת א"כ אף שכר מצוה אין בידו. דהכתיב ובשוב צדיק וגו' כל צדקותיו לא תזכרנה. ההיא בתוהא על הראשונות. אבל אף במזיד. אין עבירה מכבה תורה. כל שלא פשט ידו בעיקר. כדואג ואחיתופל וג' מלכים. שלא הועיל להם כל למוד תורה שלהם עם כל מעשה תקפו כנודע. ויש הרבה דרכים שונים בשקול המעשים וגומלים ידועים לשופט צדק יתעלה. לה' מאזני משפט ולו נתכנו עלילות. כעל ישלם כעל גמולות. עי"ל דהני קראי דמשמע מנייהו דמצוה מכפרת. היינו שלא תכרת הנפש. מ"מ אינה משלמת הכפרה. אלא יסורין ממרקין. והן מדה טובה לאדם שלא יאבד עולמו מחמת חטאו. כמ"ש עה"פ הודו לה' כי טוב: 
+
+<b>וע"כ אתה נולד. </b>עמ"ש בס"ד במעמד ליום ראשון: "
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>נברא. </b>לא אמר ברא. כי אז היה צריך להאריך בלשון ולומר ברא הקב"ה. ותי"ט כתב מה שכתב:  
+<b>ומה ת"ל כו'. </b>פירוש למה נכתבו עשרה מאמרות. להודיעך שלכך נברא העולם בכל כך מאמרות. כדי להפרע מן הרשעים על כל מאמר ומאמר שקלקלו וסתרו. ואינו נראה מ"ש בד"ח. שלפי דרכו לא הי"ל להתנא לומר והלא במאמר א' יכול להבראות אלא כדי שכך היל"ל ומה ת"ל. אלא להפרע. הנה הוא יורה באצבע שלכך ברא העולם בעש"מ. כדי להפרע. שכל העשרה מאמרות הן כמו אזהרות לאדם שלא יעבור ויקלקל בנינו של עולם. והרי זו מדת טובו של הקב"ה. בודאי. שמזהיר ומתרה בחוטאים פעמים רבות שישמרו בנפשם שלא יבואם עונש קשה. זה פשוט וברור:  
+
+Mishnah 2
+
+<b>להודיע כמה א"א לפניו. </b>עיין פי' רע"ב ותי"ט. וא"ת תינח בזמנם של מפרשים הללו שהיה חסר עדיין הרבה מחשבון אתרנ"ו. אנו מה תהא עלינו. ומה נאמר אנחנו. אחר שבעונותינו יצאו מה שיצאו. הרי לפי חשבון זה היה ראוי היות שנת גאולה וקץ לגלותנו. בשנת תפ"ד העבר סימן לדבר ושמתי פד"ת (בעת ההיא נתעוררו כת החטאים והפושעים המאמינים בצבי מודח. ושלחו שליח לדבר עבירה להסית את ישראל בסתר להדיחם מאמונתם הקדושה. להאמין בגואל מגואל שב"ץ מגועל ונואל. ונלכד בק"ק פ"פ כמפורסם בעולם תפח רוחם של אותן מחשבי קצים היורים חצים ומות בצי"ר שיש בו תוג"ה. והיו לאדמת יהודה לחגא) וכבר עברו כ"ו שנה עד עתה שהיא שנת שיר של פגעים. איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר. אכן תדע שאין זמן הנ"ל גבול וקץ לגלות. אלא לעונש הרשעים בלבד. וזה כבר נתקיים במחריבי שני הבתים שנעקרו מן העולם הרבה קודם משך זמן כזה. ברוך המשלם גמול. ואלה האומות שקמו אחריהם ותפסו המלכות תחתיהם מלכי חסד הם. בצלם נחיה בגוים. בחסדי ה' הגדולים עלינו ויט עלינו חסד בעיני מלכי העמים ויתן אותנו לרחמים. לכן נתפלל ונדרוש בעד שלומם וטובתם כל הימים כי בשלומם יהיה לנו שלום. אך גאולתנו אינה תלויה בזמן ואין לה עת מוגבל ידוע לנו. לבא לפומא לא גלי (אף כי אין הדבר תלוי אלא בתשוב' ומע"ט. ה' היודע יחישנה בעתה. והואיל ואתא לידן נימא בה מילתא. עיין בס"ה פ' וירא (דקידא) ותמצא שיש מקוה לישראל שבשנת תק"ם לאלף הששי. תקום כ"י ובשנת ת"ר יגיע ת"ר לשוב לבנות רחוב וחרוץ ולא לסתור. דוק ותשכח לפתור והם י"ב יובלות פ"ו שמטות דאלף הששי. יב"ק יובלות לבריאת עולם. שהם שמונה מאות שמטות. יסו"ד פעם סו"ד. נכנס יי"ן בכ"ס (חסר) ס"ך פעמים. אזי יצא סו"ד. כוס ביד ה' מלא מס"ך. ועיין בס"ת מז"ח וישב מניח אורך ימי הגלות תק"ם שנה. וי"ל לפי שהשנים הנותרים מאלף הרביעי אינן באין בחשבון שנות גלות (נתקיים בהם ואתה תשופנו עקב) כי הם שייכים לשני אלפים תורה (עמ"ש בס"ד בהוספות לס' צ"ד) ואלף החמישי נגזר כולו לגלות עכ"פ במש"ה נתנני שוממה כל היום דו"ה (הוד נגד האלף החמישי. ויומו של הקב"ה אלף שנה) ולא קחשיב אלא ימי הגלות של אלף הששי. הראוי לגאולה. ובמדרש הנעלם מז"ח (דכו"א מד"ו) מבואר שמשיח לא יבוא כי אם לפני סוף אלף הששי. וכן נוטה משמעות לשון הזוהר בפ' וירא. ובקן צפור מוכח שתתעכב ביאתו עד תר"ח לאלף הששי וכמ"ש בס"ד בס' תה"ק במעל' י"ג למזבח גדול (סח"ב). ובדברי המעתיק ספ"נ פ' וילך. ראיתי שכתב וחשב שיהיה צמיחת קרן דוד בשנת תע"ד (אז נתעורר הנחש עקלתון התועב חיון. ויקם שטן ויסת למינות. להונות את ישראל באמונה חדשה של המשיח לפי טומאו הנכר' ונשמד ש"ץ שחיק טמיא) אולם אני אדרוש אל אל. יאיר עיני להשיג האמת בדרך הרב הלז. שחשב עידן עידנין ופלגו עידן ע"י צירוף זמני שני הגליות. מצרים. בבל. שהם ת"ע. ולפי מה שאמרתי שהנותר מאלף הרביעי אחר חורבן אינו נכנס בחשבון זמן הגלות המיועד. א"כ נתחיל למנות ג"פ ת"ע וחצי מאלף החמישי. נמצאו כלין בשנת תרמ"ה לאלף הששי. אז תרום קרן. תרמ"ה לה' וגם זה מסכים לדס"ה הנ"ל. ואולי יש לצרף ג"פ וחצי שלשים שנה. כי גם כן מבואר בכתוב מספר ת"ל למצרים. לפ"ז יתארך הגלות עוד מאה וחמשה שנים. ואם תמנה כן מעת החורבן. יכלו בשנת התקע"ח. ואפשר שגם ארבעים שנה שהלכו ישראל במדבר. נחשבים ג"כ לגלות מצרים. כמ"ש בס"ד בהגהות על ת"י בפסוק ושני חיי לוי. על כן נעו מעגלותיה לא תדע. ואפי' בקץ מצרים המבואר בתורה. כמה דעות חלוקות יש בו. ובני אפרים חשבו וטעו. וקץ גלות בבל. דניאל חשב וטעה. עאכ"ו בגלות החל הלז. שבעקבו כרוך חדוש העולם. שא"א להשיגו על בוריו. מ"מ הרבה דרכים בפתרון החשבונות וכולם אמתיים אם יזכו ישראל ויכשירו מעשיהם כאשר ישר בעיני ה' יקרב הגאולה בעתה המוכן לרצון. ועת רצון מילתא היא דכתיב לך ה' עת רצון. ואמרינן נמי עת מזומנת לפורענות עת מזומנת לטובה דכתיב ובעת רצון עניתיך (חלק דק"ב) וכמו שיש כמה פנים לתורה. כן הדבר הזה. יש עתים רבים שוים לטובה. אך לא כל הזמנים שוים להתעוררות הרחמים ועכ"פ צריך כשרון מעשים להחיש ולהתקיים בעת אחד יותר מחבירו מה יום מיומים. אמנם בראותנו כי לא כווננו יפה בחשבונותינו. מחמת זה לא יפוג לבנו בארכו ח"ו. וכתב ר"ח עה"פ ונתתיו לגוי גדול. ראינו שנתאחרה הבטחה זאת להם אלפים של"ג שנה. ולא היה איחורם תלוי בעונם. והיו מצפים לה כל השנים הללו. וסוף סוף באה ונתקיימה ואח"כ נתחזקה המלכות בידם. אנו שנטלה ממנו בעונינו עאכ"ו שנהיה מצפים להבטחתו ולא נתייאש: 
+
+<b>היו מכעיסין. </b>עיין בסמוך: 
+
+<b>וקבל שכר כולם. </b>ע"פ רע"ב שכל אדם י"ל שני חלקים כו'. גמרא פא"ד (דט"ו א') וצריך להבין מי הוא הצדיק שנוטל חלקו של רשע בג"ע. כי ימצאו הרבה קופצים עליו. וכל אדם ירצה להיות חבר לאיש משחית באופן כזה. לקיים חטוף ואכול מסעודה העתידה חטוף ובריך. ונ"ל דהיינו בבן מזלו. ושומ"א (ששמין בשל עולם הבא) מצויה בבן גילו. כגון ר"א ודימי בר קוקותא דר"א מליך ודימי ריש גנבי. ומאן דבמאדים או טבחא או מהולא כו' דשומ"א זו עשויה להשתנות לאחר מיתה. ששם עולם הפוך עליונים כאן הקופצים לישב בראש. למטה. נתונים בדיוטא התחתונה שבשאול. ליטול חלק חברו. הנולד עמו במזל אחד בגיהנם. והניתנים כאן למטה. נוטלים שם פי שנים חלק בחירה בחור בטוב. כי את זה לעומת זה עשה האלהים. תחת בשתם וכלימה. משנה ירונו חלקם. וכך היא המדה ישרה. על דברת אשר לא ימצא האדם אחריו מאומה. חלוקה בלתי ראויה כי הרשע כבר נטל חלק כפול בכאן. לפי שהיה קשה עליו להמתין על עולם אחר. ולכן חמס וחטף חלק חברו בעוה"ז על כן בדין הוא שיחזור הצדיק ויגבה מחלק הראוי לו. ושלו הוא נוטל. ונגד זה הרשע קנה בחליפין וקנין סותר הקודם שוא תהיה תמורתו. באופן שלא נשאר לזה על זה כלום. חלק כחלק יאכלו. של זה ינתן מיד לפי שעה אכל וחדי. והלה יורש ברכה עד בלי די. וא"ת הלא א"א לא היה בן מזלם של דורות שקדמוהו. איברא בר מזלייהו הוה. במזל העליון. שכל עליונים ותחתונים תלויים בו (כמ"ש באד"ר שהכל תלוי במזל אפי' ס"ת שבהיכל) ואע"ג דאינהו לא חזו. מזלייהו חזי וראוי להתקן על ידו והדברים עתיקין. וא"ת אמאי קבל שכר כולם. והא הוו שם ועבר. וי"ל בדוחק. משום דלא קיימו כל התורה כולה כא"א. שנא' וישמור משמרתי וגו'. מיהו אכתי לא ניחא דקרא לכולהו מכעיסין. וי"ל שכל הדורות לאו דוקא. אלא משום דקיי"ל בכל דוכתא רובא ככולא ואזלינן בתר רובא. בהדי הוצא לקי כרבא. ותו משום שלא היו תולדותיהם כיוצא בהם. ואמרינן כמאן קרינן לרשיעא בר צדיקא כו' ומחוורתא כדאמרינן מעיקרא. תדע דהא בעשרה דורות שמאדם עד נח. היו עכ"פ ד' דורות רצופים כשרים חנוך. מתושלח. למך. נח. ואפ"ה נסיב האי לישנא. ועוד שאין הכוונה על ראשי הדורות. כי אם על בני דורן שכולן רשעים היו ולא הועילה להם צדקתם וזכותם של אותן יחידים. אפילו למקצת בני דורן (שבודאי היו מוכיחים אותן. אך לא מסרו נפשם על זאת כא"א. מפני כך קרא גם לכולם מכעיסים. וכמו שנתבע עלי על קצור תוכחתו לבניו) להחזירן למוטב על כן נתחייבו כלייה. משא"כ א"א שהחזיר רבים מבני דורו למוטב. כמ"ש ואת הנפש אשר עשו בחרן. ובכל מקום שהלך ויקרא שם אברם בשם ה': 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>אברהם אבינו. </b>כך קראוהו חז"ל בכ"מ. שכן אמרו אין קורין אבות אלא לשלשה. פה"ק (דט"ז ב') ומה שקשה על זה עמ"ש בס"ד שם: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ועשרה על הים. </b>כ' רע"ב שניה שנעשה הים כמין אהל. דכתיב נקבת במטיו וגו'. ר"ל שאחר שנבקע הים. נעשה כמין קובה. והיה הדרך נראה כאלו היה נקב במים. והמים מימין ומשמאל וממעל. הוא מאמר חבקוק נקבת במטיו. כפיר"מ. ועמי"ש בס"ד בפי' השירה עה"פ נערמו מים בבית אל שלנו. ומ"ש שנעשו המים הנקפאים חתיכות כאבני בנין מסודרים זה אצל זה. נראה שהיה זה שלא ידאגו ישראל פן בחום (עמוד האש שהיה מאיר להם אותו הלילה כשמש בתקופת תמוז כמ"ש רז"ל וכ"כ ויאר את הלילה. וגם אפי' שכתוב וישב הים לפנות בוקר וגו' לא שב מיד כולו. כי עדיין נבקע מצד ישראל מפני בזת הים. ובוקר נקרא עד"ש). ימסו המים הנקפאים. כטבע הקרח והכפור וחם השמש ונמס. אבל מתוך שראו המים הקפואים כאבנים סדורים זו על גב זו. ידעו שנתקשו ולא ימסו מחמת חום היום. וסרה קושית תי"ט. ומ"ש הוא שהיה לנוי ולתפארת. אינן דברים נאים למי שאמרן. כי איזה יקר תפארת נעשה בזה. וכן מש"ע שגם מה שהיו עשוים כמין אוהל לכבודן של ישראל בלבד הוא. אינו מוכרח כי לא אמרו שענני כבוד מנעו חמה ושרב (עם שבמדרש אחד משמע כן) אלא מנמיך הגבוה ומגביה הנמוך והורג נחשים ועקרבים. כמ"ש רש"י עה"ת בפסוק וענן ה' עליהם יומם. ועוד אפי' לכשתמצי לומר שהיה מגין גם משרב ומחורב וממטר. זהו ביום דוקא. כמ"ש וענן ה' עליהם יומם. אבל לא בלילה. וכן אמרו במדרש בפירוש. וישראל עברו את הים בלילה שנסתלק עמוד הענן. המשלים לעמוד האש. לכן בודאי היו צריכין אז לאוהל וכפה. להגן מזרם ושטיפה. וגם אותו הלילה היה מאיר להם ככתוב. ואעפ"כ עמוד הענן שהיה להם למחסה ולמסתור. אין זמנו לשמש בלילה. כאמור. על כן מהצורך היה לעשות להם כמין קובה על כל כבוד חופה. וזה בודאי נעלם מן התי"ט. כי לולא זה לא היה צריך להדחק כלל. על כל פנים בחתיכות אבנים אין כבוד וגדולה. יותר מאוהל העשוי מאבן אחת. כי בזה ודאי יקר וגדולה כפולה. ומה שכתבנו הוא הברור ומחוור בס"ד. ומש"ע רע"ב שנעשו המים קשים כסלעים. שנא' שברת ראשי תנינים על המים. אע"פ שכבר כתב שקרקעית הים שדרכו בו המצריים כו' נתלחלח ונעשה חומר וטיט. יש לך לומר כי מתחלה נכנסו לים. כסבורים שנעשה יבשה בפניהם. כמו שנעשה לישראל. ונשקעו רגליהם בטיט. שלא יכלו לחזור לאחוריהם. וכשחזרו מי הים למקומם בא שטף המים. ונפצם אל הסלעים שהיו עדיין בעבר הלז. ועמדו קפואים וקשים. כדי לשבר ראשי תנינים תחלה: 
+
+<b>עשר מכות. </b>כ' רע"ב דצ"ך כו'. בפירוש הרבות פ' שמות. כתבתי בו רמז יפה יע"ש. ובמיטיב נגן הוספתי לקח טוב בעז"ה. אך מ"ש תי"ט בזה. הוא דבר שאינו נשמע. ומוציא מיד משמע. באמת בושנו מדברי חלומות כאלה והבלים רבים. לא ראיתי כהנה לרוע. וגנאי להאריך בהם ולהשיב על כל רעיון רוח מפני הכבוד. (ואלמלא לא יראתי מקפידא. הייתי מוחקו מספרו. כי גורם לעג וקלס למפרשינו) אכן לא יכולתי להתאפק ולשתוק מכל וכל. פן ישתו התלמידים הבאים. וימאסו באר"ש חמדה. להרבות שחוק והתול בדברי אגדה המקודשים. ונמצא שם שמים מתחלל ביחוד אחר שבעו"ה פשתה המספחת בדור הזה. להפוך דא"ח ולגלות פנים בתורה בדרשות של דופי. קיא תחת יופי. ושוו מילי דרבנן כחוכא וטלולא. אין די באר ואין די עולה. וכבר נשאתי עליהם קנאה בשי"ע (ספ"א) יע"ש. ודי בזו הערה. לאשר נגע אלהים בלבבו. לחוס על כבוד קונו. ולהגדיל כבוד התורה. לא להורידה ח"ו מכבודה. ולשחת הדרה והודה. לא תהא כזאת בישראל: 
+
+<b>ועשרה על הים. </b>מ"ש תי"ט בשם מד"ש מהקדמת המאוחר. אין לו הבנה. אם לא שנאמר שהיתה לו גירסא מהופכת משלנו. ועדיין אין דבריו מובנים. כי במכות שבמצרים בלבד נאמר בכתוב מפורש אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל. וכל זה גרם למפרשים החפצים ברוב דברים. לא יחדל פצע חנם: 
+
+<b>עשרה נסיונות. </b>מ"ש תוי"ט שלא שמר רע"ב סדר זמנים. היינו דקנסיב נסיון דרפידים קודם נסיון המן. וזה משום דקבעי לזווג נסיונות דמים. אבל אינך כולהו כסדרן נקטינהו. והא דקשיא ליה עגל חטא הוא. לא ידענא מאי שנא עגל דקא קשיא ליה. כולהו נמי חטאים נינהו. ואי משום דחטא העגל שאני. דהוי כפירה בעיקר. הא ודאי ליתא. כי חטא העגל אינו כפירה באל ח"ו. ולא היה אלא שהתאוו להיות להם מורה דרך ומנהיג נכחי תחת מרע"ה שנעלם כדמפרש קרא בהדיא. עשה לנו אלהים (כמשה שנקרא אלהים לפרעה. גם מה שהשתחוו לו. מצינו גם במרע"ה. והשתחוו איש פתח אהלו ואינה השתחואה לעבודה אלא לכבוד) אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו. על כן לא היה כי אם נסיון. על עכובו של משה והעלמו. ועשו העגל ממיעוט בטחון בה'. שחשבו העדר משה מעיניהם. הסרת השגחתו ית' מהם. לכן בקשו מאתו רק מנהיג מוחש. במקום משה אם עודנו לא ישוב. והיה זה החטא ככל חטאי המדבר. שהיו מקוצר רוח נאמנה. וקוטן אמנה בהשגחה פרטית עליהם. כאמרו ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין. לא שיספקו בו ויכפרו באלהים עליון. וכן אמר הכתוב ויזכרו כי אלהים צורם ואל עליון גואלם וגו'. ולבם לא נכון עמו כי לא בטחו בישועתו. מהרו שכחו מעשיו. שכחו אל מושיעם בעצמו ובכבודו אשר עין בעין נראה בקרבם ועננו עומד עליהם וגו'. לפיכך לא הי"ל לבקש מסכה ומורה שקרי אם לא היו קטני אמנה בהשגחה. וניתן להם מקום מכשול וטעות באחורו של מרע"ה כי בושש לרדת מן ההר. על כן נסיונות בלבד יקראו כולם וכן מעשה העגל מכללם וזה ברור. לכן גם הר"ם לא פקפק בכך. אבל יש להפליא מה ראה על ככה לנטות מדרך הגמרא. שינה והוסיף וגרע. בגמרא אמרו שנים בים (עיין מיטיב נגן) והוא חשב רק אחד. הם אמרו רק שנים במן. והוא הוסיף ושינה בשליו. וריבה במתאוננים. לחלקם לשנים. ואחר שהר"מ התחיל בקלקלה. נמשך הרע"ב אחריו לקלקל באופן חדש. מיעט בים. וריבה במתאוננים ויחשב להם ג"כ חטא נסיון ומעוט האמנה בדחז"ל. ה' הטוב יכפר בעד'. אכן האחרון הכביד. והוא התי"ט. שחשב להסיר חטא העגל מן החשבון לגמרי. זו קשה מן הראשונה. שלא עשה חשבון מדברי הגמרא כלל. ודימה בנפשו שמצא פנים חדשות לתורה. חוששני לו מחטאת מגלה פנים בתורה. שרי ליה מריה. אמנם במתאוננים דלא חשיב לה תלמודא באפי נפשה. ולא פסיק להו בתרתי. בהא מודינא דשפיר קאמר. ועם שאינו נמלט מדוחק. כך חובתנו וכך יפה לנו לקיים דברי חכמים. שכל דבריהם דברי אלהים חיים. ואין להרהר אחריהם. ואי קשיא במתני' דלא קחשיב אלא עשר נסיונות והא הוו מים שניים דפרשת חוקת. ואין לומר אינהו נינהו דפרשת בשלח. כמו שכתוב בספ"ר בשם בכור שור. הא בדותא היא ודאי. דהא מים קמאי בתחל' הארבעים שנה. מיד אחר יציאת מצרים ברפידים היה מעשה ובתראי בסוף ארבעים. בקדש היה. ומדבר סין. במדבר צין. איחלף ליה. אי הכי מאי טעמא שיירינהו. תריץ הכי. ודאי שייר טובא. דהאיכא מעשה דבתר קרח. אתם המתם את עם ה'. וכן ותקצר נפש העם בדרך. וידבר העם באלהים ובמשה. וגם מעשה דפעור. ואיכא טובא: איברא כל הני הוו בתר מעשה מרגלים דהוה בשנה שניה. והנך עובדי כולהו לסוף ישיבתם במדבר. שכבר קרבו לישוב. וכבשו ארץ סיחון ועוג. ותנא דידן אקרא דוינסו אותי זה עשר פעמים קאי. דנאמר במרגלים. וסירכיה דעשר עשר נקיט. ושייר דבתרייהו דהנהו עשר. ואינך לא אתו לכלל עשר. גם אינן בכלל של מדבר סתמא כי אז כמעט כבר פסקה ישיבתם במדבר. כאמור. משא"כ בראשונים שאירעו במדבר ממש: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>לא הפילה אשה מריח בשר הקודש. </b>עמ"ש תי"ט משם פירש"י שאלו הריחה ובאת לטעום. אין שומעין לה להאכיל' בשר קודש. ושבוש הוא שאם הריחה. ודאי מאכילין אותה בשר קודש. אטו מי חמיר מי"כ. ואין לך דבר שעומד בפני פקוח נפשות. ולא גרע מעובדא דדוד. והכי איתא נמי בהדיא בגמרא דיומא (דפב"א) עוברה שהריחה בשר קודש. תוחבין לה כוש בפיה. כו'. ואם לא נתיישבה דעתה מאכילים אותה (ולא עוברה בלבד. אלא אפי' כל אדם שהריח ופניו משתנות. מאכילין אותו כל איסורין שבתורה אם הוצרך להם) והיינו דנקיט תנא ולא הפילה. ולא קתני ולא הריחה. משום דבודאי אירע פעמים רבות שהריחה. ואעפ"כ לא הזיק לה ולא לוולדה. אם מפני שלא הוצרכה לכלום. ממעוט תאוה. או שהיתה מתפייסת בבשר אחר. ועד שהיו מביאין לה בשר. לא היתה מסתכנת מחמת הריח. וריח בשר הקודש היה מתפשט מאד למרחוק. כמ"ש ז"ל. באופן שאם היו מוכרחים להביא לה ממנו דוקא. היו הרבה נשים מפילות בכל יום. בטרם יביאו להן ממנו. לכך הודיע שלא הוצרך הדבר מעולם. שאפי' ברחוק מקים. שלא היה אפשר להמתין עליו. לא הרע לה ולא הפילה. אבל אם לא נתפייסה ודאי היו נותנין לה. ובלי ספק שתלמיד טועה כתב לשון הנ"ל הנקרא פירש"י. וקפחיה לתי"ט עם כמה סבי בטעותא. והראיה עוד שלא יצא דבר זה מפירש"י האמתי שהרי ספ"ק דיומא מפרש להא דלא הפילה. עוברה שנתאותה לאכול מבשר הצלי כשמעלה ריח ותו לא מידי. על כן זה המוסיף אינו אלא גורע. ונודע את אשר כבר זכרתי. שהפירוש על מסכתא זו המיוחס לרש"י. איננו לו. אלא ממאן דהו. שבקש ליחנק. ולעשות לו עטרה להתגדל ולצוארו ענק. וככה אירע הרבה כמ"ש בהקדמה: 
+
+<b>ולא הסריח בשר הקודש. </b>עיין לשון מכונה רש"י שבתי"ט. וגם בכאן שפת יתר. בלתי נאה לרש"י. כי דבר זר הוא אומר שמעלין את האיברים בראשו של מזבח ועומדים שם ב' ג' ימים. הא ודאי בורכא. שהרי אחר שסדרו המערכה בכל יום מחזירין האיברים למערכה ונשרפין שם. ערפ"ג דתמיד ואיברים שנתותרו עושה להם מערכה בפ"ע אפי' בשבת כדאי' ס"פ טרף בקלפי. ומ"ש שאין לינה פוסלת בראשו של מזבח אומר אני גם בקרקע אינה פוסל'. עמ"ש בס"ד בלח"ש מ"א פ"ק דברכות (דא"ג ודד"ג) ויש דברים בגו: 
+
+<b>ולא אירע קרי. </b>עמ"ש בס"ד ריש יומא ד"ה שמא יארע בו פסול. וכאן אני אומר עוד שלא יפלא הדבר אם יבוא זריז לידי קרי ואפילו בהקיץ. כדרך ששנינו פ' יוצא דופן היה אוכל בתרומה והרגיש שנזדעזעו איבריו כו'. ואוכלי תרומה זריזין הן. כדאי' בכמה דוכתא. ומצינו בר"י שהיה מהלך עם תלמידיו ע"ג הנהר וראה קרי. פמ"ש. ובפ' מפנין בחסיד שפדה שבויה. ומפני טורח הדרך ראה קרי. כ"ש בחולשא דכ"ג דנפישא עבודה טובא ותענית וקרור רצפה המתנגד לחמום הטבע בטורח העבודה כל אלה סבות לעורר הקרי באונס. לכן ודאי לעולם היה הדבר בנס: 
+
+<b>ולא כבו גשמים אש שעה"מ. </b>יל"ד שאין בזה נס זר לטבעו של עולם. שכן גם אש הברק הנופל ברעם ביום הגשם. אין גשמים מכבים אותו. וי"ל הנס היה אע"פ שהיו מביאין לה אש מן ההדיוט. אמנם אש הברק הנופל ונאחז בבנינים ושורפם מביאין מאש שלנו ומניחין אצלה. אז יכולין לכבותו. וכתב ביפ"ת פ' שמיני שאפשר זהו הטעם שאמרה תורה אע"פ שאש יורדת מ"ה מצוה להביא מהה"ד. כדי להראות שאינה אש טבעית: 
+
+<b>ולא נצחה הרוח את עמוד העשן. </b>עתי"ט בשם הר"מ שבעת הקרבה היה האויר נח. ואינו נראה לי ולא נוח. כי א"כ מה נצחון שייך במקום שאין מתנגד. מה צורך לומר שהנעדר לא ינצח את הנמצא. גם הלשון אינו סובל פירושו. כי הוא מורה על רוח מצויה בלי ספק. ותו בגמ' איתא בהדיא ועשן המערכה כל הרוחות שבעולם אינן מזיזות אותו. ומקשי עלה. ומשני דאזיל ואתי כדיקלא ואבדורי לא הוה מיבדר. הרי מבואר שלא כדבריו בבירור גמור. ועוד נראה כשטות לומר שהיה האויר נח בעת הקרבה. הלא הקרבנות היו מצוים תמיד. ורוח לא מעצר. כיוצא בה לא כבו גשמים כו'. פשיטא שלא גרם אש המערכה עצירת גשמים. לכן אני אומר כי רוח זה מריח פעפוע של פלוסופיא הפיח. ומעשן ההתחכמות נעשה פיח כדוד נפוח נחר מפוח. עמ"ש בס"ד בפ"ב דתמיד. שבכלל נס זה. גם שלא שלט הרוח באפר שבתפוח: 
+
+<b>ולא נמצא פסול בעומר. </b>ז"ל הרע"ב שאם היה נמצא כו' לא היה אפשר להקריב אחרים תחתיהם שהעומר נקצר בלילה כו'. כראב"ש אמרה למילתיה. ודלא כהלכתא. בהדיא תנן נקצר בלילה כשר. ותנינן נמי בברייתא היה עומד ומקריב מנחת העומר ונטמאת בידו. אומר ומביאין אחרת תחתיה ועשי"ע (סל"ד) באורך. ואין צורך לאוקמה כיחידאה אלא תיתי ככ"ע. דאע"ג דנקצר ביום כשר בדיעבד מ"מ אינו כמצותו לכתחלה והועיל הנס שיעשה תמיד כמצותו ע"ד מצוה מן המובחר (כיוצא בה עמ"ש בס"ד במו"ק סתר"ע) ותו דשהוי מצוה לא משהינן. וחביבה מצוה בשעתה. ואין מחמיצין המצות. משו"ה לכ"ע אתי שפיר: 
+
+<b>עומדים צפופים. </b>ע"פ רע"ב כדי שלא ישמע את חבירו כשמתודה. ואינו נ"ל (אע"פ שגם רש"י בגמרא פירש כך) דהא מהאי טעמא תקנו תפלה בלחש. ולא מסתבר שהיו מתודים בבהמ"ק בקול רם. אך הנס היה מוכרח. מפני ההשתחואה שהיא בפשוט ידים ורגלים על הרצפה. לא אחד על גב חבירו. וכשעמדו צפופים. בהכרח לא היו יכולים להשתחות. אפילו לכרוע מעט אי אפשר בדרך הטבע. אם עומדים דחוקים כל כך שאחד צף על חבירו. לפיכך אם יהו משתחוים במעמד כזה. כרצון השם ית' וכמחויב עליהם. הלא ודאי היה צריך להתרחב להם המקום כדי להשתחות רווחים כלומר בריוח המצטרך להשתחואה והפשוט: 
+
+<b>ולא הזיק נחש. </b>עתי"ט מ"ש דלא תנן שלא נשך. ולכאורה אין טעם במ"ש בד"ח כי מה יתרון לבעל הלשון. אם ישוך הנחש בלא לחש ומיחוש. ונ"ל לתת בו תבלין. שהרי מצינו דוגמת זה מפורש בתורה. כשהתפלל משה להסיר הנחשים השרפים מישראל. כתוב והיה אם נשך הנחש את איש וגו'. ומדוע לא פעל בתפלתו שיסיר הנחש מהם לגמרי. כמו שבקשו ממנו. אלא לפי שאי אפשר להסירם מן העולם. כי האלהים עשה שייראו מלפניו. אך בזאת נאות להם להמציא תרופה למכה. כשיביט הנשוך אל נחש הנחושת וחי. וכמו שאמרו וכי נחש ממית או נחש מחיה. אלא כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה. ומכוונין לבם לאביהם שבשמים. היו מתרפאין כו'. כך היה הענין בירושלים סגולה פרטית. ראוי' למקום המקדש. שאפי' נשך הנחש לאדם. היה מביט אל מקום המקדש. ומכוון לבו לשמים. ונתרפא. ובזה יגדל כח הנס. ויורגש שהמקום גורם. מחמת קדושתו. ויד התעוררות המחשבה וכיונה לשי"ת עשתה זאת. וזה נכון. ולא אדע מה היה לבמד"ש שויתר בלשונו לייחס הנס לכל הארץ הקדושה בכללה לפי דרכו שתלה הענין בקדושת הארץ ואנו אין לנו אלא כלשון משנתנו שלא היה נס זה אלא בירושלים לבדה: 
+
+<b>ולא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים. </b>לפירושא קמא דרע"ב נמי ניחא. משום דישיבת כרכים קשה. וכמ"ש עה"פ ויברכו העם לכל האנשים המתנדבים לשבת בירושלם (נחמיה י״א:ב׳) ולישנא דאלין. שלא אמר כן אדם מעולם אפי' על לינה אחת. ואפי' אורח נטה ללון. לא היה צר לו המקום. והא דתנן בירושלם. סתמא בזמן שבהמ"ק קיים. וכי הא דאמרינן מעולם לא לן אדם בירושלם וחטא בידו. והרצון על זמן בהמ"ק שעבודה מכפרת. מפני שהיתה הלינה בלא חטא. לכן לא היה מקום לינה צר בה. וכן כל הנסים שנזכרו כאן. לא היו אלא בפני הבית. וכן התחיל התנא ע"נ נעשו במקדש. וסיים בירושלים. לומר לך שלא התמידו הנסים אלא כל זמן שבהמ"ק עומד. וגמרא מקשי פתח במקדש וסיים בירושלים. ושני לה. יע"ש. מ"מ לא לחנם תפס לשון זה. אלא לרמוז מה שאמרנו וברור: 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>עשרה דברים נבראו בע"ש בה"ש. </b>עתי"ט שהביא דר"מ על מדרש חז"ל תנאי התנה הקב"ה. שהמובן מהם הוא שכוונו החכמים לסלק חדוש רצון. והוקשה לתי"ט ככל המון פלוסופי עמנו. כי בזה נסתלק גם טבע האפשר. מה שסותר פנת התורה. ומ"ש בשם המאירי אינו מאיר כלל. אמנם דברי המורה. נבוכים הם באר"ש חז"ל ובלשון מאמריהם. לא הבינם על אמתת כוונתם. וכבר בארנו דעתם ז"ל בהגהות תנ"ך ס"ס מלכים א'. והשבנו שם ע"ד רלב"ג. כי אמנם כל מגמת כוונת רז"ל היתה לקיים טבע האפשר. שכן הונח והושם בתחלת הבריאה במעשי בראשית. שלא יהיו נקשרים בטבע קיים בלתי משתנה בשום אופן. אבל הושם בהם הכנה בכח. שאם יזדמן אדם ושעה הצריכה לכך. להפסיק דרכם ולהשבית מנהגם הפשוט. לפי שעה. שלא יעצרם הגשם המוטבע בטבעו הכללי ולא ימנעם מהלכו מלסור למשמעתו של נביא או חסיד לשעתו ולחזור אח"כ אל מנהגם הקדום. כל זה הותנה על הטבע בראשית מציאותו. לומר שאין שם שינוי רצון ולא חזרה. ולא הריסה בטבע הכולל (שלא יבוא הטבע בטענה נגד הנביא והחסיד המכריחו להיות נסוג אחור. באמור אני ודאי עושה רצון קוני. כדרך שאמר לו גינאי נהרא לרפב"י. וכדרך שטען י"ס כלום יש רב נותן מתנה לעבד וחוזר ולקחו מידו) ואין חדש תחת השמש. כי גם כח זה כבר קבל הטבע מתחלתו. ולא יחשב ביטול רצון הקודם. גם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם על מינויו של הטבע אשר שמהו פקיד בארץ. הוא אמר ויהי צוה ויעמוד על משמרתו. ולא יחזור בו לבטלו ולשנותו. אבל על תנאי כך נברא העולם והוסד בו מציאות טבע כללי. וטבע פרטי מיוחד. לפי הזדמנות ובחירת איש מעותד. גם הוצרך התנאי עוד. לומר שלא יתמיד השינוי כלל. ולא תמשך הפסקת מהלך הטבע הכללי. אפי' ע"י נביא וחסיד. כי לא אדם הוא להנחם על מעשי ידיו לבטלם ע"י אדם. אחר שגזרה חכמתו יתברך. הנהגת העולם על סדר טבעו הכללי שהטביע בו. מאז יצרו והבטיחו לעמוד כל ימי עולם. עד שיחדש עולמו. רק לפי שעה הצריכה לכך. לכוונה אלהית בלבד. יסבול השתנות מה. אחר ישוב לקדמותו ולפקידותו. לא זולת. כי בסוד הסבה. ישוב הטבע לנהוג מנהגו. לא ישמע קול נוגש. לא ימושו חקיו ולא ימוט לעולם. שלא תחשוב הואיל והותר מקצתו הותר כולו אצל אדם גדול ונשוא פנים למעלה. למשול על הטבע כחפצו להפסיקו ולהשביתו להפר בריתו (יום ולילה קור וחום וזולת מחוקי הטבע אשר נכרת להם ברית לא ישבותו) כטוב וכישר בעיניו. מאחר שנצטוה הטבע בכך להכנע לרצונו של צדיק מושל יראת אלהים. לכן התנה עליו כמו כן שיחזור למנהגו הכולל הקדום. והעד על זה שזו היתה כוונת חז"ל בלי ספק. הוא הדרש שזכרו חז"ל בענין. וישב הים לאיתנו. לתנאו הראשון. הרי בביאור שגם התמדת הטבע הכללי. תנאי היה עמו שיעמוד על ענינו. ולא ישמע לקול מבטל שיהיה. שלא ברצון בוראו. עם היות לבחירה טבע קיים. והרשות נתונה בכל אשר נעשה תחת השמש. לבחור האדם בטוב וברע כרצונו. אך לא לשנות סדרי בראשית לחפצו. אע"פ שנמסרו ג"כ ביד הטוב והישר לפני האלהים למענהו ולקלוסו. אמנם על מנת שלא יעבור הגבול. להשתמש בכתרו של מלך. לכבוד עצמו. כי אלו רצו משה ויהושע להעמיד חמה לצרכם. לא יכולו. וק"ו לשאר נביאים. ואם תעיין היטב במה שבארנו כאן. תמצא אין זר אתנו במאמר הלז לרז"ל. עם היותו כמו זר נחשב לבמ"נ (בעל ברית הפלוסופיא) ואעפ"כ חזר ושבחו. אלא שלא ירד לסוף דעת בעל המאמר ולא בחן כחו ועמ"ש עוד בסמוך בס"ד. ותי"ט האריך לשון כדרכו ודברי רבו בד"ח לא ראיתי בזה ועמש"ל מט"ו פ"ג. ובעלית הטבע לבית מדות שלנו (ואלו הואי התם אמינא חדא עדיפא מדכולהו ע"נ. כי עם שקי"ס היא ודאי גדולה שבנסים כו' עדיין י"ל ביתר שאת. איך ס"ר הגברים לבד מטף נשים עבדים זקנים הרה ויולדת יחדיו יכלו לעבור בעמקי תהומות כמו מקום שטף הים באמצעיתו שהוא עמוק כשאול נתיב לא ידעו עיט כו' לא יוכל עבור בו איש אמיץ לבו בגבורים. גם אם יבש קרקעיתו. הלא רק ממראיתו יפול לבו. ולא יעלה ע"ד לקפוץ או לטפס ולירד ולעלות אף כי יבואו גדולים וקטנים וזקנים וחלשים חיל גדול מאד עד נבכי ים ובחקר תהום יתהלכו ארחות עקלקלות במעמקי מצולות. דרך ישר לא יכשלו בה בעת אחת בלילה אחת. זה נפלא הציור מכל הנסים. ואין זה אלא שנשאם על כנפי נשרים ומלאכיו על כפיהם ישאום): 
+
+<b>נבראו בע"ש. </b>אין עשרה דברים הללו דומים למופתים שנעשו ע"י הנביאים לשעתן. כי לא שייך בהן בריאה. שאין בהן דבר של ממש. אלא שינוי סדרן בלבד. כגון הים שנקרע. והשמש שעמד. וכל הדומה להם. לא תוכל לומר עליהם שנבראו. שאין ענין הבריאה נופל על הפעולה. כי אם על העצם נושא מקרה הפעולה. כמו שלא תאמר האכילה נבראת. או השמירה או ההליכה. ושאר המקרים לא תוכל לומר עליהם שהם נבראים. אלא המאכל והאוכל והשומר וההולך הם הנבראים. ואין מאמר הבריאה נתפס אלא בעצם הדבר שעליו ינשאו המקרים. אבל עשרת הדברים האלה. הם עצמיים נמצאים מאז מני קדם. ברואים ועומדים מתמידים. לא היו לשעה בלבד. כמקרה הנסים והמופתים. אכן נבראו מני שים אדם עלי ארץ. ולא עוד אלא שכולם עדיין קיימים. חוץ מפי האתון. דוק ותשכח. גם את זה לא שיערהו הפלוסוף בעל מ"נ ואחריו נמשך התי"ט. וכן כל המפרשים לא ביחנו ההפרש הגדול שבין דברים אלו שהם בכלל הנבראים והנמצאים בעולם משך זמן גדול. ככל שאר הבריאות. ובכלל כל ימי עולם יעמדו ויתמידו. עם היות קצתם נעלמו ממנו. והיו נודעים בזמן רז"ל. כמו פי הארץ (כמ"ש ההוא טייעא לרבב"ח. תא אחוי לך בלועי דקרח) ופי הבאר (גם הוא היה נודע וניכר להם ז"ל. כמ"ש הרוצה לראות בארה של מרים. יעמוד בראש הר הכרמל ויצפה ויראה כמין כברה בים) והמטה והשמיר (שהממ"ה נשתמש בו) והלוחות אין ספק שהם במציאותם עומדים כמבראשונה. וכמו הקשת. וכן המן שעדיין נמצא ביחוד במדבר שירד שם לישראל. אע"פ שבטלו הנסים שנעשו בו לישראל לבדם דהיינו עומר לגלגולת לא העדיף ולא החסיר. וביום הששי שני העומר לאחד. וביום השבת לא ירד. וכל זה התמיד ארבעים שנה שהלכו ישראל במדבר בלי הפסק ושינוי. זהו הנס הנפלא הכפול ומכופל בו. משא"כ עכשיו נסתלקו ממנו כל אלו המופתים שלא שמשו אלא לצורך ישראל. פי אמנם גם עתה יורד שם בשני חדשי סוף הקיץ בלבד. ובלי שיעור ומדה. ובאין השתנות יום מימים. אכן מציאתו לא נעדרה מן אז והלאה. כמו הקשת הבא לפרקים. ומתמיד בענינו כך. כל זמן עמידת העולם. וכן נשאר הכתב מאז הבראו. לא נפקד מאתנו. ככה הוא בכל העשרה דברים. עם בריאת העולם נבראו. ושוב לא יעדרו כל ימות עולם. רק פי האתון לבדו נעדר עם הריגת האתון. וכמו כן לדברי י"א אילו של א"א. שנעדר ודאי אחר הקרבתו. ושניהם עמדו מימות עולם עד עת בוא דברם. לפיכך אין להם יחס כלל לשאר המופתים והנסים. שלא נתחדש בהם רק מקרה פעולה חדשה וזרה לטבע הכולל. אבל לא היו ולא נבראו מעולם. אך הרצון היה כך מקדם. מאז החל הטבע לעשות פעולתו. הותנה עמו על אודות סבלו עכוב מהלכו לעתים כנזכר. ואין שייכות בריאה בכך כאמור. וזה דבר ברור שלא הרגישו בו המפרשים כולם. כנ"ל שזווגו דברים שלא בלבד קשה לזווגן. אך לעולם אין זווגם עולה כהוגן. ואולם מדוע נתייחדו אלה עשרה הדברי' להברא בין השמשות דוקא. ומדוע לא נבראו מיד עם שאר הבריות. דבר יום ביומו. ועל מה זה נתעכבו לאחרונה. לא ידעתי מה אמרו בו המפרשים. כי ס' מד"ש אינו נמצא אתי. וכן סד"ח אין תחת ידי. ור"מ ותי"ט לא הטריחו עצמן בזה. ויש להפליא ביחוד על הר"מ. אחר שהושוו אצלו דברים הללו עם הנסים במאזנים לעלות. מדוע א"כ נשתנו אלו מאלו בענין התנאי קודם למעשה שבו נשתתפו לדבריו. מי יתן ונדע מה חשב בזה. ומה טעם בבריאתן בין השמשות. ולדעתי (אף אם מי עמד בסוד ה'. מ"מ במה שהרשונו נאמר בדרך הנגלה) דבר ברור הוא. כי אלה עשרה הדברים הוצרכו להתחדש מפני הפורענות העתידה. מה שלא היתה כוונת הבריאה בעצם וראשונה. אלא שיתקיימו כל הברואים באופן היותר שלם וטוב. ולא יהיה משם מות ומשכלת כמו אחר שגרם העון. וכמש"ה אני אמרתי אלהים אתם וגו'. והנה פי הארץ. אינו אלא לפורענות. לבלוע את הרשעים זה נראה מיד. גם פי הבאר. אע"פ שלטובה ולברכה היה. מ"מ אם היו ישראל זוכים ונכנסין מיד לארץ. לא היו צריכין לו. כי היא ארץ עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר כולה משקה כגן ה'. וכן המן היה בלתי צריך. ולא הכרחי בעצם. רק מחמת העון שגרם לנוע במדבר. הוצרכו לאלה. ובהגיעם לארץ נושבת מיד פסקו. והמן ביחוד נתרעמו עליו כעל מין קללה. כמ"ש ונפשנו קצה בלחם הקלוקל. אע"פ שזה היה דבר הרשעים שבהם ותולין הקלקלה במקולקל. ולצדיקים היה לחם אבירים לחם חמודות. מ"מ הרי הפושעים נכשלו בו. פי האתון ידוע ג"כ שהוא לפורענות: 
+
+<b>והקשת. </b>כמו כן נודע ממה שכתוב בתורה: 
+
+<b>והמטה. </b>רצועה למצריים להלקותן בו במצרים ועל הים: 
+
+<b>והשמיר. </b>עם היותו הכרחי לכלי הקודש. מ"מ מזיק הוא. ככתוב לשמיר ולשית יהיה. וכתב ומכתב אתיא כמ"ד שנשתנה ונהפך לרועץ. וכן הלוחות עצמן הראשונות שנשברו פורענות היו. אחר שלא נתקיימו. הרי בבירור גמור שאין דבר אחד מהעשרה נמלט מהוראת פורענו' ופקידת חטאות ועונות ואין צורך לומר מה שי"א המזיקין. וכן קבורתו של מרע"ה בעון דור המדבר היה. שלא נכנס לארץ. ושני י"א הנותרים. איני רוצה לטרוח בהם. מאחר שהכל ברור על כרחך ימשכו גם אלה השנים אחריהם. אמנם הצבת הביאה מזיק גדול לעולם. כי היא כלי כל לוטש חורש נחושת וברזל. שהוא משחית לחבל. וכיון שנברא ברזל התחילו הכל מרתתין וגם עוד י"א בגמרא האור והפרד אף אלו ברואי פורענות לפמ"ש אור דגיהנם. ואפי' למאי דמסיק שהוא אור דידן. מ"מ אין מזיק גדול ממנו. ופרד מלבד שהוא מין פסול. מכתו אינה חיה. כמ"ש ר"ח מימי לא שאלנו כו'. ורפב"י לא רצה ליכנס מחמתו לביתו של ר' אמר מ"ה בביתו של זה. לא נשאר רק אילו של א"א ומערה של משה שצריך לבקש להם טעם. מעתה הדבר פשוט וברור לפניך. שמתחלה לא נתכוון לבראם בעצם. כי היו א"כ למבטח מזכיר עון להתפש. כאלו היו החוטאים מוכרחים במעשיהם ח"ו. לכן נתאחרו עד שכמעט נשלמה הבריאה בכללה. והיה היצר סמוך לה שכבר חטא אדם ונסתכל במעשי הרשעים שאי אפשר לעולם בלי חטאים. לפיכך הקדים רפואה. גם הכין רצועה (ונ"ל שגם אור שברא הקב"ה ביום ראשון. שגנזו אח"כ מפני שצפה במעשיהם של רשעים. ג"כ לא נגנז אלא אחר החטא. ושמש כל שבעת ימי בראשית. ובמ"ש גנזו) והרי זה ישר ונכון ומתוקן ומקובל ודאי. אולם מ"ש תי"ט וחשב לדרוש ולתור בחכמה הנעלמה בענין עשרה דברים הללו מלבד שלא טרח בע"ש כלל (לתת בו טעם תבשיל של שבת שקדש עליהם היום) ומהיכן יהנה בו. מה גם ששקל עשרה קלות כחמורות. בכף מאזנים שאינו מעוין. זה אל זה לא קרבו לחכי לא ערבו. ואעפ"כ ראה זה דרך ישר לפניו. כל דרך איש זך בעיניו. אבל אסטניס אני בחלה נפשי בריבוי דברים הדברים אלה הדברים רבי הכמות. היש טעם בריר חלמות גם הלום ראיתי שלא היה נאה לו ז"ל לדרוש. ולא היה מסוגל רק לפירוש ויתכן לומר על בתי"ט מה לך אצל אגדה. כלך למדברותיך אצל נגעים ואהלות: 
+
+<b>פי הארץ. </b>גם פה לא עשה תי"ט מאומה געלה נפשי ברוב דברים מרבים הבל. והנה מ"ש שלא אמר וירדו חיים שאול אלא שאולה. שהוא כמ"ש רז"ל עה"פ לשאולה לדיוטא התחתונה ש"ש. לא ידע מר הא דתנא רנ"ח. כל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה. הטיל לה הכתוב ה"א בסופה. לכן אין בכאן הוראה על מדרגה תחתונה. כמ"ש בתיבת לשאולה מחמת הלמ"ד הנמצאת עם הה"א ביחד. לזה אמרו לדיוטא תחתונה. משא"כ בה"א לבדה. ומ"ש וזהו שבקש מרע"ה באמרו ופצתה. שלצורך הבליעה היל"ל ופתחה. וכמ"ש במעשה (נכשל בזה ג"כ. כי לא נמצא כן במעשה אלא ותפתח. ואע"פ שאין בו נפקותא. מ"מ שיגה ועוות עלינו לשון הכתוב ויעקבהו זה פעמים. שכך כתב גם למעלה. ובשעת מעשה נאמר ופתחה ואינו) תמהני מה יענה בכתוב אשר פצתה את פיה דהבל. ושאר כל הדברים יגעים. גם מ"ש הרא"ם בכוונת ל' רש"י בקול היוצא על בליעתם. לפרשו קול מבהיל כרעם. אינו נכון בעיני שהוציא לשון רש"י מפשוטו ומשמעותו הקרוב שהוא רק קול דברים. כמו שהוא לשון רגיל בתלמוד. יצא קול בעיר מקודש' מגורש'. ומה שחשב להכריח פירושו מפני שהקול ההוא אינו מבריח. אינו כלום כי מי הגיד לו שברחו מפניו. וכי כתוב נסו מקולם. הלא כתוב נסו לקולם שמא באמת התקרבו אל הקול לראות החדוש ורצו חיש מהר אליו. אבל גם זה איננו אמת כי מי פתי יסור הנה לראות הבקיעה ולא יירא לנפשו שמא תבלעהו הארץ כמוהם. וכמ"ש פן תבלענו. ובודאי לא יערב אל לב אדם להתקרב אל מקום הבליעה. גם מ"ש שהיה קול מקבץ לראות הפלא שלא היה כמוהו משי"ב. לא כן הדבר. כי לא זהו הנס והפלא שפתחה הארץ פיה. כי מעשים בכל יום ביחוד במחוז נאפולים וציציליא קצה ארץ איטליא. שפעמים רבות נעשה כזאת שבלעה הארץ כרכים וכפרים. אך הפלא היה בקרח. שנעשה הדבר ע"פ בקשת מרע"ה מיד. לבלוע שונאיו בלבד וזה לא נודע עד אחר מעשה הבליעה. אבל בשעת מעשה כולם היו יראים לנפשם. כמ"ש. על כן אין ממש בדברי הרא"ם בזה. אף כי התי"ט שהוסיף מכאוב לומר שהיה נשמע קול צעקת הבלועים מדיוטא התחתונה והיה קול מארץ תחתית כאוב. אין אלה אלא דברי הבאי במ"כ. ועוד שהכתוב אומר ותכס עליהם הארץ. (ומ"ש באגדת רבב"ח דחזא בלועי דקרח אף את"ל שהיה כפשוטו לא היה אלא רושם. הבקיעה. כמ"ש חזאי תרי בזעי דנפק קוטרא מנייהו. ודקאמר אצית מאי קאמרי. ודאי אינה אלא השגה שכלית. ואפי' לכשת"ל שגם היא גשמית. עכ"פ לא נשמע הקול למרחוק. שהרי שאל לרבב"ח אם שמע דבר) ונלאיתי כלכל דמיונות תי"ט דומות למרובות והנם למשא. שאפי' נשמע להפצרתו שהיתה שם קול צעקה מן היורדים שאולה. הם המדברים ולא הארץ. ומה ענין לקרות לה שם פי הארץ בשביל כך. והיא לא דיברה בפיה מאומה. גם דקדוקו משינוי לשון פתיחה לפציה. הוא דקדוק עניות במ"כ. תשובתו בצדו מהאתון. שנאמר בה ויפתח את פיה לדבור ואמר אליהו פתחתי פי דברה לשוני בחכי. גם לשון התי"ט מגומגם מאד כמעט נעדר הבנה. וכל הוכחותיו ישא רוח. הך הכפתור ויפרח הפרח. והציץ כצל יברח: 
+
+<b>ופי הבאר. </b>מ"ש תי"ט בשם רבו בד"ח להוציא דברי רש"י בפמש"נ מפשוטן. תמהני עליו אטו דידיה היא. אשתמטתיה תלמוד ערוך שילהי פב"מ (דלה"א) אר"ח הרוצה לראות בארה של מרים יעלה לראש הכרמל ויראה כמין כברה (פירש"י סלע עגול עשוי כמין כברה) ואר"ב מעין המטלטל טהור וזהו בארה של מרים. ופירש"י שהיה מתגלגל עמהן. ואם לא הסלע הוא שהיה מטלטל. מהי תיתי שלא יהא טהור מאי טלטול שייך ביה. הא עשוי לנחת הוא מים ע"ג מים היינו הנחתן ודקא קשיא ליה לשמעינן רבותא דנס שנתן הסלע מימיו בתלוש נתערבו לו דברים שנבראו נזכרים ונעשים. בנפלאות ונסים. ולשון הר"מ דלעיל אטעייה שערבן יחד והיו בידו לאחדים וכבר זכרתי שהם ענינים נפרדי': 
+
+<b>ופי האתון. </b>לשון הרע"ב נגזר עליה כו'. כי לא יתכן שהיה חי כל כך משי"ב עד בלעם. וכפד"ח בכל העש"ד כו'. שאין נראה כי האיל של יצחק היה חי משי"ב עד אברהם. תי"ט. ואני אומר במ"כ כולם שגו ברואה. ומדוע לא נראה. והלא נראה בפרות שהתנדבו הנשיאים למשכן. ארז"ל שחיו עד שהקריבום בבית עולמים. קרוב לת"ק שנה (עמ"ש בס"ד על תו' זבחים דנ"ט) ולדברי ר"מ עדיין חיות וקיימות הנה. ואע"פ שלא נבראו בע"ש בראשית. שהרי לא השמיענו כזאת. אלא כשאר כל בהמות היתה בריאתם. עאכ"ו באילו של יצחק. שבפירוש אמרו שנברא מבראשית. שאינו מן התימה שיחיה עד העקדה (שכל מעשה בראשית בקומתן נבראו. והיה בהם כח יתר עז על הנולדים כדרך כל הארץ. אף כי קודם שנתקלקל העולם במבול היו גם כל הנולדים גבורי כח חזקי התולדה. יתר מאד על הילודים אח"כ). מכ"ש בריות שנבראו עם ברייתו של עולם. ודורות ראשונים יוכיחו. שאל בהמות בהררי אלף ותורך. ומדוע איפה נוציא הלשון ממשמעו: 
+
+<b>והכתב. </b>עיין עליית הכתיבה: 
+
+<b>והמכתב. </b>עלו"א: 
+
+<b>והלוחות. </b>חצובים מגלגל חמה. כלומר לפיכך היו נגללים. תי"ט. תמה אני היכן ראו זה שהיו נגללים. וההפך מבואר בגמרא ספ"ק דבתרא. שמניח חשבון ארכן רחבן ועבין. לפרנס בהן ארכו רחבו ועביו של ארון. ואם היו בגלילה. לא יבוא החשבון מכוון. ואע"פ ששם מדבר מלוחות שניות. מ"מ ודאי היה כמות השניות כראשונות. כמפורש בכתוב שני לוחות אבנים כראשונים שהיו שוות בכמותן ומדתן. אם שמענו בס"ת שנגלל. לא שמענו בלוחות. כי אם שהיה להם ארבע רוחות. שהיו בצורת מעוקב גם גלגל חמה עם היותו מתגלגל. אינו נגלל. כי הוא כמעשה האופן כתומר מקשה. אלא שהוא עגול סגלגל: 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>[בחכמה ובמנין. </b>כתי"ט בשמד"ש או או קתני וה"פ לתי"ט פ"ק דעדיות ול"נ. ותמה ע"ע אי בחכמה ולא במנין ניחא. היינו ודאי משום דבישיבה הלך אחר החכמה. א"ה במנין ולא בחכמה מי ניחא. וקשיא סיפא לרישא. הא ע"כ לאו או או קתני אלא דוקא תרווייהו בעינן. וה"נ מונח בכמה דוכתי' ודאי. דאל"ה לא היה משה רשאי לדבר בפני אהרן ודכוותה טובא:] 
+<b>גולם. </b>עתי"ט בשם הר"מ. וסמך לדבר שכן גל"ם. גי' חכם. אלא שהוא מבחי' אחוריים (כמ"ש בס"ד בלקוטי אורות) וזהפ"ה לדעתי חכם באחור ישבחנה. ר"ל שע"י השבח שמשביח את החכמה באחור. נקרא חכם. ופשט נאה הוא:  
+<b>ואינו נבהל. </b>כמו נבהל להון ר"ל נמהר ונחפז בלי ישוב דעת אלא ממתין מלהשיב עד שתתיישב דעתו עליו. ואז תהיה התשובה כהלכה. זה"ש הכתוב שפתים ישק משיב דברים נכוחים. כל המשיק שפתיו בטרם ישיב מענה. הוא משיב נכוחים. ונ"ל דמתני' בחכם שהוא תלמיד היושב לפני רבו עסקינן. וקמ"ל מי הוא החכם שבתלמידים ואיך יתנהג כדי שיתחכם. והראיה שכן נמנה גם במ"ח דברים שהתורה נקנית בהן. ותדע שלכך הקדים ואינו נבהל להשיב. קודם שזכר השואל. ועוד ומשיב תו למה לי פשיטא שלכן צוו שלא יהא נבהל למען לא יכשל ויידע להשיב כהלכה. אלא כך הוא הענין משום דקיי"ל הרב רשאי לשאול שלא כענין כמ"ש הר"מ. ונ"ל שיצא לו מההיא דא"ר אנא מצינא לאשתמוטי ממסכתא למסכתא. והשתא דאתית להכי. ה"פ ואינו נבהל להשיב. אע"פ ששואלין אותו שלא מענין. כדי לחדדו ולהטעותו. לא יהא נבהל בשביל כך. אח"ז אמר דין התלמיד ששואל. והוא אמרו שואל כענין. כי התלמיד ודאי אינו רשאי לשאול אלא כענין. כמו שנפסק בש"ע י"ד (סרמ"ו) וזה כפתור ופרח. ומ"ש הרע"ב אינו מתקבל. וקשיא לדידיה נמי מ"ט חשיב להו בחד. ולדידן ניחא טובא. איברא האי דקשיא לתי"ט אדרע"ב. כבר נתעוררו כענין זה תוס' פ"ק דפסחים (דו"ב) וז"ל. אע"פ שע"י שאלה הוזקק להם. מ"מ לא הול"ל להשיב. רק אל תעשו פסח. וממילא שמעינן נמי לשאלה הראויה בענין. שכן למדו מזה שואלין ודורשין בהל' פסח ל' יום לפני הפסח. גם לפמ"ש ראב"ד בענין הטמאי' יתיישב זה ודו"ק. ועמ"ש בס"ד בדרוש פסח גדול:  
+<b>ומשיב כהלכה </b>עמש"ל פ"ו בס"ד במשנת מח"ד:  
+<b>ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי. </b>כ' תי"ט תמיהני זו מדת כל אדם כו'. ואני תמה בהפך. שכבר מצינו לאמוראים דברים כאלה. הנראים זרים בתחלת ההשקפה כאלו לא השגיחו כלל על ענין המשנה הזאת. יעויין מ"ש בס"ד בהיתר ספק זה במו"ק לטא"ח (עקנ"ו) ולמה שתמה תוי"ט שהשומעים יסמכו עליו. נמצא מכשיל את הרבים. יש לתרץ בשני דרכים. א' אם באמת אותו חכם סומך על הוראתו שהיא ברורה לו כשמש. ולפיכך הותר לו לשנות ג"כ מפני ד"ש. כדי להחזיק ולהעמיד הוראתו כפי המונח. א"כ מה לו לירא עוד מהכשיל הרבים. ואם לבו נוקפו. בלא"ה נמי לא יעשה. ולא יורה כדעת עצמו. אלא ודאי באומר ברי עסקינן. אי הכי. זכות היא לו ולרבים שיסמכו עליו. והב' שאם תמצי לומר שיש בית מיחוש למכשול. א"כ אדרבה בזה האופן יכול לסלק המכשול. כי הא דאמרינן דרשה משמיה דיחידאה וקלסוה. משום דידעי דלית הלכתא כוותיה. ה"נ לדידי דסבירא לי שהותר מכללו דבר זה. לימא כך שמעתי מפלוני. ותו ליכא למיחש למידי. מיהא כי משתרי כה"ג דוקא לרב. ששמועתו ברורה לו. משא"כ בתלמיד שרוצה לעלות למדרגת חכם. כדאוקימנא למתני'. ודאי לא שרי לגמרי. כך נ"ל נכון. אע"פ שאין צורך להטריח עצמנו כלל בשביל דיוקו של תוי"ט. ותמיהתו אינה כלום. וסותר למש"ה א"א בחפזי כל האדם כוזב. ואה"נ מפני חשש המכשול. הוזהר עליו החכם. ולא היה כדאי לכתבו. ודעדיפא הול"ל כמ"ש בסמוך:  
+<b>ומודה על האמת. </b>בכאן היה יותר מקום לתמוה תמיהת התוי"ט דלעיל. ופשיטא דזו צריכה להיות מדת כל אדם. כמ"ש בכל יום בשחר לעולם יה"א כו' ומודה על האמת. ובודאי נפיק מינה חורבא טובא אם אינו מודה על האמת. שיבוא לומר על אסור מותר. ולסתור כל התורה כולה. משא"כ לומר על דבר שלא שמע. שמעתי. יוכל להיות הדין עמו בעיקר הדבר. מ"מ הא נמי לאו משנה שאינה צריכה היא. כי גם בזו מצינו היתר לפעמים. בגדול דעביד לאשתמוטי עמו"ק שם. ושמא על זה אמרו. בקשת ליחנק. התלה באילן גדול. הלכך לא כדי נסבה:  
+
+Mishnah 8
+
+<b>אינן מעשרין. שלא לעשר. </b>מ"ש תוי"ט בשם רבו בד"ח דאין התרומה בכלל. לפי שחטה אחת פוטרת הכרי. אינו מובן לי. דא"כ כ"ש שמגיע העונש לבטול התרומה. כיון שיכול לקיימה בכל שהוא. ואינו עושה. הרי זה עושה להכעיס ופשיטא שענשו מרובה יותר ויותר מהמבטל מעשרות. שי"ל אינו עושה אלא מאהבת הממון. ועינו צרה לתת דבר לאחרים (וא"ל שכוונתו שבתרומה גדולה ודאי נזהרין. כאותה שאמרו לפי ששלח בכל גבול ישראל וראה שאין מפרישין אלא תרומה גדולה. כי מי הכניסו בצער הזה. וכי בשביל כך אינו דבר אפשר שיבטלו גם ת"ג) גם מ"ש תוי"ט של"מ כן בגמרא. ר"ל דנקטי נמי תרומות. אני אומר רבותא למדחפיה לרביה בגילא דחיטתא. האיכא למימר דלא כוונו על תרומה גדולה. אלא על תרומת מעשר דהויא דומיא דמעשר. הלכך דברי שניהם רחוקים מכליותי. וסד"ח אין עמדי. רק מפי העתקת תוי"ט אני חי: 
+
+<b>ושלא ליטול חלה. </b>מ"ש תוי"ט בשם מד"ש דוקא חלה. כיון שיכול ללוש פחות מכשיעור. לא אמר כהלכה. טצדקי לאפקועי מחלה. לא אמרו אלא במי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה. ואפי' כה"ג לדברי ר"ע אסור לעשותה קבין. כמ"ש בפ"ב דחלה: 
+
+<b>שלא נמסרו לב"ד. </b>לשון רע"ב שלא עשו בהן ד"ת. וכיון שפשעו הב"ד כו'. לפיכך דבר בא ואינו מבחין בין טוב לרע כו' תי"ט. ודבריו אלו חסרים תבלין כי אין בהם בנותן טעם. ונראה שיש חסרון בלשונו. ור"ל מאחר שאין עושין דין בחייבי מיתה. לא ניכר הרשע מן הצדיק. והיה כצדיק כרשע. כטוב כחוטא. לפיכך הרי זו כעין מדה כנגד מדה. שיהיו נסגרים לדבר. בלי הבחנת צדיק ורשע. ועדיין אינו מקובל. שאם ב"ד חטאו. צדיקים למה נענשים. וכ"ש שאינו מתקבל מש"ע תוי"ט בש"ס דמוקמי לה במיתה בי"ש. א"נ שלא בהתראה או שברח העובר. וכל זה אינו. דמאי הו"ל למעבד. הרי אין דינן של אלו מסור ביד ב"ד. ואיך ילקו הטובים על ידיהם. משו"ה ליכא לאוקמה נמי בזמן הזה. חלילה לאל מרשע. שיהרוג הטובים שלא חטאו. בשביל החוטאים. מי שחטא לו. הוא יקבל ענשו. כמ"ש אע"פ שבטלו ד"מ. דין ד"מ לא בטלו. וכל העם נקיים. אלא הב"ע במיתות הראויות להיות ביד ב"ד. ולא נמסרו בידם ממעל העם שלא הניחום בידם. ובגזל ועריות. אנדרולומוסיא באה והורגת רעים וטובים. והיינו בגוונא דאמרן שיד ע"ה עמם לעזור לרעים. ולחפות עליהם שלא למסרם ביד הב"ד לעשות בהם משפט. אז הם לוקין עמהם ונספים בלא משפט. ובהכי ניחא נמי דלא תקשי ממתני' דלקמן. גלות בא לעולם על ג"ע. א"ה ס"ד ע"כ שבקה למתני' דהכא דמוקמא נפשה בשאר מיתות שבי"ש. וכדברי המפרשים והא לאו מילתא. כדפרישנא ולא נמסרו ודאי בראוים להמסר איירי. אלא הכא מיירי בשאין כולן ולא. רובן חוטאים. אלא שמכל מקום גם הטובים שלא חטאו הם מסייעים לעוברי עבירה. ומחפים עליהם להצילם מיד המשפט (וזו היתה עיקר סבת חורבן ב"ש בלי ספק. דוק ותשכח. צדיק הוא ה') ולקמן בכולם או רובם ככולם חייבין קמיירי: 
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>גלות. </b>עמש"ל מ"ח: 
+
+<b>ובמוצאי שביעית. </b>השנה השמינית נקראת מוצאי שביעית. כמו שהיום הראשון בשבוע נקרא מוצאי שבת. בערך שבעת הימים (עיין אה"ע סקמ"ד): 
+
+<b>ומוצאי החג. </b>חודש שאחריו נקרא כך. בערך שאר החדשים. הלכך ודאי בכדי טרח במד"ש. והא דאצטריך התם בפא"נ למימר נמי בשמינית יע"ש. ומהתם ידעינן דאורחיה דתנא הכי למקרי לשמינית מוצאי שביעית: 
+
+<b>ובמוצאי החג. </b>משום דעד השתא לא עבר אמידי. והשתא דיצא הרגל. ברגל אחד קאי בבל תאחר ודילמא להכי נתכוון הר"מ דקאמר. מי שלא נתנם. גזלם: 
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>מדת סדום. </b>זה הלשון אומר דרשוני [שבודאי אין לחשוב ולהעלות על הדעת שהטילו חז"ל חיוב על האדם שיפקיר נכסיו לאחרים ולחברים. (עם שבלי ספק היה דבר מועיל מאד בתקון קבוץ המדיני אם היה כיס אחד לכולם. כי אז בטלה קנאה ושנאה מבני אדם. ולכן היו נמצאים בדורות קדמונים כתות פרושים בישראל שכל נכסיהם היו בשותפות אין לאחד זכות בשום דבר מהקנינים לעצמו יותר מחבריו. אלא כולם נזונים מן האמצע. כמ"ש מהם בס' יוסיפון) שא"כ בטלת כל פרשת ואלה המשפטים וכל סדר נזיקין. ודיני ממונות בכלל. לכן ודאי אין הדבור בכאן מזה. אלא בגמילות חסדים קמיירי] כי אע"פ שבאמת גם זה היה עון סדום. ככתוב בספר יחזקאל. יד עני ואביון לא החזיקה. מ"מ לא נחתם גז"ד אלא על הגזל. וגם האומר שלך שלך. לא עם עני הוא מדבר. אבל אין לי ספק מדברי חכמים וחדותם הם. ורמזו למלך סדום. שאמר תן לי הנפש והרכוש קא לך. כלומר הרכוש כבר זכית בו בדין. והרי הוא שלך. על כן ישאר לך. והנפש שהוא שלי. שהרי אין לך זכות בהם. כמ"ש בהשולח (דלח"א) הם אינן קונים זה מזה. לכן עדיין שלי הם. ותחזיר לי את שלי (וקטעי בדרב פפא. דעמון ומואב טהרו בסחון. קסבר לארצם. ולא לגופם):  
+<b>ושלך שלי. ע"ה. </b>עתי"ט בשם רמ"ה שכתב. שלא דברו מגזלן שהוא רשע. ולא הבינותי זה. כי הלא בפירוש דיברו כאן גם מרשע כדמסיק שלי שלי ושלך שלי רשע. וזה ודאי אין רשע גדול ממנו אעפ"כ דברו ממנו ג"כ בזה. כ"ש כשרוצה להנות חבירו. נגד מה שלוקח ממנו שלא מדעתו. שזה. אינו כל כך רשע. דסבור מותר הוא. ולא עוד שפעמים הרבה התירו חז"ל כיוצא בזו משום פסידא. כגון מהלך בתוך שדה חבירו להציל את נחילו וקוצץ שוכו ונותן דמים. וזולת הדומה לזה. ואמרו כמה פעמים כופין על מדת סדום:  
+<b>שלי שלך ושלך שלך חסיד. </b>נ"ל שאין זה ענין למבזבז. שמפקיר ומוציא את שלו מתחת ידו ורשותו לגמרי שאפי' רוצה ליהנות ממה שבזבז אין מניחין אותו. ומה שנתן נתן. ואין לו עוד זכות בו. לפיכך אמרו שלא יתן יותר מחומש משא"כ בכאן שאומר שלי שלך. היינו לומר שנותן לו רשות ליהנות ממנו כמו בשלו. אבל לא על מנת להוציאו לבעל הבית מביתו ומנכסיו לגמרי. אלא יהא שוה לו בכל אשר לו. שיקח לצורכו להנאתו כאשר יצטרך. והרי הוא בזה כעושהו שותף עמו חלק כחלק יאכלו. ולא על דעת שיפזר שלא לצורך. ואצ"ל שלא ידחוהו מכל אשר ימצא לו. ויטול המקבל הכל לעצמו. פשיטא בהא לא קמיירי. מי פתי יסור הנה. אטו בשופטני עסקינן. אין אנו אחראין לשוטים המאבדים את שלהם. אלא בשותף דלא מכלי קרנא קמיירי. וכה"ג ודאי לא אסרו חז"ל. לא מנעו לקבל אדם על עצמו לפרנס חבירו ולהיות כל מחסורו עליו. כמו שמעשים בכל יום. ומאי שנא ממפרנס בניו ובנותיו הגדולי' ועבדיו (שהרי יכול לומר הרב לעבד עשה עמי ואיני זנך) ובודאי שהעושה כן לת"ח אשרי לו ואשרי חלקו. וכדרך שעשה עזרי' לשמעון אחיו. עאכ"ו כשאינו מחייב עצמו בכלום. אלא עושה כיס אחד לחבירו עמו. ושמעתי מפי אבא מורי ז"ל שכך עשו האחים הרבנים המובהקים וגבירים גדולים בני יעיש למהרי"ט ז"ל שלקחוהו לביתם על מנת שיתפרנס מכיסם בשוה ויטול חלק בנכסיהם כשותף. ומשם זכה לכל הגדולה שלמד תורה בריוח בלי שום טרדה. שהם עסקו במו"מ. והוא חלק עמהם ולא טרח כלל. לזכר עולם יהיו צדיקים כאלה. שהרבו והרביצו תורה בישראל בדרך זה. באופן היותר שלם האפשרי. כי כגון זה אוכל הת"ח לחמו בלי בושה. ולבו פנוי לתורה. וכן מצינו ברבי. שנהג כן עם ר"ח. כנראה מתליסר ביניתא דאתו לבי רבי. ואשתכחו שית בי ר"ח:  
+<b>ושלך שלי רשע. </b>כענין שאמר לבן ליעקב ובן הדד למלך ישראל:  
+
+Mishnah 11
+
+<b>נוח לכעוס כו'. יצא הפסדו בשכרו. </b>ה"ג וכ"ה סוגיא דעלמא. וגירסת רע"ב בדויה ודחויה. ומשנה דבסמוך תהיה לעדה שהנכנס ראשון יוצא ראשון. לדרע"ב עצמו: 
+
+<b>קשה לכעוס. </b>מ"ש מד"ש אבל שלא יכעוס כלל לא נמצא בשום דעה. והביא ראיה ממרע"ה ויקצוף על פקודי החיל. תמוה. כי שם בדין היה לו לכעוס מפני כבוד ה'. ושלא להוסיף חרון אף ה' על ישראל. ועד שהביא מזה. היה לו להביא ראיה מויקצוף על אלעזר ואיתמר דקדים טובא. ושם קצף שלא כדין אלא שיש לומר גם היא לש"ש היתה כשגגה שיוצא מלפני השליט. ואעפ"כ יותר הי"ל למד"ש להביאה. אם לא שנעלמה ממנו. אבל לא זו בלבד מצינו. כי גם בצאתו מעם פרעה. נאמר ויצא בחרי אף (ארז"ל סטרו ויצא) ובמעשה קרח כתוב. ויחר למשה מאד. וכל זה מוכיח אמתת הדבר. שאין זו מן המדה. שלא יכעוס אדם על שום דבר. ויש להביא עוד ראיה מרבינו הקדוש הידוע בענוה. כמ"ש משמת רבי בטלה ענוה. וצוה לבנו באזהרה. זרוק מרה בתלמידים. הרי שהיא מדה יפה בשעתה ובמקומה. כי לא לחנם נבראת המרה באדם והיא אחד מאברים ראשיים שהחיות תלוי בהם. אבל החכמים האמתיים יודעים שכל המדות איך שהם. יש להם מקום ותבחן מעלתן או גנותן לפי הענין. וכבר העיד החכם מכל אדם. טוב כעס משחוק. כי ברוב חכמה רב כעס. כי הפתי והחסר דעה. לא יתעורר לכעוס מימיו. להיותו בלתי מרגיש בשום פעל מגונה. אכן הזהיר אל תבהל ברוחך לכעוס. שלא במקום הראוי. וכן בשאר המדות מצינו שגינה מדת השמחה. ולשמחה מה זו עושה. ושבח העצבון בכל עצב יהיה מותר. לב חכמים בבית אבל וגו' וחזר ואמר ושבחתי אני את השמחה. וכהנה רבות עמו. ואין המקראות סותרים זה את זה. אבל יובנו בבחינות שונות. וזהו גדר החכם האמתי. שיודע להשתמש בכל מדה בדעה והשכל. במדה ובמשקל. לפי האדם והשעה והענין המצטרך. ולתכלית זה בנינו בעז"ה בנין גדול לשם ה' בית מדות ועליות מרווחות. פונות לכל צדדין ופתוחות לכל רוחות: 
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>ממהר כו'. </b>ונ"מ שאם יש לפנינו שני תלמידים כו'. צ"ע אם אפי' במקום סכנת נפש גמורה הדין כך. דדמא דהיך סומק טפי. אם אין בידינו להציל את שניהם מן המיתה. או מן הקלקלה. ויש ספוק בידינו למלט אחד מהם. ונראה דהוה ליה לזה הקשה לאבד. דין גדול בחכמה עכ"פ. לגבי דהאי הממהר לשמוע. וכבר הלכה פסוקה בידינו. דגדול בחכמה. קדים לכל מילי. כמ"ש בס"ד באבן בוחן שלנו בסי' 92 ואצ"ל שאם הוא רוצה לוותר על חייו בחפצו. בשביל הצלת חברו הקשה לאבד. שרשאי. מ"מ צריך עיון ודיוק פרטי לענין שלא יבוא. ולדעת גם אם הוא דבר ברור שזוהי מדתו של זה. וכן היא מדתו של חבירו. בלי ספק וחלוף בשום פעם: 
+
+
+Mishnah 13
+
+<b>עינו רעה. </b>עתוי"ט. כמדומה שלא הבין דברי פירוש המיוחס לרש"י. גם מדמה מילי דלא דמיין. כי מה ענין משנה יו"ט שחומד משל אחרים לעצמו. ואין להאריך בדוחקיו: 
+
+
+Mishnah 14
+
+<b>בהולכי. </b>נ"ל לפרשו כמשמעו. ועושה ואינו הולך פירושו עושה שילכו אחרים לבית המדרש. שמחזיק ידי לומדי תורה כדי שיתמידו בבית המדרש. הרי הוא חשוב כהולך ממש. כיון שגורם ההליכה. וגדול המעשה מן העושה. כענין שאמרו בצדקה. וכ"ש אם מחזיקם בממונו. דאית ביה תרתי. וגדולה מעלתו ודאי כהולך ולומד שזוכה לישב בישיבה של מעלה. כי בצל החכמה בצל הכסף הרי זה נכון ופי' רע"ב דחוק: 
+
+<b>לא הולך ולא עושה. </b>מיירי נמי במי שכבר היה הולך לבה"מ. אח"כ מאס את דבר ה' ועזבו. זהו רשע. כי דבר ה' בזה. שאפשר לו ללמוד. כי על כן כבר היה רגיל ללכת לבה"מ לשמוע דבר ה' ולקבוע עתים לתורה. לפיכך נחשב רשע. אחר שזנחו בשאט בנפש. אבל מי שלא הלך מימיו. שאין בו אפי' דעת לשמוע. אינו נקרא רשע. הן רבים עם הארץ אשר לא ילכו לבה"מ מחמת חסרון הבנה. ולאו רשיעי נינהו. ומנייהו לא משתעי במתני': 
+
+
+Mishnah 15
+
+
+
+Mishnah 16
+
+<b>אהבה שהיא תלויה בדבר בטל דבר. </b>ה"ג. וגירסת רע"ב בטלה ממילא. שהסיפא פירשה את הדבר. בטל דבר כו'. מכלל דבדבר בטל. איירי השתא. גם ושאינה תלויה בדבר. אינה בטלה לעולם. אין הפירוש שאינה תלויה בדבר בטל. כי זה כבר נשמע מהרישא. ידיעת ההפכים אחת היא. אבל זו כוללת ור"ל רבותא שאפי' אינה תלויה בשום דבר כלל. אינה בטלה. כי אמנם זאת בטוחה יותר כיון שאינה קשורה בתנאי: 
+
+
+Mishnah 17
+
+<b>סופה להתקיים. </b>אני מפרשו כמשמעו. לפי שאלו ואלו דברי אלהים חיים. לכן סופה להתקיים המחלוקת עצמה. והמחלוקת במקומה עומדת לעולם. שכן נזכרים ונעשים בכל דור. וזכרם לא יסוף ולא יעדור. ואינם לבטלה חלילה. שאפילו במתיבתא דרקיעא פליגי בה: 
+
+
+Mishnah 18
+
+<b>כל המזכה את הרבים. </b>עתוי"ט דכתב בפירושא דקרא ל"ת חסידיך רבים. הכתיב קדריש. אבל הקרי הוא חסידך לשון יחיד. ואין טעם ולא ריח בפירושו. אטו משום דהוא בגיהנם. לא סגי להו לתלמידים עד שיבואו לראותו שם. ישארו הם בג"ע ולא יבואו לראות כבלע את הקודש. ואם אמנם אמרו במדרשות שהצדיקים רואים בפורענותם של רשעים בגיהנם ושמחים לראות נקם. א"כ גם כשיבוא הוא עמהם לג"ע. מ"מ יבואון יחדיו לראות שחת. ולא אמר אל תתן חסידך לראות בשחת. לכן אין זה אלא תפל בלי מלח. גם מש"ע תוי"ט דבעינן דוקא רבים. שבוש הוא בעיני דודאי אפי' זיכה אחד. (מבלי שיכול לזכות יותר) בכלל מזכה רבים יחשב. וכן להפך. כי הכל הולך אחר הכוונה. שאם היה ביכלתו לזכות רבים. היה עושה. ולא עוד אלא אפי' אחד שזכה לעצמו בלבד. נחשב כמזכה את הרבים. לפי שכולן זוכין על ידו. וכמ"ש עה"פ ואנכי בעלתי בם וגו'. אחד מעיר מזכה את כל העיר. ואחד ממשפחה מזכה כל המשפחה. והיינו נמי לדעתי כשעושה כל מה שביכלתו לזכות גם לאחרים ואע"פ שלא עלתה בידו. המחשבה מצטרפת למעשה. כמ"ש כל החושב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה. מעלין עליו כאלו עשאה. לפיכך נחשב לו. כאלו כבר זיכה את הרבים בפועל. ומועיל ג"כ לשיזכו רבים על ידו. כאמור. וזהו לדעתי כוונת הקרי והכתיב שניהם לדבר אחד נתכוונו. ודוד על עצמו אמרן. ר"ל א"ת חסידיך וגו'. שהרי עם היותי יחיד. לעולם אני חשוב כחסידיך רבים. בין לפי המחשבה בין על פי המעשה. וזה נכון וישר. ומתני' דנקטה הרבים. משים סיפא לאשמועינן דזכות הרבים תלוי בו. וחטא הרבים תלוי בו. ולעולם שאין החטא בא על ידו. או ההפך שאין מספיקין בידו לעשות תשובה. אפי' באחד שזיכה או שהחטיא. הדברים אמורים וזיל נמי בתר טעמא. וגם מחמת מחשבתו שנכרת מתוך מעשה. שאלו היה בידו לעשות כן לרבים. היה עושהו. כל זה ברור: 
+
+
+Mishnah 19
+
+<b>אוכלין בעוה"ז. </b>אוכלים לשובע נפשם. לא להשביע תאותם. אלא לצורך קיום הגוף בלבד. ויותר מזה אין להם חלק בעוה"ז. כי לא זאת המנוחה. וקרן ופירות מעשיהם שמור להם לעוה"ב. שם ישבעו שובע שמחות. יתעדנו וישמינו ויתענגו מטוב פרי מעלליהם. וינחלו האוצרות שיסגלו. ולא נהנו מהן כאן. כי שם מקום המנוחה והנחלה האמתית: 
+
+<b>אבל תלמידי בלעם כו'. </b>לא בלבד אוכלין בעוה"ז. אבל ממלאים כרסם ממנו אכלוהו (אכילה גסה) ויכלוהו. ובו קבלו עולם. ולא נשאר להם כלום בעוה"ב. אלא גיהנם היא ירושתם באותו עולם. ותפס לשון ירושה. המשמש גם לשון ריש. וגם לשון גירושין במשמע כי אף גיהנם כלה. והם אינם כלים. זהו שסיים. ויורדים לבאר שחת. לומר שנטרדים מגיהנם לבאר שחת. לדיוטא התחתונה. גם שם לא ינוח להם. כי אחוזת עולם הוא להם. והנה כל לשון התנא צרוף ככסף. ומ"ש תי"ט הרי כמה מתלמידיו של א"א רעבים וצמאים. יש להשיבו. מי יגיד לנו זה. כי האדם יראה לעינים. אל דעות ה' יראה ללבב. ורחב"ד וראב"פ וחבריהם לא יוכיחו. כי בחרו בעוני בחפצם. לולי זאת היו מעשירים אותם בודאי (כמ"ש בסוף עלית החכמה) והסתפקו במועט. טוב פת חרבה ושלוה בה. שהוא העשירות הגמור והשובע. וכבר בארנו לשון משנתנו וענינו מתוקן יפה יפה. אמרת אלוה צרופה. והסתכל אמרו אוכלים בעוה"ז. לא אמר אוכלים עוה"ז. או העוה"ז. ושלא בדקדוק כ' תי"ט שנקראו אוכלי עוה"ז. כי הצדיקים אינם אוכלים העוה"ז. ואף אם יש צדיקים שמגיע עליהם כמעשה הרשעים. אינם נהנים מטובות עוה"ז. רק כפי ההכרחי לעבודת בוראם. על כן העוה"ז אינו עצם אכילתם. ואינם מכלים ומעכלים אותו. גם תלמידי בלעם בידוע שאין להם גיהנם בעוה"ז. וכבר אמרו חכמים לא נברא העולם אלא לאחאב כו'. ולא כדברי מד"ש שהם כנגד המפורשים. וגרם לו זה מפני שרצה להניח מאמר מקביל לנגד מאמר אוכלין. אבל הדבר מבואר במעט עיון. שאיננו מקביל אלא למאמר נוחלין. ולפי מה שפירשנו הכל מתבאר בטוב טעם. ודעת למשכיל ינעם: 
+
+
+Mishnah 20
+
+<b>הוי עז כנמר. </b>עטא"ח (סרמ"ב) שכתב ז"ל מצאתי בפרקי אבות לרש"י שפירש על ההיא דמשנת ריב"ת אומר הוי עז כנמר וז"ל תכף לאותה משנת רע"א עשה שבתך חול היא שנויה ההיא דבן תימא. לאורויי דר"ע ל"א אלא במי שהשעה דחוקה לו ביותר כו' ע"כ. ופליאה על הטור דאשתמיטתיה תלמוד ערוך בפע"פ בשם תד"א. ולא היה צריך לטרוח אחר מציאה זו בפירש"י המדומה. גם דר"ע לא משנה הם ואינן שנוים בסמוך להא דב"ת. אלא גמרא מפרש לה הכי גם זו עדות מספקת על זיוף כינויו של פירוש רש"י דאבות: 
+
+<b>עז פנים. </b>אחר ששיבח העז כנמר לעשות רצון אביו שבשמים. חזר לגנות מדת העזות. שלא תהא נכרת בפנים לגמרי. אפי' לעבודת השי"ת. הענוה משובחת. והצנע לכת. ולא אמר הוי עז אלא לענין אומץ הלב בלבד. תדע שהרי ישראל נקראו עזין. (כמ"ש בפא"צ) עם היותן ידועים שהם ביישנים. אלא עזות לחוד. ועזות פנים לחוד. לכן לא הזכיר למעלה. אלא עז בלבד. וכאן זכר עז פנים. ולא אמר ג"כ עזות פנים. כדרך שאמר בושת פנים. לומר שאפי' לא חטא בעזות פנים בפועל במעשה או דבור אלא שהוא עז בפנים ניכר. וכגון קורץ בעיניו וגו'. כענין שכתוב הכרת פניהם ענתה בם. וכן מדת הבושה נכרת בפנים. כמש"ה למען תהי' יראתו על פניכם. וביאר כאן שהעז בפניו אין לו תקנה. אלא בגיהנם ללבנו מאודם פניו. וכנגד מה שגרם לבון פנים לחברו. דאזיל סומקא ואתי חיורא. לכך הוא צריך ליבון באש. שניצוצות החוצפא נתזין ממנו. ובושת פנים. ר"ל אפי' הוא חוטא. נתקן הוא ע"י מדה זו והולך לג"ע על כל פנים. כמ"ש (ספ"ק דברכות) כל החוטא ומתבייש מוחלין לו על כל עונותיו. וכאן תפס לשון בושת פנים שם דבר (לא אמר בוש פנים. או ביישן. תוארים) כלומר מעשה הבושת ופעולתו. שגורם לו הלבנת פנים כבושות בקרקע. הוא המתקנו. שאינו צריך לתקון גיהנם. ומביאו לג"ע. כי נוח לאדם שיפיל עצמו לכבשן אש. משילבין פני חבירו ברבים. משום מאי דסני לך. לחברך לא תעביד. ואהבת לרעך כמוך. שהיית בורר לך מיתה יפה. לדון בשרפה. מלקבל עלבון בפנים לחי ישבע בחרפה. הרי ששקולה היא כאש אוכלת מנפש עד בשר. לכן אינו צריך לאשו של גיהנם להלבינו. מאחר שכבר נתלבן. אבל אין די לו במה שהוא בוש פנים. בזולת מעשה ופעולת הבושה. כי אין זה מספיק. בהכרח צריך תקון ולבון דוגמת גיהנם. המפליט גיעול דם הנבלע באיברי הנשמה. והרי זה נכון מאד. והתימה מן המפרשים שלא שתו לבם לתיבת בושת. כי לפי דקדוק הלשון כמו זר יחשב. ולא יכון לדבר כן. ולפי מה שפירשנו מיושב היטב בעז"ה. עוד יש להמתיק שאמר עז פנים לגיהנם. וקשורו לסותר הקודם על דרך הנ"ל. ירצה כי מדת עזות פנים כל כך מגונה. שאפי' בדבר מצוה הוא מקלקל. ומוליכו לגיהנם. תחת שהיה ראוי לתקנו ולכפר על חטאיו. כי אחד מתנאי התשובה הוא הוודוי. ומודה ועוזב ירוחם. ואם יתוודה בפרהסיא בחטא שאינו מפורסם. נקרא חציף. כמ"ש שילהי פ"ק דברכות (שם המלצתי על זאת. הכתוב הכרת פניהם ענתה בם וגו') והרי הוא העז פנים שיורש גיהנם. עם היותו סבור לעשות רצון אביו שבשמים בכך. ומקביל לזה אמר אחריו. ובושת פנים לג"ע. שיש בו תקון גמור לחוטא כנזכר. והוא יפה אף נעים בחבור הדברים ובבאור הענין: 
+
+<b>יהר"צ כו'. </b>זה המאמר צווח ואומר דרשני. כי מה ענין בקשה ותחנה במשנה. שלא מצינו דוגמתו. אף כי נראה לכאורה אין לו קשר ענין למה שקדם. ומה טיבה כאן. באמת פלא גדול הוא. והיותר נפלא איך המפרשים שטרחו כמה פעמים בפטומי מילי. בהרבה מקומות הבלתי צריכים באור. ומדוע בכאן שתקו לא אמרו בו דבר. ואני בעניי אמרתי הלא דבר הוא שאי אפשר לו מבלי ביאור. ואחזה אנכי אשית לבי. שחוזר לענין של מעלה שצוה מתחלה להיוה עז כנמר כו'. ועכשיו בגלותנו בטל ממנו העוז והעצמה. וניטל הלב ואמצו. כי המקום גורם. כן איש נודד ממקומו. הגולה לבו בל עמו. וכדאיתא גבי סבי דבי אתונא. חזי דמיענו אייתי מעפרייהו שדי עלייהו. אקשו לאפי מלכא הנה שארץ נכריה מכנעת לב האדם. ואם הוא אמיץ לבו בגבורים (וכן במשל הדיוט כלבא בלא אתריה שב שני לא נבח) וארץ מולדתו של אדם. חוזר ומקנה לו מדת העזות (וכן מצינו ברמי בר תמרי. אי הוית באתרי. הוינא מחוינא לך חורפאי) לכך בקש יהר"צ שתבנה עירך כו'. ותשוב לנו מדת עזות הנצרכת. בשלמות. אך יש לחוש פן יצא שכרה בהפסדה. שקרוב להפסד במדה זו מחמת שמוכנים יותר לחטוא. מתוך העזות. כמו שאירע בהיות ישראל על אדמתן מלפנים. שמרוב טובה בעטו. והיתה להם העזות לאבן נגף לצור מכשול. להעיז פניהם כלפי מעלה. לזה אמר אחריו ותן חלקנו בתורתך. ר"ל הרי בראת תורה תבלין להתיש כח העזות שבהם לשבור לבם ולהכניעו כמ"ש רז"ל בפא"צ לא נתנה תורה לישראל אלא מפני שהן עזין. שאלמלא כן אין אומה ולשון יכולה לעמוד בפניהם. על כן כשתתן חלקנו בתורתך. כבר אנו נשמרים מרעת מדת העזות. שנמצאת בנו ביותר בא"י. ולא נשתמש בו עוד כי אם לעשות רצונך. ובזה האופן נשיג התועלת המבוקש. ונמלט מרעתו. אע"פ שתסור מעלינו עול רציעת הגלות. ולא יכניע אותנו טבע ארץ אחרת כאמור. כי מ"מ הלא די בתורה המתשת כח העזות לטוב לנו. וזה כפתור ופרח בלי ספק. ועמ"ש בבית יעקב דמוסף השבת (דשסו"א): 
+
+
+Mishnah 21
+
+<b>בן עשר. </b>מ"ש תי"ט בשם רש"י תלמוד ערוך הוא ספ"ק דחולין (דכד"א): 
+
+<b>בי"ג למצות. </b>פרע"ב ותי"ט משם רש"י החשבון שהיה לוי בן י"ג במעשה שכם. שהניח ששה חדשים שעשה בדרך מארם נהרים עד סוכות. וכתב שרש"י בפירוש החומש לא דייק. שפירש ששה חדשים בבית אל. שהוא אחר מעשה שכם. עכ"ד. והם תמוהים מאד. שכפי הנראה נתעלמה ממנו גמרא ערוכה ספ"ק דמגלה. דמני להו כדברי רש"י על התורה. והם דברי ס"ע. א"ה שקיל כל הני תנאי מעלמא. ואזיל בתר פירוש מיוחס לרש"י. דלא ידענו מנו. ולאו בר סמכא הוה כלל (כאשר הראית לדעת זה. ואב"א דיקא נמי אליבא דש"מ ורש"י עה"ת. דהא כי דייקינן אשתכח דלוי בר תליסר בציר תלת ירחי הוה בההיא שעתא כשיצאו מארם וקחשיב תו תלת ירחי מדשהו בשכם וג"ח משם ואילך. נמצא החשבון מכוון ומדויק:) ועל כרחך אתה אומר לדברי אותה סוגיא. שלא היה נחשב כלל אותו זמן שהלך מארם לסוכות. להביאו בחשבון. כי מעט הוא ומובלע במשך שני עכבתו בארם. שהרי אינו מונה אלא י"ח חדשים לסוכות. וששה לבית אל. עד שהגיע אל אביו. שמכללן אתה מוצא כ"ב שנה שפירש יעקב מאביו שלא ברשות. ונענש כנגדן בכ"ב שנה של פרישת יוסף. ואם כדברי המפרש הבודה מלבו דברים. א"כ כ"ב ומחצה היו. ואת"ל משום שלא היה שנה שלימה לית לן בה. אי הכי הוה ליה לתלמודא למשתק מששה דבית אל לגמרי. ולמאי קחשיב להו. ואי אפשר שיהא מפרש זה חכם יותר מבס"ע. ומבעל התלמוד. ומרש"י האמיתי. וכל המפרשים בכלל. אין מי שערער בדבר. אבל הוא הדבר אשר דברתי כמה פעמים. דהך פירושא עולבנא דמדפיסים הוא. בוקי סריקי תלו ברש"י. לא רש"י חתים עליה ולאו דסמכא. אלא בדותא ובורכא. ותי"ט שביק תנאי ואמוראי ואזיל בתר איפכא (כה"ג עפ"ה דיומא) קבע לשבשתא. ודחי למתרצתא. רש"י דחומש דדייק טובא כרחבה דפומבדיתא. איברא לא צריכינן להך בדותא. ואפ"ה ניחא קצת מ"ש בפי' מתניתין. דאיכא למימר לוי בשנת שלש עשרה הוה קאי האי שעתא. דהא ודאי הנך שיתא ירחא דקחשיב תנא לבית אל. לאו דוקא לבית אל לחוד קאמר. אלא כייל כל ימי עמידת יעקב בשכם. ובבית אל. ובמגדל עדר. עד דאתי לבי יצחק אבוהו לממרא. כולהו הנהו עובדי. בהני שית ירחי דמני לבית אל הוו. אשתכח דעכ"פ לוי בתליסר קאי בההוא עובדא דשכם. אבל בן י"ג שלמות ודאי לא הוה (ולא בן י"א גמורות כשיצא מבית לבן) ודי בקירוב זה. ואין אנו אחראין לפירושו זה. שאין לו שורש. ופשיטא דליכא למגמר מדורות ראשונים דקמי מתן תורה. לענין חיוב מצוה (ואפי' בימי דוד היו נקראין איש בני ח'. שכבר הולידו כדאי' בפ"בס) אלא קצת רמז לדבר הוא: 
+
+<b>בן עשרים לרדוף. </b>במלחמה. לנצח ולכבוש אויביו. שכן מבן עשרים ולמעלה. יוצא בצבא. כ"פ בד"ח ונכון הוא. ואע"פ שלא נשלם תוקף הכח עד שיהא בן שלשים. שאז תכלית גידול גוף האדם: 
+
+<b>[בן מ' לבינה. </b>ערע"ב ותי"ט. ויל"ד שהרי לא היו במדבר רק ל"ט שנה בלבד. כמ"ש בס"ד בהגהת גמרא דפפ"מ. ומ"ש בתורה ארבעים. צ"ל עד"ה במספר ארבעים. סמוך למ'. א"ה ממ"ש ע"ס ימי מדבר בצרן טפי מארבעה עשר חדשים:]
+
+<b>בן ששים לזקנה. </b>דכתיב תבוא בכלח אלי קבר כו'. מימי תמהתי על זאת. שלמדו חז"ל מכאן למיתת ששים. והרי איוב מת זקן ושבע ימים. וחיה ק"מ שנה אחר שנסתלקו יסוריו. ולא עוד אלא שאפי' קודם שלקה ביסורין. כבר היה בן שבעים. שכן הוכפלו שנותיו אחר זאת. כמ"ש ויוסף ה' את כל אשר לאיוב למשנה. וכן שנו בס"ע כל שנותיו של איוב ר"י שנה. משעה שירדו אבותינו למצרים ועד שיצאו והכי איתא נמי ספ"ק דבתרא. אי הכי מאי קאמר ליה אליפז. וי"ל ה"ק ליה. אין לך להצטער ביותר על יסוריך שאתה חשוב בהן כמת. שהרי כבר היית ראוי למות בהיותך בן ששים. שהיא מיתה בינונית של כל אדם. ואתה השגת כבר שבעים. שהיא השיבה. נמצא מה שאתה חי יותר. אינו חשוב מכלל חיי אדם סתם. והם ימי הרעה שאין בהם חפץ אם לא בדרך פלא. לכן לא הפסדת יותר משאר בני האדם הבאים בימים הרעים לעת זקנה. ויתר אתה עליהם שאכלת כל ימיך עד שבעים בטובה. מעתה לא תתרעם אם מצאוך רעות הימים. היתרים ועודפים על חיי אדם הפשוטים: 
+
+<b>בן מאה כאלו מת. </b>צ"ע אם כוונת התנא באריכות לשון זה. לפטרו מן המצות. ומסתברא דלענין דינא אין חילוק בין בן עשרים לבן מאה או מאתים כל שעודנו חזק בכחו. מוטל עליו לקיים המצות בכללן. כבחור בלי הפרש. ואין צורך לומר שאין לחלוק ביניהן לעונשין שבתורה. ואם חלוש הוא. נדון כחולה לענין י"כ ולשאר המצות המעשיות. אבל נראה שאין סומכין על דעתו כלל. לא לעצמו ולא לאחרים לא להקל ולא להחמיר דסתמיה דעתא קלישתא היא. אם לא שרואים בו גם שכל חזק והבנה טובה והכרה יתרה: 
+
+
+Mishnah 22
+
+<b>בן בג בג. </b>המפרשים התחכמו יותר להכניס פילא בקופא דמחטא. גם בשמות העצם. עיין מ"ש תי"ט משמם. וי"א בג בג ר"ת בן גר בן גיורת. א"כ הוא היה נכד גר וגיורת. ולא היה לו פחד כ"כ מן המלשינים מהסתיר שמו. ואיני יודע מה הביאם לצער הזה. ולמה זה הבל יהבלו. הלא מצינו פ"ק דקדושין (ד' י"א) יוחנן בן בג בג. ומאי דרשי ביה. ואם כדבריהם בן בן בג בג הוה להו למימר. ואף שי"ל איהו ניהו. זמנין קרי ליה הכי בלי שם העצם. וזמנין בשם העצם שלו. כמו שמעון בן עזאי. ובן עזאי ודכותיה. וא"כ יוחנן זה עצמו גר היה או נין ונכד. אך מי הגיד להם זאת. ושמא מטילים פגם בקדשים. ובד"ח הוסיף טלאי ע"ג טלאי. והנה הכל הבל ורעות רוח. נלאיתי כלכל דברים מבודים כאלה. וראה גמרא דר"פ המניח. ודע שבן בג בג היה צח לשון בעברית ג"כ. ואם ניתן רשות לדרוש שמות העצם לכל חפציהם אדרשם לשבח. ב"ג ב"ג רמז גי' שבן עשר היה האומר בעת ההיא. ולכן לא נזכר שמו העצמי. שהיה אולי יוחנן הנ"ל באמת. ומחמת שהיה עדיין ילד כשאמר זאת השמועה. לא קראו התנא בשמו. כדשנינן בבתרא דר"ה. בבן זכאי. דהוא ריב"ז. ומשום דאכתי תלמיד היושב לפני רבו הוה ההיא שעתא לא קרי ליה בשמיה. וכן בבן בתירא ריש תענית. ובן הא הא היה בן שתים עשרה שנים כשאמר לשון זה אבל באמת נראה שהם שמות העצם. גם באמוראים נמצא בר היהי ריש חגיגה. ולחקור לדעת סבת קריאת השם. היא מלאכה נאה לעתות הטיול: 
+
+<b>הפוך בה </b>מ"ש בד"ח בטעם לשון הארמית מפני המלאכים. דברי הבאי הם. ומה יעשה בסיום הלשון: 
+
+<b>והפוך בה. </b>מלשון לרגלה ולהפכה. לשון חקירה וחפוש בסתרי הארץ. וכן בלשון חכמים יאמר בענין העמק המחשבה בצדדי הדבר. מהפך בזכות. כלומר משתדל. וכמוהו מהפך בחררה הפוכי בעסקא. ככה יאמר התנא הלזה. חקור והעמק שאלה פעם אחר פעם ולא תלאה. ולא תחשוב שכבר הגעת על תכלית הכוונה. אם הבנת פשטי התורה לפי דעתך. לא תאמר אין צורך לטרוח בה יותר. כמחשבת רודפי הפשט. הבולעים מאמרי התורה ועניניה בקליפתם החיצונה. לא יחושו לתוך הגנוז בקרבם. ויש שמדמים שאין בה אלא קליפה גסה בלבד. וממלאים כרסם ממנו עד שכרסם מתבקעת. תפח רוחם ויגועו בבלי דעת. לפיכך הזהירך שלא תהיה חכם בעיניך. לומר כבר השגתי וידעתי כל האפשר. אלא הפוך בה כעני המהפך בחררה. וחזר לקנותה בטורח ובעמל. לשבר כל הקליפות עבות ודקות שעל פני חצוניות דבוריה וספוריה. כדי שתשיג הפרי הטמון בתוכו. ורב טוב הצפון בקרבה. ולא יספיק פעם ושתים. כי בכל פעם שאדם ממשמש ומוצץ בהם. מוצא טעם חדש. לזה רמז הכפל. לנחץ ענין החקירה והדרישה בה. ולא תעמוד מלרגל ומלהכוך. ולתור את הארש. דכולא בה. שכל דבר חכמת בינה כלול בה. כמ"ש אני חכמה שכנתי ערמה. ודעת מזמות אמצא. לי עצה ותושיה. אני בינה לי גבורה. וכל החכמות כלולות בה. כמו שהאריך בה החכם בספר משלי החכמה (ס"ט) ומצינו בריב"ח כששאל לו החוקר נחש לכמה מוליד. הודיעו האמת על פי מקרא מן התורה. והטיח המין ראשו בכותל. לפי שבמה שטרח שבע שנים עד שעלה בידו ידיעתו. על פי הנסיון. הושיטה לו בקנה. וכיוצא מצינו הרבה באגדה שידעו להוציא כל הענינים מתוך המקראות ויהיו למופת בישראל ולאות. טוביה לדזכי והוו דרופתקי דאורייתא. סמא דחיי סמא דכולא ודאי: 
+
+<b>ובה תהוי. </b>ה"ג כמה מפרשים ראשיים. כמ"ש תי"ט בשמם. ופירושו לדעתי מלשון הוייות דאביי ורבא. הוי בה רב ששת. והוינן בה. והרבה כלשונות הללו ידועות בתלמוד. ענינם הפלפול והויכוח על דרך החדוד והחריפות. ככה יאמר כאן. אל תדמה בנפשך לומר עכ"פ צריך אני לחכמת בעלי המחקר. כדי לחדד השכל עד שיהא מחודד ושנון לפלפל בתורה. ובא התנא להוציא המחשבה הזאת מלבך. כי אינך צריך ללמוד חכמת יוונית בשביל כך. אלא בה תהוי תחקור ותעמיק ותפלפל בה. אז תחרץ ותחדד שכלך. כאשר יורה הנסיון לכל מודה על האמת אשר בא בדרכי פלפולה והויותיה. כי אין חדוד למעלה ממנו וחכמי האומות עצמן אשר למדו בה ובחכמות אנושיות. מודים בכך. ויעוין גם ש"י. וראיתי בס' נוצרי שבשנים שעברו היו רבים מהם שוקדים בעיון הגמרא ומתפלאים על עומק חכמתה ולכן העתיקו מסכתות רבות ללשון לטי"ן. והן עוד היום נמצאים בהן מלומדים הרבה חושקים בתלמודנו ועוסקים בו: 
+
+<b>וסיב ובלה בה. </b>ר"ל אע"פ שהתורה נקראת תושיה שמתשת כח ומזקנת את האדם לפני זמנו. מתוך העמל והיגיעה שבה ע"ד שאמר הר"מ אצל ראב"ע שאמר הריני כבן שבעים שנה. ספ"ק דברכות (עם שאין הכרח לפירושו שם. והוא נגד פשטו של דבר המוזכר שם בענין. ועיין מ"ש שם במקומו בס"ד) מ"מ זה אמת שהשוקד על הלמוד מזקין בלי עתו. ועמ"ש בחלון צורי) טוב שתזקין ותבלה כחך בה. כי אחרי בלותך תהיה לך עדנה. ולא תעמול. לרוח לתת לחכמות נכריות חילך. פן ישבעו זרים כחך ועצביך בבית נכרי. ונפשך תמסר ביד מלאך אכזרי: 
+
+<b>ומנה לא תזוע </b>פרע"ב. וכן הוא מפורש בספרי. ועמ"ש בס"ד חי"ד פ"ב דמכלתין: 
+
+<b>שאין לך מדה טובה הימנה. </b>כמדומה שרמז על ס' המדות היווני. שאע"פ שאין בו חשש מינות. ואין בו אלא ביאור המדות המוסריות ומשובחות על פי חקירה אנושית. ואע"פ שכבר אמר רב יוסף בתלמוד על איסור הלמוד בספרים החיצונים. מילי מעלייתא דאית בהו דרשינן כדאיתא ריש חלק (ועמ"ש שם בס"ד) היינו ס' בן סירא ודכוותיה ס' פילוני האלכסנדרי וכל דדמי להו. שהיו מחבריהם מבני ישראל. ואמרו דברי חכמה בלשון קצרה וצחה. עריבה ונוחה. שתועלתם קרובה. והפסדם רחוק. משא"כ בס' היוני הנ"ל. שיש בו להג הרבה ויגיעת בשר מאד. בהיותו מועתק בלעגי שפה ולשונו סרוח ומגומגם מאד. ואבוד זמן יקר המציאות. בהבל ורעיון רוח בלשונות בני נכר עמקי שפה. שיש בו ודאי היזק גדול מאד. ורחוק משכר (עם שחטאתי אני מזכיר כי לא זזתי עד שעברתי עליו לראות מה טיבו. ומעט דבש הנמצא בו רדיתי אל כפי. ועי"כ הכרתי מעט התועלת הנמצא בו והפסד הזמן בו מרובה משכרו) וכן אמרו במ"ר סוף קהלת כל המכניס יותר מכ"ד ספרים בתוך ביתו. כגון בן סירא ובן תגלה והדומה להם. צרה מכניס לביתו. זהו שאמרו כאן שאין לך מדה טובה בחכמת המוסר והמדות הטובות הימנה. שוב נזדמן לידי ס' מד"ש. וראיתי להציג פה מ"ש בשם החסיד כמדומה לי הוא הר"י יעבץ זצ"ל. ז"ל והפך בה. כי הכל כלול בה. וממנה יתבארו טענות הרבה להשיב לאפיקורסים. ולא יצטרך להכעיס אותה בצרותיה הנכריות. כי דדיה ירווך בכל עת. ואפי' שתחשוב שהן נאות לה לרקחות ולטבחות ולאופות (רמז למה שהתנצל הר"מ באגרותיו על שעסק בחיצונות) אין לך מדה טובה הימנה. כי מי יחוש לפנותיה וליסודותיה חוץ ממנה וכוון במ"ש מלת מדה. כי אולי תתאוה למדתו של הגיוני או של רופא או של פלוסוף. או תוכן. והודיעך התנא שאין מדה ושלמות תשוה עמה. ומה שתחדש בחזרתה. הוא יותר טוב מקרן שאר החכמות כולן. המבדיל בין קודש לחול. ובאמת כי מכח קדושתה. נותנת לעוסקים בה לשמה. כח וגבורה לעמוד נגד כל הקמים עליה. כמ"ש בגמרא הרבה מחכמיה יתוכחו עם האפיקורסים המוציאים כל ימיהם בחכמות נכריות. ולכן הזהיר הבקשה אולי תשכיל תעלומות חכמה. עכ"ל השוה בכל מה שאמרנו ומסכים עם מה שפירשנו בכוונת תנא שלנו: <small>וכבר דברתי הרבה מהיזק גדול הנמשך לעוסקים בפלוסופיא. שסופם יוצאים לתרבות רעה ומשליכים כל התורה אחרי גיוום (ויעוין בבית ובמגדל בכמה מקומות) עכ"ז לא אוכל להתאפק בכל פעם שפגעתי במנוול זה. למשכו לבית המדרש לפרושים. קודם שימשוך הפתאים כשור אל טבח וחיתם בקדשים. והסתכל נא מה עלתה לאומות הקדומות אשר עלו מאד בסולם הפלוסופיא מאה חוקים. כמעט כבשו כל העולם בחכמתם מה היה סופם ואחריתם. מי לא ידע מחכמת מצרים (שנזכרה גם בכתוב) שהגדילה לעשות לה שם בארץ לא יהל שם ערבי ועתה היא נוה שודדים. וארץ כשדים המלאה לה חכמים מחוכמים. ועתה היא נוה רועים ומדרשיהם גדרות צאן. איה מעון אריות הפלוסופיא שבארץ יון אשר מלאו מחכמת בני קדם. ושמע חכמת יונית הלך בכל הארץ. להכניע כל יושבי תבל תחתיה. לפניה תכרע כל אומה ולשון. עתא מעון ?תנים. ואע"פ שלא נצטוו על למוד התורה. נעקרו מן העולם. ולא עמדה להם חכמתם. עאכ"ו אנו שיש לנו חכמה אמתית בטוחה שנתנה לנו על מנת שנעסוק בה כל ימינו ולא בזולתה. איך נקוה להשיג שום הצלחה נפשית או גופנית על ידיה. הלא הנסיון הוכיח ההפך. שבכל מקום וזמן שרדפו אחריה. היא היתה בעוכרם ועקרה אותם ממקום תחנותם בכבודו של עולם. כמ"ש שם. ומדי דברי בזה אזכרה הלצה נאה שכתב בס' החיים על הרודפים אחר הפלוסופיא ונפשם קצה בלחם החמוד הוא התלמוד אשר הוא מזון הנפש. על כן הסיר האדון ה' לבאות כל משען לחם. מדה כנגד מדה. ולחם שמידא וחוורתא גושקרא הוזכרים בעובדא דמרתא בת בייתוס. כל אלו הן מדרגות תכמי התורה שבע"פ. כגון בעלי המשנה בעלי תלמוד בעלי אגדה. איש איש לפי שכלו. ומרתא היא שם לכנסת ישראל שנעשית בת לכת הארורה הנקראת בייתוס. ועל כן השיגוה שברון מטה לחם. גם הגרוגרת דר' צדוק שמצצה היא ומתה. יש לפרש שהוא רמז לנופת תטופנה שפתי זרה. שמצצה כנסת ישראל מן הכת השניה הארורה הנקראת צדוקים. אלא שאין להחליף סם הצדיק הזה בשם של צדוקי עכ"ל המתוק לחכי. אמנם אני אתקן המליצה יפה ואשלימנה ע"פ דרכו ז"ל. כי בודאי ר' צדוק צדיק גמור היה. אף הוא היה מוצץ גרוגרת של כת צדוקים ופלוסופים ובלע התוך הטוב הנמצא בהן. והשליך הקליפה. כענין ר"מ שלמד מאחר. באמתלא רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק. אבל מרתא זו מצצה הקליפה המצוצה כבר. שלא היה בה עוד שום לחלוחית טוב. לכך ממנה מתה. ונקראת על שם כך מרתא. כי שתתה מי מרה ומרתה באלהיה. על כן קראו שמה מרתא בת בייתוס. הכופר בתורה שבע"פ כי מרה כלענה אחריתה. וזה יפה אף נעים. ואני ממשל אותו ביחוד על ההולכים חשכים בס' מורה נבוכים. כי הר"מ הי"ל התנצלות הצ"ל שאכל התוך וזרק הקליפה הוא החבור מ"נ. והפלוסופים שבאו אחריו מצצו בקליפה זו שכבר נאכל כל הטוב שבה ונמצץ. והם חזרו למוץ ולהתענג בקליפה. כבא על שפחה חרופה חרפה וגדופה. ושמעת מה יהא בסופה. ה' יצילנו מסער וסופה:</small> 
+
+
+Mishnah 23
+
+<b>לפום צערא אגרא. </b>לענין מ"ש בד"ח שזה בשכר הצער כו'. עמ"ה בס"ד רפ"ב. אך מ"ש אבל שכר מצות עצמן אין אתה יודע שכרן. אינו מכוון כלל. וכי מי הגיד לו היום. ששכר הצער והטורח ידוע. לא אמרו אלא שהשכר מתרבה לפי ערך הצער המרובה. אך השכר בין רב למעט. נעלם כל עיקר כמה איך ומה הוא. הן לא ידענו זה בין במצוה עצמה. בין בצערה וטרחתה. גם לא אחז לשון חכמים בדיוק. שלא אמרו אלא מתן שכרן. כמ"ש בספ"ב. איברא במתני' גופה נמי איכא למידק מאי קמ"ל. וכי חשיד קודשא בריך הוא לקפח שכר העמל ויגע בודאי שהמצטער על קיום התורה. שכרו מרובה ממי שאינו סובל צער בשבילה. וכבר שנינו ואם למדת תורה הרבה נותנין לך שכר הרבה. כ"ש לסובל צער ג"כ. שהכל לפי החשבון א"כ משנה שאינה צריכה היא. אלא כך פירושה שעל צערו בקיום התורה והמצוה. נוטל שכר בעוה"ז. וכדרך ששנינו בפ"ד מ"ט. כל המקיים התורה מעוני. סופה לקיימה מעושר (עמ"ש שם בס"ד) ואין זה שכר מצוה בעצם. שאינו משתלם בעוה"ז. אלא על תוספת הצער שסבל זה בקיומה. יותר משאר בני אדם. על זה הוא נשכר בעוה"ז. שתתקיים מחשבתו בידו על אופן היותר טוב ומועיל. שיזכה להרבות תורה ומצות לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב. והיא כענין שאמרו שכר מצוה. מצוה. שזהו שכרו בעוה"ז בעולם המעשה והוא ריוח של הצער הנוסף. כיוצא בה אמרו כל דבר שב"ד נותנין נפשם עליהם סוף מתקיים בידיהם. עיין בעלית האהבה לבית מדות שלנו השי"ת ישים חלקנו עם עושי רצונו מאהבה. כי"ר אמן: 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b><u>הצעה לפרק קנין תורה<u></u></u></b>
+<b>נאם </b>יעב"ץ לא אעמיד על הפרק הלז הנטפל למסכת אבות. דברי המפרשים ככתבם וכלשונם. המובאים בס' מד"ש באורך יותר מהצורך. וכבר היתה למשל כל מאריך טירחא. וביותר המייגע בדברים פשוטים ושפת יתר. וביחוד בעל ס' הנ"ל מרחיב פה ולשון כמה פעמים בפטומי מילי בעלמא כחומץ על נתר. נלאיתי נשוא עול דבריו שמהפך בהם כעתר. כמ"ש בפתיחת ספרי זה לא מראש דברתי בסתר. גם לא נשאתי פנים לפירוש המיוחס לזקן מאור המפרשים רש"י ז"ל כאלו הוא החולם ופותר אבל כבר העמדתיך על האמת שרחוק הוא מאדם גדול כמוהו. והמפרש בים מסכת הלז להשיב אל יבשת ארשת פרישת רש"י חתר. והדברים מעידים על עצמן ועל אומן שעשאן להתפאר. ולתלותן באילן גדול להיות לו שם ושאר. לפיכך לא אביא דבריהם אם לא במקום שחדשו דבר רשום. ורע"ב ותי"ט לא עשו פה מאומה. באשר הפרק הלז אינו מגוף המשניות. אלא ברייתא שהוסיפוה אמוראים וצרפוה לזאת המסכתא אחר חתימת המשנה. מ"מ אינה אלא דברי חכמי המשנה. ונקרא פרק הלז <b>קנין תורה </b>אצל המפרשים. כי בודאי זה שמו הנאה לו. שעל ידו התורה נקנית קנין גמור. בקנין סודר סוד ה' ליראיו. אם נעשה ככל הכתוב בו זכור ושמור. להזהר בקל וחמור. וז"ל החסיד התורה לא תשכון כי אם בריקן ממדות הרעות. ומלא ממדות החשובות. ולזה כוון השי"ת ואמר היו נכונים לשלשת ימים. וכן כבוס הבגדים שיזהרו מן הטומאה. ולכלוכים המונעים הנפש מהשגתה. וכל הפרקים הקודמים מלאים מדברים החשובים. מקדשים את הנפש לבוראה. ומעוררים אותה לעבודתו. ולזה נהגו לקראם באלה השבתות קודם למתן תורה. כדי שיתעוררו לאנשי קודש. רחמי האלהים אשר קרא לאבותינו בזמן הזה (עיין בבית תפלה דמוסף השבת) וזה הפרק כולו מעורר על חשק התורה ואהבתה. ואע"פ שבשאר הפרקים בא מזה הרבה. זה אין בו דבר אחר לידע ולהודיע כי הוא תכלית הפרקים הקודמים. ומתוך דבריו המסולאים בפז. נתעורר לקנות התורה מצורף אל הזמן. ואין ספק שבזה הזמן נהיה יותר מוכנים לקבל כל דבר עבודת ה'. מזמן אחר. כי הרושם אשר קבלו אבותינו אז יתנוצץ בנו עתה ולזה נקרא זה הפרק קנין תורה. מה שילבש מהמדות החשובות קודם בואו בברית התורה ותבוא כמים בקרבו. ויהיה עוסק בתורה לשמה. כאמרם על בת כ"ש אשת ר"ע. חזיתיה דהוה צניע. אמרה אתקדש לך על מנת שתלך לבי רב. וראה סופו של ר"ע. ולזה אנו קורין פרק זה קנין תורה סמוך לעצרת שהוא מתן תורה. ע"כ. ובודאי לא דבר רק הוא. יפה דבר ולפי זמנו דבר. ודבר מנוסה הוא מאד. במקרה שאירע בזמן מה. כשיבוא אותו יום בשנה האחרת. מתעורר אותו המקרה ופגע כמו שהורה הנסיון בבעלי הקדחת. ובחליי הראש והנכפים וכן בשאר הדברים. וכן אמרו חז"ל מגלגלין זכות ליום זכאי. וחובה ליום חייב. ואמרו בר ישראל דאית ליה דינא בהדי גוי באב. לשתמיט מניה דריע מזליה. ובאדר לימצי ליה דשפיר מזליה: 
+<b>ברוך שבחר בהם ובמשנתם. </b>הודאה וברכה היא להשי"ת. שבחר בחכמים ובשנון לשונם המחוכם ומסוגל להחכים. כי תפסו דרך קצרה ושפה ברורה. ולשון זאת ההקדמה שוה למטבע ברכת אשר בחר בתורה ובמשה. אשר בחר בנביאים ובדבריהם. וכיוצא. ובחנם הפך במד"ש הלשון וכפה קערה על פיה. לבארו לשון ברכה לאדם. מברך רעהו בקול וגו'. ונשתבש מאד. אשרי שיבחר הול"ל לפי דרכו. וגם אין נוח לזה מזה. בדרבנן אין ברירה כה"ג. ע"ז אני קורא יש דברים מרבים הבל. והבל שיש בו חטא הוא. שרי ליה מריה:  
+<b>רמ"א כל העוסק בתורה לשמה. </b>כל לאתויי גוי העוסק בתורה ואזדא ר"מ לטעמיה. שהיה ר"מ אומר אפי' גוי ועוסק בתורה הרי הוא ככ"ג. שנא' אשר יעשה אותם האדם. כהנים לוים וישראלים לא נאמר כו'. והיינו בשבע מצות דידהו. שהיא תורה לשמה (על מנת לקיימה) כדתנן הכא. כי אין התלמוד גדול. אלא מפני שמביא לידי מעשה. וכדדייק קרא אשר יעשה אותם וגו':  
+<b>זוכה לדברים הרבה. </b>נ"ל שרמז למעלות שכבר נזכרו בפרקים הקודמים. שמכללם נודע כמה מעלות. לאדם בעל מדות מעולות. שהרי הוא חכם. גבור. ועשיר. וכדומה לזה הרבה מעלות טובות שנתבארו בפרקים העוברים. שטוב לו לאדם בהם בעוה"ז ובעוה"ב. וכמ"ש בספ"ה אוכלין בעוה"ז כו' (אע"ג דבני חיי ומזוני לא בזכותא תליא מילתא. כמ"ש שם בס"ד דבר ברור) ולכן לא הוצרך לזכור כאן מה הם הדברים הרבים שזוכה בהם. שסתמן כפירשן. שכבר נשנו למעלה בגוף המסכתא ונודעו. ועכשיו בא להוסיף עליהם. כמו שביאר בנמשך שאמר ולא עוד. ר"ל שזה שבחו של העוסק בתורה לשמה. שזוכה בכל הנאמר בשכבר. ויתר עליהם:  
+<b>שכל העולם כולו כדי הוא לו. </b>להיות נברא בשבילו. ושקול הוא כנגד כל העולם. ולא נברא העולם אלא לצוות לזה. שנא' כי זה כל האדם. כדאיתא פ"ק דברכות. ועמ"ש בס"ד במכלתין פ"א מ"ח. ובהרואה לא איברי עלמא אלא לרחב"ד:  
+<b>נקרא ריע. </b>שנא' ולי מה יקרו רעיך. וכתוב למען אחי ורעי. וארז"ל כל דיין שדן דין אמת לאמתו אפי' שעה אחת כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. מלבד שעל צדיק העולם עומד. שנא' וצדיק יסוד עולם. ומאחר שהעולם מתקיים על ידו. הרי הוא כחבר וריע למי שבראו:  
+<b>אהוב. </b>כתוב מאשר יקרת בעיני ואני אהבתיך. ואומר שלום רב לאוהבי תורתך. ואמר להנחיל אוהבי יש. ואומר אני אוהבי אהב וכהנה רבות:  
+<b>אוהב את המקום. </b>תחלה היה צריך לומר אוהב אח"כ אהוב. כך הוא סדר הראוי להקדים הסבה אל המסובב. אבל באמת אוהב לגופיה לא אצטריך. כי אם הוא אהוב. בהכרח צריך להיות אוהב. כמים הפנים לפנים. אלא הוא כנתינת טעם לנמשך. ר"ל מתוך שאוהב את המקום הוא אוהב גם לבריותיו של מקום. כלומר שאהבתו זכה לבריות כמו למקום. כי סבה אחת לשתיהן. שהיא אהבת האמת. שעל כן עוסק בתורה לשמה. לא על מנת לקבל פרס וכל שכן שאין אהבתו לבריות ע"ד החנופה. בשביל הנאה ותועלת שחושב לקבל מהם. אלא אוהב אותם לטובתם. ומוכיחם כשרואה בהם דבר מגונה. כדי להסיר מהם כל נזק והפסד גופני או רוחני. שהיא האהבה האמתית. לא המחפה עליהם. ומייפה כל מעשיהם. כי אדם כזה אוהב עצמו ושונא הבריות. וכבר דברנו מזה בסוף עלית האהבה ובכמה מקומות מהמגדל ובית מדות בהרחבה:  
+<b>משמח את המקום. </b>כי ישמח ה' במעשיו. שיוכל להיטיב אליהם (שלא יהא פ"פ לקטרג למנוע הטוב מהם) ועל ידי כך. משמח את הבריות. שנהנים על ידו שפע רצון וברכה. ושמחים בכל הטוב:  
+<b>ענוה ויראה. </b>כך הוא הסדר. כמו ששנינו שילהי סוטה. ענוה מביאה לידי י"ח. וא"ת הרי אמרו מה שעשתה חכמה עטרה לראשה. שנא' ראשית חכמה יראת ה'. עשתה ענוה עקב לסוליתה. שנא' עקב ענוה יראת ה'. אי הכי איפכא הו"ל למימר ומלבשתו יראה וענוה. וכן הקשה במד"ש (וא"כ יקשה גם על משנה דסוטה הנ"ל) ונדחק מאד. אמנם לדעתי דבר פשוט וברור הוא דלק"מ. ובעל מד"ש לא עמד על אמתת הפירוש. במה שאמרו מ"ש חכמה עטרה כו' כי בודאי צריך להקדים יראת חטא לחכמה. שאם לא כן אין החכמה מתקיימת. כמו ששנינו בפ"ג מ"ט כל שי"ח קודמת לחכמתו כו'. ועמ"ש בס"ד שם שאפי' חכמת אנשי העולם. אין לה קיום אם לא יקדים האדם יראת חטא וזהירות מתאוה ושרירות (ולכן חברו גם חכמי או"ה ספרי מוסר כמו סי המדות היוני) משא"כ בענוה שאינה צריכה מתחלתה לי"ח. כי בלי ספק יש לה קיום והעמדה גם בלי יראה מן השם (שגם חכמי אומות העולם בחרו בה. אפי' שהיו אפיקורסים בלתי יראים את ה'. רק מחמת ששמו אל לבם סוף כל אדם רמה ותולעה) ולכן היא קודמת בזמן בודאי. אבל היא דרך סלולה. המביאה לידי יראה בסופה. הוא שאמרו שעשתה ענוה עקב לסוליתה. כי כמו שהעקב סוף הגוף. כך היראה סוף ותכלית הענוה. שעל כל פנים כרוכה בעקבה ובסופה. אם לא באה מתחלתה. זהו דבר אמיתי וישר. באופן שאין כאן סתירה כל עיקר. ולכן הקדימו בכל מקום ענוה ליראה. שכך הוא סדר המדרגה ולא זו בלבד שיש לענוה אפשרות קדימה זמנית. אלא שהיא מוכרחת ג"כ. שאם אין ענוה. אין מציאות לי"ח כלל. כמבואר מעצמו. לפיכך בהכרח תקדם כדרך שקדמה י"ח לחכמה. מחמת שלא תתקיים מציאות החכמה בלתה. עם היות לה ציור בהתחלה זולתה. אבל היראה לא תצויר בזולת הענוה. ויש לה קדימה זמנית הכרחית. ובזה נתבאר שאין כאן ריח קושיא מצד זה. אכן עדיין צריך ליישב דתרווייהו לא צריכי ר"ל ענוה ויראה. דהא בעסק תורה לשמה עסקינן. שהיא החכמה השלמה. וכבר שנו שאם אין י"ח קודמת לחכמתו. אין חכמתו מתקיימת. א"כ פשיטא צריך לומר שכבר קדמה לו מדת היראה. וכיון שכן. גם עניו הוא מקודם. שהרי כך הוא סדר המדרגות. כמו שהוכחתי בבירור. ולא זכה בהן ע"י למוד תורה. יש להשיב הפרש בין קניית מעלת המדה סתם. ובין העושה לו ממנה מלבוש שמתכסה בו כל גופו (וכתנות אור לנשמתו) על דרך שאמר הכתוב וילבש צדקה כשרין. וילבש בגדי נקם תלבושת. שהם לחזק הענין בתכלית. כן הכוונה כאן. עם היות ודאי באיש אשר אלה לו היא מדבר. שכבר קנה חכמה ענוה ויראה היו לו למנה. מ"מ הוסיף לו עתה קנין עצום ומעלה יתרה על הראשונות שלא יזוז ממנה ולא יטה. בישרו סוף שתהיינה לו מעלות הללו כבגד יעטה. כמעיל וצניף ילבשם וילבישוהי. ערום בל יעזבוהו: ומכשרתו. מכינתו ומזמינתו. מלשון ויתרון הכשר חכמה. ובמשנה הכשר מבוי. הכשרתי את נזקונ להיות צדיק. תמים בדרכיו. וחסיד במעשיו עושה לפנים משורת הדין:  
+<b>ישר. </b>לא חסיד שוטה. אלא חסידותו הוא ביושר:  
+<b>ונאמן. </b>רוח. דובר אמת בלבבו. כדר"ס. עיין עלית ד"א (דקסט"א):  
+<b>ומרחקתו מן החטא. </b>משמרתו שלא יבוא שוגג לידו:  
+<b>ומקרבתו לידי זכות. </b>מצוה גוררת מצוה:  
+<b>ונהנין ממנו עצה </b>עמש"ל פ"א מ"ח:  
+<b>ותושיה </b>מלשון יש. כתב ר"ד קמחי בשרשיו. נקראת התורה והחכמה ומעשה הטוב. תושיה. לפי שהיא נמצאת לעולם. כי כל הישים יחסרו ויחזרו לאין והתורה והחכמה תעמד בישותה כל ימי עד:  
+<b>ונותנת לו מלכות. </b>מאן מלכי רבנן. שנא' בי מלכים ימלוכו:  
+<b>וממשלה. </b>סוף הכבוד לבוא. שעולה לגדולה. א"נ מושל ברוחו וכובש יצרו. שהיא הממשלה הגדולה. וחקור דין לעמוד על האמת בעומק חכמתו ושכלו. בענין שלמה המע"ה. בדין הילד. ורבי בנאה. וזולתם. עיין בית אל מעמד ליום רביעי. על מ"ש הוי ערום ביראה:  
+<b>ומגלין לו רזי תורה כו'. </b>מן השמים גם בלי רב. כענין אאע"ה. שהיו שתי כליותיו נובעות חכמה. זהו כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק. כן לא יפסוק מלהשפיע על אחרים. כענין שכתוב וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו. והיא היתה מדתו של א"א כידוע:  
+<b>והוה על ידי כן צנוע </b>כך מצינו בא"א כמ"ש עה"פ הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את:  
+<b>וארך רוח. </b>ג"כ מצינו בא"א. כנראה ממה שנהג עם בן אחיו שגדלו ורוממו. וא"ל אל נא תהי מריבה ביני וביניך וגו' אם השמאל ואימינה וגי'. נתן הברירה בידו לבחור לו חלק בארץ שלו. ורצה לפנות ולזוז מפניו להניח לו מקומו. ולא לריב עמו:  
+<b>ומגדלתו כו' </b>על כל המעשים. הטובים והמדות החמודות. והמוסרים הישרים. הוא מתגדל ומתרומם. שמוסיף עליהם תמיד:  
+
+Mishnah 2
+
+<b>אריב"ל כו'. </b>המאמר הלז צוח דרשני. חרפת התמיהות הסר ממני. ועיר רק ההכרחי בלבד. בכל יום ויום. לא סגי בלא"ה. ותו לימא בכל יום ולשתוק. ויום למאי אתא. מהר חורב מה טעם אחז בשם זה דוקא. הלא נקרא גם בשמות אחרים סיני ופארן. לבריות. הי"ל לומר לאדם. נזוף. מה ענינו. ומה שמץ דבר נשמע בו. ואיך למד זה מהכתוב נזם זהב וגו'. ואומר והלוחות. מאי ואומר. ולכאורה אין לזה קשר עם הקודם. א"ת חרות. מנין לנו. ומה מכריחנו לשנות הקריאה ממה שנאמר. בעז"ה נדרשהו כמין חומר: כוונת ריב"ל היא על מי שיש בידו לשקוד על למוד התורה. ולומד לפרקים בלבד. ועוזבה בין הפרקים ופונה לדברים בטלים בשאט בנפש. וכן העוסק בחכמות חיצוניות. ומשליך ד"ת אחרי גיוו (עמ"ש לעיל ספ"ה. ד"ה דכולא בה. ובגמרא פרק ב' הלחם) אע"פ שחוזר ללמודה בעתים ידועים. כי זה נקרא דבר ה' בזה. כל מי שיש בידו לעסוק בתורה. ואינו עוסק. לפי שאין עסקו בה לשמה. על מנת לקיימה. שאם כן לא היה לבו פונה ממנה. כדי שלא ישכח דבר ממשנתו. א"כ רשע הוא. ורשע אסור בד"ת. שכן כתוב. ולרשע א"א מה לך לספר חוקי וגו'. ותשלך דברי אחריך (ומ"ש במדרש איכה. הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו. המאור שבה היה מחזירן למוטב. זה שייך במי שפורק ממנו עול תורה. רק להשביע יצרו בעבירה. לזה יש תקוה לשוב למוטב ולדרך חיים ע"י אור תורה. משא"כ מי שמואס בתורה עצמה. ולכן עוסק בספרי מינות. לזנות אחרי אלהי נכר ולדרוש דעות האפיקורסים. לא על מנת לידע מה להשיבם. רק כי מצאו חן בעיניו. לזה תורתו נעשית לו סם מות ודאי (כי כל באיה לא ישובון. וכל דפריש ממינות מיית) ולא יועיל לו למודו בה. כי סופו להפך דא"ח למינות ולדרשם לגנות. כענין מנשה שהיה דורש דרשות של דופי) ועל דבר זה נאסרו או"ה בלמוד התורה. כמ"ש רז"ל גוי העוסק בתורה חייב מיתה. מחמת שלא רצו לקבל התורה. ובדבר ה' מאסו. נעשית מאורסה לישראל. ומאחר שלמודם של או"ה בה. אינו על מנת לקיים. נאסרו בה ונענשים עליה כבא על אשת איש (שאין אהבתו אליה. אלא מחמת האיסור. שאל"כ מה לו לדרך אסור (אם לא) לשתות מים גנובים ימתקו כך היא אהבת העוסקים בתורה דרך ארעי. ובחכמות חצוניות בקביעות. אינן אלא מתאוים לדברים האסורים. שהרי נאסרו בשניהם. מחמת התאוה הרעה) ואפי' בז"מ דידהו שקבלו. משחזרו בהן ולא קיימום. התירן להם. לומר שאינן מקבלים עליהן שכר. כמצוה ועושה. כדאי' בשדו"ה. ועל דבר זה נחתם גזר דינם. ונקרא סיני חורב. שמשם ירדה חורבה לאו"ה. כמ"ש בפר"ע. זהו שבא ריב"ל להשמיענו. שאפי' לומד אדם תורה (דלאו ברשיעי גמורים עסקינן. שאין להם עסק עם התורה כלל. אלא בלומד ופירש. וחוזר חלילה. שסופו מר חלילה) אם אינו שוקד עליה להביאה לידי מעשה. אין לה' חפץ בו. והוא שדייק ואמר: 
+
+<b>בכל יום ויום. </b>שכך כתוב. אם תעזבני יום. יומים אעזבך. היינו דאכפל ותני יום ויום. לפי שכנגד היום שמבטל ממנה. היא עוזבתו יום ויום. מפני שאינו כדאי לעסוק בה. וראיה מהר חורב. כי על כן נתרחקו האומות ונאסרו בתלמודה. והיינו דנקט נמי לבריות. דכייל נמי גוי העוסק בתורה (וכמש"ל פ"א מי"ב בס"ד) ואי הוה אמר אדם היה משמע דוקא ישראל שנקראו אדם. ובאמת גם האומות נענשים על שלא עסקו לפחות בז"מ ע"מ לקיימן והיו חשובין ככ"ג. ועכשיו אפי' לומדים אותן נענשין עליהן מפני שאינו לימוד לשמה. לפיכך כל הבריות נכללים בכרוז הלז הקורא תרעומת התורה ועלבונה. וזהו ג"כ שאמר כל שאינו עוסק בתורה תדיר בדיוק. וגם לגרסת ספרים שלנו דל"ג תדיר מדויק על דרך זה. כי לכן תפס לו לשון עוסק. לא לומד בלבד (כמ"ש בס"ד פ"ג מ"א) נקרא נזוף שכן מצינו בישראל כל ל"ח שנה שהיו נזופים במדבר. לא בא הדבור למשה. שלא ילמדם. לפי שנאסרו בד"ת כמנודים לשמים. שנא' נזם זהב באף נוטריקון נזוף. אי נמי מ"ם דנזם מתחלפת בפ"א. שהם אותיות השפה הרי נזף. ואפשר להמליץ ג"כ בדרך זה הדבר מגונה דסמוך ליה לדבר אחד נתכוון מלשון חזרה. לומר שהוא חוזר אליה לעתים (ועל כן פושט טלפיו להראות סימן טהרה): 
+
+<b>אשה יפה </b>היא התורה. וכן אמרו עה"פ נואף אשה חסר לב. זה ת"ח שלומד תורה לפרקים היינו הך. מטעם שאמרנו כדרך שנאסר הגוי בתורה מפני שאין תלמודה מביאו לידי מעשה. כך הת"ח שפורש ממנה לפרקים ולומד לפרקים אין תלמודו לשם שמים. ואינו מתקיים לפיכך נחשב לו ג"כ עון חמור כאשת איש. כענין שאסורה לגוי. משום דמאורסה היא לזולתו. מזה הטעם בעינו ממש נאסרה על זה וככל האמור. זהו נזם זהב וגו'. שעושה לו מן התורה תכשיט. להתגדר בו בפני בני אדם. כן הדבר הזה שלוקח לו אשה יפה לזנות עמה. זו כלת משה החמודה. שנואף אותה. מפני שאינו עושה אלא להתייהר בה. שהרי חוזר ופורש ממנה ומונה עונתה. ונחשבת אצלו סרת (לשון סרחון ובאוש. תרגום ויבש וסרי) טעם על כן ממאס בה ומתרחק ממנה פעם אחר פעם. אע"פ שחוזר אליה לפעמים. הרי היא אצלו כנואף אשה. שאינו מרגיש על סרחונה. כי אינו עושה רק למלאות תאותו הרעה לטעום טעם האסור. אח"כ מניחה והולך לו. לכן הלמוד עצמו עבירה חמורה היא בידו. כי טוב לו יותר שלא יבוא אליה כבוא אל אשה זונה ולבו לאחרת פונה. שהרי היא מכלל ראשי תיבות חמורות דמגלה ערוה. וזהו ודאי עלבונה. ומפריד אלוף נעוריו הוא זה השונה (ונקרא חסר לב. מפני שקץ בתוכחתה של תורה. וכתוב ושומע תוכחת קונה לב. ועוד שאין לו לב לעמוד בקשרי מלחמת הויכוח שאינו יודע מה להשיב לאפיקורוס. בשער לא יפתח פיהו והיה כי תקראנה מלחמת מינין ואפיקורסים ונוסף גם הוא על שונאינו וזה מחמת שלא היה שקוד ללמוד תורה. משא"כ השוקד עליה. לבו כלב האריה המס ימס כי יקרא עליו מלא רועים בגנות המינות מקולם לא יחת ומהמונם לא יענה. הוא שאמר דוד מאויבי תחכמני מצותיך כי לעולם היא לי בתמידות. לא הסחתי דעתי ממנה לפיכך נתחכמתי בה. לעמוד נגד אויבי באומץ הלב. לא כלומדה לפרקים. שהוא נואף חסר לב. ואמר לכל סכל הוא) ושמא תאמר כבר נתבטלו האירוסין דתורה לישראל ע"י שבירת הלוחות. שהן היו עדי קדושיה. ולכן שברם משה כדי שלא ידונו כא"א אלא כפנויה. כנודע ממאמרם ז"ל. א"כ הרי היא מופקרת ומותרת לכל אדם. לזה בא כמודיע שאינו כן. כי לא נתבטלו הקדושין בכך. אלא לאותה שעה בלבד. ושוב חזרו ותלו בלוחות שניות. תדע שלכך נאמר חרות על הלוחות. ולא נאמר בלוחות (כענין שכתוב בספר ויוחקו בצור יחצבון כך היה ראוי שיאמר חרות הוא בלוחות וגם שהוא קצור לשון) אלא לרמוז שלא היה הכתב נחקק בגופן של לוחות. לשנאמר בהשתברה. כבר נמחק הכתב נקרעה הכתובה ופקעו קידושין לגמרי. אלא האבנים בלבד נשתברו ולא נגעה יד השבירה במכתב מאומה. שנשאר שלם בלי הפסד. לפי שהיה כמונח על גביהם לא נחצבו האותיות בגוף האבנים שלא היו רק בסיס לדבר האסור. זהו על הלוחות. לא בתוכן וכמו שאמרו חז"ל. שראה משה האותיות פורחות מן הלוחות. ע"כ שברן. הלכך כתב קידושין במקומו עומד. לחזור ולחול על לוחות שניות. ומן אז חזרו הקידושין ונתקיימה הכתובה. לא נכתב עוד שובר על גבה. לפי זה בהכרח לשנות המקרא. ויש אם למסורת. כי איך אפשר לקרות חרות כמשמעו. והרי המכתב לא נחרת באבני הלוחות עצמן ולא נחקק בגופן. אלא פורח באויר על פניהם. הא על כרחך לומר אל תקרא חרות אלא קרי ביה חירות ללמדך שכל מי שעוסק בתורה. שכל עסקו בתורה. דהיינו לשמה. כמו שפירשנו כמה פעמים. הרי זה מתעלה. ולעולם דין ארוסה לישראל יש לה. ואינה נשאת אלא להגון לה שעוסק בה ומקיים עונתה. שוגה תמיד באהבתה. ולא מכניס צרתה לביתה למען הרעימה לתבוע ממנו פגמה בשתה וכלימתה. שאין אשה מתקנאה אלא בירך מסרחת של חברתה. והנה זה יפה אף נעים מה נמלצו לחך. מדבש ונופת לוחך: גם י"ל חרות גי' תרי"ג מצות. שנכתבו כולן על הלוחות. ואחד יתר בגי'. לרמוז על תורה שבע"פ. שגם היא היתה כתובה עליהם. כמ"ש רז"ל: 
+
+<b>חירות </b>שהת"ח פטורים ממסים. ויחלו ממשא מלך שרים. מנדה בלו והלך לא שליט למרמא עליהום: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>הלומד </b>לא הי"ל להתחיל במלמד. שא"כ היה צריך להאריך וק"ל ובחנם נדחק בו מד"ש: דבר אחד של טעם תורה. כגון רבא דאסבריה רב סחורה זוהמא לסטרון וכשמואל דאסבריה ההוא מרבנן אחד יורד לאמת השחי כו' כן נ"ל אלא דקשיא לי עלה. אי הכי מאי צריך דקאמר חייב הו"ל למימר דהא שמואל קרע מאניה עליה. דהכי קיימ"ל כר"י דנימוקי עמו. וס"ל אפי' לא האיר עיניו אלא במשנה אחת. הוא רבו. וכל שכן דקשיא רישא. פרק אחד או הלכה אחת כה"ג ודאי רבו הוי. וחייב לעמוד מפניו ולקרוע עליו. ולכן מ"ש מד"ש במה שהתחיל בפרק א'. ולא מסכתא לפי שהוצרך לתת גבול להתחלת ענין צריך ולא חייב ולאו מילתא היא. למה ליה כוליה האי לענין חייב. דהא כגוונא דתנן. פשיטא דחייב נמי (אע"ג דברבו המובהק החיוב יותר גדול ועצום ממנו) ואם כן לא היה לו לתנא להתחיל אלא מאות אחת. ונראה דלק"מ. הכא במאי עסקינן. בחברים הלמדים זה מזה. כדתנן הלמד מחברו. ולא דמי לעובדי דאייתינן לעיל. דהתם מיירי ברב ממש אע"פ שאין רוב חכמתו ממנו שלא למד ממנו אלא דבר א' בלבד. כרבא מר"ס וכן שמואל מההוא מרבנן. מ"מ ר"ס וההוא מרבנן. לא למדו כלום מרבא ושמואל. הלכך הוה להו דין רב. לא חבר. וכה"ג חיובא נמי הוי כדלעיל. מיהו בחברים הלומדים יחד. אם זה למד מחברו עכשיו. חברו לומד ממנו ג"כ בפעם אחר. ולפיכך אמרו. ת"ח שבבבל עומדים זה מפני זה. וקורעין זה על זה. וזהו חומרא בלבד. לא חיוב גמור (על כן בטלוה האידנא) אלא דבר הראוי. ומהא מיירי נמי תנא דידן. מש"ה קתני לשון צריך ולא שנא פרק. או הלכה. או דבור אחד. ואות אחת. הכל שוה. כיון דבחברים עסקינן. זה ברור בס"ד. אבל הלמד מסכתא שלמה או אפילו רק שני פרקים. פשיטא דרב מובהק נמי הוי. ומהא לא קמיירי: 
+
+<b>אות אחת </b>כגון מעמצין. או מאמצין. עוממות. או אוממות. מעברין. או מאברין. עכוזי. או אכוזו: 
+
+<b>שני דברים </b>לפי שמצאו אחיתופל לדוד שהיה יושב יחידי ועוסק בתורה א"ל למה אתה לומד יחידי. והלא כבר נאמר חרב אל הבדי' (ואע"ג דהאי קרא בקוסמי' משתעי אסמכתא בעלמא הוא והדבר מקובל בידם) שוב פעם אחרת מצאו שהיה נכנס לבית מדרשו בקומה זקופה. א"ל הלא כבר נאמר ומקדשי תיראו. שצריך ליכנס שם במורא. כדי שתהא אימת שמים עליו. מדרש הביאוהו המפרשים. והיינו דקאמר אשר יחדיו נמתיק סוד וגו'. ואותו מזמור כנגד דואג ואחיתופל אמרו דוד. שכן סיים בו. ואתה אלהים תורידם לבאר שחת וגו' לא יחצו ימיהם. דדרשינן ליה עלייהו. כדאיתא בחלק. והכי נמי הך קרא דלעיל מיניה דואתה אנוש כערכי. דקאמר כי לא אויב יחרפני וגו'. מאחיתופל משתעי. שהיה מראה עצמו כאוהב לדוד. שלא ידע להשמר ממנו. וא"ת הא אשכחן דגמר מיניה תו הא דשרי למכתב שם אחספה ומשדי בתהומא. כדאיתא שילהי סוכה. והיכי קאמר שני דברים בלבד. וי"ל ההיא שעתא דקאמר הך קרא ואתה אנוש כערכי וגו'. אכתי לא אגמריה טפי. והא דכתיב הכא בבית אלהים נהלך. על כרחין דחיק ומוקי נפשיה אבית מדרשו. דהא אחיתופל לא ראה בנין ביהמ"ק. שגם דוד לא בנאו. אלא יסודו בלבד כרה. וגם זה היה מעשה זמן רב אחר מיתתו של אחיתופל כמ"ש רש"י פ' אלו הן הגולין. שנא' ואתה אנוש כערכי. א"ת היכי משמע שקראו רבו. הא אנוש כערכי שוה לו משמע דעדיף מיניה. מי שמעית לה. וי"ל ודאי חבירים היו. כדקאמר אשר יחדיו נמתיק סוד. ומהכא נמי אמרינן בחלק שקראו דוד לאחיתופל חבירו. והיינו נמי אנוש כערכי בלי ספק. שערך אחד להם. אלא שלפי רוב הענוה שהיתה בדוד עשאו רב עליו. ונהג בו כבוד כרבו. וכי הא דתנן במכלתין פ"ד מי"ב וכבוד חברך כמורא רבך. זהו שאמר. ואתה עם היותך אנוש כערכי עשיתיך אלופי ומיודעי. וממילא שמעינן דנהג בו מנהג רב. כפי הראוי לחבר הטוב. ומדקאמר ואתה אנוש כערכי דהיינו חבר דייק לה ודאי דלשבח הוא. וכדמסיים אלופי. וזה מחמת שאתה אנוש כערכי ר"ל חבירי. וראוי אתה אצלי לכבודו של רב כדאמרן אלא שאח"כ הורידו מגדולתו ולא נהג בו אלא כחבר בלבד. כמו שהיה באמת. וכמ"ש רז"ל ושוב קראו תלמידו. ג"כ מטעם זה. שהרי מתוך שחבירו היה. ראוי גם הוא לנהוג בדוד מנהג רב. מהטעם הזה בעצמו. לפיכך קראו כך. אחר שהרע מעשיו: 
+
+<b>אלופו. </b>מלמדי. כענין ואאלפך חכמה. תאלף אורחותיו: 
+
+<b>ומיודעי. </b> מלמדני דעת. כמו אנשים חכמים וידועים. יודעי דעת. ומודע לבינה: 
+
+<b>והלא דברים ק"ו. </b>וא"ת נימא דיו כנדון. שלמד שני דברים. לא בלומד אות אחת בלבד. דהא אפי' לשכינה אמרינן דיו. וי"ל ק"ו בהדרגה קילוף. מה אם דוד כו' שלא למד אלא שני דברים. קראו רבו אלופו ומיודעו. עשה לו את כל הכבוד הזה בכל אותם התוארים. הלמד אות אחת עאכ"ו דבעי למעבד ליה הדור כל דהו. וכ"מ במד"ש. אבל לא נתחוור לי. מנין לנו שנעשה ק"ו כזה. דילמא אפי' כל דהו לא איבעי למעבד. ולא נילף ק"ו מנושאים בלתי שוים. איברא במד"ש קטעי בהכי. דסבר למימר דיו. שאין כאן מדת דיו. דכי דיינינן ק"ו לכל אדם הלומד אות אחת. שיהא חייב בכבוד חבירו. כמו דוד לאחיתופל. מה מקום לומר כאן דיו. היכא אמרינן דיו. כי מייתינן בלמד טפי ממלמד כגון ק"ו לשכינה י"ד יום. אתא דיו ואוקמיה אשבעה. כדין המלמד ותו לא. דכוותה הכא. אי הוה בעינן לאתויי מדוד מ"י שעשה כבוד פשוט לאחיתופל. ק"ו לשאר אדם בכבוד גדול. ר"ל שחייב לקרות לחבירו שלימדו. נשיא או מלך ד"מ. הוה אמרינן דיו לומר שאינו חייב לקרותו אלא רב. כדעבד דוד. תו לא. משא"כ עכשיו שאין אנו למדים ק"ו כי אם להשוות המדה. אין לך לומר בכאן דיו. אלא פירכא היא. ואכתי אתי במה מצינו. אע"ג דמפריך. ותו גילוי מילתא בעלמא הוא. ודיינינן ק"ו לפי הערך (וכן דעת המפרשים. והיא סברא ברורה. אע"פ שהיתה בעיני במד"ש לזרא. דלא גמיר מערכין. ופריך דיו. ולא עמד על עומק הענין. וכאשר נעריך אותו באמת בעז"ה. כן יקום). מה אם דוד שהיה מלך ישראל (בודאי לא לחנם האריך התנא לשון ושפת יתר) שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים. קראו רבו כו'. הלמד אפי' אות אחת. עאכ"ו שיקראנו רבו. מאי פירכת. מה לדוד שכן למד שני דברים. אות אחת מנין. אדון אני מדוד לשאר אדם. מה אם דוד. אע"פ שהיה מלך ישראל. נהג קלות בנשיאותו וקראו לאחיתופל רבו. הלמד מחבירו כו' עאכ"ו שיקראנו רבו. אע"פ שלא למד כל כך כדוד מאחיתופל. נגד זה יש מעלה גדולה למלך שצריך שתהא אימתו עליך. והרי זה ודאי ק"ו עצום וחזק לפי ערך. והיינו גילוי מילתא דלא אמרינן ביה דיו. דכוותה איכא טובא ותו משום דמיפרך ק"ו. וכדאשכחן פ"ק דפסחים (דף י"ח) דבעי תלמודא למילף רביעי בקודש. מק"ו דשלישי בתרומה. אע"פ שמוסיף מעלה אחת. ופירש"י משום דהיכא דמפריך ק"ו. לכ"ע לא אמרינן דיו (א"נ משום גילוי מילתא כמ"ש שאר מחברים) וה"נ הא מיפרך ק"ו. ותו אשכחן טובא. דאע"ג דלא מיפרך ק"ו לא אמרינן דיו. כל שכן הכא. דאין כאן עונש מדין ק"ו זה. דלא משגיחין בדיו. ומייתינן לק"ו בדרך הערך. ואין בכך כלום: 
+
+<b>ואין כבוד אלא חכמים. </b>ה"ג במד"ש. וי"ג אלא תורה. וזה נראה עיקר. מ"מ שניהם לדבר אחד נתכוונו. וה"פ אין כבוד אלא לחכמי התורה בלבד. להוציא חכמים בחכמות העולם העובר. כי אפי' אם תמצא לומר שראוים לברך עליהם ברכת שנתן מחכמתו (עמו"ק סרכ"ה) מ"מ כבוד תורה. מילתא אחריתי היא (אע"ג דמיבעי למעבד לזקני וחכמי אחרים. נמי הידור קצת) וגמר ג"ש ינחלו דגבי חכמים. מינחלו דגבי תמימים. ליתן את האמור כאן בזה. דגבי תמימים כתיב טוב. ואין טוב אלא תורה כו'. מכלל דנחלה האמורה בחכמים. טובה חכמה עם נחלת שפרה היא התורה: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>כך היא דרכה של תורה כו'. </b>בבא זו צריכה עיון. כי נמצא בזה הענין סתירה גדולה בכמה מקומות בתלמוד. כי הן אמת כך אמרו חכמים. אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. שנא' וזאת התורה וגו'. עוד אמרו שאין ד"ת מתקיימין במי שמחייה עצמו עליהם. שנא' ולא תמצא בארץ החיים. וצריך להיות אכזרי על עצמו ועל בניו כעורב. שנא' שחורות כעורב. ואמרו צריך הת"ח לשום עצמו כחיה שדורסת (נ"א מסרחת) ואוכלת. שנא' חיתך ישבו בה. וכדומה לזה הרבה. וכל זה מסכים למה ששנו כאן פת במלח תאכל. אבל נגד זה מצינו ניגוד רב. דהכא אמרינן פת במלח תאכל. והתם אמר ר"נ דלא אכיל בישרא דתורא. לפיכך לא יכול להשיב בד"ת. ורבא אמר כל כמה דלא שתינא רביעתא דחמרא לא צילא דעתאי. ואלו הכא תנן ומים במשורה תשתה. ועוד התני ר"ח המקפה אכילתו במים. אינו בא לידי חולי מעיים. והכא תנן ועל הארץ תישן. והאמר בן עזאי. על כל משכב שכב חוץ מן הקרקע. ותנן הכא וחיי צער תחיה. ואלו לקמן תנינן שהתורה נקנית במיעוט תענוג לפחות. לפעמים מצינו שהיו ת"ח בעלי תענוג רב. כמ"ש במפנקי דמערבא. ואמרי אמוראי בבלאי אי קרצתן כנה לא תנאי משום דשמעתא בעיא צילותא כיומא דאסתנא ומר בריה דרבינא עבדא ליה אמיה שב מני לשב יומי. ודכוותה טובא. מלבד מה שמצינו שהיו מרבים בסעודה ובמיני תפנוקין. ואמרו הרוצה לנסך יין ע"ג המזבח. ימלא גרונם של ת"ח יין. וכיוצא הרבה. חוץ מה שנמצא לפעמים ת"ח מפליגים באכילה ושתיה מרובה חוץ לטבע הפשוט. כר"י ור"ל בפירות גנוסר. ואביי בתורים. ור"א בר"ש בשתין מיני לפדי. וזולתם שלמים וכן רבים. שהיו נוהגים בשולחן מלכים. כמ"ש בריב"ל אשר נכנס חי לג"ע. נמצא במ"ר דבר גוזמא ממאכל שולחנו ושל ר"ח שגדולים מעשיו. מכל הלין נ"ל שאין דברי משנתנו אמורים לא בעני החסר ואין לו. דמילתא דפשיטא היא צריכא למימר שלא יאכל העני למעדנים. וישתה משתה שמנים. וישכב על מצעות משי ותולעת שנים. ואעפ"כ מצינו שמהן יצאה תורה בודאי. גם אין הדברים מצוה ואזהרה לעשירים. שיכופו טבעם וימנעו מכל תענוג שהורגלו וגדלו עליו. כמ"ש מפרשים אחרונים. שהביאם בס' הנ"ל. אלא ודאי הכל לפי מה שהוא אדם. בין עני בין עשיר. אין צורך לומר שאם הוא אדם תש כח וחולה. כענין ר"א בר"ש וכיוצא בו. פשיטא שצריך לנהוג במעדנים עד שיבריא. ויוסיף אומץ בתורה. אלא גם הרגיל מנעוריו בתפנוקים ויש לאל ידו. ודאי שאינו מחויב למנוע מהם. ולהחליש טבעו ע"י כך. ונמצא מתבטל מן התורה. בסבת חלישות כוחותיו. ולא עוד אלא אפי' הוא עני. אם הורגל לאכול למעדנים. צריך וחיוב הוא להספיק לו מאכלים טובים שמנים ודשנים. מן הצבור. כההוא דאתא לקמיה דרבא. וא"ל במה אתה סועד. אמר בתרנגולת פטומה ויין ישן כו' ואמר אטו מדידהו קאכילנא מדרחמנא אכילנא. דכתיב נותן להם את אכלם בעתו. וגדולה מכל זה. אפי' אינו רגיל. אם נתן לו השי"ת עושר ונכסים. ויוכל להטיב לבו במאכלים טובים. כדי שיוכל ללמוד ולעבוד ה' בשמחה ומתוך הרחבת הלב. הרי זה עושה מצות חכמים. כמ"ש רב לרב המנונא. בני אם יש לך. הטיב לך (ואע"ג דרב ממשפחת בריאים הוה. וכן אמר החכם מכל אדם כמה פעמים בספר החכמה. ואמר הכתוב ביאשיה. הלא אכל ושתה דן דין עני וגו' וטוב לו וגו') וכן אמר שמואל לר"י. שיננא חטוף ואכול כו'. דעלמא דאזלינן מניה כהילולא דמי ואע"ג דרב הוא דאמר צריכין אנו לחוש לדברי זקן. אלא שמע מנה הא בדאית ליה. והא בדלית ליה. ומצי לצעורי נפשיה. כדמפלגינן נמי ביושב תענית. דמאן דמצי. נקרא קדוש. ודלא מצי נקרא חוטא. ומש"ה אמר ר"י כגון אנו מי שיש לו פרוטה מריצה לחנוני. ור"נ אמר כגון אנו לוין ואוכלין. כל שכן מי שיש בידו לגמול חסד עם נפשו. שאין לו לענותה. ואין היחיד רשאי לסגף עצמו. אם לא על דרך התשובה. ואם אין כל אדם זוכה לשתי שולחנות. אך איש אשר יתן לו האלהים עושר וישליטנו לאכול ממנו וגו' מתת אלהים היא. אמנם עם כל זה. האיש העשיר בנכסים ובכח ובבריאות. ויוכל להיות שוקד על התורה והעבודה ולבו פתוח עם עזיבת התענוגים. הוא משובח ביותר. כי ירויח זמן רב. יקר המציאות וינצל ממכשולות רבות הנמצאות עם המאכל והמשתה והתענוגים. אשרי לו ודאי. טוב לו בעוה"ז ובעוה"ב. כי ינוח לבו מטרדות יתירות. ויהיה פנוי מלרדוף אחד יתרונות הקנינים האובדים. כדי לבקש לו מותרי התפנוקים החמודים. ויסתפק במועט והכרחי. יזכה בזה למעלת העשירות האמיתית שהיא ההסתפקות. ויט שכמו לסבול עול תורה. כדרך שהיה ראב"ח עושה. שהיו לו אלף עירות ביבשה. אלף ספינות בים. ובכל יום נוטל משוי על כתפו. והולך מעיר לעיר ללמוד תורה. ועוד שהמרגיל עצמו בתענוג הרבה סוף כשאכל את שלו וכלה כיסו מבקש למודו ואינו מוצא. עומד ומלסטם את הבריות. או יוצא לתרבות רעה. ועל זה אמרו אכול בצל ושב בצל כו'. דאכיל אליתא. טשי בעיליתא. ואמר החכם מפנק מנוער עבדו (הוא יצרו הרע שניתן באדם לעבד לו) ואחריתו יהיה מנון (אדון מלשון ינון שמו) ואמרו חכמי הנגב מה יעשה אדם ויחיה. ימית עצמו. ר"ל יכניע כחות היצר שלא ישלטו בו. כי בזה יחיה חיים טובים ויאריך ימים בנעימים. לפיכך בודאי צריך אדם להביא עצמו בעול המוסר והסכל עודנו באבו. וכמ"ש טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו. שלא יעשה הרגל התענוגים ומנוחת הבטלה. טבע חזק. אשר לא במהרה ינתק. ובודאי ענין התורה אינו סובל ריבוי תענוגים כמ"ש רב לר"כ לא תמצא בארץ החיים. במי שמחיה עצמו עליה. ותנא דבי אליהו מבקש אתה שיכנסו דברי תורה במעיך. אל תכניס תענוגים בתוך מעיך. כי אם מלאה זו. חרבה זו. וקצר המצע מהשתרר עליו שני רעים כאחד. ולכך עיקר דרכה של תורה כך הוא ודאי. שכן אבותינו הראשונים מקבלי התורה. לא היה להם מתחלה אלא לחם בלבד. אפי' מים לשתות לא השיגו אלא ע"י תפלה. וכשבקשו בשר. נענשו. (ואצ"ל שלא טעמו טעם יין. כמ"ש לא מקום זרע וגו') וכן הוא אומר ויענך וירעיבך ויאכילך את המן וגו'. כי בזה היו פנוים אל למוד התורה. כמו שאמרו לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן. וכן יהיה לעתיד. כמש"ה ונתן ה' לך לחם צר ומים לחץ. בסבת השגת התכלית. שהוא למוד התורה באופן היותר שלם. כמ"ש אחריו והיו עיניך רואות את מוריך. וכן לא היו להם מצעות כרים וכסתות ומטות כבודות (שאפי' בגדיהן לא היו מחליפין. אלא היו גדלים עמהן) כי על הארץ היו ישנים בלי ספק. אך לא על הקרקע בלי הספק אלא איש כסותו בארץ. כדרך ששנינו בשומרי המקדש (וכמ"ש בס"ד גבי ההיא דהרואה) כללו של דבר אע"פ שלא נאסרו התענוגים לת"ח. אפי' הוא בריא וחזק. מכל מקום אינו משובח אם מרגיל עצמו בהם בנערותו. ואינו צריך להם. כי על כל פנים יתבטל הרבה מהתורה על ידיהם. אם לא שעושה בדרך הרפואה (ולשמור הבריאות אע"פ שאינו חולה) כשנחלש לבו מגרסתו. או מזקנה או רואה שטבעו צריך לכך. אזי מצוה היא בידו שיחוש על בריאותו. אולם בדורות האחרונים. שירדה חולשה לעולם. וביחוד ת"ח העוסקים בתושיה. ומאן קצירי ומריעי זכות היא להם להחזיק כחם בבשר ויין ומיני תבשילים ומרקחות. אם טבעם צריך לכך. ועל זו אמרו כגון אנו מהלוין ואוכלין. ואעפ"כ כל ת"ח יחוש לעצמו. שלא יעשה מההרגל טבע אכזרי. שלא יוכל לגרשו ולשרשו אח"כ. ובפרטות היכא דשכיח דוחקא דצבורא. לכן ימעט בהם כל האפשר. אם לא לפרקים ולעתים רחוקים. שעל זו אמר רב. אם יש לך הטיב לך (עם היותו ממשפח' בריאים) ייטיב לבו במעט תענוג. להשיב רוחו ולהחזיק כחו. ומפני שאינו דבר הווה ורגיל אצל ת"ח. יש לחוש לשינוי וסת תחלת חולי מעיים. הלכך הוצרך לתת עצה טובה לת"ח שישמור בריאותו בדרך זו. היינו שיקפה אכילתו במים. כדי שלא יבוא לידי ח"מ. ואמרי' כמה קתון לפת. שהוא במשורה שזכרה משנתנו. אמנם היא מדברת בעיקר דרכה של תורה. שהוא פת במלח. על כן די לו במים במשורה. ואז אין לו לדאוג מחולי בסבת אכילתו. ובכן כל דברי חכמים קיימים. ואין לך דבר שאין לו מקום. והכל לפי האדם והענין ואיש חכם יכלכל דבריו במשפט לשאת חלקו. לחם חוקו. וכבר כתבנו מזה בכסא שן. וכעליית האכילה. רק שלא לעשות דברי חז"ל כחוכא וטלולא. ולהסיר מהם עקשות פה ולזות הסתירה מדברי עצמם. לכן עתה הרחבנו בו הבאור הצריך למשנתנו ואין מדרש בלי חדוש:  
+<b>במשורה </b>היא מדה קטנה מאד. אחד משלשה ושלשים בלוג. והיא לשתיה פעם אחת. כענין שנא' ביחזקאל וששית ההין מעת לעת כך נראה לי:  
+<b>וחיי צער תחיה. </b>אטו עד האידנא לאו חיי צער קחשיב. אלא ה"ק ובחיי צער. עם שאינן חשובין חיים. תחיה בהם. כמו שאמרו הרוצה שיחיה ימית. כי מיתת כחות היצר. היא חיי הנפש. ובכן גם הגוף מרוויח אורך ימים בלי ספק. כידוע שמילוי התאוות ממיתות את האדם קודם זמנו. ומקצרין ימיו. ואע"פ שאמרו מי שיסורים מושלים בגופו. אין חייו חיים. א"כ אורך ימים וחיים כאלה למה. זהו במי שיסוריו יש להם ממשלה עליו. לענותו בעל כרחו. לא יוכל שלחם. אבל מי שמקבלם עליו בבחירתו והוא שליט עליה'. שאינו סובלם אלא כפי חפצו ורצונו. לא יזיקוהו אבל יוסיפו אומץ ויחזקוהו:  
+<b>ובתורה תהא עמל. </b>אע"פ שפתח כך דרכה של תורה. וכבר ידענו שכל אלו המדות. צרכה של תורה ומכשיריה הם. רצה להשמר מטענות היצר. כי אם אמנם אמת הדבר שמיעוט התענוגים ועזיבת מילוי התאוות. מוסיפים כח ושומרים הבריאות. נגד זה יש לחוש ממעוט כח והפסד בריאות. בסבת למוד התורה. כי כלל גדול אמרו בשמירת הבריאות. שצריך להתעמל ולהתיגע עד שיזיע. כמ"ש בס"ד בכסא שן. ובנוה חכם. ולומדי תורה שוקטים נחים. ואין להם עמל מלאכה. ביחוד אם יסתפק במועט דמועט ככל השנוי למעלה. לא יבקש לעסוק במלאכה ובאומנות לגמרי. מאחר שדבר קל מספיק לו. אך אז קרוב הדבר שיצא שכרו בהפסדו כי יכלה כחו ויאבד בריאותו ע"י העדר העמל הנוסף על הסגוף והעינוי בחיי צער בלא"ה א"כ כמעט קט ישחת חייו ויקצר ימיו נמצא קרח מכאן ומכאן. ואיה איפה הריוח בהנהגה כזו. שאין בה אלא כילוי ובילוי העוה"ז. ואיך ובמה יושג טובת עוה"ב. ויהי כמשיב לזה. ובתורה תהא עמל. כלומר אין לך לחוש. כי הנה בראתי רטיה וקמיעא וצרי שתשאר חזק ובריא. אולם ובתורה תהא עמל. ולא יהא למודך בשחוק ושעשוע וטיול וזהירות אלא תתייגע ותעמול בה בשהיא צריכה עמל ויגיעה. להשיג מחמדיה הטובים. שאינם נראים מיד. ולא נמצאים בקלות. אבל צריכין טורח רב. חקירה ודרישה היטב כחפירת אוצרות וחפישת מטמונים. כמ"ש אם תבקשנה ככסף וגו'. א"כ הרי לך עמל די והותר. המגיע לשמירת בריאותך. והעמדת כחך רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך. ומדוע תעמול לרוח. ולמה זה תיגע לריק ברדיפת הקנינים הנפסדים. אשר לא ישארו לך. וכחך כלה ודאי ע"י היגיעה הרעה ההיא. וחייך אובדים מהרה. משא"כ בעמל התורה. אינך צריך לדאוג מכל זה. כי אדרבה בה ירבו ימיך. אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך. עץ חיים היא למחזיקים בה. אין עמה רק טוב. ומה שאמרו שנקראת תושיה. לפי שמתשת כח. ר"ל כח היצר ודאי נחלש על ידה. אך כאשר יענו את היצה"ר. כן ירבה וכן יפרוץ כח היצ"ט. ואם יפול כח הגוף. כח הנפש יקימהו ויעודדהו כי רוח איש יכלכל מחלהו. נפש עמל עמלה לו. וטוב לו עמה. ואלו האחד (המיוחד הכח הנפשי) שיפול. אין לו תקומה. ועמש"ל פ"א מ"י. ועז"ח (ד"ו דח"א) רי"א התורה נקראת תושיה בתחלה אח"כ גבורה כו' כיון שרגיל לעסוק בתורה י"ל שמחה וגבורה ע"ש. ואמנם יש לחלק ג"כ בין המרבה בישיבה. כי הוא נחלש ודאי. ובין ההולך ולומד דרך הלוכו (כדרך שעשו המשאיים לקיים בריאותם) שמעמיד הבריאות. וטוב לה עמך בהעמדת והתמדת הלמוד. ואולי כך סובר תנא דידן. ורמז לזה באמרו. ובתורה תהא עמל. ר"ל עם עסק התורה תעמול בהתהלכך תנחה אותך. או שמא יכוון למ"ש על האר"י ז"ל. שהיה יגע בהלכה ומקשה בכח עד שמזיע. זהו ובתורה עצמה תהא עמל בתנועת איבריך בחמום. ובלבד שלא ינהוג בשגעון כדרך אלה המשתגעים בישיבות הללו. אע"פ שי"ל סמך בר"מ. שמדמה הת"ח לאילים המנגחים. הוא ע"ד שאמרו גדיים נעשו תיישים בעלי קרנים:  
+<b>ואם אתה עושה כן. </b>אם תעשה הול"ל. אלא ה"פ אם אתה מדעתך ומרצונך הבחיריי עושה כן. אז יש לך שכר טוב בעמלך. משא"כ אם הוא מצד נטיית טבעך ומזג גופך. המכריח אותך לנהוג במדת הכילות. ולכן אתה מסגף עצמך. ומונע מנפשך כל טוב. זו רעה חולה:  
+<b>אשריך בעוה"ז. </b>שאתה מוצלח בלי ספק ככל הנ"ל. והעוסק בתורה. נכסיו מצליחים. והרי זה בן חורין:  
+<b>וטוב לך. </b>ע"י השגת הקנין התכליתי. העומד הנצחי האמיתי:  
+
+Mishnah 5
+
+<b>אל תבקש גדולה. </b>כי הרבנות מקברת בעליה. ואמרו הוי קבל וקיים. ולכן אמר יב"פ כל האומר לי עלה אני כופתו ונותנו לפני הארי. ועוד שהרודף אחר הכבוד. הכבוד בורח ממנו (וא"ת הרי אנו רואין בכל יום רודפי שררה מתהללים על תאות נפשם שמשיגים כל מבוקשם. זהו ברשע שהשעה משחקת לו. ובעונות הדור שמצא ב"ח מקום לגבות חובו. כמ"ש פרנס לפי דורו) והבורח ממנו. הכבוד רודף אחריו. א"כ מדוע יהיה רועה רוח רודף קדים. ואם יהא הכבוד ראוי לך. אינך צריך לבקשו ולחזור אחריו. כי הוא ירדוף אחריך. עד שישיג אותך. כמ"ש ב"ע (יומא ל״ח, ב) בשמך יקראוך ובמקומך יושיבוך. ואפי' ריש גרגותא משמיא מוקמי. ואין אדם נוגע אלא במה שמוכן לו. ואם אינו מוכן לך. למה תיגע לריק. כי אפי' תשיגהו. יהפך לך לרועץ. פתאום לפתע יבוא שברך:  
+<b>לעצמך. </b>אע"פ שמנעתיך מרדיפת השררה. זהו כשאינך משקיף על תועלתך והנאת עצמך בלבד. אך כשהוא לצורך ולתועלת הרבים. אזי לא זו שאינו דבר בלתי הגון. לקבל הגדולה. כשבאה לידו ולא ידחנה. אלא שראוי לחזר אחריה. כמ"ש ב"ק (ברכות סג, א) באתר דלית גבר. תמן הוי גבר. וכן שנינו ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש. ולא הזהרתיך אלא במקום שיש אנשים או במקום שאין מי שמקבל תועלת על ידך. או כשכל מגמתך אינה אלא לעצמך דוקא. ר"ל להנאתך בלבד. לזה אני מזהירך שלא טוב הדבר לבקש גדולה. וכן אמר הקב"ה למשה. לך רד מגדולתך. כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל כו'. הרי שאין כוונת הגדולה ותכליתה. אלא להנאת הזולת. לא להנאת בעל הגדולה עצמו. וא"כ כ"ש שלא יתכן לו לרדוף אחריה. אם לא במקום שאין איש. כי אז היא הנאת הזולת ועמ"ש בס"ד בסוף פרקין. ובמעלה ל"ד ממ"ח דברים:  
+<b>ואל תחמוד כבוד יותר מלמודך. </b>פירוש יותר מהרגלך. לא תחמוד להוסיף עליו. שכל המוסיף גורע. ואמר המשל גמלא אזיל למבעי קרני. אודני דהוו ליה גזזי מניה. אבל הכבוד שאתה למוד ורגיל בו לא תניחהו. והחזק בו. שכך אמרו חכמים לעולם אל ישנה אדם מן הרבנות שלו. ואפי' בשעת הסכנה כמו שלמדנו מחמ"ו. ואמרו במתא שמאי. בלא מתא תותבאי. ורבי הקפיד על בן בוניוס. העשיר שבא לפניו בכלים פחותים. והמקפיד על כבוד גופו העשוי בצלם. בודאי יקפיד על כבוד נשמתו ביותר שהיא בצלם אלהים ודאי. לפיכך יחוש אדם על כבודו הקנוי לו. שלא יהא לבוז. ואמר דוד המע"ה עד מה כבודי לכלימה. כך נ"ל דבר הגון ומתקבל בכוונת בבא זו. ומה שאמרו בו המפרשים. רחוק מכליותי:  
+<b>עשה. </b>מאהבה. ואף אם שולחנך ריקן. אל ירפו ידיך מלעשות חפצי שמים. בלי שתשקיף לשכר עובר. לכן לא תתאוה לשולחנם של מלכים. ועם שבעלי תורה נקראו מלכים. כמ"ש כי בי מלכים ימלוכו. ומאן מלכי רבנן (מלבד שכל ישראל בני מלכים הם) כי על כן ישיאך יצרך. לומר שצריך אתה להתנהג בנימוסי מלכים. לערוך שולחן מלא דשן. כראוי למעלת התורה. אשר לה המלוכה:  
+<b>ששולחנך גדול משולחנם. </b>כי על שולחן המלך מה"מ הקב"ה אתה אוכל. כמש"ה וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה':  
+<b>וכתרך גדול מכתרם. </b>שאין אדם אחר יכול ליטלו ממך. ועוד מלך ב"ו גוזר ומצוה כל זמן שהוא בחיים. כיון שמת. בטלו כל גזרותיו וצויו. אבל מרע"ה. גם אחרי מותו מצותיו עומדים וקיימים. לעד ולעולמי עולמים וכן כל היושבים על כסאו ואשר ירשו כתרו מהחכמים. דבריהם ותקנותיהם אין להם בטול עולמית:  
+<b>ונאמן בעל מלאכתך כו'. </b>יעוין מש"ל ספ"ב. וכאן נוסיף לקח בעז"ה. לפרשו על פי ענינו. שמדבר מקנין התורה. ירצה ואין לך לדאוג שמא לא תוכל להשיג כתרה. מאחר שכל כך גדול הוא. מי ימצאנו ויבוא עד תכונתו. כי אין קץ לכל עמלו. כמ"ש לכל תכלה ראיתי קץ וגו'. א"כ למה זה הבל איגע. בדבר שלא אוכל להשיגו. לזה אמר ונאמן בעל מלאכתך כו'. כי כתר תורה מונח בקרן זוית. הרוצה לזכות. יבוא ויזכה וישלם לו השי"ת שכר פעולתו. אף שלא גמרת המלאכה המרובה. לא עליך היא לגמרה. שכר פעולתך אתה נוטל מכל מקום כי נאמן הוא בעל המלאכה שאינו מקפח שכר כל בריה. גם יכלול שלא תאמר. שמא לא אזכה להבין מה שאלמוד. לפי טבעי הבלתי מוכן. שכבר נגזר על הטפה. אם חכם. אם טפש. אבל גם זאת הטענה. בטלה. כי תורת ה' מחכימת פתי. יגעת ולא מצאת. אל תאמין. וה"מ לחדודי. לכך אמר ונאמן ב"מ. שישלם לך שכר. זו תורה וזו שכרה. אגרא דשמעתא סברא. לכן מובטח אתה לראות טוב בעמלך. ואף אם לאוקומי אגירסא. סייעתא דשמיא. ולא יועיל השתדלות. מ"מ אין נגרע משכרך מאומה. שהכל לפי העמל והיגיעה. אתה משתכר. ואם אתה שוכח אחר שעשית את שלך. מה איכפת לך. בזה לא הפסדת שכרך. ולא יהא יגיעך לריק. כמ"ש והזהרו בזקן ששכח תלמודו מפני אנסו:  
+
+Mishnah 6
+
+<b>שהמלכות נקנית בשלשים מעלות. </b>כולן מפורשים בפרק כ"ג דן. ואמר נקנית אע"פ שירושה היא בדין תורה. כמ"ש למען יאריך ימים ע"מ הוא ובניו בקרב ישראל. לפי שאם היו בנים רבים למלך. אין יורש גדולתו אלא אחד מהם. והיינו אותו שממלא מקום אבותיו. ביראת חטא ובחכמה. כדאיתא בהנושא:  
+<b>והכהונה בכ"ד. </b>עשר במקדש. חטאת. וחטאת העוף. אשם. ואשם תלוי. זבחי שלמי צבור. לוג שמן של מצורע. שתי הלחם. לחם הפנים. שירי מנחות. מנחת העומר. וארבע בירושלים. הבכורה (בכור תם) והבכורים. ומורם מן התודה. ומאיל נזיר. ועורות קדשים. ועשר בגבולים. תרומה. ותרומת מעשר. חלה. ראשית הגז. מתנות. פדיון הבן. ופדיון פטר חמור. שדה אחוזה. ושדה חרמים. גזל הגר: בכהונה לא אמר נקנית. כי כל בני אהרן שוין בה. ואף ע"פ שאין נותנין תרומות ומעשרות אלא לכהן חבר:  
+<b>והתורה נקנית במ"ח דברים. </b>גם בתורה אמר נקנית אע"פ שגם היא אינה פוסקת אחר שלשה דורות. אז היא קנין עולם לדורות. מחזרת על אכסניא שלה. אכן קודם לכן. אינו בטוח שיהיו בניו ת"ח. שאינה ירושה. וכן אחז"ל. מפני מה אין מצוין בני ת"ח ת"ח. עמ"ש בס"ד בגמרא דפ' הפועלים. ואף אחר שלשה דורות. אינה באה בתורת ירושה. אלא מתורת קנין כמ"ש שם:  
+<b>א) בלמוד. </b>אין למוד אלא הרגל. כמ"ש למוד מדבר למודי הרע. ור"ל שהיה רגיל לשנות ולחזור על תלמודו. ולשקוד על הספר. עד שיהא שגור בפיו. כדאמרינן תני מניה ארבעין זמנין. ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים למאה ואחד. צא ולמד משוק של חמרין. ודבר זה יש לו קדימה. כי אע"פ שעדיין לא נתן לו ה' אזנים לשמוע ולב לקבל. ולירד לסוף דעת רבו. מ"מ ילמיד. כמ"ש לגריס אינש. והדר לסבר. ואע"ג דלא ידע מאי קאמר:  
+<b>ב) בשמיעת האוזן. </b>אחר שרגל על לשונו לשון תורה. יחזור אחר רב שישמע ויקבל ממנו ויורהו וישכליהו. ולא אמר בשמיעה סתם. בידוע שהאוזן הוא כלי לחוש השמע. כי הזהירו ללמוד מפי רב לאזנו. אע"פ שעדיין לא זכה להיות לו לב שומע (שמיעה שכלית) מבין. לא ימנע מבית המדרש. רק שיטה אזנו לשמוע. סופו שיבין:  
+<b>ג) בעריכת שפתים. </b>יאמר שאין די שישמע באזנו ויקבל הדברים בלבו. אלא צריך שיוציאם בשפתיו. כענין חיים הם למוצאיהם בפה. ואימתי הם שמורים בלב. בזמן שיכונו יחדיו על שפתיך. ואע"ג דאמר לעיל בלמוד. סד"א אפי' בלחישה סגי. קמ"ל. והכי אמרינן נמי. עה"פ ושננתם. שיהו ד"ת שנונים ומחודדים בפיך. עוד ירצה שצריך שיהיו השפתים ערוכות. מתחלה מכוונות ומדובקות בהשואה. לא אחת נכנסת ואחת יוצאת (כל שכן שלא יהיו פתוחות. כדרך הגולם) אלא מחוברים יחד אדוקים כנושקים קודם שיפתח פיו לדבר דבר. כי הוא סימן לאנשי הדעת השוקלים מלותיהם בטרם יוציאום מן הפה. דוחקים שפתותיהם זה על זה תחלה. לעורר המחשבה. ושותקים מעט לחשוב על הדבור שיהא שקול במאזני צדק. ועל דרך זה פירשו הקודמין שפתים ישק משיב דברים נכוחים. ר"ל המשיק שפתותיו זו לזו קודם שישיב. נראה כנושק שפתיו. ומעיין תחלה איך ומה ישיב. הוא משיב דברים נכוחים ודאי. שע"י השקת השפתים תחלה. מקבץ כחות המחשבה ומקיצם. לעיין יפה ולשקול דבריו בפלס השכל. באופן שיבואו נכוחים וצחים. וכן הוא אומר ודעת שפתי ברור מללו. ואומר בשפתי נבון תמצא חכמה והלא אפי' אינו נבון יכול שיאמר דבר חכמה ומרגלית בכל מקום שהיא מרגלית שמה. ועוד כך היל"ל בפי נבון תמצא גם לפחות היל"ל להקדים החכמה ולומר. חכמה בשפתי נבון תמצא. אלא אמר לך ע"י שפתי נבון. תמצא החכמה. מחמת נשיקת שפתיו. ואומר לב חכם ישכיל פיהו. ועל שפתיו יוסיף לקח. ר"ל ע"י שפתיו מוסיף לקח טוב. והוא שאמר עוד דברי פי חכם חן. מכלל שדברי חכמה היוצאים מפי כסיל. אין בהם חן. אע"פ שהם ד"ח. אין חן בהם. לפי שאינו יודע לערוך שפתיו. כי לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון. שאינו נמצא אלא עם החכם:  
+<b>ד) בכוונת הלב. </b>שהכל הולך אחר כוונת הלב. כמו שאמרו בכמה מקומות. וכוונה היא מחשבה. ר"ל שלא ילמוד כמתעסק: י"ג בבינת הלב והוא להבין דבר מתוך דבר. בשכלות הלב נחשב לדבר אחד עם כוונת הלב. עם שיש קצת הפרש דק ביניהם. מ"מ השכלות הוא תולדת המחשבה והבינה (עיין חלון צורי) ואמנם השכלות. הוא קרוב לענין הסתכלות. המצוי בלשון חכמים. כמו הסתכל בשלשה דברים. שפירושו ראיית הלב בעתיד ובנולד. כענין שאמרו איזהו חכם הרואה את הנולד. והוא הרואה בעין הלב. ובלמוד צריך להיות משכיל רואה בלבו עומק הדבר להיכן מגיע כל הנמשך והנולד ממנו רואה. ויורד לסוף הדברים שלומד. ומשיג הכללים היוצאים. גם מביט ומסתכל תכלית הדבר והתחלתו שרשו ומצאו על מה אדניו הטבעו. לדעת ראשיתו ואחריתו. ר"ל טעם הדבר וסבתו. על איזה יסוד הוא בנוי. וסוף הענין המבוקש והמסובב בידיעת תלמודו. וענינים המסתעפים ממנו:  
+<b>ה) באימה. </b>אימת שכינה. שלא תפסיק בדברים בטלים. ותפסיד למודך:  
+<b>ו) ביראה. </b>מורא רבך כמורא שמים. שלא תקל ראש עמו אפי' בד"ת כמ"ש זרוק מרה בתלמידים. וכל תלמיד שאין שפתותיו נוטפות מור תכוינה. שמתוך שמגיס לבו ברבו. ואינו מחשיבו הרבה. אינו משגיח כל כך על דבריו. לירד לעומקן (וכ"ש שאין משים לבו לדברי אזהרותיו והוראותיו) לכן אינו רואה סימן יפה בתלמודו. מלבד העונש הראוי למי שמסלק ממנו מורא רבו שהקשה למורא המקום.  
+<b>ז) בענוה. </b>זו גדולה מכל המדות כידוע. והיא צריכה ביחוד לקניית התורה. שעל ידי כן לא יבוש מללמוד מכל אדם אפי' מקטן ממנו. וכמש"ה מכל מלמדי השכלתי. ולכן לא יתבייש לילך אפי' רב אצל תלמיד. להזכירו תלמודו. וכדאי' פ"ק דמנחות באבימי. וכן יודה ולא יבוש לומר דברים שאמרתי טעות הם בידי. שאין אדם עומד על ד"ת אא"כ נכשל בהם:  
+<b>ח) בשמחה. </b>לפי שאין השכינה שורה מתוך עצבות אלא מתוך שמחה של מצוה. וכן לדבר הלכה. שמתוך שמחת הלב מתרחב לבו ומתפקח ומתחדד השכל והזכרון. והיינו ע"י ששמח בלמודו. כמ"ש פקודי ה' ישרים משמחי לב. אבל שמחה של הבלי עולם. מפסדת את הלימוד. עליה נאמר ולשמחה מה זו עושה. אם לא מידי דבדיחותא מקמי דפתח בשמעתא. כדי להרויח ללב ולהכינו אל הלימוד שיבין דברים עמוקים וע"ל סי"ח בס"ד:  
+<b>ט) בטהרה. </b>שישא אשה. ואח"כ יעסוק בתורה. בטהרת המחשבה. שלא יטרד בהרהורים רעים וכדאמר ר"ח. האי דמחדידנא מחבראי. דנסיבנא בשיתסר כו':  
+<b>י) בשמוש חכמים. </b>כי גדולה שמושה יותר מלמודה. כמ"ש אשר יוצק מים ע"י אליהו. שע"י השמוש אינו זז מרבו. כמ"ש ביהושע משרת משה. לא ימיש מתוך האוהל. ע"י כן רואה ויודע כל הנהגות רבו גם בדרך ארץ אין דבר נעלם מאתו. וכן אפי' שיחתן של ת"ח צריכין לימוד. לכן תמצא להקודמים אשר היו יראים וחרדים לדבר ה'. שהיו מחבבין אפי' ענינים קלים ודבור של חול ששמעו מרבותיהם. כמ"ש בתשב"ץ ובס' מהרי"ל ביחוד שהקפיד אפי' בענין קריאתו לאשתו על דרך חז"ל שנהג לקראה הוי"ז פרוי"א. כדרך שאר"י מימי לא קראתי לאשתי אשתי. אלא ביתי. והמדקדק בכך. בודאי יזהר עוד בלשון חכמה לאמרו בדרך ששמע מרבו. וכמו ששנינו שחייב אדם לומר בלשון רבו על ידי זה תלמודו מתקיים בידו. כמו שאמרו בני יהודה דדייקי בלישנא. נתקיימה תורתם בידם. וכל שכן שידקדק במעשיו. לנהוג כפי מה שראה רבו נוהג. גם יכלול מה שאמר ר"ח אין התורה נקנית אלא בסימנין:  
+<b>יא) בדקדוק חברים. </b>כמ"ש ומחבירי יותר מרבותי. וזה לפי שחבירו לבו גס בו. לכן מדקדקים זה עם זה יותר בהבנת תלמודם. ממה שידקדקו עם הרב. מפני האימה המוטלת על התלמיד. ולהכי אשכחן דהוי מרהטי גמרייהי והדר עיילי לכלה והחברים נוחים ואין כוונתם רק להשיג האמת בלבד. ועדיין צורך אל המעלה הסמוכה. כמ"ש ר"י לר"א לית את כבר לקישא. אטו לא ידענא דשפיר קאמינא:  
+<b>יב) בפלפול התלמודים. </b>כמ"ש ומתלמידי יותר מכולם. כי התלמידים מתוך שאינן שלמים בחכמה עדיין. וגם כדי להראות כחם שגם להם לבב ואוזן מלין תבחן. הם מפלפלין בין באמת בין בשקר ושבוש. בחימום ובחריפות יתר מאד מן החברים. השלימים בחכמה. וידועים בשם. וע"י כך גם הרב מתחדד. שעומד על מקום טעות התלמידים. שאין אדם עומד על ד"ת אא"כ נכשל בהם. שעל ידי ידיעת השגיאה. מתברר האמת שכל דבר נודע בהפכו. הרע מבחין את הטוב. וכן האמת נבחן ע"י השקר. ומפני שהתלמידים הטעות והשבוש מצוי בהם. גם הספקות והדעות מתרבות בריבוי התלמידים. על ידי זה הרב מוציא תעלומות לאור אמת. ולכן אמרו ברבי משום דשכיחי רבנן גביה מחדדן שמעתיה (נדה דיד"ב) ור"ש הוה מסתפי מפלפוליה דר"ח. ואפי' ר"ע ששמו הלך מסוף עולם ע"ס. קפחו בכור שטן ואוקמיה בפלפולו. ור"י אמר על ר"ל דכי הוה אמר מילתא מקשי ליה כו' וממילא רווחא שמעתא ור"ח משתבח בנפשיה דכי משתכחא תורה. מהדר לה מפלפוליה. הרי שהוא צורך גדול לקנין התורה. גם קנאתם תרבה חכמה אך לא יקנא לבך בחטאים האלה תלמידי תרביצאי שקרי ושקרוראי. המרימים קולם בחלוק ובלוק בערמה. באסקונדרי איטללו בנרדשיר וגורייתא. הללו מכלי עולם. עושין מעשי זמרי ומבקשין שכר כפנחס. חוטאים ומחטיאים וממלאים הארץ זמה. ליצנות שחוק ומרמה. בהם מפלפלים בעומק גדול ותהי להם לחכמה. והסכלים מחזיקים בידיהם ביד רמה. להוסיף עליהם אשמה. ה' יצילנו מהם ומהמהם:  
+<b>יג) בישוב. </b>כששואלין אותו דבר. לא ימהר להשיב אלא במתון ובישוב הדעת. ואית דגרסי <b>בישיבה</b>. ונ"ל דהיינו הך. ר"ל ללמוד מיושב (אי בעית אימא קודם שמת ר"ג הזקן. וכדרבא. ובקשות איירי. אי נמי כדבעינן למימר. ואב"א בתר ר"ג. שירד חולי לעולם) לפי שבישיבה מתיישב הדעת. וכדקיי"ל אין שואלין מעומד (עמ"ש בס"ד בדרוש תפלת ישרים. ואם תרצה אמור אין ישיבה אלא לשון עכבה. ור"ל בין מעומד בין מיושב. ולאפוקי מהלך. שאין דעתו מיושבת עליו (ודלא כמשאיים) וע"י ישוב הדעת יודע לסדר דבריו כהוגן. כי הסדור הוא נשמת הענינים וחיותם:  
+<b>יד) במקרא במשנה. </b>מעלה אחת. כי העוסקים במקרא בלבד. אינה מדה. והמתרגם פסוק כצורתו. הרי זה בדאי. ואי אפשר בעולם להבין המקרא אלא עם המשנה. אבל צריך הת"ח להיות בלול במקרא ובמשנה. ואמרו לעולם ישלש אדם שנותיו כו'. ואמרו שצריך להיות מקושט בכ"ד ספרים ככלה שמקושטת בכ"ד תכשיטין. שכן התורה נקראת כלתו:  
+<b>טו) במיעוט שינה. </b>אמר החכם אל תאהב שינה פן תורש וגו' שבע לחמה של תורה. ואמר מעט שנות מעט תנומות וגו'. ובא כמהלך רישך וגו'. למ"ד לא איברי ליליא אלא לגירסא. שכל העוסק בתורה בלילה. הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום. נ"ל דהיינו חוט של תורת חסד. אינו נפסק ממנו ביום. כשהולך לעסקיו להשיג פרנסתו. אין תלמודו משתכח בשביל כך. ולמ"ד לא איברי ליליא אלא לשינתא. אתא לאפוקי שינת היום. שאסור לישן יותר משינת הסוס. ואיכא למימר מר אמר חדא. ומא"ח. ולא פליגי (אע"ג דלא משמע הכי) מר איירי בלילי תקופת טבת. ומר בלילי תקופת תמוז. ובודאי אי אפשר לאדם בלא שינה. ואם לא יישן גם בלילה. ישתגע ויצא מדעתו. ולכן אמר התנא במעוט שינה וכתוב מתוקה שנת העובד. ושכבת וערבה שנתך:  
+<b>טז) במעוט שיחה. </b>אף בדברים ההכרחיים שאי אפשר מבלעדם. ואינה שיחה בטלה. יתפוש במועט ויקצר כל האפשר. לפי שהזמן יקר המציאות. ולפיכך אפי' בד"ת הזהירו. לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה. ק"ו לדבר הרשות. שלא יאבד הזמן בדברים יתרים. ויפסיד תורה הרבה. שהיה יכול ללמוד בתוך כך. ואצ"ל שלא להרבות שיחה עם האשה (כמ"ש בפ"ק) ואמרה ברוריא לריה"ג שוטה גלילי. הי"ל לומר באיזה ללוד. ואפי' בתפלה. האריכות אינה משובח בהחלט. שכן אמרו המאריך בה. בא לידי כאב לב. וחנה ע"י שהרבתה להתפלל. קצרה שנותיו של שמואל. כמ"ש חז"ל. וכן כתיב אל תבהל על פיך וגו' על כן יהיו דבריך מעטים:  
+<b>יז) במעוט סחורה. </b>כמ"ש עה"פ כי לא מעבר לים היא. לא תמצא בסחרנים ולא בתגרים. ולא מנע אותה מכל וכל. כי אמנם מעוטה יפה. וצריכה לקנין התורה. שאם אין קמח אין תורה. וכל תורה שאין עמה מלאכה. סופה בטלה. ולא אמר במעוט מלאכה. דהפוכי בעיסקא טב מנה. ובחר לו הטוב:  
+<b>יח) במעוט שחוק כו'. </b>מילי דבדיחותא כנ"ל. וצריך שתדע כי מילי דבדיחותא שאמרו רז"ל. אינן דברי חשק ותפלות ח"ו. אלא דברי חכמים וחידותם. שנראים לכאורה כדברי הבאי וגוזמא. כגון ילדה אשה במצרים ששים רבוא בכרס אחד. או שנפלה ביצת בר יוכני וטבעה ששים כרכים כו'. וכענין אגדות דרבב"ח וזולתן. שמביאין את השומעין לידי שחוק. בהשקפה ראשונה על פשטי המלות הערומות. והם דברים נפלאים עומדים ברומו של עולם (ער"מ פנחס ריו"א) ויש בהם חכמה עמוקה. וכן אתה מוצא בדינין והלכות. ששואלים לפעמים דברים זרים במציאות. כענין שאמרו ע"כ הביאו ר"א לר"ז לידי גיחוך כו' (נדה דכג"א) ובפרק המקשה (ד"ע) הדביק שני רחמים וכיוצא הרבה בתלמוד להגדיל תורה. וע"י המצאות החידות והתרתם ישמח התלמיד וילמד שכלו להבין דברים עמוקים. ולהעמיק בתלמודו. ואשכחן בפירקא דחסידי דהוו מבדחי לאינשי עציבי ואמר אליהו עלייהו. בני עלמא דאתי נינהו. ובס"ה דוד המע"ה בדחנא דמלכא הוה:  
+<b>יט) במעוט תענוג. </b>עמש"ל מ"ד על אותה ששנו כך דרכה של תורה. ואמר החכם לא נאוה לכסיל תענוג מכלל דלחכם נאה. לפחות מעוטו יפה. ואשכחן מפנקי דמערבא. ואמרו חכמים עתיד אדם ליתן דין וחשבון על מה שראו עיניו ולא נהנה ממנו. וכן השכל נותן שלא ברא הקב"ה עולמו לפני חזירים. וערך שולחן מלא דשן לפני בהמות וחיות רעות. או לבני אדם הדומין להם. או להגרועים מהם. ומתחלה לא נברא העולם. אלא לצדיקים. רק אחר שנתקלקל העולם. והצדיקים אינן מוחין ברשעים כראוי להם. למסור נפשם על קדושת ה'. כי אז היה טוב להם גם בעוה"ז. ראית אאע"ה שהיה יחיד בעולם. שכולם היו עובדי אלילים. וקדש שמו של הקב"ה בפרהסיא. והכריז והודיע שמו בעולם. כלום חסר לו מן העוה"ז. לא לבד שעמד לו הקב"ה בכל הנסיונות. אלא גם עושר גם כבוד היו לו לנחלה וכן האבות הנביאים והמלכים הטובים. אשר היו לבבם ישר עם ה'. אבל הצדיקים החוששים לחיי עולם עובר ואינן מוסרין עצמן בסכנה על דבר כבוד ה'. הם הסובלים יסורין עוני ודוחק בעוה"ז. וניטל חלקם בו. וניתן לרשעים. מפני שאינן מחזירין אותן למוטב (ואע"פ שידוע להם שנא יקבלו מוסר. מ"מ מי גילה להם מצפוני לבו של כל אחד מבני אדם. על כן אין בזה די התנצלות ואמתלא מספקת) וברוך אל אמונה ואין עול. שמשלם שכרן לרשעים בעוה"ז על פניהם להאבידם. ובעוה"ב יירשו צדיקים משנה חלקם. מחמת שסבלו בעוה"ז בשביל הרשעים. אמנם אם היו מוסרים נפשם באהבת ה' לתקן העולם. ודאי גם העוה"ז לא ניטל מידם. כמ"ש קמאי דמתרחיש להו ניסא. משום דמסרי נפשייהו על ק"ה. וראה מה סבלו הנביאים צער על התוכחה. אמר ישעיה גוי נתתי למכים. מה כתוב אחריו וה"א יעזר לי וגו'. והסתכל תחלת ס' ירמיהו אמצעו וסופו. איך התאונן והתלונן אוי לי אמי כי ילידתני איש ריב ואיש מדון לכ"ה. כענין הזה כתוב ביחזקאל ואתה ב"א אל תירא מהם וגו' כי סרבים וסלונים אותך ואל עקרבים אתה יושב וגו'. ואצ"ל מאליהו המקנא על עובדי הבעל ופנחס על ב"א נכר שעמדו נגד כמה אלפים והשליכו נפשם מנגד. ולא יכלו להם המון כל בוגדי בגד. ואי בעו צדיקי ברו עלמא שנא' רק עונותיכם היו מבדילים וגו'. ולולי זאת היו מושלים בכל הנבראים. ובוראים עולמות חדשים לחפצם. ואצ"ל שלא היה קילורין שלהם חסר כלום. וכל חמדת תבל היתה נמצאת בידיהם (וכן כתוב עושר וכבוד אתי הון עתק וגו' ונסף תועפות לך ורשבי"א בקעה התמלאי דינרי זהב ונתמלאה עאכ"ו כי לא ירעיב ה' נפש צדיקי לשוד ולכפן ישחק. וצדיקים ככפיר יבטח. לא יבושו בעת רעה ובימי רעבון ישבעו. והרבה כזה במקראות. שלא יפול מדבריהם ארצה) זהו העיקר בטעם יסורי הצדיקים בעוה"ז שנבחנים בכור הדוחק ונאחזים בחבלי עוני. אם לא שבוחרים בכך מרצונם כמש"ל מ"ח. גם יסורי ראבר"ש ויסורי רבי ע"י מעשה היו. ואמרו עוד אטו אי אכלי צדיקי תרי עלמי מי סני להו. והאבות וחבריהם ראו עולמן בחייהם. ואמרו עה"פ מאשר חטא על הנפש. מה אם זה שלא הזיר עצמו אלא מן היין נקרא חוטא (אע"פ שהכתוב קראו קדוש. וכן הוא בודאי. אעפ"כ השורש הוא החטא. והיצה"ר סבב והביאו לידי מדה זו. כמ"ש בנזיר שבא מן הדרום. ואמרו נדרים סייג לפרישות. והרי זה דרך רפואת הנפש. אך בריא הנפש ודאי אינו צריך לכך. לאסור על עצמו מה שברא הקב"ה ליהנות בהם בני אדם ואמרו לא דייך מה שאסרה תורה) וצריך כפרה. הפורש עצמו מכל דבר עאכ"ו. וא"ר לר"ה בני אם יש לך היטיב לך שאין בשאול תענוג כמש"ל במשנה ד'. לכן ודאי מי שיש לו (עושר נכסים. ועושר דעת) ייטיב לעצמו. הרוצה ליהנות יבוא ויהנה מן המותר והרצוי. אם מוצא טבעו צריך לתענוג מועט. כדי שיעסוק בתורה מתוך שמחה והרווחה. כמש"ה ושמחת בכל הטוב מ"מ רובו קשה. כמש"ה פן תאכל ושבעת. וכתוב וישמן ישורון ויבעט. וכתוב בנביאים כמרעיתם וישבעו. ומשולש בכתובים ויאכלו וישמינו ויתעדנו וגו' (עיין בית אל בפי' פ"ב דק"ש):  
+<b>כ) במעוט ד"א. </b>תשמיש. שכן אמרו חכמים מיעוטו יפה כו' (גטין ד"ע) שנמצא מבטל תורתו. ולסבת זה אסרו ריבוי שיחה אפי' עם אשתו. שסופו בוטל מד"ת. ותקן עזרא טבילה לבעלי קריין מטעם זה. ושמא יכלול גם לימוד חכמות העולם הנצרכות. כגון חשבון ותשבורת וטבעיות. שמיעוטן יפה. כדי לידע דרכי ישוב הארץ אשר נתן האלהים לבני האדם. איך להתנהג בה בצרכי הגוף ההכרחיים. ועניני הבית. ועסקי בני אדם זה עם זה. וניהוג המדינות שתהא דעתו מעורבת עם הבריות. גם את העולם נתן בלבם. לפי שיגיעת שניהם משכחת עון:  
+<b>כא) בארך אפים. </b>הוא תנאי מוכרח ברב. כי לא הקפדן מלמד. וכן בתלמיד. כמ"ש עה"פ ומיץ אף יוציא דם. כל תלמיד שכועס עליו רבו פעם אחת ושותק זוכה להבחין בין דם טמא לדם טהור. ומיץ אפים יוציא ריב. כל תלמיד שכועס עליו רבו פעם ראשונה ושניה ושותק. זוכה להבחין בין דיני ממונות לדיני נפשות. וכן צריך הת"ח להתנהג במדה זו עם כל אדם. שלא יבאנו כעסו לידי טעות. ואמרו כל הכועס. אם חכם חכמתו מסתלקת ממנו. גם מתנאי הת"ח ללמוד ממדת קונו. שמאריך אף וגבי דיליה. כך כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת"ח. דנקיט בלביה עד דמפייסו ליה. ומיפייס:  
+<b>כב) בלב טוב שלבו. </b>פנוי מקנאה ושנאה ודאגה ועצבון. כי בכל מדה הוא שמח וטוב לב. לפיכך לבו רחב לקבל דברי תורה. ונכן שיבח ריב"ז מדה זו כנגד כל המדות:  
+<b>כג) באמונת חכמים. </b>כמ"ש בספרי עה"פ ואם לא תשמעו לי למדרש חכמים. סופכם למאוס בחוקותי ולגעול במשפטי. שהרי נעו מעגלותיה של תורה לא תוכל לפרשה בכל מקום. ומסרה ביד החכמים לעשות ע"פ הדבר אשר יורוך. ועוד וכי ממי קבלת תורה לא מהם. לאו עלייהו קסמכת באבג"ד. א"כ מה. אכפת לך סמוך נמי ענייהו בתשר"ק. ואל בינתך אל תשען. ד"ח כדרבונות וגו' כולם ניתנו מרועה אחד:  
+<b>כד) בקבלת היסורין. </b>ביסורי הגוף קמיירי (כי על זה בחרת מעוני. ולענין חבלי עניות עמש"ל בסי' י"ט) שכן לא נתנה תורה אלא ע"י יסורין. שנא' כי נר מצוה ותורה אור וד"ח תוכחות מוסר. לפי שרוב הטובה והשלוה. מביאין האדם לבעוט כאמור. ולכן אמרו חז"ל שאין ישראל יכולין לעמוד ברוב טובה (עיין בהקדמת בית אל ובפי' פ"ב דק"ש. ובעלית היסורין) וביחוד למוד תורה עלול ליסורין. שכן נקראת תושיה. שמתשת כח. ומאן קצירי ומריעי רבנן. והא דאר"א זילו מפני בטול תורה. ואלו לעיל תנן שהתורה נקנית בקבלת היסורין. לא סתרן אהדדי. דהא אמרו איזו הן יסורין של אהבה. כל שאין בהן בטול תורה. ובהו מיירי ההיא דלעיל. משא"כ יסורי ר"א שהיה בהן ביטול תורה. לפיכך ביום בעת הלמוד שלחם מעליו. גם במש"ל מ"ג בשם ז"ח נתיישבה סתירה זו בד"א. ועמש"ל במשנה ד' ובמשנה ז': בכאן נשלמו חצי מספר מ"ח מעלות והם אבות. ומכאן ואילך שינה הלשון מתנאי המעשים. אל תוארים קנינים נחכם. במה שאלה האחרונים תולדות המחצה הראשון הם. ונמשכים מן הראשונים ממילא שעל ידי שמוש פעולות מעלות הנ"ל הקודמות. ישתלם הת"ח בשאריתם בנקל. כי על ידי הענוה ישיג ערך עצמו. ויכיר מקומו וע"י קניית לב טוב. ירויח שיהא שמח בחלקו כו'. ואם התעצמה בו היראה תביאנו לעשות סייג לדבריו. מיראתו שלא יבוא לידי מכשול. ובזה ודאי יהיה אהוב כו'. וכן כל שאר המעלות נמשכות אחריהן בלי ספק. דוק ותשכח. וזה דבר ברור ונכון לא שיערוהו המפרשים:  
+<b>כה) המכיר את מקומו. </b>ע"י שהוא רגיל בבה"מ מכיר מקומו. ואינו מבקש מקום גבוה ממקומו הראוי לו. וכן היה הלל אומר. השפלתי היא הגבהתי. כי טוב אמר לך עלה הנה מהשפילך וגו'. שלא יאמרו לך רד. וכן שנינו ושלשה שורות של ת"ח יושבים לפניהם. כל אחד מכיר את מקומו. שאם באין לסמוך סומכין מן הראשונה. ולכן מקומו קבוע לפי חכמתו ולא יהרוס לעלות בטרם אל על יקראוהו. כשצריכין לסמוך. גם י"ל שכולל בזה. שיכנס לבה"מ בראשונה עד שלא ימלאו אחרים את מקומו. ולא יכירנו עוד מקומו. וגם לא יצטרך לפסוע על ראשי עם קודש:  
+<b>כו) השמח בחלקו. </b>בודאי אשרי חלקו בתורה מאחר שפנה לבו מדאגת עוה"ז. והיא מדה נמשכת מהשמחה בפקודי ה'. ומצב טוב כאמור:  
+<b>כז) והעושה סייג לדבריו. </b>סייג לחכמה שתיקה. על כן ודאי הוא הכרחי לקנין תורה. והוא נמשך ממעוט שיחה. מאחר שהרגיל במעוט שיחה. גודר עצמו בשתיקה ובכלל זה שמסייג עצמו שלא יפגע באיסורין. ואצ"ל בגזרות חכמים. כגון שניות לעריות. שאלו הן גופי תורה שבע"פ. וחמורים מיינם של תורה. אלא לקדש עצמו במותר מדבריהם. משום סחור סחור לכרמא כו'. כגון בי"ח דבר שאסרו יינן ש"ג. ובאו חכמים בדור אחרון. ואסרו גם השכר. משום שימצא דשימצא. ואין בזה משום תוספת על דברי חכמים. כל שיש סרך איסור לפי ענין השעה והמקום. וכי הא דאמרינן רב בקעה מצא וגדר בה. ור"י אמר לר"ל צא והכריז על בניהם (של בני גבלא) משום ממזרים כו'. ורב מנשיא סדר לבני' בשכר חזרנו על כל צדדי כילה. ולא מצאנו לה היתר כו'. וטובא דכוותה. ביחוד אם הוא ת"ח. שצריך לגדור עצמו יותר משאר העם כדקפיד רבי אמי על ר"נ דשתי מיא דאחים קפילא ארמאה. וכמה זימנין אמרינן אדם חשוב שאני. ועמש"ל פ"א על משנת ואת"ע כעורכי הדיינין. וא"צ לומר במה שנוגע לכלל ולתקנת הצבור וצורך שעה. שמכין ועונשין שלא מן הדין אלא לעשות סייג. ומעשה באחד שרכב על הסוס בשבת והביאוהו לב"ד וסקלוהו:  
+<b>כח) ואינו מחזיק טובה לעצמו. </b>כמו שאמר ריב"ז (פ"ב) אם למדת תורה הרבה. אל תחזיק טובה לעצמך. כי לכך נוצרת. שלא יתלה הטובה מה שלמד הרבה בעצמו. לומר בכח ידי עשיתי ובחכמתי כי נבונותי. כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל בתורה. שהרי לכך נוצרת מתחלה על מנת ללמוד הרבה. והראיה שמתחלת יצירתו בבטן אמו. מלאך מלמדו כל התורה כולה. ואלמלא לא סייעוך מן השמים לחזור ולזכור מה ששכחת (אחר שבא מלאך וסטרו) לא הגעת למדה זו. דמגמר בעתיקא קשה מדחדתא. ואוקומי אגרסא סייעתא דשמיא היא. ואפי' העסק בלמוד צריך סיוע גדול מן השמים. אע"פ שהאדם בעל בחירה. אם אין הקב"ה עוזרו אינו יכול לעמוד בו. לכן לא יתגאה בלמדו תורה הרבה. שלא יענש בשכחה (וכדרך שהראוהו בתחלה בבטן אמו והודיעוהו שהוא עלול לשכחה) ונענש שמואל שאמר אנכי הרואה. או לבטלו מלמודו. והרי אמרו מחשבה מועלת אפי' לדברי תורה. שנא' מפר מחשבות ערומים ולא תעשינה ידיהם תושיה. לפיכך לא יתלה הגדולה בעצמו אלא בבעליה. ויתן הודאה למי שעזרו עליה. כדי שיתקיים תלמודו בידו וזה נמשך מהענוה. וכמ"ש שלחו מתם איזהו בן העוה"ב. ענותן ושפל ברך ולא מחזיק טיבותא לנפשיה. והא דאשכחן לר"ש דאמר חדאי נפשאי לך קראי לך תנאי. לא תלה הגדולה בעצמו אלא שמח בישועת ה' לנפשו. עד"ש אנכי אשמח בה' שמחו צדיקי' בה'. ולישרי לב שמחה:  
+<b>כט) אהוב. </b>זה ודאי אינו דבר מעשיי. אלא תואר מחיוב. מחמת מדותיו הטובות וקניית המעלות הקודמות. הם שגורמות לו אהבה מכל אדם. וכמ"ש עה"פ ואהבת את ה' אלהיך שיהא שם שמים מתאהב על ידך. שיהא אדם קורא ושונה ומשמש ת"ח ודבורו בנחת עם הבריות. ומשאו ומתנו בשוק נאה. ונושא ונותן באמונה. מה הבריות אומרות. אשרי פלוני שלמד תורה. אשרי אביו אשרי רבו כו'. ראיתם פלוני שלמד תורה. כמה יפים מעשיו. כמה מתוקנים דרכיו. עליו הכתוב אומר. ישראל אשר בך אתפאר:  
+<b>ל) אוהב את המקום. </b>באור ותנאי לתואר הקודם. לומר שאין די שיהא אהוב לבני אדם. שמא בשביל שאינו מוכיחם ונושא פנים בתורה. כמ"ש האי צ"מ דמרחמו ליה בני מתיה. לאו משום דמעלי כו'. ולכך צריך עוד שיהא אוהב למקום. ודבוק לקודם. כלומר שזה שהוא אהוב הוא מחמת שהוא אוהב כו'. לא זו שנאהב למטה. אלא שאהוב גם למעלה. ע"י שהוא אוהב את המקום. ובל שרוח הבריות נוחה הימנו (עמ"ש בס"ד שם באותה משנה) רוח המקום נוחה הימנו. לפיכך הכל מאמצין את כחו. ואין מקטרג על תלמודו. נמצא תלמודו מצליח בידו:  
+<b>לא) אוהב את הבריות. </b>גם זה מוסיף באור. לומר שאין מספיק שיהא טוב ואהוב ואוהב למקום בלבד. כי אם גם לבריותיו של מקום. שיש לך אדם אוהב את המקום. ולכן שונא את הבריות לפי שאינן עושין רצונו של מקום. כענין ריב"ל מתחלתו (ואין זה ראוי דלא כתיב יתמו חוטאים. אלא ישנא מעשיהם בלבד. דהכתיב ורחמיו על כל מעשיו) ליבעי רחמי עלייהו דלהדרו בתיובתא. ואם הוא שונא הבריות. גם הבריות שונאות אותו (כמים הפנים לפנים) נמצאו מבטלין אותו מלמוד תורתו. ומפסיד יגיעתו. ועוד מרויח באהבתו לבריות. להתקיים תורתו בידו. כמ"ש אוהב הבריות מקרבן לתורה. ועל ידי שלומד עמהם. תורתו מתקיימת יותר. כמ"ש ומתלמידי יותר מכולם. מלבד המצוה הגדולה שמזכה את הרבים. שמסייעתו:  
+<b>לב) אוהב את התוכחות </b>כמש"ה הוכח לחכם ויאהבך. ואריב"ן כמה פעמים לקה עקיבא בן יוסף על ידי. וכ"ש שהיה מוסיף בי אהבה. נמצא לומד חכמה ומוסר הרבה. כמ"ש מכל מלמדי השכלתי. בספרינו גרסינן אוהב את הצדקות לכאורה אינו ענין לקנין תורה. איברא קרא כתיב באורח צדקה אהלך (משלי ח׳:כ׳) ויש לפרשו על היושב בדין ועושה כדרך שהיה עושה דוד המע"ה. שעשה צדקה לזה ומשפט לזה. ודין היינו תורה. וקרא דאייתינן הכא נמי דייק. היינו דמסיים בתוך נתיבות משפט. וניחא נמי דהיינו צדקות. היינו תוכחות. חדא מילתא היא ואיכא למידק למאי אצטריך למתני אהוב אי אית ביה כל הני. שאוהב המקום. והבריות. ותוכחות כו' פשיטא שהוא אהוב למעלה ולמטה. ונ"ל אצטריך דאי תני אוהב המקום אכתי איכא למימר דסני לבריות. משים דלא מעלו כדאמרן. ואינו חושש לטובת ולהנאת זולתו להחזיר הבריות למוטב. ואי תני אוהב הבריות. סד"א דאוהבן לצורך עצמו. כדי שיהא לו הנאה מהן. לא מאהבת המקום ולא מאהבת הבריות בעצם. ואי תני הא והא. הוה אמינא שאינו אהוב בעצם. אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא. משו"ה מרחמו ליה לפנים. אך לא באמת. אחר שמחפה עליהם ומייפה מעשיהם בשקר. סהדי שיקרי אאוגרייהו זילי. ע"כ מבזים אותו בלבם. אע"פ שנראין כאוהבים להנאתן להכי איכא למימר. אע"ג דאוהב המקום באמת. ואוהב הבריות לפנים. מחמת מורא בשר ודם. לעולם אינו אהוב לא למקום ולא לבריות. מאחר שאין אהבתו לבריות זכה. נמצאת גם אהבת הבריות אינה נאמנת לו. מטעם הנ"ל כמים הפנים לפנים. וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו. אין רוח המקום נוחה הימנו. להכי אצטריך אהוב. ואי תני כל הני ולא תני אוהב את התוכחות אכתי איכא למטעי כדאמרן. שהוא אהוב לבריות. לא באמת ולא בצדקה. אלא מפני שנושא להם פנים ובחלק שפתיו ידיחם. כענין שעשה אבשלום לגנוב לב אנשי ישראל כשור אל טבח יקחם. ובמה יוודע איפה כי הוא האהוב והאוהב הנאמן שמא זה וזה אינו אלא לפנים. לכך הוצרך לתנאי אוהב את התוכחות. כלומר שאוהב להוכיח את בני אדם. כדרך שאוהב התוכחה לעצמו (והיינו דדייק לישנא דתוכחות לשון רבים. תסגי ליה למימר אוהב התוכחה. אלא תרתי שמעית מנה) שהיא האהבה הגמורה האמתית. כמ"ש ואהבת לרעך כמוך. ואם אעפ"כ הבריות אוהבות אותו. אז יוודע באמת כי הוא אוהב ואהוב מאהבה נאמנת אמיתית. ואי תני ואוהב את התוכחות. ולא תני כל הני קס"ד דעבד לגגוב דעת הבריות. להראות כצדיק ומוכיח. מקשט אחרים ואינו מקשט עצמו (כענין מוכיחים שבימינו הרוכלים המחזירים בעיירות להונית העם וליהנות ולרעות עצמם. שרובם צבועים רעים לשמים ולבריות. חשודים על הגזל והעריות). אך אם הוא אהוב גמור לכל העם מקצה בלי זיוף. זו היא ראיה גמורה על אמתת צדקתו בתוכחתו עמש"ל פ"ג מ"ט. ואצ"ל אם הוא אהוב גם למעלה שעושין לו רצונו גוזר ומקיימין גזירתו ונושאים פנים לדורו בעבורו. שהיא הוכחה בטוחה ודאי שהוא אהוב. אבל אין זה מוכרח בתנאי הת"ח. כי יש לפעמים גדול שבגדולים שאינו זוכה לכך. כמ"ש ריב"ז על עצמו אפי' הטיח בן זכאי ראשו כל היום לא השגיחו בו. וכן בפרקא דחסידי חבוטו לנחמן כו'. משו"ה כולהי מיצרך צריכי. ועמ"ש בס"ד בריש פרקין:  
+<b>לג) אוהב את המישרים. </b>בזו פתח החכם ספר משלי. לקחת מוסר השכל וגו' ומישרים. אז תבין צדק ומשפט ומישרים. מישרים כל מעגל טוב. זהו עיקר כל התורה וכל המדות אם אין יושר תפוג תורה ויצא משפט מעוקל. לכן צריך להזהר עוד בין בלימוד בין במעשה שלא לנטות מקו היושר ואגרא דשמעתא סברא ישרה:  
+<b>לד) מתרחק מן הכבוד. </b>שהכבוד אחד משלשה דברים שמוציאין את האדם מן העולם גם אמרו הטיל עליהם צרכי צבור. והם כלים מאליהם. ויס"ג עוד. ואינו רודף אחר הכבוד ואינו שפת יתר. כי רוצה לומר שאינו רודף אפי' אחר הכבוד הראוי לו. כמ"ש להלן הכבוד הוא מהדברים הנאים לצדיקים ולעולם (עמ"ש שם בס"ד) אעפ"כ לא ירדוף אחריו. אלא יבטח שסוף הכבוד לבוא מעצמו. וכמו שפירשנו למעלה במשנת אל תבקש גדולה לעצמך. לכן לא יפה עשו המפרשים. שדחו גירסא זו בשתי ידים. ולא שיערו מציאות שני מיני כבוד. מגונה. ומשובח. כמ"ש באורך בעלית הכבוד ובריש פרקין. ובסוף פרקין. ואמנם הכבוד הראוי. הוא חיזוק לתורה. שאין כבוד אלא תורה כמש"ל. מ"מ לא יתכן לרדוף אחריו. כי ע"י כך בודאי מתבטל מתורה. כ"ש שלא יהא כוונת למודו. כדי להשיג כבוד על ידו. כמ"ש לא יאמר אקרא ואשנה. בשביל שאקרא רב כו'. ואצ"ל שלא יבקש ליטול עטרה בחזקה ובאלמות אף כי ע"י שוחד ממון לתקיפי העם. אי למושלים נכרים. כמו שהיו עושין הרבה כ"ג בבית שני שקונין הכהונה גדולה בממון וכמו שנוהגין עכשיו פריצי הדור. שמעלים הרבנות בדמים כקונה אחוזת נחלה לפרנסתם. אוי להם ולנשמתם. אוי לנפשם כי גמלו להם רעה. בשביל חיי שעה. הם קלי עולם מכלי עולם הם שועלים קטנים מחבלים כרם ה' צבאות פרצו גדרו של עולם אוי לדור שכך עלתה בימיו. מן אז עממו גחלי אש דת ובערו זיקות אש זרה זפת בוערה על ראש רשעים. יחול קדקוד שעיר מתהלך באשמיו. אפס התום והיושר וצדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו. ה' יפן ברחמיו. על עמו ממרומיו. ואין כאן המקום להאריך בזה. רק הערה קצרה. אגב גררא. אגב אורחא לבעלי דבבא אשתמע. הלא משנאיך ה' אשנא: <small>אמנם אחר שנתקלקלו הדורות וכבר גרמו העונות שבארץ פולין מקום המשפט. שמה ישבו כסאות להרבצת תורה. ומהם יצאו מידי הוראות בישראל למופת ולאות. היתה למס אב"ד. העת לקחת את הכתב רבנות בכסף מלא. וד"ת מעות קונות. ולא סגי בלא"ה. מעתה ודאי אין איסור לתת הכסף בעד הרשיון מהשררה. אם הוא ע"פ רצון הקהל. ובחירה כראוי לפי מנהג הקהלות. ובלבד שיהא הגון להוראה אז פשיטא מצוה קעבד. ומי שספוק בידו למיזל ולפלוחי ביושר. ואינו עושה. יחוש מעון ועצומים כל הרוגיה. שלא יבואו בה פריצים וחללוה כי היום רבו עבדים המתפרצים פריצי זתים כבושים בערפיהם. ואין עלה זית טר"ף בפניהם. כי רודפים אחר פרנסה מתוקה בדבש לפיהם ומה יעשו גדולי הדור. אם אין דורן דומה יפה יאזרו חיל לשבר מתלעות עול והדוך רשעים תחתם. ובלבד שלא יצער אדם את הציבור העוסקים לשם שמים לברור להם הטוב והישר בעיני אלהים ואדם. אבל אין הדבר מסור ביד ע"ה.. לקבל ולהתמנות עליהם רב כל הישר בעיניהם לקרב תועלתם המדומה. ולגדל אחד ממשפחתם במרמה. וכמ"ש מהרש"א בח"א בפא"נ. כי זה עלבון הדור וחטאת הקהל הוא. אלא הכל ע"פ דעת תורה. לפי מה שיראו הת"ח הנמצאים בעיר. המבינים את מי ימנו עליהם לראש ומודה צדק. ואשר לו תאות הגדולה באמת ובצדק ואף גם זאת לא הותר לעשות תחבולות בהבטחות הטבות וגמולות ושוחד דברים וחנופה. ואצ"ל שלא להכשיל הרבים בהפריז ממון לקנות דעות לא זו הדרך בחר ה'. ויש חרם קדמונים על זאת. אפי' הוא ראוי והגון מאד. במקום שיש אנשים מסוימים זולתו. ואם יסכימו עליו מן השמים במקומו יושיבוהו ובשמו יקראוהו. אם נוהגים כשורה וכוונתם לשם שמים. אך האדם בעל בחירה. בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו ה' יראה ללבב. ואם עושים וכוונתם להנאת עצמן אזי הדבר מנוסה ובחון שנכשלים בבני אדם שאינם מהוגנים. וכענין שאירע לבעלי שכם עם אבימלך כי אמרו אחינו הוא. וכתוב הם המליכו ולא ממנו. ואומר אתן לך מלך באפי וגו'. וכמ"ש בס"ד במ"א באורך (ועס"ח סי' תרצ"ד):</small>  
+<b>ודאתאן </b>עלה הגירסא ואינו רודף אחר הכבוד. ישרה הוא בעיני וצריך לקבוע בה מסמרות. לומר שאפי' בדבר כבוד ההגון והראוי. אל יבקש לעלות. פן יפול וישבר ואל ידחוק את השעה. שאינה נוגעת בחברתה כמלא נימא. וכל הרודף אחר הכבוד. הכבוד בורח ממנו. והנדחה מפני השעה. השעה עומדת לו:  
+<b>לה) ואינו מגיס לבו בתלמודו. </b>להתייהר ולומר הרבה למדתי. לכן אינו מחשיב שום אדם. ומתלוצץ בבני אדם ומקיל בכבודם. כענין (רשב"א)[רבש"א] כשחזר מבית רבו ממגדל גדור. ולמד תורה הרבה. זחה דעתו עליו. ובא לכלל טעות. לבייש אדם שלא חטא לו. שכל המתייהר. אם חכם הוא. נוטלין חכמתו ממנו. לפיכך אם רוצה לזכות בכתרה של תורה. לא יגיס דעתו בה אפי' למד הרבה מאד יחשוב כי המלאכה מרובה מארץ ארוכה. לא ידע אנוש ערכה. ומי יבוא עד תכונתה. כל מה שלמד אינו אלא כטפה מן הים. בערך אוצרותיה הגנוזים. גם ירמוז למ"ש כל היגע בתלמודו בצינעא. מחכים. ומ"ש אל תשב בגבהה של עיר ותשנה:  
+<b>לו) ואינו שמח בהוראה. </b>שהגס לבו בהוראה. ה"ז שוטה רשע וגס רוח (ולרשע א"א מה לך לספר חוקי ע"כ אי אפשר שיקנה קנינה של תורה. ואפי' דואג ואחיתופל לא גמרי שמעתא) והיינו בדאית ליה רבה במתא (עמש"ל מ"ו פ"ד) ולא זו בלבד שנענש כמורה הלכה בפני רבו משום אפקירותא. אלא דלא מסתייעא מילתא. אע"ג דגמיר טובא כמו שאירע לאביי פ' אע"פ לארס אחר טו"ח הרי שהמגיס לבו בהוראה מהר הוא שוכח תלמודו. ובא לידי מכשול אף במה שידע ולמד:  
+<b>לז) נושא בעול עם חבירו. </b>כדאמרי אינשי אי דרית טונא. דרינא. וכן אמרה דבורה. אם תלכי עמי והלכתי. וזו מדה אחרת בענין ההוראה. כי לא זו בלבד שלא יקפוץ להורות במקום שיש גדול ממנו בלי המלכה עמו אלא אפילו במקום שאין גדול ממנו. צריך להמלך עם חבירו ועם מי שקטן ממנו. וכדרב אשי כי אתי טריפתא לקמיה. מכניף לכולהו טבחי דמתא מחסיא. כי היכי דלמטייה שיבא מכשורא. לפיכך איש את אחיו יעזורו. וחביריך יקיימוה בידך:  
+<b>לח) מכריעו לכף זכות. </b>כשרואה חבירו נתקל בדבר הלכה. אינו מתכבד בקלונו. אלא מהפך בזכותו ליישב דעתו ולתרץ דבריו ולהראות פנים לסברתו. כענין שלמד שמואל זכות על רב שילא באגמא דסמקי. ואביי לר"י דילמא הכי קאמר מר (פק"ק) ור"ס דלא אודי בחוכא דאחיכו עליה דר"א בתבלין ומלח דלא בטילי לגבי עיסה. ור' אבא דמתרץ חוכא דעל ר"י פרק הגוזל קמא. וכמה זימנין אשכחן גברא רבה אמר מילתא. לא תחוכו עלה. וכה"ג טובא:  
+<b>לט) מעמידו על האמת. </b>שאל יעלים האמת מחבירו אם טעה בבירור. או לא ירד לסוף דעתו. וא"ל אבוה דשמואל לבנו אשתבשת. וכמו שמצינו הרבה בתלמוד. כי אין ראוי להניח הטעות והשבוש בתורת אמת חלילה. ולכן לפעמים מביישין את התלמידים בדברים קשים ומרים. כגון תרדא. קבסתן. פתיא אוכמא. קאקי חיוורי. כל אבא תיכסא כו' וכהנה רבות. כדי שיעשו בהן רושם. שיתנו דעתם לעיין יפה ולחדד שכלם. והרי אפי' רבי הידוע בהפלגת הענוה. כמ"ש משמת רבי בטלה ענוה. אמר על לוי כמדומה שאין מוח בקדקדו. וכן צוה לבנו זרוק מרה בתלמידים (עמ"ש במ"א על בחו"י) ולפעמים מצערים אותם קודם שישיבו להם על שאלותיהם. כדי לזרזם. כמ"ש ר"נ לרבא. לכי תיכול כורא דמילחא. ורמי ב"ח לר"ח. לכי תכרוך לי סודרי. ודכוותה טובא. לחדודי להו עבדי הכי. להעמידם על האמת והיושר. שישימו לבם לדקדק הרבה ולטרוח בשכלם:  
+<b>מ) מעמידו על השלום. </b>אע"פ שהאב ובנו הרב ותלמידו נעשים אויבים זה לזה בשער. שאין משא פנים בתורה. אינן זזים משם עד שנעשים אוהבים. שנא' את והב בסופה. שכל מחלוקת שהיא לשם שמים. סופה להתקיים. אלו ואלו דברי אלהים חיים. ות"ח מרבים שלום בעולם. ואינן עוברים על לא תתגודדו. ומסקינן לא עשו ב"ש כדבריהם. אלא הולכין אחר הרוב. והמיעוט נמשכין אחריהם מכל מקום (אם לא במנהגים שאינם מעלים ולא מורידים. אינם מקפידים) שלא תהא תורה נעשית כשתי תורות. ובזה קיום והעמדה לתורה:  
+<b>מא) מתיישב לבו בתלמודו. </b>לתת לב לטעמו של דבר. שזה גורם להצילו מן השכחה. ולשמור קנינו. כמ"ש בהמפלת. האי צ"מ דאמר מילתא. לימא בה טעמא. דכי מדכרו ליה מדכר. הרי שזו תועלת גדולה בקניות התורה שלא תאבד:  
+<b>מב) שואל. </b>כענין שעסוקים בו. ולא בדברים אחרים. שלא תתבלבל דעת הנשאל וכדאמר ר"ח לרב בר פחתי לא אמינא לך כי קאי רבי בהך מסכתא לא תשייליה במסכתא אחריתא (אם ברבי כך. אנן יתמי דיתמי מה נענה בתריה) והיא ראשונה להשבעה דברים שבחכם. ואצ"ל המטריח בשאלות זרות. כענין פלימו עם רבי וכר"י דאפקוה מבי מדרשא מה"ט. ואר"י אל יכנסו תלמידי ר"מ שקנטרנין הם. ודכוותה טובא. ועאכ"ו השואל דברי בורות כזקני הנגב לר"י. או השואל מה למעלה מ"ל כו'. שענשו ידוע (להוציא מלבן של מינין חיון שר"י וחבריו המכחישים את הידוע בבאור. להתיר האסור):  
+<b>מב) ומשיב. </b>חדא מילתא היא. דלא סגי בשואל. רבותא למבעי בעיי. אלא שיהא משיב כהלכה. שלא יאמר על טמא טהור כו'. ומראה פנים לדבריו. כאותו תלמיד שביבנה שהיה יודע לטהר השרץ מן התורה:  
+<b>מג) שומע ומוסיף. </b>כענין שנא' תן לחכם ויחכם עוד. וד"ת עניים במקום אחר. ועשירים במקום אחר. וכל זמן שאדם ממשמש בהם. מוצא בהם טעם חדש. לפיכך כלת משה אילת אהבים היא. חביבה על בעליה כל שעה. כבתולה ואיש לא ידעה. דדיה ירוום בכל עת ועונה. ואל תבוז כי זקנה. לעולם חביבה היא כשעה ראשונה:  
+<b>מד) לומד ע"מ ללמד. </b>שצריך בע"כ להרים קול בלמודו. ע"י כך תלמודו מתקיים. שכן ברית כרותה לשפתים. כמ"ש כי חיים הם למוצאיהם בפה. ובטשה ברוריא בההוא תלמידא דגרס בלחישה. ואמרה לו פתח פיך ויאירו דבריך. ואימתי תשמרם בבטנך. בזמן שיכונו יחדיו על שפתיך. ועוד שחבריך יקיימוה בידיך. ומתלמידי יותר מכולם וגם כי לעת הזקנה והחולשה כששוכח תלמודו. התלמיד יזכירנו. כענין שאירע לאבימי עם ר"ח. ור"י דאתעקר ליה תלמודיה. וא"ל אביי את אמרת ניהלן כו'. וכובס דאהדר לר"ח ולרבי גרסייהו. מלבד זכות הלמוד עם זולתו. שעומד לו להקנותו התורה קנין עולם:  
+<b>מה) הלמד ע"מ לעשות. </b>זכירה מביאה לידי עשייה. שנא' וזכרתם ועשיתם. ועשייה מביאה לידי זכירה. כמ"ש ראה מעשה. ונזכר הלכה. שע"י פעולת המעשה. נשאר דמיונו חקוק בזכרונו. וכן על ידי השתוקקותו למעשה. מתחזק לשמור מה שלומד באוצר הזכרון שיהא נכון בידו לקיימו ולעשותו בעת שיזדמן. ולא יפקד מקומו. ויחרץ על כח הזוכר. וכמ"ש בס"ד בחלון צורי:  
+<b>מו) מחכים את רבו. </b>כענין שאמר ר"י על ר"ל. בר לקישא כי אתינא מילתא. מקשי לי כ"ד קושייתא. ומפריקנא ליה כ"ד פירוקי. וממילא רווחא שמעתא. עוד אמרו כל כי האי לימא אינש קמי רביה. ולא לשתוק. משום דכתיב אם נבלת בהתנשא כי לא הביישן למד. וע"י שאלתו הסכלית. מתעורר הרב להשיב לו דברי טעם חדש ותשובה ושכלית. והרי זה מחכים את רבו. וממילא גם הוא מתחכם. ולכן אמר הלל כל שאלות שיש לך. שאל. ע"ז נאמר יקר מחכמה ומכבוד (שמוותר הרב על כבודו לשמוע שאלות סכלות. וכן כתלמיד שאינו בוש לשאול) סכלות מעט. ר"ל הסכלות הנמצאת בשאלה. מעט הוא. בערך היקר הנמשך ממנו. שהוא גדול ויתר שאת מן החכמה המצויה בשתיקה ומהכבוד הנמצא עמה. לכן טוב ממנה הסכלות הקטן הלז עם הכלימה. שאינו נחשב מאומה. ליקר המושג בהמה. וכן עד"ז יפורש. וראיתי שיש יתרון לחכמה מן הסכלות. כלומר שיתרון לחכמה. נולד מן הסכלות. ועיין חלון צורי:  
+<b>מז) מכוין את שמועתו. </b>כענין ר"ח בן שמוע עם יוסף הבבלי. בהקומץ רבה:  
+<b>מח) האומר דבר בשם אומרו. </b>אין צורך לומר שלא יתעטף בטלית שאינה שלו. אטו בגנבי עסקינן. אלא קמ"ל שצריך לומר הדבר בשם מי שאמרו. ולא יעלימנו. כההיא דככ"ה. דמעיקרא תני תנא סתמא. והדר אדכר ואמר זו מקולי ב"ש וחומרי ב"ה. וכן בכמה דוכתי איכא מתני' דמיתניא סתמא. ולבסוף מייתי יחידאה כמאן דפליג. ואמר תלמודא עלה. דלא פליג ארישא אלא כולה מתני' אתיא כוותיה. והא קמ"ל מאן תנא דמתני פ' (וי"ל עליה. ואין מקום להאריך) וטעמא ומשום דכשאומרים דבר שמועה מפיו. שפתותיו דובבות בקבר. וכדקפיד ר"י אר"א דלא אמר שמעתא משמיה. ובע"פ קפיד ר"י אר"ב יצחק בריה. דרב רבנותיה גרמא ליה דלא מתאמרא שמעתא מפומיה. והיינו דמפרש תנא דידן שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם הוא עולם הקטן. גאולה תהיה לו בבור השבי. לעשותו בן חורין. שעוסק בתורה גם שם. ותו נמי נפקא מינה בגירסא. למרמי דידיה אדידיה: שנא' ותאמר אסתר למלך בש"מ. ואם מועיל לגאולת וחפשיות הגוף. ק"ו לגאולת הנפש וחירותה בעולם הנצחי:  
+
+Mishnah 7
+
+<b>גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה. </b>לא אמר ללומדיה. שאם לא זכה. נעשית לו ס"מ. אלא לעושים. ללומדים על מנת לעשות ומקיימים התורה שלומדים. ונקראים עושים לעולם. שהלמוד עצמה נקרא עשיה. על שם כך. לפי שמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה:  
+<b>בעוה"ז. </b>וא"ת הרי אנו רואין רובן של לומדי תורה (וביחוד הלומדים לשמה) מדוכאים ביסורים. שחייהם אינם חיים. וכן יקשה לכאורה שמצינו סתירה גדולה בדברי חכמים עצמם בענין זה. שכן אמרו העוסק בתורה יסורין בדילים ממנו. וכמפורש בתורה. וכדאיתא ריש ברכות ואריב"ל חש בראשו יעסוק בתורה כו'. ובמ"א אמרו שהתורה אינה נקנית אלא ע"י יסורין. שנא' כי תורה אור וד"ח תוכחות מוסר. וכמו ששנו במ"ח דברים הנ"ל. בקבלת היסורין. ולכן נקראת תושיה. ונקראו לומדיה קצירי ומריעי. אמנם במה שכתבנו לעיל (מ"ד) על מ"ש וחיי צער תחיה ובפ"ד (מ"ט) על אותה ששנינו כל המקיים את התורה מעוני סופה לקיימה מעושר. נתיישב הכל באר היטב בס"ד. יע"ש. אי נמי אפ"ה ההוא מושל על היסורין. שאם אינו חפץ בהם. מסתלקים ממנו. כמ"ש ר"י לרחב"א חביבים עלך יסורין. ואמר לא הן ולא שכרן. יהב ידיה ואוקמיה. ור"א בר"ש בצפרא אמר זילו מפני ביטול תורה. ולא אמרו שבעלי יסורין אין חייהם חיים. אלא במי שיסורין מושלים בגופו. היינו שיש להם ממשלה עליו שאינו יכול לסלקם (ויעוין במעלה כ"ב דמ"ח דברים):  
+<b>ובעוה"ב. </b>הוא עולם הבא אחר המות מיד (כמ"ש בפ' משנת כל ישראל י"ל חלק. עיין בית אל <small>דר"ה</small>) וזה ע"י שאומרים שמועה מפיו. וכמש"ל בסוף משנה הקודמת. לכן יפה נסמכה בבא זו לשלפניה (ויעוין בדרוש יציב פתגם מענין זה):  
+<b>כי חיים הם למוצאיהם. </b>ודרשו חז"ל למוציאיהם בפה (משום דקשיא למוצאיהם יתירא הוא לגמרי. פשיטא אם לא מצאם. האיך יהיו לו חיים. ותסגי ליה למימר כי חיים הם. ותו דלאו בני מציאה נינהו דאתיא בהסח הדעת. כי לא יגעת ומצאת. אל תאמן) והיינו בעוה"ז. שיוכל להוציאם בפיו:  
+<b>ואומר רפאות תהי' לשרך. </b>הטבור שממנו התחלת היצירה. ושקוי לעצמותיך. העצמות היבשות בקבר:  
+<b>ואומר עץ חיים הוא. </b>משום די"ל תינח ת"ח. ע"ה מה שתהא עליהם. ס"ד שאין עומדין בת"ה. וכדס"ל לר"א. קמ"ל כדאהדריה לר"י מצאתי להם תקנה. וזהו שהביא הכתוב ע"ח היא למחזיקים בה. ללומדים לא נאמר. אלא למחזיקים ידי לומדי תורה. כמו המשיא בתו לת"ח. ומהנהו מנכסיו. שגם הוא זוכה ע"י התורה לקיים בעוה"ז ובעוה"ב כת"ח (וכשמעון אחי עזריה) לפי שהגורם לדבר. חשוב כעושה הדבר בכל ענין. כתוב ויבן שלמה. וכי עלתה על דעתך שבנה הוא הבית בידיו. אלא שסבב הבנין בהשתדלותו. נקרא בונה. ככה המסבב למוד התורה נחשב לו כלומד ממש (גם מפני זה התחיל בעושיה לא בלומדיה לכלול בזה העושים את התורה שתצא לפועל. וגורמים לאחרים שילמדו וא"ת כשהוא בדרך ואין לו לויה. וטרוד מסכנת הדרך לא יוכל לכוין דעתו ללמוד. שהרי חייו תלוים לו מנגד. לז"א ואומר כי לוית חן הם לראשך שכן אמרו. אם אין לו לויה. יעסוק בתורה שנקראת לוית חן. וא"ת תינח בזמן שעוסק בתורה. כשמוטל ביסורין ואינו יכול לעסוק בה. מה תהא עליו. לז"א תתן לראשך לוית חן. כי לכן אמרו. חש בראשו. יעסוק בתורה וטוב לו וירפא:  
+<b>עטרת תפארת תמגנך. </b>תמסור בידיך עטרת חכמים עשרם. ואל תאמר האיך אלמוד מתוך דוחק. שהמקיים תורה מעוני. סופו לקיימה מעושר. וא"ת אע"פ שנותנת חיים ורפואה למחלה. שמא אין עמה אריכות ימים. תלמוד לומר אורך ימים בימינה. וגו'. וכ"ש עושר וכבוד. וא"ת שמא אורך ימים בלי שנים. כמ"ש בזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע. תלמוד לומר כי אורך ימים ושנות חיים וגו'. הרי גם שנים אמורים. ודרשו חז"ל על ושנות חיים. וכי יש שנים של מתים. אלא אלו שנותיו של אדם שמתהפכות עליו מרעה לטובה: ומפי אבא מ"ה ז"ל שמעתי הלצה נאה בזה הפסוק. כי הנה מצאנו שנים של מתים. כההיא דריש חגיגה. עה"פ ויש נספה בלא משפט. דא"ל ר"ב סוף סוף שניה מאי עבדת בהו. א"ל כי חזינא צ"מ דמיעבר במיליה. מוסיפנא ליה והוו חילופיה. נמצא זה צריך להיות לו מריבה וקטטה מבני אדם. ולעבור על מדותיו. מתוך כך זוכה לאריכות ימים כאלה שהן שנות מתים. אמנם התורה מבשרת באורך ימים של שנות חיים בעצם. לא של מתים שנתקצרו שנותיהם. וא"ת מאי נפקא לך מינה. ומשני קרא. ושלום יוסיפו לך. כלומר יש ריוח גדול בדבר. שהרי תרויח שלום. ע"כ דפח"ח:  
+
+Mishnah 8
+
+<b>הנוי נאה לצדיקים. </b>שכן מצינו התורה משתבחת ביפה תואר ויפה מראה כמו שכתוב ביוסף הצדיק ושאר צדיקים וצדקניות. שמברכין עליהם ברכה למקום. שברא בריות נאות בעולמו. הרי שיש גם לעולם הנאה מהם. כשהם נאים משובחים. ואצ"ל לאדם עצמו שכל אדם רוצה בכך. שישא חן בעיני רואיו. ושיתנו שבח להקב"ה בעבורו. ודוקא לצדיקים נאה הנוי. לפי ששולטין ביצרם. כענין יוסף הצדיק. ונזיר שבא מן הדרום. נמצא יוצא לו ממנו תועלת גם לנפשו. אם נתנסה ועמד בנסיון. משא"כ לרשעים אינו נאה. כי יותר ממה שמרויחים. מפסידים. והיא התנצלותו של הרשע ליום הדין. על שלא עסק בתורה. שאומר נאה הייתי. וטרוד ביצרי הייתי. לפיכך מוטב לו שיהא כיעור בגופו. וא"ת מאי קמ"ל. אטו לא ידעינן דהנוי הוא דבר נאה כשמו. ולדיוקא נמי לא אצטריך. פשיטא דלרשעים אין נאה אלא הקדרות. ורשעים בחושך ידמו. י"ל משום דלענין עסק התורה אמרינן. אי לא הוו שפירי טפי הוו גמירי. קמ"ל אפ"ה. הכי עדיף דאיכא תרתי מושל ביצרו. ושבח לבוראו והכח מעלה גדולה צריכה מאד לתורה. כמ"ש ר"י לר"ל חילך לאורייתא לפי שמתשת כח. וגם לסבול יסורין. כמש"ל וכמו שמצינו ברבי. דעבר קליה לקלייהו דחיותא. כי כח גדול לו. והיה ארוך בדורו. שהארוכים בעלי כח המה. כמ"ש שהקב"ה משתבח בבעלי קומה. שנא' אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים. ולא אמר הגבורה נאה לצדיקי' כי איזהו גבור הכובש את יצרו. א"כ אין צדיק שאינו גבור. לפיכך דייק בלשונו לומר והכח. ונאה לצדיקים שיהיו גבורי כח עושי דברו של מקום. אבל ברשעים נאמר גם כח ידיהם למה לי וגו': 
+
+<b>והעושר. </b>מעלתו ידועה בתורה ובמצוה. שאם אין קמח אין תורה. ועל ידו מתקיימות מצות גדולות. ביחוד להחיזת נפשות. ולאפוקי רשעים. בודאי אינו נאה להם ולא לעולם. כי בטוב צדיקים תעלוץ קריה. ובמשול רשע יאנח עם. ועליו נאמר יש עושר שמור לבעליו לרעתו. ואע"ג דכתיב ריש ועושר אל תתן לי. קמ"ל שלא יבעוט אדם בברכתו של הקב"ה. אם האציל לו ברכה. עי"ל ועושר א"ת לי. היינו שלא יחזיק עצמו עשיר להתגאות בעשרו. על זאת יתפלל כל חסיד לעת מצוא מציאה ועושר רב שלא יהא מהומה בו. ע"י הגאות המתלוה עמו. אצל בני אדם שאינם עשירים בדעת (בפרט אם היו תחלה עניים. אולי כך הוא הפירוש. ריש ואח"כ עושר א"ת לי. כי רובן אינן מכירין עצמן. מחמת השינוי הגדול פתאום. שהיא ודאי רעה רבה על האדם. לכך יתחנן מאת ה' שעם עשרו יתן לו מדת עני בדעה נכנע ולב נשבר. וע"ד שקרא עצמו המלך החסיד. עני ואביון ואמר ואני בעניי הכינותי וגו'. וכמ"ש בס"ד בפ"ק על משנת ויהיו עניים בני ביתך: 
+
+<b>והכבוד. </b>הוא דבר אחד עם העושר. כי הם רוכבים צמדים. והיו לאחדים. כמ"ש בס"ד בעליית הכבוד. אבל ברשעים נאמר. לא נאוה לכסיל כבוד. זורק אבן במרגמה. כן נותן לכסיל כבוד: 
+
+<b>והחכמה. </b>ודאי נאה לצדיקים משא"כ ברשעים נאמר הנה בדבר ה' מאסו וחכמת מה להם. חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו. וכתוב וחכמת המסכן בזויה. זה שממסכן דבריו כנודע: 
+
+<b>והזקנה. </b>ידוע שהיא ברכה והבטחה לצדיקים. הנאה להם והנאה לעולם. יראת ה' תוסיף ימים. ושנות רשעים תקצורנה. למה להם חיים שאינן חיים ע"ד האמת. וחייהם רע להם ורע לעולם: 
+
+<b>והשיבה. </b>מילתא באפי נפשה היא. דהיינו חיוורתי שהיא נאה לזקן. כדי שיהא נבדל מן הבחורים. משו"ה בעי אברהם רחמי עלה דמילתא. משום דכל דמשתעי בהדי אברהם משתעי בהדי יצחק: 
+
+<b>והבנים. </b>ודאי נאים לאבותם כשהם צדיקים כמותם. גיל יגיל אבי צדיק. הנה נחלת ה' בנים נטעי נעמנים. תחת אבותיך יהיו בניך. ושנינו האב זוכה לבן בנוי בכח כו'. מה יפה ומה טוב ונעים. כשידמה הענף לשרשו ויעיד עליו אחר שיזקין בארץ ובעפר ימות גזעו מריח מים יפריח ועשה קציר כמו נטע שעשועים. אבל ברשעים. נאמר מה תתן להם ה'. תן להם רחם משכיל וגו'. כי הם ילדי פשע זרע מרעים. דמכלבא בישא גוריא טבא לא נפק. מה ילדה חפושיתא. קרוצי בישא מנה אע"ג דזימנין נפיק מניה זרעא מעליא. מ"מ מילתא דלא שכיחא היא. וקמ"ל בכל הני מילי דנאין לצדיקים. למימרא דכי אכלי צדיקי תרי עלמי לא סני להו. וליכא למיחש שמא יקבלו עולמם. ונ"מ למבעי רחמי עלייהו. וכדרבא דתלת מילי בעי משמיא. ויהבו ליה מיהא תרי מנייהו: 
+
+<b>עטרת תפארת שיבה. </b>ר"ל כי עוד ינובון בשיבה. דשנים ורעננים יהיו בנויים ובכחם. שלא יכהה עינם ולא ינוס ליחם. שהם ודאי עטרה וכליל תפארת לשיבה. שאל"כ טוב ממנה המות. כי סבא בביתא פחא בביתא. אכן עטרת וגו' שיבה: 
+
+<b>בדרך צדקה תמצא. </b>ובזה נכלל גם עושר גם כבוד וחכמה. שלא יחסר להם כל טוב בזקנותם. וזו מדת צדיקים להיטיב אחריתם מראשיתם וככתוב אצל דוד המע"ה. וימת בשיבה טובה שבע ימים עושר וכבוד. והשתא מייתי ראיה אאינך. ואומר עטרת זקנים בני בנים. עמ"ש בס"ד בעליית הבנים ותנוח דעתך: 
+
+<b>והדר זקנים שיבה. </b>דלא תימא אפי' שיבה דינקותא מעליותא היא. כדאתרחיש ניסא לראב"ע דאהדרו ליה י"ח דרי חיוורתי. לפי שאין מזכירין מעשה נסים. ואין למדין מצורך שעה. אלא הדרת זקנים היא השיבה. לא הדר בחורים. אלא תחלה זקנה ואח"כ שיבה. וא"ת דילמא זקנים דקרא. בזקני תורה מיירי. אין זקן אלא שקנה חכמה. להכי קאמר תו. ואומר כו' ונגד זקניו כבוד. וזקניו דהשי"ת לע"ל. ודאי זקנים באים בימים ממש. כי לא יהיה משם עוד עול ימים. ועוד שאין נאה בישיבה אלא זקן. וההיא זימנא עתיק יומין יתיב. וגם לפי שהדבר תלוי בבנין ירושלים. שבודאי הזקנים הם שסייעו בבנינה. משא"כ בנין ילדים סתירה. הרי כל המאמר נקשר. בדרך יפה ומתוקן וישר: נשאר עלי לבאר הכתוב וחפרה הלבנה וגו'. שנראה תמוה מאד לכאורה. וא"צ להאריך בדקדוקים והערה. אך אגב גררא. נציג הנה מרגלית יקרה. מהקשורים שלנו. הלא הוא ביאור מאמר סתום וחתום. לא נמצא בו דבר טוב והגון אצל המון המפרשים. ובבאורו. יתבאר ג"כ הכתוב הנ"ל באר היטב. ויבואר הנעלם בנעלם. וזהו המאמר בפרק הספינה (בבא בתרא ד' ע"ה) ונתת מהודך. ולא כל הודך. זקנים שבדור אמרו פני משה כפני חמה. פני יהושע כפני לבנה. אוי לאותה בושה כו'. ע"כ. וצריך טעם מדוע באמת פני משה כפני חמה. פני יהושע כפני לבנה. ולמה דוקא זקנים שבדור אמרו כן. ולא הכיר זה אדם אחר זולתם. ומה ענין הבושה. ונלע"ד דבר הגון בזה כי הנה בפ"ק דסנהדרין אמרו עה"פ כי אתה תבוא פעל עומד מרע"ה אמר ליהושע אתה והזקנים שבדור עמך. הכל ע"פ דעתם ועצתם. והקב"ה אמר ליהושע כי אתה תביא פעל יוצא טול מקל והך על קדקדם. דבר אחד לדור. גם זה יפלא לפום ריהטא במאי קמפלגי משה וקוב"ה. אמנם יובן היטב עם אותה שאמרו בפ"ק דשבועות ופא"ט. עה"פ ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים וגו'. שמתחלה נבראו שני המאורות שוין. וקטרגה הלבנה באמרה א"א לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד כנודע על פי הדברים האלה נאמר. כי מרע"ה לפי שהיתה מדתו כמדת החמה. שלא הקפידה על חברת הלבנה עמה בשמוש הנהגת העולם. ולא קטרגה כנגדה. כן הוא שתף הזקנים עמו בשררה. וכמו שאמר מ"י כל עם ה' נביאים (ויהושע הקפיד עליהם) ולכן צוה גם את יהושע. אתה והזקנים שבדור עמך (זהו פני חמה. ר"ל כלומר מנהגה ודרכה. כמוהו לדעתי לפני בת בליעל. מנהג ודרך בת בליעל) ולפי שהיה חפצו ורצונו של יהושע להשתרר לבדו. ולא להיות גדולתו בשותפות עם הזקנים. ובדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו שכך היתה מדתו ונטיית טבעו. מחמת שהיו פניו כפני לבנה במדתה כנזכר. לכן בא אלו הדבור תביא לבדך כפי מדתך. והזקנים הם שהרגישו בזה ביותר (לפי שהכה במקל על קדקדם ולא אבה חברתם בהנהגה. מזה ידעו שפניו פני לבנה. שמשם אחיזת נשמתו) א"כ לא יפה אמרו זקנים שבדור אמרו כו'. והרי זה דבר ברור ונכון מאד. ובזה מה נמלצו לחכי דברי הכתוב הנזכר כאן במשנתנו. וחפרה הלבנה וגו'. כי ידוע שחפרה היא גרועה מאד. אבל הבושה היא יפה. כמ"ש סימן טוב באדם שהוא ביישן. ובוש פנים לג"ע. יאמר נא וחפרה הלבנה. שיוודע לה שדיברה שלא כהוגן. ובושה החמה. שתדע שיפה עשתה ששתקה וסבלה בושה. בהשוואת הלבנה עמה מתחלה. ולא דיברה מאומה. כשימלוך ה' צבאות וגו': 
+
+<b>ונגד זקניו כבוד. </b>שינהוג כבוד בזקניו. אז יוודע האמת. כי העוה"ז מתנהג הכל כפי בחירת האדם כל דרך איש ישר בעיניו. וה"ז יפה אף נעים. ובארנו בענין זה ג"כ שזהו הענין ג"כ שהתעצלו הזקנים בהספדו של יהושע. ועוד כמה דברים נחמדים יע"ש: 
+
+<b>אלו שבע מדות. </b>עושר וכבוד חדא נינהו. כדפרישית. א"נ זקנה ושיבה חדא מילתא היא. למאי דפרישית: 
+
+<b>כולם נתקיימו ברבי. </b>קמ"ל דאפשר להתקיים גם כולן בצדיק אחד. אע"פ שאין כל אדם זוכה לשתי שולחנות. כל שכן לכל אלה הטובות שבעתם יחד. רבי שאני דרב גובריה. ומימות משה עד רבי לא מצינו תורה וגדולה כאחד: 
+
+<b>ובבניו. </b>היא הראיה על שזכותו גרמה לו. ולא במזלא תליא מילתא. כי על כן זכה לעצמו גם זכה לבניו. כמו ששנינו האב זוכה לבן (באוחז מעשה אבותיו בידו) משא"כ במזל שלא יוריש טובו לבנים. והואיל ואתא לידן הך מילתא דיקרא דאורייתא. אציגה נא הנה עוד חלי כתם על אוזן שומעת. מחליות הקשורים שלנו. באור מאמר גמרא בפרק השותפין. וזהו. א"ר אבהו שאלו את שלמה בן דוד איזהו בן העוה"ב. אמר להם כל שכנגד זקניו כבוד (פירש"י אותם שחולקין להם כבוד בעוה"ז. מחמת חכמת זקנתם. ומהרש"א פירש שלא יתבייש ממעשי בני בניו. כי בני בנים הם כבנים) כי הא דר' יוסף בריה דריב"ל חליש ואתנגיד (פרחה נשמתו וחזרה) אמר ליה אבוה מאי חזית. א"ל עולם הפוך ראיתי. עליונים למטה (אותם שהם עליונים כאן) ותחתונים למעלה. א"ל עולם ברור ראית (כי שם העיקר) א"ל אנן היכי איתינן. א"ל כי היכי דאיתנן הכא (חשובים ונכבדים) איתנן התם. ושמעתי שהיו אומרים אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו ושמעתי שהיו אומרים הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם. מאי נינהו אי לימא ר"ע וחביריו. משום הרוגי מלכות ותו לא כו'. אלא הרוגי לוד (פפוס ולוליינוס אחיו. שהרגן טוריינוס הרשע בלודקיא. ע"י שגזר להשמיד ישראל לפי שנמצאת בת מלך הרוגה. וחשדו את היהודים עליה. עמדו האחים הללו ואמרו. מה לכם על ישראל. אנחנו הרגנוה) כדאי' ספ"ב דתענית. (ועיין אבן בוחן שלנו) ע"כ. המאמר הלז צווח ואומר דרשני. דקשיא טובא. מ"ט הזכיר לשני המלכים שלמה ודוד. בלי תואר והדר שם מלך כראוי להם. והיה יכול לומר בקצור שלמה המלך. והיינו יודעים במי מדבר. ומה צריך לייחסו אחר אביו. ומה ראו על ככה לשאול אותו דוקא שאלה זו. והתשובה צריכה באור. פירש"י דחוק דמשמע כינוי זקני על בן עוה"ב. שזכה לכבוד. הוא נופל. ואין זה במשמע הלשון גם הענין אינו סובלו. דמאי שכנגד. גם דברי מהרש"א בלתי מובנים. בעובדא דר"י בריב"ל איכא למידק. דשייל ליה אבוה אנן היכי איתינן. תמיהא טובא. והיא [וכי] אכתי הוה ריב"ל בחיים כאן. ומה טיבו עכשיו באותו עולם הנשמות. לדעת איך ענינו ומצבו שם. ושמעתי כו'. קשה מדוע לא שמע שם דברים אחרים. ואיזה שייכות יש לשני דברים הללו לכאן. ומה הלשון אומרת. ותלמודו בידו פשיטא כל ת"ח תלמודו בידו. אי לימא ר"ע כו'. מאי שנא דנקט ר"ע טפי משאר עשרה הרוגי מלכות. שרובן קדמו לו. בעז"ה יבואר כל זה היטב הדק. דהנה ידוע מה שאמרו חז"ל עוד אחד בקשו למנות עם אותן שאין להם חלק לעוה"ב. וכן בפרק ש"ש. ופלוני מהו לעוה"ב הרי שנסתפקו בו אם הוא בן עוה"ב. וככה נסתפקו באביו. אם נמחל חטאו בכשבה ורועה. אם לא. וזה מחמת שלא רצה הקב"ה להודיע בחייו שמחל לו על אותו עון (או שלא חטא כמאן דאמר) לפיכך עזבו כאן תואר מלכות משמותם. ואמרו ששאלו את שלמה בן דוד בשמם העצמי בלבד. כאלו לא יצלחו למלוכה אמתית נצחית רוחנית. ולא נאה להם המלכות באמת לפ"ד השואלים. מחמת הספק שנפל בשניהם אם הם בני עוה"ב. והשיב להם כהוגן. כל שכנגד זקניו כבוד. ר"ל הרי מכאן ראיה. כשרצה להכניס הארון לדביר. דבקו שערים. ואמר פתחו שערים ויבוא מלך הכבוד כו'. ולא נענה עד שאמר אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך. מיד נענה. ובאותה שעה ידעו כל ישראל שמחל לו הקב"ה. ונהפכו פני כל שונאי דוד כשולי קדרה. הנה הוכיח ה' היותו בן העוה"ב. במה שעשה לו כבוד נגד זקני עמו כשאמר ויבוא מלך הכבוד כו'. שהיו כולם עדים בדבר הכבוד. הנעשה לו בעבורו לעיניהם. והיינו זקני תורה שהם זקניו של הקב"ה ודאי. לא כנגד זקני דבהתא כי בזקנים שקנו חכמה תליא מילתא. שלהם הכבוד חכמים ינחלו. ועל כן בהם תלוי כל דבר כבוד (כמש"ל בלח"ש ובעלית הכבוד) וממילא היא הוכחה עליו ג"כ. דאמרינן מפני מה נאמרה בדוד שכיבה. מפני שהניח בן כמותו. וגם כן נהגו בו כבוד זקניו של הקב"ה (שראו הנס שנעשה על ידו) מעתה לא יסתפק אדם עוד שגם הוא בן עוה"ב. א"כ נקוט האי כללא בידך כל אדם שכנגד זקניו של הקב"ה ונעשה לו כבוד אותו אדם ודאי הוא בן עוה"ב. אף אם זקני ע"ה לא יכבדוהו מ"מ כבודו במקומו עומד. שאין כבוד אלא תורה. ואין אדם נותן או לוקח אלא דבר שבידו וברשותו. לא ליתן או ליטול מה שאין לו. וא"א לתלות בזכות האב. שאם הבן רשע אינו מועיל לו כלום. דכתיב ואין מידי מציל. אדרבה קרינן ליה רשיעא ב"ר. הרי אלו דברים ברורים. במ"ש כל שכנגד זקניו כבוד (דברי מהרש"א אינן מובנים לי. שאינם במשמע הלשון. גם לא יתכן לומר שאם בן בנו אינו הגון. שיפסיד הזקן על ידו חלקו לעוה"ב) ומייתי תלמודא ראיה שאין הדבר תלוי בזקני ע"ה. ושאין הכבוד נמשך אחרי עצתם והסכמתם. שכן ראה ד"י בעלמא דקושטא. שאותם שהיו עליונים כאן מחמת אלמות ע"ה (כדרך העולם שמגדלים ומנשאים. מי שהוא ממשפחתם) משו"ה לא נטייה דעתא דקב"ה אחר רובא ח"ו. אלא הרי הם תחתונים שם. ושאל לו ריב"ל אנן היכי איתנן. נפל לו ספק על אודות עצמו. וזה לפי שריב"ל מסר עצמו למיתה ע"ד תורה כדאיתא שילהי המדיר. דהוה מיכריך בבעלי ראתן ועסיק בתורה (לפיכך זכה ונכנס חי לג"ע) והשתא הכא מספקא ליה מילתא. אי אמר קוב"ה שמעתא משמיה. משום דגמירי כל המוסר עצמו למיתה עד"ת. אין אומרים דבר הלכה משמו. היינו דשייל היכי איתנן התם לא בקש לידע מקום כבודו שם שזה ודאי לא ראה ר"י בנו. אלא אי עבדי ליה יקרא במתיבתא דרקיעא. למימר שמעתא מפומיה ולא על כבוד מקומו בישיבה של מעלה. הגיע לשאול אם הוא למעלה או למטה פשיטא דלא שייך ביה כל ימי היותו פה בחיים. אלא אם נעשה לו יקר וגדולה לומר דבר שמועה מפיו אחר שלא חשש שיאמרו ד"ת משמו למטה כנ"ל. כי לא רדף אחר הכבוד. והיה חפץ לידע אם גם למעלה אינם אומרים ד"ת משמו. מפני שמסר עצמו למיתה עד"ת. שנן שונין בישיבה שלמעלה. כמ"ש אליהו לרבה ב"ש. דאמר קב"ה שמעתא משמייהו דכולהו רבנן בר מר"מ. והשיבו ר"י בנו תשובה הגונה. כי היכי דאיתנן הכא חשובים ונכבדים. אע"פ שאין אומרין הלכה משמו מטעם הנ"ל. ועל דרך שפירשתי בעז"ה (בקונטרס דרוש יתיב פתגם) זה שאמרו כל המוסר עצמו למיתה עד"ת א"א כו'. ודאי אינו אלא לשבח. דהיינו טעמא משום שכל התורה נקראת על שמו. אחר שעלה למדרגה הגבוהה כל כך. שכל עסק למודו לשם שמים בלבד לא ליהנות בחייו מד"ת. לפיכך משליך נפשו מנגד על ד"ת. ואינו חושש לחייו. משו"ה אורייתא דיליה היא. כדאמרינן לבסוף נקראת תורתו. דכתיב ובתורתו יהגה. הלכך גריעותא היא לגביה. לומר דבר פרטי משמו. כאלו אין לו חלק בה רק בדבר זה. שכולה נפלה לחלקו. נחלת שפרה לו. אף אם אין ב"א אומרים ד"ת משמו. כגון דמקיים בנפשיה חמוקי ירכיך או בשעת המפזרים מכנס. אעפ"כ מעשיו מוכיחים. וכמ"ש לפרת. מפני מה אין קולו נשמע כשאר נהרות. והוא משיב מעשי מודיעים. ככה הוא הת"ח המסכן עצמו עד"ת כריב"ל וחביריו. שא"א ד"ת משמם כנ"ל. מ"מ חשובים ונכבדים הם בכאן ע"י מעשיהם המודיעים טבעם בעולם הלז. וכן דבריהם ומעשיהם הטובים נזכרים ונעשים במתיבתא דרקיעא. כאלו כל התורה שלהם. ומה שמסרו עצמן למות עד"ת. היינו דאהני להו. שהרי ע"י כך החזיקו בכולה לשמור ולעשות. ולכן כולה נקראת על שמן. והיינו דמסיק ושמעתי שהיו אומרים אשרי מי שבא לכאן כו'. ר"ל מכאן תדע שלא הפסיד מי שמסר עצמו עד"ת. אדרבה שבח הוא לו שם. כמו בכאן. שכן שמעתי אומרים שם אשרי כו' ותלמודו בידו. פירוש שתלמודו כולו הוא בידו. ואינו צריך לאחרים שיזכירו דבר מיוחד בשמו. (איסתרא בלגינא קישקיש קריא. מאה קרי בזוזא. מלא צנא קרי ושפמי דפגרי בהו רבנן) כי אדם כזה הוא ביד תלמודו. שאם בני אדם זוכרים ממנו איזה דבר טוב. הוא נזכר לטוב. ואם לאו הוא נשכח. משא"כ במי שתלמודו בידו. לעולם הוא נזכר לשבח בכל תושיה יתגלה כבודו. ומעשיו מודיעים. לפיכך ודאי אשריו ואשרי חלקו. אע"פ שגרם לעצמו בבחירתו שא"א ד"ת משמו. ע"י שמסר עצמו למיתה בשביל התורה. ועז"א אין ד"ת מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה. והרוצה שיחיה בשני עולמות. ימית (אולי זפ"ה נפשי בכפי תמיד שסכן עצמו עד"ת. ותורתך לא שכחתי. שהרי על ידי כך מתקיימת בידו) כי אדרבה היא הנותנת חיים לעושיה בעוה"ז ובעוה"ב. שכך אמרו עוד בהרוגי מלכות. שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן. מפני שמסרו עצמן למיתה. כדי שיחיו ישראל ויקיימו התורה (והיא שעמדה לדוד המע"ה שנקרא חי וקים. לפי שמסר עצמו למיתה על ישראל כמ"ש תהי ידך בי וגו') ת"ח עצמן שמסרו נפשם עליה. לא כל שכן. ולהכי מקשי תלמודא אי לימא ר"ע כו' משום דס"ד על ר"ע ביחוד נתכוונו. שהוא שמסר עצמו לשחיטה על ד"ת. כמ"ש בפ' חלק עה"פ כורתי בריתי עלי זבח. ומשני אלא הרוגי לוד. שלא היו ת"ח. רק מסרו עצמן על קיום התורה. זכו לכך. ר"ע וחבריו עאכ"ו שלא יפסידו. מחמת שמסרו עצמן עד"ת. לפיכך זכה באמת שכל התורה נקראת על שמו. כדאמרינן סתם מתני' ר"מ. סתם ספרא ר"י כו' וכולהו אליבא דר"ע. אע"פ שלגלגו עליו תלמידי ב"ש. כמ"ש לו יונתן בכור שטן. אתה הוא עקיבא ב"י ששמך הולך מסוף העולם עד סופו. ועדיין לא הגעת לרועה בקר וענה לו ר"ע אפי' לא לרועה צאן. ר"ל לא רדף אחר הכבוד לרעות צאן קדשים. ולא רצה ליהנות בכתרה של תורה. ומסר עצמו עליה. וזכה בכולה שתקרא על שמו. כמש"ל שכל הספרים שחיברו בתורה שבע"פ. כולם מיוחסים אליו. ולא תמצא בארץ החיים. במי שמחיה עצמו עליה ומשתמש בתגא. אסף רוח בחפניו. בכן נתבאר המאמר דבר דבור על אופניו: 
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>פעם אחת הייתי מהלך בדרך. </b>הרבה יש לדקדק בזה המאמר. ולא נטריח על המעיין באריכות דקדוקים. אך נבליעם בתוך הבאור בקצור האפשרי. פעם אחת באמת אין לדקדק מהו הצורך להודיע שפ"א היה כמו שמטריחים עלינו המפרשים. כי כך הוא דרך הלשון. וכמ"ש ר"י פ"א הייתי מהלך גמרא ריש ברכות. ודכוותה טובא. ושמא הודיענו בזה שלא היה רגיל לעשות כן. שהרי אמרו אל ימנע אדם עצמו מבית המדרש אפי' בשעת מיתה (ובפ' א"צ א"ר אל ימנע אדם מבה"מ דבאורתא אמר רבי הכי. ובצפרא הדר ביה) ומאחר שהיה ריב"ק בעיר גדולה של חכמים כו'. לא היה רשאי לפרוש מהם כדמסיק. אלא פ"א אירע שהלך בדרך שהיתה מזומנת לפניו מפני הדחק והאונס שהוצרך לכך. כדבעינן למימר בס"ד. והיה מהלך ברגליו. לא רוכב ולא יושב בקרון. מטעם שיתבאר: 
+
+<b>ופגע בי. </b>והוא לא פגע בו. אולי בא לו מאחריו או מן הצד. באופן שלא ראה ר"י את האדם ההוא בפגעו בו. ואותו אדם ראהו בתחלה. א"נ ופגע בי פירושו בקש אותי וחילה פני. כמו ואל תפגע בי הפגיעו במלך וישתומם כי אין מפגיע. והענין הוא להודיע שאותו אדם היה מחזר אחר ר"י רודף אחריו לבקשו. ומצאו והשיגו. גם התחנן אליו על הדבר שספר: 
+
+<b>אדם אחד. </b>כן הוא דרך הלשון לעולם וגם בכל הלשונות מ"מ להפיס דעת השונים נמליצהו ג"כ בטוב טעם. שלא הספיק לומר אדם או אחד בלבד. ונדע ממילא שעם אדם הוא מדבר. אלא משום שבדרך היה מהלך יחידי. כי לא נזכר שהיה אדם עמו. אלא הוא לבדו היה הולך. ושמא היה ג"כ במדבר וביער. בדברא דשכיחי מזיקין. א"נ בלילה. אך סופו הוכיח שאדם היה ואחד היה מיוחד חשוב. כמו אחד העם הכבש אחד מיוחד שבעדרו. אי נמי איפכא אדם קל מהמון העם. אדם כל דהו (וכ"ד קצת באחד העם) וכמ"ש לפנינו בס"ד: 
+
+<b>ונתן לי שלום. </b>ממה שכתבנו ככר מיושב מדוע לא הקדים לו ר"י שלום. משני טעמים. אם מחמת שאותו אדם ראה את ר"י. בטרם ראהו ר"י. ואם משום דמעיקרא סבר דילמא שד הוא. ואמרינן אסור לאדם שיתן שלום בלילה. חיישינן שמא שד הוא. איברא כיון דההוא גברא יהב ליה שלמא מעיקרא. ושלום שמו של הקב"ה. וגמירי דלא מפקי שם שמים לבטלה. משו"ה אע"ג דלא חש עוד לשמא יזיקנו (ואכתי מידי חששה דילמא שד הוא לא נפיק) אהדר ליה שלום ותו לא. דמ"מ אסור לתת לו שלום. כמו שפירש"י דדמו לע"א. אלא קיים השלום שנתן לו בלבד (וכמ"ש שונמית לגיחזי מחמת שהיתה אסורה בשאילת שלום. עלח"ש רפ"ב דברכות): 
+
+<b>והחזרתי לו שלום. </b>אע"פ שמהראוי היה לכפול לו שלום. לא עשה כן מטעם שאמרנו. ועוד מטעם אחר. כי מתוך שראה ר"י שנתן לו האדם שלום בקצור. חשב שמא עם הארץ הוא. ואולי האמת כך היה. כמו שנאמר להלן בעז"ה. כי מן הדין היה לו לומר שלום עליך רבי. שהרי אפילו אליהו ז"ל כך אמר לר"י כשפגע בו בחורבה. ואמר לו שלום עליך רבי. ומתוך כך ידע ר"י שאדם גדול הוא השואל בשלומו. שהבין מדעתו היותו ת"ח לפיכך גם הוא נהג בו כבוד גדול. והשיבו מיד שלום עליך רבי ומורי. אך אדם זה שהראה כי סכל הוא להכיר ענינו של ריב"ק כי על כן שלל ממנו תור המעלה הראוי לו. אך. הוא ענהו לפי דרכו שלום ותו לא מידי. כי ההדיוטות משיבין להם בשפה רפה וגם אין חיוב לכפול לכל אדם. כמ"ש בס"ד ריש פה"ק: 
+
+<b>א"ל רבי. </b>עכשיו הכירו שהוא רבי. ועד האידנא לאו רביה הוא. כי עדיין לא ראה בו דבר חכמה. ולא נביא היה כאליהו לידע מעלתו מעצמו. רק מתוך תשובתו הקצרה ניכר שאדם גדול הוא. ומדקדק בדבורו. שלא להשיב יותר מהשאלה. וכמ"ש רפ"ב דביצה ש"מ האי צורבא מרבנן דקא"ל חבריה מידי. לא לימא ליה אלא כדאמר ליה חבריה. לכן בזה הכיר. שאדם חכם הוא ריב"ק. אז קראו רבו: 
+
+<b>מאיזה מקום אתה. </b>על שמו ומשפחתו לא הוצרך לשאול. כי אם לא הכירו מעולם. מה יועיל לו הודעת שמו. גם יחוסו לא בקש לידע. כי לא בתו היה מבקש. רק את שם מקומו ועירו היה חפץ לידע. מחמת מה שאמרנו. כי היה האיש ההוא מחזר ורודף אחר ת"ח (אפשר היה שליח לקבל רב לבני עירו) ורצה לדעת אצל מי למד חכמתו וממי קבל קבלתו. כי המקום גורם. כמ"ש אוירא דא"י מחכים. ובורסיף סימן רע לתורה. ובני יהודה דדייקי לישנא. נתקיימה תורתם בידם. וההפך בבני גלילא. וא"ר טבעא דבבל גרמא לי דלא חזאי דמא ובהא מכן ומכן (תמורה כט"א) וכה"ג טובא. ועוד מאחר שראה בו דבר תמוה. שלא השיבו שלום עליך או שלום לך (כנהוג במקראי קודש ביחוד) אלא שלום גרידא חשדו שמא כך הוא מנהג המקום שיצא משם (שאינו משנהו אפי' מפני המחלוקת) ודרך אנשי עירו כן הוא. לא ידעו דרך שלום. ושאל לו על עירו. כאומר בתמיה אין שלום בעירך. ושמא כל בני מקומך מכוערים במנהגם כמותך. ועוד חקר על כך כי רצה לעמוד על השורש. מה טעם פירש ממקומו הפעם. מה עול מצא בהם כי רחק מהם. ואם רוח המושל עלה עליו. מקומו אל ינח (אם לא מאן דביש ליה בהאי מתא) וע"י החקירה והדרישה יוודע לו האמת. מה טיבו וטיב אנשי מקומו. ואם יכשר להיות הוא רב ומורה לבני מקומו: 
+
+<b>א"ל מעיר גדולה של חכמים כו' אני. </b>בזה תשובה מוצאת לכל מה שיסתפק בו. בהודיעו שאמנם הוא גדל בין החכמים. ויודע דרך ארץ של שאילת שלום. אבל היא הנותנת מפני שגם הוא חכם. כהולך את חכמים יחכם. וכבוד חכמים ינחלו. היה ראוי להניח לו כבודו בתואר חכם ורבי וכנ"ל. ובודאי בני עירו דייקי לישנא טפי. ומה שפירש מהם לדרך בפעם הזאת. הוא על פי האונס כי בהיות העיר גדולה לאלהים. שכולה חכמים וסופרים. לא סוחרים ותגרים. לכן יש להם דוחק בפרנסה ומזונותיהם מצומצמים. כי לא לחם לחכמים. על כן נודד הוא ללחם איה. והוא הטעם שהיה מהלך ברגליו. לא רכב סוס. ולא ישב בקרון משום דוחקא דצבורא. ביחוד שכולם חכמי תורה. אי נמי לא רעב ללחם גשמי היה אלא לדבר ה'. שהוצרך דבר לחכמים לשאול מבית הוועד. כענין שמצינו בפ' ב"ש אר"י א"ר מ"ד מימינו בכסף שתינו עצינו במחיר יבואו. בשעת הסכנה נתבקשה הלכה זו. הרי שיצאה מראשון בגט כו'. שכרו אדם אחד בארבע מאות זוז ושאלו את ר"ע בבית האסורין ואסר (ללמדך כמה ד"ת חביבין על ישראל. שאפילו על דבר קל מדבריהם ובשעת הסכנה. הפריזו כל כך ממון והכניסו עצמן בסכנה גדולה. שהיתה שעת שמד ר"ל. ולא סמכו להקל בספק של דבריהם. משום דספק ידיעה. לאו שמיה ספק. מכאן אתה דן ק"ו לדברי איסורים ברורים. אפי' של סופרים כמה הם חמורים. ותוכחה לקלי עולם אשר מקלם יגיד להם. להקל ראש פורה ראש ולענה. אף בגופה של תורה ויינה). כן היה ענינו של ריב"ק לדעתי. שהוצרך לכתת רגליו לילך למקום הוועד לברר ספקותיו: 
+
+<b>רצונך שתדור עמנו במקומנו. </b>די היה שיאמר עמנו. או במקומנו. תרתי למה לי. אלא הענין הוא אחת משתים. האחת לשבח. שהיה האדם ההוא אוהב התורה ומחבב ת"ח. לכן רדף. אחר ריב"ק כמש"ל. לקבלו לרב ולמנותו לראש. שילמוד אצלו בעירו. לפי שלא היו במקומו בעלי תורה הרבה. רק כסף וזהב רב מאד. אולי מחמת העושר הרב לא פנה לבם לתורה. כמו שהוא על הרוב. וכמו שהיא התנצלות העשיר ליום הדין. שאומר טרוד בנכסי הייתי. אכן אדם ישר זה אהב התורה ביותר. ורצה לקבוע ישיבה במקומו להרביץ תורה בעירו. ולכן בשמעו את דברי ריב"ק והבין כי חכם גדול הוא. נתאוה ללמוד לפניו בשקידה גדולה. בגלל זה התנה עמו שלא יזוז מקיר העיר וחוצה. לא כמו שעשה עתה שהלך לו בדרך כאיש נודד ממקומו. ואמנם כשיהיה לו עשירות גדול כזה. חשב למשפט שלא יצטרך להפרד ממנו כלל. כדי שלא יבטל מד"ת. אפי' שעה אחת. רק ישאר תמיד עמו במקומו. ושעבד אותו אדם עצמו ג"כ בזה האופן. שגם הוא לא יפרד ולא יעתק עוד ממקומו. כדרך שעשה בפעם הזאת. שהלך לבקש לו רב בלבד. זהו עמנו במקומנו. ולא בחדר ובבית אלא התנה שיהיו תמים יחדיו כל הימים במקומם. לא יפרדו איש מעל אחיו. והשנית לגנאי. ארצה בו שמא היה האיש ההוא כאחד מקציני הזמן שהיו במדינה ידועה. קובעים מדרש בביתם ומושיבים בה לומדים שיתמידו בלמודם. על מנת לכפר על כל תועבותיהם. ותושבים שהקב"ה מקבל שוחד. למען יצא זה בזה. או לוקחים לומד שיעור דוגמת שעיר. שישא את כל עונותם למצוא כופר נפשם) וכן מכניס אותו בלעג הרבה צובע שחור וכדומה) אוכלים ושותים וחוגגים כל ימיהם. משביעים יצרם בשחוק ובקלות ראש נאוף אלה וכחש אונאה ונבול פה ובכל דרכי התועבות הרעות והרבות ממלאים תאוותיהם. ובטוחים בעצמן ואומרים שלום עליך נפשי. הלא את בת חורין וחפשי. יש לנו שעיר מכפר בעדינו נושא עונותינו. הנה הוא עוטה מעיל החסידות. והרבה עמו פדות. ומה עושה הקב"ה מזמין להם בני אדם בלתי הגונים. רעים וחטאים מהם וגרועים יותר מאותם שמספיקים להם מזון ומחיה עד אשר יצא מאפם. כי נראה כמה פעמים שנכשלים באנשים שאינן מהוגנים מינים שונים שעירים ושדים יהודאין. מראין עצמן קדושים וחסידים. ועוברים כל העבירות החמורות ועל העריות והגזל חשודים. חוטאים ומחטיאים ומקדיחים תבשילם ברבים כמו שהוכיח הנסיון בבה"מ ידוע לפני שלשים שנה ובא האות והמופת על המחזיק לומדי תורה שלא לשמה שנעשית להם ס"ם והמצוה נהפכה לאשמה. להכשיל רבים בתורה ולהרים יד לגדף ה' ביד רמה. הי"ת יעקור אותן המינין המתועבים אנשי דמים ומרמה. לא יחצו ימיהם ולא יעזוב להם שורש וענף בעודם בחיים ילבש בשרם רמה. והיו דיראון לכל בשר לשלחם למטרה אל חצי הנקמה. נשוב לענין. כי אולי על כן הקפיד אדם הלז (וימחול לי שדברתי ככה. ח"ו לא חשדתי אותו אדם כשר מעולם. (הדרך הראשון הנ"ל הוא אמתי בלי ספק) וישר היה וכוונתו טובה לשמים היתה בודאי. רק לחוד חדה ולמשול משל לבית מרי הוצרכתי. ועכ"פ באנשי המקום ההוא. נראה שלא דבר רחוק מן האמת הוא מ"ש. ככתוב וכסף הרביתי וזהב כו'. ובהדי הוצא לקי כרבא. אף כי שמו לא נזכר. ולדבר הזה יסלח. באשר יצא ממנו מוסר נאה לענין ההוה בזמנינו מעז יצא מתוק. ובדרך הזה דרכו כמה גדולים אשר מעולם אנשי השם לרמוז מוסרים ישרים בכל אופן שיוכלו) והתנה שישאר ריב"ק עמו במקומו. לא יזוז משם. למען הרבות כפרתו. שיוכל לילך בשרירות לבו ותאותו (או על אנשי המקום נתכוון) ותהיה תמיד עמנו. להגין עלינו מפני החימה שפוכה במקומנו. המוכן לפורענות. בסבת העושר וישמן ישורן ויבעט. ובהיותך אצלנו נוכל לשקוד על הנאות עולמנו. שלא נפסיד שעה אחת בזולת זה. ולהתמיד על חפץ יצרנו הבלתי מניח לנו לישון ולהתעלם מעבודתו. ואתה היה לנו לאב ולכהן. כאחד משרי בוהן. אנן בדידן ואתון בדידכו ותסתיים מינן ומנייכו. אב"א לישנא אחרינא. תלמוד אתה ממנו. להיות כמונו. ותהיה לנו מעיר לעזור לעסוק בצרכי עולמנו הנחמד להשכיל לפייס יצרנו בכל מידי דמפייס. מי כמוך מורה חטאים. בדרך שאדם רוצה לילך. כי אני חכמה שכנתי ערמה. למען נפטר מעונשו של היצר שלא יתרעם עלינו שלא יצאנו ידי חובתו כראוי. וטוב כי תהיה לנו לכהן מורה. דרך בן סורר ומורה. וטוב לנו עמך ולזה קח לך אלף הכסף לעשות ממנו פסל ומסכה. ועשה את יצרך ברכה. לטעום מטעמותיו והנאותיו ולא יקצוף עליך במנעך ממנו חפצו כהלכה. ואם תעשה ככה. תמצא חן בעיניו וחמתו שככה: 
+
+<b>ואני אתו לך אלף אלפים כו'. </b>לדרך הראשון מילתא דלא שכיחא היא. זוזא לעללא לא שכיח. אבל לדרך השני יתכן זה יותר ויתבאר יפה. שמא בדק בשמא. שנקרא בן קיסמא שלא נמצא לו דוגמא. וחשב שהוא קוסם קסמים (ועינו הטעתו. כי באמת היה נקרא קיסמא. ע"ש קסם על שפתי מלך במשפט לא ימעל פיו) דורש דמים וכספים המכחישים פמליא של מעלה הפה שאסר. זוזי לתליתא שכית תולה באילן גדול המזיק את הרבים. ואומר פ' חכם להר"מ טיהר לי את השר"ץ ואת הדמים. וכדאי לסמוך עליו להתיר כל איסורין שבתורה. אדרבא המה תקוני נפשי בעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה אשרי שזה שמש מה נעים חלקו אשרי העם שלו ככה. לכן בדין הוא שיטול שכרו משלם זוזי אלפי דחזו ליה מדאורייתא לפסולא דחריפא סכמא וחריפא זבינא כדהבא פריכא. היינו דאהני לן הכא והתם קרו ליה רבי דבחיה עדיפא. למשרי עורבא וכל מאי דאסר לן רחמנא שרא כי מעיקרא דדינא פירכא: 
+
+<b>אם אתה נותן לי כל כסף וזהב שבעולם כו'. </b>זה ודאי דבר תמוה וזר מאד לא נשמע כמוהו שימאן ת"ח ויבעט בעושר שמזמין לו הי"ת בהיתר. ועל מנת שיזכה לעצמו ולאחרי' עמו ואדרבא מצוה יותר להרבץ ולהרבו' מורה במקום שאינה מצויה. כי ה' חפץ להגדיל תורה ולהאדיר' ולזכות הרבים. והלומד תורה לע"ה דומה להדס במדבר. לכן לד"א יקשה מאד. ובדוחק יש ליישב הענין. כי מאחר שאותו אדם רצה לתת לו ממון רב. מכלל שלא הי"ל נחלת שדה וכרם להתפרנס מהם ואמר במערבא עה"פ והיו חייך תלוים וגו' זהו שמזונותיו תלוין בכספו. הלכך ירא היה שמא יהא טרוד יותר במזונות. וההכרח יביאנו לעסוק במעותיו במלאכה בזויה כזוזי ובזוזי דבזוזי בחנות וחלפנות. דזוזי כמאן דפליגי דלא איתנהו בכלל ברכה. נמצא מתבטל מלמודו. ויותר ממה שירויח. יפסיד. גם בשנות רעבון לא ישבע לחם. וכל הכסף והזהב לא ישבעו מעיו. וכולי האי למאי מהני כספם וזהבם בחוצות ישליכו. לכן אמר איני דר אלא במקום תורה כי בימי רעבון ישבעו. לא ירעבו ולא יצמאו. שהתורה נותנת אחרית ותקוה בזקנותו. אע"פ שלא יוכל לעסוק במלאכתו אינו מת ברעב: ואולם לדרך שני יבוא על נכון. כי למה לו עושר כזה שמור לבעליו לרעתו עושר רב ומהומה בו. מעט יהנה ממנו. כי אמנם העשירות המביאו לילך בשרירות לבו. בודאי יהיה סבה לקצר ימיו ולמות בלא עתו. ואבד העושר ההוא בענין רע כי רועה זונות יאבד הון. וזולל וסובא יורש. ולא יספיק לו כל ממון שבעולם. ביחוד השחוק הוא ישסה אוצר כל כלי חמדה. ומאבד אוצרות מלכים. ושנות רשעים תקצורנה מהר ילך בלי חמדה. יפה לו שלא נברא ולא נתפטם באיסור כל ימיו. טוב ממנו הנפל. עשיר ישכב ולא יאסף ישב בשפל. משו"ה כל האי עותרא בישא למאי מתבעי. וזוהי שאמר. לפי שבשעת פטירת ש"א כו'. אין הכוונה על הפטירה בעתה ובזמנה. לבוא אלי קבר בכלח. כי הוא האיש המוצלח. אך נתכוון לגויעה וגדיעה בלא עת. כי אחר שהעושר ההוא מסבב מיתתו בלא עתו. מה יועיל הון ביום עברה. כי לא ילווהו. יעזוב לאחרים חילו אל מצנים יקחהו: 
+
+<b>אין מלוין אותו לא כסף כו'. </b>בידוע שכך הוא. וכי יעלה על לב אדם כל שהוא. שילווהו כסף וזהב לבית עולמו. ולא היה צריך הדבר לאמרו. אבל באמת יש כסף וזהב המלוים לאדם בשעת פטירתו. אם עשה בהם מצות וצדקות. כמ"ש והלך לפניך צדקך וגו'. אך ירצה הכסף והזהב שאתה רוצה לתת לי על מנת שאהנה בו בלבד להשביע היצר ולהתבקש בנפשי להמיתני בלא זמני. הוא לא ילווני. וה"ק שבשעת פטירתו של אדם שגרם האדם לעצמו ע"י תרבות רעה שלו. זוהי מיתה בידי אדם. שאיבד עצמו לדעת. א"כ ודאי כספו וזהבו לא יוכל להצילו ביום עברת ה'. כספם לנדה יהיה לכל זונות יתנו נדה. ילווהו החייט בעל מוד"ע מדויקת חדשה. והספר המגלח פאות הראש וגם את הזקן תספה להדמו' לאשה. והמתקן לו כאות נכריות מתולת לו' מלפניו ומאחוריו עד הבושה. ומלובנים היטב באבקת רוכל מור ולבונה יבכו עליו הצייר האומן בציור מיני עגבים ויעלות אהבים בתולות יפות ערומות מרקדות בתופים ובמחולות ישאו כנור ועוגב מיטיבות נגינה חרדות ילבשו הזונות יפות המראה והבריאות אשר רעה אתהן במרעה טוב ושמן והרבה להן מוהר ואתנה. על הארץ ישבו מוכרי קארטין וחרדה לרגעים בעלי חנויות היין והשכר ושממו סוחרי התכשיטין היקרים ותגרי א"ט ומרגליות יספדו הליצנים ויילילו הפורטים על פי הנבל העורכים לגד שולחן מלא קיא צואה וסרוחים על ערשותם וכפתם לא רעננה. המה ישאו עליו בניהם קינה. וישרים יעלוזו באבוד רשעים רנה. וזהו הלויה והספד לפטירתו של אדם. ר"ל שבידי אדם באה לו וסי?רב אותה בידיו והיא מיתת הסכל היות בלא עתו ויגוע בבלי דעת (ולפי פשוטו נמי ניחא לשון בשעת פטירתו של אדם. והיינו אדם כי ימות באוהל. שממית עצמו על ד"ת כמש"ל) ולדיוקא אתי. הא המת על פי ה' שמילא ימיו יודע ה' ימי תמימים. כבוד ה' יאספם. להם ודאי מלוים אותם גם זהבם וכספם אשר סגלו מיגיע כפם מעת אפם. ולא נהנו ממנו לעצמם כי אם לחפצי שמים: 
+
+<b>בהתהלכך </b>בהילוכך או בלכתך לא נאמר. אלא בהתהלכך שכולל כל התנועות הליכה ישיבה שכיבה ויקיצה הכל בכלל כל מעשה אדם. כמו התהלך נח. התהלך לפני. על כן מורה על כל עניני האדם ועסקיו בעוה"ז: 
+
+<b>בשכבך. </b>הא אין לך לומר אלא שפירושו בקבר. כי היא השכיבה האמיתית. עליה נאמר ושכבת וערבה שנתך. אבל בעולם הלז שדומה לים זועף הולך וסוער. והאדם בו כשוכב בראש חבל גם בלילה לא שכב לבו איך ישכב ויישן אם לבו ער: 
+
+<b>תשמור עליך. </b>מחטוטי שכבי. כעובדא דראב"י: 
+
+<b>א"נ תשמור תורתו. </b>שלא תאבד מפיו תורה. שכשאומרים שמועה מפיו שפתותיו דובבות. ועזר מצריו תהיה למטרח ולמשקל בשמעתא במתיבת' דרקיעא ולאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא: 
+
+<b>והקיצות היא תשיחך. </b>לעוה"ב תחזור להשיח בה בלי התעוררות תחתונים. כי היא תשיח עמך. ותהיה כל שיחתך תורה כבראשונה. שאפי' שיחתן של ת"ח צריכה תלמוד. וכענין שכתוב מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי. וזה"פ מכל מלמדי השכלתי כי עדותך שיחה לי. לפי שאפי' בעת שיחתי בצרכי לא הסחתי דעתי ממנה. וכן כתוב בספר תהלים ע"י דוד מ"י שלא תאמר להדיוט נאמר. שלא שלט על שני זבובים מימיו. אבל כתר מלכות גדול מכתרה של תורה (ושמא רצה להשמר ג"כ שלא יטעה אדם שלא אמר דוד זה הכתוב. שהרי כבר כלו תפלות דוד בן ישי בספר שני של תהלים. ואין מביאין ראיה מהדיוט למלך. לכן הזכירך שכל ס' תהלים נאמר ע"י דוד כו' וכמש"א א"ת כלו. אלא כל אלו) לפיכך הביא לך ראיה מדוד מ"י שלא למד מאחיתופל אלא ב"ד בלבד. וקראו רבו. לומר שאין כבוד אלא תורה. ומאס בכסף וזהב וסגולת מלכים. לפיכך גם לא חשב זהב וכסף שמכסיף את הזהב (כמ"ש רז"ל במ"א) בערך התורה. ואמ"ה היה מפרש פסוק זה עם אותה ששנינו הכסף קונה את הזהב ואין זהב קונה הכסף אע"ג דזהב חשוב כסף חריף בהוצאה הנה יש לכסף מוצא מעלה יתרה על הזהב. זה"ש מאלפי זהב. ואפי' שיהיו אלפי הזהב מוחלפים במטבע כסף. שיש להם שתי המעלות. ויש לי לדקדק עוד לימא קרא טוב לי תורתך וגו'. פיך למה לי. ונ"ל עם אותה שאמרו אסור לקבל שכר על למוד תורה שבע"פ. אלא מה אני בחנם. ולא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא על תורה שבע"פ. שנא' כי על פי הדברים האלה כרתי עמך ברית גו'. אבל על תורה שבכתב מותר ליטול שכר. כמו ששנינו אבל מלמדו מקרא. זה"ש טוב לי תורת פיך שבע"פ. אע"פ שאני מלמדה לאחרים בחנם כמו שלמדתי בחנם מאלפי וגו' שאוכל להרויח בלמוד תורה שבכתב. עם שהוצאתי אלפי בלמודה. מ"מ החמרתי על עצמי לנהוג גם בתורה שבכתב דין תורה שבע"פ. שלא ישיאנו חמוד ממון ליהנות מד"ת ומן ההיתר יביאנו אל האיסור. ואפשר לפרש מאלפי לשון למוד. כמו ואאלפך חכמה תאלף אורחותיו. וה"ק טוב לי תורת פיך היינו שבע"פ. שאני מלמדה בחנם. ממלמדי זהב וכסף. ר"ל אותן המלמדים בשכר. אע"פ שמעשירים. דיקא נמי דאל"ה לימא קרא טוב לי תורת פיך מכל כסף וזהב. מאי רבותא דמאלפי. מיעוט רבים שנים: 
+
+<b>ואומר לי. </b>מאי ואומר. ותו פירושא דהאי קרא לא ידענא. מאי קמ"ל פשיטא כ"ע דיליה אטו משו"ה לא יהנו בו ב"א כלל. והכתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב והארץ נתן לבני אדם. אלא ה"פ. לא תימא דאסור לאצור כסף וזהב. ולכן מאס בו ריב"ק. לא כן הדבר. כי טובה גדולה היא למאן דזכי לה בהיתר. ברכת ה' היא תעשיר וברכה גדולה היא. כמש"ה ושית על עפר בצר. וכסף תועפות לך. ביחוד נאה הוא לצדיקים. כי עטרת חכמים עשרם. ומוציאים אותו בחפצי שמים ועושים בו רצון קונם. (לא נאסר אלא למלך שלא להרבות כסף. וזה ע"י מסים וארנוניות. שלא להכביד על עמו. ומתוך כך ירום לבבו מאחיו. משא"כ בברכתו של מקום ודאי לא יבעוט (שלמה יוכיח. ולא אשכחן בהא נמי דלא שפיר עבד) ורבי כנס עשירות מופלג. והוסיף לו אנטנינוס עוד יתר הרבה. וא"ל ליהוו לדבתרך כו') בברכת ישרים תרום קרת. ורבה תפארת. וזה"ש לי הכסף וגו' לשמי הוא נמצא בעולם. המצאתיו לעשות בו חפצי. כי זולת זה אין לו י"ת צורך לכסף וזהב. ולא ייחסם אליו יותר משאר הנמצאים כולם בראם יחד. הכל שלו ולכן סמכו ענין חמשה קנינים שקנה לו הקב"ה. כי ידוע שמאמר לי ולו. הוא עצמו מאמר הקנין (עיין סולם ב"א) ואין אתה מוצא כסף וזהב בכללם. הא ע"כ ה"פ לי הכסף וגו'. לעשות בו נחת רוח לפני. למוציאם לשמי ולכבודי הוא שנתתים לבני אדם ליהנות בם כרצוני. לא להם להנאותם וחשוקיהם כסף נמאס קראו להם: 
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>חמשה קנינים. </b>ער"פ האשה שינוי גרסא בברייתא זו תורה קנין אחד. אע"פ שקדמה לעולם. מ"מ לא נעשית קנין עצמי אלא בעולם. ע"י שקבלוה ישראל: 
+
+<b>שמים וארץ ק"א. </b>לכאורה יש מכאן סיוע לדעת בסמ"נ שהם נצחיים כפשט הכתוב ויעמידם לעד לעולם. ומ"ש ונגולו כספר השמים וגו' והארץ כבגד תבלה. יפרשהו דרך משל. וכן הכתוב כאשר השמים החדשים וגו' יאמר הלא ממשל משלים הוא. ומתניתין כוותיה דייקא לפום ריהטא. כי קנינו של מקום אינו דבר בטל ונפסד. אבל הוא קנין עולם ודאי לעד ולעולמי עולמים. ודומיא דשארא דקחשיב. איברא לאו מילתא היא. דהא בהמ"ק חרב הוא. אלא מאי אית לך למימר. על העתיד להבנות הוא אומר. שמים וארץ נמי דכוותה על השמים החדשים והארץ החדשה קאמר שהן קנין עולם. וכן ארז"ל פ"ק דע"ז. מה שמים וארץ בטלים. וכתיב כי יד על כס יה. שאין הכסא שלם בעוה"ז ואין אלה השמים נקראים כסאו בהחלט. עד שיחדש הקב"ה עולמו. וינערו רשעים מן הארץ. אז יהא השם והכסא שלם. והדום רגליו מכון לשבתו שלמים וקימים. אז יוגמר הקנין סודר. סוד ה' ליראיו ונגד זקניו כבוד הוד והדר. כן נזכה ב"ב לאור לא נעדר אמן: 
+
+
+Mishnah 11
+
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Kelim/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Kelim/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..2e0b6e7b8a831f2201bcaf187628800511ab419e
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Kelim/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt	
@@ -0,0 +1,1152 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Kelim
+לחם שמים על משנה כלים
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה כלים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>סדר טהרות</b> 
+<b>לענין </b>מ"ש הר"מ בהקדמת פירושו לסדר זה. בדין משמשי ע"א. עיין מ"ש בס"ד בלח"ש פ"ג דכ"א. 
+<b>שם </b>ע"ג וכאשר נגע הראשון לדבר אחר. כצ"ל. ור"ל באוכל אחר. <b>שם</b> ואמנם היות משקין טמאין יטמאו האוכלין. היא מדרבנן. <b>ר"ל</b> משקין הטמאין ממגע. משא"כ במשקי זב וזבה. שהן אב הטומאה. <b>שם</b> דג"ב. ולזה בא לשון התוספתא. משקין (טמאין) מטמאין כו'. כצ"ל. 
+<b>אבות </b>ע"ל הר"ש בתי"ט. ומסיים בה דאין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה. <b>כלל</b> זה נאמר בו. חוץ מן המשקה. כדתנן פ"ח דפרה. כל ולד הטומאות אינו מטמא כלים אלא משקין. 
+<b>ומ"ח שאין בהם כדי הזיה</b> לימא תנן סתמא כר"מ. עמ"ש בחי"ג פ"ק דיומא (יד"א). 
+<b>במגע </b>עיין לשון הר"מ שהובא בתי"ט. והוגה במקום האדם צ"ל השרץ. <b>אך</b> ההגהה היא שבוש נגלה. אין לשונו סובלו. שכוונת הלשון רצויה כמו שהוא לפנינו. ר"ל שאם נגע השרץ (או כל דבר טמא) בשטח גשם האדם. בכל מקום ממנו. הנה טמאהו השרץ לאדם. <b>אמנם</b> ודאי כן הוא גם בהפך. שאם נגע אדם בכל שטח גוף השרץ וכל טמא שהוא. באיזה מקום ממנו שיהא. נטמא. מקרה אחד הוא לטהור. לקבל טומאה. ולטמא. להביא טומאה. שניהם שוים בכך. ומורה על זה גם סיום לשון הר"מ. באמרו ואין הבדל בין שנגע בדבר הטמא בידו או ברגלו כו'. לא ס"ד באלו אלא <b>אפילו</b> נגע בשערו. והוא הדין בנגעו בשער של שרץ ונבלה. כמ"ש בעור והרוטב. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>ומ"ח </b>ע"פ הר"מ. ודע שאמר יתברך וכבס בגדיו וטהר בערב. כצ"ל. <b>שם</b> אולם כאשר פרש ממטמאיו שיהיה ראשון כו' וכאשר הועתק מן הנבלה ונגע בכלים והוא מועתק ממנה שיטמאו אלו הכלים כו'. <b>לשון</b> זה משובש. כי אין כלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה (כמש"ל) <b>כמדומה</b> כאן חשב שהנושא נבלה נעשה אב הטומאה. ונשתבש המחבר (או המעתיק שלא הבין לשונו) כי היא סתירה מבוארת מניה וביה. 
+<b>שם </b>הנה יתבאר לך מזה שהנבלה מן העתקתם נטמא גופו. <b>גם</b> לשון זה נעדר הבנה. מוטעה בלי ספק. ור"ל שהנבלה ממשאה נטמא כו'. 
+<b>וחשוכי בגדים</b> ע"ל הר"ש. ובשלמא עצם כשעורה כו'. <b>ר"ל</b> עצם דמת. דלא קחשיב תנא. 
+<b>עתיו"ט </b>ז"ל. עוד יראה לי דאיכא למדרש מפשטיה דקרא והנוגע במי הנדה יכבס כו'. 
+<b>כלפי </b>לייא. הא קמהדר אדלא בעי כבוס. ונסיב קרא דבעי כבוס. וקרא דאייתי נמי לא כתיב ביה כבוס. אלא יטמא. ונכשל בתי"ט כדרך שנכשל רע"ב בכאן. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>מטמא משכב תחתון כעליון </b>ע"ל רע"ב עד מטמאין אוכלין ומשקין אבל לא אדם וכלים. 
+<b>ר"ל </b>אבל לא אדם וכלים שנגעו בהן. אחר שפרש הזב מהן. <b>כתב</b> עוד דאילו תחתונו של זב כו' אפילו עשר מצעות זע"ג זו ואחד מן הטמאים הללו (נגע) בעליון כו'. כצ"ל. 
+<b>מרכב </b>עתי"ט שמ"כ שתפוס הוא מה שאחרי הרוכב ומה שלפניו. <b>אנכי</b> הרואה דברי מפרש זה הם דברי הגמרא רפ"ג דעירובין דקרי לתפוס שהוא מרכב. גבא דאוכפא. והיינו ודאי מה שבולט מן האוכף מלפניו ומלאחריו. שנשען עליו הרוכב בעת רכיבתו שיהא יושב זקוף. ולא יתנועע לפניו ולאחריו. במרוצת הסוס וקפיצתו. וע"י בליטות הללו היוצאות מן האוכף. נשאר הרוכב מיושב כדרכו. שהעצים האלה מחזיקים אותו ביניהם באמצע. ותומכים רכיבתו שלא יפול מן הסוס. לכן נקראים מרכב (בשהם סבת הרכיבה ולא תתכן בלתם) <b>והוא</b> חלוק מן המושב. שהוא הכסא של האוכף. שיושב עליו הרוכב. וזה הכסא דין מושב יש לו. דמאי שנא ממושב דעלמא. וזהו מ"ש שם בגמרא. אי דיתיב עליה היינו מושב מילתא דפשיטא היא. שכל העשוי לישיבה. וישב עליו הזב. מטמא מושב (שמגעו ומשאו שוים) בין שמושבו מונח על הקרקע או על כל דבר שיהא. ועל האדם ועל הבהמה. הכל שוה. לעולם מה שתחתיו ועשוי לישיבה. מושבו הוא. <b>ולא</b> ירדתי לסוף דעת התו' שהביא תי"ט כי מגמר' הנ"ל שלפנינו מוכח דאין חילוק בין ישיבה לישיבה. בין במושב דקרא. בין דמשנה. כמה לא חלי ולא מרגיש בתי"ט גברא דמריה סייעיה. 
+<b>שהוא מטמא תחת אבן </b>כו' ע"ל תי"ט והשתא איכא תרתי גוונא אבן מסמא. אחת שהזב ע"ג האבן ומשכבות ומושבות תחתיו. <b>ר"ל</b> שמשכבות ומושבות טהורים נתונים תחת האבן. דשאר דברים שאינם ראוים למשכב ולמושב. אין הזב מטמא אותם באבן מסמא כו'. ואחד שהמשכב והמושב תחת האבן. <b>ר"ל</b> משכבו ומושבו של זב שכבר שכב וישב עליהם ונעשו אב הטומאה. הם תחת האבן. והטהור יושב עליה. כך צריך לבאר לשון זה של תי"ט ולהשמר המעיין מן הטעות. בערבוב הלשון המשותף לטהור ולהפכו. 
+<b>חמור מכולם המת </b>ע"ל רע"ב. עד ומה שמצורע מטמא בביאה. אין טומאתו כטומאת אוהל. דאם הכניס ידו בבית המנוגע טהור. <b>ר"ל</b> מצורע דחשיב במתני' למעלה מזבה. כייל נמי בית המנוגע. ואבן המנוגעת. <b>אפילו</b> נכנס כולו. וכליו בידיו. אינן טמאין מיד. וכן אם עמד בפנים. ופשט ידיו לחוץ. או להפך. צריך שהייה. וכן המצורע צריך שהייה. כשנכנס שלא ברשות. גם אינו מטמא כלים שבבית. אלא עד ד"א. לדר"ש עיין פי"ג דנגעים. 
+<b>שם </b>ואפילו נכנס כולו חוץ מחוטמו טהור. כו'. דביאה במקצת לא שמה ביאה. 
+<b>היינו </b>בנכנס דרך אחוריו. אבל כדרכו. כיון שהכניס ראשו ורובו לבית טהור. טמאהו. <b>ובזו</b> טומאתו חמורה ממת. שמצינו מקצתו בפנים. והבית טהור. עספ"ד דאהלות. ושם פ"ו. 
+<b>ומת </b>דמטמא אפילו עובר. שמעינן ממתניתין דקוברי המת שהיו עוברים כו' רפ"ו דאהלות. 
+<b>עוד </b>יש במת. שאם הוא מאהיל על האדם. או אדם מאהיל עליו. טמא. מה שאין כן במצורע שאינו מטמא טומאת אוהל אלא בביאה לבית. ותחת דבר המסכך עליו. ועל האדם והכלים. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ופטור מן הפריעה</b> כו' <b>עמ"ש</b> בס"ד רפ"ק דמגלה. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בפירוש </b>הרא"ש (דח"ב בראשו) שקדש יהושע כל עיירות (מוקפות חומה של א"י) בקדושת כו'. כך צ"ל לדעתי. <b>שם</b> כלומר לנשאו צ"ל. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>עזרת ישראל מקודשת שאין מ"כ נכנס לשם </b>הוא הדין דהוה מצי למתני רבותא טפי. שאין טהור גמור נכנס לשם עד שיטבול. אע"ג דלא חסריה מידי. דהכי תנן פא"ל הממונה (מ"ג) עמ"ש שם בס"ד. אלא דקמ"ל אפילו טבל והעריב שמשו. אינו נכנס עד שיביא כפרתו. 
+<b>החיל מקודש </b>עמ"ש פ"ב דמדות. 
+<b>לשחיטה </b>לשון רע"ב. אע"פ שאפשר לזר לשחוט בעזרת ישראל. <b>היינו</b> כמדת רבי. אבל אליבא דריב"י דמרחק צפון לא אפשר. ואתיא נמי כברייתא דכולן אני קורא בהן תכף לסמיכה שחיטה. חוץ מזו שהיתה בשער נקנור כו'. דאזדא לה בשטתיה. כדאוקמה סוגיא דתלמודא פ"ג דזבחים (דלג"א). 
+<b>הילכך </b>לא מסתבר פסקא דהר"מ פ"ה מהלכות בית הבחירה (הלכה טו) דשביק מתניתין וברייתא. ופסק כיחידאה ולקולא. 
+<b>ולענין </b>שחיטה בזר. היכא דאפשר בכהנים. עמ"ש בפא"ל הממונה ופ"ד דקידושין. וריש חולין. ורפ"ב דזבחים. ובתשובה כ"י על עסקי ריבה הנחשדת. 
+<b>ולתנופה </b>בגמרא ספ"ק דיומא משמע. שברגלים היו דוחקים ונכנסים לשם להשתחוות. וגם משם והלאה עד לי"א אמה של אחורי בית הכפורת ועחי"ג <b>וצ"ע</b> איך דינם של י"א אמות הללו. לענין עשר קדושות דבמשנתנו. ועיין הגהה שלי בסיום ספר קצ"נ. ובהגהותי לרמב"ם ה"ל בב"ה. 
+<b>בפיר"ש </b>וחייבין עליה חטאת. מחוסר כפורים. כגון זב ומצורע ושאר כל הטמאים שנכנסו לפנים ממחיצתם. כצ"ל. <b>בפירוש</b> רא"ש. ועוד לר"ל (נ"ל ט"ס. דלר"ל עזרה בעינן. אלא צ"ל לר"י) איכא שוחט הפסח על החמץ. כצ"ל. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>שאין ב"מ ופ"ר </b>נכנסים כו'. עתי"ט סוף הדבור. ואפילו שלא רחוץ ידים ורגלים. לא מיחייב אפילו בהיכל בלא עבודה. <b>אשתומם</b> על זה כשעה חדא. מי אפשר למימר הכי. עמ"ש בס"ד פאל"ה (מי"א). <b>שוב</b> עיינתי בר"ש. חזינא דמספקא ליה טובא. ולא אסיק ביה מילתא ברירא כדמסיק תעלא מבי כרבא. ותי"ט מפשט פשיטא ליה מאי דצריכא לפני ולפנים וצריכא רבה. 
+<b>בפיר"ש </b>אכתי תקשי למה פוצעים אביאה ריקנית. דביאה דבין האולם ולמזבח (והיכל. לאו) חדא קדושה כו'. כצ"ל. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>משנה </b>זו שנויה להלן פט"ו. וע"ש. 
+<b>כלי עץ כלי עור כלי עצם כ"ז </b>סימן תלת עיינין. וחד זיי"ן. 
+<b>מתטמאים ומטמאים מאחוריהם </b> כו' ממילא שמעינן דפשוטיהן טהורין. אפ"ה תני דיצי פשוטין להלן משנה ג'. 
+<b>כלי נתר </b>עתי"ט לשון ר"מ שהם כלי אלטפל בערבי. 
+<b>זה </b>סיוע לדברי ריב"ש בתשובותיו (סל"ה) שנחלק עם רשב"ץ. לענין החפיפה. בנתר זה. וכן באמת יש נטיה יותר לפירושו של ריב"ש. לכן נכון לחוש לדבריו. <b>ודע</b> שבפירוש הר"מ כאן. יש השמטה ושבוש מעתיק קשה משונה מאד. ז"ל הנדפס שם. <b>ובכל מקום שאמרו זה אינו מן הכופר בע"ז</b> והנה כל הבא ומסתכל בלשון זה. ועמד משתומם. וקראו שמו מן. כי לא ידעו מה הוא. אבל חסר כאן הציון מלשון המשנה. כי הוא התחלת הענין. דהיינו <b>כלי נתר</b> רצה הר"מ לפרש מהו נתר. ואמר ובכ"מ שאמרו זה הלשון נתר. אינו מין (כצ"ל) הכופר. ר"ל מין אדמה שנקרא קאפי"ר. או קאנפי"ר. ובספר רפואות נקרא כופר. וכן בתורה וכפרת אותה בכופר. ופשיטא שאינו מענין אשכול הכופר דקרא. שהוא מין צמח ופרי אילן הבושם. רק אחר זה הביא הר"מ לשון גמרא דע"ז לראיה. והוא בפא"מ (דל"ב) מאי כלי נתר כו'. ומפרש שהוא כלי הטפל. והוא מין אדמה. הנקרא קריי"ד בל"א. לדעת הריב"ש. אכן לדעת בעל מחלוקתן רשב"ץ. מין אלו"ם הוא. כפירש"י. במחפורת של צרי"ף. 
+<b>שם </b>(דס"א) וא"א לעשותו אלא רקיק דק מאד שיהיה עב דפנו קרוב מעלה. לפי שאם היה עב מזה (יצטרך) שיתן האש בתוכו (ויפסד) לדקות כו'. כך נ"ל לתקן לשונו שיהא מובן. 
+<b>שם </b>שהם נשים. <b>הוא</b> מלשון נא ומבושל. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>והספינה </b>ע"ל תי"ט. עד אבל ספינה של חרס אע"ג שאינו מיטלטל מלא וריקן טמא. 
+<b>לשון </b>מגומגם. ור"ל היה לה להיות טמאה. וכמו שהוא באמת אליבא דחנניה. של חרס טמאה היא. קמ"ל. ומתניתין דלא כחנניה. 
+<b>זה הכלל </b>ז"ל תי"ט. משונה זה הכלל כו' והכא אינו ענין למ"ש נשנה. <b>יש</b> לנו דוגמתו פ"ג דפסחים. זה הכלל תפח כו'. <b>אבל</b> לא ידעתי מה הזקיקו לכך. אלא הכא נמי ודאי אדלעיל קאי. לבאר מה שהקדים. כי אלה הטהורים שבכ"ח. טהורים הם לגמרי. ואין להם אחוריים. לחליקה אלא כיון שאין להם תוך. הרי הם טהורים בכל אופן שלא תאמר אע"פ שאינם מתטמאים מתוכם. לפי שאינם דומיא לשק. ותוכם אינו קרוי תוך. מ"ד יהא דינם ככלי שטף. דתוכם כברם שוה. או להפך. סד"א אי נגעה טומאה באחוריהם. יהו אחוריהם בלבד טמאים. וחלוק מתוכם. קמ"ל דלית בהו שום צד טומאה. היינו דקתני ברישא הטהורים שבכ"ח. לומר לך שטהורים גמורים הם בהחלט. ועדיין צל"ע בהשגת ראב"ד אי"ה. 
+<b>כל שאין לו כו'. </b>ע"ל רע"ב קמ"ל דאין. טומאת אחורים כו'. כצ"ל. <b>וז"ל</b> תי"ט. זה הלשון איכא למטעי ביה ולומר שכוונתו שצריך שיהיו שני תנאים בטומאת אחורים. שיחסר אין בהם טומאה אחורים. <b>יש</b> כאן חסרון וגמגום. נלעג לשון אין בינה. כמדומה יש בו השמטה ולישנא קטיעא הוא. כך צ"ל שיהא כ"ח ושיהיה לו תוך. ואם חסר אחת מאלה. אין בהם טומאת אחורים כו'. זולת זה התקון. אינו מובן. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ניירות</b> ע"ל תי"ט. עד לא ידענא מאי טומאה שייכא ביה. <b>אשתמיטיה</b> משנה (מ"ו פרק י"ז דמכילתין) שלמה. העושה כיס מעור המצה. ומן הנייר טמא (ולכן גם גרסת וכסוי חביות ניירות. היא עיקר בעיני. דומיא דההיא דעושה כיס וכלי קבול) ואין פירושו על שם מקום. אלא כענין הנייר הנ"ל. וכמשמעו בכל מקום. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>ובית שקועו של גר מטמא באויר </b>כתי"ט לא ידענא למאי דייק. <b>ע"פ</b> דלקמן מ"ד. תדע דתנא דווקנא הוא. ובדווקא נקט בית שקועו. הוא דמטמא באויר. משום דנהי דתוך שלו חשוב תוך. מיהו שאר הכלי. שאין לו תוך. ודאי אינו מטמא באויר. אלא נדון כבית יד שלו. דמטמא במגע בלחוד. זה ברור מאד. <b>אבל</b> הר"ש שפיר קאמר. דר"א דמסרק ודאי כדי נסיב באויר. דאם אין לו תוך כלל. ואינו מטמא באויר. גם במגע אינו מטמא. דוק. 
+<b>בפ' ר"ש </b>סוף המשנה. ולענין טומאת משקין דרבנן. (פלגא להאי גיסא) ופלגא להאי גיסא. כצ"ל. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כפירוש </b>רע"ב ונקבה כמוציא זית. צ"ל. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>חבית שעורה כו'. </b>צ"ע אם עשרה למשקין. כסתם חבית שעשויה ליין שמן ודבש או מים גם כן. כך הוא דינה. <b>ועמ"ש</b> תי"ט בשם מהרי"ק דהנהו כללי דהלכה כמר לגבי מר. ל"א על הדינים הבלתי נהוגים. <b>לפי</b> דעתי לא אמר כן מהרי"ק אלא לאפוקי הילכתא למשיחא. משא"כ בהלכות טו"מ. שהיו נוהגים עדיין גם בזמן חכמי תלמוד. גם לאחר החורבן זמן רב. כדמוכח בדוכתי טובא שהיו אוכלים חוליהם בטהרה (כמו בגמרא פ"ג דחגיגה חבריא מדכן בגלילא ור"ג) ודכוותייהו מצות התלו' בארץ כתרומות מעשרות שביעית ושארא. בהו ודאי איתנהו להנהי כללי. דוק ותשכח. 
+<b>בשמן </b>מ"ש רע"ב דשל שמן דק ממים. <b>צ"ע</b>. דהא חזינן דלאו הכי הוא. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>טמאה </b>בדין הוא דהול"ל טמא. דאחרס קאי. תי"ט. <b>ולא</b> ידעתי היכן נשנה בבבא זו חרס. ואע"פ שהוא בכח המאמר. מ"מ תחלת הלשון אמצעיתו וסופו. הכל לשון נקבה. לכן לא יפול עליו לשון זכר. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>כפיר"ש </b>משום דנקב של משפך (שהוא כלי קטן. לית) ליה כו'. כצ"ל לפ"ד. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>בחצי קב גרוגרות </b>הם תשע גרוגרות. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>וכל שאינו מקבל כזיתים </b>מטמא במגע. 
+<b>בשיש </b>באחד השברים לקבל עמה כזיתים. שאם לא כן. פרחה טומאה ממנו לגמרי. כיון שאינו בא לכלל טומאת תוך. שוב אין לו בית יד. עמש"ל ספ"ב <b>בפיר"ש</b> אם מתחלה עשאה בלא אזנים. כך הגהתי מדעתי. שוב ראיתי שגם הר"ש ר"ל כן. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>טרופה ונתונה באלפס</b> עפ"ח דשבת מ"ה. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>שהוא אופה כשהוא נדחק </b>ההם היו מדביקין הפת בתנור. כנודע. מ"מ מדוחק אופין גם על שולי המוסף. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>וחכ"א הואיל והוסק מ"מ טמא </b>דהדר תנא ביה קרא כו'. דסד"א כיון דחבריה בארעא כו'. לא לקבל טומאה. קמ"ל יותץ. <b>מהכא</b> איכא למשמע דתלוש ולבסוף חברו. דינו כתלוש. והרי לו סמך מפורש מן התורה. ונראה דמהכא נפקא ליה למאן דס"ל הכי. וליכא מילתא דלא רמיזא באורייתא. 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>מרחו בטיט</b> ע"ל רע"ב. טמא ע"י מריחת הטיט. <b>כלומר</b> אם יבוא שרץ אל תוכו. שוב יקבל טומאה ע"י המירוח. שעשאו כלי שלם. אבל לא חזר לטומאתו הישנה. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>בפירוש </b>רע"ב שנמצאת אבן אחת (משמשת) לשתי קדרות. כצ"ל. 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הקלתות </b>עתי"ט. אע"פ שגם לתנור עושין בטיט. כמ"ש ברפ"ב דבתרא. אבל שמו כליא (כצ"ל) ע"כ. <b>ע"ל</b> רפי"ד. ופ"ד דבתרא. 
+<b>ומ"ע </b>מ"ט לא פרשוה מלשון קלתה. המצוי בתלמוד וכן ת"א. וכדה על שכמה. וקלתה על כתפה. <b>בתי"ט</b> ד"ה יתר. גם מהר"ם כתב וז"ל אם נפחתה יותר מג"ט (כצ"ל). 
+
+Mishnah 2
+
+<b>טהור משום כירה </b>כתב רע"ב. דאם נטמאת כו'. א"נ אינו מטמא במחובר בכירה. <b>לא</b> הבינותי זה. דמשמע דבהכי בטל מתורת כלי לגמרי. וקשיא לי טובא. דהא ודאי במחובר עסקינן. דאי לאו הכי. כי פליגי ברוחב שלו. היכי דמי. אי דמחובר לדיכון. ולא לכירה. מאי טעמא דר"י. ואי לכירה. ולא לדיכון. מ"ט דר"מ. אלא ע"כ מיירי בדיכון מחובר לכירה. ופליגי ברוחב דווקא. אי בתר דכון שדינן ליה. או בתר כירה. משום דשייך להכא ולהכא. מיהת צדדין שלו. אע"ג דאינו טמא משום כירה. טמא משום כלי קבול. ואע"ג דמחברן. וצ"ע. 
+<b>וטמא משום כלי קבול</b> כשאר כלי חרס. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>כיצד משערין אותה</b> אפחותה מכאן פרשה הראב"ד. לתי"ט. <b>לא</b> ידענא מאי קאמר מר. צ"ע. <b>ראבי"א</b> כו'. כתב רע"ב ואין הלכה כראב"י. 
+<b>צ"ע </b>מה טעם בדבר. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>פחותה מכן </b>יש לפרש שנפחתה ונתמעטה. סד"א שיריה ברובה. כתנור קטן. קמ"ל. דדינה ככירה. מיהת גרעא מחלקה מתחלתה. 
+<b>והשתא </b>אתי שפיר. דלא זו אף זו קתני. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>כיצד משערין</b> פריש רע"ב כשנמצא שרץ ביניהם כו'. ותמיהני דלדבריהם שעור שמשמיענו רשב"ג הוא דבר מפורסם כו'. לא הי"ל לייחסו לו. לתי"ט<b> הנה</b> האריך פה הרחיב לשון על פיר"ש. ובאמת עמל הוא בעיני. כי יותר הוא משא דקדוקיו על פיר"מ. כאשר הרגיש התי"ט בעצמו. ומאי עדיפותיה ומאי אולמיה מפיר"ש. וכל שהגדיל הרב תי"ט מדורת תמיהתו על פיר"ש. מה משמיענו רשב"ג. אני מוסיף מים קרים לכבותה. כי הא דפשיטא ליה. לדידי אכתי מספקא לי. ולא קאימנא שפיר אפירושא דמתניתין. היכן נותן את הכנה. מפטפוט לפטפוט. אם חוצה להם. או ביניהם בשוה. בין שניהם בתוך. <b>איברא</b> לישנא הכי משמע ודאי. וצריך לומר שנותנה באמצעם של פטפוטים בצמצום. אי הכי טובא קמשמע לן. 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ע"פ </b>רע"ב וז"ל. פירוש אחר ועקר שכן חולקים אוהלים שמועלת כו'. <b>ואני</b> אומר לא פירוש אחר הוא. אטו לא טעמא בעי. מ"ט אמרו שתועיל מחיצה באוהל המת. ולא בכ"ח. אלא משום שכן דרך אוהל במחיצה. ואין דרך לחלק כ"ח במחיצה. <b>א"כ</b> חדא היא. זה צריך לזה. והכי נמי אסברה לן הר"מ ז"ל. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>סרידא </b>עיין לשון רע"ב מעשה רשת מתורגם עובד סרדתא. <b>אגב</b> שטפיה אתיא ליה לר"מ (ורע"ב לא חלי כו') כי הוא אמנם תרגומו של מכבר. 
+<b>משקה טופח </b>עתי"ט שרצה לחלוק עלינו את השוין. כי אמנם לשון הר"מ כדי לטפוח היד. זהו כדי להטפיח. וכדברי הרע"ב. וכן הוא גם בפירוש הר"מ ספ"ה בהדיא. ודבר פשוט הוא שכל שאין בו כדי להטפיח היד. אינו נחשב משקה בשום ענין. כב"ה דפ"ד דעדיות. וע"ש. 
+<b>אם יש שם פותח טפח </b>עתי"ט. הקשה הר"י מסימפונט מאי איריא פותח טפח. אפילו כל שהוא נמי. דתו לא הו"ל מוקף צ"פ. <b>ומטמא</b> גם מחמת שרץ. הכי צריך לסיומי ביה לא כמ"ש תי"ט. דגייז ליה. אלא בין שייר. בין פרע מעצמו. בטפח לא חשיב מוקף פתיל. לא לטומאת מת. ולא לטומאת שרץ. הכל שוה. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>כור </b>ע"ל רע"ב. ול"נ שהוא תנור של נפחים. <b>כך</b> הוא בתוספתא. וכך פירשה הר"ש. 
+<b>זגגין </b>תואר עושי זכוכית. בשקל גנבים חטאים. בפת"ח פ"א הפעל ועי"ן דגושה. ועושי זכוכית דרישא. הם העושים באקראי דרך ארעי. וזגגים. הם אומני כלי הזכוכית העצמיים. 
+<b>פורנה </b>ע"ל תי"ט. עד משא"כ בתנור וכירה שמעמיד הקדרה על גבם. <b>לא</b> מצאתי בתנור שפיתה. על גביו. <b>ודעדיפא</b> הול"ל. לפי שמדביקין בו הפת. ולתוכו הוא עשוי. ואינו משמש עם הקרקע. ובזה מתיישב ג"כ ההיא דמקואות. 
+
+Mishnah 10
+
+<b>מגע ט"מ כו' </b>ע"ל רע"ב עד הא תניא בתוספתא הכל מצילים כו' חוץ מן האדם. <b>וכה"ג</b> תנן רפ"ו דאהלות. אדם וכלים נעשים אוהלים לטמא. אבל לא לטהר. וטעמא דכולא. משום דכל המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה כמ"ש שם בס"ד. 
+<b>הכניס ראשו</b> הכא לא בעי ראשו ורובו. כמו בשלהי עירובין. טעם ודעת. לנבון נקל. 
+<b>היה אוכל דבלה</b> עמ"ש פי"א דפרה מ"ג בס"ד. 
+
+Mishnah 11
+
+<b>והכתה</b> כתי"ט כה"ג ראב"ד וכה"ג מהר"ם. <b>ולא</b> מצאתי טעם בנוסח זה. ואינו מובן לי. כי הקוץ לשון זכר הוא. אבל נראה שצ"ל והכה במפיק. 
+<b>שנכוית </b>כך צ"ל. 
+<b>נטמא </b>עתי"ט. ז"ל ומ"ש היתה גורפתו. התנור הטמא. הוא פירוש (צ"ל) הר"מ וגרס נטמאה. דמשמע אתרומה שבפיה 
+<b>לפ"ז </b>צ"ל שלא היה ראשה ופיה באויר התנור. דוק. 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מחט </b>טמא. במת. כ"פ ר"מ. <b>ולא</b> היה צריך לכך. דסתמא נמי הכי הוא (וכדדייק נמי לישנא דנמצאו. דלאו בידועים עסקינן) וכמ"ש הוא עצמו לקמן מ"ג. ע"ש בתי"ט. <b>וגדולה</b> מזו שמענו שלא בלבד כלים שלמים הנמצאים טמאים. אלא אפילו שברי כלים. שלא ידענו אם באו מכלים טמאים. וגם אפילו היו טמאים. הרי נטהרו ודאי. אעפ"כ מחזיקין אותן לטמאין. משום גזרת טומאה ישנה בלבד. כמ"ש להלן פרק י"א משנה ג'. 
+<b>אם אופה בו את הבצק כו'. </b>וק"ק למה משערין בבצק. והלא לא היו רגילים להדביק הפת. אלא בכתלים כו' הר"ש. <b>לענ"ד</b> הדבר פשוט שהוצרך הענין לכך. כי איזה שעור יש כאן בפת הדבוק בכותל התנור. אם המחט נמצא באמצע נחושתו של תנור. ועוד שהפת עבה היא וספוגית. צפה על גבי שולי התנור (שאינם שוים ג"כ. ולא חלקים מאד) ואינה מגעת עד המחט. אע"פ שהוא יוצא מעט מזער לתוך אוירו של תנור. ואינו מוחש היותו יוצא. מרוב קטנותו (אך נראה הוא קצת. באין מבין אם הוא יוצא גם לחללו של תנור. שאין העי"ן שולטת בה כל כך) לפיכך שיערו בבצק הבינוני ברכותו. שאינו זב לעומק. לגומות וחריצים שבתנור. גם אינו עומד מוגבה וצף כדבר הקשה. שאינו ממלא כל חריצי השטח הבלתי ישר שתחתיו. אלא מתפשט בשוה. על שפת שוליו של תנור. באיופן שאם המחט יוצא כל שהו. אי אפשר מבלי שיגע בו הבצק. <b>ואע"פ</b> שתנוריהם היו עשוים להדביק הפת בהם. וכי בשביל כך לא יכולים לאפות בו חררה וכובא דארעא על נחושתו <b>ואף</b> אם לא היו עושים זה בתנור מעולם. מה בכך. הבעבור זה לא נוכל לשער. באם יעשו כן. ויאפו את הבצק בשוליו. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>החבית ומשקין טהורין</b> מ"ש הרע"ב אבל בכלי שטף כו'. עשויין שוה כו' כלומר בין בשל חבר כו'. ואין נראה כן כו' תי"ט. <b>לכאורה</b> נ"ל שאין כוונת הרע"ב לומר. שגזרו בשל חבר נמי. אלא שהשוו המדה. וטימאו בכלי שטף דע"ה. בין לחבר בין לע"ה. ולא חילקו כלום. כמו שחלקו בכלי חרס. שטיהרום אצל ע"ה. אע"פ שטימאום אצל חבר בלא"ה. <b>והיינו</b> כדקאמר טעמא. 
+<b>משא"כ </b>בכלי שטף. שהושווית בהם המדה. לו ולחבר. וכבר הניחו להם צמיד פתיל בכלי חרס. לכן יקבלוה מהם. אבל מכליו של חבר לא קמיירי. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>שאני אומר חי נפל ועכשיו מת </b>כלומר אחר שהגיע לנחושתו של תנור. במקום שנמצא. שכל הטומאות כשעת מציאתן. ובזה א"צ לדחקו של רע"ב. <b>ואם</b> אמנם לקוח הוא מפירוש הר"ש. הקושי שבו מבואר נגלה. וק"ל. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>כוש שבלע כו' מלמד שבלע כו' נטמאו הסיטן הזב נטמאו </b>י"ל נמי משום דסופן לצאת (אע"ג דטומאה בלועה אינה מטמאה) דוק. 
+<b>ועמ"ש </b>במנורת זהב במו"ק ריש ה"ל חנוכה. 
+<b>נטמאו </b>לרע"ב שאין מציל אלא כלי שי"ל תוך כו'. 
+<b>ר"ל </b>אע"פ שכלי עץ הטהורים מצילים. כדתנן לקמן רפ"י. והנך נמי טהורין נינהו. דחשיבי כלי עץ פשוטין. דלא מקבלי טומאה. דמשו"ה אינם מטמאים את הככר. אלא משום דאינו מציל אלא כלי קבול. והני לא חשיב קבולם (דהו"ל כאוכלים שגבלם בטיט) לפיכך אינם מצילים. אע"ג דאשכחן נמי פשוטין דמצילין. כנסר דלקמן פ"י מ"ו. היינו כמשמש רק דרך כיסוי. לכלי שהנצלים מונחים בתוכו. והכלי יש לו בית קבול. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>שעורו מלא פי מרדע שלא נכנס </b>לרבנן מרוח חמור מסרידה. משום דטפל הוא ואינו מעיקר כלי. גם רפוי הוא. לכן משנסדק. דנו אותו כשבור ונטול לגמרי. <b>ולר"י</b> אפכא מסתברא. שסדק הסרידה מעיד על רפיונה ושברונה. שנתרועעה כולה. ובטלה מהיות עוד כלי. בשעור סדק כזה. ומרוח עדיף ליה. דאדרבה מתוך שהוא רך אין סדק קטן מבטלו מהיות צמיד פתיל. לפי שעדיין הוא נדבק ונצמד בסרידה. ואינו נופל כשברי כלי חרס רעוע. 
+<b>היה עגול.</b> הנקב כו' ולא יכולתי לעמוד על פירוש משנתנו. דקתני אין רואין אותו ארוך מהיכי תיתי לראותו כאילו הוא ארוך. תי"ט. 
+<b>ולי </b>נראה פשוט דה"פ. משום דסתם סדק הולך לאורך. ואתאן לת"ק. דמיקל בנסדקה סרידה. ובעי נכנס. ס"ד דבסדק ארוך. הוא דסגי ליה בשיעור פי מרדע. נכנס על פני כל ארכו של סדק. וכי הוי עגול כמלא מרדע נכנס. נימא אכתי לא בטלה הסתימה. וחשוב עדיין צמיד פתיל. עד שיסדק לארכה של סרידה. בכשיעור הזה. משא"כ בעיגול. דנקב שמיה. והו"א נסדק דווקא קאמר. אבל ניקב. בעי שיעורא טפי. שהרי אם נאמר רואין כאילו הוא ארוך. נמצא שאין בו כשיעור הזה. כי אם היה נמתח רוחב זה הנקב באורך. כדמות סדק. לא היה נכנס. כשיעורו של סדק. להכי קאמר דלעולם משערינן הכי. ודוק. 
+<b>ובפירוש </b>מהר"ם. נ"ל נזדקר טעות שצ"ל לא הוי כפי המרדע וק"ל. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>מן האמצע נכנס</b> פירושו כנכנס דלעיל מ"ז. 
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כלי גללים </b>הך דמדרשא אתיא. חביבא ליה. ואקדמה. 
+<b>כלי חרס</b> אבל כלי שטף אין מצילין. <b>לפי</b> שכל דבר המקבל טומאה. אינו חוצץ בפני הטומאה. וכ"ח אינו מטמא מגבו. לפיכך חוצץ ומציל. 
+<b>וכלי נתר</b> אע"ג דאית בהו טומאה (ורע"ב לא דק) מדרבנן. מ"מ לא שוינהו אלא ככלי חרס. אבל כלי זכוכית. אע"ג דטומאתן נמי אינה אלא מדרבנן. אינם מצילים. מפני שמטמאם מגבם. הואיל ותוכם כברם. 
+<b>ועצמות הדג </b>ע"ל רע"ב עד. וכל כלים מעצמות העוף טהורים. <b>פשוט</b> שהוא הדין לעורו. כמו ששנינו בפירוש (פי"ז) ברביעי ובחמישי אין בהם טומאה כו'. <b>והא</b> דלא קתני ליה בהדיא. משום דלא שכיח לעשות מהם כלים. בשל דג. ובעור העוף. משמע ודאי דלא חזי לכלי. דאפילו לכתיבה. מספקא לן אי חשיב עור. משו"ה לא מיתלי ליה. ולא דברו חכמים אלא בהווה ורגיל. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>בטיט</b> נ"ל שהוא הטיט הטבעי. וחומר הוא המלאכותי. שנגבל במים ובתבן ובקש. וכה"א והחמר הי"ל לחומר. ר"ל החמר שהוא הטבעי. עמד להם במקום טיט מלאכותי. אע"פ שרד"ק מפרש בהפך. וכך פירשתי אני בפירושי למ"ר בס"ד. 
+<b>ובכל דבר</b> כו' לאתויי חלב בהמה וחיה. כך נ"ל. ושאין חילוק כאן בין חלב טהור שהוא מהודק וסותם. בנקב המטריף בבהמה. ובין חלב טמא. שאינו סותם שם משום דהמתמרח תנן. והאי נמי מתמרח הוא. 
+<b>לא בבעץ ולא בעופרת </b>נראה פשוט. דהיינו דווקא כשעשה מהן לכלי כסוי נפרד. <b>אבל</b> אם סתם פיו בהטפת בעץ ועופרת הניתך. כאותה ששנו כלי זכוכית שנקבו והטיף לתוכן אבר. שאין חיבור מדובק חזק יותר ממנו (ולכן ר"מ מטמא בכלי זכוכית כו'. משום דהוי דבר המעמיד. ואף לחכמים דלא אזלי בתר מעמיד. מ"מ פתיל צמיד ודאי הוי) פשיטא לי דמקיפין בו. <b>ומ"מ</b> מסתברא דאין הקפת בעץ וחברו. מועלת בכלי עץ. שאין נדבקין בעץ. 
+<b>אבל </b>אם הקיף בהתוך בדיל ועופרת. על כלי אבן וברזל. ודאי מציל. כי ידוע שהוא צמיד דבוק חזק. הדוק ואדוק ביותר. וסותם הנקב מאד. יתר מכל דבר המתמרח. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בעליונה והתחתונה עודפת. כלן כו'. </b>הוא ענין בבא שלפניה ממש. ונשנית בשביל דבר שנתחדש בה. <b>כלומר</b> וזה שאמרנו השרץ בעליונה כו' האמצעית טהורה. אינו אלא בנגובה. אבל אם היה בה משקה טופח. כל שיש בה מ"ט. אפילו היא אמצעית. טמאה. לפי שהמשקה נטמא מאויר התחתונה. והוא חזר וטימא את האמצעית. 
+<b>ולישנא </b>דכלי. לא אצטריך משום עליונה ותחתונה. דבלא משקה. נמי טמאות. אלא כייל אפילו היו עוד רבות זו תוך זו. וק"ל. 
+<b>ולא </b>הבינותי מ"ש רע"ב. וה"ה דהוה מצי לאשמועינן ברישא כו'<b> לשון</b> זה נעלמה ממני הבנתו לגמרי. אולי היה לו ג"א במשנתנו. <b>ותי"ט</b> מסתייה דלא חלי ולא מרגיש. אך זר כי יכירנו להרע"ב. להוסיף תימה על תימה. ומאי הא דקאמר דהוה מצי לאשמועינן ברישא. לא ידענא ליה פתר ומאן דמתרגם לי יהיבנא ליה מתן בגלוי לא בסתר. 
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>חזרו לטומאתן כו'. </b>עתי"ט לשון ר"ש ז"ל. ועוד משום דשאר כלים מתקלקלים בשבירה ושמא יאמרו טבילה בת יומה עולה. דשאר כלים אין דרכן לישנן והגיה בתי"ט שצ"ל לשברן. <b>ולי</b> נראה לקיים נוסחת ליישנן. שר"ל להחזיק הישנים ע"מ לעשותם חדשים. שע"פ הרוב אינן ראוים לכך. אלא כלי מתכות בלבד. שמתיכן וחוזרין לקדמותם. ואולי צ"ל אין דרכן לחדשן. <b>אבל</b> לגרוס לשברן (כמו שהוגה בתי"ט ממאן דהו) אין בו טעם. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>החלמא </b>טיט הדבק כלובן ביצה. כמו בלשון הכתוב בריר חלמות. הוא לובן של חלמות. והוא חלבון ביצה. ויהא פירוש חלמא. כמו של חלמא. ואינו ר"ל שנוטלים לובן ביצה ממש ומערבים עם הטיט. כי אם כן. מה טעם אם רוב מן החלמא טמא. ומאי כדין כלי חרס דקאמר. והלא מלשון ביצה המעורב בטיט. טיט הוא (ותו דבצרפם בכבשן עסקינן) והיינו חרס. אלא כלומר טיט הדבק כלובן ביצה. וכן מראהו. וכנראה הם כלים העשוים מעפר לבן ושקורין פרצליי"ן הבאים מהודו. או כאותן שעושים במדינה זו. והם כלי חרס לבנים. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ומצופה </b>ז"ל רע"ב ומצופה במתכת טמא וכו'. 
+<b>שבוש </b>הוא. וכן מצאתי אח"כ בעייני בתי"ט. ופשוט הוא דכד ניים ושכיב כתב זה. 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>כל תכשיטי נשים </b> לרבותא נקטינהו. 
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>כל המחובר כו'. </b>ע"ל פ"ה מ"ג. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>והפרכין </b>עתי"ט. שכתב לכאורה נראה שהוא כורים דס"פ שהוא מכלי בית הבד ע"כ. <b>לפ"ז</b> יכולני לפרש הפרכין באר היטב. שהוא ודאי מכלי בית הבד. כמו ששנינו במוכר את בית הבד. מכר את המפרכות. <b>והתימה</b> שלא זכר הרב תי"ט את זאת. והוא סמך יפה לפירושו. וא"צ לעשות ממנו כורים. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>אבן השעות</b> ע"ל ר"מ בתי"ט. בשווי כל. צ"ל בשווי צל. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ותלוי המגרדות</b> מסמרים. שתולים המגרדות כ"כ רע"ב כו' תי"ט. 
+<b>ואינו </b>נ"ל. כי יעידו עליו חבריו. השנויים להלן (מ"ד פט"ו) ששם תלוי נקרא על הדבר שעשוי כמין בית יד. לתלות בו הכלים. לא מסמר. שאינו דבוק בכלי לתלותו בו. אלא קבוע בכותל. והכלים נתלים בו ע"י תילוי הקשור בכלי. ומאי שנא הך תילוי מתילוי דהתם. ותו דאי איתא דמסמר הוא. התקוע בכותל. מי איכא מ"ד דאמר כה"ג. הא ודאי לא עדיף מאונקלי שבכותלים דלעיל מ"ג. ול"פ ר"ג. ולא ר"מ. <b>אלא</b> הכא במאי עסקינן. דתילוי כמשמעו. ופליגי בפלוגתא דר"מ וחכמים דלקמן (פט"ו מ"ד) אי הוי מסייע בשעת מלאכה. 
+
+Chapter 13
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הסייף </b>תליך. מתרגמינן וסייפך. <b>לפי</b> שהוא תלוי בחגורה. ונקרא בשם סייף. ע"ש שמביא סוף לחיותו של ב"ח. בהכאתו. וכן הוא מענין זה בעברית. אסף אדם (צפניה א'). 
+<b>שנחלקו </b>נ"ל היינו שנפרדו מחוליותיהם שעשוים פרקים. ונתפרקו זה מזה שני החלקים. שעדיין כל אחד מהחלקים ראוי למלאכתו. לפיכך טמאים שניהם. כשהיו מחוברים בהיותם שלמים. וזה יתכן בכל אלא הכלים. כשעשוים כפולים זוגיים מתחלה. ומשמשים זה את זה כאחד. כענין המספריים. המחובר משתי חתיכות. וכשנפרדו זה מזה ונחלקו לשנים. מ"מ עושים מעין מלאכתם הראשונה. אע"פ שתשמישם קשה. ואינו נוח כבראשונה בהיותם לאחדים ביד העושה במלאכה. ושייך גם בסוף וחבריו הבנויים בצדו. כשהם בעלי שתי פיפיות. ונחלקו בין לארכן בין לרחבן. <b>אבל</b> רומח שנשבר ברחבו. נראה דלא טמא אלא השבר האחד. שראשו חד. וכמקדח שנשבר (השנוי להלן מ"ד) <b>ושמא</b> רמחיהם היו דקים מאד בכל ארכן. באופן שגם מקום השבור. ראוי לדקור בו. או אם שני ראשיו מחודדים בעוקצים דקים. בלי בית יד באחד מעוקציו. או שיכול להוציא קצה השני מתוך בית יד שלו. ויכול להשתמש גם בחידודו השני כשירצה. 
+<b>ועתי"ט </b>ז"ל. שנחלקו. כ"פ מיירי בשבר שישבר בו הכלי ולא יקבל טומאה כו'. או יטהר. 
+<b>לשון </b>מגומגם הוא. כי כל הפרק או רובו. בשבר שאינו מבטל הכלי מתשמישו. ושנשאר בטומאתו. עסקינן. <b>אלא</b> הכי הול"ל. דמיירי בשיעור חלק. עד כמה יחלק ויהא טמא ויקבל טומאה וכמה יחלק וישבר ולא ישאר בטומאתו כו'. ולא יקבל טומאה. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>מגרה </b>היא משור בלשון מקרא. רע"ב. אשתמיטתיה דמגרה הוא יותר לשון מקרא מגורדות במגרה. וישם במגרה. וישר במגרה. ובמגרות. ומשור. לא נמצא כי אם פעם אחת אם יתגדל המשור. אין זולתו בכל המקרא. 
+<b>חוץ מן המקדח</b> צ"ע אם כולו נטהר בהחלקו. או רק השבר שאין בו העוקץ. אבל השני שנשאר בו החדוד והעוקץ החרוץ בעיגול הקודח ונוקב. שמא עדיין ראוי הוא לתשמישו. וטמא.<b> או</b> דילמא תו לא הוי. עד שמאריכו. או עושה לו בית יד. תיבעי. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>אלמוג </b>צמח הגדל בקרקעית הים (אי ציציליא והוא פרוותא דרומאי. דמסיק כסיתא. אבל אני חירם הביא לשלמה אלמוגים מאופיר. הודו מזרחית) ודינו ככלי עץ. לפי שהוא כמוהו מין צומח. <b>והא</b> דתנן כל שבים טהור. צ"ל דלאו כללא הוא. אלא למין החי בלבד. ועיין פרק י"ז דמכלתין. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>והמגוב </b>כתי"ט כה"נ. ואע"פ שבדפוס ישן בפיר"ע והמגוג וממנה העתיק הרע"ב. אבל ג"ז אינה נכונה כו'. <b>ולא</b> יכול להיות מענין מגג דפ"ג דפרה. גם י"ל חבר בגמרא (דפרק בכמ"ע) משום דלא שייכי שיניים במגג. 
+
+Chapter 14
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>לקבל קתונות </b>של מתכות. ז"ל תי"ט בשם הר"מ בחבורו. <b>במ"כ</b> קטרח בכדי. דלא נ"מ מדי (מה לנו בחומרו) יותר היה צריך להודיענו מדתו של קתון. שהוא הנדרש. מאי אכפת לן אם הם של מתכת. או של חרס. או עץ. והא פשיטא ליכא קפידא הכא בשעור כבדותן של הכלים הללו. אלא בכמות שמחזיקין השברים קמשער תנא. אלא שאין מדתן ידועה לנו (והיתה ידועה להם) אם אמנם יש ללמוד מדת הקתון מאותו של כ"ג בי"כ. שהיה בו עכ"פ כדי לקדש ממימיו. ידיו ורגליו. שהוא ודאי גדול יתר מאד מסתם קתון. והוא של זהב. דוגמתו נקרא כן קתון גדול של זהב. פ"ג דתמיד. וכמ"ש שם בס"ד. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>הקנטר </b>נ"ל מלשון קנטרין. שהוא תרגום של ככרים. שכן יש לבנאים משקולת כבדה. להכביד על הנדבך של בנין. להשוותו. או לתלות בו חוט המשקולת. שמעיין הבנאי על ידו. לידע אם הכותל שוה וישר כל צרכו. 
+<b>והדקור </b>יחדו לו השם. בשינוי משקל. להבדילו מדקר נעוץ (דריש ביצה) שמשמש עם הקרקע. וזה של חרש. משמש אדם במלאכה. לכן קראו לו שם אחר בשינוי קצת. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>הקטרב </b>נ"ל הוא מורכב משתי מלות. קטר בקר. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>מאימתי מקבל טומאה</b> בסייף שהעלה חלודה איירי כו' רע"ב. <b>איני</b> יודע מה מזקיקנו לכך. אפי' תימה בחדשים יוצאים מתחת ידי החרש איירי. הני סייף וסכין. גלמי כלי מתכות נינהו. כיון דאכתי מחסרי שיפה והשחזה. טהורין הן. עמש"ל פי"א מ"ג. 
+<b>משישופנו </b>לרע"ב. כלי יש לצורפים כו'. שקרוי הפצירה פים. כצ"ל. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>הזה עליהן נשברו בו ביום וחזר והזה עליהן שנית בו ביום </b>ר"ל הזה ביום השלישי לטומאתם. ואם לא הזה עליהם עד שהתיכן. צריך להמתין. אחר הזאה ראשונה. ושונה ומזה ברביעי. והכי איתא בתוספתא. <b>ונ"ל</b> כי אז א"צ שתהא הזאה ראשונה בשלישי. אלא אפילו בו ביום שנטמאו סגי. דהא ודאי שלישי בלא רביעי. לא כלום היא. אלא שתי הזאות להיכרא בעלמא בעינן עם הפסקה ביניהם. אי הפסקת שבירה. או הפסקת יום או ימים. מיהו לא קפיד ר"א אלא אחדא מהני תרתי. דליהוי כעין דאורייתא. ר"ל או הזאה ראשונה (קודם שבירה. ושניה אחר שבירה. ותרוייהו) בשלישי. או הזאה שניה ברביעי לראשונה. 
+
+Chapter 15
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כלי עץ כו'. </b>סימן לשלשה דברים הללו. שלש עייני"ן <b>עץ</b>. כולל גם צמח הים. כמו האלמוג. ע"ל פי"ג מ"ו. ופי"ז מי"ג. 
+<b>כלי עור</b> של בהמה וחיה דיבשה. לא דב"ח של ים. ולא דאויר. ערפי"ז. 
+<b>כלי עצם</b> נראה שקלפת הצב. כלים הנעשים ממנה. דין כלי עצם יש להם. כמו כן הנעשים מקרנים. קרנות שן והבנים. ועצם הפיל. ואמנם הצב שרץ הארץ הוא. אכן יש מיני צב הגדלים גם במים. וכן מיני החומט (קלפתם קשה. ראוי למלאכה) רבים מאד וגדולים נמצאים בים. וכן גם המרגלית והדומה לה. נראה שאין בהן טומאה. וכן הכלים הנעשים מעור דג גדול שבים. או מעצמותיו. או משאר בריות שבים. טהורים. כמו ששנינו בפי"ז דמכלתין. כל שבים טהור. ע"ש. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>שקבעו בכותל</b> כו'. 
+<b>ר"א מטהר</b> כרע"ב ואין הלכה כר"א. 
+<b>צ"ע </b>פרק המוכר א"ה (סוא"ב) וספ"ו דמקואות. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>כברת גרנות</b> לר"מ. הוא הקרבל. 
+<b>לכאורה </b>היה נ"ל שהוא ט"ס. וצ"ל הטרבל. כמו מטה של טרבל. שהוא מכלי הגרנות. אבל לא יאות לו שם כברה. כי הוא עשוי לדישה. ונראה שהוא לשון ערבי. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>כל המשקין</b> שהם מים כו'. <b>וכולל</b> מי ניסוך דחג. כמ"ש בחי"ג פכ"ש. 
+<b>ומשקי בית מטבחיא</b> עח"י גמרא פסחים. בשטת ר"ח ס"ה. ומו"ק מנורת זהב. 
+<b>מספר העזרה</b> גרסא זו עיקר (שאם היה עזרא באל"ף. לא יתכן לו. ה"א הידיעה (עם שבמקרא ימצאון כך ע"ד הזרות) וחברו פ"ג דמ"ק. 
+<b>שהאלית </b>ע"ל פרק ט"ז משנה ז'. 
+<b>מצודת החולדה</b> נראה לפי שיש לה בית קבול. כי החולדה גדולה היא מן העכבר. ודרה בעיקרי בתים. צריכה היא מצודה. כמין תיבה קטנה שלוכדים אותה בה. ולעכברים. עושים חכה תלויה באויר. שנתפשת בה. כמ"ש פ"ק דמ"ק. והיא אין לה בית קבול. לפיכך טהורה. 
+
+Chapter 16
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>משישופם בעור הדג </b>הוא עצמו טהור. אלא שמחליק יפה את העץ מקסמיו. 
+<b>גמר שלא לשוף</b> עתי"ט. <b>ולדבריו</b> אליבא דהר"ש. צ"ל שלש שיפות הן. אחת. שיפה הכרחית. שאפילו גמר שלא לשוף. לא מהני. דבטלה דעתו. ושנית. שיפה בינונית ממוצעת. שיש משתמשים בלתה. בזו מועיל גמר. ועוד בה שלישיה. של צחצוח. דבהא אפילו לא גמר. מיטמא. וזו לא שמענו. וצ"ע מנין לו. <b>ולדידי</b> חזי דליכא אלא תרי גווני. והכי הוא דאיכא בינייהו. דהר"ש והר"מ ז"ל. דלהר"ש. צריך שיגמור בדעתו. שלא ישוף עוד. וכל שדעתו לשוף בסוף. אע"פ שעכשיו גמר בלבו להשתמש בו בלי שיפה. טהור. ולמהר"מ פירושו. גמר להשתמש בו בלי שיפה. לשעתו. טמא. אע"פ שעתיד לשוף. שימוש דהאידנא משוי ליה מנא. <b>והא</b> דאמרינן כלי עץ שעתיד לשבץ. טמא. אב"א מתוקמא בין בשיפה ראשונה בין בשניה. למר כדאית ליה. והוא דגמר שלא לשוף כלל. ומאי שעתיד לשוף. אחרים רגילים לשופו. ולמר אפילו אם הוא עצמו עתיד לשוף אותו. טמא מ"מ <b>ואב"א</b> כי מצריך הר"ש שלא ישוף עוד לגמרי. בשיפה ראשונה בלבד קמיירי. ובהא פליג מהר"מ. וס"ל דאפילו עתיד לשוף. טמא. אף בחסר שיפה ראשונה. כיון שגמר לשמש בו כך לפי שעה. ולא בעינן מחשבה עולמית. ודקיי"ל כל שעתיד לשבץ טמא סתמא. בחלקה איירי. מיהו בין כך או כך. ליכא דסבר דבעילן מקצת שיפה. בגמר שלא לשוף כלל. ודוק. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>ויגמור את התלויה </b>היינו התלויה שעושה מנה ובה. שקולע מן הקנים והגמי היוצאים מן הכלכלה בגמר מלאכתה (קודם שתקנה) עושה מהעודף כמין שרשרת. שנאחזת הכלכלה על ידה ונטלת ותולה אותה בה. והיא כמו אוזן ובית יד לכלי. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>וסקורטיא </b>עור שלובשים העבדים. <b>הוא</b> פירוש הגמרא פ"ז דנדרים. ועיין ס"ט. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>וחסינה </b>נראה דגרסינן והסינה בה"א הידיעה. והיא עשויה לשום בה טיט ח"י סין. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>קסיה </b>עיקרו של שם זה. מלשון קש העברי. ומתחלף לסמ"ך בלשון חכמים. כמו ולשטר שבכתוב. המשתנה בסטר. בלשון תלמוד. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>והמנפה </b>לדעתי צ"ל והמניפה. וכ"ה בסוף אגדה דר"פ הפועלים. 
+<b>כסוי קופסא</b> נ"ל הקופסא מתוך שהוא קטן. מכניסין אותו תוך כסויו. העשוי כמין תיק קטן. שיהא מכסהו כולו. מפני הדברים היקרים שמצניעים בתוכו. שמקפידים עליהם ביותר. שלא יגיע בהם לחלוח. או ישלט עליהם אבק המפסידם. <b>ולפי</b> שהכסוי הזה יש לו בית קבול. טמא הוא. משא"כ בכסוי קמטרא. שהוא ארגז גדול. וכסויו אינו אלא מכסה פשוט. נתון עליו מלמעלה. לחפוי ולנוי בעלמא. או כדי שלא יפול עליו דבר כבד המשברו ומקלקלו. וכיון שאין לו בית קבול ואינו משמש בהחלט. לפיכך הוא טהור. 
+<b>קמטרא </b>עקרו מלשון מטרא הארמית. תרגום של משמרת. ע"ש שמשמרים בתוכו כלים גדולים. והקוף נוספת בו. כקו"ף קעבליא וחברו. 
+<b>הקמרון </b>מלשון ביב קמור. דפ"ח דעירובין. ופ"ה דאהלות ועינו קמורה. והוא מההפוכים. 
+<b>ורביעית </b>יש לפרשו גם מלשון ורביעין של ארז דפ"ג דמדות. ולפי שהיא רובעת ויושבת עליו. כענין ששנינו ס"פ דלעיל באירום. 
+<b>אלית נ"ל הוא במשקל הריח זוית הצפית. </b>
+
+Mishnah 8
+
+<b>הסיף </b>הוא כסייף כו' אבל מפני שלא ראיתי כן כו' לתי"ט. <b>ואנכי</b> לא ידעתי מה חרדת המפרש. אשר חרד עלינו הרב תי"ט בזה. כי באמת אין המלה צריכה אלא ליו"ד אחת. אך יד סופרי המשניות והתלמוד ומעתיקיהם עשתה זאת. המה נהגו להוסיף לה יו"ד. להיטיב נר הקריאה. לידע שהיו"ד נעה כדרך שעשו בתיבות דיין חייב. ודומיהם רבים. שאין דינם אלא ביו"ד אחת. והטילו בהנה שני יודי"ן. מטעם זה. 
+<b>וסקורטיא </b>עתי"ט בשם כ"ן. שהוציא מלה זו לענין רחוק וזר מאד. אשר לא כן. והאריך בזה. והנה הכל הבל ורעות רוח. <b>אבל</b> האמת הוא מה שפירש בו הר"מ לעיל מ"ד. יגיד עליו רעו טבלא. שהוא כמו כן שולחן לאכול עליו (כמ"ש ריש ביצה) וסקורטיא זוהי תכא (שולחן קטן של עור) דרגילי ביה רבנן דתלמודין. ולה ודאי עושים תיק להצניעה בו. שלא תתלכלך. ול"ק מ"ש כ"ן. 
+<b>האהלה </b>עמ"ש בס"ד מ"ד פ"ו דשבת. 
+
+Chapter 17
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברמונים </b>כאן לא צריך לכף הדמיון לומר כרמונים. כדרך שנהגו לומר בכזית בכביצה. 
+<b>אע"פ שמקבל של ערב</b> עיין מ"ש פ"ה דזבים מ"ג. אע"פ שהוראתן כמו אף על יד. כי נ"ל מלת אי משמשת. שמוש מלת יד וידי בעברית. וכמו מלת לפי לפיהן ישיב. שהוראתם על יד. ועל ידי הענין המדובר בו. ככה הוראת אע"פ (שהנהיגו חז"ל) הנה הוא יורה אף על ידי. ובכן מיושב הלשון. ולק"מ מ"ש המפרשים. בחנם נדחקו בו. 
+<b>הרמונים </b>עתי"ט בשם התו'. דה"ק שלשה אחוזים כו' לומר דרמון בינוני דאמרינן לקמן. היינו בינוני בג' האחוזים כו'. <b>ולכאורה</b> ודאי הכי ס"ד אלא דקשיא לי למאי תני תו הרמון שאמרו. תרתי למה לי. ותו איכא למידק אהא דתנן ריש פרקין. שעורן ברמונים. מ"ט לא קתני ברמון. 
+<b>לכן </b>נ"ל דנקט לשון רבים. משום דבעינן תלת בהדדי. והא נמי קולא היא. וה"ק דדחקי להדדי ונפקי מייא. והיינו נמי אחוזים זה בזה ודאי. שמתוך כך שהם שלשה אדוקים זה בזה. הם מכבידים זה על זה. יותר משהם פרודים. והא ניחא טפי. דלפירוש הנ"ל לא אתי שפיר מאי שנא אחוזים דווקא. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>הקנונים </b>בפרק דלעיל קתני הקנונים הגדולים. השתא קפריש שעורם דקטנים. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>כגרוגרת </b>עיין לחם לשובע. במו"ק א"ה (סר"י) ולקמן בסמוך. 
+<b>שאמרו </b>מסדורא דמתני' ודאי מוכח דגרוגרת יתרה מכזית הויא. וכדמוכח נמי משעורה להוצאה דשבת באוכלין. <b>והשתא</b> קשיא טובא כמ"ש תו' דיומא ותי"ט לקמן (מי"א) <b>ועל</b> כרחנו צריכין אנו לחלק בין גרוגרת לחה ורטובה. ליבשה ונגובה. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>שהקיפו טפח </b>וכן טפח שאמרו בכ"מ. בבינוני שיערו. ע"ס פט"ו דאהלות. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>של משה </b>לפי מדת ארכו של משה. דהיינו אמתו. כפירש"י. <b>וכן</b> מצינו בתורה דוגמא. באמת איש. ת"א באמת מלך. עמ"ש באש לבינה שלא עמדו המפרשים על כוונת ת"א ורש"י בזה. וכך נ"ל גם בכאן. שעל כרחנו צריכין לדחוק בפירושו. ולהוציאו בהכרח ממשמעו. המובן ממנו לפום ריהטא. כי יוליד זרות נפלא. אחר שידענו קומתו של מרע"ה עשר אמות. כמ"ש בהרואה ובהמצניע. א"כ בודאי היתה אותו. לפי ערך אמת כל אדם (השוה ומיושר באיבריו. המתייחסים אל מדת קומתו. וידוע שהיא שליש מדת קומתו) נמשך בהכרח שתהא מדת אמתו של משה. שלש אמות ושליש (של עשר אמותיו איך שהיו. לפחות היו גדולות. ממין אמות שהיו נהוגות בימיו) שאל"כ עשיתו למשה רע"ה בעל מום (כדרך שאמר"נ עה"פ והנה נער בוכה פ"ק דסוטה. והיה זה הרבה גרוע יותר) ומה שבחו שהיה גבה קומה (שהקב"ה משתבח בבעלי קומה כמ"ש בשאול. וכן אמרו ז"ל בבכורות) אם היה ננס באיבריו. <b>וכן</b> יש הוכחה עוד פ' אין בין המודר. דלא אפשר לומר שהיה אריך וקטין. חלילה מלומר כן. לפ"ז הלא אז תכלול אמתו ט"ו טפחים ושבע אצבעות בקרוב. שהם יותר מארבע אמות פשוטות של כל אדם בכל דור. ואיך יצויר א"כ שתהא אמה בינונית (מה גם של דורות אחרונים. אף כי של דורות מאוחרים בבית שני. שעל אודותם משנתנו שנויה) יתרה על של משה. הלא זה כדבר אשר אין לו שחר. כאומר על אמש מחר. ועל שמש אורו שחר. הא על כרחנו צריך לפרשו כמו שבארתי שם באמת מלך. וכן כאן אמת משה. ר"ל השתא שקבע משה לישראל להשתמש בה בעסקי בני אדם. זהו דבר ברור. לא לפי מדת אורך גופו. <b>שוב</b> פניתי לראות לשונו של רש"י בעירובין שניין התי"ט. ועמדתי משתאה משתומם אל המראה. כי במ"כ שקר ענה בו. בשמו של רש"י. העתיק מלין לא אמרם רש"י מעולם. ולא נמצאו בפירושו שם. <b>ולפי</b> לשונו של רש"י האמתי שם. א"צ לדחוק בו כלל. אך כוונתו רצויה ומדוקדקת כפי שבארתיו. ומתחלה עצלות היתה בי. והאמנתי להעתקת התי"ט. כי לא חשבתי אפשרי הציור שתצא כזאת מתחת ידו. שרי ליה מריה. 
+
+Mishnah 10
+
+<b>והסובב והיסוד </b>עיין קונטרס בנין בית הבחירה <b>ולענין</b> מזבח הנחושת ומזבח אבנים. עיין שי"ע (סק"ח). 
+
+Mishnah 11
+
+<b>הקומץ והחופן</b> עלח"ש רפ"ה דיומא. 
+<b>והשותה מלוג</b> עיין מזיגה דידי. 
+<b>וכמזון ש"ס</b> ע"ל משנה ז'. 
+<b>לשבת אבל לא לחול</b> דאדרבה ש"ס של שבת פחותות. דבשבת סעיד ג"ס לשון רע"ב לקוח מפירוש רש"י בעירובין. <b>עמ"ש</b> שם בס"ד. אבל בכתובות פירש"י בד"א. מפני ששבע ממעדנים. אינו אוכל אלא מעט פת. וכמ"ש הר"מ כאן. וזה נוח לי יותר. 
+
+Mishnah 12
+
+<b>כגריס הקלקי</b> עיין שי"ע (ר"ב) ומו"ק (ס"מ). 
+<b>ככותבת הגסה</b> עמ"ש בחי"ג יומא (מט"ב). 
+<b>כמוה וכגרעינתה</b> שצריך למעך חללה (כצ"ל). 
+<b>כלומר </b>לפי שיש אויר גדול בין בשרה וגופה לגרעינתה. שאינה דבוקה בפריה. ואם היינו משערין בכולה. כמות שהיא גדלה הכותבת באילן אז היה קולא גדולה אלא צריך לשער בה ובגרעינתה בלבד. בלי אויר המפסיק ביניהם. אלא צריך למעך חללה. שאינו בכללה. 
+<b>כפונדיון </b>עתי"ט דטרח להוכיח שעורו ממשקל האיסר. <b>ושבוש</b> הוא מה ענין משקל. לכמות האורך והרוחב. וכ"כ הוא עצמו שם. דטעותא הוא בידיה דרע"ב. 
+<b>האיטלקי </b>עמ"ש בס"ד רפ"ח דסנהדרין. 
+<b>הנכון </b>בעיני. שאיטלקי הוא שם יחס מקום בא"י או הקרוב וסמוך לה. ועמ"ש בפ"ב סו"מ. 
+<b>וכסלע הנירונית</b> סתם סלע. ידענו שעורו. שאם ימתח חוט המקיפו. יעמוד על טפח אורך. שהוא ארבע אצבעות בגודל. 
+
+Mishnah 13
+
+<b>כל שבים</b> בכלל זה בריות שבאויר ה). עופות שנבראו גם הם מן הרקק. כלים שנעשים מעצמותיהם ועורותיהם טהורים. כדמפרש באידך מתניתין דלקמן. <b>אבל</b> חלוקים הם בטומאת גופם. דלא שייכא בדגים אלא טומאת אוכלים. ובעוף טהור טומאת ענמו דנבלה בבית הבליעה. 
+<b>שוב </b>ראיתי אחרי רואי בפירושי ר"ש ור"מ שנרגש בזה במשנה הסמוכה. 
+
+Mishnah 14
+
+<b>בשני אין בו טומאה</b> שבו נברא רקיע. 
+<b>מכאן </b>קשה לי עמ"ש בפד"מ ברמב"ם דנחית ליה אטמהתא ופתח שאל בי מדרשא מאי קמיבעיא ליה. מתניתין היא. <b>וא"ל</b> דמשמע ליה דילמא דיו שדינהו. דשקל משלהם משל נכרים. אי הכי מאי דעתייהו דרבנן. דמעטוה משום דאין דבר טמא יורד משמים אכתי ניחוש דילמא לא משמיא נחיתו. אלא ודאי בהא לא איפסיקא מילתא. 
+<b>מיהו </b>י"ל דספיקא הוא. אי מדמינן איסורא לטומאה (דהא ברביעי ובחמישי נמי אין בהן טומאה. ואית בהו דברים טמאים האסורים באכילה) <b>וחילייהו</b> דרבנן אין הכי נמי מהך מתני' דמדלא משכחינן טומאה בשני. ש"מ דלא נחית דבר טמא משמים (כיון שאינו מן הגדל בארץ. טהור הוא למלאכה. כמו לאכילה) דאל"ה טומאה נמי משכחת בדבר טמא היורד מ"ה. אלא ע"כ אין למעלה דבר טמא. ולא דבר האסור באכילה. וליכא מילתא דלא רמזה רבי במתניתין. 
+<b>חוץ מכנף כו'. </b>עתי"ט חוץ לאו דווקא. דהא כלב שבים כו'. <b>אגב</b> ריהטיה כתב כך. דבר מנה דההיא. דיחידאה קאמר לה. 
+<b>העוז </b>עוף מדברי הוא. דלא שכיח בישוב כדאיתא בגמרא פא"ט. ולרוב עוזה וגבורתה. נקראת עזניה. משורש עוז. ששמשו בו חז"ל. לרמוז שאין דווקא הנקבה בכלל זה. אלא גם הזכר שוה בכך. רק שלשון תורה לחוד. כולל שם המין במשקל נקבה (לסבה בלתי ידועה לנו) כשם דאה ראה ואיה ויונה. ודומיהם רבים.. 
+
+Chapter 18
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>מלבן שנתנו על לשונות </b>רע"ב בחר לו ככל הישר בעיניו מפיר"ש כאן. <b>ובאמת</b> פיר"מ נוח לי הימנו. אבל גם הוא בלתי מספיק. והרבה פירושים נאמרו בשני שמות הללו בערוך. וכולם לא נתחוורו לי. וצריך פירוש לפירושם. ולא ראיתי להאריך באומדנות בעלמא. 
+
+Chapter 19
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מן הקשר ולחוץ טהור</b> כשאינו סורגו ומכניסו בבתי הסירוג. <b>כי</b> הצריך למטה. ודאי חבור הוא. וכל המחובר לדבר הרי הוא כמוהו. כדתנן לעיל פי"ב. והכי משמע בתוספתא שהביא הר"ש. וצ"ע בחבור הי"ד. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>עד ה' טהור</b> וחמשה כלמעלה. תוספתא כתבה הר"ש. ויש ט"ס כו'. וצ"ל ומייתי לה כו'. תי"ט. <b>לא כן</b> הוא. במ"כ פסל לשון הר"ש במומו. לא עיין בה אלא אגב שטפא. ולא ראה יפה. ודברי הר"ש מכוונים אמרתו צרופה. 
+<b>מחמשה עד עשרה</b> ועשרה כלמטה תוספתא. ומייתי לה התם בפא"ט. 
+<b>אך </b>זו טעותא היא בידיה דתי"ט. דלא מייתי לה בפא"ט כה"ג. אלא ס"ד הוא ומסקנא לאו הכי. אלא עשרה כלמעלה. 
+<b>שבו קושרין ומשלשלין</b> לרע"ב. וחזי לשלשל המטה כלומר להוריד מן העליה לגג. 
+<b>לשון </b>משובש הוא. מהופך ומסורס. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>מזרן </b>נגזר מן אזור. ע"ד מגולה לביתו. מסורת הברית. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>נישא על המיזרן מעשרה ולפנים טמא</b> לרע"ב טמאה גרסינן כו'. <b>ולא</b> שמיע לי לשנות הגרסא שלפנינו טמא. לשון זכר. כן היא בגמרא ותוספתא. כמו במשניות דר"ש ור"מ. <b>אף</b> פירושו דרע"ב לא ס"ל. ולא במיזרן היוצא מן המטה איירי השתא. אלא במיזרן לבדו כשהוא בפ"ע. קמיירי הכא. וקמ"ל דשעורו שוה עם היוצא מן המטה (אתאן לר' יוסי) שאם נישא עליו הזב. נעשה אב הטומאה. דהוי מידי דחזי למדרס. כמטה עצמה. ואשמעינן תו. דלא תימא. הרי הוא מעתה כמטה ממש. וניתב ליה יוצא. כאילו הוא כרוך במטה. קמ"ל מעשרה לחוץ טהור. ולית ליה יוצא לגמרי. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>כאן </b>חסר בדפוס משניות של תי"ט. בבבא דהיתה טמאה טומאת שבעה כו'. וכך צ"ל. פרשה היא טמאה טומאת שבעה והמיזרן טמא טומאת ערב. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>ואינו חבור לו</b> ע"ל פ"ה מ"ג ופי"ב. 
+
+Chapter 20
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הא"ט </b><b>מדרס</b> ע"ל תי"ט עד ולזה כאשר נפחתו כו' ונטהרו מטומאת שרץ כו'. והנה נשארו בדין המשכב כו'. <b>זהו</b> דעת הר"מ. ואינו מוכרח. וסיפא לא משמע הכי. אלא מדרס דתנן כייל נמי טומאת מגע. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>עריבת פיסונות</b> לרע"ב שלקח פירושו מן הר"ש. הגרסא פיסונות בנו"ן. <b>ולר"מ</b> פסוגות בגימ"ל גרסינן. ומפרשו מענין גפסית (א"כ הוא מההפוכים) ר"ל עריבה של עושי הגפסית. 
+<b>אמנם </b>גם לפירושו דר"ש יש לקיים הגרסא בגימ"ל. מענין פסיגה דפ"ק דעוקצין. ומפסג ועולה כו' דתקנות יב"ן. בפרק מרובה. וטובא דכוותה שהם מענין חתיכה. 
+<b>בקדים ונסדקה</b> כו' ברישא מיירי בנסדקה מעצמה בסדק קטן דק. כמוציא משקין. <b>השתא</b> איירי בהניחם בקדים במתכוין. שיסדק סדק גדול הולך ומתרחב. ס"ד דלבטלה מתורת כלי קמכוין. שיתחלק ותפול לשתי חתיכות. ולא תהא ראוי אף לשכיבה. קמ"ל רבותא כפולה. אע"ג דבכוונה קעביד. וגם דמניחה בקדים. אע"פ שידוע שתלך ותסדק יותר. עד שתפול לשני חלקים. אפ"ה טמאה מדרס. וטעמא. מפני שעדיין היא מקבלת מדרס. בזה הלשון כלול הדין והטעם כאחד. כלומר כל זמן שמקבלת המדרס. טמאה היא מכל מקום. ולא אזלינן בתר מחשבתו דהיאך. מאחר שהיא עדיין ראויה לשמש שכיבה. לא פקעה מנה טומאת מדרס. עד שתהא מבוטלת משמוש שכיבה וישיבה. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>הדיוסטר</b> סטר. הוא צד. כדכתיב ולסטר חד הקימת. עם היותו בנו"ן ימנית. נמצא כמוהו במקרא. סובר בחומה (נחמיה ב') לדעתי. 
+<b>קבעו בכלונס</b> דהיינו המקבל כו' בכלונס. עץ גדול התקוע בארץ. <b>לא</b> תקוע בארץ בחוזק ובקביעות דא"כ שוי ליה מחובר לקרקע (ועמש"ל מ"ד בס"ד) ואינו מקבל טומאה. אלא כלומר בכלונס התחוב בקרקע ברפיון. שעשוי גם לטלו ולהוציאו ממנה לפעמים. מ"מ מכיון דקבעו בכלונס. גלי דעתיה שאינו זורקו לבין העצים ועיין להלן משנה ה'. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>אע"פ שקבעה בכותל טמאה </b>כו' לשון רע"ב. ולא אמרינן כל המחובר לקרקע. כקרקע. אלא כשהיה מחובר לקרקע מתחלתו כו'. 
+<b>זה </b>למדנו מן התורה. תנור וכיריים טמאים. 
+<b>ומנה </b>מה תנור עשוי לטלטלו ולטלו ממקום חבורו. לעת הצורך לקחתו במקום אחר. כי ההיא דתנן התם צאו והכניסו תנורי פסחים בשביל שלא ימוקו. <b>אבל</b> חברו חבור קבוע לעולם בבנין גמור. אע"ג דהוי תלוש ולבסוף חברו. כה"ג קיי"ל דהוי כקרקע (אע"ג דפליגי ביה. ורשב"א בתשובה אשתמיטיה) כדתנן במשנה דלעיל. ועיין פרק ו' דמקואות. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>קבעו ולא בנה </b>על כרחנו פירושו שתקעו. ויחזקהו במסמרים בל ימוט. וכפיר"מ. <b>דאל"ה</b> סיפא בנה עליו ולא קבעו. היכי דמי. הא מכי בנה עליו. אקבע ליה. אלא ודאי לא מיקרי קבעו. אלא א"כ עשה בו מעשה. שיהא קבוע שם. ממקומו לא ימיש. 
+<b>ואין </b>לומר פירוש קבעו. במחשבה סגי. ר"ל שדעתו שישאר שם. ולא ינטל עוד לעולם. 
+<b>חדא </b>כי אין זה דרך התנא. להשתמש בלשון פעולה כמו קבעו. על ענין מחשבה גרידא. אלא אז אומר בפירוש. אין עתיד לטלו. כמ"ש בתבן ועפר ואין עתיד לפנותו. וכה"ג טובא. שקובע עצמו (וכדרך שאמרו עוד לענין שבת סולם כבדו קובעו) <b>ועוד</b> דלא מהני קביעות. אם לא ע"י מעשה הקובעו. שיש לחוש שמא ימלך עליו לטלו ממנו. ויבטל חבורו. <b>ותו</b> דודאי מחשבה בלי מעשה. אינה מוציאה הכלי מידי טומאה. מי לא תנן (ספכ"ה) המחשבה אינה מבטלת לא מיד מעשה ולא מיד מחשבה. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>משיתבר </b>גרסא נכונה היא. מלשון תוברות (דלקמן רפכ"ה) ומי שגורס משישבר. בדה מלבו גרסא שבורה. לפי שראה גרסת משיתבר בבי"ת. ולא נתיישבה לו. חשבה מוטעית. מפני שלשון ארמי הוא לדעתו. ר"ל מענין שבירה. שמתורגם תבירא. ולא יתכן בלשון משנה. לכן החליט שט"ס הוא. שנתחלף לו שי"ן בתי"ו. כי קרוב הוא. והענין אחד. ויצא העק"ל הזה. שקבע גרסא משובשת אשר לא נהייתה ולא נראתה כן מעולם. גם לא יתכן כלל להשתמש בלשון שבירה. אצל וילון וסדין. ולא עלה ע"ד המעתיק (ההוא חכם בעיניו) שהגרסא בתי"ו מתיישבת בטוב. והיא האמתית ודאי. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>והיא גמר מלאכתה. </b>עתי"ט עד וי"ל דבמחצלת יש שעושין עוד מלאכות כו' והו"א דעדיין לא נגמרה מלאכתה. קמ"ל ע"כ. <b>לא</b> באר ולא האיר דבריו ד). ונראה שר"ל. אע"פ שיש עושין בה עוד מלאכות ליפותה. לא אזלינן בתרייהו. <b>אבל</b> א"כ. אין עדותו מכוונת. איברא איפכא הוא במטה ועריסה. דלא הוי גמר מלאכה דידהו אלא בשיפה. אם לא גמר שלא לשוף. <b>וטפי</b> הו"ל לאתויי ההיא דסלים וכלכלה (מ"ב שם) דשל תמרה ודכוותה. לא בעינן עד שיגמור את התלויה. לפי שכן מקיימין אותן. קמ"ל הכא נמי דכוותה. לא צריך שיגמור בה את התלויה. אלא קניבה גרידא היא גמר מלאכתה. <b>ותו</b> קמ"ל. דהיא מילתא דפסיקא אליבא דכ"ע. ולא פליגי בה. כמו באינך. 
+
+Chapter 21
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ובעירה </b>הוא אירא באל"ף כו'. <b>כענין</b> חילוף זה. מצינו בענין הלז עצמו. בכתוב (יחזקאל ךז) מאוזל תחת מעוזל. מלשון תרגום. 
+<b>הנוגע בצמר שעל האימה</b> שהנשים כורכות בו הצמר וטוות. וצ"ע היאך מתחברים לבגד האורגים תי"ט. <b>ואין</b> לומר שהוא כלי המטוה. לפי שאינו טמא בשאר הטומאות. <b>אבל</b> נ"ל לענין טומאת צרעת נשנית בבא זו. וכן נכון יותר. ואתי שפיר פירוש ר"מ. <b>ודיקא</b> נמי מדפלגינהו בתרי בבי. <b>כפיר"ש</b> תניא כו'. חולדה שגררה את האימא והחזירתה והכניסתה לבית שהמת בתוכו. אע"פ שאינה באוהל (אלא) כל שהוא. כצ"ל. <b>שם</b> חידוש כל שהו. אפילו מאה אמה מיירי. <b>כמדומה</b> שמפרש לשון כל שהו זה. כמו בר"פ עושין פסין. ור"ל שאין מן האימא באהל הרבה. אלא בחוץ הוא הרוב. <b>אבל</b> א"צ לדחוק כי השמטת תיבה היה בנוסח תוספתא של הר"ש. וה"ג בתוספתא. ואע"פ שאינה באוהל. אלא כ"ש (כמו שהגהתי) הבגד כולו טמא. והיינו הך. הלשון מבואר. 
+
+Chapter 22
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ושייר בהן מקום הנחת כוסות</b> שלא נפחת או שלא חפן (לשון רע"ב) חפהו היה צ"ל. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>שנטלו חפויו</b> לשון חפוי פותחת רע"ב. <b>פירוש</b> זר הוא. <b>אמנם</b> הוא כפשוטו ומשמעו. שהם לוחות המחפים בית מושבו של כסא. ואף על פי שנטלו. נשאר בית קבול. כי הכסא של כלה יש לו נסר או לוח גם בתחתיתו. באופן שתחת המושב עשויה בו כמין תיבה קטנה. שמנחת הכלה כליה בתוכה. 
+<b>ובזה </b>מובדל הכסא של כלה. משאר כסאות. שהם פתוחים מתחתיהם. אין להם שולים. וכדמוכח במ"ז דלקמן. <b>אמנם</b> יש בו עוד שינוי אחר בכסא זה. שחפויו יוצאים לעולם. ושל שאר כסאות. פעמים יוצאים. פעמים אינם יוצאים. <b>דע</b> זה. אז תבין כל הנשנה בענין הכסאות על בוריו. ועע"ל. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>שלא היה חפויו יוצאים</b> כתב רע"ב שאין הנסרים בולטים כו'. ר"ל הנסרים הקבועים משלש רוחות שאם אחד בולט חוצה כו' תי"ט. 
+<b>לשונו </b>כאן מגומגם. לא עמדתי על כוונתו ב). 
+<b>ולשון </b>רע"ב מבואר היטב. אין להוסיף עליו. ולא לגרוע ממנו. <b>אך</b> מ"ש רע"ב. וחפויו דהכא לא כחפויו דרישא. <b>לא</b> היא. אלא דבר אחד הם ממש. בלי ספק. ובחנם בין אחים יפריד. לחלק יגיד רעים בלי מחריד. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>שנטלו שנים מחפויו </b>נראה שכסא שלהם מושבו היה עשוי משלשה לוחות. שהיושב יושב עליהם לרחבם לפיכך אם נטלו ממנו שנים רצופים. לא נשאר בו רק לוח אחד. אם מלפניו או מלאחריו. לכן אין נוח לישב עליו עוד. ואע"פ שעדיין משמש ישיבה טפלה. ודחוקה וק"ל. <b>משא"כ</b> בבבא הקודמת. אע"פ שנטלו שנים. כיון שנשאר השלישי באמצע. עדיין ישיבתו נוחה. 
+<b>טהור </b>לגמרי. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>וחכמים מטהרים</b> צ"ע מאי טעמייהו. מאי שנא ממ"ג דלעיל דלא פליגי. <b>וי"ל</b> שניא ההיא. כדקתני טעמא. שכן דרכו להיות מטהו. והוי ליה כתשמיש שקר. משא"כ בשידה מחמת גדלה וגבהה (אע"פ שאינה באה במדה. תמונתה משונה מכסא בגובה) לפיכך אע"פ שלפעמים מהפכים אותה על צדה. ויושבים עליה. תשמיש טפל ושל ארעי הוא. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>התקינן לישיבה</b> טהורים ממדרס. לפי שאינן עשוים לישיבה. רע"ב. <b>ר"ל</b> מפני שהמלוי עשוי לפול לחוץ. אם אין דבר מעכבו. 
+
+Mishnah 10
+
+<b>ספסלין </b>כמדומה אינו לשון רבים. אלא ספסל קטן נקרא כך. לקטנותו. ע"ד אישון והדומים. 
+
+Chapter 23
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>כסא של כלה</b> נ"ל טעמיה דר"י. משום דעקרו אינו עשוי. אלא להצניע תכשיטיה של כלה בתוכו. כמש"ל בפרקין דלעיל. והישיבה עליו. אינו אלא תשמיש עראי. ואזיל בתר עיקר תשמישו. לא בתר שמוש טפל. לפיכך אינו טמא מושב. אלא טמא משום כלי קבול בלבד. 
+
+Chapter 24
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>והבאה במדה</b> עיין תי"ט שכתב. <b>ולכן</b> נ"ל דאף הר"ש לא איירי אלא שאם ראוים למדרס. דבהו לא מיירי דאילו בהם כשראוים למדרס טמאים בכל. <b>לא</b> היה צריך להטריח עצמו בזה. שהרי כבר כתב כך הר"ש עצמו. תמה אני אם עיין התי"ט בפיר"ש. כי בחנם הטריח. שהר"ש כלל כל זה בלשון קצר. 
+<b>אך </b>מה שהוסיף תי"ט לחלק יצא. לא שמיע לי כלומר לא ס"ל. <b>ולא</b> עוד אלא שגם מ"ש ר"ש אבל פתחה מצדה כו' <b>לא</b> נהירא. כי נ"ל דלא אמרו בדחזו למדרסות. אלא בשעיקר תשמישן למדרס. <b>לא</b> בתשמיש טפל. דכי בטל העקר. בטל הטפל. כדתנן בפרקין דלעיל. ודוק. 
+<b>ומש"ע </b>תי"ט גם אפס כי עז וקשה עלי הא דתנן ברפ"ך דטמאים מדרס ואין מטמאין בשאר טומאות כו'. <b>במ"כ</b> נשתבש. כי לא נשנה כך שם. אלא לישנא דר"מ התם הוא דאטעייה. ואין אנו מודים לו בכך. כמ"ש שם בס"ד. והנה החריד עלינו כל החרדה הזאת. בשביל לשון ר"מ. שאין אחריותו עלינו. ולא כן שמענו לר"ש. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+
+
+Mishnah 14
+
+<b>של ידים</b> נ"ל רבותא נקט. ובדאיש מיירי. אבל דאשה לא צריך למתני. דהיא עשויה לכסות בה כל הגוף. ככתוב הבי המטפחת אשר עליך. והיא מך"ד תכשיטי אשה. 
+
+Mishnah 15
+
+
+
+Mishnah 16
+
+<b>ושל יוצאת החוץ</b> לרע"ב סודר שנותנות כו' כשיוצאות לחוץ. וי"מ כלומר של זונות פ"א סבכות שנקרעו ורוב שער יוצא לחוץ ע"כ. <b>הפ"א</b> אינו מדויק. וק"ל. <b>אמנם</b> י"ל כל הג"פ דבר אחד הוא. דהיינו טעמא של יוצאת חוץ טהורה. לפי שאינה מקפדת על גילוי שערה. יען מצח אשה זונה לה מאנה הכלם. אדרבה פורעת ראשה כשיוצאה לשוק. שית זונה ונצורת לב. לקרוא לעוברי דרך. ומגדלת שער כלילית. ותיטב את ראשה (כענין שכתוב באיזבל. שפקסה שערה ותשקף בעד החלון למצוא חן בעיני יהוא. ע"י שער באשה ערוה) למען תזכר. ותעגב על מאהביה. לפיכך שבכה שלה שיוצאה בה. עשויה נקבים גדולים ורחבים. באופן שלא יתכסו שערותיה. שהיא מתנאה בהם. והיינו דקרי לה הכא יוצאת החוץ. לאשמועינן טעמא דמילתא. ולהבליעו בנעימת הלשון. דהיינו משום דהשער יוצא לחוץ. ועוד שהפרוצה בביתה לא ישכנו רגליה. והסבכה שלובשת ביציאתה. לפתות בה בני אדם עשויה. ובבית אינה מנחת סבכה בראשה. ועפ"ז יכולני לישב גם גרסא שלנו. ושל ילדה משו"ה טמאה מדרס. מפני שמקפדת מאד שלא יראה משערה כלום. דוק. 
+
+Mishnah 17
+
+<b>מהוהא</b> מורכב משתי מלות. מהו (כמו ואהרן מה הוא) הא. כלומר מה זה נחשב למאומה. תרגום זה. הא. 
+
+Chapter 25
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כל שי"ל תוברות</b> לולאות כו'. ואית דאמרי תופרות. ונ"ל שבימיהם כך היו תופרין. דאילו האידנא תופרין השפה אל תוכו. לשון תי"ט. <b>לא</b> ידענא מאי קאמר. ומה ראה לומר כן. ובודאי לא היו גם הם תופרין השפה חוצה לה. כדמוכח מחלוק של ת"ח. ומר"י שלא ראו כותל ביתו אמרי חלוקו. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>ומחשבה</b> כתי"ט. ומדאמרינן לא אתי דבור. נ"ל דווקא דבור ולא סגי במחשבה. <b>ר"ל</b> הא דתנן הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה. היינו דבור. וכך הוא ודאי. בכל מקום ששנו חכמים מחשבה. אינה אלא דבור. כגון המחשב בקדשים. ועיין מו"ק (א"ח סתל"ד) ובכמה דוכתי בעינן נמי מעשה המוכיח על המחשבה. כמו אזמניה וצר ביה. ודכוותה. <b>ומה</b> שקורא התנא הדבור מחשבה. עשה זה בחכמה. להורות שהדבור בלי מחשבה. אינו כלום. כי הדבור המופשט מידיעה בתחלה. אינו אלא כצפצוף העופות. ואינו עושה רושם בשום אופן. נכן אפילו הקדש טעות אינו הקדש. וכן בנדרים ונדבות. דבעינן האדם בשבועה. 
+
+Chapter 26
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>צרור שעה טהור </b>קשיא דיוקא דרישא אדסיפא. <b>ונ"ל</b> דה"ק. אפילו של ערביים שאינו עשוי להתירו מהר. מ"מ כיון שלפעמים מתירים אותו. הוה ליה כצרור שעה. ואינו טמא עד שיהא צרור עולם. דבטיל ליה לגמרי. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>תי"ט </b>ד"ה עור החמור כו'. הדבר אשר (יעמיסו) על החמור. כך צ"ל. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>למשקולת טמא</b> דמשקונת אינה כלי. 
+<b>נמצא </b>חפוי זה אינו חפוי כלי. אלא הוא עצמו כלי קבול הוא. לפיכך טמא. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>חסרון מלאכה</b> שעדיין חסר מעשה ואח"כ תתקיים. לר"ש והיה נראה שצ"ל תתקיים המחשבה. לתי"ט. <b>ואינו</b> נ"ל. אלא הנכון כמו שהוא לפנינו גם בלרע"ב. ור"ל שאחר שישתלם המעשה. תתקיים המלאכה. ולשון הגהתו של תי"ט אינו מובן לי. 
+
+Chapter 27
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>א"ל אחוריים</b> עיין לר"ש בתי"ט כגון חקק בית מושבה כצ"ל. 
+<b>וכתי"ט </b>וכה"ג בר"פ אחרון הטבלא ואסקוטלא. 
+<b>ההיא </b>בדזכוכית תנן. ול"ד לדהכא דבכ"ח עסקינן. <b>שם</b> בלתי"ט שכלל כזה כבר נשנה בפ"ב (צ"ל) כו' שהר"ב פירש. צ"ל שהר"ש פירש כו'. ועמ"ש שם בס"ד. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>הבגד משום שלשה על שלשה למדרס</b> היינו למשכב. אבל למושב בטפח סגי. 
+<b>וכולהו </b>הני ארבעה בגד שק עור מפץ. שוו בהא. דשעורן בטפח לישיבה. הכי מפרש במעילה. והיינו נמי דתנן בבבא דלקמן. במקצת מכולן טפח כו'. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>טהור </b>מן המדרס. הר"מ. <b>עמש"ל</b> מ"ב. 
+<b>והשתא </b>הא דתנן טהור. היינו מן המשכב. אבל אם יחדו למושב. אפילו בטפח נחתא ליה טומאת מדרס. ול"ש בגד. ל"ש אינך. דחזו לישיבה. 
+<b>וביחוד </b>דווקא. אבל בלא יחוד. בעינן מדי דחזי למשכב. לכל חד כשעורו השנוי כאן. דבבציר לא חזי למשכב. ומצטרף החמור לקל לכשעור. אבל לא קל לחמור. עד שייחדנו ויעשנו טלאי לישיבה. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>רש"א כולן טהורין</b> נראה דמודה ר"ש בנמצאים באשפה שטמאין. מאחר שצריך להכריז עליהן. לא נחלק אלא במשליך מדעת. דהוי הפקר. 
+
+Chapter 28
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ונתנו על הספר</b> מכאן יש להוכיח קצת. דכליה של אשה ובגדיה. רשאין לעשות מהן כלי קודש לס"ת. 
+<b>וכן </b>יש ללמוד ממראות הצובאות. ועיין קונטרס בנין בית הבחירה. ועמו"ק בא"ח (סקנ"ד) <b>בפירוש</b> רע"ב ומפרש בתוספתא לשמו מכלי פשוט לפשוט. כצ"ל. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>על הקופה </b>הכא מיירי בקופה של עץ ושל נצרים. <b>אבל</b> יש קופה גם מבגד גס ועב כמש"ל פכ"ד ושלהי כלאים. וההיא ודאי חזיא למדרס. 
+<b>הפרישה </b>למטלית כו'. ומיהו אם אחר פרישתה חשב עליה לישיבה. מקבלת טומאה כו' אם יש בה כשעור. רע"ב. 
+<b>פשיטא </b>אם לא היה בה כשעור. היאך הביאה טומאה לקופה וכן לבגד. 
+<b>מטמאה אחד</b> הרי גם זה אומר מטמאיך לא טמאוני. ואתה טמאתני. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>המלל </b>ע"פ רע"ב. <b>ואני</b> אומר. מלילה היא ודאי אחד מאופני התפירה. כמ"ש בפ"ט דכלאים. מפני שהוא מולל עד שלא קושר. ובפ"ג דמ"ק כולם רשאים למללם. 
+<b>טלייה על הבגד מרוח אחת</b> כו'. צ"ע לענין כלאים ושבת. 
+<b>בטלית </b>ע"פ רע"ב. אבל בחלוק שלובשים אותו לעולם (לא) הוי חבור. כצ"ל. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>אע"פ שאין בהם שלש כו'. </b>עיין זבחים (צה"א) בתו' סד"ה מעיל. כתבו שהוא ט"ס. וגרסו אע"פ שאין בהם שלשה על שלשה. 
+
+Chapter 29
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>מקבת </b>על משקל מצבת. מן נצב. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>הבדיד </b>בדלי"ת ה"ג בערוך. ועקר. וקרוב לענין בודידה דפרק ח דשביעית. 
+
+Chapter 30
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בשופין </b>לשון רע"ב תרגום הצריפים שופינא. <b>איני</b> יודע מהו הצריפים שזכר כאן. ויראה שט"ס הוא. וצ"ל הפצירה פים. שמתורגם שופינא. ואולם לא היה צריך להביא עצות מרחוק. והנה גם בתרגום של תורה נמצא ואכות אותו טחון. ושפית יתיה בשופינא. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>אספקלריא </b>עתי"ט אחר שהביא פיר"מ. כתב ולפ"ז פתרונו בל"א בדי"ל. <b>ואין</b> זה נראה. כי הוא סותר פיר"מ (אף אם יש מהם שמגדילים כמות הנראה. ויש מקטינים. הפעוטים מראים ביושר). 
+<b>ואמנם </b>לא רחוק הוא מפירוש המלה. ותתחלק עד"ז ג"כ לשני מלין. ר"ל מספק לראיה. לא לשון ספק. הפך הודאי. אלא מלשון אם יספוק עפר שומרון. ובלשון חז"ל ספוק חבל בחבל. כדי להאריכו. כך משתמשים בבתי עינים (שהם ברילן בל"א) שהיא אספקלריא לפי זה. להאריך מדת קו חוש הראיה. להמשיך ולהספיק די צרכו. במקום שאינו מגיע. ונפסק בלי עזר זה הכלי. המשלים כחו בספוק. <b>אבל</b> באמת עיקרו מלשון לעז לטינ"י ספיקול. אספיקט. ספיטאקול. משמשין לשון ראיה ומראה. עם שכל הלשונות. יש להן מוצא מלה"ק. וביחוד לשון לעז יווני ורומיי. שנשתמשו בהן רז"ל הרבה. והפכוהו וטהרוהו עד ששב טהור קודש. ועיין בעלית הלשון. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>אשריך כלים</b> כו' מכאן נראה שקודם רבי כבר נשנו המשניות כסדרן. ולא המשניות בלבד. אלא גם הברייתו'. כמ"ש בחי"ג. עיין תענית (יג"ב) עיין שם. 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Kelim/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Kelim/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..18a5fc96f9cf652e709812a3473b764c6912c0be
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Kelim/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,1155 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Kelim
+לחם שמים על משנה כלים
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Kelim
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה כלים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>סדר טהרות</b> 
+<b>לענין </b>מ"ש הר"מ בהקדמת פירושו לסדר זה. בדין משמשי ע"א. עיין מ"ש בס"ד בלח"ש פ"ג דכ"א. 
+<b>שם </b>ע"ג וכאשר נגע הראשון לדבר אחר. כצ"ל. ור"ל באוכל אחר. <b>שם</b> ואמנם היות משקין טמאין יטמאו האוכלין. היא מדרבנן. <b>ר"ל</b> משקין הטמאין ממגע. משא"כ במשקי זב וזבה. שהן אב הטומאה. <b>שם</b> דג"ב. ולזה בא לשון התוספתא. משקין (טמאין) מטמאין כו'. כצ"ל. 
+<b>אבות </b>ע"ל הר"ש בתי"ט. ומסיים בה דאין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה. <b>כלל</b> זה נאמר בו. חוץ מן המשקה. כדתנן פ"ח דפרה. כל ולד הטומאות אינו מטמא כלים אלא משקין. 
+<b>ומ"ח שאין בהם כדי הזיה</b> לימא תנן סתמא כר"מ. עמ"ש בחי"ג פ"ק דיומא (יד"א). 
+<b>במגע </b>עיין לשון הר"מ שהובא בתי"ט. והוגה במקום האדם צ"ל השרץ. <b>אך</b> ההגהה היא שבוש נגלה. אין לשונו סובלו. שכוונת הלשון רצויה כמו שהוא לפנינו. ר"ל שאם נגע השרץ (או כל דבר טמא) בשטח גשם האדם. בכל מקום ממנו. הנה טמאהו השרץ לאדם. <b>אמנם</b> ודאי כן הוא גם בהפך. שאם נגע אדם בכל שטח גוף השרץ וכל טמא שהוא. באיזה מקום ממנו שיהא. נטמא. מקרה אחד הוא לטהור. לקבל טומאה. ולטמא. להביא טומאה. שניהם שוים בכך. ומורה על זה גם סיום לשון הר"מ. באמרו ואין הבדל בין שנגע בדבר הטמא בידו או ברגלו כו'. לא ס"ד באלו אלא <b>אפילו</b> נגע בשערו. והוא הדין בנגעו בשער של שרץ ונבלה. כמ"ש בעור והרוטב. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>ומ"ח </b>ע"פ הר"מ. ודע שאמר יתברך וכבס בגדיו וטהר בערב. כצ"ל. <b>שם</b> אולם כאשר פרש ממטמאיו שיהיה ראשון כו' וכאשר הועתק מן הנבלה ונגע בכלים והוא מועתק ממנה שיטמאו אלו הכלים כו'. <b>לשון</b> זה משובש. כי אין כלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה (כמש"ל) <b>כמדומה</b> כאן חשב שהנושא נבלה נעשה אב הטומאה. ונשתבש המחבר (או המעתיק שלא הבין לשונו) כי היא סתירה מבוארת מניה וביה. 
+<b>שם </b>הנה יתבאר לך מזה שהנבלה מן העתקתם נטמא גופו. <b>גם</b> לשון זה נעדר הבנה. מוטעה בלי ספק. ור"ל שהנבלה ממשאה נטמא כו'. 
+<b>וחשוכי בגדים</b> ע"ל הר"ש. ובשלמא עצם כשעורה כו'. <b>ר"ל</b> עצם דמת. דלא קחשיב תנא. 
+<b>עתיו"ט </b>ז"ל. עוד יראה לי דאיכא למדרש מפשטיה דקרא והנוגע במי הנדה יכבס כו'. 
+<b>כלפי </b>לייא. הא קמהדר אדלא בעי כבוס. ונסיב קרא דבעי כבוס. וקרא דאייתי נמי לא כתיב ביה כבוס. אלא יטמא. ונכשל בתי"ט כדרך שנכשל רע"ב בכאן. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>מטמא משכב תחתון כעליון </b>ע"ל רע"ב עד מטמאין אוכלין ומשקין אבל לא אדם וכלים. 
+<b>ר"ל </b>אבל לא אדם וכלים שנגעו בהן. אחר שפרש הזב מהן. <b>כתב</b> עוד דאילו תחתונו של זב כו' אפילו עשר מצעות זע"ג זו ואחד מן הטמאים הללו (נגע) בעליון כו'. כצ"ל. 
+<b>מרכב </b>עתי"ט שמ"כ שתפוס הוא מה שאחרי הרוכב ומה שלפניו. <b>אנכי</b> הרואה דברי מפרש זה הם דברי הגמרא רפ"ג דעירובין דקרי לתפוס שהוא מרכב. גבא דאוכפא. והיינו ודאי מה שבולט מן האוכף מלפניו ומלאחריו. שנשען עליו הרוכב בעת רכיבתו שיהא יושב זקוף. ולא יתנועע לפניו ולאחריו. במרוצת הסוס וקפיצתו. וע"י בליטות הללו היוצאות מן האוכף. נשאר הרוכב מיושב כדרכו. שהעצים האלה מחזיקים אותו ביניהם באמצע. ותומכים רכיבתו שלא יפול מן הסוס. לכן נקראים מרכב (בשהם סבת הרכיבה ולא תתכן בלתם) <b>והוא</b> חלוק מן המושב. שהוא הכסא של האוכף. שיושב עליו הרוכב. וזה הכסא דין מושב יש לו. דמאי שנא ממושב דעלמא. וזהו מ"ש שם בגמרא. אי דיתיב עליה היינו מושב מילתא דפשיטא היא. שכל העשוי לישיבה. וישב עליו הזב. מטמא מושב (שמגעו ומשאו שוים) בין שמושבו מונח על הקרקע או על כל דבר שיהא. ועל האדם ועל הבהמה. הכל שוה. לעולם מה שתחתיו ועשוי לישיבה. מושבו הוא. <b>ולא</b> ירדתי לסוף דעת התו' שהביא תי"ט כי מגמר' הנ"ל שלפנינו מוכח דאין חילוק בין ישיבה לישיבה. בין במושב דקרא. בין דמשנה. כמה לא חלי ולא מרגיש בתי"ט גברא דמריה סייעיה. 
+<b>שהוא מטמא תחת אבן </b>כו' ע"ל תי"ט והשתא איכא תרתי גוונא אבן מסמא. אחת שהזב ע"ג האבן ומשכבות ומושבות תחתיו. <b>ר"ל</b> שמשכבות ומושבות טהורים נתונים תחת האבן. דשאר דברים שאינם ראוים למשכב ולמושב. אין הזב מטמא אותם באבן מסמא כו'. ואחד שהמשכב והמושב תחת האבן. <b>ר"ל</b> משכבו ומושבו של זב שכבר שכב וישב עליהם ונעשו אב הטומאה. הם תחת האבן. והטהור יושב עליה. כך צריך לבאר לשון זה של תי"ט ולהשמר המעיין מן הטעות. בערבוב הלשון המשותף לטהור ולהפכו. 
+<b>חמור מכולם המת </b>ע"ל רע"ב. עד ומה שמצורע מטמא בביאה. אין טומאתו כטומאת אוהל. דאם הכניס ידו בבית המנוגע טהור. <b>ר"ל</b> מצורע דחשיב במתני' למעלה מזבה. כייל נמי בית המנוגע. ואבן המנוגעת. <b>אפילו</b> נכנס כולו. וכליו בידיו. אינן טמאין מיד. וכן אם עמד בפנים. ופשט ידיו לחוץ. או להפך. צריך שהייה. וכן המצורע צריך שהייה. כשנכנס שלא ברשות. גם אינו מטמא כלים שבבית. אלא עד ד"א. לדר"ש עיין פי"ג דנגעים. 
+<b>שם </b>ואפילו נכנס כולו חוץ מחוטמו טהור. כו'. דביאה במקצת לא שמה ביאה. 
+<b>היינו </b>בנכנס דרך אחוריו. אבל כדרכו. כיון שהכניס ראשו ורובו לבית טהור. טמאהו. <b>ובזו</b> טומאתו חמורה ממת. שמצינו מקצתו בפנים. והבית טהור. עספ"ד דאהלות. ושם פ"ו. 
+<b>ומת </b>דמטמא אפילו עובר. שמעינן ממתניתין דקוברי המת שהיו עוברים כו' רפ"ו דאהלות. 
+<b>עוד </b>יש במת. שאם הוא מאהיל על האדם. או אדם מאהיל עליו. טמא. מה שאין כן במצורע שאינו מטמא טומאת אוהל אלא בביאה לבית. ותחת דבר המסכך עליו. ועל האדם והכלים. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ופטור מן הפריעה</b> כו' <b>עמ"ש</b> בס"ד רפ"ק דמגלה. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בפירוש </b>הרא"ש (דח"ב בראשו) שקדש יהושע כל עיירות (מוקפות חומה של א"י) בקדושת כו'. כך צ"ל לדעתי. <b>שם</b> כלומר לנשאו צ"ל. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>עזרת ישראל מקודשת שאין מ"כ נכנס לשם </b>הוא הדין דהוה מצי למתני רבותא טפי. שאין טהור גמור נכנס לשם עד שיטבול. אע"ג דלא חסריה מידי. דהכי תנן פא"ל הממונה (מ"ג) עמ"ש שם בס"ד. אלא דקמ"ל אפילו טבל והעריב שמשו. אינו נכנס עד שיביא כפרתו. 
+<b>החיל מקודש </b>עמ"ש פ"ב דמדות. 
+<b>לשחיטה </b>לשון רע"ב. אע"פ שאפשר לזר לשחוט בעזרת ישראל. <b>היינו</b> כמדת רבי. אבל אליבא דריב"י דמרחק צפון לא אפשר. ואתיא נמי כברייתא דכולן אני קורא בהן תכף לסמיכה שחיטה. חוץ מזו שהיתה בשער נקנור כו'. דאזדא לה בשטתיה. כדאוקמה סוגיא דתלמודא פ"ג דזבחים (דלג"א). 
+<b>הילכך </b>לא מסתבר פסקא דהר"מ פ"ה מהלכות בית הבחירה (הלכה טו) דשביק מתניתין וברייתא. ופסק כיחידאה ולקולא. 
+<b>ולענין </b>שחיטה בזר. היכא דאפשר בכהנים. עמ"ש בפא"ל הממונה ופ"ד דקידושין. וריש חולין. ורפ"ב דזבחים. ובתשובה כ"י על עסקי ריבה הנחשדת. 
+<b>ולתנופה </b>בגמרא ספ"ק דיומא משמע. שברגלים היו דוחקים ונכנסים לשם להשתחוות. וגם משם והלאה עד לי"א אמה של אחורי בית הכפורת ועחי"ג <b>וצ"ע</b> איך דינם של י"א אמות הללו. לענין עשר קדושות דבמשנתנו. ועיין הגהה שלי בסיום ספר קצ"נ. ובהגהותי לרמב"ם ה"ל בב"ה. 
+<b>בפיר"ש </b>וחייבין עליה חטאת. מחוסר כפורים. כגון זב ומצורע ושאר כל הטמאים שנכנסו לפנים ממחיצתם. כצ"ל. <b>בפירוש</b> רא"ש. ועוד לר"ל (נ"ל ט"ס. דלר"ל עזרה בעינן. אלא צ"ל לר"י) איכא שוחט הפסח על החמץ. כצ"ל. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>שאין ב"מ ופ"ר </b>נכנסים כו'. עתי"ט סוף הדבור. ואפילו שלא רחוץ ידים ורגלים. לא מיחייב אפילו בהיכל בלא עבודה. <b>אשתומם</b> על זה כשעה חדא. מי אפשר למימר הכי. עמ"ש בס"ד פאל"ה (מי"א). <b>שוב</b> עיינתי בר"ש. חזינא דמספקא ליה טובא. ולא אסיק ביה מילתא ברירא כדמסיק תעלא מבי כרבא. ותי"ט מפשט פשיטא ליה מאי דצריכא לפני ולפנים וצריכא רבה. 
+<b>בפיר"ש </b>אכתי תקשי למה פוצעים אביאה ריקנית. דביאה דבין האולם ולמזבח (והיכל. לאו) חדא קדושה כו'. כצ"ל. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>משנה </b>זו שנויה להלן פט"ו. וע"ש. 
+<b>כלי עץ כלי עור כלי עצם כ"ז </b>סימן תלת עיינין. וחד זיי"ן. 
+<b>מתטמאים ומטמאים מאחוריהם </b> כו' ממילא שמעינן דפשוטיהן טהורין. אפ"ה תני דיצי פשוטין להלן משנה ג'. 
+<b>כלי נתר </b>עתי"ט לשון ר"מ שהם כלי אלטפל בערבי. 
+<b>זה </b>סיוע לדברי ריב"ש בתשובותיו (סל"ה) שנחלק עם רשב"ץ. לענין החפיפה. בנתר זה. וכן באמת יש נטיה יותר לפירושו של ריב"ש. לכן נכון לחוש לדבריו. <b>ודע</b> שבפירוש הר"מ כאן. יש השמטה ושבוש מעתיק קשה משונה מאד. ז"ל הנדפס שם. <b>ובכל מקום שאמרו זה אינו מן הכופר בע"ז</b> והנה כל הבא ומסתכל בלשון זה. ועמד משתומם. וקראו שמו מן. כי לא ידעו מה הוא. אבל חסר כאן הציון מלשון המשנה. כי הוא התחלת הענין. דהיינו <b>כלי נתר</b> רצה הר"מ לפרש מהו נתר. ואמר ובכ"מ שאמרו זה הלשון נתר. אינו מין (כצ"ל) הכופר. ר"ל מין אדמה שנקרא קאפי"ר. או קאנפי"ר. ובספר רפואות נקרא כופר. וכן בתורה וכפרת אותה בכופר. ופשיטא שאינו מענין אשכול הכופר דקרא. שהוא מין צמח ופרי אילן הבושם. רק אחר זה הביא הר"מ לשון גמרא דע"ז לראיה. והוא בפא"מ (דל"ב) מאי כלי נתר כו'. ומפרש שהוא כלי הטפל. והוא מין אדמה. הנקרא קריי"ד בל"א. לדעת הריב"ש. אכן לדעת בעל מחלוקתן רשב"ץ. מין אלו"ם הוא. כפירש"י. במחפורת של צרי"ף. 
+<b>שם </b>(דס"א) וא"א לעשותו אלא רקיק דק מאד שיהיה עב דפנו קרוב מעלה. לפי שאם היה עב מזה (יצטרך) שיתן האש בתוכו (ויפסד) לדקות כו'. כך נ"ל לתקן לשונו שיהא מובן. 
+<b>שם </b>שהם נשים. <b>הוא</b> מלשון נא ומבושל. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>והספינה </b>ע"ל תי"ט. עד אבל ספינה של חרס אע"ג שאינו מיטלטל מלא וריקן טמא. 
+<b>לשון </b>מגומגם. ור"ל היה לה להיות טמאה. וכמו שהוא באמת אליבא דחנניה. של חרס טמאה היא. קמ"ל. ומתניתין דלא כחנניה. 
+<b>זה הכלל </b>ז"ל תי"ט. משונה זה הכלל כו' והכא אינו ענין למ"ש נשנה. <b>יש</b> לנו דוגמתו פ"ג דפסחים. זה הכלל תפח כו'. <b>אבל</b> לא ידעתי מה הזקיקו לכך. אלא הכא נמי ודאי אדלעיל קאי. לבאר מה שהקדים. כי אלה הטהורים שבכ"ח. טהורים הם לגמרי. ואין להם אחוריים. לחליקה אלא כיון שאין להם תוך. הרי הם טהורים בכל אופן שלא תאמר אע"פ שאינם מתטמאים מתוכם. לפי שאינם דומיא לשק. ותוכם אינו קרוי תוך. מ"ד יהא דינם ככלי שטף. דתוכם כברם שוה. או להפך. סד"א אי נגעה טומאה באחוריהם. יהו אחוריהם בלבד טמאים. וחלוק מתוכם. קמ"ל דלית בהו שום צד טומאה. היינו דקתני ברישא הטהורים שבכ"ח. לומר לך שטהורים גמורים הם בהחלט. ועדיין צל"ע בהשגת ראב"ד אי"ה. 
+<b>כל שאין לו כו'. </b>ע"ל רע"ב קמ"ל דאין. טומאת אחורים כו'. כצ"ל. <b>וז"ל</b> תי"ט. זה הלשון איכא למטעי ביה ולומר שכוונתו שצריך שיהיו שני תנאים בטומאת אחורים. שיחסר אין בהם טומאה אחורים. <b>יש</b> כאן חסרון וגמגום. נלעג לשון אין בינה. כמדומה יש בו השמטה ולישנא קטיעא הוא. כך צ"ל שיהא כ"ח ושיהיה לו תוך. ואם חסר אחת מאלה. אין בהם טומאת אחורים כו'. זולת זה התקון. אינו מובן. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ניירות</b> ע"ל תי"ט. עד לא ידענא מאי טומאה שייכא ביה. <b>אשתמיטיה</b> משנה (מ"ו פרק י"ז דמכילתין) שלמה. העושה כיס מעור המצה. ומן הנייר טמא (ולכן גם גרסת וכסוי חביות ניירות. היא עיקר בעיני. דומיא דההיא דעושה כיס וכלי קבול) ואין פירושו על שם מקום. אלא כענין הנייר הנ"ל. וכמשמעו בכל מקום. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>ובית שקועו של גר מטמא באויר </b>כתי"ט לא ידענא למאי דייק. <b>ע"פ</b> דלקמן מ"ד. תדע דתנא דווקנא הוא. ובדווקא נקט בית שקועו. הוא דמטמא באויר. משום דנהי דתוך שלו חשוב תוך. מיהו שאר הכלי. שאין לו תוך. ודאי אינו מטמא באויר. אלא נדון כבית יד שלו. דמטמא במגע בלחוד. זה ברור מאד. <b>אבל</b> הר"ש שפיר קאמר. דר"א דמסרק ודאי כדי נסיב באויר. דאם אין לו תוך כלל. ואינו מטמא באויר. גם במגע אינו מטמא. דוק. 
+<b>בפ' ר"ש </b>סוף המשנה. ולענין טומאת משקין דרבנן. (פלגא להאי גיסא) ופלגא להאי גיסא. כצ"ל. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כפירוש </b>רע"ב ונקבה כמוציא זית. צ"ל. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>חבית שעורה כו'. </b>צ"ע אם עשרה למשקין. כסתם חבית שעשויה ליין שמן ודבש או מים גם כן. כך הוא דינה. <b>ועמ"ש</b> תי"ט בשם מהרי"ק דהנהו כללי דהלכה כמר לגבי מר. ל"א על הדינים הבלתי נהוגים. <b>לפי</b> דעתי לא אמר כן מהרי"ק אלא לאפוקי הילכתא למשיחא. משא"כ בהלכות טו"מ. שהיו נוהגים עדיין גם בזמן חכמי תלמוד. גם לאחר החורבן זמן רב. כדמוכח בדוכתי טובא שהיו אוכלים חוליהם בטהרה (כמו בגמרא פ"ג דחגיגה חבריא מדכן בגלילא ור"ג) ודכוותייהו מצות התלו' בארץ כתרומות מעשרות שביעית ושארא. בהו ודאי איתנהו להנהי כללי. דוק ותשכח. 
+<b>בשמן </b>מ"ש רע"ב דשל שמן דק ממים. <b>צ"ע</b>. דהא חזינן דלאו הכי הוא. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>טמאה </b>בדין הוא דהול"ל טמא. דאחרס קאי. תי"ט. <b>ולא</b> ידעתי היכן נשנה בבבא זו חרס. ואע"פ שהוא בכח המאמר. מ"מ תחלת הלשון אמצעיתו וסופו. הכל לשון נקבה. לכן לא יפול עליו לשון זכר. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>כפיר"ש </b>משום דנקב של משפך (שהוא כלי קטן. לית) ליה כו'. כצ"ל לפ"ד. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>בחצי קב גרוגרות </b>הם תשע גרוגרות. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>וכל שאינו מקבל כזיתים </b>מטמא במגע. 
+<b>בשיש </b>באחד השברים לקבל עמה כזיתים. שאם לא כן. פרחה טומאה ממנו לגמרי. כיון שאינו בא לכלל טומאת תוך. שוב אין לו בית יד. עמש"ל ספ"ב <b>בפיר"ש</b> אם מתחלה עשאה בלא אזנים. כך הגהתי מדעתי. שוב ראיתי שגם הר"ש ר"ל כן. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>טרופה ונתונה באלפס</b> עפ"ח דשבת מ"ה. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>שהוא אופה כשהוא נדחק </b>ההם היו מדביקין הפת בתנור. כנודע. מ"מ מדוחק אופין גם על שולי המוסף. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>וחכ"א הואיל והוסק מ"מ טמא </b>דהדר תנא ביה קרא כו'. דסד"א כיון דחבריה בארעא כו'. לא לקבל טומאה. קמ"ל יותץ. <b>מהכא</b> איכא למשמע דתלוש ולבסוף חברו. דינו כתלוש. והרי לו סמך מפורש מן התורה. ונראה דמהכא נפקא ליה למאן דס"ל הכי. וליכא מילתא דלא רמיזא באורייתא. 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>מרחו בטיט</b> ע"ל רע"ב. טמא ע"י מריחת הטיט. <b>כלומר</b> אם יבוא שרץ אל תוכו. שוב יקבל טומאה ע"י המירוח. שעשאו כלי שלם. אבל לא חזר לטומאתו הישנה. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>בפירוש </b>רע"ב שנמצאת אבן אחת (משמשת) לשתי קדרות. כצ"ל. 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הקלתות </b>עתי"ט. אע"פ שגם לתנור עושין בטיט. כמ"ש ברפ"ב דבתרא. אבל שמו כליא (כצ"ל) ע"כ. <b>ע"ל</b> רפי"ד. ופ"ד דבתרא. 
+<b>ומ"ע </b>מ"ט לא פרשוה מלשון קלתה. המצוי בתלמוד וכן ת"א. וכדה על שכמה. וקלתה על כתפה. <b>בתי"ט</b> ד"ה יתר. גם מהר"ם כתב וז"ל אם נפחתה יותר מג"ט (כצ"ל). 
+
+Mishnah 2
+
+<b>טהור משום כירה </b>כתב רע"ב. דאם נטמאת כו'. א"נ אינו מטמא במחובר בכירה. <b>לא</b> הבינותי זה. דמשמע דבהכי בטל מתורת כלי לגמרי. וקשיא לי טובא. דהא ודאי במחובר עסקינן. דאי לאו הכי. כי פליגי ברוחב שלו. היכי דמי. אי דמחובר לדיכון. ולא לכירה. מאי טעמא דר"י. ואי לכירה. ולא לדיכון. מ"ט דר"מ. אלא ע"כ מיירי בדיכון מחובר לכירה. ופליגי ברוחב דווקא. אי בתר דכון שדינן ליה. או בתר כירה. משום דשייך להכא ולהכא. מיהת צדדין שלו. אע"ג דאינו טמא משום כירה. טמא משום כלי קבול. ואע"ג דמחברן. וצ"ע. 
+<b>וטמא משום כלי קבול</b> כשאר כלי חרס. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>כיצד משערין אותה</b> אפחותה מכאן פרשה הראב"ד. לתי"ט. <b>לא</b> ידענא מאי קאמר מר. צ"ע. <b>ראבי"א</b> כו'. כתב רע"ב ואין הלכה כראב"י. 
+<b>צ"ע </b>מה טעם בדבר. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>פחותה מכן </b>יש לפרש שנפחתה ונתמעטה. סד"א שיריה ברובה. כתנור קטן. קמ"ל. דדינה ככירה. מיהת גרעא מחלקה מתחלתה. 
+<b>והשתא </b>אתי שפיר. דלא זו אף זו קתני. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>כיצד משערין</b> פריש רע"ב כשנמצא שרץ ביניהם כו'. ותמיהני דלדבריהם שעור שמשמיענו רשב"ג הוא דבר מפורסם כו'. לא הי"ל לייחסו לו. לתי"ט<b> הנה</b> האריך פה הרחיב לשון על פיר"ש. ובאמת עמל הוא בעיני. כי יותר הוא משא דקדוקיו על פיר"מ. כאשר הרגיש התי"ט בעצמו. ומאי עדיפותיה ומאי אולמיה מפיר"ש. וכל שהגדיל הרב תי"ט מדורת תמיהתו על פיר"ש. מה משמיענו רשב"ג. אני מוסיף מים קרים לכבותה. כי הא דפשיטא ליה. לדידי אכתי מספקא לי. ולא קאימנא שפיר אפירושא דמתניתין. היכן נותן את הכנה. מפטפוט לפטפוט. אם חוצה להם. או ביניהם בשוה. בין שניהם בתוך. <b>איברא</b> לישנא הכי משמע ודאי. וצריך לומר שנותנה באמצעם של פטפוטים בצמצום. אי הכי טובא קמשמע לן. 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ע"פ </b>רע"ב וז"ל. פירוש אחר ועקר שכן חולקים אוהלים שמועלת כו'. <b>ואני</b> אומר לא פירוש אחר הוא. אטו לא טעמא בעי. מ"ט אמרו שתועיל מחיצה באוהל המת. ולא בכ"ח. אלא משום שכן דרך אוהל במחיצה. ואין דרך לחלק כ"ח במחיצה. <b>א"כ</b> חדא היא. זה צריך לזה. והכי נמי אסברה לן הר"מ ז"ל. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>סרידא </b>עיין לשון רע"ב מעשה רשת מתורגם עובד סרדתא. <b>אגב</b> שטפיה אתיא ליה לר"מ (ורע"ב לא חלי כו') כי הוא אמנם תרגומו של מכבר. 
+<b>משקה טופח </b>עתי"ט שרצה לחלוק עלינו את השוין. כי אמנם לשון הר"מ כדי לטפוח היד. זהו כדי להטפיח. וכדברי הרע"ב. וכן הוא גם בפירוש הר"מ ספ"ה בהדיא. ודבר פשוט הוא שכל שאין בו כדי להטפיח היד. אינו נחשב משקה בשום ענין. כב"ה דפ"ד דעדיות. וע"ש. 
+<b>אם יש שם פותח טפח </b>עתי"ט. הקשה הר"י מסימפונט מאי איריא פותח טפח. אפילו כל שהוא נמי. דתו לא הו"ל מוקף צ"פ. <b>ומטמא</b> גם מחמת שרץ. הכי צריך לסיומי ביה לא כמ"ש תי"ט. דגייז ליה. אלא בין שייר. בין פרע מעצמו. בטפח לא חשיב מוקף פתיל. לא לטומאת מת. ולא לטומאת שרץ. הכל שוה. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>כור </b>ע"ל רע"ב. ול"נ שהוא תנור של נפחים. <b>כך</b> הוא בתוספתא. וכך פירשה הר"ש. 
+<b>זגגין </b>תואר עושי זכוכית. בשקל גנבים חטאים. בפת"ח פ"א הפעל ועי"ן דגושה. ועושי זכוכית דרישא. הם העושים באקראי דרך ארעי. וזגגים. הם אומני כלי הזכוכית העצמיים. 
+<b>פורנה </b>ע"ל תי"ט. עד משא"כ בתנור וכירה שמעמיד הקדרה על גבם. <b>לא</b> מצאתי בתנור שפיתה. על גביו. <b>ודעדיפא</b> הול"ל. לפי שמדביקין בו הפת. ולתוכו הוא עשוי. ואינו משמש עם הקרקע. ובזה מתיישב ג"כ ההיא דמקואות. 
+
+Mishnah 10
+
+<b>מגע ט"מ כו' </b>ע"ל רע"ב עד הא תניא בתוספתא הכל מצילים כו' חוץ מן האדם. <b>וכה"ג</b> תנן רפ"ו דאהלות. אדם וכלים נעשים אוהלים לטמא. אבל לא לטהר. וטעמא דכולא. משום דכל המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה כמ"ש שם בס"ד. 
+<b>הכניס ראשו</b> הכא לא בעי ראשו ורובו. כמו בשלהי עירובין. טעם ודעת. לנבון נקל. 
+<b>היה אוכל דבלה</b> עמ"ש פי"א דפרה מ"ג בס"ד. 
+
+Mishnah 11
+
+<b>והכתה</b> כתי"ט כה"ג ראב"ד וכה"ג מהר"ם. <b>ולא</b> מצאתי טעם בנוסח זה. ואינו מובן לי. כי הקוץ לשון זכר הוא. אבל נראה שצ"ל והכה במפיק. 
+<b>שנכוית </b>כך צ"ל. 
+<b>נטמא </b>עתי"ט. ז"ל ומ"ש היתה גורפתו. התנור הטמא. הוא פירוש (צ"ל) הר"מ וגרס נטמאה. דמשמע אתרומה שבפיה 
+<b>לפ"ז </b>צ"ל שלא היה ראשה ופיה באויר התנור. דוק. 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מחט </b>טמא. במת. כ"פ ר"מ. <b>ולא</b> היה צריך לכך. דסתמא נמי הכי הוא (וכדדייק נמי לישנא דנמצאו. דלאו בידועים עסקינן) וכמ"ש הוא עצמו לקמן מ"ג. ע"ש בתי"ט. <b>וגדולה</b> מזו שמענו שלא בלבד כלים שלמים הנמצאים טמאים. אלא אפילו שברי כלים. שלא ידענו אם באו מכלים טמאים. וגם אפילו היו טמאים. הרי נטהרו ודאי. אעפ"כ מחזיקין אותן לטמאין. משום גזרת טומאה ישנה בלבד. כמ"ש להלן פרק י"א משנה ג'. 
+<b>אם אופה בו את הבצק כו'. </b>וק"ק למה משערין בבצק. והלא לא היו רגילים להדביק הפת. אלא בכתלים כו' הר"ש. <b>לענ"ד</b> הדבר פשוט שהוצרך הענין לכך. כי איזה שעור יש כאן בפת הדבוק בכותל התנור. אם המחט נמצא באמצע נחושתו של תנור. ועוד שהפת עבה היא וספוגית. צפה על גבי שולי התנור (שאינם שוים ג"כ. ולא חלקים מאד) ואינה מגעת עד המחט. אע"פ שהוא יוצא מעט מזער לתוך אוירו של תנור. ואינו מוחש היותו יוצא. מרוב קטנותו (אך נראה הוא קצת. באין מבין אם הוא יוצא גם לחללו של תנור. שאין העי"ן שולטת בה כל כך) לפיכך שיערו בבצק הבינוני ברכותו. שאינו זב לעומק. לגומות וחריצים שבתנור. גם אינו עומד מוגבה וצף כדבר הקשה. שאינו ממלא כל חריצי השטח הבלתי ישר שתחתיו. אלא מתפשט בשוה. על שפת שוליו של תנור. באיופן שאם המחט יוצא כל שהו. אי אפשר מבלי שיגע בו הבצק. <b>ואע"פ</b> שתנוריהם היו עשוים להדביק הפת בהם. וכי בשביל כך לא יכולים לאפות בו חררה וכובא דארעא על נחושתו <b>ואף</b> אם לא היו עושים זה בתנור מעולם. מה בכך. הבעבור זה לא נוכל לשער. באם יעשו כן. ויאפו את הבצק בשוליו. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>החבית ומשקין טהורין</b> מ"ש הרע"ב אבל בכלי שטף כו'. עשויין שוה כו' כלומר בין בשל חבר כו'. ואין נראה כן כו' תי"ט. <b>לכאורה</b> נ"ל שאין כוונת הרע"ב לומר. שגזרו בשל חבר נמי. אלא שהשוו המדה. וטימאו בכלי שטף דע"ה. בין לחבר בין לע"ה. ולא חילקו כלום. כמו שחלקו בכלי חרס. שטיהרום אצל ע"ה. אע"פ שטימאום אצל חבר בלא"ה. <b>והיינו</b> כדקאמר טעמא. 
+<b>משא"כ </b>בכלי שטף. שהושווית בהם המדה. לו ולחבר. וכבר הניחו להם צמיד פתיל בכלי חרס. לכן יקבלוה מהם. אבל מכליו של חבר לא קמיירי. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>שאני אומר חי נפל ועכשיו מת </b>כלומר אחר שהגיע לנחושתו של תנור. במקום שנמצא. שכל הטומאות כשעת מציאתן. ובזה א"צ לדחקו של רע"ב. <b>ואם</b> אמנם לקוח הוא מפירוש הר"ש. הקושי שבו מבואר נגלה. וק"ל. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>כוש שבלע כו' מלמד שבלע כו' נטמאו הסיטן הזב נטמאו </b>י"ל נמי משום דסופן לצאת (אע"ג דטומאה בלועה אינה מטמאה) דוק. 
+<b>ועמ"ש </b>במנורת זהב במו"ק ריש ה"ל חנוכה. 
+<b>נטמאו </b>לרע"ב שאין מציל אלא כלי שי"ל תוך כו'. 
+<b>ר"ל </b>אע"פ שכלי עץ הטהורים מצילים. כדתנן לקמן רפ"י. והנך נמי טהורין נינהו. דחשיבי כלי עץ פשוטין. דלא מקבלי טומאה. דמשו"ה אינם מטמאים את הככר. אלא משום דאינו מציל אלא כלי קבול. והני לא חשיב קבולם (דהו"ל כאוכלים שגבלם בטיט) לפיכך אינם מצילים. אע"ג דאשכחן נמי פשוטין דמצילין. כנסר דלקמן פ"י מ"ו. היינו כמשמש רק דרך כיסוי. לכלי שהנצלים מונחים בתוכו. והכלי יש לו בית קבול. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>שעורו מלא פי מרדע שלא נכנס </b>לרבנן מרוח חמור מסרידה. משום דטפל הוא ואינו מעיקר כלי. גם רפוי הוא. לכן משנסדק. דנו אותו כשבור ונטול לגמרי. <b>ולר"י</b> אפכא מסתברא. שסדק הסרידה מעיד על רפיונה ושברונה. שנתרועעה כולה. ובטלה מהיות עוד כלי. בשעור סדק כזה. ומרוח עדיף ליה. דאדרבה מתוך שהוא רך אין סדק קטן מבטלו מהיות צמיד פתיל. לפי שעדיין הוא נדבק ונצמד בסרידה. ואינו נופל כשברי כלי חרס רעוע. 
+<b>היה עגול.</b> הנקב כו' ולא יכולתי לעמוד על פירוש משנתנו. דקתני אין רואין אותו ארוך מהיכי תיתי לראותו כאילו הוא ארוך. תי"ט. 
+<b>ולי </b>נראה פשוט דה"פ. משום דסתם סדק הולך לאורך. ואתאן לת"ק. דמיקל בנסדקה סרידה. ובעי נכנס. ס"ד דבסדק ארוך. הוא דסגי ליה בשיעור פי מרדע. נכנס על פני כל ארכו של סדק. וכי הוי עגול כמלא מרדע נכנס. נימא אכתי לא בטלה הסתימה. וחשוב עדיין צמיד פתיל. עד שיסדק לארכה של סרידה. בכשיעור הזה. משא"כ בעיגול. דנקב שמיה. והו"א נסדק דווקא קאמר. אבל ניקב. בעי שיעורא טפי. שהרי אם נאמר רואין כאילו הוא ארוך. נמצא שאין בו כשיעור הזה. כי אם היה נמתח רוחב זה הנקב באורך. כדמות סדק. לא היה נכנס. כשיעורו של סדק. להכי קאמר דלעולם משערינן הכי. ודוק. 
+<b>ובפירוש </b>מהר"ם. נ"ל נזדקר טעות שצ"ל לא הוי כפי המרדע וק"ל. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>מן האמצע נכנס</b> פירושו כנכנס דלעיל מ"ז. 
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כלי גללים </b>הך דמדרשא אתיא. חביבא ליה. ואקדמה. 
+<b>כלי חרס</b> אבל כלי שטף אין מצילין. <b>לפי</b> שכל דבר המקבל טומאה. אינו חוצץ בפני הטומאה. וכ"ח אינו מטמא מגבו. לפיכך חוצץ ומציל. 
+<b>וכלי נתר</b> אע"ג דאית בהו טומאה (ורע"ב לא דק) מדרבנן. מ"מ לא שוינהו אלא ככלי חרס. אבל כלי זכוכית. אע"ג דטומאתן נמי אינה אלא מדרבנן. אינם מצילים. מפני שמטמאם מגבם. הואיל ותוכם כברם. 
+<b>ועצמות הדג </b>ע"ל רע"ב עד. וכל כלים מעצמות העוף טהורים. <b>פשוט</b> שהוא הדין לעורו. כמו ששנינו בפירוש (פי"ז) ברביעי ובחמישי אין בהם טומאה כו'. <b>והא</b> דלא קתני ליה בהדיא. משום דלא שכיח לעשות מהם כלים. בשל דג. ובעור העוף. משמע ודאי דלא חזי לכלי. דאפילו לכתיבה. מספקא לן אי חשיב עור. משו"ה לא מיתלי ליה. ולא דברו חכמים אלא בהווה ורגיל. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>בטיט</b> נ"ל שהוא הטיט הטבעי. וחומר הוא המלאכותי. שנגבל במים ובתבן ובקש. וכה"א והחמר הי"ל לחומר. ר"ל החמר שהוא הטבעי. עמד להם במקום טיט מלאכותי. אע"פ שרד"ק מפרש בהפך. וכך פירשתי אני בפירושי למ"ר בס"ד. 
+<b>ובכל דבר</b> כו' לאתויי חלב בהמה וחיה. כך נ"ל. ושאין חילוק כאן בין חלב טהור שהוא מהודק וסותם. בנקב המטריף בבהמה. ובין חלב טמא. שאינו סותם שם משום דהמתמרח תנן. והאי נמי מתמרח הוא. 
+<b>לא בבעץ ולא בעופרת </b>נראה פשוט. דהיינו דווקא כשעשה מהן לכלי כסוי נפרד. <b>אבל</b> אם סתם פיו בהטפת בעץ ועופרת הניתך. כאותה ששנו כלי זכוכית שנקבו והטיף לתוכן אבר. שאין חיבור מדובק חזק יותר ממנו (ולכן ר"מ מטמא בכלי זכוכית כו'. משום דהוי דבר המעמיד. ואף לחכמים דלא אזלי בתר מעמיד. מ"מ פתיל צמיד ודאי הוי) פשיטא לי דמקיפין בו. <b>ומ"מ</b> מסתברא דאין הקפת בעץ וחברו. מועלת בכלי עץ. שאין נדבקין בעץ. 
+<b>אבל </b>אם הקיף בהתוך בדיל ועופרת. על כלי אבן וברזל. ודאי מציל. כי ידוע שהוא צמיד דבוק חזק. הדוק ואדוק ביותר. וסותם הנקב מאד. יתר מכל דבר המתמרח. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בעליונה והתחתונה עודפת. כלן כו'. </b>הוא ענין בבא שלפניה ממש. ונשנית בשביל דבר שנתחדש בה. <b>כלומר</b> וזה שאמרנו השרץ בעליונה כו' האמצעית טהורה. אינו אלא בנגובה. אבל אם היה בה משקה טופח. כל שיש בה מ"ט. אפילו היא אמצעית. טמאה. לפי שהמשקה נטמא מאויר התחתונה. והוא חזר וטימא את האמצעית. 
+<b>ולישנא </b>דכלי. לא אצטריך משום עליונה ותחתונה. דבלא משקה. נמי טמאות. אלא כייל אפילו היו עוד רבות זו תוך זו. וק"ל. 
+<b>ולא </b>הבינותי מ"ש רע"ב. וה"ה דהוה מצי לאשמועינן ברישא כו'<b> לשון</b> זה נעלמה ממני הבנתו לגמרי. אולי היה לו ג"א במשנתנו. <b>ותי"ט</b> מסתייה דלא חלי ולא מרגיש. אך זר כי יכירנו להרע"ב. להוסיף תימה על תימה. ומאי הא דקאמר דהוה מצי לאשמועינן ברישא. לא ידענא ליה פתר ומאן דמתרגם לי יהיבנא ליה מתן בגלוי לא בסתר. 
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>חזרו לטומאתן כו'. </b>עתי"ט לשון ר"ש ז"ל. ועוד משום דשאר כלים מתקלקלים בשבירה ושמא יאמרו טבילה בת יומה עולה. דשאר כלים אין דרכן לישנן והגיה בתי"ט שצ"ל לשברן. <b>ולי</b> נראה לקיים נוסחת ליישנן. שר"ל להחזיק הישנים ע"מ לעשותם חדשים. שע"פ הרוב אינן ראוים לכך. אלא כלי מתכות בלבד. שמתיכן וחוזרין לקדמותם. ואולי צ"ל אין דרכן לחדשן. <b>אבל</b> לגרוס לשברן (כמו שהוגה בתי"ט ממאן דהו) אין בו טעם. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>החלמא </b>טיט הדבק כלובן ביצה. כמו בלשון הכתוב בריר חלמות. הוא לובן של חלמות. והוא חלבון ביצה. ויהא פירוש חלמא. כמו של חלמא. ואינו ר"ל שנוטלים לובן ביצה ממש ומערבים עם הטיט. כי אם כן. מה טעם אם רוב מן החלמא טמא. ומאי כדין כלי חרס דקאמר. והלא מלשון ביצה המעורב בטיט. טיט הוא (ותו דבצרפם בכבשן עסקינן) והיינו חרס. אלא כלומר טיט הדבק כלובן ביצה. וכן מראהו. וכנראה הם כלים העשוים מעפר לבן ושקורין פרצליי"ן הבאים מהודו. או כאותן שעושים במדינה זו. והם כלי חרס לבנים. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ומצופה </b>ז"ל רע"ב ומצופה במתכת טמא וכו'. 
+<b>שבוש </b>הוא. וכן מצאתי אח"כ בעייני בתי"ט. ופשוט הוא דכד ניים ושכיב כתב זה. 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>כל תכשיטי נשים </b> לרבותא נקטינהו. 
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>כל המחובר כו'. </b>ע"ל פ"ה מ"ג. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>והפרכין </b>עתי"ט. שכתב לכאורה נראה שהוא כורים דס"פ שהוא מכלי בית הבד ע"כ. <b>לפ"ז</b> יכולני לפרש הפרכין באר היטב. שהוא ודאי מכלי בית הבד. כמו ששנינו במוכר את בית הבד. מכר את המפרכות. <b>והתימה</b> שלא זכר הרב תי"ט את זאת. והוא סמך יפה לפירושו. וא"צ לעשות ממנו כורים. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>אבן השעות</b> ע"ל ר"מ בתי"ט. בשווי כל. צ"ל בשווי צל. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ותלוי המגרדות</b> מסמרים. שתולים המגרדות כ"כ רע"ב כו' תי"ט. 
+<b>ואינו </b>נ"ל. כי יעידו עליו חבריו. השנויים להלן (מ"ד פט"ו) ששם תלוי נקרא על הדבר שעשוי כמין בית יד. לתלות בו הכלים. לא מסמר. שאינו דבוק בכלי לתלותו בו. אלא קבוע בכותל. והכלים נתלים בו ע"י תילוי הקשור בכלי. ומאי שנא הך תילוי מתילוי דהתם. ותו דאי איתא דמסמר הוא. התקוע בכותל. מי איכא מ"ד דאמר כה"ג. הא ודאי לא עדיף מאונקלי שבכותלים דלעיל מ"ג. ול"פ ר"ג. ולא ר"מ. <b>אלא</b> הכא במאי עסקינן. דתילוי כמשמעו. ופליגי בפלוגתא דר"מ וחכמים דלקמן (פט"ו מ"ד) אי הוי מסייע בשעת מלאכה. 
+
+Chapter 13
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הסייף </b>תליך. מתרגמינן וסייפך. <b>לפי</b> שהוא תלוי בחגורה. ונקרא בשם סייף. ע"ש שמביא סוף לחיותו של ב"ח. בהכאתו. וכן הוא מענין זה בעברית. אסף אדם (צפניה א'). 
+<b>שנחלקו </b>נ"ל היינו שנפרדו מחוליותיהם שעשוים פרקים. ונתפרקו זה מזה שני החלקים. שעדיין כל אחד מהחלקים ראוי למלאכתו. לפיכך טמאים שניהם. כשהיו מחוברים בהיותם שלמים. וזה יתכן בכל אלא הכלים. כשעשוים כפולים זוגיים מתחלה. ומשמשים זה את זה כאחד. כענין המספריים. המחובר משתי חתיכות. וכשנפרדו זה מזה ונחלקו לשנים. מ"מ עושים מעין מלאכתם הראשונה. אע"פ שתשמישם קשה. ואינו נוח כבראשונה בהיותם לאחדים ביד העושה במלאכה. ושייך גם בסוף וחבריו הבנויים בצדו. כשהם בעלי שתי פיפיות. ונחלקו בין לארכן בין לרחבן. <b>אבל</b> רומח שנשבר ברחבו. נראה דלא טמא אלא השבר האחד. שראשו חד. וכמקדח שנשבר (השנוי להלן מ"ד) <b>ושמא</b> רמחיהם היו דקים מאד בכל ארכן. באופן שגם מקום השבור. ראוי לדקור בו. או אם שני ראשיו מחודדים בעוקצים דקים. בלי בית יד באחד מעוקציו. או שיכול להוציא קצה השני מתוך בית יד שלו. ויכול להשתמש גם בחידודו השני כשירצה. 
+<b>ועתי"ט </b>ז"ל. שנחלקו. כ"פ מיירי בשבר שישבר בו הכלי ולא יקבל טומאה כו'. או יטהר. 
+<b>לשון </b>מגומגם הוא. כי כל הפרק או רובו. בשבר שאינו מבטל הכלי מתשמישו. ושנשאר בטומאתו. עסקינן. <b>אלא</b> הכי הול"ל. דמיירי בשיעור חלק. עד כמה יחלק ויהא טמא ויקבל טומאה וכמה יחלק וישבר ולא ישאר בטומאתו כו'. ולא יקבל טומאה. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>מגרה </b>היא משור בלשון מקרא. רע"ב. אשתמיטתיה דמגרה הוא יותר לשון מקרא מגורדות במגרה. וישם במגרה. וישר במגרה. ובמגרות. ומשור. לא נמצא כי אם פעם אחת אם יתגדל המשור. אין זולתו בכל המקרא. 
+<b>חוץ מן המקדח</b> צ"ע אם כולו נטהר בהחלקו. או רק השבר שאין בו העוקץ. אבל השני שנשאר בו החדוד והעוקץ החרוץ בעיגול הקודח ונוקב. שמא עדיין ראוי הוא לתשמישו. וטמא.<b> או</b> דילמא תו לא הוי. עד שמאריכו. או עושה לו בית יד. תיבעי. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>אלמוג </b>צמח הגדל בקרקעית הים (אי ציציליא והוא פרוותא דרומאי. דמסיק כסיתא. אבל אני חירם הביא לשלמה אלמוגים מאופיר. הודו מזרחית) ודינו ככלי עץ. לפי שהוא כמוהו מין צומח. <b>והא</b> דתנן כל שבים טהור. צ"ל דלאו כללא הוא. אלא למין החי בלבד. ועיין פרק י"ז דמכלתין. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>והמגוב </b>כתי"ט כה"נ. ואע"פ שבדפוס ישן בפיר"ע והמגוג וממנה העתיק הרע"ב. אבל ג"ז אינה נכונה כו'. <b>ולא</b> יכול להיות מענין מגג דפ"ג דפרה. גם י"ל חבר בגמרא (דפרק בכמ"ע) משום דלא שייכי שיניים במגג. 
+
+Chapter 14
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>לקבל קתונות </b>של מתכות. ז"ל תי"ט בשם הר"מ בחבורו. <b>במ"כ</b> קטרח בכדי. דלא נ"מ מדי (מה לנו בחומרו) יותר היה צריך להודיענו מדתו של קתון. שהוא הנדרש. מאי אכפת לן אם הם של מתכת. או של חרס. או עץ. והא פשיטא ליכא קפידא הכא בשעור כבדותן של הכלים הללו. אלא בכמות שמחזיקין השברים קמשער תנא. אלא שאין מדתן ידועה לנו (והיתה ידועה להם) אם אמנם יש ללמוד מדת הקתון מאותו של כ"ג בי"כ. שהיה בו עכ"פ כדי לקדש ממימיו. ידיו ורגליו. שהוא ודאי גדול יתר מאד מסתם קתון. והוא של זהב. דוגמתו נקרא כן קתון גדול של זהב. פ"ג דתמיד. וכמ"ש שם בס"ד. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>הקנטר </b>נ"ל מלשון קנטרין. שהוא תרגום של ככרים. שכן יש לבנאים משקולת כבדה. להכביד על הנדבך של בנין. להשוותו. או לתלות בו חוט המשקולת. שמעיין הבנאי על ידו. לידע אם הכותל שוה וישר כל צרכו. 
+<b>והדקור </b>יחדו לו השם. בשינוי משקל. להבדילו מדקר נעוץ (דריש ביצה) שמשמש עם הקרקע. וזה של חרש. משמש אדם במלאכה. לכן קראו לו שם אחר בשינוי קצת. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>הקטרב </b>נ"ל הוא מורכב משתי מלות. קטר בקר. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>מאימתי מקבל טומאה</b> בסייף שהעלה חלודה איירי כו' רע"ב. <b>איני</b> יודע מה מזקיקנו לכך. אפי' תימה בחדשים יוצאים מתחת ידי החרש איירי. הני סייף וסכין. גלמי כלי מתכות נינהו. כיון דאכתי מחסרי שיפה והשחזה. טהורין הן. עמש"ל פי"א מ"ג. 
+<b>משישופנו </b>לרע"ב. כלי יש לצורפים כו'. שקרוי הפצירה פים. כצ"ל. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>הזה עליהן נשברו בו ביום וחזר והזה עליהן שנית בו ביום </b>ר"ל הזה ביום השלישי לטומאתם. ואם לא הזה עליהם עד שהתיכן. צריך להמתין. אחר הזאה ראשונה. ושונה ומזה ברביעי. והכי איתא בתוספתא. <b>ונ"ל</b> כי אז א"צ שתהא הזאה ראשונה בשלישי. אלא אפילו בו ביום שנטמאו סגי. דהא ודאי שלישי בלא רביעי. לא כלום היא. אלא שתי הזאות להיכרא בעלמא בעינן עם הפסקה ביניהם. אי הפסקת שבירה. או הפסקת יום או ימים. מיהו לא קפיד ר"א אלא אחדא מהני תרתי. דליהוי כעין דאורייתא. ר"ל או הזאה ראשונה (קודם שבירה. ושניה אחר שבירה. ותרוייהו) בשלישי. או הזאה שניה ברביעי לראשונה. 
+
+Chapter 15
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כלי עץ כו'. </b>סימן לשלשה דברים הללו. שלש עייני"ן <b>עץ</b>. כולל גם צמח הים. כמו האלמוג. ע"ל פי"ג מ"ו. ופי"ז מי"ג. 
+<b>כלי עור</b> של בהמה וחיה דיבשה. לא דב"ח של ים. ולא דאויר. ערפי"ז. 
+<b>כלי עצם</b> נראה שקלפת הצב. כלים הנעשים ממנה. דין כלי עצם יש להם. כמו כן הנעשים מקרנים. קרנות שן והבנים. ועצם הפיל. ואמנם הצב שרץ הארץ הוא. אכן יש מיני צב הגדלים גם במים. וכן מיני החומט (קלפתם קשה. ראוי למלאכה) רבים מאד וגדולים נמצאים בים. וכן גם המרגלית והדומה לה. נראה שאין בהן טומאה. וכן הכלים הנעשים מעור דג גדול שבים. או מעצמותיו. או משאר בריות שבים. טהורים. כמו ששנינו בפי"ז דמכלתין. כל שבים טהור. ע"ש. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>שקבעו בכותל</b> כו'. 
+<b>ר"א מטהר</b> כרע"ב ואין הלכה כר"א. 
+<b>צ"ע </b>פרק המוכר א"ה (סוא"ב) וספ"ו דמקואות. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>כברת גרנות</b> לר"מ. הוא הקרבל. 
+<b>לכאורה </b>היה נ"ל שהוא ט"ס. וצ"ל הטרבל. כמו מטה של טרבל. שהוא מכלי הגרנות. אבל לא יאות לו שם כברה. כי הוא עשוי לדישה. ונראה שהוא לשון ערבי. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>כל המשקין</b> שהם מים כו'. <b>וכולל</b> מי ניסוך דחג. כמ"ש בחי"ג פכ"ש. 
+<b>ומשקי בית מטבחיא</b> עח"י גמרא פסחים. בשטת ר"ח ס"ה. ומו"ק מנורת זהב. 
+<b>מספר העזרה</b> גרסא זו עיקר (שאם היה עזרא באל"ף. לא יתכן לו. ה"א הידיעה (עם שבמקרא ימצאון כך ע"ד הזרות) וחברו פ"ג דמ"ק. 
+<b>שהאלית </b>ע"ל פרק ט"ז משנה ז'. 
+<b>מצודת החולדה</b> נראה לפי שיש לה בית קבול. כי החולדה גדולה היא מן העכבר. ודרה בעיקרי בתים. צריכה היא מצודה. כמין תיבה קטנה שלוכדים אותה בה. ולעכברים. עושים חכה תלויה באויר. שנתפשת בה. כמ"ש פ"ק דמ"ק. והיא אין לה בית קבול. לפיכך טהורה. 
+
+Chapter 16
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>משישופם בעור הדג </b>הוא עצמו טהור. אלא שמחליק יפה את העץ מקסמיו. 
+<b>גמר שלא לשוף</b> עתי"ט. <b>ולדבריו</b> אליבא דהר"ש. צ"ל שלש שיפות הן. אחת. שיפה הכרחית. שאפילו גמר שלא לשוף. לא מהני. דבטלה דעתו. ושנית. שיפה בינונית ממוצעת. שיש משתמשים בלתה. בזו מועיל גמר. ועוד בה שלישיה. של צחצוח. דבהא אפילו לא גמר. מיטמא. וזו לא שמענו. וצ"ע מנין לו. <b>ולדידי</b> חזי דליכא אלא תרי גווני. והכי הוא דאיכא בינייהו. דהר"ש והר"מ ז"ל. דלהר"ש. צריך שיגמור בדעתו. שלא ישוף עוד. וכל שדעתו לשוף בסוף. אע"פ שעכשיו גמר בלבו להשתמש בו בלי שיפה. טהור. ולמהר"מ פירושו. גמר להשתמש בו בלי שיפה. לשעתו. טמא. אע"פ שעתיד לשוף. שימוש דהאידנא משוי ליה מנא. <b>והא</b> דאמרינן כלי עץ שעתיד לשבץ. טמא. אב"א מתוקמא בין בשיפה ראשונה בין בשניה. למר כדאית ליה. והוא דגמר שלא לשוף כלל. ומאי שעתיד לשוף. אחרים רגילים לשופו. ולמר אפילו אם הוא עצמו עתיד לשוף אותו. טמא מ"מ <b>ואב"א</b> כי מצריך הר"ש שלא ישוף עוד לגמרי. בשיפה ראשונה בלבד קמיירי. ובהא פליג מהר"מ. וס"ל דאפילו עתיד לשוף. טמא. אף בחסר שיפה ראשונה. כיון שגמר לשמש בו כך לפי שעה. ולא בעינן מחשבה עולמית. ודקיי"ל כל שעתיד לשבץ טמא סתמא. בחלקה איירי. מיהו בין כך או כך. ליכא דסבר דבעילן מקצת שיפה. בגמר שלא לשוף כלל. ודוק. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>ויגמור את התלויה </b>היינו התלויה שעושה מנה ובה. שקולע מן הקנים והגמי היוצאים מן הכלכלה בגמר מלאכתה (קודם שתקנה) עושה מהעודף כמין שרשרת. שנאחזת הכלכלה על ידה ונטלת ותולה אותה בה. והיא כמו אוזן ובית יד לכלי. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>וסקורטיא </b>עור שלובשים העבדים. <b>הוא</b> פירוש הגמרא פ"ז דנדרים. ועיין ס"ט. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>וחסינה </b>נראה דגרסינן והסינה בה"א הידיעה. והיא עשויה לשום בה טיט ח"י סין. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>קסיה </b>עיקרו של שם זה. מלשון קש העברי. ומתחלף לסמ"ך בלשון חכמים. כמו ולשטר שבכתוב. המשתנה בסטר. בלשון תלמוד. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>והמנפה </b>לדעתי צ"ל והמניפה. וכ"ה בסוף אגדה דר"פ הפועלים. 
+<b>כסוי קופסא</b> נ"ל הקופסא מתוך שהוא קטן. מכניסין אותו תוך כסויו. העשוי כמין תיק קטן. שיהא מכסהו כולו. מפני הדברים היקרים שמצניעים בתוכו. שמקפידים עליהם ביותר. שלא יגיע בהם לחלוח. או ישלט עליהם אבק המפסידם. <b>ולפי</b> שהכסוי הזה יש לו בית קבול. טמא הוא. משא"כ בכסוי קמטרא. שהוא ארגז גדול. וכסויו אינו אלא מכסה פשוט. נתון עליו מלמעלה. לחפוי ולנוי בעלמא. או כדי שלא יפול עליו דבר כבד המשברו ומקלקלו. וכיון שאין לו בית קבול ואינו משמש בהחלט. לפיכך הוא טהור. 
+<b>קמטרא </b>עקרו מלשון מטרא הארמית. תרגום של משמרת. ע"ש שמשמרים בתוכו כלים גדולים. והקוף נוספת בו. כקו"ף קעבליא וחברו. 
+<b>הקמרון </b>מלשון ביב קמור. דפ"ח דעירובין. ופ"ה דאהלות ועינו קמורה. והוא מההפוכים. 
+<b>ורביעית </b>יש לפרשו גם מלשון ורביעין של ארז דפ"ג דמדות. ולפי שהיא רובעת ויושבת עליו. כענין ששנינו ס"פ דלעיל באירום. 
+<b>אלית נ"ל הוא במשקל הריח זוית הצפית. </b>
+
+Mishnah 8
+
+<b>הסיף </b>הוא כסייף כו' אבל מפני שלא ראיתי כן כו' לתי"ט. <b>ואנכי</b> לא ידעתי מה חרדת המפרש. אשר חרד עלינו הרב תי"ט בזה. כי באמת אין המלה צריכה אלא ליו"ד אחת. אך יד סופרי המשניות והתלמוד ומעתיקיהם עשתה זאת. המה נהגו להוסיף לה יו"ד. להיטיב נר הקריאה. לידע שהיו"ד נעה כדרך שעשו בתיבות דיין חייב. ודומיהם רבים. שאין דינם אלא ביו"ד אחת. והטילו בהנה שני יודי"ן. מטעם זה. 
+<b>וסקורטיא </b>עתי"ט בשם כ"ן. שהוציא מלה זו לענין רחוק וזר מאד. אשר לא כן. והאריך בזה. והנה הכל הבל ורעות רוח. <b>אבל</b> האמת הוא מה שפירש בו הר"מ לעיל מ"ד. יגיד עליו רעו טבלא. שהוא כמו כן שולחן לאכול עליו (כמ"ש ריש ביצה) וסקורטיא זוהי תכא (שולחן קטן של עור) דרגילי ביה רבנן דתלמודין. ולה ודאי עושים תיק להצניעה בו. שלא תתלכלך. ול"ק מ"ש כ"ן. 
+<b>האהלה </b>עמ"ש בס"ד מ"ד פ"ו דשבת. 
+
+Chapter 17
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברמונים </b>כאן לא צריך לכף הדמיון לומר כרמונים. כדרך שנהגו לומר בכזית בכביצה. 
+<b>אע"פ שמקבל של ערב</b> עיין מ"ש פ"ה דזבים מ"ג. אע"פ שהוראתן כמו אף על יד. כי נ"ל מלת אי משמשת. שמוש מלת יד וידי בעברית. וכמו מלת לפי לפיהן ישיב. שהוראתם על יד. ועל ידי הענין המדובר בו. ככה הוראת אע"פ (שהנהיגו חז"ל) הנה הוא יורה אף על ידי. ובכן מיושב הלשון. ולק"מ מ"ש המפרשים. בחנם נדחקו בו. 
+<b>הרמונים </b>עתי"ט בשם התו'. דה"ק שלשה אחוזים כו' לומר דרמון בינוני דאמרינן לקמן. היינו בינוני בג' האחוזים כו'. <b>ולכאורה</b> ודאי הכי ס"ד אלא דקשיא לי למאי תני תו הרמון שאמרו. תרתי למה לי. ותו איכא למידק אהא דתנן ריש פרקין. שעורן ברמונים. מ"ט לא קתני ברמון. 
+<b>לכן </b>נ"ל דנקט לשון רבים. משום דבעינן תלת בהדדי. והא נמי קולא היא. וה"ק דדחקי להדדי ונפקי מייא. והיינו נמי אחוזים זה בזה ודאי. שמתוך כך שהם שלשה אדוקים זה בזה. הם מכבידים זה על זה. יותר משהם פרודים. והא ניחא טפי. דלפירוש הנ"ל לא אתי שפיר מאי שנא אחוזים דווקא. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>הקנונים </b>בפרק דלעיל קתני הקנונים הגדולים. השתא קפריש שעורם דקטנים. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>כגרוגרת </b>עיין לחם לשובע. במו"ק א"ה (סר"י) ולקמן בסמוך. 
+<b>שאמרו </b>מסדורא דמתני' ודאי מוכח דגרוגרת יתרה מכזית הויא. וכדמוכח נמי משעורה להוצאה דשבת באוכלין. <b>והשתא</b> קשיא טובא כמ"ש תו' דיומא ותי"ט לקמן (מי"א) <b>ועל</b> כרחנו צריכין אנו לחלק בין גרוגרת לחה ורטובה. ליבשה ונגובה. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>שהקיפו טפח </b>וכן טפח שאמרו בכ"מ. בבינוני שיערו. ע"ס פט"ו דאהלות. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>של משה </b>לפי מדת ארכו של משה. דהיינו אמתו. כפירש"י. <b>וכן</b> מצינו בתורה דוגמא. באמת איש. ת"א באמת מלך. עמ"ש באש לבינה שלא עמדו המפרשים על כוונת ת"א ורש"י בזה. וכך נ"ל גם בכאן. שעל כרחנו צריכין לדחוק בפירושו. ולהוציאו בהכרח ממשמעו. המובן ממנו לפום ריהטא. כי יוליד זרות נפלא. אחר שידענו קומתו של מרע"ה עשר אמות. כמ"ש בהרואה ובהמצניע. א"כ בודאי היתה אותו. לפי ערך אמת כל אדם (השוה ומיושר באיבריו. המתייחסים אל מדת קומתו. וידוע שהיא שליש מדת קומתו) נמשך בהכרח שתהא מדת אמתו של משה. שלש אמות ושליש (של עשר אמותיו איך שהיו. לפחות היו גדולות. ממין אמות שהיו נהוגות בימיו) שאל"כ עשיתו למשה רע"ה בעל מום (כדרך שאמר"נ עה"פ והנה נער בוכה פ"ק דסוטה. והיה זה הרבה גרוע יותר) ומה שבחו שהיה גבה קומה (שהקב"ה משתבח בבעלי קומה כמ"ש בשאול. וכן אמרו ז"ל בבכורות) אם היה ננס באיבריו. <b>וכן</b> יש הוכחה עוד פ' אין בין המודר. דלא אפשר לומר שהיה אריך וקטין. חלילה מלומר כן. לפ"ז הלא אז תכלול אמתו ט"ו טפחים ושבע אצבעות בקרוב. שהם יותר מארבע אמות פשוטות של כל אדם בכל דור. ואיך יצויר א"כ שתהא אמה בינונית (מה גם של דורות אחרונים. אף כי של דורות מאוחרים בבית שני. שעל אודותם משנתנו שנויה) יתרה על של משה. הלא זה כדבר אשר אין לו שחר. כאומר על אמש מחר. ועל שמש אורו שחר. הא על כרחנו צריך לפרשו כמו שבארתי שם באמת מלך. וכן כאן אמת משה. ר"ל השתא שקבע משה לישראל להשתמש בה בעסקי בני אדם. זהו דבר ברור. לא לפי מדת אורך גופו. <b>שוב</b> פניתי לראות לשונו של רש"י בעירובין שניין התי"ט. ועמדתי משתאה משתומם אל המראה. כי במ"כ שקר ענה בו. בשמו של רש"י. העתיק מלין לא אמרם רש"י מעולם. ולא נמצאו בפירושו שם. <b>ולפי</b> לשונו של רש"י האמתי שם. א"צ לדחוק בו כלל. אך כוונתו רצויה ומדוקדקת כפי שבארתיו. ומתחלה עצלות היתה בי. והאמנתי להעתקת התי"ט. כי לא חשבתי אפשרי הציור שתצא כזאת מתחת ידו. שרי ליה מריה. 
+
+Mishnah 10
+
+<b>והסובב והיסוד </b>עיין קונטרס בנין בית הבחירה <b>ולענין</b> מזבח הנחושת ומזבח אבנים. עיין שי"ע (סק"ח). 
+
+Mishnah 11
+
+<b>הקומץ והחופן</b> עלח"ש רפ"ה דיומא. 
+<b>והשותה מלוג</b> עיין מזיגה דידי. 
+<b>וכמזון ש"ס</b> ע"ל משנה ז'. 
+<b>לשבת אבל לא לחול</b> דאדרבה ש"ס של שבת פחותות. דבשבת סעיד ג"ס לשון רע"ב לקוח מפירוש רש"י בעירובין. <b>עמ"ש</b> שם בס"ד. אבל בכתובות פירש"י בד"א. מפני ששבע ממעדנים. אינו אוכל אלא מעט פת. וכמ"ש הר"מ כאן. וזה נוח לי יותר. 
+
+Mishnah 12
+
+<b>כגריס הקלקי</b> עיין שי"ע (ר"ב) ומו"ק (ס"מ). 
+<b>ככותבת הגסה</b> עמ"ש בחי"ג יומא (מט"ב). 
+<b>כמוה וכגרעינתה</b> שצריך למעך חללה (כצ"ל). 
+<b>כלומר </b>לפי שיש אויר גדול בין בשרה וגופה לגרעינתה. שאינה דבוקה בפריה. ואם היינו משערין בכולה. כמות שהיא גדלה הכותבת באילן אז היה קולא גדולה אלא צריך לשער בה ובגרעינתה בלבד. בלי אויר המפסיק ביניהם. אלא צריך למעך חללה. שאינו בכללה. 
+<b>כפונדיון </b>עתי"ט דטרח להוכיח שעורו ממשקל האיסר. <b>ושבוש</b> הוא מה ענין משקל. לכמות האורך והרוחב. וכ"כ הוא עצמו שם. דטעותא הוא בידיה דרע"ב. 
+<b>האיטלקי </b>עמ"ש בס"ד רפ"ח דסנהדרין. 
+<b>הנכון </b>בעיני. שאיטלקי הוא שם יחס מקום בא"י או הקרוב וסמוך לה. ועמ"ש בפ"ב סו"מ. 
+<b>וכסלע הנירונית</b> סתם סלע. ידענו שעורו. שאם ימתח חוט המקיפו. יעמוד על טפח אורך. שהוא ארבע אצבעות בגודל. 
+
+Mishnah 13
+
+<b>כל שבים</b> בכלל זה בריות שבאויר ה). עופות שנבראו גם הם מן הרקק. כלים שנעשים מעצמותיהם ועורותיהם טהורים. כדמפרש באידך מתניתין דלקמן. <b>אבל</b> חלוקים הם בטומאת גופם. דלא שייכא בדגים אלא טומאת אוכלים. ובעוף טהור טומאת ענמו דנבלה בבית הבליעה. 
+<b>שוב </b>ראיתי אחרי רואי בפירושי ר"ש ור"מ שנרגש בזה במשנה הסמוכה. 
+
+Mishnah 14
+
+<b>בשני אין בו טומאה</b> שבו נברא רקיע. 
+<b>מכאן </b>קשה לי עמ"ש בפד"מ ברמב"ם דנחית ליה אטמהתא ופתח שאל בי מדרשא מאי קמיבעיא ליה. מתניתין היא. <b>וא"ל</b> דמשמע ליה דילמא דיו שדינהו. דשקל משלהם משל נכרים. אי הכי מאי דעתייהו דרבנן. דמעטוה משום דאין דבר טמא יורד משמים אכתי ניחוש דילמא לא משמיא נחיתו. אלא ודאי בהא לא איפסיקא מילתא. 
+<b>מיהו </b>י"ל דספיקא הוא. אי מדמינן איסורא לטומאה (דהא ברביעי ובחמישי נמי אין בהן טומאה. ואית בהו דברים טמאים האסורים באכילה) <b>וחילייהו</b> דרבנן אין הכי נמי מהך מתני' דמדלא משכחינן טומאה בשני. ש"מ דלא נחית דבר טמא משמים (כיון שאינו מן הגדל בארץ. טהור הוא למלאכה. כמו לאכילה) דאל"ה טומאה נמי משכחת בדבר טמא היורד מ"ה. אלא ע"כ אין למעלה דבר טמא. ולא דבר האסור באכילה. וליכא מילתא דלא רמזה רבי במתניתין. 
+<b>חוץ מכנף כו'. </b>עתי"ט חוץ לאו דווקא. דהא כלב שבים כו'. <b>אגב</b> ריהטיה כתב כך. דבר מנה דההיא. דיחידאה קאמר לה. 
+<b>העוז </b>עוף מדברי הוא. דלא שכיח בישוב כדאיתא בגמרא פא"ט. ולרוב עוזה וגבורתה. נקראת עזניה. משורש עוז. ששמשו בו חז"ל. לרמוז שאין דווקא הנקבה בכלל זה. אלא גם הזכר שוה בכך. רק שלשון תורה לחוד. כולל שם המין במשקל נקבה (לסבה בלתי ידועה לנו) כשם דאה ראה ואיה ויונה. ודומיהם רבים.. 
+
+Chapter 18
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>מלבן שנתנו על לשונות </b>רע"ב בחר לו ככל הישר בעיניו מפיר"ש כאן. <b>ובאמת</b> פיר"מ נוח לי הימנו. אבל גם הוא בלתי מספיק. והרבה פירושים נאמרו בשני שמות הללו בערוך. וכולם לא נתחוורו לי. וצריך פירוש לפירושם. ולא ראיתי להאריך באומדנות בעלמא. 
+
+Chapter 19
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מן הקשר ולחוץ טהור</b> כשאינו סורגו ומכניסו בבתי הסירוג. <b>כי</b> הצריך למטה. ודאי חבור הוא. וכל המחובר לדבר הרי הוא כמוהו. כדתנן לעיל פי"ב. והכי משמע בתוספתא שהביא הר"ש. וצ"ע בחבור הי"ד. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>עד ה' טהור</b> וחמשה כלמעלה. תוספתא כתבה הר"ש. ויש ט"ס כו'. וצ"ל ומייתי לה כו'. תי"ט. <b>לא כן</b> הוא. במ"כ פסל לשון הר"ש במומו. לא עיין בה אלא אגב שטפא. ולא ראה יפה. ודברי הר"ש מכוונים אמרתו צרופה. 
+<b>מחמשה עד עשרה</b> ועשרה כלמטה תוספתא. ומייתי לה התם בפא"ט. 
+<b>אך </b>זו טעותא היא בידיה דתי"ט. דלא מייתי לה בפא"ט כה"ג. אלא ס"ד הוא ומסקנא לאו הכי. אלא עשרה כלמעלה. 
+<b>שבו קושרין ומשלשלין</b> לרע"ב. וחזי לשלשל המטה כלומר להוריד מן העליה לגג. 
+<b>לשון </b>משובש הוא. מהופך ומסורס. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>מזרן </b>נגזר מן אזור. ע"ד מגולה לביתו. מסורת הברית. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>נישא על המיזרן מעשרה ולפנים טמא</b> לרע"ב טמאה גרסינן כו'. <b>ולא</b> שמיע לי לשנות הגרסא שלפנינו טמא. לשון זכר. כן היא בגמרא ותוספתא. כמו במשניות דר"ש ור"מ. <b>אף</b> פירושו דרע"ב לא ס"ל. ולא במיזרן היוצא מן המטה איירי השתא. אלא במיזרן לבדו כשהוא בפ"ע. קמיירי הכא. וקמ"ל דשעורו שוה עם היוצא מן המטה (אתאן לר' יוסי) שאם נישא עליו הזב. נעשה אב הטומאה. דהוי מידי דחזי למדרס. כמטה עצמה. ואשמעינן תו. דלא תימא. הרי הוא מעתה כמטה ממש. וניתב ליה יוצא. כאילו הוא כרוך במטה. קמ"ל מעשרה לחוץ טהור. ולית ליה יוצא לגמרי. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>כאן </b>חסר בדפוס משניות של תי"ט. בבבא דהיתה טמאה טומאת שבעה כו'. וכך צ"ל. פרשה היא טמאה טומאת שבעה והמיזרן טמא טומאת ערב. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>ואינו חבור לו</b> ע"ל פ"ה מ"ג ופי"ב. 
+
+Chapter 20
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הא"ט </b><b>מדרס</b> ע"ל תי"ט עד ולזה כאשר נפחתו כו' ונטהרו מטומאת שרץ כו'. והנה נשארו בדין המשכב כו'. <b>זהו</b> דעת הר"מ. ואינו מוכרח. וסיפא לא משמע הכי. אלא מדרס דתנן כייל נמי טומאת מגע. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>עריבת פיסונות</b> לרע"ב שלקח פירושו מן הר"ש. הגרסא פיסונות בנו"ן. <b>ולר"מ</b> פסוגות בגימ"ל גרסינן. ומפרשו מענין גפסית (א"כ הוא מההפוכים) ר"ל עריבה של עושי הגפסית. 
+<b>אמנם </b>גם לפירושו דר"ש יש לקיים הגרסא בגימ"ל. מענין פסיגה דפ"ק דעוקצין. ומפסג ועולה כו' דתקנות יב"ן. בפרק מרובה. וטובא דכוותה שהם מענין חתיכה. 
+<b>בקדים ונסדקה</b> כו' ברישא מיירי בנסדקה מעצמה בסדק קטן דק. כמוציא משקין. <b>השתא</b> איירי בהניחם בקדים במתכוין. שיסדק סדק גדול הולך ומתרחב. ס"ד דלבטלה מתורת כלי קמכוין. שיתחלק ותפול לשתי חתיכות. ולא תהא ראוי אף לשכיבה. קמ"ל רבותא כפולה. אע"ג דבכוונה קעביד. וגם דמניחה בקדים. אע"פ שידוע שתלך ותסדק יותר. עד שתפול לשני חלקים. אפ"ה טמאה מדרס. וטעמא. מפני שעדיין היא מקבלת מדרס. בזה הלשון כלול הדין והטעם כאחד. כלומר כל זמן שמקבלת המדרס. טמאה היא מכל מקום. ולא אזלינן בתר מחשבתו דהיאך. מאחר שהיא עדיין ראויה לשמש שכיבה. לא פקעה מנה טומאת מדרס. עד שתהא מבוטלת משמוש שכיבה וישיבה. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>הדיוסטר</b> סטר. הוא צד. כדכתיב ולסטר חד הקימת. עם היותו בנו"ן ימנית. נמצא כמוהו במקרא. סובר בחומה (נחמיה ב') לדעתי. 
+<b>קבעו בכלונס</b> דהיינו המקבל כו' בכלונס. עץ גדול התקוע בארץ. <b>לא</b> תקוע בארץ בחוזק ובקביעות דא"כ שוי ליה מחובר לקרקע (ועמש"ל מ"ד בס"ד) ואינו מקבל טומאה. אלא כלומר בכלונס התחוב בקרקע ברפיון. שעשוי גם לטלו ולהוציאו ממנה לפעמים. מ"מ מכיון דקבעו בכלונס. גלי דעתיה שאינו זורקו לבין העצים ועיין להלן משנה ה'. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>אע"פ שקבעה בכותל טמאה </b>כו' לשון רע"ב. ולא אמרינן כל המחובר לקרקע. כקרקע. אלא כשהיה מחובר לקרקע מתחלתו כו'. 
+<b>זה </b>למדנו מן התורה. תנור וכיריים טמאים. 
+<b>ומנה </b>מה תנור עשוי לטלטלו ולטלו ממקום חבורו. לעת הצורך לקחתו במקום אחר. כי ההיא דתנן התם צאו והכניסו תנורי פסחים בשביל שלא ימוקו. <b>אבל</b> חברו חבור קבוע לעולם בבנין גמור. אע"ג דהוי תלוש ולבסוף חברו. כה"ג קיי"ל דהוי כקרקע (אע"ג דפליגי ביה. ורשב"א בתשובה אשתמיטיה) כדתנן במשנה דלעיל. ועיין פרק ו' דמקואות. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>קבעו ולא בנה </b>על כרחנו פירושו שתקעו. ויחזקהו במסמרים בל ימוט. וכפיר"מ. <b>דאל"ה</b> סיפא בנה עליו ולא קבעו. היכי דמי. הא מכי בנה עליו. אקבע ליה. אלא ודאי לא מיקרי קבעו. אלא א"כ עשה בו מעשה. שיהא קבוע שם. ממקומו לא ימיש. 
+<b>ואין </b>לומר פירוש קבעו. במחשבה סגי. ר"ל שדעתו שישאר שם. ולא ינטל עוד לעולם. 
+<b>חדא </b>כי אין זה דרך התנא. להשתמש בלשון פעולה כמו קבעו. על ענין מחשבה גרידא. אלא אז אומר בפירוש. אין עתיד לטלו. כמ"ש בתבן ועפר ואין עתיד לפנותו. וכה"ג טובא. שקובע עצמו (וכדרך שאמרו עוד לענין שבת סולם כבדו קובעו) <b>ועוד</b> דלא מהני קביעות. אם לא ע"י מעשה הקובעו. שיש לחוש שמא ימלך עליו לטלו ממנו. ויבטל חבורו. <b>ותו</b> דודאי מחשבה בלי מעשה. אינה מוציאה הכלי מידי טומאה. מי לא תנן (ספכ"ה) המחשבה אינה מבטלת לא מיד מעשה ולא מיד מחשבה. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>משיתבר </b>גרסא נכונה היא. מלשון תוברות (דלקמן רפכ"ה) ומי שגורס משישבר. בדה מלבו גרסא שבורה. לפי שראה גרסת משיתבר בבי"ת. ולא נתיישבה לו. חשבה מוטעית. מפני שלשון ארמי הוא לדעתו. ר"ל מענין שבירה. שמתורגם תבירא. ולא יתכן בלשון משנה. לכן החליט שט"ס הוא. שנתחלף לו שי"ן בתי"ו. כי קרוב הוא. והענין אחד. ויצא העק"ל הזה. שקבע גרסא משובשת אשר לא נהייתה ולא נראתה כן מעולם. גם לא יתכן כלל להשתמש בלשון שבירה. אצל וילון וסדין. ולא עלה ע"ד המעתיק (ההוא חכם בעיניו) שהגרסא בתי"ו מתיישבת בטוב. והיא האמתית ודאי. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>והיא גמר מלאכתה. </b>עתי"ט עד וי"ל דבמחצלת יש שעושין עוד מלאכות כו' והו"א דעדיין לא נגמרה מלאכתה. קמ"ל ע"כ. <b>לא</b> באר ולא האיר דבריו ד). ונראה שר"ל. אע"פ שיש עושין בה עוד מלאכות ליפותה. לא אזלינן בתרייהו. <b>אבל</b> א"כ. אין עדותו מכוונת. איברא איפכא הוא במטה ועריסה. דלא הוי גמר מלאכה דידהו אלא בשיפה. אם לא גמר שלא לשוף. <b>וטפי</b> הו"ל לאתויי ההיא דסלים וכלכלה (מ"ב שם) דשל תמרה ודכוותה. לא בעינן עד שיגמור את התלויה. לפי שכן מקיימין אותן. קמ"ל הכא נמי דכוותה. לא צריך שיגמור בה את התלויה. אלא קניבה גרידא היא גמר מלאכתה. <b>ותו</b> קמ"ל. דהיא מילתא דפסיקא אליבא דכ"ע. ולא פליגי בה. כמו באינך. 
+
+Chapter 21
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ובעירה </b>הוא אירא באל"ף כו'. <b>כענין</b> חילוף זה. מצינו בענין הלז עצמו. בכתוב (יחזקאל ךז) מאוזל תחת מעוזל. מלשון תרגום. 
+<b>הנוגע בצמר שעל האימה</b> שהנשים כורכות בו הצמר וטוות. וצ"ע היאך מתחברים לבגד האורגים תי"ט. <b>ואין</b> לומר שהוא כלי המטוה. לפי שאינו טמא בשאר הטומאות. <b>אבל</b> נ"ל לענין טומאת צרעת נשנית בבא זו. וכן נכון יותר. ואתי שפיר פירוש ר"מ. <b>ודיקא</b> נמי מדפלגינהו בתרי בבי. <b>כפיר"ש</b> תניא כו'. חולדה שגררה את האימא והחזירתה והכניסתה לבית שהמת בתוכו. אע"פ שאינה באוהל (אלא) כל שהוא. כצ"ל. <b>שם</b> חידוש כל שהו. אפילו מאה אמה מיירי. <b>כמדומה</b> שמפרש לשון כל שהו זה. כמו בר"פ עושין פסין. ור"ל שאין מן האימא באהל הרבה. אלא בחוץ הוא הרוב. <b>אבל</b> א"צ לדחוק כי השמטת תיבה היה בנוסח תוספתא של הר"ש. וה"ג בתוספתא. ואע"פ שאינה באוהל. אלא כ"ש (כמו שהגהתי) הבגד כולו טמא. והיינו הך. הלשון מבואר. 
+
+Chapter 22
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ושייר בהן מקום הנחת כוסות</b> שלא נפחת או שלא חפן (לשון רע"ב) חפהו היה צ"ל. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>שנטלו חפויו</b> לשון חפוי פותחת רע"ב. <b>פירוש</b> זר הוא. <b>אמנם</b> הוא כפשוטו ומשמעו. שהם לוחות המחפים בית מושבו של כסא. ואף על פי שנטלו. נשאר בית קבול. כי הכסא של כלה יש לו נסר או לוח גם בתחתיתו. באופן שתחת המושב עשויה בו כמין תיבה קטנה. שמנחת הכלה כליה בתוכה. 
+<b>ובזה </b>מובדל הכסא של כלה. משאר כסאות. שהם פתוחים מתחתיהם. אין להם שולים. וכדמוכח במ"ז דלקמן. <b>אמנם</b> יש בו עוד שינוי אחר בכסא זה. שחפויו יוצאים לעולם. ושל שאר כסאות. פעמים יוצאים. פעמים אינם יוצאים. <b>דע</b> זה. אז תבין כל הנשנה בענין הכסאות על בוריו. ועע"ל. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>שלא היה חפויו יוצאים</b> כתב רע"ב שאין הנסרים בולטים כו'. ר"ל הנסרים הקבועים משלש רוחות שאם אחד בולט חוצה כו' תי"ט. 
+<b>לשונו </b>כאן מגומגם. לא עמדתי על כוונתו ב). 
+<b>ולשון </b>רע"ב מבואר היטב. אין להוסיף עליו. ולא לגרוע ממנו. <b>אך</b> מ"ש רע"ב. וחפויו דהכא לא כחפויו דרישא. <b>לא</b> היא. אלא דבר אחד הם ממש. בלי ספק. ובחנם בין אחים יפריד. לחלק יגיד רעים בלי מחריד. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>שנטלו שנים מחפויו </b>נראה שכסא שלהם מושבו היה עשוי משלשה לוחות. שהיושב יושב עליהם לרחבם לפיכך אם נטלו ממנו שנים רצופים. לא נשאר בו רק לוח אחד. אם מלפניו או מלאחריו. לכן אין נוח לישב עליו עוד. ואע"פ שעדיין משמש ישיבה טפלה. ודחוקה וק"ל. <b>משא"כ</b> בבבא הקודמת. אע"פ שנטלו שנים. כיון שנשאר השלישי באמצע. עדיין ישיבתו נוחה. 
+<b>טהור </b>לגמרי. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>וחכמים מטהרים</b> צ"ע מאי טעמייהו. מאי שנא ממ"ג דלעיל דלא פליגי. <b>וי"ל</b> שניא ההיא. כדקתני טעמא. שכן דרכו להיות מטהו. והוי ליה כתשמיש שקר. משא"כ בשידה מחמת גדלה וגבהה (אע"פ שאינה באה במדה. תמונתה משונה מכסא בגובה) לפיכך אע"פ שלפעמים מהפכים אותה על צדה. ויושבים עליה. תשמיש טפל ושל ארעי הוא. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>התקינן לישיבה</b> טהורים ממדרס. לפי שאינן עשוים לישיבה. רע"ב. <b>ר"ל</b> מפני שהמלוי עשוי לפול לחוץ. אם אין דבר מעכבו. 
+
+Mishnah 10
+
+<b>ספסלין </b>כמדומה אינו לשון רבים. אלא ספסל קטן נקרא כך. לקטנותו. ע"ד אישון והדומים. 
+
+Chapter 23
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>כסא של כלה</b> נ"ל טעמיה דר"י. משום דעקרו אינו עשוי. אלא להצניע תכשיטיה של כלה בתוכו. כמש"ל בפרקין דלעיל. והישיבה עליו. אינו אלא תשמיש עראי. ואזיל בתר עיקר תשמישו. לא בתר שמוש טפל. לפיכך אינו טמא מושב. אלא טמא משום כלי קבול בלבד. 
+
+Chapter 24
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>והבאה במדה</b> עיין תי"ט שכתב. <b>ולכן</b> נ"ל דאף הר"ש לא איירי אלא שאם ראוים למדרס. דבהו לא מיירי דאילו בהם כשראוים למדרס טמאים בכל. <b>לא</b> היה צריך להטריח עצמו בזה. שהרי כבר כתב כך הר"ש עצמו. תמה אני אם עיין התי"ט בפיר"ש. כי בחנם הטריח. שהר"ש כלל כל זה בלשון קצר. 
+<b>אך </b>מה שהוסיף תי"ט לחלק יצא. לא שמיע לי כלומר לא ס"ל. <b>ולא</b> עוד אלא שגם מ"ש ר"ש אבל פתחה מצדה כו' <b>לא</b> נהירא. כי נ"ל דלא אמרו בדחזו למדרסות. אלא בשעיקר תשמישן למדרס. <b>לא</b> בתשמיש טפל. דכי בטל העקר. בטל הטפל. כדתנן בפרקין דלעיל. ודוק. 
+<b>ומש"ע </b>תי"ט גם אפס כי עז וקשה עלי הא דתנן ברפ"ך דטמאים מדרס ואין מטמאין בשאר טומאות כו'. <b>במ"כ</b> נשתבש. כי לא נשנה כך שם. אלא לישנא דר"מ התם הוא דאטעייה. ואין אנו מודים לו בכך. כמ"ש שם בס"ד. והנה החריד עלינו כל החרדה הזאת. בשביל לשון ר"מ. שאין אחריותו עלינו. ולא כן שמענו לר"ש. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+
+
+Mishnah 14
+
+<b>של ידים</b> נ"ל רבותא נקט. ובדאיש מיירי. אבל דאשה לא צריך למתני. דהיא עשויה לכסות בה כל הגוף. ככתוב הבי המטפחת אשר עליך. והיא מך"ד תכשיטי אשה. 
+
+Mishnah 15
+
+
+
+Mishnah 16
+
+<b>ושל יוצאת החוץ</b> לרע"ב סודר שנותנות כו' כשיוצאות לחוץ. וי"מ כלומר של זונות פ"א סבכות שנקרעו ורוב שער יוצא לחוץ ע"כ. <b>הפ"א</b> אינו מדויק. וק"ל. <b>אמנם</b> י"ל כל הג"פ דבר אחד הוא. דהיינו טעמא של יוצאת חוץ טהורה. לפי שאינה מקפדת על גילוי שערה. יען מצח אשה זונה לה מאנה הכלם. אדרבה פורעת ראשה כשיוצאה לשוק. שית זונה ונצורת לב. לקרוא לעוברי דרך. ומגדלת שער כלילית. ותיטב את ראשה (כענין שכתוב באיזבל. שפקסה שערה ותשקף בעד החלון למצוא חן בעיני יהוא. ע"י שער באשה ערוה) למען תזכר. ותעגב על מאהביה. לפיכך שבכה שלה שיוצאה בה. עשויה נקבים גדולים ורחבים. באופן שלא יתכסו שערותיה. שהיא מתנאה בהם. והיינו דקרי לה הכא יוצאת החוץ. לאשמועינן טעמא דמילתא. ולהבליעו בנעימת הלשון. דהיינו משום דהשער יוצא לחוץ. ועוד שהפרוצה בביתה לא ישכנו רגליה. והסבכה שלובשת ביציאתה. לפתות בה בני אדם עשויה. ובבית אינה מנחת סבכה בראשה. ועפ"ז יכולני לישב גם גרסא שלנו. ושל ילדה משו"ה טמאה מדרס. מפני שמקפדת מאד שלא יראה משערה כלום. דוק. 
+
+Mishnah 17
+
+<b>מהוהא</b> מורכב משתי מלות. מהו (כמו ואהרן מה הוא) הא. כלומר מה זה נחשב למאומה. תרגום זה. הא. 
+
+Chapter 25
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כל שי"ל תוברות</b> לולאות כו'. ואית דאמרי תופרות. ונ"ל שבימיהם כך היו תופרין. דאילו האידנא תופרין השפה אל תוכו. לשון תי"ט. <b>לא</b> ידענא מאי קאמר. ומה ראה לומר כן. ובודאי לא היו גם הם תופרין השפה חוצה לה. כדמוכח מחלוק של ת"ח. ומר"י שלא ראו כותל ביתו אמרי חלוקו. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>ומחשבה</b> כתי"ט. ומדאמרינן לא אתי דבור. נ"ל דווקא דבור ולא סגי במחשבה. <b>ר"ל</b> הא דתנן הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה. היינו דבור. וכך הוא ודאי. בכל מקום ששנו חכמים מחשבה. אינה אלא דבור. כגון המחשב בקדשים. ועיין מו"ק (א"ח סתל"ד) ובכמה דוכתי בעינן נמי מעשה המוכיח על המחשבה. כמו אזמניה וצר ביה. ודכוותה. <b>ומה</b> שקורא התנא הדבור מחשבה. עשה זה בחכמה. להורות שהדבור בלי מחשבה. אינו כלום. כי הדבור המופשט מידיעה בתחלה. אינו אלא כצפצוף העופות. ואינו עושה רושם בשום אופן. נכן אפילו הקדש טעות אינו הקדש. וכן בנדרים ונדבות. דבעינן האדם בשבועה. 
+
+Chapter 26
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>צרור שעה טהור </b>קשיא דיוקא דרישא אדסיפא. <b>ונ"ל</b> דה"ק. אפילו של ערביים שאינו עשוי להתירו מהר. מ"מ כיון שלפעמים מתירים אותו. הוה ליה כצרור שעה. ואינו טמא עד שיהא צרור עולם. דבטיל ליה לגמרי. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>תי"ט </b>ד"ה עור החמור כו'. הדבר אשר (יעמיסו) על החמור. כך צ"ל. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>למשקולת טמא</b> דמשקונת אינה כלי. 
+<b>נמצא </b>חפוי זה אינו חפוי כלי. אלא הוא עצמו כלי קבול הוא. לפיכך טמא. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>חסרון מלאכה</b> שעדיין חסר מעשה ואח"כ תתקיים. לר"ש והיה נראה שצ"ל תתקיים המחשבה. לתי"ט. <b>ואינו</b> נ"ל. אלא הנכון כמו שהוא לפנינו גם בלרע"ב. ור"ל שאחר שישתלם המעשה. תתקיים המלאכה. ולשון הגהתו של תי"ט אינו מובן לי. 
+
+Chapter 27
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>א"ל אחוריים</b> עיין לר"ש בתי"ט כגון חקק בית מושבה כצ"ל. 
+<b>וכתי"ט </b>וכה"ג בר"פ אחרון הטבלא ואסקוטלא. 
+<b>ההיא </b>בדזכוכית תנן. ול"ד לדהכא דבכ"ח עסקינן. <b>שם</b> בלתי"ט שכלל כזה כבר נשנה בפ"ב (צ"ל) כו' שהר"ב פירש. צ"ל שהר"ש פירש כו'. ועמ"ש שם בס"ד. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>הבגד משום שלשה על שלשה למדרס</b> היינו למשכב. אבל למושב בטפח סגי. 
+<b>וכולהו </b>הני ארבעה בגד שק עור מפץ. שוו בהא. דשעורן בטפח לישיבה. הכי מפרש במעילה. והיינו נמי דתנן בבבא דלקמן. במקצת מכולן טפח כו'. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>טהור </b>מן המדרס. הר"מ. <b>עמש"ל</b> מ"ב. 
+<b>והשתא </b>הא דתנן טהור. היינו מן המשכב. אבל אם יחדו למושב. אפילו בטפח נחתא ליה טומאת מדרס. ול"ש בגד. ל"ש אינך. דחזו לישיבה. 
+<b>וביחוד </b>דווקא. אבל בלא יחוד. בעינן מדי דחזי למשכב. לכל חד כשעורו השנוי כאן. דבבציר לא חזי למשכב. ומצטרף החמור לקל לכשעור. אבל לא קל לחמור. עד שייחדנו ויעשנו טלאי לישיבה. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>רש"א כולן טהורין</b> נראה דמודה ר"ש בנמצאים באשפה שטמאין. מאחר שצריך להכריז עליהן. לא נחלק אלא במשליך מדעת. דהוי הפקר. 
+
+Chapter 28
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ונתנו על הספר</b> מכאן יש להוכיח קצת. דכליה של אשה ובגדיה. רשאין לעשות מהן כלי קודש לס"ת. 
+<b>וכן </b>יש ללמוד ממראות הצובאות. ועיין קונטרס בנין בית הבחירה. ועמו"ק בא"ח (סקנ"ד) <b>בפירוש</b> רע"ב ומפרש בתוספתא לשמו מכלי פשוט לפשוט. כצ"ל. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>על הקופה </b>הכא מיירי בקופה של עץ ושל נצרים. <b>אבל</b> יש קופה גם מבגד גס ועב כמש"ל פכ"ד ושלהי כלאים. וההיא ודאי חזיא למדרס. 
+<b>הפרישה </b>למטלית כו'. ומיהו אם אחר פרישתה חשב עליה לישיבה. מקבלת טומאה כו' אם יש בה כשעור. רע"ב. 
+<b>פשיטא </b>אם לא היה בה כשעור. היאך הביאה טומאה לקופה וכן לבגד. 
+<b>מטמאה אחד</b> הרי גם זה אומר מטמאיך לא טמאוני. ואתה טמאתני. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>המלל </b>ע"פ רע"ב. <b>ואני</b> אומר. מלילה היא ודאי אחד מאופני התפירה. כמ"ש בפ"ט דכלאים. מפני שהוא מולל עד שלא קושר. ובפ"ג דמ"ק כולם רשאים למללם. 
+<b>טלייה על הבגד מרוח אחת</b> כו'. צ"ע לענין כלאים ושבת. 
+<b>בטלית </b>ע"פ רע"ב. אבל בחלוק שלובשים אותו לעולם (לא) הוי חבור. כצ"ל. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>אע"פ שאין בהם שלש כו'. </b>עיין זבחים (צה"א) בתו' סד"ה מעיל. כתבו שהוא ט"ס. וגרסו אע"פ שאין בהם שלשה על שלשה. 
+
+Chapter 29
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>מקבת </b>על משקל מצבת. מן נצב. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>הבדיד </b>בדלי"ת ה"ג בערוך. ועקר. וקרוב לענין בודידה דפרק ח דשביעית. 
+
+Chapter 30
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בשופין </b>לשון רע"ב תרגום הצריפים שופינא. <b>איני</b> יודע מהו הצריפים שזכר כאן. ויראה שט"ס הוא. וצ"ל הפצירה פים. שמתורגם שופינא. ואולם לא היה צריך להביא עצות מרחוק. והנה גם בתרגום של תורה נמצא ואכות אותו טחון. ושפית יתיה בשופינא. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>אספקלריא </b>עתי"ט אחר שהביא פיר"מ. כתב ולפ"ז פתרונו בל"א בדי"ל. <b>ואין</b> זה נראה. כי הוא סותר פיר"מ (אף אם יש מהם שמגדילים כמות הנראה. ויש מקטינים. הפעוטים מראים ביושר). 
+<b>ואמנם </b>לא רחוק הוא מפירוש המלה. ותתחלק עד"ז ג"כ לשני מלין. ר"ל מספק לראיה. לא לשון ספק. הפך הודאי. אלא מלשון אם יספוק עפר שומרון. ובלשון חז"ל ספוק חבל בחבל. כדי להאריכו. כך משתמשים בבתי עינים (שהם ברילן בל"א) שהיא אספקלריא לפי זה. להאריך מדת קו חוש הראיה. להמשיך ולהספיק די צרכו. במקום שאינו מגיע. ונפסק בלי עזר זה הכלי. המשלים כחו בספוק. <b>אבל</b> באמת עיקרו מלשון לעז לטינ"י ספיקול. אספיקט. ספיטאקול. משמשין לשון ראיה ומראה. עם שכל הלשונות. יש להן מוצא מלה"ק. וביחוד לשון לעז יווני ורומיי. שנשתמשו בהן רז"ל הרבה. והפכוהו וטהרוהו עד ששב טהור קודש. ועיין בעלית הלשון. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>אשריך כלים</b> כו' מכאן נראה שקודם רבי כבר נשנו המשניות כסדרן. ולא המשניות בלבד. אלא גם הברייתו'. כמ"ש בחי"ג. עיין תענית (יג"ב) עיין שם. 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Makhshirin/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Makhshirin/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..48fd56ef046f7a66633055b16c4992eba61bb923
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Makhshirin/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt	
@@ -0,0 +1,279 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Makhshirin
+לחם שמים על משנה מכשירין
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה מכשירין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כל משקה כו'. </b>משקין דהכשר. לא בעו שיעור. אלא מכשירין כל שהן. וכן מקבלין טומאה בכל שהן כמש"ל פ"ו מ"ג. <b>ונ"ל</b> טופח ע"מ להטפיח מיהת בעו. דבציר מהכי. לא חשיב משקה בכל דוכתא. 
+<b>כללא </b>דהכשר. מים מחוברים אינם מכשירים. ותלושים ברצון. מכשירים לרצון. בין בתחלה. בין בסוף. ואם נתלשו שלא ברצון. אינם מכשירים. ולא מקבלים טומאה עד שיתחשבו. זולת אינם נחשבים משקה בשום ענין. לא לטומאה ולא להכשר אוכלין. משהוכשרו האוכלין רגע אחד. אפילו אח"כ מיד נגבו המים מעליהם. והרי הם יבשים. מקבלים טומאה. והלחים מן המשקין הבלתי מכשירין. אפילו משקה טופח עליהם. ונגע בהם הטמא. לא נטמאו. לא המשקין. ולא האוכלין. 
+<b>בכי יותן</b> אם נפלו על האוכל בתלוש. כדאמרינן בת"כ שאם אתה אומר מחוברין טמאין. כו'. אין לך מחוברין שאין שרצים מצוים אצלם. <b>צ"ע</b> דהא אינן מטמאין במותם. ולא שכיחי דנגעי אלא בחייהם. וצ"ל דאי אפשר ליזהר בהן. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>להשיר ממנו משקין</b> נ"ל דאחשבינהו ע"י מעשה. אע"ג דלא צריכי ליה. <b>והא</b> לא דמיא לכאורה. אלא לכדי שלא ילקה הכותל. הכא נמי לא קבעי אלא שלא יפסידו את האילן ופירותיו. 
+<b>אפילו </b>הכי מחמת מעשה דעבד בהו. אתחשבו וכן לקמן מ"ה ודוק. 
+<b>ונפל </b>לשון תי"ט הרע"ב העתיק ונפלו כו' וכן הר"מ כו' כתב כ"מ כו' אם נגעו באותן מים פירות תלושין לא הוכשרו. כו' לפי שלא נתכוין שיפלו כל אותן זרעים ע"כ. <b>צ"ע</b> מאי איריא לא נתכוין. עיין לקמן פ"ד מ"ג בתי"ט. בת"כ שהביא רש"י פ"ק דחולין. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>הסיקרין </b>יש לפרש שהם המסורות. המראים האוצרות לאנשי החיל. כדאמרינן ההוא דבעי אתוויי אתיבנא דחבריה. וסיקרין מלשון נסקרין בסקירה אחת. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>זיעתו טמאה</b>. כלומר מכשרת. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>מרחץ טמאה</b> של מים שאובין. <b>כלומר</b> לפי שהן שאובין. משו"ה מקבלי טומאה. דאי במרחץ של מים מחוברין. כגון חמי טבריא. או של מקוה טהור שהוסק. ליכא לאשכוחי טומאה. 
+<b>גסטריות </b>ע"פ רע"ב (לקוח מפיר"מ). 
+<b>ולי </b>נראה שהן שברי כלי חרס. שעדיין ראוי לתשמיש אדם. קרוי גיסטרא. ובר קבולי טומאה הוא. כההיא דתנן פ"ו דמקואות מ"ו. 
+<b>בזמן שקדמו מי שפיכות</b> אז מתבטלים בימי גשמים שרבו עליהם ושטפום. לפי שמי גשמים מטהרים את הטמאים בשטיפה. כדתנן פ"ק דמקואות. מאימתי היא טהרתן כו'. <b>אבל</b> קדמו מ"ג למי שפיכות. כבר נעשו מכונסים. וכשבאו עליהם מי שפיכות אפילו כל שהן. טמאום. <b>והכ"מ</b> אזיל בתר אפכא. וערבב שני ענינים שונים. <b>גם</b> לא ידעתי במה נסתבך הראב"ד. והמשנה פשוטה וברורה בטעמה. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>מחצה על מחצה</b> כו'. <b>הך</b> בבא ודבתרה קשיאן. מכדי ספקא דרבנן הוא. לקולא מבעי לן למיזל. כמו בכל דוכתא. <b>וצ"ל</b> דמחצה על מחצה אלים מספק דעלמא. דלא ידעינן אי רובא. אי מחצה. ואזלינן לקולא. משום דילמא איסורא מעוטא הוי. <b>אי נמי</b> בספקא דדינא והלכתא. דליכא למיקם עלה דמילתא. הולכין בשל דבריהם להקל בכל מקום. משא"כ במחצה. דודאי לאו מעוטא הוא. אזלינן בכל דוכתא לחומרא. וצ"ע בפ"ק דעירובין. ובהשוחט בפלוגתא דמחצה על מחצה. ופ"ז דשקלים. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>מצא בה ירק</b> נקט ירק בדווקא. משום דניכר בו אם נלקט היום. כי אותו שנלקט מאתמול. נכמש הוא היום. (כדאיתא גזרה משום ירקיא) לאפוקי פירי. דאין ניכרים אם הם בני יומן. אף במחצה על מחצה. מותרין מיד. דאע"ג דספק מוכן אסור. היינו בחד ספקא. כגון גוי שהביא דורון לישראל. אף בעיר שרובה ישראל. אבל במחצה. דהו"ל ס"ס. ספק אם נתלשו היום. ספק אם בשביל ישראל. שרי אליבא דכ"ע. כך נ"ל לפום ריהטא. ועמו"ק (סתקי"ז) ודוק. 
+<b>נמכר </b>צ"ע למאי תנייה הכא. טפי מכל הנהו בבי דלקמן. פת בשר פירות. <b>שמא</b> י"ל דבנמצא בשוק. לא גזרו. כיון דלא ידע מי הביא ירק זה. לא שייך למגזר שמא ירבה להביא בשבילו היום. וסברא יפה היא. אלא משום דחדת היא לי. מסתפינא למימרה מדעתאי. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>אחר רוב המשליכין</b> ולא קאמר בהדיא אחר רוב גוים. שהם המשליכין ודאי. משום דבלשון זה כייל נמי כותים. דשמעינן ליה לר"י מ"ד פ"ו דנדה. בנפלים שלא היו קוברין אלא משליכין. משא"כ תנוק. אפילו נכרי אין דרכו להשליכו. כמ"ש שם ובסוף אהלות. כ"ש כותים. א"כ זה ששינה. על כרחנו א"א לילך בו אחר רוב גוים. אלא צריך לילך בו אחר המשליכין. אפילו אינם אלא מעוט דמעוטא. 
+<b>מחצה </b>כו' עתי"ט עד וכתו' תימה. כו'. <b>עחי"ג</b>. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>ראוי </b>לבקש צריכותא לכל הני בבי. ולא רחוקה היא. ישמע חכם ויוסיף לקח. 
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>אם רוב נכרים ודאי</b> ר"מ לטעמיה כו'. והיינו דסיים הר"ש ואפילו יש קנין. מ"מ ודאי אינו מעושר הוי. תי"ט. <b>ולא</b> ידענא למאי מהני האי ודאי. אם לא שנאמר אפילו למ"ד יש קנין. מדרבנן מיהת חייב. 
+<b>וישראל אחד מטיל לתוכו דמאי </b>כשבודאי ידוע שישראל אחד מטיל לתוכו. ומ"מ לא ידענא טעמא מאי. דאפילו ודאי תרומה עולה באחד ומאה. ותרומת מעשר אינה אלא אחד ממאה. נמצא כשיש עוד מנכרי אחד בלבד. שנתבטלה. כו'. תי"ט. 
+<b>דבריו </b>תמוהים מאד. ולא ידע מר דטבל אוסר בכל שהו במינו. והכא דבודאי עסקינן כמ"ש. א"כ לא מיבעיא כי מתהני מכוליה בבת אחת. פשיטא אין הטבל עולה אפילו באלף של חולין ודאין. אלא אפילו אם לוקח קצת ממנו. חשוב ודאי. דכל היכא דליכא תרי ספיקי. כודאי דיינינן ליה. עמ"ש בס"ד ריש דמאי. על כן אין מקום לכל מה שכתב כאן. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>וטננו</b> נתלחלחו. <b>נראה</b> שעל שם זה נקרא הטיט הלח. טינא בארמית. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>אינו חושש</b> כו'. ה"ק אם נתן בה חטים. אינו חושש שמא טננו. רע"ב. <b>פירושו</b> זה לקוח מהר"ש. ואינו נראה לי כלל. כלפי לאיי ולא כל דכן הוא. אם לעיל מ"ד במרבץ ביתו. חששו. כל שכן בגורן. דשכיחי חטים. ואפילו מספקא. הוה לן למיחש טפי מבבית. כל שכן בודאי נתן שם חטין. ומה טעם בזה לומר שאינו חושש אם טננו. 
+<b>ושכתב </b>תי"ט דבבית שכיח טפי שיטננו. 
+<b>מנליה </b>הא. וצריך שיקנה לו אוהבים שיעידו ע"ז <b>אע"פ</b> שיכולני ליתן קצת תבלין לחלק בין בית לגורן. דבית סתמא ניחא ליה בטנינה. אי משום החטין דקבעי למכרן או לבשלן. ומעתה הרי הוא לותתן. כי לחטים יפות הוא צריך עכשיו. וכן הרבוץ יפה לבית. להשכיב העפר והאבק. וללחלח האויר. משא"כ בגורן דניחא ליה טפי בפירות יבשין לעולם. כי קודם דישה. פשיטא צריכין להיות דווקא יבשין. ואם נתרככו בשיבלין. נפסדים אח"כ בדישה. וכן אחר שנדושו ועשאן כרי ואוצר בגורן. כל כמה דיבישן. טפי מעלו. לפי שהן מתקלקלין בודאי. כשמונחין צבורין והן לחין. <b>ואי</b> משום שגם לקרקע נגובה וחרבה הוא צריך בגורן. כדי לדוש עליה. וכל מה שהיא קשה. יותר טוב. משו"ה לא הוי דניחא ליה. אפילו נתן שם חטין ודאי. <b>מ"מ</b> אינו נראה בעיני. אלא מתניתין סתמא כפירושה. דדווקא כשכיבד הגורן וריבצו. ולא נתן שם חטין אח"כ לטנן בהא קמ"ל רבותא. אע"ג דדרך הגורן להניח שם משנה לשנה. ס"ד דניחוש דילמא לא כיבד יפה. וכי משכח בתר הכי חטים. נחזיק להו במטוננים משעה שריבץ. ואומר שכחינהו ולא אדעתיה. ודוק. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>א"א שלא לשמוח</b> והא דלא שקעום במים. מפני שטרודים לעבור את הנהר. 
+<b>והוא </b>עצמו טעמו של ר"י. דס"ל שמחה גרידא. לא מהניא. מדלא עבוד מעשה. 
+<b>אלא אם עמד והדיח</b> אבהמתו לחוד קאי וכדמפרש. 
+<b>ובבהמה טמאה</b> כו'. <b>נ"ל</b> היינו סוס ופרד גמל וחמור. שסתמן לרכיבה הם עומדים. ודרך בעליהם להשגיח עליהם. שתהיינה רגליהם רחוצות ונקיות. שלא ילוכלך בהן הרוכב עליהם. משא"כ שור ופרה. אם עסוקין במלאכת החרישה. אין אדם מקפיד על נקיון רגליהם. וצ"ע בכלב. 
+<b>ועתי"ט </b>בדברי מהר"מ. דבבהמה טהורה העומדת לאכילה אינו חושש כל כך. אם יהיו רגליה מלוכלכות ע"כ. <b>ר"ל</b> שסוף בהמה לשחיטה ולהפשיטה עומדת. ואי נמי קיימא לרדיא. פשיטא דלא קפיד כנ"ל. אבל בהמה טמאה דסתמא קיימא לרכיבה או למשא. ודאי קפיד אלכלוכן. בבני משא ודאי איכא קפידא טובא. לפי שקשה על הבהמה לישא כשרגליה מוכבדות ממשא הטיט הדבוק ברגליה ונסרך בה. כ"ש בסוס שמונעו מלרוץ. וגם ליפותו הוא צריך ככתוב וכשנוי משא"כ בטהורה כדאמרן. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>וברגליה</b> ואינן מלאות טיט. להכי לא תלי בשמח. כדלעיל. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>השוחה</b> נראה שהוא בשי"ן ימנית. מענין וישח אדם. שחה לעפר. לא בשי"ן שמאלית. מענין כאשר יפרש השוחה. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>אפילו אב הטומאה</b> ואמרינן לעיל דמשקין טמאין מטמאין לרצון ושלא לרצון. אפ"ה אינן מכשירין. כיון שירידת הגשמים עליו. היתה שלא לרצון רע"ב. <b>ר"ל</b> שטומאת הגשמים היתה שלא לרצון. וכי אמרינן משקין טמאין מטמאין שלא לרצון. היינו כשתחלתן לרצון. <b>וצ"ע</b> אי הכי מאי איכא בין משקין טמאין לטהורין. 
+<b>אם נער</b> עמ"ש בס"ד בריש מכלתין. גבי אילן. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>שהוא מושיט ידו</b> והפירות טהורין. לא הוכשרו. <b>ואם</b> היה טמא. לא נטמאו. 
+<b>ובה"א יערה</b> צ"ע מ"ש מהא דלעיל (מ"ב) אם נער בכי יותן. דסתמא תנן. ועמש"ל בריש מכלתין גבי המרעיד את האילן. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>והוא טהור</b> אם העלהו טהור (ולא נגע בנדה) טהור. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>פשט מי שהיו ידיו טמאות ונטלן ידיו טהורות</b> אם בא לאכול פת חולין. אבל לפת מעשר. טמאות. נ"ל <b>ובכן</b> תתכן הגהת מהר"ר וואלף גרמייזא. וקדחי ליה תי"ט במלי דכדי. בגילא דחיטתא. דקסבר הידים טהורות לענין הפירות נשנו. ולא כן הוא. דאי הכי טהורות טהורות. תרי זימני למה ליה. אלא ודאי כדפרישנא. 
+<b>אם חשב כו' ידיו טהורות</b> אף לפת דמעשר כך נראה לי. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>ופשט אב הטומאה את ידו לתוכה טמאה</b> דכלי מקבל טומאה מאב הטומאה. ולא עלתה לו טבילה כו'. שהמים שבתוכה חוצצין בינו ובין המקוה. <b>עתי"ט</b> שהחליט לעקור נוסחא זו. וכ"ד הר"א וכ"מ. <b>ולי</b> קשה הדבר לשמוע. לא בלבד מחמת אחריות לשון שלם (שלא נחשדו סופרי המשנה. להוסיף בה מדעתם דבר) כי כבד הוא לסבלו. אלא שלשון המשנה מסייעו לקרבו. לא לדחותו בשתי ידים. כי לפי הבנתם. למאי נ"מ תני שהיא מלאה מים. דלדידהו הוי לישנא יתירא לגמרי. דמדי אריא אלא מפני שאין לה טהרה במקוה. א"ה ליתני הכי. קדרה שהיא נתונה לתוך המקוה. תו לא. אמאי נסיב תנא מדי דלא צריך ליה כלל. <b>הילכך</b> נ"ל נוסח פירוש הר"מ עיקר. אלא שהשמיט בו המעתיק מלה אחת. וכך צ"ל. לפי שהמים שבתוכה (אינם) חוצצים. וה"פ דמתניתין. קדרה מלאה מים נתונה במקוה להשיקם. שאפילו מים צפין ע"ג רק כל שהו. נטהרו. וקס"ד אם פשט אה"ט ידו לתוכה. ולא נגע בקדרה עצמה. לא תהא הקדרה טמאה. מפני שהמים חוצצין בין ידו לקדרה. ומי המקוה אינם מקבלים טומאה. והו"א דמים שבקדרה כיון דמחוברים לה. הרי הן כמוה. ולא נטמאת קדרה. קמ"ל דמימי הקדרה עדיין הן חשובין תלושין לענין זה. כיון שעומדים בכלי בפני עצמן. ולא נתערבו במי המקוה (אע"פ שנדבקו בהם. לא חשיבי מעורבין. דוק ותשכח דכוותה) במלתייהו קיימי. מיטמאין ומטמאין הן כמתחלתן. ואע"פ שמשיקין בקדרה מים של מגע טומאות. והמים טהורים. וקדרה טהורה. משא"כ באה"ט אין ההשקה מצלת הכלי. אע"פ שהן עצמם נטהרים. כך נ"ל נכון. דוק בריש מקואות. 
+<b>ושאר כל המשקין טמאין</b> דלא חשיבי מעורבין (דלבטלו ברובא דמי מקוה. כדלקמן מ"י. דשאני הכא) כדפרישנא. דאפילו מים שבכלים אינם מתערבים עם מי מקוה. אע"פ שמי מקוה עולים על גביהם. כ"ש שאר משקים. דלא מתבטלי בהו כה"ג. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>הממלא בקילון</b> צ"ע מ"ט חשובין מימיו תלושין. על כרחנו נאמר דפירושו כמשמעו. שאדם דלה המים ושפכם לקילון. שכן הוראת לשון הממלא בלי ספק. וכן ראיתי אח"כ בפירוש הר"מ. והוסיף לבאר שהקילון הוא תעלה של עץ או חרס. 
+<b>ולע"ד </b>אין צריך לכך. עיין ריש מקואות. ותמיהני מסתימת רע"ב ושתיקת תי"ט. 
+<b>אם נגבו</b> עתי"ט משם הכ"מ אליבא דראב"ד עד ומ"מ יש להעמיד כגון שהשליך פירות בקילון ולא ידע אם היה בו כדי להטפיח. ע"כ. <b>וצריך</b> לפרש א"כ. <b>אם נגבו.</b> שרואה עתה שאין בהם כדי להטפיח. 
+<b>כ"ע </b>הכ"מ אליבא דרמב"ם. שאפשר לדחוק ולומר דמעיקרא אין בדעתו שיהו כתלושין ברצון כו'. 
+<b>הרי </b>כאן מלין ע"ג מלין. ואפילו אמר כן בפירוש. מחשבה אינה מוציאה מיד מחשבה. כל שכן אשר לא חשב ולא עלתה על לבו. מי איכא למימר הכי. 
+
+Mishnah 10
+
+<b>אע"פ שהוציאם כו' טהורין </b>שהעצים אינן מקבלין טומאה. <b>ונסתלק</b> פשיטא דתי"ט. והא אשכחן עצים דבני קבולי טומאה נינהו. עיין פרק ד' דזבחים. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ואם כמשחק עמו</b> נראה דהיינו שמתאבקים יחד. לראות מי יגבר. וישליך את חברו לנהר. א"כ סבר וקבל. והוי דניחא ליה. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>רש"א בכי יותן </b>נל"ל הטעם דאע"ג דלא ניחא ליה שירד הדלף לתוכן. מ"מ כיון דבללן שלא יהיו מים הרבה במ"א כו' חשיב ניחא ליה. מהר"ם. <b>דכוותה</b> איכא טובא פ"ק. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ואת שבאבן</b> כו'. מ"ש תי"ט בשם מהר"ם. אם פשט טמא ידיו ונפלו מן המים. מים שעליו טהורים. <b>לא</b> הבינותיו. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>מצונן לחם</b> הר"מ פירש לפי שעמוד המשקה יתחמם כו'. שהעשן העולה מן החמין משקין הוא חשוב. <b>קשיא</b> לי אי הכי. אפילו מחם לחם נמי. וכ"ש כשהתחתון כחו יפה. לא ידענא טעמא דת"ק. <b>ושמא</b> משום דהבל מוציא הבל (כדאמרינן בכירה) ואינו מניחו להכנס. לכן העליון דוחה את התחתון (דכה"ג ודאי עלאה גבר) ואינו מניחו לעלות. שהנצוק מכביד עליו. ונפסק עמו. ואינו חוזר לאחוריו. 
+
+Mishnah 11
+
+<b>אם הזיעו ידיה הקדרה טמאה</b> לפי שההבל מחבר. כגון מערה מצונן לחם. ודבר תימה הוא כו' אכתי כו' איכא לדמויי למחם לחם דטהור כו' תי"ט. 
+<b>ואמינא </b>אנא מי דמי. התם הנצוק היורד מלמעלה כבד הוא. ובא להתחתון ונוגע בו. פשיטא אין חילוק בין אם הוא חם או צונן. מכל מקום מטמא הוא את התחתון. שנגע בו. מה שאין בכאן. שאין כאן נגיעה ממש. אלא ע"י הבל המחברן. <b>איברא</b> הר"ש שפיר קאמר. ולא אייתי ראיה אלא על ההבל העולה. שדינו כממש. ומטמא לטהור. הא ודאי שמעינן מהתם. והא הוא דצריך למילף מכה. מ"ט הקדרה טמאה. אע"פ שלא נגעה בה. ולא ירד לתוכה משקה טמא. אפ"ה מטמאים ידיה את הקדרה. כאילו נגעה במשקין טמאין. ודוק. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>בשביל שימתונו כו' </b> וכתב מהר"ם דלא נתכוין כו' אלא שיתלחלחו מן האויר. <b>כלומר</b> שלא יתייבשו ויתקשו כעץ. אבל אין דעתו שיפלו עליהם מים. שרטיבות חיצוני ולחות רב. רע להם מפסידן ומרקבן. 
+<b>בלחים </b>רטובים מחמת עצמם. שנלקטו מקרוב. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>כל הדגים בחזקת טומאה </b>לפי שהם מוכשרים במים כו'. <b>אע"פ</b> שבעודם חיים לא מקבלי הכשר. כמו שאין מקבלין טומאה. אלא שיש לחוש כי גם אחרי מותם עדיין משקה טופח עליהם. והרי הוא תחלתן לרצון. כדי שלא ימות הדג מהר קודם קריעתו. שאז הוא מקולקל. ואינו ראוי למאכל אדם. הילכך ניחא ליה במים שעליו שבהם חיותו. וכיון שיבש כסלע בין סנפיריו. הרי הוא כמת. אבל אם נתייבש לגמרי מגבו (קודם שיבש כסלע בס"נ) אין מועיל בו הכשר הקודם. מאחר שכבר כלה לחות המים שנפלו עליו עודהו חי. בטרם נעשה אוכל. אלא דבסתמא מוקמינן ליה. בחזקת לחותו כשהיה. היינו דדייק תנא ואמר בחזקת טומאה. ר"ל העמידם על חזקתם. 
+<b>ומ"ש </b>הרע"ב והטמא והטהור. לישנא דקרא נקט. <b>ותו</b> דלא כדי נסבה. אלא כי היכי דלא תימא דמזהר זהיר בהו המוכרם. שלא יגע בהם הטמא. קמ"ל דלא אפשר להבדיל בין הטמא והטהור הבאים לקנות. הילכך אפילו אמר שמרתים ממגע טמא. לא מהימן אפילו הוא חבר. דאנן סהדי דמשקר. 
+<b>מפני שהן מפקידין אותם</b> גרסינן. דכל הפירות מפקידין אצל ע"ה הר"ש <b>קשיא</b> לי. מה טעם בזה. ומאן לימא לן דשפיר עבדי. אטו ממקלקלתא נילף. אע"פ שיכולני לדחוק ולמצוא לו טעם. אינו ערב לחכי. ומאי פסקא. ולא אשתמיט תנא לאשמועין כה"ג. ומאי שהן דקאמר. דתלי טעמא במנהגא דעלמא. לא אשכחנא דכוותה. דתלי תנא תניא בדלא תניא. <b>אבל</b> בר מהא ק"ל טובא. הא איברא אפכא שמעינן לתלמודא בבכורות. שהלוקח ציר מע"ה. משיקו וטהור. הרי מבואר שאין ע"ה נאמן עליו. והוא בחזקת טומאה אצלו. <b>ואין</b> לומר התם בסתם איירי. א"ה מאי איריא ע"ה. נימא ציר טמא משיקו. וטהור ממ"נ. 
+<b>עם </b>שיש לדחוק וליישב. אינו נ"ל. גם בשלהי ההיא שמעתא מוכח. דמשום חשדא דע"ה נגעו בה. 
+<b>לכן </b>נ"ל בע"ה הענין הוא בהפך מדעת ר"ש. אלא כך הוא הפירוש. על כולם ע"ה נאמן בשלו. ולוקחין אותן ממנו יבשים. כמ"ש פרק ב' דדמאי. ואינו לוקח ממנו לח. אבל לוקח ממנו יבש. ונאמן לומר לא הוכשר. כך הוא הדבר כאן. חוץ מדגה. מפני שהיא בחזקת טומאה. ר"ל מוכשרת. דמפקידים אותה אצל ע"ה. והוא אינו נאמן לומר לא נטמאו. כמ"ש שם בדמאי. זה הפירוש הוא כפתור ופרח. מסוד ה' ליראיו. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>שבעה משקין</b> בד"ה הם בסוד ז"ס הבנין. שהם פירות האילן העליון. ומתחיל בגוף אילן עץ החיים (מילוי יה"ו עולה ט"ל. י"פ עולה שמים. היינו טל שמים) והולך לימין ולשמאל. ומסיים בנו"ק בדיוק נפלא. המ"י. 
+<b>משקין הן</b> כל עוד שהן לחין וזבין. לאפוקי הקרושים. יצאו מתורת משקין. ונעשו אוכלין. 
+<b>המים </b>אפילו הרעים לשתיה. כחמי טבריא ושאר מים מרים מלוחים וחמוצים. 
+<b>והשמן </b>פשוט דהיינו נמי דווקא שאין לו שם לווי. לאפוקי שמן שומשומין שמן אגוזים וצנונות ודומיהם. 
+<b>ודבש </b>שנאמר ויניקהו דבש. והא דכתיב אכלתי יערי עם דבשי. מתוקם בדבש תמרים. <b>ותו</b> כיון דאשכחן דהוי משקה. אע"ג דזימנין כתיב ביה לשון אכילה. לית לן בה. משום דשתיה בכלל אכילה. <b>ועוד</b> דבש ודאי זימנין הוי אוכל.. 
+<b>ודבש </b>דבורים. שא"ל שם לווי. כתי"ט וקשה הא דבש סתמא דבקר' דתמרים הוא. <b>ר"ל</b> משום דמוקמינן לקרא דדבש. דכתיב גבי שבעת המינין בדבש תמרים. <b>ולק"מ</b> התם דבר הלמד מענינו הוא. דכתיב ארץ זית שמן ודבש. יגיד עליו רעו. דבגדולי קרקע הוא. וכעניניה דכוליה קרא. דכולהו שבעת מינין גדולי קרקע נינהו. לאפוקי דבש דבורים. דלאו גדולי קרקע. 
+<b>איברא </b>בעלמא. היכא דכתיב דבש סתמא של דבורים הוא. כגון הלך דבש. ודכוותיה זבת חלב ודבש. אפשר נמי הכי הוא. אע"פ שפרשוהו ג"כ בשל תמרים. 
+<b>ודבש דבורים</b> לענין מ"ש תי"ט. שאפילו קרוש. עמו"ק א"ח (סקנ"ח). 
+
+Mishnah 5
+
+<b>מי חלב</b> ולא זכר את החמאה. <b>נראה</b> שדין אוכל יש לה. מפני שהיא קרושה (אע"פ שהיא רכה. מ"מ אינה נמחית. וכל המשקין הקרושים א"ל דין משקה) <b>אצ"ל</b> גבינה. שאפילו נמחית אין לה דין משקה. <b>וכן</b> המלח המתבשל מן המים המלוחים. או ממשרפות מי הים. אע"פ שהוא תולדות המים. פשיטא שאין לו דין מים להכשיר את הירקות והפירות. שדרך לסופתן במלח. כמו ששנינו במעשרות. סופת באבטיח. כך נ"ל. 
+<b>מיהא </b>אכתי מספקא לי. בחמאה ומלח שהומחו תחלה עד שזבו כמשקה. ונפלו על האוכלים. אם מכשירים. אם לא. 
+<b>והמוהל </b>עיין פ"ד דעדיות. 
+<b>דם השרץ כבשרו</b> לכאורה משמע. דשאני דם שרץ. מדם דגים. <b>אבל</b> באמת נ"ל. שדין דם דגים לענין הכשר. כדינו לענין איסור אכילה. אינו חלוק מבשרו. אלא של דג טהור. מותר באכילה. ומטמא טומאת אוכלין (שאינו משקה) ושל טמא. הרי הוא בכלל דם שרץ. וכן דם חגבים. כיוצא בו. שכולם בכלל שרץ. ולוקין עליהם. זה משום שרץ המים. וזה משום שרץ העוף. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>הדלעת </b>במחובר קרוי דלעת. דוק ותשכח. 
+<b>ואם </b>שוב נתלשה. ועדיין משקה טופח עליה. אינו מכשירה. אם ידוע שלא נפל עליה משקה אחר בתלוש כי אם זה. <b>עוד</b> נ"ל דנקט דלעת. משום דשיעא ואקושא ולא בלעא. משא"כ שאר פירות. דילמא לא סגי להו בגרידה. 
+<b>עוד </b>פשוט הוא לדעתי. דאגב אורחא בעי לאשמועין נמי דינא לענין איסורא. וכי הא דאמרינן פכ"ה. גבי סכין שחתך בה בשר. וחתך בה קשואים. גריד לבי פסקיה. ה"ה כאן קמ"ל דשרי אף באכילה. ע"י גרידה בעלמא (שלשון טהור כולל גם המותר. כמ"ש הרבה) וזה אינו אלא דווקא בקישואים ודילועים. כמ"ש שם. והרי זה ישר ונכון <b>גורדה</b> בדלי"ת. מן להתגרד. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>חלב הזכר טהור </b>ונ"ל שאסור הגדול לינק ממנו. כמו חלב האשה. מטעמא דכתב הרא"ש. דאתי לאחלופי בבהמה טמאה. 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Makhshirin/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Makhshirin/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..0453af5fe4d4e998bd6eb2a74bf28dcf741b740b
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Makhshirin/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,282 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Makhshirin
+לחם שמים על משנה מכשירין
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Makhshirin
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה מכשירין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כל משקה כו'. </b>משקין דהכשר. לא בעו שיעור. אלא מכשירין כל שהן. וכן מקבלין טומאה בכל שהן כמש"ל פ"ו מ"ג. <b>ונ"ל</b> טופח ע"מ להטפיח מיהת בעו. דבציר מהכי. לא חשיב משקה בכל דוכתא. 
+<b>כללא </b>דהכשר. מים מחוברים אינם מכשירים. ותלושים ברצון. מכשירים לרצון. בין בתחלה. בין בסוף. ואם נתלשו שלא ברצון. אינם מכשירים. ולא מקבלים טומאה עד שיתחשבו. זולת אינם נחשבים משקה בשום ענין. לא לטומאה ולא להכשר אוכלין. משהוכשרו האוכלין רגע אחד. אפילו אח"כ מיד נגבו המים מעליהם. והרי הם יבשים. מקבלים טומאה. והלחים מן המשקין הבלתי מכשירין. אפילו משקה טופח עליהם. ונגע בהם הטמא. לא נטמאו. לא המשקין. ולא האוכלין. 
+<b>בכי יותן</b> אם נפלו על האוכל בתלוש. כדאמרינן בת"כ שאם אתה אומר מחוברין טמאין. כו'. אין לך מחוברין שאין שרצים מצוים אצלם. <b>צ"ע</b> דהא אינן מטמאין במותם. ולא שכיחי דנגעי אלא בחייהם. וצ"ל דאי אפשר ליזהר בהן. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>להשיר ממנו משקין</b> נ"ל דאחשבינהו ע"י מעשה. אע"ג דלא צריכי ליה. <b>והא</b> לא דמיא לכאורה. אלא לכדי שלא ילקה הכותל. הכא נמי לא קבעי אלא שלא יפסידו את האילן ופירותיו. 
+<b>אפילו </b>הכי מחמת מעשה דעבד בהו. אתחשבו וכן לקמן מ"ה ודוק. 
+<b>ונפל </b>לשון תי"ט הרע"ב העתיק ונפלו כו' וכן הר"מ כו' כתב כ"מ כו' אם נגעו באותן מים פירות תלושין לא הוכשרו. כו' לפי שלא נתכוין שיפלו כל אותן זרעים ע"כ. <b>צ"ע</b> מאי איריא לא נתכוין. עיין לקמן פ"ד מ"ג בתי"ט. בת"כ שהביא רש"י פ"ק דחולין. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>הסיקרין </b>יש לפרש שהם המסורות. המראים האוצרות לאנשי החיל. כדאמרינן ההוא דבעי אתוויי אתיבנא דחבריה. וסיקרין מלשון נסקרין בסקירה אחת. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>זיעתו טמאה</b>. כלומר מכשרת. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>מרחץ טמאה</b> של מים שאובין. <b>כלומר</b> לפי שהן שאובין. משו"ה מקבלי טומאה. דאי במרחץ של מים מחוברין. כגון חמי טבריא. או של מקוה טהור שהוסק. ליכא לאשכוחי טומאה. 
+<b>גסטריות </b>ע"פ רע"ב (לקוח מפיר"מ). 
+<b>ולי </b>נראה שהן שברי כלי חרס. שעדיין ראוי לתשמיש אדם. קרוי גיסטרא. ובר קבולי טומאה הוא. כההיא דתנן פ"ו דמקואות מ"ו. 
+<b>בזמן שקדמו מי שפיכות</b> אז מתבטלים בימי גשמים שרבו עליהם ושטפום. לפי שמי גשמים מטהרים את הטמאים בשטיפה. כדתנן פ"ק דמקואות. מאימתי היא טהרתן כו'. <b>אבל</b> קדמו מ"ג למי שפיכות. כבר נעשו מכונסים. וכשבאו עליהם מי שפיכות אפילו כל שהן. טמאום. <b>והכ"מ</b> אזיל בתר אפכא. וערבב שני ענינים שונים. <b>גם</b> לא ידעתי במה נסתבך הראב"ד. והמשנה פשוטה וברורה בטעמה. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>מחצה על מחצה</b> כו'. <b>הך</b> בבא ודבתרה קשיאן. מכדי ספקא דרבנן הוא. לקולא מבעי לן למיזל. כמו בכל דוכתא. <b>וצ"ל</b> דמחצה על מחצה אלים מספק דעלמא. דלא ידעינן אי רובא. אי מחצה. ואזלינן לקולא. משום דילמא איסורא מעוטא הוי. <b>אי נמי</b> בספקא דדינא והלכתא. דליכא למיקם עלה דמילתא. הולכין בשל דבריהם להקל בכל מקום. משא"כ במחצה. דודאי לאו מעוטא הוא. אזלינן בכל דוכתא לחומרא. וצ"ע בפ"ק דעירובין. ובהשוחט בפלוגתא דמחצה על מחצה. ופ"ז דשקלים. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>מצא בה ירק</b> נקט ירק בדווקא. משום דניכר בו אם נלקט היום. כי אותו שנלקט מאתמול. נכמש הוא היום. (כדאיתא גזרה משום ירקיא) לאפוקי פירי. דאין ניכרים אם הם בני יומן. אף במחצה על מחצה. מותרין מיד. דאע"ג דספק מוכן אסור. היינו בחד ספקא. כגון גוי שהביא דורון לישראל. אף בעיר שרובה ישראל. אבל במחצה. דהו"ל ס"ס. ספק אם נתלשו היום. ספק אם בשביל ישראל. שרי אליבא דכ"ע. כך נ"ל לפום ריהטא. ועמו"ק (סתקי"ז) ודוק. 
+<b>נמכר </b>צ"ע למאי תנייה הכא. טפי מכל הנהו בבי דלקמן. פת בשר פירות. <b>שמא</b> י"ל דבנמצא בשוק. לא גזרו. כיון דלא ידע מי הביא ירק זה. לא שייך למגזר שמא ירבה להביא בשבילו היום. וסברא יפה היא. אלא משום דחדת היא לי. מסתפינא למימרה מדעתאי. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>אחר רוב המשליכין</b> ולא קאמר בהדיא אחר רוב גוים. שהם המשליכין ודאי. משום דבלשון זה כייל נמי כותים. דשמעינן ליה לר"י מ"ד פ"ו דנדה. בנפלים שלא היו קוברין אלא משליכין. משא"כ תנוק. אפילו נכרי אין דרכו להשליכו. כמ"ש שם ובסוף אהלות. כ"ש כותים. א"כ זה ששינה. על כרחנו א"א לילך בו אחר רוב גוים. אלא צריך לילך בו אחר המשליכין. אפילו אינם אלא מעוט דמעוטא. 
+<b>מחצה </b>כו' עתי"ט עד וכתו' תימה. כו'. <b>עחי"ג</b>. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>ראוי </b>לבקש צריכותא לכל הני בבי. ולא רחוקה היא. ישמע חכם ויוסיף לקח. 
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>אם רוב נכרים ודאי</b> ר"מ לטעמיה כו'. והיינו דסיים הר"ש ואפילו יש קנין. מ"מ ודאי אינו מעושר הוי. תי"ט. <b>ולא</b> ידענא למאי מהני האי ודאי. אם לא שנאמר אפילו למ"ד יש קנין. מדרבנן מיהת חייב. 
+<b>וישראל אחד מטיל לתוכו דמאי </b>כשבודאי ידוע שישראל אחד מטיל לתוכו. ומ"מ לא ידענא טעמא מאי. דאפילו ודאי תרומה עולה באחד ומאה. ותרומת מעשר אינה אלא אחד ממאה. נמצא כשיש עוד מנכרי אחד בלבד. שנתבטלה. כו'. תי"ט. 
+<b>דבריו </b>תמוהים מאד. ולא ידע מר דטבל אוסר בכל שהו במינו. והכא דבודאי עסקינן כמ"ש. א"כ לא מיבעיא כי מתהני מכוליה בבת אחת. פשיטא אין הטבל עולה אפילו באלף של חולין ודאין. אלא אפילו אם לוקח קצת ממנו. חשוב ודאי. דכל היכא דליכא תרי ספיקי. כודאי דיינינן ליה. עמ"ש בס"ד ריש דמאי. על כן אין מקום לכל מה שכתב כאן. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>וטננו</b> נתלחלחו. <b>נראה</b> שעל שם זה נקרא הטיט הלח. טינא בארמית. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>אינו חושש</b> כו'. ה"ק אם נתן בה חטים. אינו חושש שמא טננו. רע"ב. <b>פירושו</b> זה לקוח מהר"ש. ואינו נראה לי כלל. כלפי לאיי ולא כל דכן הוא. אם לעיל מ"ד במרבץ ביתו. חששו. כל שכן בגורן. דשכיחי חטים. ואפילו מספקא. הוה לן למיחש טפי מבבית. כל שכן בודאי נתן שם חטין. ומה טעם בזה לומר שאינו חושש אם טננו. 
+<b>ושכתב </b>תי"ט דבבית שכיח טפי שיטננו. 
+<b>מנליה </b>הא. וצריך שיקנה לו אוהבים שיעידו ע"ז <b>אע"פ</b> שיכולני ליתן קצת תבלין לחלק בין בית לגורן. דבית סתמא ניחא ליה בטנינה. אי משום החטין דקבעי למכרן או לבשלן. ומעתה הרי הוא לותתן. כי לחטים יפות הוא צריך עכשיו. וכן הרבוץ יפה לבית. להשכיב העפר והאבק. וללחלח האויר. משא"כ בגורן דניחא ליה טפי בפירות יבשין לעולם. כי קודם דישה. פשיטא צריכין להיות דווקא יבשין. ואם נתרככו בשיבלין. נפסדים אח"כ בדישה. וכן אחר שנדושו ועשאן כרי ואוצר בגורן. כל כמה דיבישן. טפי מעלו. לפי שהן מתקלקלין בודאי. כשמונחין צבורין והן לחין. <b>ואי</b> משום שגם לקרקע נגובה וחרבה הוא צריך בגורן. כדי לדוש עליה. וכל מה שהיא קשה. יותר טוב. משו"ה לא הוי דניחא ליה. אפילו נתן שם חטין ודאי. <b>מ"מ</b> אינו נראה בעיני. אלא מתניתין סתמא כפירושה. דדווקא כשכיבד הגורן וריבצו. ולא נתן שם חטין אח"כ לטנן בהא קמ"ל רבותא. אע"ג דדרך הגורן להניח שם משנה לשנה. ס"ד דניחוש דילמא לא כיבד יפה. וכי משכח בתר הכי חטים. נחזיק להו במטוננים משעה שריבץ. ואומר שכחינהו ולא אדעתיה. ודוק. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>א"א שלא לשמוח</b> והא דלא שקעום במים. מפני שטרודים לעבור את הנהר. 
+<b>והוא </b>עצמו טעמו של ר"י. דס"ל שמחה גרידא. לא מהניא. מדלא עבוד מעשה. 
+<b>אלא אם עמד והדיח</b> אבהמתו לחוד קאי וכדמפרש. 
+<b>ובבהמה טמאה</b> כו'. <b>נ"ל</b> היינו סוס ופרד גמל וחמור. שסתמן לרכיבה הם עומדים. ודרך בעליהם להשגיח עליהם. שתהיינה רגליהם רחוצות ונקיות. שלא ילוכלך בהן הרוכב עליהם. משא"כ שור ופרה. אם עסוקין במלאכת החרישה. אין אדם מקפיד על נקיון רגליהם. וצ"ע בכלב. 
+<b>ועתי"ט </b>בדברי מהר"מ. דבבהמה טהורה העומדת לאכילה אינו חושש כל כך. אם יהיו רגליה מלוכלכות ע"כ. <b>ר"ל</b> שסוף בהמה לשחיטה ולהפשיטה עומדת. ואי נמי קיימא לרדיא. פשיטא דלא קפיד כנ"ל. אבל בהמה טמאה דסתמא קיימא לרכיבה או למשא. ודאי קפיד אלכלוכן. בבני משא ודאי איכא קפידא טובא. לפי שקשה על הבהמה לישא כשרגליה מוכבדות ממשא הטיט הדבוק ברגליה ונסרך בה. כ"ש בסוס שמונעו מלרוץ. וגם ליפותו הוא צריך ככתוב וכשנוי משא"כ בטהורה כדאמרן. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>וברגליה</b> ואינן מלאות טיט. להכי לא תלי בשמח. כדלעיל. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>השוחה</b> נראה שהוא בשי"ן ימנית. מענין וישח אדם. שחה לעפר. לא בשי"ן שמאלית. מענין כאשר יפרש השוחה. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>אפילו אב הטומאה</b> ואמרינן לעיל דמשקין טמאין מטמאין לרצון ושלא לרצון. אפ"ה אינן מכשירין. כיון שירידת הגשמים עליו. היתה שלא לרצון רע"ב. <b>ר"ל</b> שטומאת הגשמים היתה שלא לרצון. וכי אמרינן משקין טמאין מטמאין שלא לרצון. היינו כשתחלתן לרצון. <b>וצ"ע</b> אי הכי מאי איכא בין משקין טמאין לטהורין. 
+<b>אם נער</b> עמ"ש בס"ד בריש מכלתין. גבי אילן. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>שהוא מושיט ידו</b> והפירות טהורין. לא הוכשרו. <b>ואם</b> היה טמא. לא נטמאו. 
+<b>ובה"א יערה</b> צ"ע מ"ש מהא דלעיל (מ"ב) אם נער בכי יותן. דסתמא תנן. ועמש"ל בריש מכלתין גבי המרעיד את האילן. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>והוא טהור</b> אם העלהו טהור (ולא נגע בנדה) טהור. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>פשט מי שהיו ידיו טמאות ונטלן ידיו טהורות</b> אם בא לאכול פת חולין. אבל לפת מעשר. טמאות. נ"ל <b>ובכן</b> תתכן הגהת מהר"ר וואלף גרמייזא. וקדחי ליה תי"ט במלי דכדי. בגילא דחיטתא. דקסבר הידים טהורות לענין הפירות נשנו. ולא כן הוא. דאי הכי טהורות טהורות. תרי זימני למה ליה. אלא ודאי כדפרישנא. 
+<b>אם חשב כו' ידיו טהורות</b> אף לפת דמעשר כך נראה לי. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>ופשט אב הטומאה את ידו לתוכה טמאה</b> דכלי מקבל טומאה מאב הטומאה. ולא עלתה לו טבילה כו'. שהמים שבתוכה חוצצין בינו ובין המקוה. <b>עתי"ט</b> שהחליט לעקור נוסחא זו. וכ"ד הר"א וכ"מ. <b>ולי</b> קשה הדבר לשמוע. לא בלבד מחמת אחריות לשון שלם (שלא נחשדו סופרי המשנה. להוסיף בה מדעתם דבר) כי כבד הוא לסבלו. אלא שלשון המשנה מסייעו לקרבו. לא לדחותו בשתי ידים. כי לפי הבנתם. למאי נ"מ תני שהיא מלאה מים. דלדידהו הוי לישנא יתירא לגמרי. דמדי אריא אלא מפני שאין לה טהרה במקוה. א"ה ליתני הכי. קדרה שהיא נתונה לתוך המקוה. תו לא. אמאי נסיב תנא מדי דלא צריך ליה כלל. <b>הילכך</b> נ"ל נוסח פירוש הר"מ עיקר. אלא שהשמיט בו המעתיק מלה אחת. וכך צ"ל. לפי שהמים שבתוכה (אינם) חוצצים. וה"פ דמתניתין. קדרה מלאה מים נתונה במקוה להשיקם. שאפילו מים צפין ע"ג רק כל שהו. נטהרו. וקס"ד אם פשט אה"ט ידו לתוכה. ולא נגע בקדרה עצמה. לא תהא הקדרה טמאה. מפני שהמים חוצצין בין ידו לקדרה. ומי המקוה אינם מקבלים טומאה. והו"א דמים שבקדרה כיון דמחוברים לה. הרי הן כמוה. ולא נטמאת קדרה. קמ"ל דמימי הקדרה עדיין הן חשובין תלושין לענין זה. כיון שעומדים בכלי בפני עצמן. ולא נתערבו במי המקוה (אע"פ שנדבקו בהם. לא חשיבי מעורבין. דוק ותשכח דכוותה) במלתייהו קיימי. מיטמאין ומטמאין הן כמתחלתן. ואע"פ שמשיקין בקדרה מים של מגע טומאות. והמים טהורים. וקדרה טהורה. משא"כ באה"ט אין ההשקה מצלת הכלי. אע"פ שהן עצמם נטהרים. כך נ"ל נכון. דוק בריש מקואות. 
+<b>ושאר כל המשקין טמאין</b> דלא חשיבי מעורבין (דלבטלו ברובא דמי מקוה. כדלקמן מ"י. דשאני הכא) כדפרישנא. דאפילו מים שבכלים אינם מתערבים עם מי מקוה. אע"פ שמי מקוה עולים על גביהם. כ"ש שאר משקים. דלא מתבטלי בהו כה"ג. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>הממלא בקילון</b> צ"ע מ"ט חשובין מימיו תלושין. על כרחנו נאמר דפירושו כמשמעו. שאדם דלה המים ושפכם לקילון. שכן הוראת לשון הממלא בלי ספק. וכן ראיתי אח"כ בפירוש הר"מ. והוסיף לבאר שהקילון הוא תעלה של עץ או חרס. 
+<b>ולע"ד </b>אין צריך לכך. עיין ריש מקואות. ותמיהני מסתימת רע"ב ושתיקת תי"ט. 
+<b>אם נגבו</b> עתי"ט משם הכ"מ אליבא דראב"ד עד ומ"מ יש להעמיד כגון שהשליך פירות בקילון ולא ידע אם היה בו כדי להטפיח. ע"כ. <b>וצריך</b> לפרש א"כ. <b>אם נגבו.</b> שרואה עתה שאין בהם כדי להטפיח. 
+<b>כ"ע </b>הכ"מ אליבא דרמב"ם. שאפשר לדחוק ולומר דמעיקרא אין בדעתו שיהו כתלושין ברצון כו'. 
+<b>הרי </b>כאן מלין ע"ג מלין. ואפילו אמר כן בפירוש. מחשבה אינה מוציאה מיד מחשבה. כל שכן אשר לא חשב ולא עלתה על לבו. מי איכא למימר הכי. 
+
+Mishnah 10
+
+<b>אע"פ שהוציאם כו' טהורין </b>שהעצים אינן מקבלין טומאה. <b>ונסתלק</b> פשיטא דתי"ט. והא אשכחן עצים דבני קבולי טומאה נינהו. עיין פרק ד' דזבחים. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ואם כמשחק עמו</b> נראה דהיינו שמתאבקים יחד. לראות מי יגבר. וישליך את חברו לנהר. א"כ סבר וקבל. והוי דניחא ליה. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>רש"א בכי יותן </b>נל"ל הטעם דאע"ג דלא ניחא ליה שירד הדלף לתוכן. מ"מ כיון דבללן שלא יהיו מים הרבה במ"א כו' חשיב ניחא ליה. מהר"ם. <b>דכוותה</b> איכא טובא פ"ק. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ואת שבאבן</b> כו'. מ"ש תי"ט בשם מהר"ם. אם פשט טמא ידיו ונפלו מן המים. מים שעליו טהורים. <b>לא</b> הבינותיו. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>מצונן לחם</b> הר"מ פירש לפי שעמוד המשקה יתחמם כו'. שהעשן העולה מן החמין משקין הוא חשוב. <b>קשיא</b> לי אי הכי. אפילו מחם לחם נמי. וכ"ש כשהתחתון כחו יפה. לא ידענא טעמא דת"ק. <b>ושמא</b> משום דהבל מוציא הבל (כדאמרינן בכירה) ואינו מניחו להכנס. לכן העליון דוחה את התחתון (דכה"ג ודאי עלאה גבר) ואינו מניחו לעלות. שהנצוק מכביד עליו. ונפסק עמו. ואינו חוזר לאחוריו. 
+
+Mishnah 11
+
+<b>אם הזיעו ידיה הקדרה טמאה</b> לפי שההבל מחבר. כגון מערה מצונן לחם. ודבר תימה הוא כו' אכתי כו' איכא לדמויי למחם לחם דטהור כו' תי"ט. 
+<b>ואמינא </b>אנא מי דמי. התם הנצוק היורד מלמעלה כבד הוא. ובא להתחתון ונוגע בו. פשיטא אין חילוק בין אם הוא חם או צונן. מכל מקום מטמא הוא את התחתון. שנגע בו. מה שאין בכאן. שאין כאן נגיעה ממש. אלא ע"י הבל המחברן. <b>איברא</b> הר"ש שפיר קאמר. ולא אייתי ראיה אלא על ההבל העולה. שדינו כממש. ומטמא לטהור. הא ודאי שמעינן מהתם. והא הוא דצריך למילף מכה. מ"ט הקדרה טמאה. אע"פ שלא נגעה בה. ולא ירד לתוכה משקה טמא. אפ"ה מטמאים ידיה את הקדרה. כאילו נגעה במשקין טמאין. ודוק. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>בשביל שימתונו כו' </b> וכתב מהר"ם דלא נתכוין כו' אלא שיתלחלחו מן האויר. <b>כלומר</b> שלא יתייבשו ויתקשו כעץ. אבל אין דעתו שיפלו עליהם מים. שרטיבות חיצוני ולחות רב. רע להם מפסידן ומרקבן. 
+<b>בלחים </b>רטובים מחמת עצמם. שנלקטו מקרוב. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>כל הדגים בחזקת טומאה </b>לפי שהם מוכשרים במים כו'. <b>אע"פ</b> שבעודם חיים לא מקבלי הכשר. כמו שאין מקבלין טומאה. אלא שיש לחוש כי גם אחרי מותם עדיין משקה טופח עליהם. והרי הוא תחלתן לרצון. כדי שלא ימות הדג מהר קודם קריעתו. שאז הוא מקולקל. ואינו ראוי למאכל אדם. הילכך ניחא ליה במים שעליו שבהם חיותו. וכיון שיבש כסלע בין סנפיריו. הרי הוא כמת. אבל אם נתייבש לגמרי מגבו (קודם שיבש כסלע בס"נ) אין מועיל בו הכשר הקודם. מאחר שכבר כלה לחות המים שנפלו עליו עודהו חי. בטרם נעשה אוכל. אלא דבסתמא מוקמינן ליה. בחזקת לחותו כשהיה. היינו דדייק תנא ואמר בחזקת טומאה. ר"ל העמידם על חזקתם. 
+<b>ומ"ש </b>הרע"ב והטמא והטהור. לישנא דקרא נקט. <b>ותו</b> דלא כדי נסבה. אלא כי היכי דלא תימא דמזהר זהיר בהו המוכרם. שלא יגע בהם הטמא. קמ"ל דלא אפשר להבדיל בין הטמא והטהור הבאים לקנות. הילכך אפילו אמר שמרתים ממגע טמא. לא מהימן אפילו הוא חבר. דאנן סהדי דמשקר. 
+<b>מפני שהן מפקידין אותם</b> גרסינן. דכל הפירות מפקידין אצל ע"ה הר"ש <b>קשיא</b> לי. מה טעם בזה. ומאן לימא לן דשפיר עבדי. אטו ממקלקלתא נילף. אע"פ שיכולני לדחוק ולמצוא לו טעם. אינו ערב לחכי. ומאי פסקא. ולא אשתמיט תנא לאשמועין כה"ג. ומאי שהן דקאמר. דתלי טעמא במנהגא דעלמא. לא אשכחנא דכוותה. דתלי תנא תניא בדלא תניא. <b>אבל</b> בר מהא ק"ל טובא. הא איברא אפכא שמעינן לתלמודא בבכורות. שהלוקח ציר מע"ה. משיקו וטהור. הרי מבואר שאין ע"ה נאמן עליו. והוא בחזקת טומאה אצלו. <b>ואין</b> לומר התם בסתם איירי. א"ה מאי איריא ע"ה. נימא ציר טמא משיקו. וטהור ממ"נ. 
+<b>עם </b>שיש לדחוק וליישב. אינו נ"ל. גם בשלהי ההיא שמעתא מוכח. דמשום חשדא דע"ה נגעו בה. 
+<b>לכן </b>נ"ל בע"ה הענין הוא בהפך מדעת ר"ש. אלא כך הוא הפירוש. על כולם ע"ה נאמן בשלו. ולוקחין אותן ממנו יבשים. כמ"ש פרק ב' דדמאי. ואינו לוקח ממנו לח. אבל לוקח ממנו יבש. ונאמן לומר לא הוכשר. כך הוא הדבר כאן. חוץ מדגה. מפני שהיא בחזקת טומאה. ר"ל מוכשרת. דמפקידים אותה אצל ע"ה. והוא אינו נאמן לומר לא נטמאו. כמ"ש שם בדמאי. זה הפירוש הוא כפתור ופרח. מסוד ה' ליראיו. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>שבעה משקין</b> בד"ה הם בסוד ז"ס הבנין. שהם פירות האילן העליון. ומתחיל בגוף אילן עץ החיים (מילוי יה"ו עולה ט"ל. י"פ עולה שמים. היינו טל שמים) והולך לימין ולשמאל. ומסיים בנו"ק בדיוק נפלא. המ"י. 
+<b>משקין הן</b> כל עוד שהן לחין וזבין. לאפוקי הקרושים. יצאו מתורת משקין. ונעשו אוכלין. 
+<b>המים </b>אפילו הרעים לשתיה. כחמי טבריא ושאר מים מרים מלוחים וחמוצים. 
+<b>והשמן </b>פשוט דהיינו נמי דווקא שאין לו שם לווי. לאפוקי שמן שומשומין שמן אגוזים וצנונות ודומיהם. 
+<b>ודבש </b>שנאמר ויניקהו דבש. והא דכתיב אכלתי יערי עם דבשי. מתוקם בדבש תמרים. <b>ותו</b> כיון דאשכחן דהוי משקה. אע"ג דזימנין כתיב ביה לשון אכילה. לית לן בה. משום דשתיה בכלל אכילה. <b>ועוד</b> דבש ודאי זימנין הוי אוכל.. 
+<b>ודבש </b>דבורים. שא"ל שם לווי. כתי"ט וקשה הא דבש סתמא דבקר' דתמרים הוא. <b>ר"ל</b> משום דמוקמינן לקרא דדבש. דכתיב גבי שבעת המינין בדבש תמרים. <b>ולק"מ</b> התם דבר הלמד מענינו הוא. דכתיב ארץ זית שמן ודבש. יגיד עליו רעו. דבגדולי קרקע הוא. וכעניניה דכוליה קרא. דכולהו שבעת מינין גדולי קרקע נינהו. לאפוקי דבש דבורים. דלאו גדולי קרקע. 
+<b>איברא </b>בעלמא. היכא דכתיב דבש סתמא של דבורים הוא. כגון הלך דבש. ודכוותיה זבת חלב ודבש. אפשר נמי הכי הוא. אע"פ שפרשוהו ג"כ בשל תמרים. 
+<b>ודבש דבורים</b> לענין מ"ש תי"ט. שאפילו קרוש. עמו"ק א"ח (סקנ"ח). 
+
+Mishnah 5
+
+<b>מי חלב</b> ולא זכר את החמאה. <b>נראה</b> שדין אוכל יש לה. מפני שהיא קרושה (אע"פ שהיא רכה. מ"מ אינה נמחית. וכל המשקין הקרושים א"ל דין משקה) <b>אצ"ל</b> גבינה. שאפילו נמחית אין לה דין משקה. <b>וכן</b> המלח המתבשל מן המים המלוחים. או ממשרפות מי הים. אע"פ שהוא תולדות המים. פשיטא שאין לו דין מים להכשיר את הירקות והפירות. שדרך לסופתן במלח. כמו ששנינו במעשרות. סופת באבטיח. כך נ"ל. 
+<b>מיהא </b>אכתי מספקא לי. בחמאה ומלח שהומחו תחלה עד שזבו כמשקה. ונפלו על האוכלים. אם מכשירים. אם לא. 
+<b>והמוהל </b>עיין פ"ד דעדיות. 
+<b>דם השרץ כבשרו</b> לכאורה משמע. דשאני דם שרץ. מדם דגים. <b>אבל</b> באמת נ"ל. שדין דם דגים לענין הכשר. כדינו לענין איסור אכילה. אינו חלוק מבשרו. אלא של דג טהור. מותר באכילה. ומטמא טומאת אוכלין (שאינו משקה) ושל טמא. הרי הוא בכלל דם שרץ. וכן דם חגבים. כיוצא בו. שכולם בכלל שרץ. ולוקין עליהם. זה משום שרץ המים. וזה משום שרץ העוף. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>הדלעת </b>במחובר קרוי דלעת. דוק ותשכח. 
+<b>ואם </b>שוב נתלשה. ועדיין משקה טופח עליה. אינו מכשירה. אם ידוע שלא נפל עליה משקה אחר בתלוש כי אם זה. <b>עוד</b> נ"ל דנקט דלעת. משום דשיעא ואקושא ולא בלעא. משא"כ שאר פירות. דילמא לא סגי להו בגרידה. 
+<b>עוד </b>פשוט הוא לדעתי. דאגב אורחא בעי לאשמועין נמי דינא לענין איסורא. וכי הא דאמרינן פכ"ה. גבי סכין שחתך בה בשר. וחתך בה קשואים. גריד לבי פסקיה. ה"ה כאן קמ"ל דשרי אף באכילה. ע"י גרידה בעלמא (שלשון טהור כולל גם המותר. כמ"ש הרבה) וזה אינו אלא דווקא בקישואים ודילועים. כמ"ש שם. והרי זה ישר ונכון <b>גורדה</b> בדלי"ת. מן להתגרד. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>חלב הזכר טהור </b>ונ"ל שאסור הגדול לינק ממנו. כמו חלב האשה. מטעמא דכתב הרא"ש. דאתי לאחלופי בבהמה טמאה. 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Mikvaot/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Mikvaot/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..957446e5a0ba27ac519fa400596c0fc866d1a53d
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Mikvaot/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt	
@@ -0,0 +1,353 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Mikvaot
+לחם שמים על משנה מקואת
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה מקואת
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במקואות </b>שם מקוה נמצא על שני דרכים. ושניהם בעלי למ"ד ה"א. האחד צרו"י העי"ן. ולמקוה המים (הוא סמוך. ובמוכרת בסגו"ל. ע"מ מקנה. ונמצא בציר"י גם בלתי סמוך. אבל בענין אחר) הוא זכר. ויש לו חברים במקרא. ואם הם בענין אחר. והשני קמוץ. ומקוה עשיתם (אין לו חבר) נקבה. קבוצו מקות. בשקל את כל מצות ה'. וחז"ל נשתמשו בו בדרך בעלי אלף. שכך נמצא בד"ה. מקוא יקחו. גם הוא צרו"י. ולפיכך הוא זכר. וכן הוא בלשון משנה. בלשון זכר בכ"מ. והיה מהראוי להיות המקובץ מקוים. או מקואים. אך הם ז"ל נהגו בו דרך שמות זכרים. המקובצים בסימן נקבי. כמו מן אב אבות אשכול אשכולות מקום מקומות. וכן רבים. 
+<b>גבים </b>גומות עשויות מאליהם בידי שמים. וע"י מים החופרין לעצמן. מקום בעפר תיחוח ורקק שנחים בו. 
+<b>ושתה טהור טמא</b> עיין רע"ב דאזיל בשטת הר"ש. <b>וקשיא </b>לי ביה טובא. דהתנן פ"ד דטהרות ספק טומאה צפה ע"פ המים טהור. 
+<b>הניחא </b>לר"ש דהתם (מ"ח). ולשטת פיר"מ דהכא. דיהיב למים שבגבא. דין מים שבכלים. אתי שפיר. <b>אלא</b> לפ"ד הר"ש. דאין מי הגבא מקבלים טומאה עד שיתלשו. מאי איכא למימר <b>גם</b> צ"ע אי איירי בגבא שברה"י או ברה"ר. <b>עוד</b> צ"ע בזה. דהא טומאה קלה. להטמא ולטמא טהור. כדלקמן פ"ב מ"ב. וצר לי שאין לי פנאי בעו"ה. לחפש ולעיין בחבור הר"מ כעת. והדבר צריך תלמוד גדול. 
+<b>עתי"ט </b>בספר האגודה כתב טפת רוק. אבל לשון ראב"ד חזרו המים כו' וכ"ן מלשון רע"ב והר"ש במ"ו. <b>לא</b> היה צריך לבקשו מרחוק. מה שמצוי לפנינו בלשונם במשנה זו. מדאצטריכו לאשכוחי. דלא סלקא לטפה השקה. בדלית בגבא מ"ס. תיפוק להו משום. דרוק אינו עולה לו השקה בכל מימות שבעולם. שאין המים מטהרים את שאר המשקין. ותו לא מידי. 
+<b>ומלא בכלי טהור</b> דחיישינן לטפה כו' וא"צ למ"ש הר"ש דחיישינן כו' שנטמאו כל המים שבכלי ע"כ תי"ט. <b>ואני</b> אומר צריכא רבה. לא דבר רק דבר רבינו הר"ש. משום דמיהת טופח ע"מ להטפיח בעינן (כמ"ש שם בס"ד) דבציר מהכי לא הוי משקה לטמא כלים (אע"ג דמטמאין משקין בכל שהן. מ"מ) ויש לומר שמא אין בטפה שנפלה מן הטמא כדי להטפיח. משו"ה לא סגי דלא נטמאו מים שבכלי. לכדי שיטמאוהו. ובהכי הויא מילתא פסיקא. <b>ותו</b> ש"מ אגב אורחא. דגם השותה מים הללו. נפסלה גויתו מלאכול בתרומה. כי אית בהו רביעית. 
+<b>אם הדיח כו'. </b>עתי"ט העתיק לשון ראב"ד. 
+<b>וצריך </b>תקון. צ"ל או ולפיכך נעורו הטמאים. או נעורה הטפה. <b>ונ"ל</b> דלא שייך הכא חזר וניעור. כמו באיסור אחר שבטל במעוטו. אם אח"כ רבה האסור ויש בו כדי לאסור. דין הוא שיצטרף האחרון עם הראשון. משא"כ בכאן אחר שבטלה הטפה. במה תחזור לטומאה. כי לא רבתה טומאה עליה. וכי מים תלושין (עם שנחשבו והוכשרו לקבל טומאה) טהורים. יעוררו הטומאה. <b>אלא</b> ה"ק מים שבגבא אינם מקבלים טומאה. מחמת היותם מחוברים בקרקע. אבל מה ששתה טהור. או מלא בכלי חיישינן דילמא נגע בטפה עצמה. דאע"ג דבגבא הרי היא כבטלה ברוב המים הטהורים שבו. מ"מ כל שהיא עומדת בפני עצמה. אין לה בטול. ומעלה בעלמא היא. במשקין דעלולים לקבל טומאה. אע"ג דטומאה נמי מתבטלת ברוב. עמ"ש שלהי ערלה בס"ד. ועפ"ב דמכשירין. 
+<b>ומ"ש </b>תי"ט ומ"מ ק"ל כו'. דת"ל משום טפה כו' וכדפ"ל שאין למשקין שיעור. <b>הא</b> תריצנא לה שפיר לעיל בס"ד. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>גבים </b>ע"ל מ"א. 
+<b>בורות </b>כו'. ע"פ רע"ב. כל הני בידי אדם נינהו. 
+<b>מי תמציות שפסקו</b> מ"ש בתי"ט ולא הדיחו. <b>שבוש</b> הוא וצריך למחקו. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>כשרין לחלה</b> לתי"ט ובחבורו של הר"מ לעשות מהן עסה ולטבול לחלה. ואינו מובן כו'. 
+<b>אמנם </b>מובן היטב בלי הגהה. ר"ל לגרום שתהא טבולה לחלה. והיינו הך דתי"ט. ובחנם נדחק בלשון הר"מ. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>ושתה טהור</b> עתי"ט שכתב ואיני יודע מה ענין טבילה לטהרת מים לעצמן. והול"ל השקה. 
+<b>שמא </b>שכח משנה ו' דפרק בתרא. 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>מים מוכים</b> לפי שלא נתערבו בהם מים פסולים. שמשמרים אותם מחמת חשיבותם. שהם מרפאים את החולים ומוכי שחין (ע"ש כך נקראים מים מוכים. על שם העלולים המוכים) גם עדיהם המה. שכן עמד טעמם בם. 
+<b>שבהן טבילה לזבים</b> עיין שאילת יעב"ץ (ספ"א). 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ארבעים סאה</b> מקו"ה גי' מ' סאים. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>אבל ספקו ליטמא</b> כו'. אבל יש תרומה דרבנן כו'. למהר"ם מהעתקת תי"ט. <b>ונ"ל</b> שצ"ל יש טומאה דרבנן כו'. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>ספק מים שאובין</b> עפ"ד דטהרות. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בבור </b>שלא נשארו בו מ"ס. אחר שנתמלא העציץ שלשה לוגין. איירי. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>אע"פ שבלע הבור את מימיו ישבר. </b>הקנקנים. דמים שבתוכן ל"ח שאובין כו' תי"ט בשם הרא"ש. <b>לפ"ז</b> אפילו בשלשה לוגין נמי. ורע"ב מוקי לה ברביעית. <b>א"כ</b> אין פירוש זה דרא"ש עולה בקנה אחד. עמ"ש רע"ב. והוא מפירוש ר"ש. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>רי"א ב' מקואות כו'. </b>ערפ"א. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>הבור שבחצר</b> שאין בו מ' סאה. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אחד כלים גדולים כו'. </b>עתי"ט אבל התו"כ אחד גדולים כו' שהם יתרים על מ"ס. <b>נ"ל</b> פשוט כוונת התו' אינה שצריכין להיות יתרים דווקא. לשיהיו טהורין. אלא ר"ל מארבעים סאה ולמעלה. דמ"ס כלמעלה וכיתרים חשיבי. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>וכמה יהא בנקב </b>לבטלו מתורת כלי. ואיכא למתמה א"כ היכי קתני ואינה יכולה לקבל מים כל שהן. דמשמע ודאי שא"צ שיעור לנקב כו'. תי"ט. 
+<b>ולא </b>הבינותי זה. הא ודאי איפכא משמע אלא בעי שיעור עכ"פ. שצריך שיהא בנקב עד שלא יקבל מים כל שהן. ושמא. זהו שעורו של כשפופרת הנוד. שאם הוא כזה. אז אינו יכול לקבל מים כ"ש. <b>ואיהו</b> קסבר דכל שהן אנקב קאי. וליתא. אלא מים כל שהן קאמר. ולא קשיא מידי. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מעין שהעבירו ע"ג השוקת </b>כו' משנה זו חמורה מאד. כי לשונה היולי סובל צורות רבות. וכבר צווחו בה קמאי. הר"ש והר"מ והרשב"א והרא"ש. שקבצם כעמיר גורנה בב"י (י"ד סר"א) וטרח ויגע מאד בדבריהם ופירושיהם. ושכלי צר מהכילם. באמת לא ראיתי מימי מבוכה גדולה כמוה בענין ובלשון. לא נתחוורו לי דברי המפרשים בכלל. וא"א לי להלום לשון המשנה ע"פ דרכיהם. וא"צ להאריך בתמיהות עליהם. כי עצמו מספר. כאשר ירגיש המעיין הישר הולך. החולשה עצומה בענין. והסתירה מכמה משניות הצווחות כנגדם. כאשר קצתם נזכרו בדבריהם. ונוסף עליהם כהמה. שלא נתיישבו ולא סרו עד היום. גם בדברי הראב"ד שהביאם ג"כ הב"י שמה. ראיתי שערוריה. שנראה שמפרש שהעבירו דמתניתין בדלי. ואשתומם על זה. לא ירדתי לסוף דעתו. והפלא הגדול בכל זה. שכמדומה שלא שתו לבם כה"מ לפ"ז. ולמשנת מטהרים העליון מן התחתון שלא נגעו בה כלל. והר"ש חדש לנו גזרה. שאין יכול לעמוד בה. מפני שלא שערוה אבותינו רז"ל. ההפך שמענו. דבתלוש גזרו יותר ממחובר לקרקע. דבכ"מ ה"ה כקרקר. ואין לנו לחדש גזרות מדעתנו. לא נוסיף עליהם. 
+<b>ואשוב </b>אתפלא מאד ביחוד על שני ראשי המפרשים הר"מ והר"ש. דמפרשי למתניתין שהמים עוברים בתוך השוקת. ומוקי לה הר"ש בשוקת כלי. ותקשי ליה. הא קתני סיפא העבירו ע"ג כלים ואמאי ברישא אשתני דינא. ונראה דמשו"ה ניחא ליה למשכוני נפשיה אשינויא דחיקא. ולפרושי לישנא שהעבירו על גבי שוקת לתוכה. ומתוך כך העמיס עליו משא כבד. מנשוא על שכמו של אדם גדול. כמו שהקשה לעצמו. <b>ותו</b> מ"ש רישא ומ"ש סיפא. דהעבירו ע"ג שפה. לא נתיישבה כלל (ואינה מקבלת ציור לפי דרכם ז"ל. לא אדע איך נתפייסו בה) אפילו בשפה יפה. <b>אמנם</b> גם את זאת לא אוכל לשער. מה ראו על ככה מה להם ולצער. לאוקמי מתניתין בתרי טעמי. מ"ש ע"ג דרישא. דמפרשי ליה אל תוכה. ולא כדמפרשי ע"ג כלים (דמשנה הסמוכה. על דופני כלים. ובודאי שכך הוא פירוש על גב בכ"מ (מבחוץ הוא. לא בפנים) ומדוע לא נבין לשונות שתי הבבות על דרך אחד. הלא בלשון אחד ודבור אחד נאמרו. לא נשתנה זה מזה. ומה המעכב עלינו לפרש הרישא כסיפא. ואז מהרה תופע כמו אופל המבוכה העצומה. ושבה המשנה בריאה ושלימה. וטובת מראה. מובנת בדרך ישר בלי דוחק. וכך הוא הענין לפ"ד. הפך מדעת המפרשים. אלא הב"ע בשוקת סלע. דהיינו נמי סתם שוקת (וגלי תנא בחדא. ה"ה לאינך. ולא בעי לאורוכי בה בכל זמנא) ורישא נמי מתפרשא ע"ג. כסיפא. דע"ג כלים. היינו על אחורי או על דופני השוקת. העביר קלוח המעין. שיקלח דרך עליו (לא אל תוכה). ואמר שהוא פסול. משום קטפרס נגעו בה. שאינו חבור (כמ"ש פ"ח דטהרות) כך אחורי השוקת משופעים הם. ואין המים הנזחלים על גביו מתחברים יחד. לפיכך נפסל קלוחו שם. שאין לו עוד דין מעין ולא דין מקוה לטהר אפילו במ"ס. דלא אשבורן הוא. 
+<b>העבירו ע"ג שפה </b>זו הבבא פירושה שהעביר הקלוח לתוך השוקת. עד שנתמלאה על כל גדותיה ועברו על שפתה כל שהוא. כשר חוצה לה. מפני שהמים מחוברים שם למעין. דקוו וקיימי. ולא נפסקו מן המעין. שמושך שם דרך הנחה בתוך השוקת. לפיכך דיו בכל שהו על השפה כדינו. דלא בעי אלא כקלפת השום וכחוט השערה שמחברם יחד אבל בתוכו מ"מ פסול. משום גזרת כלים. כאותה ששנינו פ"ה דפרה ולעיל פ"ה דמכילתין. בשוקת דבסלע. שאינה פוסלת את המקוה. פירוש המים הנמשכים ממנה ובאים למקוה. א"כ. הא מים שבתוכו. אינם כשרים לטבול בהם. והיינו ממש הא דתנן הכא כשר חוצה לה ולא בתוכה דבר אחד הוא. ועד השתא בשוקת דלא כלי עסקינן. <b>הדר</b> קמ"ל בסיפא דינא דכלים (ובפשוטים קמיירי השתא דומיא דספסל) והרי זה הפירוש פשוט ישר ונאמן. מכוון עם כל השמועות המשניות והסוגיות ומסכים להלכה ברורה. ושפה ברורה בלי גמגום כמלא נימא וסר ענן חשכת הספקות המתעולל בה. והרי זה דבר דבור על אופניו. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>כל הימים</b> משנה זו כפולה במסכת פרה פ"ח. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>אפילו זב וזבה</b> ע"ל בתי"ט ז"ל וכבר התבאר בראש מגלה. ר"ל בתוספתא. ועשי"ע (ספ"ח). 
+
+Mishnah 6
+
+<b>גל שנתלש</b> קשיא ליה למהרי"ק מדריש פרקין כו' וניחא ליה דהא שהפסיקו ה"ה כמקוה היינו דווקא היכא שנחו המים במקוה כו' עתי"ט. והוא דוחק עצום. <b>ולי</b> נראה פשוט שיש חילוק בין בידי אדם לבידי שמים. וזה ברור דוק. <b>עי"ל</b> גל שאני. דיש ארבעים סאה מים מקובצים במקום אחד. 
+<b>ובו ארבעים סאה</b> ז"ל תי"ט תמיהני כו' דבמעין לא בעינן מ"ס כו' והרא"ש כתב בשם רי"ו. דאף מעין אינו מטהר בכ"ש. אלא לכלים כו'. ובעיני יפלא שלא הביאו ראיה ממשנתנו שהיא נראית ראיה גדולה כו' ע"כ. <b>תמהתי</b> מה זו ראיה של כלום. והא הכא בגל שנתלש עסקינן. שהופסק מן המעין. ואם אין בו מ"ס. ודאי שאין מטבילין בו אפילו כלים וידים. דהא השתא לאו מחובר למעין הוא. 
+<b>ואע"ג </b>דמטהר בזוחלין (והיינו דאטעייה להרב תי"ט בלי ספק. שחשב מפני זה. שעדיין נדון כמעין לכל דבריו. והא ודאי בורכא). 
+<b>היינו </b>אי משום טעם מהרי"ק. ואי מטעמא דידי כדלעיל. ול"ק מידי. דשויוהו לענין זה כמעין לטהר בזחילה. מיהו פשיטא דמשו"ה לא מטהר נמי בבציר ממ"ס. מאחר שאינו מחובר למקור. שבו מ' סאה. וכל המטהרין בזוחלין. צריכין עכ"פ מ"ס מחוברין. וק"ל. 
+<b>על כן </b>במ"כ. זאת הראיה היא טעות גמור. וגם המעין אינו מטהר בכל שהו. אלא מטעם שהוא מחובר למימי התהום. וק"ל. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>עוקת המערה</b> גומא שבשולי המקוה. <b>ולה</b> תקרה מפסקת בינה ובין המקוה שלמעלה ממנה. כדמפרש ואזיל. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>הספוג</b> טעמא משום דבנועים בו כמ"ש רע"ב. <b>אבל</b> אם סחט הספוג שהיו בו ג' לוגין. ודאי פוסלין המקוה. כדתנן לעיל פ"ג. הסוחט את כסותו. וכן פ"ז בכר וכסת. דכל ע"י אדם. לא צריך כלי. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>גסטרא </b>טמאה. 
+<b>אם היו המים צפים ע"ג</b> (הגסטרא) <b>כ"ש</b> תו לא מקבלי טומאה. כיון דמחברי. לר"ש. 
+<b>ולא </b>הבינותיו. במאי עסקינן. אי בתר הטבלה העלם עמה. מאי מהני דהוו מחוברים במקוה. האדנא תלושים נינהו. ומטמאים את הכלים ע"ג הגיסטרא. ואם הוציאם ממנה עודה במים. ברישא נמי טהורים. <b>וי"ל</b> ברישא אע"ג דהוציאם. כבר נטמאו. אם אין המים צפים ע"ג. אע"ג דטהרו מטומאתם. מ"מ מתטמאין ע"ג כ"ח. בעברם דרך אויר הגסטרא. אבל בסיפא אם הוציאם קודם שהעלה הגיסטרא מן המים. טהורים. 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>ומניח ידו תחתיו</b> וז"ל הר"ש מביא סלון כו' וצריך להעמיק ראשו העליון בתוך המקוה החסר. כ"כ בהעתקת תי"ט. <b>וזה</b> אמנם ללשנא קמא דהר"ש (ולשונו צריך תקון. וכך צ"ל. ולכך נקט ומניח ידו תחתיו שלא יצאו המים כו' עד שעה שיסירם. הרחוק הן הקרוב. ולא חיישינן כו') אבל ללשנא בתרא. והוא שהחזיק בו רע"ב. נראה שצריך להיות השאוב. במקום תיבת החסר. לשון מהר"ם שהביא בתי"ט. צל"ע. 
+<b>אפילו כשערה דיו </b>עתי"ט שכתב הר"ש. ושמא מטעם זה (ר"ל דשאיבה פסול דרבנן) לא חיישינן אפילו יהא קטפרס. <b>לא</b> נתחוור לי זה. ברם בעיני פשוט הדבר. דמשו"ה הצריכו סילון. כי היכי דלא ליהוי קטפרס. דאל"ה סילון זה למה. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>רי"א </b>כו'. עתי"ט לשונו של רבו ר"ל מתחשב כל (הכותל) שע"ג. כצ"ל. 
+
+Mishnah 10
+
+<b>האביק</b> נראה שהוא פקק העשוי חריצין סביב לו עקלקלות. וכנגדן בכלי שמקבל את הפקק עשוים בליטות מעוקלות. הולכין בסבוב כמו כן. ומכוונים כנגד חריצין שבפקק. מסבבין אותו בעיגול ונאחז בהן. שהבליטות נכנסות בחריצים. ובאופן זה מתהדק הפקק בחוזק (נקרא שרוי"ב בל"א) וחברו בלשון גמרא. אעולי ואפוקי באבקתא. <b>אבל</b> לענין הדין. נ"ל שאין חילוק שאפילו הפקק אינו חרוץ. אלא חלק. אם הוא הדוק יפה. הכל אחד. כי הפקק אינו מקבל כלום (רק האמבטי) אינו אלא סותם בפני המים שבצדו. שלא יתפשטו ויצאו. וזה אם הוא פקק אטום. <b>אולם</b> אם הוא נקוב (שמהפכין אותו והמים עוברין בו) נראה שנדון כנקב שבמטהרת. דשלהי פרקין. 
+<b>בזמן </b>עתי"ט ז"ל. וצ"ע במ"ט פ"ח דכלים (יש להוסיף פי"א ופט"ו מ"ב) דמשמש עם הקרקע טהור. <b>עיין</b> מ"ש שם בס"ד. 
+
+Mishnah 11
+
+<b>והעליונה מלאה כשרין </b>לפיר"ש מיירי בפחותין מארבעים סאה. 
+<b>אמנם </b>לפירוש רע"ב (והוא ע"ד פיר"מ) משמע שאין חילוק. 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ונפל מהם קרטוב לתוכו לא העלוהו. ופוסלין בשלשה לוגין</b> הכי גרסינן. 
+<b>פעמים מעלין </b>במקוה שלם כשר. נתן סאה מי פירות. ונטל סאה. כשר עד חציו. <b>אבל</b> ברובו פסול. והחמירו חכמים במי פירות. נ"ל הטעם משום דמ"פ ברובן משנין מראיו דמקוה. ושינוי מראה פוסלו. משא"כ מים במים. 
+<b>נפל לתוכו סאה מהם לא העלוהו (ה"ג) ולא פסלוהו </b>אם לא שנו מראיו. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>ואינן פוסלין בשנוי מראה </b>שאין הצבע משנה מראה המים בעצם. אלא במקרה. ואינו מתמזג עם עצם המים. אלא מתערב בלבד. <b>משא"כ</b> בשינוי מראה דמי פירות. שהוא שינוי בעצם. 
+<b>ומוהל </b>גרסינן. בה"א. ע"ל רפ"ט דטהרות. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ונפל </b>לתוכן קרטוב יין כו' ל"פ <b>והוא שלא שינו מראה המקוה. הרא"ש. <b>וזו</b> משנה שאינה צריכה. דפשיטא קורטוב מ"פ אינן משנין מראיו. שהרי אפילו בשלשה לוגין ואף בפחות. אינו משנה מראיהן. <b>והא</b> היינו טעמיה דריב"ן דחשיב להו כאילו הכל מים. צורך לומר בארבעים סאה. אע"ג דיין אדום הוא. ומשנה מראה דשלשה לוגין. </b>
+<b>ונפלו למקוה</b> חסר. 
+<b>לא פסלוהו</b> ולא העלוהו. <b>נמצא</b> מה שפוסל במקוה הכשר. מכשיר השאובין שלא יפסלוהו. 
+<b>ונפל לתוכן קרטוב חלב </b>שאם היו שלשה לוגין מים. ונפל לתוכן חלב. מאחר שאינו משנה מראה המים. הרי הן פוסלין. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>דרך שוליהם</b> שלא יפסלו מים הנוטפים מהם את המקוה והמקוה נחסר וצריך להשלימו. 
+<b>בתי"ט </b>ד"ה ומעלה צ"ל ל"מ מים שבתוכם שאובים. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>כובש אפילו חבילי עצים</b> נ"ל האי אפילו שייך לכובש. וה"ק כובש אפילו חבילי כו'. שאפילו אינן אלא חבילי עצים. שהמים באין בהם דרך נקביהם. אפ"ה בעו כיבוש. שלא יציפו למעלה כדרכן. כי היכי דלא ליהוו חילוק גמור. על פני כל עומק המקוה. שאז אין האויר שביניהן. מציל מן ההפסק. <b>אלא</b> עכ"פ צריך לכבשן תחת המים. כדי שלא יראו על פני המים. <b>ולא</b> מיבעיא אבנים שצריך הוא לכבשן למטה. שלא יפסיק את המקוה על פני כולו. זה נראה פשוט וברור. בלי שום דוחק בעולם. 
+<b>היה מוליך </b>כו' עפ"ה מ"ה. <b>כתי"ט</b> וק"ל הא דהקשה מהרי"ק. <b>עמ"ש</b> בס"ד מ"ו דפ"ה. <b>ומ"ש</b> והכא במערה כו'. <b>לא</b> ידענא מאי קבעי. 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>חלוקים </b>עתי"ט ז"ל. ובגליון כתוב. פירוש מלשון איש חלק. <b>פירוש</b> זה נ"ל טעות הוא. אבל הוא ההפך שאין עמוד השתן נראה חלק ושוה. אלא חלוק ופגום. כאילו הוא נחרץ ונפגם פגימות פגימות כמגרה. על כן דומה לשלשלת. ויש בשורש פעל זה שתי הוראות מתנגדות. כי חלק הקמוץ. מורה על השווי והשעיעות. כענין איש חלק. חלק משמן. וכן הפעל ממנו. חלקו מחמאות. וחלוק הפעול. הוא מענין מחלוקת. הנה הוא יורה חלופו של ענין הקודם. כדבר בלתי משתוה ולא מיושר בשטחו. אלא מתחלק ופגום בחריצים. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>אבל טמאה היא ע"ג רוקה </b>ז"ל תי"ט. ומדברי הר"ש נראה דע"כ לא מטמאינן במגע. אלא כשתרוק כו'. אבל ל"נ כמ"ש ע"כ. 
+<b>דברי </b>הר"ש נכונים בלי ספק. והתי"ט לא עמד על סודו. ובעזה"י נתגלה לי אמתת הענין. על פי חקירה אחרת תורנית. כמ"ש בס"ד במו"ק א"ח סי' תר"ג. יע"ש. 
+<b>ואם הדיח את ידיו במים טהורים </b>הלשון היולי. משתמע לכמה אנפי. איכא למימר. ת"ק בהדחה סגי ליה. בלא רפוי. ואתא ר"ש למימר. דאפ"ה בעי רפוי. ור"ש לחומרא. וי"ל ת"ק תרוייהו קבעי. הדחה ורפוי. ור"ש לקולא קאמר. דברפוי לחוד בלא הדחה סגי. א"נ ת"ק. או הא. או הא. קאמר. ור"ש ס"ל דווקא ריפוי. אבל הדחה לא מהניא. או דילמא לת"ק הדחה דווקא. וריפוי לא מהני מידי. ולר"ש דווקא ריפוי. א"ד תרווייהו קבעי. משו"ה לא מכרעא. <b>וכיון</b> שכן לחומרא בעינן למיזל. דהא ספק בשל תורה הוא. ותימה על מה סמכו לפסוק להקל. 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>לפלוף </b>חוזר לאלו שאין חוצצין. כשות כו'. <b>דאי</b> לענין חציצה איתני במתניתין. חוצץ הוה ליה למימר. 
+<b>מרקה </b>נ"ל יש לו חבר. בגמרא דהזהב. גבי קנין. במדי דכשר למקני ביה. לאפוקי מרוקא. 
+<b>קרום </b>אי לענין חציצה אתמר. אינו חוצץ. 
+<b>והכי </b>ודאי מסתברא. דקרום הכא. הוי איפכא מגלד שחוץ למכה. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>על הנקיים</b> הוא תנאי לשלשת הכלים. שקדם זכרם. 
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b><b>והתפלה </b>עיין מו"ק א"ח (סל"ט). </b>
+
+Mishnah 3
+
+<b>ותפלה ש"ר</b> השתא אשמעינן דין הקשר והרצועות. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>עמ"ש </b>בס"ד בלח"ש מ"ג פ"ב דביצה. ובעשרה הלחם. ובמשנה לחם. 
+<b>מלא מ"ר רואין אותן כאילו הן מים</b> נ"א <b>כאילו הן יין</b>. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>ברביעית </b>גם הוא כביצה ומחצה. עמו"ק א"ח סק"ץ. 
+<b>שעשו בו </b>כו'. <b>קשיא</b> אי הכי מה חומר. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>טבל והקיאן</b> קודם ששהה שעור כדי הלוך ארבעה מילין לאכילה קטנה. או כל זמן שאינו רעב. באכילה מרובה. 
+<b>הקיאה טמאה וטמאתו</b> פירוש טמאה היא כשהיתה. ולכך טמאתו. 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Mikvaot/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Mikvaot/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d8e75e4d14287858d906b2563050976c899d7ffe
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Mikvaot/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,356 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Mikvaot
+לחם שמים על משנה מקואת
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Mikvaot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה מקואת
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במקואות </b>שם מקוה נמצא על שני דרכים. ושניהם בעלי למ"ד ה"א. האחד צרו"י העי"ן. ולמקוה המים (הוא סמוך. ובמוכרת בסגו"ל. ע"מ מקנה. ונמצא בציר"י גם בלתי סמוך. אבל בענין אחר) הוא זכר. ויש לו חברים במקרא. ואם הם בענין אחר. והשני קמוץ. ומקוה עשיתם (אין לו חבר) נקבה. קבוצו מקות. בשקל את כל מצות ה'. וחז"ל נשתמשו בו בדרך בעלי אלף. שכך נמצא בד"ה. מקוא יקחו. גם הוא צרו"י. ולפיכך הוא זכר. וכן הוא בלשון משנה. בלשון זכר בכ"מ. והיה מהראוי להיות המקובץ מקוים. או מקואים. אך הם ז"ל נהגו בו דרך שמות זכרים. המקובצים בסימן נקבי. כמו מן אב אבות אשכול אשכולות מקום מקומות. וכן רבים. 
+<b>גבים </b>גומות עשויות מאליהם בידי שמים. וע"י מים החופרין לעצמן. מקום בעפר תיחוח ורקק שנחים בו. 
+<b>ושתה טהור טמא</b> עיין רע"ב דאזיל בשטת הר"ש. <b>וקשיא </b>לי ביה טובא. דהתנן פ"ד דטהרות ספק טומאה צפה ע"פ המים טהור. 
+<b>הניחא </b>לר"ש דהתם (מ"ח). ולשטת פיר"מ דהכא. דיהיב למים שבגבא. דין מים שבכלים. אתי שפיר. <b>אלא</b> לפ"ד הר"ש. דאין מי הגבא מקבלים טומאה עד שיתלשו. מאי איכא למימר <b>גם</b> צ"ע אי איירי בגבא שברה"י או ברה"ר. <b>עוד</b> צ"ע בזה. דהא טומאה קלה. להטמא ולטמא טהור. כדלקמן פ"ב מ"ב. וצר לי שאין לי פנאי בעו"ה. לחפש ולעיין בחבור הר"מ כעת. והדבר צריך תלמוד גדול. 
+<b>עתי"ט </b>בספר האגודה כתב טפת רוק. אבל לשון ראב"ד חזרו המים כו' וכ"ן מלשון רע"ב והר"ש במ"ו. <b>לא</b> היה צריך לבקשו מרחוק. מה שמצוי לפנינו בלשונם במשנה זו. מדאצטריכו לאשכוחי. דלא סלקא לטפה השקה. בדלית בגבא מ"ס. תיפוק להו משום. דרוק אינו עולה לו השקה בכל מימות שבעולם. שאין המים מטהרים את שאר המשקין. ותו לא מידי. 
+<b>ומלא בכלי טהור</b> דחיישינן לטפה כו' וא"צ למ"ש הר"ש דחיישינן כו' שנטמאו כל המים שבכלי ע"כ תי"ט. <b>ואני</b> אומר צריכא רבה. לא דבר רק דבר רבינו הר"ש. משום דמיהת טופח ע"מ להטפיח בעינן (כמ"ש שם בס"ד) דבציר מהכי לא הוי משקה לטמא כלים (אע"ג דמטמאין משקין בכל שהן. מ"מ) ויש לומר שמא אין בטפה שנפלה מן הטמא כדי להטפיח. משו"ה לא סגי דלא נטמאו מים שבכלי. לכדי שיטמאוהו. ובהכי הויא מילתא פסיקא. <b>ותו</b> ש"מ אגב אורחא. דגם השותה מים הללו. נפסלה גויתו מלאכול בתרומה. כי אית בהו רביעית. 
+<b>אם הדיח כו'. </b>עתי"ט העתיק לשון ראב"ד. 
+<b>וצריך </b>תקון. צ"ל או ולפיכך נעורו הטמאים. או נעורה הטפה. <b>ונ"ל</b> דלא שייך הכא חזר וניעור. כמו באיסור אחר שבטל במעוטו. אם אח"כ רבה האסור ויש בו כדי לאסור. דין הוא שיצטרף האחרון עם הראשון. משא"כ בכאן אחר שבטלה הטפה. במה תחזור לטומאה. כי לא רבתה טומאה עליה. וכי מים תלושין (עם שנחשבו והוכשרו לקבל טומאה) טהורים. יעוררו הטומאה. <b>אלא</b> ה"ק מים שבגבא אינם מקבלים טומאה. מחמת היותם מחוברים בקרקע. אבל מה ששתה טהור. או מלא בכלי חיישינן דילמא נגע בטפה עצמה. דאע"ג דבגבא הרי היא כבטלה ברוב המים הטהורים שבו. מ"מ כל שהיא עומדת בפני עצמה. אין לה בטול. ומעלה בעלמא היא. במשקין דעלולים לקבל טומאה. אע"ג דטומאה נמי מתבטלת ברוב. עמ"ש שלהי ערלה בס"ד. ועפ"ב דמכשירין. 
+<b>ומ"ש </b>תי"ט ומ"מ ק"ל כו'. דת"ל משום טפה כו' וכדפ"ל שאין למשקין שיעור. <b>הא</b> תריצנא לה שפיר לעיל בס"ד. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>גבים </b>ע"ל מ"א. 
+<b>בורות </b>כו'. ע"פ רע"ב. כל הני בידי אדם נינהו. 
+<b>מי תמציות שפסקו</b> מ"ש בתי"ט ולא הדיחו. <b>שבוש</b> הוא וצריך למחקו. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>כשרין לחלה</b> לתי"ט ובחבורו של הר"מ לעשות מהן עסה ולטבול לחלה. ואינו מובן כו'. 
+<b>אמנם </b>מובן היטב בלי הגהה. ר"ל לגרום שתהא טבולה לחלה. והיינו הך דתי"ט. ובחנם נדחק בלשון הר"מ. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>ושתה טהור</b> עתי"ט שכתב ואיני יודע מה ענין טבילה לטהרת מים לעצמן. והול"ל השקה. 
+<b>שמא </b>שכח משנה ו' דפרק בתרא. 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>מים מוכים</b> לפי שלא נתערבו בהם מים פסולים. שמשמרים אותם מחמת חשיבותם. שהם מרפאים את החולים ומוכי שחין (ע"ש כך נקראים מים מוכים. על שם העלולים המוכים) גם עדיהם המה. שכן עמד טעמם בם. 
+<b>שבהן טבילה לזבים</b> עיין שאילת יעב"ץ (ספ"א). 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ארבעים סאה</b> מקו"ה גי' מ' סאים. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>אבל ספקו ליטמא</b> כו'. אבל יש תרומה דרבנן כו'. למהר"ם מהעתקת תי"ט. <b>ונ"ל</b> שצ"ל יש טומאה דרבנן כו'. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>ספק מים שאובין</b> עפ"ד דטהרות. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בבור </b>שלא נשארו בו מ"ס. אחר שנתמלא העציץ שלשה לוגין. איירי. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>אע"פ שבלע הבור את מימיו ישבר. </b>הקנקנים. דמים שבתוכן ל"ח שאובין כו' תי"ט בשם הרא"ש. <b>לפ"ז</b> אפילו בשלשה לוגין נמי. ורע"ב מוקי לה ברביעית. <b>א"כ</b> אין פירוש זה דרא"ש עולה בקנה אחד. עמ"ש רע"ב. והוא מפירוש ר"ש. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>רי"א ב' מקואות כו'. </b>ערפ"א. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>הבור שבחצר</b> שאין בו מ' סאה. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אחד כלים גדולים כו'. </b>עתי"ט אבל התו"כ אחד גדולים כו' שהם יתרים על מ"ס. <b>נ"ל</b> פשוט כוונת התו' אינה שצריכין להיות יתרים דווקא. לשיהיו טהורין. אלא ר"ל מארבעים סאה ולמעלה. דמ"ס כלמעלה וכיתרים חשיבי. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>וכמה יהא בנקב </b>לבטלו מתורת כלי. ואיכא למתמה א"כ היכי קתני ואינה יכולה לקבל מים כל שהן. דמשמע ודאי שא"צ שיעור לנקב כו'. תי"ט. 
+<b>ולא </b>הבינותי זה. הא ודאי איפכא משמע אלא בעי שיעור עכ"פ. שצריך שיהא בנקב עד שלא יקבל מים כל שהן. ושמא. זהו שעורו של כשפופרת הנוד. שאם הוא כזה. אז אינו יכול לקבל מים כ"ש. <b>ואיהו</b> קסבר דכל שהן אנקב קאי. וליתא. אלא מים כל שהן קאמר. ולא קשיא מידי. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מעין שהעבירו ע"ג השוקת </b>כו' משנה זו חמורה מאד. כי לשונה היולי סובל צורות רבות. וכבר צווחו בה קמאי. הר"ש והר"מ והרשב"א והרא"ש. שקבצם כעמיר גורנה בב"י (י"ד סר"א) וטרח ויגע מאד בדבריהם ופירושיהם. ושכלי צר מהכילם. באמת לא ראיתי מימי מבוכה גדולה כמוה בענין ובלשון. לא נתחוורו לי דברי המפרשים בכלל. וא"א לי להלום לשון המשנה ע"פ דרכיהם. וא"צ להאריך בתמיהות עליהם. כי עצמו מספר. כאשר ירגיש המעיין הישר הולך. החולשה עצומה בענין. והסתירה מכמה משניות הצווחות כנגדם. כאשר קצתם נזכרו בדבריהם. ונוסף עליהם כהמה. שלא נתיישבו ולא סרו עד היום. גם בדברי הראב"ד שהביאם ג"כ הב"י שמה. ראיתי שערוריה. שנראה שמפרש שהעבירו דמתניתין בדלי. ואשתומם על זה. לא ירדתי לסוף דעתו. והפלא הגדול בכל זה. שכמדומה שלא שתו לבם כה"מ לפ"ז. ולמשנת מטהרים העליון מן התחתון שלא נגעו בה כלל. והר"ש חדש לנו גזרה. שאין יכול לעמוד בה. מפני שלא שערוה אבותינו רז"ל. ההפך שמענו. דבתלוש גזרו יותר ממחובר לקרקע. דבכ"מ ה"ה כקרקר. ואין לנו לחדש גזרות מדעתנו. לא נוסיף עליהם. 
+<b>ואשוב </b>אתפלא מאד ביחוד על שני ראשי המפרשים הר"מ והר"ש. דמפרשי למתניתין שהמים עוברים בתוך השוקת. ומוקי לה הר"ש בשוקת כלי. ותקשי ליה. הא קתני סיפא העבירו ע"ג כלים ואמאי ברישא אשתני דינא. ונראה דמשו"ה ניחא ליה למשכוני נפשיה אשינויא דחיקא. ולפרושי לישנא שהעבירו על גבי שוקת לתוכה. ומתוך כך העמיס עליו משא כבד. מנשוא על שכמו של אדם גדול. כמו שהקשה לעצמו. <b>ותו</b> מ"ש רישא ומ"ש סיפא. דהעבירו ע"ג שפה. לא נתיישבה כלל (ואינה מקבלת ציור לפי דרכם ז"ל. לא אדע איך נתפייסו בה) אפילו בשפה יפה. <b>אמנם</b> גם את זאת לא אוכל לשער. מה ראו על ככה מה להם ולצער. לאוקמי מתניתין בתרי טעמי. מ"ש ע"ג דרישא. דמפרשי ליה אל תוכה. ולא כדמפרשי ע"ג כלים (דמשנה הסמוכה. על דופני כלים. ובודאי שכך הוא פירוש על גב בכ"מ (מבחוץ הוא. לא בפנים) ומדוע לא נבין לשונות שתי הבבות על דרך אחד. הלא בלשון אחד ודבור אחד נאמרו. לא נשתנה זה מזה. ומה המעכב עלינו לפרש הרישא כסיפא. ואז מהרה תופע כמו אופל המבוכה העצומה. ושבה המשנה בריאה ושלימה. וטובת מראה. מובנת בדרך ישר בלי דוחק. וכך הוא הענין לפ"ד. הפך מדעת המפרשים. אלא הב"ע בשוקת סלע. דהיינו נמי סתם שוקת (וגלי תנא בחדא. ה"ה לאינך. ולא בעי לאורוכי בה בכל זמנא) ורישא נמי מתפרשא ע"ג. כסיפא. דע"ג כלים. היינו על אחורי או על דופני השוקת. העביר קלוח המעין. שיקלח דרך עליו (לא אל תוכה). ואמר שהוא פסול. משום קטפרס נגעו בה. שאינו חבור (כמ"ש פ"ח דטהרות) כך אחורי השוקת משופעים הם. ואין המים הנזחלים על גביו מתחברים יחד. לפיכך נפסל קלוחו שם. שאין לו עוד דין מעין ולא דין מקוה לטהר אפילו במ"ס. דלא אשבורן הוא. 
+<b>העבירו ע"ג שפה </b>זו הבבא פירושה שהעביר הקלוח לתוך השוקת. עד שנתמלאה על כל גדותיה ועברו על שפתה כל שהוא. כשר חוצה לה. מפני שהמים מחוברים שם למעין. דקוו וקיימי. ולא נפסקו מן המעין. שמושך שם דרך הנחה בתוך השוקת. לפיכך דיו בכל שהו על השפה כדינו. דלא בעי אלא כקלפת השום וכחוט השערה שמחברם יחד אבל בתוכו מ"מ פסול. משום גזרת כלים. כאותה ששנינו פ"ה דפרה ולעיל פ"ה דמכילתין. בשוקת דבסלע. שאינה פוסלת את המקוה. פירוש המים הנמשכים ממנה ובאים למקוה. א"כ. הא מים שבתוכו. אינם כשרים לטבול בהם. והיינו ממש הא דתנן הכא כשר חוצה לה ולא בתוכה דבר אחד הוא. ועד השתא בשוקת דלא כלי עסקינן. <b>הדר</b> קמ"ל בסיפא דינא דכלים (ובפשוטים קמיירי השתא דומיא דספסל) והרי זה הפירוש פשוט ישר ונאמן. מכוון עם כל השמועות המשניות והסוגיות ומסכים להלכה ברורה. ושפה ברורה בלי גמגום כמלא נימא וסר ענן חשכת הספקות המתעולל בה. והרי זה דבר דבור על אופניו. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>כל הימים</b> משנה זו כפולה במסכת פרה פ"ח. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>אפילו זב וזבה</b> ע"ל בתי"ט ז"ל וכבר התבאר בראש מגלה. ר"ל בתוספתא. ועשי"ע (ספ"ח). 
+
+Mishnah 6
+
+<b>גל שנתלש</b> קשיא ליה למהרי"ק מדריש פרקין כו' וניחא ליה דהא שהפסיקו ה"ה כמקוה היינו דווקא היכא שנחו המים במקוה כו' עתי"ט. והוא דוחק עצום. <b>ולי</b> נראה פשוט שיש חילוק בין בידי אדם לבידי שמים. וזה ברור דוק. <b>עי"ל</b> גל שאני. דיש ארבעים סאה מים מקובצים במקום אחד. 
+<b>ובו ארבעים סאה</b> ז"ל תי"ט תמיהני כו' דבמעין לא בעינן מ"ס כו' והרא"ש כתב בשם רי"ו. דאף מעין אינו מטהר בכ"ש. אלא לכלים כו'. ובעיני יפלא שלא הביאו ראיה ממשנתנו שהיא נראית ראיה גדולה כו' ע"כ. <b>תמהתי</b> מה זו ראיה של כלום. והא הכא בגל שנתלש עסקינן. שהופסק מן המעין. ואם אין בו מ"ס. ודאי שאין מטבילין בו אפילו כלים וידים. דהא השתא לאו מחובר למעין הוא. 
+<b>ואע"ג </b>דמטהר בזוחלין (והיינו דאטעייה להרב תי"ט בלי ספק. שחשב מפני זה. שעדיין נדון כמעין לכל דבריו. והא ודאי בורכא). 
+<b>היינו </b>אי משום טעם מהרי"ק. ואי מטעמא דידי כדלעיל. ול"ק מידי. דשויוהו לענין זה כמעין לטהר בזחילה. מיהו פשיטא דמשו"ה לא מטהר נמי בבציר ממ"ס. מאחר שאינו מחובר למקור. שבו מ' סאה. וכל המטהרין בזוחלין. צריכין עכ"פ מ"ס מחוברין. וק"ל. 
+<b>על כן </b>במ"כ. זאת הראיה היא טעות גמור. וגם המעין אינו מטהר בכל שהו. אלא מטעם שהוא מחובר למימי התהום. וק"ל. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>עוקת המערה</b> גומא שבשולי המקוה. <b>ולה</b> תקרה מפסקת בינה ובין המקוה שלמעלה ממנה. כדמפרש ואזיל. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>הספוג</b> טעמא משום דבנועים בו כמ"ש רע"ב. <b>אבל</b> אם סחט הספוג שהיו בו ג' לוגין. ודאי פוסלין המקוה. כדתנן לעיל פ"ג. הסוחט את כסותו. וכן פ"ז בכר וכסת. דכל ע"י אדם. לא צריך כלי. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>גסטרא </b>טמאה. 
+<b>אם היו המים צפים ע"ג</b> (הגסטרא) <b>כ"ש</b> תו לא מקבלי טומאה. כיון דמחברי. לר"ש. 
+<b>ולא </b>הבינותיו. במאי עסקינן. אי בתר הטבלה העלם עמה. מאי מהני דהוו מחוברים במקוה. האדנא תלושים נינהו. ומטמאים את הכלים ע"ג הגיסטרא. ואם הוציאם ממנה עודה במים. ברישא נמי טהורים. <b>וי"ל</b> ברישא אע"ג דהוציאם. כבר נטמאו. אם אין המים צפים ע"ג. אע"ג דטהרו מטומאתם. מ"מ מתטמאין ע"ג כ"ח. בעברם דרך אויר הגסטרא. אבל בסיפא אם הוציאם קודם שהעלה הגיסטרא מן המים. טהורים. 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>ומניח ידו תחתיו</b> וז"ל הר"ש מביא סלון כו' וצריך להעמיק ראשו העליון בתוך המקוה החסר. כ"כ בהעתקת תי"ט. <b>וזה</b> אמנם ללשנא קמא דהר"ש (ולשונו צריך תקון. וכך צ"ל. ולכך נקט ומניח ידו תחתיו שלא יצאו המים כו' עד שעה שיסירם. הרחוק הן הקרוב. ולא חיישינן כו') אבל ללשנא בתרא. והוא שהחזיק בו רע"ב. נראה שצריך להיות השאוב. במקום תיבת החסר. לשון מהר"ם שהביא בתי"ט. צל"ע. 
+<b>אפילו כשערה דיו </b>עתי"ט שכתב הר"ש. ושמא מטעם זה (ר"ל דשאיבה פסול דרבנן) לא חיישינן אפילו יהא קטפרס. <b>לא</b> נתחוור לי זה. ברם בעיני פשוט הדבר. דמשו"ה הצריכו סילון. כי היכי דלא ליהוי קטפרס. דאל"ה סילון זה למה. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>רי"א </b>כו'. עתי"ט לשונו של רבו ר"ל מתחשב כל (הכותל) שע"ג. כצ"ל. 
+
+Mishnah 10
+
+<b>האביק</b> נראה שהוא פקק העשוי חריצין סביב לו עקלקלות. וכנגדן בכלי שמקבל את הפקק עשוים בליטות מעוקלות. הולכין בסבוב כמו כן. ומכוונים כנגד חריצין שבפקק. מסבבין אותו בעיגול ונאחז בהן. שהבליטות נכנסות בחריצים. ובאופן זה מתהדק הפקק בחוזק (נקרא שרוי"ב בל"א) וחברו בלשון גמרא. אעולי ואפוקי באבקתא. <b>אבל</b> לענין הדין. נ"ל שאין חילוק שאפילו הפקק אינו חרוץ. אלא חלק. אם הוא הדוק יפה. הכל אחד. כי הפקק אינו מקבל כלום (רק האמבטי) אינו אלא סותם בפני המים שבצדו. שלא יתפשטו ויצאו. וזה אם הוא פקק אטום. <b>אולם</b> אם הוא נקוב (שמהפכין אותו והמים עוברין בו) נראה שנדון כנקב שבמטהרת. דשלהי פרקין. 
+<b>בזמן </b>עתי"ט ז"ל. וצ"ע במ"ט פ"ח דכלים (יש להוסיף פי"א ופט"ו מ"ב) דמשמש עם הקרקע טהור. <b>עיין</b> מ"ש שם בס"ד. 
+
+Mishnah 11
+
+<b>והעליונה מלאה כשרין </b>לפיר"ש מיירי בפחותין מארבעים סאה. 
+<b>אמנם </b>לפירוש רע"ב (והוא ע"ד פיר"מ) משמע שאין חילוק. 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ונפל מהם קרטוב לתוכו לא העלוהו. ופוסלין בשלשה לוגין</b> הכי גרסינן. 
+<b>פעמים מעלין </b>במקוה שלם כשר. נתן סאה מי פירות. ונטל סאה. כשר עד חציו. <b>אבל</b> ברובו פסול. והחמירו חכמים במי פירות. נ"ל הטעם משום דמ"פ ברובן משנין מראיו דמקוה. ושינוי מראה פוסלו. משא"כ מים במים. 
+<b>נפל לתוכו סאה מהם לא העלוהו (ה"ג) ולא פסלוהו </b>אם לא שנו מראיו. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>ואינן פוסלין בשנוי מראה </b>שאין הצבע משנה מראה המים בעצם. אלא במקרה. ואינו מתמזג עם עצם המים. אלא מתערב בלבד. <b>משא"כ</b> בשינוי מראה דמי פירות. שהוא שינוי בעצם. 
+<b>ומוהל </b>גרסינן. בה"א. ע"ל רפ"ט דטהרות. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ונפל </b>לתוכן קרטוב יין כו' ל"פ <b>והוא שלא שינו מראה המקוה. הרא"ש. <b>וזו</b> משנה שאינה צריכה. דפשיטא קורטוב מ"פ אינן משנין מראיו. שהרי אפילו בשלשה לוגין ואף בפחות. אינו משנה מראיהן. <b>והא</b> היינו טעמיה דריב"ן דחשיב להו כאילו הכל מים. צורך לומר בארבעים סאה. אע"ג דיין אדום הוא. ומשנה מראה דשלשה לוגין. </b>
+<b>ונפלו למקוה</b> חסר. 
+<b>לא פסלוהו</b> ולא העלוהו. <b>נמצא</b> מה שפוסל במקוה הכשר. מכשיר השאובין שלא יפסלוהו. 
+<b>ונפל לתוכן קרטוב חלב </b>שאם היו שלשה לוגין מים. ונפל לתוכן חלב. מאחר שאינו משנה מראה המים. הרי הן פוסלין. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>דרך שוליהם</b> שלא יפסלו מים הנוטפים מהם את המקוה והמקוה נחסר וצריך להשלימו. 
+<b>בתי"ט </b>ד"ה ומעלה צ"ל ל"מ מים שבתוכם שאובים. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>כובש אפילו חבילי עצים</b> נ"ל האי אפילו שייך לכובש. וה"ק כובש אפילו חבילי כו'. שאפילו אינן אלא חבילי עצים. שהמים באין בהם דרך נקביהם. אפ"ה בעו כיבוש. שלא יציפו למעלה כדרכן. כי היכי דלא ליהוו חילוק גמור. על פני כל עומק המקוה. שאז אין האויר שביניהן. מציל מן ההפסק. <b>אלא</b> עכ"פ צריך לכבשן תחת המים. כדי שלא יראו על פני המים. <b>ולא</b> מיבעיא אבנים שצריך הוא לכבשן למטה. שלא יפסיק את המקוה על פני כולו. זה נראה פשוט וברור. בלי שום דוחק בעולם. 
+<b>היה מוליך </b>כו' עפ"ה מ"ה. <b>כתי"ט</b> וק"ל הא דהקשה מהרי"ק. <b>עמ"ש</b> בס"ד מ"ו דפ"ה. <b>ומ"ש</b> והכא במערה כו'. <b>לא</b> ידענא מאי קבעי. 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>חלוקים </b>עתי"ט ז"ל. ובגליון כתוב. פירוש מלשון איש חלק. <b>פירוש</b> זה נ"ל טעות הוא. אבל הוא ההפך שאין עמוד השתן נראה חלק ושוה. אלא חלוק ופגום. כאילו הוא נחרץ ונפגם פגימות פגימות כמגרה. על כן דומה לשלשלת. ויש בשורש פעל זה שתי הוראות מתנגדות. כי חלק הקמוץ. מורה על השווי והשעיעות. כענין איש חלק. חלק משמן. וכן הפעל ממנו. חלקו מחמאות. וחלוק הפעול. הוא מענין מחלוקת. הנה הוא יורה חלופו של ענין הקודם. כדבר בלתי משתוה ולא מיושר בשטחו. אלא מתחלק ופגום בחריצים. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>אבל טמאה היא ע"ג רוקה </b>ז"ל תי"ט. ומדברי הר"ש נראה דע"כ לא מטמאינן במגע. אלא כשתרוק כו'. אבל ל"נ כמ"ש ע"כ. 
+<b>דברי </b>הר"ש נכונים בלי ספק. והתי"ט לא עמד על סודו. ובעזה"י נתגלה לי אמתת הענין. על פי חקירה אחרת תורנית. כמ"ש בס"ד במו"ק א"ח סי' תר"ג. יע"ש. 
+<b>ואם הדיח את ידיו במים טהורים </b>הלשון היולי. משתמע לכמה אנפי. איכא למימר. ת"ק בהדחה סגי ליה. בלא רפוי. ואתא ר"ש למימר. דאפ"ה בעי רפוי. ור"ש לחומרא. וי"ל ת"ק תרוייהו קבעי. הדחה ורפוי. ור"ש לקולא קאמר. דברפוי לחוד בלא הדחה סגי. א"נ ת"ק. או הא. או הא. קאמר. ור"ש ס"ל דווקא ריפוי. אבל הדחה לא מהניא. או דילמא לת"ק הדחה דווקא. וריפוי לא מהני מידי. ולר"ש דווקא ריפוי. א"ד תרווייהו קבעי. משו"ה לא מכרעא. <b>וכיון</b> שכן לחומרא בעינן למיזל. דהא ספק בשל תורה הוא. ותימה על מה סמכו לפסוק להקל. 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>לפלוף </b>חוזר לאלו שאין חוצצין. כשות כו'. <b>דאי</b> לענין חציצה איתני במתניתין. חוצץ הוה ליה למימר. 
+<b>מרקה </b>נ"ל יש לו חבר. בגמרא דהזהב. גבי קנין. במדי דכשר למקני ביה. לאפוקי מרוקא. 
+<b>קרום </b>אי לענין חציצה אתמר. אינו חוצץ. 
+<b>והכי </b>ודאי מסתברא. דקרום הכא. הוי איפכא מגלד שחוץ למכה. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>על הנקיים</b> הוא תנאי לשלשת הכלים. שקדם זכרם. 
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b><b>והתפלה </b>עיין מו"ק א"ח (סל"ט). </b>
+
+Mishnah 3
+
+<b>ותפלה ש"ר</b> השתא אשמעינן דין הקשר והרצועות. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>עמ"ש </b>בס"ד בלח"ש מ"ג פ"ב דביצה. ובעשרה הלחם. ובמשנה לחם. 
+<b>מלא מ"ר רואין אותן כאילו הן מים</b> נ"א <b>כאילו הן יין</b>. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>ברביעית </b>גם הוא כביצה ומחצה. עמו"ק א"ח סק"ץ. 
+<b>שעשו בו </b>כו'. <b>קשיא</b> אי הכי מה חומר. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>טבל והקיאן</b> קודם ששהה שעור כדי הלוך ארבעה מילין לאכילה קטנה. או כל זמן שאינו רעב. באכילה מרובה. 
+<b>הקיאה טמאה וטמאתו</b> פירוש טמאה היא כשהיתה. ולכך טמאתו. 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Negaim/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Negaim/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..4eb665858ab4c28abd3a6d2a9a27a48c659a4aec
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Negaim/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt	
@@ -0,0 +1,596 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Negaim
+לחם שמים על משנה נגעים
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה נגעים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שתים שהן ארבע גרסינן </b>עמ"ש בס"ד ריש שבועות. 
+<b>שאת </b>ערע"ב אין שאת אלא לשון גובה. עיין <b>גלעד</b> בסיעתא דשמיא. 
+<b>שניה לה כצמר לבן</b> והוא עז בלבנינותו יותר מסיד ההיכל. <b>צ"ע</b> איך יתיישב זה בחוש שלנו. כנראה שהצמר המלובן הוא כהה הרבה מכל סיד המצוי אצלינו (באיורופא הצפונית) אולי סיד ההיכל היה כהה יותר (עם שהוא נגד הסברא) ולכן תלאו בהיכל. לא סתם סיד. אמנם אפשר היה הצמר שלהם לבו יותר משלנו. גם אפילו בארצות הללו אין כל צמר שוה בלבנונית. יש בארץ הגר צמר רחלים ארוך וקשה. הוא לבן מאד. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>כיין </b>(המשובח. כי יתאדם) המזוג בשלג. סתמו כפירושו במזג היין הראוי. כחמרא דדרי אחד תלת דחלב. כן כאן. חלק אחד יין מעורב בשלשה משלג. וככה בדם מזוג בחלב. שלשה בחלב נגד הדם. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>ארבע מראות כו' מצטרפות. </b>גרסינן. 
+<b>מצטרפות זע"ז </b>עתי"ט עד. שאם אינו בקי בהן ובשמותיהן לא יראה את הנגעים. <b>וטעמא</b> רבה נ"ל אית במילתא. לפי שאם אינו בקי במראות. יש לחוש שמא יצרף את שלמטה מארבע מראות. כגון הבוהק. אל מראה הטמא. ויטמא את הטהור. או להפך. יחשוב המראות הטמאות לטהורות. ויטהר את הטמא. גם אפשר שיש למעלה משלג. כענין שכתוב. זכו נזיריה משלג. ואינו טמא. כמש"ל רפ"ב בס"ד. ומי שאינו בקי יחשבהו למראה טמא. 
+<b>להxגיר </b>ז"ל תי"ט מפרש הסגר ברישא כו' משום דלא מצי להתחיל בלפטור כיון שאינו אלא בסוף שבוע שני וא"צ להפוך כולו לבן שהבא בתחלה טמא כו' עכ"ל. <b>הבנת</b> לשונו זה רחוקה ממני. מה טעם בזה. שא"צ להפוך כו'. ומאי האי דקאמר שהבא בתחלה טמא. לא ידענא פירושא. שהרי אין כל הבא בתחלה טמא. אלא יש לפטור. ויש להסגיר. גם הבא כולו לבן בתחלה יסגיר תנן. פ"ח מ"ז. <b>ומהא</b> נמי קשיא לי ארבי דסתם מתני' אמאי לא תני הכא נמי. להסגיר את הבא בתחלה (בבהרת כגריס מצורף מארבע מראות) שיש קדימה לעומד. <b>ואין</b> נראה שיהא חילוק בבא כולו לבן לענין זה. דמאי שנא מלפטור את ההופך כולו לבן כו'. דתנן בסיפא דמתניתין דמצטרפין. ומנין לנו שבתחלה לא יצטרפו. <b>ועם</b> שאחר כתבי זאת ראיתי שגם מהר"ם נרגש מזה. כמ"ש תי"ט בשמו בדבור הסמוך (שלא ראיתיו עד הנה) עדיין לא נחה דעתי בו. דאיהו לא הוה קשיא ליה אלא אהבא בתחלה בשעור כגריס דהוה ליה למתני. וניחא ליה דלשנא דמצטרפין זה עם זה דרישא. סתמא בתחלה משמע. 
+<b>מיהו </b>אכתי לא ניחא. דהו"ל למתני נמי להסגיר את הבא כולו לבן בתחלה. כדאצטריך ליה. להחליט את שנולד לו מחיה או שער לבן בתחלה. 
+<b>שבוע </b>לשון זכר. ככתוב שבעה שבועות. <b>אבל</b> מ"ש תי"ט מרש"י שפירש שבוע זאת. של זאת. אינה ראיה. כי לא זה דחקו לרש"י. אלא ניקוד שבוע בשו"א שלא כמנהג. הוא שהביאו לכך. לפרשו בדמות סמוך. ואפילו היה לשון נקבה. מ"מ היה סמוך. 
+<b>לפטור את העומד כו'. </b>עתי"ט (דמתתאי משלג. צ"ל) שהאריך לשון מאד. עד ורבינו בגור אריה לא ניחא ליה לומר דקרא אצטריך שאם כהה שיהא טהור. ול"ה שצריך הסגר. דמה"ת לומר כן. שהרי הוכהה. ולכך מפרש קרא כי אצטריך היינו שאם פשה שיהא מוחלט עכ"ל. <b>ודברים</b> מגומגמים הם. מאי מה"ת דקאמר. הא ודאי ס"ד אף אם כהה מעזה. יהא טמא מכל מקום. כל עוד שנשאר בארבע מראות. להכי אתי קרא למימר. דבכהה פוטרו. אף שעדיין לא ירד מארבע מראות. ולעולם כהה בעי. אבל נשתנה ועלה מכהה לעזה. עדיין אני אומר יטמאנו או יסגירנו. לפיכך הקושיא במקומה עומדת. מנין לנו להוציא המקרא ממשמעו. ורפא האריה שבר על נקלה. לא ידעתי מה הועיל ואיך הציל דחז"ל מן התמיהא. <b>גם</b> התי"ט דחה דברי רבו. וטרח בכדי. <b>אמנם</b> בספר אם לבינה. תקנתי הענין בס"ד. ליישב דברי התוספתא ופירש"י. והשיכותי התלונה מעל חז"ל. 
+<b>כתי"ט </b>באותו דבור. שאין (עומד) במראיתן כך צריך להיות. 
+<b>להחליט את שנולד לו</b> כו' עיין רע"ב אבל פשיון לא מטמא בתחלה. אפילו פושה והולך עד שלא הסגיר. <b>ונראה</b> דכה"ג מסגירו מכל מקום. ורואה בסוף שבוע. אם פשה עוד על מה שפשה בתחלה כשהסגירו. מחליטו. ואם לאו. פוטרו. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>שהן שש עשרה שלשים ושבעים ושתים</b> גרסינן. 
+<b>בתוך השבת</b> צ"י דשני תנא הכא לשניה. מי סני למתני חל בשבת. כדלעיל ופי"א דמנחות ובריש מגלה. ופ"ב דחגיגה. ובפרק ד' דר"ה. ובשלהי סוכה. וכן בכל דוכתא. ומאי שנא הכא. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>והשחירו שתיהן</b> כך צ"ל. לפי לשון המשנה. 
+<b>נסמך השחין</b> פריש הרא"ש. שכסה השחין מקום שער לבן כולו מצד אחד. 
+<b>הקיף </b>מכל צד. ושער לבן בבהרת כדקאי קאי. 
+<b>עיין </b>תי"ט שהביא לשון הכ"מ. ז"ל. וא"ת הא קיי"ל שער לבן הוא סימן טומאה גם בשחין ומכוה. א"כ דל בהרת מהכא כו'. <b>ונ"ל</b> דלק"מ. כי אין זה אלא אם נולד במקומו בהרת. כדכתיב קרא והיה במקום השחין וגו'. <b>ומהר"ם</b> (שהביאו תי"ט) שינויא רויחא קמשני. דאפי' לכשתמצא לומר בשחין שנראה בו נגע קמיירי. אפ"ה לאו מילתא היא. מטעמא דקאמר. ופשוט הוא. <b>גם</b> בלא"ה לא דיוקא הוא לגמרי. דאפילו אם יש בשחין מראה צרעת. אם אין בו כגריס. אינו מטמא. 
+<b>לכן </b>דברי הכ"מ אינן מוכרחים כלל. גם בלשון הר"מ. דלא מיירי נמי משחין הטמא. אלא משחין גרידא. שאין בו מראה טומאה. ולא בכשעור. 
+<b>עוד </b>דתי"ט תמוהים. במ"ש ואם נתרפאו נדונים כעור הבשר. וכי נדונים כעור הבשר מאי הוי. אם אין בו בהרת. טהור הוא. ואפילו את"ל. כה"ג מסגירו. מ"מ הוי להקל. שאם היה רואהו בשבת. היה מחליטו. 
+<b>או לאחת מהן</b> אפילו לאחת מהן. 
+<b>או </b>חלקן במעוט שחין. ולא זו אף זו קתני. 
+<b>היה בו פסיון</b> צ"ע. דהא אינו מטמא בתחלה (כדתנן לקמן פ"ג ופ"ד) <b>ונ"ל</b> דהכא במאי עסקינן. בסוף שבוע ראשון. והיכי דמי. כגון שהסגירו באחד בשבת. נמצא שביעי שלו חל בשבת. אינו נזקק לראותו בו ביום. שהוא שבת. אלא ממתין עד למחר. ואם היה בו פשיון אתמול בשבת. והלך לו. וראהו למחרתו ומצאו עומד. פוטרו. והרי זה להקל. וכן אם ראהו בתחלה בשני בשבת. ובסוף שבוע עמד. והסגירו שנית בו ביום. נמצא חל שלשה עשר בשבת. אינו רואהו עד למחר. ואם בתוך כך פשה. והלך לו הפשיון. הרי הוא פוטרו. שאלמלא היה שבת. וראהו פושה. היה מחליטו. 
+<b>ואין בזה ובזה כגריס</b> אנתמעטה קאי. דאם לא נשאר אחר שנתמעטה האום. כגריס בזה ובזה. הרי זה להקל ומטהרו<b> אבל</b> אם נשאר בפשיון כגריס. אע"פ שנתמעטה האום. ואפילו הלכה לה. הרי זה נגע אחר ומסגירו. 
+<b>והבוהק </b>כעדשה. אבל פחות מכעדשה. אינו חולק. ולא מציל. ע"ל פ"ו מ"ה. 
+<b>וטעמא </b>משום דכי הוה כעדשה. חזי למחיה. וכיון דלית ביה מחיה. דהוי סימן טומאה. מצילו וטהור. משא"כ בשאין בו שעור מחיה. לא חשיב. וכדליתיה דמי. דלא חזי למחיה. והו"ל כבהרת אחת שפשתה. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>לא היה בו שער לבן ונולד לו</b> זה לשון תי"ט. אע"ג דא"נ פטרו בשבת. כשנולד לו לאחר השבת היה מחליטו כדתנן להחליט אחר הפטור (לא הבינותי זאת. מה ענין לאחר הפטור דהתם. דבלאחר הפטור דהסגר קמיירי. לדהכא דבנראה בתחלה איירי) מ"מ היה טהור. אם העריב שמשו כו' (גם דברים הללו יש בהם משום מחוסרי אמנה ונעדרי הבנה לגמרי. לא יכולתי להלמם) ולעיל ביש להקל פיר"ב שאם היה צריך להביא קרבן משום כו'. 
+<b>לא </b>ידענא מאי בעי הכא. סוף דבר כל מ"ש בדבור הלזה כולו מקשה. ערבב עלינו ענינים שונים. שאינם עולים בקנה בינה אחד. 
+<b>וכך </b>היה צריך לומר. שאם היה רואהו בשבת. היה מסגירו. ואם היה נולד לו למחר אחר השבת שער לבן. לא היה זקוק לו עד סוף ימי ההסגר. ושמא בתוך כך ילך לו. ואינו נזקק לקרבן. משא"כ עכשיו שמחליטו. 
+<b>נסמך השחין </b>בשבת. ובאחד בשבת הלך לו. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בגרמני </b>הוא הלבן ביותר. כן הוא נקרא בלשון לטינ"י. והר"מ לא היה מכיר בלשון ההוא. וחשב לפרש גרמני מלשון חמור גרם. והפליג לדרך זר. 
+<b>כהה </b>למטה מארבע מראות. להכי פוטרו אף בתחלה. 
+<b>ב"י הרי הם כאשכרוע לא לבנים</b> היינו המון העם. אבל בני ציון היקרים. זכו נזיריה משלג כו'. <b>אפ"ה</b> נדונים כבינונים. אי מטעמא דהר"ש דמשערין כולם בשוה. <b>א"נ</b> בהו לא קמיירי. אלא ברוב עם הארץ. <b>או</b> דילמא משום דפתוכים הוו. כדמסיים קרא אדמו עצם. <b>אי נמי</b> משום דלמעלה מארבע מראות נינהו. שמא לא מטמאין בבהרת כלל. לפי שמכהה עיני הכהן. הרואהו. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>או שכהה מאור עיניו</b> מ"ש תי"ט. יראה דתרי עיניו שכהו קאמר. <b>אינו</b> מוכרח. דוק. ועיין אגרת בקורת (דטו"ב. דפוס שני) <b>ואכן </b>האמת. שאי אפשר שיכהה מאור אחת בלבד. שאם האחת לוקה. בהכרח גם חברתה לוקה עמה. עמו"ק א"ח סרט"ז. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתי"ט </b>ד"ה רי"א. כמו שמגביה. צ"ל שמגבהת. <b>שם</b> הנגע תחת שחייו. צ"ל שחייה. ר"ל שני בית שחיים שלה. דבאשה קאי ועסיק. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>חוץ מנדרי עצמו </b>משא"כ בנדוי. שהת"ח מנדה לעצמו. ומפר לעצמו. עיין נדרים (ז"ב). 
+<b>אף לא נדרי אשתו שבינו לבינה </b>משום דנדרי עינוי נפש ושבינו לבינה. התורה זכתה לו בהפרתם. בהפרה זכתה. בהתרה לא זכתה. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שהטוה"ט בידי כהן</b> עשי"ע (סקל"ח) <b>צ"ע</b> אי בעי בגדי כהונה. אע"ג דאמרינן אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם. דילמא הני מילי בעבודות שבמקדש משא"כ ראיית נגעים שהיא בכל מקום בא"י. ובר"פ בא לו כ"ג איתא בהדיא בגדי כהונה אסור לצאת בהם במדינה. ובפרק טרף מצרכינן קרא בפרה. דצריכא בגדי כהונה. והיינו משום דנעשית בחוץ. ורחמנא רבייה. חטאת קרייה. דעבודתה תחשב כעבודת פנים. והן דומות זו לזו. והתם הוא דכתיב בגדיו. 
+<b>ולכאורה </b>נראה מדכתיב הכא נמי קרא יתירא. בניו הכהנים. למימרא דבעי בגדי כהונה. וכדאמרינן פ"ב דזבחים. בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם. דאל"ה הו"ל זרים. אלא דהתם לענין עבודת פנים אתמר. <b>ולפום</b> ריהטא בספר הי"ד (פ"ט מהלכות צרעת) מוכח נמי הכא. דדרשי בת"כ הכהנים בכהונתם. <b>איברא</b> תברה בצדה. דלא מפיק מניה אלא חלל. <b>ברם</b> בתר דמבעיא לי. הדר פשיטנא לה. דבודאי לא בעיא בגדי כהונה. דהא איתה אף בח"ל ובזמן הזה. ואף טהרת המצורע נעשית בטומאה. הא ע"כ לא פסיל בה מחוסר בגדים. שאין עכשיו בגדי כהונה. <b>ואי</b> נמי איתנהו. <b>הא</b> אטמו להו. ולא כהונתו עליו. כשהוא ובגדיו טמאים. ולא חזי לעבודה. <b>ואם</b> לטהרת מצורע דדמיא לעבודה. הוכשר. כ"ש לראיית הנגע. לטהרו או לטמאו. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>נותנין לו שבעת ימי המשתה </b>פשוט שהוא אחר בעילת מצוה. כדמוכח פ"ק דכתובות. בשמעתא דבועל ב"מ ופורש. <b>ואפשר</b> דהוא הדין אם נכנס לחופה. אע"פ שעדיין לא יבעול. אם מחמת שפרסה כלתו נדה. או לסבה אחרת. מ"מ דינו כחתן לכל דבר. כמו לענין ז' ברכות. משקנאה ונעשית אשתו נשואה (עיין אה"ע סס"ב) לאפוקי ארוס שאין עושין אותו חתן לשום ענין. 
+<b>ועתי"ט </b>שכתב ז"ל. ותמהו התו' דלר"מ דהתם למה אינו רואה להקל ע"ש. 
+<b>העתיק </b>לשון תוספת בט"ס דמוכח. ועמ"ש שם בחי"ג בפירוש דתוספות. 
+<b>וכן ברגל</b> צ"ע במ"ש בחידושי גמרא פ"ק דמ"ק. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>עור הבשר</b> שנראה בו אחד מארבע מראות כגריס. 
+<b>בשער לבן במחיה בפשיון</b> סימנם על <b>שפם</b> יעטה. <b>שעורן</b> של בהרת ומחיה. מבואר בפ"ו מ"ז. ושל שער לבן פ"ד מ"ד. 
+<b>ובפשיון </b>כל שהו. <b>ודין</b> הבא כולו לבן בתחלה. עיין רפ"ח. ושם מ"ח. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בירקרק ובאדמדם</b> הא דקרי בבגדים ובבתים סימן טומאה ירקרק ואדמדם. ולא קרי לעיל סימן טומאה לד"מ כו' ע"ל רע"ב <b>דבריו</b> הללו מגומגמים ולישנא קטיעא הוא מיגז גייז ללשניה דהר"ש. <b>גם</b> הוא קשה להלמו במ"ש ירקרק. דאיהו לא שייך בד"מ שבעור הבשר ולשונו צריך תקון. 
+<b>ונראה </b>שצ"ל ואע"ג דאידי ואידי כארבע מראות. ותי"ט לא חלי ולא מרגיש. 
+<b>בתחלה </b>להסגיר. <b>ואין</b> זה כמו בתחלה דלעיל משנה ג' דפרקין. 
+<b>כתב </b>תי"ט מ"מ תני לה. משום פשיון כו'. ולאו למימרא דאינו מסגיר כלל. דדל פשיון מהכא כו'. אלא כלומר שאינו מסגירו מחמת הפשיון. <b>דברים</b> הללו לא נתנו להכתב. כי מה אכפת לן מפני מה מטמאין בתחלה. אם מפני האום. או מפני הפשיון. מ"מ טמא הוא להסגר. 
+<b>ואחזה </b>אנכי שדברי הר"ש על כרחנו מתפרשים כך. שהפשיון משונה מן הנראה בתחלה. שבתחלה. נראה הוא להסגיר. משא"כ הפשיון. שתחלתו (ר"ל פעם ראשונה שנראה הפשיון) אינו להסגיר. אלא לשרוף. היינו דקאמר הר"ש. דבתחלה אינו מסגיר. אלא שורף. ובכן דבריו מובנים היטב. <b>ומ"ש</b> תי"ט בשם מהר"ם. מגומגם מאד. וז"ל דהיינו כו' אבל אם אותו נגע הולך ופושה (ר"ל עד סוף שבוע כו') אינו מסגיר כו'. <b>בער</b> אנכי ולא אבין פשיטא צריכא למימר. הא ודאי משו"ה מסגיר. לראות אם פשה ביום השביעי. כדמפרש קרא. ומאי אשמעינן דאינו חוזר ומסגיר על הפשיון. אלא באדם מחליט. ובבגד שורף. ומאי קמ"ל. 
+<b>בסוף שבוע ראשון</b> להסגיר. 
+<b>בסוף שבוע שני</b> לשרוף. 
+<b>לאחר הפטור </b>לשרוף. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שהפשיון בכ"ש </b>אבל שער לבן אינו מטמא פחות משתי שערות. <b>ועתי"ט</b> שכתב ורבינו בג"א פירש שהמורה על אחד כולו בפתח. <b>לא</b> אדע מנין לו זה. והיכן מצא שער כולו פתוח. כ"א ושער הרגלים (ישעיה ז' מ"א. ולא נשתנה בסמיכות. כמו תער הגלבים) והנה הוא מורה על ריבוי שערות בודאי. הרי שאינו כמו שחשב בג"א. <b>כ"ע</b> תי"ט אחר שהביא פירוש מהר"ם. וז"ל. ומדתנן במ"ב פ"ג דנדה המפלת כמין שערה נראה כדבמ"א. <b></b>משמע דלפלוגי אדמהר"ם קאמר לה. ולא כיון את שמועתו. שהרי אף דברי מהר"ם בקנה בינה אחד עולים עם דעת במ"א. דמדכתיב ושערה בלא מפיק לה. דלאורויי אפילו שערה לא הפך. משמע. 
+<b>אבל </b>אין נראה לי. שיהא שערה דלא הפך. כמו השערה הפתוח. שהוא משקל אחר. ולא הפך יוכיח. שהוא כמו שער הצרוי. עם שימצא לפעמים פעל זכר. עם שם נקבי. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>היתה אחת מלמטה ונחלקה מלמעלה כו' טהור </b>אע"פ שיש כאן שתי שערות לבנות מלמעלה <b>ויש</b> לשאול. אם יש בה שתי שערות לבנות. והאחת נחלקה לשתים מלמעלה. ושוב נהפך חלק אחד לשחור או הלך לו. ונשאר החלק השני לבן כמו שהיה. אם נראה בכך כאילו הלך כל השער לבן. ועפ"ק מ"ה. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>אם יש בו רוחב שתי שערות </b>עתי"ט ז"ל ומ"ש הר"ב אבל אם אין ברוחב כו' וכן אם פשה כו' כפשיון רחוק ובעי כגריס. ותמיהני דבפ"ק תנן כו' חולקין בין אום לפשיון ה"א להקל. ודוחק לומר דווקא בפשיון כל שהו. ועוד דלא אשתמיט למתני דפשיון רחוק מטמא כלל. כו'. עכ"ד. 
+<b>תמהתי </b>מרשות מ"ש כאן. אטו לא שמיע ליה הא דתנן לעיל רפ"ג בתחלה בסוף שבוע המסגיר כו'. ועמ"ש בס"ד בפ"ק מ"ה. והאי פשיון הרחוק. נמי נגע אחר הוא. משו"ה לא סגי ליה בבציר מכגריס. וכי הוי כגריס. פשיטא דמטמא. ולא משום פשיון. אלא דהו"ל נגע בפני עצמו. 
+<b>ובהכי </b>אזדא ליה כל הך שקלא וטריא אריכא דתי"ט טרייה לרישיה בכדי במ"כ. נלאיתי נשוא עול קריאתו עד שבאתי לתכליתו. אז ראיתי שעמד גם הוא על הבנה זו הפשוטה. ועד עכשיו הקיפנו חבילות חבילות תשובות שאין בהן ממש. כולי האי למה. ודקארי לה מאי קארי. 
+<b>מצרפן </b>ואם פשתה אחת מהן כו'. מחליט על שתיהן. <b>ונראה</b> פשוט דה"ה בתחלה. אם אין באחת כגריס. ויש בשתיהן כגריס. שאם יש בחוט כשעורו. מצרפן להסגיר. ואם לאו. פוטרו. וכן בסוף אם נתמעט החוט. ואין בשתי הבהרות כשיעור נגע. פוטרו. ולא ידעתי מ"ט שתקו מזה ומזה <b>גם</b> צריך לידע. דכה"ג שאין באחת משתי הבהרות כשעור אלא ע"י צירוף. א"א להן להטמא במחיה. כמו ברישא בחוט. 
+<b>ואם לאו אינו מצרפן </b>ונדונים כשני נגעים כו' ונ"מ דלכי מיטהר בעי אתויי שני קרבנות עכ"ל רע"ב לקוח מהר"ש. <b>ולא</b> הבינותי זה. דהא תנן פ"ב דכריתות. מצורע שנתנגע נגעים הרבה. אינו מביא אלא קרבן אחד על כולם. אפילו נתרפא בינתיים. כ"ש אם כשנסתלקה אחת. עדיין שניה עומדת. שהם כנגע אחד חשובים. שהרי לא יכול להביא קרבן עד שיטהר. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>בהרת </b>כגריס על כרחנו צריכין אנו לפרשו כגריס. ועוד. דאי כגריס מצומצם. מי משכחת לה ובה מחיה כעדשה. מכדי שעורה של בהרת כמה הוי. כגריס מרובע והוא תשע עדשות. כדתנן לקמן ריש פ"ו. ומחיה צריכה להיות מבוצרת באמצע. מוקפת בהרת כעדשה מכל צד. אי הכי היכי אפשר להיות בה מחיה כעדשה. מלבד בהרת כגריס. כדאיירי השתא ברישא. וכ"פ המפרשים. דלא דק. 
+<b>טמאה </b>הבהרת כשהיתה. דבחד סימן טומאה סגי לה. ואין כאן סימן טהרה. 
+<b>טמא </b>האדם. ולא יכול לומר כאן ג"כ טמאה ל"נ. לפי שאין הטומאה מחמת הבהרת. וסד"א כיון שסימן טומאה אחד נהפך לשחור. שנולד בה סימן טהרה. מהני גם למחיה. קמ"ל אע"ג דבהרת נפלה בה סימן טהרה. אכתי לא טהר גברא. מפני המחיה. וכיון שמוכרח לומר שהטומאה באה מן המחיה. הרי אין לדבר באופן אחר. כי אם בלשון זכר. 
+<b>בהרת היא ומחיתה כגריס כו'. </b>שהבהרת שהיא ומחיתה כגריס. טמא. עתי"ט. <b>ולא</b> נהירא דלא תנן לה התם ה). אלא בהרת ובה מחיה תנן כדלעיל בפרקין. דמתפרש כגריס מלבד המחיה. ה"נ פירושא התם. איברא הר"ש הוא דמפרש לה התם ברישא. כמ"ש תי"ט כאן. וליתא. כי באמת אין הענין ולא הלשון סובלו. וכמ"ש שם בס"ד. 
+<b>אמנם </b>גם כאן המשנה מתפרשת יפה עפ"ד הר"מ (עם שלשונו מגומגם) דהלכה המחיה. פירושו שכסתה הבהרת את מקום המחיה. והרי יש בה עכשיו כשעור. וטעם מחלוקת ת"ק ור"ש מבואר. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>לאחר הפטור</b> עיין לשון רע"ב. עד והאי חזרה היינו במקומה הראשון. דאי במ"א א"כ ה"ז בהרת אחרת. <b>לא</b> ידענא מאי נפקא מנה. ואי נמי בהרת אחרת היא. מאי הוי. הא ודאי תראה בתחלה. כמו בחזרה למקומה. ומאי בינייהו. 
+<b>איברא </b>לישנא דהר"ש. אטעייה לרע"ב. הר"ש אברייתא קאי. דפליגי בה ר"י וחכמים בהלכה וחזרה. רי"א תראה בתחלה וחכמים מטהרין. עלה קאי ומפרש לה הכי. דהיינו שחזרה למקומה הראשון. דאי לאו הכי הרי זו בהרת אחרת. ור"ל דכה"ג לא מטהרי רבנן. אלא הוו מודו דתראה בתחלה. וכי פליגי. בחזרה למקומה. ומתניתין ר"י היא. וסתם לן תנא כוותיה. 
+<b>כנסה ופשתה כו' ר"ע מטמא כו'. </b>ר"ש ל"ג לה. דלא פליגי בהכי. ע"פ הר"ש. והכי גריס הכא. הרי היא כמו שהיתה. וזה אליבא דכ"ע. וכדינא דרישא בהלכה וחזרה כו'. אלא דמעיקרא תני הלכה כולה וחזרה. והדר קתני כנסה כו'. דהיינו במקצתה. ולא זו אף זו קתני. 
+<b>ולשון </b>הר"ש צריך תקון. ואציג הגהתו הנה. ז"ל מסגירו הסגר (שני) כו' (פשתה) וכנסה שפשתה משהו (כצ"ל) כו' ומתוקמא דר"ע באמצע כו'. זה נר' ט"ס. וצ"ל ומתוקמא מתניתין <b>עתי"ט</b> שהרעיש עלינו את העולם. בלשון הר"מ והשגת הראב"ד. והאריך הרחיב לשון. וכתב שבספרי הר"מ שהעתיקו למשנתנו. מסיים בה ה"ז יסגיר. ולא מסיים או יפטור. <b>ואמנם</b> בספר הי"ד שבידינו מסיים בה או יפטור. ונוסח נכון ומוכרח הוא. שהרי אין לנו. אלא שתי חלוקות בכל אלה הבבות. או דין ה"ה כמו שהיתה. ופירושו אם בתוך שבוע ראשון עומד יסגיר שנית. ואם בסוף שבוע שני יפטור. או דינא דתראה בתחלה ויש לו שני הסגרים. ותי"ט נסתבך בחנם. <b>גם</b> לא ידעתי מה החרדה אשר חרד עלינו הראב"ד בלשון הר"מ. ממשנה דלקמן. <b>שם</b> ודאי נגע אחר הוא. כמ"ש בס"ד בהגהותי לספר הי"ד שם בס"ד. וק"ל החלוק. ע"כ צ"ע. 
+<b>וחכמים מטהרין</b> לרע"ב דלא חשיב פשיון ול"ד דא"כ לר"ע כו' תי"ט. <b>בכדי</b> טרח. דלא לדיוקי אתא. דהא ר"ע טעמו ונימוקו עמו כדפריש רע"ב דס"ל נגע חדש הוא זה. אלא לחכמים היה צריך לפרש. כיון דס"ל הכל נגע אחד. א"ה מ"ט מטהרי. הרי כאן פשיון. ומשני שפיר. <b>איברא</b> לא נהלם לי פרושא דמתניתין. אליביה דהר"ש ומהר"ם דמוקמי לה בלאחר הפטור. א"כ אפכא מיבעי ליה למתני. והלך מן האום ופשתה כו'. דהא כי פשתה ברישא הא אטמי ליה. וקשיא בין לר"ע. בין לחכמים. הא ודאי טמא הוא. <b>ולדידי</b> חזי לי דה"פ בהרת כגריס והסגירו ופשתה והלך מן כו'. הכל בתוך ימי הסגר איירי ובסוף שבוע. השתא ניחא ר"ע נגע אחר חשיב ליה. דקמא מצטרף לבתרא. וחכמים מטהרין. דלית להו צירוף. ודוק. 
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>ופשתה כחצי גרים ועוד </b>ובפשתה לאחר הפטור כו' לר"ש ניחא דקסבר חכמים מטהרין לגמרי ולא משכחת לה אלא בסוף שבוע ולאחר הפטור אבל רע"ב לא הי"ל לדקדק ולהתנות בכך. תי"ט. <b>לא</b> ידענא מאי ניחותא להר"ש. אפילו בבבא דלעיל תמיהא לי. כ"ש בהך בבא. דפשתה חצי גריס ועוד מקמי דהלך מן האום. היכי אפשר דמטהרי רבנן. 
+<b>ולרע"ב </b>קשיא אפכא. דהו"ל למידק ואתנויי. דבפשתה והלך מן כו' דווקא איירי בסוף שבוע. דר"ע לטעמיה. דס"ל פשיון בתוך ימי הסגר. סימן טומאה הוי. אע"ג דבתוך כך הלך מן האום. כיון דאכתי אשתייר כשעור ופשיון עמו. וחכמים מטהרין. דמצרכי פשיון אשעורא קמא. 
+<b>ופשתה כגריס ועוד והלכה כו'. </b>ופשתה לאחר הפטור כו'. וכ"כ הר"ש. מ"מ כי לא מוקמינן כו' הכא נמי אפילו קודם הפטור בסוף שבוע מצינן לאוקמה כו' תי"ט. <b>אף</b> כאן התמיהא במקומה עומדת. על הר"ש ביתר שאת. אי איתא דלאחר הפטור מיירי. מי איכא למימר תראה בתחלה. אטו לית להו לחכמים דפשיון מטמא לאחר הפטור. אפילו בכל שהוא. כ"ש בפשתה כל כך. ומאי מהני הלכה לה האום בתר הכי. אכתי טמא הוי. ולא תראה החדשה בתחלה להסגיר. עד שיטהר מן הראשונה. דאין מסגירין את המוחלט. הא ודאי מילתא דתמיהא טובא. <b>ולא</b> ידענא לה פתר. אלא כדפרישית דכולהו בבי סתמא בחד גוונא איתנו ובתוך ימי הסגר עסקינן. דפשתה והלכה דמתוקמא שפיר. למר כדאית ליה. ולמר כדאית ליה. וכדלעיל. אלא דבכל בבא אשמעינן מילתא וק"ל. 
+<b>בהרת כגריס ופשתה כגריס נולדה לפשיון מחיה</b> לפי מש"ל (מ"ו אבל אינו מוסכם) צ"ע מאי טעמייהו דר"ע וחכמים. הא ודאי מקום המחיה ממעט שעור הנגע. וטהור הוא לד"ה. וצ"ל בעל כרחנו. הכא נמי לא דק. כדפרישנא לעיל מ"ו. 
+<b>ופשתה כגריס נולדה לפשיון מחיה או שער לבן והלכה לה האום </b>הכא נמי פרשוה בפשתה אחר הפטור. ונכנס מהר"ם בדוחקים גדולים ועצומים מאד. <b>ולענ"ד</b> לא צריכנא למדחק בה כלל. אלא כוליה פרקין סתמא בתוך ימי הסגר קאי דפשתה. ובסוף שבוע ראה שנולדה בפשיון מחיה או שער לבן. וכבר הלכה לה האום. <b>ואזדו</b> לטעמייהו. ר"י מטמא. דחשיב פשיון ואום לנגע אחד. והרי סימן טומאה עמו. וחכמים חשבי פשיון כי קאי לחודיה. לנגע אחרינא. א"כ מחיה שנולדה בו. ממעטת שיעורה. ובעינן רבתה בהרת. משו"ה תראה בתחלה להסגר. לראות אם תפשה. והשער לבן שנולד בו כמו כן. אינו סימן טומאה שהרי קדם לבהרת. אע"פ שנולד אחר שפשה. מ"מ הפשיון הלז לא נדחה עדיין להסגר. שהרי נולד בתוך ימי הסגר. ואין מסגירין את המוסגר. והשתא דחזי ליה בסוף ומשכח להו בהדדי. פשיון ובו שער. דיינינן ליה דקדם שער לבן. שהרי לא הפכתו הבהרת אחר הסגרה דקמא אזיל ליה. לפיכך תראה. 
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>ואם ספק טמא</b> ויטמאנו הכהן. 
+<b>עמ"ש </b>בספ"ח דנזיר. מ"ש תי"ט. צ"ע. 
+<b>ולענין </b>מ"ש מעובדא דרב"ן. עיין בחלק הדרושים. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>הרי היא</b> הבהרת. 
+<b>וחזר </b>לענין מ"ש תי"ט על הכ"מ והרי משנה שלמה בפרק דלעיל <b>עמ"ש</b> שם בס"ד. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>עקביא מטמא</b> עתי"ט מ"ש הראב"ד עד וזה עיקר<b> דומיא</b> דרפ"ח דב"ק. פ"ט דנזיר מ"ד. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>בזה כסלע</b> חוט המקיפו הוא שעור טפח. <b>נמצא</b> קטרו שליש טפח. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כגריס </b>חצי פול. סתמו כפירושו. חציו המתחלק ממני בתולדתו. שהוא כמו מרובע (לא רבוע גמור ממש. אלא קרוב לתמונת מרובע) שוה (עשי"ע סס"ט) וחלק בשטחו הנחלק במקום שנפרד מחבורו ודבוקו עם חציו אחר. <b>וצ"ע</b> למאי נ"מ אם השעור בפול שלם. או בחציו הנחלק ממנו. הלא דבר אחד הוא בכמות השטח <b>אולי</b> צריך לשער בצד החלק שבו. במקום שמחוברים החצאים זה עם זה. כי שם רחב יותר מבצד העליון. ששם הוא עגול קצת. אינו שומר תמונת הרבוע כל כך בשטחו העליון. כי אם במקום חבורו. כאמור. 
+<b>כגריס </b>עשי"ע (סימן הנ"ל. ומו"ק סר"ב). 
+<b>עדשות </b>כ"ה לשון חכמים. ולשון מקרא עדשים (יחזקאל ד'). 
+
+Mishnah 2
+
+<b>ובה מחיה כעדשה</b> ובין הכל כגריס. לר"ש. <b>לא</b> נהירא ומאי דוחקיה. ע"ל פ"ד. <b>ואי</b> איתא. הו"ל למתני נמי בהרת. היא ומחיתה כגריס. כדתנן התם. בכהאי גוונא. <b>ואי</b> משום דקשיא ליה גרסא דרבתה מחיה טהורה. <b>י"ל</b> פירושו רבתה המחיה. עד שמעטה את הבהרת מכשעור. וס"ד כיון דכבר טמאה ע"י מחיה. שוב אין המחיה מטהרתה. קמ"ל דמחיה לפעמים היא סבה לטהרה. <b>וכך</b> צ"ל לפיר"ש בגרסת רבתה המחיה טמאה. דמוקי לה בבהרת יותר מכגריס. ותקשי ליה. תרצת רבתה מחיה. אלא רישא נתמעטה הבהרת טהורה. אמאי. הא אפילו נתמעטה. קמה לה אשעורא. אלא מאי אית לך למימר ה"פ. נתמעטה עד שנעשית פחות מכשיעור טהורה. וקמ"ל הכא נמי. אע"ג שסימן טומאה מחיה במקומו עומד. טהורה. ותי"ט אייתי דברי ר"ש הראשונים בפשיטות. ולא חלי ולא מרגיש. <b>ומה</b> שציין ועפ"ד מ"ד. <b>עמ"ש</b> שם בס"ד. 
+<b>מחיה כעדשה</b> ז"ל ר"מ בפירושו. אמנם הותנה הרבוע בה כאשר היתה כעדשה מצומצמת עד שתהיה העדשה בו (בנגע) כמו עגולה ברבוע שלם (כצ"ל) הצלעות. <b>ור"ל</b> הרבוע שהותנה במחיה. הוא שלם הצלעות. כי העדשה אין לה צלעות. ולכן הוצרך לפרש שצריך להיות המחיה מרובעת. <b>ומה</b> ששערו אותה כעדשה. ועדשה עגולה היא. היינו שתהא כעדשה. אם ישימו עדשה על מקום המחיה. יהא כמו עגול תוך רבוע. לפי שהמחיה צריכה להיות רבועה שוות הצלעות. וזה כשאינה אלא כשעור עדש בצמצום. משא"כ אם תוסיף המחיה על שעור עדש. הנה היא תטמא בכל תמונה. 
+<b>רבתה הבהרת טמאה</b> מ"ש תו' ומהר"ם. <b>צ"ע</b> לפי מה שכתבתי לעיל. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>שאין הנגע פושה לתוכו </b>עתי"ט עד ולי קשיא על שניהם ממ"ז דפ"י כו' דהשתא יש בתוכו ממש. עכ"ד. <b>ולא</b> דק. התם הנהו שערות שחורות ומצילות. אבל א"א להיות פושה לתוכו לטמא. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>אם מבפנים היא כלה </b>בנתמעטה ניחא. <b>אלא</b> בהלכה. איך נודע מהיכן היא כלה. <b>וצריך</b> לפרש שלא הלכה כולה בפעם אחת. אלא מעט מעט הלכה. באופן שיש להבחין מאיזה צד התחילה להלך. ואיזה בהרת כסה אותה. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>שאינם מטמאים משום מחיה </b>הקשה הראב"ד למה ל"א שאין מטמאין בבהרת כו'. וניחא ליה לפי שאינם ראוים לבהרת. וכפל בדבר לומר שאינם מקום לבהרת. ותפס לו עפ"ז שני דרכים. בלתי מתוקנים עיין תי"ט. <b>אך</b> דברים תמוהים אני רואה. דאשתמיטתיה לראב"ד מרא תלמודא. תלמוד ערוך פר"א דמילה. ימול בשר ערלתו היתה בראש הערלה ימול (וכן שנינו להלן ספ"ז היתה בראש הערלה) ואי לא מטמא כלל. מי אצטריך קרא למשרייה. <b>אע"ג</b> דנגעים טהורים בכלל איסור קציצה הם. היינו בראוים להטמא. כדלקמן פרק ז' מ"ד. כגון עד שלא נזקק לטומאה. ובתוך הסגרו. או שפשה בכולו. <b>אבל</b> במקום שאין שייכות טומאה לגמרי. מי איכא למימר דאית ביה משום איסור קציצה. דלשרייה רחמנא במקום מצוה. כיון שאינו נזקק לכהן. ועמש"ל בספ"ז בס"ד. ופ"ח מ"ה. 
+<b>ובאמת </b>לא ידענא מאי דוחקיה דראב"ד דאפקה למתני' מפשטה. אי איתא דלא מטמו נמי בבהרת ובשער. מי סני ליה לתנא למתני שאינן מטמאין בנגע. אלא אין לך בה אלא כמשמעה. במחיה בלחוד הוא דאין מטמאין. אבל מטמאין בבהרת בפשיון ובשער. <b>והא</b> דלא קחשיב לה בהדיא. נראה משום דלא גרע מחזרת ראשי איברים דפ"ח מ"ז וצ"ע. ועמ"ש בס"ד ספ"ז. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>ואינם מטמאין משום מחיה </b>עתי"ט מ"ש על הר"ש. דא"כ מאי האי דאינם מטמאין משום מחיה. הא אדרבה טהורי מטהרינן משום פרח בכולו <b>אומר</b> אני סד"א היכא דאיכא מחיה מעכבא. 
+<b>ודלדולין </b>הם חתיכות בשר יוצאות מהעור תלו' נמצאות בכל מקום בגוף (כמו ששנינו ספ"ז דבכורות בעלי דלדולין פסולין באדם) <b>וצריך</b> לומר ע"כ דאין נדונין כעור בשר. אלא כשהם רחבים שטוחים כגריס. בכדי שיוכל הנגע להראות כולו כאחד. אבל במקום שמשפע ומתחדד. עד שאינו כשיעור נגע. ודאי אינו נדון כעור הבשר. <b>ולא</b> ידענא אמאי פשיטא ליה לתי"ט כולי האי. מ"ש הר"מ בזה. עד דהוה ק"ל למאי אצטריך למתנייה. <b>ומ"ש</b> בשם מהר"ם. אינו מובן לי. <b>והא</b> דתנן הדלדולין שבראש ושבזקן. לרבותא הוא דנסבה. אע"ג דמקום כינוס שער נינהו (ואינו מטמא בבהרת עד שיקרח) ולא מבעיא דלדולין שבשאר מקומות הגוף החלקים. אלא שבודאי אין כל הדלדולין שוין בכך. וכמש"ל. 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>והכוה את המחיה</b> ה"ה לקוצץ בהרתו. ולא שנא בהרת טמאה. ל"ש טהורה (כדאיתא בגמרא פר"א דמילה) והיינו הראויה להטמא (כמש"ל פ"ו מ"ז) <b>ונראה</b> דהוא הדין בשל חברו נמי קאי ליה בל"ת. כמו באיסור הקפה ודכוותה. דניקף ומקיף שוין באיסור. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>היתה בראש הערלה ימול </b>צ"ע מאי קמ"ל. הא אינו מטמא בבהרת (ע"ל מ"ז דפ"ו) דבודאי לא עדיף ראש הערלה. מראש הגויה (עמ"ש שם בס"ד) <b>וי"ל</b> דמיירי בחזרו בו ראשי איברים. כבר"פ דבסמוך. <b>א"נ</b> אפילו לא חזרו. כיון שמעכבין את הפריחה. הו"ל ראוי להטמא בנגע הבהרת. כמ"ש רע"ב להלן מ"ה. 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>לענין </b>מ"ש תי"ט בד"ה מן הטהור. לשון סיפרא. ע"ל מ"ח. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>או שהלכה לה המחיה אח"כ פרחה בכולו טהור </b>וא"ת הרי פרחה מתוך פטור כו' וי"ל הב"ע כשהלכה מחיה. וקודם שהראה אל הכהן פרחה בכולו. הכ"מ. תי"ט. <b>וא"ת</b> אי הכי. מאי קמ"ל. בלא פריחה נמי מטהר ליה. <b>י"ל</b> משום סיפא אצטריכא. ולאשמעינן פלוגתא דר"י. ובאמת בכמה דוכתי אשכחן דאכפל תנא ואשמעינן נמי מאי דלא צריך. עיין שלהי נדרים ור"פ או"ב. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>וכולן שחזרו כו'. </b>עתי"ט וז"ל מהר"ם וכולן כו' ה"א טמאים. פירוש אחר. חלוט שער לבן כו' או משום פשיון ואחר חלוט פשיון משום פשיון. ואחר חלוט מחיה אינו מטמא משום מחיה. דהא נתכסית כו'. אלא נ"ל דנתגלו אחר חלוט מחיה מטמא משום פשיון ע"כ. <b>אך</b> כמו זר נחשב. תמה על עצמך וכי פשיון מטמא בתחלה. הלא כבר נטהר מפשיון על ידי פריחה. <b>ולא</b> אדע למה זה נדחק מהר"ם כל כך שלא לצורך. ומאי שנא דקשיא ליה אחלוט מחיה דווקא טפי מאחריני. תקשי ליה אכולהו. אמאי מיטמאין בחזירת ראשי איברים. הא אינן מטמאין משום מחיה. <b>תינח</b> בחלוט שער לבן. דמיטמא בתחלה (ומאי או משום פשיון. דקאמר מהר"ם) <b>אבל</b> אחר חלוט פשיון. או אחר פריחת הסגר. מאי איכא למימר. <b>אלא</b> הנח לחזירת ראשי איברים דגזרת הכתוב היא. וקרא דהבשר החי דמייתר. רבייה. דהתורה העידה על החוזר בכל מקום. שאינו יוצא מידי דפיו. דאגלאי בהתתיה. ותו לא מידי. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>עיין </b>לשון רע"ב. וראשי איברים לא קחשיב כו'. דראוין לטמא כו' <b>עמש"ל</b> ספ"ז. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>פרחה מזו לזו</b> עתי"ט לשון מהר"ם. דכל כמה דלא נזדקק ליה כהן כו'. <b>לא</b> אבין לו. כי מי יגיד לנו זה. דלא איירי בנזקק לכהן. 
+<b>ע"ש </b>ועוד כו' לתני סתמא פרחה בכולו. <b>הא</b> לא דיוקא הוא. רבותא אשמעינן. אע"ג דפרחה מטהורה כו'. אימא הו"ל פורח מטהור. ע"ש אבל אם פרחה מן הטהורה ברישא לצד חוץ כו' הו"ל פורח מן הטהור. <b>לא</b> ירדתי לסוף דעתו בזה. והא ודאי כי פרח לחוץ. הוה ליה פשה וטמא. וכי הדר פרח. הו"ל פורח מטמא. 
+<b>בשפתו העליונה</b> חצי גריס כו' וכ"כ הר"ש. וכלומר מאחר דע"י דבוק נראה כגריס הוי טמא. זה הכלומר הוסיף תי"ט מדעתו. ולא ניחא להר"ש בהכי. איברא להר"ש אפכא הוא. <b>וה"פ</b> דמתני' חצי גריס בשפה עליונה כו' וחצי בתחתונה. לא מצטרפין כגריס אע"פ שנראים כאחד כשמדובקים. אינו טמא. וממילא כשפרח אח"כ בכולו. הו"ל פורח מטהור. <b>ולשונו</b> של פיר"מ מגומגם. והוא הטעה לתי"ט. <b>אמנם</b> מהר"ם (לפמ"ש תי"ט בשמו) הפליג בחנם. 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>פטור מן הפריעה </b>כו' כל זמן שהוא מוסגר. ואילו טהור מתוך החלט. חייב בפריעה כו' ופרימה כל זמן שהוא מוחלט ע"כ. <b>קשיא</b> לי טובא. הא לישנא דמתניתין לא משמע כלל הכי. <b>אולי</b> י"ל אפילו נטהר מצרעתו. כל זמן שלא גלח והביא צפרים. עדיין חייב הוא בפריעה ופרימה עד שיטהרנו הכהן. והשתא רישא נמי אתיא שפיר. 
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>שאילו הראה לכהן היה טמא </b>במאי דסיים פתח (דכוותה טובא) ומפרש ברישא מראה ומפסיד. דהיינו אילו הראה. היה מפסיד כו'. <b>ולק"מ</b> מ"ש תי"ט. דבסיפא ודאי. אילו היה זריז. היה נשכר. זה פשוט. 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הנתקים </b>שבראש או בזקן. <b>דכתיב</b> צרעת הראש או הזקן הוא. משא"כ בהרת שאינה מטמאה בראש או בזקן. כדתנן פרק ו'. 
+<b>בשער צהוב</b> אינו פחות משתי שערות. כמו בלבן דעור הבשר. כל מקום שנאמר שער. אינו פחות משתים. 
+<b>קצר </b>כתי"ט בשם הר"ש א"נ קצר משעור דשער לבן. <b>זה</b> נגד הסברא. שיהא שער צהוב הפוך משל לבן. מה שטמא שם. טהור כאן. ומה שטהור שם. טמא כאן. 
+<b>אפילו ארוך </b>שאין משמעות דק. אלא רקיק. 
+<b>כך </b>הוא לשון תורה. חלת מצה אחת ורקיק אחד. לכן הוא הנוסח המובחר. <b>ומ"ש</b> תי"ט מנא"י דקיק. הוא לשון ארמי. והענין אחד. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>הצומח </b>בכלל שחור. כל השערות מאיזה גוון שיהא. חוץ משער צהוב. ואחת ירוקה. ואחת לבנה. מצילות. 
+<b>אחת צהובה</b> כו' בצהובה שקדמה לנתק כו' דאין מצטרפת עם השחורה להציל מיד השער צהוב. רע"ב. <b>ר"ל</b> להציל מיד שתי שערות צהובות. שבאו אחר הנתק. אין צהובה שקדמה מצטרפת עם שחורה (בין שקדמה בין שלא קדמה) אינן מצילות מידן. ולא מיד הפסיון. 
+<b>ואחת לבנה אינן מצילות</b> אבל אחת שחורה ואחת לבנה. מצילות. אפילו קדמו לנתק (כמ"ש במשואר) אין צורך לומר בצומחים. 
+<b>ועיין </b>לשון תי"ט תמיהא לי. אם שחורה אינה מצלת. למה תציל הלבנה כו' ולא הול"ל להא. 
+<b>הא </b>לק"מ. דאורחא דתנא הוא זמנין טובא. עיין שלהי נדרים ופרק אותו ואת בנו ובדוכתי טובא דכוותה. 
+<b>אבל </b>מה שכתב מפירוש הר"מ ומחבורו. לא דייק לגמרי. לפי שהוא שלא כהלכה. שהרי בפירוש אמרו בת"כ. שהלבנה והירוקה (ובכלל כל שאינו צהוב) בכלל שחור הוא. ומציל. ותי"ט נמשך אחריו. לא חלי ולא מרגיש. 
+<b>מה </b>שעלה על דעתו להגיה במשנתנו. לא יעלה על לב לעולם. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b> </b>נפרץ עתי"ט לשון הר"ש. והייני אם בתחלה נפרץ. נראה דאתאן לת"ק. <b>שם</b> ותמיהא לי טובא. דא"כ יש בנתק פתיון לתוכו. <b>לא</b> ידעתי זה. שהרי הפרצה פושה החוצה. 
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>הקרחת והגבחת</b> כתב רע"ב שתיהן בראש. ומיהו בזקן ג"כ אם נקרח כולו י"ל דין קרחת. תי"ט. <b>לא</b> ידענא מנליה הא. ולא ראיתי במקום שציין רמז מזה. <b>שם</b> הנה עם זה יהיה קרח שם התואר. <b>וקרחת</b> שם דבר נרדף לשם קרחה. שני משקלים הם. ורבים כמוהם. 
+<b>אבל נשם סך נשם</b> כיוצא בו מצינו בגמרא. ב"ק פ"ו (דפ"ו) שסכו נשא. 
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>חוץ משל נכרים</b> צ"ע אם נוהג דין נגעי בגדים גם בח"ל. וה"נ מספקא לי בבגדים שבאו משם לא"י. 
+<b>וראיתי </b>לרמב"ן עה"ת שכתב. ואינו נוהג אלא בא"י. והדבר צריך תלמוד. 
+<b>יראו </b>עתי"ט. ז"ל וז"ש רע"ב הילכך כו' ל"י מה ענין ימים לכאן. <b>י"ל</b> אפילו ראהו הכהן ואמר שהוא נגע טמא. 
+<b>ומש"ע </b>דכל עוד שלא ראהו הכהן כו' כאילו אינו הוא. <b>י"ל</b> גם בישראל אינם מן המנין. 
+<b>ועורות </b>עתי"ט שהביא עצות מרחוק ליישב לר"מ שב"ח דיבשה מקרו מין הגדל בארץ. <b>לא</b> היה צריך לבקש לו דמיון זר. אבל תלמוד ערוך הוא בידינו בר"פ כ"מ. דקרי תלמודא לבהמות גדולי קרקע. 
+<b>חיבר להם כו' טמא</b> עתי"ט בשם ק"א דהו"ל לנקד הבי"ת (בעור) בקמ"ץ. ונקדה בשו"א כו'. <b>אומר</b> אני כמה הפליג מפרש זה לדרך רחוקה. אבל ענין נקוד בי"ת בעור בשו"א. בפסוק ראשון. ובפתח. בכתוב הבא אחריו. יעוין בספר אם לבינה בס"ד. ומשם סתירה לדברי פרשן הלזה. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>קלע של ספינה</b> כו'. חדושא אשמעינן בהני. דליכא לפלוגי בהו מידי. דלעולם טמאים. ולא דמו לדהתם. הנהו דפכ"ד דכלים. משום דאית בהו טהורים מכלום. וסר ענן ידיעה דתי"ט. 
+<b>ושביס של סבכה</b> לא נקט סבכה גרידא. מטעמא דפרשית. משום דאיכא. של יוצאת החוץ. דטהורה מכלום. אבל שביס לעולם טמא. <b>ונ"ל</b> שהוא מעשה קליעה דקה ורחבה. מחוטי פשתן לבנים (שקורין בל"א קאנטי"ן) וקובעין אותן בשפתי השבכה. לתכשיט ולנוי. לפיכך הוא טמא בכל אופן. מאיזה נקבה שתהא לבושת סבכה. דוק. 
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>טריגון</b> שי"ל ג' זויות או חמש רע"ב. <b>זה</b> קשה הציור. אם לא העשוי כעין עגול ארוך. לו בטן רחב באמצעו. והולך ומתחדד לארכו. עד שעושה זויות לשתי קצותיו. 
+<b>ובאסקריא </b>ע"פ רע"ב. וע"פ דרכו אומר אני יותר נכון לגרוס באסדא. זה קרוב ומכוון עם פירושו. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>בלבנים </b>בלתי שרופים. 
+<b>אבנים </b>ערפ"ב דבתרא. שכתבתי שם מה שנ"ל דלבנים שרופים בכלל אבנים הן. והיינו לענין נזקין. שגם הם אינם נפרדים מחמת מ"ר. כאבנים טבעיים. <b>אבל</b> הכא דבעינן קרא כדכתיב. היינו אבנים חצובים מן ההר דווקא. וממעטינן אפילו סלעים הקשים ושבי"ש. כ"ש אבנים מלאכותיות הנעשות בי"א. והכי מוכח קרא דותהי להם הלבנה לאבן. מכלל דסתם אבן. אינה לבנה שרופה. 
+<b>ולפמ"ש </b>א"ל לומר תני ושייר (כמ"ש מהר"ם) אלא תנא רבותא נקט בהני דתנן. אע"ג דדמו לאבנים. קמ"ל דבעינן דווקא אבנים ממש. וא"צ לומר הנהו דלאו מין אבנים לגמרי נינהו. אטו כי רוכלא ליזיל ולתני. 
+<b>ועפר </b>עתי"ט שהעיר ע"ל הר"מ בפירושו. וכתב וסיד א"א לומר כו' דסיד לא הוי עפר. 
+<b>ואני </b>אומר אפשר ואפשר להאמר ולהשמע. ומש"ל במ"ז. היינו דווקא בסוף. אבל בתחלה ודאי ליכא קפידא. <b>תדע</b> מדלא תני ליה הכא ברישא. גבי בית שאחד מצדדיו מחופה כו'. ליתני נמי ואחד בסיד. ש"מ דמטמא בסיד נמי. ועמש"ל במשנה י' בס"ד. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>וקורות המחיצה</b> ע"ל מהר"ם בתי"ט. דגריס המחצה דלשון קירות הם מחיצות. וא"כ מאי האי קירות המחיצה. והלא קירות ומחיצות אחד הם. ע"כ. <b>ואין</b> זה כלום. כי קירות הוא שם העצם. ומחיצה שם תואר. נגזר מפעל חוצץ. וה"ק קירות שאינן אלא למחיצה. דהיינו לחוץ בחצר. בין חלק אדם לחברו. כמו ששנינו השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר. ואמרו אחר זה בונין את הכותל. שהוא הקיר. הכי נמי ר"ל קירות שהן למחיצה בלבד. לאפוקי קירות של בית. העשויות גם לסבול גג ותקרה. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>אלא כנגע</b> לענין מ"ש בתי"ט שנ"ל בכל הנגעים הדין כך. עמ"ש בס"ד פ"ק דמגלה. 
+<b>זה </b>פשוט. ותיתי לי דקיימתיה מסברא. כמ"ש בשכבר ספ"ב דמגלה. ואינו נ"נ שלא תקפיד תורה בכך רק בנגעי בתים. אטו לא ק"ו הוא. אלא ודאי גלי קרא במוקדם ובפחות. וה"ה למאוחר וחשוב. דכל שכן הוא. 
+<b>דפיו </b>ערע"ב. וחבירו בכיצד מברכין. תיתיב אבי תפי. ומ"ש רע"ב וי"ג טפיו בטי"ת. 
+<b>זה </b>י"ל חברים רבים בפכ"ג דכלים. ופ"ו דפרה. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>ולא סיד</b> דכתיב ועפר אחר וגו'. וסיד לא הוי עפר (תימה הא איפכא שמעינן. כדתנן להדיא פרק כסוי הדם שמכסין בסיד. משום דמקרי עפר. ומ"ש רע"ב דלא הוי אלא שרפה. לא הבינותי. הלא כתוב ונשרפה לשרפה. וכתוב ותהי להם הלבנה לאבן). <b>שמא</b> יש לחלק בין סיד טבעי הנמצא בארץ בלתי שרוף. דבהכי איירי התם. ובין סיד הנשרף מאבנים. הוא ניהו דתנן ליה הכא. <b>מ"מ</b> קשיא. הא סתמא תנן בתרווייהו. ולא לשתמיט תנא בשום דוכתא לפלוגי בינייהו. <b>והיה</b> עולה על הדעת. דמטעם צבע. הוא דאתינן עלה. ואע"ג דתנן לעיל (פי"א) הבתים בין צבועים בין אינן צבועים מטמאין. דילמא אליבא דר"ש התם. דס"ל העורות כבתים. בי"א מטמאין. גם זה דוחק גדול. 
+<b>אמנם </b>נ"ל דלא אתמר הך מילתא. אלא שלא יביא סיד לטוח הבית. אחר פשיון דהסגר ראשון. כדתנן (הבו דלא מוסיף) וטעמא משום דבית האפל אין פותחין בו חלונות. הכי נמי אם טחו בסיד. אז הנגע מבהיק בו ניכר ביותר. והיינו דלא תנן לה לעיל (מ"ב) גבי בית המחופה. 
+
+Chapter 13
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>נראה בראש נוטל את כולו </b>מדתלי בנראה. מסתבר לי דאחליצה קאי דאי אנתיצה. הרי נותץ כל הבית ומה לי באיזה אבן שנראה. תי"ט. <b>לא</b> ידענא מאי קאמר מר. הא תנן נותץ שלו. ומניח של חברו. ומסתברא טפי דאנתיצה קאי. וה"ק אימתי חומר בנתיצה. דנראה בראש. אבל נראה בפתים. אינו נותץ. אלא נוטל את שלו. ודוק. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>מטמא מתוכו</b> פירש רע"ב כדכתיב וגו' וכ"כ הר"מ. נראה מדבריהם דלא מטמא מתוכו. אלא כשיבוא כולו לתוכו. תי"ט. <b>אין</b> הכרע כל כך בדבריהם). ולא דקו. כי לא נתכוונו. אלא למצוא סמך לדבר. שאינו מטמא מאחוריו כמוחלט. אבל לא שיהא צריך כניסה לענין טומאת מגע. <b>וטומאת</b> ביאה דבר אחר הוא ודאי. דלא צריכה נגיעה לגמרי. הכי דייקא מתניתין בהדיא. <b>ודברי</b> תו' שם תמוהים. בזרות כפול. דמשמע דמצרכי נגיעה בנגע מעצמו עמ"ש שם בס"ד. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>א"ר אלעזר</b> הוא בן שמוע סתם ר"א דמתני' והוא טוביינא דחכימי. ונראה ה"ט דר"מ דפסק כוותיה. <b>אבל</b> אי בתר סברא ניזיל. ודאי מסתברא כוותיה דראב"ע. <b>ותו</b> תינח בית המוחלט. אלא מיהא דמוסגר שאינו מטמא מאחוריו. אמאי טמא כה"ג. כשאין נכנסין לתוכו. והא מאחוריו טהור הוא. ואנן סתמא תנן. והו"ל לפלוגי ביה. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>טהור שהכניס ראשו</b> עיין מ"ש בסמוך. 
+<b>וטמא שהכניס ראשו</b> דרך ביאה. אבל הנכנס דרך אחוריו. אפילו חוץ מחוטמו. אינו טמא. 
+<b>טמאהו </b>מה שבתוכו. כמוהו בכתוב. ותטמא הארץ וזולת. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>וסנדליו ברגליו וטבעותיו באצבעותיו</b> כצ"ל. ובמשניות של תי"ט נדפס בשבוש. 
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>עד ד"א</b> לרע"ב דקומתו של אדם בינוני ג"א. ואמה לפשוט ידים ורגלים. <b>ורגלים</b> כדי נסבה. ויש למחקה. כי אין לה מקום כאן. <b>אך</b> פליאה נשגבה היא בעיני. כראותי שכך היא שומה בפי כל המפרשים. שלא אחד בהם שת לבו גם לזאת. 
+
+Mishnah 12
+
+<b>נכנס לבה"כ עושים לו מחיצה י"ט </b>צ"ע מ"ש דאשמעינן הך דינא בבה"כ. ולא כייל ליה בבבא דלעיל דסלק מנה ולפלוג בדידה. ולתני שאינו מטמא הבית שנכנס בו אלא עד המחיצה. אפילו היא רק גבוהה עשרה (ואינה מגעת לתקרה) ברוחב ד"א. כדאשמעינן (במשנה דלעיל) בגובה. עד היכן מגעת טומאתו. <b>לכן</b> נ"ל מ"ש רע"ב דפחות מעשרה אינה חשובה מחיצה להציל. ליתא. ולא כן פירש ר"ש. אלא כך הוא לשונו. אינה חשובה להפסיק. ר"ל אינה מצלת בבית המקורה. 
+<b>וכך </b>הוא הענין לדעתי. אם הוא באוהל. אז ודאי אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת. והיינו גם העוברת על כל פני הבית וחולקת. אינה מצלת על האדם והכלים הנמצאים בבית. מצד אחד של המחיצה אם אינה מגעת עד התקרה. כי אינו שוה בזה עם טומאת אוהל המת, <b>אלא</b> הב"ע. בבהכ"נ שאין עליו קירוי (וכ"ה בהדיא בגמרא דנזיר נב"א) כסתם בהכ"נ שלהם (וכך הם עוד היום בתוגרמה אינן מקורים) בכה"ג אשמעי' דאע"ג דאין כאן משום טומאת הבא אל הבית. דקר' לא מיירי אלא בבית דיר' ואוהל מקורה. אפ"ה בעי הפסקה. והרחקה ממקומו. משום דכתיב מושבו טמא. הילכך צריך לפרוש ממושבו ומעמדו ולהתרחק ממקומו. ביחוד בבה"כ מקום מקודש. מה גם בעת התפלה. <b>וזה</b> משום מעלה ופרישה לקדושה. וכדרך שהוא מוצא מערי חומה. ובמחיצה עשרה ורחבה ארבע. ודאי חשיב רשות בפ"ע בכ"מ. לכל דבר הפסקה בלבד. 
+<b>ומ"ש </b>נכנס ראשון כו'. היינו להכרא. שיהא נזהר מלגע בב"א היוצאין והנכנסין. וק"ל. <b>א"נ</b> רבותא אשמעינן. וה"ה אפכא. ולעולם ליכא קפידא הכא אלא אמגעו. ונתגלה טעמה של משנתנו. מ"ה האירו עיני בה. 
+
+Chapter 14
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>פיילי</b> לשון יוני. וכן נקרא בלטי"ן (שהוא תולדת היונית) והפ"א רפוי"ה. וכמין קערה עגולה היא. 
+<b>של שניה</b> מוסב גם על ראשי אגפים. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>אל פני השדה</b> נראה דהיינו שדה זרע. לאפוקי ארץ מלחה מדבר וציה. 
+<b>ושני תולעת</b> ע"ל הר"מ בתי"ט. בלבא. <b>צ"ל</b> בלכא בכ"ף. הוא צבע אדום בלשון תלמוד. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>אחד ביד</b> עתי"ט דיליף דם משמן. א"כ מינה ומנה. מה שמן בכפו של כהן הוא נתון. אף הדם כן. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>תנוך</b> עיין לשון תי"ט שכתב כסומא בארובה. שהגבוה נקרא נוך. <b>ומצאתי</b> לו חבר. במלת אנך. כמ"ש שם בס"ד בהגהות ס' השרשים. 
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>מביא אדם ע"י בנו ובתו. ע"י עבדו ושפחתו</b> בקטנים איירי. דאיתנהו גביה. ודומיא דשפחתו עבריה (צל"ע. דילמא בכנענית מיירי דחייבת במה שהאשה חייבת. וכן עבדו) נמי ע"כ בקטנה מיירי. דאי הביאה סימנים. מאי בעיא גביה. ומשום דבמחוסרי כפרה לא חלק הכתוב בין גדולים לקטנים. כולהו בני אתויי קרבן נינהו. כדאיתא בפרק אין בין המודר (לה"ב). 
+<b>עתי"ט </b>ומסתברא דזה (ר"ל דמרבי עשיר מביא קרבן עני בשביל עני) דווקא כשעשיר מביא בלא קבלת נדר להביא קרבנו של מצורע. דהא ההיא תנן פ"ד דערכין. שאע"פ שהמצורע עני מביא קרבן עשיר. ע"כ. <b>לא</b> מתניתין היא. אלא אוקמתא בגמרא. אבל אם היה מצורע עשיר. ודאי מביא מדירו קרבן עשיר. אע"ג דהמדיר עני. 
+<b>כ"ע </b>תי"ט וז"ל. אלא לפי שלא מצאתי לרמב"ם שהעתיק המשנה כו'. <b>לא</b> ראה ברפ"י מה"ל שגגות. שם הביא גם משנתנו כצורתה. ש"מ דלא פליגן אהדדי. <b>אלא</b> איתא להא. ואיתא להא. לפי שאינו דומה המחייב עצמו במה שאינו חייב. למי שאינו מחייב עצמו בכלום. אלא עומד ועושה דבר שאינו חובה עליו כלל. לא ע"י אחר ולא ע"י עצמו. אלא מנדבת לבו בלבד. <b>דהא</b> ודאי מיירי הכא שבניו ובני ביתו הם עניים. כדפריש רע"ב. דכי אית להו מדידהו. מאי דלית ליה זכות בגויה. פשיטא דבעו מייתו קרבן עשיר כהשג ידם. אפילו בניו קטנים. שנפלו להם נכסים מאבי אמם (כשהיא בקבר) וכן העבד שנתנו לו ממון ע"מ שלא יהא לרבו רשות בו. והרי הוא עשיר ודאי. חייבין הן בקרבן עשיר. <b>אלא</b> הב"ע דלית בהו מידי. ואיהו מבעי לטהרם ולהכשירם. אע"פ שאינו חייב בכך. (ושמא אפילו בניו קטנים פחות מבני שש. ואת"ל שחייב בכל חיובי מצותם כדרך שחייב במזונותם. מ"מ אינו אלא מד"ח. ולא רמי עליה חיובייהו ד"ת) ולא נדר ולא קבל עליו כלום. אלא לטהורינהו ולאכשורינהו לאכול בקדשים קבעי. <b>קמ"ל</b> תנא דמביא על ידיהם קרבן עני. וסגי להו בהכי. כיון שאינו חייב. אלא מזכה להם בקרבנות. בתורת נדבה ומתנה לעניים. שהרי הוא לא נתחייב להביא קרבנותיהם. אף בבנים קטנים. כדאמרן שאין האב חייב במזונות בניו מד"ת. וכן העבד. יכול הרב לומר עשה עמי ואיני זנך. כ"ש שאינו מחויב להביא קרבנו. <b>ובעבד</b> עברי צ"ע. דילמא דמי לאשתו. דכתיב ביה כי טוב לו עמך במאכל ובמשתה. א"כ על כרחו צריך להכשירו לאכול בקדשים עמו בשוה לו. והקונה עבד עברי. קונה אדון לעצמו. 
+<b>וכן כל קרבן שהיא חייבת</b> כתי"ט וק"ק לי דלחיוב זה לא מצאתי טעם. <b>ונפלאתי</b> ע"ז אטו מי גרעי הני מרפואתה. כ"ש לידה וסוטה שהוא גרם לה לאסרה עליו. א"כ אם ירצה לקיים עונתה. היאך יזדקק לה. אפילו אם לא ירצה לקיימה. הרי הוא מורד עליה. דאמרה מאי אית לי למעבד. אנא הא קאימנא. 
+סליקא לה מסכת נגעים 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Negaim/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Negaim/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..81350878d9e4350836de8447e6f395bcd0e19572
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Negaim/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,599 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Negaim
+לחם שמים על משנה נגעים
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Negaim
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה נגעים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שתים שהן ארבע גרסינן </b>עמ"ש בס"ד ריש שבועות. 
+<b>שאת </b>ערע"ב אין שאת אלא לשון גובה. עיין <b>גלעד</b> בסיעתא דשמיא. 
+<b>שניה לה כצמר לבן</b> והוא עז בלבנינותו יותר מסיד ההיכל. <b>צ"ע</b> איך יתיישב זה בחוש שלנו. כנראה שהצמר המלובן הוא כהה הרבה מכל סיד המצוי אצלינו (באיורופא הצפונית) אולי סיד ההיכל היה כהה יותר (עם שהוא נגד הסברא) ולכן תלאו בהיכל. לא סתם סיד. אמנם אפשר היה הצמר שלהם לבו יותר משלנו. גם אפילו בארצות הללו אין כל צמר שוה בלבנונית. יש בארץ הגר צמר רחלים ארוך וקשה. הוא לבן מאד. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>כיין </b>(המשובח. כי יתאדם) המזוג בשלג. סתמו כפירושו במזג היין הראוי. כחמרא דדרי אחד תלת דחלב. כן כאן. חלק אחד יין מעורב בשלשה משלג. וככה בדם מזוג בחלב. שלשה בחלב נגד הדם. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>ארבע מראות כו' מצטרפות. </b>גרסינן. 
+<b>מצטרפות זע"ז </b>עתי"ט עד. שאם אינו בקי בהן ובשמותיהן לא יראה את הנגעים. <b>וטעמא</b> רבה נ"ל אית במילתא. לפי שאם אינו בקי במראות. יש לחוש שמא יצרף את שלמטה מארבע מראות. כגון הבוהק. אל מראה הטמא. ויטמא את הטהור. או להפך. יחשוב המראות הטמאות לטהורות. ויטהר את הטמא. גם אפשר שיש למעלה משלג. כענין שכתוב. זכו נזיריה משלג. ואינו טמא. כמש"ל רפ"ב בס"ד. ומי שאינו בקי יחשבהו למראה טמא. 
+<b>להxגיר </b>ז"ל תי"ט מפרש הסגר ברישא כו' משום דלא מצי להתחיל בלפטור כיון שאינו אלא בסוף שבוע שני וא"צ להפוך כולו לבן שהבא בתחלה טמא כו' עכ"ל. <b>הבנת</b> לשונו זה רחוקה ממני. מה טעם בזה. שא"צ להפוך כו'. ומאי האי דקאמר שהבא בתחלה טמא. לא ידענא פירושא. שהרי אין כל הבא בתחלה טמא. אלא יש לפטור. ויש להסגיר. גם הבא כולו לבן בתחלה יסגיר תנן. פ"ח מ"ז. <b>ומהא</b> נמי קשיא לי ארבי דסתם מתני' אמאי לא תני הכא נמי. להסגיר את הבא בתחלה (בבהרת כגריס מצורף מארבע מראות) שיש קדימה לעומד. <b>ואין</b> נראה שיהא חילוק בבא כולו לבן לענין זה. דמאי שנא מלפטור את ההופך כולו לבן כו'. דתנן בסיפא דמתניתין דמצטרפין. ומנין לנו שבתחלה לא יצטרפו. <b>ועם</b> שאחר כתבי זאת ראיתי שגם מהר"ם נרגש מזה. כמ"ש תי"ט בשמו בדבור הסמוך (שלא ראיתיו עד הנה) עדיין לא נחה דעתי בו. דאיהו לא הוה קשיא ליה אלא אהבא בתחלה בשעור כגריס דהוה ליה למתני. וניחא ליה דלשנא דמצטרפין זה עם זה דרישא. סתמא בתחלה משמע. 
+<b>מיהו </b>אכתי לא ניחא. דהו"ל למתני נמי להסגיר את הבא כולו לבן בתחלה. כדאצטריך ליה. להחליט את שנולד לו מחיה או שער לבן בתחלה. 
+<b>שבוע </b>לשון זכר. ככתוב שבעה שבועות. <b>אבל</b> מ"ש תי"ט מרש"י שפירש שבוע זאת. של זאת. אינה ראיה. כי לא זה דחקו לרש"י. אלא ניקוד שבוע בשו"א שלא כמנהג. הוא שהביאו לכך. לפרשו בדמות סמוך. ואפילו היה לשון נקבה. מ"מ היה סמוך. 
+<b>לפטור את העומד כו'. </b>עתי"ט (דמתתאי משלג. צ"ל) שהאריך לשון מאד. עד ורבינו בגור אריה לא ניחא ליה לומר דקרא אצטריך שאם כהה שיהא טהור. ול"ה שצריך הסגר. דמה"ת לומר כן. שהרי הוכהה. ולכך מפרש קרא כי אצטריך היינו שאם פשה שיהא מוחלט עכ"ל. <b>ודברים</b> מגומגמים הם. מאי מה"ת דקאמר. הא ודאי ס"ד אף אם כהה מעזה. יהא טמא מכל מקום. כל עוד שנשאר בארבע מראות. להכי אתי קרא למימר. דבכהה פוטרו. אף שעדיין לא ירד מארבע מראות. ולעולם כהה בעי. אבל נשתנה ועלה מכהה לעזה. עדיין אני אומר יטמאנו או יסגירנו. לפיכך הקושיא במקומה עומדת. מנין לנו להוציא המקרא ממשמעו. ורפא האריה שבר על נקלה. לא ידעתי מה הועיל ואיך הציל דחז"ל מן התמיהא. <b>גם</b> התי"ט דחה דברי רבו. וטרח בכדי. <b>אמנם</b> בספר אם לבינה. תקנתי הענין בס"ד. ליישב דברי התוספתא ופירש"י. והשיכותי התלונה מעל חז"ל. 
+<b>כתי"ט </b>באותו דבור. שאין (עומד) במראיתן כך צריך להיות. 
+<b>להחליט את שנולד לו</b> כו' עיין רע"ב אבל פשיון לא מטמא בתחלה. אפילו פושה והולך עד שלא הסגיר. <b>ונראה</b> דכה"ג מסגירו מכל מקום. ורואה בסוף שבוע. אם פשה עוד על מה שפשה בתחלה כשהסגירו. מחליטו. ואם לאו. פוטרו. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>שהן שש עשרה שלשים ושבעים ושתים</b> גרסינן. 
+<b>בתוך השבת</b> צ"י דשני תנא הכא לשניה. מי סני למתני חל בשבת. כדלעיל ופי"א דמנחות ובריש מגלה. ופ"ב דחגיגה. ובפרק ד' דר"ה. ובשלהי סוכה. וכן בכל דוכתא. ומאי שנא הכא. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>והשחירו שתיהן</b> כך צ"ל. לפי לשון המשנה. 
+<b>נסמך השחין</b> פריש הרא"ש. שכסה השחין מקום שער לבן כולו מצד אחד. 
+<b>הקיף </b>מכל צד. ושער לבן בבהרת כדקאי קאי. 
+<b>עיין </b>תי"ט שהביא לשון הכ"מ. ז"ל. וא"ת הא קיי"ל שער לבן הוא סימן טומאה גם בשחין ומכוה. א"כ דל בהרת מהכא כו'. <b>ונ"ל</b> דלק"מ. כי אין זה אלא אם נולד במקומו בהרת. כדכתיב קרא והיה במקום השחין וגו'. <b>ומהר"ם</b> (שהביאו תי"ט) שינויא רויחא קמשני. דאפי' לכשתמצא לומר בשחין שנראה בו נגע קמיירי. אפ"ה לאו מילתא היא. מטעמא דקאמר. ופשוט הוא. <b>גם</b> בלא"ה לא דיוקא הוא לגמרי. דאפילו אם יש בשחין מראה צרעת. אם אין בו כגריס. אינו מטמא. 
+<b>לכן </b>דברי הכ"מ אינן מוכרחים כלל. גם בלשון הר"מ. דלא מיירי נמי משחין הטמא. אלא משחין גרידא. שאין בו מראה טומאה. ולא בכשעור. 
+<b>עוד </b>דתי"ט תמוהים. במ"ש ואם נתרפאו נדונים כעור הבשר. וכי נדונים כעור הבשר מאי הוי. אם אין בו בהרת. טהור הוא. ואפילו את"ל. כה"ג מסגירו. מ"מ הוי להקל. שאם היה רואהו בשבת. היה מחליטו. 
+<b>או לאחת מהן</b> אפילו לאחת מהן. 
+<b>או </b>חלקן במעוט שחין. ולא זו אף זו קתני. 
+<b>היה בו פסיון</b> צ"ע. דהא אינו מטמא בתחלה (כדתנן לקמן פ"ג ופ"ד) <b>ונ"ל</b> דהכא במאי עסקינן. בסוף שבוע ראשון. והיכי דמי. כגון שהסגירו באחד בשבת. נמצא שביעי שלו חל בשבת. אינו נזקק לראותו בו ביום. שהוא שבת. אלא ממתין עד למחר. ואם היה בו פשיון אתמול בשבת. והלך לו. וראהו למחרתו ומצאו עומד. פוטרו. והרי זה להקל. וכן אם ראהו בתחלה בשני בשבת. ובסוף שבוע עמד. והסגירו שנית בו ביום. נמצא חל שלשה עשר בשבת. אינו רואהו עד למחר. ואם בתוך כך פשה. והלך לו הפשיון. הרי הוא פוטרו. שאלמלא היה שבת. וראהו פושה. היה מחליטו. 
+<b>ואין בזה ובזה כגריס</b> אנתמעטה קאי. דאם לא נשאר אחר שנתמעטה האום. כגריס בזה ובזה. הרי זה להקל ומטהרו<b> אבל</b> אם נשאר בפשיון כגריס. אע"פ שנתמעטה האום. ואפילו הלכה לה. הרי זה נגע אחר ומסגירו. 
+<b>והבוהק </b>כעדשה. אבל פחות מכעדשה. אינו חולק. ולא מציל. ע"ל פ"ו מ"ה. 
+<b>וטעמא </b>משום דכי הוה כעדשה. חזי למחיה. וכיון דלית ביה מחיה. דהוי סימן טומאה. מצילו וטהור. משא"כ בשאין בו שעור מחיה. לא חשיב. וכדליתיה דמי. דלא חזי למחיה. והו"ל כבהרת אחת שפשתה. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>לא היה בו שער לבן ונולד לו</b> זה לשון תי"ט. אע"ג דא"נ פטרו בשבת. כשנולד לו לאחר השבת היה מחליטו כדתנן להחליט אחר הפטור (לא הבינותי זאת. מה ענין לאחר הפטור דהתם. דבלאחר הפטור דהסגר קמיירי. לדהכא דבנראה בתחלה איירי) מ"מ היה טהור. אם העריב שמשו כו' (גם דברים הללו יש בהם משום מחוסרי אמנה ונעדרי הבנה לגמרי. לא יכולתי להלמם) ולעיל ביש להקל פיר"ב שאם היה צריך להביא קרבן משום כו'. 
+<b>לא </b>ידענא מאי בעי הכא. סוף דבר כל מ"ש בדבור הלזה כולו מקשה. ערבב עלינו ענינים שונים. שאינם עולים בקנה בינה אחד. 
+<b>וכך </b>היה צריך לומר. שאם היה רואהו בשבת. היה מסגירו. ואם היה נולד לו למחר אחר השבת שער לבן. לא היה זקוק לו עד סוף ימי ההסגר. ושמא בתוך כך ילך לו. ואינו נזקק לקרבן. משא"כ עכשיו שמחליטו. 
+<b>נסמך השחין </b>בשבת. ובאחד בשבת הלך לו. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בגרמני </b>הוא הלבן ביותר. כן הוא נקרא בלשון לטינ"י. והר"מ לא היה מכיר בלשון ההוא. וחשב לפרש גרמני מלשון חמור גרם. והפליג לדרך זר. 
+<b>כהה </b>למטה מארבע מראות. להכי פוטרו אף בתחלה. 
+<b>ב"י הרי הם כאשכרוע לא לבנים</b> היינו המון העם. אבל בני ציון היקרים. זכו נזיריה משלג כו'. <b>אפ"ה</b> נדונים כבינונים. אי מטעמא דהר"ש דמשערין כולם בשוה. <b>א"נ</b> בהו לא קמיירי. אלא ברוב עם הארץ. <b>או</b> דילמא משום דפתוכים הוו. כדמסיים קרא אדמו עצם. <b>אי נמי</b> משום דלמעלה מארבע מראות נינהו. שמא לא מטמאין בבהרת כלל. לפי שמכהה עיני הכהן. הרואהו. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>או שכהה מאור עיניו</b> מ"ש תי"ט. יראה דתרי עיניו שכהו קאמר. <b>אינו</b> מוכרח. דוק. ועיין אגרת בקורת (דטו"ב. דפוס שני) <b>ואכן </b>האמת. שאי אפשר שיכהה מאור אחת בלבד. שאם האחת לוקה. בהכרח גם חברתה לוקה עמה. עמו"ק א"ח סרט"ז. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתי"ט </b>ד"ה רי"א. כמו שמגביה. צ"ל שמגבהת. <b>שם</b> הנגע תחת שחייו. צ"ל שחייה. ר"ל שני בית שחיים שלה. דבאשה קאי ועסיק. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>חוץ מנדרי עצמו </b>משא"כ בנדוי. שהת"ח מנדה לעצמו. ומפר לעצמו. עיין נדרים (ז"ב). 
+<b>אף לא נדרי אשתו שבינו לבינה </b>משום דנדרי עינוי נפש ושבינו לבינה. התורה זכתה לו בהפרתם. בהפרה זכתה. בהתרה לא זכתה. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שהטוה"ט בידי כהן</b> עשי"ע (סקל"ח) <b>צ"ע</b> אי בעי בגדי כהונה. אע"ג דאמרינן אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם. דילמא הני מילי בעבודות שבמקדש משא"כ ראיית נגעים שהיא בכל מקום בא"י. ובר"פ בא לו כ"ג איתא בהדיא בגדי כהונה אסור לצאת בהם במדינה. ובפרק טרף מצרכינן קרא בפרה. דצריכא בגדי כהונה. והיינו משום דנעשית בחוץ. ורחמנא רבייה. חטאת קרייה. דעבודתה תחשב כעבודת פנים. והן דומות זו לזו. והתם הוא דכתיב בגדיו. 
+<b>ולכאורה </b>נראה מדכתיב הכא נמי קרא יתירא. בניו הכהנים. למימרא דבעי בגדי כהונה. וכדאמרינן פ"ב דזבחים. בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם. דאל"ה הו"ל זרים. אלא דהתם לענין עבודת פנים אתמר. <b>ולפום</b> ריהטא בספר הי"ד (פ"ט מהלכות צרעת) מוכח נמי הכא. דדרשי בת"כ הכהנים בכהונתם. <b>איברא</b> תברה בצדה. דלא מפיק מניה אלא חלל. <b>ברם</b> בתר דמבעיא לי. הדר פשיטנא לה. דבודאי לא בעיא בגדי כהונה. דהא איתה אף בח"ל ובזמן הזה. ואף טהרת המצורע נעשית בטומאה. הא ע"כ לא פסיל בה מחוסר בגדים. שאין עכשיו בגדי כהונה. <b>ואי</b> נמי איתנהו. <b>הא</b> אטמו להו. ולא כהונתו עליו. כשהוא ובגדיו טמאים. ולא חזי לעבודה. <b>ואם</b> לטהרת מצורע דדמיא לעבודה. הוכשר. כ"ש לראיית הנגע. לטהרו או לטמאו. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>נותנין לו שבעת ימי המשתה </b>פשוט שהוא אחר בעילת מצוה. כדמוכח פ"ק דכתובות. בשמעתא דבועל ב"מ ופורש. <b>ואפשר</b> דהוא הדין אם נכנס לחופה. אע"פ שעדיין לא יבעול. אם מחמת שפרסה כלתו נדה. או לסבה אחרת. מ"מ דינו כחתן לכל דבר. כמו לענין ז' ברכות. משקנאה ונעשית אשתו נשואה (עיין אה"ע סס"ב) לאפוקי ארוס שאין עושין אותו חתן לשום ענין. 
+<b>ועתי"ט </b>שכתב ז"ל. ותמהו התו' דלר"מ דהתם למה אינו רואה להקל ע"ש. 
+<b>העתיק </b>לשון תוספת בט"ס דמוכח. ועמ"ש שם בחי"ג בפירוש דתוספות. 
+<b>וכן ברגל</b> צ"ע במ"ש בחידושי גמרא פ"ק דמ"ק. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>עור הבשר</b> שנראה בו אחד מארבע מראות כגריס. 
+<b>בשער לבן במחיה בפשיון</b> סימנם על <b>שפם</b> יעטה. <b>שעורן</b> של בהרת ומחיה. מבואר בפ"ו מ"ז. ושל שער לבן פ"ד מ"ד. 
+<b>ובפשיון </b>כל שהו. <b>ודין</b> הבא כולו לבן בתחלה. עיין רפ"ח. ושם מ"ח. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בירקרק ובאדמדם</b> הא דקרי בבגדים ובבתים סימן טומאה ירקרק ואדמדם. ולא קרי לעיל סימן טומאה לד"מ כו' ע"ל רע"ב <b>דבריו</b> הללו מגומגמים ולישנא קטיעא הוא מיגז גייז ללשניה דהר"ש. <b>גם</b> הוא קשה להלמו במ"ש ירקרק. דאיהו לא שייך בד"מ שבעור הבשר ולשונו צריך תקון. 
+<b>ונראה </b>שצ"ל ואע"ג דאידי ואידי כארבע מראות. ותי"ט לא חלי ולא מרגיש. 
+<b>בתחלה </b>להסגיר. <b>ואין</b> זה כמו בתחלה דלעיל משנה ג' דפרקין. 
+<b>כתב </b>תי"ט מ"מ תני לה. משום פשיון כו'. ולאו למימרא דאינו מסגיר כלל. דדל פשיון מהכא כו'. אלא כלומר שאינו מסגירו מחמת הפשיון. <b>דברים</b> הללו לא נתנו להכתב. כי מה אכפת לן מפני מה מטמאין בתחלה. אם מפני האום. או מפני הפשיון. מ"מ טמא הוא להסגר. 
+<b>ואחזה </b>אנכי שדברי הר"ש על כרחנו מתפרשים כך. שהפשיון משונה מן הנראה בתחלה. שבתחלה. נראה הוא להסגיר. משא"כ הפשיון. שתחלתו (ר"ל פעם ראשונה שנראה הפשיון) אינו להסגיר. אלא לשרוף. היינו דקאמר הר"ש. דבתחלה אינו מסגיר. אלא שורף. ובכן דבריו מובנים היטב. <b>ומ"ש</b> תי"ט בשם מהר"ם. מגומגם מאד. וז"ל דהיינו כו' אבל אם אותו נגע הולך ופושה (ר"ל עד סוף שבוע כו') אינו מסגיר כו'. <b>בער</b> אנכי ולא אבין פשיטא צריכא למימר. הא ודאי משו"ה מסגיר. לראות אם פשה ביום השביעי. כדמפרש קרא. ומאי אשמעינן דאינו חוזר ומסגיר על הפשיון. אלא באדם מחליט. ובבגד שורף. ומאי קמ"ל. 
+<b>בסוף שבוע ראשון</b> להסגיר. 
+<b>בסוף שבוע שני</b> לשרוף. 
+<b>לאחר הפטור </b>לשרוף. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שהפשיון בכ"ש </b>אבל שער לבן אינו מטמא פחות משתי שערות. <b>ועתי"ט</b> שכתב ורבינו בג"א פירש שהמורה על אחד כולו בפתח. <b>לא</b> אדע מנין לו זה. והיכן מצא שער כולו פתוח. כ"א ושער הרגלים (ישעיה ז' מ"א. ולא נשתנה בסמיכות. כמו תער הגלבים) והנה הוא מורה על ריבוי שערות בודאי. הרי שאינו כמו שחשב בג"א. <b>כ"ע</b> תי"ט אחר שהביא פירוש מהר"ם. וז"ל. ומדתנן במ"ב פ"ג דנדה המפלת כמין שערה נראה כדבמ"א. <b></b>משמע דלפלוגי אדמהר"ם קאמר לה. ולא כיון את שמועתו. שהרי אף דברי מהר"ם בקנה בינה אחד עולים עם דעת במ"א. דמדכתיב ושערה בלא מפיק לה. דלאורויי אפילו שערה לא הפך. משמע. 
+<b>אבל </b>אין נראה לי. שיהא שערה דלא הפך. כמו השערה הפתוח. שהוא משקל אחר. ולא הפך יוכיח. שהוא כמו שער הצרוי. עם שימצא לפעמים פעל זכר. עם שם נקבי. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>היתה אחת מלמטה ונחלקה מלמעלה כו' טהור </b>אע"פ שיש כאן שתי שערות לבנות מלמעלה <b>ויש</b> לשאול. אם יש בה שתי שערות לבנות. והאחת נחלקה לשתים מלמעלה. ושוב נהפך חלק אחד לשחור או הלך לו. ונשאר החלק השני לבן כמו שהיה. אם נראה בכך כאילו הלך כל השער לבן. ועפ"ק מ"ה. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>אם יש בו רוחב שתי שערות </b>עתי"ט ז"ל ומ"ש הר"ב אבל אם אין ברוחב כו' וכן אם פשה כו' כפשיון רחוק ובעי כגריס. ותמיהני דבפ"ק תנן כו' חולקין בין אום לפשיון ה"א להקל. ודוחק לומר דווקא בפשיון כל שהו. ועוד דלא אשתמיט למתני דפשיון רחוק מטמא כלל. כו'. עכ"ד. 
+<b>תמהתי </b>מרשות מ"ש כאן. אטו לא שמיע ליה הא דתנן לעיל רפ"ג בתחלה בסוף שבוע המסגיר כו'. ועמ"ש בס"ד בפ"ק מ"ה. והאי פשיון הרחוק. נמי נגע אחר הוא. משו"ה לא סגי ליה בבציר מכגריס. וכי הוי כגריס. פשיטא דמטמא. ולא משום פשיון. אלא דהו"ל נגע בפני עצמו. 
+<b>ובהכי </b>אזדא ליה כל הך שקלא וטריא אריכא דתי"ט טרייה לרישיה בכדי במ"כ. נלאיתי נשוא עול קריאתו עד שבאתי לתכליתו. אז ראיתי שעמד גם הוא על הבנה זו הפשוטה. ועד עכשיו הקיפנו חבילות חבילות תשובות שאין בהן ממש. כולי האי למה. ודקארי לה מאי קארי. 
+<b>מצרפן </b>ואם פשתה אחת מהן כו'. מחליט על שתיהן. <b>ונראה</b> פשוט דה"ה בתחלה. אם אין באחת כגריס. ויש בשתיהן כגריס. שאם יש בחוט כשעורו. מצרפן להסגיר. ואם לאו. פוטרו. וכן בסוף אם נתמעט החוט. ואין בשתי הבהרות כשיעור נגע. פוטרו. ולא ידעתי מ"ט שתקו מזה ומזה <b>גם</b> צריך לידע. דכה"ג שאין באחת משתי הבהרות כשעור אלא ע"י צירוף. א"א להן להטמא במחיה. כמו ברישא בחוט. 
+<b>ואם לאו אינו מצרפן </b>ונדונים כשני נגעים כו' ונ"מ דלכי מיטהר בעי אתויי שני קרבנות עכ"ל רע"ב לקוח מהר"ש. <b>ולא</b> הבינותי זה. דהא תנן פ"ב דכריתות. מצורע שנתנגע נגעים הרבה. אינו מביא אלא קרבן אחד על כולם. אפילו נתרפא בינתיים. כ"ש אם כשנסתלקה אחת. עדיין שניה עומדת. שהם כנגע אחד חשובים. שהרי לא יכול להביא קרבן עד שיטהר. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>בהרת </b>כגריס על כרחנו צריכין אנו לפרשו כגריס. ועוד. דאי כגריס מצומצם. מי משכחת לה ובה מחיה כעדשה. מכדי שעורה של בהרת כמה הוי. כגריס מרובע והוא תשע עדשות. כדתנן לקמן ריש פ"ו. ומחיה צריכה להיות מבוצרת באמצע. מוקפת בהרת כעדשה מכל צד. אי הכי היכי אפשר להיות בה מחיה כעדשה. מלבד בהרת כגריס. כדאיירי השתא ברישא. וכ"פ המפרשים. דלא דק. 
+<b>טמאה </b>הבהרת כשהיתה. דבחד סימן טומאה סגי לה. ואין כאן סימן טהרה. 
+<b>טמא </b>האדם. ולא יכול לומר כאן ג"כ טמאה ל"נ. לפי שאין הטומאה מחמת הבהרת. וסד"א כיון שסימן טומאה אחד נהפך לשחור. שנולד בה סימן טהרה. מהני גם למחיה. קמ"ל אע"ג דבהרת נפלה בה סימן טהרה. אכתי לא טהר גברא. מפני המחיה. וכיון שמוכרח לומר שהטומאה באה מן המחיה. הרי אין לדבר באופן אחר. כי אם בלשון זכר. 
+<b>בהרת היא ומחיתה כגריס כו'. </b>שהבהרת שהיא ומחיתה כגריס. טמא. עתי"ט. <b>ולא</b> נהירא דלא תנן לה התם ה). אלא בהרת ובה מחיה תנן כדלעיל בפרקין. דמתפרש כגריס מלבד המחיה. ה"נ פירושא התם. איברא הר"ש הוא דמפרש לה התם ברישא. כמ"ש תי"ט כאן. וליתא. כי באמת אין הענין ולא הלשון סובלו. וכמ"ש שם בס"ד. 
+<b>אמנם </b>גם כאן המשנה מתפרשת יפה עפ"ד הר"מ (עם שלשונו מגומגם) דהלכה המחיה. פירושו שכסתה הבהרת את מקום המחיה. והרי יש בה עכשיו כשעור. וטעם מחלוקת ת"ק ור"ש מבואר. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>לאחר הפטור</b> עיין לשון רע"ב. עד והאי חזרה היינו במקומה הראשון. דאי במ"א א"כ ה"ז בהרת אחרת. <b>לא</b> ידענא מאי נפקא מנה. ואי נמי בהרת אחרת היא. מאי הוי. הא ודאי תראה בתחלה. כמו בחזרה למקומה. ומאי בינייהו. 
+<b>איברא </b>לישנא דהר"ש. אטעייה לרע"ב. הר"ש אברייתא קאי. דפליגי בה ר"י וחכמים בהלכה וחזרה. רי"א תראה בתחלה וחכמים מטהרין. עלה קאי ומפרש לה הכי. דהיינו שחזרה למקומה הראשון. דאי לאו הכי הרי זו בהרת אחרת. ור"ל דכה"ג לא מטהרי רבנן. אלא הוו מודו דתראה בתחלה. וכי פליגי. בחזרה למקומה. ומתניתין ר"י היא. וסתם לן תנא כוותיה. 
+<b>כנסה ופשתה כו' ר"ע מטמא כו'. </b>ר"ש ל"ג לה. דלא פליגי בהכי. ע"פ הר"ש. והכי גריס הכא. הרי היא כמו שהיתה. וזה אליבא דכ"ע. וכדינא דרישא בהלכה וחזרה כו'. אלא דמעיקרא תני הלכה כולה וחזרה. והדר קתני כנסה כו'. דהיינו במקצתה. ולא זו אף זו קתני. 
+<b>ולשון </b>הר"ש צריך תקון. ואציג הגהתו הנה. ז"ל מסגירו הסגר (שני) כו' (פשתה) וכנסה שפשתה משהו (כצ"ל) כו' ומתוקמא דר"ע באמצע כו'. זה נר' ט"ס. וצ"ל ומתוקמא מתניתין <b>עתי"ט</b> שהרעיש עלינו את העולם. בלשון הר"מ והשגת הראב"ד. והאריך הרחיב לשון. וכתב שבספרי הר"מ שהעתיקו למשנתנו. מסיים בה ה"ז יסגיר. ולא מסיים או יפטור. <b>ואמנם</b> בספר הי"ד שבידינו מסיים בה או יפטור. ונוסח נכון ומוכרח הוא. שהרי אין לנו. אלא שתי חלוקות בכל אלה הבבות. או דין ה"ה כמו שהיתה. ופירושו אם בתוך שבוע ראשון עומד יסגיר שנית. ואם בסוף שבוע שני יפטור. או דינא דתראה בתחלה ויש לו שני הסגרים. ותי"ט נסתבך בחנם. <b>גם</b> לא ידעתי מה החרדה אשר חרד עלינו הראב"ד בלשון הר"מ. ממשנה דלקמן. <b>שם</b> ודאי נגע אחר הוא. כמ"ש בס"ד בהגהותי לספר הי"ד שם בס"ד. וק"ל החלוק. ע"כ צ"ע. 
+<b>וחכמים מטהרין</b> לרע"ב דלא חשיב פשיון ול"ד דא"כ לר"ע כו' תי"ט. <b>בכדי</b> טרח. דלא לדיוקי אתא. דהא ר"ע טעמו ונימוקו עמו כדפריש רע"ב דס"ל נגע חדש הוא זה. אלא לחכמים היה צריך לפרש. כיון דס"ל הכל נגע אחד. א"ה מ"ט מטהרי. הרי כאן פשיון. ומשני שפיר. <b>איברא</b> לא נהלם לי פרושא דמתניתין. אליביה דהר"ש ומהר"ם דמוקמי לה בלאחר הפטור. א"כ אפכא מיבעי ליה למתני. והלך מן האום ופשתה כו'. דהא כי פשתה ברישא הא אטמי ליה. וקשיא בין לר"ע. בין לחכמים. הא ודאי טמא הוא. <b>ולדידי</b> חזי לי דה"פ בהרת כגריס והסגירו ופשתה והלך מן כו'. הכל בתוך ימי הסגר איירי ובסוף שבוע. השתא ניחא ר"ע נגע אחר חשיב ליה. דקמא מצטרף לבתרא. וחכמים מטהרין. דלית להו צירוף. ודוק. 
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>ופשתה כחצי גרים ועוד </b>ובפשתה לאחר הפטור כו' לר"ש ניחא דקסבר חכמים מטהרין לגמרי ולא משכחת לה אלא בסוף שבוע ולאחר הפטור אבל רע"ב לא הי"ל לדקדק ולהתנות בכך. תי"ט. <b>לא</b> ידענא מאי ניחותא להר"ש. אפילו בבבא דלעיל תמיהא לי. כ"ש בהך בבא. דפשתה חצי גריס ועוד מקמי דהלך מן האום. היכי אפשר דמטהרי רבנן. 
+<b>ולרע"ב </b>קשיא אפכא. דהו"ל למידק ואתנויי. דבפשתה והלך מן כו' דווקא איירי בסוף שבוע. דר"ע לטעמיה. דס"ל פשיון בתוך ימי הסגר. סימן טומאה הוי. אע"ג דבתוך כך הלך מן האום. כיון דאכתי אשתייר כשעור ופשיון עמו. וחכמים מטהרין. דמצרכי פשיון אשעורא קמא. 
+<b>ופשתה כגריס ועוד והלכה כו'. </b>ופשתה לאחר הפטור כו'. וכ"כ הר"ש. מ"מ כי לא מוקמינן כו' הכא נמי אפילו קודם הפטור בסוף שבוע מצינן לאוקמה כו' תי"ט. <b>אף</b> כאן התמיהא במקומה עומדת. על הר"ש ביתר שאת. אי איתא דלאחר הפטור מיירי. מי איכא למימר תראה בתחלה. אטו לית להו לחכמים דפשיון מטמא לאחר הפטור. אפילו בכל שהוא. כ"ש בפשתה כל כך. ומאי מהני הלכה לה האום בתר הכי. אכתי טמא הוי. ולא תראה החדשה בתחלה להסגיר. עד שיטהר מן הראשונה. דאין מסגירין את המוחלט. הא ודאי מילתא דתמיהא טובא. <b>ולא</b> ידענא לה פתר. אלא כדפרישית דכולהו בבי סתמא בחד גוונא איתנו ובתוך ימי הסגר עסקינן. דפשתה והלכה דמתוקמא שפיר. למר כדאית ליה. ולמר כדאית ליה. וכדלעיל. אלא דבכל בבא אשמעינן מילתא וק"ל. 
+<b>בהרת כגריס ופשתה כגריס נולדה לפשיון מחיה</b> לפי מש"ל (מ"ו אבל אינו מוסכם) צ"ע מאי טעמייהו דר"ע וחכמים. הא ודאי מקום המחיה ממעט שעור הנגע. וטהור הוא לד"ה. וצ"ל בעל כרחנו. הכא נמי לא דק. כדפרישנא לעיל מ"ו. 
+<b>ופשתה כגריס נולדה לפשיון מחיה או שער לבן והלכה לה האום </b>הכא נמי פרשוה בפשתה אחר הפטור. ונכנס מהר"ם בדוחקים גדולים ועצומים מאד. <b>ולענ"ד</b> לא צריכנא למדחק בה כלל. אלא כוליה פרקין סתמא בתוך ימי הסגר קאי דפשתה. ובסוף שבוע ראה שנולדה בפשיון מחיה או שער לבן. וכבר הלכה לה האום. <b>ואזדו</b> לטעמייהו. ר"י מטמא. דחשיב פשיון ואום לנגע אחד. והרי סימן טומאה עמו. וחכמים חשבי פשיון כי קאי לחודיה. לנגע אחרינא. א"כ מחיה שנולדה בו. ממעטת שיעורה. ובעינן רבתה בהרת. משו"ה תראה בתחלה להסגר. לראות אם תפשה. והשער לבן שנולד בו כמו כן. אינו סימן טומאה שהרי קדם לבהרת. אע"פ שנולד אחר שפשה. מ"מ הפשיון הלז לא נדחה עדיין להסגר. שהרי נולד בתוך ימי הסגר. ואין מסגירין את המוסגר. והשתא דחזי ליה בסוף ומשכח להו בהדדי. פשיון ובו שער. דיינינן ליה דקדם שער לבן. שהרי לא הפכתו הבהרת אחר הסגרה דקמא אזיל ליה. לפיכך תראה. 
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>ואם ספק טמא</b> ויטמאנו הכהן. 
+<b>עמ"ש </b>בספ"ח דנזיר. מ"ש תי"ט. צ"ע. 
+<b>ולענין </b>מ"ש מעובדא דרב"ן. עיין בחלק הדרושים. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>הרי היא</b> הבהרת. 
+<b>וחזר </b>לענין מ"ש תי"ט על הכ"מ והרי משנה שלמה בפרק דלעיל <b>עמ"ש</b> שם בס"ד. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>עקביא מטמא</b> עתי"ט מ"ש הראב"ד עד וזה עיקר<b> דומיא</b> דרפ"ח דב"ק. פ"ט דנזיר מ"ד. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>בזה כסלע</b> חוט המקיפו הוא שעור טפח. <b>נמצא</b> קטרו שליש טפח. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כגריס </b>חצי פול. סתמו כפירושו. חציו המתחלק ממני בתולדתו. שהוא כמו מרובע (לא רבוע גמור ממש. אלא קרוב לתמונת מרובע) שוה (עשי"ע סס"ט) וחלק בשטחו הנחלק במקום שנפרד מחבורו ודבוקו עם חציו אחר. <b>וצ"ע</b> למאי נ"מ אם השעור בפול שלם. או בחציו הנחלק ממנו. הלא דבר אחד הוא בכמות השטח <b>אולי</b> צריך לשער בצד החלק שבו. במקום שמחוברים החצאים זה עם זה. כי שם רחב יותר מבצד העליון. ששם הוא עגול קצת. אינו שומר תמונת הרבוע כל כך בשטחו העליון. כי אם במקום חבורו. כאמור. 
+<b>כגריס </b>עשי"ע (סימן הנ"ל. ומו"ק סר"ב). 
+<b>עדשות </b>כ"ה לשון חכמים. ולשון מקרא עדשים (יחזקאל ד'). 
+
+Mishnah 2
+
+<b>ובה מחיה כעדשה</b> ובין הכל כגריס. לר"ש. <b>לא</b> נהירא ומאי דוחקיה. ע"ל פ"ד. <b>ואי</b> איתא. הו"ל למתני נמי בהרת. היא ומחיתה כגריס. כדתנן התם. בכהאי גוונא. <b>ואי</b> משום דקשיא ליה גרסא דרבתה מחיה טהורה. <b>י"ל</b> פירושו רבתה המחיה. עד שמעטה את הבהרת מכשעור. וס"ד כיון דכבר טמאה ע"י מחיה. שוב אין המחיה מטהרתה. קמ"ל דמחיה לפעמים היא סבה לטהרה. <b>וכך</b> צ"ל לפיר"ש בגרסת רבתה המחיה טמאה. דמוקי לה בבהרת יותר מכגריס. ותקשי ליה. תרצת רבתה מחיה. אלא רישא נתמעטה הבהרת טהורה. אמאי. הא אפילו נתמעטה. קמה לה אשעורא. אלא מאי אית לך למימר ה"פ. נתמעטה עד שנעשית פחות מכשיעור טהורה. וקמ"ל הכא נמי. אע"ג שסימן טומאה מחיה במקומו עומד. טהורה. ותי"ט אייתי דברי ר"ש הראשונים בפשיטות. ולא חלי ולא מרגיש. <b>ומה</b> שציין ועפ"ד מ"ד. <b>עמ"ש</b> שם בס"ד. 
+<b>מחיה כעדשה</b> ז"ל ר"מ בפירושו. אמנם הותנה הרבוע בה כאשר היתה כעדשה מצומצמת עד שתהיה העדשה בו (בנגע) כמו עגולה ברבוע שלם (כצ"ל) הצלעות. <b>ור"ל</b> הרבוע שהותנה במחיה. הוא שלם הצלעות. כי העדשה אין לה צלעות. ולכן הוצרך לפרש שצריך להיות המחיה מרובעת. <b>ומה</b> ששערו אותה כעדשה. ועדשה עגולה היא. היינו שתהא כעדשה. אם ישימו עדשה על מקום המחיה. יהא כמו עגול תוך רבוע. לפי שהמחיה צריכה להיות רבועה שוות הצלעות. וזה כשאינה אלא כשעור עדש בצמצום. משא"כ אם תוסיף המחיה על שעור עדש. הנה היא תטמא בכל תמונה. 
+<b>רבתה הבהרת טמאה</b> מ"ש תו' ומהר"ם. <b>צ"ע</b> לפי מה שכתבתי לעיל. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>שאין הנגע פושה לתוכו </b>עתי"ט עד ולי קשיא על שניהם ממ"ז דפ"י כו' דהשתא יש בתוכו ממש. עכ"ד. <b>ולא</b> דק. התם הנהו שערות שחורות ומצילות. אבל א"א להיות פושה לתוכו לטמא. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>אם מבפנים היא כלה </b>בנתמעטה ניחא. <b>אלא</b> בהלכה. איך נודע מהיכן היא כלה. <b>וצריך</b> לפרש שלא הלכה כולה בפעם אחת. אלא מעט מעט הלכה. באופן שיש להבחין מאיזה צד התחילה להלך. ואיזה בהרת כסה אותה. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>שאינם מטמאים משום מחיה </b>הקשה הראב"ד למה ל"א שאין מטמאין בבהרת כו'. וניחא ליה לפי שאינם ראוים לבהרת. וכפל בדבר לומר שאינם מקום לבהרת. ותפס לו עפ"ז שני דרכים. בלתי מתוקנים עיין תי"ט. <b>אך</b> דברים תמוהים אני רואה. דאשתמיטתיה לראב"ד מרא תלמודא. תלמוד ערוך פר"א דמילה. ימול בשר ערלתו היתה בראש הערלה ימול (וכן שנינו להלן ספ"ז היתה בראש הערלה) ואי לא מטמא כלל. מי אצטריך קרא למשרייה. <b>אע"ג</b> דנגעים טהורים בכלל איסור קציצה הם. היינו בראוים להטמא. כדלקמן פרק ז' מ"ד. כגון עד שלא נזקק לטומאה. ובתוך הסגרו. או שפשה בכולו. <b>אבל</b> במקום שאין שייכות טומאה לגמרי. מי איכא למימר דאית ביה משום איסור קציצה. דלשרייה רחמנא במקום מצוה. כיון שאינו נזקק לכהן. ועמש"ל בספ"ז בס"ד. ופ"ח מ"ה. 
+<b>ובאמת </b>לא ידענא מאי דוחקיה דראב"ד דאפקה למתני' מפשטה. אי איתא דלא מטמו נמי בבהרת ובשער. מי סני ליה לתנא למתני שאינן מטמאין בנגע. אלא אין לך בה אלא כמשמעה. במחיה בלחוד הוא דאין מטמאין. אבל מטמאין בבהרת בפשיון ובשער. <b>והא</b> דלא קחשיב לה בהדיא. נראה משום דלא גרע מחזרת ראשי איברים דפ"ח מ"ז וצ"ע. ועמ"ש בס"ד ספ"ז. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>ואינם מטמאין משום מחיה </b>עתי"ט מ"ש על הר"ש. דא"כ מאי האי דאינם מטמאין משום מחיה. הא אדרבה טהורי מטהרינן משום פרח בכולו <b>אומר</b> אני סד"א היכא דאיכא מחיה מעכבא. 
+<b>ודלדולין </b>הם חתיכות בשר יוצאות מהעור תלו' נמצאות בכל מקום בגוף (כמו ששנינו ספ"ז דבכורות בעלי דלדולין פסולין באדם) <b>וצריך</b> לומר ע"כ דאין נדונין כעור בשר. אלא כשהם רחבים שטוחים כגריס. בכדי שיוכל הנגע להראות כולו כאחד. אבל במקום שמשפע ומתחדד. עד שאינו כשיעור נגע. ודאי אינו נדון כעור הבשר. <b>ולא</b> ידענא אמאי פשיטא ליה לתי"ט כולי האי. מ"ש הר"מ בזה. עד דהוה ק"ל למאי אצטריך למתנייה. <b>ומ"ש</b> בשם מהר"ם. אינו מובן לי. <b>והא</b> דתנן הדלדולין שבראש ושבזקן. לרבותא הוא דנסבה. אע"ג דמקום כינוס שער נינהו (ואינו מטמא בבהרת עד שיקרח) ולא מבעיא דלדולין שבשאר מקומות הגוף החלקים. אלא שבודאי אין כל הדלדולין שוין בכך. וכמש"ל. 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>והכוה את המחיה</b> ה"ה לקוצץ בהרתו. ולא שנא בהרת טמאה. ל"ש טהורה (כדאיתא בגמרא פר"א דמילה) והיינו הראויה להטמא (כמש"ל פ"ו מ"ז) <b>ונראה</b> דהוא הדין בשל חברו נמי קאי ליה בל"ת. כמו באיסור הקפה ודכוותה. דניקף ומקיף שוין באיסור. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>היתה בראש הערלה ימול </b>צ"ע מאי קמ"ל. הא אינו מטמא בבהרת (ע"ל מ"ז דפ"ו) דבודאי לא עדיף ראש הערלה. מראש הגויה (עמ"ש שם בס"ד) <b>וי"ל</b> דמיירי בחזרו בו ראשי איברים. כבר"פ דבסמוך. <b>א"נ</b> אפילו לא חזרו. כיון שמעכבין את הפריחה. הו"ל ראוי להטמא בנגע הבהרת. כמ"ש רע"ב להלן מ"ה. 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>לענין </b>מ"ש תי"ט בד"ה מן הטהור. לשון סיפרא. ע"ל מ"ח. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>או שהלכה לה המחיה אח"כ פרחה בכולו טהור </b>וא"ת הרי פרחה מתוך פטור כו' וי"ל הב"ע כשהלכה מחיה. וקודם שהראה אל הכהן פרחה בכולו. הכ"מ. תי"ט. <b>וא"ת</b> אי הכי. מאי קמ"ל. בלא פריחה נמי מטהר ליה. <b>י"ל</b> משום סיפא אצטריכא. ולאשמעינן פלוגתא דר"י. ובאמת בכמה דוכתי אשכחן דאכפל תנא ואשמעינן נמי מאי דלא צריך. עיין שלהי נדרים ור"פ או"ב. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>וכולן שחזרו כו'. </b>עתי"ט וז"ל מהר"ם וכולן כו' ה"א טמאים. פירוש אחר. חלוט שער לבן כו' או משום פשיון ואחר חלוט פשיון משום פשיון. ואחר חלוט מחיה אינו מטמא משום מחיה. דהא נתכסית כו'. אלא נ"ל דנתגלו אחר חלוט מחיה מטמא משום פשיון ע"כ. <b>אך</b> כמו זר נחשב. תמה על עצמך וכי פשיון מטמא בתחלה. הלא כבר נטהר מפשיון על ידי פריחה. <b>ולא</b> אדע למה זה נדחק מהר"ם כל כך שלא לצורך. ומאי שנא דקשיא ליה אחלוט מחיה דווקא טפי מאחריני. תקשי ליה אכולהו. אמאי מיטמאין בחזירת ראשי איברים. הא אינן מטמאין משום מחיה. <b>תינח</b> בחלוט שער לבן. דמיטמא בתחלה (ומאי או משום פשיון. דקאמר מהר"ם) <b>אבל</b> אחר חלוט פשיון. או אחר פריחת הסגר. מאי איכא למימר. <b>אלא</b> הנח לחזירת ראשי איברים דגזרת הכתוב היא. וקרא דהבשר החי דמייתר. רבייה. דהתורה העידה על החוזר בכל מקום. שאינו יוצא מידי דפיו. דאגלאי בהתתיה. ותו לא מידי. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>עיין </b>לשון רע"ב. וראשי איברים לא קחשיב כו'. דראוין לטמא כו' <b>עמש"ל</b> ספ"ז. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>פרחה מזו לזו</b> עתי"ט לשון מהר"ם. דכל כמה דלא נזדקק ליה כהן כו'. <b>לא</b> אבין לו. כי מי יגיד לנו זה. דלא איירי בנזקק לכהן. 
+<b>ע"ש </b>ועוד כו' לתני סתמא פרחה בכולו. <b>הא</b> לא דיוקא הוא. רבותא אשמעינן. אע"ג דפרחה מטהורה כו'. אימא הו"ל פורח מטהור. ע"ש אבל אם פרחה מן הטהורה ברישא לצד חוץ כו' הו"ל פורח מן הטהור. <b>לא</b> ירדתי לסוף דעתו בזה. והא ודאי כי פרח לחוץ. הוה ליה פשה וטמא. וכי הדר פרח. הו"ל פורח מטמא. 
+<b>בשפתו העליונה</b> חצי גריס כו' וכ"כ הר"ש. וכלומר מאחר דע"י דבוק נראה כגריס הוי טמא. זה הכלומר הוסיף תי"ט מדעתו. ולא ניחא להר"ש בהכי. איברא להר"ש אפכא הוא. <b>וה"פ</b> דמתני' חצי גריס בשפה עליונה כו' וחצי בתחתונה. לא מצטרפין כגריס אע"פ שנראים כאחד כשמדובקים. אינו טמא. וממילא כשפרח אח"כ בכולו. הו"ל פורח מטהור. <b>ולשונו</b> של פיר"מ מגומגם. והוא הטעה לתי"ט. <b>אמנם</b> מהר"ם (לפמ"ש תי"ט בשמו) הפליג בחנם. 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>פטור מן הפריעה </b>כו' כל זמן שהוא מוסגר. ואילו טהור מתוך החלט. חייב בפריעה כו' ופרימה כל זמן שהוא מוחלט ע"כ. <b>קשיא</b> לי טובא. הא לישנא דמתניתין לא משמע כלל הכי. <b>אולי</b> י"ל אפילו נטהר מצרעתו. כל זמן שלא גלח והביא צפרים. עדיין חייב הוא בפריעה ופרימה עד שיטהרנו הכהן. והשתא רישא נמי אתיא שפיר. 
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>שאילו הראה לכהן היה טמא </b>במאי דסיים פתח (דכוותה טובא) ומפרש ברישא מראה ומפסיד. דהיינו אילו הראה. היה מפסיד כו'. <b>ולק"מ</b> מ"ש תי"ט. דבסיפא ודאי. אילו היה זריז. היה נשכר. זה פשוט. 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הנתקים </b>שבראש או בזקן. <b>דכתיב</b> צרעת הראש או הזקן הוא. משא"כ בהרת שאינה מטמאה בראש או בזקן. כדתנן פרק ו'. 
+<b>בשער צהוב</b> אינו פחות משתי שערות. כמו בלבן דעור הבשר. כל מקום שנאמר שער. אינו פחות משתים. 
+<b>קצר </b>כתי"ט בשם הר"ש א"נ קצר משעור דשער לבן. <b>זה</b> נגד הסברא. שיהא שער צהוב הפוך משל לבן. מה שטמא שם. טהור כאן. ומה שטהור שם. טמא כאן. 
+<b>אפילו ארוך </b>שאין משמעות דק. אלא רקיק. 
+<b>כך </b>הוא לשון תורה. חלת מצה אחת ורקיק אחד. לכן הוא הנוסח המובחר. <b>ומ"ש</b> תי"ט מנא"י דקיק. הוא לשון ארמי. והענין אחד. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>הצומח </b>בכלל שחור. כל השערות מאיזה גוון שיהא. חוץ משער צהוב. ואחת ירוקה. ואחת לבנה. מצילות. 
+<b>אחת צהובה</b> כו' בצהובה שקדמה לנתק כו' דאין מצטרפת עם השחורה להציל מיד השער צהוב. רע"ב. <b>ר"ל</b> להציל מיד שתי שערות צהובות. שבאו אחר הנתק. אין צהובה שקדמה מצטרפת עם שחורה (בין שקדמה בין שלא קדמה) אינן מצילות מידן. ולא מיד הפסיון. 
+<b>ואחת לבנה אינן מצילות</b> אבל אחת שחורה ואחת לבנה. מצילות. אפילו קדמו לנתק (כמ"ש במשואר) אין צורך לומר בצומחים. 
+<b>ועיין </b>לשון תי"ט תמיהא לי. אם שחורה אינה מצלת. למה תציל הלבנה כו' ולא הול"ל להא. 
+<b>הא </b>לק"מ. דאורחא דתנא הוא זמנין טובא. עיין שלהי נדרים ופרק אותו ואת בנו ובדוכתי טובא דכוותה. 
+<b>אבל </b>מה שכתב מפירוש הר"מ ומחבורו. לא דייק לגמרי. לפי שהוא שלא כהלכה. שהרי בפירוש אמרו בת"כ. שהלבנה והירוקה (ובכלל כל שאינו צהוב) בכלל שחור הוא. ומציל. ותי"ט נמשך אחריו. לא חלי ולא מרגיש. 
+<b>מה </b>שעלה על דעתו להגיה במשנתנו. לא יעלה על לב לעולם. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b> </b>נפרץ עתי"ט לשון הר"ש. והייני אם בתחלה נפרץ. נראה דאתאן לת"ק. <b>שם</b> ותמיהא לי טובא. דא"כ יש בנתק פתיון לתוכו. <b>לא</b> ידעתי זה. שהרי הפרצה פושה החוצה. 
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>הקרחת והגבחת</b> כתב רע"ב שתיהן בראש. ומיהו בזקן ג"כ אם נקרח כולו י"ל דין קרחת. תי"ט. <b>לא</b> ידענא מנליה הא. ולא ראיתי במקום שציין רמז מזה. <b>שם</b> הנה עם זה יהיה קרח שם התואר. <b>וקרחת</b> שם דבר נרדף לשם קרחה. שני משקלים הם. ורבים כמוהם. 
+<b>אבל נשם סך נשם</b> כיוצא בו מצינו בגמרא. ב"ק פ"ו (דפ"ו) שסכו נשא. 
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>חוץ משל נכרים</b> צ"ע אם נוהג דין נגעי בגדים גם בח"ל. וה"נ מספקא לי בבגדים שבאו משם לא"י. 
+<b>וראיתי </b>לרמב"ן עה"ת שכתב. ואינו נוהג אלא בא"י. והדבר צריך תלמוד. 
+<b>יראו </b>עתי"ט. ז"ל וז"ש רע"ב הילכך כו' ל"י מה ענין ימים לכאן. <b>י"ל</b> אפילו ראהו הכהן ואמר שהוא נגע טמא. 
+<b>ומש"ע </b>דכל עוד שלא ראהו הכהן כו' כאילו אינו הוא. <b>י"ל</b> גם בישראל אינם מן המנין. 
+<b>ועורות </b>עתי"ט שהביא עצות מרחוק ליישב לר"מ שב"ח דיבשה מקרו מין הגדל בארץ. <b>לא</b> היה צריך לבקש לו דמיון זר. אבל תלמוד ערוך הוא בידינו בר"פ כ"מ. דקרי תלמודא לבהמות גדולי קרקע. 
+<b>חיבר להם כו' טמא</b> עתי"ט בשם ק"א דהו"ל לנקד הבי"ת (בעור) בקמ"ץ. ונקדה בשו"א כו'. <b>אומר</b> אני כמה הפליג מפרש זה לדרך רחוקה. אבל ענין נקוד בי"ת בעור בשו"א. בפסוק ראשון. ובפתח. בכתוב הבא אחריו. יעוין בספר אם לבינה בס"ד. ומשם סתירה לדברי פרשן הלזה. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>קלע של ספינה</b> כו'. חדושא אשמעינן בהני. דליכא לפלוגי בהו מידי. דלעולם טמאים. ולא דמו לדהתם. הנהו דפכ"ד דכלים. משום דאית בהו טהורים מכלום. וסר ענן ידיעה דתי"ט. 
+<b>ושביס של סבכה</b> לא נקט סבכה גרידא. מטעמא דפרשית. משום דאיכא. של יוצאת החוץ. דטהורה מכלום. אבל שביס לעולם טמא. <b>ונ"ל</b> שהוא מעשה קליעה דקה ורחבה. מחוטי פשתן לבנים (שקורין בל"א קאנטי"ן) וקובעין אותן בשפתי השבכה. לתכשיט ולנוי. לפיכך הוא טמא בכל אופן. מאיזה נקבה שתהא לבושת סבכה. דוק. 
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>טריגון</b> שי"ל ג' זויות או חמש רע"ב. <b>זה</b> קשה הציור. אם לא העשוי כעין עגול ארוך. לו בטן רחב באמצעו. והולך ומתחדד לארכו. עד שעושה זויות לשתי קצותיו. 
+<b>ובאסקריא </b>ע"פ רע"ב. וע"פ דרכו אומר אני יותר נכון לגרוס באסדא. זה קרוב ומכוון עם פירושו. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>בלבנים </b>בלתי שרופים. 
+<b>אבנים </b>ערפ"ב דבתרא. שכתבתי שם מה שנ"ל דלבנים שרופים בכלל אבנים הן. והיינו לענין נזקין. שגם הם אינם נפרדים מחמת מ"ר. כאבנים טבעיים. <b>אבל</b> הכא דבעינן קרא כדכתיב. היינו אבנים חצובים מן ההר דווקא. וממעטינן אפילו סלעים הקשים ושבי"ש. כ"ש אבנים מלאכותיות הנעשות בי"א. והכי מוכח קרא דותהי להם הלבנה לאבן. מכלל דסתם אבן. אינה לבנה שרופה. 
+<b>ולפמ"ש </b>א"ל לומר תני ושייר (כמ"ש מהר"ם) אלא תנא רבותא נקט בהני דתנן. אע"ג דדמו לאבנים. קמ"ל דבעינן דווקא אבנים ממש. וא"צ לומר הנהו דלאו מין אבנים לגמרי נינהו. אטו כי רוכלא ליזיל ולתני. 
+<b>ועפר </b>עתי"ט שהעיר ע"ל הר"מ בפירושו. וכתב וסיד א"א לומר כו' דסיד לא הוי עפר. 
+<b>ואני </b>אומר אפשר ואפשר להאמר ולהשמע. ומש"ל במ"ז. היינו דווקא בסוף. אבל בתחלה ודאי ליכא קפידא. <b>תדע</b> מדלא תני ליה הכא ברישא. גבי בית שאחד מצדדיו מחופה כו'. ליתני נמי ואחד בסיד. ש"מ דמטמא בסיד נמי. ועמש"ל במשנה י' בס"ד. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>וקורות המחיצה</b> ע"ל מהר"ם בתי"ט. דגריס המחצה דלשון קירות הם מחיצות. וא"כ מאי האי קירות המחיצה. והלא קירות ומחיצות אחד הם. ע"כ. <b>ואין</b> זה כלום. כי קירות הוא שם העצם. ומחיצה שם תואר. נגזר מפעל חוצץ. וה"ק קירות שאינן אלא למחיצה. דהיינו לחוץ בחצר. בין חלק אדם לחברו. כמו ששנינו השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר. ואמרו אחר זה בונין את הכותל. שהוא הקיר. הכי נמי ר"ל קירות שהן למחיצה בלבד. לאפוקי קירות של בית. העשויות גם לסבול גג ותקרה. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>אלא כנגע</b> לענין מ"ש בתי"ט שנ"ל בכל הנגעים הדין כך. עמ"ש בס"ד פ"ק דמגלה. 
+<b>זה </b>פשוט. ותיתי לי דקיימתיה מסברא. כמ"ש בשכבר ספ"ב דמגלה. ואינו נ"נ שלא תקפיד תורה בכך רק בנגעי בתים. אטו לא ק"ו הוא. אלא ודאי גלי קרא במוקדם ובפחות. וה"ה למאוחר וחשוב. דכל שכן הוא. 
+<b>דפיו </b>ערע"ב. וחבירו בכיצד מברכין. תיתיב אבי תפי. ומ"ש רע"ב וי"ג טפיו בטי"ת. 
+<b>זה </b>י"ל חברים רבים בפכ"ג דכלים. ופ"ו דפרה. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>ולא סיד</b> דכתיב ועפר אחר וגו'. וסיד לא הוי עפר (תימה הא איפכא שמעינן. כדתנן להדיא פרק כסוי הדם שמכסין בסיד. משום דמקרי עפר. ומ"ש רע"ב דלא הוי אלא שרפה. לא הבינותי. הלא כתוב ונשרפה לשרפה. וכתוב ותהי להם הלבנה לאבן). <b>שמא</b> יש לחלק בין סיד טבעי הנמצא בארץ בלתי שרוף. דבהכי איירי התם. ובין סיד הנשרף מאבנים. הוא ניהו דתנן ליה הכא. <b>מ"מ</b> קשיא. הא סתמא תנן בתרווייהו. ולא לשתמיט תנא בשום דוכתא לפלוגי בינייהו. <b>והיה</b> עולה על הדעת. דמטעם צבע. הוא דאתינן עלה. ואע"ג דתנן לעיל (פי"א) הבתים בין צבועים בין אינן צבועים מטמאין. דילמא אליבא דר"ש התם. דס"ל העורות כבתים. בי"א מטמאין. גם זה דוחק גדול. 
+<b>אמנם </b>נ"ל דלא אתמר הך מילתא. אלא שלא יביא סיד לטוח הבית. אחר פשיון דהסגר ראשון. כדתנן (הבו דלא מוסיף) וטעמא משום דבית האפל אין פותחין בו חלונות. הכי נמי אם טחו בסיד. אז הנגע מבהיק בו ניכר ביותר. והיינו דלא תנן לה לעיל (מ"ב) גבי בית המחופה. 
+
+Chapter 13
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>נראה בראש נוטל את כולו </b>מדתלי בנראה. מסתבר לי דאחליצה קאי דאי אנתיצה. הרי נותץ כל הבית ומה לי באיזה אבן שנראה. תי"ט. <b>לא</b> ידענא מאי קאמר מר. הא תנן נותץ שלו. ומניח של חברו. ומסתברא טפי דאנתיצה קאי. וה"ק אימתי חומר בנתיצה. דנראה בראש. אבל נראה בפתים. אינו נותץ. אלא נוטל את שלו. ודוק. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>מטמא מתוכו</b> פירש רע"ב כדכתיב וגו' וכ"כ הר"מ. נראה מדבריהם דלא מטמא מתוכו. אלא כשיבוא כולו לתוכו. תי"ט. <b>אין</b> הכרע כל כך בדבריהם). ולא דקו. כי לא נתכוונו. אלא למצוא סמך לדבר. שאינו מטמא מאחוריו כמוחלט. אבל לא שיהא צריך כניסה לענין טומאת מגע. <b>וטומאת</b> ביאה דבר אחר הוא ודאי. דלא צריכה נגיעה לגמרי. הכי דייקא מתניתין בהדיא. <b>ודברי</b> תו' שם תמוהים. בזרות כפול. דמשמע דמצרכי נגיעה בנגע מעצמו עמ"ש שם בס"ד. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>א"ר אלעזר</b> הוא בן שמוע סתם ר"א דמתני' והוא טוביינא דחכימי. ונראה ה"ט דר"מ דפסק כוותיה. <b>אבל</b> אי בתר סברא ניזיל. ודאי מסתברא כוותיה דראב"ע. <b>ותו</b> תינח בית המוחלט. אלא מיהא דמוסגר שאינו מטמא מאחוריו. אמאי טמא כה"ג. כשאין נכנסין לתוכו. והא מאחוריו טהור הוא. ואנן סתמא תנן. והו"ל לפלוגי ביה. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>טהור שהכניס ראשו</b> עיין מ"ש בסמוך. 
+<b>וטמא שהכניס ראשו</b> דרך ביאה. אבל הנכנס דרך אחוריו. אפילו חוץ מחוטמו. אינו טמא. 
+<b>טמאהו </b>מה שבתוכו. כמוהו בכתוב. ותטמא הארץ וזולת. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>וסנדליו ברגליו וטבעותיו באצבעותיו</b> כצ"ל. ובמשניות של תי"ט נדפס בשבוש. 
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>עד ד"א</b> לרע"ב דקומתו של אדם בינוני ג"א. ואמה לפשוט ידים ורגלים. <b>ורגלים</b> כדי נסבה. ויש למחקה. כי אין לה מקום כאן. <b>אך</b> פליאה נשגבה היא בעיני. כראותי שכך היא שומה בפי כל המפרשים. שלא אחד בהם שת לבו גם לזאת. 
+
+Mishnah 12
+
+<b>נכנס לבה"כ עושים לו מחיצה י"ט </b>צ"ע מ"ש דאשמעינן הך דינא בבה"כ. ולא כייל ליה בבבא דלעיל דסלק מנה ולפלוג בדידה. ולתני שאינו מטמא הבית שנכנס בו אלא עד המחיצה. אפילו היא רק גבוהה עשרה (ואינה מגעת לתקרה) ברוחב ד"א. כדאשמעינן (במשנה דלעיל) בגובה. עד היכן מגעת טומאתו. <b>לכן</b> נ"ל מ"ש רע"ב דפחות מעשרה אינה חשובה מחיצה להציל. ליתא. ולא כן פירש ר"ש. אלא כך הוא לשונו. אינה חשובה להפסיק. ר"ל אינה מצלת בבית המקורה. 
+<b>וכך </b>הוא הענין לדעתי. אם הוא באוהל. אז ודאי אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת. והיינו גם העוברת על כל פני הבית וחולקת. אינה מצלת על האדם והכלים הנמצאים בבית. מצד אחד של המחיצה אם אינה מגעת עד התקרה. כי אינו שוה בזה עם טומאת אוהל המת, <b>אלא</b> הב"ע. בבהכ"נ שאין עליו קירוי (וכ"ה בהדיא בגמרא דנזיר נב"א) כסתם בהכ"נ שלהם (וכך הם עוד היום בתוגרמה אינן מקורים) בכה"ג אשמעי' דאע"ג דאין כאן משום טומאת הבא אל הבית. דקר' לא מיירי אלא בבית דיר' ואוהל מקורה. אפ"ה בעי הפסקה. והרחקה ממקומו. משום דכתיב מושבו טמא. הילכך צריך לפרוש ממושבו ומעמדו ולהתרחק ממקומו. ביחוד בבה"כ מקום מקודש. מה גם בעת התפלה. <b>וזה</b> משום מעלה ופרישה לקדושה. וכדרך שהוא מוצא מערי חומה. ובמחיצה עשרה ורחבה ארבע. ודאי חשיב רשות בפ"ע בכ"מ. לכל דבר הפסקה בלבד. 
+<b>ומ"ש </b>נכנס ראשון כו'. היינו להכרא. שיהא נזהר מלגע בב"א היוצאין והנכנסין. וק"ל. <b>א"נ</b> רבותא אשמעינן. וה"ה אפכא. ולעולם ליכא קפידא הכא אלא אמגעו. ונתגלה טעמה של משנתנו. מ"ה האירו עיני בה. 
+
+Chapter 14
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>פיילי</b> לשון יוני. וכן נקרא בלטי"ן (שהוא תולדת היונית) והפ"א רפוי"ה. וכמין קערה עגולה היא. 
+<b>של שניה</b> מוסב גם על ראשי אגפים. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>אל פני השדה</b> נראה דהיינו שדה זרע. לאפוקי ארץ מלחה מדבר וציה. 
+<b>ושני תולעת</b> ע"ל הר"מ בתי"ט. בלבא. <b>צ"ל</b> בלכא בכ"ף. הוא צבע אדום בלשון תלמוד. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>אחד ביד</b> עתי"ט דיליף דם משמן. א"כ מינה ומנה. מה שמן בכפו של כהן הוא נתון. אף הדם כן. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>תנוך</b> עיין לשון תי"ט שכתב כסומא בארובה. שהגבוה נקרא נוך. <b>ומצאתי</b> לו חבר. במלת אנך. כמ"ש שם בס"ד בהגהות ס' השרשים. 
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>מביא אדם ע"י בנו ובתו. ע"י עבדו ושפחתו</b> בקטנים איירי. דאיתנהו גביה. ודומיא דשפחתו עבריה (צל"ע. דילמא בכנענית מיירי דחייבת במה שהאשה חייבת. וכן עבדו) נמי ע"כ בקטנה מיירי. דאי הביאה סימנים. מאי בעיא גביה. ומשום דבמחוסרי כפרה לא חלק הכתוב בין גדולים לקטנים. כולהו בני אתויי קרבן נינהו. כדאיתא בפרק אין בין המודר (לה"ב). 
+<b>עתי"ט </b>ומסתברא דזה (ר"ל דמרבי עשיר מביא קרבן עני בשביל עני) דווקא כשעשיר מביא בלא קבלת נדר להביא קרבנו של מצורע. דהא ההיא תנן פ"ד דערכין. שאע"פ שהמצורע עני מביא קרבן עשיר. ע"כ. <b>לא</b> מתניתין היא. אלא אוקמתא בגמרא. אבל אם היה מצורע עשיר. ודאי מביא מדירו קרבן עשיר. אע"ג דהמדיר עני. 
+<b>כ"ע </b>תי"ט וז"ל. אלא לפי שלא מצאתי לרמב"ם שהעתיק המשנה כו'. <b>לא</b> ראה ברפ"י מה"ל שגגות. שם הביא גם משנתנו כצורתה. ש"מ דלא פליגן אהדדי. <b>אלא</b> איתא להא. ואיתא להא. לפי שאינו דומה המחייב עצמו במה שאינו חייב. למי שאינו מחייב עצמו בכלום. אלא עומד ועושה דבר שאינו חובה עליו כלל. לא ע"י אחר ולא ע"י עצמו. אלא מנדבת לבו בלבד. <b>דהא</b> ודאי מיירי הכא שבניו ובני ביתו הם עניים. כדפריש רע"ב. דכי אית להו מדידהו. מאי דלית ליה זכות בגויה. פשיטא דבעו מייתו קרבן עשיר כהשג ידם. אפילו בניו קטנים. שנפלו להם נכסים מאבי אמם (כשהיא בקבר) וכן העבד שנתנו לו ממון ע"מ שלא יהא לרבו רשות בו. והרי הוא עשיר ודאי. חייבין הן בקרבן עשיר. <b>אלא</b> הב"ע דלית בהו מידי. ואיהו מבעי לטהרם ולהכשירם. אע"פ שאינו חייב בכך. (ושמא אפילו בניו קטנים פחות מבני שש. ואת"ל שחייב בכל חיובי מצותם כדרך שחייב במזונותם. מ"מ אינו אלא מד"ח. ולא רמי עליה חיובייהו ד"ת) ולא נדר ולא קבל עליו כלום. אלא לטהורינהו ולאכשורינהו לאכול בקדשים קבעי. <b>קמ"ל</b> תנא דמביא על ידיהם קרבן עני. וסגי להו בהכי. כיון שאינו חייב. אלא מזכה להם בקרבנות. בתורת נדבה ומתנה לעניים. שהרי הוא לא נתחייב להביא קרבנותיהם. אף בבנים קטנים. כדאמרן שאין האב חייב במזונות בניו מד"ת. וכן העבד. יכול הרב לומר עשה עמי ואיני זנך. כ"ש שאינו מחויב להביא קרבנו. <b>ובעבד</b> עברי צ"ע. דילמא דמי לאשתו. דכתיב ביה כי טוב לו עמך במאכל ובמשתה. א"כ על כרחו צריך להכשירו לאכול בקדשים עמו בשוה לו. והקונה עבד עברי. קונה אדון לעצמו. 
+<b>וכן כל קרבן שהיא חייבת</b> כתי"ט וק"ק לי דלחיוב זה לא מצאתי טעם. <b>ונפלאתי</b> ע"ז אטו מי גרעי הני מרפואתה. כ"ש לידה וסוטה שהוא גרם לה לאסרה עליו. א"כ אם ירצה לקיים עונתה. היאך יזדקק לה. אפילו אם לא ירצה לקיימה. הרי הוא מורד עליה. דאמרה מאי אית לי למעבד. אנא הא קאימנא. 
+סליקא לה מסכת נגעים 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Niddah/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Niddah/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b10bfb918ec0046900a8894a8c773f4e96648ff7
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Niddah/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt	
@@ -0,0 +1,383 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Niddah
+לחם שמים על משנה נדה
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה נדה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>אבל הלכה כר"א</b> עתי"ט דאין למדין הלכה מפי תלמוד. דהיינו משנה. וטעמא פירש"י שהתנאים לא דקדקו איש בדברי חברו. זה דחוק בעיני. <b>אבל</b> הנלע"ד. משום שע"פ הרוב. דורות המאוחרים הוצרכו לחדש ולהוסיף חומרא וגזרה. לחזק משמרתה של תורה לפי מה שראו שהשעה צריכה לכך. משום דלא אכשור דרי. דוק ותשכח וכך יפה להם וראוי ומחויב. ע"פ הנגלה והנסתר שבפנימיות התורה. ידוע שכמה דברים נתחדשו. בחידוש דורות. לכן אין למדין הלכה מפי משנה. לדורות שאחרי התנאים בעלי המשנה. שנתחדשה הלכה. ועיין מטפחת. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>משיוודע עוברה</b> פרע"ב לסוף ג"ח משנתעברה <b>קשיא</b> מנא ידעינן אימת איעברא. דהא ודאי אפילו לא פסקה לראות דיה שעתה עיין חידושי גמר' בס"ד. <b>ואיכא</b> למימר דמבדקא בהילוכא. כדאיתא בהחולץ (מד"א) וצ"ע שלא דברו מזה הפוסקים. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>ג' עונות כו' סמוך לזקנתה </b>ולא ראתה בהן. דיה שעתה. כצ"ל בלשון רפ"ב. 
+<b>סמוך לזקנתה</b> כל שקורין לה אימא כו' בירו' כל שראויה לקרותה כו'. <b>מכל מקום</b> נראה דלאו בשנים תליא. מדשתק תלמודא. ולא אשתמיט לאשמועינן בהדיא. השנים שראויה להקרא זקנה. <b>אע"ג</b> דאיכא למימר. דסמיך אסתם זקנה. שהיא בששים. כדתנן באבות. סימן לדבר בכלח. שאין זה מוכרח. <b>וי"ל</b> שהאשה מזקנת לפני האיש. כמו שנעשית גדולה קודם הזכר. כדתנן לקמן פ"ה. 
+<b>אלא </b>נראה דהיינו טעמא שלא נתנו שיעור בשנים. לפי שאין שנות זקנתה ידועות כמו בזכר. כדאמרן. ולא עוד אלא שהזקנה היא בריאה יותר מהזקן. כמ"ש סבתא בביתא סימא טבא בביתא. לפיכך אפשר ג"כ שלא תזקין מהר כמוהו. 
+<b>ועוד </b>אי אפשר לתת בה שיעור בשנים. לפי שיש אשה מזקנת קודם חברותיה ובנות גילה. או מתאחרת. מחמת חלוף טבעה ומזגה. או מלידות רבות. או מקרי הזמן. מעוני ומרוב עבודה. תמהר לבוא עד שנותיה. ויש להפך. יושבת בקתדרא על מטה כבודה ושולחן ערוך לפניה. שקטה ושאננה. על כן עמד טעמה בה דשנה ורעננה. גם עד זקנה. הילכך נקט מילתא פסיקתא. כפי הראוי לטבעה. 
+<b>רי"א מעוברת ומניקה שעברו עליהן ג' עונות</b> וא"ת מעוברת לת"ק נמי הא בעי לסוף ג"ח. תי"ט. <b>לא</b> ידענא מאי קאמר. הא ת"ק לא מיירי מפיסוק דמים. דאפילו חזיא בעונות ושלא בעונות. משהוכר עוברה. דיה שעתה. ולר"י בעיא שלש עונות בלא דם. כמדומה ההשמטה שבלשון רע"ב דלעיל (כמו שהגהתי בד"ה ג' עונות כו') הוא דאטעייה לתי"ט. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>תקצץ </b>עם כל מה שהחמירו חז"ל בעון משז"ל. <b>מצינו</b> ג"כ שהתירוהו מפני הצורך. עמ"ש בס"ד במו"ק לא"ע (סכ"ג) ובמלון בית אל. ובמטפחת. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>נמצא על שלה כו'. </b>וחייבין קרבן. אוקימנא בגמרא בדארגישה. <b>ואיברא</b> ודאי צריך לומר כן. ולא סגי בלאו הכי מטעמא אחרינא נמי. דאי לא תימא הכי. תיקשי האיכא דם עליה. דטהור. כדלקמן מ"ה. <b>ואף</b> למאי דפרשינן התם דעשאוהו כודאי. משום דחזקתו מן המקור. הא אוקימנא לה בנמצא מן הלול ולפנים דווקא. והא ודאי עד שלו. לא עדיף מנמצא מן הלול ולחוץ. דספקא הוי. כ"ש בכהאי גוונא דגרע טובא. וק"ל. פשיטא דמידי ספק לא יצא. והיכי מחייבינן להו קרבן. ולא חיישינן דילמא מייתו חולין לעזרה. <b>והשתא</b> דאתינן להכי. לאוקמה למתניתין בהרגישה שנפתח מקורה. ניחא. דתו ליכא לספוקי לגמרי בדם אחר. אלא ודאי דם מקור הוא. 
+<b>ובהכי </b>אתי שפיר נמי. דלא תיקשי אכתי ספקא הוי. דילמא ממקום מי רגלים אתא. דטהור. כדלקמן רפ"ט. ועתשו' שלי כ"י. 
+<b>ופטורים מן הקרבן</b> מחטאת קבועה. אבל חייבין באשם תלוי. כ"ה לרע"ב. 
+<b>ותמהתי </b>מראות. דהא קיי"ל בעינן חתיכות משתי חתיכות. ולפחות לא סגי לחייב חטאת עד דאקבע איסורא. ערפ"ד דכריתות. <b>שוב</b> עיינתי בגמרא ומצאתי ת"ל מפורש כדברי. דלתנא דידן ס"ל בעינן חתיכה משתי חתיכות. <b>אחר</b> ראיתי שרע"ב נמשך אחר פירוש ר"מ במשנה. ולא דק. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>כל הנשים בחזקת טהרה </b>וא"צ לשאול לה כשהיא ערה. <b>ולא</b> חיישי' דילמא מתוך שבהולה לביתה. מחמת שלא שמשה זמן רב. אינה חוששת לעשות רצונו בכל אופן. מאחר שהוא אינו חושש ותבעה לתשמיש. ולא שאל אותה אם טהורה היא. <b>ותו</b> דילמא ניחוש. אימור לאו אדעתיה. מתוך שלא זכר לשאול אותה. לא שמה אל לבה לזכור אם טבלה. והאשה משתוקקת על בעלה בשעה שבא מן הדרך. קמ"ל. <b>אבל</b> בישנה לא קמיירי. 
+<b>דיה בשני עדים כל הלילה </b>ש"מ מהא מתני'. דלכ"ע לא חיישינן לשינה מראהו. <b>דאל"כ</b> לא סגי בבדיקה דלמחר. אלא ליבעי דווקא שמוש לאור הנר ממש. <b>ועמ"ש</b> בס"ד שי"ע (סי"ב). 
+
+Mishnah 5
+
+<b>והעליה</b> נראה שהוא מקום מי רגלים. דרפ"ט ע"ש. ובגמרא דרפ"ח. ובמש"ל מ"ב בס"ד. 
+<b>ספקו טמא</b> טומאה ודאית. בנמצא מן הלול ולפנים. אבל מן הלול ולחוץ. אינו טמא אלא לתלות. וכן לבעלה טמאה מספק. <b>ואע"ג</b> דאיכא תרי ספקי דילמא מן העליה אתא. וא"נ מן המקור. דילמא אזדקרא. והדר דם העליה לחדר. מ"מ אינו אלא ספק אחד. שמא דם העליה הוא. ועמש"ל משנה ב'. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>הירוק</b> לרע"ב כמראה אתרוג. ולא כמראה כרתי. <b>הוא</b> ירוק כעשב השדה. גרי"ן בל"א. גם בלוי"א (גוון תכלת) גם ברוי"ן (גוון ערמון) במשמע ההתר. לדברי הכל. עיין מ"ש בס"ד בשי"ע (סמ"ד). 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>אם נמוחו</b> נראה פשוט דהיינו אם יש בהם מראה אדמומית אחר המיחוי. ואדומים דקתני. אכולהו דלעיל קאי. אקלפה כו'. 
+<b>כל שאין בו מצורת אדם</b> כו' ע"ל הר"מ בתי"ט שכתב ולא יסופק בשכלך שהוא נמנע כו'. 
+<b>בשנת </b>כוש"ר הולידה אשה בק"א בריה בצורת ד"א. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>טומטום ואנדרוגינוס</b> פירוש או אנדרוגינוס כי מה צורך לאנדרוגינוס עמו. בטומטום לחודיה נמי דינא הכי. והכי מוכח נמי בגמרא. מדמקשי אסיפא השתא כו'. ולא פריך ארישא. <b>ואע"ג</b> דלפ"ז לא דמי פירוש לישנא דרישא לדסיפא (דודאי וי"ו העטף הוא) לא דק תנא בהא. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>אין ידוע אם ולד הוא</b> עתי"ט משמא דגמרא. בשלא הוחזקה עוברה. דאי בהוחזקה כו'. <b>צ"ע</b> היכי דמי הוחזקה. אי בארבעים כדי יצירת הולד. אי משהוכר עוברה. כענין משיוודע עוברה דפ"ק. 
+<b>ומסתברא </b>דהכא נמי בעי הכי. וע"ל במשצה הסמוכה. <b>אב"א</b> דאיבדקא בהילוכא. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כעליון </b>עתי"ט בשם תו'. דעקר קרא במרכב כתיב דלא בעי כיבוס. <b>ר"ל</b> אדם הנוגע בו. לא בעי כבוס. אלא הוא בלבד טמא. ואינו מטמא בגדים שעליו. אבל כלי שטף שנגע במרכב. ודאי בעי כבוס. כאדם הנוגע בו. 
+<b>והן יושבות על כל דו"ד </b>תימה מה צריך לכך. הא אפילו לא ראתה אלא דם טמא. מ"מ לעולם היא בטומאתה. דבודאי. טבילת נדה לית להו. דלא כתיבא ולא אחזוק. 
+<b>ואין חייבין עליהן</b> הלובש באותן בגדים פטור מקרבן. ותמיהני דהני בגדים כיון דאין מטמאין לאדם. א"כ ליכא לחיובי משום כניסה דידיה כו'. תי"ט. <b>ואין</b> כאן תימה כל עיקר. דהכי נמי קאמרי. כיון דטומאתן קלה. שאין מטמאין אדם. לכן אין חייבין עליהן אפילו לובש בגדיהן. ונכנס בהן. דאכניסת בגדים לא מיחייב מידי. ולאפוקי אם היה תחתון שלהם טמא ודאי. כשל ישראל. דפשיטא חייב עליו על ביאת מקדש. אפילו נגע בו בלבד ונכנס. זה פשוט מאד. ובחנם האריך תי"ט שלא לצורך. 
+<b>כ"ע </b>אבל הרמב"ם כתב דאף מלקות לא שייך בבגדים שאינם א"ה כו'. <b>ברם</b> דברים תמוהים הם כמ"ש עליו שם בהגהותי בס"ד. 
+<b>שטומאתן ספק</b> הא ודאי שורפין. <b>מתניתין</b> ר"מ היא. דס"ל כותים גרי אריות הן. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בת י' ימים בזיבה</b> אם ראתה ג"י אחר ז'. <b>משמע</b> דווקא אחר שראתה נדה. הוא דמיטמיא בזיבה. וכמ"ש בס"ד במגדל. שוקת ב'. 
+<b>תנוק בן יום אחד</b> אפילו שעה אחת. אף רגע אחד. זהו יום אחד. וכך הוא לכל דיניו. ובכל מקום. דמקצתו של יום ככולו. 
+<b>ופוטר מן היבום </b>אם חי שעה אחת אחר מיתת אביו. אבל עובר אינו מתירה לינשא. 
+<b>אע"ג </b>דמעוברת בלא"ה לא חזיא לינשא. ההיא מדרבנן. <b>ועדיין</b> צ"ע אם זו אסורה דבר תורה. 
+<b>ומיטמא בט"מ</b> טמא ומתטמא בן יום אחד. ואפילו לא יצא כולו לאויר העולם. ולא הוציא אלא רוב ראשו. דהיינו פדחתו. ומת עודו במעי אמו. נטמאה היא. וכל הנוגע בו אז. <b>וכן</b> החי משהוציא פדחתו לפרוזדור. מקבל טומאה. עמ"ש בס"ד מ"ד פ"ז דאהלות. וכן הדבר לענין שאר דיני בן יום אחד. השנויים מכאן ואילך. <b>חוץ</b> מן הנחלה. דאפליגו בה אמוראי. אי פדחת פוטרת. כדאיתא בגמרא דהמפלת. 
+<b>ופוסל </b>ע"ל תי"ט. דא"ל נמי לענין פסול דאמו (ר"ל אם היא בת כהן. פסלה מתרומת בית אביה) כמו במאכיל כו'. וא"ת כו' לוקמה באשה א' גרושה וי"ל בן אחד. דבן יום א' פוסל (עבדים שירש מאביו) אבל כו' אלא שאינו פוסל (במקום בנים) משום כו' אבל הרע"ב שפירש דאין זכיה לעובר משמע שא"ל זכיה כלל (אף באין בנים. ור"ל א"ה הדרא קושיא לדוכתה. מאי דוחקיה לאוקמה בשתי נשים) ועוד אפ"ל דאתא למימר דא"ל זכיה כו'. 
+<b>דבריו </b>הללו מגומגמים. דהשתא קבעי לאוקמה כמ"ד א"ל זכייה לעובר כלל. ואפי' את"ל דלא פסיל נמי שלא במקום בנים ניחא. <b>ולא</b> ידענא מאי ניחותא. אכתי קשיא למה ליה דמהדר אדוחקא דשתי נשים. לוקמה באשה אחת. בין גרושה בין אינה גרושה. דילוד מאכיל. שאינו ילוד. אינו מאכיל. 
+<b>ואף </b>שנראה כאילו רצה להשמר מזה. במאי דמסיק תו. ל"ק דפוסל תנן. ואילו בת כהן לאו משום פסול הוא. <b>בזה</b> רפא שבר על נקלה. לא ידענא מאי מהני. עובר גרושה נמי לא פסיל. לכן אין הבנה לדבריו. 
+<b>ונוחל ומנחיל</b> אבל עובר לא. אם לא שנהרגה או שמתה אמו מחמת לידה. דכה"ג ודאי חי. וכמ"ש תו'. והנך תרי גווני קושטא נינהו. 
+<b>והא </b>דלא תני נמי עובר נוחל ומנחיל כה"ג. עמ"ש תו'. <b>ולי</b> נראה שא"צ לדחוק. אלא כה"ג לאו עובר מיקרי. שאינו עוד ירך אמו. ואין חיותו תלוי באמו. אלא הרי הוא כילוד. ובן יום אחד הוא. 
+<b>ולכל קרוביו</b> המתאבלים עם אביו ואמו. 
+<b>כחתן שלם</b> ואפילו הוא מתאומים. ויצא אחיו לפניו בחודש שמיני. בין חי בין מת. שהרי הוא נפל. 
+<b>מ"מ </b>זה שנולד אחריו בתשיעי. הרי הוא בן קיימא לכל דבר. כשאר ולד שכלו לו חדשיו. ואינו נגרר אחר אחיו הנפל. וכמ"ש בס"ד רפ"ח דבכורות. <b>וה"מ</b> דכלו לו חדשיו. ונראה פשוט. שגם בר שבעה. קרוי כלו לו חדשיו כמו בן תשעה. וכן הדין בשניהם. בנולדים למקוטעין. בכלל כלו חדשיו הוי. כמש"ל פ"א. ועמ"ש בתשובה באריכות. 
+<b>ונראה </b>שגם יוצא דופן חשוב בן קיימא. לכל הדברים שנזכרו כאן. וכ"מ ברפ"ח דבכורות. דחי הוא. ונוטל כפשוט לדברי הכל. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>וחייבין עליה משום א"א</b> אם קבל בה אביה קדושין. <b>ותמהו</b> תו' דמסיפא שמעינן לה. דקתני ואם בא עליה אחד מכל העריות. 
+<b>לא </b>ידענא מאי קושיא. בסיפא מיירי בעריות דקורבה. וקמ"ל דהן חייבין. אע"פ שהיא פטורה. אכתי מנא ידעינן דשייך בה אישות אפילו דביאה. אע"ג דיבם קנאה. לא יהא אלא קטן בגדולה. שקנה אע"פ שאין לו אישות. משו"ה אשמעינן נמי דמתקדשת בביאה. והשתא למאי אצטריך תו. וחייבין עליה משום א"א. 
+<b>אלא </b>על כרחך לא נצרכה אלא לאשמועינן נמי דמיקניא בקדושי כסף. דמביאה לא ידעינן להו. כיון דאפילו בגדולה אינן קידושין גמורים דבר תורה. כמ"ש הר"מ בהדיא. דקידושי כסף מד"ס הן וכמדומה כן עיקר. ובזה דברי רש"י מיושבים היטב. 
+<b>והיא פטורה</b> ואאשת איש דרישא נמי קאי כו' לפי שראיתי לרש"י ספ"ק דערכין אדתניא. עד שיהיו שניהם שוים דרי"א. פירש"י הנואף והנואפת יהיו בני עונשין כו'. ומוטב לפרושי מתניתין כסתמא דספרי. מלאוקמי כיחידאה. תי"ט. 
+<b>ולא </b>אוקימתא היא לגמרי. אלא פירכא בעלמא היא דפריך תלמודא. מנלן למילף משניהם. לרבות הולד. דילמא מיבעי ליה לילפותא דרי"א. דמצריך שיהו שניהן שוין. ושנינן דאפילו לרי"א אתי שפיר. משו"ה לא חייש רש"י. אי אתיא מילתיה דרי"א דלא כמתניתין. דרי"א יחידאה הוה. ובודאי לישנא דרי"א דייק כפירש"י. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>בן ט' ויום א' כו'. </b>ודאי נראין הדברים שגם זה הל"מ הוא (כמ"ש תי"ט) אלא שעל כרחנו צריכין אנו לומר דהל"מ היא זו לדורות אחרונים. <b>ברם</b> לדורות ראשונים היתה ההלכה. בן שמנה. עיין גמרא דפבסו"מ. 
+<b>קנאה </b>עתי"ט ביאה שא"צ דעת ביאתו ביאה. <b>א"ה</b> ישן אמאי לא קני. <b>עמ"ש</b> בס"ד פ' הבע"י. 
+<b>ופוסל </b>כגון נכרי ועבד כו'. <b>וכ"ש</b> כהן לוי וישראל שבא על אחת מכל העריות. שפסלה. אלא משום דקתני לה סיפא לענין מיתה. שבק לה הכא. 
+<b>ופוסל את הבהמה מע"ג המזבח</b> הא להדיוט שריא. משו"ה אוקמה רש"י בע"א כו'. <b>ונ"ל</b> דה"ה בשני עדים. וקודם שנגמר דינה. נמי אפסלא למזבח משהועדה בב"ד. אע"ג דלהדיוט שריא. כל כמה דלא נגמר דינה להריגה. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>בת י"א יום כו' </b>והא דתנוקת קודם לתנוק פירש הר"ם להיות חייהן נוצרים מחיי האיש. 
+<b>דילמא </b>מש"ה נמי קדמתן בינה כטעמא דגמרא. 
+<b>מ"מ </b>יש לתמוה עליו. מי התיר לו לר"מ. לחדש טעם אחר מלבו במשנה. ממה שפרשו עליה בגמרא. מי סני מאי דאמור רבנן. דשתוק מניה. והי"ל לומר טעמו על דברי הגמרא. אין זה אלא רוח יתירא. <b>גם</b> הטעם שהמציא אינו כלום. כי מ"ש חייהן קצרים. זה אינו אלא בילדות שעלולות למות בלידה. אבל בפנויות וזקנות. אין כלל זה מאומת. 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>תביא </b>כתו' איכא דגרסי הכא נמי יביא. ומפרשי לה שפיר. אם רוצה לישא אחותה. עליו הראיה שקדושיה קדושי טעות וי"ג גם כאן יביאו. ע"ש. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אע"פ שאי אפשר</b> לרבנן <b>לכאורה</b> היה נ"ל לומר דל"פ רבנן ור"מ במציאות. אלא ודאי ברוב פעמים אי אפשר. ובמעוט אפשר הוא (לא נמנע) ואזדו רבנן לטעמייהו. דלא חיישי למיעוטא. משו"ה קרו ליה לא אפשר. ור"מ לטעמיה. דחייש למעוטא. <b>אבל</b> בגמרא לא משמע הכי. דכי בדקוה ולא אשכחו תחתון. הא ע"כ ממיעוטא הויא. ואמאי סברי רבנן חולצת או מתייבמת לעולם. הא ודאי צ"ל. דלא אפשר כלל. אלא מנתר הוא דנתר. 
+<b>וא"ת </b>לבדקוה בגומות. עחי"ג. וע"ל מי"ב. ועמו"ק אה"ע (סקנ"ה) וח"מ (סל"ה וסרל"ה). 
+<b>לא חולצת כו'. </b>ור"מ לטעמיה. דאמר קטן וקטנה לא חולצין ולא מתייבמין. קטן שמא ימצא סריס. ואתי לפטור במקום אחין. קטנה שמא תמצא איילונית. ואתיא לפטור במקום צרה. משו"ה לעולם לא חולצין ולא מייבמין. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ויש שמיטמא טמא מת כו' </b>שאין אומרים בטמא מת עמוד ונעשה מלאכתנו. ולמ"ד אומרים בט"מ עמוד כו' (בפרק במה אשה) <b>אפילו</b> לפירוש ריב"א לא קשיא. דהיינו למעוטי כלי של בהמה ודכוותה. דלא חזי לתשמיש ולתכשיט דאדם. מיהו טמא ט"מ. אע"ג דלא מיטמא מדרס. כגון סאה. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>ויש שכשר להעיד</b> כגון סומא כו'. והקשו תו' דילמא לאתויי אוהב ושונא. <b>ואי</b> איתא לדעת הסוברים דאו"ש לא מפסלי אלא לכתחלה. וכן הבין הב"י בדעת הר"מ. אי הכי לק"מ. דתנאי דמתני' לא איירי אלא מפסול גמור. <b>אמנם</b> מ"ש ב"י בדעת הר"מ. אינו נראה עיקר. כפי שנראה כאן בפירושו. אם חזר בו איני יודע. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>מיטמא טומאת אוכלין</b> צ"ע בתרא דיומא לענין פלפלין. 
+<b>ויש שמיטמא טומאת אוכלין כו'. </b>עתי"ט וז"ל וה"ג בגמרא בשר ודגים. ואין לקיים גרסת בשר ודגים. ומשום כו' אלא הכא במעשר דטביל. ואף בשר בהמה מעשרו טובלו. ע"כ. <b>ולא</b> ידענא מאי קאמר. שמא יש חסרון והשמטת סופר. ואולי צ"ל. וקשה שהרי אף בשר בהמה כו'. וחסר התירוץ. כדי שיתקשר אחריו הלשון. וכן לשון הר"מ שמיני הבשרים והדגים כו'. וק"ל. 
+<b>כל שי"ל קשקשת. י"ל סנפיר</b> בדגים דווקא כדתנן פא"ט. ועמ"ש שם בס"ד ובעלית מלאכה. במ"ע דהבדלת מיני דגים טהורים. פ"ו. יע"ש באורך. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>כל שי"ל קרנים</b> כו'. <b>לאו</b> דווקא. דאפילו באחד סגי. תדע משור שהקריב אדה"ר. וקרש. <b>לענין</b> חיה טמאה. אם י"ל קרנים. עמו"ק א"ח סימן תקפ"ו. 
+<b>ויש שי"ל טלפים כו'. </b>כגון חזיר וכפירש"י. ואע"ג דלא נ"מ כו' תי"ט. <b>ודאי</b> לא לנ"מ נקטיה. אלא לראיה ולדוגמא. דאיכא דאית ליה טלפים ולא קרנים. 
+
+Mishnah 10
+
+<b>לענין </b>מ"ש בתי"ט. ואע"ג דברכה אחרונה צריכה שעור. עמ"ש במו"ק (סר"י) בקונטרס לחם לשובע. 
+
+Mishnah 11
+
+<b>עד שירבה השחור</b> ע"ל רע"ב אבל אם בא עליה אחר זמן זה כו'. <b>היינו</b> בעדים. <b>ויש</b> סוברים כה"ג לא צריכי עדים. דלא אברו סהדי אלא לשקרי. והכא אנן סהדי. כיון שנשארה אצלו בבית לשם אישות. ושניהם מודים שבא עליה אח"כ. 
+<b>מיהא </b>ספקא הוי מ"מ. ואזלינן לחומרא. כי קבלה קידושין מאחר. חוששין לדברי האומר. דכל שלא בעל בפני עדים. אין חוששין לקידושי ביאה אפילו בכה"ג. וצריכה גט משני. או מוציא ראשון. וכונס שני. <b>והני</b> מילי. בדאין הכחשה ביניהם. מיהו בדמכחשי אהדדי. איהי מהימנא. במגו דאי בעיא אמרה גרשתני. ושריא לשני. ולראשון אסורה ודאי. דשויתיה אנפשה חתיכה דאיסורא. כך נ"ל פשוט. 
+
+Mishnah 12
+
+<b>כדי לכוף ראשן לעקרן</b> צ"ע. כיון דקיי"ל שתי שערות צריכין שיהו בעקרן גומות. וגומות. הרי הן כשערות א"כ לא יהו אלא גומות. וצריך לומר דגומות נמי אינן כשערות אלא להחמיר. 
+<b>ואהא </b>דחיישינן לשמא נשרו. נמי איכא למידק. ליבדוק בגומות. דהא שערות בלא גומות. לאו סימנין נינהו. <b>וי"ל</b> דקשה לבדוק אחר גומות. אפילו בדק ולא מצא. אימר לא בדק יפה. משו"ה לעולם ספק הוי. 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>והש"ז </b>שצריך שיהא ראוי להזריע. דכל זמן שהוא לח. ראוי לחיות זרע. כדאמרינן בתולה שעיברה באמבטי. 
+<b>בשר המת יבש כו' טהור</b> באדם לא שמענו שיש חילוק ביבש. בין שלם בין חסר. אלא בלח. אין הכהן מיטמא אלא לשלם. כדאיתא בנזיר. 
+<b>א"כ </b>ר"י דמטהר ביבש. בכל גוונא מטהר. לפ"ז המומיא טהורה. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>ומטמא בין לח בין יבש </b> לכאורה אכתם לחוד קאי. דבשרץ תנן לעיל אינו מטמא יבש. <b>אימא</b> סיפא רש"א כו'. ומוקי לה בשרץ. קשיא אטו מי לית ליה לר"ש. דשרץ אינו מטמא יבש. הא לא שמעינן דפליג אסתם מתניתין דלעיל ר"פ. ועמ"ש בסמוך. 
+<b>והלח אינו מטמא </b>למפרע <b>אלא עד שעה</b> שנוכל לומר אם נפל באותו יום. עדיין יכול להיות עכשיו לח כו'. ודווקא בשרץ הוא דפליג ר"ש בין לח ליבש (שרץ אינו מטמא יבש) אבל בכתם. אפילו לח מטמא למפרע עד שעת כבוס. דאימור יבש היה כו' (ודם מטמא יבש כלח) אבל בשרץ ליכא למימר הכי. דאי איתא דמיא נפול עליה. אמרטוטי אמרטיט (כ"ה לשון הגמרא) <b>זה</b> תימה מה צריך לכך. הא שרץ לא מטמא יבש. <b>ואי</b> ביכול להשרות כו' הא לא שייך לומר אמרטוטי אימרטט. וצ"ל דבשדרתו קיימת עסקינן. וצ"ע. 
+<b>עתי"ט </b>שכתב ונ"ל שהוא בלשון דמתורגם מעדה בגד. מרטוט. ונקרא בל"ח סמרטוט. 
+<b>כמה </b>רחוק הוא זה. מה ענין בגד וסמרטוט. למרטוט. <b>אמנם</b> לשון גמרא הוא. חברו בגמרא פ"ה דע"א. ופירושו נופל חתיכות. <b>ע"ש</b> בתי"ט ד"ה שהוא. היה מתמרט לחוץ. <b>לא</b> ידעתי ולא הבנתי לשונו זה. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>מרקם </b>בין קדש ובין שור מתרגמינן בין רקם כו'. <b>ואע"ג</b> דאשכחן לה בקרא בהדיא. ורקם וירפאל ותראלה (יהושע סוף סי"ח) ההיא בתוך גבולי א"י הוא. בנחלה בני בנימן. <b>ובריש</b> גטין מוכח טפי. משום דקתני התם מן הרקם ומן החגר. ויגיד עליו רעו. <b>ותו</b> דאר"י עלה מרקם ולמזרח ורקם כמזרח. ובנימן בצפון א"י קאי. ועמ"ש ריש גטין <b>כתי"ט</b> ר"ת גרס רקת כו'. <b>תמהתי</b> מאד. מי איכא מ"ד רקת לאו טבריא היא. ומושב סנהדרין היתה. ואתרא דרבי דסתמה למתניתין. והיכי ס"ד דכתמים הבאין משם טהורין. 
+<b>שלא נחשדו על כתמיהן</b> אע"ג דכתמים מדבריהם. לפיכך ז"ש הרע"ב שעשאום כנכרים. אע"ג דלעיל פירש דגרי אמת הם. כו'. אבל הם אמרו כו'. והם אמרו. תי"ט. <b>לא</b> ידענא מאי שיאטיה הכא. מתניתין קודם שגזרו עליהן איתניא ומ"ש רע"ב הוא לזמן הזה. כדאיתא בפרקא קמא דחולין. דבימי האמוראים נתחדשה הלכה זו. <b>ובזה</b> אין מקום גם למ"ש תי"ט בסמוך על הר"מ. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>מפני שהם קוברים שם את הנפלים </b>עתי"ט שהעתיק מ"ש תו' היאך משתמשין שם כו'. וכמה לא חלי ולא מרגיש (גברא דמרי' סייעיה) שהוא דבור חמור ונרגש בו מהרש"א קצת. ואציגה הנה מ"ש בזה בימי חרפי (אע"פ שהוא בסבוב קצת כדרך למוד אשכנזי שסובבין הרבה עד שמגיעים למרכז. יהי מה דינקותי הוא. והנחתיו כמו שהוא כתוב לפני מאז). 
+<b>ונ"ל </b>דה"פ. דמדתנן סתמא בית הטומאות של כותים מטמאות באוהל. משמע בכל גוונא. ואפילו כהן כותי דר שם באותו בית. ובודאי דהכי משמע. מדלא מפליג. אלמא דאין לחלק בו. שבכל ענין מטמא. והכי מוכח תו בגמרא לקמן דמוקי לה בכהן כותי עומד שם. וע"כ צ"ל דאותו כהן דר שם. בבית הטומאות. דקמסהיד עלה לטהרו. דאל"ה. כי נמי אכיל שם תרומה. מה הוי ומאי מהני. מנא ידע ביה איהו. אי קברו שם נפלים או לא. דלא מסתבר לאוקמה בדלא זזה ידו משם. אלא פשיטא דליכא למסמך עליה אם לא בכה"ג דאמרן. דהיינו שאותו כהן כותי דר שם באותו בית הטומאות. דמשו"ה סמכינן עליה. ודווקא כדאוקימנא דאכיל שם תרומה. הא לאו הכי לא מהימן. אע"ג דחזינוהו דקאי התם ודר שם. לא סגי בהכי. ואהא קשיא להו להתו'. אמאי לא נהימניה נמי בלא"ה. אפילו כי לא אכיל שם תרומה תסגי לן לטהורי לבית הטומאות שהוא דר בו. דהרי נזהרין הם מטומאת מת ונפלים. כדמשמע בגמרא. מאוקימתא דכהן כותי עומד שם. וכי דייר ביה הו"ל כדנקיט תרומה בידיה. דלא סגי דלא אכיל תרומה בגויה. <b>והיינו</b> דקאמרי התו' והיאך משתמשין שם בימי נדותן. והלא נזהרין הם מטומאת וכו'. ר"ל דהא ע"כ מתניתין בכל גוונא מיירי. דבית הטומאות שלהן מטמא באוהל. אפילו בכהן דר בו וכנ"ל. ואמאי. הא אית לן הוכחה טובא שלא קברו שם נפלים. דהא כהנים שלהם נזהרים מטומאת מת. והיינו דמסיימי ומוקי לה בכהן כותי. דש"מ כהן כותי נזהר מטומאת מת. ואפ"ה מוכח בהדיא דסתמא לא מהימן. דאע"ג דחזינן דדייר התם. לא סגי (ולא כמ"ש מהרש"א ז"ל דקושיתם הוא. שאף מי שאינו כהן נזהרין הן שלא לטמאות במת. ואינן אלא דברי תימה במ"כ. שהרי אפילו ישראל אינן מוזהרין שלא לטמא במת אם לא ברגל. כ"ש בכותי דליכא למימר הכי. ולדידן א"ש. דדווקא אכותי כהן קשיא להו להתו'. והיא קושיא אלימתא בלי ספק) <b>אך</b> עדיין אינה תמיהה קיימת. דאיכא למימר לעולם אפילו כהן כותי לא חייש לטומאה. משו"ה לא סמכינן עליה בסתמא. אפילו דייר התם בבית הטומאות. ודילמא היינו נמי דקמהדר תלמודא אההיא אוקימתא דכהן עומד שם. ודילמא כהן טמא הוא. שפירושו כך באמת. שמא אותו כהן כותי עבריינא הוא. ולא חייש לטומאת מת. משו"ה לא אכפת ליה. והוא דר שם אע"פ שיודע שקברו שם נפלים. <b>ובהכי</b> הוה ניחא נמי מה שהקשו התו' לקמן בד"ה ודילמא כהן טמא הוא. דהא טמא נמי אסור לשהות בבה"ק. 
+<b>והשתא </b>לא הוי קשיא מידי. ולא היינו צריכין לדוחק. דאפילו תימא אינהו נמי ס"ל איסור שהייה בטומאה. אלא שאין כולן בחזקת כשרים כישראל. משו"ה דווקא אי ידעינן דכותי חבר הוא. הוא דמהני בהכי. אבל בכותי סתמא. דלא מחזיקינן בגויה. לא סמכינן עליה. וחיישינן דעבר אדאורייתא נמי. היינו טעמא דלא סמכינן עלויה אפילו הוא כהן. ולהכי מיבעי. לן לאוקמה באוכל תרומה דווקא. דחמירא טובא. וגם ע"ה נאמן עליה. כך היינו יכולין להבין באוקמתא דגמרא הנ"ז. <b>וקמהדרי</b> התו' לנפשייהו. דהשתא לא תקשי מידי. מה ראה רבי דסתם לן במתניתין לטמא אפילו בכהן הדר שם אם לא ע"י הוכחה (ועוד בל"ז נמי איכא למימר חכמים השוו מדותיהם. ולא ראו לחלק בדבר. בין כהן כותי לכותי דעלמא. כדאשכחן טובא דלא פלוג רבנן) כזה היה קשה לתו' לנפשייהו. על מה שהקשו בתחלה. דהשתא לפ"ז לק"מ. ודקארי לה מאי קארי. 
+<b>והדר </b>אדיוהו לגזיזייהו וקם. רמו וזקפו דיקלא. והני תרי דיוקי מחו להו בחד עוכלא. דמאי דאקשו מעיקרא קאי ושפיר קמתמו. דאי משום הא. אכתי לא ניחא. דמוכח דלאו סברא הוא הא דאמרן. מדאמרינן בפ' בנות כותים דנשוי מטמא משום בועל נדה. ואפ"ה בחור לא. 
+<b>ש"מ </b>תרתי. חדא דלא חשדינן להו בעבריינים. וממילא שמעת נמי דלא גזרינן אפנויים אטו נשואים ולא אמרינן לא פלוג בגזרתייהו דכותים. דוק. כך נלע"ד נכון בהבנת לשון התו'. 
+<b>איברא </b>יש לי כאן מקום עיון. שנראה אלי סתירה גדולה. בין משנתנו זאת. לההיא דסוף אהלות. דתנן התם מדורות העכו"ם טמאין (ובכללן כותים כדאיתא בתוספתא הביאה הר"ש. דתני בהדיא הכל עושין מדור וכו' כותי הנשוי נכרית. ושיבוש לומר. דמשום דאיכא צד נכריות מטמינן. אבל משום כותי גופיה לא חיישינן. דאינן חשודין על הזנות. דאס"ד כותי לא חשיד. ומשום אשתו הנכרית הוא דחיישינן. התנן ואם עבד או אשה אפילו נכנסין ויוצאין. המדור טהור. כ"ש כשבעלה משמרה תדיר. ואמאי גרע כותי בעלה דנכרית. א"ו כדאמרן דל"ש כותי או גוי. וא"ל א"ה מאי איריא דנקט נשוי נכרית. ה) דהא דכוותה נמי נכרי נשוי נכרית. כדי נסבה. דלא אצטריך ליה. ואפ"ה נקיט ליה. איידי דאיירי בנשואים. מסיק לכולהו גווני (וכדאשכחינן נמי במתניתין דכוותה. כמש"ל כ"פ) והא דלא אשמועינן כותי גופיה לחוד. וכותי עם כותית. לפי שכבר גזרו עליהן להיות כנכרים לכל דבריהם. היינו גוי. והא קתני לה רישא מדורות הכותים טמאים. אלא כותי עם נכרית דתרי אומי נינהו ס"ד לא. קמ"ל. דכוותה אשכחן בפ"ק דתרומות. אין תורמין מן המחובר על התלוש. וממחובר על המחובר לא קתני. אע"ג דכה"ג נמי אין תורמין. והא דאיתא בתוספתא דמקואות פ"ח. דארץ הכותים ומדוריה טהורין היינו בא"י דווקא. כדכתב שם הר"ש. אבל באשקלון וחברותיה שיש שם משום מדור עכו"ם. גוי וכיתי שוין. וגם נראה לומר דדווקא מדור בארץ הכותים גו"כ טהור. משום דבדוכתייהו מזהר זהירי. ואין קוברין נפלים אלא בבית הטומאות שלהן. כדאיתא הכא וכמ"ש בסמוך. משא"כ אם שוהה במדור בערי ישראל. שאין לו מקום מיוחד לקבורת נפלים. ולא חייש להכשיל לישראל בטומאה. ודאי מדורו טמא. כנ"ל ברור. ודוק היטב בכל זה). אם שהה שם ארבעים יום. ואע"פ שאין עמו אשה. ואילו הכא משמע דדווקא כשיש עמו אשה. הוא דחיישינן לנפלים. דהא לא מטמינן אלא בית הטומאות שנשים משתמשות בו. הא מדור סתמא בלא אשה לא. <b>והכין</b> נמי מוכח מההיא דפ' בנות כותים שהביאו בתו' כאן. דפנוי אינו מטמא משום בועל נדה. ואם איתא דעושה מדור. משום בועל נדה נמי ליטמא. <b>ותו</b> י"ל איפכא. דאילו הכא לא מצרכינן ליה ארבעים יום כדי יצירת הולד כי התם. דהא אפילו קטן. ואפילו סריס עושין מדור כדאיתא התם. ובית הטומאות דמתני' דחיישא לנפלים מסתמא לעולם טמא. ואילו התם במדור. בעינן דווקא ארבעים יום. ובבציר מהכי אינו עושה מדור. אפילו יש עמו אשה. והדבר צריך תלמוד. 
+<b>וא"ל </b>לקושיא הראשונה. דהא דפ' בנות כותים ודפ' דם הנדה. בכותי חבר עסקינן. ובאהלות בכותי ע"ה. דהא אמרינן בפ' בנות כותים. כותי חבר בועל נדה משווית ליה. ומתני' דדם הנדה נמי משמע. דסתמא בכותי ע"ה מיירי. וכן משמע בגמרא. מדפריך והא לית להו לפני עור לא תתן מכשול ודילמא כהן טמא הוא. ודוק. 
+<b>וכן </b>א"ל דמתניתין דנדה קודם גזרה איתניא. דס"ל כותים גרי אמת הן. וכדאוקימנא בגמרא לעיל בכתמיהן דאפליגו בהו ר"מ ורבנן. לכ"ע כישראל הן חשובין. משו"ה לא עבדי מדורות כגוים. ואין טמא אלא בית הטומאות של נשיהן (וא"ש נמי דלא באנו כאן למחלוקתן של רשב"י וחכמים אם קברי גוים מטמאין באוהל. דהשתא מתניתין אתיא ככ"ע. דישראלים גמורין הן. משא"כ מתניתין דאהלות לבתר גזרה נשנית. דעשאום כנכרים גמורים כדאי' פ"ק דחולין) ובודאי לכאורה היה נ"ל כן לחלק בין הפרקים הללו. <b>אלא</b> דכד מעיינינן לא סלקא לן שפיר. דודאי לא גזרו עליהן לעשותן כנכרים גמורים אלא בימי ר' אמי ור' אסי. עיין בשמעתא דקמא דחולין. דאפילו לפירוש התו'. דר"ג דיבנה גזר על שחיטתן. מ"מ לא קבלו גזרתו להיות דינן כנכרים. אלא עד שבאו ר"א ור"א. והתוספתא ר"ח שנאה. דקדים טובא ואינה אלא פירוש המשנה. דרבי לא שנה ר"ח מנ"ל. וכיון דסתמא תניין. לא מסתבר לאוקמה בלאחר גזרה. דאכתי לא חיילא ודוק. וגם קושיא שנייה אכתי לא מיתרצא. 
+<b>איברא </b>יכילנא לשנויי דלא תקשי לן מידי (אלא שיקשה למ"ש התו' כאן. על הדרך שפירשנו דבריהם למעלה) ואמינא דמתריצנא שפיר למתניתין וברייתא דלא ליקשו אהדדי כלל. דהכי הוא תריצתא דמילתא לעולם הכותי עושה מדור אפילו קודם גזרה והכא במאי עסקינן בכולהו מתנייתי דמיתניין סתמא. בכותי ע"ה איירי. דחשיד ולא איכפל תנא דמתני' לאשמועינן דווקא בכותי חבר כדאיתא פרק בנות כותים. וה"ה לכולהו מתניתין דעסקי בכותי. סתמא ע"ה הוא. וגרע מניה. דחשיד אזנות כמו עכו"ם. אפילו קודם גזרה. משו"ה עושה מדור כעכו"ם. והא דשנינן בפ' בנות כותים דפנוי אינו מטמא משום בועל נדה. היינו טעמיה. משום דאיכא ספקות טובא (ר"ל. ספק בעל בקרוב. וספק השלימתו לירוק. כדאיתא התם) דמשו"ה טומאתן ספק אפילו בנשואין. ולא שרפינן עלייהו תו"ק בפנוי. ודאיכא תו ספקא אי בעיל כלל. ובודאי רוב פנויין אינן בועלי נדות עכ"פ משו"ה לא מחמרינן בספק ספקא דידהו. כיון דמסייעא לן רובא. מטהרינן להו לגמרי. ותולין נמי לא. כדאמרן. דכיון דטומאת הנשואין אינה אלא ספק. לא אחמור בפנויין. דרובן לא בועלין נינהו. אע"ג דחשידי. ותו דאיכא נמי קטנים דלא חזו לביאה. משום הכי קפרכינן שפיר אסתמיותא דמתניתין דבנות כותים. דהכותים משמע שכולן שוין. גדולים וקטנים מטמאין. <b>ואהא</b> שפיר קמתמה תלמודא. אטו כולהו בועלי נדות נינהו. האיכא קטנים. דודאי לאו בועלי נדות נינהו. וע"כ צריך לחלק. דדווקא בנשואין. ושמא לאו דווקא. אלא בראויין לינשא קאמר. ומתניתין דדם הנדה נמי אתיא שפיר. דה"ה נמי דאפילו בית כותים סתמא. ומדור דידהו דלאו בית הטומאות. ואין שם נשים מצויות. נמי מטמא. דחיישינן לקבורת נפלים. כמו במדור עכו"ם. כדפרישנא דכותי עושה מדור אע"פ שאין עמו אשה. 
+<b>והא </b>דנקט בית הטומאות דווקא. היינו משום דלא בעינן הכא ארבעים יום. כמו במדור. דלא סגי דלא צריך לשהות שם ארבעים יום דווקא. כדי יצירת ולד. ואי לא. אינו עושה מדור. 
+<b>ואמינא </b>בה טעמא אמאי במדור ארבעים יום. והכא לא. דמדור פירושו שהיה המקום והבית מתחלה מוחזק בשל ישראל. ולא ידענו שהיה דר שם גוי מקודם. כדאיתא התם באהלות. דאין שייך מדור העכו"ם אלא בא"י. ומשו"ה קרייה מדור. שאינו אלא מדור לפי שעה ודירת עראי. שראינו הגוי דר בו עכשיו. וכיון שהיה המקום מוחזק בטהרה (דעילה מצאו וטיהרו א"י. כבפ"ק דכתובות) ואנו באין להוציאו מחזקתו ע"י ספק. צריך שיהא מקום לחול הספק. וכל שלא שהה שם ארבעים יום. ומתחלה לא ידענו שהיה שם גוי דר בתוכו (דאל"כ מה מועיל. אם זה שדר בו עתה לא שהה בתוכו מ' יום. ולפניו היה גוים דרים בו. שהרי לא יצאנו בזה מידי ספק. מחמת הדיורין הקודמים. אלא הברור כמו שפירשנו. שלא נסתפקנו. אלא בזה שדר בו עתה לפנינו) ולכן כל שלא שהה בו כנזכר. שאין שייכות לספק בו בקבורת נפל. לא שייך לטמוייה. משא"כ בבתי הכותים ובעריהן. דעסקינן בהו הכא בפרקין דדם הנדה. לא שייך למימר דאין בית הטומאות שלהן טמא. אלא אם שהו שם מ' יום. דאפילו לא שהו שם מ' יום הדיורין של עכשיו. מקמי הכי מאן נטרינהו. הא איכא למיחש לקמאי ולקמאי דקמייהו. דקברו שם נפליהן. משו"ה בית הטומאות שלהן בדוכתייהו היכי דקביעי. חיישינן להו ומטמינן להו לעולם בודאי. ולא בעי מ' יום כמו במדור. <b>והשתא</b> דקאי בבית הטומאות. קפריש דיניה. דלא בעינן מ' יום. משום דלא שייך לפלוגי ביה מידי. ולא נחית השתא לפרושי דינא דמדור הכותי בלא אשה. אע"ג דודאי טמא נמי. אלא משום דמיבעי ליה לפלוגי. בין שהה מ' יום ובציר מהכי. שבקיה ושייריה עד דמטי לאהלות. דקמפרש להו להני מילי. והכי מסתברא דהוא ברירו דמילתא ולית בה ספקא. ונתיישב הכל על בוריו. 
+<b>אבל </b>יצא לנו מזה קצת תמיהה למ"ש התוספות בדבור הנזכר ע"פ פירושנו. דמשו"ה מייתו ההוא דפרק בנות כותים. ללמוד משם דלא פלוג רבנן בגזרתייהו. ולא גזרו בפנוי אטו נשוי. ולא חשדינן להו בעבריינים מסתמא. דלפום מאי דכתיבנא ואוכחנא. ודאי חשודין הן. ומ"מ לא גזרו עליהן לענין טומאת בועל נדה. דאיכא ספיקי טובא. ומסייע נמי רובא. והא פרשינן יאות דמאי דפריך נמי תלמודא התם. אטו כולהו בועלי נדות נינהו. לאו למימרא דפנויין לא חשידי בזנות. אלא דליכא לטמויינהו מטעמא דאמרן. דודאי כולהו לאו בועלין נינהו. ודוק. 
+<b>א"כ </b>הדרא קושיא לדוכתה. דלעולם אע"ג דלא גזרו לטמא הפנויים הכא בכהן כותי. מ"מ יש לגזור אטו שאינו כהן. או דילמא בכהן נמי לא סגי כל כמה דלא הוחזק. כיון שהוכחנו שסתמן חשודין עד שיוודע שהוחזקו בכשרות. וסרה קושית התו' מעיקרה. אלא דבלא"ה משנו שפיר. 
+<b>ויש </b>לי לשאול עוד בהא דאוקימנן בכהן כותי. שהוא דבר מתמיה מאד. אטו בכותים כהנים מי הוו. והלא אין כהנים אלא מזרע אהרן. וכותים אפילו שיהיו גרי אמת. כהנים מנא להו. ואין סברא שיטעו בכך (לעשות כהן מהם ובהם. כל החפץ ימלא את ידו) במידי דכתיבא להדיא. וצ"ל בכהנים שנטמעו ביניהם. כמ"ש בספר מלכים. שהביא עליהם מלך אשור אחד מהכהנים. אשר הגלה משם ויורם את משפט אלהי הארץ. ושמא מזרע אותו כהן נשארו ביניהם. ואחזו במעשה הכותים ברבות הימים. ואעפ"כ היו ידועים לבית אבותם למשפחותם. שהם כהנים מזרע אהרן. דאע"ג דלדידן ודאי לאו כהנים נינהו. אפילו לאכול בקדשי הגבול. וק"ל. אפ"ה א"ש דסמכינן עליה. אי אכיל תרומה שם. כיון דלדידהו הוי כהן גמור. והיא מילתא דכתיבא ואחזוק. ודוק. 
+<b>ועמ"ש </b>בס"ד בשי"ע. עיין בגמרא פ"י יוחסין דפליגי בקרא דכתיב ויעשו להם מקצותם כהני במות. איכא מ"ד כהנים פסולים. ולמ"ד כשרים. 
+<b>מ"ש </b>בתי"ט על הר"מ וק"ל למה לא יטמא באוהל כו' <b>כבר</b> ראית למעלה ששבוש הוא. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>נאמנין לומר קברנו שם כו'. </b>היינו בבית הטומאות דסליק מניה. ואע"ג דסתמא מקום קבר הוא. וכמוחזק דמי. (מיהא ודאי לא הוי) מהימני למימר לא קברנו. ואפ"ה בעי הוכחה גמורה. אבל במקום שלא הוחזק כלל בטומאה. פשיטא דלא שייך נאמנות לטהוריה. ולא צריך כהן ותרומה להוציאנו מידי ספק. <b>השתא</b> איכא למידק ארישא. מאי נאמנים לומר קברנו. בלא סהדותייהו נמי מחזקינן ליה בטומאה. <b>וצריך</b> לומר דבלא אמירה דידהו. אע"ג דמטמינן לבית הטומאות דידהו. מ"מ מספקא לא נפקא. וכי מסהדי עליה. משוינן לה טומאה ודאית. למשרף עלה תו"ק. וכן בכ"מ שיאמרו קברנו. מהימני כה"ג. 
+<b>נאמנין על ציון קברות </b>כיון דכתיבא זהירי כו' <b>איברא</b> כותים או שומרונים דהאידנא הידועים בשכם. לפי מה ששמענו והוגד לנו מאחינו בני א"י הבאים אלינו. אינן מאמינין בדברי נביאים. ואינן מחזיקין בשום ספרי נבואה. רק בתורת מרע"ה לבדה (וכן השכל מחייב. שהרי בספר מלכים נזכר גנותם ורעתם למדי) <b>ושמא</b> גם בזה נשתנו לגריעות. מאותם הקדמונים. 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>על עקבה</b> אחורי כף רגל. עמ"ש בס"ד במהדורה בכלאים פרק ט' משנה ז'. 
+<b>מן החגור ולמטה. טמאה</b> נ"ל דמן החגור דתנן. היינו כמו שדרך החגור להיות שם על הגוף. והוא מתחת הבטן. ובכתוב וחגורה על חלצים. וכמ"ש בכהנים לא יחגרו ביזע. במקום שמזיעין. ותנא לא למעלה מאציליהן כו'. <b>ואם</b> היא חוגרת על הבטן כנגד טבורה. אין משגיחין בזה. ואין משערין אלא ממקום שראוי לחגור כנ"ל. ומשם ולמעלה. טהורה. בידוע שאין דם הגוף בא לשם. אפילו ע"י שחייה עמוקה. <b>מ"ש</b> תי"ט דאצ"ל מה שמן בית התורפה ולמעלה עד החגור. הוא יו"ד קרת. ההבנה נעדרת. מה לי ממעלה למטה. מה לי ממטה למעלה. היא היא. <b>אך</b> מה שהוסיף בסוף לשונו גם מה שתחת החגורה. <b>אי</b> אמרינן דין החגור. כולל החגור עצמו. כענין עד ועד בכלל. א"כ כי חשיב מלמעלה. נמי היינו הך. ולא שייך נמי לישנא דאצ"ל. <b>אבל</b> לקושטא דמילתא ולדינא. אינו נ"ל להחמיר בכך. ולהכניס מקום החגור בספק. 
+<b>טהורה </b>כל הני טהורה דמתניתין. אפי' הכתם משוך. ואפילו הוא יותר מכגריס. 
+<b>וכן בפוליום </b>עתי"ט ששכח מקרא מלא. המטפחת אשר עליך. ולא כתיב אשר על ראשך. וממשנה דכלים לא מוכח מידי. 
+<b>כגריס </b>עיין שאילת יעבץ (סימן ס"ט). 
+
+Mishnah 2
+
+<b>אם יש בה מכה</b> משמע דווקא מכה מבוררת <b>לאפוקי</b> כאב בעלמא. לא מהני להתיר אפילו הכתם. כ"ש הראיה. 
+<b>ואפשר </b>דכתם חמור באופן זה. שאפילו אם ת"ל כשמרגשת כאב בשעת תשמיש מדוחק השמש. וראתה מיד. שיכולה לתלות דם הראיה במיעוך השמש. לפי שידים מוכיחות ורגלים לדבר יש. <b>משא"כ</b> אם מוצאה כתם יותר מכגריס. אינה יכולה לתלות בכאב שהרגישה בשעת תשמיש. ולא מצאה שם באותה שעה. אלא אחר זמן מצאה כתם. כך הוא דעתי. וכך כתבתי במו"ק בסימן קפ"ז. וכן משמע ממעשה דר"ע. דבמשנה הסמוכה. דאל"ה. לשמעינן רבותא. ועשי"ע (סנ"ה). 
+
+Mishnah 3
+
+<b>דם ולא כתם</b> עתי"ט וק"ק כו' (ואפילו) וא' לי לתרץ מהא דא"ש בדקה ק"ע כו'. <b>הו"ל </b>לאתויי מתני' דפ"ט לקמן. דה"נ מוכח מדר' נחמיה. דס"ל כהא דשמואל. וכמש"ל בס"ד. 
+<b>כל דבר שאינו מקבל טומאה</b> עיקרא דהך מילתא. <b>נ"ל</b> משום דכתמים דרבנן. כדבסוף פרקא דלעיל בעובדא דר"ע. דמדאורייתא אינה טמאה עד שתרגיש בבשרה. הילכך ע"י עילה כל שהיא. טהרו הכתם הנמצא. אע"פ שאין לה במה לתלות ודאי. <b>ונראה</b> דצרפו לזה. משום דאפילו בדקה קרקע עולם וישבה עליו. מ"מ אינו נבדק יפה. שאין יפה לבדיקתה אלא בגד של פשתן וצמר. ושל מילא פרהבא. כמ"ש בשל מונבז. וכי בדקה בשאר דברים. אימור לא בדקה יפה. ומכלל ספקא. לא נפקא. הדר הוי ליה ספקא דרבנן ולקולא. 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ז' סממנין</b> כ' תו' ה"ה בכבוס טוב. <b>היינו</b> ודאי ע"י בורית מלאכותי (שקורין סאבו"ן. או זיי"ף) כי כיבוס דידן. ובהדיא אמרינן צפון צבע נמי מעבר (וכן קבלתי מאמ"ה ז"ל. שהוא הבורית המעשיי שלנו. והא קחזינן נמי. דמעבר הכתם בטוב) א"כ אין כבוס טוב ממנו. <b>אבל</b> הוא אינו מועיל כלום בהעברה על הכתם. שאם עבר או דיהה על ידו. כדרכו. מ"מ אינו אלא ספק. דהא צפון צבע נמי מעבר. וכן אם עמד בעיניו. עדיין לא יצאנו מידי ספק. שהרי כיון שאינו חזק להעביר הצבע. כמו שהיה ראוי לפי טבעו. א"כ אפשר ג"כ לא הגיע למדרגת הנקיון של ז' סממנין. כי אע"פ שלא עבר על ידו. שמא ע"י הסממנין היה עובר. מאחר שהורע כחו של סאבון זה. ולא נתאמת בו מה שהועד על הצפון האמיתי. הנעלם אצלנו. ולא נתבררה לנו עשייתו. על כן נ"ל שלא לסמוך על זיי"ף שלנו במקום ז' סממנין (כאשר שמעתי מפי אמ"ה ז"ל כד הוינא טליא. מהכרח הנ"ל. לפי מ"ש בגמרא דצפון חזק מז"ס. אכן לפי דעתי. עדיין אין זה מוציאנו מידי ספק כנזכר) <b>כי</b> מעתה חזרנו לדין המשנה הקודמת. שאין בדיקה כזו מועלת. מפני שעד המכחישה עומד בפניה. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>לא עשה ולא כלום</b> לא לבדוק ולא לבטל כו' דבלוע שיכול לצאת טמא. תי"ט. <b>אע"ג</b> דכבר נתייבש בו. הא תנן לעיל רפ"ז. דם הנדה מטמא לח ויבש. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>ומעטשת </b>דרך מטה. טור. <b>ולא</b> אדע מנין לנו לפרש כן דווקא. ועכ"פ נראה לי דעטוש של מעלה לא גרע. שכן דרך אנשים ונשים אפילו ברעיפת דם הנחירים. רגיל לבוא עטוש אף לפניו. 
+<b>ובשפולי מעיה</b> בית הרחם. <b>כך</b> פירש"י כאן. וביבמות (דפע"ב) לא פירש כן. עחי"ג שם. 
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>נשים בבתוליהם</b> כו' <b>נראה</b> לי דמענינא דמתניתין דלעיל הוא. ת"ק סבר כל אשה יש לה דם. בין מעט בין רב. משו"ה אפילו אינה רואה. צריכה לחוש לוסת בינוני (משעה שנראית לראיה. והיינו בוחל) היינו משלשים לשלשים. כיון שראויה לראות. אע"פ שלא ראתה. אימור פורתא ראתה. ומדזוטר הוי. אירכס ולא אדעתה. לפי שאי אפשר לאשה בלי דם כלל. כמו שאי אפשר לגפן בלי יין. אלא כשאינה נושאת פרי. <b>ואתא</b> ר"י לפרושי (או לפלוגי) דודאי פעמים אין לה דם כלל. ואינה צריכה לחוש לשום וסת. וזה סימנה. דור קטוע. שאינה הרה ללדת. זה מוכיח שאיננה בת דמים. 
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>תנוקת </b>ע"פ רע"ב. שבדורות אחרונים משפשטה חומרת ר"ז כו' אפילו קטנה שלא הגיע זמנה ולא ראתה. לאחר שבעל ב"מ. אין מותר לו לבוא עליה כו'. 
+<b>עיין </b>מ"ש הרא"ש. <b>אכן</b> לי נראה עיקר הטעם של חומרא זו. שחשו חז"ל לחמוד גדול שפותח מקור דמיה (<b>וא"ת</b> אדרבה דם חמוד טהור הוא. עמ"ש בס"ד בחי"ג) כמ"ש תבעוה לינשא ונתפייסה. צריכה לישב שבעה נקיים. ואם אפילו בתביעה בעלמא. ובאשה שכבר טעמה טעם ביאה (דלא תקיף יצרה כולי האי. וכדאמרינן כה"ג בזכר. אע"ג דצערו מרובה) כך. בתנוקת שלא ידעה איש. עאכ"ו שיש לחוש בשעת מעשה. אפילו כבר טבלה. ותו משום בעתותא דמרפיא. כדאמרינן עה"פ ותתחלחל. שפרסה נדה. לכן ראוי להחמיר גם בספק <b>ואין</b> למדין מדורות הראשונים. שהיו חזקי טבע. וכמו שמצינו בכמה דברים. אמרו שירדה חולשה לעולם בדורות אחרונים. זה ברור בעיני בעזה"י ודברי הרא"ש בכאן אינן מספיקין כלל. 
+<b>אבל </b>דעת ראב"ד פליאה נשגבה לא אוכל לה. מה ראה על ככה. לעשותה כנדה ודאית. גם בטרם ידענו אם ראתה מאומה. ושמא ממשפחת דורקטי היא. אף דלא שכיח. מיהא חומרא בעלמא היא. דאפילו מצא דם. ודאי טהורה מדינא. תלינן במידי דשכיח ודם בתולים. הרי שור שחוט לפניך. הבו דלא לוסיף. לאחזוקי איסור ודאי. בלי שום ריעותא. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ביום ראשון</b> לנקיים. שהוא רביעי לתחלת זיבה. בזבה. אבל בזב משכחת לה בשני. שהזב מטמא בראיות כבימים. ולשון רש"י מדויק. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>מטמא משום כתם </b>במשהו. דמקור מקומו טמא. וכת"ו ולא לענין שיהא הדם הנוגע בו טמא טומאת מגע. דאפילו בלא מקור ליטמא אפילו פחות מרביעית. משום דנגע במת. אלא כתם ראיה גמורה קאמר. שיטמא הדם במגע ובמשא כו'. ותמיהני על מ"ש דפחות מרביעית דם טמא משם דנגע במת. התנן רביעית דם שחסר טהור. תי"ט. 
+<b>במ"כ </b>אשתבש בכוונת התו'. דלא מיירו מרביעית דם המת. כמו שם באהלות. א"כ. למאי צריך תלמודא. למקור מקומו טמא. והא רביעית דם מן המת. ודאי מטמא אף באוהל. 
+<b>והיינו </b>דקשיא להו להתו'. אי ס"ד ברביעית. ומשום טומאת מת עצמו. פשיטא דלא צריך לטעמא דמקור מקומו טמא. <b>ואי</b> משום טומאת משקה ע"י מגע המקור. דקמ"ל דטמא בכל שהו. כדקיי"ל משקין לא צריכי שיעור ליטמא ולטמא. אלא מטמאין טומאה קלה בכל שהן. 
+<b>אכתי </b>מאי איריא משום מקור דמקומו טמא. תיפוק ליה דנגע במת. ולענין טומאת מגע הקלה. בכל גוונא דינא הכי. אי הכי מאי קמ"ל <b>אלא</b> על כרחך הכא במאי עסקינן. בטומאה חמורה. דמטמאה ואפילו בפחות מרביעית. הוא דאצטריך לאשמועינן. והיינו משום דנדון כראיה גמורה. כאילו היתה בחיים. דמטמאה במשהו טומאה חמורה. אף על גב דהשתי לאו רואה היא. ומשום טומאת מת ליכא לטמויי בבציר מרביעית. ומטעם מגע. לא אצטריך לטעמא דמקור מקומו טמא. כנזכר. אלא הא הוא דמהני. לטמויי נמי במשא. אף בבציר מרביעית ובמשהו. כדם נדה דמחיים. משום דמקור מקומו טמא. והיה שם הדם מחיים. כאילו ראתה עודה בחיים דיינינן ליה להך דם. לענין טומאת כתם. וזה ברור. ושמא נוסחא המוטעת בתו' הטעתו לתי"ט. ואין בכך כדי להטעות ולשבש כוונתם. כי כוונת התו' רצויה. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>ה"ה כמגע טמא מת לקדשים </b>עתי"ט מ"ש על הר"מ. <b>ולפום</b> ריהטא נ"ל דלק"מ. אלא איתא להא ולהא. התם במעילה. באוכלי קידש מיירי. והכא במשקה עסקינן. דמשקין דקודש ודאי לעולם נעשים שניים גם בט"י. <b>תדע</b> שהרי גדולה מזו שנינו פ"ב דטהרות משנה ו'. השלישי שבתרומה פוסל לאוכלי קודש ומטמא משקה קודש. אפילו בחולין שנעשו עט"ק. וטבול יום דפסל בתרומה. ודאי עדיף משלישי שבתרומה. שהרי נחשב שני. וכ"ש במגע קודש ממש. צריכא למימר. 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Niddah/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Niddah/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..1fca39ead475b3bc2e3c6bb959f866170ab70c5f
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Niddah/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,386 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Niddah
+לחם שמים על משנה נדה
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Niddah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה נדה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>אבל הלכה כר"א</b> עתי"ט דאין למדין הלכה מפי תלמוד. דהיינו משנה. וטעמא פירש"י שהתנאים לא דקדקו איש בדברי חברו. זה דחוק בעיני. <b>אבל</b> הנלע"ד. משום שע"פ הרוב. דורות המאוחרים הוצרכו לחדש ולהוסיף חומרא וגזרה. לחזק משמרתה של תורה לפי מה שראו שהשעה צריכה לכך. משום דלא אכשור דרי. דוק ותשכח וכך יפה להם וראוי ומחויב. ע"פ הנגלה והנסתר שבפנימיות התורה. ידוע שכמה דברים נתחדשו. בחידוש דורות. לכן אין למדין הלכה מפי משנה. לדורות שאחרי התנאים בעלי המשנה. שנתחדשה הלכה. ועיין מטפחת. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>משיוודע עוברה</b> פרע"ב לסוף ג"ח משנתעברה <b>קשיא</b> מנא ידעינן אימת איעברא. דהא ודאי אפילו לא פסקה לראות דיה שעתה עיין חידושי גמר' בס"ד. <b>ואיכא</b> למימר דמבדקא בהילוכא. כדאיתא בהחולץ (מד"א) וצ"ע שלא דברו מזה הפוסקים. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>ג' עונות כו' סמוך לזקנתה </b>ולא ראתה בהן. דיה שעתה. כצ"ל בלשון רפ"ב. 
+<b>סמוך לזקנתה</b> כל שקורין לה אימא כו' בירו' כל שראויה לקרותה כו'. <b>מכל מקום</b> נראה דלאו בשנים תליא. מדשתק תלמודא. ולא אשתמיט לאשמועינן בהדיא. השנים שראויה להקרא זקנה. <b>אע"ג</b> דאיכא למימר. דסמיך אסתם זקנה. שהיא בששים. כדתנן באבות. סימן לדבר בכלח. שאין זה מוכרח. <b>וי"ל</b> שהאשה מזקנת לפני האיש. כמו שנעשית גדולה קודם הזכר. כדתנן לקמן פ"ה. 
+<b>אלא </b>נראה דהיינו טעמא שלא נתנו שיעור בשנים. לפי שאין שנות זקנתה ידועות כמו בזכר. כדאמרן. ולא עוד אלא שהזקנה היא בריאה יותר מהזקן. כמ"ש סבתא בביתא סימא טבא בביתא. לפיכך אפשר ג"כ שלא תזקין מהר כמוהו. 
+<b>ועוד </b>אי אפשר לתת בה שיעור בשנים. לפי שיש אשה מזקנת קודם חברותיה ובנות גילה. או מתאחרת. מחמת חלוף טבעה ומזגה. או מלידות רבות. או מקרי הזמן. מעוני ומרוב עבודה. תמהר לבוא עד שנותיה. ויש להפך. יושבת בקתדרא על מטה כבודה ושולחן ערוך לפניה. שקטה ושאננה. על כן עמד טעמה בה דשנה ורעננה. גם עד זקנה. הילכך נקט מילתא פסיקתא. כפי הראוי לטבעה. 
+<b>רי"א מעוברת ומניקה שעברו עליהן ג' עונות</b> וא"ת מעוברת לת"ק נמי הא בעי לסוף ג"ח. תי"ט. <b>לא</b> ידענא מאי קאמר. הא ת"ק לא מיירי מפיסוק דמים. דאפילו חזיא בעונות ושלא בעונות. משהוכר עוברה. דיה שעתה. ולר"י בעיא שלש עונות בלא דם. כמדומה ההשמטה שבלשון רע"ב דלעיל (כמו שהגהתי בד"ה ג' עונות כו') הוא דאטעייה לתי"ט. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>תקצץ </b>עם כל מה שהחמירו חז"ל בעון משז"ל. <b>מצינו</b> ג"כ שהתירוהו מפני הצורך. עמ"ש בס"ד במו"ק לא"ע (סכ"ג) ובמלון בית אל. ובמטפחת. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>נמצא על שלה כו'. </b>וחייבין קרבן. אוקימנא בגמרא בדארגישה. <b>ואיברא</b> ודאי צריך לומר כן. ולא סגי בלאו הכי מטעמא אחרינא נמי. דאי לא תימא הכי. תיקשי האיכא דם עליה. דטהור. כדלקמן מ"ה. <b>ואף</b> למאי דפרשינן התם דעשאוהו כודאי. משום דחזקתו מן המקור. הא אוקימנא לה בנמצא מן הלול ולפנים דווקא. והא ודאי עד שלו. לא עדיף מנמצא מן הלול ולחוץ. דספקא הוי. כ"ש בכהאי גוונא דגרע טובא. וק"ל. פשיטא דמידי ספק לא יצא. והיכי מחייבינן להו קרבן. ולא חיישינן דילמא מייתו חולין לעזרה. <b>והשתא</b> דאתינן להכי. לאוקמה למתניתין בהרגישה שנפתח מקורה. ניחא. דתו ליכא לספוקי לגמרי בדם אחר. אלא ודאי דם מקור הוא. 
+<b>ובהכי </b>אתי שפיר נמי. דלא תיקשי אכתי ספקא הוי. דילמא ממקום מי רגלים אתא. דטהור. כדלקמן רפ"ט. ועתשו' שלי כ"י. 
+<b>ופטורים מן הקרבן</b> מחטאת קבועה. אבל חייבין באשם תלוי. כ"ה לרע"ב. 
+<b>ותמהתי </b>מראות. דהא קיי"ל בעינן חתיכות משתי חתיכות. ולפחות לא סגי לחייב חטאת עד דאקבע איסורא. ערפ"ד דכריתות. <b>שוב</b> עיינתי בגמרא ומצאתי ת"ל מפורש כדברי. דלתנא דידן ס"ל בעינן חתיכה משתי חתיכות. <b>אחר</b> ראיתי שרע"ב נמשך אחר פירוש ר"מ במשנה. ולא דק. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>כל הנשים בחזקת טהרה </b>וא"צ לשאול לה כשהיא ערה. <b>ולא</b> חיישי' דילמא מתוך שבהולה לביתה. מחמת שלא שמשה זמן רב. אינה חוששת לעשות רצונו בכל אופן. מאחר שהוא אינו חושש ותבעה לתשמיש. ולא שאל אותה אם טהורה היא. <b>ותו</b> דילמא ניחוש. אימור לאו אדעתיה. מתוך שלא זכר לשאול אותה. לא שמה אל לבה לזכור אם טבלה. והאשה משתוקקת על בעלה בשעה שבא מן הדרך. קמ"ל. <b>אבל</b> בישנה לא קמיירי. 
+<b>דיה בשני עדים כל הלילה </b>ש"מ מהא מתני'. דלכ"ע לא חיישינן לשינה מראהו. <b>דאל"כ</b> לא סגי בבדיקה דלמחר. אלא ליבעי דווקא שמוש לאור הנר ממש. <b>ועמ"ש</b> בס"ד שי"ע (סי"ב). 
+
+Mishnah 5
+
+<b>והעליה</b> נראה שהוא מקום מי רגלים. דרפ"ט ע"ש. ובגמרא דרפ"ח. ובמש"ל מ"ב בס"ד. 
+<b>ספקו טמא</b> טומאה ודאית. בנמצא מן הלול ולפנים. אבל מן הלול ולחוץ. אינו טמא אלא לתלות. וכן לבעלה טמאה מספק. <b>ואע"ג</b> דאיכא תרי ספקי דילמא מן העליה אתא. וא"נ מן המקור. דילמא אזדקרא. והדר דם העליה לחדר. מ"מ אינו אלא ספק אחד. שמא דם העליה הוא. ועמש"ל משנה ב'. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>הירוק</b> לרע"ב כמראה אתרוג. ולא כמראה כרתי. <b>הוא</b> ירוק כעשב השדה. גרי"ן בל"א. גם בלוי"א (גוון תכלת) גם ברוי"ן (גוון ערמון) במשמע ההתר. לדברי הכל. עיין מ"ש בס"ד בשי"ע (סמ"ד). 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>אם נמוחו</b> נראה פשוט דהיינו אם יש בהם מראה אדמומית אחר המיחוי. ואדומים דקתני. אכולהו דלעיל קאי. אקלפה כו'. 
+<b>כל שאין בו מצורת אדם</b> כו' ע"ל הר"מ בתי"ט שכתב ולא יסופק בשכלך שהוא נמנע כו'. 
+<b>בשנת </b>כוש"ר הולידה אשה בק"א בריה בצורת ד"א. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>טומטום ואנדרוגינוס</b> פירוש או אנדרוגינוס כי מה צורך לאנדרוגינוס עמו. בטומטום לחודיה נמי דינא הכי. והכי מוכח נמי בגמרא. מדמקשי אסיפא השתא כו'. ולא פריך ארישא. <b>ואע"ג</b> דלפ"ז לא דמי פירוש לישנא דרישא לדסיפא (דודאי וי"ו העטף הוא) לא דק תנא בהא. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>אין ידוע אם ולד הוא</b> עתי"ט משמא דגמרא. בשלא הוחזקה עוברה. דאי בהוחזקה כו'. <b>צ"ע</b> היכי דמי הוחזקה. אי בארבעים כדי יצירת הולד. אי משהוכר עוברה. כענין משיוודע עוברה דפ"ק. 
+<b>ומסתברא </b>דהכא נמי בעי הכי. וע"ל במשצה הסמוכה. <b>אב"א</b> דאיבדקא בהילוכא. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כעליון </b>עתי"ט בשם תו'. דעקר קרא במרכב כתיב דלא בעי כיבוס. <b>ר"ל</b> אדם הנוגע בו. לא בעי כבוס. אלא הוא בלבד טמא. ואינו מטמא בגדים שעליו. אבל כלי שטף שנגע במרכב. ודאי בעי כבוס. כאדם הנוגע בו. 
+<b>והן יושבות על כל דו"ד </b>תימה מה צריך לכך. הא אפילו לא ראתה אלא דם טמא. מ"מ לעולם היא בטומאתה. דבודאי. טבילת נדה לית להו. דלא כתיבא ולא אחזוק. 
+<b>ואין חייבין עליהן</b> הלובש באותן בגדים פטור מקרבן. ותמיהני דהני בגדים כיון דאין מטמאין לאדם. א"כ ליכא לחיובי משום כניסה דידיה כו'. תי"ט. <b>ואין</b> כאן תימה כל עיקר. דהכי נמי קאמרי. כיון דטומאתן קלה. שאין מטמאין אדם. לכן אין חייבין עליהן אפילו לובש בגדיהן. ונכנס בהן. דאכניסת בגדים לא מיחייב מידי. ולאפוקי אם היה תחתון שלהם טמא ודאי. כשל ישראל. דפשיטא חייב עליו על ביאת מקדש. אפילו נגע בו בלבד ונכנס. זה פשוט מאד. ובחנם האריך תי"ט שלא לצורך. 
+<b>כ"ע </b>אבל הרמב"ם כתב דאף מלקות לא שייך בבגדים שאינם א"ה כו'. <b>ברם</b> דברים תמוהים הם כמ"ש עליו שם בהגהותי בס"ד. 
+<b>שטומאתן ספק</b> הא ודאי שורפין. <b>מתניתין</b> ר"מ היא. דס"ל כותים גרי אריות הן. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בת י' ימים בזיבה</b> אם ראתה ג"י אחר ז'. <b>משמע</b> דווקא אחר שראתה נדה. הוא דמיטמיא בזיבה. וכמ"ש בס"ד במגדל. שוקת ב'. 
+<b>תנוק בן יום אחד</b> אפילו שעה אחת. אף רגע אחד. זהו יום אחד. וכך הוא לכל דיניו. ובכל מקום. דמקצתו של יום ככולו. 
+<b>ופוטר מן היבום </b>אם חי שעה אחת אחר מיתת אביו. אבל עובר אינו מתירה לינשא. 
+<b>אע"ג </b>דמעוברת בלא"ה לא חזיא לינשא. ההיא מדרבנן. <b>ועדיין</b> צ"ע אם זו אסורה דבר תורה. 
+<b>ומיטמא בט"מ</b> טמא ומתטמא בן יום אחד. ואפילו לא יצא כולו לאויר העולם. ולא הוציא אלא רוב ראשו. דהיינו פדחתו. ומת עודו במעי אמו. נטמאה היא. וכל הנוגע בו אז. <b>וכן</b> החי משהוציא פדחתו לפרוזדור. מקבל טומאה. עמ"ש בס"ד מ"ד פ"ז דאהלות. וכן הדבר לענין שאר דיני בן יום אחד. השנויים מכאן ואילך. <b>חוץ</b> מן הנחלה. דאפליגו בה אמוראי. אי פדחת פוטרת. כדאיתא בגמרא דהמפלת. 
+<b>ופוסל </b>ע"ל תי"ט. דא"ל נמי לענין פסול דאמו (ר"ל אם היא בת כהן. פסלה מתרומת בית אביה) כמו במאכיל כו'. וא"ת כו' לוקמה באשה א' גרושה וי"ל בן אחד. דבן יום א' פוסל (עבדים שירש מאביו) אבל כו' אלא שאינו פוסל (במקום בנים) משום כו' אבל הרע"ב שפירש דאין זכיה לעובר משמע שא"ל זכיה כלל (אף באין בנים. ור"ל א"ה הדרא קושיא לדוכתה. מאי דוחקיה לאוקמה בשתי נשים) ועוד אפ"ל דאתא למימר דא"ל זכיה כו'. 
+<b>דבריו </b>הללו מגומגמים. דהשתא קבעי לאוקמה כמ"ד א"ל זכייה לעובר כלל. ואפי' את"ל דלא פסיל נמי שלא במקום בנים ניחא. <b>ולא</b> ידענא מאי ניחותא. אכתי קשיא למה ליה דמהדר אדוחקא דשתי נשים. לוקמה באשה אחת. בין גרושה בין אינה גרושה. דילוד מאכיל. שאינו ילוד. אינו מאכיל. 
+<b>ואף </b>שנראה כאילו רצה להשמר מזה. במאי דמסיק תו. ל"ק דפוסל תנן. ואילו בת כהן לאו משום פסול הוא. <b>בזה</b> רפא שבר על נקלה. לא ידענא מאי מהני. עובר גרושה נמי לא פסיל. לכן אין הבנה לדבריו. 
+<b>ונוחל ומנחיל</b> אבל עובר לא. אם לא שנהרגה או שמתה אמו מחמת לידה. דכה"ג ודאי חי. וכמ"ש תו'. והנך תרי גווני קושטא נינהו. 
+<b>והא </b>דלא תני נמי עובר נוחל ומנחיל כה"ג. עמ"ש תו'. <b>ולי</b> נראה שא"צ לדחוק. אלא כה"ג לאו עובר מיקרי. שאינו עוד ירך אמו. ואין חיותו תלוי באמו. אלא הרי הוא כילוד. ובן יום אחד הוא. 
+<b>ולכל קרוביו</b> המתאבלים עם אביו ואמו. 
+<b>כחתן שלם</b> ואפילו הוא מתאומים. ויצא אחיו לפניו בחודש שמיני. בין חי בין מת. שהרי הוא נפל. 
+<b>מ"מ </b>זה שנולד אחריו בתשיעי. הרי הוא בן קיימא לכל דבר. כשאר ולד שכלו לו חדשיו. ואינו נגרר אחר אחיו הנפל. וכמ"ש בס"ד רפ"ח דבכורות. <b>וה"מ</b> דכלו לו חדשיו. ונראה פשוט. שגם בר שבעה. קרוי כלו לו חדשיו כמו בן תשעה. וכן הדין בשניהם. בנולדים למקוטעין. בכלל כלו חדשיו הוי. כמש"ל פ"א. ועמ"ש בתשובה באריכות. 
+<b>ונראה </b>שגם יוצא דופן חשוב בן קיימא. לכל הדברים שנזכרו כאן. וכ"מ ברפ"ח דבכורות. דחי הוא. ונוטל כפשוט לדברי הכל. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>וחייבין עליה משום א"א</b> אם קבל בה אביה קדושין. <b>ותמהו</b> תו' דמסיפא שמעינן לה. דקתני ואם בא עליה אחד מכל העריות. 
+<b>לא </b>ידענא מאי קושיא. בסיפא מיירי בעריות דקורבה. וקמ"ל דהן חייבין. אע"פ שהיא פטורה. אכתי מנא ידעינן דשייך בה אישות אפילו דביאה. אע"ג דיבם קנאה. לא יהא אלא קטן בגדולה. שקנה אע"פ שאין לו אישות. משו"ה אשמעינן נמי דמתקדשת בביאה. והשתא למאי אצטריך תו. וחייבין עליה משום א"א. 
+<b>אלא </b>על כרחך לא נצרכה אלא לאשמועינן נמי דמיקניא בקדושי כסף. דמביאה לא ידעינן להו. כיון דאפילו בגדולה אינן קידושין גמורים דבר תורה. כמ"ש הר"מ בהדיא. דקידושי כסף מד"ס הן וכמדומה כן עיקר. ובזה דברי רש"י מיושבים היטב. 
+<b>והיא פטורה</b> ואאשת איש דרישא נמי קאי כו' לפי שראיתי לרש"י ספ"ק דערכין אדתניא. עד שיהיו שניהם שוים דרי"א. פירש"י הנואף והנואפת יהיו בני עונשין כו'. ומוטב לפרושי מתניתין כסתמא דספרי. מלאוקמי כיחידאה. תי"ט. 
+<b>ולא </b>אוקימתא היא לגמרי. אלא פירכא בעלמא היא דפריך תלמודא. מנלן למילף משניהם. לרבות הולד. דילמא מיבעי ליה לילפותא דרי"א. דמצריך שיהו שניהן שוין. ושנינן דאפילו לרי"א אתי שפיר. משו"ה לא חייש רש"י. אי אתיא מילתיה דרי"א דלא כמתניתין. דרי"א יחידאה הוה. ובודאי לישנא דרי"א דייק כפירש"י. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>בן ט' ויום א' כו'. </b>ודאי נראין הדברים שגם זה הל"מ הוא (כמ"ש תי"ט) אלא שעל כרחנו צריכין אנו לומר דהל"מ היא זו לדורות אחרונים. <b>ברם</b> לדורות ראשונים היתה ההלכה. בן שמנה. עיין גמרא דפבסו"מ. 
+<b>קנאה </b>עתי"ט ביאה שא"צ דעת ביאתו ביאה. <b>א"ה</b> ישן אמאי לא קני. <b>עמ"ש</b> בס"ד פ' הבע"י. 
+<b>ופוסל </b>כגון נכרי ועבד כו'. <b>וכ"ש</b> כהן לוי וישראל שבא על אחת מכל העריות. שפסלה. אלא משום דקתני לה סיפא לענין מיתה. שבק לה הכא. 
+<b>ופוסל את הבהמה מע"ג המזבח</b> הא להדיוט שריא. משו"ה אוקמה רש"י בע"א כו'. <b>ונ"ל</b> דה"ה בשני עדים. וקודם שנגמר דינה. נמי אפסלא למזבח משהועדה בב"ד. אע"ג דלהדיוט שריא. כל כמה דלא נגמר דינה להריגה. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>בת י"א יום כו' </b>והא דתנוקת קודם לתנוק פירש הר"ם להיות חייהן נוצרים מחיי האיש. 
+<b>דילמא </b>מש"ה נמי קדמתן בינה כטעמא דגמרא. 
+<b>מ"מ </b>יש לתמוה עליו. מי התיר לו לר"מ. לחדש טעם אחר מלבו במשנה. ממה שפרשו עליה בגמרא. מי סני מאי דאמור רבנן. דשתוק מניה. והי"ל לומר טעמו על דברי הגמרא. אין זה אלא רוח יתירא. <b>גם</b> הטעם שהמציא אינו כלום. כי מ"ש חייהן קצרים. זה אינו אלא בילדות שעלולות למות בלידה. אבל בפנויות וזקנות. אין כלל זה מאומת. 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>תביא </b>כתו' איכא דגרסי הכא נמי יביא. ומפרשי לה שפיר. אם רוצה לישא אחותה. עליו הראיה שקדושיה קדושי טעות וי"ג גם כאן יביאו. ע"ש. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אע"פ שאי אפשר</b> לרבנן <b>לכאורה</b> היה נ"ל לומר דל"פ רבנן ור"מ במציאות. אלא ודאי ברוב פעמים אי אפשר. ובמעוט אפשר הוא (לא נמנע) ואזדו רבנן לטעמייהו. דלא חיישי למיעוטא. משו"ה קרו ליה לא אפשר. ור"מ לטעמיה. דחייש למעוטא. <b>אבל</b> בגמרא לא משמע הכי. דכי בדקוה ולא אשכחו תחתון. הא ע"כ ממיעוטא הויא. ואמאי סברי רבנן חולצת או מתייבמת לעולם. הא ודאי צ"ל. דלא אפשר כלל. אלא מנתר הוא דנתר. 
+<b>וא"ת </b>לבדקוה בגומות. עחי"ג. וע"ל מי"ב. ועמו"ק אה"ע (סקנ"ה) וח"מ (סל"ה וסרל"ה). 
+<b>לא חולצת כו'. </b>ור"מ לטעמיה. דאמר קטן וקטנה לא חולצין ולא מתייבמין. קטן שמא ימצא סריס. ואתי לפטור במקום אחין. קטנה שמא תמצא איילונית. ואתיא לפטור במקום צרה. משו"ה לעולם לא חולצין ולא מייבמין. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ויש שמיטמא טמא מת כו' </b>שאין אומרים בטמא מת עמוד ונעשה מלאכתנו. ולמ"ד אומרים בט"מ עמוד כו' (בפרק במה אשה) <b>אפילו</b> לפירוש ריב"א לא קשיא. דהיינו למעוטי כלי של בהמה ודכוותה. דלא חזי לתשמיש ולתכשיט דאדם. מיהו טמא ט"מ. אע"ג דלא מיטמא מדרס. כגון סאה. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>ויש שכשר להעיד</b> כגון סומא כו'. והקשו תו' דילמא לאתויי אוהב ושונא. <b>ואי</b> איתא לדעת הסוברים דאו"ש לא מפסלי אלא לכתחלה. וכן הבין הב"י בדעת הר"מ. אי הכי לק"מ. דתנאי דמתני' לא איירי אלא מפסול גמור. <b>אמנם</b> מ"ש ב"י בדעת הר"מ. אינו נראה עיקר. כפי שנראה כאן בפירושו. אם חזר בו איני יודע. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>מיטמא טומאת אוכלין</b> צ"ע בתרא דיומא לענין פלפלין. 
+<b>ויש שמיטמא טומאת אוכלין כו'. </b>עתי"ט וז"ל וה"ג בגמרא בשר ודגים. ואין לקיים גרסת בשר ודגים. ומשום כו' אלא הכא במעשר דטביל. ואף בשר בהמה מעשרו טובלו. ע"כ. <b>ולא</b> ידענא מאי קאמר. שמא יש חסרון והשמטת סופר. ואולי צ"ל. וקשה שהרי אף בשר בהמה כו'. וחסר התירוץ. כדי שיתקשר אחריו הלשון. וכן לשון הר"מ שמיני הבשרים והדגים כו'. וק"ל. 
+<b>כל שי"ל קשקשת. י"ל סנפיר</b> בדגים דווקא כדתנן פא"ט. ועמ"ש שם בס"ד ובעלית מלאכה. במ"ע דהבדלת מיני דגים טהורים. פ"ו. יע"ש באורך. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>כל שי"ל קרנים</b> כו'. <b>לאו</b> דווקא. דאפילו באחד סגי. תדע משור שהקריב אדה"ר. וקרש. <b>לענין</b> חיה טמאה. אם י"ל קרנים. עמו"ק א"ח סימן תקפ"ו. 
+<b>ויש שי"ל טלפים כו'. </b>כגון חזיר וכפירש"י. ואע"ג דלא נ"מ כו' תי"ט. <b>ודאי</b> לא לנ"מ נקטיה. אלא לראיה ולדוגמא. דאיכא דאית ליה טלפים ולא קרנים. 
+
+Mishnah 10
+
+<b>לענין </b>מ"ש בתי"ט. ואע"ג דברכה אחרונה צריכה שעור. עמ"ש במו"ק (סר"י) בקונטרס לחם לשובע. 
+
+Mishnah 11
+
+<b>עד שירבה השחור</b> ע"ל רע"ב אבל אם בא עליה אחר זמן זה כו'. <b>היינו</b> בעדים. <b>ויש</b> סוברים כה"ג לא צריכי עדים. דלא אברו סהדי אלא לשקרי. והכא אנן סהדי. כיון שנשארה אצלו בבית לשם אישות. ושניהם מודים שבא עליה אח"כ. 
+<b>מיהא </b>ספקא הוי מ"מ. ואזלינן לחומרא. כי קבלה קידושין מאחר. חוששין לדברי האומר. דכל שלא בעל בפני עדים. אין חוששין לקידושי ביאה אפילו בכה"ג. וצריכה גט משני. או מוציא ראשון. וכונס שני. <b>והני</b> מילי. בדאין הכחשה ביניהם. מיהו בדמכחשי אהדדי. איהי מהימנא. במגו דאי בעיא אמרה גרשתני. ושריא לשני. ולראשון אסורה ודאי. דשויתיה אנפשה חתיכה דאיסורא. כך נ"ל פשוט. 
+
+Mishnah 12
+
+<b>כדי לכוף ראשן לעקרן</b> צ"ע. כיון דקיי"ל שתי שערות צריכין שיהו בעקרן גומות. וגומות. הרי הן כשערות א"כ לא יהו אלא גומות. וצריך לומר דגומות נמי אינן כשערות אלא להחמיר. 
+<b>ואהא </b>דחיישינן לשמא נשרו. נמי איכא למידק. ליבדוק בגומות. דהא שערות בלא גומות. לאו סימנין נינהו. <b>וי"ל</b> דקשה לבדוק אחר גומות. אפילו בדק ולא מצא. אימר לא בדק יפה. משו"ה לעולם ספק הוי. 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>והש"ז </b>שצריך שיהא ראוי להזריע. דכל זמן שהוא לח. ראוי לחיות זרע. כדאמרינן בתולה שעיברה באמבטי. 
+<b>בשר המת יבש כו' טהור</b> באדם לא שמענו שיש חילוק ביבש. בין שלם בין חסר. אלא בלח. אין הכהן מיטמא אלא לשלם. כדאיתא בנזיר. 
+<b>א"כ </b>ר"י דמטהר ביבש. בכל גוונא מטהר. לפ"ז המומיא טהורה. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>ומטמא בין לח בין יבש </b> לכאורה אכתם לחוד קאי. דבשרץ תנן לעיל אינו מטמא יבש. <b>אימא</b> סיפא רש"א כו'. ומוקי לה בשרץ. קשיא אטו מי לית ליה לר"ש. דשרץ אינו מטמא יבש. הא לא שמעינן דפליג אסתם מתניתין דלעיל ר"פ. ועמ"ש בסמוך. 
+<b>והלח אינו מטמא </b>למפרע <b>אלא עד שעה</b> שנוכל לומר אם נפל באותו יום. עדיין יכול להיות עכשיו לח כו'. ודווקא בשרץ הוא דפליג ר"ש בין לח ליבש (שרץ אינו מטמא יבש) אבל בכתם. אפילו לח מטמא למפרע עד שעת כבוס. דאימור יבש היה כו' (ודם מטמא יבש כלח) אבל בשרץ ליכא למימר הכי. דאי איתא דמיא נפול עליה. אמרטוטי אמרטיט (כ"ה לשון הגמרא) <b>זה</b> תימה מה צריך לכך. הא שרץ לא מטמא יבש. <b>ואי</b> ביכול להשרות כו' הא לא שייך לומר אמרטוטי אימרטט. וצ"ל דבשדרתו קיימת עסקינן. וצ"ע. 
+<b>עתי"ט </b>שכתב ונ"ל שהוא בלשון דמתורגם מעדה בגד. מרטוט. ונקרא בל"ח סמרטוט. 
+<b>כמה </b>רחוק הוא זה. מה ענין בגד וסמרטוט. למרטוט. <b>אמנם</b> לשון גמרא הוא. חברו בגמרא פ"ה דע"א. ופירושו נופל חתיכות. <b>ע"ש</b> בתי"ט ד"ה שהוא. היה מתמרט לחוץ. <b>לא</b> ידעתי ולא הבנתי לשונו זה. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>מרקם </b>בין קדש ובין שור מתרגמינן בין רקם כו'. <b>ואע"ג</b> דאשכחן לה בקרא בהדיא. ורקם וירפאל ותראלה (יהושע סוף סי"ח) ההיא בתוך גבולי א"י הוא. בנחלה בני בנימן. <b>ובריש</b> גטין מוכח טפי. משום דקתני התם מן הרקם ומן החגר. ויגיד עליו רעו. <b>ותו</b> דאר"י עלה מרקם ולמזרח ורקם כמזרח. ובנימן בצפון א"י קאי. ועמ"ש ריש גטין <b>כתי"ט</b> ר"ת גרס רקת כו'. <b>תמהתי</b> מאד. מי איכא מ"ד רקת לאו טבריא היא. ומושב סנהדרין היתה. ואתרא דרבי דסתמה למתניתין. והיכי ס"ד דכתמים הבאין משם טהורין. 
+<b>שלא נחשדו על כתמיהן</b> אע"ג דכתמים מדבריהם. לפיכך ז"ש הרע"ב שעשאום כנכרים. אע"ג דלעיל פירש דגרי אמת הם. כו'. אבל הם אמרו כו'. והם אמרו. תי"ט. <b>לא</b> ידענא מאי שיאטיה הכא. מתניתין קודם שגזרו עליהן איתניא ומ"ש רע"ב הוא לזמן הזה. כדאיתא בפרקא קמא דחולין. דבימי האמוראים נתחדשה הלכה זו. <b>ובזה</b> אין מקום גם למ"ש תי"ט בסמוך על הר"מ. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>מפני שהם קוברים שם את הנפלים </b>עתי"ט שהעתיק מ"ש תו' היאך משתמשין שם כו'. וכמה לא חלי ולא מרגיש (גברא דמרי' סייעיה) שהוא דבור חמור ונרגש בו מהרש"א קצת. ואציגה הנה מ"ש בזה בימי חרפי (אע"פ שהוא בסבוב קצת כדרך למוד אשכנזי שסובבין הרבה עד שמגיעים למרכז. יהי מה דינקותי הוא. והנחתיו כמו שהוא כתוב לפני מאז). 
+<b>ונ"ל </b>דה"פ. דמדתנן סתמא בית הטומאות של כותים מטמאות באוהל. משמע בכל גוונא. ואפילו כהן כותי דר שם באותו בית. ובודאי דהכי משמע. מדלא מפליג. אלמא דאין לחלק בו. שבכל ענין מטמא. והכי מוכח תו בגמרא לקמן דמוקי לה בכהן כותי עומד שם. וע"כ צ"ל דאותו כהן דר שם. בבית הטומאות. דקמסהיד עלה לטהרו. דאל"ה. כי נמי אכיל שם תרומה. מה הוי ומאי מהני. מנא ידע ביה איהו. אי קברו שם נפלים או לא. דלא מסתבר לאוקמה בדלא זזה ידו משם. אלא פשיטא דליכא למסמך עליה אם לא בכה"ג דאמרן. דהיינו שאותו כהן כותי דר שם באותו בית הטומאות. דמשו"ה סמכינן עליה. ודווקא כדאוקימנא דאכיל שם תרומה. הא לאו הכי לא מהימן. אע"ג דחזינוהו דקאי התם ודר שם. לא סגי בהכי. ואהא קשיא להו להתו'. אמאי לא נהימניה נמי בלא"ה. אפילו כי לא אכיל שם תרומה תסגי לן לטהורי לבית הטומאות שהוא דר בו. דהרי נזהרין הם מטומאת מת ונפלים. כדמשמע בגמרא. מאוקימתא דכהן כותי עומד שם. וכי דייר ביה הו"ל כדנקיט תרומה בידיה. דלא סגי דלא אכיל תרומה בגויה. <b>והיינו</b> דקאמרי התו' והיאך משתמשין שם בימי נדותן. והלא נזהרין הם מטומאת וכו'. ר"ל דהא ע"כ מתניתין בכל גוונא מיירי. דבית הטומאות שלהן מטמא באוהל. אפילו בכהן דר בו וכנ"ל. ואמאי. הא אית לן הוכחה טובא שלא קברו שם נפלים. דהא כהנים שלהם נזהרים מטומאת מת. והיינו דמסיימי ומוקי לה בכהן כותי. דש"מ כהן כותי נזהר מטומאת מת. ואפ"ה מוכח בהדיא דסתמא לא מהימן. דאע"ג דחזינן דדייר התם. לא סגי (ולא כמ"ש מהרש"א ז"ל דקושיתם הוא. שאף מי שאינו כהן נזהרין הן שלא לטמאות במת. ואינן אלא דברי תימה במ"כ. שהרי אפילו ישראל אינן מוזהרין שלא לטמא במת אם לא ברגל. כ"ש בכותי דליכא למימר הכי. ולדידן א"ש. דדווקא אכותי כהן קשיא להו להתו'. והיא קושיא אלימתא בלי ספק) <b>אך</b> עדיין אינה תמיהה קיימת. דאיכא למימר לעולם אפילו כהן כותי לא חייש לטומאה. משו"ה לא סמכינן עליה בסתמא. אפילו דייר התם בבית הטומאות. ודילמא היינו נמי דקמהדר תלמודא אההיא אוקימתא דכהן עומד שם. ודילמא כהן טמא הוא. שפירושו כך באמת. שמא אותו כהן כותי עבריינא הוא. ולא חייש לטומאת מת. משו"ה לא אכפת ליה. והוא דר שם אע"פ שיודע שקברו שם נפלים. <b>ובהכי</b> הוה ניחא נמי מה שהקשו התו' לקמן בד"ה ודילמא כהן טמא הוא. דהא טמא נמי אסור לשהות בבה"ק. 
+<b>והשתא </b>לא הוי קשיא מידי. ולא היינו צריכין לדוחק. דאפילו תימא אינהו נמי ס"ל איסור שהייה בטומאה. אלא שאין כולן בחזקת כשרים כישראל. משו"ה דווקא אי ידעינן דכותי חבר הוא. הוא דמהני בהכי. אבל בכותי סתמא. דלא מחזיקינן בגויה. לא סמכינן עליה. וחיישינן דעבר אדאורייתא נמי. היינו טעמא דלא סמכינן עלויה אפילו הוא כהן. ולהכי מיבעי. לן לאוקמה באוכל תרומה דווקא. דחמירא טובא. וגם ע"ה נאמן עליה. כך היינו יכולין להבין באוקמתא דגמרא הנ"ז. <b>וקמהדרי</b> התו' לנפשייהו. דהשתא לא תקשי מידי. מה ראה רבי דסתם לן במתניתין לטמא אפילו בכהן הדר שם אם לא ע"י הוכחה (ועוד בל"ז נמי איכא למימר חכמים השוו מדותיהם. ולא ראו לחלק בדבר. בין כהן כותי לכותי דעלמא. כדאשכחן טובא דלא פלוג רבנן) כזה היה קשה לתו' לנפשייהו. על מה שהקשו בתחלה. דהשתא לפ"ז לק"מ. ודקארי לה מאי קארי. 
+<b>והדר </b>אדיוהו לגזיזייהו וקם. רמו וזקפו דיקלא. והני תרי דיוקי מחו להו בחד עוכלא. דמאי דאקשו מעיקרא קאי ושפיר קמתמו. דאי משום הא. אכתי לא ניחא. דמוכח דלאו סברא הוא הא דאמרן. מדאמרינן בפ' בנות כותים דנשוי מטמא משום בועל נדה. ואפ"ה בחור לא. 
+<b>ש"מ </b>תרתי. חדא דלא חשדינן להו בעבריינים. וממילא שמעת נמי דלא גזרינן אפנויים אטו נשואים ולא אמרינן לא פלוג בגזרתייהו דכותים. דוק. כך נלע"ד נכון בהבנת לשון התו'. 
+<b>איברא </b>יש לי כאן מקום עיון. שנראה אלי סתירה גדולה. בין משנתנו זאת. לההיא דסוף אהלות. דתנן התם מדורות העכו"ם טמאין (ובכללן כותים כדאיתא בתוספתא הביאה הר"ש. דתני בהדיא הכל עושין מדור וכו' כותי הנשוי נכרית. ושיבוש לומר. דמשום דאיכא צד נכריות מטמינן. אבל משום כותי גופיה לא חיישינן. דאינן חשודין על הזנות. דאס"ד כותי לא חשיד. ומשום אשתו הנכרית הוא דחיישינן. התנן ואם עבד או אשה אפילו נכנסין ויוצאין. המדור טהור. כ"ש כשבעלה משמרה תדיר. ואמאי גרע כותי בעלה דנכרית. א"ו כדאמרן דל"ש כותי או גוי. וא"ל א"ה מאי איריא דנקט נשוי נכרית. ה) דהא דכוותה נמי נכרי נשוי נכרית. כדי נסבה. דלא אצטריך ליה. ואפ"ה נקיט ליה. איידי דאיירי בנשואים. מסיק לכולהו גווני (וכדאשכחינן נמי במתניתין דכוותה. כמש"ל כ"פ) והא דלא אשמועינן כותי גופיה לחוד. וכותי עם כותית. לפי שכבר גזרו עליהן להיות כנכרים לכל דבריהם. היינו גוי. והא קתני לה רישא מדורות הכותים טמאים. אלא כותי עם נכרית דתרי אומי נינהו ס"ד לא. קמ"ל. דכוותה אשכחן בפ"ק דתרומות. אין תורמין מן המחובר על התלוש. וממחובר על המחובר לא קתני. אע"ג דכה"ג נמי אין תורמין. והא דאיתא בתוספתא דמקואות פ"ח. דארץ הכותים ומדוריה טהורין היינו בא"י דווקא. כדכתב שם הר"ש. אבל באשקלון וחברותיה שיש שם משום מדור עכו"ם. גוי וכיתי שוין. וגם נראה לומר דדווקא מדור בארץ הכותים גו"כ טהור. משום דבדוכתייהו מזהר זהירי. ואין קוברין נפלים אלא בבית הטומאות שלהן. כדאיתא הכא וכמ"ש בסמוך. משא"כ אם שוהה במדור בערי ישראל. שאין לו מקום מיוחד לקבורת נפלים. ולא חייש להכשיל לישראל בטומאה. ודאי מדורו טמא. כנ"ל ברור. ודוק היטב בכל זה). אם שהה שם ארבעים יום. ואע"פ שאין עמו אשה. ואילו הכא משמע דדווקא כשיש עמו אשה. הוא דחיישינן לנפלים. דהא לא מטמינן אלא בית הטומאות שנשים משתמשות בו. הא מדור סתמא בלא אשה לא. <b>והכין</b> נמי מוכח מההיא דפ' בנות כותים שהביאו בתו' כאן. דפנוי אינו מטמא משום בועל נדה. ואם איתא דעושה מדור. משום בועל נדה נמי ליטמא. <b>ותו</b> י"ל איפכא. דאילו הכא לא מצרכינן ליה ארבעים יום כדי יצירת הולד כי התם. דהא אפילו קטן. ואפילו סריס עושין מדור כדאיתא התם. ובית הטומאות דמתני' דחיישא לנפלים מסתמא לעולם טמא. ואילו התם במדור. בעינן דווקא ארבעים יום. ובבציר מהכי אינו עושה מדור. אפילו יש עמו אשה. והדבר צריך תלמוד. 
+<b>וא"ל </b>לקושיא הראשונה. דהא דפ' בנות כותים ודפ' דם הנדה. בכותי חבר עסקינן. ובאהלות בכותי ע"ה. דהא אמרינן בפ' בנות כותים. כותי חבר בועל נדה משווית ליה. ומתני' דדם הנדה נמי משמע. דסתמא בכותי ע"ה מיירי. וכן משמע בגמרא. מדפריך והא לית להו לפני עור לא תתן מכשול ודילמא כהן טמא הוא. ודוק. 
+<b>וכן </b>א"ל דמתניתין דנדה קודם גזרה איתניא. דס"ל כותים גרי אמת הן. וכדאוקימנא בגמרא לעיל בכתמיהן דאפליגו בהו ר"מ ורבנן. לכ"ע כישראל הן חשובין. משו"ה לא עבדי מדורות כגוים. ואין טמא אלא בית הטומאות של נשיהן (וא"ש נמי דלא באנו כאן למחלוקתן של רשב"י וחכמים אם קברי גוים מטמאין באוהל. דהשתא מתניתין אתיא ככ"ע. דישראלים גמורין הן. משא"כ מתניתין דאהלות לבתר גזרה נשנית. דעשאום כנכרים גמורים כדאי' פ"ק דחולין) ובודאי לכאורה היה נ"ל כן לחלק בין הפרקים הללו. <b>אלא</b> דכד מעיינינן לא סלקא לן שפיר. דודאי לא גזרו עליהן לעשותן כנכרים גמורים אלא בימי ר' אמי ור' אסי. עיין בשמעתא דקמא דחולין. דאפילו לפירוש התו'. דר"ג דיבנה גזר על שחיטתן. מ"מ לא קבלו גזרתו להיות דינן כנכרים. אלא עד שבאו ר"א ור"א. והתוספתא ר"ח שנאה. דקדים טובא ואינה אלא פירוש המשנה. דרבי לא שנה ר"ח מנ"ל. וכיון דסתמא תניין. לא מסתבר לאוקמה בלאחר גזרה. דאכתי לא חיילא ודוק. וגם קושיא שנייה אכתי לא מיתרצא. 
+<b>איברא </b>יכילנא לשנויי דלא תקשי לן מידי (אלא שיקשה למ"ש התו' כאן. על הדרך שפירשנו דבריהם למעלה) ואמינא דמתריצנא שפיר למתניתין וברייתא דלא ליקשו אהדדי כלל. דהכי הוא תריצתא דמילתא לעולם הכותי עושה מדור אפילו קודם גזרה והכא במאי עסקינן בכולהו מתנייתי דמיתניין סתמא. בכותי ע"ה איירי. דחשיד ולא איכפל תנא דמתני' לאשמועינן דווקא בכותי חבר כדאיתא פרק בנות כותים. וה"ה לכולהו מתניתין דעסקי בכותי. סתמא ע"ה הוא. וגרע מניה. דחשיד אזנות כמו עכו"ם. אפילו קודם גזרה. משו"ה עושה מדור כעכו"ם. והא דשנינן בפ' בנות כותים דפנוי אינו מטמא משום בועל נדה. היינו טעמיה. משום דאיכא ספקות טובא (ר"ל. ספק בעל בקרוב. וספק השלימתו לירוק. כדאיתא התם) דמשו"ה טומאתן ספק אפילו בנשואין. ולא שרפינן עלייהו תו"ק בפנוי. ודאיכא תו ספקא אי בעיל כלל. ובודאי רוב פנויין אינן בועלי נדות עכ"פ משו"ה לא מחמרינן בספק ספקא דידהו. כיון דמסייעא לן רובא. מטהרינן להו לגמרי. ותולין נמי לא. כדאמרן. דכיון דטומאת הנשואין אינה אלא ספק. לא אחמור בפנויין. דרובן לא בועלין נינהו. אע"ג דחשידי. ותו דאיכא נמי קטנים דלא חזו לביאה. משום הכי קפרכינן שפיר אסתמיותא דמתניתין דבנות כותים. דהכותים משמע שכולן שוין. גדולים וקטנים מטמאין. <b>ואהא</b> שפיר קמתמה תלמודא. אטו כולהו בועלי נדות נינהו. האיכא קטנים. דודאי לאו בועלי נדות נינהו. וע"כ צריך לחלק. דדווקא בנשואין. ושמא לאו דווקא. אלא בראויין לינשא קאמר. ומתניתין דדם הנדה נמי אתיא שפיר. דה"ה נמי דאפילו בית כותים סתמא. ומדור דידהו דלאו בית הטומאות. ואין שם נשים מצויות. נמי מטמא. דחיישינן לקבורת נפלים. כמו במדור עכו"ם. כדפרישנא דכותי עושה מדור אע"פ שאין עמו אשה. 
+<b>והא </b>דנקט בית הטומאות דווקא. היינו משום דלא בעינן הכא ארבעים יום. כמו במדור. דלא סגי דלא צריך לשהות שם ארבעים יום דווקא. כדי יצירת ולד. ואי לא. אינו עושה מדור. 
+<b>ואמינא </b>בה טעמא אמאי במדור ארבעים יום. והכא לא. דמדור פירושו שהיה המקום והבית מתחלה מוחזק בשל ישראל. ולא ידענו שהיה דר שם גוי מקודם. כדאיתא התם באהלות. דאין שייך מדור העכו"ם אלא בא"י. ומשו"ה קרייה מדור. שאינו אלא מדור לפי שעה ודירת עראי. שראינו הגוי דר בו עכשיו. וכיון שהיה המקום מוחזק בטהרה (דעילה מצאו וטיהרו א"י. כבפ"ק דכתובות) ואנו באין להוציאו מחזקתו ע"י ספק. צריך שיהא מקום לחול הספק. וכל שלא שהה שם ארבעים יום. ומתחלה לא ידענו שהיה שם גוי דר בתוכו (דאל"כ מה מועיל. אם זה שדר בו עתה לא שהה בתוכו מ' יום. ולפניו היה גוים דרים בו. שהרי לא יצאנו בזה מידי ספק. מחמת הדיורין הקודמים. אלא הברור כמו שפירשנו. שלא נסתפקנו. אלא בזה שדר בו עתה לפנינו) ולכן כל שלא שהה בו כנזכר. שאין שייכות לספק בו בקבורת נפל. לא שייך לטמוייה. משא"כ בבתי הכותים ובעריהן. דעסקינן בהו הכא בפרקין דדם הנדה. לא שייך למימר דאין בית הטומאות שלהן טמא. אלא אם שהו שם מ' יום. דאפילו לא שהו שם מ' יום הדיורין של עכשיו. מקמי הכי מאן נטרינהו. הא איכא למיחש לקמאי ולקמאי דקמייהו. דקברו שם נפליהן. משו"ה בית הטומאות שלהן בדוכתייהו היכי דקביעי. חיישינן להו ומטמינן להו לעולם בודאי. ולא בעי מ' יום כמו במדור. <b>והשתא</b> דקאי בבית הטומאות. קפריש דיניה. דלא בעינן מ' יום. משום דלא שייך לפלוגי ביה מידי. ולא נחית השתא לפרושי דינא דמדור הכותי בלא אשה. אע"ג דודאי טמא נמי. אלא משום דמיבעי ליה לפלוגי. בין שהה מ' יום ובציר מהכי. שבקיה ושייריה עד דמטי לאהלות. דקמפרש להו להני מילי. והכי מסתברא דהוא ברירו דמילתא ולית בה ספקא. ונתיישב הכל על בוריו. 
+<b>אבל </b>יצא לנו מזה קצת תמיהה למ"ש התוספות בדבור הנזכר ע"פ פירושנו. דמשו"ה מייתו ההוא דפרק בנות כותים. ללמוד משם דלא פלוג רבנן בגזרתייהו. ולא גזרו בפנוי אטו נשוי. ולא חשדינן להו בעבריינים מסתמא. דלפום מאי דכתיבנא ואוכחנא. ודאי חשודין הן. ומ"מ לא גזרו עליהן לענין טומאת בועל נדה. דאיכא ספיקי טובא. ומסייע נמי רובא. והא פרשינן יאות דמאי דפריך נמי תלמודא התם. אטו כולהו בועלי נדות נינהו. לאו למימרא דפנויין לא חשידי בזנות. אלא דליכא לטמויינהו מטעמא דאמרן. דודאי כולהו לאו בועלין נינהו. ודוק. 
+<b>א"כ </b>הדרא קושיא לדוכתה. דלעולם אע"ג דלא גזרו לטמא הפנויים הכא בכהן כותי. מ"מ יש לגזור אטו שאינו כהן. או דילמא בכהן נמי לא סגי כל כמה דלא הוחזק. כיון שהוכחנו שסתמן חשודין עד שיוודע שהוחזקו בכשרות. וסרה קושית התו' מעיקרה. אלא דבלא"ה משנו שפיר. 
+<b>ויש </b>לי לשאול עוד בהא דאוקימנן בכהן כותי. שהוא דבר מתמיה מאד. אטו בכותים כהנים מי הוו. והלא אין כהנים אלא מזרע אהרן. וכותים אפילו שיהיו גרי אמת. כהנים מנא להו. ואין סברא שיטעו בכך (לעשות כהן מהם ובהם. כל החפץ ימלא את ידו) במידי דכתיבא להדיא. וצ"ל בכהנים שנטמעו ביניהם. כמ"ש בספר מלכים. שהביא עליהם מלך אשור אחד מהכהנים. אשר הגלה משם ויורם את משפט אלהי הארץ. ושמא מזרע אותו כהן נשארו ביניהם. ואחזו במעשה הכותים ברבות הימים. ואעפ"כ היו ידועים לבית אבותם למשפחותם. שהם כהנים מזרע אהרן. דאע"ג דלדידן ודאי לאו כהנים נינהו. אפילו לאכול בקדשי הגבול. וק"ל. אפ"ה א"ש דסמכינן עליה. אי אכיל תרומה שם. כיון דלדידהו הוי כהן גמור. והיא מילתא דכתיבא ואחזוק. ודוק. 
+<b>ועמ"ש </b>בס"ד בשי"ע. עיין בגמרא פ"י יוחסין דפליגי בקרא דכתיב ויעשו להם מקצותם כהני במות. איכא מ"ד כהנים פסולים. ולמ"ד כשרים. 
+<b>מ"ש </b>בתי"ט על הר"מ וק"ל למה לא יטמא באוהל כו' <b>כבר</b> ראית למעלה ששבוש הוא. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>נאמנין לומר קברנו שם כו'. </b>היינו בבית הטומאות דסליק מניה. ואע"ג דסתמא מקום קבר הוא. וכמוחזק דמי. (מיהא ודאי לא הוי) מהימני למימר לא קברנו. ואפ"ה בעי הוכחה גמורה. אבל במקום שלא הוחזק כלל בטומאה. פשיטא דלא שייך נאמנות לטהוריה. ולא צריך כהן ותרומה להוציאנו מידי ספק. <b>השתא</b> איכא למידק ארישא. מאי נאמנים לומר קברנו. בלא סהדותייהו נמי מחזקינן ליה בטומאה. <b>וצריך</b> לומר דבלא אמירה דידהו. אע"ג דמטמינן לבית הטומאות דידהו. מ"מ מספקא לא נפקא. וכי מסהדי עליה. משוינן לה טומאה ודאית. למשרף עלה תו"ק. וכן בכ"מ שיאמרו קברנו. מהימני כה"ג. 
+<b>נאמנין על ציון קברות </b>כיון דכתיבא זהירי כו' <b>איברא</b> כותים או שומרונים דהאידנא הידועים בשכם. לפי מה ששמענו והוגד לנו מאחינו בני א"י הבאים אלינו. אינן מאמינין בדברי נביאים. ואינן מחזיקין בשום ספרי נבואה. רק בתורת מרע"ה לבדה (וכן השכל מחייב. שהרי בספר מלכים נזכר גנותם ורעתם למדי) <b>ושמא</b> גם בזה נשתנו לגריעות. מאותם הקדמונים. 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>על עקבה</b> אחורי כף רגל. עמ"ש בס"ד במהדורה בכלאים פרק ט' משנה ז'. 
+<b>מן החגור ולמטה. טמאה</b> נ"ל דמן החגור דתנן. היינו כמו שדרך החגור להיות שם על הגוף. והוא מתחת הבטן. ובכתוב וחגורה על חלצים. וכמ"ש בכהנים לא יחגרו ביזע. במקום שמזיעין. ותנא לא למעלה מאציליהן כו'. <b>ואם</b> היא חוגרת על הבטן כנגד טבורה. אין משגיחין בזה. ואין משערין אלא ממקום שראוי לחגור כנ"ל. ומשם ולמעלה. טהורה. בידוע שאין דם הגוף בא לשם. אפילו ע"י שחייה עמוקה. <b>מ"ש</b> תי"ט דאצ"ל מה שמן בית התורפה ולמעלה עד החגור. הוא יו"ד קרת. ההבנה נעדרת. מה לי ממעלה למטה. מה לי ממטה למעלה. היא היא. <b>אך</b> מה שהוסיף בסוף לשונו גם מה שתחת החגורה. <b>אי</b> אמרינן דין החגור. כולל החגור עצמו. כענין עד ועד בכלל. א"כ כי חשיב מלמעלה. נמי היינו הך. ולא שייך נמי לישנא דאצ"ל. <b>אבל</b> לקושטא דמילתא ולדינא. אינו נ"ל להחמיר בכך. ולהכניס מקום החגור בספק. 
+<b>טהורה </b>כל הני טהורה דמתניתין. אפי' הכתם משוך. ואפילו הוא יותר מכגריס. 
+<b>וכן בפוליום </b>עתי"ט ששכח מקרא מלא. המטפחת אשר עליך. ולא כתיב אשר על ראשך. וממשנה דכלים לא מוכח מידי. 
+<b>כגריס </b>עיין שאילת יעבץ (סימן ס"ט). 
+
+Mishnah 2
+
+<b>אם יש בה מכה</b> משמע דווקא מכה מבוררת <b>לאפוקי</b> כאב בעלמא. לא מהני להתיר אפילו הכתם. כ"ש הראיה. 
+<b>ואפשר </b>דכתם חמור באופן זה. שאפילו אם ת"ל כשמרגשת כאב בשעת תשמיש מדוחק השמש. וראתה מיד. שיכולה לתלות דם הראיה במיעוך השמש. לפי שידים מוכיחות ורגלים לדבר יש. <b>משא"כ</b> אם מוצאה כתם יותר מכגריס. אינה יכולה לתלות בכאב שהרגישה בשעת תשמיש. ולא מצאה שם באותה שעה. אלא אחר זמן מצאה כתם. כך הוא דעתי. וכך כתבתי במו"ק בסימן קפ"ז. וכן משמע ממעשה דר"ע. דבמשנה הסמוכה. דאל"ה. לשמעינן רבותא. ועשי"ע (סנ"ה). 
+
+Mishnah 3
+
+<b>דם ולא כתם</b> עתי"ט וק"ק כו' (ואפילו) וא' לי לתרץ מהא דא"ש בדקה ק"ע כו'. <b>הו"ל </b>לאתויי מתני' דפ"ט לקמן. דה"נ מוכח מדר' נחמיה. דס"ל כהא דשמואל. וכמש"ל בס"ד. 
+<b>כל דבר שאינו מקבל טומאה</b> עיקרא דהך מילתא. <b>נ"ל</b> משום דכתמים דרבנן. כדבסוף פרקא דלעיל בעובדא דר"ע. דמדאורייתא אינה טמאה עד שתרגיש בבשרה. הילכך ע"י עילה כל שהיא. טהרו הכתם הנמצא. אע"פ שאין לה במה לתלות ודאי. <b>ונראה</b> דצרפו לזה. משום דאפילו בדקה קרקע עולם וישבה עליו. מ"מ אינו נבדק יפה. שאין יפה לבדיקתה אלא בגד של פשתן וצמר. ושל מילא פרהבא. כמ"ש בשל מונבז. וכי בדקה בשאר דברים. אימור לא בדקה יפה. ומכלל ספקא. לא נפקא. הדר הוי ליה ספקא דרבנן ולקולא. 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ז' סממנין</b> כ' תו' ה"ה בכבוס טוב. <b>היינו</b> ודאי ע"י בורית מלאכותי (שקורין סאבו"ן. או זיי"ף) כי כיבוס דידן. ובהדיא אמרינן צפון צבע נמי מעבר (וכן קבלתי מאמ"ה ז"ל. שהוא הבורית המעשיי שלנו. והא קחזינן נמי. דמעבר הכתם בטוב) א"כ אין כבוס טוב ממנו. <b>אבל</b> הוא אינו מועיל כלום בהעברה על הכתם. שאם עבר או דיהה על ידו. כדרכו. מ"מ אינו אלא ספק. דהא צפון צבע נמי מעבר. וכן אם עמד בעיניו. עדיין לא יצאנו מידי ספק. שהרי כיון שאינו חזק להעביר הצבע. כמו שהיה ראוי לפי טבעו. א"כ אפשר ג"כ לא הגיע למדרגת הנקיון של ז' סממנין. כי אע"פ שלא עבר על ידו. שמא ע"י הסממנין היה עובר. מאחר שהורע כחו של סאבון זה. ולא נתאמת בו מה שהועד על הצפון האמיתי. הנעלם אצלנו. ולא נתבררה לנו עשייתו. על כן נ"ל שלא לסמוך על זיי"ף שלנו במקום ז' סממנין (כאשר שמעתי מפי אמ"ה ז"ל כד הוינא טליא. מהכרח הנ"ל. לפי מ"ש בגמרא דצפון חזק מז"ס. אכן לפי דעתי. עדיין אין זה מוציאנו מידי ספק כנזכר) <b>כי</b> מעתה חזרנו לדין המשנה הקודמת. שאין בדיקה כזו מועלת. מפני שעד המכחישה עומד בפניה. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>לא עשה ולא כלום</b> לא לבדוק ולא לבטל כו' דבלוע שיכול לצאת טמא. תי"ט. <b>אע"ג</b> דכבר נתייבש בו. הא תנן לעיל רפ"ז. דם הנדה מטמא לח ויבש. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>ומעטשת </b>דרך מטה. טור. <b>ולא</b> אדע מנין לנו לפרש כן דווקא. ועכ"פ נראה לי דעטוש של מעלה לא גרע. שכן דרך אנשים ונשים אפילו ברעיפת דם הנחירים. רגיל לבוא עטוש אף לפניו. 
+<b>ובשפולי מעיה</b> בית הרחם. <b>כך</b> פירש"י כאן. וביבמות (דפע"ב) לא פירש כן. עחי"ג שם. 
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>נשים בבתוליהם</b> כו' <b>נראה</b> לי דמענינא דמתניתין דלעיל הוא. ת"ק סבר כל אשה יש לה דם. בין מעט בין רב. משו"ה אפילו אינה רואה. צריכה לחוש לוסת בינוני (משעה שנראית לראיה. והיינו בוחל) היינו משלשים לשלשים. כיון שראויה לראות. אע"פ שלא ראתה. אימור פורתא ראתה. ומדזוטר הוי. אירכס ולא אדעתה. לפי שאי אפשר לאשה בלי דם כלל. כמו שאי אפשר לגפן בלי יין. אלא כשאינה נושאת פרי. <b>ואתא</b> ר"י לפרושי (או לפלוגי) דודאי פעמים אין לה דם כלל. ואינה צריכה לחוש לשום וסת. וזה סימנה. דור קטוע. שאינה הרה ללדת. זה מוכיח שאיננה בת דמים. 
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>תנוקת </b>ע"פ רע"ב. שבדורות אחרונים משפשטה חומרת ר"ז כו' אפילו קטנה שלא הגיע זמנה ולא ראתה. לאחר שבעל ב"מ. אין מותר לו לבוא עליה כו'. 
+<b>עיין </b>מ"ש הרא"ש. <b>אכן</b> לי נראה עיקר הטעם של חומרא זו. שחשו חז"ל לחמוד גדול שפותח מקור דמיה (<b>וא"ת</b> אדרבה דם חמוד טהור הוא. עמ"ש בס"ד בחי"ג) כמ"ש תבעוה לינשא ונתפייסה. צריכה לישב שבעה נקיים. ואם אפילו בתביעה בעלמא. ובאשה שכבר טעמה טעם ביאה (דלא תקיף יצרה כולי האי. וכדאמרינן כה"ג בזכר. אע"ג דצערו מרובה) כך. בתנוקת שלא ידעה איש. עאכ"ו שיש לחוש בשעת מעשה. אפילו כבר טבלה. ותו משום בעתותא דמרפיא. כדאמרינן עה"פ ותתחלחל. שפרסה נדה. לכן ראוי להחמיר גם בספק <b>ואין</b> למדין מדורות הראשונים. שהיו חזקי טבע. וכמו שמצינו בכמה דברים. אמרו שירדה חולשה לעולם בדורות אחרונים. זה ברור בעיני בעזה"י ודברי הרא"ש בכאן אינן מספיקין כלל. 
+<b>אבל </b>דעת ראב"ד פליאה נשגבה לא אוכל לה. מה ראה על ככה. לעשותה כנדה ודאית. גם בטרם ידענו אם ראתה מאומה. ושמא ממשפחת דורקטי היא. אף דלא שכיח. מיהא חומרא בעלמא היא. דאפילו מצא דם. ודאי טהורה מדינא. תלינן במידי דשכיח ודם בתולים. הרי שור שחוט לפניך. הבו דלא לוסיף. לאחזוקי איסור ודאי. בלי שום ריעותא. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ביום ראשון</b> לנקיים. שהוא רביעי לתחלת זיבה. בזבה. אבל בזב משכחת לה בשני. שהזב מטמא בראיות כבימים. ולשון רש"י מדויק. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>מטמא משום כתם </b>במשהו. דמקור מקומו טמא. וכת"ו ולא לענין שיהא הדם הנוגע בו טמא טומאת מגע. דאפילו בלא מקור ליטמא אפילו פחות מרביעית. משום דנגע במת. אלא כתם ראיה גמורה קאמר. שיטמא הדם במגע ובמשא כו'. ותמיהני על מ"ש דפחות מרביעית דם טמא משם דנגע במת. התנן רביעית דם שחסר טהור. תי"ט. 
+<b>במ"כ </b>אשתבש בכוונת התו'. דלא מיירו מרביעית דם המת. כמו שם באהלות. א"כ. למאי צריך תלמודא. למקור מקומו טמא. והא רביעית דם מן המת. ודאי מטמא אף באוהל. 
+<b>והיינו </b>דקשיא להו להתו'. אי ס"ד ברביעית. ומשום טומאת מת עצמו. פשיטא דלא צריך לטעמא דמקור מקומו טמא. <b>ואי</b> משום טומאת משקה ע"י מגע המקור. דקמ"ל דטמא בכל שהו. כדקיי"ל משקין לא צריכי שיעור ליטמא ולטמא. אלא מטמאין טומאה קלה בכל שהן. 
+<b>אכתי </b>מאי איריא משום מקור דמקומו טמא. תיפוק ליה דנגע במת. ולענין טומאת מגע הקלה. בכל גוונא דינא הכי. אי הכי מאי קמ"ל <b>אלא</b> על כרחך הכא במאי עסקינן. בטומאה חמורה. דמטמאה ואפילו בפחות מרביעית. הוא דאצטריך לאשמועינן. והיינו משום דנדון כראיה גמורה. כאילו היתה בחיים. דמטמאה במשהו טומאה חמורה. אף על גב דהשתי לאו רואה היא. ומשום טומאת מת ליכא לטמויי בבציר מרביעית. ומטעם מגע. לא אצטריך לטעמא דמקור מקומו טמא. כנזכר. אלא הא הוא דמהני. לטמויי נמי במשא. אף בבציר מרביעית ובמשהו. כדם נדה דמחיים. משום דמקור מקומו טמא. והיה שם הדם מחיים. כאילו ראתה עודה בחיים דיינינן ליה להך דם. לענין טומאת כתם. וזה ברור. ושמא נוסחא המוטעת בתו' הטעתו לתי"ט. ואין בכך כדי להטעות ולשבש כוונתם. כי כוונת התו' רצויה. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>ה"ה כמגע טמא מת לקדשים </b>עתי"ט מ"ש על הר"מ. <b>ולפום</b> ריהטא נ"ל דלק"מ. אלא איתא להא ולהא. התם במעילה. באוכלי קידש מיירי. והכא במשקה עסקינן. דמשקין דקודש ודאי לעולם נעשים שניים גם בט"י. <b>תדע</b> שהרי גדולה מזו שנינו פ"ב דטהרות משנה ו'. השלישי שבתרומה פוסל לאוכלי קודש ומטמא משקה קודש. אפילו בחולין שנעשו עט"ק. וטבול יום דפסל בתרומה. ודאי עדיף משלישי שבתרומה. שהרי נחשב שני. וכ"ש במגע קודש ממש. צריכא למימר. 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Oholot/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Oholot/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..8494a19c204db42506b9a01369d501dd50cfc397
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Oholot/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt	
@@ -0,0 +1,629 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Oholot
+לחם שמים על משנה אהלות
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה אהלות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>לענין </b>קושית רמ"כ. עמ"ש בלח"ש פ"ז דנזיר. <b>והנה</b> ראיתי במ"ל פ"ה מה"ל ט"מ. הביא לשון סמ"ג בענין חרב ה"ה כחלל. שסיים בדבריו וכבסתם בגדיכם היינו טבילה. וכתב עליו במ"ל ולא ידעתי כוונתו. 
+<b>ונראה </b>לי שיש ליישבו בשני דרכים. אם שהוא לשון דיחוי. ר"ל שאין ראיה גמורה מכתוב זה לענין שיצטרכו הבגדים הזאה. שהרי בכל מקום שכתוב כבוס בגדים. אינה אלא טבילה בלבד. ואע"פ שכאן כתוב וכבסתם ביום השביעי. גם זו אינה ראיה כי מפני האדם הוצרך. שקודם שביעי אין טבילה מועלת לאדם הטמא במת. <b>ואם</b> אולי יש בו חסרון והשמטת תיבה. וצ"ל טבילה (והזאה) לומר שכבוס זה. חלוק משאר כבוס בגדים שבתורה. שזה כולל הזיה עם הטבילה בהכרח. מדכתיב וכבסתם ביום השביעי. <b>ואני</b> בעניי אין לי סמ"ג. שאוכל לעיין בו. למקור כוונתו האמתית יותר. רק מפי העתקת המ"ל אני חי. אולם לאחת משתי אלה נתכוין הסמ"ג בודאי. וראשון נראה עיקר. <b>וכן</b> דעת רמב"ן על התורה. עם היותו מכת הסוברים. חרב ה"ה כחלל בכל הכלים. מ"מ סובר הוא שא"צ הזיה. ואעפ"כ טמא טומאת שבעה. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>והאדם שנים</b> אף לפמ"ש רע"ב בריש פרקין. דבעודו נוגע במת מטמא טטומאת שבעה כמת עצמו. מ"מ אינה אלא גזרת חכמים. הילכך לעולם לא משכחת לה אלא שנים. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>שהבגדים הנושאים את הזב </b>אפילו אינם נוגעים בו. מטמאים אדם. 
+<b>ואין אדם הנושא זב</b> ואינו נוגע בו כו'. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>הותזו ראשיהן</b> אע"פ שעדיין הראש מעורה בעור הגוף. הר"מ. ופכ"מ דאל"כ פשיטא. כלומר דאע"פ שמפרכסין. אינה רבותא כלל. תי"ט. 
+<b>ואני </b>אומר מדוע לא. ומי יגיד לנו בטבע איזה משכן הנפש החיונית. אם במוח. או בלב. או בכבד. הלא הטבעיים נחלקו בזה. ופשיטא רבותא גדולה היא שהשמיענו התנא. ולכן גם פשיטותיה דהכ"מ. לא ברירא לי. <b>אך</b> מ"ש הר"מ. אינו נראה שיסמוך על הדיוק בלבד. אם שהוא דבר פשוט בעצמו. שאין חיות בעור לבדו. 
+<b>אבל </b>באמת תלמוד ערוך הוא בפיו של הר"מ. פ"ק דחולין (ד"ך) דעור אינו מעכב בהבדלה דעולת העוף. שאינו מעכב אלא דבר המעכב בשחיטה. והויא לה מתה במליקה. ובהדיא אפליגו נמי אמוראי התם. בפירושא דמתני' דהכא. ומפורש עוד בגמרא דר"פ השוחט. מנין לרבות את הראש שכבר הותז. ופרש"י דבשחיטת סימנין קרי ליה הותז. 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>ושמונה בנקביו</b> נ"ל שצ"ל בנקבים. ואין מקום לכינוי כאן. יותר משאר איברים כולם. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מלא תרוד רקב</b> עיין כו' דאין בו אלא טומאת משא. תי"ט. <b>במ"כ</b> לא ידע מאי קאמר. תרי תמיהי נינהו. דילמא כי ניים ושכיב גמרא גמר. זמורתא זמר. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>ממת אחד</b> נפשת חסר כתיב. וקשה. דתרי קראי למה לי בנפש ונפשת. תו'. <b>י"ל</b> לדם קטן אתי. כרבנן. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בית הפרס</b> מלשון פריסה כו'. רע"ב. 
+<b>לדעתי </b>יתכן יותר מלשון פרסת רגל. ע"ש שנדרך ברגל. שוב ראיתי רפ"ה. מפרשו ג"כ מלשון זה. אבל הפך הענין. לא אדע מה ההכרח להתהפכות. והלא כפי מה שכתבתי. טוב וישר הוא. וכן מצינו בלשון חז"ל. שגזרו ממנו פועל. באמרם הפריס ע"ג קרקע. ובמקרא מצינו ענין הדריכה מיוחס לפרסה. ופרסות בהמה לא תדלחם (יחזקאל ל"ב). 
+<b>ריב"ן מטהר</b> אפילו הכניסן לבית. דל"א הבית מצרפן. אלא במטמאים באוהל. <b>ומ"ש</b> הר"ש לא ניחא ג) משום דלרבנן מצטרפין לטומאת מגע נמי. עכצ"ל כרדב"ה ס"ל. ור"ע כרבנן. <b>ועדיין</b> צ"ע אי פליגי נמי בכזית מן המת כה"ג. 
+<b>אמ"ה שנחלק לשנים טהור</b> הא ודאי איירי בלא הוכנסו לבית. דאי הכי. לר"ש נמי טמא. כדס"ל לרבנן במתניתין. דר"פ הסמוך. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>קטפרס</b> נוטריקון קטף פרס ר"ל שעמוד הנמשך מהנשפך נקטף ונפרס. 
+<b>נשפך באויר</b> עתי"ט. והרמב"ם מפרש כן אף בכאן כו' כלומר דכל היוצא מן העץ כו'. <b>לא</b> ידענא מאי בעי הכא. 
+<b>נשפך על האסקופה</b> כו' עתי"ט שהעתיק לראב"ד והגיהו בטעות. <b>אבל</b> כך צ"ל. אבל על האסקופה אפשר שלא נכנס בחבור. ומ"ש במ' ב' אלא דלא. גמגום ויתרת לא בדרא דאוני עייל. 
+<b>בא"ד </b>א"כ צ"ל דמיירי שלא נכנס דלא בחבור. כך הוא נכון. ומ"ש במהדורא להגיה אלא. גם כאן מלת אלא. הוא יתור נפיש. ולשון מגומגם. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ר"א בר"י</b> לכאורה נראה שאין זה סתם רבי יהודא דמתניתין. מפני שא"כ לא יתכן ששנה רבי האב (סתם רבי יהודה) אחר הבן. אבל אינו הכרח. שכבר נמצאו רבים מאוחרים שנויים במשנה קודמים לקודמיהם. עשי"ע (סקל"א דקכ"ה). 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>קמור </b>פירע"ב מקורה. וחבירו כבש כשב כו' תי"ט. <b>ואינו</b> נראה כן. כי לא נמצא דוגמת זה שתתהפך אות משמשת. והמיר מקומה עם אות שרשית. זהו דבר שלא שמענו עד כה. ולא ראינוהו בספר עדיין. 
+<b>טומאה בתוכו הבית טמא</b> דהויא לה טומאה רצוצה בוקעת ועולה. 
+<b>מרבך </b>לתי"ט. ויתכן בעיני שהוא שם מורכב מן מורביות כו' ומן נדבכין ע"כ. 
+<b>הרכבה </b>זו אינה קולטת יפה. אכן בלעגי שפה. ואין צריך להאריך בזה. <b>אבל</b> בזה כיון האמת לדעתי. שהמלה מן נדבך די אע שבכתוב. אלא שזה בא במ"ם. תחת הנו"ן. שכן יתחלפו בהרבה מקומות בכתוב. חטין. תחת חטים. ודומיו רבים. לפי ששתי אותיות אלה סמוכות. גם יש להן עזר מן האף. כמ"ש רמ"ק במהלך. 
+<b>ולפי"ז </b>אין כאן שינוי במלה. רק במ"ם בלבד. שהוא לשון חכמים לעצמו. והרגילו בזה האופן מאד. וצריך בדיקה בנוסחות ישנות אם תמצא המלה בדלי"ת. שהוא הנכון בלי ספק. עם שגרסת הר"מ ברי"ש. והוציאה לענין רחוק מאד. ובגמרא שלנו כתוב בדלי"ת. וכן בפירש"י. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>טומאה בבית מה שבתוכו. טהור </b>ע"ל ר"ש שהעתיק בתי"ט. וי"ל דה"מ כשמכוסה בכפישה כו'. אע"פ שאינם מקבלים (כצ"ל) טומאה. <b>ר"ל</b> שהם כלים בלתי מקבלים טומאה. כדתנן רפ"ח וי"א. דכפישה אינה מקבלת טומאה. אפ"ה בעו צמיד פתיל. כיון דכלים נינהו. אבל דלתותיו מגופות (כצ"ל) או מכוסה בנסר. שאין תורת כלי עליו כלל. מציל בלי צמיד פתיל. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ולחטאת </b>כרע"ב כו' אינו אלא מדרבנן. תי"ט. <b>לא</b> ידעתי מי הגיד לו זה. והלא ע"ה פסול דאורייתא לעדות ולשבועה. וכ"ה לכל דבר של תורה. אין לו נאמנות. שהתורה פסלתו. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>וכפישה </b>עתי"ט ד"ה חצי טפח. ז"ל וכפישה הוי מלשון הכפישני באפר. שהוא לשון כפיה. <b>דוגמתו</b> מצינו בלשון חכמים. פישון הגמל במדה כפושה מדד. 
+<b>וכפישה נתונה כו'. </b>ז"ל רע"ב כפישה סל גדול שכובשים שם הזיתים. <b>לדעתי</b> אין צורך לכך לפי שאינו כלי קבול. אלא פשוטי כלי עץ הוא. דאין להם טומאה אלא מדרבנן. ולא בעי בא במדה בכלי כזה. <b>ה'</b> יודע. כי כך פשוט היה בעיני מיד. ושוב מצאתיו ת"ל בסיום דתי"ט בשם מהר"ם. ושמחתי לראות שכוונתי אל האמת. 
+<b>פחותה </b>עתי"ט סד"ז. כלומר דאילו פקוקה. לא הוי דומיא דב"ח ומשו"ה ל"מ למתני ופקוקה. 
+<b>לא </b>כן אני אומר. אלא משום דא"כ הויא לה אוהל ומצלת. וטהור מה שבתוכה. ואפילו אין כל דבר מונח עליה. ואיך אפשר לומר טמא. 
+<b>הרי </b>שהוא בהפך ממה שחשב תי"ט מן הקצה אל הקצה. דוק ותשכח.. 
+<b>אם היה נסר חלק</b> כו'. ותמיהני כיון דכוורת פחותה איך מציל הנסר שעליה <b>אין</b> מקום לתמיהתו. דהא ודאי מיירי בפחותה בלי פקיקה. וכפישה או נסר וסרידה נתונים על מקום הפחיתה. זה פשוט וברור. ותי"ט כד ניים ושכיב כתב כל זה. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אדם </b>כו' אבל לא לטהר ע"פ שדבר המקבל טומאה. אינו חוצץ בפני הטומאה. נ"ל. <b>וצ"ע</b> א"כ יהא הגוי נעשה אוהל גם לטהר. ומתניתין סתמא תנן אדם. כל אדם במשמע. <b>ונראה</b> כיון שראוי לקבל טומאה כשיתגייר. מקרי נמי מקבל טומאה, וכן כ"ח בכלל כלים דתנן הכא. אע"ג דאינו מקבל טומאה מגבו. כיון שמקבל מתוכו. הרי הוא ככל הכלים לענין זה. 
+<b>ארבעה נושאין את הנדבך</b> צ"ע מ"ט אכפל תנא ונקט ארבעה. ותו מאי איריא דנסיב הנדבך. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>אם יכולים הגרוגרות</b> כו'. כרע"ב והוא שיהו גרוגרות שהסריחו כו' מלבד שצריך ג"כ שלא יהיו מוכשרין כו' תי"ט. <b>לא</b> ידענא אמאי. הא כי אסרחו עפרא בעלמא הוו. מה לי הוכשרו. או לא. 
+<b>ומ"ש </b>בשם פיר"מ. לא נמצא כן בגמרא אלא ארקיק. לא בתאנים. <b>ומתניתין</b> דאייתי תי"ט בידיה. לא משמע מנה מידי. התם באוכלים טהורים דחזו קמיירי תנא. הילכך האי תוספת דתי"ט. תמוהא היא ובדותא. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>וטומאה בתוכו</b> שנסדק הכותל. <b>צ"ל</b> בין שהסדק הולך לארכו של כותל או לרחבו. כמש"ל בס"ד. 
+<b>וטומאה בחללו</b> ואין בו פותח טפח. 
+<b>הבית טמא</b> אם הסדק לרוחב הכותל. רחב לצד הבית פותח טפח. <b>ואם</b> יש בחלל פותח טפח. אע"פ שאין יציאתו פותח טפח. כמש"ל פרק ד' משנה ב'. כך נראה לי. 
+<b>והעומד מלמעלה טהור</b> אם הסדק ברוחב כמ"ש. <b>ואם</b> באורך. צ"ל שאין בסדק פותח טפח לצד מעלה. שאם סדק פתוח כלפי מעלה טפח. ואדם מאהיל על הטומאה. איך יהא טהור. ועמ"ש בס"ד שלהי שבת. 
+<b>והעומד מלמעלה טמא</b> אם סתום למעלה. מיירי שאין בחללו פותח טפח. ואם פתוח. צריך שיהא למעלה פותח טפח. 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שונית </b>עתי"ט בשם מהר"ם לפרשו מלשון שן סלע. 
+<b>זה </b>הפירוש נכון ומקובל. ע"ל פ"ח מ"ב והשנינים. ומזה בלשון גמרא (בפרקא דחסידי) אהדרא ליה משוניתא. פירש"י שן סלע. 
+<b>אין לנפלים פתיחת הקבר</b> לשון רע"ב סיומא דמילתא דרבי עקיבא היא והכי קאמר הא דאמרן משנפתח הקבר אין פנאי להלך. לא אמרינן אלא בנפל שעגל ראש כפיקה. כלומר שיש לו עגול ראש כפלך כו' אבל אם לא היה לנפל עיגול ראש כפיקה אלא קטן מזה. אע"פ שנפתח הקבר ויצא ראש הולד לחוץ יש פנאי. וחיישינן שמא יצא ראשו מן הבית הראשון ע"כ. <b>העתקתיו</b> כי כולו מקשה אחת. לא מצאתי בו קורת רוח ולא נחת. תחלה מ"ש שי"ל עיגול ראש. משמע דלא בכל נפל קאמר. אלא בנפל שי"ל ראש עגול דווקא כפיקה עגולה. לא כשאינה כפיקה. <b>לפי"ז</b> אין כל ראשי נפלים שוים בצורתם. אלא יש עגולים. (כדרך שאמר א"א להלל מ"מ ראשיהם של בבליים סגלגלים) ומשונים הם. אבל סתמא רחבים הם. ובאותם שהם כרוב הנולדים אר"י שנפתח הקבר כו'. <b>א"ה</b> אימא סיפא אין לנפלים פה"ק. סתם נפלים. רובא משמע. והרי זה אינו נפל. <b>ותו</b> מאי דמסיק. אבל קטן מפיקה אע"פ שנפתח הקבר כו' חיישינן שמא יצא ראשו בבית (כצ"ל) הראשון. זהו כדבר אשר אין לו שחר. וא"א לשמעו. שסותר משמעותו של לשון המשנה ברור מלל. שאין לנפלים פה"ק עד כו'. והוא מחה והפכו על פניו. דלפי פירושו עד כו' יש לו פה"ק דחייש ליציאת הראש פחות מפיקה. הילכך לא שמיע לי ולא ס"ל הך פירושא. אפילו אמרה יב"ן לא צייתנא ליה. <b>ונ"ל</b> פירוש מרווח במשנתנו. ולהפך מדרך הר"מ. ובחדא מחיתא מתיישבא נמי קושית הר"ש. מההיא דבהמה המקשה. ונדחק בחנם לדעתי. דאוקמה בשלא עיגל ראש. ולדידי לא צריכנא לה. <b>ולא</b> ידענא מ"ט ערבבו שני דברים נפרדים. איברא פירושא דמתניתין דלא כדסבר ר"מ. אפכא מסתברא. ותרי בבי אינון ודאי. רישא הב"ע במקשה לילד. היינו ולד גמור. שכלו לו חדשיו. ראשו ואיבריו שלמים. ומתוך שכבר גדול כל צרכו. לפיכך יש לו פתה"ק משנטלת בגפיה. כי מפני שהראש גס. והוא ולד שלם שנגמרה צורתו. ויש לו כח חזק. דוחק בכח ויוצא. על כן נפתח הקבר בודאי ויצא הראש לחוץ. ושוב אינה טומאה בלועה. ופתיחת הקבר. היא יציאת הולד חוץ לפרוזדור. שמשנעקר ומתחיל לצאת. אינה יכולה להלך עוד. לפי שהולד עומד בין ירכותיה. <b>והא</b> דקרי לה הכא פתה"ק. ובדוכתא אחריתא יצא ראשו חוץ לפרוזדור. 
+<b>היינו </b>היכא דודאי הוציא ראשו. והכא בהתחלת יציאת הקבר איירי. דאכתי ספק הוא אם יצא ראשו מיד. כי למקשה לילד. יש משך זמן. עד שתגמר יציאת הראש כדינו. <b>לכן</b> כאן הראשון טמא בספק. דהכא בנטלת באגפיה. ודאי כבר התחיל לצאת. אלא שעדיין יש ספק אם הוציא ראשו שם. <b>ולא</b> סוף דבר ראש. אלא שתצא פדחתו בלבד. כדתנן בהמפלת דפדחת פוטרת. והויא לה יציאת ראש. <b>אלא</b> דהתם בבהמה המקשה. אע"ג דאיירי נמי בולד גמור. שכלו לו חדשיו (שקרויה מקשה לילד כנ"ל) לא בנטלת בגפים מיירי. אלא בהתחלת קשוי. משבאו לה חבלי לידה. שהחיה מושיטה ידה למעיה. לידע אם נעקר הולד. ועדיין לא יצא כלל. לפיכך האשה טהורה בכל אופן. בין עגל ראש. או לא. לפי שהחיה בדקתה והבחינה שהולד עדיין עומד כולו בפנים. אע"פ שכבר הרגישה האשה התחלת חבלים כיולדה. <b>לכן</b> האשה טהורה עד שיצא הולד. כלומר כדין יציאתו. 
+<b>ובבא </b>דסיפא. מילתא אחריתא היא. דעד הכא בפה"ק דוולדות גמורים קמיירי. והשתא אשמעינן דינא דנפלים בפה"ק. דשאנו נפלים. דלא נגמרו. ואין ראשן יכול לדחוק בכח. לפתוח הקבר ולצאת. עד שיהא לפחות גדול כפיקה. אז יש לו דין פתיחת הקבר. <b>נ"מ</b> דאם התחיל קשויו בבית ראשון. ויצאה לבית שני. דינו כדין מקשה בולד שלם. שהראשון טמא בספק. שמא הוציא פדחתו. שמשעיגל ראש כפיקה. כבר הגיע לו כח וגסות ראש המספיק לפתוח הקבר. אבל פחות מזה אין כאן ספק. והראשון טהור. שאין לחוש לגמרי לפה"ק בראש קטן מפיקה. הרי זה פירוש ברור ומחוור. בלי ספק כפתור ופרח. 
+<b>לענין </b>יציאת ראש פרוזדור ובית החיצון. עיין במגדל שלי. נחל ז' לבריכה עליונה. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>יצא הראשון מת והשני חי טהור </b>מטומאת מת. והקשה ראב"ד א"א זה שהרי האשה טמאה כו' וככ"מ הב"ע כשהקיפו הרחם בפשוטי כ"ע כו'. 
+<b>הא </b>ודאי חוכא כההיא דפג"ה כיוצא בזו. משום יגדיל תורה. אורחא דתלמודא הוא. אבל לפרושי מתניתין כה"ג לא אשכחנא. וליכא דסא"ד. בדכוותה אשכחן. איכפל תנא לאשמועין ננס. ושאר שינויי דחיקי. כדאיתא פ"ק דשבת. הכא נמי סתמא תנן. ומאי פסקה. <b>ונחזי</b> אנן לכי דייקינן. גברא קחזינן קושיא לא קחזינן. ולא צריכינן לסתמא דחיקא. אלא ודאי סתמא בהווה ובנוהג שבעולם דבר התנא. אפ"ה לק"מ. לפי דרך המקשה לילד. החיה מטפלת בה. לעזור לולד ולהוציאו בידיה אם מת. שאין לו כח לצאת מעצמו. <b>והכא</b> במאי עסקינן. כשיצא ע"י החיה. שלקחתו בין אצבעותיה והוציאתו. באופן שלא נגע באמו בצאתו החוצה. אלא בחיה לבדה. נמצאת אמו לא נטמאה אלא טומאת ערב. מחמת שנגעה בחיה. וכשיצא אחריו השני חי. סתמא דמילתא אינו צריך לעזר החיה להוציאו כנ"ל. הלכך כה"ג טהור הוא לגמרי מטומאת מת (כשלא נגעה בו החיה) ולא צריך הזאה כדתנן התם שהאדם שנים. ברית הן הן הדברים שנאמרו למשה מסיני. 
+<b>בשפיר אחד</b> כו' וטעמא כו' ואין טעם לומר שהשפירים מפסיקים. ע"כ תי"ט<b> איברא</b> הכי הוא. אבל מיהא טעמא בעי. ואמאי תלי לה באוירא. ולדידי פשיטא לי. דאית ליה לשפיר דין יד ושומר. דטמא ומטמא. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>מחתכין את הולד</b> דכל זמן שלא יצא לאויר העולם. לאו נפש הוא ניתן להרגו. רש"י פרק ז' דסנהדרין. <b>אע"ג</b> דישראל הוזהרו על העוברין (עשי"ע סמ"ג) אלא לגבי האם הוא דלא חשיב נפש. וניתן להרגו כדי להצילה. ועוד משום דרודף הוא וניתן להצילה בנפשו. ואפילו היה גדול ב"ק ועיין שי"ע (ססמ"א) ואבן בוחן לאוצר הטוב שלי. 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ויריעה כו' וסדין</b> מוקי לה ר"י בתו' שבת (כח"ב) בשל משי ומחוברים בקביעות. <b>ר"ל</b> אע"ג דשל משי ודאי מיטמא במת. כדאיתא התם (כז"א) דמרבי הכלך וכל מיני בגדים. עוד בפב"א (סד"א) מרבי כל ארוג. א"ה מקבלין טומאה נינהו. ואיך יחוצו. מיהא במחובר בטלו מתורת בגד. ותו לא מקבלי טומאה. דאינו מיטמא טומאת אוהלים אלא פשתן. דאוהל של פשתן לבדו הוא שמקבל טומאה במחובר. ואעפ"כ חוצץ מגזרת הכתוב. והיא גם שטת הראב"ד בפ"ה מהלכות טה"מ. <b>אך</b> הר"ש בפירושו במשנתנו. לא מפליג. ולא שני ליה בין הני לשל פשתן. אלא כולהו שוו בענין טומאת אוהל. דאע"ג דמקבלי טומאה. חוצצים הם בפני הטומאה. כשהם נטויים אוהלים. ואין פשתן חלוק בענין זה. 
+<b>אלא </b>שכל היוצא ממנו. אינו מטמא טומאת אוהלים אלא הוא לבדו. לאפוקי שאר דברים היוצאים מן העץ. דבשאר מיני הצומח. אין חלוק בהם. שכל הנעשה מהם. ועשוים אוהל מקבלים טומאה. וחוצצים. משא"כ בעץ הפשתן. שכל היוצא ממנו אינו מטמא טומאת אוהלים אלא פשתן. שהבגד של פשתים העשוי אוהל מתטמא הוא עצמו בטומאה שתחתיו. כמו שמביא טומאה לאדם וכלים שתחתיו. וחוצץ בפני הטומאה שאינה תחתיו. להציל מה שתחתיו מן הטומאה. <b>אבל</b> שאר היוצא ממנו. שהם כל כלי עץ. איך שיהיו בין פשוטין בין מקבלין. וכן מחצלת ומפץ. אין בהן טומאת אהלים. (אע"ג דודאי אית בהו דררא דטומאה (עיין להלן פט"ו מ"ז) וספ"ב דסוכה. ומ"ש שם) שאינם מקבלים טומאת אוהל לעצמם. אע"פ שמביאים. ככל הני דחשיב במתניתין. השדה התיבה והמגדל כוורת ויריעה. וסדין נמי. סתמא אינו אלא פשתן. וכדמוכח מסדין בציצית. לכן אין שטת ר"י הנ"ל נוחה בעיני. אלא סתמא כפירושו בכל מקום. ושטת הר"ש היא המחוורת. ואין לחדש דבר מעתה במשנתנו. וסדין כפשוטו. הוא בגד פשתן. 
+<b>ועדר בהמה</b> כשאוהל פרוס עליהן. מביאין הטומאה תחתיהן. ומצילין שעל גביהן. 
+<b>ואוכלים </b>אבל משקים בין טמאים בין טהורים ודאי לא מביאים ולא חוצצים. דאי קרושים נינהו. לא עדיפי מכפור וגליד. ואי בנתונים בכלים אפילו בכלי חרס. מאי מהניא להו טהרתם. הרי עלולים לקבל טומאה. אם לא בכלי מוקף פתיל. ואז אע"פ שהמשקין טהורין. הא אינו נעשה אוהל אלא לטמא. גם אינו מציל בלי דפנות אוהלים. 
+<b>אירוס והקיסוס</b> כו' כל הני במחוברים איירי. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>והגהרים </b>מין חורים. שמשם בא האור. רע"ב. 
+<b>לפי </b>נוסחת התי"ט בגימ"ל. נראה שהיה מפרש המלה מענין גהה ונוגה. יגיה אורו. <b>אכן</b> לא אדע מה טיבה של הרי"ש. ויותר נ"ל שנוסחת הרע"ב היא הנהרים בנו"ן. זה עולה יפה עם באורו. גם מצינו לו חבר במקרא המנהרות. שהם דוגמת אלה ממש. וקרוין על שם האורה. הנכנסת דרך החורים. וזה מכוון. 
+<b>והסככות </b>עתי"ט שנתקשה לו דבר זה מאד. אי לאו אוהל דאורייתא נינהו כדברי הר"ש. השתא אפילו הטומאה ידועה איה מקומה. והנזיר עבר שם. אפ"ה אינו מגלח. לפי שאינו אלא מדרבנן. כו'. 
+<b>בהא </b>לא ידענא מאי קאמר מר. קטעי בדאורייתא ובדרבנן. <b>עוד</b> כתב וכן גבי כותים. דכיון שהן מדרבנן. אמאי אינן נאמנין. <b>הא</b> נמי קשיא כחומץ לשנים. וגם אדרבה היא הנותנת. משום דאינה אלא מדרבנן. לא מהימני עליה. כדקתני טעמא. כל דבר שחשודין בו. אין נאמנין עליו. לכן כל מ"ש והאריך בכאן. לא דק. <b>מש"ע</b> על התו' דנזיר שכתבו. ובמסכת נדה משמע דמהלך ע"פ כולה טמא כודאי. שלא יכול לעמוד על דבריהם. שלא ראה כן בספ"ז דנדה. והא דאיתא שם דכותי המהלך ע"פ כולה נאמן לפי שהוא טמא ודאי כו'. שהיא בשדה שנאבד בה קבר. שיש קבר ודאי שם הטומאה מדאורייתא. משא"כ באלו הטמאים משום אוהל. ואין כאן אוהל דאוריי'. עכ"ל. 
+<b>וכד </b>ניים ושכיב אמרה בודאי. כי מאי שנא שדה שאבד בה קבר. דחשיב ליה טומאה דאורייתא טפי מקבר שנאבד תחת הסככות. והפרעות. והוא מהלך ע"פ כולן. ולעיל קאמר דאפילו בטומאה ידועה. והנזיר עבר. אינו טמא אלא מדרבנן. הרי שדבריו מבולבלים תכלית הבלבול. כמי שלא ידע ספר מעולם (שוב עיינתי בגמרא. וראיתי שנאמרו הדברים. שכותי נאמן לומר על הקבר שאבד בשדה. ותחת אילן המיסך בשוה. ומוקמינן לה במהלך ע"פ כולן. הא בהדיא היינו סככות. ואפילו לא היה נאמר בפירוש. ממילא משמע. דחדא מילתא היא לגמרי. דכיון דמהימן עלה אפילו בלא אוהל אחרינא. ומכ"ש כי איכא נמי אוהל. איברא אילו אצטריכא ליה. כדבעינן למימר בס"ד מיהו מ"ש תי"ט לא נהיר ולא צהיר. ולא חזי ליה מאי דקמיה). 
+<b>ומאי </b>דקסבר תי"ט באלה הטמאים משום אוהל דרבנן. אין כאן אוהל דאורייתא אפילו במהלך ע"פ כולן. <b>טעות</b> גדולה היא בידו. דמאי מהני שאין אלה אוהל דאורייתא. כיאיתא לטומאה דאורייתא תחת אחד השיחים או האבנים. והוא הלך ע"פ כולן. דודאי האהיל על הטומאה. הרי טימא עצמו במת. משו"ה פשיטא. דמהימן בכה"ג. כמו במהלך בשדה שאבד בה קבר. מאי איכא בין האי להאי. זה פשוט מאד. <b>אמנם</b> מ"ש תו' דנזיר כמתמיהים על דברי עצמן. שכתבו מתחלה דאף אם יש ודאי טומאה תחת אחת מהן והלך ע"פ כולן טהור מ"ה. ומסיימי דבמסכת נדה משמע דטמא כודאי. 
+<b>נמי </b>לק"מ. דפשיטא שפיר קאמרי מעיקרא. דכי נמי הלך ע"פ כולן. אינו טמא אלא דרבנן. דמ"ה טהור מעליא היא. דספק טומאה בר"ה רחמנא טהריה. משו"ה לדידן ודאי אין כאן טומאה של תורה. <b>מיהת</b> כותים לית להו הך מילתא. דספק טומאה בר"ה טהור. דהילכתא גמירי לה. <b>איברא</b> לדידהו נמי אע"ג דלספיקא לא חיישי. מיהו כי עבר ע"פ כולה. דהשתא ברי עבר על מקום הטומאה. אע"פ שאינו יודע מקומה. לא חשיב ספק לגבייהו. אלא ודאי נגע חשיב לדידהו. משו"ה מהימן כה"ג. זה ברור לענ"ד. 
+<b>עפי"ז </b>דברי תו' נכונים. וא"צ לזוז מהם. עם שלא עיינתי בגמרא בעת כותבי זה. ודברי תי"ט בכאן תמוהים. לא ראיתי. כמוהם. וכ"ש שהוספתי תימה עליו. כשחזרתי לראות ולעיין בגמרא. אמרתי שישו בני מעי. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>שאינן עשוין אהלים</b> לרע"ב. אין נטועין כו' שהרי רש"י מפרש כאהלים נטע. כשמים המתוחים כאוהל תי"ט. 
+<b>נעלם </b>ממנו כתוב ויטע אהלי אפדנו. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>מסכת</b> לענין קריאת המלה. עמ"ש תי"ט בהקדמתו. 
+<b>והסריגות </b>צ"ע אם הם של עץ. או אף של ברזל. 
+<b>וכיפת הברד </b>היא אבן הברד. השנויה ריש פרק ז' דמקואות. תרגום סלע. כיפא. כך נ"ל ברור. 
+<b>והעוף הפורח</b> קשיא ליה לתי"ט. לפמ"ש הרע"ב לעיל והעוף ששכן דווקא קשור. א"כ הכא אפילו הכא אינו פורח נמי. <b>האריך</b> בשפת יתר. והטריח עצמו בחנם. כי אם אינו קשור. היינו פורח. זה פשוט מאד. וה"ק נמי תלמודא בהדיא. טורח זה למה. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>הן טהורות</b> כו'. לכאורה דבר תמוה הוא. איך אפשר להיות החביות טהורות. אם כל מה שבבית טמא. <b>לכן</b> נ"ל פירושו. דמה שבחביות טהור. משום דמוקפות. אין טומאה נכנסת לתוכן. ומצילות על מה שבתוכן. אבל אינהו ודאי טמאות. 
+<b>אי נמי </b>בחביות של חרס איירי. דאינן מטמאות מגבן. וכך היא סתם חבית דמתניתין של חרס ודאי כמ"ש רפ"ג דקמא. 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתי"ט </b>ד"ה כל. וכי קתני ע"ג. מפרש דהיינו בחלק שיש ממנה תחת הבית. נ"ל שצ"ל בתוך הבית. 
+<b>שם </b>ד"ה בתוכה. פירוש בדופן שבמזרח ושבמערב או צפון ודרום (כלומר בכוורת העומדת על שוליה כו') <b>לשון</b> זה בלתי מדויק. אע"פ שמסיים וכתב ודוק. דהא לאו בעומדת על שוליה עסקינן. וכך צ"ל. שהסבירה ברוחות ד'. כאילו היא עומדת כו'. 
+<b>בא"ד </b>ומשום דיש נקב טמא. הגיה התי"ט וז"ל (נ"ל שתיבת טמא ט"ס). ע"כ. 
+<b>במ"כ </b>הוא הסופר שטעה. במה שהגיה בלשון מהר"ם הנקי. וק"ל. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>מחולחלת </b>שהדפנות נקובות. רע"ב. 
+<b>עיקר </b>לשון חלחול. נגזר מן חלל. אלא שנכפל בו גם פ"א השורש. להורות על ענין רבוי חללים ותכיפתם. ויש לו עדים רבים במשנה. כמו בפ"ד דמקואות. ופ"א דט"י. וכן בגמרא. ארעא חלחולו מחלחלא. פ"ג דחגיגה. ופרק העור והרוטב. <b>תי"ט</b> ד"ה או (דעע"א שטה י') דכיון שפתוחה. צ"ל. שפחותה. <b>שם</b> ד"ה כנגדו. וכראב"ד כאן צריך טעם כו' שהרי היא רצוצה. 
+<b>צ"ע </b>מאי קשיא ליה להר"א הא השתא בגבוהה מן הארץ טפח קיימינן. דיש לו אוהל. ואינה רצוצה. גם דברי מהר"ם שבתי"ט. צ"ע. כמדומני גרסא אחרינא היה לו ז"ל בבבא זו. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>בתי"ט </b>ד"ה הכל. ע"ל מהר"ם. אבל האויר שלא כנגד הכוורת כו'. <b>נראה</b> שפת יתר במ"כ. 
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+
+
+Mishnah 14
+
+
+
+Mishnah 15
+
+
+
+Mishnah 16
+
+<b>עיין </b>תי"ט ד"ה הכל ג) (ע"ג בראשו וקשיא ליה. כצ"ל) ומכאן אני מיישב פ"ק דפסחים התם רביעי הכא שלישי. דאוכל הנוגע באוכל הנוגע במת הוי ראשון. כמו אוכל הנוגע במת. ולא יקשה לפירש"י התם. עכ"ד. <b>ולא</b> ירדתי לסוף דעתו בזה. דהא רש"י אב משוי לאוכל. 
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>אין בארובה פ"ט </b>קמ"ל דאפילו בפחות מטפח. ל"א בטומאה לבוד. רע"ב. <b>ר"ל</b> לא אמרינן שיהא בין כנגד ארובה. בין הבית. הכל טמא בכל גוונא. 
+<b>ר"מ מטמא</b> צ"ע מאי טעמיה. 
+<b>אם טומאה קדמה את רגלו טמא</b> שהרי בעת שנתן רגלו האהיל על הטומאה. <b>גם</b> זה צ"ע. הא אמר מר פחות מטפח. כסתום דמי. ואין טומאה יוצאת בפחות מטפח. 
+<b>ואם רגלו קדמה א"ה טהור </b>שקודם שבאה הטומאה כבר נעשה אוהל סתום. ובשעה שנכנסה בו הטומאה. אין בארובה פ"ט. רע"ב. <b>גם</b> את זו לא הבינותי. הא השתא בהכי קיימינן. ומאי איריא קדמה רגלו כו'. <b>ורע"ב</b> מרוקא דהר"ש תפי לה. וקצרה דעתי לרדת לסוף דעתו בזה. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>רי"א אם יש בטומאה כדי שתחלק </b> כו' כנגד הטומאה טמא. טעמיה דר' יוסי נמי לא ידענא. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>אין טמא אלא תחתון</b> עיין לשון רע"ב. וטהורה העליה. אע"פ שארובה של עלייה סתומה. <b>ר"ל</b> של עלייה העליונה. 
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>אכסדרה </b>ע"ל תי"ט. ומהר"ם כתב הכא ל"פ משום דפתוחה מג' צדדין כו'. <b>אכסדרה</b> ישנה מאופנים שונים. יש שהיא פרוצה ופתוחה מכל רוחותיה. ועומדת על פצימין ועמודים. עיין בהקומץ רבה כמה גווני. אכסדרה רומיתא. ואכסדרה דבי רב. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>והאהילו עליו</b> על החי המוטל על האסקופה. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>כמה תשהה</b> הטומאה. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>וכפישה ע"פ החדות</b> וטומאה בבית. 
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>טהורים </b>עתי"ט. כתב מהר"ם דכלים שתחתיו בכ"מ טמאים כו'. 
+<b>לא </b>ידענא מאי שיאטיה הכא וכנראה אישן קאי. ואין זה מקומו אלא להלן במ"ג. 
+<b>סרידה </b>מעשה רשת. תרגום עובד סרדתא (לקח מפיר"מ) אגב שטפא אתיא ליה. כי מעשה רשת. תרגומו עובד מצדתא. אבל רישא דקרא מכבר. תרגומו סרדא. 
+<b>טומאה תחתיו או על גביו</b> לגרסא זו אתנור קאי. לשון זכר. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>שפחתו </b>נראה דלשון רבים. אעריסה וסנדלה קאי. ששניהם גרמו. רצוני מחמת כבדם עשו פחת (ומד"ג שפחת ל"מ. גם מד"ג שפחתה. ל"מ. וקאי אעריסה). בתוך הבית. ר"ל בתקרה שעל הבית. <b>ולשון</b> רע"ב שנפחת הגג של עליה. <b>הוא</b> לשון מגומגם ומעוקם. הכי הל"ל נפחת קרקע עליה שהוא תקרת הבית. ולישנא דפיר"מ אטעייה לרע"ב. שנראה בו גג הבית. והיינו הך. דגגו הוא קרקעה של עלייה. לא גגה. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>קורות</b> כו' שאין עליהן מעזיבה. ל"ד אלא בלי תקרה כלל. כך פירש"י. <b>כתי"ט</b> בשם מהר"ם וז"ל. משום דקבעי למתני סיפא כו' כולן טמאות כו' דאי יש עליהן מעזיבה ותקרה על כל שורות. תחתיהן טמא ותו לא. דתו"מ חוצצים. 
+<b>לא </b>ירדתי לסוף דעת מהר"מ בזה. דמשמע רישא שאין עליהן מעזיבה. כדי נסבה. ור"ל דבין יש מעזיבה ותקרה או לא. הכל אחד ושוה. דכיון דבמכוונות איירי. וטומאה תחתיהן. לעולם תחתיהן טמא. מה לי אין מעזיבה או יש. אלא משום סיפא נקטה. דקתני העליונות כבין התחתונות טומאה תחת אחת. תחת כולן טמא. משו"ה קתני שאין עליהן. דאי יש. תחתיהן טמא. ותו לא. <b>הא</b> מילתא דתמיהא טובא. כלפי לייא. איברא אפכא הוא. אין עליהן מעזיבה מצרך צריכא. ולא סגי בלא"ה ברישא. דדווקא כי אין עליהן מעזיבה. שהקורות של שורות נפרדות זו מזו (אפילו כל שהוא. אין הטומאה עוברת מתחת זו לתחת זו. שאין לבוד בהלכות טומאה) טומאה תחתיהן. תחתיהן טמא. ותו לא (ר"ל לאפוקי קורות שבצדה של זו באותה שורה. וזה שוה בין בשורה עליונה בין בתחתונה. הכל אחת) אין טמא אלא זו שטומאה תחתיה. <b>ואילו</b> יש מעזיבה. לא אכפת לן היכן טומאה מונחת. שאפילו אינה אלא תחת קורה אחת. מביאה טומאה תחת כל השורה ההיא. וברישא כמו בסיפא. 
+<b>והשתא </b>דאתינן להכי פירושא דמתניתין בהפך ממה שחשב מהר"ם. מן הקצה אל הקצה. דברישא ודאי צריכא. ובסיפא לא נצרכה. ולא נפקא לן מידי במעזיבה. דבלא מעזיבה נמי תחת כולן טמא. כיון דאמרינן גוד אחית ואסיק. לעולם הרי הן כמו שיש עליהן מעזיבה. ותחת כולן טמא. שהרי כאן תקרה שלמה. <b>ותי"ט</b> לא חלי ולא מרגיש. לא מחי לה אמוחא. וכתב דבין ברישא כו' נמי צריכא ומסיים וקל להבין. קמודי במקצת מיהו. ולא ידיעא טענתיה במאי. ומאי דעתיה. ובמאי קדחי לדמהר"ם בכדי. מי האיש ויבן את זאת. מאן דמתרגם לי מתניתין אליביה. מובילנא מאניה בתריה לבי מסותא. 
+<b>טומאה תחת אחת מהן</b> מהעליונות כך פירש הר"ש. <b>ולא</b> קאימנא אדעתיה שפיר. דא"ה. היינו סיפא. בין התחתונה לעליונה ביניהם טמא. מאי בין רישא לסיפא. <b>וצ"ל</b> רישא מיירי באחת לבדה. שאין אחרת מכוונת כנגדה. והן מכוונות דקאמר. משום סיפא נקטה. דקבעי למימר בין התחתונה לעליונה. וברישא קמפרש דינה דאחת יחידית (שאין כולן זו ע"ג זו. אלא בשורה אחת משתי אלה. במקום שהן שתים זו למעלה מזו הן מכוונות. אך יש בשורה אחת איזה קורה. שאין אחרת כנגדה בשורה שנית) הדר מפרש דינא דמכוונות. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>בזמן שהיא מרובעת ד'</b> ק"ל דלגופיה לא אצטריך. שכשאני צריך למדוד כל הד' צדדין. כשמדדתי האחד. למה לי למדוד כל הד' צדדין. תי"ט. <b>זה</b> אינו כלום כי מי יגיד לנו שהוא מרובע שוה. שמא הולך ומיצר בצד אחר. לכן בודאי צריך למדוד גם שאר הרוחות. ואפילו במדידת החוט כולו. אין די. כי מודיעני שאין צד אחד רחב. וצד שני קצר. <b>אבל</b> ר"ל. שצריך למדוד שיהא מרובע שוה מארבע רוחותיו. <b>אלא</b> דאי הכי. קשיא סיפא. שהמרובע כו'. למאי תנייה. 
+
+Chapter 13
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ולאספתי </b>נראה שהוא מלשון סייף. והוא חרב קטן לפיכך נוספו בו אותיות. להורות על קטנותו. ע"ד אישון ירקרק אדמדם. וכן בלשון משנה. גיגית. גת קטנה. בודידה. בית בד קטן. וכן רבים. גם לפי גרסת התוספתא ופירושו של ראב"ד. צ"ל אצבתי. הוא צבת קטן ע"ד הנ"ל. 
+<b>עיין </b>תי"ט. כתב על זה וכ"מ שאינו יודע מה ענין לקנה מנורה בחור שבכותל. <b>אני</b> אומר בקל יתכן זה. כגון שהמנורה עומדת בצד הכותל סמוך לנקב בפנים. באופן שקנה שלה נכנס בחור שבכותל. כדי שתאיר גם בצד האחר של כותל בחוץ. כגון בפרוזדור. או בחדר הסמוך. לכן עושה חור בכותל המפסיק. שיכנס בו קנה אחד מן המנורה. שיאיר דרך שם. וכן הענין בנר. שמעמידו שם בחור של כותל להאיר. ולהפיץ אורו. בשני המקומות כאחד. ממילא מניח גם צבת קטן בצד הנר. למחוט בו ראש הפתילה. הנשרף ונעשה פחם. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>פחות מכזית </b>עתי"ט. ומהר"ם כתב דנ"ל להכי תנייה לאשמועינן דאם החלון גדול כ"כ כו' כולהו מצטרפי למעט ע"כ. <b>בזה</b> מתיישב להבין. היאך חצי שעורה ימעט. כי אף אם אמרו בדכוותה כל שעורי חכמים כך כו'. חסר קורטוב אינו יכול לטבול. לחומרא אמרו. אבל להקל קשה מאד לומר כן. 
+<b>וככי </b>כרע"ב. ואני שמעתי כמין קורי עכביש כו' ל"י למה כ"כ מפי השמועה כו'. <b>לא</b> ידע מר. שהשמיעה בלשון חז"ל. היא קבלת הדבר. כמו שנהגו לומר במדרשם על הכתוב. שומע אני כך. והרבה כמוהו גם בכתוב. וכן רגיל על לשונו של רע"ב פעמים רבות. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>ולא כזית</b> כו' עתי"ט סה"ד דמסיים ודברים תמוהים הם. <b>לא</b> ידענא מה תיוהא קחזי ביה ומאי קשיא ליה בדמהר"ם. דלא גברא דמדחי בגילא דחיטתא הוא. 
+<b>ולא לבנה</b> סתם לבנים שלהם. אינם שרופים. 
+<b>דבשרופים </b>ודאי מודה ר"מ. 
+<b>וחכ"א </b>עיין רע"ב שכתב ורבנן סברי לא טמאו אלא גוש כו' ולא העפר אפי' לאחר שגבלו <b>נראה</b> ר"ל אפילו רק גבלו ולא נשרף. שוב אינו טמא. ותי"ט הבין בהפך. ולא ירדתי לסוף דעתו. 
+
+Chapter 14
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>טומאה תחתיו</b> דוקא בזיז שהוא למעלה מיב"ט. הר"א. וככ"מ כלומר שאילו לא היה למעלה מיב"ט. היה מביא הטומאה בכ"ש ופשוט הוא ע"כ. תי"ט. <b>לענ"ד</b> לא פשיטא כולי האי. שאם אמרו בזיז כל שהו. בשהוא על פני כל הפתח. לא אמרו על פני מקצתו. <b>ותדע</b> דהכא אף למטה מיב"ט איירי. מאכסדרה. ודוק. <b>וזיל</b> נמי בתר טעמא דכתב רע"ב. ואי איתא כדברי הר"א א"ה מאי חומריה דזיז. 
+
+Chapter 15
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>מן הצדדים</b> צ"ע. אם במחיצות מגיעות לתקרה איירי, מאי קמ"ל היינו חדר אחר ובית אחר. <b>ואי</b> בעינן מגיעות. צריך לידע כמה הוא שעור הפתיחה. 
+<b>וכן </b>צ"ע עוד. אם במחיצות הולכות מעבר אל עבר. על פני כל הבית. איירי. <b>וכן</b> יש לספק בחציצה מן הקורות. אם צריכה להיות פרוסה ע"פ כולו. <b>וגם</b> כמה יהא בין חציצה לכותל ולתקרה. כל זה צריך באור. <b>איברא</b> הא ודאי פשיטא לי. דלא מיירי בחולק האויר לשנים. בשטחו או בגבהו דאי הכי. לא ידענא. מאי ניהו דאקרי בית. ומאי הוא דקרי ליה חצץ. <b>ותו</b> דא"כ. לתני בית שחלקו. אלא הב"ע. שחצצו סמוך לכותל או לתקרה. באופן שהמחיצה טפלה ובטלה לגבי כותל. ולגבי תקרה. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>חצר הקבר</b> זו הגת שהמערות פתוחות לתוכה. עספ"ו דבתרא. 
+<b>ונראה </b>שחצר הנזכר שם וכאן אחת היא. 
+<b>טהור </b>כו'. פירש רע"ב. כ"ז שיש בה ד"א. טהור העומד בה. וצ"ל דאזיל בשדה תיבה כו' (תי"ט בשם רשב"ם) <b>ואין</b> זה מוכרח מי לא עסקינן שהעמיד סולם (בלתי נשען על דפני החצר) באמצע חצר וירד. ולא יבצר עשוהו בכמה אופנים על דרך זה. 
+<b>בא"ד </b>(בתי"ט דפד"א) ועוד בה שלישיה מנ"ל לפרש כן אדב"ש. <b>דעדיפא</b> טפי הו"ל לאקשויי. דא"ה ב"ש מקילי טובא מדב"ה. וזה פלא. שלא הרגיש תי"ט. וצ"ע בר"ש. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>ועשאה גולל</b> הוא הדין לדופק ונקט גולל. לאשמועינן רבותא בסיפא. 
+<b>והחבית והמשקין טהורין</b> כשהוסרה החבית מן הקבר. אינה מטמאה את הנוגע בה. 
+
+Mishnah 10
+
+<b>אם יש בידו פ"ט</b> עיין פירוש ר"מ. הביאו תי"ט. <b>ומשכחת</b> לה נמי. בידו של גדול. שאין בה פותח טפח. כגון שמאהיל בחודה של פס יד. 
+
+Chapter 16
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>מצא שלשה</b> כו'. עיין לשון רע"ב דבאחד או שנים. אנו תולים שלא נקברו אלא לפי שעה. 
+<b>הולכין </b>בה לקולא. משום דפינוי מת ממקומו. איסורא דרבנן הוא. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>הבודק </b>עיין לשון רע"ב. צריך לחפור עד כו'. <b>כלומר</b> אמה שהוא חופר. צריך לחפור בעומק. עד שמגיע כו'. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>עיין </b>פירוש ר"ש ס"פ. כל שי"ל נחלה י"ל גבול. <b>קשיא</b> לי הא ס"פ דם נדה משמע. כותים אינהו דדרוש הכי. אנן לא. 
+
+Chapter 17
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>החורש </b>דיעבד. <b>לפי</b> שאסור אפילו לפנות מקום שם קבר ישראל (ע"ל מ"ג) כ"ש לחרוש. 
+<b>ה"ז עושה בה"פ</b> נ"ל שלא גזרו על בה"פ אלא כדי שלא יחרושו את הקברים. 
+<b>בית פרס</b> ע"ל רע"ב. שכתב שמעתי ע"ש שפרסות ב"א נמנעים כו'. וקיים תי"ט הדבר ותלהו באילן גדול בעל תוספות. <b>צ"ע</b> שם. כי הלא נראה שאין טעם וריח בפירוש זה. ומהפך פשטא. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>מלטימיא</b> עיין לעיל ר"פ. אז תבין טעם משנה זו. דאי משום חשש טומאה היתה גזרת בה"פ. כלפי לייא. והיינו נמי טעמא דמתניתין דלעיל. ודלקמן בסמוך. 
+
+Chapter 18
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מזין </b>עתי"ט (דיין היוצא כו' אינו טהור. כצ"ל) אבל לרמב"ם לעולם מזין אפילו על הטהורין. <b>באמת</b> דעה זרה היא. כלפי לייא. אתו לאטהורינהו. וקמטמו להו. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>נטעת כל נטע</b> הרמ"כ לפי שהשרשין יורדין כו' <b>צ"ע</b> האם שרשין בני קבולי טומאה נינהו. מה אכפת לן בהו. 
+<b>נזרעת כל זרע כו'. </b>העתיק תי"ט גם בכאן לר"מ. לפי שאין שרשי זרעים מגיעים כו'. 
+<b>והוא </b>כמו כן דבר תמוה וזר כדלעיל. וצ"ע ליישב דלא להוו מיליה דגברא רבה כחוכא. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>שאינו עושה פירות </b>לפי שיש אילני סרק שעושין פירות. שאינן נאכלין לאדם. <b>ותו</b> לאפוקי מתנאי דמ"ד פ"ו דכלאים. 
+<b>ושורף את הקש </b>פירש רע"ב שמא יש בהן עצם כשעורה כו'. אבל הר"מ כו'. 
+<b>מאי </b>אבל. היינו נמי טעמיה ממש. דאל"ה. אטו קש ועצה טמאין. 
+<b>הקש </b>פירש רע"ב תבן. וק"ל לתי"ט. דבכ"מ תנן תבן וקש. <b>ולק"מ</b> שר"ל כאן התבן הדק. <b>ואמנם</b> תבן שאצל קש. הוא הקנה הארוך הנקצר. כמ"ש ברפ"ט דמציעא. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>ולנזיר בש"א בודקין</b> תמיהני דסתמא תנן בפרק ז' דנזיר כו'. לכן נ"ל הא דב"ש במקום ב"ה אינו משנה. היינו לעקרה לגמרי כו'. תי"ט. <b>לא</b> נהירא לגמרי. <b>ולדידי</b> לק"מ. אב"א איפוך. והתם בנזיר. בדלא בדק איירי. 
+<b>א"נ </b>דבדק ולא אשכח. והא קמ"ל דעפר בית הפרס. טהור. וכל כמה דלא אשכח. טהור הוא. וסמכינן אבדיקה. <b>ואב"א</b> לא תיפוך. דילמא אין הכי נמי הלכה כדברי ב"ש בזו. כדאשכחן טובא. עמ"ש בס"ד במהדורא ריש ברכות. ורפ"ח. וההיא דנזיר אליבא דב"ש איתניא. ומתוקמא בגווני דאמרן. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>מדורות </b>עמ"ש בס"ד ספ"ז דנדה. <b>ולפמ"ש</b> שם. נ"ל עיקר. גרסת מדורות כותים. וקודם גזרה. ודווקא כי איכא צד כותי. ובתוספתא דידן ל"ג נכרי נשוי נכרית. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>ואם היה עבד או אשה כו' </b>לשון רע"ב עבד של ישראל או אשה ישראלית כו'. ולר"מ בחבורו עבד מישראל. ונראה בעיני שאין ר"ל עבד עברי. דצריכא למימרא. אלא עבד מישראל שנמכר לגר תושב או לעקר. וקמ"ל דנאמן לשמור המדור כו' ע"כ תי"ט. <b>נ"ל</b> שבוש הוא. שאין זה נקרא סתם עבד של ישראל. אלא לשון המשנה הוא כמשמעו. עבד כנעני (שהוא העבד המוחלט בלי שם לווי) שלישראל. <b>ודקשיא</b> ליה מעבד דעושה מדור. לק"מ. <b>מי</b> לא שאני ליה למר. בין עבד של ישראל. שמעמידו רבו שם לשמרו. ובין עבד דעלמא. דלית ליה אימתא דרביה. ודאי הוא עצמו. חשוד על הזנות (כמצות כנען אביו עליו) כשאין משגיח עליו. וכן הדבר בשפחה פשיטא דבשפחתו של ישראל עסקינן. שיש לה נאמנות. כשהיא בבית רבה ישראל. וכדמהימנינן להו באיסורין במילי אחריני (כההיא דתנן פרק ה' דעירובין. אפילו עבד אפילו שפחה נאמנין לומר ע"כ תחום שבת. ובשלהי יבמות. משיאין ע"פ עבד. וע"פ שפחה. ופ"ו דסוטה אפי' עבד ואפילו שפחה נאמנין) והיינו נמי אשה דמתניתין. דכיילא ודאי כל אשה שתהא. ושפחה בכלל (גם מקרא מלא הוא בידינו. אם אדוניו יתן לו אשה וגו'. הרי אפילו בלשון תורה. השפחה הכנענית. גם היא נקראת אשה) דלענין עדות. עבד ושפחה ואשה שוו להדדי. והכי נמי איתנהו במצות בשוה. להכי מהימני כי הדדי. כל היכא דהך (דתי"ט) מהימן. הני מהימני. וכללא הוא. כל דוכתא דבחד סגי. אינהו נמי כשרין לעדות. זה פשוט. ושרי ליה מריה לתי"ט דמשבש גרסא דייקא. וסמי לנוסחא עתיקא. ותלי בה בוקא סריקא. <b>איברא</b> כולהי נוסחי דמתניתין ודתוספתא מתרצתא נינהו ודקו כחדא. ושפחה לבדה. כמו כן עושה מדור לעצמה. 
+<b>אהלי הערביים</b> אינם קבועים כו' לא קברי בהו ונראה לפי שדרכן להסתיר קבורת הנפלים כו'. והרמ"כ לפי שאין בהם ישוב תמיד ולא יקברו בו כו'. ע"כ תי"ט. <b>לדידי</b> חזי לי איפכא. אלא לפי שבמקום דירתם עצמה. ודאי אינם קוברים. דירה סרוחה לא שמה דירה. ולא עבדי קבורה. אלא במקום מרווח ופנוי חוץ לדירה. משא"כ באלה המקומות שיצר להם המקום. לא יקברו במקום שאוכלים ושותים וישנים שם. זה פשוט. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>ומזרח עכו</b> היה ספק. מחמת שמעכו ואילך לצפון. מרצועה דכזיב עד סוף מזרח. הוא ארץ העמים. וסברו מעיקרא שמא מתחיל גם מעכו ולמזרח. ולסוף טהרוהו לפי שדנו כל גבי עכו למזרח מא"י מוחלט. ותבין זה היטב אם תעיין במה שכתבתי בס"ד פרק ו' דשביעית במהדורא. והוא דבר ברור בס"ד. <b>ומסייעא</b> לן נמי תוספתא דאייתי הר"ש כאן המהלך מעכו לכזיב מימינו למזרח הדרך טהורה. ותיבת ומשמאלו ט"ס הוא. ונמחקת. <b>ער"ש</b> דאייתי מתניתא בידיה. אין מדור העמים ובה"פ בח"ל. וכתב ע"ז קשיא לי הא כולה טמאה. ומאי שייך למתני הכי. <b>לפי</b> מ"ש הר"ש לעיל (ס"ט) חומר בבה"פ כו' לק"מ. 
+<b>שם </b>בפיר"ש (ד"פ) מקבר גדול (אולי הוא קבר של ענקים. כי היו מצוים שם. כנראה בכתוב) כו'. ונמנו עליהם וטהרום. 
+<b>ונראה </b>דקבר הגדול מ"מ בטומאתו נשאר כי גם מחמת ישנו לא נטהר. לפי שעצמות נשארים קיימים כמה אלפי שנים. כנודע. וכדמוכח נמי בפרק חזקת. מר"ב דמציין מערתא. וכן בהמפלת בח"ש שהלך בקולית של עוג ג"פ וקולית לא כלתה. <b>שם</b> כלומר לאחר שישהא הנכרי במדור ארבעים יום. הוא דטמא משום אוצר הנכרים. <b>צריך</b> להגיה משום מדור הנכרים דהא אוצר אין בו משום מדור. כדמייתי הר"ש בסמוך. 
+סליקא לה מסכת אהלות 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Oholot/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Oholot/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..19eb8eb1b9b60104c58d66b51cf7ea44bf7bc7e4
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Oholot/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,632 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Oholot
+לחם שמים על משנה אהלות
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Oholot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה אהלות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>לענין </b>קושית רמ"כ. עמ"ש בלח"ש פ"ז דנזיר. <b>והנה</b> ראיתי במ"ל פ"ה מה"ל ט"מ. הביא לשון סמ"ג בענין חרב ה"ה כחלל. שסיים בדבריו וכבסתם בגדיכם היינו טבילה. וכתב עליו במ"ל ולא ידעתי כוונתו. 
+<b>ונראה </b>לי שיש ליישבו בשני דרכים. אם שהוא לשון דיחוי. ר"ל שאין ראיה גמורה מכתוב זה לענין שיצטרכו הבגדים הזאה. שהרי בכל מקום שכתוב כבוס בגדים. אינה אלא טבילה בלבד. ואע"פ שכאן כתוב וכבסתם ביום השביעי. גם זו אינה ראיה כי מפני האדם הוצרך. שקודם שביעי אין טבילה מועלת לאדם הטמא במת. <b>ואם</b> אולי יש בו חסרון והשמטת תיבה. וצ"ל טבילה (והזאה) לומר שכבוס זה. חלוק משאר כבוס בגדים שבתורה. שזה כולל הזיה עם הטבילה בהכרח. מדכתיב וכבסתם ביום השביעי. <b>ואני</b> בעניי אין לי סמ"ג. שאוכל לעיין בו. למקור כוונתו האמתית יותר. רק מפי העתקת המ"ל אני חי. אולם לאחת משתי אלה נתכוין הסמ"ג בודאי. וראשון נראה עיקר. <b>וכן</b> דעת רמב"ן על התורה. עם היותו מכת הסוברים. חרב ה"ה כחלל בכל הכלים. מ"מ סובר הוא שא"צ הזיה. ואעפ"כ טמא טומאת שבעה. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>והאדם שנים</b> אף לפמ"ש רע"ב בריש פרקין. דבעודו נוגע במת מטמא טטומאת שבעה כמת עצמו. מ"מ אינה אלא גזרת חכמים. הילכך לעולם לא משכחת לה אלא שנים. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>שהבגדים הנושאים את הזב </b>אפילו אינם נוגעים בו. מטמאים אדם. 
+<b>ואין אדם הנושא זב</b> ואינו נוגע בו כו'. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>הותזו ראשיהן</b> אע"פ שעדיין הראש מעורה בעור הגוף. הר"מ. ופכ"מ דאל"כ פשיטא. כלומר דאע"פ שמפרכסין. אינה רבותא כלל. תי"ט. 
+<b>ואני </b>אומר מדוע לא. ומי יגיד לנו בטבע איזה משכן הנפש החיונית. אם במוח. או בלב. או בכבד. הלא הטבעיים נחלקו בזה. ופשיטא רבותא גדולה היא שהשמיענו התנא. ולכן גם פשיטותיה דהכ"מ. לא ברירא לי. <b>אך</b> מ"ש הר"מ. אינו נראה שיסמוך על הדיוק בלבד. אם שהוא דבר פשוט בעצמו. שאין חיות בעור לבדו. 
+<b>אבל </b>באמת תלמוד ערוך הוא בפיו של הר"מ. פ"ק דחולין (ד"ך) דעור אינו מעכב בהבדלה דעולת העוף. שאינו מעכב אלא דבר המעכב בשחיטה. והויא לה מתה במליקה. ובהדיא אפליגו נמי אמוראי התם. בפירושא דמתני' דהכא. ומפורש עוד בגמרא דר"פ השוחט. מנין לרבות את הראש שכבר הותז. ופרש"י דבשחיטת סימנין קרי ליה הותז. 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>ושמונה בנקביו</b> נ"ל שצ"ל בנקבים. ואין מקום לכינוי כאן. יותר משאר איברים כולם. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מלא תרוד רקב</b> עיין כו' דאין בו אלא טומאת משא. תי"ט. <b>במ"כ</b> לא ידע מאי קאמר. תרי תמיהי נינהו. דילמא כי ניים ושכיב גמרא גמר. זמורתא זמר. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>ממת אחד</b> נפשת חסר כתיב. וקשה. דתרי קראי למה לי בנפש ונפשת. תו'. <b>י"ל</b> לדם קטן אתי. כרבנן. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בית הפרס</b> מלשון פריסה כו'. רע"ב. 
+<b>לדעתי </b>יתכן יותר מלשון פרסת רגל. ע"ש שנדרך ברגל. שוב ראיתי רפ"ה. מפרשו ג"כ מלשון זה. אבל הפך הענין. לא אדע מה ההכרח להתהפכות. והלא כפי מה שכתבתי. טוב וישר הוא. וכן מצינו בלשון חז"ל. שגזרו ממנו פועל. באמרם הפריס ע"ג קרקע. ובמקרא מצינו ענין הדריכה מיוחס לפרסה. ופרסות בהמה לא תדלחם (יחזקאל ל"ב). 
+<b>ריב"ן מטהר</b> אפילו הכניסן לבית. דל"א הבית מצרפן. אלא במטמאים באוהל. <b>ומ"ש</b> הר"ש לא ניחא ג) משום דלרבנן מצטרפין לטומאת מגע נמי. עכצ"ל כרדב"ה ס"ל. ור"ע כרבנן. <b>ועדיין</b> צ"ע אי פליגי נמי בכזית מן המת כה"ג. 
+<b>אמ"ה שנחלק לשנים טהור</b> הא ודאי איירי בלא הוכנסו לבית. דאי הכי. לר"ש נמי טמא. כדס"ל לרבנן במתניתין. דר"פ הסמוך. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>קטפרס</b> נוטריקון קטף פרס ר"ל שעמוד הנמשך מהנשפך נקטף ונפרס. 
+<b>נשפך באויר</b> עתי"ט. והרמב"ם מפרש כן אף בכאן כו' כלומר דכל היוצא מן העץ כו'. <b>לא</b> ידענא מאי בעי הכא. 
+<b>נשפך על האסקופה</b> כו' עתי"ט שהעתיק לראב"ד והגיהו בטעות. <b>אבל</b> כך צ"ל. אבל על האסקופה אפשר שלא נכנס בחבור. ומ"ש במ' ב' אלא דלא. גמגום ויתרת לא בדרא דאוני עייל. 
+<b>בא"ד </b>א"כ צ"ל דמיירי שלא נכנס דלא בחבור. כך הוא נכון. ומ"ש במהדורא להגיה אלא. גם כאן מלת אלא. הוא יתור נפיש. ולשון מגומגם. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ר"א בר"י</b> לכאורה נראה שאין זה סתם רבי יהודא דמתניתין. מפני שא"כ לא יתכן ששנה רבי האב (סתם רבי יהודה) אחר הבן. אבל אינו הכרח. שכבר נמצאו רבים מאוחרים שנויים במשנה קודמים לקודמיהם. עשי"ע (סקל"א דקכ"ה). 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>קמור </b>פירע"ב מקורה. וחבירו כבש כשב כו' תי"ט. <b>ואינו</b> נראה כן. כי לא נמצא דוגמת זה שתתהפך אות משמשת. והמיר מקומה עם אות שרשית. זהו דבר שלא שמענו עד כה. ולא ראינוהו בספר עדיין. 
+<b>טומאה בתוכו הבית טמא</b> דהויא לה טומאה רצוצה בוקעת ועולה. 
+<b>מרבך </b>לתי"ט. ויתכן בעיני שהוא שם מורכב מן מורביות כו' ומן נדבכין ע"כ. 
+<b>הרכבה </b>זו אינה קולטת יפה. אכן בלעגי שפה. ואין צריך להאריך בזה. <b>אבל</b> בזה כיון האמת לדעתי. שהמלה מן נדבך די אע שבכתוב. אלא שזה בא במ"ם. תחת הנו"ן. שכן יתחלפו בהרבה מקומות בכתוב. חטין. תחת חטים. ודומיו רבים. לפי ששתי אותיות אלה סמוכות. גם יש להן עזר מן האף. כמ"ש רמ"ק במהלך. 
+<b>ולפי"ז </b>אין כאן שינוי במלה. רק במ"ם בלבד. שהוא לשון חכמים לעצמו. והרגילו בזה האופן מאד. וצריך בדיקה בנוסחות ישנות אם תמצא המלה בדלי"ת. שהוא הנכון בלי ספק. עם שגרסת הר"מ ברי"ש. והוציאה לענין רחוק מאד. ובגמרא שלנו כתוב בדלי"ת. וכן בפירש"י. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>טומאה בבית מה שבתוכו. טהור </b>ע"ל ר"ש שהעתיק בתי"ט. וי"ל דה"מ כשמכוסה בכפישה כו'. אע"פ שאינם מקבלים (כצ"ל) טומאה. <b>ר"ל</b> שהם כלים בלתי מקבלים טומאה. כדתנן רפ"ח וי"א. דכפישה אינה מקבלת טומאה. אפ"ה בעו צמיד פתיל. כיון דכלים נינהו. אבל דלתותיו מגופות (כצ"ל) או מכוסה בנסר. שאין תורת כלי עליו כלל. מציל בלי צמיד פתיל. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ולחטאת </b>כרע"ב כו' אינו אלא מדרבנן. תי"ט. <b>לא</b> ידעתי מי הגיד לו זה. והלא ע"ה פסול דאורייתא לעדות ולשבועה. וכ"ה לכל דבר של תורה. אין לו נאמנות. שהתורה פסלתו. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>וכפישה </b>עתי"ט ד"ה חצי טפח. ז"ל וכפישה הוי מלשון הכפישני באפר. שהוא לשון כפיה. <b>דוגמתו</b> מצינו בלשון חכמים. פישון הגמל במדה כפושה מדד. 
+<b>וכפישה נתונה כו'. </b>ז"ל רע"ב כפישה סל גדול שכובשים שם הזיתים. <b>לדעתי</b> אין צורך לכך לפי שאינו כלי קבול. אלא פשוטי כלי עץ הוא. דאין להם טומאה אלא מדרבנן. ולא בעי בא במדה בכלי כזה. <b>ה'</b> יודע. כי כך פשוט היה בעיני מיד. ושוב מצאתיו ת"ל בסיום דתי"ט בשם מהר"ם. ושמחתי לראות שכוונתי אל האמת. 
+<b>פחותה </b>עתי"ט סד"ז. כלומר דאילו פקוקה. לא הוי דומיא דב"ח ומשו"ה ל"מ למתני ופקוקה. 
+<b>לא </b>כן אני אומר. אלא משום דא"כ הויא לה אוהל ומצלת. וטהור מה שבתוכה. ואפילו אין כל דבר מונח עליה. ואיך אפשר לומר טמא. 
+<b>הרי </b>שהוא בהפך ממה שחשב תי"ט מן הקצה אל הקצה. דוק ותשכח.. 
+<b>אם היה נסר חלק</b> כו'. ותמיהני כיון דכוורת פחותה איך מציל הנסר שעליה <b>אין</b> מקום לתמיהתו. דהא ודאי מיירי בפחותה בלי פקיקה. וכפישה או נסר וסרידה נתונים על מקום הפחיתה. זה פשוט וברור. ותי"ט כד ניים ושכיב כתב כל זה. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אדם </b>כו' אבל לא לטהר ע"פ שדבר המקבל טומאה. אינו חוצץ בפני הטומאה. נ"ל. <b>וצ"ע</b> א"כ יהא הגוי נעשה אוהל גם לטהר. ומתניתין סתמא תנן אדם. כל אדם במשמע. <b>ונראה</b> כיון שראוי לקבל טומאה כשיתגייר. מקרי נמי מקבל טומאה, וכן כ"ח בכלל כלים דתנן הכא. אע"ג דאינו מקבל טומאה מגבו. כיון שמקבל מתוכו. הרי הוא ככל הכלים לענין זה. 
+<b>ארבעה נושאין את הנדבך</b> צ"ע מ"ט אכפל תנא ונקט ארבעה. ותו מאי איריא דנסיב הנדבך. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>אם יכולים הגרוגרות</b> כו'. כרע"ב והוא שיהו גרוגרות שהסריחו כו' מלבד שצריך ג"כ שלא יהיו מוכשרין כו' תי"ט. <b>לא</b> ידענא אמאי. הא כי אסרחו עפרא בעלמא הוו. מה לי הוכשרו. או לא. 
+<b>ומ"ש </b>בשם פיר"מ. לא נמצא כן בגמרא אלא ארקיק. לא בתאנים. <b>ומתניתין</b> דאייתי תי"ט בידיה. לא משמע מנה מידי. התם באוכלים טהורים דחזו קמיירי תנא. הילכך האי תוספת דתי"ט. תמוהא היא ובדותא. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>וטומאה בתוכו</b> שנסדק הכותל. <b>צ"ל</b> בין שהסדק הולך לארכו של כותל או לרחבו. כמש"ל בס"ד. 
+<b>וטומאה בחללו</b> ואין בו פותח טפח. 
+<b>הבית טמא</b> אם הסדק לרוחב הכותל. רחב לצד הבית פותח טפח. <b>ואם</b> יש בחלל פותח טפח. אע"פ שאין יציאתו פותח טפח. כמש"ל פרק ד' משנה ב'. כך נראה לי. 
+<b>והעומד מלמעלה טהור</b> אם הסדק ברוחב כמ"ש. <b>ואם</b> באורך. צ"ל שאין בסדק פותח טפח לצד מעלה. שאם סדק פתוח כלפי מעלה טפח. ואדם מאהיל על הטומאה. איך יהא טהור. ועמ"ש בס"ד שלהי שבת. 
+<b>והעומד מלמעלה טמא</b> אם סתום למעלה. מיירי שאין בחללו פותח טפח. ואם פתוח. צריך שיהא למעלה פותח טפח. 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שונית </b>עתי"ט בשם מהר"ם לפרשו מלשון שן סלע. 
+<b>זה </b>הפירוש נכון ומקובל. ע"ל פ"ח מ"ב והשנינים. ומזה בלשון גמרא (בפרקא דחסידי) אהדרא ליה משוניתא. פירש"י שן סלע. 
+<b>אין לנפלים פתיחת הקבר</b> לשון רע"ב סיומא דמילתא דרבי עקיבא היא והכי קאמר הא דאמרן משנפתח הקבר אין פנאי להלך. לא אמרינן אלא בנפל שעגל ראש כפיקה. כלומר שיש לו עגול ראש כפלך כו' אבל אם לא היה לנפל עיגול ראש כפיקה אלא קטן מזה. אע"פ שנפתח הקבר ויצא ראש הולד לחוץ יש פנאי. וחיישינן שמא יצא ראשו מן הבית הראשון ע"כ. <b>העתקתיו</b> כי כולו מקשה אחת. לא מצאתי בו קורת רוח ולא נחת. תחלה מ"ש שי"ל עיגול ראש. משמע דלא בכל נפל קאמר. אלא בנפל שי"ל ראש עגול דווקא כפיקה עגולה. לא כשאינה כפיקה. <b>לפי"ז</b> אין כל ראשי נפלים שוים בצורתם. אלא יש עגולים. (כדרך שאמר א"א להלל מ"מ ראשיהם של בבליים סגלגלים) ומשונים הם. אבל סתמא רחבים הם. ובאותם שהם כרוב הנולדים אר"י שנפתח הקבר כו'. <b>א"ה</b> אימא סיפא אין לנפלים פה"ק. סתם נפלים. רובא משמע. והרי זה אינו נפל. <b>ותו</b> מאי דמסיק. אבל קטן מפיקה אע"פ שנפתח הקבר כו' חיישינן שמא יצא ראשו בבית (כצ"ל) הראשון. זהו כדבר אשר אין לו שחר. וא"א לשמעו. שסותר משמעותו של לשון המשנה ברור מלל. שאין לנפלים פה"ק עד כו'. והוא מחה והפכו על פניו. דלפי פירושו עד כו' יש לו פה"ק דחייש ליציאת הראש פחות מפיקה. הילכך לא שמיע לי ולא ס"ל הך פירושא. אפילו אמרה יב"ן לא צייתנא ליה. <b>ונ"ל</b> פירוש מרווח במשנתנו. ולהפך מדרך הר"מ. ובחדא מחיתא מתיישבא נמי קושית הר"ש. מההיא דבהמה המקשה. ונדחק בחנם לדעתי. דאוקמה בשלא עיגל ראש. ולדידי לא צריכנא לה. <b>ולא</b> ידענא מ"ט ערבבו שני דברים נפרדים. איברא פירושא דמתניתין דלא כדסבר ר"מ. אפכא מסתברא. ותרי בבי אינון ודאי. רישא הב"ע במקשה לילד. היינו ולד גמור. שכלו לו חדשיו. ראשו ואיבריו שלמים. ומתוך שכבר גדול כל צרכו. לפיכך יש לו פתה"ק משנטלת בגפיה. כי מפני שהראש גס. והוא ולד שלם שנגמרה צורתו. ויש לו כח חזק. דוחק בכח ויוצא. על כן נפתח הקבר בודאי ויצא הראש לחוץ. ושוב אינה טומאה בלועה. ופתיחת הקבר. היא יציאת הולד חוץ לפרוזדור. שמשנעקר ומתחיל לצאת. אינה יכולה להלך עוד. לפי שהולד עומד בין ירכותיה. <b>והא</b> דקרי לה הכא פתה"ק. ובדוכתא אחריתא יצא ראשו חוץ לפרוזדור. 
+<b>היינו </b>היכא דודאי הוציא ראשו. והכא בהתחלת יציאת הקבר איירי. דאכתי ספק הוא אם יצא ראשו מיד. כי למקשה לילד. יש משך זמן. עד שתגמר יציאת הראש כדינו. <b>לכן</b> כאן הראשון טמא בספק. דהכא בנטלת באגפיה. ודאי כבר התחיל לצאת. אלא שעדיין יש ספק אם הוציא ראשו שם. <b>ולא</b> סוף דבר ראש. אלא שתצא פדחתו בלבד. כדתנן בהמפלת דפדחת פוטרת. והויא לה יציאת ראש. <b>אלא</b> דהתם בבהמה המקשה. אע"ג דאיירי נמי בולד גמור. שכלו לו חדשיו (שקרויה מקשה לילד כנ"ל) לא בנטלת בגפים מיירי. אלא בהתחלת קשוי. משבאו לה חבלי לידה. שהחיה מושיטה ידה למעיה. לידע אם נעקר הולד. ועדיין לא יצא כלל. לפיכך האשה טהורה בכל אופן. בין עגל ראש. או לא. לפי שהחיה בדקתה והבחינה שהולד עדיין עומד כולו בפנים. אע"פ שכבר הרגישה האשה התחלת חבלים כיולדה. <b>לכן</b> האשה טהורה עד שיצא הולד. כלומר כדין יציאתו. 
+<b>ובבא </b>דסיפא. מילתא אחריתא היא. דעד הכא בפה"ק דוולדות גמורים קמיירי. והשתא אשמעינן דינא דנפלים בפה"ק. דשאנו נפלים. דלא נגמרו. ואין ראשן יכול לדחוק בכח. לפתוח הקבר ולצאת. עד שיהא לפחות גדול כפיקה. אז יש לו דין פתיחת הקבר. <b>נ"מ</b> דאם התחיל קשויו בבית ראשון. ויצאה לבית שני. דינו כדין מקשה בולד שלם. שהראשון טמא בספק. שמא הוציא פדחתו. שמשעיגל ראש כפיקה. כבר הגיע לו כח וגסות ראש המספיק לפתוח הקבר. אבל פחות מזה אין כאן ספק. והראשון טהור. שאין לחוש לגמרי לפה"ק בראש קטן מפיקה. הרי זה פירוש ברור ומחוור. בלי ספק כפתור ופרח. 
+<b>לענין </b>יציאת ראש פרוזדור ובית החיצון. עיין במגדל שלי. נחל ז' לבריכה עליונה. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>יצא הראשון מת והשני חי טהור </b>מטומאת מת. והקשה ראב"ד א"א זה שהרי האשה טמאה כו' וככ"מ הב"ע כשהקיפו הרחם בפשוטי כ"ע כו'. 
+<b>הא </b>ודאי חוכא כההיא דפג"ה כיוצא בזו. משום יגדיל תורה. אורחא דתלמודא הוא. אבל לפרושי מתניתין כה"ג לא אשכחנא. וליכא דסא"ד. בדכוותה אשכחן. איכפל תנא לאשמועין ננס. ושאר שינויי דחיקי. כדאיתא פ"ק דשבת. הכא נמי סתמא תנן. ומאי פסקה. <b>ונחזי</b> אנן לכי דייקינן. גברא קחזינן קושיא לא קחזינן. ולא צריכינן לסתמא דחיקא. אלא ודאי סתמא בהווה ובנוהג שבעולם דבר התנא. אפ"ה לק"מ. לפי דרך המקשה לילד. החיה מטפלת בה. לעזור לולד ולהוציאו בידיה אם מת. שאין לו כח לצאת מעצמו. <b>והכא</b> במאי עסקינן. כשיצא ע"י החיה. שלקחתו בין אצבעותיה והוציאתו. באופן שלא נגע באמו בצאתו החוצה. אלא בחיה לבדה. נמצאת אמו לא נטמאה אלא טומאת ערב. מחמת שנגעה בחיה. וכשיצא אחריו השני חי. סתמא דמילתא אינו צריך לעזר החיה להוציאו כנ"ל. הלכך כה"ג טהור הוא לגמרי מטומאת מת (כשלא נגעה בו החיה) ולא צריך הזאה כדתנן התם שהאדם שנים. ברית הן הן הדברים שנאמרו למשה מסיני. 
+<b>בשפיר אחד</b> כו' וטעמא כו' ואין טעם לומר שהשפירים מפסיקים. ע"כ תי"ט<b> איברא</b> הכי הוא. אבל מיהא טעמא בעי. ואמאי תלי לה באוירא. ולדידי פשיטא לי. דאית ליה לשפיר דין יד ושומר. דטמא ומטמא. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>מחתכין את הולד</b> דכל זמן שלא יצא לאויר העולם. לאו נפש הוא ניתן להרגו. רש"י פרק ז' דסנהדרין. <b>אע"ג</b> דישראל הוזהרו על העוברין (עשי"ע סמ"ג) אלא לגבי האם הוא דלא חשיב נפש. וניתן להרגו כדי להצילה. ועוד משום דרודף הוא וניתן להצילה בנפשו. ואפילו היה גדול ב"ק ועיין שי"ע (ססמ"א) ואבן בוחן לאוצר הטוב שלי. 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ויריעה כו' וסדין</b> מוקי לה ר"י בתו' שבת (כח"ב) בשל משי ומחוברים בקביעות. <b>ר"ל</b> אע"ג דשל משי ודאי מיטמא במת. כדאיתא התם (כז"א) דמרבי הכלך וכל מיני בגדים. עוד בפב"א (סד"א) מרבי כל ארוג. א"ה מקבלין טומאה נינהו. ואיך יחוצו. מיהא במחובר בטלו מתורת בגד. ותו לא מקבלי טומאה. דאינו מיטמא טומאת אוהלים אלא פשתן. דאוהל של פשתן לבדו הוא שמקבל טומאה במחובר. ואעפ"כ חוצץ מגזרת הכתוב. והיא גם שטת הראב"ד בפ"ה מהלכות טה"מ. <b>אך</b> הר"ש בפירושו במשנתנו. לא מפליג. ולא שני ליה בין הני לשל פשתן. אלא כולהו שוו בענין טומאת אוהל. דאע"ג דמקבלי טומאה. חוצצים הם בפני הטומאה. כשהם נטויים אוהלים. ואין פשתן חלוק בענין זה. 
+<b>אלא </b>שכל היוצא ממנו. אינו מטמא טומאת אוהלים אלא הוא לבדו. לאפוקי שאר דברים היוצאים מן העץ. דבשאר מיני הצומח. אין חלוק בהם. שכל הנעשה מהם. ועשוים אוהל מקבלים טומאה. וחוצצים. משא"כ בעץ הפשתן. שכל היוצא ממנו אינו מטמא טומאת אוהלים אלא פשתן. שהבגד של פשתים העשוי אוהל מתטמא הוא עצמו בטומאה שתחתיו. כמו שמביא טומאה לאדם וכלים שתחתיו. וחוצץ בפני הטומאה שאינה תחתיו. להציל מה שתחתיו מן הטומאה. <b>אבל</b> שאר היוצא ממנו. שהם כל כלי עץ. איך שיהיו בין פשוטין בין מקבלין. וכן מחצלת ומפץ. אין בהן טומאת אהלים. (אע"ג דודאי אית בהו דררא דטומאה (עיין להלן פט"ו מ"ז) וספ"ב דסוכה. ומ"ש שם) שאינם מקבלים טומאת אוהל לעצמם. אע"פ שמביאים. ככל הני דחשיב במתניתין. השדה התיבה והמגדל כוורת ויריעה. וסדין נמי. סתמא אינו אלא פשתן. וכדמוכח מסדין בציצית. לכן אין שטת ר"י הנ"ל נוחה בעיני. אלא סתמא כפירושו בכל מקום. ושטת הר"ש היא המחוורת. ואין לחדש דבר מעתה במשנתנו. וסדין כפשוטו. הוא בגד פשתן. 
+<b>ועדר בהמה</b> כשאוהל פרוס עליהן. מביאין הטומאה תחתיהן. ומצילין שעל גביהן. 
+<b>ואוכלים </b>אבל משקים בין טמאים בין טהורים ודאי לא מביאים ולא חוצצים. דאי קרושים נינהו. לא עדיפי מכפור וגליד. ואי בנתונים בכלים אפילו בכלי חרס. מאי מהניא להו טהרתם. הרי עלולים לקבל טומאה. אם לא בכלי מוקף פתיל. ואז אע"פ שהמשקין טהורין. הא אינו נעשה אוהל אלא לטמא. גם אינו מציל בלי דפנות אוהלים. 
+<b>אירוס והקיסוס</b> כו' כל הני במחוברים איירי. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>והגהרים </b>מין חורים. שמשם בא האור. רע"ב. 
+<b>לפי </b>נוסחת התי"ט בגימ"ל. נראה שהיה מפרש המלה מענין גהה ונוגה. יגיה אורו. <b>אכן</b> לא אדע מה טיבה של הרי"ש. ויותר נ"ל שנוסחת הרע"ב היא הנהרים בנו"ן. זה עולה יפה עם באורו. גם מצינו לו חבר במקרא המנהרות. שהם דוגמת אלה ממש. וקרוין על שם האורה. הנכנסת דרך החורים. וזה מכוון. 
+<b>והסככות </b>עתי"ט שנתקשה לו דבר זה מאד. אי לאו אוהל דאורייתא נינהו כדברי הר"ש. השתא אפילו הטומאה ידועה איה מקומה. והנזיר עבר שם. אפ"ה אינו מגלח. לפי שאינו אלא מדרבנן. כו'. 
+<b>בהא </b>לא ידענא מאי קאמר מר. קטעי בדאורייתא ובדרבנן. <b>עוד</b> כתב וכן גבי כותים. דכיון שהן מדרבנן. אמאי אינן נאמנין. <b>הא</b> נמי קשיא כחומץ לשנים. וגם אדרבה היא הנותנת. משום דאינה אלא מדרבנן. לא מהימני עליה. כדקתני טעמא. כל דבר שחשודין בו. אין נאמנין עליו. לכן כל מ"ש והאריך בכאן. לא דק. <b>מש"ע</b> על התו' דנזיר שכתבו. ובמסכת נדה משמע דמהלך ע"פ כולה טמא כודאי. שלא יכול לעמוד על דבריהם. שלא ראה כן בספ"ז דנדה. והא דאיתא שם דכותי המהלך ע"פ כולה נאמן לפי שהוא טמא ודאי כו'. שהיא בשדה שנאבד בה קבר. שיש קבר ודאי שם הטומאה מדאורייתא. משא"כ באלו הטמאים משום אוהל. ואין כאן אוהל דאוריי'. עכ"ל. 
+<b>וכד </b>ניים ושכיב אמרה בודאי. כי מאי שנא שדה שאבד בה קבר. דחשיב ליה טומאה דאורייתא טפי מקבר שנאבד תחת הסככות. והפרעות. והוא מהלך ע"פ כולן. ולעיל קאמר דאפילו בטומאה ידועה. והנזיר עבר. אינו טמא אלא מדרבנן. הרי שדבריו מבולבלים תכלית הבלבול. כמי שלא ידע ספר מעולם (שוב עיינתי בגמרא. וראיתי שנאמרו הדברים. שכותי נאמן לומר על הקבר שאבד בשדה. ותחת אילן המיסך בשוה. ומוקמינן לה במהלך ע"פ כולן. הא בהדיא היינו סככות. ואפילו לא היה נאמר בפירוש. ממילא משמע. דחדא מילתא היא לגמרי. דכיון דמהימן עלה אפילו בלא אוהל אחרינא. ומכ"ש כי איכא נמי אוהל. איברא אילו אצטריכא ליה. כדבעינן למימר בס"ד מיהו מ"ש תי"ט לא נהיר ולא צהיר. ולא חזי ליה מאי דקמיה). 
+<b>ומאי </b>דקסבר תי"ט באלה הטמאים משום אוהל דרבנן. אין כאן אוהל דאורייתא אפילו במהלך ע"פ כולן. <b>טעות</b> גדולה היא בידו. דמאי מהני שאין אלה אוהל דאורייתא. כיאיתא לטומאה דאורייתא תחת אחד השיחים או האבנים. והוא הלך ע"פ כולן. דודאי האהיל על הטומאה. הרי טימא עצמו במת. משו"ה פשיטא. דמהימן בכה"ג. כמו במהלך בשדה שאבד בה קבר. מאי איכא בין האי להאי. זה פשוט מאד. <b>אמנם</b> מ"ש תו' דנזיר כמתמיהים על דברי עצמן. שכתבו מתחלה דאף אם יש ודאי טומאה תחת אחת מהן והלך ע"פ כולן טהור מ"ה. ומסיימי דבמסכת נדה משמע דטמא כודאי. 
+<b>נמי </b>לק"מ. דפשיטא שפיר קאמרי מעיקרא. דכי נמי הלך ע"פ כולן. אינו טמא אלא דרבנן. דמ"ה טהור מעליא היא. דספק טומאה בר"ה רחמנא טהריה. משו"ה לדידן ודאי אין כאן טומאה של תורה. <b>מיהת</b> כותים לית להו הך מילתא. דספק טומאה בר"ה טהור. דהילכתא גמירי לה. <b>איברא</b> לדידהו נמי אע"ג דלספיקא לא חיישי. מיהו כי עבר ע"פ כולה. דהשתא ברי עבר על מקום הטומאה. אע"פ שאינו יודע מקומה. לא חשיב ספק לגבייהו. אלא ודאי נגע חשיב לדידהו. משו"ה מהימן כה"ג. זה ברור לענ"ד. 
+<b>עפי"ז </b>דברי תו' נכונים. וא"צ לזוז מהם. עם שלא עיינתי בגמרא בעת כותבי זה. ודברי תי"ט בכאן תמוהים. לא ראיתי. כמוהם. וכ"ש שהוספתי תימה עליו. כשחזרתי לראות ולעיין בגמרא. אמרתי שישו בני מעי. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>שאינן עשוין אהלים</b> לרע"ב. אין נטועין כו' שהרי רש"י מפרש כאהלים נטע. כשמים המתוחים כאוהל תי"ט. 
+<b>נעלם </b>ממנו כתוב ויטע אהלי אפדנו. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>מסכת</b> לענין קריאת המלה. עמ"ש תי"ט בהקדמתו. 
+<b>והסריגות </b>צ"ע אם הם של עץ. או אף של ברזל. 
+<b>וכיפת הברד </b>היא אבן הברד. השנויה ריש פרק ז' דמקואות. תרגום סלע. כיפא. כך נ"ל ברור. 
+<b>והעוף הפורח</b> קשיא ליה לתי"ט. לפמ"ש הרע"ב לעיל והעוף ששכן דווקא קשור. א"כ הכא אפילו הכא אינו פורח נמי. <b>האריך</b> בשפת יתר. והטריח עצמו בחנם. כי אם אינו קשור. היינו פורח. זה פשוט מאד. וה"ק נמי תלמודא בהדיא. טורח זה למה. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>הן טהורות</b> כו'. לכאורה דבר תמוה הוא. איך אפשר להיות החביות טהורות. אם כל מה שבבית טמא. <b>לכן</b> נ"ל פירושו. דמה שבחביות טהור. משום דמוקפות. אין טומאה נכנסת לתוכן. ומצילות על מה שבתוכן. אבל אינהו ודאי טמאות. 
+<b>אי נמי </b>בחביות של חרס איירי. דאינן מטמאות מגבן. וכך היא סתם חבית דמתניתין של חרס ודאי כמ"ש רפ"ג דקמא. 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתי"ט </b>ד"ה כל. וכי קתני ע"ג. מפרש דהיינו בחלק שיש ממנה תחת הבית. נ"ל שצ"ל בתוך הבית. 
+<b>שם </b>ד"ה בתוכה. פירוש בדופן שבמזרח ושבמערב או צפון ודרום (כלומר בכוורת העומדת על שוליה כו') <b>לשון</b> זה בלתי מדויק. אע"פ שמסיים וכתב ודוק. דהא לאו בעומדת על שוליה עסקינן. וכך צ"ל. שהסבירה ברוחות ד'. כאילו היא עומדת כו'. 
+<b>בא"ד </b>ומשום דיש נקב טמא. הגיה התי"ט וז"ל (נ"ל שתיבת טמא ט"ס). ע"כ. 
+<b>במ"כ </b>הוא הסופר שטעה. במה שהגיה בלשון מהר"ם הנקי. וק"ל. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>מחולחלת </b>שהדפנות נקובות. רע"ב. 
+<b>עיקר </b>לשון חלחול. נגזר מן חלל. אלא שנכפל בו גם פ"א השורש. להורות על ענין רבוי חללים ותכיפתם. ויש לו עדים רבים במשנה. כמו בפ"ד דמקואות. ופ"א דט"י. וכן בגמרא. ארעא חלחולו מחלחלא. פ"ג דחגיגה. ופרק העור והרוטב. <b>תי"ט</b> ד"ה או (דעע"א שטה י') דכיון שפתוחה. צ"ל. שפחותה. <b>שם</b> ד"ה כנגדו. וכראב"ד כאן צריך טעם כו' שהרי היא רצוצה. 
+<b>צ"ע </b>מאי קשיא ליה להר"א הא השתא בגבוהה מן הארץ טפח קיימינן. דיש לו אוהל. ואינה רצוצה. גם דברי מהר"ם שבתי"ט. צ"ע. כמדומני גרסא אחרינא היה לו ז"ל בבבא זו. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>בתי"ט </b>ד"ה הכל. ע"ל מהר"ם. אבל האויר שלא כנגד הכוורת כו'. <b>נראה</b> שפת יתר במ"כ. 
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+
+
+Mishnah 14
+
+
+
+Mishnah 15
+
+
+
+Mishnah 16
+
+<b>עיין </b>תי"ט ד"ה הכל ג) (ע"ג בראשו וקשיא ליה. כצ"ל) ומכאן אני מיישב פ"ק דפסחים התם רביעי הכא שלישי. דאוכל הנוגע באוכל הנוגע במת הוי ראשון. כמו אוכל הנוגע במת. ולא יקשה לפירש"י התם. עכ"ד. <b>ולא</b> ירדתי לסוף דעתו בזה. דהא רש"י אב משוי לאוכל. 
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>אין בארובה פ"ט </b>קמ"ל דאפילו בפחות מטפח. ל"א בטומאה לבוד. רע"ב. <b>ר"ל</b> לא אמרינן שיהא בין כנגד ארובה. בין הבית. הכל טמא בכל גוונא. 
+<b>ר"מ מטמא</b> צ"ע מאי טעמיה. 
+<b>אם טומאה קדמה את רגלו טמא</b> שהרי בעת שנתן רגלו האהיל על הטומאה. <b>גם</b> זה צ"ע. הא אמר מר פחות מטפח. כסתום דמי. ואין טומאה יוצאת בפחות מטפח. 
+<b>ואם רגלו קדמה א"ה טהור </b>שקודם שבאה הטומאה כבר נעשה אוהל סתום. ובשעה שנכנסה בו הטומאה. אין בארובה פ"ט. רע"ב. <b>גם</b> את זו לא הבינותי. הא השתא בהכי קיימינן. ומאי איריא קדמה רגלו כו'. <b>ורע"ב</b> מרוקא דהר"ש תפי לה. וקצרה דעתי לרדת לסוף דעתו בזה. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>רי"א אם יש בטומאה כדי שתחלק </b> כו' כנגד הטומאה טמא. טעמיה דר' יוסי נמי לא ידענא. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>אין טמא אלא תחתון</b> עיין לשון רע"ב. וטהורה העליה. אע"פ שארובה של עלייה סתומה. <b>ר"ל</b> של עלייה העליונה. 
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>אכסדרה </b>ע"ל תי"ט. ומהר"ם כתב הכא ל"פ משום דפתוחה מג' צדדין כו'. <b>אכסדרה</b> ישנה מאופנים שונים. יש שהיא פרוצה ופתוחה מכל רוחותיה. ועומדת על פצימין ועמודים. עיין בהקומץ רבה כמה גווני. אכסדרה רומיתא. ואכסדרה דבי רב. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>והאהילו עליו</b> על החי המוטל על האסקופה. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>כמה תשהה</b> הטומאה. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>וכפישה ע"פ החדות</b> וטומאה בבית. 
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>טהורים </b>עתי"ט. כתב מהר"ם דכלים שתחתיו בכ"מ טמאים כו'. 
+<b>לא </b>ידענא מאי שיאטיה הכא וכנראה אישן קאי. ואין זה מקומו אלא להלן במ"ג. 
+<b>סרידה </b>מעשה רשת. תרגום עובד סרדתא (לקח מפיר"מ) אגב שטפא אתיא ליה. כי מעשה רשת. תרגומו עובד מצדתא. אבל רישא דקרא מכבר. תרגומו סרדא. 
+<b>טומאה תחתיו או על גביו</b> לגרסא זו אתנור קאי. לשון זכר. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>שפחתו </b>נראה דלשון רבים. אעריסה וסנדלה קאי. ששניהם גרמו. רצוני מחמת כבדם עשו פחת (ומד"ג שפחת ל"מ. גם מד"ג שפחתה. ל"מ. וקאי אעריסה). בתוך הבית. ר"ל בתקרה שעל הבית. <b>ולשון</b> רע"ב שנפחת הגג של עליה. <b>הוא</b> לשון מגומגם ומעוקם. הכי הל"ל נפחת קרקע עליה שהוא תקרת הבית. ולישנא דפיר"מ אטעייה לרע"ב. שנראה בו גג הבית. והיינו הך. דגגו הוא קרקעה של עלייה. לא גגה. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>קורות</b> כו' שאין עליהן מעזיבה. ל"ד אלא בלי תקרה כלל. כך פירש"י. <b>כתי"ט</b> בשם מהר"ם וז"ל. משום דקבעי למתני סיפא כו' כולן טמאות כו' דאי יש עליהן מעזיבה ותקרה על כל שורות. תחתיהן טמא ותו לא. דתו"מ חוצצים. 
+<b>לא </b>ירדתי לסוף דעת מהר"מ בזה. דמשמע רישא שאין עליהן מעזיבה. כדי נסבה. ור"ל דבין יש מעזיבה ותקרה או לא. הכל אחד ושוה. דכיון דבמכוונות איירי. וטומאה תחתיהן. לעולם תחתיהן טמא. מה לי אין מעזיבה או יש. אלא משום סיפא נקטה. דקתני העליונות כבין התחתונות טומאה תחת אחת. תחת כולן טמא. משו"ה קתני שאין עליהן. דאי יש. תחתיהן טמא. ותו לא. <b>הא</b> מילתא דתמיהא טובא. כלפי לייא. איברא אפכא הוא. אין עליהן מעזיבה מצרך צריכא. ולא סגי בלא"ה ברישא. דדווקא כי אין עליהן מעזיבה. שהקורות של שורות נפרדות זו מזו (אפילו כל שהוא. אין הטומאה עוברת מתחת זו לתחת זו. שאין לבוד בהלכות טומאה) טומאה תחתיהן. תחתיהן טמא. ותו לא (ר"ל לאפוקי קורות שבצדה של זו באותה שורה. וזה שוה בין בשורה עליונה בין בתחתונה. הכל אחת) אין טמא אלא זו שטומאה תחתיה. <b>ואילו</b> יש מעזיבה. לא אכפת לן היכן טומאה מונחת. שאפילו אינה אלא תחת קורה אחת. מביאה טומאה תחת כל השורה ההיא. וברישא כמו בסיפא. 
+<b>והשתא </b>דאתינן להכי פירושא דמתניתין בהפך ממה שחשב מהר"ם. מן הקצה אל הקצה. דברישא ודאי צריכא. ובסיפא לא נצרכה. ולא נפקא לן מידי במעזיבה. דבלא מעזיבה נמי תחת כולן טמא. כיון דאמרינן גוד אחית ואסיק. לעולם הרי הן כמו שיש עליהן מעזיבה. ותחת כולן טמא. שהרי כאן תקרה שלמה. <b>ותי"ט</b> לא חלי ולא מרגיש. לא מחי לה אמוחא. וכתב דבין ברישא כו' נמי צריכא ומסיים וקל להבין. קמודי במקצת מיהו. ולא ידיעא טענתיה במאי. ומאי דעתיה. ובמאי קדחי לדמהר"ם בכדי. מי האיש ויבן את זאת. מאן דמתרגם לי מתניתין אליביה. מובילנא מאניה בתריה לבי מסותא. 
+<b>טומאה תחת אחת מהן</b> מהעליונות כך פירש הר"ש. <b>ולא</b> קאימנא אדעתיה שפיר. דא"ה. היינו סיפא. בין התחתונה לעליונה ביניהם טמא. מאי בין רישא לסיפא. <b>וצ"ל</b> רישא מיירי באחת לבדה. שאין אחרת מכוונת כנגדה. והן מכוונות דקאמר. משום סיפא נקטה. דקבעי למימר בין התחתונה לעליונה. וברישא קמפרש דינה דאחת יחידית (שאין כולן זו ע"ג זו. אלא בשורה אחת משתי אלה. במקום שהן שתים זו למעלה מזו הן מכוונות. אך יש בשורה אחת איזה קורה. שאין אחרת כנגדה בשורה שנית) הדר מפרש דינא דמכוונות. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>בזמן שהיא מרובעת ד'</b> ק"ל דלגופיה לא אצטריך. שכשאני צריך למדוד כל הד' צדדין. כשמדדתי האחד. למה לי למדוד כל הד' צדדין. תי"ט. <b>זה</b> אינו כלום כי מי יגיד לנו שהוא מרובע שוה. שמא הולך ומיצר בצד אחר. לכן בודאי צריך למדוד גם שאר הרוחות. ואפילו במדידת החוט כולו. אין די. כי מודיעני שאין צד אחד רחב. וצד שני קצר. <b>אבל</b> ר"ל. שצריך למדוד שיהא מרובע שוה מארבע רוחותיו. <b>אלא</b> דאי הכי. קשיא סיפא. שהמרובע כו'. למאי תנייה. 
+
+Chapter 13
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ולאספתי </b>נראה שהוא מלשון סייף. והוא חרב קטן לפיכך נוספו בו אותיות. להורות על קטנותו. ע"ד אישון ירקרק אדמדם. וכן בלשון משנה. גיגית. גת קטנה. בודידה. בית בד קטן. וכן רבים. גם לפי גרסת התוספתא ופירושו של ראב"ד. צ"ל אצבתי. הוא צבת קטן ע"ד הנ"ל. 
+<b>עיין </b>תי"ט. כתב על זה וכ"מ שאינו יודע מה ענין לקנה מנורה בחור שבכותל. <b>אני</b> אומר בקל יתכן זה. כגון שהמנורה עומדת בצד הכותל סמוך לנקב בפנים. באופן שקנה שלה נכנס בחור שבכותל. כדי שתאיר גם בצד האחר של כותל בחוץ. כגון בפרוזדור. או בחדר הסמוך. לכן עושה חור בכותל המפסיק. שיכנס בו קנה אחד מן המנורה. שיאיר דרך שם. וכן הענין בנר. שמעמידו שם בחור של כותל להאיר. ולהפיץ אורו. בשני המקומות כאחד. ממילא מניח גם צבת קטן בצד הנר. למחוט בו ראש הפתילה. הנשרף ונעשה פחם. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>פחות מכזית </b>עתי"ט. ומהר"ם כתב דנ"ל להכי תנייה לאשמועינן דאם החלון גדול כ"כ כו' כולהו מצטרפי למעט ע"כ. <b>בזה</b> מתיישב להבין. היאך חצי שעורה ימעט. כי אף אם אמרו בדכוותה כל שעורי חכמים כך כו'. חסר קורטוב אינו יכול לטבול. לחומרא אמרו. אבל להקל קשה מאד לומר כן. 
+<b>וככי </b>כרע"ב. ואני שמעתי כמין קורי עכביש כו' ל"י למה כ"כ מפי השמועה כו'. <b>לא</b> ידע מר. שהשמיעה בלשון חז"ל. היא קבלת הדבר. כמו שנהגו לומר במדרשם על הכתוב. שומע אני כך. והרבה כמוהו גם בכתוב. וכן רגיל על לשונו של רע"ב פעמים רבות. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>ולא כזית</b> כו' עתי"ט סה"ד דמסיים ודברים תמוהים הם. <b>לא</b> ידענא מה תיוהא קחזי ביה ומאי קשיא ליה בדמהר"ם. דלא גברא דמדחי בגילא דחיטתא הוא. 
+<b>ולא לבנה</b> סתם לבנים שלהם. אינם שרופים. 
+<b>דבשרופים </b>ודאי מודה ר"מ. 
+<b>וחכ"א </b>עיין רע"ב שכתב ורבנן סברי לא טמאו אלא גוש כו' ולא העפר אפי' לאחר שגבלו <b>נראה</b> ר"ל אפילו רק גבלו ולא נשרף. שוב אינו טמא. ותי"ט הבין בהפך. ולא ירדתי לסוף דעתו. 
+
+Chapter 14
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>טומאה תחתיו</b> דוקא בזיז שהוא למעלה מיב"ט. הר"א. וככ"מ כלומר שאילו לא היה למעלה מיב"ט. היה מביא הטומאה בכ"ש ופשוט הוא ע"כ. תי"ט. <b>לענ"ד</b> לא פשיטא כולי האי. שאם אמרו בזיז כל שהו. בשהוא על פני כל הפתח. לא אמרו על פני מקצתו. <b>ותדע</b> דהכא אף למטה מיב"ט איירי. מאכסדרה. ודוק. <b>וזיל</b> נמי בתר טעמא דכתב רע"ב. ואי איתא כדברי הר"א א"ה מאי חומריה דזיז. 
+
+Chapter 15
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>מן הצדדים</b> צ"ע. אם במחיצות מגיעות לתקרה איירי, מאי קמ"ל היינו חדר אחר ובית אחר. <b>ואי</b> בעינן מגיעות. צריך לידע כמה הוא שעור הפתיחה. 
+<b>וכן </b>צ"ע עוד. אם במחיצות הולכות מעבר אל עבר. על פני כל הבית. איירי. <b>וכן</b> יש לספק בחציצה מן הקורות. אם צריכה להיות פרוסה ע"פ כולו. <b>וגם</b> כמה יהא בין חציצה לכותל ולתקרה. כל זה צריך באור. <b>איברא</b> הא ודאי פשיטא לי. דלא מיירי בחולק האויר לשנים. בשטחו או בגבהו דאי הכי. לא ידענא. מאי ניהו דאקרי בית. ומאי הוא דקרי ליה חצץ. <b>ותו</b> דא"כ. לתני בית שחלקו. אלא הב"ע. שחצצו סמוך לכותל או לתקרה. באופן שהמחיצה טפלה ובטלה לגבי כותל. ולגבי תקרה. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>חצר הקבר</b> זו הגת שהמערות פתוחות לתוכה. עספ"ו דבתרא. 
+<b>ונראה </b>שחצר הנזכר שם וכאן אחת היא. 
+<b>טהור </b>כו'. פירש רע"ב. כ"ז שיש בה ד"א. טהור העומד בה. וצ"ל דאזיל בשדה תיבה כו' (תי"ט בשם רשב"ם) <b>ואין</b> זה מוכרח מי לא עסקינן שהעמיד סולם (בלתי נשען על דפני החצר) באמצע חצר וירד. ולא יבצר עשוהו בכמה אופנים על דרך זה. 
+<b>בא"ד </b>(בתי"ט דפד"א) ועוד בה שלישיה מנ"ל לפרש כן אדב"ש. <b>דעדיפא</b> טפי הו"ל לאקשויי. דא"ה ב"ש מקילי טובא מדב"ה. וזה פלא. שלא הרגיש תי"ט. וצ"ע בר"ש. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>ועשאה גולל</b> הוא הדין לדופק ונקט גולל. לאשמועינן רבותא בסיפא. 
+<b>והחבית והמשקין טהורין</b> כשהוסרה החבית מן הקבר. אינה מטמאה את הנוגע בה. 
+
+Mishnah 10
+
+<b>אם יש בידו פ"ט</b> עיין פירוש ר"מ. הביאו תי"ט. <b>ומשכחת</b> לה נמי. בידו של גדול. שאין בה פותח טפח. כגון שמאהיל בחודה של פס יד. 
+
+Chapter 16
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>מצא שלשה</b> כו'. עיין לשון רע"ב דבאחד או שנים. אנו תולים שלא נקברו אלא לפי שעה. 
+<b>הולכין </b>בה לקולא. משום דפינוי מת ממקומו. איסורא דרבנן הוא. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>הבודק </b>עיין לשון רע"ב. צריך לחפור עד כו'. <b>כלומר</b> אמה שהוא חופר. צריך לחפור בעומק. עד שמגיע כו'. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>עיין </b>פירוש ר"ש ס"פ. כל שי"ל נחלה י"ל גבול. <b>קשיא</b> לי הא ס"פ דם נדה משמע. כותים אינהו דדרוש הכי. אנן לא. 
+
+Chapter 17
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>החורש </b>דיעבד. <b>לפי</b> שאסור אפילו לפנות מקום שם קבר ישראל (ע"ל מ"ג) כ"ש לחרוש. 
+<b>ה"ז עושה בה"פ</b> נ"ל שלא גזרו על בה"פ אלא כדי שלא יחרושו את הקברים. 
+<b>בית פרס</b> ע"ל רע"ב. שכתב שמעתי ע"ש שפרסות ב"א נמנעים כו'. וקיים תי"ט הדבר ותלהו באילן גדול בעל תוספות. <b>צ"ע</b> שם. כי הלא נראה שאין טעם וריח בפירוש זה. ומהפך פשטא. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>מלטימיא</b> עיין לעיל ר"פ. אז תבין טעם משנה זו. דאי משום חשש טומאה היתה גזרת בה"פ. כלפי לייא. והיינו נמי טעמא דמתניתין דלעיל. ודלקמן בסמוך. 
+
+Chapter 18
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מזין </b>עתי"ט (דיין היוצא כו' אינו טהור. כצ"ל) אבל לרמב"ם לעולם מזין אפילו על הטהורין. <b>באמת</b> דעה זרה היא. כלפי לייא. אתו לאטהורינהו. וקמטמו להו. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>נטעת כל נטע</b> הרמ"כ לפי שהשרשין יורדין כו' <b>צ"ע</b> האם שרשין בני קבולי טומאה נינהו. מה אכפת לן בהו. 
+<b>נזרעת כל זרע כו'. </b>העתיק תי"ט גם בכאן לר"מ. לפי שאין שרשי זרעים מגיעים כו'. 
+<b>והוא </b>כמו כן דבר תמוה וזר כדלעיל. וצ"ע ליישב דלא להוו מיליה דגברא רבה כחוכא. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>שאינו עושה פירות </b>לפי שיש אילני סרק שעושין פירות. שאינן נאכלין לאדם. <b>ותו</b> לאפוקי מתנאי דמ"ד פ"ו דכלאים. 
+<b>ושורף את הקש </b>פירש רע"ב שמא יש בהן עצם כשעורה כו'. אבל הר"מ כו'. 
+<b>מאי </b>אבל. היינו נמי טעמיה ממש. דאל"ה. אטו קש ועצה טמאין. 
+<b>הקש </b>פירש רע"ב תבן. וק"ל לתי"ט. דבכ"מ תנן תבן וקש. <b>ולק"מ</b> שר"ל כאן התבן הדק. <b>ואמנם</b> תבן שאצל קש. הוא הקנה הארוך הנקצר. כמ"ש ברפ"ט דמציעא. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>ולנזיר בש"א בודקין</b> תמיהני דסתמא תנן בפרק ז' דנזיר כו'. לכן נ"ל הא דב"ש במקום ב"ה אינו משנה. היינו לעקרה לגמרי כו'. תי"ט. <b>לא</b> נהירא לגמרי. <b>ולדידי</b> לק"מ. אב"א איפוך. והתם בנזיר. בדלא בדק איירי. 
+<b>א"נ </b>דבדק ולא אשכח. והא קמ"ל דעפר בית הפרס. טהור. וכל כמה דלא אשכח. טהור הוא. וסמכינן אבדיקה. <b>ואב"א</b> לא תיפוך. דילמא אין הכי נמי הלכה כדברי ב"ש בזו. כדאשכחן טובא. עמ"ש בס"ד במהדורא ריש ברכות. ורפ"ח. וההיא דנזיר אליבא דב"ש איתניא. ומתוקמא בגווני דאמרן. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>מדורות </b>עמ"ש בס"ד ספ"ז דנדה. <b>ולפמ"ש</b> שם. נ"ל עיקר. גרסת מדורות כותים. וקודם גזרה. ודווקא כי איכא צד כותי. ובתוספתא דידן ל"ג נכרי נשוי נכרית. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>ואם היה עבד או אשה כו' </b>לשון רע"ב עבד של ישראל או אשה ישראלית כו'. ולר"מ בחבורו עבד מישראל. ונראה בעיני שאין ר"ל עבד עברי. דצריכא למימרא. אלא עבד מישראל שנמכר לגר תושב או לעקר. וקמ"ל דנאמן לשמור המדור כו' ע"כ תי"ט. <b>נ"ל</b> שבוש הוא. שאין זה נקרא סתם עבד של ישראל. אלא לשון המשנה הוא כמשמעו. עבד כנעני (שהוא העבד המוחלט בלי שם לווי) שלישראל. <b>ודקשיא</b> ליה מעבד דעושה מדור. לק"מ. <b>מי</b> לא שאני ליה למר. בין עבד של ישראל. שמעמידו רבו שם לשמרו. ובין עבד דעלמא. דלית ליה אימתא דרביה. ודאי הוא עצמו. חשוד על הזנות (כמצות כנען אביו עליו) כשאין משגיח עליו. וכן הדבר בשפחה פשיטא דבשפחתו של ישראל עסקינן. שיש לה נאמנות. כשהיא בבית רבה ישראל. וכדמהימנינן להו באיסורין במילי אחריני (כההיא דתנן פרק ה' דעירובין. אפילו עבד אפילו שפחה נאמנין לומר ע"כ תחום שבת. ובשלהי יבמות. משיאין ע"פ עבד. וע"פ שפחה. ופ"ו דסוטה אפי' עבד ואפילו שפחה נאמנין) והיינו נמי אשה דמתניתין. דכיילא ודאי כל אשה שתהא. ושפחה בכלל (גם מקרא מלא הוא בידינו. אם אדוניו יתן לו אשה וגו'. הרי אפילו בלשון תורה. השפחה הכנענית. גם היא נקראת אשה) דלענין עדות. עבד ושפחה ואשה שוו להדדי. והכי נמי איתנהו במצות בשוה. להכי מהימני כי הדדי. כל היכא דהך (דתי"ט) מהימן. הני מהימני. וכללא הוא. כל דוכתא דבחד סגי. אינהו נמי כשרין לעדות. זה פשוט. ושרי ליה מריה לתי"ט דמשבש גרסא דייקא. וסמי לנוסחא עתיקא. ותלי בה בוקא סריקא. <b>איברא</b> כולהי נוסחי דמתניתין ודתוספתא מתרצתא נינהו ודקו כחדא. ושפחה לבדה. כמו כן עושה מדור לעצמה. 
+<b>אהלי הערביים</b> אינם קבועים כו' לא קברי בהו ונראה לפי שדרכן להסתיר קבורת הנפלים כו'. והרמ"כ לפי שאין בהם ישוב תמיד ולא יקברו בו כו'. ע"כ תי"ט. <b>לדידי</b> חזי לי איפכא. אלא לפי שבמקום דירתם עצמה. ודאי אינם קוברים. דירה סרוחה לא שמה דירה. ולא עבדי קבורה. אלא במקום מרווח ופנוי חוץ לדירה. משא"כ באלה המקומות שיצר להם המקום. לא יקברו במקום שאוכלים ושותים וישנים שם. זה פשוט. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>ומזרח עכו</b> היה ספק. מחמת שמעכו ואילך לצפון. מרצועה דכזיב עד סוף מזרח. הוא ארץ העמים. וסברו מעיקרא שמא מתחיל גם מעכו ולמזרח. ולסוף טהרוהו לפי שדנו כל גבי עכו למזרח מא"י מוחלט. ותבין זה היטב אם תעיין במה שכתבתי בס"ד פרק ו' דשביעית במהדורא. והוא דבר ברור בס"ד. <b>ומסייעא</b> לן נמי תוספתא דאייתי הר"ש כאן המהלך מעכו לכזיב מימינו למזרח הדרך טהורה. ותיבת ומשמאלו ט"ס הוא. ונמחקת. <b>ער"ש</b> דאייתי מתניתא בידיה. אין מדור העמים ובה"פ בח"ל. וכתב ע"ז קשיא לי הא כולה טמאה. ומאי שייך למתני הכי. <b>לפי</b> מ"ש הר"ש לעיל (ס"ט) חומר בבה"פ כו' לק"מ. 
+<b>שם </b>בפיר"ש (ד"פ) מקבר גדול (אולי הוא קבר של ענקים. כי היו מצוים שם. כנראה בכתוב) כו'. ונמנו עליהם וטהרום. 
+<b>ונראה </b>דקבר הגדול מ"מ בטומאתו נשאר כי גם מחמת ישנו לא נטהר. לפי שעצמות נשארים קיימים כמה אלפי שנים. כנודע. וכדמוכח נמי בפרק חזקת. מר"ב דמציין מערתא. וכן בהמפלת בח"ש שהלך בקולית של עוג ג"פ וקולית לא כלתה. <b>שם</b> כלומר לאחר שישהא הנכרי במדור ארבעים יום. הוא דטמא משום אוצר הנכרים. <b>צריך</b> להגיה משום מדור הנכרים דהא אוצר אין בו משום מדור. כדמייתי הר"ש בסמוך. 
+סליקא לה מסכת אהלות 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Oktzin/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Oktzin/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6ab547124ffdede6dc20f086fdccc8d32956a729
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Oktzin/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt	
@@ -0,0 +1,148 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Oktzin
+לחם שמים על משנה עוקצים
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה עוקצים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כל שהוא יד</b> העץ המחובר אל הפרי כו' כגון עוקצי תפוחים כו'. <b>ואין</b> כולן שוין. ולקמן שלהי פרקין מפרש להו. דאיכא דמצטרפי נמי. ואיכא דלא מיטמאין ולא מטמאין. וכמה שיעור ידות. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>כל שהוא </b>דוגמתו ר"פ עושין (פסולין) [פסין]. 
+<b>ומלעין </b>זקן כו' כמו והלחיים דמתורגם דלועא כו'. 
+<b>לפי"ז </b>אין המ"ם שרשית. גם שמושית איננה. כי אין לה ענין מובן. וכן נראה ממה שאמרו מלאי בין המלאין שם הרבוי. הרי שאינה משמשת. אבל שרשית היא. <b>ויראה</b> שהוא שם נגזר מלשון הכתוב. ציץ יצא וימל. שכן הוא גם דבר הנמלל ואומלל. גם יתכן לשון מלאי באל"ף. אלא שסובל החלוף בעי"ן. כמנהג אותיות הגרון. ונו"ן מלעין נ"ל שהיא הוספת המעתיקים בשגגה. אלא היחיד הוא מלעי. או מלאין כגרסת הגמרא. מ"מ אין למחקה שמא כאן במשנה. לשון רבים היא. לכן תשאר בחזקתה. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>עתי"ט </b>שהקפיד ע"ל רע"ב. שכתב הואיל וראויות להפכן בעתר עם התבואה. ואמר ז"ל. אבל כפי משמעות לשונו שנקראו ידות הואיל שעם התבואה ראויות להפכן לא יתכן כו'. לא שהתבואה משמשת להן. <b>ולא</b> ידעתי מקום לסברתו. והיכן ראה זה בלשונו של רע"ב. שהתבואה משמשת לידות. לא נתכוין אלא לומר שהן משמשות לתבואה ע"י עתר. אע"פ שאינן ראויות לשמוש ידות בלי עתר. לפי שנדושו ונכפפות כשאוחזים בהן. 
+<b>ומ"ש </b>עם התבואה. היה צריך לומר כך בהכרח. שאם אין בהם גרעיני תבואה. מה ישמשו ומה מועיל שנהפכין. שיקראו ידות מפני כך. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b> שכבשן בטרפיהם</b>. ערפ"ב דטהרות. 
+<b>טהורים </b>אתרווייהו קאי. אזיתים ואעלים. שאם נגעה טומאה באחד. אינו מכניס טומאה לחברו. 
+<b>טהורה. טמאה</b>. אקשות קאי (שבלשון חכמים שם נקבי הוא. כמ"ש התורם קישות ונמצאת מרה. ולא נמצא הנפרד בכתוב) שהיא העקר. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>חותל. </b>מצינו לשון זה משמש בעד סלי גרעיני התמרים. נתנן בחותלות. ספ"ק דשבת. 
+<b>אבל </b>גרסת חותם. נראית בעיני עקר. ויש לו חבר. במשנה ה' בתרא דטהרות. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>כל הקליפים</b>. ע"פ רע"ב מיהו קלפה לחה העליונה. <b>היא</b> הירוקה העבה ורכה. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>אינו חבור</b>. הכא לא מפליג בין אם חלק אחד גדול. וקטן עולה עמו. או אפכא. כמ"ש רפ"ג דטבול יום. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>מגולגלת.</b> קרויה כך. לפי שכשצולים ביצה. צריכין להפכה ולגלגלה על כל צדדיה. שתהא צלויה יפה. מה שא"כ כשמבשלים אותה. 
+<b>שיגוס </b>בסמ"ך. כ"ה העיקר. דלא כתי"ט שכתב ולנ"ל במ"ם מלשון דשביעית. 
+<b>אכן </b>שם הוא ענין אחר. והיא הכריתה ממעל דווקא. דוק ותשכח. ולא יתכן זה כאן. 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>בשר העגל שנתפח. </b>ע"י בשול. <b>אבל </b>אם נתנפח מאליו. עודו חי קודם שהושם בקדרה. או אם נופח ע"י הטבחים. ודאי אינו משתער כך. עד שימעך חללו. 
+
+Mishnah 9
+
+<b> קשות שנטעה בעציץ והגדילה ויצאה </b>כו'. <b>הוי</b> יודע שפירושי ר"ש ור"מ בכאן. סותרים זה את זה מן הקצה אל הקצה. כי לדברי ר"ש הנטוע בעציץ. תלוש. והיוצא. מחובר הוי. ולדברי ר"מ אפכא הוא. הנטוע בתוכו. דינו כשאר מחובר. והיוצאה. הרי הוא כתלוש. <b>ורע"ב</b> תפס לו שטת הר"ש. ומאי טהורה דתנן. כשנטמאת ואח"כ נטעה. נטהרה ע"י כן. דכמחוברת חשיבא. וקאמר ר"ש. מה טיבה להטהר. אחר שכבר קבלה טומאה בתלוש. אלא מה שבתוך העציץ. נשאר בטומאתו. ומה שהוסיף ויצא. טהור. <b>ומיירי</b> כולה מתניתין. בעציץ שאינו נקוב. דאע"ג דהנטוע בו. כתלוש דמי אליבא דכ"ע. מ"מ מה שיצא חוץ. נחשב כמחובר. לפי שיונק מן הקרקע (כלומר בלי הפסק) כמדת רע"ב. <b>ועלה</b> קאי ר"ש. ואמר מה טיבה להטהר. ר"ל מאחר שמה שבתוך העציץ אינו מתטהר בו. דכתלוש חשיב לד"ה. א"כ נשאר בטומאתו כו'. 
+<b>והשתא </b>קשיא ליה לתי"ט וז"ל. ותמיהא לי אמאי (כצ"ל. בלתי זה אין לשונו מובן. מ"ע בחלוק זה) דמאי (צ"ל) דנפק לא עדיף ממה שבתוך עציץ נקוב (הבין דבנקוב עסקינן). 
+<b>ולא </b>היא. דלר"ש על כרחך אי אתה אומר כך. דהא נקוב לת"ק. מחובר חשיב לכל מילי. ומאי אריא דהגדילה ויצאה כו'. בלא"ה נמי טהורה. דשמעינן בכל דוכתא נקוב דינו כמחובר. וכדתנן נמי במתני' דבסמוך ס"פ. ומאי קאמר נמי ר"ש מה טיבה להטהר. אלא הטמא בטומאתו. ונהי דפליג את"ק. דנקוב כאינו נקוב ס"ל. איהו לת"ק אתי שפיר טיבו להטהר. <b>ותו</b> דלדידיה נמי מידע ידיע מה טיבה. דהא קמודה לענין הכשר זרעים. דרבתה תורה זריעות הרבה. א"כ ודאי כולו טהור. ואין כאן טמא כלל. <b>לא</b> ידענא מאי הוה קסבר תי"ט בפירוש ר"ש. דלא קטיל קני באגמא הוא. ולפי הבנת תי"ט. אין בו ציור הבנה) ושמעינן ליה לר"ש דמשוי נקוב ושאינו נקוב כו' (גם זה הלשון לא ידעתי מה רצה בו. הלא אף אם בשאר מילי משוי להו. הכא ודאי לא משוי להו. כדאיתא בהדיא. וכדמסיק איהו נמי. א"ה בכדי טרח מר. ומה זה ענין למה שיצא. דעסקינן בה השתא) וכן לפירוש הר"מ דמתני' בעציץ נקוב לא ס"ל לר"ש מטהר כלום (גם לשונו זה נעדרה הבנתו ממני). 
+<b>איברא </b>אע"ג דבפירוש לא אתמר בדברי הר"מ. דבעציץ נקוב איירי. מכללא נשמע ודאי דהכי הוא. דכי אינו נקוב. לכ"ע לא מטהר מידי. אלא מיהא לישנא לא ס"ל לר"ש דמטהר כלום. 
+<b>לא </b>ידענא מאי קאמר. הא בפירוש קאמר ר"ש הטהור יאכל. מכלל דאיכא טהור. והכי ס"ל לענין הכשר זרעים. כדקאמר תלמודא בהמצניע. 
+<b>סוף </b>דבר לא ירדתי לסוף דעתו של התי"ט בכאן. כי הם חסרים מלח ותבלין. 
+<b>אמנם </b>גם שני פירושי הגאונים ר"ש ור"מ כמו זר נחשבו. אם פיר"ש. הוא ודאי מילתא דתמיהא. דמפליג בשאינו נקוב ביוצא לחוץ דטהור אף לת"ק. <b>מי</b> שמע כזאת ומה טעם יש בו (ורע"ב לא הוסיף טעם לשבח. כי היוצא עדיין אינו יונק מן הקרקע. אלא מן האויר. לא מארעא קרבי ודאי. ומאי עדיפותיה ממה שבתוך העציץ. הלא מחוברים הם זה בזה (ובהא שפיר קמתמה עליה תי"ט. אע"פ שכמדומה ר"ש מדמי לה להא דתנן לקמן מלאהו עפר כו') והיכן מצינו אוכל מקצתו טהור. ומקצתו טמא. 
+<b>ופר"מ </b>לא יכולתי להלום. כיון דע"כ בנקוב איירי כנ"ל. א"כ מנין למר. דלר"ש היוצא כתלוש דמי. מאין הרגלים. הילכך תרויהון לא הניין לי. <b>ועוד</b> תמה על עצמך אם אפשר לפרי אחד להיות מקצתו טמא. ומקצתו טהור. ואפילו חתך קצת ממנו. לפחות יהא החלק הטהור טמא טומאת מגע. כענין ששנינו פכ"ז דכלים. בשלשה על שלשה שנחלק. לפיכך דברי שניהם המלכים המפרשים לא יעמדו בכאן. אין להם ציור ודמיון. 
+<b>והטהור יאכל </b>קודם שיבוא עליו מים. ומשו"ה לא קתני בטהרתו. סד"א שאינו מקבל הכשר וטומאה כלל. דכמחובר חשיב כל מה שבעציץ ע"י שהגדילה ויצאה (לפי דרך הר"ש בהיוצא חוץ) כולו בטל אגב קרקע והו"ל כנקוב. קמ"ל ר"ש כתלוש משוי ליה לגמרי. רק היוצא בלבד טהור הוא. דהיינו מה שהגדיל והוסיף. דפרחה מניה טומאה לדידיה. שלא היה בעולם כשירדה טומאה לאביו. איברא מכאן ולהבא מקבל טומאה כך נ"ל לפירוש רע"ב. 
+<b>אמנם </b>בודאי פירושו דחוק כמש"ל. גם פירושו של הר"מ אינו מתקבל. דקשיא מ"ט יהא היוצא מעציץ נקוב חשוב כתלוש. <b>אלא</b> נ"ל עיקר ודאי בעציץ שאינו נקוב מיירי. כסתם עציץ בכ"מ. הכי משמע. עד שיפרש עציץ שאינו נקוב. 
+<b>טהורה </b>דלת"ק. אע"ג דאינו נקוב כתלוש חשיב ליה. היינו לענין זרעים שנזרעו בתוכו בלבד. אבל לא לענין שתיל ונטע שנעקר מן המחובר בשרשיו. שעדיין אין שם אוכל עליו. ולא עקרו ממקומו. אלא כדי לטעת אותו במקום אחר. להרחיב לו מקום בפ"ע. כדי שיגדל ויצמח יפה. 
+<b>לפיכך </b>אם הגדיל ויצא חוץ לעציץ. הרי הוא חשוב כמחובר עדיין. כאילו לא נעקר מעולם (וכמו שהדין לענין ערלה באילן שנעקר עם שרשיו. כן הדבר בכאן). <b>אמנם</b> ר"ש כתלוש משוי ליה. ואמר <b>מה טיבו להטהר</b> הא אינו נקוב אף לדידך תלוש הוי א"כ אין ענין טהרה לו (ול"ד לההיא דערלה שחזר ונטעו בקרקע) אלא <b>הטמא</b> ר"ל אם טמאה היתה הקישות. שנגעה בטומאה אחר הכשר מים קודם שחזר ונטעה. <b>בטומאתו</b>. 
+<b>והטהור </b>כלומר. ואם עדיין לא נגעה בו טומאה. <b>יאכל</b> מהר. קודם שיבוא עליו מים. ותגע בו טומאה. כך נ"ל פירוש משנה זו מכוון ומיושר. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>אף הגמל כו'. </b>דמפני שיש להם סימן טהרה. הם קרובים לאכילה. יותר משאר נבלת בהמה טמאה. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>חריע </b>תי"ט רמי דר"מ מדידיה אדידיה. מחמת שהיה סבור. לשון ישמעאל הוא לשון ערב. ולא היא. לשון ישמעאל לחוד. ולשון ערב לחוד. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>כורת </b>עמ"ש בס"ד במשנה לחם שילהי שביעית כי שם מקומו בעצם וראשונה. דברים ברורים. 
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>לכל צדיק וצדיק </b>עתי"ט בשם בנו. לפי שמצינו שני מיני צדיקים. אחד צדיק גמור. ואחד שאינו גמור כו'. <b>וזה</b> אינו נראה. שיהא צדיק שאינו גמור. שוה עם צדיק גמור. ואנא אמינא דעדיפא. שבא לרמוז אחד העובד מאהבה. ואחד העושה מיראה. ששניהם צדיקים גמורים הם ודאי. כדאיתא ספ"ה דסוטה. גבי הנהו תרי תלמידי דאקרינהו בחלמייהו כו'. וא"ל רבא תרוייכו רבנן צדיקי גמורים אתון. מר מאהבה. ומר מיראה. וזה הגון. 
+<b>ארשב"ח </b>לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום. איכא למדרש ביה מרגניתא. כי סוד המשנה ידוע. שהיא בחינת מט"ט דיצירה. משנה למלך. דביה מקנן ת"ת (וכן מט"ט מרכבה ליסוד) וראה והבן כי משנ"ה גי' השמי"ם. שסודו בת"ת. וביחוד במשך הוי"ו. דהוא זו"ן יסוד ומלכות. ודבר פלא. כי כן משנ"ה גי' זכ"ר ונקב"ה. וה"א. שעיקרה ביסוד. דכליל בגויה עטרה. בסוד לבנת הספיר. וידוע שיסוד נקרא צדיק. וכן קרוי גם שלום. וז"ס שאין כלי מחזיק ברכ"ה (זכ"ר) לישראל. אלא שלום. שהוא עושה שלום בי"ת. זו אשה כ"י. והתבונן מה נמלצו אמרי נועם. מתוקים לחיך הטועם. שהוא המכוון בסופי תיבות של שית סדרי משנה. העולים במספר שמונים. כמו אותיות הפתיחה והחתימה. שהם ג"כ שמונים בחשבון. והוא מספר יסו"ד. 
+<b>והוא </b>הענין שאמרו ת"ח מרבים שלום בעולם. הוא עולמו של יובל הידוע. שצריכה שלום. כמש"ה ונתתי שלום באר"ץ. וזה גורמים ת"ח ע"י. מחלוקתם לשם שמי"ם כנ"ל. לפי שחלוקת הדעות והסברות. יש להן שורש למעלה בזו"ן. דרקיע אפריש בינייהו. ות"ח אינן זזים משם. עד שמטילים שלום ביניהם ומתייחדים. כמה דאוקמוה אהבה בסופה. ולפיכך בזכות המשניות הגליות מתקבצות. כמ"ש גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם. 
+<b>וזכיתי </b>ומצאתי במ"ר נשא פי"ג. שכך הוא סיום המשניות. ושם מבואר עוד. שר"ת התחלות כל הסדרים הוא מנין שמונים. מסכים למה שאמרנו מכל צד ופנים. 
+<b>ברוך </b>החונן לאדם דעת ומעורר ישנים. יעיר לי בבוקר לשמוע כלמודים למודי ה' חנוניו המה חנונים. לו נאוו תהלות שבחות ורננים. אשר הביאני עד הלום ליכנס ולצאת בשלום יחזק במעוזי שלום יעשה לי בכל זמנים. לא יסיר ממני פנים. לא יסיר שפה לנאמנים. ולא ימושו דבריו מפי ומפי זרעי עד עולם יספרו צדקתו בני בנים. יקומו ויספרו לבניהם לדור אחרון חדשים עם ישנים. גוי צדיק שומר אמונים. ישובו אל ארובותיהם כיונים. ונשוב לעבדו באמת כימי עולם וכשנים וימים קדמונים. אכי"ר. 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Oktzin/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Oktzin/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..2e49e8d3c5a2bcc58fc51243d7fe145a699dd7a8
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Oktzin/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,151 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Oktzin
+לחם שמים על משנה עוקצים
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Oktzin
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה עוקצים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כל שהוא יד</b> העץ המחובר אל הפרי כו' כגון עוקצי תפוחים כו'. <b>ואין</b> כולן שוין. ולקמן שלהי פרקין מפרש להו. דאיכא דמצטרפי נמי. ואיכא דלא מיטמאין ולא מטמאין. וכמה שיעור ידות. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>כל שהוא </b>דוגמתו ר"פ עושין (פסולין) [פסין]. 
+<b>ומלעין </b>זקן כו' כמו והלחיים דמתורגם דלועא כו'. 
+<b>לפי"ז </b>אין המ"ם שרשית. גם שמושית איננה. כי אין לה ענין מובן. וכן נראה ממה שאמרו מלאי בין המלאין שם הרבוי. הרי שאינה משמשת. אבל שרשית היא. <b>ויראה</b> שהוא שם נגזר מלשון הכתוב. ציץ יצא וימל. שכן הוא גם דבר הנמלל ואומלל. גם יתכן לשון מלאי באל"ף. אלא שסובל החלוף בעי"ן. כמנהג אותיות הגרון. ונו"ן מלעין נ"ל שהיא הוספת המעתיקים בשגגה. אלא היחיד הוא מלעי. או מלאין כגרסת הגמרא. מ"מ אין למחקה שמא כאן במשנה. לשון רבים היא. לכן תשאר בחזקתה. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>עתי"ט </b>שהקפיד ע"ל רע"ב. שכתב הואיל וראויות להפכן בעתר עם התבואה. ואמר ז"ל. אבל כפי משמעות לשונו שנקראו ידות הואיל שעם התבואה ראויות להפכן לא יתכן כו'. לא שהתבואה משמשת להן. <b>ולא</b> ידעתי מקום לסברתו. והיכן ראה זה בלשונו של רע"ב. שהתבואה משמשת לידות. לא נתכוין אלא לומר שהן משמשות לתבואה ע"י עתר. אע"פ שאינן ראויות לשמוש ידות בלי עתר. לפי שנדושו ונכפפות כשאוחזים בהן. 
+<b>ומ"ש </b>עם התבואה. היה צריך לומר כך בהכרח. שאם אין בהם גרעיני תבואה. מה ישמשו ומה מועיל שנהפכין. שיקראו ידות מפני כך. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b> שכבשן בטרפיהם</b>. ערפ"ב דטהרות. 
+<b>טהורים </b>אתרווייהו קאי. אזיתים ואעלים. שאם נגעה טומאה באחד. אינו מכניס טומאה לחברו. 
+<b>טהורה. טמאה</b>. אקשות קאי (שבלשון חכמים שם נקבי הוא. כמ"ש התורם קישות ונמצאת מרה. ולא נמצא הנפרד בכתוב) שהיא העקר. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>חותל. </b>מצינו לשון זה משמש בעד סלי גרעיני התמרים. נתנן בחותלות. ספ"ק דשבת. 
+<b>אבל </b>גרסת חותם. נראית בעיני עקר. ויש לו חבר. במשנה ה' בתרא דטהרות. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>כל הקליפים</b>. ע"פ רע"ב מיהו קלפה לחה העליונה. <b>היא</b> הירוקה העבה ורכה. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>אינו חבור</b>. הכא לא מפליג בין אם חלק אחד גדול. וקטן עולה עמו. או אפכא. כמ"ש רפ"ג דטבול יום. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>מגולגלת.</b> קרויה כך. לפי שכשצולים ביצה. צריכין להפכה ולגלגלה על כל צדדיה. שתהא צלויה יפה. מה שא"כ כשמבשלים אותה. 
+<b>שיגוס </b>בסמ"ך. כ"ה העיקר. דלא כתי"ט שכתב ולנ"ל במ"ם מלשון דשביעית. 
+<b>אכן </b>שם הוא ענין אחר. והיא הכריתה ממעל דווקא. דוק ותשכח. ולא יתכן זה כאן. 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>בשר העגל שנתפח. </b>ע"י בשול. <b>אבל </b>אם נתנפח מאליו. עודו חי קודם שהושם בקדרה. או אם נופח ע"י הטבחים. ודאי אינו משתער כך. עד שימעך חללו. 
+
+Mishnah 9
+
+<b> קשות שנטעה בעציץ והגדילה ויצאה </b>כו'. <b>הוי</b> יודע שפירושי ר"ש ור"מ בכאן. סותרים זה את זה מן הקצה אל הקצה. כי לדברי ר"ש הנטוע בעציץ. תלוש. והיוצא. מחובר הוי. ולדברי ר"מ אפכא הוא. הנטוע בתוכו. דינו כשאר מחובר. והיוצאה. הרי הוא כתלוש. <b>ורע"ב</b> תפס לו שטת הר"ש. ומאי טהורה דתנן. כשנטמאת ואח"כ נטעה. נטהרה ע"י כן. דכמחוברת חשיבא. וקאמר ר"ש. מה טיבה להטהר. אחר שכבר קבלה טומאה בתלוש. אלא מה שבתוך העציץ. נשאר בטומאתו. ומה שהוסיף ויצא. טהור. <b>ומיירי</b> כולה מתניתין. בעציץ שאינו נקוב. דאע"ג דהנטוע בו. כתלוש דמי אליבא דכ"ע. מ"מ מה שיצא חוץ. נחשב כמחובר. לפי שיונק מן הקרקע (כלומר בלי הפסק) כמדת רע"ב. <b>ועלה</b> קאי ר"ש. ואמר מה טיבה להטהר. ר"ל מאחר שמה שבתוך העציץ אינו מתטהר בו. דכתלוש חשיב לד"ה. א"כ נשאר בטומאתו כו'. 
+<b>והשתא </b>קשיא ליה לתי"ט וז"ל. ותמיהא לי אמאי (כצ"ל. בלתי זה אין לשונו מובן. מ"ע בחלוק זה) דמאי (צ"ל) דנפק לא עדיף ממה שבתוך עציץ נקוב (הבין דבנקוב עסקינן). 
+<b>ולא </b>היא. דלר"ש על כרחך אי אתה אומר כך. דהא נקוב לת"ק. מחובר חשיב לכל מילי. ומאי אריא דהגדילה ויצאה כו'. בלא"ה נמי טהורה. דשמעינן בכל דוכתא נקוב דינו כמחובר. וכדתנן נמי במתני' דבסמוך ס"פ. ומאי קאמר נמי ר"ש מה טיבה להטהר. אלא הטמא בטומאתו. ונהי דפליג את"ק. דנקוב כאינו נקוב ס"ל. איהו לת"ק אתי שפיר טיבו להטהר. <b>ותו</b> דלדידיה נמי מידע ידיע מה טיבה. דהא קמודה לענין הכשר זרעים. דרבתה תורה זריעות הרבה. א"כ ודאי כולו טהור. ואין כאן טמא כלל. <b>לא</b> ידענא מאי הוה קסבר תי"ט בפירוש ר"ש. דלא קטיל קני באגמא הוא. ולפי הבנת תי"ט. אין בו ציור הבנה) ושמעינן ליה לר"ש דמשוי נקוב ושאינו נקוב כו' (גם זה הלשון לא ידעתי מה רצה בו. הלא אף אם בשאר מילי משוי להו. הכא ודאי לא משוי להו. כדאיתא בהדיא. וכדמסיק איהו נמי. א"ה בכדי טרח מר. ומה זה ענין למה שיצא. דעסקינן בה השתא) וכן לפירוש הר"מ דמתני' בעציץ נקוב לא ס"ל לר"ש מטהר כלום (גם לשונו זה נעדרה הבנתו ממני). 
+<b>איברא </b>אע"ג דבפירוש לא אתמר בדברי הר"מ. דבעציץ נקוב איירי. מכללא נשמע ודאי דהכי הוא. דכי אינו נקוב. לכ"ע לא מטהר מידי. אלא מיהא לישנא לא ס"ל לר"ש דמטהר כלום. 
+<b>לא </b>ידענא מאי קאמר. הא בפירוש קאמר ר"ש הטהור יאכל. מכלל דאיכא טהור. והכי ס"ל לענין הכשר זרעים. כדקאמר תלמודא בהמצניע. 
+<b>סוף </b>דבר לא ירדתי לסוף דעתו של התי"ט בכאן. כי הם חסרים מלח ותבלין. 
+<b>אמנם </b>גם שני פירושי הגאונים ר"ש ור"מ כמו זר נחשבו. אם פיר"ש. הוא ודאי מילתא דתמיהא. דמפליג בשאינו נקוב ביוצא לחוץ דטהור אף לת"ק. <b>מי</b> שמע כזאת ומה טעם יש בו (ורע"ב לא הוסיף טעם לשבח. כי היוצא עדיין אינו יונק מן הקרקע. אלא מן האויר. לא מארעא קרבי ודאי. ומאי עדיפותיה ממה שבתוך העציץ. הלא מחוברים הם זה בזה (ובהא שפיר קמתמה עליה תי"ט. אע"פ שכמדומה ר"ש מדמי לה להא דתנן לקמן מלאהו עפר כו') והיכן מצינו אוכל מקצתו טהור. ומקצתו טמא. 
+<b>ופר"מ </b>לא יכולתי להלום. כיון דע"כ בנקוב איירי כנ"ל. א"כ מנין למר. דלר"ש היוצא כתלוש דמי. מאין הרגלים. הילכך תרויהון לא הניין לי. <b>ועוד</b> תמה על עצמך אם אפשר לפרי אחד להיות מקצתו טמא. ומקצתו טהור. ואפילו חתך קצת ממנו. לפחות יהא החלק הטהור טמא טומאת מגע. כענין ששנינו פכ"ז דכלים. בשלשה על שלשה שנחלק. לפיכך דברי שניהם המלכים המפרשים לא יעמדו בכאן. אין להם ציור ודמיון. 
+<b>והטהור יאכל </b>קודם שיבוא עליו מים. ומשו"ה לא קתני בטהרתו. סד"א שאינו מקבל הכשר וטומאה כלל. דכמחובר חשיב כל מה שבעציץ ע"י שהגדילה ויצאה (לפי דרך הר"ש בהיוצא חוץ) כולו בטל אגב קרקע והו"ל כנקוב. קמ"ל ר"ש כתלוש משוי ליה לגמרי. רק היוצא בלבד טהור הוא. דהיינו מה שהגדיל והוסיף. דפרחה מניה טומאה לדידיה. שלא היה בעולם כשירדה טומאה לאביו. איברא מכאן ולהבא מקבל טומאה כך נ"ל לפירוש רע"ב. 
+<b>אמנם </b>בודאי פירושו דחוק כמש"ל. גם פירושו של הר"מ אינו מתקבל. דקשיא מ"ט יהא היוצא מעציץ נקוב חשוב כתלוש. <b>אלא</b> נ"ל עיקר ודאי בעציץ שאינו נקוב מיירי. כסתם עציץ בכ"מ. הכי משמע. עד שיפרש עציץ שאינו נקוב. 
+<b>טהורה </b>דלת"ק. אע"ג דאינו נקוב כתלוש חשיב ליה. היינו לענין זרעים שנזרעו בתוכו בלבד. אבל לא לענין שתיל ונטע שנעקר מן המחובר בשרשיו. שעדיין אין שם אוכל עליו. ולא עקרו ממקומו. אלא כדי לטעת אותו במקום אחר. להרחיב לו מקום בפ"ע. כדי שיגדל ויצמח יפה. 
+<b>לפיכך </b>אם הגדיל ויצא חוץ לעציץ. הרי הוא חשוב כמחובר עדיין. כאילו לא נעקר מעולם (וכמו שהדין לענין ערלה באילן שנעקר עם שרשיו. כן הדבר בכאן). <b>אמנם</b> ר"ש כתלוש משוי ליה. ואמר <b>מה טיבו להטהר</b> הא אינו נקוב אף לדידך תלוש הוי א"כ אין ענין טהרה לו (ול"ד לההיא דערלה שחזר ונטעו בקרקע) אלא <b>הטמא</b> ר"ל אם טמאה היתה הקישות. שנגעה בטומאה אחר הכשר מים קודם שחזר ונטעה. <b>בטומאתו</b>. 
+<b>והטהור </b>כלומר. ואם עדיין לא נגעה בו טומאה. <b>יאכל</b> מהר. קודם שיבוא עליו מים. ותגע בו טומאה. כך נ"ל פירוש משנה זו מכוון ומיושר. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>אף הגמל כו'. </b>דמפני שיש להם סימן טהרה. הם קרובים לאכילה. יותר משאר נבלת בהמה טמאה. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>חריע </b>תי"ט רמי דר"מ מדידיה אדידיה. מחמת שהיה סבור. לשון ישמעאל הוא לשון ערב. ולא היא. לשון ישמעאל לחוד. ולשון ערב לחוד. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>כורת </b>עמ"ש בס"ד במשנה לחם שילהי שביעית כי שם מקומו בעצם וראשונה. דברים ברורים. 
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>לכל צדיק וצדיק </b>עתי"ט בשם בנו. לפי שמצינו שני מיני צדיקים. אחד צדיק גמור. ואחד שאינו גמור כו'. <b>וזה</b> אינו נראה. שיהא צדיק שאינו גמור. שוה עם צדיק גמור. ואנא אמינא דעדיפא. שבא לרמוז אחד העובד מאהבה. ואחד העושה מיראה. ששניהם צדיקים גמורים הם ודאי. כדאיתא ספ"ה דסוטה. גבי הנהו תרי תלמידי דאקרינהו בחלמייהו כו'. וא"ל רבא תרוייכו רבנן צדיקי גמורים אתון. מר מאהבה. ומר מיראה. וזה הגון. 
+<b>ארשב"ח </b>לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום. איכא למדרש ביה מרגניתא. כי סוד המשנה ידוע. שהיא בחינת מט"ט דיצירה. משנה למלך. דביה מקנן ת"ת (וכן מט"ט מרכבה ליסוד) וראה והבן כי משנ"ה גי' השמי"ם. שסודו בת"ת. וביחוד במשך הוי"ו. דהוא זו"ן יסוד ומלכות. ודבר פלא. כי כן משנ"ה גי' זכ"ר ונקב"ה. וה"א. שעיקרה ביסוד. דכליל בגויה עטרה. בסוד לבנת הספיר. וידוע שיסוד נקרא צדיק. וכן קרוי גם שלום. וז"ס שאין כלי מחזיק ברכ"ה (זכ"ר) לישראל. אלא שלום. שהוא עושה שלום בי"ת. זו אשה כ"י. והתבונן מה נמלצו אמרי נועם. מתוקים לחיך הטועם. שהוא המכוון בסופי תיבות של שית סדרי משנה. העולים במספר שמונים. כמו אותיות הפתיחה והחתימה. שהם ג"כ שמונים בחשבון. והוא מספר יסו"ד. 
+<b>והוא </b>הענין שאמרו ת"ח מרבים שלום בעולם. הוא עולמו של יובל הידוע. שצריכה שלום. כמש"ה ונתתי שלום באר"ץ. וזה גורמים ת"ח ע"י. מחלוקתם לשם שמי"ם כנ"ל. לפי שחלוקת הדעות והסברות. יש להן שורש למעלה בזו"ן. דרקיע אפריש בינייהו. ות"ח אינן זזים משם. עד שמטילים שלום ביניהם ומתייחדים. כמה דאוקמוה אהבה בסופה. ולפיכך בזכות המשניות הגליות מתקבצות. כמ"ש גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם. 
+<b>וזכיתי </b>ומצאתי במ"ר נשא פי"ג. שכך הוא סיום המשניות. ושם מבואר עוד. שר"ת התחלות כל הסדרים הוא מנין שמונים. מסכים למה שאמרנו מכל צד ופנים. 
+<b>ברוך </b>החונן לאדם דעת ומעורר ישנים. יעיר לי בבוקר לשמוע כלמודים למודי ה' חנוניו המה חנונים. לו נאוו תהלות שבחות ורננים. אשר הביאני עד הלום ליכנס ולצאת בשלום יחזק במעוזי שלום יעשה לי בכל זמנים. לא יסיר ממני פנים. לא יסיר שפה לנאמנים. ולא ימושו דבריו מפי ומפי זרעי עד עולם יספרו צדקתו בני בנים. יקומו ויספרו לבניהם לדור אחרון חדשים עם ישנים. גוי צדיק שומר אמונים. ישובו אל ארובותיהם כיונים. ונשוב לעבדו באמת כימי עולם וכשנים וימים קדמונים. אכי"ר. 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Parah/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Parah/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9ccb74df35581da2891220748da67fd3e0f38b6e
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Parah/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt	
@@ -0,0 +1,479 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Parah
+לחם שמים על משנה פרה
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה פרה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ופרה בת שתים </b>עיין שי"ע (סימן פ'). 
+<b>שלשית </b>עתי"ט שמצא בנא"י מנוקד בסגו"ל קמ"ץ וציר"י. ולא ידעתי לו חבר. <b>אמנם</b> גרסת מהר"ם בחיר"ק ציר"י חיר"ק. יפה היא. בשקל על שלשים. לרבים זכרים. <b>אכן</b> רפ"ק דברכות נקדתיה בשו"א קמ"ץ ציר"י יע"ש. וכ"ה דעת הקמחי בשרשיו. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>כבשים בני שנה</b> בין לענין נדר ונדבה. בין לענין קרבנות חובה דיחיד ודצבור. יוצאים בהם אפילו קטנים. מיום שמיני והלאה בדיעבד. כדמפרשא מתניתין ס"פ. ואחר שמלאה שנתם. נפסלו מתורת כבש. וכן הדבר באילים. מבן שלשים ואחד עד בן שתי שנים כפר. וכל תורת איל עליו. בין לחובה בין לנדבה. 
+<b>וכולן מיום ליום</b> אבני שתים נמי קאי. להפסל אחר שעברו עליהם שתי שנים. אפילו שעה אחת פסולין. <b>וכנראה</b> התי"ט לא שיער את זאת. 
+<b>פלגס </b>היא מלה מורכבת מן פלג וגס. <b>ר"ל</b> חצי גדול. יצא מכלל קטן. ועדיין גדול אינו. כיוצא בו נ"ל עד"ז נקראת המיוחדת לאיש (בלי כו"ק) פלגש. נוטריקון פלג אשה. כלומר יצאה מכלל בתולה. ולכלל אשה לא באה. <b>ונראה</b> שדין הפלגס שוה בעגל ובשעיר. כמו בכבש. 
+<b>ותימה </b>דלא תנן מדת זמן השעיר. ובשלהי מנחות תנן גדי בן שנה. ושעיר בן שתים. וכ"פ הרע"ב שני. 
+<b>וקשה </b>דהא שעירי יו"כ בני שנה הם. כדאיתא פש"ש (סה"ב) ושם הביא רש"י ברייתא דת"כ. שהוקשו כל חטאות שעירי ר"ח ורגלים. לע"א. דכתיב בה בת שנתה. <b>וי"ל</b> בנדר הלך אחר לשון ב"א. אע"ג דבלשון תורה. גם שעיר סתמא בן שנה הוי. משום דגמרינן במה מצינו. 
+<b>ה"ז איל</b> ושעיר שייריה. ואיכא למימר משום דלא פסיקא ליה כדלעיל. ושייר נמי עגל. <b>איברא</b> עגל. לא שייך הכא לגמרי. משום דלא אתי אלא בנדבה. עמ"ש רפ"ג דמנחות. <b>ונראה</b> ודאי דאינו אלא בן שנה. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>והפסח </b>בפירע"ב. צ"ל שאינו נאכל (אלא) בחבורה אחת. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>וחכמים מכשירים </b>הוה תמיהא לי. נהי דאדם חס על בהמתו שלא תעקר. משום דלא חיישי לרביעה. מיהא ליחוש שמא עלה עליה עול. דבכל דהו מפסלא בהכי. ולא ידיע. ולא מינכרא מילתא. ופשיטא גוי לא חייש להא. <b>אברא</b> תלמודא דפא"מ. ס"ד דבהא פליגי. דילמא הניח עליה עודה של שקין. וקדחי. דמשום הנאה פורתא. לא מפסיד טובא (דפרה דמיה יקרים) כלומר מסתפי דילמא קחזי ליה ישראל. <b>ברם</b> במסקנא אתי שפיר. דשמעינן התם לרבנן. דישראל היו משמרים אותה. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>פרה שקרניה וטלפיה שחורים יגוד </b>פשוט דלרבותא נקט תנא שחורים אע"ג דהאי שחור אדום הוא כו'. וכ"ש לבנים או משאר גוונים. <b>ולפי"ז</b> הא דאמרינן יגוד. כשהשחרות אינו מגיע לזכרות. ע"כ צריך שיהא הזכרות אדום דווקא. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>ואין זו באה לבית</b> ורבנן כיון דקדשי ב"ה היא. ולקיחתה מתרומת הלשכה כו' באה לבית קרינן בה. כך נ"ל תי"ט. <b>לא</b> נהירא לגמרי. ואין בו טעם. כי לא נתיישב שהרי אינה באה לבית. ומחמת שיוצאה (ר"ל שיציאתה בא מן הבית) מן הבית. לא תבוא אל הבית. <b>איברא</b> הו"ל למימר בה מרגניתא. וקאמר חספא. דהא ודאי באה לבית היא. דתנן התם פ"ג. וחולקין אותו לג"ח. אחד ניתן בחיל כו'. שהוא בהר הבית. והלשכה שנתון בה. היא מבניני העזרה הדבוקים בה. 
+<b>ופשיטא </b>למאי דקסבר תי"ט אליבא דהר"מ התם. ניחא טובא. דקס"ד כל החלקים (של אפר פרה) במקדש היו נתונין. כדכתב להדיא <b>ואתי</b> שפיר טפי (אלא שבאמת לא דק שם. כמש"ל בס"ד) דקמיפלגי ר"א ורבנן. אי מקריא באה לבית. משום ביאת אפרה. והא סברא מיחוורא. 
+<b>ותו </b>נ"ל דילפי במה מצינו. הואיל ופסל במוקדשין. ופסל כאן. מה כשפסל במוקדשין. עשה אתנן ומחיר. כמומין שבגוף. כמו כן בפרה. ולבית אלהיך. לגופיה אצטריך. סד"א הואיל ולכפרה מייתי להו. עדיפי ומעלו לקרבן. כי היכי דתיהוי להו כפרה. בדבר שקלקלו בו יתוקנו. קמ"ל. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>עלה עליה זכר. פסולה</b> מטעם דחשיב עבודה (כמ"ש תו'. דמה שהזכר משמש בה. חשיב עבודה. עמ"ש בס"ד במהדורא ספ"ג דברכות) אבל עול לא מיקרי. כדמוכח מפרות ששגרו פלשתים. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>שתי שערות שחורות או לבנות </b>זו ואצ"ל זו קתני. דבשחורות רבותא קמ"ל. אע"ג דהאי שחור אדום הוא כו'. 
+<b>אפי' ארבע אפי' חמש</b> יכולני לפרש דברי ר"ע הללו. לשתי בבות חלוקות. 
+<b>וה"ק</b> אפילו הן ארבע מקובצות במקום אחד. ותכופות (אמתני' דלעיל דסמיך להא קאי) ואפילו הן חמש מפוזרות. 
+<b>יתלוש </b>לאפוקי חמש סמוכות. 
+<b>א"נ </b>טפי מחמש. אפילו מפוזרות. לא מהניא בהו תלישה. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ומזין עליו</b> אפילו תימא כר"ע (עמ"ש ריש כלים. ד"ה ומ"ח) הא קטביל ליה. כדלקמן מ"ח. 
+<b>מכל חטאות</b> עתי"ט עד ותנן כל ז' ימים. א"כ צריכים שיהיו ז' כו'. <b>אשתמיטתיה</b> תלמוד ערוך דשבעה לאו דווקא. אלא בר מרביעי ומשביעי. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>ומגדלות שם את בניהן</b> עד שיהיו בני שמונה שנים. <b>הא</b> אתיא אפ"ה כב"ה דלא גמרי מדורות ראשונים (דלאחרונים ודינא דמתניתין עד שיהא בן תשעה ויום אחד אין קריו מטמא) אב"א משום מעלה. <b>ואב"א</b> משום דמשנתנו לדורות ראשוני' נשנית. כמש"ל מ"ג. וכולה מסכתא הילכתא למשיחא. ואין בין עוה"ז לימות משיח כו'. כי הנער בן מאה ימות כו'. דאיכא מיתה. ובעיא הזאה. אבל יהיו בריאים כבימים קדמונים ודאי. כימי העץ ימי עמי. 
+<b>לשלוח </b>מעין הוא (לא נהר) בדרומה מזרחה של ירושלים. כמדומני היא ברכת השלח (נחמיה ג'). 
+
+Mishnah 3
+
+<b>וירדו </b>מן השוורים. 
+<b>וזורקו </b>למקל. 
+<b>אלא הוא נוטל</b> כו' (ע"פ רע"ב) לפי שלא גזרו טומאה על ארץ העמים עד אחר שעלו מן הגולה. כך מפורש בשטת י"ח דבר. <b>גם</b> ממקומו הוא מוכרע. שהרי פרה ראשונה נעשית במדבר העמים. ואפרה הכניסו לא"י. ולא היה להם אפר אחר עד עזרא. 
+<b>ומקדש </b>צ"ע לאיזה צורך היה קדוש זה. אם לכהן השורף את הפרה. א"כ היה מעשה זה קודם שהפרישוהו ללשכתו לטהרה. כדי להזות עליו כל ז"י. 
+<b>ולא </b>ידעתי מ"ט לא היו מזין עליו מאפר מ"ח שמתחלק לכל המשמרות. <b>ולפמ"ש</b> רע"ב מן התוספתא ניחא. <b>אבל</b> קשיא לי טובא. אי הכי דכולהו טמאי מתים הוו. איך עברו את החל בטומאת מת. שאין נכנס לשם ט"מ (רפ"ח דכלים). 
+<b>וצריך </b>לדחוק. דמעלות דרבנן. ושאני היכא דלא אפשר. אתי דרבנן ודחי דרבנן. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>לא מצאו משבע</b> משמע דאיכא קפידא לכתחלה. שיהיו שם מכל החטאות הקודמות. 
+<b>ואיכא </b>למידק לרבנן דפליגי עליה דר"מ ואמרי שבע היו מעזרא ואילך. א"ה ניתני לא מצאו מתשע כו'. <b>ונראה</b> לי. דקפידא בשבע דווקא. אבל למעלה משבע. ליכא קפידא אע"פ שהיו יותר. ודבר זה רמוז בפסיקתא. דדריש לקרא דמזוקק שבעתים בפרה. שיש בה משבעה. ושבע פרות כתיבי בפרשה. לרמוז זה. 
+<b>ומה </b>שיש לדקדק על זה. דהא לא כתיבי אלא חמש. י"ל שתי חטאות משלימות. חטאת היא. אל תוך שרפת החטאת. אלו משלימין חשבון שבע פרות. 
+<b>עוד </b>יישבתי זה במקומו. דבמה דמסיים התם. אף משה ואהרן (האמורים בראש הפרשה) בכלל מנין שבע כהנים. הו"ל כאילו נתייחדה פרשת פרה לכל אחד מהם בפני עצמו. והו"ל תלתא קראי דפרה. שפרשה זו משולשת היא. יע"ש. 
+<b>עוד </b>נ"ל דבהכי פליגי רבנן ור"מ. דליכא מילתא דלא רמיזא באורייתא. והכא בסברא פליגי. אם אותה שנעשית במעורבי שמש מצטרפת. אם לא. כדאיתא בתוספתא. וסבר ר"מ. כיון דלא כתיבי בהדיא אלא חמש פרות. לרמוז בא. שלא יהיו אלא חמש מעזרא ואילך. ושתים ראשונות רמוזות בצירוף חטאות הנזכרות. וא"כ לא יהיו לעולם יותר משבע. ורבנן סברי. דרמז של שבע. מעזרא ואילך הוא. 
+<b>וחכ"א שבע מעזרא ואילך</b> עיין מש"ל. 
+<b>ונ"מ </b>דכי נמי ליתינהו לתרתי קמאי (וכגון אחר ששבו מן הגולה. אם לא מצאו של משה. אע"פ שאמרו ששלו קיימת. וכ"מ לעיל. מ"מ לא מצאו הרבה. ואם נשאר בגניזה. והמעט שמצאו. נתמעט ברוב הימים. זהו שאמרו לא מצאו משבע כו') אכתי איכא לקיומי משבע. מעזרא ואילך. 
+<b>שניה עשה עזרא</b> לכאורה משמע מהכא שעזרא כ"ג היה. כדחשיב ומני לכולהו כ"ג עושי פרה. ואתיא כסתמא דמתניתין. שלא בכ"ג פסולה. <b>אי נמי</b> אפילו תימא שכשרה בסגן. מ"מ נקרבת על שם הכ"ג שבימיו נעשית ובמצותו. כי על פי השגחתו היו כל מעשיה. גם היה מוציא עליה מממונו. כדתנן כבש פרה כ"ג עושין משל עצמן ויהיה פירוש עשה. השנוי כאן. ע"ד ויבן שלמה את הבית. וכן מ"ש הראשונה עשה משה. ואף למ"ד שמשה שמש כהן גדול. בימי המלואים (לא בשמנה בגדים) הרי לא עשאה אלא אלעזר. 
+<b>ונראה </b>שמכאן הוציא הר"מ ז"ל. מ"ש בפתיחתו לספר הי"ד שלו. שעזרא כ"ג היה. ולא נודע מנין לו. כי מן הכתובים נראה. שבן אחיו יהושע ב"י שמש בכהונה גדולה. על פני עזרא דודו. ושוב לא זזה מבני יהושע. ששמשו דור אחר דור. וכהונתו של עזרא. לא נזכרה. <b>מ"מ</b> ממשנתנו נראה. שקבלה היתה בידם ששמש עזרא בכ"ג. אולי בזמן שהיה עדיין בנו של יהושע או בן בנו קטן. ובלתי ראוי לעבודה. או שעבר לפי שעה מחמת טומאה שארעה בו. או איזה מקרה אחר שעכבו שנה או יותר. ושמש עזרא תחת אחד מבני ישוע לפי שעה בלבד. כך צ"ל בהכרח. <b>גם</b> בפ"ק דיומא כשהוציאו מכלל כ"ג של ב"ש הרשעים. את שמעון הצדיק. לא זכרו עזרא כלל (צ"ל מפני שלא נתמנה לכ"ג קבוע כנ"ל) ובכל ספרו וספר נחמיה לא נקרא שמו בשום תואר. אלא הסופר. עם שנראה מס' עזרא (ס"ט) בעסק הפרשת נשים נכריות ובספר נחמיה (ס"ח) בענין קריאת התורה. כאילו היה הוא הכהן הראש. באותן הימים אין כהן גדול למעלה ממנו בהיותו בירושלם. מאחר שעליו היה משא כל הדברים הגדולים המפורסמים שארעו אז. ולא נזכר עליהם שם כ"ג אחר. שנטפל באותם הענינים העצומים ועסקי רבים. וכן נראה מן לשון הכתב מינוי שנתן דריוש לעזרא. שהשליטו על כל עניני הבית והארץ. למנות שופטים. ולכל כל צרכי בהמ"ק. <b>אך</b> בספרו של נחמיה (י"ב כ"ו) נראה באר היטב שבימי עזרא היה יויקים ביב"י כ"ג <b>גם</b> כפי הנזכר בספרי החול. שב עזרא לבבל. ומת ויקבר שם. וככה העיד בספר תחכמוני שעמד על קברו. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>וכבש היו עושים</b> משמע בכל פעם שעשו פרת חטאת. היו עושים לה הכבש מחדש. אח"כ מסלקים אותו. והכי מוכח נמי בשקלים (פ"ד) שלא היו מניחים אותה אחר שנשתמשו בו פ"א. להיות קיים לעתיד. כשיצטרכו לו עוד לפרה אחרת. שיהא מזומן. ולא חשו למעט בהוצאה יתרה (המוכרחת לסתרו ולבנותו עוד פעם. לצורך פרה אחרת) חנם. 
+<b>נראה </b>שהוצרכו לכך. לסלקו מיד אחר מעשה הפרה. מפחד אויב. שלא ימצא דרך כבושה וישרה לפניו. לבוא אל העיר פתאום. מבלי מעכב ומונע. וזה היה חוזק העיר לצד מזרח. כי שם נחל קדרון עמוק מאד. מפסיק בין העיר ובין הר המשחה. לפיכך לא בא צר ואויב בשערי ירושלם מרוח מזרחה (אלא מצפונה. ששם תורפה. ארץ שוה עד החומה) אך לפי שעה לא היו חוששים מלעשות שם גשר. להוציא דרך עליו פרה ומסעדיה. שבעת ההיא היו יכולים לשמרו בעם רב וגבורי חיל הנצבים עליו. בעוד שעוסקים בפרה. גם לא ידעו ממנו האויבים מרחוק. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>וזקני ישראל</b> מסתמא הם הסנהדרין. שהם נקראים בכתוב זקני העדה. אלא מיהא מדלא קתני זקני עדה. משמע זקני ישראל היו. משום ברב עם. וגם היו צריכים להיות שם. כמש"ל בסמוך. ועוד למען ישגיחו על מעשיה שיהיו כהוגן. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>סמכו ידיהם עליו</b> זקני ישראל שהיו מקדימים להר המשחה. לצורך זה היו נפנים לשם. 
+<b>כ"ג </b>עתי"ט ועמ"ש הרמב"ם דתמיד נעשית בכ"ג. ויש לי כדמות ראיה לדבריו מדא"ש כו'. 
+<b>אומר </b>אני ראיה כזו וגדולה ממנה. הלא היה להביא ממשנה ג' דלעיל. שמעון הצדיק ויוחנן כ"ג עשו שתים. <b>הרי</b> מפורש שכהנים גדולים עשאוה. ואעפ"כ גם היא אינה ראיה כלל. <b>תדע</b> שהרי ג"כ שנו שם הראשונה עשה משה. בודאי לא עשאה בעצמו. אלא אלעזר. ככתוב. רק לפי שעל פיו נעשית וע"י השתדלותו והשגחתו. לכן נקראת על שמו. כמש"ל. <b>אי הכי</b> ממשנה דשקלים נמי ליכא למשמע מדי. 
+<b>ומטמאים היו הכהן השורף</b> נראה שמפני שחוששין ללעז של פרות ראשונות (שנעשו בט"י. כפי הקבלה) נגעו בה. <b>שוב</b> זכיתי לראות כדברי בתוספתא שהביאה הר"ש (במשנה ה'). 
+<b>עוד </b>מצאתי שם במשנתנו. מועתק מתוספתא בלשון זה מעשה בצדוקי שהעריב שמשו ובא לשרוף הפרה. וידע בו ריב"ז כו'. 
+<b>ובזה </b>י"ל. שידע רק זאת בלבד. שמחמיר לעשותה במעורבי שמש. אבל לא החלחטו משום כך לממרה ע"פ ב"ד. כי שמא נתכוין להוסיף לה קדושה וטהרה (שכך מצינו גם בישמעאל ב"פ. כמ"ש הר"ש לעיל מן התוספתא) ולא ידע שצדוקי הוא ודאי (שאלמלא כן לא היו מניחו לעסוק בפרה. מאחר שידו תקיפה עליו. כמו שנראה מן המעשה. כ"ש שלא היה מחניפו לרשע. ואומר לו כמה נאה אתה להיות כ"ג. אומר לרשע צדיק אתה. תועבת ה') <b>מיהא</b> אכתי תרי תמיהי טובא איכא הכא. חדא דלעיל לא מני תנא דידן אלא ז' פרות. ואי הכי תמני הוא דהוו. דשבע דשנה רבי כולן נעשו ע"י כ"ג כשרים. <b>ותו</b> דהא ריב"ז בארבעים שנה אחרונות שלו הוא שנהג נשיאות. ונמשכו קצתן אחר החורבן. כדאיתא פ"ד דר"ה. ומשמע לי דבאותן השנים. לא נעשית עוד פרה. שכבר התחילו סימני החורבן לבוא. <b>וי"ל</b> שבאמת לא עלתה ביד אותו כ"ג הצדוקי. ולא הוכשרה פרה שלו. לפיכך לא באה במנין הפרות הכשרות. <b>אחר</b> שכתבתי זאת עיינתי עוד בפי' הר"ש. ומצאתי שהציג בו מאן דהו הגהה. ונרגש קצת ממה שכתבתי ולשונו מגומגם. 
+<b>שוב </b>בדקתי בספר יוחסין. וראיתי שכתב חנמאל המצרי וישמעאל ב"פ עשו פרה בימי ריב"ז. ולא נהירא. <b>אך</b> חנמאל המצרי. אולי הוא הצדוקי שעשה פרה לפני ריב"ז. וקצת נראה שלא היה כ"ג כשר מאותה דפ"ק דיומא שמנו כל הכשרים מכלל שמי שלא נמנה שם בכלל רשעים יחשב. אמנם יש לדקדק על זה. כי א"כ. אליה ועיני גם הוא יוצא מן הכלל. והיכן ריב"א כ"ג. ויהושע ב"ג שזכרוהו לשבח. <b>ועדיין</b> יש לדקדק במשנתנו מה היו צריכים לטמאו. הלא היו מזין עליו. ונגע במ"ח. שמטמאים את האדם מ"ה (עמ"ש ריש כלים) וכ"ה מסקנת הגמרא יומא (יד"א) כר"ע. דטהור שנפלו עליו מ"ח נטמא. <b>איברא</b> לפמ"ש ספ"ט דמכלתין. לק"מ. עדיין צ"ע. 
+<b>בתי"ט </b>ד"ה במעורבי. צ"ל מחוסר כפורים (כשר) בפרה. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>בחבל של מגג</b> שאינו מקבל טומאה כו'. הואיל ואינו ארוג. תי"ט. אבל<b> הארוג טמא. עבספכ"ד דכלים. וגמרא ספ"ב דסוכה. </b>
+<b>ראשה בדרום ופניה למערב</b> היו עוקמים ראשה ומחזירין פניה למערב. <b>קשיא</b> לתי"ט. מ"ט לא יהא ראשה למערב. ונדחק לומר הואיל. לא לעזר ולא להועיל. <b>ואכתי</b> תקשי התם בפרו דכ"ג נמי תינח פניו למערב. לצד שכינה. אלא ראשו בדרום מאי טעמא. ואמאי לא בצפון. <b>אלא</b> ע"כ דבר סתר יש בו. שכך היה צריך להיות דווקא. ראש לדרום. ואחור לצפון. כאן ושם. לטעם נכון. כדי שיפנה הפר וכן הפרה. עורף לשמאל. פני שור. ויפנה דרך ימין. להיות נכלל בימין. כי ימין ה' רוממה. 
+<b>וקבל בשמאלו</b> נראה לי פשוט שקבל בכלי. כמו בכל מקום קבלת דם להזיה דקרבנות שבפנים דלא סגי בלא כלי. אלא שהזיה היא באצבעו של כהן בכ"מ. חוץ מקבלת דם האשם דמצורע (עמ"ש שם) <b>שוב</b> מצאתי סיוע מפורש לדברי. בגמרא דזבחים (הביאה התי"ט) דאא"ב בין הזאה להזאה בשפת מזרק מקנח. הא בהדיא דמקבלו במזרק. כמו כל קבלת דם זבחים שבבית. <b>מ"מ</b> היה נ"ל. אע"ג דלא סגי בלא כלי. מ"מ אכלי שרת ליכא קפידא. אלא במזרק דכלי אבן. כדתנן שכל מעשיה בכלי אבנים. <b>אלא</b> דלכאורה לשון גמרא הנ"ל מזרק וכפורי זהב כמשמעם. מ"מ אינו מוכרח. ולא דווקא קאמר. אלא דוגמא בעלמא נקט. 
+<b>אכן </b>אחר כתבי זה כראותי בתי"ט בשם הר"מ. דפסול כלי לקבלת דם פרה. אלא מצריך כפו של כהן. כמו באשם מצורע. <b>כן</b> תמהתי. מנין לו זה. <b>ואף</b> שראיתי שם בחבור דמברייתא נפקא ליה. מדמה באצבעו. מצותה מצות יד. ולא בכלי. 
+<b>לא </b>מוכח מידי. דילמא לא קאי אלא אהזאה דאצבע (דלא תימא דאין אצבעו מעכב. דאי נמי זריק ליה בכלי. כשר. קמ"ל דפסל) קבלה מהיכא שמעינן. <b>ועל</b> כרחנו כך חובתנו לחלק בכך. כדי שלא לחלוק עלינו את השוים. דנצטרך לומר סתמא דתלמודא ופשיטותיה. פליג אסתמא דתוספתא וספרי. ועל החלוקים אנו מצטערים. 
+<b>וגדלה </b>תמיהתי. כאשר עוד ראיתי בהשגות הר"א. דמעיקרא מודה ליה לר"מ בהא ומסייע ליה מגמרא הנ"ל נמי. והדר קסתר ליה מהתם. דלדבריו מזרק מאי בעי התם. 
+<b>רי"א בימינו היה מקבל </b>ונותן הסכין לזה שעמו. ומיירי שטהר עצמו כמותו. דאל"כ. הרי נטמא בסמיכה. שא"א שלא יהא נסט. תי"ט. 
+<b>ואני </b>אומר. אין כאן הסט. אלא מגע ע"י ד"א. 
+
+Mishnah 10
+
+<b>שלש פעמים</b> עתי"ט. ז"ל וגם רגילים לעמוד שם רבים לראות הענין ואף דבשקלים מפני החשד. לא נכנס בלא אחרים. <b>להד"מ</b> לא מפני החשד באו עמו. ולא נכנסו ללשכה מעולם. זה מוכרח. עמ"ש שם. ומ"ש על הר"מ בחבור בס"ד. 
+<b>ולמש"ע </b>תי"ט על הר"מ ז"ל שנכנס לבד. ל"א לי (כצ"ל) עיין מ"ש שם בעזה"י. 
+
+Mishnah 11
+
+<b>אחד נתן בחל</b> לפום ריהטא היה נ"ל. שזה היה צריך להיות שם מזומן בטרם יבוא להכנס ט"מ. שאסור להכנס שם. ודקאמר בחל בבי"ת. לא בתוכו ממש. אלא בסמוך חוצה לו. דוגמא בכתוב בהיות יהושע ביריחו. <b>אך</b> עדיין צ"ע היכן הניחוהו כי החל כולו מקום פנוי מכלום. כמש"ל במדות. 
+<b>ונ"ל </b>שהיה שם בית או לשכה בנויה ששם סנהדרין יושבים בשוי"ט. כדאיתא בהנחנקין (צח"ב) והיתה פתוחה לחול. א"נ אפילו בקודש בחל עצמו. והיה שם חלון שמזה ממנו לאחרים בחוץ. <b>והא</b> דתנן לעיל ר"פ. ובפתח העזרה היה מתוקן קלל של חטאת. הוא היה כלי קטן שממלא אותו מזה שבחל. לצורך שעה בלבד. בעת עשיית הפרה. 
+<b>ואחד בהר המשחה</b> צ"ע על הסדר השנוי כאן. דהא בהר המשחה קאי ועסיק. אמאי תני בחל ברישא. <b>וי"ל</b> כיון שעקר מ"ח מפני המים שלא יכנסו בו בטומאה. התחיל במקום מקודש. וק"ל. 
+<b>ויש </b>להסמיכו גם על הכתוב. ואסף איש טהור והניח חוץ למחנה. היינו חוץ למחנה לויה. והיינו בהר הבית. שהוא מקום טהור ודאי. לפי שאין זבים וזבות כו' נכנסין לשם. והיתה לבני ישראל בהר המשחה. למשמרת. אלו המשמרות. 
+<b>ואחד מתחלק לכל המשמרות</b> כתב תי"ט ונמצאו כל החלקים היו במקדש. <b>לא</b> ידעתי מה ענין הר המשחה למקדש. וידוע שהוא הר הזיתים (על שם כך נקרא ג"כ הר המשחה) הרחוק מן העיר ירושלם מדת תחום שבת. ועמק יהושפט ונחל קדרון מפסיק ביניהם. <b>אולי</b> ר"ל כל החלקים של חלק שלישי. ולא דק בלשניה. <b>ומה</b> שבקש עזר לפירש"י. מיב"ע המדומה. <b>א"צ</b> דהא קרא כתיב חוץ למחנה. והיינו עזרה. מחנה שכינה. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ושלא רחוץ</b> כו' עתי"ט שהקשה וז"ל. ול"י טעמא דמתיר במקדה דאמאי גרע כלי זה שלא יהיה מכלי אבנים כו' והרי כל כ"ש היו כל ז"י בכ"א. 
+<b>נ"ל </b>שלא הצריכוהו לכלי אבנים אלא בשבעת הימים שהיה פרוש מאחיו. ועומד בבהמ"ק. עבדו ליה הכרא. ולכן הלשכה שלו היתה נקראת בית האבן. משא"כ לאחר שיצא ממנה. ובא לשרוף הפרה. שכבר היו מטמאין אותו ומטבילין אותו. לא הוצרך עוד להכר בקדושו. שהיתה לו אז שמירה מעולה. שלא ישכח מלהטמא. <b>אע"פ</b> שהתנוקות מלאו המים בכוסות של אבן. לא דמי. דאינהו עסקו ההיא שעתא במעשה הפרה. 
+<b>ובכלי לבן</b> רע"ב ותי"ט. גרסי בבגדי לבן. צריך בדיקה בספרי המשניות. 
+<b>ובבגדי לבן</b> כו'. עתי"ט בשם הר"מ שאם עשאה בבגדי לבן חול. פסולה<b> נראה</b> פשוט דלת"ק. בעיא בגדי לבן דכ"ג כשל י"כ (דבשל י"כ עצמן. לא יכול לעשותה בהם. שהרי טעונים גניזה. ואפילו לי"כ אחר אינו רשאי להשתמש בהם עוד). 
+<b>מיהו </b>צ"ע אם עשאם בשל כהן הדיוט (למ"ד אבנטו של כ"ג. לא זהו אבנטו של כהן הדיוט) אם פסלה. ולר"י אפכא מבעיא. כי עשאה כהן הדיוט. באבנטו של כ"ג. אי פסלה. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>אם להוסיף</b> כו' עתי"ט לשון ר"מ. ולא יוסיף מים אע"פ שהאפר נשאר. <b>אתיא</b> כחכמים דר"פ לקמן. דס"ל לאפר הנשאר אחר שנזדלפו כל המים. אינו ראוי לקדש בו עוד לעולם. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b> המלאכה פוסלת במים עד שיטילו את האפר</b> צריך לדעת שאפילו מלאכה שעשה באפר פוסלת את המים. שלא נעשה בהם שום מלאכה. אלא שאחר המלוי עשה מלאכה עם האפר. המים פסולים. והאפר כשר. כדתנן לקמן שלהי פ"ה. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>נקבה מלמטה</b> כו' המים שבתוכה פסולין גרסינן. והיינו למ"ח בלבד. אבל אינן פוסלין את המקוה. כך נ"ל פשוט. 
+<b>מן הצד כו' כשרים </b>למ"ח. ופסולין למקוה. 
+<b>פסולין </b>כהאי גוונא ודאי פסולין אף למקוה. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>אינן מקודשין</b> קמ"ל אע"ג דשתי השקתות באבן אחת. ודופן אחד לשתיהן. ס"ד כלי אחד הן חשובות. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>אינן מקודשין</b> עתי"ט וז"ל. ונ"ל הב"ע כשאין המים נוזלים מהסדק השני. מפני שחברם בטיט כו'. <b>לא</b> נתיישב לי. דבמאי עסקינן. אי בשאינו בריא. מ"ש מעטרה של טיט דלעיל. דהמים שהלכו לשם פסולים. ואי בבריא. היינו סיפא דהכא. עשאם בסיד. דמים שביניהם מקודשים. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>המקדש </b>לא נזכר שעור לאפר. ונראה שהוא מדברים שאין להם שיעור. שאפילו כמות קטן מאד מן האפר. מספיק לקדש מים רבים. רק שיהו מכונסים בכלי אחד. <b>אבל</b> צריך שיראה האפר על פני המים (ונראה שזה לשעת קדוש בלבד אמור. ואם אח"כ שקע האפר. אין בכך כלום) ומים שקדש בו פעם אחת בין מעט בין הרבה. אינו יכול להוסיף עליהם. כמש"ל פ"ה בס"ד. וערפ"ט. וכ"ש שאינו יכול לקדש שנית מים אחרים. באפר שקדש בו כבר. כמ"ש במ"ב בסמוך. <b>אבל</b> המים צריך שיהו כדי הזיה. כמ"ש פרק י"ב. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>כל שנגע במים אין מקדשין בו</b> ואם נגע במים שאינם מקודשין. ע"ל ספ"ט. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>יזלף</b> עתי"ט. ובמ"ז פ"ב דטהרות פירש דהוצאת המים מעט מעט קרי זילוף. <b>הכי</b> משמע בהדיא בגמרא ספ"ק דפסחים. גבי יין ראוי לזלוף. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>נתן ידו או רגלו</b> ז"ל רע"ב הרי שהיה קלוח יורד מהר מעוקם כו'. <b>צ"ע</b> עפ"ה דמקואות. ואתיא כפיר"מ שם. דנוטפים שעשאם זוחלין כשרים כמים חיים. 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>באסל </b>מלשון לא תסולה. ולא ידעתי מ"ק. שכה"מ פירשוהו לשון שבח. תי"ט. <b>אפ"ה</b> נקוט דר"ש בידך דדייק טפי. כי הוא לשון משקל יגיד עליו רעו. וכך עשוי האסלא. כקנה מאזנים ששתי כפותיו תלויות בו. ואין זה תוספת אלף על אותיות השורש במשקל השמות. כי כמוהו על אזנך. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>זה הלך ליבנה ג"מ</b> דוגמתו מצינו בגמרא שלהי יבמות. שהייה תלתא רגלי. קמ"ל כמה היו מתונים בהוראה קלה. עם שהיו הסנהדרין וב"ד הגדול שבישראל. 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>ונטל אוכלין להצניען פסול לאכלן כשר</b> כתי"ט וי"ל היאך אפשר דנטל אוכלין להצניען אע"פ שלא הצניען עדיין הויא מלאכה ע"כ. <b>ולק"מ</b> משום דכי נטל להצניע. אע"פ שלא הצניען עדיין. דעתיה עלייהו דאוכלין. ומסח דעתיה מן המים. 
+<b>אבל </b>נטל לאכלן מיד. לא צריך לתת דעתו על שמירתן. זה ברור ופשוט בעיני. 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>הז"א מטמאיך ל"ט</b> כו'. תנא ושייר. שיש לנו עוד כיוצא באלו. עפכ"ח דכלים מ"ו. ולא קחשיב לה הכא. משום דההיא מעקרא טמויי מיטמיא. אלא האדנא בתר דאשתני. תו לא מיטמיא. וכל הני במלתייהו קיימי כמעקרא. חוץ מט"י. <b>לענין</b> מ"ש תי"ט בשם הר"מ. עמ"ש מ"ו פ"י דנדה בס"ד. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>משנה </b>זו כפולה במקואות פ"ה. 
+<b>בפירוש </b>רע"ב יש חסרון. וכך צ"ל ולמצורע (דכתיב אל כלי חרס על מים חיים. ולמי חטאת) דכתיב מים כו'. 
+<b>הים הגדול </b>כאן ודאי המכוון בעצם וראשונה. על ים אוקייאנוס. עכ"ז אפשר יכלול גם הים האמצעי (שהוא ים הגדול של תורה. עמ"ש ר"פ הרואה) לפי שגם בו נקוים ימים הרבה. עמו"ק (א"ח סרכ"ח). 
+
+Mishnah 9
+
+<b>אחת בשבוע</b> כרע"ב אבל אחת ביובל כו'. ולשון תמוה הוא. דשנים רבות א"ב. תי"ט. <b>לשון</b> זה של המפרשים ודאי צריך ישוב. <b>ונ"ל</b> ליישבו. דקס"ד כי כזבו פעם בשבוע. אע"פ שאח"כ עבר שבוע או יותר שלא כזבו. כבר נפסלו ואין להם תקנה. קמ"ל דלאו הכי הוא. אלא כלל הוא לכל שבוע. ולא לשבוע אחד או שנים בלבד הדברים אמורים. אלא אפילו כזבו שבוע ויותר. אם אח"כ לא כזבו. חוזרים להכשרם. והיינו דקאמרי אבל פ"א ביובל ר"ל אבל כזבו פעם ביובל. אע"פ שאח"כ חזרו וכזבו פעם בשבוע. כשרים. מאחר שכבר נודע שהם מיים חיים. אלא שמחמת איזה סבה שקרה. שינו טבעם לזמן מה. אחר שבים הם לטבעם הראשון. <b>א"נ</b> אפכא. קמ"ל דלא תימא אע"פ שכזבו פ"א בשבוע. אם אח"כ שנו מדתם. הוכשרו. אלא לאחר שכזבו פעם בשבוע. כבר נפסלו לעולם. ואין מועיל להם שינוי מדתם להכשירם. אלא אם היו מים נאמנים. ולא כזבו אלא פעם ביובל. אז הם כשרים. 
+
+Mishnah 10
+
+<b>מפני שהם מי בצים</b> דאיכא חציצה כו'. אבל תו"כ עוד דלפי שמי בצים מתערבים כו' תי"ט. 
+<b>דעדיפא </b>הו"ל למימר. משום שהירדן עובר בים כנרת ונופל בימה של סדום הוא ים המלח. וכבר שנינו כל הימים פסולין לקדש. אצ"ל ים הסדומי. דאית ביה תרתי לריעותא. שהוא מלוח שבמלוחים. ולא טבע אינש ביה. מחמת רוב מלחו. אינו מגדל דגים ולא שום ב"ח. כנודע. ועל כן נקרא הים המת. פשיטא אינו מיים חיים. וזה. ברור ביותר. <b>וירמוך</b> גם הוא מתערב בירדן. ושניהם עוברים בים המלח ומתערבים בו. ואל מקום שהם הולכים. שם הם שבים ללכת. 
+
+Mishnah 11
+
+<b>ומערת פמייס </b>מערה הסמוכה לעיר דן. שמשם ירדן יוצא. ולשם אינו מגיע חזרת המשכת הנהר לאחור. כי דן היא בגובה. בערך ככר הירדן. שהיא שפלה עמוקה. 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>דיו</b> כר"ש ביבש איירי דומיא דקומוס כו'. <b>ובעיני</b> נראה דקומוס כו' דומיא דדיו. דכיון דיערה תנן. משמע דדבר לח נפל לתוכה תי"ט. <b>ולא</b> ידענא מאי קאמר. הא ודאי צריך למתני יערה. לאשמועינן שהמים מכל מקום פסולין. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>רא"א פסול</b> ואתי ר"א כב"ש דהמפקיד. דר"א שמותי הוא. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ולא ישיטם ע"פ המים</b> צריך לפרש שלא יניחם על לוח או ע"ג נוד נפוח. כדי להשיטם מצד זה של נהר או של אמת הים. אל עבר השני. דהוי דומיא דספינה. <b>אבל</b> אדם ההולך ברגליו ועובר את רקק המים. נושא הוא את מ"ח ואפ"ח. כדתנן בסיפא. <b>ונראה</b> שאפילו הוא שט ע"פ המים בגופו מותר. ובלבד שלא ישוט על שום דבר. כגון על נאדות נפוחים וכיוצא בהם. שנשען עליהם. 
+<b>אבל עובר הוא במים </b>עם מ"ח <b>עד צוארו</b> או נותן המ"ח על ראשו. שלא יגעו מי הנהר במי חטאת ויפסלו. וכן אפר שנגעו בו מים. שלא נתמלאו לחטאת. נפסל. ואין ראוי עוד לקדוש. 
+<b>עובר הוא הטהור</b> אף בספינה עובר הוא. 
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אינו מדף</b> עתי"ט. אמנם ט"מ האמתי אינו מטמא במשא ולא בהסט ולזה ג"כ אינו מטמא טהור לחטאת אם מניעו. הר"מ. ומ"ש הרע"ב ואם הסיטן. דבהסט פליגי ולא במגעו ע"כ. <b>לא</b> דק דאם הסיטן. היינו מניעו. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ושל קדש ושל טהורין </b>לא נטמאו ממי חטאת שבלגין. 
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אם יכולה לשתות כו'</b>. שאין תלוי באויר. רש"י פ"ק דחולין. <b>אבל</b> תלוי באויר. כשר לחטאת. ואעפ"כ אסור משום גלוי. כדאיתא בירו' שהנחש משתלשל ויורד. <b>ונראה</b> הא דאם יכולה חולדה לשתות במונח בארץ דפסול למ"ח. היינו שמכוסה בדבר קל. כנייר וכיוצא בו. שמונח עליו ברפיון. לא צרור ולא מהודק בשפה סביב. ולא פקוק. ולא מכוסה בדבר כבד. שאין השרץ יכול להזיזו ולהגביהו. דכה"ג נראה אף לגילוי לא חיישינן. 
+<b>ומ"ש </b>אבל מצאו כמו שהיה לא חיישינן. אע"פ שחשו לספק מים מגולים (דחמירא סכנתא) כתב תי"ט. והזיה לא קרבן הוא כו'. 
+<b>לא </b>נהירא. דהא חשו חכמים שלא יעבור עליהם אדם. וגם אסרו לרחוץ בהם פניו ידיו ורגליו. כדאיתא פא"מ א"ה היכי שרו הכא להזות בהם על האדם. וחמירא סכנתא. אלא פשיטא אע"ג דכשרים להזיה. מדינא דמ"ח לא נפסלו. ומסכנתא לא מיירי תנא דמתניתין. דאפ"ה ודאי אסור להזות בהם משום סכנה. כיון דמחמרינן בה טפי. דכוותה תנן. אכלה הרדופני או שהכישה נחש מותרת משום טרפה. ואסורה משום ס"נ. כה"ג נמי אשכחן במוצא איברים חתיכות מותרות. ואמ"ר עלה מותרות משום נבלה כו' פג"ה. הכי נמי הכא. אע"ג דכשרים להזיה. ולית בה משום חשש פסול. משום ס"נ אסורין. <b>אלא</b> דאכתי איכא למימר דהיינו במטהר עצמו לחולין ולדבר הרשות. אבל לדבר מצוה. כגון לעשות פסחו וכיוצא בו. ואין מ"ח אחרים מצוים לו אלא אלו שנתגלו. ואין בהם ריעותא. דילמא כה"ג לאיסורא נמי אין לחוש. כיון דספק רחוק הוא. שמא י"ל בזה שומר מצוה לא ידע דבר רע. 
+<b>ועדיין </b>צ"ע משום פירוקא לסכנתא ורז"ל החמירו מאד במים מגולים. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>דבלה</b> כו' אם יש בה כביצה. לענין מ"ש תי"ט כאן. עיין בקונטרס לחם לשובע. מו"ק א"ח (סר"י). 
+<b>והאוכלה חייב מיתה </b>מכלל דתרומת תאנים דאורייתא. <b>לכאורה</b> הוה תמיהא לי טובא. שוב ראיתי בתי"ט שהר"ש ותו' נתעוררו בזה. ונדחקו מאד. <b>ולדידי</b> חזי לאוקמה ביין הבא משניר שדומה לדבלה קעילית והרי זה מכוון. 
+<b>איברא </b>אשכחן לתנא זימנין סגיאין. דמשוי ד"ס לד"ת. כדתני גרושה וחלוצה בהדדי זימני טובא. 
+<b>האוכלה חייב מיתה</b> עתי"ט אי"ל הרי דבנה נמי טמאה כו' מ"ש הר"ש מתני' דהכא לא סברה הכי. הוא דוחק גדול בעיני עכ"ד. <b>אולם</b> בעיני לא דוחק יש כאן. אבל פליאה נשגבה היא לא אוכל לה. הר"ש אוצר בלום לתורה. איך נשמט ממנו תלמוד ערוך בשני מקומות בחולין ובזבחים. שבנטמא הגוף תחלה. כ"ע לא פליגי דאיסור חל על איסור. והא הכא נמי לא נטמאת דבלה אלא מחמת אדם האוכלה. שנטמא במ"ח הטופחים עליה. והיא לא נטמאת מהם (בטהורה) מפני שתרומה טהורה היא. כדבעינן למימר. <b>ועוד</b> רווח והצלה לפנינו להעמידה בלא הוכשרה (היינו בדבלה כמשמעה) שלא קבלה טומאה ממשקה מ"ח הטופח על פניה. שטמא את האדם האוכלה ודאי. וכי אכלה בתר הכי. בטומאת הגוף קאכיל תרומה טהורה. וחייב מיתה. <b>ודתנן</b> בין טמאה. נוקי לה בהוכשרה ולא נטמאת עד עכשיו. שנגע בה האדם הטמא (דכוותה אשכחן טובא. דקרי לפירות מוכשרים. טמאים. ע"מ מכשירין) (מ"ש תי"ט דההוא ר"א תנא הוא. לא היה צריך להביא עצות מרחוק. דהא בהדיא איתא התם. הא דרביה. הא קמן. דההוא ר"א ודאי רביה דשמואל הוא). <b>אכן</b> הריקו"ר נטפל בדברים בטלים. חוץ לכבודו. במ"ש שתטמא דבלה את המים. ויחזרו מים ויטמאו את הטהור להם. 
+<b>ועכ"ז </b>עדיין לא עלתה ארוכה למחלת הקושיא (ריקו"ר ותי"ט נכוו בפושרין ולא ברותחין) הלא קושיא במקומה עומדת ביתר שאת. איך לא נטמאת דבלה במ"ח. שהם אב הטומאה. כמ"ש ריש כלים. 
+<b>גם </b>את"ל שלא נטמאת דבלה במ"ח. הלא האוכלה ועדיין משקה מ"ח טופח עליה. נטמא במ"ח. שמטמאין אדם ד"ת. והוא מטמא אחד. כמ"ש בפ"ה דזבים. ועושה את הדבלה שני. נמצא עכ"פ טמאה היא. ומ"ט יהא אדם האוכלה חייב מיתה. אלא הדבר ברור כמו שאמרנו. ברית הן הדברים שנאמרו למשה מסיני. <b>עתה</b> אני חוזר על דברי ריקו"ר כפי שהועתק בתי"ט. להראות בעליל שאינם לעזר ולא להועיל. כי מ"ש בין טמאה כו'. ה"ק ל"מ כשהיא טמאה שנטמאו המים (אלה דברי הבל. וכי מה תעלה או תוסיף טומאת הדבלה למ"ח לענין גוף האדם. שהרי לא נעשו המים אלא שני או תחלה דרבנן. ודבלה עצמה אינה מטמאה אדם. ותנא לא נקטה אלא לאשמועינן שהמים לעולם טמאים מדרבנן) אלא אפילו היא טהורה נטמאו כו' ואותו שאכלה חייב. ככל טמא דעלמא. והיינו כשהיא טהורה (כבר ראית שהם דברים קשים ומרים משובשים) וא"ת והרי נטמאו המים כו' הא ל"ק ההיא מעלה בעלמא כו'. <b>הכל</b> הבל ושפת יתר. כחומץ על נתר. הנהו בונה חיץ מעצמו נופל ומניה וביה נסתר. 
+<b>הטהור לחטאת הכניס ראשו ורובו נטמא אדם </b>דווקא. משום גזרת י"ח דבר. <b>אבל</b> אוכלין ומשקין טהורין שנגעו במ"ח. נראה דלא בעו שיעור. כשאר טומאת משקין. דבכל שהו מטמאין. מיהו לא מטמו לאו"מ טהורין. אלא משום מעלה. כיון דלא מקבלי אלא טומאה דרבנן. פשיטא אינן חוזרין ומטמאין לאוכל הנוגע בהם. אלא טומאת מעלה דרבנן. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>ואת החולין ואת המעשר </b>הקדים החולין לפי שכוללין גם מעשר ראשון. <b>ועוד</b> שהראשון קודם לשני. כמ"ש בפ"ג דתרומות. ותרומה קודמת לראשון. כדתנן התם. הרי הסדר מכוון. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>לאחר ביאתו </b>עתי"ט העתיק לשון הר"ש בהני דבעו הערב שמש. ההיא דכהן השורף את הפרה. 
+<b>כצדוקים </b>אמרה. לא חלי ולא מרגיש. ור"ש אגב שטפיה אתיא ליה. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>האזוב המוכשר</b> במשקין הטהורין לחטאת. דאל"ה כו'. תי"ט. <b>ר"ל</b> דאי לאו הכי. אלא במי חטאת הוכשר. נטמא כו'. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>ושל טהורה</b> כתי"ט ה"נ בפחות מכביצה כו'. <b>ואינו</b> מוכרח. ח) דאיכא לאוקמה בשלא הוכשרה. <b>שוב</b> חזרתי לומר דהאי טהורה ודאי לא הוכשר' היא (דכל הכשר. טמא קרי ליה תנא) וכ"מ במ"ח דלקמן וכ"ה בגמרא בהדיא. <b>א"נ</b> במשומרת לחטאת. כדקיי"ל לקמן במלקט לחטאת. ומשום דתרומה הוא. לא גרע. 
+<b>שלא גמלו </b>כתי"ט נראה שהוא מלשון ויגמול שקדים. <b>ומקרא</b> יותר מבואר בידינו. ופרח גומל. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>אע"פ שנגבו פסול</b> ואע"פ שלא נטמא כו' וסייעתא למש"ל דהוכשר במשקין טהורין להזות מיירי. אבל קשה דכיון שפסול להזיה (דברים תמוהים הם) היכי קתני לעיל דאזוב המוכשר מתטמא. ומשמע ודאי מטעם חומרת ומעלת החטאת כו'. תי"ט. <b>אומר</b> אני שאין זה בהחלט. אלא בטעון ביאת מים מד"ת. פסול מד"ת. והטעון מד"ס. פוסלו מד"ס. ואפשר דכשר נמי בדיעבד. אבל האזוב הנפסל מחמת שהוכשר במים טהורים שאינם ראוים לקדש. ועדיין לא נטמא לגמרי כדאיירי הכא. מעלה בעלמא היא. ואם הזה בו אחר שנגב. ודאי כשר בדיעבד. 
+<b>לקטו לחטאת</b> ונפלו עליו משקין. 
+<b>כמלקט לאוכלין</b> אבל מ"ח אינן מטמאין אותו אפילו שלא בשעת הזיה. עיין שלהי מכלתין. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>כל שהוא</b> כר"ש ש"מ דבתחלתו יש לו שעור ושיעור ל"א. <b>ואם</b> לא נאמר בו שיעור. אני אומר שאינו צריך. אלא תחלתו כגדילתו. בין קטן בין גדול. רק שיהא שלם. וראשי גבעוליו קיימים (וכענין שיעור מי הזיה. כדי שיטבול ראשי גבעולים) <b>ואפ"ה</b> אצטריך למתני גרדומיו. דהשתא לאו שלם הוא. סד"א פסול. משו"ה ממתני' ליכא למשמע דליבעי שיעור. 
+<b>וצ"ע </b>בענין גרדומים דהכא. אי פירושו כמו גרדומי תכלת. שכלו מחמת תשמישם. או אפילו עדיין לא נשתמש בו להזיה. אלא מחמת עצמם בלו ונבלו. ואינו מוצא אזוב שלם קמיירי. 
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ואוחז באזוב ומזה</b> עתי"ט בשם רש"י. <b>ולי</b> מסתבר לומר בלשון זה. שאם יאחוז בספוקו ויזה. קרוב הדבר שיפלו המים מן הספוק הנטבל ג"כ. וכשיראה טפין על המוזה. יחשוב שהזה. שמן האזוב נפלו. ואינו אלא מן הספוק. ואפילו ספק לא הוי. לפי שמתנענע הנה והנה. והספוק בידו להטותו. והוא מטהו אל המוזה. לפיכך כודאי חשוב. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>מחט שהיא נתונה על החרס </b>והחרס אינו טמא כו' תי"ט. <b>תמהתי</b> איך יהא זה. ב) והלא המחט אב הטומאה. אלא שיכול להעמידה בפשוטי כ"ח. <b>וא"כ</b> קשה. מאי איריא כ"ח. <b>אבל</b> בחנם הוצרך לומר כן. שהרי אפילו בחרס שמא היה יכול להעמידה. דכ"ח אינו מקבל הזאה. דלא בר חיטוי הוא. ואין לו טהרה אלא שבירה. דמשו"ה נמי אינו נעשה אב הטומאה לעולם. ולכן יכול להזות על המחט בעודו מונח על החרס הטמא. והמחט נטהר. לפי שאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה. <b>והשתא</b> קמ"ל בחרס כל דהו. בין טמא בין טהור. אע"ג דלאו בר הזאה הוא. ועדיין לא נעשית מצותן. אפ"ה פסולה ההזאה. בספק מיצה מן החרס. 
+<b>צלוחית </b>של מי חטאת. 
+<b>טובל </b>האזוב בה. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>על דבר שאינו מקבל טומאה </b>נ"ל ה"ה לשאינו מקבל הזיה. אע"פ שמקבל טומאה. חד דינא הוא. <b>והא</b> דלעיל (מ"ב) בכ"ח. דמשום ספק הוא דפסול. הא לא"ה לא ישנה. היינו משום דנתכוין למחט. גם נפלה עליו הזיה. כה"ג ליכא קפידא. כי נפל מן המים גם על דבר שאינו בר הזיה. 
+<b>אם יש באזוב לא ישנה</b> בטבילה. <b>אלא</b> מזה ממה שנשאר בו. 
+<b>אם יש באזוב ישנה</b> בטבילה. <b>ולא</b> בעי ניגוב בתחלה. כי המים אינם פסולים. שהרי המנטפים כשרים. אלא מיהא טבילה לשמה הוא דבעי. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>המזה מחלון ש"ר כו' פטור </b>ע"פ רע"ב דהוי כספק טומאה ברה"ר דספקו טהור. 
+<b>לכאורה </b>תמהתי מראות. אטו לא ידע מר דאין חייבין קרבן על ספק טומאת מקדש. שוב ראיתי שגם תי"ט עמד על זאת. ולא מצא מענה ללמד זכות על שני גדולי עולם. ואני אמרתי חלילה לי מחדול מלחפש להם טענה. חס לי למימר על תרי גברי רברבי כוותייהו. דלטעו בדבר משנה כדסבר תי"ט. ותרווייהו מרוקא חדא תפיאו. אף לא ידענא. אמאי ניחא ליה בפיר"מ טפי. הא אכתי לא מיתרצא. היכי אחייביה קרבן. <b>תו</b> איכא לתמוהי טובא אפירושא דהנהו תרי אשלי רברבי. דמדמו לה לספק טומאה. אי דר"ה. או דרה"י. 
+<b>הא </b>לא דמי. היכא אמרינן ספק טומאה ברה"ר טהור. היכא דהספק שקול. כהנהו דפ"ה דטהרות. דאימור לא נטמא. אבל היכא דודאי נטמא. ואח"כ נולד ספק בטהרה. הרי הוא טמא כשהיה גם בר"ה. כההיא דתנן רפ"ה דמקואות. הטמא שירד לטבול כו'. וכן בגמרא דפרק האומר. במקוה שנמדד ונמצא חסר. דהעמד טמא על חזקתו. ודינו כטמא ודאי בכל מקום. 
+<b>איברא </b>שפיר קאמרי הנך פרשני דווקני (ותי"ט לא קאי אדעתייהו דרבני) פשיטא לא סליק אדעתייהו לחיובי באשם תלוי המוזה מחלון של יחיד כו'. אלא אוקי טמא אחזקתיה. אימור לא טביל. הילכך מייתי קרבן עולה ויורד כדיניה. <b>ברם</b> מחלון ש"ר היינו טעמא דפטור. אע"ג דאכתי איכא למימר העמד טמא על חזקתו. אימור לא נטהר. הא נמי לא מילתא. היכא אמרינן הכי. דווקא כי איתא לטומאה קמן ודאי. כההיא דמקוה חסר לפנינו. משא"כ הכא איירי בספק טומאה שאירעה במ"ח ברה"ר. דהספק הוא אם נטמאו המים. אע"ג דברה"י דינם כודאי. אבל בר"ה. ודאי טהורים נינהו. דאוקי למיא אחזקת טהרתן. וזה ברור. 
+<b>מחליקין </b>בפיר"מ העתיקו תי"ט. מעמידין צ"ל ממעידים. ויותר נאה בלשון לומר נמעדים. באלו המים. 
+<b>לפני חלון ש"ר </b>רבותא נקט חלון ש"ר. דאע"פ שהזה על ספק טומאה. לר"ש בתי"ט. <b>שמא</b> צ"ל על (ידי) ספק כו' לפי מש"ל. א"נ לפי שהזה על רבים. ואולי יש בהם שבאים להטהר. מספק טומאה. <b>מ"ש</b> על מ"ש הר"מ בחבור כו'. ולפ"ז דווקא בחלון ש"ר. דאילו בשל יחיד הא אמרן דמסתמא צריך לבדוק כו'. <b>לא</b> נהיר. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>בקרדום הטמא </b>שהוא אב הטומאה כו'. ומבואר הוא שיצטרך שיהיה זה הקרדום ג"כ. לא הגיעה אליו טומאה מן המת. הר"מ. <b>ר"ל</b> שלא נגע במת עצמו. אלא באדם או בכלים שנגעו במת. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>שנטמאו ידיו</b> אחת מידיו. <b>ר"ל</b> איזו שהיא. 
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>וקרן של כליבה</b> המטה של מתים. עושין לה כמין קרן של ברזל כו'. <b>צ"ע</b> מ"ט טמא. 
+
+Mishnah 10
+
+<b>שמחובר לשלשלת</b> צ"ע היכי דמי. 
+<b>ותינוק שאין בו דעת</b> נראה דמשהגיע לעונת פעוטות. מקרי יש בו דעת. עיין ברכת גבעון. עתי"ט בשם מהר"ם שמגיה שיש בו דעת כו' ומסיים ומ"מ הרמ"ג כגרסת הספר. <b>אם</b> אין חוש הראות שלי כוזב. הר"מ בפירושו גורס כמהר"ם. וכך הגרסא בחבורו. וכמו שהעתיקה תי"ט עצמו בדבור הסמוך אלא שנראה משם. שיש השמטה בלשון משנתנו. וכצ"ל ותינוק שאין בו דעת (זה נמשך למעלה עם הבלתי כשרים להזות) ושיש בו דעת. האשה מסעדתו <b>א"כ</b> מתניתין חסורי מחסרא. וה"ק ודאי. על כן א"א לפרש המשנה בענין אחר. וכמו שהוכיח גם תי"ט עצמו. א"כ בהכרח לתקן אף הגרסא. 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Parah/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Parah/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..1e1e5e1e06fdb9a0006609f9257bce7cc5613192
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Parah/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,482 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Parah
+לחם שמים על משנה פרה
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Parah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה פרה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ופרה בת שתים </b>עיין שי"ע (סימן פ'). 
+<b>שלשית </b>עתי"ט שמצא בנא"י מנוקד בסגו"ל קמ"ץ וציר"י. ולא ידעתי לו חבר. <b>אמנם</b> גרסת מהר"ם בחיר"ק ציר"י חיר"ק. יפה היא. בשקל על שלשים. לרבים זכרים. <b>אכן</b> רפ"ק דברכות נקדתיה בשו"א קמ"ץ ציר"י יע"ש. וכ"ה דעת הקמחי בשרשיו. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>כבשים בני שנה</b> בין לענין נדר ונדבה. בין לענין קרבנות חובה דיחיד ודצבור. יוצאים בהם אפילו קטנים. מיום שמיני והלאה בדיעבד. כדמפרשא מתניתין ס"פ. ואחר שמלאה שנתם. נפסלו מתורת כבש. וכן הדבר באילים. מבן שלשים ואחד עד בן שתי שנים כפר. וכל תורת איל עליו. בין לחובה בין לנדבה. 
+<b>וכולן מיום ליום</b> אבני שתים נמי קאי. להפסל אחר שעברו עליהם שתי שנים. אפילו שעה אחת פסולין. <b>וכנראה</b> התי"ט לא שיער את זאת. 
+<b>פלגס </b>היא מלה מורכבת מן פלג וגס. <b>ר"ל</b> חצי גדול. יצא מכלל קטן. ועדיין גדול אינו. כיוצא בו נ"ל עד"ז נקראת המיוחדת לאיש (בלי כו"ק) פלגש. נוטריקון פלג אשה. כלומר יצאה מכלל בתולה. ולכלל אשה לא באה. <b>ונראה</b> שדין הפלגס שוה בעגל ובשעיר. כמו בכבש. 
+<b>ותימה </b>דלא תנן מדת זמן השעיר. ובשלהי מנחות תנן גדי בן שנה. ושעיר בן שתים. וכ"פ הרע"ב שני. 
+<b>וקשה </b>דהא שעירי יו"כ בני שנה הם. כדאיתא פש"ש (סה"ב) ושם הביא רש"י ברייתא דת"כ. שהוקשו כל חטאות שעירי ר"ח ורגלים. לע"א. דכתיב בה בת שנתה. <b>וי"ל</b> בנדר הלך אחר לשון ב"א. אע"ג דבלשון תורה. גם שעיר סתמא בן שנה הוי. משום דגמרינן במה מצינו. 
+<b>ה"ז איל</b> ושעיר שייריה. ואיכא למימר משום דלא פסיקא ליה כדלעיל. ושייר נמי עגל. <b>איברא</b> עגל. לא שייך הכא לגמרי. משום דלא אתי אלא בנדבה. עמ"ש רפ"ג דמנחות. <b>ונראה</b> ודאי דאינו אלא בן שנה. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>והפסח </b>בפירע"ב. צ"ל שאינו נאכל (אלא) בחבורה אחת. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>וחכמים מכשירים </b>הוה תמיהא לי. נהי דאדם חס על בהמתו שלא תעקר. משום דלא חיישי לרביעה. מיהא ליחוש שמא עלה עליה עול. דבכל דהו מפסלא בהכי. ולא ידיע. ולא מינכרא מילתא. ופשיטא גוי לא חייש להא. <b>אברא</b> תלמודא דפא"מ. ס"ד דבהא פליגי. דילמא הניח עליה עודה של שקין. וקדחי. דמשום הנאה פורתא. לא מפסיד טובא (דפרה דמיה יקרים) כלומר מסתפי דילמא קחזי ליה ישראל. <b>ברם</b> במסקנא אתי שפיר. דשמעינן התם לרבנן. דישראל היו משמרים אותה. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>פרה שקרניה וטלפיה שחורים יגוד </b>פשוט דלרבותא נקט תנא שחורים אע"ג דהאי שחור אדום הוא כו'. וכ"ש לבנים או משאר גוונים. <b>ולפי"ז</b> הא דאמרינן יגוד. כשהשחרות אינו מגיע לזכרות. ע"כ צריך שיהא הזכרות אדום דווקא. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>ואין זו באה לבית</b> ורבנן כיון דקדשי ב"ה היא. ולקיחתה מתרומת הלשכה כו' באה לבית קרינן בה. כך נ"ל תי"ט. <b>לא</b> נהירא לגמרי. ואין בו טעם. כי לא נתיישב שהרי אינה באה לבית. ומחמת שיוצאה (ר"ל שיציאתה בא מן הבית) מן הבית. לא תבוא אל הבית. <b>איברא</b> הו"ל למימר בה מרגניתא. וקאמר חספא. דהא ודאי באה לבית היא. דתנן התם פ"ג. וחולקין אותו לג"ח. אחד ניתן בחיל כו'. שהוא בהר הבית. והלשכה שנתון בה. היא מבניני העזרה הדבוקים בה. 
+<b>ופשיטא </b>למאי דקסבר תי"ט אליבא דהר"מ התם. ניחא טובא. דקס"ד כל החלקים (של אפר פרה) במקדש היו נתונין. כדכתב להדיא <b>ואתי</b> שפיר טפי (אלא שבאמת לא דק שם. כמש"ל בס"ד) דקמיפלגי ר"א ורבנן. אי מקריא באה לבית. משום ביאת אפרה. והא סברא מיחוורא. 
+<b>ותו </b>נ"ל דילפי במה מצינו. הואיל ופסל במוקדשין. ופסל כאן. מה כשפסל במוקדשין. עשה אתנן ומחיר. כמומין שבגוף. כמו כן בפרה. ולבית אלהיך. לגופיה אצטריך. סד"א הואיל ולכפרה מייתי להו. עדיפי ומעלו לקרבן. כי היכי דתיהוי להו כפרה. בדבר שקלקלו בו יתוקנו. קמ"ל. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>עלה עליה זכר. פסולה</b> מטעם דחשיב עבודה (כמ"ש תו'. דמה שהזכר משמש בה. חשיב עבודה. עמ"ש בס"ד במהדורא ספ"ג דברכות) אבל עול לא מיקרי. כדמוכח מפרות ששגרו פלשתים. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>שתי שערות שחורות או לבנות </b>זו ואצ"ל זו קתני. דבשחורות רבותא קמ"ל. אע"ג דהאי שחור אדום הוא כו'. 
+<b>אפי' ארבע אפי' חמש</b> יכולני לפרש דברי ר"ע הללו. לשתי בבות חלוקות. 
+<b>וה"ק</b> אפילו הן ארבע מקובצות במקום אחד. ותכופות (אמתני' דלעיל דסמיך להא קאי) ואפילו הן חמש מפוזרות. 
+<b>יתלוש </b>לאפוקי חמש סמוכות. 
+<b>א"נ </b>טפי מחמש. אפילו מפוזרות. לא מהניא בהו תלישה. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ומזין עליו</b> אפילו תימא כר"ע (עמ"ש ריש כלים. ד"ה ומ"ח) הא קטביל ליה. כדלקמן מ"ח. 
+<b>מכל חטאות</b> עתי"ט עד ותנן כל ז' ימים. א"כ צריכים שיהיו ז' כו'. <b>אשתמיטתיה</b> תלמוד ערוך דשבעה לאו דווקא. אלא בר מרביעי ומשביעי. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>ומגדלות שם את בניהן</b> עד שיהיו בני שמונה שנים. <b>הא</b> אתיא אפ"ה כב"ה דלא גמרי מדורות ראשונים (דלאחרונים ודינא דמתניתין עד שיהא בן תשעה ויום אחד אין קריו מטמא) אב"א משום מעלה. <b>ואב"א</b> משום דמשנתנו לדורות ראשוני' נשנית. כמש"ל מ"ג. וכולה מסכתא הילכתא למשיחא. ואין בין עוה"ז לימות משיח כו'. כי הנער בן מאה ימות כו'. דאיכא מיתה. ובעיא הזאה. אבל יהיו בריאים כבימים קדמונים ודאי. כימי העץ ימי עמי. 
+<b>לשלוח </b>מעין הוא (לא נהר) בדרומה מזרחה של ירושלים. כמדומני היא ברכת השלח (נחמיה ג'). 
+
+Mishnah 3
+
+<b>וירדו </b>מן השוורים. 
+<b>וזורקו </b>למקל. 
+<b>אלא הוא נוטל</b> כו' (ע"פ רע"ב) לפי שלא גזרו טומאה על ארץ העמים עד אחר שעלו מן הגולה. כך מפורש בשטת י"ח דבר. <b>גם</b> ממקומו הוא מוכרע. שהרי פרה ראשונה נעשית במדבר העמים. ואפרה הכניסו לא"י. ולא היה להם אפר אחר עד עזרא. 
+<b>ומקדש </b>צ"ע לאיזה צורך היה קדוש זה. אם לכהן השורף את הפרה. א"כ היה מעשה זה קודם שהפרישוהו ללשכתו לטהרה. כדי להזות עליו כל ז"י. 
+<b>ולא </b>ידעתי מ"ט לא היו מזין עליו מאפר מ"ח שמתחלק לכל המשמרות. <b>ולפמ"ש</b> רע"ב מן התוספתא ניחא. <b>אבל</b> קשיא לי טובא. אי הכי דכולהו טמאי מתים הוו. איך עברו את החל בטומאת מת. שאין נכנס לשם ט"מ (רפ"ח דכלים). 
+<b>וצריך </b>לדחוק. דמעלות דרבנן. ושאני היכא דלא אפשר. אתי דרבנן ודחי דרבנן. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>לא מצאו משבע</b> משמע דאיכא קפידא לכתחלה. שיהיו שם מכל החטאות הקודמות. 
+<b>ואיכא </b>למידק לרבנן דפליגי עליה דר"מ ואמרי שבע היו מעזרא ואילך. א"ה ניתני לא מצאו מתשע כו'. <b>ונראה</b> לי. דקפידא בשבע דווקא. אבל למעלה משבע. ליכא קפידא אע"פ שהיו יותר. ודבר זה רמוז בפסיקתא. דדריש לקרא דמזוקק שבעתים בפרה. שיש בה משבעה. ושבע פרות כתיבי בפרשה. לרמוז זה. 
+<b>ומה </b>שיש לדקדק על זה. דהא לא כתיבי אלא חמש. י"ל שתי חטאות משלימות. חטאת היא. אל תוך שרפת החטאת. אלו משלימין חשבון שבע פרות. 
+<b>עוד </b>יישבתי זה במקומו. דבמה דמסיים התם. אף משה ואהרן (האמורים בראש הפרשה) בכלל מנין שבע כהנים. הו"ל כאילו נתייחדה פרשת פרה לכל אחד מהם בפני עצמו. והו"ל תלתא קראי דפרה. שפרשה זו משולשת היא. יע"ש. 
+<b>עוד </b>נ"ל דבהכי פליגי רבנן ור"מ. דליכא מילתא דלא רמיזא באורייתא. והכא בסברא פליגי. אם אותה שנעשית במעורבי שמש מצטרפת. אם לא. כדאיתא בתוספתא. וסבר ר"מ. כיון דלא כתיבי בהדיא אלא חמש פרות. לרמוז בא. שלא יהיו אלא חמש מעזרא ואילך. ושתים ראשונות רמוזות בצירוף חטאות הנזכרות. וא"כ לא יהיו לעולם יותר משבע. ורבנן סברי. דרמז של שבע. מעזרא ואילך הוא. 
+<b>וחכ"א שבע מעזרא ואילך</b> עיין מש"ל. 
+<b>ונ"מ </b>דכי נמי ליתינהו לתרתי קמאי (וכגון אחר ששבו מן הגולה. אם לא מצאו של משה. אע"פ שאמרו ששלו קיימת. וכ"מ לעיל. מ"מ לא מצאו הרבה. ואם נשאר בגניזה. והמעט שמצאו. נתמעט ברוב הימים. זהו שאמרו לא מצאו משבע כו') אכתי איכא לקיומי משבע. מעזרא ואילך. 
+<b>שניה עשה עזרא</b> לכאורה משמע מהכא שעזרא כ"ג היה. כדחשיב ומני לכולהו כ"ג עושי פרה. ואתיא כסתמא דמתניתין. שלא בכ"ג פסולה. <b>אי נמי</b> אפילו תימא שכשרה בסגן. מ"מ נקרבת על שם הכ"ג שבימיו נעשית ובמצותו. כי על פי השגחתו היו כל מעשיה. גם היה מוציא עליה מממונו. כדתנן כבש פרה כ"ג עושין משל עצמן ויהיה פירוש עשה. השנוי כאן. ע"ד ויבן שלמה את הבית. וכן מ"ש הראשונה עשה משה. ואף למ"ד שמשה שמש כהן גדול. בימי המלואים (לא בשמנה בגדים) הרי לא עשאה אלא אלעזר. 
+<b>ונראה </b>שמכאן הוציא הר"מ ז"ל. מ"ש בפתיחתו לספר הי"ד שלו. שעזרא כ"ג היה. ולא נודע מנין לו. כי מן הכתובים נראה. שבן אחיו יהושע ב"י שמש בכהונה גדולה. על פני עזרא דודו. ושוב לא זזה מבני יהושע. ששמשו דור אחר דור. וכהונתו של עזרא. לא נזכרה. <b>מ"מ</b> ממשנתנו נראה. שקבלה היתה בידם ששמש עזרא בכ"ג. אולי בזמן שהיה עדיין בנו של יהושע או בן בנו קטן. ובלתי ראוי לעבודה. או שעבר לפי שעה מחמת טומאה שארעה בו. או איזה מקרה אחר שעכבו שנה או יותר. ושמש עזרא תחת אחד מבני ישוע לפי שעה בלבד. כך צ"ל בהכרח. <b>גם</b> בפ"ק דיומא כשהוציאו מכלל כ"ג של ב"ש הרשעים. את שמעון הצדיק. לא זכרו עזרא כלל (צ"ל מפני שלא נתמנה לכ"ג קבוע כנ"ל) ובכל ספרו וספר נחמיה לא נקרא שמו בשום תואר. אלא הסופר. עם שנראה מס' עזרא (ס"ט) בעסק הפרשת נשים נכריות ובספר נחמיה (ס"ח) בענין קריאת התורה. כאילו היה הוא הכהן הראש. באותן הימים אין כהן גדול למעלה ממנו בהיותו בירושלם. מאחר שעליו היה משא כל הדברים הגדולים המפורסמים שארעו אז. ולא נזכר עליהם שם כ"ג אחר. שנטפל באותם הענינים העצומים ועסקי רבים. וכן נראה מן לשון הכתב מינוי שנתן דריוש לעזרא. שהשליטו על כל עניני הבית והארץ. למנות שופטים. ולכל כל צרכי בהמ"ק. <b>אך</b> בספרו של נחמיה (י"ב כ"ו) נראה באר היטב שבימי עזרא היה יויקים ביב"י כ"ג <b>גם</b> כפי הנזכר בספרי החול. שב עזרא לבבל. ומת ויקבר שם. וככה העיד בספר תחכמוני שעמד על קברו. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>וכבש היו עושים</b> משמע בכל פעם שעשו פרת חטאת. היו עושים לה הכבש מחדש. אח"כ מסלקים אותו. והכי מוכח נמי בשקלים (פ"ד) שלא היו מניחים אותה אחר שנשתמשו בו פ"א. להיות קיים לעתיד. כשיצטרכו לו עוד לפרה אחרת. שיהא מזומן. ולא חשו למעט בהוצאה יתרה (המוכרחת לסתרו ולבנותו עוד פעם. לצורך פרה אחרת) חנם. 
+<b>נראה </b>שהוצרכו לכך. לסלקו מיד אחר מעשה הפרה. מפחד אויב. שלא ימצא דרך כבושה וישרה לפניו. לבוא אל העיר פתאום. מבלי מעכב ומונע. וזה היה חוזק העיר לצד מזרח. כי שם נחל קדרון עמוק מאד. מפסיק בין העיר ובין הר המשחה. לפיכך לא בא צר ואויב בשערי ירושלם מרוח מזרחה (אלא מצפונה. ששם תורפה. ארץ שוה עד החומה) אך לפי שעה לא היו חוששים מלעשות שם גשר. להוציא דרך עליו פרה ומסעדיה. שבעת ההיא היו יכולים לשמרו בעם רב וגבורי חיל הנצבים עליו. בעוד שעוסקים בפרה. גם לא ידעו ממנו האויבים מרחוק. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>וזקני ישראל</b> מסתמא הם הסנהדרין. שהם נקראים בכתוב זקני העדה. אלא מיהא מדלא קתני זקני עדה. משמע זקני ישראל היו. משום ברב עם. וגם היו צריכים להיות שם. כמש"ל בסמוך. ועוד למען ישגיחו על מעשיה שיהיו כהוגן. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>סמכו ידיהם עליו</b> זקני ישראל שהיו מקדימים להר המשחה. לצורך זה היו נפנים לשם. 
+<b>כ"ג </b>עתי"ט ועמ"ש הרמב"ם דתמיד נעשית בכ"ג. ויש לי כדמות ראיה לדבריו מדא"ש כו'. 
+<b>אומר </b>אני ראיה כזו וגדולה ממנה. הלא היה להביא ממשנה ג' דלעיל. שמעון הצדיק ויוחנן כ"ג עשו שתים. <b>הרי</b> מפורש שכהנים גדולים עשאוה. ואעפ"כ גם היא אינה ראיה כלל. <b>תדע</b> שהרי ג"כ שנו שם הראשונה עשה משה. בודאי לא עשאה בעצמו. אלא אלעזר. ככתוב. רק לפי שעל פיו נעשית וע"י השתדלותו והשגחתו. לכן נקראת על שמו. כמש"ל. <b>אי הכי</b> ממשנה דשקלים נמי ליכא למשמע מדי. 
+<b>ומטמאים היו הכהן השורף</b> נראה שמפני שחוששין ללעז של פרות ראשונות (שנעשו בט"י. כפי הקבלה) נגעו בה. <b>שוב</b> זכיתי לראות כדברי בתוספתא שהביאה הר"ש (במשנה ה'). 
+<b>עוד </b>מצאתי שם במשנתנו. מועתק מתוספתא בלשון זה מעשה בצדוקי שהעריב שמשו ובא לשרוף הפרה. וידע בו ריב"ז כו'. 
+<b>ובזה </b>י"ל. שידע רק זאת בלבד. שמחמיר לעשותה במעורבי שמש. אבל לא החלחטו משום כך לממרה ע"פ ב"ד. כי שמא נתכוין להוסיף לה קדושה וטהרה (שכך מצינו גם בישמעאל ב"פ. כמ"ש הר"ש לעיל מן התוספתא) ולא ידע שצדוקי הוא ודאי (שאלמלא כן לא היו מניחו לעסוק בפרה. מאחר שידו תקיפה עליו. כמו שנראה מן המעשה. כ"ש שלא היה מחניפו לרשע. ואומר לו כמה נאה אתה להיות כ"ג. אומר לרשע צדיק אתה. תועבת ה') <b>מיהא</b> אכתי תרי תמיהי טובא איכא הכא. חדא דלעיל לא מני תנא דידן אלא ז' פרות. ואי הכי תמני הוא דהוו. דשבע דשנה רבי כולן נעשו ע"י כ"ג כשרים. <b>ותו</b> דהא ריב"ז בארבעים שנה אחרונות שלו הוא שנהג נשיאות. ונמשכו קצתן אחר החורבן. כדאיתא פ"ד דר"ה. ומשמע לי דבאותן השנים. לא נעשית עוד פרה. שכבר התחילו סימני החורבן לבוא. <b>וי"ל</b> שבאמת לא עלתה ביד אותו כ"ג הצדוקי. ולא הוכשרה פרה שלו. לפיכך לא באה במנין הפרות הכשרות. <b>אחר</b> שכתבתי זאת עיינתי עוד בפי' הר"ש. ומצאתי שהציג בו מאן דהו הגהה. ונרגש קצת ממה שכתבתי ולשונו מגומגם. 
+<b>שוב </b>בדקתי בספר יוחסין. וראיתי שכתב חנמאל המצרי וישמעאל ב"פ עשו פרה בימי ריב"ז. ולא נהירא. <b>אך</b> חנמאל המצרי. אולי הוא הצדוקי שעשה פרה לפני ריב"ז. וקצת נראה שלא היה כ"ג כשר מאותה דפ"ק דיומא שמנו כל הכשרים מכלל שמי שלא נמנה שם בכלל רשעים יחשב. אמנם יש לדקדק על זה. כי א"כ. אליה ועיני גם הוא יוצא מן הכלל. והיכן ריב"א כ"ג. ויהושע ב"ג שזכרוהו לשבח. <b>ועדיין</b> יש לדקדק במשנתנו מה היו צריכים לטמאו. הלא היו מזין עליו. ונגע במ"ח. שמטמאים את האדם מ"ה (עמ"ש ריש כלים) וכ"ה מסקנת הגמרא יומא (יד"א) כר"ע. דטהור שנפלו עליו מ"ח נטמא. <b>איברא</b> לפמ"ש ספ"ט דמכלתין. לק"מ. עדיין צ"ע. 
+<b>בתי"ט </b>ד"ה במעורבי. צ"ל מחוסר כפורים (כשר) בפרה. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>בחבל של מגג</b> שאינו מקבל טומאה כו'. הואיל ואינו ארוג. תי"ט. אבל<b> הארוג טמא. עבספכ"ד דכלים. וגמרא ספ"ב דסוכה. </b>
+<b>ראשה בדרום ופניה למערב</b> היו עוקמים ראשה ומחזירין פניה למערב. <b>קשיא</b> לתי"ט. מ"ט לא יהא ראשה למערב. ונדחק לומר הואיל. לא לעזר ולא להועיל. <b>ואכתי</b> תקשי התם בפרו דכ"ג נמי תינח פניו למערב. לצד שכינה. אלא ראשו בדרום מאי טעמא. ואמאי לא בצפון. <b>אלא</b> ע"כ דבר סתר יש בו. שכך היה צריך להיות דווקא. ראש לדרום. ואחור לצפון. כאן ושם. לטעם נכון. כדי שיפנה הפר וכן הפרה. עורף לשמאל. פני שור. ויפנה דרך ימין. להיות נכלל בימין. כי ימין ה' רוממה. 
+<b>וקבל בשמאלו</b> נראה לי פשוט שקבל בכלי. כמו בכל מקום קבלת דם להזיה דקרבנות שבפנים דלא סגי בלא כלי. אלא שהזיה היא באצבעו של כהן בכ"מ. חוץ מקבלת דם האשם דמצורע (עמ"ש שם) <b>שוב</b> מצאתי סיוע מפורש לדברי. בגמרא דזבחים (הביאה התי"ט) דאא"ב בין הזאה להזאה בשפת מזרק מקנח. הא בהדיא דמקבלו במזרק. כמו כל קבלת דם זבחים שבבית. <b>מ"מ</b> היה נ"ל. אע"ג דלא סגי בלא כלי. מ"מ אכלי שרת ליכא קפידא. אלא במזרק דכלי אבן. כדתנן שכל מעשיה בכלי אבנים. <b>אלא</b> דלכאורה לשון גמרא הנ"ל מזרק וכפורי זהב כמשמעם. מ"מ אינו מוכרח. ולא דווקא קאמר. אלא דוגמא בעלמא נקט. 
+<b>אכן </b>אחר כתבי זה כראותי בתי"ט בשם הר"מ. דפסול כלי לקבלת דם פרה. אלא מצריך כפו של כהן. כמו באשם מצורע. <b>כן</b> תמהתי. מנין לו זה. <b>ואף</b> שראיתי שם בחבור דמברייתא נפקא ליה. מדמה באצבעו. מצותה מצות יד. ולא בכלי. 
+<b>לא </b>מוכח מידי. דילמא לא קאי אלא אהזאה דאצבע (דלא תימא דאין אצבעו מעכב. דאי נמי זריק ליה בכלי. כשר. קמ"ל דפסל) קבלה מהיכא שמעינן. <b>ועל</b> כרחנו כך חובתנו לחלק בכך. כדי שלא לחלוק עלינו את השוים. דנצטרך לומר סתמא דתלמודא ופשיטותיה. פליג אסתמא דתוספתא וספרי. ועל החלוקים אנו מצטערים. 
+<b>וגדלה </b>תמיהתי. כאשר עוד ראיתי בהשגות הר"א. דמעיקרא מודה ליה לר"מ בהא ומסייע ליה מגמרא הנ"ל נמי. והדר קסתר ליה מהתם. דלדבריו מזרק מאי בעי התם. 
+<b>רי"א בימינו היה מקבל </b>ונותן הסכין לזה שעמו. ומיירי שטהר עצמו כמותו. דאל"כ. הרי נטמא בסמיכה. שא"א שלא יהא נסט. תי"ט. 
+<b>ואני </b>אומר. אין כאן הסט. אלא מגע ע"י ד"א. 
+
+Mishnah 10
+
+<b>שלש פעמים</b> עתי"ט. ז"ל וגם רגילים לעמוד שם רבים לראות הענין ואף דבשקלים מפני החשד. לא נכנס בלא אחרים. <b>להד"מ</b> לא מפני החשד באו עמו. ולא נכנסו ללשכה מעולם. זה מוכרח. עמ"ש שם. ומ"ש על הר"מ בחבור בס"ד. 
+<b>ולמש"ע </b>תי"ט על הר"מ ז"ל שנכנס לבד. ל"א לי (כצ"ל) עיין מ"ש שם בעזה"י. 
+
+Mishnah 11
+
+<b>אחד נתן בחל</b> לפום ריהטא היה נ"ל. שזה היה צריך להיות שם מזומן בטרם יבוא להכנס ט"מ. שאסור להכנס שם. ודקאמר בחל בבי"ת. לא בתוכו ממש. אלא בסמוך חוצה לו. דוגמא בכתוב בהיות יהושע ביריחו. <b>אך</b> עדיין צ"ע היכן הניחוהו כי החל כולו מקום פנוי מכלום. כמש"ל במדות. 
+<b>ונ"ל </b>שהיה שם בית או לשכה בנויה ששם סנהדרין יושבים בשוי"ט. כדאיתא בהנחנקין (צח"ב) והיתה פתוחה לחול. א"נ אפילו בקודש בחל עצמו. והיה שם חלון שמזה ממנו לאחרים בחוץ. <b>והא</b> דתנן לעיל ר"פ. ובפתח העזרה היה מתוקן קלל של חטאת. הוא היה כלי קטן שממלא אותו מזה שבחל. לצורך שעה בלבד. בעת עשיית הפרה. 
+<b>ואחד בהר המשחה</b> צ"ע על הסדר השנוי כאן. דהא בהר המשחה קאי ועסיק. אמאי תני בחל ברישא. <b>וי"ל</b> כיון שעקר מ"ח מפני המים שלא יכנסו בו בטומאה. התחיל במקום מקודש. וק"ל. 
+<b>ויש </b>להסמיכו גם על הכתוב. ואסף איש טהור והניח חוץ למחנה. היינו חוץ למחנה לויה. והיינו בהר הבית. שהוא מקום טהור ודאי. לפי שאין זבים וזבות כו' נכנסין לשם. והיתה לבני ישראל בהר המשחה. למשמרת. אלו המשמרות. 
+<b>ואחד מתחלק לכל המשמרות</b> כתב תי"ט ונמצאו כל החלקים היו במקדש. <b>לא</b> ידעתי מה ענין הר המשחה למקדש. וידוע שהוא הר הזיתים (על שם כך נקרא ג"כ הר המשחה) הרחוק מן העיר ירושלם מדת תחום שבת. ועמק יהושפט ונחל קדרון מפסיק ביניהם. <b>אולי</b> ר"ל כל החלקים של חלק שלישי. ולא דק בלשניה. <b>ומה</b> שבקש עזר לפירש"י. מיב"ע המדומה. <b>א"צ</b> דהא קרא כתיב חוץ למחנה. והיינו עזרה. מחנה שכינה. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ושלא רחוץ</b> כו' עתי"ט שהקשה וז"ל. ול"י טעמא דמתיר במקדה דאמאי גרע כלי זה שלא יהיה מכלי אבנים כו' והרי כל כ"ש היו כל ז"י בכ"א. 
+<b>נ"ל </b>שלא הצריכוהו לכלי אבנים אלא בשבעת הימים שהיה פרוש מאחיו. ועומד בבהמ"ק. עבדו ליה הכרא. ולכן הלשכה שלו היתה נקראת בית האבן. משא"כ לאחר שיצא ממנה. ובא לשרוף הפרה. שכבר היו מטמאין אותו ומטבילין אותו. לא הוצרך עוד להכר בקדושו. שהיתה לו אז שמירה מעולה. שלא ישכח מלהטמא. <b>אע"פ</b> שהתנוקות מלאו המים בכוסות של אבן. לא דמי. דאינהו עסקו ההיא שעתא במעשה הפרה. 
+<b>ובכלי לבן</b> רע"ב ותי"ט. גרסי בבגדי לבן. צריך בדיקה בספרי המשניות. 
+<b>ובבגדי לבן</b> כו'. עתי"ט בשם הר"מ שאם עשאה בבגדי לבן חול. פסולה<b> נראה</b> פשוט דלת"ק. בעיא בגדי לבן דכ"ג כשל י"כ (דבשל י"כ עצמן. לא יכול לעשותה בהם. שהרי טעונים גניזה. ואפילו לי"כ אחר אינו רשאי להשתמש בהם עוד). 
+<b>מיהו </b>צ"ע אם עשאם בשל כהן הדיוט (למ"ד אבנטו של כ"ג. לא זהו אבנטו של כהן הדיוט) אם פסלה. ולר"י אפכא מבעיא. כי עשאה כהן הדיוט. באבנטו של כ"ג. אי פסלה. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>אם להוסיף</b> כו' עתי"ט לשון ר"מ. ולא יוסיף מים אע"פ שהאפר נשאר. <b>אתיא</b> כחכמים דר"פ לקמן. דס"ל לאפר הנשאר אחר שנזדלפו כל המים. אינו ראוי לקדש בו עוד לעולם. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b> המלאכה פוסלת במים עד שיטילו את האפר</b> צריך לדעת שאפילו מלאכה שעשה באפר פוסלת את המים. שלא נעשה בהם שום מלאכה. אלא שאחר המלוי עשה מלאכה עם האפר. המים פסולים. והאפר כשר. כדתנן לקמן שלהי פ"ה. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>נקבה מלמטה</b> כו' המים שבתוכה פסולין גרסינן. והיינו למ"ח בלבד. אבל אינן פוסלין את המקוה. כך נ"ל פשוט. 
+<b>מן הצד כו' כשרים </b>למ"ח. ופסולין למקוה. 
+<b>פסולין </b>כהאי גוונא ודאי פסולין אף למקוה. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>אינן מקודשין</b> קמ"ל אע"ג דשתי השקתות באבן אחת. ודופן אחד לשתיהן. ס"ד כלי אחד הן חשובות. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>אינן מקודשין</b> עתי"ט וז"ל. ונ"ל הב"ע כשאין המים נוזלים מהסדק השני. מפני שחברם בטיט כו'. <b>לא</b> נתיישב לי. דבמאי עסקינן. אי בשאינו בריא. מ"ש מעטרה של טיט דלעיל. דהמים שהלכו לשם פסולים. ואי בבריא. היינו סיפא דהכא. עשאם בסיד. דמים שביניהם מקודשים. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>המקדש </b>לא נזכר שעור לאפר. ונראה שהוא מדברים שאין להם שיעור. שאפילו כמות קטן מאד מן האפר. מספיק לקדש מים רבים. רק שיהו מכונסים בכלי אחד. <b>אבל</b> צריך שיראה האפר על פני המים (ונראה שזה לשעת קדוש בלבד אמור. ואם אח"כ שקע האפר. אין בכך כלום) ומים שקדש בו פעם אחת בין מעט בין הרבה. אינו יכול להוסיף עליהם. כמש"ל פ"ה בס"ד. וערפ"ט. וכ"ש שאינו יכול לקדש שנית מים אחרים. באפר שקדש בו כבר. כמ"ש במ"ב בסמוך. <b>אבל</b> המים צריך שיהו כדי הזיה. כמ"ש פרק י"ב. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>כל שנגע במים אין מקדשין בו</b> ואם נגע במים שאינם מקודשין. ע"ל ספ"ט. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>יזלף</b> עתי"ט. ובמ"ז פ"ב דטהרות פירש דהוצאת המים מעט מעט קרי זילוף. <b>הכי</b> משמע בהדיא בגמרא ספ"ק דפסחים. גבי יין ראוי לזלוף. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>נתן ידו או רגלו</b> ז"ל רע"ב הרי שהיה קלוח יורד מהר מעוקם כו'. <b>צ"ע</b> עפ"ה דמקואות. ואתיא כפיר"מ שם. דנוטפים שעשאם זוחלין כשרים כמים חיים. 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>באסל </b>מלשון לא תסולה. ולא ידעתי מ"ק. שכה"מ פירשוהו לשון שבח. תי"ט. <b>אפ"ה</b> נקוט דר"ש בידך דדייק טפי. כי הוא לשון משקל יגיד עליו רעו. וכך עשוי האסלא. כקנה מאזנים ששתי כפותיו תלויות בו. ואין זה תוספת אלף על אותיות השורש במשקל השמות. כי כמוהו על אזנך. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>זה הלך ליבנה ג"מ</b> דוגמתו מצינו בגמרא שלהי יבמות. שהייה תלתא רגלי. קמ"ל כמה היו מתונים בהוראה קלה. עם שהיו הסנהדרין וב"ד הגדול שבישראל. 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>ונטל אוכלין להצניען פסול לאכלן כשר</b> כתי"ט וי"ל היאך אפשר דנטל אוכלין להצניען אע"פ שלא הצניען עדיין הויא מלאכה ע"כ. <b>ולק"מ</b> משום דכי נטל להצניע. אע"פ שלא הצניען עדיין. דעתיה עלייהו דאוכלין. ומסח דעתיה מן המים. 
+<b>אבל </b>נטל לאכלן מיד. לא צריך לתת דעתו על שמירתן. זה ברור ופשוט בעיני. 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>הז"א מטמאיך ל"ט</b> כו'. תנא ושייר. שיש לנו עוד כיוצא באלו. עפכ"ח דכלים מ"ו. ולא קחשיב לה הכא. משום דההיא מעקרא טמויי מיטמיא. אלא האדנא בתר דאשתני. תו לא מיטמיא. וכל הני במלתייהו קיימי כמעקרא. חוץ מט"י. <b>לענין</b> מ"ש תי"ט בשם הר"מ. עמ"ש מ"ו פ"י דנדה בס"ד. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>משנה </b>זו כפולה במקואות פ"ה. 
+<b>בפירוש </b>רע"ב יש חסרון. וכך צ"ל ולמצורע (דכתיב אל כלי חרס על מים חיים. ולמי חטאת) דכתיב מים כו'. 
+<b>הים הגדול </b>כאן ודאי המכוון בעצם וראשונה. על ים אוקייאנוס. עכ"ז אפשר יכלול גם הים האמצעי (שהוא ים הגדול של תורה. עמ"ש ר"פ הרואה) לפי שגם בו נקוים ימים הרבה. עמו"ק (א"ח סרכ"ח). 
+
+Mishnah 9
+
+<b>אחת בשבוע</b> כרע"ב אבל אחת ביובל כו'. ולשון תמוה הוא. דשנים רבות א"ב. תי"ט. <b>לשון</b> זה של המפרשים ודאי צריך ישוב. <b>ונ"ל</b> ליישבו. דקס"ד כי כזבו פעם בשבוע. אע"פ שאח"כ עבר שבוע או יותר שלא כזבו. כבר נפסלו ואין להם תקנה. קמ"ל דלאו הכי הוא. אלא כלל הוא לכל שבוע. ולא לשבוע אחד או שנים בלבד הדברים אמורים. אלא אפילו כזבו שבוע ויותר. אם אח"כ לא כזבו. חוזרים להכשרם. והיינו דקאמרי אבל פ"א ביובל ר"ל אבל כזבו פעם ביובל. אע"פ שאח"כ חזרו וכזבו פעם בשבוע. כשרים. מאחר שכבר נודע שהם מיים חיים. אלא שמחמת איזה סבה שקרה. שינו טבעם לזמן מה. אחר שבים הם לטבעם הראשון. <b>א"נ</b> אפכא. קמ"ל דלא תימא אע"פ שכזבו פ"א בשבוע. אם אח"כ שנו מדתם. הוכשרו. אלא לאחר שכזבו פעם בשבוע. כבר נפסלו לעולם. ואין מועיל להם שינוי מדתם להכשירם. אלא אם היו מים נאמנים. ולא כזבו אלא פעם ביובל. אז הם כשרים. 
+
+Mishnah 10
+
+<b>מפני שהם מי בצים</b> דאיכא חציצה כו'. אבל תו"כ עוד דלפי שמי בצים מתערבים כו' תי"ט. 
+<b>דעדיפא </b>הו"ל למימר. משום שהירדן עובר בים כנרת ונופל בימה של סדום הוא ים המלח. וכבר שנינו כל הימים פסולין לקדש. אצ"ל ים הסדומי. דאית ביה תרתי לריעותא. שהוא מלוח שבמלוחים. ולא טבע אינש ביה. מחמת רוב מלחו. אינו מגדל דגים ולא שום ב"ח. כנודע. ועל כן נקרא הים המת. פשיטא אינו מיים חיים. וזה. ברור ביותר. <b>וירמוך</b> גם הוא מתערב בירדן. ושניהם עוברים בים המלח ומתערבים בו. ואל מקום שהם הולכים. שם הם שבים ללכת. 
+
+Mishnah 11
+
+<b>ומערת פמייס </b>מערה הסמוכה לעיר דן. שמשם ירדן יוצא. ולשם אינו מגיע חזרת המשכת הנהר לאחור. כי דן היא בגובה. בערך ככר הירדן. שהיא שפלה עמוקה. 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>דיו</b> כר"ש ביבש איירי דומיא דקומוס כו'. <b>ובעיני</b> נראה דקומוס כו' דומיא דדיו. דכיון דיערה תנן. משמע דדבר לח נפל לתוכה תי"ט. <b>ולא</b> ידענא מאי קאמר. הא ודאי צריך למתני יערה. לאשמועינן שהמים מכל מקום פסולין. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>רא"א פסול</b> ואתי ר"א כב"ש דהמפקיד. דר"א שמותי הוא. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ולא ישיטם ע"פ המים</b> צריך לפרש שלא יניחם על לוח או ע"ג נוד נפוח. כדי להשיטם מצד זה של נהר או של אמת הים. אל עבר השני. דהוי דומיא דספינה. <b>אבל</b> אדם ההולך ברגליו ועובר את רקק המים. נושא הוא את מ"ח ואפ"ח. כדתנן בסיפא. <b>ונראה</b> שאפילו הוא שט ע"פ המים בגופו מותר. ובלבד שלא ישוט על שום דבר. כגון על נאדות נפוחים וכיוצא בהם. שנשען עליהם. 
+<b>אבל עובר הוא במים </b>עם מ"ח <b>עד צוארו</b> או נותן המ"ח על ראשו. שלא יגעו מי הנהר במי חטאת ויפסלו. וכן אפר שנגעו בו מים. שלא נתמלאו לחטאת. נפסל. ואין ראוי עוד לקדוש. 
+<b>עובר הוא הטהור</b> אף בספינה עובר הוא. 
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אינו מדף</b> עתי"ט. אמנם ט"מ האמתי אינו מטמא במשא ולא בהסט ולזה ג"כ אינו מטמא טהור לחטאת אם מניעו. הר"מ. ומ"ש הרע"ב ואם הסיטן. דבהסט פליגי ולא במגעו ע"כ. <b>לא</b> דק דאם הסיטן. היינו מניעו. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ושל קדש ושל טהורין </b>לא נטמאו ממי חטאת שבלגין. 
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אם יכולה לשתות כו'</b>. שאין תלוי באויר. רש"י פ"ק דחולין. <b>אבל</b> תלוי באויר. כשר לחטאת. ואעפ"כ אסור משום גלוי. כדאיתא בירו' שהנחש משתלשל ויורד. <b>ונראה</b> הא דאם יכולה חולדה לשתות במונח בארץ דפסול למ"ח. היינו שמכוסה בדבר קל. כנייר וכיוצא בו. שמונח עליו ברפיון. לא צרור ולא מהודק בשפה סביב. ולא פקוק. ולא מכוסה בדבר כבד. שאין השרץ יכול להזיזו ולהגביהו. דכה"ג נראה אף לגילוי לא חיישינן. 
+<b>ומ"ש </b>אבל מצאו כמו שהיה לא חיישינן. אע"פ שחשו לספק מים מגולים (דחמירא סכנתא) כתב תי"ט. והזיה לא קרבן הוא כו'. 
+<b>לא </b>נהירא. דהא חשו חכמים שלא יעבור עליהם אדם. וגם אסרו לרחוץ בהם פניו ידיו ורגליו. כדאיתא פא"מ א"ה היכי שרו הכא להזות בהם על האדם. וחמירא סכנתא. אלא פשיטא אע"ג דכשרים להזיה. מדינא דמ"ח לא נפסלו. ומסכנתא לא מיירי תנא דמתניתין. דאפ"ה ודאי אסור להזות בהם משום סכנה. כיון דמחמרינן בה טפי. דכוותה תנן. אכלה הרדופני או שהכישה נחש מותרת משום טרפה. ואסורה משום ס"נ. כה"ג נמי אשכחן במוצא איברים חתיכות מותרות. ואמ"ר עלה מותרות משום נבלה כו' פג"ה. הכי נמי הכא. אע"ג דכשרים להזיה. ולית בה משום חשש פסול. משום ס"נ אסורין. <b>אלא</b> דאכתי איכא למימר דהיינו במטהר עצמו לחולין ולדבר הרשות. אבל לדבר מצוה. כגון לעשות פסחו וכיוצא בו. ואין מ"ח אחרים מצוים לו אלא אלו שנתגלו. ואין בהם ריעותא. דילמא כה"ג לאיסורא נמי אין לחוש. כיון דספק רחוק הוא. שמא י"ל בזה שומר מצוה לא ידע דבר רע. 
+<b>ועדיין </b>צ"ע משום פירוקא לסכנתא ורז"ל החמירו מאד במים מגולים. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>דבלה</b> כו' אם יש בה כביצה. לענין מ"ש תי"ט כאן. עיין בקונטרס לחם לשובע. מו"ק א"ח (סר"י). 
+<b>והאוכלה חייב מיתה </b>מכלל דתרומת תאנים דאורייתא. <b>לכאורה</b> הוה תמיהא לי טובא. שוב ראיתי בתי"ט שהר"ש ותו' נתעוררו בזה. ונדחקו מאד. <b>ולדידי</b> חזי לאוקמה ביין הבא משניר שדומה לדבלה קעילית והרי זה מכוון. 
+<b>איברא </b>אשכחן לתנא זימנין סגיאין. דמשוי ד"ס לד"ת. כדתני גרושה וחלוצה בהדדי זימני טובא. 
+<b>האוכלה חייב מיתה</b> עתי"ט אי"ל הרי דבנה נמי טמאה כו' מ"ש הר"ש מתני' דהכא לא סברה הכי. הוא דוחק גדול בעיני עכ"ד. <b>אולם</b> בעיני לא דוחק יש כאן. אבל פליאה נשגבה היא לא אוכל לה. הר"ש אוצר בלום לתורה. איך נשמט ממנו תלמוד ערוך בשני מקומות בחולין ובזבחים. שבנטמא הגוף תחלה. כ"ע לא פליגי דאיסור חל על איסור. והא הכא נמי לא נטמאת דבלה אלא מחמת אדם האוכלה. שנטמא במ"ח הטופחים עליה. והיא לא נטמאת מהם (בטהורה) מפני שתרומה טהורה היא. כדבעינן למימר. <b>ועוד</b> רווח והצלה לפנינו להעמידה בלא הוכשרה (היינו בדבלה כמשמעה) שלא קבלה טומאה ממשקה מ"ח הטופח על פניה. שטמא את האדם האוכלה ודאי. וכי אכלה בתר הכי. בטומאת הגוף קאכיל תרומה טהורה. וחייב מיתה. <b>ודתנן</b> בין טמאה. נוקי לה בהוכשרה ולא נטמאת עד עכשיו. שנגע בה האדם הטמא (דכוותה אשכחן טובא. דקרי לפירות מוכשרים. טמאים. ע"מ מכשירין) (מ"ש תי"ט דההוא ר"א תנא הוא. לא היה צריך להביא עצות מרחוק. דהא בהדיא איתא התם. הא דרביה. הא קמן. דההוא ר"א ודאי רביה דשמואל הוא). <b>אכן</b> הריקו"ר נטפל בדברים בטלים. חוץ לכבודו. במ"ש שתטמא דבלה את המים. ויחזרו מים ויטמאו את הטהור להם. 
+<b>ועכ"ז </b>עדיין לא עלתה ארוכה למחלת הקושיא (ריקו"ר ותי"ט נכוו בפושרין ולא ברותחין) הלא קושיא במקומה עומדת ביתר שאת. איך לא נטמאת דבלה במ"ח. שהם אב הטומאה. כמ"ש ריש כלים. 
+<b>גם </b>את"ל שלא נטמאת דבלה במ"ח. הלא האוכלה ועדיין משקה מ"ח טופח עליה. נטמא במ"ח. שמטמאין אדם ד"ת. והוא מטמא אחד. כמ"ש בפ"ה דזבים. ועושה את הדבלה שני. נמצא עכ"פ טמאה היא. ומ"ט יהא אדם האוכלה חייב מיתה. אלא הדבר ברור כמו שאמרנו. ברית הן הדברים שנאמרו למשה מסיני. <b>עתה</b> אני חוזר על דברי ריקו"ר כפי שהועתק בתי"ט. להראות בעליל שאינם לעזר ולא להועיל. כי מ"ש בין טמאה כו'. ה"ק ל"מ כשהיא טמאה שנטמאו המים (אלה דברי הבל. וכי מה תעלה או תוסיף טומאת הדבלה למ"ח לענין גוף האדם. שהרי לא נעשו המים אלא שני או תחלה דרבנן. ודבלה עצמה אינה מטמאה אדם. ותנא לא נקטה אלא לאשמועינן שהמים לעולם טמאים מדרבנן) אלא אפילו היא טהורה נטמאו כו' ואותו שאכלה חייב. ככל טמא דעלמא. והיינו כשהיא טהורה (כבר ראית שהם דברים קשים ומרים משובשים) וא"ת והרי נטמאו המים כו' הא ל"ק ההיא מעלה בעלמא כו'. <b>הכל</b> הבל ושפת יתר. כחומץ על נתר. הנהו בונה חיץ מעצמו נופל ומניה וביה נסתר. 
+<b>הטהור לחטאת הכניס ראשו ורובו נטמא אדם </b>דווקא. משום גזרת י"ח דבר. <b>אבל</b> אוכלין ומשקין טהורין שנגעו במ"ח. נראה דלא בעו שיעור. כשאר טומאת משקין. דבכל שהו מטמאין. מיהו לא מטמו לאו"מ טהורין. אלא משום מעלה. כיון דלא מקבלי אלא טומאה דרבנן. פשיטא אינן חוזרין ומטמאין לאוכל הנוגע בהם. אלא טומאת מעלה דרבנן. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>ואת החולין ואת המעשר </b>הקדים החולין לפי שכוללין גם מעשר ראשון. <b>ועוד</b> שהראשון קודם לשני. כמ"ש בפ"ג דתרומות. ותרומה קודמת לראשון. כדתנן התם. הרי הסדר מכוון. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>לאחר ביאתו </b>עתי"ט העתיק לשון הר"ש בהני דבעו הערב שמש. ההיא דכהן השורף את הפרה. 
+<b>כצדוקים </b>אמרה. לא חלי ולא מרגיש. ור"ש אגב שטפיה אתיא ליה. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>האזוב המוכשר</b> במשקין הטהורין לחטאת. דאל"ה כו'. תי"ט. <b>ר"ל</b> דאי לאו הכי. אלא במי חטאת הוכשר. נטמא כו'. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>ושל טהורה</b> כתי"ט ה"נ בפחות מכביצה כו'. <b>ואינו</b> מוכרח. ח) דאיכא לאוקמה בשלא הוכשרה. <b>שוב</b> חזרתי לומר דהאי טהורה ודאי לא הוכשר' היא (דכל הכשר. טמא קרי ליה תנא) וכ"מ במ"ח דלקמן וכ"ה בגמרא בהדיא. <b>א"נ</b> במשומרת לחטאת. כדקיי"ל לקמן במלקט לחטאת. ומשום דתרומה הוא. לא גרע. 
+<b>שלא גמלו </b>כתי"ט נראה שהוא מלשון ויגמול שקדים. <b>ומקרא</b> יותר מבואר בידינו. ופרח גומל. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>אע"פ שנגבו פסול</b> ואע"פ שלא נטמא כו' וסייעתא למש"ל דהוכשר במשקין טהורין להזות מיירי. אבל קשה דכיון שפסול להזיה (דברים תמוהים הם) היכי קתני לעיל דאזוב המוכשר מתטמא. ומשמע ודאי מטעם חומרת ומעלת החטאת כו'. תי"ט. <b>אומר</b> אני שאין זה בהחלט. אלא בטעון ביאת מים מד"ת. פסול מד"ת. והטעון מד"ס. פוסלו מד"ס. ואפשר דכשר נמי בדיעבד. אבל האזוב הנפסל מחמת שהוכשר במים טהורים שאינם ראוים לקדש. ועדיין לא נטמא לגמרי כדאיירי הכא. מעלה בעלמא היא. ואם הזה בו אחר שנגב. ודאי כשר בדיעבד. 
+<b>לקטו לחטאת</b> ונפלו עליו משקין. 
+<b>כמלקט לאוכלין</b> אבל מ"ח אינן מטמאין אותו אפילו שלא בשעת הזיה. עיין שלהי מכלתין. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>כל שהוא</b> כר"ש ש"מ דבתחלתו יש לו שעור ושיעור ל"א. <b>ואם</b> לא נאמר בו שיעור. אני אומר שאינו צריך. אלא תחלתו כגדילתו. בין קטן בין גדול. רק שיהא שלם. וראשי גבעוליו קיימים (וכענין שיעור מי הזיה. כדי שיטבול ראשי גבעולים) <b>ואפ"ה</b> אצטריך למתני גרדומיו. דהשתא לאו שלם הוא. סד"א פסול. משו"ה ממתני' ליכא למשמע דליבעי שיעור. 
+<b>וצ"ע </b>בענין גרדומים דהכא. אי פירושו כמו גרדומי תכלת. שכלו מחמת תשמישם. או אפילו עדיין לא נשתמש בו להזיה. אלא מחמת עצמם בלו ונבלו. ואינו מוצא אזוב שלם קמיירי. 
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ואוחז באזוב ומזה</b> עתי"ט בשם רש"י. <b>ולי</b> מסתבר לומר בלשון זה. שאם יאחוז בספוקו ויזה. קרוב הדבר שיפלו המים מן הספוק הנטבל ג"כ. וכשיראה טפין על המוזה. יחשוב שהזה. שמן האזוב נפלו. ואינו אלא מן הספוק. ואפילו ספק לא הוי. לפי שמתנענע הנה והנה. והספוק בידו להטותו. והוא מטהו אל המוזה. לפיכך כודאי חשוב. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>מחט שהיא נתונה על החרס </b>והחרס אינו טמא כו' תי"ט. <b>תמהתי</b> איך יהא זה. ב) והלא המחט אב הטומאה. אלא שיכול להעמידה בפשוטי כ"ח. <b>וא"כ</b> קשה. מאי איריא כ"ח. <b>אבל</b> בחנם הוצרך לומר כן. שהרי אפילו בחרס שמא היה יכול להעמידה. דכ"ח אינו מקבל הזאה. דלא בר חיטוי הוא. ואין לו טהרה אלא שבירה. דמשו"ה נמי אינו נעשה אב הטומאה לעולם. ולכן יכול להזות על המחט בעודו מונח על החרס הטמא. והמחט נטהר. לפי שאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה. <b>והשתא</b> קמ"ל בחרס כל דהו. בין טמא בין טהור. אע"ג דלאו בר הזאה הוא. ועדיין לא נעשית מצותן. אפ"ה פסולה ההזאה. בספק מיצה מן החרס. 
+<b>צלוחית </b>של מי חטאת. 
+<b>טובל </b>האזוב בה. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>על דבר שאינו מקבל טומאה </b>נ"ל ה"ה לשאינו מקבל הזיה. אע"פ שמקבל טומאה. חד דינא הוא. <b>והא</b> דלעיל (מ"ב) בכ"ח. דמשום ספק הוא דפסול. הא לא"ה לא ישנה. היינו משום דנתכוין למחט. גם נפלה עליו הזיה. כה"ג ליכא קפידא. כי נפל מן המים גם על דבר שאינו בר הזיה. 
+<b>אם יש באזוב לא ישנה</b> בטבילה. <b>אלא</b> מזה ממה שנשאר בו. 
+<b>אם יש באזוב ישנה</b> בטבילה. <b>ולא</b> בעי ניגוב בתחלה. כי המים אינם פסולים. שהרי המנטפים כשרים. אלא מיהא טבילה לשמה הוא דבעי. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>המזה מחלון ש"ר כו' פטור </b>ע"פ רע"ב דהוי כספק טומאה ברה"ר דספקו טהור. 
+<b>לכאורה </b>תמהתי מראות. אטו לא ידע מר דאין חייבין קרבן על ספק טומאת מקדש. שוב ראיתי שגם תי"ט עמד על זאת. ולא מצא מענה ללמד זכות על שני גדולי עולם. ואני אמרתי חלילה לי מחדול מלחפש להם טענה. חס לי למימר על תרי גברי רברבי כוותייהו. דלטעו בדבר משנה כדסבר תי"ט. ותרווייהו מרוקא חדא תפיאו. אף לא ידענא. אמאי ניחא ליה בפיר"מ טפי. הא אכתי לא מיתרצא. היכי אחייביה קרבן. <b>תו</b> איכא לתמוהי טובא אפירושא דהנהו תרי אשלי רברבי. דמדמו לה לספק טומאה. אי דר"ה. או דרה"י. 
+<b>הא </b>לא דמי. היכא אמרינן ספק טומאה ברה"ר טהור. היכא דהספק שקול. כהנהו דפ"ה דטהרות. דאימור לא נטמא. אבל היכא דודאי נטמא. ואח"כ נולד ספק בטהרה. הרי הוא טמא כשהיה גם בר"ה. כההיא דתנן רפ"ה דמקואות. הטמא שירד לטבול כו'. וכן בגמרא דפרק האומר. במקוה שנמדד ונמצא חסר. דהעמד טמא על חזקתו. ודינו כטמא ודאי בכל מקום. 
+<b>איברא </b>שפיר קאמרי הנך פרשני דווקני (ותי"ט לא קאי אדעתייהו דרבני) פשיטא לא סליק אדעתייהו לחיובי באשם תלוי המוזה מחלון של יחיד כו'. אלא אוקי טמא אחזקתיה. אימור לא טביל. הילכך מייתי קרבן עולה ויורד כדיניה. <b>ברם</b> מחלון ש"ר היינו טעמא דפטור. אע"ג דאכתי איכא למימר העמד טמא על חזקתו. אימור לא נטהר. הא נמי לא מילתא. היכא אמרינן הכי. דווקא כי איתא לטומאה קמן ודאי. כההיא דמקוה חסר לפנינו. משא"כ הכא איירי בספק טומאה שאירעה במ"ח ברה"ר. דהספק הוא אם נטמאו המים. אע"ג דברה"י דינם כודאי. אבל בר"ה. ודאי טהורים נינהו. דאוקי למיא אחזקת טהרתן. וזה ברור. 
+<b>מחליקין </b>בפיר"מ העתיקו תי"ט. מעמידין צ"ל ממעידים. ויותר נאה בלשון לומר נמעדים. באלו המים. 
+<b>לפני חלון ש"ר </b>רבותא נקט חלון ש"ר. דאע"פ שהזה על ספק טומאה. לר"ש בתי"ט. <b>שמא</b> צ"ל על (ידי) ספק כו' לפי מש"ל. א"נ לפי שהזה על רבים. ואולי יש בהם שבאים להטהר. מספק טומאה. <b>מ"ש</b> על מ"ש הר"מ בחבור כו'. ולפ"ז דווקא בחלון ש"ר. דאילו בשל יחיד הא אמרן דמסתמא צריך לבדוק כו'. <b>לא</b> נהיר. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>בקרדום הטמא </b>שהוא אב הטומאה כו'. ומבואר הוא שיצטרך שיהיה זה הקרדום ג"כ. לא הגיעה אליו טומאה מן המת. הר"מ. <b>ר"ל</b> שלא נגע במת עצמו. אלא באדם או בכלים שנגעו במת. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>שנטמאו ידיו</b> אחת מידיו. <b>ר"ל</b> איזו שהיא. 
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>וקרן של כליבה</b> המטה של מתים. עושין לה כמין קרן של ברזל כו'. <b>צ"ע</b> מ"ט טמא. 
+
+Mishnah 10
+
+<b>שמחובר לשלשלת</b> צ"ע היכי דמי. 
+<b>ותינוק שאין בו דעת</b> נראה דמשהגיע לעונת פעוטות. מקרי יש בו דעת. עיין ברכת גבעון. עתי"ט בשם מהר"ם שמגיה שיש בו דעת כו' ומסיים ומ"מ הרמ"ג כגרסת הספר. <b>אם</b> אין חוש הראות שלי כוזב. הר"מ בפירושו גורס כמהר"ם. וכך הגרסא בחבורו. וכמו שהעתיקה תי"ט עצמו בדבור הסמוך אלא שנראה משם. שיש השמטה בלשון משנתנו. וכצ"ל ותינוק שאין בו דעת (זה נמשך למעלה עם הבלתי כשרים להזות) ושיש בו דעת. האשה מסעדתו <b>א"כ</b> מתניתין חסורי מחסרא. וה"ק ודאי. על כן א"א לפרש המשנה בענין אחר. וכמו שהוכיח גם תי"ט עצמו. א"כ בהכרח לתקן אף הגרסא. 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Tahorot/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Tahorot/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..696fcbf7c096005f8fd58c3d2e202915682d1444
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Tahorot/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt	
@@ -0,0 +1,428 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Tahorot
+לחם שמים על משנה טהרות
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה טהרות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ומטמאה ט"א </b>עתי"ט וז"ל צל"ע דלא תנן נמי וכחצי פרס לפסול הגויה. <b>אין</b> זה צ"ע כלל. דהא אפי' כזית ממנה מטמא בבית הבליעה. והיינו נמי פסול גויה. ולמאי צריך למתני תו חצי פרס. כיון דבכזית מטמא טומאה חמורה. צ"ל בכביצה ומחצה מטמא טומאה קלה. הלא בכלל מאתים מנה. באמת לא ידענא מה אידון בדברי תי"ט הללו כשכתב זה אן לבו פנה. <b>ולאצטרופי</b> נמי פשיטא דל"צ למתני. הא ודאי היא בכלל כל האוכלין. דלא גרעה מנייהו לענין צרוף. כי לית בה כזית. וכי אית בה. א"צ צרוף. גם אין כאן מקומו. סוף דבר חזרתי על כל צדדים. לתת ציור של תי"ט בזה. ולא מצאתי. 
+<b>וחייבין עליה כו'. </b>האוכלה חייב כו' אבל אינו חייב על בגדיו. ערפ"ד דנדה. 
+<b>אבר מן החי </b>האי לאו בנבלה קמיירי. אלא מילי דעוף טהור קנסיב. ואבר מ"ה נמי דמי לנבלה. 
+<b>סופג </b>כו'. ואפילו היה פחות מכזית כו'. 
+<b>לענין </b>מה שתמה תי"ט. מה ראיה מטומאה לאכילה. <b>עמ"ש</b> בס"ד במו"ק לי"ד סק"ד. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>מיטמאות </b>אם נגע בה שרץ כו'. ודבר תימה הוא. דהא לעיל תנן אין צריכה הכשר כו'. תי"ט. 
+<b>ויש </b>לתמוה על תי"ט. שלא פירש א"כ. מהו ענין מיטמאות. שאין פירושו בכל מקום אלא שמקבלין טומאה. והוא כמו מתטמאות. 
+<b>אבל </b>באמת אין כאן תימה כלל. דהשתא לאו בנבלת העוף לחודה דווקא משתעי. אלא מסיק לכולהו מילי דטומאת עוף. בין בנבלה. בין בשחוטה. <b>וגדולה</b> מזו במשנה דלעיל. דאע"ג דכייל י"ג דברים בנבלת העוף. אפ"ה איכא חדא דלא שייכא בה. אלא משום דדמיא לה נקטה נמי. כדכתיבנא לעיל. ה"ה בהא. וכן הר"מ פירש באמת כמ"ש. דוק בלשונו. וא"צ לפרש בשרץ. 
+<b>ולא מצטרפות</b> נ"ל דהיינו בשחוטה או מלוקה לכהנים. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>עתי"ט. </b>וז"ל מש"כ נבלת הטמא שא"ל טומאה כו'. וטומאת בית הבליעה דהכא כו'. <b>לא</b> ידע מר מאי קאמר. 
+<b>הכנפים כו' מצטרפות</b> עתי"ט עד מ"מ משנתנו צריכה טעם למה בעוף טמא מצטרפות יותר מבטהור. <b>נ"ל</b> הטעם פשוט. לפי מש"ל (מ"ב) בס"ד. מיירי התם במתה כשרה. דקיימא לאכילת ישראל. ואינהו קפדי ודייקי במיכלייהו. כבני מלכים. משא"כ בעוף טמא דלא חזי לישראל לגמרי. ולא קאי אלא לנכרים. ונכרים לא קפדי כולי האי. משו"ה לגבייהו מצטרפין. זה טעם כעקר. וערב לנפש היפה. 
+<b>חלקן זה ראשון וזה ראשון</b> צריך ליישב מאי שנא הכא דתלינן לחומרא. אף על גב דאיכא למימרא. שלא נחלקו שתי הביצים בשוה. אלא באחת יותר מכביצה. ובשניה פחות. אפ"ה שניהן מטמאין. <b>א"כ</b> הכי נמי נימא בבבי דלעיל. ניזיל לחומרא. דילמא נשאר. כביצה ראשון ביחד לאחר חלוקה. 
+<b>וי"ל </b>דהכא על כרחך יש באחד מהן כביצה. או יותר. וכיון דלא ידעינן הי מנייהו. על כרחך צריך אתה להחמיר בשניהן. משא"כ לעיל דלא אפשר דלא נבלל. ונתמעט שיעור כביצה. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ונגעה בעלה </b>יפה אר"י פמ"ש. הוייות דרו"ש קחזינא הכא. אע"פ שלא ביאר טעמו. אנן יתמי דיתמי מה נענה בתריה. אכתי לא גמרינן מדי. מכדי האי עלה כבוש הוא. ואינו אלא למראה. התנן התם רפ"ב דעוקצין. טהורים לד"ה. דלא שומר ולא יד נינהו. ואילו הכא סתמא תנן אליבא דכ"ע. דהאי עלה תורת אוכל עליו. ומידי הוא טעמא דרישא. משום דנגוב הוא ולא הוכשר. <b>שוב</b> עלה בידי עלה זה לתרופה. שאני עלה ירק. שהוא אוכל בעודו ירוק. כדתנן (מ"ז פ"ב דעוקצין) עלי ירקות ירוקים מצטרפין. משא"כ בעלה זית טרף שאינו ראוי למאכל אדם. ושומר אינו. משנכבש הזית עלהו הלא יבול. 
+<b>חזר לקדרה</b> דלמשקה אין שיעור לטמא משקה <b>אבל</b> לטמא כלים. נ"ל פשוט דבעינן מיהת טופח ע"מ להטפיח. 
+<b>מנערת </b>מלשון מסלק הטבלא ומנערה. הר"ש. 
+<b>הו"ל </b>לאתויי קרא. וינער ה' את מצרים. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>יעשם </b>מהכבד. העי"ן פתוחה. והשי"ן דגושה. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הרוטב </b>מרק. סתמו מעורב ממים עם לחות היוצא מהבשר. ובגמרא דפרק העור והרוטב מפרש. הרוטב חלב דקריש. פרש"י לחה דבשר. 
+<b>והגריסין </b>שנתבשלו באחד משבעת משקין. 
+<b>והחלב </b>בשני קמצי"ן גרסינן. שהוא משבעה משקין. עם שקשה לי לצייר בו ענין המיחוי. שישוב עוד משקה זב לאחר קרישתו. 
+<b>ונראה </b>שחלב קרוש היא חמאה. 
+<b>יתר מכביצה טמא</b> דמשקין נעשין תחלה ודוק. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>יותר מכביצה טמא </b>כו' דאע"ג דאין משקה הנבלע באוהל מקבל טומאה כו'. רע"ב. 
+<b>היינו </b>משום דכל זמן שהמשקה בלוע. אין עליו דין משקה. דמשקה הבא לאוכל. כאוכל דמי. 
+<b>שכיון שיצאה טפה הראשונה נטמאת </b>שהמשקין מיטמאין ומטמאין בכל שהו. 
+<b>זב שחלב כו'. </b>עיין לר"מ עד. ושוין בזה האוכל. והמשקין כו'. <b>ר"ל</b> בענין המשא וההסט. שוין. אבל לא בענין השיעור. כי לאוכלין לעולם יש להן שיעור. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>וכל הפקח</b> דמסוטה גמרינן. דיש בה דעת לישאל. ודאי אין משקין את השוטה. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>הממלא בעשרה דלים</b> עתי"ט וז"ל ויש לבעל הלשון שיאמר הרבוי על הדליים (ר"ל על פעולת הדליה) והמכוון על המים שנשאבו י"פ בדלי אחד. ואילו במתניתין דקתני הממלא בעשרה דלים בבית השמוש. משמע דדלים עצמן היו עשרה ע"כ. <b>ואני</b> אומר מה בכך. גם כששנו כאן בבי"ת. כך משמעו. הממלא את החבית ע"י עשרה דליות. שדלה בעשר פעמים. והכי שפיר משמע. ולחנם נדחקו בו. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ספק מים שאובין </b>אם נפלו למקוה. 
+<b>עיין </b>משנה ג' פרק ב' דמקואות. 
+<b>שטהרו </b>משום רובא נקט שטהרו. דכוותה ריש מכלתין דפ"ו. 
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>ספק ר"ה כו'. </b>אבל ספק אם רה"י או ר"ה. נתבאר ספ"ו. 
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+<b>שיש עליה ספק חמש לידות ספק חמש זיבות </b>כצ"ל במשנה. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>שני שבילין </b>בר"ה. הר"ש. <b>לא</b> היה צריך לכך. סתם שבילין ר"ה נינהו. ע"ל פ"ו. <b>גם</b> לא ידעתי מ"ט לא כן פירש לעיל מ"א. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>מי שדרסה אשה כו'. </b>צ"ע מאי שנא אשה דנקט. ומאי טעמא לא מפליג הכי לעיל גבי אחד שדרס. דילמא קמ"ל בהא רבותא באשה. וה"ה לאיש בכה"ג. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>וחכ"א הוא נאמן ע"י עצמו </b>עמ"ש ריש מכות בס"ד. <b>ונ"ל</b> הא דמתרצינן דבוריה. משום דאית ליה מגו. <b>מיהו</b> היכא דאמרי עדים האידנא אטמי ליה. ושוב לא זזה ידינו מתוך ידו. וידענו שלא טבל. אינו נאמן להכחיש העדים. 
+<b>עיין </b>בפיר"ש דאייתי מתניתא בידיה. מביא אדם קרבן ע"י עבדו ושפחתו העברים. וכתב עליה ז"ל. לא משכחת קרבן באמה עברייה. דאי בהביאה שתי שערות מאי בעיא גביה. <b>ותימה</b> על אוצר בלום כמוהו. דלא ידע. במחוסרי כפרה אין חלוק בין גדולים לקטנים. ומ"ט שתק מר במתניתין שלהי נגעים. דתנן נמי כה"ג. ועמ"ש שם בס"ד. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ספקו טמא</b> ומטמאינן מספק כל אדם וכלים כו' ומיירי כשאדם אוחז בכלים כו' תי"ט. <b>וליתא</b> דהא הכא ספק טומאה הבאה בידי אדם היא. ונשאלין עליה אפילו בכלי מונח ע"ג קרקע. כמי שיש בו דעת להשאל. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>והטומאה בחצר</b> לא טומאה ודאית כו'. <b>לא</b> ידעתי מאי כוונתו בתוספת זה. והוא כנטול דמי בעיני. אם לא רצה לומר. דלאו דווקא טומאה ודאית. ומ"מ ר"א. אפילו בטומאה ודאית. מטהר ספק ביאה. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ספק רשות הרבים טהור</b> כצ"ל. 
+<b>שבילי בית גלגול </b> נראה שהם שבילים מתעקמים ועולים בזקיפת ההר דרך סבוב (כעין מדרגה. שקורין בל"א. שווינד"ל טרע"פ) והקף סביב סביב. מחמת גובה ההר וחדוד שפועו. אין שם מסלול ודרך להגיע לראשו. אם לא ע"י שבילים שחצבו בו באופן זה בעיקום ודרך עקלתון. 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>הפרון </b>עתי"ט בשם הערוך כמו מגדל של אלכסנדריא כו'. <b>כך</b> שמו של אותו מגדל. וכל האי ההוא שבו המגדל. נקרא פארון. וכן כל מגדלי ים. העשוים להאיר (בנרות שמדליקין בהם) לספינות השטות בים בלילה. נקראים ע"ש אותו של אלכסנדריא. פארון בלעז. 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>והחיצונות טמאות</b> כרע"ב שהעוברים כו' ובגדיהם עוברים על פיהם כו'. ואין הלשון מדוקדק של"מ בשום מקום שאוהל מטמא אלא במת תי"ט. 
+<b>לא </b>ידעתי מה היה לו שלא ראה מה שלפניו בפרע"ב ור"ש וכן רש"י (שממנו לקחו כולם) שכתבו ברור מללו. ובגדיהם עוברים על פני אוירן. ודייק לישנא טובא. ולחנם האריך לשון תי"ט עליהם. יטול מה שחדש בזה. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>משמשת </b>עיין לר"מ בתי"ט. שהאש' היא רבת העסקים והמשמוש. 
+<b>וכך </b>אמרו בב"ר שהנשים ממשמשניות הן. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>הגבאים </b>ז"ל הר"מ בפירושו. אלה הגבאין ג"כ הם ע"ה והעיקר אצלנו שהן ממשכנין על הצדקה כו'. 
+<b>נתעלמה </b>ממנו משנה שלמה (פיו"ח) כל שהוחזקו אבותיו כו' גבאי צדקה. משיאין לכהונה כו'. הנה הם כשרים ונאמנים יותר מסתם חברים. <b>אלא</b> הכא בגובים מס המלך עסקינן כפיר"ש. והם גרועים מסתם ע"ה. שהרי הם פסולים לעדות. כמ"ש בפז"ב. 
+<b>אם יש עמהם נכרי כו'. </b>אגנבים קאי. והכא ודאי לא מיירי בנכרי חשוב. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>אודיארין </b>הם אוליירין. דלי"ת ולמ"ד חברים במוצא. ומתחלפים. 
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>להוציא פת לעני</b> ע"ה. שאינה מכירתו. וכעין מש"ל מ"ז פ"ה. וכן האשה בחברתה דבסמוך. וצ"ל דככרות וקדרה ברה"י הן. אפ"ה קמטהרי חכמים. משום דמרתתי (עני ואשה) נגע. וכדקיי"ל בעלמא ביוצא ונכנס. וכדתנן ספ"ד דע"א. 
+<b>וכי מ"מ כו' </b>עתי"ט ועם שיש קצת טעם בדבריו. 
+<b>לא </b>נתיישב יתור לשון. תסגי ליה למימר וכי מ"מ רע"מ. ומה הלשון אומרת וחכמים מטהרין. לפי דרכו הוא יתור נפיש לגמרי. <b>ונ"ל</b> ר"א בא לכלול גם טעם חכמים. והכי קאמר. וכי מפני מה. כלומר במאי קמפלגי. אלא ר"ע סבר. דלא מרתתא. דכי חזיא לחברתה ע"ה. דמגליא קדרה מציא אשתמוטי ואמרה דעבדה הכי. כי היכי דלא תקדיח תבשילה. ולתקוני קדרה איכוונא. ורבנן סברי לא חיישינן שתגלה הקדרה כדי לאכול. שהרי כשתבוא בעלת הקדרה. ותראנה לוקחת מן הקדרה מאומה. תהא נתפשת כגנב. ומה שחתתה גחלת מתחת הקדרה. שמא באמת לטובתה נתכוונה. לתקנת התבשיל שלא יקדיח. ובנגיעת הקדרה. אינה מטמאתה. שאין כ"ח מתטמא מגבו. אבל גילוי קדרה. ודאי מטמיא לה מאוירא. <b>ואפשר</b> לומר. ר"ע פליג אעני נמי. אף לדר"א. וה"ק וכי מ"מ ר"ע מטמא באשה וקדרה. אלא מפני גרגרנותה של אשה. שאע"פ שאינה צריכה (דלאו בעניה מיירי) רק מפני זוללותה. חשודה לגלות קדרה. ולגנוב אפילו טעימה בלבד. עאכ"ו בעני הדחוק ורעב. שחשוד לגנוב כבר. למלאות נפשו כי ירעב. ואינו חושש אם יראוהו. כי לא יבוזו לגנב וגו'. פשיטא דחייש ר"ע. ורבנן אפ"ה לא חיישי כדאמרן דמסתפי. ורבותא אשמעינן אליבא דרבנן. דאפילו לא מצאתו עומד במקום שהניחתו כשנכנסה. לית לן בה. 
+<b>גרגרניות </b>ענינו הומות לאכול מן הגרגרת כו' הר"מ. כלומר שכ"כ מתאות לאכילה. עד שלא יספיק לה מה שאוכלת מן הושט. כו' תי"ט. 
+<b>ושיבוש </b>הוא. אבל כוונת הר"מ כבר בארה הוא בעצמו. באמרו והוא השפוי כובע. ר"ל למה נקרא הבלען גרגרן. עם היות אין הגרגרת בעלת האכילה. ותקן את זה. במ"ש והוא השפוי כובע. כלומר כי שם שורש התחלת הגרגרת. ומשם היא נהנה ג"כ מהאכילה. והכונה על בלענות. ואכילה שאינה הוגנת. שממהר לבלוע המאכל למקום שאינו יכול לחזור. והוא דרך הלעטה. ובזה נודע מה טעמו לפרש הש"כ. כי משם יוצאין ומתחברים הקנה והושט. לכן ההנאה מגעת לשניהן שם. 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>המאבד ביום</b> צריך לפרש דחשיב ספק טומאה הבאה בידי אדם. 
+<b>ואם חיה משמרם טהורים</b> קמ"ל אע"ג דאינו יושב בצידם. אלא כדרך סתם שמירה דמתניתין. אע"פ שהוא יוצא ונכנס. סגי. כמ"ש בס"פ דלעיל בס"ד. כך נ"ל. 
+<b>נפלו כו' נפל כו'. </b>לא דמי לההיא דפ"ה דע"א מ"ד. דאפילו ברשות גוי. לית לן בה. כה"ג. 
+<b>שאני </b>התם דלא ידע לאיזה צורך הפליג הישראל. וכל שעתא סבר השתא אתי חזי לי. אבל הכא ידע דצריך לשהות זמן מה עד שיחזור ויבוא לכאן. שהרי עסוק הוא בהבאה. וק"ל. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b> פתוח ומצאו נעול</b> נ"ל מיירי נמי בשלא נגנב כלום. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>טמא </b>עתי"ט בשם הר"מ. <b>ונ"ל</b> פשוט דלאו דווקא. אלא ה"ה לקבולי טומאה. חדא מילתא היא. <b>וקרי</b> ליה טטמא. כמו גבי הכשר. דאוכל המוכשר לקבל טומאה. טמא קרי ליה. דוק ותשכח טובא. 
+<b>חשב עליו כו'. </b>היינו דבור. כמו בכל מקום במשנה. 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>מלאה משקין טמאין</b> הא דנקט משקין. אע"ג דודאי אין השקה מועלת. אלא למים בלבד. לא לשאר משקין. כדתנן מ"ח פ"ד דמכשירין. נ"ל דקמ"ל אע"ג דנתערבו שאר משקין במים. אם רוב מן המים. נדונין כמים. וסלקא להו השקה. כדתנן נמי התם. עצים שנפלו עליהם. משקין טמאין וירדו עליהן גשמים. אם רבו. טמאין. וכן עוד בכמה מקומות במקואות דכוותה. דהולכין אחר הרוב. ועיין גמרא פ"ג דבכורות (כב"א) הלוקח ציר מע"ה משיקו כו'. 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>גמר מלמסוק</b> היינו פירושא דמשתגמר מלאכתן. דסליק מנה. כלומר כיצד היא גמר מלאכתן. גמר כו'. 
+<b>והמוהל</b> נ"ל הגרסא מוהל בה"א. היא עיקר. והוא מלשון סבאך מהול. הנה שייכות מוהל במשקה בלתי אמתי. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>שימתונו</b> מלשון גמרא פא"ע (מז"ב) במתונתא. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בקרדומות של מתכת</b> נ"ל פשוט. לפי שהן מקבלין טומאה. <b>לאפוקי</b> מארופות של עץ. דפשוטי כלי עץ. לאו בני קבולי טומאה נינהו. 
+<b>ובזה </b>א"צ למ"ש תי"ט. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>ואם היה נוגע באום</b> אם היה השרץ. יוצא מן העלים כו'. <b>ר"ל</b> דרך יציאתו מונח כך מת. 
+
+Mishnah 9
+
+<b> </b>פרודים כן נקראין גם בכתוב. עבשו פרודות ובעדויות אוכל פרוד אינו מצטרף דבר"ד. 
+<b>טהורה </b>ולא אמרינן שמא טמא היה מתחלה. ונגע קודם שנתחרך. אלא אמרינן כבר נחרך קודם. וטהור היה כשנגע. וק"ל. <b>ובחנם</b> נדחק תי"ט. 
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>טמאים </b>ר"ל הטמאים. 
+<b>בית הבד טמא</b> מה שבבית הבד. מאוכלין ומשקין וכלים. 
+<b>אר"י </b>כו'. עתי"ט ז"ל. ונ"מ אם שם טומאה שמטמא במגע ולא בהסט. אבל קשה דמשנתנו מיירי כו' אף בהסט. והייתי יכול לתרץ דאכתי נ"מ דעל הנגיעה נאמנין כו'. ועל ההסט א"א שיהיו נאמנין כו' עכ"ל. <b>ולא</b> יכולתי להלמו. תמה על עצמך. א"כ מאי מהני דמהימני אנגיעה. ואכתי מאי נפקא מנה. <b>אבל</b> בכדי טרח טירחא דלא צריך. דודאי לענין הנזכר במשנתנו. לא נ"מ מידי בין ר"מ ור"י. בין למר בין למר בית הבד טמא. אלא מיהא איכא נפקותא בין שני הטעמים. לענין טומאת מגע גרידא. וכדקאמר מעקרא. ואין כאן קושיא ולא תרוץ ולא חלוק בין פירושו של הר"ש והר"מ. 
+<b>כולן טמאות </b>דמהראשונה נטמא כל מה שבבור. אפילו היה הרבה מאד. מקבלין המשקין טומאה. אע"פ שהן בקרקע. והיינו דווקא יין ושמן ומי פירות וכיוצא בהן. <b>אבל</b> המים שבקרקע. עיין דינן בפ"ק דמקואות. <b>ומים</b> שאובין שבקרקע. גם הם. כשאר משקין. 
+<b>כתי"ט </b>צל"ע הא סתמא קתני. וכי לא בדק ולא כיסה. אימא לאחר שמילאה נפל בה. <b>שכח</b> הסיפא. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>שבניהם</b> לשון בנים הוא. ואין הלשון מקושר יפה. אם לא בדוחק. <b>וצריך</b> לעשות הפסק והעמדה אחר תיבת התינוקות. שבניהם של בדדים יוצאים כו'. וצריך להגיה בפירוש רע"ב. וכשרוצים בניהם כו'. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>הרי הגת טהורה</b> כלומר מה שנמצא בתוכה. 
+<b>טהור </b>הגרגיר. ולא נטמא במגע האדם שנפל ממנו. אם לא נגע במקום משקה טופח שבו. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>ספקו טהור</b> ע"ל רע"ב. ומתניתין איירי בבור סיד. <b>ר"ל</b> בור החפור בקרקע. שסדין אותו. להחזיק המשקין שנותנין בו. לאפוקי בור אלכסנדרי (פט"ו דכלים) שהוא כלי עץ (בלתי מקבל סיד) שהוא מקבל טומאה. דכי נמי קלטה שפת הבור את הצנורא. נטמא הבור. ומטמא את משקה שבתוכו למטה. 
+<b>כ"ע </b>ובתו"א דבור של שמן. טמא ברה"י. תי"ט בשם רמב"ם. <b>קשיא</b> לי גאי ברה"י איירי. ביין אמאי טהור. הא ספק הוא. אלא ע"כ בר"ה איירי מתני'. ובשמן טמא. כיון דמחליק. כודאי דמי. כך נ"ל מוכרח. וצ"ע. 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>כרם שלפני הבוצרים </b>ר"ל שעומד לפניהם לבצרו. 
+<b>ושל אחר</b> ר"ל שכבר נבצר. 
+<b>של גת</b> ע"ד ראובן שמעון. שמש ירח. ודומיהם רבים. 
+סליקא לה מסכת טהרות 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Tahorot/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Tahorot/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b6d9e2c87d834de213c0da14565e3b30d23f380a
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Tahorot/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,431 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Tahorot
+לחם שמים על משנה טהרות
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Tahorot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה טהרות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ומטמאה ט"א </b>עתי"ט וז"ל צל"ע דלא תנן נמי וכחצי פרס לפסול הגויה. <b>אין</b> זה צ"ע כלל. דהא אפי' כזית ממנה מטמא בבית הבליעה. והיינו נמי פסול גויה. ולמאי צריך למתני תו חצי פרס. כיון דבכזית מטמא טומאה חמורה. צ"ל בכביצה ומחצה מטמא טומאה קלה. הלא בכלל מאתים מנה. באמת לא ידענא מה אידון בדברי תי"ט הללו כשכתב זה אן לבו פנה. <b>ולאצטרופי</b> נמי פשיטא דל"צ למתני. הא ודאי היא בכלל כל האוכלין. דלא גרעה מנייהו לענין צרוף. כי לית בה כזית. וכי אית בה. א"צ צרוף. גם אין כאן מקומו. סוף דבר חזרתי על כל צדדים. לתת ציור של תי"ט בזה. ולא מצאתי. 
+<b>וחייבין עליה כו'. </b>האוכלה חייב כו' אבל אינו חייב על בגדיו. ערפ"ד דנדה. 
+<b>אבר מן החי </b>האי לאו בנבלה קמיירי. אלא מילי דעוף טהור קנסיב. ואבר מ"ה נמי דמי לנבלה. 
+<b>סופג </b>כו'. ואפילו היה פחות מכזית כו'. 
+<b>לענין </b>מה שתמה תי"ט. מה ראיה מטומאה לאכילה. <b>עמ"ש</b> בס"ד במו"ק לי"ד סק"ד. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>מיטמאות </b>אם נגע בה שרץ כו'. ודבר תימה הוא. דהא לעיל תנן אין צריכה הכשר כו'. תי"ט. 
+<b>ויש </b>לתמוה על תי"ט. שלא פירש א"כ. מהו ענין מיטמאות. שאין פירושו בכל מקום אלא שמקבלין טומאה. והוא כמו מתטמאות. 
+<b>אבל </b>באמת אין כאן תימה כלל. דהשתא לאו בנבלת העוף לחודה דווקא משתעי. אלא מסיק לכולהו מילי דטומאת עוף. בין בנבלה. בין בשחוטה. <b>וגדולה</b> מזו במשנה דלעיל. דאע"ג דכייל י"ג דברים בנבלת העוף. אפ"ה איכא חדא דלא שייכא בה. אלא משום דדמיא לה נקטה נמי. כדכתיבנא לעיל. ה"ה בהא. וכן הר"מ פירש באמת כמ"ש. דוק בלשונו. וא"צ לפרש בשרץ. 
+<b>ולא מצטרפות</b> נ"ל דהיינו בשחוטה או מלוקה לכהנים. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>עתי"ט. </b>וז"ל מש"כ נבלת הטמא שא"ל טומאה כו'. וטומאת בית הבליעה דהכא כו'. <b>לא</b> ידע מר מאי קאמר. 
+<b>הכנפים כו' מצטרפות</b> עתי"ט עד מ"מ משנתנו צריכה טעם למה בעוף טמא מצטרפות יותר מבטהור. <b>נ"ל</b> הטעם פשוט. לפי מש"ל (מ"ב) בס"ד. מיירי התם במתה כשרה. דקיימא לאכילת ישראל. ואינהו קפדי ודייקי במיכלייהו. כבני מלכים. משא"כ בעוף טמא דלא חזי לישראל לגמרי. ולא קאי אלא לנכרים. ונכרים לא קפדי כולי האי. משו"ה לגבייהו מצטרפין. זה טעם כעקר. וערב לנפש היפה. 
+<b>חלקן זה ראשון וזה ראשון</b> צריך ליישב מאי שנא הכא דתלינן לחומרא. אף על גב דאיכא למימרא. שלא נחלקו שתי הביצים בשוה. אלא באחת יותר מכביצה. ובשניה פחות. אפ"ה שניהן מטמאין. <b>א"כ</b> הכי נמי נימא בבבי דלעיל. ניזיל לחומרא. דילמא נשאר. כביצה ראשון ביחד לאחר חלוקה. 
+<b>וי"ל </b>דהכא על כרחך יש באחד מהן כביצה. או יותר. וכיון דלא ידעינן הי מנייהו. על כרחך צריך אתה להחמיר בשניהן. משא"כ לעיל דלא אפשר דלא נבלל. ונתמעט שיעור כביצה. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ונגעה בעלה </b>יפה אר"י פמ"ש. הוייות דרו"ש קחזינא הכא. אע"פ שלא ביאר טעמו. אנן יתמי דיתמי מה נענה בתריה. אכתי לא גמרינן מדי. מכדי האי עלה כבוש הוא. ואינו אלא למראה. התנן התם רפ"ב דעוקצין. טהורים לד"ה. דלא שומר ולא יד נינהו. ואילו הכא סתמא תנן אליבא דכ"ע. דהאי עלה תורת אוכל עליו. ומידי הוא טעמא דרישא. משום דנגוב הוא ולא הוכשר. <b>שוב</b> עלה בידי עלה זה לתרופה. שאני עלה ירק. שהוא אוכל בעודו ירוק. כדתנן (מ"ז פ"ב דעוקצין) עלי ירקות ירוקים מצטרפין. משא"כ בעלה זית טרף שאינו ראוי למאכל אדם. ושומר אינו. משנכבש הזית עלהו הלא יבול. 
+<b>חזר לקדרה</b> דלמשקה אין שיעור לטמא משקה <b>אבל</b> לטמא כלים. נ"ל פשוט דבעינן מיהת טופח ע"מ להטפיח. 
+<b>מנערת </b>מלשון מסלק הטבלא ומנערה. הר"ש. 
+<b>הו"ל </b>לאתויי קרא. וינער ה' את מצרים. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>יעשם </b>מהכבד. העי"ן פתוחה. והשי"ן דגושה. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הרוטב </b>מרק. סתמו מעורב ממים עם לחות היוצא מהבשר. ובגמרא דפרק העור והרוטב מפרש. הרוטב חלב דקריש. פרש"י לחה דבשר. 
+<b>והגריסין </b>שנתבשלו באחד משבעת משקין. 
+<b>והחלב </b>בשני קמצי"ן גרסינן. שהוא משבעה משקין. עם שקשה לי לצייר בו ענין המיחוי. שישוב עוד משקה זב לאחר קרישתו. 
+<b>ונראה </b>שחלב קרוש היא חמאה. 
+<b>יתר מכביצה טמא</b> דמשקין נעשין תחלה ודוק. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>יותר מכביצה טמא </b>כו' דאע"ג דאין משקה הנבלע באוהל מקבל טומאה כו'. רע"ב. 
+<b>היינו </b>משום דכל זמן שהמשקה בלוע. אין עליו דין משקה. דמשקה הבא לאוכל. כאוכל דמי. 
+<b>שכיון שיצאה טפה הראשונה נטמאת </b>שהמשקין מיטמאין ומטמאין בכל שהו. 
+<b>זב שחלב כו'. </b>עיין לר"מ עד. ושוין בזה האוכל. והמשקין כו'. <b>ר"ל</b> בענין המשא וההסט. שוין. אבל לא בענין השיעור. כי לאוכלין לעולם יש להן שיעור. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>וכל הפקח</b> דמסוטה גמרינן. דיש בה דעת לישאל. ודאי אין משקין את השוטה. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>הממלא בעשרה דלים</b> עתי"ט וז"ל ויש לבעל הלשון שיאמר הרבוי על הדליים (ר"ל על פעולת הדליה) והמכוון על המים שנשאבו י"פ בדלי אחד. ואילו במתניתין דקתני הממלא בעשרה דלים בבית השמוש. משמע דדלים עצמן היו עשרה ע"כ. <b>ואני</b> אומר מה בכך. גם כששנו כאן בבי"ת. כך משמעו. הממלא את החבית ע"י עשרה דליות. שדלה בעשר פעמים. והכי שפיר משמע. ולחנם נדחקו בו. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ספק מים שאובין </b>אם נפלו למקוה. 
+<b>עיין </b>משנה ג' פרק ב' דמקואות. 
+<b>שטהרו </b>משום רובא נקט שטהרו. דכוותה ריש מכלתין דפ"ו. 
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>ספק ר"ה כו'. </b>אבל ספק אם רה"י או ר"ה. נתבאר ספ"ו. 
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+<b>שיש עליה ספק חמש לידות ספק חמש זיבות </b>כצ"ל במשנה. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>שני שבילין </b>בר"ה. הר"ש. <b>לא</b> היה צריך לכך. סתם שבילין ר"ה נינהו. ע"ל פ"ו. <b>גם</b> לא ידעתי מ"ט לא כן פירש לעיל מ"א. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>מי שדרסה אשה כו'. </b>צ"ע מאי שנא אשה דנקט. ומאי טעמא לא מפליג הכי לעיל גבי אחד שדרס. דילמא קמ"ל בהא רבותא באשה. וה"ה לאיש בכה"ג. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>וחכ"א הוא נאמן ע"י עצמו </b>עמ"ש ריש מכות בס"ד. <b>ונ"ל</b> הא דמתרצינן דבוריה. משום דאית ליה מגו. <b>מיהו</b> היכא דאמרי עדים האידנא אטמי ליה. ושוב לא זזה ידינו מתוך ידו. וידענו שלא טבל. אינו נאמן להכחיש העדים. 
+<b>עיין </b>בפיר"ש דאייתי מתניתא בידיה. מביא אדם קרבן ע"י עבדו ושפחתו העברים. וכתב עליה ז"ל. לא משכחת קרבן באמה עברייה. דאי בהביאה שתי שערות מאי בעיא גביה. <b>ותימה</b> על אוצר בלום כמוהו. דלא ידע. במחוסרי כפרה אין חלוק בין גדולים לקטנים. ומ"ט שתק מר במתניתין שלהי נגעים. דתנן נמי כה"ג. ועמ"ש שם בס"ד. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ספקו טמא</b> ומטמאינן מספק כל אדם וכלים כו' ומיירי כשאדם אוחז בכלים כו' תי"ט. <b>וליתא</b> דהא הכא ספק טומאה הבאה בידי אדם היא. ונשאלין עליה אפילו בכלי מונח ע"ג קרקע. כמי שיש בו דעת להשאל. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>והטומאה בחצר</b> לא טומאה ודאית כו'. <b>לא</b> ידעתי מאי כוונתו בתוספת זה. והוא כנטול דמי בעיני. אם לא רצה לומר. דלאו דווקא טומאה ודאית. ומ"מ ר"א. אפילו בטומאה ודאית. מטהר ספק ביאה. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ספק רשות הרבים טהור</b> כצ"ל. 
+<b>שבילי בית גלגול </b> נראה שהם שבילים מתעקמים ועולים בזקיפת ההר דרך סבוב (כעין מדרגה. שקורין בל"א. שווינד"ל טרע"פ) והקף סביב סביב. מחמת גובה ההר וחדוד שפועו. אין שם מסלול ודרך להגיע לראשו. אם לא ע"י שבילים שחצבו בו באופן זה בעיקום ודרך עקלתון. 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>הפרון </b>עתי"ט בשם הערוך כמו מגדל של אלכסנדריא כו'. <b>כך</b> שמו של אותו מגדל. וכל האי ההוא שבו המגדל. נקרא פארון. וכן כל מגדלי ים. העשוים להאיר (בנרות שמדליקין בהם) לספינות השטות בים בלילה. נקראים ע"ש אותו של אלכסנדריא. פארון בלעז. 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>והחיצונות טמאות</b> כרע"ב שהעוברים כו' ובגדיהם עוברים על פיהם כו'. ואין הלשון מדוקדק של"מ בשום מקום שאוהל מטמא אלא במת תי"ט. 
+<b>לא </b>ידעתי מה היה לו שלא ראה מה שלפניו בפרע"ב ור"ש וכן רש"י (שממנו לקחו כולם) שכתבו ברור מללו. ובגדיהם עוברים על פני אוירן. ודייק לישנא טובא. ולחנם האריך לשון תי"ט עליהם. יטול מה שחדש בזה. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>משמשת </b>עיין לר"מ בתי"ט. שהאש' היא רבת העסקים והמשמוש. 
+<b>וכך </b>אמרו בב"ר שהנשים ממשמשניות הן. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>הגבאים </b>ז"ל הר"מ בפירושו. אלה הגבאין ג"כ הם ע"ה והעיקר אצלנו שהן ממשכנין על הצדקה כו'. 
+<b>נתעלמה </b>ממנו משנה שלמה (פיו"ח) כל שהוחזקו אבותיו כו' גבאי צדקה. משיאין לכהונה כו'. הנה הם כשרים ונאמנים יותר מסתם חברים. <b>אלא</b> הכא בגובים מס המלך עסקינן כפיר"ש. והם גרועים מסתם ע"ה. שהרי הם פסולים לעדות. כמ"ש בפז"ב. 
+<b>אם יש עמהם נכרי כו'. </b>אגנבים קאי. והכא ודאי לא מיירי בנכרי חשוב. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>אודיארין </b>הם אוליירין. דלי"ת ולמ"ד חברים במוצא. ומתחלפים. 
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>להוציא פת לעני</b> ע"ה. שאינה מכירתו. וכעין מש"ל מ"ז פ"ה. וכן האשה בחברתה דבסמוך. וצ"ל דככרות וקדרה ברה"י הן. אפ"ה קמטהרי חכמים. משום דמרתתי (עני ואשה) נגע. וכדקיי"ל בעלמא ביוצא ונכנס. וכדתנן ספ"ד דע"א. 
+<b>וכי מ"מ כו' </b>עתי"ט ועם שיש קצת טעם בדבריו. 
+<b>לא </b>נתיישב יתור לשון. תסגי ליה למימר וכי מ"מ רע"מ. ומה הלשון אומרת וחכמים מטהרין. לפי דרכו הוא יתור נפיש לגמרי. <b>ונ"ל</b> ר"א בא לכלול גם טעם חכמים. והכי קאמר. וכי מפני מה. כלומר במאי קמפלגי. אלא ר"ע סבר. דלא מרתתא. דכי חזיא לחברתה ע"ה. דמגליא קדרה מציא אשתמוטי ואמרה דעבדה הכי. כי היכי דלא תקדיח תבשילה. ולתקוני קדרה איכוונא. ורבנן סברי לא חיישינן שתגלה הקדרה כדי לאכול. שהרי כשתבוא בעלת הקדרה. ותראנה לוקחת מן הקדרה מאומה. תהא נתפשת כגנב. ומה שחתתה גחלת מתחת הקדרה. שמא באמת לטובתה נתכוונה. לתקנת התבשיל שלא יקדיח. ובנגיעת הקדרה. אינה מטמאתה. שאין כ"ח מתטמא מגבו. אבל גילוי קדרה. ודאי מטמיא לה מאוירא. <b>ואפשר</b> לומר. ר"ע פליג אעני נמי. אף לדר"א. וה"ק וכי מ"מ ר"ע מטמא באשה וקדרה. אלא מפני גרגרנותה של אשה. שאע"פ שאינה צריכה (דלאו בעניה מיירי) רק מפני זוללותה. חשודה לגלות קדרה. ולגנוב אפילו טעימה בלבד. עאכ"ו בעני הדחוק ורעב. שחשוד לגנוב כבר. למלאות נפשו כי ירעב. ואינו חושש אם יראוהו. כי לא יבוזו לגנב וגו'. פשיטא דחייש ר"ע. ורבנן אפ"ה לא חיישי כדאמרן דמסתפי. ורבותא אשמעינן אליבא דרבנן. דאפילו לא מצאתו עומד במקום שהניחתו כשנכנסה. לית לן בה. 
+<b>גרגרניות </b>ענינו הומות לאכול מן הגרגרת כו' הר"מ. כלומר שכ"כ מתאות לאכילה. עד שלא יספיק לה מה שאוכלת מן הושט. כו' תי"ט. 
+<b>ושיבוש </b>הוא. אבל כוונת הר"מ כבר בארה הוא בעצמו. באמרו והוא השפוי כובע. ר"ל למה נקרא הבלען גרגרן. עם היות אין הגרגרת בעלת האכילה. ותקן את זה. במ"ש והוא השפוי כובע. כלומר כי שם שורש התחלת הגרגרת. ומשם היא נהנה ג"כ מהאכילה. והכונה על בלענות. ואכילה שאינה הוגנת. שממהר לבלוע המאכל למקום שאינו יכול לחזור. והוא דרך הלעטה. ובזה נודע מה טעמו לפרש הש"כ. כי משם יוצאין ומתחברים הקנה והושט. לכן ההנאה מגעת לשניהן שם. 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>המאבד ביום</b> צריך לפרש דחשיב ספק טומאה הבאה בידי אדם. 
+<b>ואם חיה משמרם טהורים</b> קמ"ל אע"ג דאינו יושב בצידם. אלא כדרך סתם שמירה דמתניתין. אע"פ שהוא יוצא ונכנס. סגי. כמ"ש בס"פ דלעיל בס"ד. כך נ"ל. 
+<b>נפלו כו' נפל כו'. </b>לא דמי לההיא דפ"ה דע"א מ"ד. דאפילו ברשות גוי. לית לן בה. כה"ג. 
+<b>שאני </b>התם דלא ידע לאיזה צורך הפליג הישראל. וכל שעתא סבר השתא אתי חזי לי. אבל הכא ידע דצריך לשהות זמן מה עד שיחזור ויבוא לכאן. שהרי עסוק הוא בהבאה. וק"ל. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b> פתוח ומצאו נעול</b> נ"ל מיירי נמי בשלא נגנב כלום. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>טמא </b>עתי"ט בשם הר"מ. <b>ונ"ל</b> פשוט דלאו דווקא. אלא ה"ה לקבולי טומאה. חדא מילתא היא. <b>וקרי</b> ליה טטמא. כמו גבי הכשר. דאוכל המוכשר לקבל טומאה. טמא קרי ליה. דוק ותשכח טובא. 
+<b>חשב עליו כו'. </b>היינו דבור. כמו בכל מקום במשנה. 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>מלאה משקין טמאין</b> הא דנקט משקין. אע"ג דודאי אין השקה מועלת. אלא למים בלבד. לא לשאר משקין. כדתנן מ"ח פ"ד דמכשירין. נ"ל דקמ"ל אע"ג דנתערבו שאר משקין במים. אם רוב מן המים. נדונין כמים. וסלקא להו השקה. כדתנן נמי התם. עצים שנפלו עליהם. משקין טמאין וירדו עליהן גשמים. אם רבו. טמאין. וכן עוד בכמה מקומות במקואות דכוותה. דהולכין אחר הרוב. ועיין גמרא פ"ג דבכורות (כב"א) הלוקח ציר מע"ה משיקו כו'. 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>גמר מלמסוק</b> היינו פירושא דמשתגמר מלאכתן. דסליק מנה. כלומר כיצד היא גמר מלאכתן. גמר כו'. 
+<b>והמוהל</b> נ"ל הגרסא מוהל בה"א. היא עיקר. והוא מלשון סבאך מהול. הנה שייכות מוהל במשקה בלתי אמתי. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>שימתונו</b> מלשון גמרא פא"ע (מז"ב) במתונתא. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בקרדומות של מתכת</b> נ"ל פשוט. לפי שהן מקבלין טומאה. <b>לאפוקי</b> מארופות של עץ. דפשוטי כלי עץ. לאו בני קבולי טומאה נינהו. 
+<b>ובזה </b>א"צ למ"ש תי"ט. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>ואם היה נוגע באום</b> אם היה השרץ. יוצא מן העלים כו'. <b>ר"ל</b> דרך יציאתו מונח כך מת. 
+
+Mishnah 9
+
+<b> </b>פרודים כן נקראין גם בכתוב. עבשו פרודות ובעדויות אוכל פרוד אינו מצטרף דבר"ד. 
+<b>טהורה </b>ולא אמרינן שמא טמא היה מתחלה. ונגע קודם שנתחרך. אלא אמרינן כבר נחרך קודם. וטהור היה כשנגע. וק"ל. <b>ובחנם</b> נדחק תי"ט. 
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>טמאים </b>ר"ל הטמאים. 
+<b>בית הבד טמא</b> מה שבבית הבד. מאוכלין ומשקין וכלים. 
+<b>אר"י </b>כו'. עתי"ט ז"ל. ונ"מ אם שם טומאה שמטמא במגע ולא בהסט. אבל קשה דמשנתנו מיירי כו' אף בהסט. והייתי יכול לתרץ דאכתי נ"מ דעל הנגיעה נאמנין כו'. ועל ההסט א"א שיהיו נאמנין כו' עכ"ל. <b>ולא</b> יכולתי להלמו. תמה על עצמך. א"כ מאי מהני דמהימני אנגיעה. ואכתי מאי נפקא מנה. <b>אבל</b> בכדי טרח טירחא דלא צריך. דודאי לענין הנזכר במשנתנו. לא נ"מ מידי בין ר"מ ור"י. בין למר בין למר בית הבד טמא. אלא מיהא איכא נפקותא בין שני הטעמים. לענין טומאת מגע גרידא. וכדקאמר מעקרא. ואין כאן קושיא ולא תרוץ ולא חלוק בין פירושו של הר"ש והר"מ. 
+<b>כולן טמאות </b>דמהראשונה נטמא כל מה שבבור. אפילו היה הרבה מאד. מקבלין המשקין טומאה. אע"פ שהן בקרקע. והיינו דווקא יין ושמן ומי פירות וכיוצא בהן. <b>אבל</b> המים שבקרקע. עיין דינן בפ"ק דמקואות. <b>ומים</b> שאובין שבקרקע. גם הם. כשאר משקין. 
+<b>כתי"ט </b>צל"ע הא סתמא קתני. וכי לא בדק ולא כיסה. אימא לאחר שמילאה נפל בה. <b>שכח</b> הסיפא. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>שבניהם</b> לשון בנים הוא. ואין הלשון מקושר יפה. אם לא בדוחק. <b>וצריך</b> לעשות הפסק והעמדה אחר תיבת התינוקות. שבניהם של בדדים יוצאים כו'. וצריך להגיה בפירוש רע"ב. וכשרוצים בניהם כו'. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>הרי הגת טהורה</b> כלומר מה שנמצא בתוכה. 
+<b>טהור </b>הגרגיר. ולא נטמא במגע האדם שנפל ממנו. אם לא נגע במקום משקה טופח שבו. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>ספקו טהור</b> ע"ל רע"ב. ומתניתין איירי בבור סיד. <b>ר"ל</b> בור החפור בקרקע. שסדין אותו. להחזיק המשקין שנותנין בו. לאפוקי בור אלכסנדרי (פט"ו דכלים) שהוא כלי עץ (בלתי מקבל סיד) שהוא מקבל טומאה. דכי נמי קלטה שפת הבור את הצנורא. נטמא הבור. ומטמא את משקה שבתוכו למטה. 
+<b>כ"ע </b>ובתו"א דבור של שמן. טמא ברה"י. תי"ט בשם רמב"ם. <b>קשיא</b> לי גאי ברה"י איירי. ביין אמאי טהור. הא ספק הוא. אלא ע"כ בר"ה איירי מתני'. ובשמן טמא. כיון דמחליק. כודאי דמי. כך נ"ל מוכרח. וצ"ע. 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>כרם שלפני הבוצרים </b>ר"ל שעומד לפניהם לבצרו. 
+<b>ושל אחר</b> ר"ל שכבר נבצר. 
+<b>של גת</b> ע"ד ראובן שמעון. שמש ירח. ודומיהם רבים. 
+סליקא לה מסכת טהרות 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Tevul Yom/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Tevul Yom/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6c759955cee5cc8b964176820e11b7dc00b06f13
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Tevul Yom/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt	
@@ -0,0 +1,135 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Tevul Yom
+לחם שמים על משנה טבול יום
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה טבול יום
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>וקולית של מים</b> לר"ש הוא הקצף והרתיחה שעולה במים. <b>לפד"ז</b> הושאל מענין עצם קולית בבהמה (חולין פ"ט מ"ה) והוא קרוב למ"ש בו הר"מ (לשונו מגומגם) וכן הר"א שפירש בו כד ששואבין בו. כל הפירושים הללו עולים בקנה בינה אחד. כי כן עצם הקולית. ועצם הגולגולת והכד. שוים הם בענין העיגול והכדוריות. כמעט צורה אחת היא לכולם. 
+<b>אבל </b>באמת כמו זר נחשב בעיני פירושו של הר"ש שנמשך רע"ב אחריו (גם כל המפרשים עמו. נטו מדרך הכבושה. למשעול דחוק וצר). 
+<b>ונ"ל </b>וקולת גרסינן. מלשון קלתות של כסף (דביכורים) וכן קלתה שבמשנה (רפ"ח דגטין) וכדה על שכמה. ת"א וקולתה. הרי קולת היא הכד של מים. ואמנם מחולחלת. היא הקולת החלולה ורפה. אינה שלמה. והוא לשון מצוי במשנה בסדר זה. כמו במשנה ז' פ"י דכלים מגופת החבית המחולחלת. וכן בפ"ט דאהלות דכוורת בזמן שהיא מחולחלת. וכן רבים. ומפני שהיא רפויה ואינה הדוקה. אין מה שבתוכה חבור לה. להפסל בט"י. ע"י מגעו בקצתו. זה נראה פירוש ברור ונכון. 
+<b>קלות </b>עתי"ט משם הר"מ בחבורו. דמשמע קלות אותן שהן מד"ס. <b>צ"ע</b> שיהו ד"ס חמורים בזה. מט"י שהוא ד"ת. 
+<b>והחרחור </b>ע"פ רע"ב. צ"ל נחר מפוח (הוא לשון כתוב ירמיה ו'). 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>וגרגיר מלח קטן</b> כתי"ט ונ"ל דלדברי הר"מ. קטן לפי ראות עיני החכם המורה. והוא דוחק מבואר. <b>וטוב</b> מזה לומר דשיעור כאצבע אכולהו קאי. וכמ"ש בסמוך בשם הר"מ גופיה אמסמר. והוא הדין לגרגיר. דמפרש ביה קטן. והיינו קטן מכאצבע. ולא צריך לפרושי. וכך נ"ל ישר. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ונגע בה</b> כו'. <b>אי</b> אפשר לגרוס כן. דמשמע על ידי מגע קדרה. נפסלו המשקין. והרי אפילו היתה כלי שטף אינה מקבלא טומאה ממגע ט"י. כ"ש סתם קדרה היא של חרס. שאינה מקבלת טומאה מגבה. אלא ה"ג ונגע בהן. ואמשקין קאי. שנגע בהן ט"י. ובחבית פתוחה עסקינן. קמ"ל אע"פ שנפסלו המשקין. קדרה טהורה. <b>ודווקא</b> משקה תרומה. אבל אם היה משקה קודש. דמטמא ליה ט"י (כשטת משנתנו. דס"ל כא"ש) אז היתה גם הקדרה טמאה. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>חבית </b>סתם חבית של חרס היא. ולכן שוקעת בבור שבו משקה. ובפתוחה איירי. וכ"פ הר"ש. 
+<b>ונגע בו</b> ביין. שבבור של תרומה משפה ולחוץ אינה חבור. היין שבחבית לא נפסל. והחבית לעולם טהורה אא"כ היו משקין שבבור ושבחבית קודש. 
+
+Mishnah 7
+
+<b> </b>חבית מלאה משקין של תרומה. 
+<b>ונגע בו</b> במשקה שבנקב. ולשון ר"ש ונגע ט"י במשקה בנקב ההוא כדי לסתמו. 
+<b>טמאה </b>תמהני פסולה הו"ל למתני' תי"ט. 
+<b>ער"פ </b>דמשקה שנגע בו טבול יום. טמא הוא לפסול את הקודש. 
+<b>מן הצדדים</b> כתב רע"ב ואין פסול אלא מה שנגע ויעלה באחד ומאה. <b>אתיא</b> כדברי ב"ה מ"ד פ"ה דתרומות. 
+<b>עתי"ט </b>אבל הר"ש כו' ונ"ל דטעמא דיותר מסתבר להיות חבור מה שנמשך ממה שיהא חבור לפי שהוא בסיס. שהנמשך דביק כלו מיקרי טפי. 
+<b>כך </b>הוא ודאי. לפי שאינו נפרד ממנו. אלא רץ אחריו. משא"כ בבסיס. שאינו הולך אחר מה שלמעלה ממנו. אע"פ שגם הוא נגרר אחריו דרך מינקת. ע"י המשכה בפה. לא מאליו. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>בעבוע שבחבית שנקב</b> נראה שצריך שיהא הנקב טפח. <b>אפילו</b> המשקין סותמין הנקב. אינן חוצצין. כמ"ש בס"ד פ"ח דאהלות. 
+<b>עיין </b>תי"ט. אבל הראב"ד דקדק כו' אלא על האבעבוע עצמו אמר וללמד אם יכנס שרץ באוירו. וקאמר שאם הנקב החיצון הוא מלמעלה והפנימי מלמטה. שהאבעבוע טמא מאוירו כו'. 
+<b>פירוש </b>תמוה הוא זה. כי הלא כ"ח שניקב שיעורו בכונס משקה. כ"ש זה שיש לו שני נקבים. ואינם פחותים מטפח. שאפילו היתה מיוחדת לאוכלין. שעורה בכגרוגרת. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>כל הסדר העליון</b> שכל מה שמכשירו ומתקנו הרי הוא כמוהו. כמו עסה ומים ומלח (דשלהי ביצה ועמ"ש שם רפ"ב) <b>שכל</b> אוכלין הצריכין זה לזה. ומתקנים זה את זה. כגוף אחד הם חשובים. וכן לענין אסור אכילה בי"כ. כל אכשורי אוכלא. אוכלא. וה"ה לכל כיוצא בזה. וכך הוא לעיל פ"ב מ"ג. אבל. 
+<b>היתה כמין כובע</b> פירוש שנקרם אוכל הביצה. ונעשה כחצי עיגול חלול. שהרי נפרד ועומד בפני עצמו. אף על פי שכבר היה טרוף. אצ"ל אם נחתך וניטל החלמון ממנה. ונשאר החלבון לבדו צלוי. שאז הוא כעין כובע ממש. שאינו חבור. אע"פ שהוא נתון ע"ג הירק. ונאכל עמו. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ונילושה במי פירות</b> היינו שאינן משבעה משקין. עמו"ק א"ט (סקס"ח ותס"ב). 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>וקוצה לה חלה</b> מתניתין אליבא דכ"ע (לא כיחידאה דספ"ב דחלה) דהכא אינה נטלת אלא מן הטהור. <b>וליתא</b> לחששה שמא תגע בה. אחר קריאת שם. כיון דאצרכוה כפישה. מידכרא ומזדהרא. <b>וקוראה</b> (ה"ג ודאי) <b>לה שם</b> ע"פ ר"ש ז"ל. השתא משמע כו'. וקשה. דל"מ הכי בסוטה כו'. והשתא מ"מ כשיקרא שם יקבל טומאה אותו חלה. <b>ר"ל</b> אם צריך להקיפה בשעת קריאת שם. 
+<b>ולא </b>הבינותי קושיתו זאת. התם מוקף הוי ודאי בשעת קריאת שם ע"י הכביצה או פחות שנותן באמצע. לחברם ולעשותן מוקפין. והכא דאצרכוה להניח תחלה בכלי שאינו מקבל טומאה. שא"א לה לקרוא שם בעודה בין ידיה. אם כן אין כאן הקפה. ולכן צריכה להקיף החלה ע"י הכלי שמונחת עליו. באופן שתהא קרובה נוגעת לעסה. שתהא מוקפת בשעת קריאת שם. ומה ענין זה לזה. <b>וכמדומה</b> דבסוף המו"מ של הר"ש ניחא ליה נמי כדאמינא. ונתכוין לזה במ"ש בסוף. א"נ הכא דווקא דמפסיק מנא. <b>איברא</b> בכדי טרח מר. דלא דמי לגמרי. ודקארי לה מאי קארי. כי אין מקום לכל האי שקלא וטריא. וא"צ לדחוק כלל כמו שעלה בדעת הר"ש להכנס בשביל כך לדרך זר. 
+<b>עתי"ט </b>ז"ל. והא דבספ"ב דחלה משמע דא"צ שיהא מוקף אלא כו'. <b>לא</b> משמע מידי. כמש"ל על הר"ש בס"ד. <b>ומש"ע</b> ודאי דצריך שלא תהא על הכביצה בשעת קריאת שם דא"כ הא נגעה. 
+<b>לשונו </b>זה מגומגם ונעדר הבנה. ולא אמרה בלשון רבו הר"ש (שלא נמצא כך בפירושו) ואי אפשר להשמע כלל. דודאי שם צריך שיהא סמוך ונוגע (ולא בעינן על. כמ"ש שם בחלה) בכביצה או בפחות. כדי שיהא מחובר ומוקף. ולא חשיבא נגיעה בטמא. דכביצה מפסיק. אינו עושה שלישי <b>ולא</b> הבין תי"ט לשון הר"ש. דסבר בשעת קריאת שם צריך נגיעה. כמש"ל. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>ומקפת </b>לפי לשון המשנה הו"ל למתני ומקיפין תי"ט. <b>זה</b> פלא. ששכח הרב שמצות האשה היא לטול חלה. ואע"פ שאינה לשה בעצמה. אינה חייבת ללוש. אבל מ"מ מוזהרת היא על הפרשת חלה כנודע. <b>לכן</b> נ"ל נ"מ לדינא. שאפילו נתנה עסתה לאחרים ללוש. אינן רשאין להפריש חלתה. ואם הפרישו בלי רשותה. שמא אינה חלה. 
+<b>ואם </b>נתן בעלה רשות. נראה ודאי שיש לה דין חלה. שהעסה שלו היא (והיא אינה אלא שליח מצוה. דרמיא עלה ומשמיא זכו לה) 
+<b>אבל </b>חייב לשלם לה שכר מצוה וברכה שהפסידה. שאינו פחות מעשרה זהובים. וכל שכן כשהיא עצמה לשה. ובא בעלה וקדם והפריש החלה. דמיבעי ליה שלומי לה. ועמ"ש בס"ד ריש חלה. <b>אבל</b> באמת נראה שיש לגרוס גם כאן לשה קוצה. כדלעיל. דמאי שנא. ובודאי שגגת המעתיקים היא. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>משתחשך</b> פירושו מעת שתחשך. ובפב"מ מייתי לה תלמודא וגרסינן לכשתחשך. והוא לשון נאות יותר. 
+<b>אמר ה"ז עירוב</b> כלומר אחר שאמר ה"ז תרומת מעשר. אמר וזה שבחבית תהא עירוב. שכבר תקנתיו מטבלו. 
+<b>ל"א כלום</b> דבעינן סעודה הראויה מבע"י וליכא. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>בראשונה </b>אחר שזכר קצת כו' אמר בראשונה הר"מ. ורע"ב והרש"מ ט"א ולא ישרו דבריהם בעיני כמ"ש. תי"ט. <b>לא</b> הוכיח כלום. והעקר כדברי הר"ש. והתוספתא נקטה ההתחלה ממ"ש ר"י. והספיקה הקיצור. כמש"ל. 
+
+Mishnah 6
+
+<b> ועל כולן</b> כו' כ' רע"ב (מפיר"ש) בתוספתא מוכח דאכל הנך מילי דמתניתין קאי ר"י כו'. וק"ל לתני נמי אאוכל מעשר כו' תי"ט. <b>וא"צ</b> להשיב על זה. אטו כי רוכלא ליחשוב וליזיל. וכבר זכרתי שהתוספתא ריש מלין אמרה. וקצרה בשאר כענין מה שאומרים וכותבין וכו'. כדי למעט ולקצר הלשון. <b>ומ"ש</b> הר"מ בזה. באמת איני מוצא בו טעם. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>רי"א אף מי שהיה בו דעת </b>כו'. פרע"ב כלומר שהיה בדעתו וחשב להתנות ושכח ולא התנה. וק"ל מ"ט דרבנן. דהא פיו ולבו שוין בעינן. תי"ט. 
+<b>ולענ"ד </b>אין זו קושיא כל עיקר. דלא בעינן פיו ולבו שוין. אלא לאפוקי שלא יהא מכחישין זה את זה. כגון נתכוין לומר תרומה ואמר מעשר. וכל דכוותה. שהרי לא הוציא מפיו מה שהיה בלבו. אלא דבר אחר לגמרי. והאדם בשבועה בעינן. משא"כ בזה שתרם כמו שחשב לתרום. אין כאן הכחשה למה שבלבו. פיו ולבו שוין הן. 
+<b>ומה </b>שרצה להתנות. ולא התנה. תנאי מילתא אחריתא היא. ואינה הכחשה. ובכל התורה כולה קיי"ל דברים שבלב אינן דברים. 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Tevul Yom/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Tevul Yom/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..8dcf4f2e32da242552c9726de1c189bdc603f553
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Tevul Yom/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,138 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Tevul Yom
+לחם שמים על משנה טבול יום
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Tevul_Yom
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה טבול יום
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>וקולית של מים</b> לר"ש הוא הקצף והרתיחה שעולה במים. <b>לפד"ז</b> הושאל מענין עצם קולית בבהמה (חולין פ"ט מ"ה) והוא קרוב למ"ש בו הר"מ (לשונו מגומגם) וכן הר"א שפירש בו כד ששואבין בו. כל הפירושים הללו עולים בקנה בינה אחד. כי כן עצם הקולית. ועצם הגולגולת והכד. שוים הם בענין העיגול והכדוריות. כמעט צורה אחת היא לכולם. 
+<b>אבל </b>באמת כמו זר נחשב בעיני פירושו של הר"ש שנמשך רע"ב אחריו (גם כל המפרשים עמו. נטו מדרך הכבושה. למשעול דחוק וצר). 
+<b>ונ"ל </b>וקולת גרסינן. מלשון קלתות של כסף (דביכורים) וכן קלתה שבמשנה (רפ"ח דגטין) וכדה על שכמה. ת"א וקולתה. הרי קולת היא הכד של מים. ואמנם מחולחלת. היא הקולת החלולה ורפה. אינה שלמה. והוא לשון מצוי במשנה בסדר זה. כמו במשנה ז' פ"י דכלים מגופת החבית המחולחלת. וכן בפ"ט דאהלות דכוורת בזמן שהיא מחולחלת. וכן רבים. ומפני שהיא רפויה ואינה הדוקה. אין מה שבתוכה חבור לה. להפסל בט"י. ע"י מגעו בקצתו. זה נראה פירוש ברור ונכון. 
+<b>קלות </b>עתי"ט משם הר"מ בחבורו. דמשמע קלות אותן שהן מד"ס. <b>צ"ע</b> שיהו ד"ס חמורים בזה. מט"י שהוא ד"ת. 
+<b>והחרחור </b>ע"פ רע"ב. צ"ל נחר מפוח (הוא לשון כתוב ירמיה ו'). 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>וגרגיר מלח קטן</b> כתי"ט ונ"ל דלדברי הר"מ. קטן לפי ראות עיני החכם המורה. והוא דוחק מבואר. <b>וטוב</b> מזה לומר דשיעור כאצבע אכולהו קאי. וכמ"ש בסמוך בשם הר"מ גופיה אמסמר. והוא הדין לגרגיר. דמפרש ביה קטן. והיינו קטן מכאצבע. ולא צריך לפרושי. וכך נ"ל ישר. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ונגע בה</b> כו'. <b>אי</b> אפשר לגרוס כן. דמשמע על ידי מגע קדרה. נפסלו המשקין. והרי אפילו היתה כלי שטף אינה מקבלא טומאה ממגע ט"י. כ"ש סתם קדרה היא של חרס. שאינה מקבלת טומאה מגבה. אלא ה"ג ונגע בהן. ואמשקין קאי. שנגע בהן ט"י. ובחבית פתוחה עסקינן. קמ"ל אע"פ שנפסלו המשקין. קדרה טהורה. <b>ודווקא</b> משקה תרומה. אבל אם היה משקה קודש. דמטמא ליה ט"י (כשטת משנתנו. דס"ל כא"ש) אז היתה גם הקדרה טמאה. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>חבית </b>סתם חבית של חרס היא. ולכן שוקעת בבור שבו משקה. ובפתוחה איירי. וכ"פ הר"ש. 
+<b>ונגע בו</b> ביין. שבבור של תרומה משפה ולחוץ אינה חבור. היין שבחבית לא נפסל. והחבית לעולם טהורה אא"כ היו משקין שבבור ושבחבית קודש. 
+
+Mishnah 7
+
+<b> </b>חבית מלאה משקין של תרומה. 
+<b>ונגע בו</b> במשקה שבנקב. ולשון ר"ש ונגע ט"י במשקה בנקב ההוא כדי לסתמו. 
+<b>טמאה </b>תמהני פסולה הו"ל למתני' תי"ט. 
+<b>ער"פ </b>דמשקה שנגע בו טבול יום. טמא הוא לפסול את הקודש. 
+<b>מן הצדדים</b> כתב רע"ב ואין פסול אלא מה שנגע ויעלה באחד ומאה. <b>אתיא</b> כדברי ב"ה מ"ד פ"ה דתרומות. 
+<b>עתי"ט </b>אבל הר"ש כו' ונ"ל דטעמא דיותר מסתבר להיות חבור מה שנמשך ממה שיהא חבור לפי שהוא בסיס. שהנמשך דביק כלו מיקרי טפי. 
+<b>כך </b>הוא ודאי. לפי שאינו נפרד ממנו. אלא רץ אחריו. משא"כ בבסיס. שאינו הולך אחר מה שלמעלה ממנו. אע"פ שגם הוא נגרר אחריו דרך מינקת. ע"י המשכה בפה. לא מאליו. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>בעבוע שבחבית שנקב</b> נראה שצריך שיהא הנקב טפח. <b>אפילו</b> המשקין סותמין הנקב. אינן חוצצין. כמ"ש בס"ד פ"ח דאהלות. 
+<b>עיין </b>תי"ט. אבל הראב"ד דקדק כו' אלא על האבעבוע עצמו אמר וללמד אם יכנס שרץ באוירו. וקאמר שאם הנקב החיצון הוא מלמעלה והפנימי מלמטה. שהאבעבוע טמא מאוירו כו'. 
+<b>פירוש </b>תמוה הוא זה. כי הלא כ"ח שניקב שיעורו בכונס משקה. כ"ש זה שיש לו שני נקבים. ואינם פחותים מטפח. שאפילו היתה מיוחדת לאוכלין. שעורה בכגרוגרת. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>כל הסדר העליון</b> שכל מה שמכשירו ומתקנו הרי הוא כמוהו. כמו עסה ומים ומלח (דשלהי ביצה ועמ"ש שם רפ"ב) <b>שכל</b> אוכלין הצריכין זה לזה. ומתקנים זה את זה. כגוף אחד הם חשובים. וכן לענין אסור אכילה בי"כ. כל אכשורי אוכלא. אוכלא. וה"ה לכל כיוצא בזה. וכך הוא לעיל פ"ב מ"ג. אבל. 
+<b>היתה כמין כובע</b> פירוש שנקרם אוכל הביצה. ונעשה כחצי עיגול חלול. שהרי נפרד ועומד בפני עצמו. אף על פי שכבר היה טרוף. אצ"ל אם נחתך וניטל החלמון ממנה. ונשאר החלבון לבדו צלוי. שאז הוא כעין כובע ממש. שאינו חבור. אע"פ שהוא נתון ע"ג הירק. ונאכל עמו. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ונילושה במי פירות</b> היינו שאינן משבעה משקין. עמו"ק א"ט (סקס"ח ותס"ב). 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>וקוצה לה חלה</b> מתניתין אליבא דכ"ע (לא כיחידאה דספ"ב דחלה) דהכא אינה נטלת אלא מן הטהור. <b>וליתא</b> לחששה שמא תגע בה. אחר קריאת שם. כיון דאצרכוה כפישה. מידכרא ומזדהרא. <b>וקוראה</b> (ה"ג ודאי) <b>לה שם</b> ע"פ ר"ש ז"ל. השתא משמע כו'. וקשה. דל"מ הכי בסוטה כו'. והשתא מ"מ כשיקרא שם יקבל טומאה אותו חלה. <b>ר"ל</b> אם צריך להקיפה בשעת קריאת שם. 
+<b>ולא </b>הבינותי קושיתו זאת. התם מוקף הוי ודאי בשעת קריאת שם ע"י הכביצה או פחות שנותן באמצע. לחברם ולעשותן מוקפין. והכא דאצרכוה להניח תחלה בכלי שאינו מקבל טומאה. שא"א לה לקרוא שם בעודה בין ידיה. אם כן אין כאן הקפה. ולכן צריכה להקיף החלה ע"י הכלי שמונחת עליו. באופן שתהא קרובה נוגעת לעסה. שתהא מוקפת בשעת קריאת שם. ומה ענין זה לזה. <b>וכמדומה</b> דבסוף המו"מ של הר"ש ניחא ליה נמי כדאמינא. ונתכוין לזה במ"ש בסוף. א"נ הכא דווקא דמפסיק מנא. <b>איברא</b> בכדי טרח מר. דלא דמי לגמרי. ודקארי לה מאי קארי. כי אין מקום לכל האי שקלא וטריא. וא"צ לדחוק כלל כמו שעלה בדעת הר"ש להכנס בשביל כך לדרך זר. 
+<b>עתי"ט </b>ז"ל. והא דבספ"ב דחלה משמע דא"צ שיהא מוקף אלא כו'. <b>לא</b> משמע מידי. כמש"ל על הר"ש בס"ד. <b>ומש"ע</b> ודאי דצריך שלא תהא על הכביצה בשעת קריאת שם דא"כ הא נגעה. 
+<b>לשונו </b>זה מגומגם ונעדר הבנה. ולא אמרה בלשון רבו הר"ש (שלא נמצא כך בפירושו) ואי אפשר להשמע כלל. דודאי שם צריך שיהא סמוך ונוגע (ולא בעינן על. כמ"ש שם בחלה) בכביצה או בפחות. כדי שיהא מחובר ומוקף. ולא חשיבא נגיעה בטמא. דכביצה מפסיק. אינו עושה שלישי <b>ולא</b> הבין תי"ט לשון הר"ש. דסבר בשעת קריאת שם צריך נגיעה. כמש"ל. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>ומקפת </b>לפי לשון המשנה הו"ל למתני ומקיפין תי"ט. <b>זה</b> פלא. ששכח הרב שמצות האשה היא לטול חלה. ואע"פ שאינה לשה בעצמה. אינה חייבת ללוש. אבל מ"מ מוזהרת היא על הפרשת חלה כנודע. <b>לכן</b> נ"ל נ"מ לדינא. שאפילו נתנה עסתה לאחרים ללוש. אינן רשאין להפריש חלתה. ואם הפרישו בלי רשותה. שמא אינה חלה. 
+<b>ואם </b>נתן בעלה רשות. נראה ודאי שיש לה דין חלה. שהעסה שלו היא (והיא אינה אלא שליח מצוה. דרמיא עלה ומשמיא זכו לה) 
+<b>אבל </b>חייב לשלם לה שכר מצוה וברכה שהפסידה. שאינו פחות מעשרה זהובים. וכל שכן כשהיא עצמה לשה. ובא בעלה וקדם והפריש החלה. דמיבעי ליה שלומי לה. ועמ"ש בס"ד ריש חלה. <b>אבל</b> באמת נראה שיש לגרוס גם כאן לשה קוצה. כדלעיל. דמאי שנא. ובודאי שגגת המעתיקים היא. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>משתחשך</b> פירושו מעת שתחשך. ובפב"מ מייתי לה תלמודא וגרסינן לכשתחשך. והוא לשון נאות יותר. 
+<b>אמר ה"ז עירוב</b> כלומר אחר שאמר ה"ז תרומת מעשר. אמר וזה שבחבית תהא עירוב. שכבר תקנתיו מטבלו. 
+<b>ל"א כלום</b> דבעינן סעודה הראויה מבע"י וליכא. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>בראשונה </b>אחר שזכר קצת כו' אמר בראשונה הר"מ. ורע"ב והרש"מ ט"א ולא ישרו דבריהם בעיני כמ"ש. תי"ט. <b>לא</b> הוכיח כלום. והעקר כדברי הר"ש. והתוספתא נקטה ההתחלה ממ"ש ר"י. והספיקה הקיצור. כמש"ל. 
+
+Mishnah 6
+
+<b> ועל כולן</b> כו' כ' רע"ב (מפיר"ש) בתוספתא מוכח דאכל הנך מילי דמתניתין קאי ר"י כו'. וק"ל לתני נמי אאוכל מעשר כו' תי"ט. <b>וא"צ</b> להשיב על זה. אטו כי רוכלא ליחשוב וליזיל. וכבר זכרתי שהתוספתא ריש מלין אמרה. וקצרה בשאר כענין מה שאומרים וכותבין וכו'. כדי למעט ולקצר הלשון. <b>ומ"ש</b> הר"מ בזה. באמת איני מוצא בו טעם. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>רי"א אף מי שהיה בו דעת </b>כו'. פרע"ב כלומר שהיה בדעתו וחשב להתנות ושכח ולא התנה. וק"ל מ"ט דרבנן. דהא פיו ולבו שוין בעינן. תי"ט. 
+<b>ולענ"ד </b>אין זו קושיא כל עיקר. דלא בעינן פיו ולבו שוין. אלא לאפוקי שלא יהא מכחישין זה את זה. כגון נתכוין לומר תרומה ואמר מעשר. וכל דכוותה. שהרי לא הוציא מפיו מה שהיה בלבו. אלא דבר אחר לגמרי. והאדם בשבועה בעינן. משא"כ בזה שתרם כמו שחשב לתרום. אין כאן הכחשה למה שבלבו. פיו ולבו שוין הן. 
+<b>ומה </b>שרצה להתנות. ולא התנה. תנאי מילתא אחריתא היא. ואינה הכחשה. ובכל התורה כולה קיי"ל דברים שבלב אינן דברים. 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Yadayim/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Yadayim/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..5f4621aa34b61b53c2af1dc502b44f058971283e
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Yadayim/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt	
@@ -0,0 +1,119 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Yadayim
+לחם שמים על משנה ידים
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה ידים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בהקדמת </b>פיר"מ למסכתא זו. כתוב נקדים כו'. נט"י היא מחויבת לאוכל פת. ואפילו היה חולין אמרו כל שטבולו במשקה צריך נט"י כו'. <b>ולא</b> אבין לו. כי הפת צריכה נט"י. אף בלא טבול משקה. ומ"ד דאמר טבול במשקה בעי נט"י. גם בפירות וירקות בעי נט"י.  
+<b>מלוג</b> דנפישי מיא. 
+<b>אע"ג </b>דנפישי גברי. 
+<b>מוסיפין </b>כו'. <b>ע"פ</b> ר"ש דמייתי ירו' תני המים לפני המזון רשות כו'. ונדחק מחמתו. ואין צורך. דמצוה לגבי חובה רשות קרי לה. כדאיתא טובא. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>כלי גללים</b> כלי שיש. <b>כמ"ש</b> נדבכין די אבן גלל. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>התימני </b>עיין מ"ש בתענית פ"ג. 
+<b>כר"ש </b>ואית דגרסי התבני. <b>אם</b> אמנם שם אדם כזה מצינו במלכי ישראל. תבני בן גינת. <b>אבל</b> שם תואר ויחס כזה לא מצינו. 
+<b>אפילו נתכווין לשרות בזה</b> עמו"ק א"ח (סק"ס). 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>נטל את הראשונים</b> כו'. לרע"ב ונטל את הראשונים בזויות זו. <b>ר"ל</b> בארץ ובזויות הבית. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ולפניו שני ככרים טהורים </b>כו'. <b>מכאן</b> נראה בעליל. דכולה מתניתין בתרומה עסקינן. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>לענין </b>מ"ש תי"ט בשם תו' דגם אידים טהורות שנגעו בספר אפילו סמוך לנטילה גזרו. שלא חלקו. 
+<b>עמו"ק </b>א"ח (סקמ"ב). 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>שבתחלה ושבסוף</b> בתחלת הספר צריך שיהא פנוי כדי לגלול כל הספר. שהספר מסופו לתחלתו הוא נגלל עכ"ל. 
+<b>מכאן </b>נראה שאע"פ שקוראין באמצע הספר או בסופו. צריך לחזור ולגללו לתחלתו. <b>א"כ</b> לא יפה אנו עושין. שאנו מניחין הס"ת גלולה במקום קריאתה. בין בתחלת הספר בין באמצעו ובסופו. וכן מוכח להדיא במדביק דבסמוך. דזיל בתר טעמא. וק"ל. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>מגלה שכתוב בה</b> כלומר יריעה של ספר תורה כו'. <b>אע"ג</b> דתני לעיל ספר שנמחק. סד"א משום דבא מספר גדול. <b>ואי</b> תני הא. הו"א משום דעתיד להיות ספר שלם. להכי תרווייהו צריכי. <b>אלא</b> שצ"ע. מניין לנו להוציא משמעות הלשון מפשטו. ואמאי לא נפרש מגלה. כסתם מגלה בכל מקום שהיא מגלת אסתר. והא ודאי היא מטמאה הידים אליבא דכ"ע. כדמשמע הכא בפרקין. והכי איתא נמי בהדיא. בגמרא פ"ק דמגלה. <b>איברא</b> אשכחנא בגמרא דחלק (ד"ק) שאינה צריכה מטפחות. משמע דאינה מטמאה הידים. דהא משו"ה גזרו טומאה על הספרים. משום דר' פרנך שלא יאחוז ס"ת ערום. וכ"כ התו' דס"ת לאו דווקא. וצ"ע. <b>ואפשר</b> לפרש מגלה. על חתיכת קלף קטן. לכתוב עליו כל מאומה. לא לדבקו בס"ת. כענין שכתוב קח לך מגלת ספר. וקרוב לשמוע. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>עמון ומואב כו'. </b>אין זה עמון ומואב שטהרו בסיחון כו'. ע"כ שביעית נוהגת בה. רע"ב. <b>והכי</b> איתא בהדיא בתוספתא דמני עיירות רבות מארץ בני ראובן וגד. 
+<b>גזר ראב"ע מ"ש</b> לא שיעלוהו לירושלם. שהרי אין מעלין מ"ש מח"ל. עיין שלהי חלה. ובזמן שאין בית. אפי' מארץ אין מעלין. אלא פודין אותו ומעלין הדמים לאכלן בירושלים. 
+<b>כמשיב על טרפון</b> בעבור טרפון. כמו על הדבר. ורבים כמוהו. 
+<b>בבל מעשה ישן</b> נראה דהיינו מן גלות יויכין ואילך. שנתיישבו בה עם רב מישראל. וחזרו למטעתם. והיינו נמי דקאמר תו. מעשה נביאים. לפי שהיה מעשה קודם חורבן הבית. שהיו שם כמה נביאים שגלו אז החרש והמסגר ויחזקאל מכללם. גם דניאל היה מן הגולים לשם. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>א"ל ר"ג הכתוב אומר לא יבוא עמוני</b> כו'. <b>כתי"ט</b> ותמיהא בעיני מאי ס"ד דר"ג וכי לא ידע ר"י מ"ש בתורה. ונדחק מאד. גם ח"ז מהר"ן כ"ץ ז"ל חתר ליישב זאת בספרו פת"ה. ולא נהיר לגמרי. <b>ואענה</b> אף אני חלקי מה שנראה לי בזה בעזה"י. והוא שעם היות לא נעלם מר"ג בלבולו של סנחריב. אעפ"כ אסרו משום חזקה. שהרי הוחזק לעמוני. שמו מוכיח עליו. ונדונה חזקה. כדאיתא פ"ק דכתובות ובתרא דקדושין שורפין וסוקלין על החזקות. ועוד דשוי נפשיה חתיכה דאיסורא. הודאת בע"ד כמאה עדים דמי. והרי החזיק עצמו לעמוני. <b>ולזה</b> אמר ר"ג בדיוק. הכתוב אומר לא יבוא עמוני. לא הזהיר על זרע עמון דווקא. אבל בלשון עמוני נכלל כל שנקרא כן. אפילו אינו מהם. רק מתייחס אחריהם. כמו שמצינו הכנעני מלך ערד. וזולתו. ועל כן אמר הכתוב בלשון זה. לאסור כל המוחזקים בשם עמוני. ואע"פ שאינו מזרע אותן כפויי טובה הראשונים. שמאחר שנתיישבו באותה ארץ. אחזו במעשי יושבי הארץ הקודמין. <b>ועוד</b> מידי ספק לא יצא. והוא נאמן לפסול עצמו. <b>ואע"ג</b> דכל דפריש מרובא פריש. הני מילי כשאין האיסור ניכר. אבל כשהאיסור ניכר. ושמו עליו. לא שייך למימר כל דפריש מרובא פריש. <b>ור"י</b> ס"ל הכא שאני. דלא הוחזק כלל. אנן סהדי שהגר עצמו לא ידע יחוסו באמתות. ולא קרא עצמו כן. כי אם על שם המדינה שבא משם. ואיהו דקמטעי נפשיה. כ"ע ידעי שאינו עמוני ודאי. שהרי אין עמון ומואב במקומן. והתורה לא אסרה אלא המיוחסין אחר עמון ומואב שיצאו מחלציהם. <b>ומה</b> שלא נכתב זרע עמון ומואב. משום דהוי משמע אפילו נקבות. ומדלא כתיב עמון ומואב. לא משמע ליה למדרש מידי מדכתיב ביו"ד היחס עמוני. דאי הוי כתיב עמון ומואב. הו"א דווקא הראשונים נאסרו הם ובניהם עד דור עשירי בלבד. <b>ודכתיב</b> עד עולם. למימרא שאיסורן עולמית. ואין התר לאיסורן של עשרה דורות שלהן (שאפילו דור אחד קרוי עולם. כמ"ש וישב שם עד עולם) אבל מדור עשירי ואילך. מותרין כולן. או דילמא אורחיה דקרא הוא. כדכתיב בן איש ישראלי. ולא כתיב ישראל. כך נ"ל. 
+<b>וצל"ע </b>בהך ענינא. מאי שנא מהא דאיתא בספ"ב דיבמות. גוי שקדש בזה"ז. חוששין לקדושיו. שמא מעשרת השבטים הוא. ולא אמרינן כל דפריש מרובה פריש. ומה התם דמוחזק לן ביה דגוי הוא. ומסייעא ליה רובא דעלמא. כל שכן הכא דמוחזק לן. שאינו מן הרוב. דלא נימא דפריש מרובא. והיינו בדוכתא דקביע. דלא אזיל איהו לגבה. והכא אמאי התירוהו לבוא בקהל בכל גוונא. דמשמע לכאורה דכללא הוא לכל דרי ארץ עמון ומואב. ואפילו להתו' שם. שכתבו דווקא בדוכתייהו. דהוו להו רובא. חיישינן שמא מעשרת השבטים הוא. מ"מ הכא בעמון ומואב נמי ליחוש עכ"פ לדוכתייהו (שהבטחת הנביא ושבתי את שבות בני עמון. אינה חוזרת. ובהכרח תתקיים לעתיד. כמ"ש במואב באחרית הימים. וכן יעד דניאל בעת קץ וגו'. ואלה ימלטו מידו אדום ומואב וראשית בני עמון) היכא דקביעי. דהא ודאי סנחריב לא עקר עמון ומואב ולא השמידם מגוי. שלא יזכר שמם עוד. אלא בלבלם והושיבם בארצות אחרות. ובודאי שייר מהם ג"כ דלת עם הארץ. כדרך שעשה לישראל שהעבירו מארץ ירושתו. לבלתי השאיר להם שם ויורש עצר. מ"מ נשארו רבים בארץ. כמו שמצינו אח"כ בימי חזקיהו ויאשיהו מלכי יהודה. שהיו עדיין רבים מאפרים ומנשה ושאר השבטים במקומות מושבותם. וכן נשארו שם גם אחרי המחריב הראשון והאחרון. <b>לכן</b> נראה לי דודאי היכי דשכיחי עמון ומואב בדוכתייהו. חיישינן להו. ולא התירו כאן אלא לזה שבא לפניהם בבית המדרש. מטעמא דכל דפריש כו'. וכדאיתא בגמרא דר"פ ת"ה. וממילא נשמע להיכא דליתא לטעמא דרובא. דהיינו בדוכתיי' דקביעי. באיסורייהו קיימי. <b>אמנם</b> לתו' דר"פ הערל משמע. שהתירו לעמון ומואב לגמרי בכל מקום שהם. ולא אבלבול דסנחריב לחוד סמכו בו ביום במנינן. אלא אחורבן דנ"נ. <b>וזה</b> דוחק מבואר. וגם אחרי נ"נ בודאי נשארו מעמון ומואב. שלא השמיד כולם. והיה בתחלת בית שני טוביה העמוני ידוע. כמ"ש בספר נחמיה. ובודאי השאיר מהם עוללות כדרך שהותיר לישראל שארית גם בארץ. אחרי שהחריב ארצותם וכנ"ל <b>ודקשיא</b> להתו' קראי דמוכחי דעמון ומואב היו אחר בלבולו של סנחריב. ומתוך כך רצו להכנס לדוחק אחר. לומר שלא הגלה אותם מארצם. אלא העביר את העם לערים. 
+<b>ואין </b>מהצורך לדחוק בכך. אלא ודאי גלו בני עמון ע"י סנחריב. וכדאיתא להדיא פכ"ג דס"ע רבה. שבשנת בוא תרתן. שטף עמון ומואב. ומ"מ לא הלכו כולם בגולה. אלא הניח מהם. ג"כ קצתם לעבוד האדמה שלא תשם. ולא עקר את הגבולין. ואיתא להא ולהא. ובודאי שלח ג"כ מאומות אחרות ליישב המקומות הפנויים. שלא תהיה הארץ שממה (וכמו שעשה לא"י כנ"ל) אח"כ נתערבו אלו באלו. ר"ל עמון ומואב הראשונים יושבי הארץ מעולם. עם אותם שנתיישבו ביניהם מחדש. ונעשה כולן אומה אחת. שנקראת עמון ומואב עד היום. במקומן הידוע להם. וכמו שהיו ידועים עדיין בימי חכמי המשנה. כמו ששנינו כאן ובמ"א. לכן בודאי היה להם שארית ופליטה אחר כל המחריבים. וכן אמר עליהם ישעיה ושאר מעט מזער. וכן נתנבא עליהם דניאל לעתיד כנ"ז. עשי"ע (סמ"ו) ובהקישורים דרוש תפלת ישרים. 
+
+Mishnah 5
+
+<b> וכתב עברי</b> עיין לר"מ שנקרא אשורי. שהוא המאושר שבכתיבות. לפי שאינו משתנה. ולא יפול בו דמיון לעולם. לפי שאותיותיו בלתי מתדמות ע"כ. <b>זה</b> קצת נגד המציאות. וכבר הוצרכו חז"ל להזהיר שלא יכתוב ההי"ן חתי"ן כו'. <b>אבל</b> האמת שנקרא מאושר. על שם הרמזים והסודות האלהיות הגנוזות בצורות אותיותיו ונקודותיו. מצורף למה שהם נאות ומשובחות בתמונתן יותר מכל כתב. ועיין בעליית הכתיבה. 
+<b>ועל העור</b> לתי"ט ואילו לענין כתיבת מגלה תנן על הספר כו' ולכך צ"ע אמאי סגי הכא בעור ע"כ. 
+<b>ודבר </b>פשוט הוא לענ"ד. דשאני התם במגלה לחוד איירי. וקמ"ל דדינה על הקלף. משא"כ הכא דבכל הספרים וכתבי קודש עסקינן. ודתיהן שונות. שיש מהן על הקלף. ויש מהן על הדוכסוסטוס. וס"ת על הגויל. משו"ה נקט עור. מילתא פסיקתא. דכייל לכולהו. דהא ודאי בעור מעובד קמיירי. דאין דרך לכתוב על הבלתי מעובד. וסתמו כפירושו. ולכל חד כדיניה. ומה לו להאריך בחנם. וכי היה לו לפרוט אחד אחד כהלכתו ומשפטו (אטו כי רוכלא ליחשיב וליזיל. הכא דאגב אורחיה בלחוד נקטיה) ואם היה אומר על הקלף. עדיין לא היה מספיק כאמור. וכל שכן אחר שעיקר הספרים. הוא הס"ת. שדינו על הגויל. והוא העור השלם. שלא נחלק לשנים. כמ"ש גויל אבני דלא משפיין. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>עיין </b>שאילת יעב"ץ (סמ"א) תמצא דברים נחמדים ומתוקים מדבש. ואם יזכני הי"ת שיודפס ספרי זה שנית. יוצג מ"ש שם בכאן. על מקומו. 
+<b>המירם </b>נ"ל שהוא כמ"ש רש"י עה"פ שמעו נא המורים. שוטים. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>פרושים</b> ע"פ רע"ב. <b>אמנם</b> יש בשם זה עוד שתוף הוראה אחרת. והוא שהם מפרשי התורה ע"פ המסורת שבידיהם. <b>ולא</b> יעכב המשקל. כי הוא ע"ד לקוחות דרוכות חלוצות. ודומיהם הרבה בלשון חכמים. ע"ש התעצמות הפעולה בהם. ככה הוא הענין באלה שהם מתעצמים ומחזיקים מאד בפירושיהם. לא יזוזו מהם. אין רשאי ב"ד שאחריהם לבטל דבריהם. לא כן הדבר בצדוקים קראים וכתותיהם. שהרשות נתנה ביד כל אחד מהם לפרש פירוש אחר. ולסתור דעת קודמיהם. וללכת כל איש אחר דעתו ועצתו כישר בעיניו. כעיר פרוצה אין חומה. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>צדוקי גלילי</b> כמדומני הוא מכת הידועה בשם אסייעש בדברי יוסיפון שהיו חסידים שוטים שוכנים במדברות. <b>גם</b> באלה לא בחר ה'. כי עכ"פ סרו מן התורה אשר הורו הזקנים השופטים והכהנים. מקבלי התורה דור מפי דור עד משה מסיני. והתחייבו בנפשם. ככתוב והאיש אשר יעשה בזדון וגו'. וכתוב אל תהי צדיק הרבה. לכן ספו תמו מן בלהות. 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Yadayim/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Yadayim/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a6698c5fcd924a9fafd2f7043b722c26c5c5d69f
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Yadayim/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,122 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Yadayim
+לחם שמים על משנה ידים
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Yadayim
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה ידים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בהקדמת </b>פיר"מ למסכתא זו. כתוב נקדים כו'. נט"י היא מחויבת לאוכל פת. ואפילו היה חולין אמרו כל שטבולו במשקה צריך נט"י כו'. <b>ולא</b> אבין לו. כי הפת צריכה נט"י. אף בלא טבול משקה. ומ"ד דאמר טבול במשקה בעי נט"י. גם בפירות וירקות בעי נט"י.  
+<b>מלוג</b> דנפישי מיא. 
+<b>אע"ג </b>דנפישי גברי. 
+<b>מוסיפין </b>כו'. <b>ע"פ</b> ר"ש דמייתי ירו' תני המים לפני המזון רשות כו'. ונדחק מחמתו. ואין צורך. דמצוה לגבי חובה רשות קרי לה. כדאיתא טובא. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>כלי גללים</b> כלי שיש. <b>כמ"ש</b> נדבכין די אבן גלל. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>התימני </b>עיין מ"ש בתענית פ"ג. 
+<b>כר"ש </b>ואית דגרסי התבני. <b>אם</b> אמנם שם אדם כזה מצינו במלכי ישראל. תבני בן גינת. <b>אבל</b> שם תואר ויחס כזה לא מצינו. 
+<b>אפילו נתכווין לשרות בזה</b> עמו"ק א"ח (סק"ס). 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>נטל את הראשונים</b> כו'. לרע"ב ונטל את הראשונים בזויות זו. <b>ר"ל</b> בארץ ובזויות הבית. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ולפניו שני ככרים טהורים </b>כו'. <b>מכאן</b> נראה בעליל. דכולה מתניתין בתרומה עסקינן. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>לענין </b>מ"ש תי"ט בשם תו' דגם אידים טהורות שנגעו בספר אפילו סמוך לנטילה גזרו. שלא חלקו. 
+<b>עמו"ק </b>א"ח (סקמ"ב). 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>שבתחלה ושבסוף</b> בתחלת הספר צריך שיהא פנוי כדי לגלול כל הספר. שהספר מסופו לתחלתו הוא נגלל עכ"ל. 
+<b>מכאן </b>נראה שאע"פ שקוראין באמצע הספר או בסופו. צריך לחזור ולגללו לתחלתו. <b>א"כ</b> לא יפה אנו עושין. שאנו מניחין הס"ת גלולה במקום קריאתה. בין בתחלת הספר בין באמצעו ובסופו. וכן מוכח להדיא במדביק דבסמוך. דזיל בתר טעמא. וק"ל. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>מגלה שכתוב בה</b> כלומר יריעה של ספר תורה כו'. <b>אע"ג</b> דתני לעיל ספר שנמחק. סד"א משום דבא מספר גדול. <b>ואי</b> תני הא. הו"א משום דעתיד להיות ספר שלם. להכי תרווייהו צריכי. <b>אלא</b> שצ"ע. מניין לנו להוציא משמעות הלשון מפשטו. ואמאי לא נפרש מגלה. כסתם מגלה בכל מקום שהיא מגלת אסתר. והא ודאי היא מטמאה הידים אליבא דכ"ע. כדמשמע הכא בפרקין. והכי איתא נמי בהדיא. בגמרא פ"ק דמגלה. <b>איברא</b> אשכחנא בגמרא דחלק (ד"ק) שאינה צריכה מטפחות. משמע דאינה מטמאה הידים. דהא משו"ה גזרו טומאה על הספרים. משום דר' פרנך שלא יאחוז ס"ת ערום. וכ"כ התו' דס"ת לאו דווקא. וצ"ע. <b>ואפשר</b> לפרש מגלה. על חתיכת קלף קטן. לכתוב עליו כל מאומה. לא לדבקו בס"ת. כענין שכתוב קח לך מגלת ספר. וקרוב לשמוע. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>עמון ומואב כו'. </b>אין זה עמון ומואב שטהרו בסיחון כו'. ע"כ שביעית נוהגת בה. רע"ב. <b>והכי</b> איתא בהדיא בתוספתא דמני עיירות רבות מארץ בני ראובן וגד. 
+<b>גזר ראב"ע מ"ש</b> לא שיעלוהו לירושלם. שהרי אין מעלין מ"ש מח"ל. עיין שלהי חלה. ובזמן שאין בית. אפי' מארץ אין מעלין. אלא פודין אותו ומעלין הדמים לאכלן בירושלים. 
+<b>כמשיב על טרפון</b> בעבור טרפון. כמו על הדבר. ורבים כמוהו. 
+<b>בבל מעשה ישן</b> נראה דהיינו מן גלות יויכין ואילך. שנתיישבו בה עם רב מישראל. וחזרו למטעתם. והיינו נמי דקאמר תו. מעשה נביאים. לפי שהיה מעשה קודם חורבן הבית. שהיו שם כמה נביאים שגלו אז החרש והמסגר ויחזקאל מכללם. גם דניאל היה מן הגולים לשם. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>א"ל ר"ג הכתוב אומר לא יבוא עמוני</b> כו'. <b>כתי"ט</b> ותמיהא בעיני מאי ס"ד דר"ג וכי לא ידע ר"י מ"ש בתורה. ונדחק מאד. גם ח"ז מהר"ן כ"ץ ז"ל חתר ליישב זאת בספרו פת"ה. ולא נהיר לגמרי. <b>ואענה</b> אף אני חלקי מה שנראה לי בזה בעזה"י. והוא שעם היות לא נעלם מר"ג בלבולו של סנחריב. אעפ"כ אסרו משום חזקה. שהרי הוחזק לעמוני. שמו מוכיח עליו. ונדונה חזקה. כדאיתא פ"ק דכתובות ובתרא דקדושין שורפין וסוקלין על החזקות. ועוד דשוי נפשיה חתיכה דאיסורא. הודאת בע"ד כמאה עדים דמי. והרי החזיק עצמו לעמוני. <b>ולזה</b> אמר ר"ג בדיוק. הכתוב אומר לא יבוא עמוני. לא הזהיר על זרע עמון דווקא. אבל בלשון עמוני נכלל כל שנקרא כן. אפילו אינו מהם. רק מתייחס אחריהם. כמו שמצינו הכנעני מלך ערד. וזולתו. ועל כן אמר הכתוב בלשון זה. לאסור כל המוחזקים בשם עמוני. ואע"פ שאינו מזרע אותן כפויי טובה הראשונים. שמאחר שנתיישבו באותה ארץ. אחזו במעשי יושבי הארץ הקודמין. <b>ועוד</b> מידי ספק לא יצא. והוא נאמן לפסול עצמו. <b>ואע"ג</b> דכל דפריש מרובא פריש. הני מילי כשאין האיסור ניכר. אבל כשהאיסור ניכר. ושמו עליו. לא שייך למימר כל דפריש מרובא פריש. <b>ור"י</b> ס"ל הכא שאני. דלא הוחזק כלל. אנן סהדי שהגר עצמו לא ידע יחוסו באמתות. ולא קרא עצמו כן. כי אם על שם המדינה שבא משם. ואיהו דקמטעי נפשיה. כ"ע ידעי שאינו עמוני ודאי. שהרי אין עמון ומואב במקומן. והתורה לא אסרה אלא המיוחסין אחר עמון ומואב שיצאו מחלציהם. <b>ומה</b> שלא נכתב זרע עמון ומואב. משום דהוי משמע אפילו נקבות. ומדלא כתיב עמון ומואב. לא משמע ליה למדרש מידי מדכתיב ביו"ד היחס עמוני. דאי הוי כתיב עמון ומואב. הו"א דווקא הראשונים נאסרו הם ובניהם עד דור עשירי בלבד. <b>ודכתיב</b> עד עולם. למימרא שאיסורן עולמית. ואין התר לאיסורן של עשרה דורות שלהן (שאפילו דור אחד קרוי עולם. כמ"ש וישב שם עד עולם) אבל מדור עשירי ואילך. מותרין כולן. או דילמא אורחיה דקרא הוא. כדכתיב בן איש ישראלי. ולא כתיב ישראל. כך נ"ל. 
+<b>וצל"ע </b>בהך ענינא. מאי שנא מהא דאיתא בספ"ב דיבמות. גוי שקדש בזה"ז. חוששין לקדושיו. שמא מעשרת השבטים הוא. ולא אמרינן כל דפריש מרובה פריש. ומה התם דמוחזק לן ביה דגוי הוא. ומסייעא ליה רובא דעלמא. כל שכן הכא דמוחזק לן. שאינו מן הרוב. דלא נימא דפריש מרובא. והיינו בדוכתא דקביע. דלא אזיל איהו לגבה. והכא אמאי התירוהו לבוא בקהל בכל גוונא. דמשמע לכאורה דכללא הוא לכל דרי ארץ עמון ומואב. ואפילו להתו' שם. שכתבו דווקא בדוכתייהו. דהוו להו רובא. חיישינן שמא מעשרת השבטים הוא. מ"מ הכא בעמון ומואב נמי ליחוש עכ"פ לדוכתייהו (שהבטחת הנביא ושבתי את שבות בני עמון. אינה חוזרת. ובהכרח תתקיים לעתיד. כמ"ש במואב באחרית הימים. וכן יעד דניאל בעת קץ וגו'. ואלה ימלטו מידו אדום ומואב וראשית בני עמון) היכא דקביעי. דהא ודאי סנחריב לא עקר עמון ומואב ולא השמידם מגוי. שלא יזכר שמם עוד. אלא בלבלם והושיבם בארצות אחרות. ובודאי שייר מהם ג"כ דלת עם הארץ. כדרך שעשה לישראל שהעבירו מארץ ירושתו. לבלתי השאיר להם שם ויורש עצר. מ"מ נשארו רבים בארץ. כמו שמצינו אח"כ בימי חזקיהו ויאשיהו מלכי יהודה. שהיו עדיין רבים מאפרים ומנשה ושאר השבטים במקומות מושבותם. וכן נשארו שם גם אחרי המחריב הראשון והאחרון. <b>לכן</b> נראה לי דודאי היכי דשכיחי עמון ומואב בדוכתייהו. חיישינן להו. ולא התירו כאן אלא לזה שבא לפניהם בבית המדרש. מטעמא דכל דפריש כו'. וכדאיתא בגמרא דר"פ ת"ה. וממילא נשמע להיכא דליתא לטעמא דרובא. דהיינו בדוכתיי' דקביעי. באיסורייהו קיימי. <b>אמנם</b> לתו' דר"פ הערל משמע. שהתירו לעמון ומואב לגמרי בכל מקום שהם. ולא אבלבול דסנחריב לחוד סמכו בו ביום במנינן. אלא אחורבן דנ"נ. <b>וזה</b> דוחק מבואר. וגם אחרי נ"נ בודאי נשארו מעמון ומואב. שלא השמיד כולם. והיה בתחלת בית שני טוביה העמוני ידוע. כמ"ש בספר נחמיה. ובודאי השאיר מהם עוללות כדרך שהותיר לישראל שארית גם בארץ. אחרי שהחריב ארצותם וכנ"ל <b>ודקשיא</b> להתו' קראי דמוכחי דעמון ומואב היו אחר בלבולו של סנחריב. ומתוך כך רצו להכנס לדוחק אחר. לומר שלא הגלה אותם מארצם. אלא העביר את העם לערים. 
+<b>ואין </b>מהצורך לדחוק בכך. אלא ודאי גלו בני עמון ע"י סנחריב. וכדאיתא להדיא פכ"ג דס"ע רבה. שבשנת בוא תרתן. שטף עמון ומואב. ומ"מ לא הלכו כולם בגולה. אלא הניח מהם. ג"כ קצתם לעבוד האדמה שלא תשם. ולא עקר את הגבולין. ואיתא להא ולהא. ובודאי שלח ג"כ מאומות אחרות ליישב המקומות הפנויים. שלא תהיה הארץ שממה (וכמו שעשה לא"י כנ"ל) אח"כ נתערבו אלו באלו. ר"ל עמון ומואב הראשונים יושבי הארץ מעולם. עם אותם שנתיישבו ביניהם מחדש. ונעשה כולן אומה אחת. שנקראת עמון ומואב עד היום. במקומן הידוע להם. וכמו שהיו ידועים עדיין בימי חכמי המשנה. כמו ששנינו כאן ובמ"א. לכן בודאי היה להם שארית ופליטה אחר כל המחריבים. וכן אמר עליהם ישעיה ושאר מעט מזער. וכן נתנבא עליהם דניאל לעתיד כנ"ז. עשי"ע (סמ"ו) ובהקישורים דרוש תפלת ישרים. 
+
+Mishnah 5
+
+<b> וכתב עברי</b> עיין לר"מ שנקרא אשורי. שהוא המאושר שבכתיבות. לפי שאינו משתנה. ולא יפול בו דמיון לעולם. לפי שאותיותיו בלתי מתדמות ע"כ. <b>זה</b> קצת נגד המציאות. וכבר הוצרכו חז"ל להזהיר שלא יכתוב ההי"ן חתי"ן כו'. <b>אבל</b> האמת שנקרא מאושר. על שם הרמזים והסודות האלהיות הגנוזות בצורות אותיותיו ונקודותיו. מצורף למה שהם נאות ומשובחות בתמונתן יותר מכל כתב. ועיין בעליית הכתיבה. 
+<b>ועל העור</b> לתי"ט ואילו לענין כתיבת מגלה תנן על הספר כו' ולכך צ"ע אמאי סגי הכא בעור ע"כ. 
+<b>ודבר </b>פשוט הוא לענ"ד. דשאני התם במגלה לחוד איירי. וקמ"ל דדינה על הקלף. משא"כ הכא דבכל הספרים וכתבי קודש עסקינן. ודתיהן שונות. שיש מהן על הקלף. ויש מהן על הדוכסוסטוס. וס"ת על הגויל. משו"ה נקט עור. מילתא פסיקתא. דכייל לכולהו. דהא ודאי בעור מעובד קמיירי. דאין דרך לכתוב על הבלתי מעובד. וסתמו כפירושו. ולכל חד כדיניה. ומה לו להאריך בחנם. וכי היה לו לפרוט אחד אחד כהלכתו ומשפטו (אטו כי רוכלא ליחשיב וליזיל. הכא דאגב אורחיה בלחוד נקטיה) ואם היה אומר על הקלף. עדיין לא היה מספיק כאמור. וכל שכן אחר שעיקר הספרים. הוא הס"ת. שדינו על הגויל. והוא העור השלם. שלא נחלק לשנים. כמ"ש גויל אבני דלא משפיין. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>עיין </b>שאילת יעב"ץ (סמ"א) תמצא דברים נחמדים ומתוקים מדבש. ואם יזכני הי"ת שיודפס ספרי זה שנית. יוצג מ"ש שם בכאן. על מקומו. 
+<b>המירם </b>נ"ל שהוא כמ"ש רש"י עה"פ שמעו נא המורים. שוטים. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>פרושים</b> ע"פ רע"ב. <b>אמנם</b> יש בשם זה עוד שתוף הוראה אחרת. והוא שהם מפרשי התורה ע"פ המסורת שבידיהם. <b>ולא</b> יעכב המשקל. כי הוא ע"ד לקוחות דרוכות חלוצות. ודומיהם הרבה בלשון חכמים. ע"ש התעצמות הפעולה בהם. ככה הוא הענין באלה שהם מתעצמים ומחזיקים מאד בפירושיהם. לא יזוזו מהם. אין רשאי ב"ד שאחריהם לבטל דבריהם. לא כן הדבר בצדוקים קראים וכתותיהם. שהרשות נתנה ביד כל אחד מהם לפרש פירוש אחר. ולסתור דעת קודמיהם. וללכת כל איש אחר דעתו ועצתו כישר בעיניו. כעיר פרוצה אין חומה. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>צדוקי גלילי</b> כמדומני הוא מכת הידועה בשם אסייעש בדברי יוסיפון שהיו חסידים שוטים שוכנים במדברות. <b>גם</b> באלה לא בחר ה'. כי עכ"פ סרו מן התורה אשר הורו הזקנים השופטים והכהנים. מקבלי התורה דור מפי דור עד משה מסיני. והתחייבו בנפשם. ככתוב והאיש אשר יעשה בזדון וגו'. וכתוב אל תהי צדיק הרבה. לכן ספו תמו מן בלהות. 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Zavim/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Zavim/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..81bf4d20074cc56b0a43d80b89bbd010a663a9fa
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Zavim/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt	
@@ -0,0 +1,169 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Zavim
+לחם שמים על משנה זבים
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה זבים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ר' ישמעאל אומר כו' רע"א </b> כו' דוגמא לזו המחלוקת ריש עירובין. <b>שוב</b> ראיתי בפיר"ש שמביא מתוספתא דמטי בה נמי משום תלמיד אחד של ר"י. וה"ז דומה בדומה ממש. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>עיין </b>לשון רע"ב ל"ש לענין קרבן כגון ראה ג' ראיות. <b>ר"ל</b> והפסיק יום טהור ביניהם. שלא היו שלש הראיות רצופות. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>שהן כדי שתי טבילות</b> ושני ספוגין. והוא שראה אחת בתחלת השעור כו'. והיינו דכתב הר"מ שיעמוד הזוב שיעור שיהלך אדם כו' הדרך ההיא. כבר ראה ג' ראיות בזמניהן כו'. והכי איתא בת"כ כו'. ובתוספתא שהביאה הר"ש הגירסא משובשת. ע"כ לשון תי"ט. <b>ואין</b> בו הבנה ישרה. כי הר"מ קאי ע"ל המשנה ראה ראיה אחת מרובה. כלומר רצופה. והוא שאמר הר"מ שיעמוד הזוב. כלומר שיעמוד בזיבה וימשך בה השיעור הזה. ממילא כבר ראה ג' ראיות בזמניהן ודאי. מאחר שהתמידה הראיה משך זמן זה בלי הפסק (אולי הבין תי"ט לשון יעמוד. דקאמר הר"מ. שיפסוק. כמו ויעמוד השמן. דקרא. וזה שבוש הבנה). 
+<b>אמנם </b>התוספתא שהביאה הר"ש. פירשה חלוקה חדשה. שלא נזכרה במשנה זו וענינה. שראה ג' ראיות במשך זמן כזה. הנזכר כאן במשנה. אבל הפסיק ביניהם. שלא ראה ראיה אחת מרובה נמשכת כל הזמן הזה. אלא אחת בתחלתו. ואחת באמצעו. ואחת בסופו. קמ"ל כמה יהא ההפסק הגדול שביניהם להחשבם שלש. ושעורו של הפסק קטן. לשיחשבו ראיה אחת. וזה הענין לא נזכר במשנה. <b>ותי"ט</b> הרכיב שני הענינים יחד. ואינם עולים בקנה אחד. גם לא ידעתי מה עול מצא בתוספתא שהעתיקה הר"ש. וצ"ע בת"כ. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הכל </b>לאתויי תינוק. כתב תי"ט ונ"ל דהוי כעין מיעיט אחר מיעוט כו'. דהא איש משמעו בן י"ג. כדתנן פ"ה דאבות ע"כ. <b>הו"ל</b> לאתויי ההיא דתנן בפירוש ר"פ בן סורר. כי יהיה לאיש בן. בן ולא איש. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>רי"א יומו</b> עתי"ט שכתב שעמד מרעיד ומשתומם איך שכחו משנתנו. <b>ולא</b> ידעתי למה חרד עלינו כל החרדה הזאת. לו הונח ששכחו אף אם לא ידעוה. מדוע ישתומם אדם גדול על כזה וכיוצא בה. כשגגה שיוצא מלפני השליט. והנא מצינו גם באמוראים מי שאליהו היה מצוי אצלו ואמר בארבעה ל"מ כו'. <b>איברא</b> תו' התם. אספרי סמכו בהאי. והתם לא אדכר מדי. מר"י דפליג. משמע דד"ה היא. <b>ושמא</b> מגמרא דנזיר פליגי ר"י כה"ג. בש"ז דזב. הועתק לכאן בטעות. א"ד הכא ריה"ג הוא. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>באסדא </b>עפ"ד דברכות. 
+<b>ה"א טמאים מדרס</b> דאורייתא. <b>אע"פ</b> שאסדא ונסר כו' דבסמוך. פשוטי כלי עץ נינהו. הנך דחזו למדרסות. טמאין. כדאיתא פרק אלו מומין. וכמ"ש רע"ב רפ"ב דכלים. 
+<b>בסוכה שכחה רע</b> לשון הר"מ בחבורו. בסוכה שכחה רע והיא שנחבא בה כו' תזוז בו. ר"ל כשנחבא אדם בסוכה. כמשמעה בכל מקום. ולטעמיה אזיל. דהכי נמי מפרש פ"ק דמכשירין. <b>ופירושו</b> של כ"מ שהעתיק תי"ט. כסבור שגם הר"מ מפרש סוכה כמו שוכה בשי"ן שמאלית. <b>אינו</b> נראה ולא כיון יפה בדעת הר"מ. <b>וצ"ל</b> לפי דרך הר"מ באילן יפה. ר"ל שהסוכה עשויה בראש האילן. 
+<b>הדלת </b>מהר"ם הגיה ונקד הדלי"ת כו' תי"ט. <b>ולא</b> משמע הכי. מדעשוין בטיט. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>אפילו מצד אחד </b>אפילו עלו מצד אחד. הר"מ בחבור. <b>ואינו</b> נ"ל דוק. ויש לפרש על ענין הקביעות והחבור דסמיך ליה קאי. ר"ל אפילו אינן עשוין בטיט אלא מצד אחד. וכן קבוע במסמר מצד אחד בלבד. דיו. <b>ולפירוש</b> הנ"ל קשיא תו. דהו"ל למתני נמי לעיל איפכא. וק"ל. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במטה</b> במחגרת איירי. לרע"ב לקוח מהר"ש. <b>אמנם</b> לפיר"מ ליתא. אלא בהא נמי פליגי ר"י. 
+<b>נוטלת </b>לשון יחידה. היא גרסת ר"מ ורע"ב. ואינהו גרסי נמי בזמן שמשאה. דקאי אאשה או אערבה. <b>אבל</b> באמת אין פירושם מתקבל. דכשהטמאה נושאת לבדה. מה לי משא כבד או משא קל. ודתי"ט בזה אינם נשמעים. 
+<b>אכן </b>הר"ש ומהר"ם גרסי נוטלות. לשון רבות. וכן משאן בכינוי. כך העקר בלי ספק. גם לפי ג"א דלעיל. יתכן משאן ל"ר. דקאי אבגדים. 
+<b>ונפל ככר של תרומה טהור</b> משום דכחה של כסוסטרא יפה. <b>ואע"פ</b> שכבר התנועעה ונזדעזעה. לא חשיב לה היסט זב מכחו. אלא מכח כחו. דהיינו הקשת הקול והברתו. הוא המרעיד ומפיל. כמו שנראה בקול חזק. שאפילו כותלי הבית נרעדים מחמתו. בלי שום פגישה בדבר קשה. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>השדה </b>לשון מקרא הוא. שדה ושדות (קהלת ב'). 
+<b>ספסלים </b>עיין פכ"ב דכלים. ספסל ל"ז. וחמשה גרסינן. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>פונדיות </b>מקובץ מן פונדיא (פכ"ז דכלים) ואפונדתו (פרק הרואה) וגרסינן חמש. ל"נ. 
+<b>ששה כסאות</b> ה"ג. <b>ולא</b> ידעתי סבה לחלק הגרסא בין ראשה לסופה. כמ"ש תי"ט. וכסאות מקובץ מן כסא. כסאות למשפט. הילכך ששה גרסינן. וכן להלן על שני כסאות ל"ז. 
+<b>טליות </b>אינו לשון רבים של טלית. שממנו יאמרו ז"ל בלשונם טליתות של מצוה וכן הרבה. מכלל שתי"ו טלית שרשית היא. בשקל חנית חניתות (ועיין עזר אור) אבל טליות מקובץ מן טליה (שענינו כמו טלאי ומטלית. שהיו"ד נוספת במשקל משכית) שרשו טלה. בפלס בריה בריות קריה קריות. 
+<b>כרע הזב טהורים</b> מדין משכב (ששוה מגעו למשאו) אבל טמאים במשא הזב. <b>כלומר</b> נטמאו מחמת הסטו של זב. שהזב נשאם והסיטם. נעשו ראשון לטומאה. ואין להם דין משכב לטמא אדם ובגדים. אף לא בגדים לבדם. שאין במה שנישא ע"ג הזב אלא טומאת מדף. כדלקמן מ"ו. 
+<b>והיינו </b>לאחר שפרשו. אבל בשעת חבורם. הרי הם כאב הטומאה. עפ"ה מ"ב. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>טמאים </b>נעשו תחלה. כדין אוכלין ומשקין. שאינם נעשים אב הטומאה לעולם. 
+<b>הכל טהור</b> עתי"ט עד דאפשר להיות נושא ונישא ולא יאהיל. <b>אומר</b> אני דה"ה לכף מאזנים. כמ"ש שם בס"ד. וא"צ למחוק לבר מאהיל. וה"פ כל שהמת נישא עליו כולו בכף מאזנים. טהור. לבר ממאהיל. ר"ל בר ממאהיל. על המת ומאהיל על האדם או על הכלים. שמטמאם. אפילו אינו נישא עליהם. ובמשאו לא נטמאו. חוץ מן האדם שנטמא במגעו של מת והסטו. 
+<b>מדף </b>עקרו מנדף. וכן עלה נדף. שרשו נדף. ויעיד עליו הדגש. היותו מחסרי הנו"ן. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>היתה טלית</b> הכא נקט טלית. שהיא בגד רחב. בכדי שתוכל עמוד עליה בהמה בשתי ידיה או רגליה. <b>להכי</b> לא נקט מטלית או טלאי. כמ"ש לעיל טליות. שהן חתיכות קטנות. אפילו אינה אלא שלש על שלש. קרויה מטלית. 
+<b>הסוס מטמא ברגליו</b> אם זב רוכב עליו. הכא נמי איירי שהבהמה עומדת. כדלעיל. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>וכלי שטף במגע</b> אבל לא כלי חרס כדמסיק. משום שכלי חרס אינו מטמא מגבו. <b>אבל</b> הכניס ידו או ראשו לאוירו של כלי חרס. נ"ל שנטמא הכלי. דלא אימעיט אלא ממגע. דהיינו מגבו. אבל לא מטומאה הבאה לו מאוירו. שאינה באה לו מתורת מגע. 
+<b>אבל לא במשא</b> וכ"ש שאינו מטמא בהסט. אבל הסט הזב עצמו. לא מבעיא או"מ וכלי שטף. דמטמא. אלא אפילו כ"ח מטמא. ואפילו מוקפין צמיד פתיל (חוץ מפכים קטנים. שאינם באים לכלל מגע) ואצ"ל שמטמא הכל במשא. 
+<b>עיין </b>פיר"ש שהביא תוספתא (ומייתי לה נמי רע"ב) אין לך דבר שאין בו רוח חיים מטמא בהסט. שאין מטמא בהסט אלא דבר שיש בו רוח חיים. 
+<b>בידוע </b>שאין בהמה ונכרי מיטמאין בשום טומאה. אם כן מה בא לומר בדבר שאין בו רו"ח ושיש בו. כאילו כל דבר שיש בו רו"ח מיטמא בהסט. והא לא שייכא בהו טומאה. חוץ מן האדם בלבד. וכדתנן לקמן מ"ג. ולמה הוסיף על לשון המשנה. 
+<b>צ"ל </b>שבזה הלשון נכלל בהמה ונכרי. שהם אמצעיים בענין ההסט. שאם הטמא מסיט את הטהור. או הטהור את הטמא. ע"י דבר שיש בו רו"ח כל שהוא. נטמא הטהור. ושאין בו רו"ח. היינו כגון מטה וספסל. דבעינן מחגירין. וכן אילן וסוכה דרפ"ג. שאין מביאין טומאת הסט אלא בכחן יפה. משא"כ בבהמה דלא מפליג בין כחה יפה. לכחה רע. לעולם מביאה טומאת הסט. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>טמא </b>ולקמן מפרש כיצד. ושאין כל הנישאין ע"ג הזב שוין. תי"ט. <b>ולא</b> אדע מה ראה לומר כן. הלא לפי הגרסא שלפנינו. בודאי כל הנישאים שוים בכך. שקודם שפרשו מטמאים שנים כו'. ולאחר שפרשו אינם מטמאים אלא אחד. <b>אבל</b> הוא הולך לשטתו. שמשנה הגרסא לקמן. ועמ"ש בסמוך. 
+<b>הטהור </b>ר"ל הנדבך. 
+<b>מטמא שנים</b> כל זמן שהוא מכביד עליו. ומתורת הסט. וכשפרש. אינו אלא ראשון כעליונו של זב. שהוא מדף. לטמא טומאה קלה. מטמא אחד ופוסל אחד בלבד. <b>ובזה</b> הגרסא דבסמוך האוכלין כו' והמדף מטמאין שנים (שנתקשה בה תי"ט) נכונה. ולא משום דנעשה המדף אב הטומאה. וכן חו"מ אינן נעשין אב הטומאה לעולם. אלא בשעת חבורן בלבד. מחמת שמכבידים על הזב. הרי כל הנוגע בהם. ניסט מחמתו של זב. ונחשב כנוגע בו. ומיד אחר שפרשו. לא נשארה בהם רק טומאה קלה. 
+<b>המשכב והמושב והמדף</b> הטהורין. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>כל הנושא והנישא ע"ג משכב טהור</b> על גבי אתרווייהו קאי. <b>ר"ל</b> על הנושא ועל הנישא. ואינו לשון קצר. כאילו יאמר כל הנושא משכב. ונישא ע"ג משכב (כי אז העקר חסר. ואינו מובן בכח המלה. ולא משמעות לו בלשון. שהם שני הפכים. הנושא הוא למטה. והנישא הוא למעלה. ואיך יאמר בשניהם בשוה ע"ג) לכאורה הוא לישנא קטיעא מגומגם מאד. לא לשון ערומים. ושפתי חכמים ברור מללו. אבל תדע שיש מלות על גבי. משמשות הוראת מלות על ידי (והם כענין שמות נרדפים) כמ"ש שלהי חגיגה מגב לגב. ובגמרא בדו ע"ג גתו. ובספ"ק דעדיות טמא ע"ג ע"ה. הוא כמו ע"י ע"ה ממש. וכן הדבר כאן מבואר היטב. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>הכניס ראשו לאויר התנור טהור.</b> ע"ל רע"ב. דמחמת אדם לא מיטמא התנור. דכל המטמאים בגדים. אינם מטמאים אדם וכ"ח. 
+<b>ואע"ג </b>דכך כתב הר"ש. אינו נ"ל דהתם הא דלא מטמא כ"ח. משום דכ"ח אינו מיטמא מגבו. והכא מתוכו מיירי. <b>אלא</b> נ"ל דהיינו טעמא דטהור התנור. משום דתוכו אמר רחמנא. ולא תוך תוכו. וזה תוך תוכו הוא (עיין חולין כה"א) שהטומאה אינה מונחת בתוכו של כ"ח. אלא תוך תוכו. וכיון שאין התנור מקבל טומאה מנבלת עוף עצמה. כ"ש שאינו מקבלה מן האדם שנטמא בה (ובזה לא נאמר. הז"א מטמאיך לא טמאוני כו'. כדתנן פ"ח דפרה מ"ג. התם גזרת הכתוב היא. והכא רחמנא מיעטיה) פשיטא לא עדיף גברא דאתי מחמתה דנבלת עוף. מהיא גופה. 
+<b>לפ"ז </b>יכולני ליישב גרסת טהור וטהור כו'. בלי שום דוחק. אלא היא כפשטה וכמשמעה בחד פתרא. דהכניס ראשו בעודה בבית הבליעה קמיירי. טהור כל מה שבאויר התנור. לא חזינן ליה לתנור כדמלא טומאה. וטהור התנור. וכשר הדבר וישר. 
+
+Mishnah 10
+
+<b>חוץ מן האדם </b> כתי"ט בשם הר"מ בפירושו. ואמנם אמרו חוץ מן האדם. ר"ל המת כו' והוקשה לו שהרי שורף פרה כו'. והבן זה. <b>באמת</b> פירושו זה לא כיפי [תלו] לה. ומ"ש בטעם שלא שנו כאן שורף כו'. אין לי לב להבין. וכי מה כח מגע יפה מעסק אחר. שהוא משא בודאי. הלא מגע קל בכל מקום. ומה נשתנה באלה להחמיר. ומה הורע כח משא אצל זאת. זה דבר בלתי מובן. 
+
+Mishnah 11
+
+<b>אלא שחמור ממנה בועל נדה</b> כו' כתו' תימה כו' ושמא בסיפא דברייתא חשיב כו'. 
+<b>אולי </b>ר"ל בסיפא דברייתא דר"ח מפרש לה. 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Zavim/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Zavim/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..73e9cde7a480616d4a1bfa43a2af8d1cc404c8c6
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Zavim/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,172 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Zavim
+לחם שמים על משנה זבים
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Zavim
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה זבים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ר' ישמעאל אומר כו' רע"א </b> כו' דוגמא לזו המחלוקת ריש עירובין. <b>שוב</b> ראיתי בפיר"ש שמביא מתוספתא דמטי בה נמי משום תלמיד אחד של ר"י. וה"ז דומה בדומה ממש. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>עיין </b>לשון רע"ב ל"ש לענין קרבן כגון ראה ג' ראיות. <b>ר"ל</b> והפסיק יום טהור ביניהם. שלא היו שלש הראיות רצופות. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>שהן כדי שתי טבילות</b> ושני ספוגין. והוא שראה אחת בתחלת השעור כו'. והיינו דכתב הר"מ שיעמוד הזוב שיעור שיהלך אדם כו' הדרך ההיא. כבר ראה ג' ראיות בזמניהן כו'. והכי איתא בת"כ כו'. ובתוספתא שהביאה הר"ש הגירסא משובשת. ע"כ לשון תי"ט. <b>ואין</b> בו הבנה ישרה. כי הר"מ קאי ע"ל המשנה ראה ראיה אחת מרובה. כלומר רצופה. והוא שאמר הר"מ שיעמוד הזוב. כלומר שיעמוד בזיבה וימשך בה השיעור הזה. ממילא כבר ראה ג' ראיות בזמניהן ודאי. מאחר שהתמידה הראיה משך זמן זה בלי הפסק (אולי הבין תי"ט לשון יעמוד. דקאמר הר"מ. שיפסוק. כמו ויעמוד השמן. דקרא. וזה שבוש הבנה). 
+<b>אמנם </b>התוספתא שהביאה הר"ש. פירשה חלוקה חדשה. שלא נזכרה במשנה זו וענינה. שראה ג' ראיות במשך זמן כזה. הנזכר כאן במשנה. אבל הפסיק ביניהם. שלא ראה ראיה אחת מרובה נמשכת כל הזמן הזה. אלא אחת בתחלתו. ואחת באמצעו. ואחת בסופו. קמ"ל כמה יהא ההפסק הגדול שביניהם להחשבם שלש. ושעורו של הפסק קטן. לשיחשבו ראיה אחת. וזה הענין לא נזכר במשנה. <b>ותי"ט</b> הרכיב שני הענינים יחד. ואינם עולים בקנה אחד. גם לא ידעתי מה עול מצא בתוספתא שהעתיקה הר"ש. וצ"ע בת"כ. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הכל </b>לאתויי תינוק. כתב תי"ט ונ"ל דהוי כעין מיעיט אחר מיעוט כו'. דהא איש משמעו בן י"ג. כדתנן פ"ה דאבות ע"כ. <b>הו"ל</b> לאתויי ההיא דתנן בפירוש ר"פ בן סורר. כי יהיה לאיש בן. בן ולא איש. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>רי"א יומו</b> עתי"ט שכתב שעמד מרעיד ומשתומם איך שכחו משנתנו. <b>ולא</b> ידעתי למה חרד עלינו כל החרדה הזאת. לו הונח ששכחו אף אם לא ידעוה. מדוע ישתומם אדם גדול על כזה וכיוצא בה. כשגגה שיוצא מלפני השליט. והנא מצינו גם באמוראים מי שאליהו היה מצוי אצלו ואמר בארבעה ל"מ כו'. <b>איברא</b> תו' התם. אספרי סמכו בהאי. והתם לא אדכר מדי. מר"י דפליג. משמע דד"ה היא. <b>ושמא</b> מגמרא דנזיר פליגי ר"י כה"ג. בש"ז דזב. הועתק לכאן בטעות. א"ד הכא ריה"ג הוא. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>באסדא </b>עפ"ד דברכות. 
+<b>ה"א טמאים מדרס</b> דאורייתא. <b>אע"פ</b> שאסדא ונסר כו' דבסמוך. פשוטי כלי עץ נינהו. הנך דחזו למדרסות. טמאין. כדאיתא פרק אלו מומין. וכמ"ש רע"ב רפ"ב דכלים. 
+<b>בסוכה שכחה רע</b> לשון הר"מ בחבורו. בסוכה שכחה רע והיא שנחבא בה כו' תזוז בו. ר"ל כשנחבא אדם בסוכה. כמשמעה בכל מקום. ולטעמיה אזיל. דהכי נמי מפרש פ"ק דמכשירין. <b>ופירושו</b> של כ"מ שהעתיק תי"ט. כסבור שגם הר"מ מפרש סוכה כמו שוכה בשי"ן שמאלית. <b>אינו</b> נראה ולא כיון יפה בדעת הר"מ. <b>וצ"ל</b> לפי דרך הר"מ באילן יפה. ר"ל שהסוכה עשויה בראש האילן. 
+<b>הדלת </b>מהר"ם הגיה ונקד הדלי"ת כו' תי"ט. <b>ולא</b> משמע הכי. מדעשוין בטיט. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>אפילו מצד אחד </b>אפילו עלו מצד אחד. הר"מ בחבור. <b>ואינו</b> נ"ל דוק. ויש לפרש על ענין הקביעות והחבור דסמיך ליה קאי. ר"ל אפילו אינן עשוין בטיט אלא מצד אחד. וכן קבוע במסמר מצד אחד בלבד. דיו. <b>ולפירוש</b> הנ"ל קשיא תו. דהו"ל למתני נמי לעיל איפכא. וק"ל. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במטה</b> במחגרת איירי. לרע"ב לקוח מהר"ש. <b>אמנם</b> לפיר"מ ליתא. אלא בהא נמי פליגי ר"י. 
+<b>נוטלת </b>לשון יחידה. היא גרסת ר"מ ורע"ב. ואינהו גרסי נמי בזמן שמשאה. דקאי אאשה או אערבה. <b>אבל</b> באמת אין פירושם מתקבל. דכשהטמאה נושאת לבדה. מה לי משא כבד או משא קל. ודתי"ט בזה אינם נשמעים. 
+<b>אכן </b>הר"ש ומהר"ם גרסי נוטלות. לשון רבות. וכן משאן בכינוי. כך העקר בלי ספק. גם לפי ג"א דלעיל. יתכן משאן ל"ר. דקאי אבגדים. 
+<b>ונפל ככר של תרומה טהור</b> משום דכחה של כסוסטרא יפה. <b>ואע"פ</b> שכבר התנועעה ונזדעזעה. לא חשיב לה היסט זב מכחו. אלא מכח כחו. דהיינו הקשת הקול והברתו. הוא המרעיד ומפיל. כמו שנראה בקול חזק. שאפילו כותלי הבית נרעדים מחמתו. בלי שום פגישה בדבר קשה. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>השדה </b>לשון מקרא הוא. שדה ושדות (קהלת ב'). 
+<b>ספסלים </b>עיין פכ"ב דכלים. ספסל ל"ז. וחמשה גרסינן. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>פונדיות </b>מקובץ מן פונדיא (פכ"ז דכלים) ואפונדתו (פרק הרואה) וגרסינן חמש. ל"נ. 
+<b>ששה כסאות</b> ה"ג. <b>ולא</b> ידעתי סבה לחלק הגרסא בין ראשה לסופה. כמ"ש תי"ט. וכסאות מקובץ מן כסא. כסאות למשפט. הילכך ששה גרסינן. וכן להלן על שני כסאות ל"ז. 
+<b>טליות </b>אינו לשון רבים של טלית. שממנו יאמרו ז"ל בלשונם טליתות של מצוה וכן הרבה. מכלל שתי"ו טלית שרשית היא. בשקל חנית חניתות (ועיין עזר אור) אבל טליות מקובץ מן טליה (שענינו כמו טלאי ומטלית. שהיו"ד נוספת במשקל משכית) שרשו טלה. בפלס בריה בריות קריה קריות. 
+<b>כרע הזב טהורים</b> מדין משכב (ששוה מגעו למשאו) אבל טמאים במשא הזב. <b>כלומר</b> נטמאו מחמת הסטו של זב. שהזב נשאם והסיטם. נעשו ראשון לטומאה. ואין להם דין משכב לטמא אדם ובגדים. אף לא בגדים לבדם. שאין במה שנישא ע"ג הזב אלא טומאת מדף. כדלקמן מ"ו. 
+<b>והיינו </b>לאחר שפרשו. אבל בשעת חבורם. הרי הם כאב הטומאה. עפ"ה מ"ב. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>טמאים </b>נעשו תחלה. כדין אוכלין ומשקין. שאינם נעשים אב הטומאה לעולם. 
+<b>הכל טהור</b> עתי"ט עד דאפשר להיות נושא ונישא ולא יאהיל. <b>אומר</b> אני דה"ה לכף מאזנים. כמ"ש שם בס"ד. וא"צ למחוק לבר מאהיל. וה"פ כל שהמת נישא עליו כולו בכף מאזנים. טהור. לבר ממאהיל. ר"ל בר ממאהיל. על המת ומאהיל על האדם או על הכלים. שמטמאם. אפילו אינו נישא עליהם. ובמשאו לא נטמאו. חוץ מן האדם שנטמא במגעו של מת והסטו. 
+<b>מדף </b>עקרו מנדף. וכן עלה נדף. שרשו נדף. ויעיד עליו הדגש. היותו מחסרי הנו"ן. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>היתה טלית</b> הכא נקט טלית. שהיא בגד רחב. בכדי שתוכל עמוד עליה בהמה בשתי ידיה או רגליה. <b>להכי</b> לא נקט מטלית או טלאי. כמ"ש לעיל טליות. שהן חתיכות קטנות. אפילו אינה אלא שלש על שלש. קרויה מטלית. 
+<b>הסוס מטמא ברגליו</b> אם זב רוכב עליו. הכא נמי איירי שהבהמה עומדת. כדלעיל. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>וכלי שטף במגע</b> אבל לא כלי חרס כדמסיק. משום שכלי חרס אינו מטמא מגבו. <b>אבל</b> הכניס ידו או ראשו לאוירו של כלי חרס. נ"ל שנטמא הכלי. דלא אימעיט אלא ממגע. דהיינו מגבו. אבל לא מטומאה הבאה לו מאוירו. שאינה באה לו מתורת מגע. 
+<b>אבל לא במשא</b> וכ"ש שאינו מטמא בהסט. אבל הסט הזב עצמו. לא מבעיא או"מ וכלי שטף. דמטמא. אלא אפילו כ"ח מטמא. ואפילו מוקפין צמיד פתיל (חוץ מפכים קטנים. שאינם באים לכלל מגע) ואצ"ל שמטמא הכל במשא. 
+<b>עיין </b>פיר"ש שהביא תוספתא (ומייתי לה נמי רע"ב) אין לך דבר שאין בו רוח חיים מטמא בהסט. שאין מטמא בהסט אלא דבר שיש בו רוח חיים. 
+<b>בידוע </b>שאין בהמה ונכרי מיטמאין בשום טומאה. אם כן מה בא לומר בדבר שאין בו רו"ח ושיש בו. כאילו כל דבר שיש בו רו"ח מיטמא בהסט. והא לא שייכא בהו טומאה. חוץ מן האדם בלבד. וכדתנן לקמן מ"ג. ולמה הוסיף על לשון המשנה. 
+<b>צ"ל </b>שבזה הלשון נכלל בהמה ונכרי. שהם אמצעיים בענין ההסט. שאם הטמא מסיט את הטהור. או הטהור את הטמא. ע"י דבר שיש בו רו"ח כל שהוא. נטמא הטהור. ושאין בו רו"ח. היינו כגון מטה וספסל. דבעינן מחגירין. וכן אילן וסוכה דרפ"ג. שאין מביאין טומאת הסט אלא בכחן יפה. משא"כ בבהמה דלא מפליג בין כחה יפה. לכחה רע. לעולם מביאה טומאת הסט. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>טמא </b>ולקמן מפרש כיצד. ושאין כל הנישאין ע"ג הזב שוין. תי"ט. <b>ולא</b> אדע מה ראה לומר כן. הלא לפי הגרסא שלפנינו. בודאי כל הנישאים שוים בכך. שקודם שפרשו מטמאים שנים כו'. ולאחר שפרשו אינם מטמאים אלא אחד. <b>אבל</b> הוא הולך לשטתו. שמשנה הגרסא לקמן. ועמ"ש בסמוך. 
+<b>הטהור </b>ר"ל הנדבך. 
+<b>מטמא שנים</b> כל זמן שהוא מכביד עליו. ומתורת הסט. וכשפרש. אינו אלא ראשון כעליונו של זב. שהוא מדף. לטמא טומאה קלה. מטמא אחד ופוסל אחד בלבד. <b>ובזה</b> הגרסא דבסמוך האוכלין כו' והמדף מטמאין שנים (שנתקשה בה תי"ט) נכונה. ולא משום דנעשה המדף אב הטומאה. וכן חו"מ אינן נעשין אב הטומאה לעולם. אלא בשעת חבורן בלבד. מחמת שמכבידים על הזב. הרי כל הנוגע בהם. ניסט מחמתו של זב. ונחשב כנוגע בו. ומיד אחר שפרשו. לא נשארה בהם רק טומאה קלה. 
+<b>המשכב והמושב והמדף</b> הטהורין. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>כל הנושא והנישא ע"ג משכב טהור</b> על גבי אתרווייהו קאי. <b>ר"ל</b> על הנושא ועל הנישא. ואינו לשון קצר. כאילו יאמר כל הנושא משכב. ונישא ע"ג משכב (כי אז העקר חסר. ואינו מובן בכח המלה. ולא משמעות לו בלשון. שהם שני הפכים. הנושא הוא למטה. והנישא הוא למעלה. ואיך יאמר בשניהם בשוה ע"ג) לכאורה הוא לישנא קטיעא מגומגם מאד. לא לשון ערומים. ושפתי חכמים ברור מללו. אבל תדע שיש מלות על גבי. משמשות הוראת מלות על ידי (והם כענין שמות נרדפים) כמ"ש שלהי חגיגה מגב לגב. ובגמרא בדו ע"ג גתו. ובספ"ק דעדיות טמא ע"ג ע"ה. הוא כמו ע"י ע"ה ממש. וכן הדבר כאן מבואר היטב. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>הכניס ראשו לאויר התנור טהור.</b> ע"ל רע"ב. דמחמת אדם לא מיטמא התנור. דכל המטמאים בגדים. אינם מטמאים אדם וכ"ח. 
+<b>ואע"ג </b>דכך כתב הר"ש. אינו נ"ל דהתם הא דלא מטמא כ"ח. משום דכ"ח אינו מיטמא מגבו. והכא מתוכו מיירי. <b>אלא</b> נ"ל דהיינו טעמא דטהור התנור. משום דתוכו אמר רחמנא. ולא תוך תוכו. וזה תוך תוכו הוא (עיין חולין כה"א) שהטומאה אינה מונחת בתוכו של כ"ח. אלא תוך תוכו. וכיון שאין התנור מקבל טומאה מנבלת עוף עצמה. כ"ש שאינו מקבלה מן האדם שנטמא בה (ובזה לא נאמר. הז"א מטמאיך לא טמאוני כו'. כדתנן פ"ח דפרה מ"ג. התם גזרת הכתוב היא. והכא רחמנא מיעטיה) פשיטא לא עדיף גברא דאתי מחמתה דנבלת עוף. מהיא גופה. 
+<b>לפ"ז </b>יכולני ליישב גרסת טהור וטהור כו'. בלי שום דוחק. אלא היא כפשטה וכמשמעה בחד פתרא. דהכניס ראשו בעודה בבית הבליעה קמיירי. טהור כל מה שבאויר התנור. לא חזינן ליה לתנור כדמלא טומאה. וטהור התנור. וכשר הדבר וישר. 
+
+Mishnah 10
+
+<b>חוץ מן האדם </b> כתי"ט בשם הר"מ בפירושו. ואמנם אמרו חוץ מן האדם. ר"ל המת כו' והוקשה לו שהרי שורף פרה כו'. והבן זה. <b>באמת</b> פירושו זה לא כיפי [תלו] לה. ומ"ש בטעם שלא שנו כאן שורף כו'. אין לי לב להבין. וכי מה כח מגע יפה מעסק אחר. שהוא משא בודאי. הלא מגע קל בכל מקום. ומה נשתנה באלה להחמיר. ומה הורע כח משא אצל זאת. זה דבר בלתי מובן. 
+
+Mishnah 11
+
+<b>אלא שחמור ממנה בועל נדה</b> כו' כתו' תימה כו' ושמא בסיפא דברייתא חשיב כו'. 
+<b>אולי </b>ר"ל בסיפא דברייתא דר"ח מפרש לה. 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Berakhot/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Berakhot/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..70a03e9d81f264e4719022bc1e96a9308735bc38
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Berakhot/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt	
@@ -0,0 +1,510 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Berakhot
+לחם שמים על משנה ברכות
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה ברכות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+בשם ה' השם נפשנו בחיים. המשביענו לחם שמים:
+<b>מאימתי </b>ההבדל שבין אימתי למאימתי במ"ם. הוא שמלת אימתי באה לשאלה על גדר זמן מוגבל. בלי שתורה על התחלתו. גם הונחה לשימוש השאלה על המקומות והענינים כמו אימתי אמר פלוני כך והרבה בתלמוד. אבל מאימתי מתיחדת בהגבלת התחלת הזמן בכל מקום. וכמוהו מאימתי מזכירין גבורות גשמים: 
+<b>בערבית. </b>אית דגרסי בערבין לשון רבים. וסעד גדול לנוסחא זו מצאתי ברעיא מהימנא פ' פנחס (ד"א דרמ"ג ע"א בסופו) דמוכח התם בהדיא דגרס לקמן בפרקין מאימתי קורין בשחרין ע"ש הטעם. וא"כ משמע דברישא דהיינו מתניתין דהכא נמי הכי אית לן למיגרס דכוותה בערבין דמשמע תרי. ומאן דתני הכין ודאי לא משתבש. ודייק טפי בלישנא. דלנוסחא דילן הו"ל למימר קורין ערבית ושחרית בלי בי"ת השימוש כמנהג הלשון ברוב המקומות בתלמוד דוק ותשכח. והמלה עצמה ביאורה ונקודתה קשה. שאיני יודע הוראתה הפרטית. ואין נראה שיהא ערבית שם נרדף להערב או הלילה. וכן שחרית לשחר ובוקר. שהרי מצינו שנשתמשו חז"ל גם בשמות שחר וערב כמ"ש לקמן בשחר מברך שתים ובערב מברך שתים והרבה כמוהם. על כרחך לומר שיש שימוש מיוחד למלות שחרי' וערבי' הללו שחדשום רז"ל ואין להם רע במקרא. ומטעם זה ג"כ קשה ידיעת הניקוד באמיתות לפי שאינו נראה בעיני שיהיו שמות דברים עצמיים או מקריים פשוטים. על משקל אחרית בלה"ק שבכתוב. כי אז לא יהיו כי אם שמות נרדפים לשחר וערב. וזה לא יתכן כי לא המציאו רז"ל לשון מחודש רק לצורך הוראה מיוחדת. והוא דבר מבואר בעיני כל בעל שכל. ולכן הנראה קרוב אלי שהוא כעין תואר נקבה. כמוהו בלשון רז"ל רוח קצרית (בכורות מ"ה דפ"ז) קראה גברית (גמרא דס"פ במ"א יוצאה) [ד' ס"ז ע"ב] מן גבר וידמה שימצא תואר הזכר כמו כן עד"ז ונאמר <b>גברי</b> כמו ולא יהל שם <b>ערבי</b> (ישעיה י"ג) שנגזר מן ערב וממנו נאמר גם כן <b>ערבית</b>. ותהיה המלה תואר נקבי לשעה שהיא עת התחלת הערב. וכן שחרית שם התואר לעת התחלת השחר. וכמוהו עוד לדעתי זה ששנינו [פ' א' דפרה משנה א'] אב"ע שמעתי <b>שלשית</b> ע"ש ודוק. וכן נכון שיהא ענינה שם תואר נקבי בכל מקום. אלא שלפעמים תורה על העת והשעה הערבית שהוא תחלת פנות היום ונטות השמש לערוב. ולפעמים על הקריאה והתפלה <b>הערבית והשחרית</b>. וכאן יפורש על השעה הערבית או על התפלה הערבית שקבעו בה ק"ש. ובאמרם מתפלל אדם ערבית ושחרית התואר נופל על התפלה שיתפלל תפלת ערבית ושחרית ויזכיר בה מעין המאורע וכיוצא כך נ"ל ודוק: 
+<b>רבי אליעזר. </b>רבים נבוכו בקריאת מלת רבי כשהיא נסמכת לשם עצם אדם המעלה. יש קורין הרי"ש בק"ח כדעת התשבי ויש בחיר"ק וכן נוהגין הלועזי' וי"א מקרוב באו בשור"ק והאשכנזים קוראין בסגו"ל. וכל זה איננו שוה לי שהוא מבלי השגחה כרצון איש ואיש מבלתי הסכמה בטעם נכון. והמחוור בעיני שהרי"ש בשו"א כאשר כתבתי וביארתי היטב בס"ד בהגהות סידור תפלה אשר לי הנקראים לוח אר"ש. ולא רציתי להטריח המעיין בספרי זה בידיעת דרכי דקדוק הלשון באריכות. על כן ראיתי כי טוב לתת לזה מקום מיוחד וקבעתיו בהגהותי הנז' יעויין משם באורך דיני שם תואר זה וכיוצא בו ותנוח דעתך בעזה"י: 
+<b>רבן גמליאל. </b>הבי"ת קמוצ' ודגושה והנו"ן שרשית ע"ד התמורה בחילוף ה"א בנו"ן כמו נדה נדן אתנה אתנן. ואיננה כינוי כמו בארמי רבנא עוקבא. אף לא מאותיות האמנתיו הנוספות כנו"ן גזלן. אבל היא יסודית בשקל 
+<b>גנב דין. </b>כאשר הוכחתי ג"כ שם בס"ד. ע"ש מילתא בטעמא: 
+<b>עד שיעלה ע"ה. </b>מ"ש הרע"ב ומיהו לכתחלה משהגיע עונת ק"ש אסור. עיין בא"ח סימן רל"ה ומ"ש שם: 
+<b>עמוד השחר. </b>עמ"ש בתי"ט בענין עליית העננים והוא לכאורה נגד מ"ש רז"ל בפ' הספינה [ד' ע"ה ע"ב] ש"מ האי עיבא תלתא פרסי מידלי. אולי יש לחלק בין העב שהוא כבד ביותר שאינו מגביה רק ג' פרסאות ובין העננים הקלים שהן נגבהים יותר: 
+<b>הקטר חלבים ואיברים. </b>פירש הרע"ב ז"ל של עולת תמיד של בין הערבים. וכ' בתי"ט ז"ל אע"ג דפשטיה דקרא בכל עולה כתיב (וממ"ש בסמוך יתבאר דליתא דפשטיה דקרא לא מיתוקם אלא בעולת תמיד והיינו דכתיב העולה בה"א הידיעה ודוק) אלא מילתא פסיקא נקיט עכ"ל. ולא פירש מאי פסקא דודאי על הרוב אין עזרה ריקנית משאר זבחים ועולות המצויין תדיר מכל ישראל. ואם משום שאינן מצויין לעולם בהחלט וחיוב. גם לאיברי התמיד אין הכרח היותם שם בכל לילה כמו שיתבאר לך ממה שאכתוב בסמוך בע"ה. שהיו עושין כל האפשרות להקטירן ביום. ועל כן אם אירע שניתותרו עד הלילה. זהו מחמת שאר קרבנות נדרים ונדבות שהיו מרובין בו ביום. ובודאי דעת משכיל תרגיש שהרע"ב והר"מ ז"ל שלא קצרו בלשונם כלשון רש"י ז"ל כאן. עם היותו יותר כולל. בלי ספק כיוונו לדבר רשום. לכן נראה לי שהשמיעונו באגב אורחא הילכתא גברוותא. שאף ע"פ שבכל איברי הקרבנות כך הוא הדין אם ניתותרו מקטירן בלילה (וגם בזה יש דברים בגו ואינו פשוט כל כך כמו שיובן ממ"ש בסמוך תוך כדי דיבור זה בס"ד. ותראה שגם בזה תנאי היו דברינו. שלא זו בלבד שמצוה להקדים ולא לאחר המצוה. שזה הטעם משתתף לכל הקרבנות עם התמידים בשוה. אלא שנוסף החיוב בשאר הקרבנות שאינו רשאי לאחרן אלא בשאי אפשר ובדיעבד דוקא ואפ"ה בהקטרה קדמי כמו שנבאר לפנינו). מ"מ היו נזהרין בשאר הקרבנות להקטיר איבריהן ביום כל מה שיוכלו להקדימן שלא יניחום עד הלילה. מפני שחביבה מצוה בשעתה אע"ג דאפשר בתר הכי. תדע שהרי מטעם זה דוחין הן את השבת איברי תמיד ושל פסח להקטירן ביום אם אפשר ולא מאחרינן להו עד הלילה אפילו בשבת כדתני' פ"ו דפסחים [ד' ס"ח ע"ב] ולכן לפי הנחה זו לא יארע זה בשאר קרבנות כ"א לעתים רחוקות. משו"ה לא פסיקא להו ז"ל. רק בתמיד שאיברים שלו הם היותר מצויים בודאי לפי שהוא מאוחר לכל הקרבנות שעליו משלימין כולן. וזמנו בין הערבים. ושמור זה כי נכון הדבר מאד וברור בלי ספק בעולם: 
+<b>ואל יקשה </b>עליך ההיא דפרק כל התדיר [ד' פ"ט ע"א] דתנן איברי עולה קודמין לחטאת אף על גב דדם חטאת עדיף כדאיתא התם. וכ"ש שאיבריה קודמין לכל שאר הקרבנות. עאכ"ו איברי תמיד שיש להם ג"כ המעלה של תדיר. אבל תדע באמת שאין הדברים אמורים שאיברי עולה קודמין. אלא דווקא בנדרים ונדבות או של מחוסרי כפרה. משא"כ באיברי תמיד של בין הערבי'. שהן ודאי מאוחר' לאימורי הקרבנות כולן. חדא הואיל ואתחיל בהו בהקרבה. עביד להו ברישא וגומר כל עבודתן ומקדי' גם ההקטר'. וסברא הוא דכל הקודם בעבודת הדם קודם אף באכילת מזבח. וכדמשמע בפכ"ה דאפי' בהקדשן של קרבנות אזלינן בתר חשיבותן. וכיון שהוקדמו לשחיטה ולזריקה מפני מעלתן וחשיבותן. היא מושכתן לכל עבודתן. שיתר העבודות נגררות אחריהן. ומטעמא דאין מעבירין על המצות נמי ודוק. והיינו נמי טעמיה דהר"י קורקוס ז"ל דאייתי הכ"מ בפ"ט מהל' תמ"ו שמפרש לזו ששנינו איברי עולה קודמין דווקא בששניהם שחוטים לפנינו ונזרק דמן בלי שידענו איזה מהן קדם. לפי שאם ידענו שנשחטה חטאת תחלה. איבריה קודמין. ודוק היטב שדבריו מוכרחים מטעמים הנז'. ועוד על כרחך הכא לא אפשר ולא מהני גם מעלה דתדיר לאקדומי. דהא עיקר עשה דהשלמה אהקטרה הוא דכתיב וכדמשמע נמי בגמ' ריש תמיד נשחט [ד' נ"ח]. והא דרמינן התם [ד' נ"ט ע"ב] קראי אהדדי ומשנינן בשניתותרו. הוא דכל הלילה ילין. היינו דווקא דיעבד ובדאי אפשר בענין אחר. דהיינו כשניתותרו בדיעבד וע"י הדחק. מ"מ לכתחלה לא. דבהכי מסתבר לאוקמי לקרא כיון דעשה דהשלמה בהקטרה משתעי ודאי. ואל"ה הכין הו"ל למימר בשנשחטו ונזרק דמן קודם לתמיד ודוק. אלא אין לך לומר כ"א כמו שאמרנו דלא שרינן אלא בדיעבד ומדוחק. אבל לכתחילה אינו רשאי לאחר גם ההקטרה משום עשה דהשלמה. ואם מתוך האונס ניתותרו עדיין לא הפסידו הקדימה שגם בלילה מקטירן לפני איברי התמיד וכנז'. וממוצא דבר תבין איך הרמב"ם והרע"ב ז"ל צדקו יחדיו במה שהקפידו על לשונם ודייקי טפי דדווקא קאמרי הקטר חלבים ואיברים של תמיד הוא דתנן הכא כל הלילה. אבל של שאר קרבנות לא משכחת להו. מפני שאינו רשאי להקטירן בתחלה אחר התמיד אם לא מפני האונס או שלנו בראשו של מזבח. ועיין היטב כי אסמוך על המעיין הנבון: 
+<b>ועוד </b>אפשר לי לומר בדעת המפרשים הנ"ל. דמשו"ה לא נקטי בכיוון רק קרבן תמיד. דביה משכחת מילתא פסיקת' בין בחול בין בשבת. משא"כ בשאר זבחים. ובהא רווחא לן שמעת' וניחא לי מה שהקשו בתו' ספ"ק דשבת [ד' כ' ד"ה למשרי] דאמרינן התם אלא קרא למשרי איברים ופדרים הוא דאתא. דמשמע דחול דאי דשבת מעולת שבת בשבתו נפקא. דשחיטה וזריקה דתמיד של חול לא אצטריך למעוטי. וש"מ דשבת מיהת דחי. ובפ' ב"מ [ד' כ"ד] אמרינן עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת. עוד הקשו דהכא מפיק לה מבמושבותיכם. והתם ביומא [דף מ"ו] מפיק לה מבמועדו. ועשה אזנך כאפרכסת ושמע אלי דלענ"ד פשוט דעולת שבת למעוטי עולת חול דיחיד ודצבור דלא קביע ליה זמן. ולעולם למיסר שחיטה וזריקה דקרבנות שקבוע להם זמן קמ"ל דעולת שבת שריא ועולת חול אסירא. אף על גב דכל יומא זימנא הוא. ואיצטריך בכל מושבותיכם למילף שריותא לאיברי' ופדרים דחול שניתותרו מתמיד של בין הערבים. דלא תימא בכלל מיעוטא דעולת חול הוו. ומבמועדו לא מרבינן להו כיון דמע"ש הן. ואכתי מיבעי לך במועדו למיגמר אאיברים ופדרים דשל שבת שדוחין. דלא תימא דווקא שחיטה וזריקה דעבודות היום הן שרי רחמנא ולא הקטרת איברים ופדרים שמצותן כל הלילה. וא"ת הרי כבר למדנו לאיברים של ע"ש שדוחין את השבת. של שבת לא כל שכן. י"ל דהוי מוקמינן לקרא דמושבותיכם אמאי דמסתבר טפי. ואי דשבת מסתבר טפי. לא ידעינן היתירא לשל ע"ש. ואפשר נמי דשל ע"ש טפי מסתבר שכן זמנן עובר ועכשיו היא שעת מצותן. ודוק היטב שבזה נתפשטו כל הקמטים בריוח. וראיתי בתו' דיומא (דמו"א) שתירצו בשם הר"י פורת דומה במקצת למה שכתבתי. ודחאוהו מההיא דאלו קשרים עולת שבת בשבת אחרת. ואי בשחיטה וזריקה איירי קרא אטו קרבן שבת נשחט ביום הכפורים. ואי משום הא לק"מ דלעולם עולת שבת על עולת התמיד לא קאתי אלא למאי דמסתבר דהיינו לשחיטה וזריקה דעולת תמיד ומוספין שבו דלא סגי בלאו הכי. ולא להקטר' דאפשר בתר הכי. דילמא לא ניתנה שבת לדחות אצלה. אי לאו קראי אחריני. והך דרשה דעולת שבת בשבתו שלימד על חלבי שבת זו שקרבין בשב' אחרת. בהא שבקינן לקרא דדחיק ומוקי נפשיה דלא איירי אלא בחלבים ולא בשחיטה. דפשיטא דעולת תמיד (וכן כל קרבנות צבור שקבוע להן זמן) לא קרבה אפי' בחול משעבר זמנה. כדבעינן למימר קמן וזה ברור: 
+<b>ושם </b>ראיתי בתוספות דבר מתמיה שרצו ליישב קושיא הנז' שהקשו על פירושו של הר"י פורת וז"ל מיהו יכולני ליישב שלא יקשה לפירוש הר"י פורת דקרא דעולת שבת הוה דרשינן הכי אם נאנסו ולא שחטו תמיד של שבת ישחטו בי"ה. ולעולם למשרי שחיטה הוא דאתא (ע"ש דמשמע ג"כ מלשונם דבאמת נמי הכי הוא) וכמדומה שיצא להם זה מאותה ששנינו בהתכלת [ד' מ"ט ע"א] לא הקריבו כבש בבוקר יקריבו בין הערבים בד"א שהיו אנוסין כו'. ואשתומם כשעה חדא אם יצא דבר זה מפי אותו צדיק גדול בדורו הקדוש מהר"ם רוטנבורק הידוע שחיבר התוס' על מסכת יומא שבידינו. ואין ספק אצלי שזה היה כתוב בגליון מאיזה תלמיד דלא חש לקמחיה וח"ו לתלות בוקי סריקי ברבן של ישראל הנזכר. דמי איכפל קרא למשרי של שבת בשבת אחרת. אטו תשלומין אית ליה בחול אם לא הקריבו היום תמיד שיקריבוהו למחר וליומא אוחרא ויקריבו שני כבשים בבוקר ביום א' לתמידין. נשתקע הדבר ולא נאמר. דקעבר בב"ת בודאי. ועוד פשוט וידוע משעבר זמנו בטל קרבנו כבריש ת"ה. (והא דנקט רש"י התם מוספין לדוגמא נקטינהו משום דקרא דדבר יום ביומו דמניה ילפינן דאין הצבור חייבין באחריות קרבנותיהן. במוספין הוא דכתיב. ומניה ילפינן לכל קרבנות הצבור. וכמו שכתב הרמב"ם בחבורו שכלל בפירוש כל קרבנות צבור בדין זה. ואפילו היה עולה על הדעת לחלק בין תמידין למוספין בענין זה. אינו מועיל כלום לדברי התוס' הנ"ל דהא קרא דעולת שבת נמי במוספין משתעי) ובפ' הדר [ד' ס"ג ע"ב] אתמול ביטלתם תמיד ולא ביקש להענישם על כך אם לא משום שהוא מעוות לא יוכל לתקון וק"ל. ועד כאן לא איפליגו ר"ש ורבנן התם במנחות [דף מ"ט ע"א] אלא בלא הקריבו כבש בבוקר אם יקריבו בין הערבים. אבל להשלים ביום אחר ליכא מאן דאסיק אדעתיה אפילו בחול כה"ג. ומשנה שלמה היא ג"כ בפ"ב דתמורה [ד' י"ד ע"א] קרבנות הצבור אין חייבין באחריותן ע"ש בגמרא ודוק. הרי שאין מקום למ"ש התו' שלא יקשה לפי' הר"י פורת. דפשיטא דלא סליק אדעתא לפרושי לקרא הכי בשבת כיון דאפי' בחול לאו דינא הכי. אלא דבלא"ה לא תקשי עליה כדכתבינן. אבל לא הונח לנו גם בפירושו של הר"י פורת דאליביה מיעוטא דעולת שבת בתמיד דווקא איירי ולשחיטה וזריקה לחוד אתי. א"כ תמה על עצמך דהא פשיטא דשחיטה וזריקה כבר עבר זמנן ולא צריך קרא להכי למעוטינהו. וכמ"ש התוס' במס' שבת [ד' כ'] והיא קו' שאין עליה תשובה עפ"י שיטתו של הר"י פורת. וגם עדיין לא נתיישב במועדו למאי אתא. ובמ"ש לעיל יבוא הכל על נכון בס"ד ומיחוורתא כדשנינן. ויעמיק המעיין הישר ויעיד. ודאתאן עלה דהשתא אתי שפיר דלא כיילי המפרשים הנז' בכיילא רבה לאוקמי למתני' באברי וחלבי כל הקרבנות דלא פסיקא להו כולי האי והרי גם זה ישר: 
+<b>ואיברים </b>לפי מה שקורין היחיד מזה השם <b>אבר</b> בה' נקודות. תהיה אם כן קריאת המלה בריבוי <b>אברים</b> הא' בח"פ בפלס עדרים מהנפרד עדר. וכן מנהג שאר בעלי ה"נ בריבוים. וזה א"כ שלא כמנהגנו והרגיל על לשונינו וכן בפי כל השונים וגם בתפלת יוצר דשבת לומר <b>איברים</b> בצי"רי הא"לף וכן בכל הספרים מלאים הם יו"ד נוספת אחר הא"לף להורות על נקודת הציר"י. וגם ככה נמצאת מלה זאת מנוקדת בתרגום בכל מקום הא"לף צרו"יה. ולא דבר רק הוא בלי ספק. ואומר אני שלא נתברר הנפרד ממנו באמיתות. שהקורין אותו <b>אבר</b> בה"נ קרוב בעיני שנשתבש אצלם כמ"ש בסמוך בהיותי חושש ליו"ד הנמצאת בספרים כולם כנז'. שזה אמנם עמוד נכון להשען עליו בספרים הבלתי מנוקדים. (וגמרא ערוכה היא בפ"ק דע"ז [דף ט' ע"א] תנא תוספאה ע"ש ודוק). מלבד הטעם שעוד אזכיר. וממה נפשך צרכנו לתיקון. ונראה לי שהנפרד הוא <b>איבר</b> בזאת ההוראה. להבדיל בינו ובין אבר דקרא בעל כנף ויהיה אם כן בפלס היכל איתן עילם שברבוים נאמר היכלים איתנים עילמים שלא ישתנה הציר"י. ובא הטעות לומר ביחיד בה"נ מלבד שהוא קל ומתדמה ונקל ללשון להחליפו מבלי כוונה. עוד אירע זה בהתחלף מלה זו עם אבר שבמקרא שהוא בה"נ ושגור מאד. עד שלא ישימו לב להפריד ביניהם. והאמת שהם ענינים נפרדים ולא נמצאת מלה זו בכתוב על הכוונה הזאת. כי במקרא בכ"מ ענינה אגפי העוף אבל האיברים הנרצים כאן וכן בכ"מ שזכרום חז"ל שהם הנתחים המנותחים לאיברים שלמים הם נקראים עצמים בלשון מקרא כמו [יחזקאל כ"ד ד'] מבחר עצמים מלא ודומיו. וראו חז"ל כי טוב הוא לקרות בשם מיוחד להוראה הידועה במלת איברים בצי"רי ולקמוץ הנפרד כנז'. כמו שעשו בהרבה מקומות שהלשון מתוקן אצלם בדרך מיוחד לצרכם להוראה נבדלת. ונתקיימה מעתה הנוסחא הישנה. ואין לזוז ממנה וכן י"ל בנשמת דשבת ואל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להשיב דבר לפני האלהים. כמו שעלה על דעת הנמהר והנבהל להשיב ולהשיג ודרכו להזיק לנוס' ישנות ונאמנות מקובלות בידינו ומשנה הוא במטבע ברכות ככל העולה על רוחו. ולא תאבה לו ולא תשמע אליו בכל מקו' אשר יצא לדון בדבר חדש מדעתו החפשית והמשולחת אם לא יסכימו עליו מביני מדע וכבר הכיתי על קדקדו והראיתי טעותו בהגהות הנזכרים בס"ד ודי בזה הערה: 
+<b>א"כ למה אמרו חכמים עד חצות. </b>הרע"ב ורש"י כתבו אבל בהקטר חלבים ואיברים לא אמרו עד חצות ולדעתם כשר כל הלילה לכתחלה כדתנן במגלה [דף כ' ע"ב]. ובאמת שאין משם כל כך ראיה. דהא מייתינן התם בזה הכלל אכילת פסחים. ובההיא אפי' לר"ע מדרבנן מיהת אין הפסח נאכל אלא עד חצות ומשו"ה לא תקשי מינה להרמב"ם דס"ל גם בהקטרה עד חצות ותו לא. (ולא תקשי היכי אתו רבנן ומפקעי מ"ע של תורה דמדין תורה כשרין כל הלילה ומשום סייג אמרי רבנן דלא יקטיר אחר חצות. דהא כבר תרצה רבינו יונה במתני' דודאי ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה כדי שלא לבוא לידי פשיעה ע"ש). ותו בר מנה דההיא שהרמב"ם ז"ל יש לו עוד שטה אחרת באותה משנה. דאפי' תימא מדרבנן נמי איירי התם דכשר כל הלילה. היינו דווקא באיברים ופדרים שמשלה בהן האור. וניתנו למערכה בערב שמהפכין בהן כל הלילה. או לאותן שפקעו מעל גבי המזבח ויש בהן ממש שמחזירין אותן אפילו אחר חצות ומצותן כל הלילה לחזרה ולהפוך. אבל איברים שלא הוקרבו למערכה וניתותרו אין מקטירין אותן אחר חצות. דהיינו דתנן הכא שאמרו חכמים עד חצות וס"ל דאכולהו מילי דמתני' קאי. עיין בפ"א [ה"ו] מהל' תמ"ו ותדע שזוהי דעתו ז"ל: 
+<b>איברא </b>לכאורה קשיא טובא מילתיה דהרמב"ם ז"ל איך אפשר לומר כן דהא בהדיא תנן בתמיד ספ"ב האיברים שלא נתעכלו מבערב מחזירין אותן למערכה. ועיין יומא דמ"ה [ע"א] שפירש רש"י דבכלל איברים שלא נתעכלו ישנן גם כן אותן שלא ניתנו למערכה כלל שמקטירן לאחר סידור מערכה. דברוב פעמים הוא בקריאת הגבר וסמוך לו שהוא קרוב לאור היום. ולר' מאיר דהתם אפי' בשבת עושה להן מערכה בפני עצמן. ולרבנן דר"מ בחול מיהת סודרן ומחזירן למערכה אף אחר חצות כדאיתא התם. וכן בדין דמהיכי תיתי לפלוגי בין איברים שמשלה בהן האור קודם חצות דתנן בפ"ט [מ"ו] דזבחים כשפקעו מע"ג המזבח יחזיר ומפרשינן התם בגמרא אי דאית בהו ממש אפילו אחר חצות. ומאין הרגלים לפסול אחר חצות אותן שלא משלה בהן האור. אפי' מדרבנן. כיון דנפקא לן מקרא דכל הלילה והקטיר שכל הלילה ראוי להקטרה דמיניה ילפינן לדאית בהו ממש שאפי' אחר חצות מקטירן. כ"ש כשלא משלה בהן האור כלל וממשן קיים לגמרי. ודמפלגינן בין משלה האור ללא משל' (ביומא דמו"א) היינו לענין הקטרתן בשבת דווקא דלא דחו שבת אלא כשנעשו לחמו של מזבח. א"נ אליבא דר"מ דווקא בעינן משלה בהן האור כדי לעשות להן בשבת מערכה בפני עצמה. מיהא לרבנן אפשר דאין חילוק בין משלה בין לא משלה לעולם דוחין אפילו שבת שנקטרין על המערכה ועכ"פ בין למר בין למר בחול מיהת ליכא מאן דאמר דבעינן משלה בהן האור דווקא. וע"כ צ"ל כן דאל"ה מאי איריא בשבת דבעינן משלה הא אפילו בחול נמי לא סגי בלא"ה ופשיטא דבהכי מיירי ודוק. ועוד תדע דאין לחלק וגם אין להעמיד ההיא דיומא ודתמיד באיברים שעלו למזבח קודם חצות דבכה"ג נעשו לחמו של מזבח. ומשו"ה אפי' לא משלה בהן האור מחזירין אותן למערכה. אפי' אחר חצות. אבל אותן שנשארו בעזרה אינן ראויין אחר חצות מדרבנן כדסבר הרמב"ם ז"ל. דהא איתא בהדיא פ' המזבח מקדש [דף פ"ז ע"א] איברים שלנו בעזרה מקטר והולך כל הלילה. ובה' פסולי המוקדשין פ"ג [הי"א] פ' הרמב"ם ז"ל שכתב שם אברים שלנו בראשו של מזבח כאילו לנו בעזרה ע"ש ודוק. אמנם קצת משמע דהרמב"ם לא ס"ל כהר"י בהא וקסבר דחכמים נמי לא פליגי בסייג אלא לכתחלה הוא דעבוד הרחקה. מיהו בדיעבד אפילו אחר חצות מקטיר והולך. והכי דייק לישניה בהל' מעה"ק [פ"ד] ע"ש הלכה ב' ו'. אלא דגבי אכילת פסח משמע יותר שדעתו ז"ל שאינו נאכל כלל אחר חצות וצ"ע א"כ שלא השוה מדותיו. ואת"ל ישנה לגזרת חכמים גם באברים ופדרים עד חצות דווקא להרמב"ם. לא משכחת לה אלא בשרירי דהיינו דתנינן בפ"ט [מ"ו] דזבחים איברים שפקעו מעל גבי המזבח קודם חצות יחזיר לאחר חצות לא יחזיר. ואולי יפורש לדעתו ז"ל לא יחזיר אינו רשאי להחזיר ודלא כפירש"י ז"ל שם (ונתבאר ענין זה עוד ביומא ד"ך [ע"א]): 
+<b>עיין </b>מדרש רבה פרשת ויצא [פס"ח י"א] איתא שם אר"ת אף תפלת הערב יש לה קבע. כמדומני שבמ"כ לא כיון יפה בפירושו. לפי שיראה לי פירוש קבע דהתם כפשטיה וכמשמעו. דקאמר התם מעיקרא שאין לה קבע לומר שזמנה כל הלילה. ור"ת ס"ל שאף תפלת הערב יש לה קבע כמו איברים ופדרים ודו"ק. 
+<b>העברה </b>הורגלנו בגירסא דינקותא לקרות המלה עי"ן הפעל צרוי"ה על משקל גזלה <b>שאלה</b> ומן הכתוב (שמואל ב' י"ט פסוק י"ט) ועברה <b>העברה</b> נראה שאיננו נכון. אבל משקלה צדקה ברכה. אך לא שמענו מעולם אפילו מן הדווקנים שקראו בענין אחר. וכן תורה היו"ד הנמצאת בתובה אחר הבי"ת ברוב הספרים לברר הניקוד. ונראה שחכמינו ז"ל עשו כן בכוונה להבדיל בין הוראה זו להוראת ענינים אחרים המשתתפים במלה זו. והם ז"ל בעלי הלשון וידעו אופן השימוש בלשון והקריאה על הנכונה. והיה להם רשות לשנות דרכי השמות והפעלים לצורך כוונה מיוחדת כנז'. וכמו שעשו במלת תרם וזולתו. והוא אמרם לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד. ועוד שגם בלשון ארמי כך הוא שכן ת"א ולא יראה בך ערות דבר עבירת פתגם [דברים כ"ג ט"ו] וידוע שחז"ל משתמשים הרבה בלשון תרגום ע"ד העברי והוא מה שאין לספק בו כמ"ש כמה פעמים בהגהותי הנז': 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ד"ה מאימתי בסופו. אחר תיבת גשמים. נ"ב ומלת אימתי לשון חכמים הוא. ולשון מקרא מתי. וכבר אמרו. לשון תורה לחוד. ולשון חכמים לחוד. וכאשר תראה עוד בעזה"י. שעשו כך ברוב המקומות. לטעם ידוע להם ז"ל.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>קורין </b>יש לדקדק מדוע אחז התנא. לשון קריאה כאן. והיל"ל אומרים את שמע. כי לשון קריאה מובן על שלשה דרכים. אם לתת שם לדבר. כענין ויקרא ה' לאור יום. ויקרא האדם שמות. ואין זה הנרצה בכאן. ואם להורות על הקריאה מתוך הספר. כמ"ש קרא נא זה. ויקראהו שפן. כקרוא יהודי. ודומיהם. גם זה הענין אין לו מקום בכאן. כי ק"ש א"צ לקרות מתוך הספר. ואע"פ שהוא מדברים שבכתב. רשאי לאמרו בע"פ. משום דמיגרס. כמו ששנינו פ"ג דתענית מ"ה. ואם הקריאה אל הזולת. כענין ויקרא לבנו ליוסף. קראת על המלך. ובזה נכללו ג"כ הקריאה בהרמת קול. כמו קרא בגרון. קרא באזני ירושלם. וקרא עליה את הקריאה. שהם להשמיע הדברים. ולהגיע אותם אל אזני הזולת. וצריכין לקול גדול. ויכנס עוד בשתוף זה. הקריאה לה'. דרך תפלה ובקשה. קורא לאלוה ויענהו. יקראני ואענהו. מפני שדרכו בצעקה. כמש"ה ויזעקו ב"י אל ה'. משא"כ בק"ש. וא"כ יותר היה ראוי להשתמש בלשון קריאה אצל התפלה. <b>ונ"ל </b>שכוונו חז"ל בזה. לומר שיש לקרות ק"ש בקול. ולא בחשאי. כדרך תפלת י"ח של יחיד שנאמרת בלחש דווקא. וכבר כתבו הפוסקים שצריך לקרות פסוק ראשון שמע בקול רם. לעורר הכוונה. <b>ולדברינו</b> יתכן בכל השלש פרשיות מתחלה עד סוף. לאמרן בקול נשמע היטב (ולכ"ע לכתחלה מיהא בעינן שישמיע אזניו. ולא דמי לתפלה דלחש. דסגי לה בשפתים נעות) בחיתוך לשון. שיהו הדברים נקראים בדיוק ומבטא יפה. כדרך שזכרו הפוסקים. ואע"פ שנשמע קולו לאחרים. אין בכך כלום. לאפוקי תפלה שאסור להשמיע בה קול כל שהו. ואינה אלא בלחש. אם לצורך בקשה פרטית. שאינה מכלל תי"ח שתקנו אנשי כנה"ג. הותר ליחיד ולרבים לעורר הרחמים בקול גדול (עמ"ש בס"ד בהקדמת בית אל) וכן לש"צ המוציא את הרבים דלא סגי בלא"ה. להכי תני קורין. דשמעינן מניה תרתי דאמרן. ושפר פתגמא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>אחר </b>תיבת ערבית. נ"ב לנקבה. וכן יתכן בטוב משקל זה כאן. אף שהוא מענין אחר. הלא די לנו אם נצייר רק מציאות המשקל. אפילו בשורש אחר. עאכ"ו כשהם משתתפים בשורש. שהשמות המשותפים ישתתפו בכל מקרי המשקלות. כמקרה הענין האחד במשקלו. מקרה השני חברו בהוראה. ומה שיסבול האחד. יסבול האחר. כי ישתתף שמו בקריאתו. כאשר השתתף בגזרתו. זה דבר ידוע למתחיל המשכיל בטבע לה"ק. לא הוצרכתי לכך. אלא מפני המדקדק העני המהפך בחררת זולתו להדליק את הקדוש קדושת פה אמרות טהורות ולשון צרוף ככסף בחון כזהב. חשב להטיל בו ארס. קצף סיגים מצופה על חרש. בלתי שומע כמוהו הרבה חזון שוא וירהב. כל רוחו הוציא ולא ידע כי בנפשו הוא. אומר לכל סכל הוא. ומעיד על עצמו שאינו בקי אפילו בשיחה קלה של ת"ח. ואצ"ל שאין דעת ואין תבונה לו להבין דבר מתוך דבר. ואמת אין נאה לו כבוד מה לתבן את הבר. לא נאה לטפל עמו אף כי לווכח ולהשיב על דבריו בספר כתוב עלי. כי מי יאבד זמנו להשיב. כי אין קץ לדברי רוח. ולו ולכיוצא בו לא יספיקו כל עורות אילי נביות.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>משעה שכהנים נכנסין לאכול בתרומתן </b>וא"ת כהנים גופייהו היכי קרו. עיין מהרש"א. <b>ול"נ </b>ליישב משום דאיכא טמאים שאין קורין כגון ב"ק. אע"ג דמילתא אגב אורחא במחוסר כפורים. משמע ממילא. מאריכות הלשון. מ"מ מי לא עסקינן נמי דטבלי לקריין. משו"ה ליכא למידק הכא. כדדייקי תו' בגמרא גבי עני.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>נכנסין לאכול בתרומתן </b> אע"ג דהא אוקימנא לה בגמרא. מילתא אגב אורחא קמ"ל. <b>אכתי</b> איכא למידק דהעיקר חסר מן הספר. שהרי לא נזכר כאן מתי זמן כניסת כהנים. ואיך גילה הנעלם בנעלם ופירש הסתום בסתום. ועד דמטי לטהרות. נשאר הלשון כדברי הספר החתום. זה באמת דבר שראוי לשום לב עליו. מדוע תלה שני דברים הללו זה בזה. שאין להם ענין זה עם זה כפי הנראה בבחינה ראשונה. וגם בהיותם סתומים עדיין כבתחלה. על כן אמרתי אני בלבי. לא יתכן להניח לשון חכמים כסף נבחר לשון ערמים יכתירו דעת. בלי קשר ענין. <b>ובעזה"י </b>נ"ל דבר הגון מאד בחבור הדברים. וקשורם בקשר של קיימא. ואמינא מתניתין מני. ר' יוחנן היא. דס"ל איזהו בן עוה"ב זה הסומך גאולה לתש"ע. וקשיא ליה לרבי. מיכדי בעי למקרי ק"ש וצלויי אבתריה לאלתר. וכדאיתא בהדיא בברייתא. וקים ליה נמי לתנא תפלות כנגד תמידין תקנום (וכמ"ש ג"כ רפ"ד בס"ד ע"ש) וכן קראו לתפלה עבודה. אי הכי איכא לתמוהי. כלום יש עבודה בלילה. <b>וצ"ל</b> כיון דאינה עבודה תמה. וכשרה שלא במקדש. ליכא קפידא ביום. וכדאשכחן בתרומה דאכילתה עבודה היא (כדאיתא פא"ד מעשה בר"ט שלא בא אמש לבה"מ כו'. א"ל עבודה עבדתי כו' עשו אכילת תרומה בגבולין. כעבודה) וכשרה בלילה. הכי נמי הך עבודה דתפלה דכוותה. הואיל וכשרה בגבולין. כשרה בלילה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>היינו </b>דקבעי לאשמועינן אגב אורחא. וממילא ידעינן דעל כרחך זמן שני דברים אלו. בצאת הכוכבים. אע"פ שלא פירשם בהדיא. לאו ממילא ומכללא שמעת לה. דהיינו דאצטריכא ליה. וטובא איכא למגמר מנה. <b>וש"מ </b>תלת לדינא. ש"מ תפלות כנגד עבודות תקנום. ושל ערב נגד עבודת לילה דאיברים ופדרים. נפקא מנה לכמה גופי הלכות. המתבארים בטא"ח (סצ"ד. ועמו"ק סק"ז) וש"מ קורא ומתפלל אחריו מיד. אע"פ שת"ע אין לה קבע. וש"מ דבעינן סמיכת גאל"ת בערבית נמי. ודלא כמ"ד באמצע תקנום. ודילמא אתיא נמי כמ"ד ת"ע חובה. ודוק.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בתרומתן </b>בהא נמי מילתא אגב אורחא קמ"ל. מדלא קאמר בתרומה. לומר שהתרומה היא שלהם. כאותה ששנינו. התרומה והבכורים נכסי כהן. נ"מ שאם קידש בו אשה. מקודשת. ודכוותה טובא. וכאן שנה רבי. לשון חכמים עושר. מרפא. ברכה (כדאיתא נמי בגמרא דהנושא בע"א) עושר. כדאמרן. לומר לך שממונו של כהן הוא. ולא תימא. ממון גבוה הוא. ואין לו תובעים. אלא משבאה לרשות כהן. תרומתו היא וממונו. וישנה בתשלומין. ולמדנו ג"כ. שסעודת הלילה ראויה להיות בכניסת הלילה. לשמירת הבריאות. כדי שיהא לה זמן הראוי לעכול. קודם שילך לישן. הרי לך לשון מרפא. עוד מלפנו חכמה בלשונו הצח. שברכת הבית ברובה. לכן אחז לשון רבים שהכהנים אוכלים. ולא הספיק לו לשון קצר. לומר שהכהן נכנס לאכול פתו. אלא ללמד דעת את העם בהנהגת הבית. שלא יסב לבדו. כי לשון חכמים ברכה. מכאן תראה ותבחין גודל מעלת לשון המשנה. אמרותיה אמרות טהורות כסף צרוף. כל מלה ומלה. משובצת מאבני פז וסגולה. כל אוצר יקר ונחמד טמון בקרבה לא נפל דבר או אות אחת לבטלה. מצות ה' ברה מאירת עינים היא מנורת זהב כולה. ישמע חכם ויוסף לקח ונבון יקנה תחבולה. ליישב הלשון בכל מקום לנקותו ולטהרו מכל מום חסרון ויתרון וחלוף ופגם שינוי ומעילה. מלבד תעלומות חכמת האמת הגנוזות באוצרה הטוב מלא ברכת ה' אשרי הזוכה וסוכה ליהנות מהן עיניו יאירו ומוח עצמותיו ישוקה בגללה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>רבי </b>דקדוק תואר הלז עלו"א ח"א ס"ו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>וחכמים </b>הסכמת רבי עם חכמי דורו. אע"פ שלפעמים קבל דעת היחיד ושנאו בלשון רבים. כמ"ש ראה רבי דבריו של פלוני ושנאם בלשון חכמים. או סתם לגמרי. וכן להפך במקום שלא נראו לו דברי הרבים. שנה בלשון יחיד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>עד חצות </b>קיצר במובן. וידוע שהענין מדבר מלילה. וכ"ה המנהג במקראות פעמים הרבה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>רבן </b>זה התואר התחיל מהנשיא נכדו של הלל הזקן. ודקדוק המלה עלו"א. (ח"א סימן הנ"ל).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ר"ג </b>סתם ר"ג. הוא ר"ג דיבנה (נכדו של ר"ג הזקן. שהוא נכד הלל. ראש השלשלת) וגיסו של ר"א בר פלוגתיה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מבית המשתה </b>מסתברא דסעודת מצוה הואי. לפי שאסור לת"ח ליהנות מסעודת הרשות. ודלא כהרב"י. וסתם בית המשתה של מצוה הוא. כי הא דתנן התם. מניח את החבית לכל מי שילך לבית המשתה וק"ל. וכדכתיבנא במו"ק לטא"ח סכ"ט יע"ש. ועמ"ש בס"ד בקונטרס שצ"ד. ושם מבואר הטעם שלא קראו עד עתה. גם מ"ט לא נסתפקו בדין התפלה ש"ע. יע"ש דברים נכוחים.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>הקטר חלבים </b>לא נזכר בהם עד חצות (עתי"ט) והטעם פשוט. משום דכהנים העוסקים בעבודה זריזין הם. משא"כ באכילת הנאכלין ליום אחד. שמסורה לנשיהם ולבניהם ולעבדיהם. <b>ומי</b> שחשב לומר שמצוה שיהיו החלבים מונחים עד הבוקר. <b>נשתבש</b> מאד במ"כ. נדמה כאילו לא קרא ולא שנה. ולא ידע מהא דקאמרי רבנן. שחביבה מצוה בשעתה. תדע שהרי הקטרת חלבים דוחה שבת ואין ממתינין להם אפילו עד הלילה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ואיברים </b>עיין לו"א ח"א (סש"ב).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ליום א' </b>דווקא. אבל בנאכלים לב' ימים. לא עבוד רבנן הרחקה. וכ"כ התו' שילהי פא"מ. וקול רמ"ז. טעה בזה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>משיכיר </b>הך שיעורא ודאי מאוחר לע"ה. וקדים להנה"ח. <b>ואם</b> הוא שנוי לשעת הדחק. או אפילו שלא בשעת הדחק. עב"י סנ"ח.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>בשחרית עיין לעיל ריש מ"א תמצא נוסחא אחרת וגם התבאר שם דקדוק מלה זו: </b>
+<b>הנץ </b>מקור מנחי העי"ן בפלס הקם הקימו הסר משם וטבוח טבח והכן. ונגזר מן הנצו הרמונים ששורש א' להם. עם היותן נבדלים בענינם. שזה ישמש לשון התנוצץ אור מן ופעלו לניצוץ. ואולי הוא ג"כ מענין הקודם. וירצו חז"ל לכנות עליית האור בבוקר בעלות <b>הנץ</b> מן השמש כאלו עלתה נצה והתחילה להצמיח להפריח ויצץ ציץ. כדרך הנץ באילן שקודם קדימה זמנית להוצאת הפרי. כ"ה יחוס האור הקודם לגמר צאת השמש ותכלית עלייתה מהאופק: 
+<b>עד שלש שעות. </b>הרע"ב כתב כאן פירושו של הרמב"ם ז"ל בשעות הללו ושאמרו חז"ל בכל מקום שהן זמניות לדעתו. ובזוהר ויקהל (דקצ"ה ע"ב) משמע לי דלא כוותי'. ובאמת שקשה על דעת הר"מ דהוי ליה לתנא למינקט מילתא פסיקתא דהיינו שליש היום. ואע"פ שהוא ז"ל כבר נשמר מזה קצת ורצה להבליעו בנעימת לשונו. אינו נוח לי מ"ש ודוחק גדול הוא כנראה לכל. ועוד קשה לי מאד על פירושו זה במשנתינו. לפי שענין השינה בלתי נתלה בזמן. שבודאי שנת האדם הנמשך אחר הרגלו ומבקש לימודו. אינה משתנה בחילוף אורך וקוצר הימים והלילות. שאתה מוכרח לומר לפי פירוש הנ"ל בבני מלכים הישנים תמיד ג' שעות על היום. מקצרים שנתם הרבה בקיץ מבחורף. הדמיון בימים ולילות שוין ישנים ט"ו שעות. ובלילי חורף הארוכים לפעמים מי"ח שעות או קרוב נמצאת שנתם קרוב לעשרים שעות. (כי נחשוב רק שעת השכיבה שוה לכל האנשים שהיא בתחלת הלילה. ואולי ב"מ מקדימין לשכב ולישן קודם שאר האנשים ועל כל פנים אינם מתאחרים מהם בודאי) ובקיץ בהפך אינם ישנים כ"א החצי וקרוב לו וק"ל וזה דבר תמוה מאד. וכ"מ מסעודתן של ב"מ שהיא בתשעה שעות ביום עיין פסחים (דקז"ב ותענית דכה"ב ע"ש ברש"י [ד"ה שכן מצינו]) דמוכרח משם דגם שעות הקימה אינן זמניות אלא כמו שאפרש בעזה"י. (עמ"ש בס"ד בא"ח סימן קנ"ז. וסימן נ"ח). ומכלל דברינו תדע שכש"כ הוא דאין מקום לפרש השעות הללו שוות ולעולם נחשבות מהתחלת היום מע"ה או הנה"ח. שזה יוליד זרות נפלא ביותר כעין שזכרנו ואולי זהו שהכריח לרמב"ם לפרש פירושו. אמנם לא הונח לנו גם בשטתו: 
+<b>ועל כן </b>נראין דברי הזוהר שהן דעת שלישית ומכרעת. ולא כמו שמצאתי בהקדמת הס' קטן הכמות מתיקוני תפלות הנקרא ש"צ שהבין המחבר ההוא בדעת הזוהר שיש לחשוב שש שעות שוות מהתחלת. הלילה לענין עשיית תיקון חצות. ובדרך זה הוא ז"ל חושב י"ב שעות ללילה. והנותר בלילות הארוכים הוא נחשב ליום ע"פ דעת הנ"ל לפי הבנתו בזוהר. שיולד לנו דבר מבואר הביטול ונגלה הזרות שבלילות הקיץ הקצרים לא יהיו בלילה אפילו שש שעות. והזוהר אומר בפי' תריסר שעתי אית לה לליליא דמשמע תדיר. וכן הוא בלי ספק. (ואם תכנע בכאן לפי' הרמב"ם גם לענין חצות הלילה י"ל כן לעולם ומה המונע) ואם תרצה להכנס עוד בדוחק ולומר שבקיץ היום ממלא הנחסר מהלילה שאין נחשב ליום עד מלאת י"ב השעות ללילה. א"כ יוליד קלקול גדול בחישוב חצות היום שהרי הוא נמשך אחר חשבון חצות הלילה י"ב שעות שוות. ותמה על עצמך שתמצאהו לפ"ז בקיץ הרבה שעות אחר נטיית השמש. ולהפך בחורף יהיה הרבה קודם נטייתה למערב. ואיך יסופק שזה דבר בטל וידוע לכל רואי השמש שהולכין בחצות היום אחר עמידת השמש בגובהה בנקודה האמצעית בקו החותך את הכדור לחלקים שוים. שהיא מגבלת חצי היום והמקבלת אליה היא חצי הלילה. ובנטות השמש רגע אחד מגובה הכדור בערך מקומנו כבר עבר חצות היום כי ינטו צללי ערב. וכמו שתמה גם בט"ז ז"ל בה' פסח סי' תמ"ג [ס"ק ג'] על הת"ה. שאמנם דבריו כנים בזה (ועיין סתירת טענות בט"ז שכתבתי שם בחי' בהל' הנז' בס"ד). אבל בעזה"י יתיישב הכל לפי מה שנפרש כוונת הזוהר והוא שחושב ללילה וליום לעולם י"ב שעות שוות. ומה שהלילה מעדפת בחורף. אין נחשב ממנה כל העודף על י"ב שעות. רצוני האמצעיות לפי שצריך לנכות מזה ומזה בעודף מלפניה ומלאחריה בשוה. ואין זה א"כ מעלה או מוריד לענין חצות הלילה או היום. באיזה זמן מהשנה שיהיה. וכן באיזה מחוז או מדינה בין שתהיה נוטה מקו המישור או לא. כי לעולם היא בנקודה האמצעית בין הקטבים היורדת ונוקבת הכדור על קטרו. ולא בא הזוהר אלא אדרבה להוציא מדעתו של בש"ץ הנז' שלא תאמר הכל נחשב ללילה מעת שמתחיל השמש לערוב ותבוא לחשוב שש שעות שוות וככלותם תעשה חצות. שיבוא א"כ חצות הלילה שלא בזמנו האמיתי שהוא עת החלק הלילה לחלקים שוים. לכן אמר שהיתרון מה שמעדיף הלילה בחורף על י"ב שעות הוא נחשב ליום העבר והבא ונחלק בין שניהם בשוה כערך המגיע להם לפי זמני השנה והמקומות המשתנים. עד שלא ישאר ללילה האמיתית כ"א י"ב שעות שוות האמצעיות שבלילה הארוך. והרי זו דעת ממוצעת בין הדעות ומכרעת שלא כדברי החושבים הכל ללילה וליום כל מה שמעדיפים לפעמים. אבל באמת דעתו הוא כמ"ש שיש לעולם ללילה וכן ליום י"ב שעות שוות. והעודף בחילוף הזמנים ג"כ אנו חושבין מקצתו לשלפניו ומקצתו לאחריו בשיווי: 
+<b>ולפ"ז </b>לענין היום אנו חושבין שלעולם מתחילין שעותיו שש שעות מהשוות קודם אמצע היום שהוא החצות האמיתי. וכשהיום ארוך נחשבים השעות היתרות מלפניו ללילה שלפניו. וכן היתרות והעודפות על שש שעות האחרונות שאחרי חצות נחשבים ללילה הבא. וכן אמרו גם במדרש [תנחומא, משפטים, ט"ו.] היום לוה מן הלילה בחורף והלילה מן היום בקיץ. ובזה הדרך אנו תופסין ליום מתחלת שש שעות שוות שקודם חצות היום האמיתי. וכן מונין שש שעות אחר חצות היום. ואח"כ מתחילין שעות הלילה. ובכן יבוא הכל על נכון ששלש שעות של משנתינו דבני מלכים לעולם לא ישתנו ששנתם היא תמיד בשוה ט"ו שעות בכל יום. והן שעות שוות מתחילות מהתחלת השעות הנחשבות ללילה בימים ארוכים. שהוא זמן שכיבה לבני מלכים. ומסתיימות שלש שעות קודם חצות היום. וכן רגע החצות לא ישתנה ונתיישב מה שהוקשה להרב בט"ז מחמת חצות היום וק"ל. הנה הארכתי יותר מדאי לבאר זה איך לענ"ד דברי הזוהר כפשטן ולא כמו שהוציאו אותן ממשמעותן למשמע רחוק מאד. ודבריו מוכרחים לדעתי בסוגיות התלמוד בכל המקומות שנז' שעות שאינן אלא השוות (ועמ"ש לקמן ר"פ אין עומדין) אמנם נחשבות על הדרך שביארנו והכלל שלעולם מתחילין למנות הכ"ד שעות מן החצות כדרך שמכה הזוג המקשקש לשעות בארצנו. ומונין לו י"ב שעות שששה מהן הולכים אחר היום וששה מהן אחר הלילה. ובהל' פסח בחידושי כתבתי בעזה"י מה שיש להשיב לטענותיו של הט"ז. ומשם תראה עוד הכרחיות שטה זו בשעות שבתלמוד: 
+<b>ואין </b>לנו עסק כאן אלא במקומות שהזכירו חז"ל שעות שהן השוות לחשבנו היום והלילה שוים לעולם לענין זה לחישוב שעותיהן בלבד. אבל לא לענין המקומות שהקפידו על עת התחלת היום או הלילה. שעתים הללו ידועים שהם צאת הכוכבים ועמה"ש. נ"ב (בכל מקום מדינה ומדינה ובכל זמן מהשנה) ואין להם גבול אחר. חלילה להעלות על הדעת ההפך, כאשר ראיתי לא' מקרוב שנטפל בדברי הבאי. להשיב עליו אין כדאי וק"ל: ולא נזכרו בהן שעות ויצא לנו זמן ק"ש לשטת הזוהר ע"פ הבנתנו הוא לעולם נמשך עד שעה שהזוג מכה תשעה בארצנו בין בקיץ בין בחורף. ואם אמנם ידעתי מיעוט ערכי כי קטונתי מלחוות דעי הלכה למעשה. ולא אעלה על לבי חס ושלום לומר למעיין יקבל דעתי. כי למדה זו לא באתי. רק שמא יבוא ב"ד ויסמוך על הזוהר ע"פ הדרך הנזכ' להחמיר. כגון בימות החורף לחוש לדבר לכתחלה. אכן בימות הקיץ ודאי שאין לזוז משטתו של הר"מ ז"ל לחומרא. ואולי בדיעבד מ"מ לא הפסיד ברכות עד ט' שעות כנז': 
+<b>שוב </b>זיכני הש"י ובא לידי ס' נק"ה שחיבר הגאון בש"ך. ומצאתי לו ז"ל שתפס בפשיטות בדעה זו הנז' כמו שת"ל כיוונתי להוכיח בביאור מספר הזוהר ומן הגמרא. והוא ז"ל העיד שגם הדרישה כ"ה דעתו. ואמנם שהרב בש"ך ז"ל סתם דבריו ולא נודע כחו בזה. גם יש לתמוה עליו שהוא ז"ל הבין דהיינו פירושא דשעות זמניות שזכרו הפוסקים בכמה מקומות בא"ח (להמשכם אחר הר"מ) ובמ"כ לא זו העיר ולא זו הדרך של הפוסקים כהרמב"ם וההולכים בשטתו בזה הענין ופשוט הוא דאגב שיטפיה כתב כן וכמו שהגהתי עליו שם במקומו בס"ד. מ"מ דייני שמצאתי לי שני עדים נאמני' הרבנים הכהנים גדולי הדור ז"ל שתפסו במושלם כאשר קיימתי מסברא דנפשי ש"ל והיה לבי קוהה לומר דבר חדש כזה שלא שיערוהו הקודמ' ז"ל. והשתא אמינא חדאי נפשאי אם ספקות שלך כך. ועכ"ז במקומי אני עומד לאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך להשתמש בדעות הנז' על אופן היותר בטוח וטוב בעיני אלקים ואדם כדרך שהעליתי למעלה. שיש לנו לחוש גם לדברי אותו זקן ומקובל מגאונים והקרובים אליהם הוא הרב המובהק אורן של ישראל הרמב"ם ז"ל ואזלינן הכא והכא לחומרא וכן אריך: 
+<b>והא </b>דתנן הכא במתני' עד ג' שעות. פירש הרע"ב עד סוף שעה שלישית. ולכאורה לא משמע הכי בגמרא. דבעי תלמודא למימר דקחשיב שית דליליא ותרתי דיממא. היינו דכתיב [תהלים קי"ט] קדמו עיני אשמורות. ואי איתא הוו להו טפי. וכן ראיתי בב"י א"ח סנ"ט [צ"ל סנ"ח] שהביא בשם ר"ש לפרש עד ג' שעות דתנן עד תחלת שעה ג'. איברא כי דייקינן ליכא ראיה מהך גמרא, דתלמודא לא נקיט אלא מאי דאצטריך ליה לפרושי אשמורות דקרא. אף על גב דבקושטא טפי הוה. כיון דלא הוי חשבון שלם לא קחשיב ליה קרא. שוב ראיתי בהג"מ [פ"א דהל' ק"ש] שדחה גם כן לפר"ש וכתב שהעיקר כפירו' הר"מ דג' שעות שלמות הן: 
+<small>משנה לחם<br><b>תכלת </b>דומה לגוון הרקיע בטהרתו. עיין מ"ש בס"ד בבית אל. בפירוש פ"ג דק"ש.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>וגומרה </b>עמ"ש בס"ד במו"ק טא"ח סנ"ח.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>עד הנה"ח </b>שיעור משך הלה"ח. <b>ר"ל</b> מע"ה עד סוף עליית גוף השמש על האופק. אתה למד מדברי הר"מ ז"ל מ"ב פ"ג דפסחים. שאינו פחות משתי שעות שוות (וצ"ע לכאורה הוא דלא כמאן לא כעולא ולא כר"י. וצ"ל אינהו לא מיירי עד תכלית עלותו. אלא עד שיראה בלבד ועמ"ש בס"ד במו"ק סנ"ח) ועל כרחך לומר בשטת הר"מ. דגומרה עם הנה"ח דתנן. היינו עם התחלת הנץ. ולא כמ"ש במג"א. שלפ"ד ז"ל. נשתבשה עלינו סברת הר"מ ז"ל בענין זה תכלית השבוש. באופן שאין לה ציור כלל.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ר' יהושע </b>סתם ר"י. הוא בן חנניה הידוע.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>לא הפסיד </b>עמ"ש בס"ד במו"ק סמ"ו. בפירוש הירושלמי. שלא שנו משנתנו אלא ליחיד הקורא. אבל בצבור לא שפיר דמי. מיהו אם כבר קראוה בעונתה. לא מחינן בהו <b>ועב"י</b> סמ"ט מ"ש במשנה זו. בשם הר"א מההר. ולפמ"ש בס"ד אינו מוכרח. ודוק. ועדיין אני מסתפק אף ביחיד. שמא יש חילוק בין שוגג למזיד. דוק.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>אחר </b>תיבת הקטבים. נ"ב (ר"ל בין קטבי אופן חצי היום. שהם באופק המדינה. האחד למזרח. והשני למערב).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>סוף </b>הדבור שלמות הן. נ"ב והנך ג' שעי משמע לי אליבא סוגיא דעלמא. דמתחלי משיכיר. דהוא זמן התחלה דרישא. ולשטת הר"מ ז"ל אפשר וקרוב הדבר שאינן מתחילין אלא מהנה"ח. כמ"ש בס"ד במו"ק סנ"ח. ועפ"ז יש קצת להעלות ארוכה למבוכה בדעת הר"מ ז"ל. שזכרתי שם וכאן לעיל בסמוך.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>הפסיד </b>לשון חכמים הוא. ונמצא גם בתרגום תהלים.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<b>כדאי </b>הכ"ף שרשית בפת"ח גם הדלי"ת פתוחה ודגושה. והוא שם תואר ע"מ גבאי. בנאי. זכאי. כך נ"ל ואין נראה שיהא מענין וכדי בזיון שבמקרא שהכ"ף שימושית נקודה בשב"א. כי הוא מענין אחר מלשון די והותר. וכן כל כדי שבמשנה שבא לשער ענין וזמן כמו כדי שילך ויבוא וחבריו. הוא מלשון די והכ"ף בהם שואי"ת כמו כדי ארבה שבכתוב. אבל זה השנוי כאן הוא דבר אחר ענינו ראוי והגון ואין לו חבר במקרא. אך היא מלה תלמודית שרשה כדה ע"ד הסברא כמ"ש בהגהו' הסידור בס"ד ע"ש: 
+<b>לחוב </b>בעצמך. כתב הרע"ב ראוי היית ליהרג ואם היית מת היית מתחייב בנפשך עכ"ל. כלל בו שני ענינים כאילו אמרו ראוי היית לחוב ולמות ולהתחייב במיתתך שחובת המיתה היתה עליך ונתבעת ממך. וראה זה מהגמרא [דף י"א ע"א] דאמר רנב"י עשה כדברי ב"ש חייב מיתה. ש"מ דהכי קאמרי ליה. ואילולי דברי האמורא הנז' לפי פשוטו נוכל לפרש שלא אמרו לו אלא שאם היה בא לסכנה מחמת זה היה מתחייב בנפשו על שסכן עצמו שלא לצורך כי לא עשה בזה מצוה שתגין עליו בעידנא דעסיק בה. ומה שניצל באמת. הוא לפי שתורתו הגינה עליו דת"ת מגנה ומצלה אפילו בעידנא דלא עסיק בה ודוק: 
+<b>ובחידושי </b>הגמ' דקדקתי בזה דהכא משמע שאין להחמיר כדברי ב"ש. ולא עוד שעבירה היא וחייבין עליה מיתה. ומאי שנא מההיא דספ"ח דמכילתין במי שאכל ושכח ולא בירך. דמוכח התם בתלמודא [דף נ"ג ע"ב] להדיא דעדיף למיעבד כבית שמאי ומקבל עליה שכר. ומשנינא דודאי היכא דבית שמאי לחומרא מצוה למיעבד כוותייהו ותבוא עליו ברכה. (ואפי' כי הוו בית שמאי לקולא מצי למעבד כותייהו קודם בת קול. או למ"ד אין משגיחין בב"ק ואפי' בתר הכי נמי. וכדאיתא בברייתא הרוצה לעשות כדברי ב"ש עושה כבשחיטת חולין [דף מ"ג ע"ב] ובפ"ק דר"ה [דף י"ד ע"ב]) ובק"ש היינו טעמא דלא שפיר דמי לאחמורי כב"ש. משום דחומרא דאתיא לידי קולא היא אליבא דב"ה. דב"ש סברי אינו קורא אלא מוטה. ואם הוא אנוס שצריך לילך לדרכו. יבטל מק"ש. ואם ישהה וימתין עד שיבוא לביתו. בתוך כך תעבור עונתה. וזה היה מעשה דר"ט שהחמיר על עצמו בלכתו בדרך והגיעה עונת ק"ש נתעכב וישב לו כדי לקרות. ומתוך שלא רצה לקרותה בהליכה. נפרד מבני חבורתו עד שפגעו בו הלסטים. ולא היה צריך להכניס עצמו לסכנה שאינה צריכה. שכן אמרו בירו' [ברכות פ"ב ה"ט] הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט. וכ"ש בכגון זה לסכן עצמו עליו. ולב"ה לא עדיף כלל היושב ומוטה מן ההולך. משא"כ בחוזר למקומו ומברך בה"מ מודו נמי דזימנין טפי עדיף. אלא שלא חייבוהו בהחלט. ועמ"ש בפא"ד בגמ' בס"ד: 
+<b>ועוד </b>שמא יראה הרואה שמסר רבי טרפון עצמו למיתה על הדבר ויקבע הלכה כבית שמאי ונפיק מינה חורבא. שמי שאינו חסיד אין לו להכניס עצמו בסכנה בעבור זה כמו שהוא מן הדין שאין חובה ליכנס אפילו לספק סכנה כדי לקיים מצות עשה שאפשר לקיימה אחר כך. ומתוך כך תבטל המצוה לגמרי לפעמים כנז'. לכן אמרו שהיה ר"ט חייב מיתה בזה שעבר על ד"ח וגם דמו היה נדרש ממנו שלא היה רשאי לעמוד במקום סכנה מחמת זה. אבל אם היה מקום להחמיר ולעשות כדברי ב"ש. לא די שלא הי"ל לירוא מפני הלסטים. דמצוה בעידנא דעסיק בה מצלה. אלא שאפי' היה מסתכן. לא היה עליו שום עונש על שהכניס עצמו לסכנה משום חומרא בעלמא. דבודאי היכא דשייכא חומרא שרי אפילו לאסתכוני עלה ומדת חסידות היא. אע"פ שאינה חובה על כל אדם. כדמוכח בגמרא דפרק עושין פסין [כ"א ע"ב] מעובדא דר"ע בבית האסורין שאמר מוטב ימות מיתת עצמו ואל יעבור על דברי חביריו ודוק: 
+<b>ובזה </b>יישבתי מה ששמעתי מתמיהים על שנמצא בתשו' רקנטי משם ריב"א ז"ל שהחמיר על עצמו בבעיא דספק נפשות לענין איסור אכילה ביוה"כ דבכרת. דאע"ג דקיי"ל ספק נפשות להקל. היינו מדינא. מכל מקום אינה משנת חסידים וק"ו מנט"י שהיא של סופרים. אף כי יום הכפורים איסור כרת. ואבאר דבר זה אי"ה עוד במקומו: 
+<small>משנה לחם<br><b>ב"ש וב"ה </b>הם סיעת תלמידי שמאי והלל. ותלמידי תלמידיהם הנמשכים אחר דעותיהם. והיו מהם כמה אלפים בזמן אחד. כדברי הכוזרי ברביעי מספרו. וכן נחלקו לשתי כתות גדולות כל ימי בית שני. <b>ועליך</b> לידע. ששמאי והלל לא נחלקו אלא בשלשה מקומות בלבד (היכא דליכא פלוגתא דרבוותא) כדאיתא בגמרא דשטת י"ח דבר (ויש חדוש פ"ב דמ"ש. ופ"ק דעדיות. שדברי בית שמאי. חלוקין מדברי שמאי) ומשרבו תלמידיהם שלא שימשו כל צרכן. נחלקו בדברים רבים. ונעשית תורה כשתי תורות (סנהדרין דפח"ב) ועיין באור ענין זה בהקדמת פירוש המשניות להר"מ ז"ל. ובכל מקום ב"ש לחומרא וב"ה לקולא. חוץ מקצת פרטים המוזכרים בעדיות. פ"ד ופ"ה. ובכל מקום ב"ש במקום ב"ה אינה משנה (ולמה נשנו דבריהם לבטלה. עפ"ק דעדויות. ומ"ש שם בס"ד. חוץ מי"ח דבר שנמנו ורבו ב"ש וב"ה. והוקבעה הלכה כמותן (ולהרע"ב פירוש אחר בענין ב"ש במקום ב"ה אינה משנה. ערפ"ג דיבמות. וצ"ע דבברכות (דלה"א) משמע דלא כוותיה. וי"ל ודו"ק) ולדברי רב עמרם קיי"ל כב"ש אף בששה דברים. כמ"ש תו' פ' התכלת גבי סדין בציצית (ועיין לקמן מ"ג פ"ח) <b>אבל</b> בשאר מחלקותיהם לעולם הלכה כב"ה בין להקל בין להחמיר. שכבר יצאה ב"ק כמ"ש בגמרא דר"ה. אע"ג דב"ש הוו מחדדי טפי. ב"ה עדיפי. דרבים וענותנים היו (שמדת רבם היתה בהם) ולכן הם עצמן מקדימין דברי ב"ש. לדבריהם. כמו ששנויים בכל מקום במשנה לפניהם. אע"פ שב"ה הם רוב בנין ומנין (ולדברי יוסיפון היה שמאי עצמו תלמידו של הלל) אבל שמאי קפדן היה. כמפורסם ממעשה הגרים פב"מ. ותלמידיו קנטרנין כמותו. ועל כן התריסו אפילו כנגד הלל הזקן בפניו. כדאיתא פ"ק דביצה. במעשה שהביא עולתו לעזרה בי"ט. משא"כ הלל מדה אחרת היתה בו. ענותן מכל האדם כידוע. ואם עשו ב"ש כדבריהם אם לא. עיין בגמרא שילהי פ"ק דיבמות. <b>ולמאן</b> דס"ל לא עשו. נ"ל הא דעשה ר"ט דמתניתין כב"ש. שאני. דדווקא היכא דמקילי. לא עבוד כשמעתייהו. אבל לחומרא שפיר דמי (עמ"ש בס"ד במ"א. ובאמת בההיא סוגיא דיבמות מוכח בהדיא דאפי' לחומרא לא עשו. <b>ותמיהא</b> לי טובא. דהא בהדיא אשכחן איפכא דב"ה עשו כדברי ב"ש להחמיר. כדתנן פ"ו דדמאי מ"ו. וצנועי ב"ה היו נוהגים כדב"ש) ואפ"ה כמעט נענש ר"ט. משום דחומרא דאתיא לידי קולא היא כדפרישנא לקמן. <b>ואתי</b> שפיר נמי ההוא עובדא דהלל הזקן שחברו עליו תלמידי ב"ש למחות בידו שלא לסמוך. משום דסברי שב וא"ת שאני. דבהא אפילו ב"ה לאו כל כמינייהו למעבד עובדא לקולא. ולא הודו ב"ש לב"ה לקבוע הלכה כמותם בכל מקום. אלא במקום שמחמירין בלבד. וב"ש מקילין. אז לא עשו כדבריהם. <b>אי נמי</b> בר מנה דההיא פלוגתא דסמיכה. דאיפליגו בה זוגות קמאי דקמאי. משו"ה עדיין מחלוקת במקומה עומדת. והא דתניא הרוצה לעשות כדברי ב"ש עושה. קודם ב"ק. מיתוקמא נמי בלהחמיר גרידא. <b>בכמה</b> דברים חזרו ב"ה להורות כדב"ש. אבל ב"ש לא הודו לב"ה רק במקום אחד בלבד. פ"ה דתרומות. כדאיתא התם בירושלמי.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>יטו ויקראו </b>וא"ת אי בעינן קרא כדכתיב. דילמא שכיבה ממש דווקא קאמר קרא. <b>י"ל </b>דא"ה לימא על משכבך. כדכתיב אמרו בלבבכם ועל משכבכם.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ובשעה שב"א עומדים</b> פירוש עומדים מן המשכב. דהיינו כל זמן קימה דקרא. שהוא דבר הלמד מענינו. שבקימה מהמטה מדבר. <b>לכן </b>אין מקום למ"ש הכ"מ. בתשובת השואלים ולא מחכמה. למה לא נאמר ג"כ כל זמן שב"א עומדים. שהוא כל היום. <b>והתשובה </b>כמו כן שלא כהוגן במ"כ. וכבר השיגו במג"א ופשוט הוא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בתי"ט </b>ד"ה בשעה. כתוב טעות סופר. ונראה כט"ס. אך בגמרא יש השמטה. עחי"ג.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<small>משנה לחם<br><b>במקום שאמרו להאריך. אינו רשאי לקצר כו'. </b>בפתיחה. כדפריש הרע"ב. <b>דבאמצע </b>ברכות מצינו בפירוש במשנה וגמ' פא"ע כמה מעשים שהיו מאריכים ומקצרים כל אחד כחפצו. <b>א"כ</b> יש מכאן סמך לבעלי הקרובות (או לקרוב"ץ) עמו"ק (סס"ח) או יש לחלק בין יחיד לצבור.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלילות </b>הא דלא קאמר בלילה. נ"ל שרמז התנא בו דבר חכמה. וכלל בלשון זה תשובת בן זומא לחכמים. וכי מזכירין יצ"מ ליה"מ. הלא כבר נאמר לא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה וגו'. <b>היינו </b>דנקט לישנא דקרא ואמונתך בלילות. הנדרש על הגלות. לומר שאין מקום להזכיר י"מ. כי אם בימי הגלות שדומין ללילות. להשמיענו מה הכריחו לנטות מדעת חכמים. וממילא ידענו הדין והטעם. בהבלעה בנעימת הלשון.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בן זומא </b>שמעון שמו. עמ"ש הרע"ב רפ"ד דאבות. מדוע לא נקרא בשמו. והוא מהדנין לפני חכמים. כדאיתא שילהי פ"ק דסנהדרין.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<b>מזכירין </b>כתב תי"ט איכא למידק אמאי לא תני זוכרין. ומ"ש הוא ז"ל בזה אינו כלום לע"ד. ועמ"ש בריש מס' תענית שאינו דקדוק כלל: 
+<b>אמר </b>ראב"ע הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר י"מ בלילה. עיין מ"ש בביאור אגדת ת"ע רשות או חובה דריש פת"ה שביארתי שם ג"כ מאמרו זה של ראב"ע בדרך דרוש נחמד מאד: 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אם כיון לבו יצא. </b>כתב הרע"ב ואנן קיי"ל מצות צריכות כוונה. והראה בתי"ט מקום למ"ש במי"ד פ"ג דסוכה. דשם תמה הרב ז"ל על פסקו של הרע"ב הלז לפי שסותר לפירושו של שם. ובאמת עמל הוא בעיני וטורח שלא לצורך לדקדק בפרטות כאלה בלשונות הפרשנים דסתמייהו לאו לאסוקי פירושייהו אליבא דהלכתא קאתו. אף שהרע"ב ז"ל זה דרכו בהרבה מקומות להביא פסק הלכה. מכל מקום מסתייה במאי דכתב הכא איידי דנחית לחילוקי דעות שבמצות צריכות כוונה או לא דהוצרך להשמיענו פסקא דדינא חד זימנא. והתם כי קאי בסוכה תו לא איצטריך ליה דסמיך אדהכא. וקבעי לפרושי למתני' דהתם ככ"ע דתיתי אף אליבא דמ"ד דאין צריכות כוונה. ומעתה אין תפיסה עליו שזוהי דרך המפרשים להרחיב פי' המשנה או השמועה אליבא דכ"ע (ולשטתו של התי"ט הי"ל להקשות על הרע"ב בענין זה קושיא יותר עצומה דדבריו סתרן אהדדי. רצוני הא דלולב עם ההיא דתינוקות דפר"א דמילה [דף קל"ז ע"א] כמ"ש בסמוך בעזה"י. אלא שכפי פירושנו סלקא לן כהוגן בס"ד אבל לדעתו ז"ל אין ספק שהיא סתירה מבוארת ודוק) והיינו טעמיה דרמב"ם התם בפירושו. אע"פ שנראה בחבורו שאינו תופס כן לפסק הלכה. ולא תקשי עליה אפילו לדעת התי"ט. אמנם לנו אין צורך לזה שדבריו עולים יפה בקנה א' עם האוקימתות שבגמ' שם. וכבר נשמר מזה ג"כ בחבורו וכללן בלשון קצרה כראוי אליו ז"ל כמ"ש לקמן בס"ד. ועוד שהתלמוד פירש שם להדיא כדמפרש הרע"ב: 
+<b>ובאמת </b>שאף על פי שהתוספות שם [סוכה דף מ"ב ד"ה אמר] הכריחו דשיטה דהתם אזדא לה אליבא דמ"ד א"צ כוונה. לענ"ד יש לפקפק בהכרח זה. דאיכא לתמוהי טובא דחזינן התם לאביי גופי' דפליג עליה דרבא וס"ל צריכות כוונה. דנחית לאוקמתא דכשהפכו דמנה שמעי התוס' דס"ל א"צ כוונה. וכמו שתמהו התו' בעצמם שם ונכנסו בדוחק. ואני מוסיף להקשות עוד לפי שיטת התו' דהתם. דאפילו אליבא דמ"ד א"צ כוונה לא מיתוקמא. דהא אף מאן דלא בעי כוונה לצאת כוונה בעלמא לנטילה דווקא מיהת בעינן לכ"ע. ולאפוקי מתעסק דבהא אפי' רבא מודי כדמוכח פ"ג דר"ה [דף כ"ח ע"ב] ומשנה שלמה שנינו [ר"ה פ"ד מ"ה] המתעסק לא יצא. ואי כפי' התו' הא ודאי מתעסק הוא כיון דלא מכוין לנטילה כל דהוא. דלא קבעי ליה ללולב אלא לאפוקי לר"ה בלחוד. במה יצא זה מכלל מתעסק. וא"כ אפילו אליבא דרבא דס"ל א"צ כוונה למאי אצטריך תנא ואיכפל לאשמועינן בהנך גווני. ושינויי דחיקי דשהפכו או בלקיחה ע"י ד"א. הא מודה במתעס' דלא נפיק. אלא ודאי פשיטא ליה לתלמודא התם מה"ט. דודאי לא איירי ממתעסק אלא במכוין לנטילה דמצוה. רק שהיא מסופקת בידו שאינו יודע אופן הנטילה ודיני הנענוע כהוגן. ולא ידע שיוצא בנטילה ונענוע כל דהוא גרידא. והולך אצל בקי שילמדנו אופני הנטילה. משו"ה לא חשבינן ליה מתעסק אלא לעוסק במצוה. והיינו דאמרינן התם בהדיא [סוכה מ"ב ע"א] אההיא דלולב דמיירי בטעה בדבר מצוה ועשה מצוה. ונראה שם מקריצות ורמיזות התו' [שם, ד"ה מהו] שלכן הצטרכו להביא גירסא אחרינא משום דקשיא להו הך גרסא לשטתם הנז' וק"ל: 
+<b>אבל </b>באמת אני תמה מאד איך אפשר לזוז מזה דודאי ע"כ אי אפשר אלא כדאמרן דמיחשב עוסק במצוה בההיא שעתא דמפקיה לר"ה דהא מסקינן בתינוקות [דף קל"ז ע"א] ובזבחים [נ"ל דט"ס וצ"ל פסחים ע"ב ע"ב] דכ"ע דטועה בדבר מצוה צריך דווקא שיעשה מצוה עם טעותו ובהכי הוא דמיפטר. דאפילו ר' יהושע מודה בה. וביותר לפסקו של הרמב"ם בה' שגגות [פ"ה] נראה בבירור דלא סגי דלא ליעבד מצוה עם הטעות לשיפטר מחטאת דוק בדבריו וזה דבר ברור ומוכרח ביותר. ואם כדברי התו' הרי שם ג"כ לא עשה מצוה לגמרי. אלא ע"כ הכי פירושא דהנהו שינויי דהפכו ואידך דלא אצטריכו אלא כי היכי דלא להוי נפיק י"ח מיד בהגבהה. ודמקשינן כיון דאגבהיה נפיק ביה. משום דודאי איירי במכוין לנטילה ורוצה לצאת י"ח כדפרישית אלא שהיא מפוקפקת בידו. ומשו"ה מוקמינן בגווני דלא נפיק ביה להדיא בהגבהה. אלא כשעסוק בהוצאה אז מהפכו ונוטלו כדרכו מתוך שזמנו בהול וירא פן יעבור זמנו. ומיקרי טעה בדבר מצוה ועשה מצוה דמשו"ה מיפטר. וזה מוכרח לע"ד ואינו דוחק כלל בפיר' האוקימתות דהא לא מהדרינן עלייהו אלא כי היכי דלא ליפוק ידי חובתיה מקמי דמפיק לר"ה. אבל עם ההוצאה כי נפיק ביה נמי י"ח בההיא שעתא לית לן בה. אדרבה הכי מיבעי למיהוי כי היכי דליפטר מחטאת כדאמרן ולית בהא ספיקא: 
+<b>ונתגלה </b>טעמו של הרמב"ם ז"ל שהשמיט בהל' שגגות הני אוקמתי דהוצא' לולב שלא כדרך מצותו וכסבור הרב תי"ט משום דאזיל לטעמי' דס"ל מצות צריכות כונה. ולא היא דאפי' תימא א"צ כונה לא אצטריך להנך אוקמתי דשינויי דחיקי נינהו בקושטא. ואינן אלא אזהרה יתרה כדי שלא יצא בודאי ידי חובת המצוה מקודם שיוציאנו לר"ה. ומיהו אי איזדהר ביה והוציא הלולב לר"ה ברגע נטילתו. וכגון שעומד על פתח רה"י ומכוין שעם שעת הנטילה כדרכה תהא נעשית ההוצא' מרשות לרשות. שהיא בכל שהו אף פסיעה א' קטנה כמות שהיא לחייב עליה. פטור הוא מן החטאת מאחר שנעשית מצוה עם מלאכת ההוצאה. ולהרמב"ם ודאי לא סגי בלא"ה לענין פטורא דחטאת כמו שמוכרח מלשונו. וא"כ כיון שהזכיר שם שמוציא הלולב לר"ה לצאת בו הרי דעת שפתיו ברור מללו שביציאה זו רוצה לצאת ידי חובה. הא ע"כ לומר שלא יצא י"ח עדיין קודם ההוצאה. שא"כ אין ההוצאה כדי לצאת בו. וממילא משתמע דמיירי בדלא נפיק ביה בהגבהה דמקמי הוצאה. אי בגווני דשינויי דאתמרו בגמרא כנז'. אי נמי בגוונא דאמרן בעומד על האגף של רה"י כשלוקחו ויוצא לר"ה שעם רגע ההוצאה נעשית עמה נטילה של מצוה והוא פירוש מרווח בלשונו של הרמב"ם ז"ל: 
+<b>ועתה </b>נחזור לדברי התו' הנז' שנראה א"כ שאין הכרח כל כך להעמיד הסוגיא הנז' אליבא דמ"ד א"צ כוונה מדאמרינן מדאגבהיה נפיק ביה במוציא לר"ה דלא שייך ביה מתכוין לצאת כיון דלא בירך ע"כ דבריהם. ואיני יודע מה ענין הברכה לזה. דהא קיי"ל ברכות אינן מעכבות [עיין ר"ה ל"ד ע"ב, ומג"א סי' תקצ"ג] ואף שבאמת לדעתי הברכה עושה כוונה למצוה כמו שכתבתי כבר בס"ד במ"א. אבל מצוה בלא ברכה מ"מ מצוה היא. ואין העדרה מוכיח על שאין רצונו לצאת י"ח. אלא לפי שהיא מפוקפקת בידו כמ"ש לעיל. לכן מונע הוא עצמו מספק ברכה מאחר שאינה מעכבת. ולעולם דעתו ורצונו לצאת י"ח בכך אם יוודע באמת שעושה מצוה כתקנה בנטילה זו: 
+<b>ומהאי </b>טעמא נמי לא ק' דהא ע"כ לא חשיב מתכוין לצאת י"ח מאחר שהוא הולך עכשיו אצל בקי ללמוד מקודם. דמ"מ כוונה לצאת איכא אלא שהיא רפויה בידו. ואינו מתכוין שלא לצאת בודאי רק כנז'. ועוד מאן לימא לן דהכא בהולך אצל בקי ללמוד איירי דלא אידכר התם לגמרי כה"ג. ודילמא בצריך לו לצאת לר"ה לדבר אחר ובדרך הליכתו רוצה לקיים המצוה בטרם יעבור זמנה. וגם מה שתפסו בפשיטות דמיירי בלא בירך אינו מוכרח דלפי מאי דפרישית שפיר איכא לאוקמי נמי בברכה. ואע"ג דלפום הני אוקמתי דתלמודא לא שייכא ברכה קודם ההגבהה. מכיון שמגביהו שלא כדרך מצותו. אף עפ"כ אחר כך כשעסוק בהוצאה ורואה שזמנו בהול ממהר הוא לקיים המצוה דרך הוצאתו שמהפכו אז כדרכו כנז' ואיכא למימר דמברך נמי כדינו. מכל הלין איני רואה הכרח לשטת התו' הנז' בההיא דלולב דתיתי אליבא דמ"ד א"צ כוונה דווקא. ומכי אתינן להכי רווח פירושא דשמעתא ממילא וניחא הא דדייקינן מדאגבהיה נפיק ביה. דהא חזינן לדעתי' דלא מתעסק הוא אלא מכוין לנטילה דמצוה דניחא ליה לקיימה השתא אם אפשר. ותדע מדלא פטרינן ליה אלא מחמת טירדא דמצוה. על כרחך ודאי איירי בזריז ומתכוין לצאת י"ח קודם שיעבור הזמן: 
+<b>או </b>אפי' תימא כפירוש התו' שהולך הוא אצל בקי מ"מ אינו מתכוין שלא לצאת י"ח בתוך כך קודם שיגיע אצל הבקי אבל יותר הוא רוצה שתתקיים המצוה בידו עם יציאתו בשאפשר. ומשו"ה אתי נמי שפיר דאפי' אביי דסבר צריכות כוונה. הכא מיבעי ליה לאוקמי בגוונא דלא נפיק י"ח בהגבהה לחודה. כיון שהוא מתכוין לגמור המצוה בדרך הוצאתו. וליכא למשמע מינה דמצות א"צ כוונה. דלעולם צריכות. והכא במתכוון איירי: 
+<b>ולפ"ז </b>על הרע"ב נמי לא תקשי דאפי' תימא ס"ל כפסק' דהכא דצריך כוונה אפ"ה איבעי ליה לאוקמי בגוונא דלא ליפוק י"ח בהגבהה דקמי דעביד להוצאה. כיון דע"כ לא מיתוקמא מתני' דלולב אלא בעשה מצוה בהדי מלאכת ההוצאה. וע"כ א"א לאוקמה במתעסק בהוצאה לבדה אלא בעוסק במצוה ומתכוין לקיימה. וצריך לפרשה באופן שלא תתקיים המצוה בידו קודם שתעשה ההוצאה. ופשוט שזה מוכרח בדעת הרע"ב: 
+<b>דאם </b>ל"כ תקשי נמי דידיה אדידיה דבתינוקות דפר"א דמילה תפס עיקר דלא מיפטר טועה בדבר מצוה אלא בעשה מצוה. והיכי מפרש ההיא דלולב בשהפכו דלא עשה מצוה כלל עם ההוצאה. והיא קושיא אלימתא טובא אלא ודאי כנ"ל דאיהו ז"ל מפרש נמי הנך שינויי באנפי דפרישנא. וכגון דבשעת הוצאה מקיים למצוה כדחזי. והאידנא מכוין הוא לצאת י"ח או לפחות אין כוונתו שלא לצאת ידי חובת המצוה (ובאמת מוכרח ג"כ לומר דמכוין נמי. דאל"ה אכתי לא מידי קעביד אליבא דהילכתא דמצוה בעיא כוונה ובלא"ה לאו מצוה היא ה"ה דלא מיפטר מחטאת מחמתה ודוק) וכמו שביארנו באריכות. והשתא לא תידוק מידי דלהוי ס"ל התם כמ"ד א"צ כוונה. דוק היטב שבאמת עם כל האורך עדיין צורך להאריך יותר אלא שסמכתו על המבין והדבר נכון מאד לע"ד. ואף עפ"י שביאור דברי תו' הנז' יותר היה להיות מקומו במסכת סוכה. מ"מ הייתי זריז להקדים עצמי לדבר מצוה הבאה לידי שלא אחמיצנה ואין מעבירין על המצות: 
+<b>ותו </b>יכילנא לשנויי שינויי רויחי בכמה אנפי דאע"ג דאיפסיקא הילכתא מצות צריכות כוונה היינו לאפוקי מכוין שלא לצאת. דלמ"ד לא בעינן כוונה למצוה. אפילו עומד וצווח שאין כוונתו לקיים המצוה מ"מ יצא י"ח. אבל לעולם לא בעינן כוונה לצאת אפי' אליבא דמ"ד צריכות כוונה דסתמא היינו כוונה: 
+<b>ועוד </b>אפילו תימא כוונה לצאת נמי בעינן היינו דווקא במוציא לאחרים ידי חובתן הכי הוא דלא סגי בלא כוונת שומע ומשמיע להוציא. דאל"כ אין כאן כוונה כלל. (ואליבא דמ"ד א"צ כוונה ה"ה דסגי בכה"ג נמי במתכוין להשמיע לחבירו בלי שיכוין להוציאו ידי חובתו. וכן היא כוונת שומע עד"ז לכוין לשמיעה בעלמא אף בלי שיתן דעתו לצאת י"ח כדמוכח פ"ג דר"ה [דף כ"ה ע"ב]) אבל שומע לעצמו דילמא לא בעי כוו' לצאת אלא אם כיון לבו לקרות לחוד יצא. ואיכא לאוקמא למתני' דהכא אליבא דמ"ד צריך כוונה לצאת במוציא אחרים י"ח כההיא דתנן וכן מי שהיה עובר אחורי ב"ה ושמע קול סופר אם כיון לבו יצא. ואשמעינן הכא אפילו אינו סופר העומד בב"ה אלא קורא כדרכו בביתו מוציא אם כיון לבו. ותו התם אשמעינן דשומע צריך שיתכוין והכא קתני משמיע אם כיון להוציא יצא בו השומע ואפילו אין הקורא ש"צ בב"ה. ולא תימא שינויי דחיקי נינהו. אלא דמשכוני נפשאי אדהרע"ב בהכי לא קאמינא. מ"מ איתנהו וקושטא נינהו. וכאן רמזתי מעט ממה שיש להשיב משום יגדיל תורה. ואם יגמור ה' בעדי ארבה בו החקירה. גם צריך אני למודעי עוד שלפי הנראה לא ראה בתי"ט מ"ש [תר"י] בפי' הרי"ף בספ"ק דברכות [ד"ה אמנם] שיש לחלק ג"כ בין כוונה של מצוה שמתקיימת באמירה לשאר מצות שנעשות בפועל דאפילו אליבא דמ"ד לא בעינן כוונה למצוה מודה במצוה שמתקיימת באמירה כגון ק"ש דאי לא מתכוין לא כלום עביד. הכא נמי נימא אנן דילמא אף דס"ל צריכות כונה לית ליה הכין אלא במצוה כזו. אבל בשאר מצות מודה דא"צ כוונה. וכדמשמע בדוכתי טובא. דהכי קיי"ל כמ"ד א"צ ותקיף חילייהו ודאי דהסוברים כן. וא"כ לא תקשי מידי להרע"ב מדלא שמעת ליה אלא גבי ק"ש. ולא באתי כאן אלא להעיר אוזן במה שיש להתנצל ולירד לחילוקים שונים. ויתבאר עוד בעזר העוזר ית': 
+<b>בפרקים שואל. </b>הקשה בתי"ט אמאי לא פי' התנא שואל בשלום. כבסוף המשנה ומשיב שלום לכל אדם. עיין עליו מ"ש בשם מהר"ש בנו. ועם שיש קצת טעם בדבריו עדיין לא הונח עיקר התמיהה. דמאחר שהיה מספיק לתנא הקיצור בבבי דרישא. לפי שהדבר ידוע ומובן שעל שאלת שלום נתכוין. ואין לטועה שיטעה דשאלת ותשובת דברים דעלמא או של דב' תורה היא. כי מה ענינן למפני היראה ומפני הכבוד וק"ל. ע"כ נתחזקה הקושיא בדבריו שהי"ל לתנא לשנות דרך קצרה כראוי והגון. (ומ"ש דאשמעינן מילתא אגב אורחא דלכל אדם אין מוסיפין. כמו שמוסיפין לרבו ולגדול שאומר לו שלום לרבי ומורי. איני יודע מה צריך להשמיענו בזה. ומי סלקא אדעתין דלימא איניש לחבריה או למי שקטן ממנו לשון רבי ומורי. אדרבה אין מנהגן של ב"א כך ולא מדרך ארץ כן שנראה כמלעיג בו) וביחוד שכבר אחז לשון קצר כאן והספיק לו. ואין הקושיא על התנא שלא האריך מתחלה כמ"ש הרב תי"ט. שלשונו זה במ"כ הוא שלא בדקדוק. אך מראש דבריו יקשה על סופו. מה ראה שהאריך שם אם לא לאיזה צורך וזה פשוט: 
+<b>אבל </b>לענ"ד כי דייקינן משכחינן מרגניתא. דהך תנא דווקנא הוא ובאגב אורחיה אשמעינן מילתא לענין שאילת שלום ואשמעינן נמי טעמא דמתני'. דלכאורה יפלא בעיני מה ראה התנ' להחמיר בשואל טפי ממשיב כדמוכח מדר"י דמפני הכבוד אינו שואל אבל משיב וכן בפרקים משיב לכל אדם ואינו שואל. ואדרבה איפכא מסתברא כיון דקיי"ל כופלין שלום לשואל. א"כ אית לן למימר לשאול קיל טפי דלמעט בהפסקה ודאי עדיף. לכן בדין הוא שיהא שואל כדי שלא יצטרך לכפול כשמשיב ויאריך בהפסקה. וכי הא דפירש"י התם גבי מקדי' ויהיב שנמא לגוי. כי היכי דלא לצטריך לכפולי. והכי נמי מסתבר למעבד הכא בהפסקה דק"ש. דכל כמה דמפסיק טובא בדיבורא גרע בלי ספק. ומשיב מגרע גרע דיוכרח להאריך ולכפול כמו שהדין נותן. שאל"כ שתיקתו יפה מדיבורו. אמנם לפמ"ש בחי' שם שילהי הניזקין והעליתי דלמלך ולמי שהוא גדול ראוי לכפול השלום גם בשאנה. מה שא"כ בכל אדם אפילו להשיב א"צ לכפונ מן הדין. אלא רשות הוא למאן דבעי ע"ש מילתא בטעמא דברים נכונים בזה הענין: 
+<b>א"כ </b>זכינו להבין טעמה של משנתנו ונסתלק הספק שזכרנו. דהשתא שפיר חמירא שאלה. משום דמפני היראה והכבוד צריך לכפול גם בשאלה. להכי ודאי עדיף טפי להשיב מלשאול שלא להפסיק בלי סבה מכרחת. והיינו דלא האריך בלשונו בבבי קמייתא. משום דשואל דומיא דמשיב בכפילה. ולא חזי לאורוכי בלישנא דממילא משמע דסתם משיב ידוע שצריך לכפול. וממילא ידעינן נמי טעמיה דשני ליה בין שאלה לתשובה במפני הכבוד לר"י. (אע"ג דבמפני היראה לא מפליג בין שואל למשיב. שאני מפני היראה דחמיר טובא. ולחד פירושא מידי הוא טעמא אלא מפני סכנת נפשות) ומהך טעמא גופיה בסיפא דמשיב שלום לכל אדם. הוכרח להאריך ולבאר שלא תטעה לומר דמשיב דידיה נמי דומיא דמשיב דרישא בכפילה. משו"ה מסיים בה ומשיב שלום זימנא חדא ותו לא. משום דרשות הוא גבי כל אדם מדרך המוסר ומדת ענווה בעלמא. ואין ראוי לעשות כן בק"ש. אף שירצה ורשאי לעשות כן בזולת זה. והרי זה נכון ומדוקדק מאד: 
+<b>עוד </b>אני אומר שלא זו בלבד בא התנא להודיענו שלכל אדם משיב כדרכו ולא כופל. אלא שאפילו כלשונו אינו משיבו. שלא תאמר עכ"פ תהא תשובתו עליך שלום. כדרך ששאל השואל שלום עליך. ולא יפחות ממנו לברר דבריו שרצונו השלום יחול עליו כמו כן. לזה נתכוין התנא באומרו ומשיב שלום ולא יותר. בא למעט מלת עליך או לך וכיוצא. אלא יקצר כל האפשר כדרך שמצינו בשונמית [מלכים ב' ד'] כששאל לה גיחזי השלום לך וגו'. ותאמר שלום ותו לא: 
+<b>ונ"ל </b>שלפי שהי' מתה מוטל לפניה אז ודנה עצמה כאבל שאסור בשאילת שלום (וזה שלא כמו שעלה על דעתי בימי חרפי להביא ראיה מפסוק זה להמתירין לאונן בשאילת שלום ודכוותה) אלא שלפי ההכרח ומפני הכבוד ענתה בשפה רפה ובדרך קצרה. כאותה שאמרו במ"א [תענית דף י"ד ע"ב] ההדיוטות ששואלין משיבין להם בשפה רפה. ולכן לא יגרע כח ק"ש בזה שאין להפסיק בו לכל אדם שהן ההדיוטות שמשיבין להם אף כאן בשפה רפה. אחר שאין הכרח גדול להשיבן רק מפני שלום הבריות. וד"א בלבד. לכן די להם בתשובה קלה כמות שהיא שנויה כאן בדיוק ובזה יצא י"ח הכל וימצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם. וישר הדבר: 
+<small>משנה לחם<br><b>יצא </b>לשון מושאל וקצר. ר"ל יצא ידי חובתו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>אחר </b>תיבת גרידא. נ"ב (אי נמי משום דלכתחלה ודאי לא סגי בהכי. והיינו דאמרינן קטן היודע לנענע. <b>ואל</b> תתמה שיצטרך אף הגדול לילך בשבילה אצל בקי ללמדו. שהרי בודאי אפילו כולנו היום חכמים. עדיין אנו מבחוץ בענין הנטילה דלולב ההגונה. ואין אנו יודעין אותה על אמתתה בבירור. עא"ח סתרנ"א. ויע"ש מה שנתחדש לי ספק בענינה. מלבד ספקות של כת קודמין כי רבו. ותמה אני אם יש בדור מי שיודע להוכיח שמנהגנו באופני הנענוע הוא כדין וכהלכה).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>אחר </b>תיבת מצותו. נ"ב (ומכאן תדע שטות אותן המהפכין הלולב אחר הברכה. כמו שעושין ההמון כולם. ולית דימחי בהו. ואף הלומדים טועים בכך. וצריך ללמדם שיטלוהו כדרכו בשעת הברכה מיד).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בפרקים </b>לשון קצר הוא. כלומר בין הפרקים. אחר מלת ודכוותיה. נ"ב איברא יכילנא לאתויי ראיה והוכחה נכונה. ממשנה שלמה ספ"ו דסנהדרין. ודוק.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>אחר </b>מלת הדבר. נ"ב שוב מצאתי בשם רי"ח שכתב כך. שלא יאמר רק שלום. וכתבו האחרונים ז"ל. דבבה"כ אין שואלין כלל. והעמידו למשנתנו בפנים חדשות (ובאדם הבא מן הדרך. הכל לפי מה שהוא אדם) <b>ועדיין</b> צ"ל ג"כ דמיירי הכא בק"ש של ערב. דבשחר בלא"ה אסורה שאילת שלום עד שיתפלל. ואפילו במוצא חברו בדרך. הוי כעושהו במה. לפ"ד הראב"ד והרשב"א. כמ"ש בא"ח ספ"ט.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>רבי יהודה</b> סתם ר"י. הוא ר"י בר אלעאי.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>אלו. </b>האל"ף בציר"י. כי נגזר מן אלה שבמקרא ולשון חכמים לעצמו כמ"ש בהרבה מקומות. ואמנם כל מקום שיבוא בלשון משנה אילו העומד ומשמש במקום אילמלא כמו אילו נאמר כן וכיוצא הנמצאים לרוב בתלמוד הוא <b>אילו</b> בחירק והורכב מן <b>אם</b> או מן <b>אי </b>(לשון חכמים) <b>ולו</b> במלאפום לו יהי לו הואלנו: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ד"ה אלו. אחר מלת בחיר"ק. נ"ב פעם מושך יו"ד. ופעם זולתו. כבכתוב ואלו לעבדים. ואילו האחד. ואלו חיה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>לאמת ויציב</b> עמ"ש בס"ד בבית אל. סיוע גדול לדעת מי שאמר. שבין אמת לויציב ג"כ לא יפסיק. <b>ובכן</b> מדויק לשון משנתנו. ואין כאן שפת יתר.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>יפסיק </b>לשון ארמי הוא. ענין סיום. כל חדילה וכריתה וכליה. מתורגמין בלשון הפסקה. אבל בלשון מקרא שהוא בשי"ן שמאלית. מורה ההפך. באורו ענין פתיחה. פושק שפתיו. ותפשקי רגליך. וי"ל שאף כאן דמכוון הוא עד"ז. ר"ל שלא יפתח פיו ויתחיל דברים אחרים בתוך קריאתו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ר"י בן קרחה </b>בודד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>עול מ"ש</b> ודאי עול הוא על צוארי האנשים שלא יטו הנה והנה. אחרי שרירות לבם הזונה. וסודו עיין בבית אל.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מלכות שמים</b> ה' בשמים הכין כסאו. השמים שמים לה'. אף כי השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו. ומלכותו בכל משלה. ונודע ליודעים חן. כי הי"ת נקרא ג"כ שמים ע"ד האמת. כמ"ש שהמע"ה בתפלתו ואתה תשמע השמים. הוא שאמר דניאל די שליטין שמיא (בידוע שאין השליטה לגרמים שמימיים) ומדויק שתפס ל"ר שליטין. כי בשם זה נכללו השמים כסאו. והארץ הדום רגליו. הארץ הידועה בשם מקום מלכותו. וה' בהי"כל קדשו ה"ס מפניו כל הארץ להביאם במסורת הברית. למען יכירו וידעו יושבי תבל כי לה' המלוכה. ויקבלו הכל עול מלכותו. כי זה כל האדם. והמשכילים יבינו. וע"ע מ"ש בס"ד שלהי עוקצין ובבית אל כ"פ. ועיין זמרת הארץ סודו וגי' שלו. אז תבין יראת ה'.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>עול מצות </b>שלא ניתנו אלא לצרף בהם את הבריות. להיות האדם חי בהם כשור לעול כחמור למשאוי. לבחנו ולנסותו. אם לא יבעט וירבץ תחתיהם. כי יצר לב האדם מנעוריו פרא חפשי למוד מדבר. וכבד עליו (על החומר) הדבר. להביא עצמו במוסרות ומוטות. שמירת המצות. עד אשר יעשם קנין בנפשו. וירגיל עשייתם. אז ישובו נוחים וקלים ערבים לנפש ומתוקים. לגרגרות ענקים.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<b>למפרע. </b>לאחור. ע"ד קצת הוא מלשון המקרא לא אפרע (יחזקאל כ"ד) הכונה בו לא אשוב אחור מדברי כמ"ש שם הרד"ק ז"ל: 
+<small>משנה לחם<br><b>ר"י </b>סתם ר"י הוא בן חלפתא הידוע.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>הקורא למפרע </b>מ"ש הרע"ב ומיהו אם הקדים פ' ויאמר. לפרשת והיה כו' נראה דאין זה חשוב למפרע ויצא. <b>עמ"ש</b> בס"ד שילהי ר"ה במהדורא.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>האומנין </b>נראה שקריאת המלה באל"ף שרוק"ה. הנפרד מעשה ידי אמן בק"ח המתחלף בקיבוץ ואין לקרותה בחול"ם להבדיל בין ענין מלאכה. שהוא הנרצה כאן. ובין ענין גידול ותרבות כמו האומנים אחאב [מלכים ב' י' א'] כאשר ישא האומן [במדבר י"א י"ב] שהם חולמי"ם. אבל לשון אומנות שהוא ענין מלאכה. עיקרו מלשון ארמי. וכ"ה בתרגום כל אומן ואומנות שרו"קים: 
+<b>רשאין </b>הרי"ש פתוחה. והוא שם תואר על משקל זכאין בנאין גבאין. מנחי למ"ד ה"א. ואינו משורש ראש כמו שחשב ההופך ומבלבל. וטעה בזה מאד כמ"ש בס"ד בהגהות הסידור בפרקי אבות: 
+
+Mishnah 5
+
+<b>חתן </b>פטור מק"ש כו' עד מוצאי שבת. לפירושא קמא דמייתי הרע"ב (ולקוח הוא מפי' הר"מ ז"ל) פטור משום דטריד שמא לא ימצאנה בתולה. ומכאן ואילך לבו גס בה. וכתב ע"ז בתי"ט דר"ל לבו קרוב לה לפי' הערוך. ומשו"ה כשלבו קרוב לה ימחול לה אף אם לא ימצאנה בתולה. דהא להכי מצרכינן להנשא ברביעי כדי שישכים לב"ד בעוד כעסו עליו עכ"ל: 
+<b>ואני </b>שמעתי ולא אבין איך לא הרגיש הרב ז"ל שהרי מכאן סתירה מבוארת לפירוש הנז'. שאם אתה אומר עד ארבעה לילות אם ימצאנה בתולה אינו מוחל לה. א"כ בתולה תינשא אף בחמישי ותיבעל אפי' בששי. דאי משום שקדו ליכא. דהא טריח ליה ג' ימים. ומשום שמא יחפה עליה נמי לא. דהא עד ד' לילות אין לבו גס בה. ויבוא לב"ד בשני. ודוק אף שיש להשיב. והכי משמע נמי מפירש"י ריש כתובות דעד כאן לא איבעיא לן אי נבעלת ברביעי דלא ניחוש לאיקרורי דעתא משום הא פורתא. אבל ד' ימים ודאי חיישינן (והכא נמי לא מסתבר למיפטריה מקבלת עול מלכות שמים ד' ימים מחמת טירדא זו. דהיכי ליקו רבנן וליעקרי לעשה גדול וחמור כזה כל שאין הטרדה ברורה) וגם אלמלא כן היה יותר סברא לבעול בששי כאלמנה משום ברכה דאדם דודאי עדיפא ושייכא טפי אף לגבי בתולה מברכה דדגים. אילו לא חשו להרחיק כל כך זמן הבעילה מישיבת הדיינין וזה ברור. אלא ע"כ ליתא לפירושא קמא דהרע"ב. אלא אפילו בבציר מד' ימים ודאי לבו גס בה. ולא נפטר מפני כך מק"ש. אלא מחמת טרדת הבעילה. וכפשטא דתלמודא דהכא: 
+<b>ובפ"ק </b>דכתובות [דף ו' ע"ב] איתא בהדיא דעד כאן לא פטרינן ליה אלא משום דבעיל או דלא מצי בעיל. עם היות שלא נעלם ממני שיש למתעקש לדחוק ולומר דאפילו תימא שאינו טורד אלא בבעילה עצמה, היינו שמא אינו בקי בהטייה. ויטה והוא לא ידע כדרך שאמר לו ר"ג לאותו איש שמא הטית ועקרת לעברא ודשא [כתובות דף י' ע"א]. ולא יוודע לו אם בתולה היא אם לא אף אם לא ימצא בתולים. וא"כ אע"ג דתלינן הטרדה בבעילה. אעפ"כ הסבה המטרדת אותו בזה היא מחמת שלבו על הבתולים וק"ל. אבל מ"מ אין נ"ל כן בפשט הסוגיא ע"ש בתו' ודוק. ועמ"ש בר"פ דלקמן. ומ"ש הרע"ב שהם ד' לילות עיין בב"י א"ח סימן ע': 
+<small>משנה לחם<br><b>פטור מק"ש בלילה הראשון </b>עד מ"ש. עמ"ש תי"ט בשם הרמ"נ. דבימים חייב. דישראל קדושים הם. <b>ר"ל</b> שאינן משמשין מטותיהן ביום. כדאיתא (שבת דפ"ז. נדה יז"א) <b>ולא</b> נהירא. דהא לת"ח מותר להאפיל בטליתו. ולכל אדם אם הוא מקום אפל. מותר. ואפשר לשאר אינשי נמי שרי להאפיל. אם יודע מעצמו שזה מותר. אלא שאין מלמדין אותו לעשות כן. משא"כ בת"ח שיודע זה. מאפיל הוא בטליתו מעצמו ואינו חושש. וה"ה לכל אדם העושה כך. שאין מוחין בידו. <b>וכ"ש </b>לנושא אשה. ועדיין לא הוליד ולא קיים פ"ו. שדינו כחשוכי בנים. שאפילו בשני רעבון הותר להם לשמש. ק"ו בשעת שובע וביום ע"י האפלת טלית. ושל בית מונבז לעולם היו משמשין מטותיהן ביום. ומזכירין אותן לשבח. <b>אלא</b> ודאי ליתא לדהרמ"נ. מסתברא כדעת הר"מ וטור. דבימים נמי פטור. מיהו דווקא כי בעי למבדק נפשיה. ולמבעל ביממא נמי. וכגון דדייר בבית אפל. או שיש לו חדר צנוע שיוכל להאפיל בטליתו. בזה האופן פטור הוא אף בימים. בעוד שלא עשה מעשה. ודקתני בלילה. אורחא דמילתא קמ"ל (דכוותה שנינו ר"פ תנוקת) דבעינן מיהת כעין לילה. דהיינו בית אפל. או האפלת טלית. דומיא דלילה (עחי"ג כתובות ז"א. בד"ה והלכתא) הא חדא לקולא. <b>וממילא </b>שמעינן נמי אחריתא לחומרא. דאם היתה נדה או חולה. שאין דעתו לבעול. חייב הוא אף בלילה. שהכל תלוי במחשבתו ורצונו ויכלתו. אם דעתו טרודה לעשות מעשה. <b>והשתא</b> אתי שפיר דלא קתני מלילה הראשון. משום דהוה ס"ד בימים שלשה. תליא מילתא. שהזמן גורם טרדת הלב. כל משך שלשה ימים של נשואין עם לילותיהן. בין בועל. בין לא. מחמת שמחת ימי המשתה עכ"פ. כדרך שבני חופה פטורין למ"ד. <b>ותו</b> דהו"א דאית ליה דין עוסק במצות נשואין. ושחייב לשמח את אשתו. דפטור מן המצוה. משו"ה תני בלילה. לומר שהכל הולך אחר הלילה וזמן הראוי לבעילה (בעילה מעכבת בו) את נשף חשקו שם לו לחרדה. ועלול לטרדה דמצוה החזקה באופן שלא יוכל לכוין אף בפסוק ראשון. ובזולת זה לא נפטר.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ולענין </b>מ"ש רע"ב ד' לילות. עמו"ק ס"ע.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<small>משנה לחם<br><b>רחץ </b>כי היכי דלעיל אקדים המעשה. דהיינו קרא. שהוא החדוש הנדרש. הכי נמי הכא. פעל הרחיצה הוא החדוש. לכן הקדימו למקרה<b> רחץ</b> לשון מקרא. אם רחץ ה'. ורחץ במים.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>וסתם </b>רחיצה דקרא. רחיצת כל הגוף במשמע. דוק ותשכח. דלא כתי"ט. <b>משו"ה</b> הא"נ שכתב התי"ט בטעמו של הר"מ. הוא האמת. <b>אמנם</b> אין נראה פירוש הר"מ במלת אסטניס. אבל הוא מאניני הדעת ומפונק. <b>לפ"ז</b> אה"נ פירוש רחץ. בצונן כל גופו איירי.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>וכשמת </b>כאן בהכרח הקדים המקרה לפועל. שאין שייכות לתנחומין. אלא אחר המיתה. משא"כ ברחיצה דמשנה הקודמת. שכבר תוכל להיות בלי מקרה המיתה. זוהי כוונת קול רמ"ז. שהביאו המלקט רמ"ח (ואני לא השגתי הס' בעת כותבי זאת) וטרח לבארן עם כל פשיטותו למתחיל להבין בספרים. אבל הוא העיד על עצמו שלא הבין לגמרי כוונת הרמ"ז עם היותה מבוארת מעצמה כנ"ז. והראה שם שבושים גדולים. ברוב דברים כהרגלו ומכביר מלין ע"ג מלים. הבל ואין מועיל.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלילה הראשון</b> קסבר אנינות לילה דרבנן. ובמקום אסטניס לא גזרו. גמרא. ולא ידעתי טעם לרע"ב ותי"ט. שהשמיטוהו. <b>אסור</b> מלשון תורה. לאסור אסר על נפשו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>טבי </b>ת"ח היה. כמ"ש רפ"ב דסוכה. ונהגו לקרות הטי"ת בקמ"ץ. והבי"ת בחיר"ק. לפ"ז הוא שם בודד במשנה. אבל בגמרא י"ל חברים באמוראים וזולתם. ובמ"ר אחרי. נמצא גם טבתא. אמתא דר"ג. איני יודע אם היא אשתו של טבי. או שמא כל העבדים ושפחות של בית ר"ג. היו קוראין אותן ע"ש הטוב. אכן נמצא גם במשנה יהודה בן טבאי. והוא נקרא כולו פתוח.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>אין טבי עבדי כשאר כה"ע </b>ולא עבד עובדא כשמעתיה דר"פ מרובה. ש"מ שבטל דעתו מפני דברי ר"י. שהיה סבור שטבי עבדו יצא לחירות.</small>
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<small>משנה לחם<br><b>רשב"ג </b>סתם. הוא בנו של ר"ג דיבנה. הנ"ל.</small>
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ואת שאין למטה צורך בהן </b>(כגון ההולכין ללות את המת) <b>חייבין.</b> כתב בתי"ט וא"ל דאכתי ג"ח הוא ויש לו דין העוסק במצוה שיש בה טירדא דפטור. דיש לחלק בין תנחומין שיש לו עסק לנחם. מה שא"כ הלויה שאין לו עסק ולא מיקרי טירדא עכ"ל. ולא יצא בזה ידי חובת ביאור כל הצורך. דאטו כי ליכא טירדא מי לא מיפטר עוסק במצוה והרי ישיבת סוכה ודכוותה דוק בפרטיהן ותמצא. אבל זה שהוצרכנו לטעמא דטרדה גבי חתן דפרק דלעיל. היינו משום דמיפטר בלא עשה מעשה דליתא לעסק מצוה כלל. אלא טירדה גרידא היא הפוטרתו. וה"ה לעסוק במצוה בלי טרדה דמיפטר ממצוה. וא"כ לוית המת דודאי מצוה היא דקעבדי המלוין. כי לא מיקרי טרדה מאי הוי. והרי אמרו [מגילה ג' ע"ב ועוד] מבטלין ת"ת (ששקולה כנגד כל המצות) להוצאת המת. אלא שלא אמרו לדחות ת"ת מפניה. אלא מי שאין תורתו אומנתו. שהרי זה יכול לקיים שתיהן. ועוד יש בזה תנאים שאין מבטלין אלא לכדי צרכו לפי מה שהוא אדם: 
+<b>אמנם </b>אין צורך לכל זה כאן. דק"ש שאני שהיא דאורייתא ומצוה עוברת. רק שעדיין לא נתיישב שהרי מצינו כמה מצות של תורה שיש להם עת קבוע ונדחין מטעם עסק מצוה אחרת ואע"ג דלית ביה טירדא כמבואר למבין אם יעיין במקומות שנתבארו פרטים הללו שאין לי להאריך בידוע. וא"כ מ"ש עסק הלויה שגם היא מצוה וגדולה (אע"פ שנמנית מכלל מצות דרבנן להר"מ ז"ל) מאותן שהקרן קיימת לעוה"ב. ועכ"ז אינה דוחה לק"ש. ויש לחלק בין ק"ש לשאר מצות דאי לאו מפני הטירדה לא הוה פטרינן ליה לחתן אפי' אי הוי חשיב עסיק במצוה. כיון דלא צריך כל כך זמן כדי לקיימה שבפסוק ראשון יוצא ידי חובתו. ומשו"ה הלויה אינה פוטרת מק"ש. דאפשר לקיים שתיהן דרך הילוכו שהרי קורא כדרכו ואפילו הולך בדרך. ואע"ג דבעי עמידה בפסוק ראשון משום כוונה. בקל יכול לעמוד כדי קריאת הפסוק. וכיון שאין כאן טרדה המונעת חייבין הן בק"ש. ולא דמי למשמר המת וכותבי תפילין וק"ל. וזה הגון: 
+<small>משנה לחם<br><b>בפירוש </b>רע"ב. אם המטה צריכה להם פטורים. ואם אינה צריכה להם כגון כו'. <b>כך</b> צריך לתקן לשונו.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>ואם לאו לא יתחילו. </b>כתב תי"ט בשם הר"י דתנחומי אבלים דאורייתא. וצ"ע לדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל שאינה מן התורה אלא אסמכתא בעלמא היא. עיין בספר המצות שהשיג לבה"ג שהכניסה במנין המצות: 
+<small>משנה לחם<br><b>העומדים בשורה</b> לא תידוק מהכא. דהעם עומדים ואבלים עוברים. דהאיפכא קיי"ל. כדמסיק תלמודא פכ"ג דסנהדרין. וכ"כ גם הרע"ב שם. אלא מאי עומדין. עוברין.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<b>והתפלין </b>עמ"ש הרע"ב דשבת לאו זמן תפלין. כתב תי"ט בפ' בתרא דעירובין לא פסק כן. ועמ"ש שם בס"ד: 
+<small>משנה לחם<br><b>ובבה"מ </b>מה שמקשין כאן על התו' מן הערבות<b> עבח"ג</b> שהוא שבוש. וקשוי. שלא לדעת הוא.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>מברך </b>לאחריו כלומר מהרהר לאחריו הר"י בפי' הרי"ף העתיקו בתי"ט. ויש לי עיון בדבר זה. דהתינח לרבינא [ברכות דף כ' ע"ב] דסבירא לי' הרהור כדיבור דמי. אלא לר"ח דקיי"ל כוותיה וכדפסק הר"י ז"ל גופיה [שם] דס"ל לאו כדיבור דמי מי ניחא דאיך אפשר לומר שיהרהר בבה"מ דאורייתא. כיון שאינו יוצא אלא בדיבור וכי אלימא תקנתא דעזרא לעקור דבר מן התורה. ובשלמא ארישא דבק"ש מהרהר בלבו לא קשי' לי. דאיכא לשנויי כגון שקרא ק"ש וכבר יצא יד"ח קודם שראה קרי. ועכשיו נקרי ועדיין לא טבל כשהוא עם הצבור. דיו בהרהור. והכי דייק נמי טעמא דיהיב תלמוד' ומייתי ליה הר"י [שם] והרא"ש (סי' י"ד) דהא דהתירו לו להרהר בק"ש כדי שלא יהיו הצבור עסוקין בק"ש והוא יושב ובטל. הא משום דק"ש דאורייתא לא התירו לצאת בהרהור לחוד. אלא משום דלא איירי בהכי. משו"ה סגי ליה בהרהור: 
+<b>אלא </b>דלא קאי הך טעמא במסקנא דמסיק תלמודא אלא ק"ש וברכת המזון דאוריית' כך היא גרסתינו על פי פירוש התוספות [שם דף כ"א ע"א ד"ה הכי] שלפ"ז נדחה הטעם דבעי למימר מעיקרא דמשום עסק הצבור וקבלת מלכות שמים התירו להרהר. ומכאן תימה גדולה לענ"ד על הר"י והרא"ש שפירשו הטעם הנז' גבי הרהור דק"ש. עם היות גרסתם כגרסת התוספות כנראה מדבריהם. ויקשה עליהם אם הטעם אמת שלא התירו להרהר בק"ש אלא שלא יהא יושב ובטל מקבלת מ"ש בשעה שהצבור עסוקין בו. ובלא"ה לא אפילו במידי דאורייתא כק"ש. אי הכי תקשי להו סיפא איך מברך על המזון אפי' ע"י הרהור. כיון דלית ביה קמ"ש ואין צבור עסוקין בו: 
+<b>אבל </b>באמת איני רואה הכרח לדחות הגרסא שהביאו התו' בסוף והיא גירסת רש"י דה"ג אלא ה"ט דק"ש אית ביה מ"ש ובה"מ דאורייתא. שנראית נכונה מאד דלא הדר ביה משינויא קמא. ותרוייהו איתנהו. דמידי דקמ"ש אפילו אינו דאורייתא מהרהר. וכן בדאורייתא אע"ג דליכא קמ"ש התירו לבעל קרי להרהר. ואי משום דקשיא להתו' אגירסא זו דהא מתני' בדלא אדכיר יציאת מצרים היא דלכולי עלמא ק"ש דאורייתא. משום הא לא דחינן לגירסא הנז'. דשפיר מצינן לקיימה ויפה מתפרשת המשנה כדכתיבנא. דמיירי בשכבר קרא ויצא ידי חובתו וכגון שהשכי' לצרכיו או ללמודו וקראה. ואח"כ נכנס לב"ה להתפלל עם הצבור. ואינו דוחק להעמידה בכך. ואשמעינן דמ"מ התירו לו ההרהור עם הצבור (ולא תקשי א"ה צריכה למימר דאינו מברך לפניה ולאחריה פשיטא בלא"ה נמי לא. אחר שכבר יצא. הא לאו מילתא דהכא במאי עסקינן שלא בירך לפניה ולאחריה אלא כדרך שקורין אותה לפני פסוקי דזימרה. ואב"א אפילו בדקרי לה בברכותיה נמי. אפ"ה מי לא איצטריך לאשמועינן דבברכות אפי' להרהר לא שרי ואע"ג דצבור ג"כ עסוקין בהם) משום קמ"ש ואע"ג דלאו דאורייתא היא כה"ג: 
+<b>ועדיין </b>זה אינו מועיל בסיפא אליבא דר"ח דס"ל הרהור לאו כדיבור דמי. ואינו יוצא י"ח ברכת המזון שהיא מן התורה בהרהור. והדרא קושיין לדוכתא וכי ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה. (אף דלהר"י ל"ק דאזיל לטעמיה במ"ש במשנה ראשונה דמכילתין ע"ע. אפ"ה ערבך ערבא צריך כי היא גופה רפופה בידינו מטעם החולקים שם ועוד יש לחלק בגווני טובא בין התם לנ"ד ודוק): 
+<b>ונראה </b>לי דת"ק דידן ס"ל דמן התורה ב"ק אסור בד"ת כדיליף בגמרא [דף כ"ב ע"א] מקרא. דדרשינן סמוכין. ואית ליה דדרשה גמורה היא כדמשמע נמי בגמרא למדקדק כראוי. ולא משום תקנת עזרא בלחוד הוא. משו"ה אתי דאורייתא ודחי דאורייתא ובהא פליגי ת"ק ור"י. דר"י הוא דסבר דאינה אלא תקנת עזרא ומה"ט אפילו בברכות מותר לר"י שעשאן כהלכות ד"א. וס"ל דלא תיקן עזרא אלא למשנה וגמרא שיש בהן עומק. אי נמי ת"ק נמי אית ליה דעזרא הוא דתיקן טבילה לד"ת. אבל ק"ש מדאורייתא אסור לב"ק ולא הוצרך עזרא לתקן זה. דדרשת סמוכים ודאי משמע ליה לדרשה גמורה. ולא בא הכתוב לאוסרו אלא בדבר של תורה שהיא מ"ע גמורה דהיינו ק"ש. ואתא עזרא ותיקן לכל ד"ת שיהא ב"ק אסור בהן: 
+<b>אמנם </b>כל זה אני אומר לרווחא דמילתא אם נפרש מברך שבבה"מ מהרהר כפירוש הר"י. ולשטתו במהרהר שבק"ש שאפילו לא קרא עדיין לא הותר לו אלא להרהר. אף שאינו יוצא י"ח בהרהור. אבל לפי מה שפירשנו דהיינו טעמא דק"ש שלא הותר לב"ק אלא להרהר. משום דמיירי בשיצא כבר ידי חובה. ואינו מהרהר אלא כדי שלא יישב ובטל וכגרסא שהבאנו שלא נדחה תירוץ זה בגמרא. מעתה אין דוחק במשנתנו והך תנא דווקנא הוא. דבסיפא גבי בה"מ מברך דוקא כמשמעו ולא מהרהר משום דמן התורה הוא. והשתא ס"ל לתנא דידן נמי דתקנתא דעזרא לחוד היא ואסמכה אקרא. ולא חיילא תקנתיה אלא בברכות דרבנן או בשכבר יצא י"ח. דסגי ליה בהרהור שלא יבטל מקבלת מ"ש עם הצבור. אבל במידי דמדאורייתא מוציא בשפתיו. כיון דהרהור לאו כדיבור דמי. להכי תני מברך. כך נ"ל ואמר לי לבי. ועל המעיין המשכיל אשליך בזה יהבי. יחקרני וידע מה טבי. ובקשתי לי חבר ושוב מצאתי לי רב גדול כי ראיתי בפי' הר"מ ז"ל [במשנה זו] דמשמע להדיא שהיה מפרש כדפרשתי כמו שיתבאר למי שיעיין בו ודוק: 
+
+Mishnah 5
+
+<b>אלא יקצר. </b>יש לעיין דלעיל משמע דק"ש שהוא דאורייתא עדיף. והכא משמע דתפלה דרבנן עדיפא דיכול להוציאה בשפתיו משא"כ בק"ש שלא הותר לב"ק אלא בהרהור. ולא אשמעינן התם כה"ג דאם התחיל וקרא שלא יפסיק. והנה לפמ"ש לעיל בס"ד דבמתני' דהתם בק"ש דרבנן עסקינן משו"ה מהרהר. אבל כשחייב לקרות מן התורה קורא כדרכו בשפתיו. ניחא הכא נמי. דמכל מקום ק"ש עדיף. דאינו צריך או אינו רשאי לקצר ואתחולי נמי מתחיל. משא"כ בתפלה שהצריכוהו לקצר: 
+<b>וגם </b>יכולני ליישב אפי' למאן דמפרש לעיל דבכל גוונא בק"ש מהרהר ואינו מוציא בשפתיו. אפ"ה לא תקשי מדלא תנן גבי ק"ש אם התחיל אל יפסיק כי הכא. דאיכא למימר אע"ג דק"ש דאורייתא. אין מצותו מן התורה אלא בפסוק ראשון ובו לבדו יצא. והיינו טעמא דלא תני הכי גבי ק"ש. דאפילו התחיל. יש לומר שמפסיק. כיון שכבר יצא בפסוק ראשון. והשאר אינו אלא מדרבנן. על כן צריך הוא להפסיק ודיו שיגמור בהרהור. ולענין זה ודאי חמירא תפלה דבעיא כוונה דאפילו המלך שואל בשלומו ונחש כרוך על עקבו לא יפסיק (עמ"ש בס"ד לקמן ריש פ"ה אז תבין לכשתדקדק) לכן אמרו בב"ק ג"כ אל יפסיק אבל ק"ש שפוסק בו לשאילת שלום. גם ב"ק יפסיק וזה דבר נכון וקיים לע"ד. 
+<small>משנה לחם<br><b>יתכסה במים ויקרא</b> צריך לחלק בין מרחץ דנפיש זוהמיה. משו"ה במקום שעומדים שם ערומים אסור אפי' בש"ש. ובין הטובל במערה שאינה עשויה לרחוץ. מיהא מקואות דידן ודאי דין בית המרחץ יש להם. עמו"ק (ספ"ד).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>וכמה ירחיק</b> כתב רע"ב אבל לפניו כמלא עיניו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>אם </b>זה אמור בכל מקום. פליגי בה. עא"ח (סע"ט).</small>
+
+Mishnah 6
+
+<b>זב שראה קרי. </b>לא אצטריך למתני בעל קרי שראה זיבה. דממילא נשמע אליבא דת"ק. דמה בזב שראה קרי דמעיקרא לאו בר טבילה הוא מחייב. ב"ק שראה זיבה דמעיקרא בר טבילה הוא לא כל שכן דחייב. וכן משמע קצת מדברי התי"ט אלא שקיצר יותר מדאי: 
+<b>אכן </b>מה שכתב עוד דמשום דלא פסיקא ליה דתוך מע"ל לקריו אינו נעשה זב. משו"ה לא אצטריך למתנייה דפשיטא דלא פקעה טבילה מניה כיון שלא נעשה זב בראייה שרואה תוך מע"ל שב"ק מטמא כך נראה מלשונו. דאי אליבא דר"י קאמר דלא פסיקא. איברא פסיקא ליה כדאיתא בגמ'. וכמ"ש בסמוך ותו אטו משום יחידאה לשתוק ת"ק ממאי דצריך ליה. לא מודינא ליה בהא. דאי משום הכי אכתי איצטריך דמה בכך שאינו נעשה זב גמור אי בשלישית אין בודקין אותו. ואי בראייה ראשונה ושניה ג"כ מטמא אפילו באונס. רק שאינו מטמא אלא כב"ק. מ"מ טומאתו חלוקה מקרי לענין זה שלא גזר עליה עזרא. שהרי לא גזר שיקבלו ד"ת טומאה. דנימא מאיזה טומאה שתהיה. אלא דווקא אקרי הוא דגזר. שהוא בא ע"י הרגל דבר. אבל זיבה דבר אחר הוא ובא מאבר מת. ודבר פשוט הוא דר"י דפטר בב"ק שראה זיבה ובזב שראה קרי. לא שני ליה בין ראשונה לשניה או שלישית. דבכל גוונא הזיבה מפקעת תקנת עזרא. אף על גב דבב"ק גרידא מחייב וק"ל: 
+<b>והשתא </b>לרבנן נמי אם ראה זיבה תוך מע"ל לקריו לאו בר טבילה הוא לד"ת. אם לא מחמת ראיה של קרי שקדמה לו. והכי משמע נמי בגמרא [דף כ"ו ע"א] דאיבעיא לן אליבא דר"י אי פטר נמי בב"ק שראה זיבה אע"ג דמעיקרא בר טבילה הוא. ש"מ דאדהשתא ודאי לאו בר טבילה הוא לכ"ע. ולא קמיבעיא לן אלא אי אזלינן בתר מעיקרא וק"ל. ותדע נמי מדר"י דפוטר אפי' בכה"ג רצוני בב"ק שראה זיבה (ומדלא מפליג בין זיבה לזיבה. ש"מ דבכל זיבה פוטר. דאל"כ אכתי לפלוג בדידיה. אבל באמת א"א לחלק בין זיבה לזיבה לענין זה ושגגה היא בלי ספק ודוק. דהא ע"כ ברואה תוך מעל"ע של קרי איירי. דאי לאחר מעל"ע מסתמא כבר טבל לקריו, דאטו ברשיעי עסקינן דעד האידנא לא טבל. ועמד יום א' בלי ק"ש ותפלה. והשתא במאי קמיירי ר"י דברייתא דפוטר בב"ק שראה זיבה. אי בראיה שלישית דווקא. והיכי דמי אי דחזא נמי ראיה ראשונה ושניה בו ביום, הא לא נעשה זב בכך. כיון דשנייה מאונס ואי בדחזא שניה מקמי דראה קרי, מאי קמ"ל האי זב שראה קרי הוא, אלא ודאי הב"ע בראה אפי' ראשונה תוך מעל"ע. ואפ"ה פטר ליה ר"י מחמת הזיבה, דאע"ג דעדיין לא נעשה זב גמור, מ"מ הואיל וראשונה מצטרפת לשנייה אפי' הראשונה מאונס, וראוי הוא לבוא על ידיה לזיבה גמורה ולטמא טומאה חמורה, הרי הוא נפטר מטבילת קריו וזה ברור. ולא תטעה מחמת מה שפירש"י במשנתנו דתלי טעמא דזיבה בטומאה חמורה, דלאו דוקא הוא אלא מפני שראוי לבא לידי כך, ועוד דאליבא דת"ק לא סגי דלא נקטיה רש"י לרבותא למימרא דאפילו בזיבה גמורה מיחייב. ואע"ג דנשאר בטומאתו ואין טבילתו מטהרתו. ומשום הכי נסיב ליה נמי בדר"י לדררא דטומאה חמורה בשיגרא דלישנא ודרך סלקא דעתך, איברא לקושטא דמילתא לא שני ליה לר"י אלא בכל גוונא הזיבה מפקעת חיוב הטבילה כדאמרן זה מוכרח, ועיין היטב). כדמפרש ר"ח בבריי' וע"כ ל"פ ר"י בהא דס"ל דאינו נעשה זב אחר שראה קרי. אלא משום דראי' דהשתא דזיבה לא בעיא טבילה לד"ת. ואזיל בתר בתרא דמפקע לחיובא דראיה קמא. ולת"ק לא פקעה. וא"כ בודאי לת"ק הוה צריך לאשמועינן דלא פקע בהכי. אי לאו דבמכ"ש שמעינן לה וכנז': 
+<b>ומכאן </b>שמה שכתב בתי"ט במהדורא בתרא בד"ה ור"י פוטר. דלדבריו דת"ק קאמר. דלדידיה לא נתקנה תקנת עזרא לא לק"ש ולא לברכותיה עכ"ד. דמשמע מלשונו דהשתא לענין ק"ש וברכותיה קיימינן. וקאמר ר"י פוטר אליבא דרבנן (משום דמתני' דלעיל קשיתיה. דשמעינן לר"י דלית ליה תקנתא דעזרא גבי ק"ש וברכותיה ואפילו בב"ק גרידא. כ"ש בהני) הוא דבר שאין לו שחר במחילת כבודו. ושרא ליה מאריה חס לומר דבר כזה מעצמנו דר"י אליבא דרבנן קאמר. מה שלא פירשו לנו בעלי התלמוד (אף אם ימצא לפעמים מקום צר שילחצנו לומר כן כאשר אין דרך לנטות ימין ושמאל. מ"מ אינו מן המדה בלשון מבואר כזה הס מלהזכיר. וגם אין צורך כלל כמ"ש בס"ד) ולא עוד אלא שסותר דברי התלמוד. דאם איתא דר"י אפילו בב"ק גרידא פוטר. תו לא שייך למיבעי בעיא אי פטר נמי בב"ק שראה זיבה. ומדקמבעיא לן אליביה דר"י ודאי דבב"ק חיובי מחייב. אלא שבזה יש לו קצת הצלה בשיוסיף דוחק על דוחק דהך בעיא אזלא נמי בדר"י אליבא דרבנן (מה שלא מצינו דוגמתו בשום מקום ואין לנו כיוצא בו. ואעפ"כ היינו רוצים לסבול זה הדוחק ולקבלו בסבר פנים יפות וכך חובתנו ויפה לנו אם היה בו כדי התנצלות) אבל בלי ספק א"א להשמע כלל. דהא אמתני' דלעיל בגמרא (דכ"ב בראשו) רמינן דר"י אדר"י דהתם פטר אפילו בב"ק גרידא. והכא מוכח דע"כ בב"ק גרידא חיובי מחייב. ואי כדעת הרב בתי"ט לא קשיא מידי דהתם לעיל דר"י דידיה הוא. והך דהכא אליבייהו דרבנן קאמר לה. לכן פשוט אצלי דכד ניים ושכיב מר כתב כן מבלי עיון בש"ס: 
+<b>וצריך </b>לומר אחת משתים אי בעית אימא מתני' דהכא בק"ש קעסיק ותני כוליה פרקין והכי ודאי מסתברא. ולעולם ר"י דידיה היא. ואפ"ה לא קשיין אהדדי. דודאי ר"י אית ליה נמי תקנתא דעזרא לגבי ק"ש. ולב"ק גרידא חיובי מיחייב. כדמשמע ממתני' דהכא דלא פטר אלא בטמאין טומאה אחרת עם הקרי. ומתני' דלעיל על כרחין אית לן למימר דאין לך אלא מה שמפורש בדברי ר"י. דהיינו שמברך לפניהם ולאחריהם. דבברכות לחוד הוא דמיקל. מטעמא דמפרש בגמרא שעשאן ר"י כהלכות ד"א. אבל ק"ש חמירא ליה לר"י ומודה ביה לת"ק דמהרהר. (וצריך אתה לידע דאם תמצי לומר לר"י נמי ב"ק מן התורה אסור ובק"ש דווקא (דוק והבן) דחמיר טפי. מצי איירי הכא אפי' בק"ש דאורייתא. ואי ס"ל דאינו אלא מדרבנן ומתקנתא דעזרא בלחוד. מצינן לאוקמיה נמי בק"ש דרבנן כדפרישית לעיל מ"ד בדת"ק דהתם עיין היטב הדק) ולא קורא בשפתיו. או דלמא כדכתב בתי"ט בתר הכי דבת"ת מיירי הכא דמודה בה ר"י. אבל ראשון נראה לי עיקר מכמה טעמים ברורים נכוחים למבין ומדקדק היטב במה שכתבתי. וגם פשטא דתלמודא רהטא כוותן. ותו דידן עדיפא שבכלל מאתים מנה. שאם אתה אומר דמודה ר"י בד"ת וכן האמת. א"כ ק"ש בכלל ד"ת ולא גרע משום דחובה הוא. ופשיטא דמצריך בה טבילה לב"ק גרידא. ואי משום דק"ש דאורייתא. הא ע"כ לר"י לא אלימא ליה הך סברא. דהא אפילו תאמר כפירושו דתי"ט מ"מ ק"ש וברכות דרבנן בחדא מחתא מחתינהו ר"י. אלא לאו היינו טעמיה ודוק: 
+<b>ושוב </b>מצאתי ראיתי בתוספתא [פ"ב] כמו שכתבתי מתחלה ותפסתי לעיקר דר"י נמי אוסר לב"ק בק"ש. ולא עוד אלא שמחמיר בה ביותר. דאליבא דת"ק התם סגי ליה בט' קבין בקור' לעצמו. ולר"י דווקא ארבעים סאה ואפילו בחולה. ורבי רבבות שבחות והודאות לגומל טובות. שחנני דעה והשכל לכוין דברי אלהים חיים על אמתתן: 
+<b>והמשמשת שראתה נדה </b>הא דאצטריך למתנייה נראה מדברי בתי"ט משום דמטמאה אפי' בלא פליטה מטעם שלא יהו ת"ח מצויין אצל נשותיהן כו' וגם משום דכעין דאורייתא תקון משו"ה אצטריכא ליה. ואף כאן במ"כ נטה מני הדרך הכבושה שביררו להם רז"ל בעלי התלמוד. שלפי דבריהם אין צורך להמציא צריכות חדש. דמלבד שהם דברים בלי טעם כעיקר דאי משו"ה אכתי לא אצטריך דמהיכי תיתי ניבעי בה פליטה כיון שהיא מטמאה כב"ק אף בלי פליטה. וגם עיקר הטעם שגזרו על ב"ק. כדי להרחיקו ולא יהא רגיל בתשמיש. מה אכפת בפליטתה אף שלא פלטה גדולה שימושה שמחמתה גזרו וגדרו גדר גדול. ועוד הרי פירשו לנו בתלמודין [דף כ"א ע"ב] דאליבא דרבנן פשיטא דמשנה שאינה צריכה היא. דמה זב שראה קרי דמעיקרא לאו בר טבילה הוא מחייבי רבנן. במשמשת כו' לא כל שכן. אלא ר"י היא ודווקא במשמשת כו' הוא דפוטר. אבל בב"ק גרידא (וה"ה למשמשת גרידא כך נ"ל וק"ל) מחייב וכדאיתא להדיא בגמרין (דכב"א): 
+<b>צריכין טבילה. </b>פשוט דאפי' לת"ק דמצריך טבילה ומקמי דבטלוה לטבילותא. המשמשת ושפלטה ש"ז כשתטבולנה יכולות לקרוא ק"ש ולהתפלל. אע"פ שנשארו עדיין בטומאת נדותן. ומכאן תשובה למ"ש בהגהת הש"ע א"ח סימן פ"ח. כמבואר אצלי בס"ד בביאורי שם: 
+<small>משנה לחם<br><b>ש"ז </b>שקבלה בשמושה. קודם שראתה. וכבר טבלה לה. אח"כ ראתה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>והמשמשת </b>נלקח מלשון תרגום. וכינו הפעולה בלשון שירות. בהיותה עבדות בטבע. לצורך קיום המין. נעשית כר לבעלה. ונראה שהוראת הלשון בראשונה. נופל יותר על האשה הנבעלת. בהיותה שפחה נחרפת לאיש (וכן בפרה. עליית הזכר עליה נקראת עבודה לה. ופוסלתה) והבעל הוא אדון ומורה אדנות בכל מקום. וכה"א בעלונו אדונים. עם שלא נמלט גם משתוף השם בבחינה זו. היותו מלך לשדה נעבד. ונעשה משועבד. ודוק.</small>
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>פלג המנחה. </b>נ"ל פ"א פלג שוא"ית והלמ"ד פתוחה מן לפלגות ראובן [שופטים ה' ט"ז] כי לא יתכן היותו שם בשש נקודות. כדי שלא יתערב בשם עצם אדם אשר בימיו נפלגה הארץ [בראשית י' כ"ה] וכן יתחלף בפלג אלהים [תהלים ס"ה י'] שהקבוץ ממנו פלגים יבלי מים [ישעיה ל' כ"ה] בשקל כסף עבד עבדים. אבל שם הפעל לגזרת חילוק קיבוצו פלגות כנזכר. שברבוי נשארה עי"ן הפעל פתוחה ונדגשת בפלס אגם הדס שמהם נאמר ברבוים אגמים הדסים מעטים מעטות: 
+<b>תפלת </b>הערב. מה שתמה כאן בתי"ט על הרע"ב לא הבנתי. דכמו דבברייתא אמנחה דרבנן מהדר ר"י. הכי נמי הרע"ב שהוכרח לפרש מהו פלג המנחה כתב מתחלה פירוש המנחה אליבא דרבנן דעלה קאי ר"י ואמר עד פלג המנחה והוא פשוט מאד. ויש לתמוה על תמיהתו זאת. ומה שהביא ז"ל בשם הרמב"ן בענין שם מנחה. דעת הרמב"ן ז"ל בזה היא אחר שנמצא בכתוב מנחת בוקר ומנחת ערב שהם הם מנחה גדולה ומנחה קטנה שהזכירו חכמים ז"ל: ובאמת שהכתוב מלכים ב' [ג' כ'] ויהי בבוקר כעלות המנחה דגבי מלחמת מואב. קשה לפרשו על דרך זה לפי פשוטו שאפי' נסבול שנקרא זמן המנחה הגדולה מנחת בוקר שהוא ג"כ דוחק לא מעט. מ"מ לא יתכן לשון ויהי בבוקר סתמא על זמן המנחה שאחר חצות היום וזה ברור לבקיאי הלשון: 
+<b>והנראה </b>לי נכון בפשטי המקראות שמנתת הבוקר היא כמו כן זמן הקרבת תמיד של שחר ונקרא כך על שם המנחה הבאה עמו כמו שנקרא מנחת הערב מטעם זה לפי' התוס' [פסחים ק"ז ד"ה סמוך] (שוב ראיתי בפי' הרד"ק [שם, במלכים] ומשמע שגם הוא ז"ל היה מפרש כן) או אפילו לפי' הרמב"ן במלת מנחה שענינה מנוחת השמש והשקט אורו. ככה יפורש לפי דרכינו מנחת הבוקר שהיא כמו כן מנוחת השמש והשקט אורו אז בבוקר. שהרי בודאי לא נתכוין הרמב"ן ז"ל לייחס מנוחה לשמש בבחינת עצמה. לפי שהשמש אינו שוקט לעת ערב ולא בשום שעה מן היום כי הוא תמיד סובב סובב הולך והשקט לא יוכל ומנוחתו היא מרוצתו ישיש כגבור לרוץ אורח עולם ממזרח למערב ועל סביבותיו שב ואין הפסק לתנועתו. אכן רצה לומר בהשקט אורו ומנוחתו בבחינת הבריות המקבלים שפעת אורו. לאשר בעת הצהרים בהיות השמש בראש כל אדם נדמה כאילו מרגישים בו תוקף תנועה מהירה ביתר עז. להיותם אז קרובים אליו שמפני כך מתפעלים הרבה מחומו הגדול. ובנטותו למערב כי פנה היום אזי אורו ערב ליהנות ממנו והבריות מוצאים בו מנוחת נפשם בהיות חומו ממוזג ודומה להם כאילו הוא נח שקט ומתאחר בתנועתו כי החום נולד מהתנועה. אבל באמת אין שם איחור ושינוי בתנועתו. כ"א סבת התרחק גוף השמש והשלכת ניצוציותיו דרך קוים בלתי ישרים. לכן אין האויר חם כל כך אחר חצות. כחום היום בצהרים הבא מהכפלת הניצוצות והכאתן ביושר. וכן הדבר בבוקר בד' שעות שכמו כן מתוק האור ויש בו מנוחה או השקט מדומה להתרחקו גם אז מנקודת חצי היום לצד מזרח וק"ל. ומה שבחרו בשם מנחה לתפלה שאחר חצות ולא לשל שחר. כבר אמרו בתו' [שם] האמת שלשחרית יש שם אחר ולא נמצא במנחה שם זולתו. מלבד שיתכן שיש לרז"ל עוד בעצם המלה כוונה נעלמת: 
+<b>ר"י אומר עד ז' שעות. </b>אליבא דהתו' [דף כ"ז ע"א ד"ה תא שמע] ל"ג ליה במתני' וכתבו ז"ל הטעם שלא שנאו ר' במשנ'. משום דלא ס"ל כוותיה. אבל בשל שחר ס"ל כוותיה דבבחירתא תנן כוותי'. ובמנחה נמי קיי"ל דעבד כמר עבד עכ"ל. ולא זכיתי להבין דברי התו' הללו. דאטו משום דמייתי ר' במתני' דברי היחיד הלכה כמותו. ואע"ג דרישא סתמא לא הוי כיון דאייתי בתר הכי מאן דפליג. מ"מ יחיד לגבי רבים הוה כדכתבו התו' ביבמות [דף מ"ב ע"ב ד"ה סתם] ובריש ביצה [דף ב' ע"ב ד"ה גבי שבת] ובאמת דהתם בריש ביצה משמע בהדיא דסתמא מעליא נמי הוי. והכי מוכח בפ' מצות חליצה [דף ק"ד ע"א] גבי עובדא דרבה קטוספאה דקאמר תלמודא בלילה סתמא תניא וק"ל. וההיא דהחולץ [שם, דף מ"ב ע"ב] לא קשיא. דהתם איפליגו תנאי טוב' וק"ל. וההיא דיש נוחלין [דף קכ"ב ע"ב] נמי לא תקשי כמ"ש התו' שם במקומו ודוק. וכן עיקר לע"ד דהילכתא כסתמא דרישא ולא משגחינן ביחידאה דעמיה. דלא הוזכר אלא שלא ליתן מקום לחלוק שאם יאמר אדם כך אני מקובל יאמרו לו כדברי פלוני שמעת ולעולם הלכה כדברי המרובין. וכדברי ר"י עצמו פ"ק דעדיות [משנה ו'] והכי קיי"ל בעלמא כי סתמא דרישא: 
+<b>והכא </b>דקיי"ל כר"י לאו אמתני' דהכא סמכינן אלא דבחירתא עדיפא לן. והיינו נמי משום דקים לן תפלות כנגד תמידין תקנום. ודילמא ר' לא הוה ס"ל אלא אבות תקנום. וליכא ראיה דסבר כוותיה דר"י מדתני בבחירתא גבי תמיד הכי. דשמא שני ליה תמיד. והכי נמי מסתברא טפי דאדרבה לר' לית ליה דר"י ולכך שנאו בלשון יחיד דאל"ה הו"ל למסתם סתומי כוותיה ברישא כיון דהכי קיי"ל: 
+<b>ובשלמא </b>בעלמא ליכא לדיוקי סתם ואח"כ מחלוקת דאין הלכה כסתם אמאי סתמיה ר' לסתם דמעיקרא. דהא דעביד ר' הכי היינו משום דרבים הכי סבירא להו. אלא שלא נראה לר' לפסוק כמותם אע"פ שהם רבים. לכן הביא המחלוקת אח"כ להודיעך שגם רבים הן החולקים והניח הדבר לחכמים ואמוראים שאחריו שיכריעו לפי מה שיראה בעיניהם לפסוק הלכה כדברי מי מהם. ובמחלוקת ואח"כ סתם צ"ל דמעיקרא ספוקי מספקא ליה הילכתא כמאן. והדר פשיטא ליה וסתם כדברי אותו שנראין לו אח"כ ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה. ואלו דברים ברורים ונכונים בעיני: 
+<b>וא"כ </b>כאן דלא שייך למימר הכי דבמשנה עצמה שסובר ר' כדברי היחיד וגם במקום אחר סתם כמותו. למה זה יסתום בה מתחילה שלא כדבריו. ובפרטות שכבר הוכחנו דבעלמא סתמא מעליא הוי כה"ג ולפחות דין רבים נגד היחיד יהבינן ליה. מה הכריח ר' לסתמא דרישא או לא ס"ל כלל. על כן לא אוכל לקבל זה לפי מיעוט דעתי הקצרה מרדת לסוף דעת רבותינו בתו' ז"ל כאן. אבל אדרבה לבי אומר לי דר' גופיה לא הוה ס"ל כוותיה ומטעמא דאמרן דמבחירתא ליכא לסיועי אליביה. או עכ"פ ספוקי מספקא ליה מיהא: 
+<b>וממילא </b>נשמע לדברינו אלה דמ"ש דבסיפא לא הזכיר ר' דברי ר"י משום דלא ס"ל כוותיה. שהם פליאה נשגבה מאד. דמה מקום לומר שלא הזכירו מפני שסובר שאין הלכה כמותו א"כ מה נעשה בכל מקום שהזכיר ר' דעת היחידים אע"פ שאין הלכה אלא כדברי המרובים. והלא צורך גדול להזכיר דעת היחיד וכמ"ש לעיל. ואם דעתם לומר שלכן לא הזכירו שלא נבוא לפסוק הלכה כמותו. זה קשה יותר ואיך יעלה על הדעת לפסוק כדברי היחיד דאפי' תימא סתם לא הוי רבים נגד יחיד הוי בודאי כדלעיל. ועוד אפי' היה מחלוקת שקול. הא סתים לן במגילה [פ"ב מ"ה] (וההוא סתמא אלים טפי משום דתני ליה גבי הילכתא פסיקתא) כת"ק והוי ליה נמי מחלוקת ואח"כ סתם ואין ספק דהלכה כסתם: 
+<b>ואם </b>דעתם ז"ל שלכך לא הזכירו שלא נטעה לפסוק כדבריו. מאחר שבראשונה הלכה כמותו מדתנן בבחירתא הכי. הא נמי לאו מידי הוא דאטו כולהו בחדא מחיתא מחתינהו. ותדע דא"ה מאי קמיבעיא לן בתפלת המנחה אי הילכתא נמי כוותיה. ועד כאן לא איבעיא לן בההיא אלא משום דליכא סתמא אחרינא. ועוד דמסתבר טעמיה דר"י בהא נמי כיון דאיפסיקא הילכתא כוותיה בשל שחר מטעמא דלתמיד מדמינן לה. ומהך טעמא בשל ערב נמי שייך למפסק כוותיה דהא ודאי אין התמיד קרב והולך עד הערב אלא עד תשעה ומחצה. וסתמא דתמיד נשחט מסייע נמי טפי לר"י ודוק. ואפ"ה מיבעיא לן אי הילכתא כוותיה כיון דלא איתמר התם בהדיא כר"י דהכא. דר"י מוסיף קצת ומספקא לן בדעת שלישית. ותו משום דקשה לסתור דברי הסתם. כיון דלא איפסיקא הילכתא בשום דוכתא בפירוש גבי מנחה היינו טעמא דקמיבעיא לן ודוק היטב. ונסתייעו דברינו שלמעלה עוד ביתר עז ואין לי להאריך יותר שנראין הדברים שאין דוחק לגרוס כן במתני'. ועוד הייתי יכול לעשות סמוכות וסניפין לדעתי הקלושה אמנם לבריחת האריכות יספיק מ"ש. סוף דבר דעת התוס' נעלמה מכל וכל: 
+<small>משנה לחם<br><b>תפה"ש </b>הא דפתח בתפלה דשחר ברישא. עמ"ש בס"ד בבית אל (דלח"א).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>תפה"ש </b>מלשון הרע"ב משמע דזמנה מתחיל מע"ה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>וליתא </b>בכל גוונא. דודאי צריך לפלוגי בה. בין אנוס ושעת הדחק. וזולת. דא"ה ודאי אין זמנה אלא בהנץ החמה. כמו שנז"ל לענין ק"ש. עם שיש קצת חילוק בענין זה. בין ק"ש לתפלה. עא"ח ספ"ט. <b>ואולי</b> משך זמן דשעות הנזכר כאן. ג"כ אינו נחשב אלא מהנה"ח לשטת הר"מ. עמ"ש בס"ד פ"ק דלעיל מ"ב.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>עד חצות</b> לשון קצר. סמוך על המובן. שמדבר בחובת היום.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בסוף </b>הפסקא אחר כי סתמא דרישא. נ"ב (ועיין בירושלמי הובא בתי"ט ספ"ק דמעשרות).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מוספין </b>הא דנקט לשון רבים. משום דאין מוסף שאין בו יותר מקרבן אחד. <b>ולא</b> דמי לתמיד. דחד הוא. <b>ולמ"ד</b> תפלות אבות תקנום. נ"ל שהיא כנגד יוסף. שהוא תקנה. גם נחשב מהאבות. שהרי הכתוב קורא לכל בית ישראל. בית יוסף. וכתוב גאלת בזרוע עוזך. בני יעקב ויוסף סלה. וכ"ה בד"ה. דגוף וברית חשבינן חד. ושמו מעיד ג"כ כי נכון הדבר בעצמו. וכ"ד האר"י ז"ל בכוונות. ועב"א.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>לבית המדרש </b>המ"ם בחיר"ק והרי"ש קמוצ"ה. וטועין בני מדינתינו האשכנזי' שקוראין המ"ם סגול"ה. כי לא נמצא כמוהו. אבל משקלו מקדש משכן שהם קמוצי"ם עי"ן הפעל וישתנו לפתח בסמיכות. מקדש מלך משכן ה'. וכן מדרש ישוב לפת"ח בהסמכו ושני מקראות לעדים בד"ה ב' י"ג [כ"ב] וכ"ד [כ"ז] מדרש עדו הנביא מדרש ספר המלכים: 
+<b>שלא תארע תקלה. </b>מלת תארע מהנפעל. ותקלה התי"ו בשו"א וק"ל לקמצי"ם כי היא מהשלמים על משקל <b>צדקה ברכה.</b> ואינה מהנחי' כמו תקוה <b>תכלה</b> או <b>תאוה</b>. כמו שיור' לשונ' ז"ל בפ' המניח [דף כ"ז ע"א] בהשתמשם בגזרה זו בפעלים על דרך השלמים באמרם ונתקל. ש"מ שהתי"ו יסודית ואינה מאותיות האמנתי"ו הנוספות. ולכן יהיה משקלה <b>פעלה</b> כנז' לפי שהוא משקל גדול ומצוי מאד. וגם בנחים הבאים בתי"ו נוספת בראשן נמצאי' על זה המשקל כמו <b>תעלה תלאה.</b> ואולי מאן דתני <b>תקלה</b> התי"ו פתוח' והקו"ף דגושה לא משתבש בהחלט. שכבר ימצאו ע"מ זה בשלמים כמו <b>יבשה כפרה</b> ואם אינם מצויים לרוב כראשון: 
+
+Mishnah 3
+
+<b>קבע. </b>הקו"ף בסגו"ל והמלה מלעיל. שהיא בשקל <b>שבע</b> בצע שהוא המשקל הגדול של ו' נקודות והיה ראוי להיות כולו סגו"ל. אלא שמפני למ"ד הפעל שהיא אות גרונית. לכן נפתח"ה עינ"ו: 
+<small>משנה לחם<br><b>רג"א מתפלל י"ח</b> ש"מ שגם בימיו עדיין היו אומרים רק י"ח בלבד. עד אחר זמן שתקן שמואל הקטן ברכת המינין בפניו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שמונה עשרה</b> קיצר מלת ברכות. וסמך על המבין. ובגמרא נסיב לה בהדיא. <b>ר"ע</b> הוא בן יוסף הידוע. והוא בודד. ועמ"ש בס"ד בדרוש תפלת ישרים. בבאור מ"ש עליו דל"ל זכות אבות.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שגורה </b>המלה עברית. עיקרה ענין שליחות. כמשמעו במקרא. שגר אלפיך. וכן נשתמשו בו רז"ל בעד ההשתלחות במהירות וזריזות. כאמרם שיגר אחריו וכדומה הרבה. וירצו בכאן לשאול לשון שגור. על הדבור ההולך במהירות ומזורז כהוגן (וכה"א נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר) וכן קורין בל"א לאדם המהיר במלאכתו. וזריז בעסקיו. או בלשונו אשר תמהר לדבר צחות. אדם שלוח. לפי שנראה כאילו הוא מזדרז להפיק רצון שולחו.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>סכנה </b>הסמ"ך בפת"ח ע"מ בקשה כפרה. ודגישות הכ"ף עי"ן הפעל לעד וק"ל: 
+<b>צרכיהם. </b>יש קורין הצד"י בק"ח כאשר יורה הכתוב בד"ה ב' ב' [ט"ו] ככל צרכך. ואף מאן דתני צרכיהם הצד"י בשו"א והרי"ש מונעת בקמץ לא משתבש ששני האופנים נכונים ויש לנטיית משקל זה דרכים שונים: 
+<small>משנה לחם<br><b>תחנונים </b>אפשר לפרשו מלשון חן. כמו לבלתי היות להם תחנה (יהושע י"א) כמעט היות תחנה (עזרא ט') <b>אי נמי</b> ה"פ. העושה תפלתו קבע. אי אפשר לתפלתו להיותה תחנונים כפי הראוי. שמתוך שדומה עליו למשוי. או כחוק קבוע. אינו אומרה בלשון תחנונים. <b>ואתיא</b> כר"א וכרבנן (דלכאורה פליגי בה בגמרא) ולא פליגי. אלא תרווייהו חדא מילתא קאמרי. מר דייק רישא. ומר דייק סיפא. ועמ"ש בס"ד בפרק ב' דאבות. ובדרוש הנ"ל.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>הושע השם </b>אפשר שכך הוא הנוסח. ונקרא שמו של הקב"ה. השם בסתם. ככתוב בתורה ויקוב גו'. את השם. ושנוי בנביאים (שמואל ב' ו') אשר נקרא שם. ומשולש בכתובים (דה"א י"ג) גי' שלו עולה למספר הויה שדי. <b>אמנם</b> לשון משנתנו זה נראה שהוא מיוסד. על פי הכתוב (ירמיה נ"א) <b>וצריך</b> א"כ לקרותו גם כאן כך. בהזכרת שם שמים. כמו שם בכתוב. ואפילו בדרך שינון הלמוד. כך יש לומר. ואין צורך לכנות השם. כמו שעשו המעתיקים ומדפיסים. ודלא כמו שחוששין ההמון מפני הזכרת ש"ש לבטלה חלילה. כי אין זה לבטלה. אכן לשם ולתהלה. כמ"ש בעז"ה יתברך בשי"ע (ספ"א) ובמו"ק (סרט"ו).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בכל פרשת העבור</b> נראה לתת טעם לשבח לנוסח זה. משום דבמקום סכנה פנקסו של אדם נפתחת. וכמש"ל. ג"ד מזכירין עונותיו של אדם קיר נטוי כו'. לכן הוצרכה כאן התפלה. על זאת יתפלל כל חסיד ביחוד. ונכון הדבר. <b>וי"ל</b> דהיינו טעמא דלא קיי"ל הכי. ולא אמרינן ליה כמ"ש הרע"ב. זה כדי שלא ליתן פ"פ למקטרג שפתחו פתוח בלא"ה. בשעה סכנה. וצריך לעורר רחמים פשוטים. ולא לאדכורי ריתחא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>כי נגזר מן כן ונכון. שתרגומו כיון פתגמא. כנים אנחנו. כיווני אנחנא.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<b>יכוין. </b>עתיד מהפעל הכבד וננקד הכ"ף בפת"ח והוי"ו בציר"י. ולעבר תאמר כיון בחיר"ק ופתח אחריו בפלס ומאמר אסתר <b>קים</b> [אסתר ט' ל"ב] וכמו שתאמר קים יקיים מן קום. ככה תנהוג בגזרה זו ששרשה כון. וכן הם שוים בשמות ותארים. כמו שיורה <b>כיון</b> צלמיכם עמוס [ה' כ"ו] (ובמסכת מדות א' פותח כוון הומר' היו"ד בוי"ו כמנהג בהרבה מקומות שאותיות יהו"א מתחלפות ונשאר הניקוד הראוי. והנה הוא ש"ד של כוונה) בפלס קיום. <b>וכונים</b> למלכת השמים בפלס <b>קימים</b>. ומלת כיון המצויה בלשון חז"ל לבוא לנתינת טעם כמו כיון שבגד בה כיון שאמר שטעמו כטעם לפי או מאחר. קריאתה בציר"י הכ"ף. כי נגזר מן <b>כן</b> כנים אנחנו [בראשית מ"ב י"א]: 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<small>משנה לחם<br><b>תפלת המוספין</b> פשיטא דלא איירי במוסף ר"ה דודאי ל"פ דכל ישראל חייבין בה. <b>ועד</b> כאן לא פליגי ר"ג ורבנן. אלא אם ש"צ מוציא לכל יחיד ויחיד. הא מיהא לכ"ע. ל"ש יחיד. ל"ש צבור. חייבין. ולרבנן כל יחיד ויחיד חייב בתשע ברכות. ואין ש"צ מוציא.</small>
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שעה </b>ביאור מלת שעה ודקדוקה כתבתי בהגהות התפלה ע"ש: 
+<b>שעה אחת.</b> הך שעה דווקא ולא זמן מועט כדמוכח בגמרא [דף ל"ב ע"ב] וכ"פ התי"ט בשם הר"י ועל כרחך פירושו ג"כ שעה מהשוות ולא מהזמניות כשטת הרמב"ם בשעות שזכרו חז"ל. שבודאי לא היו שוהים ומכוונים בזמן א' יותר מזולתו. ואף מכאן ראיה למ"ש בפ"ק בענין השעות שבכל מקום שהזכירום רז"ל אינן אלא השוות וק"ל: 
+<b>לא </b>יפסיק בדיבור. דאילו הליכה לא מצינו בשום מקום הפסק הר"י עכ"ל. וכבר פירשתי דבר זה בא"ח סי' ק"ד בס"ד דע"כ ר"ל הליכה גרידא אינה חשובה הפסק. כשאינו שותק אלא מתפלל בדרך הליכתו להפיל הנחש מעל עקבו. וביארתי שם שא"א לומר בענין אחר. דהא אפילו שתיקה לחודה בלי הליכה הוי הפסק. כ"ש עם ההליכה והוא דבר שאין בו ספק יע"ש. וגם מוכרח ממקומו במשנתינו מדפלגינהו בתרתי ולא כריך ותני אפילו המלך שואל בשלומו ונחש כרוך אל יפסיק אלא הא כדאיתא והא כדאיתא דלשואל דרך להפסיק בדבור. ולנחש שאין צורך בדיבור נקט הפסקה סתמא דכל הפסק במשמע: 
+<b>ולא </b>עוד שאני אומר מטעם זה יותר משמע לי שדברי הר"י הללו אינם מוכרחים כלל. דפשטא דמתני' מוכח דאין לו לילך ולא יזוז ממקומו כלל. דודאי הליכה אפי' תימא דלא הויא הפסקה (וגם על זה יש להשיב אלא שאין כאן מקום ביאורו) לענין חזרה. מ"מ מפסיקו מכוונתו בודאי וכייל תנא כל מידי דמפסיק כוונה ואהכי קפדינן בתפלה. כדתנן בפרקין דלעיל [פ"ד מ"ה] היה רוכב על החמור ירד. ואע"ג דקיי"ל רכוב כמהלך דמי [קידושין ל"ג ע"ב] אלא ודאי אחד רכוב ואחד מהלך צריך לעמוד במקומו לתפלה ולא יתפלל דרך הילוכו מטעמא דאמרן. והא דפירש הרע"ב התם דאין הלכה כאותה משנה. אלא לא ירד. היינו נמי סייעתא לדידן. דטעמא מאי לא ירד כדי שלא יתבטל מכוונתו. לפי שאין דעתו מיושבת עליו כשלבו על חמורו. וזה דווקא ברוכב אבל מהלך ברגליו פשיטא דצריך לעמוד. ואפילו ברוכב אע"ג דלא ירד אפשר דצריך לעמוד: 
+<b>וא"כ </b>מכל הלין לא ידענא מהיכא פשיטא ליה להר"י הא מילתא דמצי מפסיק בהליכה מאחר שאין כאן אונס. דאי בשיש סכנה הא ודאי דמפסיק אפילו בדיבור. (כגון לקרוא לבני אדם שיעזרוהו וכיוצא) ובכל דבר: 
+<b>וקצת </b>יש להתנצל בעדו דס"ל כיון דאיכא ודאי טירדא בנחש כרוך על עקבו. הכי עדיף להסיר הטרדה. והוי שפיר דומיא דרוכב שהתירו לו שלא לירד מחמת שירדו חז"ל לסוף דעתו של אדם מתוך שהוא בהול על ממונו א"א שיסיר טרדתו ודאגתו ויפנה לבו לתפלתו. מ"מ יש לחלק בין ההיא דהתם ודהכא. דהתם שכיח היזיקא שיברח החמור ואיכא נמי הפסד ממון דחמיר טפי דבצדיקי עסקינן דממונם חביב עליהם מגופם [חולין צ"א ע"א. ועוד] והכא לא שכיח היזיקא לדעתם ז"ל דנחש לא הוה מועד להזיק (כדמוכח הכא [דף ל"ג ע"א] משא"כ בהזיק פ"א שנעשה מועד מתחלתו בסוף פ"ק דקמא וק"ל). וליכא היזק ממון דחביב ובהול עליו יותר. וגם קשה להוסיף על דבריהם במקום שלא אמרו הם ז"ל כן בפירוש: 
+<b>ועוד </b>אין בזה התנצלות מספיק. דמ"מ קשה דלא הוי ליה למתלי שריותא דהליכה במאי דלא חשיבא הפסק. דאפילו אי הוי הפסק. הרי אמרנו שמפסיק בכל ענין אם אנוס הוא. וכאן אונס גדול הוא שא"א ליישב דעתו ומחשבתו כל זמן שהנחש כרוך על עקבו ופשיטא שישליכנו מעליו ויסירנו בכל טצדקי דאית ליה למיעבד. אבל ודאי הדין אמת בכה"ג היכא דטרוד מחמת נחש או כל דבר המטרידו ביותר עד שא"א לו לכוין כראוי. שמותר להפסיק תפלתו ולהסיר הדבר המונעו מכוונתו: 
+<b>וגם </b>לבי אומר לי דהך סיפא נמי משנת חסידים היא וארישא קאי דחסידים הראשונים עושין כן. ולא שאני אומר שלא נשנית משנה זו אלא להם. דודאי מעיקר דינא לכל אדם נשנית. אלא דקמאי מסרי נפשייהו אקדושת ה' ואכוונת התפלה וקבלת מלכות שמים. ולא היתה טרדה בעולם מפסיקתם שלא מצאה מקום בלבם לרוב דבקותם בהש"י. משו"ה לדידהו ודכוותייהו הוי חיובא כיון דליתא לטרדה לגבייהו. אבל דורות האחרונים וכ"ש כגון אנו יתמי דיתמי. שא"א לני לכוין כראוי אפילו בלא טרדה חזקה פרטית. כמ"ש בפוסקים משם הר"מ מרוטנבורק שלכן אין אנו חוזרין להתפלל מפני מניעת הכוונה [עיין בשו"ע או"ח סימן ק"א] כ"ש שא"א לנו לטהר מחשבתנו במקום שיש טרדות עצומות כדלעיל. ופשוט שיש לומר בזה הכל לפי מה שהוא אדם. ולפי מה שהיא הטרדה. ולפי הענין שיכול להסירה בקלות יותר יעשה: 
+<small>משנה לחם<br><b>מתוך כובד ראש</b> ומ"מ צריך להיות בשמחת הלב. כמ"ש אין עומדין להתפלל. אלא מתוך דבר הלכה פסוקה. שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב. ואומר עבדו את ה' בשמחה. ועמ"ש בס"ד בסולם בית אל.</small>
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>מנין </b>המ"ם בחיר"ק כי היא מלה מורכבת הרצון <b>מן אין</b> שהוא כמו אנה מאין באתם: 
+<small>משנה לחם<br><b>האומר </b>עמ"ש בס"ד בחידושי מגלה. ובמו"ק סס"ח. ובחידושי גמרא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מודים </b>עמו"ק (סקי"א).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>העובר </b>הכא קתני העובר. ובפ"ב דתענית תנן מורידין לפני התיבה. היינו משום דמיירי התם אחר שקרא בתורה. על הבימה שהיא גבוהה. שייך אחריו לשון הורדה לתפלה. שהיא למטה בקרקע בה"כ. זה למדתי מדברי הר"י בן חביב ז"ל. הובא ביתה יוסף (סק"ן). <b>אי הכי</b> ליכא למשמע מידי לא מהכא ולא מהתם. אם ש"צ צריך להיות ג"כ במעמקים כשמתפלל. כמו שרוצים להוכיח מלשון יורד לפני התיבה. דהא הכא תנן עובר. עמ"ש בפ"ג דר"ה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>התיבה </b>ארון שס"ת מונח בו. ערפ"ב דתענית. ומו"ק סקנ"ד.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>ואם הבטחתו. </b>הביא בתי"ט מהגהות מימון שכתבו הטעם שלא תתבטל נ"כ. אבל אם יש שם אחר לא ישא את כפיו אפילו אם הבטחתו וכו' עכ"ל. ובדבר הזה כבר כתבתי בעזה"י בחידושי לא"ח סימן קכ"ח דאי לאו דמסתפינא אימא בה מילתא חדתא אשר לא שערוה הראשונים ז"ל. דנלע"ד דוחק גדול פירושם ז"ל במשנתינו במה שנהגו בה עין יפה והוסיפו על לשונה כאילו חסורי מחסרא והכי קתני ואפי' אין שם כהן אלא הוא וכו'. ואני בעניי הכינותי את לבבי בכל כיוצא בזה לבאר לשון התנא כפי היכולת על פי משמע פשוטו כל שאפשר לקרבו בימינה של תורה. כאשר יראה המעיין בכמה מהמקומות שטרחתי בכזה להעמיד לשון המשנה כהוייתו. כי לא דבר רק הוא אפי' במקום שהתלמוד אומר בפירוש להוסיף או לגרוע בה צריך לבקש טעם גירסת התנא שלא שנאה כתקנה ודעת לנבון נקל. וכל שכן במקום ששתקו בעלי התלמוד אחשוב שזכות הוא לאדם להשתדל בהבנת לשון המשנה כפשטו בלי יתרון או חסרון. שאף אם אמרו [חולין ס"ג ע"ב ועוד] לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה. לא כיוונו לקצר במקום שאמרו להאריך כדי שלא ליתן מקום לטעות. וע"כ לא אבוש מלומר גם כאן מה שהראוני מן השמים כבא לטהר: 
+<b>וזהו </b>דדווקא שנינו ואם אין שם כהן אלא הוא לא ישא את כפיו אא"כ הבטחתו. משום דאם אין שם אלא כהן אחד נקטינן דאינו קורא כהנים [סוטה ל"ח ע"א]. וכשאין קוראין לעלות לדוכן אינו עובר כשאינו עולה כמבואר הכל בטור סימן הנ"ל. ומשו"ה לא חיישינן לבטל נ"כ כיון דליכא חיובא אלא בקריאה כדמתרגמינן כד יימרון להון. וטפי אית לן למיחש לביטול תפלה שכבר הותחלה. לפיכך באינו בטוח לחזור דחינן לנ"כ. אבל בשיש שם כהנים בלא הוא דהשתא חזן הכנסת (כפי' התוספות ור"ת [ברכות ל"ד ע"א ד"ה לא יענה] לאפוקי מהאומרים ש"ץ קורא) קורא כהנים. (והוכחתי בס"ד בא"ח בסי' קכ"ח דאף מי שלא עקר רגליו בעבודה אינו פטור משום זה אלא מ"מ עובר ואע"פ שאינו רשאי מחמת שלא עשה כדין תחלה. מ"מ עבירה היא בידו שלא הזמין עצמו לכך וידע שיקראוהו וברור הוא ע"ש). אין אומרים לזה עבור בשלשה עשין [סוטה ל"ח ע"ב, ועוד] מחמת ספק וחששא בעלמא דילמא מיפסקא תפלה דרבנן. ואית ביה נמי משום פגמא כמו שביארתי שם באורך עיין עליו. וא"כ השתא פשיטא ליה לתנא דצריך לעלות אפילו אין הבטחתו וכו' כשיש שם כהנים אחרים והרי זה דבר הגון מאד וקרוב לשמוע. ועוד הוספתי נופך להרחיב פי' המשנה ע"פ דרכינו יעויין בחידושי הנ"ל שאין להאריך כאן יותר. ואמנם ידעתי גם ידעתי כי קטונתי. ואינני כדאי לחוות דעתי נגד רבותינו ז"ל. והמעיין המשכיל יבחר. ולפ"ד יצא לנו שאין הכרח לדחות המדרש דברים רבה [ריש פ' תבא] שהביא בתי"ט וק"ל. וא"כ החזרה שחזר בו הרב בס' ל"ח [פ"ה סעיף נ"ב] עיקר וכן נלע"ד: 
+<b>רשאי </b>הרי"ש והשין בפת"ח. והאל"ף סימן הנקודה כמו שמאי ודומיו. והוא שם תואר כמו בנאי. גבאי. זכאי. (עי"ן השורש דגושה בהם עמ"ש בפ"ק מ"ג. ושורש המלה רשה מנחי למ"ד ה"א עיין בהגהות התפלה מ"ש בס"ד בדקדוק מלה זו: 
+<small>משנה לחם<br><b>אמן </b>עמ"ש בסולם בית אל. ובבאור הקדיש שם. על ענין כונת תיבה זו באורך.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מפני הטירוף</b> אבל הפסקה לא הויא. עיין בתו' ועמ"ש בחידושי גמרא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>לא ישא את כפיו</b> ככתוב וישא אהרן את ידו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ענין </b>נ"כ עפ"ז דסוטה. ועב"א הנ"ל.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<b>שליח צבור.</b> <b>שליח</b> השין שואית כי הוא דבוק: 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<small>משנה לחם<br><b>על כולם אם אמר שהכל יצא</b> אפילו על פת ויין. ואם ברך בפה"ע על היין. עמו"ק סר"ח.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<b>על הנובלות. </b>פי' הרע"ב פירות שנפלו מן האילן קודם שנתבשלו. פי' זה לקוח מפי' המשניות להרמב"ם ז"ל. וכן פירשן רבינו יונה והטור וה"ר ירוחם ז"ל. אבל הב"י ריש סימן ר"ב כתב עליו ולא דק לפי שהוא שלא כפירש"י והוא ז"ל לא ראה דברי הרמב"ם הנז'. כי דבר ברור הוא שהרמב"ם מפרש כן בושלי כומרא שבגמרא [דף מ' ע"ב] דהיינו שנפלו מן האילן קודם שנתבשלו ולא כפירש"י שהוא באמת דחוק ורחוק. אבל פי' זה הוא מרווח יותר ולשון בושלי כומרא מתפרש ג"כ יפה שר"ל שמתבשלים בכומר ולא באילן. והוא כמו כומר של זתים וענבים דפרק איזהו נשך [דף ע"ד ע"א] וכן מצאתי בפי' הר"ש ריש דמאי [פ"א מ"א] אחרי כמה שנים זכיתי ובא לידי ספרו של מורי זקני הגאון החסיד בש"א ומצאתי לו שנהנה כמו כן במציאה זו והשיג מפני זה על הב"ח: 
+<small>משנה לחם<br><b>על החומץ</b> הרא"ש מוקי לה במזוג. מכלל דר"י אפילו במזוג לא מצריך ברכה. <b>ואית </b>כה"ג דאית ליה הנאה מניה (דמשו"ה אסור ביה"כ) מי איכא למימר דשרי לאתנויי בלי ברכה. משום דמין קללה הוא. אטו לית ליה לר"י אסור ליהנות מן העוה"ז בלי ברכה. <b>וי"ל</b> דס"ל אם רוצה לשתותו וליהנות ממנו. יברך על איזה מין אחר תחלה. כדי שלא יהנה בלי ברכה. אבל לא יברך עליו לבדו. מפני שהוא מין קללה. ואינו ראוי לברכה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>כיוצא </b>בה אמרו אין מברכין על כוס של פורענות. השותה כפלים לא יברך. לא התירו ליהנות ממנו בלי ברכה תחלה וסוף. אלא מנעו לברך על זה לבדו. וישתה עוד כוס אחר ויברך עליו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>וחומץ </b>זה. סתמו בלשון משנה הוא חומץ יין. וזהו שנכלל במין קללה. לפי שהיה מתחלתו יין. ונתקלקל והחמיץ <b>ולפ"ז</b> יש להסתפק בחומץ של תפוחים והדומה לו. שמבשלין אותו בארצות הללו ועושין אותו חומץ בתחלה. שנתעלה לשבח ואינו בכלל קללה. אולי ראוי הוא לברכת הפרי <b>וי"ל</b>. כיון דמ"מ אי שתי ליה בעיניה. אזוקי מזיק ליה כחלא דחמרא. משו"ה חד דינא אית להו.</small>
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>והוא אומר על המוגמר. </b>פירש הרע"ב המברך בה"מ וכן פירש הרמב"ם. וכ' בתי"ט ולישנא דוהוא לא דייק לדידהו דהא משמע דאדסליק מניה קאי שהוא המברך על היין שלאחר המזון וכפירש"י. ותמה על הב"י שכתב [בסימן קע"ד] שדעת הרמב"ם כדעת רש"י: 
+<b>ואני </b>אומר אף על פי שתר"י מפרשים דברי רש"י כמו שהעתיק בתי"ט מלשונן. מ"מ איני רואה הכרח לפרש כן דברי רש"י שסתמן כפירושן. דמתני' נמי מיירי במוגמר שמביאין אחר הסעודה וכפשטא דמתני'. וכן מוכח בהדיא בפשיטות מתלמודא דידן [דף מ"ג ע"א] דאאותו דמברך בה"מ קאי דמברך נמי על המוגמר. דאע"ג דאיכא דעדיף מיניה. מאחר שנטל ידיו ומזומן הוא לבה"מ זכה גם במוגמר: 
+<b>ואין </b>לי לב להבין לדעת הגאונים ולדברי תר"י היאך נפרש תלמודא דידן. ואף דברי רש"י מוכיחים בפורוש דבמוגמר שלאחר בה"מ קמיירי דלא כמו שהבינו בו תלמידי ר"י. מדקאמר הואיל והתחיל בברכות אחרונות גומרן. דהכי   הו"ל למימר הואיל ועביד חדא עביד נמי לאידך ומדנקט ברכות אחרונות לשון רבים. ודאי כוונתו על בה"מ והיינו הך דודאי המברך על היין שלאחר המזון מברך גם בה"מ. דעד כאן לא קאמרי הגאונים וסיעתם אלא בברכה שלאחר המזון שאין המברך לפני המזון זוכה בה. כיון שכל הסעודה מפסקת ביניהם. חשיבא להו מילתא אחריתא. אבל המברך אחר המזון למה לא יזכה גם בבה"מ. ואם גדול שבסעודה הוא שבירך על שלאחר המזון הרי אמרו [ברכות מ"ז ע"א] גדול מברך אפילו אתא לבסוף. ואפילו אינו גדול אלא שנתנו לו רשות לברך על היין לאחר המזון בתר דאתחיל בברכות גומרן כיון דלא הויא הפסקה גדולה בינתיים זכה בכל הברכות הנמשכות: 
+<b>והיינו </b>דפשיטא ליה לתלמודא [שם, מ"ג ע"א] דאע"ג דאיכא דעדיף מיניה הואיל ונטל ידיו תחלה כלומר מתוך שבירך על היין זכה ג"כ ליטול ידיו תחלה לבה"מ וגומר בה"מ ומברך על המוגמר: 
+<b>ונ"ל </b>לפרש עוד הא דפסיקא לתלמודא שהוא נטל ידיו תחלה באחרונה שלא פירשוהו לנו רבותינו והוא כדברי הספר החתום. אמנם פשוט בעיני דהיין שבא לאחר המזון וטעון ברכה. המברך עליו טעון ג"כ נט"י לפי שידים מזוהמות פסולות לברכה וכיון שבא להזכיר את השם צריך שינקה ידיו תחלה מן הלכלוך ונטילה זו עולה לו כמו כן למים אחרונים ואתי שפיר הא דקאמר תלמודא בפשיטות דהואיל ונטל ידיו באחרונה תחלה. שהרי הוא מברך להם והן עדיין עסוקין באכילה. ולא סגי דלא נטל תחלה. ולכן הוא מזומן לברכה קודם לכולן אע"ג דאיכא דעדיף מיניה והרי זה פירוש הגון מאד בגמרא. ומכאן ראיה שאין שתיה מפסקת בין מים אחרונים ובה"מ וסייעתא לדעת התוספת והרא"ש (סי' קע"ט) ודלא כב"י שם [סי' קע"ט. וע"ע סי' קע"ד] וחזרנו לענין שעכ"פ המברך על היין הוא מברך בה"מ ועל המוגמר וזהו פירש"י בעינו ואין צורך למה שנדחקו בו תר"י והוסיפו במשמעותו מה שלא נזכר ולא נרמז בדברי רש"י שלפנינו: 
+<b>ומה </b>שסבור בתי"ט דלישנא דמתני' דוהוא דחקם לתר"י. ליתא דלפי מאי דכתיבנא שפיר אתי כפשטיה. דאע"ג דקאי אדסליק מיניה איהו ניהו דמברך גם בה"מ. ולא זהו הדחק שלחצם לתר"י אלא הירו' שהכריח להגאונים לפרש פרושם. במשנתינו במוגמר שבתוך הסעודה. הוא שהכריח לתר"י להוציא דברי רש"י מפשוטן. ולא אאריך בזה אחר שראיתי כבר קדמני הרב בכ"מ [הל' ברכות פ"ז הי"ג] לפרש גם הירושלמי שאינו סותר לפי' הרמב"ם וכמו שאנו סבורים גם בפי' רש"י. ומ"מ גם מ"ש בתו"ט שמבואר שחלוקים הרמב"ם ורש"י כמו שחלוק הרמב"ם עם הר"י בשם הגאונים. הוא שלא בדקדוק שאפי' לפי הבנת תר"י בדברי רש"י רחוקה דרכו מדרך הגאונים וק"ל. ואין לי להאריך בחילוקי דעותם שלדעתי אין צורך ועל החלוקים אנו מצטערים. ואפריון נמטייה להרב"י ז"ל ששם שלום בין רש"י והרמב"ם בזה והוא האמת.: 
+<small>משנה לחם<br><b>אלא לאחר סעודה</b> ולהך לישנא דא"ר דלא מהניא הסבה אלא לפת. אפ"ה הכא אחד מברך לכולם. מגו דמהניא הסבה לפת. וכדמהני נמי ליין אף דלאחר המזון. מהאי טעמא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>בתחלה. נ"ב ואחרי שובי נחמתי. וראיתי שאין זה דיוק. לפי שתיבת בתחלה התבאר על הכונה בעצם וראשונה. ולאו דווקא קדימה זמנית. דוק ותשכח. משו"ה ליכא למשמע מנה.</small>
+
+Mishnah 7
+
+<b>מליח בתחלה. </b>יפה דקדק בתי"ט ממלת בתחלה. שבא להורות אם אוכל הטפל תחלה שאינו רשאי לסמוך על הברכה שיברך על המליח. והריני כמוסיף על דבריו דהא פשיטא דצריך לברך על הטפל אם אוכלו בתחלה דסברא הוא דאסור ליהנות מן העולם בלא ברכה [ברכות ל"ה.] ולא בא אלא לאפוקי מדעת בא"ז שהביא בת"ה [מובא בב"י סימן רי"ב] דס"ל דמברך על הטפל תחלה שהכל. קמ"ל דדווקא מליח תחלה הוא דיוצא בברכת שהכל שהיא ברכתו של מליח. משא"כ אם אוכל הטפל תחלה מברך עליו ברכתו הראויה לו. שעל הפת הוא אומר המוציא. ואפשר דאפי' א"ז מודה בהא דלא אמרה למילתיה אלא בגרעין של פרי. אבל בפת דמין שבעה הוא וקובע ברכה לעצמו אפילו לדידיה מברך עליו ברכתו המיוחדת ואינו נעשה טפל בתחלה: 
+<b>ומ"ש </b>עוד בתי"ט להתנצלות בת"ה שלא הביא ראיה ממשנתינו שאפשר לפרשה דאצטריך למתני בתחלה דלא תימא דווקא כשנאכלים בבת אחת. אינו נראה בעיני דיותר נ"ל דדווקא בבת אחת בעינן באמת. דהכי דייקא נמי לישנא דעמו טפלה. דאל"ה הול"ל הכי הביאי לפניו מליח תחלה ופת אחריו או פת סתמא וכן בסיפא זה הכלל כל עיקר וטפל מברך על העיק' ה"ל למתני דרך קצרה. אלא עמו כמשמעו דבבת אחת משתמע הוא דנעשה פת טפל לא זולת: 
+<b>ובהכי </b>ניחא לי קושיות התו' שהביא בתי"ט בדיבור שאחר זה המתחיל שהפת טפלה. שדקדקו למאי אצטריך הא שמעינן חדא זימנא דפת פוטר פרפרת. ולמאי דפרישית אתי שפיר דמהתם לא שמעינן אלא בפרפרת דהוי דברים המלפתים את הפת שנאכלין אחר הפת ולא בעינן עמו ממש. ואעפ"י שהן ג"כ מעיקר סעודה נפטרין בברכת הפת לפי שבאין ללפת ואעפ"י שאין נאכלין עמו בבת אחת. אבל בפת קמ"ל דאינו נעשה ליפתן לעולם ואי אכיל לי' אחר המליח אינו נפט' בברכתו אלא דווקא ע"י שנעשה טפל. וזה מחמת שנאכל עמו (כמו נאכל עמו דפ"ק דטבול יום) בבת אחת שהיא הוראה עצומה שא"א לו לאכול המליח לבדו. ועי"ז הוא נעשה טפל ומפסיד ברכתו. אבל אם אוכלו אחריו לא הפסיד ברכתו הראויה אליו אעפ"י שאינו בא אלא מחמת המליח שקדם לו דדין ליפתן לא יהבינן ליה וק"ל כנלע"ד (וכ"נ דעת הש"ע והאחרונים ז"ל ע"ס רי"ב ומ"ש שם): 
+<b>וכעין </b>דוגמא אף על פי שאינה ראיה זכר לדבר מיהא איכא מהא דאמרינן בנזיר (דף ל"ז ע"ב) ופסחים (דמ"ה ע"א) היתר מצטרף לאיסור בבת אחת. איסור לאיסור אפי' בזה אחר זה דהיתר דלאו מיניה הוא אינו נעשה טפל וצירוף לאיסור כי אם ע"י אכילה בבת אחת. ולא בזא"ז אעפ"י שבאיסור ואיסור די להצטרף גם בזא"ז ודוק והיא סברה ישרה בטעמה ונבונה בעצמה יודוה חכמי לב: 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אין מזמנין עליהם.</b> עמ"ש בס"ד בחיבורי לטא"ח סי' קצ"ו שם פירשתי משנתינו בדרך חדש נכון מאד לא שערוהו הראשונים ז"ל. וביארתי דבדווקא נקט אין מזמנין אע"ג דלזמנין מברכין נמי לא. מ"מ הא אצטריכא ליה דאע"ג דזמנין ודאי מברכין. אפ"ה מזמנין לא ודווקא עליהם. אבל איהו מצי מזמן לפעמים באוכל דבר איסור. ואע"ג דבשמש שאכל פחות והכותי. ודאי זמוני אינהו נמי לא. אטו בחדא מחתא מחיתינהו הא כדאיתא והא כדאיתא. ואיידי דחשיב הני דאין מזמנין עליהן נקטינהו לכולהו אע"ג דלא שוו להדדי בהא. דאית מנייהו דמזמנין לעצמן ואית מנייהו דלעצמן נמי לא. והא במתני' דלקמן מני תו הנהו דאין מזמנין עליהם ואפ"ה קיי"ל דמזמנין לעצמן כדאי' בגמרא [דף מ"ה ע"ב] ע"ש באורך ותמצא נחת בעזה"י: 
+<small>משנה לחם<br><b>ודמאי </b>פריש הרע"ב דרוב ע"ה מעשרין. <b>ר"ל</b> דה"ט דאמרינן הכא מגו. דאילו לאו הכי. לא הוה מהני ביה מגו. כיון דמחוסר מעשה. ולא ממילא קאתי ומקלע שריותא. כבעלמא. דהיינו טעמא דטבל לא מהני ביה מגו. וכ"ש דלא מהני במידי דתלי בדעת אחרים. כמ"ש בס"ד במו"ק (סקצ"ו) יע"ש. <b>והיינו</b> נמי דאהני לעניים דמוכלינן להו דמאי. והיכי אשכחן דכוותה. דספינן להו איסורא. אלא משום דבהו מוקמינן אדינא דאורייתא. דאזלינן בתר רובא בכל דוכתא. ועמ"ש שילהי פאה וריש דמאי בס"ד. <b>ומ"ש</b> למה לא כתב הרע"ב כאן הטעם דאי בעי מפקר. <b>לדידי</b> לק"מ. דאין כאן טעם אחר. כי זה צריך לזה. דמהיכא תיתי נימא מגו. ועניים גופייהו מ"ט שרו ביה. אי לאו משום דאזלינן בתר רובא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>כזית </b>יש לדעת. שאף למ"ד אוכל ירק מצטרף. וכן אפי' טבל בציר. מיהו שעור כזית בעינן בכל גוונא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>פחות מכזית </b>נ"ל דקמ"ל אף על גב דיש לו רשות לאכול כדי שבעו. ומה בכך. נימא דהו"ל כאילו אכל כזית. קמ"ל דלא מהני. וכ"ש לאינש אחרינא. דכל פחות מכזית. ודאי לא מידי הוא. וממשנה יתירא שמעינן לה. דבלא"ה הו"א. אינש דעלמא דקביע ואכיל. אפילו בפחות מכזית מצטרף.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>עמ"ש </b>קול רמ"ז בצריכות בבא זו. ואין לו רמז ולא ציור. כדניים שכיב כתב לה. ודוק.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>והעכו"ם </b>יש להוסיף על מ"ש בגמרא. דאצטריך נמי לישראל מומר. <b>סד"א</b> שחטא ישראל הוא. ומזמנין עליו. דהא אם קדש בת ישראל. קדושיו קדושין. קמ"ל לענין זמון אינו כן. אלא כל זמן שלא חזר בו. ועדיין עובד אלילים. אינו מצטרף. <b>ובאמת </b>שאפילו לענין חומר עריות. י"ל שאין לו דין ישראל. אם נשתמד לעבודת אלילים. כמ"ש בס"ד בשי"ע (סל"ב).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>והכותי </b>עיין בקונטרס הקראים. כ"י באורך.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>עד כמה מזמנין עד כזית.</b> פסק הרע"ב וכן הלכה. וכתב עליו בתי"ט ואע"ג דהוי סתם ואח"כ מחלוקת. עיין מ"ש לעיל ריש פ' ת"ה דכה"ג לא חשבינן למחלוקת והך דהכא נמי סתמא הוי ולפחות יחיד נגד רבים חשיב. ואפילו היה מחלוקת שקול. הוי אזלינן לחומרא כיון דהיא מן התורה וקיי"ל [ע"ז דף ז' ע"א] בשל תורה הלך אחר המחמיר. ולא דמי לשאר ברכות דרבנן דספקן להקל. והיינו הא דדריש ר' עוירא בפ' מי שמתו [דף כ' ע"ב] אמר הקב"ה איך לא אשא פנים לישראל וכו' והן מדקדקים ע"ע עד כזית: 
+<b>ומטעם </b>זה היה נ"ל להלכה בספק אכל כזית פת וה"ה לשבעת המינין דמברך אחריהן מעין שלש למ"ד דאף היא מן התורה. ולמעשה עדיין צ"ע. משא"כ בשאר ברכות שאינו רשאי להחמיר על עצמו לברך מספק דהויא ברכה שאינה צריכה ואסורה משום לא תשא. ועמ"ש בא"ח סי' ק"ץ ור"ט. ולענין מ"ש בתי"ט דהני קראי אסמכתא בעלמא נינהו עמ"ש בס"ד לקמן רפ"ח ובביאורי לא"ח סי' קצ"ז: 
+
+Mishnah 3
+
+<b>נברך לאלהינו. </b>בקש בתי"ט למצוא דברי חפץ ליתן טעם לשינוי שמות הקודש שקבעו חז"ל בבה"מ וברכת התורה. וכתב על זה מבואר הוא כי המזון הדין נותן לכלכלו את ברואיו ולפיכך תקנו זה השם שהוא מדת הדין. אבל התורה לא ניתנה אלא בחסדו כדאמר ה' חפץ למען צדקו וגו' עכ"ל: 
+<b>ואני </b>תמה ע"ז דאיברא איפכא מסתברא שהרי הכל מודים בבריאה שהיא היתה מחסד עליון וחפץ פשוט. וכ"ש בכלכול הברואים שהוא דבר שתשב"ר יודעין אותו ממקרא מלא נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו [תהלים קל"ז]. הרי שהכתוב אומר בפירוש שהוא חסד מוחלט. ורז"ל דרשו גם כן הני כ"ו כל"ח שבהלל הגדול. כנגד כ"ו דורות שקדמו לתורה וזן אותן בחסדו כדאי' פ' ע"פ [דף קי"ח ע"א] הרי בבירור שלא מן הדין הוא כלכול הברואים אם לא בתורת חסד מלבד שהכתובים מלאים מזה. וכן קבעו רז"ל בתפלה מכלכל חיים בחסד: 
+<b>גם </b>בענין הנתן התורה בחסד. הכתוב ה' חפץ למען צדקו [ישעי' מ"ב כ"א] אינו מסייעו דצדקה איננה חסד כנודע. ואדרבה הדין נותן יותר הנתן דת ותורה לברואים יתנהגו על פיה ולא יהיו כרמש אין מושל בו ולא יתוקן הקיבוץ המדיני בלתי דת ותורה. ועל מנת כן באו לעולם. ומה שלא עשה כן לכל גוי. לפי שהם לא רצו בה שהרי חזר עליהם ולא קבלוה. ובאמת נתן להם תורה ושבע מצות שהן חייבין בהן היינו תורה דידהו: 
+<b>ומה </b>שאמר הכתוב [תהלים קמ"ז] לא עשה כן לכל גוי על תרי"ג מצות אמר. ואעפ"י שהחזירן על כל האומות [ע"ז ב' ע"ב] לא עשה כן לכופם שיקבלום כדרך שכפה הר כגיגית [שבת פ"ח ע"א וע"ז ב' ע"ב] על ישראל שהם נתחייבו בקבלתה בכללה אחר שקנאם לעבדים בהוציאם ממצרים. שלכן לא נשתוו בה השחור והלבן כדבר הכוזרי בראשיתו. אמנם נשתתפו כל הברואים בתורה אחת לכולם שהיא כוללת שבע מצות בנ"ח שבהם עיקרי ושרשי האמונה. ועל כן התורה בלי ספק היא מחוייבת המציאות עם המצא האנשים: 
+<b>וזהו </b>שאמר הכתוב ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ר"ל מה שהגדיל התורה והאדירה לזכות את ישראל בריבוי מצות תרי"ג ולא הספיקו להם שבע מצות כבנ"ח. זו תחשב לו לצדקה שרצה לזכותן כארז"ל: 
+<b>ועוד </b>יש לפרשו ע"ד מה שאמרו בנדרים [דף ל"ח ע"א] דפלפולא בעלמא ניתן למשה לבדו ונהג בו טובת עין ונתנו לישראל. דאפילו תימא כל התורה כולה מחוייבת היא לישראל. רק הפלפול שהוא דבר בלתי חיובי להם. הוא למען צדקו שחפץ להגדיל תורה. והרבה פנים לתורה וכבר יצאנו מכוונתינו ולא יכולנו להמלט מהאריכות אך למען ראות כי אין מהכתוב הזה סיוע למ"ש בתי"ט והוא פשוט לע"ד: 
+<b>ואולם </b>בטעם שינוי השמות אף שיפה השתיקה במופלא ומכוסה ממנו דברים שהן כבשונו של עולם כי מי עמד בסוד ה' ויודע דעת קדו' אנשי כנה"ג שהחזירו העטר"ה ליושנה. החכמה מאין תמצא להם וידעו איזה מקום בינה. אף כי אנכי תולעת ולא איש נבער מדעת ותבונה. מ"מ אחר שהרב תי"ט העיר לנו אוזן במה שהורשינו ממנו נתבונן ותקח אזננו שמץ מנהו אף שכמה פנים לפנים כולם ברורים לנבונים. ואומר אני ע"פ דרכינו זה שהראית לדעת המזון הוא ממדת החסד הגמור ולא ממדת הדין. כי אדרבה שורת הדין אינו נותנת לפרנס אלא לפי המעשה שם. ומי הוא לפניה יתיצב ויעמוד לדין ויצא זכאי. (ועיין בזוהר תרומה דק"ע ע"א בד"ח) על כן אנו מקדימין לכלול מדת הדין ברחמים ולהמתיקה: 
+<b>ועוד </b>שמשם יושפע לנו שפע רצון לשובע כי מצפון זהב יאתה והרוצה להעשיר יצפין וגם שולחן בצפון. ולזה אנו אומרים שאכלנו משלו ודאי ואין שולחנו של מלך חסר כלום. אלא שאין הדין נותן להשפיע בנדבה ולתת חסד חנם. כ"א ע"י מיתוק הדין בחסד הפותח יד ומשביע ומרחיב הצינורות להשפיע על כל הברואים בין ראוים בין שאינם ראוים. לכן אנו צריכים בברכה שעל המזון לפיוס כנגד המדה המודדת וקוצבת שיעור הפרנסה כפי הראוי: 
+<b>והפך </b>זה הדבר בתורה שעם שאמרנו הדין נותן המצא תורה אלהית וכן השכל גוזר עם הסכמת בעלי החקירה מאומתנו וזולתנו (יעויין ס' עיקרים) אבל מדתה בעצם היא ממקור החסד והרחמים שנקראת תורת חסד ואמת וניתנה בימין כמש"ה מימינו אש דת למו. על כן אין אנו צריכין להמתקת הדין ודוק כנלע"ד נכון ע"פ דרך הנעלם הפשוט וקרוב לשכל הישר. ולא מפי הקבלה אני אומר אלא שכך הדברים מראים ע"פ דעת תורה ונוטה לפשט מלבד שיש בודאי עוד דברים בגו רזין עלאין למאן דזכי ויש לו עסק בנסתרות העמוקות. ואצלנו יספיק מ"ש כאן. ואם תזכה תדע ותבין מדעתך שאין מקום גם למה שכתב עוד בתי"ט שהי"ל לתקן שתי הלשונות בנוסח א'. וכתב בזה טעם בלתי מתקבל. וממ"ש מתבאר שא"א לומר כן והמשכיל ממקור הברכות יבין: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>לאלהינו. צ"ל אלהינו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>בפיסקא. ואני תמה כו'. עד כדאיתא פע"פ. נ"ב (וכה"א רב מחולל כל ושוכר כסיל ושוכר עוברים).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>בפיסקא גם בענין כו' עד כנודע. <b>נ"ב</b> (ובס"ת לכאורה מבואר בהפך. כדאיתא בהדיא בזוהר יתרו. עה"פ וכל העם רואים (דפב"א) וכן בדוכתי טובא. דמסיטרא דגבורה אתייהיבת. <b>איברא</b> מ"מ ודאי עיקר שרשה ומדתה בחסד הוא וכמש"נ. כדבעינן למימר במסקנא. וע"פ קדושים דפע"ב בסופו) ובפרשת משפטים (קיט"ב) דתורה שבכתב אתיהיבת בימינא. ופשר דבר בפרשת פקודי (רצ"ג ע"א בסופו) כגוונא אורייתא שארי משמאלא ואתדבק בימינא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>במקהלות </b>וי"ל סמך יפה לדברי ר"ע. דס"ל עשרה כמאה. וכאלף. נמי מהכא נפקא ליה. במקהלות (בלי אות הנוח) גי' בעשר"ה. מכאן שמנין עשרה. חשוב ככל מקהלות.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ברכו את כו'. </b>עיין בית אל.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<small>משנה לחם<br><b>נחלקין </b>עמ"ש בס"ד במו"ק (סקצ"ב).</small>
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>נוטלין לידים</b> עמ"ש בתי"ט שהוא כמו לוקחין מים לידים. ואינו נראה בעיני שיהא מלשון לקיחה. שא"כ מה יעשה הרב במקומות שלא נסמכה פעולת הנטילה ללמ"ד מלאחריה כמו שאמרו [חולין דף ק"ו ע"א] נוטל אדם ידיו שחרית, הנוטל ידיו לפירות [שם ק"ו ע"ב] וכמוהם רבים. ומה שנשתמשו חז"ל בזאת הגזרה לפעמים בעד ענין לקיחה כנטילה דלולב וזולת זה הרבה. אינה גזרה שוה בהוראתה בכל המקומות כי היא מהמלות המשותפות בהוראות מתחלפות כאשר ימצאו רבים מאד בלה"ק ומתפרשים לפי ענינם ומקומם: 
+<b>והדמיון </b>מלת נושא הכוללת ענינים רבים. כי לפעמים תורה על הלקיחה שא נא כליך [בראשית כ"ז ג'] ועל הקבלה שא את ראש [במדבר ל"א כ"ו] כתרגומו. ולפעמים ענין סבל ונשיאת משא כמו כאשר ישא האומן [במדבר י"א י"ב] וענין הגבהה וינטלם וינשאם. וגם הוא לשון חזיון. ככה מלת נטילה תשמש בעד כמה ענינים נבדלים והיא מן המשותפות ומן הנרדפות. לפעמים היא לשון לקיחה. ולפעמים ענין רחיצה. או הגבהה. הכל לפי הענין: 
+<b>ובאומרנו </b>נוטל ידיו הוא ממש כאמרנו רוחץ ידיו אלא שהיא מיוחדת לרחיצה הנעשית כדין וכתקנת חז"ל בפרטי דקדוקיה. ובחרו במלת נטילה לפי שהיא משתתפת בהוראת ההגבהה. וע"ש שצריך להגביה ידיו בה כידוע. וזה נראה יותר מטעם הכלי. אבל יותר נראה ששם הכלי המתוקן לנטילה הוסב שמו נטלא בלשון חז"ל [חולין דף ק"ז ע"א] ע"ש הנטילה. ולא נבנה בנין ע"ש המקרה. אלא הוא שם נגזר מהפעולה וק"ל: 
+<b>ואולם </b>מה שאמרו לפעמים נוטלין לידים בתוספ' למ"ד כדרך ששנוי כאן וכן בריש מס' ידים לע"ד הוצרכו ללמ"ד זו ללמדנו דבר עיקרי בנטילה והוא שצריך לכוין בה לנטילה לידים לטהרן לאכילה ולא כמנקה מהלכלוך בלבד. בלי כוונה ובלי השגחה אם נוטל ידיו או אבר אחד. כמו לה לשמה [גיטין דף כ' ע"א, ועוד] וכדעת הרשב"א ז"ל וסיעתו הסוברים דבעינן כוונה לנטילה וכן עיקר. ואפי' לדעת החולקים לכתחלה מיהת מודו דבעינן כוונה וכדפסק הרב בש"ע סי' קנ"ט. ועל כן במקום הראשון שהוזכרה נטילה זו. וכמו כן במס' ידים ששם עיקר מקומה בעצם רמזו לנו דבר זה והוא דבר הגון לע"ד. עמ"ש בס"ד מ"ו פ"ב דחגיגה דמתני' דהתם מסייעא נמי: 
+<b>ובמ"ש </b>הרע"ב ויחזרו המשקין ויטמאו אחורי הכוס. כתב תי"ט אזיל לשטתיה. אבל להרמב"ם [בפירושו סוף זבים] אין משקין מטמאין כלים אלא שנטמאו באב הטומאה עכ"ל. והוא קצת שלא בדקדוק שזה פשוט שהמשקין נעשין תחלה לעולם ואפי' נטמאו בולד הטומאה ומטמאין לכלים מדרבנן והן נעשין שניים. וכן מתבאר מדברי הרמב"ם בפ"ח מהל' שאר אבות הטומאות הלכה י'. ואינו מוציא אלא משקין הבאין מחמת ידים שאין להן עיקר מד"ת ודכוותה. אבל הבאין מחמת שרץ אפי' לא נגעו בשרץ עצמו אלא באוכל שנגע בשרץ הן מטמאין כלים מדבריהם וזה ברור: 
+<b>ובאמת </b>שיטת הרמב"ם במשקין הבאין מחמת ידים שאינן מטמאין כלים. יש בה דוחק עצום והתשובות שהשיבו עליו הן חזקות מאד מהך דהכ' וממתני' דפ"ב [מ"א] דטבול יום כמבוא' בכ"מ [שם]. ואע"פ שהרב בכ"מ ניחא ליה למשכוני נפשיה אדרמב"ם להקל משאם מעליו אינו מתייש' על הלב מ"ש הוא ז"ל להעמיד דבריו בחזקת היד בדברים שא"א לשמוע: 
+<b>ומ"ש </b>בתי"ט דגזרה שעמדו למנין לא היה אלא לנטמא מאב הטומאה ודוק שם בגמרא. ור"ל דאיתא התם בהדיא [שבת דף י"ד ע"ב] דהגזרה היתה במשקין הבאין מחמת שרץ ואין זה צריך דייקות רב. וכבר קדמו בכ"מ [בפ"ז ה"ב שם באבו"ה] אמנם איני רואה משם ראיה נסברת הרמב"ם לסתור מחמתה דברים מוכרחי' ומפורשים שהרי כבר כתבו התו' שם [ד"ה אלא וכו' מחמת שרץ] דה"ה דהוי מצי למינקט משקין הבאין מחמת ידים יעויין שם: 
+<b>ואם </b>הייתי כדאי היה אפשר לי למצוא פשר דבר נהכריע בין שטת הרמב"ם והראב"ד ז"ל. ולקיים דעת הרמב"ם בצד זולת צד ואומר דבודאי דברי הראב"ד טובים ונכוחי' שכל המשקין הטמאין ואפי' הבאין מחמת ידים מטמאין הכלי' מהכרח המקומות הנז'. אבל יש להם אחוריים לחלוקה דהיינו שאינן מטמטאין אלא מתוכן. אבל נטמאו מאחוריהן תוכן וגבן טהור. והא ששנינו בחומר בקודש [משנה א'] אחוריים ותוך בתרומה ובפ' כ"ה דכנים ובגמרא דבכורות. (דל"ח ע"א) דעבדו רבנן היכירא כי היכי דלא נישרוף עלייהו תרומה וקדשים אחר שאין טומאתן אלא מחמת ידים. וידים עצמן אין להם עיקר מן התורה: 
+<b>אבל </b>הבאין מחמת שרץ שהן טמאין מן התורה דטומאת עצמן מן התורה ואפילו לטמא אוכלין קיי"ל יש טומאה למשקין מן התורה כדמשמע פ"ק דפסחים [דף י"ד ע"ב] וכן בגמ' די"ח דבר דפריך תלמודא בפשיטות אוכלין אי שנטמאו במשקין הבאין מחמת שרץ דאורייתא נינהו [שם בגמ' שבת] וכיון דאיכא דררא דטומאה דאורייתא ולא אסקוה רבנן בגזרתייהו אלא חדא דרגא דליטמו כלים שאין מקבלין טומאה מן התורה כ"א מאב הטומאה איכא למימר דאין להם אחוריים לחלוקה אלא נטמאו אחוריו נטמא תוכו ואפשר דשרפינן ענייהו תרומה וקדשים: 
+<b>ודוגמא </b>לדבר מ"ש התו' בסוגיא די"ח דבר לענין טומאת כלי זכוכית [דף ט"ז ד"ה עבדו] דאע"ג דאמרינן התם דעבד בהו רבנן היכירא דלא לשרוף עלייהו. אעפ"כ חילקו שם שלא לכל טומאתן אמרו כן ודו"ק: 
+<b>ואע"ג </b>דאמר אילפא [שם דף י"ד ע"ב] ידים תחלת גזרתן לשרפה הא מידי אחרינא לא. דילמא בתר הכי גזרו לשרוף ועיין היטב שכבר העידו חז"ל [שבת קל"ח ע"ב] עתידה תורה שתשתכח בהלכות אלו כי נעו מעגלותיה מאד ביחוד בדור יתום שאנחנו בו. והשי"ת יגלה עפר הסכלות מעינינו ויזכנו למצוא נתיב האמת בתורתו הקדושה: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש וזה</b> מה שהשבתי להתורני כהר"ר מאיר יצ"ו. הנה הגדת באזני איך למדן אחד שלא רצית לגלות את שמו. הגיד לך לאמר כי לדעתו שגיתי במ"ש פ"ח דברכות (דיב"ג) ואמרת שאותו פלוני מתיירא שלא אודה על האמת. לכן העלים ממני. והנה בקשתיך מאד לחקור אחר זאת ולהודיעני המציאה שמצא עלי בין טוב בין רע כערכו כן יקום. ואקבעהו כמרגלית תוך הגהות ספרי ומהדורתו. ולא תאבדהו ממני. ואע"פ שהפצרתי בך והבטחתני להעשות כן. עדיין לא שמרת לי מוצא שפתיך. לזאת חמסי על המעלים ומונע בר לבבו. ואני בתם לבבי כמה פעמים הלא השבעתיך כי אין כוונתי רק לרדוף צדק ואמת. ולהגן בעדם בכל כחי. ואף לאמת"י אעשה כן. אמנם חלילה לי מרשע. מדבר שקר ארחיק בכל מאדי. כאשר עדי במרומים וסהדי. וכאשר התחננתי והתנפלתי בחתימת ספרי הנ"ל. ומאחר שעדיין לא עשית. אעמידך על מה שנתעוררתי במהדורת ספרי במשנה הנ"ל. שמא לכך נתכוין אותו המשיג הנעלם בהשגתו הנעלמת. והילך מ"ש שם די"ב ע"ג שנ"ו ס"פ. אלא נטמאו אחוריו נטמא תוכו. נ"ב (והכי איתא בהדיא בשטת רחס"ה דיז"ב) לרבינא אליבא דר"י. ואע"ג דלשמואל הדר ביה ר"י וס"ל המסקנא דאין טומאת משקין לטמא כלים מן התורה. לא שנא הבאין מחמת ידים. א) ל"ש מחמת שרץ. בכולם יש אחורים ותוך. לכלים שנטמאו בהן. מדלא מפליג בדידהו. ה"מ לר"י דווקא. משום דאיכא למימר לגמרי הוא דהדר ביה. דאפילו באוכלין נמי כר"א ס"ל. וכדמיבעיא ליה לתלמודא אע"ג דקמהדר ודחיק לתרוצי ההיא דפרה. דתיתי נמי בשטת ר"י ור"ש. שינויי דחיקי נינהו. ואכתי לא מכרעא מילתא. דחייה בעלמא היא. ובעיא לא אפשיטא. מיהו אפילו לכשתמצי לומר ר' יהודה באוכלין בשטת ר"י ור"ש קאי. אכתי איכא למימר אע"ג דלרבי יהודה ליכא למפלג בין משקין למשקין לענין טומאת כלים. לר"י (דנימוקי עמו) וסיעתו שפיר איכא לפלוגי בהכי. ולא קיימי כוותיה אלא בחדא. דהיינו שאין טומאה למשקין לטמא כלים דבר תורה. מיהת פליגי עליה בחדא. וס"ל דמהניא טומאת משקין הבאין מחמת שרץ לטמא כלים טומאה חמורה גמורה מדבריהם עכ"פ. ואין להם אחורים בחליקה (כמשקין הבאין מחמת ידים. דקילי ודאי) מטעמא דילן דמסתבר טובא. וקרוב הדבר מאד שחלה עליהם גזרת חז"ל אף לשרוף תרומה וקדשים. אע"פ שאמרתי כך בדרך אפשר. מאחר שלא מצאתיו מבואר בהחלט. ודעת לנבון נקל כהחכם יודע פשר. למצוא דברי חפץ וכתוב יושר. ע"כ לשוני שם. מעתה בין תבין אשר לפניך. שמענה ועתה דע לך.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ואח"כ מוזגין את הכוס </b>שלפני המזון. כדאמרינן פכ"מ (מג"א) הסבו כו' הביאו להם יין. וקאמרי ב"ש נוטלין כו'. אח"כ מוזגין ושותין הכוס. ואוכלין סעודתן בההיא נטילה. כ"פ רש"י. <b>ולפ"ז</b> ההיא דסדר הסבה ב"ש היא. דהא ע"כ ביין שלפני המזון מיירי התם. דאי בתוך המזון. כל אחד מברך לעצמו. וצ"ע.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בפירוש </b>רע"ב ד"ה ב"ש כו'. וסברי ב"ש אסור להשתמש בכוס שאחוריו טמאין. גזרה משום נצוצות. <b>ר"ל</b> דבעלמא נמי אפילו נטל ידיו אסור להשתמש בכוס שאחוריו טמאין. משום גזרת נצוצות. <b>אבל</b> הכא לא צריך להאי טעמא. דבלא"ה אי אפשר להשתמש בכוס זה בסעודה. אם משקין טמאין טופחים עליו. <b>אלא</b> דס"ד כי מזדהר בניגוב הכוס. לשתרי. קמ"ל דאפ"ה אסור משום לא פלוג. וכי שרית ליה לאשתמושי בכוס טמא מאחוריו הנגוב. אתי לאשתמושי בשאינו נגוב. ותו דחיישי לנצוצות המטמאין את הידים.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ותר"י </b>פירשו משום ניצוצות החוזרות מאחורי הכוס לתוכו. ומטמאין את שבתוכו. <b>ולא</b> נהירא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ובה"א מוזגין הכוס </b>ושותין אותו ג"כ קודם נטילה. אע"ג דבאמת שתיה לחודה אינה מפסקת. כמ"ש בס"ד במו"ק (סקפ"א) ולעיל פכ"מ לענין בה"מ. אלא משום דלאחר מזיגה. מסתמא הכוס טופח ממי השטיפה שעליו. וכה"ג ודאי אסור להשתמש בו. אחר שנטל ידיו. <b>וכן</b> צריך ליזהר עוד בסעודה. שלא להשתמש אלא בכוס נגוב מאחוריו. דמידי הוא טעמא דב"ה אלא משום דנצוצות לא שכיחי.</small>
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ואח"כ מכבדין את הבית. </b>כתב הרע"ב והלכה שמותר להשתמש בשמש ע"ה. וכתבו תר"י שנראין הדברים שיותר טוב להשתמש בע"ה כדי שלא להשתמש בת"ח וכמו שהסביר בתי"ט דבריהם: 
+<b>ואע"ג </b>דמצינו בתלמוד הרבה ת"ח שהיו שמשין כגון ר' שמלאי שמעיה דר"י   נשיאה וכמוהו רבים מאד שהיו מהאמוראים והוו שמעי לרבנן. וכן ר"ג שהשתמש בטבי עבדו אע"פ שת"ח היה כדאיתא בריש הישן [פ"ב מ"א דסוכה] איכא לפלוגי בין רבו בתורה לשאינו רבו דהא אסור להשתמש בשונה הלכות [מגילה כ"ח ע"ב]. אלא הני משמשין לרבותיהם היו. וכה"ג ודאי שרי דכל מלאכות שהעבד עושה לאדונו תלמיד עושה לרבו [כתובות צ"ו ע"א]. ומצוה נמי איכא דכל המונע תלמידו מלשמשו מונע ממנו חסד [שם]: 
+<b>והיינו </b>דר"ל דפ' בני העיר [שם בגמ' מגילה] דארכביה ההוא גברא אכתפיה כי מטא לעורקמא דמיא ואע"ג דאשתכח דהוה גמיר ותני. אפ"ה שבקי' למשמעיה כדאגמריה מילתא דר' זירא. דהלמד מחברו דבר א' (אפי' כגון רב סחורה לרבא דאסבריה זוהמא ליסטרון [ב"מ דף ל"ג ע"א] כ"ש אי בלא"ה גדול ממנו ודוק). חייב בכבודו כרבו [אבות פ"ו מ"ג] וק"ל: 
+<b>ומ"מ </b>איכא למידק בדברי תר"י הנז' דיהבי טעמא דמותר להשתמש בע"ה כדי שלא להשתמש בת"ח. דאטו לב"ה מי איכא למימר דשרו לאשתמושי בשונה הלכות דאיסורא רבא הוא ודאי לכ"ע. אלא פשיטא הכא בתלמידו של בעל הבית עסקינן. וכה"ג הא מצוה לאשתמושי ביה וכדאמרן. אי נמי אע"ג דקאמרי ב"ה שמש ת"ח הוא לא בשונה הלכה קמיירי. אלא שבקי בהלכות סעודה (דאפי' פרסאי הוו ידעי בהו טפי) וגם יודע דברי חברות. הנוהגין בסעודה: 
+<b>ומש"ע </b>תר"י לסיועי לב"ש מהא דאמרינן בב"מ שמותר להשתעבד בבני אדם שאינם יראי שמים. נתכוונו להא דאיתא פ' א"נ (דע"ג ב') דרב סעורם אחוה דרבא הוה מעייל אינשי דלא מעלו בגוהרקא דרבא. ולא ידענא מאי קאמרי דמי איכא למשמע מהתם מידי. התם מיירי באנשים העוברים על התורה ואינן נוהגין כשורה שהיה עושה כן לרדותם ולייסרם ועובד בהם עבודת עבד בפרך. וזה לא הותר אפי' בע"ה כל שהולך בתומו ולא ראינוהו בלתי נוהג כשורה. ובלתי ספק בהני אסור אליבא דכ"ע להשתמש בהם בסעודה מאחר שהם עוברי עבירה וחשודין לחלוף את המתקלקל (כענין ברב ששת עם עבדי ריש גלותא דריש פ' מי שאחזו [דף ס"ז ע"ב]). ואינם נזהרין כראוי בדברים הנוהגים בסעודה. שאף ב"ש לא התירו אלא בשמש ע"ה הנוהג כשורה. אלא שאינו בקי בדקדוקי חברות ודוק כנלע"ד ברור: 
+<small>משנה לחם<br><b>ובה"א נוטלין לידים כו'. </b>עמו"ק (סק"פ) מ"ש בס"ד שם.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>בורא </b>כו' עמ"ש בס"ד במו"ק. ובשי"ע (סק"ה).</small>
+
+Mishnah 6
+
+<small>משנה לחם<br><b>עד שיאותו לאורו</b> נראה לי. אדלעיל אמאי דסליק מניה קאי.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>וה"ק </b>מ"ט אין מברכין על הנר ובשמים דעכו"ם. משום דאין מברכין עד שיהנו לאורו. והני אסירי בהנאה. להכי תרח בהך בבא. וקבעה בסיפא.</small>
+
+Mishnah 7
+
+<small>משנה לחם<br><b>לחזור למקומו</b> עמ"ש בס"ד לעיל מ"ג פ"א.</small>
+
+Mishnah 8
+
+<b>מברך על היין. </b>אם ירצה. כן נמצא בפירוש הנדפס אצל הרי"ף. וקשיא לי אהדין פירושא דא"ה כי רמינן (בגמרא דריש פרקין [דף נ"ב ע"א]) עלה מדתניא מניחו לאחר המזון. ולא משכחינן שינויא אלא תרי תנאי נינהו אליבא דב"ש. מאי דוחקיה הא מצי לשנויי דהא דתניא מניחו לאחר המזון. פירושו אם מניחו לאתר המזון משלשלן כולן לאחריו. ואע"ג די"ל לישנא דמניחו משמע ליה דווקא. מ"מ עדיף טפי מלאוקמי בתרי תנאי. ומ"ש ממברך דמתני' דמפרשת ליה רשות. א"כ מניחו נמי רשות קאמר: 
+<b>ואי </b>לאו דמסתפינא (מפירש"י ואולי אינו ממנו אלא גליון א') הוי אמינא בה מילתא חדתא. דטפי אית לן למימר דלישנא דמתני' דווקא קאמרי ב"ש מברך על היין ושותהו ואח"כ מברך על המזון. ובפלוגתא דהני תנאי [פסחים מ"ט ע"ב] ר"מ ור"י דאיפליגו בושבעת דס"ל לר"מ זו שתיה וכדעת המרדכי והכלבו שהביא בב"י סי' קצ"ז שאם תאב לשתות לא יברך עד שישתה מהאי טעמא. והכא נמי בלא שתה עדיין בסעודה איירי מדמברך על היין לפניו. וס"ל לב"ש כר"מ משו"ה מברך דווקא על היין תחלה דבל"ז לא יוכל לברך על המזון. דצריך לקיומי לקרא כדכתיב [דברים ח' י'] ואכלת ושבעת הדר וברכת. וב"ה כר"י דמוקי ושבעת לשיעור אכילה ולא בעי שתיה משו"ה לדידהו הא עדיפא לברך על הכוס. והרי זה כפתור ופרח בעיני ומתיישב היטב אחר סוגיית התלמוד: ומה אעשה אם רבן של ישראל מאור הגולה לא פירש כן מי יבוא אחר המל"ח היודע לשוט בים התלמוד. ונהירין ליה שבילי דנה"ר דע"ה. אולם מאחר שבפרש"י שלנו לא נמצא כדבר הזה. הורישינו בעצמנו לנטות מפי' הנז'. שוב אחר זמן רב שכתבתי זה. ת"ל מצאתי כדברי בתשו' הרשב"א ע"כ שמח לבי שכיוונתי לדעת רבן של ישראל: 
+<b>ואין עונין אמן אחר כותי המברך עד שישמע כל הברכה. </b>לשון התי"ט עיין מ"ש הרב בריש פ"ז. ורצה בזה שעכשיו דינו כגוי וסתם מחשבת גוי לע"א. ועל כן אין לענות אמן אחריו אפי' שמע כל הברכה: 
+<b>ופליאה </b>דעתו ממני דאפי' כי עשאום כגוים מאי הוי. אחר הגוי נמי עונין ואפי' לא שמע כל הברכה כבירושלמי [מובא בטור סי' רט"ו] ואף את"ל דכותי גרע מגוי. בשומע כל הברכה מיהא סגי. דאפילו תימא מין הוא וכשמזכיר השם כוונתו לע"ז. דברים שבלב אינן דברים ואפילו אומר בפיו שכוונתו לע"א אפשר לומר דלאו כלום הוא. דאין השם נתפס במחשבת ע"א: 
+<b>ונראה </b>דעדיף מהכותב ס"ת והקדיש שם אלקים דחול דאינו קדוש דהו"ל כמקדיש בעלי מומין למזבח שאינן נתפסין בקדושה. וה"ה איפכא שהקדוש קדושת הגוף אינו יוצא לחולין. (וכ"ש הזכרת השם בפה וכ"ש כשהן כתובים בקדושה וקורא אותן שאין מחשבה מועלת בהן. והיינו הא דאי' [סנהדרין ק"ג ע"ב] במנשה שקדר את האזכרות וכן באחזיה וכותב תחתיהן ע"א ודוק. ואע"ג דאזכרות שכתבן מין נשרפין. היינו משום דכתיבה בעיא קדושת פה והרי לא נתקדשו. משא"כ קריאה בפה קדשה מאיליה והבן) דא"א להתחלל בשום כוונה שבקדושתו הוא עומד ודאי. שהשם הוי"ה ב"ה וכן שם של אדנות אינן סובלין ביאור אחר מתחלף לאמת. שהן הן שמות עצמיים (אלא ששם אדנות מלבוש להויה ב"ה) לבורא עולם אחד ואין שני עלת כל העלות ית' ויש"ת לנצח ולנצח נצחים. וזכרם קדוש קדושה עצמית מכל מקום אשר יזכיר אותן המברך בין ישראל בין גוי. ואין הברת אותן תנועות נתפסו' בשום כוונה רעה ח"ו כנ"ל ברור: 
+<b>עכ"פ </b>אין אנו אחראין להכוונה כדמוכח הכא דאל"כ אכתי ליחוש שמא כיון בלבו להר גריזים וזה פשוט וברור. שוב ראיתי בב"י א"ח סי' רט"ו בשם ר"י די"מ כן. וס"ל דכותי גרע מגוי והוא דוחק עצום. איברא כבר מחא לה אמוחא ופשיטא ליה להר"י נמי דודאי בשומע כל הברכה בכותי נמי סגי. וכן הסכמת כל הפוסקים. וא"כ משנתינו אף לזמן הזה שעשאום כגוים גמורי' נשנית. ותוספתו של הרב בתי"ט כאן למותר. כי לא ידעתי מה רצה ללמוד ממקו' הנ"ל כאמור אם לא שנתכוין לדעת הרמב"ם שהובא בסי' הנ"ל דלפי נוסח א' ס"ל דאין עונין אמן אף אחר גוי והי"ל ז"ל לפרש דבריו שהרי בכ"מ כתב בהדיא שאין כן דעת הר"מ: 
+<small>משנה לחם<br><b>עד שישמע</b> כו' ז"ל פיר"מ. יש מי שיקרא ישמע והענין אחד כו'. <b>נראה</b> שכוונתו לבאר גרסת עד שישמע. לשון יחיד. שהיה צריך שיאמר שישמעו. לשון רבים. ואולי כך גרסתו. ואמר כי יש מי שיקרא ויגרוס שישמע לשון יחיד. ואין בכך כלום. שהכוונה אחת היא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>בא"ד. אבל מעת שחקרו עליהם (על הכותים) הם פחותים מן הכושים מאד. <b>לא</b> נודע לי טעמו בזה. <b>ואם</b> אמנם אמרו בפר"א שהחמירו בפת כותים (ונרמז גם במשנה ספ"ח דשביעית. הלא מחלוקתו בצדו. שלדר"מ ר"א הקל בו) <b>זה</b> היה בתחלת ב"ש. מפני שהסיתו את ב"י לעזוב את ה' ועבודת מקדשו. אבל אחר שנתקרבו בימי חכמי המשנה. אע"פ ששוב נתרחקו עוד בזמן התנאים האחרונים. כדאיתא בגמרא פ"ק דחולין. היכן מצינו שעשאום גם גרועים מהגוים. כמקודם. שמא סובר הר"מ מאחר שנאסרו שנית. חזרו לאיסורן הראשון. מחמת השנאה הכבושה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>עונין אמן אחר ישראל המברך</b> כתב הרע"ב ואע"פ שלא שמע הזכרת השם אלא סוף הברכה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>דברים </b>הללו הם בהפך ממ"ש הטור (סרט"ו) דצריך לשמוע מיהא הזכרת השם וצ"ע. <b>וכן</b> במ"ש דסוף הברכה לא סגי דלא שמע. בהא נמי משמע מדברי הפוסקים איפכא. דליכא קפידא אלא בהזכרת השם לחוד. ותו לא צריך לשמוע סוף ברכה. <b>ואיברא</b> לכאורה בהא כרע"ב מסתברא. כיון דקיי"ל שאין לענות אמן חטופה. דלחד פירושא הוא שלא יענה עד שתכלה הברכה מפי המברך. <b>מ"מ</b> אינו מוכרח. די"ל הזכרת השם חשיבא עיקר הברכה. וככולה דמיא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>אחר תיבת ברור. נ"ב וראיה גמורה ג"כ מגמרא ערוכה. שבועות (דכט"א) לימא להו קיימו מה דאמר אלוה. לאו משום דמסקו אדעתייהו ע"א. ודחינן לא. משום דע"א נמי איקרי אלהי כסף. מוכח בהדיא דדווקא בשם אלוה. דאשכחן דמיקרי ע"א נמי הכי. הוא דאיכא למיחש אי מסקי לע"א שמא דאלוה. הא בשם המיוחד ב"ה דלא איקרי ביה ע"א. ליכא למיחש למידי. <b>ואע"ג</b> דכתבו התו' שם. שאפילו יזכירו שם המיוחד. האמרת כל שמות האמורות במיכה חול. <b>י"ל</b> שאינה הוכחה. דאפילו מ"ד הכי. היינו טעמיה משום דלא נתקדשו. וכתיבה ודאי בעיא קדושת פה. כדכתיבנא לעיל. משו"ה י"ל דנמחקין. ואפ"ה דיחידאה היא. ולא קיי"ל כוותיה. אבל בהזכרה לעולם אימא לך כ"ע מודו כדאמרן. <b>ואי</b> משום דהוה ק"ל להו לתו'. אי איתא דאיכא לפלוגי בין שם אלוה ושם המיוחד. אכתי נימא קיימו מאי דאמר שם הוי"ה ב"ה. <b>מהא </b>ליכא למשמע מנה. משום דבלא"ה נמי פריך שפיר. ותו איכא לשנויי דלק"מ וק"ל. <b>מיהו </b>ש"מ מדלא נקיט תלמודא רבותא. דעל כרחך בשם המיוחד לא שייך כלל דמסקו אדעתייהו. ודוק. <b>וכן</b> יש עוד להוכיח אמתת זה. מן המגדף שנסקל. וא"א למלט נפשו בשום אופן. (משא"כ בשם אלהים וכנוים. שאינו נהרג עליהם). <b>ומשם </b>ראיה ג"כ למ"ש בס"ד מדעת עצמי. ששם אדנות דין שם המפורש יש לו לכל דבר. שכן כתב הר"מ ז"ל בפירוש. והוא האמת בלי הרהור. שכן שני השמות משתמשים בכתר אחד. המ"י. ועיין זוהר ס"פ אמור (דקו"ב) ובתז"ח (ךג"ב) הוי"ה לא מקבל מסאבו כו'. <b>וצ"ע</b> מחמת מ"ש בפאד"מ זה מט"ט. ששמו כשם רבו. וכן מ"ש עה"פ. ויאמר ה' אל נא תעבור. לגדול שבמלאכים אמר. וכ"מ כ"פ שאמרו המלאך נקרא בשם משלחו. עוד אמרו עתידים צדיקים שיקראו בשמו של הקב"ה. <b>מיהו </b>ודאי. אין הכל הולך אלא אחר מחשבת העונה. כענין ששנינו בקרבנות. שאין הולכין אלא אחר העובד. ואין חוששין אלא למחשבתו בלבד. הוא הדין בעצמו כאן. דלא אתאי מחשבת המברך. ומפקא מידי מחשבת העונה המכוין לבו לשמים. <b>והרווחנו</b> ששם אדנות הנאמר בכוונת שם הויה ב"ה. לא זו בלבד שאינו נתפס במחשבה רעה. אבל הוא דוחה ומגרש כל מחשבות רעות מרפא יותר מכל קמיעא.</small>
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<small>משנה לחם<br><b>מ"ש </b>הרע"ב ואניסא דרבים. היכי דמי רבים. עמ"ש בס"ד מו"ק (סרי"ח).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בתי"ט </b>ד"ה שעקר ברוך אתה. ט"ס הוא. וצ"ל בארץ ישראל.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>ר"י אומר הרואה את הים הגדול אומר ברוך שעשה. </b>הרמב"ם בפירושו כתב אין הלכה כר"י. ובחיבורו [הלכות ברכות פ"י הט"ו] חזר בו ופסק הלכה כר"י. והטור [סי' רכ"ח] תמה עליו למה פסק כיחיד. והרב"י כתב ע"ז דמשמע ליה דר"י לפרושי לת"ק קאתי דעד כאן לא קאמר ת"ק אלא בימים דעלמא. אבל בים הגדול מודה לר"י דקובע ברכה לעצמו. ובאמת שנמצא כן הרבה במשנה כמו שהביאם בתי"ט בפ' בתרא דביכורים ע"ש. (ואף שקבצם א' לאחת הנה שכח לפניו. שלא הביא הך דהכא ולא ההיא דריש ת"ה דלעיל. ולאחריו עיין עירובין פ' בתרא מ"ה ומ"ש שם בס"ד. ובגמ' פא"ט [דף נ"ב ע"ב] אדרוסת הזאב בדקה. ועיין בגמרא דריש במה אשה [דף נ"ז ע"ב]): 
+<b>ולי נראה </b>מדמפרש תלמודא למילתיה ש"מ דקיי"ל כוותיה. ועיין בפי' המשניות שאחר הגמ' הנדפסים מחדש שהכניס המדפיס גליון א' שרצה להשוות בין דברי הרמב"ם בחבורו ופירושו שלא יהיו סותרים זא"ז ואינו נראה: 
+<b>את הים הגדול</b> הרע"ב כתב שהוא ים אוקיינוס והיא דעת הרא"ש וכן היא דעת הרב תי"ט בספרו ל"ח [פ"ט סעיף ל"ז] (כאשר העיד בשמו הרב במג"א [סי' רכ"ח ס"ק א'] אמנם ספרו הנזכ' לא ראיתיו עד הנה לדעת כח סברתו זאת) אבל דעת הרב בש"ע [שם] היא כדעת הרמב"ם ז"ל בספרו שהוא הים שעוברים בו לא"י ולמצרים שהוא הנקרא אצל רושמי הימים והארצות. הים האמצעי ובלע"ז מדיטראניאו. וכן עיקר לענ"ד כמו שביארתי בחי' לא"ח סי' רכ"ח. בעזה"י. ע"ש ותמצא דברים נכוחים ומוכרחים. וכאן אוסיף ראיה א' ממשנה ז' דפ"ה דמכשירין. דשמעת מנה בהדיא דאף בלשון חכמים קרוי הים האמצעי ים הגדול וכפ"י התי"ט גופיה שם. ובודאי הוא פשוט שאין כוונתם שם על ים אוקיינוס דווקא וק"ל והיא ראיה ברורה: 
+<b>ומ"ש </b>במג"א [שם] בשם סה"ת שהוא הים הסובב ארץ אינגליטירא. גם זה אינו בשילוח. שהרי הוא איננו הים שעוברים בו לא"י. כדעת הרמב"ם. וגם אין זה מסכים לדעת הרא"ש כי ים אוקיינוס אינו סובב ארץ אינגליטירא רק לצד צפונה דהיינו למעלה ממדינת שקוטי' יתכן ששם הוא מים אוקיינוס. אף כי ימי האוקיינוס גם המה רבים לארבע רוחות העולם. כנראה למביט במפת הגיאוגראפיא. אבל הים האשכנזי הנקרא הדרומי שהוא המבדיל בין ארץ אשכנז וענגלנט. וסובב לאיי בריטניא בבחינת ארץ אשכנז שהיא מקומו של בעל התרומה שצריכין לעבור עליו אם רוצים לבוא אליהם. זה ודאי אינו ים אוקיינוס. וכ"ש העוברים על הים הקצר ההולך בין ארץ אינגליטירה ובין צרפת. שאין לזה דין ים הגדול כלל. אע"פ ששניהן זרועות ולשונות האוקיינוס: 
+<b>אשירה </b>לה' כי גאה גאה. ובעני עבדו ראה. ויצילני מכל תלאה. לו תהלה. ושבח ורנה והלל והודאה. רובי רבבות מוסף על הברכה מאה. שסייעני לסיים מסכת ברכות ופרק הרואה. והוא יראני נפלאות מידו הנוראה. ויחזק במעוזי שלום יעשה לי יאמץ ידי הנלאה. ולבבי הנכאה. ויחדש בקרבי רוח נכון תחת רוחי השמם ומשתאה. ויעזרני לפרש כל הש"ס בלי שגיאה. ולבאר כל סתום במסכת פאה: 
+<small>משנה לחם<br><b>על הזיקין</b> עמ"ש שם (סרכ"ז).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>על הברקים והרעמים</b> יע"ש.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>על הרוחות</b> ע"ש.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שרואה לפרקים</b> אבל הני דבבא דלעיל. מהרים ואילך. נמי קאי.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ועל הגשמים</b> עד כמה מברך עליהם. עיין שם (סימן רפ"א).</small>
+
+Mishnah 3
+
+<small>משנה לחם<br><b>בנה בית חדש</b> נראה פשוט דהוא הדין לקנה. חד דינא הוא. כמו בכלים. אלא אורחא דמילתא נקט. שהיה דרכם לבנות בתים. ולא לקנות (אולי מטעם הנזכר פרשת מצורע. מחשש בונה ביתו בלא צדק. משא"כ בכלים דליכא קפידא. או אפשר משום ישוב א"י נגעו בה. ותנא בא"י קאי. וקמ"ל מילתא אגב אורחא. דהכי עדיף טפי. <b>ולדידן</b> פזורי הגולה איפכא הוא. טפי עדיף לקנות. מלבנות בתים. שלא להרחיב גבול רשעה (בודאי על זאת היתה כוונת ר"י חסיד. שצוה שלא יבנה אדם בית של אבנים. דאיהו ז"ל בח"ל הוי קאי. ומנע מטעם שאמרתי. <b>אבל</b> בא"י. מצוה גדולה היא להציב גבול אלמנה והתירו שבות בשביל כך. אפי' על הקנין בלבד ועוד שכבר אמרו רז"ל העוסק בבנין מתמסכן ואמרו טום ולא תשפץ כו') <b>אי נמי</b> משום הכי נסיב תרתי לישני. לאורויי דלאו דווקא בהך גוונא. אלא ה"ה לאידך. ותני סיפא לגלויי ארישא. דתרוייהו שוו להדדי. <b>וצריכי</b> דאי אשמעינן בנה. הוה אמינא משום דבשלו בנה. וזכה לקנין חדש לעשותו משל עצמו מתחלתו. כה"ג הוא דחשיב לברוכי עליה. אבל בקנה דבר גמור בידי אחר. אימא לא ליבריך. קמ"ל בסיפא קנה. <b>ואי</b> אשמעינן בקנה. סד"א אדרבה קנה עדיף. דהאידנא הוא דקני ליה לגופיה מעיקרא. משא"כ בנה. דכבר הי"ל הקרקע קודם שבנה. ולא נתחדש כי אם הבנין שעליו. מהו דתימא כל המחובר לקרקע הרי הוא כמוהו לענין זה נמי (עח"מ ש"א. ומ"ש שם) ועיקר הבית הוא הקרקע. והבית בטל אגב קרקע. שהוא היסוד שהבית נשען עליו. וכבר זכה בו מאז. ולא קנהו עכשיו. ולא נשתנה הקרקע כלל מחמת מלאכת הבנין כדקיי"ל מה"ט הבונה פלטרין בנכסי הגר שלא קנה. דלא עבד מידי בגוף הקרקע. אימא לא לבריך. השתא בשעת בנין. אלא בשעת קנין הקרקע. שהוא העיקר. והבנין טפל לו. קמ"ל (והוא הדין לעשה כלים לעצמו. דחד מילתא הוא) <b>ועוד</b> דשינוי החוזר לברייתו הוא. ואף הבונה בית. לא שינה בגוף העצים והאבנים כלום. שכולם חוזרים לברייתן. והיינו דאצטריכא תקנתא דמריש דאל"ה. לא הוה סגי עד דמקעקע בירתו. ולא קנייה בשינוי. קס"ד הכא נמי לא קני מידי כה"ג. ולא לבריך אבנה. דשינוי דהדר הוא. ולא מיקרי קנין. משו"ה אצטריך לאשמועינן דבונה ועושה נמי מברך. משום דפנים חדשות באו לכאן. <b>מיהו </b>דווקא כשבנה בנין חדש מעיקרו. משא"כ הבונה בית על מכונו. נראה שאינו מברך. כדקיי"ל גבי החוזר מעורכי המלחמה. ודיקא נמי מתניתין. דקתני בית חדש. ליתני בית סתמא. אלא לאו אקרא סמיך. למימרא בית חדש. דומיא דהתם דווקא ומהתם נשמע נמי למאי דכתבינן. דקנה בכלל בנה. ולא כל דכן הוא. דהא התם קרא סתמא כתיב. אפ"ה לא נפיק ממשמעותיה לגמרי בהכי. כ"ש בלשון חכמים. וגם יגיד עליו רעו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בית חדש</b> נראה פשוט. שאף הבונה על מנת למכור. או להשכיר. גם כן מברך.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>קנה כלים חדשים</b> לצורך תשמיש.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ועל הטובה</b> כתב הר"מ. שראהו איש בשעת מציאתו ע"כ. <b>ונ"ל</b> דטעמא משום דבעינן שתהא הרעה מבוררת. כמו שבטובה שמבוררת היא הטובה. עכ"ל תי"ט. <b>ולא</b> ידענא מאי קאמר מר. אטו לא סגי בלא"ה. דצריך דווקא שתהא שם רעה כלל. ואל"ה לא לבריך. אדרבה כי ליתא לרעה לגמרי. פשיטא דמברך על הטובה המוחלטת. ומתניתין רבותא קמ"ל. זה פשוט מאד. א"כ למאי נ"מ קאמר דבעינן כו'. <b>אבל</b> הר"מ ז"ל דאיכפל לפרושי הכי. מתניתין קשיתיה. דמאי קמ"ל. פשיטא דליכא למיחש למידי דלא שכיח כלל. ומאי אשמעינן בהכי. אי ניחוש כולי האי. לעולם לא בעי ברוכי. שכל עניני העולם השינוי והתמורה הלז. לא אחד בהם דבר בטוח מן ההשתנות מטוב לרע ולהפך. ואין כאן שום טוב מוחלט ודאי. ולא רעה מוחלטת. כמו שביאר החכם ז"ל לעצמו. שאין מי שיבין אחרית הדברים. כי לפעמים הרע הוא סבת הטוב. כענין מי שאמר לטובתי נשברה רגל פרתי. ולא בהצלה בלבד. אלא אף הגדולה וההצלחה. ע"פ הרוב צומחת אחר היאוש. מחמת הנפילה ברע עצום תחלה. כענין יוסף הצדיק וזולתו רבים מאנשי השם (עמ"ר במדבר פט"ו) וברוב כך הוא. כמו שהוא הענין בהויה והמציאות בעצם. שאחד מארבעת סבותיו הוא ההעדר הקודם. וכמ"ש חז"ל לכי גביל מסרח. והוא הענין שקדמה קליפה לפירי בברייתו של עולם. המ"י. והוא מה שזכרו חכמי האמת. שהיה בונה עולמות ומחריבן. ומזה בא ענין ירידתנו (אנחנו האומה הנבחרת) פלאים בגלות. בטרם באנו אל המנוחה והנחלה (ואף לפי פשוטו יתכן. שהיו ישראל צריכים לירד למצרים כדי להשיג שם עושר וכבוד. שבהיותם בארץ כנען היו חסרים כל טוב קניני. ורצה הקב"ה שיהיו מכובדים גם בעוה"ז. והביא עצות מרחוק להביא כל כסף וזהב שבעולם למצרים ע"י יוסף. ויבואו ישראל ויעבדו שם. ויטלוהו בשכרם. ונעשו עשירים גדולים כשנצלו את מצרים. וזה היה עיקר המכוון מבעל הרצון. דכל דעביד. לטוב. כמו שיעד מתחלה. ואח"כ יצאו ברכוש גדול. ומה שנטלו משלהם נטלו כאמור מב' טעמים אם מצד שזכה להם יוסף. ואם מחמת שבאו בשכרם. וע"ע מגלות מצרים בפרק שירה ובפר' השיר) <b>והאחרון</b> הכביד מאד. לפי ערך הטוב המוחלט המתמיד הצומח אחריו. ולז"א כשהן יורדין יורדין עד לעפר ומשם עולין. שנאמר ישפילה עד עפר. וכתיב כי שחה לעפר נפשנו קומה עזרתה לנו. וכן הדבר להפך. ברוב פעמים הטוב העובר. מסבב את הרע. גם בעניני הצלחת עוה"ז. כענין וישמן ישורון ויבעט. שהטובה וההצלחה הזמניית. היא היתה בעוכרינו. והקהיתה את שני אבותינו ושנינו (עיין בהקדמת ב"א ובפי' פ"ב דק"ש) עד ירצה ה' אותנו. כאב את בן ישוב ירחמנו. <b>ועיקר</b> שורש ענין טוב ורע אינו אלא בערך ומצב פרטי בעולם הלז. שהטוב הלז. שהטוב בו אינו אלא טוב מקרי. וכן הרע שבו. לא יבחן אלא במקרה. לא בעצם בשום פנים. הגע בעצמך תכלית הרע המדומה. הוא הריגת אדם והפסד בנין גולמו. בטרם בוא יומו. וכן בודאי הוא רע גמור. שהוא אחד משלש ראשי עברות החמורות. ואמנם להמית העובר בדין תורה. אין לך טוב יותר ממנו. כמש"ה ובערת וגו' וטוב לך. גם לו לנדון. טובה מיתתו מחייו בלי ספק. הנאה לו והנאה לעולם. וכ"ה בענין המיתה הטבעית. עם היותה מסוג הרע הגדול. כבר אמרו חז"ל יודעי האמת. והנה טוב מאד. זה מ"ה. והיינו דתקינו הטוב והמטיב בבית האבל. והבן. הרי רע שהוא טוב. וכן להפך ההטבה לרשעים. אין רעה למעלה הימנה. רחמי רשעים אכזרי יחשב הפועל אותם. ושנינו שקט לרשעים רע להם ורע לעולם. והוא הדבר בכל המדות. כי לא לחנם נבראו המרה והכבד. בעלי הכעס והתאוה באדם. כי את הכל עשה יפה בעתו. ואין לך דבר שאין לו מקום לפי הענין והשעה והאדם. אין רע נמצא אתם. אלא במקרה. בעברם הגבול. באיך ומה ומי. ולמה וכמה. וטוב כעס משחוק. והתאוה והכבוד ביושר. נאים אם לא עברו חוק. וככה הוא בענין השמחה והשחוק. העצבות העצלות החריצות הנדיבות והסתפקות. שהמשכיל ידע בהם עת ומשפט. ולב חכם יודע להשתמש בהם כל אחד במקומו ושעתו. ויעמוד בנסיון. ולא ילכד במצודת מחלקותם. ולא יכשל במרמת התנגדותם. כי אינה אמיתית. ואינו אלא להטעותו. לנסות כחו ושכלו. כדי שיטול שכרו. שעל מנת כן בא לעולם. להכירו ולבחנו. אם יעמוד במלחמה זו. ואם ידע לבור... להסכים ביניהם ולהטיל שלום ולמצוא דרך הפשרה. כאשר באמת דבר אחד הם. צריכים זה לזה. ואי אפשר לזה בלתי זה. רק צריכין הם לחכם שמנהיגם באמת וביושר. כאשר הם אחים תאומים. מבטן אחד יצאו. כמש"ה עושה שלום ובורא רע אני ה' עושה כל אלה. וסרה הפליאה מהכתוב הלז המתמיה ההדיוטות. כי מפי עליון לא תצא הרעות בעצם. כי אם במקרה (עם היותן בכוונת מכוין. יתברך החפץ להצדיק בריותיו ולא יבחן הצדק. אם לא יהא לו מקביל. אלא שהוא דומה למקרה. בבחינת טבע הרציחות) בסבת הבריאה מאתו יתברך נהיה הדבר הזה. דלא סגי בלא"ה. שאם יצוייר שאין מציאות לרע. גם הטוב נעדר בהכרח. כי באיזה בחינה יקרא הדבר טוב. אם לא יהא לו מקביל. הלא זה דבר מבואר בעצמו. וכן שנו בס"י. הרע מבחין הטוב כו'. שאם אין טוב נודע בשם. אין רע נמצא בציור שכלי. ואם אין מציאות לרע נרגש בדמיון. אין טוב נקרא בשם. כי הדבר ידוע בהפכו. ואולם ההפכיות. אינן עצמיות בשורש. רק בבחינת התכלית. והוא ענין משנתנו ביחוד. אלא שנמשכנו בביאור מענין המסתעף. במה שראינוהו מועיל. וערב למי שחננו השי"ת לב משכיל מבין לאשורו. ישמח וישיש בדברים יקרים הללו כעל כל הון. ההודאה לחונן הדעת. <b>והכלל</b> היוצא מזה. שהרע או הטוב לאדם בחיים האלה. בין הקניני והזמניי ובין המדותיי אינן באין במסורת ההמון. ולא הולכין בהן אחר לשון ב"א. כי אם לפי משפט החכמים האמתיים. כי המון העם לפעמים אומרים. לרע טוב. ולטוב רע. והשוטה קורא להרציעה רעה. והיא לו טובה גדולה ושבט לגיו חסר לב וחסר דעה. וחכם מהו אומר. כל מה דעבד קב"ה לטב. וכה"א וירא אלהים את כל אשר עשה. והנה טוב מאד. <b>אלא</b> ודאי אין לך בדברים אלא מקומן ושעתן. ולאפשרי רחוק לא חיישינן כלל. <b>ואי הכי</b> צריכא למימר דמברך כי האידנא. אי לאו דמיירי כה"ג. דאע"ג דחזו ליה ושכיח היזיקא. אפ"ה לא אזלינן אלא בתר השתא. <b>ומ"מ </b>עדיין אין דברי ר"מ מוכרחים אצלי. כי יותר נ"ל דבלא ראהו אדם איירי. ואצטריך לאשמועינן. משום דחששה קרובה היא. דקלא אית לה למילתא. שיאמר פלוני העשיר. מילתא דתמיהא היא. וחברך חברא אית ליה. כמעט הוא דבר נמנע שלא ישמע למלכות. קמ"ל דאפ"ה לא חיישינן לה כל כמה דליכא ריעותא. אבל במקום רואה. דבודאי יגלה הדבר ויבוא לידי סכנה. מהא פשיטא דלא מיירי תנא. <b>ונ"ל</b> פשוט דעדיף טפי דלא יברך כה"ג. דאיכא רעה מבוררת. ולא טובה ברורה לשעתה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ה"ז תפלת שוא </b>מכאן שחז"ל חכמי האמת שמרו חק השכל. קיימו וקבלו שיש לנמנע טבע קיים. כהסכמת כל בעל צורת אנושית.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<small>משנה לחם<br><b>ונותן הודאה</b> ראיתי נמי מחוברי חבר. שראה עולם הפוך. העתיד קודם העבר. הוייה לפני העדר. וטרח טרייה לרישיה בנתינת טעם להפוך הסדר. ומהפך במילי ממולייתא. הני נינהו מילי דכדי.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>חייב אדם לברך</b> כו'. עלח"א מ"ג פי"ג דשבת. ועמש"ל בהקדמת ב"א באריכות. שרעות הזמן אינן רעות מוחלטות. וע"פ הרוב יוצא מהן טוב. ובכלל. היסורין והמיתה עצמה. לטובת האדם ותקונן נמצאו. לכן עם היות בהם צער מורגש לגוף. הצדיקים שמחים בהם. בבחינת טובה היוצאת מהם לנפש. וגם אפילו לגוף שמזדכך על ידיהם בלי ספק. כמש"ל ושם בהרחבה קצת. והם דברים מבוארים למשכילים. ועמש"ע בסמוך.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בשני יצריך</b> דבר זה. צריך ביאור. איך אפשר לעבוד השי"ת ביצר הרע, אכן נודע הדבר הוא אשר דיברתי במ"ג דלעיל. כי הרע העולמי הלז לבני אדם כאן. אינו רע עצמי. וכן הוא הענין ביצה"ר שממנו צומחות כל הרעות. עכ"ז שרשו אינו רע כל עיקר. אדרבה על ידו יבוא הטוב להם באמת. ולכך נמצא. להכניעו ולהמתיקו ולהחזירו לשרשו. וזוהי תכלית עבודת האדם בארץ. ולקבל שכר מעשהו בהלחמו עמו. עמ"ש בס"ד במו"ק ס"ב. ובהקדמת פירוש התפלה. ועוד לפעמים ישוב הרע טוב. גם במעשה הנמנע ע"פ הרוב. והוא שאמרו גדולה עברה לשמה. ממצוה שלא לשמה (וגם מצינו לפעמים רע נראה מבחוץ. שאינו שוה מבפנים. כענין חטאו של אהרן הכהן. שבשביל שהיתה כונתו טובה. לא זז מפלטין של מלך בעבורו. כמ"ש רז"ל. וכן מסוג זה. חטאו של אדה"ר ומרע"ה ודוד המע"ה. וכל מה שנמצא לגדולים וטובים. חטאים. הם עברות לשמן בודאי. המ"י וידום) וביארו בכל דרכיך דעהו. אפילו לדבר עברה. וכבר זכרתי הבנת כוונת דבר זה על בוריו בס"ד. בפירוש פרשה ראשונה דקריאת שמע. יע"ש.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ובמנעלו </b>אבל באנפליא. ובבתי רגלים הנקיים מטיט חוצות. ודאי שרי. דלא נאסר אלא מנעל. דהוי דרך בזיון. שהוא מאוס ומלוכלך מדריסת הרחובות והשווקים. לא יוכלו נקיון. גם מחמת שעור תחתונו קשה הוא. דורך ודורס בו בכח. ואינו דרך כבוד. לרקע ברגל במקום קדוש. משום אימת שכינה. <b>אבל</b> פשיטא דליכא קפידא הכא משום חציצה. דלא הוזהרו עליה אלא כהנים בעבודתן. <b>ואיברא</b> בלי בתי שוקיים כלל. ודאי לא שפיר דמי. בהר הבית נמי. מפני קדושתו לאו אורח ארעא. לגלויי כרעא. ופשיטא צריך להיות מכוסה הרגלים. ולא להיות ערום ויחף. שאף כהנים בשעת עבודתן. היו מכוסים במכנסים. ולא היה נראה מהן הרגל כלום.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שיהא אדם שואל שלום חברו בשם כו'. </b>הוה קשיא לי טובא. דהא אמרינן. אסור ליתן שלום בבה"כס. משום דשמו של הקב"ה הוא. <b>ואי</b> איתא פשיטא בלא"ה אסור. משום הזכרת השם ממש. כדמשמע הכא. <b>וצ"ל</b> דהוראת שעה היתה. ולא עמדה. כי בדורות האחרונים חזרו ובטלוה. וחזר הדבר לכמות שהיה קודם שהתקינו (והתקינו. מכלל דלצורך שעה בלבד חדשוה. ולשעתה בטלוה. וכן מוכיח הכתוב שהביאו לעד) וה"נ מוכח משאלת שלום דתלמיד לרב. שאין בה הזכרת שם שמים. <b>שוב </b>ראיתי בפירוש הר"מ. דמפרש למשנתנו על שאילת שלום גרידא. והיינו נמי דקאמר בשם. משום דשלום הוא שמו של הקב"ה. ואינו נראה וק"ל. גם בע"כ צריכין אנו למה שאמרתי. שבטלו הזכרת שם שמים. ליישב לשון המשנה כנ"ל. ודוק.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>רנ"א הפרו תורתיך עת לעשות לה' </b>אף אנו נאמר מה שהראונו מהשמים בבאור דבר זה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ירצה </b>אם הפרו תורתך. כי תראה דור פרוץ. צריך לגדרו ולעשות סייג לתורה. כענין שאמרו. רב בקעה מצא וגדר בה. וכן מצינו לחכמי דור דור ודורשיו. שהוסיפו וחדשו תקנות וגזרות גדרים וסייגות. אשר לא שערום הראשונים. ולא תאמר מה זה שהימים הראשו' היו טובים מאלה. וחכמים האחרונים הכבידו את עולנו. כי הזמן גורם. והשעה צריכה לכך. כמ"ש במקומות הרבה. <b>הוא</b> ששלמה משיב לדובר סרה. ומבקש תואנה על מנהיגי ישראל. אל תאמר כן. כי לא מחכמ' שאלת על זאת. ר"ל עלבון הדור הוא שמתמעט והולך. ואבדה חכמת חכמיו. לכן הוצרכו לשמירה יתרה. שאם היתה החכמה מצויה ומושפעת כמלפנים. ודאי לא היו צריכים לכל זה. אכן מהעדר החכמה. והתגבר הסכלות בימיך. באת לכלל שאלה זו. <b>זהו</b> שכיון בו רבי נתן. אם ראית דור הפרו תורתך (כדרך שאירע בימי יוונים) הרי לפניך מזומנת עת לעשות לה'. תקנות טובות לנחת רוח לפניו יתעלה.</small>
+<small>משנה לחם<br>סליקא לה מסכת ברכות בנל"ך ולאע"י</small>
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Berakhot/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Berakhot/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..cebff0336760991fa93976a7f3cc322a97e45d62
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Berakhot/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,513 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Berakhot
+לחם שמים על משנה ברכות
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Berakhot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה ברכות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+בשם ה' השם נפשנו בחיים. המשביענו לחם שמים:
+<b>מאימתי </b>ההבדל שבין אימתי למאימתי במ"ם. הוא שמלת אימתי באה לשאלה על גדר זמן מוגבל. בלי שתורה על התחלתו. גם הונחה לשימוש השאלה על המקומות והענינים כמו אימתי אמר פלוני כך והרבה בתלמוד. אבל מאימתי מתיחדת בהגבלת התחלת הזמן בכל מקום. וכמוהו מאימתי מזכירין גבורות גשמים: 
+<b>בערבית. </b>אית דגרסי בערבין לשון רבים. וסעד גדול לנוסחא זו מצאתי ברעיא מהימנא פ' פנחס (ד"א דרמ"ג ע"א בסופו) דמוכח התם בהדיא דגרס לקמן בפרקין מאימתי קורין בשחרין ע"ש הטעם. וא"כ משמע דברישא דהיינו מתניתין דהכא נמי הכי אית לן למיגרס דכוותה בערבין דמשמע תרי. ומאן דתני הכין ודאי לא משתבש. ודייק טפי בלישנא. דלנוסחא דילן הו"ל למימר קורין ערבית ושחרית בלי בי"ת השימוש כמנהג הלשון ברוב המקומות בתלמוד דוק ותשכח. והמלה עצמה ביאורה ונקודתה קשה. שאיני יודע הוראתה הפרטית. ואין נראה שיהא ערבית שם נרדף להערב או הלילה. וכן שחרית לשחר ובוקר. שהרי מצינו שנשתמשו חז"ל גם בשמות שחר וערב כמ"ש לקמן בשחר מברך שתים ובערב מברך שתים והרבה כמוהם. על כרחך לומר שיש שימוש מיוחד למלות שחרי' וערבי' הללו שחדשום רז"ל ואין להם רע במקרא. ומטעם זה ג"כ קשה ידיעת הניקוד באמיתות לפי שאינו נראה בעיני שיהיו שמות דברים עצמיים או מקריים פשוטים. על משקל אחרית בלה"ק שבכתוב. כי אז לא יהיו כי אם שמות נרדפים לשחר וערב. וזה לא יתכן כי לא המציאו רז"ל לשון מחודש רק לצורך הוראה מיוחדת. והוא דבר מבואר בעיני כל בעל שכל. ולכן הנראה קרוב אלי שהוא כעין תואר נקבה. כמוהו בלשון רז"ל רוח קצרית (בכורות מ"ה דפ"ז) קראה גברית (גמרא דס"פ במ"א יוצאה) [ד' ס"ז ע"ב] מן גבר וידמה שימצא תואר הזכר כמו כן עד"ז ונאמר <b>גברי</b> כמו ולא יהל שם <b>ערבי</b> (ישעיה י"ג) שנגזר מן ערב וממנו נאמר גם כן <b>ערבית</b>. ותהיה המלה תואר נקבי לשעה שהיא עת התחלת הערב. וכן שחרית שם התואר לעת התחלת השחר. וכמוהו עוד לדעתי זה ששנינו [פ' א' דפרה משנה א'] אב"ע שמעתי <b>שלשית</b> ע"ש ודוק. וכן נכון שיהא ענינה שם תואר נקבי בכל מקום. אלא שלפעמים תורה על העת והשעה הערבית שהוא תחלת פנות היום ונטות השמש לערוב. ולפעמים על הקריאה והתפלה <b>הערבית והשחרית</b>. וכאן יפורש על השעה הערבית או על התפלה הערבית שקבעו בה ק"ש. ובאמרם מתפלל אדם ערבית ושחרית התואר נופל על התפלה שיתפלל תפלת ערבית ושחרית ויזכיר בה מעין המאורע וכיוצא כך נ"ל ודוק: 
+<b>רבי אליעזר. </b>רבים נבוכו בקריאת מלת רבי כשהיא נסמכת לשם עצם אדם המעלה. יש קורין הרי"ש בק"ח כדעת התשבי ויש בחיר"ק וכן נוהגין הלועזי' וי"א מקרוב באו בשור"ק והאשכנזים קוראין בסגו"ל. וכל זה איננו שוה לי שהוא מבלי השגחה כרצון איש ואיש מבלתי הסכמה בטעם נכון. והמחוור בעיני שהרי"ש בשו"א כאשר כתבתי וביארתי היטב בס"ד בהגהות סידור תפלה אשר לי הנקראים לוח אר"ש. ולא רציתי להטריח המעיין בספרי זה בידיעת דרכי דקדוק הלשון באריכות. על כן ראיתי כי טוב לתת לזה מקום מיוחד וקבעתיו בהגהותי הנז' יעויין משם באורך דיני שם תואר זה וכיוצא בו ותנוח דעתך בעזה"י: 
+<b>רבן גמליאל. </b>הבי"ת קמוצ' ודגושה והנו"ן שרשית ע"ד התמורה בחילוף ה"א בנו"ן כמו נדה נדן אתנה אתנן. ואיננה כינוי כמו בארמי רבנא עוקבא. אף לא מאותיות האמנתיו הנוספות כנו"ן גזלן. אבל היא יסודית בשקל 
+<b>גנב דין. </b>כאשר הוכחתי ג"כ שם בס"ד. ע"ש מילתא בטעמא: 
+<b>עד שיעלה ע"ה. </b>מ"ש הרע"ב ומיהו לכתחלה משהגיע עונת ק"ש אסור. עיין בא"ח סימן רל"ה ומ"ש שם: 
+<b>עמוד השחר. </b>עמ"ש בתי"ט בענין עליית העננים והוא לכאורה נגד מ"ש רז"ל בפ' הספינה [ד' ע"ה ע"ב] ש"מ האי עיבא תלתא פרסי מידלי. אולי יש לחלק בין העב שהוא כבד ביותר שאינו מגביה רק ג' פרסאות ובין העננים הקלים שהן נגבהים יותר: 
+<b>הקטר חלבים ואיברים. </b>פירש הרע"ב ז"ל של עולת תמיד של בין הערבים. וכ' בתי"ט ז"ל אע"ג דפשטיה דקרא בכל עולה כתיב (וממ"ש בסמוך יתבאר דליתא דפשטיה דקרא לא מיתוקם אלא בעולת תמיד והיינו דכתיב העולה בה"א הידיעה ודוק) אלא מילתא פסיקא נקיט עכ"ל. ולא פירש מאי פסקא דודאי על הרוב אין עזרה ריקנית משאר זבחים ועולות המצויין תדיר מכל ישראל. ואם משום שאינן מצויין לעולם בהחלט וחיוב. גם לאיברי התמיד אין הכרח היותם שם בכל לילה כמו שיתבאר לך ממה שאכתוב בסמוך בע"ה. שהיו עושין כל האפשרות להקטירן ביום. ועל כן אם אירע שניתותרו עד הלילה. זהו מחמת שאר קרבנות נדרים ונדבות שהיו מרובין בו ביום. ובודאי דעת משכיל תרגיש שהרע"ב והר"מ ז"ל שלא קצרו בלשונם כלשון רש"י ז"ל כאן. עם היותו יותר כולל. בלי ספק כיוונו לדבר רשום. לכן נראה לי שהשמיעונו באגב אורחא הילכתא גברוותא. שאף ע"פ שבכל איברי הקרבנות כך הוא הדין אם ניתותרו מקטירן בלילה (וגם בזה יש דברים בגו ואינו פשוט כל כך כמו שיובן ממ"ש בסמוך תוך כדי דיבור זה בס"ד. ותראה שגם בזה תנאי היו דברינו. שלא זו בלבד שמצוה להקדים ולא לאחר המצוה. שזה הטעם משתתף לכל הקרבנות עם התמידים בשוה. אלא שנוסף החיוב בשאר הקרבנות שאינו רשאי לאחרן אלא בשאי אפשר ובדיעבד דוקא ואפ"ה בהקטרה קדמי כמו שנבאר לפנינו). מ"מ היו נזהרין בשאר הקרבנות להקטיר איבריהן ביום כל מה שיוכלו להקדימן שלא יניחום עד הלילה. מפני שחביבה מצוה בשעתה אע"ג דאפשר בתר הכי. תדע שהרי מטעם זה דוחין הן את השבת איברי תמיד ושל פסח להקטירן ביום אם אפשר ולא מאחרינן להו עד הלילה אפילו בשבת כדתני' פ"ו דפסחים [ד' ס"ח ע"ב] ולכן לפי הנחה זו לא יארע זה בשאר קרבנות כ"א לעתים רחוקות. משו"ה לא פסיקא להו ז"ל. רק בתמיד שאיברים שלו הם היותר מצויים בודאי לפי שהוא מאוחר לכל הקרבנות שעליו משלימין כולן. וזמנו בין הערבים. ושמור זה כי נכון הדבר מאד וברור בלי ספק בעולם: 
+<b>ואל יקשה </b>עליך ההיא דפרק כל התדיר [ד' פ"ט ע"א] דתנן איברי עולה קודמין לחטאת אף על גב דדם חטאת עדיף כדאיתא התם. וכ"ש שאיבריה קודמין לכל שאר הקרבנות. עאכ"ו איברי תמיד שיש להם ג"כ המעלה של תדיר. אבל תדע באמת שאין הדברים אמורים שאיברי עולה קודמין. אלא דווקא בנדרים ונדבות או של מחוסרי כפרה. משא"כ באיברי תמיד של בין הערבי'. שהן ודאי מאוחר' לאימורי הקרבנות כולן. חדא הואיל ואתחיל בהו בהקרבה. עביד להו ברישא וגומר כל עבודתן ומקדי' גם ההקטר'. וסברא הוא דכל הקודם בעבודת הדם קודם אף באכילת מזבח. וכדמשמע בפכ"ה דאפי' בהקדשן של קרבנות אזלינן בתר חשיבותן. וכיון שהוקדמו לשחיטה ולזריקה מפני מעלתן וחשיבותן. היא מושכתן לכל עבודתן. שיתר העבודות נגררות אחריהן. ומטעמא דאין מעבירין על המצות נמי ודוק. והיינו נמי טעמיה דהר"י קורקוס ז"ל דאייתי הכ"מ בפ"ט מהל' תמ"ו שמפרש לזו ששנינו איברי עולה קודמין דווקא בששניהם שחוטים לפנינו ונזרק דמן בלי שידענו איזה מהן קדם. לפי שאם ידענו שנשחטה חטאת תחלה. איבריה קודמין. ודוק היטב שדבריו מוכרחים מטעמים הנז'. ועוד על כרחך הכא לא אפשר ולא מהני גם מעלה דתדיר לאקדומי. דהא עיקר עשה דהשלמה אהקטרה הוא דכתיב וכדמשמע נמי בגמ' ריש תמיד נשחט [ד' נ"ח]. והא דרמינן התם [ד' נ"ט ע"ב] קראי אהדדי ומשנינן בשניתותרו. הוא דכל הלילה ילין. היינו דווקא דיעבד ובדאי אפשר בענין אחר. דהיינו כשניתותרו בדיעבד וע"י הדחק. מ"מ לכתחלה לא. דבהכי מסתבר לאוקמי לקרא כיון דעשה דהשלמה בהקטרה משתעי ודאי. ואל"ה הכין הו"ל למימר בשנשחטו ונזרק דמן קודם לתמיד ודוק. אלא אין לך לומר כ"א כמו שאמרנו דלא שרינן אלא בדיעבד ומדוחק. אבל לכתחילה אינו רשאי לאחר גם ההקטרה משום עשה דהשלמה. ואם מתוך האונס ניתותרו עדיין לא הפסידו הקדימה שגם בלילה מקטירן לפני איברי התמיד וכנז'. וממוצא דבר תבין איך הרמב"ם והרע"ב ז"ל צדקו יחדיו במה שהקפידו על לשונם ודייקי טפי דדווקא קאמרי הקטר חלבים ואיברים של תמיד הוא דתנן הכא כל הלילה. אבל של שאר קרבנות לא משכחת להו. מפני שאינו רשאי להקטירן בתחלה אחר התמיד אם לא מפני האונס או שלנו בראשו של מזבח. ועיין היטב כי אסמוך על המעיין הנבון: 
+<b>ועוד </b>אפשר לי לומר בדעת המפרשים הנ"ל. דמשו"ה לא נקטי בכיוון רק קרבן תמיד. דביה משכחת מילתא פסיקת' בין בחול בין בשבת. משא"כ בשאר זבחים. ובהא רווחא לן שמעת' וניחא לי מה שהקשו בתו' ספ"ק דשבת [ד' כ' ד"ה למשרי] דאמרינן התם אלא קרא למשרי איברים ופדרים הוא דאתא. דמשמע דחול דאי דשבת מעולת שבת בשבתו נפקא. דשחיטה וזריקה דתמיד של חול לא אצטריך למעוטי. וש"מ דשבת מיהת דחי. ובפ' ב"מ [ד' כ"ד] אמרינן עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת. עוד הקשו דהכא מפיק לה מבמושבותיכם. והתם ביומא [דף מ"ו] מפיק לה מבמועדו. ועשה אזנך כאפרכסת ושמע אלי דלענ"ד פשוט דעולת שבת למעוטי עולת חול דיחיד ודצבור דלא קביע ליה זמן. ולעולם למיסר שחיטה וזריקה דקרבנות שקבוע להם זמן קמ"ל דעולת שבת שריא ועולת חול אסירא. אף על גב דכל יומא זימנא הוא. ואיצטריך בכל מושבותיכם למילף שריותא לאיברי' ופדרים דחול שניתותרו מתמיד של בין הערבים. דלא תימא בכלל מיעוטא דעולת חול הוו. ומבמועדו לא מרבינן להו כיון דמע"ש הן. ואכתי מיבעי לך במועדו למיגמר אאיברים ופדרים דשל שבת שדוחין. דלא תימא דווקא שחיטה וזריקה דעבודות היום הן שרי רחמנא ולא הקטרת איברים ופדרים שמצותן כל הלילה. וא"ת הרי כבר למדנו לאיברים של ע"ש שדוחין את השבת. של שבת לא כל שכן. י"ל דהוי מוקמינן לקרא דמושבותיכם אמאי דמסתבר טפי. ואי דשבת מסתבר טפי. לא ידעינן היתירא לשל ע"ש. ואפשר נמי דשל ע"ש טפי מסתבר שכן זמנן עובר ועכשיו היא שעת מצותן. ודוק היטב שבזה נתפשטו כל הקמטים בריוח. וראיתי בתו' דיומא (דמו"א) שתירצו בשם הר"י פורת דומה במקצת למה שכתבתי. ודחאוהו מההיא דאלו קשרים עולת שבת בשבת אחרת. ואי בשחיטה וזריקה איירי קרא אטו קרבן שבת נשחט ביום הכפורים. ואי משום הא לק"מ דלעולם עולת שבת על עולת התמיד לא קאתי אלא למאי דמסתבר דהיינו לשחיטה וזריקה דעולת תמיד ומוספין שבו דלא סגי בלאו הכי. ולא להקטר' דאפשר בתר הכי. דילמא לא ניתנה שבת לדחות אצלה. אי לאו קראי אחריני. והך דרשה דעולת שבת בשבתו שלימד על חלבי שבת זו שקרבין בשב' אחרת. בהא שבקינן לקרא דדחיק ומוקי נפשיה דלא איירי אלא בחלבים ולא בשחיטה. דפשיטא דעולת תמיד (וכן כל קרבנות צבור שקבוע להן זמן) לא קרבה אפי' בחול משעבר זמנה. כדבעינן למימר קמן וזה ברור: 
+<b>ושם </b>ראיתי בתוספות דבר מתמיה שרצו ליישב קושיא הנז' שהקשו על פירושו של הר"י פורת וז"ל מיהו יכולני ליישב שלא יקשה לפירוש הר"י פורת דקרא דעולת שבת הוה דרשינן הכי אם נאנסו ולא שחטו תמיד של שבת ישחטו בי"ה. ולעולם למשרי שחיטה הוא דאתא (ע"ש דמשמע ג"כ מלשונם דבאמת נמי הכי הוא) וכמדומה שיצא להם זה מאותה ששנינו בהתכלת [ד' מ"ט ע"א] לא הקריבו כבש בבוקר יקריבו בין הערבים בד"א שהיו אנוסין כו'. ואשתומם כשעה חדא אם יצא דבר זה מפי אותו צדיק גדול בדורו הקדוש מהר"ם רוטנבורק הידוע שחיבר התוס' על מסכת יומא שבידינו. ואין ספק אצלי שזה היה כתוב בגליון מאיזה תלמיד דלא חש לקמחיה וח"ו לתלות בוקי סריקי ברבן של ישראל הנזכר. דמי איכפל קרא למשרי של שבת בשבת אחרת. אטו תשלומין אית ליה בחול אם לא הקריבו היום תמיד שיקריבוהו למחר וליומא אוחרא ויקריבו שני כבשים בבוקר ביום א' לתמידין. נשתקע הדבר ולא נאמר. דקעבר בב"ת בודאי. ועוד פשוט וידוע משעבר זמנו בטל קרבנו כבריש ת"ה. (והא דנקט רש"י התם מוספין לדוגמא נקטינהו משום דקרא דדבר יום ביומו דמניה ילפינן דאין הצבור חייבין באחריות קרבנותיהן. במוספין הוא דכתיב. ומניה ילפינן לכל קרבנות הצבור. וכמו שכתב הרמב"ם בחבורו שכלל בפירוש כל קרבנות צבור בדין זה. ואפילו היה עולה על הדעת לחלק בין תמידין למוספין בענין זה. אינו מועיל כלום לדברי התוס' הנ"ל דהא קרא דעולת שבת נמי במוספין משתעי) ובפ' הדר [ד' ס"ג ע"ב] אתמול ביטלתם תמיד ולא ביקש להענישם על כך אם לא משום שהוא מעוות לא יוכל לתקון וק"ל. ועד כאן לא איפליגו ר"ש ורבנן התם במנחות [דף מ"ט ע"א] אלא בלא הקריבו כבש בבוקר אם יקריבו בין הערבים. אבל להשלים ביום אחר ליכא מאן דאסיק אדעתיה אפילו בחול כה"ג. ומשנה שלמה היא ג"כ בפ"ב דתמורה [ד' י"ד ע"א] קרבנות הצבור אין חייבין באחריותן ע"ש בגמרא ודוק. הרי שאין מקום למ"ש התו' שלא יקשה לפי' הר"י פורת. דפשיטא דלא סליק אדעתא לפרושי לקרא הכי בשבת כיון דאפי' בחול לאו דינא הכי. אלא דבלא"ה לא תקשי עליה כדכתבינן. אבל לא הונח לנו גם בפירושו של הר"י פורת דאליביה מיעוטא דעולת שבת בתמיד דווקא איירי ולשחיטה וזריקה לחוד אתי. א"כ תמה על עצמך דהא פשיטא דשחיטה וזריקה כבר עבר זמנן ולא צריך קרא להכי למעוטינהו. וכמ"ש התוס' במס' שבת [ד' כ'] והיא קו' שאין עליה תשובה עפ"י שיטתו של הר"י פורת. וגם עדיין לא נתיישב במועדו למאי אתא. ובמ"ש לעיל יבוא הכל על נכון בס"ד ומיחוורתא כדשנינן. ויעמיק המעיין הישר ויעיד. ודאתאן עלה דהשתא אתי שפיר דלא כיילי המפרשים הנז' בכיילא רבה לאוקמי למתני' באברי וחלבי כל הקרבנות דלא פסיקא להו כולי האי והרי גם זה ישר: 
+<b>ואיברים </b>לפי מה שקורין היחיד מזה השם <b>אבר</b> בה' נקודות. תהיה אם כן קריאת המלה בריבוי <b>אברים</b> הא' בח"פ בפלס עדרים מהנפרד עדר. וכן מנהג שאר בעלי ה"נ בריבוים. וזה א"כ שלא כמנהגנו והרגיל על לשונינו וכן בפי כל השונים וגם בתפלת יוצר דשבת לומר <b>איברים</b> בצי"רי הא"לף וכן בכל הספרים מלאים הם יו"ד נוספת אחר הא"לף להורות על נקודת הציר"י. וגם ככה נמצאת מלה זאת מנוקדת בתרגום בכל מקום הא"לף צרו"יה. ולא דבר רק הוא בלי ספק. ואומר אני שלא נתברר הנפרד ממנו באמיתות. שהקורין אותו <b>אבר</b> בה"נ קרוב בעיני שנשתבש אצלם כמ"ש בסמוך בהיותי חושש ליו"ד הנמצאת בספרים כולם כנז'. שזה אמנם עמוד נכון להשען עליו בספרים הבלתי מנוקדים. (וגמרא ערוכה היא בפ"ק דע"ז [דף ט' ע"א] תנא תוספאה ע"ש ודוק). מלבד הטעם שעוד אזכיר. וממה נפשך צרכנו לתיקון. ונראה לי שהנפרד הוא <b>איבר</b> בזאת ההוראה. להבדיל בינו ובין אבר דקרא בעל כנף ויהיה אם כן בפלס היכל איתן עילם שברבוים נאמר היכלים איתנים עילמים שלא ישתנה הציר"י. ובא הטעות לומר ביחיד בה"נ מלבד שהוא קל ומתדמה ונקל ללשון להחליפו מבלי כוונה. עוד אירע זה בהתחלף מלה זו עם אבר שבמקרא שהוא בה"נ ושגור מאד. עד שלא ישימו לב להפריד ביניהם. והאמת שהם ענינים נפרדים ולא נמצאת מלה זו בכתוב על הכוונה הזאת. כי במקרא בכ"מ ענינה אגפי העוף אבל האיברים הנרצים כאן וכן בכ"מ שזכרום חז"ל שהם הנתחים המנותחים לאיברים שלמים הם נקראים עצמים בלשון מקרא כמו [יחזקאל כ"ד ד'] מבחר עצמים מלא ודומיו. וראו חז"ל כי טוב הוא לקרות בשם מיוחד להוראה הידועה במלת איברים בצי"רי ולקמוץ הנפרד כנז'. כמו שעשו בהרבה מקומות שהלשון מתוקן אצלם בדרך מיוחד לצרכם להוראה נבדלת. ונתקיימה מעתה הנוסחא הישנה. ואין לזוז ממנה וכן י"ל בנשמת דשבת ואל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להשיב דבר לפני האלהים. כמו שעלה על דעת הנמהר והנבהל להשיב ולהשיג ודרכו להזיק לנוס' ישנות ונאמנות מקובלות בידינו ומשנה הוא במטבע ברכות ככל העולה על רוחו. ולא תאבה לו ולא תשמע אליו בכל מקו' אשר יצא לדון בדבר חדש מדעתו החפשית והמשולחת אם לא יסכימו עליו מביני מדע וכבר הכיתי על קדקדו והראיתי טעותו בהגהות הנזכרים בס"ד ודי בזה הערה: 
+<b>א"כ למה אמרו חכמים עד חצות. </b>הרע"ב ורש"י כתבו אבל בהקטר חלבים ואיברים לא אמרו עד חצות ולדעתם כשר כל הלילה לכתחלה כדתנן במגלה [דף כ' ע"ב]. ובאמת שאין משם כל כך ראיה. דהא מייתינן התם בזה הכלל אכילת פסחים. ובההיא אפי' לר"ע מדרבנן מיהת אין הפסח נאכל אלא עד חצות ומשו"ה לא תקשי מינה להרמב"ם דס"ל גם בהקטרה עד חצות ותו לא. (ולא תקשי היכי אתו רבנן ומפקעי מ"ע של תורה דמדין תורה כשרין כל הלילה ומשום סייג אמרי רבנן דלא יקטיר אחר חצות. דהא כבר תרצה רבינו יונה במתני' דודאי ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה כדי שלא לבוא לידי פשיעה ע"ש). ותו בר מנה דההיא שהרמב"ם ז"ל יש לו עוד שטה אחרת באותה משנה. דאפי' תימא מדרבנן נמי איירי התם דכשר כל הלילה. היינו דווקא באיברים ופדרים שמשלה בהן האור. וניתנו למערכה בערב שמהפכין בהן כל הלילה. או לאותן שפקעו מעל גבי המזבח ויש בהן ממש שמחזירין אותן אפילו אחר חצות ומצותן כל הלילה לחזרה ולהפוך. אבל איברים שלא הוקרבו למערכה וניתותרו אין מקטירין אותן אחר חצות. דהיינו דתנן הכא שאמרו חכמים עד חצות וס"ל דאכולהו מילי דמתני' קאי. עיין בפ"א [ה"ו] מהל' תמ"ו ותדע שזוהי דעתו ז"ל: 
+<b>איברא </b>לכאורה קשיא טובא מילתיה דהרמב"ם ז"ל איך אפשר לומר כן דהא בהדיא תנן בתמיד ספ"ב האיברים שלא נתעכלו מבערב מחזירין אותן למערכה. ועיין יומא דמ"ה [ע"א] שפירש רש"י דבכלל איברים שלא נתעכלו ישנן גם כן אותן שלא ניתנו למערכה כלל שמקטירן לאחר סידור מערכה. דברוב פעמים הוא בקריאת הגבר וסמוך לו שהוא קרוב לאור היום. ולר' מאיר דהתם אפי' בשבת עושה להן מערכה בפני עצמן. ולרבנן דר"מ בחול מיהת סודרן ומחזירן למערכה אף אחר חצות כדאיתא התם. וכן בדין דמהיכי תיתי לפלוגי בין איברים שמשלה בהן האור קודם חצות דתנן בפ"ט [מ"ו] דזבחים כשפקעו מע"ג המזבח יחזיר ומפרשינן התם בגמרא אי דאית בהו ממש אפילו אחר חצות. ומאין הרגלים לפסול אחר חצות אותן שלא משלה בהן האור. אפי' מדרבנן. כיון דנפקא לן מקרא דכל הלילה והקטיר שכל הלילה ראוי להקטרה דמיניה ילפינן לדאית בהו ממש שאפי' אחר חצות מקטירן. כ"ש כשלא משלה בהן האור כלל וממשן קיים לגמרי. ודמפלגינן בין משלה האור ללא משל' (ביומא דמו"א) היינו לענין הקטרתן בשבת דווקא דלא דחו שבת אלא כשנעשו לחמו של מזבח. א"נ אליבא דר"מ דווקא בעינן משלה בהן האור כדי לעשות להן בשבת מערכה בפני עצמה. מיהא לרבנן אפשר דאין חילוק בין משלה בין לא משלה לעולם דוחין אפילו שבת שנקטרין על המערכה ועכ"פ בין למר בין למר בחול מיהת ליכא מאן דאמר דבעינן משלה בהן האור דווקא. וע"כ צ"ל כן דאל"ה מאי איריא בשבת דבעינן משלה הא אפילו בחול נמי לא סגי בלא"ה ופשיטא דבהכי מיירי ודוק. ועוד תדע דאין לחלק וגם אין להעמיד ההיא דיומא ודתמיד באיברים שעלו למזבח קודם חצות דבכה"ג נעשו לחמו של מזבח. ומשו"ה אפי' לא משלה בהן האור מחזירין אותן למערכה. אפי' אחר חצות. אבל אותן שנשארו בעזרה אינן ראויין אחר חצות מדרבנן כדסבר הרמב"ם ז"ל. דהא איתא בהדיא פ' המזבח מקדש [דף פ"ז ע"א] איברים שלנו בעזרה מקטר והולך כל הלילה. ובה' פסולי המוקדשין פ"ג [הי"א] פ' הרמב"ם ז"ל שכתב שם אברים שלנו בראשו של מזבח כאילו לנו בעזרה ע"ש ודוק. אמנם קצת משמע דהרמב"ם לא ס"ל כהר"י בהא וקסבר דחכמים נמי לא פליגי בסייג אלא לכתחלה הוא דעבוד הרחקה. מיהו בדיעבד אפילו אחר חצות מקטיר והולך. והכי דייק לישניה בהל' מעה"ק [פ"ד] ע"ש הלכה ב' ו'. אלא דגבי אכילת פסח משמע יותר שדעתו ז"ל שאינו נאכל כלל אחר חצות וצ"ע א"כ שלא השוה מדותיו. ואת"ל ישנה לגזרת חכמים גם באברים ופדרים עד חצות דווקא להרמב"ם. לא משכחת לה אלא בשרירי דהיינו דתנינן בפ"ט [מ"ו] דזבחים איברים שפקעו מעל גבי המזבח קודם חצות יחזיר לאחר חצות לא יחזיר. ואולי יפורש לדעתו ז"ל לא יחזיר אינו רשאי להחזיר ודלא כפירש"י ז"ל שם (ונתבאר ענין זה עוד ביומא ד"ך [ע"א]): 
+<b>עיין </b>מדרש רבה פרשת ויצא [פס"ח י"א] איתא שם אר"ת אף תפלת הערב יש לה קבע. כמדומני שבמ"כ לא כיון יפה בפירושו. לפי שיראה לי פירוש קבע דהתם כפשטיה וכמשמעו. דקאמר התם מעיקרא שאין לה קבע לומר שזמנה כל הלילה. ור"ת ס"ל שאף תפלת הערב יש לה קבע כמו איברים ופדרים ודו"ק. 
+<b>העברה </b>הורגלנו בגירסא דינקותא לקרות המלה עי"ן הפעל צרוי"ה על משקל גזלה <b>שאלה</b> ומן הכתוב (שמואל ב' י"ט פסוק י"ט) ועברה <b>העברה</b> נראה שאיננו נכון. אבל משקלה צדקה ברכה. אך לא שמענו מעולם אפילו מן הדווקנים שקראו בענין אחר. וכן תורה היו"ד הנמצאת בתובה אחר הבי"ת ברוב הספרים לברר הניקוד. ונראה שחכמינו ז"ל עשו כן בכוונה להבדיל בין הוראה זו להוראת ענינים אחרים המשתתפים במלה זו. והם ז"ל בעלי הלשון וידעו אופן השימוש בלשון והקריאה על הנכונה. והיה להם רשות לשנות דרכי השמות והפעלים לצורך כוונה מיוחדת כנז'. וכמו שעשו במלת תרם וזולתו. והוא אמרם לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד. ועוד שגם בלשון ארמי כך הוא שכן ת"א ולא יראה בך ערות דבר עבירת פתגם [דברים כ"ג ט"ו] וידוע שחז"ל משתמשים הרבה בלשון תרגום ע"ד העברי והוא מה שאין לספק בו כמ"ש כמה פעמים בהגהותי הנז': 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ד"ה מאימתי בסופו. אחר תיבת גשמים. נ"ב ומלת אימתי לשון חכמים הוא. ולשון מקרא מתי. וכבר אמרו. לשון תורה לחוד. ולשון חכמים לחוד. וכאשר תראה עוד בעזה"י. שעשו כך ברוב המקומות. לטעם ידוע להם ז"ל.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>קורין </b>יש לדקדק מדוע אחז התנא. לשון קריאה כאן. והיל"ל אומרים את שמע. כי לשון קריאה מובן על שלשה דרכים. אם לתת שם לדבר. כענין ויקרא ה' לאור יום. ויקרא האדם שמות. ואין זה הנרצה בכאן. ואם להורות על הקריאה מתוך הספר. כמ"ש קרא נא זה. ויקראהו שפן. כקרוא יהודי. ודומיהם. גם זה הענין אין לו מקום בכאן. כי ק"ש א"צ לקרות מתוך הספר. ואע"פ שהוא מדברים שבכתב. רשאי לאמרו בע"פ. משום דמיגרס. כמו ששנינו פ"ג דתענית מ"ה. ואם הקריאה אל הזולת. כענין ויקרא לבנו ליוסף. קראת על המלך. ובזה נכללו ג"כ הקריאה בהרמת קול. כמו קרא בגרון. קרא באזני ירושלם. וקרא עליה את הקריאה. שהם להשמיע הדברים. ולהגיע אותם אל אזני הזולת. וצריכין לקול גדול. ויכנס עוד בשתוף זה. הקריאה לה'. דרך תפלה ובקשה. קורא לאלוה ויענהו. יקראני ואענהו. מפני שדרכו בצעקה. כמש"ה ויזעקו ב"י אל ה'. משא"כ בק"ש. וא"כ יותר היה ראוי להשתמש בלשון קריאה אצל התפלה. <b>ונ"ל </b>שכוונו חז"ל בזה. לומר שיש לקרות ק"ש בקול. ולא בחשאי. כדרך תפלת י"ח של יחיד שנאמרת בלחש דווקא. וכבר כתבו הפוסקים שצריך לקרות פסוק ראשון שמע בקול רם. לעורר הכוונה. <b>ולדברינו</b> יתכן בכל השלש פרשיות מתחלה עד סוף. לאמרן בקול נשמע היטב (ולכ"ע לכתחלה מיהא בעינן שישמיע אזניו. ולא דמי לתפלה דלחש. דסגי לה בשפתים נעות) בחיתוך לשון. שיהו הדברים נקראים בדיוק ומבטא יפה. כדרך שזכרו הפוסקים. ואע"פ שנשמע קולו לאחרים. אין בכך כלום. לאפוקי תפלה שאסור להשמיע בה קול כל שהו. ואינה אלא בלחש. אם לצורך בקשה פרטית. שאינה מכלל תי"ח שתקנו אנשי כנה"ג. הותר ליחיד ולרבים לעורר הרחמים בקול גדול (עמ"ש בס"ד בהקדמת בית אל) וכן לש"צ המוציא את הרבים דלא סגי בלא"ה. להכי תני קורין. דשמעינן מניה תרתי דאמרן. ושפר פתגמא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>אחר </b>תיבת ערבית. נ"ב לנקבה. וכן יתכן בטוב משקל זה כאן. אף שהוא מענין אחר. הלא די לנו אם נצייר רק מציאות המשקל. אפילו בשורש אחר. עאכ"ו כשהם משתתפים בשורש. שהשמות המשותפים ישתתפו בכל מקרי המשקלות. כמקרה הענין האחד במשקלו. מקרה השני חברו בהוראה. ומה שיסבול האחד. יסבול האחר. כי ישתתף שמו בקריאתו. כאשר השתתף בגזרתו. זה דבר ידוע למתחיל המשכיל בטבע לה"ק. לא הוצרכתי לכך. אלא מפני המדקדק העני המהפך בחררת זולתו להדליק את הקדוש קדושת פה אמרות טהורות ולשון צרוף ככסף בחון כזהב. חשב להטיל בו ארס. קצף סיגים מצופה על חרש. בלתי שומע כמוהו הרבה חזון שוא וירהב. כל רוחו הוציא ולא ידע כי בנפשו הוא. אומר לכל סכל הוא. ומעיד על עצמו שאינו בקי אפילו בשיחה קלה של ת"ח. ואצ"ל שאין דעת ואין תבונה לו להבין דבר מתוך דבר. ואמת אין נאה לו כבוד מה לתבן את הבר. לא נאה לטפל עמו אף כי לווכח ולהשיב על דבריו בספר כתוב עלי. כי מי יאבד זמנו להשיב. כי אין קץ לדברי רוח. ולו ולכיוצא בו לא יספיקו כל עורות אילי נביות.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>משעה שכהנים נכנסין לאכול בתרומתן </b>וא"ת כהנים גופייהו היכי קרו. עיין מהרש"א. <b>ול"נ </b>ליישב משום דאיכא טמאים שאין קורין כגון ב"ק. אע"ג דמילתא אגב אורחא במחוסר כפורים. משמע ממילא. מאריכות הלשון. מ"מ מי לא עסקינן נמי דטבלי לקריין. משו"ה ליכא למידק הכא. כדדייקי תו' בגמרא גבי עני.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>נכנסין לאכול בתרומתן </b> אע"ג דהא אוקימנא לה בגמרא. מילתא אגב אורחא קמ"ל. <b>אכתי</b> איכא למידק דהעיקר חסר מן הספר. שהרי לא נזכר כאן מתי זמן כניסת כהנים. ואיך גילה הנעלם בנעלם ופירש הסתום בסתום. ועד דמטי לטהרות. נשאר הלשון כדברי הספר החתום. זה באמת דבר שראוי לשום לב עליו. מדוע תלה שני דברים הללו זה בזה. שאין להם ענין זה עם זה כפי הנראה בבחינה ראשונה. וגם בהיותם סתומים עדיין כבתחלה. על כן אמרתי אני בלבי. לא יתכן להניח לשון חכמים כסף נבחר לשון ערמים יכתירו דעת. בלי קשר ענין. <b>ובעזה"י </b>נ"ל דבר הגון מאד בחבור הדברים. וקשורם בקשר של קיימא. ואמינא מתניתין מני. ר' יוחנן היא. דס"ל איזהו בן עוה"ב זה הסומך גאולה לתש"ע. וקשיא ליה לרבי. מיכדי בעי למקרי ק"ש וצלויי אבתריה לאלתר. וכדאיתא בהדיא בברייתא. וקים ליה נמי לתנא תפלות כנגד תמידין תקנום (וכמ"ש ג"כ רפ"ד בס"ד ע"ש) וכן קראו לתפלה עבודה. אי הכי איכא לתמוהי. כלום יש עבודה בלילה. <b>וצ"ל</b> כיון דאינה עבודה תמה. וכשרה שלא במקדש. ליכא קפידא ביום. וכדאשכחן בתרומה דאכילתה עבודה היא (כדאיתא פא"ד מעשה בר"ט שלא בא אמש לבה"מ כו'. א"ל עבודה עבדתי כו' עשו אכילת תרומה בגבולין. כעבודה) וכשרה בלילה. הכי נמי הך עבודה דתפלה דכוותה. הואיל וכשרה בגבולין. כשרה בלילה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>היינו </b>דקבעי לאשמועינן אגב אורחא. וממילא ידעינן דעל כרחך זמן שני דברים אלו. בצאת הכוכבים. אע"פ שלא פירשם בהדיא. לאו ממילא ומכללא שמעת לה. דהיינו דאצטריכא ליה. וטובא איכא למגמר מנה. <b>וש"מ </b>תלת לדינא. ש"מ תפלות כנגד עבודות תקנום. ושל ערב נגד עבודת לילה דאיברים ופדרים. נפקא מנה לכמה גופי הלכות. המתבארים בטא"ח (סצ"ד. ועמו"ק סק"ז) וש"מ קורא ומתפלל אחריו מיד. אע"פ שת"ע אין לה קבע. וש"מ דבעינן סמיכת גאל"ת בערבית נמי. ודלא כמ"ד באמצע תקנום. ודילמא אתיא נמי כמ"ד ת"ע חובה. ודוק.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בתרומתן </b>בהא נמי מילתא אגב אורחא קמ"ל. מדלא קאמר בתרומה. לומר שהתרומה היא שלהם. כאותה ששנינו. התרומה והבכורים נכסי כהן. נ"מ שאם קידש בו אשה. מקודשת. ודכוותה טובא. וכאן שנה רבי. לשון חכמים עושר. מרפא. ברכה (כדאיתא נמי בגמרא דהנושא בע"א) עושר. כדאמרן. לומר לך שממונו של כהן הוא. ולא תימא. ממון גבוה הוא. ואין לו תובעים. אלא משבאה לרשות כהן. תרומתו היא וממונו. וישנה בתשלומין. ולמדנו ג"כ. שסעודת הלילה ראויה להיות בכניסת הלילה. לשמירת הבריאות. כדי שיהא לה זמן הראוי לעכול. קודם שילך לישן. הרי לך לשון מרפא. עוד מלפנו חכמה בלשונו הצח. שברכת הבית ברובה. לכן אחז לשון רבים שהכהנים אוכלים. ולא הספיק לו לשון קצר. לומר שהכהן נכנס לאכול פתו. אלא ללמד דעת את העם בהנהגת הבית. שלא יסב לבדו. כי לשון חכמים ברכה. מכאן תראה ותבחין גודל מעלת לשון המשנה. אמרותיה אמרות טהורות כסף צרוף. כל מלה ומלה. משובצת מאבני פז וסגולה. כל אוצר יקר ונחמד טמון בקרבה לא נפל דבר או אות אחת לבטלה. מצות ה' ברה מאירת עינים היא מנורת זהב כולה. ישמע חכם ויוסף לקח ונבון יקנה תחבולה. ליישב הלשון בכל מקום לנקותו ולטהרו מכל מום חסרון ויתרון וחלוף ופגם שינוי ומעילה. מלבד תעלומות חכמת האמת הגנוזות באוצרה הטוב מלא ברכת ה' אשרי הזוכה וסוכה ליהנות מהן עיניו יאירו ומוח עצמותיו ישוקה בגללה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>רבי </b>דקדוק תואר הלז עלו"א ח"א ס"ו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>וחכמים </b>הסכמת רבי עם חכמי דורו. אע"פ שלפעמים קבל דעת היחיד ושנאו בלשון רבים. כמ"ש ראה רבי דבריו של פלוני ושנאם בלשון חכמים. או סתם לגמרי. וכן להפך במקום שלא נראו לו דברי הרבים. שנה בלשון יחיד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>עד חצות </b>קיצר במובן. וידוע שהענין מדבר מלילה. וכ"ה המנהג במקראות פעמים הרבה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>רבן </b>זה התואר התחיל מהנשיא נכדו של הלל הזקן. ודקדוק המלה עלו"א. (ח"א סימן הנ"ל).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ר"ג </b>סתם ר"ג. הוא ר"ג דיבנה (נכדו של ר"ג הזקן. שהוא נכד הלל. ראש השלשלת) וגיסו של ר"א בר פלוגתיה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מבית המשתה </b>מסתברא דסעודת מצוה הואי. לפי שאסור לת"ח ליהנות מסעודת הרשות. ודלא כהרב"י. וסתם בית המשתה של מצוה הוא. כי הא דתנן התם. מניח את החבית לכל מי שילך לבית המשתה וק"ל. וכדכתיבנא במו"ק לטא"ח סכ"ט יע"ש. ועמ"ש בס"ד בקונטרס שצ"ד. ושם מבואר הטעם שלא קראו עד עתה. גם מ"ט לא נסתפקו בדין התפלה ש"ע. יע"ש דברים נכוחים.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>הקטר חלבים </b>לא נזכר בהם עד חצות (עתי"ט) והטעם פשוט. משום דכהנים העוסקים בעבודה זריזין הם. משא"כ באכילת הנאכלין ליום אחד. שמסורה לנשיהם ולבניהם ולעבדיהם. <b>ומי</b> שחשב לומר שמצוה שיהיו החלבים מונחים עד הבוקר. <b>נשתבש</b> מאד במ"כ. נדמה כאילו לא קרא ולא שנה. ולא ידע מהא דקאמרי רבנן. שחביבה מצוה בשעתה. תדע שהרי הקטרת חלבים דוחה שבת ואין ממתינין להם אפילו עד הלילה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ואיברים </b>עיין לו"א ח"א (סש"ב).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ליום א' </b>דווקא. אבל בנאכלים לב' ימים. לא עבוד רבנן הרחקה. וכ"כ התו' שילהי פא"מ. וקול רמ"ז. טעה בזה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>משיכיר </b>הך שיעורא ודאי מאוחר לע"ה. וקדים להנה"ח. <b>ואם</b> הוא שנוי לשעת הדחק. או אפילו שלא בשעת הדחק. עב"י סנ"ח.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>בשחרית עיין לעיל ריש מ"א תמצא נוסחא אחרת וגם התבאר שם דקדוק מלה זו: </b>
+<b>הנץ </b>מקור מנחי העי"ן בפלס הקם הקימו הסר משם וטבוח טבח והכן. ונגזר מן הנצו הרמונים ששורש א' להם. עם היותן נבדלים בענינם. שזה ישמש לשון התנוצץ אור מן ופעלו לניצוץ. ואולי הוא ג"כ מענין הקודם. וירצו חז"ל לכנות עליית האור בבוקר בעלות <b>הנץ</b> מן השמש כאלו עלתה נצה והתחילה להצמיח להפריח ויצץ ציץ. כדרך הנץ באילן שקודם קדימה זמנית להוצאת הפרי. כ"ה יחוס האור הקודם לגמר צאת השמש ותכלית עלייתה מהאופק: 
+<b>עד שלש שעות. </b>הרע"ב כתב כאן פירושו של הרמב"ם ז"ל בשעות הללו ושאמרו חז"ל בכל מקום שהן זמניות לדעתו. ובזוהר ויקהל (דקצ"ה ע"ב) משמע לי דלא כוותי'. ובאמת שקשה על דעת הר"מ דהוי ליה לתנא למינקט מילתא פסיקתא דהיינו שליש היום. ואע"פ שהוא ז"ל כבר נשמר מזה קצת ורצה להבליעו בנעימת לשונו. אינו נוח לי מ"ש ודוחק גדול הוא כנראה לכל. ועוד קשה לי מאד על פירושו זה במשנתינו. לפי שענין השינה בלתי נתלה בזמן. שבודאי שנת האדם הנמשך אחר הרגלו ומבקש לימודו. אינה משתנה בחילוף אורך וקוצר הימים והלילות. שאתה מוכרח לומר לפי פירוש הנ"ל בבני מלכים הישנים תמיד ג' שעות על היום. מקצרים שנתם הרבה בקיץ מבחורף. הדמיון בימים ולילות שוין ישנים ט"ו שעות. ובלילי חורף הארוכים לפעמים מי"ח שעות או קרוב נמצאת שנתם קרוב לעשרים שעות. (כי נחשוב רק שעת השכיבה שוה לכל האנשים שהיא בתחלת הלילה. ואולי ב"מ מקדימין לשכב ולישן קודם שאר האנשים ועל כל פנים אינם מתאחרים מהם בודאי) ובקיץ בהפך אינם ישנים כ"א החצי וקרוב לו וק"ל וזה דבר תמוה מאד. וכ"מ מסעודתן של ב"מ שהיא בתשעה שעות ביום עיין פסחים (דקז"ב ותענית דכה"ב ע"ש ברש"י [ד"ה שכן מצינו]) דמוכרח משם דגם שעות הקימה אינן זמניות אלא כמו שאפרש בעזה"י. (עמ"ש בס"ד בא"ח סימן קנ"ז. וסימן נ"ח). ומכלל דברינו תדע שכש"כ הוא דאין מקום לפרש השעות הללו שוות ולעולם נחשבות מהתחלת היום מע"ה או הנה"ח. שזה יוליד זרות נפלא ביותר כעין שזכרנו ואולי זהו שהכריח לרמב"ם לפרש פירושו. אמנם לא הונח לנו גם בשטתו: 
+<b>ועל כן </b>נראין דברי הזוהר שהן דעת שלישית ומכרעת. ולא כמו שמצאתי בהקדמת הס' קטן הכמות מתיקוני תפלות הנקרא ש"צ שהבין המחבר ההוא בדעת הזוהר שיש לחשוב שש שעות שוות מהתחלת. הלילה לענין עשיית תיקון חצות. ובדרך זה הוא ז"ל חושב י"ב שעות ללילה. והנותר בלילות הארוכים הוא נחשב ליום ע"פ דעת הנ"ל לפי הבנתו בזוהר. שיולד לנו דבר מבואר הביטול ונגלה הזרות שבלילות הקיץ הקצרים לא יהיו בלילה אפילו שש שעות. והזוהר אומר בפי' תריסר שעתי אית לה לליליא דמשמע תדיר. וכן הוא בלי ספק. (ואם תכנע בכאן לפי' הרמב"ם גם לענין חצות הלילה י"ל כן לעולם ומה המונע) ואם תרצה להכנס עוד בדוחק ולומר שבקיץ היום ממלא הנחסר מהלילה שאין נחשב ליום עד מלאת י"ב השעות ללילה. א"כ יוליד קלקול גדול בחישוב חצות היום שהרי הוא נמשך אחר חשבון חצות הלילה י"ב שעות שוות. ותמה על עצמך שתמצאהו לפ"ז בקיץ הרבה שעות אחר נטיית השמש. ולהפך בחורף יהיה הרבה קודם נטייתה למערב. ואיך יסופק שזה דבר בטל וידוע לכל רואי השמש שהולכין בחצות היום אחר עמידת השמש בגובהה בנקודה האמצעית בקו החותך את הכדור לחלקים שוים. שהיא מגבלת חצי היום והמקבלת אליה היא חצי הלילה. ובנטות השמש רגע אחד מגובה הכדור בערך מקומנו כבר עבר חצות היום כי ינטו צללי ערב. וכמו שתמה גם בט"ז ז"ל בה' פסח סי' תמ"ג [ס"ק ג'] על הת"ה. שאמנם דבריו כנים בזה (ועיין סתירת טענות בט"ז שכתבתי שם בחי' בהל' הנז' בס"ד). אבל בעזה"י יתיישב הכל לפי מה שנפרש כוונת הזוהר והוא שחושב ללילה וליום לעולם י"ב שעות שוות. ומה שהלילה מעדפת בחורף. אין נחשב ממנה כל העודף על י"ב שעות. רצוני האמצעיות לפי שצריך לנכות מזה ומזה בעודף מלפניה ומלאחריה בשוה. ואין זה א"כ מעלה או מוריד לענין חצות הלילה או היום. באיזה זמן מהשנה שיהיה. וכן באיזה מחוז או מדינה בין שתהיה נוטה מקו המישור או לא. כי לעולם היא בנקודה האמצעית בין הקטבים היורדת ונוקבת הכדור על קטרו. ולא בא הזוהר אלא אדרבה להוציא מדעתו של בש"ץ הנז' שלא תאמר הכל נחשב ללילה מעת שמתחיל השמש לערוב ותבוא לחשוב שש שעות שוות וככלותם תעשה חצות. שיבוא א"כ חצות הלילה שלא בזמנו האמיתי שהוא עת החלק הלילה לחלקים שוים. לכן אמר שהיתרון מה שמעדיף הלילה בחורף על י"ב שעות הוא נחשב ליום העבר והבא ונחלק בין שניהם בשוה כערך המגיע להם לפי זמני השנה והמקומות המשתנים. עד שלא ישאר ללילה האמיתית כ"א י"ב שעות שוות האמצעיות שבלילה הארוך. והרי זו דעת ממוצעת בין הדעות ומכרעת שלא כדברי החושבים הכל ללילה וליום כל מה שמעדיפים לפעמים. אבל באמת דעתו הוא כמ"ש שיש לעולם ללילה וכן ליום י"ב שעות שוות. והעודף בחילוף הזמנים ג"כ אנו חושבין מקצתו לשלפניו ומקצתו לאחריו בשיווי: 
+<b>ולפ"ז </b>לענין היום אנו חושבין שלעולם מתחילין שעותיו שש שעות מהשוות קודם אמצע היום שהוא החצות האמיתי. וכשהיום ארוך נחשבים השעות היתרות מלפניו ללילה שלפניו. וכן היתרות והעודפות על שש שעות האחרונות שאחרי חצות נחשבים ללילה הבא. וכן אמרו גם במדרש [תנחומא, משפטים, ט"ו.] היום לוה מן הלילה בחורף והלילה מן היום בקיץ. ובזה הדרך אנו תופסין ליום מתחלת שש שעות שוות שקודם חצות היום האמיתי. וכן מונין שש שעות אחר חצות היום. ואח"כ מתחילין שעות הלילה. ובכן יבוא הכל על נכון ששלש שעות של משנתינו דבני מלכים לעולם לא ישתנו ששנתם היא תמיד בשוה ט"ו שעות בכל יום. והן שעות שוות מתחילות מהתחלת השעות הנחשבות ללילה בימים ארוכים. שהוא זמן שכיבה לבני מלכים. ומסתיימות שלש שעות קודם חצות היום. וכן רגע החצות לא ישתנה ונתיישב מה שהוקשה להרב בט"ז מחמת חצות היום וק"ל. הנה הארכתי יותר מדאי לבאר זה איך לענ"ד דברי הזוהר כפשטן ולא כמו שהוציאו אותן ממשמעותן למשמע רחוק מאד. ודבריו מוכרחים לדעתי בסוגיות התלמוד בכל המקומות שנז' שעות שאינן אלא השוות (ועמ"ש לקמן ר"פ אין עומדין) אמנם נחשבות על הדרך שביארנו והכלל שלעולם מתחילין למנות הכ"ד שעות מן החצות כדרך שמכה הזוג המקשקש לשעות בארצנו. ומונין לו י"ב שעות שששה מהן הולכים אחר היום וששה מהן אחר הלילה. ובהל' פסח בחידושי כתבתי בעזה"י מה שיש להשיב לטענותיו של הט"ז. ומשם תראה עוד הכרחיות שטה זו בשעות שבתלמוד: 
+<b>ואין </b>לנו עסק כאן אלא במקומות שהזכירו חז"ל שעות שהן השוות לחשבנו היום והלילה שוים לעולם לענין זה לחישוב שעותיהן בלבד. אבל לא לענין המקומות שהקפידו על עת התחלת היום או הלילה. שעתים הללו ידועים שהם צאת הכוכבים ועמה"ש. נ"ב (בכל מקום מדינה ומדינה ובכל זמן מהשנה) ואין להם גבול אחר. חלילה להעלות על הדעת ההפך, כאשר ראיתי לא' מקרוב שנטפל בדברי הבאי. להשיב עליו אין כדאי וק"ל: ולא נזכרו בהן שעות ויצא לנו זמן ק"ש לשטת הזוהר ע"פ הבנתנו הוא לעולם נמשך עד שעה שהזוג מכה תשעה בארצנו בין בקיץ בין בחורף. ואם אמנם ידעתי מיעוט ערכי כי קטונתי מלחוות דעי הלכה למעשה. ולא אעלה על לבי חס ושלום לומר למעיין יקבל דעתי. כי למדה זו לא באתי. רק שמא יבוא ב"ד ויסמוך על הזוהר ע"פ הדרך הנזכ' להחמיר. כגון בימות החורף לחוש לדבר לכתחלה. אכן בימות הקיץ ודאי שאין לזוז משטתו של הר"מ ז"ל לחומרא. ואולי בדיעבד מ"מ לא הפסיד ברכות עד ט' שעות כנז': 
+<b>שוב </b>זיכני הש"י ובא לידי ס' נק"ה שחיבר הגאון בש"ך. ומצאתי לו ז"ל שתפס בפשיטות בדעה זו הנז' כמו שת"ל כיוונתי להוכיח בביאור מספר הזוהר ומן הגמרא. והוא ז"ל העיד שגם הדרישה כ"ה דעתו. ואמנם שהרב בש"ך ז"ל סתם דבריו ולא נודע כחו בזה. גם יש לתמוה עליו שהוא ז"ל הבין דהיינו פירושא דשעות זמניות שזכרו הפוסקים בכמה מקומות בא"ח (להמשכם אחר הר"מ) ובמ"כ לא זו העיר ולא זו הדרך של הפוסקים כהרמב"ם וההולכים בשטתו בזה הענין ופשוט הוא דאגב שיטפיה כתב כן וכמו שהגהתי עליו שם במקומו בס"ד. מ"מ דייני שמצאתי לי שני עדים נאמני' הרבנים הכהנים גדולי הדור ז"ל שתפסו במושלם כאשר קיימתי מסברא דנפשי ש"ל והיה לבי קוהה לומר דבר חדש כזה שלא שיערוהו הקודמ' ז"ל. והשתא אמינא חדאי נפשאי אם ספקות שלך כך. ועכ"ז במקומי אני עומד לאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך להשתמש בדעות הנז' על אופן היותר בטוח וטוב בעיני אלקים ואדם כדרך שהעליתי למעלה. שיש לנו לחוש גם לדברי אותו זקן ומקובל מגאונים והקרובים אליהם הוא הרב המובהק אורן של ישראל הרמב"ם ז"ל ואזלינן הכא והכא לחומרא וכן אריך: 
+<b>והא </b>דתנן הכא במתני' עד ג' שעות. פירש הרע"ב עד סוף שעה שלישית. ולכאורה לא משמע הכי בגמרא. דבעי תלמודא למימר דקחשיב שית דליליא ותרתי דיממא. היינו דכתיב [תהלים קי"ט] קדמו עיני אשמורות. ואי איתא הוו להו טפי. וכן ראיתי בב"י א"ח סנ"ט [צ"ל סנ"ח] שהביא בשם ר"ש לפרש עד ג' שעות דתנן עד תחלת שעה ג'. איברא כי דייקינן ליכא ראיה מהך גמרא, דתלמודא לא נקיט אלא מאי דאצטריך ליה לפרושי אשמורות דקרא. אף על גב דבקושטא טפי הוה. כיון דלא הוי חשבון שלם לא קחשיב ליה קרא. שוב ראיתי בהג"מ [פ"א דהל' ק"ש] שדחה גם כן לפר"ש וכתב שהעיקר כפירו' הר"מ דג' שעות שלמות הן: 
+<small>משנה לחם<br><b>תכלת </b>דומה לגוון הרקיע בטהרתו. עיין מ"ש בס"ד בבית אל. בפירוש פ"ג דק"ש.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>וגומרה </b>עמ"ש בס"ד במו"ק טא"ח סנ"ח.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>עד הנה"ח </b>שיעור משך הלה"ח. <b>ר"ל</b> מע"ה עד סוף עליית גוף השמש על האופק. אתה למד מדברי הר"מ ז"ל מ"ב פ"ג דפסחים. שאינו פחות משתי שעות שוות (וצ"ע לכאורה הוא דלא כמאן לא כעולא ולא כר"י. וצ"ל אינהו לא מיירי עד תכלית עלותו. אלא עד שיראה בלבד ועמ"ש בס"ד במו"ק סנ"ח) ועל כרחך לומר בשטת הר"מ. דגומרה עם הנה"ח דתנן. היינו עם התחלת הנץ. ולא כמ"ש במג"א. שלפ"ד ז"ל. נשתבשה עלינו סברת הר"מ ז"ל בענין זה תכלית השבוש. באופן שאין לה ציור כלל.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ר' יהושע </b>סתם ר"י. הוא בן חנניה הידוע.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>לא הפסיד </b>עמ"ש בס"ד במו"ק סמ"ו. בפירוש הירושלמי. שלא שנו משנתנו אלא ליחיד הקורא. אבל בצבור לא שפיר דמי. מיהו אם כבר קראוה בעונתה. לא מחינן בהו <b>ועב"י</b> סמ"ט מ"ש במשנה זו. בשם הר"א מההר. ולפמ"ש בס"ד אינו מוכרח. ודוק. ועדיין אני מסתפק אף ביחיד. שמא יש חילוק בין שוגג למזיד. דוק.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>אחר </b>תיבת הקטבים. נ"ב (ר"ל בין קטבי אופן חצי היום. שהם באופק המדינה. האחד למזרח. והשני למערב).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>סוף </b>הדבור שלמות הן. נ"ב והנך ג' שעי משמע לי אליבא סוגיא דעלמא. דמתחלי משיכיר. דהוא זמן התחלה דרישא. ולשטת הר"מ ז"ל אפשר וקרוב הדבר שאינן מתחילין אלא מהנה"ח. כמ"ש בס"ד במו"ק סנ"ח. ועפ"ז יש קצת להעלות ארוכה למבוכה בדעת הר"מ ז"ל. שזכרתי שם וכאן לעיל בסמוך.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>הפסיד </b>לשון חכמים הוא. ונמצא גם בתרגום תהלים.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<b>כדאי </b>הכ"ף שרשית בפת"ח גם הדלי"ת פתוחה ודגושה. והוא שם תואר ע"מ גבאי. בנאי. זכאי. כך נ"ל ואין נראה שיהא מענין וכדי בזיון שבמקרא שהכ"ף שימושית נקודה בשב"א. כי הוא מענין אחר מלשון די והותר. וכן כל כדי שבמשנה שבא לשער ענין וזמן כמו כדי שילך ויבוא וחבריו. הוא מלשון די והכ"ף בהם שואי"ת כמו כדי ארבה שבכתוב. אבל זה השנוי כאן הוא דבר אחר ענינו ראוי והגון ואין לו חבר במקרא. אך היא מלה תלמודית שרשה כדה ע"ד הסברא כמ"ש בהגהו' הסידור בס"ד ע"ש: 
+<b>לחוב </b>בעצמך. כתב הרע"ב ראוי היית ליהרג ואם היית מת היית מתחייב בנפשך עכ"ל. כלל בו שני ענינים כאילו אמרו ראוי היית לחוב ולמות ולהתחייב במיתתך שחובת המיתה היתה עליך ונתבעת ממך. וראה זה מהגמרא [דף י"א ע"א] דאמר רנב"י עשה כדברי ב"ש חייב מיתה. ש"מ דהכי קאמרי ליה. ואילולי דברי האמורא הנז' לפי פשוטו נוכל לפרש שלא אמרו לו אלא שאם היה בא לסכנה מחמת זה היה מתחייב בנפשו על שסכן עצמו שלא לצורך כי לא עשה בזה מצוה שתגין עליו בעידנא דעסיק בה. ומה שניצל באמת. הוא לפי שתורתו הגינה עליו דת"ת מגנה ומצלה אפילו בעידנא דלא עסיק בה ודוק: 
+<b>ובחידושי </b>הגמ' דקדקתי בזה דהכא משמע שאין להחמיר כדברי ב"ש. ולא עוד שעבירה היא וחייבין עליה מיתה. ומאי שנא מההיא דספ"ח דמכילתין במי שאכל ושכח ולא בירך. דמוכח התם בתלמודא [דף נ"ג ע"ב] להדיא דעדיף למיעבד כבית שמאי ומקבל עליה שכר. ומשנינא דודאי היכא דבית שמאי לחומרא מצוה למיעבד כוותייהו ותבוא עליו ברכה. (ואפי' כי הוו בית שמאי לקולא מצי למעבד כותייהו קודם בת קול. או למ"ד אין משגיחין בב"ק ואפי' בתר הכי נמי. וכדאיתא בברייתא הרוצה לעשות כדברי ב"ש עושה כבשחיטת חולין [דף מ"ג ע"ב] ובפ"ק דר"ה [דף י"ד ע"ב]) ובק"ש היינו טעמא דלא שפיר דמי לאחמורי כב"ש. משום דחומרא דאתיא לידי קולא היא אליבא דב"ה. דב"ש סברי אינו קורא אלא מוטה. ואם הוא אנוס שצריך לילך לדרכו. יבטל מק"ש. ואם ישהה וימתין עד שיבוא לביתו. בתוך כך תעבור עונתה. וזה היה מעשה דר"ט שהחמיר על עצמו בלכתו בדרך והגיעה עונת ק"ש נתעכב וישב לו כדי לקרות. ומתוך שלא רצה לקרותה בהליכה. נפרד מבני חבורתו עד שפגעו בו הלסטים. ולא היה צריך להכניס עצמו לסכנה שאינה צריכה. שכן אמרו בירו' [ברכות פ"ב ה"ט] הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט. וכ"ש בכגון זה לסכן עצמו עליו. ולב"ה לא עדיף כלל היושב ומוטה מן ההולך. משא"כ בחוזר למקומו ומברך בה"מ מודו נמי דזימנין טפי עדיף. אלא שלא חייבוהו בהחלט. ועמ"ש בפא"ד בגמ' בס"ד: 
+<b>ועוד </b>שמא יראה הרואה שמסר רבי טרפון עצמו למיתה על הדבר ויקבע הלכה כבית שמאי ונפיק מינה חורבא. שמי שאינו חסיד אין לו להכניס עצמו בסכנה בעבור זה כמו שהוא מן הדין שאין חובה ליכנס אפילו לספק סכנה כדי לקיים מצות עשה שאפשר לקיימה אחר כך. ומתוך כך תבטל המצוה לגמרי לפעמים כנז'. לכן אמרו שהיה ר"ט חייב מיתה בזה שעבר על ד"ח וגם דמו היה נדרש ממנו שלא היה רשאי לעמוד במקום סכנה מחמת זה. אבל אם היה מקום להחמיר ולעשות כדברי ב"ש. לא די שלא הי"ל לירוא מפני הלסטים. דמצוה בעידנא דעסיק בה מצלה. אלא שאפי' היה מסתכן. לא היה עליו שום עונש על שהכניס עצמו לסכנה משום חומרא בעלמא. דבודאי היכא דשייכא חומרא שרי אפילו לאסתכוני עלה ומדת חסידות היא. אע"פ שאינה חובה על כל אדם. כדמוכח בגמרא דפרק עושין פסין [כ"א ע"ב] מעובדא דר"ע בבית האסורין שאמר מוטב ימות מיתת עצמו ואל יעבור על דברי חביריו ודוק: 
+<b>ובזה </b>יישבתי מה ששמעתי מתמיהים על שנמצא בתשו' רקנטי משם ריב"א ז"ל שהחמיר על עצמו בבעיא דספק נפשות לענין איסור אכילה ביוה"כ דבכרת. דאע"ג דקיי"ל ספק נפשות להקל. היינו מדינא. מכל מקום אינה משנת חסידים וק"ו מנט"י שהיא של סופרים. אף כי יום הכפורים איסור כרת. ואבאר דבר זה אי"ה עוד במקומו: 
+<small>משנה לחם<br><b>ב"ש וב"ה </b>הם סיעת תלמידי שמאי והלל. ותלמידי תלמידיהם הנמשכים אחר דעותיהם. והיו מהם כמה אלפים בזמן אחד. כדברי הכוזרי ברביעי מספרו. וכן נחלקו לשתי כתות גדולות כל ימי בית שני. <b>ועליך</b> לידע. ששמאי והלל לא נחלקו אלא בשלשה מקומות בלבד (היכא דליכא פלוגתא דרבוותא) כדאיתא בגמרא דשטת י"ח דבר (ויש חדוש פ"ב דמ"ש. ופ"ק דעדיות. שדברי בית שמאי. חלוקין מדברי שמאי) ומשרבו תלמידיהם שלא שימשו כל צרכן. נחלקו בדברים רבים. ונעשית תורה כשתי תורות (סנהדרין דפח"ב) ועיין באור ענין זה בהקדמת פירוש המשניות להר"מ ז"ל. ובכל מקום ב"ש לחומרא וב"ה לקולא. חוץ מקצת פרטים המוזכרים בעדיות. פ"ד ופ"ה. ובכל מקום ב"ש במקום ב"ה אינה משנה (ולמה נשנו דבריהם לבטלה. עפ"ק דעדויות. ומ"ש שם בס"ד. חוץ מי"ח דבר שנמנו ורבו ב"ש וב"ה. והוקבעה הלכה כמותן (ולהרע"ב פירוש אחר בענין ב"ש במקום ב"ה אינה משנה. ערפ"ג דיבמות. וצ"ע דבברכות (דלה"א) משמע דלא כוותיה. וי"ל ודו"ק) ולדברי רב עמרם קיי"ל כב"ש אף בששה דברים. כמ"ש תו' פ' התכלת גבי סדין בציצית (ועיין לקמן מ"ג פ"ח) <b>אבל</b> בשאר מחלקותיהם לעולם הלכה כב"ה בין להקל בין להחמיר. שכבר יצאה ב"ק כמ"ש בגמרא דר"ה. אע"ג דב"ש הוו מחדדי טפי. ב"ה עדיפי. דרבים וענותנים היו (שמדת רבם היתה בהם) ולכן הם עצמן מקדימין דברי ב"ש. לדבריהם. כמו ששנויים בכל מקום במשנה לפניהם. אע"פ שב"ה הם רוב בנין ומנין (ולדברי יוסיפון היה שמאי עצמו תלמידו של הלל) אבל שמאי קפדן היה. כמפורסם ממעשה הגרים פב"מ. ותלמידיו קנטרנין כמותו. ועל כן התריסו אפילו כנגד הלל הזקן בפניו. כדאיתא פ"ק דביצה. במעשה שהביא עולתו לעזרה בי"ט. משא"כ הלל מדה אחרת היתה בו. ענותן מכל האדם כידוע. ואם עשו ב"ש כדבריהם אם לא. עיין בגמרא שילהי פ"ק דיבמות. <b>ולמאן</b> דס"ל לא עשו. נ"ל הא דעשה ר"ט דמתניתין כב"ש. שאני. דדווקא היכא דמקילי. לא עבוד כשמעתייהו. אבל לחומרא שפיר דמי (עמ"ש בס"ד במ"א. ובאמת בההיא סוגיא דיבמות מוכח בהדיא דאפי' לחומרא לא עשו. <b>ותמיהא</b> לי טובא. דהא בהדיא אשכחן איפכא דב"ה עשו כדברי ב"ש להחמיר. כדתנן פ"ו דדמאי מ"ו. וצנועי ב"ה היו נוהגים כדב"ש) ואפ"ה כמעט נענש ר"ט. משום דחומרא דאתיא לידי קולא היא כדפרישנא לקמן. <b>ואתי</b> שפיר נמי ההוא עובדא דהלל הזקן שחברו עליו תלמידי ב"ש למחות בידו שלא לסמוך. משום דסברי שב וא"ת שאני. דבהא אפילו ב"ה לאו כל כמינייהו למעבד עובדא לקולא. ולא הודו ב"ש לב"ה לקבוע הלכה כמותם בכל מקום. אלא במקום שמחמירין בלבד. וב"ש מקילין. אז לא עשו כדבריהם. <b>אי נמי</b> בר מנה דההיא פלוגתא דסמיכה. דאיפליגו בה זוגות קמאי דקמאי. משו"ה עדיין מחלוקת במקומה עומדת. והא דתניא הרוצה לעשות כדברי ב"ש עושה. קודם ב"ק. מיתוקמא נמי בלהחמיר גרידא. <b>בכמה</b> דברים חזרו ב"ה להורות כדב"ש. אבל ב"ש לא הודו לב"ה רק במקום אחד בלבד. פ"ה דתרומות. כדאיתא התם בירושלמי.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>יטו ויקראו </b>וא"ת אי בעינן קרא כדכתיב. דילמא שכיבה ממש דווקא קאמר קרא. <b>י"ל </b>דא"ה לימא על משכבך. כדכתיב אמרו בלבבכם ועל משכבכם.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ובשעה שב"א עומדים</b> פירוש עומדים מן המשכב. דהיינו כל זמן קימה דקרא. שהוא דבר הלמד מענינו. שבקימה מהמטה מדבר. <b>לכן </b>אין מקום למ"ש הכ"מ. בתשובת השואלים ולא מחכמה. למה לא נאמר ג"כ כל זמן שב"א עומדים. שהוא כל היום. <b>והתשובה </b>כמו כן שלא כהוגן במ"כ. וכבר השיגו במג"א ופשוט הוא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בתי"ט </b>ד"ה בשעה. כתוב טעות סופר. ונראה כט"ס. אך בגמרא יש השמטה. עחי"ג.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<small>משנה לחם<br><b>במקום שאמרו להאריך. אינו רשאי לקצר כו'. </b>בפתיחה. כדפריש הרע"ב. <b>דבאמצע </b>ברכות מצינו בפירוש במשנה וגמ' פא"ע כמה מעשים שהיו מאריכים ומקצרים כל אחד כחפצו. <b>א"כ</b> יש מכאן סמך לבעלי הקרובות (או לקרוב"ץ) עמו"ק (סס"ח) או יש לחלק בין יחיד לצבור.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלילות </b>הא דלא קאמר בלילה. נ"ל שרמז התנא בו דבר חכמה. וכלל בלשון זה תשובת בן זומא לחכמים. וכי מזכירין יצ"מ ליה"מ. הלא כבר נאמר לא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה וגו'. <b>היינו </b>דנקט לישנא דקרא ואמונתך בלילות. הנדרש על הגלות. לומר שאין מקום להזכיר י"מ. כי אם בימי הגלות שדומין ללילות. להשמיענו מה הכריחו לנטות מדעת חכמים. וממילא ידענו הדין והטעם. בהבלעה בנעימת הלשון.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בן זומא </b>שמעון שמו. עמ"ש הרע"ב רפ"ד דאבות. מדוע לא נקרא בשמו. והוא מהדנין לפני חכמים. כדאיתא שילהי פ"ק דסנהדרין.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<b>מזכירין </b>כתב תי"ט איכא למידק אמאי לא תני זוכרין. ומ"ש הוא ז"ל בזה אינו כלום לע"ד. ועמ"ש בריש מס' תענית שאינו דקדוק כלל: 
+<b>אמר </b>ראב"ע הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר י"מ בלילה. עיין מ"ש בביאור אגדת ת"ע רשות או חובה דריש פת"ה שביארתי שם ג"כ מאמרו זה של ראב"ע בדרך דרוש נחמד מאד: 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אם כיון לבו יצא. </b>כתב הרע"ב ואנן קיי"ל מצות צריכות כוונה. והראה בתי"ט מקום למ"ש במי"ד פ"ג דסוכה. דשם תמה הרב ז"ל על פסקו של הרע"ב הלז לפי שסותר לפירושו של שם. ובאמת עמל הוא בעיני וטורח שלא לצורך לדקדק בפרטות כאלה בלשונות הפרשנים דסתמייהו לאו לאסוקי פירושייהו אליבא דהלכתא קאתו. אף שהרע"ב ז"ל זה דרכו בהרבה מקומות להביא פסק הלכה. מכל מקום מסתייה במאי דכתב הכא איידי דנחית לחילוקי דעות שבמצות צריכות כוונה או לא דהוצרך להשמיענו פסקא דדינא חד זימנא. והתם כי קאי בסוכה תו לא איצטריך ליה דסמיך אדהכא. וקבעי לפרושי למתני' דהתם ככ"ע דתיתי אף אליבא דמ"ד דאין צריכות כוונה. ומעתה אין תפיסה עליו שזוהי דרך המפרשים להרחיב פי' המשנה או השמועה אליבא דכ"ע (ולשטתו של התי"ט הי"ל להקשות על הרע"ב בענין זה קושיא יותר עצומה דדבריו סתרן אהדדי. רצוני הא דלולב עם ההיא דתינוקות דפר"א דמילה [דף קל"ז ע"א] כמ"ש בסמוך בעזה"י. אלא שכפי פירושנו סלקא לן כהוגן בס"ד אבל לדעתו ז"ל אין ספק שהיא סתירה מבוארת ודוק) והיינו טעמיה דרמב"ם התם בפירושו. אע"פ שנראה בחבורו שאינו תופס כן לפסק הלכה. ולא תקשי עליה אפילו לדעת התי"ט. אמנם לנו אין צורך לזה שדבריו עולים יפה בקנה א' עם האוקימתות שבגמ' שם. וכבר נשמר מזה ג"כ בחבורו וכללן בלשון קצרה כראוי אליו ז"ל כמ"ש לקמן בס"ד. ועוד שהתלמוד פירש שם להדיא כדמפרש הרע"ב: 
+<b>ובאמת </b>שאף על פי שהתוספות שם [סוכה דף מ"ב ד"ה אמר] הכריחו דשיטה דהתם אזדא לה אליבא דמ"ד א"צ כוונה. לענ"ד יש לפקפק בהכרח זה. דאיכא לתמוהי טובא דחזינן התם לאביי גופי' דפליג עליה דרבא וס"ל צריכות כוונה. דנחית לאוקמתא דכשהפכו דמנה שמעי התוס' דס"ל א"צ כוונה. וכמו שתמהו התו' בעצמם שם ונכנסו בדוחק. ואני מוסיף להקשות עוד לפי שיטת התו' דהתם. דאפילו אליבא דמ"ד א"צ כוונה לא מיתוקמא. דהא אף מאן דלא בעי כוונה לצאת כוונה בעלמא לנטילה דווקא מיהת בעינן לכ"ע. ולאפוקי מתעסק דבהא אפי' רבא מודי כדמוכח פ"ג דר"ה [דף כ"ח ע"ב] ומשנה שלמה שנינו [ר"ה פ"ד מ"ה] המתעסק לא יצא. ואי כפי' התו' הא ודאי מתעסק הוא כיון דלא מכוין לנטילה כל דהוא. דלא קבעי ליה ללולב אלא לאפוקי לר"ה בלחוד. במה יצא זה מכלל מתעסק. וא"כ אפילו אליבא דרבא דס"ל א"צ כוונה למאי אצטריך תנא ואיכפל לאשמועינן בהנך גווני. ושינויי דחיקי דשהפכו או בלקיחה ע"י ד"א. הא מודה במתעס' דלא נפיק. אלא ודאי פשיטא ליה לתלמודא התם מה"ט. דודאי לא איירי ממתעסק אלא במכוין לנטילה דמצוה. רק שהיא מסופקת בידו שאינו יודע אופן הנטילה ודיני הנענוע כהוגן. ולא ידע שיוצא בנטילה ונענוע כל דהוא גרידא. והולך אצל בקי שילמדנו אופני הנטילה. משו"ה לא חשבינן ליה מתעסק אלא לעוסק במצוה. והיינו דאמרינן התם בהדיא [סוכה מ"ב ע"א] אההיא דלולב דמיירי בטעה בדבר מצוה ועשה מצוה. ונראה שם מקריצות ורמיזות התו' [שם, ד"ה מהו] שלכן הצטרכו להביא גירסא אחרינא משום דקשיא להו הך גרסא לשטתם הנז' וק"ל: 
+<b>אבל </b>באמת אני תמה מאד איך אפשר לזוז מזה דודאי ע"כ אי אפשר אלא כדאמרן דמיחשב עוסק במצוה בההיא שעתא דמפקיה לר"ה דהא מסקינן בתינוקות [דף קל"ז ע"א] ובזבחים [נ"ל דט"ס וצ"ל פסחים ע"ב ע"ב] דכ"ע דטועה בדבר מצוה צריך דווקא שיעשה מצוה עם טעותו ובהכי הוא דמיפטר. דאפילו ר' יהושע מודה בה. וביותר לפסקו של הרמב"ם בה' שגגות [פ"ה] נראה בבירור דלא סגי דלא ליעבד מצוה עם הטעות לשיפטר מחטאת דוק בדבריו וזה דבר ברור ומוכרח ביותר. ואם כדברי התו' הרי שם ג"כ לא עשה מצוה לגמרי. אלא ע"כ הכי פירושא דהנהו שינויי דהפכו ואידך דלא אצטריכו אלא כי היכי דלא להוי נפיק י"ח מיד בהגבהה. ודמקשינן כיון דאגבהיה נפיק ביה. משום דודאי איירי במכוין לנטילה ורוצה לצאת י"ח כדפרישית אלא שהיא מפוקפקת בידו. ומשו"ה מוקמינן בגווני דלא נפיק ביה להדיא בהגבהה. אלא כשעסוק בהוצאה אז מהפכו ונוטלו כדרכו מתוך שזמנו בהול וירא פן יעבור זמנו. ומיקרי טעה בדבר מצוה ועשה מצוה דמשו"ה מיפטר. וזה מוכרח לע"ד ואינו דוחק כלל בפיר' האוקימתות דהא לא מהדרינן עלייהו אלא כי היכי דלא ליפוק ידי חובתיה מקמי דמפיק לר"ה. אבל עם ההוצאה כי נפיק ביה נמי י"ח בההיא שעתא לית לן בה. אדרבה הכי מיבעי למיהוי כי היכי דליפטר מחטאת כדאמרן ולית בהא ספיקא: 
+<b>ונתגלה </b>טעמו של הרמב"ם ז"ל שהשמיט בהל' שגגות הני אוקמתי דהוצא' לולב שלא כדרך מצותו וכסבור הרב תי"ט משום דאזיל לטעמי' דס"ל מצות צריכות כונה. ולא היא דאפי' תימא א"צ כונה לא אצטריך להנך אוקמתי דשינויי דחיקי נינהו בקושטא. ואינן אלא אזהרה יתרה כדי שלא יצא בודאי ידי חובת המצוה מקודם שיוציאנו לר"ה. ומיהו אי איזדהר ביה והוציא הלולב לר"ה ברגע נטילתו. וכגון שעומד על פתח רה"י ומכוין שעם שעת הנטילה כדרכה תהא נעשית ההוצא' מרשות לרשות. שהיא בכל שהו אף פסיעה א' קטנה כמות שהיא לחייב עליה. פטור הוא מן החטאת מאחר שנעשית מצוה עם מלאכת ההוצאה. ולהרמב"ם ודאי לא סגי בלא"ה לענין פטורא דחטאת כמו שמוכרח מלשונו. וא"כ כיון שהזכיר שם שמוציא הלולב לר"ה לצאת בו הרי דעת שפתיו ברור מללו שביציאה זו רוצה לצאת ידי חובה. הא ע"כ לומר שלא יצא י"ח עדיין קודם ההוצאה. שא"כ אין ההוצאה כדי לצאת בו. וממילא משתמע דמיירי בדלא נפיק ביה בהגבהה דמקמי הוצאה. אי בגווני דשינויי דאתמרו בגמרא כנז'. אי נמי בגוונא דאמרן בעומד על האגף של רה"י כשלוקחו ויוצא לר"ה שעם רגע ההוצאה נעשית עמה נטילה של מצוה והוא פירוש מרווח בלשונו של הרמב"ם ז"ל: 
+<b>ועתה </b>נחזור לדברי התו' הנז' שנראה א"כ שאין הכרח כל כך להעמיד הסוגיא הנז' אליבא דמ"ד א"צ כוונה מדאמרינן מדאגבהיה נפיק ביה במוציא לר"ה דלא שייך ביה מתכוין לצאת כיון דלא בירך ע"כ דבריהם. ואיני יודע מה ענין הברכה לזה. דהא קיי"ל ברכות אינן מעכבות [עיין ר"ה ל"ד ע"ב, ומג"א סי' תקצ"ג] ואף שבאמת לדעתי הברכה עושה כוונה למצוה כמו שכתבתי כבר בס"ד במ"א. אבל מצוה בלא ברכה מ"מ מצוה היא. ואין העדרה מוכיח על שאין רצונו לצאת י"ח. אלא לפי שהיא מפוקפקת בידו כמ"ש לעיל. לכן מונע הוא עצמו מספק ברכה מאחר שאינה מעכבת. ולעולם דעתו ורצונו לצאת י"ח בכך אם יוודע באמת שעושה מצוה כתקנה בנטילה זו: 
+<b>ומהאי </b>טעמא נמי לא ק' דהא ע"כ לא חשיב מתכוין לצאת י"ח מאחר שהוא הולך עכשיו אצל בקי ללמוד מקודם. דמ"מ כוונה לצאת איכא אלא שהיא רפויה בידו. ואינו מתכוין שלא לצאת בודאי רק כנז'. ועוד מאן לימא לן דהכא בהולך אצל בקי ללמוד איירי דלא אידכר התם לגמרי כה"ג. ודילמא בצריך לו לצאת לר"ה לדבר אחר ובדרך הליכתו רוצה לקיים המצוה בטרם יעבור זמנה. וגם מה שתפסו בפשיטות דמיירי בלא בירך אינו מוכרח דלפי מאי דפרישית שפיר איכא לאוקמי נמי בברכה. ואע"ג דלפום הני אוקמתי דתלמודא לא שייכא ברכה קודם ההגבהה. מכיון שמגביהו שלא כדרך מצותו. אף עפ"כ אחר כך כשעסוק בהוצאה ורואה שזמנו בהול ממהר הוא לקיים המצוה דרך הוצאתו שמהפכו אז כדרכו כנז' ואיכא למימר דמברך נמי כדינו. מכל הלין איני רואה הכרח לשטת התו' הנז' בההיא דלולב דתיתי אליבא דמ"ד א"צ כוונה דווקא. ומכי אתינן להכי רווח פירושא דשמעתא ממילא וניחא הא דדייקינן מדאגבהיה נפיק ביה. דהא חזינן לדעתי' דלא מתעסק הוא אלא מכוין לנטילה דמצוה דניחא ליה לקיימה השתא אם אפשר. ותדע מדלא פטרינן ליה אלא מחמת טירדא דמצוה. על כרחך ודאי איירי בזריז ומתכוין לצאת י"ח קודם שיעבור הזמן: 
+<b>או </b>אפי' תימא כפירוש התו' שהולך הוא אצל בקי מ"מ אינו מתכוין שלא לצאת י"ח בתוך כך קודם שיגיע אצל הבקי אבל יותר הוא רוצה שתתקיים המצוה בידו עם יציאתו בשאפשר. ומשו"ה אתי נמי שפיר דאפי' אביי דסבר צריכות כוונה. הכא מיבעי ליה לאוקמי בגוונא דלא נפיק י"ח בהגבהה לחודה. כיון שהוא מתכוין לגמור המצוה בדרך הוצאתו. וליכא למשמע מינה דמצות א"צ כוונה. דלעולם צריכות. והכא במתכוון איירי: 
+<b>ולפ"ז </b>על הרע"ב נמי לא תקשי דאפי' תימא ס"ל כפסק' דהכא דצריך כוונה אפ"ה איבעי ליה לאוקמי בגוונא דלא ליפוק י"ח בהגבהה דקמי דעביד להוצאה. כיון דע"כ לא מיתוקמא מתני' דלולב אלא בעשה מצוה בהדי מלאכת ההוצאה. וע"כ א"א לאוקמה במתעסק בהוצאה לבדה אלא בעוסק במצוה ומתכוין לקיימה. וצריך לפרשה באופן שלא תתקיים המצוה בידו קודם שתעשה ההוצאה. ופשוט שזה מוכרח בדעת הרע"ב: 
+<b>דאם </b>ל"כ תקשי נמי דידיה אדידיה דבתינוקות דפר"א דמילה תפס עיקר דלא מיפטר טועה בדבר מצוה אלא בעשה מצוה. והיכי מפרש ההיא דלולב בשהפכו דלא עשה מצוה כלל עם ההוצאה. והיא קושיא אלימתא טובא אלא ודאי כנ"ל דאיהו ז"ל מפרש נמי הנך שינויי באנפי דפרישנא. וכגון דבשעת הוצאה מקיים למצוה כדחזי. והאידנא מכוין הוא לצאת י"ח או לפחות אין כוונתו שלא לצאת ידי חובת המצוה (ובאמת מוכרח ג"כ לומר דמכוין נמי. דאל"ה אכתי לא מידי קעביד אליבא דהילכתא דמצוה בעיא כוונה ובלא"ה לאו מצוה היא ה"ה דלא מיפטר מחטאת מחמתה ודוק) וכמו שביארנו באריכות. והשתא לא תידוק מידי דלהוי ס"ל התם כמ"ד א"צ כוונה. דוק היטב שבאמת עם כל האורך עדיין צורך להאריך יותר אלא שסמכתו על המבין והדבר נכון מאד לע"ד. ואף עפ"י שביאור דברי תו' הנז' יותר היה להיות מקומו במסכת סוכה. מ"מ הייתי זריז להקדים עצמי לדבר מצוה הבאה לידי שלא אחמיצנה ואין מעבירין על המצות: 
+<b>ותו </b>יכילנא לשנויי שינויי רויחי בכמה אנפי דאע"ג דאיפסיקא הילכתא מצות צריכות כוונה היינו לאפוקי מכוין שלא לצאת. דלמ"ד לא בעינן כוונה למצוה. אפילו עומד וצווח שאין כוונתו לקיים המצוה מ"מ יצא י"ח. אבל לעולם לא בעינן כוונה לצאת אפי' אליבא דמ"ד צריכות כוונה דסתמא היינו כוונה: 
+<b>ועוד </b>אפילו תימא כוונה לצאת נמי בעינן היינו דווקא במוציא לאחרים ידי חובתן הכי הוא דלא סגי בלא כוונת שומע ומשמיע להוציא. דאל"כ אין כאן כוונה כלל. (ואליבא דמ"ד א"צ כוונה ה"ה דסגי בכה"ג נמי במתכוין להשמיע לחבירו בלי שיכוין להוציאו ידי חובתו. וכן היא כוונת שומע עד"ז לכוין לשמיעה בעלמא אף בלי שיתן דעתו לצאת י"ח כדמוכח פ"ג דר"ה [דף כ"ה ע"ב]) אבל שומע לעצמו דילמא לא בעי כוו' לצאת אלא אם כיון לבו לקרות לחוד יצא. ואיכא לאוקמא למתני' דהכא אליבא דמ"ד צריך כוונה לצאת במוציא אחרים י"ח כההיא דתנן וכן מי שהיה עובר אחורי ב"ה ושמע קול סופר אם כיון לבו יצא. ואשמעינן הכא אפילו אינו סופר העומד בב"ה אלא קורא כדרכו בביתו מוציא אם כיון לבו. ותו התם אשמעינן דשומע צריך שיתכוין והכא קתני משמיע אם כיון להוציא יצא בו השומע ואפילו אין הקורא ש"צ בב"ה. ולא תימא שינויי דחיקי נינהו. אלא דמשכוני נפשאי אדהרע"ב בהכי לא קאמינא. מ"מ איתנהו וקושטא נינהו. וכאן רמזתי מעט ממה שיש להשיב משום יגדיל תורה. ואם יגמור ה' בעדי ארבה בו החקירה. גם צריך אני למודעי עוד שלפי הנראה לא ראה בתי"ט מ"ש [תר"י] בפי' הרי"ף בספ"ק דברכות [ד"ה אמנם] שיש לחלק ג"כ בין כוונה של מצוה שמתקיימת באמירה לשאר מצות שנעשות בפועל דאפילו אליבא דמ"ד לא בעינן כוונה למצוה מודה במצוה שמתקיימת באמירה כגון ק"ש דאי לא מתכוין לא כלום עביד. הכא נמי נימא אנן דילמא אף דס"ל צריכות כונה לית ליה הכין אלא במצוה כזו. אבל בשאר מצות מודה דא"צ כוונה. וכדמשמע בדוכתי טובא. דהכי קיי"ל כמ"ד א"צ ותקיף חילייהו ודאי דהסוברים כן. וא"כ לא תקשי מידי להרע"ב מדלא שמעת ליה אלא גבי ק"ש. ולא באתי כאן אלא להעיר אוזן במה שיש להתנצל ולירד לחילוקים שונים. ויתבאר עוד בעזר העוזר ית': 
+<b>בפרקים שואל. </b>הקשה בתי"ט אמאי לא פי' התנא שואל בשלום. כבסוף המשנה ומשיב שלום לכל אדם. עיין עליו מ"ש בשם מהר"ש בנו. ועם שיש קצת טעם בדבריו עדיין לא הונח עיקר התמיהה. דמאחר שהיה מספיק לתנא הקיצור בבבי דרישא. לפי שהדבר ידוע ומובן שעל שאלת שלום נתכוין. ואין לטועה שיטעה דשאלת ותשובת דברים דעלמא או של דב' תורה היא. כי מה ענינן למפני היראה ומפני הכבוד וק"ל. ע"כ נתחזקה הקושיא בדבריו שהי"ל לתנא לשנות דרך קצרה כראוי והגון. (ומ"ש דאשמעינן מילתא אגב אורחא דלכל אדם אין מוסיפין. כמו שמוסיפין לרבו ולגדול שאומר לו שלום לרבי ומורי. איני יודע מה צריך להשמיענו בזה. ומי סלקא אדעתין דלימא איניש לחבריה או למי שקטן ממנו לשון רבי ומורי. אדרבה אין מנהגן של ב"א כך ולא מדרך ארץ כן שנראה כמלעיג בו) וביחוד שכבר אחז לשון קצר כאן והספיק לו. ואין הקושיא על התנא שלא האריך מתחלה כמ"ש הרב תי"ט. שלשונו זה במ"כ הוא שלא בדקדוק. אך מראש דבריו יקשה על סופו. מה ראה שהאריך שם אם לא לאיזה צורך וזה פשוט: 
+<b>אבל </b>לענ"ד כי דייקינן משכחינן מרגניתא. דהך תנא דווקנא הוא ובאגב אורחיה אשמעינן מילתא לענין שאילת שלום ואשמעינן נמי טעמא דמתני'. דלכאורה יפלא בעיני מה ראה התנ' להחמיר בשואל טפי ממשיב כדמוכח מדר"י דמפני הכבוד אינו שואל אבל משיב וכן בפרקים משיב לכל אדם ואינו שואל. ואדרבה איפכא מסתברא כיון דקיי"ל כופלין שלום לשואל. א"כ אית לן למימר לשאול קיל טפי דלמעט בהפסקה ודאי עדיף. לכן בדין הוא שיהא שואל כדי שלא יצטרך לכפול כשמשיב ויאריך בהפסקה. וכי הא דפירש"י התם גבי מקדי' ויהיב שנמא לגוי. כי היכי דלא לצטריך לכפולי. והכי נמי מסתבר למעבד הכא בהפסקה דק"ש. דכל כמה דמפסיק טובא בדיבורא גרע בלי ספק. ומשיב מגרע גרע דיוכרח להאריך ולכפול כמו שהדין נותן. שאל"כ שתיקתו יפה מדיבורו. אמנם לפמ"ש בחי' שם שילהי הניזקין והעליתי דלמלך ולמי שהוא גדול ראוי לכפול השלום גם בשאנה. מה שא"כ בכל אדם אפילו להשיב א"צ לכפונ מן הדין. אלא רשות הוא למאן דבעי ע"ש מילתא בטעמא דברים נכונים בזה הענין: 
+<b>א"כ </b>זכינו להבין טעמה של משנתנו ונסתלק הספק שזכרנו. דהשתא שפיר חמירא שאלה. משום דמפני היראה והכבוד צריך לכפול גם בשאלה. להכי ודאי עדיף טפי להשיב מלשאול שלא להפסיק בלי סבה מכרחת. והיינו דלא האריך בלשונו בבבי קמייתא. משום דשואל דומיא דמשיב בכפילה. ולא חזי לאורוכי בלישנא דממילא משמע דסתם משיב ידוע שצריך לכפול. וממילא ידעינן נמי טעמיה דשני ליה בין שאלה לתשובה במפני הכבוד לר"י. (אע"ג דבמפני היראה לא מפליג בין שואל למשיב. שאני מפני היראה דחמיר טובא. ולחד פירושא מידי הוא טעמא אלא מפני סכנת נפשות) ומהך טעמא גופיה בסיפא דמשיב שלום לכל אדם. הוכרח להאריך ולבאר שלא תטעה לומר דמשיב דידיה נמי דומיא דמשיב דרישא בכפילה. משו"ה מסיים בה ומשיב שלום זימנא חדא ותו לא. משום דרשות הוא גבי כל אדם מדרך המוסר ומדת ענווה בעלמא. ואין ראוי לעשות כן בק"ש. אף שירצה ורשאי לעשות כן בזולת זה. והרי זה נכון ומדוקדק מאד: 
+<b>עוד </b>אני אומר שלא זו בלבד בא התנא להודיענו שלכל אדם משיב כדרכו ולא כופל. אלא שאפילו כלשונו אינו משיבו. שלא תאמר עכ"פ תהא תשובתו עליך שלום. כדרך ששאל השואל שלום עליך. ולא יפחות ממנו לברר דבריו שרצונו השלום יחול עליו כמו כן. לזה נתכוין התנא באומרו ומשיב שלום ולא יותר. בא למעט מלת עליך או לך וכיוצא. אלא יקצר כל האפשר כדרך שמצינו בשונמית [מלכים ב' ד'] כששאל לה גיחזי השלום לך וגו'. ותאמר שלום ותו לא: 
+<b>ונ"ל </b>שלפי שהי' מתה מוטל לפניה אז ודנה עצמה כאבל שאסור בשאילת שלום (וזה שלא כמו שעלה על דעתי בימי חרפי להביא ראיה מפסוק זה להמתירין לאונן בשאילת שלום ודכוותה) אלא שלפי ההכרח ומפני הכבוד ענתה בשפה רפה ובדרך קצרה. כאותה שאמרו במ"א [תענית דף י"ד ע"ב] ההדיוטות ששואלין משיבין להם בשפה רפה. ולכן לא יגרע כח ק"ש בזה שאין להפסיק בו לכל אדם שהן ההדיוטות שמשיבין להם אף כאן בשפה רפה. אחר שאין הכרח גדול להשיבן רק מפני שלום הבריות. וד"א בלבד. לכן די להם בתשובה קלה כמות שהיא שנויה כאן בדיוק ובזה יצא י"ח הכל וימצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם. וישר הדבר: 
+<small>משנה לחם<br><b>יצא </b>לשון מושאל וקצר. ר"ל יצא ידי חובתו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>אחר </b>תיבת גרידא. נ"ב (אי נמי משום דלכתחלה ודאי לא סגי בהכי. והיינו דאמרינן קטן היודע לנענע. <b>ואל</b> תתמה שיצטרך אף הגדול לילך בשבילה אצל בקי ללמדו. שהרי בודאי אפילו כולנו היום חכמים. עדיין אנו מבחוץ בענין הנטילה דלולב ההגונה. ואין אנו יודעין אותה על אמתתה בבירור. עא"ח סתרנ"א. ויע"ש מה שנתחדש לי ספק בענינה. מלבד ספקות של כת קודמין כי רבו. ותמה אני אם יש בדור מי שיודע להוכיח שמנהגנו באופני הנענוע הוא כדין וכהלכה).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>אחר </b>תיבת מצותו. נ"ב (ומכאן תדע שטות אותן המהפכין הלולב אחר הברכה. כמו שעושין ההמון כולם. ולית דימחי בהו. ואף הלומדים טועים בכך. וצריך ללמדם שיטלוהו כדרכו בשעת הברכה מיד).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בפרקים </b>לשון קצר הוא. כלומר בין הפרקים. אחר מלת ודכוותיה. נ"ב איברא יכילנא לאתויי ראיה והוכחה נכונה. ממשנה שלמה ספ"ו דסנהדרין. ודוק.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>אחר </b>מלת הדבר. נ"ב שוב מצאתי בשם רי"ח שכתב כך. שלא יאמר רק שלום. וכתבו האחרונים ז"ל. דבבה"כ אין שואלין כלל. והעמידו למשנתנו בפנים חדשות (ובאדם הבא מן הדרך. הכל לפי מה שהוא אדם) <b>ועדיין</b> צ"ל ג"כ דמיירי הכא בק"ש של ערב. דבשחר בלא"ה אסורה שאילת שלום עד שיתפלל. ואפילו במוצא חברו בדרך. הוי כעושהו במה. לפ"ד הראב"ד והרשב"א. כמ"ש בא"ח ספ"ט.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>רבי יהודה</b> סתם ר"י. הוא ר"י בר אלעאי.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>אלו. </b>האל"ף בציר"י. כי נגזר מן אלה שבמקרא ולשון חכמים לעצמו כמ"ש בהרבה מקומות. ואמנם כל מקום שיבוא בלשון משנה אילו העומד ומשמש במקום אילמלא כמו אילו נאמר כן וכיוצא הנמצאים לרוב בתלמוד הוא <b>אילו</b> בחירק והורכב מן <b>אם</b> או מן <b>אי </b>(לשון חכמים) <b>ולו</b> במלאפום לו יהי לו הואלנו: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ד"ה אלו. אחר מלת בחיר"ק. נ"ב פעם מושך יו"ד. ופעם זולתו. כבכתוב ואלו לעבדים. ואילו האחד. ואלו חיה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>לאמת ויציב</b> עמ"ש בס"ד בבית אל. סיוע גדול לדעת מי שאמר. שבין אמת לויציב ג"כ לא יפסיק. <b>ובכן</b> מדויק לשון משנתנו. ואין כאן שפת יתר.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>יפסיק </b>לשון ארמי הוא. ענין סיום. כל חדילה וכריתה וכליה. מתורגמין בלשון הפסקה. אבל בלשון מקרא שהוא בשי"ן שמאלית. מורה ההפך. באורו ענין פתיחה. פושק שפתיו. ותפשקי רגליך. וי"ל שאף כאן דמכוון הוא עד"ז. ר"ל שלא יפתח פיו ויתחיל דברים אחרים בתוך קריאתו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ר"י בן קרחה </b>בודד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>עול מ"ש</b> ודאי עול הוא על צוארי האנשים שלא יטו הנה והנה. אחרי שרירות לבם הזונה. וסודו עיין בבית אל.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מלכות שמים</b> ה' בשמים הכין כסאו. השמים שמים לה'. אף כי השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו. ומלכותו בכל משלה. ונודע ליודעים חן. כי הי"ת נקרא ג"כ שמים ע"ד האמת. כמ"ש שהמע"ה בתפלתו ואתה תשמע השמים. הוא שאמר דניאל די שליטין שמיא (בידוע שאין השליטה לגרמים שמימיים) ומדויק שתפס ל"ר שליטין. כי בשם זה נכללו השמים כסאו. והארץ הדום רגליו. הארץ הידועה בשם מקום מלכותו. וה' בהי"כל קדשו ה"ס מפניו כל הארץ להביאם במסורת הברית. למען יכירו וידעו יושבי תבל כי לה' המלוכה. ויקבלו הכל עול מלכותו. כי זה כל האדם. והמשכילים יבינו. וע"ע מ"ש בס"ד שלהי עוקצין ובבית אל כ"פ. ועיין זמרת הארץ סודו וגי' שלו. אז תבין יראת ה'.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>עול מצות </b>שלא ניתנו אלא לצרף בהם את הבריות. להיות האדם חי בהם כשור לעול כחמור למשאוי. לבחנו ולנסותו. אם לא יבעט וירבץ תחתיהם. כי יצר לב האדם מנעוריו פרא חפשי למוד מדבר. וכבד עליו (על החומר) הדבר. להביא עצמו במוסרות ומוטות. שמירת המצות. עד אשר יעשם קנין בנפשו. וירגיל עשייתם. אז ישובו נוחים וקלים ערבים לנפש ומתוקים. לגרגרות ענקים.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<b>למפרע. </b>לאחור. ע"ד קצת הוא מלשון המקרא לא אפרע (יחזקאל כ"ד) הכונה בו לא אשוב אחור מדברי כמ"ש שם הרד"ק ז"ל: 
+<small>משנה לחם<br><b>ר"י </b>סתם ר"י הוא בן חלפתא הידוע.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>הקורא למפרע </b>מ"ש הרע"ב ומיהו אם הקדים פ' ויאמר. לפרשת והיה כו' נראה דאין זה חשוב למפרע ויצא. <b>עמ"ש</b> בס"ד שילהי ר"ה במהדורא.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>האומנין </b>נראה שקריאת המלה באל"ף שרוק"ה. הנפרד מעשה ידי אמן בק"ח המתחלף בקיבוץ ואין לקרותה בחול"ם להבדיל בין ענין מלאכה. שהוא הנרצה כאן. ובין ענין גידול ותרבות כמו האומנים אחאב [מלכים ב' י' א'] כאשר ישא האומן [במדבר י"א י"ב] שהם חולמי"ם. אבל לשון אומנות שהוא ענין מלאכה. עיקרו מלשון ארמי. וכ"ה בתרגום כל אומן ואומנות שרו"קים: 
+<b>רשאין </b>הרי"ש פתוחה. והוא שם תואר על משקל זכאין בנאין גבאין. מנחי למ"ד ה"א. ואינו משורש ראש כמו שחשב ההופך ומבלבל. וטעה בזה מאד כמ"ש בס"ד בהגהות הסידור בפרקי אבות: 
+
+Mishnah 5
+
+<b>חתן </b>פטור מק"ש כו' עד מוצאי שבת. לפירושא קמא דמייתי הרע"ב (ולקוח הוא מפי' הר"מ ז"ל) פטור משום דטריד שמא לא ימצאנה בתולה. ומכאן ואילך לבו גס בה. וכתב ע"ז בתי"ט דר"ל לבו קרוב לה לפי' הערוך. ומשו"ה כשלבו קרוב לה ימחול לה אף אם לא ימצאנה בתולה. דהא להכי מצרכינן להנשא ברביעי כדי שישכים לב"ד בעוד כעסו עליו עכ"ל: 
+<b>ואני </b>שמעתי ולא אבין איך לא הרגיש הרב ז"ל שהרי מכאן סתירה מבוארת לפירוש הנז'. שאם אתה אומר עד ארבעה לילות אם ימצאנה בתולה אינו מוחל לה. א"כ בתולה תינשא אף בחמישי ותיבעל אפי' בששי. דאי משום שקדו ליכא. דהא טריח ליה ג' ימים. ומשום שמא יחפה עליה נמי לא. דהא עד ד' לילות אין לבו גס בה. ויבוא לב"ד בשני. ודוק אף שיש להשיב. והכי משמע נמי מפירש"י ריש כתובות דעד כאן לא איבעיא לן אי נבעלת ברביעי דלא ניחוש לאיקרורי דעתא משום הא פורתא. אבל ד' ימים ודאי חיישינן (והכא נמי לא מסתבר למיפטריה מקבלת עול מלכות שמים ד' ימים מחמת טירדא זו. דהיכי ליקו רבנן וליעקרי לעשה גדול וחמור כזה כל שאין הטרדה ברורה) וגם אלמלא כן היה יותר סברא לבעול בששי כאלמנה משום ברכה דאדם דודאי עדיפא ושייכא טפי אף לגבי בתולה מברכה דדגים. אילו לא חשו להרחיק כל כך זמן הבעילה מישיבת הדיינין וזה ברור. אלא ע"כ ליתא לפירושא קמא דהרע"ב. אלא אפילו בבציר מד' ימים ודאי לבו גס בה. ולא נפטר מפני כך מק"ש. אלא מחמת טרדת הבעילה. וכפשטא דתלמודא דהכא: 
+<b>ובפ"ק </b>דכתובות [דף ו' ע"ב] איתא בהדיא דעד כאן לא פטרינן ליה אלא משום דבעיל או דלא מצי בעיל. עם היות שלא נעלם ממני שיש למתעקש לדחוק ולומר דאפילו תימא שאינו טורד אלא בבעילה עצמה, היינו שמא אינו בקי בהטייה. ויטה והוא לא ידע כדרך שאמר לו ר"ג לאותו איש שמא הטית ועקרת לעברא ודשא [כתובות דף י' ע"א]. ולא יוודע לו אם בתולה היא אם לא אף אם לא ימצא בתולים. וא"כ אע"ג דתלינן הטרדה בבעילה. אעפ"כ הסבה המטרדת אותו בזה היא מחמת שלבו על הבתולים וק"ל. אבל מ"מ אין נ"ל כן בפשט הסוגיא ע"ש בתו' ודוק. ועמ"ש בר"פ דלקמן. ומ"ש הרע"ב שהם ד' לילות עיין בב"י א"ח סימן ע': 
+<small>משנה לחם<br><b>פטור מק"ש בלילה הראשון </b>עד מ"ש. עמ"ש תי"ט בשם הרמ"נ. דבימים חייב. דישראל קדושים הם. <b>ר"ל</b> שאינן משמשין מטותיהן ביום. כדאיתא (שבת דפ"ז. נדה יז"א) <b>ולא</b> נהירא. דהא לת"ח מותר להאפיל בטליתו. ולכל אדם אם הוא מקום אפל. מותר. ואפשר לשאר אינשי נמי שרי להאפיל. אם יודע מעצמו שזה מותר. אלא שאין מלמדין אותו לעשות כן. משא"כ בת"ח שיודע זה. מאפיל הוא בטליתו מעצמו ואינו חושש. וה"ה לכל אדם העושה כך. שאין מוחין בידו. <b>וכ"ש </b>לנושא אשה. ועדיין לא הוליד ולא קיים פ"ו. שדינו כחשוכי בנים. שאפילו בשני רעבון הותר להם לשמש. ק"ו בשעת שובע וביום ע"י האפלת טלית. ושל בית מונבז לעולם היו משמשין מטותיהן ביום. ומזכירין אותן לשבח. <b>אלא</b> ודאי ליתא לדהרמ"נ. מסתברא כדעת הר"מ וטור. דבימים נמי פטור. מיהו דווקא כי בעי למבדק נפשיה. ולמבעל ביממא נמי. וכגון דדייר בבית אפל. או שיש לו חדר צנוע שיוכל להאפיל בטליתו. בזה האופן פטור הוא אף בימים. בעוד שלא עשה מעשה. ודקתני בלילה. אורחא דמילתא קמ"ל (דכוותה שנינו ר"פ תנוקת) דבעינן מיהת כעין לילה. דהיינו בית אפל. או האפלת טלית. דומיא דלילה (עחי"ג כתובות ז"א. בד"ה והלכתא) הא חדא לקולא. <b>וממילא </b>שמעינן נמי אחריתא לחומרא. דאם היתה נדה או חולה. שאין דעתו לבעול. חייב הוא אף בלילה. שהכל תלוי במחשבתו ורצונו ויכלתו. אם דעתו טרודה לעשות מעשה. <b>והשתא</b> אתי שפיר דלא קתני מלילה הראשון. משום דהוה ס"ד בימים שלשה. תליא מילתא. שהזמן גורם טרדת הלב. כל משך שלשה ימים של נשואין עם לילותיהן. בין בועל. בין לא. מחמת שמחת ימי המשתה עכ"פ. כדרך שבני חופה פטורין למ"ד. <b>ותו</b> דהו"א דאית ליה דין עוסק במצות נשואין. ושחייב לשמח את אשתו. דפטור מן המצוה. משו"ה תני בלילה. לומר שהכל הולך אחר הלילה וזמן הראוי לבעילה (בעילה מעכבת בו) את נשף חשקו שם לו לחרדה. ועלול לטרדה דמצוה החזקה באופן שלא יוכל לכוין אף בפסוק ראשון. ובזולת זה לא נפטר.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ולענין </b>מ"ש רע"ב ד' לילות. עמו"ק ס"ע.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<small>משנה לחם<br><b>רחץ </b>כי היכי דלעיל אקדים המעשה. דהיינו קרא. שהוא החדוש הנדרש. הכי נמי הכא. פעל הרחיצה הוא החדוש. לכן הקדימו למקרה<b> רחץ</b> לשון מקרא. אם רחץ ה'. ורחץ במים.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>וסתם </b>רחיצה דקרא. רחיצת כל הגוף במשמע. דוק ותשכח. דלא כתי"ט. <b>משו"ה</b> הא"נ שכתב התי"ט בטעמו של הר"מ. הוא האמת. <b>אמנם</b> אין נראה פירוש הר"מ במלת אסטניס. אבל הוא מאניני הדעת ומפונק. <b>לפ"ז</b> אה"נ פירוש רחץ. בצונן כל גופו איירי.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>וכשמת </b>כאן בהכרח הקדים המקרה לפועל. שאין שייכות לתנחומין. אלא אחר המיתה. משא"כ ברחיצה דמשנה הקודמת. שכבר תוכל להיות בלי מקרה המיתה. זוהי כוונת קול רמ"ז. שהביאו המלקט רמ"ח (ואני לא השגתי הס' בעת כותבי זאת) וטרח לבארן עם כל פשיטותו למתחיל להבין בספרים. אבל הוא העיד על עצמו שלא הבין לגמרי כוונת הרמ"ז עם היותה מבוארת מעצמה כנ"ז. והראה שם שבושים גדולים. ברוב דברים כהרגלו ומכביר מלין ע"ג מלים. הבל ואין מועיל.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלילה הראשון</b> קסבר אנינות לילה דרבנן. ובמקום אסטניס לא גזרו. גמרא. ולא ידעתי טעם לרע"ב ותי"ט. שהשמיטוהו. <b>אסור</b> מלשון תורה. לאסור אסר על נפשו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>טבי </b>ת"ח היה. כמ"ש רפ"ב דסוכה. ונהגו לקרות הטי"ת בקמ"ץ. והבי"ת בחיר"ק. לפ"ז הוא שם בודד במשנה. אבל בגמרא י"ל חברים באמוראים וזולתם. ובמ"ר אחרי. נמצא גם טבתא. אמתא דר"ג. איני יודע אם היא אשתו של טבי. או שמא כל העבדים ושפחות של בית ר"ג. היו קוראין אותן ע"ש הטוב. אכן נמצא גם במשנה יהודה בן טבאי. והוא נקרא כולו פתוח.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>אין טבי עבדי כשאר כה"ע </b>ולא עבד עובדא כשמעתיה דר"פ מרובה. ש"מ שבטל דעתו מפני דברי ר"י. שהיה סבור שטבי עבדו יצא לחירות.</small>
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<small>משנה לחם<br><b>רשב"ג </b>סתם. הוא בנו של ר"ג דיבנה. הנ"ל.</small>
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ואת שאין למטה צורך בהן </b>(כגון ההולכין ללות את המת) <b>חייבין.</b> כתב בתי"ט וא"ל דאכתי ג"ח הוא ויש לו דין העוסק במצוה שיש בה טירדא דפטור. דיש לחלק בין תנחומין שיש לו עסק לנחם. מה שא"כ הלויה שאין לו עסק ולא מיקרי טירדא עכ"ל. ולא יצא בזה ידי חובת ביאור כל הצורך. דאטו כי ליכא טירדא מי לא מיפטר עוסק במצוה והרי ישיבת סוכה ודכוותה דוק בפרטיהן ותמצא. אבל זה שהוצרכנו לטעמא דטרדה גבי חתן דפרק דלעיל. היינו משום דמיפטר בלא עשה מעשה דליתא לעסק מצוה כלל. אלא טירדה גרידא היא הפוטרתו. וה"ה לעסוק במצוה בלי טרדה דמיפטר ממצוה. וא"כ לוית המת דודאי מצוה היא דקעבדי המלוין. כי לא מיקרי טרדה מאי הוי. והרי אמרו [מגילה ג' ע"ב ועוד] מבטלין ת"ת (ששקולה כנגד כל המצות) להוצאת המת. אלא שלא אמרו לדחות ת"ת מפניה. אלא מי שאין תורתו אומנתו. שהרי זה יכול לקיים שתיהן. ועוד יש בזה תנאים שאין מבטלין אלא לכדי צרכו לפי מה שהוא אדם: 
+<b>אמנם </b>אין צורך לכל זה כאן. דק"ש שאני שהיא דאורייתא ומצוה עוברת. רק שעדיין לא נתיישב שהרי מצינו כמה מצות של תורה שיש להם עת קבוע ונדחין מטעם עסק מצוה אחרת ואע"ג דלית ביה טירדא כמבואר למבין אם יעיין במקומות שנתבארו פרטים הללו שאין לי להאריך בידוע. וא"כ מ"ש עסק הלויה שגם היא מצוה וגדולה (אע"פ שנמנית מכלל מצות דרבנן להר"מ ז"ל) מאותן שהקרן קיימת לעוה"ב. ועכ"ז אינה דוחה לק"ש. ויש לחלק בין ק"ש לשאר מצות דאי לאו מפני הטירדה לא הוה פטרינן ליה לחתן אפי' אי הוי חשיב עסיק במצוה. כיון דלא צריך כל כך זמן כדי לקיימה שבפסוק ראשון יוצא ידי חובתו. ומשו"ה הלויה אינה פוטרת מק"ש. דאפשר לקיים שתיהן דרך הילוכו שהרי קורא כדרכו ואפילו הולך בדרך. ואע"ג דבעי עמידה בפסוק ראשון משום כוונה. בקל יכול לעמוד כדי קריאת הפסוק. וכיון שאין כאן טרדה המונעת חייבין הן בק"ש. ולא דמי למשמר המת וכותבי תפילין וק"ל. וזה הגון: 
+<small>משנה לחם<br><b>בפירוש </b>רע"ב. אם המטה צריכה להם פטורים. ואם אינה צריכה להם כגון כו'. <b>כך</b> צריך לתקן לשונו.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>ואם לאו לא יתחילו. </b>כתב תי"ט בשם הר"י דתנחומי אבלים דאורייתא. וצ"ע לדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל שאינה מן התורה אלא אסמכתא בעלמא היא. עיין בספר המצות שהשיג לבה"ג שהכניסה במנין המצות: 
+<small>משנה לחם<br><b>העומדים בשורה</b> לא תידוק מהכא. דהעם עומדים ואבלים עוברים. דהאיפכא קיי"ל. כדמסיק תלמודא פכ"ג דסנהדרין. וכ"כ גם הרע"ב שם. אלא מאי עומדין. עוברין.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<b>והתפלין </b>עמ"ש הרע"ב דשבת לאו זמן תפלין. כתב תי"ט בפ' בתרא דעירובין לא פסק כן. ועמ"ש שם בס"ד: 
+<small>משנה לחם<br><b>ובבה"מ </b>מה שמקשין כאן על התו' מן הערבות<b> עבח"ג</b> שהוא שבוש. וקשוי. שלא לדעת הוא.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>מברך </b>לאחריו כלומר מהרהר לאחריו הר"י בפי' הרי"ף העתיקו בתי"ט. ויש לי עיון בדבר זה. דהתינח לרבינא [ברכות דף כ' ע"ב] דסבירא לי' הרהור כדיבור דמי. אלא לר"ח דקיי"ל כוותיה וכדפסק הר"י ז"ל גופיה [שם] דס"ל לאו כדיבור דמי מי ניחא דאיך אפשר לומר שיהרהר בבה"מ דאורייתא. כיון שאינו יוצא אלא בדיבור וכי אלימא תקנתא דעזרא לעקור דבר מן התורה. ובשלמא ארישא דבק"ש מהרהר בלבו לא קשי' לי. דאיכא לשנויי כגון שקרא ק"ש וכבר יצא יד"ח קודם שראה קרי. ועכשיו נקרי ועדיין לא טבל כשהוא עם הצבור. דיו בהרהור. והכי דייק נמי טעמא דיהיב תלמוד' ומייתי ליה הר"י [שם] והרא"ש (סי' י"ד) דהא דהתירו לו להרהר בק"ש כדי שלא יהיו הצבור עסוקין בק"ש והוא יושב ובטל. הא משום דק"ש דאורייתא לא התירו לצאת בהרהור לחוד. אלא משום דלא איירי בהכי. משו"ה סגי ליה בהרהור: 
+<b>אלא </b>דלא קאי הך טעמא במסקנא דמסיק תלמודא אלא ק"ש וברכת המזון דאוריית' כך היא גרסתינו על פי פירוש התוספות [שם דף כ"א ע"א ד"ה הכי] שלפ"ז נדחה הטעם דבעי למימר מעיקרא דמשום עסק הצבור וקבלת מלכות שמים התירו להרהר. ומכאן תימה גדולה לענ"ד על הר"י והרא"ש שפירשו הטעם הנז' גבי הרהור דק"ש. עם היות גרסתם כגרסת התוספות כנראה מדבריהם. ויקשה עליהם אם הטעם אמת שלא התירו להרהר בק"ש אלא שלא יהא יושב ובטל מקבלת מ"ש בשעה שהצבור עסוקין בו. ובלא"ה לא אפילו במידי דאורייתא כק"ש. אי הכי תקשי להו סיפא איך מברך על המזון אפי' ע"י הרהור. כיון דלית ביה קמ"ש ואין צבור עסוקין בו: 
+<b>אבל </b>באמת איני רואה הכרח לדחות הגרסא שהביאו התו' בסוף והיא גירסת רש"י דה"ג אלא ה"ט דק"ש אית ביה מ"ש ובה"מ דאורייתא. שנראית נכונה מאד דלא הדר ביה משינויא קמא. ותרוייהו איתנהו. דמידי דקמ"ש אפילו אינו דאורייתא מהרהר. וכן בדאורייתא אע"ג דליכא קמ"ש התירו לבעל קרי להרהר. ואי משום דקשיא להתו' אגירסא זו דהא מתני' בדלא אדכיר יציאת מצרים היא דלכולי עלמא ק"ש דאורייתא. משום הא לא דחינן לגירסא הנז'. דשפיר מצינן לקיימה ויפה מתפרשת המשנה כדכתיבנא. דמיירי בשכבר קרא ויצא ידי חובתו וכגון שהשכי' לצרכיו או ללמודו וקראה. ואח"כ נכנס לב"ה להתפלל עם הצבור. ואינו דוחק להעמידה בכך. ואשמעינן דמ"מ התירו לו ההרהור עם הצבור (ולא תקשי א"ה צריכה למימר דאינו מברך לפניה ולאחריה פשיטא בלא"ה נמי לא. אחר שכבר יצא. הא לאו מילתא דהכא במאי עסקינן שלא בירך לפניה ולאחריה אלא כדרך שקורין אותה לפני פסוקי דזימרה. ואב"א אפילו בדקרי לה בברכותיה נמי. אפ"ה מי לא איצטריך לאשמועינן דבברכות אפי' להרהר לא שרי ואע"ג דצבור ג"כ עסוקין בהם) משום קמ"ש ואע"ג דלאו דאורייתא היא כה"ג: 
+<b>ועדיין </b>זה אינו מועיל בסיפא אליבא דר"ח דס"ל הרהור לאו כדיבור דמי. ואינו יוצא י"ח ברכת המזון שהיא מן התורה בהרהור. והדרא קושיין לדוכתא וכי ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה. (אף דלהר"י ל"ק דאזיל לטעמיה במ"ש במשנה ראשונה דמכילתין ע"ע. אפ"ה ערבך ערבא צריך כי היא גופה רפופה בידינו מטעם החולקים שם ועוד יש לחלק בגווני טובא בין התם לנ"ד ודוק): 
+<b>ונראה </b>לי דת"ק דידן ס"ל דמן התורה ב"ק אסור בד"ת כדיליף בגמרא [דף כ"ב ע"א] מקרא. דדרשינן סמוכין. ואית ליה דדרשה גמורה היא כדמשמע נמי בגמרא למדקדק כראוי. ולא משום תקנת עזרא בלחוד הוא. משו"ה אתי דאורייתא ודחי דאורייתא ובהא פליגי ת"ק ור"י. דר"י הוא דסבר דאינה אלא תקנת עזרא ומה"ט אפילו בברכות מותר לר"י שעשאן כהלכות ד"א. וס"ל דלא תיקן עזרא אלא למשנה וגמרא שיש בהן עומק. אי נמי ת"ק נמי אית ליה דעזרא הוא דתיקן טבילה לד"ת. אבל ק"ש מדאורייתא אסור לב"ק ולא הוצרך עזרא לתקן זה. דדרשת סמוכים ודאי משמע ליה לדרשה גמורה. ולא בא הכתוב לאוסרו אלא בדבר של תורה שהיא מ"ע גמורה דהיינו ק"ש. ואתא עזרא ותיקן לכל ד"ת שיהא ב"ק אסור בהן: 
+<b>אמנם </b>כל זה אני אומר לרווחא דמילתא אם נפרש מברך שבבה"מ מהרהר כפירוש הר"י. ולשטתו במהרהר שבק"ש שאפילו לא קרא עדיין לא הותר לו אלא להרהר. אף שאינו יוצא י"ח בהרהור. אבל לפי מה שפירשנו דהיינו טעמא דק"ש שלא הותר לב"ק אלא להרהר. משום דמיירי בשיצא כבר ידי חובה. ואינו מהרהר אלא כדי שלא יישב ובטל וכגרסא שהבאנו שלא נדחה תירוץ זה בגמרא. מעתה אין דוחק במשנתנו והך תנא דווקנא הוא. דבסיפא גבי בה"מ מברך דוקא כמשמעו ולא מהרהר משום דמן התורה הוא. והשתא ס"ל לתנא דידן נמי דתקנתא דעזרא לחוד היא ואסמכה אקרא. ולא חיילא תקנתיה אלא בברכות דרבנן או בשכבר יצא י"ח. דסגי ליה בהרהור שלא יבטל מקבלת מ"ש עם הצבור. אבל במידי דמדאורייתא מוציא בשפתיו. כיון דהרהור לאו כדיבור דמי. להכי תני מברך. כך נ"ל ואמר לי לבי. ועל המעיין המשכיל אשליך בזה יהבי. יחקרני וידע מה טבי. ובקשתי לי חבר ושוב מצאתי לי רב גדול כי ראיתי בפי' הר"מ ז"ל [במשנה זו] דמשמע להדיא שהיה מפרש כדפרשתי כמו שיתבאר למי שיעיין בו ודוק: 
+
+Mishnah 5
+
+<b>אלא יקצר. </b>יש לעיין דלעיל משמע דק"ש שהוא דאורייתא עדיף. והכא משמע דתפלה דרבנן עדיפא דיכול להוציאה בשפתיו משא"כ בק"ש שלא הותר לב"ק אלא בהרהור. ולא אשמעינן התם כה"ג דאם התחיל וקרא שלא יפסיק. והנה לפמ"ש לעיל בס"ד דבמתני' דהתם בק"ש דרבנן עסקינן משו"ה מהרהר. אבל כשחייב לקרות מן התורה קורא כדרכו בשפתיו. ניחא הכא נמי. דמכל מקום ק"ש עדיף. דאינו צריך או אינו רשאי לקצר ואתחולי נמי מתחיל. משא"כ בתפלה שהצריכוהו לקצר: 
+<b>וגם </b>יכולני ליישב אפי' למאן דמפרש לעיל דבכל גוונא בק"ש מהרהר ואינו מוציא בשפתיו. אפ"ה לא תקשי מדלא תנן גבי ק"ש אם התחיל אל יפסיק כי הכא. דאיכא למימר אע"ג דק"ש דאורייתא. אין מצותו מן התורה אלא בפסוק ראשון ובו לבדו יצא. והיינו טעמא דלא תני הכי גבי ק"ש. דאפילו התחיל. יש לומר שמפסיק. כיון שכבר יצא בפסוק ראשון. והשאר אינו אלא מדרבנן. על כן צריך הוא להפסיק ודיו שיגמור בהרהור. ולענין זה ודאי חמירא תפלה דבעיא כוונה דאפילו המלך שואל בשלומו ונחש כרוך על עקבו לא יפסיק (עמ"ש בס"ד לקמן ריש פ"ה אז תבין לכשתדקדק) לכן אמרו בב"ק ג"כ אל יפסיק אבל ק"ש שפוסק בו לשאילת שלום. גם ב"ק יפסיק וזה דבר נכון וקיים לע"ד. 
+<small>משנה לחם<br><b>יתכסה במים ויקרא</b> צריך לחלק בין מרחץ דנפיש זוהמיה. משו"ה במקום שעומדים שם ערומים אסור אפי' בש"ש. ובין הטובל במערה שאינה עשויה לרחוץ. מיהא מקואות דידן ודאי דין בית המרחץ יש להם. עמו"ק (ספ"ד).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>וכמה ירחיק</b> כתב רע"ב אבל לפניו כמלא עיניו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>אם </b>זה אמור בכל מקום. פליגי בה. עא"ח (סע"ט).</small>
+
+Mishnah 6
+
+<b>זב שראה קרי. </b>לא אצטריך למתני בעל קרי שראה זיבה. דממילא נשמע אליבא דת"ק. דמה בזב שראה קרי דמעיקרא לאו בר טבילה הוא מחייב. ב"ק שראה זיבה דמעיקרא בר טבילה הוא לא כל שכן דחייב. וכן משמע קצת מדברי התי"ט אלא שקיצר יותר מדאי: 
+<b>אכן </b>מה שכתב עוד דמשום דלא פסיקא ליה דתוך מע"ל לקריו אינו נעשה זב. משו"ה לא אצטריך למתנייה דפשיטא דלא פקעה טבילה מניה כיון שלא נעשה זב בראייה שרואה תוך מע"ל שב"ק מטמא כך נראה מלשונו. דאי אליבא דר"י קאמר דלא פסיקא. איברא פסיקא ליה כדאיתא בגמ'. וכמ"ש בסמוך ותו אטו משום יחידאה לשתוק ת"ק ממאי דצריך ליה. לא מודינא ליה בהא. דאי משום הכי אכתי איצטריך דמה בכך שאינו נעשה זב גמור אי בשלישית אין בודקין אותו. ואי בראייה ראשונה ושניה ג"כ מטמא אפילו באונס. רק שאינו מטמא אלא כב"ק. מ"מ טומאתו חלוקה מקרי לענין זה שלא גזר עליה עזרא. שהרי לא גזר שיקבלו ד"ת טומאה. דנימא מאיזה טומאה שתהיה. אלא דווקא אקרי הוא דגזר. שהוא בא ע"י הרגל דבר. אבל זיבה דבר אחר הוא ובא מאבר מת. ודבר פשוט הוא דר"י דפטר בב"ק שראה זיבה ובזב שראה קרי. לא שני ליה בין ראשונה לשניה או שלישית. דבכל גוונא הזיבה מפקעת תקנת עזרא. אף על גב דבב"ק גרידא מחייב וק"ל: 
+<b>והשתא </b>לרבנן נמי אם ראה זיבה תוך מע"ל לקריו לאו בר טבילה הוא לד"ת. אם לא מחמת ראיה של קרי שקדמה לו. והכי משמע נמי בגמרא [דף כ"ו ע"א] דאיבעיא לן אליבא דר"י אי פטר נמי בב"ק שראה זיבה אע"ג דמעיקרא בר טבילה הוא. ש"מ דאדהשתא ודאי לאו בר טבילה הוא לכ"ע. ולא קמיבעיא לן אלא אי אזלינן בתר מעיקרא וק"ל. ותדע נמי מדר"י דפוטר אפי' בכה"ג רצוני בב"ק שראה זיבה (ומדלא מפליג בין זיבה לזיבה. ש"מ דבכל זיבה פוטר. דאל"כ אכתי לפלוג בדידיה. אבל באמת א"א לחלק בין זיבה לזיבה לענין זה ושגגה היא בלי ספק ודוק. דהא ע"כ ברואה תוך מעל"ע של קרי איירי. דאי לאחר מעל"ע מסתמא כבר טבל לקריו, דאטו ברשיעי עסקינן דעד האידנא לא טבל. ועמד יום א' בלי ק"ש ותפלה. והשתא במאי קמיירי ר"י דברייתא דפוטר בב"ק שראה זיבה. אי בראיה שלישית דווקא. והיכי דמי אי דחזא נמי ראיה ראשונה ושניה בו ביום, הא לא נעשה זב בכך. כיון דשנייה מאונס ואי בדחזא שניה מקמי דראה קרי, מאי קמ"ל האי זב שראה קרי הוא, אלא ודאי הב"ע בראה אפי' ראשונה תוך מעל"ע. ואפ"ה פטר ליה ר"י מחמת הזיבה, דאע"ג דעדיין לא נעשה זב גמור, מ"מ הואיל וראשונה מצטרפת לשנייה אפי' הראשונה מאונס, וראוי הוא לבוא על ידיה לזיבה גמורה ולטמא טומאה חמורה, הרי הוא נפטר מטבילת קריו וזה ברור. ולא תטעה מחמת מה שפירש"י במשנתנו דתלי טעמא דזיבה בטומאה חמורה, דלאו דוקא הוא אלא מפני שראוי לבא לידי כך, ועוד דאליבא דת"ק לא סגי דלא נקטיה רש"י לרבותא למימרא דאפילו בזיבה גמורה מיחייב. ואע"ג דנשאר בטומאתו ואין טבילתו מטהרתו. ומשום הכי נסיב ליה נמי בדר"י לדררא דטומאה חמורה בשיגרא דלישנא ודרך סלקא דעתך, איברא לקושטא דמילתא לא שני ליה לר"י אלא בכל גוונא הזיבה מפקעת חיוב הטבילה כדאמרן זה מוכרח, ועיין היטב). כדמפרש ר"ח בבריי' וע"כ ל"פ ר"י בהא דס"ל דאינו נעשה זב אחר שראה קרי. אלא משום דראי' דהשתא דזיבה לא בעיא טבילה לד"ת. ואזיל בתר בתרא דמפקע לחיובא דראיה קמא. ולת"ק לא פקעה. וא"כ בודאי לת"ק הוה צריך לאשמועינן דלא פקע בהכי. אי לאו דבמכ"ש שמעינן לה וכנז': 
+<b>ומכאן </b>שמה שכתב בתי"ט במהדורא בתרא בד"ה ור"י פוטר. דלדבריו דת"ק קאמר. דלדידיה לא נתקנה תקנת עזרא לא לק"ש ולא לברכותיה עכ"ד. דמשמע מלשונו דהשתא לענין ק"ש וברכותיה קיימינן. וקאמר ר"י פוטר אליבא דרבנן (משום דמתני' דלעיל קשיתיה. דשמעינן לר"י דלית ליה תקנתא דעזרא גבי ק"ש וברכותיה ואפילו בב"ק גרידא. כ"ש בהני) הוא דבר שאין לו שחר במחילת כבודו. ושרא ליה מאריה חס לומר דבר כזה מעצמנו דר"י אליבא דרבנן קאמר. מה שלא פירשו לנו בעלי התלמוד (אף אם ימצא לפעמים מקום צר שילחצנו לומר כן כאשר אין דרך לנטות ימין ושמאל. מ"מ אינו מן המדה בלשון מבואר כזה הס מלהזכיר. וגם אין צורך כלל כמ"ש בס"ד) ולא עוד אלא שסותר דברי התלמוד. דאם איתא דר"י אפילו בב"ק גרידא פוטר. תו לא שייך למיבעי בעיא אי פטר נמי בב"ק שראה זיבה. ומדקמבעיא לן אליביה דר"י ודאי דבב"ק חיובי מחייב. אלא שבזה יש לו קצת הצלה בשיוסיף דוחק על דוחק דהך בעיא אזלא נמי בדר"י אליבא דרבנן (מה שלא מצינו דוגמתו בשום מקום ואין לנו כיוצא בו. ואעפ"כ היינו רוצים לסבול זה הדוחק ולקבלו בסבר פנים יפות וכך חובתנו ויפה לנו אם היה בו כדי התנצלות) אבל בלי ספק א"א להשמע כלל. דהא אמתני' דלעיל בגמרא (דכ"ב בראשו) רמינן דר"י אדר"י דהתם פטר אפילו בב"ק גרידא. והכא מוכח דע"כ בב"ק גרידא חיובי מחייב. ואי כדעת הרב בתי"ט לא קשיא מידי דהתם לעיל דר"י דידיה הוא. והך דהכא אליבייהו דרבנן קאמר לה. לכן פשוט אצלי דכד ניים ושכיב מר כתב כן מבלי עיון בש"ס: 
+<b>וצריך </b>לומר אחת משתים אי בעית אימא מתני' דהכא בק"ש קעסיק ותני כוליה פרקין והכי ודאי מסתברא. ולעולם ר"י דידיה היא. ואפ"ה לא קשיין אהדדי. דודאי ר"י אית ליה נמי תקנתא דעזרא לגבי ק"ש. ולב"ק גרידא חיובי מיחייב. כדמשמע ממתני' דהכא דלא פטר אלא בטמאין טומאה אחרת עם הקרי. ומתני' דלעיל על כרחין אית לן למימר דאין לך אלא מה שמפורש בדברי ר"י. דהיינו שמברך לפניהם ולאחריהם. דבברכות לחוד הוא דמיקל. מטעמא דמפרש בגמרא שעשאן ר"י כהלכות ד"א. אבל ק"ש חמירא ליה לר"י ומודה ביה לת"ק דמהרהר. (וצריך אתה לידע דאם תמצי לומר לר"י נמי ב"ק מן התורה אסור ובק"ש דווקא (דוק והבן) דחמיר טפי. מצי איירי הכא אפי' בק"ש דאורייתא. ואי ס"ל דאינו אלא מדרבנן ומתקנתא דעזרא בלחוד. מצינן לאוקמיה נמי בק"ש דרבנן כדפרישית לעיל מ"ד בדת"ק דהתם עיין היטב הדק) ולא קורא בשפתיו. או דלמא כדכתב בתי"ט בתר הכי דבת"ת מיירי הכא דמודה בה ר"י. אבל ראשון נראה לי עיקר מכמה טעמים ברורים נכוחים למבין ומדקדק היטב במה שכתבתי. וגם פשטא דתלמודא רהטא כוותן. ותו דידן עדיפא שבכלל מאתים מנה. שאם אתה אומר דמודה ר"י בד"ת וכן האמת. א"כ ק"ש בכלל ד"ת ולא גרע משום דחובה הוא. ופשיטא דמצריך בה טבילה לב"ק גרידא. ואי משום דק"ש דאורייתא. הא ע"כ לר"י לא אלימא ליה הך סברא. דהא אפילו תאמר כפירושו דתי"ט מ"מ ק"ש וברכות דרבנן בחדא מחתא מחתינהו ר"י. אלא לאו היינו טעמיה ודוק: 
+<b>ושוב </b>מצאתי ראיתי בתוספתא [פ"ב] כמו שכתבתי מתחלה ותפסתי לעיקר דר"י נמי אוסר לב"ק בק"ש. ולא עוד אלא שמחמיר בה ביותר. דאליבא דת"ק התם סגי ליה בט' קבין בקור' לעצמו. ולר"י דווקא ארבעים סאה ואפילו בחולה. ורבי רבבות שבחות והודאות לגומל טובות. שחנני דעה והשכל לכוין דברי אלהים חיים על אמתתן: 
+<b>והמשמשת שראתה נדה </b>הא דאצטריך למתנייה נראה מדברי בתי"ט משום דמטמאה אפי' בלא פליטה מטעם שלא יהו ת"ח מצויין אצל נשותיהן כו' וגם משום דכעין דאורייתא תקון משו"ה אצטריכא ליה. ואף כאן במ"כ נטה מני הדרך הכבושה שביררו להם רז"ל בעלי התלמוד. שלפי דבריהם אין צורך להמציא צריכות חדש. דמלבד שהם דברים בלי טעם כעיקר דאי משו"ה אכתי לא אצטריך דמהיכי תיתי ניבעי בה פליטה כיון שהיא מטמאה כב"ק אף בלי פליטה. וגם עיקר הטעם שגזרו על ב"ק. כדי להרחיקו ולא יהא רגיל בתשמיש. מה אכפת בפליטתה אף שלא פלטה גדולה שימושה שמחמתה גזרו וגדרו גדר גדול. ועוד הרי פירשו לנו בתלמודין [דף כ"א ע"ב] דאליבא דרבנן פשיטא דמשנה שאינה צריכה היא. דמה זב שראה קרי דמעיקרא לאו בר טבילה הוא מחייבי רבנן. במשמשת כו' לא כל שכן. אלא ר"י היא ודווקא במשמשת כו' הוא דפוטר. אבל בב"ק גרידא (וה"ה למשמשת גרידא כך נ"ל וק"ל) מחייב וכדאיתא להדיא בגמרין (דכב"א): 
+<b>צריכין טבילה. </b>פשוט דאפי' לת"ק דמצריך טבילה ומקמי דבטלוה לטבילותא. המשמשת ושפלטה ש"ז כשתטבולנה יכולות לקרוא ק"ש ולהתפלל. אע"פ שנשארו עדיין בטומאת נדותן. ומכאן תשובה למ"ש בהגהת הש"ע א"ח סימן פ"ח. כמבואר אצלי בס"ד בביאורי שם: 
+<small>משנה לחם<br><b>ש"ז </b>שקבלה בשמושה. קודם שראתה. וכבר טבלה לה. אח"כ ראתה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>והמשמשת </b>נלקח מלשון תרגום. וכינו הפעולה בלשון שירות. בהיותה עבדות בטבע. לצורך קיום המין. נעשית כר לבעלה. ונראה שהוראת הלשון בראשונה. נופל יותר על האשה הנבעלת. בהיותה שפחה נחרפת לאיש (וכן בפרה. עליית הזכר עליה נקראת עבודה לה. ופוסלתה) והבעל הוא אדון ומורה אדנות בכל מקום. וכה"א בעלונו אדונים. עם שלא נמלט גם משתוף השם בבחינה זו. היותו מלך לשדה נעבד. ונעשה משועבד. ודוק.</small>
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>פלג המנחה. </b>נ"ל פ"א פלג שוא"ית והלמ"ד פתוחה מן לפלגות ראובן [שופטים ה' ט"ז] כי לא יתכן היותו שם בשש נקודות. כדי שלא יתערב בשם עצם אדם אשר בימיו נפלגה הארץ [בראשית י' כ"ה] וכן יתחלף בפלג אלהים [תהלים ס"ה י'] שהקבוץ ממנו פלגים יבלי מים [ישעיה ל' כ"ה] בשקל כסף עבד עבדים. אבל שם הפעל לגזרת חילוק קיבוצו פלגות כנזכר. שברבוי נשארה עי"ן הפעל פתוחה ונדגשת בפלס אגם הדס שמהם נאמר ברבוים אגמים הדסים מעטים מעטות: 
+<b>תפלת </b>הערב. מה שתמה כאן בתי"ט על הרע"ב לא הבנתי. דכמו דבברייתא אמנחה דרבנן מהדר ר"י. הכי נמי הרע"ב שהוכרח לפרש מהו פלג המנחה כתב מתחלה פירוש המנחה אליבא דרבנן דעלה קאי ר"י ואמר עד פלג המנחה והוא פשוט מאד. ויש לתמוה על תמיהתו זאת. ומה שהביא ז"ל בשם הרמב"ן בענין שם מנחה. דעת הרמב"ן ז"ל בזה היא אחר שנמצא בכתוב מנחת בוקר ומנחת ערב שהם הם מנחה גדולה ומנחה קטנה שהזכירו חכמים ז"ל: ובאמת שהכתוב מלכים ב' [ג' כ'] ויהי בבוקר כעלות המנחה דגבי מלחמת מואב. קשה לפרשו על דרך זה לפי פשוטו שאפי' נסבול שנקרא זמן המנחה הגדולה מנחת בוקר שהוא ג"כ דוחק לא מעט. מ"מ לא יתכן לשון ויהי בבוקר סתמא על זמן המנחה שאחר חצות היום וזה ברור לבקיאי הלשון: 
+<b>והנראה </b>לי נכון בפשטי המקראות שמנתת הבוקר היא כמו כן זמן הקרבת תמיד של שחר ונקרא כך על שם המנחה הבאה עמו כמו שנקרא מנחת הערב מטעם זה לפי' התוס' [פסחים ק"ז ד"ה סמוך] (שוב ראיתי בפי' הרד"ק [שם, במלכים] ומשמע שגם הוא ז"ל היה מפרש כן) או אפילו לפי' הרמב"ן במלת מנחה שענינה מנוחת השמש והשקט אורו. ככה יפורש לפי דרכינו מנחת הבוקר שהיא כמו כן מנוחת השמש והשקט אורו אז בבוקר. שהרי בודאי לא נתכוין הרמב"ן ז"ל לייחס מנוחה לשמש בבחינת עצמה. לפי שהשמש אינו שוקט לעת ערב ולא בשום שעה מן היום כי הוא תמיד סובב סובב הולך והשקט לא יוכל ומנוחתו היא מרוצתו ישיש כגבור לרוץ אורח עולם ממזרח למערב ועל סביבותיו שב ואין הפסק לתנועתו. אכן רצה לומר בהשקט אורו ומנוחתו בבחינת הבריות המקבלים שפעת אורו. לאשר בעת הצהרים בהיות השמש בראש כל אדם נדמה כאילו מרגישים בו תוקף תנועה מהירה ביתר עז. להיותם אז קרובים אליו שמפני כך מתפעלים הרבה מחומו הגדול. ובנטותו למערב כי פנה היום אזי אורו ערב ליהנות ממנו והבריות מוצאים בו מנוחת נפשם בהיות חומו ממוזג ודומה להם כאילו הוא נח שקט ומתאחר בתנועתו כי החום נולד מהתנועה. אבל באמת אין שם איחור ושינוי בתנועתו. כ"א סבת התרחק גוף השמש והשלכת ניצוציותיו דרך קוים בלתי ישרים. לכן אין האויר חם כל כך אחר חצות. כחום היום בצהרים הבא מהכפלת הניצוצות והכאתן ביושר. וכן הדבר בבוקר בד' שעות שכמו כן מתוק האור ויש בו מנוחה או השקט מדומה להתרחקו גם אז מנקודת חצי היום לצד מזרח וק"ל. ומה שבחרו בשם מנחה לתפלה שאחר חצות ולא לשל שחר. כבר אמרו בתו' [שם] האמת שלשחרית יש שם אחר ולא נמצא במנחה שם זולתו. מלבד שיתכן שיש לרז"ל עוד בעצם המלה כוונה נעלמת: 
+<b>ר"י אומר עד ז' שעות. </b>אליבא דהתו' [דף כ"ז ע"א ד"ה תא שמע] ל"ג ליה במתני' וכתבו ז"ל הטעם שלא שנאו ר' במשנ'. משום דלא ס"ל כוותיה. אבל בשל שחר ס"ל כוותיה דבבחירתא תנן כוותי'. ובמנחה נמי קיי"ל דעבד כמר עבד עכ"ל. ולא זכיתי להבין דברי התו' הללו. דאטו משום דמייתי ר' במתני' דברי היחיד הלכה כמותו. ואע"ג דרישא סתמא לא הוי כיון דאייתי בתר הכי מאן דפליג. מ"מ יחיד לגבי רבים הוה כדכתבו התו' ביבמות [דף מ"ב ע"ב ד"ה סתם] ובריש ביצה [דף ב' ע"ב ד"ה גבי שבת] ובאמת דהתם בריש ביצה משמע בהדיא דסתמא מעליא נמי הוי. והכי מוכח בפ' מצות חליצה [דף ק"ד ע"א] גבי עובדא דרבה קטוספאה דקאמר תלמודא בלילה סתמא תניא וק"ל. וההיא דהחולץ [שם, דף מ"ב ע"ב] לא קשיא. דהתם איפליגו תנאי טוב' וק"ל. וההיא דיש נוחלין [דף קכ"ב ע"ב] נמי לא תקשי כמ"ש התו' שם במקומו ודוק. וכן עיקר לע"ד דהילכתא כסתמא דרישא ולא משגחינן ביחידאה דעמיה. דלא הוזכר אלא שלא ליתן מקום לחלוק שאם יאמר אדם כך אני מקובל יאמרו לו כדברי פלוני שמעת ולעולם הלכה כדברי המרובין. וכדברי ר"י עצמו פ"ק דעדיות [משנה ו'] והכי קיי"ל בעלמא כי סתמא דרישא: 
+<b>והכא </b>דקיי"ל כר"י לאו אמתני' דהכא סמכינן אלא דבחירתא עדיפא לן. והיינו נמי משום דקים לן תפלות כנגד תמידין תקנום. ודילמא ר' לא הוה ס"ל אלא אבות תקנום. וליכא ראיה דסבר כוותיה דר"י מדתני בבחירתא גבי תמיד הכי. דשמא שני ליה תמיד. והכי נמי מסתברא טפי דאדרבה לר' לית ליה דר"י ולכך שנאו בלשון יחיד דאל"ה הו"ל למסתם סתומי כוותיה ברישא כיון דהכי קיי"ל: 
+<b>ובשלמא </b>בעלמא ליכא לדיוקי סתם ואח"כ מחלוקת דאין הלכה כסתם אמאי סתמיה ר' לסתם דמעיקרא. דהא דעביד ר' הכי היינו משום דרבים הכי סבירא להו. אלא שלא נראה לר' לפסוק כמותם אע"פ שהם רבים. לכן הביא המחלוקת אח"כ להודיעך שגם רבים הן החולקים והניח הדבר לחכמים ואמוראים שאחריו שיכריעו לפי מה שיראה בעיניהם לפסוק הלכה כדברי מי מהם. ובמחלוקת ואח"כ סתם צ"ל דמעיקרא ספוקי מספקא ליה הילכתא כמאן. והדר פשיטא ליה וסתם כדברי אותו שנראין לו אח"כ ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה. ואלו דברים ברורים ונכונים בעיני: 
+<b>וא"כ </b>כאן דלא שייך למימר הכי דבמשנה עצמה שסובר ר' כדברי היחיד וגם במקום אחר סתם כמותו. למה זה יסתום בה מתחילה שלא כדבריו. ובפרטות שכבר הוכחנו דבעלמא סתמא מעליא הוי כה"ג ולפחות דין רבים נגד היחיד יהבינן ליה. מה הכריח ר' לסתמא דרישא או לא ס"ל כלל. על כן לא אוכל לקבל זה לפי מיעוט דעתי הקצרה מרדת לסוף דעת רבותינו בתו' ז"ל כאן. אבל אדרבה לבי אומר לי דר' גופיה לא הוה ס"ל כוותיה ומטעמא דאמרן דמבחירתא ליכא לסיועי אליביה. או עכ"פ ספוקי מספקא ליה מיהא: 
+<b>וממילא </b>נשמע לדברינו אלה דמ"ש דבסיפא לא הזכיר ר' דברי ר"י משום דלא ס"ל כוותיה. שהם פליאה נשגבה מאד. דמה מקום לומר שלא הזכירו מפני שסובר שאין הלכה כמותו א"כ מה נעשה בכל מקום שהזכיר ר' דעת היחידים אע"פ שאין הלכה אלא כדברי המרובים. והלא צורך גדול להזכיר דעת היחיד וכמ"ש לעיל. ואם דעתם לומר שלכן לא הזכירו שלא נבוא לפסוק הלכה כמותו. זה קשה יותר ואיך יעלה על הדעת לפסוק כדברי היחיד דאפי' תימא סתם לא הוי רבים נגד יחיד הוי בודאי כדלעיל. ועוד אפי' היה מחלוקת שקול. הא סתים לן במגילה [פ"ב מ"ה] (וההוא סתמא אלים טפי משום דתני ליה גבי הילכתא פסיקתא) כת"ק והוי ליה נמי מחלוקת ואח"כ סתם ואין ספק דהלכה כסתם: 
+<b>ואם </b>דעתם ז"ל שלכך לא הזכירו שלא נטעה לפסוק כדבריו. מאחר שבראשונה הלכה כמותו מדתנן בבחירתא הכי. הא נמי לאו מידי הוא דאטו כולהו בחדא מחיתא מחתינהו. ותדע דא"ה מאי קמיבעיא לן בתפלת המנחה אי הילכתא נמי כוותיה. ועד כאן לא איבעיא לן בההיא אלא משום דליכא סתמא אחרינא. ועוד דמסתבר טעמיה דר"י בהא נמי כיון דאיפסיקא הילכתא כוותיה בשל שחר מטעמא דלתמיד מדמינן לה. ומהך טעמא בשל ערב נמי שייך למפסק כוותיה דהא ודאי אין התמיד קרב והולך עד הערב אלא עד תשעה ומחצה. וסתמא דתמיד נשחט מסייע נמי טפי לר"י ודוק. ואפ"ה מיבעיא לן אי הילכתא כוותיה כיון דלא איתמר התם בהדיא כר"י דהכא. דר"י מוסיף קצת ומספקא לן בדעת שלישית. ותו משום דקשה לסתור דברי הסתם. כיון דלא איפסיקא הילכתא בשום דוכתא בפירוש גבי מנחה היינו טעמא דקמיבעיא לן ודוק היטב. ונסתייעו דברינו שלמעלה עוד ביתר עז ואין לי להאריך יותר שנראין הדברים שאין דוחק לגרוס כן במתני'. ועוד הייתי יכול לעשות סמוכות וסניפין לדעתי הקלושה אמנם לבריחת האריכות יספיק מ"ש. סוף דבר דעת התוס' נעלמה מכל וכל: 
+<small>משנה לחם<br><b>תפה"ש </b>הא דפתח בתפלה דשחר ברישא. עמ"ש בס"ד בבית אל (דלח"א).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>תפה"ש </b>מלשון הרע"ב משמע דזמנה מתחיל מע"ה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>וליתא </b>בכל גוונא. דודאי צריך לפלוגי בה. בין אנוס ושעת הדחק. וזולת. דא"ה ודאי אין זמנה אלא בהנץ החמה. כמו שנז"ל לענין ק"ש. עם שיש קצת חילוק בענין זה. בין ק"ש לתפלה. עא"ח ספ"ט. <b>ואולי</b> משך זמן דשעות הנזכר כאן. ג"כ אינו נחשב אלא מהנה"ח לשטת הר"מ. עמ"ש בס"ד פ"ק דלעיל מ"ב.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>עד חצות</b> לשון קצר. סמוך על המובן. שמדבר בחובת היום.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בסוף </b>הפסקא אחר כי סתמא דרישא. נ"ב (ועיין בירושלמי הובא בתי"ט ספ"ק דמעשרות).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מוספין </b>הא דנקט לשון רבים. משום דאין מוסף שאין בו יותר מקרבן אחד. <b>ולא</b> דמי לתמיד. דחד הוא. <b>ולמ"ד</b> תפלות אבות תקנום. נ"ל שהיא כנגד יוסף. שהוא תקנה. גם נחשב מהאבות. שהרי הכתוב קורא לכל בית ישראל. בית יוסף. וכתוב גאלת בזרוע עוזך. בני יעקב ויוסף סלה. וכ"ה בד"ה. דגוף וברית חשבינן חד. ושמו מעיד ג"כ כי נכון הדבר בעצמו. וכ"ד האר"י ז"ל בכוונות. ועב"א.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>לבית המדרש </b>המ"ם בחיר"ק והרי"ש קמוצ"ה. וטועין בני מדינתינו האשכנזי' שקוראין המ"ם סגול"ה. כי לא נמצא כמוהו. אבל משקלו מקדש משכן שהם קמוצי"ם עי"ן הפעל וישתנו לפתח בסמיכות. מקדש מלך משכן ה'. וכן מדרש ישוב לפת"ח בהסמכו ושני מקראות לעדים בד"ה ב' י"ג [כ"ב] וכ"ד [כ"ז] מדרש עדו הנביא מדרש ספר המלכים: 
+<b>שלא תארע תקלה. </b>מלת תארע מהנפעל. ותקלה התי"ו בשו"א וק"ל לקמצי"ם כי היא מהשלמים על משקל <b>צדקה ברכה.</b> ואינה מהנחי' כמו תקוה <b>תכלה</b> או <b>תאוה</b>. כמו שיור' לשונ' ז"ל בפ' המניח [דף כ"ז ע"א] בהשתמשם בגזרה זו בפעלים על דרך השלמים באמרם ונתקל. ש"מ שהתי"ו יסודית ואינה מאותיות האמנתי"ו הנוספות. ולכן יהיה משקלה <b>פעלה</b> כנז' לפי שהוא משקל גדול ומצוי מאד. וגם בנחים הבאים בתי"ו נוספת בראשן נמצאי' על זה המשקל כמו <b>תעלה תלאה.</b> ואולי מאן דתני <b>תקלה</b> התי"ו פתוח' והקו"ף דגושה לא משתבש בהחלט. שכבר ימצאו ע"מ זה בשלמים כמו <b>יבשה כפרה</b> ואם אינם מצויים לרוב כראשון: 
+
+Mishnah 3
+
+<b>קבע. </b>הקו"ף בסגו"ל והמלה מלעיל. שהיא בשקל <b>שבע</b> בצע שהוא המשקל הגדול של ו' נקודות והיה ראוי להיות כולו סגו"ל. אלא שמפני למ"ד הפעל שהיא אות גרונית. לכן נפתח"ה עינ"ו: 
+<small>משנה לחם<br><b>רג"א מתפלל י"ח</b> ש"מ שגם בימיו עדיין היו אומרים רק י"ח בלבד. עד אחר זמן שתקן שמואל הקטן ברכת המינין בפניו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שמונה עשרה</b> קיצר מלת ברכות. וסמך על המבין. ובגמרא נסיב לה בהדיא. <b>ר"ע</b> הוא בן יוסף הידוע. והוא בודד. ועמ"ש בס"ד בדרוש תפלת ישרים. בבאור מ"ש עליו דל"ל זכות אבות.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שגורה </b>המלה עברית. עיקרה ענין שליחות. כמשמעו במקרא. שגר אלפיך. וכן נשתמשו בו רז"ל בעד ההשתלחות במהירות וזריזות. כאמרם שיגר אחריו וכדומה הרבה. וירצו בכאן לשאול לשון שגור. על הדבור ההולך במהירות ומזורז כהוגן (וכה"א נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר) וכן קורין בל"א לאדם המהיר במלאכתו. וזריז בעסקיו. או בלשונו אשר תמהר לדבר צחות. אדם שלוח. לפי שנראה כאילו הוא מזדרז להפיק רצון שולחו.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>סכנה </b>הסמ"ך בפת"ח ע"מ בקשה כפרה. ודגישות הכ"ף עי"ן הפעל לעד וק"ל: 
+<b>צרכיהם. </b>יש קורין הצד"י בק"ח כאשר יורה הכתוב בד"ה ב' ב' [ט"ו] ככל צרכך. ואף מאן דתני צרכיהם הצד"י בשו"א והרי"ש מונעת בקמץ לא משתבש ששני האופנים נכונים ויש לנטיית משקל זה דרכים שונים: 
+<small>משנה לחם<br><b>תחנונים </b>אפשר לפרשו מלשון חן. כמו לבלתי היות להם תחנה (יהושע י"א) כמעט היות תחנה (עזרא ט') <b>אי נמי</b> ה"פ. העושה תפלתו קבע. אי אפשר לתפלתו להיותה תחנונים כפי הראוי. שמתוך שדומה עליו למשוי. או כחוק קבוע. אינו אומרה בלשון תחנונים. <b>ואתיא</b> כר"א וכרבנן (דלכאורה פליגי בה בגמרא) ולא פליגי. אלא תרווייהו חדא מילתא קאמרי. מר דייק רישא. ומר דייק סיפא. ועמ"ש בס"ד בפרק ב' דאבות. ובדרוש הנ"ל.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>הושע השם </b>אפשר שכך הוא הנוסח. ונקרא שמו של הקב"ה. השם בסתם. ככתוב בתורה ויקוב גו'. את השם. ושנוי בנביאים (שמואל ב' ו') אשר נקרא שם. ומשולש בכתובים (דה"א י"ג) גי' שלו עולה למספר הויה שדי. <b>אמנם</b> לשון משנתנו זה נראה שהוא מיוסד. על פי הכתוב (ירמיה נ"א) <b>וצריך</b> א"כ לקרותו גם כאן כך. בהזכרת שם שמים. כמו שם בכתוב. ואפילו בדרך שינון הלמוד. כך יש לומר. ואין צורך לכנות השם. כמו שעשו המעתיקים ומדפיסים. ודלא כמו שחוששין ההמון מפני הזכרת ש"ש לבטלה חלילה. כי אין זה לבטלה. אכן לשם ולתהלה. כמ"ש בעז"ה יתברך בשי"ע (ספ"א) ובמו"ק (סרט"ו).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בכל פרשת העבור</b> נראה לתת טעם לשבח לנוסח זה. משום דבמקום סכנה פנקסו של אדם נפתחת. וכמש"ל. ג"ד מזכירין עונותיו של אדם קיר נטוי כו'. לכן הוצרכה כאן התפלה. על זאת יתפלל כל חסיד ביחוד. ונכון הדבר. <b>וי"ל</b> דהיינו טעמא דלא קיי"ל הכי. ולא אמרינן ליה כמ"ש הרע"ב. זה כדי שלא ליתן פ"פ למקטרג שפתחו פתוח בלא"ה. בשעה סכנה. וצריך לעורר רחמים פשוטים. ולא לאדכורי ריתחא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>כי נגזר מן כן ונכון. שתרגומו כיון פתגמא. כנים אנחנו. כיווני אנחנא.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<b>יכוין. </b>עתיד מהפעל הכבד וננקד הכ"ף בפת"ח והוי"ו בציר"י. ולעבר תאמר כיון בחיר"ק ופתח אחריו בפלס ומאמר אסתר <b>קים</b> [אסתר ט' ל"ב] וכמו שתאמר קים יקיים מן קום. ככה תנהוג בגזרה זו ששרשה כון. וכן הם שוים בשמות ותארים. כמו שיורה <b>כיון</b> צלמיכם עמוס [ה' כ"ו] (ובמסכת מדות א' פותח כוון הומר' היו"ד בוי"ו כמנהג בהרבה מקומות שאותיות יהו"א מתחלפות ונשאר הניקוד הראוי. והנה הוא ש"ד של כוונה) בפלס קיום. <b>וכונים</b> למלכת השמים בפלס <b>קימים</b>. ומלת כיון המצויה בלשון חז"ל לבוא לנתינת טעם כמו כיון שבגד בה כיון שאמר שטעמו כטעם לפי או מאחר. קריאתה בציר"י הכ"ף. כי נגזר מן <b>כן</b> כנים אנחנו [בראשית מ"ב י"א]: 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<small>משנה לחם<br><b>תפלת המוספין</b> פשיטא דלא איירי במוסף ר"ה דודאי ל"פ דכל ישראל חייבין בה. <b>ועד</b> כאן לא פליגי ר"ג ורבנן. אלא אם ש"צ מוציא לכל יחיד ויחיד. הא מיהא לכ"ע. ל"ש יחיד. ל"ש צבור. חייבין. ולרבנן כל יחיד ויחיד חייב בתשע ברכות. ואין ש"צ מוציא.</small>
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שעה </b>ביאור מלת שעה ודקדוקה כתבתי בהגהות התפלה ע"ש: 
+<b>שעה אחת.</b> הך שעה דווקא ולא זמן מועט כדמוכח בגמרא [דף ל"ב ע"ב] וכ"פ התי"ט בשם הר"י ועל כרחך פירושו ג"כ שעה מהשוות ולא מהזמניות כשטת הרמב"ם בשעות שזכרו חז"ל. שבודאי לא היו שוהים ומכוונים בזמן א' יותר מזולתו. ואף מכאן ראיה למ"ש בפ"ק בענין השעות שבכל מקום שהזכירום רז"ל אינן אלא השוות וק"ל: 
+<b>לא </b>יפסיק בדיבור. דאילו הליכה לא מצינו בשום מקום הפסק הר"י עכ"ל. וכבר פירשתי דבר זה בא"ח סי' ק"ד בס"ד דע"כ ר"ל הליכה גרידא אינה חשובה הפסק. כשאינו שותק אלא מתפלל בדרך הליכתו להפיל הנחש מעל עקבו. וביארתי שם שא"א לומר בענין אחר. דהא אפילו שתיקה לחודה בלי הליכה הוי הפסק. כ"ש עם ההליכה והוא דבר שאין בו ספק יע"ש. וגם מוכרח ממקומו במשנתינו מדפלגינהו בתרתי ולא כריך ותני אפילו המלך שואל בשלומו ונחש כרוך אל יפסיק אלא הא כדאיתא והא כדאיתא דלשואל דרך להפסיק בדבור. ולנחש שאין צורך בדיבור נקט הפסקה סתמא דכל הפסק במשמע: 
+<b>ולא </b>עוד שאני אומר מטעם זה יותר משמע לי שדברי הר"י הללו אינם מוכרחים כלל. דפשטא דמתני' מוכח דאין לו לילך ולא יזוז ממקומו כלל. דודאי הליכה אפי' תימא דלא הויא הפסקה (וגם על זה יש להשיב אלא שאין כאן מקום ביאורו) לענין חזרה. מ"מ מפסיקו מכוונתו בודאי וכייל תנא כל מידי דמפסיק כוונה ואהכי קפדינן בתפלה. כדתנן בפרקין דלעיל [פ"ד מ"ה] היה רוכב על החמור ירד. ואע"ג דקיי"ל רכוב כמהלך דמי [קידושין ל"ג ע"ב] אלא ודאי אחד רכוב ואחד מהלך צריך לעמוד במקומו לתפלה ולא יתפלל דרך הילוכו מטעמא דאמרן. והא דפירש הרע"ב התם דאין הלכה כאותה משנה. אלא לא ירד. היינו נמי סייעתא לדידן. דטעמא מאי לא ירד כדי שלא יתבטל מכוונתו. לפי שאין דעתו מיושבת עליו כשלבו על חמורו. וזה דווקא ברוכב אבל מהלך ברגליו פשיטא דצריך לעמוד. ואפילו ברוכב אע"ג דלא ירד אפשר דצריך לעמוד: 
+<b>וא"כ </b>מכל הלין לא ידענא מהיכא פשיטא ליה להר"י הא מילתא דמצי מפסיק בהליכה מאחר שאין כאן אונס. דאי בשיש סכנה הא ודאי דמפסיק אפילו בדיבור. (כגון לקרוא לבני אדם שיעזרוהו וכיוצא) ובכל דבר: 
+<b>וקצת </b>יש להתנצל בעדו דס"ל כיון דאיכא ודאי טירדא בנחש כרוך על עקבו. הכי עדיף להסיר הטרדה. והוי שפיר דומיא דרוכב שהתירו לו שלא לירד מחמת שירדו חז"ל לסוף דעתו של אדם מתוך שהוא בהול על ממונו א"א שיסיר טרדתו ודאגתו ויפנה לבו לתפלתו. מ"מ יש לחלק בין ההיא דהתם ודהכא. דהתם שכיח היזיקא שיברח החמור ואיכא נמי הפסד ממון דחמיר טפי דבצדיקי עסקינן דממונם חביב עליהם מגופם [חולין צ"א ע"א. ועוד] והכא לא שכיח היזיקא לדעתם ז"ל דנחש לא הוה מועד להזיק (כדמוכח הכא [דף ל"ג ע"א] משא"כ בהזיק פ"א שנעשה מועד מתחלתו בסוף פ"ק דקמא וק"ל). וליכא היזק ממון דחביב ובהול עליו יותר. וגם קשה להוסיף על דבריהם במקום שלא אמרו הם ז"ל כן בפירוש: 
+<b>ועוד </b>אין בזה התנצלות מספיק. דמ"מ קשה דלא הוי ליה למתלי שריותא דהליכה במאי דלא חשיבא הפסק. דאפילו אי הוי הפסק. הרי אמרנו שמפסיק בכל ענין אם אנוס הוא. וכאן אונס גדול הוא שא"א ליישב דעתו ומחשבתו כל זמן שהנחש כרוך על עקבו ופשיטא שישליכנו מעליו ויסירנו בכל טצדקי דאית ליה למיעבד. אבל ודאי הדין אמת בכה"ג היכא דטרוד מחמת נחש או כל דבר המטרידו ביותר עד שא"א לו לכוין כראוי. שמותר להפסיק תפלתו ולהסיר הדבר המונעו מכוונתו: 
+<b>וגם </b>לבי אומר לי דהך סיפא נמי משנת חסידים היא וארישא קאי דחסידים הראשונים עושין כן. ולא שאני אומר שלא נשנית משנה זו אלא להם. דודאי מעיקר דינא לכל אדם נשנית. אלא דקמאי מסרי נפשייהו אקדושת ה' ואכוונת התפלה וקבלת מלכות שמים. ולא היתה טרדה בעולם מפסיקתם שלא מצאה מקום בלבם לרוב דבקותם בהש"י. משו"ה לדידהו ודכוותייהו הוי חיובא כיון דליתא לטרדה לגבייהו. אבל דורות האחרונים וכ"ש כגון אנו יתמי דיתמי. שא"א לני לכוין כראוי אפילו בלא טרדה חזקה פרטית. כמ"ש בפוסקים משם הר"מ מרוטנבורק שלכן אין אנו חוזרין להתפלל מפני מניעת הכוונה [עיין בשו"ע או"ח סימן ק"א] כ"ש שא"א לנו לטהר מחשבתנו במקום שיש טרדות עצומות כדלעיל. ופשוט שיש לומר בזה הכל לפי מה שהוא אדם. ולפי מה שהיא הטרדה. ולפי הענין שיכול להסירה בקלות יותר יעשה: 
+<small>משנה לחם<br><b>מתוך כובד ראש</b> ומ"מ צריך להיות בשמחת הלב. כמ"ש אין עומדין להתפלל. אלא מתוך דבר הלכה פסוקה. שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב. ואומר עבדו את ה' בשמחה. ועמ"ש בס"ד בסולם בית אל.</small>
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>מנין </b>המ"ם בחיר"ק כי היא מלה מורכבת הרצון <b>מן אין</b> שהוא כמו אנה מאין באתם: 
+<small>משנה לחם<br><b>האומר </b>עמ"ש בס"ד בחידושי מגלה. ובמו"ק סס"ח. ובחידושי גמרא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מודים </b>עמו"ק (סקי"א).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>העובר </b>הכא קתני העובר. ובפ"ב דתענית תנן מורידין לפני התיבה. היינו משום דמיירי התם אחר שקרא בתורה. על הבימה שהיא גבוהה. שייך אחריו לשון הורדה לתפלה. שהיא למטה בקרקע בה"כ. זה למדתי מדברי הר"י בן חביב ז"ל. הובא ביתה יוסף (סק"ן). <b>אי הכי</b> ליכא למשמע מידי לא מהכא ולא מהתם. אם ש"צ צריך להיות ג"כ במעמקים כשמתפלל. כמו שרוצים להוכיח מלשון יורד לפני התיבה. דהא הכא תנן עובר. עמ"ש בפ"ג דר"ה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>התיבה </b>ארון שס"ת מונח בו. ערפ"ב דתענית. ומו"ק סקנ"ד.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>ואם הבטחתו. </b>הביא בתי"ט מהגהות מימון שכתבו הטעם שלא תתבטל נ"כ. אבל אם יש שם אחר לא ישא את כפיו אפילו אם הבטחתו וכו' עכ"ל. ובדבר הזה כבר כתבתי בעזה"י בחידושי לא"ח סימן קכ"ח דאי לאו דמסתפינא אימא בה מילתא חדתא אשר לא שערוה הראשונים ז"ל. דנלע"ד דוחק גדול פירושם ז"ל במשנתינו במה שנהגו בה עין יפה והוסיפו על לשונה כאילו חסורי מחסרא והכי קתני ואפי' אין שם כהן אלא הוא וכו'. ואני בעניי הכינותי את לבבי בכל כיוצא בזה לבאר לשון התנא כפי היכולת על פי משמע פשוטו כל שאפשר לקרבו בימינה של תורה. כאשר יראה המעיין בכמה מהמקומות שטרחתי בכזה להעמיד לשון המשנה כהוייתו. כי לא דבר רק הוא אפי' במקום שהתלמוד אומר בפירוש להוסיף או לגרוע בה צריך לבקש טעם גירסת התנא שלא שנאה כתקנה ודעת לנבון נקל. וכל שכן במקום ששתקו בעלי התלמוד אחשוב שזכות הוא לאדם להשתדל בהבנת לשון המשנה כפשטו בלי יתרון או חסרון. שאף אם אמרו [חולין ס"ג ע"ב ועוד] לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה. לא כיוונו לקצר במקום שאמרו להאריך כדי שלא ליתן מקום לטעות. וע"כ לא אבוש מלומר גם כאן מה שהראוני מן השמים כבא לטהר: 
+<b>וזהו </b>דדווקא שנינו ואם אין שם כהן אלא הוא לא ישא את כפיו אא"כ הבטחתו. משום דאם אין שם אלא כהן אחד נקטינן דאינו קורא כהנים [סוטה ל"ח ע"א]. וכשאין קוראין לעלות לדוכן אינו עובר כשאינו עולה כמבואר הכל בטור סימן הנ"ל. ומשו"ה לא חיישינן לבטל נ"כ כיון דליכא חיובא אלא בקריאה כדמתרגמינן כד יימרון להון. וטפי אית לן למיחש לביטול תפלה שכבר הותחלה. לפיכך באינו בטוח לחזור דחינן לנ"כ. אבל בשיש שם כהנים בלא הוא דהשתא חזן הכנסת (כפי' התוספות ור"ת [ברכות ל"ד ע"א ד"ה לא יענה] לאפוקי מהאומרים ש"ץ קורא) קורא כהנים. (והוכחתי בס"ד בא"ח בסי' קכ"ח דאף מי שלא עקר רגליו בעבודה אינו פטור משום זה אלא מ"מ עובר ואע"פ שאינו רשאי מחמת שלא עשה כדין תחלה. מ"מ עבירה היא בידו שלא הזמין עצמו לכך וידע שיקראוהו וברור הוא ע"ש). אין אומרים לזה עבור בשלשה עשין [סוטה ל"ח ע"ב, ועוד] מחמת ספק וחששא בעלמא דילמא מיפסקא תפלה דרבנן. ואית ביה נמי משום פגמא כמו שביארתי שם באורך עיין עליו. וא"כ השתא פשיטא ליה לתנא דצריך לעלות אפילו אין הבטחתו וכו' כשיש שם כהנים אחרים והרי זה דבר הגון מאד וקרוב לשמוע. ועוד הוספתי נופך להרחיב פי' המשנה ע"פ דרכינו יעויין בחידושי הנ"ל שאין להאריך כאן יותר. ואמנם ידעתי גם ידעתי כי קטונתי. ואינני כדאי לחוות דעתי נגד רבותינו ז"ל. והמעיין המשכיל יבחר. ולפ"ד יצא לנו שאין הכרח לדחות המדרש דברים רבה [ריש פ' תבא] שהביא בתי"ט וק"ל. וא"כ החזרה שחזר בו הרב בס' ל"ח [פ"ה סעיף נ"ב] עיקר וכן נלע"ד: 
+<b>רשאי </b>הרי"ש והשין בפת"ח. והאל"ף סימן הנקודה כמו שמאי ודומיו. והוא שם תואר כמו בנאי. גבאי. זכאי. (עי"ן השורש דגושה בהם עמ"ש בפ"ק מ"ג. ושורש המלה רשה מנחי למ"ד ה"א עיין בהגהות התפלה מ"ש בס"ד בדקדוק מלה זו: 
+<small>משנה לחם<br><b>אמן </b>עמ"ש בסולם בית אל. ובבאור הקדיש שם. על ענין כונת תיבה זו באורך.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מפני הטירוף</b> אבל הפסקה לא הויא. עיין בתו' ועמ"ש בחידושי גמרא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>לא ישא את כפיו</b> ככתוב וישא אהרן את ידו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ענין </b>נ"כ עפ"ז דסוטה. ועב"א הנ"ל.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<b>שליח צבור.</b> <b>שליח</b> השין שואית כי הוא דבוק: 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<small>משנה לחם<br><b>על כולם אם אמר שהכל יצא</b> אפילו על פת ויין. ואם ברך בפה"ע על היין. עמו"ק סר"ח.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<b>על הנובלות. </b>פי' הרע"ב פירות שנפלו מן האילן קודם שנתבשלו. פי' זה לקוח מפי' המשניות להרמב"ם ז"ל. וכן פירשן רבינו יונה והטור וה"ר ירוחם ז"ל. אבל הב"י ריש סימן ר"ב כתב עליו ולא דק לפי שהוא שלא כפירש"י והוא ז"ל לא ראה דברי הרמב"ם הנז'. כי דבר ברור הוא שהרמב"ם מפרש כן בושלי כומרא שבגמרא [דף מ' ע"ב] דהיינו שנפלו מן האילן קודם שנתבשלו ולא כפירש"י שהוא באמת דחוק ורחוק. אבל פי' זה הוא מרווח יותר ולשון בושלי כומרא מתפרש ג"כ יפה שר"ל שמתבשלים בכומר ולא באילן. והוא כמו כומר של זתים וענבים דפרק איזהו נשך [דף ע"ד ע"א] וכן מצאתי בפי' הר"ש ריש דמאי [פ"א מ"א] אחרי כמה שנים זכיתי ובא לידי ספרו של מורי זקני הגאון החסיד בש"א ומצאתי לו שנהנה כמו כן במציאה זו והשיג מפני זה על הב"ח: 
+<small>משנה לחם<br><b>על החומץ</b> הרא"ש מוקי לה במזוג. מכלל דר"י אפילו במזוג לא מצריך ברכה. <b>ואית </b>כה"ג דאית ליה הנאה מניה (דמשו"ה אסור ביה"כ) מי איכא למימר דשרי לאתנויי בלי ברכה. משום דמין קללה הוא. אטו לית ליה לר"י אסור ליהנות מן העוה"ז בלי ברכה. <b>וי"ל</b> דס"ל אם רוצה לשתותו וליהנות ממנו. יברך על איזה מין אחר תחלה. כדי שלא יהנה בלי ברכה. אבל לא יברך עליו לבדו. מפני שהוא מין קללה. ואינו ראוי לברכה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>כיוצא </b>בה אמרו אין מברכין על כוס של פורענות. השותה כפלים לא יברך. לא התירו ליהנות ממנו בלי ברכה תחלה וסוף. אלא מנעו לברך על זה לבדו. וישתה עוד כוס אחר ויברך עליו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>וחומץ </b>זה. סתמו בלשון משנה הוא חומץ יין. וזהו שנכלל במין קללה. לפי שהיה מתחלתו יין. ונתקלקל והחמיץ <b>ולפ"ז</b> יש להסתפק בחומץ של תפוחים והדומה לו. שמבשלין אותו בארצות הללו ועושין אותו חומץ בתחלה. שנתעלה לשבח ואינו בכלל קללה. אולי ראוי הוא לברכת הפרי <b>וי"ל</b>. כיון דמ"מ אי שתי ליה בעיניה. אזוקי מזיק ליה כחלא דחמרא. משו"ה חד דינא אית להו.</small>
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>והוא אומר על המוגמר. </b>פירש הרע"ב המברך בה"מ וכן פירש הרמב"ם. וכ' בתי"ט ולישנא דוהוא לא דייק לדידהו דהא משמע דאדסליק מניה קאי שהוא המברך על היין שלאחר המזון וכפירש"י. ותמה על הב"י שכתב [בסימן קע"ד] שדעת הרמב"ם כדעת רש"י: 
+<b>ואני </b>אומר אף על פי שתר"י מפרשים דברי רש"י כמו שהעתיק בתי"ט מלשונן. מ"מ איני רואה הכרח לפרש כן דברי רש"י שסתמן כפירושן. דמתני' נמי מיירי במוגמר שמביאין אחר הסעודה וכפשטא דמתני'. וכן מוכח בהדיא בפשיטות מתלמודא דידן [דף מ"ג ע"א] דאאותו דמברך בה"מ קאי דמברך נמי על המוגמר. דאע"ג דאיכא דעדיף מיניה. מאחר שנטל ידיו ומזומן הוא לבה"מ זכה גם במוגמר: 
+<b>ואין </b>לי לב להבין לדעת הגאונים ולדברי תר"י היאך נפרש תלמודא דידן. ואף דברי רש"י מוכיחים בפורוש דבמוגמר שלאחר בה"מ קמיירי דלא כמו שהבינו בו תלמידי ר"י. מדקאמר הואיל והתחיל בברכות אחרונות גומרן. דהכי   הו"ל למימר הואיל ועביד חדא עביד נמי לאידך ומדנקט ברכות אחרונות לשון רבים. ודאי כוונתו על בה"מ והיינו הך דודאי המברך על היין שלאחר המזון מברך גם בה"מ. דעד כאן לא קאמרי הגאונים וסיעתם אלא בברכה שלאחר המזון שאין המברך לפני המזון זוכה בה. כיון שכל הסעודה מפסקת ביניהם. חשיבא להו מילתא אחריתא. אבל המברך אחר המזון למה לא יזכה גם בבה"מ. ואם גדול שבסעודה הוא שבירך על שלאחר המזון הרי אמרו [ברכות מ"ז ע"א] גדול מברך אפילו אתא לבסוף. ואפילו אינו גדול אלא שנתנו לו רשות לברך על היין לאחר המזון בתר דאתחיל בברכות גומרן כיון דלא הויא הפסקה גדולה בינתיים זכה בכל הברכות הנמשכות: 
+<b>והיינו </b>דפשיטא ליה לתלמודא [שם, מ"ג ע"א] דאע"ג דאיכא דעדיף מיניה הואיל ונטל ידיו תחלה כלומר מתוך שבירך על היין זכה ג"כ ליטול ידיו תחלה לבה"מ וגומר בה"מ ומברך על המוגמר: 
+<b>ונ"ל </b>לפרש עוד הא דפסיקא לתלמודא שהוא נטל ידיו תחלה באחרונה שלא פירשוהו לנו רבותינו והוא כדברי הספר החתום. אמנם פשוט בעיני דהיין שבא לאחר המזון וטעון ברכה. המברך עליו טעון ג"כ נט"י לפי שידים מזוהמות פסולות לברכה וכיון שבא להזכיר את השם צריך שינקה ידיו תחלה מן הלכלוך ונטילה זו עולה לו כמו כן למים אחרונים ואתי שפיר הא דקאמר תלמודא בפשיטות דהואיל ונטל ידיו באחרונה תחלה. שהרי הוא מברך להם והן עדיין עסוקין באכילה. ולא סגי דלא נטל תחלה. ולכן הוא מזומן לברכה קודם לכולן אע"ג דאיכא דעדיף מיניה והרי זה פירוש הגון מאד בגמרא. ומכאן ראיה שאין שתיה מפסקת בין מים אחרונים ובה"מ וסייעתא לדעת התוספת והרא"ש (סי' קע"ט) ודלא כב"י שם [סי' קע"ט. וע"ע סי' קע"ד] וחזרנו לענין שעכ"פ המברך על היין הוא מברך בה"מ ועל המוגמר וזהו פירש"י בעינו ואין צורך למה שנדחקו בו תר"י והוסיפו במשמעותו מה שלא נזכר ולא נרמז בדברי רש"י שלפנינו: 
+<b>ומה </b>שסבור בתי"ט דלישנא דמתני' דוהוא דחקם לתר"י. ליתא דלפי מאי דכתיבנא שפיר אתי כפשטיה. דאע"ג דקאי אדסליק מיניה איהו ניהו דמברך גם בה"מ. ולא זהו הדחק שלחצם לתר"י אלא הירו' שהכריח להגאונים לפרש פרושם. במשנתינו במוגמר שבתוך הסעודה. הוא שהכריח לתר"י להוציא דברי רש"י מפשוטן. ולא אאריך בזה אחר שראיתי כבר קדמני הרב בכ"מ [הל' ברכות פ"ז הי"ג] לפרש גם הירושלמי שאינו סותר לפי' הרמב"ם וכמו שאנו סבורים גם בפי' רש"י. ומ"מ גם מ"ש בתו"ט שמבואר שחלוקים הרמב"ם ורש"י כמו שחלוק הרמב"ם עם הר"י בשם הגאונים. הוא שלא בדקדוק שאפי' לפי הבנת תר"י בדברי רש"י רחוקה דרכו מדרך הגאונים וק"ל. ואין לי להאריך בחילוקי דעותם שלדעתי אין צורך ועל החלוקים אנו מצטערים. ואפריון נמטייה להרב"י ז"ל ששם שלום בין רש"י והרמב"ם בזה והוא האמת.: 
+<small>משנה לחם<br><b>אלא לאחר סעודה</b> ולהך לישנא דא"ר דלא מהניא הסבה אלא לפת. אפ"ה הכא אחד מברך לכולם. מגו דמהניא הסבה לפת. וכדמהני נמי ליין אף דלאחר המזון. מהאי טעמא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>בתחלה. נ"ב ואחרי שובי נחמתי. וראיתי שאין זה דיוק. לפי שתיבת בתחלה התבאר על הכונה בעצם וראשונה. ולאו דווקא קדימה זמנית. דוק ותשכח. משו"ה ליכא למשמע מנה.</small>
+
+Mishnah 7
+
+<b>מליח בתחלה. </b>יפה דקדק בתי"ט ממלת בתחלה. שבא להורות אם אוכל הטפל תחלה שאינו רשאי לסמוך על הברכה שיברך על המליח. והריני כמוסיף על דבריו דהא פשיטא דצריך לברך על הטפל אם אוכלו בתחלה דסברא הוא דאסור ליהנות מן העולם בלא ברכה [ברכות ל"ה.] ולא בא אלא לאפוקי מדעת בא"ז שהביא בת"ה [מובא בב"י סימן רי"ב] דס"ל דמברך על הטפל תחלה שהכל. קמ"ל דדווקא מליח תחלה הוא דיוצא בברכת שהכל שהיא ברכתו של מליח. משא"כ אם אוכל הטפל תחלה מברך עליו ברכתו הראויה לו. שעל הפת הוא אומר המוציא. ואפשר דאפי' א"ז מודה בהא דלא אמרה למילתיה אלא בגרעין של פרי. אבל בפת דמין שבעה הוא וקובע ברכה לעצמו אפילו לדידיה מברך עליו ברכתו המיוחדת ואינו נעשה טפל בתחלה: 
+<b>ומ"ש </b>עוד בתי"ט להתנצלות בת"ה שלא הביא ראיה ממשנתינו שאפשר לפרשה דאצטריך למתני בתחלה דלא תימא דווקא כשנאכלים בבת אחת. אינו נראה בעיני דיותר נ"ל דדווקא בבת אחת בעינן באמת. דהכי דייקא נמי לישנא דעמו טפלה. דאל"ה הול"ל הכי הביאי לפניו מליח תחלה ופת אחריו או פת סתמא וכן בסיפא זה הכלל כל עיקר וטפל מברך על העיק' ה"ל למתני דרך קצרה. אלא עמו כמשמעו דבבת אחת משתמע הוא דנעשה פת טפל לא זולת: 
+<b>ובהכי </b>ניחא לי קושיות התו' שהביא בתי"ט בדיבור שאחר זה המתחיל שהפת טפלה. שדקדקו למאי אצטריך הא שמעינן חדא זימנא דפת פוטר פרפרת. ולמאי דפרישית אתי שפיר דמהתם לא שמעינן אלא בפרפרת דהוי דברים המלפתים את הפת שנאכלין אחר הפת ולא בעינן עמו ממש. ואעפ"י שהן ג"כ מעיקר סעודה נפטרין בברכת הפת לפי שבאין ללפת ואעפ"י שאין נאכלין עמו בבת אחת. אבל בפת קמ"ל דאינו נעשה ליפתן לעולם ואי אכיל לי' אחר המליח אינו נפט' בברכתו אלא דווקא ע"י שנעשה טפל. וזה מחמת שנאכל עמו (כמו נאכל עמו דפ"ק דטבול יום) בבת אחת שהיא הוראה עצומה שא"א לו לאכול המליח לבדו. ועי"ז הוא נעשה טפל ומפסיד ברכתו. אבל אם אוכלו אחריו לא הפסיד ברכתו הראויה אליו אעפ"י שאינו בא אלא מחמת המליח שקדם לו דדין ליפתן לא יהבינן ליה וק"ל כנלע"ד (וכ"נ דעת הש"ע והאחרונים ז"ל ע"ס רי"ב ומ"ש שם): 
+<b>וכעין </b>דוגמא אף על פי שאינה ראיה זכר לדבר מיהא איכא מהא דאמרינן בנזיר (דף ל"ז ע"ב) ופסחים (דמ"ה ע"א) היתר מצטרף לאיסור בבת אחת. איסור לאיסור אפי' בזה אחר זה דהיתר דלאו מיניה הוא אינו נעשה טפל וצירוף לאיסור כי אם ע"י אכילה בבת אחת. ולא בזא"ז אעפ"י שבאיסור ואיסור די להצטרף גם בזא"ז ודוק והיא סברה ישרה בטעמה ונבונה בעצמה יודוה חכמי לב: 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אין מזמנין עליהם.</b> עמ"ש בס"ד בחיבורי לטא"ח סי' קצ"ו שם פירשתי משנתינו בדרך חדש נכון מאד לא שערוהו הראשונים ז"ל. וביארתי דבדווקא נקט אין מזמנין אע"ג דלזמנין מברכין נמי לא. מ"מ הא אצטריכא ליה דאע"ג דזמנין ודאי מברכין. אפ"ה מזמנין לא ודווקא עליהם. אבל איהו מצי מזמן לפעמים באוכל דבר איסור. ואע"ג דבשמש שאכל פחות והכותי. ודאי זמוני אינהו נמי לא. אטו בחדא מחתא מחיתינהו הא כדאיתא והא כדאיתא. ואיידי דחשיב הני דאין מזמנין עליהן נקטינהו לכולהו אע"ג דלא שוו להדדי בהא. דאית מנייהו דמזמנין לעצמן ואית מנייהו דלעצמן נמי לא. והא במתני' דלקמן מני תו הנהו דאין מזמנין עליהם ואפ"ה קיי"ל דמזמנין לעצמן כדאי' בגמרא [דף מ"ה ע"ב] ע"ש באורך ותמצא נחת בעזה"י: 
+<small>משנה לחם<br><b>ודמאי </b>פריש הרע"ב דרוב ע"ה מעשרין. <b>ר"ל</b> דה"ט דאמרינן הכא מגו. דאילו לאו הכי. לא הוה מהני ביה מגו. כיון דמחוסר מעשה. ולא ממילא קאתי ומקלע שריותא. כבעלמא. דהיינו טעמא דטבל לא מהני ביה מגו. וכ"ש דלא מהני במידי דתלי בדעת אחרים. כמ"ש בס"ד במו"ק (סקצ"ו) יע"ש. <b>והיינו</b> נמי דאהני לעניים דמוכלינן להו דמאי. והיכי אשכחן דכוותה. דספינן להו איסורא. אלא משום דבהו מוקמינן אדינא דאורייתא. דאזלינן בתר רובא בכל דוכתא. ועמ"ש שילהי פאה וריש דמאי בס"ד. <b>ומ"ש</b> למה לא כתב הרע"ב כאן הטעם דאי בעי מפקר. <b>לדידי</b> לק"מ. דאין כאן טעם אחר. כי זה צריך לזה. דמהיכא תיתי נימא מגו. ועניים גופייהו מ"ט שרו ביה. אי לאו משום דאזלינן בתר רובא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>כזית </b>יש לדעת. שאף למ"ד אוכל ירק מצטרף. וכן אפי' טבל בציר. מיהו שעור כזית בעינן בכל גוונא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>פחות מכזית </b>נ"ל דקמ"ל אף על גב דיש לו רשות לאכול כדי שבעו. ומה בכך. נימא דהו"ל כאילו אכל כזית. קמ"ל דלא מהני. וכ"ש לאינש אחרינא. דכל פחות מכזית. ודאי לא מידי הוא. וממשנה יתירא שמעינן לה. דבלא"ה הו"א. אינש דעלמא דקביע ואכיל. אפילו בפחות מכזית מצטרף.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>עמ"ש </b>קול רמ"ז בצריכות בבא זו. ואין לו רמז ולא ציור. כדניים שכיב כתב לה. ודוק.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>והעכו"ם </b>יש להוסיף על מ"ש בגמרא. דאצטריך נמי לישראל מומר. <b>סד"א</b> שחטא ישראל הוא. ומזמנין עליו. דהא אם קדש בת ישראל. קדושיו קדושין. קמ"ל לענין זמון אינו כן. אלא כל זמן שלא חזר בו. ועדיין עובד אלילים. אינו מצטרף. <b>ובאמת </b>שאפילו לענין חומר עריות. י"ל שאין לו דין ישראל. אם נשתמד לעבודת אלילים. כמ"ש בס"ד בשי"ע (סל"ב).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>והכותי </b>עיין בקונטרס הקראים. כ"י באורך.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>עד כמה מזמנין עד כזית.</b> פסק הרע"ב וכן הלכה. וכתב עליו בתי"ט ואע"ג דהוי סתם ואח"כ מחלוקת. עיין מ"ש לעיל ריש פ' ת"ה דכה"ג לא חשבינן למחלוקת והך דהכא נמי סתמא הוי ולפחות יחיד נגד רבים חשיב. ואפילו היה מחלוקת שקול. הוי אזלינן לחומרא כיון דהיא מן התורה וקיי"ל [ע"ז דף ז' ע"א] בשל תורה הלך אחר המחמיר. ולא דמי לשאר ברכות דרבנן דספקן להקל. והיינו הא דדריש ר' עוירא בפ' מי שמתו [דף כ' ע"ב] אמר הקב"ה איך לא אשא פנים לישראל וכו' והן מדקדקים ע"ע עד כזית: 
+<b>ומטעם </b>זה היה נ"ל להלכה בספק אכל כזית פת וה"ה לשבעת המינין דמברך אחריהן מעין שלש למ"ד דאף היא מן התורה. ולמעשה עדיין צ"ע. משא"כ בשאר ברכות שאינו רשאי להחמיר על עצמו לברך מספק דהויא ברכה שאינה צריכה ואסורה משום לא תשא. ועמ"ש בא"ח סי' ק"ץ ור"ט. ולענין מ"ש בתי"ט דהני קראי אסמכתא בעלמא נינהו עמ"ש בס"ד לקמן רפ"ח ובביאורי לא"ח סי' קצ"ז: 
+
+Mishnah 3
+
+<b>נברך לאלהינו. </b>בקש בתי"ט למצוא דברי חפץ ליתן טעם לשינוי שמות הקודש שקבעו חז"ל בבה"מ וברכת התורה. וכתב על זה מבואר הוא כי המזון הדין נותן לכלכלו את ברואיו ולפיכך תקנו זה השם שהוא מדת הדין. אבל התורה לא ניתנה אלא בחסדו כדאמר ה' חפץ למען צדקו וגו' עכ"ל: 
+<b>ואני </b>תמה ע"ז דאיברא איפכא מסתברא שהרי הכל מודים בבריאה שהיא היתה מחסד עליון וחפץ פשוט. וכ"ש בכלכול הברואים שהוא דבר שתשב"ר יודעין אותו ממקרא מלא נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו [תהלים קל"ז]. הרי שהכתוב אומר בפירוש שהוא חסד מוחלט. ורז"ל דרשו גם כן הני כ"ו כל"ח שבהלל הגדול. כנגד כ"ו דורות שקדמו לתורה וזן אותן בחסדו כדאי' פ' ע"פ [דף קי"ח ע"א] הרי בבירור שלא מן הדין הוא כלכול הברואים אם לא בתורת חסד מלבד שהכתובים מלאים מזה. וכן קבעו רז"ל בתפלה מכלכל חיים בחסד: 
+<b>גם </b>בענין הנתן התורה בחסד. הכתוב ה' חפץ למען צדקו [ישעי' מ"ב כ"א] אינו מסייעו דצדקה איננה חסד כנודע. ואדרבה הדין נותן יותר הנתן דת ותורה לברואים יתנהגו על פיה ולא יהיו כרמש אין מושל בו ולא יתוקן הקיבוץ המדיני בלתי דת ותורה. ועל מנת כן באו לעולם. ומה שלא עשה כן לכל גוי. לפי שהם לא רצו בה שהרי חזר עליהם ולא קבלוה. ובאמת נתן להם תורה ושבע מצות שהן חייבין בהן היינו תורה דידהו: 
+<b>ומה </b>שאמר הכתוב [תהלים קמ"ז] לא עשה כן לכל גוי על תרי"ג מצות אמר. ואעפ"י שהחזירן על כל האומות [ע"ז ב' ע"ב] לא עשה כן לכופם שיקבלום כדרך שכפה הר כגיגית [שבת פ"ח ע"א וע"ז ב' ע"ב] על ישראל שהם נתחייבו בקבלתה בכללה אחר שקנאם לעבדים בהוציאם ממצרים. שלכן לא נשתוו בה השחור והלבן כדבר הכוזרי בראשיתו. אמנם נשתתפו כל הברואים בתורה אחת לכולם שהיא כוללת שבע מצות בנ"ח שבהם עיקרי ושרשי האמונה. ועל כן התורה בלי ספק היא מחוייבת המציאות עם המצא האנשים: 
+<b>וזהו </b>שאמר הכתוב ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ר"ל מה שהגדיל התורה והאדירה לזכות את ישראל בריבוי מצות תרי"ג ולא הספיקו להם שבע מצות כבנ"ח. זו תחשב לו לצדקה שרצה לזכותן כארז"ל: 
+<b>ועוד </b>יש לפרשו ע"ד מה שאמרו בנדרים [דף ל"ח ע"א] דפלפולא בעלמא ניתן למשה לבדו ונהג בו טובת עין ונתנו לישראל. דאפילו תימא כל התורה כולה מחוייבת היא לישראל. רק הפלפול שהוא דבר בלתי חיובי להם. הוא למען צדקו שחפץ להגדיל תורה. והרבה פנים לתורה וכבר יצאנו מכוונתינו ולא יכולנו להמלט מהאריכות אך למען ראות כי אין מהכתוב הזה סיוע למ"ש בתי"ט והוא פשוט לע"ד: 
+<b>ואולם </b>בטעם שינוי השמות אף שיפה השתיקה במופלא ומכוסה ממנו דברים שהן כבשונו של עולם כי מי עמד בסוד ה' ויודע דעת קדו' אנשי כנה"ג שהחזירו העטר"ה ליושנה. החכמה מאין תמצא להם וידעו איזה מקום בינה. אף כי אנכי תולעת ולא איש נבער מדעת ותבונה. מ"מ אחר שהרב תי"ט העיר לנו אוזן במה שהורשינו ממנו נתבונן ותקח אזננו שמץ מנהו אף שכמה פנים לפנים כולם ברורים לנבונים. ואומר אני ע"פ דרכינו זה שהראית לדעת המזון הוא ממדת החסד הגמור ולא ממדת הדין. כי אדרבה שורת הדין אינו נותנת לפרנס אלא לפי המעשה שם. ומי הוא לפניה יתיצב ויעמוד לדין ויצא זכאי. (ועיין בזוהר תרומה דק"ע ע"א בד"ח) על כן אנו מקדימין לכלול מדת הדין ברחמים ולהמתיקה: 
+<b>ועוד </b>שמשם יושפע לנו שפע רצון לשובע כי מצפון זהב יאתה והרוצה להעשיר יצפין וגם שולחן בצפון. ולזה אנו אומרים שאכלנו משלו ודאי ואין שולחנו של מלך חסר כלום. אלא שאין הדין נותן להשפיע בנדבה ולתת חסד חנם. כ"א ע"י מיתוק הדין בחסד הפותח יד ומשביע ומרחיב הצינורות להשפיע על כל הברואים בין ראוים בין שאינם ראוים. לכן אנו צריכים בברכה שעל המזון לפיוס כנגד המדה המודדת וקוצבת שיעור הפרנסה כפי הראוי: 
+<b>והפך </b>זה הדבר בתורה שעם שאמרנו הדין נותן המצא תורה אלהית וכן השכל גוזר עם הסכמת בעלי החקירה מאומתנו וזולתנו (יעויין ס' עיקרים) אבל מדתה בעצם היא ממקור החסד והרחמים שנקראת תורת חסד ואמת וניתנה בימין כמש"ה מימינו אש דת למו. על כן אין אנו צריכין להמתקת הדין ודוק כנלע"ד נכון ע"פ דרך הנעלם הפשוט וקרוב לשכל הישר. ולא מפי הקבלה אני אומר אלא שכך הדברים מראים ע"פ דעת תורה ונוטה לפשט מלבד שיש בודאי עוד דברים בגו רזין עלאין למאן דזכי ויש לו עסק בנסתרות העמוקות. ואצלנו יספיק מ"ש כאן. ואם תזכה תדע ותבין מדעתך שאין מקום גם למה שכתב עוד בתי"ט שהי"ל לתקן שתי הלשונות בנוסח א'. וכתב בזה טעם בלתי מתקבל. וממ"ש מתבאר שא"א לומר כן והמשכיל ממקור הברכות יבין: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>לאלהינו. צ"ל אלהינו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>בפיסקא. ואני תמה כו'. עד כדאיתא פע"פ. נ"ב (וכה"א רב מחולל כל ושוכר כסיל ושוכר עוברים).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>בפיסקא גם בענין כו' עד כנודע. <b>נ"ב</b> (ובס"ת לכאורה מבואר בהפך. כדאיתא בהדיא בזוהר יתרו. עה"פ וכל העם רואים (דפב"א) וכן בדוכתי טובא. דמסיטרא דגבורה אתייהיבת. <b>איברא</b> מ"מ ודאי עיקר שרשה ומדתה בחסד הוא וכמש"נ. כדבעינן למימר במסקנא. וע"פ קדושים דפע"ב בסופו) ובפרשת משפטים (קיט"ב) דתורה שבכתב אתיהיבת בימינא. ופשר דבר בפרשת פקודי (רצ"ג ע"א בסופו) כגוונא אורייתא שארי משמאלא ואתדבק בימינא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>במקהלות </b>וי"ל סמך יפה לדברי ר"ע. דס"ל עשרה כמאה. וכאלף. נמי מהכא נפקא ליה. במקהלות (בלי אות הנוח) גי' בעשר"ה. מכאן שמנין עשרה. חשוב ככל מקהלות.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ברכו את כו'. </b>עיין בית אל.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<small>משנה לחם<br><b>נחלקין </b>עמ"ש בס"ד במו"ק (סקצ"ב).</small>
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>נוטלין לידים</b> עמ"ש בתי"ט שהוא כמו לוקחין מים לידים. ואינו נראה בעיני שיהא מלשון לקיחה. שא"כ מה יעשה הרב במקומות שלא נסמכה פעולת הנטילה ללמ"ד מלאחריה כמו שאמרו [חולין דף ק"ו ע"א] נוטל אדם ידיו שחרית, הנוטל ידיו לפירות [שם ק"ו ע"ב] וכמוהם רבים. ומה שנשתמשו חז"ל בזאת הגזרה לפעמים בעד ענין לקיחה כנטילה דלולב וזולת זה הרבה. אינה גזרה שוה בהוראתה בכל המקומות כי היא מהמלות המשותפות בהוראות מתחלפות כאשר ימצאו רבים מאד בלה"ק ומתפרשים לפי ענינם ומקומם: 
+<b>והדמיון </b>מלת נושא הכוללת ענינים רבים. כי לפעמים תורה על הלקיחה שא נא כליך [בראשית כ"ז ג'] ועל הקבלה שא את ראש [במדבר ל"א כ"ו] כתרגומו. ולפעמים ענין סבל ונשיאת משא כמו כאשר ישא האומן [במדבר י"א י"ב] וענין הגבהה וינטלם וינשאם. וגם הוא לשון חזיון. ככה מלת נטילה תשמש בעד כמה ענינים נבדלים והיא מן המשותפות ומן הנרדפות. לפעמים היא לשון לקיחה. ולפעמים ענין רחיצה. או הגבהה. הכל לפי הענין: 
+<b>ובאומרנו </b>נוטל ידיו הוא ממש כאמרנו רוחץ ידיו אלא שהיא מיוחדת לרחיצה הנעשית כדין וכתקנת חז"ל בפרטי דקדוקיה. ובחרו במלת נטילה לפי שהיא משתתפת בהוראת ההגבהה. וע"ש שצריך להגביה ידיו בה כידוע. וזה נראה יותר מטעם הכלי. אבל יותר נראה ששם הכלי המתוקן לנטילה הוסב שמו נטלא בלשון חז"ל [חולין דף ק"ז ע"א] ע"ש הנטילה. ולא נבנה בנין ע"ש המקרה. אלא הוא שם נגזר מהפעולה וק"ל: 
+<b>ואולם </b>מה שאמרו לפעמים נוטלין לידים בתוספ' למ"ד כדרך ששנוי כאן וכן בריש מס' ידים לע"ד הוצרכו ללמ"ד זו ללמדנו דבר עיקרי בנטילה והוא שצריך לכוין בה לנטילה לידים לטהרן לאכילה ולא כמנקה מהלכלוך בלבד. בלי כוונה ובלי השגחה אם נוטל ידיו או אבר אחד. כמו לה לשמה [גיטין דף כ' ע"א, ועוד] וכדעת הרשב"א ז"ל וסיעתו הסוברים דבעינן כוונה לנטילה וכן עיקר. ואפי' לדעת החולקים לכתחלה מיהת מודו דבעינן כוונה וכדפסק הרב בש"ע סי' קנ"ט. ועל כן במקום הראשון שהוזכרה נטילה זו. וכמו כן במס' ידים ששם עיקר מקומה בעצם רמזו לנו דבר זה והוא דבר הגון לע"ד. עמ"ש בס"ד מ"ו פ"ב דחגיגה דמתני' דהתם מסייעא נמי: 
+<b>ובמ"ש </b>הרע"ב ויחזרו המשקין ויטמאו אחורי הכוס. כתב תי"ט אזיל לשטתיה. אבל להרמב"ם [בפירושו סוף זבים] אין משקין מטמאין כלים אלא שנטמאו באב הטומאה עכ"ל. והוא קצת שלא בדקדוק שזה פשוט שהמשקין נעשין תחלה לעולם ואפי' נטמאו בולד הטומאה ומטמאין לכלים מדרבנן והן נעשין שניים. וכן מתבאר מדברי הרמב"ם בפ"ח מהל' שאר אבות הטומאות הלכה י'. ואינו מוציא אלא משקין הבאין מחמת ידים שאין להן עיקר מד"ת ודכוותה. אבל הבאין מחמת שרץ אפי' לא נגעו בשרץ עצמו אלא באוכל שנגע בשרץ הן מטמאין כלים מדבריהם וזה ברור: 
+<b>ובאמת </b>שיטת הרמב"ם במשקין הבאין מחמת ידים שאינן מטמאין כלים. יש בה דוחק עצום והתשובות שהשיבו עליו הן חזקות מאד מהך דהכ' וממתני' דפ"ב [מ"א] דטבול יום כמבוא' בכ"מ [שם]. ואע"פ שהרב בכ"מ ניחא ליה למשכוני נפשיה אדרמב"ם להקל משאם מעליו אינו מתייש' על הלב מ"ש הוא ז"ל להעמיד דבריו בחזקת היד בדברים שא"א לשמוע: 
+<b>ומ"ש </b>בתי"ט דגזרה שעמדו למנין לא היה אלא לנטמא מאב הטומאה ודוק שם בגמרא. ור"ל דאיתא התם בהדיא [שבת דף י"ד ע"ב] דהגזרה היתה במשקין הבאין מחמת שרץ ואין זה צריך דייקות רב. וכבר קדמו בכ"מ [בפ"ז ה"ב שם באבו"ה] אמנם איני רואה משם ראיה נסברת הרמב"ם לסתור מחמתה דברים מוכרחי' ומפורשים שהרי כבר כתבו התו' שם [ד"ה אלא וכו' מחמת שרץ] דה"ה דהוי מצי למינקט משקין הבאין מחמת ידים יעויין שם: 
+<b>ואם </b>הייתי כדאי היה אפשר לי למצוא פשר דבר נהכריע בין שטת הרמב"ם והראב"ד ז"ל. ולקיים דעת הרמב"ם בצד זולת צד ואומר דבודאי דברי הראב"ד טובים ונכוחי' שכל המשקין הטמאין ואפי' הבאין מחמת ידים מטמאין הכלי' מהכרח המקומות הנז'. אבל יש להם אחוריים לחלוקה דהיינו שאינן מטמטאין אלא מתוכן. אבל נטמאו מאחוריהן תוכן וגבן טהור. והא ששנינו בחומר בקודש [משנה א'] אחוריים ותוך בתרומה ובפ' כ"ה דכנים ובגמרא דבכורות. (דל"ח ע"א) דעבדו רבנן היכירא כי היכי דלא נישרוף עלייהו תרומה וקדשים אחר שאין טומאתן אלא מחמת ידים. וידים עצמן אין להם עיקר מן התורה: 
+<b>אבל </b>הבאין מחמת שרץ שהן טמאין מן התורה דטומאת עצמן מן התורה ואפילו לטמא אוכלין קיי"ל יש טומאה למשקין מן התורה כדמשמע פ"ק דפסחים [דף י"ד ע"ב] וכן בגמ' די"ח דבר דפריך תלמודא בפשיטות אוכלין אי שנטמאו במשקין הבאין מחמת שרץ דאורייתא נינהו [שם בגמ' שבת] וכיון דאיכא דררא דטומאה דאורייתא ולא אסקוה רבנן בגזרתייהו אלא חדא דרגא דליטמו כלים שאין מקבלין טומאה מן התורה כ"א מאב הטומאה איכא למימר דאין להם אחוריים לחלוקה אלא נטמאו אחוריו נטמא תוכו ואפשר דשרפינן ענייהו תרומה וקדשים: 
+<b>ודוגמא </b>לדבר מ"ש התו' בסוגיא די"ח דבר לענין טומאת כלי זכוכית [דף ט"ז ד"ה עבדו] דאע"ג דאמרינן התם דעבד בהו רבנן היכירא דלא לשרוף עלייהו. אעפ"כ חילקו שם שלא לכל טומאתן אמרו כן ודו"ק: 
+<b>ואע"ג </b>דאמר אילפא [שם דף י"ד ע"ב] ידים תחלת גזרתן לשרפה הא מידי אחרינא לא. דילמא בתר הכי גזרו לשרוף ועיין היטב שכבר העידו חז"ל [שבת קל"ח ע"ב] עתידה תורה שתשתכח בהלכות אלו כי נעו מעגלותיה מאד ביחוד בדור יתום שאנחנו בו. והשי"ת יגלה עפר הסכלות מעינינו ויזכנו למצוא נתיב האמת בתורתו הקדושה: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש וזה</b> מה שהשבתי להתורני כהר"ר מאיר יצ"ו. הנה הגדת באזני איך למדן אחד שלא רצית לגלות את שמו. הגיד לך לאמר כי לדעתו שגיתי במ"ש פ"ח דברכות (דיב"ג) ואמרת שאותו פלוני מתיירא שלא אודה על האמת. לכן העלים ממני. והנה בקשתיך מאד לחקור אחר זאת ולהודיעני המציאה שמצא עלי בין טוב בין רע כערכו כן יקום. ואקבעהו כמרגלית תוך הגהות ספרי ומהדורתו. ולא תאבדהו ממני. ואע"פ שהפצרתי בך והבטחתני להעשות כן. עדיין לא שמרת לי מוצא שפתיך. לזאת חמסי על המעלים ומונע בר לבבו. ואני בתם לבבי כמה פעמים הלא השבעתיך כי אין כוונתי רק לרדוף צדק ואמת. ולהגן בעדם בכל כחי. ואף לאמת"י אעשה כן. אמנם חלילה לי מרשע. מדבר שקר ארחיק בכל מאדי. כאשר עדי במרומים וסהדי. וכאשר התחננתי והתנפלתי בחתימת ספרי הנ"ל. ומאחר שעדיין לא עשית. אעמידך על מה שנתעוררתי במהדורת ספרי במשנה הנ"ל. שמא לכך נתכוין אותו המשיג הנעלם בהשגתו הנעלמת. והילך מ"ש שם די"ב ע"ג שנ"ו ס"פ. אלא נטמאו אחוריו נטמא תוכו. נ"ב (והכי איתא בהדיא בשטת רחס"ה דיז"ב) לרבינא אליבא דר"י. ואע"ג דלשמואל הדר ביה ר"י וס"ל המסקנא דאין טומאת משקין לטמא כלים מן התורה. לא שנא הבאין מחמת ידים. א) ל"ש מחמת שרץ. בכולם יש אחורים ותוך. לכלים שנטמאו בהן. מדלא מפליג בדידהו. ה"מ לר"י דווקא. משום דאיכא למימר לגמרי הוא דהדר ביה. דאפילו באוכלין נמי כר"א ס"ל. וכדמיבעיא ליה לתלמודא אע"ג דקמהדר ודחיק לתרוצי ההיא דפרה. דתיתי נמי בשטת ר"י ור"ש. שינויי דחיקי נינהו. ואכתי לא מכרעא מילתא. דחייה בעלמא היא. ובעיא לא אפשיטא. מיהו אפילו לכשתמצי לומר ר' יהודה באוכלין בשטת ר"י ור"ש קאי. אכתי איכא למימר אע"ג דלרבי יהודה ליכא למפלג בין משקין למשקין לענין טומאת כלים. לר"י (דנימוקי עמו) וסיעתו שפיר איכא לפלוגי בהכי. ולא קיימי כוותיה אלא בחדא. דהיינו שאין טומאה למשקין לטמא כלים דבר תורה. מיהת פליגי עליה בחדא. וס"ל דמהניא טומאת משקין הבאין מחמת שרץ לטמא כלים טומאה חמורה גמורה מדבריהם עכ"פ. ואין להם אחורים בחליקה (כמשקין הבאין מחמת ידים. דקילי ודאי) מטעמא דילן דמסתבר טובא. וקרוב הדבר מאד שחלה עליהם גזרת חז"ל אף לשרוף תרומה וקדשים. אע"פ שאמרתי כך בדרך אפשר. מאחר שלא מצאתיו מבואר בהחלט. ודעת לנבון נקל כהחכם יודע פשר. למצוא דברי חפץ וכתוב יושר. ע"כ לשוני שם. מעתה בין תבין אשר לפניך. שמענה ועתה דע לך.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ואח"כ מוזגין את הכוס </b>שלפני המזון. כדאמרינן פכ"מ (מג"א) הסבו כו' הביאו להם יין. וקאמרי ב"ש נוטלין כו'. אח"כ מוזגין ושותין הכוס. ואוכלין סעודתן בההיא נטילה. כ"פ רש"י. <b>ולפ"ז</b> ההיא דסדר הסבה ב"ש היא. דהא ע"כ ביין שלפני המזון מיירי התם. דאי בתוך המזון. כל אחד מברך לעצמו. וצ"ע.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בפירוש </b>רע"ב ד"ה ב"ש כו'. וסברי ב"ש אסור להשתמש בכוס שאחוריו טמאין. גזרה משום נצוצות. <b>ר"ל</b> דבעלמא נמי אפילו נטל ידיו אסור להשתמש בכוס שאחוריו טמאין. משום גזרת נצוצות. <b>אבל</b> הכא לא צריך להאי טעמא. דבלא"ה אי אפשר להשתמש בכוס זה בסעודה. אם משקין טמאין טופחים עליו. <b>אלא</b> דס"ד כי מזדהר בניגוב הכוס. לשתרי. קמ"ל דאפ"ה אסור משום לא פלוג. וכי שרית ליה לאשתמושי בכוס טמא מאחוריו הנגוב. אתי לאשתמושי בשאינו נגוב. ותו דחיישי לנצוצות המטמאין את הידים.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ותר"י </b>פירשו משום ניצוצות החוזרות מאחורי הכוס לתוכו. ומטמאין את שבתוכו. <b>ולא</b> נהירא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ובה"א מוזגין הכוס </b>ושותין אותו ג"כ קודם נטילה. אע"ג דבאמת שתיה לחודה אינה מפסקת. כמ"ש בס"ד במו"ק (סקפ"א) ולעיל פכ"מ לענין בה"מ. אלא משום דלאחר מזיגה. מסתמא הכוס טופח ממי השטיפה שעליו. וכה"ג ודאי אסור להשתמש בו. אחר שנטל ידיו. <b>וכן</b> צריך ליזהר עוד בסעודה. שלא להשתמש אלא בכוס נגוב מאחוריו. דמידי הוא טעמא דב"ה אלא משום דנצוצות לא שכיחי.</small>
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ואח"כ מכבדין את הבית. </b>כתב הרע"ב והלכה שמותר להשתמש בשמש ע"ה. וכתבו תר"י שנראין הדברים שיותר טוב להשתמש בע"ה כדי שלא להשתמש בת"ח וכמו שהסביר בתי"ט דבריהם: 
+<b>ואע"ג </b>דמצינו בתלמוד הרבה ת"ח שהיו שמשין כגון ר' שמלאי שמעיה דר"י   נשיאה וכמוהו רבים מאד שהיו מהאמוראים והוו שמעי לרבנן. וכן ר"ג שהשתמש בטבי עבדו אע"פ שת"ח היה כדאיתא בריש הישן [פ"ב מ"א דסוכה] איכא לפלוגי בין רבו בתורה לשאינו רבו דהא אסור להשתמש בשונה הלכות [מגילה כ"ח ע"ב]. אלא הני משמשין לרבותיהם היו. וכה"ג ודאי שרי דכל מלאכות שהעבד עושה לאדונו תלמיד עושה לרבו [כתובות צ"ו ע"א]. ומצוה נמי איכא דכל המונע תלמידו מלשמשו מונע ממנו חסד [שם]: 
+<b>והיינו </b>דר"ל דפ' בני העיר [שם בגמ' מגילה] דארכביה ההוא גברא אכתפיה כי מטא לעורקמא דמיא ואע"ג דאשתכח דהוה גמיר ותני. אפ"ה שבקי' למשמעיה כדאגמריה מילתא דר' זירא. דהלמד מחברו דבר א' (אפי' כגון רב סחורה לרבא דאסבריה זוהמא ליסטרון [ב"מ דף ל"ג ע"א] כ"ש אי בלא"ה גדול ממנו ודוק). חייב בכבודו כרבו [אבות פ"ו מ"ג] וק"ל: 
+<b>ומ"מ </b>איכא למידק בדברי תר"י הנז' דיהבי טעמא דמותר להשתמש בע"ה כדי שלא להשתמש בת"ח. דאטו לב"ה מי איכא למימר דשרו לאשתמושי בשונה הלכות דאיסורא רבא הוא ודאי לכ"ע. אלא פשיטא הכא בתלמידו של בעל הבית עסקינן. וכה"ג הא מצוה לאשתמושי ביה וכדאמרן. אי נמי אע"ג דקאמרי ב"ה שמש ת"ח הוא לא בשונה הלכה קמיירי. אלא שבקי בהלכות סעודה (דאפי' פרסאי הוו ידעי בהו טפי) וגם יודע דברי חברות. הנוהגין בסעודה: 
+<b>ומש"ע </b>תר"י לסיועי לב"ש מהא דאמרינן בב"מ שמותר להשתעבד בבני אדם שאינם יראי שמים. נתכוונו להא דאיתא פ' א"נ (דע"ג ב') דרב סעורם אחוה דרבא הוה מעייל אינשי דלא מעלו בגוהרקא דרבא. ולא ידענא מאי קאמרי דמי איכא למשמע מהתם מידי. התם מיירי באנשים העוברים על התורה ואינן נוהגין כשורה שהיה עושה כן לרדותם ולייסרם ועובד בהם עבודת עבד בפרך. וזה לא הותר אפי' בע"ה כל שהולך בתומו ולא ראינוהו בלתי נוהג כשורה. ובלתי ספק בהני אסור אליבא דכ"ע להשתמש בהם בסעודה מאחר שהם עוברי עבירה וחשודין לחלוף את המתקלקל (כענין ברב ששת עם עבדי ריש גלותא דריש פ' מי שאחזו [דף ס"ז ע"ב]). ואינם נזהרין כראוי בדברים הנוהגים בסעודה. שאף ב"ש לא התירו אלא בשמש ע"ה הנוהג כשורה. אלא שאינו בקי בדקדוקי חברות ודוק כנלע"ד ברור: 
+<small>משנה לחם<br><b>ובה"א נוטלין לידים כו'. </b>עמו"ק (סק"פ) מ"ש בס"ד שם.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>בורא </b>כו' עמ"ש בס"ד במו"ק. ובשי"ע (סק"ה).</small>
+
+Mishnah 6
+
+<small>משנה לחם<br><b>עד שיאותו לאורו</b> נראה לי. אדלעיל אמאי דסליק מניה קאי.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>וה"ק </b>מ"ט אין מברכין על הנר ובשמים דעכו"ם. משום דאין מברכין עד שיהנו לאורו. והני אסירי בהנאה. להכי תרח בהך בבא. וקבעה בסיפא.</small>
+
+Mishnah 7
+
+<small>משנה לחם<br><b>לחזור למקומו</b> עמ"ש בס"ד לעיל מ"ג פ"א.</small>
+
+Mishnah 8
+
+<b>מברך על היין. </b>אם ירצה. כן נמצא בפירוש הנדפס אצל הרי"ף. וקשיא לי אהדין פירושא דא"ה כי רמינן (בגמרא דריש פרקין [דף נ"ב ע"א]) עלה מדתניא מניחו לאחר המזון. ולא משכחינן שינויא אלא תרי תנאי נינהו אליבא דב"ש. מאי דוחקיה הא מצי לשנויי דהא דתניא מניחו לאחר המזון. פירושו אם מניחו לאתר המזון משלשלן כולן לאחריו. ואע"ג די"ל לישנא דמניחו משמע ליה דווקא. מ"מ עדיף טפי מלאוקמי בתרי תנאי. ומ"ש ממברך דמתני' דמפרשת ליה רשות. א"כ מניחו נמי רשות קאמר: 
+<b>ואי </b>לאו דמסתפינא (מפירש"י ואולי אינו ממנו אלא גליון א') הוי אמינא בה מילתא חדתא. דטפי אית לן למימר דלישנא דמתני' דווקא קאמרי ב"ש מברך על היין ושותהו ואח"כ מברך על המזון. ובפלוגתא דהני תנאי [פסחים מ"ט ע"ב] ר"מ ור"י דאיפליגו בושבעת דס"ל לר"מ זו שתיה וכדעת המרדכי והכלבו שהביא בב"י סי' קצ"ז שאם תאב לשתות לא יברך עד שישתה מהאי טעמא. והכא נמי בלא שתה עדיין בסעודה איירי מדמברך על היין לפניו. וס"ל לב"ש כר"מ משו"ה מברך דווקא על היין תחלה דבל"ז לא יוכל לברך על המזון. דצריך לקיומי לקרא כדכתיב [דברים ח' י'] ואכלת ושבעת הדר וברכת. וב"ה כר"י דמוקי ושבעת לשיעור אכילה ולא בעי שתיה משו"ה לדידהו הא עדיפא לברך על הכוס. והרי זה כפתור ופרח בעיני ומתיישב היטב אחר סוגיית התלמוד: ומה אעשה אם רבן של ישראל מאור הגולה לא פירש כן מי יבוא אחר המל"ח היודע לשוט בים התלמוד. ונהירין ליה שבילי דנה"ר דע"ה. אולם מאחר שבפרש"י שלנו לא נמצא כדבר הזה. הורישינו בעצמנו לנטות מפי' הנז'. שוב אחר זמן רב שכתבתי זה. ת"ל מצאתי כדברי בתשו' הרשב"א ע"כ שמח לבי שכיוונתי לדעת רבן של ישראל: 
+<b>ואין עונין אמן אחר כותי המברך עד שישמע כל הברכה. </b>לשון התי"ט עיין מ"ש הרב בריש פ"ז. ורצה בזה שעכשיו דינו כגוי וסתם מחשבת גוי לע"א. ועל כן אין לענות אמן אחריו אפי' שמע כל הברכה: 
+<b>ופליאה </b>דעתו ממני דאפי' כי עשאום כגוים מאי הוי. אחר הגוי נמי עונין ואפי' לא שמע כל הברכה כבירושלמי [מובא בטור סי' רט"ו] ואף את"ל דכותי גרע מגוי. בשומע כל הברכה מיהא סגי. דאפילו תימא מין הוא וכשמזכיר השם כוונתו לע"ז. דברים שבלב אינן דברים ואפילו אומר בפיו שכוונתו לע"א אפשר לומר דלאו כלום הוא. דאין השם נתפס במחשבת ע"א: 
+<b>ונראה </b>דעדיף מהכותב ס"ת והקדיש שם אלקים דחול דאינו קדוש דהו"ל כמקדיש בעלי מומין למזבח שאינן נתפסין בקדושה. וה"ה איפכא שהקדוש קדושת הגוף אינו יוצא לחולין. (וכ"ש הזכרת השם בפה וכ"ש כשהן כתובים בקדושה וקורא אותן שאין מחשבה מועלת בהן. והיינו הא דאי' [סנהדרין ק"ג ע"ב] במנשה שקדר את האזכרות וכן באחזיה וכותב תחתיהן ע"א ודוק. ואע"ג דאזכרות שכתבן מין נשרפין. היינו משום דכתיבה בעיא קדושת פה והרי לא נתקדשו. משא"כ קריאה בפה קדשה מאיליה והבן) דא"א להתחלל בשום כוונה שבקדושתו הוא עומד ודאי. שהשם הוי"ה ב"ה וכן שם של אדנות אינן סובלין ביאור אחר מתחלף לאמת. שהן הן שמות עצמיים (אלא ששם אדנות מלבוש להויה ב"ה) לבורא עולם אחד ואין שני עלת כל העלות ית' ויש"ת לנצח ולנצח נצחים. וזכרם קדוש קדושה עצמית מכל מקום אשר יזכיר אותן המברך בין ישראל בין גוי. ואין הברת אותן תנועות נתפסו' בשום כוונה רעה ח"ו כנ"ל ברור: 
+<b>עכ"פ </b>אין אנו אחראין להכוונה כדמוכח הכא דאל"כ אכתי ליחוש שמא כיון בלבו להר גריזים וזה פשוט וברור. שוב ראיתי בב"י א"ח סי' רט"ו בשם ר"י די"מ כן. וס"ל דכותי גרע מגוי והוא דוחק עצום. איברא כבר מחא לה אמוחא ופשיטא ליה להר"י נמי דודאי בשומע כל הברכה בכותי נמי סגי. וכן הסכמת כל הפוסקים. וא"כ משנתינו אף לזמן הזה שעשאום כגוים גמורי' נשנית. ותוספתו של הרב בתי"ט כאן למותר. כי לא ידעתי מה רצה ללמוד ממקו' הנ"ל כאמור אם לא שנתכוין לדעת הרמב"ם שהובא בסי' הנ"ל דלפי נוסח א' ס"ל דאין עונין אמן אף אחר גוי והי"ל ז"ל לפרש דבריו שהרי בכ"מ כתב בהדיא שאין כן דעת הר"מ: 
+<small>משנה לחם<br><b>עד שישמע</b> כו' ז"ל פיר"מ. יש מי שיקרא ישמע והענין אחד כו'. <b>נראה</b> שכוונתו לבאר גרסת עד שישמע. לשון יחיד. שהיה צריך שיאמר שישמעו. לשון רבים. ואולי כך גרסתו. ואמר כי יש מי שיקרא ויגרוס שישמע לשון יחיד. ואין בכך כלום. שהכוונה אחת היא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>בא"ד. אבל מעת שחקרו עליהם (על הכותים) הם פחותים מן הכושים מאד. <b>לא</b> נודע לי טעמו בזה. <b>ואם</b> אמנם אמרו בפר"א שהחמירו בפת כותים (ונרמז גם במשנה ספ"ח דשביעית. הלא מחלוקתו בצדו. שלדר"מ ר"א הקל בו) <b>זה</b> היה בתחלת ב"ש. מפני שהסיתו את ב"י לעזוב את ה' ועבודת מקדשו. אבל אחר שנתקרבו בימי חכמי המשנה. אע"פ ששוב נתרחקו עוד בזמן התנאים האחרונים. כדאיתא בגמרא פ"ק דחולין. היכן מצינו שעשאום גם גרועים מהגוים. כמקודם. שמא סובר הר"מ מאחר שנאסרו שנית. חזרו לאיסורן הראשון. מחמת השנאה הכבושה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>עונין אמן אחר ישראל המברך</b> כתב הרע"ב ואע"פ שלא שמע הזכרת השם אלא סוף הברכה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>דברים </b>הללו הם בהפך ממ"ש הטור (סרט"ו) דצריך לשמוע מיהא הזכרת השם וצ"ע. <b>וכן</b> במ"ש דסוף הברכה לא סגי דלא שמע. בהא נמי משמע מדברי הפוסקים איפכא. דליכא קפידא אלא בהזכרת השם לחוד. ותו לא צריך לשמוע סוף ברכה. <b>ואיברא</b> לכאורה בהא כרע"ב מסתברא. כיון דקיי"ל שאין לענות אמן חטופה. דלחד פירושא הוא שלא יענה עד שתכלה הברכה מפי המברך. <b>מ"מ</b> אינו מוכרח. די"ל הזכרת השם חשיבא עיקר הברכה. וככולה דמיא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>אחר תיבת ברור. נ"ב וראיה גמורה ג"כ מגמרא ערוכה. שבועות (דכט"א) לימא להו קיימו מה דאמר אלוה. לאו משום דמסקו אדעתייהו ע"א. ודחינן לא. משום דע"א נמי איקרי אלהי כסף. מוכח בהדיא דדווקא בשם אלוה. דאשכחן דמיקרי ע"א נמי הכי. הוא דאיכא למיחש אי מסקי לע"א שמא דאלוה. הא בשם המיוחד ב"ה דלא איקרי ביה ע"א. ליכא למיחש למידי. <b>ואע"ג</b> דכתבו התו' שם. שאפילו יזכירו שם המיוחד. האמרת כל שמות האמורות במיכה חול. <b>י"ל</b> שאינה הוכחה. דאפילו מ"ד הכי. היינו טעמיה משום דלא נתקדשו. וכתיבה ודאי בעיא קדושת פה. כדכתיבנא לעיל. משו"ה י"ל דנמחקין. ואפ"ה דיחידאה היא. ולא קיי"ל כוותיה. אבל בהזכרה לעולם אימא לך כ"ע מודו כדאמרן. <b>ואי</b> משום דהוה ק"ל להו לתו'. אי איתא דאיכא לפלוגי בין שם אלוה ושם המיוחד. אכתי נימא קיימו מאי דאמר שם הוי"ה ב"ה. <b>מהא </b>ליכא למשמע מנה. משום דבלא"ה נמי פריך שפיר. ותו איכא לשנויי דלק"מ וק"ל. <b>מיהו </b>ש"מ מדלא נקיט תלמודא רבותא. דעל כרחך בשם המיוחד לא שייך כלל דמסקו אדעתייהו. ודוק. <b>וכן</b> יש עוד להוכיח אמתת זה. מן המגדף שנסקל. וא"א למלט נפשו בשום אופן. (משא"כ בשם אלהים וכנוים. שאינו נהרג עליהם). <b>ומשם </b>ראיה ג"כ למ"ש בס"ד מדעת עצמי. ששם אדנות דין שם המפורש יש לו לכל דבר. שכן כתב הר"מ ז"ל בפירוש. והוא האמת בלי הרהור. שכן שני השמות משתמשים בכתר אחד. המ"י. ועיין זוהר ס"פ אמור (דקו"ב) ובתז"ח (ךג"ב) הוי"ה לא מקבל מסאבו כו'. <b>וצ"ע</b> מחמת מ"ש בפאד"מ זה מט"ט. ששמו כשם רבו. וכן מ"ש עה"פ. ויאמר ה' אל נא תעבור. לגדול שבמלאכים אמר. וכ"מ כ"פ שאמרו המלאך נקרא בשם משלחו. עוד אמרו עתידים צדיקים שיקראו בשמו של הקב"ה. <b>מיהו </b>ודאי. אין הכל הולך אלא אחר מחשבת העונה. כענין ששנינו בקרבנות. שאין הולכין אלא אחר העובד. ואין חוששין אלא למחשבתו בלבד. הוא הדין בעצמו כאן. דלא אתאי מחשבת המברך. ומפקא מידי מחשבת העונה המכוין לבו לשמים. <b>והרווחנו</b> ששם אדנות הנאמר בכוונת שם הויה ב"ה. לא זו בלבד שאינו נתפס במחשבה רעה. אבל הוא דוחה ומגרש כל מחשבות רעות מרפא יותר מכל קמיעא.</small>
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<small>משנה לחם<br><b>מ"ש </b>הרע"ב ואניסא דרבים. היכי דמי רבים. עמ"ש בס"ד מו"ק (סרי"ח).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בתי"ט </b>ד"ה שעקר ברוך אתה. ט"ס הוא. וצ"ל בארץ ישראל.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>ר"י אומר הרואה את הים הגדול אומר ברוך שעשה. </b>הרמב"ם בפירושו כתב אין הלכה כר"י. ובחיבורו [הלכות ברכות פ"י הט"ו] חזר בו ופסק הלכה כר"י. והטור [סי' רכ"ח] תמה עליו למה פסק כיחיד. והרב"י כתב ע"ז דמשמע ליה דר"י לפרושי לת"ק קאתי דעד כאן לא קאמר ת"ק אלא בימים דעלמא. אבל בים הגדול מודה לר"י דקובע ברכה לעצמו. ובאמת שנמצא כן הרבה במשנה כמו שהביאם בתי"ט בפ' בתרא דביכורים ע"ש. (ואף שקבצם א' לאחת הנה שכח לפניו. שלא הביא הך דהכא ולא ההיא דריש ת"ה דלעיל. ולאחריו עיין עירובין פ' בתרא מ"ה ומ"ש שם בס"ד. ובגמ' פא"ט [דף נ"ב ע"ב] אדרוסת הזאב בדקה. ועיין בגמרא דריש במה אשה [דף נ"ז ע"ב]): 
+<b>ולי נראה </b>מדמפרש תלמודא למילתיה ש"מ דקיי"ל כוותיה. ועיין בפי' המשניות שאחר הגמ' הנדפסים מחדש שהכניס המדפיס גליון א' שרצה להשוות בין דברי הרמב"ם בחבורו ופירושו שלא יהיו סותרים זא"ז ואינו נראה: 
+<b>את הים הגדול</b> הרע"ב כתב שהוא ים אוקיינוס והיא דעת הרא"ש וכן היא דעת הרב תי"ט בספרו ל"ח [פ"ט סעיף ל"ז] (כאשר העיד בשמו הרב במג"א [סי' רכ"ח ס"ק א'] אמנם ספרו הנזכ' לא ראיתיו עד הנה לדעת כח סברתו זאת) אבל דעת הרב בש"ע [שם] היא כדעת הרמב"ם ז"ל בספרו שהוא הים שעוברים בו לא"י ולמצרים שהוא הנקרא אצל רושמי הימים והארצות. הים האמצעי ובלע"ז מדיטראניאו. וכן עיקר לענ"ד כמו שביארתי בחי' לא"ח סי' רכ"ח. בעזה"י. ע"ש ותמצא דברים נכוחים ומוכרחים. וכאן אוסיף ראיה א' ממשנה ז' דפ"ה דמכשירין. דשמעת מנה בהדיא דאף בלשון חכמים קרוי הים האמצעי ים הגדול וכפ"י התי"ט גופיה שם. ובודאי הוא פשוט שאין כוונתם שם על ים אוקיינוס דווקא וק"ל והיא ראיה ברורה: 
+<b>ומ"ש </b>במג"א [שם] בשם סה"ת שהוא הים הסובב ארץ אינגליטירא. גם זה אינו בשילוח. שהרי הוא איננו הים שעוברים בו לא"י. כדעת הרמב"ם. וגם אין זה מסכים לדעת הרא"ש כי ים אוקיינוס אינו סובב ארץ אינגליטירא רק לצד צפונה דהיינו למעלה ממדינת שקוטי' יתכן ששם הוא מים אוקיינוס. אף כי ימי האוקיינוס גם המה רבים לארבע רוחות העולם. כנראה למביט במפת הגיאוגראפיא. אבל הים האשכנזי הנקרא הדרומי שהוא המבדיל בין ארץ אשכנז וענגלנט. וסובב לאיי בריטניא בבחינת ארץ אשכנז שהיא מקומו של בעל התרומה שצריכין לעבור עליו אם רוצים לבוא אליהם. זה ודאי אינו ים אוקיינוס. וכ"ש העוברים על הים הקצר ההולך בין ארץ אינגליטירה ובין צרפת. שאין לזה דין ים הגדול כלל. אע"פ ששניהן זרועות ולשונות האוקיינוס: 
+<b>אשירה </b>לה' כי גאה גאה. ובעני עבדו ראה. ויצילני מכל תלאה. לו תהלה. ושבח ורנה והלל והודאה. רובי רבבות מוסף על הברכה מאה. שסייעני לסיים מסכת ברכות ופרק הרואה. והוא יראני נפלאות מידו הנוראה. ויחזק במעוזי שלום יעשה לי יאמץ ידי הנלאה. ולבבי הנכאה. ויחדש בקרבי רוח נכון תחת רוחי השמם ומשתאה. ויעזרני לפרש כל הש"ס בלי שגיאה. ולבאר כל סתום במסכת פאה: 
+<small>משנה לחם<br><b>על הזיקין</b> עמ"ש שם (סרכ"ז).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>על הברקים והרעמים</b> יע"ש.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>על הרוחות</b> ע"ש.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שרואה לפרקים</b> אבל הני דבבא דלעיל. מהרים ואילך. נמי קאי.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ועל הגשמים</b> עד כמה מברך עליהם. עיין שם (סימן רפ"א).</small>
+
+Mishnah 3
+
+<small>משנה לחם<br><b>בנה בית חדש</b> נראה פשוט דהוא הדין לקנה. חד דינא הוא. כמו בכלים. אלא אורחא דמילתא נקט. שהיה דרכם לבנות בתים. ולא לקנות (אולי מטעם הנזכר פרשת מצורע. מחשש בונה ביתו בלא צדק. משא"כ בכלים דליכא קפידא. או אפשר משום ישוב א"י נגעו בה. ותנא בא"י קאי. וקמ"ל מילתא אגב אורחא. דהכי עדיף טפי. <b>ולדידן</b> פזורי הגולה איפכא הוא. טפי עדיף לקנות. מלבנות בתים. שלא להרחיב גבול רשעה (בודאי על זאת היתה כוונת ר"י חסיד. שצוה שלא יבנה אדם בית של אבנים. דאיהו ז"ל בח"ל הוי קאי. ומנע מטעם שאמרתי. <b>אבל</b> בא"י. מצוה גדולה היא להציב גבול אלמנה והתירו שבות בשביל כך. אפי' על הקנין בלבד ועוד שכבר אמרו רז"ל העוסק בבנין מתמסכן ואמרו טום ולא תשפץ כו') <b>אי נמי</b> משום הכי נסיב תרתי לישני. לאורויי דלאו דווקא בהך גוונא. אלא ה"ה לאידך. ותני סיפא לגלויי ארישא. דתרוייהו שוו להדדי. <b>וצריכי</b> דאי אשמעינן בנה. הוה אמינא משום דבשלו בנה. וזכה לקנין חדש לעשותו משל עצמו מתחלתו. כה"ג הוא דחשיב לברוכי עליה. אבל בקנה דבר גמור בידי אחר. אימא לא ליבריך. קמ"ל בסיפא קנה. <b>ואי</b> אשמעינן בקנה. סד"א אדרבה קנה עדיף. דהאידנא הוא דקני ליה לגופיה מעיקרא. משא"כ בנה. דכבר הי"ל הקרקע קודם שבנה. ולא נתחדש כי אם הבנין שעליו. מהו דתימא כל המחובר לקרקע הרי הוא כמוהו לענין זה נמי (עח"מ ש"א. ומ"ש שם) ועיקר הבית הוא הקרקע. והבית בטל אגב קרקע. שהוא היסוד שהבית נשען עליו. וכבר זכה בו מאז. ולא קנהו עכשיו. ולא נשתנה הקרקע כלל מחמת מלאכת הבנין כדקיי"ל מה"ט הבונה פלטרין בנכסי הגר שלא קנה. דלא עבד מידי בגוף הקרקע. אימא לא לבריך. השתא בשעת בנין. אלא בשעת קנין הקרקע. שהוא העיקר. והבנין טפל לו. קמ"ל (והוא הדין לעשה כלים לעצמו. דחד מילתא הוא) <b>ועוד</b> דשינוי החוזר לברייתו הוא. ואף הבונה בית. לא שינה בגוף העצים והאבנים כלום. שכולם חוזרים לברייתן. והיינו דאצטריכא תקנתא דמריש דאל"ה. לא הוה סגי עד דמקעקע בירתו. ולא קנייה בשינוי. קס"ד הכא נמי לא קני מידי כה"ג. ולא לבריך אבנה. דשינוי דהדר הוא. ולא מיקרי קנין. משו"ה אצטריך לאשמועינן דבונה ועושה נמי מברך. משום דפנים חדשות באו לכאן. <b>מיהו </b>דווקא כשבנה בנין חדש מעיקרו. משא"כ הבונה בית על מכונו. נראה שאינו מברך. כדקיי"ל גבי החוזר מעורכי המלחמה. ודיקא נמי מתניתין. דקתני בית חדש. ליתני בית סתמא. אלא לאו אקרא סמיך. למימרא בית חדש. דומיא דהתם דווקא ומהתם נשמע נמי למאי דכתבינן. דקנה בכלל בנה. ולא כל דכן הוא. דהא התם קרא סתמא כתיב. אפ"ה לא נפיק ממשמעותיה לגמרי בהכי. כ"ש בלשון חכמים. וגם יגיד עליו רעו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בית חדש</b> נראה פשוט. שאף הבונה על מנת למכור. או להשכיר. גם כן מברך.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>קנה כלים חדשים</b> לצורך תשמיש.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ועל הטובה</b> כתב הר"מ. שראהו איש בשעת מציאתו ע"כ. <b>ונ"ל</b> דטעמא משום דבעינן שתהא הרעה מבוררת. כמו שבטובה שמבוררת היא הטובה. עכ"ל תי"ט. <b>ולא</b> ידענא מאי קאמר מר. אטו לא סגי בלא"ה. דצריך דווקא שתהא שם רעה כלל. ואל"ה לא לבריך. אדרבה כי ליתא לרעה לגמרי. פשיטא דמברך על הטובה המוחלטת. ומתניתין רבותא קמ"ל. זה פשוט מאד. א"כ למאי נ"מ קאמר דבעינן כו'. <b>אבל</b> הר"מ ז"ל דאיכפל לפרושי הכי. מתניתין קשיתיה. דמאי קמ"ל. פשיטא דליכא למיחש למידי דלא שכיח כלל. ומאי אשמעינן בהכי. אי ניחוש כולי האי. לעולם לא בעי ברוכי. שכל עניני העולם השינוי והתמורה הלז. לא אחד בהם דבר בטוח מן ההשתנות מטוב לרע ולהפך. ואין כאן שום טוב מוחלט ודאי. ולא רעה מוחלטת. כמו שביאר החכם ז"ל לעצמו. שאין מי שיבין אחרית הדברים. כי לפעמים הרע הוא סבת הטוב. כענין מי שאמר לטובתי נשברה רגל פרתי. ולא בהצלה בלבד. אלא אף הגדולה וההצלחה. ע"פ הרוב צומחת אחר היאוש. מחמת הנפילה ברע עצום תחלה. כענין יוסף הצדיק וזולתו רבים מאנשי השם (עמ"ר במדבר פט"ו) וברוב כך הוא. כמו שהוא הענין בהויה והמציאות בעצם. שאחד מארבעת סבותיו הוא ההעדר הקודם. וכמ"ש חז"ל לכי גביל מסרח. והוא הענין שקדמה קליפה לפירי בברייתו של עולם. המ"י. והוא מה שזכרו חכמי האמת. שהיה בונה עולמות ומחריבן. ומזה בא ענין ירידתנו (אנחנו האומה הנבחרת) פלאים בגלות. בטרם באנו אל המנוחה והנחלה (ואף לפי פשוטו יתכן. שהיו ישראל צריכים לירד למצרים כדי להשיג שם עושר וכבוד. שבהיותם בארץ כנען היו חסרים כל טוב קניני. ורצה הקב"ה שיהיו מכובדים גם בעוה"ז. והביא עצות מרחוק להביא כל כסף וזהב שבעולם למצרים ע"י יוסף. ויבואו ישראל ויעבדו שם. ויטלוהו בשכרם. ונעשו עשירים גדולים כשנצלו את מצרים. וזה היה עיקר המכוון מבעל הרצון. דכל דעביד. לטוב. כמו שיעד מתחלה. ואח"כ יצאו ברכוש גדול. ומה שנטלו משלהם נטלו כאמור מב' טעמים אם מצד שזכה להם יוסף. ואם מחמת שבאו בשכרם. וע"ע מגלות מצרים בפרק שירה ובפר' השיר) <b>והאחרון</b> הכביד מאד. לפי ערך הטוב המוחלט המתמיד הצומח אחריו. ולז"א כשהן יורדין יורדין עד לעפר ומשם עולין. שנאמר ישפילה עד עפר. וכתיב כי שחה לעפר נפשנו קומה עזרתה לנו. וכן הדבר להפך. ברוב פעמים הטוב העובר. מסבב את הרע. גם בעניני הצלחת עוה"ז. כענין וישמן ישורון ויבעט. שהטובה וההצלחה הזמניית. היא היתה בעוכרינו. והקהיתה את שני אבותינו ושנינו (עיין בהקדמת ב"א ובפי' פ"ב דק"ש) עד ירצה ה' אותנו. כאב את בן ישוב ירחמנו. <b>ועיקר</b> שורש ענין טוב ורע אינו אלא בערך ומצב פרטי בעולם הלז. שהטוב הלז. שהטוב בו אינו אלא טוב מקרי. וכן הרע שבו. לא יבחן אלא במקרה. לא בעצם בשום פנים. הגע בעצמך תכלית הרע המדומה. הוא הריגת אדם והפסד בנין גולמו. בטרם בוא יומו. וכן בודאי הוא רע גמור. שהוא אחד משלש ראשי עברות החמורות. ואמנם להמית העובר בדין תורה. אין לך טוב יותר ממנו. כמש"ה ובערת וגו' וטוב לך. גם לו לנדון. טובה מיתתו מחייו בלי ספק. הנאה לו והנאה לעולם. וכ"ה בענין המיתה הטבעית. עם היותה מסוג הרע הגדול. כבר אמרו חז"ל יודעי האמת. והנה טוב מאד. זה מ"ה. והיינו דתקינו הטוב והמטיב בבית האבל. והבן. הרי רע שהוא טוב. וכן להפך ההטבה לרשעים. אין רעה למעלה הימנה. רחמי רשעים אכזרי יחשב הפועל אותם. ושנינו שקט לרשעים רע להם ורע לעולם. והוא הדבר בכל המדות. כי לא לחנם נבראו המרה והכבד. בעלי הכעס והתאוה באדם. כי את הכל עשה יפה בעתו. ואין לך דבר שאין לו מקום לפי הענין והשעה והאדם. אין רע נמצא אתם. אלא במקרה. בעברם הגבול. באיך ומה ומי. ולמה וכמה. וטוב כעס משחוק. והתאוה והכבוד ביושר. נאים אם לא עברו חוק. וככה הוא בענין השמחה והשחוק. העצבות העצלות החריצות הנדיבות והסתפקות. שהמשכיל ידע בהם עת ומשפט. ולב חכם יודע להשתמש בהם כל אחד במקומו ושעתו. ויעמוד בנסיון. ולא ילכד במצודת מחלקותם. ולא יכשל במרמת התנגדותם. כי אינה אמיתית. ואינו אלא להטעותו. לנסות כחו ושכלו. כדי שיטול שכרו. שעל מנת כן בא לעולם. להכירו ולבחנו. אם יעמוד במלחמה זו. ואם ידע לבור... להסכים ביניהם ולהטיל שלום ולמצוא דרך הפשרה. כאשר באמת דבר אחד הם. צריכים זה לזה. ואי אפשר לזה בלתי זה. רק צריכין הם לחכם שמנהיגם באמת וביושר. כאשר הם אחים תאומים. מבטן אחד יצאו. כמש"ה עושה שלום ובורא רע אני ה' עושה כל אלה. וסרה הפליאה מהכתוב הלז המתמיה ההדיוטות. כי מפי עליון לא תצא הרעות בעצם. כי אם במקרה (עם היותן בכוונת מכוין. יתברך החפץ להצדיק בריותיו ולא יבחן הצדק. אם לא יהא לו מקביל. אלא שהוא דומה למקרה. בבחינת טבע הרציחות) בסבת הבריאה מאתו יתברך נהיה הדבר הזה. דלא סגי בלא"ה. שאם יצוייר שאין מציאות לרע. גם הטוב נעדר בהכרח. כי באיזה בחינה יקרא הדבר טוב. אם לא יהא לו מקביל. הלא זה דבר מבואר בעצמו. וכן שנו בס"י. הרע מבחין הטוב כו'. שאם אין טוב נודע בשם. אין רע נמצא בציור שכלי. ואם אין מציאות לרע נרגש בדמיון. אין טוב נקרא בשם. כי הדבר ידוע בהפכו. ואולם ההפכיות. אינן עצמיות בשורש. רק בבחינת התכלית. והוא ענין משנתנו ביחוד. אלא שנמשכנו בביאור מענין המסתעף. במה שראינוהו מועיל. וערב למי שחננו השי"ת לב משכיל מבין לאשורו. ישמח וישיש בדברים יקרים הללו כעל כל הון. ההודאה לחונן הדעת. <b>והכלל</b> היוצא מזה. שהרע או הטוב לאדם בחיים האלה. בין הקניני והזמניי ובין המדותיי אינן באין במסורת ההמון. ולא הולכין בהן אחר לשון ב"א. כי אם לפי משפט החכמים האמתיים. כי המון העם לפעמים אומרים. לרע טוב. ולטוב רע. והשוטה קורא להרציעה רעה. והיא לו טובה גדולה ושבט לגיו חסר לב וחסר דעה. וחכם מהו אומר. כל מה דעבד קב"ה לטב. וכה"א וירא אלהים את כל אשר עשה. והנה טוב מאד. <b>אלא</b> ודאי אין לך בדברים אלא מקומן ושעתן. ולאפשרי רחוק לא חיישינן כלל. <b>ואי הכי</b> צריכא למימר דמברך כי האידנא. אי לאו דמיירי כה"ג. דאע"ג דחזו ליה ושכיח היזיקא. אפ"ה לא אזלינן אלא בתר השתא. <b>ומ"מ </b>עדיין אין דברי ר"מ מוכרחים אצלי. כי יותר נ"ל דבלא ראהו אדם איירי. ואצטריך לאשמועינן. משום דחששה קרובה היא. דקלא אית לה למילתא. שיאמר פלוני העשיר. מילתא דתמיהא היא. וחברך חברא אית ליה. כמעט הוא דבר נמנע שלא ישמע למלכות. קמ"ל דאפ"ה לא חיישינן לה כל כמה דליכא ריעותא. אבל במקום רואה. דבודאי יגלה הדבר ויבוא לידי סכנה. מהא פשיטא דלא מיירי תנא. <b>ונ"ל</b> פשוט דעדיף טפי דלא יברך כה"ג. דאיכא רעה מבוררת. ולא טובה ברורה לשעתה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ה"ז תפלת שוא </b>מכאן שחז"ל חכמי האמת שמרו חק השכל. קיימו וקבלו שיש לנמנע טבע קיים. כהסכמת כל בעל צורת אנושית.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<small>משנה לחם<br><b>ונותן הודאה</b> ראיתי נמי מחוברי חבר. שראה עולם הפוך. העתיד קודם העבר. הוייה לפני העדר. וטרח טרייה לרישיה בנתינת טעם להפוך הסדר. ומהפך במילי ממולייתא. הני נינהו מילי דכדי.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>חייב אדם לברך</b> כו'. עלח"א מ"ג פי"ג דשבת. ועמש"ל בהקדמת ב"א באריכות. שרעות הזמן אינן רעות מוחלטות. וע"פ הרוב יוצא מהן טוב. ובכלל. היסורין והמיתה עצמה. לטובת האדם ותקונן נמצאו. לכן עם היות בהם צער מורגש לגוף. הצדיקים שמחים בהם. בבחינת טובה היוצאת מהם לנפש. וגם אפילו לגוף שמזדכך על ידיהם בלי ספק. כמש"ל ושם בהרחבה קצת. והם דברים מבוארים למשכילים. ועמש"ע בסמוך.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בשני יצריך</b> דבר זה. צריך ביאור. איך אפשר לעבוד השי"ת ביצר הרע, אכן נודע הדבר הוא אשר דיברתי במ"ג דלעיל. כי הרע העולמי הלז לבני אדם כאן. אינו רע עצמי. וכן הוא הענין ביצה"ר שממנו צומחות כל הרעות. עכ"ז שרשו אינו רע כל עיקר. אדרבה על ידו יבוא הטוב להם באמת. ולכך נמצא. להכניעו ולהמתיקו ולהחזירו לשרשו. וזוהי תכלית עבודת האדם בארץ. ולקבל שכר מעשהו בהלחמו עמו. עמ"ש בס"ד במו"ק ס"ב. ובהקדמת פירוש התפלה. ועוד לפעמים ישוב הרע טוב. גם במעשה הנמנע ע"פ הרוב. והוא שאמרו גדולה עברה לשמה. ממצוה שלא לשמה (וגם מצינו לפעמים רע נראה מבחוץ. שאינו שוה מבפנים. כענין חטאו של אהרן הכהן. שבשביל שהיתה כונתו טובה. לא זז מפלטין של מלך בעבורו. כמ"ש רז"ל. וכן מסוג זה. חטאו של אדה"ר ומרע"ה ודוד המע"ה. וכל מה שנמצא לגדולים וטובים. חטאים. הם עברות לשמן בודאי. המ"י וידום) וביארו בכל דרכיך דעהו. אפילו לדבר עברה. וכבר זכרתי הבנת כוונת דבר זה על בוריו בס"ד. בפירוש פרשה ראשונה דקריאת שמע. יע"ש.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ובמנעלו </b>אבל באנפליא. ובבתי רגלים הנקיים מטיט חוצות. ודאי שרי. דלא נאסר אלא מנעל. דהוי דרך בזיון. שהוא מאוס ומלוכלך מדריסת הרחובות והשווקים. לא יוכלו נקיון. גם מחמת שעור תחתונו קשה הוא. דורך ודורס בו בכח. ואינו דרך כבוד. לרקע ברגל במקום קדוש. משום אימת שכינה. <b>אבל</b> פשיטא דליכא קפידא הכא משום חציצה. דלא הוזהרו עליה אלא כהנים בעבודתן. <b>ואיברא</b> בלי בתי שוקיים כלל. ודאי לא שפיר דמי. בהר הבית נמי. מפני קדושתו לאו אורח ארעא. לגלויי כרעא. ופשיטא צריך להיות מכוסה הרגלים. ולא להיות ערום ויחף. שאף כהנים בשעת עבודתן. היו מכוסים במכנסים. ולא היה נראה מהן הרגל כלום.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שיהא אדם שואל שלום חברו בשם כו'. </b>הוה קשיא לי טובא. דהא אמרינן. אסור ליתן שלום בבה"כס. משום דשמו של הקב"ה הוא. <b>ואי</b> איתא פשיטא בלא"ה אסור. משום הזכרת השם ממש. כדמשמע הכא. <b>וצ"ל</b> דהוראת שעה היתה. ולא עמדה. כי בדורות האחרונים חזרו ובטלוה. וחזר הדבר לכמות שהיה קודם שהתקינו (והתקינו. מכלל דלצורך שעה בלבד חדשוה. ולשעתה בטלוה. וכן מוכיח הכתוב שהביאו לעד) וה"נ מוכח משאלת שלום דתלמיד לרב. שאין בה הזכרת שם שמים. <b>שוב </b>ראיתי בפירוש הר"מ. דמפרש למשנתנו על שאילת שלום גרידא. והיינו נמי דקאמר בשם. משום דשלום הוא שמו של הקב"ה. ואינו נראה וק"ל. גם בע"כ צריכין אנו למה שאמרתי. שבטלו הזכרת שם שמים. ליישב לשון המשנה כנ"ל. ודוק.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>רנ"א הפרו תורתיך עת לעשות לה' </b>אף אנו נאמר מה שהראונו מהשמים בבאור דבר זה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ירצה </b>אם הפרו תורתך. כי תראה דור פרוץ. צריך לגדרו ולעשות סייג לתורה. כענין שאמרו. רב בקעה מצא וגדר בה. וכן מצינו לחכמי דור דור ודורשיו. שהוסיפו וחדשו תקנות וגזרות גדרים וסייגות. אשר לא שערום הראשונים. ולא תאמר מה זה שהימים הראשו' היו טובים מאלה. וחכמים האחרונים הכבידו את עולנו. כי הזמן גורם. והשעה צריכה לכך. כמ"ש במקומות הרבה. <b>הוא</b> ששלמה משיב לדובר סרה. ומבקש תואנה על מנהיגי ישראל. אל תאמר כן. כי לא מחכמ' שאלת על זאת. ר"ל עלבון הדור הוא שמתמעט והולך. ואבדה חכמת חכמיו. לכן הוצרכו לשמירה יתרה. שאם היתה החכמה מצויה ומושפעת כמלפנים. ודאי לא היו צריכים לכל זה. אכן מהעדר החכמה. והתגבר הסכלות בימיך. באת לכלל שאלה זו. <b>זהו</b> שכיון בו רבי נתן. אם ראית דור הפרו תורתך (כדרך שאירע בימי יוונים) הרי לפניך מזומנת עת לעשות לה'. תקנות טובות לנחת רוח לפניו יתעלה.</small>
+<small>משנה לחם<br>סליקא לה מסכת ברכות בנל"ך ולאע"י</small>
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Bikkurim/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Bikkurim/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..4bb6350d8ed5211e089cc834fd3d7c927452dc18
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Bikkurim/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt	
@@ -0,0 +1,135 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Bikkurim
+לחם שמים על משנה ביכורים
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה ביכורים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ולא מזיתי שמן שאינם מן המובחר. </b>אף על גב דעדיפי מזיתי כבש כדאיתא ספ"ב דתרומות מ"מ אינן מן המובחר. אלא זית אגורי בלבד שהוא המשובח שבזתים. ועמ"ש בס"ד ספ"א דתרומות ורפ"ז דפאה. אי נמי תרי גווני זיתי שמן איכא. והכא ה"פ ולא מזיתי שמן שאינם מהמובחר שבהם לפי שצריך להביא מן המובחרים שבזיתי השמן. והכי מוכח לקמן מ"י: 
+
+Mishnah 4
+
+<b>ואלו מביאין ולא קורין הגר . </b>הרמב"ם פוסק דגר מביא וקורא וסמך בזה על הירושלמי. ובתשו' שי למורא הקשה דארמב"ם דידי' אדידיה דהכא גבי ביכורים פסק דגר מביא וקורא שיכול לומר לאבותינו. ובסוף ה"ל מ"ש פסק כסתם מתני' דגרים אינן מתוודין מפני שאין להן חלק בארץ. נמצאו פסקיו סותרין זא"ז (ועיין בתשו' א"א זקני הגאון ז"ל בש"א סי' י"ד): 
+<b>ולענ"ד </b>נראין הדברים כמ"ש בס"ד מ"ו פ"ג דפאה דסתם מתניתין דשילהי מ"ש אתיא אליבא דרמב"ם כפשטא. דמיירי בדלית להו קרקע. ומשא"כ בישראל שאע"פ שמכר שדהו יכול להתוודות כי אחוזת עולם הוא להם שחוזרת אליו ביובל. אבל גרים שלא נטלו חלק בארץ אין יכולין להתוודות כי איך יאמר אשר נתת לנו. אם לא שקנו קרקע. שאז ודאי יכולין להתוודות מאחר שיש להן קרקע. דלאבותינו ודאי מצו אמרי כדאיתא הכא. והיינו כי הכא דמיירי ביש לו קרקע שהרי מביא ממנה. ומתקיים הכתוב אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו. וגם אשר נתת לי. אבל אם אין לו ולא נטלו אבותיו. מה מועיל שיכול לומר לאבותינו מ"מ אשר נתת לי ודאי לא מצי אמר. אחר שאין בידו מאומה ודוק: 
+<b>כתב </b>הר"ש בשם התוספתא דבני קיני מביאין וקורין משמע שנטלו חלק בארץ. וזה שלא כמ"ש רש"י בירמיה אצל בני בית הרכבים ע"ש: 
+<small>משנה לחם<br><b>מאחר </b>שיש לו קרקע (ואי דלית ליה. אפילו ישראל שמכר שדהו אינו קורא אליבא דכ"ע) שאז כו'.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>מ"מ אשר נתת לנו. צ"ל.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>כאן </b>השיג עלי הרמ"ח ע"ה. והציג השגתו תוך פירוש הרא"ש על זרעים. כנדפס כאן שנת תצ"ה (ע"י ר"א מהורדוני) עם היות שלא זכר אותי בשמי. גלוי לכל שהדברים נוגעים אלי. ואם כמערים על תנואתו. הכניסה במיץ שלו. ומיץ אפים יוצא ריב עם יעקב לפקוד עליו (לא כדרכי עמו) עון אשר לא ידע. ולא הכיר בו אדם מעולם. מתעבר על ריב לא לו. כאוהב מצה לגרות מדון. ויכרה על אוהב טהר לב כרע כאח החס על כבודו להחשיבו כאדון. במ"כ על היושב לבטח עמו חר"ש רעה תחת טובה. וקצר קוצי המדב"ר באיבה. יצא חוח ועוקץ תאנ"ה ומריבה. תחת זרע השלום ואהבה. ואם אולי שגיתי (לפי מעוט השנים. אז בימי חרפי וילדותי) בשפת יתר. לא לירות במו אופל לישרי לב חלילה. היה לו ז"ל לקיים על כל פשעים תכסה אהבה (ולא לחשוב אותי כאויב. כי לא איש ריב הייתי עמו) ולכסות כלילה. וכוסה קלון ערום יעשה בדעת. להסתיר השגגה הנעלמת מעין כל חי. ולא להשמיע מוסר כלימתי. ולהוכיח עלי חרפתי. אשר לא דברתי. ולא עלה על דעתי. שלח ידיו בשלומיו חלל בריתו הנאמנת לי. ולחשוב לי עון דיבור הנאמר בבור לבב. לא לקנתר אדם חלילה. רק שכן דרך המליצה. חוץ לכבודו נתלה בקוראי אך ביש נשמח לעט שובר מהיר. שמא הקניטן אז אדם אחר. שלא יכול להנקם ממנו להפיג כעסו. סיסין (המעכבים את המלה) דאית ליה ברחמיה מסיק להו. מאן מסיק ביה אלא פלניא ופ'. גובריא די הסיקו ואשר התעסקו עמו. העסק יהולל חכם. הכל שרוי מחול לו. בפרט שכפי הנשמע בין החיים חלי"ש. תמ"כ ותהי משכורתו שלמה מעם ה' תחת אשר קנא לו. וזכה את הרבים בכמה דברים. אכן להיות נקי מדמי תרעומתו. אציע תחלה התנצלותי בתם לבבי ותכל תלונתו. מעל הלשון ההוא הנמצא בחתימת ספר לח"ש. באמרי לא אהיה חמור נושא ספרים (אשר ממנו התפעל. ושנה ושלש במעל) כי האמת עד לעצמו שלא נתכוונתי אלא על המעתיקים לשונות המחברים אל תוך ספריהם. מערים מכלי אל כלים ריקנים להעשירם ביגיע אחרים. לגנוב דעת הבריות ולהטעות העולם בספרים חברום להתגדל בהם. ולא עשו פרי למעלה ולא חדשו מאומה. ולא הועילו לתקן כלום אצל אחרים. רק לצורך עצמם להנאתם ותועלתם בלבד. על אלה וכאלה רמזתי. ולא מראש בסתר דברתי. הלא זה דברי שם בפה מלא מראשית כזאת הגדתי. לא חידה חדתי. בדברי חדודין. אלא בפירוש אתמר. מראש דברי ניכר שסוף דברי אמת מכל חשד נשמר. ויגיד עליו רעו. לא למרחוק ישא דעו. כי הוא הדבר הלמד מענינו. שאינו מדבר אלא מהמתלבשים בטלית שאינה שלהם להתנאות בהם כת"ח. כאילו בשכלם המציאו ומלבם יוציאו מלין אשר לא שמעתן אוזן. ואין כל זה ממלאכת הלקט שלו. שאינו אלא מ"מ. ומפתח לא מעתיק (ולפעמים מחדש דברים אשר לא שערום אבותינו. ומעתיק הרים ולא ידעו) מלאכה כזו ודאי יש להחזיק טובה עליה. וכשרון לבעליה. על כן לא לו החזון. ואינו נוגע אליו כלל. במ"א יצא לריב מהר (עם אדם אשר לא גמלו רעה רק טוב) להכניס ראשו בעובי הקור"א אשר בלחי החמור חמורותים. לעשות עצמו כחמור למשא. ולא עליו המשא הזה אשר חזה חזות קשה. ועצור במלין מי יוכל. הזה פועל חכם. לרגל ולראות עדות הארש. בא עלי במקיפין ואפילו דבור מעקף. לפיכך ניתן להשבה ומחזירין חמור בסימני עוקף. ואיך אפשר להעלותו על הדעת. ומה מקום לחשוב כזאת על אוהב דבוק מאח. ולחשוד נקי חנם כשונא יאמר האח. אחר שנודענו באוהבים שלמים גם יחד כמפורסם לכל (וכד הוי רחימתין עזיזא שכיבן אפותיא דספסירא. השתא גברא דרחיצנא ביה אדייה לגזיזיה וקם כגודא דגמלא) מה לו לדחוק לפרש הלשון על עצמו. ולדרוש לשון הדיוט לחובתו. ומחשבתי נכרת וגלויה כאשר אמרתי. והלואי יחוברו ספרי מפתחות כמעשהו הרבה. למעט יגיעת החפוש. ותחשב לצדקה לבעליהם. ח"ו להטיל דופי שמץ מנהו. רק על המתגדרים במלאכת אחרים. ומטריחים עצמם וזולתם במלאכה שא"צ לגופה. ע"ז היתה כוונתי רצויה. ואף זה לא נאמר אלא בדרך צחות. ודבר אין לי עם אדם פרטי. <b>אכן</b> להסר מעלי לזות שפתים ולהיות נקי מה' ומישראל. אראה לכל כי חף אנוכי מעון זה. בשוט לשון אחבא. ולא למטיין מקשורא שיבא. ואלמלא היה נודע לו ז"ל היכן נזכר לשון זה. או ודאי לא היה מעלה לבו טינא על דבר זה. ואמנם בתז"ח (דיא"א) הזכירוהו לשבח יע"ש. אכן בח"ה שעה"א פ"ד. מזכירו לגנאי על העוסקים בגירסא ולמוד מבלי הבנת הענין. ומבואר לעין. ששמי הבחינות רחוקות מהבנתו בו. באופן שאין כאן מקום ללון בקטנה או גדולה. למצוא בי ערות דבור אשר לא יתכן. הנה יצאתי ידי חובת התנצלותי. כעט מוצל מאש קנאתו ועברתו לא כן. אולם אף אם אינני חמור גרם בנזקין דרבנן. גם לא חמו"ר דאורייתא. מ"מ לא אהיה כסוס כפרד אין הבין. ולא תבנית שור אוכל (לחם) עצב כעגל לא לומד. לא אחריש כשור וכחמור. אשובה אראה ציונו אשמור. לדבר ככל אשר ישים ה' בפי לאמר. גמרא נגמור. זמורתא נזמור. <b>והריני </b>מטפס ועולה על סדר לשונו. המצוי לכל אדם. על כן אקצר ואסמוך על המעיין אשר ירצה לראותו ולקרותו שם. התחיל בביאור הסתירה שבפסקי הר"מ ז"ל באורך שלא לצורך. במחילה דרך נשים לו. להביא אשה בעזר"ה מניין. והיא מסייע שאין בו ממש. ולא נתחזקה הקושיא בכך. שאינה אלא אחת. וכשנתרץ הסתירה שבין דין הודוי לדין מקרא בכורים. אז הכל מיושב. אהדורי אפירכא למה ליה. ואין התורה נקנית אלא במיעוט שיחה. והרי במ"ש בלח"ש. הכל מתוקן בטוב טעם ודעת. יערב לאוזן שומעת. אלא שכפי המדומה לא הספיק לו קצור לשוני. על כן מאס בו. אמנם מבואר הוא מאד דהכי קאמינא. שניא ההיא דווידוי מעשר. כיון דאיתה אפילו על פירות לקוחין לדעת הר"מ ז"ל. כדמוכח בהדיא בהלכות מעשר שני. דסתים סתומי (וכן לרש"י) להכי לא מצי גר להתוודות בסתמא. אע"ג דלאבותינו מצי אמר היכא דאית ליה קרקע. כי הכא בבכורים. דע"כ בדאית ליה מיירי. דאל"ה. פשיטא אפי' ישראל כה"ג לא קרי. כדתנן הפריש בכוריו ומכר שדהו מביא ואינו קורא. וליכא דפליג עלה. כ"ש גר דאינו קורא אא"כ יש לו. וכה"ג אה"נ דמתודה כמו כן. דכיון דמצי אמר לאבותינו. שייך ביה נמי אשר נתת לי או לנו. בין התם בין הכא כולה חדא היא. אלא משום דלא פסיקא ליה לתנא התם במ"ש. דבכל גוונא איירי. כיון דליכא קפידא בקרקע בודוי כדאמרן. והשתא מאשה ודכוותה נמי לא תקשי מידי. דהאשה לא זכתה מכח מתנת הארץ כלל. אבל הגר אע"פ שלא נטל חלק בארץ. מ"מ מה שקונה במעותיו. יש לו בו קנין בארץ. לפי סברא זו דנקרא בן לאאע"ה. שהוא אביהן של גרים. עם היות שלא נטל בה כלום עד שקנה. זהו מפני שלא היה בעולם שיטול בשעת חלוקת הארץ. אעפ"כ זכו לו מעותיו. ויש לו קנין בה להתחייב בחוקי הארץ. ולא להפקיען ממעשר כגוי. אבל כל זמן שלא קנה בה. מה מועיל שיוכל לומר לאבותינו. והלא לתת לנו א"א לו לאמרו. אחר שעדיין לא ניתן לו מאומה. <b>ובזה</b> מיושב גם כן קושיא אחרת. מדוע הוצרך הר"מ בהלכות מעשר שני לטעם די"ל ערי מגרש לכהנים ולוים. כדי שיתחייבו בודוי מעשר. תיפוק ליה דלא גרעי מגרים במ"ב. ובשי"ל נדחק בזה מאד. ולדרכנו אתי שפיר וק"ל. הלא זה דבר ברור מאד. ואין להוסיף עליו שום תיקון. יגיד נא המעיין הישר. אם הם דברים נכוחים. ומספיקים בישוב פסקי הר"מ ז"ל. ולא היה צריך לייגע עצמו ארוכות וקצרות ולסבב בדרך עקלתון. עד שעמד על השורש כעובי מחט של מיתון. ולא הרגיש שהכל נכלל בדברי ת"ל. אם היה מבקש לירד לסוף דעתי. ולעיין כאוהב לפרוק בנחת ובמתון. <b>מעתה </b>מה שמטריח עצמו וז"ל. גם במשנה יש להקשות למה ממקום שממעט הנשים אינו ממעט את הגרים. דמשו"ה אתא ר"י ופליג ואילו היה ממעטם מקרא דאשר נתת לי לא היה חולק עכ"ד. <b>כבר</b> נתבאר שאין זה כלום. דאשר נתת לי שפיר מתקיים בקונה קרקע. כדאיירי מתניתין דבכורים. משו"ה אפילו לת"ק לא ניחא בהאי טעמא דלית ביה מששא. וכ"ש דר"י לא משמע ליה מהאי קרא מידי. לפטור הגר מקריאה. אלא טעמיה דת"ק משום דלאבותינו פשיטא ליה דלא מצי אמר. והיינו דאצטריכא ליה. ולאפוקי מדר"י. <b>שוב </b>מאריך טרחא. במ"כ כיחו וניעו להאריך הדרוש. וז"ל גם עלה בדעתנו דטעם האשה שאינה קוראה. נ"ל משום שרשות אחרים עליה כו'. ובנשואה עסקינן ע"כ. <b>ודברי</b> רוח אין להם קץ. מה לנו ולחלומותיו ולכל העולה בדמיונו. והרי המשנה פירשה את הטעם. שהקריאה תלויה במתנת הארץ. ודנקט אשה. ולא נקבה. אורחא הוא בכל דוכתא למתני איש ואשה דגדולים בני דעת משמע (אחת פנויה ואחת נשואה) כ"ש הכא דקטנה פשיטא לאו בת הבאה היא. ורבותא קמ"ל בגדולה. <b>עוד </b>הרחיב פה כדרכו. לסמוך פסקו של הר"מ במקרא בכורים דגר. לפי שנתרבה מן הכתוב לענין זה (עשי"ל שהביא זו ודחאה) וא"ל דלא אתרבי אלא שיביא כדרש"י. דהא לא אפשר כו' והלא לכל התורה הושווה כו'. ולכל מצות התלויות בארץ ל"מ רבוי לגר הגם שא"ל ח"ב ע"כ. <b>א"א</b> שגם זה הבל. ולטעמך מאי שנא בודוי דליתיה אליבא דכ"ע. ובמקרא בכורים נמי לא.. אליבא דתנא דידן מיהא (וכן אינו בבה"מ מן התורה. לר"ת אליבא דמתניתין) ואיך א"כ הושוה בכל התורה. וביחוד במצות התלויות בארץ. וא"ת שאני מצוה דתליא בדבור. מנ"ל הא. אלא מא"ל כיון דאיפליג איפליג. וכי היכי דליתיה בקריאה. ה"נ דליתיה בהבאה אי לאו דרבייה קרא. <b>ופשוט</b> בעיני דלתנא דמתניתין דלא מצי גר למימר לאבותינו משום דלא נתנה הארץ לגרים. ה"ה דפטור ממעשרות בקרקע שקנה. למ"ד יש קנין לגוי בא"י להפקיע ממעשר. ואינו מעשר פירותיו שגדלו ברשותו אלא מדבריהם. הילכך לתנא דידן בכל גוונא גרים אינן מתוודים. כדלא קורין (ועב"ב דפ"א ברשב"ם. דגרס חד אדמתך. למעוטי אדמת גרים. דהלוקח ממנו אינו מביא. אפילו לר"מ. יע"ש גם בתוספות ד"ה ההיא) ואצטריך קרא לרבוייה להבאה. והיא גופה אסמכתא בעלמא לדעתי (ונראה דה"ט בשי"ל דדחי לה). <b>עוד </b>האריך לשון לדקדק בלשון הר"מ ז"ל בהלכות מעשר דנסיב קרא לאבותינו. וטפי הוה ליה לאתויי רישא דקרא אשר נתת לנו. <b>הא</b> ודאי דיוקא הוא. ומ"ש בכ"מ פשיטא דלא נהירא. כלפי לייא. ושפיר עביד דדחי ליה. ולא היה צריך להאריך כל כך. <b>איברא</b> לדידן ניחא דלא אייתי הר"מ רישא דקרא. משום דלנו. לחוד לכל ישראל משמע. ולא מיחזי כשיקרא. אלא משום דלאבותינו ודאי אגרים נמי קאי. כדס"ל להר"מ בשטת ר"י והירושלמי. והני מילי בדאית ליה קרקע. כדאיירי הכא במס' בכורים. משא"כ בודוי. דבדלית ליה עסקינן אליביה דהר"מ כדפרישית לעיל. משו"ה איכא קפידא טפי. דאמר לתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו. ומשמע שנתקיים בו ממש. דבר ההבטחה של מתנת הארץ לבני האבות. שנוגע גם לגרים כאמור. והוא עדיין לא זכה בחלקו. הילכך מיחזי כי שיקרא מחמת תיבת לאבותינו דווקא. וזה כפתור ופרח. <b>מש"ע </b>על הירושלמי למה לא הביא דברי ר"י. כבר נתיישב בכלל דברינו. <b>שוב </b>ממשמש אחר העוקף (דלא מושלי אינשי) לחבוש לו החמור לבוא ברנה נושא אלומותיו. ואסף באמרים מהרשב"א וישא וינהג את הטפלים. וירכיבם על החמור דרבנן. <b>ואין</b> בזה כל דבר חדש. וכבר נשמע זה מכלל דברי בלח"ש. וכמו שבארתי כאן בתחלה. כי הוא דבר פשוט בעצמו. שאע"פ שהגרים בכלל המתנה. אינן אלא ראוין. ואין להם בהכרח. מאחר שלא היו בעולם בעת חילוק הארץ. וכבר קדמו ישראל ונטלו הכל (ומי שהיה שם אז. נטל גם הוא חלקו. שהם בני קני. וזולת זה לא מצינו גרים. כי הע"ר לא נחשבו גרים. שקבלם מרע"ה שלא ברשות. ולא היה להם דין גרים) הרי בהכרח צ"ל. בין יהיו הגרים כטפלים. או טפלים כמוהם. טף למה באין. במקום שאין ליתן שכר למביאיהן. כ"ש שלא היה צריך לבנות ערים בצורות לטפלים הללו. שאינם אלא טפל. ויוצאי מצרים (הגברים) עיקר. שנטלו חלק בארץ. וכל זה בכח דברינו. אלא שלא נטפלנו להתרחב במובן אליו. <b>אמנם </b>מש"ע והוסיף משה מדעתו. לפרש ענין הטפלים. באמרו שהיו באים לכלל קריאה כשהיו יורשין כו'. בזה העיד על עצמו שלא הבין דברי הרשב"א הללו. כי אם מתורת ירושה קאתי עלה. א"כ אוסיפת מיא אוסיף קימחא. אמור מעתה גם הנקיבות תביאנה ותקראנה. ולא כ"ש הוא שהרי מצינו בנות צלפחד שנטלו ג"ח בנחלת הארץ. וכתוב וכל בת יורשת נחלה. אבל טפלים. מי יימר דהוו מנייהו דאתי לירושה ולשום חלק כלל. ומי לא עסקינן דלא ירתי כלל. כדכתב רשב"ם (דקי"ז) ואפ"ה בודאי הוו להו כשאר אדם מישראל. וזה לפי שהיו ראוים לירש. אם היו גדולים כשיצאו ישראל ממצרים. ה"ה גרים מיקרו ראוים. אלמלא נתגיירו במצרים (ונפלו עליהם בעליותן של ישראל) משו"ה השתא נמי. לא בירושה תליא מילתא. אלא מיהא קרקע בעינן. לקיומי קרא דאשר נתת לנו. לפיכך בדרשב"א לבד. לא הונח לנו ליישב דברי ר"י. וע"כ צריכים אנו לדברינו גם כן. <b>ומש"ע </b>בכוונת לשון הר"מ. שאברהם היה תחלה לגרים. כדי לתרץ לשון אבותינו ל"ר דקאי אאי"וי. <b>דבר</b> פשוט הוא. גם מדברי הרמב"ן ז"ל בחדושי בתרא נתיישב זה. באמרו ששלשה אבות הם כאברהם. ולשון זה יותר כולל. כי לפי לשון הר"מ. צריך לתקן הכתוב ארמי אובד אבי. <b>אמנם</b> עדיין אין כל זה מספיק ליישב. הכתוב וירעו אותנו המצרים ויענונו. וצריכין אנו בזה לדברי אגדה בעל כרחנו. לומר שאף נשמות הגרים שם היו. אי נמי כמש"ל. דלשון רבים ל"ק כולי האי. דאכל ישראל קאי. <b>ועל </b>המציאה שטרח בה. עד שמצא ראיה אחרונה ברמב"ן עה"ת. דפירוש לאבותינו זה דבכורים. על יוצאי מצרים. מכח קושיא זו דזבת חלב ודבש ע"כ. <b>במ"כ</b> שמח ללא דבר. והנה פיו ענה בו. וקולמוסו הכשילו. במ"ש אלאבותינו זה דבכורים. שצ"ל ודוי מעשר. להיות באמת גם בפרשת בכורים נזכר זתו"ד. וכיון שכן. נפרש ג"כ ולאבותינו דכתיב בה. איוצאי מצרים. אע"ג דלא סמיכי להדדי. כיון דבההוא ענינא כתיבי. וילמד עליון מתחתון. <b>אם כן</b> הדרא קושיא לדוכתה. מאי שנא. אלא ליתא. גם הרמב"ן ז"ל שם כתב ד"א. וכן רש"י ור"א. <b>מעתה</b> על מה זה חרה לו. מה פשעי מה חטאתי. אם לא פשפשתי ומצאתי ת"ל דברי חפץ ומה חסרתי. ולו הונח שמצא מציאה וזכה בה. היה לו להחזיק לנו טובה. שהנחנוה לו להשתבח בה. כ"ש שלא היה כדאי בזיון וקצף בעבור זה. ומנוקה אני מעון תפיסתו עלי מעצלות במלאכת החפוש בדברי הקדמונים. שהנחתיה לו להתגדר בה כמ"ש שם בהסכמה על אותו ספר. ולא רציתי להשיג גבולו. ולא היה לו לכעוס על זה. ולהטיל קוצים בעיני מחמת זה. אך כיון שבא לכלל כעס. בא לכלל טעות גם בזאת. והיא תפיסה לאחר שנולד הספק בכור הבחינה. ולא מהניא להוציא מיד המוחזק בלא דינא ודיינא. ולמה יקשה בעיניו לדמות אותי אפילו לננס (וכבר בנה ואינו יכול לסתור. עשי"ע סל"ג כדהוינא זוטר) שכן כתוב מי יקום יעקב כי קטון הוא ומתניו ישנס. באמת אמרו אימת קטן על הגדול כי כן יסד המלך מ"ה אין אונס. אף לא כל אדם זוכה אלא מי שזכו לו מן השמים. ודב"ל ולחכם אמתי הלמד מכל אדם. כקטן כגדול מבין עם תלמיד. ואיזהו חכם: הרואה את הנולד והמוקצה. בבלי דעת לא יכביר מלין והבל פיהו לא יפצה.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>האפוטרופוס</b> דין הקטן עצמו לא נזכר. <b>ונראה </b>פשוט שאם הגיע לחנוך. מביא וקורא. <b>ושמא </b>אפילו לא הגיע לחנוך. אין צורך לומר שמביא. דאקרקע רמי חיובא. אלא אף קריאה. נהי דלא מיחייב בה. כשלא בא לכלל חיוב מצות. מיהא אי בעי ליקרי. ומאי טעמא לא. אלא שצריך להיות לפחות בר הבאה. דבעינן לקיחה והבאה כאחת.</small>
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>דם מהלכי שתים . </b>כתב הרבתי"ט ז"ל וצל"ע אי שנא ליה לתנא למתני דם האדם. עכ"ל. והמגיה כתב ע"ז דתנא לישנא דכולל כל מיני האדם מה שלא תכלול מלת אדם דאין א"ה קרויין אדם עכ"ל: 
+<b>ואין </b>בזה מה שיספיק דכיון דבתורה לא כתיב הכא אדם. אלא דם חללים דגמרינן מניה לדם הכשר [חולין ד' ל"ו ע"א]. לא אימעיטו נכרים ואפי' הוה נקיט לישנא דאדם ליכא למטעי דמהיכי תיתי לחלק ולא דמי לטומאת אהל דנפקא ליה לרשב"י [יבמות ד' ס"א ע"א] מקרא יתירא דאהדריה למילף מניה. ואפ"ה פליגי רבנן עליה. ולא קיי"ל כוותיה ואפי' בעלמא דכתיב אדם מודה נמי רשב"י דכייל לא"ה כגון בפ' קרבנות ודוק. ומקרא מלא הוא בתפלת ירמיה בישראל ובאדם וק"ל ועמ"ש בחי' לא"ח ה"ל נט"י. וכ"ש היכא דלא כתיב אדם באורייתא כי הכא. דודאי בדברי חכמים לא דרשינן לישנא דאדם למעוטי א"ה. ותו מי סני לשון הכתוב דם חללים. ועוד תדע שאין התנא חושש לזה דהא תנן בעוקצין [פ"ג משנה ב'] החותך מן האדם, והתם ל"ש ישראל ל"ש גוי. ולא חייש תנא דליתי למיטעי ולמידק מניה דווקא ישראל: 
+<b>ולי </b>נראה ליישב קושית התי"ט הנז'. דמתניתין אתיא כר"י דנימוקו עמו דס"ל שילהי כלאים אדני השדה מטמאות באוהל כאדם. אע"ג דלאו אדם נינהו. וה"ה לענין דמן שמכשיר. אבל משום א"ה פשיטא דלא אצטריכא ליה: 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<small>משנה לחם<br><b>והשור </b>נראה השור אחד הוא לכל החבורה. כי לא היו הולכים יחידים. אלא מתאספים ומתחברים. לעלות מכל פלך ופלך ביחד. כדאיתא בירושלמי. כדי להדר הבאת הביכורים ברוב עם. ולפיכך אנשי ירושלם היו עושים להם כל הכבוד הזה. ולכל חבורה וחבורה. היה מספיק שור אחד לקרבן לאחת להנה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ועטרה של זית </b> עיין פיר"ש מעולה שבאילנות כו' שזה ראשון לארץ בתרא כו'. כצ"ל.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>אפילו אגריפס המלך. </b>ממלכי בית שני בעל נפש גדולה ושררה רבה לשון הר"מ ז"ל בפירושו העתיקו בתי"ט: 
+<b>ואני </b>תמה על זה דבפ"ז דסוטה [ד' מ"א ע"א] משמע שמלך כשר ובעל נפש שפלה היה. וכן מעובדא דעבר מלפני הכלה [כתובות ד' י"ז ע"א]. גם לפי מה שנודע מאודותיו לא היה ג"כ בעל שררה רבה כל כך אדרבה היה נכנע לרומיים כבס' יוסיפון: 
+<b>ונ"ל </b>לדרוש בו לשבח . ומתני' לא אתיא לאשמועינן חובה ליטול הסל על כתפו וליכנס בו עד לעזרה. דהא לא בעינן אלא שיטול הכהן הסל מידו. וזה יכול לעשותו בעזרה. ומה שנוטלו על כתפו תיכף בהגיעו להר הבית. אינו אלא חיבובי מצוה. וקמ"ל דלא תימא דאין המלך רשאי לנהוג כל כך תלות ראש בעצמו. (שצריך להיות אימתו מוטלת). בדבר שאינו חובה. להכי אשמעינן דשפיר עבד. ויכול לעשות כן ומשובח הוא כיון שעושה לכבוד המקום. (אע"ג דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול מצוה שאני כדאמרינן בסוטה [ד' מ"א ע"ב]. והטעם שבמצוה יוכל למחול על כבודו יותר מת"ח אע"ג דכבוד ת"ח קיל דמצי מחיל. ואפ"ה לגבי מצוה לא. כדאשכחן לענין עדות [שבועות ד' ל' ע"ב]. י"ל דהמלך שגדולתו רבה. צריך להראות שפלות יותר. בדבר הנוגע לכבוד שמים. כדקיי"ל גבי שחייה דתפל' שהמלך כיון שכורע שוב אינו זוקף עד שיגמור תפלתו. להורות שאין גבהו' והתנשאות לפני המקום. משא"כ בכל אדם. אבל כבוד ת"ח זהו כבודה של תורה. שהיא כנגד כל המצות. ועיין בתו' זבחים ד' י"ד רפ"ב בד"ה מעדות ת"ח): 
+<b>ונקט </b>אגריפס מפני שמלך כשר היה ומוחל על כבודו משום כבוד שמים כדאשכחן ביה כנז'. ואפשר נמי דמעשה ביה הוה. אבל שאר מלכים תקיפים לא היו מזלזלין בעצמן כל כך מאחר שאינו מן הדין: 
+<b>שוב </b>ראיתי שכיוונתי לאמת ת"ל במה שאמרתי שמלך כשר היה המלך אגריפס. דאיתא כי האי לישנא בגמרא דפ' ע"פ אפי' אגריפס המלך לא יאכל עד שתחשך [פסחים ד' ק"ז ע"ב]. ופירש הרשב"ם שמלך כשר היה. והתו' שהשיגו עליו שם במה שמפרש שממלכי חשמונאי היה. על זה לבד נחלקו מהראיה דסוטה ואף היא אינה השגה. שלא נמצא בלשון הרשב"ם שהוא מבני חשמונאי כדברי התו'. אלא ממלכי חשמונאי. ור"ל שהיה כשר כמותם ולפי שנקרא כל זרע הורדוס על שם משפחת חשמונאי. כי חתן בית חשמונאי היה הורדוס. וגם יפה כח פירושינו מפירושו של הר"מ ז"ל במשנתנו. דאטו מתני' תקנתא לאלמי אתיא לאשמועינן. אי גברא אלמא הוה מי ציית לן. ועל כן לענין ע"פ הוכרח הרשב"ם ג"כ לפרש שמלך כשר היה. והוא הנכון: 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ד"ה הסלים ממון הרבה. להכשילן לעתיד כך צ"ל.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>הר"ב. צ"ל הרב. בלי קווים.</small>
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>הסלים ניתנים לכהנים. </b>הקשה הרב בתי"ט על לשון הרע"ב. דא"ה עניים מתביישים ולמה לא תקנו כדרך שתקנו בנשים המתות ואשכחן יותר דומה לזה בבית האבל עכ"ל: 
+<b>ולא </b>ידענא מאי קשיא ליה. א"כ לא יהא העשיר רשאי להתנאות במצוה ולהוסיף בהידורה כפי כבוד עושרו. מפני העני שאינו יכול לעשות כמוהו. וסלים דבית האבל לא דמי כלל. חדא דדבר הרשות הוא אע"פ שיש בו ג"ח. ותו דהתם לא היו נותנין הסלים לאבל. אבל הכא מטעם זה היו נותנים לכהנים שמעתה אין כאן בושה. אדרבה שבח הוא לעניים שהכהנים זוכים גם בסליהם. ולפ"ז אפי' את"ל דבכה"ג נמי שייכא בושה. מ"מ לק"מ שאלמלא היו מחזירין להם הסלים היינו אומרים שבושה היא להם לעניים. אבל מחמת זה היתה תקנת חכמים בסלים לטובת העניים להחשיב מתנתם. אף דאית להו פסידא פורתא. ניחא להו בהכי לקיומי מצוה. ולעשירים לא ראו להפקיר ממון הרבה. ולא רצו לתקן שיביאו גם הם ביכוריהם בסלים. כדיהיב איהו ז"ל טעמא מאחר שכבוד שמים יש בדבר. ומתכוונין גם כן לשם מצוה להרבות כבוד שמים. ולא כמ"ש הר"ב ז"ל שלא חשו לכבוד העניים בכאן. אלא חשו וחשו ועבד להו תקנתא. וזה לפי דרכו של הרב ז"ל. אמנם א"צ לכל זה שהדבר פשוט כמו שכתבתי תחלה: 
+סליקא לה מסכת ביכורים וסדר זרעים בעזר הנותן זרע אמת לזורע ולחם תבונות ומדעים. הפעם אודה את ה' ואגדלנו בשירים. על לחם הביכורים. כביכורה בתאנה בראשיתה. קודש לה' ראשית תבואתה. כל אוכליו יטעמו כטעם לשד השמן. ויתברכו באלהי אמן. על המזון שאכלנו משלו לחם רוחני לשובע. לבב אנוש יסעד סעודת קבע. והוא ית' למען שמו ממרומו. ימן לנו לחם משנה למועדי ה' המקודשים דבר יום ביומו. ואשר בחסדו סייענו להשלים הביאור לסדר הזרעים. והאמונות. יצילנו מכל פגעים. ויודיענו דרך תבונות. לגמור ביאור שאר הסדרים החמשה. לפרש כל הדבר הקשה. ובעזרתו ית' אל סומך וסועד. אחל בביאור סדר מועד ׃ 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"פ אחר סיום הדבור. נ"ב וממשנתנו נלמוד זכות על אותן אנשים המתנאים במצות. לעטר הס"ת בכתר של כסף וזהב. ולקשטו בכל מיני תכשיטין יקרים. ואינן מוסרין אותן לצבור. אלא מחזיקין אותם לעצמן. אע"פ שמביאין אותן עם הס"ת לבה"כ לקרות בו בצבור. לכבוד ה' בתורה לעתים מזומנים. בשבתות בחגים ובמועדים (דוגמא מצינו ביומא פ"ז. שהיו מביאין כל אחד ס"ת מביתו להראות חזותו) אבל אין מסלקין רשותן מהן. כדי שכשיצטרכו להן למכרן. שיוכלו ליהנות מן המעות. <b>ואין</b> להקפיד עליהן ולמנען מזה. מאחר שיש כבוד שמים בדבר. שהכל ברא לכבודו. כל פעל ה' למענהו ולקלוסו. לו הכסף והזהב. ומידו נותנין לו. לתת כבוד לשמו. לשום הוד והדר לתורתנו הקדושה. רק אין כל אדם זוכה לוותר דברים גדולים להקדישן לחלוטין. כי אם לפי שעה. כך היא המדה ברוב בני אדם. בגלות המר הלז בפרטות. שאין עשירים מצויין בינינו. שיהא להם נחת רוח בעשרם. כי עשה יעשה לו כנפים. התעיף עיניהם בו. מי יודע מה ילד יום. על כן אין אשם לאדם המפחד תמיד. ומכבד ה' מהונו. כאשר יורהו זמנו. לאלוה מעוזים יכבד על כנו. אם נאמר להם להחמיר על עצמן. נמצינו מכשילין אותן. שיהיו נמנעין מכל וכל. מלעשות כלי קודש נאים ויקרים. וגם אם מוכרים אותן. מה בכך. הרי הם נשארים בקדושתן. לקונה אותן לדורותיו (כי לגוי ודאי אסור למכרם) דתשמישי קדושה הן. ואינן יוצאין לחולין בכך. ועדיפי מקלתות של כסף דמתניתין. דעבדי בהו מאי דבעו. דלאו תשמיש קדושה נינהו.</small>
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+<small>משנה לחם<br><b>בתי"ט </b>ד"ה ועטור. מצא הרב דבר חדוש. שנשנו דברי תלמיד לפני רבו. עמ"ש בשי"ע (סקל"א).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>כספר תורה</b> כתב הרע"ב כלומר וספר תורה נמי כו' ב"ח נוטלן בחובו ואשה בכתובתה. <b>וזהו </b>פירושן של ראשונים. שכן כתב הטור בח"מ (צ"ז) בשם הר"י ברצלוני. שכך קבלו פירוש דבר זה. ומשמע נמי דהכי היא גרסת קמאי. וספר תורה בוי"ו. ויש בידינו תלמוד ערוך המסייע לדעת הר"י ברצלוני הנ"ל. דס"ת וכל ספרי קודש נגבין בכתובת אשה וחוב. דהכי אשכחן פרק השולח (ל"ה) דאגבו כתובת אשה מספר איוב תלים ומשלי. והרי משם תשובה נצחת מוצאת. להי"א שאין גובין מספרים.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מ"ש </b>תי"ט בד"ה ואשה בכתובתה לגבות מחיים. <b>לא </b>ידענא מאי בעי. וגם המראה מקום שציין על פ"ה דכתובות. לא ידעתי לו מקום.</small>
+<small>משנה לחם<br>סליקא לה מסכת בכורים. וסדר זרעים. תהלה לאל. מיישר הדורים ועוזר ליושבי נטעים.</small>
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Bikkurim/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Bikkurim/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..bad1f8b3e50bbca3cf2ff73abfe1a3b0095e22b6
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Bikkurim/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,138 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Bikkurim
+לחם שמים על משנה ביכורים
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Bikkurim
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה ביכורים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ולא מזיתי שמן שאינם מן המובחר. </b>אף על גב דעדיפי מזיתי כבש כדאיתא ספ"ב דתרומות מ"מ אינן מן המובחר. אלא זית אגורי בלבד שהוא המשובח שבזתים. ועמ"ש בס"ד ספ"א דתרומות ורפ"ז דפאה. אי נמי תרי גווני זיתי שמן איכא. והכא ה"פ ולא מזיתי שמן שאינם מהמובחר שבהם לפי שצריך להביא מן המובחרים שבזיתי השמן. והכי מוכח לקמן מ"י: 
+
+Mishnah 4
+
+<b>ואלו מביאין ולא קורין הגר . </b>הרמב"ם פוסק דגר מביא וקורא וסמך בזה על הירושלמי. ובתשו' שי למורא הקשה דארמב"ם דידי' אדידיה דהכא גבי ביכורים פסק דגר מביא וקורא שיכול לומר לאבותינו. ובסוף ה"ל מ"ש פסק כסתם מתני' דגרים אינן מתוודין מפני שאין להן חלק בארץ. נמצאו פסקיו סותרין זא"ז (ועיין בתשו' א"א זקני הגאון ז"ל בש"א סי' י"ד): 
+<b>ולענ"ד </b>נראין הדברים כמ"ש בס"ד מ"ו פ"ג דפאה דסתם מתניתין דשילהי מ"ש אתיא אליבא דרמב"ם כפשטא. דמיירי בדלית להו קרקע. ומשא"כ בישראל שאע"פ שמכר שדהו יכול להתוודות כי אחוזת עולם הוא להם שחוזרת אליו ביובל. אבל גרים שלא נטלו חלק בארץ אין יכולין להתוודות כי איך יאמר אשר נתת לנו. אם לא שקנו קרקע. שאז ודאי יכולין להתוודות מאחר שיש להן קרקע. דלאבותינו ודאי מצו אמרי כדאיתא הכא. והיינו כי הכא דמיירי ביש לו קרקע שהרי מביא ממנה. ומתקיים הכתוב אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו. וגם אשר נתת לי. אבל אם אין לו ולא נטלו אבותיו. מה מועיל שיכול לומר לאבותינו מ"מ אשר נתת לי ודאי לא מצי אמר. אחר שאין בידו מאומה ודוק: 
+<b>כתב </b>הר"ש בשם התוספתא דבני קיני מביאין וקורין משמע שנטלו חלק בארץ. וזה שלא כמ"ש רש"י בירמיה אצל בני בית הרכבים ע"ש: 
+<small>משנה לחם<br><b>מאחר </b>שיש לו קרקע (ואי דלית ליה. אפילו ישראל שמכר שדהו אינו קורא אליבא דכ"ע) שאז כו'.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>מ"מ אשר נתת לנו. צ"ל.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>כאן </b>השיג עלי הרמ"ח ע"ה. והציג השגתו תוך פירוש הרא"ש על זרעים. כנדפס כאן שנת תצ"ה (ע"י ר"א מהורדוני) עם היות שלא זכר אותי בשמי. גלוי לכל שהדברים נוגעים אלי. ואם כמערים על תנואתו. הכניסה במיץ שלו. ומיץ אפים יוצא ריב עם יעקב לפקוד עליו (לא כדרכי עמו) עון אשר לא ידע. ולא הכיר בו אדם מעולם. מתעבר על ריב לא לו. כאוהב מצה לגרות מדון. ויכרה על אוהב טהר לב כרע כאח החס על כבודו להחשיבו כאדון. במ"כ על היושב לבטח עמו חר"ש רעה תחת טובה. וקצר קוצי המדב"ר באיבה. יצא חוח ועוקץ תאנ"ה ומריבה. תחת זרע השלום ואהבה. ואם אולי שגיתי (לפי מעוט השנים. אז בימי חרפי וילדותי) בשפת יתר. לא לירות במו אופל לישרי לב חלילה. היה לו ז"ל לקיים על כל פשעים תכסה אהבה (ולא לחשוב אותי כאויב. כי לא איש ריב הייתי עמו) ולכסות כלילה. וכוסה קלון ערום יעשה בדעת. להסתיר השגגה הנעלמת מעין כל חי. ולא להשמיע מוסר כלימתי. ולהוכיח עלי חרפתי. אשר לא דברתי. ולא עלה על דעתי. שלח ידיו בשלומיו חלל בריתו הנאמנת לי. ולחשוב לי עון דיבור הנאמר בבור לבב. לא לקנתר אדם חלילה. רק שכן דרך המליצה. חוץ לכבודו נתלה בקוראי אך ביש נשמח לעט שובר מהיר. שמא הקניטן אז אדם אחר. שלא יכול להנקם ממנו להפיג כעסו. סיסין (המעכבים את המלה) דאית ליה ברחמיה מסיק להו. מאן מסיק ביה אלא פלניא ופ'. גובריא די הסיקו ואשר התעסקו עמו. העסק יהולל חכם. הכל שרוי מחול לו. בפרט שכפי הנשמע בין החיים חלי"ש. תמ"כ ותהי משכורתו שלמה מעם ה' תחת אשר קנא לו. וזכה את הרבים בכמה דברים. אכן להיות נקי מדמי תרעומתו. אציע תחלה התנצלותי בתם לבבי ותכל תלונתו. מעל הלשון ההוא הנמצא בחתימת ספר לח"ש. באמרי לא אהיה חמור נושא ספרים (אשר ממנו התפעל. ושנה ושלש במעל) כי האמת עד לעצמו שלא נתכוונתי אלא על המעתיקים לשונות המחברים אל תוך ספריהם. מערים מכלי אל כלים ריקנים להעשירם ביגיע אחרים. לגנוב דעת הבריות ולהטעות העולם בספרים חברום להתגדל בהם. ולא עשו פרי למעלה ולא חדשו מאומה. ולא הועילו לתקן כלום אצל אחרים. רק לצורך עצמם להנאתם ותועלתם בלבד. על אלה וכאלה רמזתי. ולא מראש בסתר דברתי. הלא זה דברי שם בפה מלא מראשית כזאת הגדתי. לא חידה חדתי. בדברי חדודין. אלא בפירוש אתמר. מראש דברי ניכר שסוף דברי אמת מכל חשד נשמר. ויגיד עליו רעו. לא למרחוק ישא דעו. כי הוא הדבר הלמד מענינו. שאינו מדבר אלא מהמתלבשים בטלית שאינה שלהם להתנאות בהם כת"ח. כאילו בשכלם המציאו ומלבם יוציאו מלין אשר לא שמעתן אוזן. ואין כל זה ממלאכת הלקט שלו. שאינו אלא מ"מ. ומפתח לא מעתיק (ולפעמים מחדש דברים אשר לא שערום אבותינו. ומעתיק הרים ולא ידעו) מלאכה כזו ודאי יש להחזיק טובה עליה. וכשרון לבעליה. על כן לא לו החזון. ואינו נוגע אליו כלל. במ"א יצא לריב מהר (עם אדם אשר לא גמלו רעה רק טוב) להכניס ראשו בעובי הקור"א אשר בלחי החמור חמורותים. לעשות עצמו כחמור למשא. ולא עליו המשא הזה אשר חזה חזות קשה. ועצור במלין מי יוכל. הזה פועל חכם. לרגל ולראות עדות הארש. בא עלי במקיפין ואפילו דבור מעקף. לפיכך ניתן להשבה ומחזירין חמור בסימני עוקף. ואיך אפשר להעלותו על הדעת. ומה מקום לחשוב כזאת על אוהב דבוק מאח. ולחשוד נקי חנם כשונא יאמר האח. אחר שנודענו באוהבים שלמים גם יחד כמפורסם לכל (וכד הוי רחימתין עזיזא שכיבן אפותיא דספסירא. השתא גברא דרחיצנא ביה אדייה לגזיזיה וקם כגודא דגמלא) מה לו לדחוק לפרש הלשון על עצמו. ולדרוש לשון הדיוט לחובתו. ומחשבתי נכרת וגלויה כאשר אמרתי. והלואי יחוברו ספרי מפתחות כמעשהו הרבה. למעט יגיעת החפוש. ותחשב לצדקה לבעליהם. ח"ו להטיל דופי שמץ מנהו. רק על המתגדרים במלאכת אחרים. ומטריחים עצמם וזולתם במלאכה שא"צ לגופה. ע"ז היתה כוונתי רצויה. ואף זה לא נאמר אלא בדרך צחות. ודבר אין לי עם אדם פרטי. <b>אכן</b> להסר מעלי לזות שפתים ולהיות נקי מה' ומישראל. אראה לכל כי חף אנוכי מעון זה. בשוט לשון אחבא. ולא למטיין מקשורא שיבא. ואלמלא היה נודע לו ז"ל היכן נזכר לשון זה. או ודאי לא היה מעלה לבו טינא על דבר זה. ואמנם בתז"ח (דיא"א) הזכירוהו לשבח יע"ש. אכן בח"ה שעה"א פ"ד. מזכירו לגנאי על העוסקים בגירסא ולמוד מבלי הבנת הענין. ומבואר לעין. ששמי הבחינות רחוקות מהבנתו בו. באופן שאין כאן מקום ללון בקטנה או גדולה. למצוא בי ערות דבור אשר לא יתכן. הנה יצאתי ידי חובת התנצלותי. כעט מוצל מאש קנאתו ועברתו לא כן. אולם אף אם אינני חמור גרם בנזקין דרבנן. גם לא חמו"ר דאורייתא. מ"מ לא אהיה כסוס כפרד אין הבין. ולא תבנית שור אוכל (לחם) עצב כעגל לא לומד. לא אחריש כשור וכחמור. אשובה אראה ציונו אשמור. לדבר ככל אשר ישים ה' בפי לאמר. גמרא נגמור. זמורתא נזמור. <b>והריני </b>מטפס ועולה על סדר לשונו. המצוי לכל אדם. על כן אקצר ואסמוך על המעיין אשר ירצה לראותו ולקרותו שם. התחיל בביאור הסתירה שבפסקי הר"מ ז"ל באורך שלא לצורך. במחילה דרך נשים לו. להביא אשה בעזר"ה מניין. והיא מסייע שאין בו ממש. ולא נתחזקה הקושיא בכך. שאינה אלא אחת. וכשנתרץ הסתירה שבין דין הודוי לדין מקרא בכורים. אז הכל מיושב. אהדורי אפירכא למה ליה. ואין התורה נקנית אלא במיעוט שיחה. והרי במ"ש בלח"ש. הכל מתוקן בטוב טעם ודעת. יערב לאוזן שומעת. אלא שכפי המדומה לא הספיק לו קצור לשוני. על כן מאס בו. אמנם מבואר הוא מאד דהכי קאמינא. שניא ההיא דווידוי מעשר. כיון דאיתה אפילו על פירות לקוחין לדעת הר"מ ז"ל. כדמוכח בהדיא בהלכות מעשר שני. דסתים סתומי (וכן לרש"י) להכי לא מצי גר להתוודות בסתמא. אע"ג דלאבותינו מצי אמר היכא דאית ליה קרקע. כי הכא בבכורים. דע"כ בדאית ליה מיירי. דאל"ה. פשיטא אפי' ישראל כה"ג לא קרי. כדתנן הפריש בכוריו ומכר שדהו מביא ואינו קורא. וליכא דפליג עלה. כ"ש גר דאינו קורא אא"כ יש לו. וכה"ג אה"נ דמתודה כמו כן. דכיון דמצי אמר לאבותינו. שייך ביה נמי אשר נתת לי או לנו. בין התם בין הכא כולה חדא היא. אלא משום דלא פסיקא ליה לתנא התם במ"ש. דבכל גוונא איירי. כיון דליכא קפידא בקרקע בודוי כדאמרן. והשתא מאשה ודכוותה נמי לא תקשי מידי. דהאשה לא זכתה מכח מתנת הארץ כלל. אבל הגר אע"פ שלא נטל חלק בארץ. מ"מ מה שקונה במעותיו. יש לו בו קנין בארץ. לפי סברא זו דנקרא בן לאאע"ה. שהוא אביהן של גרים. עם היות שלא נטל בה כלום עד שקנה. זהו מפני שלא היה בעולם שיטול בשעת חלוקת הארץ. אעפ"כ זכו לו מעותיו. ויש לו קנין בה להתחייב בחוקי הארץ. ולא להפקיען ממעשר כגוי. אבל כל זמן שלא קנה בה. מה מועיל שיוכל לומר לאבותינו. והלא לתת לנו א"א לו לאמרו. אחר שעדיין לא ניתן לו מאומה. <b>ובזה</b> מיושב גם כן קושיא אחרת. מדוע הוצרך הר"מ בהלכות מעשר שני לטעם די"ל ערי מגרש לכהנים ולוים. כדי שיתחייבו בודוי מעשר. תיפוק ליה דלא גרעי מגרים במ"ב. ובשי"ל נדחק בזה מאד. ולדרכנו אתי שפיר וק"ל. הלא זה דבר ברור מאד. ואין להוסיף עליו שום תיקון. יגיד נא המעיין הישר. אם הם דברים נכוחים. ומספיקים בישוב פסקי הר"מ ז"ל. ולא היה צריך לייגע עצמו ארוכות וקצרות ולסבב בדרך עקלתון. עד שעמד על השורש כעובי מחט של מיתון. ולא הרגיש שהכל נכלל בדברי ת"ל. אם היה מבקש לירד לסוף דעתי. ולעיין כאוהב לפרוק בנחת ובמתון. <b>מעתה </b>מה שמטריח עצמו וז"ל. גם במשנה יש להקשות למה ממקום שממעט הנשים אינו ממעט את הגרים. דמשו"ה אתא ר"י ופליג ואילו היה ממעטם מקרא דאשר נתת לי לא היה חולק עכ"ד. <b>כבר</b> נתבאר שאין זה כלום. דאשר נתת לי שפיר מתקיים בקונה קרקע. כדאיירי מתניתין דבכורים. משו"ה אפילו לת"ק לא ניחא בהאי טעמא דלית ביה מששא. וכ"ש דר"י לא משמע ליה מהאי קרא מידי. לפטור הגר מקריאה. אלא טעמיה דת"ק משום דלאבותינו פשיטא ליה דלא מצי אמר. והיינו דאצטריכא ליה. ולאפוקי מדר"י. <b>שוב </b>מאריך טרחא. במ"כ כיחו וניעו להאריך הדרוש. וז"ל גם עלה בדעתנו דטעם האשה שאינה קוראה. נ"ל משום שרשות אחרים עליה כו'. ובנשואה עסקינן ע"כ. <b>ודברי</b> רוח אין להם קץ. מה לנו ולחלומותיו ולכל העולה בדמיונו. והרי המשנה פירשה את הטעם. שהקריאה תלויה במתנת הארץ. ודנקט אשה. ולא נקבה. אורחא הוא בכל דוכתא למתני איש ואשה דגדולים בני דעת משמע (אחת פנויה ואחת נשואה) כ"ש הכא דקטנה פשיטא לאו בת הבאה היא. ורבותא קמ"ל בגדולה. <b>עוד </b>הרחיב פה כדרכו. לסמוך פסקו של הר"מ במקרא בכורים דגר. לפי שנתרבה מן הכתוב לענין זה (עשי"ל שהביא זו ודחאה) וא"ל דלא אתרבי אלא שיביא כדרש"י. דהא לא אפשר כו' והלא לכל התורה הושווה כו'. ולכל מצות התלויות בארץ ל"מ רבוי לגר הגם שא"ל ח"ב ע"כ. <b>א"א</b> שגם זה הבל. ולטעמך מאי שנא בודוי דליתיה אליבא דכ"ע. ובמקרא בכורים נמי לא.. אליבא דתנא דידן מיהא (וכן אינו בבה"מ מן התורה. לר"ת אליבא דמתניתין) ואיך א"כ הושוה בכל התורה. וביחוד במצות התלויות בארץ. וא"ת שאני מצוה דתליא בדבור. מנ"ל הא. אלא מא"ל כיון דאיפליג איפליג. וכי היכי דליתיה בקריאה. ה"נ דליתיה בהבאה אי לאו דרבייה קרא. <b>ופשוט</b> בעיני דלתנא דמתניתין דלא מצי גר למימר לאבותינו משום דלא נתנה הארץ לגרים. ה"ה דפטור ממעשרות בקרקע שקנה. למ"ד יש קנין לגוי בא"י להפקיע ממעשר. ואינו מעשר פירותיו שגדלו ברשותו אלא מדבריהם. הילכך לתנא דידן בכל גוונא גרים אינן מתוודים. כדלא קורין (ועב"ב דפ"א ברשב"ם. דגרס חד אדמתך. למעוטי אדמת גרים. דהלוקח ממנו אינו מביא. אפילו לר"מ. יע"ש גם בתוספות ד"ה ההיא) ואצטריך קרא לרבוייה להבאה. והיא גופה אסמכתא בעלמא לדעתי (ונראה דה"ט בשי"ל דדחי לה). <b>עוד </b>האריך לשון לדקדק בלשון הר"מ ז"ל בהלכות מעשר דנסיב קרא לאבותינו. וטפי הוה ליה לאתויי רישא דקרא אשר נתת לנו. <b>הא</b> ודאי דיוקא הוא. ומ"ש בכ"מ פשיטא דלא נהירא. כלפי לייא. ושפיר עביד דדחי ליה. ולא היה צריך להאריך כל כך. <b>איברא</b> לדידן ניחא דלא אייתי הר"מ רישא דקרא. משום דלנו. לחוד לכל ישראל משמע. ולא מיחזי כשיקרא. אלא משום דלאבותינו ודאי אגרים נמי קאי. כדס"ל להר"מ בשטת ר"י והירושלמי. והני מילי בדאית ליה קרקע. כדאיירי הכא במס' בכורים. משא"כ בודוי. דבדלית ליה עסקינן אליביה דהר"מ כדפרישית לעיל. משו"ה איכא קפידא טפי. דאמר לתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו. ומשמע שנתקיים בו ממש. דבר ההבטחה של מתנת הארץ לבני האבות. שנוגע גם לגרים כאמור. והוא עדיין לא זכה בחלקו. הילכך מיחזי כי שיקרא מחמת תיבת לאבותינו דווקא. וזה כפתור ופרח. <b>מש"ע </b>על הירושלמי למה לא הביא דברי ר"י. כבר נתיישב בכלל דברינו. <b>שוב </b>ממשמש אחר העוקף (דלא מושלי אינשי) לחבוש לו החמור לבוא ברנה נושא אלומותיו. ואסף באמרים מהרשב"א וישא וינהג את הטפלים. וירכיבם על החמור דרבנן. <b>ואין</b> בזה כל דבר חדש. וכבר נשמע זה מכלל דברי בלח"ש. וכמו שבארתי כאן בתחלה. כי הוא דבר פשוט בעצמו. שאע"פ שהגרים בכלל המתנה. אינן אלא ראוין. ואין להם בהכרח. מאחר שלא היו בעולם בעת חילוק הארץ. וכבר קדמו ישראל ונטלו הכל (ומי שהיה שם אז. נטל גם הוא חלקו. שהם בני קני. וזולת זה לא מצינו גרים. כי הע"ר לא נחשבו גרים. שקבלם מרע"ה שלא ברשות. ולא היה להם דין גרים) הרי בהכרח צ"ל. בין יהיו הגרים כטפלים. או טפלים כמוהם. טף למה באין. במקום שאין ליתן שכר למביאיהן. כ"ש שלא היה צריך לבנות ערים בצורות לטפלים הללו. שאינם אלא טפל. ויוצאי מצרים (הגברים) עיקר. שנטלו חלק בארץ. וכל זה בכח דברינו. אלא שלא נטפלנו להתרחב במובן אליו. <b>אמנם </b>מש"ע והוסיף משה מדעתו. לפרש ענין הטפלים. באמרו שהיו באים לכלל קריאה כשהיו יורשין כו'. בזה העיד על עצמו שלא הבין דברי הרשב"א הללו. כי אם מתורת ירושה קאתי עלה. א"כ אוסיפת מיא אוסיף קימחא. אמור מעתה גם הנקיבות תביאנה ותקראנה. ולא כ"ש הוא שהרי מצינו בנות צלפחד שנטלו ג"ח בנחלת הארץ. וכתוב וכל בת יורשת נחלה. אבל טפלים. מי יימר דהוו מנייהו דאתי לירושה ולשום חלק כלל. ומי לא עסקינן דלא ירתי כלל. כדכתב רשב"ם (דקי"ז) ואפ"ה בודאי הוו להו כשאר אדם מישראל. וזה לפי שהיו ראוים לירש. אם היו גדולים כשיצאו ישראל ממצרים. ה"ה גרים מיקרו ראוים. אלמלא נתגיירו במצרים (ונפלו עליהם בעליותן של ישראל) משו"ה השתא נמי. לא בירושה תליא מילתא. אלא מיהא קרקע בעינן. לקיומי קרא דאשר נתת לנו. לפיכך בדרשב"א לבד. לא הונח לנו ליישב דברי ר"י. וע"כ צריכים אנו לדברינו גם כן. <b>ומש"ע </b>בכוונת לשון הר"מ. שאברהם היה תחלה לגרים. כדי לתרץ לשון אבותינו ל"ר דקאי אאי"וי. <b>דבר</b> פשוט הוא. גם מדברי הרמב"ן ז"ל בחדושי בתרא נתיישב זה. באמרו ששלשה אבות הם כאברהם. ולשון זה יותר כולל. כי לפי לשון הר"מ. צריך לתקן הכתוב ארמי אובד אבי. <b>אמנם</b> עדיין אין כל זה מספיק ליישב. הכתוב וירעו אותנו המצרים ויענונו. וצריכין אנו בזה לדברי אגדה בעל כרחנו. לומר שאף נשמות הגרים שם היו. אי נמי כמש"ל. דלשון רבים ל"ק כולי האי. דאכל ישראל קאי. <b>ועל </b>המציאה שטרח בה. עד שמצא ראיה אחרונה ברמב"ן עה"ת. דפירוש לאבותינו זה דבכורים. על יוצאי מצרים. מכח קושיא זו דזבת חלב ודבש ע"כ. <b>במ"כ</b> שמח ללא דבר. והנה פיו ענה בו. וקולמוסו הכשילו. במ"ש אלאבותינו זה דבכורים. שצ"ל ודוי מעשר. להיות באמת גם בפרשת בכורים נזכר זתו"ד. וכיון שכן. נפרש ג"כ ולאבותינו דכתיב בה. איוצאי מצרים. אע"ג דלא סמיכי להדדי. כיון דבההוא ענינא כתיבי. וילמד עליון מתחתון. <b>אם כן</b> הדרא קושיא לדוכתה. מאי שנא. אלא ליתא. גם הרמב"ן ז"ל שם כתב ד"א. וכן רש"י ור"א. <b>מעתה</b> על מה זה חרה לו. מה פשעי מה חטאתי. אם לא פשפשתי ומצאתי ת"ל דברי חפץ ומה חסרתי. ולו הונח שמצא מציאה וזכה בה. היה לו להחזיק לנו טובה. שהנחנוה לו להשתבח בה. כ"ש שלא היה כדאי בזיון וקצף בעבור זה. ומנוקה אני מעון תפיסתו עלי מעצלות במלאכת החפוש בדברי הקדמונים. שהנחתיה לו להתגדר בה כמ"ש שם בהסכמה על אותו ספר. ולא רציתי להשיג גבולו. ולא היה לו לכעוס על זה. ולהטיל קוצים בעיני מחמת זה. אך כיון שבא לכלל כעס. בא לכלל טעות גם בזאת. והיא תפיסה לאחר שנולד הספק בכור הבחינה. ולא מהניא להוציא מיד המוחזק בלא דינא ודיינא. ולמה יקשה בעיניו לדמות אותי אפילו לננס (וכבר בנה ואינו יכול לסתור. עשי"ע סל"ג כדהוינא זוטר) שכן כתוב מי יקום יעקב כי קטון הוא ומתניו ישנס. באמת אמרו אימת קטן על הגדול כי כן יסד המלך מ"ה אין אונס. אף לא כל אדם זוכה אלא מי שזכו לו מן השמים. ודב"ל ולחכם אמתי הלמד מכל אדם. כקטן כגדול מבין עם תלמיד. ואיזהו חכם: הרואה את הנולד והמוקצה. בבלי דעת לא יכביר מלין והבל פיהו לא יפצה.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>האפוטרופוס</b> דין הקטן עצמו לא נזכר. <b>ונראה </b>פשוט שאם הגיע לחנוך. מביא וקורא. <b>ושמא </b>אפילו לא הגיע לחנוך. אין צורך לומר שמביא. דאקרקע רמי חיובא. אלא אף קריאה. נהי דלא מיחייב בה. כשלא בא לכלל חיוב מצות. מיהא אי בעי ליקרי. ומאי טעמא לא. אלא שצריך להיות לפחות בר הבאה. דבעינן לקיחה והבאה כאחת.</small>
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>דם מהלכי שתים . </b>כתב הרבתי"ט ז"ל וצל"ע אי שנא ליה לתנא למתני דם האדם. עכ"ל. והמגיה כתב ע"ז דתנא לישנא דכולל כל מיני האדם מה שלא תכלול מלת אדם דאין א"ה קרויין אדם עכ"ל: 
+<b>ואין </b>בזה מה שיספיק דכיון דבתורה לא כתיב הכא אדם. אלא דם חללים דגמרינן מניה לדם הכשר [חולין ד' ל"ו ע"א]. לא אימעיטו נכרים ואפי' הוה נקיט לישנא דאדם ליכא למטעי דמהיכי תיתי לחלק ולא דמי לטומאת אהל דנפקא ליה לרשב"י [יבמות ד' ס"א ע"א] מקרא יתירא דאהדריה למילף מניה. ואפ"ה פליגי רבנן עליה. ולא קיי"ל כוותיה ואפי' בעלמא דכתיב אדם מודה נמי רשב"י דכייל לא"ה כגון בפ' קרבנות ודוק. ומקרא מלא הוא בתפלת ירמיה בישראל ובאדם וק"ל ועמ"ש בחי' לא"ח ה"ל נט"י. וכ"ש היכא דלא כתיב אדם באורייתא כי הכא. דודאי בדברי חכמים לא דרשינן לישנא דאדם למעוטי א"ה. ותו מי סני לשון הכתוב דם חללים. ועוד תדע שאין התנא חושש לזה דהא תנן בעוקצין [פ"ג משנה ב'] החותך מן האדם, והתם ל"ש ישראל ל"ש גוי. ולא חייש תנא דליתי למיטעי ולמידק מניה דווקא ישראל: 
+<b>ולי </b>נראה ליישב קושית התי"ט הנז'. דמתניתין אתיא כר"י דנימוקו עמו דס"ל שילהי כלאים אדני השדה מטמאות באוהל כאדם. אע"ג דלאו אדם נינהו. וה"ה לענין דמן שמכשיר. אבל משום א"ה פשיטא דלא אצטריכא ליה: 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<small>משנה לחם<br><b>והשור </b>נראה השור אחד הוא לכל החבורה. כי לא היו הולכים יחידים. אלא מתאספים ומתחברים. לעלות מכל פלך ופלך ביחד. כדאיתא בירושלמי. כדי להדר הבאת הביכורים ברוב עם. ולפיכך אנשי ירושלם היו עושים להם כל הכבוד הזה. ולכל חבורה וחבורה. היה מספיק שור אחד לקרבן לאחת להנה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ועטרה של זית </b> עיין פיר"ש מעולה שבאילנות כו' שזה ראשון לארץ בתרא כו'. כצ"ל.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>אפילו אגריפס המלך. </b>ממלכי בית שני בעל נפש גדולה ושררה רבה לשון הר"מ ז"ל בפירושו העתיקו בתי"ט: 
+<b>ואני </b>תמה על זה דבפ"ז דסוטה [ד' מ"א ע"א] משמע שמלך כשר ובעל נפש שפלה היה. וכן מעובדא דעבר מלפני הכלה [כתובות ד' י"ז ע"א]. גם לפי מה שנודע מאודותיו לא היה ג"כ בעל שררה רבה כל כך אדרבה היה נכנע לרומיים כבס' יוסיפון: 
+<b>ונ"ל </b>לדרוש בו לשבח . ומתני' לא אתיא לאשמועינן חובה ליטול הסל על כתפו וליכנס בו עד לעזרה. דהא לא בעינן אלא שיטול הכהן הסל מידו. וזה יכול לעשותו בעזרה. ומה שנוטלו על כתפו תיכף בהגיעו להר הבית. אינו אלא חיבובי מצוה. וקמ"ל דלא תימא דאין המלך רשאי לנהוג כל כך תלות ראש בעצמו. (שצריך להיות אימתו מוטלת). בדבר שאינו חובה. להכי אשמעינן דשפיר עבד. ויכול לעשות כן ומשובח הוא כיון שעושה לכבוד המקום. (אע"ג דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול מצוה שאני כדאמרינן בסוטה [ד' מ"א ע"ב]. והטעם שבמצוה יוכל למחול על כבודו יותר מת"ח אע"ג דכבוד ת"ח קיל דמצי מחיל. ואפ"ה לגבי מצוה לא. כדאשכחן לענין עדות [שבועות ד' ל' ע"ב]. י"ל דהמלך שגדולתו רבה. צריך להראות שפלות יותר. בדבר הנוגע לכבוד שמים. כדקיי"ל גבי שחייה דתפל' שהמלך כיון שכורע שוב אינו זוקף עד שיגמור תפלתו. להורות שאין גבהו' והתנשאות לפני המקום. משא"כ בכל אדם. אבל כבוד ת"ח זהו כבודה של תורה. שהיא כנגד כל המצות. ועיין בתו' זבחים ד' י"ד רפ"ב בד"ה מעדות ת"ח): 
+<b>ונקט </b>אגריפס מפני שמלך כשר היה ומוחל על כבודו משום כבוד שמים כדאשכחן ביה כנז'. ואפשר נמי דמעשה ביה הוה. אבל שאר מלכים תקיפים לא היו מזלזלין בעצמן כל כך מאחר שאינו מן הדין: 
+<b>שוב </b>ראיתי שכיוונתי לאמת ת"ל במה שאמרתי שמלך כשר היה המלך אגריפס. דאיתא כי האי לישנא בגמרא דפ' ע"פ אפי' אגריפס המלך לא יאכל עד שתחשך [פסחים ד' ק"ז ע"ב]. ופירש הרשב"ם שמלך כשר היה. והתו' שהשיגו עליו שם במה שמפרש שממלכי חשמונאי היה. על זה לבד נחלקו מהראיה דסוטה ואף היא אינה השגה. שלא נמצא בלשון הרשב"ם שהוא מבני חשמונאי כדברי התו'. אלא ממלכי חשמונאי. ור"ל שהיה כשר כמותם ולפי שנקרא כל זרע הורדוס על שם משפחת חשמונאי. כי חתן בית חשמונאי היה הורדוס. וגם יפה כח פירושינו מפירושו של הר"מ ז"ל במשנתנו. דאטו מתני' תקנתא לאלמי אתיא לאשמועינן. אי גברא אלמא הוה מי ציית לן. ועל כן לענין ע"פ הוכרח הרשב"ם ג"כ לפרש שמלך כשר היה. והוא הנכון: 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ד"ה הסלים ממון הרבה. להכשילן לעתיד כך צ"ל.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>הר"ב. צ"ל הרב. בלי קווים.</small>
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>הסלים ניתנים לכהנים. </b>הקשה הרב בתי"ט על לשון הרע"ב. דא"ה עניים מתביישים ולמה לא תקנו כדרך שתקנו בנשים המתות ואשכחן יותר דומה לזה בבית האבל עכ"ל: 
+<b>ולא </b>ידענא מאי קשיא ליה. א"כ לא יהא העשיר רשאי להתנאות במצוה ולהוסיף בהידורה כפי כבוד עושרו. מפני העני שאינו יכול לעשות כמוהו. וסלים דבית האבל לא דמי כלל. חדא דדבר הרשות הוא אע"פ שיש בו ג"ח. ותו דהתם לא היו נותנין הסלים לאבל. אבל הכא מטעם זה היו נותנים לכהנים שמעתה אין כאן בושה. אדרבה שבח הוא לעניים שהכהנים זוכים גם בסליהם. ולפ"ז אפי' את"ל דבכה"ג נמי שייכא בושה. מ"מ לק"מ שאלמלא היו מחזירין להם הסלים היינו אומרים שבושה היא להם לעניים. אבל מחמת זה היתה תקנת חכמים בסלים לטובת העניים להחשיב מתנתם. אף דאית להו פסידא פורתא. ניחא להו בהכי לקיומי מצוה. ולעשירים לא ראו להפקיר ממון הרבה. ולא רצו לתקן שיביאו גם הם ביכוריהם בסלים. כדיהיב איהו ז"ל טעמא מאחר שכבוד שמים יש בדבר. ומתכוונין גם כן לשם מצוה להרבות כבוד שמים. ולא כמ"ש הר"ב ז"ל שלא חשו לכבוד העניים בכאן. אלא חשו וחשו ועבד להו תקנתא. וזה לפי דרכו של הרב ז"ל. אמנם א"צ לכל זה שהדבר פשוט כמו שכתבתי תחלה: 
+סליקא לה מסכת ביכורים וסדר זרעים בעזר הנותן זרע אמת לזורע ולחם תבונות ומדעים. הפעם אודה את ה' ואגדלנו בשירים. על לחם הביכורים. כביכורה בתאנה בראשיתה. קודש לה' ראשית תבואתה. כל אוכליו יטעמו כטעם לשד השמן. ויתברכו באלהי אמן. על המזון שאכלנו משלו לחם רוחני לשובע. לבב אנוש יסעד סעודת קבע. והוא ית' למען שמו ממרומו. ימן לנו לחם משנה למועדי ה' המקודשים דבר יום ביומו. ואשר בחסדו סייענו להשלים הביאור לסדר הזרעים. והאמונות. יצילנו מכל פגעים. ויודיענו דרך תבונות. לגמור ביאור שאר הסדרים החמשה. לפרש כל הדבר הקשה. ובעזרתו ית' אל סומך וסועד. אחל בביאור סדר מועד ׃ 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"פ אחר סיום הדבור. נ"ב וממשנתנו נלמוד זכות על אותן אנשים המתנאים במצות. לעטר הס"ת בכתר של כסף וזהב. ולקשטו בכל מיני תכשיטין יקרים. ואינן מוסרין אותן לצבור. אלא מחזיקין אותם לעצמן. אע"פ שמביאין אותן עם הס"ת לבה"כ לקרות בו בצבור. לכבוד ה' בתורה לעתים מזומנים. בשבתות בחגים ובמועדים (דוגמא מצינו ביומא פ"ז. שהיו מביאין כל אחד ס"ת מביתו להראות חזותו) אבל אין מסלקין רשותן מהן. כדי שכשיצטרכו להן למכרן. שיוכלו ליהנות מן המעות. <b>ואין</b> להקפיד עליהן ולמנען מזה. מאחר שיש כבוד שמים בדבר. שהכל ברא לכבודו. כל פעל ה' למענהו ולקלוסו. לו הכסף והזהב. ומידו נותנין לו. לתת כבוד לשמו. לשום הוד והדר לתורתנו הקדושה. רק אין כל אדם זוכה לוותר דברים גדולים להקדישן לחלוטין. כי אם לפי שעה. כך היא המדה ברוב בני אדם. בגלות המר הלז בפרטות. שאין עשירים מצויין בינינו. שיהא להם נחת רוח בעשרם. כי עשה יעשה לו כנפים. התעיף עיניהם בו. מי יודע מה ילד יום. על כן אין אשם לאדם המפחד תמיד. ומכבד ה' מהונו. כאשר יורהו זמנו. לאלוה מעוזים יכבד על כנו. אם נאמר להם להחמיר על עצמן. נמצינו מכשילין אותן. שיהיו נמנעין מכל וכל. מלעשות כלי קודש נאים ויקרים. וגם אם מוכרים אותן. מה בכך. הרי הם נשארים בקדושתן. לקונה אותן לדורותיו (כי לגוי ודאי אסור למכרם) דתשמישי קדושה הן. ואינן יוצאין לחולין בכך. ועדיפי מקלתות של כסף דמתניתין. דעבדי בהו מאי דבעו. דלאו תשמיש קדושה נינהו.</small>
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+<small>משנה לחם<br><b>בתי"ט </b>ד"ה ועטור. מצא הרב דבר חדוש. שנשנו דברי תלמיד לפני רבו. עמ"ש בשי"ע (סקל"א).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>כספר תורה</b> כתב הרע"ב כלומר וספר תורה נמי כו' ב"ח נוטלן בחובו ואשה בכתובתה. <b>וזהו </b>פירושן של ראשונים. שכן כתב הטור בח"מ (צ"ז) בשם הר"י ברצלוני. שכך קבלו פירוש דבר זה. ומשמע נמי דהכי היא גרסת קמאי. וספר תורה בוי"ו. ויש בידינו תלמוד ערוך המסייע לדעת הר"י ברצלוני הנ"ל. דס"ת וכל ספרי קודש נגבין בכתובת אשה וחוב. דהכי אשכחן פרק השולח (ל"ה) דאגבו כתובת אשה מספר איוב תלים ומשלי. והרי משם תשובה נצחת מוצאת. להי"א שאין גובין מספרים.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מ"ש </b>תי"ט בד"ה ואשה בכתובתה לגבות מחיים. <b>לא </b>ידענא מאי בעי. וגם המראה מקום שציין על פ"ה דכתובות. לא ידעתי לו מקום.</small>
+<small>משנה לחם<br>סליקא לה מסכת בכורים. וסדר זרעים. תהלה לאל. מיישר הדורים ועוזר ליושבי נטעים.</small>
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Challah/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Challah/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..35621001edfd717b4679bd5d7870d94fc3b819ca
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Challah/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt	
@@ -0,0 +1,162 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Challah
+לחם שמים על משנה חלה
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה חלה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<small>משנה לחם<br><b>בחלה</b> מפשט לשון המשנה כאן ובכל מקום. משמע ששם מיוחד הוא לחלקו של השם מן העסה. ולכן העקר ודאי במטבע הברכה. להפריש חלה. כנוסח הר"מ ז"ל. <b>ועי"ד</b> סי' שכ"ח. שם הוספתי ראיה לבטל דברי החולקין. ויש גימטריא יפה בשם חלה. שמספרה עולה מ"ג. כמנין הביצים שבמדת חמשת רבעים. וה"א בסוף המלה. לרמוז על חומש העודף.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>החטים והשעורים והכוסמין </b>כ"ה נוסח תי"ט. <b>ותימה </b>דאזיל בתר איפכא. דאי לשון תורה נקיט תנא דידן. אי הכי ודאי איבעי ליה למיתני כולהו במ"ם. וכדאיתא בנוסח משנה שבתלמוד בבלי. ואי נסיב לשון חכמים כי אורחיה. לאחלופי מ"ם הרבים בנו"ן הכי נמי ניתני חטין ושעורין. וכדגרס בירושלמי. ואי איתא דאיכא הכא לפלוגי בגירסא. איפכא מסתברא וה"ג. החטין והשעורים וכוסמים. דהויא מילתא מציעתא. וזכר למקרא. כתוב הדר הוא ביחזקאל (ד) דכתיבי הנך תלתא גבי הדדי. ונסיב חטין לחוד בנו"ן. ושארא במ"ם. הילכך מאן דתני הכי. לא משתבש. ומ"ד בחד מתרי לישני דלעיל. לא משתבש. אבל השונה כמ"ש בס' התי"ט. ודאי הדווקנין תופסין אותו על כך.</small>
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>עמ"ש </b>בס"ד מ"ה פ"ק דתרומות: 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<small>משנה לחם<br><b>ר"ע פוטר </b>צל"ע אי מיירי נמי ביצאו אחר שנתחייבו. מי גרע ממוכר פירותיו לגוי. אחר שבאו לעונת המעשרות. ועל פי מ"ש בס"ד רפ"ב דדמאי. ניחא. דודאי לא איירי הכא. אלא בדיגון גוי. ע"ש. <b>ואתי </b>שפיר נמי דלא קתני הוציאום. דמשמע בכונה להפקיע ממעשר. יצאו קתני מאליהן. שלא לדעת ישראל (דכותה ספ"ג דיבמות דייקינן בגירסא. דהחליפו הוה משמע במתכוין. ושנינן תני הוחלפו. דמשמע באונס. כל פועל. פועל ברצון ובחירה מן הסתם. וכל נפעל. אינו נקשר לרצונו. אבל מקבל הפעולה בהכרח ע"פ הרוב). <b>וי"ל </b>רישא נמי נקטה שנכנסו. לרבותא. דאפ"ה חייבין. וסתמו כפירושו. דאיירי ודאי בגמרו בא"י ביד ישראל. דאטו מי עדיפי מפירות הארץ בארץ. והשתא ניחא טפי. דסיפא דומיא דרישא. הכל הולך אחר הגמר.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<small>משנה לחם<br><b>במי פירות</b> כגון תפוח שרסקו וחמצה בו. או בזולתו ממי פירות. וכן בדבש תמרים. <b>אבל</b> היין והשמן ודבש דבורים. הם משקין המכשירים. טמאים ומטמאים.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בידים מסואבות</b> משמע דווקא בטומאה של דבריהם כסתם ידים. אבל אסור לאכלה בטומאת הגוף. וסייעתא לראב"ד פ"א מה"ל ט"א. כמ"ש שם בס"ד.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<small>משנה לחם<br><b>האשה יושבת </b>התחיל בדין האשה. לפי שעליה הדבר מוטל. שהיא חייבת במלאכת אפית הפת. כדתנן מ"ה פ"ה דכתובות. ולכן היא נענשת על עון חלה. כמ"ש ספ"ב דשבת. <b>ונ"ל</b> שהמצוה שלה היא. שהנשים נצטוו עליה ביחוד (מלבד טעם הנ"ל. שעוסקת בתקון הלחם. לתת טרף לביתה. כבר אמרו רז"ל שנצטוותה האשה במצות חלה. לפי שאיבדה חלתו של עולם) למאי נפקא מנה לעשרה זהובים דשכר מצוה וברכה. ולא מיבעיא אחר שקדם ונטל חלה מעיסתה. ברשות בעלה. שאע"פ שחלתו חלה ודאי. חייב לשלם לה עשרה זהובים. אלא אפילו בעלה גופיה. דעסה דידיה היא. נמי מיחייב אי קדים ועביד. דמצוה לאשה היא. דזכי לה רחמנא. ועלה דידה רמיא. וכמו שסובלת העונש בגללה. כך בדין הוא שתהא נוטלת השכר לעצמה. הכין חזי לי בס"ד. <b>מנה</b> שמעת תו. דהיכא דליתה לאשה. לא מיבעיא לאהדורי בתר איתתא למיסב חלתא. (לא כמו שחושבין ההמון בטעות) אלא מצוה דבעל העסה היא. ויש לו לקיימה בעצמו. אע"ג דמצי משוי שליח. מיהת מצוה בו. מבשלוחו. ולענין נוסח הברכה עמש"ל פ"א מ"א.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>הסל מצרפן. </b>מלשון הרע"ב נראה דר"א תרתי בעי נגיעה וצירוף סל. והכי מסיק נמי הר"ש. ופירוש זה יתכן לשני הגירסות. דאי גרסינן אף הרודה הכי פירושו אף שלא נשכו רק נגעו ורודה ונותן לסל מצרפן. ולמאן דגרס הרודה ה"ק נשיכה לחוד לא מהניא. אלא אע"פ שנשכו צריך נמי צירוף סל. וכתב בתי"ט שכ"ה גם בסמ"ג ולזה הסכים הב"ח בא"ח סי' תנ"ז. ודלא כחתנו הרב בט"ז ז"ל שם. דדחיק לפרושי לשון הסמ"ג והטור דלא בעי נגיעה בהדדי. אלא נגיעה ע"י כלי דבתר אפיה סגי לענין צירוף לכשיעור חלה ע"ש. והמעיין בדברי הר"ש והרע"ב כאן יראה שהדברים כמשמען כמו שסובר הרב חותנו ז"ל. ואני תמה מאד איך אפשר להעלות על הדעת דצירוף סל דבתר אפייה מהני לחייב בחלה. דהא דלא כהילכתא דקיי"ל גלגול מחייב ופוטר בחלה כדלקמן פ"ג. ואפילו כר"ע דאמר הכל הולך אחר הקרימה בתנור לא קיי"ל. כ"ש דליכא למימר דדי בצירוף סל בלי נגיעת העסות. כיון דאזלינן בתר גלגול לכל דבר. א"כ מאי מהני צירוף סל. הלא בשעת חובתה היתה פטורה ודוק. וכבר זכרתי זה בס"ד בהלכות פסח והוספתי לדקדק מלשון הגמ' דנהוג למיפא קפיזא ולא קאמר למילש וק"ל: 
+<small>משנה לחם<br><b>הרודה </b>מלשון מקרא רדה הדבש. ענין לקיחה והורדת הדבר הנדבק. מן הדופן שהוא דבוק בו. כענין הדבש בכורתו. שנדבק בדופנותיה. וכן היתה אפית הפת בימיהם. ע"י הדבקה בתנור.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<b>וגזל ביד כהן. </b>צ"ע מאי שנא מהא דתנן התם בבכורות פ"ח [דנ"א ע"א] כתב ליתן לו ח' סלעים. חייב ליתן לו ובנו אינו פדוי. והא התם נמי נפיק מניה חורבא דאתי למימר דבנו פדוי: 
+<b>וי"ל </b>דהתם לא חיישינן להכי כיון דכי משלם לו מן התורה בנו פדוי. ואדרבה משו"ה הפקיעו ממונו. כדי שלא יאמרו פודין בשטרות ודוק: 
+<small>משנה לחם<br><b>וקפשה </b>פירש ר"מ כמו וכבשה. וכתב שכן באה זאת המלה במקומות בע"א. <b>ואנכי</b> לא ידעתי אנה כ"א במקרא פ"א הכפישני. בחלוף אותיות החך.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<small>משנה לחם<br><b>חמשת רבעים קמח</b> עיין פירוש רע"ב. <b>וצע"ג</b> עיין לחם לשובע.</small>
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<small>משנה לחם<br><b>עיין </b>מ"ש רפ"ד דטבול יום בס"ד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>וניתן פחות מכביצה כו'.</b> ע"פ רע"ב דפחות מכביצה אינו מיטמא. ומניח החלה על אותו פחות כו'. <b>צ"ע</b> אי דווקא קאמר. ולישנא דמתניתין לא משמע הכי. אלא ודאי על בסמוך כלישנא דקרא. איברא ודאי הכי הוא. דלא בעינן על גבי. כדתנן התם נמי ומניחתה בכפישה ומקפת. ואי אפשר לה להניחה על גבו.</small>
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ותטמטם. </b>לא הבנתי מ"ש התי"ט בענין זאת המלה. כי ידוע שענין טמטום וטמום א' הם אעפ"י שהם משקלות שונים שהרבה דוגמתן וק"ל. והטומטום נקרא כך ע"ש שהוא אטום ואינו ניכר בין נקבה לזכר. 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>סד"ה ותטמטם. ניכר. נ"ב בין נקבה לזכר.</small>
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ואם ספק חייב. </b>עמ"ש התי"ט ומ"ש בס"ד ריש דמאי. 
+<small>משנה לחם<br><b>ואין חייבין עליה חומש</b> מ"ש רע"ב אבל הקרן משלם דתשלומי כו'. <b>אין</b> זה טעם תשלומין. דהא ודאי בעי שלומי בלא"ה. שהרי הדמים של הגר. אלא קמ"ל דבעי אפרושי לה ונעשית תרומה מספק. כי היכי דתהוי כפרה מספק. והגר מוכרה לכהן. ונוטל דמיה לעצמו.</small>
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>הטבל. </b>למ"ש התוס' [ע"ז ד' ע"ג ע"ב ד"ה טבל] דלא הוי דבר שיש לו מתירין כשאין הבעלים. עמ"ש בס"ד בי"ד סי' קכ"ב: 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>להיות מפריש עליה והולך. </b>פשוט שמ"ש הרע"ב בשיטת הר"ש ז"ל אמרה למילתיה. ולא ידעתי כוונת התי"ט שתמה עליו. ועמ"ש בס"ד פ"ק דדמאי מ"ג: 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>ואסורה לזבים ולזבות.</b> מה שהקשה בתי"ט על הרע"ב במאי מוקים לה אי בדלא טבלי. (וכ"פ הר"ש) פשיטא השתא בעל קרי כו' כ"ש הני עכ"ל: 
+<b>נקל </b>לתרץ דהוה אמינא אדרבה זבין וזבו' עדיפי. דשאני ב"ק דמצי טביל. משא"כ זבין וזבות דלא מהני בהו טבילה. סד"א כי ליכא טהור וטבול יום אלא הני. לא תלך החלה לשרפה. אלא אכלי להו הני בטומאה. כיון דבאל"ה החלה טמאה היא. והטבילה חומרא דרבנן היא. היכא דאפשר כבב"ק. משו"ה אע"ג דהא תני ליה ב"ק. אצטריך ליה לאשמועינן נמי בהני. והוא דבר הגון מאד דכוותיה אשכחן ספ"ג דברכות [ד' כ"ו ע"א] גדולה מזו. דאע"ג דגזרו טבילה לב"ק. לא אחמירו בה גבי זבין וזבות ודוק: 
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>מאלכסנדריא. </b>זו אינה אלכסנדריא שבמצרים. שבכל מקום שמזכיר אותה קוראה אלכסנדריא של מצרים כמו בפ' החליל. ואחרת היתה בא"י על שפת הים ומכבוש ראשון היא: 
+
+Mishnah 11
+
+<b>מאפמיא. </b>בפירוש הרא"ש הנדפס בש"ס החדשים ראיתי כאן דבר זר מאד. שנתחלף לו אפמיא זו באספמיא. שהיא ספרד ח"ל גמור. ורחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב. ופשוט שהוא שיבוש ולא יצא דבר זה מפי הרא"ש רק מאיזה תלמיד טועה שהעתיק הספר והוסיף מדעתו. ואין בזה ספק כי מה ענין ספרד לסוריא. אף שעתידה גם היא להיות מכלל א"י. לחד פירושא במ"ר על קיני קניזי קדמוני. יהר"צ שנזכה ונירשם ב"ב ונביא מהם ביכורים ומעשר שני: 
+<small>משנה לחם<br><b>מאפמיא </b>אין זו שום אחת מאותן שתי אפמיות הנזכרות בגמרא רפ"י יוחסין. דהנהו בדגלת (שהוא חדקל) איתנהו. וזאת אפמיא דסוריא. על נהר פרת עומדת. ועדיין היא ידועה בשם זה (כל זה צריך להציג לפני מ"ש כבר בלח"ש בדבור זה. וצריך למחוק משם תיבת מאפמיא תחלת הדבור. וכצ"ל ובפירוש הרא"ש כו').</small>
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Challah/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Challah/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..0699fa80d100ad2af098395c0ec7f900b962afcf
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Challah/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,165 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Challah
+לחם שמים על משנה חלה
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Challah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה חלה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<small>משנה לחם<br><b>בחלה</b> מפשט לשון המשנה כאן ובכל מקום. משמע ששם מיוחד הוא לחלקו של השם מן העסה. ולכן העקר ודאי במטבע הברכה. להפריש חלה. כנוסח הר"מ ז"ל. <b>ועי"ד</b> סי' שכ"ח. שם הוספתי ראיה לבטל דברי החולקין. ויש גימטריא יפה בשם חלה. שמספרה עולה מ"ג. כמנין הביצים שבמדת חמשת רבעים. וה"א בסוף המלה. לרמוז על חומש העודף.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>החטים והשעורים והכוסמין </b>כ"ה נוסח תי"ט. <b>ותימה </b>דאזיל בתר איפכא. דאי לשון תורה נקיט תנא דידן. אי הכי ודאי איבעי ליה למיתני כולהו במ"ם. וכדאיתא בנוסח משנה שבתלמוד בבלי. ואי נסיב לשון חכמים כי אורחיה. לאחלופי מ"ם הרבים בנו"ן הכי נמי ניתני חטין ושעורין. וכדגרס בירושלמי. ואי איתא דאיכא הכא לפלוגי בגירסא. איפכא מסתברא וה"ג. החטין והשעורים וכוסמים. דהויא מילתא מציעתא. וזכר למקרא. כתוב הדר הוא ביחזקאל (ד) דכתיבי הנך תלתא גבי הדדי. ונסיב חטין לחוד בנו"ן. ושארא במ"ם. הילכך מאן דתני הכי. לא משתבש. ומ"ד בחד מתרי לישני דלעיל. לא משתבש. אבל השונה כמ"ש בס' התי"ט. ודאי הדווקנין תופסין אותו על כך.</small>
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>עמ"ש </b>בס"ד מ"ה פ"ק דתרומות: 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<small>משנה לחם<br><b>ר"ע פוטר </b>צל"ע אי מיירי נמי ביצאו אחר שנתחייבו. מי גרע ממוכר פירותיו לגוי. אחר שבאו לעונת המעשרות. ועל פי מ"ש בס"ד רפ"ב דדמאי. ניחא. דודאי לא איירי הכא. אלא בדיגון גוי. ע"ש. <b>ואתי </b>שפיר נמי דלא קתני הוציאום. דמשמע בכונה להפקיע ממעשר. יצאו קתני מאליהן. שלא לדעת ישראל (דכותה ספ"ג דיבמות דייקינן בגירסא. דהחליפו הוה משמע במתכוין. ושנינן תני הוחלפו. דמשמע באונס. כל פועל. פועל ברצון ובחירה מן הסתם. וכל נפעל. אינו נקשר לרצונו. אבל מקבל הפעולה בהכרח ע"פ הרוב). <b>וי"ל </b>רישא נמי נקטה שנכנסו. לרבותא. דאפ"ה חייבין. וסתמו כפירושו. דאיירי ודאי בגמרו בא"י ביד ישראל. דאטו מי עדיפי מפירות הארץ בארץ. והשתא ניחא טפי. דסיפא דומיא דרישא. הכל הולך אחר הגמר.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<small>משנה לחם<br><b>במי פירות</b> כגון תפוח שרסקו וחמצה בו. או בזולתו ממי פירות. וכן בדבש תמרים. <b>אבל</b> היין והשמן ודבש דבורים. הם משקין המכשירים. טמאים ומטמאים.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בידים מסואבות</b> משמע דווקא בטומאה של דבריהם כסתם ידים. אבל אסור לאכלה בטומאת הגוף. וסייעתא לראב"ד פ"א מה"ל ט"א. כמ"ש שם בס"ד.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<small>משנה לחם<br><b>האשה יושבת </b>התחיל בדין האשה. לפי שעליה הדבר מוטל. שהיא חייבת במלאכת אפית הפת. כדתנן מ"ה פ"ה דכתובות. ולכן היא נענשת על עון חלה. כמ"ש ספ"ב דשבת. <b>ונ"ל</b> שהמצוה שלה היא. שהנשים נצטוו עליה ביחוד (מלבד טעם הנ"ל. שעוסקת בתקון הלחם. לתת טרף לביתה. כבר אמרו רז"ל שנצטוותה האשה במצות חלה. לפי שאיבדה חלתו של עולם) למאי נפקא מנה לעשרה זהובים דשכר מצוה וברכה. ולא מיבעיא אחר שקדם ונטל חלה מעיסתה. ברשות בעלה. שאע"פ שחלתו חלה ודאי. חייב לשלם לה עשרה זהובים. אלא אפילו בעלה גופיה. דעסה דידיה היא. נמי מיחייב אי קדים ועביד. דמצוה לאשה היא. דזכי לה רחמנא. ועלה דידה רמיא. וכמו שסובלת העונש בגללה. כך בדין הוא שתהא נוטלת השכר לעצמה. הכין חזי לי בס"ד. <b>מנה</b> שמעת תו. דהיכא דליתה לאשה. לא מיבעיא לאהדורי בתר איתתא למיסב חלתא. (לא כמו שחושבין ההמון בטעות) אלא מצוה דבעל העסה היא. ויש לו לקיימה בעצמו. אע"ג דמצי משוי שליח. מיהת מצוה בו. מבשלוחו. ולענין נוסח הברכה עמש"ל פ"א מ"א.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>הסל מצרפן. </b>מלשון הרע"ב נראה דר"א תרתי בעי נגיעה וצירוף סל. והכי מסיק נמי הר"ש. ופירוש זה יתכן לשני הגירסות. דאי גרסינן אף הרודה הכי פירושו אף שלא נשכו רק נגעו ורודה ונותן לסל מצרפן. ולמאן דגרס הרודה ה"ק נשיכה לחוד לא מהניא. אלא אע"פ שנשכו צריך נמי צירוף סל. וכתב בתי"ט שכ"ה גם בסמ"ג ולזה הסכים הב"ח בא"ח סי' תנ"ז. ודלא כחתנו הרב בט"ז ז"ל שם. דדחיק לפרושי לשון הסמ"ג והטור דלא בעי נגיעה בהדדי. אלא נגיעה ע"י כלי דבתר אפיה סגי לענין צירוף לכשיעור חלה ע"ש. והמעיין בדברי הר"ש והרע"ב כאן יראה שהדברים כמשמען כמו שסובר הרב חותנו ז"ל. ואני תמה מאד איך אפשר להעלות על הדעת דצירוף סל דבתר אפייה מהני לחייב בחלה. דהא דלא כהילכתא דקיי"ל גלגול מחייב ופוטר בחלה כדלקמן פ"ג. ואפילו כר"ע דאמר הכל הולך אחר הקרימה בתנור לא קיי"ל. כ"ש דליכא למימר דדי בצירוף סל בלי נגיעת העסות. כיון דאזלינן בתר גלגול לכל דבר. א"כ מאי מהני צירוף סל. הלא בשעת חובתה היתה פטורה ודוק. וכבר זכרתי זה בס"ד בהלכות פסח והוספתי לדקדק מלשון הגמ' דנהוג למיפא קפיזא ולא קאמר למילש וק"ל: 
+<small>משנה לחם<br><b>הרודה </b>מלשון מקרא רדה הדבש. ענין לקיחה והורדת הדבר הנדבק. מן הדופן שהוא דבוק בו. כענין הדבש בכורתו. שנדבק בדופנותיה. וכן היתה אפית הפת בימיהם. ע"י הדבקה בתנור.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<b>וגזל ביד כהן. </b>צ"ע מאי שנא מהא דתנן התם בבכורות פ"ח [דנ"א ע"א] כתב ליתן לו ח' סלעים. חייב ליתן לו ובנו אינו פדוי. והא התם נמי נפיק מניה חורבא דאתי למימר דבנו פדוי: 
+<b>וי"ל </b>דהתם לא חיישינן להכי כיון דכי משלם לו מן התורה בנו פדוי. ואדרבה משו"ה הפקיעו ממונו. כדי שלא יאמרו פודין בשטרות ודוק: 
+<small>משנה לחם<br><b>וקפשה </b>פירש ר"מ כמו וכבשה. וכתב שכן באה זאת המלה במקומות בע"א. <b>ואנכי</b> לא ידעתי אנה כ"א במקרא פ"א הכפישני. בחלוף אותיות החך.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<small>משנה לחם<br><b>חמשת רבעים קמח</b> עיין פירוש רע"ב. <b>וצע"ג</b> עיין לחם לשובע.</small>
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<small>משנה לחם<br><b>עיין </b>מ"ש רפ"ד דטבול יום בס"ד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>וניתן פחות מכביצה כו'.</b> ע"פ רע"ב דפחות מכביצה אינו מיטמא. ומניח החלה על אותו פחות כו'. <b>צ"ע</b> אי דווקא קאמר. ולישנא דמתניתין לא משמע הכי. אלא ודאי על בסמוך כלישנא דקרא. איברא ודאי הכי הוא. דלא בעינן על גבי. כדתנן התם נמי ומניחתה בכפישה ומקפת. ואי אפשר לה להניחה על גבו.</small>
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ותטמטם. </b>לא הבנתי מ"ש התי"ט בענין זאת המלה. כי ידוע שענין טמטום וטמום א' הם אעפ"י שהם משקלות שונים שהרבה דוגמתן וק"ל. והטומטום נקרא כך ע"ש שהוא אטום ואינו ניכר בין נקבה לזכר. 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>סד"ה ותטמטם. ניכר. נ"ב בין נקבה לזכר.</small>
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ואם ספק חייב. </b>עמ"ש התי"ט ומ"ש בס"ד ריש דמאי. 
+<small>משנה לחם<br><b>ואין חייבין עליה חומש</b> מ"ש רע"ב אבל הקרן משלם דתשלומי כו'. <b>אין</b> זה טעם תשלומין. דהא ודאי בעי שלומי בלא"ה. שהרי הדמים של הגר. אלא קמ"ל דבעי אפרושי לה ונעשית תרומה מספק. כי היכי דתהוי כפרה מספק. והגר מוכרה לכהן. ונוטל דמיה לעצמו.</small>
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>הטבל. </b>למ"ש התוס' [ע"ז ד' ע"ג ע"ב ד"ה טבל] דלא הוי דבר שיש לו מתירין כשאין הבעלים. עמ"ש בס"ד בי"ד סי' קכ"ב: 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>להיות מפריש עליה והולך. </b>פשוט שמ"ש הרע"ב בשיטת הר"ש ז"ל אמרה למילתיה. ולא ידעתי כוונת התי"ט שתמה עליו. ועמ"ש בס"ד פ"ק דדמאי מ"ג: 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>ואסורה לזבים ולזבות.</b> מה שהקשה בתי"ט על הרע"ב במאי מוקים לה אי בדלא טבלי. (וכ"פ הר"ש) פשיטא השתא בעל קרי כו' כ"ש הני עכ"ל: 
+<b>נקל </b>לתרץ דהוה אמינא אדרבה זבין וזבו' עדיפי. דשאני ב"ק דמצי טביל. משא"כ זבין וזבות דלא מהני בהו טבילה. סד"א כי ליכא טהור וטבול יום אלא הני. לא תלך החלה לשרפה. אלא אכלי להו הני בטומאה. כיון דבאל"ה החלה טמאה היא. והטבילה חומרא דרבנן היא. היכא דאפשר כבב"ק. משו"ה אע"ג דהא תני ליה ב"ק. אצטריך ליה לאשמועינן נמי בהני. והוא דבר הגון מאד דכוותיה אשכחן ספ"ג דברכות [ד' כ"ו ע"א] גדולה מזו. דאע"ג דגזרו טבילה לב"ק. לא אחמירו בה גבי זבין וזבות ודוק: 
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>מאלכסנדריא. </b>זו אינה אלכסנדריא שבמצרים. שבכל מקום שמזכיר אותה קוראה אלכסנדריא של מצרים כמו בפ' החליל. ואחרת היתה בא"י על שפת הים ומכבוש ראשון היא: 
+
+Mishnah 11
+
+<b>מאפמיא. </b>בפירוש הרא"ש הנדפס בש"ס החדשים ראיתי כאן דבר זר מאד. שנתחלף לו אפמיא זו באספמיא. שהיא ספרד ח"ל גמור. ורחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב. ופשוט שהוא שיבוש ולא יצא דבר זה מפי הרא"ש רק מאיזה תלמיד טועה שהעתיק הספר והוסיף מדעתו. ואין בזה ספק כי מה ענין ספרד לסוריא. אף שעתידה גם היא להיות מכלל א"י. לחד פירושא במ"ר על קיני קניזי קדמוני. יהר"צ שנזכה ונירשם ב"ב ונביא מהם ביכורים ומעשר שני: 
+<small>משנה לחם<br><b>מאפמיא </b>אין זו שום אחת מאותן שתי אפמיות הנזכרות בגמרא רפ"י יוחסין. דהנהו בדגלת (שהוא חדקל) איתנהו. וזאת אפמיא דסוריא. על נהר פרת עומדת. ועדיין היא ידועה בשם זה (כל זה צריך להציג לפני מ"ש כבר בלח"ש בדבור זה. וצריך למחוק משם תיבת מאפמיא תחלת הדבור. וכצ"ל ובפירוש הרא"ש כו').</small>
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Demai/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Demai/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d2dbb72b71096b25c56bd673f2d1280dbf37d7aa
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Demai/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt	
@@ -0,0 +1,362 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Demai
+לחם שמים על משנה דמאי
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה דמאי
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הקלין שבדמאי. </b>לשון הרע"ב שהקלו חכמים על הפירות הללו וכו' דאית בהו תרי ספיקי. והא דבעינן תרי ספיקי. ולא סגי בספק נתעשרו. אע"ג דרוב ע"ה מעשרין [שבת ד' י"ג] וכודאי דמי דלא חיישינן למיעוטא בכל דוכתא כמ"ש גם בתי"ט בשם התו'. ומה שכתבו ז"ל הוא דחוק קצת. ואי איכא למימר דלא חשיב רובא. הכי הוא דאיכא למימר. משום דהוי רובא דליתא קמן לא אזלינן בתריה. 
+<b>אבל </b>הנראה לי עיקר כמ"ש בחי' בפ"ק דשבת (שבת ד' י"ג) דטעמא רבא איכא במילתא דלא אזול הכא בתר רובא לשווייה כודאי דהפירות מתחלתן אינן מעושרין. וקיי"ל [חולין ד' פ"ו] סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא: 
+<b>והשתא </b>דאתינן להכי בדין הוא דלהוי נמי כודאי טבל. אלא משום דאע"ג דחזקה שאינן מעושרין הויא חזקה מעליא. אכתי לא מהניא לאורועי לרובא דהא מסייעא ליה נמי חזקה דלא הוטבלו ולא נתחייבו מעולם ודוק: 
+<b>נובלות התמרה. </b>כתב הרע"ב תמרים שאינן מתבשלין באילן וכו'. וי"א תמרים שהפילן הרוח קודם בישול עכ"ל. אפירושא קמא עמ"ש בס"ד פ"ו דברכות מ"ג. והא דהכא מספקא ליה והתם פשיטא ליה דבושלי כומרא נינהו לפום מאי דכתיבנא התם. היינו משום דהכין מסקינן בגמרא. דהתם בנובלות סתמא כ"ע ל"פ דבושלי כומרא נינהו. כי פליגי בנובלות תמרה דהכא. ולא איפסיקא הילכתא לענין משנתינו משו"ה ספוקי מספקא ליה: 
+<b>אבל </b>להרמב"ם בפירושו מיפשט פשיטא ליה הכא כמ"ד תמרי דזיקא. ויאות דהא סליק בקושיא מ"ד הכא נמי בושלי כומרא. אע"ג דנקטינן כללא דמשום קושיא לא דחינן מימרא מהלכה. היינו היכא דליכא פלוגתא במילתא. אבל הכא דאיכא דפליג וסבר דתמרי דזיקא נינהו הא מסתברא כוותיה: 
+<b>ובכיצד </b>מברכין [ד' מ' ע"ב] פריך תלמודא אליבא דמ"ד תמרי דזיקא מדתנן הקלין שבדמאי ספיקן הוא דפטור הא ודאן חייב. ואי תמרי דזיקא ודאן אמאי חייב הפקירא נינהו. ומשני שעשאן. גורן דאמר מר הלקט השכחה והפאה שעשאן גורן הוקבעו. ואיכא למידק בה דפריך ודאן אמאי חייב. ואמאי לא נהי דודאן לא קאי אלא לענין מעשר כלומר שודאי לא נתעשרו. אבל לענין הפקר לא קמיירי דמ"מ אין ודאן שמור. אפ"ה מידי ספיקא לא נפקא דאיכא לספוקי בהו מיהת בשמור. והא בעינן תרי ספיקי בקלין שבדמאי וליכא. וא"כ אע"ג דסתמייהו הפקירא נינהו. כיון דאיכא נמי לספוקי בהו בשמור ובדלא אפקרינהו מספיקא לא נפקי ומחייבי בודאן שלא נתעשרו. וא"ה מאי פריך ודאן אמאי חייב. וכ"ש אם נאמר שהקושיא היא אפי' אודאן שמור. דלא חשיבי בהכי כיון דכ"ע אפקורי מפקרי להו. שאין לה מקום לפום רהיטא. דמכיון שמשתמרין אצלו לאו הפקרא נינהו: 
+<b>ואין </b>לומר משום דס"ל דאינן ראיין למאכל אדם כלל ואפי' אי לא אפקרינהו והן נשמרין אצלו בטלה דעתו דלעולם לא חזו. וא"כ אפי' ודאי נשמרין וודאי טבלים פטורים. והכי נמי פריך דלא שייך למתנינהו גבי דמאי דאפי' בודאי פטורין. הא ליתא דא"כ מאי קמשני בשעשאן גורן הא אמרת דבטלה דעתו דלאו מידי חזו. ואטו כי עשה גורן בדבר שאינו אוכל מי מיחייב בפאה ובמעשרות: 
+<b>לכן </b>נ"ל דהכי פירושא ודאי דתרתי ספיקי בעינן והני נמי אי איכא לספוקי בהו בנשמרין. הכי נמי דמחייבי אע"ג דסתמא הפקרא הוו. דמ"מ ודאן חייב דלא בטלה דעתו אם חשב עליהן לשומרן דודאי חזו לאכילה אע"ג דלא חשיבי כולי האי. ובחד ספיקא לא מקילינן בדמאי. והא דפריך ודאן נמי ליפטר. היינו משום דקס"ד דליכא לספוקינהו בנשמרין כלל כי אמרת תמרי דזיקא. כי איך אפשר להושיב שומרים לרוח שיפילם. וגם אינן חשובין כל כך לשכור להם שומרים. או להקיפן חומה וגדר. וכיון דסתמייהו לאו בחזקת שימור קיימי. לא חשיב תו ספק לגמרי. ולעולם הו"ל כודאי הפקר אע"ג דלא בטלה דעת האוכלן דודאי אוכל הוו אלא דלא חשיבי להיות משומרין. ואם נשמרין הן בודאי חייבין. אבל מן הסתם אין לספקן בשמורין. דהוה מידי דלא אפשר אלא בדרך רחוק וכה"ג לא הוי ספק. משו"ה אפי' ודאן טבל שלא נתעשרו ליפטרו. מטעם הפקר שגם דבר שהוא אוכל פטור בבא מן ההפקר. ומשני דאפ"ה מתחייב בודאן ולא מהני טעם ההפקר בשעשאן גורן דמיחלף בשאר טבל. וכמו דלא מהני בלקט ופאה אע"ג דפטירי מדאורייתא מטעם הפקר. בשעשה מהן גורן חייב. הכי נמי לא שנא: 
+<b>ונמצאת </b>למד שזו שהוצרכנו לשינויא דעשאן גורן היינו דווקא אליבא דמ"ד תמרי דזיקא דלא חשיב ספק שמור דידהו ספק. אבל למ"ד בושלי כומרא דבני שימור נינהו דברשותיה דבע"ה קיימי ואוכל הן אלא שאינן חשובין. וכ"ש למי שמפרש שמתבשלין בכומר שסופן אוכל ופירי גמור. רק מ"מ אינן חשובין דפשיטא דחשיב ספק שמור דידהו ספק גמור. ומשו"ה לדידיה ניחא דודאן חייב. ולא אצטרכינן אליביה לאוקמה בשעשאן גורן. ואפ"ה ודאן שפיר מיתסר דאכתי פש חד ספיקא דספק שמור. ספק מעליא הוא. ומנה דאע"ג דאיכא אינשי דנשמרין הן אצלן. אפ"ה הוו קלין שבדמאי דכל כמה דלא ידעינן בודאי שנשמרין הן. לא מיקרו אלא ספק. ולא בעינן עד דידע שבאין מן ההפקר דווקא. אלא בסתמא ספיקא חשיבי ולקולא נמי אמרינן הכי. ולעולם למ"ד בושלי כומרא נמי הו"ל תרי ספיקי ושרו עד דידעינן ודאי דטיבלן: 
+<b>וא"כ </b>תמה על עצמך עמ"ש בתי"ט בד"ה ונובלות תמרה ז"ל מ"ש הרע"ב ותולשים אותם ר"ל הזוכים מן ההפקר עכ"ל. דמשמע שלא בא אלא לומר שצריך שנדע שאותן הזוכים מן ההפקר תלשום ולא נשמרו ביד בעלים (ואל"ה מאי קאמר). ולא היא דא"כ אין כאן ספק דהא ודאי הפקר הוו. ופשיטא צריכא למימר דפטורין הקלין דמתני'. אפי' חמורין בכה"ג פטירי וזה פשוט. אלא לא בא הרע"ב כ"א לומר איך תיקון גמר פריין ולא נ"מ מידי מי הוא התולשן דלא ידעינן בהו וליכא למיקם עלה דמספקא מילתא. וספיקן נמי שריין רצוני בספק אם נתלשו מן ההפקר או לא ודוק: 
+<b>וביהודה האוג. </b>הא דמפלגינן הכא בין יהודה לשאר ארצות. ובפ"ק דפאה [משנה ה'] תנן סתמא האוג והחרובין חייבין בפאה. ותנן התם בפ' בא סימן [ד' נ' ע"א] כל שחייב בפאה חייב במעשרות דמעשר חמיר שיש בו מה שאין בפאה ותנאי דנשמר איתיה בפאה כמו במעשרות: 
+<b>אפ"ה </b>לק"מ דהא איכא המפקיר כרמו והשכים ובצרו דחייב בפאה ופטור ממעשרות [נדה ד' נ"א ע"א] כדאייתינן לעיל ריש פאה דרחמנא רבינהו למ"ע בתעזוב יתירא. משא"כ במעשר. ודילמא מכללא דריבויא דתעזוב איתרבו נמי הקלין שבדמאי דאף על גב דרובא דהפקירא נינהו ופטירי ממעשר. במ"ע מיחייבי. דמאי טעמא מרבינן לזוכה בהפקרו משום דאינו הפקר גמור ודאי. (עיין נדרים דמ"ד ודוק) דהא הפקר גמור ומואלט ודאי מיפטר כדאי' ריש פאה. והאי משום דספק הוא מייתינן ליה לחיובא. ה"ה דמרבי לכל דדמי לי' דהיינו הקלין דמתני' דאף דרובן מן ההפקר מידי ספק לא יצאו כדכת' לעיל. וכיון שאינן הפקר ודאי מסתברא לרבויינהו בקרא דתעזוב ולחיובינהו במ"ע והא דהתם בגמ' פ' בא סימן [ד' נ' ע"א] אמרינן דמין החייב בפאה חייב במעשרות. הכי נמי הוא דעכ"פ מין האוג חייב במעשר בשאר ארצות מיהא. לבר מיהודה דלא חשיב כלל. מ"מ ביהודה אף על גב דלא מיחיוב במעשר דרובו הפקר בפאה חייב מטעם הנז'. וגם זה ברור: 
+<b>אלא </b>שאין צורך בכך דמאן דמותיב הכי לא חש לקמחיה דמאי שיאטה דפאה הכא. דקלין דמתניתין דפטירי הוא דתנן והיינו דווקא בספיקן. אבל ודאן חייבין כדאייתינן לעיל ודווקא בתמרי דזיקא אוקימנא בשעשאן גורן. משא"כ בבושלי כומרא וה"ה לכל הני שארא דמתני' דודאן חייב בלי ספק אע"ג דספקן פטור. והיינו דמקילינן הכא באוג שביהודה. משום דאיכא תרי ספיקי ומסייעא נמי רובא דע"ה מעשרין. דבדין הוא מדאורייתא ודאן נמי פטירי ואפי' של שאר ארצות. אלא דרבנן הוא דאחמירו טפי במעשרות. משו"ה מסתייה לאחמורי בודאן. אבל התם בפאה מי לא עסקינן בודאי. ספק מאן דכר שמיה. דלא נקיט תנא אלא הפירות שחייבין בפאה בידוע שלא הופרשה מהן עדיין. ובספק לא קמיירי: 
+<b>(ונ"ל </b>פשוט דספק ספקא במתנות עניים כהאי גוונא דאמרן. ודאי להקל דאפי' בספק א' הוה לן למיזל לקולא כמו במעשר עני. אי לאו קרא דהנח להם משלך או מדכתיב תעזוב יתירא. או דילמא בלא"ה נמי מדינא ספק כזה במתנות עניים להחמיר. ול"ד לשאר ספק כדבעינן למימר בס"ד. ולא אצטריך קרא אלא לכדפרישנא פ"ז דפאה. מיהא הא פשיטא טובא דבחד ספקא אזלינן לחומרא גבי מתנות עניים ובתרי ספיקי לקולא. ואין צריך אפילו להפרישן שאין טובלין כל זה ברור בס"ד. משו"ה לא נחית לפלוגי התם בין אוג שביהודה לשאר ארצות. שאין ספק בעולם שהאוג של כל הארצות חייב בפאה): 
+<b>ואע"פ </b>שהוא ספק הפקר שאין זה הספק פוטר ממ"ע אי משום דנפקא לן מקרא להחמיר בספק מתנות עניים אי נמי אפילו מסברא דלענין זה הוו להו עניים מוחזקים דדין שותף אית להו. והא ודאי לא יהיב להו דידהו. והו"ל כמו הפקדת אצלי ואיני יודע אם שלך הוא אם לא דודאי עליו להביא ראיה שאינו של המפקיד [עיין ברמב"ם הל' שאלה ופקדון, פ"ה הל' ו'] ומשו"ה קיי"ל ספק לקט לקט אפי' במידי דמספקא לן אי אית ליה לעני גביה מידי. כי הא דתנן בפאה פ"ז מ"ד. ולא אמרינן בכה"ג המע"ה. כדאמרינן במ"ע דדמאי וכדאמינא אנא לעיל בספק הופרש ממנו פאה. (מלבד מה שכבר חילקנו בין שני ספיקות וספק אחד ובמעשר עני של דמאי נמי לעולם איתנהו לתרי ספיקי ודוק. י"ל עוד) דהיינו טעמא דספק הפרשה מוציא מידי חזקת העניים. דשמא כבר הופרש ממנו חלק עניים קודם שהגיע ליד הלוקח. להכי מצי למדחינהו ואמ' להו זילו אייתו ראי' דאית לכו מידי גבאי ושקליתו ואי לא לא כיון דלא מציתו לאתויי ראי' דיהבתון ניהלי מידי מדילכון. הדר הו"ל כאומר איני יודע אם הפקדת אצלי דמיפטר. וה"נ אזיל ליה חזקת עניים ועליהם להביא ראיה. משא"כ בודאי לא הופרש חלק עניי' והספק בא מצד אחר לא הורע כח עניים והרי הן בחזקתן (שזכו להן משמי' שבכל שדה קבוע חלקי של עניים עד שיוודע לך שאינו דוק) ואינו יכול להפקיען אם לא שיביא ראיה. לכן בספק הפקר ודכוותה שבודאי לא הופרש חלק עניים. על בעה"ב להביא ראיה שאין לעניים בו זכות משו"ה מיחייב. ועמ"ש מי"א פ"ד דפאה. והיינו טעמא דגבי פאה תנן [פ"א משנה ה'] סתמא דהאוג בכל מקום חייב לפי שהוא ספק אח' של תורה. אב"א קרא אב"א סברא. ודוק היטב שבזה יתיישבו הרבה דברים הנראים כסותרים. וחזרו להיות ברורים. כעצם השמים מטוהרים: 
+<b>מעתה </b>מ"ש בתי"ט צריך לומר דלא נחית התם בפאה לחלק בין הארצות עכ"ל. לא דק במ"כ דתנא דווקנא הוא דלא נחית התם לחלק משום דסתמא כפירושו בכל ענין מיירי דחייב בפאה כדפרישנא. דבחד ספיקא אף בדמאי חייב לעשר. כ"ש במתנות עניי' דכתיב תעזוב יתירא: 
+<b>הגם </b>הלום ראיתי ונוראות נפלאתי במ"ש הרמב"ם ז"ל פי"ג מהל' מעשר [הל' א'] שאפי' אמרו לו שאינן מעושרין אעפ"כ פטורין הקלין הללו שבמשנתנו עד שיוודע שהן מן השמור וסמך בזה על הירו'. ותימה גדולה אמאי שביק לתלמודא דידץ דמסייע לר"ל ופשיטא ליה דודאן חייב כדאייתינן והו"ל מחלוקת בגמרא דבני מערבא וסתם בתלמודא דילן ודאי עדיף. וכ"ש דפשטא דמתני' כר"ל דייקא דהא שבדמאי תנן 
+<b>ושמא </b>יש ליישב דאף הר"מ לא אייר בודאי. (דוק שכן משמע לשונו קצת) אלא שהמוכר ע"ה אמר לו אחר המכירה דקמ"ל דאין חוששין לו. וכך הוא הדין בכ"מ שאין עד א' נאמן באיסורין אלא במה שבידו [יבמות ד' פ"ח] וכ"ש הכא בקלין שבדמאי. דע"ה לא מצי משוי להו לחתיכה דאיסורא. ולא עוד שאפי' עדיין ישנם בידו. דילמא נמי לא מהימן אפי' להחמיר כיון דסהדותיה לאו כלום היא דלאו בר עדות הוא. ובתלמודא דילן דמסיק בפשיטות דודאן חייב. איכא לפרושי בלוקח מן הגוי או שלוקטן בפניו. שהרי ודאי לא נתעשרו. ומ"מ הלוקח אינו יודע אם המקום הפקר אם לאו: 
+<b>ובכן </b>עלה בידינו פסק הר"מ ז"ל כהוגן. וזה שלא כדברי הכ"מ. שחשב שסמך לו הרב ז"ל על הירו' בלבד. וכן הדברים מראים מדאיכפל לפרושי דאפי' אמר לו ע"ה כו' ומי סני למינקט לישנא קלילא דאפי' הודאי שבפירות הללו פטור כדאמר ר"י בירו'. אלא שכיון למצוא פשר דבר בין הירו' והבבלי ומוקי לודאי דהירו' באמירה גרידא דע"ה כנז': 
+<b>והחומץ שביהודה </b>עמ"ש בתי"ט והאמת מה שתירץ בתחל' שחששו בנסכים שמא נפלו לתוכו שעורים. אבל לא מפני שאין סומכין על הנס כמ"ש אח"ז. שבכאן ודאי היו סומכין על הנס. שהרי סמכו עליו והקילו באיסור טבל. על כרחך שהיו סומכין בזה על הנס הקבוע. שכל זמן שהיה הנס קבוע חזר אצלם למנהגו של עולם. ואין אומרין שלא לסמוך על הנס אלא כשאינו נס קבוע ודוק. וראייתו מפ"ק דיומא [ד' ב' ע"א] כבר דחיתי שם במקומו שאינה ראיה עמוד עליו: 
+<b>והכסבר. </b>הא דאפסיק שביהודה בין חומץ לכסבר. לאו משום דכסבר בכל מקום כדכתב בתי"ט. דאי הכי הו"ל לתנא לאקדומיה ולמכלליה ברישא בהדי אינך דבכל מקום וכמ"ש הוא ז"ל עצמו. אף שהייתי יכול ליתן קצת טעם לסידורו עם שיהא מאותן שנוהגין בכל מקום. והיינו משום דמעיקרא חשיב אילנות ופרי העץ. הילכך אפסקי' לסדריה באותן שביהודה דמיירי נמי בהנך. והדר מיירי במין הזרע. מ"מ אינו נ"ל: 
+<b>אלא </b>האמת כמ"ש הר"ש ז"ל דהנך תלתא ביהודה וכדאי' בירו'. ולא תקשי למאי אפסקיה שביהודה. דהיינו טעמא למימרא דחומץ דיהודה דהקלו בו דווק' שביהודה ר"ל כשהוא במקומו בארץ יהודה. אבל הוליכוהו לגליל או למקום אחר מתעשר דמאי אף שידוע שבא מיהודה. שלא במקומו לא הקלו בו משום דלא פלוג. ודינו כשאר חומץ דגליל ודשאר ארצות שנוהג בדמאי. דהא ביהודה גופה קולא היא דאקילו ביה דלהכי קרינהו הקלין שבדמאי. והבו דלא לוסיף עלייהו. משו"ה הפסיק הענין ואמר אצל חומץ שביהודה דווקא: 
+<b>ולא </b>הוצרך לומר כן באוג וכסבר. דפשיטא שאם הובאו לגליל ולמ"א ששוין הן לאוג וכסבר הגדלים בגליל ובאותו מקום שחייבין בדמאי דמאי אולמייהו דהני אי גדלי בגליל. טפי מהני דגדלי ביהודה. דהא ביהודה אינן חשובין לא מפני שגרועין משל מקומות אחרים. אלא מחמת ריבויים ביהודה לא היו נחשבים לכלום והיו מופקרים לפי שגדלים שם ביערים. משא"כ במקומות אחרים חשובים הם ונשמרים. לפיכך חייבין. ואין א"כ מקום לחלק בין באו מיהודה לגליל. ובין אותן שגדלו בגליל שהכל אחד ודאי לענין זה כיון שכאן נמצאו וכאן היו חשובים ולא מופקרים. אבל גבי חומץ דביהודה בא מן התמד. סד"א אפי' במקום אחר עומד הוא בהיתרו דהכי ודאי מסתברא לכאורה. להכי אצטריך דקמ"ל שביהודה דווקא הקלו בו לא זולת מטעמא דאמרן והרי זה נכון: 
+<b>וכן </b>י"ל עוד ולמידק מנה איפכא נמי דלהכי תני שביהודה דדווקא חומץ של יהודה. אבל חומץ שהובא ליהודה ממקומות אחרים. חייב בדמאי. דזיל בתר טעמא. משו"ה אע"ג דהקילו ביהודה בחומץ של ארץ יהודה עצמה. לא התירו כל החומץ שנמצא בה. משא"כ באוג וכסבר שאפי' באו ליהודה מחוץ למדינה ממקו' שהן חשובין. מ"מ כאן ביהודה אינן חשובין והמוכר אינו חס עליהן לעשרן להכי לא תני בהו שביהודה. וגם זה טוב וישר: 
+<small>משנה לחם<br><b>הקלין</b> בלח"ש סוף פיסקא ואתרע ליה רובא. נ"ב (אולי יש לומר עוד בדבר שיש לו מתירין לא הלכו אחר הרוב).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>בס"פ ודוק. נ"ב (עי"ל משום דכל פירות הללו אינן חייבין אלא מדבריהם. כי מן התורה אין חייב במעשרות. אלא דגן תירוש ויצהר).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ומי </b>שר"ל דהו"ל ע"ה קבוע. העיד על עצמו שאינו ת"ח. שהרי גזרו על הדמאי אף בפורש. ואפילו בנמצא בדרך.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>אם חשב עליהן לשמרן. נ"ב (עיין ב"מ דכב"ב. וח"מ סר"ס).</small>
+
+Mishnah 2
+
+<small>משנה לחם<br><b>א"ל חומש </b>עיין ר"ש.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>לאונן </b>עתי"ט מ"ש בשם הירושלמי. <b>וצ"ב</b> דהא ודאי אין אנינות בלי טומאה. אלא דטומאה שכיחא בכל גוונא. בין דמת. בין דשאר טומאות. משא"כ מיתה לא שכיחא. כדאמרינן ריש יומא טומאת ביתו שכיחא. טומאת מת לא שכיחא (אע"ג דלגבי נדרים מיקריא שכיחא. ע"ש) <b>אבל</b> עדיין לא נתיישב לי טעמו של הירושלמי כאן. מאחר שיש בו לאו של תורה בודאו. מדוע לא גזרו על ספקו. כדרכם ז"ל. לעשות משמרת. וכמצוה עליהם. אע"פ שספק זה קל. גם אנינות יש בה חשש כפול. דילמא אגב מרריה קנגע נמי. עמ"ש בס"ד רפ"ח דפסחים. והרי יש כאן איסור טומאה ואנינות. וצ"ע.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<b>חלת ע"ה </b>שתיקן לו גבל חבר ורוצה ליתנה לכהן חבר פטור מלעשר עכ"ל הרע"ב ז"ל. רוצה לומר כהן המקבלה ממנו פטור מלעשרה דמאי (והיינו ע"פ דיבורו של ע"ה שאומר שעישר אותה עסה. משום דבחלה ודכוותה האמינוהו אע"ג דבעלמא לא מהני דאינו נאמן על הדמאי. כן כתב הרמב"ם ז"ל בחבורו [בפ' י"ג מהל' מעשר הל' י"ד]) אעפ"י שבודאי טבל צריך להפריש תרומה ומעשרות אף מן החלה כדכתב הר"ש בפ"ה [משנה א'] דמכילתין בשם הירושלמי. בדמאי הקלו אי מטעמא דרבי יוחנן אי מטעמא דר"א דאימת קדשים עליו. 
+<b>וצריך </b>שתדע שהנראה אלי והעולה בידי אחר עיון רב הוא זה. שר"י ור"א לא נחלקו בסברא דאימת קדשים עליו. גם לא באופן עשיית עסת החלה רצוני דלד"ה מיירי בעושה בטהרה. דנ"ל ודאי כ"ע לא פליגי דבעינן דווקא שיעשה בטהרה. ואף ר"א מודה בהא דמידי הוא טעמא דידיה אלא משום דאימת קדשים עליו ואינו נותן לכהן דבר שאינו מתוקן. הא לא שייך אלא בעושה בטהרה שמאכילה לכהן וירא להאכילו קדשים שאינן מתוקנים. אבל בעושה בטומאה דלשרפה אזלא החלה. ודאי דליכא למימר הכי. והא חזינן נמי דאין עליו אימת קדשים מאחר שעושה אותן בטומאה. אלא ע"כ ר"א מודה בהא וכי אמרה למילתיה בעושה בטהרה דווקא הוא דקאמר: 
+<b>ר' יוחנן </b>נמי עד כאן לא תאמר היא הדא היא הדא. אלא בעושה בטהרה מחמת אימת קדשים שעליו. אבל בעושה בטומאה או בלוקח תבואה מע"ה ועשאה עסה. כיון דלא שייך בכה"ג טעמא דאימת קדשים. אפי' ר"י מודה דלא היא הדא היא הדא שגם החלה אינה פטורה מן הדמאי וכמו שנבאר עוד בעזה"י (ודלא כהר"ש ז"ל בחלה פ"ד [משנה ו'] כאשר יבוא בסמוך) ובעושה בטומאה נמי אינה פטורה לר"י. דהא חזינן דליכא עליה אימת קדשים: 
+<b>והכא </b>במאי קמיפלגי בלוקח עסה מע"ה ולא הפריש ממנה חלתה. אם הלוקח המפריש מחויב להפריש דמאי גם על החלה או לא. דר"א סבר משום דאימת קדשים עליו הוא דהקלו בחלת ע"ה. והיינו דווקא כשע"ה עצמו מפרישה ע"י גבל חבר דחזינן דאימת קדשים עליו פטור מן הדמאי: 
+<b>אבל </b>ע"ה שעשה עסה למכור ובא חבר ולקחה ממנו עד שלא הופרש חלתה ממנה. כה"ג לא אמרינן אימת קדשים עליו שאפי' עשאה ע"י חבר לא מהני לפוטרה מן המעשרות. דאכתי לא הוה אימת קדשים עליו. שהרי לא הפריש חלתה. ואמרינן כי היכי דלא חייש להפריש החלה מן העסה. לא חייש נמי להוציא ממנה תרומה ומעשרות. והא דקעביד לה ע"י חבר כי היכי דלקפצו עלה זביני דגם חברים יקנוה ממנו. מיהת אדמאי לא מהימנינן ליה משום הכי. דמ"מ לא נפיק מחזקת ע"ה במה שעשאה בטהרה. שלא נתכוין אלא להשביח מקחו שימצא לוקחים רבים: 
+<b>ור"י </b>דקאמר היא הדא היא הדא דלא גזרו על דברים הללו לא משוי לה כהילכתא בלא טעמא. אלא משום דס"ל כיון דטרח לעשותה בטהרה. אמרינן נמי מעשיה מוכיחין ומחשבתו דע"ה ניכרת דאימת קדשים עליו לפיכך עשאה בטהרה. והיא הדא שאפילו לקח עסה מע"ה פטורה דאגב דמהימן אטהרת קדשים מהימן נמי אדמאי שלהם. ולא חייש למיעוטא דאע"ג דאיכא למימר דהאי דעביד הכי כי היכי דלשכח אינש טובא דזבני מניה. אפ"ה לא שכיח כולי האי שיוציא ע"ה מעותיו על זה בשכר גבל. ובר מהא איכא טעמא אחרינא להא דר"י. מ"מ בהא בלחוד הוא דפליגי: 
+<b>אבל </b>עשה בטומאה אפי' חלת ע"ה עצמו שוין שאינה פטורה. שאפילו לר"א הרי אין אימת קדשים עליו. ור"י לית ליה היא הדא אלא בעושה בטהרה דווקא כדמפרש אליביה בירוש' בהדיא דבהכי איירי מתני'. וה"ה בלוקח תבואה מע"ה ועשה ממנה עסה שאין החלה פטורה ממעשרות אליבא דכ"ע. דלא מהני מה דעבד לה חבר בטהרה לאפוקה מחזקת דמאי. אלו דברים ברורים ומאירים בעזה"י:   
+<b>ובזה </b>פתחנו שער גדול כפתחו של אולם להבין המשניות כולם שראינום בענין זה ויש בהם מבוכה גדולה ודלת ההבנה נעולה. לפי מה שכתוב בפירושו של הר"ש ז"ל. דבריש פ"ה [משנה א'] אמאי דפריך התם בירוש' וחלה חייבת בדמאי ממתניתין דהכא. כתב שם הר"ש ז"ל והיה יכול לחלק בין הפרישה ע"ה להפריש' חבר וכה"ג מחלק ר"א לעיל. אלא משום דסוגיא זו כר"י עכ"ל: 
+<b>ולענ"ד </b>לא הבנתי זה דהיכי איכא לאוקמה לההיא בהפרישה חבר אפילו אליבא דר"א דבמאי קמיירי אי בנחתום חבר נמי. א"ה קשיא אדפריך מדיוקא קלישא. אדרבה תקשי ליה טפי אליבא דר"א דאפי' חלה גופה לא ליבעי לאפרושי אי לוקח מנחתום חבר איירי (והו"ל להר"ש ז"ל למידק כה"ג) דהא איהו ז"ל גופיה כתב בחלה פ"ד [משנה ו'] דאפי' ע"ה לא נחשדו עליה כמו שלא נחשדו על תרומה גדולה לפי שהיא במיתה וכן החלה היא כמותה לענין זה. כ"ש חבר דחזקה שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו [פסחים ד' ט'] שאפי' החלה עצמה לא היה צריך להפרישה אי בלוקח מנחתום חבר עסקינן. ובמעשרות דחלה עצמה פשיטא דלא מיחייב. ואי בלוקח מנחתום ע"ה משתעי התם דבהכי הוי מצי לחלק אליבא דר"א דבכה"ג חייב. א"כ היינו נמי דקמשני הירוש' אלא כר"י כאן בעושה בטומאה כאן בעושה בטהרה. ומשמע דשם בפ"ה בנחתום ע"ה קמיירי כדנימא בסמוך בס"ד. ולא ידענא לפ"ז מנ"ל להר"ש דהך שינויא לא אתי אפי' אליבא דר"א. דהיינו הך דהיה יכול לחלק דקאמר הר"ש ותירוץ זה עולה לשניהם: 
+<b>וזה </b>שלא כדברי הר"ש בפ"ב [משנה ב'] דמייתי נמי להך שינויא דר"י. וכתב ותימה מאי קשיא ליה דהכא בנחתום חבר והתם בלוקח מנחתום ע"ה. וצ"ל דמשמע ליה דנחתום דהכא ודהתם שוין בנחתום חבר עכ"ד. (וזה בהפך מדברי התוספות פ"ק דיומא [ד' ח' ע"ב ד"ה תנן] דבריהם תמוהים לענ"ד. ידקדק המעיין במה שכתבתי שאין לי להאריך יותר) וא"א לשמוע דבר זה שכתב שם דהכא והכא בנחתום חבר וכאן בעושה בטומאה פירוש בחבר שלקח פירות מע"ה שהוכשרו ונטמאו: 
+<b>והוא </b>תימה גדולה דא"כ לאו חבר הוא דהא תנן בפרקין [פ' ב' משנה ג'] אינו לוקח מע"ה לח. ואי עושה בטומאה אטו חבר קרי ליה ר"י בתמיה. הרי שהדברים בתכלית הערבוב והבלבול וההסתבכות רב מאד: 
+<b>(וא"ל </b>דחבר דהר"ש בנאמן על המעשרות ולא על הטהרות מיירי. דהא הר"ש חבר נקט ואתא והאי לאו חבר הוא. ותו נ"ל פשוט דאע"ג דהנאמן על המעשרות אינו צריך להיות נאמן על הטהרות. היינו דווקא אטהרה דחולין דאע"ג דאסור לגרום טומאה לחולין שבא"י. אפ"ה לא מפסיד בכך נאמנותו על המעשרות. אבל לטמא קדשים בידים לא. דאי חזינן ליה דמטמא תרומה וחלה. ודאי דתו לא מהימן לגמרי אפי' על המעשרות. ואע"ג דהחולין כבר נטמאו ביד ע"ה. הא לא קיי"ל כר"ע דרפ"ב דחלה [משנה ג'] אלא יעשנה קבים ואל יעשנה בטומאה): 
+<b>ותו </b>איכא למידק היכי ניחא ליה להר"ש בשינויא דר"י כאן בטומאה כאן בטהרה. וליקשי הר"ש במשנת הנחתומים לא חייבו אותן וכו' דפ"ב [משנה ד'] נמי. כדדייק ריש פ"ה מדקתני כדי תרומת מעשר וחלה משמע שהחלה עצמה מתוקנת מן המעשרות. וקשיא דר"י אדר"י דהא בפ"ב [משנה ד'] תנן נמי כה"ג הנחתומים חייבו אותן להפריש כדי תרומת מעשר וחלה דמשמע נמי הכי (מדקתני כדי תרומה ברישא דמהכי קדייק נמי בפ"ה [משנה א'] ודוק) שחלה עצמה צריכה תיקון. ואי עושה בטהרה הא אמר ר"י היא הדא היא הדא. שאפי' לקח מע"ה פטורה החלה. ואפי' תימא דבפ"ב מיירי בלוקח תבואה מע"ה. הא שמעינן ליה להר"ש אליבא דר"י לא שני לן דאפי' הלוקח תבואה מע"ה. ועושה ממנה עסה החלה פטורה. דאהא נמי אמר ר"י היא הדא כדכתב הר"ש במס' חלה פ"ד [משנה ו']. א"כ לא משני ר"י מידי: 
+<b>איברא </b>לפום מאי דפרישנא בס"ד הכל ניחא ולית בה ספיקא דמתני' דהכא נמי דיקא. דהנחתומים שחייבו אותן חכמים להפריש תרומת מעשר וחלה בנחתום חבר עסקינן התם. והיינו דשני ר"י כאן בעושה בטהרה דחבר ודאי עושה בטהרה הוא. ובלוקח תבואה של דמאי מע"ה איירי. דר"י בהא מודה שחלתו אינה פטורה כדאמרן. משו"ה מיחייבי הנחתומים לתקן דמאי ולהפריש החלה. ואף היא עצמה צריכה להתקן שאינה נפטרת בכה"ג כדלעיל. וחבר צריך לעשר את שהוא מוכר: 
+<b>ברם </b>בפ"ה בעושה בטומאה איירי. דהיינו ע"ה בלי ספק מאחר שעושה בטומאה שאפי' לוקח פירות טמאין מע"ה איננו חבר כדכתיבנא לעיל (כ"ש המטמא תרומה וחלה בידיו דאליבא דכ"ע ע"ה הוי ודוק) משו"ה לא מהימן גם אהפרשת חלה. דכיון שעושה בטומאה לא מיבעיא דמחשד חשיד על הדמאי. אלא אפי' חלה דחמירא כי תרומה ששתיהן במיתה. אפ"ה לא מהימנינן ליה עלה. דלא דמיא לתרומה דמצי להפרישה בטהרה ביבש. משא"כ בחלה שחיובה בא משיטיל את המים שנטמאה העסה. הורע כחה אצל ע"ה שאינו נאמן עליה בעושה עסה בטומאה מדלא זהיר בה. ולכן הלוקח חייב להפרישה ולהוציא מעשרות על העסה כולה. חוץ ממעשר שני שפטרו בנחתומין מטעם שארז"ל ביומא [ד' ט' ע"א] וזה ברור מאד: 
+<b>והשתא </b>שינויא דר"י התם בפ"ה ובפ"ב דלק' אתיא ככ"ע. ור"י תרגמה נמי אליבא דר"א. דלר' אושעיא נמי לא מצינן לחלק בין הפרישה חבר ולאוקמה לההיא דפ"ה בהכי. דמ"מ היכי מיירי התם אליביה. אי בעושה בטומאה הא לאו חבר הוא. ומאי איריא דמפרישה חבר לעצמו. אפי' הפרישה ע"ה לית ליה לר"א דאימת קדשים עליו כי לא עביד להו בטהרה וחלה עצמה צריכה תיקון כדפרישנא. ואי בעושה בטהרה הא שמעינן ליה לר"א דאימת קדשים עליו בסתמא. וכ"ש כשעושה בטהרה דלית דין ולית דיין. דאפי' להר"ש אליבא דר"א לא ליבעי אפי' לאפרושי חלה לחודה דהא מהימן עלה כ"ש לתקוני לה מן הדמאי נמי. ובנחתום חבר נמי לא מצית לאוקמה דחבר אינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. ונחתום חיובי מיחייב לעשר ולתקן הכל לא הלוקח הא ע"כ בנחתו' ע"ה איירי התם: 
+<b>ותו </b>אכתי ההיא דפ"ב לא מיתרצא דההיא ע"כ בנחתומין חברים מיתוקמא דצייתי לן ועבדי מה דחייבינהו חכמים. ואי בטומאה (בר ממאי דאמרן דלא הוי חבר) מ"ש הך מהא דפ"ה דלוקח מפריש. והכא נחתום: 
+<b>אלא </b>מאי אית לך למימר פשיטא דלר"א נמי ההיא בעושה בטהרה. ודפ"ה בע"ה דעושה בטומאה מוקי לה ר"א וכוותיה דר"י. דטעמיה דר"א לא שייך בנחתומים בין דפ"ב בין דפ"ה. דהכא בחבר עסקינן ולא שייך טעמיה דאימת קדשים. והכי נמי לית להך טעמא בלוקח תבואה מע"ה. והתם נמי במוכר ע"ה העושה בטומאה עסקינן דלית ליה לר"א כה"ג טעמא דאימת קדשי'. וניחא ליה תרווייהו מתניית' דמשנה ראשונה משו"ה חלה עצמה חייבת בדמאי וכן השנייה מה"ט חייבת. משום דבתרוייהו אזיל ליה טעמא דאימת קדשים. אלא שבראשונה אמרו מוכר מפריש דמיירי בנחתום חבר. ובאחרונה לוקח מפריש דהנחתום ע"ה. והכא והכ' ממ"ש פטירי מטעמא דגמר' דילן מתוך שפרהדרין חובטין אותן. הדין הוא תריצתא דמילתא אליבא דר"א. כדמשני ר"י כאן בעושה בטומאה כאן בעושה בטהרה: 
+<b>ור"י </b>אע"ג דפליג עליה ואמר היא הדא היא הדא וס"ל דאפי' לוקח עסה מע"ה חלתה פטורה מן הדמאי. כי קאמר למילתיה עושה בטהרה ע"י חבר דבהכי אוקימנא מתני' דהכא אליביה ומשום מגו כדפרישית. משא"כ בפ"ה דמוקי לה בע"ה העושה בטומאה אפי' לר"י לא מהימן לא אחלה ולא אדמאי. ודברים הללו מחוורים כשמלה חדשה. ברורים וחלקים כמראה הלטושה. ואפי' בדקינן לה בשמשא. לא משכחינן מורשא: 
+<b>ומה </b>מאד נפלאתי על גדולת מעלת הגאון הר"ש ז"ל [בפ' ה' משנה א'] בזה מי הכריחו ליכנס לכך ולחלק בין השוים בדבר זר במ"כ שהחבר יעשה בטומאה. ואי משום לישנא דתלמודא דעושה בטומאה ובטהרה קשיתיה. דהו"ל למימר כאן בחבר כאן בע"ה. וכן כתב הוא ז"ל בפירושו בפ"ב [משנה ד'] וז"ל ותימה מאי קשיא ליה דכאן נחתום חבר ושם נחתום ע"ה: 
+<b>ואין </b>כאן תימה כלל שהדבר ברור מאד דלא הוי מצי לשנויי הכי לגמרי אליבא דר"י. לפמ"ש הר"ש ז"ל עצמו דהא אית ליה לר"י היא הדא שאפילו לקח עסת ע"ה החלה פטורה ומאי מהני אי הוה מתרץ כאן בע"ה. הא ס"ל בלוקח מע"ה נמי לפטורא. לפיכך הוכרח לומר כאן בעושה בטומאה כלומר דאע"ג דע"ה הוא ובהכי איירי התם בלי ספק. מ"מ אי הוה עושה בטהרה (ר"ל ע"י חבר) אפ"ה מיפטרא. אלא הכא במאי עסקינן בע"ה העושה בטומא'. ור"י לא פטר ללוקח מע"ה אלא בשעשה ע"ה עסתו ע"י חבר בטהרה. דבהכי מוקי לה ר"י הך דהכא כדאייתי הר"ש ז"ל גופיה. וא"א לי לצייר איך נעלם זה מהר"ש ז"ל. על כן לבי אומר לי שלא יצא דבר זה מפה קדוש הר"ש ז"ל. אולי איזה תלמיד טועה כתבו על הגליון שהדבר מוכרח בעצמו ואין לנטות ימין ושמאל כמבואר למעיין מעט: 
+<b>אחר </b>שביררנו כל זה מעתה נחזור עמ"ש בתי"ט בזה"ל ולכאורה מוקמי להו הכא בשתיקן לו גבל חבר כי היכי דלא תקשי אדפ"ה דלוקח מנחתום מפריש אף חלה (לשונו זה מוטעה ויש לתקנו וכצ"ל מפריש אף מן החלה ודוק) וכו'. אלא שממה שפירשו אוכיח דמפרשי למתני' אליבא דרבי אלעזר (גם כאן הלשון משובש וטעות המדפיסים היא שצ"ל ר' אושעיא והיה כתוב בר"ת ר"א. וכן בכל הדבור צריך לתקן כן) וכו'. הילכך נראה שמה שמפרשים בכאן שתיקן לו חבר דאל"ה החלה טמאה עכ"ל: 
+<b>ולא </b>אוכל לדעת כוונתו מה תקן בזה דהא איהו ז"ל קאי בשטת הר"ש דפ"ה דלקמן דאליבא דר' אושעיא לא הקשה דהכא בהפרישה ע"ה. ולעולם אפי' עושה בטומאה פטורה. ולפ"ז כי הויא טמאה מאי הוי. אי משום דאסורה באכילה. אטו בהיתר אכילה עסקינן הכא. הא לא קמשמע לן הכא אלא לענין הדמאי שפטורה מחמתו ותהוי נמי טמאה. מי לא מיבעי לתנא לאשמועינן כה"ג דחלה פטורה אע"ג דהעסה חייבת בו. דהא פשיטא דאין חילוק לענין מעשרות בין פירות טמאין בין טהורין. כמו שאין חילוק גם בעסה שחייבת בחלה אף על פי שנטמאה: 
+<b>ואי </b>משום דבלא"ה הרי היא חלה וניתנת לכהן להסקה. מהיכי תיתי לחייבה בדמאי דלענין מאי ניבעי לאפרושי לתרומת מעשר ממנה. אי משו"ה לא איריא דא"כ בטהורה נמי נימא הכי ויאכלנה כהן כולה בטהרה. דהרי קדושת חלה ותרומה אחת היא: 
+<b>ונשמעינה </b>מהדא דפ"ה דדייקינן שחלה עצמה צריכה תיקון אע"ג דאוקימנא לה בעושה בטומאה. הא קמן דאפילו טמאה צריכה תיקון מן המעשרות. ואין לומר דהתם הא דצריכה תיקון הוא כדי לתקן שאר העסה. דאי משום הא לא אצטריך דודאי העסה כבר מתוקנת היא בין הפריש החלה קודם ואח"כ המעשרות בין להפך. שהרי הופרש ממנה חלתה ומעשרות הראויים לה ודוק היטב שאין ספק בכך. 
+<b>אלא </b>מאי אית לך למימר לעולם צריך להפריש המעשרות מן החלה בין טמאה בין טהורה כדי לקיים מצות המעשרות. וה"ה למעשרות שצריכין תיקון מן החלה כדאיתא בירו' חלה לא תאכל עד שיוציא עליה מעשרות. מעשרות ותרומה לא יאכל עד שיוציא עליהן חלה. ואפי' הולכין להסקה צריך לקיים מצות הפרשה. ותו דנ"מ נמי משום מעשר דשאר כל אדם חייבין להפרישו מן הדמאי אע"פ שהנחתומים פטורים ממנו. והכא בכל אדם מיירי. ועוד שיש חלה דרבנן שנאכלת לטבול יום מה שאין כן בתרומה. עכ"פ אין ספק שצריך לתקן הטמאה כמו הטהורה. א"כ מה נפקא מנה אי נמי טמאה היא הא צרי' לאשמועינן דפטורה מן הדמאי. על כן אין הבנה לדברי בתי"ט הללו: 
+<b>אמנם </b>מה שפירשו המפרשים כאן בגבל חבר לפום מאי דפרישנא אתי שפיר. דודאי צריך לומר כן דגם ר' אושעיא הכי ס"ל. דאל"כ אינה פטורה חלתו של ע"ה אפי' הפרישה הוא עצמו. דלא אמרינן אימת קדשים עליו כי עביד לה בטומאה. ואעפ"י שלפי שיטת הר"ש ז"ל בפ"ה א"א לומר כן הוא הדבר אשר דיברתי שהלשון הכתוב שם בפירושו אינו ממנו ז"ל. רק איזה גליון מתלמיד א' שלא הבין דעתו. שהרי כאן סותר מ"ש שם. אבל דברים שאמר כאן הן הן הדברים שנאמרו למשה בסיני ואין לזוז מהם בשהם נכונים מאד. וביותר לפי מה שהכרחנו חיוב אמיתותם ושכל המשניות הנזכרות והנאמר עליהם בירו' מסכימי' לדעת זו והכל מתוקן יפה. כל אמרת אלוהי צרופה: 
+<small>משנה לחם<br><b>הלוקח לזרע</b> הכא בלוקח תבואה גמורה טבולה למעשרות עסקינן. דכה"ג בודאי חייב לעשר. אפילו אליבא דר"ע דספ"ק דפאה. דהא מודה אחר שימרח.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מכזיב ולהלן</b> עמ"ש בס"ד רפ"ו דשביעית.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>פטור מן הדמאי </b>הא מן הודאי. חייב. <b>ומילתא </b>דפשיטא היא. דהא לפחות דין סוריא הוא. מכזיב ולהלן. ע"ש. ובפירוש אמרו פ"ז דגטין. שחייבת במעשר כא"י. וכן שנינו שלהי חלה. הקונה בסוריא כקונה בפרורי בירושלם. ואצ"ל מה שהוא בא"י ממש. אלא שאינו מכבוש עזרא כבית שאן וחברותיה. דעדיפי מסוריא בלי ספק. כמ"ש בחי"ג בס"ד בפ"ק דחולין. ובגדר ישוב א"י (במו"ק א"ח סש"ו) <b>שמא</b> יש לדרוש סמוכין בשתי בבות הללו. והכא אדלעיל קאי. משום דתני הלוקח לזרע כו' פטור. דוק מנה. הא לוקח לאכילה. חייב. עלה קאי. כלומר הני מלי בא"י גמורה. אבל מכזיב ולהלן. שדינה כסוריא מד"ס. לחייב במעשר של ודאי. היינו בתבואת זרעו של ישראל בעל הקרקע. אבל בלוקח דמאי גופיה (דהוי דרבנן אף בא"י) בסוריא פטור בכל גוונא.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<small>משנה לחם<br><b>ומברכין עליו</b> בה"מ. מסיים הר"ש דטעונה כוס. <b>נראה </b>שכוונתו בזה ליישב הלשון לפי פירוש זה. דאבה"מ קאי דווקא. ומשום דמדאורייתא הוא. אבל ברכת הנהנין שלפניה. דמדרבנן היא. אינו מברך. אי הכי הול"ל ומברכין לאחריו. מאי עליו דקאמר. משמע לפניו. ורצה לתקן זה. דעליו אכוס קאי. שאם היה כוס של דמאי. מברך עליו בה"מ. היינו עליו. כדרך הלשון בכמה מקומות. <b>ולפ"ז </b>י"ל דמברך עליו גם ברכת היין לפניו. וה"ק. מתוך שצריך הוא לכוס של ברכה. מברך עליו בה"מ של תורה. וממילא מברך על היין לפניו. <b>או</b> דילמא אין הכי נמי דלא מברך אלא בה"מ דאורייתא. ואינו מברך על היין כלל. לפירוש זה הראשון. ועיין פירוש שני בהר"ש.</small>
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b> ואלו מתעשרין דמאי בכל מקום. </b>כ' הר"ש אפי' מכזיב ולהלן. גם הרמב"ם פירש בין בא"י בין בח"ל. וז"ל בתי"ט. וא"כ פירות א"י שיצאו לח"ל חייבין בתרומות ובמעשרות. ובחיבור פסק [בפ"א מהל' תרומות הל' כ"ב] דפטורים אפי' מדבריהם עכ"ל: 
+<b>ולדבריו </b>צ"ל דהכא בפלוגתא לא קמיירי כי היכי דלא תיקשי דברי הרמב"ם בפירושו וחיבורו אהדדי. אלא לאו משום דהכא לא נחית לפלוגי בין א"י לח"ל דפליגי בה תנאי בפ"ב דחלה [משנה א']. ותנא דידן אשמועינן דהני חייבין. למר כדאית ליה אפי' בח"ל. ולמר בכל מקום בא"י דווקא. ולא תידוק מהכא מידי דס"ל בפירו' שיצאו לח"ל חייבין. דמתני' דהכא תיתי ככ"ע. ולא מצינן למימר דהתם בחלה מדאו' פטורין. ואפ"ה רבנן גזור עלייהו. והכא מדרבנן הוא דחייבין אפילו בדמאי. דהא הרמב"ם אפילו ודאי לגמרי פטר בח"ל אף מדבריהם: 
+<b>איברא </b>דלהר"ש איכא לשנויי דשאני הני דמתוך חשיבותן ניכרין שאין כיוצא בהן בח"ל. לפיכך גזרו עליהן אפילו דמאי. ולא תשמע מנה מידי לשאר כל הפירות הבאין מא"י לח"ל. ודילמא אף הרמב"ם אית ליה הכי ומחלק נמי כה"ג: 
+<b>ואיכא </b>למידק שאר פירות נמי אמאי פטורי אפילו מדרבנן אטו מי גריעי מפירות ח"ל עצמן דמצינו דחייבין כדמשמע מאיסורייתא דחרדלא וכמה דוכתי כדאייתי הר"ש בפרק קמא דמכילתין. ואפי' למה שפירש שם הר"ש בשם ר"ת [פ"א משנה ג'] דפירות ח"ל בודאן דווקא הוא דגזר לא ניחא. דהא להרמב"ם אפי' בודאי פטורין פירות א"י שיצאו לשם. ומי לא עדיפי מפירות ח"ל עצמה דמחייבי בודאי כדאמרן: 
+<b>ונ"ל </b>ליישב דהא דחייבין פירות ח"ל מדבריהם אינו אלא בנתמרחו ביד ישראל. ודפטרינן פירות א"י שיצאו. בדיגון גוי איירי. דאע"ג דבא"י מיחייבי [גיטין ד' מ"ז ע"א] דאין קנין לגוי בא"י לפטור מן המעשרות. היינו דוקא בדוכתייהו. אבל לכשיצאו מיפטרי דאפי' דישראל מדאורייתא מיהת מיפטר משום דרשה דשמה. ודגוי כי נפקו להו אפילו מדבריהם לא גזרו בהו דלא דמו לשל ישראל בח"ל. ושמא לפי שרוב הפירות היוצאין מא"י של גויים הן. פטרום לגמרי דאזלינן בתר רובא: 
+<b>ולא </b>תקשי ממתני' דידים [פ' ד' משנה ג'] דאשכחן מצרים ובבל ועמון ומואב דחייבין במעשרות. והרי הם ח"ל ממש. שאין דנין ממעשה ישן מעשה זקנים ונביאים. ואותן מדינות קרובות מאד לא"י. משא"כ של שאר כל ח"ל שמא פטור לגמרי. ואפילו למאן דמחייב בכל מקום מדרבנן דווקא בשל ישראל דמיחלף בטבל גמור בא"י. ולא בשל גוי וה"ה בפירות א"י היוצאים לשם דפטורין אפילו מדרבנן. גם בודאי דלא מיחלפי כדאמרן ודמתני' דחייבין אפילו בדמאי. אי בעית אימא משום מינכרי גזרו בהו בכל ח"ל נמי. או דילמא ה"נ לא גזרו עלייהו אלא ביצאו לארצות הקרובות כסוריא ועמון ומואב. ואצטריך לאשמועינן משום דקמ"ל דאפילו ספיקן חייבין ומתעשרין דמאי בכל המקומות הנז'. ושמא אפילו בידוע שהן מירוח הגוי ודוק היטב: 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<small>משנה לחם<br><b>ולא מארחו בכסותו </b>וא"ת וכי יארחנו ערום. <b>דוק</b> הכי. אבל מארחו אצלו בכסות של חבר.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מ"ש </b>תי"ט בד"ה להיות חבר. וא"ל ולחלק כו' דהא דא"צ לקבל טעמא מפני שאנו מאמינים לו. וא"כ הרגל למה. <b>זו</b> אינה סברא. שהרי אפי' כ"ג היה צריך הרגל תחלה שלא יטעה. כאותה ששנינו. כל ז"י הוא זורק ומעבירין לפניו אילים כו' כדי שיהא מכיר ורגיל. כ"ש שיש לחוש במי שאינו מדקדק ולא מכיר עד עתה. שלא ישכח לפרוש ולהזהר מע"ה. שהיה רגיל עמו עד הנה. הלא ודאי צריך הוא חנוך תחלה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>בתי"ט. אע"פ שת"ח צריך קבלה (א"צ הרגל) כו'. כך צ"ל.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>הנחתומים </b>עיין מ"ש לעיל פ"א מ"א בס"ד דשם תמצא מבואר ענין משנה זו באריכות כל הצורך בעזה"י: 
+<b>הסיטונות </b>כוונת הרע"ב פשוטה דשמעינן במתני' תרתי גווני משפיעין במדה גסה. אשמעינן סיטונות שאינן בעלי שדות עצמן ואינם אלא לוקחים מבעלי תבואה בני הכפרים דאפ"ה הו"ל דין משפיעין במדה גסה. ותו קמ"ל מוכרי תבואה שהן האיכרים בעלי הקרקעות עצמן שהתבואה שמוכרין גדלה בשדותיהם. אע"פ שאין להם הרבה כל כך כמו הסיטון שהוא הסוחר הגדול. מ"מ יש להם דין הנז'. דחנוונים מיהת לא הוו ודוק: 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ר"ג הי' מאכיל את פועליו דמאי. </b>אע"ג דכתב הרע"ב אין הל' כר"ג. גראה ודאי דלאו משנה שאינה צריכה היא. וח"ו לומר שהתנא נתכוין לספר בגנותו של ר"ג. (דלא דמי להא דתנן התם [שבת ד' נ"ד ע"ב] פרתו של ראב"ע היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה. דהתם כדקתני טעמא בהדיא שלא ברצון חכמים. ואמרינן עלה לא פרתו הוא. אלא מתוך שלא מיחה בשכונתו. וקמ"ל דמי שיש בידו למחות ואינו מוחה נתפש ע"י כך. מיהא ראב"ע גופיה לא עביד מידי חלילה. ולא עבר על דברי חבריו וק"ל. משא"כ כאן דר"ג איהו ניהו דעבד שלא כהלכה לכאורה ולא אשמעינן תנא מידי. א"א לומר כן. וכ"ש בר"ג דנשיא היה ועשיר וחסיד גדול. ואשכחן ביה דמופלג במדות חסידות וותרנות הוה בפ' הריבית [בבא מציעא ע"ד ע"ב] ואדרבא אמרינן בעלמא מעשה רב בכה"ג: 
+<b>לכן </b>נראה יותר נכון דר"ג לא עביד דלא כהילכתא. וסעודתן שהיה חייב להן כפי מנהג המדינה פשיטא שלא היה נותן להם דמאי. לא נצרכה אלא להעדפה ר"ל יותר מכדי חיובו. אי נמי מקום שנהגו שלא לזון כלל הוה. ולא היו עושין אלא בשכרן בלבד. ור"ג בתורת צדקה הוא דיהיב להו ושרי. וקמ"ל דלא תימא אתי לאחלופי בפועלים דעלמא שסעודתן על בע"ה. דסברי נמי דשרי להאכילן דמאי. להכי אצטריך למימרא דלהא לא חיישי' ושרי כה"ג. אע"ג דכשחייב במזונותיהן קיי"ל דאסור כדכתב הרע"ב. משום דפורע חובו בדמאי. מ"מ ר"ג כדינא עבד והילכתא היא ולא משנה שאינה צריכה: 
+<b>ובמאי </b>דכתיבנא יש ליישב דקדוקו של הרמב"ם במשנתינו דתני מאכילין ולא קתני אוכלין. ונ"ל דהיינו טעמיה דאוכלין פשיטא וכ"ש הוא דאם הן עניים שאין להם מה לאכול כ"א דמאי צריכא למימר דפטורין מן הדמאי דכעין פקוח נפש הוי ואפילו דבר איסור גמור מותר אם גבר עליהן הרעבון. כ"ש דמאי שאינו אלא חומרא דרבנן דמן התורה שרי. משום דרוב ע"ה מעשרין [שבת ד' י"ג ע"א] ובמקום צערא ודאי לא גזור. אלא מאכילין איצטריכא ליה. דמשמע שמאכילין אותן אע"פ שאין צריכין כל כך מפני הרעבון. רק שאחרים מאכילין אותן לשבעה יותר מכדי צרכן. (דכשהעני אוכל משלו אינו אוכל כדי שביעה. רק להחיות נפשו בצמצום) דאפ"ה שרי: 
+<small>משנה לחם<br><b>עמש"ל </b>מ"ב פ"ו דפאה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>והרוצה לתקן יתקן </b>ערע"ב בשם פיר"מ. אבל הפירות שבאו לידם. חייבין הם לעשרם. <b>שמעתי </b>ולא אבין לו. כי אם חייבין הם. אין הדבר תלוי ברצון. ותנא הרוצה קאמר. נתן הדבר לבחירה. והרי פירושו של ר"מ מבואר הסתירה גם מ"ש שאם נפל לאחד חלק טוב ובאו ברשותו כו'. נגלה הבטול. מאותה ששנינו מפנין דמאי. וק"ל.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<small>משנה לחם<br><b>לא ישליך עד שיעשר </b>כתב הר"ש בירושלמי לא נמצא עושה תקלה לבאים אחריו. פירוש שיסברו הכל דמאי ויפרישו ממה שתיקן זה. שהוא פטור. על השאר שהוא חייב. <b>לא</b> נתברר לי מה הוקשה לו. שאם יסברו שהוא דמאי. לא יבואו להפרישו על הודאי. ולא על הדמאי. שיפסידו בחנם. ויצטרכו להפריש שנית. <b>ושמא</b> ט"ס יש בפירוש הר"ש. וצ"ל שיסברו שהוא ודאי. <b>וגם </b>צ"ע. מהיכא תיתי ניחוש לטועים. כי לכאורה הנמצא. ספק הוא. ודין דמאי יש לו לכל דבר. דאטו מי גרע מפירותיו של ע"ה. כ"ש הני דאיכא למימר נמי דילמא מחבר נפל. <b>וי"ל</b> דגרע ודאי מפירות ע"ה. דהא קאמר דמתוקנין הן. ורוב ע"ה מעשרין. ובנמצא ליכא למימר הכי. דאפילו תימא מחבר נפל. אכתי לית ליה חזקת מעושר. דילמא מקמי דמטי לחיוב מעשר. נפל מניה בדרך הליכתו משדה לבית. שלא נתחייב לעשר עדיין. <b>וכ"ש </b>דהא איכא למתלי נמי ברובא דעלמא. דע"ה נינהו. ורוב הפירות והתבואה משלהם היא. שהם עובדי האדמה. וסמוך מעוטא דאין מעשרין. לחזקת הפירות. משו"ה בודאי סתם פירות הנמצאים בדרך. בחזקת טבל הם. וכדתנן בסמוך לא יצניע עד שיעשר. <b>ותירוצא </b>דהירושלמי. לא נתחוור לנו כלל. ובתי"ט העתיקו ולא פירשו לנו.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<small>משנה לחם<br><b>המוצא פירות </b>עמש"ל מ"ב בס"ד. <b>ועדיין</b> צריך לפרש דאינו מעשר אלא דמאי. וצ"ע.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>לא יחזיר עד שיעשר</b> דמכי אגבהינהו נעשו שלו. <b>וא"ת </b>כיון דהגבהה קונה בכל מקום. היאך יכול לחזור בו. <b>דילמא</b> איירי שהמוכר אינו מקפיד ומוחל. ובדררא דממונא לא עסקינן הכא. לפיכך קיצר. וקמ"ל דאפ"ה לענין איסורא הוו כשלו. <b>א"נ</b> לענין קנייה אה"נ לא נתחייב. דמיירי בדלא אמר ליה משוך וקני. וכיון דסתמא אגבהינהו. ואורחייהו דאינשי לאהדורי זימנין טובא. משו"ה לא גמר ומקנה. ואפ"ה לענין איסורא חמור.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בתי"ט </b>ד"ה שאינו מחוסר. עיין שהאריך בדבר פשוט. <b>וי"ל</b> בו דבר הגון. כי גם תתחסר בחי"ת. כמשמעו בלי או. ג"כ יש לו מקום. לפי שאמרו מלח ממון חסר. הרי שעכ"פ צריך הממון להתחסר באופן אחד. ומוטב שיתחסר במעשר. שהוא מלח שלו ומקיימו. ממה שיתחסר בזולת.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ער"ש </b>שהביא תוספתא. בן חבר שהוה הולך אצל אבי אמו ע"ה. <b>משמע</b> שלא היה ת"ח חושש. לישא בתו של ע"ה. אע"ג דאמרינן בפ' א"ע. ולא ישא בתו של ע"ה ועל בנותיהן ה"א ארור שוכב עם כל בהמה. <b>י"ל</b> שאם נשא אותה מחמת דוחק. מ"מ לא הפסיד חזקת חבר בכך. <b>מיהו</b> במתניתין הכא. לא תני לה בהדי מילי דהמקבל עליו להיות חבר. ש"מ דלית לן בה בדיעבד (או מחמת דחק. דהוי כדיעבד) והיינו משום דאין מתנאי החבר אלא שיזהר מטומאה. ועל אשתו יוכל להשגיח להזהר מטומאתה. <b>וההיא</b> דפא"ע לא משום לתא דטומאה נגעו בה. אלא משום פריצותא. דכוותה איתא בפכ"מ גבי יושבי צריפין. ועל נשותיהן אומר ארור שוכב עם כל בהמה. וכדמפרש התם. <b>יוצא</b> דידן בשאר מילי דת"ח לא קאיירי. כדאמר לר"י לא באו אלו לכלל. <b>ולר"י</b> הא לא אצטריכא ליה. כיון דתני מילי דקילי מנה.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<small>משנה לחם<br><b>חטים </b>בין מתוקנין. בין טבולים. וכן מ"ש פירותיו. לא שנא מעושרים. או שאינן מעושרים. הכל בחזקתו אצל ע"ה. ואצל עכו"ם חזר הכל דמאי בטוחן. ובמפקיד אליבא דר"ש.</small>
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>הנותן לחמותו מעשר. </b>פסק הרע"ב על פי פי' הר"מ כרבי יהודה ודבריו נראין מאד (אע"פ שהר"מ חזר בו בחיבור [פ' י"א מהל' מעשר הל' י"ב]) מדמותבינן מנה פ"ק דחולין [ד' ו' ע"א] ומוכח התם בהדיא דסתמא דתלמודא דידן ס"ל דקיי"ל הכי כר"י. ותו אפילו אליבא דהירו' דרבנן פליגי עליה. הא לא פליגי במשנה ואדרבה ת"ק נמי הכי ס"ל וסתמא מעליא נמי הוי. ואפילו תימא כולה ר"י היא הא ליכא מאן דפליג עליה. והו"ל סתמא במתניתין ומחלוקת בברייתא דהלכה כסתם משנה. כאשר כבר רמזתי זה במקומות אחרים באורך בעזה"י. ועיין לקמן פ"ו מ"ב דאע"ג דר"י מוסיף את"ק הילכתא כוותיה. ודי בזה שאין תפיסה על פסקו של הרע"ב הלזה: 
+<b>ולא </b>דמי לההיא דפא"ט [ד' נ"ו ע"ב] בנטלה הנוצה דפסקו הפוסקים דלא כר"י בי"ד סימן נ"ט. ע"ש ודוק דאדרבה איכא לסיועי לן מהתם: 
+<b>ועיין </b>בהגהותי לכללי הש"ס ובהגהות הב"י בא"ע סימן ב' שלפעמים אפילו כשאומר התלמוד שלנו זו דברי פלוני אבל חכ"א. אעפ"כ סתם משנה לא זזה ממקומה ולא הורע כחה לענין פסק הלכה: 
+<b>ואי </b>נמי תמצי לומר כדעת הרב"י שם. דבכל דוכתא כי קאמר תלמודא כה"ג. לאפוקי מדברי היחיד ולאוקמי למתנית' כיחידאה דלא כהילכתא אתא. א"כ הא הכא נמי איתא כה"ג בגמ' דבכורות ספ"ד [ד' ל' ע"א] דאמתני' דחשוד על המעשרות דאינו חשוד על השביעית. דאמרינן עלה זו דברי ר"ע סתימתאה. אבל חכמים (מאן נינהו ר' יהודה) ס"ל דחשוד וקי"ל כוותיה. ונראה שזה נעלם מהרבתי"ט כאן שנסתייע משם: 
+<b>ואולי </b>דעת הרבתי"ט כדעתינו בכיוצא בזה. דלא אתי לאפוקי למתני' מהילכתא כנז'. משו"ה קסבר דאכתי אלים סתמא דהתם. אבל א"כ כ"ש שיש לנו לומר כן בירושלמי. ומאי חזית דסמכת הכא ארבנן דמייתי הירו' למיפלג אסתם מתני' דהכא. אדרבה סמוך אחכמים דתלמודא דידן דעדיף דעליה סמכינן טפי וזה ודאי תימא עליו ז"ל: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>בסוף פיסקא המסיימת לענין פסק הלכה. נ"ב (ומצינו עוד סוגיא כיוצא בה. שאומר האמורא זו דברי פלוני. אבל חכ"א כו'. ואין בו שום נפקותא לדינא. רק שינוי בלשון ארוך וקצר. כדאיתא בבתרא דנדרים. אמתניתין דתשע נערות).</small>
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<small>משנה לחם<br><b>שחזרה למקומה</b> עמ"ש בס"ד בחידושי לגמרא. בתרא דיומא.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>לא יאכל עד שיעשר. </b>פשוט כמ"ש בתי"ט. ולא הבנתי מה שכתב ז"ל. וא"ל דלעיל בלקח ואין לו מה יאכל עכ"ל: 
+<b>ותמה </b>על עצמך האיך אפשר להעלות כן על הדעת ומה צורך ללמדו ממ"ש הרמב"ם [בפ' י"ב מהל' מעשר הל' ג'] דאם אין לו מה יאכל מי אצטריך לאשמעינן דבשבת שואלו ואוכלו על פיו. ובלי שאלה ובחול נמי מי איכא למימר דאסיר. אטו מי גרע מאכסניא [פ' ג' משנה א'] דמאכילין אותן דמאי: 
+<small>משנה לחם<br><b>ואע"פ שאינו מאמינו </b> פירוש לא תימא משום דמהימן ליה האידנא בשבת. אי משום כבוד שבת. ואי משום כבוד פרוטגמא חדשה. <b>ונ"מ</b> דאי בקושטא לא מהימן ליה בהכי. ס"ד השתא נמי לא ליכול בהדיה עד שיעשר. אלא אוכל עמו שבת ראשונה אע"פ שעדיין הוא אצלו בחזקתו. ואינו מאמינו גם היום. כמו שאינו נאמן בחול. גם מתמול גם משלשום. מ"מ התירו לו לסמוך עליו בשבת הראשונה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>אע"פ שנדר הימנו</b> איכא לפרושי דהכא בשכבר נדר בפועל ממש קאמר. ואשמעינן רבותא. ורישא בהגזמה בעלמא. קס"ד דגזים ולא עביד. קמ"ל.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>לא יאכל עד שיעשר</b> ולא דמי ללוקח פירות דלעיל. דהתם למ"ש מעשר על הכל. משא"כ כאן שאינו מעשר למוצאי שבת. כך נ"ל פשוט.</small>
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>עמ"ש </b>בס"ד פרק קמא דביצה: 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>הרי זה נאמן. </b>כתב הרע"ב קולא מפני חיי נפש. וז"ל התי"ט ומתני' דריש פרקין [משנה א'] מוכחת נמי הכי דאינו נאמן אף על של אחרים עכ"ל: 
+<b>ולא </b>דמי לגמרי דמתני' דלעיל בודאי א"נ איירי. כדאיתא התם והכא דילמא האי דקמסהיד איהו גופיה נאמן הוא. דהא אינו מכיר אדם שם. אלא שעל עצמו אינו נאמן. מאחר שלא הוחזק ע"פ אחרים. והיינו דקרו ליה הר"ש והרע"ב חשוד. ר"ל מספק לפי שאינו מוחזק לנאמן ות"ל: 
+<small>משנה לחם<br><b>ישן </b> לא הבינותי קושית התו' שהביא תי"ט כאן. כי לא ידעתי היכן נזכר שאסור למכור חדש. <b>ואע"פ </b>שחבר אסור להוציא מת"י דבר שאינו מתוקן. היינו במה שבידו לתקנו. וכה"ג אפילו לנפשיה לא שרי לשהויה. דמשו"ה חבר שהניח מלאה פירות. אפילו הן בני יומן. הרי הן בחזקת מתוקנין. <b>אבל</b> מה שאינו בידו. כחדש. מאי אית ליה למעבד. הא קא"ל דחדש הוא. ולשהייה עד דמטי זימנא דהתרא. וכדמשהי לנפשיה. שרי נמי לחבריה. <b>ובחדש</b> לא גזרינן. דמיבדל בדיל מניה. <b>ואי</b> משום דקוצר לפני העומר. הרי שנינו קוצרין בית השלחן שבעמקים.</small>
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>עמ"ש </b>פ"ק מ"ג בס"ד: 
+<b>הרי זה בצד זה. </b>ז"ל בתי"ט ולא ידעתי למה אומר כאן בצד זה ולא בצפונו או בדרומו כדלק' עכ"ל. נראה שכסבור היה דבצפונו ודרומו של ככר איירי לקמן דמשו"ה קשיא ליה ז"ל. כאן בא' ממאה של תרומת מעשר ג"כ יקבע מקום בא' מרוחות הככר שהוא מקום ידוע. אכן אם יש לייחס רוח ידוע לככר וכל דבר המיטלטל אנכי לא ידעתי. כי הוא מסיבות מתהפך מרוח אל רוח. ואיך נוכל לסמן הרוח לדבר שאינו קבוע והוא מתגלגל ורוח עברה בו לא נודע מקומו איה: 
+<b>ועל </b>דעתי פשוט הוא שפי' בצפונו ובדרומו של אותו מקום והצד שכבר נסמן לאחד ממאה של תרומת מעשר. שכינוי צפונו ודרומו שב אל מקום א' ממאה המסומן. וכך הוא עושה מתחלה קובע מקום לא' ממאה. ע"י סימן או רושם. באיזה צד שיהיה. ולא שייך לומר לצפון ולדרום כי אין לכוין בו הרוחות. אלא אומר הרי זה מראה באצבעו על אותו צד ומקום שקבע לו ע"י היכר איזה רושם או סימן ידוע בו. ואח"כ אומר מעשר שני בצפונו של זה הצד הקבוע לת"מ והמסומן כבר. בהגבלת שטח מיוחד בו מכוון אל הרוחות באופן שלא יתחלפו לו. שהצפון והדרום קבועים אצלו. שע"י קביעות איזה צד שיהיה הנה קנה הככר סימני הרוחות בערך ובחינת אותו צד שהוקבע ונרשם בו. משא"כ מתחלה אין לו ימין ושמאל וגם אפילו היו רוחותיו קבועים. אין זה קביעות מקום כשיקבענו לרוח צפונו או דרומו שהוא מקום רחב. ואין כולם נקבע וזה פשוט וברור. עמ"ש לקמן רפ"ז: 
+<b>בצפונו או בדרומו. </b>קראי הכי כתיבי צפונה ונגבה צפון וימין אתה בראתם אע"פ שהצפון שמאל היינו נמי טעמא כדי לפנות לימין וק"ל. ומ"ש תי"ט אין לו טעם: 
+
+Mishnah 2
+
+<b>נוטל א' משלשים ושלש ושליש. </b>שחולק המאה לשלשה חלקים ומכל חלק נוטל עשירי' העשירית וכו' וזה קל יותר משאם יקח ג' חלקים ממאה שיצטרך לחלוק הצבור למאה חלקים עכ"ל בתי"ט: 
+<b>ולא </b>הבנתיו כלל קולא דידיה היכי. וכמאן אמר למלתיה אי כאבא אלעזר ובאומד או במודד בדקדוק. הא ודאי החלוקה הראשונה שחולק לשלשה חלקים תחלה והאחרת הפרטית ליקח עשירית העשירית. שוין הן בענין זה שכמו שזו באומד זו באומד. ואם זו במדידה גם זו במדידה. א"כ הלא נראה לחוש בהפך שהדרך שזכר הרב והחזיקו לקל. כבד הרבה מהאחר. כי צריך לחלק מתחלה חלוקה א' בין באומד בין בדיוק לג' חלקים שוים. ושוב צריך לחלוקה שניה. לחלק כל אחד מאותן ג"ח למאה חלקים. כדי ליטול מכל א' מן הג' עשירי' העשירי'. שלא יוודע באמת כי אם ע"י חלוקה למאה באומד או בדיוק. ואם יקח ג"ח ממאה לא יצטרך לחלוק הצבור רק פ"א למאה חלקים. מה שיצטרך לפי דרכו ז"ל לעשות כן ג' פעמים. והקל שבכולן בלי ספק הוא הדרך הג' וכפשט המשנה שחולק הצבור לל"ג ושליש חלקים ונוטל חלק א'. ולא ידעתי מה הצריכו להרב לכל זה להוציא המשנה ממשמעותה שהוא לבדו היותר קל בודאי: 
+<b>זה שעשיתי מעשר. </b>לשון הרע"ב בסוף הדבור אע"פ שהיה ראוי להיות חסר מעט בעין יפה הוא מפריש ושרי עכ"ל. ור"ל חסר מעט פחות א' ממאה שבשני השלישים שהפריש לתרומה גדולה. ושרי ר"ל שלא תאמר דהוה ליה מרבה בתרומה שמעשרותיו מקולקלין להכי קאמר דשרי אליבא דאבא אלעזר ב"ג וכנ"ל: 
+<small>משנה לחם<br><b>והשאר תרומה</b> שהתרומה קודמת למעשר. כמ"ש פ"ג דתרומות.</small>
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>אע"פ שאמרו אין אדם רשאי למכור טבל אלא לצורך. </b>לפי' התי"ט קשה דמשמע דה"ק לא שאדם רשאי ליקח טבל. וא"כ הכי הו"ל למיתני אע"פ שאמרו אין אדם רשאי ליקח וכו' ועוד היכן מצינו שאסור ליקח את הטבל. שלא חששו אלא במוכר שמא ישכח ולא יודיעהו שהוא טבל. אבל הלוקח בחזקת טבל הוא לוקח לא שייך לאסור והכי מוכח בכמה דוכתי דשרי. וגם משמע שהוא נתינת טעם למה שאמר מעשר מזה ע"ז. ומה טעם בזה: 
+<b>אבל </b>לפע"ד פירושו כך שאע"פ שאמרו שאין רשאין למכור את הטבל אלא לצורך. וזה שמכרו לו שלא לצורך נחוש לו שמא אינו טבל באמת. שהרי א"כ לא היה מוכרו לו שלא לצורך וסתמא בחבר איירי שאינו מוכר הטבל. והכא במאי עסקינן בקונה התבואה בגורן קודם שהוקבעה למעשר. שהיא בחזקת שאינו מעשר עדיין. והקונה קונה אותה בחזקת שהיא טבל. דלא חיישינן שמא תיקנם המוכר קודם מירוח. אע"פ שיש קצת הוכחה לזה שאיך ימכור טבל שלא לצורך אעפ"כ מעשר מזה על זה כטבל ודאי. ואע"פ שלא הודיעהו דמוקמינן לתבואה אחזקתה ואין דרך חברים לתקנה לפני גמר מלאכתה: 
+<b>וניחא </b>נמי דלא תידוק למאי אצטריך כלל למתני הך בבא. דהא ממילא שמעינן לה מהני דלעיל וכ"ש דהא השתא בלוקח מחברים מיירי. ואם הודיעוהו ללוקח שהוא טבל מאי קמ"ל דמעשר מזה ע"ז צריכא למימר ודוק. ובכן יובן לשון המשנה כמשמעו בלי תוספת ומגרעת. ונכון הדבר: 
+
+Mishnah 9
+
+<b>על של עכו"ם. </b>עיין ריש פרקין דלקמן: 
+<small>משנה לחם<br><b> שם</b> ד"ה אע"פ כו' לא שאדם רשאי ליקח טבל ע"כ. נ"ב (ומי שיתעקש לומר שלא כיון התי"ט לכך. לא אריב עמו).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>על של עכו"ם</b> עיין רע"ב שכתב ואינה הלכה כו'. הא אם נמכרה. צמותה היא. <b>קשיא</b> לי אמאי לא נפרש קרא לא תמכר. לא תוכל להמכר. דכל מאי דאמר רחמנא לא תעביד. אי עביד. לא מהני. <b>אטו </b>ר"מ ומחלוקתו בדאביי ורבא קמפלגי. והא שנינן דאביי ורבא גופייהו לא פליגי אלא בריבית קצוצה. ואי איתא. ליפלגו נמי בהא.</small>
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ד"ה המעשרות. ואפילו אתני עלייהו בפירוש. לא הוי תנאי ע"כ. נ"ב (למ"ד על מנת שיורא הוי. כדס"ל נמי לתנא דברייתא דאייתינן לקמן. וכדאיתא התם ברא"ש וק"ל).</small>
+
+Mishnah 12
+
+<small>משנה לחם<br><b>שנו ב"ה לוקח </b>ונתקשה בתי"ט ממ"ש. צ"ל ממ"ז. וצ"ע כאן.</small>
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מן העכו"ם ומן הכותי </b>איכא למימר סירכיה דפרקין [בפ' ה' משנה ט'] דלעיל דסליק מניה נקיט. דהוצרך שם להקדים עכו"ם לכותי אי משום רבותא. אי משום דשל עכו"ם ושל ישראל שוין לגמרי. משא"כ בשל כותי דלא שוו להדדי. ותו משום פלוגתא דר"א ורבנן נטר לה עד לסיפא. משו"ה הכא נמי תפיס לסדריה דלעיל באיידי. אי נמי הכא לא זו אף זו קתני לא מיבעיא עכו"ם. אפי' כותי דבר מעשרות הוא קודם גזרה אפ"ה מחלק ונותן לו. ודקתני ישראל ברישא דאיהו ודאי בעי לאקדומי. ועוד לרבותא נקטיה. ותו משום דקבעי למתני יחלק לפניהם (עמ"ש הר"מ הובא בתי"ט) והא לא שייך בעכו"ם דמאי איכפת לן ביה. להכי מיתני ליה שפיר כותי בסוף דעליה קאי יחלק לפניהם דאבתריה וק"ל: 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתי"ט </b>ד"ה שע"מ כן באו. במ"ב צריך לתקן ובהכי קני כדתנן מ"ז פ"ה דב"ב: 
+<small>משנה לחם<br><b>באחרונה </b>עתי"ט. <b>וי"ל</b> גם את השלישי. וזה האחרון עצמו (עם שאינו מוכרח כל כך) וע"פ שלשה יקום. החוט המשולש לא במהרה ינתק.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>המעשרות לבעלים. </b>דכיון דשדה של בעלים מקום מעשר שיורי שייריה לשון הר"ש והרע"ב ז"ל. רוצים לומר אע"ג דליכא למימר דשייר מעשרות גופייהו לעצמו דהא עדיין לא באו לעולם ואפי' אתני עלייהו בפירוש לא הוי תנאה. דאין אדם קונה ולא מקנה דבר שלא בא לעולם [בבא בתרא ד' ס"ג ע"א] אלא משום דמקום מעשר ודאי שייר דהוא דבר שישנו בעולם: 
+<b>והכא </b>לא בעי לאתנויי בהדיא כדבעי במוכר שדהו כדאי' בגמ' דפ' המוכר את הבית [ד' ס"ג ע"א]. דהכא לא מידי זבין ואומדנא הוא אפי' לא גלי דעתי' בהדיא. אמרינן ודאי שייריה לנפשיה: 
+<b>ואע"ג </b>דאמרינן דשייר לעצמו גוף הקרקע שגדלים בו המעשרות. אעפ"כ נפטרו בהם הפירות של חלק האריס. דלא שייר לעצמו רק זכות טובת הנאה שיש במעשרות אלו דזכי בהו אגב קרקע דשייר מקומן לכך: 
+<b>וגדולה </b>מזו במוכר שדהו הנז'. דמעשרות של מוכר הן לעולם. דאע"ג דודאי מכר גוף הקרקע. וצריך לומר דמקום מעשר שייר לעצמו שלא מכרו לו. מאחר שהתנה עליו. אעפ"כ אין הלוקח צריך לעשר פירותיו מאותה שדה. שנפטרין הן ע"י המעשרות ששייר המוכר לעצמו. דצ"ל ג"כ שלא שייר לעצמו רק כח טובת ההנאה שבמעשרות. שיזכה בהן ע"י הקרקע מקום המעשרות. מ"מ כל הקרקע קנויה ללוקח וק"ל וע"ש בתו'. ועיין מ"ש בס"ד בחידושי לי"ד סימן ס"א על הט"ז: 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>וחלקו בכל מקום שהוא. </b>עמ"ש בס"ד לקמן מי"ב: 
+
+Mishnah 8
+
+<b>שנים שקבלו שדה באריסות. </b>לפירושן של הר"ש והרע"ב במשנתינו הכא נמי בא' מעשר וא' שאינו מעשר איירי. ואמתני' דלעיל דסליק מנה קאי דתנן בהדיא א' מעשר וא' שאינו מעשר ומשום דעלה קאי לא הוצרך להאריך בחנם. וקמ"ל הכא דכי חלקו שדה בקמותיה במין א' אמרינן יש ברירה וזהו חלקו המגיעו: 
+<b>אע"ג </b>דממתני' דבתרה שמעינן הא דיש ברירה בכה"ג. וסיפא נמי לא צריכא דהא   נמי מהתם איכא למשמע דבשני מינין אין ברירה [רש"י חגיגה ד' כ"ה ע"ב] א"כ כולה כדי נסבה. דאע"ג דמשנה ט' דלקמן ודאי צריכה כדכתב הר"ש דבעי לאשמועינן לח ויבש בחבר וע"ה דאסור נמי משום שני מינין דאמרינן אין ברירה. מ"מ קשיא לכאורה לשתוק מהך בבא קמייתא לגמרי דממילא שמעת לה מהך בתרייתא: 
+<b>נ"ל </b>דמצרך צריכי דהך דהכא אתיא לאשמועינן אע"ג דקבלו ג"כ השדה בקמותיה באריסות או שנשתתפו. וסד"א כיון דמעיקרא כבר גדלו הפירות קודם שנשתתפו או שקבלו. דבהכי מיירי לדעתי שהגיעו הפירות ליקצר וליבצר ברשויות חלוקות קודם שיתוף. דהיינו נמי דנקט חטים ויין אע"ג דאכתי מחוברים נינהו לדידהו. ומ"ט קרי להו הכי. אלא לומר שכבר הן פירות גמורות ועומדות ליקצר. דבעלמא קיי"ל כקצור דמי. קמ"ל דאפ"ה לענין זה חשיב כנשתתפו קודם שגדלו הפירות ואית בהו ברירה במין א'. לומר זהו חלקו המגיעו. ולא חשיב כהוכר חלקן ואח"כ נתערבו: 
+<b>והכא </b>רישא אצטריכא ליה. דמבתרייתא לא שמעינן לה דהתם ירושה היא. ואע"פ שירשו פירות גמורים ואפילו תלושים ממש איכא למימר דיש ברירה משום דלא הוכר בהם חלוקה מעולם. ולא דמי כלל למתני' דהכא דאיירי בשכבר הוכר חלק כל א' בשלו קודם שנתערבו. וקס"ד כה"ג לא נימא דיש ברירה וזהו חלקו המגיעו אפי' במין א' אע"פ שעדיין הוא מחובר. מאחר שכבר נגמר ביד כל א' חלקו. ונקט נמי ירשו באיידי לאשמועינן דשוין הן בזה. ואפ"ה מיבעי ליה למתני בתרייתא משום סיפא כנז' כך נ"ל נכון מאד בס"ד: 
+<b>ומ"ש </b>בתי"ט בדעת הרמב"ם דהך קמיית' משמע ליה דמיירי אפילו בשני חברים. אע"פ שסימנים מצא לו מסידורו של הרמב"ם. אינו מוכרח ודברי הכ"מ [פ' ט' הל' מעשר הל' י"ג] עיקר. כי איני מוצא טעם וריח לאסור כה"ג משום שאין מוכרין את הטבל. שלא נאמר אלא במוכר בדמים דילמא אתי לאינשויי. משא"כ בב' שירשו ונשתתפו ושניהם חברים. אפי' בשני מינין למה לא יבררו וק"ל שהוא פשוט מאד שאין מקום לדבר זה. וע"כ אין לנו אלא כמ"ש הכ"מ והרע"ב. ועיין עוד לקמן מ"ט: 
+
+Mishnah 9
+
+<b>חבר וע"ה שירשו. </b>עמ"ש בס"ד במשנ' דלעיל. והוי יודע שבתגיגה פירש"י [ד' כ"ה ע"ב] לכולה מתניתין משום טומאה וטהרה. וחטים בחטים תרווייהו תלושים נינהו כפשטא. שהחבר רוצה ליקח החטים שבאותו מקום הידוע לו שלא הוכשרו ולא נטמאו והאחרים נטמאו. ובזה מבואר הלשון כמשמעו ואין צורך להוציאו מפשוטו. וגם אין טעם לברירת החטים במחובר (ע"פ דרך הר"ש): 
+<b>ולפי </b>דרכו (של רש"י) למדנו טעם אחר בצריכות הבבא הקודמת. דלפי' רש"י ההיא דלעיל נמי דכוותה כולה בתלושין קמיירי ובחבר וע"ה כי הכא. ומיצרך צריכי אליביה הכי דההיא קמייתא מפרש לה בקבלו וירשו או נשתתפו בשדה כשהיתה ריקנית. קודם שגדלו הפירות שלא הוכר בהן חלוקה מעולם וקמ"ל בסיפא דאפ"ה בשני מינין כיון דהשתא בשעת חלוקה. כשגמרו ונתלשו חלוקין הן למיניהם אמרינן דאין ברירה. ובתריי' מיירי בירשו פירות תלושין סד"א אפילו בחטים וחטים דמין א' הוא נימא אין ברירה. משום דמיחזי כשני מינין מאחר שכבר גמרו ונתלשו קודם שבאו לידן והא' טמא והב' טהור. נראין כמחליפין וליתסר. קמ"ל ברישא דמ"מ אמרינן במין א' יש ברירה. והשתא דאתינן להכי ירשו דרישא נמי דייק טפי ולא באיידי נסיב ליה תנא. דתרתי נינהו לעיל מיירי בירשו שדה בורה וגדלו בה פירות ברשותן. ואצטריך ליה משום סיפא. והכא בירשו תלושין ורישא אצטריכא ליה כדאמרן והרי זה נכון מאד: 
+<b>ואיכא </b>למידק לפ"ז מאי לח ויבש דתני בסיפא דהוו שני מינין. אי בפירות מוכשרין וכו' קשיא לרישא דחשיב להו מין א': 
+<b>ועוד </b>יש להקשות דלפירוש הר"ש והרע"ב לח ויבש מהכשר קמיירי. משמע דאפילו במין א' של חטים או של שעורים לא יאמר לו טול אתה הלח המוכשר ואני היבש שאינו מוכשר. והו"ל למתני ולמפלג בהדיא ברישא בד"א בשניהם לח וכו' מלבד מה שכבר דקדקנו שלפי דרכם אין טעם בברירת החטים דרישא ומהיכי תיתי לא כיון דלית בהו קפידא כלל. אבל באמת צריך אני להודיעך ששטת המפרשים הנז' במשנתינו תמוהה בעיני מאד בהא דמפרשי לח ויבש בהכשר שהוציאו הלשון ממשמעותו בחנם. ואע"ג דלישנא דמתני' פ"ב דלעיל הכי הוא. אטו בחדא מחיתא מחיתינ'. דהכא ע"כ לא מצית אמרת הכי. דאם איתא אמאי לא יאמר טול אתה הלח. והא מ"ט ליתסר. דלא דמי למאי דתנינן ואינו מוכר לח ויבש [פ' ב' משנה ג'] דהתם בטהרות עסקינן שאינו רשאי למוסרן לע"ה שיגרום להם טומאה. והרי אפילו יבש ג"כ אסור ליתן לו. אבל הכא הלח מע"ה קאתי. והא איטמי ליה. משו"ה אדרבה עדיף טפי דניסב חבר ליבש דידוע לו שטהור. ולא יחלוק בלח לגמרי. דהרי שנינו ואינו לוקח ממנו לח [פ' ב' משנה ג'] והיא פליאה נשגבה לא אוכל לה לשטתם ז"ל: 
+<b>ועוד </b>שהוא נגד תלמוד ערוך הנ"ל דמייתינן עלה ברייתא דקתני ואותו חבר שורף את הלח וכו' [חגיגה ד' כ"ה] ותמה על עצמך במאי עסקינן אליבייהו אי בחולין אטו לא סגי דלא שורף. חולין טמאין נינהו והרי יכול למוכרן למי שאינו אוכל חולין בטהרה. או חזו ליה דמשייר להו לימי טומאתו. ואי בטבל הא קיי"ל דאין מדליקין בטבל טמא [שבת ד' כ"ו ע"א] שאין לו היתר הנאה בתרומה טמאה אלא משעת הרמה ואילך: 
+<b>הא </b>ע"כ מיירי בתרומה ומאי לח לח ממש דהיינו תרומת יין ושמן מן היקב ויבש יבש ממש ר"ל זיתי שמן וענבים העומדות לדרוך דאכתי טהורין הן ולא נגמרה מלאכתן למעשר. וקמ"ל השתא רבותא דאע"ג דתרווייהו בחד מינא זית ושמן נמי הוי כתרי מיני. כיון דהא' משקה והב' אוכל והלח תרומה והיבש חולין. והתרומה בחזקת טמאה היא כיון שהיתה בידי ע"ה שאינו נאמן עליה אם לא בשעת הגתות והבדים: 
+<b>ותו </b>דיקא נמי דבתרומה מיירי מדבעי למיפשט התם [חגיגה כ"ה ע"א] בעבר וקבל דאסור. דאל"כ שורף למה יניחנה עד הגת הבאה. ותקשי מאי ס"ד דבחולין ודאי לא שמעינן בשום דוכתא דע"ה נאמן עליה אפילו בשעת הגתות. דדווקא גבי תרומה אמרו כן. ואפ"ה בעינן נמי דווקא דלימא ע"ה שהיא טהורה. משא"כ בחולין שירשם בסתם כי הכא. מי שמעת לה דליהוו בחזקת טהרה כשבאו מע"ה וגם אינו מעיד עליהם. אף בדבר שיש לו גת מנין לנו והרי כל שהונח ברשות ע"ה אפילו שעה א' הוא בחזקת טמא. כ"ש חולין דפשיטא שאינו נזהר מדבר המטמאן ומאי תהני ליה גת. אלא לאו דמיירי בתרומה כדפרישית. וסא"ד דמיירי בדבר שיש לו גת משו"ה קסבר למפשט מנה. ודחינן לה דילמא בדבר שאין לו גת איירי במתני' והיינו בתרומת דגן ושכר תאנים דהוא לח ויבש דתנן. ובעיא לא איפשיטא. אבל בחולין לא משתעי כלל ומיפשט פשיטא דלא מהני בהו מידי כאמור. עיין היטב. 
+<b>ומכאן </b>אתה למד למ"ש בתי"ט בד"ה טול אתה הלח שאם הניח עד הגת בדבר שיש לו גת רשאי לחלוף כן וכו'. דמשמע אפילו בלח ויבש של דמאי או של חולין כדסבירא ליה בפירושא דמתני'. יכול לחלוף המוכשר בשאינו מוכשר. הא ליתא דודאי לחולין דע"ה או דמאי שלו. לא מהניא גת להוציאן מחזקת טומאתן ואין בזה ספק. גם בלא"ה דבריו סותרין זה את זה. דאיהו ז"ל ס"ל דלקושטא מוקמינן הכי בדבר שאין לו גת ולאו דיחויא בעלמא הוא. א"כ ממילא נפשטה הבעיא. והוא ז"ל תופס החבל בתרין ראשין לומר שהבעיא לא נפשטא. אף לפי האוקימתא הנז' עם שהיא אמיתית לדעתו. ולא ידענא מאן פלג ליה ואין זו מסוגיא דתלמודא. ועוד אפילו לא נאמר ולא פשיט מנה תלמודא בהדיא ראוי היה ליאמר ולפשוט לה מסברא. ולאו כל דכן הוא אם בחולין נאמן ק"ו לתרומה ואם בסתם כך במפרש לא כל שכן דשרי בעבר וקיבל ודוק היטב: 
+<b>אלא </b>האמת כמ"ש דהכא נמי בתרומה עסקינן. והך אוקימתא אימא לאו דווקא דאיכא למימר דיחויא בעלמא קדחי כדאשכחן טובא כה"ג. היינו טעמיה דרמב"ם דמשמע ליה דלא נפשטה בעיא דעבר וקיבל. וכ"ש ביורש שאינו רשאי להניחה עד הגת ולחלוף בדבר שיש לו גת אפילו בתרומה וכ"ש בדמאי זה ברור ומוכרח בס"ד: 
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. </b>לשון הרע"ב מגו דאי בעי אמר של ח"ל הן והיה נאמן כדתנן בפ"ק [מ"ג] מכזיב ולהלן נאמן. והקשה עליו בתי"ט דלא תנן התם אלא פטור נאמן מנלן: 
+<b>ואין </b>כאן קושיא כלל דהא ודאי מכללא שמעת לה דכיון דפטור אפילו מן הסתם כשלא אמר לו המוכר מח"ל הם. כ"ש שהוא נאמן עליהם באומר שמח"ל הם. אטו בדיבורו מיגרע גרע להו. וזה תימא על בתי"ט שהניח בקושיא מה שהוא פשוט ולאו ק"ו הוא. ואע"פ שאינו לשון המשנה ממש הרי הוא כמפורש כיון דאתי במכ"ש: 
+<b>ובאמת </b>הך מגו נמי לאו בדווקא נסבי ליה הר"ש והרע"ב דה"ה נמי דאיכא מגו דאי בעי שתיק, אלא בשיגרא דלישנא קאמרי הכי איידי דבקושטא מיירי באומר דבר לחובתו. קמ"ל רבותא דאפילו תימא שכך הוא דרכן של מוכרי' להודיע מקום גידולן של פירות אפ"ה אית ליה מגו וק"ל: 
+
+Mishnah 12
+
+<b>לוקח סתם ופטור. </b>משום דיש ברירה בדרבנן כדכתבו הרע"ב וכ"מ [פ"י הלכה ח']. ונתקשה בתי"ט ממ"ז ממ"ש דלעיל דאוקמה הרע"ב כמ"ד אין ברירה אפילו בדרבנן דלפ"ז סתרן אהדדי הנך תרתי מתנייתי. וע"ז כתב ז"ל ואולי יש לתרץ דשאני לעיל כשהיו שותפין בקמותיה וקצרוה בשותפות כדמוקי במ"ח שעכשיו עשו מעשה המורה שרוצים לעמוד בשותפות ולכך אין ברירה אפילו למ"ד יש ברירה בדרבנן עכ"ל: 
+<b>ונפלאתי </b>על הרב ז"ל מאד בזה מי הכניסו לכל הדוחק הלז. היכן יש לנו כיוצא בו שנלך אחר המחשבה שלאחר חלוקה לענין ברירה. ומה לנו עם שותפותם שלאחר מכן. אלמלא לא היו שותפין מקודם שהוא המבוקש אצל ברירת הפירות המתחלקים ביניהם. אם היו בהם שותפין מקודם שחלקום או לא. אבל שנלך אחר השותפות שיעשו עוד הפעם אחר שחלקו. הלא אלה בלי ספק דברים בטלים במ"כ ויפה כתב אולי לשון מסופק עלובה עסה כו' שלא החליט תירוצו לאמת כי אין לו רגלים בודאי מלבד שהוא דבר בדוי כמ"ש עוד: 
+<b>וגם </b>במ"כ ערבב עלינו את השמועות במה שכ' דשאני לעיל (ור"ל מ"ז) כשהיו שותפין בקמותיה וכו' כדמוקי במ"ח והא בורכא דההיא דמ"ז לא מוקי לה כדמוקי למ"ח שהם רחוקים בענינן דמ"ז לאו בשותפין בשדה בקמותיה מוקי לה. אלא בנשתתפו בבצירה אחר שכבר הוכר חלקו של כל אחד וא' מה שגדל אצלו בקמה שלו ברשותו המיוחד. ומ"ח מיירי בשותפים בקמותיה. וע"כ כל דבריו הללו במ"כ בדויים הם. דלעיל מ"ז לא היו שותפין קודם הבצירה. וגם אפילו אחר הבציר' אין שום הוכחה שתתקיים שותפותם. רק בענין הבצירה לבדה נשתתפו הפעם להקל מלאכתם וטרחתם לעשותה גם יחד איש את אחיו יעזורו באופן שלא תכבד עליהם העבודה: 
+<b>ואשוב </b>אתפלא כל הטורח הזה למה הלא ברור מאד דלק"מ. שהרי יפה פירשו לעיל הר"ש והרע"ב דאיברא הא דאמרינן אין ברירה במ"ז משום דאיירי בהוכרו ולבסוף נתערבו בתלוש. משא"כ בשלא הוכרו מעולם אמרינן לעולם יש ברירה בדרבנן. והיינו טעמא דמ"ח דאמרינן יש ברירה משום דמוקמי לה בשותפים במחובר מעיקרא שלא הוכרו חלקיהם מעולם: 
+<b>(וגם </b>לעיל במ"ז בחנם טרח הרב בתי"ט שכתב דמ"ש הרע"ב בדרבנן יש ברירה אתיא כר"א. ולא היא דודאי שמעתתייהו דהרע"ב והר"ש בהא כר"י נמי אזלא. דלא ס"ל אין ברירה אלא במעורב בשותפות מעיקרו וכנז'. אבל בניכר ואח"כ נתערב מודה דיש ברירה. ובהכי אתיין שפיר כל הני מתני' דסברי יש ברירה אליבא דר"י דוק ותשכח): 
+<b>והכא </b>נמי דכוותה בלקח סתם הוה ליה מעורב מתחלתו. וכה"ג אית ברירה בדרבנן אליבא דכ"ע. אף למ"ד אין ברירה אפי' בדרבנן. כדס"ל נמי לסיפא דמתני' דאם אמר זה שלי ונתערבו חייב לעשר. דקיי"ל אין ברירה בדרבנן בכה"ג דנתערבו אחר כך. והרי זה מבואר מאד: 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בצפונו או בדרומו. </b>עמ"ש פ"ה מ"א. ומשם תבין כי מ"ש בתי"ט בסמוך בד"ה ומעשר שני בפיו דבכוס לא שייך כ"ה צפונו ודרומו. לפי שגם פה הבין צפונו ודרומו של הקערה ושל הכוס. לכן אמר דבכוס לא שייך כ"ה ולא ידעתי למה לא שייך כמו בככר לפ"ד. אכן נודע האמת כאשר אמרנו שם שצפונו ודרומו של אחד ממאה המסומן לת"מ קאמר. שמפני זה כאן שקבע כל מה שבשולי הכוס לתרומת מעשר אין כאן כלום לצפון ודרום התרומה שיוכל לקובעו מעשר שכל השטח התחתון לד' רוחותיו כבר הוקבע. ולא נשאר מקום למעשר אם לא בגובהו של כוס וק"ל: 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>פועל שאינו מאמין לבע"ה. </b>משנה זו צריכה ביאור דהאי פועל היכי דמי הא ודאי לאו בפועל במחובר מיירי שאוכל מן התורה. דהא ודאי אינו מעושר עדיין. ומה שייך לומר שאינו מאמין והדבר ידוע שהוא טבל ודאי בידו. ואעפ"כ אוכל ופטור מכל המעשרות. לפי שאוכל מן התורה ואינו כמקח כדאי' פ"ז דמציעא [ד' פ"ז ע"ב]. וע"כ פשיטא דבתלוש מיירי. ודיקא נמי דנקט גרוגרת דהיינו תלוש. ואי בדבר שאינו גמר מלאכה. הא נמי אוכל מן התורה ופטור: 
+<b>ואי </b>בדבר שנגמרה מלאכתו. הלא אינו אוכל אלא בשקצץ לו מזונות ואי הכי מאי דעתיה דר"י דאמר לא יחשוך מפני שתנאי ב"ד הוא שתהא ת"מ משל בע"ה. וכוותיה קיי"ל. הא שמעינן התם במסכת מעשרות דכה"ג פועל חייב לעשר [פ' ב' משנה ז']. דסתמא תנן פועל חייב: 
+<b>והכי </b>נמי מסתברא דמשל פועל הוא. כיון דאינו חייב לעשר אלא ע"י צירוף. אבל אוכל א' א' מן הסל ופטור. אפי' בדבר שנגמרה מלאכתו ואף בשהתנה. ומי הכריחו לצרף ולהביאן לידי חיוב מעשרות. משו"ה ודאי דכה"ג כל המעשרות משל פועל. וכן מצאתי ג"כ בדברי הה"מ. בפי"א מהל' שכירות בשם הרמב"ן [נ"ל דצ"ל בפ' י"ב מהל' שכירות הל' י'] דפועל חייב לעשר משלו והוא ברור: 
+<b>ולמה </b>א"כ כאן התנו ב"ד שתהא ת"מ משל בע"ה. ולאו ק"ו הוא דהא התם ודאי טבל וקיי"ל משל פועל כ"ש הכא דבדמאי עסקינן שהוא ספק מעושר. היאך נחייב לבע"ה. וכ"ש דליכא לאוקמי במאכיל פועליו בדרך מתנה. דהא פשיטא דפועל חייב לעשר מה שהוא אוכל בודאי טבל. ובדמאי כה"ג פטור מלעשר. דקיי"ל מאכילין את העניים דמאי [פ' ג' משנה א']: 
+<b>ונ"ל </b>דמיירי במקום שנהגו לזון את הפועלים. ובעושין בתלוש בדבר שנגמרה מלאכתו. ולא שאוכלין מאותו המין כדאיירי במס' מעשרות והתם במתנה עם בע"ה שיאכל מאותו המין ולא ממנהג מדינה דאם צירף חייב לעשר משלו אע"ג דאתני. מאחר שלא התנה כ"א לאכול בתאנים או בזיתים ששכרו לעשות מלאכתו בהם. שאם היה אוכל א' א' בתנאו היה פטור. איהו דאפסיד אנפשיה ורצה ליזוק. משא"כ כאן שמזנותיו על בע"ה. והוא נותן לו הרבה גרוגרות במזונו. שכבר נגמרה מלאכתן ונידושו במגורה. שאפילו אוכל א' א' חייבין בודאי. וכיון שאינו אוכל מן התורה. בע"ה חייב לעשר אכילת הפועל שהוא חייב בה. ואינו רשאי לפרוע חובו בטבל. ופועל אדעתא דהכי נחית שיאכלנו מתוקן. משו"ה בדין הוא דמ"ש נמי משל בע"ה. דבודאי טבל פשיטא דהכי הוא דצריך לתקנו כהלכתו. קודם שיאכילנו לפועל שמזונותיו עליו. אלא משום דבדמאי עסקינן. המע"ה. לכך פטור ממ"ש שהרי הוא אומר שתיקנו. ומ"מ ת"מ שהיא רק א' ממאה רמו עליה ב"ד בכה"ג דמהלכות מדינה אכיל ומצו לחיוביה בהכי. כנ"ל נכון ודוק היטב. ולא ידעתי מדוע המפרשים עזבוה ערומה מבלי ביאור:. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>היו לו תאנים. </b>קמ"ל דאפי' היו לו בביתו. שהי"ל שהות הרבה לתקנו קודם השבת אלא ששכח. לא אמרינן פושע הוא וליקנסיה: 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>מאה טבל.</b>אע"ג דקלסה הרב תי"ט לשטת הרמב"ם לאו כיפי תלי לה. והמעיין יראה בחבור ובהשגות ואין לי לחדש דבר מעתה. שהכל מתבאר מדבריהם: 
+<b>ואמנם </b>מ"ש הרבתי"ט בד"ה חולין מתוקנים והרישא נמי במתוקנים. לא כך אני אומר אלא דרישא נמי דוקא. ר"ל בכל גוונא בין במתוקנים בין שלא במתוקנים כפי' הרמב"ם. דמ"מ לא הפסיד מחמת הטבל אלא אחד ודוק: 
+<b>עיין </b>ברש"י ריש פ' ראשית הגז (דקל"ה ע"ב) דמייתי תוספתא דטבל וחולין שנתערבו וכו' נוטל מן החולין כפי תרומת מעשר שבטבל. וכתב ע"ז ואיני יודע מהו. וע"פ מה שפירשו כאן במשנתנו הדבר מבואר. שכשנוטל מאה וא' הרי נוטל א' מן החולין כפי ת"מ של טבל. וכן לעולם נוטל לפי חשבון המעורב. כדי שיגיע מהחולין א' ממאה לת"מ של טבל וכמפורש כאן: 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Demai/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Demai/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..cdf7ecb473fa20a7413dff376454a3091e18706e
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Demai/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,365 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Demai
+לחם שמים על משנה דמאי
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Demai
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה דמאי
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הקלין שבדמאי. </b>לשון הרע"ב שהקלו חכמים על הפירות הללו וכו' דאית בהו תרי ספיקי. והא דבעינן תרי ספיקי. ולא סגי בספק נתעשרו. אע"ג דרוב ע"ה מעשרין [שבת ד' י"ג] וכודאי דמי דלא חיישינן למיעוטא בכל דוכתא כמ"ש גם בתי"ט בשם התו'. ומה שכתבו ז"ל הוא דחוק קצת. ואי איכא למימר דלא חשיב רובא. הכי הוא דאיכא למימר. משום דהוי רובא דליתא קמן לא אזלינן בתריה. 
+<b>אבל </b>הנראה לי עיקר כמ"ש בחי' בפ"ק דשבת (שבת ד' י"ג) דטעמא רבא איכא במילתא דלא אזול הכא בתר רובא לשווייה כודאי דהפירות מתחלתן אינן מעושרין. וקיי"ל [חולין ד' פ"ו] סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא: 
+<b>והשתא </b>דאתינן להכי בדין הוא דלהוי נמי כודאי טבל. אלא משום דאע"ג דחזקה שאינן מעושרין הויא חזקה מעליא. אכתי לא מהניא לאורועי לרובא דהא מסייעא ליה נמי חזקה דלא הוטבלו ולא נתחייבו מעולם ודוק: 
+<b>נובלות התמרה. </b>כתב הרע"ב תמרים שאינן מתבשלין באילן וכו'. וי"א תמרים שהפילן הרוח קודם בישול עכ"ל. אפירושא קמא עמ"ש בס"ד פ"ו דברכות מ"ג. והא דהכא מספקא ליה והתם פשיטא ליה דבושלי כומרא נינהו לפום מאי דכתיבנא התם. היינו משום דהכין מסקינן בגמרא. דהתם בנובלות סתמא כ"ע ל"פ דבושלי כומרא נינהו. כי פליגי בנובלות תמרה דהכא. ולא איפסיקא הילכתא לענין משנתינו משו"ה ספוקי מספקא ליה: 
+<b>אבל </b>להרמב"ם בפירושו מיפשט פשיטא ליה הכא כמ"ד תמרי דזיקא. ויאות דהא סליק בקושיא מ"ד הכא נמי בושלי כומרא. אע"ג דנקטינן כללא דמשום קושיא לא דחינן מימרא מהלכה. היינו היכא דליכא פלוגתא במילתא. אבל הכא דאיכא דפליג וסבר דתמרי דזיקא נינהו הא מסתברא כוותיה: 
+<b>ובכיצד </b>מברכין [ד' מ' ע"ב] פריך תלמודא אליבא דמ"ד תמרי דזיקא מדתנן הקלין שבדמאי ספיקן הוא דפטור הא ודאן חייב. ואי תמרי דזיקא ודאן אמאי חייב הפקירא נינהו. ומשני שעשאן. גורן דאמר מר הלקט השכחה והפאה שעשאן גורן הוקבעו. ואיכא למידק בה דפריך ודאן אמאי חייב. ואמאי לא נהי דודאן לא קאי אלא לענין מעשר כלומר שודאי לא נתעשרו. אבל לענין הפקר לא קמיירי דמ"מ אין ודאן שמור. אפ"ה מידי ספיקא לא נפקא דאיכא לספוקי בהו מיהת בשמור. והא בעינן תרי ספיקי בקלין שבדמאי וליכא. וא"כ אע"ג דסתמייהו הפקירא נינהו. כיון דאיכא נמי לספוקי בהו בשמור ובדלא אפקרינהו מספיקא לא נפקי ומחייבי בודאן שלא נתעשרו. וא"ה מאי פריך ודאן אמאי חייב. וכ"ש אם נאמר שהקושיא היא אפי' אודאן שמור. דלא חשיבי בהכי כיון דכ"ע אפקורי מפקרי להו. שאין לה מקום לפום רהיטא. דמכיון שמשתמרין אצלו לאו הפקרא נינהו: 
+<b>ואין </b>לומר משום דס"ל דאינן ראיין למאכל אדם כלל ואפי' אי לא אפקרינהו והן נשמרין אצלו בטלה דעתו דלעולם לא חזו. וא"כ אפי' ודאי נשמרין וודאי טבלים פטורים. והכי נמי פריך דלא שייך למתנינהו גבי דמאי דאפי' בודאי פטורין. הא ליתא דא"כ מאי קמשני בשעשאן גורן הא אמרת דבטלה דעתו דלאו מידי חזו. ואטו כי עשה גורן בדבר שאינו אוכל מי מיחייב בפאה ובמעשרות: 
+<b>לכן </b>נ"ל דהכי פירושא ודאי דתרתי ספיקי בעינן והני נמי אי איכא לספוקי בהו בנשמרין. הכי נמי דמחייבי אע"ג דסתמא הפקרא הוו. דמ"מ ודאן חייב דלא בטלה דעתו אם חשב עליהן לשומרן דודאי חזו לאכילה אע"ג דלא חשיבי כולי האי. ובחד ספיקא לא מקילינן בדמאי. והא דפריך ודאן נמי ליפטר. היינו משום דקס"ד דליכא לספוקינהו בנשמרין כלל כי אמרת תמרי דזיקא. כי איך אפשר להושיב שומרים לרוח שיפילם. וגם אינן חשובין כל כך לשכור להם שומרים. או להקיפן חומה וגדר. וכיון דסתמייהו לאו בחזקת שימור קיימי. לא חשיב תו ספק לגמרי. ולעולם הו"ל כודאי הפקר אע"ג דלא בטלה דעת האוכלן דודאי אוכל הוו אלא דלא חשיבי להיות משומרין. ואם נשמרין הן בודאי חייבין. אבל מן הסתם אין לספקן בשמורין. דהוה מידי דלא אפשר אלא בדרך רחוק וכה"ג לא הוי ספק. משו"ה אפי' ודאן טבל שלא נתעשרו ליפטרו. מטעם הפקר שגם דבר שהוא אוכל פטור בבא מן ההפקר. ומשני דאפ"ה מתחייב בודאן ולא מהני טעם ההפקר בשעשאן גורן דמיחלף בשאר טבל. וכמו דלא מהני בלקט ופאה אע"ג דפטירי מדאורייתא מטעם הפקר. בשעשה מהן גורן חייב. הכי נמי לא שנא: 
+<b>ונמצאת </b>למד שזו שהוצרכנו לשינויא דעשאן גורן היינו דווקא אליבא דמ"ד תמרי דזיקא דלא חשיב ספק שמור דידהו ספק. אבל למ"ד בושלי כומרא דבני שימור נינהו דברשותיה דבע"ה קיימי ואוכל הן אלא שאינן חשובין. וכ"ש למי שמפרש שמתבשלין בכומר שסופן אוכל ופירי גמור. רק מ"מ אינן חשובין דפשיטא דחשיב ספק שמור דידהו ספק גמור. ומשו"ה לדידיה ניחא דודאן חייב. ולא אצטרכינן אליביה לאוקמה בשעשאן גורן. ואפ"ה ודאן שפיר מיתסר דאכתי פש חד ספיקא דספק שמור. ספק מעליא הוא. ומנה דאע"ג דאיכא אינשי דנשמרין הן אצלן. אפ"ה הוו קלין שבדמאי דכל כמה דלא ידעינן בודאי שנשמרין הן. לא מיקרו אלא ספק. ולא בעינן עד דידע שבאין מן ההפקר דווקא. אלא בסתמא ספיקא חשיבי ולקולא נמי אמרינן הכי. ולעולם למ"ד בושלי כומרא נמי הו"ל תרי ספיקי ושרו עד דידעינן ודאי דטיבלן: 
+<b>וא"כ </b>תמה על עצמך עמ"ש בתי"ט בד"ה ונובלות תמרה ז"ל מ"ש הרע"ב ותולשים אותם ר"ל הזוכים מן ההפקר עכ"ל. דמשמע שלא בא אלא לומר שצריך שנדע שאותן הזוכים מן ההפקר תלשום ולא נשמרו ביד בעלים (ואל"ה מאי קאמר). ולא היא דא"כ אין כאן ספק דהא ודאי הפקר הוו. ופשיטא צריכא למימר דפטורין הקלין דמתני'. אפי' חמורין בכה"ג פטירי וזה פשוט. אלא לא בא הרע"ב כ"א לומר איך תיקון גמר פריין ולא נ"מ מידי מי הוא התולשן דלא ידעינן בהו וליכא למיקם עלה דמספקא מילתא. וספיקן נמי שריין רצוני בספק אם נתלשו מן ההפקר או לא ודוק: 
+<b>וביהודה האוג. </b>הא דמפלגינן הכא בין יהודה לשאר ארצות. ובפ"ק דפאה [משנה ה'] תנן סתמא האוג והחרובין חייבין בפאה. ותנן התם בפ' בא סימן [ד' נ' ע"א] כל שחייב בפאה חייב במעשרות דמעשר חמיר שיש בו מה שאין בפאה ותנאי דנשמר איתיה בפאה כמו במעשרות: 
+<b>אפ"ה </b>לק"מ דהא איכא המפקיר כרמו והשכים ובצרו דחייב בפאה ופטור ממעשרות [נדה ד' נ"א ע"א] כדאייתינן לעיל ריש פאה דרחמנא רבינהו למ"ע בתעזוב יתירא. משא"כ במעשר. ודילמא מכללא דריבויא דתעזוב איתרבו נמי הקלין שבדמאי דאף על גב דרובא דהפקירא נינהו ופטירי ממעשר. במ"ע מיחייבי. דמאי טעמא מרבינן לזוכה בהפקרו משום דאינו הפקר גמור ודאי. (עיין נדרים דמ"ד ודוק) דהא הפקר גמור ומואלט ודאי מיפטר כדאי' ריש פאה. והאי משום דספק הוא מייתינן ליה לחיובא. ה"ה דמרבי לכל דדמי לי' דהיינו הקלין דמתני' דאף דרובן מן ההפקר מידי ספק לא יצאו כדכת' לעיל. וכיון שאינן הפקר ודאי מסתברא לרבויינהו בקרא דתעזוב ולחיובינהו במ"ע והא דהתם בגמ' פ' בא סימן [ד' נ' ע"א] אמרינן דמין החייב בפאה חייב במעשרות. הכי נמי הוא דעכ"פ מין האוג חייב במעשר בשאר ארצות מיהא. לבר מיהודה דלא חשיב כלל. מ"מ ביהודה אף על גב דלא מיחיוב במעשר דרובו הפקר בפאה חייב מטעם הנז'. וגם זה ברור: 
+<b>אלא </b>שאין צורך בכך דמאן דמותיב הכי לא חש לקמחיה דמאי שיאטה דפאה הכא. דקלין דמתניתין דפטירי הוא דתנן והיינו דווקא בספיקן. אבל ודאן חייבין כדאייתינן לעיל ודווקא בתמרי דזיקא אוקימנא בשעשאן גורן. משא"כ בבושלי כומרא וה"ה לכל הני שארא דמתני' דודאן חייב בלי ספק אע"ג דספקן פטור. והיינו דמקילינן הכא באוג שביהודה. משום דאיכא תרי ספיקי ומסייעא נמי רובא דע"ה מעשרין. דבדין הוא מדאורייתא ודאן נמי פטירי ואפי' של שאר ארצות. אלא דרבנן הוא דאחמירו טפי במעשרות. משו"ה מסתייה לאחמורי בודאן. אבל התם בפאה מי לא עסקינן בודאי. ספק מאן דכר שמיה. דלא נקיט תנא אלא הפירות שחייבין בפאה בידוע שלא הופרשה מהן עדיין. ובספק לא קמיירי: 
+<b>(ונ"ל </b>פשוט דספק ספקא במתנות עניים כהאי גוונא דאמרן. ודאי להקל דאפי' בספק א' הוה לן למיזל לקולא כמו במעשר עני. אי לאו קרא דהנח להם משלך או מדכתיב תעזוב יתירא. או דילמא בלא"ה נמי מדינא ספק כזה במתנות עניים להחמיר. ול"ד לשאר ספק כדבעינן למימר בס"ד. ולא אצטריך קרא אלא לכדפרישנא פ"ז דפאה. מיהא הא פשיטא טובא דבחד ספקא אזלינן לחומרא גבי מתנות עניים ובתרי ספיקי לקולא. ואין צריך אפילו להפרישן שאין טובלין כל זה ברור בס"ד. משו"ה לא נחית לפלוגי התם בין אוג שביהודה לשאר ארצות. שאין ספק בעולם שהאוג של כל הארצות חייב בפאה): 
+<b>ואע"פ </b>שהוא ספק הפקר שאין זה הספק פוטר ממ"ע אי משום דנפקא לן מקרא להחמיר בספק מתנות עניים אי נמי אפילו מסברא דלענין זה הוו להו עניים מוחזקים דדין שותף אית להו. והא ודאי לא יהיב להו דידהו. והו"ל כמו הפקדת אצלי ואיני יודע אם שלך הוא אם לא דודאי עליו להביא ראיה שאינו של המפקיד [עיין ברמב"ם הל' שאלה ופקדון, פ"ה הל' ו'] ומשו"ה קיי"ל ספק לקט לקט אפי' במידי דמספקא לן אי אית ליה לעני גביה מידי. כי הא דתנן בפאה פ"ז מ"ד. ולא אמרינן בכה"ג המע"ה. כדאמרינן במ"ע דדמאי וכדאמינא אנא לעיל בספק הופרש ממנו פאה. (מלבד מה שכבר חילקנו בין שני ספיקות וספק אחד ובמעשר עני של דמאי נמי לעולם איתנהו לתרי ספיקי ודוק. י"ל עוד) דהיינו טעמא דספק הפרשה מוציא מידי חזקת העניים. דשמא כבר הופרש ממנו חלק עניים קודם שהגיע ליד הלוקח. להכי מצי למדחינהו ואמ' להו זילו אייתו ראי' דאית לכו מידי גבאי ושקליתו ואי לא לא כיון דלא מציתו לאתויי ראי' דיהבתון ניהלי מידי מדילכון. הדר הו"ל כאומר איני יודע אם הפקדת אצלי דמיפטר. וה"נ אזיל ליה חזקת עניים ועליהם להביא ראיה. משא"כ בודאי לא הופרש חלק עניי' והספק בא מצד אחר לא הורע כח עניים והרי הן בחזקתן (שזכו להן משמי' שבכל שדה קבוע חלקי של עניים עד שיוודע לך שאינו דוק) ואינו יכול להפקיען אם לא שיביא ראיה. לכן בספק הפקר ודכוותה שבודאי לא הופרש חלק עניים. על בעה"ב להביא ראיה שאין לעניים בו זכות משו"ה מיחייב. ועמ"ש מי"א פ"ד דפאה. והיינו טעמא דגבי פאה תנן [פ"א משנה ה'] סתמא דהאוג בכל מקום חייב לפי שהוא ספק אח' של תורה. אב"א קרא אב"א סברא. ודוק היטב שבזה יתיישבו הרבה דברים הנראים כסותרים. וחזרו להיות ברורים. כעצם השמים מטוהרים: 
+<b>מעתה </b>מ"ש בתי"ט צריך לומר דלא נחית התם בפאה לחלק בין הארצות עכ"ל. לא דק במ"כ דתנא דווקנא הוא דלא נחית התם לחלק משום דסתמא כפירושו בכל ענין מיירי דחייב בפאה כדפרישנא. דבחד ספיקא אף בדמאי חייב לעשר. כ"ש במתנות עניי' דכתיב תעזוב יתירא: 
+<b>הגם </b>הלום ראיתי ונוראות נפלאתי במ"ש הרמב"ם ז"ל פי"ג מהל' מעשר [הל' א'] שאפי' אמרו לו שאינן מעושרין אעפ"כ פטורין הקלין הללו שבמשנתנו עד שיוודע שהן מן השמור וסמך בזה על הירו'. ותימה גדולה אמאי שביק לתלמודא דידץ דמסייע לר"ל ופשיטא ליה דודאן חייב כדאייתינן והו"ל מחלוקת בגמרא דבני מערבא וסתם בתלמודא דילן ודאי עדיף. וכ"ש דפשטא דמתני' כר"ל דייקא דהא שבדמאי תנן 
+<b>ושמא </b>יש ליישב דאף הר"מ לא אייר בודאי. (דוק שכן משמע לשונו קצת) אלא שהמוכר ע"ה אמר לו אחר המכירה דקמ"ל דאין חוששין לו. וכך הוא הדין בכ"מ שאין עד א' נאמן באיסורין אלא במה שבידו [יבמות ד' פ"ח] וכ"ש הכא בקלין שבדמאי. דע"ה לא מצי משוי להו לחתיכה דאיסורא. ולא עוד שאפי' עדיין ישנם בידו. דילמא נמי לא מהימן אפי' להחמיר כיון דסהדותיה לאו כלום היא דלאו בר עדות הוא. ובתלמודא דילן דמסיק בפשיטות דודאן חייב. איכא לפרושי בלוקח מן הגוי או שלוקטן בפניו. שהרי ודאי לא נתעשרו. ומ"מ הלוקח אינו יודע אם המקום הפקר אם לאו: 
+<b>ובכן </b>עלה בידינו פסק הר"מ ז"ל כהוגן. וזה שלא כדברי הכ"מ. שחשב שסמך לו הרב ז"ל על הירו' בלבד. וכן הדברים מראים מדאיכפל לפרושי דאפי' אמר לו ע"ה כו' ומי סני למינקט לישנא קלילא דאפי' הודאי שבפירות הללו פטור כדאמר ר"י בירו'. אלא שכיון למצוא פשר דבר בין הירו' והבבלי ומוקי לודאי דהירו' באמירה גרידא דע"ה כנז': 
+<b>והחומץ שביהודה </b>עמ"ש בתי"ט והאמת מה שתירץ בתחל' שחששו בנסכים שמא נפלו לתוכו שעורים. אבל לא מפני שאין סומכין על הנס כמ"ש אח"ז. שבכאן ודאי היו סומכין על הנס. שהרי סמכו עליו והקילו באיסור טבל. על כרחך שהיו סומכין בזה על הנס הקבוע. שכל זמן שהיה הנס קבוע חזר אצלם למנהגו של עולם. ואין אומרין שלא לסמוך על הנס אלא כשאינו נס קבוע ודוק. וראייתו מפ"ק דיומא [ד' ב' ע"א] כבר דחיתי שם במקומו שאינה ראיה עמוד עליו: 
+<b>והכסבר. </b>הא דאפסיק שביהודה בין חומץ לכסבר. לאו משום דכסבר בכל מקום כדכתב בתי"ט. דאי הכי הו"ל לתנא לאקדומיה ולמכלליה ברישא בהדי אינך דבכל מקום וכמ"ש הוא ז"ל עצמו. אף שהייתי יכול ליתן קצת טעם לסידורו עם שיהא מאותן שנוהגין בכל מקום. והיינו משום דמעיקרא חשיב אילנות ופרי העץ. הילכך אפסקי' לסדריה באותן שביהודה דמיירי נמי בהנך. והדר מיירי במין הזרע. מ"מ אינו נ"ל: 
+<b>אלא </b>האמת כמ"ש הר"ש ז"ל דהנך תלתא ביהודה וכדאי' בירו'. ולא תקשי למאי אפסקיה שביהודה. דהיינו טעמא למימרא דחומץ דיהודה דהקלו בו דווק' שביהודה ר"ל כשהוא במקומו בארץ יהודה. אבל הוליכוהו לגליל או למקום אחר מתעשר דמאי אף שידוע שבא מיהודה. שלא במקומו לא הקלו בו משום דלא פלוג. ודינו כשאר חומץ דגליל ודשאר ארצות שנוהג בדמאי. דהא ביהודה גופה קולא היא דאקילו ביה דלהכי קרינהו הקלין שבדמאי. והבו דלא לוסיף עלייהו. משו"ה הפסיק הענין ואמר אצל חומץ שביהודה דווקא: 
+<b>ולא </b>הוצרך לומר כן באוג וכסבר. דפשיטא שאם הובאו לגליל ולמ"א ששוין הן לאוג וכסבר הגדלים בגליל ובאותו מקום שחייבין בדמאי דמאי אולמייהו דהני אי גדלי בגליל. טפי מהני דגדלי ביהודה. דהא ביהודה אינן חשובין לא מפני שגרועין משל מקומות אחרים. אלא מחמת ריבויים ביהודה לא היו נחשבים לכלום והיו מופקרים לפי שגדלים שם ביערים. משא"כ במקומות אחרים חשובים הם ונשמרים. לפיכך חייבין. ואין א"כ מקום לחלק בין באו מיהודה לגליל. ובין אותן שגדלו בגליל שהכל אחד ודאי לענין זה כיון שכאן נמצאו וכאן היו חשובים ולא מופקרים. אבל גבי חומץ דביהודה בא מן התמד. סד"א אפי' במקום אחר עומד הוא בהיתרו דהכי ודאי מסתברא לכאורה. להכי אצטריך דקמ"ל שביהודה דווקא הקלו בו לא זולת מטעמא דאמרן והרי זה נכון: 
+<b>וכן </b>י"ל עוד ולמידק מנה איפכא נמי דלהכי תני שביהודה דדווקא חומץ של יהודה. אבל חומץ שהובא ליהודה ממקומות אחרים. חייב בדמאי. דזיל בתר טעמא. משו"ה אע"ג דהקילו ביהודה בחומץ של ארץ יהודה עצמה. לא התירו כל החומץ שנמצא בה. משא"כ באוג וכסבר שאפי' באו ליהודה מחוץ למדינה ממקו' שהן חשובין. מ"מ כאן ביהודה אינן חשובין והמוכר אינו חס עליהן לעשרן להכי לא תני בהו שביהודה. וגם זה טוב וישר: 
+<small>משנה לחם<br><b>הקלין</b> בלח"ש סוף פיסקא ואתרע ליה רובא. נ"ב (אולי יש לומר עוד בדבר שיש לו מתירין לא הלכו אחר הרוב).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>בס"פ ודוק. נ"ב (עי"ל משום דכל פירות הללו אינן חייבין אלא מדבריהם. כי מן התורה אין חייב במעשרות. אלא דגן תירוש ויצהר).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ומי </b>שר"ל דהו"ל ע"ה קבוע. העיד על עצמו שאינו ת"ח. שהרי גזרו על הדמאי אף בפורש. ואפילו בנמצא בדרך.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>אם חשב עליהן לשמרן. נ"ב (עיין ב"מ דכב"ב. וח"מ סר"ס).</small>
+
+Mishnah 2
+
+<small>משנה לחם<br><b>א"ל חומש </b>עיין ר"ש.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>לאונן </b>עתי"ט מ"ש בשם הירושלמי. <b>וצ"ב</b> דהא ודאי אין אנינות בלי טומאה. אלא דטומאה שכיחא בכל גוונא. בין דמת. בין דשאר טומאות. משא"כ מיתה לא שכיחא. כדאמרינן ריש יומא טומאת ביתו שכיחא. טומאת מת לא שכיחא (אע"ג דלגבי נדרים מיקריא שכיחא. ע"ש) <b>אבל</b> עדיין לא נתיישב לי טעמו של הירושלמי כאן. מאחר שיש בו לאו של תורה בודאו. מדוע לא גזרו על ספקו. כדרכם ז"ל. לעשות משמרת. וכמצוה עליהם. אע"פ שספק זה קל. גם אנינות יש בה חשש כפול. דילמא אגב מרריה קנגע נמי. עמ"ש בס"ד רפ"ח דפסחים. והרי יש כאן איסור טומאה ואנינות. וצ"ע.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<b>חלת ע"ה </b>שתיקן לו גבל חבר ורוצה ליתנה לכהן חבר פטור מלעשר עכ"ל הרע"ב ז"ל. רוצה לומר כהן המקבלה ממנו פטור מלעשרה דמאי (והיינו ע"פ דיבורו של ע"ה שאומר שעישר אותה עסה. משום דבחלה ודכוותה האמינוהו אע"ג דבעלמא לא מהני דאינו נאמן על הדמאי. כן כתב הרמב"ם ז"ל בחבורו [בפ' י"ג מהל' מעשר הל' י"ד]) אעפ"י שבודאי טבל צריך להפריש תרומה ומעשרות אף מן החלה כדכתב הר"ש בפ"ה [משנה א'] דמכילתין בשם הירושלמי. בדמאי הקלו אי מטעמא דרבי יוחנן אי מטעמא דר"א דאימת קדשים עליו. 
+<b>וצריך </b>שתדע שהנראה אלי והעולה בידי אחר עיון רב הוא זה. שר"י ור"א לא נחלקו בסברא דאימת קדשים עליו. גם לא באופן עשיית עסת החלה רצוני דלד"ה מיירי בעושה בטהרה. דנ"ל ודאי כ"ע לא פליגי דבעינן דווקא שיעשה בטהרה. ואף ר"א מודה בהא דמידי הוא טעמא דידיה אלא משום דאימת קדשים עליו ואינו נותן לכהן דבר שאינו מתוקן. הא לא שייך אלא בעושה בטהרה שמאכילה לכהן וירא להאכילו קדשים שאינן מתוקנים. אבל בעושה בטומאה דלשרפה אזלא החלה. ודאי דליכא למימר הכי. והא חזינן נמי דאין עליו אימת קדשים מאחר שעושה אותן בטומאה. אלא ע"כ ר"א מודה בהא וכי אמרה למילתיה בעושה בטהרה דווקא הוא דקאמר: 
+<b>ר' יוחנן </b>נמי עד כאן לא תאמר היא הדא היא הדא. אלא בעושה בטהרה מחמת אימת קדשים שעליו. אבל בעושה בטומאה או בלוקח תבואה מע"ה ועשאה עסה. כיון דלא שייך בכה"ג טעמא דאימת קדשים. אפי' ר"י מודה דלא היא הדא היא הדא שגם החלה אינה פטורה מן הדמאי וכמו שנבאר עוד בעזה"י (ודלא כהר"ש ז"ל בחלה פ"ד [משנה ו'] כאשר יבוא בסמוך) ובעושה בטומאה נמי אינה פטורה לר"י. דהא חזינן דליכא עליה אימת קדשים: 
+<b>והכא </b>במאי קמיפלגי בלוקח עסה מע"ה ולא הפריש ממנה חלתה. אם הלוקח המפריש מחויב להפריש דמאי גם על החלה או לא. דר"א סבר משום דאימת קדשים עליו הוא דהקלו בחלת ע"ה. והיינו דווקא כשע"ה עצמו מפרישה ע"י גבל חבר דחזינן דאימת קדשים עליו פטור מן הדמאי: 
+<b>אבל </b>ע"ה שעשה עסה למכור ובא חבר ולקחה ממנו עד שלא הופרש חלתה ממנה. כה"ג לא אמרינן אימת קדשים עליו שאפי' עשאה ע"י חבר לא מהני לפוטרה מן המעשרות. דאכתי לא הוה אימת קדשים עליו. שהרי לא הפריש חלתה. ואמרינן כי היכי דלא חייש להפריש החלה מן העסה. לא חייש נמי להוציא ממנה תרומה ומעשרות. והא דקעביד לה ע"י חבר כי היכי דלקפצו עלה זביני דגם חברים יקנוה ממנו. מיהת אדמאי לא מהימנינן ליה משום הכי. דמ"מ לא נפיק מחזקת ע"ה במה שעשאה בטהרה. שלא נתכוין אלא להשביח מקחו שימצא לוקחים רבים: 
+<b>ור"י </b>דקאמר היא הדא היא הדא דלא גזרו על דברים הללו לא משוי לה כהילכתא בלא טעמא. אלא משום דס"ל כיון דטרח לעשותה בטהרה. אמרינן נמי מעשיה מוכיחין ומחשבתו דע"ה ניכרת דאימת קדשים עליו לפיכך עשאה בטהרה. והיא הדא שאפילו לקח עסה מע"ה פטורה דאגב דמהימן אטהרת קדשים מהימן נמי אדמאי שלהם. ולא חייש למיעוטא דאע"ג דאיכא למימר דהאי דעביד הכי כי היכי דלשכח אינש טובא דזבני מניה. אפ"ה לא שכיח כולי האי שיוציא ע"ה מעותיו על זה בשכר גבל. ובר מהא איכא טעמא אחרינא להא דר"י. מ"מ בהא בלחוד הוא דפליגי: 
+<b>אבל </b>עשה בטומאה אפי' חלת ע"ה עצמו שוין שאינה פטורה. שאפילו לר"א הרי אין אימת קדשים עליו. ור"י לית ליה היא הדא אלא בעושה בטהרה דווקא כדמפרש אליביה בירוש' בהדיא דבהכי איירי מתני'. וה"ה בלוקח תבואה מע"ה ועשה ממנה עסה שאין החלה פטורה ממעשרות אליבא דכ"ע. דלא מהני מה דעבד לה חבר בטהרה לאפוקה מחזקת דמאי. אלו דברים ברורים ומאירים בעזה"י:   
+<b>ובזה </b>פתחנו שער גדול כפתחו של אולם להבין המשניות כולם שראינום בענין זה ויש בהם מבוכה גדולה ודלת ההבנה נעולה. לפי מה שכתוב בפירושו של הר"ש ז"ל. דבריש פ"ה [משנה א'] אמאי דפריך התם בירוש' וחלה חייבת בדמאי ממתניתין דהכא. כתב שם הר"ש ז"ל והיה יכול לחלק בין הפרישה ע"ה להפריש' חבר וכה"ג מחלק ר"א לעיל. אלא משום דסוגיא זו כר"י עכ"ל: 
+<b>ולענ"ד </b>לא הבנתי זה דהיכי איכא לאוקמה לההיא בהפרישה חבר אפילו אליבא דר"א דבמאי קמיירי אי בנחתום חבר נמי. א"ה קשיא אדפריך מדיוקא קלישא. אדרבה תקשי ליה טפי אליבא דר"א דאפי' חלה גופה לא ליבעי לאפרושי אי לוקח מנחתום חבר איירי (והו"ל להר"ש ז"ל למידק כה"ג) דהא איהו ז"ל גופיה כתב בחלה פ"ד [משנה ו'] דאפי' ע"ה לא נחשדו עליה כמו שלא נחשדו על תרומה גדולה לפי שהיא במיתה וכן החלה היא כמותה לענין זה. כ"ש חבר דחזקה שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו [פסחים ד' ט'] שאפי' החלה עצמה לא היה צריך להפרישה אי בלוקח מנחתום חבר עסקינן. ובמעשרות דחלה עצמה פשיטא דלא מיחייב. ואי בלוקח מנחתום ע"ה משתעי התם דבהכי הוי מצי לחלק אליבא דר"א דבכה"ג חייב. א"כ היינו נמי דקמשני הירוש' אלא כר"י כאן בעושה בטומאה כאן בעושה בטהרה. ומשמע דשם בפ"ה בנחתום ע"ה קמיירי כדנימא בסמוך בס"ד. ולא ידענא לפ"ז מנ"ל להר"ש דהך שינויא לא אתי אפי' אליבא דר"א. דהיינו הך דהיה יכול לחלק דקאמר הר"ש ותירוץ זה עולה לשניהם: 
+<b>וזה </b>שלא כדברי הר"ש בפ"ב [משנה ב'] דמייתי נמי להך שינויא דר"י. וכתב ותימה מאי קשיא ליה דהכא בנחתום חבר והתם בלוקח מנחתום ע"ה. וצ"ל דמשמע ליה דנחתום דהכא ודהתם שוין בנחתום חבר עכ"ד. (וזה בהפך מדברי התוספות פ"ק דיומא [ד' ח' ע"ב ד"ה תנן] דבריהם תמוהים לענ"ד. ידקדק המעיין במה שכתבתי שאין לי להאריך יותר) וא"א לשמוע דבר זה שכתב שם דהכא והכא בנחתום חבר וכאן בעושה בטומאה פירוש בחבר שלקח פירות מע"ה שהוכשרו ונטמאו: 
+<b>והוא </b>תימה גדולה דא"כ לאו חבר הוא דהא תנן בפרקין [פ' ב' משנה ג'] אינו לוקח מע"ה לח. ואי עושה בטומאה אטו חבר קרי ליה ר"י בתמיה. הרי שהדברים בתכלית הערבוב והבלבול וההסתבכות רב מאד: 
+<b>(וא"ל </b>דחבר דהר"ש בנאמן על המעשרות ולא על הטהרות מיירי. דהא הר"ש חבר נקט ואתא והאי לאו חבר הוא. ותו נ"ל פשוט דאע"ג דהנאמן על המעשרות אינו צריך להיות נאמן על הטהרות. היינו דווקא אטהרה דחולין דאע"ג דאסור לגרום טומאה לחולין שבא"י. אפ"ה לא מפסיד בכך נאמנותו על המעשרות. אבל לטמא קדשים בידים לא. דאי חזינן ליה דמטמא תרומה וחלה. ודאי דתו לא מהימן לגמרי אפי' על המעשרות. ואע"ג דהחולין כבר נטמאו ביד ע"ה. הא לא קיי"ל כר"ע דרפ"ב דחלה [משנה ג'] אלא יעשנה קבים ואל יעשנה בטומאה): 
+<b>ותו </b>איכא למידק היכי ניחא ליה להר"ש בשינויא דר"י כאן בטומאה כאן בטהרה. וליקשי הר"ש במשנת הנחתומים לא חייבו אותן וכו' דפ"ב [משנה ד'] נמי. כדדייק ריש פ"ה מדקתני כדי תרומת מעשר וחלה משמע שהחלה עצמה מתוקנת מן המעשרות. וקשיא דר"י אדר"י דהא בפ"ב [משנה ד'] תנן נמי כה"ג הנחתומים חייבו אותן להפריש כדי תרומת מעשר וחלה דמשמע נמי הכי (מדקתני כדי תרומה ברישא דמהכי קדייק נמי בפ"ה [משנה א'] ודוק) שחלה עצמה צריכה תיקון. ואי עושה בטהרה הא אמר ר"י היא הדא היא הדא. שאפי' לקח מע"ה פטורה החלה. ואפי' תימא דבפ"ב מיירי בלוקח תבואה מע"ה. הא שמעינן ליה להר"ש אליבא דר"י לא שני לן דאפי' הלוקח תבואה מע"ה. ועושה ממנה עסה החלה פטורה. דאהא נמי אמר ר"י היא הדא כדכתב הר"ש במס' חלה פ"ד [משנה ו']. א"כ לא משני ר"י מידי: 
+<b>איברא </b>לפום מאי דפרישנא בס"ד הכל ניחא ולית בה ספיקא דמתני' דהכא נמי דיקא. דהנחתומים שחייבו אותן חכמים להפריש תרומת מעשר וחלה בנחתום חבר עסקינן התם. והיינו דשני ר"י כאן בעושה בטהרה דחבר ודאי עושה בטהרה הוא. ובלוקח תבואה של דמאי מע"ה איירי. דר"י בהא מודה שחלתו אינה פטורה כדאמרן. משו"ה מיחייבי הנחתומים לתקן דמאי ולהפריש החלה. ואף היא עצמה צריכה להתקן שאינה נפטרת בכה"ג כדלעיל. וחבר צריך לעשר את שהוא מוכר: 
+<b>ברם </b>בפ"ה בעושה בטומאה איירי. דהיינו ע"ה בלי ספק מאחר שעושה בטומאה שאפי' לוקח פירות טמאין מע"ה איננו חבר כדכתיבנא לעיל (כ"ש המטמא תרומה וחלה בידיו דאליבא דכ"ע ע"ה הוי ודוק) משו"ה לא מהימן גם אהפרשת חלה. דכיון שעושה בטומאה לא מיבעיא דמחשד חשיד על הדמאי. אלא אפי' חלה דחמירא כי תרומה ששתיהן במיתה. אפ"ה לא מהימנינן ליה עלה. דלא דמיא לתרומה דמצי להפרישה בטהרה ביבש. משא"כ בחלה שחיובה בא משיטיל את המים שנטמאה העסה. הורע כחה אצל ע"ה שאינו נאמן עליה בעושה עסה בטומאה מדלא זהיר בה. ולכן הלוקח חייב להפרישה ולהוציא מעשרות על העסה כולה. חוץ ממעשר שני שפטרו בנחתומין מטעם שארז"ל ביומא [ד' ט' ע"א] וזה ברור מאד: 
+<b>והשתא </b>שינויא דר"י התם בפ"ה ובפ"ב דלק' אתיא ככ"ע. ור"י תרגמה נמי אליבא דר"א. דלר' אושעיא נמי לא מצינן לחלק בין הפרישה חבר ולאוקמה לההיא דפ"ה בהכי. דמ"מ היכי מיירי התם אליביה. אי בעושה בטומאה הא לאו חבר הוא. ומאי איריא דמפרישה חבר לעצמו. אפי' הפרישה ע"ה לית ליה לר"א דאימת קדשים עליו כי לא עביד להו בטהרה וחלה עצמה צריכה תיקון כדפרישנא. ואי בעושה בטהרה הא שמעינן ליה לר"א דאימת קדשים עליו בסתמא. וכ"ש כשעושה בטהרה דלית דין ולית דיין. דאפי' להר"ש אליבא דר"א לא ליבעי אפי' לאפרושי חלה לחודה דהא מהימן עלה כ"ש לתקוני לה מן הדמאי נמי. ובנחתום חבר נמי לא מצית לאוקמה דחבר אינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. ונחתום חיובי מיחייב לעשר ולתקן הכל לא הלוקח הא ע"כ בנחתו' ע"ה איירי התם: 
+<b>ותו </b>אכתי ההיא דפ"ב לא מיתרצא דההיא ע"כ בנחתומין חברים מיתוקמא דצייתי לן ועבדי מה דחייבינהו חכמים. ואי בטומאה (בר ממאי דאמרן דלא הוי חבר) מ"ש הך מהא דפ"ה דלוקח מפריש. והכא נחתום: 
+<b>אלא </b>מאי אית לך למימר פשיטא דלר"א נמי ההיא בעושה בטהרה. ודפ"ה בע"ה דעושה בטומאה מוקי לה ר"א וכוותיה דר"י. דטעמיה דר"א לא שייך בנחתומים בין דפ"ב בין דפ"ה. דהכא בחבר עסקינן ולא שייך טעמיה דאימת קדשים. והכי נמי לית להך טעמא בלוקח תבואה מע"ה. והתם נמי במוכר ע"ה העושה בטומאה עסקינן דלית ליה לר"א כה"ג טעמא דאימת קדשי'. וניחא ליה תרווייהו מתניית' דמשנה ראשונה משו"ה חלה עצמה חייבת בדמאי וכן השנייה מה"ט חייבת. משום דבתרוייהו אזיל ליה טעמא דאימת קדשים. אלא שבראשונה אמרו מוכר מפריש דמיירי בנחתום חבר. ובאחרונה לוקח מפריש דהנחתום ע"ה. והכא והכ' ממ"ש פטירי מטעמא דגמר' דילן מתוך שפרהדרין חובטין אותן. הדין הוא תריצתא דמילתא אליבא דר"א. כדמשני ר"י כאן בעושה בטומאה כאן בעושה בטהרה: 
+<b>ור"י </b>אע"ג דפליג עליה ואמר היא הדא היא הדא וס"ל דאפי' לוקח עסה מע"ה חלתה פטורה מן הדמאי. כי קאמר למילתיה עושה בטהרה ע"י חבר דבהכי אוקימנא מתני' דהכא אליביה ומשום מגו כדפרישית. משא"כ בפ"ה דמוקי לה בע"ה העושה בטומאה אפי' לר"י לא מהימן לא אחלה ולא אדמאי. ודברים הללו מחוורים כשמלה חדשה. ברורים וחלקים כמראה הלטושה. ואפי' בדקינן לה בשמשא. לא משכחינן מורשא: 
+<b>ומה </b>מאד נפלאתי על גדולת מעלת הגאון הר"ש ז"ל [בפ' ה' משנה א'] בזה מי הכריחו ליכנס לכך ולחלק בין השוים בדבר זר במ"כ שהחבר יעשה בטומאה. ואי משום לישנא דתלמודא דעושה בטומאה ובטהרה קשיתיה. דהו"ל למימר כאן בחבר כאן בע"ה. וכן כתב הוא ז"ל בפירושו בפ"ב [משנה ד'] וז"ל ותימה מאי קשיא ליה דכאן נחתום חבר ושם נחתום ע"ה: 
+<b>ואין </b>כאן תימה כלל שהדבר ברור מאד דלא הוי מצי לשנויי הכי לגמרי אליבא דר"י. לפמ"ש הר"ש ז"ל עצמו דהא אית ליה לר"י היא הדא שאפילו לקח עסת ע"ה החלה פטורה ומאי מהני אי הוה מתרץ כאן בע"ה. הא ס"ל בלוקח מע"ה נמי לפטורא. לפיכך הוכרח לומר כאן בעושה בטומאה כלומר דאע"ג דע"ה הוא ובהכי איירי התם בלי ספק. מ"מ אי הוה עושה בטהרה (ר"ל ע"י חבר) אפ"ה מיפטרא. אלא הכא במאי עסקינן בע"ה העושה בטומא'. ור"י לא פטר ללוקח מע"ה אלא בשעשה ע"ה עסתו ע"י חבר בטהרה. דבהכי מוקי לה ר"י הך דהכא כדאייתי הר"ש ז"ל גופיה. וא"א לי לצייר איך נעלם זה מהר"ש ז"ל. על כן לבי אומר לי שלא יצא דבר זה מפה קדוש הר"ש ז"ל. אולי איזה תלמיד טועה כתבו על הגליון שהדבר מוכרח בעצמו ואין לנטות ימין ושמאל כמבואר למעיין מעט: 
+<b>אחר </b>שביררנו כל זה מעתה נחזור עמ"ש בתי"ט בזה"ל ולכאורה מוקמי להו הכא בשתיקן לו גבל חבר כי היכי דלא תקשי אדפ"ה דלוקח מנחתום מפריש אף חלה (לשונו זה מוטעה ויש לתקנו וכצ"ל מפריש אף מן החלה ודוק) וכו'. אלא שממה שפירשו אוכיח דמפרשי למתני' אליבא דרבי אלעזר (גם כאן הלשון משובש וטעות המדפיסים היא שצ"ל ר' אושעיא והיה כתוב בר"ת ר"א. וכן בכל הדבור צריך לתקן כן) וכו'. הילכך נראה שמה שמפרשים בכאן שתיקן לו חבר דאל"ה החלה טמאה עכ"ל: 
+<b>ולא </b>אוכל לדעת כוונתו מה תקן בזה דהא איהו ז"ל קאי בשטת הר"ש דפ"ה דלקמן דאליבא דר' אושעיא לא הקשה דהכא בהפרישה ע"ה. ולעולם אפי' עושה בטומאה פטורה. ולפ"ז כי הויא טמאה מאי הוי. אי משום דאסורה באכילה. אטו בהיתר אכילה עסקינן הכא. הא לא קמשמע לן הכא אלא לענין הדמאי שפטורה מחמתו ותהוי נמי טמאה. מי לא מיבעי לתנא לאשמועינן כה"ג דחלה פטורה אע"ג דהעסה חייבת בו. דהא פשיטא דאין חילוק לענין מעשרות בין פירות טמאין בין טהורין. כמו שאין חילוק גם בעסה שחייבת בחלה אף על פי שנטמאה: 
+<b>ואי </b>משום דבלא"ה הרי היא חלה וניתנת לכהן להסקה. מהיכי תיתי לחייבה בדמאי דלענין מאי ניבעי לאפרושי לתרומת מעשר ממנה. אי משו"ה לא איריא דא"כ בטהורה נמי נימא הכי ויאכלנה כהן כולה בטהרה. דהרי קדושת חלה ותרומה אחת היא: 
+<b>ונשמעינה </b>מהדא דפ"ה דדייקינן שחלה עצמה צריכה תיקון אע"ג דאוקימנא לה בעושה בטומאה. הא קמן דאפילו טמאה צריכה תיקון מן המעשרות. ואין לומר דהתם הא דצריכה תיקון הוא כדי לתקן שאר העסה. דאי משום הא לא אצטריך דודאי העסה כבר מתוקנת היא בין הפריש החלה קודם ואח"כ המעשרות בין להפך. שהרי הופרש ממנה חלתה ומעשרות הראויים לה ודוק היטב שאין ספק בכך. 
+<b>אלא </b>מאי אית לך למימר לעולם צריך להפריש המעשרות מן החלה בין טמאה בין טהורה כדי לקיים מצות המעשרות. וה"ה למעשרות שצריכין תיקון מן החלה כדאיתא בירו' חלה לא תאכל עד שיוציא עליה מעשרות. מעשרות ותרומה לא יאכל עד שיוציא עליהן חלה. ואפי' הולכין להסקה צריך לקיים מצות הפרשה. ותו דנ"מ נמי משום מעשר דשאר כל אדם חייבין להפרישו מן הדמאי אע"פ שהנחתומים פטורים ממנו. והכא בכל אדם מיירי. ועוד שיש חלה דרבנן שנאכלת לטבול יום מה שאין כן בתרומה. עכ"פ אין ספק שצריך לתקן הטמאה כמו הטהורה. א"כ מה נפקא מנה אי נמי טמאה היא הא צרי' לאשמועינן דפטורה מן הדמאי. על כן אין הבנה לדברי בתי"ט הללו: 
+<b>אמנם </b>מה שפירשו המפרשים כאן בגבל חבר לפום מאי דפרישנא אתי שפיר. דודאי צריך לומר כן דגם ר' אושעיא הכי ס"ל. דאל"כ אינה פטורה חלתו של ע"ה אפי' הפרישה הוא עצמו. דלא אמרינן אימת קדשים עליו כי עביד לה בטומאה. ואעפ"י שלפי שיטת הר"ש ז"ל בפ"ה א"א לומר כן הוא הדבר אשר דיברתי שהלשון הכתוב שם בפירושו אינו ממנו ז"ל. רק איזה גליון מתלמיד א' שלא הבין דעתו. שהרי כאן סותר מ"ש שם. אבל דברים שאמר כאן הן הן הדברים שנאמרו למשה בסיני ואין לזוז מהם בשהם נכונים מאד. וביותר לפי מה שהכרחנו חיוב אמיתותם ושכל המשניות הנזכרות והנאמר עליהם בירו' מסכימי' לדעת זו והכל מתוקן יפה. כל אמרת אלוהי צרופה: 
+<small>משנה לחם<br><b>הלוקח לזרע</b> הכא בלוקח תבואה גמורה טבולה למעשרות עסקינן. דכה"ג בודאי חייב לעשר. אפילו אליבא דר"ע דספ"ק דפאה. דהא מודה אחר שימרח.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מכזיב ולהלן</b> עמ"ש בס"ד רפ"ו דשביעית.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>פטור מן הדמאי </b>הא מן הודאי. חייב. <b>ומילתא </b>דפשיטא היא. דהא לפחות דין סוריא הוא. מכזיב ולהלן. ע"ש. ובפירוש אמרו פ"ז דגטין. שחייבת במעשר כא"י. וכן שנינו שלהי חלה. הקונה בסוריא כקונה בפרורי בירושלם. ואצ"ל מה שהוא בא"י ממש. אלא שאינו מכבוש עזרא כבית שאן וחברותיה. דעדיפי מסוריא בלי ספק. כמ"ש בחי"ג בס"ד בפ"ק דחולין. ובגדר ישוב א"י (במו"ק א"ח סש"ו) <b>שמא</b> יש לדרוש סמוכין בשתי בבות הללו. והכא אדלעיל קאי. משום דתני הלוקח לזרע כו' פטור. דוק מנה. הא לוקח לאכילה. חייב. עלה קאי. כלומר הני מלי בא"י גמורה. אבל מכזיב ולהלן. שדינה כסוריא מד"ס. לחייב במעשר של ודאי. היינו בתבואת זרעו של ישראל בעל הקרקע. אבל בלוקח דמאי גופיה (דהוי דרבנן אף בא"י) בסוריא פטור בכל גוונא.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<small>משנה לחם<br><b>ומברכין עליו</b> בה"מ. מסיים הר"ש דטעונה כוס. <b>נראה </b>שכוונתו בזה ליישב הלשון לפי פירוש זה. דאבה"מ קאי דווקא. ומשום דמדאורייתא הוא. אבל ברכת הנהנין שלפניה. דמדרבנן היא. אינו מברך. אי הכי הול"ל ומברכין לאחריו. מאי עליו דקאמר. משמע לפניו. ורצה לתקן זה. דעליו אכוס קאי. שאם היה כוס של דמאי. מברך עליו בה"מ. היינו עליו. כדרך הלשון בכמה מקומות. <b>ולפ"ז </b>י"ל דמברך עליו גם ברכת היין לפניו. וה"ק. מתוך שצריך הוא לכוס של ברכה. מברך עליו בה"מ של תורה. וממילא מברך על היין לפניו. <b>או</b> דילמא אין הכי נמי דלא מברך אלא בה"מ דאורייתא. ואינו מברך על היין כלל. לפירוש זה הראשון. ועיין פירוש שני בהר"ש.</small>
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b> ואלו מתעשרין דמאי בכל מקום. </b>כ' הר"ש אפי' מכזיב ולהלן. גם הרמב"ם פירש בין בא"י בין בח"ל. וז"ל בתי"ט. וא"כ פירות א"י שיצאו לח"ל חייבין בתרומות ובמעשרות. ובחיבור פסק [בפ"א מהל' תרומות הל' כ"ב] דפטורים אפי' מדבריהם עכ"ל: 
+<b>ולדבריו </b>צ"ל דהכא בפלוגתא לא קמיירי כי היכי דלא תיקשי דברי הרמב"ם בפירושו וחיבורו אהדדי. אלא לאו משום דהכא לא נחית לפלוגי בין א"י לח"ל דפליגי בה תנאי בפ"ב דחלה [משנה א']. ותנא דידן אשמועינן דהני חייבין. למר כדאית ליה אפי' בח"ל. ולמר בכל מקום בא"י דווקא. ולא תידוק מהכא מידי דס"ל בפירו' שיצאו לח"ל חייבין. דמתני' דהכא תיתי ככ"ע. ולא מצינן למימר דהתם בחלה מדאו' פטורין. ואפ"ה רבנן גזור עלייהו. והכא מדרבנן הוא דחייבין אפילו בדמאי. דהא הרמב"ם אפילו ודאי לגמרי פטר בח"ל אף מדבריהם: 
+<b>איברא </b>דלהר"ש איכא לשנויי דשאני הני דמתוך חשיבותן ניכרין שאין כיוצא בהן בח"ל. לפיכך גזרו עליהן אפילו דמאי. ולא תשמע מנה מידי לשאר כל הפירות הבאין מא"י לח"ל. ודילמא אף הרמב"ם אית ליה הכי ומחלק נמי כה"ג: 
+<b>ואיכא </b>למידק שאר פירות נמי אמאי פטורי אפילו מדרבנן אטו מי גריעי מפירות ח"ל עצמן דמצינו דחייבין כדמשמע מאיסורייתא דחרדלא וכמה דוכתי כדאייתי הר"ש בפרק קמא דמכילתין. ואפי' למה שפירש שם הר"ש בשם ר"ת [פ"א משנה ג'] דפירות ח"ל בודאן דווקא הוא דגזר לא ניחא. דהא להרמב"ם אפי' בודאי פטורין פירות א"י שיצאו לשם. ומי לא עדיפי מפירות ח"ל עצמה דמחייבי בודאי כדאמרן: 
+<b>ונ"ל </b>ליישב דהא דחייבין פירות ח"ל מדבריהם אינו אלא בנתמרחו ביד ישראל. ודפטרינן פירות א"י שיצאו. בדיגון גוי איירי. דאע"ג דבא"י מיחייבי [גיטין ד' מ"ז ע"א] דאין קנין לגוי בא"י לפטור מן המעשרות. היינו דוקא בדוכתייהו. אבל לכשיצאו מיפטרי דאפי' דישראל מדאורייתא מיהת מיפטר משום דרשה דשמה. ודגוי כי נפקו להו אפילו מדבריהם לא גזרו בהו דלא דמו לשל ישראל בח"ל. ושמא לפי שרוב הפירות היוצאין מא"י של גויים הן. פטרום לגמרי דאזלינן בתר רובא: 
+<b>ולא </b>תקשי ממתני' דידים [פ' ד' משנה ג'] דאשכחן מצרים ובבל ועמון ומואב דחייבין במעשרות. והרי הם ח"ל ממש. שאין דנין ממעשה ישן מעשה זקנים ונביאים. ואותן מדינות קרובות מאד לא"י. משא"כ של שאר כל ח"ל שמא פטור לגמרי. ואפילו למאן דמחייב בכל מקום מדרבנן דווקא בשל ישראל דמיחלף בטבל גמור בא"י. ולא בשל גוי וה"ה בפירות א"י היוצאים לשם דפטורין אפילו מדרבנן. גם בודאי דלא מיחלפי כדאמרן ודמתני' דחייבין אפילו בדמאי. אי בעית אימא משום מינכרי גזרו בהו בכל ח"ל נמי. או דילמא ה"נ לא גזרו עלייהו אלא ביצאו לארצות הקרובות כסוריא ועמון ומואב. ואצטריך לאשמועינן משום דקמ"ל דאפילו ספיקן חייבין ומתעשרין דמאי בכל המקומות הנז'. ושמא אפילו בידוע שהן מירוח הגוי ודוק היטב: 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<small>משנה לחם<br><b>ולא מארחו בכסותו </b>וא"ת וכי יארחנו ערום. <b>דוק</b> הכי. אבל מארחו אצלו בכסות של חבר.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מ"ש </b>תי"ט בד"ה להיות חבר. וא"ל ולחלק כו' דהא דא"צ לקבל טעמא מפני שאנו מאמינים לו. וא"כ הרגל למה. <b>זו</b> אינה סברא. שהרי אפי' כ"ג היה צריך הרגל תחלה שלא יטעה. כאותה ששנינו. כל ז"י הוא זורק ומעבירין לפניו אילים כו' כדי שיהא מכיר ורגיל. כ"ש שיש לחוש במי שאינו מדקדק ולא מכיר עד עתה. שלא ישכח לפרוש ולהזהר מע"ה. שהיה רגיל עמו עד הנה. הלא ודאי צריך הוא חנוך תחלה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>בתי"ט. אע"פ שת"ח צריך קבלה (א"צ הרגל) כו'. כך צ"ל.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>הנחתומים </b>עיין מ"ש לעיל פ"א מ"א בס"ד דשם תמצא מבואר ענין משנה זו באריכות כל הצורך בעזה"י: 
+<b>הסיטונות </b>כוונת הרע"ב פשוטה דשמעינן במתני' תרתי גווני משפיעין במדה גסה. אשמעינן סיטונות שאינן בעלי שדות עצמן ואינם אלא לוקחים מבעלי תבואה בני הכפרים דאפ"ה הו"ל דין משפיעין במדה גסה. ותו קמ"ל מוכרי תבואה שהן האיכרים בעלי הקרקעות עצמן שהתבואה שמוכרין גדלה בשדותיהם. אע"פ שאין להם הרבה כל כך כמו הסיטון שהוא הסוחר הגדול. מ"מ יש להם דין הנז'. דחנוונים מיהת לא הוו ודוק: 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ר"ג הי' מאכיל את פועליו דמאי. </b>אע"ג דכתב הרע"ב אין הל' כר"ג. גראה ודאי דלאו משנה שאינה צריכה היא. וח"ו לומר שהתנא נתכוין לספר בגנותו של ר"ג. (דלא דמי להא דתנן התם [שבת ד' נ"ד ע"ב] פרתו של ראב"ע היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה. דהתם כדקתני טעמא בהדיא שלא ברצון חכמים. ואמרינן עלה לא פרתו הוא. אלא מתוך שלא מיחה בשכונתו. וקמ"ל דמי שיש בידו למחות ואינו מוחה נתפש ע"י כך. מיהא ראב"ע גופיה לא עביד מידי חלילה. ולא עבר על דברי חבריו וק"ל. משא"כ כאן דר"ג איהו ניהו דעבד שלא כהלכה לכאורה ולא אשמעינן תנא מידי. א"א לומר כן. וכ"ש בר"ג דנשיא היה ועשיר וחסיד גדול. ואשכחן ביה דמופלג במדות חסידות וותרנות הוה בפ' הריבית [בבא מציעא ע"ד ע"ב] ואדרבא אמרינן בעלמא מעשה רב בכה"ג: 
+<b>לכן </b>נראה יותר נכון דר"ג לא עביד דלא כהילכתא. וסעודתן שהיה חייב להן כפי מנהג המדינה פשיטא שלא היה נותן להם דמאי. לא נצרכה אלא להעדפה ר"ל יותר מכדי חיובו. אי נמי מקום שנהגו שלא לזון כלל הוה. ולא היו עושין אלא בשכרן בלבד. ור"ג בתורת צדקה הוא דיהיב להו ושרי. וקמ"ל דלא תימא אתי לאחלופי בפועלים דעלמא שסעודתן על בע"ה. דסברי נמי דשרי להאכילן דמאי. להכי אצטריך למימרא דלהא לא חיישי' ושרי כה"ג. אע"ג דכשחייב במזונותיהן קיי"ל דאסור כדכתב הרע"ב. משום דפורע חובו בדמאי. מ"מ ר"ג כדינא עבד והילכתא היא ולא משנה שאינה צריכה: 
+<b>ובמאי </b>דכתיבנא יש ליישב דקדוקו של הרמב"ם במשנתינו דתני מאכילין ולא קתני אוכלין. ונ"ל דהיינו טעמיה דאוכלין פשיטא וכ"ש הוא דאם הן עניים שאין להם מה לאכול כ"א דמאי צריכא למימר דפטורין מן הדמאי דכעין פקוח נפש הוי ואפילו דבר איסור גמור מותר אם גבר עליהן הרעבון. כ"ש דמאי שאינו אלא חומרא דרבנן דמן התורה שרי. משום דרוב ע"ה מעשרין [שבת ד' י"ג ע"א] ובמקום צערא ודאי לא גזור. אלא מאכילין איצטריכא ליה. דמשמע שמאכילין אותן אע"פ שאין צריכין כל כך מפני הרעבון. רק שאחרים מאכילין אותן לשבעה יותר מכדי צרכן. (דכשהעני אוכל משלו אינו אוכל כדי שביעה. רק להחיות נפשו בצמצום) דאפ"ה שרי: 
+<small>משנה לחם<br><b>עמש"ל </b>מ"ב פ"ו דפאה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>והרוצה לתקן יתקן </b>ערע"ב בשם פיר"מ. אבל הפירות שבאו לידם. חייבין הם לעשרם. <b>שמעתי </b>ולא אבין לו. כי אם חייבין הם. אין הדבר תלוי ברצון. ותנא הרוצה קאמר. נתן הדבר לבחירה. והרי פירושו של ר"מ מבואר הסתירה גם מ"ש שאם נפל לאחד חלק טוב ובאו ברשותו כו'. נגלה הבטול. מאותה ששנינו מפנין דמאי. וק"ל.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<small>משנה לחם<br><b>לא ישליך עד שיעשר </b>כתב הר"ש בירושלמי לא נמצא עושה תקלה לבאים אחריו. פירוש שיסברו הכל דמאי ויפרישו ממה שתיקן זה. שהוא פטור. על השאר שהוא חייב. <b>לא</b> נתברר לי מה הוקשה לו. שאם יסברו שהוא דמאי. לא יבואו להפרישו על הודאי. ולא על הדמאי. שיפסידו בחנם. ויצטרכו להפריש שנית. <b>ושמא</b> ט"ס יש בפירוש הר"ש. וצ"ל שיסברו שהוא ודאי. <b>וגם </b>צ"ע. מהיכא תיתי ניחוש לטועים. כי לכאורה הנמצא. ספק הוא. ודין דמאי יש לו לכל דבר. דאטו מי גרע מפירותיו של ע"ה. כ"ש הני דאיכא למימר נמי דילמא מחבר נפל. <b>וי"ל</b> דגרע ודאי מפירות ע"ה. דהא קאמר דמתוקנין הן. ורוב ע"ה מעשרין. ובנמצא ליכא למימר הכי. דאפילו תימא מחבר נפל. אכתי לית ליה חזקת מעושר. דילמא מקמי דמטי לחיוב מעשר. נפל מניה בדרך הליכתו משדה לבית. שלא נתחייב לעשר עדיין. <b>וכ"ש </b>דהא איכא למתלי נמי ברובא דעלמא. דע"ה נינהו. ורוב הפירות והתבואה משלהם היא. שהם עובדי האדמה. וסמוך מעוטא דאין מעשרין. לחזקת הפירות. משו"ה בודאי סתם פירות הנמצאים בדרך. בחזקת טבל הם. וכדתנן בסמוך לא יצניע עד שיעשר. <b>ותירוצא </b>דהירושלמי. לא נתחוור לנו כלל. ובתי"ט העתיקו ולא פירשו לנו.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<small>משנה לחם<br><b>המוצא פירות </b>עמש"ל מ"ב בס"ד. <b>ועדיין</b> צריך לפרש דאינו מעשר אלא דמאי. וצ"ע.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>לא יחזיר עד שיעשר</b> דמכי אגבהינהו נעשו שלו. <b>וא"ת </b>כיון דהגבהה קונה בכל מקום. היאך יכול לחזור בו. <b>דילמא</b> איירי שהמוכר אינו מקפיד ומוחל. ובדררא דממונא לא עסקינן הכא. לפיכך קיצר. וקמ"ל דאפ"ה לענין איסורא הוו כשלו. <b>א"נ</b> לענין קנייה אה"נ לא נתחייב. דמיירי בדלא אמר ליה משוך וקני. וכיון דסתמא אגבהינהו. ואורחייהו דאינשי לאהדורי זימנין טובא. משו"ה לא גמר ומקנה. ואפ"ה לענין איסורא חמור.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בתי"ט </b>ד"ה שאינו מחוסר. עיין שהאריך בדבר פשוט. <b>וי"ל</b> בו דבר הגון. כי גם תתחסר בחי"ת. כמשמעו בלי או. ג"כ יש לו מקום. לפי שאמרו מלח ממון חסר. הרי שעכ"פ צריך הממון להתחסר באופן אחד. ומוטב שיתחסר במעשר. שהוא מלח שלו ומקיימו. ממה שיתחסר בזולת.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ער"ש </b>שהביא תוספתא. בן חבר שהוה הולך אצל אבי אמו ע"ה. <b>משמע</b> שלא היה ת"ח חושש. לישא בתו של ע"ה. אע"ג דאמרינן בפ' א"ע. ולא ישא בתו של ע"ה ועל בנותיהן ה"א ארור שוכב עם כל בהמה. <b>י"ל</b> שאם נשא אותה מחמת דוחק. מ"מ לא הפסיד חזקת חבר בכך. <b>מיהו</b> במתניתין הכא. לא תני לה בהדי מילי דהמקבל עליו להיות חבר. ש"מ דלית לן בה בדיעבד (או מחמת דחק. דהוי כדיעבד) והיינו משום דאין מתנאי החבר אלא שיזהר מטומאה. ועל אשתו יוכל להשגיח להזהר מטומאתה. <b>וההיא</b> דפא"ע לא משום לתא דטומאה נגעו בה. אלא משום פריצותא. דכוותה איתא בפכ"מ גבי יושבי צריפין. ועל נשותיהן אומר ארור שוכב עם כל בהמה. וכדמפרש התם. <b>יוצא</b> דידן בשאר מילי דת"ח לא קאיירי. כדאמר לר"י לא באו אלו לכלל. <b>ולר"י</b> הא לא אצטריכא ליה. כיון דתני מילי דקילי מנה.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<small>משנה לחם<br><b>חטים </b>בין מתוקנין. בין טבולים. וכן מ"ש פירותיו. לא שנא מעושרים. או שאינן מעושרים. הכל בחזקתו אצל ע"ה. ואצל עכו"ם חזר הכל דמאי בטוחן. ובמפקיד אליבא דר"ש.</small>
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>הנותן לחמותו מעשר. </b>פסק הרע"ב על פי פי' הר"מ כרבי יהודה ודבריו נראין מאד (אע"פ שהר"מ חזר בו בחיבור [פ' י"א מהל' מעשר הל' י"ב]) מדמותבינן מנה פ"ק דחולין [ד' ו' ע"א] ומוכח התם בהדיא דסתמא דתלמודא דידן ס"ל דקיי"ל הכי כר"י. ותו אפילו אליבא דהירו' דרבנן פליגי עליה. הא לא פליגי במשנה ואדרבה ת"ק נמי הכי ס"ל וסתמא מעליא נמי הוי. ואפילו תימא כולה ר"י היא הא ליכא מאן דפליג עליה. והו"ל סתמא במתניתין ומחלוקת בברייתא דהלכה כסתם משנה. כאשר כבר רמזתי זה במקומות אחרים באורך בעזה"י. ועיין לקמן פ"ו מ"ב דאע"ג דר"י מוסיף את"ק הילכתא כוותיה. ודי בזה שאין תפיסה על פסקו של הרע"ב הלזה: 
+<b>ולא </b>דמי לההיא דפא"ט [ד' נ"ו ע"ב] בנטלה הנוצה דפסקו הפוסקים דלא כר"י בי"ד סימן נ"ט. ע"ש ודוק דאדרבה איכא לסיועי לן מהתם: 
+<b>ועיין </b>בהגהותי לכללי הש"ס ובהגהות הב"י בא"ע סימן ב' שלפעמים אפילו כשאומר התלמוד שלנו זו דברי פלוני אבל חכ"א. אעפ"כ סתם משנה לא זזה ממקומה ולא הורע כחה לענין פסק הלכה: 
+<b>ואי </b>נמי תמצי לומר כדעת הרב"י שם. דבכל דוכתא כי קאמר תלמודא כה"ג. לאפוקי מדברי היחיד ולאוקמי למתנית' כיחידאה דלא כהילכתא אתא. א"כ הא הכא נמי איתא כה"ג בגמ' דבכורות ספ"ד [ד' ל' ע"א] דאמתני' דחשוד על המעשרות דאינו חשוד על השביעית. דאמרינן עלה זו דברי ר"ע סתימתאה. אבל חכמים (מאן נינהו ר' יהודה) ס"ל דחשוד וקי"ל כוותיה. ונראה שזה נעלם מהרבתי"ט כאן שנסתייע משם: 
+<b>ואולי </b>דעת הרבתי"ט כדעתינו בכיוצא בזה. דלא אתי לאפוקי למתני' מהילכתא כנז'. משו"ה קסבר דאכתי אלים סתמא דהתם. אבל א"כ כ"ש שיש לנו לומר כן בירושלמי. ומאי חזית דסמכת הכא ארבנן דמייתי הירו' למיפלג אסתם מתני' דהכא. אדרבה סמוך אחכמים דתלמודא דידן דעדיף דעליה סמכינן טפי וזה ודאי תימא עליו ז"ל: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>בסוף פיסקא המסיימת לענין פסק הלכה. נ"ב (ומצינו עוד סוגיא כיוצא בה. שאומר האמורא זו דברי פלוני. אבל חכ"א כו'. ואין בו שום נפקותא לדינא. רק שינוי בלשון ארוך וקצר. כדאיתא בבתרא דנדרים. אמתניתין דתשע נערות).</small>
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<small>משנה לחם<br><b>שחזרה למקומה</b> עמ"ש בס"ד בחידושי לגמרא. בתרא דיומא.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>לא יאכל עד שיעשר. </b>פשוט כמ"ש בתי"ט. ולא הבנתי מה שכתב ז"ל. וא"ל דלעיל בלקח ואין לו מה יאכל עכ"ל: 
+<b>ותמה </b>על עצמך האיך אפשר להעלות כן על הדעת ומה צורך ללמדו ממ"ש הרמב"ם [בפ' י"ב מהל' מעשר הל' ג'] דאם אין לו מה יאכל מי אצטריך לאשמעינן דבשבת שואלו ואוכלו על פיו. ובלי שאלה ובחול נמי מי איכא למימר דאסיר. אטו מי גרע מאכסניא [פ' ג' משנה א'] דמאכילין אותן דמאי: 
+<small>משנה לחם<br><b>ואע"פ שאינו מאמינו </b> פירוש לא תימא משום דמהימן ליה האידנא בשבת. אי משום כבוד שבת. ואי משום כבוד פרוטגמא חדשה. <b>ונ"מ</b> דאי בקושטא לא מהימן ליה בהכי. ס"ד השתא נמי לא ליכול בהדיה עד שיעשר. אלא אוכל עמו שבת ראשונה אע"פ שעדיין הוא אצלו בחזקתו. ואינו מאמינו גם היום. כמו שאינו נאמן בחול. גם מתמול גם משלשום. מ"מ התירו לו לסמוך עליו בשבת הראשונה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>אע"פ שנדר הימנו</b> איכא לפרושי דהכא בשכבר נדר בפועל ממש קאמר. ואשמעינן רבותא. ורישא בהגזמה בעלמא. קס"ד דגזים ולא עביד. קמ"ל.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>לא יאכל עד שיעשר</b> ולא דמי ללוקח פירות דלעיל. דהתם למ"ש מעשר על הכל. משא"כ כאן שאינו מעשר למוצאי שבת. כך נ"ל פשוט.</small>
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>עמ"ש </b>בס"ד פרק קמא דביצה: 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>הרי זה נאמן. </b>כתב הרע"ב קולא מפני חיי נפש. וז"ל התי"ט ומתני' דריש פרקין [משנה א'] מוכחת נמי הכי דאינו נאמן אף על של אחרים עכ"ל: 
+<b>ולא </b>דמי לגמרי דמתני' דלעיל בודאי א"נ איירי. כדאיתא התם והכא דילמא האי דקמסהיד איהו גופיה נאמן הוא. דהא אינו מכיר אדם שם. אלא שעל עצמו אינו נאמן. מאחר שלא הוחזק ע"פ אחרים. והיינו דקרו ליה הר"ש והרע"ב חשוד. ר"ל מספק לפי שאינו מוחזק לנאמן ות"ל: 
+<small>משנה לחם<br><b>ישן </b> לא הבינותי קושית התו' שהביא תי"ט כאן. כי לא ידעתי היכן נזכר שאסור למכור חדש. <b>ואע"פ </b>שחבר אסור להוציא מת"י דבר שאינו מתוקן. היינו במה שבידו לתקנו. וכה"ג אפילו לנפשיה לא שרי לשהויה. דמשו"ה חבר שהניח מלאה פירות. אפילו הן בני יומן. הרי הן בחזקת מתוקנין. <b>אבל</b> מה שאינו בידו. כחדש. מאי אית ליה למעבד. הא קא"ל דחדש הוא. ולשהייה עד דמטי זימנא דהתרא. וכדמשהי לנפשיה. שרי נמי לחבריה. <b>ובחדש</b> לא גזרינן. דמיבדל בדיל מניה. <b>ואי</b> משום דקוצר לפני העומר. הרי שנינו קוצרין בית השלחן שבעמקים.</small>
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>עמ"ש </b>פ"ק מ"ג בס"ד: 
+<b>הרי זה בצד זה. </b>ז"ל בתי"ט ולא ידעתי למה אומר כאן בצד זה ולא בצפונו או בדרומו כדלק' עכ"ל. נראה שכסבור היה דבצפונו ודרומו של ככר איירי לקמן דמשו"ה קשיא ליה ז"ל. כאן בא' ממאה של תרומת מעשר ג"כ יקבע מקום בא' מרוחות הככר שהוא מקום ידוע. אכן אם יש לייחס רוח ידוע לככר וכל דבר המיטלטל אנכי לא ידעתי. כי הוא מסיבות מתהפך מרוח אל רוח. ואיך נוכל לסמן הרוח לדבר שאינו קבוע והוא מתגלגל ורוח עברה בו לא נודע מקומו איה: 
+<b>ועל </b>דעתי פשוט הוא שפי' בצפונו ובדרומו של אותו מקום והצד שכבר נסמן לאחד ממאה של תרומת מעשר. שכינוי צפונו ודרומו שב אל מקום א' ממאה המסומן. וכך הוא עושה מתחלה קובע מקום לא' ממאה. ע"י סימן או רושם. באיזה צד שיהיה. ולא שייך לומר לצפון ולדרום כי אין לכוין בו הרוחות. אלא אומר הרי זה מראה באצבעו על אותו צד ומקום שקבע לו ע"י היכר איזה רושם או סימן ידוע בו. ואח"כ אומר מעשר שני בצפונו של זה הצד הקבוע לת"מ והמסומן כבר. בהגבלת שטח מיוחד בו מכוון אל הרוחות באופן שלא יתחלפו לו. שהצפון והדרום קבועים אצלו. שע"י קביעות איזה צד שיהיה הנה קנה הככר סימני הרוחות בערך ובחינת אותו צד שהוקבע ונרשם בו. משא"כ מתחלה אין לו ימין ושמאל וגם אפילו היו רוחותיו קבועים. אין זה קביעות מקום כשיקבענו לרוח צפונו או דרומו שהוא מקום רחב. ואין כולם נקבע וזה פשוט וברור. עמ"ש לקמן רפ"ז: 
+<b>בצפונו או בדרומו. </b>קראי הכי כתיבי צפונה ונגבה צפון וימין אתה בראתם אע"פ שהצפון שמאל היינו נמי טעמא כדי לפנות לימין וק"ל. ומ"ש תי"ט אין לו טעם: 
+
+Mishnah 2
+
+<b>נוטל א' משלשים ושלש ושליש. </b>שחולק המאה לשלשה חלקים ומכל חלק נוטל עשירי' העשירית וכו' וזה קל יותר משאם יקח ג' חלקים ממאה שיצטרך לחלוק הצבור למאה חלקים עכ"ל בתי"ט: 
+<b>ולא </b>הבנתיו כלל קולא דידיה היכי. וכמאן אמר למלתיה אי כאבא אלעזר ובאומד או במודד בדקדוק. הא ודאי החלוקה הראשונה שחולק לשלשה חלקים תחלה והאחרת הפרטית ליקח עשירית העשירית. שוין הן בענין זה שכמו שזו באומד זו באומד. ואם זו במדידה גם זו במדידה. א"כ הלא נראה לחוש בהפך שהדרך שזכר הרב והחזיקו לקל. כבד הרבה מהאחר. כי צריך לחלק מתחלה חלוקה א' בין באומד בין בדיוק לג' חלקים שוים. ושוב צריך לחלוקה שניה. לחלק כל אחד מאותן ג"ח למאה חלקים. כדי ליטול מכל א' מן הג' עשירי' העשירי'. שלא יוודע באמת כי אם ע"י חלוקה למאה באומד או בדיוק. ואם יקח ג"ח ממאה לא יצטרך לחלוק הצבור רק פ"א למאה חלקים. מה שיצטרך לפי דרכו ז"ל לעשות כן ג' פעמים. והקל שבכולן בלי ספק הוא הדרך הג' וכפשט המשנה שחולק הצבור לל"ג ושליש חלקים ונוטל חלק א'. ולא ידעתי מה הצריכו להרב לכל זה להוציא המשנה ממשמעותה שהוא לבדו היותר קל בודאי: 
+<b>זה שעשיתי מעשר. </b>לשון הרע"ב בסוף הדבור אע"פ שהיה ראוי להיות חסר מעט בעין יפה הוא מפריש ושרי עכ"ל. ור"ל חסר מעט פחות א' ממאה שבשני השלישים שהפריש לתרומה גדולה. ושרי ר"ל שלא תאמר דהוה ליה מרבה בתרומה שמעשרותיו מקולקלין להכי קאמר דשרי אליבא דאבא אלעזר ב"ג וכנ"ל: 
+<small>משנה לחם<br><b>והשאר תרומה</b> שהתרומה קודמת למעשר. כמ"ש פ"ג דתרומות.</small>
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>אע"פ שאמרו אין אדם רשאי למכור טבל אלא לצורך. </b>לפי' התי"ט קשה דמשמע דה"ק לא שאדם רשאי ליקח טבל. וא"כ הכי הו"ל למיתני אע"פ שאמרו אין אדם רשאי ליקח וכו' ועוד היכן מצינו שאסור ליקח את הטבל. שלא חששו אלא במוכר שמא ישכח ולא יודיעהו שהוא טבל. אבל הלוקח בחזקת טבל הוא לוקח לא שייך לאסור והכי מוכח בכמה דוכתי דשרי. וגם משמע שהוא נתינת טעם למה שאמר מעשר מזה ע"ז. ומה טעם בזה: 
+<b>אבל </b>לפע"ד פירושו כך שאע"פ שאמרו שאין רשאין למכור את הטבל אלא לצורך. וזה שמכרו לו שלא לצורך נחוש לו שמא אינו טבל באמת. שהרי א"כ לא היה מוכרו לו שלא לצורך וסתמא בחבר איירי שאינו מוכר הטבל. והכא במאי עסקינן בקונה התבואה בגורן קודם שהוקבעה למעשר. שהיא בחזקת שאינו מעשר עדיין. והקונה קונה אותה בחזקת שהיא טבל. דלא חיישינן שמא תיקנם המוכר קודם מירוח. אע"פ שיש קצת הוכחה לזה שאיך ימכור טבל שלא לצורך אעפ"כ מעשר מזה על זה כטבל ודאי. ואע"פ שלא הודיעהו דמוקמינן לתבואה אחזקתה ואין דרך חברים לתקנה לפני גמר מלאכתה: 
+<b>וניחא </b>נמי דלא תידוק למאי אצטריך כלל למתני הך בבא. דהא ממילא שמעינן לה מהני דלעיל וכ"ש דהא השתא בלוקח מחברים מיירי. ואם הודיעוהו ללוקח שהוא טבל מאי קמ"ל דמעשר מזה ע"ז צריכא למימר ודוק. ובכן יובן לשון המשנה כמשמעו בלי תוספת ומגרעת. ונכון הדבר: 
+
+Mishnah 9
+
+<b>על של עכו"ם. </b>עיין ריש פרקין דלקמן: 
+<small>משנה לחם<br><b> שם</b> ד"ה אע"פ כו' לא שאדם רשאי ליקח טבל ע"כ. נ"ב (ומי שיתעקש לומר שלא כיון התי"ט לכך. לא אריב עמו).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>על של עכו"ם</b> עיין רע"ב שכתב ואינה הלכה כו'. הא אם נמכרה. צמותה היא. <b>קשיא</b> לי אמאי לא נפרש קרא לא תמכר. לא תוכל להמכר. דכל מאי דאמר רחמנא לא תעביד. אי עביד. לא מהני. <b>אטו </b>ר"מ ומחלוקתו בדאביי ורבא קמפלגי. והא שנינן דאביי ורבא גופייהו לא פליגי אלא בריבית קצוצה. ואי איתא. ליפלגו נמי בהא.</small>
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ד"ה המעשרות. ואפילו אתני עלייהו בפירוש. לא הוי תנאי ע"כ. נ"ב (למ"ד על מנת שיורא הוי. כדס"ל נמי לתנא דברייתא דאייתינן לקמן. וכדאיתא התם ברא"ש וק"ל).</small>
+
+Mishnah 12
+
+<small>משנה לחם<br><b>שנו ב"ה לוקח </b>ונתקשה בתי"ט ממ"ש. צ"ל ממ"ז. וצ"ע כאן.</small>
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מן העכו"ם ומן הכותי </b>איכא למימר סירכיה דפרקין [בפ' ה' משנה ט'] דלעיל דסליק מניה נקיט. דהוצרך שם להקדים עכו"ם לכותי אי משום רבותא. אי משום דשל עכו"ם ושל ישראל שוין לגמרי. משא"כ בשל כותי דלא שוו להדדי. ותו משום פלוגתא דר"א ורבנן נטר לה עד לסיפא. משו"ה הכא נמי תפיס לסדריה דלעיל באיידי. אי נמי הכא לא זו אף זו קתני לא מיבעיא עכו"ם. אפי' כותי דבר מעשרות הוא קודם גזרה אפ"ה מחלק ונותן לו. ודקתני ישראל ברישא דאיהו ודאי בעי לאקדומי. ועוד לרבותא נקטיה. ותו משום דקבעי למתני יחלק לפניהם (עמ"ש הר"מ הובא בתי"ט) והא לא שייך בעכו"ם דמאי איכפת לן ביה. להכי מיתני ליה שפיר כותי בסוף דעליה קאי יחלק לפניהם דאבתריה וק"ל: 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתי"ט </b>ד"ה שע"מ כן באו. במ"ב צריך לתקן ובהכי קני כדתנן מ"ז פ"ה דב"ב: 
+<small>משנה לחם<br><b>באחרונה </b>עתי"ט. <b>וי"ל</b> גם את השלישי. וזה האחרון עצמו (עם שאינו מוכרח כל כך) וע"פ שלשה יקום. החוט המשולש לא במהרה ינתק.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>המעשרות לבעלים. </b>דכיון דשדה של בעלים מקום מעשר שיורי שייריה לשון הר"ש והרע"ב ז"ל. רוצים לומר אע"ג דליכא למימר דשייר מעשרות גופייהו לעצמו דהא עדיין לא באו לעולם ואפי' אתני עלייהו בפירוש לא הוי תנאה. דאין אדם קונה ולא מקנה דבר שלא בא לעולם [בבא בתרא ד' ס"ג ע"א] אלא משום דמקום מעשר ודאי שייר דהוא דבר שישנו בעולם: 
+<b>והכא </b>לא בעי לאתנויי בהדיא כדבעי במוכר שדהו כדאי' בגמ' דפ' המוכר את הבית [ד' ס"ג ע"א]. דהכא לא מידי זבין ואומדנא הוא אפי' לא גלי דעתי' בהדיא. אמרינן ודאי שייריה לנפשיה: 
+<b>ואע"ג </b>דאמרינן דשייר לעצמו גוף הקרקע שגדלים בו המעשרות. אעפ"כ נפטרו בהם הפירות של חלק האריס. דלא שייר לעצמו רק זכות טובת הנאה שיש במעשרות אלו דזכי בהו אגב קרקע דשייר מקומן לכך: 
+<b>וגדולה </b>מזו במוכר שדהו הנז'. דמעשרות של מוכר הן לעולם. דאע"ג דודאי מכר גוף הקרקע. וצריך לומר דמקום מעשר שייר לעצמו שלא מכרו לו. מאחר שהתנה עליו. אעפ"כ אין הלוקח צריך לעשר פירותיו מאותה שדה. שנפטרין הן ע"י המעשרות ששייר המוכר לעצמו. דצ"ל ג"כ שלא שייר לעצמו רק כח טובת ההנאה שבמעשרות. שיזכה בהן ע"י הקרקע מקום המעשרות. מ"מ כל הקרקע קנויה ללוקח וק"ל וע"ש בתו'. ועיין מ"ש בס"ד בחידושי לי"ד סימן ס"א על הט"ז: 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>וחלקו בכל מקום שהוא. </b>עמ"ש בס"ד לקמן מי"ב: 
+
+Mishnah 8
+
+<b>שנים שקבלו שדה באריסות. </b>לפירושן של הר"ש והרע"ב במשנתינו הכא נמי בא' מעשר וא' שאינו מעשר איירי. ואמתני' דלעיל דסליק מנה קאי דתנן בהדיא א' מעשר וא' שאינו מעשר ומשום דעלה קאי לא הוצרך להאריך בחנם. וקמ"ל הכא דכי חלקו שדה בקמותיה במין א' אמרינן יש ברירה וזהו חלקו המגיעו: 
+<b>אע"ג </b>דממתני' דבתרה שמעינן הא דיש ברירה בכה"ג. וסיפא נמי לא צריכא דהא   נמי מהתם איכא למשמע דבשני מינין אין ברירה [רש"י חגיגה ד' כ"ה ע"ב] א"כ כולה כדי נסבה. דאע"ג דמשנה ט' דלקמן ודאי צריכה כדכתב הר"ש דבעי לאשמועינן לח ויבש בחבר וע"ה דאסור נמי משום שני מינין דאמרינן אין ברירה. מ"מ קשיא לכאורה לשתוק מהך בבא קמייתא לגמרי דממילא שמעת לה מהך בתרייתא: 
+<b>נ"ל </b>דמצרך צריכי דהך דהכא אתיא לאשמועינן אע"ג דקבלו ג"כ השדה בקמותיה באריסות או שנשתתפו. וסד"א כיון דמעיקרא כבר גדלו הפירות קודם שנשתתפו או שקבלו. דבהכי מיירי לדעתי שהגיעו הפירות ליקצר וליבצר ברשויות חלוקות קודם שיתוף. דהיינו נמי דנקט חטים ויין אע"ג דאכתי מחוברים נינהו לדידהו. ומ"ט קרי להו הכי. אלא לומר שכבר הן פירות גמורות ועומדות ליקצר. דבעלמא קיי"ל כקצור דמי. קמ"ל דאפ"ה לענין זה חשיב כנשתתפו קודם שגדלו הפירות ואית בהו ברירה במין א'. לומר זהו חלקו המגיעו. ולא חשיב כהוכר חלקן ואח"כ נתערבו: 
+<b>והכא </b>רישא אצטריכא ליה. דמבתרייתא לא שמעינן לה דהתם ירושה היא. ואע"פ שירשו פירות גמורים ואפילו תלושים ממש איכא למימר דיש ברירה משום דלא הוכר בהם חלוקה מעולם. ולא דמי כלל למתני' דהכא דאיירי בשכבר הוכר חלק כל א' בשלו קודם שנתערבו. וקס"ד כה"ג לא נימא דיש ברירה וזהו חלקו המגיעו אפי' במין א' אע"פ שעדיין הוא מחובר. מאחר שכבר נגמר ביד כל א' חלקו. ונקט נמי ירשו באיידי לאשמועינן דשוין הן בזה. ואפ"ה מיבעי ליה למתני בתרייתא משום סיפא כנז' כך נ"ל נכון מאד בס"ד: 
+<b>ומ"ש </b>בתי"ט בדעת הרמב"ם דהך קמיית' משמע ליה דמיירי אפילו בשני חברים. אע"פ שסימנים מצא לו מסידורו של הרמב"ם. אינו מוכרח ודברי הכ"מ [פ' ט' הל' מעשר הל' י"ג] עיקר. כי איני מוצא טעם וריח לאסור כה"ג משום שאין מוכרין את הטבל. שלא נאמר אלא במוכר בדמים דילמא אתי לאינשויי. משא"כ בב' שירשו ונשתתפו ושניהם חברים. אפי' בשני מינין למה לא יבררו וק"ל שהוא פשוט מאד שאין מקום לדבר זה. וע"כ אין לנו אלא כמ"ש הכ"מ והרע"ב. ועיין עוד לקמן מ"ט: 
+
+Mishnah 9
+
+<b>חבר וע"ה שירשו. </b>עמ"ש בס"ד במשנ' דלעיל. והוי יודע שבתגיגה פירש"י [ד' כ"ה ע"ב] לכולה מתניתין משום טומאה וטהרה. וחטים בחטים תרווייהו תלושים נינהו כפשטא. שהחבר רוצה ליקח החטים שבאותו מקום הידוע לו שלא הוכשרו ולא נטמאו והאחרים נטמאו. ובזה מבואר הלשון כמשמעו ואין צורך להוציאו מפשוטו. וגם אין טעם לברירת החטים במחובר (ע"פ דרך הר"ש): 
+<b>ולפי </b>דרכו (של רש"י) למדנו טעם אחר בצריכות הבבא הקודמת. דלפי' רש"י ההיא דלעיל נמי דכוותה כולה בתלושין קמיירי ובחבר וע"ה כי הכא. ומיצרך צריכי אליביה הכי דההיא קמייתא מפרש לה בקבלו וירשו או נשתתפו בשדה כשהיתה ריקנית. קודם שגדלו הפירות שלא הוכר בהן חלוקה מעולם וקמ"ל בסיפא דאפ"ה בשני מינין כיון דהשתא בשעת חלוקה. כשגמרו ונתלשו חלוקין הן למיניהם אמרינן דאין ברירה. ובתריי' מיירי בירשו פירות תלושין סד"א אפילו בחטים וחטים דמין א' הוא נימא אין ברירה. משום דמיחזי כשני מינין מאחר שכבר גמרו ונתלשו קודם שבאו לידן והא' טמא והב' טהור. נראין כמחליפין וליתסר. קמ"ל ברישא דמ"מ אמרינן במין א' יש ברירה. והשתא דאתינן להכי ירשו דרישא נמי דייק טפי ולא באיידי נסיב ליה תנא. דתרתי נינהו לעיל מיירי בירשו שדה בורה וגדלו בה פירות ברשותן. ואצטריך ליה משום סיפא. והכא בירשו תלושין ורישא אצטריכא ליה כדאמרן והרי זה נכון מאד: 
+<b>ואיכא </b>למידק לפ"ז מאי לח ויבש דתני בסיפא דהוו שני מינין. אי בפירות מוכשרין וכו' קשיא לרישא דחשיב להו מין א': 
+<b>ועוד </b>יש להקשות דלפירוש הר"ש והרע"ב לח ויבש מהכשר קמיירי. משמע דאפילו במין א' של חטים או של שעורים לא יאמר לו טול אתה הלח המוכשר ואני היבש שאינו מוכשר. והו"ל למתני ולמפלג בהדיא ברישא בד"א בשניהם לח וכו' מלבד מה שכבר דקדקנו שלפי דרכם אין טעם בברירת החטים דרישא ומהיכי תיתי לא כיון דלית בהו קפידא כלל. אבל באמת צריך אני להודיעך ששטת המפרשים הנז' במשנתינו תמוהה בעיני מאד בהא דמפרשי לח ויבש בהכשר שהוציאו הלשון ממשמעותו בחנם. ואע"ג דלישנא דמתני' פ"ב דלעיל הכי הוא. אטו בחדא מחיתא מחיתינ'. דהכא ע"כ לא מצית אמרת הכי. דאם איתא אמאי לא יאמר טול אתה הלח. והא מ"ט ליתסר. דלא דמי למאי דתנינן ואינו מוכר לח ויבש [פ' ב' משנה ג'] דהתם בטהרות עסקינן שאינו רשאי למוסרן לע"ה שיגרום להם טומאה. והרי אפילו יבש ג"כ אסור ליתן לו. אבל הכא הלח מע"ה קאתי. והא איטמי ליה. משו"ה אדרבה עדיף טפי דניסב חבר ליבש דידוע לו שטהור. ולא יחלוק בלח לגמרי. דהרי שנינו ואינו לוקח ממנו לח [פ' ב' משנה ג'] והיא פליאה נשגבה לא אוכל לה לשטתם ז"ל: 
+<b>ועוד </b>שהוא נגד תלמוד ערוך הנ"ל דמייתינן עלה ברייתא דקתני ואותו חבר שורף את הלח וכו' [חגיגה ד' כ"ה] ותמה על עצמך במאי עסקינן אליבייהו אי בחולין אטו לא סגי דלא שורף. חולין טמאין נינהו והרי יכול למוכרן למי שאינו אוכל חולין בטהרה. או חזו ליה דמשייר להו לימי טומאתו. ואי בטבל הא קיי"ל דאין מדליקין בטבל טמא [שבת ד' כ"ו ע"א] שאין לו היתר הנאה בתרומה טמאה אלא משעת הרמה ואילך: 
+<b>הא </b>ע"כ מיירי בתרומה ומאי לח לח ממש דהיינו תרומת יין ושמן מן היקב ויבש יבש ממש ר"ל זיתי שמן וענבים העומדות לדרוך דאכתי טהורין הן ולא נגמרה מלאכתן למעשר. וקמ"ל השתא רבותא דאע"ג דתרווייהו בחד מינא זית ושמן נמי הוי כתרי מיני. כיון דהא' משקה והב' אוכל והלח תרומה והיבש חולין. והתרומה בחזקת טמאה היא כיון שהיתה בידי ע"ה שאינו נאמן עליה אם לא בשעת הגתות והבדים: 
+<b>ותו </b>דיקא נמי דבתרומה מיירי מדבעי למיפשט התם [חגיגה כ"ה ע"א] בעבר וקבל דאסור. דאל"כ שורף למה יניחנה עד הגת הבאה. ותקשי מאי ס"ד דבחולין ודאי לא שמעינן בשום דוכתא דע"ה נאמן עליה אפילו בשעת הגתות. דדווקא גבי תרומה אמרו כן. ואפ"ה בעינן נמי דווקא דלימא ע"ה שהיא טהורה. משא"כ בחולין שירשם בסתם כי הכא. מי שמעת לה דליהוו בחזקת טהרה כשבאו מע"ה וגם אינו מעיד עליהם. אף בדבר שיש לו גת מנין לנו והרי כל שהונח ברשות ע"ה אפילו שעה א' הוא בחזקת טמא. כ"ש חולין דפשיטא שאינו נזהר מדבר המטמאן ומאי תהני ליה גת. אלא לאו דמיירי בתרומה כדפרישית. וסא"ד דמיירי בדבר שיש לו גת משו"ה קסבר למפשט מנה. ודחינן לה דילמא בדבר שאין לו גת איירי במתני' והיינו בתרומת דגן ושכר תאנים דהוא לח ויבש דתנן. ובעיא לא איפשיטא. אבל בחולין לא משתעי כלל ומיפשט פשיטא דלא מהני בהו מידי כאמור. עיין היטב. 
+<b>ומכאן </b>אתה למד למ"ש בתי"ט בד"ה טול אתה הלח שאם הניח עד הגת בדבר שיש לו גת רשאי לחלוף כן וכו'. דמשמע אפילו בלח ויבש של דמאי או של חולין כדסבירא ליה בפירושא דמתני'. יכול לחלוף המוכשר בשאינו מוכשר. הא ליתא דודאי לחולין דע"ה או דמאי שלו. לא מהניא גת להוציאן מחזקת טומאתן ואין בזה ספק. גם בלא"ה דבריו סותרין זה את זה. דאיהו ז"ל ס"ל דלקושטא מוקמינן הכי בדבר שאין לו גת ולאו דיחויא בעלמא הוא. א"כ ממילא נפשטה הבעיא. והוא ז"ל תופס החבל בתרין ראשין לומר שהבעיא לא נפשטא. אף לפי האוקימתא הנז' עם שהיא אמיתית לדעתו. ולא ידענא מאן פלג ליה ואין זו מסוגיא דתלמודא. ועוד אפילו לא נאמר ולא פשיט מנה תלמודא בהדיא ראוי היה ליאמר ולפשוט לה מסברא. ולאו כל דכן הוא אם בחולין נאמן ק"ו לתרומה ואם בסתם כך במפרש לא כל שכן דשרי בעבר וקיבל ודוק היטב: 
+<b>אלא </b>האמת כמ"ש דהכא נמי בתרומה עסקינן. והך אוקימתא אימא לאו דווקא דאיכא למימר דיחויא בעלמא קדחי כדאשכחן טובא כה"ג. היינו טעמיה דרמב"ם דמשמע ליה דלא נפשטה בעיא דעבר וקיבל. וכ"ש ביורש שאינו רשאי להניחה עד הגת ולחלוף בדבר שיש לו גת אפילו בתרומה וכ"ש בדמאי זה ברור ומוכרח בס"ד: 
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. </b>לשון הרע"ב מגו דאי בעי אמר של ח"ל הן והיה נאמן כדתנן בפ"ק [מ"ג] מכזיב ולהלן נאמן. והקשה עליו בתי"ט דלא תנן התם אלא פטור נאמן מנלן: 
+<b>ואין </b>כאן קושיא כלל דהא ודאי מכללא שמעת לה דכיון דפטור אפילו מן הסתם כשלא אמר לו המוכר מח"ל הם. כ"ש שהוא נאמן עליהם באומר שמח"ל הם. אטו בדיבורו מיגרע גרע להו. וזה תימא על בתי"ט שהניח בקושיא מה שהוא פשוט ולאו ק"ו הוא. ואע"פ שאינו לשון המשנה ממש הרי הוא כמפורש כיון דאתי במכ"ש: 
+<b>ובאמת </b>הך מגו נמי לאו בדווקא נסבי ליה הר"ש והרע"ב דה"ה נמי דאיכא מגו דאי בעי שתיק, אלא בשיגרא דלישנא קאמרי הכי איידי דבקושטא מיירי באומר דבר לחובתו. קמ"ל רבותא דאפילו תימא שכך הוא דרכן של מוכרי' להודיע מקום גידולן של פירות אפ"ה אית ליה מגו וק"ל: 
+
+Mishnah 12
+
+<b>לוקח סתם ופטור. </b>משום דיש ברירה בדרבנן כדכתבו הרע"ב וכ"מ [פ"י הלכה ח']. ונתקשה בתי"ט ממ"ז ממ"ש דלעיל דאוקמה הרע"ב כמ"ד אין ברירה אפילו בדרבנן דלפ"ז סתרן אהדדי הנך תרתי מתנייתי. וע"ז כתב ז"ל ואולי יש לתרץ דשאני לעיל כשהיו שותפין בקמותיה וקצרוה בשותפות כדמוקי במ"ח שעכשיו עשו מעשה המורה שרוצים לעמוד בשותפות ולכך אין ברירה אפילו למ"ד יש ברירה בדרבנן עכ"ל: 
+<b>ונפלאתי </b>על הרב ז"ל מאד בזה מי הכניסו לכל הדוחק הלז. היכן יש לנו כיוצא בו שנלך אחר המחשבה שלאחר חלוקה לענין ברירה. ומה לנו עם שותפותם שלאחר מכן. אלמלא לא היו שותפין מקודם שהוא המבוקש אצל ברירת הפירות המתחלקים ביניהם. אם היו בהם שותפין מקודם שחלקום או לא. אבל שנלך אחר השותפות שיעשו עוד הפעם אחר שחלקו. הלא אלה בלי ספק דברים בטלים במ"כ ויפה כתב אולי לשון מסופק עלובה עסה כו' שלא החליט תירוצו לאמת כי אין לו רגלים בודאי מלבד שהוא דבר בדוי כמ"ש עוד: 
+<b>וגם </b>במ"כ ערבב עלינו את השמועות במה שכ' דשאני לעיל (ור"ל מ"ז) כשהיו שותפין בקמותיה וכו' כדמוקי במ"ח והא בורכא דההיא דמ"ז לא מוקי לה כדמוקי למ"ח שהם רחוקים בענינן דמ"ז לאו בשותפין בשדה בקמותיה מוקי לה. אלא בנשתתפו בבצירה אחר שכבר הוכר חלקו של כל אחד וא' מה שגדל אצלו בקמה שלו ברשותו המיוחד. ומ"ח מיירי בשותפים בקמותיה. וע"כ כל דבריו הללו במ"כ בדויים הם. דלעיל מ"ז לא היו שותפין קודם הבצירה. וגם אפילו אחר הבציר' אין שום הוכחה שתתקיים שותפותם. רק בענין הבצירה לבדה נשתתפו הפעם להקל מלאכתם וטרחתם לעשותה גם יחד איש את אחיו יעזורו באופן שלא תכבד עליהם העבודה: 
+<b>ואשוב </b>אתפלא כל הטורח הזה למה הלא ברור מאד דלק"מ. שהרי יפה פירשו לעיל הר"ש והרע"ב דאיברא הא דאמרינן אין ברירה במ"ז משום דאיירי בהוכרו ולבסוף נתערבו בתלוש. משא"כ בשלא הוכרו מעולם אמרינן לעולם יש ברירה בדרבנן. והיינו טעמא דמ"ח דאמרינן יש ברירה משום דמוקמי לה בשותפים במחובר מעיקרא שלא הוכרו חלקיהם מעולם: 
+<b>(וגם </b>לעיל במ"ז בחנם טרח הרב בתי"ט שכתב דמ"ש הרע"ב בדרבנן יש ברירה אתיא כר"א. ולא היא דודאי שמעתתייהו דהרע"ב והר"ש בהא כר"י נמי אזלא. דלא ס"ל אין ברירה אלא במעורב בשותפות מעיקרו וכנז'. אבל בניכר ואח"כ נתערב מודה דיש ברירה. ובהכי אתיין שפיר כל הני מתני' דסברי יש ברירה אליבא דר"י דוק ותשכח): 
+<b>והכא </b>נמי דכוותה בלקח סתם הוה ליה מעורב מתחלתו. וכה"ג אית ברירה בדרבנן אליבא דכ"ע. אף למ"ד אין ברירה אפי' בדרבנן. כדס"ל נמי לסיפא דמתני' דאם אמר זה שלי ונתערבו חייב לעשר. דקיי"ל אין ברירה בדרבנן בכה"ג דנתערבו אחר כך. והרי זה מבואר מאד: 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בצפונו או בדרומו. </b>עמ"ש פ"ה מ"א. ומשם תבין כי מ"ש בתי"ט בסמוך בד"ה ומעשר שני בפיו דבכוס לא שייך כ"ה צפונו ודרומו. לפי שגם פה הבין צפונו ודרומו של הקערה ושל הכוס. לכן אמר דבכוס לא שייך כ"ה ולא ידעתי למה לא שייך כמו בככר לפ"ד. אכן נודע האמת כאשר אמרנו שם שצפונו ודרומו של אחד ממאה המסומן לת"מ קאמר. שמפני זה כאן שקבע כל מה שבשולי הכוס לתרומת מעשר אין כאן כלום לצפון ודרום התרומה שיוכל לקובעו מעשר שכל השטח התחתון לד' רוחותיו כבר הוקבע. ולא נשאר מקום למעשר אם לא בגובהו של כוס וק"ל: 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>פועל שאינו מאמין לבע"ה. </b>משנה זו צריכה ביאור דהאי פועל היכי דמי הא ודאי לאו בפועל במחובר מיירי שאוכל מן התורה. דהא ודאי אינו מעושר עדיין. ומה שייך לומר שאינו מאמין והדבר ידוע שהוא טבל ודאי בידו. ואעפ"כ אוכל ופטור מכל המעשרות. לפי שאוכל מן התורה ואינו כמקח כדאי' פ"ז דמציעא [ד' פ"ז ע"ב]. וע"כ פשיטא דבתלוש מיירי. ודיקא נמי דנקט גרוגרת דהיינו תלוש. ואי בדבר שאינו גמר מלאכה. הא נמי אוכל מן התורה ופטור: 
+<b>ואי </b>בדבר שנגמרה מלאכתו. הלא אינו אוכל אלא בשקצץ לו מזונות ואי הכי מאי דעתיה דר"י דאמר לא יחשוך מפני שתנאי ב"ד הוא שתהא ת"מ משל בע"ה. וכוותיה קיי"ל. הא שמעינן התם במסכת מעשרות דכה"ג פועל חייב לעשר [פ' ב' משנה ז']. דסתמא תנן פועל חייב: 
+<b>והכי </b>נמי מסתברא דמשל פועל הוא. כיון דאינו חייב לעשר אלא ע"י צירוף. אבל אוכל א' א' מן הסל ופטור. אפי' בדבר שנגמרה מלאכתו ואף בשהתנה. ומי הכריחו לצרף ולהביאן לידי חיוב מעשרות. משו"ה ודאי דכה"ג כל המעשרות משל פועל. וכן מצאתי ג"כ בדברי הה"מ. בפי"א מהל' שכירות בשם הרמב"ן [נ"ל דצ"ל בפ' י"ב מהל' שכירות הל' י'] דפועל חייב לעשר משלו והוא ברור: 
+<b>ולמה </b>א"כ כאן התנו ב"ד שתהא ת"מ משל בע"ה. ולאו ק"ו הוא דהא התם ודאי טבל וקיי"ל משל פועל כ"ש הכא דבדמאי עסקינן שהוא ספק מעושר. היאך נחייב לבע"ה. וכ"ש דליכא לאוקמי במאכיל פועליו בדרך מתנה. דהא פשיטא דפועל חייב לעשר מה שהוא אוכל בודאי טבל. ובדמאי כה"ג פטור מלעשר. דקיי"ל מאכילין את העניים דמאי [פ' ג' משנה א']: 
+<b>ונ"ל </b>דמיירי במקום שנהגו לזון את הפועלים. ובעושין בתלוש בדבר שנגמרה מלאכתו. ולא שאוכלין מאותו המין כדאיירי במס' מעשרות והתם במתנה עם בע"ה שיאכל מאותו המין ולא ממנהג מדינה דאם צירף חייב לעשר משלו אע"ג דאתני. מאחר שלא התנה כ"א לאכול בתאנים או בזיתים ששכרו לעשות מלאכתו בהם. שאם היה אוכל א' א' בתנאו היה פטור. איהו דאפסיד אנפשיה ורצה ליזוק. משא"כ כאן שמזנותיו על בע"ה. והוא נותן לו הרבה גרוגרות במזונו. שכבר נגמרה מלאכתן ונידושו במגורה. שאפילו אוכל א' א' חייבין בודאי. וכיון שאינו אוכל מן התורה. בע"ה חייב לעשר אכילת הפועל שהוא חייב בה. ואינו רשאי לפרוע חובו בטבל. ופועל אדעתא דהכי נחית שיאכלנו מתוקן. משו"ה בדין הוא דמ"ש נמי משל בע"ה. דבודאי טבל פשיטא דהכי הוא דצריך לתקנו כהלכתו. קודם שיאכילנו לפועל שמזונותיו עליו. אלא משום דבדמאי עסקינן. המע"ה. לכך פטור ממ"ש שהרי הוא אומר שתיקנו. ומ"מ ת"מ שהיא רק א' ממאה רמו עליה ב"ד בכה"ג דמהלכות מדינה אכיל ומצו לחיוביה בהכי. כנ"ל נכון ודוק היטב. ולא ידעתי מדוע המפרשים עזבוה ערומה מבלי ביאור:. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>היו לו תאנים. </b>קמ"ל דאפי' היו לו בביתו. שהי"ל שהות הרבה לתקנו קודם השבת אלא ששכח. לא אמרינן פושע הוא וליקנסיה: 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>מאה טבל.</b>אע"ג דקלסה הרב תי"ט לשטת הרמב"ם לאו כיפי תלי לה. והמעיין יראה בחבור ובהשגות ואין לי לחדש דבר מעתה. שהכל מתבאר מדבריהם: 
+<b>ואמנם </b>מ"ש הרבתי"ט בד"ה חולין מתוקנים והרישא נמי במתוקנים. לא כך אני אומר אלא דרישא נמי דוקא. ר"ל בכל גוונא בין במתוקנים בין שלא במתוקנים כפי' הרמב"ם. דמ"מ לא הפסיד מחמת הטבל אלא אחד ודוק: 
+<b>עיין </b>ברש"י ריש פ' ראשית הגז (דקל"ה ע"ב) דמייתי תוספתא דטבל וחולין שנתערבו וכו' נוטל מן החולין כפי תרומת מעשר שבטבל. וכתב ע"ז ואיני יודע מהו. וע"פ מה שפירשו כאן במשנתנו הדבר מבואר. שכשנוטל מאה וא' הרי נוטל א' מן החולין כפי ת"מ של טבל. וכן לעולם נוטל לפי חשבון המעורב. כדי שיגיע מהחולין א' ממאה לת"מ של טבל וכמפורש כאן: 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Kilayim/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Kilayim/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..1d5d6207a3f5399e8a3fd4d814eae2a3ec187427
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Kilayim/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt	
@@ -0,0 +1,360 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Kilayim
+לחם שמים על משנה כלאים
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה כלאים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>והתורבתור. </b>בירושלמי גרס הכרובתור ומפרש כרוב דקיק. והוא ע"ד בצלצול שמורה כמו כן על הקטנות כמנהג לה"ק בשמות שלהורות על המיעוט וההקטנה יאריכו המלה כמו אישון בת עין ולפעמים יכפילוה ירקרק או אדמדם: 
+
+Mishnah 4
+
+<b>ובאילן הפרסקים השקדים. </b>פירש הרע"ב הפרסקים כשהן קטנים דומין לשקדים. ול"נ לפי שהגרעינין של הפרסקין דומין ממש לשקדים בקליפיהן. גם השקדה הטמונה בגרעיני האפרסקין דומה לפרי השקדים: 
+<small>משנה לחם<br><b>המלפפון </b>עפר"ש בשם הירו' <b>ועפ"ד</b> י"ד שהוא מלשון וילפות שמשון. ובלשון חכמים מלפפתו עד יום מותו. <b>ולשון</b> מעה דבירו'. מלשון וצאצאי מעיך כמעותיו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>והרמוצה </b>בפרק הנודר. א"א דלעת הטמונה ברמץ. אתיביה רבינא. רנ"א דלעת המצרית כלאים עם הרמוצה. תיובתא. <b>אפ"ה </b>י"ל שהוא קשה ומרה. וצריך להטמינה ברמץ עד שתהא ראויה לאכילה. ונקראת ע"ש סופה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>עלח"ש </b>ד"ה ובאילן. נשמט בסופו אצל השקדים. וגם הקליפות הקשות החיצונות בשני הפירות שוין ממש.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שזפין </b>ערע"ב הרכיב שזפין על רמון. ט"ס. וצ"ל רימון. וזתים זה. אינו זית שמן. אלא פרי אדום דומה לזית. כ"פ הפותרים.</small>
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>היעלים. </b>כתב הרע"ב מין חיה ואקו מתרגמינן ויעלה. אע"ג דטובא אית בקראי צורי היעלים יעלת חן יעלי סלע. נדחק להביאו מהתרגום להוכיח שחיה היא. לפי שהרחל ג"כ נקראת יעל כבמשנה ג' פ"ג דר"ה. אמנם לפירש"י שם הוא ג"כ חיה. ובאמת פשטא דכולהו קראי דחיה היא: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>סד"ה היעלים. אחר תיבת היא. נ"ב וא"ת א"כ למה קורא התנא שם בר"ה ובמ"א לאילים זכרים. כנראה שהם הפך היעלים. כי הם הנקבות בידוע. <b>י"ל</b> לפי שנקבות מין הכבשים א"ל קרנים. כמו שאמרו בבכורות. קרנים ברחל דבר שאינו מצוי הוא. <b>אבל</b> במין היעלים. הזכרים והנקבות שוין בקרניהם. <b>ויעל</b> הוא שם המין. כולל זכרים ונקבות. כדכתיב עת לדת יעלי סלע. אע"ג דכתיב ויעלת חן. ויש כמוהו רבים בלה"ק.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>והפרד </b>יש בו שני מינין. האחד בידי שמים ומוליד. והשני מהרכבה פסולה. ואותו אינו מוליד.</small>
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>החלמית. </b>כתב הרע"ב בלע"ז מלוו"א ובפירושו של הר"ש ובלשון חכמים אדני. והוא מה שנזכר בגמרא דפ' ב"מ [שבת ד' ל"ה ע"ב] בדברא עורבי אי נמי אדאני. שכן פירש"י שם שהוא העשב שנקרא מלוו"א בלע"ז. וכתב שם שעליו נוטין שחרית למזרח ולערב הן כפופין למערב: 
+<small>משנה לחם<br><b>החצוב </b>(ע"פ רע"ב) הוא מלשון חוצב בהר.</small>
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ימעט </b>מה שתמה בתי"ט דלא שייך ביטול ברוב בדבר הניכר. פשוט שאין בזה תימה דהך ביטול לאו ביטול איסור הוא דלימא הכי. דהא בנתערבו ממילא בתלוש עסקינן וכה"ג אין התערובת נאסר. דלא שייך איסור תערובת בתלוש. ואפי' היה דעתו לזורען כך (לכ"ע אינו אסור אלא מדבריהם) כ"ש שלא נתכוין לערב. לכן ודאי בטיל המיעוט לגבי הרוב לענין שלא יהא חשוב כשני מינין. ואינו חוזר וניעור ליאסר בזריעה מאחר שכבר נחשב הכל למין א' ועיין מ"ש בס"ד ריש שקלים שם מבואר יותר. והרב תי"ט לא עמד על דעת הרע"ב שם: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ד"ה ימעט כו'. מאחר שכבר נחשב הכל למין אחד. נ"ב (וכללו של דבר. שני מיני ביטול הן. האחד. איסור שנתערב בדבר שאינו ניכר. שחוזר להיתר כאילו הוא עצם אחר. משבטל ברוב. והשני התר מעורב בדבר הניכר (ועתיד לבוא ממנו דבר אסור) המועט טפל ובטל אצל הרוב בכל מקום. עם היותו עומד בפני עצמו. ואינו דבר הנבלל ומתערב. הרי המיעוט נמשך אחר רובו. בכל ענין מקובץ מחלקים. כי החלק נגרר אחר הכל. ונדון כמוהו. והוא המנין שאמרה תורה לילך אחר הרוב בסנהדרין ודיינין. דמנייהו ילפינן דאזלינן בתר רובא. וכמ"ש במ"א באורך בס"ד).</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>זרעוני גינה שאינן נאכלין מצטרפין. </b>אם ישנן מינין הרבה ביחד מצטרפין להשלים שיעור אחד מעשרים וארבעה בנופל מהן לבית סאה בין כולן: 
+<b>ונ"ל </b>דר"ש נמי מודה בהו דמצטרפין אע"ג דפליג ברישא וס"ל דלא אמרו אלא ממין א' דס"ל כל הזרעונין מין א' הן חשובין לענין זה. והיינו נמי דקאמר הכא בזרעונין הפשתן בתבואה מצטרפת. להשלים שיעור אחד מכ"ד אע"פ שאין שיעורן שוה בזריעת בית סאה. מ"מ אחר שהשוו בהם המדה להצריך בכולן אחד מכ"ד בנופל לבית סאה מהן. כולן מצטרפין לזה השיעור שאם יש מפשתן שני רבעי הקב ומשאר זרעוני גינה שליש א' מט"ז בקב ימעט. כך נראה בעיני אליבא דהרע"ב עם שאין זו דרך הירושלמי: 
+<small>משנה לחם<br><b>א' מכ"ד בנופל לבית סאה </b>ע"פ רע"ב. שהוא ט' מי"ו בקב.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>נמצא </b>זרעוני גנה מתבטלין אחד בצ"ו.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<small>משנה לחם<br><b>ויופך </b>עיין קול רמ"ז מ"ש על התי"ט. ולא הבין שגם תי"ט לא נתכוין כי אם להפעיל. והוא הנכון.</small>
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>עשר אסורות</b> כתב ב"ט תימה אמאי לא יהיו אפי' י"ג מותרות והאריך בזה שלא לצורך: 
+<b>ולפום </b>ריהטא כתב כן שהרי מבואר בפי' הרע"ב במ"י דבסמוך דלא מהניא הרחקה עד שיהא פתוח מרוח אחת. דהיינו דאי' בירו' ובלבד שלא תהא חבושה מארבע רוחות. א"כ איך אפשר להתיר כאן י"ג שנמצא שכל הקרחות הזרועות נוגעות זו בזו בקרנותיהם. ואין לך חבושות גדולות מהן שאפי' לא היו נוגעין ומרוחקין גם בקרנות מסביב. היה אסור להקיפן סביב במינין אחרים. כ"ש שלא תועיל להן הנגיעה להתירן: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ד"ה עשר. ואין לך חבושות. נ"ב (ר"ל חובשות. ע"ד לקוחות חלוצות ודומיהן) הכונה שעכ"פ האמצעית ודאי חבושה. שאינה מתרת עצמה בשום אופן (ע"כ מ"ש התי"ט י"ג. ודאי ליתא). <b>ומי </b>שימאן בזה. אע"פ שאומר לא אהיה חובש. ה"ז מקטני אמנה. בדבר הנראה לחוש. ואית ליה לצורבא מרבנן בגוויה טביעות עינא. שלא ימצא פתח פתוח ולא דרך שם (כמו שחשב מאן דהו) אם לא יפרח באויר ויקנה לו אוהב במאה מנה.</small>
+
+Mishnah 10
+
+<b>אכילת הגפן. </b>ירושלמי מייתי ליה הר"ש והועתק בתי"ט ל"ש אלא אכילת הגפן. הא גפן עצמה לא. מפני שאסורה בהנייה וכו' עיין לשונו שם: 
+<b>ולא </b>ידעתי פירושו דהיכי קאמר מפני שאסורה בהנאה כשעומד' בצד התבואה בתוך ו"ט. א"כ תמה על עצמך מה צורך לומר שאינה מפסקת. והלא אפי' תימא מפסקת מאי מהני הא נאסרת התבואה מחמתה ואסור לקיימה. ומאי מהדר נמי והרי קבר וכו'. דלא דמי לגמרי דהגפן אוסרת התבואה לכך אינה מפסקת. משא"כ בקבר שאינו אוסר הזרוע בסמוך לו. ומאי קמשני קבר אין איסורו ניכר דמשמע דאסור אלא שאינו ניכר. והא ליתא דאינו אוסר כלל. ואי בזורע על גבי הקבר. הא קוי"ל דאסור בהנאה (עי' רפ"ג דעירובין) ולמה א"כ אין איסורו ניכר כמו גפן: 
+<b>וע"ק </b>א"כ מפני מה לא תפסיק הגפן כלל. והרי אם עומדת בתוך בית רובע אינה אוסרת התבואה הזרועה חוץ לבית רובע. לפי שלגפן יחידית אין נותנין לה עבודתה אלא ו"ט בלבד. והיאך א"כ אסורה בהנייה שלא תפסיק. ואי משום דבעינן דווקא הפסקת בית רובע במקום הראוי לזריעה. א"כ מ"ש מסלע וקבר: 
+<b>ודקאמר </b>בירושלמי שאני קבר שאין איסורו ניכר לא ידעתי מהו. ומה טעם יש בדבר שלא יפסיק המקום האסור בזריעה בלא"ה. אדרבה כ"ש שהיא הרחקה חזקה והפסקה קיימת ותו מאי שנא מעבודת הגפן דמפסקת והלא אסורה בזריעה ודקהדר ביה בירו' משום הכי ואוקים מתניתין כר"י דאין עבודה לגפן יחידית לא ידענא לה פתר כלל היכא איתמר דר"י. והיכי נוקים סתם מתני' כיחידאה דלא כהלכתא (והא פסקה הרמב"ם) וכולי האי למאי מהני. דא"ה פשיטא דקשי' מתני' גפן עצמה אמאי לא. כיון דס"ל כר"י דא"צ להרחיק מגפן יחידית ואינה אסורה בהנייה. והתימא מהמפרשי' ז"ל שהביאוהו ולא ביארוהו. והאלהים צריכא רבה בעל דעת רחבה: 
+
+Mishnah 11
+
+<b>ורואה אני את דבריהן מדברי. </b>אף על פי ששמעתי מפי המרובין ולכך הוא עומד בשמועתו להלכה ולא למעשה. כמבואר במקום אחר בס"ד: 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ד' בד' רוחות. </b>עבתי"ט שהקשה בשם התו' [שבת ד' פ"ה ע"א ד"ה וקים] וא"ת יזרעו ט' מינין. וי"ל דבכ"ה הוי עירבוב עכ"ל. משמע דהשתא לפי תירוץ זה איכא למימר דהחמשה זרעונים שוין שאינן אלא ה' גרעינין דאכתי לא סא"ד דיכול לזרוע הרבה מכל מין שברוח. וצ"ל לפ"ז דאית להו שאסור לזרוע הרבה ברוחות שמא יקרב הזרעים עד הקרנות: 
+<b>והשתא </b>איכא למידק היאך אפשר למימר הכי. דא"כ ערוגה ו' על ו' למה לי. תסגי בארבעה וחצי על ארבעה וחצי ויוכל לזרוע ד' מינין בד' קרנות. שהרי עולה אלכסונה יותר משש טפחים לפי חשבון תרי חומשי באלכסונה. שארבע טפחים עושים באלכסון ה"ט ושלש חומשי טפח. וחצי טפח על חצי טפח אלכסונו חצי טפח ושני חומשי חצי טפח. צרף חצי טפח לשלשה חומשי טפח היתרים על ה"ט הרי ו"ט וחצי חומש. ועוד ב' חומשי חצי טפח העודפים. נמצא כל האלכסון של ד' טפחים וחצי על ד' טפחים וחצי עולה ו"ט וחומש וחצי. ואמאי מצריך תנא ערוגה ו' על ו' דוקא דאע"ג דאסמכוה אקרא דלחיו כערוגת הבושם דערוגה ו'. מ"מ הא אוקמוה אשיעור יניקה דהכו קי"ל לרבנן שהיא ג"ט וגם האלכסון הוא ו' על ו' ויותר ושפיר מיתוקמא האסמכתא: 
+<b>וי"ל </b>דאי משו"ה לא איריא שכבר תירצו התוס' דלא אפשר לאוקמי בהכי כיון שצריך לדקדק שלא יזרע חוץ לקרן כמלא נימא: 
+<b>ואי </b>קשיא אכתי לוקמה בערוגה ה' על ה' שאלכסונה ז'. ובאופן זה יכול לזרוע בקרנו' בלי דקדוק. ואכתי ערוגה ו"ט למה לי. ואי משום דקבעי לאשמועינן בגוונא דמצי לזרוע הרוחות הרבה מכל מין. דילמא קרא להכי הוא דאתי. ותו דהוי רבותא טפי דאפילו בבציר מו"ט משכחת ה' זרעונין. לזה תירץ ר"י דאין להעמיד המקרא בענין זה וכו' כמ"ש בתי"ט. עד"ז מבוארים היטב דברי התוס' דפר"ע [ד' פ"ה]: 
+<b>ר"י אומר ששה באמצע. </b>עיין פי' הרמב"ם. והוא פשוט שלפי ציורו המרחק בין ב' צלעי המרובעים הזרועים הוא יותר מטפח ומחצה אחר שהן צלעות ההוות מאלכסונו' של מרובע ארוך טפח ומחצה על רחב טפח. וזה מבואר בחוש ואין צריך למופת שהרי הוא מהמושכלות הראשונות שהאלכסון גדול מצלעי המרובע. ואתמה על הרמב"ם שהאריך לבארו במופת. והרבתי"ט הוסיף שנית ידו בביאור המופת באריכות גדול וכל הטורח הזה למה ומה תועלת בו בהבנת משנתינו ולעולם ישנה אדם דרך קצרה. והוא דבר מבואר בעצמו: 
+<b>ואולם </b>דרך הרמב"ם בפי' משנתינו רחוקה מדרך כל המפרשים כי אין א' שהעלה על דעתו שתהא תורת ראש תור בערוגה עצמה. אפילו מערוגה לערוגה אמרו שאין נותנין תורת ראש תור. כ"ש בערוגה קטנה של ששה על ששה שהזרעונים נראין כמעורבבין אם לא יהיו מובדלין בהבדל גמור: 
+<b>ולענין </b>מה שהקשה בתי"ט בסוף ביאורו לפי' הרמב"ם ששאל שאפשר לזרוע ט' מינין ויהא הנזרע ממנו כ"ח טפחים. נ"ל דלק"מ שכבר ביאר הרמב"ם בפי' בצורה שניה שלא התירו לזרוע הקרנות משום גזרה וק"ל. גם מ"ש משם בנו מהר"א הוא אמת ועדיין צל"ע בפי' הר"ש: 
+<small>משנה לחם<br><b>בתי"ט </b>בסוף באורו לפירוש הר"מ. קרי מרובעים מעויינים. למרובעים שנעשו מאלכסונות. <b>ולא</b> ידעתי למה האם בשביל כך לא יהיו נצבי הזיות.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>גבול. </b>לא ידעתי מה רצה בתי"ט בשינוי היו"ד ומה הפרש בין גבול דהכא לדלעיל והלא הכל אחד. ומדוע יגרוס הרע"ב כאן גובל וכי אינו יכול לפרש גבול כך ע"ש שהוא מגובל וקרי ביה גיבול בחיר"ק הגימ"ל. וזה נכון יותר מנו' הירו' שהוא רחוק וקרוב שהוא ט"ס. ואולם לדעתי עיקר קריאת המלה הג' בשבא כגבול דקרא וכן הוא המכוין בו שהוא גבול לערוגה ומגבילה. ואף הרע"ב לאו דווקא אמר טיט מוגבל. ולא ע"ש כך נקרא גבול אלא בשיטפא דלישנא שגם הוא לשון נופל על לשון: 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>לפיכך הזורע כו' </b>עתי"ט. וכגון דזרע לכרם שהוא נטוע ה' על ה'. <b>לא</b> אדע מה הצריכו לכך. לענין מחלוקת ב"ש וב"ה דמשנתנו. הירו' הוצרך לו. כדי להודיע דין הזורע כנגד הזוית בלבד. ער"ש.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<b>ואחת יוצאה זנב. </b>בירו' דאייתי הר"ש בשם ר' יוחנן רואין כאלו אחרת נטועה כאן. ר"ל כנגד היוצאת זנב. משמע דפירוש יוצאה זנב כפירש"י וק"ל: 
+<b>עד שיהיו שתים כנגד שתים. </b>הא תו למה לי. ועמ"ש בתי"ט דוחק גדול: 
+<b>ולי נראה</b> דמילתא אגב אורחא קמ"ל. דכרה שהוא נטוע ערבוביא אם יש בו לכוין ב' כנגד ב' וא' יוצאה זנב. נמי הוי כרם ולא תימא דבעינן דווקא כולו נטוע כהלכתו. והיינו דקאמר הכא בסיפא שתים כנגד שתים ואחת באמצע וכו' אינו כרם עד שיהיו בכ"ב ואי"ז. דאם יש לכוין בו ב' כנגד ב' וא' יוצא זנב אז הוי כרם אע"פ שמקצתן בכ"ב ואחד באמצע וק"ל: 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<small>משנה לחם<br><b>ראב"י משום חנניה בן חכינאי</b> זה חדוש נפלא. כי ראב"י היה בזמן הבית. כנראה פ"ק דמדות ובתרא. וחנניה ב"ח היה חברו של רשב"י כנראה פאע"פ. ובפרק בא סימן ובכ"מ. והם היו תלמידי ר"ע. והוא כשלמד עם תלמידים. היה זמן רב אחר שחרב הבית. כי ק"כ שנה היו ימי חייו. כדאיתא בספרי. בשנת ארבעים התחיל ללמוד. ארבעים שמש ת"ח. ארבעים שנה למד לאחרים. ופרנס בהם את ישראל אחר ר"ג דיבנה. וריב"ז לא נהג נשיאותו אלא בארבעים משחרב הבית. אחר שנהרג רשב"ג הזקן. ואחריו ר"ג דיבנה. שהוא וראב"ה גיסו וריב"ח. היו תלמידיו של ריב"ז. ור"ע היה תלמידם של אלה השלשה. כמפורסם בתלמוד בהרבה מקומות. ורשב"י וחנניה ב"ח. המה תלמידיו כנזכר. שלפי הנראה היו בכמו מאה או יותר שנה אחר חורבן הבית. <b>וראב"י</b> יאמר דבר שמועה משם בחור ממנו מאה שנה. זה דבר חדוש גדול (אע"פ שנמצא קרוב לזה) מלבד אריכות ימיו של ראב"י כל כך.</small>
+
+Mishnah 9
+
+<small>משנה לחם<br><b>בצלמון </b>יש לו חבר במשנה. שלהי יבמות. ואולי הוא מקום בהר צלמון. דאבימלך.</small>
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>מ"ה גפנים</b> ר"ל ענבי גפנים. ובכפול הלבן איירי. עבר"ש ספ"ז.</small>
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<small>משנה לחם<br><b>תדלק </b>עתי"ט בשם הר"מ. שישרף הכל עם הגפנים הסמוכים. <b>ולא</b> ידעתי למה. הא ודאי לא עדיף מזרוע ובא. שאינו אוסר בהוסיף מאתים. אלא הענבים בלבד. ואם הענבים בשלו כל צרכן. שוב אינן מתקדשות. <b>דילמא</b> בענבים אחר שנעשו כפול הלבן איירי. וגפנים ר"ל ענבים. כלישנא דתנא מ"ה דלעיל.</small>
+
+Mishnah 8
+
+<small>משנה לחם<br><b>והקיסום </b>לפי פירוש רע"ב. נראה שהוא קיקיון דיונה. כמ"ש בגמרא ר"פ ב"מ.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>והקינרס </b>הכא כ"ע מודו. משום שהוא דבר שמקיימין אותו בכל מקום למאכל. כמש"ה וקוץ וגו'. משא"כ בקוצים דלעיל. שאין מקיימין אלא בערביא. מיהת אליבא דכ"ע. קוץ ודרדר בכלל ירק נינהו. <b>ולא </b>יקשה לך אותה ברייתא שהביאו כאן בירו' האטדין וההגין (שהם ג"כ מין קוצים) מין אילן. וה"נ איתא בגמרא דילן פבכ"מ (נד"ב) האטדין וההגין מין אילן ואינן כלאים בכרם. ההוא באטד והוא נושאי פרי מיירי. והכא בקוצים ודרדרים סרק עסקינן. אלא שהם עצמם ראוים קצת לאכילה. הראשון לבהמה. והשני למאכל אדם. דהיינו עכביות שמתקנין אותן לאכילה. כדאיתא בפרק המביא. ובב"ר איתא קוץ ודרדר. קונדס ועכביות.</small>
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<small>משנה לחם<br><b>מן הגדר לשדה</b> הר"מ בפירוש המשניות והר"א בהשגות פרשו. דב"ה לקולא. שמודדין ד"א מן הגדר ולשדה שאחורי הגפנים. נמצא מה שבין גדר לגפנים ממעט במדת ד"א. ור"ש הקשה על זה. איך אפשר להחמיר בהרחקה מהענפים. יותר מעיקר הגפנים. כאשר אתה רואה בתי"ט משמו. <b>ולדידי </b>אי משום הא לא קשיא מידי. דהא בעריס שורה אחת עסקינן. ואזלי ב"ה לטעמייהו דס"ל לעיל פ"ד מ"ח. שאינו כרם עד שיהו שם שתי שורות. א"ה משום עיקרי גפנים לחודייהו. אין כאן דין כרם לגמרי. אליבא דב"ה. ומידי הוא טעמא דעריס בעי הרחקת ד"א ככרם. אלא משום הגדר שערס עליו. לפיכך בדין הוא שמודדין מן הגדר. שעל ידו נעשה כרם. ולא מעיקר גפנים. שהרי אין להם דין כרם. ואזדו נמי ב"ש לטעמייהו. דיהבי לעיל אף לשורה אחת דין כרם. כ"ש בעריס דלא גרע. משו"ה מצרכי למדוד ד"א מעיקר גפנים. אבל מן הגדר ולאחוריו לא פליגי. כיון דאיכא הפסק גדר. לכ"ע לא בעו הרחקה. <b>ובהכי</b> ניחא נמי דב"ה לקולא. והרי זו שטה נוחה. ולחנם דחאה כ"מ בשתי ידיו.</small>
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>המסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו. </b>הוא הדין סיכך גפנו של חבירו ע"ג תבואתו של חבירו ה"ז קידש אליבא דת"ק. (והכי איתא בירושלמי) כדמוכח דמהדר ר"י לת"ק מעובדא דר"ע. והתם תרווייהו לאו דיליה נינהו דהקרקע בשביעית אינה שלו. ושמע מינה דת"ק אפ"ה ס"ל דאוסר לעולם אפי' בששניהם אינן שלו: 
+<b>והא </b>דקמ"ל בשהאחד שלו. להודיעך כוחן דר"י ור"ש דשרו אפי' בכה"ג. ולא אמרי' הואיל וגפנו נאסר דשלו הוא. תאסר גם התבוא'. ומשום דכחא דהתיר' עדיף [ברכות ד' ס' ע"א]. ותו דהילכתא כוותיהו דר"י ור"ש. להכי נסיב ברישא רבותא אליבייהו. ומשום דפליג ת"ק אפי' בששניהם אינן שלו. קאמר ליה ר"י אודי לי מיהת בהא דלא קידש דמעשה רב: 
+<b>ה"ז קידש. </b>נ"ל פשוט דמ"מ בעי מיהא דהוסיף במאתים. אבל כל כמה דלא הוסיף ודאי לא איתסר. דהא הו"ל זרוע ובא. וקיי"ל אפי' בשלו הוסיף אין. לא הוסיף לא. דכתיב המלאה כדאי' פ' כ"ש: 
+<small>משנה לחם<br><b>ובא מעשה לפני ר"ע ואא"א מקדש דש"ש </b> ומה שיצמח מהתבואה והגפנים. הרי הן פירות שביעית הפקר לכל.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<b>קוצרו ואפי' במועד. </b>לשון הרע"ב ואע"פ שאין אדם אוסר שאינו שלו [חולין ד' מ' ע"ב]: 
+<b>הוכרח </b>לפרש כן דליכא לאוקמה אליבא דת"ק דלעיל דאדם אוסר שאינו שלו. דא"כ מאי מהני קצירה אחר שכבר נאסר ביד האנס. וזרוע מעיקרו הוא בהשרשה. ואף על גב דהכא תרווייהו אינן שלו. הא אוכחנא לעיל דאפי' בכה"ג פליג ת"ק. ומעתה קשה מ"ש בתי"ט אמאי פסקו הר"מ והרע"ב לעיל כת"ק והא סתם לן תנא הכא כר"י ור"ש: 
+<b>איברא </b>לדידי חזי דלק"מ דהא לפירושא קמא דכתב רע"ב אפי' תימא כרבנן דאסרי אתיא מתניתין דהכא. והא דקוצרו אפי' במועד. לאו משום פסידא אלא משום איסורא דמחזי כמקיים כלאים אצרכוהו לקוצרו. והא דקאמרי המפורשים ואע"פ שאין אדם אוסר וכו'. מלתיה יתירתא נקטי לפרושי למתני' אליבא דכ"ע דאפי' לר"י ור"ש נמי תיתי. וה"ה דלא הוי דבר האבוד אליבא דת"ק. דכבר הוה אבוד מעיקרא. ומיהא מתניתין שפיר מיתוקמא כת"ק דלעיל נמי. והשתא מאי אולמיה דהאי סתמא למיפסק הלכתא כר"י: 
+<b>ותו </b>ללישנא אחרינא דכתב הרע"ב דמשום פסידא נגעו בה ושרו לקוצרו במועד. נמי תיתי מתני' כת"ק דאוסר בשל חברו. והכא במאי עסקינן בשזרע האנס את הכרם כשהוא סמדר ויצא מלפניו עד שלא הגיעו הענבים לפול הלבן. דקיימ"ל זרעים אסורים משום קנסא בלחוד. והגפנים מותרים לפי שלא הגיעו עדיין לעונת הפירות שיתקדשו משו"ה שרו ליה רבנן לקצור במועד משום פסידא. שלא יגיעו הענבים בתוך כך להיות כפול הלבן. ויאסרו אף הגפנים אם לא יקצור במועד: 
+<b>ואם </b>לא מצא פועלים עד שליש קוצר כדרכו ואפי' לאחר המועד. דאינן נאסרין אפי' יגיעו בתוך כך לפול הלבן כיון שלא נתעצל מלעקור הכלאים (וכצ"ל גם לפי מה שפירשו המשנה בשיטת ר"ע ולפירוש הב' דרע"ב. ודקאמר הרע"ב מ"מ אם הוסיפה מאתים לאחר שחזרה לבעלים קידש. ר"ל אם נתיאש ממנו ונעצל לגמרי וק"ל) והוי ליה כרואה ירק בכרם ואמר כשאגיע לו אלקטנו [פרק ה' משנה ו']. דמותר אליבא דכ"ע אפי' הוסיף מאתים בנתים. הכין אתי שפיר פירושא דמתני' אליבא דת"ק נמי ולהוי סתמא כוותיה. ואזדא לה תמיהת התי"ט לגמרי דלא תקשי סתירה על פסק המפרשים. ומה שכתבו פירוש המשנה אליבא דר"י ור"ש לאו בדוקא. דהא אינו מוכרח כלל אלא לפרושי אליבא דכ"ע: 
+<b>מאימתי נקרא אנס משישקע. </b>מאותה שעה חשוב הכרם כשלו ויקדש כל מה שזרע בו: 
+<b>וא"ת </b>תינח אי מפרשינן רישא דמתני' בשטת מ"ד א"א אוסר שאינו שלו. קמ"ל השתא בסיפא מאימתי חשוב כשלו לאוסרו מיד כשיזרענו דלא תהני ליה קצירה. כי הדר אתא ליד בעלים ישראל. אלא למאי דפרישי' נמי אליבא דת"ק מי ניחא. הא כיון דאית ליה אדם אוסר אפי' שאינו שלו. מאי איריא משישקע אפי' בלא שיקוע נמי איתסר ליה כי זרע לי' בשהגיע לעונת שיתקדש. ואי לא הגיע הא אמרן דת"ק נמי מודה דאינו מתקדש: 
+<b>הא </b>לאו מילתא דהא אמרינן זרוע מעיקרו בהשרשה. זרוע ובא הוסיף במאתים אין. לא הוסיף לא כדאייתינן לעיל. וכי אמרינן בכה"ג אדם אוסר את שאינו שלו כשהוסיף במאתים דוקא. והשתא אתי שפיר דרישא דאיירי בלא שיקוע בעינן דוק' גמר פירי ענבים לפול הלבן ותבואה משתשריש או שתביא שליש ותוסיף במאתים ביד אנס. וכשלא הגיעו שתיהן לעונה זו אפי' הוסיף מאתים קודם שיצא מלפניו אית ליה תקנתא דקוצרו כנ"ל: 
+<b>וסיפא </b>איצטריכא ליה דבשיקוע היכא דהגיעו הענבים לעונת שיתקדשו בעודם ביד האנס. נאסרו מיד אפילו לא הוסיף עדיין במאתים. אלא תיכף שזרע התבואה והשרישה בידו נתקדש הכל. דהוי ליה זרוע באיסור מעיקרו כיון דבשלו זרע. וזרוע מעיקרו בהשרשה סגי ליה. היינו דקמ"ל בסיפא מאימתי נקרא אנס לאסו' הכרם ע"י זריעתו בהשרשה לחוד. משישקעו דחשוב כשלו דהו"ל זרוע מעיקרו באיסור. דינו בהשרשה ולא בעי הוסיף ודו"ק: 
+
+Mishnah 7
+
+<b>משתשריש </b>עיין בפירוש הר"ש אם תרצה לעמוד על עיקר דבר זה: 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כלאי בהמה מותרין לגדל ולקיים. </b>עמ"ש בתי"ט ונ"ל דוחק גדול. דמ"ש דהו"א טורח הגידול הותר ולא ליהנות בהן: 
+<b>הוא </b>דבר תימא כי מה תועלת בקיום אם לא יהנה מהן. ומי יטריח עצמו בגידול דבר שאין לו הנאה ממנו. ועוד לאו ק"ו הוא. מה כלאי זרעים שאסורין בקיום מותרין בהנאה. כלאי בהמה שמותרין בקיום פשיטא דמותרין בהנאה: 
+<b>ותו </b>דקאמר נמי ואי תנא לקיים הו"א לאחר שגדלו על ידי עכו"ם וכו' עכ"ל. לא ידענא מאי קאמר דאי סברא היא דליתסר גידול דומיא דזריעת כלאים. לעולם ליתסר. דקמפטם להו וקרבי איסורא. ואיזה גבול יש לדבר דקתני מותרין לקיים. ואיזה חילוק יש בין גידול לקיום. הא תרווייהו איתנהו בעולם. ואי שרית להו לקיימן. ודאי דבכל גוונא שרי בין זמן מועט או זמן מרובה בין גידלו כל צרכן או לא זה פשוט בעיני: 
+<b>והנלע"ד </b>נכון דמשו"ה אצטריך דאי הוה תני לגדל הוה אמינא לגדל לצרכו ולהשתמש בו קמ"ל דשרי. ולא מיתסר משום משתמש בכלאים. ומ"מ לא יקיים הרבה ביחד דלא ליתו לידי רביעת כלאים. דהו"א אפי' גרמא ממילא נמי אסירא בהרבעת כלאים. דלא הותרה אלא הנאתן אחר שבאו לעולם. אבל לגרום ביאתן לעולם. דהויא ודאי דומיא דזריעה ומביא פסול לעולם. סד"א דאסור. משום הכי תני נמי ולקיים. דממשנה יתירא שמעינן דשרי לקיימן אפי' הרבה. ואע"ג דבאין זה על זה. וקמ"ל כדשמואל דאמר בכלאים עד שיכניס כמכחול בשפופרת [בבא מציעא ד' צ"א ע"א]. וקיי"ל כוותיה ומותר להכניס שני מינין לדיר. ואי תני לקיים בלחוד. הוה אמינא מאי לקיים דקאמר היינו לגדל והנאה לחוד אשמועינן דשריא. ולגרום הרבעה אסור כנז"ל. משום הכי תני תרתי כנ"ל. 
+<b>והא </b>דתנן הכא מותרין לגדל ולקיים. והא אשכחן בגמרא פ"ק דחולין [ז' ע"ב] דא"ל ר"פ ב"י לרבי מ"ה בביתו של זה, ש"מ דאסור לקיימן. התם בפרידה לבנה לחוד איירי. ותו הכא באיסורא דכלאים לחוד מיירי. בסכנתא   לא קמיירי. דכוותיה פ"ג דחולין ופרק גיד הנשה (דצ"ה) וק"ל. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ואדני השדה חיה. </b>ודאי דלא איצטריך ליה משום איסור הרבעה. דהא אין כל בריה רשאי לקרב אליו כמ"ש הרע"ב. ופשיטא דלא שייך ביה איסורא דכלאים. גם מטעם זה לא נראה לומר דלענין מקח וממכר הוזכר כאן ואעפ"י שכ"כ הרמב"ם ז"ל וכמ"ש התי"ט בשמו לקמן, מ"מ אינו מתקבל כלל לפי מה שכתבו מענין זאת החיה. ואולי הרמב"ם לא ס"ל ולא שמיע ליה הא דכתב הר"ש וק"ל: 
+<b>ואמנם </b>לשיטת הר"ש פשוט בעיני שהוצרך לומר ברישא חיה. לאפוקי מדר"י דפליג. וס"ל דמטמא באהל נמי. דלדידיה לאו כחיה הויא אלא כאדם. קמ"ל דלת"ק אינו שוה לאדם בשום דבר אלא חיה הוא כמות שהיא באמת. וחיה לא מטמיא באהל. ובהכי ניחא דלק"מ מ"ש בתי"ט על הרע"ב לקמן בד"ה כלב דהשתא א"ש וא"צ כלל לכל מ"ש שם וק"ל. 
+<small>משנה לחם<br><b>רי"א מטמאות באוהל </b>ש"מ דר"י נמי פליג אדרשב"י <b>וס"ל</b> ודאי. דגוים נמי מטמו באוהל. דפשיטא לא גרעי מאדני השדה. <b>א"ה </b>האיכא נמי ר"י דנמוקו עמו. והלכתא כוותיה נגד רשב"י לעולם. ואע"ג דהכא לא קיי"ל אלא כת"ק דפליג עליה. מיהו במאי דשוי לחכמים דפליגי ארשב"י ודאי מסתברא לאכרועי הלמ"ע דלא כרשב"י. וצ"ע.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>הרמך </b>עפר"מ שהוא חלוש התאוה. שמא עושה המלה נוטריקון. רע מך. אולי מחמת כן הוא קל המרוץ. ככתוב.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<b>כלב. </b>עמ"ש לעיל מ"ה בס"ד. 
+<b>ולחרוש ולהנהיג. </b>הא דשני הכא בלישניה ולא קתני משיכה והנהגה בהדי הדדי. יש ליישב על פי מ"ש בתי"ט לעיל מ"ב דאיכא תרי גווני הנהגה. והא קמ"ל דאיכא נמי הנהגה דלא דמיא למשיכה. ובכל גוונא אסירא ההנהגה. וה"ה דכייל נמי תרי גווני מנהיג דאי' בגמ' בפ"ק דמציעא ד' ח' ע"ב: 
+<b>אי נמי </b>לאפוקי מדר"י דאמר לענין קנין. עד שתהא משיכה בגמל והנהגה בחמור דהיינו אורחייהו. משום הכי אפכינהו תנא דידן זימנא חדא. ולא סמכינהו להדדי. דלא תימא דווקא כל חדא כי אורחה. אלא ודאי איפכא נמי. דאפי' משיכה בחמור והנהגה בגמל. דלאו אורחייהו אסירן. ושפיר דמי: 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אם רוב מן הגמלים מותר. </b>לפי שצמר רחלים נתבטל ברוב של גמלים. ומותר אפי' לכתחילה לערב ולטרוף זה בזה. ולא שייך ביה אין מבטלין איסור לכתחלה [ביצה ד' ד' ע"ב]. דהכא תרווייהו דהתירא נינהו. ואפי' הראב"ד מודה בהא דשרי. ועמ"ש בס"ד בחידושי לי"ד (סימן רצ"ט) ובש"י סי'. ואע"ג דמכוין לערובי למשרייה בכלאים איכא למימר דשרי ודוק. ועמ"ש לעיל פ"ב מ"א: 
+<b>ואפילו </b>את"ל דהתם אסור במכוין כל שניכר. היינו משום דכל זמן שניכר עדיין לא נתבטל ולא התירוהו אלא לזריעה. היכא דלא ניחא ליה בקיומן. ומתבטלין אגב מחשבתו ודוק. משא"כ כאן דבטל ברוב מחמת שאינו ניכר עוד: 
+<b>ועפ"ז </b>תבין שא"צ למ"ש בתי"ט בד"ה אם רוב מן הגמלים דבתר שמא אזלינן במין במינו ואפי' אית לחד שם ליווי. וכוונתו ליישב איך מתבטל צמר רחלים ברוב צמר גמלים. כיון דלאו מינא הוא ובעי ששים. משו"ה קאמר דאזלי' בתר שמא ואע"ג דאית ליה שם ליווי דצמר רחלי' מקרי. אפ"ה חשיב מין במינו דסגי ברובא. ואולם לא ידעתי מה יאמר הרב ז"ל בפשתן וקנבוס שטרפן דבטילי ברובא. וקנבוס לא איקרי פשתן בשום צד. ולא מינא דפשתן הוא כלל לא בשמא ולא בטעמא: 
+<b>איברא </b>בקושטא לא צרכינן הכא להא דאמור רבנן בשמא וטעמא. דמין במינו ליבטל ברובא ובשא"מ ליבעי ששים אפי' ביבש. דהתם היינו טעמא דכי בשיל להו הדר יהיב טעמא בקדירה. מה שאין כן במידי דלאו בר קדירה הוא דליתא לנתינת טעם. ודאי דעדיף וקיל מין בשאינו מינו ממין במינו. דאיכא מ"ד באלף לא בטיל [מנחות ד' כ"ב ע"ב]. ובשאינו מינו לכ"ע סגי בביטול טעם בדבר הנ"ט. וה"ה בדבר שאינו נותן טעם דבביטול היכר סגי. והכי נמי אע"ג דצמר גמלים לאו מינא דצמר. וקנבוס לאו מינא דפשתן הוא לגמרי. אפי' הכי בטלי ברובא   היכא דלא מינכרי. דכיון דשוין בחזותא תו לא מינכרי. ואזלינן בתר רובא בכל דוכתא. וזה ברור מאוד וק"ל: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>בפיסקא איברא כו'. נדפס טעמא יתיר בטעות.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>בפיסקא כתב. ש"ג באפיה. צ"ל באפי.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>והראוי. צ"ל מהראוי.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>אפילו לגנוב את המכס. </b>כתב הרע"ב ולי נראה לפי שאין אדם נותן מכס מבגדיו עכ"ל. וכך פי' הר"ש: 
+<b>וטעמייהו </b>דנאדו מפירושא קמא. נ"ל משום דאם עושה כן כדי שלא יכירוהו במלבושיו שהוא יהודי. פשיטא דאסור ולא צריך כלל לאשמועינן דלגנוב המכס אסור. והא אפילו מפני הסכנה אסור כדאיתא במדרש בב' תלמידי ר"י ששינו עטיפתן בשעת השמד ודוק. ומאי איריא נמי כלאים אפי' בלא כלאים אסור להתלבש במלבושיהן שלא יוכר. דאית ביה משום ובחוקותיהם לא תלכו וק"ל. ואם כן היכי קאמר אפי' וכו': 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>תכריכי המת אין בהם משום כלאים. </b>דבמתים חפשי. ואע"ג דעומדין בלבושיהן זאת אומרת מצות בטילות לעתיד לבא (נדה ד' ס"א ב') ומשום לועג לרש ליכא ע"ש בתוס'. והר"ש תירץ עוד דשאני כלאים. דבחי דומיא דמת לא אסיר. דלא מתהני כלל ובעינן הנאה ונכון הוא. אף על פי שהרא"ש כתב ע"ז ולא נ"ל דטלית שאין בו הנאה גם מציצית היא פטורה עכ"ל: 
+<b>נ"ל </b>דלק"מ דודאי שפיר קאמר הר"ש. דשאני כלאים דהיכא דליכא הנאה. גם בחי אין כאן איסור. משא"כ בציצית דענשי עלה ובעי למיעבד ליה ציצית. אע"ג דלית ליה בגד בעל ד"כ כדי שלא יהא ערום מן המצוה. ואין ראיה ממוכרי כסות דכתב הרא"ש ודוק היטב: 
+<b>מרדעת של חמור אין בהם משום כלאים. </b>כתב הרע"ב מפני שהיא קשה ביותר מכרים וכסתות. הילכך אפי' בשרו נוגע בה לא חיישינן עכ"ל: 
+<b>הוכרח </b>לזה מדפלגינהו בתרי בבי. ולא כייל מרדעת בהדי כרים וכסתות דמ"ב לעיל. ש"מ דמרדעת קילא טפי: 
+<b>ואין </b>זה מוכרח דאיכא למימר הא דלא כריך ותני להו בחדא. היינו טעמא משום דלא דמי לכרים וכסתות. דלא שייכא בהו העלאה. משו"ה שרו באין בשרו נוגע בהן. אבל מרדעת מהו דתימא ניגזור ישיבה אטו העלאה. כיון דלפעמים נותנה על כתיפו. והא איצטריך ליה לפלוגי בה בסיפא. שלא יתננה על כתיפו אפילו להוציא הזבל. להכי איצטריכא ליה למיתנייה לנפשה. ולאשמועינן דאפילו הכי לא גזרינן ושריא בישיבה. ולעולם דווקא היכא דאין בשרו נוגע בה. הא לאו הכי לא. וכן נראה יותר שהמרדעת אינה קשה כל כך ככרים וכסתות. שהרי עושין אותה מבגד. וחוששין שלא יקח ממנה לבגדו. ואע"פ שלאחר שנעשית מרדעת. היא קשה מחמת תפירה חזקה. מ"מ חוטיה רכין יותר מכרים וכסתות. שהן קשין כלבדים וק"ל: 
+<b>מיהת </b>מרדעת נמי שריא לפי שתפירתה עושה אותה קשה שאין חוטין נשמטין ממנה בקלות. ועכ"פ לא מסתבר דעדיפא מכרים וכסתות ודוק: 
+<b>כתב </b>עוד הרע"ב אבל בגד שאבד בו כלאים. (ור"ל אפילו חוט אחד דלא בטיל אפילו באלף. כיון דדרך איסורו הוא. דכל חד באפיה נפשיה שרי ובהדי הדדי מיתסר. ולא דמי למ"א דפרקין. דבטיל ברובא דהתירא). לא יעשנו מרדעת. דחיישינן שמא יקח ממנו טלאי לבגדו עכ"ל. ואע"ג דכבר כתב שהמרדעת קשה יותר מכרים וכסתות. והא לא חיישינן בכרים וכסתות כה"ג. משום דלא חזו לבגדו איידי דקשין הן. היינו דאמינא לעיל שהמרדעת נעשית קשה ע"י תפירתה. אבל הבגד שנעשית ממנו רך הוא. מהראוי ללבישה. וחיישינן דילמא אדמשהי ליה לעשות ממנו מרדעת. אתי ביה לידי תקלה. ליקח ממנו טלאי לבגדו קודם שנתפר במרדעת. אי נמי אפי' בתר דעבדיה מרדעת. איכא למיחש שמא יתיר תפירתו לכשיצטרך לו לבגדו. מאחר שראוי לכך. וכיון שאין הכלאים ניכרין. משו"ה אסור אפי' לרכיבה. דילמא מישתלי: 
+<b>אפילו להוציא עליה זבל. </b>דהעלאה אסירא מדאורייתא. והך מתני' אתיא אפילו למ"ד דבר שאינו מתכוין מותר לכתחילה. כדאיתא במתני' דבסמוך. דמ"מ הכא אסור. ואע"ג דלית בה הנאת לבישה. ולא קמכוין ביה בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. רק להציל עצמו מהטינוף. אפ"ה לא שרי דומיא דמוכרי כסות. דכי היכי דמפני החמה חשוב הנאת לבישה. ה"ה נמי מפני הטינוף. ובגמרא דשבת פ"ק ד' ח' ע"ב מסקינן נמי דאצולי טינוף חשיבא ואורחיה הוה ודוק: ועמ"ש בס"ד בחידושי לי"ד סי' ש"א: 
+<small>משנה לחם<br><b>עפר"ש </b>שמביא ירו' שכעס ר"א על אותו שאמר לחברו אתה לבוש כלאים. ונתקשה בו מגמרא דילן. <b>נ"ל</b> דה"ט. משום דס"ל כסתמא דמתני' דבסמוך. דבר שאין מתכוין אפילו לכתחלה מותר. כ"ש באינו יודע. וגם בבה"מ. ושמואל סבר לה למתניתין דלעיל. דאסרה דבר שאינו מתכוין. א"נ דווקא בשוק אזיל לחומרא. אבל בבה"מ. מודה דשפיר דמי. כה"ג דאינו מתכוין.</small>
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<small>משנה לחם<br><b>מחוף הים </b>נמל לספינות. כגון עכו ויפו. <b>ולכן </b>הוצרכו לפרש בירושלמי מחוף שבמד"ה. שלא תאמר גם הבאים ממקומות הללו. הם בכלל ההתר. לפיכך פירשו שאין הדברים אמורים. אלא בחוף שבמד"ה. <b>אלא</b> דקשיא. לימא ממד"ה ותו לא. <b>ונ"ל</b> ה"פ. בודאי גם מקומואת הנ"ל נכללים בחוף הים השנוי כאן. אבל בד"א. כשבאו ממד"ה אל חוף הים שבא"י משא"כ הנעשים באותן מקומות עצמן. מוצאים מהכלל.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>וממדינת הים</b> ר"ל מאיי הים. כמו איי אלישה ותרשיש פול ולוד. יושבי האיים בים יון וארצי פלאגו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ומנעל של זרב</b> עתי"ט שהביא פירוש הר"מ בחבורו. שהוא מנעל שאין לו עקב. ונדחק בו בכ"מ מאד. <b>ולפי</b> מ"ש בב"י. נפיק מניה חורבא קולא גדולה. דמשמע אע"פ שיש בו בית קבלת הרגל מלמעלה. רק שאין לו מלמטה. לא מיחזי כמלבוש ושרי. והא ודאי בדותא היא. דעיקר מלבוש שייך טפי למעלה על גב הרגל. והעלאה הוא דאסירא מן התורה. <b>וכ"ש</b> לפי טעמו של הר"מ ז"ל שעור הרגל קשה הוא. איפכא מסתברא. דבתחתיתו ליכא קפידא כולי האי. דקשה הוא ודאי. ולא עליונו של רגל שהוא רך בלי ספק. כלפי לייא. <b>משו"ה</b> קבעי הרב תי"ט להגיה בלשון הר"מ. שלדעתו כך צ"ל. ואין לו אלא עקב. ויהיה מסכים עם מ"ש הר"מ ז"ל בפירושו. שהוא דמות מנעל שנותנין תחת כף הרגל. ואין על גבו כלום מלמעלה. <b>והנה</b> האמת אתו בזה. שכך היא כוונת הר"מ ז"ל בפירושו ובחבורו דא ודא אחת היא. ולא כמו שהבין הרב בכ"מ ז"ל ח"ו. <b>ואמנם </b>אין צורך כלל לתקן לשון הר"מ הנ"ל. כפי מה שעלה בדעת התי"ט. ושפיר עבד דמסתפי להגיה בחנם לשון הר"מ הברור מאד. ויש להפליא הפלא ופלא על הני תרי אשלי רברבי ה"ה בכ"מ ובתי"ט. הידועים בשם מפורסמים לחכמים מחוכמים. איך לא ידעו פתרון לה"ק על אמתתו. בשם הרגיל ומצוי לרוב במקרא ומשנה. כי הנה הם ז"ל חשבו. שעקב הוא שם לתחתיתו של הרגל וזה גרם להם להלחץ כל כך בלשונו של הר"מ כאמור. <b>ובמ"כ</b> לא דייקי לישנא לגמרי. אבל תחתית הרגל. כף הרגל שמו. או פרסת הרגל יקרא. ובארמי פיסת הרגל. וכך נקרא שמו במשנה פ"ק דאהלות. והעקב הוא אחרית הרגל. שקצהו בולט מאחוריו. כנגד השוק. וכה"א וידו אוחזת בעקב. ואין לאחוז ולתפוס הכף מחמת הרגל. וכן בדרך ההמשל והשאלה. א"א להבין הכתוב ואת עקבו מים לעיר (יהושע ח') אלא באופן זה. כי מה סימן צד ורוח יש בתחתית הרגל. ודוק במעשה החליצה ותשכח ג"כ. וכן ואתה תשופנו עקב. ואין דרכו של נחש לשוך בפרסת הרגל. כי אם בצדדיו בנגלה ממנו. ב) וכך פירש הקמחי בשרשיו עקב אחור הרגל. וזה פשוט מאד. וכ"מ בהדיא ממ"ש מהלכות עקב בצד גודל. וכמו כן הוא מבואר במ"ד פכ"ו דכלים. ע"ש דבהדיא קרי לעליונו של מנעל מאחוריו. עקבו. ותחתונו סוליים נקרא בלשון משנה. ועיין עוד בפ"ח דנדה. וספ"ז דבכורות ע"ש פירוש רע"ב והבן. <b>על כן</b> שפתי הר"מ ז"ל ברור מללו. חלילה להגיהו. והוא בלי ספק מה שרצה בו בפירושו. שהכל דבר אחד הוא. <b>ואתה </b>המעיין הבט ימין וראה והתבונן וקח עצה לנפשך. כמה יש לך לשמור אזהרת חז"ל לדקדק בלשון. לשקוד על קריאתו והבנתו כהוגן. כי ממנו תוצאות חיים. וכמה גופי תורה בו תלויים. בקל יוכל להתיר את האסור וכן להפך. מי שאינו בקי בפתרונו כל צרכו. והבלתי נזהר בו כראוי להבינו לאשורו על מתכונתו לערוך את ערכו. וארז"ל בני יהודה שהקפידו על לשונם. נתקיימה תורתם בידם. ודי בזו הערה לנפש היפה. לבחון אמרתו שתהא צרופה. <b>ואמנם</b> לענין צורת מנעל הלז. נ"ל שהוא מנעל העשוי שתי פיות. פתוח מלפניו ומלאחריו. רק באמצעו קבועה רצועה על פני רחבו. באופן שיכולים לנעלו משני צדדים. ואין עור ע"ג מלמעלה. כי אם רצועה דקה. כדי להחזיק הרגל. ונקרא זרב ע"ש הפיות. וכ"מ לשון כזה בוי"ר פ"ה. שהיו שותין בכוסות של זרבובית. פירשוהו פיות. וזה הפירוש ברור בעיני בס"ד. לפיכך גרסת זרב עקר.</small>
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>פיף. </b>גרסינן בפ"א פשוטה בסיף ובמשניות תי"ט נדפס בטעות. וצ"ע מאי קמשמע לן בהא: 
+<small>משנה לחם<br><b>באריג </b>זו הנוסחא מתיישבת לפירוש הר"מ. והר"ש גרס לאריג.</small>
+
+Mishnah 10
+
+<b>עשה שני ראשיה לצד א' חיבור.</b> פי' הרע"ב דהיינו בשקשרן דווקא. זוהי שטת הר"ש. וצ"ע דא"ה תכיפה א' וקשר ראשיה ביחד אמאי לא הוי חיבור. ועיין בי"ד בסי' ש'. 
+<small>משנה לחם<br><b>עשה שני ראשים צד אחד חבור </b>עיין פיר"ש משמא דגמרא. והוא שקשרן. וז"ל הגהה. ומספקא לי. אמאי לא הוי חבור. אם העביר המחט פעם אחת וקשר שני ראשין על שפת הבגד. <b>ונ"ל </b>משום דחבור יחדו בעינן. דהיינו דבוק מהודק יחד. לאפוקי כה"ג. שאינם דבוקים ואדוקים. שכל אחד נפרד מחברו. מתנועע אילך ואילך. אע"פ שקשורים ביחד. אינם עומדים בשוה זה אצל זה כלל. הילכך לא חשיב חבור כה"ג. אע"פ שהקשר מחברו. דרך תלייה הוא. ולא חבור אחיזה בשווי.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>סד"ה עשה. לא הוי חבור. נ"ב ותו קשיא א"ה מ"ט דר"י. <b>וי"ל</b> משום דלא הוי דבר המתקיים. מ"מ בשולי הבגד עושין כן. ומשכחת לה נמי בקושר ראשי החוט כל קצה אחד ממנו בפני עצמו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>לצד אחד חבור</b> ומשכחת לה נמי. אפילו תפירה גמורה שאינה חבור. עפכ"ח דכלים מז"ח.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>עד שישלש </b>שיכניס ויוציא כו' ג"פ. ז"ל הגהה (בפיר"ש) ותמיהא לי אם ג' תפירות בלא קשירה מתקיימא טפי משתי תכיפות בקשירה. דא"א לקשור. דאין שני ראשי החוט מצד אחד. <b>יש</b> לתרץ שקושר ראשי החוט כל אחד לבדו בעצמו.</small>
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Kilayim/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Kilayim/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e4fbf15b88b09cb8a6bb59d4250097b427e82d8f
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Kilayim/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,363 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Kilayim
+לחם שמים על משנה כלאים
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Kilayim
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה כלאים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>והתורבתור. </b>בירושלמי גרס הכרובתור ומפרש כרוב דקיק. והוא ע"ד בצלצול שמורה כמו כן על הקטנות כמנהג לה"ק בשמות שלהורות על המיעוט וההקטנה יאריכו המלה כמו אישון בת עין ולפעמים יכפילוה ירקרק או אדמדם: 
+
+Mishnah 4
+
+<b>ובאילן הפרסקים השקדים. </b>פירש הרע"ב הפרסקים כשהן קטנים דומין לשקדים. ול"נ לפי שהגרעינין של הפרסקין דומין ממש לשקדים בקליפיהן. גם השקדה הטמונה בגרעיני האפרסקין דומה לפרי השקדים: 
+<small>משנה לחם<br><b>המלפפון </b>עפר"ש בשם הירו' <b>ועפ"ד</b> י"ד שהוא מלשון וילפות שמשון. ובלשון חכמים מלפפתו עד יום מותו. <b>ולשון</b> מעה דבירו'. מלשון וצאצאי מעיך כמעותיו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>והרמוצה </b>בפרק הנודר. א"א דלעת הטמונה ברמץ. אתיביה רבינא. רנ"א דלעת המצרית כלאים עם הרמוצה. תיובתא. <b>אפ"ה </b>י"ל שהוא קשה ומרה. וצריך להטמינה ברמץ עד שתהא ראויה לאכילה. ונקראת ע"ש סופה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>עלח"ש </b>ד"ה ובאילן. נשמט בסופו אצל השקדים. וגם הקליפות הקשות החיצונות בשני הפירות שוין ממש.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שזפין </b>ערע"ב הרכיב שזפין על רמון. ט"ס. וצ"ל רימון. וזתים זה. אינו זית שמן. אלא פרי אדום דומה לזית. כ"פ הפותרים.</small>
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>היעלים. </b>כתב הרע"ב מין חיה ואקו מתרגמינן ויעלה. אע"ג דטובא אית בקראי צורי היעלים יעלת חן יעלי סלע. נדחק להביאו מהתרגום להוכיח שחיה היא. לפי שהרחל ג"כ נקראת יעל כבמשנה ג' פ"ג דר"ה. אמנם לפירש"י שם הוא ג"כ חיה. ובאמת פשטא דכולהו קראי דחיה היא: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>סד"ה היעלים. אחר תיבת היא. נ"ב וא"ת א"כ למה קורא התנא שם בר"ה ובמ"א לאילים זכרים. כנראה שהם הפך היעלים. כי הם הנקבות בידוע. <b>י"ל</b> לפי שנקבות מין הכבשים א"ל קרנים. כמו שאמרו בבכורות. קרנים ברחל דבר שאינו מצוי הוא. <b>אבל</b> במין היעלים. הזכרים והנקבות שוין בקרניהם. <b>ויעל</b> הוא שם המין. כולל זכרים ונקבות. כדכתיב עת לדת יעלי סלע. אע"ג דכתיב ויעלת חן. ויש כמוהו רבים בלה"ק.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>והפרד </b>יש בו שני מינין. האחד בידי שמים ומוליד. והשני מהרכבה פסולה. ואותו אינו מוליד.</small>
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>החלמית. </b>כתב הרע"ב בלע"ז מלוו"א ובפירושו של הר"ש ובלשון חכמים אדני. והוא מה שנזכר בגמרא דפ' ב"מ [שבת ד' ל"ה ע"ב] בדברא עורבי אי נמי אדאני. שכן פירש"י שם שהוא העשב שנקרא מלוו"א בלע"ז. וכתב שם שעליו נוטין שחרית למזרח ולערב הן כפופין למערב: 
+<small>משנה לחם<br><b>החצוב </b>(ע"פ רע"ב) הוא מלשון חוצב בהר.</small>
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ימעט </b>מה שתמה בתי"ט דלא שייך ביטול ברוב בדבר הניכר. פשוט שאין בזה תימה דהך ביטול לאו ביטול איסור הוא דלימא הכי. דהא בנתערבו ממילא בתלוש עסקינן וכה"ג אין התערובת נאסר. דלא שייך איסור תערובת בתלוש. ואפי' היה דעתו לזורען כך (לכ"ע אינו אסור אלא מדבריהם) כ"ש שלא נתכוין לערב. לכן ודאי בטיל המיעוט לגבי הרוב לענין שלא יהא חשוב כשני מינין. ואינו חוזר וניעור ליאסר בזריעה מאחר שכבר נחשב הכל למין א' ועיין מ"ש בס"ד ריש שקלים שם מבואר יותר. והרב תי"ט לא עמד על דעת הרע"ב שם: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ד"ה ימעט כו'. מאחר שכבר נחשב הכל למין אחד. נ"ב (וכללו של דבר. שני מיני ביטול הן. האחד. איסור שנתערב בדבר שאינו ניכר. שחוזר להיתר כאילו הוא עצם אחר. משבטל ברוב. והשני התר מעורב בדבר הניכר (ועתיד לבוא ממנו דבר אסור) המועט טפל ובטל אצל הרוב בכל מקום. עם היותו עומד בפני עצמו. ואינו דבר הנבלל ומתערב. הרי המיעוט נמשך אחר רובו. בכל ענין מקובץ מחלקים. כי החלק נגרר אחר הכל. ונדון כמוהו. והוא המנין שאמרה תורה לילך אחר הרוב בסנהדרין ודיינין. דמנייהו ילפינן דאזלינן בתר רובא. וכמ"ש במ"א באורך בס"ד).</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>זרעוני גינה שאינן נאכלין מצטרפין. </b>אם ישנן מינין הרבה ביחד מצטרפין להשלים שיעור אחד מעשרים וארבעה בנופל מהן לבית סאה בין כולן: 
+<b>ונ"ל </b>דר"ש נמי מודה בהו דמצטרפין אע"ג דפליג ברישא וס"ל דלא אמרו אלא ממין א' דס"ל כל הזרעונין מין א' הן חשובין לענין זה. והיינו נמי דקאמר הכא בזרעונין הפשתן בתבואה מצטרפת. להשלים שיעור אחד מכ"ד אע"פ שאין שיעורן שוה בזריעת בית סאה. מ"מ אחר שהשוו בהם המדה להצריך בכולן אחד מכ"ד בנופל לבית סאה מהן. כולן מצטרפין לזה השיעור שאם יש מפשתן שני רבעי הקב ומשאר זרעוני גינה שליש א' מט"ז בקב ימעט. כך נראה בעיני אליבא דהרע"ב עם שאין זו דרך הירושלמי: 
+<small>משנה לחם<br><b>א' מכ"ד בנופל לבית סאה </b>ע"פ רע"ב. שהוא ט' מי"ו בקב.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>נמצא </b>זרעוני גנה מתבטלין אחד בצ"ו.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<small>משנה לחם<br><b>ויופך </b>עיין קול רמ"ז מ"ש על התי"ט. ולא הבין שגם תי"ט לא נתכוין כי אם להפעיל. והוא הנכון.</small>
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>עשר אסורות</b> כתב ב"ט תימה אמאי לא יהיו אפי' י"ג מותרות והאריך בזה שלא לצורך: 
+<b>ולפום </b>ריהטא כתב כן שהרי מבואר בפי' הרע"ב במ"י דבסמוך דלא מהניא הרחקה עד שיהא פתוח מרוח אחת. דהיינו דאי' בירו' ובלבד שלא תהא חבושה מארבע רוחות. א"כ איך אפשר להתיר כאן י"ג שנמצא שכל הקרחות הזרועות נוגעות זו בזו בקרנותיהם. ואין לך חבושות גדולות מהן שאפי' לא היו נוגעין ומרוחקין גם בקרנות מסביב. היה אסור להקיפן סביב במינין אחרים. כ"ש שלא תועיל להן הנגיעה להתירן: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ד"ה עשר. ואין לך חבושות. נ"ב (ר"ל חובשות. ע"ד לקוחות חלוצות ודומיהן) הכונה שעכ"פ האמצעית ודאי חבושה. שאינה מתרת עצמה בשום אופן (ע"כ מ"ש התי"ט י"ג. ודאי ליתא). <b>ומי </b>שימאן בזה. אע"פ שאומר לא אהיה חובש. ה"ז מקטני אמנה. בדבר הנראה לחוש. ואית ליה לצורבא מרבנן בגוויה טביעות עינא. שלא ימצא פתח פתוח ולא דרך שם (כמו שחשב מאן דהו) אם לא יפרח באויר ויקנה לו אוהב במאה מנה.</small>
+
+Mishnah 10
+
+<b>אכילת הגפן. </b>ירושלמי מייתי ליה הר"ש והועתק בתי"ט ל"ש אלא אכילת הגפן. הא גפן עצמה לא. מפני שאסורה בהנייה וכו' עיין לשונו שם: 
+<b>ולא </b>ידעתי פירושו דהיכי קאמר מפני שאסורה בהנאה כשעומד' בצד התבואה בתוך ו"ט. א"כ תמה על עצמך מה צורך לומר שאינה מפסקת. והלא אפי' תימא מפסקת מאי מהני הא נאסרת התבואה מחמתה ואסור לקיימה. ומאי מהדר נמי והרי קבר וכו'. דלא דמי לגמרי דהגפן אוסרת התבואה לכך אינה מפסקת. משא"כ בקבר שאינו אוסר הזרוע בסמוך לו. ומאי קמשני קבר אין איסורו ניכר דמשמע דאסור אלא שאינו ניכר. והא ליתא דאינו אוסר כלל. ואי בזורע על גבי הקבר. הא קוי"ל דאסור בהנאה (עי' רפ"ג דעירובין) ולמה א"כ אין איסורו ניכר כמו גפן: 
+<b>וע"ק </b>א"כ מפני מה לא תפסיק הגפן כלל. והרי אם עומדת בתוך בית רובע אינה אוסרת התבואה הזרועה חוץ לבית רובע. לפי שלגפן יחידית אין נותנין לה עבודתה אלא ו"ט בלבד. והיאך א"כ אסורה בהנייה שלא תפסיק. ואי משום דבעינן דווקא הפסקת בית רובע במקום הראוי לזריעה. א"כ מ"ש מסלע וקבר: 
+<b>ודקאמר </b>בירושלמי שאני קבר שאין איסורו ניכר לא ידעתי מהו. ומה טעם יש בדבר שלא יפסיק המקום האסור בזריעה בלא"ה. אדרבה כ"ש שהיא הרחקה חזקה והפסקה קיימת ותו מאי שנא מעבודת הגפן דמפסקת והלא אסורה בזריעה ודקהדר ביה בירו' משום הכי ואוקים מתניתין כר"י דאין עבודה לגפן יחידית לא ידענא לה פתר כלל היכא איתמר דר"י. והיכי נוקים סתם מתני' כיחידאה דלא כהלכתא (והא פסקה הרמב"ם) וכולי האי למאי מהני. דא"ה פשיטא דקשי' מתני' גפן עצמה אמאי לא. כיון דס"ל כר"י דא"צ להרחיק מגפן יחידית ואינה אסורה בהנייה. והתימא מהמפרשי' ז"ל שהביאוהו ולא ביארוהו. והאלהים צריכא רבה בעל דעת רחבה: 
+
+Mishnah 11
+
+<b>ורואה אני את דבריהן מדברי. </b>אף על פי ששמעתי מפי המרובין ולכך הוא עומד בשמועתו להלכה ולא למעשה. כמבואר במקום אחר בס"ד: 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ד' בד' רוחות. </b>עבתי"ט שהקשה בשם התו' [שבת ד' פ"ה ע"א ד"ה וקים] וא"ת יזרעו ט' מינין. וי"ל דבכ"ה הוי עירבוב עכ"ל. משמע דהשתא לפי תירוץ זה איכא למימר דהחמשה זרעונים שוין שאינן אלא ה' גרעינין דאכתי לא סא"ד דיכול לזרוע הרבה מכל מין שברוח. וצ"ל לפ"ז דאית להו שאסור לזרוע הרבה ברוחות שמא יקרב הזרעים עד הקרנות: 
+<b>והשתא </b>איכא למידק היאך אפשר למימר הכי. דא"כ ערוגה ו' על ו' למה לי. תסגי בארבעה וחצי על ארבעה וחצי ויוכל לזרוע ד' מינין בד' קרנות. שהרי עולה אלכסונה יותר משש טפחים לפי חשבון תרי חומשי באלכסונה. שארבע טפחים עושים באלכסון ה"ט ושלש חומשי טפח. וחצי טפח על חצי טפח אלכסונו חצי טפח ושני חומשי חצי טפח. צרף חצי טפח לשלשה חומשי טפח היתרים על ה"ט הרי ו"ט וחצי חומש. ועוד ב' חומשי חצי טפח העודפים. נמצא כל האלכסון של ד' טפחים וחצי על ד' טפחים וחצי עולה ו"ט וחומש וחצי. ואמאי מצריך תנא ערוגה ו' על ו' דוקא דאע"ג דאסמכוה אקרא דלחיו כערוגת הבושם דערוגה ו'. מ"מ הא אוקמוה אשיעור יניקה דהכו קי"ל לרבנן שהיא ג"ט וגם האלכסון הוא ו' על ו' ויותר ושפיר מיתוקמא האסמכתא: 
+<b>וי"ל </b>דאי משו"ה לא איריא שכבר תירצו התוס' דלא אפשר לאוקמי בהכי כיון שצריך לדקדק שלא יזרע חוץ לקרן כמלא נימא: 
+<b>ואי </b>קשיא אכתי לוקמה בערוגה ה' על ה' שאלכסונה ז'. ובאופן זה יכול לזרוע בקרנו' בלי דקדוק. ואכתי ערוגה ו"ט למה לי. ואי משום דקבעי לאשמועינן בגוונא דמצי לזרוע הרוחות הרבה מכל מין. דילמא קרא להכי הוא דאתי. ותו דהוי רבותא טפי דאפילו בבציר מו"ט משכחת ה' זרעונין. לזה תירץ ר"י דאין להעמיד המקרא בענין זה וכו' כמ"ש בתי"ט. עד"ז מבוארים היטב דברי התוס' דפר"ע [ד' פ"ה]: 
+<b>ר"י אומר ששה באמצע. </b>עיין פי' הרמב"ם. והוא פשוט שלפי ציורו המרחק בין ב' צלעי המרובעים הזרועים הוא יותר מטפח ומחצה אחר שהן צלעות ההוות מאלכסונו' של מרובע ארוך טפח ומחצה על רחב טפח. וזה מבואר בחוש ואין צריך למופת שהרי הוא מהמושכלות הראשונות שהאלכסון גדול מצלעי המרובע. ואתמה על הרמב"ם שהאריך לבארו במופת. והרבתי"ט הוסיף שנית ידו בביאור המופת באריכות גדול וכל הטורח הזה למה ומה תועלת בו בהבנת משנתינו ולעולם ישנה אדם דרך קצרה. והוא דבר מבואר בעצמו: 
+<b>ואולם </b>דרך הרמב"ם בפי' משנתינו רחוקה מדרך כל המפרשים כי אין א' שהעלה על דעתו שתהא תורת ראש תור בערוגה עצמה. אפילו מערוגה לערוגה אמרו שאין נותנין תורת ראש תור. כ"ש בערוגה קטנה של ששה על ששה שהזרעונים נראין כמעורבבין אם לא יהיו מובדלין בהבדל גמור: 
+<b>ולענין </b>מה שהקשה בתי"ט בסוף ביאורו לפי' הרמב"ם ששאל שאפשר לזרוע ט' מינין ויהא הנזרע ממנו כ"ח טפחים. נ"ל דלק"מ שכבר ביאר הרמב"ם בפי' בצורה שניה שלא התירו לזרוע הקרנות משום גזרה וק"ל. גם מ"ש משם בנו מהר"א הוא אמת ועדיין צל"ע בפי' הר"ש: 
+<small>משנה לחם<br><b>בתי"ט </b>בסוף באורו לפירוש הר"מ. קרי מרובעים מעויינים. למרובעים שנעשו מאלכסונות. <b>ולא</b> ידעתי למה האם בשביל כך לא יהיו נצבי הזיות.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>גבול. </b>לא ידעתי מה רצה בתי"ט בשינוי היו"ד ומה הפרש בין גבול דהכא לדלעיל והלא הכל אחד. ומדוע יגרוס הרע"ב כאן גובל וכי אינו יכול לפרש גבול כך ע"ש שהוא מגובל וקרי ביה גיבול בחיר"ק הגימ"ל. וזה נכון יותר מנו' הירו' שהוא רחוק וקרוב שהוא ט"ס. ואולם לדעתי עיקר קריאת המלה הג' בשבא כגבול דקרא וכן הוא המכוין בו שהוא גבול לערוגה ומגבילה. ואף הרע"ב לאו דווקא אמר טיט מוגבל. ולא ע"ש כך נקרא גבול אלא בשיטפא דלישנא שגם הוא לשון נופל על לשון: 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>לפיכך הזורע כו' </b>עתי"ט. וכגון דזרע לכרם שהוא נטוע ה' על ה'. <b>לא</b> אדע מה הצריכו לכך. לענין מחלוקת ב"ש וב"ה דמשנתנו. הירו' הוצרך לו. כדי להודיע דין הזורע כנגד הזוית בלבד. ער"ש.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<b>ואחת יוצאה זנב. </b>בירו' דאייתי הר"ש בשם ר' יוחנן רואין כאלו אחרת נטועה כאן. ר"ל כנגד היוצאת זנב. משמע דפירוש יוצאה זנב כפירש"י וק"ל: 
+<b>עד שיהיו שתים כנגד שתים. </b>הא תו למה לי. ועמ"ש בתי"ט דוחק גדול: 
+<b>ולי נראה</b> דמילתא אגב אורחא קמ"ל. דכרה שהוא נטוע ערבוביא אם יש בו לכוין ב' כנגד ב' וא' יוצאה זנב. נמי הוי כרם ולא תימא דבעינן דווקא כולו נטוע כהלכתו. והיינו דקאמר הכא בסיפא שתים כנגד שתים ואחת באמצע וכו' אינו כרם עד שיהיו בכ"ב ואי"ז. דאם יש לכוין בו ב' כנגד ב' וא' יוצא זנב אז הוי כרם אע"פ שמקצתן בכ"ב ואחד באמצע וק"ל: 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<small>משנה לחם<br><b>ראב"י משום חנניה בן חכינאי</b> זה חדוש נפלא. כי ראב"י היה בזמן הבית. כנראה פ"ק דמדות ובתרא. וחנניה ב"ח היה חברו של רשב"י כנראה פאע"פ. ובפרק בא סימן ובכ"מ. והם היו תלמידי ר"ע. והוא כשלמד עם תלמידים. היה זמן רב אחר שחרב הבית. כי ק"כ שנה היו ימי חייו. כדאיתא בספרי. בשנת ארבעים התחיל ללמוד. ארבעים שמש ת"ח. ארבעים שנה למד לאחרים. ופרנס בהם את ישראל אחר ר"ג דיבנה. וריב"ז לא נהג נשיאותו אלא בארבעים משחרב הבית. אחר שנהרג רשב"ג הזקן. ואחריו ר"ג דיבנה. שהוא וראב"ה גיסו וריב"ח. היו תלמידיו של ריב"ז. ור"ע היה תלמידם של אלה השלשה. כמפורסם בתלמוד בהרבה מקומות. ורשב"י וחנניה ב"ח. המה תלמידיו כנזכר. שלפי הנראה היו בכמו מאה או יותר שנה אחר חורבן הבית. <b>וראב"י</b> יאמר דבר שמועה משם בחור ממנו מאה שנה. זה דבר חדוש גדול (אע"פ שנמצא קרוב לזה) מלבד אריכות ימיו של ראב"י כל כך.</small>
+
+Mishnah 9
+
+<small>משנה לחם<br><b>בצלמון </b>יש לו חבר במשנה. שלהי יבמות. ואולי הוא מקום בהר צלמון. דאבימלך.</small>
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>מ"ה גפנים</b> ר"ל ענבי גפנים. ובכפול הלבן איירי. עבר"ש ספ"ז.</small>
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<small>משנה לחם<br><b>תדלק </b>עתי"ט בשם הר"מ. שישרף הכל עם הגפנים הסמוכים. <b>ולא</b> ידעתי למה. הא ודאי לא עדיף מזרוע ובא. שאינו אוסר בהוסיף מאתים. אלא הענבים בלבד. ואם הענבים בשלו כל צרכן. שוב אינן מתקדשות. <b>דילמא</b> בענבים אחר שנעשו כפול הלבן איירי. וגפנים ר"ל ענבים. כלישנא דתנא מ"ה דלעיל.</small>
+
+Mishnah 8
+
+<small>משנה לחם<br><b>והקיסום </b>לפי פירוש רע"ב. נראה שהוא קיקיון דיונה. כמ"ש בגמרא ר"פ ב"מ.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>והקינרס </b>הכא כ"ע מודו. משום שהוא דבר שמקיימין אותו בכל מקום למאכל. כמש"ה וקוץ וגו'. משא"כ בקוצים דלעיל. שאין מקיימין אלא בערביא. מיהת אליבא דכ"ע. קוץ ודרדר בכלל ירק נינהו. <b>ולא </b>יקשה לך אותה ברייתא שהביאו כאן בירו' האטדין וההגין (שהם ג"כ מין קוצים) מין אילן. וה"נ איתא בגמרא דילן פבכ"מ (נד"ב) האטדין וההגין מין אילן ואינן כלאים בכרם. ההוא באטד והוא נושאי פרי מיירי. והכא בקוצים ודרדרים סרק עסקינן. אלא שהם עצמם ראוים קצת לאכילה. הראשון לבהמה. והשני למאכל אדם. דהיינו עכביות שמתקנין אותן לאכילה. כדאיתא בפרק המביא. ובב"ר איתא קוץ ודרדר. קונדס ועכביות.</small>
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<small>משנה לחם<br><b>מן הגדר לשדה</b> הר"מ בפירוש המשניות והר"א בהשגות פרשו. דב"ה לקולא. שמודדין ד"א מן הגדר ולשדה שאחורי הגפנים. נמצא מה שבין גדר לגפנים ממעט במדת ד"א. ור"ש הקשה על זה. איך אפשר להחמיר בהרחקה מהענפים. יותר מעיקר הגפנים. כאשר אתה רואה בתי"ט משמו. <b>ולדידי </b>אי משום הא לא קשיא מידי. דהא בעריס שורה אחת עסקינן. ואזלי ב"ה לטעמייהו דס"ל לעיל פ"ד מ"ח. שאינו כרם עד שיהו שם שתי שורות. א"ה משום עיקרי גפנים לחודייהו. אין כאן דין כרם לגמרי. אליבא דב"ה. ומידי הוא טעמא דעריס בעי הרחקת ד"א ככרם. אלא משום הגדר שערס עליו. לפיכך בדין הוא שמודדין מן הגדר. שעל ידו נעשה כרם. ולא מעיקר גפנים. שהרי אין להם דין כרם. ואזדו נמי ב"ש לטעמייהו. דיהבי לעיל אף לשורה אחת דין כרם. כ"ש בעריס דלא גרע. משו"ה מצרכי למדוד ד"א מעיקר גפנים. אבל מן הגדר ולאחוריו לא פליגי. כיון דאיכא הפסק גדר. לכ"ע לא בעו הרחקה. <b>ובהכי</b> ניחא נמי דב"ה לקולא. והרי זו שטה נוחה. ולחנם דחאה כ"מ בשתי ידיו.</small>
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>המסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו. </b>הוא הדין סיכך גפנו של חבירו ע"ג תבואתו של חבירו ה"ז קידש אליבא דת"ק. (והכי איתא בירושלמי) כדמוכח דמהדר ר"י לת"ק מעובדא דר"ע. והתם תרווייהו לאו דיליה נינהו דהקרקע בשביעית אינה שלו. ושמע מינה דת"ק אפ"ה ס"ל דאוסר לעולם אפי' בששניהם אינן שלו: 
+<b>והא </b>דקמ"ל בשהאחד שלו. להודיעך כוחן דר"י ור"ש דשרו אפי' בכה"ג. ולא אמרי' הואיל וגפנו נאסר דשלו הוא. תאסר גם התבוא'. ומשום דכחא דהתיר' עדיף [ברכות ד' ס' ע"א]. ותו דהילכתא כוותיהו דר"י ור"ש. להכי נסיב ברישא רבותא אליבייהו. ומשום דפליג ת"ק אפי' בששניהם אינן שלו. קאמר ליה ר"י אודי לי מיהת בהא דלא קידש דמעשה רב: 
+<b>ה"ז קידש. </b>נ"ל פשוט דמ"מ בעי מיהא דהוסיף במאתים. אבל כל כמה דלא הוסיף ודאי לא איתסר. דהא הו"ל זרוע ובא. וקיי"ל אפי' בשלו הוסיף אין. לא הוסיף לא. דכתיב המלאה כדאי' פ' כ"ש: 
+<small>משנה לחם<br><b>ובא מעשה לפני ר"ע ואא"א מקדש דש"ש </b> ומה שיצמח מהתבואה והגפנים. הרי הן פירות שביעית הפקר לכל.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<b>קוצרו ואפי' במועד. </b>לשון הרע"ב ואע"פ שאין אדם אוסר שאינו שלו [חולין ד' מ' ע"ב]: 
+<b>הוכרח </b>לפרש כן דליכא לאוקמה אליבא דת"ק דלעיל דאדם אוסר שאינו שלו. דא"כ מאי מהני קצירה אחר שכבר נאסר ביד האנס. וזרוע מעיקרו הוא בהשרשה. ואף על גב דהכא תרווייהו אינן שלו. הא אוכחנא לעיל דאפי' בכה"ג פליג ת"ק. ומעתה קשה מ"ש בתי"ט אמאי פסקו הר"מ והרע"ב לעיל כת"ק והא סתם לן תנא הכא כר"י ור"ש: 
+<b>איברא </b>לדידי חזי דלק"מ דהא לפירושא קמא דכתב רע"ב אפי' תימא כרבנן דאסרי אתיא מתניתין דהכא. והא דקוצרו אפי' במועד. לאו משום פסידא אלא משום איסורא דמחזי כמקיים כלאים אצרכוהו לקוצרו. והא דקאמרי המפורשים ואע"פ שאין אדם אוסר וכו'. מלתיה יתירתא נקטי לפרושי למתני' אליבא דכ"ע דאפי' לר"י ור"ש נמי תיתי. וה"ה דלא הוי דבר האבוד אליבא דת"ק. דכבר הוה אבוד מעיקרא. ומיהא מתניתין שפיר מיתוקמא כת"ק דלעיל נמי. והשתא מאי אולמיה דהאי סתמא למיפסק הלכתא כר"י: 
+<b>ותו </b>ללישנא אחרינא דכתב הרע"ב דמשום פסידא נגעו בה ושרו לקוצרו במועד. נמי תיתי מתני' כת"ק דאוסר בשל חברו. והכא במאי עסקינן בשזרע האנס את הכרם כשהוא סמדר ויצא מלפניו עד שלא הגיעו הענבים לפול הלבן. דקיימ"ל זרעים אסורים משום קנסא בלחוד. והגפנים מותרים לפי שלא הגיעו עדיין לעונת הפירות שיתקדשו משו"ה שרו ליה רבנן לקצור במועד משום פסידא. שלא יגיעו הענבים בתוך כך להיות כפול הלבן. ויאסרו אף הגפנים אם לא יקצור במועד: 
+<b>ואם </b>לא מצא פועלים עד שליש קוצר כדרכו ואפי' לאחר המועד. דאינן נאסרין אפי' יגיעו בתוך כך לפול הלבן כיון שלא נתעצל מלעקור הכלאים (וכצ"ל גם לפי מה שפירשו המשנה בשיטת ר"ע ולפירוש הב' דרע"ב. ודקאמר הרע"ב מ"מ אם הוסיפה מאתים לאחר שחזרה לבעלים קידש. ר"ל אם נתיאש ממנו ונעצל לגמרי וק"ל) והוי ליה כרואה ירק בכרם ואמר כשאגיע לו אלקטנו [פרק ה' משנה ו']. דמותר אליבא דכ"ע אפי' הוסיף מאתים בנתים. הכין אתי שפיר פירושא דמתני' אליבא דת"ק נמי ולהוי סתמא כוותיה. ואזדא לה תמיהת התי"ט לגמרי דלא תקשי סתירה על פסק המפרשים. ומה שכתבו פירוש המשנה אליבא דר"י ור"ש לאו בדוקא. דהא אינו מוכרח כלל אלא לפרושי אליבא דכ"ע: 
+<b>מאימתי נקרא אנס משישקע. </b>מאותה שעה חשוב הכרם כשלו ויקדש כל מה שזרע בו: 
+<b>וא"ת </b>תינח אי מפרשינן רישא דמתני' בשטת מ"ד א"א אוסר שאינו שלו. קמ"ל השתא בסיפא מאימתי חשוב כשלו לאוסרו מיד כשיזרענו דלא תהני ליה קצירה. כי הדר אתא ליד בעלים ישראל. אלא למאי דפרישי' נמי אליבא דת"ק מי ניחא. הא כיון דאית ליה אדם אוסר אפי' שאינו שלו. מאי איריא משישקע אפי' בלא שיקוע נמי איתסר ליה כי זרע לי' בשהגיע לעונת שיתקדש. ואי לא הגיע הא אמרן דת"ק נמי מודה דאינו מתקדש: 
+<b>הא </b>לאו מילתא דהא אמרינן זרוע מעיקרו בהשרשה. זרוע ובא הוסיף במאתים אין. לא הוסיף לא כדאייתינן לעיל. וכי אמרינן בכה"ג אדם אוסר את שאינו שלו כשהוסיף במאתים דוקא. והשתא אתי שפיר דרישא דאיירי בלא שיקוע בעינן דוק' גמר פירי ענבים לפול הלבן ותבואה משתשריש או שתביא שליש ותוסיף במאתים ביד אנס. וכשלא הגיעו שתיהן לעונה זו אפי' הוסיף מאתים קודם שיצא מלפניו אית ליה תקנתא דקוצרו כנ"ל: 
+<b>וסיפא </b>איצטריכא ליה דבשיקוע היכא דהגיעו הענבים לעונת שיתקדשו בעודם ביד האנס. נאסרו מיד אפילו לא הוסיף עדיין במאתים. אלא תיכף שזרע התבואה והשרישה בידו נתקדש הכל. דהוי ליה זרוע באיסור מעיקרו כיון דבשלו זרע. וזרוע מעיקרו בהשרשה סגי ליה. היינו דקמ"ל בסיפא מאימתי נקרא אנס לאסו' הכרם ע"י זריעתו בהשרשה לחוד. משישקעו דחשוב כשלו דהו"ל זרוע מעיקרו באיסור. דינו בהשרשה ולא בעי הוסיף ודו"ק: 
+
+Mishnah 7
+
+<b>משתשריש </b>עיין בפירוש הר"ש אם תרצה לעמוד על עיקר דבר זה: 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כלאי בהמה מותרין לגדל ולקיים. </b>עמ"ש בתי"ט ונ"ל דוחק גדול. דמ"ש דהו"א טורח הגידול הותר ולא ליהנות בהן: 
+<b>הוא </b>דבר תימא כי מה תועלת בקיום אם לא יהנה מהן. ומי יטריח עצמו בגידול דבר שאין לו הנאה ממנו. ועוד לאו ק"ו הוא. מה כלאי זרעים שאסורין בקיום מותרין בהנאה. כלאי בהמה שמותרין בקיום פשיטא דמותרין בהנאה: 
+<b>ותו </b>דקאמר נמי ואי תנא לקיים הו"א לאחר שגדלו על ידי עכו"ם וכו' עכ"ל. לא ידענא מאי קאמר דאי סברא היא דליתסר גידול דומיא דזריעת כלאים. לעולם ליתסר. דקמפטם להו וקרבי איסורא. ואיזה גבול יש לדבר דקתני מותרין לקיים. ואיזה חילוק יש בין גידול לקיום. הא תרווייהו איתנהו בעולם. ואי שרית להו לקיימן. ודאי דבכל גוונא שרי בין זמן מועט או זמן מרובה בין גידלו כל צרכן או לא זה פשוט בעיני: 
+<b>והנלע"ד </b>נכון דמשו"ה אצטריך דאי הוה תני לגדל הוה אמינא לגדל לצרכו ולהשתמש בו קמ"ל דשרי. ולא מיתסר משום משתמש בכלאים. ומ"מ לא יקיים הרבה ביחד דלא ליתו לידי רביעת כלאים. דהו"א אפי' גרמא ממילא נמי אסירא בהרבעת כלאים. דלא הותרה אלא הנאתן אחר שבאו לעולם. אבל לגרום ביאתן לעולם. דהויא ודאי דומיא דזריעה ומביא פסול לעולם. סד"א דאסור. משום הכי תני נמי ולקיים. דממשנה יתירא שמעינן דשרי לקיימן אפי' הרבה. ואע"ג דבאין זה על זה. וקמ"ל כדשמואל דאמר בכלאים עד שיכניס כמכחול בשפופרת [בבא מציעא ד' צ"א ע"א]. וקיי"ל כוותיה ומותר להכניס שני מינין לדיר. ואי תני לקיים בלחוד. הוה אמינא מאי לקיים דקאמר היינו לגדל והנאה לחוד אשמועינן דשריא. ולגרום הרבעה אסור כנז"ל. משום הכי תני תרתי כנ"ל. 
+<b>והא </b>דתנן הכא מותרין לגדל ולקיים. והא אשכחן בגמרא פ"ק דחולין [ז' ע"ב] דא"ל ר"פ ב"י לרבי מ"ה בביתו של זה, ש"מ דאסור לקיימן. התם בפרידה לבנה לחוד איירי. ותו הכא באיסורא דכלאים לחוד מיירי. בסכנתא   לא קמיירי. דכוותיה פ"ג דחולין ופרק גיד הנשה (דצ"ה) וק"ל. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ואדני השדה חיה. </b>ודאי דלא איצטריך ליה משום איסור הרבעה. דהא אין כל בריה רשאי לקרב אליו כמ"ש הרע"ב. ופשיטא דלא שייך ביה איסורא דכלאים. גם מטעם זה לא נראה לומר דלענין מקח וממכר הוזכר כאן ואעפ"י שכ"כ הרמב"ם ז"ל וכמ"ש התי"ט בשמו לקמן, מ"מ אינו מתקבל כלל לפי מה שכתבו מענין זאת החיה. ואולי הרמב"ם לא ס"ל ולא שמיע ליה הא דכתב הר"ש וק"ל: 
+<b>ואמנם </b>לשיטת הר"ש פשוט בעיני שהוצרך לומר ברישא חיה. לאפוקי מדר"י דפליג. וס"ל דמטמא באהל נמי. דלדידיה לאו כחיה הויא אלא כאדם. קמ"ל דלת"ק אינו שוה לאדם בשום דבר אלא חיה הוא כמות שהיא באמת. וחיה לא מטמיא באהל. ובהכי ניחא דלק"מ מ"ש בתי"ט על הרע"ב לקמן בד"ה כלב דהשתא א"ש וא"צ כלל לכל מ"ש שם וק"ל. 
+<small>משנה לחם<br><b>רי"א מטמאות באוהל </b>ש"מ דר"י נמי פליג אדרשב"י <b>וס"ל</b> ודאי. דגוים נמי מטמו באוהל. דפשיטא לא גרעי מאדני השדה. <b>א"ה </b>האיכא נמי ר"י דנמוקו עמו. והלכתא כוותיה נגד רשב"י לעולם. ואע"ג דהכא לא קיי"ל אלא כת"ק דפליג עליה. מיהו במאי דשוי לחכמים דפליגי ארשב"י ודאי מסתברא לאכרועי הלמ"ע דלא כרשב"י. וצ"ע.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>הרמך </b>עפר"מ שהוא חלוש התאוה. שמא עושה המלה נוטריקון. רע מך. אולי מחמת כן הוא קל המרוץ. ככתוב.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<b>כלב. </b>עמ"ש לעיל מ"ה בס"ד. 
+<b>ולחרוש ולהנהיג. </b>הא דשני הכא בלישניה ולא קתני משיכה והנהגה בהדי הדדי. יש ליישב על פי מ"ש בתי"ט לעיל מ"ב דאיכא תרי גווני הנהגה. והא קמ"ל דאיכא נמי הנהגה דלא דמיא למשיכה. ובכל גוונא אסירא ההנהגה. וה"ה דכייל נמי תרי גווני מנהיג דאי' בגמ' בפ"ק דמציעא ד' ח' ע"ב: 
+<b>אי נמי </b>לאפוקי מדר"י דאמר לענין קנין. עד שתהא משיכה בגמל והנהגה בחמור דהיינו אורחייהו. משום הכי אפכינהו תנא דידן זימנא חדא. ולא סמכינהו להדדי. דלא תימא דווקא כל חדא כי אורחה. אלא ודאי איפכא נמי. דאפי' משיכה בחמור והנהגה בגמל. דלאו אורחייהו אסירן. ושפיר דמי: 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אם רוב מן הגמלים מותר. </b>לפי שצמר רחלים נתבטל ברוב של גמלים. ומותר אפי' לכתחילה לערב ולטרוף זה בזה. ולא שייך ביה אין מבטלין איסור לכתחלה [ביצה ד' ד' ע"ב]. דהכא תרווייהו דהתירא נינהו. ואפי' הראב"ד מודה בהא דשרי. ועמ"ש בס"ד בחידושי לי"ד (סימן רצ"ט) ובש"י סי'. ואע"ג דמכוין לערובי למשרייה בכלאים איכא למימר דשרי ודוק. ועמ"ש לעיל פ"ב מ"א: 
+<b>ואפילו </b>את"ל דהתם אסור במכוין כל שניכר. היינו משום דכל זמן שניכר עדיין לא נתבטל ולא התירוהו אלא לזריעה. היכא דלא ניחא ליה בקיומן. ומתבטלין אגב מחשבתו ודוק. משא"כ כאן דבטל ברוב מחמת שאינו ניכר עוד: 
+<b>ועפ"ז </b>תבין שא"צ למ"ש בתי"ט בד"ה אם רוב מן הגמלים דבתר שמא אזלינן במין במינו ואפי' אית לחד שם ליווי. וכוונתו ליישב איך מתבטל צמר רחלים ברוב צמר גמלים. כיון דלאו מינא הוא ובעי ששים. משו"ה קאמר דאזלי' בתר שמא ואע"ג דאית ליה שם ליווי דצמר רחלי' מקרי. אפ"ה חשיב מין במינו דסגי ברובא. ואולם לא ידעתי מה יאמר הרב ז"ל בפשתן וקנבוס שטרפן דבטילי ברובא. וקנבוס לא איקרי פשתן בשום צד. ולא מינא דפשתן הוא כלל לא בשמא ולא בטעמא: 
+<b>איברא </b>בקושטא לא צרכינן הכא להא דאמור רבנן בשמא וטעמא. דמין במינו ליבטל ברובא ובשא"מ ליבעי ששים אפי' ביבש. דהתם היינו טעמא דכי בשיל להו הדר יהיב טעמא בקדירה. מה שאין כן במידי דלאו בר קדירה הוא דליתא לנתינת טעם. ודאי דעדיף וקיל מין בשאינו מינו ממין במינו. דאיכא מ"ד באלף לא בטיל [מנחות ד' כ"ב ע"ב]. ובשאינו מינו לכ"ע סגי בביטול טעם בדבר הנ"ט. וה"ה בדבר שאינו נותן טעם דבביטול היכר סגי. והכי נמי אע"ג דצמר גמלים לאו מינא דצמר. וקנבוס לאו מינא דפשתן הוא לגמרי. אפי' הכי בטלי ברובא   היכא דלא מינכרי. דכיון דשוין בחזותא תו לא מינכרי. ואזלינן בתר רובא בכל דוכתא. וזה ברור מאוד וק"ל: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>בפיסקא איברא כו'. נדפס טעמא יתיר בטעות.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>בפיסקא כתב. ש"ג באפיה. צ"ל באפי.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>והראוי. צ"ל מהראוי.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>אפילו לגנוב את המכס. </b>כתב הרע"ב ולי נראה לפי שאין אדם נותן מכס מבגדיו עכ"ל. וכך פי' הר"ש: 
+<b>וטעמייהו </b>דנאדו מפירושא קמא. נ"ל משום דאם עושה כן כדי שלא יכירוהו במלבושיו שהוא יהודי. פשיטא דאסור ולא צריך כלל לאשמועינן דלגנוב המכס אסור. והא אפילו מפני הסכנה אסור כדאיתא במדרש בב' תלמידי ר"י ששינו עטיפתן בשעת השמד ודוק. ומאי איריא נמי כלאים אפי' בלא כלאים אסור להתלבש במלבושיהן שלא יוכר. דאית ביה משום ובחוקותיהם לא תלכו וק"ל. ואם כן היכי קאמר אפי' וכו': 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>תכריכי המת אין בהם משום כלאים. </b>דבמתים חפשי. ואע"ג דעומדין בלבושיהן זאת אומרת מצות בטילות לעתיד לבא (נדה ד' ס"א ב') ומשום לועג לרש ליכא ע"ש בתוס'. והר"ש תירץ עוד דשאני כלאים. דבחי דומיא דמת לא אסיר. דלא מתהני כלל ובעינן הנאה ונכון הוא. אף על פי שהרא"ש כתב ע"ז ולא נ"ל דטלית שאין בו הנאה גם מציצית היא פטורה עכ"ל: 
+<b>נ"ל </b>דלק"מ דודאי שפיר קאמר הר"ש. דשאני כלאים דהיכא דליכא הנאה. גם בחי אין כאן איסור. משא"כ בציצית דענשי עלה ובעי למיעבד ליה ציצית. אע"ג דלית ליה בגד בעל ד"כ כדי שלא יהא ערום מן המצוה. ואין ראיה ממוכרי כסות דכתב הרא"ש ודוק היטב: 
+<b>מרדעת של חמור אין בהם משום כלאים. </b>כתב הרע"ב מפני שהיא קשה ביותר מכרים וכסתות. הילכך אפי' בשרו נוגע בה לא חיישינן עכ"ל: 
+<b>הוכרח </b>לזה מדפלגינהו בתרי בבי. ולא כייל מרדעת בהדי כרים וכסתות דמ"ב לעיל. ש"מ דמרדעת קילא טפי: 
+<b>ואין </b>זה מוכרח דאיכא למימר הא דלא כריך ותני להו בחדא. היינו טעמא משום דלא דמי לכרים וכסתות. דלא שייכא בהו העלאה. משו"ה שרו באין בשרו נוגע בהן. אבל מרדעת מהו דתימא ניגזור ישיבה אטו העלאה. כיון דלפעמים נותנה על כתיפו. והא איצטריך ליה לפלוגי בה בסיפא. שלא יתננה על כתיפו אפילו להוציא הזבל. להכי איצטריכא ליה למיתנייה לנפשה. ולאשמועינן דאפילו הכי לא גזרינן ושריא בישיבה. ולעולם דווקא היכא דאין בשרו נוגע בה. הא לאו הכי לא. וכן נראה יותר שהמרדעת אינה קשה כל כך ככרים וכסתות. שהרי עושין אותה מבגד. וחוששין שלא יקח ממנה לבגדו. ואע"פ שלאחר שנעשית מרדעת. היא קשה מחמת תפירה חזקה. מ"מ חוטיה רכין יותר מכרים וכסתות. שהן קשין כלבדים וק"ל: 
+<b>מיהת </b>מרדעת נמי שריא לפי שתפירתה עושה אותה קשה שאין חוטין נשמטין ממנה בקלות. ועכ"פ לא מסתבר דעדיפא מכרים וכסתות ודוק: 
+<b>כתב </b>עוד הרע"ב אבל בגד שאבד בו כלאים. (ור"ל אפילו חוט אחד דלא בטיל אפילו באלף. כיון דדרך איסורו הוא. דכל חד באפיה נפשיה שרי ובהדי הדדי מיתסר. ולא דמי למ"א דפרקין. דבטיל ברובא דהתירא). לא יעשנו מרדעת. דחיישינן שמא יקח ממנו טלאי לבגדו עכ"ל. ואע"ג דכבר כתב שהמרדעת קשה יותר מכרים וכסתות. והא לא חיישינן בכרים וכסתות כה"ג. משום דלא חזו לבגדו איידי דקשין הן. היינו דאמינא לעיל שהמרדעת נעשית קשה ע"י תפירתה. אבל הבגד שנעשית ממנו רך הוא. מהראוי ללבישה. וחיישינן דילמא אדמשהי ליה לעשות ממנו מרדעת. אתי ביה לידי תקלה. ליקח ממנו טלאי לבגדו קודם שנתפר במרדעת. אי נמי אפי' בתר דעבדיה מרדעת. איכא למיחש שמא יתיר תפירתו לכשיצטרך לו לבגדו. מאחר שראוי לכך. וכיון שאין הכלאים ניכרין. משו"ה אסור אפי' לרכיבה. דילמא מישתלי: 
+<b>אפילו להוציא עליה זבל. </b>דהעלאה אסירא מדאורייתא. והך מתני' אתיא אפילו למ"ד דבר שאינו מתכוין מותר לכתחילה. כדאיתא במתני' דבסמוך. דמ"מ הכא אסור. ואע"ג דלית בה הנאת לבישה. ולא קמכוין ביה בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. רק להציל עצמו מהטינוף. אפ"ה לא שרי דומיא דמוכרי כסות. דכי היכי דמפני החמה חשוב הנאת לבישה. ה"ה נמי מפני הטינוף. ובגמרא דשבת פ"ק ד' ח' ע"ב מסקינן נמי דאצולי טינוף חשיבא ואורחיה הוה ודוק: ועמ"ש בס"ד בחידושי לי"ד סי' ש"א: 
+<small>משנה לחם<br><b>עפר"ש </b>שמביא ירו' שכעס ר"א על אותו שאמר לחברו אתה לבוש כלאים. ונתקשה בו מגמרא דילן. <b>נ"ל</b> דה"ט. משום דס"ל כסתמא דמתני' דבסמוך. דבר שאין מתכוין אפילו לכתחלה מותר. כ"ש באינו יודע. וגם בבה"מ. ושמואל סבר לה למתניתין דלעיל. דאסרה דבר שאינו מתכוין. א"נ דווקא בשוק אזיל לחומרא. אבל בבה"מ. מודה דשפיר דמי. כה"ג דאינו מתכוין.</small>
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<small>משנה לחם<br><b>מחוף הים </b>נמל לספינות. כגון עכו ויפו. <b>ולכן </b>הוצרכו לפרש בירושלמי מחוף שבמד"ה. שלא תאמר גם הבאים ממקומות הללו. הם בכלל ההתר. לפיכך פירשו שאין הדברים אמורים. אלא בחוף שבמד"ה. <b>אלא</b> דקשיא. לימא ממד"ה ותו לא. <b>ונ"ל</b> ה"פ. בודאי גם מקומואת הנ"ל נכללים בחוף הים השנוי כאן. אבל בד"א. כשבאו ממד"ה אל חוף הים שבא"י משא"כ הנעשים באותן מקומות עצמן. מוצאים מהכלל.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>וממדינת הים</b> ר"ל מאיי הים. כמו איי אלישה ותרשיש פול ולוד. יושבי האיים בים יון וארצי פלאגו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ומנעל של זרב</b> עתי"ט שהביא פירוש הר"מ בחבורו. שהוא מנעל שאין לו עקב. ונדחק בו בכ"מ מאד. <b>ולפי</b> מ"ש בב"י. נפיק מניה חורבא קולא גדולה. דמשמע אע"פ שיש בו בית קבלת הרגל מלמעלה. רק שאין לו מלמטה. לא מיחזי כמלבוש ושרי. והא ודאי בדותא היא. דעיקר מלבוש שייך טפי למעלה על גב הרגל. והעלאה הוא דאסירא מן התורה. <b>וכ"ש</b> לפי טעמו של הר"מ ז"ל שעור הרגל קשה הוא. איפכא מסתברא. דבתחתיתו ליכא קפידא כולי האי. דקשה הוא ודאי. ולא עליונו של רגל שהוא רך בלי ספק. כלפי לייא. <b>משו"ה</b> קבעי הרב תי"ט להגיה בלשון הר"מ. שלדעתו כך צ"ל. ואין לו אלא עקב. ויהיה מסכים עם מ"ש הר"מ ז"ל בפירושו. שהוא דמות מנעל שנותנין תחת כף הרגל. ואין על גבו כלום מלמעלה. <b>והנה</b> האמת אתו בזה. שכך היא כוונת הר"מ ז"ל בפירושו ובחבורו דא ודא אחת היא. ולא כמו שהבין הרב בכ"מ ז"ל ח"ו. <b>ואמנם </b>אין צורך כלל לתקן לשון הר"מ הנ"ל. כפי מה שעלה בדעת התי"ט. ושפיר עבד דמסתפי להגיה בחנם לשון הר"מ הברור מאד. ויש להפליא הפלא ופלא על הני תרי אשלי רברבי ה"ה בכ"מ ובתי"ט. הידועים בשם מפורסמים לחכמים מחוכמים. איך לא ידעו פתרון לה"ק על אמתתו. בשם הרגיל ומצוי לרוב במקרא ומשנה. כי הנה הם ז"ל חשבו. שעקב הוא שם לתחתיתו של הרגל וזה גרם להם להלחץ כל כך בלשונו של הר"מ כאמור. <b>ובמ"כ</b> לא דייקי לישנא לגמרי. אבל תחתית הרגל. כף הרגל שמו. או פרסת הרגל יקרא. ובארמי פיסת הרגל. וכך נקרא שמו במשנה פ"ק דאהלות. והעקב הוא אחרית הרגל. שקצהו בולט מאחוריו. כנגד השוק. וכה"א וידו אוחזת בעקב. ואין לאחוז ולתפוס הכף מחמת הרגל. וכן בדרך ההמשל והשאלה. א"א להבין הכתוב ואת עקבו מים לעיר (יהושע ח') אלא באופן זה. כי מה סימן צד ורוח יש בתחתית הרגל. ודוק במעשה החליצה ותשכח ג"כ. וכן ואתה תשופנו עקב. ואין דרכו של נחש לשוך בפרסת הרגל. כי אם בצדדיו בנגלה ממנו. ב) וכך פירש הקמחי בשרשיו עקב אחור הרגל. וזה פשוט מאד. וכ"מ בהדיא ממ"ש מהלכות עקב בצד גודל. וכמו כן הוא מבואר במ"ד פכ"ו דכלים. ע"ש דבהדיא קרי לעליונו של מנעל מאחוריו. עקבו. ותחתונו סוליים נקרא בלשון משנה. ועיין עוד בפ"ח דנדה. וספ"ז דבכורות ע"ש פירוש רע"ב והבן. <b>על כן</b> שפתי הר"מ ז"ל ברור מללו. חלילה להגיהו. והוא בלי ספק מה שרצה בו בפירושו. שהכל דבר אחד הוא. <b>ואתה </b>המעיין הבט ימין וראה והתבונן וקח עצה לנפשך. כמה יש לך לשמור אזהרת חז"ל לדקדק בלשון. לשקוד על קריאתו והבנתו כהוגן. כי ממנו תוצאות חיים. וכמה גופי תורה בו תלויים. בקל יוכל להתיר את האסור וכן להפך. מי שאינו בקי בפתרונו כל צרכו. והבלתי נזהר בו כראוי להבינו לאשורו על מתכונתו לערוך את ערכו. וארז"ל בני יהודה שהקפידו על לשונם. נתקיימה תורתם בידם. ודי בזו הערה לנפש היפה. לבחון אמרתו שתהא צרופה. <b>ואמנם</b> לענין צורת מנעל הלז. נ"ל שהוא מנעל העשוי שתי פיות. פתוח מלפניו ומלאחריו. רק באמצעו קבועה רצועה על פני רחבו. באופן שיכולים לנעלו משני צדדים. ואין עור ע"ג מלמעלה. כי אם רצועה דקה. כדי להחזיק הרגל. ונקרא זרב ע"ש הפיות. וכ"מ לשון כזה בוי"ר פ"ה. שהיו שותין בכוסות של זרבובית. פירשוהו פיות. וזה הפירוש ברור בעיני בס"ד. לפיכך גרסת זרב עקר.</small>
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>פיף. </b>גרסינן בפ"א פשוטה בסיף ובמשניות תי"ט נדפס בטעות. וצ"ע מאי קמשמע לן בהא: 
+<small>משנה לחם<br><b>באריג </b>זו הנוסחא מתיישבת לפירוש הר"מ. והר"ש גרס לאריג.</small>
+
+Mishnah 10
+
+<b>עשה שני ראשיה לצד א' חיבור.</b> פי' הרע"ב דהיינו בשקשרן דווקא. זוהי שטת הר"ש. וצ"ע דא"ה תכיפה א' וקשר ראשיה ביחד אמאי לא הוי חיבור. ועיין בי"ד בסי' ש'. 
+<small>משנה לחם<br><b>עשה שני ראשים צד אחד חבור </b>עיין פיר"ש משמא דגמרא. והוא שקשרן. וז"ל הגהה. ומספקא לי. אמאי לא הוי חבור. אם העביר המחט פעם אחת וקשר שני ראשין על שפת הבגד. <b>ונ"ל </b>משום דחבור יחדו בעינן. דהיינו דבוק מהודק יחד. לאפוקי כה"ג. שאינם דבוקים ואדוקים. שכל אחד נפרד מחברו. מתנועע אילך ואילך. אע"פ שקשורים ביחד. אינם עומדים בשוה זה אצל זה כלל. הילכך לא חשיב חבור כה"ג. אע"פ שהקשר מחברו. דרך תלייה הוא. ולא חבור אחיזה בשווי.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>סד"ה עשה. לא הוי חבור. נ"ב ותו קשיא א"ה מ"ט דר"י. <b>וי"ל</b> משום דלא הוי דבר המתקיים. מ"מ בשולי הבגד עושין כן. ומשכחת לה נמי בקושר ראשי החוט כל קצה אחד ממנו בפני עצמו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>לצד אחד חבור</b> ומשכחת לה נמי. אפילו תפירה גמורה שאינה חבור. עפכ"ח דכלים מז"ח.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>עד שישלש </b>שיכניס ויוציא כו' ג"פ. ז"ל הגהה (בפיר"ש) ותמיהא לי אם ג' תפירות בלא קשירה מתקיימא טפי משתי תכיפות בקשירה. דא"א לקשור. דאין שני ראשי החוט מצד אחד. <b>יש</b> לתרץ שקושר ראשי החוט כל אחד לבדו בעצמו.</small>
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Maaser Sheni/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Maaser Sheni/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..1ada51e165fb3ab339bf3788ff3199c6eb4dd514
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Maaser Sheni/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt	
@@ -0,0 +1,301 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Maaser Sheni
+לחם שמים על משנה מעשר שני
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה מעשר שני
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מעשר שני אין מוכרין אותו. </b>פי' בפחות אינו יכול. (וע' פר"ש) דהיינו מכירה כמו בשלו. דמוזיל גבי לוקח כשהוא דחוק למעות. ומ"ש לאו דיליה הוא. אבל בשוויה ודאי נמכר והיינו פדייה. דנפדה גם ע"י אחר ואפי' בעל המעשר מקבל המעות שפיר דמי והרי הן אצלו מעשר כמו לקמן פ"ד מ"ו. והתם פירש הרע"ב דבכה"ג שרי: 
+<b>ונראה לי </b>דאפילו הכי בעי שומא דווקא. והיינו כסתם מכירה כדפרישית. 
+<b>והירושלמי </b>דמייתי הר"ש הוא שהכריחני לפרש כן. ולא כדמוקי הרע"ב התם למתני' דהכא במכירה דהדמים חולין הוא דלא מיזדבן. ולא משמע הכי. אלא הא לא אצטריכא ליה דקרא כתיב וצרת הכסף וגו'. ופשיטא דאפי' בשיוויה לא מזדבן כה"ג: 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>ירקבו </b>עיין מ"ש בקונטרס בנין בית הבחירה בסופו.</small>
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<small>משנה לחם<br><b>ניתן לאכילה </b>איזהו דבר הנקרא אוכל למ"ש. ע"פ בא סימן. ושלהי עוקצין.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>אבל מפטם הוא את היין </b>מ"ש בתי"ט לפי שאין היין נבלע בהם. <b>במ"כ</b> אמר דבר מתנגד למציאות. וההפך באמת נראה ומורגש לחוש. כי אמנם בהכרח. יבלע היין יותר. לטבע דקותו יותר מהשמן. שלפי עביו. אינו יכול לפלש כללי העיקרין כמוהו. ואעפ"כ אמרו כמה עיקרין בולעין. ועם שיש דרך ידוע במלאכת הבישול. לקלוט השמן מעל גבי העיקרין. כמ"ש בש"ג בעניך עשיית שמן המשחה. משא"כ ביין שהוא דבר המתערב. ונבלל בכל לחיות שימצא. ואי אפשר להפרידו בשום תחבולה בעולם. <b>אבל</b> מה שהתירו לפטם היין. הוא פשוט לענ"ד. שלא התירו אלא לעשותו קונדיטון. שהוא יין מבושם ויינומלין כמ"ש ז"ל. ומעשה היינומלין. הוא שמן דבש ופלפלין. שהכל נשתה. ואינו נשאר כלום להפסד. ולא התירו לפטמו בעקרין הבולעין ממנו. ואין נהנין מהן. כמו שהוא הענין בשמן. אלא במה שדרכו לפטמו בכך. שהם דבש שמן ומיני בשמים ותבלין. שמשביחין אותו ונשתים עמו. אבל לפטמו בעקרין הנשלכין. אחר שבלעו ופלטו כחן. ודאי לא הותר ביין. שאין דרכו בכך. ואפילו לסוך יין וחומץ לא התירו. לפי שאין דרך הנאתו בסיכה (עם שאינו מאבדו. והרי הוא נהנה ממנו) כ"ש שאסור לאבדו שלא בדרך פטומו.</small>
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ושפין. </b>פירש הרע"ב על הבשר. לא ידעתי מאין לקח זה. דלהר"מ והר"ש אינו אלא לשון כתישה. שכותשין אותן להסיר קליפתן: 
+<b>ועל </b>כרחך צ"ל כן דאי כדברי הרע"ב מה טעם החליפו ב"ש שיטתן. דהכא ס"ל איפכא ממאי דס"ל בתלתן. ולאו טעמא בעי. מכדי הא חפיפה והא חפיפה. מאי שנא התם דשרו והכא אסרי. אלא לאו משום דשפין מילתא אחריתי היא. שהוא הכשרן ותיקונן לאכילה והכי נמי מוכח לישנא דשפין. ואמאי לא נקט הכא נמי חפין כלישנא דלעיל: 
+<small>משנה לחם<br><b>כרשיני </b>כו' ע"פ רע"ב שאינם מאכל אדם אלא מדוחק צ"ע. ע"ל רפ"ט דתרומות.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>וכבוד הרב כו' מונח. נ"ב (שאפילו דברי עצמו ז"ל הוא סותר מניה וביה וק"ל).</small>
+
+Mishnah 5
+
+<b>שנתפזרו. </b>צריך לומר כמ"ש הר"מ דמיירי שנאבדו קצת מהן. דאל"כ מאי שנא מתלקטים מנבללין. ומאי בין נתפזרו ובין נתערבו דאידך מתיתין דבסמוך. ולמאי איכפל למתני תרתי בבי. והרע"ב קיצר כאן במקום שהי"ל לפרש: 
+<b>והא </b>דבעי אתנויי אם מה שלקטתי כו' ואם לאו אותן של מעשר שנשארו יהיו חולין על אלו כדפי' הרע"ב. משום דחיישינן דילמא הדר משכח להו לאותן האבודין. ומפיק להו לחולין בלי פדיון. ודילמא מעשר נינהו. והכי ודאי מצי עביד לחלל המעשר אע"פ שאינו ברשותו על המעות שברשותו כדאיתא בכמה דוכתי במכילתין: 
+<b>איברא </b>כיון דחששה רחוקה היא שיחזור וימצאם אחר שהם בחזקת אבודין. ואינה אלא חומרא בעלמא שהחמירו בקדושת מ"ש. שהצריכוהו להתנות ולחלל מספק את האבוד. לכן הקלו בו לחללו כסף על כסף מניה וביה. אע"ג דבעלמא לא שרי. מיהא כיון דלא אסיר אלא מדרבנן. בכה"ג לא גזור ועדיף ממ"ש של דמאי דמחללין אותו כסף על כסף נחוש' על נחושת. והכא נמי המתלקט דמאי הוא דהוי. דמספיקא לא נפיק. ועוד שאינו מוציא המעש' לחולין על ידי חילול זה בודאי. כי אם באפשרות רחוק שימצא אחר היאוש ממנו. לכן התירוהו כאן דמילתא לא שכיחא היא: 
+<b>ולא </b>דמי לנתערבו דבסמוך. דמחמירינן שלא לחלל כסף על כסף. משום דהא איתנהו. ונפקי לחולין בודאי ע"י חילול זה. לכן לא הקילו. משא"כ בהך דהכא דאירכסו להו כדאמרן. כך נ"ל ברור בס"ד. וסרה קושית התי"ט: 
+<b>וראיתי </b>בפי' הרא"ש שהקשה ג"כ קושיתו של הרב הנז'. ונדחק לפרש הירושלמי דלאו לחלל על המעות האלו שלוקט קאמר. אלא מביא מטבע אחר שאינו חריף כ"כ ומחלל עליו המעשר בכל מקום שהוא וחוזר ומחללו על מעות הללו שבידו בתנאי הנז'. ולדעתי אין צורך לדחוק כלל: 
+<b>ובתי"ט </b>האריך לשון בישוב הקושיא ואין בו ממש ואינו מהראוי להטריח בהשגה על תירוצו. כי יגיעת בשר היא שלא לצורך להשיב על כל אומדנא העולה על כנפי רוח בלי ידים ורגלים. ורצה להסב כוונת התו' לדעתו. ח"ו לחשוד התו' בסברות זרות כאלה שאין להם עיקר ושורש ושישיגו בזה על רש"י ז"ל בלי שום טעם וראי' כלל זהו דבר שאין הדעת סובלתו. וכבוד הרב ז"ל כאן במקומו מונח: 
+<b>אבל </b>דעת התו' ברורה ע"פ מה שכתבתי. דהתו' ס"ל להו נמי כיון דאינו אלא חומרא דרבנן. בכה"ג דספיקא הוי ובמלתא דלא שכיח' לא אחמירו ביה כנז'. וזהו שהכריחם לומר כן לפי שלדרך רש"י עצמו צ"ל כן מפני קושית ריב"א. דהא קיי"ל טיבעא אטיבעא לא מחללין. ומשמע מדברי הר"ש דאפילו אמין מטבע אחר של כסף אין מחללין אפי' מדוחק. וה"נ סבירא להו להתו'. א"כ מאי שנא הכא דשרי. אלא על כרחך מטעמא דאמרן שרי. א"כ אפי' מנייהו נמי ומאי דוחקיה: 
+
+Mishnah 6
+
+<b>מביא בסלע מעות. </b>כבר פירשתי יפה למעלה טעם משנתינו. אליבא דמ"ד דהכא דווק' אצרכוהו משום דמילתא דשכיחא היא. והרי כאן מעשר שני בודאי שיוצא לחולין בכך. לכן העמידו חכמים דבריהם. ואיתא לתקנת' דרבנן דאין מחללין על הכסף כלל. מאי דלא"ה בההיא קמייתא כדכתיבנא. ובתי"ט סרכיה דלעיל נקט ובדותא היא: 
+<small>משנה לחם<br><b>שנתערבו </b>ע"ל מ"א.</small>
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>נמצאו טהורים וטמאים שותים מכד אחד. </b>עמ"ש הרמב"ם הביאו בתי"ט. ולא הבנתי מה שהוסיף עליו בזה"ל ודתנן שותים ר"ל זא"ז בתחלה הטהורים ואחר כך הטמאים עד כאן לשונו: 
+<b>ולא </b>ידענא מאי קאמר דהא ודאי בה"ג דפי' הר"מ אפי' תחלה טמאים והדר טהורים. ואי איתא דמיירי מתני' דטהורים שותים תחלה. לא הוה צריך לכל הא דטרח הירו' והר"מ בתנאים שהזכיר. ואפי' בטמאים דזיבות נמי תוקמה. אבל ודאי דלא בשותין בפיהן מן הכד עצמו עסקינן. אלא במערין מהכד לכוסם מיירי. וכ"מ בהר"מ והר"ש ז"ל ופשוט הוא: 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>הרי המעות האלו מחוללין על פירותיך. </b>שחברו הוא אוהבו והרשהו לחלל על פירותיו. ואע"פ שלא הקנה לי הפירות יכול לחלל עליו. מידי דהוי אהקדש אע"ג דלא חל על דבר שאינו שלו. אם הקדיש אחר ברשות בעלים הוי הקדש דשלוחו הוא. הכי נמי גבי מעשר לענין חלול. כי עביד מדעתיה חייל. אף אמאי דלאו דיליה. ונמצא שאין כאן מתנה אי תיתי ככולי עלמא כמו שכתב בעל תוס' יו"ט. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>וברביעית </b>כ"ה הגירסא הנכונה. ופירושו רביעית הדינר. ואין לטעות בו.</small>
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>המשאיל. </b>ז"ל הרמב"ם כשהשאיל אדם קנקניו להוליך בהם מעשר שני. ופירש שהם מושאלים אפילו סתם כו' לא קנה מעשר. ואם נתן לתוך הקנקנים יין מ"ש סתם ולא פירש שנתן אותן קנקנים בתורת שאלה כל זמן שלא סתם כו' אותן הקנקנים ברשות המשאיל. אבל אם סתם פי הקנקנים הרי נתנם למעשר ונתחייבו למכרם ולאכול כו' כדין מעשר שני עכ"ל והוא הנאות לענין משנתי'. ובתי"ט הועתקו דבריו בשבוש ומיגז גייז להו: 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>מפני שהוא מוסיף על הקרן. </b>ותוספת דקרן עדיפא מפני שעל החומש יכול להערים עכ"ל הרע"ב: 
+<b>וצריך </b>ביאור דמאי מהני שיכול להערים הא לא קמערים. ואמאי מפסדינן למ"ש כולי האי. ולשון הירו' שהביא הר"ש כך הוא א"ר בון והוא שיכול להערים עליו ולפוטרו מחומש. וזה מבואר שכך כוונתו דלא שנו של סלע ואיסר קודם. אלא כשבעל הבית יכול עדיין להערים עליו. דהיינו שכשאומר בסלע רוצה הוא נפדותו. אבל אין המעות בידו שיפדנו הוא עצמו (ופשיטא דבאמירה לא מתחייב בחומש. ואפי' לר"י דלקמן מ"ז דס"ל א"צ לפרש. היינו במחלל בודאי. אלא שלא פירש על איזה מעות כמ"ש שם. אבל הכא מיירי בשומא לחוד ששמין את המעשר בכמה הוא שוה לפדותו. ומי שיתן יתר הוא יפדנו ויחללנו דו"ק). אלא כוונת שיפדהו בסלע ע"י בנו ובתו עבדו ושפחתו להערמה כדלקמן. דלא צריך לאוסופי חומש. משו"ה של סלע ואיסר ודאי קודם שהוא מוסיף על הקרן בודאי: 
+<b>אבל </b>כשפודהו בעצמו ורוצה להוסיף חומש בלי ספק שהא קודם כדי שישתכר מעשר שני. וליכא עדיפותא לקרן אלא כי מספקינן בכוונתו דבע"ה. דאי יהבינן ליה בסלע שמא רצונו לפדותו בסלע. ע"י אחר: 
+<b>והא </b>דתני רישא בע"ה קודם מפני שמוסיף חומש אפי' אי מיירי דומיא דסיפ' דפרישנ' בשיכול לפוטרו. אפ"ה איהו קדים. כיון דלא קמפסיד מ"ש מידי. אף אם יפדהו בהערמה. ודקאמר מפני שמוסיף. ר"ל דהא שייך בחומש. ואיכא נמי מעליותא דילמא באמת בעי לאוסופי חומש ולא אערומי קמערים. דעל כרחך איהו קדים טפי. כך נ"ל ברור ואפשר להסכימו עמ"ש בתלמודנו בפ' המקדיש [ערכין דף כ"ז ע"ב]: 
+
+Mishnah 4
+
+<b>מערימין </b>על מ"ש. לפדותו בלי חומש: 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>משך. </b>פירש הרע"ב המוכר עמ"ש ריש מכילתין בס"ד: 
+
+Mishnah 7
+
+<b>הפודה מעשר שני ולא קרא שם. </b>כגון שהיו מעות מונחין לפניו או עסוק בהן. או את"ל שהיו לו מעות ברשותו ודעתו עליהן. ואמר מעשר שני זה דהא מחולל על המעות. סתם. שלא פירש איזה מעות יהיו פדיונו. דיי. אבל ודאי צריך להוציא בשפתיו שמחללו כך נ"ל: 
+<b>ואפי' </b>את"ל בשתיקה נמי הוי פדיון. עכ"פ צריך שיגמור בלבו. ויניח סלע כנגד מ"ש. ויכוין שיהא זה מחולל על זה. אבל בלא כוונה כגון ששם המעשר ואפי' אמר בכך וכך שוה המעשר אם אפדנו כענין שפירשתי לעיל מ"ג. ודאי שאינו מחולל בכך כמ"ש שם וק"ל: 
+
+Mishnah 8
+
+<b>ובה"א בודאי י"א. </b>ז"ל תי"ט פי' הרע"ב אם נשאר על האיסר של ודאי א' מעשרה ותמיהא לי דאין י"א דב"ה כי"א דת"ק עכ"ל: 
+<b>ולא </b>ירדתי לסוף דעתו מאי קסבר דהא ודאי די"א דב"ה הוי ממש דומיא די"א דת"ק. דהכוונה בשניהם שא' מי"א מאיסר יוצא נחולין ואין בזה ספק שהכל א' ושוה ממש לפירוש זה. ולישנא דהרע"ב אטעייה לפום ריהטא. וק"ל: 
+<b>וברור </b>מאד שפירוש הרמב"ם במשנתינו הוא המתקבל ביותר. עם שלא נמלט מדוחק בלשון שהי"ל לומר אוכל עליו עד אחד עשר באיסר. דאוכל עליו משמע בכל דוכתא דאוכל בקדושת מעשר. והכא צריך לפרש איפכא אוכל עליו בתורת חולין אחד עשר באיסר. וכן יפורש י"א דב"ה ואין להאריך בזה: 
+<b>ואולם </b>הרא"ש ז"ל הוסיף התימה על פי' הר"מ ז"ל. באומרו וק"ל היאך מזלזלין בו להוציא לכתחלה לחולין פחות מש"פ. הא אמרי' בפ' הזהב [ד' נ"ב ע"ב] מ"ש שאין בו ש"פ אומר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות. ועוד דמ"ש אין מוסיפין חומש בפדיונו אלא בפדיון ראשון וכשמתחלל איסר זה א"צ להוסיף חומש עכ"ל. והנך קושיי אלימי טובא לכאורה: 
+<b>איברא </b>כי מעיינינן בהו לא קשיין לגמרי. דאדרבה מהתם מוכח דמשה שפיר קאמר. דטעמא מאי אומר הוא וחומשו מחולל על המעות הראשונות משום דא"א לצמצם מעותיו. והכא נמי איסר זה כשחיללו מתחלה על מ"ש. בודאי פדאו בריוח. שלא פדה בו מ"ש באיסר שלם אלא בפחות. משו"ה כשנשתייר בו חלק י"א שלא אכלו בקדושת מעשר. הרי הוא חולין (אף על גב דמדרבנן איתפיס ליה כוליה לאוכלו לכתחלה כולו מעשר. כדמשמע מפירש"י בפרק הזהב. מ"מ הכא מיירי בדיעבד שלא קנה פירות בכולו. ודוק). לפי שמתחלה לא צמצם הפדיון. ומדאורייתא לא נתפס כולו רק נגד הפירות של מ"ש: 
+<b>ולא </b>דמי למ"ש דפחות מש"פ דודאי לא סגי דלא בעי חילול. משא"כ הך איסור דפדיון מ"ש הוא. מעיקרא חולין הוא ולא תפיס אלא כנגד המ"ש שנפדה עליו. והמותר חולין הוא ואינו נתפס אלא מדרבנן כשלא שיירו כנז'. וזה ברור מאד לענ"ד: 
+<b>והקושיא </b>הב' כמו כן נקלה לתרצה. ואפשר לו' ג"כ שהיא מתורצת בירך חברת'. דהיינו נמי טעמא דכסף שני לא בעי חומש. משום דקים להו דבראשון לא צמצם עד חומש. אלא דמשכוני נפשאי בהכי לא קאמינא. כיון דמקרא נפיק. אפ"ה לא תיקשי מהא. דהר"מ לא קאמר דצריך חומש. אלא דמ"מ דבר חשוב הוא מכיון שיש בו ובחומשו פרוטה. כי היכי דלא ליתי לזלזולי ביה. ואתי לאיחלופי בפרוטה להוציאו לחולין. וקים להו לרבנן דאפרוטה קפדי אינשי שלא להפסידה. ולהביאה לחומר קדושת מ"ש: 
+<b>ובכן </b>פירוש הר"מ ז"ל מתיישב היטב. לא נשאר עליו מהתפיסה זולת קצת הזרות בלשון כנז'. וטוב לבחור בו במיעוטו. מלקרב פי' הר"ש ז"ל כאן להפלגת הזריות והריחוקים הנפלאים בענין ובלשון לא ראיתי כמוהם. ולא אאריך כי הם מבוארים מאד לכל מעיין. מלבד מה שהוסיף הרא"ש ז"ל להפליא עליו עיין בו. ות"ל שנתגלה פירושו בימינו וזכינו לו. והרבתי"ט ז"ל חכם דעדיף מנביא. אע"ג דאיהו לאו נביא חשב להתנבא ונאחז בשבח קרני הרא"ש ז"ל מידו לו ושם חביון עוזו: 
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>ד' </b>דמאי. הר"ש משמא דגמרא העתיק דמוע. וע"כ צריך לומר כן דאטו ת"ק לקולא נמי קאמר. והני פירות כי לא ידעינן מאי נינהו. היכי דמי אי בפירות דחבר. הא ודאי בחזקת מתוקנין נינהו אפילו בני יומן. ואי דע"ה למאי כתב עלייהו דמאי. בלא"ה נמי דמאי הן. ותו פירות ע"ה שאנו מוצאין בביתו בחזקת טבל הן בלי ספק לענ"ד. דדווקא בפירות שמביא לשוק למוכרן בחזקת מתוקנין. אע"ג דלא מהימנינן ליה. מ"מ כה"ג רוב ע"ה מעשרין. אבל בפירות שבביתו שלא יצאו כלל מחזקת טבלן בשום הוכחה ולא בדבורו. ודאי הרי הן בחזקתן דוק: 
+<small>משנה לחם<br><b>אשתקד </b>נוטריקון מורכב מן שתא קדמייתא.</small>
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כרם רבעי. </b>עמ"ש בס"ד מ"ו פ"ז דפאה: 
+<small>משנה לחם<br><b>רבעי </b>הא דנקט הכא רבעי מקמי ערלה. <b>נראה</b> לי משום דשריותא דהנאה עדיפא ליה. וערלה וקבר דמו להדדי נמי. באיסור הנאה.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>ותנאי היה הדבר שאימתי שירצו יחזור הדבר לכמות שהיה. </b>מ"ש בתי"ט שמכאן יצא להרמב"ם והראב"ד מחלוקתן אם ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד הקודם. בהתבטל הטעם שבגללו גזרו. אע"פ שאינם גדולי' מהם והאריך בזה: 
+<b>אינו </b>נ"ל אבל מחלוקתם תלויה בסוגיא דתלמוד' דפ"ק דביצה כנודע (ועיין גם בגמ' דמ"ק ד"ג ע"ב) אמנם משנתינו נ"ל שאינה מענין זה. דודאי לא שייך הכא ביטול דברי הקודמי'. כשיצטרכו לתקן שיחזור הדבר לכמות שהיה. אדרבה קיום וחיזוק לד"ת ולד' קדומי הקוד' הוא. שהרי התקנה שיעלו הפירות. קדמה לתקנת הפדייה. שבאו ב"ד שלאחר בעלי התקנה הראשו' ובטלו דבריהם. (וקרוב הדבר שלא היו גדולים כמוהם וק"ל). ואעפ"כ יכולים היו מעצמם לבטל אותה התקנה הקדומה בלי ספק: 
+<b>אלא </b>ע"כ שאין זה מכלל ביטול דבר כשעושין תקנה להיות סייג וגדר לשל תורה כפי הצריך לפי הזמן. (דלא מיקרי ביטול אלא כגון י"ט שני של גליות שגזרו עליו הראשונים ועשו גדר לשל תורה. שבזה אין יכולת לאחרונים לבטלו מפני שבטל הטעם. דאע"ג דבקיאינן בקבועא דירחא. האיסור במקומו עומד. שאין להתירו עד שיהא ב"ד גדול מהם דווקא. דמ"מ חשיב מבטל דבר שנאסר במנין: 
+<b>משא"כ </b>בדבר הנעשה מן האחרונים כמו כן לגדר ומשמרת לשל תורה. כגון זה. שבין הראשונים שאמרו להעלותן. ובין האחרונים שאמרו לפדותן. שניהם לד"א נתכוונו לשם שמים ולהחמיר על של תורה כפי צורך הזמן ודוק. כי באופן זה אע"פ שאין האחרונים גדולים. לכ"ע יכולים לגזור ולגדור כפי המצטרך: 
+<b>ומצווים </b>הם ב"ד של כל דוד ודור על כך. להשגיח על זה לעשות משמרת למשמר'. ע"פ מה שיתחדש בימיהם שיחייב חידוש תקנה. ואין להם להשגיח אם יכריחם העת והזמן לשנות תקנת הקדמונים. כל שכוונתם רצויה שלא להקל רק להחמיר כנז' וזה ברור מאד בעיני) וכ"ש שיכולין ורשאים המתאחרים להחזיר התקנה הקודמת ליושנה. לקיים דברי הגדולים יותר מבעלי התקנה האחרונה עם שיהיה ביטול דברי המאוחרים הגדולים מהאחרונים להם: 
+<b>על כן </b>מכל זה פשוט אצלי שלא הוצרך ענין התנאי שבמשנתינו. כדי שלא יחשב חזרת הדבר לביטול דברי ב"ד הקודם. אלא שנתייראו הב"ד ההוא שתשאר התקנה הקודמת בטלה לעולם. מכיון שבטלוה פ"א. שהבאים אחריהם לא ישיתו אל לבם לחזור ולגזור על כך. ואע"פ שיתבטל הטעם כגון שיתמעטו הפירות או שיבנה בה"מ. יחשבו שא"צ להחמיר על הצבור בכך מאחר שכבר בטלוה. שכבר ראו הראשונים שהיא חומרא יתרה. ולכן נמנו עליה והתירוה לעולם. ולא יעלו על לבם שלא בטלוה רק לזמן. אלא יניחו הדבר על ד"ת מעתה ועד עולם: 
+<b>ומדאגה </b>זו התנו בפירוש כדי שידעו דורות הבאים שלא בטלוה בהחלט. שלא היתה כוונתם אלא לצורך שעה: 
+<b>ולדברי </b>ת"ק י"ל שאפי' לאותו דור עצמו. שבזמן הב"ד ההוא שתקנו שיהא נפדה. הוצרכו להתנות מפני המון העם שלא יבואו לבעוט בגזרתם. ויזלזלו בה כשיגזרו היום כך ולמחר כך. ונתייראו ששוב לא יקבלוה מהם להחמיר עליהם. מאחר שכבר הקילוה להם. לכן הודיעו נאמנה שתקנה ראשונ' עדיין קיימת ולא נעקרה כל עיקר. רק שענין השעה הכריחם לשנותה לזמן מה. ודברים אלו נכוחים בס"ד: 
+<b>ומש"ע </b>הרבתי"ט לפרש מחלוקת ת"ק ור"י עם מחלוקתו של ר"י בפרק הזהב דס"ל לת"ק כר"י דהתם. דעבדינן תקנתא שלא לפחות השער. לפי שרבו הפירות ואין קונה ע"ע שהאריך. ולא ידעתי ענין לו כאן. חדא דהא נטע רבעי לאו בר מכירה הוא כמו מ"ש כדאיתא ריש מכילתין: 
+<b>ותו </b>דאיכא למימר לא היא עד כאן לא קאמר ר"י התם דאסור לפחות השער. משום דאיכא דררא דממונא דמפסיד לאחריני. אבל הכא דממון גבוה הוא. ולא הקפידה תורה רק לאוכלו בירושלים בקדושה. ולא איכפת לן אם נמכר ביוקר או בזול. אף ר"י מודה דשרי לפחות השער. וכ"ש דהך תקנה תקנתא דפירות היא כדבעינן למימר: 
+<b>ועד </b>כאן לא קאמרי חכמים התם זכור לטוב אלא משום דאיכא רווחא טובא לאחריני. ולא משגחי' בפסידא דהיאך. דמפקיע השער הוא. אבל הכא דקמפסיד לנ"ר דממון גבוה הוא. אימא מודו רבנן דאסור לפחות השער. לכן אנ"ל כלל לתלות ענין משנתינו באותו מחלוקת: 
+<b>אלא </b>הכא בהא פליגי ת"ק סבר תקנתא דפירו' הואי. דכיון דרבו הפירות לא היו להן אוכלין מרובין בירושלים והיו נרקבין ונפסדין. משו"ה מצו מתקני הכי. אע"ג דממילא בטלה תקנתא קמייתא. והראשוני' שתקנוה גדולים מהם היו. אעפ"כ היה הרשות בידם לתקן תקנה חדשה. כפי מה שראו צורך הדור לעשות סייג לתורה. וכנז' שבזה כח כל ב"ד יפה יפתח בדורו כשמואל בדורו. והיינו דתני התקינו דודאי תקנה מעלייתא הואי: 
+<b>ור"י </b>ס"ל דלא היו רשאין לבטל התקנה הראשונה שהיתה לחיזוק המצוה. אע"פ שנתחדשה אח"כ סבה לבטלה. אין כח ביד האחרונים לעוקרה. כל זמן שבית המקדש קיים. שעדיין יש שייכות לתקנה ראשונה להעמידה במקומה. משא"כ משחרב בה"מ דתו לא שייך כלל לעטר שוקי ירושלים: 
+<b>או </b>דילמא משחרב בה"מ לא הוצרכו לתקן כלל שיהא נפדה חוץ לירושלים. אלא מעצמן נמנעו מלהעלותו לירושלם. ואפשר ג"כ לא היו יכולין להעלותו מפני שליטת האויבים בירושלים. על כן אין כאן תקנה. אלא שהזמן גרם שיבוטל הדבר מעצמו. ולא הוצרכו כי אם לתנאי שיחזור הדבר לכמות שהיה. לומר שאע"פ שהניחום בביטול התקנה הראשונה. התנו עליהם שלא תהא בטלה עולמית. וכנז': 
+<b>ובזה </b>מיושב גם כן מה שדייק בתי"ט בדברי ר"י דקאמר היה התנאי הזה. והו"ל למימר היתה התקנה הזאת. ובמאי דכתיבנא דייק טפי. והוא כפתור ופרח במשנתינו בס"ד: 
+<b>ולפ"ז </b>כשתמצי לומר דת"ק סבר דהוא הדין כל היכא דבטל טעם הדבר שבשבילו גזרו הראשונים. יכולין האחרונים לבטל תקנתם לעקרה לגמרי. ולהקל אף בלי שיכריחם ענין השעה לכך לצורך דבר המצוה כנזכר. אי הכי הרמב"ם והראב"ד ז"ל קמפלגי בפלוגתא דת"ק ור"י דרמב"ם היינו דר"י. וראב"ד כת"ק: 
+<b>איברא </b>טפי מסתברא דרמב"ם אמר לך אנא דאמרי אפי' כת"ק. ועד כאן לא קאמר ת"ק. דיכולין האחרונים לבטל תקנת הראשונים. אלא היכא דעקירת הראשונה וסתירתה. הוא בנין וקיום המצוה באמת כמו שהוא הענין כאן. ובזה סובר שכחם יפה. שאפי' לא בטל טעם הראשונים. כגון בכאן שהטעם שבגללו תקנו הראשונים עדיין קיים. כל זמן שבה"מ וירושלם קיימין. רק שנתחדשה סבה אחרת חזקה ממנו. הגורמת לבטל התקנה הקודמת. רשאין הן לעשות כפי מה שעיניהן רואות צורך המצוה. ולעולם כשאין ביטול הראשונה מביא לידי קיום המצוה בשום דבר. באופן שאין מוכרחים לבטלה. רק להקל מעליהם האיסור בלבד. בהא מודה ת"ק דאע"ג דבטל טעם הראשונים מעיקרו. אין כח האחרונים יפה בזה אם לא יהיו גדולים. אבל הראב"ד ודאי לא אתי כר"י. (אעפ"י שיש לומר דהראב"ד נמי אמר אפילו אליבא דר"י) ודוק היטב: 
+<small>משנה לחם<br><b>אילת </b>כו'. היא סופה של א"י בגבול אדום. ככתוב ונעבור מאת אחינו ב"ע מאילת וגו'. והיא נמל על ים סוף. פעם ישבו בה ישראל. ופעם אדום. ככתוב וינשל את היהודים מאילת וגו' ואדומים (ע"פ לס"ע) באו אילת. וכן לוד וירדן. גם הם סוף גבולי א"י לרוחות הנזכרים כאן במשנה. נמצא ים סוף. כים הגדול. שניהם שוים במרחק יום אחד מירושלם (לענין הכתוב אחד עשר יום וגו'. ע"ס אם לבינה) וכמו הירדן. והנה ירושלם בטבורה של א"י. משלש רוחות. אך לצפון הארץ מתרחבת מאד. גם מעבר הירדן והלאה למזרח. נסבה ורחבה הארץ הרבה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>בראש דף כפי ההצטרך. נ"ב (ועמ"ש מ"ג פ"ה דכתובות).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>בזול כדינא דמעשר שני כדתנן פודין מעשר שני כשער הזול.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>סד"ה אחת דוק היטב. נ"ב (עיין בספר של"ה (דכז"א) מ"ש בענין משנתנו ובתשובתי בס"ס קצ"נ בס"ד.</small>
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ובשביעית פודהו בשויו. </b>פירש הרע"ב שאינו מנכה לו שכר לקיטה לפי שכל אדם מלקט לעצמו עכ"ל: 
+<b>נראה לי פשוט דה"ט משום דבשביעית א"א לזכות בשדה. רק במה שלוקט לעצמו ולצרכו בלבד. וכששוכר אחד ללקוט פ"ש באופן המותר. ודאי מוכרח הוא ליתן יותר משכר לקיטה גרידא. דאטו בשופטני עסקינן. שהרי אלו הפירות שזה השוכר לוקטן בדמי שכר מועט שנותנין בשאר ימי שבוע בעד הלקיטה. השכיר עצמו יכול לזכות בהן ע"כ ודאי שהלוקט בשביעית אינו אלא מוכר ממש. ולכן הצריכוהו לתפוס לשון שאינו נראה כמכירה. וקל הוא שהקלו בו כדאיתא התם. מ"מ פשוט ששכר הלקיטה דשביעית. מרובה משאר שני שבוע בכל אופן מטעמא דאמרן: </b>
+<b>ומעתה </b>אם היה מנכה לו שכר לקיטה בשביעית לא היה שוה מאומה לפדותו. ששכר לקיטתו הוא דמי שיוויו בודאי. משא"כ במופקר. שאם קדם והחזיק במקצת השדה החזיק בכולו. ושוב אין אחר יכול לזכות בו בכלום. ואין לפועל אלא שכר לקיטתו בלבד. דוק. כך נ"ל ברור: 
+<b>ומ"ש </b>בתי"ט בזה לא נהירא כלל. והיא אומדנא נגד האמת. שהרי מוכח בהדיא מן המקום שזכר. שאין בני אדם נמנעים מללקוט בשכר בשביעית: 
+
+Mishnah 6
+
+<small>משנה לחם<br><b>דברי </b>תי"ט כאן מגומגמים מאד. ורציתי אבל לא עלה בידי להלמן. שמא יבוא אדם ויתקן דבריו ולשונו הנה שכרו אתו להקרא אומן.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>עי"ט </b>כו'. עתי"ט מ"ש בירושלמי כדי שיהא לו מה לוכל ברגל. <b>ר"ל</b> שיהא לו לישראל מעשר שני. ולכהן בכורים. מצוי לאכול בי"ט.</small>
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו. </b>פירש הרע"ב וכבר נתקנו. נ"ל שצ"ל וכבר נטבלו. ור"ל שהגיעו לעונת המעשרות. שנאסרו לאכול מהן קבע. ואפשר לדחוק ולפרש גם הלשון נתקנו כלומר שהוטבלו ע"י גמר פריין. שהרי הן מתוקנים בכך. וראויים להפרשת המעשרות. שאין ניטלין אלא מדבר הגמור. וקודם לכן אינן מתוקנין לענין זה וראשון נראה עיקר: 
+<small>משנה לחם<br><b>נתון ליהושע</b> עפר"ש ז"ל. שהיה לוי. ומה שלא נתן לו מעשר עני כו'. א"נ הי"ל מאתים זוז. ע"ל פ"ב מ"ז ודוק. <b>ומ"ש</b> שהיה פחמי. <b>אינה</b> ראיה שעני היה. דאמרו אינשי שב שני הוא כפנא. ואבבא אומנא לא חליף. אבל ודאי היה מתפרנס בצער. כי מלאכה כבדה ובזויה היא פחמיות. ולזה נתרעם ממנו ר"ג. כלומר שלא היה לו לעסוק במלאכה כזו מפני כבוד התורה. ור"י לא רצה ליהנות מכבוד תורה. גם לא היה רוצה להתפרנס ממ"ע. שלא לקפח את העניים לטול חלקם מפיהם.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>סד"ה מי. נ"ב. <b>עי"ל</b> שר"ל נתקנו ממש. והיינו ע"י קריאת שם בצפונו או בדרומו של כרי. והרי הם מתוקנין בכך. אלא שלא הופרשו עדיין. ולא בירר להם בעלים. ועתה מחויב להוציא המתנות מן הבית. והוכרח לכך. משום דפירותיו של ת"ח. אפילו בני יומן. הרי הן בחזקת מתוקנין. <b>ואמנם </b>י"ל ג"כ מעשה הכי הוה. שידע ר"ג שבאו פירותיו לעונת המעשרות. בעת ההיא שהיה רחוק מביתו. ולא הגיעו קודם שפירש מביתו. ועמ"ש בס"ד בחידושי מציעא (יא"ב) ומשעה שהגיעו ודאי חייבים בבעור. אע"פ שלא הופרשו המעשרות מהם. דקיי"ל מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין.</small>
+
+Mishnah 10
+
+<b>במנחה בי"ט האחרון. </b>עיין בתי"ט שכתב ומכאן ראיה וגדולה היא אלי שאין מחוייבים בסעודה שלישית בי"ט. שהירושלמי אומר על של שחרית עד כאן מצוה לוכל עכ"ל: 
+<b>ואני </b>בעניי וחולשת עיני לראותה לא אוכל. כי מי הגיד לנו שהירו' נתכוין שיתוודה בשחרית קודם הסעודה. וא"כ הוא הי"ל לומר שיתוודה קודם סעודת שחרית. וכן התנא היה מפרש דבריו והיה שונה קודם המנחה דליכא למטעי. ועוד מה חידש התרצן ע"כ מצוה לוכל. וכי היה נעלם זה מהמקשן דקארי לה מאי קארי ומאי קסבר: 
+<b>אלא </b>ודאי במנחה משמעו בשעה אחרונה של מנחה סתמו כפירושו. בזמן המאוחר היותר אפשרי שא"א לאכול עוד והוא אחר הסעודה. ומאן דפריך הוה ס"ד כמאן דס"ל דאין קפידא בסעודה ג'. שאפילו בשבת יכול לקיימה בכל דהו. משו"ה פריך ויתוודה בשחרית. מיד אחר שאכל. ולמה יחמיץ המצוה והרי אמרו זריזין מקדימין למצות מצפרא. ומשני ע"כ מצוה לוכל. כלומר עדיין מצוה לאכול סעודה שלישית. ונסתייעה דעת הסוברים שחייב אדם לאכול סעודה ג' בי"ט. אכלתי ואוכל בעזה"י והוא יחננו ויביאנו לארצנו וניתן לו מעשר מכל: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>קרוב לסד"ה במנחה. שחייב אדם לאכול סעודה שלישית בי"ט. נ"ב (עמ"ש בס"ד על במג"א. במו"ק א"ח סימן תקכ"ט).</small>
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+<small>משנה לחם<br><b>ולא נתתיו לא"א</b> עתי"ט. <b>ונ"ל</b> פשוט דע"כ פשטיה דקרא הכי הוא. דאטו מת בר נתינה הוא. אלא ודאי פירושא לצורך מת. והיינו בכל גוונא דאתי מניה צרכי המת. בין לדידיה גופיה. בין לאוננין דכולהו משום יקרא דשכבי. אית ביה. ר"ל בין ארון ותכריכין. בין מנהג אנינות של אוננין. לכבוד המת הוא. כדי שיתעסקו בצרכיו (עי"ד שמ"א) וכדמפרש תנא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בפירוש </b>סוף משנה זו. וז"ל מ"מ קודם הוה ליה לאוקמי קרא הכי. מלמשרי שמן טמא. דקאי בסיכה כו'. כך נ"ל להגיה לשונו המוטעה בדפוס. ור"ל שנראה סתירת משמעות הכתוב. להתיר סיכת שמן טמא.</small>
+
+Mishnah 13
+
+<small>משנה לחם<br><b>כדי שתתן טעם</b> עתי"ט מ"ש בשם פירוש מאן דהו. <b>ולא</b> נהירא. משום דמקום שאינו זבת חלב ודבש. לאו א"י הוא (עספ"ק דבכורים. ואפי' ת"ק לא פליג. אלא משום דס"ל עבר הירדן נמי ארץ זבת היא) <b>אלא</b> ה"פ יה"ר שיתקיים טוב הארץ. ולא יתבטל בסבת עונות הדור. בדרך שגרם העון. ונתבטל טעם הפירות משחרב בהמ"ק. כמ"ש באחרון דסוטה. לפיכך אינו דבר מוכרח. שיתנו הפירות טעם אף בא"י. כי אם לפי טוב מעשה יושביה. שיהיו ראוין. תתן הארץ יבולה. זה ברור.</small>
+
+Mishnah 14
+
+<b>מכאן אמרו כו' אבל לא גרים. </b>עמ"ש בס"ד מ"ו פ"ג דפאה וריש ביכורי': 
+
+Mishnah 15
+
+<b>ביטל את המעוררים. </b>שהיו אומרים עורה למה תישן ה'. כו' אמר וכי יש שינה לפני המקום עמד וביטלן עכ"ל [הרע"ב]: 
+<b>נראה לי</b> דה"פ שבכל יום בשחר כשהיו עומדין על הדוכן התחילו בפסוק זה כמעוררים כלפי מעלה שישגיח לשירן של לוים. ועד ימיו היו צריכין לכך לפי שהיו בתחלת בית שני תמיד נכנעים לא"ה הנלחמים בהם. כידוע ממלחמות החשמונאים שלא נחו עד זמנו של יוחנן כ"ג הוא הורקנוס הראשון. ולפי שבימיו היו בשלוה על אדמתן לכך עמד וביטלן. והיינו דבפ' משוח מלחמה [סוטה ד' מ"ח ע"א] מסיים בה תלמודא הכי אלא בזמן שישראל שרויים בצער וכו' לכך נאמר עורה למה תישן כלומר על דור הגלות או העבדות נאמר הכתוב לעורר את האהבה ויקץ כישן ה' המסתיר פניו מבניו. ודברו הכתובים בלשון בני אדם ע"ד העברה וההשאלה. ואז יתכן גם ללויים לומר כן. משא"כ בשרויים על אדמתן לבטח. שאינן נראין אלא כמעוררים ממש ח"ו ולכן לא יתכן: 
+סליקא לה מסכת מעשר שני בס"ד 
+<small>משנה לחם<br><b>יוחנן כו'. </b>עמ"ש בסמוך בד"ה בטל ובבתרא דסוטה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ובימיו אין אדם צריך לשאול </b>ע"פ רע"ב מ"ש ומתקנה זו ואילך הלוקח פירות מן השוק לא היה שואל אם מתוקנין הם ע"כ. <b>הנה</b> תפס לו דרך הר"מ ז"ל. והדבר מתמיה מאד. כי בלי ספק הלוקח מן השוק. מע"ה קאמר. וכמו שנמצא בפירושו של הר"מ בהדיא. זה לשונו וכל מי שלקח פירות מע"ה לא היה שואל אותו כלל אם טבל הם. א"כ מה היא ענין שאלה זו מה טיבה. ומה תועלת יש בה. ולשון הר"ש ז"ל ולא היה אדם צריך לשאול את חברו. חבר. שלקח מע"ה. אם חזר ותקנן. והוא הנכון.</small>
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Maaser Sheni/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Maaser Sheni/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ed1cc74ccdba1dee5937448a09459b26a3a044c6
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Maaser Sheni/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,304 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Maaser Sheni
+לחם שמים על משנה מעשר שני
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Maaser_Sheni
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה מעשר שני
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מעשר שני אין מוכרין אותו. </b>פי' בפחות אינו יכול. (וע' פר"ש) דהיינו מכירה כמו בשלו. דמוזיל גבי לוקח כשהוא דחוק למעות. ומ"ש לאו דיליה הוא. אבל בשוויה ודאי נמכר והיינו פדייה. דנפדה גם ע"י אחר ואפי' בעל המעשר מקבל המעות שפיר דמי והרי הן אצלו מעשר כמו לקמן פ"ד מ"ו. והתם פירש הרע"ב דבכה"ג שרי: 
+<b>ונראה לי </b>דאפילו הכי בעי שומא דווקא. והיינו כסתם מכירה כדפרישית. 
+<b>והירושלמי </b>דמייתי הר"ש הוא שהכריחני לפרש כן. ולא כדמוקי הרע"ב התם למתני' דהכא במכירה דהדמים חולין הוא דלא מיזדבן. ולא משמע הכי. אלא הא לא אצטריכא ליה דקרא כתיב וצרת הכסף וגו'. ופשיטא דאפי' בשיוויה לא מזדבן כה"ג: 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>ירקבו </b>עיין מ"ש בקונטרס בנין בית הבחירה בסופו.</small>
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<small>משנה לחם<br><b>ניתן לאכילה </b>איזהו דבר הנקרא אוכל למ"ש. ע"פ בא סימן. ושלהי עוקצין.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>אבל מפטם הוא את היין </b>מ"ש בתי"ט לפי שאין היין נבלע בהם. <b>במ"כ</b> אמר דבר מתנגד למציאות. וההפך באמת נראה ומורגש לחוש. כי אמנם בהכרח. יבלע היין יותר. לטבע דקותו יותר מהשמן. שלפי עביו. אינו יכול לפלש כללי העיקרין כמוהו. ואעפ"כ אמרו כמה עיקרין בולעין. ועם שיש דרך ידוע במלאכת הבישול. לקלוט השמן מעל גבי העיקרין. כמ"ש בש"ג בעניך עשיית שמן המשחה. משא"כ ביין שהוא דבר המתערב. ונבלל בכל לחיות שימצא. ואי אפשר להפרידו בשום תחבולה בעולם. <b>אבל</b> מה שהתירו לפטם היין. הוא פשוט לענ"ד. שלא התירו אלא לעשותו קונדיטון. שהוא יין מבושם ויינומלין כמ"ש ז"ל. ומעשה היינומלין. הוא שמן דבש ופלפלין. שהכל נשתה. ואינו נשאר כלום להפסד. ולא התירו לפטמו בעקרין הבולעין ממנו. ואין נהנין מהן. כמו שהוא הענין בשמן. אלא במה שדרכו לפטמו בכך. שהם דבש שמן ומיני בשמים ותבלין. שמשביחין אותו ונשתים עמו. אבל לפטמו בעקרין הנשלכין. אחר שבלעו ופלטו כחן. ודאי לא הותר ביין. שאין דרכו בכך. ואפילו לסוך יין וחומץ לא התירו. לפי שאין דרך הנאתו בסיכה (עם שאינו מאבדו. והרי הוא נהנה ממנו) כ"ש שאסור לאבדו שלא בדרך פטומו.</small>
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ושפין. </b>פירש הרע"ב על הבשר. לא ידעתי מאין לקח זה. דלהר"מ והר"ש אינו אלא לשון כתישה. שכותשין אותן להסיר קליפתן: 
+<b>ועל </b>כרחך צ"ל כן דאי כדברי הרע"ב מה טעם החליפו ב"ש שיטתן. דהכא ס"ל איפכא ממאי דס"ל בתלתן. ולאו טעמא בעי. מכדי הא חפיפה והא חפיפה. מאי שנא התם דשרו והכא אסרי. אלא לאו משום דשפין מילתא אחריתי היא. שהוא הכשרן ותיקונן לאכילה והכי נמי מוכח לישנא דשפין. ואמאי לא נקט הכא נמי חפין כלישנא דלעיל: 
+<small>משנה לחם<br><b>כרשיני </b>כו' ע"פ רע"ב שאינם מאכל אדם אלא מדוחק צ"ע. ע"ל רפ"ט דתרומות.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>וכבוד הרב כו' מונח. נ"ב (שאפילו דברי עצמו ז"ל הוא סותר מניה וביה וק"ל).</small>
+
+Mishnah 5
+
+<b>שנתפזרו. </b>צריך לומר כמ"ש הר"מ דמיירי שנאבדו קצת מהן. דאל"כ מאי שנא מתלקטים מנבללין. ומאי בין נתפזרו ובין נתערבו דאידך מתיתין דבסמוך. ולמאי איכפל למתני תרתי בבי. והרע"ב קיצר כאן במקום שהי"ל לפרש: 
+<b>והא </b>דבעי אתנויי אם מה שלקטתי כו' ואם לאו אותן של מעשר שנשארו יהיו חולין על אלו כדפי' הרע"ב. משום דחיישינן דילמא הדר משכח להו לאותן האבודין. ומפיק להו לחולין בלי פדיון. ודילמא מעשר נינהו. והכי ודאי מצי עביד לחלל המעשר אע"פ שאינו ברשותו על המעות שברשותו כדאיתא בכמה דוכתי במכילתין: 
+<b>איברא </b>כיון דחששה רחוקה היא שיחזור וימצאם אחר שהם בחזקת אבודין. ואינה אלא חומרא בעלמא שהחמירו בקדושת מ"ש. שהצריכוהו להתנות ולחלל מספק את האבוד. לכן הקלו בו לחללו כסף על כסף מניה וביה. אע"ג דבעלמא לא שרי. מיהא כיון דלא אסיר אלא מדרבנן. בכה"ג לא גזור ועדיף ממ"ש של דמאי דמחללין אותו כסף על כסף נחוש' על נחושת. והכא נמי המתלקט דמאי הוא דהוי. דמספיקא לא נפיק. ועוד שאינו מוציא המעש' לחולין על ידי חילול זה בודאי. כי אם באפשרות רחוק שימצא אחר היאוש ממנו. לכן התירוהו כאן דמילתא לא שכיחא היא: 
+<b>ולא </b>דמי לנתערבו דבסמוך. דמחמירינן שלא לחלל כסף על כסף. משום דהא איתנהו. ונפקי לחולין בודאי ע"י חילול זה. לכן לא הקילו. משא"כ בהך דהכא דאירכסו להו כדאמרן. כך נ"ל ברור בס"ד. וסרה קושית התי"ט: 
+<b>וראיתי </b>בפי' הרא"ש שהקשה ג"כ קושיתו של הרב הנז'. ונדחק לפרש הירושלמי דלאו לחלל על המעות האלו שלוקט קאמר. אלא מביא מטבע אחר שאינו חריף כ"כ ומחלל עליו המעשר בכל מקום שהוא וחוזר ומחללו על מעות הללו שבידו בתנאי הנז'. ולדעתי אין צורך לדחוק כלל: 
+<b>ובתי"ט </b>האריך לשון בישוב הקושיא ואין בו ממש ואינו מהראוי להטריח בהשגה על תירוצו. כי יגיעת בשר היא שלא לצורך להשיב על כל אומדנא העולה על כנפי רוח בלי ידים ורגלים. ורצה להסב כוונת התו' לדעתו. ח"ו לחשוד התו' בסברות זרות כאלה שאין להם עיקר ושורש ושישיגו בזה על רש"י ז"ל בלי שום טעם וראי' כלל זהו דבר שאין הדעת סובלתו. וכבוד הרב ז"ל כאן במקומו מונח: 
+<b>אבל </b>דעת התו' ברורה ע"פ מה שכתבתי. דהתו' ס"ל להו נמי כיון דאינו אלא חומרא דרבנן. בכה"ג דספיקא הוי ובמלתא דלא שכיח' לא אחמירו ביה כנז'. וזהו שהכריחם לומר כן לפי שלדרך רש"י עצמו צ"ל כן מפני קושית ריב"א. דהא קיי"ל טיבעא אטיבעא לא מחללין. ומשמע מדברי הר"ש דאפילו אמין מטבע אחר של כסף אין מחללין אפי' מדוחק. וה"נ סבירא להו להתו'. א"כ מאי שנא הכא דשרי. אלא על כרחך מטעמא דאמרן שרי. א"כ אפי' מנייהו נמי ומאי דוחקיה: 
+
+Mishnah 6
+
+<b>מביא בסלע מעות. </b>כבר פירשתי יפה למעלה טעם משנתינו. אליבא דמ"ד דהכא דווק' אצרכוהו משום דמילתא דשכיחא היא. והרי כאן מעשר שני בודאי שיוצא לחולין בכך. לכן העמידו חכמים דבריהם. ואיתא לתקנת' דרבנן דאין מחללין על הכסף כלל. מאי דלא"ה בההיא קמייתא כדכתיבנא. ובתי"ט סרכיה דלעיל נקט ובדותא היא: 
+<small>משנה לחם<br><b>שנתערבו </b>ע"ל מ"א.</small>
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>נמצאו טהורים וטמאים שותים מכד אחד. </b>עמ"ש הרמב"ם הביאו בתי"ט. ולא הבנתי מה שהוסיף עליו בזה"ל ודתנן שותים ר"ל זא"ז בתחלה הטהורים ואחר כך הטמאים עד כאן לשונו: 
+<b>ולא </b>ידענא מאי קאמר דהא ודאי בה"ג דפי' הר"מ אפי' תחלה טמאים והדר טהורים. ואי איתא דמיירי מתני' דטהורים שותים תחלה. לא הוה צריך לכל הא דטרח הירו' והר"מ בתנאים שהזכיר. ואפי' בטמאים דזיבות נמי תוקמה. אבל ודאי דלא בשותין בפיהן מן הכד עצמו עסקינן. אלא במערין מהכד לכוסם מיירי. וכ"מ בהר"מ והר"ש ז"ל ופשוט הוא: 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>הרי המעות האלו מחוללין על פירותיך. </b>שחברו הוא אוהבו והרשהו לחלל על פירותיו. ואע"פ שלא הקנה לי הפירות יכול לחלל עליו. מידי דהוי אהקדש אע"ג דלא חל על דבר שאינו שלו. אם הקדיש אחר ברשות בעלים הוי הקדש דשלוחו הוא. הכי נמי גבי מעשר לענין חלול. כי עביד מדעתיה חייל. אף אמאי דלאו דיליה. ונמצא שאין כאן מתנה אי תיתי ככולי עלמא כמו שכתב בעל תוס' יו"ט. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>וברביעית </b>כ"ה הגירסא הנכונה. ופירושו רביעית הדינר. ואין לטעות בו.</small>
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>המשאיל. </b>ז"ל הרמב"ם כשהשאיל אדם קנקניו להוליך בהם מעשר שני. ופירש שהם מושאלים אפילו סתם כו' לא קנה מעשר. ואם נתן לתוך הקנקנים יין מ"ש סתם ולא פירש שנתן אותן קנקנים בתורת שאלה כל זמן שלא סתם כו' אותן הקנקנים ברשות המשאיל. אבל אם סתם פי הקנקנים הרי נתנם למעשר ונתחייבו למכרם ולאכול כו' כדין מעשר שני עכ"ל והוא הנאות לענין משנתי'. ובתי"ט הועתקו דבריו בשבוש ומיגז גייז להו: 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>מפני שהוא מוסיף על הקרן. </b>ותוספת דקרן עדיפא מפני שעל החומש יכול להערים עכ"ל הרע"ב: 
+<b>וצריך </b>ביאור דמאי מהני שיכול להערים הא לא קמערים. ואמאי מפסדינן למ"ש כולי האי. ולשון הירו' שהביא הר"ש כך הוא א"ר בון והוא שיכול להערים עליו ולפוטרו מחומש. וזה מבואר שכך כוונתו דלא שנו של סלע ואיסר קודם. אלא כשבעל הבית יכול עדיין להערים עליו. דהיינו שכשאומר בסלע רוצה הוא נפדותו. אבל אין המעות בידו שיפדנו הוא עצמו (ופשיטא דבאמירה לא מתחייב בחומש. ואפי' לר"י דלקמן מ"ז דס"ל א"צ לפרש. היינו במחלל בודאי. אלא שלא פירש על איזה מעות כמ"ש שם. אבל הכא מיירי בשומא לחוד ששמין את המעשר בכמה הוא שוה לפדותו. ומי שיתן יתר הוא יפדנו ויחללנו דו"ק). אלא כוונת שיפדהו בסלע ע"י בנו ובתו עבדו ושפחתו להערמה כדלקמן. דלא צריך לאוסופי חומש. משו"ה של סלע ואיסר ודאי קודם שהוא מוסיף על הקרן בודאי: 
+<b>אבל </b>כשפודהו בעצמו ורוצה להוסיף חומש בלי ספק שהא קודם כדי שישתכר מעשר שני. וליכא עדיפותא לקרן אלא כי מספקינן בכוונתו דבע"ה. דאי יהבינן ליה בסלע שמא רצונו לפדותו בסלע. ע"י אחר: 
+<b>והא </b>דתני רישא בע"ה קודם מפני שמוסיף חומש אפי' אי מיירי דומיא דסיפ' דפרישנ' בשיכול לפוטרו. אפ"ה איהו קדים. כיון דלא קמפסיד מ"ש מידי. אף אם יפדהו בהערמה. ודקאמר מפני שמוסיף. ר"ל דהא שייך בחומש. ואיכא נמי מעליותא דילמא באמת בעי לאוסופי חומש ולא אערומי קמערים. דעל כרחך איהו קדים טפי. כך נ"ל ברור ואפשר להסכימו עמ"ש בתלמודנו בפ' המקדיש [ערכין דף כ"ז ע"ב]: 
+
+Mishnah 4
+
+<b>מערימין </b>על מ"ש. לפדותו בלי חומש: 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>משך. </b>פירש הרע"ב המוכר עמ"ש ריש מכילתין בס"ד: 
+
+Mishnah 7
+
+<b>הפודה מעשר שני ולא קרא שם. </b>כגון שהיו מעות מונחין לפניו או עסוק בהן. או את"ל שהיו לו מעות ברשותו ודעתו עליהן. ואמר מעשר שני זה דהא מחולל על המעות. סתם. שלא פירש איזה מעות יהיו פדיונו. דיי. אבל ודאי צריך להוציא בשפתיו שמחללו כך נ"ל: 
+<b>ואפי' </b>את"ל בשתיקה נמי הוי פדיון. עכ"פ צריך שיגמור בלבו. ויניח סלע כנגד מ"ש. ויכוין שיהא זה מחולל על זה. אבל בלא כוונה כגון ששם המעשר ואפי' אמר בכך וכך שוה המעשר אם אפדנו כענין שפירשתי לעיל מ"ג. ודאי שאינו מחולל בכך כמ"ש שם וק"ל: 
+
+Mishnah 8
+
+<b>ובה"א בודאי י"א. </b>ז"ל תי"ט פי' הרע"ב אם נשאר על האיסר של ודאי א' מעשרה ותמיהא לי דאין י"א דב"ה כי"א דת"ק עכ"ל: 
+<b>ולא </b>ירדתי לסוף דעתו מאי קסבר דהא ודאי די"א דב"ה הוי ממש דומיא די"א דת"ק. דהכוונה בשניהם שא' מי"א מאיסר יוצא נחולין ואין בזה ספק שהכל א' ושוה ממש לפירוש זה. ולישנא דהרע"ב אטעייה לפום ריהטא. וק"ל: 
+<b>וברור </b>מאד שפירוש הרמב"ם במשנתינו הוא המתקבל ביותר. עם שלא נמלט מדוחק בלשון שהי"ל לומר אוכל עליו עד אחד עשר באיסר. דאוכל עליו משמע בכל דוכתא דאוכל בקדושת מעשר. והכא צריך לפרש איפכא אוכל עליו בתורת חולין אחד עשר באיסר. וכן יפורש י"א דב"ה ואין להאריך בזה: 
+<b>ואולם </b>הרא"ש ז"ל הוסיף התימה על פי' הר"מ ז"ל. באומרו וק"ל היאך מזלזלין בו להוציא לכתחלה לחולין פחות מש"פ. הא אמרי' בפ' הזהב [ד' נ"ב ע"ב] מ"ש שאין בו ש"פ אומר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות. ועוד דמ"ש אין מוסיפין חומש בפדיונו אלא בפדיון ראשון וכשמתחלל איסר זה א"צ להוסיף חומש עכ"ל. והנך קושיי אלימי טובא לכאורה: 
+<b>איברא </b>כי מעיינינן בהו לא קשיין לגמרי. דאדרבה מהתם מוכח דמשה שפיר קאמר. דטעמא מאי אומר הוא וחומשו מחולל על המעות הראשונות משום דא"א לצמצם מעותיו. והכא נמי איסר זה כשחיללו מתחלה על מ"ש. בודאי פדאו בריוח. שלא פדה בו מ"ש באיסר שלם אלא בפחות. משו"ה כשנשתייר בו חלק י"א שלא אכלו בקדושת מעשר. הרי הוא חולין (אף על גב דמדרבנן איתפיס ליה כוליה לאוכלו לכתחלה כולו מעשר. כדמשמע מפירש"י בפרק הזהב. מ"מ הכא מיירי בדיעבד שלא קנה פירות בכולו. ודוק). לפי שמתחלה לא צמצם הפדיון. ומדאורייתא לא נתפס כולו רק נגד הפירות של מ"ש: 
+<b>ולא </b>דמי למ"ש דפחות מש"פ דודאי לא סגי דלא בעי חילול. משא"כ הך איסור דפדיון מ"ש הוא. מעיקרא חולין הוא ולא תפיס אלא כנגד המ"ש שנפדה עליו. והמותר חולין הוא ואינו נתפס אלא מדרבנן כשלא שיירו כנז'. וזה ברור מאד לענ"ד: 
+<b>והקושיא </b>הב' כמו כן נקלה לתרצה. ואפשר לו' ג"כ שהיא מתורצת בירך חברת'. דהיינו נמי טעמא דכסף שני לא בעי חומש. משום דקים להו דבראשון לא צמצם עד חומש. אלא דמשכוני נפשאי בהכי לא קאמינא. כיון דמקרא נפיק. אפ"ה לא תיקשי מהא. דהר"מ לא קאמר דצריך חומש. אלא דמ"מ דבר חשוב הוא מכיון שיש בו ובחומשו פרוטה. כי היכי דלא ליתי לזלזולי ביה. ואתי לאיחלופי בפרוטה להוציאו לחולין. וקים להו לרבנן דאפרוטה קפדי אינשי שלא להפסידה. ולהביאה לחומר קדושת מ"ש: 
+<b>ובכן </b>פירוש הר"מ ז"ל מתיישב היטב. לא נשאר עליו מהתפיסה זולת קצת הזרות בלשון כנז'. וטוב לבחור בו במיעוטו. מלקרב פי' הר"ש ז"ל כאן להפלגת הזריות והריחוקים הנפלאים בענין ובלשון לא ראיתי כמוהם. ולא אאריך כי הם מבוארים מאד לכל מעיין. מלבד מה שהוסיף הרא"ש ז"ל להפליא עליו עיין בו. ות"ל שנתגלה פירושו בימינו וזכינו לו. והרבתי"ט ז"ל חכם דעדיף מנביא. אע"ג דאיהו לאו נביא חשב להתנבא ונאחז בשבח קרני הרא"ש ז"ל מידו לו ושם חביון עוזו: 
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>ד' </b>דמאי. הר"ש משמא דגמרא העתיק דמוע. וע"כ צריך לומר כן דאטו ת"ק לקולא נמי קאמר. והני פירות כי לא ידעינן מאי נינהו. היכי דמי אי בפירות דחבר. הא ודאי בחזקת מתוקנין נינהו אפילו בני יומן. ואי דע"ה למאי כתב עלייהו דמאי. בלא"ה נמי דמאי הן. ותו פירות ע"ה שאנו מוצאין בביתו בחזקת טבל הן בלי ספק לענ"ד. דדווקא בפירות שמביא לשוק למוכרן בחזקת מתוקנין. אע"ג דלא מהימנינן ליה. מ"מ כה"ג רוב ע"ה מעשרין. אבל בפירות שבביתו שלא יצאו כלל מחזקת טבלן בשום הוכחה ולא בדבורו. ודאי הרי הן בחזקתן דוק: 
+<small>משנה לחם<br><b>אשתקד </b>נוטריקון מורכב מן שתא קדמייתא.</small>
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כרם רבעי. </b>עמ"ש בס"ד מ"ו פ"ז דפאה: 
+<small>משנה לחם<br><b>רבעי </b>הא דנקט הכא רבעי מקמי ערלה. <b>נראה</b> לי משום דשריותא דהנאה עדיפא ליה. וערלה וקבר דמו להדדי נמי. באיסור הנאה.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>ותנאי היה הדבר שאימתי שירצו יחזור הדבר לכמות שהיה. </b>מ"ש בתי"ט שמכאן יצא להרמב"ם והראב"ד מחלוקתן אם ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד הקודם. בהתבטל הטעם שבגללו גזרו. אע"פ שאינם גדולי' מהם והאריך בזה: 
+<b>אינו </b>נ"ל אבל מחלוקתם תלויה בסוגיא דתלמוד' דפ"ק דביצה כנודע (ועיין גם בגמ' דמ"ק ד"ג ע"ב) אמנם משנתינו נ"ל שאינה מענין זה. דודאי לא שייך הכא ביטול דברי הקודמי'. כשיצטרכו לתקן שיחזור הדבר לכמות שהיה. אדרבה קיום וחיזוק לד"ת ולד' קדומי הקוד' הוא. שהרי התקנה שיעלו הפירות. קדמה לתקנת הפדייה. שבאו ב"ד שלאחר בעלי התקנה הראשו' ובטלו דבריהם. (וקרוב הדבר שלא היו גדולים כמוהם וק"ל). ואעפ"כ יכולים היו מעצמם לבטל אותה התקנה הקדומה בלי ספק: 
+<b>אלא </b>ע"כ שאין זה מכלל ביטול דבר כשעושין תקנה להיות סייג וגדר לשל תורה כפי הצריך לפי הזמן. (דלא מיקרי ביטול אלא כגון י"ט שני של גליות שגזרו עליו הראשונים ועשו גדר לשל תורה. שבזה אין יכולת לאחרונים לבטלו מפני שבטל הטעם. דאע"ג דבקיאינן בקבועא דירחא. האיסור במקומו עומד. שאין להתירו עד שיהא ב"ד גדול מהם דווקא. דמ"מ חשיב מבטל דבר שנאסר במנין: 
+<b>משא"כ </b>בדבר הנעשה מן האחרונים כמו כן לגדר ומשמרת לשל תורה. כגון זה. שבין הראשונים שאמרו להעלותן. ובין האחרונים שאמרו לפדותן. שניהם לד"א נתכוונו לשם שמים ולהחמיר על של תורה כפי צורך הזמן ודוק. כי באופן זה אע"פ שאין האחרונים גדולים. לכ"ע יכולים לגזור ולגדור כפי המצטרך: 
+<b>ומצווים </b>הם ב"ד של כל דוד ודור על כך. להשגיח על זה לעשות משמרת למשמר'. ע"פ מה שיתחדש בימיהם שיחייב חידוש תקנה. ואין להם להשגיח אם יכריחם העת והזמן לשנות תקנת הקדמונים. כל שכוונתם רצויה שלא להקל רק להחמיר כנז' וזה ברור מאד בעיני) וכ"ש שיכולין ורשאים המתאחרים להחזיר התקנה הקודמת ליושנה. לקיים דברי הגדולים יותר מבעלי התקנה האחרונה עם שיהיה ביטול דברי המאוחרים הגדולים מהאחרונים להם: 
+<b>על כן </b>מכל זה פשוט אצלי שלא הוצרך ענין התנאי שבמשנתינו. כדי שלא יחשב חזרת הדבר לביטול דברי ב"ד הקודם. אלא שנתייראו הב"ד ההוא שתשאר התקנה הקודמת בטלה לעולם. מכיון שבטלוה פ"א. שהבאים אחריהם לא ישיתו אל לבם לחזור ולגזור על כך. ואע"פ שיתבטל הטעם כגון שיתמעטו הפירות או שיבנה בה"מ. יחשבו שא"צ להחמיר על הצבור בכך מאחר שכבר בטלוה. שכבר ראו הראשונים שהיא חומרא יתרה. ולכן נמנו עליה והתירוה לעולם. ולא יעלו על לבם שלא בטלוה רק לזמן. אלא יניחו הדבר על ד"ת מעתה ועד עולם: 
+<b>ומדאגה </b>זו התנו בפירוש כדי שידעו דורות הבאים שלא בטלוה בהחלט. שלא היתה כוונתם אלא לצורך שעה: 
+<b>ולדברי </b>ת"ק י"ל שאפי' לאותו דור עצמו. שבזמן הב"ד ההוא שתקנו שיהא נפדה. הוצרכו להתנות מפני המון העם שלא יבואו לבעוט בגזרתם. ויזלזלו בה כשיגזרו היום כך ולמחר כך. ונתייראו ששוב לא יקבלוה מהם להחמיר עליהם. מאחר שכבר הקילוה להם. לכן הודיעו נאמנה שתקנה ראשונ' עדיין קיימת ולא נעקרה כל עיקר. רק שענין השעה הכריחם לשנותה לזמן מה. ודברים אלו נכוחים בס"ד: 
+<b>ומש"ע </b>הרבתי"ט לפרש מחלוקת ת"ק ור"י עם מחלוקתו של ר"י בפרק הזהב דס"ל לת"ק כר"י דהתם. דעבדינן תקנתא שלא לפחות השער. לפי שרבו הפירות ואין קונה ע"ע שהאריך. ולא ידעתי ענין לו כאן. חדא דהא נטע רבעי לאו בר מכירה הוא כמו מ"ש כדאיתא ריש מכילתין: 
+<b>ותו </b>דאיכא למימר לא היא עד כאן לא קאמר ר"י התם דאסור לפחות השער. משום דאיכא דררא דממונא דמפסיד לאחריני. אבל הכא דממון גבוה הוא. ולא הקפידה תורה רק לאוכלו בירושלים בקדושה. ולא איכפת לן אם נמכר ביוקר או בזול. אף ר"י מודה דשרי לפחות השער. וכ"ש דהך תקנה תקנתא דפירות היא כדבעינן למימר: 
+<b>ועד </b>כאן לא קאמרי חכמים התם זכור לטוב אלא משום דאיכא רווחא טובא לאחריני. ולא משגחי' בפסידא דהיאך. דמפקיע השער הוא. אבל הכא דקמפסיד לנ"ר דממון גבוה הוא. אימא מודו רבנן דאסור לפחות השער. לכן אנ"ל כלל לתלות ענין משנתינו באותו מחלוקת: 
+<b>אלא </b>הכא בהא פליגי ת"ק סבר תקנתא דפירו' הואי. דכיון דרבו הפירות לא היו להן אוכלין מרובין בירושלים והיו נרקבין ונפסדין. משו"ה מצו מתקני הכי. אע"ג דממילא בטלה תקנתא קמייתא. והראשוני' שתקנוה גדולים מהם היו. אעפ"כ היה הרשות בידם לתקן תקנה חדשה. כפי מה שראו צורך הדור לעשות סייג לתורה. וכנז' שבזה כח כל ב"ד יפה יפתח בדורו כשמואל בדורו. והיינו דתני התקינו דודאי תקנה מעלייתא הואי: 
+<b>ור"י </b>ס"ל דלא היו רשאין לבטל התקנה הראשונה שהיתה לחיזוק המצוה. אע"פ שנתחדשה אח"כ סבה לבטלה. אין כח ביד האחרונים לעוקרה. כל זמן שבית המקדש קיים. שעדיין יש שייכות לתקנה ראשונה להעמידה במקומה. משא"כ משחרב בה"מ דתו לא שייך כלל לעטר שוקי ירושלים: 
+<b>או </b>דילמא משחרב בה"מ לא הוצרכו לתקן כלל שיהא נפדה חוץ לירושלים. אלא מעצמן נמנעו מלהעלותו לירושלם. ואפשר ג"כ לא היו יכולין להעלותו מפני שליטת האויבים בירושלים. על כן אין כאן תקנה. אלא שהזמן גרם שיבוטל הדבר מעצמו. ולא הוצרכו כי אם לתנאי שיחזור הדבר לכמות שהיה. לומר שאע"פ שהניחום בביטול התקנה הראשונה. התנו עליהם שלא תהא בטלה עולמית. וכנז': 
+<b>ובזה </b>מיושב גם כן מה שדייק בתי"ט בדברי ר"י דקאמר היה התנאי הזה. והו"ל למימר היתה התקנה הזאת. ובמאי דכתיבנא דייק טפי. והוא כפתור ופרח במשנתינו בס"ד: 
+<b>ולפ"ז </b>כשתמצי לומר דת"ק סבר דהוא הדין כל היכא דבטל טעם הדבר שבשבילו גזרו הראשונים. יכולין האחרונים לבטל תקנתם לעקרה לגמרי. ולהקל אף בלי שיכריחם ענין השעה לכך לצורך דבר המצוה כנזכר. אי הכי הרמב"ם והראב"ד ז"ל קמפלגי בפלוגתא דת"ק ור"י דרמב"ם היינו דר"י. וראב"ד כת"ק: 
+<b>איברא </b>טפי מסתברא דרמב"ם אמר לך אנא דאמרי אפי' כת"ק. ועד כאן לא קאמר ת"ק. דיכולין האחרונים לבטל תקנת הראשונים. אלא היכא דעקירת הראשונה וסתירתה. הוא בנין וקיום המצוה באמת כמו שהוא הענין כאן. ובזה סובר שכחם יפה. שאפי' לא בטל טעם הראשונים. כגון בכאן שהטעם שבגללו תקנו הראשונים עדיין קיים. כל זמן שבה"מ וירושלם קיימין. רק שנתחדשה סבה אחרת חזקה ממנו. הגורמת לבטל התקנה הקודמת. רשאין הן לעשות כפי מה שעיניהן רואות צורך המצוה. ולעולם כשאין ביטול הראשונה מביא לידי קיום המצוה בשום דבר. באופן שאין מוכרחים לבטלה. רק להקל מעליהם האיסור בלבד. בהא מודה ת"ק דאע"ג דבטל טעם הראשונים מעיקרו. אין כח האחרונים יפה בזה אם לא יהיו גדולים. אבל הראב"ד ודאי לא אתי כר"י. (אעפ"י שיש לומר דהראב"ד נמי אמר אפילו אליבא דר"י) ודוק היטב: 
+<small>משנה לחם<br><b>אילת </b>כו'. היא סופה של א"י בגבול אדום. ככתוב ונעבור מאת אחינו ב"ע מאילת וגו'. והיא נמל על ים סוף. פעם ישבו בה ישראל. ופעם אדום. ככתוב וינשל את היהודים מאילת וגו' ואדומים (ע"פ לס"ע) באו אילת. וכן לוד וירדן. גם הם סוף גבולי א"י לרוחות הנזכרים כאן במשנה. נמצא ים סוף. כים הגדול. שניהם שוים במרחק יום אחד מירושלם (לענין הכתוב אחד עשר יום וגו'. ע"ס אם לבינה) וכמו הירדן. והנה ירושלם בטבורה של א"י. משלש רוחות. אך לצפון הארץ מתרחבת מאד. גם מעבר הירדן והלאה למזרח. נסבה ורחבה הארץ הרבה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>בראש דף כפי ההצטרך. נ"ב (ועמ"ש מ"ג פ"ה דכתובות).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>בזול כדינא דמעשר שני כדתנן פודין מעשר שני כשער הזול.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>סד"ה אחת דוק היטב. נ"ב (עיין בספר של"ה (דכז"א) מ"ש בענין משנתנו ובתשובתי בס"ס קצ"נ בס"ד.</small>
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ובשביעית פודהו בשויו. </b>פירש הרע"ב שאינו מנכה לו שכר לקיטה לפי שכל אדם מלקט לעצמו עכ"ל: 
+<b>נראה לי פשוט דה"ט משום דבשביעית א"א לזכות בשדה. רק במה שלוקט לעצמו ולצרכו בלבד. וכששוכר אחד ללקוט פ"ש באופן המותר. ודאי מוכרח הוא ליתן יותר משכר לקיטה גרידא. דאטו בשופטני עסקינן. שהרי אלו הפירות שזה השוכר לוקטן בדמי שכר מועט שנותנין בשאר ימי שבוע בעד הלקיטה. השכיר עצמו יכול לזכות בהן ע"כ ודאי שהלוקט בשביעית אינו אלא מוכר ממש. ולכן הצריכוהו לתפוס לשון שאינו נראה כמכירה. וקל הוא שהקלו בו כדאיתא התם. מ"מ פשוט ששכר הלקיטה דשביעית. מרובה משאר שני שבוע בכל אופן מטעמא דאמרן: </b>
+<b>ומעתה </b>אם היה מנכה לו שכר לקיטה בשביעית לא היה שוה מאומה לפדותו. ששכר לקיטתו הוא דמי שיוויו בודאי. משא"כ במופקר. שאם קדם והחזיק במקצת השדה החזיק בכולו. ושוב אין אחר יכול לזכות בו בכלום. ואין לפועל אלא שכר לקיטתו בלבד. דוק. כך נ"ל ברור: 
+<b>ומ"ש </b>בתי"ט בזה לא נהירא כלל. והיא אומדנא נגד האמת. שהרי מוכח בהדיא מן המקום שזכר. שאין בני אדם נמנעים מללקוט בשכר בשביעית: 
+
+Mishnah 6
+
+<small>משנה לחם<br><b>דברי </b>תי"ט כאן מגומגמים מאד. ורציתי אבל לא עלה בידי להלמן. שמא יבוא אדם ויתקן דבריו ולשונו הנה שכרו אתו להקרא אומן.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>עי"ט </b>כו'. עתי"ט מ"ש בירושלמי כדי שיהא לו מה לוכל ברגל. <b>ר"ל</b> שיהא לו לישראל מעשר שני. ולכהן בכורים. מצוי לאכול בי"ט.</small>
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו. </b>פירש הרע"ב וכבר נתקנו. נ"ל שצ"ל וכבר נטבלו. ור"ל שהגיעו לעונת המעשרות. שנאסרו לאכול מהן קבע. ואפשר לדחוק ולפרש גם הלשון נתקנו כלומר שהוטבלו ע"י גמר פריין. שהרי הן מתוקנים בכך. וראויים להפרשת המעשרות. שאין ניטלין אלא מדבר הגמור. וקודם לכן אינן מתוקנין לענין זה וראשון נראה עיקר: 
+<small>משנה לחם<br><b>נתון ליהושע</b> עפר"ש ז"ל. שהיה לוי. ומה שלא נתן לו מעשר עני כו'. א"נ הי"ל מאתים זוז. ע"ל פ"ב מ"ז ודוק. <b>ומ"ש</b> שהיה פחמי. <b>אינה</b> ראיה שעני היה. דאמרו אינשי שב שני הוא כפנא. ואבבא אומנא לא חליף. אבל ודאי היה מתפרנס בצער. כי מלאכה כבדה ובזויה היא פחמיות. ולזה נתרעם ממנו ר"ג. כלומר שלא היה לו לעסוק במלאכה כזו מפני כבוד התורה. ור"י לא רצה ליהנות מכבוד תורה. גם לא היה רוצה להתפרנס ממ"ע. שלא לקפח את העניים לטול חלקם מפיהם.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>סד"ה מי. נ"ב. <b>עי"ל</b> שר"ל נתקנו ממש. והיינו ע"י קריאת שם בצפונו או בדרומו של כרי. והרי הם מתוקנין בכך. אלא שלא הופרשו עדיין. ולא בירר להם בעלים. ועתה מחויב להוציא המתנות מן הבית. והוכרח לכך. משום דפירותיו של ת"ח. אפילו בני יומן. הרי הן בחזקת מתוקנין. <b>ואמנם </b>י"ל ג"כ מעשה הכי הוה. שידע ר"ג שבאו פירותיו לעונת המעשרות. בעת ההיא שהיה רחוק מביתו. ולא הגיעו קודם שפירש מביתו. ועמ"ש בס"ד בחידושי מציעא (יא"ב) ומשעה שהגיעו ודאי חייבים בבעור. אע"פ שלא הופרשו המעשרות מהם. דקיי"ל מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין.</small>
+
+Mishnah 10
+
+<b>במנחה בי"ט האחרון. </b>עיין בתי"ט שכתב ומכאן ראיה וגדולה היא אלי שאין מחוייבים בסעודה שלישית בי"ט. שהירושלמי אומר על של שחרית עד כאן מצוה לוכל עכ"ל: 
+<b>ואני </b>בעניי וחולשת עיני לראותה לא אוכל. כי מי הגיד לנו שהירו' נתכוין שיתוודה בשחרית קודם הסעודה. וא"כ הוא הי"ל לומר שיתוודה קודם סעודת שחרית. וכן התנא היה מפרש דבריו והיה שונה קודם המנחה דליכא למטעי. ועוד מה חידש התרצן ע"כ מצוה לוכל. וכי היה נעלם זה מהמקשן דקארי לה מאי קארי ומאי קסבר: 
+<b>אלא </b>ודאי במנחה משמעו בשעה אחרונה של מנחה סתמו כפירושו. בזמן המאוחר היותר אפשרי שא"א לאכול עוד והוא אחר הסעודה. ומאן דפריך הוה ס"ד כמאן דס"ל דאין קפידא בסעודה ג'. שאפילו בשבת יכול לקיימה בכל דהו. משו"ה פריך ויתוודה בשחרית. מיד אחר שאכל. ולמה יחמיץ המצוה והרי אמרו זריזין מקדימין למצות מצפרא. ומשני ע"כ מצוה לוכל. כלומר עדיין מצוה לאכול סעודה שלישית. ונסתייעה דעת הסוברים שחייב אדם לאכול סעודה ג' בי"ט. אכלתי ואוכל בעזה"י והוא יחננו ויביאנו לארצנו וניתן לו מעשר מכל: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>קרוב לסד"ה במנחה. שחייב אדם לאכול סעודה שלישית בי"ט. נ"ב (עמ"ש בס"ד על במג"א. במו"ק א"ח סימן תקכ"ט).</small>
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+<small>משנה לחם<br><b>ולא נתתיו לא"א</b> עתי"ט. <b>ונ"ל</b> פשוט דע"כ פשטיה דקרא הכי הוא. דאטו מת בר נתינה הוא. אלא ודאי פירושא לצורך מת. והיינו בכל גוונא דאתי מניה צרכי המת. בין לדידיה גופיה. בין לאוננין דכולהו משום יקרא דשכבי. אית ביה. ר"ל בין ארון ותכריכין. בין מנהג אנינות של אוננין. לכבוד המת הוא. כדי שיתעסקו בצרכיו (עי"ד שמ"א) וכדמפרש תנא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בפירוש </b>סוף משנה זו. וז"ל מ"מ קודם הוה ליה לאוקמי קרא הכי. מלמשרי שמן טמא. דקאי בסיכה כו'. כך נ"ל להגיה לשונו המוטעה בדפוס. ור"ל שנראה סתירת משמעות הכתוב. להתיר סיכת שמן טמא.</small>
+
+Mishnah 13
+
+<small>משנה לחם<br><b>כדי שתתן טעם</b> עתי"ט מ"ש בשם פירוש מאן דהו. <b>ולא</b> נהירא. משום דמקום שאינו זבת חלב ודבש. לאו א"י הוא (עספ"ק דבכורים. ואפי' ת"ק לא פליג. אלא משום דס"ל עבר הירדן נמי ארץ זבת היא) <b>אלא</b> ה"פ יה"ר שיתקיים טוב הארץ. ולא יתבטל בסבת עונות הדור. בדרך שגרם העון. ונתבטל טעם הפירות משחרב בהמ"ק. כמ"ש באחרון דסוטה. לפיכך אינו דבר מוכרח. שיתנו הפירות טעם אף בא"י. כי אם לפי טוב מעשה יושביה. שיהיו ראוין. תתן הארץ יבולה. זה ברור.</small>
+
+Mishnah 14
+
+<b>מכאן אמרו כו' אבל לא גרים. </b>עמ"ש בס"ד מ"ו פ"ג דפאה וריש ביכורי': 
+
+Mishnah 15
+
+<b>ביטל את המעוררים. </b>שהיו אומרים עורה למה תישן ה'. כו' אמר וכי יש שינה לפני המקום עמד וביטלן עכ"ל [הרע"ב]: 
+<b>נראה לי</b> דה"פ שבכל יום בשחר כשהיו עומדין על הדוכן התחילו בפסוק זה כמעוררים כלפי מעלה שישגיח לשירן של לוים. ועד ימיו היו צריכין לכך לפי שהיו בתחלת בית שני תמיד נכנעים לא"ה הנלחמים בהם. כידוע ממלחמות החשמונאים שלא נחו עד זמנו של יוחנן כ"ג הוא הורקנוס הראשון. ולפי שבימיו היו בשלוה על אדמתן לכך עמד וביטלן. והיינו דבפ' משוח מלחמה [סוטה ד' מ"ח ע"א] מסיים בה תלמודא הכי אלא בזמן שישראל שרויים בצער וכו' לכך נאמר עורה למה תישן כלומר על דור הגלות או העבדות נאמר הכתוב לעורר את האהבה ויקץ כישן ה' המסתיר פניו מבניו. ודברו הכתובים בלשון בני אדם ע"ד העברה וההשאלה. ואז יתכן גם ללויים לומר כן. משא"כ בשרויים על אדמתן לבטח. שאינן נראין אלא כמעוררים ממש ח"ו ולכן לא יתכן: 
+סליקא לה מסכת מעשר שני בס"ד 
+<small>משנה לחם<br><b>יוחנן כו'. </b>עמ"ש בסמוך בד"ה בטל ובבתרא דסוטה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ובימיו אין אדם צריך לשאול </b>ע"פ רע"ב מ"ש ומתקנה זו ואילך הלוקח פירות מן השוק לא היה שואל אם מתוקנין הם ע"כ. <b>הנה</b> תפס לו דרך הר"מ ז"ל. והדבר מתמיה מאד. כי בלי ספק הלוקח מן השוק. מע"ה קאמר. וכמו שנמצא בפירושו של הר"מ בהדיא. זה לשונו וכל מי שלקח פירות מע"ה לא היה שואל אותו כלל אם טבל הם. א"כ מה היא ענין שאלה זו מה טיבה. ומה תועלת יש בה. ולשון הר"ש ז"ל ולא היה אדם צריך לשאול את חברו. חבר. שלקח מע"ה. אם חזר ותקנן. והוא הנכון.</small>
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Maasrot/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Maasrot/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d253783d9aedc6b7767c1f975a21ad1cc8fc6a65
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Maasrot/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt	
@@ -0,0 +1,309 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Maasrot
+לחם שמים על משנה מעשרות
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה מעשרות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כלל אמרו. </b>עפ"ק דפאה: 
+<b>חייב במעשרות. </b>בזמנים ששנויים להלן. ובתי"ט כתוב כאן פירוש כשאוכל קבע. ואין לשונו זה נופל על לשון המשנה. כי עדיין לא הוזכר הזמן הקובע לאכילת קבע. ונראה ששגגת הדפוס היא שקבע לשונו זה שלא במקומו. וראוי להיות לקמן במ"ב דתנן מאימתי הפירות חייבות במעשרות. עלה קאי דפירושה כשאוכל קבע. וכך צריך לתקנו: 
+<small>משנה לחם<br><b>אוכל </b>עיין שילהי פירקין ועמ"ש בס"ד מ"א פ"ט דתרומות.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<small>משנה לחם<br><b>האגוזים משיעשו מגורה </b>עפר"ש דמייתי אגדה מה אגוז יש בו ארבע מגורות. <b>ש"מ</b> דגדולים שיש להם קלפה בפנים. שחולקתם לשנים חלקים גדולים. והם לארבעה. הם קרוים אגוזים. והאוכל שלהם אינו חלק כשל קטנים. שהם נקראים לוזים.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<b>התלתן משתצמח. </b>עמ"ש בס"ד מ"ה פ"א דתרומות: 
+
+Mishnah 4
+
+<small>משנה לחם<br><b>החייב בשקדים המרים פטור במתוקים</b> קשיא לי הא תנן פ"ד דשביעית. ושאר כל הפירות משיוציאו. ותנן נמי התם. כעונתן למעשרות. כך עונתן לשביעית. ואליבא דר"י הכא השקדים משיעשו קלפה. <b>ואפשר</b> דת"ק הכי ס"ל בשקדים. דלא פליג ר"י אלא אאגוזים. דכייל להו עם שקדים. ושקדים אתאן נמי לכ"ע. בין הכי ובין הכי. סתם שקדים חייבין בקטנן. <b>וצ"ל</b> הא דמתוקים קטנים פטורים. אגורן דלקמן קאי. ר"ל אע"פ שהגיעו לעונת המעשרות. ורשאי לעשרם אם ירצו. אך עדיין אוכל מהם עראי עד שיתבשלו כל צרכן. אהא קאי דפטור במתוקים קטנים. דאכתי לא הוי להו גורן. אע"ג דהוו פרי. ואיידי דקתני רישא ובירק כו'. דליכא לפלוגי בהו בין גדולים לקטנים. קמ"ל בשקדים יש חילוק. <b>אבל </b>אין נראה לחלק בין קטנים לקטני קטנים. דוק. <b>ועסי"ג</b> פכ"מ (דלו"א) מ"ש בס"ד על התו'. ד"ה לא נטעי.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<b>איזהו גרגן למעשרות. </b>אימתי הוקבעו למעשר ואסור לאכול מהן עראי. משיפקסו וכו'. דהו"ל גמר מלאכה כמו דיגון הגורן בתבואה: 
+<b>וכמו </b>שבתבואה אין הטבל מתחייב במעשר אפי' נגמרה מלאכתו. עד שיראה פני הבית [ב"מ פ"ח ע"א]. הכי נמי בפירות גמר מלאכה דידהו. לא קבע אלא בראיית פני הבית. והכי אוקימנא למתני' משיפקסו בבית כדאיתא בפ' הפועלים. והא דתני סיפא בד"א במוליך לשוק עיין לקמן בסמוך: 
+<b>משיפקסו. </b>משינטל פיקוס שלהן. ר"ל שיטול האדם פיקוסן ולא שיפול מאליו. כ"פ הר"מ והר"ש ז"ל:   
+<b>ודיקא </b>נמי דקתני ואם אינו מפקס. ומדסיפא בדידיה. רישא נמי בדידיה איירי. וקמ"ל דאע"ג דאכתי לא גמר פיקוסייהו. אפ"ה גמרן בידי אדם נמי הוי גמר מלאכה. והכי אמרינן בגמרא בהדיא. דמשו"ה לא תני נמי עד שיפקסו. אלא משיפקסו דמשמע אתחולי פקוסייהו. דהיינו לא שפוקסין מאיליהן. אלא ע"י אדם. וכ"ש אם נפקסין מעצמן: 
+<b>ולפ"ז </b>תנקד היוד בחיר"ק והפ"א בקמ"ץ ודגושה <b>מִשֶיִפָקְסו:</b> 
+<b>והא </b>דפיקוס קובע אוקימנא בגמ' בראה פני הבית דמשיפקסו בבית דווקא. ונתקשו בזה התו' [ב"מ ד' פ"ח ע"ב ד"ה ולא] דלהוי כמכניס התבואה במוץ. ותירצו דשאני קישואין ודילועין שדדרך לפקסן בבית. ומדברי הר"ש נראה דל"ד כלל לתבואה דכיון דאין גמר מלאכתה אלא ע"י דיגון. משו"ה לא חשיב ראיית פני הבית כשמכניסה במוץ. אפי' מירחה אחר כך משום דבעינן ראייה בהכנסה דווקא. אבל הני דאף בלא פיקוס נמי זימנין דהו"ל גמר מלאכה. כדתנן ואם אינו מפקס וכו'. דש"מ דאין הכרח לפקסן. משו"ה חשיבא ראייה אף שהכניסן קודם פיקוס. הכי משמע לי מלשונו של הר"ש. עם היותו מגומגם בנוסח שלפני ונכון הוא: 
+<b>איברא </b>לא ידענא מאי דוחקייהו דקשי' להו ואינו מוכרח כלל ממ"ש משיפקסו בבית דר"ל שיהא פיקוסן בתוך הבית. אלא לישנא קלילא נקט איידי דהוי בעי למימר משיפקסו בשדה אמר נמי משיפקסו בבית. והמכוון מבואר דה"ק משיפקסו ויראו פני הבית. דתרתי בעינן: 
+<b>ולא </b>הבנתי מ"ש התו' מדפריך עד שיפקסו מבעי ליה. דודאי ה"פ עד שיפקסו הו"ל למימר. דהוה משמע אפי' הכניסן לבית אינן חייבים עד שיפקסו תחלה. ואח"כ יכניסם לבית וק"ל. ולא אוכל להבין איך אפשר לפרש כוונת הגמ' כדבריהם ז"ל. דבעי דווקא שיפקסו תוך הבית אטו לא סגי בלא"ה. ואם פקסו בשדה והכניסן מי נימא דלא הוי גרנן: 
+<b>ותו </b>לא ידענא מאי ק"ל אפי' לפ"ד. דהיכא מוכח דהכנסה במוץ פוטרת לגמרי. אפי' אחר מירוח. דהא פשטא דר"א לא משמע אלא אכילת עראי. כדקאמר שתהא בהמתו אוכלת ופטורה וכפירש"י שם: 
+<b>ואי </b>משום דאמרינן גבי חבר שמת אימר לא טבילי דעבד כר"א [פסחים ד' ט' ע"א]. מהכא נמי לא משמע מידי דמאן לימא לן דעשאן כרי ומירחן. דילמא מעט מעט דש אותן דרך עראי. אע"פ שכינס מגורה מלאה. וכן משמע לי בדעת הרמב"ם ז"ל וצ"ע: 
+<b>ואם אינו מפקס. </b>שאינו מסיר הפיקוס ומוכרן בפיקוסן לפעמים. אבל אם אינו צריך לפקסן שכבר נפקסו מעצמן כל שכן דהוי גרנן כדכתיבנא. דהא גמר להו פיקוסייהו: 
+<b>משישלק. </b>ניקודו כמו כן מהנפעל <b> $משישלק</b> ע"י אחרים. כנז': 
+<b>ירק </b>כולו קמוץ. <b>משיאגד</b> מהנפעל: 
+<b>כלכלה. </b>בלוקט תאנים איירי. שכן דרך תאנים לכונסן בכלכלה. וכי הא דתנן לקמן פ"ב כלכלת תאנים. והכא בפירות הנאכלין לחין עסקינן. דגמר מלאכה דידהו במילוי כלי או ליקוט כל צרכו הוי. ולקמן מפרש דין גמר היבשים: 
+<b>ולמה </b>שפירש הרע"ב הך מתני' נמי בירק. קשיא תרתי בירק למה לי. דהא כולהו שמעינן בקמייתא ולתני נמי מחפה לעיל. אטו כלכלה אצטריכא ליה. אלא מיחוורתא דהכא בפירות האילן שהן נאכלין סמוך ללקיטתן קמיירי. ואל"ה תקשי נמי אמאי לא אשמעינן גרנן למעשרות כשאינו רוצה לייבשן וק"ל: 
+<b>בד"א. </b>שזהו גרנן. במוליך לשוק. דשמא ימצא לקוחות ויהיו הפירות טבולים כמ"ש הרע"ב. משמע דמיד שנגמרה מלאכתן נאסר לאכול מהן עראי במוליך לשוק. משום דשמא ימצא לקוחות. והוטבלו למפרע משעת גמר מלאכה: 
+<b>ולא </b>אוכל להבין זה דהיכן מצינו כיוצא בו שהמקח יקבע למפרע. והא בכולה מכילתין מוכח איפכא. וביחוד בפ"ב דהמעלה פירות למכור אוכל עד שמגיע למקום שהולך או ששובת כנז' שם. ואליבא דכ"ע לא נאסר בהן משעת הליכתו ואף במקום המכר הנז' אינו אסור אלא מחמת שנכנס בבית ע"ש: 
+<b>ואיברא </b>אע"ג דמהירושלמי יצא להם דבר זה למפרשי' ז"ל. מ"מ נ"ל דלפי שטת גמרא שלנו אין אנו צריכים לכך. ותתבאר כוונת המשנה בריווח. ואתי נמי שפיר הא דנתקשו הר"ש והרא"ש ז"ל במשנתנו. דלא סלקא להו שפיר אליבא דסוגיא דידן דפ' הפועלים. דאוקימנא למתני' משיפקסו בבית. אימא סיפא בד"א במוליך לשוק. אלמא מוליך לשוק מיחייב בלי ראיית פני הבית: 
+<b>והיא </b>באמת פליאה גדולה לא אוכל לה. ולא אדע במה נתפייס הר"ש שכתב ולמסקנא דלא אמרו אלא בזתים וענבים ניחא. ומאי ניחותא וכי אפשר להטעות כל אותה הסוגיא. שגם המקשן גם התרצן ובעל המסקנא כולם נשתבשו ח"ו ולא ירדו לסוף כוונת המשנה שהוכיחו ממנה. שהרי מפורש בה לפי דבריהם דמוליך לשוק לא בעי ראיית פני הבית. ואיך לא נסתייע ממנה בעל התלמוד כלל להכריח המסקנא. ולא בדרך אב"א. הלא דבר הוא שאין הדעת סובלתו: 
+<b>גם </b>בפי' הרא"ש ראיתי שנדחק מאד לקיים אותה סוגיא דפירושו בבית שבשדה ע"ש. ואיני יודע מה נסתייע מאותה ששנינו המעלה דהא מהתם איפכא שמעת לה. דהמעלה פירות למכור לא הוטבלו בבית ראשון. ואילו הכא במוליך למכור מיד הוטבלו. ודוק שהוא סתירה לפירושו מכל וכל כאשר יעיד המעיין הישר בלי ספק: 
+<b>אמנם </b>כל זה גרם להם מחמת שחשבו דגמ' דילן נמי ס"ל כפי' הירו'. לכן נלחצו אל הקיר להניח אותה סוגיא בדוחק עצום מאד: 
+<b>אבל </b>לע"ד פשוט דאליבא דגמרא דילן הכי פירושה דמתני'. בד"א דמשיפקסו הו"ל גמר מלאכה וגורן לאסור אכילת עראי. כשמוליך לשוק מביתו. דהיינו נמי משיפקסו דרישא דאוקימנא בבית. דביתו של אדם טובל לו בודאי. ולא משום מקח העתיד איתסר ליה. אלא משום דראה פני הבית עם הפיקוס. דהכי הוא סתמא דמילתא כשמוליכן לשוק. אבל במוליך מן השדה לביתו. דאכתי לא הויא להו ראיית פני הבית. אוכל מהן עראי אע"פ שפיקסו עד שיגיע לביתו ויראו פני הבית. (והמקשן הוא דהוה ס"ל כפי' המפרשים דלשוק סגי בפיקוס לחוד). 
+<b>ובהכי </b>דיקא מתני' וסוגיא דגמר' טובא בלי שום גמגום ודוחק כל עיקר. וברור הוא מאד בס"ד. ודברי הרמב"ם בחבורו רפ"ג צ"ע שנראה כתופס החבל בשני ראשיו. דמעיקרא משמע דסבירא ליה דפיקוס קובע לשוק גם בלי ראיית פני הבית במסקנא דסוגיא. ולא צריך א"כ לאוקמתא דמישפקסו בבית. אי הכי מנליה דפיקוס דבבית מהני שכתב שם כך עיין עליו ודוק היטב: 
+<b>גם </b>צ"ע מ"ש הכ"מ על השגת הראב"ד דתירוש ויצהר בגורן תלינהו. שלענ"ד כתב כן הר"א לפי מסקנא דסוגיא. ודומה כאילו לא ראה אותה הרב כ"מ. ואף דעת הר"מ יש ליישבו ואין להאריך: 
+
+Mishnah 6
+
+<b>הפרד. </b>התבואה משימרח. מסתמא מיירי כולה מתני' דהכא במוליך לשוק. כמו בבא קמייתא דגרנן למעשרות דרישא. דקתני בד"א במוליך לשוק. עלה קאי וסמיך אההוא לישנא דבד"א דהדר ונקט סירכיה. דסתמא דגורן דהני נמי במוליך לשוק איירי: 
+<b>והשתא </b>לפום מאי דמסקינן בסוגיא דאייתינן לעיל דלא בעינן ראיית פני הבית אלא בזתים וענבים דלאכילה. דלית להו גורן. ולא מיקבעי כי אם בראיית פני הבית דווקא. אבל בדגן תירוש ויצהר ודכוותייהו כל הני דתנינן הכא דבני גורן נינהו. בגורן תליא מילתא ולא בראיית פני הבית. ואפ"ה פליגי בה. דלהר"מ ז"ל כי לא בעינן ראיית פני הבית בהני דהוו בני גורן. דווקא במוליך לשוק. אבל במוליך לביתו. ס"ל דלעולם בעו ראיית פני הבית ואיתא לדר"י בהני נמי. והשתא אליביה. הבד"א דלעיל קאי אכולהו דבתריה דכלל' הוא דלא חשיב גורן דידהו בלי בית אלא לשוק: 
+<b>ולהראב"ד </b>ז"ל כי אתינן למסקנא. משמע ליה דליתיה לדר"י גבי דהני כלל. דכיון דבני גורן נינהו. מיקבעו ע"י גמר מלאכתן בגורן וחייבים מיד בכל אופן. אפי' דעתו להוליכן לבית. ואליביה. הבד"א דלעיל לא קאי אהני דהכא. דודאי כולהו בני גורן נינהו כדגן ותירוש. (דנקטינהו הראב"ד לדוגמא ודוק. אף כי הרב בכ"מ ז"ל לא הבין כך. כמ"ש לעיל שדבריו צ"ע. ודברי הר"מ והר"א שניהם מתיישבים בסוגיא) וליכא לפלוגי בינייהו כדמפלגינן בקשואין והני דלעיל. משום דהנהו דרישא אין גרנן גמר מלאכה דווקא. שהרי נאכלין לפעמים בלי פיקוס כדתנן. וכנז' לעיל. משו"ה לא חשיב גורן במוליך לביתו: 
+<b>אע"פ שמרח נוטל מן הקוטעים. </b>הא מן המרוחין לא. למר כדאית ליה. בשדעתו להוליכן לשוק. אבל לביתו אפילו מן המרוחין. ולמר לא שנא: 
+
+Mishnah 7
+
+<b>היין משיקפה. </b>פירושו כדלעיל: 
+<b>אבל לא יתן לקדרה.</b> דחשיב כמבשל ואש קובעת למעשר. ופירש הר"מ ז"ל שאין המנהג שתקרא אכילת בישול עראי: 
+<b>הא </b>מילתא קשי' לי טובא דהא בהדיא כתב בחבורו ריש פ"ג. דאין האש קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו. ואי איתא הא אפי' בדבר שלא נגמרה מלאכתו קובעת: 
+<b>איברא </b>הר"ש אסברה לן שפיר דהיינו טעמא דקובע. דכיון דמתבשל חשוב נגמר מלאכה. וכן הדעת נותן שהרי זה תכלית מעשיה. ואין עוד מלאכה אחריה. אבל דברי הר"מ צ"ע דסתרי אהדדי. וגם לא נודע מהיכן יצא לו ז"ל מ"ש בחיבור שהאש אינה קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו. והא ודאי מתני' קשיתיה. ועיין לקמן במכילתין פ"ד מ"א. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>היה עובר בשוק. </b>לפמ"ש הרע"ב בפרקין דלעיל מ"ה. דבמוליך לשוק הוקבעו הפירות למעשר מיד. אפי' לא ראו פני הבית. מתורת מקח דטובל. כיון דעומדין לימכר כמכורין דמו. א"כ הכא צ"ל דלאו במוכר בשוק עסקינן. דאי הכי אמאי אוכלין ופטורין. אלא ודאי במעביר פירות בשוק להביאן עמו לפי דרכו מיירי. שעובר שם ואין רצונו למוכרן. אלא להוליכן לביתו: 
+<b>ולא </b>הבנתי מ"ש בפי' הר"מ ז"ל במשנתנו. כשזה המוכר המסבב בשווקים. דמשמע דמפרש למתני' נמי במוכר בשוק דומיא דלעיל. ותקשי ליה מאי שנא לעיל דהוקבע אף לאכילת עראי. והכא לא. (עם היות שדעתו למעלה כפירוש הרע"ב כנראה מסתימת לשונו שם): 
+<b>ואיברא </b>דלישנא דעובר בשוק הכי משמע כדלעיל דמוליכן למכור. ואל"ה בשוק למה ליה. לשתוק מניה. או נימא היה עובר בדרך (אע"ג דא"ל דלרבותא נקטיה דאע"ג דבשוק קאי במקום לוקחים. אפ"ה כיון דאין דעתו למוכרן לא מיקבעי): 
+<b>אבל </b>לדידן ניחא דפרישנא לעיל במוליך לשוק מביתו דווקא. הוא דאקבעו להו. הא לא"ה לא. אתי שפיר דהכא מיירי בעובר בשוק למוכרן. ואמרינן מסתמא מוליכן מן השדה ולא ראו עדיין פני ביתו. והתם ממילא משמע דמביתו מוליכן לשוק. מסיפא דמיירי לביתו. רישא מביתו. אבל הכא דסתמא תנן היה עובר בשוק פשטא דמילתא שמוליך מן השדה כדרכו לסבב בשווקים למצוא לוקחים. ואע"ג דאפשר נמי דכבר ראו פני הבית. אפ"ה אוקימנא להו אחזקתייהו דלא נטבלו עדיין. וקמ"ל אע"ג דמהדר בתר זביני. אפ"ה לא טבילו. כל כמה דלא ראו פני הבית. או שיקבעו ע"י מקח. משא"כ מתנה דלא קבעא: 
+<b>אוכלין ופטורין. </b>דאימר לא ראו פני הבית ולא הוקבעו עכ"ל הרע"ב. משמע דספיקא הוא דאע"ג דאפשר נמי דראו פני הבית והוקבעו. אפ"ה פטורים. וקשיא לי דאף למאי דתרגימנא לעיל אליביה. דמתני' לא מיירי במוכר בשוק דלא איקבעו מדין מקח. מ"מ מאי מהני הא הו"ל ספיקא דאורייתא. והו"ל למימר שיתקנו דמאי. מספק אימר ראו. והא הוי מצינן לתרוצי כדכתיבנא לעיל. דטעמא דמתני' דאוקימנא אחזקה דמעיקרא לא טבילי. אלא דלדידי לא מיקרי ספיקא אלא ודאי הוי משו"ה ניחא. אבל להרע"ב ספיקא הוי וקשיא ודאי. דלחומרא הוה לן למיזל: 
+<b>ותו </b>קשיא נמי סיפא דרישא. דקתני לפיכך אם הכניסו לבתיהם מתקנין ודאי. ואמאי כיון דמספקא מילתא. אימר ראו וכבר תיקנם בע"ה. דהא רוב ע"ה מעשרין [שבת ד' י"ג ע"א] ונפיק מנה חורבא דאתי לאפרושי מן הפטור על החיוב או איפכא. מתקנין דמאי הו"ל: 
+<b>ולפי </b>מה שפירשתי אתי שפיר דכיון דלא ידעינן דראו. אזלינן בתר חזקה. ואפי' ספיקא לא הוי. אלא ודאי לא נתקנו. דלא אמרינן רוב ע"ה מעשרין אלא גבי טבל. אבל כל זמן שלא הוטבל אפילו בת"ח אין חזקתו מתוקן. משו"ה אכילת עראי בשוק הוא דשריא להו בכה"ג. אבל הכניסו לבית דהשתא הוא דטבילו להו מתקנין ודאי כנז': 
+<b>טלו והכניסו לבתיכם לא יאכלו מהם עראי.</b> הרע"ב קיצר כאן במקום שראוי להאריך בטעמא דהך מילתא מאי שנא רישא ומ"ש סיפא: 
+<b>והרמב"ם </b>אסברה לן הכי דכשאומר הכניסו. כוונתו לומר שהן מתוקנין אחר שכבר נטבלו בביתו. ורוצה בזה שרשאין לאוכלן אפילו בבית. ואנן פלגינן דיבוריה דבהא דקאמר שהן טבולין מהימן. ובמאי דר"ל שהן מתוקנין לא מהימנינן ליה. משו"ה איתסרו מיד באכילת עראי. ובעו עשורי דמאי. זהו המובן לי מפי' הר"מ ז"ל: 
+<b>וצ"ל </b>דהאי הכניסו לבתיהם לאו דווקא. דאפי' בשוק נמי בעו עשורי לאכילת עראי. אלא איידי דרישא נקט האי לישנא. ותו דקמ"ל אפי' הכניסום אינן מתקנין אלא דמאי: 
+<b>ובאמת </b>הוא פירוש נאה במשנתינו לפ"ד ז"ל (ובפירוש הר"ש ז"ל לא מצאתי טעם מתקבל בזה). אמנם כבר אמרנו מהדוחק שיש לדרכם ז"ל במשנתנו: 
+<b>וע"ק </b>נימא הפה שאסר הוא שהתיר. וכ"ש לדרכינו דכודאי משוינן ליה דלא ראו. דעל פיו בלבד נאסרו כטבולין. פשיטא דאית לן למימר הכי ולהימניה בכולה מלתא. אטו בדבוריה מיגרע גרע להו. והא אפילו בספק גרידא אזלת לקולא: 
+<b>וי"ל </b>דהיינו טעמא דמתני' משום דע"ה לא נחשדו על התרומה [סוטה ד' מ"ח ע"א]. וקיי"ל תרומה קובעת בדבר שנגמרה מלאכתו כראיית פני הבית. והשתא אתיא מתני' שפיר טפי. דרישא סתמא בשוק אכתי לאו טבל נינהו. וסיפא כי קאמר הכניסו לבתיכם. כוונתו שיכולין לאכול אפי' בבית שכבר תיקנם. ומהימנינן ליה כדקאמר. דודאי תיקנם שהפריש מהן תרומה גדולה. כדרכו של ע"ה שאינו מפריש המעשרות רק התרומה. וכסבור הוא שהן מתוקנים בכך. משו"ה ודאי מיגרע קגרע בדיבוריה. דהא השתא ודאי טבלו והוקבעו למעשר. ליאסר מיד באכילת עראי. ע"י הפרשת תרומה דאוסרת כדלקמן. ואפ"ה לא יתקנו אלא דמאי אף לאחר שהכניסום. דשמא עישרם נמי. דרוב ע"ה מעשרין. והרי זה פירוש נאה במשנתינו הסתומה וחתומה מאד. וכל זה כתבתי עפ"ד המפרשים למשנתינו בע"ה: 
+<b>איברא </b>איכא לאוק' נמי לכולה מתני' בחבר. והכי מסתבר' טפי וכמ"ש לקמן בס"ד. והשתא דאתינן להכי רישא נמי ה"ט דאוכלין ופטורין. משום דאזלינן בתר חזקה. דסתם תבואה הנמכרת בשוק לא ראתה פני הבית. כי למה טורח זה להכניסה. אבל סתמא מן הגורן מוליכין אותה לשוק כדרך עובדי האדמה מוכרי התבואה: 
+<b>וכי </b>אמר להו טלו גרידא. להאכילן מיד אכילת עראי קבעי. לכן לא פירש כלום. אבל אי אמר הכניסו מספקינן ביה מאי דעתיה. אי בעי למימר שרשאין לאוכלן אפי' בבית. שכבר תיקנן. או עכשיו עישר עליהן ממקום אחר. מפני שנותן בעין יפה נותך. או שמא כוונתו שלא יאכלו מהן כלום בשוק. אעפ"י שהיא רק אכילת עראי. (שאין קבע בשוק) עד שיבואו לבית ויעשרום: 
+<b>משו"ה </b>לא יאכלו אפילו עראי. ואינן מתקנין אלא דמאי. דהיכי נעביד ניזיל בתר חזקת הפירות שלא הוטבלו מעולם. למאי קאמר להו הכניסו. דממה נפשך י"ל א' משתים. אם שהם טבולים ולא נתקנו עדיין. או שנטבלו ונתקנו. מכל מקום אזלא לה חזקתן. ניזיל בתר חזקת חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. הא ליתא אלא בדבר שנגמרה מלאכתו והוקבע בודאי. (א"נ גבי חד ספיקא דאימר לא טביל הוא דמהני ודוק). וכאן חזקתו בא מן השדה ולא הוקבע עדיין. וכשמכניסין אותן לביתו הוקבעו ודאי. וקמסייע נמי דיבורי' דהיאך לאוסרן. דדילמא משו"ה אמר הכניסו לתקנם. ושמא עישר עליהם נמי ליכא למימר דלא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף. וזיל הכי איכא לספוקי. זיל הכי איכא לספוקי. (ובפלוגתא דר' ורשב"ג אי חשדינן ליה כה"ג). ה"ט דמתני'. ולעולם בחבר מיירי בכולי הני בבי: 
+<b>ומ"ש </b>הר"ש ז"ל אבל חבר לא יתן עד שיעשר. אין זה אלא בחבר הנותן לע"ה. כדאיתא בירושלמי. והכי מוכח נמי בעירובין ד' ל"ב ע"א. והכא בנותן לחבר עסקינן. דלא אתי תנא לאשמועינן דינא לע"ה: 
+<small>משנה לחם<br><b>בפיסקא </b>מה. אינו מוכרח. <b>כתב </b>אלי הישיש הרבני המופלג כמהר"ר אהרן אפטרוד ז"ל. וז"ל מ"ש הרב המחבר במס' מעשרות מ"ב וז"ל מ"ש דצ"ל שהפירות מונחים בשוק אינו מוכרח עכ"ל. יעויין בהרמב"ם פ"ה מהלכות מעשר ויבררו דברי התי"ט. ומ"ש שם עוד וז"ל ומש"ע וה"ה דהוי מצי למתני יושבים בבית וכו'. במ"כ אשתבש וכו'. ואני אומר לא לרבינו תי"ט אחז השב"ש וצדקו דברי תי"ט. ומה שמקשה הרב המחבר דמי סא"ד דנימא ר"י דבע"ה פטור עד שיחזור פניו כו' (בשורה זו יש ט"ס בספרי וצ"ל ומי א"ל דבית הוי מקום שהוא בוש. כצ"ל. ובזה לא הרגיש) וכ"ע משנתינו לא נצרכה אלא להודיעך מחלוקתו של ר"י וכו'. לק"מ כי אע"פ שהפירות מונחים בשוק. כיון שהוא יושב למכרם. בודאי לא ירחיק מושבו שהוא יושב בבית בפנים ויניח פירותיו בשוק למוכרם. אלא הוא יושב בצדי הפתח כדי שיראה פירותיו והבאים ליקח. וכיון דס"ל לר"י דבמקום שהוא יושב ומוכר בוש לאכול בלא חזרת פנים. אף שהוא יושב בשער החצר או חנות. הה"ד אם הוא יושב סמוך לפתח הבית והפתח פתוח לשוק. וא"כ היה יכול לאשמעינן מחלוקתם אף אם היו יושבים בתוך הבית כי גם שם הוא בוש לאכול ואינו קובע למעשר עד שיכנס לפנים. למקום שאם אוכל שם אינו בוש. אבל מקום שהוא בוש אף שהוא בתוך הבית לא. ע"כ ההשגה. <b>על </b>זה השיבותי על ראשון ראשון. למה שכתב יעיין בהרמב"ם ויבררו דתי"ט. אמרתי (אף שלהר"מ ז"ל ד"א במשנתנו. ולא דרך הרע"ב דביה קיימינן דרכו. לא קרב זא"ז) מתוך כותלי דבריו ניכר שלא נתבררו לו דברי הר"מ כלל. דהא ודאי הר"מ תנא דמסייעא לן הוא. ולשונו מוכח בהדיא. דבהכניס לתוך השער מיירי. ואפ"ה אחרים שאינם בעלי הבית. אוכלין ופטורים. משום דאין ביתו של אדם אוסר לחברו פירותיו. והיא היתה השגת הר"א. שכנראה לא עמד עליה בכ"מ. כי גם הר"א לא נחלק על הר"מ בזו שאין חצר חברו קובעת לאחר. לפירות של עצמו. אלא שתי טענות הן. אחת. שסותר דברי עצמו דלעיל. ובכאן יפה אמר בזה. ועוד שנית. שלא היל"ל שנמצא כאומר הכניסו כו'. דהא ודאי לא צריכא ליה לגמרי. כיון דאיירי השתא בהכניסו לשער. דהא מיהו מהני לחיובי לבעל השער מה"ט דביתו הוא. וטובל ודאי לו. אע"פ שאינו טובל לאחרים. מאיזה טעם שיהא. וחייבים נמי. ודאי משמע. לא דמאי ודוק. <b>עכ"פ</b> זכינו שלדברי כולם דברי תי"ט לא יתבררו לעולם. וכ"ש לפי פירוש הרע"ב. ועוד גם הירושלמי סותר דברי תי"ט כמש"ל בס"ד. אלא דר"מ לשטתיה אזיל. ע"פ המשנה ובמהדורא בס"ד. ותימה מכ"מ שלא הצילו בכך דאיהו מפרש למתניתין נמי בעובר ולק"מ דוק בספרי. והר"א מוקים לה בבעל השער גופיה בדהר"ש. <b>ולמש"ע</b> ליישב מ"ש מי סא"ד דבע"ה פטור גם בבית עד שיחזור פניו כו'. <b>אמרתי</b> שגם זה הבל. כמדומה סבור הוא בדעת תי"ט. שלד"ה אפי' לא הכניס בעל השער הפירות. חייבין. כיון שהם מונחים בצד הפתח. נטבלו מחמת ראיית הפתח בחוץ. ובהא פליגי. ת"ק ור"י. אם כשיושב בע"ה על פתחו (בין בשער וחנות בין בבית. כה"ג) הוי מקום שהוא בוש או לא. <b>ותמהתי</b> מראות. זקן כמותו יעסוק בדברים בטלים כאלו. במ"כ לא הבין כלל אפילו דברי תי"ט. וכ"ש דלא ידע לגמרי מאי קאמינא חלילה לי לחשוד לבתי"ט בשבוש עצום כזה. להוסיף על דבריו. ולחשוב שנתכוין לומר שגם בעל השער וחנות שחייבין. אע"פ שהפירות מונחין בשוק. מיירי. ודר"י נמי הכי ס"ל. ול"פ אלא משום דס"ל כשיושב על הפתח. אפי' בבית הוי מקום בוש. הרי עוד שיבוש אחר שלא עלה ע"ד שום אדם מעולם. ומה הזקיקו לכל זה. לחשוד בכשרים ולתלות בוקי סריקי בהגאון בתי"ט. ח"ו לא תהא כזאת בישראל. ואני כשהשגתי עליו. לא השגתי אלא משום דמוקי למתניתין בתרי טעמי. דהוה משמע ליה טעמא דרישא דפטורין. היינו משום דלא ראו פני השער. אלא נשארו מונחים בשוק. ובהא בלחוד קאמר תי"ט. דה"ה דהוה מצי למתני היו יושבין בבית. דמידי הוא טעמא. אלא משום דלא ראו פני השער. א"כ ודאי ל"ש שער חנות או בית. אבל סיפא דחייבין בעל השער והחנות. ה"ט משום דסתמא כפירושא איירי בפירותיהן שהכניסום לשער ולחנות. ולא ניחא ליה לתי"ט בהכי. לאוקמה במונחים בשוק. דכה"ג פשיטא דליכא דאמר דחייבין. אע"ג דלא ראו פני השער או פתח הבית. ואצ"ל שאין מי שסובר דהיושב על הפתח בצד הפירות. מחייב וקובע הפירות שבשוק. או פוטרם מחמת שהוא בוש לאכול שם. בושני מדבריו הללו במ"כ כו'. <b>ומ"מ</b> לא ניחא לן בדתי"ט. משום דק"ל. דלא היה אפשר לשנות אחריו מחלוקת ר"י. כמ"ש בספרי בס"ד. המעיין ישר הולך אשר יראה שם. יגיד שכל דברי נכוחים למבין. וזקן זה שפטפט כנגדי. במ"כ תחת אשר קנא לבעל תי"ט וחשב ללמוד עליו זכות. הרבה פצעיו חנם פצוע והכות. וחדש מדעתו שני דברים זרים. אחד שפירות בעל השער א"צ שיראו פני השער מבפנים אליבא דכ"ע (שמא נתחלף לו זה במ"ש בשמעתא דסבלונות דילמא על פתח בית חמיו. בית חמיו קרי ליה) והשנית אליבא דר"י. שכיון שהוא בוש לאכול בסמוך לפתח אף בבית מבפנים. משו"ה אינו קובע שם למעשר. <b>ולפ"ז</b> גם אם נכנסו הפירות לשם לא הוקבעו. מי ראה מי שמע כזאת. ועל החלוקין אנו מצטערים. דהיינו שער וחנות. אלא שבאת לחלוק עלינו את השוין. ר"ל בית. גם הירושלמי והר"מ שסמך עליו. סותרין אותו. דא"ה. מנ"ל שאין ביתו של אדם טובל לאחרים. דילמא משום דלא נכנסו ולא ראו פני השער הוא דפטורין. ובעל השער וחנות דחייבין למר כדאית ליה (דמוקי לה בעובר) משום דהו"ל כאומר הכניסו לבתיכם. ולמר (בבע"ה) ע"כ משום דעתיד להכניסן הוא. או משום דמקרבי לפתח הוא. ודי לקבוע לעצמו. להחשיב ראיית השער מבחוץ ולא לאחרים כה"ג. אבל בנכנסו. לעולם אימא לך דביתו טובל גם לאחרים. ואפילו חנותו נמי. וכן אי מיירי בתרי טעמי כדמפרשינן לדתי"ט. נמי תקשי הכי. מנ"ל להירושלמי להוכיח ממשנתנו לחלק בין לו ולאחרים והא לא דמי. רישא לא נכנסו. וסיפא בדנכנסו עסקינן. אלא מיחוורתא כדשנינן בספרי. כולה בחד טעמא לשבחא. רישא וסיפא בדנכנסו קיימינן. ולמר. טעמא דאחרים פטורים משום דאין ביתו של אדם טובל פירות של אחרים. ולמר אפילו פירות של עצמו אינן טובלין לאחרים ע"י שער וחנות. אע"פ שטובלין לעצמו. זהו דבר ברור ותו לא מידי. ויטול מעכ"ת מה שחידש להמליץ בעד התי"ט. כי הוסיף דעת זר והוסיף מכאוב ידוע. וכל המוסיף גורע. ודב"ל.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>אלא מדרבנן לא (ותו דאפילו בית נמי אינו קובע אלא פירות של עצמו. ולא של אחר. והכי מוכח בהדיא בפ"ה דה"ל מעשר להר"מ. דבהכניס הפירות לתוך השער וחנות עצמו. פטור. ולכן השיג הראב"ד שם. ודוק (יעויין מש"ל בס"ד בתשובתי להישיש מהר"א) אבל להר"מ ז"ל מיירי הך בבא נמי. דאמר העובר לאלו שיושבין בשער. או לבעל השער. שהפירות אינן של בעל השער. ועיין בירושלמי שהביא בעה"ח מ"ז פ"ג. ודוק).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>סד"ה. ובעל השער. כנ"ז. נ"ב ואתיא כדעת הר"מ ז"ל. <b>ר"ל</b> חייבין לעשר דמאי. <b>אבל</b> אינו נראה לי. אלא חייבין. סתמא. ודאי משמע. <b>ויראה</b> שהיא היתה השגת הר"א. דעתו ז"ל שהם חייבין. מפני ראיית הבית. דהשתא טבלי להו ודאי. והך בבא מתפרשא כי רישא. דבבא קמייתא. דקתני נמי פטורין בשוק. ומתקנין ודאי בבתים. הכי נמי הכא בשער וחנות. דדמו לשוק גבי הנך. פטורין לגמרי. ולגבי בעלים. בתיהם נינהו. וחייבין נמי לגמרי. דבעו עשורי ודאי. והכי ודאי מסתברא (ולא אצטריכא הך בבא. אלא לאשמועין דינא דחנות ושער. שיש בו חילוק. שדומה קצת לשוק. ובקצת לבית. כדפרישית) והכי ודאי מסתברא. דמאי טעמא נימא דהוי כאומר הכניסו. והלא כבר הכניסו ממש. משו"ה חד דינא הוא כדלעיל.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>ואמר טלו לכם. </b>ז"ל התי"ט פירש הרע"ב בעל השער. וצריכין לומר שהפירות מונחים בשוק. דאילו הפירות ג"כ בשער וחנות א"כ כו' אסורין גם לאחרים כו'. וה"ה דהוה מצי למתני היו יושבין בבית אלא שדרך המוכר כו' עכ"ל: 
+<b>מה </b>שכתב דצריך לומר שהפירות מונחים בשוק אינו מוכרח. דאיכא למימר בהא אפילו ת"ק נמי מודה. דשער וחנות אינן טובלין לאחרים. דאע"ג דקיי"ל ביתו של אדם טובל לו ולאחרים. ביתו דווקא כיון דטביל מדאו'. משא"כ הני דלא טבלי אלא מדרבנן לא. ולא פליג ת"ק אר"י אלא לגבי דידיה. דס"ל לדידיה מיהת טביל בכל גוונא. 
+<b>ומש"ע </b>וה"ה דהוה מצי למתני היו יושבין בבית. אלא משום דאורחא דמילתא נקט. במ"כ הרב אשתבש דהיכי הוי מצי למנקט פלוגתייהו בבית דמי סא"ד דנימא ר"י דבעל הבית פטור עד שיחזור פניו וכו'. ומי איכא למ"ד דבית לא הוי מקום שהוא בוש. ולא בחזרת פנים תליא מילתא אליבא דכ"ע. דבכל אופן שאוכל בבית פשיטא דהוי טבל גמור דאורייתא: 
+<b>וכל </b>עיקר משנתינו לא נצרכה אלא להודיעך מחלוקתו של ר"י. (ביחוד לפי הבנת התי"ט דאיירי במונחים הפירות בשוק. הא ודאי רישא דאוכלין ופטורין כדי נסבה. דהיינו ממש בבא קמייתא. אע"ג דהתם עובר והכא יושב) ועכ"פ לא היה אפשר לשנות אחריו מחלוקת הנז'. דהא ודאי לא פליג ר"י אלא אשער וחנות דווקא כנז' ולית בה ספיקא. א"כ אפי' לפ"ד לא הי"ל לומר דתני חנות משום אורחא. אלא משום פלוגתא דר"י לא אפשר למתני בית. והיא שגגה מבוארת: 
+<b>ובעל השער והחנות חייבין.</b> לפ"ד הרע"ב והר"ש ז"ל במשנתנו. צ"ל דהכא נמי בע"ה הנותן איירי כולה. דהא משמע דהכא פשיטא באומר הכניסו דמחייבי וק"ל. ואי בחבר הא סבירא להו דלא מספקינן ביה. דלעולם אינו נותן עד שיעשר: 
+<b>וקשה </b>הכא דבעל השער ע"ה הוא. (כפירושם כאן שהוא הנותן) אטו ע"ה ציית לן דקתני חייבין. (דהכי דייקינן בעירובין (דל"ב עא"ב). אע"ג דאשכחן בעלמא דכוותה לסטים חייבים) ולפירושינו במתני' דלעיל ניחא. דהכא נמי בחבר הנותן עסקינן. וטעמא דאמר טלו סתמא. הא טלו והכניסו חייבין דמספקינן בדיבורי'. אי עישר אי לא. ובפלוגתא דר' ורשב"ג כנז': 
+
+Mishnah 3
+
+<b>אוכל מהם עד שמגיע למקום שהוא הולך. </b>לכשיגיע לשם נאסר משהכניסם שם לבית. וקמ"ל אע"ג דקיי"ל אין בית אחר טובל. כי אם ביתו של בעל הפירות דווקא. מ"מ כה"ג דקובע לו מקום באכסניא למכור פירותיו. הוי כביתו וטובל: 
+<b>ולא </b>משום שעתיד למוכרן. דאע"ג דכבר הביאן למקום המכר. אין המקום גורם לאוסרן. כל זמן שלא הוקבעו ע"י מקח. או ראיית פני הבית. (כדכתיבנא בפרקין דלעיל מ"ה ע"ש). אלא היינו טעמא דע"י שהולך לכאן כדי למצוא לוקחים. חשוב כמקומו. והוקבע בבית זה שלן וששובת. להיות נדון כשלו (כשכירות ביומו). לאסור פירותיו כדאמרן. ודוק. וכל שכן למ"ש לעיל פ"ק: 
+
+Mishnah 4
+
+<b>כלכלת תאנים שתרמה. </b>לפום מאי דפרישנא בפרקין דלעיל מ"ה. דליקוט כלכלה הוי גרנן של תאנים לחין: 
+<b>צ"ל </b>הא דתנן הכא דאכתי לא נגמרה מלאכתה. מיירי בשלא חיפה ולא מילא את הכלי ולא לקט כל צרכו. ובכה"ג דווקא הוא דפליג. וס"ל דאין התרומה אוסרתה. משום דהוו מותרין עד האידנא כטעמיה. אבל בנגמרה מלאכתן כנז'. דכבר הוקבעו בגורן ואתסרו להו. מודה דלא אתיא תרומה ושריא להו כך נ"ל. וטעמייהו דרבנן מסתבר כדכתב בתי"ט: 
+<b>אך </b>מ"ש דכ"ע לא עבדי הכי אלא מחליקין. אינו ענין לכאן. דבעגול לא קמיירי ודילמא ליכא מאן דפליג דבעינן שיחליקנו. דפירות שכונסן לייבשן. אית להו גורן בפני עצמן כמ"ש בס"ד: 
+
+Mishnah 5
+
+<b>רי"א אוכל אחת אחת פטור.</b> ומיירי בלוקטן א' א' מן האילן או אם נשירתן קודם שכנסן בע"ה. כדמוכח מפי' הרע"ב. דאי בנותן לו מתוך הכלכלה אחר שהוקבעו בגורן. ודאי לא קאמר ר"י דאוכל א' א' פטור. מאחר שכבר נגמרה מלאכתן. ונאסרו ע"י מקח אף באכילת עראי אליבא דכ"ע. ואפי' בזמן שהקונה עצמו בורר לו מתוך הכלכלה. ליכא למימר דהוה פליג ר"י. וכל שכן דלא מודה ר"מ כה"ג וק"ל: 
+<b>והשתא </b>שמעינן מהנך מתני' מילתא חדתא. דאם לא נגמרה מלאכתן. צירוף שתים חשיב כגורן. ליאסר ע"י מקח. ותו לא מידי: 
+<b>וטעמא </b>דר"מ נראה משום דס"ל דכיון דקונה ה' ביחד הוי כצירוף. ושמא בקונה א' א' מודה ר"מ דפטור. כך נ"ל: 
+<b>אבל </b>בירו' משמע דר"מ מחייב. משום דס"ל מקח טובל אף בדבר שלא נגמרה מלאכתו ולפ"ז הא דנקט ה' תאנים לאו דווקא. אלא אורחא דמילתא נקט. מ"מ קשיא דודאי הויא רבותא טפי אי אשמעינן דאפי' בקונה א' א' חייב. ודילמא להודיעך כחו דר"י קבעי: 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>לקצות כו' ובנו אוכל וחייב.</b> כתב בתי"ט סתמא דלא כר"י דס"פ: 
+<b>ולא </b>ידענא אמאי. מי לא עסקינן דאמר ליה ע"מ שיאכל בני בתאני' לחין שכבר נגמרה מלאכתן: 
+<b>ותו </b>דהא דקאמר ר"י לקמן לקצות פטור. הא קפריש לה איהו גופיה דהיינו לאכול א' א' בלבד הוא דפטר. כמ"ש לשם בס"ד. ומתני' דהכא אפי' תימא ר"י. ובנו חייב כשצירף. (ונ"ל דרש"י ותו' שוים בזה כמ"ש בסמוך): 
+<b>וכן </b>יש לתמוה ביותר מאי דעתיה דהרב הנזכר דמוקים נמי לבבא דסיפא. דתנן ולאחר הקציעה חייב דלא כר"י. והיכי משמע ליה. הא לאחר הקציעה משמע נמי דעשאן קציעות ודרסן בעיגול. ומי איכא למ"ד דכה"ג פטור: 
+<b>או שיאכל בני.</b> פי' רש"י בשכר שקצצת לי. והתו' מפרשים תחתי. וחייב אפי' על מה שהיה אוכל האב דמיחזי כמקח: 
+<b>נראה </b>דרש"י הוכרח לפרש כך. משום דקשיא ליה הלא אפי' מקח גמור אינו קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו. והכא דלקצות הוא. אכתי לא נגמרה מלאכתן אמאי חייב. אלא על כרחך בשכרו שקצץ לו קנה אכילת בנו. וס"ל דקציצת אכילה חשיבא טפי ממקח דעלמא. (וה"נ מסתברא משום) דאינו קובע באכילת א' א'. (כמ"ש לקמן) משא"כ בקונה אכילה גמורה. ואוכל כסתם אכילה הרבה בצירוף. ודאי דהו"ל מקח בדבר הנגמר. דעדיף מצירוף שתים. דהוי גמר וגורן. ואע"ג דלישנא דגמרא דמיחזי כמקח לא משמע הכי: 
+<b>והיינו </b>דק"ל להתו' על פירש"י. ומשו"ה הוצרכו לפרש דבשכרי תחתי קאמר. ואתי שפיר דקאמר דמחזי כמקח. ואע"ג דמקח אינו קובע בדבר שלא נגמר. אפ"ה הכא חייב. דמקח דלא קבע כל שלא נגמר. בא' א' הוא דווק'. אבל במצרף ודאי קבע כדבעינן למימר בס"ד. הא בהדיא דלתרווייהו לא הוי צריך בתי"ט למדחק. ולאוקמה לסתם מתני' דלא כר"י דקיי"ל כוותיה וכנ"ל: 
+
+Mishnah 8
+
+<b>ולקצות פטור. </b>נראה פשוט כמ"ש בתי"ט דלא פטר ר"י בלקצות. אלא באוכל א' א'. אבל צירף שתים ודאי חייב: 
+<b>וטעמא </b>דת"ק דמחייב בלקצות בכל גוונא. צ"ל משום דס"ל דלוקח עיניו במקחו. כדפירש הרע"ב בסמוך ריש פ' דלקמן: 
+<b>ודמסקינן </b>בגמרא אין המקח קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו הא מני ר"י. דכוותיה קיי"ל ודלא כת"ק דהכא. וא"כ לא אתיא מתני' דלקמן ר"פ כר"י. ועיין לקמן: 
+<b>ולפמ"ש </b>לעיל מ"ז דאיכא לאוקמה לההיא אליבא דר"י. בע"מ שיאכל בדבר הנגמר. כגון תאנים הנאכלין לחין מתוך הכלכלה ודכוותה. אי בעית אימא פטר ר"י הכא אפילו בצירוף. דווקא כי התם דקונה בדמים. 
+<b>וצ"ל </b>הא דתנן לעיל מ"ה דר"י מחייב בצירוף. דווקא כי התם דקונה בדמים. משא"כ במחליף דהכא. דלאו מקח גמור הוא. ות"ק דמחייב. ע"י צירוף הוא דמחייב. דהו"ל כדבר שנגמרה מלאכתו. וא"כ מתני' דר"פ דלקמן. צ"ל כמ"ש בתי"ט שם. דמ"מ מודה ר"י דאמרינן לוקח עיניו במקחו. בהוקבע בחצר. ע"ש: 
+<b>ואם </b>נפשך לומר דמ"ז דלעיל נמי כקונה בדמים ממש הוי. דמקח גמור הוא. משו"ה נאסר בצירוף. נמי אתי שפיר. ומתני' דהכא מיתוקמא כדפרישנ'. ומתני' דבסמוך ר"פ דאסורין. בצירוף: 
+<b>ואב"א </b>מיחוורתא כדשנינן מעיקרא. דלא שרי ר"י הכא. אלא בא' א' וכמ"ש בתי"ט. ואפ"ה תיתי מתני' דלקמן כר"י. דשני ליה בין מקח גמור לשאינו גמור. או דילמא לאו הכי. וטעמא דמתניתין דר"פ דבסמוך כמו שאכתוב שם בביאור יותר בעזהי"ת: 
+<small>משנה לחם<br><b>עיין </b>ירושלמי דמייתי הר"ש. ואיכא למשמע מניה. דמותר לקיים המורכב אף בא"י. ודלא כר"ע.</small>
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אוכלין ופטורין. </b>כבר רמזתי לך למעלה דהיכי דאמרינן אוכל ואוכלין. סתם אכילה דמתני' (לאפוקי דקרא בכזית) כדי שביעה במשמע. (ע"פ הרוב) ולא א' א' כנז'. והכי נמי הכא דקתני אוכלין אפילו הרבה בצירוף רק שלא בקבע. שכל זמן שלא נגמרה מלאכתן ולא הוקבעו ע"י חצר או מקח. בניו ובני ביתו אוכלין אכילת עראי ופטורין: 
+<b>והפועלים </b>בזמן שאין להם עליו מזונות שאוכלין מן התורה. אפשר דאפי' דרך קבע שרי להו. דרחמנא זכי להו ולא חל על חלקם חיוב המעשרות כלל כמו מתנות עניים. ואע"ג דמ"ע נמי כשעשאן גורן הוקבעו. (כדאייתינן בשילהי פאה וריש דמאי). מיהא אכילת קבע ודאי לאו גורן היא: 
+<b>הרי אלו לא יאכלו. </b>דהוי כמקח. ולגבי לוקח חשיבי כנגמרה מלאכתן. שהלוקח עיניו במקחו עכ"ל הרע"ב: 
+<b>לפמ"ש </b>דרישא דקתני יאכלו משמע ודאי אפילו ע"י צירוף. לא צריך לפרושי הכא משום דעיניו במקחו. דבלא"ה נמי גבי מקח אסור לאכול שתים שתים בצירוף. דהיינו גמר מלאכ' כדשמעינן בפרקין דלעיל. ולמאי חדית לן השתא הך סברא דלא בהדיא אתמר לענין זה: 
+<b>אלא </b>על כרחך צ"ל דבעי לאשמעינן דהך לא יאכלו לגמרי משמע. דאפי' עראי לא. כסתמא דלישנא דלא יאכלו כלל. ואפי' א' א' לא. וכי היכי דלא תקשי לך ההיא דס"פ דלעיל. דקיי"ל דעכ"פ א' א' שרי אליבא דר"י דהילכתא כוותיה. אצטריך ליה לחדש טעם דלוקח עיניו במקחו. ולא בעי גמר מלאכה ולא צירוף שתים. אלא אפי' א' א' חשיב לגביה כנגמרה מלאכתו מהך טעמא: 
+<b>ולפ"ז </b>צריך לחלק בין מקח דהכא. ובין ההיא דמחליף אכילה עם חבירו. כמ"ש לעיל דההיא ודאי לא מיקרי מקח ממש. ואינו קובע מן התורה אלא מדרבנן. משום דמיחזי כמקח כדלעיל. אבל הכא היינו מקח גמור כיון שבא בשכרו. כדפרישית נמי מ"ז דפרק דלעיל דאוכל בקציצה הוי קונה בדמים ממש (והכי נמי דייק לישנא דהרע"ב דהכא כתב דהוי מקח וק"ל): 
+<b>והשתא </b>דאתינן להכי אין צורך לומר כמ"ש בתי"ט. דאתיא מתני' כר"י משום דאיכא חצר דקובעת. דאפי' בלי חצר נמי מודה ר"י הכא. דאקבע ליה ע"י מקח:. 
+<b>ואי </b>הוה מפרשינן למתני' דהכא דלא יאכלו בצירוף שתים דומיא דרישא. אבל מ"מ יאכלו א' א' דמודה ביה ר"י. נמי מצי אתי כר"י. אפילו אי נימא דלא חשיב מקח גמור. ולא חצר גמור הקובע. מ"מ הא שמעינן ליה לר"י דצירוף שתים חשוב כדבר שנגמרה מלאכתו. ונאסר אפילו במידי דמיחזי כמקח. אע"ג דמקח גמור לא הוי וא"צ ג"כ קביעות דחצר. אלא דאי הכי לא הוי צריך לטעמא דלוקח עיניו במקחו: 
+<b>ואעפ"כ </b>אפשר לומר דהאי טעמא לא מהני אלא לצירוף שתים. ודילמא היינו נמי טעמא דאסור לצרף שתים ע"י מקח. אע"פ שלא הזכירוהו למעלה. או כלך לדרך זו שבאמת אין הכרח לפרש משנתינו כך. דאין כאן ענין למה שאמרו לוקח עיניו במקחו שנזכר בדבר אחר. (או דר"י לא ס"ל הכי כדכתיבנא לעיל ספ"ב) ובלא"ה נמי אתיא מתני' שפיר כר"י וכדפרישנא: 
+
+Mishnah 2
+
+<b>אבל לא מן הסל ולא מן הקופה. </b>ז"ל בתי"ט דלגבי לוקח הוי כמוליך לשוק דסגי לקובעו כמ"ה פ"ק ולוקח עיניו במקחו עכ"ל: 
+<b>ולענ"ד </b>לא דמי לגמרי. דהתם במוליך לשוק דנאסרו גם באכילת עראי ואפילו א' א' לא. משום דאוקימנא לההיא בשפיקסו עם ראיית הבית דאיכא תרתי. אבל הכא שרו באכילת עראי דא' א' מן התאנה מיהא. משום דאיירי במוציא פועליו לשדה. שהפירות עדיין לא הוקבעו בראיית פני הבית. ולא נגמרה מלאכתן. שאף ע"י מקח לא נאסרו בא' א' מן התאנה. דהיינו מן האילן שלא באו לידי גורן: 
+<b>וכבר </b>הודענוך למעלה שאין המקח קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו. א"כ מ"ט סגי מקח לקובען כאן דתנן אבל לא מן הסל ומן הקופה. אמנם פשוט דה"ט דמן הסל וקופה לא. משום דהיינו גרנן שליקטן בהן ומילאן כל צרכו. דהו"ל גמר מלאכה דידהו כבפ"ק. וכיון דאתי מקח עלייהו. דינא הוא דליתסרו אפילו באכילה כל דהו. דקבע להו מקח ככל הני מתנייתא דלעיל. ולא צריך נמי לטעמא דלוקח עיניו במקחו. דל"צ אלא להיכא דלא קבעא גמר מלאכה. (דלעיל. ואף שם הוא דוחק ואין לו עיקר כמ"ש לפי שלא נזכר כ"א בנוטה לחצר) וזה ברור: 
+<b>ולא מן המוקצה.</b> קשיא לי טובא דאיכפל תנא לאשמועינן כל הני. דמאי קמ"ל טפי. ולא כל שכן הוא אם מן הכלי אסור. כ"ש מן הכרי: 
+<b>ונ"ל </b>דבר הגון בס"ד דלא כדי נסבה. אלא טובא אשמעינן בהכי. למימרא דאפי' ודאי לא נגמרה מלאכתן. אפ"ה לא יאכלו. והכא במאי עסקינן בפירות העומדות לייבשן. כגון תאנים לעשותן גרוגרות וקציעות. והמקום שנעשין בו או המחצלת הוא הנקרא מוקצה (כמו במ"ש פ"ג מ"ו) שנשטחין בו לייבש ומוקצין מאכילה. עד שתגמר מלאכתן וידרסו בעיגול. דאע"ג דהני לא נגמרה מלאכתן עדיין. כדאי פ"ק דפירות יבשין אית להו גורן אחר. ולא נאסרו במילוי כלי וליקוט כל צרכו. והא ודאי רבותא קמ"ל. דלא תימא סל וקופה דווקא משום דחשיבי גמר מלאכה כדכתיבנא לעיל. ורישא בלחין. והשתא בסיפא אשמעינן רבותא ביבשין: 
+<b>שוב </b>ראיתי בפי' הר"ש ובתי"ט. שהביאו ירו' ניחא לא מן הסל ולא מן הקופה והא מן המוקצה אמאי. ומשני אר"י מוקצה עשו אותו כמצרף עכ"ל. ולא פירשוהו לנו דמאי קשיא ליה ומאי קמשני: 
+<b>ונראה </b>ברור שכוונתו כמה שכתבתי. דקשיא ליה אמוקצה טפי מאינך. משום דלא הוי גמר מלאכה כדאמרן. וקמשני שפיר דעשו אותו כמצרף. והא פרישנא ס"פ דלעיל דאפילו לקצות לא שרי אלא א' א'. אבל צירוף שתים לעולם קובע כיון דנמלך עליהן לאכילה. והרי אלו דברים נכונים בלי ספק: 
+<b>איברא </b>דצריך טעמא למה עשו כמצרף את שאינו מצרף. שהרי אסור לאכול גם א' א'. וליכא למידחק ולומר דמוקצה דמי טפי לצירוף. דאין בזה טעם כלל. ואדרבה במקומן שרי טפי כדלקמן. והנראה לי בזה משום גזרה אסרי לה. דילמא אתו למיכל נמי שתים דהו"ל איסורא דאורייתא: 
+<b>ולא </b>דמי להני דפרקין דלעיל ודמתני' דבסמוך דאשתרו בא' א' אע"ג דאתסרו בצירוף שתים. דהתם שאני דהמקח נעשה במחובר. ולא קבע ולא אסר דבר תורה. משא"כ הכא דבתלוש הוא. וקובע ד"ת בגמר מלאכה או בצירוף שתים דכוותה גזרו רבנן בא' א' אטו שתים. וכל אלה דברים נכוחים לענ"ד: 
+<b>ותו </b>דלעיל ודבסמוך אית להו נמי היכירא דמגרגר במחובר וכן לקמן מקרטם עלה ולא התירו לו לאחוז הקלח בידו. אבל הכא לית ליה היכירא לגמרי: 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ופטורות מן המעשרות. </b>מ"ש הרמב"ם אבל יעשר דמאי. משום דס"ל דספיקא הוי ולא ודאי הוא דמתאנה זו נפל. אימור מאחריני נפל שהוליכם בדרך זה. ולא מהני מאי דאפקרינהו ואייאוש מרייהו. למפטרינהו ממעשר. אחר שכבר נגמרה מלאכתן בחיוב והוקבעו. וה"ט דסיפא אם דרסו רוב ב"א חייב. והו"ל ספק מעושרין: 
+<b>ומ"ש </b>בתי"ט ממ"ה דפ"ד. לא דמי דהתורם אין בלבו על הצדדים. אלא לפי שהן שלו. ואין לאדם אחר זכות בהן. אבל פשיטא דאין בלבו על מה שאינו שלו. ולא עוד אלא אפי' היה בלבו עליהם אין שם מעשר ותרומה חל כלל על מה שמפריש כנגד אלו שאינן שלו. ודוק: 
+<small>משנה לחם<br><b>ד"ה </b>ופטורות. שהוליכום בדרך זה. נ"ב (איברא כודאי נמי דמי. דקיי"ל רוב וקרוב. הולכין אחר הרוב. אפילו בקורבה דמוכח. עיין גמרא פ"ב דב"ב אמתניתין דנפול. ופ"ז דשקלים. והיינו נמי דמותרות משום גזל. ועיין בי"ד סקכ"ט).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>והוקבעו דדמי להקדיש פירותיו משנגמרו דכבר חלה עליהן זיקת תרומות ומעשרות ביד ב"ה.</small>
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<small>משנה לחם<br><b>ומרפסת </b>נ"ל שהוא שם נגזר מלשון מקרא. ומרפס רגליכם. שהוא מענין מדרך ומרמס. ועל שם שזה המקום הוא מדרך כף רגל. לרבים בני עליות השותפים בו. ועל ידי זה נרפס מאד. הוא קרוי כך.</small>
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>תאנה </b>שהיא עומדת בחצר. וחצר קובעת. ואם יקשה לך מאי שנא ממכניס תבואה במוץ שלה. עיין מ"ש בס"ד ריש מכילתין. ועי"ל משום דראשו של אילן רשות אחרת היא כדמוכח בסיפא. והכא איירי במצרף בראשו של אילן ואח"כ הוריד לחצר. להכי חייב ודוק: 
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>אוכל אחת אחת. </b>העומד בחצר אוכל מן הנוף כדפירש הרע"ב. והכא לא שייך למיזל לא בתר עיקר ולא בתר נוף. דבמחובר ליכא חיובא דמעשרות. עד שיתלשו הפירות ויקבעו במקום החייב כשיהיו תלושין: 
+<b>ולא </b>ידענא למאי נסיב תנא הכא האי דינא היכא אזלינן בתר עיקר או נוף. ושמא איידי דאצטריך ליה לאשמועינן דלא ניזיל הכא בתר עיקר ולא בתר נוף כמו בעלמא. מילתא אגב אורחא קמ"ל. היכא אזלינן בתרייהו: 
+<b>ובבתי ערי חומה הכל הולך אחר העקר. </b>התי"ט האריך להשיג על הר"ש במ"ש דסתם מתני' כר"מ דערכין: 
+<b>וכל </b>דבריו אינן מוכרחין. וכמעט סותרין את עצמן. דמעיקרא קאמר דליכא בינייהי דר"מ ור"י אלא חולסית ומצולה. ודייק מנה דלא מרבה אלא הראוי לבנין. משמע דאפי' לר"מ גנה לא. והדר קאמר דאפי' לר"י גנה אין. ולא שפיר קאמר הר"ש דעכ"פ אתיא טפי כר"מ דבהדי' קאמר אף השדות. ואע"ג דמפרשינן ליה אחולסית ומצולה לא למעוטי גנה אלא דעדיפא נקט. אע"ג דאין ראוין אלא לבנין ולא לזריעה. וכ"ש גנה דחזיא נמי לבית. ור"י מנ"ל דגנה כבית סבירא ליה. (והא ודאי לאו הכי ס"ל כדמוכח מהתוספתא ומאן ציית ליה להרב בתי"ט דלימא לן דלא דסמכא היא. רבותא לשבושי למתניתא דר"ח. ולא בי אדא אוכמא מיתניא) והיכי מוכח מניה מידי. 
+<b>ואע"ג </b>דהרמב"ם פסק דגנה כבית. גברא אגברא קרמית. ועדיין לא ידענו מהיכן יצא לו להר"מ ז"ל. שמא מהירו' או ברייתא אשכח: 
+<b>ועוד </b>לע"ד אנכי היודע ועד דהר"מ ז"ל נמי מודה דמתני' דהכא כר"מ. והיינו טעמיה שהשמיט לבבא זו דבבע"ח הכל הולך אחר העקר. דמשמע ליה דאתיא כיחידאה. ולא בעי לאוקמה באילן העומד בחצר. אלא סתמא דמתני' בכל גוונא איירי. והכי סבר לה הר"ש. ומיחוורתא דלאו בחצר דווקא איירי. ואפי' חצר אכתי ערבך ערבא צריך. ואינו מוכרח כלל לומר שכל החצרות כבית לענין בע"ח. והראי' שהביא בתי"ט יש לדחותה וק"ל: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>סד"ה ובבתי. לענין בתי עיר חומה. נ"ב והרי לענין מכירה. אין חצר בכלל בית.</small>
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הכובש. </b>הא דלא מנה הרמב"ם כבישה. אפשר לומר לאו משום דס"ל כבישה בחומץ. או ביין ושמן. וכל ששמו כבישה. אינו קובע כי אם במלח לבדו. אלא משום דלא אצטריך ליה. כיון דכבוש הרי הוא כמבושל. הרי הוא בכלל בישול. כל מין כבוש שיהיה. וכל כבישה היא תולדות אור ויסוד אש שבו הוא שנתגבר בו. עד שנתחמם ונתפרדו חלקיו. ולכן קולט טעם וריח. כמו ע"י בישול. והרמב"ם דרכו לקצר כל האפשר: 
+<b>ותדע </b>אפי' להבנת הר"א והכ"מ בדעת הר"מ. אכתי קשיא מאי טעמא לא שנה הכובש. דאפי' תימא דס"ל שאין כבישה קובעת אלא של מלח. מ"מ היא ע"י שרייה עם מים. ולא במלח לבדו. והו"ל לאשמעינן נמי הא דמים עם מלח ג"כ קובעין אלא ודאי כדאמרן: 
+<b>השולק </b>עמ"ש בפ"י דתרומות מ"ח: 
+<b>המקפה. </b>כתב הרע"ב ובתבשיל צונן איירי. כ"ה בירו'. ועמ"ש בפ"ק מ"ז. וסייעתא למ"ש הר"ש שם. ותיובתא להר"מ ז"ל: ז"ל: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ונפרדו חלקיו. נ"ב (כהמס דונג מפני אש בטבע. וזוהי הסבה בעצמה. שכשתשים מלח בשלג תוך כלי של בדיל. ותערבם בכף היטב. ימס וישוב מים. וידבק קרח על גבי הכלי מבחוץ. ואם ישפכו מים ויושיבו הכלי עליו ישוב המים שתחתיו לקרח. ויתאחז בקרח. כי לפי שהמלח יש בו חוזק גדול מיסוד האש. יתגבר על קור השלג. ומגרש אותו על פני החוץ של הכלי. והבדיל יש בו חוזק מיסוד המים. כי על כן הוא נתך מהר. לכן בברוח הקרירות מן השלג על ידי חום המלח שרדפו. יצא על צד אחר של הכלי. ומצא מין את מינו. ונתחזק בהם עד שיהפכו המים הנדבקים שם לקרח).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ד"ה הכובש. סוף פיסקא כל האפשר. נ"ב ועתי"ט שילהי פ"ק דמ"ק בשם הר"מ שם ד"ה וכל כבשין. אז תבין ותשכיל שכיוונתי האמת.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>כדאמרן. נ"ב <b>אבל</b> דיוקו של הר"מ מדלא אמרו בירושלמי חומץ קובע נ"ל שאינו כלום. שהמלח קובע מיד. בטבילה בעלמא במלח גרידא. וחומץ אינו קובע אלא לאחר זמן בששהה בו שיעור כבישה.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>לשלוח לחברו.</b> מפי' הר"מ משמע דמיירי ששולח' לו לאכל בשבת. 
+<b>וא"ת </b>מאי קמ"ל דהא אליבא דכ"ע שבת קבעה. והיכי פליג נמי ת"ק: 
+<b>י"ל </b>דר"י ס"ל דהוקבעה מיד אפי' קודם שבת. וקמ"ל דנתחייב זה במחשבתו של זה. ומשום הכי לא סבר תנא קמא כוותיה: 
+<b>אבל </b>מפי' הר"ש והרע"ב משמע דאפי' בחול קבע. משום דשליחות דורון חשובה. כמו סעודת שבת דקבעא כיון דחשיבא: 
+
+Mishnah 3
+
+<b>אם מלח ונתן לפניו חייב.</b> מייתי הר"ש הירו' דפריך אם מלח טובל למה לי צירוף. ואם צירוף למה מלח. משמע דגם מלח קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו: 
+<b>והכי </b>נמי מסתברא דחד טעמא הוא כמו בבישול. דא"צ גמר מלאכה אחרת. לפי שמתוקן כל צרכו ע"י כך. כמ"ש פ"ק מ"ז וריש פרקין. וגם זה שלא כדברי הר"מ ז"ל בחבורו שכתב כל הששה דברים שבכללן המלח אינן קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו: 
+<b>איברא </b>דהך ירו' לא דייק דהתינח אם מלח למה צירוף שפיר קשיא. אבל אם צירוף למה מלח. הא ודאי לק"מ דאין צירוף קובע לבדו. ואפי' גמר מלאכה ממש אינו קובע. אם לא ע"י מקח או חצר. ומעטן לאו גמר מלאכה הוא. וסתמא לאו בבית ובחצר קאי: 
+
+Mishnah 4
+
+<b>על החמין חייב. </b>כתב הרע"ב שהוא קובע לפי שאין יכול להחזיר המותר. וכ"כ הר"ש ע"פ גירסת גמרא שלנו: 
+<b>וקשיא </b>לי תיפוק ליה משום שהאור קובעת. וצ"ל דאין האש קובעת אלא בבישול ושליקה. דרותחין הן שהיד סולדת בהן. אבל חמין שמוזגין בהן אינן אלא פושרין ולא קבעי. אי נמי אפי' מיירי בחמין שסילקן מן האש. מ"מ כלי שני אינו מבשל. והכי איתא נמי להדיא פ"ק מ"ז: 
+<b>שוב </b>ראיתי בפי' הר"מ דטעמייהו דחכמים דהכא משום דהאור קובעת. וכן פסק הלכה כוותייהו. והא דלא כסתם מתני' דהתם. דנותן לתמחוי והכי קיי"ל וצ"ע: 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<small>משנה לחם<br><b>תמרות </b>נ"ל שהן השרביטין הארוכים (כעין תורמל וכיס ארוך) שהפולין מונחין בו. וגם הם טובים לאכילה. כנראה בפול הלבן ובאפונים.</small>
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>העוקר שתלים. </b>בחנם האריך התי"ט בכאן להגיה לשון הרע"ב וטרח בלי צורך כלל. כי הכל א' שתילים או נטיעות. ובשתילי בצלים וכרישין מיירי כלשון הר"ש. וגם דברי הר"מ נכללין בזה וק"ל: 
+<b>לתוך שלו. </b>צ"ע מאי קמ"ל בהא. ואפשר דר"ל אפי' נטען בתוך חצרו החייבת. וקמ"ל אע"ג דחצרו של אדם טובל לו. הכא דלא נגמרה מלאכתן לא. וכ"מ מהירו' שמביא בתי"ט: 
+<b>ונטע לתוך שלו פטור. </b>בתי"ט העתיק מ"ש הר"מ בזה ע"פ הירו'. דל"ת מחכמים דפליגי אר"ע בפ"ק דפאה: 
+<b>ואיני </b>יודע מה חסר בפשוטו. ובלא"ה לק"מ דהתם איפליגו בלכתחלה. והכא מיירי בדיעבד דפטור. בשזרע ונטע. והיה מקום לומר דאפי' נגמרה מלאכתן. מודו רבנן דאם נטע בשוגג פטור. אע"ג דלכתחלה לא יזרע במתכוין עד שיעשר. ואף אם בעבר ועשה במזיד ודאי מחייבינן ליה מכל מקום. כדי שלא יבוא לבטל המעשרות במתכוין. מיהא בשוגג דילמא לא קנסינן ליה (והכי נמי מסתברא כיון דודאי זורע מן התורה פטור ואליבא דכ"ע אין עיקר חיובו אלא מד"ס) והעוקר דיעבד משמע: 
+<b>איברא </b>דקושטא קאמר הר"מ דהכא בדבר שלא נגמרה מלאכ' עסקי'. ומשו"ה צריך לפרש דקמ"ל אפי' ראה פני הבית כלשון הר"ש. דאל"ה משנה שאינה צריכה היא. דאטו עד השתא לא שמעינן דדבר שלא נגמר' מלאכ' פטור ממעשרות: 
+<b>אבל </b>עדיין צריך לבאר לשון הר"מ. דקאמר חטים נגמרה מלאכתן. שלכאורה הוא תמוה. דהא התם נמי בשלא נגמרה מיירי. דהיינו קודם מירוח. שהוא גמר מלאכת החטים כדתנן פ"ק דמכילתין. והפלא מבתי"ט דלא חלי ולא מרגיש: 
+<b>ועל </b>כרחנו צריכים אנו לדחוק בכוונת הר"מ במאי דקאמר חטים נגמרה מלאכתן. דלאו דווקא הוא. אלא ר"ל גמר פריין שנתבשלו וגדלו כל צרכן. ואע"פ שלא נגמרה עדיין מלאכתן למעשרות. מ"מ כבר הגיעו לעונת המעשרות שנאסרו באכילת קבע. ושמא הוא הדין לזריעה. ובהא קמפלגי התם. ר"ע מדמי זריעה לאכילת עראי. ורבנן מדמו לה לקבע. משא"כ כאן דלא נגמר פריין. כ"ע מודו דלכתחלה נמי שרי: 
+<b>ואכתי </b>איכא למימר דאף הזורע דבר הגמור. רצוני שהגיע לעונת המעשרות פטור לד"ה. אם עשה כן בשוגג קודם שנגמרה מלאכתו. דאפי' תימא פליגי רבנן עליה דר"ע. עד כאן ל"פ אלא בלזרוע במתכוין וכנזכר. כיון דהכל שוים דזורע פטור דבר תורה בכל אופן ודוק: 
+<b>ראב"ע אומר כו'. הרי אלו חייבין . </b>אפשר דלא פליג אלא אלוקח במחובר. משום דהוי כתלוש מאחר שנגמר. אי נמי אלקט לשלוח לחברו דסליק מניה קאי. וס"ל מתנה הרי היא כמכר: 
+<b>ואי נמי</b> לפום מאי דפרישית לרישא. דמיירי בנוטע לתוך חצרו. ואשמעינן אע"ג דראה פני החצר. פליג נמי ארישא. וסבירא ליה דחייבין. דקבעה להו חצר בדבר הגמור: 
+<small>משנה לחם<br><b>גריסין הקילקין</b> מכאן נראה לכאורה שהגריס של כתמים. נוכל לשערו באותן גריסין של פול הגס (בל"א גרושה בונין) לפי שהן מרובעין. ואין לך מרובע אחר בבריות מששת י"ב. אלא אלו. כמ"ש בירושלמי. וכבר שנינו בכגריס של נגעים. שהוא גריס הקלקי מרובע. כ"ש בכגריס של כתמים. שלא אמרו חכמים להחמיר בהן אלא להקל. לפיכך דבר ה' אמת הוא בפי אמ"ה ז"ל בזה. כמ"ש בספר תשובותיו (סס"ז). <b>זה</b> כתבתי בילדותי. שוב גמגמתי בדבר. וכמדומני לא כווננו שמועתנו בזה. כמ"ש במו"ק (א"ח סר"ב) בס"ד. ובהגהה לשי"ע (סס"ט).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שאביהן תרומה </b>עמ"ש בס"ד מ"א פ"ט דתרומות.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>לתוך שלו לזרע חייב.</b> הכא ודאי צריך לפרושי כדאמרן לעיל. דבנוטע לתוך חצרו החייבת עסקינן. דאל"ה מאי טעמא ליחייב. דאע"ג דהוה גרנן. הא לא איקבעו להו. כל כמה דלא ראו פני הבית: 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>שום בעל בכי. </b>כתב בתי"ט לפירוש שני של הרע"ב דבעל הר הלבנון צ"ל דבכי שם מקום עכ"ל. ונמצא שם מקום נקרא בכי כמ"ש רז"ל בפ' ע"פ פסלו של מיכה עומד בבכי. והוא דוחק לפי שא"כ חסרה מלת הטעם. שהי"ל לומר שום בעל של בכי כמו של רכפא. או להוסיף בו יו"ד היחס וק"ל: 
+<b>ולי </b>נראה עפ"ד הרע"ב לפרש מלת בכי מלשון בראשי הבכאים שת"י ברישי אילניא. וכן מזה עוברי בעמק הבכא. וזה נכון יותר שר"ל הלבנון שגדלים בו אילנות. וכך שמו יער הלבנון: 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Maasrot/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Maasrot/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..acd25e2daa3acc45629b077c329defc470551d42
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Maasrot/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,312 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Maasrot
+לחם שמים על משנה מעשרות
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Maasrot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה מעשרות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כלל אמרו. </b>עפ"ק דפאה: 
+<b>חייב במעשרות. </b>בזמנים ששנויים להלן. ובתי"ט כתוב כאן פירוש כשאוכל קבע. ואין לשונו זה נופל על לשון המשנה. כי עדיין לא הוזכר הזמן הקובע לאכילת קבע. ונראה ששגגת הדפוס היא שקבע לשונו זה שלא במקומו. וראוי להיות לקמן במ"ב דתנן מאימתי הפירות חייבות במעשרות. עלה קאי דפירושה כשאוכל קבע. וכך צריך לתקנו: 
+<small>משנה לחם<br><b>אוכל </b>עיין שילהי פירקין ועמ"ש בס"ד מ"א פ"ט דתרומות.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<small>משנה לחם<br><b>האגוזים משיעשו מגורה </b>עפר"ש דמייתי אגדה מה אגוז יש בו ארבע מגורות. <b>ש"מ</b> דגדולים שיש להם קלפה בפנים. שחולקתם לשנים חלקים גדולים. והם לארבעה. הם קרוים אגוזים. והאוכל שלהם אינו חלק כשל קטנים. שהם נקראים לוזים.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<b>התלתן משתצמח. </b>עמ"ש בס"ד מ"ה פ"א דתרומות: 
+
+Mishnah 4
+
+<small>משנה לחם<br><b>החייב בשקדים המרים פטור במתוקים</b> קשיא לי הא תנן פ"ד דשביעית. ושאר כל הפירות משיוציאו. ותנן נמי התם. כעונתן למעשרות. כך עונתן לשביעית. ואליבא דר"י הכא השקדים משיעשו קלפה. <b>ואפשר</b> דת"ק הכי ס"ל בשקדים. דלא פליג ר"י אלא אאגוזים. דכייל להו עם שקדים. ושקדים אתאן נמי לכ"ע. בין הכי ובין הכי. סתם שקדים חייבין בקטנן. <b>וצ"ל</b> הא דמתוקים קטנים פטורים. אגורן דלקמן קאי. ר"ל אע"פ שהגיעו לעונת המעשרות. ורשאי לעשרם אם ירצו. אך עדיין אוכל מהם עראי עד שיתבשלו כל צרכן. אהא קאי דפטור במתוקים קטנים. דאכתי לא הוי להו גורן. אע"ג דהוו פרי. ואיידי דקתני רישא ובירק כו'. דליכא לפלוגי בהו בין גדולים לקטנים. קמ"ל בשקדים יש חילוק. <b>אבל </b>אין נראה לחלק בין קטנים לקטני קטנים. דוק. <b>ועסי"ג</b> פכ"מ (דלו"א) מ"ש בס"ד על התו'. ד"ה לא נטעי.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<b>איזהו גרגן למעשרות. </b>אימתי הוקבעו למעשר ואסור לאכול מהן עראי. משיפקסו וכו'. דהו"ל גמר מלאכה כמו דיגון הגורן בתבואה: 
+<b>וכמו </b>שבתבואה אין הטבל מתחייב במעשר אפי' נגמרה מלאכתו. עד שיראה פני הבית [ב"מ פ"ח ע"א]. הכי נמי בפירות גמר מלאכה דידהו. לא קבע אלא בראיית פני הבית. והכי אוקימנא למתני' משיפקסו בבית כדאיתא בפ' הפועלים. והא דתני סיפא בד"א במוליך לשוק עיין לקמן בסמוך: 
+<b>משיפקסו. </b>משינטל פיקוס שלהן. ר"ל שיטול האדם פיקוסן ולא שיפול מאליו. כ"פ הר"מ והר"ש ז"ל:   
+<b>ודיקא </b>נמי דקתני ואם אינו מפקס. ומדסיפא בדידיה. רישא נמי בדידיה איירי. וקמ"ל דאע"ג דאכתי לא גמר פיקוסייהו. אפ"ה גמרן בידי אדם נמי הוי גמר מלאכה. והכי אמרינן בגמרא בהדיא. דמשו"ה לא תני נמי עד שיפקסו. אלא משיפקסו דמשמע אתחולי פקוסייהו. דהיינו לא שפוקסין מאיליהן. אלא ע"י אדם. וכ"ש אם נפקסין מעצמן: 
+<b>ולפ"ז </b>תנקד היוד בחיר"ק והפ"א בקמ"ץ ודגושה <b>מִשֶיִפָקְסו:</b> 
+<b>והא </b>דפיקוס קובע אוקימנא בגמ' בראה פני הבית דמשיפקסו בבית דווקא. ונתקשו בזה התו' [ב"מ ד' פ"ח ע"ב ד"ה ולא] דלהוי כמכניס התבואה במוץ. ותירצו דשאני קישואין ודילועין שדדרך לפקסן בבית. ומדברי הר"ש נראה דל"ד כלל לתבואה דכיון דאין גמר מלאכתה אלא ע"י דיגון. משו"ה לא חשיב ראיית פני הבית כשמכניסה במוץ. אפי' מירחה אחר כך משום דבעינן ראייה בהכנסה דווקא. אבל הני דאף בלא פיקוס נמי זימנין דהו"ל גמר מלאכה. כדתנן ואם אינו מפקס וכו'. דש"מ דאין הכרח לפקסן. משו"ה חשיבא ראייה אף שהכניסן קודם פיקוס. הכי משמע לי מלשונו של הר"ש. עם היותו מגומגם בנוסח שלפני ונכון הוא: 
+<b>איברא </b>לא ידענא מאי דוחקייהו דקשי' להו ואינו מוכרח כלל ממ"ש משיפקסו בבית דר"ל שיהא פיקוסן בתוך הבית. אלא לישנא קלילא נקט איידי דהוי בעי למימר משיפקסו בשדה אמר נמי משיפקסו בבית. והמכוון מבואר דה"ק משיפקסו ויראו פני הבית. דתרתי בעינן: 
+<b>ולא </b>הבנתי מ"ש התו' מדפריך עד שיפקסו מבעי ליה. דודאי ה"פ עד שיפקסו הו"ל למימר. דהוה משמע אפי' הכניסן לבית אינן חייבים עד שיפקסו תחלה. ואח"כ יכניסם לבית וק"ל. ולא אוכל להבין איך אפשר לפרש כוונת הגמ' כדבריהם ז"ל. דבעי דווקא שיפקסו תוך הבית אטו לא סגי בלא"ה. ואם פקסו בשדה והכניסן מי נימא דלא הוי גרנן: 
+<b>ותו </b>לא ידענא מאי ק"ל אפי' לפ"ד. דהיכא מוכח דהכנסה במוץ פוטרת לגמרי. אפי' אחר מירוח. דהא פשטא דר"א לא משמע אלא אכילת עראי. כדקאמר שתהא בהמתו אוכלת ופטורה וכפירש"י שם: 
+<b>ואי </b>משום דאמרינן גבי חבר שמת אימר לא טבילי דעבד כר"א [פסחים ד' ט' ע"א]. מהכא נמי לא משמע מידי דמאן לימא לן דעשאן כרי ומירחן. דילמא מעט מעט דש אותן דרך עראי. אע"פ שכינס מגורה מלאה. וכן משמע לי בדעת הרמב"ם ז"ל וצ"ע: 
+<b>ואם אינו מפקס. </b>שאינו מסיר הפיקוס ומוכרן בפיקוסן לפעמים. אבל אם אינו צריך לפקסן שכבר נפקסו מעצמן כל שכן דהוי גרנן כדכתיבנא. דהא גמר להו פיקוסייהו: 
+<b>משישלק. </b>ניקודו כמו כן מהנפעל <b> $משישלק</b> ע"י אחרים. כנז': 
+<b>ירק </b>כולו קמוץ. <b>משיאגד</b> מהנפעל: 
+<b>כלכלה. </b>בלוקט תאנים איירי. שכן דרך תאנים לכונסן בכלכלה. וכי הא דתנן לקמן פ"ב כלכלת תאנים. והכא בפירות הנאכלין לחין עסקינן. דגמר מלאכה דידהו במילוי כלי או ליקוט כל צרכו הוי. ולקמן מפרש דין גמר היבשים: 
+<b>ולמה </b>שפירש הרע"ב הך מתני' נמי בירק. קשיא תרתי בירק למה לי. דהא כולהו שמעינן בקמייתא ולתני נמי מחפה לעיל. אטו כלכלה אצטריכא ליה. אלא מיחוורתא דהכא בפירות האילן שהן נאכלין סמוך ללקיטתן קמיירי. ואל"ה תקשי נמי אמאי לא אשמעינן גרנן למעשרות כשאינו רוצה לייבשן וק"ל: 
+<b>בד"א. </b>שזהו גרנן. במוליך לשוק. דשמא ימצא לקוחות ויהיו הפירות טבולים כמ"ש הרע"ב. משמע דמיד שנגמרה מלאכתן נאסר לאכול מהן עראי במוליך לשוק. משום דשמא ימצא לקוחות. והוטבלו למפרע משעת גמר מלאכה: 
+<b>ולא </b>אוכל להבין זה דהיכן מצינו כיוצא בו שהמקח יקבע למפרע. והא בכולה מכילתין מוכח איפכא. וביחוד בפ"ב דהמעלה פירות למכור אוכל עד שמגיע למקום שהולך או ששובת כנז' שם. ואליבא דכ"ע לא נאסר בהן משעת הליכתו ואף במקום המכר הנז' אינו אסור אלא מחמת שנכנס בבית ע"ש: 
+<b>ואיברא </b>אע"ג דמהירושלמי יצא להם דבר זה למפרשי' ז"ל. מ"מ נ"ל דלפי שטת גמרא שלנו אין אנו צריכים לכך. ותתבאר כוונת המשנה בריווח. ואתי נמי שפיר הא דנתקשו הר"ש והרא"ש ז"ל במשנתנו. דלא סלקא להו שפיר אליבא דסוגיא דידן דפ' הפועלים. דאוקימנא למתני' משיפקסו בבית. אימא סיפא בד"א במוליך לשוק. אלמא מוליך לשוק מיחייב בלי ראיית פני הבית: 
+<b>והיא </b>באמת פליאה גדולה לא אוכל לה. ולא אדע במה נתפייס הר"ש שכתב ולמסקנא דלא אמרו אלא בזתים וענבים ניחא. ומאי ניחותא וכי אפשר להטעות כל אותה הסוגיא. שגם המקשן גם התרצן ובעל המסקנא כולם נשתבשו ח"ו ולא ירדו לסוף כוונת המשנה שהוכיחו ממנה. שהרי מפורש בה לפי דבריהם דמוליך לשוק לא בעי ראיית פני הבית. ואיך לא נסתייע ממנה בעל התלמוד כלל להכריח המסקנא. ולא בדרך אב"א. הלא דבר הוא שאין הדעת סובלתו: 
+<b>גם </b>בפי' הרא"ש ראיתי שנדחק מאד לקיים אותה סוגיא דפירושו בבית שבשדה ע"ש. ואיני יודע מה נסתייע מאותה ששנינו המעלה דהא מהתם איפכא שמעת לה. דהמעלה פירות למכור לא הוטבלו בבית ראשון. ואילו הכא במוליך למכור מיד הוטבלו. ודוק שהוא סתירה לפירושו מכל וכל כאשר יעיד המעיין הישר בלי ספק: 
+<b>אמנם </b>כל זה גרם להם מחמת שחשבו דגמ' דילן נמי ס"ל כפי' הירו'. לכן נלחצו אל הקיר להניח אותה סוגיא בדוחק עצום מאד: 
+<b>אבל </b>לע"ד פשוט דאליבא דגמרא דילן הכי פירושה דמתני'. בד"א דמשיפקסו הו"ל גמר מלאכה וגורן לאסור אכילת עראי. כשמוליך לשוק מביתו. דהיינו נמי משיפקסו דרישא דאוקימנא בבית. דביתו של אדם טובל לו בודאי. ולא משום מקח העתיד איתסר ליה. אלא משום דראה פני הבית עם הפיקוס. דהכי הוא סתמא דמילתא כשמוליכן לשוק. אבל במוליך מן השדה לביתו. דאכתי לא הויא להו ראיית פני הבית. אוכל מהן עראי אע"פ שפיקסו עד שיגיע לביתו ויראו פני הבית. (והמקשן הוא דהוה ס"ל כפי' המפרשים דלשוק סגי בפיקוס לחוד). 
+<b>ובהכי </b>דיקא מתני' וסוגיא דגמר' טובא בלי שום גמגום ודוחק כל עיקר. וברור הוא מאד בס"ד. ודברי הרמב"ם בחבורו רפ"ג צ"ע שנראה כתופס החבל בשני ראשיו. דמעיקרא משמע דסבירא ליה דפיקוס קובע לשוק גם בלי ראיית פני הבית במסקנא דסוגיא. ולא צריך א"כ לאוקמתא דמישפקסו בבית. אי הכי מנליה דפיקוס דבבית מהני שכתב שם כך עיין עליו ודוק היטב: 
+<b>גם </b>צ"ע מ"ש הכ"מ על השגת הראב"ד דתירוש ויצהר בגורן תלינהו. שלענ"ד כתב כן הר"א לפי מסקנא דסוגיא. ודומה כאילו לא ראה אותה הרב כ"מ. ואף דעת הר"מ יש ליישבו ואין להאריך: 
+
+Mishnah 6
+
+<b>הפרד. </b>התבואה משימרח. מסתמא מיירי כולה מתני' דהכא במוליך לשוק. כמו בבא קמייתא דגרנן למעשרות דרישא. דקתני בד"א במוליך לשוק. עלה קאי וסמיך אההוא לישנא דבד"א דהדר ונקט סירכיה. דסתמא דגורן דהני נמי במוליך לשוק איירי: 
+<b>והשתא </b>לפום מאי דמסקינן בסוגיא דאייתינן לעיל דלא בעינן ראיית פני הבית אלא בזתים וענבים דלאכילה. דלית להו גורן. ולא מיקבעי כי אם בראיית פני הבית דווקא. אבל בדגן תירוש ויצהר ודכוותייהו כל הני דתנינן הכא דבני גורן נינהו. בגורן תליא מילתא ולא בראיית פני הבית. ואפ"ה פליגי בה. דלהר"מ ז"ל כי לא בעינן ראיית פני הבית בהני דהוו בני גורן. דווקא במוליך לשוק. אבל במוליך לביתו. ס"ל דלעולם בעו ראיית פני הבית ואיתא לדר"י בהני נמי. והשתא אליביה. הבד"א דלעיל קאי אכולהו דבתריה דכלל' הוא דלא חשיב גורן דידהו בלי בית אלא לשוק: 
+<b>ולהראב"ד </b>ז"ל כי אתינן למסקנא. משמע ליה דליתיה לדר"י גבי דהני כלל. דכיון דבני גורן נינהו. מיקבעו ע"י גמר מלאכתן בגורן וחייבים מיד בכל אופן. אפי' דעתו להוליכן לבית. ואליביה. הבד"א דלעיל לא קאי אהני דהכא. דודאי כולהו בני גורן נינהו כדגן ותירוש. (דנקטינהו הראב"ד לדוגמא ודוק. אף כי הרב בכ"מ ז"ל לא הבין כך. כמ"ש לעיל שדבריו צ"ע. ודברי הר"מ והר"א שניהם מתיישבים בסוגיא) וליכא לפלוגי בינייהו כדמפלגינן בקשואין והני דלעיל. משום דהנהו דרישא אין גרנן גמר מלאכה דווקא. שהרי נאכלין לפעמים בלי פיקוס כדתנן. וכנז' לעיל. משו"ה לא חשיב גורן במוליך לביתו: 
+<b>אע"פ שמרח נוטל מן הקוטעים. </b>הא מן המרוחין לא. למר כדאית ליה. בשדעתו להוליכן לשוק. אבל לביתו אפילו מן המרוחין. ולמר לא שנא: 
+
+Mishnah 7
+
+<b>היין משיקפה. </b>פירושו כדלעיל: 
+<b>אבל לא יתן לקדרה.</b> דחשיב כמבשל ואש קובעת למעשר. ופירש הר"מ ז"ל שאין המנהג שתקרא אכילת בישול עראי: 
+<b>הא </b>מילתא קשי' לי טובא דהא בהדיא כתב בחבורו ריש פ"ג. דאין האש קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו. ואי איתא הא אפי' בדבר שלא נגמרה מלאכתו קובעת: 
+<b>איברא </b>הר"ש אסברה לן שפיר דהיינו טעמא דקובע. דכיון דמתבשל חשוב נגמר מלאכה. וכן הדעת נותן שהרי זה תכלית מעשיה. ואין עוד מלאכה אחריה. אבל דברי הר"מ צ"ע דסתרי אהדדי. וגם לא נודע מהיכן יצא לו ז"ל מ"ש בחיבור שהאש אינה קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו. והא ודאי מתני' קשיתיה. ועיין לקמן במכילתין פ"ד מ"א. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>היה עובר בשוק. </b>לפמ"ש הרע"ב בפרקין דלעיל מ"ה. דבמוליך לשוק הוקבעו הפירות למעשר מיד. אפי' לא ראו פני הבית. מתורת מקח דטובל. כיון דעומדין לימכר כמכורין דמו. א"כ הכא צ"ל דלאו במוכר בשוק עסקינן. דאי הכי אמאי אוכלין ופטורין. אלא ודאי במעביר פירות בשוק להביאן עמו לפי דרכו מיירי. שעובר שם ואין רצונו למוכרן. אלא להוליכן לביתו: 
+<b>ולא </b>הבנתי מ"ש בפי' הר"מ ז"ל במשנתנו. כשזה המוכר המסבב בשווקים. דמשמע דמפרש למתני' נמי במוכר בשוק דומיא דלעיל. ותקשי ליה מאי שנא לעיל דהוקבע אף לאכילת עראי. והכא לא. (עם היות שדעתו למעלה כפירוש הרע"ב כנראה מסתימת לשונו שם): 
+<b>ואיברא </b>דלישנא דעובר בשוק הכי משמע כדלעיל דמוליכן למכור. ואל"ה בשוק למה ליה. לשתוק מניה. או נימא היה עובר בדרך (אע"ג דא"ל דלרבותא נקטיה דאע"ג דבשוק קאי במקום לוקחים. אפ"ה כיון דאין דעתו למוכרן לא מיקבעי): 
+<b>אבל </b>לדידן ניחא דפרישנא לעיל במוליך לשוק מביתו דווקא. הוא דאקבעו להו. הא לא"ה לא. אתי שפיר דהכא מיירי בעובר בשוק למוכרן. ואמרינן מסתמא מוליכן מן השדה ולא ראו עדיין פני ביתו. והתם ממילא משמע דמביתו מוליכן לשוק. מסיפא דמיירי לביתו. רישא מביתו. אבל הכא דסתמא תנן היה עובר בשוק פשטא דמילתא שמוליך מן השדה כדרכו לסבב בשווקים למצוא לוקחים. ואע"ג דאפשר נמי דכבר ראו פני הבית. אפ"ה אוקימנא להו אחזקתייהו דלא נטבלו עדיין. וקמ"ל אע"ג דמהדר בתר זביני. אפ"ה לא טבילו. כל כמה דלא ראו פני הבית. או שיקבעו ע"י מקח. משא"כ מתנה דלא קבעא: 
+<b>אוכלין ופטורין. </b>דאימר לא ראו פני הבית ולא הוקבעו עכ"ל הרע"ב. משמע דספיקא הוא דאע"ג דאפשר נמי דראו פני הבית והוקבעו. אפ"ה פטורים. וקשיא לי דאף למאי דתרגימנא לעיל אליביה. דמתני' לא מיירי במוכר בשוק דלא איקבעו מדין מקח. מ"מ מאי מהני הא הו"ל ספיקא דאורייתא. והו"ל למימר שיתקנו דמאי. מספק אימר ראו. והא הוי מצינן לתרוצי כדכתיבנא לעיל. דטעמא דמתני' דאוקימנא אחזקה דמעיקרא לא טבילי. אלא דלדידי לא מיקרי ספיקא אלא ודאי הוי משו"ה ניחא. אבל להרע"ב ספיקא הוי וקשיא ודאי. דלחומרא הוה לן למיזל: 
+<b>ותו </b>קשיא נמי סיפא דרישא. דקתני לפיכך אם הכניסו לבתיהם מתקנין ודאי. ואמאי כיון דמספקא מילתא. אימר ראו וכבר תיקנם בע"ה. דהא רוב ע"ה מעשרין [שבת ד' י"ג ע"א] ונפיק מנה חורבא דאתי לאפרושי מן הפטור על החיוב או איפכא. מתקנין דמאי הו"ל: 
+<b>ולפי </b>מה שפירשתי אתי שפיר דכיון דלא ידעינן דראו. אזלינן בתר חזקה. ואפי' ספיקא לא הוי. אלא ודאי לא נתקנו. דלא אמרינן רוב ע"ה מעשרין אלא גבי טבל. אבל כל זמן שלא הוטבל אפילו בת"ח אין חזקתו מתוקן. משו"ה אכילת עראי בשוק הוא דשריא להו בכה"ג. אבל הכניסו לבית דהשתא הוא דטבילו להו מתקנין ודאי כנז': 
+<b>טלו והכניסו לבתיכם לא יאכלו מהם עראי.</b> הרע"ב קיצר כאן במקום שראוי להאריך בטעמא דהך מילתא מאי שנא רישא ומ"ש סיפא: 
+<b>והרמב"ם </b>אסברה לן הכי דכשאומר הכניסו. כוונתו לומר שהן מתוקנין אחר שכבר נטבלו בביתו. ורוצה בזה שרשאין לאוכלן אפילו בבית. ואנן פלגינן דיבוריה דבהא דקאמר שהן טבולין מהימן. ובמאי דר"ל שהן מתוקנין לא מהימנינן ליה. משו"ה איתסרו מיד באכילת עראי. ובעו עשורי דמאי. זהו המובן לי מפי' הר"מ ז"ל: 
+<b>וצ"ל </b>דהאי הכניסו לבתיהם לאו דווקא. דאפי' בשוק נמי בעו עשורי לאכילת עראי. אלא איידי דרישא נקט האי לישנא. ותו דקמ"ל אפי' הכניסום אינן מתקנין אלא דמאי: 
+<b>ובאמת </b>הוא פירוש נאה במשנתינו לפ"ד ז"ל (ובפירוש הר"ש ז"ל לא מצאתי טעם מתקבל בזה). אמנם כבר אמרנו מהדוחק שיש לדרכם ז"ל במשנתנו: 
+<b>וע"ק </b>נימא הפה שאסר הוא שהתיר. וכ"ש לדרכינו דכודאי משוינן ליה דלא ראו. דעל פיו בלבד נאסרו כטבולין. פשיטא דאית לן למימר הכי ולהימניה בכולה מלתא. אטו בדבוריה מיגרע גרע להו. והא אפילו בספק גרידא אזלת לקולא: 
+<b>וי"ל </b>דהיינו טעמא דמתני' משום דע"ה לא נחשדו על התרומה [סוטה ד' מ"ח ע"א]. וקיי"ל תרומה קובעת בדבר שנגמרה מלאכתו כראיית פני הבית. והשתא אתיא מתני' שפיר טפי. דרישא סתמא בשוק אכתי לאו טבל נינהו. וסיפא כי קאמר הכניסו לבתיכם. כוונתו שיכולין לאכול אפי' בבית שכבר תיקנם. ומהימנינן ליה כדקאמר. דודאי תיקנם שהפריש מהן תרומה גדולה. כדרכו של ע"ה שאינו מפריש המעשרות רק התרומה. וכסבור הוא שהן מתוקנים בכך. משו"ה ודאי מיגרע קגרע בדיבוריה. דהא השתא ודאי טבלו והוקבעו למעשר. ליאסר מיד באכילת עראי. ע"י הפרשת תרומה דאוסרת כדלקמן. ואפ"ה לא יתקנו אלא דמאי אף לאחר שהכניסום. דשמא עישרם נמי. דרוב ע"ה מעשרין. והרי זה פירוש נאה במשנתינו הסתומה וחתומה מאד. וכל זה כתבתי עפ"ד המפרשים למשנתינו בע"ה: 
+<b>איברא </b>איכא לאוק' נמי לכולה מתני' בחבר. והכי מסתבר' טפי וכמ"ש לקמן בס"ד. והשתא דאתינן להכי רישא נמי ה"ט דאוכלין ופטורין. משום דאזלינן בתר חזקה. דסתם תבואה הנמכרת בשוק לא ראתה פני הבית. כי למה טורח זה להכניסה. אבל סתמא מן הגורן מוליכין אותה לשוק כדרך עובדי האדמה מוכרי התבואה: 
+<b>וכי </b>אמר להו טלו גרידא. להאכילן מיד אכילת עראי קבעי. לכן לא פירש כלום. אבל אי אמר הכניסו מספקינן ביה מאי דעתיה. אי בעי למימר שרשאין לאוכלן אפי' בבית. שכבר תיקנן. או עכשיו עישר עליהן ממקום אחר. מפני שנותן בעין יפה נותך. או שמא כוונתו שלא יאכלו מהן כלום בשוק. אעפ"י שהיא רק אכילת עראי. (שאין קבע בשוק) עד שיבואו לבית ויעשרום: 
+<b>משו"ה </b>לא יאכלו אפילו עראי. ואינן מתקנין אלא דמאי. דהיכי נעביד ניזיל בתר חזקת הפירות שלא הוטבלו מעולם. למאי קאמר להו הכניסו. דממה נפשך י"ל א' משתים. אם שהם טבולים ולא נתקנו עדיין. או שנטבלו ונתקנו. מכל מקום אזלא לה חזקתן. ניזיל בתר חזקת חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. הא ליתא אלא בדבר שנגמרה מלאכתו והוקבע בודאי. (א"נ גבי חד ספיקא דאימר לא טביל הוא דמהני ודוק). וכאן חזקתו בא מן השדה ולא הוקבע עדיין. וכשמכניסין אותן לביתו הוקבעו ודאי. וקמסייע נמי דיבורי' דהיאך לאוסרן. דדילמא משו"ה אמר הכניסו לתקנם. ושמא עישר עליהם נמי ליכא למימר דלא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף. וזיל הכי איכא לספוקי. זיל הכי איכא לספוקי. (ובפלוגתא דר' ורשב"ג אי חשדינן ליה כה"ג). ה"ט דמתני'. ולעולם בחבר מיירי בכולי הני בבי: 
+<b>ומ"ש </b>הר"ש ז"ל אבל חבר לא יתן עד שיעשר. אין זה אלא בחבר הנותן לע"ה. כדאיתא בירושלמי. והכי מוכח נמי בעירובין ד' ל"ב ע"א. והכא בנותן לחבר עסקינן. דלא אתי תנא לאשמועינן דינא לע"ה: 
+<small>משנה לחם<br><b>בפיסקא </b>מה. אינו מוכרח. <b>כתב </b>אלי הישיש הרבני המופלג כמהר"ר אהרן אפטרוד ז"ל. וז"ל מ"ש הרב המחבר במס' מעשרות מ"ב וז"ל מ"ש דצ"ל שהפירות מונחים בשוק אינו מוכרח עכ"ל. יעויין בהרמב"ם פ"ה מהלכות מעשר ויבררו דברי התי"ט. ומ"ש שם עוד וז"ל ומש"ע וה"ה דהוי מצי למתני יושבים בבית וכו'. במ"כ אשתבש וכו'. ואני אומר לא לרבינו תי"ט אחז השב"ש וצדקו דברי תי"ט. ומה שמקשה הרב המחבר דמי סא"ד דנימא ר"י דבע"ה פטור עד שיחזור פניו כו' (בשורה זו יש ט"ס בספרי וצ"ל ומי א"ל דבית הוי מקום שהוא בוש. כצ"ל. ובזה לא הרגיש) וכ"ע משנתינו לא נצרכה אלא להודיעך מחלוקתו של ר"י וכו'. לק"מ כי אע"פ שהפירות מונחים בשוק. כיון שהוא יושב למכרם. בודאי לא ירחיק מושבו שהוא יושב בבית בפנים ויניח פירותיו בשוק למוכרם. אלא הוא יושב בצדי הפתח כדי שיראה פירותיו והבאים ליקח. וכיון דס"ל לר"י דבמקום שהוא יושב ומוכר בוש לאכול בלא חזרת פנים. אף שהוא יושב בשער החצר או חנות. הה"ד אם הוא יושב סמוך לפתח הבית והפתח פתוח לשוק. וא"כ היה יכול לאשמעינן מחלוקתם אף אם היו יושבים בתוך הבית כי גם שם הוא בוש לאכול ואינו קובע למעשר עד שיכנס לפנים. למקום שאם אוכל שם אינו בוש. אבל מקום שהוא בוש אף שהוא בתוך הבית לא. ע"כ ההשגה. <b>על </b>זה השיבותי על ראשון ראשון. למה שכתב יעיין בהרמב"ם ויבררו דתי"ט. אמרתי (אף שלהר"מ ז"ל ד"א במשנתנו. ולא דרך הרע"ב דביה קיימינן דרכו. לא קרב זא"ז) מתוך כותלי דבריו ניכר שלא נתבררו לו דברי הר"מ כלל. דהא ודאי הר"מ תנא דמסייעא לן הוא. ולשונו מוכח בהדיא. דבהכניס לתוך השער מיירי. ואפ"ה אחרים שאינם בעלי הבית. אוכלין ופטורים. משום דאין ביתו של אדם אוסר לחברו פירותיו. והיא היתה השגת הר"א. שכנראה לא עמד עליה בכ"מ. כי גם הר"א לא נחלק על הר"מ בזו שאין חצר חברו קובעת לאחר. לפירות של עצמו. אלא שתי טענות הן. אחת. שסותר דברי עצמו דלעיל. ובכאן יפה אמר בזה. ועוד שנית. שלא היל"ל שנמצא כאומר הכניסו כו'. דהא ודאי לא צריכא ליה לגמרי. כיון דאיירי השתא בהכניסו לשער. דהא מיהו מהני לחיובי לבעל השער מה"ט דביתו הוא. וטובל ודאי לו. אע"פ שאינו טובל לאחרים. מאיזה טעם שיהא. וחייבים נמי. ודאי משמע. לא דמאי ודוק. <b>עכ"פ</b> זכינו שלדברי כולם דברי תי"ט לא יתבררו לעולם. וכ"ש לפי פירוש הרע"ב. ועוד גם הירושלמי סותר דברי תי"ט כמש"ל בס"ד. אלא דר"מ לשטתיה אזיל. ע"פ המשנה ובמהדורא בס"ד. ותימה מכ"מ שלא הצילו בכך דאיהו מפרש למתניתין נמי בעובר ולק"מ דוק בספרי. והר"א מוקים לה בבעל השער גופיה בדהר"ש. <b>ולמש"ע</b> ליישב מ"ש מי סא"ד דבע"ה פטור גם בבית עד שיחזור פניו כו'. <b>אמרתי</b> שגם זה הבל. כמדומה סבור הוא בדעת תי"ט. שלד"ה אפי' לא הכניס בעל השער הפירות. חייבין. כיון שהם מונחים בצד הפתח. נטבלו מחמת ראיית הפתח בחוץ. ובהא פליגי. ת"ק ור"י. אם כשיושב בע"ה על פתחו (בין בשער וחנות בין בבית. כה"ג) הוי מקום שהוא בוש או לא. <b>ותמהתי</b> מראות. זקן כמותו יעסוק בדברים בטלים כאלו. במ"כ לא הבין כלל אפילו דברי תי"ט. וכ"ש דלא ידע לגמרי מאי קאמינא חלילה לי לחשוד לבתי"ט בשבוש עצום כזה. להוסיף על דבריו. ולחשוב שנתכוין לומר שגם בעל השער וחנות שחייבין. אע"פ שהפירות מונחין בשוק. מיירי. ודר"י נמי הכי ס"ל. ול"פ אלא משום דס"ל כשיושב על הפתח. אפי' בבית הוי מקום בוש. הרי עוד שיבוש אחר שלא עלה ע"ד שום אדם מעולם. ומה הזקיקו לכל זה. לחשוד בכשרים ולתלות בוקי סריקי בהגאון בתי"ט. ח"ו לא תהא כזאת בישראל. ואני כשהשגתי עליו. לא השגתי אלא משום דמוקי למתניתין בתרי טעמי. דהוה משמע ליה טעמא דרישא דפטורין. היינו משום דלא ראו פני השער. אלא נשארו מונחים בשוק. ובהא בלחוד קאמר תי"ט. דה"ה דהוה מצי למתני היו יושבין בבית. דמידי הוא טעמא. אלא משום דלא ראו פני השער. א"כ ודאי ל"ש שער חנות או בית. אבל סיפא דחייבין בעל השער והחנות. ה"ט משום דסתמא כפירושא איירי בפירותיהן שהכניסום לשער ולחנות. ולא ניחא ליה לתי"ט בהכי. לאוקמה במונחים בשוק. דכה"ג פשיטא דליכא דאמר דחייבין. אע"ג דלא ראו פני השער או פתח הבית. ואצ"ל שאין מי שסובר דהיושב על הפתח בצד הפירות. מחייב וקובע הפירות שבשוק. או פוטרם מחמת שהוא בוש לאכול שם. בושני מדבריו הללו במ"כ כו'. <b>ומ"מ</b> לא ניחא לן בדתי"ט. משום דק"ל. דלא היה אפשר לשנות אחריו מחלוקת ר"י. כמ"ש בספרי בס"ד. המעיין ישר הולך אשר יראה שם. יגיד שכל דברי נכוחים למבין. וזקן זה שפטפט כנגדי. במ"כ תחת אשר קנא לבעל תי"ט וחשב ללמוד עליו זכות. הרבה פצעיו חנם פצוע והכות. וחדש מדעתו שני דברים זרים. אחד שפירות בעל השער א"צ שיראו פני השער מבפנים אליבא דכ"ע (שמא נתחלף לו זה במ"ש בשמעתא דסבלונות דילמא על פתח בית חמיו. בית חמיו קרי ליה) והשנית אליבא דר"י. שכיון שהוא בוש לאכול בסמוך לפתח אף בבית מבפנים. משו"ה אינו קובע שם למעשר. <b>ולפ"ז</b> גם אם נכנסו הפירות לשם לא הוקבעו. מי ראה מי שמע כזאת. ועל החלוקין אנו מצטערים. דהיינו שער וחנות. אלא שבאת לחלוק עלינו את השוין. ר"ל בית. גם הירושלמי והר"מ שסמך עליו. סותרין אותו. דא"ה. מנ"ל שאין ביתו של אדם טובל לאחרים. דילמא משום דלא נכנסו ולא ראו פני השער הוא דפטורין. ובעל השער וחנות דחייבין למר כדאית ליה (דמוקי לה בעובר) משום דהו"ל כאומר הכניסו לבתיכם. ולמר (בבע"ה) ע"כ משום דעתיד להכניסן הוא. או משום דמקרבי לפתח הוא. ודי לקבוע לעצמו. להחשיב ראיית השער מבחוץ ולא לאחרים כה"ג. אבל בנכנסו. לעולם אימא לך דביתו טובל גם לאחרים. ואפילו חנותו נמי. וכן אי מיירי בתרי טעמי כדמפרשינן לדתי"ט. נמי תקשי הכי. מנ"ל להירושלמי להוכיח ממשנתנו לחלק בין לו ולאחרים והא לא דמי. רישא לא נכנסו. וסיפא בדנכנסו עסקינן. אלא מיחוורתא כדשנינן בספרי. כולה בחד טעמא לשבחא. רישא וסיפא בדנכנסו קיימינן. ולמר. טעמא דאחרים פטורים משום דאין ביתו של אדם טובל פירות של אחרים. ולמר אפילו פירות של עצמו אינן טובלין לאחרים ע"י שער וחנות. אע"פ שטובלין לעצמו. זהו דבר ברור ותו לא מידי. ויטול מעכ"ת מה שחידש להמליץ בעד התי"ט. כי הוסיף דעת זר והוסיף מכאוב ידוע. וכל המוסיף גורע. ודב"ל.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>אלא מדרבנן לא (ותו דאפילו בית נמי אינו קובע אלא פירות של עצמו. ולא של אחר. והכי מוכח בהדיא בפ"ה דה"ל מעשר להר"מ. דבהכניס הפירות לתוך השער וחנות עצמו. פטור. ולכן השיג הראב"ד שם. ודוק (יעויין מש"ל בס"ד בתשובתי להישיש מהר"א) אבל להר"מ ז"ל מיירי הך בבא נמי. דאמר העובר לאלו שיושבין בשער. או לבעל השער. שהפירות אינן של בעל השער. ועיין בירושלמי שהביא בעה"ח מ"ז פ"ג. ודוק).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>סד"ה. ובעל השער. כנ"ז. נ"ב ואתיא כדעת הר"מ ז"ל. <b>ר"ל</b> חייבין לעשר דמאי. <b>אבל</b> אינו נראה לי. אלא חייבין. סתמא. ודאי משמע. <b>ויראה</b> שהיא היתה השגת הר"א. דעתו ז"ל שהם חייבין. מפני ראיית הבית. דהשתא טבלי להו ודאי. והך בבא מתפרשא כי רישא. דבבא קמייתא. דקתני נמי פטורין בשוק. ומתקנין ודאי בבתים. הכי נמי הכא בשער וחנות. דדמו לשוק גבי הנך. פטורין לגמרי. ולגבי בעלים. בתיהם נינהו. וחייבין נמי לגמרי. דבעו עשורי ודאי. והכי ודאי מסתברא (ולא אצטריכא הך בבא. אלא לאשמועין דינא דחנות ושער. שיש בו חילוק. שדומה קצת לשוק. ובקצת לבית. כדפרישית) והכי ודאי מסתברא. דמאי טעמא נימא דהוי כאומר הכניסו. והלא כבר הכניסו ממש. משו"ה חד דינא הוא כדלעיל.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>ואמר טלו לכם. </b>ז"ל התי"ט פירש הרע"ב בעל השער. וצריכין לומר שהפירות מונחים בשוק. דאילו הפירות ג"כ בשער וחנות א"כ כו' אסורין גם לאחרים כו'. וה"ה דהוה מצי למתני היו יושבין בבית אלא שדרך המוכר כו' עכ"ל: 
+<b>מה </b>שכתב דצריך לומר שהפירות מונחים בשוק אינו מוכרח. דאיכא למימר בהא אפילו ת"ק נמי מודה. דשער וחנות אינן טובלין לאחרים. דאע"ג דקיי"ל ביתו של אדם טובל לו ולאחרים. ביתו דווקא כיון דטביל מדאו'. משא"כ הני דלא טבלי אלא מדרבנן לא. ולא פליג ת"ק אר"י אלא לגבי דידיה. דס"ל לדידיה מיהת טביל בכל גוונא. 
+<b>ומש"ע </b>וה"ה דהוה מצי למתני היו יושבין בבית. אלא משום דאורחא דמילתא נקט. במ"כ הרב אשתבש דהיכי הוי מצי למנקט פלוגתייהו בבית דמי סא"ד דנימא ר"י דבעל הבית פטור עד שיחזור פניו וכו'. ומי איכא למ"ד דבית לא הוי מקום שהוא בוש. ולא בחזרת פנים תליא מילתא אליבא דכ"ע. דבכל אופן שאוכל בבית פשיטא דהוי טבל גמור דאורייתא: 
+<b>וכל </b>עיקר משנתינו לא נצרכה אלא להודיעך מחלוקתו של ר"י. (ביחוד לפי הבנת התי"ט דאיירי במונחים הפירות בשוק. הא ודאי רישא דאוכלין ופטורין כדי נסבה. דהיינו ממש בבא קמייתא. אע"ג דהתם עובר והכא יושב) ועכ"פ לא היה אפשר לשנות אחריו מחלוקת הנז'. דהא ודאי לא פליג ר"י אלא אשער וחנות דווקא כנז' ולית בה ספיקא. א"כ אפי' לפ"ד לא הי"ל לומר דתני חנות משום אורחא. אלא משום פלוגתא דר"י לא אפשר למתני בית. והיא שגגה מבוארת: 
+<b>ובעל השער והחנות חייבין.</b> לפ"ד הרע"ב והר"ש ז"ל במשנתנו. צ"ל דהכא נמי בע"ה הנותן איירי כולה. דהא משמע דהכא פשיטא באומר הכניסו דמחייבי וק"ל. ואי בחבר הא סבירא להו דלא מספקינן ביה. דלעולם אינו נותן עד שיעשר: 
+<b>וקשה </b>הכא דבעל השער ע"ה הוא. (כפירושם כאן שהוא הנותן) אטו ע"ה ציית לן דקתני חייבין. (דהכי דייקינן בעירובין (דל"ב עא"ב). אע"ג דאשכחן בעלמא דכוותה לסטים חייבים) ולפירושינו במתני' דלעיל ניחא. דהכא נמי בחבר הנותן עסקינן. וטעמא דאמר טלו סתמא. הא טלו והכניסו חייבין דמספקינן בדיבורי'. אי עישר אי לא. ובפלוגתא דר' ורשב"ג כנז': 
+
+Mishnah 3
+
+<b>אוכל מהם עד שמגיע למקום שהוא הולך. </b>לכשיגיע לשם נאסר משהכניסם שם לבית. וקמ"ל אע"ג דקיי"ל אין בית אחר טובל. כי אם ביתו של בעל הפירות דווקא. מ"מ כה"ג דקובע לו מקום באכסניא למכור פירותיו. הוי כביתו וטובל: 
+<b>ולא </b>משום שעתיד למוכרן. דאע"ג דכבר הביאן למקום המכר. אין המקום גורם לאוסרן. כל זמן שלא הוקבעו ע"י מקח. או ראיית פני הבית. (כדכתיבנא בפרקין דלעיל מ"ה ע"ש). אלא היינו טעמא דע"י שהולך לכאן כדי למצוא לוקחים. חשוב כמקומו. והוקבע בבית זה שלן וששובת. להיות נדון כשלו (כשכירות ביומו). לאסור פירותיו כדאמרן. ודוק. וכל שכן למ"ש לעיל פ"ק: 
+
+Mishnah 4
+
+<b>כלכלת תאנים שתרמה. </b>לפום מאי דפרישנא בפרקין דלעיל מ"ה. דליקוט כלכלה הוי גרנן של תאנים לחין: 
+<b>צ"ל </b>הא דתנן הכא דאכתי לא נגמרה מלאכתה. מיירי בשלא חיפה ולא מילא את הכלי ולא לקט כל צרכו. ובכה"ג דווקא הוא דפליג. וס"ל דאין התרומה אוסרתה. משום דהוו מותרין עד האידנא כטעמיה. אבל בנגמרה מלאכתן כנז'. דכבר הוקבעו בגורן ואתסרו להו. מודה דלא אתיא תרומה ושריא להו כך נ"ל. וטעמייהו דרבנן מסתבר כדכתב בתי"ט: 
+<b>אך </b>מ"ש דכ"ע לא עבדי הכי אלא מחליקין. אינו ענין לכאן. דבעגול לא קמיירי ודילמא ליכא מאן דפליג דבעינן שיחליקנו. דפירות שכונסן לייבשן. אית להו גורן בפני עצמן כמ"ש בס"ד: 
+
+Mishnah 5
+
+<b>רי"א אוכל אחת אחת פטור.</b> ומיירי בלוקטן א' א' מן האילן או אם נשירתן קודם שכנסן בע"ה. כדמוכח מפי' הרע"ב. דאי בנותן לו מתוך הכלכלה אחר שהוקבעו בגורן. ודאי לא קאמר ר"י דאוכל א' א' פטור. מאחר שכבר נגמרה מלאכתן. ונאסרו ע"י מקח אף באכילת עראי אליבא דכ"ע. ואפי' בזמן שהקונה עצמו בורר לו מתוך הכלכלה. ליכא למימר דהוה פליג ר"י. וכל שכן דלא מודה ר"מ כה"ג וק"ל: 
+<b>והשתא </b>שמעינן מהנך מתני' מילתא חדתא. דאם לא נגמרה מלאכתן. צירוף שתים חשיב כגורן. ליאסר ע"י מקח. ותו לא מידי: 
+<b>וטעמא </b>דר"מ נראה משום דס"ל דכיון דקונה ה' ביחד הוי כצירוף. ושמא בקונה א' א' מודה ר"מ דפטור. כך נ"ל: 
+<b>אבל </b>בירו' משמע דר"מ מחייב. משום דס"ל מקח טובל אף בדבר שלא נגמרה מלאכתו ולפ"ז הא דנקט ה' תאנים לאו דווקא. אלא אורחא דמילתא נקט. מ"מ קשיא דודאי הויא רבותא טפי אי אשמעינן דאפי' בקונה א' א' חייב. ודילמא להודיעך כחו דר"י קבעי: 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>לקצות כו' ובנו אוכל וחייב.</b> כתב בתי"ט סתמא דלא כר"י דס"פ: 
+<b>ולא </b>ידענא אמאי. מי לא עסקינן דאמר ליה ע"מ שיאכל בני בתאני' לחין שכבר נגמרה מלאכתן: 
+<b>ותו </b>דהא דקאמר ר"י לקמן לקצות פטור. הא קפריש לה איהו גופיה דהיינו לאכול א' א' בלבד הוא דפטר. כמ"ש לשם בס"ד. ומתני' דהכא אפי' תימא ר"י. ובנו חייב כשצירף. (ונ"ל דרש"י ותו' שוים בזה כמ"ש בסמוך): 
+<b>וכן </b>יש לתמוה ביותר מאי דעתיה דהרב הנזכר דמוקים נמי לבבא דסיפא. דתנן ולאחר הקציעה חייב דלא כר"י. והיכי משמע ליה. הא לאחר הקציעה משמע נמי דעשאן קציעות ודרסן בעיגול. ומי איכא למ"ד דכה"ג פטור: 
+<b>או שיאכל בני.</b> פי' רש"י בשכר שקצצת לי. והתו' מפרשים תחתי. וחייב אפי' על מה שהיה אוכל האב דמיחזי כמקח: 
+<b>נראה </b>דרש"י הוכרח לפרש כך. משום דקשיא ליה הלא אפי' מקח גמור אינו קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו. והכא דלקצות הוא. אכתי לא נגמרה מלאכתן אמאי חייב. אלא על כרחך בשכרו שקצץ לו קנה אכילת בנו. וס"ל דקציצת אכילה חשיבא טפי ממקח דעלמא. (וה"נ מסתברא משום) דאינו קובע באכילת א' א'. (כמ"ש לקמן) משא"כ בקונה אכילה גמורה. ואוכל כסתם אכילה הרבה בצירוף. ודאי דהו"ל מקח בדבר הנגמר. דעדיף מצירוף שתים. דהוי גמר וגורן. ואע"ג דלישנא דגמרא דמיחזי כמקח לא משמע הכי: 
+<b>והיינו </b>דק"ל להתו' על פירש"י. ומשו"ה הוצרכו לפרש דבשכרי תחתי קאמר. ואתי שפיר דקאמר דמחזי כמקח. ואע"ג דמקח אינו קובע בדבר שלא נגמר. אפ"ה הכא חייב. דמקח דלא קבע כל שלא נגמר. בא' א' הוא דווק'. אבל במצרף ודאי קבע כדבעינן למימר בס"ד. הא בהדיא דלתרווייהו לא הוי צריך בתי"ט למדחק. ולאוקמה לסתם מתני' דלא כר"י דקיי"ל כוותיה וכנ"ל: 
+
+Mishnah 8
+
+<b>ולקצות פטור. </b>נראה פשוט כמ"ש בתי"ט דלא פטר ר"י בלקצות. אלא באוכל א' א'. אבל צירף שתים ודאי חייב: 
+<b>וטעמא </b>דת"ק דמחייב בלקצות בכל גוונא. צ"ל משום דס"ל דלוקח עיניו במקחו. כדפירש הרע"ב בסמוך ריש פ' דלקמן: 
+<b>ודמסקינן </b>בגמרא אין המקח קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו הא מני ר"י. דכוותיה קיי"ל ודלא כת"ק דהכא. וא"כ לא אתיא מתני' דלקמן ר"פ כר"י. ועיין לקמן: 
+<b>ולפמ"ש </b>לעיל מ"ז דאיכא לאוקמה לההיא אליבא דר"י. בע"מ שיאכל בדבר הנגמר. כגון תאנים הנאכלין לחין מתוך הכלכלה ודכוותה. אי בעית אימא פטר ר"י הכא אפילו בצירוף. דווקא כי התם דקונה בדמים. 
+<b>וצ"ל </b>הא דתנן לעיל מ"ה דר"י מחייב בצירוף. דווקא כי התם דקונה בדמים. משא"כ במחליף דהכא. דלאו מקח גמור הוא. ות"ק דמחייב. ע"י צירוף הוא דמחייב. דהו"ל כדבר שנגמרה מלאכתו. וא"כ מתני' דר"פ דלקמן. צ"ל כמ"ש בתי"ט שם. דמ"מ מודה ר"י דאמרינן לוקח עיניו במקחו. בהוקבע בחצר. ע"ש: 
+<b>ואם </b>נפשך לומר דמ"ז דלעיל נמי כקונה בדמים ממש הוי. דמקח גמור הוא. משו"ה נאסר בצירוף. נמי אתי שפיר. ומתני' דהכא מיתוקמא כדפרישנ'. ומתני' דבסמוך ר"פ דאסורין. בצירוף: 
+<b>ואב"א </b>מיחוורתא כדשנינן מעיקרא. דלא שרי ר"י הכא. אלא בא' א' וכמ"ש בתי"ט. ואפ"ה תיתי מתני' דלקמן כר"י. דשני ליה בין מקח גמור לשאינו גמור. או דילמא לאו הכי. וטעמא דמתניתין דר"פ דבסמוך כמו שאכתוב שם בביאור יותר בעזהי"ת: 
+<small>משנה לחם<br><b>עיין </b>ירושלמי דמייתי הר"ש. ואיכא למשמע מניה. דמותר לקיים המורכב אף בא"י. ודלא כר"ע.</small>
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אוכלין ופטורין. </b>כבר רמזתי לך למעלה דהיכי דאמרינן אוכל ואוכלין. סתם אכילה דמתני' (לאפוקי דקרא בכזית) כדי שביעה במשמע. (ע"פ הרוב) ולא א' א' כנז'. והכי נמי הכא דקתני אוכלין אפילו הרבה בצירוף רק שלא בקבע. שכל זמן שלא נגמרה מלאכתן ולא הוקבעו ע"י חצר או מקח. בניו ובני ביתו אוכלין אכילת עראי ופטורין: 
+<b>והפועלים </b>בזמן שאין להם עליו מזונות שאוכלין מן התורה. אפשר דאפי' דרך קבע שרי להו. דרחמנא זכי להו ולא חל על חלקם חיוב המעשרות כלל כמו מתנות עניים. ואע"ג דמ"ע נמי כשעשאן גורן הוקבעו. (כדאייתינן בשילהי פאה וריש דמאי). מיהא אכילת קבע ודאי לאו גורן היא: 
+<b>הרי אלו לא יאכלו. </b>דהוי כמקח. ולגבי לוקח חשיבי כנגמרה מלאכתן. שהלוקח עיניו במקחו עכ"ל הרע"ב: 
+<b>לפמ"ש </b>דרישא דקתני יאכלו משמע ודאי אפילו ע"י צירוף. לא צריך לפרושי הכא משום דעיניו במקחו. דבלא"ה נמי גבי מקח אסור לאכול שתים שתים בצירוף. דהיינו גמר מלאכ' כדשמעינן בפרקין דלעיל. ולמאי חדית לן השתא הך סברא דלא בהדיא אתמר לענין זה: 
+<b>אלא </b>על כרחך צ"ל דבעי לאשמעינן דהך לא יאכלו לגמרי משמע. דאפי' עראי לא. כסתמא דלישנא דלא יאכלו כלל. ואפי' א' א' לא. וכי היכי דלא תקשי לך ההיא דס"פ דלעיל. דקיי"ל דעכ"פ א' א' שרי אליבא דר"י דהילכתא כוותיה. אצטריך ליה לחדש טעם דלוקח עיניו במקחו. ולא בעי גמר מלאכה ולא צירוף שתים. אלא אפי' א' א' חשיב לגביה כנגמרה מלאכתו מהך טעמא: 
+<b>ולפ"ז </b>צריך לחלק בין מקח דהכא. ובין ההיא דמחליף אכילה עם חבירו. כמ"ש לעיל דההיא ודאי לא מיקרי מקח ממש. ואינו קובע מן התורה אלא מדרבנן. משום דמיחזי כמקח כדלעיל. אבל הכא היינו מקח גמור כיון שבא בשכרו. כדפרישית נמי מ"ז דפרק דלעיל דאוכל בקציצה הוי קונה בדמים ממש (והכי נמי דייק לישנא דהרע"ב דהכא כתב דהוי מקח וק"ל): 
+<b>והשתא </b>דאתינן להכי אין צורך לומר כמ"ש בתי"ט. דאתיא מתני' כר"י משום דאיכא חצר דקובעת. דאפי' בלי חצר נמי מודה ר"י הכא. דאקבע ליה ע"י מקח:. 
+<b>ואי </b>הוה מפרשינן למתני' דהכא דלא יאכלו בצירוף שתים דומיא דרישא. אבל מ"מ יאכלו א' א' דמודה ביה ר"י. נמי מצי אתי כר"י. אפילו אי נימא דלא חשיב מקח גמור. ולא חצר גמור הקובע. מ"מ הא שמעינן ליה לר"י דצירוף שתים חשוב כדבר שנגמרה מלאכתו. ונאסר אפילו במידי דמיחזי כמקח. אע"ג דמקח גמור לא הוי וא"צ ג"כ קביעות דחצר. אלא דאי הכי לא הוי צריך לטעמא דלוקח עיניו במקחו: 
+<b>ואעפ"כ </b>אפשר לומר דהאי טעמא לא מהני אלא לצירוף שתים. ודילמא היינו נמי טעמא דאסור לצרף שתים ע"י מקח. אע"פ שלא הזכירוהו למעלה. או כלך לדרך זו שבאמת אין הכרח לפרש משנתינו כך. דאין כאן ענין למה שאמרו לוקח עיניו במקחו שנזכר בדבר אחר. (או דר"י לא ס"ל הכי כדכתיבנא לעיל ספ"ב) ובלא"ה נמי אתיא מתני' שפיר כר"י וכדפרישנא: 
+
+Mishnah 2
+
+<b>אבל לא מן הסל ולא מן הקופה. </b>ז"ל בתי"ט דלגבי לוקח הוי כמוליך לשוק דסגי לקובעו כמ"ה פ"ק ולוקח עיניו במקחו עכ"ל: 
+<b>ולענ"ד </b>לא דמי לגמרי. דהתם במוליך לשוק דנאסרו גם באכילת עראי ואפילו א' א' לא. משום דאוקימנא לההיא בשפיקסו עם ראיית הבית דאיכא תרתי. אבל הכא שרו באכילת עראי דא' א' מן התאנה מיהא. משום דאיירי במוציא פועליו לשדה. שהפירות עדיין לא הוקבעו בראיית פני הבית. ולא נגמרה מלאכתן. שאף ע"י מקח לא נאסרו בא' א' מן התאנה. דהיינו מן האילן שלא באו לידי גורן: 
+<b>וכבר </b>הודענוך למעלה שאין המקח קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו. א"כ מ"ט סגי מקח לקובען כאן דתנן אבל לא מן הסל ומן הקופה. אמנם פשוט דה"ט דמן הסל וקופה לא. משום דהיינו גרנן שליקטן בהן ומילאן כל צרכו. דהו"ל גמר מלאכה דידהו כבפ"ק. וכיון דאתי מקח עלייהו. דינא הוא דליתסרו אפילו באכילה כל דהו. דקבע להו מקח ככל הני מתנייתא דלעיל. ולא צריך נמי לטעמא דלוקח עיניו במקחו. דל"צ אלא להיכא דלא קבעא גמר מלאכה. (דלעיל. ואף שם הוא דוחק ואין לו עיקר כמ"ש לפי שלא נזכר כ"א בנוטה לחצר) וזה ברור: 
+<b>ולא מן המוקצה.</b> קשיא לי טובא דאיכפל תנא לאשמועינן כל הני. דמאי קמ"ל טפי. ולא כל שכן הוא אם מן הכלי אסור. כ"ש מן הכרי: 
+<b>ונ"ל </b>דבר הגון בס"ד דלא כדי נסבה. אלא טובא אשמעינן בהכי. למימרא דאפי' ודאי לא נגמרה מלאכתן. אפ"ה לא יאכלו. והכא במאי עסקינן בפירות העומדות לייבשן. כגון תאנים לעשותן גרוגרות וקציעות. והמקום שנעשין בו או המחצלת הוא הנקרא מוקצה (כמו במ"ש פ"ג מ"ו) שנשטחין בו לייבש ומוקצין מאכילה. עד שתגמר מלאכתן וידרסו בעיגול. דאע"ג דהני לא נגמרה מלאכתן עדיין. כדאי פ"ק דפירות יבשין אית להו גורן אחר. ולא נאסרו במילוי כלי וליקוט כל צרכו. והא ודאי רבותא קמ"ל. דלא תימא סל וקופה דווקא משום דחשיבי גמר מלאכה כדכתיבנא לעיל. ורישא בלחין. והשתא בסיפא אשמעינן רבותא ביבשין: 
+<b>שוב </b>ראיתי בפי' הר"ש ובתי"ט. שהביאו ירו' ניחא לא מן הסל ולא מן הקופה והא מן המוקצה אמאי. ומשני אר"י מוקצה עשו אותו כמצרף עכ"ל. ולא פירשוהו לנו דמאי קשיא ליה ומאי קמשני: 
+<b>ונראה </b>ברור שכוונתו כמה שכתבתי. דקשיא ליה אמוקצה טפי מאינך. משום דלא הוי גמר מלאכה כדאמרן. וקמשני שפיר דעשו אותו כמצרף. והא פרישנא ס"פ דלעיל דאפילו לקצות לא שרי אלא א' א'. אבל צירוף שתים לעולם קובע כיון דנמלך עליהן לאכילה. והרי אלו דברים נכונים בלי ספק: 
+<b>איברא </b>דצריך טעמא למה עשו כמצרף את שאינו מצרף. שהרי אסור לאכול גם א' א'. וליכא למידחק ולומר דמוקצה דמי טפי לצירוף. דאין בזה טעם כלל. ואדרבה במקומן שרי טפי כדלקמן. והנראה לי בזה משום גזרה אסרי לה. דילמא אתו למיכל נמי שתים דהו"ל איסורא דאורייתא: 
+<b>ולא </b>דמי להני דפרקין דלעיל ודמתני' דבסמוך דאשתרו בא' א' אע"ג דאתסרו בצירוף שתים. דהתם שאני דהמקח נעשה במחובר. ולא קבע ולא אסר דבר תורה. משא"כ הכא דבתלוש הוא. וקובע ד"ת בגמר מלאכה או בצירוף שתים דכוותה גזרו רבנן בא' א' אטו שתים. וכל אלה דברים נכוחים לענ"ד: 
+<b>ותו </b>דלעיל ודבסמוך אית להו נמי היכירא דמגרגר במחובר וכן לקמן מקרטם עלה ולא התירו לו לאחוז הקלח בידו. אבל הכא לית ליה היכירא לגמרי: 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ופטורות מן המעשרות. </b>מ"ש הרמב"ם אבל יעשר דמאי. משום דס"ל דספיקא הוי ולא ודאי הוא דמתאנה זו נפל. אימור מאחריני נפל שהוליכם בדרך זה. ולא מהני מאי דאפקרינהו ואייאוש מרייהו. למפטרינהו ממעשר. אחר שכבר נגמרה מלאכתן בחיוב והוקבעו. וה"ט דסיפא אם דרסו רוב ב"א חייב. והו"ל ספק מעושרין: 
+<b>ומ"ש </b>בתי"ט ממ"ה דפ"ד. לא דמי דהתורם אין בלבו על הצדדים. אלא לפי שהן שלו. ואין לאדם אחר זכות בהן. אבל פשיטא דאין בלבו על מה שאינו שלו. ולא עוד אלא אפי' היה בלבו עליהם אין שם מעשר ותרומה חל כלל על מה שמפריש כנגד אלו שאינן שלו. ודוק: 
+<small>משנה לחם<br><b>ד"ה </b>ופטורות. שהוליכום בדרך זה. נ"ב (איברא כודאי נמי דמי. דקיי"ל רוב וקרוב. הולכין אחר הרוב. אפילו בקורבה דמוכח. עיין גמרא פ"ב דב"ב אמתניתין דנפול. ופ"ז דשקלים. והיינו נמי דמותרות משום גזל. ועיין בי"ד סקכ"ט).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>והוקבעו דדמי להקדיש פירותיו משנגמרו דכבר חלה עליהן זיקת תרומות ומעשרות ביד ב"ה.</small>
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<small>משנה לחם<br><b>ומרפסת </b>נ"ל שהוא שם נגזר מלשון מקרא. ומרפס רגליכם. שהוא מענין מדרך ומרמס. ועל שם שזה המקום הוא מדרך כף רגל. לרבים בני עליות השותפים בו. ועל ידי זה נרפס מאד. הוא קרוי כך.</small>
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>תאנה </b>שהיא עומדת בחצר. וחצר קובעת. ואם יקשה לך מאי שנא ממכניס תבואה במוץ שלה. עיין מ"ש בס"ד ריש מכילתין. ועי"ל משום דראשו של אילן רשות אחרת היא כדמוכח בסיפא. והכא איירי במצרף בראשו של אילן ואח"כ הוריד לחצר. להכי חייב ודוק: 
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>אוכל אחת אחת. </b>העומד בחצר אוכל מן הנוף כדפירש הרע"ב. והכא לא שייך למיזל לא בתר עיקר ולא בתר נוף. דבמחובר ליכא חיובא דמעשרות. עד שיתלשו הפירות ויקבעו במקום החייב כשיהיו תלושין: 
+<b>ולא </b>ידענא למאי נסיב תנא הכא האי דינא היכא אזלינן בתר עיקר או נוף. ושמא איידי דאצטריך ליה לאשמועינן דלא ניזיל הכא בתר עיקר ולא בתר נוף כמו בעלמא. מילתא אגב אורחא קמ"ל. היכא אזלינן בתרייהו: 
+<b>ובבתי ערי חומה הכל הולך אחר העקר. </b>התי"ט האריך להשיג על הר"ש במ"ש דסתם מתני' כר"מ דערכין: 
+<b>וכל </b>דבריו אינן מוכרחין. וכמעט סותרין את עצמן. דמעיקרא קאמר דליכא בינייהי דר"מ ור"י אלא חולסית ומצולה. ודייק מנה דלא מרבה אלא הראוי לבנין. משמע דאפי' לר"מ גנה לא. והדר קאמר דאפי' לר"י גנה אין. ולא שפיר קאמר הר"ש דעכ"פ אתיא טפי כר"מ דבהדי' קאמר אף השדות. ואע"ג דמפרשינן ליה אחולסית ומצולה לא למעוטי גנה אלא דעדיפא נקט. אע"ג דאין ראוין אלא לבנין ולא לזריעה. וכ"ש גנה דחזיא נמי לבית. ור"י מנ"ל דגנה כבית סבירא ליה. (והא ודאי לאו הכי ס"ל כדמוכח מהתוספתא ומאן ציית ליה להרב בתי"ט דלימא לן דלא דסמכא היא. רבותא לשבושי למתניתא דר"ח. ולא בי אדא אוכמא מיתניא) והיכי מוכח מניה מידי. 
+<b>ואע"ג </b>דהרמב"ם פסק דגנה כבית. גברא אגברא קרמית. ועדיין לא ידענו מהיכן יצא לו להר"מ ז"ל. שמא מהירו' או ברייתא אשכח: 
+<b>ועוד </b>לע"ד אנכי היודע ועד דהר"מ ז"ל נמי מודה דמתני' דהכא כר"מ. והיינו טעמיה שהשמיט לבבא זו דבבע"ח הכל הולך אחר העקר. דמשמע ליה דאתיא כיחידאה. ולא בעי לאוקמה באילן העומד בחצר. אלא סתמא דמתני' בכל גוונא איירי. והכי סבר לה הר"ש. ומיחוורתא דלאו בחצר דווקא איירי. ואפי' חצר אכתי ערבך ערבא צריך. ואינו מוכרח כלל לומר שכל החצרות כבית לענין בע"ח. והראי' שהביא בתי"ט יש לדחותה וק"ל: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>סד"ה ובבתי. לענין בתי עיר חומה. נ"ב והרי לענין מכירה. אין חצר בכלל בית.</small>
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הכובש. </b>הא דלא מנה הרמב"ם כבישה. אפשר לומר לאו משום דס"ל כבישה בחומץ. או ביין ושמן. וכל ששמו כבישה. אינו קובע כי אם במלח לבדו. אלא משום דלא אצטריך ליה. כיון דכבוש הרי הוא כמבושל. הרי הוא בכלל בישול. כל מין כבוש שיהיה. וכל כבישה היא תולדות אור ויסוד אש שבו הוא שנתגבר בו. עד שנתחמם ונתפרדו חלקיו. ולכן קולט טעם וריח. כמו ע"י בישול. והרמב"ם דרכו לקצר כל האפשר: 
+<b>ותדע </b>אפי' להבנת הר"א והכ"מ בדעת הר"מ. אכתי קשיא מאי טעמא לא שנה הכובש. דאפי' תימא דס"ל שאין כבישה קובעת אלא של מלח. מ"מ היא ע"י שרייה עם מים. ולא במלח לבדו. והו"ל לאשמעינן נמי הא דמים עם מלח ג"כ קובעין אלא ודאי כדאמרן: 
+<b>השולק </b>עמ"ש בפ"י דתרומות מ"ח: 
+<b>המקפה. </b>כתב הרע"ב ובתבשיל צונן איירי. כ"ה בירו'. ועמ"ש בפ"ק מ"ז. וסייעתא למ"ש הר"ש שם. ותיובתא להר"מ ז"ל: ז"ל: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ונפרדו חלקיו. נ"ב (כהמס דונג מפני אש בטבע. וזוהי הסבה בעצמה. שכשתשים מלח בשלג תוך כלי של בדיל. ותערבם בכף היטב. ימס וישוב מים. וידבק קרח על גבי הכלי מבחוץ. ואם ישפכו מים ויושיבו הכלי עליו ישוב המים שתחתיו לקרח. ויתאחז בקרח. כי לפי שהמלח יש בו חוזק גדול מיסוד האש. יתגבר על קור השלג. ומגרש אותו על פני החוץ של הכלי. והבדיל יש בו חוזק מיסוד המים. כי על כן הוא נתך מהר. לכן בברוח הקרירות מן השלג על ידי חום המלח שרדפו. יצא על צד אחר של הכלי. ומצא מין את מינו. ונתחזק בהם עד שיהפכו המים הנדבקים שם לקרח).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ד"ה הכובש. סוף פיסקא כל האפשר. נ"ב ועתי"ט שילהי פ"ק דמ"ק בשם הר"מ שם ד"ה וכל כבשין. אז תבין ותשכיל שכיוונתי האמת.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>כדאמרן. נ"ב <b>אבל</b> דיוקו של הר"מ מדלא אמרו בירושלמי חומץ קובע נ"ל שאינו כלום. שהמלח קובע מיד. בטבילה בעלמא במלח גרידא. וחומץ אינו קובע אלא לאחר זמן בששהה בו שיעור כבישה.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>לשלוח לחברו.</b> מפי' הר"מ משמע דמיירי ששולח' לו לאכל בשבת. 
+<b>וא"ת </b>מאי קמ"ל דהא אליבא דכ"ע שבת קבעה. והיכי פליג נמי ת"ק: 
+<b>י"ל </b>דר"י ס"ל דהוקבעה מיד אפי' קודם שבת. וקמ"ל דנתחייב זה במחשבתו של זה. ומשום הכי לא סבר תנא קמא כוותיה: 
+<b>אבל </b>מפי' הר"ש והרע"ב משמע דאפי' בחול קבע. משום דשליחות דורון חשובה. כמו סעודת שבת דקבעא כיון דחשיבא: 
+
+Mishnah 3
+
+<b>אם מלח ונתן לפניו חייב.</b> מייתי הר"ש הירו' דפריך אם מלח טובל למה לי צירוף. ואם צירוף למה מלח. משמע דגם מלח קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו: 
+<b>והכי </b>נמי מסתברא דחד טעמא הוא כמו בבישול. דא"צ גמר מלאכה אחרת. לפי שמתוקן כל צרכו ע"י כך. כמ"ש פ"ק מ"ז וריש פרקין. וגם זה שלא כדברי הר"מ ז"ל בחבורו שכתב כל הששה דברים שבכללן המלח אינן קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו: 
+<b>איברא </b>דהך ירו' לא דייק דהתינח אם מלח למה צירוף שפיר קשיא. אבל אם צירוף למה מלח. הא ודאי לק"מ דאין צירוף קובע לבדו. ואפי' גמר מלאכה ממש אינו קובע. אם לא ע"י מקח או חצר. ומעטן לאו גמר מלאכה הוא. וסתמא לאו בבית ובחצר קאי: 
+
+Mishnah 4
+
+<b>על החמין חייב. </b>כתב הרע"ב שהוא קובע לפי שאין יכול להחזיר המותר. וכ"כ הר"ש ע"פ גירסת גמרא שלנו: 
+<b>וקשיא </b>לי תיפוק ליה משום שהאור קובעת. וצ"ל דאין האש קובעת אלא בבישול ושליקה. דרותחין הן שהיד סולדת בהן. אבל חמין שמוזגין בהן אינן אלא פושרין ולא קבעי. אי נמי אפי' מיירי בחמין שסילקן מן האש. מ"מ כלי שני אינו מבשל. והכי איתא נמי להדיא פ"ק מ"ז: 
+<b>שוב </b>ראיתי בפי' הר"מ דטעמייהו דחכמים דהכא משום דהאור קובעת. וכן פסק הלכה כוותייהו. והא דלא כסתם מתני' דהתם. דנותן לתמחוי והכי קיי"ל וצ"ע: 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<small>משנה לחם<br><b>תמרות </b>נ"ל שהן השרביטין הארוכים (כעין תורמל וכיס ארוך) שהפולין מונחין בו. וגם הם טובים לאכילה. כנראה בפול הלבן ובאפונים.</small>
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>העוקר שתלים. </b>בחנם האריך התי"ט בכאן להגיה לשון הרע"ב וטרח בלי צורך כלל. כי הכל א' שתילים או נטיעות. ובשתילי בצלים וכרישין מיירי כלשון הר"ש. וגם דברי הר"מ נכללין בזה וק"ל: 
+<b>לתוך שלו. </b>צ"ע מאי קמ"ל בהא. ואפשר דר"ל אפי' נטען בתוך חצרו החייבת. וקמ"ל אע"ג דחצרו של אדם טובל לו. הכא דלא נגמרה מלאכתן לא. וכ"מ מהירו' שמביא בתי"ט: 
+<b>ונטע לתוך שלו פטור. </b>בתי"ט העתיק מ"ש הר"מ בזה ע"פ הירו'. דל"ת מחכמים דפליגי אר"ע בפ"ק דפאה: 
+<b>ואיני </b>יודע מה חסר בפשוטו. ובלא"ה לק"מ דהתם איפליגו בלכתחלה. והכא מיירי בדיעבד דפטור. בשזרע ונטע. והיה מקום לומר דאפי' נגמרה מלאכתן. מודו רבנן דאם נטע בשוגג פטור. אע"ג דלכתחלה לא יזרע במתכוין עד שיעשר. ואף אם בעבר ועשה במזיד ודאי מחייבינן ליה מכל מקום. כדי שלא יבוא לבטל המעשרות במתכוין. מיהא בשוגג דילמא לא קנסינן ליה (והכי נמי מסתברא כיון דודאי זורע מן התורה פטור ואליבא דכ"ע אין עיקר חיובו אלא מד"ס) והעוקר דיעבד משמע: 
+<b>איברא </b>דקושטא קאמר הר"מ דהכא בדבר שלא נגמרה מלאכ' עסקי'. ומשו"ה צריך לפרש דקמ"ל אפי' ראה פני הבית כלשון הר"ש. דאל"ה משנה שאינה צריכה היא. דאטו עד השתא לא שמעינן דדבר שלא נגמר' מלאכ' פטור ממעשרות: 
+<b>אבל </b>עדיין צריך לבאר לשון הר"מ. דקאמר חטים נגמרה מלאכתן. שלכאורה הוא תמוה. דהא התם נמי בשלא נגמרה מיירי. דהיינו קודם מירוח. שהוא גמר מלאכת החטים כדתנן פ"ק דמכילתין. והפלא מבתי"ט דלא חלי ולא מרגיש: 
+<b>ועל </b>כרחנו צריכים אנו לדחוק בכוונת הר"מ במאי דקאמר חטים נגמרה מלאכתן. דלאו דווקא הוא. אלא ר"ל גמר פריין שנתבשלו וגדלו כל צרכן. ואע"פ שלא נגמרה עדיין מלאכתן למעשרות. מ"מ כבר הגיעו לעונת המעשרות שנאסרו באכילת קבע. ושמא הוא הדין לזריעה. ובהא קמפלגי התם. ר"ע מדמי זריעה לאכילת עראי. ורבנן מדמו לה לקבע. משא"כ כאן דלא נגמר פריין. כ"ע מודו דלכתחלה נמי שרי: 
+<b>ואכתי </b>איכא למימר דאף הזורע דבר הגמור. רצוני שהגיע לעונת המעשרות פטור לד"ה. אם עשה כן בשוגג קודם שנגמרה מלאכתו. דאפי' תימא פליגי רבנן עליה דר"ע. עד כאן ל"פ אלא בלזרוע במתכוין וכנזכר. כיון דהכל שוים דזורע פטור דבר תורה בכל אופן ודוק: 
+<b>ראב"ע אומר כו'. הרי אלו חייבין . </b>אפשר דלא פליג אלא אלוקח במחובר. משום דהוי כתלוש מאחר שנגמר. אי נמי אלקט לשלוח לחברו דסליק מניה קאי. וס"ל מתנה הרי היא כמכר: 
+<b>ואי נמי</b> לפום מאי דפרישית לרישא. דמיירי בנוטע לתוך חצרו. ואשמעינן אע"ג דראה פני החצר. פליג נמי ארישא. וסבירא ליה דחייבין. דקבעה להו חצר בדבר הגמור: 
+<small>משנה לחם<br><b>גריסין הקילקין</b> מכאן נראה לכאורה שהגריס של כתמים. נוכל לשערו באותן גריסין של פול הגס (בל"א גרושה בונין) לפי שהן מרובעין. ואין לך מרובע אחר בבריות מששת י"ב. אלא אלו. כמ"ש בירושלמי. וכבר שנינו בכגריס של נגעים. שהוא גריס הקלקי מרובע. כ"ש בכגריס של כתמים. שלא אמרו חכמים להחמיר בהן אלא להקל. לפיכך דבר ה' אמת הוא בפי אמ"ה ז"ל בזה. כמ"ש בספר תשובותיו (סס"ז). <b>זה</b> כתבתי בילדותי. שוב גמגמתי בדבר. וכמדומני לא כווננו שמועתנו בזה. כמ"ש במו"ק (א"ח סר"ב) בס"ד. ובהגהה לשי"ע (סס"ט).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שאביהן תרומה </b>עמ"ש בס"ד מ"א פ"ט דתרומות.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>לתוך שלו לזרע חייב.</b> הכא ודאי צריך לפרושי כדאמרן לעיל. דבנוטע לתוך חצרו החייבת עסקינן. דאל"ה מאי טעמא ליחייב. דאע"ג דהוה גרנן. הא לא איקבעו להו. כל כמה דלא ראו פני הבית: 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>שום בעל בכי. </b>כתב בתי"ט לפירוש שני של הרע"ב דבעל הר הלבנון צ"ל דבכי שם מקום עכ"ל. ונמצא שם מקום נקרא בכי כמ"ש רז"ל בפ' ע"פ פסלו של מיכה עומד בבכי. והוא דוחק לפי שא"כ חסרה מלת הטעם. שהי"ל לומר שום בעל של בכי כמו של רכפא. או להוסיף בו יו"ד היחס וק"ל: 
+<b>ולי </b>נראה עפ"ד הרע"ב לפרש מלת בכי מלשון בראשי הבכאים שת"י ברישי אילניא. וכן מזה עוברי בעמק הבכא. וזה נכון יותר שר"ל הלבנון שגדלים בו אילנות. וכך שמו יער הלבנון: 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Orlah/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Orlah/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ed0fde286bc68675362b108f27dee3012bd40cf8
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Orlah/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt	
@@ -0,0 +1,1355 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Orlah
+לחם שמים על משנה ערלה
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה ערלה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<small>משנה לחם<br><b>שזעזעתו </b>נ"ל אסלע קאי שנזדעזע. וכן שזעזעו. ר"ל אדם הניע את הסלע שסביב האילן. ובזה חזר ונעשה כעפר תיחוח. ולשון הרע"ב לא דייק. דמשמע דאאילן קאמר. ולא שייך לומר שנעשה כעפר. ולפמ"ש הוא מדויק. וא"צ לגרוס בעפר. כמ"ש בתי"ט אליבא דהר"מ ז"ל. אלא גרסתנו היא הנכונה.</small>
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>במחט של מיתוח </b>כה"ג רע"ב. וכך נ"ל. דהכי איתא נמי בהדיא בפי"ג דכלים. מחט שהתקינה למיתוח כו'. ושל מיתוח. אלא שראיתי אח"כ בערוך. שגורס גם שם של מיתון.</small>
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>העלין והלולבין כו' ואסורין באשרה. </b>קשיא אמאי לא תני נמי שאסורות בשביעית. וי"ל משום דאין דין כל העלין והלולבין שוה לענין שביעית וצריך לחלק בהן משו"ה לא קמיירי בהו. דלא חזי לאורוכי בהו הכא דלאו דוכתייהו. ועיין מ"ה פ"ז דשביעית: 
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+
+
+Mishnah 14
+
+
+
+Mishnah 15
+
+
+
+Mishnah 16
+
+
+
+Mishnah 17
+
+
+
+Mishnah 18
+
+
+
+Mishnah 19
+
+
+
+Mishnah 20
+
+
+
+Mishnah 21
+
+
+
+Mishnah 22
+
+
+
+Mishnah 23
+
+
+
+Mishnah 24
+
+
+
+Mishnah 25
+
+
+
+Mishnah 26
+
+
+
+Mishnah 27
+
+
+
+Mishnah 28
+
+
+
+Mishnah 29
+
+
+
+Mishnah 30
+
+
+
+Mishnah 31
+
+
+
+Mishnah 32
+
+
+
+Mishnah 33
+
+
+
+Mishnah 34
+
+
+
+Mishnah 35
+
+
+
+Mishnah 36
+
+
+
+Mishnah 37
+
+
+
+Mishnah 38
+
+
+
+Mishnah 39
+
+
+
+Mishnah 40
+
+
+
+Mishnah 41
+
+
+
+Mishnah 42
+
+
+
+Mishnah 43
+
+
+
+Mishnah 44
+
+
+
+Mishnah 45
+
+
+
+Mishnah 46
+
+
+
+Mishnah 47
+
+
+
+Mishnah 48
+
+
+
+Mishnah 49
+
+
+
+Mishnah 50
+
+
+
+Mishnah 51
+
+
+
+Mishnah 52
+
+
+
+Mishnah 53
+
+
+
+Mishnah 54
+
+
+
+Mishnah 55
+
+
+
+Mishnah 56
+
+
+
+Mishnah 57
+
+
+
+Mishnah 58
+
+
+
+Mishnah 59
+
+
+
+Mishnah 60
+
+
+
+Mishnah 61
+
+
+
+Mishnah 62
+
+
+
+Mishnah 63
+
+
+
+Mishnah 64
+
+
+
+Mishnah 65
+
+
+
+Mishnah 66
+
+
+
+Mishnah 67
+
+
+
+Mishnah 68
+
+
+
+Mishnah 69
+
+
+
+Mishnah 70
+
+
+
+Mishnah 71
+
+
+
+Mishnah 72
+
+
+
+Mishnah 73
+
+
+
+Mishnah 74
+
+
+
+Mishnah 75
+
+
+
+Mishnah 76
+
+
+
+Mishnah 77
+
+
+
+Mishnah 78
+
+
+
+Mishnah 79
+
+
+
+Mishnah 80
+
+
+
+Mishnah 81
+
+
+
+Mishnah 82
+
+
+
+Mishnah 83
+
+
+
+Mishnah 84
+
+
+
+Mishnah 85
+
+
+
+Mishnah 86
+
+
+
+Mishnah 87
+
+
+
+Mishnah 88
+
+
+
+Mishnah 89
+
+
+
+Mishnah 90
+
+
+
+Mishnah 91
+
+
+
+Mishnah 92
+
+
+
+Mishnah 93
+
+
+
+Mishnah 94
+
+
+
+Mishnah 95
+
+
+
+Mishnah 96
+
+
+
+Mishnah 97
+
+
+
+Mishnah 98
+
+
+
+Mishnah 99
+
+
+
+Mishnah 100
+
+
+
+Mishnah 101
+
+
+
+Mishnah 102
+
+
+
+Mishnah 103
+
+
+
+Mishnah 104
+
+
+
+Mishnah 105
+
+
+
+Mishnah 106
+
+
+
+Mishnah 107
+
+
+
+Mishnah 108
+
+
+
+Mishnah 109
+
+
+
+Mishnah 110
+
+
+
+Mishnah 111
+
+
+
+Mishnah 112
+
+
+
+Mishnah 113
+
+
+
+Mishnah 114
+
+
+
+Mishnah 115
+
+
+
+Mishnah 116
+
+
+
+Mishnah 117
+
+
+
+Mishnah 118
+
+
+
+Mishnah 119
+
+
+
+Mishnah 120
+
+
+
+Mishnah 121
+
+
+
+Mishnah 122
+
+
+
+Mishnah 123
+
+
+
+Mishnah 124
+
+
+
+Mishnah 125
+
+
+
+Mishnah 126
+
+
+
+Mishnah 127
+
+
+
+Mishnah 128
+
+
+
+Mishnah 129
+
+
+
+Mishnah 130
+
+
+
+Mishnah 131
+
+
+
+Mishnah 132
+
+
+
+Mishnah 133
+
+
+
+Mishnah 134
+
+
+
+Mishnah 135
+
+
+
+Mishnah 136
+
+
+
+Mishnah 137
+
+
+
+Mishnah 138
+
+
+
+Mishnah 139
+
+
+
+Mishnah 140
+
+
+
+Mishnah 141
+
+
+
+Mishnah 142
+
+
+
+Mishnah 143
+
+
+
+Mishnah 144
+
+
+
+Mishnah 145
+
+
+
+Mishnah 146
+
+
+
+Mishnah 147
+
+
+
+Mishnah 148
+
+
+
+Mishnah 149
+
+
+
+Mishnah 150
+
+
+
+Mishnah 151
+
+
+
+Mishnah 152
+
+
+
+Mishnah 153
+
+
+
+Mishnah 154
+
+
+
+Mishnah 155
+
+
+
+Mishnah 156
+
+
+
+Mishnah 157
+
+
+
+Mishnah 158
+
+
+
+Mishnah 159
+
+
+
+Mishnah 160
+
+
+
+Mishnah 161
+
+
+
+Mishnah 162
+
+
+
+Mishnah 163
+
+
+
+Mishnah 164
+
+
+
+Mishnah 165
+
+
+
+Mishnah 166
+
+
+
+Mishnah 167
+
+
+
+Mishnah 168
+
+
+
+Mishnah 169
+
+
+
+Mishnah 170
+
+
+
+Mishnah 171
+
+
+
+Mishnah 172
+
+
+
+Mishnah 173
+
+
+
+Mishnah 174
+
+
+
+Mishnah 175
+
+
+
+Mishnah 176
+
+
+
+Mishnah 177
+
+
+
+Mishnah 178
+
+
+
+Mishnah 179
+
+
+
+Mishnah 180
+
+
+
+Mishnah 181
+
+
+
+Mishnah 182
+
+
+
+Mishnah 183
+
+
+
+Mishnah 184
+
+
+
+Mishnah 185
+
+
+
+Mishnah 186
+
+
+
+Mishnah 187
+
+
+
+Mishnah 188
+
+
+
+Mishnah 189
+
+
+
+Mishnah 190
+
+
+
+Mishnah 191
+
+
+
+Mishnah 192
+
+
+
+Mishnah 193
+
+
+
+Mishnah 194
+
+
+
+Mishnah 195
+
+
+
+Mishnah 196
+
+
+
+Mishnah 197
+
+
+
+Mishnah 198
+
+
+
+Mishnah 199
+
+
+
+Mishnah 200
+
+
+
+Mishnah 201
+
+
+
+Mishnah 202
+
+
+
+Mishnah 203
+
+
+
+Mishnah 204
+
+
+
+Mishnah 205
+
+
+
+Mishnah 206
+
+
+
+Mishnah 207
+
+
+
+Mishnah 208
+
+
+
+Mishnah 209
+
+
+
+Mishnah 210
+
+
+
+Mishnah 211
+
+
+
+Mishnah 212
+
+
+
+Mishnah 213
+
+
+
+Mishnah 214
+
+
+
+Mishnah 215
+
+
+
+Mishnah 216
+
+
+
+Mishnah 217
+
+
+
+Mishnah 218
+
+
+
+Mishnah 219
+
+
+
+Mishnah 220
+
+
+
+Mishnah 221
+
+
+
+Mishnah 222
+
+
+
+Mishnah 223
+
+
+
+Mishnah 224
+
+
+
+Mishnah 225
+
+
+
+Mishnah 226
+
+
+
+Mishnah 227
+
+
+
+Mishnah 228
+
+
+
+Mishnah 229
+
+
+
+Mishnah 230
+
+
+
+Mishnah 231
+
+
+
+Mishnah 232
+
+
+
+Mishnah 233
+
+
+
+Mishnah 234
+
+
+
+Mishnah 235
+
+
+
+Mishnah 236
+
+
+
+Mishnah 237
+
+
+
+Mishnah 238
+
+
+
+Mishnah 239
+
+
+
+Mishnah 240
+
+
+
+Mishnah 241
+
+
+
+Mishnah 242
+
+
+
+Mishnah 243
+
+
+
+Mishnah 244
+
+
+
+Mishnah 245
+
+
+
+Mishnah 246
+
+
+
+Mishnah 247
+
+
+
+Mishnah 248
+
+
+
+Mishnah 249
+
+
+
+Mishnah 250
+
+
+
+Mishnah 251
+
+
+
+Mishnah 252
+
+
+
+Mishnah 253
+
+
+
+Mishnah 254
+
+
+
+Mishnah 255
+
+
+
+Mishnah 256
+
+
+
+Mishnah 257
+
+
+
+Mishnah 258
+
+
+
+Mishnah 259
+
+
+
+Mishnah 260
+
+
+
+Mishnah 261
+
+
+
+Mishnah 262
+
+
+
+Mishnah 263
+
+
+
+Mishnah 264
+
+
+
+Mishnah 265
+
+
+
+Mishnah 266
+
+
+
+Mishnah 267
+
+
+
+Mishnah 268
+
+
+
+Mishnah 269
+
+
+
+Mishnah 270
+
+
+
+Mishnah 271
+
+
+
+Mishnah 272
+
+
+
+Mishnah 273
+
+
+
+Mishnah 274
+
+
+
+Mishnah 275
+
+
+
+Mishnah 276
+
+
+
+Mishnah 277
+
+
+
+Mishnah 278
+
+
+
+Mishnah 279
+
+
+
+Mishnah 280
+
+
+
+Mishnah 281
+
+
+
+Mishnah 282
+
+
+
+Mishnah 283
+
+
+
+Mishnah 284
+
+
+
+Mishnah 285
+
+
+
+Mishnah 286
+
+
+
+Mishnah 287
+
+
+
+Mishnah 288
+
+
+
+Mishnah 289
+
+
+
+Mishnah 290
+
+
+
+Mishnah 291
+
+
+
+Mishnah 292
+
+
+
+Mishnah 293
+
+
+
+Mishnah 294
+
+
+
+Mishnah 295
+
+
+
+Mishnah 296
+
+
+
+Mishnah 297
+
+
+
+Mishnah 298
+
+
+
+Mishnah 299
+
+
+
+Mishnah 300
+
+<b>בשרף הערלה. </b>עיין שם מ"ו: 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>סאה תרומה שנפלה. </b>עיין פירוש הרע"ב. ומ"ש בתי"ט בשם הר"ש ז"ל ותמה עליו דהא נפלו תנן דמשמע מאליהן ותנן התם ואח"כ נפלו חולין שוגג מותר עכ"ל: 
+<b>לא ידענא</b> מאי קשיא ליה ומי דמי התם חולין ודאי מעלין את האסור בין בבת אחת בין בזא"ז. אבל הכא בדבר איסור קמיירי. דכי היכי דבפני עצמו לא מצי לבטולי ולמשרי איסורא אחרינא. הוא הדין נמי דאינו מצטרף להיתר להעלות האיסור. ואפי' בשוגג מה כחו יפה להתיר האסור. הא לא מהני לסייע בביטול אלא כשאין שמו עליו שכבר נתבטל מן התורה. כגון תרומה שנפלה לפחות ממאה. דמדאורייתא בטלה: 
+<b>ואפילו </b>את"ל שאוסרת מ"ה. אעפ"כ אין עוד שם תרומה עליה. אלא מדומע שכולו נעשה איסור. וכשנפלה ערלה מועטת לתוכה נעשה הכל מדומע. שבזה האופן התרומה מסייע' לבטל הערלה. לפי שהיא מכלל המדומע. וכל הנופל לתוכן חוזר להיות כמוהו אם אינו כשיעור שיאסור. אבל אין כחו של איסור יפה להתיר האסור. וכן כשנפלה מתחלה ערלה שבטלה בחולין במיעוט'. הרי נעשו כולן חולין. ואם אח"כ נפלה להן תרומה. מצטרפת הערלה המבוטלת. להיות שיעור החולין מספיק לבטל את התרומה. אע"פ שלא היה בהן כשיעור בלי הערלה. לפי שהערלה כבר בטלה ונחשבת מכלל ההיתר: 
+<b>משא"כ </b>אם נפלה מתחלה ערלה באופן שאסרה את התערובת ונפלה אח"כ תרומה בענין שע"י צירופה יש כשיעור לבטל הערלה. אינה מצטרפת להתיר איסור הערלה שפשט בכל התערובת. וזה פשוט מאד. גם הר"מ ז"ל מפרש הכי בהדיא. ומה יעשו גדולי הדור. אם הירו' מפרש כן. ומדוע תלה הרבתי"ט דבר זה בהר"ש לבדו: 
+<b>אף </b>שיש לקיים דעת התי"ט בצד זולת צד. ורצוני שאם האסור שנפל אחרון בטל בהיתר לבדו בלי צירוף האיסור שנפל ראשון. בזה נראה שהאחרון חוזר ומצטרף לבטל הראשון. כגון ערלה שנפלה לקצ"ט סאין ונאסר הכל. ושוב נפלה סאה תרומה לתוכן. הרי היא מעלה את הערלה אף באחרונה. לפי שהתרומה בטלה בחולין דהיתר בלי סיוע הערלה ונעשית חולין כמוהן. לכך נראה שמצטרפת להתיר הערלה. וכן הדבר בסאה תרומה שנפלה למאה פחות קב או קביים ונדמעו ואח"כ נפלה שם ערנה כשיעור זה להשלים למאה. הרי זו מעלה את התרומה. מאחר שהערלה מתבטלת במאתים ויותר דחולין בלי צירוף התרומה. ונעשית חולין להעלות התרומה. (ואף בזה אפשר דאם נודע התערובת קודם נפילה ב' לא מהני עבי"ד סצ"ט. וגם י"א דאפי' ביבש אומרים חנ"נ) ובזה הצד דבריו נראין שאף האיסור מסייע לבטל מאחר שנפל שוגג אפי' באחרונה: 
+<b>אבל </b>מתניתין הא אוקמוה בדליכא מאתי' בהיתר לבד לבטל הערלה כי אם ע"י צירוף התרומה שנפלה ראשונה ואסרה המדומע. וכה"ג אע"ג דמהניא למשרי הערלה למהוי מדומע כוותה. מי איכא למימר דתהני לבטולה איהי גופה נמי. וזה ברור מאד ומבואר מדרך ההקש בלי שיצטרך לראיה ולאריכות: 
+<b>והרע"ב </b>לא הלך כאן בשטת רבותיו ובירר לו דרך לעצמו. ואין חכמים מודים לו ועיין עוד בסמוך: 
+
+Mishnah 3
+
+<b>והערלה את הערלה. </b>כתב הרע"ב ז"ל צ"ל דאחת מהן נטע רבעי שהם ב' שמות. שא"א לאיסור של שם א' שיהא קצתו מבטל לקצתו עכ"ל: 
+<b>כבר </b>ביארתי לעיל דודאי אפשר ואפשר הוא אצל הר"מ והר"ש ז"ל. ומדוע לא יסייע האיסור לבטל בזה האופן שנפל למאתים אחר שהוא כבר נתבטל. ואין עוד שמו עליו. שכולו היתר הוא. ולא איסור. אלא שהוא ז"ל לפי שטתו במשנתנו. דמפרש למאתים. מאתים חסר א'. א"כ כשנפלה ערלה בתחלה. עדיין כולו איסור. דבכה"ג ודאי לא אתי איסורא טפי משם א' ושרי ליה. על כן הוצרך לומר דערלה אחת פירושה נ"ר. והוא דוחק עצום. ומתוך כך נפל בזרות אחר. לומר שהאיסור המוחלט מבטל את האיסור ועושהו היתר. שהוא דבר שאין הדעת סובלתו. ושני המפרשים הרתשים הושוו בכך וחלוקים עליו: 
+<b>ואמנם </b>נראה שהרע"ב לאו מדעתיה אמרה. אלא דהרא"ש רביה היא. שכן נמצא בפירושו שנתגלה בימינו דמפרש נמי דערלה חדא דמתני' נ"ר הוא. ואין ספק שמשם הוציא ז"ל מ"ש כאן: 
+<b>אבל </b>באמת אין נראה שיהא דעת הרא"ש שוה לדעת הרע"ב. כי הרא"ש ז"ל לא בא לכלל זה אלא מתוך שהיה קשה לו קושית הר"ש ז"ל שהקשה. מאי שנא מהא דתנן בפ"ה דתרומות סאה תרומה שנפלה למא' לא הספיק להגביהה עד שנפלה אחרת ה"ז אסורה. ומ"ט הכא ערלה מעלה את הערלה. דאע"ג דבטלה לה במאתים. (כפירושו במשנתנו כשחזרה ונפלה ערלה פעם שנייה חזר האיסור וניעור כמו בתרומה). ומכח זה נדחק הרא"ש ז"ל לתרץ דהך ערלה נ"ר היא: 
+<b>מכל </b>מקום לא ס"ל כרע"ב. רצוני דהיכא דנפלה מתחלה ערלה לפחות מכשיעור. ודאי ס"ל נמי דלא אתי איסור נ"ר או כלאים ושרי לה. אלא בשנפלה תחלה למאתים כשיעור שנתבטלה קמיירי כדמפרש הר"ש. דהשתא בנפילה ראשונה כולו היתר הוא ומועיל לבטל האיסור שנפל באחרונה והאחרון אינו מעורר האיסור מפני שהוא שם אחר זוהי שטת הרא"ש במשנתנו. אע"פ שבסוף נראה שנטה אחר גיר' הירו' לא בהחלט. אלא סלקא ליה בקושיא מה שאין הירו' שוה עם פי' המפרשים: 
+<b>ואיברא </b>הר"ש ז"ל כתב בהדיא דט"ס הוא בירו'. והקושיא מתרומה שחוזרת יאוסרת בצירוף מה שנפל כבר ונתבטל לק"מ. דהתם משום גזל השבט נגעו בה. תדע דהא לאחר שהגביהה אינו חוזר וניעור. לאסור עם הראשון אף לפי חשבון ודוק: 
+<b>ותמהתי </b>עמ"ש הרבתי"ט ז"ל י"ל אמאי נקטה מתני' ועוד. כבר הקשה זה הר"ש ולא פירש במשנתינו כלום עכ"ל. ולא ידעתי מה הי"ל ז"ל שלא ראה מה שכתוב לפניו. שהרי ר"ש ביאר משנתנו באופן היותר נאות. דמפרש למאתים כמשמעה באופן שבטלה הערלה שנפלה תחלה כדינה. ומ"ש בירו' לקצ"ט הכריח שט"ס הוא. מלבד מחמת שהדין אמת שאין האיסור יכול ליתן מה שאין בו. לעשות לאיסור אחר היתר. אלא דמתני' נמי דייקא מדקתני ואח"כ נפלה סאה ועוד. דלפי שנפלה תחלה סאה של ערלה למאתים של חולין. הוצרך לומר ואח"כ נפלה סאה ועוד. כדי לבטל מה שנפל אח"כ בצירוף. דסאה בטלה בלי צירוף. כן נ"ל שצריך להגיה כך בלשון הר"ש: 
+<b>ומבואר </b>מאד שכן הוא. דהכי קאמר בשלמא לדידי ניחא דפירושו למאתי' כפשוטו. משו"ה שפיר מיבעי ליה למיתני ועוד. דקמ"ל דצירוף איסור שנפל בראשונה מסייע בביטול האחרון. דהסאה בטלה במאתים. והועוד בטל בסאה. ואין כאן אלא מאתים דחולין בלבד. ואי הוה קתני בבתרייתא נמי סאה ותו לא. לא הוה קמ"ל מידי. דהא סאה בטלה בלי צירוף מה שנפל תחלה. שהרי יש כאן מאתים דהיתר זולתו. אלא אליבא דהירושלמי דבתחלה לא נפלה אלא לקצ"ט. למאי אצטריך ועוד. אפילו אי הוה תניואח"כ נפלה רק סאה כמו בראשונה. נמי הוה שמעינן דאיסור הקודם גרם הביטול. שהרי אין בהיתר לבדו רק קצ"ט. ואינו מספיק לבטלו אפי' אליבא דר"י. דלכל המועט מאתים ועוד בעי. ובמתני' לא קתני הכא ועוד. דנימא דפירושה לקצ"ט ועוד: 
+<b>וגם </b>מוכח מדנקט ברישא ואח"כ נפלו ג' קבין ותו לא. דאי איתא דתנא דידן כר"י סבירא ליה. לישמעינן רבותא דאפי' טפי נמי מיבטיל. וליתני ואח"כ נפלו ג' קבין ועוד. דהג' קבין בטלים בקצ"ט ומשהו. והועוד בטל בא' פחות משהו וק"ל. אלא על כרחך ליכא לאוקמי כלל למתני' כר"י. והא ודאי קשיא נמי להרע"ב. וכל זה הכריח להר"ש ז"ל להניח פי' המשנה כמשמעה. ובכן מדוקדק הועוד כדאמרן. דבעי לאשמועינן דהאיסור שבטל כבר. מצטרף להיתר. לבטל האיסור שיפול אח"כ. דאי לא הוה קתני ועוד. לא הוה משמע מידי כנז'. הרי שפירש משנתינו יפה ולא חיסר בה כלום. ופירושו הוא הברור ומוסכם: 
+<b>אבל </b>פי' הרע"ב יש עליו טענות וערעורין הרבה. מלבד הזרות מבואר הביטול שסובר איסור א' מבטל לחברו ומתירו. שהוא דבר שאי אפשר לשמוע. יש להפליא על זה עוד. דאי איתא. מאי איריא סאה. אפי' סאתים וטובא נמי. (רק שלא ירבה האיסור בכמותו יותר מן ההיתר). ולישמעינן נמי דאפילו אם נפלו עשרה סאין ערלה לצ' של היתר. ואח"כ נפלה סאה תרומה או ג' קבין של כלאים ונ"ר דבטלין. (ואע"ג דטעמיה דבעי לאשמועינן שנים מעלין זא"ז בעירוב א'. מ"מ הא הויא רבותא טובא) דמאי שנא סאה או סאתים כל שאוסרין ואין שיעור בהיתר לבטלן ודוק: 
+<b>ולקמן </b>מ"י נמי תנן בהדיא איפכא. דשנים ושלשה שמות (של איסורין) אסורין ומצטרפין. (ואף ר"ש לא שרי. אלא כשאין בא' מהן כדי לאסור התערובת). שמע מנה דאפילו אין בא' כשיעור. מצטרפין לכשיעור לאסור. כל שכן כשיש בא' לבדו כדי לאסור. שאין חבירו מתירו. ואע"פ שי"ל דהתם בנפילה א' מיירי והכא בשתי נפילות. מ"מ כל זמן שלא נתבטל. באיסורו הוא עומד. אדרבה בשתי נפילות גרע. דבשנפלו שני האיסורין כאחת. מעולם לא נאסר א' מן התערובות: 
+<b>אי </b>נמי מצינן לאוקמה למתני' בשנתערבו שני איסורין שונים כל א' בהיתר בפני עצמו. ולא היה בו כשיעור. ואח"כ נצטרפו ב' התערובות ונמצא בהן כשיעור. מסייעין לבטל זא"ז. מאחר שכבר בטל כל א' ברוב. ובהכי איירא תשו' הרא"ש שהובאה לפסק הלכה בי"ד ס"ס צ"ח דוק. וגם זה אינו מוסכם. אבל לא ראיתי לא' מהפסקנים שיאמר שאיסור גמור יצטרף לבטל חבירו ותו לא מידי: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>רק שלא ירבה כו' מן ההתר נ"ב (כאותה ששנינו פ"ה דתרומות עד שתרבה תרומה על החולין).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>איפכא ועיין מ"ש בפירוש רע"ב מ"ו פ"ד דמעילה. שדבריו סותרין ג"כ למ"ש כאן.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>בסוף הדבור. אבל לא ראיתי כו' ולבטל חברו בזה אחר זה. ותו לא מידי. צ"ל.</small>
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<small>משנה לחם<br><b>או שני מינין משם אחד</b> כגון זנגביל ופלפלין ושניהם ערלה. רע"ב. <b>אגב</b> שטפיה כתב כך. כי זנגביל פרי האדמה. וכן ברכתו בפה"א. ואין ערלה נוהגת אלא בפרי העץ בלבד.</small>
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+<b>כלים שסכן בשמן טמא.</b> פי' הרע"ב כגון מנעלים של עור שסכין אותן בשמן לרככן. וחזר וסכן בשמן טהור לאחר שנתייבש השמן הראשון והטבילו לכלי עכ"ל. ומסיים הר"ש דאי בעודו טופח על הכלים. א"כ הטמא מטמא הטהור והכלי ממ"נ טמא ע"כ: 
+<b>ואע"ג </b>דמפרש דמטביל ליה אפ"ה צריך לומר ג"כ שנתייבש תחלה הראשון. דאל"ה לא מהניא ליה טבילותא. דאין המים מטהרין שאר משקה טופח ואפילו לכלי לא סלקא טבילה כדתנן ואלו חוצצין הזפת והמור. (אלא שזה צ"ע דהני משום דקפדי עלייהו. ואהא לא קפדי. אדרבה ניחא לאינשי ביה. ובטיל אגב כלי. ומשנה שלמה שנינו זה הכלל כל שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ. אבל מ"מ השמן אין לו טהרה כל זמן שטופח ולא מיטביל כדמוכח מכמה משניות במס' כלים). וצ"ל דסיפא נמי הכי פירושה כשסכן בשמן טהור ואח"כ סכן בשמן טמא. והמתין לו עד שנגב והטבילו. בהא נמי הוא דפליגי. דאל"כ מאי נפקא מנה מכל מקום טמא הוא: 
+<b>ודע </b>דאף לרבנן דאזלי בתר אחרון היינו דסברי לכי פלט מן האחרון הוא דפלט. מיהא כל כמה דלא פלט. אע"ג דאחרון טמא היה. משתמש בו בטהרה אחר שנגב ונטהר. דהכי איתא בתוספתא דאייתי הר"ש: 
+<b>והשתא </b>איכא למידק האי שמן בתרא דטמא היכי דמי. אי דאין יכול לצאת. התנן באהלות פ"ג [משנה ב'] שכל הבלוע שאינו יכול לצאת טהור. ואי הכי לרבנן מאי אחר אחרון אני בא איכא. אפילו אי אזלו בתר אחרון טהור הוא. אלא ודאי ביכול לצאת עסקינן. כדמפרש הרע"ב וכדמסיים בה בתוספתא חזרו ויצאו מהן משקין טמאין. ואי ביכול לצאת שלא ע"י הדחק. אע"ג דלא נפיק נמי ליטמא כדמסקינן בפ"ט דנדה [ד' ס"ב ע"ב]. וא"כ מאי איריא שמוציאין מן האחרון. הא קודם שמוציאין משתמש בהן בטהרה. כדאיתא בתוספתא שהעתיקה הר"ש. הלא אפי' קודם שמוציאין נמי טמאין הן: 
+<b>ואי </b>בשאינן יכולין לצאת כי אם ע"י הדחק. הא משמע התם דמשקין דלא קפדי עלייהו לא מטמו טומאה בלועה. אלא דווקא החמורין כגון משקין דזב וזבה. והכא לא קפדי עלייהו. אדרבה צורך הכלים נינהו ובטלי אגבייהו כדאמרן. ואפי' ביכולין לצאת שלא ע"י הדחק. נמי נימא דבטלין על הכלים: 
+<b>ועוד </b>מ"ט פליגי הכא ר"א ורבנן אי ניזל בתר ראשון או אחרון. ואילו התם בנדה גבי כתם משמע דהאחרון מעורב עם הראשון. וצ"ע שם בסוגיא: 
+
+Mishnah 14
+
+
+
+Mishnah 15
+
+
+
+Mishnah 16
+
+<b>חתיכה של קדשי קדשים. </b>עבתי"ט שהביא פירוש הרמב"ם ז"ל ואחר שהאריך בביאורו כתב ז"ל ומבואר הוא דכל זה אינו אלא חומרא בעלמא דהא בנתבטל טעמם איירי כמו שמפרש. ויראה נמי דלאו דווקא שנתבשלו כל הג' חתיכות בבת א' עם חתיכות החולין. אלא הוא הדין כשכל א' נתבשל לבדו עם חולין דהא מטעם שהם חמורין על ישראל נגעו בה כו' ואין כאן שייכות להיתר מעלה את האיסור כו' וזהו שכתב בחבורו כו' ותמיהני על בכ"מ כו' כתב שזה דבר פשוט כו' אבל קשה כו' וצ"ע עכ"ל. ולפי מה שהתבאר כו' מבואר דאדרבה שאין זה ענין כלל להיתר מעלה האיסור כו' חושב אני כו' ולא עיין בפירושו למשנה זו עכ"ל: 
+<b>והוא </b>פלא בעיני. כי דברי הר"מ כאן בפירושו ברורים הם. דמתני' איירי בנתבשלו כל אלה החתיכות ביחד. והכרח לומר כן דכיון דעל כרחך בשאין בחתיכה א' מהם כדי ליתן טעם איירי. א"כ ודאי דאינן אוסרין לגמרי כשהן לבדם. אלא הכא במאי עסקינן כשאין בא' מהן כדי לאסור. אבל יש בכולן כדי לאסור ע"י צירוף. כדאיירי עד השתא בכולא פרקין. דקמ"ל תו הכא דאף על גב דאסורין לזרים לרבנן. דס"ל ב' איסורין מצטרפין. אפילו הכי מותרין לכהנים מטעם דמיקרי לגבייהו שהי"ל שעת הכושר: 
+<b>ותדע </b>ותשכל בזה שזה שכ' הרבתי"ט ומבואר הוא דכל זה אינו אלא חומרא בעלמא. ר"ל שאסורין לזרים דהא בנתבטל טעמם איירי. אגב שיטפיה כתב כן ולא דק במ"כ. דמבואר הדבר בהפך שאין כאן חומרא כלל. אלא דינא הוא אליבא דרבנן דאזדו לטעמייהו דלעיל. והכא נמי אע"ג דטעם כל א' לבדו היה מתבטל. אם נתבשל לבדו עם החולין. מ"מ ע"י שנתבשל עם איסורין אחרים. נצטרפו האיסורין ואין בחולין כדי לבטלן כולן. משו"ה מדינא אסורין לזרים. ובדין הוא דאפילו לכהנים ליתסר. אלא קולא היא דהקלו לגבייהו. כיון דאינו איסור חמור אצלן לפי שהי"ל שעת הכושר לכהנים. על כן ודאי בדווקא נקט הר"מ שנתבשלו הג' חתיכות ביחד. דאי כשכל אחד נתבשל לבדו עם החולין ואין בו כדי לאסור. פשיטא דמותר אף לזרים 
+<b>ותמה </b>על עצמך מה האי דקאמר הרב הנז' דה"ה כשכל א' נתבשל לבדו דהא מטעם שהם חמורים נגעו בה. ומאי דעתיה אטו משום דחמורים איסורין הללו לגבי ישראל לא יהא להם היתר בביטול טעם. אדרבה הני קילי משאר איסורים. כיון דלגבי כהנים מיהת לא חשיב איסורייהו. דהו"ל שעת הכושר ואם שאר איסורין שאיסורן שוה בכל בטלין במיעוטן. הללו לא כל שכן. וזה פשוט מאד: 
+<b>ומעתה </b>דברי הר"מ ז"ל בחבורו ודאי צריכים לפנים. ובדין הי"ל להר"א ז"ל להגיה עליו דצריך שיהא בשל היתר כדי להעלות האיסור. וזה פשוט כדברי הכ"מ. דאפי' ר"ש אינו מתיר. אלא בשאין באיסור א' כדי לאסור. וכל כך פשוט הוא דמשנה שאינה צריכה היא לפי דבריו שבחבור. דאו או קתני דכיון דיש בחולין כדי ביטול. צריכא למימר דמותרין לכהנים. ותו קשיא איפכא לזרים מ"ט אסורין ביש כשיעור לבטלו. ומי חמירי הני משאר איסורין שבתורה. דאין להן היתר ולא שעת הכושר כנזכר: 
+<b>לכן </b>אנוס היה הרב בכ"מ להניח הדבר בצ"ע. דלא הו"ל למימר או לא. דלא אפשר לאוקמה אלא בשאין בחולין כדי לבטל כל האיסורין הללו. אף על פי שיש בהן כדי ביטול א' מהן. דאשמעינן דמצטרפין ליאסר לזרים. ואפ"ה לכהנים מותרין מטעם הנז' והרי זה ברור מאד דשפיר קאמר הרב בכ"מ ועיין בה טובא ולא אשכח פרוקא. וגם במ"ש הראב"ד לא ניחא ליה מטעמא דאמרן. וצריכה נגר דיפרקינה למילתיה דהר"מ ז"ל בחבורו ולא משו"ה נתלו בוקי סריקי בהרבכ"מ ז"ל גברא דשפיר חזי ועינוהי מטייפי ודייק טפי. ומה לנו לעקם הישרה. וחלילה לקלקל השורה. לישא פנים בתורה: 
+<b>של פגול ושל נותר. </b>הרע"ב כתב ושל טמא. וכתב בתי"ט להרמב"ם ניחא דלא גרסינן ליה. עיין לשונו מגומגם מאד ונעדר הבנה מ"מ נודע למבין שר"ל דלא אצטריך ליה למיתני טמא כיון דתני פגול ונותר שאף הן טמאין: 
+<b>אבל </b>לא אוכל לירד לסוף דעתו ז"ל בזה דמי דמי נותר ופגול אין טומאתן אלא מדבריהם כמבואר סוף פסחים [ד' ק"כ ע"ב]. והו"ל לאשמעינן נמי בטמא דאורייתא. וחדוש גדול היה אם אעפ"כ מותר לכהנים באכילה. דאכתי לא ידעינן דטומאה מתבטלת. ועוד אין אוכל מטמא אוכל. והיאך נתיר הכל אפי' לטמאים: 
+<b>וגם </b>דברי הר"מ המה נפלאים ממני מה שכתב שמותר לכהנים בין טהורים בין טמאין לפי שהכל נטמא בנותר ופיגול. שכל טומאתן אינה אלא מדרבנן. ואיך יותר בשר קדשים לאוכלו בטומאת הגוף מחמת טענה שנטמא הכל בטומאה קלה של דבריהם וצע"ג: 
+<small>משנה לחם<br><b>בפיסקא </b>והרי. כדי ליתן טעם איירי. צ"ל.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס"פ אבל ש"ו מתבטלת (ועפר"י קמבעיא אפילו בתרומה דרבנן אי בטלה. אלא דהתם אסוריה לא בטיל. משו"ה מספקא מילתא נמי בטומאתיה. וצ"ע בפ"ב דמכשירין. ברזל טמא שבללו כו').</small>
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<small>משנה לחם<br><b>ובח"ל יורד ולוקט</b> להר"מ ז"ל. אתיא מתני' אפילו כר"י. דקיי"ל כותיה. דס"ל אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. היינו לענין חיוב מלקות. ומודי דאיסורא מיהא איכא בא"י. ובח"ל אע"ג דשרי לכתחלה. מיהת באכילה אסור ודאי. וספקו מותר. וע"י גוי דווקא. <b>אבל </b>להרא"ש וסוגיין דעלמא. הך מתניתין דלא כהילכתא. אלא שרי בכל גוונא לזרוע כלאי כרם בח"ל להדיא. אף ע"י ישראל. ומותרין באכילה. עי"ד סרצ"ו. <b>ותמהתי</b> ממ"ש בספר מהרי"ל בפשיטות שלא כענין זה. כמה שכתבתי שם בסיעתא דשמיא.</small>
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Orlah/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Orlah/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..dc3b47513d09bba786481e3c31ec47c32dc435f0
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Orlah/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,1358 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Orlah
+לחם שמים על משנה ערלה
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Orlah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה ערלה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<small>משנה לחם<br><b>שזעזעתו </b>נ"ל אסלע קאי שנזדעזע. וכן שזעזעו. ר"ל אדם הניע את הסלע שסביב האילן. ובזה חזר ונעשה כעפר תיחוח. ולשון הרע"ב לא דייק. דמשמע דאאילן קאמר. ולא שייך לומר שנעשה כעפר. ולפמ"ש הוא מדויק. וא"צ לגרוס בעפר. כמ"ש בתי"ט אליבא דהר"מ ז"ל. אלא גרסתנו היא הנכונה.</small>
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>במחט של מיתוח </b>כה"ג רע"ב. וכך נ"ל. דהכי איתא נמי בהדיא בפי"ג דכלים. מחט שהתקינה למיתוח כו'. ושל מיתוח. אלא שראיתי אח"כ בערוך. שגורס גם שם של מיתון.</small>
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>העלין והלולבין כו' ואסורין באשרה. </b>קשיא אמאי לא תני נמי שאסורות בשביעית. וי"ל משום דאין דין כל העלין והלולבין שוה לענין שביעית וצריך לחלק בהן משו"ה לא קמיירי בהו. דלא חזי לאורוכי בהו הכא דלאו דוכתייהו. ועיין מ"ה פ"ז דשביעית: 
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+
+
+Mishnah 14
+
+
+
+Mishnah 15
+
+
+
+Mishnah 16
+
+
+
+Mishnah 17
+
+
+
+Mishnah 18
+
+
+
+Mishnah 19
+
+
+
+Mishnah 20
+
+
+
+Mishnah 21
+
+
+
+Mishnah 22
+
+
+
+Mishnah 23
+
+
+
+Mishnah 24
+
+
+
+Mishnah 25
+
+
+
+Mishnah 26
+
+
+
+Mishnah 27
+
+
+
+Mishnah 28
+
+
+
+Mishnah 29
+
+
+
+Mishnah 30
+
+
+
+Mishnah 31
+
+
+
+Mishnah 32
+
+
+
+Mishnah 33
+
+
+
+Mishnah 34
+
+
+
+Mishnah 35
+
+
+
+Mishnah 36
+
+
+
+Mishnah 37
+
+
+
+Mishnah 38
+
+
+
+Mishnah 39
+
+
+
+Mishnah 40
+
+
+
+Mishnah 41
+
+
+
+Mishnah 42
+
+
+
+Mishnah 43
+
+
+
+Mishnah 44
+
+
+
+Mishnah 45
+
+
+
+Mishnah 46
+
+
+
+Mishnah 47
+
+
+
+Mishnah 48
+
+
+
+Mishnah 49
+
+
+
+Mishnah 50
+
+
+
+Mishnah 51
+
+
+
+Mishnah 52
+
+
+
+Mishnah 53
+
+
+
+Mishnah 54
+
+
+
+Mishnah 55
+
+
+
+Mishnah 56
+
+
+
+Mishnah 57
+
+
+
+Mishnah 58
+
+
+
+Mishnah 59
+
+
+
+Mishnah 60
+
+
+
+Mishnah 61
+
+
+
+Mishnah 62
+
+
+
+Mishnah 63
+
+
+
+Mishnah 64
+
+
+
+Mishnah 65
+
+
+
+Mishnah 66
+
+
+
+Mishnah 67
+
+
+
+Mishnah 68
+
+
+
+Mishnah 69
+
+
+
+Mishnah 70
+
+
+
+Mishnah 71
+
+
+
+Mishnah 72
+
+
+
+Mishnah 73
+
+
+
+Mishnah 74
+
+
+
+Mishnah 75
+
+
+
+Mishnah 76
+
+
+
+Mishnah 77
+
+
+
+Mishnah 78
+
+
+
+Mishnah 79
+
+
+
+Mishnah 80
+
+
+
+Mishnah 81
+
+
+
+Mishnah 82
+
+
+
+Mishnah 83
+
+
+
+Mishnah 84
+
+
+
+Mishnah 85
+
+
+
+Mishnah 86
+
+
+
+Mishnah 87
+
+
+
+Mishnah 88
+
+
+
+Mishnah 89
+
+
+
+Mishnah 90
+
+
+
+Mishnah 91
+
+
+
+Mishnah 92
+
+
+
+Mishnah 93
+
+
+
+Mishnah 94
+
+
+
+Mishnah 95
+
+
+
+Mishnah 96
+
+
+
+Mishnah 97
+
+
+
+Mishnah 98
+
+
+
+Mishnah 99
+
+
+
+Mishnah 100
+
+
+
+Mishnah 101
+
+
+
+Mishnah 102
+
+
+
+Mishnah 103
+
+
+
+Mishnah 104
+
+
+
+Mishnah 105
+
+
+
+Mishnah 106
+
+
+
+Mishnah 107
+
+
+
+Mishnah 108
+
+
+
+Mishnah 109
+
+
+
+Mishnah 110
+
+
+
+Mishnah 111
+
+
+
+Mishnah 112
+
+
+
+Mishnah 113
+
+
+
+Mishnah 114
+
+
+
+Mishnah 115
+
+
+
+Mishnah 116
+
+
+
+Mishnah 117
+
+
+
+Mishnah 118
+
+
+
+Mishnah 119
+
+
+
+Mishnah 120
+
+
+
+Mishnah 121
+
+
+
+Mishnah 122
+
+
+
+Mishnah 123
+
+
+
+Mishnah 124
+
+
+
+Mishnah 125
+
+
+
+Mishnah 126
+
+
+
+Mishnah 127
+
+
+
+Mishnah 128
+
+
+
+Mishnah 129
+
+
+
+Mishnah 130
+
+
+
+Mishnah 131
+
+
+
+Mishnah 132
+
+
+
+Mishnah 133
+
+
+
+Mishnah 134
+
+
+
+Mishnah 135
+
+
+
+Mishnah 136
+
+
+
+Mishnah 137
+
+
+
+Mishnah 138
+
+
+
+Mishnah 139
+
+
+
+Mishnah 140
+
+
+
+Mishnah 141
+
+
+
+Mishnah 142
+
+
+
+Mishnah 143
+
+
+
+Mishnah 144
+
+
+
+Mishnah 145
+
+
+
+Mishnah 146
+
+
+
+Mishnah 147
+
+
+
+Mishnah 148
+
+
+
+Mishnah 149
+
+
+
+Mishnah 150
+
+
+
+Mishnah 151
+
+
+
+Mishnah 152
+
+
+
+Mishnah 153
+
+
+
+Mishnah 154
+
+
+
+Mishnah 155
+
+
+
+Mishnah 156
+
+
+
+Mishnah 157
+
+
+
+Mishnah 158
+
+
+
+Mishnah 159
+
+
+
+Mishnah 160
+
+
+
+Mishnah 161
+
+
+
+Mishnah 162
+
+
+
+Mishnah 163
+
+
+
+Mishnah 164
+
+
+
+Mishnah 165
+
+
+
+Mishnah 166
+
+
+
+Mishnah 167
+
+
+
+Mishnah 168
+
+
+
+Mishnah 169
+
+
+
+Mishnah 170
+
+
+
+Mishnah 171
+
+
+
+Mishnah 172
+
+
+
+Mishnah 173
+
+
+
+Mishnah 174
+
+
+
+Mishnah 175
+
+
+
+Mishnah 176
+
+
+
+Mishnah 177
+
+
+
+Mishnah 178
+
+
+
+Mishnah 179
+
+
+
+Mishnah 180
+
+
+
+Mishnah 181
+
+
+
+Mishnah 182
+
+
+
+Mishnah 183
+
+
+
+Mishnah 184
+
+
+
+Mishnah 185
+
+
+
+Mishnah 186
+
+
+
+Mishnah 187
+
+
+
+Mishnah 188
+
+
+
+Mishnah 189
+
+
+
+Mishnah 190
+
+
+
+Mishnah 191
+
+
+
+Mishnah 192
+
+
+
+Mishnah 193
+
+
+
+Mishnah 194
+
+
+
+Mishnah 195
+
+
+
+Mishnah 196
+
+
+
+Mishnah 197
+
+
+
+Mishnah 198
+
+
+
+Mishnah 199
+
+
+
+Mishnah 200
+
+
+
+Mishnah 201
+
+
+
+Mishnah 202
+
+
+
+Mishnah 203
+
+
+
+Mishnah 204
+
+
+
+Mishnah 205
+
+
+
+Mishnah 206
+
+
+
+Mishnah 207
+
+
+
+Mishnah 208
+
+
+
+Mishnah 209
+
+
+
+Mishnah 210
+
+
+
+Mishnah 211
+
+
+
+Mishnah 212
+
+
+
+Mishnah 213
+
+
+
+Mishnah 214
+
+
+
+Mishnah 215
+
+
+
+Mishnah 216
+
+
+
+Mishnah 217
+
+
+
+Mishnah 218
+
+
+
+Mishnah 219
+
+
+
+Mishnah 220
+
+
+
+Mishnah 221
+
+
+
+Mishnah 222
+
+
+
+Mishnah 223
+
+
+
+Mishnah 224
+
+
+
+Mishnah 225
+
+
+
+Mishnah 226
+
+
+
+Mishnah 227
+
+
+
+Mishnah 228
+
+
+
+Mishnah 229
+
+
+
+Mishnah 230
+
+
+
+Mishnah 231
+
+
+
+Mishnah 232
+
+
+
+Mishnah 233
+
+
+
+Mishnah 234
+
+
+
+Mishnah 235
+
+
+
+Mishnah 236
+
+
+
+Mishnah 237
+
+
+
+Mishnah 238
+
+
+
+Mishnah 239
+
+
+
+Mishnah 240
+
+
+
+Mishnah 241
+
+
+
+Mishnah 242
+
+
+
+Mishnah 243
+
+
+
+Mishnah 244
+
+
+
+Mishnah 245
+
+
+
+Mishnah 246
+
+
+
+Mishnah 247
+
+
+
+Mishnah 248
+
+
+
+Mishnah 249
+
+
+
+Mishnah 250
+
+
+
+Mishnah 251
+
+
+
+Mishnah 252
+
+
+
+Mishnah 253
+
+
+
+Mishnah 254
+
+
+
+Mishnah 255
+
+
+
+Mishnah 256
+
+
+
+Mishnah 257
+
+
+
+Mishnah 258
+
+
+
+Mishnah 259
+
+
+
+Mishnah 260
+
+
+
+Mishnah 261
+
+
+
+Mishnah 262
+
+
+
+Mishnah 263
+
+
+
+Mishnah 264
+
+
+
+Mishnah 265
+
+
+
+Mishnah 266
+
+
+
+Mishnah 267
+
+
+
+Mishnah 268
+
+
+
+Mishnah 269
+
+
+
+Mishnah 270
+
+
+
+Mishnah 271
+
+
+
+Mishnah 272
+
+
+
+Mishnah 273
+
+
+
+Mishnah 274
+
+
+
+Mishnah 275
+
+
+
+Mishnah 276
+
+
+
+Mishnah 277
+
+
+
+Mishnah 278
+
+
+
+Mishnah 279
+
+
+
+Mishnah 280
+
+
+
+Mishnah 281
+
+
+
+Mishnah 282
+
+
+
+Mishnah 283
+
+
+
+Mishnah 284
+
+
+
+Mishnah 285
+
+
+
+Mishnah 286
+
+
+
+Mishnah 287
+
+
+
+Mishnah 288
+
+
+
+Mishnah 289
+
+
+
+Mishnah 290
+
+
+
+Mishnah 291
+
+
+
+Mishnah 292
+
+
+
+Mishnah 293
+
+
+
+Mishnah 294
+
+
+
+Mishnah 295
+
+
+
+Mishnah 296
+
+
+
+Mishnah 297
+
+
+
+Mishnah 298
+
+
+
+Mishnah 299
+
+
+
+Mishnah 300
+
+<b>בשרף הערלה. </b>עיין שם מ"ו: 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>סאה תרומה שנפלה. </b>עיין פירוש הרע"ב. ומ"ש בתי"ט בשם הר"ש ז"ל ותמה עליו דהא נפלו תנן דמשמע מאליהן ותנן התם ואח"כ נפלו חולין שוגג מותר עכ"ל: 
+<b>לא ידענא</b> מאי קשיא ליה ומי דמי התם חולין ודאי מעלין את האסור בין בבת אחת בין בזא"ז. אבל הכא בדבר איסור קמיירי. דכי היכי דבפני עצמו לא מצי לבטולי ולמשרי איסורא אחרינא. הוא הדין נמי דאינו מצטרף להיתר להעלות האיסור. ואפי' בשוגג מה כחו יפה להתיר האסור. הא לא מהני לסייע בביטול אלא כשאין שמו עליו שכבר נתבטל מן התורה. כגון תרומה שנפלה לפחות ממאה. דמדאורייתא בטלה: 
+<b>ואפילו </b>את"ל שאוסרת מ"ה. אעפ"כ אין עוד שם תרומה עליה. אלא מדומע שכולו נעשה איסור. וכשנפלה ערלה מועטת לתוכה נעשה הכל מדומע. שבזה האופן התרומה מסייע' לבטל הערלה. לפי שהיא מכלל המדומע. וכל הנופל לתוכן חוזר להיות כמוהו אם אינו כשיעור שיאסור. אבל אין כחו של איסור יפה להתיר האסור. וכן כשנפלה מתחלה ערלה שבטלה בחולין במיעוט'. הרי נעשו כולן חולין. ואם אח"כ נפלה להן תרומה. מצטרפת הערלה המבוטלת. להיות שיעור החולין מספיק לבטל את התרומה. אע"פ שלא היה בהן כשיעור בלי הערלה. לפי שהערלה כבר בטלה ונחשבת מכלל ההיתר: 
+<b>משא"כ </b>אם נפלה מתחלה ערלה באופן שאסרה את התערובת ונפלה אח"כ תרומה בענין שע"י צירופה יש כשיעור לבטל הערלה. אינה מצטרפת להתיר איסור הערלה שפשט בכל התערובת. וזה פשוט מאד. גם הר"מ ז"ל מפרש הכי בהדיא. ומה יעשו גדולי הדור. אם הירו' מפרש כן. ומדוע תלה הרבתי"ט דבר זה בהר"ש לבדו: 
+<b>אף </b>שיש לקיים דעת התי"ט בצד זולת צד. ורצוני שאם האסור שנפל אחרון בטל בהיתר לבדו בלי צירוף האיסור שנפל ראשון. בזה נראה שהאחרון חוזר ומצטרף לבטל הראשון. כגון ערלה שנפלה לקצ"ט סאין ונאסר הכל. ושוב נפלה סאה תרומה לתוכן. הרי היא מעלה את הערלה אף באחרונה. לפי שהתרומה בטלה בחולין דהיתר בלי סיוע הערלה ונעשית חולין כמוהן. לכך נראה שמצטרפת להתיר הערלה. וכן הדבר בסאה תרומה שנפלה למאה פחות קב או קביים ונדמעו ואח"כ נפלה שם ערנה כשיעור זה להשלים למאה. הרי זו מעלה את התרומה. מאחר שהערלה מתבטלת במאתים ויותר דחולין בלי צירוף התרומה. ונעשית חולין להעלות התרומה. (ואף בזה אפשר דאם נודע התערובת קודם נפילה ב' לא מהני עבי"ד סצ"ט. וגם י"א דאפי' ביבש אומרים חנ"נ) ובזה הצד דבריו נראין שאף האיסור מסייע לבטל מאחר שנפל שוגג אפי' באחרונה: 
+<b>אבל </b>מתניתין הא אוקמוה בדליכא מאתי' בהיתר לבד לבטל הערלה כי אם ע"י צירוף התרומה שנפלה ראשונה ואסרה המדומע. וכה"ג אע"ג דמהניא למשרי הערלה למהוי מדומע כוותה. מי איכא למימר דתהני לבטולה איהי גופה נמי. וזה ברור מאד ומבואר מדרך ההקש בלי שיצטרך לראיה ולאריכות: 
+<b>והרע"ב </b>לא הלך כאן בשטת רבותיו ובירר לו דרך לעצמו. ואין חכמים מודים לו ועיין עוד בסמוך: 
+
+Mishnah 3
+
+<b>והערלה את הערלה. </b>כתב הרע"ב ז"ל צ"ל דאחת מהן נטע רבעי שהם ב' שמות. שא"א לאיסור של שם א' שיהא קצתו מבטל לקצתו עכ"ל: 
+<b>כבר </b>ביארתי לעיל דודאי אפשר ואפשר הוא אצל הר"מ והר"ש ז"ל. ומדוע לא יסייע האיסור לבטל בזה האופן שנפל למאתים אחר שהוא כבר נתבטל. ואין עוד שמו עליו. שכולו היתר הוא. ולא איסור. אלא שהוא ז"ל לפי שטתו במשנתנו. דמפרש למאתים. מאתים חסר א'. א"כ כשנפלה ערלה בתחלה. עדיין כולו איסור. דבכה"ג ודאי לא אתי איסורא טפי משם א' ושרי ליה. על כן הוצרך לומר דערלה אחת פירושה נ"ר. והוא דוחק עצום. ומתוך כך נפל בזרות אחר. לומר שהאיסור המוחלט מבטל את האיסור ועושהו היתר. שהוא דבר שאין הדעת סובלתו. ושני המפרשים הרתשים הושוו בכך וחלוקים עליו: 
+<b>ואמנם </b>נראה שהרע"ב לאו מדעתיה אמרה. אלא דהרא"ש רביה היא. שכן נמצא בפירושו שנתגלה בימינו דמפרש נמי דערלה חדא דמתני' נ"ר הוא. ואין ספק שמשם הוציא ז"ל מ"ש כאן: 
+<b>אבל </b>באמת אין נראה שיהא דעת הרא"ש שוה לדעת הרע"ב. כי הרא"ש ז"ל לא בא לכלל זה אלא מתוך שהיה קשה לו קושית הר"ש ז"ל שהקשה. מאי שנא מהא דתנן בפ"ה דתרומות סאה תרומה שנפלה למא' לא הספיק להגביהה עד שנפלה אחרת ה"ז אסורה. ומ"ט הכא ערלה מעלה את הערלה. דאע"ג דבטלה לה במאתים. (כפירושו במשנתנו כשחזרה ונפלה ערלה פעם שנייה חזר האיסור וניעור כמו בתרומה). ומכח זה נדחק הרא"ש ז"ל לתרץ דהך ערלה נ"ר היא: 
+<b>מכל </b>מקום לא ס"ל כרע"ב. רצוני דהיכא דנפלה מתחלה ערלה לפחות מכשיעור. ודאי ס"ל נמי דלא אתי איסור נ"ר או כלאים ושרי לה. אלא בשנפלה תחלה למאתים כשיעור שנתבטלה קמיירי כדמפרש הר"ש. דהשתא בנפילה ראשונה כולו היתר הוא ומועיל לבטל האיסור שנפל באחרונה והאחרון אינו מעורר האיסור מפני שהוא שם אחר זוהי שטת הרא"ש במשנתנו. אע"פ שבסוף נראה שנטה אחר גיר' הירו' לא בהחלט. אלא סלקא ליה בקושיא מה שאין הירו' שוה עם פי' המפרשים: 
+<b>ואיברא </b>הר"ש ז"ל כתב בהדיא דט"ס הוא בירו'. והקושיא מתרומה שחוזרת יאוסרת בצירוף מה שנפל כבר ונתבטל לק"מ. דהתם משום גזל השבט נגעו בה. תדע דהא לאחר שהגביהה אינו חוזר וניעור. לאסור עם הראשון אף לפי חשבון ודוק: 
+<b>ותמהתי </b>עמ"ש הרבתי"ט ז"ל י"ל אמאי נקטה מתני' ועוד. כבר הקשה זה הר"ש ולא פירש במשנתינו כלום עכ"ל. ולא ידעתי מה הי"ל ז"ל שלא ראה מה שכתוב לפניו. שהרי ר"ש ביאר משנתנו באופן היותר נאות. דמפרש למאתים כמשמעה באופן שבטלה הערלה שנפלה תחלה כדינה. ומ"ש בירו' לקצ"ט הכריח שט"ס הוא. מלבד מחמת שהדין אמת שאין האיסור יכול ליתן מה שאין בו. לעשות לאיסור אחר היתר. אלא דמתני' נמי דייקא מדקתני ואח"כ נפלה סאה ועוד. דלפי שנפלה תחלה סאה של ערלה למאתים של חולין. הוצרך לומר ואח"כ נפלה סאה ועוד. כדי לבטל מה שנפל אח"כ בצירוף. דסאה בטלה בלי צירוף. כן נ"ל שצריך להגיה כך בלשון הר"ש: 
+<b>ומבואר </b>מאד שכן הוא. דהכי קאמר בשלמא לדידי ניחא דפירושו למאתי' כפשוטו. משו"ה שפיר מיבעי ליה למיתני ועוד. דקמ"ל דצירוף איסור שנפל בראשונה מסייע בביטול האחרון. דהסאה בטלה במאתים. והועוד בטל בסאה. ואין כאן אלא מאתים דחולין בלבד. ואי הוה קתני בבתרייתא נמי סאה ותו לא. לא הוה קמ"ל מידי. דהא סאה בטלה בלי צירוף מה שנפל תחלה. שהרי יש כאן מאתים דהיתר זולתו. אלא אליבא דהירושלמי דבתחלה לא נפלה אלא לקצ"ט. למאי אצטריך ועוד. אפילו אי הוה תניואח"כ נפלה רק סאה כמו בראשונה. נמי הוה שמעינן דאיסור הקודם גרם הביטול. שהרי אין בהיתר לבדו רק קצ"ט. ואינו מספיק לבטלו אפי' אליבא דר"י. דלכל המועט מאתים ועוד בעי. ובמתני' לא קתני הכא ועוד. דנימא דפירושה לקצ"ט ועוד: 
+<b>וגם </b>מוכח מדנקט ברישא ואח"כ נפלו ג' קבין ותו לא. דאי איתא דתנא דידן כר"י סבירא ליה. לישמעינן רבותא דאפי' טפי נמי מיבטיל. וליתני ואח"כ נפלו ג' קבין ועוד. דהג' קבין בטלים בקצ"ט ומשהו. והועוד בטל בא' פחות משהו וק"ל. אלא על כרחך ליכא לאוקמי כלל למתני' כר"י. והא ודאי קשיא נמי להרע"ב. וכל זה הכריח להר"ש ז"ל להניח פי' המשנה כמשמעה. ובכן מדוקדק הועוד כדאמרן. דבעי לאשמועינן דהאיסור שבטל כבר. מצטרף להיתר. לבטל האיסור שיפול אח"כ. דאי לא הוה קתני ועוד. לא הוה משמע מידי כנז'. הרי שפירש משנתינו יפה ולא חיסר בה כלום. ופירושו הוא הברור ומוסכם: 
+<b>אבל </b>פי' הרע"ב יש עליו טענות וערעורין הרבה. מלבד הזרות מבואר הביטול שסובר איסור א' מבטל לחברו ומתירו. שהוא דבר שאי אפשר לשמוע. יש להפליא על זה עוד. דאי איתא. מאי איריא סאה. אפי' סאתים וטובא נמי. (רק שלא ירבה האיסור בכמותו יותר מן ההיתר). ולישמעינן נמי דאפילו אם נפלו עשרה סאין ערלה לצ' של היתר. ואח"כ נפלה סאה תרומה או ג' קבין של כלאים ונ"ר דבטלין. (ואע"ג דטעמיה דבעי לאשמועינן שנים מעלין זא"ז בעירוב א'. מ"מ הא הויא רבותא טובא) דמאי שנא סאה או סאתים כל שאוסרין ואין שיעור בהיתר לבטלן ודוק: 
+<b>ולקמן </b>מ"י נמי תנן בהדיא איפכא. דשנים ושלשה שמות (של איסורין) אסורין ומצטרפין. (ואף ר"ש לא שרי. אלא כשאין בא' מהן כדי לאסור התערובת). שמע מנה דאפילו אין בא' כשיעור. מצטרפין לכשיעור לאסור. כל שכן כשיש בא' לבדו כדי לאסור. שאין חבירו מתירו. ואע"פ שי"ל דהתם בנפילה א' מיירי והכא בשתי נפילות. מ"מ כל זמן שלא נתבטל. באיסורו הוא עומד. אדרבה בשתי נפילות גרע. דבשנפלו שני האיסורין כאחת. מעולם לא נאסר א' מן התערובות: 
+<b>אי </b>נמי מצינן לאוקמה למתני' בשנתערבו שני איסורין שונים כל א' בהיתר בפני עצמו. ולא היה בו כשיעור. ואח"כ נצטרפו ב' התערובות ונמצא בהן כשיעור. מסייעין לבטל זא"ז. מאחר שכבר בטל כל א' ברוב. ובהכי איירא תשו' הרא"ש שהובאה לפסק הלכה בי"ד ס"ס צ"ח דוק. וגם זה אינו מוסכם. אבל לא ראיתי לא' מהפסקנים שיאמר שאיסור גמור יצטרף לבטל חבירו ותו לא מידי: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>רק שלא ירבה כו' מן ההתר נ"ב (כאותה ששנינו פ"ה דתרומות עד שתרבה תרומה על החולין).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>איפכא ועיין מ"ש בפירוש רע"ב מ"ו פ"ד דמעילה. שדבריו סותרין ג"כ למ"ש כאן.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>בסוף הדבור. אבל לא ראיתי כו' ולבטל חברו בזה אחר זה. ותו לא מידי. צ"ל.</small>
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<small>משנה לחם<br><b>או שני מינין משם אחד</b> כגון זנגביל ופלפלין ושניהם ערלה. רע"ב. <b>אגב</b> שטפיה כתב כך. כי זנגביל פרי האדמה. וכן ברכתו בפה"א. ואין ערלה נוהגת אלא בפרי העץ בלבד.</small>
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+<b>כלים שסכן בשמן טמא.</b> פי' הרע"ב כגון מנעלים של עור שסכין אותן בשמן לרככן. וחזר וסכן בשמן טהור לאחר שנתייבש השמן הראשון והטבילו לכלי עכ"ל. ומסיים הר"ש דאי בעודו טופח על הכלים. א"כ הטמא מטמא הטהור והכלי ממ"נ טמא ע"כ: 
+<b>ואע"ג </b>דמפרש דמטביל ליה אפ"ה צריך לומר ג"כ שנתייבש תחלה הראשון. דאל"ה לא מהניא ליה טבילותא. דאין המים מטהרין שאר משקה טופח ואפילו לכלי לא סלקא טבילה כדתנן ואלו חוצצין הזפת והמור. (אלא שזה צ"ע דהני משום דקפדי עלייהו. ואהא לא קפדי. אדרבה ניחא לאינשי ביה. ובטיל אגב כלי. ומשנה שלמה שנינו זה הכלל כל שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ. אבל מ"מ השמן אין לו טהרה כל זמן שטופח ולא מיטביל כדמוכח מכמה משניות במס' כלים). וצ"ל דסיפא נמי הכי פירושה כשסכן בשמן טהור ואח"כ סכן בשמן טמא. והמתין לו עד שנגב והטבילו. בהא נמי הוא דפליגי. דאל"כ מאי נפקא מנה מכל מקום טמא הוא: 
+<b>ודע </b>דאף לרבנן דאזלי בתר אחרון היינו דסברי לכי פלט מן האחרון הוא דפלט. מיהא כל כמה דלא פלט. אע"ג דאחרון טמא היה. משתמש בו בטהרה אחר שנגב ונטהר. דהכי איתא בתוספתא דאייתי הר"ש: 
+<b>והשתא </b>איכא למידק האי שמן בתרא דטמא היכי דמי. אי דאין יכול לצאת. התנן באהלות פ"ג [משנה ב'] שכל הבלוע שאינו יכול לצאת טהור. ואי הכי לרבנן מאי אחר אחרון אני בא איכא. אפילו אי אזלו בתר אחרון טהור הוא. אלא ודאי ביכול לצאת עסקינן. כדמפרש הרע"ב וכדמסיים בה בתוספתא חזרו ויצאו מהן משקין טמאין. ואי ביכול לצאת שלא ע"י הדחק. אע"ג דלא נפיק נמי ליטמא כדמסקינן בפ"ט דנדה [ד' ס"ב ע"ב]. וא"כ מאי איריא שמוציאין מן האחרון. הא קודם שמוציאין משתמש בהן בטהרה. כדאיתא בתוספתא שהעתיקה הר"ש. הלא אפי' קודם שמוציאין נמי טמאין הן: 
+<b>ואי </b>בשאינן יכולין לצאת כי אם ע"י הדחק. הא משמע התם דמשקין דלא קפדי עלייהו לא מטמו טומאה בלועה. אלא דווקא החמורין כגון משקין דזב וזבה. והכא לא קפדי עלייהו. אדרבה צורך הכלים נינהו ובטלי אגבייהו כדאמרן. ואפי' ביכולין לצאת שלא ע"י הדחק. נמי נימא דבטלין על הכלים: 
+<b>ועוד </b>מ"ט פליגי הכא ר"א ורבנן אי ניזל בתר ראשון או אחרון. ואילו התם בנדה גבי כתם משמע דהאחרון מעורב עם הראשון. וצ"ע שם בסוגיא: 
+
+Mishnah 14
+
+
+
+Mishnah 15
+
+
+
+Mishnah 16
+
+<b>חתיכה של קדשי קדשים. </b>עבתי"ט שהביא פירוש הרמב"ם ז"ל ואחר שהאריך בביאורו כתב ז"ל ומבואר הוא דכל זה אינו אלא חומרא בעלמא דהא בנתבטל טעמם איירי כמו שמפרש. ויראה נמי דלאו דווקא שנתבשלו כל הג' חתיכות בבת א' עם חתיכות החולין. אלא הוא הדין כשכל א' נתבשל לבדו עם חולין דהא מטעם שהם חמורין על ישראל נגעו בה כו' ואין כאן שייכות להיתר מעלה את האיסור כו' וזהו שכתב בחבורו כו' ותמיהני על בכ"מ כו' כתב שזה דבר פשוט כו' אבל קשה כו' וצ"ע עכ"ל. ולפי מה שהתבאר כו' מבואר דאדרבה שאין זה ענין כלל להיתר מעלה האיסור כו' חושב אני כו' ולא עיין בפירושו למשנה זו עכ"ל: 
+<b>והוא </b>פלא בעיני. כי דברי הר"מ כאן בפירושו ברורים הם. דמתני' איירי בנתבשלו כל אלה החתיכות ביחד. והכרח לומר כן דכיון דעל כרחך בשאין בחתיכה א' מהם כדי ליתן טעם איירי. א"כ ודאי דאינן אוסרין לגמרי כשהן לבדם. אלא הכא במאי עסקינן כשאין בא' מהן כדי לאסור. אבל יש בכולן כדי לאסור ע"י צירוף. כדאיירי עד השתא בכולא פרקין. דקמ"ל תו הכא דאף על גב דאסורין לזרים לרבנן. דס"ל ב' איסורין מצטרפין. אפילו הכי מותרין לכהנים מטעם דמיקרי לגבייהו שהי"ל שעת הכושר: 
+<b>ותדע </b>ותשכל בזה שזה שכ' הרבתי"ט ומבואר הוא דכל זה אינו אלא חומרא בעלמא. ר"ל שאסורין לזרים דהא בנתבטל טעמם איירי. אגב שיטפיה כתב כן ולא דק במ"כ. דמבואר הדבר בהפך שאין כאן חומרא כלל. אלא דינא הוא אליבא דרבנן דאזדו לטעמייהו דלעיל. והכא נמי אע"ג דטעם כל א' לבדו היה מתבטל. אם נתבשל לבדו עם החולין. מ"מ ע"י שנתבשל עם איסורין אחרים. נצטרפו האיסורין ואין בחולין כדי לבטלן כולן. משו"ה מדינא אסורין לזרים. ובדין הוא דאפילו לכהנים ליתסר. אלא קולא היא דהקלו לגבייהו. כיון דאינו איסור חמור אצלן לפי שהי"ל שעת הכושר לכהנים. על כן ודאי בדווקא נקט הר"מ שנתבשלו הג' חתיכות ביחד. דאי כשכל אחד נתבשל לבדו עם החולין ואין בו כדי לאסור. פשיטא דמותר אף לזרים 
+<b>ותמה </b>על עצמך מה האי דקאמר הרב הנז' דה"ה כשכל א' נתבשל לבדו דהא מטעם שהם חמורים נגעו בה. ומאי דעתיה אטו משום דחמורים איסורין הללו לגבי ישראל לא יהא להם היתר בביטול טעם. אדרבה הני קילי משאר איסורים. כיון דלגבי כהנים מיהת לא חשיב איסורייהו. דהו"ל שעת הכושר ואם שאר איסורין שאיסורן שוה בכל בטלין במיעוטן. הללו לא כל שכן. וזה פשוט מאד: 
+<b>ומעתה </b>דברי הר"מ ז"ל בחבורו ודאי צריכים לפנים. ובדין הי"ל להר"א ז"ל להגיה עליו דצריך שיהא בשל היתר כדי להעלות האיסור. וזה פשוט כדברי הכ"מ. דאפי' ר"ש אינו מתיר. אלא בשאין באיסור א' כדי לאסור. וכל כך פשוט הוא דמשנה שאינה צריכה היא לפי דבריו שבחבור. דאו או קתני דכיון דיש בחולין כדי ביטול. צריכא למימר דמותרין לכהנים. ותו קשיא איפכא לזרים מ"ט אסורין ביש כשיעור לבטלו. ומי חמירי הני משאר איסורין שבתורה. דאין להן היתר ולא שעת הכושר כנזכר: 
+<b>לכן </b>אנוס היה הרב בכ"מ להניח הדבר בצ"ע. דלא הו"ל למימר או לא. דלא אפשר לאוקמה אלא בשאין בחולין כדי לבטל כל האיסורין הללו. אף על פי שיש בהן כדי ביטול א' מהן. דאשמעינן דמצטרפין ליאסר לזרים. ואפ"ה לכהנים מותרין מטעם הנז' והרי זה ברור מאד דשפיר קאמר הרב בכ"מ ועיין בה טובא ולא אשכח פרוקא. וגם במ"ש הראב"ד לא ניחא ליה מטעמא דאמרן. וצריכה נגר דיפרקינה למילתיה דהר"מ ז"ל בחבורו ולא משו"ה נתלו בוקי סריקי בהרבכ"מ ז"ל גברא דשפיר חזי ועינוהי מטייפי ודייק טפי. ומה לנו לעקם הישרה. וחלילה לקלקל השורה. לישא פנים בתורה: 
+<b>של פגול ושל נותר. </b>הרע"ב כתב ושל טמא. וכתב בתי"ט להרמב"ם ניחא דלא גרסינן ליה. עיין לשונו מגומגם מאד ונעדר הבנה מ"מ נודע למבין שר"ל דלא אצטריך ליה למיתני טמא כיון דתני פגול ונותר שאף הן טמאין: 
+<b>אבל </b>לא אוכל לירד לסוף דעתו ז"ל בזה דמי דמי נותר ופגול אין טומאתן אלא מדבריהם כמבואר סוף פסחים [ד' ק"כ ע"ב]. והו"ל לאשמעינן נמי בטמא דאורייתא. וחדוש גדול היה אם אעפ"כ מותר לכהנים באכילה. דאכתי לא ידעינן דטומאה מתבטלת. ועוד אין אוכל מטמא אוכל. והיאך נתיר הכל אפי' לטמאים: 
+<b>וגם </b>דברי הר"מ המה נפלאים ממני מה שכתב שמותר לכהנים בין טהורים בין טמאין לפי שהכל נטמא בנותר ופיגול. שכל טומאתן אינה אלא מדרבנן. ואיך יותר בשר קדשים לאוכלו בטומאת הגוף מחמת טענה שנטמא הכל בטומאה קלה של דבריהם וצע"ג: 
+<small>משנה לחם<br><b>בפיסקא </b>והרי. כדי ליתן טעם איירי. צ"ל.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס"פ אבל ש"ו מתבטלת (ועפר"י קמבעיא אפילו בתרומה דרבנן אי בטלה. אלא דהתם אסוריה לא בטיל. משו"ה מספקא מילתא נמי בטומאתיה. וצ"ע בפ"ב דמכשירין. ברזל טמא שבללו כו').</small>
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<small>משנה לחם<br><b>ובח"ל יורד ולוקט</b> להר"מ ז"ל. אתיא מתני' אפילו כר"י. דקיי"ל כותיה. דס"ל אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. היינו לענין חיוב מלקות. ומודי דאיסורא מיהא איכא בא"י. ובח"ל אע"ג דשרי לכתחלה. מיהת באכילה אסור ודאי. וספקו מותר. וע"י גוי דווקא. <b>אבל </b>להרא"ש וסוגיין דעלמא. הך מתניתין דלא כהילכתא. אלא שרי בכל גוונא לזרוע כלאי כרם בח"ל להדיא. אף ע"י ישראל. ומותרין באכילה. עי"ד סרצ"ו. <b>ותמהתי</b> ממ"ש בספר מהרי"ל בפשיטות שלא כענין זה. כמה שכתבתי שם בסיעתא דשמיא.</small>
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Peah/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Peah/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6cc96d7e25dca969a7b2a2383c764d50c7ac58f0
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Peah/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt	
@@ -0,0 +1,596 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Peah
+לחם שמים על משנה פאה
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה פאה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>א"ד שאין להם שיעור הפאה. </b>הביא הר"ש בשם הירושלמי למה לא תנינן עמהון תרומה אר"א מפני המחלוקת. ופי' כלומר שיש תרומות חלוקות וכו'. ועוד ה"מ לשנויי שאין מצוה בתוספתה ותרומה גדולה כשמוסיף אדרבה עבירה היא. ולכאו' יפה הק' עליו בתי"ט דע"כ לא הויא ההוספה טבל אלא כשהוסיף אחר הפרשה. אבל בתחלה רשאי לתרום כמו שירצה. ובפאה נמי דכוותה. ר"ל שגם בפאה כך הוא אם מוסיף בתחלה הויא פאה. אבל אח"כ אינו נותן אלא משום הפקר כדלקמן. ובאמת בתחלת העיון כן תמהתי מדברי הר"ש הללו מחמת זה: 
+<b>אמנם </b>במעט השקפה בדברי הר"ש ז"ל לק"מ דאזיל לשטתיה במ"ג דלקמן [ופיר"ש כלומר] (דפירש שם) שיכול להוסיף פאה במחובר אע"פ שכבר נתן כשיעור בתחלה יש לההוספה דין פאה לפטור מן המעשרות, ובהכי אתיין שפיר דברי הר"ש דהכא נמי מיירי כה"ג דבפאה איכא מצוה בהוספתה. שאע"פ שכבר נתן מתחלת השדה ומאמצעה ויצא בזה ידי חובתו. רשאי להוסיף ומצוה היא בידו. משא"כ בתרומה שאם נפטר פ"א. שוב אינו יכול להוסיף עליה ואם הוסיף חייב במעשרות. ודוק שדברי הר"ש ברורים לשטתו. אמנם בפי' לשון הירושלמי נראין דברי הר"ש דוחק: 
+<b>ולענ"ד </b>נראה לפרשו כך דבפאה אין בה מחלוקת שלד"ה יכול להוסיף כשירצה ואפי' לעשות כל שדהו פאה. משא"כ בתרומה דפליגי בה תנאי (בפ"ג) [פ"ד מ"ה] דתרומות עד כמה יכול להרבות בשיעורה. משו"ה לא פסיקא ליה. והשתא אתי לישנא דמפני המחלוקת כמשמעו. וגם מ"ש התו' [חגיגה דף ו' ע"ב ד"ה שאין להן] מפני המחלוקת דעין יפה רעה ובינונית לא נהירא כולי האי. דבפא' נמי מדרבנן יש בה עין יפה ורעה ובינונית. שזהו ששנינו אין פוחתין לפאה מששים לבינונית ואמרו עוד לפי רוב הענווה היינו עין יפה ורעה וק"ל. ואי מדאורייתא בין תרומה בין פאה אין להם שיעור למטה שאפילו חטה א' פוטרת כל הכרי וק"ל: 
+<b>שעור </b>בחיר"ק בלתי מושך יו"ד ע"מ בעור בכור בעותי אלוה. בעלי הדג"ש. אעפ"י שחסר בזו: 
+<b>והראיון. </b>יש דעות חלוקות בניקוד מלה זו עמ"ש בהגהות התפלה בס"ד משם תראה דעתי הקרובה לקרות הרי"ש בחיר"ק ע"מ חזיון: 
+<b>א"ד שאדם אוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב. </b>כתב תי"ט בשם הרמב"ם ז"ל טעם לזה לפי שאלו המצות הן תלויות בתועלת בני אדם קצתם עם קצתם וכשיעשה אותן תחשב לו לצדקה לפי שקיים מצוה ולכן הקרן קיים לעוה"ב כמו בשאר מצות וימצא ג"כ טובה בעוה"ז שהן הפירות ששנינו בעבור שנהג מנהג הטוב בין בני אדם זוהי כוונתו אלא שתקנתי הלשון במקצת לתוספת ביאור: 
+<b>וקשיא לי </b>עיון תפלה דאיתא בגמרא דריש מפנין [שבת דף קכ"ז ע"א] שגם היא מאותן שהקרן קיימת ואדם אוכל פירותיה בעוה"ז: 
+<b>ודעת </b>התו' בפ' הנז' [שם ד"ה אוכל] אינה מסכמת לדברי הר"מ הללו שכתבו שם דהיינו לומר שאם היתה שקולה מכרעת דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא. ובאמת הכי איתא שילהי פ"ק דקדושין [דף ל"ט ע"ב] לחד שינויא ואליבא דאביי דעבדין ליה יום טב ויום ביש. וכפירש"י [שם]. 
+<b>אבל </b>אליבא דרבא ברייתא דהתם כר"י יחידאה אתיא [שם]. ולעולם מתניתין דקדושין ודהכא סברי דיש מצות שהצדיק אוכל פירות בעוה"ז. ודוק שם בגמרא דלא סלקא במסקנא הא דר"י: 
+<b>והתימה </b>דלפירוש התו' שם בקדושין [ד"ה מתניתין] משמע נמי איפכא ממה שכתבו בריש מפנין שלפי מה שפירשו שם דברי אביי דעבדין ליה יום טב מתבאר ג"כ דמתני' כפשטה דיש פירות למצות בעוה"ז ע"ש. ואולי תו' אחרים הם: 
+<b>ובמ"ש </b>עוד בשם הר"מ שכל המצות שבין אדם לחברו נכנסות בגדר ג"ח. יש לדקדק קצת דר"י דריש מפנין [שבת קכ"ז ע"א] דחשיב נמי מאי דשביק תנא דמתני'. אמאי לא קחשיב לכולהו דבין אדם לחבירו אם איתא דס"ל לר"י הכי הו"ל לפרושי. כיון דבא לפרש מאי דסתים לן תנא במתני' דכיילינהו בכללא חדא משום דהני בהני מישך שייכי. ואפ"ה פריט להו ר"י. ה"נ הו"ל למיפרט כל מה דשייך בג"ח ולאתויינהו נמי בהדיא. וליכא למימר דשיורי שייר. דאפי' במתני' ליכא למימר הכי דהא ואלו תנן כדאי' פ"ק דקדושין [דף מ' ע"א] דמשו"ה ליכא למימר דשייר לשילוח הקן. ועוד שהיה יכול לשנות דרך קצרה ומצות שבין אדם לחברו וכ"ש שהיה מוסיף וכולל כולם כדברי הר"מ ז"ל וקשה בין אתנא בין אר"י וצ"ע: 
+<small>משנה לחם<br><b>וג"ח </b>עמ"ש בס"ד בשי"ע (סוף ס"ג) ובהשמטה שם שדברי הר"מ ז"ל כאן אינן מכוונין. עם מ"ש בחבורו פ"ז מה"ל מ"ע. <b>ונראה</b> דינקותיה היא מ"ש כאן. והדר ביה. <b>ולענין</b> אם אדם הנוהג במעשר כספים או חומש. רשאי לנכות ההוצאה מהריוח. יעוין שם (ס"ו).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>פירותיהם </b>אע"ג דש"מ בהאי עלמא ליכא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>עלח"ש </b>בס"ד ספ"ק דקידושין.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>לעוה"ב </b>ער"פ חלק.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ות"ת </b>המביא לידי מעשה. גדול הוא בודאי מן המעשה עצמו. כמ"ש בס"ד בפתיחת בית נתיבות (עיין ב"א דרסח"א) לכן בדין הוא שי"ל פרות ג"כ. <b>אבל</b> ת"ת שאינו מביא לידי מעשה. צ"ע אם הוא בכלל הזה. כיון שת"ת כזה אינו גדול אפילו כמעשה. אלא המעשה גדול ממנו לדעתי. זה פשוט מוכרח ממקומו בטעמו. וכתבתיו בכ"מ (לכן העוסקים בתלמוד על מנת לשמור ולקיים. באמת גדולים הם מהעוסקים בסתרי תורה ובמרכבה). <b>ואולי </b>אעפ"כ יש לו קרן ופירות. אם עוסק בה לשמה. כי מ"מ יוצא ממנה יראת שמים ואהבת ה' בכל לב. <b>וכיון</b> שבאנו למדה זו. אפשר שגדול ג"כ מהמעשה. כי בבחינה זו. לא סגי דלא מייתי נמי לידי מעשה (הוא שאמר הלל לאותו גר. דעלך סני לחברך לא תעביד. זוהי כל התורה כולה. שבודאי נכלל במצות ואהבת לרעך כמוך. גם חלק המצות שבין אדם למקום. כי מתוך שנצטוה לאהוב לחברו כנפשו. עאכ"ו להקב"ה שנקרא רעך ורע אביך (והוא קורא אותנו למען אחי ורעי) ק"ו לשכינה שלא יעשה הרע בעיניו. ולא יקניטהו ולא יעבור על דבריו) <b>ואף</b> אם אינו לומד עתה איך ובמה מתקיימות המצות המעשיות בפועל. מ"מ יוצא מזה הלמוד פרי המעשה. להוציאו לפועל ממש. ע"י התעוררות גם ללמוד המעשי. גם לפעולת המעשה עצמו. לכן כל למוד תורה לשם שמים. אי אפשר שלא יהא סבה גם למעשה. הגדול בבחינת התכלית. בלבד שלא תהא כוונתו שלא לשמה. כי אז טוב לו שלא נברא ונהפכה שליתו על פניו. ואעפ"כ אל ימנע ממנה. כי מתוך שלא לשמה בא לשמה. והמאור שבה מחזירו למוטב. <b>אך </b>חמתי וצערי על המניחים למוד המעשה עקר. וקובעים עצמן כל ימיהם לעסוק בחכמת הנסתר לבדה. כאשר שמעתי נתפשט מנהג זה החדש במדינות מזרחיות. שאין פונים ללמוד ידיעת קיום מצוה. רק לחפש. סתרה של תורה. ע"י ס"ה וכאר"י בלבד. ובעו"ה היא היתה למכשול עון. וגרמה פרצה עזה בישראל. שע"י כך השליכו אחרי גוום שמירת התורה. מצא השטן פתח פתוח להשיאם לפרוק עול תורה מעל צוארם. וללכת בשרירות לבם. להשביע יצרם בעבירה. ולהצמד לבע"ל פעור חדש מקרוב בא ש"ץ שר"י. והודחו אחריו רבים גם בארץ פולין. גם באשכנז ופיהם מעררין אונגרין. אוי לדור שכך עלתה בימיו. אשר אם זכרתי ונבהלתי ואחז בשרי פלצות. וכבר נודע בעולם מכמה חבורים שיצאו מת"י. השלכתי נפשי מנגד. ונלחמתי באויבי ה'. צוררי תורתו הקדושה אשר יצאו להדיח עם ה'. והחזיקו רבים בחלקלקות. הי"ת יעקור אותן המינין הארורים ומחה זכרם ורוח הטומאה יעביר מן הארץ במהרה. שלא תאבד האמונה על ידם ח"ו. וכבר מלאה הארץ חמס האמת מפניהם. ועיין מ"ש בס"ד בתשובה בס"ס קצ"נ. על אודות לשון ס"ה על העוסק בתורה שאין מבקשין ממנו דין וחשבון. ובספר שבירת לוחת (כ"ז) ועיין ספר מטפחת ספרים ביחוד על עסק הקבלה וס"ה. חלילה לנו מה' להניח ולעזוב למוד החמוד קיום המצות ע"פ התלמוד. שהוא שורש יסוד ועמוד התורה והאמונה. ממנו יתד ממנו פנה. בו נראה חכמה ובינה. ולא תמצא חכמה ויראת ה' וחסידות אמיתית אלא בעוסקים בו לשם שמים. לא להתגדר ולהתייהר. כדברי רה"ג בתשובה הביאה הכותב בע"י ועליו אדני הזוהר ביחוד יצוקים וסודותיו מיוסדים. ואיך יתכן לעקור השורש ולהרוס היסוד. וישאר הבנין שעליו עומד פורח באויר. ואין לו על מה לנוח ולהשען. אף גם לא המדרש הוא העקר. ואין תלמוד תורה גדול אלא שמביא לידי מעשה. ואין חדוד וחריפות ועומק ומדע ושכל ישר. אלא בהויות התלמוד. שעל זה מעיד ס"ה גם הוא. דקב"ה חדי בפלפולא. וממנו יקנה דעת ישר. מה גם שסודות ס"ה וסתריו בתלמוד גנוזים ועליו מאמריו המה בנוים. לכן תדע היועצים להניח שקידת למוד התלמוד תואנה המה מבקשים עקשים ונלוזים. אלא הוא צריך להיות העקר שהוא היה כל מעיינם של תנאים ואמוראים. ולא אמרו אלא צפית במרכבה. <b>והלא </b>אנחנו שוכני בתי חומר. צריכים לידע מה חובתנו במקום חושך הלז. ע"י כך נראה אור עולם עליון. ולא ע"ה חסיד. כמ"ש באורך בספר השבט. וגם בספר מטפחת. טפחתי פני העקשים הטפשים. החושבים להתאמץ לעלות במרכבה. וליכנס בחדרי מלכו של עולם. לבוא דרך שער הרזים. אל האוצרות הגנוזים. ולא שוטים מוחלטים הם פראים פתאים. אשר לא יכלו לפלש אפילו החומר החמישי. איך יעשו שקר בנפשם לעבור משם והלאה. במקום שאין חומר כי אם צורה. לא חושך רק אורה. והלא אפילו נפשם הצרורה בחיקם. לא יכלו להשיג מהותה ואיכותה וצורתה ויגעו לשוא לחקרה. כי ישובו כלי השגתם ריקם. ואיך לא יבוש ויכלם החופש בתעלומות רמות לאויל חכמות, אם בשער החכמים לא יפתח פיהו להבין ולהורות מה יעשה ישראל בדין ודת. על כל המעשה שם. ולא יירא פן יקראנו אשם. אף כי עתה כל שוטה סכל שא"ל ידיעה אפי' במחויב ונמנע ומשולל מכל הבחנה. לא דעה ולא תבונה. ואפילו מקרא לא ידע. לא תלמוד לא משנה. אף בלה"ק לא חלק לו בבינה. עוסק ולומד בס"ה. מבלי ידע בין טוב לרע. ובודאי אינו יודע אפילו לקרוא קריאה ישרה בס"ה ושאר ספרי קבלה. כמו בנגלה. כי לא ידעו אפילו שפת עברית. אף כי בארמית. רטין ולא ידע מה רטין. והלא ישתומם כל בר דעת על זאת. איך יעלה על לב איש בער לא ידע ולא למד תכסיסי מלכות. יגש לבוא בחצר המלך וגם לפשפש ולחפש באוצרותיו. אף כי איש אשר תעבוהו שלמותיו ומלוכלך בדמי תועבותיו לא יבוש לעמוד בהיכל מלך כאחד מרואי פניו לחקור מצפוניו. והארכתי בזה בספר השבט. <b>ונעויתי </b>משמוע כי עתה מקרוב קמו כת חסידים בוואלין פאדליע. ובאו מהם גם למדינה זו. שכל עסקם בס"ה וס"ק (עס"ה פרשת ויחי (דרכ"הא) שח"ל אינה מסוגלת ללמוד חכמת האמת) ומאריכים חצי היום בתפלה. הרבה יותר מחסידים ראשונים. שלא היו שוהים בתפלה עצמה אלא שעה אחת בלבד. אבל יתר על זה עושים אלו (לפי מ"ש לי) בתי"ח. תנועות זרות משונות ומגונות. מטפחים בידיהם ומנענעים לצדיהם ראשיהם כפופים לאחוריהם. ופניהם ועיניהם פונים למעלה. נגד מה שאמרו רז"ל שצריך להיות העינים למטה ולב למעלה. ובתנחומא לא נאמר להיות עינים למרום. אלא בשעת קדושה. וסגורות. כמ"ש בסולם. והרמ"ע בתשובה אסר כל תנועה בתפלה. וכמה כרכורים כרכרתי למצוא פשר דבר. להתיר רק קצת התנועעות הגוף בנחת אחור וקדם. לעורר הכחות ורוחות חיוניות בלבד הותר. כמ"ש בסולם ב"א שלנו שם. והקדמונים בתפלתם היו בלי הרגשה. ועפס"ה היתה שומה בעמדם תרפנה כלפיהם. ואלה עושים כנפים לעוף השמים. ותמה על עצמך אם לפני מלך ב"ו יעשו כן. הלא ישליכום לארץ עד שאיבריהם יתפרקו. וכל גרמיהון הדיקו. באמת אם הייתי רואה עושה אלה שלא שערום אבותינו זצ"ל החסידים האמתיים. ומראה גדולה. גזרתינהו לשוקיהו בגזרא דפרזלא. עמש"ל במשנה לחם ספ"ה דאבות. <b>וכן </b>המייגע עצמו רק ליישב דקדוק הלשון במשנה ובתלמוד עפ"ד בעלי מלאכה זו. אפילו אינו מחדש בה לא דין ולא דבר סתר. מצוה רבה היא בידו. כדי להסיר כל גמגום ותלונה מלשונה. ולהרבות כבוד תורה בכל אופן. זכות היא. ולמוד זה נקרא אצל הר"מ מצוה קלה פ"ב דאבות. שעליה אמרו שאינך יודע מ"ש של מצות. <b>אבל</b> באמת בעיני היא אחת מן המצות הגדולות הראשיות שבת"ת. כי בלתי ידיעת לה"ק על נכון. לא יגיע אדם לשום דבר מדע והשכל בתורה בכל חלקיה. הן בלמוד המעשי הן בעיוני. בין בנגלה בין בנסתר. בלעדי הכרת הלשון דקדוקו ומליצתו על הנכונה. לא ירים איש ידו ורגלו בבה"מ. הן בפלפול וסברא. או בהוראה. קרוב להפסד ולהטעאה. ולא יעמוד על סודה ועל חכמת סתריה הנפלאה. <b>אבל </b>העוסק בפ"ו של תורה להגדילה ולהאדירה בציצים ופרחים וחדושים. בין עיוניים. בין מעשיים. אין קץ לשכרו (כמ"ש כ"פ בספר בית אל במעמדות ובבית תלמוד) בלבד שיהא אומן לה.</small>
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ובלבד שיתן בסוף כשיעור. </b>פירש הרע"ב אע"ג דרבי קרא וכו' שיש תורת פאה למה שנתן. מ"מ לא מיפטר אא"כ נותן בסוף השדה תשלום שיעור א' מששים עם מה שנתן בתחלה עכ"ל. ולא הבנתי זה דהיכי תיסק אדעתין בשביל שעשה שלא כמצוה והניח בתחלה ופיחת מן השיעור. שיספיק לו יותר משאם מקיים המצוה כתקנה ומניח בסוף השדה דלא סגי ליה בבציר מששים. והא ודאי דאע"ג דרבי קרא שיש דין פאה למה שנתן בתחלה ובאמצע. מ"מ אינו מקיים המציה כמאמרה בזה. דדוקא בסוף שדה הוא דקפיד קרא לכתחלה. וכ"ש הכא דאיכא טעמי טובא דבעינן קרא כדכ' כדאי' פב"מ [שבת דף כ"ג ע"א] מפני ד' דברים אמרה תורה להניח פאה בסוף שדהו. והא נמי ר"ש הוא דקא"ל דדריש התם טעמא דקרא: 
+<b>ומשו"ה </b>משמע לי טפי דלר"ש לא יצא ידי חובתו בפאה שמניח בתחלה ובאמצע ולא סגי דלא יהיב בסוף כשיעור. אפי' כבר נתן בתחלה. או באמצע כשיעור ששים בכל השדה. דלא רבייה קרא אלא לענין שיהא לו דין פאה שחל שם פאה עליו ליתנו לעניים כשהפרישו וגם פטור מן המעשרות. ומן הפאה שאין צריך להניח פאה עליו. אבל מ"מ מחוייב ליתן בסוף כשיעור המגיע לכל השדה הנשאר לבד מה שנתן כבר שאינו עולה לו בחשבון. ופירושו כדברי הרמב"ם בחבורו [הל' מתנות עניים פ"ב הי"ב] דהיינו כשיעור הראוי למה שנשאר בשדה. אע"פ שכבר נתן עליו לא פטר את הנשאר ודיו להפקיע את עצמו כדפרישנא: 
+<b>ובהכי </b>אתיין דברי המשנה כהוגן כפשטן. ולפירושו של הרע"ב אין לשונה מכוון דהגע בעצמך שכבר השלים ונתן כשיעור לכל השדה בתחלה. בזה לא שמענו כלום לדברי ר"ש ודוק. שוב ראיתי בפי' הר"ש דסד"א כדפירש רע"ב והדר ביה: 
+
+Mishnah 4
+
+<b>ונשמר. </b>כתב הרע"ב למעוטי הפקר שאין לו שומרים. ואיכא למידק קצת למאי צריך לאשמועינן כה"ג. דהא לאו דידיה הוא מכי אפקריה והיכי תיסק אדעתין לחיוביה במאי דלאו דיליה: 
+<b>וי"ל </b>דאצטריך אפי' חזר הוא עצמו ולקט ממנו לא נתחייב בפאה. אע"ג דקיי"ל המפקיר שדהו והשכים וקצרו חייב בפאה כדאיתא בהגוזל (דצ"ד) דווקא כשזכה בכל השדה שישנו בלא תכלה ובתעזוב יתירא. אבל אם אין לו בו אלא כשאר עניי עולם עדיין הפקר הוא ופטור אפי' מה שקצר ממנו הוא עצמו: 
+<b>אי </b>נמי אתא לאפוקי הפקר שהפקירו בעליו דווקא. אבל עומד במקום הפקר שידי הכל ממשמשין בו מחמת שאין לו גדר סביב שדהו ולא העמיד עליו שומרים. לא הוי הפקר כל כמה דלא אפקריה בידים. כיון שבמינו נשמר ומקפיד עליו: 
+<b>או דילמא </b>לא אצטריך אלא משום הא דאמרן דכיון דקיי"ל בחזר וזכה בשדהו וקצרו אחר שהפקירו אכתי רמי עליה חיובא דפאה. מדכתיב תעזוב יתירא סד"א דלא מהני ביה (ר"ל לבעל השדה עצמו) הפקר כלל. שאפילו עדיין לא חזר וזכה בו יתחייב בפאה וקרא להכי הוא דאתא. דמאחר שיכול שוב לחזור בו ולזכות לעצמו. כדיליה דמי ולא נפיק מרשותיה. דרחמנא רמי חיובא דעניים עליה אחר שכבר גדלה התבואה ברשותו. ולאו כל כמיניה למעט זכות העניים. דבהפקר זכו בו עשירים כעניים. והו"א דאין בהפקרו כלום שכבר זכו בו עניים בחלקם. קמ"ל כיון דהשתא לאו נשמר הוא פטור שחובת הפאה בקציר. וכל שלא התחיל בו הפקרו הפקר אף להפקיע זכות העניים ודוק: 
+<b>וצריך </b>שתדע דהפקר דתנן הכא. היינו שהפקיר הקציר ולא השדה. דאם הפקיר שדהו עם הקרקע. הזוכה בקרקע ודאי חייב בפאה דהוי כלוקח. וא"כ יש לתמוה למאי אצטריך למילף פטורא דהפקר מתעזוב. תיפוק ליה דלית ליה קרקע לזוכה. ופשיטא דמיפטר משום דבעינן שדך וליכא כבפרק ג' דמכילתין. אלא על כרחך כדפרישית דלא צריך תנא דידן לאשמעינן פטורא דהפקר אלא לגביה דהיאך דהשדה שלו היא. ומשו"ה לא ניחא לי למימר דאתי לאשמועינן דאחר הזוכה בשדה המופקר פטור אע"ג דדיליה הוא. דאי משו"ה ודאי לא צריך. דהאי נשמר הוא גביה דהזוכה. ולא מיפטר משום הפקר אלא מחמת שאין לו קרקע. ומתני' בדאית ליה קרקע מיירי ודוק היטב וייטב לך בעזה"י. ועמ"ש בס"ד לקמן פ"ה מ"ה: 
+<b>ולקיטתו כא'. </b>למעוטי תאנה. צ"ל דהיינו דווקא סתם תאנה. ולא היינו בנות שוח דתאיני חיוורתי נינהו והנהו ודאי לקיטתן כא' עמ"ש בס"ד ריש פ"ה דשביעית. ועיין לקמן מ"ה: 
+<b>והתבואה והקטנית בכלל הזה. </b>כתב הרע"ב כשישלמו בהם כל התנאי' הללו וכך הן דברי הרמב"ם ז"ל. ובתי"ט כתב עליהם ודברי תימה הם דהא ודאי שנשלמו בהם כל התנאים. ובמהדורא תבריה לגזיזיה וכתב בדרך אולי משום תנאי דנשמר כתבו כך. ויש לתמוה עליו שכתב בדרך אולי מה שהוא ברור ואין לספק בו וק"ל: 
+<b>אבל </b>עוד יותר יש להפליא על הרב ז"ל איך לא שת לבו לראות שכמעט רובם ככולם של תנאים שבמשנתינו אינן גם בתבואה ובקטניות בהכרח ובחיוב. דאוכל למעוטי מה שאינו ראוי לאכילה הא נמי משכחת בתבואה וקטנית כל שלא הביאו שליש דודאי פטורין מפאה שאינן אוכל. ואע"ג דהקוצר לשחת אינו מפסיק לפאה דחשבינן ליה אתחלתא דקצירה. אבל הקציר עצמו ודאי פטור כיון דלא הוי אוכל. וגם אינו נכנס לקיום כירק וזה פשוט. ונשמר לאפוקי הפקר איתא נמי בתבואה וקטנית וכאמור. וגדוליו מן הארץ למעוטי עציץ שאינו נקוב שאינו כהארץ ולא קרינן ביה שדך לא מיחייב אפי' בתבואה וקטנית. ובגדר מכניסו לקיום נכנס ג"כ תבואה וקטנית שלא הביאו שליש וכנז'. וגם בקטנית משכחת דאתי למעוטי אפונים הגמלנים שאע"פ שהן ממיני הקטנית דין ירק להן שאין מכניסן לקיום ואפשר שגם אין לקיטתן כא'. הרי שכל תנאים האמורים אינן נשלמים בתבואה וקטנית בשילוח ובהחלט. ולא נעדר כ"א א' מהם דהיינו ולקיטתו כא' ואולי ימצא גם הוא אלא שאין צורך לדחוק: 
+<b>מעתה </b>פירוש משנתינו מרווח במה שאמרו והתבואה והקטנית בכלל הזה. שהוא הכלל שקדם בתנאים האמורים. ואין מקום לפרשו אלא כמ"ש הרע"ב והרמב"ם. דלפי' התי"ט למאי דס"ד. התבואה והקטניות חייבין בפאה הוה ליה למימר. והוי מצי נמי למיכללינהו במתני' דלקמן עם האוג והתותים. וכך היה יפה לו לתנא לשנות בדרך קצרה ולשון נאות יותר. אלא ודאי האמת כמו שאמרנו וכפירושם של הר"מ והרע"ב. והוצרך להשמיענו שאפי' התבואה והקטנית שעיקר חובת הפאה בהם (ולא הוצרך לומר כן באילנות דכ"ש הוא וק"ל) דפשטא דקרא בהו משתעי. אף הן אינן יוצאין מהכלל האמור שצריכין לשלמות כל התנאים הללו. שאם לא נמצאו בהן פטורים. ודוק: 
+
+Mishnah 5
+
+<b>האוג </b>עיין מ"ש בעזה"י ריש דמאי. וכתב הרע"ב ולאו דווקא אלו וכו' אלא אלו ודומיהן עכ"ל וע"כ צ"ל כן דהא ודאי איכא בנות שוח כדכתיבנא לעיל מ"ד ולא קחשיב להו וצ"ל דתני ושייר וכ"כ התו' בר"ה (דט"ו ע"ב). והשתא לפי' רע"ב ניחא דל"ק מאי שייר דהאי שייר: 
+<small>משנה לחם<br><b>המעשרות </b>כולל גם התרומה. <b>עלח"ש</b> מ"ג פ"ח דתרומות.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<b>כהן ולוי שלקחו את הגורן המעשרות שלהן עד שימרחו. </b>לשטת ר"ת [בכורות דף י"א ע"ב תוס' ד"ה טבלים וב"מ דף פ"ח תוס' ד"ה תבואת] במירוח דלוקח דמחייב במעשר ניחא דהמעשרות שלהם אף שנתמרח בידם. והוקבע למעשר בלוקח ישראל. מ"מ בכהן ולוי פטורים ולא קנסו בכה"ג. אלא לשטת הר"ש והריב"ם בתו' דהשוכר את הפועלי' [שם] דס"ל איפכא דמירוח דמוכר קובע. והנתמרח ביד לוקח פטור מדתניא [שם בב"מ] זרעך ולא לוקח. קשיא מאי קאמר המעשרות שלהן. הרי לא נתחייב במעשר אפי' בלוקח ישראל. וי"ל דמ"מ הלוקח מדרבנן מיחייב: 
+<b>אלא </b>דאיכא למידק אכתי כיון דבישראל כה"ג פטור מדאורייתא. וכהן ולוי נמי לא שייך למיקנסינהו בכה"ג אמאי מיבעי להו לאפרושינהו מדקאמר המעשרות שלהם. ולא קתני פטורין מן המעשרות. ש"מ דמיהת אפרושי בעו. ואמאי לא אוקמינהו אדין תורה כיון דבלוקח ישראל נמי אינו אלא מדרבנן: 
+<b>ודיוקא </b>דסיפא קשיא איפכא. דקתני עד שימרחו הוא דמיפטרי. אבל אם לקחו אחר מירוח המוכר חייבים. דלהר"ש וסיעתו אתי שפיר. דאחר שנתמרח ביד המוכר הוקבע למעשר מן התורה גם ללוקח. משו"ה כהנים ולויים חייבי' להוציאו מתחת ידם נמי מדרבנן משום קנסא. אבל לר"ת מי ניחא דכיון דאפי' לוקח ישראל בכה"ג מפטר. כ"ש כהן ולוי. ואפי' תימא דלר"ת נמי הלוקח הממורח חייב מדרבנן. מ"מ אמאי קנסו בכהן ולוי שיפסידו מעשרותיהם לגמרי: 
+<b>ותו </b>איכא למידק דמדקתני הכא עד שימרחו לשון רבים. דמשמע דקאי אכהן ולוי דאין פטורין אלא עד שימרחו. אבל לכשימרחו הגורן מיחייבי וסייעתא לר"ת. דכיון דמירוח הלוקח קובע מן התורה. משו"ה אפי' ביד כהן ולוי נתחייב הגורן להפריש ממנו המעשרות מן התורה. וליתנם לאחרים משום קנסא. וא"ת א"ה למאי הילכתא תנן המעשרות שלהן סוף סוף לאו דידהו הוי. י"ל דילמא הכי פירושו דיכולין למכור הגורן אע"פ שמעשרותיו מעורבין בתוכו. וקמ"ל דלא קנסינהו בהכי להוציא ממנו המעשרות בשבלין. או שלא יוכלו למכור כולו עד שימרח ויוקבע למעשרות ונ"מ לדמי טובת הנאה דמעשרות שבתוכו. דאשמעינן עד שימרחו. הנאת המעשרות שבו שלהן הוא ויכולין למכרו כולו. ומכל מקום אם מרחוהו בידם נתחייבו במעשרותיו כנ"ל אליבא דר"ת. ומלת ימרחו כוותיה דייקא כדכתיבנא. דאי אמוכר קאי כמו שיחוייב לשטת הר"ש. עד שימרח הו"ל למימר כמו באינך דמתני' דמקמי הך בבא דכהן ולוי: 
+<b>ואולי </b>לפי פירושו של הר"ש מלת שימרחו היא מהנפעל וקרינן $ימרחו ואמעשרות קאי דפטורין מהמעשרות עד שיתמרחו המעשרות ביד המוכר שאז הוקבעו ע"י מירוחו. שאם קנאום לאחר שכבר נמרחו הרי הן כמופרשין המעשרות שבתוכו. ולכן יתחייבו להוציאם ודוק וצ"ע. ולפירושא קמא. מלת שימרחו היא מהקל. המ"ם והרי"ש שניהם שואי"ם כמו וימרחו על השחין דישעיה [ל"ח כ"א]: 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הנחל. </b>פירש הרע"ב נהר ואפשר עוד לפרשו מלשון נחל איתן דמתרגמינן נחל בייר [דברים כ"א ד'] והיא האדמה שאינה נעבדת כלל. ואע"ג דקתני בתר הכי והבור. בשדה הנזרעת מיירי אלא שהיא בורה עכשיו ולא זו אף זו קתני. א"נ לאשמועינן דאפי' הכי באילנות אינו מפסיק. שוב מצאתי כן בפי' הרא"ש ז"ל והנאני: 
+<small>משנה לחם<br><b>ואלו מפסיקין לפאה</b> שאם הניח פאה משדה על חברתה. לא עלתה לה. וצריך לחזור ולהניח. ומה שהוסיף בזו אינו נותן אלא משום הפקר דהיינו שצריך שיפקירנו אפילו לעשירים. ואם לאו. חייב במעשרות. מה שמוסיף בשביל שדה אחרת ודוק.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>הנחל </b>לפירוש הרע"ב. הוא נהר. <b>אמנם</b> יש חילוק בין נהר. ובין נחל. שהוא נהר פוסק בקיץ. כענין שכתוב וייבש הנחל. <b>אבל</b> נהר שאינו פוסק. נראה פשוט דאפי' לאילן מפסיק. דודאי לא גרע מגדר. וגדותיו הם גדרות כפולים. משו"ה נקטה מתניתין נחל.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>והבור </b>הא דנקטי הר"ש ורע"ב שאינה זרועה. לישנא דקרא נקטי (ירמיה ב') לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. שבודאי לא נחרשה ג"כ. וקראה כך. ע"ש התכלית.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>אמת המים שאינה יכולה להקצר כא'. </b>פירש הרע"ב שהעומד באמצע אינו יכול לקצור מכאן ומכאן וכך הם דברי הר"ש הראשונים. והתי"ט תמה ע"ז ורצה להגיה בלשון הר"ש ע"פ התוספתא והירושלמי: 
+<b>ולענ"ד </b>נראה ליישב לשון הר"ש בלי הגהה דפשטא דמתניתין דתנן סתמא אם אינה יכולה להקצר כא'. משמע ליה מעיקרא דבכל ענין צריך שתהא אינה יכולה להקצר ואפי' באמצע לא. מדלא מפליג בהדיא בין נקצרת באמצע או לא כבתוספתא. אלא ודאי מתני' בכל גוונא איירי. ולא אייתי הר"ש התוס' מעיקרא. אלא למשמע מנה דר"י ורבנן פליגי. ושמא נתכוין בזה לירד לפסק הלכה כדברי מי. דלהכי איכפל לפרושי מתחלה דר"י פליג את"ק דשלולית. דלת"ק בכל ענין מפסקת. ולר"י בכל ענין אינה מפסקת. אלא באינה יכולה ליקצר כלל כדמשמע לישנא דמתני' כדכתיבנא. ועל זה כתב כדמשמע בתוספת' ר"ל דפליגי ר"י ות"ק הכין משמע ודאי מהתוס'. ולא דקדק עדיין מן התוספת' איכות מחלקותם. דאכתי הוה נקיט בפשטא דמתני' דידן שהיא מחלוקת רחוקה. ולא אשכח תנא דפליג עליה אלא דשלולית. ולפ"ז לא הוה קיי"ל כר"י דיחידאה הוא. ולבסוף דייק מהתוס' דליכא למימר דת"ק דשלולית פליג אר"י. כיון דחזינן התם דשלולי' ואמת המים תרי מילי נינהו: 
+<b>והשתא </b>פירש התוספתא לפי משמעה דלא פליגי ת"ק דידן ור"י אלא במחלוקת קרובה. דגם לר"י לא בעינן דאינה יכולה להקצר אף באמצע. אלא באינה יכולה ליקצר מצד א' לשני סגי. אפילו עומד באמצע וקוצר מפסקת. והשתא דאתינן להכי איכא למיפסק הילכתא כוותיה דר"י כיון דלא משכחינן מאן דפלג עליה במתני'. אע"ג דאיכא מחלוקת בברייתא לא משגחינן ביה. דסתם במתני' ומחלוקת בברייתא הילכתא כסתמא דמתני' דרבי לא שנאה ר"ח מנא ליה וגם בפירוש שאינה יכולה תפסינן כדמשמע ממתני' דבכל גוונא בעינן שאינה יכולה ליקצר והילכתא הכין: 
+<b>ונתקיים </b>בידינו פסקו של הרע"ב ע"פ פירושו של הר"ש דלא תקשי עליה מה שהקשה בתי"ט בפסק זה. אלא שבאמת הרע"ב לא ירד לסוף דעת הר"ש בזה וקסבר דסלקא ליה מתני' בפלוגתא. ואפ"ה פסק כוותיה דר"י. ובהא שפיר קמתמה עליה בתי"ט. אבל הר"ש יצא זכאי בדינו לפום מאי דאמרן: 
+<b>וכן </b>צ"ל אליבא דבכ"מ [הל' מתנות עניים פ"ג ה"ב] בטעם שנתן לפסק הרמב"ם כר"י משום שהוא מפרש דד"ה היא. ותמה על עצמך שהרי מן התו' למדנו שבוודאי אינם ד"ה. אלא מאי אית לך למימר כטעמא דילן דמחלוקת בברייתא לא מרע לסתמא דמתני'. היינו דקאמר בכ"מ דד"ה היא: 
+<b>ועדיין </b>צ"ע פירושו של הר"ש בתוס' דקאמר לת"ק מפסיק אע"פ שעומד בצד א' וקוצר מצד הב'. כי לא הבנתי זה דהא ת"ק נמי נקט אמת המים שאינה יכולה להקצר. וא"כ מהו זה שאינה יכולה ליקצר דת"ק. והכי הול"ל ואמת המים אע"פ שיכולה להקצר מפסקת. כיון דלדידיה בכל אופן מפסקת וזה ודאי צע"ג ואולי יש כאן ט"ס. וכצ"ל הגירסא בתוספ' ואמת המים שיכולה ליקצר כא'. והפלא איך לא העיר בתי"ט ולא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה: 
+<b>גם </b>פירושו של התי"ט בירו' מגומגם מאד בלשונו וצריך תיקון ע"פ דרכו אף שהיא דרך בכ"מ. מ"מ בתי"ט עיוות עלינו הלשון קצת באמרו וה"פ דס"ד דבני ישיבה דר"י ס"ל בעומד מצד א' ואינו קוצר בצד ב'. ומ"מ אם היה עומד באמצע כו' אינו מפסיק. דכסבור היה בלשון הירו' שאומר אבל אם היה עומד באמצע וקוצר וכו'. שמלת אבל לחלוק בין הנושאים הוא בא. דה"ק ס"ד דבנ"י דר"י ס"ל בעומד מצד א' וכו' דווקא הוא דמפסיק. אבל אם הי' באופן שעומד באמצע וקוצר אינו מפסיק: 
+<b>ואין </b>זה נכון ולא מסוגיא דתלמודא. ופשוט דהיא היא. ר"ל דאע"ג דאם עומד בצד זה אינו יכול לקצור מצד זה. עדיין אפשר שיוכל לקצור באמצע. וכך צריך לקשור לשון הירו' ע"פ דרכם ז"ל הנז'. דהוו בעו מימר בני הישיבה במה דאמר ר"י במתני' סתמא דאינה יכולה ליקצר היינו בכל גוונא לא תהא נקצרת וכדפרישית לעיל. וימשך מזה שהיו סבורי' בעומד מצד א' ואינו יכול. אבל אם היה עומד באמצע יכול היה. כל זה הוא מאמר א' נקשר. שבאופן זה אינו מפסיק אליבא דר"י כיון דאיכא חדא לגריעותא דבאמצע מיהת נקצר אע"פ שאם עומד בצד א' אינו נקצר בצד הב'. דהוה ס"ל בדר"י דתרתי בעי ולא חדא לגריעותא. ואשכח ברייתא דפליג. ומעתה אין להקשות מן הירו' הזה מאחר שדבריו מבוארים כפי' הר"ש וכמו שקיימנוהו מסברא: 
+<b>ומ"ש </b>התי"ט שהוא הס"ד בירו'. והי"ל לפרש כמסקנא. לפי דעתי אין זו מסקנת הירו' שאינו אלא כמ"ש למעלה שהיא דעת יחידית בברייתא ואין חוששין לה. וגם הירו' הזה לא בא אלא להודיעך שיש חולק בהבנת דברי ר"י ושכן נמצא בברייתא. דאי איכא תנא דתני לה לא תחוש ליה. וזה סיוע למה שאמרנו בפשיטות דסתמא דמתני' לא משמע הכי ולא דחינן לה מקמי ברייתא דאתיא כיחידאה אליבא דר"י ודוק. ועוד שאין לפסוק הלכה מפי תלמו' הירושלמי במקום שלשונו מפוקפק כמו זה: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>אחר תיבת ליה. נ"ב (כדאמרינן פ"ג דבכורות (כג"ב) קמ"ל דברייתא לאו פלוגתא היא) וגם כו'.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>אחר תיבת היא. נ"ב ועיין תי"ט ספ"ב דתמורה. שכתב בשם הכ"מ כיוצא בזו ממש.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>וכל ההרים אשר במעדר יעדרון</b> שהם נחפרים בידי אדם במעדר. שהוא כעין מרא וחצינא. שבני אדם חופרים בהם את הקרקע. <b>אע"פ</b> שאין הבקר יכול לעבור שם בכלי המחרישה. מפני זקיפת ההר. והרי זה נראה מקום פנוי. בין שדות חרושות. אעפ"כ אינו מפסיק. ולא דמי לבור. כמ"ש הרע"ב. אלא שקיצר.</small>
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>שני מיני חטין עשאן גורן א' נותן פאה א'. </b>מכאן נ"ל סעד להוראת בש"ע בא"ח סי' רכ"ה ומקורו מס"ח שאם בירך שהחיינו על מין גודגניות אדומות. חוזר ומברך על השחורות. ואע"פ שהכל מין א' כהא דתנן בתרומות פ"ב. מ"מ לענין ברכות שהחיינו אינן נחשבין למין א' ויש לנו דוגמתו כאן שראינו שהגורן חולק התבואה למינין אע"פ שהן מין א' אזלינן בתר דעתיה דהיאך. וברכת שהחיינו דכוותה תלויה בדעת האדם הנהנה. שלפעמים מין אדום או שחור חביב עליו יותר כשמתחדש וכמו שאמר ר"י אנא אקרא חדתא נמי מבריכנא. דש"מ דאזלינן בתר דעת האדם. וכיון שחלוקין הן הגודגנית בטעמן ושמן ומראיהן הן חשובות הנאות נפרדות. ומברך על כל א' יא'. דפנים חדשות באו לכאן ודאי לענין ההנאה. ועמ"ש עוד בעזה"י בחידושי לא"ח שם: 
+
+Mishnah 6
+
+<b>שקבלו מן הנביאים הלכה למשה מסיני. </b>אע"ג דנביאים לא קבלו ממשה. שהרי משה מסר ליהושע. ויהושע לזקנים. והם לנביאים. לא חש להזכיר יהושע וזקנים. דהכי אמרינן בגמ' דס"פ כ"ג ונזיר [דף נ"ו ע"ב] ש"מ כל מילתא דמתאמרא בבי תלתא קדמאי ובתראי אמרינן מציעאי לא אמרינן דאילו יהושע וכלב לא קחשיב הכא. וע"ש בפירש"י: 
+<small>משנה לחם<br><b>ר"ש איש המצפה</b> בודד במשנה. ונמצא עוד בגמרא פ"ק דיומא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ר"ג </b>צ"ע מי זה ואיזה ר"ג הוא. כי שלשה ר"ג היו בשושילתא דר"ג. ברם סתם ר"ג דמתניתין הוא ר"ג דיבנה (כי ר"ג אבי אביו. קוראו התנא ר"ג הזקן. כמ"ש בפ"ב דחלה) והוא היה קטן בזמן הבית. כי על כן מלך ריב"ז אחר אביו. ר"ש הנהרג. וכאן נאמר לפני ר"ג. מכלל שכבר היה אדם גדול ונשיא. ולשכת הגזית לא היתה אלא עם הבית. גם כבר גלתה סנהדרין מלשכת הגזית וישבה בחנות ארבעים שנה עד שלא חרב הבית. על כרחנו נאמר שהוא ר"ג הזקן. אולי נשמטה תיבת הזקן. מהסופר המעתיק או מהמדפיס.</small>
+
+Mishnah 7
+
+<small>משנה לחם<br><b>נותן פאה לכל</b> כיון שתחלתה וסופה בחיוב. אע"פ שבנתיים פטורה היתה. חזרה לחיובה. <b>אבל </b>קצרה גזבר. ודאי פטורה בכל גונא. ה"ה הפודה מיד לסטים וקצר. שחזרה ונתחייבה ביד הפודה.</small>
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>פאה מכל א' וא' </b>ראוי לידע שכל מה שאמרו בפרקין דהכא ליתן פאה מכל א' וא' או מא' על הכל. אין הפרש בכמות הפאה שהרי לעולם השיעור א' ואין בין שיעור א' מס' מכל א'. וא' לשיעור א' מס' מא' על הכל. ולא כלום. אלא לענין שאין מפרישין משדה על חברתה. כדפירש הרע"ב בריש פ"ב דלעיל והוא מן התורה שלא עלתה לו פאה ממקום א' על חברו כשהשדה מופסקת וצריך להפריש דווקא מן השדה עצמה מנה ובה. ומה שמוסיף כאן על מה שחייב במקום אחר. על מנת שתעלה לו לפי חשבון הצריך לו למקום אחר. אותו התוספת אין לו דין פאה לפטור מן המעשרות. כיון שבטעות היתה כנלע"ד ודוק: 
+<b>ושמא </b>איכא תו נפקותא במילתיה דכי אמרו פאה מכל א' וא' ונתן במקום א' פאה גדולה. שאם היה יכול להפריש מא' על הכל היתה מספקת בשיעורה ועולה לכל השדה. עכשיו מה שנתן נתן ויש לו דין פאה שהרי אין לה שיעור. ויכול להוסיף כרצונו כמו שנתבאר בריש מכילתין. והנשאר מהשדה שחייב בפאה לעצמו. אפילו לא הפריש ממנו במחובר נותן כשיעור המגיע ממנו בתלוש. ויש לו דין פאה ופטור מן המעשרות. משא"כ כשאמרו מא' על הכל והרבה מתחלה בשיעורה עד חשבון א' מס' המגיע לכל השדה. שאע"פ שבמחובר יכול להוסיף עוד ויש לו דין פאה למה שיוסיף במחובר כדתנן פ"ק [מ"ג] אם שייר קלח א' סומך לו משום פאה. אבל אם כבר תלש כל השדה שוב אינו יכול להוסיף בתלוש. אחר שכבר נפטר כולו במה שהניח בתחלת השדה. ששוב אין לתוספת בתלוש דין פאה. שאם היה מפריש מכל א' וא' מפריש עליו בתלוש שחייב בפני עצמו ולא נפטר בשיעור המרוב' שהניח בתחלה וכדאמרן וגם זה ברור: 
+<b>ואולי </b>יש ליישב בזה מה שדקדק בתי"ט במשנתינו. דתנן ומודים ב"ש שאם היו ראשי שורות מעורבין וכו'. ואע"ג דאין נ"מ בהודאתם דהא לית הילכתא כוותייהו. אפשר דאצטריך לאשמועינן מילתא אליבא דב"ה. דסד"א מאי דקתני ברישא ובה"א מא' על הכל. לא באו לומר אלא שרשאי ויכול להניח מא' על הכל לכשירצה. ולעולם לא פליגי אב"ש בהא דכי מפריש מכל א' וא' נמי ש"ד. דלכאורה הכא נמי מסתברא דאפי' תימא כל המלבנות חשובין שדה א'. הא תנן לעיל נותנין פאה מתחלת השדה ומאמצעה: 
+<b>משו"ה </b>איכפל למתני ומודי' ב"ש למימרא דכה"ג דראשי שורות מעורבין אפי' לב"ש מא' על הכל דווקא. ואין הדבר נתון לרצונו. וטעמא כדאמרן דהיכ' דאמרו מא' על הכל אינו יכול להוסיף עוד בתלוש אם כבר הניח בתחלה כשיעור. ואי אמרת מצי נמי לאנוחי מכל א' וא' נפיק מנה חורבא. דאתי למימר כל א' חייב בפ"ע. ואתי לאפקועי ממעשר. דשמעינן ממשנה יתירא דקפידא איכא במילתא ודווקא קאמר ב"ש מא' על הכל. ומדב"ש נשמע לב"ה דברישא נמי מא' על הכל דווקא ולא באופן אחר מטעמא דפרישית וקרוב הדבר להשמע: 
+
+Mishnah 2
+
+<small>משנה לחם<br><b>בשנים או בשלשה מקומות </b>מ"ש התי"ט ואורחא דמלתא כו'. <b>איברא</b> הוא לשון בני אדם. מיהו בלשון חכמים דייקינן בכל דוכתא. השתא תרי תלתא מיבעיא. ושינויא דכדאמרי אינשי. דוחקא הוא. וזימנין סגיאין משנינן לה שפיר. עמ"ש בס"ד מ"ו פ"ג דסוכה. <b>ואולי</b> במה שכתבתי שם. י"ל גם כאן. שהכל לפי השדה. שאם היו שלשה בשדה קטן נראה כאחת. נותן מאחד על הכל. לא אמרו אלא שנים בקטן ושלשה בגדול. <b>וצ"ע</b> איזה שיעור בשדה נקרא גדול. אם בית כור או בת תשעה קבין. או מלא מענה מאה אמה. ואידך קטן.</small>
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>המוכר קלחי אילן. </b>כתב הרע"ב שרשים ולא מכר לו הקרקע והוא לשון הר"ש ז"ל. וצריך לביאור דר"ל שלא מכר לו קרקע כראוי לצורך האילן דהיינו מלא האורה וסלו. והיינו נמי דמסיים בה הרא"ש שאין לו בקרקע אפילו כדי יניקת האילן שהיא י"ו אמה וה"ה למלא האורה דלית ליה. כיון שלא מכר לו. דהקונה אילן א' אין לו קרקע אליבא דכ"ע. אבל בודאי יש לו קרקע כנגד האילן. שאותו גוף הקרקע שכנגד השרשי' צריך שיהא קנוי לו ולא סגי בלא"ה. דאל"כ לא מיחייב בפא' כבסמוך מ"ו ודוק. וכן משמע שם בפי' הר"ש וזהו דבר שאין בו ספק דאל"ה לא קרינן ביה שדך: 
+<b>והא </b>דאיכפל הר"ש לפרושי בה"ג. היינו כדי לאוקמי מתניתין בכל גוונא דאפי' ברצופין נותן פאה מכל א' מאחר שאין כאן קרקע שתצרפם. שאין הקרקע שביניהם שלו והרי הם מופרשים ומופסקים. משא"כ אי הוי מיירי במכר לו קרקע סביבם כשיעור אינו נותן אלא פאה א' לכל הקלחים הסמוכים אלו לאלו ומובלעים בשיעור השייך להם שכיון שהקרקע שביניהם שלו. הקרקע מצרפתם ודוק: 
+<b>ולשון </b>הרמב"ם בספ"ג [הלכה י"ח] דמ"ע המוכר מקומות משדהו. מבואר ג"כ שמוכר גוף הקרקע וק"ל. אלא שצ"ע למה הפליג הענין שכתב המוכר וכו' לאנשים הרבה. דסתמא דמתני' משמע אפי' לאדם א'. ולפי דרכו ז"ל אין צריך לדחוק כפירוש הר"ש הנז' דבאין לו קרקע מיירי. דלדידיה איכא לאוקמי אפי' בדאית ליה קרקע. אפ"ה כל קלח עם קרקעו רשות בפ"ע הוא. ואולי לפי שפי' הר"ש נראה דחוק זהו שהצריכו לומר כן. אבל לשון קלחי אילן דייק קצת כהר"ש. ועמ"ש בס"ד פ"ו דדמאי מ"ד: 
+
+Mishnah 6
+
+<b>העושה סאתים.</b>כתב תי"ט לפירש"י מוכח דסאתים דחצר המשכן היינו לפי הצמיחה ומה שתוציא הארץ הוא. וא"כ בית רובע דת"ק שמשערין על פי שיעור חצר המשכן. נמי לפי הצמיחה ומה שתוציא הארץ וכו' וקשי' לפי' זה לישנא דהעושה דהא ת"ק נמי בהעושה מיירי עכ"ל ולא אשכח פירוקא: 
+<b>ולא </b>ידענא מאי קשיא ליה דמנא ליה דר"א נמי בעושה מיירי. ולדידי פשיטא דלאו בעושה מיירי אלא בשיעור בית רובע על פי חשבון חצר המשכן כמו שהזכיר הרע"ב והוא מהתוספתא. שהוא עשר אמות ומחצה בקירוב ושיעו' זה ודאי אינו עושה בית רובע בימי התנאים ששנו משנה זאת. לפי ערך שהדורות מתמעטין כנלמד מגמרא דהמקבל [דף ק"ה ע"ב] וכמבואר בתי"ט שלמד משם מעצמו דבימי חכמי המשנה הות ארעא שמינא טפי. כ"ש שאף אנו נאמר שמימות משה ועד כאן שנתמעטו הדורות ביותר והארץ מתקלקלת כל יום יותר בהוצאת פירותיה בלי ספק אפילו קודם החורבן ואצ"ל אחר החורבן (כדאי' שילהי כתובות [דף קי"א - קיב] ובמשנה דפ' עגלה ערופה) דבימי משה הות ארעא שמינא והיה שיעור י' אמות הנז' מוציא רובע. ולא בדורות האחרונים שבב"ש. וכ"ש אחר שחרב הבית דתנאי דהכא בתר חורבנו הוו קיימי. וכמו ששנינו בבתר' דסוטה [שם במשנה דפרק ע"ע] משמיה דר' יהושע גופיה דמיום שחרב ב"ה ניטל טעם ושומן הפירות וק"ל: 
+<b>וא"כ </b>ר"א משער באמות כנז' מילתא פסיקתא בין שמשך קרקע כזה מוציא עתה כמו כן רובע. או לא. ור"י בעי קרקע העושה סאתים דווקא העושה עתה כפי הזמן וכפי דורו דיבר. ולפ"ז לפעמים צריך יותר ממאה על חמשים כחצר המשכן. שהוא לא שיער כמות הקרקע באמות לכל זמן בשוה. אלא מדת קרקע לפי מה שעושה עכשיו סאתים. אם כחצר המשכן והן חסר הן יתר והרי זה ברור: 
+<b>ואפשר </b>עוד דלר"י אפילו בקרקע המוציאה סאתים בשנים כתקנן. אם היתה שנת שדפון וירקון שפחתה ולא עשתה סאתים נמי פטור. דדווקא בתר עשייתה עתה בשעת חובתה אזיל. ולישנא דעושה כההיא דפ"ט [מ"ה] דמציעא המקבל שדה מחברו ולא עשתה. שאין פירושו שלא צמחה כלל דהא בתר הכי קתני אם יש בה כדי להעמיד כרי. אלא לא עשתה כלימודה וכשיעור הראוי לה. אף כאן העושה סאתים ר"ל שעשתה כתיקנה. לאפוקי אם לא עשתה אע"פ שדרכה להוציא סאתים בשאר שנים. וכן נראה דזיל בתר טעמיה דר"י דגמר לה מעומר שיש בו סאתים דקרוי שדך בכה"ג ואי לא לא. והתם דווקא סאתים קצורים דאיתנהו בעין בעינן ולא איכפת לן בשעור הקרקע ודוק: 
+<b>קרקע כל שהו. </b>הביא בתי"ט ירו' הגע עצמך שהיא שבולת א' עד שלא קצר אין כאן חיוב. וכתב ע"ז ומ"ש ברפ"ק ביקש לעשות כל שדהו פאה עושה. כתבו התוס' [נדרים דף ו' ע"ב] דלאו דווקא עכ"ל: 
+<b>ולא </b>ראיתי בתוס' כלשון הזה ואין צורך אלא ודאי דווקא הוא. ודתניא בתוספתא העושה כל שדהו פאה אינה פאה נמי בדווקא הוא. ולא קשיא הא דהתוספתא מיירי בלא התחיל לקצור עדיין. והירו' דידיה מיירי בשהתחיל לקצור ואפי' שבולת א'. כל השדה כולו העומד עדיין יכול לעשותו פאה ולאפוקי מתרומה דלאחר מירוח שנתחייב הכרי. אעפ"כ אינו יכול לעשות כל גרנו תרומה הכי משני בירו' גופיה. ומייתו ליה התו' בנדרים [שם] ובראשית הגז [דף קל"ז ע"ב ד"ה אלא]: 
+<b>ובלא"ה </b>נמי לק"מ דאפי' תימא יכול לעשות כל שדהו פאה אף קודם שהתחיל לקצור. רשות הוא ולא חובה. והכא במתני' קרקע כ"ש חייב בפאה תנן. ולהכי שפיר דייק בירו' הגע עצמך שאין כאן אלא שבולת א'. איך יתכן לומר שחייב וק"ל: 
+<b>כתב </b>עוד בתי"ט וא"כ חזר הדין לכלל הלכה כר"ע מחברו. וריב"ב דקדים ליה מ"מ לאו רבו הוה עכ"ל. ולא ידעתי מאין לו זה דריב"ב קדים לר"ע ומצינו בפ"ט [מ"ג] דנגעים שדן לפני ר"א רבו של ר"ע. ובעדיות [פ"ח] שנויים בני בתירה עם ר"ע ור"י רבו ובירושלמי דפד"מ [בסופו] איתא שר"א ור"י התפללו על אדם א' וזכה למוקמה לר"י ב"ב: 
+<b>הן </b>אמת דמעובדא דפ"ו דפסחים [דף ס"ו ע"א] במעשה שחל להיות ערב פסח בשבת שנתעלמה הלכה מבני בתירה. משמע שהיו נשיאים לפני הלל. אבל נראה שאחרים הם בני בתירה שלשם ואינם אותם הנקובים בשמם במשניות הנז'. (אעפ"י שבביאור שביארתי אותו מאמר בדרך דרוש תפסתי קצת לעיקר שר"י ב"ב מנייהו דהנהו בני בתירה הוה. לא לקושטא דמילתא אלא לחדודי אמינא לה התם. ועוד א"צ כ"כ לומר דריב"ב הוה חד מנייהו דווקא. שאפי' אם נאמר שהיה מבניהם או מבני בניהם. הדרשה תדרש יפה. דלא נקטינן ליה אלא לגלויי מילתא. דר"ל שאף הן היו דרים בח"ל מטעם שזכרתי שם. והלך ריב"ב בשטת אבותיו ומנהגם היה בידו יע"ש בחלק הדרושים) דהא אשכחן בכמה דוכתי שמקומו היה בנציבין שהיא ח"ל במדינת אשור כדאי' בתוספ' רפ"ק דפסחים [דף ג' ע"ב ד"ה מאליה], ובקדושין [דף י' ע"ב] שלח יוחנן בן בג בג לריב"ב לנציבין, בסנהדרין [דף ל"ב ע"ב] אחר ריב"ב לנציבין. ואיך יתכן שנשיא ישראל יעמוד בח"ל בפני הבית והלא אין מקומו אלא בבית הועד ומקום ב"ד הגדול כירושלים ואחריה יבנה ומיבנה לאושא וכו' המקומות שגלתה סנהדרין לשם [יעוי' ר"ה דף ל"א]: 
+<b>וא"ל </b>שמאותו מעשה דהלל ואילך הלך לו ריב"ב מפני הבושה. ח"ו לומר כן שהרי ענווים גדולים היו ב"ב ומעצמם מינוהו להלל נשיא עליהם. ועוד מה לו לצאת לח"ל הי"ל לשנות מקומו ולעמוד בארץ. גם אין לומר שלאחר חורבן יצא לו ריב"ב לבבל. שהרי משמע שהיה גם בזמן הבית בנציבין כדמוכח מרפ"ק דפסחים [דף ג' ע"ב] בעובדא דההוא ארמאה דהוה סליק ואכיל פסחים: 
+<b>ועוד </b>אם ת"ל שאותם ב"ב הם הם ריב"ב ואחיו השנויים בעדיות. קשיא אמאי קרי להו התם בני בתירה ולא בשמייהו כי הכא דליכא לשנויי בהא כדשנינן בגמ' דפ"ק דתענית [דף ג' ע"א] דמקמי דלסמכוה קרי ליה בן בתירה. דהא באותו מעשה כבר היו נשיאים ולא יתכן זה. אלא נראה דשם המשפחה הוא. וגם ממה שלמד ריב"ב לפני ר"א תלמיד תלמידו של הלל כנז'. מכל זה מוכח בבירור שאחרים הם ב"ב דהלל. או אלו התנאים מבני בניהם. ודאתאן עלה שדבר קרוב הוא שריב"ב דמשנתינו חבר הוא לר"ע. וע"כ לא פסק הרמב"ם כמותו. במקום ר"ע: 
+<b>ובביכורים </b>דכתיב בהו אדמתך. כתב תי"ט במהדורא ותימה ליתני וודוי מעשר והוציא זה מהירושלמי. איברא דלא ידענא מאי קושיא דהיכי מצי למיתני קרקע כ"ש חייב בודוי מעשר. דהוה משמע אפילו הגר והעבד שקנו קרקע. דומיא דאינך דבמתני' דליכא לפלוגי בהו. שכל קרקע בין שהיא של ישראל או של גרים חייבת ושייכא בכל הדברים האמורים כאן: 
+<b>והא </b>ודאי ליתא בודוי מעשר כדתנן בהדיא בבתרא דמעשר שני [משנה י"ד] מכאן אמרו ישראל ממזרין מתודין ולא גרים וכו'. ובשלמא פאה וביכורים שפיר מיתני ליה לתנא דידן דקרקע כ"ש חייבת בהן שאפי' היתה של גרים אין הקרקע פטורה דהגר מביא אלא שאינו קורא: 
+<b>ולדעתי </b>זהו שאמרו בירו' בשם ר' יוחנן שמועת כן מי שאין לו קרקע פטור מן הודוי דכתיב מן האדמה וגו'. פירושו שבא להשיב למה לא שנינו במשנתינו ודוי מעשר. ותירץ בשם ר"י שאם כך היה שונה היית שומע כן. שאם אין לו קרקע אינו חייב בודוי והא ליתא דמדכתיב לנו אפילו אין לו קרקע במשמע. וזה מסכים לדעת רש"י ז"ל [קידושין דף כ"ו ע"א]: 
+<b>אי </b>נמי הכי פירושו שמפני כך לא נשנה במשנתי' ודוי מעשר שלא יסתור אותה שמועה שאמרו שמי שאין לו קרקע פטור מן הודוי והיינו הא דתנינן במס' מ"ש [פ"ה מי"ד] שמי שאין לו חלק בארץ אינו יכול להתוודות. דהיינו נמי ממש כמו שאמרתי דמשו"ה לא הוה אפשר למתני ודוי מעשר שלא תאמר קרקע כל שהיא אפילו של מי שאין לו חלק בארץ חייבת בודוי מפני כך לא היה אפשר לשנותו והרי זה ממש כדברינו. ומסייעא ליה לרש"י ז"ל. שלא כמו שהבינו מן הירו' הזה שסותר דעת רש"י: 
+<b>אלא </b>הירו' נמי מודה דלא בעינן קרקע גבי וודוי. ולא בא להוציא אלא מי שאין לו חלק בארץ. אבל כל מי שנטל חלק בארץ אע"פ שאין לו עכשיו שמכר או שמכרו אבותיו הרי אני קורא בו האדמה אשר נתת לי והרי זה יש לו קרקע שהגוף עדיין שלו וחוזר אליו ביובל אע"פ שהלוקח אוכל פירות: 
+<b>והרי </b>זה פירוש מרווח יותר בהירושלמי. דלהבנת התי"ט לא קמשני מידי וסליק בקושיא דלפי דברי ר"י הו"ל למתנייה נמי במתני'. (אלא שי"ל בדוחק דתני ושייר. ול"ק מאי שייר דהאי שייר דשייר נמי ראיון כדאי' בירו'. אלא שאין צורך ועיין מה שאכתוב בסמוך מזה בס"ד) גם דעת רש"י נכונה בטעמה כמו שאמרנו וסתמי דסוף מ"ש נמי מסייעי ליה מדלא מפליג התם בין יש לו קרקע לאין לו לענין ודוי כמו ששנינו לענין ביכורים. וע"כ נ"ל דברי רש"י ברורים. שאף הירו' אינו סותר אותו ואע"פ שהתו' [קדושין דף כ"ו ע"א] ד"ה ובוידוי [וע"ע תו' ב"ב דף כ"ז ע"א ד"ה ובוידוי] הקשו ממנו על רש"י. ועוד פשיטא שאין קושיא מהירו' הזה שהוא לשון מגומגם הרבה ונראה שיש בו נוסחאו' שונות עי' בפי' הר"ש וק"ל: 
+<b>גם </b>מהרש"א בחדושיו בקדושין העיר על דברי התו' הללו וכתב שדבריהם תמוהים ושלא נמצא כן בירו'. הרי שלא הבין בו כמו שהבין התי"ט. שא"כ אם פשפש למה לא מצא ובלי ספק שהנוסח שראה התי"ט לא נעלמה גם ממהרש"א שהיה בדורו ולא יבצר ממנו להשיג הנוסחאות הנמצאות בימיו. ואני בעניי כעת אין לי ס' הירו' לעיין בו. אבל נראה מדברי מהרש"א שכדברי כן הוא אלא שקיצר במובן ולא פירש לשון הירושלמי. 
+<b>אכן </b>במה שבתי"ט ובעל חדושי הלכות שניהם לדבר אחד נתכוונו לדחות בשתי ידים דברי התו' בסוף הדבור שכתבו שם וז"ל וגם משמע שאם אין לו קרקע מתודה כמו פירות לקוחין עכ"ד. שזה הלשון היה תמוה בעיניהם שסותרים דברי עצמם שכתבו מתחלה. דמהירו' משמע דלא כרש"י מדפריך אמאי ל"ג ודוי ומוכח דמי שאין לו קרקע פטור מן הודוי שלא כדברי רש"י והיאך כתבו אח"כ שמשמע אם אין לו קרקע מתודה שזהו כדעת רש"י: 
+<b>אומר </b>אני שזה דבר שלא יתכן וא"א להשמע על א' מקטני ארץ כ"ש על גדולי עולם כבעלי התוס' שיסתרו דבריהם תוך כדי דיבור. ובכל כיוצא בזה ודאי חובה עלינו להטריח עצמנו ליישב דבריהם ונ"ל דהכי קאמרי ומסקנא דקושיא הוא דמעיקרא מייתו מהירושלמי דמשמע דלא כרש"י דאע"ג דל"ג ליה. מ"מ לאו מטעמיה. דטעמו של רש"י דל"ג ליה הוא משום דס"ל אף מי שאין לו קרקע חייב בודוי. והירו' לדעתם סובר שפוטר מן הודוי. ומטעם אחר צ"ל דל"ג ליה. 
+<b>והדר </b>קאמרי דאפילו לא היה משמע כן מהירו'. מ"מ א"א לומר כדעת רש"י שלדעתו משמע ג"כ שמי שאין לו קרקע מתודה ואפי' על פירות לקוחין. וזה אי אפשר אפילו בלא טעמו של הירו' דמפיק מקרא דבעינן קרקע מדכתיב האדמ' אשר נתת. דבלא"ה נמי הלוקח אינו יכול להתוודו' דהא לוקח לא מיחייב במעשר מדאורייתא כדאי' בהפועלים [דף פ"ח ע"ב] זרעך ולא לוקח. וכיון שאין חיובו אלא מדרבנן. היאך יוכל להתוודות והיא תשובה על דברי רש"י: 
+<b>והיינו </b>מאי דמסיימי התו' וגם משמע ר"ל מדברי רש"י ג"כ כנז'. וזהו דבר שא"א. ודבר ברור הוא לענ"ד שאין הלוקח יכול להתוודו' על פירות אלו ר"ל הלקוחין בלבד. דאע"ג דקיימתי דברי רש"י דלא בעינן קרקע לגבי ודוי. היינו היכא דהפירות היו שלו וגדלו בשדהו ועתה בשעת ודוי אין לו שמכרה. או היכא דנתמרחו בידו דחייב מן התורה. אלא דבפלוגתא לא קאמינא. עכ"פ השגת התו' על רש"י במאי דלא מפליג כלל וס"ל דבכל גוונא מתוודה. וזה אינו בודאי ודוק היטב: 
+<b>ועדיין </b>צריכין אנו למודעי שזה שאמרנו למעלה דקרקע דגר ועבד אינו חייב בוידוי מעשר. היינו אליבא דמ"ד בביכורים שהגר אינו קורא. ואתיא סתמא דמתני' דמ"ש כפשטה. דבכל גוונא מיירי דאין הגרים מתוודין. אמנם למ"ד דקורא נמי דמצי למימר לאבותינו כדאיתא בירושלמי ופסקה הר"מ ז"ל [הל' בכורים פ"ד ה"ג]. צ"ל דהא דגרים אינן מתוודין. מיירי בדלית להו קרקע וכסתמא דמילתא דודאי לית להו. משו"ה אינן יכולין להתוודות מאחר שלא היה להן קרקע ולא קיימו מצות מעשרות. לאפוקי ישראל דמתוודה אע"פ שאין לו עכשיו. מאחר שיש לו חלק בארץ וכנז' וכמ"ש בס"ד ריש מס' ביכורים אליבא דרמב"ם. ולפ"ז צריך לפרש הירו' הנ"ל ששאל במשנתנו למה לא שנינו ודוי מעשר. ומתרץ כפירוש ראשון שכתבתי לעיל דלא מצי למתנייה משום דקיי"ל אף מי שאין לו קרקע חייב והיינו ישראל דווקא והבן: 
+<b>עוד </b>דקדקו בתלמודא דבני מערבא אמאי לא תני ראיון. ומייתי בשם ר"י בהאי לישנ' דמי שאין לו קרקע פטור מן הראייה. והכי איתא בבבלי פ"ק דפסחים [דף ח' ע"ב] ושם הארכתי בעזה"י בחי' שהיא הלכה עמומה מאד וצריך חקירת חכם ביותר להעמידה. ולפי מה שפירשתי לעיל בודוי. גם כאן כך תפרש. דמשו"ה לא תני ראיון דהו"א בקרקע תליא מילתא וכל שיש לו קרקע כל שהיא חייב בראיה ואפי' גר או עבד. ובאמת אמר ר"י דמי שאין לו קרקע. ר"ל שאין לו קנין עצמי בגוף הקרקע. דהיינו גר ועבד אותן שלא נטלו חלק בארץ כדפרישית לעיל. שאף שיש להם קרקע אין הגוף קנוי להם ואין אני קורא בהם ארצך. פטורין הן מן הראיון. משו"ה שביק דיה תנא דידן ועיין עוד בחידושי: 
+<b>ואף </b>לפום מה דכתיבנא התם דהנראה יותר לומר דכל שיש לו קרקע אפילו בח"ל סגי גבי ראייה למיחייביה. דמיקיים ביה קרא דלא יחמוד איש את ארצך דשפיר קרינן ארצך עיין שם מילתא בטעמא. מ"מ לא תנייה הכא אף על גב דבכה"ג מצי לאשכוחי אפילו בגר ועבד. דכיון דליתיה מילתא פסיקתא דאכתי צריך למיפלג בה בין קרקע שבא"י לח"ל. שלא כל מי שיש לו קרקע בא"י חייב דגר ועבד אין להם קנין בא"י. ואע"ג דקרקע דתנן הכא לענין קנין נכסים ופרוזבול. נמי לא מיירי בא"י דווקא. מ"מ ליכא לפלוגי בהו בין א"י לח"ל שהכל שוה לענינים הללו. ובאמת לפ"ד התוספ' בפח"ה בפי' ד' אמות קרקע שכל אדם מקנה על ידן. י"ל דהני נמי בקרקע שבא"י מיירי חוץ מפרוזבול ודוק: 
+<small>משנה לחם<br><b>קרקע כל שהו</b> עמ"ש המפרשים בשם הירו'. <b>ולי</b> נראה על פ"ד בבלי שלנו א"צ לדוחק עצום כזה. אלא כל שהו דהכא. אית ליה שיעורא זוטא מיהא. והיינו טפח על טפח. ותלמוד ערוך הוא בידינו פ"ק דקדושין (כז"ב) דוק ותשכח כל שהו דכוותיה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש אמנם</b> גם הרמ"ז ז"ל לא הזכיר בחבורו שצ"ל קרקע בודוי. משמע פשיטא ליה דמתודה אף על פירות לקוחין. דלא כהירושלמי. <b>ועכשיו </b>נזדמן לידי ספר מגיד מישרים ובא לידי כעין מציאה בהסח הדעת. שמזכיר בפרשת ויקהל מהדורא בתרא בלשון זה. עוד אמר (ר"ל המגיד שלו) בפ"ק דקדושין של ובודוי מוטעה. וצריך להיות וגם מי שאין לו קרקע אינו צריך להתוודות. <b>כנראה</b> שמגיה כך בלשון תו' דקידושין הנ"ל. ואם קבלה נקבל. אבל אינו מתקבל בכוונת התוספות. ומאי וגם. אף לא אדע מה הלשון אומרת א"צ להתודות. דמשמע שאם רצה. רשאי. וזה אינו. כי אם הוא פטור מודוי. מחמת הטעם דלא קיים קרא כדכתיב. א"ה אפילו בעי. מחינן בידיה. משום דובר שקרים לא יכון. <b>ויש</b> לידע כי נזדקר טעות בלשון הירושלמי. כי אין בכתוב מן האדמה. והוא ט"ס שלא הבין. לכן חידש נוסח במקרא. אשר לא היה ולא נברא. ותי"ט העתיקו בשבוש. זה שתי פעמים.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>לקצור ולשנות</b> קצירה אחת לו. ואחת לעני לפאה. דכה"ג ישנו בבל תכלה. ובבציר מהכי לא משכחת לה. כך נ"ל.</small>
+
+Mishnah 7
+
+<b>מתנתו מתנה. י</b>ש גורסין <b>מתנתו</b>. התי"ו והנ"ן קמוצי"ם. וזה שלא כמשפט משקל זה. ודרך השלמים הוא כך כמו <b>בקשתו</b> מן בקשה. ואמנם בחסרי הפ"א שבזה המשקל מצאנו מן מפל' <b>מפלתו</b> הפ"א פתו"ח והלמ"ד למ"ד הפעל בשוא ודג"ש אחריו. וכן <b>מצבתו</b> מן מצבה. ואולי כינויי מפלתו מצבתו הם ממשקל מפלת האריה מצבת בם שבאו בשש נקודות. ויהיו שוים בסמוך ובמוכרת. וא"כ אפשר שנטיית מתנה בכינוי שוה למשקל בקשה: 
+<small>משנה לחם<br><b>הכותב</b> לאו דווקא. <b>אלא</b> תני האומר. דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו. <b>והיינו</b> דקמ"ל באגב. לומר שבכל אופן. הרי הוא ככותב. <b>גם </b>יתכן ע"ש התכלית. שסתם צואה לכתיבה עומדת. כ"ש בזו. שדינה מיד ככתיבה. וערפ"ט דכתובות. ולשון קצר הוא. הוא. ר"ל המצוה מה שיעשה בנכסיו.</small>
+
+Mishnah 8
+
+<small>משנה לחם<br><b>בלשון </b>הרע"ב לדידיה נמי שייר. <b>ר"ל</b> עבד שקנה נכסים. עבד למי. ונכסים למי.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלשון </b>תי"ט. דכל שהוא. צ"ל דכל שכן.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>הכי. צ"ל והכי.</small>
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מוריד ומחלק לעניים. </b>מוריד מפני הסכנה ומחלק ביניהם ולא יבוזו הם אע"פ שכהלכה הוא שיבוזו כדדרשינן מקרא. בירו' פירשו דבר זה שחששו לתקנת העניי' מאחר שהצריכוהו לב"ה להוריד להם. יש לחוש שמא יראה בעל הבית קרובו עני וישליך לפניו: 
+<b>ולכאורה </b>דברי הירו' סותרין זא"ז. עיין לשונו בפי' הר"ש דמשמע דגם בתמרה במכבדות יש להניח לפניהם ויבוזו העניי' ולא יחלק לפניהם. דכיון שאינן בראשו של דקל ואין בהם סכנה חזרה מצותן להלכה ששומעין לבוז. והא אנן מוריד ומחלק תנן. ותו משמע התם דגם בכילה שדהו שחזרה פאה לעומרים. ב"ה מחלק בידו אפילו בתבואה: 
+<b>אבל </b>מבואר הוא במעט שאין כאן סתירה. דהא דקאמר במכבדות שמצותן לבוז איירי במפריש הפאה בתלוש במונח לפניהם שאין כאן סכנה. ולא מקום החששה שב"ה ישליך לפני אוהבו מאחר שהמכבדות מזומנים לפניו. ונראה לעין כשמשליך לפני הא' בכוונה. וכן לא יעשה בודאי. ובמתני' דקתני בדלית ובדקל מוריד ומחל'. בעניים עומדים והוא מפריש הפאה במחובר בפניהם. שאם תאמר מוריד ומשליך לפניהם יש לחוש כנז'. לכן הצריכוהו לחלק ג"כ: 
+<b>ובתבואה </b>הוי איפכא. שכשמפריש בקמה בפני העניים מצותן לבוז. ואם כילה השדה ומפריש מן העומרים שבביתו בבוא העניים. שבזה האופן מצאה החששה הנז' מקום גם בתבואה שבהוציאו הפאה ממקום המוצנע ומשליך לפניהם. יוכל לכוין שיפול לפני אוהבו קרובו. ע"כ באופן זה מצותו לחלק אפי' בתבואה: 
+<b>או </b>אם התנו ביניהם אפי' כן אין שומעין הכי איתא בירושלמי. ור"ל שאם התנו אפי' כן שגם בתבואה יחלקו ביניהם אין שומעין לו לזה שאמר לבוז אע"פ שאומר כהלכה. והתנאי קיים. ופירש הר"ש דהך תנאי שמתנין ב"ד על העניים הוא: 
+<b>ואני </b>אומר שאין צורך שגם העניים עצמן יכולים להתנות כן ביניהם ואין אחר תנאי כלום. והוצרך להשמיענו שאם מתחילה התנו ביניהם שוב אין א' מהם יכול לחזור בו ולא הוי מתנה על מה שכתוב בתורה. שכל תנאי שבממון קיים. ואע"פ שהוא דבר שלא בא עדיין לרשותו משתעבד. וכמו שבני העיר מסיעין על קיצותן: 
+<b>וכללא </b>דמתני' אין בין תבואה וקטנית לדלית ודקל. אלא שבכל מקום שמפריש הפאה (בין בתבואה בין באילן במחובר או בתלוש) בפני העניים והיא מזומנת לפניהם עד שאין ב"ה צריך לטרוח אחריה. אלא הוא קורא לה שם ומראה להם מקומה שומעין לבוז. וכל מקום שהב"ה צריך להורידה מן האילן או להביאה מתוך הבית ומן האוצר שומעין לחלק. וכן אם תנאי היו דבריהם שרשאין ויכולין להתחייב בכך ואינן יכולין לחזור בהן. ולאחד המעכב שומעין: <b>בדלית</b>. הדל"ת בקמ"ץ. 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>סוף הדבור. נ"ב <b>איברא</b> איכא למידק אטעמא דירו'. שנ"ל לפניהם שמא יראה בע"ה קרובו עני כו'. וכי נמי עביד הכי. מה אכפת לן. והתנן לקמן מי שלקט כו'. ואמר הרי זה לאיש פ' עני. דפע"ג דליתיה. אמר ר"א זכה לו בתרי מגו. ולרבנן מיהת בחד מגו מודו דזכה. ועד כאן לא פליגי אלא משום דאכתי לא מטי לידיה. ומשום דאין מחמיצין המצוה. נגעו בה רבנן. בדאכתי לא זכה. הא מיהא משום דדעתו קרובה אצלו. לית לן בה. והכא דאיתיה גביה. כי משכח קמיה. מאי הוי. וכי הוי קרובו. איכא נמי משום ומבשרך אל תתעלם. בודאי הוא קודם לשאר כל אדם. <b>וי"ל</b> כיון דקיימי עניים הכא. אתו לאנצויי. משום הכי עבדו רבנן תקנתא לעניים ולבע"ה נמי. ועמ"ש במ"ט דפרקין. ובשלהי מכילתין.</small>
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>השאר. </b>האל"ף קמוצ"ה: 
+<b>אותו הימנה. </b>ה"ג אותו בוי"ו כינוי הזכר. דקאי אנפל עליה. ואפי' אי קאי אטלית נמי שייך ביה לשון זכר. אע"ג דמצינו ריש שנים אוחזין ובשאר מקומות טלית לשון נקבה. נמצא ג"כ בלשון זכר לפעמים וככללו של הראב"ע שכל דבר שאין בו רוח חיים זכרהו ונקבהו. והימנה לשון נקבה מוסב על הפאה. וכ"ה הגי' בגמ' דב"מ [דף י' ע"א] ועמ"ש לקמן בעזה"י פ"ה מ"ד: 
+
+Mishnah 4
+
+<small>משנה לחם<br><b>במגלות </b>נקט לשון רבים. שאפילו מביאין כל אחד מהעניים מגל בידו. אין מניחין אותן לקצרה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>עוקרין </b>באילנות.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>בשחר </b>מפני המניקות שבניהן ישנים בשחר <b>למ"ד</b> אליבא דר"א (ריש ברכות) ריש משמרה אחרונה קחשיב. ניחא. <b>איברא</b> למ"ד התם כולהו סוף משמרות קחשיב. צ"ל בשחר דהכא. לאו בעמוד השחר מיירי. אלא אחר שהאיר היום ממש.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<b>בשעת העמור. </b>השי"ן בקמ"ץ לקיום הנח. כמו מן קמה קמת. כאשר ביררתי וביארתי יפה בהגהות התפלה בס"ד. וכן מצאתי הניקוד במשניות הנדפס באמשטרדם ע"י חכם מנשה בן ישראל והנייא לי: 
+<b>עמרים. </b>העי"ן בח"ק. 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>ר"א אומר זכה לו </b>פירש הרע"ב פלוגתא דר"א ורבנן בעשיר שלקט. דר"א סבר אמרינן תרי מגו וכו' ופירש"י ז"ל בפ"ק דב"מ [דף ט' ע"ב] דמיירי בעשיר דעלמא שאינו בעל השדה. דאי בבעל השדה לא אמר ר"א זכה לו דליכא למימר מגו. דאפי' עני מוזהר שלא ללקט פאה משדהו. והר"ש הקשה עליו מהירוש' (עיין בזה לקמן פ"ה): 
+<b>וראיתי </b>בש"ס החדשים מועתק כאן מפירוש הרא"ש ז"ל שהסכים עם הר"ש לדחות דברי רש"י וז"ל וכן נ"ל דאי מפקיר נכסיה גם אותה שדה מופקרת ויכול לזכות בה לעצמו עכ"ל: 
+<b>ואני </b>תמה מאד על זה דא"כ מאי דוחקי' דתלמודא לאוקמה במגו דאי בעי מפקיר נכסיה והוי עני. הא מצי לאשכוחי אפי' בדלא הוי עני. אלא במגו דמפקיר אותה שדה דאע"ג דלא הוי עני בהכי חזי ליה. והול"ל הכי מגו דאי בעי מפקיר לה וחזי ליה. וא"ל דהא דנקיט הכי. משום דבה"ג הויא מילתא פסיקתא דשייכא גם באדם עשיר דעלמא שאינו בעל השדה. דאי משו"ה אכתי לא צריך להכי. דכיון דשמעינן בבעל השדה שזכה לו משום דאמרינן תרי מגו. ה"ה באדם דעלמא דהא שייכי ביה נמי תרי מגו: 
+<b>ועוד </b>יש להפליא מאד איך יש לזוז מדברי רש"י בשטת תלמודנו. דכיון דאוקימנא לפלוגתייהו דר"א ורבנן בתרי מגו דברישא פליגי רבנן משום דהוי תרי מגו. ובעני מודו משום דהוי חד מגו. אי ס"ד דבבעל השדה מיירי. בעני אמאי מודו רבנן הא הכא נמי תרי מגו איכא דהא אף רבנן אית להו דעני מוזהר בשלו. א"כ בעני נמי ליכא למימר מגו דזכי לנפשיה. אם לא ע"י מגו דאי בעי מפקיר לשדהו והוו להו נמי תרי מגו. והא לא ס"ל בתרי מגו כר"א: 
+<b>ותו </b>קשיא לי טפי אהך מילתא דהרא"ש דאפי' תרי מגו נמי ליכא ואפי' בעני ואליבא דרבנן וכ"ש בעשיר ולר"א. דהיכי איכא למימר אי בעי מפקיר נכסיה. וכי נמי מפקיר עכשיו כל נכסיו והוי עני. אין העני הזה יכול לזכות בפאה שלו שחייבה אותו תורה להוציאה מתחת ידו ולתת אותה לעני אחר דוקא. ומאי מהני ליה דהוי עני אפי' נעשה עני בפועל ודאי שאינו יכול לזכות בה: 
+<b>ואם </b>דעת הרא"ש דהאי מגו דאי בעי מפקיר הכי פירושו מגו דאי הוה בעי והפקיר השדה מתחלה קודם שהפריש הפאה. הוי חזי ליה לזכות בה מן ההפקר. זה דבר שלא יתכן לגמרי דודאי אין שייך מגו אלא במה שבידו לתקן עדיין בשעת זכייה. ולא במה שכבר חלף ועבר. ושוב אין ביכלתו מעתה להפקיר הפאה שהפריש שיוכל לזכות בה מתורת הפקר: 
+<b>וגם </b>הוא דבר בטל שנאמר שהיה יכול להפקיר ולחזור ולזכות בה. שזה אפשרות לאחרים כמוהו. רצוני כי הלא ההפקר הוא ראוי לכל אדם לזכות בו שאל"כ אין לו דין הפקר. א"כ מאן יימר שהוא יחזור ויזכה בהפקרו שמא יקדימנו אחר. ועל כרחך אין המגו אלא בדבר שיכול לסבב שבודאי יהא ראוי לו. והיינו דווקא באופן שאף אחר הפרשת הפאה יוכל למצוא עילה שייעני ותהא ראויה לו הפאה להחזיק בה לעצמו. וכן מורה הלשון דאי בעי מפקיר. ומנין לנו להוסיף עליו וק"ל: 
+<b>ותו </b>היכי שייך למימר מגו כזה מגו דאי בעי הו' מפקי' לה לשדהו ולא היה מתחייב בפאה והוי חזי ליה דהשתא נמי חזי ליה. דשאני אם היה מפקירה שלא היה בה דין פאה. משא"כ עכשיו שיש בה דין פאה. ואיזה ערך ויחס לזה עם זה. הא אין המגו הזה אלא שעושה לעשיר ראוי לזכות בפאה עכ"פ משום דאפשר ליה למיעבד טצדקי למיהוי עני שיזכה בה בפאה ממש וזה פשוט. ועל כן יפה אמר רש"י שא"א לומר כן בב"ה בין עני בין עשיר. מכיון שאפי' העני צריך להוציא הפאה מתחת ידו ולתתה לאחרים: 
+<b>ועוד </b>תמה על עצמך אם אפשר לומר מגו דאי בעי הוה מפקיר נכסיה והיה חוזר וזוכה בשדה ומחזיק בפאה לעצמו. דהא קיי"ל [ב"ק דף כ"ח ע"א, ועוד וברמב"ם הל' מתנות עניים פ"ה הל' כ"ז], המפקיר כרמו והשכים ובצרו חייב בפאה דמרבינן ליה מקרא יתירא. שאם הבעל הבית המפקיר חוזר וזוכה בהפקרו. מ"מ חייב בפאה וא"כ אפ"ה לא שייך אי בעי זכי לנפשיה: 
+<b>אלא </b>שבזה י"ל קצת כמ"ש אני בס"ד בפרקא קמא דמכילתין שאפי' הבע"ה שחזר וזכה בהפקרו אינו מתחייב אלא בזכה בכל השדה אבל אם זכה במקצת לא נתחייב. (ואף זה אינו מספיק דכה"ג לאו פאה הוא מה שזכה מן ההפקר. ומאן לימא לן נמי דפאה הראוי משדה זו גביה היא ודוק): 
+<b>או </b>דילמא מיירי במפקיר השדה עם פירותיה וחזר וזכה בפירות לבד דכיון שאין לו קרקע נפטר מן הפאה כמ"ש לעיל. אבל בכל זה לא הונח לנו מטעמא דאמרן דאכתי לא הוי מגו טוב דמאן לימא לן שהיה יכול לזכות בה שלא יקדימוהו אחרים. וע"כ מכל הלין דברי רש"י ברורים לענ"ד ואין בהם נפתל ועקש. ועמ"ש לקמן פ"ה מ"ה בעזה"י: 
+<b>לעני. </b>הלמ"ד סגולה שכצ"ל נודע ודוק: 
+<small>משנה לחם<br><b>שנמצא ראשון </b> לאו דווקא. <b>אלא</b> בדלית ביה רק כשיעור שנותנין לעניים בגורן. המפורש בשילהי מכלתין. הוא דנותנה לעני ראשון. <b>מיהו</b> כי אית ביה טפי. מצוה לחלק. כדמשמע ר"פ. <b>ואע"ג </b>דאכתי י"ל דמשהו אפשר רשאי להציל מחצה. מ"מ. כמו במ"ע. כדתנן התם. ועמ"ש שם בס"ד.</small>
+
+Mishnah 10
+
+<b>איזהו לקט. </b>צריך לדעת שאין דין לקט אלא בתבואה בלבד. ומה שכתב הר"מ ז"ל בפ"ד [ה"ב] דמ"ע, הי' קוצר או תולש, היינו נמי תולש בתבואה, ואי נמי ירק וקטניות נמי בכללא דתבואה לענין לקט, דכולהו בכלל קציר נינהו אע"פ שיש מהן דרכן ליתלש, כיון דאורחייהו בהכי היינו קצירה כדאיתא בגמרא [חולין קל"ז ע"א] דאפי' ר' יוסי דדריש ולא לקט קיטוף מודה בהני דאורחיה, מכל מקום ודאי דאין אילנות בכלל, ותלמוד ערוך הוא בפרק הזרוע (דקלא"א) שלש שבתבואה הלקט השכחה הפאה שנים שבאילן השכחה והפאה. אבל לקט באילן ליתיה חוץ מפרט בכרם לחוד זה פשוט, ולא תטעה במ"ש הר"מ או תולש בדבר שדרכו להתלש [שם. ה"ב] דר"ל כגון בצלים ודכוותייהו דבני קצירה נינהו. אבל לא פירות האילן דלאו בני קצירה הוו לגמרי, (ולכן אין להשאיל שם לקט לשכחה ופאה כדכתב הרב תי"ט לקמן פ"ח. דלא ליתי לאיחלופי ויש בזה מה שאין בזה) והוי יודע שהר"מ ז"ל (פ"א) [צ"ל פ"ב ה"ו] דמ"ע פסק דלקט קיטוף פטור כר' יוסי, וכתב הר"ן [שם. במס' חולין] שטעמו משום דשקלי וטרו אמוראי אליביה. ומ"מ לא ניחא ליה מ"ט לא פסק כוותיה בראשית הגז לענין תולש הצמר והניחו בצ"ע. והכ"מ [שם. בפ"ב ה"ו דמ"ע] טען שאין זה שיקלא וטיריא הא דקאמר תלמודא ומודה ר"י, ולאו אתלמודא דידן סמך אלא אתוספתא ע"ש, ולענ"ד נראה דשפיר קאמר הר"ן דשקלו וטרו אמוראי אליבא דר"י דאי לאו דהילכתא כוותיה מאי נ"מ דמודה, והמעיין שם בסוגיא יראה דכולה כוותיה דר"י משמע בודאי. וסתמא נמי איכא ור"י נימוקו עמו. משו"ה ודאי שפיר עבד הר"מ דפסק כוותיה. ומ"ש הרב כ"מ [שם] דלא סמך כי אם על הירו' נ"ל דאישתמיטתיה לרב ז"ל מ"ש הר"מ בפ"ד הנז' דמשמע בהדיא דאתלמודין הוא דסמך בהא. מדמפליג בין דבר שדרכו להתלש כו'. והא לא משכחת בתוספתא ובירושלמי אלא בתלמודא דילן, ואי איתא דפסק כוותיהו דוקא. לא הו"ל לפלוגי בהכי וק"ל. איברא לקושית הר"ן על הר"מ ז"ל נ"ל ברור שסמך לו הר"מ על הסוגיא דבכורות פ"ג [דף כ"ה ע"א] דמסקינן תולש חייב משום גוזז, וכך פסק הר"מ ז"ל בה' שבת [פ"ט ה"ז] ועלה סמיך דאזלה לה נמי כר"י, ודוקא בשוטף פליג ר"י דאינו בכלל גוזז, אבל תולש היינו גוזז, ודו"ק. שזה ברור בס"ד ומקום הניחו לי, עיין היטב. 
+
+Mishnah 11
+
+<b>שספק לקט לקט. </b>כתב הרע"ב דכתיב וכו'. וא"ת למאי צריך קרא. תיפוק ליה דספק גזל הוא וספק גזל ודאי צריך להוציא מתחת ידו: 
+<b>וגדולה </b>מזו שמענו בפ"ט [מ"ז] דיבמות בגזל מאחד מחמשה וכו' שצריך לשלם גזלה לכל א'. ואע"ג דהתם קנסא משום איסורא דעבד. מ"מ ודאי דלא סגי דלא יהיב לעניים מה דאית להו גביה וכל שאינו יכול להתברר פשיטא דהכל לעניים ואין לומר בזה המע"ה. דדווקא היכא דאפשר דלית ליה מידי להמוציא גביה דהיאך הוא דאמרינן הכי. אבל הכא ברי אית להו לעניים גביה אלי' דר"מ ועדיף מברי דעלמא. דהא בעל הבית נמי מודה דאית לעניים גביה מידי. ודמי להא דתנינן תמן בבכורו' ילדה שני זכרים כא' נותן שני סלעים לכהן. והכא נמי כיון דא"א להתברר פשיטא דאזלינן לחומרא וכל שנכנס בספק הרי הוא של עניים: 
+<b>י"ל </b>דאצטריך לפטורי ממעשרות. דאי מחמת ספק הוי אזלינן הכא והכא לחומרא כיון דקנסא והפקר ב"ד נמי לא שייך הכא. והו"א דהעניים חייבים לעשרו. להכי אתי קרא לפוטרן דהו"ל כודאי לקט: 
+<b>ולמה </b>שדייק בתי"ט אהך דרשה דתעזוב. אין צורך למ"ש ז"ל. דבירו' איכא קראי טובא. ות"ק ור"מ בהא פליגי. ת"ק ס"ל כיון דאיכא למיקם עלה דמילתא לא מיקרי ספק לפוטרו ממעשר. ורבי מאיר אית ליה הנח להם משלך. דאפילו מה שאתה נותן משלך פטור כי הכא דודאי נותן להם גם משלו עם המסופק. ואפי' בספק אם יש לעניים חלק כלל הרי זה לעניים. כדרך ששנינו לקמן פ"ז בספק כתף ונטף ולא אמרינן המע"ה. ועמ"ש ריש דמאי בעזה"י בד"ה וביהודה האוג: 
+<small>משנה לחם<br><b>שספק</b> עלח"ש. עי"ל משום דהו"ל ממון שאין לו תובעים. להכי אצטריך קרא. עלח"ש מ"ד פרק הסמוך. מ"ש שם בס"ד.</small>
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<small>משנה לחם<br><b>גדיש </b>עיין קול רמ"ז. שכתב על הרע"ב. מ"ש והגדיש העומרים אינו מדוייק. שאם היו עומרים מאי קנסא. שהרי לא יפול מן הכריכות. והר"מ כתב שקבץ ערמת חטה. והיינו צבורה ע"כ. <b>ולא</b> ידעתי מה הי"ל. שלא הבין לשון הר"מ הפשוט ומובן מאד. שכוונתו על העמרים. כי ערמות ועמרים שמות נרדפים הם. וד"א הוא ממש. וכ"כ בפירוש הר"מ. ערמות לשון רבים. כמו ערמות ערמות (דה"ב לא). <b>ועל </b>כרחך כך הוא. שאל"כ. אינו נופל עליו לשון קבוץ. <b>ושכח</b> הרמ"ז לשון המשנה המעמר לגדיש. <b>ומאי</b> דק"ל מאי קנסא כו'. במ"כ גברה עליו השכחה. כי אפילו העומר יש בו שכחה ג"כ. ועוד. וכי אין העמרים עשוים להתיר. ושנינו בצדה. הרוח שפזרה כו'. ומפרש הוא עצמו שהתירן. <b>הלכך</b> בכדי טרח לחלק בין פירוש הר"ש והר"מ. דא ודא אחת היא. ושפיר הוא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>נפילה </b>נ"ל שהוא מלשון מקרא. ומפל בר. <b>ולא </b>ידעתי מה הכריחו להר"ש לחלק בין הפרקים הללו. דכאן ודפ"ט דמציעא.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>מעשר שבולת א'. </b>לשון הר"ש מה שאינו מזכיר תרומה גדולה לאו משום דמיפטר וכו'. והרא"ש מסיים בה דמשום דחטה א' פוטרת כל הכרי לא חש לאדכורה. וכן אני אומר עוד לפי שהרבה פעמים מצינו ששם מעשר כולל גם לתרומה דוק ותשכח: 
+<b>ונותן </b>לו לשון התי"ט ואין צריך העני להמתין עד שיתקן גדיש של עצמו. דודאי גדיש עצמו נמי בעי תיקון שהרי יש בו שבולת הפטורה מן המעשרות. ור"ל שא"א לעשר מנה ובה דאתי לאפרושי מן הפטור על החיוב והוא לקוח מהר"ש ז"ל: 
+<b>ברם </b>לא ידענא אמאי פשיטא ליה כולי האי ותנאי שקיל מעלמא שדבר זה אף להר"ש אינו ברור אצלו כנראה מלשונו. ולהרמב"ם ז"ל פשיטא ליה דאין הגדיש צריך תיקון אחר וכדמוכח פ"ד מהל' מ"ע. וכן הוא ז"ל תופס המשניות דפ"ז דדמאי ודפ"ג דחלה כפשטן דבכל גוונא מיירי שאם אין לו פרנסה ממקום אחר מפריש מאחד על הכל. ולא כהר"ש שמפרש אותה של דמאי בדמאי דווקא הקלו בכה"ג. ולא בודאי. וההיא דחלה ביין ושמן איירי דבהו קיי"ל יש בילה: 
+<b>ובאמת </b>שטתו של הרמב"ם צע"ג דבפ"ב דהל' תרומות ופ"ח דמעשרות ופ"א דמ"ש ופ"ד דמתנות עניים בכולהו משמע דס"ל לכל יש בילה. והוא דלא כהילכתא דאיפסיקא בפ"ק דר"ה [דף י"ג ע"ב] ואין כאן מקום בירור דבר זה: 
+<small>משנה לחם<br><b>וראשה מגיע לקמה </b>נ"ל פירושו. שגבהה כגובה הקמה. <b>ואפשר </b>לפרש עוד. מלשון נגיעה. דהיינו ע"י שנכפפת. ראשה נוגע בקמה. <b>אלא </b>דקשיא לי. א"כ היינו נקצרת עם הקמה ודחי. ותרתי למה לי. <b>ותו</b> אי הכי. וראשה נוגע הול"ל. <b>לכך</b> נראה יותר בלשון ראשון. <b>לפ"ז</b> ונקצרת כו'. תנאי אחר הוא. בקירוב המקום. <b>ונ"ל</b> דה"פ. שקצר כל סביבה. ושייר שבולת זו שלא קצר. וראשה מגיע לקמה שבצדה עדיין במחובר. אם נקצרת עם הקמה. הרי היא של בע"ה דלא קרינן ביה לא תשוב לקחתו. שהרי חוזר הוא לקצור הקמה שלא שכחה. ומצלת לשבולת זו הנקצרת עמה. שנחשבת חלק ממנה. מאחר שנוגעת בה ונקצרת עמה. אע"פ שכבר נקצר כל סביבותיה. והניח זו. נמצא ששכחה בדרך קצירתו. מ"מ היא של בע"ה. מטעמא דאמרו. שאינו בבל תשוב. <b>והיינו</b> דאצטריך לאוקמה בירו' בקצר כל סביבה דאל"ה. פשיטא היא של בע"ה. ומאי קמ"ל. כיון שהיא עומדת אצל הקמה ונוגעת בה. ואין דבר מפסיק ביניהם. מהיכא תיתי ותיסק אדעתין דתהא לעני. ואפילו אין ראשה נוגע. הרי גופה נוגע. כשעומדת בצד הקמה. ודאי שהיא כקמה עצמה בלי שום תנאי. דמאי שנא צדדיה. מתוכה. ואי אפשר לכוין הקצירה למשכה על קו ישר. שלא תהא שבולת אחת נכנסת ואחת יוצאה. <b>הא</b> ע"כ מיירי בנקצר סביבותיה. משו"ה אי נקצרת עם הקמה. אין אי לא. לא. <b>ונ"ל</b> דבנקצרת עם הקמה סגי ודאי. ולא נקטי ראשה מגיע לקמה. אלא לרבותא. אע"פ שראשה מגיע לגבהה של קמה. או נוגע בה. אם כופפין ראשה לצד קמה. מ"מ לא מהני אם עומדת ברחוק מהקמה כל כך. שאינה נקצרת עמה כאחת. ודוק. <b>והרע"ב</b> לא יצא י"ח בפירוש משנה זו. גם בענין ג' השבלים הללו שמפריש. מיגז גייז לפירוש הר"ש. וצריך לעמוד עליו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מעשר שבולת</b> הגדיש ודאי חייב במעשרות. דכה"ג לאו ספק לקט הוא (ל"ד לדלעיל דהתערובת שוה) שהשבולת בטלה אפילו ברוב (שאינה מדברים שאוסרין בכ"ש) כ"ש זו שבטלה באלף ויותר שבגדיש. פשיטא דלא מפטר מחמת תערובת דשבולת (ואי הוה אפכא. שנתערבה שבולת של גדיש באלף של עניים. לא בטלה. ונעשה הכל טבל. עד שיעשר עליו ממ"א. כ"ש אם נתערב בו דבר מועט של פטור. שאינו נמשך אחריו להפקיעו ממעשר. <b>אלא </b>מיהא קשיא לי. למ"ד יבש ביבש. שנתערב חד בתרי. בטיל ומותר לאכול כל התערובת. כל שכן להחמיר. דבטל ברוב ד"ת. א"כ כיון דמדאורייתא כולו נעשה טבל. חוזר להיות כדבר שנתבטל בו. דמאי צריך שתים או שלש שבלים להתירו כדברי הירו' לפטריה בשבולת אחת. שכל הגדיש נדון כטבל גמור. <b>ונראה</b> שאינה אלא חומרא בעלמא. משום מין בשאינו מינו. שהוא בנ"ט. דילמא מבשל ליה. או עשאוה כדבר שיש לו מתירין כמש"ל.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>סוף הדבור אחר תיבת זה. נ"ב (וצל"ע בתשו' הרלנ"ח. שהאריך מאד בפירוש משנתנו. כאשר ראיתי עתה מקרוב). <b>ולכ"ע </b>מיהת שבולת בעיא תקון. ולא אמרינן תבטל השבולת ברוב. נ"ל משום דהו"ל דבר שיש לו מתירין. כיון דאפשר לתקנו. ע"ל.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<small>משנה לחם<br><b>אין מגלגלין בטופח</b> ע"פ רע"ב לד"א. טופח הוא מין קטנית. ונזכר עוד לקמן מ"ז פרק ו' דמכלתין. ורפ"ק דכלאים ופ"ק דט"י. ומ"ש הרע"ב פרוש שני אין מגלגלין. אין מעלין מים בגלגל כו'. כלשון זה לא נאמר בדברי הר"ש. אלא מכללא אתמר. לפי פירושו של הר"ש. הוסיף הרע"ב. לתקן הלשון מדעתו. אבל באמת אינו מקובל כלל. ואין הלשון סובלו. <b>ועל</b> דעתי יותר נכון שנאמר לדרך הר"ש. שיהא מלשון מגלגלין עליו את הכל. דפ"ק דבתרא. ר"ל ר"מ סבר אין מגלגלין על בה"ב. ומחשבין הפסדן של עניים בטופח. בשדה מטוננת. אין אומרים לגלגל עליו מה שהפסיד לעניים (ונ"ל שזה ההפסד הוא. מה שהלקט הנשאר שם מתקלקל בלחלוח המים) אלא ימתין מלרבץ שדהו. עד שיבואו עניים ויטלו לקט שלהם תחלה. וחכמים מתירין להרביץ. ומגלגלין עליו מה שמפסיד לעניים. שהרי אפשר שישומו זה ההפסד. <b>אמנם </b>באמת אני אומר. ששני הפירושים נראים זרים מאד. ורחוק רחוק משיסבלם הלשון והענין. ואחר שהמשנה סתומה וחתומה. אף אני אענה חלקי בה. <b>ונ"ל</b> דהכא במאי עסקינן. בעני המחזר בגורן. שמצווין לתת לו כדי שבעו. והטופח הוא מין קטנית גרוע ועגול כעדשים. שכן נסמכו ברפ"ק דט"י. ולשון מגלגלין דהכא. כמו גלגל עמו בעדשים. דגמרא פרק מציאת האשה. <b>וה"ק</b> אין מגלגלין בטופח. להשביע בו את העניים. כדי להציל המעשר עני של חטים ושעורים בגורן. לחלק מעט מעט בבית. ואסר ר"מ דבר זה להאכיל העניים בגורן ממין הגרוע. ולהחליף טוב ברע. וחכמים מתירין. מפני שאפשר להשביען ממנו. ואכלו בשעריך ושבעו כתיב. והא שבעי להו. <b>ודקאמר </b>בירושלמי שמין לבעה"ב בהפסדו. ולעניים בהפסדם. נמי אהא קאי. דלר"מ דאוסר לגלגל עמהם בטופח מפני שמזיק. וחושש שמא יש בהם עני מפונק. ויארע לו כדרך שאירע לאותו עני דר' נחמיה. שגלגל עמו בעדשים ומת. א"כ כשאין לו לבעה"ב גורן רק של טופח. חייב הוא להחליף מעשר עני רע בטוב. בחטים ושעורים הראויים למאכל כל אדם. ושמין לבעה"ב הפסדו. מה שהטופח שוה פחות ממין הטוב שמאכיל לעני כדי שבעו. ולחכמים המתירין להחליף טוב ברע. ולגלגל בטופח. תחת חטה יצא טופח. ותחת שעורה באשה. למלאות הכרס במה שאפשר להשביעו ולשבר הרעבון. ולשמור מין היפה. צריך הוא לחשב הפסד עניים בטופח שהאכילן. ואינו רשאי לנכות לעצמו סאה של חטים או של שעורים. כנגד סאה טופח. שנתן להם במזונם. עם היות שכבר שבעו על ידו. כאילו האכילן למעדנים. אין אומרין לשלם מדה כנגד מדה. אלא הריוח הוא של עניים. מה שמותירות החטים בשבח דמיהם. כששמין אותן כנגד הטופח. אבל לא התירו חכמים לגלגל בו ולהחליפו לטובתו והנאתו של בעל הבית. להיות נשכר בו. כך נראה בעיני פירוש ישר ואמתי במשנה זו. מקובל בענין ובלשון. <b>ובדין </b>הוא דמיבעי ליה למתנייה בשילהי מכלתין גבי אין פוחתין לעני בגורן. אלא משום דהכא כולהו בבי דקמיה ודבתריה. בחליפין קעסיק ואתי תנא (וכולהו לא שייכי הכא). אלא איידי דאיירי בחלוף. מסיק לכולהו מילי דחלוף.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>וכשיחזור לביתו ישלם. </b>אפילו רבנן לא פליגי עליה דר"א אלא בעני באותה שעה. אבל עשיר באותה שעה ד"ה ישלם. וכדתנן לקמן ריש פ"ח מאימתי כל אדם מותרין בלקט דאתיא ככ"ע. ומשמע דקודם לאותו זמן כל אדם אסורין בו וחייבין לשלם: 
+<b>אע"ג </b>דמתנות עניים הללו אין גופן קדוש כתרומה. כמ"ש הרמב"ם בפ"א דמ"ע [ה"י] מדלא כתיב בהו נתינה דאין חיוב בדמיהן כשאין שם עניים. וא"כ אף דקרא כתיב לעני ולגר תעזוב אותם. מ"מ מנ"ל לחייב כל אדם בתשלומין כשעבר ונהנה ממתנות עניים. כיון דאפילו בבעל הבית גופיה לא כתיבה נתינה ואינו נותן דמיהם כשליקטן לעצמו כנז'. משום דאין גופן ממון עניים עד שלא באו לידם. ואינו לוקה אא"כ איבדם כמ"ש הרמב"ם כל זה בפ"א: 
+<b>ומהא </b>נמי מוכח דלאו ממון עניים הוא מדכתב שלוקה אם איבד וכילה מתנות העניים. ש"מ דאינו מתחייב להם בדמיהן. דאי בר תשלומין הוא לישלם ומילקא לא לילקי דכל המשלם אינו לוקה. אלא שמע מינה דע"כ לאו ממון עניים הוי ואינו לוקה אלא משום דעבר אלאו דלא תכלה ודווקא בבע"ה. אבל כל אדם דלא קאי עלייהו בלאו ולא בעשה. מאין הרגלים לחייב עליהם ממון אם הפסידום: 
+<b>צריך </b>לומר דהו"ל כמעשר וצדקה אחר שבע"ה הפרישן לעניים. דאיכא דעת אחרת מקנ' אותן כבר זכו בו עניים מדין נדר ונעשה ממונם ודווקא בדליתינהו לעניים דלא אפרשינהו אין כאן ממון עניים כלל וזוכה בהן בע"ה ממילא. וכן בדאיכא עניים ולא הפרישן שעכבן לעצמו ואכלן או איבדן והפסידן דקאי עלייהו בלאו ולקי. ולא קמשלם דלא זכו בהן עניים לשיתחייב בתשלומיהן כל כמה דלא אפרשינהו. מה שאין כן בדאפרשינהו וקיימו עניים. נעשו ממון עניים וכל אדם חייב בתשלומי דמיהן: 
+<b>אי </b>נמי מדרבנן ועשו שאינו זוכה כזוכה בדקיימי עניים להיות כל אדם מתחייבין בדמיהן. והא דתנן בגיטין פ"ה [מ"ח] עני המנקף בראש הזית מה שתחתיו גזל מפני דרכי שלום. התם בזית דהפקר איירי. והא דנקט עני. משום דבדבר ההווה ורגיל מיירי. ועוד דלגבי הפקר הכל עניים נינהו. 
+<b>ואב"א </b>נמי בזית ניקוף דשכחה ופאה. אפ"ה אתי שפיר דאינו גזל אלא מפני ד"ש. כשאינו תולשן ומפילן בידו. דקמ"ל דאפילו לעני אחר איכא איסורא משום גזל דד"ש מיהא. ואע"ג דבמשירן במקל עסקינן דלא אתי לידיה. וארבע אמות לא תקינו ליה רבנן דליקני בחצר חבירו כדאמרינן בפרקין דלעיל. מ"מ כיון דעביד בהו מעשה ניקוף. עבדו ליה רבנן תקנתא מפני ד"ש. ולא דמי לנפל לו עליה ופירש טליתו דלעיל. דלא קעביד עובדא בגוף הפאה ודוק. (ועיין בתו' פ"ק דר"ה [דף ד'] לענין בל תאחר שמסקנתם שם בכלל דברינו כמ"ש לעיל ודוק): 
+
+Mishnah 5
+
+<b>שקבלו את השדה באריסות. </b>כ' הרע"ב ובעה"ב עני אסור ללקט בשדהו וכו'. ואע"ג דבגיטין [דף י"ב ע"א] ר"א דריש לה להך דרשא. י"ל דרבנן תרתי שמעי דאי לדרשה וכו' לשון התי"ט: 
+<b>ולא </b>הבנתיו דודאי דרשה דרבנן נמי לא נפקא אלא מדאסמיך לא תלקט לעני. ואי הוה כתיב בתר הכי לא הוה משמע מידי. ולא תלקט לגופיה אצטריך למיקם עליה בלאו וק"ל. ולענ"ד נדחק שלא לצורך שיש הרבה בש"ס דוגמתו דיליף מילי טובא מקרא חדא. ובדכוותיה אמרינן מי לא שמעת מנה הך שמע נמי הא. וכן איתא בתי"ט גופיה לקמן ריש פרקא כה"ג: 
+<b>ולענין </b>מ"ש בתי"ט כאן לסיועי לשטת רש"י [בב"מ דף ט' ע"ב] דלא אמרינן מגו בבע"ה כבר ביארתי דעת רש"י בפרקין דלעיל די בא"ר היטב. והכרחתי שע"כ שעת תלמודנו אין לנו אלא דבריו ז"ל ע"ש דברים ברורים ונכונים בעזה"י. ואחרי רואי הנה שבמ"ש לעיל בסוף דרמיתי דיקלא וזקפתי בדברי הרא"ש. ובשמים עדי כי בקושיא האחרונה נתכוונתי לדעתו של הגאון בתי"ט טרם שהגעתי לפרק זה לראות מה שכתב הוא ז"ל כאן. והנה כתובה לפני למעלה הקושיא וישובה בדרכים שונים בטוב טעם ודעת. ולפי תומי לא חשבתי יפול ספק בדבר לכן לא העירותי שם יותר. ועתה ראיתי כאן שהרב תי"ט לקח לעצמו דרך אחרת סותר' למה שכתבתי שם בס"ד בישוב דברי הרא"ש. ולפי מיעוט דעתי דבריו תמוהים בעיני. על כן לא חזרתי בי ועדיין אני במקומי עומד לומר שיפה זיכיתי בזה דעת הרא"ש אם היה אפשר לקיימה מצדדים אחרים כמבואר לעיל: 
+<b>מעתה </b>אשובה אראה היתכנו דברי בתי"ט במ"ש בדרך א"ל על הקושיא שהירו' הוא דלא כבבלי דקיי"ל המפקיר כרמו ובצרו חייב בפאה [ב"ק דף כ"ח ע"א, ועוד]. וא"כ שפיר נסיב ר"א וכי היאך וכו' כלומר דאכתי ליכא מגו אפילו לדידיה כיון דבבעה"ב עסקינן דכשחוזר וזוכה בו מן ההפקר. עכ"פ מתחייב ואין מועיל לו המגו וכמו שהקשיתי לעיל. וע"ז כתב במהדור' אכן גם אין לומר דהתם רוצה לזכות בכרם עצמו דא"כ פשיטא דלמה יהיה פטור וכי העני הזוכה בגוף הקרקע המופקר לא יהא חייב וכו': 
+<b>הבין </b>ז"ל דהפקיר גוף קרקע הכרם וליתא דלאו בהכי עסקינן אלא פירות כרם הפקיר ולא הקרקע. וכן משמע לישנא דחזר ובצרו ואין גוף הכרם נבצר. ותו דהכי הו"ל למימר ובצר פירותיו וק"ל. אלא ודאי דלא מיירי במפקיר השדה עצמו והוא פשוט מכל צד וכן הבינו כל המפרשים כמ"ש בס"ד שא"צ כלל לדחוק. והשתא אזדא ליה דיוקיה דא"כ פשיטא וכו'. דודאי אצטריך לאשמעינן דחייב. אע"ג דאיניש דעלמא בכה"ג כי זכי בפירות לבד בלא קרקע מיפטר. הו"א אפילו בעה"ב נמי מיפטר כיון דרחמנא מיעטיה להפקר ולא קנאו עם הקרקע שהרי לא הפקירה ונשארה שלו אף אחר הפקר: 
+<b>ותו </b>דאצטריך משום סיפא דפטור מן המעשרות. דאע"ג דחזינן דממעשרות פטור. אפ"ה לא נפטר מפאה ודכוותה דאתרבו מתעזוב יתירא: 
+<b>והשתא </b>מש"ע הרב אלא דלא בצרו ע"מ שיזכה בגוף כרמו. הוא אך למותר שכבר הוכחתי דלאו בהכי איירי אלא דלא הפקיר גוף השדה כלל. ואפילו אי הוה מיירי בהכי אין ספק שהכרח לומר שכשחוזר ובצרו רוצה לזכות ע"י כך בגוף הכרם. דאל"כ פשיטא דליכא למימר שיתחייב בפאה ושארא דכוותה. דהא פשוט שאין חייב בהן אלא בעל הקרקע דווקא. אבל מי שאין לו קרקע פטור מכל אלה כדאי' לעיל פ"ג מ"ו ועמ"ש שם מ"ה: 
+<b>ולכן </b>במ"כ הרב זהו דבר שאין לו שחר מה שאמר דלא בצר ע"מ שיזכה בגוף כרמו ורצה להסב גם לשונו של הרמב"ם [ספ"ה דמ"ע] הצח והברור ביותר ולהפכו על פיו להבין מדבריו באומרו והרי הוא שלו שהוא כלומר שנראה כאילו הוא שלו. וח"ו לומר כן על א' מקטני המחברים כי בלשון אחרת ידבר ובלעגי שפה הפך הכוונה. לא תהא כזאת בישראל. כ"ש שאין לחשוב כזאת על גדול המחברים. שדעת שפתיו ברור מלולו ובהיר ולשונו עט סופר מהיר. אבל אין ספק בעולם בזה שהרמב"ם ז"ל כפיו כן לבו ורצה בו הרי הוא שלו כמשמעו וכפשוטו: 
+<b>אמנם </b>מה שדייק הרב בלשון הרמב"ם מדהוצרך לכתוב שהיה שלו. שמעינן דאילו בעני שזכה לא והיינו טעמא שלא רצה לזכות בגוף הכרם. לא ידענא דיוקיה מהיכא. דהיכא לימא מפני שהוא שלו. א"כ כל הזוכה מן ההפקר הרי הוא שלו ופטור. ולא מרבינן ליה אלא משום דמסתבר לחיוביה טפי לבעה"ב הזוכה אחר שכבר היה שלו. אבל מנ"ל דהיינו טעמא שלא רצה לזכות בגוף הכרם. וכבר מבואר ההפך שא"א לומר כן. 
+<b>ומש"ע </b>ועוד אי זכה בגוף הכרם למה פטרו הרמב"ם מהמעשרות וכו'. שהיה נראה לחייבו יותר וכו'. אלא שלא זכה בגוף הכרם ומשום הכי פטור ממעשרות ע"כ דבריו. בזה לא ירדתי לסוף דעתו כלל ושותא דמר לא ידענא מה אידון ביה שהלשון מגומגם ותלי תניא בדלא תניא דמה ענין מעשרות אצל קרקע. דודאי מעשר לא בעי קרקע והוא מוסכם. והכי מוכח נמי להדיא מסיפא דסיפא דמתני'. שאם אמר שליש מה שאתה קוצר שלך. אפ"ה אסור במ"ע לכ"ע אע"ג דודאי לית ליה קרקע ודוק: 
+<b>ואפי' </b>לפמ"ש התו' [קידושין דף כ"א ע"א ד"ה ובוידוי] לחלוק על רש"י לגבי ווידוי מעש' דמהירו' משמע להו דבעינן קרקע. היינו דווקא וידוי אבל לענין חיוב מעשרות עצמן זה לא נשמע מעולם שיהא תלוי בקרקע. ואף גבי וודוי אין הדבר ברור אצל החולקים ועמש"ש וביארנו ההפך שדברי רש"י נכונים ונכוחים ומהם לא נזוע. ולא נוסיף צער להגדיל מדורת מחלוקתם ע"כ אין לנו אלא מה שאמרנו שאין חיוב מעשרות תלוי בקרקע: 
+<b>וא"כ </b>תמה על עצמך מהו זה שאמר הרב אם זכה בגוף למה פטרו הרמב"ם ממעשרות. והלא אפילו אין לו בגוף הקרקע כלום יקשה מדוע פטרו ממעשרות מאחר שאינן תלויין בקרקע: 
+<b>אבל </b>מה יעשה הרמב"ם והתורה פטרתו להפקר ובין יש לו קרקע או אין לו קרקע דאינו תלוי בה כלל. ואפילו מפאה הוה מיפטר אי לאו קרא דתעזוב יתירא. וגבי מעשר ליכא קרא יתירא משו"ה פטור ולא משום שלא זכה בגוף: 
+<b>ומש"ע </b>ומההיא גופה שמעינן דמיירי בלא רצה שיזכה בגוף דאל"כ קרא למ"ל. כבר אתה למד מתוך דברי למעלה תשובה לזה די והותר דודאי אצטריך קרא כיון דזכי מהפקר הו"א ליפטר. דהא אינש דעלמא מיפטר בכה"ג: 
+<b>ועוד </b>אני מוסיף כאן דאפילו תימא דאיירי במפקיר גוף הכרם וחוזר וזוכה בו דכה"ג אפילו אחרים מיחייבי כדכתיבנא בריש מכילתין. אפ"ה אצטריך קרא דלא נילף ממעשרות דמיפטר מנייהו אפילו בכה"ג. להכי כתב קרא יתירא לרבויי לזוכה בקרקע וה"ה לכל אדם הזוכה בקרקע. וכן הלוקח שדה בקמותיה דחייב בפאה מהכא ילפינן מדרבי קרא בתעזוב יתירא דכל מקום שהקרקע היא שלו אפילו זכה בה מן מן ההפקר חייב בפאה: 
+<b>והא </b>דנקט המפקיר עצמו שזכה בה ה"ה לשאר כל אדם שקדמו וזכו בקרקע. אלא דבמפ' עצמו משכחת מילתא פסיקתא אפי' בדלא הפקיר גוף השדה עצמה אלא פירותיה וזה ברור: 
+<b>ולכן </b>מש"ע הרב דמ"מ רש"י כך הוא סובר וכו'. לא משמע כלל וא"א להשמע לעולם (ואין צורך לגמרי שיסבור רש"י נגד האמת ואף על פי כן דברי רש"י נכונים ואמיתיים. דמ"מ אין כאן מגו גבי בעל השדה כמ"ש לעיל) ואין ספק שכך היא דעת רש"י וכמו שכתבו התו' בתמורה [דף ו' ע"א ד"ה המפקיר] בפשיטות לא כחולקים על רש"י שלא באו אלא לפרש דבריו. ובעתי"ט כתב עליהם ואכתי אין הכרח וכו'. ויש להפליא עליו מאד איך דחה דבריהם בגילא דחיטתא אחר שהם ז"ל תפסו כן במושלם ואיזה הכרח מצא הוא ז"ל שלא כדעתם. ולפי מה שכתבתי דבריהם ברורים וישרים בלא פקפוק בעולם ואברך את ה' בפה מלא אשר האיר עיני שכיוונתי מסברא דנפשי למ"ש התו' בתמורה [שם] שהוא האמת שאין בו ספק: 
+<b>וכללא </b>דמילתא הכי הוא דא"א לפרש אותה שאמרו במפקיר שדהו וחזר וזכה בו. אלא אם במפקירו עם הקרקע וחוזר וזוכה ג"כ עם הקרקע. אלא דבכה"ג ליכא נפקותא דבין הוא בין אחר שזכה בגוף הקרקע עם הפירות מתחייב כמו שביארנו. או דמיירי בלא הפקיר הקרקע ובהאי גוונא איהו דווקא מיחייב כיון דסכ"ס יש לו קרקע. משא"כ באחרים שזכו בפירות. אבל הזוכה בפירות ואין לו קרקע עמהם אפילו הם בעלים ראשונים פטורים. דכיון דלית להו קרקע א"א להם להתחייב בפאה מן התורה כפי שביארנו והם דברים מאירים כשמש בצהרים. ולכן יפה אמרתי והטבתי אשר דיברתי בעזה"י בפרקין דלעיל בהפוך בזכותו של הרא"ש הנמשך אחר שטתו של הירו'. אלא שלא יכולתי מלט והציל מטענות אחרות שזכרתי שם. ועל כרחנו נאמר דסוגיות הירו' והבבלי בהא ודאי פליגן אהדדי. ותו לא מידי: 
+<small>משנה לחם<br><b>המקבל </b>לדרך המפרשים הכא נמי באריסות איירי. <b>אי הכי</b> מבבא דרישא שמעינן לה. ואי משום פלוגתא דר"י. לפלוג התם. אי נמי הו"ל לאקדומי הך בבא. למשמע דאריס אסור. והדר ליתני ההיא כסדר. <b>וי"ל</b> בדוחק. דחד בבא היא. וה"ק נותן זה לזה חלקו כו' משום דקיי"ל המקבל אסור כו' ומסיק לפלוגתא. ויש דוגמתה. <b>עי"ל </b>דהמקבל איירי בגוונא אחרינא. היינו בחכירות. וקמ"ל דהיא היא. <b>איברא</b> ר"י לא פליג אלא באריסות. אבל בחכירות. כיון דאין חילוק בין תלוש למחובר בענין הקבלה. לפיכך אין מקום לחלק בה לענין הדין. אלא לעולם אסור בכל מתנות העניים. אחר שאין הפרש בדבור. ודוק.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>למחצה לשליש ולרביע</b> מתבואת השדה.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<small>משנה לחם<br><b>המוכר</b> ע"פ רע"ב. ואצל זה אני קורא קצירך. <b>היינו </b>גבי שכחה. דכתיב בה קצירך בשדך. וכן בלקט. דכתיב ולקט קצירך. הוא דלא בעינן קרקע. <b>אבל</b> פאה. ודאי אינה אלא על בעל הקרקע. כמ"ש בס"ד בפ"ג (ועמ"ש שם) דכתיב בה שדך לקצור. <b>ובפרט</b> ועוללות צ"ע. דלא כתיב בהו בהדיא. ודמו להא ולהא. וגמרי מהדדי.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בתי"ט </b>ד"ה אלא דקיימא לן. צ"ל דקשיא להו.</small>
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>העומר שהוא סמוך לגפה. </b>נפלאתי עמ"ש הר"ש כאן שלא מצאנו משנתינו זאת בעדויות גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה. והלא בידינו היא שם פ"ד [מ"ד] אולי היה חסר מספרו שם: 
+
+Mishnah 3
+
+<b>ראשי שורות העומר שכנגדו מוכיח. העומ' שהחזיק וכו' מודי' </b>ב"ה לעיל לב"ש בכל הני דלא הוי שכחה. ומודים אכולהו קאי וחסרה בהם וי"ו העטף כמנהג לפעמים עוזב הוי"ו כמו ראובן שמעון לוי וכן רגיל גם בדרז"ל. וכך הוא משמעות הלשון כאן ראשי שורות והעומר שכנגדו מוכיח והעומר שהחזיק בו בכל אלו מודים ב"ה. אע"ג דפליגי לעיל במניחו אצל דבר מסוים ושכחו דישנו שכחה: 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>העומר שיש בו סאתים. </b>לשון הרע"ב עומר שאתה יכול להגביהו כולו כא' לשאת אותו על כתפו. ופירש בתי"ט דר"ל מפני שהנפח מרובה לכך לא יוכל להגביהו וכו' דאין לפרש מפני כובדו. דהא רז"ל [עיין שם בתוי"ט] שקלו האבנים בגלגל מצאו משקל כל א' ארבעים סאה עכ"ל: 
+<b>ואני </b>מתפלא בכאן על חכמת הרב ז"ל. כי מ"ש ממשא האבנים שהקימו בגלגל. אין זה כלום שאין מביאין ראיה מדורות הראשונים שכוחן יפה. ורז"ל נתכוונו בזה לספר בשבחן ולהודיע הפלגת גבורתם סיפרו מהם כן. מכלל שאינו דבר טבעי. אבל כאן באמת אמרו בנוהג שבעולם שאינו יכול להגביהו מתוך כובדו: 
+<b>ותמה </b>על עצמך אם אין כובד גדול בסאתים. שלפי חשבון הירו' דפ"י דתרומות שהביא הוא ז"ל עולה צ"ו ליטרין. ואף אם נאמר שהן קלים משלנו וכמו שמצאתי לאחרונים ז"ל בשם הרב בספרו ל"ח שתפס שטת האומרים שמשקל סלע א' לוי"ט שלנו ולכן פירש בד' קבין לתפלה שהן כ"ה ליטראות שלנו. אם כן צא וחשוב סאתים עושים ע"ה ליטרא. והוא בלי ספק יותר ממשא אדם בינוני: 
+<b>ואת"ל </b>שבימי חכמי המשנה היה כח בני אדם עצום ממנו. יש לנו ללמדה ממשנת מפנין [משנה א] ששם כ' הרב תי"ט בשם התו' והוא מהירו' שאותה קופה של שלש סאין היא. דמשמע שזהו משא אדם בימיהם. ועל פי אותה שאמרו רז"ל בסוטה (דל"דא) דמאי דמדלי איניש אכתפי' תילתא דטוניה הוה. הדבר מכוון מאד. שסאה היא משא אדם א' כשמגביהו לבדו לשאתו על כתפו כדאיירי הכא במתני'. ומשו"ה סאתים הוי דבר שאינו יכול להגביהו כא' וזה נכון מאד בס"ד: 
+<b>אכן </b>פירושו של הרב תי"ט במ"כ אין לו מקום. לומר שהנפח של סאתים גורם כבדות כזה שע"פ דרכו יהא עולה לערך ארבעים סאה. שהוא ודאי דבר תימה שא"א לאומרו וכמ"ש הוא ז"ל בעצמו פ"ו דמציע' ועיין מה שאכתוב שם עוד בזה בעזה"י. 
+<small>משנה לחם<br><b>צ"ע </b>במ"ש קרמ"ז מענין משקל סאתים. ומ"מ מצטרף הקש והתבן למשא חוץ מסאתים שהם משקל החטים בלבד. <b>יוכל</b> להיות כן. עם שסתמיות לשון המשנה אינו משמע כך. מ"מ אינו מוכרח.</small>
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>סאה תבואה עקורה. </b>פירש הרע"ב אין מצטרפין לסאתים אלא הוו שכחה. ודווקא בשכח שניהם. שאם שכח עקורה ולא שאינה עקורה היתה שאינה עקורה מצלת עכ"ל: 
+<b>ופירושו </b>שאפי' חזר ושכח שאינה עקורה אינן שכחה שכבר הצילתה שאינה עקורה לעקורה. ועכשיו כשחזר ושכח שאינה עקורה דיינינן לה כקמה שיש בה סאתים ושכחה דלא הויא שכחה. וליכא לאשכוחי להא דתנן הכא אין מצטרפין אלא דווקא בששכח שאינה עקורה תחלה ואחר כך שכח גם העקורה. כך הבנתי מפירוש הר"ש ז"ל אלא שבכוונה שיניתי ההסברה קצת. והמשכיל יבין וימצא טעם נוסף בדברינו: 
+<b>אם באת רשו' העני באמצע. </b>כתב הרע"ב אבל בפירות האילן לא משכחת וכו'. ותימה דמשכחת לה בפאה דשייכא באילן. אלא דכיון דהמחובר מציל לפיכך אין רשות העני מועלת וכו'. ולפי"ז תימא על פי' הרמב"ם עכ"ל בתי"ט: 
+<b>וביאור </b>דבריו דאע"ג דמשכחת רשות עני באמצע גם באילן ע"י פאה דשייכא נמי באילן. מ"מ כיון דקיי"ל פאה ניתנת במחובר לקרקע. ופאה זו שבאמצע אינה שכוחה שהרי הפרישה לפאה. ומאחר שהיא במחובר כדאמרן אין רשות זו מועלת שלא להפסיק ביניהם. דמחובר זה של פאה מציל כיון שאינו שכוח. ולכן באילן לעולם מצטרפין אליבא דר"י מפני שא"א להיות רשות העני באמצע שתועיל שלא להצטרף: 
+<b>ולא </b>ניחא ליה למידק משכחה גופה רצוני לומר דהא איכא לאשכוחי בשבאת רשות העני באמצע ע"י שכחה. ששכח מתחלה באמצע בין אלו שני הסאין שהא' עקור והב' אינו עקור וזכה בו העני במה שביניהן. ואח"כ חזר ושכח גם אלו שני סאין שסביבות השכחה שכבר באה ליד עניים. ובה"ג משכחת אליבא דר"י גם באילן דאין מצטרפין. דזה נראה קצת רחוק שיסבור ר"י דשכחה חשיבה נמי רשות עני באמצע. דהא מין במינו הוו דתרווייהו שכחה נינהו והו"ל כחדא שכחה מרובה ולא מיקרי רשות עני אע"ג דשכח בתרי זימני: 
+<b>ואכתי </b>איכא למידק אמאי ניחא ליה דבפאה נמי לא משכחת רשות עני באמצע. כיון דקיי"ל לא הפריש במחובר חזרה פאה לעמרים. א"ה אכתי מצי לאשכוחי רשות עני וכו' אפילו באילן ובפיאה דבתלוש דאינו מציל: 
+<b>לכן </b>נ"ל יותר דפאה אינו מעלה ומוריד לענין זה. לפי שמשום שם אחר הוא שבעל הבית מפרישו לדעתו. ואינו מועיל לענין זה אליבא דר"י דס"ל רשות העני עושה שלא יצטרפו הסאין. אלא דווקא בלקט ופרט שזוכין בהן העניים על כרחו ושלא מדעתו של בעה"ב כמו שכחה. והיינו טעמיה דאם באת רשות העני באמצע אינן מצטרפין לפי שנגררת השכחה אחריהן ונעשית כמותן. אבל הפאה שלא זכה בה העני כ"א ע"י דעתו של בע"ה. אינו בדין שיורע כוחו על ידה זה נ"ל ברור: 
+<b>והשתא </b>משו"ה ע"י פאה לא משכחת לה בין במחובר בין בתלוש. דאינו מועיל לענין שלא להצטרף הסאין השכוחין ע"י פאה המפסקת ביניהם: 
+<b>ולא </b>כטעמו של בעתי"ט דבמחובר משום דמציל לא משכחת לה דליתא. דלדידי לא נהירא למימר דפאה מחוברת תציל. דאם אמרו הקמה מצלת. דווקא בקמה שלו. אבל פאה לאו דידיה היא אלא של עני היא ולמה תהא מצלת לבעה"ב. ולא אשתמיט תנא בשום דוכתא לאשמועינן כי הך מילתא חדתא דאפילו קמת חבירו מצלת. ואיברא איפכא מסתברא דאי משום שעומד בצד דבר מסוים. הא קיי"ל [לעיל פ"ו מ"ב. ובעדיות פ"ד מ"ד] כב"ה בסמוך לגפה ולגדר ודכוותיה דהוי שכחה. אלא מטעמא דאמרן לא משכחת לה במחובר. דפאה אינו מועיל שלא להצטרף דלא מיקריא רשות עני לענין זה אליבא דר"י כדפרישנא: 
+<b>והיוצא </b>מדברינו אלה דפאה במחובר אינה מצלת אליבא דכ"ע. ואליבא דר"י אינה מפסקת בין שני סאין שכוחים דמתני' שלא לצרפם לסאתים. בין שתהא הפאה שביניהם במחובר או בתלוש. כנלע"ד דברים ברורים בעזה"י: 
+<b>ואם </b>אולי הרמב"ם לא ס"ל הכי כמה דאסיקנא דפאה לא מהניא לר"י. וזה כפי הבנת בתי"ט שסבור היה בלשונו של הרמב"ם באומרו שרשות העני היא כשיזכה. ר"ל העני בקצת הדבר. בתלוש או במחובר. דהאי במחובר דחקיה להרב בתי"ט דאי לקט ופרט אינן במחובר. ושכחה נמי לא משמע ליה מטעמא דפרישית. הא ע"כ אין לך לומר אלא שכוונתו על פאה שבמחובר כדלעיל. ועל כן תמה עליו והניחו בצ"ע דקשיא ליה א"כ הא דבתוספתא דבפירות האילן לא משכחת. ואמאי הא משכחת בפאה: 
+<b>הנה </b>לזה נאמר אף אם נודה להבנתו זאת בלשון הרמב"ם דבפאה איירי. שיקשה א"כ להרמב"ם שתי קושיות חזקות. חדא דהוא שלא כהתוספתא. ותו דהא מחובר מציל. איברא מ"מ אינן אלא אחת דאף אם נסבול ונאמר שלא ראה התו' או דלא חש לה מאיזה טעם שיהיה. מ"מ מסולק הוא מהטענה השנית. מטעמא דילן דאע"ג דמחובר מציל. לא אמרו אלא בקמה שלו ולא במחובר שאינו שלו וכדעתנו הנז' ואנחת לן חדא מיהת בדברי הרמב"ם ז"ל: 
+<b>ואמנם </b>אם נחזיק בזה במוחלט דהרמב"ם אתי דלא כהתוספתא איכא לאוקמי נמי בשכחה וכדלעיל דבמחובר נמי איכא שכחה כדמרבינן שכחת קמה. ואע"ג דכתיבנא לעיל שנראה דוחק לבתי"ט לומר דבשכחה נמי משכחת רשות עני באמצע. דילמא להרמב"ם אינו רחוק כל כך כי מה שכתבתי למעלה בתחלה עדיין אינו מספיק. וא"כ אפשר דהרמב"ם נמי ציית להך כללא דכיילינא בפאה לענין משנתי' אליבא דר"י. ובהא לא איכפת לן טובא כיון דיחידאה היא. אבל ודאי בכללא דפאה אינה מצלת דלהילכתא הוא דאמינא לה וחדת היא לי. כבר יש לנו הודאת בע"ד שכן מוכרח לומר בודאי בדעת הרמב"ם ע"פ הבנתו של בעתי"ט. ויש לי עוד לעשות סמוכות לזה אלא שאין רצוני להאריך יותר והוא דבר נכון בעצמו ומובן לטועם טעמו: 
+<b>ותחלה </b>עצלות היתה בי ולא השגחתי לראות בספרו של הרמב"ם וכתבתי כן מדעתי. ושוב בדקתי בס' הנז' ומצאתי ראיתי שכתב בפירו' שקמת חברו אינה מצלת על עומר שלו (וכתבו מפרשיו שבתוספתא היא) אז אמרתי חדאי נפשאי אם ספיקות שלך כך. ואברך את ה' אשר יעצני וחנני דעה בינה והשכל בתורתו הקדושה לכוין מדעתי הקלושה דברי תורה על אמתתן עם היות שלא עמדו על זה גדולים חקרי לב שקטנם עבה ממתני: 
+<b>ועוד </b>יש לי דברים בגו ליישב תמיהתו של בעתי"ט על הרמב"ם. דאף לשטתו ולהבנתו לק"מ דאפי' תימא פאה במחובר נמי מצלת והרמב"ם בה איירי במ"ש כשיזכה בקצת וכו' במחובר. אפ"ה שפיר קאמר הרמב"ם. דצריך לפרושי דמיירי ממחובר שרחוק מן הסאה השכוחה עד שאין ראוי להציל. כגון שאינו נקצר עם הקמה. ודבר זה למדתי מפירוש הרא"ש ומוכח לה מהירו' דמפרש לה אע"פ שלא באה עדיין רשות העני אלא שראויה לבוא כגון שעומדת תבואה מחוברת ביניהם וראוי ליפול ממנה לקט. הא קמן בהדיא בירו' דמחובר מפסיק ביניהם ואפ"ה אינו מציל. ומה אליבא דהירו' דאמר רואין אע"פ שאין שם רשות העני עדיין בפועל. אין מצטרפין. כ"ש כשבאת רשות העני ממש דהיינו שנתן לו פאה ביניהם שאינה מצלת על אופן האמור. ובאמת זו השגה גדולה על הרב בעתי"ט דלא אסיק אדעתיה ליישב הרמב"ם בדרך זה שהוא פשוט וברור גם לפי דבריו. ומבואר בירושלמי להדיא: 
+
+Mishnah 10
+
+<b>וחכ"א יש להם שכחה.</b> פירש הרע"ב דכתיב שדך. וכתיב קצירך. הוי מיעוט אחר מיעוט וכו'. קדייק בתי"ט ואידך דהיינו ר"י מאי טעמיה דממעט לטמונים. ומשני דאליבא דר"י איכא למימר הני מיעוטי אצטריכו תרווייהו חדא לטמונים. ואידך למעוטי עלי הטמונים שראוים קצת לאכילה אע"פ שהם בגלוי אמעיטו דאזלינן בתר עיקר הנאכל עכ"ל: 
+<b>ואני </b>תמה דא"כ דסברא הוא דאזלינן בתר עיקר תסגי ליה בחד קרא. ותו לא אצטריך למיעוטא אחרינא וק"ל. וגם יש לתמוה דלפמ"ש שהם ראוים לאכילה קצת משמע ע"י הדחק. והלא מבואר ריש מכילתין דכל שהוא אוכל ע"י הדחק פטור מפאה. והוא הדין לשאר מתנות עניים דכולהו גמרי מהדדי: 
+<b>אלא </b>שמחמת זה אין דוחק לפי שבאמת הם מאכל אדם גמור. וראיה שהרי שיעור עלי השום והבצלים להוצאת שבת לחין כגרוגרת ככל האוכלין: 
+<b>אמנם </b>אין לי לב להבין דבריו הללו. כי לא ימנע שהעלים הם דבר א' עם הטמונים כמו שהוא האמת. או שהם חלוקין לעצמן. ואם דבר א' הם אינן צריכין מיעוט אחר וכנז' שכבר נתמעטו ע"י אביהן. ואם תרצה להתעקש ולומר שנחשבים לדבר מיוחד בפני עצמו. א"כ איך נמעט אותם מדכתיב קצירך דמשמע בגלוי. הלא גם המה בגלוי: 
+<b>איברא </b>מחזיקנא טיבותא להרב תי"ט דדלי לן חספא ואשכחנא מרגניתא לענ"ד. דאמינא להכי אצטריכו תרי מיעוטי לטמונים חדא לשכחת קמה. וחדא לשכח' עומר דידהו. דה"א השת' הא גלוי נינהו. קמ"ל קרא דאכתי במלתייהו קמייתא קיימי. ותו משום דר"י לא יליף שכחת עומר משכחת קמה כדלעיל פ"ד מ"ו. משו"ה מיבעי ליה תרי מיעוטי. והשתא ניחא טפי דלא נידוק תו ואידך ארבנן מנא להו דהוי מיעוט אחר מיעוט. דילמא תרווייהו למעוטי אתו. דהא כי איתא מידי למעוטי לא דרשינן במיעוט אחר מיעוט כדע' בה"ע והוא פשוט. ולדידן אתי שפיר דאמרי לך רבנן אכתי לא אצטריך מיעוטא אחרינא דאי משום שכחת עומר וקמה. הא קילפי מהדדי אליבייהו כדלעיל והרי זה כפתור ופרח: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>סוף משנה זו. נ"ב איברא הר"ש כמדומה דלא סבר הכי. אלא לדידיה לא פליג. רבי יהודה. כי אם בטמונים ממש. דהיינו בקמה. משא"כ בשכחת עומר. מודה. מדלא פליג ברישא. ולישנא נמי דייק קצת. דלא קאמר הנטמנים. טמונים בפועל משמע. <b>ולא</b> ידעתי מה הי"ל לרמ"ז. שלא זכה להבין את זאת. אבל מ"מ מ"ש בס"ד במהדורא קמא הוא דבר ברור שאין לספק בו בשהוא מכוון מאד.</small>
+
+Mishnah 11
+
+<b>ואם היה מתכוין ליטול את הגס הגס. </b>לשון הירו' אר"י לא סוף דבר גסין אלא דקין. וכי מאחר שדרכו לבחון בגסין אפי' דקין אין להן שכחה. ונ"ל לפרש לא מיבעיא דגסין אין להן שכחה שהרי בכוונה מלקט הגסין ומקפיד עליהן אלא אפי' הדקין שאינו נוטלן וכדדחי להו בידים דמי אפ"ה אין להם שכחה וטעמא וכו' עכ"ל בתי"ט. 
+<b>ופליאה </b>דעת ממני כי קצרה יד השגתי מלקבל דברים הללו שהם לדעתי המעוטה נגד המושכל ראשון. דמאי איכפת לן בכוונת הלוקט ובהקפדתו שלא יהא בהן שכחה מחמתו והלא כל הלוקט דעתו ללקט הכל אלא שהשכחה גרמה לו. וכן מאי האי אפי' דקאמר אפי' הדקין שאינו נוטלן וכדדחי להו בידים: 
+<b>אתמהה </b>מה ענין דחייה בידים לכאן וכי מוקצה שנינו כאן דתליא בהכי. והא הכא איפכא הוא דמאי דדחי בידים ודאי דאין לו דין שכחה. דשכחה הוא בהפך שאינו דוחהי בידים ובכוונה אלא שלא מדעתו וכוונתו נעשה שכחה וכשמה כן היא. והגע בעצמך שאינו קוצר אלא חצי שדהו ודוחה הנשאר שלא לקוצרו עתה. היעלה על הדעת או שמא צריך היה ליאמר שאינו שכחה. ובאמת בעיני יתרון הוא להאריך בהוכחת דברים פשוטים כאלו: 
+<b>גם </b>מה שמסיים עוד בתי"ט וטעמא מאחר וכו'. רצונו ליטול את כולן גם הדקין אלא שמניחן שיקחם איש רואה וכו'. גם הוא אינו בנותן טעם לשבח דמשמע הא אין רצונו ליטול את כולן. יש שכחה לדקין כיון שדחאם בידים. ולא אוכל לידע למה יהיו הדקין שכחה אחר שאין רצונו לקוצרן ולא שכחן אם לא מתורת הפקר נגע בה. וזה אי אפשר שיובן כאן כי אין לנו עסק בזה אלא מתורת שכחה: 
+<b>ואך </b>הפירוש עצמו בלשון הירו' הוא תמוה ואינו נראה כן. שהוא ז"ל הבין לא סוף דבר גסין אין להן שכחה אלא אפי' דקין. וכי איזה משמעות יש בלשון משנתינו להורות על גסין או על דקין. והא סתמא תנן אין לו שכחה (לקוצר) דמשמע בין גסין בין דקין. ואם מסברא שלא נטעה לומר כן מדעתנו הא איפכא מסתברא כדכתיבנא. וע"כ פירוש הרע"ב ודאי צ"ע: 
+<b>אמנם </b>לשונו של הירו' אינו ברור בידינו ברוב המקומות וביאורו קשה ומתחלף מאד. וע"פ הרוב צריך שיסבול קצת דוחק. מ"מ א"א לקבל זרות כזה. ויש לבחור בדרך שיקל עלינו יותר לקבלו ואם לא ימלט מדוחק נקרבהו במיעוטו: 
+<b>ואשר </b>אני אחזה לי בהבנת הירו' הוא זה דקאי ר"י ארישא דסיפא דמתני' ואם היה מתכוין ליטול את הגס הגס. עלה קאמר לא סוף דבר גסין דווקא הוא מתכוין ליטול ולא דקין כלל. אלא אף דקין בכלל. ולשון הגס הגס מסייע ליה קצת דהכי הול"ל ואם מתכוין ליטול גסין. אבל הך לישנא דהגס משמע לשון הגדול גדול יותר כלומר לאפוקי הקטנים לגמרי שמתכוין הוא לכל הגדול גדול קצת. ע"ד כל הקרוב קרוב קודם שאין הקורבה בערך אחד אלא להוציא הרחוק שאין לו שום קורבה וק"ל. ודומה לזה בגמ' דריש נדה [דף ב' ע"ב] אימר הגס הגס חזיתיה שאינו לשון גודל דווקא. אלא מעט מעט אחת לאחת. וכן הא דתנן בשביעית [ריש פ"ד] מלקט את הגס הגס אין ר"ל גסין בערך א' דווקא. ודוק: 
+<b>והכי </b>פירושו דהירו' דלא תימא משום דמתכוין לגסין דווקא. משו"ה אין שכחה לדקין. אלא אפי' הוא לוקט גם מקצת הדקין שאינן דקין ביותר גם דקין אין להם שכחה. והיינו מטעמא דמפרש כי מאחר שדרכו לבחון בגסין. ר"ל כיון שכל עיקר כוונתו בלקיטת הגסין לפי שהוא בוחן יותר ללקוט הגסין מעט כלומר גדולים קצת. שהן נרגשין לו גם בלי ראות ומפני שהן יותר מבושלין כל צרכן. והדקין מאד דעתו להניחם עוד בקרקע שיגדלו כדי צרכן. משו"ה לא הוי שכחה מה שמניח מן הדקין לפי שבכוונה מניחן. וזה בהפך מדברי התי"ט: 
+<b>והא </b>דהקוצר בלילה וכן הסומא יש להן שכחה היינו כשקוצר כדרכו שורות כסדר ואין דעתו להניח מהן כלל. לפיכך מה שמניח אע"פ שאינו רואה הוי שכחה. שידוע אע"פ שקוצר בלילה יוכל לקצו' בדרך שלא יעלם לו כלום כשיקצור על הסדר שכמו שהוא קוצר מכאן בצד זה כך הוא יכול לקצור את השאר והכל ראוי ליקצר. לכן מה שהניח שלא מדעתו הוי שכחה שאפי' היה קוצר ביום היה שוכחו: 
+<b>משא"כ </b>כשקוצר מקומות מקומות דהיינו הגס הגס. בידוע שא"א לו לכוין באישון לילה ואפלה למצוא כל הגסין שדעתו עליהן לקוצרן. לפי שהן מעורבין בין הדקין ואינו מוצאן כ"א בחפוש וע"י הרגשת ומשמוש היד שבוחן בה איזה הן הגסין הנאותין לו ללוקטן. וזה לא יכחיש בר דעת. על כן אין לו שכחה לא לגסין ולא לדקין אע"פ שלקט גם קצת מהדקין וכנז'. מאחר שאינו לוקט על הסדר ולא גרמה לו השכחה אלא מניעת האור או קטנות הנקצר כנ"ל טעם נכון לחלק בין הנושאים ופירוש קרוב הוא מאד בהירו' ואתיא מתני' כפשטה. דאין לו שכחה סתמא משמע לא לגסין ולא לדקין. וזה ממה שיקשה על פי' הרא"ש שהובא בתי"ט ודוק: 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ביישני </b>לשון הרע"ב שהוא מבייש שאר האילנות מרוב שמן. ואם כן היינו שופכני אלא דאיכא אתרא דקרו ליה שופכני ואיכא דקרו ביישני עכ"ל תי"ט: 
+<b>ואינו </b>נ"ל אלא שופכני הוא שזתיו גדולים ואגור בהן שמן הרבה שלכן זתיו שופכין שמן. וביישני מדה אחרת בו כפי' הר"ש שמבייש האחרים מרוב זתים שהוא עושה: 
+<b>ומה </b>שהקשה בתי"ט ע"ז דא"כ היינו במעשיו וע"כ פירש דביישני היינו שעושה זתים גדולים. תקשי נמי לדידיה דבודאי במעשיו כולל גם העושה שמן הרבה דהיינו שופכני לדידי. או ביישני לדידיה. דאטו מי כייל הר"ש במעשיו דוקא בעשיית זתים ולא בעשיית שמן דמנא ליה. אלא פשוט דחדא מיניהו נקט ובהווה דיבר שרוב השמן בא מרוב הזתים. אבל בודאי דבמעשיו נכלל כל שעושה הרבה בין ע"י זתיו המרובין או ע"י שגדולין הן. ואפילו מועטין: 
+<b>אלא </b>כך הוא עיקר פירוש המשנה שכל אלו ע"ש מקומן נקראו כך. ולמדתי זה מפירוש הרמב"ם וכן הוא באמת שנטופה שם מקום ידוע הוא בכתוב ובישני ע"ש כפר ביש דבאגדה דפרק הנזקין [דף נ"ז ע"א] או כמו שאמרו [מגילה כ"ד ע"ב] חיפני ובישני לא ישא את כפיו. שהוא מאנשי בית שאן ככה יקראו גם זית ב"ש בישני. וכן בשופכני אע"פ שלא ידענו לו חבר משמע בפי' הרמב"ם שגם הוא נקרא ע"ש מקומו ונסמכו להם אלו הביאורים ע"ש מעשיהם: 
+<b>וענין </b>המשנה כך הוא כל זית שיש לו שם דהיינו שהוא זית הנקרא נטופה מחמת שנלקח גזעו מאותו מקום שנקרא נטופה. ועל שאותן זתים הנטועין מנטעי אותו מקום יש להם שם שעושין הרבה ונוטפין שמן רב. לכן אינו שכחה אפילו אינו נוטף עתה אלא לשעתו הוא נוטף. ועכשיו שינה מדתו: 
+<b>והדר </b>מפרש תו בהדיא דלא תימא דבעינן שינוי שם ומעשה. אלא בחד סגי. והיינו דקאמר בד"א בשמו ובמעשיו ובמקומו בכל א' מהדברים הללו דיו שלא תהא לו שכחה. ומפרש תו בשמו כגון שהיה שופכני או בישני שנקראו ע"ש מקומן. אע"פ שאינם נאים במעשיהם כראוי לשמותיהן שהשופכני היה רגיל להיות לו זתים גדולים ביותר. והבישני היה עושה הרבה זתים יותר מהאחרים. אע"פ שאין להם המעשים הללו עכשיו. כיון ששמם עליהה אין להם שכחה: 
+<b>והדר </b>קאמר ובמעשיו כלומר או במעשיו שאף על פי שאין לו שם כאלו שבא להם השם מן המקומות ההם (שנקראו כך מפני שהיו ידועי' ומפורסמים בגידול אילנות טובות האלו). אלא שדומה לאלו במעשיו בזתיו הגדולים או בריבוים. מאחר שיש לו ג"כ שם ע"י מעשיו ואף שאינו נקרא שופכני או ביישני כפי הראוי לו. לפי שאין השורש שלו מאותן המקומות. אלא שגם ארצו משובחת גרמה לו ולכן אין לו שם אחר. מ"מ מאחר שיש לו שם מחמת מעשיו אין לו שכחה. וכן במקומו. וזה פירוש נכון מאד ודוק: 
+<b>והא </b>דאיכא דאמרי בירו' שבישני הוא שזתים שלו אין עושין שמן הרבה וע"ש שהוא מבויש מחבריו נקרא כן. צ"ל שאין לו שכחה לפי שהוא כעומד בצד דבר מסוים כמו בצד הגת והפרצה. דמאחר שיש לו שם מפני גריעותו ניכר הוא ואינו לשכח. וזה דוחק קצת דכיון שהוא גרוע הסברא נותנת יותר שיש בו שכחה. ולית לן למיזל בהא בתר שמא אלא בתר טעמא. דטעמא מאי אמור רבנן כל זית שיש לו שם אין לו שכחה לפי שחשוב הוא וא"א לשוכחו. ובמקומו אע"ג דלא חשוב הוא כ"כ אפ"ה אינו גרוע וגם יש לו סימן בדבר מסוים. אבל זה הגרוע מדוע לא יהא לו שכחה: 
+<b>ונ"ל </b>דאעפ"י שזתיו קטנים ואין עושין שמן. מ"מ אינם גרועים ויש שרוצים בהם יותר דניחא להו לכובשן. משא"כ זיתי שמן אינם עומדי' לכבישה. והא דתנן התם בתרומות [פ"ב מ"ו] אין תורמין זיתי כבש על זיתי שמן. לאו משום דמיגרע גריעי אלא משום דטפי עדיף גבי תרומה דליעבד מנייהו שמן. והני לא חזו לשמן. אבל לכבישה הני עדיפי ואיכא אינשי דחביבי להו טפי בכבושין. וכן נראה דזית מליח מעלי ודוק. ועיין מ"ש בס"ד ספ"א דתרומות ורפ"א דביכורים: 
+<b>שנים שכחה. </b>כתב בתי"ט ז"ל הראב"ד בהשגותיו [פ"ה הכ"ב דמ"ע.] כאשר הבין בו בכ"מ ז"ל [שם] ס"ל דהא דתנן הכא שנים שכחה בזתים תלושים עסקינן דלא מסתבר ליה דאילן שלם יהא שכחה וכ"ש שנים. ואני הצעיר אומר חלילה לחשוד לאביהן של ישראל המאור הגדול הראב"ד ז"ל בטעות מוחלטת כזו שא"א להעלותה על הדעת לאומרה אפילו על קטן שבקטנים שיפרש שני זתים דמשנתנו על שני גרגרים (דהא לא איירי הכא בצבורין אלא זתים סתמא תנן. והא בהדיא איתא בירו' דזתים אין להם שכחה בתלוש ולפ"ד נעלם כל זה מהר"א ז"ל ח"ו) והוא דבר מבואר הביטול מאד מכמה מקומות. ואצלי גנאי הוא לבאר סתירת דבר פשוט כזה וחוששני מחטאת ח"ו העדר כבוד הרב הגדול ז"ל לייחס לו שגיאה כזו. אע"פ שה"ה בכ"מ ז"ל במ"כ כי רב הוא והכ"מ. הנקל לכתו באלה למען ספות כבוד הרב המושג אשר בא עמו בברית למען הציל אותו מיד משיגיו. ומבלי הביע אל עושה בעל השגה האומן הנפלא אשר אמנם גם הוא איש חיל שכל דבריו שקולים במאזני צדק. ואף אמנה הרמב"ם ז"ל ראוי שיטריח האדם עליו להגן בעדו חלף עבודתו והאיר עינינו בתורתו. אלא שאין משוא פנים בתורה. ולא יתכן לכסות עין השמש בצהרים. בכסות העצלות ובשפלות ידים. ולעזוב האמת היושב בפתח עינים. שאין זה שבח להמושג. ושניהם נתכוונו אל מרכז האמת ורדפוהו. טרחו לבקשו ככסף וכמטמונים חפשוהו. ואם הא' קרב אליו לפעמים יותר מחבירו לא פיחת ממעלתו כלום. כי השגיאה דבר כרוך בעקבות כל החיים אין נמלט. ואולי בהרבה מקומות אלו ואלו דא"ח וטעם כל א' ונימוקו עמו. ולא נבטל דעת שום א' מהם ע"פ מה שיעלה בתחלת מחשבתנו. וחס כי לא להעלות על המחשבה לעשות שום א' מגדולי קדמוננו המפורסמים לטועה בדבר פשוט. ועם שנקשה עליהם קושיות וגם נעשה מעשה ע"פ הכרעת האחרונים לפי מה שעיניהם רואות כי לא בשמים היא. מ"מ עת ומשפט ידע לב חכם ללמד זכות עליהם בכל מקום ושהיה להם לעולם על מה שיסמוכו וכל א' מצא לו סימניות ולא דרכינו דרכיהם. שבדורות האחרונים רבו התלמידים שלא שמשו כל צרכיהם. הנה הואלתי לדבר ואנכי עפר ואפר. לא ידעתי ספר. כי הציקתני רוחי בראותי אלהי' עולים מן האר"ש איך נחשבו דבריהם לנבלי חרש. לא יעזב להם ענף ושורש. ויש אשר יחזיקו במעוז מחבר א' שלא לנטות ממנו ימין ושמאל. ויחפאו דברים אשר לא כן על בר פלוגתיה היושב ממול. ואין זו מן המדה בתורה להדר פני גדול. ותהי האמת נעדרת חלילה לה מחדול: 
+<b>וככה </b>א"א כאן שמאד נשתוממתי בקרותי מ"ש בכ"מ בהבנת הראב"ד ואין ספק בעולם שלא כיון אלא למה שכתב הר"י קורקס ז"ל [מביאו הכ"מ, שם] שכוונת הראב"ד היא להשיג על מ"ש הרמב"ם שאף על פי שיש בו סאתים באילן אם שכחו הרי הוא שכחה. והיא השגה עצומה מאד. וע"כ נפלאתי עוד פלא יותר גדול על הריקו"ר איך עלה בדעתו לדחות השגה זו בגילא דחיטתא וצריך נגר ובר נגר דיפרקינה. כי הוא ז"ל במ"כ ריפא שבר על נקלה בדבר שלא עלה על דעת הרמב"ם ז"ל וא"א להשמע כלל: 
+<b>מ"ש </b>שדעת הרמב"ם היא כיון שלא הוזכר אלא בעומר איכא לפלוגי דבשלמא עומר שיש בו סאתים חשוב. אבל באילנות אילן שיש בו סאתים לא חשיב כולי האי גבי שאר אילנות שנאמר שלא יהא שכחה. מה אומר לסברא רצונית כזו נגד האמת דהא מוכרח במתניתין בכמה דוכתי דסאתים באילן חשיבי כמו בתבואה וכאשר אבאר עוד בסמוך בעזה"י: 
+<b>ומש"ע </b>וטעמי דילפינן מנייהו גבי עומר דכיון שיש בו סאתים (כצ"ל בכ"מ שיש שם טעות הדפוס) גדיש נקרא. או מדכתיב לא תשוב לקחתו לא שייכי באילן. לא אדע למה לא שייכי. ואי משום דסליק אדעתיה דבעינן דקא דומיא דעומר דבר מקובץ. או דבר הניטל כולו כא' שיוכל לשאתו על כתפו דווקא. הא ודאי ליתא. דהא בקמה נמי משערינן בסאתים דלא הוו שכחה. ולא עוד אלא אפילו אין בה סאתים רק שראויה לעשות סאתים. ומהתם אזדא נמי מ"ש בתחלה דבאילן הוי מידי דלא חשיב. דהא חזינן דלאו בחשיבותא תליא מילתא אלא בגודל מדת השכוח ודוק: 
+<b>ומי </b>יתן ואדע לדעת הריקו"ר מהיכן למדו לומר במשנה דלקמן דזית שיש בו סאתים ושכחו דאינו שכחה כיון דמהני טעמי דאתאמרו בעומר ליכא למילף דלא שייכי באילן. ואי משום חשיבותא דזית מדוע שיערוהו בסאתים דווקא. ומתוך זה אתה למד תשובה למ"ש עוד ז"ל. ובפ"ז שנינו כל זית שיש לו שם וכו' משמע דווקא אילן שיש לו שם באותן ג' דברים הוא דאין לו שכחה אבל סאתים לא חשיבי באילן. ומשנה דבסמוך קשיתיה לכל הפירושים שנאמרו בה וק"ל. ובלא"ה הוא דבר בטל והאריכות הוא מותר. ובאמת אני מצטער מאד שלא אוכל להאמין בנפשי ששגה בזה: 
+<b>ותו </b>קשיא עליה הא דתנן בפ"ו דלעיל סאה תבואה עקורה וסאה שאינה עקורה אין מצטרפין לסאתים וכן באילן. הא בהדיא פשוט מאד דדווקא בסאה עקורה וסאה שאינה עקורה הוא דאין מצטרפין משום דדמו לכריכות וק"ל. משא"כ בשתיהם עקורות או שתיהן אינן עקורות פשיטא דמצטרפין לסאתים אפילו באילן והא ודאי תיובתא כלפי שנאיה דהריקו"ר ובלי ספק דאשתמיטתיה לההיא. והא פסקה הרמב"ם ז"ל בהלכה ך': 
+<b>וע"כ </b>הברור שהרמב"ם מודה בזה דסאתים באילן חשיבי ולא משתליין משו"ה. ודלא כמ"ש הריקו"ר דטעמו בשוכח אילן דהוי שכחה אפילו יש בו סאתים משום דלא חשוב. וא"א לאומרו כלל בדעת הרמב"ם ולא הועיל מאומה ליישבו מהשגת הראב"ד. כי אפילו שנודה לסברא החפשית דסאתים באילן לא חשיבי משו"ה הוי שכחה. עדיין לא הציל את הרמב"ם במה שכתב בשוכח אילן וכו' אפילו היו בו כמה סאין פירות הרי זה שכחה. הרי שלא נתן גבול וקצבה לדבר שאפילו יש בו הרבה סאין נעשה שכחה. ואיך יעלה על הדעת שאילן שלם ואפילו גדול שבאילנות לא יהא חשוב ונעשה שכחה. ואולי דעת הריקו"ר באמת כך היא גם באילן שלם אפילו גדול מאד. א"כ בלשון הזה היל"ל שאילן א' אינו חשוב ואפי' יהיו בו הרבה. ומה יועיל לו אם סאתים חשובין או לא: 
+<b>אכן </b>דעת הרמב"ם ניכרת באמת דהא נמי פשיטא ליה דסאתים באילן לא הוו שכחה כמו בתבואה דגמרן מהדדי בכל הני מילי. אלא שדעתו באילן שלם אם שכחו כולו מיגרע גרע ויש לו שכחה אפילו בהרבה סאין. עם שזה נגד המושכל לכאורה. דאם בסאתים ממנו לא הוי שכחה. כל האילן ובו כמה סאין עאכ"ו שלא יהא שכחה: עכ"ז אין ספק שזוהי דעת הרמב"ם. וצדק הראב"ד שהשיגו בכך כי אלצוהו פשטי המשניות המוכיחים שא"א לסבול זה. וגם אמנה אינני מסופק כמו כן שהרמב"ם לא בדה זאת מלבו. אבל אולי מצא כך בירושלמי או תוספתא שסמך עליהן בזה: 
+<b>ודוגמא </b>לזרות כזה תמצא להירושלמי. בריש פ"ו מ"ב ע"ש בתי"ט דלדעת הירו' בשוכח אצל דבר מסוים טפי הוה שכחה. משאם הניחו אצל דבר שאינו מסוים. וכמו שתמה הר"ש שם. הרי שאם דבר רק הוא ממנו הוא לקוצר השגתנו לא עמדנו על טעם הדבר ואעפ"כ א"א להטעות הירו'. ועל כרחנו נאמר שגם כאן נטה בלי ספק אחר מה שמצא מפורש באיזה מקום נסתר מנגד עינינו שיש חילוק בין אילן שלם שאפילו יש בו כמה סאין גרע מסאתים דמקצת אילן. ובודאי היה לו ז"ל טעם נכון בזה אף שנעלם מאתנו. ולכן הפריז על המדה ביותר שאפילו בזית הנטופה פסק שאם שכח כל האילן ואע"פ שיש בו יותר מסאתים הוי שכחה כמבואר בהלכה כ"ד בבירור. והכ"מ השיא דעתו שם לדרך אחרת. ויפה השיגו הראב"ד גם שם מטעמא דלעיל. אבל הכ"מ הבין דברי אותה ההשגה השלישית ג"כ על הדרך הנז' ולא יתכן כלל. וכמו שאבאר עוד בסמוך בעזה"י: 
+
+Mishnah 2
+
+<b>זית שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה. </b>לשון הרע"ב אמתני' דלעיל קמהדר דתנן בזית הנטופה אינו שכחה בד"א בזמן שלא התחיל וכו'. וכתב הר"ש דלפ"ז אם התחיל ואין בו סאתים שוין נטופה ושאינו נטופה דיש להן שכחה. ולא התחיל ואין בו סאתים חלוקין דשאינו נטופה הוי שכחה ונטופה לא. והיכא דיש בו סאתים אדרבה חלוקים בהתחיל דנטופה אין לו שכחה ולאינה נטופה יש. ובלא וכו'. והשתא קאמר בתי"ט בבא דזית יש בו סאתים ושכחו שאינו שכחה שאפילו בהתחיל משמע דווקא בנטופה. א"נ מיירי דווקא בלא התחיל ובין בנטופה ובין שאינו נטופה עכ"ל: 
+<b>ושפיר </b>דייק דהך בבא דזית סתמא מיתניא דמשמע מנה דלא מפלגינן בין נטופה לשאינה נטופה ובין התחיל ללא התחיל בדאיכא סאתים. דלעולם לא הוי שכחה ומטעמא דכתיבנא לעיל דשפיר גמרינן מעומר וקמה דתבואה. דכל כמה דאיתנהו לסאתים פירות או תבואה לית להו דין שכחה מחמת גודל שיעור השכוח כדפרישנא לעיל והוא האמת הברור. דמשו"ה לא פליג ליה לתנא בהך גוונא דאמרן. בבבא דילן. 
+<b>ומעתה </b>אותן ב' הפירושים שאמר בה בתי"ט אינם. ותמיהני שהוא בעצמו ראה לחצם ודחקם באומרו שאפי' בהתחיל משמע. הרי שראה שאין סתימת לשון המשנה סובלת אלו החילוקים. ואעפ"כ חזר וקירב את אשר דחה. ואמר א"נ מיירי דווקא בלא התחיל וכו'. ואת אשר ראה בפי' הר"ש שכתב כן הביאו לזה שחייב אדם לומר בלשון רבו: 
+<b>ואולם </b>לקוצר הבנתי איני רואה הכרח למ"ש הר"ש בלשון זה דהיכא דיש בו סאתים אדרבה חלוקים בהתחיל וכו' דמנליה הא. ומן התוספתא לא למדנו כ"א סירוס לשון המשנה כאילו היא שנויה באופן זה כל זית שיש לו שם וכו' אינו שכחה בד"א בשלא התחיל בו. אבל התחיל אפי' כזית הנטופה בשעתו יש לו שכחה. והדר מתנינן לה להך בבא הקודמת בגירסתנו שהיא זית שיש בו סאתים דאינו שכחה. ולא יחויב מזה מה שאמר הר"ש ז"ל בחלוקה השלישית כנז': 
+<b>ואולם </b>המתבאר ממנה ע"פ משמע זה אינו אלא דמעיקרא איירי באין בו סאתים ומשו"ה איכא לפלוגי בין נטופה לאינו נטופה. דאע"ג דאינו נטופה הוי שכחה בפחות מסאתים. אבל נטופה אפי' בציר מסאתים לית ביה שכחה. בד"א דאיכא לפלוגי בין נטופה לשאין נטופה בבציר מסאתים. דווקא כשלא התחיל בו. אבל בהתחיל אפי' נטופה הוי שכחה כיון דבציר מסאתים: 
+<b>והדר </b>תו אשמעינן דינא דסאתים דכל זית סתמא תנן ואפי' שלא נטופה שיש בו סאתים לית ביה שכחה. מטעמא דילן דכי איכא שיעורא דסאתים תו לא איכפת לן בחשיבותיה דאילן. דכמותו גרמה לו להצילו. אפי' אינו חשוב. ומשו"ה בסאתים לעולם שוין נטופה ושאינו נטופה ואפי' התחיל בהן שאין להם שכחה כדמשמע ודאי סתמא דמתני' ולא יסופק בזה המעיין ביושר. כ"ש שכבר החזקנו הדבר בטעמים מספיקים מפיקים מזן אל זן לכוונתנו דסאתים באילן לעולם מצילין כמו בתבואה. ומעתה איזה משמעו' דוחק אותנו לומר שביש בו סאתים חלוקי' בהתחיל דאינו נטופה יש לו שכחה כהבנת בתי"ט ע"פ לשון הר"ש: 
+<b>ובאמת </b>בפירושו דהר"ש אין מבואר כן. וגם הגירסא שלפני בפי' הר"ש היא שהתחיל בשי"ן לא בבי"ת. ואולי הרב בעתי"ט תיקן אותה כך לפי הבנה המופשטת. אמנם קרוב אצלי שטעות אחר קטן יש כאן בלשון הר"ש ושין זו ימנית היא. וכצ"ל לשון הר"ש ז"ל דהיכא דיש בו סאתים אדרבה אין חלוקים (ר"ל נטופה ושאין נטופה) שהתחיל ולא התחיל שוין. וע"כ אינם חלוקים כלל בסאתים. כמו באין בו סאתים דחלוקין בלא התחיל מיהא וזה ממש כדעתינו: 
+<b>ואנכי </b>הרואה בענ"ד שזוהי ג"כ דעת הראב"ד ז"ל בהשגות בדין זה בהלכה כ"ד השנייה להשגה שזכרנו וסמוכה ונראית עמה וכן השלישית שבצדה. כל דברי שלשת ההשגות אחת הן ודרך אחד לשלשתן לע"ד. ואי אפשר מבלי שאאריך בביאורן קצת. וז"ל הרמב"ם שם אחר שביאר דין הנטופה שאין לו שכחה כתב בד"א (ר"ל שאין לו שכחה לנטופה) שלא התחיל באילן זה המפורסם (דהיינו נטופה ודכוותיה) אבל אם התחיל בו ושכח מקצתו הרי זה שכחה ואע"פ שהוא מפורסם והוא שיהיה הנשאר בו פחות מסאתים אבל סאתים אינו שכחה אא"כ שכח כל האילן עכ"ל הרמב"ם ז"ל בספרו. הצגתיו לפניך למען תעמוד על שורש הדברים וההשגות שהשיג הראב"ד והצלת הכ"מ [שם] שכל הענין סובב על קוטב א' הוא פירוש משנתינו: 
+<b>וז"ל </b>השגה א' ציין ואע"פ שהוא מפורסם והוא שיהיה פחות מסאתים. א"א מן המשנה נראה שאינו כן. עד כאן. ולקיצור לשונה החליט הרב בכ"מ [שם] בהבנתה וכן בעתי"ט הנמשך אחריו בכל מקום. שלכן אמר הר"א שמן המשנה לא נראה כן לפי שתפס לשון המשנה כפשטו וכסידורו לפנינו שבבבת זית שיש בי סאתים חוזר על מה שלפניו שכל זית בין נטופה בין אינו נטופה אם יש בו סאתים אינו שכחה. בד"א עלה קאי ר"ל בד"א דסאתים לא הוו שכחה בלא התחיל. הא התחיל אפי' כזית הנטופה ואפי' יש בו סאתים כדאיירי ביה השתא יש לי שכחה. וכפי מה דסלקא אדעתיה דהר"ש מעיקרא. הבינו הם ז"ל שדעת הראב"ד כך באמת כאילו לא ראה ולא ידע מהתוספתא. שעל כן השיג עמ"ש הר"מ והוא שיש פחות מסאתים. דמהמשנה אינו נראה כן אלא שאפי' ביותר מסאתים הוי שכחה בהתחיל בו וגם בזית הנטופה: 
+<b>וזה </b>א"א לקבל שיתעלם דבר התוס' הלזו מהר"א דנהירין ליה שבילי דכולהו תנויי. ועוד שיסתור דברי עצמו מן הקצה אל הקצה. שכבר ביארנו לעיל שדעתו היא שא"א להיות לסאתים באילן כל שהוא דין שכחה. ועכשיו יאמר שיהא שכחה אפי' בנטופה וגם ביותר מסאתים. ואין הדעת סובלת זה וכי מה כח שהתחיל בו יפה כל כך. מסתייה דנסקיה חד דרגא דליעבד שכחה בפחות מסאתים. ואפי' היה משמעות המשנה נוטה לכך היה צריך לדחוק ולפרשה בדרך שתסכים אל המושכל והמוסכם ממקומות אחרים: 
+<b>ולכך </b>אני אומר שזה לא עלה על לבו של הראב"ד לתפוס בזרות כזה. ולא כיון אלא ההפך להרחיק כל זה וכלפי שהבין גם הר"א המשנה ע"פ התוספתא שלא יתכן העדר ידיעתה ממנו ז"ל. אלא שהיה מפרשה כמו שאמרנו דהך בבא דזית שיש בו סאתים לאו לאפלוגי בין נטופה ושאין נטופה. ובין התחיל או לא קאתי. אלא לא שני ליה כלל דלעולם אין שכחה לסאתים. והיתה השגתו על התחלת הלשון שאמר הר"מ ואע"פ שהוא מפורסם והוא שיהא הנשאר פחות מסאתים. שיובן מזה שאין התנאי הלז של פחות מסאתים אלא למפורסם. אבל שאינו נטופה אינו מועיל לו דאפי' הוי הנשאר טפי מסאתים הוי שכחה דאל"ה רבותא הו"ל לאשמועינן וק"ל. ועל זה אמר שמהמשנה אינו נראה כן אלא שאפי' באילן שאינו מפורסם מועיל שיעורא דסאתים להצילו כדפרשינן יאות מדתנן סתמא: 
+<b>והוא </b>הדבר אשר אמרתי שכל השלש השגות רצופות הללו כהשגה אחת הן מתחייבות זו מזו שכבר הקדמתי בביאור הראשונה שכל מגמתה להרחיק אפשרות השכחה בסאתים. וכן זאת הנמשכת כוונתה רצויה על הדרך הזה. אלא דהתם מיירי הר"מ מאילן שלם ובו כמה סאין ואכתי לא נחית להנהו חילוקי דהתחיל ולא התחיל דמשמע בכל גוונא הוה שכחה בשאר אילנות. ולכן דחאו הר"א בשתי ידיו באומרו אינו מחוור כלל כמו שהארכנו בטעמו שהוא דבר קשה לשמוע בודאי: 
+<b>וכי </b>מטי להכא אשכחיה דעסיק בהתחיל בו דמשמע מניה נמי דבשאר אילן אינו מציל שיעור סאתים בהתחיל כנז'. ובהא אית ליה להר"מ קצת סברא ולא זרה ורחוקה היא כל כך כהראשונה. משום דאיכא למימר כיון דהתחיל מהני לנטופה. ליהני נמי לשאינו נטופה. דאע"ג דסאתים לא הוו ביה שכחה. להכי אהני ליה התחיל דאפ"ה ליהוי שכחה. דאי באין בו סאתים. לא מהני ביה ולא מידי. דבלא"ה הוי שכחה. והיינו טעמיה דמאן דס"ל הכי כדסבר בעתי"ט בדעת הר"ש. ועל כן בהא לא קאמר בלישנא דלעיל שאינו מחוור כלל. רק שמן המשנה אינו נראה דר"ל מדסתים לן תנא. ולא נחית לפלוגי בהני חילוקין כדלעיל: 
+<b>ומעתה </b>דעת הר"א רחוקה מדעתם שחשבו בו דהכא ס"ל אפי' סאתים אינן מצילין ואף בנטופה. ונהפוך הוא שכל חפצו שסאתים בדין שיהיו מצילין אפילו באינו נטופה ואף בשהתחיל בו: 
+<b>ועל </b>דרך זה נמשכה ההשגה השלישית שאחר כך בהשיגו עמ"ש הר"מ אבל סאתים אינו שכחה אא"כ שכח כל האילן. כתב על זה שאינו מחוור כלל וכלל. הוסיף ההרחקה וחיזקה לקושי המאמר ביתר שאת על כל הנז'. לפי שממנו יובן שאפי' בזית הנטופה דאיירי ביה עד השתא אם שכח כולו הרי הוא שכחה ואפי' ביותר מסאתים. וזה א"א כלל וכלל כמו שהראת לדעת למעלה שאפילו בשאין נטופה אינו מחוור כלל. ובודאי שכך הוא משמעות המשך לשון הר"מ. עם שיש בו סתירה מבוארת מניה וביה עד שמפני כך נלחץ בו בעכ"מ והריקו"ר והוציאוהו מפשטו וממשמעותו. לקמן בס"ד נימא ביה טעמא קצת ונסביר פנים להבנה זו שהבין בו הר"א לדעתינו כדי שתפול עליו ההשגה: 
+<b>ותחלה </b>נשובה ונחקורה אם יתכנו דברי בכ"מ בהבנת לשון הר"מ בפיסקא זו. ונתחיל במ"ש על השגת הר"א הלזו דנראה שטעמו דלא משמע ליה שישכח אילן שלם. וכבר ביארנו היטב שזה דבר מבואר הביטול ולא [עלה] על לב הר"א מעולם. וכוונתו האמיתית כבר ראית למעלה: 
+<b>שוב </b>נתקשה כאן מאד הרב בכ"מ בלשונו של הר"מ. וז"ל מלשון זה שכתב רבינו בד"א שלא התחיל באילן המפורסם וכו' אבל סאתים אינו שכחה אא"כ שכח כל האילן. נראה שאפי' בזית שאינה נטופה אם התחיל ויש במה שנשאר סאתים אינו שכחה. וא"כ נמצא דבאינו נטופה טפי הוי שכחה כששכח כל האילן מכשהתחיל בו. ובנטופה הוי איפכא וזה דבר תימה. דבנטופה דהתחיל בו ושכחו ראוי יותר להיות שכחה משאם שכח כל האילן. וא"כ בשאר אילנות שכששכח כל האילן הוי שכחה. כשהתחיל לא כ"ש דהו"ל להיות שכחה (כצ"ל בלשון הכ"מ שהוא מוטעה שם בדפוס) ותירץ הריקו"ר דבשאר אילנות אם התחיל בו ושכחו נמי הוי שכחה אפי' נשאר בו סאתים. ומ"ש אח"כ אא"כ שכח כל האילן פירושו אא"כ אינו נטופה דאף דשכח כל האילן הוי שכחה עכ"ל: 
+<b>והנה </b>עכשיו כבר ראה בכ"מ ז"ל החולש' שבפירושו. ועתה ראה גם ראה תירוצו של הריקו"ר ויאמר נא המעיין הישר האם יתכן לומר כן על קטן שבקטנים כ"ש בלשון הרמב"ם הצח והברור עשר ידות על כל לשונות המחברים שעמדו לישראל אחר חתימת התלמוד. ח"ו לא תהא כזאת בישראל. ואפי' אמרה יב"ן לא צייתנא ליה: 
+<b>ובאתי </b>להבינך מעיקרא מאי דוחקיה דבכ"מ ודקארי לה מאי קארי דבעי למימר דקסבר הר"מ באינה נטופה נמי סאתים לא הוי שכחה וקא קשיא ליה. והדר קאמר דלא ס"ל הכי. אע"ג דבלשון הר"מ ליכא רמיזא מזה דלא משתעי אלא מאילן המפורסם דהוא הנטופה ועלה קאמר דבד"א וכו' אבל סאתים אינו שכחה. ובאינו נטופה מי שמעת ליה דתקשי כלל: 
+<b>אלא </b>היינו טעמא דבכ"מ דסיפא דלישנא קשיתיה דקאמר אא"כ שכח כל האילן. ולשון זה ע"פ הבנתו הפשוטה ומשמעית המשך לשונו דאאילן המפורסם דלעיל קאי הוא קשה כתורמוס. ולכאורה נעדר הבנה לגמרי שסותר דברי עצמו שלמעלה. כשסידר דין השוכח אילן בין האילנות שלעולם הוא שכחה. חוץ מאילן הנטופה שאם שכחו אינו שכחה כמבואר בדבריו באורך. ולא עוד שאפי' בפחות מסאתים אינו שכחה. ואיך יאמר כאן שאילן המפורסם אפילו ביותר מסאתים אם שכחו כולו יש לו שכחה. וע"כ נדחק אל הקיר אשר אין דרך לנטות לעבור הדוחק קצת שצריך שיסבול ולפרש שכח כל האילן באילן דעלמא שכך הוא דינו שאם שכחו ישנו שכחה: 
+<b>ולקשר </b>הלשון שיובן היטב צריך לפר' עוד שמה שאמ' לפני זה שסאתים אינו שכחה. ג"כ מאילן שאינו מפורסם מיירי. כדי שיתקשר הלשון שאחריו באומרו אא"כ שכח כל האילן ודוק. ומשו"ה הוא דקשיא ליה שנולד לו מזה זרות אחר שהזכיר. ולא נמלט ממנו כ"א ע"י זרות יותר קשה ממנו כפירושו של הריקו"ר. שא"א שיסבלהו לשון הר"מ בשום אופן כמבואר לכל מבין. 
+<b>ואמנם </b>אנחנו אם נתפוס בהבנת לשון זה על הדרך שהבין בו הרב בכ"מ בתחלה. אין המקו' צר אצלנו ולא נעמיס עלינו משא פירושו של הריקו"ר מחמת הקושיא והתמיהה אשר עורר עליו בכ"מ. דבמ"כ ק"ו פריכא הוא מה שטען שאם בזית נטופה דשכח האילן אינו שכחה. כשהתחיל בו הוי שכחה אלמא בהתחיל ראוי יותר להיו' שכחה. בשאר אילנות דכל האילן הוי שכחה. כשהתחיל לא כ"ש: 
+<b>ולאיי </b>מופרך ממילא דמה לנטופה דהתחיל עושה שכחה. באין בו סאתים דווקא. ומה שבאילנות אחרים התחיל לא הוי שכחה. זהו משום דבנשאר יש בו סאתים. ומה לאילנות שכל האילן הוי שכחה. לפי שאינן חשובין. תאמר בנטופה שחשיבותו גרמה לו לפיכך שכח כולו אינו שכחה: 
+<b>והכלל </b>שלעולם התחיל בו ראוי שיהא שכחה ודווקא בנשאר פחות מסאתים בין בנטופה בין שאינו נטופה. אבל לסאתים אינו מועיל אפי' לשאינו נטופה. ואע"ג דבשכח כל האילן ובו כמה סאין הוי שכחה. ההוא ודאי מיגרע גרע. כיון ששכחו כולו ע"פ טעמו ונימוקו עמו כמו שזכרנו שעל כרחך אנו צ"ל כן שהי"ל ז"ל טעם הגון בזה אף שנעלם מאתנו: 
+<b>והרי </b>א"כ דבריו עולים יפה ע"פ דרך בלי שום דוחק. והכי קאמר בד"א וכו' והוא שיהא הנשאר פחות מסאתי' עד השתא בנטופה קמיירי. והדר קאמר אבל סאתים אינו שכחה דלכאורה הוא לשון ארוך דממילא משמע. ולא אצטריך ליה אלא לפרושי מילתיה. למימרא דעד סאתים דווקא הוא דהוי שכחה. לפי שסאתים אינו שכחה בשום מקום ואפי' באינו נטופה. אא"כ שכח בו כל האילן. ולכן בדין הוא דבנטופה כ"ש שסאתים לא יהיו שכחה והרי זה מרווח: 
+<b>אלא </b>שבכ"מ מיאן בזה שכבר נשרש אצלו ז"ל מה שכתב לעיל בהשגה ראשונה ע"פ דעת הר"י קורקוס דס"ל להרמב"ם סאתים באילך לא חשיבי. ומשו"ה הוי שכחה אפי' בלא התחיל. על כן לא מצא מנוח בפי' זה: 
+<b>ואמנם </b>אינני מסופק שזוהי דעת הר"מ כאשר ביארתי דמודה בסאתים בכל אילן דלא הוי שכחה. ואפי' תימא דאינו חשוב אפ"ה מטעמא דאמרן לא הוי שכחה. ושאני ליה בין אינן שלם ובין מקצתו. דבשלם טפי הוי שכחה ואפי' בו כמה סאין. ועוד אסביר לו פנים קצת: 
+<b>ועכשיו </b>אבוא ליתן הבנה לדעת הר"א ז"ל איך הבין מלשון הר"מ האי אא"כ שכח כל האילן דקאמר. דהיינו נטופה דביה קעסיק וקאי. כמו שזכרנו בכדי שתפול עליו השגתו בדרך שביארנוה. ויש לתמוה איך לא שת לבו לקושי הנז' שבדברי הר"מ מניה וביה ושע"כ ההכרח מביא להסב כוונתו לד"א: 
+<b>לכך </b>אני אומר שהר"א חשב בו מחשבה באופן שלא תפול בו סתירה. על כן לא זז מפשיטות הבנתו עה"ד האמור. והוא זה דילמא קסבר הר"מ דהא דמפלגינן בהתחיל בו דאינו עושה שכחה אלא עד סאתים. אבל סאתים לא אע"ג דהתחיל. היינו דווקא בהתחיל וקצר רובו ושכח מיעוטו. דלא הוי שכחה גמורה אלא בבציר מסאתים. דטפי מסאתים לא הוי שכחה בשום מקום במיעוטו דווקא. אבל ברוב אילן אדרבה לא משגחינן בסאתים דרובו הוי ככולו בכל דוכתא. וכבר הונח ליתד תקוע במקום נאמן דס"ל להר"מ דאילן שלם גרע. וטפי הוי שכחה יהיה טעמו מה שיהיה. ואולי לפי שהסברא נותנת שאחרי ששכח כולו. שכחה עצומה היא ודאי שאינו עתיד לזוכרה. אלא שאין אנו אחראין לסברתו זאת הנעלמת: 
+<b>ועכ"פ </b>נאמר לדעתו ז"ל שכמו שאילן שלם דינו להיות שכחה אפילו כשיש בו כמה סאין הוא הדין לרובו. דכי אית ביה נמי סאתים או יותר לא מהני דאפ"ה הוי שכחה. ולא עלויי ענייה במה שהתחיל בו. דאדרבה הא נמי מהני ליה דבהתחיל ראוי יותר שיהא שכחה מאחר שהתחיל בו ואעפ"כ נשכח ממנו. הרי נתעצמה בו השכחה וגברה עליו כל כך שאינו עשוי לזכור עוד: 
+<b>ופשיטא </b>דהוי תרתי לטיבותא דלא ליהוי שכחה. חדא שהוא נחשב לאילן שלם ברובו. ועוד שכבר התחיל בו ושכחו. דעד כאן לא מהני סאתים דלא ליהוי שכחה. אלא בדליכא כ"א חדא לטיבותא. דהיינו התחיל. וחדא לגריעותא. ר"ל במיעוטו. דהמיעוט נמשך אחר הרוב שלא יעשה שכחה כמוהו. אבל היכא דאיכא תרתי למעליותא. דהוא רוב אילן שיש לו דין אילן שלם שאין משגיחין בו בסאתים. וגם התחיל בו. כ"ש דנעשה שכחה דהא איכא תרתי לטיבותא בודאי לדעת הר"מ ז"ל: 
+<b>וכן </b>נאמר עוד בהא דקסבר הר"מ דנטופה אין לו שכחה באילן שלם ואפי' פחות מסאתים. היינו נמי משום דליכא אלא חדא לטיבותא דהיינו ששכח כל האילן. דזה לא מהני גבי נטופה. שעכ"פ סופו לזוכרו מחמת חשיבותו. ולא שני לן בין סאתים או לא. כיון שלעולם חשוב הוא ואינו נשכח לעולם כשאר אילנות. והכי דווקא משום דלית ביה אלא חדא כנז': 
+<b>אבל </b>בדאית ביה תרתי לטיבותא. דהיינו ששכחו כולו וה"ה לרובא דכוותיה. וגם התחיל בו דאיתא תו חד צד למעליותא. להורות על עוצם השכחה שאעפ"י שהוא נטופה. כבר הוא שכוח מעיקרו ויצא מלבו לגמרי. ולא ישוב עוד לזכור אותו. בכה"ג דילמא ס"ל גם הנטופה יש לו שכחה. ואפילו בסאתים ויותר. דכיון דאזיל ליה טעם החשיבות שאינו עומד עוד להזכר. מן הסתם מעצמו. חזר להיות כאילן דעלמא. דסאתים ושאין בו סאתים שוין בכולו וברובו: 
+<b>ועפ"ז </b>נבין דברי הרמב"ם לדעת הראב"ד באופן שלא תחול בהם הסתירה הנזכרת מהם ובהם. דהא דקאמר מעיקרא בהלכה כ"ג דאילן מפורסם אינו שכחה אע"ג דאילן בין האילנות ובו כמה סאין הוי שכחה. ומפורסם אפי' בפחות אינו נעשה שכחה. מיירי בדלא התחיל בו דליכא אלא חדא לטיבותא. ועומד לנגדו חשיבות אילן המפורסם: 
+<b>ולבתר </b>הכי כי קאמר בד"א שלא התחיל בו במפורסם. עלה קמהדר כולה בבא דלקמיה והוא שיהיה הנשאר פחות מסאתים מהני ליה מעלת התחיל. אבל סאתים לא מהני להו הך מעלה. אא"כ שכח כל האילן דהיינו רובו. ולאפוקי מיעוטו הוא דקאתי דלא הוי אלא חדא לטיבותא. אבל סאתים ברובו דהוי ככל האילן. מהני ליה מעלת התחיל אפי' לזית הנטופה. דביה איירי בכולה בבא כיון דהשתא איכא תרתי. כך נ"ל שהבין אותה הר"א. ולכן השיג עליה באופן שאמרנו שאינו מחוור כלל וכלל. לפי שא"א לומר שסאתים יהיו שכחה בשום אופן וכ"ש בזית הנטופה וכ"ש באילן שלם. דלהראב"ד לא שמיע ליה ולא ס"ל הך כללא דאילן שלם יהא מעלה אצל שכחה ויועיל יותר לשוכחו ממקצתו. שהוא באמת נגד המושכל לכאורה. ואם קבלה נקבל. וכבר הזכרתי שאין לחשוב שהרמב"ם אמרה מלבו שאלולי כן היה אומר ויראה לי כמנהגו בדברים שחדש מדעתו וסברתו: 
+<b>הנה </b>טרחנו להעמיד דברי הראב"ד וגם דברי הרמב"ם על מכונן ומובנן הפשוט. והבנה זו לא רחוקה אצלי ולא דחוקה. עם שלכל הדרכים א"א להמלט מדוחק מעט. ויונח שיש בזה ג"כ מעט מהדוחק. הלא טוב להניח משמעות הלשון כאשר הוא כמשפטו וכחוקה. ואחלי המעיין אל יבחל באורך לשוני. כי באמת מטיב נושא הענין הוא. שא"א לו מבלי אריכות להטיב ביאורו. ואולי עם כל אריכותו עדיין קצרנו לבאר כל הצריך וסמכנו על המבין מדעתו במקומות לא מעטים. ובקשתי להסתכל בדברי בעין יפה וברוח נדיבה בנחת ושובה. ולא יבהל ברוחו לדון אותי ח"ו לכף חובה. תחת חפצי להועיל להטיב גרסה נפשי לתאבה. זכרה לי אלהי לטובה. ועמ"ש עוד מזה בסמוך: 
+<b>כל זמן שיש לו תחתיו. </b>עיין פירוש הרע"ב הלקוח מן הר"ש שלפי דעתי ביאורו כל זמן שיש לו לבעל הבית לחזור וללקוט תחתיו ואינו בבל תשוב יש לו כמו כן לשוב ללקוט בראשו: 
+<b>ולהרמב"ם </b>ז"ל ד"א בפירושו ולדידיה ה"ק כל זמן שיש לו לעני לקחת השכחה מתח' האילן יש לו ג"כ בראשו. ר"ל כל אותו זמן המפורש בריש פ"ח אימתי מותרין כל אדם בלקט ושכחה שעד אותו זמן הרי הוא של עניים ואין רשות לכל אדם בו. תחתיו וראשו של אילן שוין לענין זה. ואיכא למשמע מנה נמי דמשאין לו תחתיו דהיינו שכבר הלכו נמושות למטה אין לו בראשו. ואע"פ שעדין לא באו למעלה: 
+<b>ובחבורו </b>פ"א [הי"ב דמ"ע] כתב כלשון הזה כל זמן שיש לעני ליטול וכו' בארץ תחת האילנות נוטל. ואע"פ שכבר הותר כל אדם בשכחה שבראש האילן וכ"ז שיש לו ליטול שכחה שבראש האילן נוטל ואע"פ שעדיין אין לו שכחה תחתיו: 
+<b>ונ"ל </b>שאינו סותר למ"ש בפירושו ולכאורה גם לשון המשנ' אין לו הבנה ע"פ דרכו שבחבור. אבל יש לי לפרש דבריו בענין שיסכימו לדעת א' ושיסבלהו לשון המשנה. שהוא ז"ל מפרשה כך כל זמן המיוחד לשכחה שזוכין בו עניים לבדם ואין לכל אדם רשות בה. שהוא בזתים עד"מ עד שתרד רביעה שנייה. כל אותו זמן שיש לו לעני ליטול תחתיו של אילן בין יש לו שכחה גם בראשו של אילן או לא. הוא נוטלו ואין לאחר ליטלו כל עוד שלא הלכו בו נמושות. כל זה הזמן יש לו בראשו של אילן ליטול השכחה שבראשו. בין יש תחתיו שכחה או אין תחתיו שכחה. דהיינו בין שכח הבע"ה תחתיו בין לא שכח. או שכח וכבר הלכו נמושות שהתחתונות ניתרות לכל אדם בהליכת הנמושות (עמ"ש בס"ד רפ"ח דלקמן) ונסתלקה רשות העני ממנו. אעפ"כ לא הפסיד מה שבראשו של אילן שאינו ניתר בכך ותלוי עד רביעה שנייה. וע"כ יש לו לעני ליטול ואין לכל אדם זכות במה שבראשו ודוק היטב שבזה יבוא הכל על נכון דברי הרמב"ם בחבורו וביאורו איש על מקומו. וענין המשנה מובן היטב בלי גמגום: 
+<b>ועדיין </b>צריכין אנו למודעי דעת הראב"ד [שם] ולא באתי להעתיקו הנה ולהאריך בביאורים אחרים. רק להעיר המעיינים הרוצה לראות יבוא ויראה בהשגות ואת אשר יבחר יקריב אליו. רק את אשר תדע כאן כי הוא ז"ל מפרש כל זמן שיש לו תחתיו לענין השכחה שכל זמן שיש דין שכחה למה ששכח תחתיו של אילן יש לו שכחה למה ששכח בראשו ואין לו לשוב לקחתו. עיין שם טעמו שהאריך בפירושו זה ופירש ע"פ שטתו גם הירו' שאומר אבל קודם לכן אע"פ שאין לו תחתיו יש לו בראשו. ואשר הביאני להזכיר זה כי ממנו תראה שת"ל כיווננו לאמת במה שפירשנו בבבא הקודמ' בדעת הראב"ד שלא כמו שהבינוהו מבארי ס' המיימוני הנז' והוא שהם ז"ל חשבו שסובר שאין שכחה לאילן שלם ותפסוהו על כך כדרך שנתבאר למעלה בארוכה בעזה"י: 
+<b>והמעיין </b>בזאת ההשגה שאנו עסוקים בה עכשיו לבבו יבין האמת אתנו ת"ל שלא כך עלה על דעת הר"א שאף הוא ז"ל מודה באילן שלם שיש לו דין שכחה. אלא שהקפיד על תנאי הסאתים. שאם יש בו סאתים ניצל מדין ק"ו כדלעיל. וזה מבוא' מאד שכך דעתו במ"ש בזאת ההשגה השייכא לכאן בפי' הירו' הנז' שקודם לכן דהיינו עד שלא התחיל בו אע"פ שאין לו תחתיו שכחה ואין שם מה שישכח הרי הוא שכחה מה שבראשו אם אין בו סאתים. הרי מבואר בירור שאין אחריו בירור שזוהי דעתו ז"ל באילן שלם כמו שאמרנו: 
+<b>וגם </b>מכאן מוכרח בהבנת ההשגה השנית דלעיל שאינו כמו שדימו בה הם ז"ל שבחלוקת התחיל יסבור הר"א שיש שכחה אפי' ליותר מסאתים ואפי' לזית נטופה. שגם סתירת זה יתבאר לך ממנה שהרי אם עד שלא התחיל שהוא מה שהר"א ז"ל מפרש מאמר הירו' אבל קודם לכן אע"פ שאין לו תחתיו שזה קל לדעתו. (רצוני קולא לבע"ה) שאע"פ שאין לו תחתיו ישנו בראשו. אעפ"כ התנה שיהא פחות מסאתים לשיעשה שכחה. בהתחיל בו דהיינו דאיירי ביה הכא במתניתין דחמור דאין לו שכח' בראשו אלא כל זמן שיש לו תחתיו ומכי לית ליה תחתיו לית ליה בראשו. אינו דין שלא יהא שכח' ביו' מסאתים וכ"ש בזית הנטופה שאפילו שאר אילנות כך דינן והרי זה ק"ו שאין עליו תשובה. הא אין לך לומר אלא כמו שפירשנוה לדעת הר"א ואין לי לכפול הדברים הנאמרים למעלה כי אני נשען על המעיין שיהיו שמורים אצלו: 
+<b>ואל </b>תתמה לפ"ז דהיכי נימא לדעת הר"א דהכא הויא לה ההיא מעלה דלא התחיל. גריעותא לגבי בע"ה דיש לו שכחה יותר משאם התחיל דאז אין לו שכחה בראשו רק כל זמן שיש לו תחתיו דווק'. ולעיל במתני' משמע דהתחיל הוי לגריעותא שבהתחיל אפי' בזית הנטופה יש לו שכחה. ובלא התחיל אין שכחה לזית הנטופה: 
+<b>הא </b>לא קשיא דהכא בבבא דילן דעסקינן בה השתא דאמר הראב"ד משמא דגמרא דבני מערבא דלא התחיל עדיף לשוויי שכח' היינו בשאינו נטופה. דנטופה הוא דמהניא ליה לא התחיל. אבל לשאינו נטופה לא מהני לא התחיל. דהכל תלוי בסאתים שאם יש בו סאתים אינו שכחה ואם אין בו סאתים אדרבה מיגרע גרע לא התחיל דנעשה שכחה אפי' אין לו תחתיו. משא"כ בהתחיל דאין נעשה שכחה בראשו אלא כ"ז שיש לו תחתיו ויתבאר לך אם תדקדק היטב ותעיין פירוש הר"א במשנתנו במקומו שלא העתקנוהו כל הצורך לבריחת האריכות. ובאמת ראוי לעמוד עליו כי הוא הנאות לענין משנתינו מכל שאר הפירושים שנאמרו בה עם שלא נמלט מדוחק מעט ודעת לנכון נקל: 
+<b>נשאר </b>לי עוד לבאר מה שהקשה הרא"ש על פירושו של הר"ש במשנתינו. דכ"ז שיש לו לבע"ה תחתיו יש לו בראשו ולא הוי שכחה. שהוא תמוה לכאורה דמאי שנא מעומר שאינו מציל את הקמה והרא"ש דחק לתרץ: 
+<b>איברא </b>בדין הי"ל להרא"ש להקשות כן לפי שהבין שדעת הר"ש ז"ל במלת תחתיו שענינה במה שמונח על הארץ תחת האילן. וכמו שמפרש גם הרמב"ם ז"ל בזה דבתלוש מיירי משו"ה הוא דקשיא ליה ז"ל. אבל אני סובר שהר"ש רוח אחרת עמו בזה דס"ל שיש לו תחתיו ובתחתיתו של אילן. כלומר למטה יש לו מפני שלא שכחו. או שאין בו דין שכחה ויש לו ללוקטו עדיין (ועד"ז הולכת דעת הר"א במשנתנו כמ"ש לעיל) אז יש לו בראשו. ואתי שפיר מדין קמה שמצלת את הקמה: 
+<b>ולי נראה </b>עוד לפרש אפי' תימא תחתיו בתלוש איירי הכא במאי עסקינן בששכח תחלה בראשו של אילן כשיעו' סאה. ואח"כ שכח עוד סאה אחרת תחתיו. מהו דתימא לא לצטרפי לסאתים כדתנן בפרקין דלעיל מ"ט סאה עקורה וכו' אין מצטרפין (עמ"ש שם בס"ד) קמ"ל כל שיש לו תחתיו כלומר שאותה סאה אם היתה לבדה שכוחה. הרי היא של בע"ה. שראשו של אילן היה מגין עליה מדין קמה דמציל את העומר. מעתה אפי' יש עוד סאה בראשו של אילן ששתיהן שכוחות ישנן לבע"ה שמצטרפות. דשאני זית דביה מיירי במתני'. ואל תתמה שהרי לר"י אין שכחה לזתים. ודוק היטב: 
+<small>משנה לחם<br><b>אפילו כזית הנטופה בשעתו </b>לשון תי"ט סירכא דרישא נקטי ע"כ. <b>ר"ל</b> תיבת לשעתו מיותרת כאן. שאין בה רבותא. והול"ל אפי' זית נטופה גרידא. שהיה בודאי רבותא טפי. <b>אבל </b>לא ידעתי מנין לו לתי"ט הך רבותא הכא. אימא אין שכחה לעולם בנטופה גמור. אלא דווקא בנטוף לשעתו. ואפ"ה שפיר מיתני ליה אפילו משום דאית ביה מעליותא בדמיון. שהוא כזית הנטופה (אע"פ שאינו אלא בשעתו) אבל הנטופה ממש. אינו בכלל זה לגמרי (ולא אתא לאפוקי אלא שאר זיתים. שאינן דומין לו כלל) היינו רבותא. א"כ לאו משום סירכא לחוד נקטיה. אלא דלא סגי בלא"ה. <b>וברור</b> הדבר שאינו מוכרח מ"ש תי"ט כאן.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<b>עקץ. </b>שכורת עוקצו והוא הפך הפעולה כמו ודשנו ודומיו. א"נ שעושה לו עוקץ שהוא הבית יד שלו שנאחז על ידו הפרי. ועל שם שהוא דק וחד ונוקב נקרא עוקץ לפי שעוקץ כמחט וקוץ: 
+<b>המניח את הכלכלה תחת הגפן הרי זה גוזל את העניים. </b>נ"ל דלאו ברשיעי עסינן שעובר על לאו דלא תלקט. דמאי אצטריך למילף איסוריה מדברי קבלה דאל תסיג גבול עולם. תיפוק ליה דקעבר אמימרא דרחמנא. דבהדיא כתיב בתורה. ואי עביד לא מהני. וקיי"ל דלוקה אם לקט לעצמו ואכלו או הפסידו כדפסק הרמב"ם בפ"א מהל' מ"ע. ולא צריך לאשמועינן דהנוטל מתנות עניים לעצמו שגוזל את העניים: 
+<b>והא </b>דתנן לעיל פ"ה [מ"ו] מי שאינו מניח את העניים ללקוט וכו'. נמי צ"ל שאינו נוטלו לעצמו אלא שאומר שימתינו עד שיבואו עוד עניים אחרים ושאר אמתלאות כהני דחשיב התם. והכא נמי י"ל דלא מיירי במניח את הכלכלה בכוונה לשיפול הפרט לתוכו כדכתב הרע"ב. אלא במניח כלכלה ליתן בתוכה בצירו.   וקמ"ל דאע"ג דאינו מתכוין לגזול את העניים. לא יעשה כן להניחה תחת הגפן שממנו בוצר. לפי שאפשר שיפול לתוכה הפרט הנושר שהוא של עניים וגזל הוא בידו אע"פ שהוא בלא כוונה. אלא ירחיק הכלכלה קצת ויניחנה מן הצד בכדי שלא יהא אפשר לפרט ליפול לתוכו: 
+<b>ואין </b>נ"ל לומר דאפי' תימא כפי' הרע"ב. ואפ"ה אצטריך לאשמועינן דמשעה שנושר זכו בו העניים אע"פ שלא הגיע לארץ. דפשיטא ומהיכי תיתי ניבעי שיפלו לארץ דווקא. אע"ג דבירו' פירשו כן. לאו משום דאצטריך. דהא מהך קרא לא משמע מידי. דסתמא כתיב ובכל גוונא משמע ולא תלקט אפי' במחובר נמי משמע. כ"ש דהקולט מן האויר בכלל. אלא דהירו' קושטא דמילתא קאמר דהעני' זוכים בשעת הבצירה מיד. ומדכתיב באורייתא נפקא ליה הא כדאמרן: 
+<b>וצל"ע </b>עדיין דברמב"ם פ"ד [הלכה י"ד] מה' הנז' משמע דאין העניים זוכים אפי' אחר נשירה ונפילה שהרי פסק וכתב המפקיר את הלקט עם נפילת רובו אינו הפקר. משמע הא עם נפילת מיעוטו הוי הפקר ולא זכו בו עניי' אפי' כבר נעשה לקט והגיע לארץ. דאי זכו בו עניים היאך יכול להפקיר דבר שאינו שלו. ויצא לו זה לרבינו ז"ל מרפ"ה דתמורה (דכה"א ובכ"מ נרשם המ"מ בטעות): 
+<b>ולא </b>ידעתי אם יודה הרב ז"ל במ"ש כאן משם הירו' דמשעת נשירה זכו בו עניים. כי קשה להולמו ולהסכימו עם פסקו הנז'. או יסבור ז"ל שתלמודנו חולק בזה על הירו' ואתלמודא דידן סמכינן והדבר צריך תלמוד: 
+<b>והצצתי </b>שם בגליון המיימוני. שהעמיד המדפיס החדש דנראה דמדמי לה לעוללות שעד שלא נודעו יכול להקדישן ולא זכו בהן עניים כדתנן לקמן [מ"ח]. והוא דבר תמוה שבעוללות ודאי אין יד לעני לזכות בו עד שלא נודעו בו. אבל לקט משעה שנעשה לקט הרי זכתה לו תורה לעני ואפי' משעת נשירה קודם שהגיע לארץ וכמ"ש בירו' ופשוט הוא כדלעיל. ואיני יודע מה תועלת בדמיון כוזב זה: 
+<b>ואמנם </b>שלא יחלוק הבבלי עם הירו'. ע"כ צריך לפרש דאין פירוש נשירת רובו הרוב ממה שיפול מאילן זה ויעשה לקט. אלא כך תפרשהו קודם שיצא רוב הנושר מתחת ידו של בע"ה המשיר. שאם הקדישו קודם שיצא הרוב. שעדיין הרוב בידו. ולא יצא כ"א מיעוטו. הרי הוא כאילו עדיין כולו בידו. ולא יטה לארץ מנלו. וברשותו הוא עומד להקדישו כשלו אבל אם אמר שיהא קדוש אחר שיצא רובו מתחת ידו ויטה ליפול מיד. אף אם לא יוטל עדיין שהרי קצתו בידו ולא יצא כולו לאויר. וכ"ש שלא הגיע לארץ. אעפ"כ שוב אינו ברשותו. לפי שעם יציאת רובו מתחת ידו. הרי הוא כאילו יצא כולו ונתך ארצה. ואחר העיון אף שהלשון דחוק קצת. מ"מ פירוש זה מוכרח שם בגמרא [תמורה כ"ה א']. דהוי דומיא דיציאת רובו של בכור ודוק. והשתא ניחא דתלמודא נמי הכי ס"ל. ואדרבה מוסיף הוא על הירו' דאפי' נשר מקצתו לאויר נעשה לקט: 
+
+Mishnah 4
+
+<b>אם נקרצת עם האשכול. </b>כשחותך האשכול מן הארכובה אם נחתכת העוללת עם האשכול היא של בע"ה הרא"ש ז"ל. ולרמב"ם ז"ל דרך אחרת: 
+<small>משנה לחם<br><b>כל שא"ל כתף ונטף </b>ס"ד אין לה כתף. או א"ל נטף קאמר. להכי מפרש ואזיל יש לה כתף או נטף לבע"ה.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<b>המדל </b>בפ"ד [מ"ד] דשביעית תנן איזהו המדל א' או שנים ופירש הרע"ב שעוקר א' או שנים. וכן פירש במדל דפאה דלעיל פ"ג [מ"ג] וכן הוא פירוש הר"ש במשנתנו. ולא כמו שמפרש הרמב"ם ז"ל כאן שהוא הזומר כנראה מלשונו: 
+<b>ועמ"ש </b>הרע"ב אעפ"י שיש בהם פאה כתב בתי"ט ז"ל אע"ג דדין פאה בסוף. אם הניח בתחלה ג"כ דין פאה יש לה עכ"ל. הבין ז"ל דפאה דקאמרי רש"י והרע"ב שכבר הפריש הפאה. ולא היא אלא ר"ל אף על פי שיש במה שמדל פאה הראויה להוציאה מהגפנים שעוקר בין בתחלה או בסוף. ועתה כשמדל אותם אינו מפריש מהם הפאה. דהיינו ממש כהא דתנן לעיל פ"ג [מ"ג] המדל נותן מן המשואר על מה ששייר. וא"צ להפריש על הכל כנ"ל נכון: 
+<b>ובהא </b>אזיל ליה נמי מ"ש בתי"ט עוד אבל קשיא לטעמא דשותף אם מדל אחר שהניח פאה כבר נתבשלו וכו'. ולק"מ דלא מיירי כלל בפאה שכבר הונחה והופרשה. דאי בכה"ג שחלק העניים מופרש וניכר ליכא למימר דדין שותף להם דהשותפים שחלקו מיקרו ואחר שחלקו אין כאן שותפות ולא נקרא שותפות אלא כל זמן שלא הוברר לכל א' חלקו וזה ברור: 
+<b>ועוד </b>אפי' לפי הבנת בתי"ט לא הקשה כלום במ"ש לשנה הבאה אין כאן שותפות לעניים בקצה זה וכו'. דמה בכך אם קצה זה או אחר הוא. לעולם חלק עניים בתוכו. והגפנים שמדל בשנה זו היו ראויים לעשות ענף ולשאת פרי לשנה הבאה וחלק העניים בהן. עכשיו נגרע מחלקן. קמ"ל דרשאי לעשות כן גם בשל עניים כמו בשלו מאחר שמתוקנין הן בכך: 
+<b>אמנם </b>מה שהביאו לבתי"ט לכך לפי שכסבור היה דלכ"ע מדל הוא כריתת הזלזלים שהם האשכולות היתרות המכחשות הגפן כמ"ש הרמב"ם [בפירושו] משו"ה קא קשיא ליה. דאין זה ממעט במה שיגדל לשנה הבאה ואדרבה משביח הוא. אבל באמת הר"ש ז"ל דקיימינן ביה אינו סבור כן אלא כמו שאמרנו דהיינו עקירת גפני' ואילנות שלמים. שאע"פ שעושה כן להשביח האילנות הנשארים. מ"מ ממעט בחלק העניים שמובלע בהן והיה ראוי לבוא מאלו האילנות הנעקרין אם היה מניחן ליגדל. וזה הפירוש יותר נראה מפי' הר"מ ז"ל במלת מדל כאשר הראת לדעת: 
+
+Mishnah 6
+
+<b>כרם רבעי. </b>ז"ל. התי"ט ומ"ש הרע"ב הנוטע כל עץ מאכל וכו'. ואנן כרם תנן וכו' ולא תירץ כלום הן במה שהרע"ב מפרש באופן אחר ממה ששנה רבי כאן. והן במה שיש מן הסתירה במשניות עצמן שפעם שונה רבי כרם רבעי ופעם נטע: 
+<b>ולי </b>נראה בעניותי שאין כאן סתירה שכל המשניות סוברות כפשטיה דקרא דרבעי נוהג בכל עץ מאכל וכפירוש הרע"ב. ולא מצינו בה מחלוקת כ"א לאמוראים [ברכות דף ל"ה] (אע"ג דגם רבי ס"ל כרם דווקא כדאיתא בגמרא [שם] דיליף לה מתבואת הכרם. מ"מ המשניות קודם רבי כבר נשנו כדמשמע בכמה דוכתי ומהם סוף טהרות [יעוי' ב"ק צ"ד ע"ב תוס' ד"ה בימי רבי] ובנ"ד מוכח נמי הכי בירושלמי עיין לקמן מ"ב פ"ה דמ"ש הביאו בתי"ט וק"ל): 
+<b>ומה </b>שתפס התנא לפעמים לשון כרם להורות דבר אחר בא שאע"פ שנוהג בכל אילן מאכל. אין דין רבעי אלא בחמשה אילנות הנטועין כהלכתן. שכן נקראין כרם בכ"מ לענין כלאים ולענין שחוזרין עליו מעורכי המלחמה שאינו אלא בחמשת אילני מאכל כמו ששנינו בסוטה פ' משוח. [דף מ"ג]. (והכא בלא"ה היה צ"ל כרם דווקא משום פרט ועוללות דנקט. ולא למעוטי שאר נטעים מרבעי וק"ל) והרי משם יש ללמוד במכ"ש שאם שם שפרט לך הכתוב אשר נטע כרם [דברים כ' ו']. לא אמרינן כרם דווקא ומרבינן כל אילני מאכל דדמו לכרם בנטיעתן. כאן לא כ"ש. ועכ"פ דהתנא קורא כרם לחמשת אילני מאכל שמעינן מהתם. והכא נמי דכוותה: 
+<b>ומזה </b>אני תמה מאד ממה שמצאתי לתר"י בפי' הרי"ף ריש פכ"מ אהא דחד תני כרם רבעי כתבו וז"ל ויש עוד סמך לדבריו מן הכתוב אשר נטע כרם [שם] ולא חיללו מה כאן חילול של כרם וכו'. ונפלאתי ע"ז מאד איך אפשר דאשתמיט להו משנה שלמה דהתם [סוטה פ"ח מ"ב] כרם לאו דווקא. ואדרבה איפכא איכא לסיועי ודאי למ"ד נטע רבעי. דהא מכיון דמרבינן התם לכל אילני מאכל דכרם בכולהו משמע. ואפ"ה כתיב התם חילול ש"מ דכולהו צריכי חילול ונטע רבעי תנן. וצ"ע דלא מייתי תלמודא הך קרא לענין נטע רבעי למיפשט מניה: 
+<b>כולו לגת. </b>כתב בתי"ט דלהכי נקטו כולו לגת. דכשהן לעניים אין בע"ה חייב לבצור העוללות כמ"ש הרמב"ם [בפ"ד דמ"ע] ולא פירש בכ"מ מאין לו עכ"ל. ואין צורך לידחק ולהוציאו מכאן שיש לנו יותר מפורש בפרקין דלקמן מ"ג נאמנין על השמן ואין נאמנין לומר של זיתי ניקוף הוא: 
+<b>הרי </b>מבואר הדבר שאין בני אדם נוהגין לתת לעניים שמן משכחת הזיתים. וה"ה ליין בעד הפרט ועוללות שכל מתנות עניים שוין. וכן הוא בהדיא בפ"ג [מ"ט] דחלה זיתי ניקוף עם זיתי מסיק. ענבי בציר עם ענבי עוללות וק"ל. עמ"ש לקמן פ"ח מ"ג: 
+<b>ונ"ל </b>דמקרא מלא הוא דכתיב תעזוב. עזיבה אמרה תורה ולא נתינה. ואם אתה אומר יקצור ויבצור בע"ה אין כאן עזיבה. ומהכא נפקא ליה להרמב"ם דאין בע"ה חייב לבצור. וכדדרש ביה הרמב"ם בפ"א דהל' מ"ע [הלכה י'] דאין גופן קדוש ואינו חייב ליתן דמיהן מדכתיב תעזוב ולא ונתן. דאיכא למידק אמאי לא סגי להרמב"ם בטעמא דתלמודא [חולין קל"ד ע"ב]. מדכתיב לעני ולגר ולא לעופות ולא לעטלפים. אלא משום דאכתי הוה מצינן למימר שלא יניח לעופות לאכול מתנות עניים. אבל ילקטם ויתחייב בדמיהן כשיזדמנו לו עניים. וזה אינו שא"כ לא יהיו כל אדם מותרין בלקט משפסקו העניים כדתנן בריש פרקין דלקמן. אלא ע"כ אין גופן קדוש וכל שאין כאן עניים הותרו לכל אדם ואפילו לבע"ה עצמו. וצ"ל משום דכתיב תעזוב ולא ונתן. הא ע"כ שלא חייבה תורה אלא עזיבה. שאם אתה אומר יבצרם. מעתה יתחייב גם בדמיהן וימתין עד שיזדמנו לו עניים ודוק. 
+<b>וצ"ע </b>עוד דהא פסק הרמב"ם שם [פ"א ה"ב דמ"ע] דאם כילה פאת שדהו חזרה פאה לעמרים. לא הפריש מהם יפריש מן הפת. וכן בלקט. הרי שריבתה תורה נתינה על העזיבה וי"ל קצת וק"ל: 
+<small>משנה לחם<br><b>ובה"א </b>עתי"ט. וז"ל קול רמ"ז. ובהא אנהירינהו לעיינין לתירוץ אחר. שמ"ש אינו מ"ה אלא בדגן תירוש ויצהר. וסד"א אף רבעי כוותיה. קמ"ל הילולים דנוהג בכל אילן ע"כ. <b>ובמ"כ </b>אין כאן נהירת עיינין. אלא סמיות עינים. מי איכא לאקושי למעשר בהא. דלא דמי כלל. הכא עץ כתיב. ואיך אפשר לטעות ולדמויי למעשר שנוהג בתבואה. אולי נתיירא מהמדרש עץ שאכל ממנו אדה"ר חטה היה. אבל חוץ לכבודו. אין זה עולה על הדעת ללמוד מדברי אגדה לכאן. ואף היא לא נאמרה אלא בחטה בלבד. והדבור בזה יתרון. גם בתירוש ויצהר לחוד ליכא למטעי בלא"ה. משום דכל עץ מאכל כתיב.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>אחר תיבת משוא. נ"ב ויש לו מקרא. עד כרם זית. הרי בפירוש. שגם שאר אילני מאכל. קרוים כרם. והיינו כשהם נטועים כשורת הכרם. והושאל זה השם. גם לשורת חכמים בישיבה. כמ"ש בכרם ביבנה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס"פ דכוותה. אלא דבר"פ כ"מ מוכח. דאיכא מאן דסבר כרם ממש דווקא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס"פ המסיימת בס"ד. נ"ב אי נמי כדי שלא להפסיד לרוב עניים. המאחרים וממתינים עד שיגיע זמן הבציר כראוי.</small>
+
+Mishnah 7
+
+<b>כרם שכולו עוללות רע"א לעניים </b>פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ד [הלכה כ"א] מהל' מ"ע כר"ע. ותמהתי מאד ששם בהלכה כ"ב הסמוכה לדין זה פסק עוד שאין עניים זוכין ליקח פרט ועוללות עד שיבצור בע"ה ג' אשכולות. ואיני יודע לכוין זה עם הדין הנז' שהם ב' דברים הסותרים זא"ז שאם אתה אומר שצריך עכ"פ שיבצור בע"ה ג' אשכולות ואם לאו אין לעניים זכות בעוללות. מה יעשו א"כ בכרם שכולו עוללות שאין בו לבעה"ב כלום לבצור. ואם כרם שכולו עוללות לעניים. הרי שאין משגיחין בבע"ה אם בוצר אם לאו: 
+<b>והא </b>דאיתא הכי בירושלמי כמה בציר ג' אשכולות אדר"א איתמר דקתמר אם אין בציר מנין עוללות. על הא קאי בירו' כמה הוא בציר דר"א. אבל לר"ע אפילו אין בציר יש עוללות. ולא אצטריך אליביה למבעי כמה הוא בציר: 
+<b>ודקאמר </b>ר"ע שאין לעניים בעוללות קודם הבציר. פשטא דמילתא שאין לעניים ליקח העוללות קודם שיגיע זמן הבציר. יהיה מאיזה טעם שיהיה. כמו שצריך שתאמר בעוללות שבכרם שאינן לעניים קודם הבציר. אם מפני טובת הנאה של מצוה לבעלים. דניחא להו למיעבד מצוה להפרישם ולא שיקחום עניים שלא מדעת בע"ה. או כדי שלא יבואו העניים לידי חשד לבוא קודם הבציר. בשעה שאין בע"ה מתראה בכרמו. או שמא לפי שעדיין לא נסתלקה רשות בע"ה לגמרי מן העוללות קודם הבציר לענין שיוכל להקדישן. דהיינו עד שלא נודעו העוללות דתנן וכדנימא לקמן בס"ד: 
+<b>וכ"ש </b>בכרם שכולו עוללות דאיכא תו טעמא אחרינא דאע"ג דשייך נמי בכל עוללות. בדידיה שייך טפי דהיינו טעמא דאין לעניים בעוללות קודם לבציר. שמא בתוך כך יגדלו יותר ויהא להן כתף או נטף דבחד מניהו סגי למיהוי לבעה"ב. או בספק דכתף ונטף. שהרי אפשר שיצאו מידי ספק כשיגיע זמן הבציר. דבודאי בכרם שכולו עוללות שהזיקו מרובה טפי אית למיחש. ולכן מן המשנה איני רואה הכרח לדברי הרמב"ם בזה: 
+<b>אולי </b>משמע לו ז"ל להסכים הירו' הנז' עם דברי ר"ע ג"כ דאין לעניים קודם לבצירה של בע"ה ס"ל. ובכרם שכולו עוללות אע"ג דלית ליה לבע"ה כלום. מ"מ לא יקחוהו עניים עד שיתחיל לבצור כרמים שלו האחרים אם יש לו. אי נמי אע"ג דבכרם שכולו עוללות ודאי אזיל ליה בתר בציר דעלמא. דמשיתחיל העם לבצור זוכין בהן עניים. משא"כ כשיש לבע"ה לבצור בשלו. אין לעניים ליטול העוללות כי אם אחר שיבצור הוא ג' אשכולות. ואין משגיחין בזמן הבציר אע"פ שכבר הגיע. מטעמא דאמרן דכולהו איתנהו בודאי: 
+<b>אלא </b>שאיני יודע טעם לשיעור בצירת ג' אשכולות אליבא דר"ע. שאין הדבר תלוי אלא שיתחיל הבע"ה לבצור. ואפילו אליבא דר"א אין נראה בעיני דבעי הך שיעורא למעט זכות העניים קודם שיבצור בע"ה ג"א דווקא. שלא נאמר זה אלא לשער הבציר. כמה יהא בו בכרם שלא יהא נקרא כולו עוללות. ולא איכפת ליה לר"א אפילו אם ילקטו העניים העוללות קודם שיבצור בע"ה אם לא מטעמי דפרשינא. והוי סגי משיתגלה בע"ה בכרם ומכין עצמו לבצרו: 
+<b>אך </b>י"ל מאחר שיש קפידא שיעשה בע"ה התחלה ויעמוד שם. לא פסיקא מילתא כל כמה דלא בציר בפועל. ובג' אשכולות חשיבא התחלה ושוב אינו עשוי לפסוק עד שיגמור: 
+
+Mishnah 8
+
+<b>העוללות לעניים. </b>לשון בתי"ט אף על גב דר"ע דהלכה כמותו אמר לעיל שאין לענים בעוללות קודם בציר. איכא למימר מ"מ ס"ל נמי כיון שנודעו שהן עוללות אין לבע"ה בהן כלום ואין יכול להקדישן עכ"ל. 
+<b>והא </b>לא צריכה למימר דר"ע נמי הכי ס"ל ומילתא דפשיטא היא. וטפי מהא אית ליה לר"ע כמ"ש בסמוך. וגם תחלת מאמרו זה אינו מדוקדק דתלי בדר"ע דווקא הא דאין לעניים בעוללות קודם הבציר. ואטו מי איכא. מאן דפליג בהנך תרתי. דאף ר"א ס"ל שאין לעניים בעוללות כמו שנתבאר. וכ"ש דר"ע ס"ל נמי דר"א דאף קודם שנודעו בו העוללות אין בהם לבע"ה כלום. (כמ"ש הרע"ב במשנ' דלעיל) אע"פ שאם הקדישן הקדש חל עליהן. שאל"כ אף הוא יזכה בהן ובטלת מצות עוללות. ור"ע זכות עניים עדיפא ליה. וא"צ לומר בשכבר נודעו העוללות שזכו בהן עניים לגמרי. ושוב אינו יכול להפקיע מידן. שאם לא עכשיו אימתי: 
+<b>ומאי </b>איכא למימר בודאי דהכי הוא ולא אפשר לומר באופן אחר. ולא עוד אלא שבאמת משנה שאינה צריכה היא ולא נסיב לה תנא אלא באיידי דאצטריך לאשמועינן דעד שלא נודעו עוללות הקדש חל עליהן. ואין העוללות לעניים אע"פ שאינו יכול לקחתם לעצמו. דהיא הרבותא דהוצרך להשמיענו: 
+<b>וכל </b>זה אי מתני' דהכא נמי אליבא דר"ע איתניא ואעפ"כ אין צורך לפי מה שכבר רמזתי במשנה דלעיל. שיש לפרש דהא דתנן הכא משנודעו העוללות היינו מן הבציר ואילך. ר"ל שע"י הבציר מתברר חלק העניים. כשבוצר בע"ה האשכולות ומניח העוללות. שע"י כך הן נודעין וניכרין (קודם א"א לעמוד עליהן כנז'). ויד בע"ה זכתה לעניים שלא בפניהם. ע"י מחשבתו הנכרת מתוך מעשיו שהניחן ולא בצרן. והוא פירוש נאה ומשובח: 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מאימתי כל אדם מותרין בלקט. </b>ה"ה לבע"ה שמותר בלקט שלו. משפסקו העניים לחזר אחריו. דלא נקט כל אדם אלא לרבותא. דלא תימא כיון שנתייאשו ממנו עניים הרי הוא של בע"ה שזכתה לו שדהו. קמ"ל כל כמה דלא גלי דעתיה דניחא ליה דליקני. יד כל אדם שוה בו דמהפקירא קזכו ביה: 
+<b>ומשו"ה </b>לא איצטריך למתני פאה. דכ"ש הוא אם בלקט שעל כרחו ושלא מדעתו זכו בו עניים. הפקרן הפקר שיותרו בו כל אדם. פאה דמדעתיה דבע"ה. שהוא מפרישה לעניים ואיכא דעת אחרת מקנה אותה. לא כ"ש שהיא של עניים לענין שאם הסיחו דעתן ממנה. שנעשה הפקר והותר לכל אדם. ושכחה ולקט כדבר א' הם. אף על פי שהייתי יכול לומר בו טעם למה לא שנאו כאן. (ובאמת בגמרא דתענית (דו"ב) גרסינן בהדיא לכולהו). משום דבפלוגתא לא קמיירי כיון דקבעי למתני ובזתים משתרד רביעה שנייה. ותו לר"י דפרק דלעיל ס"ל דאין שכחה לזתים. ואליביה דר"י נפק מנה חורבא דקמפקע לה ממעשרות. שיש לך לידע דכי תנן מותרין בלקט משילכו נמושות וכו'. פטורין הן מן המעשרות כאילו לקטוהו עניים. וגם מתורת הפקר שפטור מן המעשרות. אבל האמת ג"כ כמ"ש בתי"ט דשם לקט מושאל לכל מ"ע. וגם הפאה בכללו. ותלמוד ערוך הוא בידינו בפרק ראשית הגז (דקלז"א) אע"פ שאין דין לקט הפרטי כ"א בתבואה וכיוצא בה מהנקצרים כמ"ש לעיל פ"ד עיין שם בהשמטה: [בהוצאה זו הודפס לעיל בפנים. שם.] 
+<b>ובזתים משתרד רביעה שנייה. </b>הרמב"ם בפירוש פסק שאין הלכה כר"י. ובחבור פ"א דהל' מ"ע [הלכה י"א] לחלק יצא וקבע שני זמנים לשכחת זתים דאותה שבראש האילן ניתרת מרביעה ב' ואילך. ושכחת התלושין שתחתיו משיפסקו העניים. וצ"ע מאן פלג ליה בהכי. ולטעמיה דהירו' דלא תנינן נמושות משום דעת צינה היא כו'. ודאי משמע דלא פלוג. איברא טעמא דמסתבר איכא. דמשו"ה לא תני נמושות. משום דאיירי בראשו של אילן שאין נמושות באין לשם: 
+<b>ונראה </b>דהירו' דלעיל פ"ז משנה ב' הכריח להר"מ ז"ל לפרש כן עיין שם. וצ"ל שחזר בו מחמת זה ופסק כאן כר"י דהכי הוא מסקנא דהירו' דר"י דידיה ס"ל בזתים נמי משילכו נמושות והיינו ודאי למטה דמצי אזלי הנך סבי אתיגרא. מיהא בראש הזית דלא אתי להתם. מודה נמי דזמנו ברביעה ב' ודוק היטב. 
+<small>משנה לחם<br><b>הנמושות </b>אית דמפרשי זקנים. ולשון נמושות מענין משמוש שבדברי חז"ל. ולדעת רש"י בחומש יהיה וימש חושך מענינו. לומר שהיה בו ממש. או שהיה ממושש ביד. מלשון ממשש בצהרים. <b>לפ"ז</b> יהיה כאן ג"כ מלשון משוש. מורכב זר. ע"ד נמבזה. <b>ולשון </b>רש"י בגמרא דב"מ מוטעה. וצ"ל ואית דמפרשי לקוטי בתר לקוטי. <b>לפ"ז</b> צ"ע. דא"ה היינו משילכו העניים ויבואו. וצ"ל לפ"ז. דתבואה עדיפה ליה לתלמודא דידן. דחביבה על העניים ביותר. ומחזרים אחריה כמה פעמים. ואינן מספיקין בהליכה וביאה. אלא פעם אחר פעם. וזה דוחק. כי א"כ אין לדבר שיעור. <b>וי"ל</b> דבפרט. אותן העניים שכבר לקטו פ"א. חוזרין אחריו פ"ב. מתוך שהוא חביב עליהם. ומשם ואילך הפקר הוא. <b>משא"כ</b> בלקט. דבעינן דאזלי לקוטי אחריני בתר לקוטי. שאע"פ שכבר הלכו בו עניים. באים אחרים והולכים אחריהם שנית. אולי ימצאו מה ללקוט. מי יודע והשאירו הראשונים אחריהם ברכה. עם שהם עצמן אינן באין עוד פעם שניה. שאינו חביב עליהם כל כך. וזה נכון. <b>אמנם</b> בירושלמי פסיקא לה כפירושא דסבי דאזלי אתיגרא. משו"ה ניחא ליה דתנן בפרט משילכו העניים. ולא נמושות. כי מתוך שהענבים חביבים על הזקנים. שיפים להם. ישישים אוהבי אשישי ענבים הם. אינם מתאחרים כמו בלקט. ובאין לאלתר. משו"ה לא משערינן בהו אלא בחזרת עניים שנית. איך שיהו. על כרחך לא ס"ל להירושלמי כמ"ד לקוטי בתר לקוטי. א"כ<b> בפרט ועוללות אמאי לא תני נמושות. והיכי מתרץ לה. ובעל תי"ט שתק כאן. וגבי ובזיתים. בעי לפרושי להירושלמי אליבא דגמרא דידן נמי. </b>ולא<b> היא. דהא ודאי פליגי בהא. דאל"ה. הכא בפרט. מאי איכא למימר.</b></small>
+
+Mishnah 2
+
+<small>משנה לחם<br><b>ואין נאמנין אלא על דבר שב"א נוהגין כן </b>קשיא לי ליהמנינהו במגו. דאי בעו. אמרי חולין מתוקנין הן. שקנו או שנתנו להם במתנה. ובאיזה אופן שהוא. וכי אין עני עשוי לקנות או לקבל מתנה. <b>והלא</b> אפילו בלקט שכחה ופאה שבידו. הרי אמרו אם עשאן גורן הוקבעו. ואמאי מהימנינן להו כי אמרי דמהני דפטירי נינהו. מאי מהני דילמא מרחינהו. ומאן תקנינהו. <b>הא</b> ע"כ צ"ל דלאו בע"ה עסקינן דחשידי אדמאי. והכי הוא ודאי. דמתניתין סתמא תנן. ולא בעניים ע"ה דווקא מיירי. <b>אדרבה </b>צ"ל דבעניים חברים קמיירי. דאל"ה אפילו בדברים שב"א נוהגין כן. נמי לא ליהימנו מטעמא דאמרן. <b>אלא</b> הב"ע בעניים הנאמנים על המעשרות. וסתמא דמלתא נמי לאו שפיר דמי לתת מתנות עניים לע"ה. ולהפסיד לחברים. אלא כמו שמעשרות אין נותנין אלא לכהן חבר. ה"נ מעשר עני נותנו לעניים חברים. <b>ואע"ג </b>דלא תנן לה בהדיא. מהכא איכא למשמע לה מכללא. אע"ג דלאו דיוקא הוא כולי האי. דאיכא למימר דילמא לעולם בע"ה נמי מיירי. ולקביעות גורן בידם לא חיישינן. דמילתא דלא שכיחא היא. ולא גזרו עלה. ואזלינן בכל דוכתא בתר רובא. וצ"ע (עמ"ש בס"ד ריש דמאי) מיהו סברא היא ודאי. ומתניתין מסייעא (ומהא דרפ"ג דדמאי ליכא למשמע מידי. דהתם בדמאי איירי. דאפילו עניים חברים פטורים מלעשר דמאי. ודתנן התם ונותנין המעושר לשאינו מעשר. היינו נמי בעני שאינו מעשר את הדמאי קאמר. אבל מי שאינו מעשר הודאי. רשע הוא. ואין מצווין להחיותו. אלא שמ"מ סתם ע"ה. נראה שמצווין עליו להחיותו (אם אינו רשע גמור. שממנו דיברו שילהי פא"ע) משום דרוב ע"ה מעשרין. ובלבד שלא יפסיד לחברים. שחייהם קודמין לחיי ע"ה). <b>ואיך </b>שיהא. הא ודאי לאו דווקא בעניים ע"ה לחוד משתעי תנא. דמאי פסקא. אטו לא שכיחי גר יתום ואלמנה ועני. שנוהגין דברי חברות. ולא ברשיעי עסקינן. והדרא קושיא לדוכתה. בדבר שאין ב"א נוהגין כן. מ"ט לא ליהמנו אאיסורין. <b>ואי </b>משום דכתב הר"ש לקמן. דהוי מגו במקום עדים. אימור דשמעת לה. היכא דאיכא דררא דממונא. כגון ההוא דאזל באורחא דנהר פקוד דאיכא מיא. שרצה להכחיש הידוע. וגם הוא מגו גרוע. דהו"ל מילתא דעבידא לגלויי להיכא אזל. משו"ה מסתפי למימר לא להתם אזילנא. ומשקר בהא דקאמר דליכא מיא ההיא שעתא. דאפשר ידע דליכא למיקם עלה דמילתא. וכיון ששינה מדעת בעלים. ידו על התחתונה. ואי אפשר לו להמלט במגו. ולהפקיע ממונו של זה בכדי. <b>משא"כ</b> במידי דאיסורא. הא קיי"ל עד אחד נאמן במה שבידו. ואע"ג דלא שייך בה. ואינו דבר הנוהג. והא הכא נמי בידו לתקנו ולומר מעושר הוא. וכי אמר נמי כך ניתן לי במ"ע. אע"פ שאין דרכו של בע"ה בכך. מ"מ אינו מן הנמנע ומ"ט גרעי אינהו. מאילו אינש אחרינא אמר הכי. דלא שייך בגויה ולאו אורחיה. מי לא מהימנינן ליה. ותו דכל אדם נאמן בשלו. אפילו היכא דאתחזק אסורא (עי"ד קכ"ז) <b>וי"ל</b> משום דמאכילין את העניים דמאי. הדר הוה ליה כדבר שחשודים עליו. ותו משום דאית להו הנאה ביה ורווחא. <b>והיכא </b>אמרינן אדם נאמן בשלו. היכא דלית ליה הנאה מניה. כגון חתיכה מונחת ואין ידוע אם היא חלב או שומן. אבל המוכר דבר לאחרים. ויש לו הנאה ממנו להרוויח ממון. הו"ל נוגע בדבר. ולא מהימן בדאתחזק איסורא. ואע"פ שהוא שלו ובידו. והכי נמי חשיב כאתחזק איסורא (וכמה דברים אסרו ליקח אלא מן המומחה. היכא דשייך רווחא אפילו דלא אתחזק איסורא) כיון שאין בני אדם נוהגין כן. הו"ל מגו במקום חזקה. וגדולה מזו מצינו. שאין לוקחין בשר מטבחים השוחטים לעצמן. ואפילו הוחזקו. וצ"ע לדינא דאיסורין.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<b>ואין נאמנין עליו לומר של זיתי ניקוף הוא. </b>עמ"ש רע"ב והר"מ ז"ל (ועיין מ"ש בס"ד מ"ו פרק דלעיל) ואנא אמינא בה נמי טעמא רבה. דודאי בין בע"ה בין עני אינן עשויין לדרוך הענבים בגת ולטעון הזיתים בבית הבד. כדי שלא להביאן לידי חיוב מעשרות. משום דקיי"ל הלקט השכחה והפאה שעשאן גורן הוקבעו. ונכון הדבר: 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>אין פוחתין לעניים </b>אפשר לומר ששני בעה"ב ויותר. מצטרפים להאכיל לעני כדי שבעו בגורן. ויוצאים י"ח בכך. ואם אינם גם על היחיד מוטל. ודיקא נמי מתניתין. דפתח בלשון רבים. וסיים בבא דסמיכא בלשון יחיד. ועמ"ש בס"ד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מחצי קב חטים</b> אע"ג דהוי טפי משיעורא דמזון שתי סעודות. לפי החשבון דככר בפונדיון דלקמן מ"ז. המותר בשכר טרחו. <b>ועוד</b>. שאם לא תמצא ידו לטחון ולאפות. ויוכרח למכור לחנוני ולנחתום. מ"מ לא ישאר בידו יתר על מזון שתי סעודות. ובהכי משער תנא בכל הפירות.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>וקב שעורים</b> או קב שעורים קתני. וכן כולהו דנקיט ואזיל או או קאמר. <b>ונ"ל</b> בטעמא דמילתא. משום דקב שעורים. אינו שוה להמכר. רק בכדי מזון שתי סעודות של פת חטים. שבו שיערו חכמים (לתת פת נקיה לבני אי"ו) וכן כולן שנשנו כאן קצב אחד להם. כפי שראויים להמכר בשוק בעד מזון שתי סעודות. <b>וצ"ע</b> מ"ט דר"ע דפליג.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ושאר כל הפירות</b> וא"ת מאי קמ"ל אבא שאול. בכל הני דנסיב תנא ברישא. נמי הכי הוא כדפרישית. <b>וי"ל </b>רישא שאני. דפירות שנשתבחה בהן א"י נינהו. דמיזן זייני וסעיד סעדי ומשבעי ודאי. דקרא דואכלת ושבעת עלייהו קאי. ומברכינן עלוייהו ג' ברכות. או מעין שלש. משו"ה סגי נמי לקיומי בהו קרא ואכלו בשעריך ושבעו. דאית ביה כדי שביעה. אפילו לא מזבין להו. <b>משא"כ </b>בשאר כל הפירות. אע"ג דכולהו מידי דזיין נינהו. מ"מ אינן נאכלין לשובע. לשבור רעבון ולסעוד הלב. שאינו אלא בפת ולחם לבב אנוש יסעד. ויהא בודאי מוכרח למכור מה שנתנו לו. ולקנות לחם בעדו. סד"א דלא יצא י"ח בהכי. דלא מיקיים קרא ואכלו בשעריך ושבעו. שהרי אינן שבעין כאן בגורן. ע"י דברים הללו. כי יצטרך להיות נודד ללחם. ולא מיקרבא הנייתא. קמ"ל. ונ"ל דהיינו דאיכא בין אבא שאול לר"מ דפליג.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<small>משנה לחם<br><b>מדה זו אמורה </b>נ"ל שמדת חכמים כך היא קצובה לכתחלה. ממנה אין לגרוע. ועליה אין להוסיף. אע"פ שאין לה שעור למעלה. דמשו"ה תני לעיל אין פוחתין דווקא. אבל מוסיפין. אם רוצה. לא מנעוהו בהחלט. <b>מ"מ</b> מצוה לחלק. שאין דומה הנאת רבים. ליחיד הנהנה. שהכל לפי רוב המעשה (עמ"ש שם בעץ אבות) ואמרינן נמי כל המשגר מתנותיו לכהן אחד. מביא רעב לעולם. כי ברבות הטובה רבו אוכליה. המצפים עליה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>היה מציל </b>נ"ל נמי. אע"ג דלאו חובה ממש היא. לא תידוק מהכא. דרשות גרידא הוי. אלא אדרבה ודאי דבר ראוי הוא. מטעמא דכתיבנא לעיל. וכ"ש קרובים ואוהבים. שהן קודמין לכל אדם. ולכן יפה כחם. שזוכה להם שלא בפניהם במחצה לעולם. ואפילו יעלה למתנה מרובה. דהני ודאי עדיפי בהא. <b>עוד </b>נ"ל. דכה"ג לא קעבר עלה בבל תאחר. כיון דלדידהו משהי לה לגביה. ומצנע עד דאתו ושקלי. והרי הוא כגבוי. ופקדון הוא דאיתיה גביה. <b>ולא</b> באנו למחלוקת ר"א ורבנן דפ"ד דלעיל. במי שלקט פאה ואמר ה"ז לאיש פלוני. אם זכה לו. אם לא. דהכא ודאי שאני. דעשו שאינו זוכה כזוכה במכירי כהונה. דשמעינן בהו דעדיפא מנה. אע"ג דעדיין לא הופרשו. זכו בהן. דמתנות שלא הורמו. כהורמו דמינן.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>היה מציל נוטל מחצה </b>צ"ע עד כמה יכול להשהות המ"ע ולעכבו בידו. אם אינו עובר בב"ת.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>עי"ד </b>סרנ"ז ורנ"ט.</small>
+
+Mishnah 7
+
+<small>משנה לחם<br><b>אין פוחתין לעני העובר</b> נראה שמשנתנו במה שמוטל על הצבור לתת לעני די מחסורו שנויה. <b>ולא </b>באנו למחלוקת אם מוטל חיוב זה גם על היחיד. כמ"ש בס"ד (שי"ע סס"ג) דלענ"ד פשוט הדבר. אחד יחיד ואחד צבור שוין בחיוב זה. לקיימו כפי השגת ידיהם. אלא משום דביחיד לא פסיקא. ולא שכיחא כולי האי. שיוכל להספיק לעני העובר עליו תמיד לא יחדל. להיות כל מחסורו עליו. משא"כ סתם צבור. עשיר הוא. וידם משגת להשלים חסרון העניים. ומ"מ הכל לפי הצבור ג"כ. כי לפעמים יש יחיד שמכריע ושקול כנגד כל הצבור. ולפום גמלא שיחנא. ואין בכאן שיעור מעשר וחומש. כמ"ש שם בעזה"י. והוא העיקר לדינא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מככר בפונדיון </b>עמ"ש הרע"ב. <b>ואע"ג</b> דמשתכר יותר משתות. שרי כה"ג. עיין גמרא דהזהב (ד"מ).</small>
+
+Mishnah 8
+
+<small>משנה לחם<br><b>מי שי"ל ר' זוז </b>סתמא דמילתא. באדם יחידי מיירי. וכדאיירא נמי בבא דלעיל בעני יחיד. לקופה ותמחוי דסליק מנה. הוא הדין נמי. אם יש לו אשה ובנים. נראה שיכול לחשב ר' זוז לכל אחד מהם. ועמש"ל בס"ד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ר' זוז </b>נראה דהני ר' זוז. יש להם סמך ג"כ. כנגד מאתים זוז דכתובת בתולה. משום דבעני יחיד וגלמוד עסקינן. כדכתיבנא לעיל. והרי אי אפשר לו לישא אשה ולהתחייב בכתובתה. אם אין לו כזה. וצריך אתה לתת לו די מחסורו. ולהשיאו אשה. אם חסרה לו (ובבציר ממאתן דחזו לה לכתובתה. לא מיקניא נפשה ניהליה בפרוטה דהשתא. וחיישא לגיטא ולמיתה. ולעניותא דקשי ממותא) ומשו"ה לא פלוג רבנן. אע"ג דלזמנין נושא אלמנה. מיהו בתולה מילתא פסיקא היא (ורוב הנשאות כו') דשכיחא ליה. ואי אית ליה אשה. אז מחשבין לו שני פעמים ר' זוז כנ"ל. שהוא קרוב לכדי פרנסת אדם אחד לשנה (עיין בר"ש). <b>ולא </b>תיקשי לך מסיפא. דמי שיש לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהם. דההוא שכיחא ליה איתתא. בכל דהו ניחא לה לאנסובי ליה. דסמכה דעתה עליה טפי. משום סגי ליה בחמשין דעבדין (דמאן דאית ליה מאה זוזי בעיסקא. בישרא וחמרא כל יומא. כדאיתא פרק הבע"י) ובחמשין מיהת סגי למזוני דבינוני. <b>ומ"מ</b> ודאי שאין שיעור מאתים וחמשים אמור. אלא בימים ההם ובא"י. שהיו יודעין שזה מספיק להתפרנס בו כדי שנה. והוא משתנה בלי ספק לפי המקום ולפי הזמן. ואולי גם לפי האדם. <b>ולא</b> שנו אלא בבריא שיכול לעסוק במלאכה או במו"מ. משא"כ בחלוש ובעל יסורין. שאינו יכול לשוט ולרדוף אחר הריוח והשכר. וגם איננו יכול להסתפק בהכרחי ולצמצם בהוצאה. וצריך הוא למזונות טובים מסעדים ומבריאים. והרי אמרו שאם רגיל לסעוד בתרנגולת פטומה ויין ישן. מאכילין אותו כלמודו. ולעני בן טובים צריך לשכור לו אפילו עבד לרוץ לפניו. ולא לשנות ממנהגו. <b>מ"מ </b>עדיין יש לי ספק בכך. שמא אין הדברים אמורים אלא בגברא ערטילאי. אחר שלא נשאר כל מאומה בידו. אתה זקוק לו כדי מחסורו. אבל כל זמן שיש בידו מאתים זוז. אולי אין זקוק לו עד שיפחתו. וצ"ע.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>הי"ל ר' חסר דינר</b> דורשי רשומות מצאו לו גימטריא. בתיבת צדקה שעולה קצ"ט. לומר שהחסר זוז ממאתים. ראוי הוא לטול צדקה. <b>ואף</b> אנו נאמר לפי שאין עני אלא מחסרון כסף. ולזה רומזות אותיות עני. שהן מוקדמות לפני אותיות כסף. לפי שהוא עדיין לא השיגה ידו לכסף מוצא. אמנם אשר מצאה ידו למאתים. כבר הגיע והשיג חשבון סך כסף. צא מהם חומש לשמים. נשארו בידו ק"ס. כמספר כסף.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>היו ממושכנין לב"ח או לכתובת אשתו </b>איידי דנקט ב"ח. נסיב לישנא דממושכנין. דאורחא דמילתא הוא. ואה"נ דאף בב"ח. לאו דווקא בהרהינן אצלו. אלא שמשועבדים לב"ח וכן לכתובת אשה. דהא ודאי לא אפשר למימר דעשאן משכון לאשתו. כדתנן לא יאמר הרי כתובתיך מונחת על השולחן. אלא כל נכסיו אחראין לכתובתה. <b>ופשיטא </b>דלא סתם לן רבי למתניתין דהכא. אליבא דמנהגא. דהוה מקמי דאתא שמעון בן שטח. אלא סתמא דמילתא הכי הוא. כל שאין לו מאתים מותר על כתובתה. הרי הם ממושכנין לאחריות הכתובה. <b>וא"ת</b> מאי קמ"ל השתא. הא תנינא לעיל מי שיש לו מאתים. דבעני יחידי מיירי ודאי כדפרישית. דלאשה מחשבין מאתים בפני עצמה. וכן לבניו. <b>י"ל</b> דקמ"ל אע"ג דאית ליה טובא. והכל ממושכן לאשתו שכתובתה מרובה. אפ"ה יטול. וכה"ג אינו נוטל אלא מאתים בלבד לעצמו. ולא מאתים אחרים בשביל אשתו. כך נ"ל.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מי שי"ל חמשים </b>נראה דלאו דווקא. שי"ל משל עצמו. אלא איידי דרישא נסיב הך לישנא. <b>איברא </b>הכא. פירושו בכל אופן שיש לו. אפילו משל אחרים. שהלווהו לעסוק בהם. ולטול השכר לעצמו. נמי דינא הכי. זיל בתר טעמא. ודילמא הכא לא שייך נמי דינא דחסר דינר. דבפחות מעט. לא יבצר ממנו להשתכר כמו כן. אע"ג דאיכא למימר כל שיעורי חכמים כך הם. מסתברא דמשו"ה לא תנייה הכא בהדיא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>אינו נפטר מן העולם</b> עתי"ט. <b>ולענ"ד </b>היה אפשר לומר בהפך. שיותר ראוי לגרוס בזה אינו מת מהזקנה. ר"ל דווקא מן הזקנה לא ימות עד שיצטרך. אבל כבר אפשר שימות והוא עשיר. כשאינו מת מחמת זקנה. אפילו הזקין. אם לא מת מיתה טבעית. וכ"ש כשאינו ממלא ימיו. כמש"ה עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו. ובאופן זה הוא נפטר מהעולם ואינו מצטרך לבריות. והיה נכון אם הגירסא כך.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>וכל דיין שדן דין אמת לאמתו</b> עמ"ש בס"ד במו"ק ח"מ סכ"ה (ובא"גב יג"א) שר"ל שהוא רודף צדק ודורש משפט אמת בכל לבבו. ואינו נשען על בינתו. עד שידרוש ויחקור את דבר המשפט ע"פ סופרים וספרים (כמ"ש בס"ד בשי"ע סימן ה' ובלח"ש אבות פ"ד מ"ה) וגם אינו בוטח ומאמין לכל הנמצא כתוב בספרים שחברום האחרונים. וקבעום הלכות ופסקי דינים. חדשים מקרוב באו. לא שיערום אבותינו ורבותינו. אף אם רבנים גדולים היו והמחום הרבים. מיהא לא עדיפי מרבא שהרשה לתלמידיו. כי אתא פיסקא דדינא קמייכו כו'. על כן אי בר הכי הוא. לא ימשך אחר כל מחבר שהוא. כסומא הנמשך מפקח. אלא ישתמש בעיני שכלו שחנן אותו בוראו. ולא יעשה מעשה בדין מחודש שבא לידו. עד שירד לעומק הדבר ויעמוד על תוכן הענין באמת וביושר. ועל פי מה שעיני חכמת ובינת הדיין רואות. יהיה כל ריב וכל נגע. אבל אינו רשאי להורות מתוך הספרים. כעור ועינים יש. כי דבר זה ודאי חובה על הדיין והמורה בהלכה. לדרוש ולחקור ולירד לפלגות גדולים חקרי לב בכל מקום שחדשו דבר מדעתם ונטיית סברתם. לבדוק באור נר לבבו. עד מקום שיד שכלו. מגעת. ולהבין להשכיל להיטיב העיון. אם הסכימה דעתם לדעת התלמוד. והעולה משטותיו וסוגיותיו. אחר ההסתכלות היפה. אם הדבר ברור בידו. כחמה ברה וכאחות שאסורה. אמרהו וקבע בו מסמרות. וכתוב אותו על ספר למשמרת לדורות להבין ולהורות. ואם לאו. סלק ידך. וידינהו מי שדעתו יפה. וכל מי שאינו מבחין הדברים בטעמן. ואינו מכיר במשקלי צדק ומאזני צדק. אל יהא לו עסק עמהם. ואינו ראוי להיות דיין. <b>ומ"ש</b> תי"ט על דברי הב"י. שזה אינו שייך ללשון משנתנו. <b>לא </b>ידעתי מדוע לא. והרי מ"ש הוא ז"ל. זהו עצמו מ"ש הב"י. כי אהבת הדיין לזכאי. סתמא מחמת שוחדו היא. דאי לאו דהוי ליה הנאה מניה. לא הוה רחים ליה. והיינו שוחד. מה לי שוחד ממון. או שוחד דברים. ושאר דבר הנאה הגורם לאהבה ולממון. כממון דמי. הכל נכנס בגדר שוחד (והדיין שאינו פונה לשום צד הנאה. ואינו חושב אהבת אדם. גם שנאתו גם קנאתו. זה בלי ספק מחמת בטחונו בה') על כן אין שום חילוק בין פירושו לפירוש הרב"י כלל. <b>וכל </b>הפירושים שנאמרו ונזכרו כאן בענין. הם אמת לאמתו (חוץ ממ"ש בג"א. ואינו נראה בעיני כלל. עם היותו בעיניו אמת ברור. כי במקום שאין לנטות משודא דדייני וכן משקול הדעת או היכא דאמרינן כל דאלים גבר. הכל דין אמת גמור שאין להרהר אחריו. מאחר שכך פסק דין התלמוד. אמת לאמתו הוא בלי שום ספק בעולם. זה ברור) וכולן נכללים בדברינו בקצור. וכך צריך לפרש שהדין אמת והענין אמת. וזה מחמת שכל מגמתו בשביל אהבת האמת. ועמ"ש בס"ד בפי' המעמדות ליום חמישי. על המאמר לעושים לשמה. יע"ש (דקמ"ט).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>סומא </b>לשון חכמים הוא מוצאו מהארמי סמיא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>יעור פקחים</b> אפילו חכם בתורה ונוטל שוחד. סוף שתטרף דעתו. ומשתכח תלמודו. ויכהה מאור עיניו. לשון רש"י ז"ל. <b>ואו</b> או קאמר. ולא כולהו כחדא קאתו. דהכי מפורש בהדיא במכילתא ומייתי לה בילקוט משם ר"נ. <b>ותדע</b> נמי דע"כ ה"פ. דאל"כ. הא חזינן דלא"ה הוא. אלא ודאי כדפרישית. הא או הא. דאי צורבא מדרבנן הוא. משתכח תלמודו. ואי לאו בר הכי הוא. דעתו מטרפת ואי לא הא ולא הא. כהה מאור עיניו. <b>אבל </b>הנחת העונש הלז בעצם וראשונה. אינה אלא בעיורון עינים בתורה. אם היה דיין ת"ח. דקרא הכי דייק. יעור עיני פקחים וחכמים. דאל"ה. לימא יעור ולשתוק. אלא ה"ק שהוא מעור עיני השכל והפקחות של חכמי לב. שעינם פקוחה בתורה. <b>ונראה</b> דהאי קרא לאו לעונש אתא. ולא מניה נפק ליה לתנא הא דעיניו כהות. דפשטא לא משמע הכי. אלא אזהרה היא לדיין. שלא יקח שוחד אפילו על מנת לשפוט אמת. כי אי אפשר לו מבלתי שיכשל על ידו. באופן שאפילו ירצה לדון דין אמת לא יעלה בידו. כי יתעלם ממנו ולא יראנו בעיני לבו. שנתעוורו מחמת השוחד. והוא לא ידע. <b>אמנם</b> ענשו בכהיון עיניו מחויב. מחמת שגירה יצה"ר בעצמו. ולא שמע להתראת התורה. ומקרא דלעיל מפיק ליה. דהיינו ודורש רעה. כי גם הדיין הלזה. דרש ובקש את הרעה לעצמו. וחפשה בנרות. שגרם רע לעצמו מתחלה להיות עור ברצונו. ככה תהיה אחריתו שלא לרצונו. והשתא אתי שפיר דהוי דומיא דרישא. משום הכי סמכינהו. ודוק. <b>צ"ל </b>בסיומא דמתניתין צדק צדק תרדוף. למען תחיה. <b>וה"פ</b> רדוף צדק. בשביל שתחיה חיים גמורים. לאפוקי סומא. שחייו אינם חיים. וחשוב כמת. והרי זה יפה אף נעים. <b>וכך</b> צ"ל בודאי לסיים בדבר טוב. וכמ"ש בסוף ידים. ואין לסמוך על תיבת וגו' בכל מקום. כי כמה פעמים עשו זאת הסופרים הבורים מעצמן. כשהיו נמהרים לקצר הכתובים. וסימנך ספרא בצירא.</small>
+
+Mishnah 9
+
+<b>ולא </b>פסח. כתב תי"ט פי' בשתי רגליו כענין שנאמר במפיבושת נכה רגלי' וגו' ויפסח עכ"ל. (והוא בשמואל ב' ד' בראש הסי') וקדייק מדכתיב נכה רגלים לשון רבים מוכח שהיה מוכה בשתי רגליו. וכתיב בתריה ויפסח ש"מ דקרוי פסח: 
+<b>ותמיה </b>אני שלא הביא כתוב אחר יותר מבואר מזה (והוא בשמואל ב' ט' בסוף) דכ' בהדיא והוא פסח על שתי רגליו. ואולי לא הביאו לפי שבאמת אין משם ראיה. ואדרבה הוא סותר לפירושו דהא משמע דאיכא נמי פסח ברגל אחד מדאצטריך לפרושי. ועל כן אינה ראיה כלל: 
+<b>אבל </b>החילוק שבין חגר לפסח הוא על דעתי שהחגר נולד כן במעי אמו שרוע וקלוט עד שאינו יכול לילך ברגליו בשוה כשאר בני אדם. והפסח הוא השבור שנעשה ככה ע"י נפילה ושבירה ואינם חלוקים בעניניהם אלא בסבתם: 
+<b>א"נ </b>פסח היינו דלא מצי סגי לגמרי אלא ע"י קבין או על ידיו וכרעיו. בין שהוא ממעי אמו בין שנוכה בידי אדם. ולא שנא מרגל א' או משתים. והחגר הוא שהולך ברגליו. רק שהאחת ארוכה וא' קצרה בין מבטן אמו ובין ע"י מכה. שמחמת זה אין פסיעותיו שוות. והשתא ניחא דפסח דומיא דחגר ונ"מ לענין ברכת הראיה עמ"ש בס"ד במו"ק סדכ"ה. 
+<b>סליק. </b>יאמץ ברכים כושלות. משוה רגלי אילות. על במותי יעמידני. בל ימוטו פעמי. ויוסיף לי בתורתו אומץ ואילות. לעמול בה כל ימי. ויאיר בה עיני כעיני העם רואים את הקולות. יצילני אף מן קמי. אגיד בבוקר חסדו ואמונתו בלילות. ולא יזכרו עון נעורי ובושת עלומי. כי לא התעלמתי ללקוט אחרי הקוצרים. ולקטוף מלילות. השב ידי כבוצר על סלסלות. בדיני פרט ועוללות. והוא ית' יאיר עיני בדבר אמת ימלא אסמי. ובעזרתו אחל לפרש חמורות. וקלות. והקלין שבדמאי: 
+סליקא לה מסכת פאה בס"ד 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Peah/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Peah/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e7e93aef105be0ad212d504d383940cc706e83f3
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Peah/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,599 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Peah
+לחם שמים על משנה פאה
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Peah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה פאה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>א"ד שאין להם שיעור הפאה. </b>הביא הר"ש בשם הירושלמי למה לא תנינן עמהון תרומה אר"א מפני המחלוקת. ופי' כלומר שיש תרומות חלוקות וכו'. ועוד ה"מ לשנויי שאין מצוה בתוספתה ותרומה גדולה כשמוסיף אדרבה עבירה היא. ולכאו' יפה הק' עליו בתי"ט דע"כ לא הויא ההוספה טבל אלא כשהוסיף אחר הפרשה. אבל בתחלה רשאי לתרום כמו שירצה. ובפאה נמי דכוותה. ר"ל שגם בפאה כך הוא אם מוסיף בתחלה הויא פאה. אבל אח"כ אינו נותן אלא משום הפקר כדלקמן. ובאמת בתחלת העיון כן תמהתי מדברי הר"ש הללו מחמת זה: 
+<b>אמנם </b>במעט השקפה בדברי הר"ש ז"ל לק"מ דאזיל לשטתיה במ"ג דלקמן [ופיר"ש כלומר] (דפירש שם) שיכול להוסיף פאה במחובר אע"פ שכבר נתן כשיעור בתחלה יש לההוספה דין פאה לפטור מן המעשרות, ובהכי אתיין שפיר דברי הר"ש דהכא נמי מיירי כה"ג דבפאה איכא מצוה בהוספתה. שאע"פ שכבר נתן מתחלת השדה ומאמצעה ויצא בזה ידי חובתו. רשאי להוסיף ומצוה היא בידו. משא"כ בתרומה שאם נפטר פ"א. שוב אינו יכול להוסיף עליה ואם הוסיף חייב במעשרות. ודוק שדברי הר"ש ברורים לשטתו. אמנם בפי' לשון הירושלמי נראין דברי הר"ש דוחק: 
+<b>ולענ"ד </b>נראה לפרשו כך דבפאה אין בה מחלוקת שלד"ה יכול להוסיף כשירצה ואפי' לעשות כל שדהו פאה. משא"כ בתרומה דפליגי בה תנאי (בפ"ג) [פ"ד מ"ה] דתרומות עד כמה יכול להרבות בשיעורה. משו"ה לא פסיקא ליה. והשתא אתי לישנא דמפני המחלוקת כמשמעו. וגם מ"ש התו' [חגיגה דף ו' ע"ב ד"ה שאין להן] מפני המחלוקת דעין יפה רעה ובינונית לא נהירא כולי האי. דבפא' נמי מדרבנן יש בה עין יפה ורעה ובינונית. שזהו ששנינו אין פוחתין לפאה מששים לבינונית ואמרו עוד לפי רוב הענווה היינו עין יפה ורעה וק"ל. ואי מדאורייתא בין תרומה בין פאה אין להם שיעור למטה שאפילו חטה א' פוטרת כל הכרי וק"ל: 
+<b>שעור </b>בחיר"ק בלתי מושך יו"ד ע"מ בעור בכור בעותי אלוה. בעלי הדג"ש. אעפ"י שחסר בזו: 
+<b>והראיון. </b>יש דעות חלוקות בניקוד מלה זו עמ"ש בהגהות התפלה בס"ד משם תראה דעתי הקרובה לקרות הרי"ש בחיר"ק ע"מ חזיון: 
+<b>א"ד שאדם אוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב. </b>כתב תי"ט בשם הרמב"ם ז"ל טעם לזה לפי שאלו המצות הן תלויות בתועלת בני אדם קצתם עם קצתם וכשיעשה אותן תחשב לו לצדקה לפי שקיים מצוה ולכן הקרן קיים לעוה"ב כמו בשאר מצות וימצא ג"כ טובה בעוה"ז שהן הפירות ששנינו בעבור שנהג מנהג הטוב בין בני אדם זוהי כוונתו אלא שתקנתי הלשון במקצת לתוספת ביאור: 
+<b>וקשיא לי </b>עיון תפלה דאיתא בגמרא דריש מפנין [שבת דף קכ"ז ע"א] שגם היא מאותן שהקרן קיימת ואדם אוכל פירותיה בעוה"ז: 
+<b>ודעת </b>התו' בפ' הנז' [שם ד"ה אוכל] אינה מסכמת לדברי הר"מ הללו שכתבו שם דהיינו לומר שאם היתה שקולה מכרעת דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא. ובאמת הכי איתא שילהי פ"ק דקדושין [דף ל"ט ע"ב] לחד שינויא ואליבא דאביי דעבדין ליה יום טב ויום ביש. וכפירש"י [שם]. 
+<b>אבל </b>אליבא דרבא ברייתא דהתם כר"י יחידאה אתיא [שם]. ולעולם מתניתין דקדושין ודהכא סברי דיש מצות שהצדיק אוכל פירות בעוה"ז. ודוק שם בגמרא דלא סלקא במסקנא הא דר"י: 
+<b>והתימה </b>דלפירוש התו' שם בקדושין [ד"ה מתניתין] משמע נמי איפכא ממה שכתבו בריש מפנין שלפי מה שפירשו שם דברי אביי דעבדין ליה יום טב מתבאר ג"כ דמתני' כפשטה דיש פירות למצות בעוה"ז ע"ש. ואולי תו' אחרים הם: 
+<b>ובמ"ש </b>עוד בשם הר"מ שכל המצות שבין אדם לחברו נכנסות בגדר ג"ח. יש לדקדק קצת דר"י דריש מפנין [שבת קכ"ז ע"א] דחשיב נמי מאי דשביק תנא דמתני'. אמאי לא קחשיב לכולהו דבין אדם לחבירו אם איתא דס"ל לר"י הכי הו"ל לפרושי. כיון דבא לפרש מאי דסתים לן תנא במתני' דכיילינהו בכללא חדא משום דהני בהני מישך שייכי. ואפ"ה פריט להו ר"י. ה"נ הו"ל למיפרט כל מה דשייך בג"ח ולאתויינהו נמי בהדיא. וליכא למימר דשיורי שייר. דאפי' במתני' ליכא למימר הכי דהא ואלו תנן כדאי' פ"ק דקדושין [דף מ' ע"א] דמשו"ה ליכא למימר דשייר לשילוח הקן. ועוד שהיה יכול לשנות דרך קצרה ומצות שבין אדם לחברו וכ"ש שהיה מוסיף וכולל כולם כדברי הר"מ ז"ל וקשה בין אתנא בין אר"י וצ"ע: 
+<small>משנה לחם<br><b>וג"ח </b>עמ"ש בס"ד בשי"ע (סוף ס"ג) ובהשמטה שם שדברי הר"מ ז"ל כאן אינן מכוונין. עם מ"ש בחבורו פ"ז מה"ל מ"ע. <b>ונראה</b> דינקותיה היא מ"ש כאן. והדר ביה. <b>ולענין</b> אם אדם הנוהג במעשר כספים או חומש. רשאי לנכות ההוצאה מהריוח. יעוין שם (ס"ו).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>פירותיהם </b>אע"ג דש"מ בהאי עלמא ליכא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>עלח"ש </b>בס"ד ספ"ק דקידושין.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>לעוה"ב </b>ער"פ חלק.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ות"ת </b>המביא לידי מעשה. גדול הוא בודאי מן המעשה עצמו. כמ"ש בס"ד בפתיחת בית נתיבות (עיין ב"א דרסח"א) לכן בדין הוא שי"ל פרות ג"כ. <b>אבל</b> ת"ת שאינו מביא לידי מעשה. צ"ע אם הוא בכלל הזה. כיון שת"ת כזה אינו גדול אפילו כמעשה. אלא המעשה גדול ממנו לדעתי. זה פשוט מוכרח ממקומו בטעמו. וכתבתיו בכ"מ (לכן העוסקים בתלמוד על מנת לשמור ולקיים. באמת גדולים הם מהעוסקים בסתרי תורה ובמרכבה). <b>ואולי </b>אעפ"כ יש לו קרן ופירות. אם עוסק בה לשמה. כי מ"מ יוצא ממנה יראת שמים ואהבת ה' בכל לב. <b>וכיון</b> שבאנו למדה זו. אפשר שגדול ג"כ מהמעשה. כי בבחינה זו. לא סגי דלא מייתי נמי לידי מעשה (הוא שאמר הלל לאותו גר. דעלך סני לחברך לא תעביד. זוהי כל התורה כולה. שבודאי נכלל במצות ואהבת לרעך כמוך. גם חלק המצות שבין אדם למקום. כי מתוך שנצטוה לאהוב לחברו כנפשו. עאכ"ו להקב"ה שנקרא רעך ורע אביך (והוא קורא אותנו למען אחי ורעי) ק"ו לשכינה שלא יעשה הרע בעיניו. ולא יקניטהו ולא יעבור על דבריו) <b>ואף</b> אם אינו לומד עתה איך ובמה מתקיימות המצות המעשיות בפועל. מ"מ יוצא מזה הלמוד פרי המעשה. להוציאו לפועל ממש. ע"י התעוררות גם ללמוד המעשי. גם לפעולת המעשה עצמו. לכן כל למוד תורה לשם שמים. אי אפשר שלא יהא סבה גם למעשה. הגדול בבחינת התכלית. בלבד שלא תהא כוונתו שלא לשמה. כי אז טוב לו שלא נברא ונהפכה שליתו על פניו. ואעפ"כ אל ימנע ממנה. כי מתוך שלא לשמה בא לשמה. והמאור שבה מחזירו למוטב. <b>אך </b>חמתי וצערי על המניחים למוד המעשה עקר. וקובעים עצמן כל ימיהם לעסוק בחכמת הנסתר לבדה. כאשר שמעתי נתפשט מנהג זה החדש במדינות מזרחיות. שאין פונים ללמוד ידיעת קיום מצוה. רק לחפש. סתרה של תורה. ע"י ס"ה וכאר"י בלבד. ובעו"ה היא היתה למכשול עון. וגרמה פרצה עזה בישראל. שע"י כך השליכו אחרי גוום שמירת התורה. מצא השטן פתח פתוח להשיאם לפרוק עול תורה מעל צוארם. וללכת בשרירות לבם. להשביע יצרם בעבירה. ולהצמד לבע"ל פעור חדש מקרוב בא ש"ץ שר"י. והודחו אחריו רבים גם בארץ פולין. גם באשכנז ופיהם מעררין אונגרין. אוי לדור שכך עלתה בימיו. אשר אם זכרתי ונבהלתי ואחז בשרי פלצות. וכבר נודע בעולם מכמה חבורים שיצאו מת"י. השלכתי נפשי מנגד. ונלחמתי באויבי ה'. צוררי תורתו הקדושה אשר יצאו להדיח עם ה'. והחזיקו רבים בחלקלקות. הי"ת יעקור אותן המינין הארורים ומחה זכרם ורוח הטומאה יעביר מן הארץ במהרה. שלא תאבד האמונה על ידם ח"ו. וכבר מלאה הארץ חמס האמת מפניהם. ועיין מ"ש בס"ד בתשובה בס"ס קצ"נ. על אודות לשון ס"ה על העוסק בתורה שאין מבקשין ממנו דין וחשבון. ובספר שבירת לוחת (כ"ז) ועיין ספר מטפחת ספרים ביחוד על עסק הקבלה וס"ה. חלילה לנו מה' להניח ולעזוב למוד החמוד קיום המצות ע"פ התלמוד. שהוא שורש יסוד ועמוד התורה והאמונה. ממנו יתד ממנו פנה. בו נראה חכמה ובינה. ולא תמצא חכמה ויראת ה' וחסידות אמיתית אלא בעוסקים בו לשם שמים. לא להתגדר ולהתייהר. כדברי רה"ג בתשובה הביאה הכותב בע"י ועליו אדני הזוהר ביחוד יצוקים וסודותיו מיוסדים. ואיך יתכן לעקור השורש ולהרוס היסוד. וישאר הבנין שעליו עומד פורח באויר. ואין לו על מה לנוח ולהשען. אף גם לא המדרש הוא העקר. ואין תלמוד תורה גדול אלא שמביא לידי מעשה. ואין חדוד וחריפות ועומק ומדע ושכל ישר. אלא בהויות התלמוד. שעל זה מעיד ס"ה גם הוא. דקב"ה חדי בפלפולא. וממנו יקנה דעת ישר. מה גם שסודות ס"ה וסתריו בתלמוד גנוזים ועליו מאמריו המה בנוים. לכן תדע היועצים להניח שקידת למוד התלמוד תואנה המה מבקשים עקשים ונלוזים. אלא הוא צריך להיות העקר שהוא היה כל מעיינם של תנאים ואמוראים. ולא אמרו אלא צפית במרכבה. <b>והלא </b>אנחנו שוכני בתי חומר. צריכים לידע מה חובתנו במקום חושך הלז. ע"י כך נראה אור עולם עליון. ולא ע"ה חסיד. כמ"ש באורך בספר השבט. וגם בספר מטפחת. טפחתי פני העקשים הטפשים. החושבים להתאמץ לעלות במרכבה. וליכנס בחדרי מלכו של עולם. לבוא דרך שער הרזים. אל האוצרות הגנוזים. ולא שוטים מוחלטים הם פראים פתאים. אשר לא יכלו לפלש אפילו החומר החמישי. איך יעשו שקר בנפשם לעבור משם והלאה. במקום שאין חומר כי אם צורה. לא חושך רק אורה. והלא אפילו נפשם הצרורה בחיקם. לא יכלו להשיג מהותה ואיכותה וצורתה ויגעו לשוא לחקרה. כי ישובו כלי השגתם ריקם. ואיך לא יבוש ויכלם החופש בתעלומות רמות לאויל חכמות, אם בשער החכמים לא יפתח פיהו להבין ולהורות מה יעשה ישראל בדין ודת. על כל המעשה שם. ולא יירא פן יקראנו אשם. אף כי עתה כל שוטה סכל שא"ל ידיעה אפי' במחויב ונמנע ומשולל מכל הבחנה. לא דעה ולא תבונה. ואפילו מקרא לא ידע. לא תלמוד לא משנה. אף בלה"ק לא חלק לו בבינה. עוסק ולומד בס"ה. מבלי ידע בין טוב לרע. ובודאי אינו יודע אפילו לקרוא קריאה ישרה בס"ה ושאר ספרי קבלה. כמו בנגלה. כי לא ידעו אפילו שפת עברית. אף כי בארמית. רטין ולא ידע מה רטין. והלא ישתומם כל בר דעת על זאת. איך יעלה על לב איש בער לא ידע ולא למד תכסיסי מלכות. יגש לבוא בחצר המלך וגם לפשפש ולחפש באוצרותיו. אף כי איש אשר תעבוהו שלמותיו ומלוכלך בדמי תועבותיו לא יבוש לעמוד בהיכל מלך כאחד מרואי פניו לחקור מצפוניו. והארכתי בזה בספר השבט. <b>ונעויתי </b>משמוע כי עתה מקרוב קמו כת חסידים בוואלין פאדליע. ובאו מהם גם למדינה זו. שכל עסקם בס"ה וס"ק (עס"ה פרשת ויחי (דרכ"הא) שח"ל אינה מסוגלת ללמוד חכמת האמת) ומאריכים חצי היום בתפלה. הרבה יותר מחסידים ראשונים. שלא היו שוהים בתפלה עצמה אלא שעה אחת בלבד. אבל יתר על זה עושים אלו (לפי מ"ש לי) בתי"ח. תנועות זרות משונות ומגונות. מטפחים בידיהם ומנענעים לצדיהם ראשיהם כפופים לאחוריהם. ופניהם ועיניהם פונים למעלה. נגד מה שאמרו רז"ל שצריך להיות העינים למטה ולב למעלה. ובתנחומא לא נאמר להיות עינים למרום. אלא בשעת קדושה. וסגורות. כמ"ש בסולם. והרמ"ע בתשובה אסר כל תנועה בתפלה. וכמה כרכורים כרכרתי למצוא פשר דבר. להתיר רק קצת התנועעות הגוף בנחת אחור וקדם. לעורר הכחות ורוחות חיוניות בלבד הותר. כמ"ש בסולם ב"א שלנו שם. והקדמונים בתפלתם היו בלי הרגשה. ועפס"ה היתה שומה בעמדם תרפנה כלפיהם. ואלה עושים כנפים לעוף השמים. ותמה על עצמך אם לפני מלך ב"ו יעשו כן. הלא ישליכום לארץ עד שאיבריהם יתפרקו. וכל גרמיהון הדיקו. באמת אם הייתי רואה עושה אלה שלא שערום אבותינו זצ"ל החסידים האמתיים. ומראה גדולה. גזרתינהו לשוקיהו בגזרא דפרזלא. עמש"ל במשנה לחם ספ"ה דאבות. <b>וכן </b>המייגע עצמו רק ליישב דקדוק הלשון במשנה ובתלמוד עפ"ד בעלי מלאכה זו. אפילו אינו מחדש בה לא דין ולא דבר סתר. מצוה רבה היא בידו. כדי להסיר כל גמגום ותלונה מלשונה. ולהרבות כבוד תורה בכל אופן. זכות היא. ולמוד זה נקרא אצל הר"מ מצוה קלה פ"ב דאבות. שעליה אמרו שאינך יודע מ"ש של מצות. <b>אבל</b> באמת בעיני היא אחת מן המצות הגדולות הראשיות שבת"ת. כי בלתי ידיעת לה"ק על נכון. לא יגיע אדם לשום דבר מדע והשכל בתורה בכל חלקיה. הן בלמוד המעשי הן בעיוני. בין בנגלה בין בנסתר. בלעדי הכרת הלשון דקדוקו ומליצתו על הנכונה. לא ירים איש ידו ורגלו בבה"מ. הן בפלפול וסברא. או בהוראה. קרוב להפסד ולהטעאה. ולא יעמוד על סודה ועל חכמת סתריה הנפלאה. <b>אבל </b>העוסק בפ"ו של תורה להגדילה ולהאדירה בציצים ופרחים וחדושים. בין עיוניים. בין מעשיים. אין קץ לשכרו (כמ"ש כ"פ בספר בית אל במעמדות ובבית תלמוד) בלבד שיהא אומן לה.</small>
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ובלבד שיתן בסוף כשיעור. </b>פירש הרע"ב אע"ג דרבי קרא וכו' שיש תורת פאה למה שנתן. מ"מ לא מיפטר אא"כ נותן בסוף השדה תשלום שיעור א' מששים עם מה שנתן בתחלה עכ"ל. ולא הבנתי זה דהיכי תיסק אדעתין בשביל שעשה שלא כמצוה והניח בתחלה ופיחת מן השיעור. שיספיק לו יותר משאם מקיים המצוה כתקנה ומניח בסוף השדה דלא סגי ליה בבציר מששים. והא ודאי דאע"ג דרבי קרא שיש דין פאה למה שנתן בתחלה ובאמצע. מ"מ אינו מקיים המציה כמאמרה בזה. דדוקא בסוף שדה הוא דקפיד קרא לכתחלה. וכ"ש הכא דאיכא טעמי טובא דבעינן קרא כדכ' כדאי' פב"מ [שבת דף כ"ג ע"א] מפני ד' דברים אמרה תורה להניח פאה בסוף שדהו. והא נמי ר"ש הוא דקא"ל דדריש התם טעמא דקרא: 
+<b>ומשו"ה </b>משמע לי טפי דלר"ש לא יצא ידי חובתו בפאה שמניח בתחלה ובאמצע ולא סגי דלא יהיב בסוף כשיעור. אפי' כבר נתן בתחלה. או באמצע כשיעור ששים בכל השדה. דלא רבייה קרא אלא לענין שיהא לו דין פאה שחל שם פאה עליו ליתנו לעניים כשהפרישו וגם פטור מן המעשרות. ומן הפאה שאין צריך להניח פאה עליו. אבל מ"מ מחוייב ליתן בסוף כשיעור המגיע לכל השדה הנשאר לבד מה שנתן כבר שאינו עולה לו בחשבון. ופירושו כדברי הרמב"ם בחבורו [הל' מתנות עניים פ"ב הי"ב] דהיינו כשיעור הראוי למה שנשאר בשדה. אע"פ שכבר נתן עליו לא פטר את הנשאר ודיו להפקיע את עצמו כדפרישנא: 
+<b>ובהכי </b>אתיין דברי המשנה כהוגן כפשטן. ולפירושו של הרע"ב אין לשונה מכוון דהגע בעצמך שכבר השלים ונתן כשיעור לכל השדה בתחלה. בזה לא שמענו כלום לדברי ר"ש ודוק. שוב ראיתי בפי' הר"ש דסד"א כדפירש רע"ב והדר ביה: 
+
+Mishnah 4
+
+<b>ונשמר. </b>כתב הרע"ב למעוטי הפקר שאין לו שומרים. ואיכא למידק קצת למאי צריך לאשמועינן כה"ג. דהא לאו דידיה הוא מכי אפקריה והיכי תיסק אדעתין לחיוביה במאי דלאו דיליה: 
+<b>וי"ל </b>דאצטריך אפי' חזר הוא עצמו ולקט ממנו לא נתחייב בפאה. אע"ג דקיי"ל המפקיר שדהו והשכים וקצרו חייב בפאה כדאיתא בהגוזל (דצ"ד) דווקא כשזכה בכל השדה שישנו בלא תכלה ובתעזוב יתירא. אבל אם אין לו בו אלא כשאר עניי עולם עדיין הפקר הוא ופטור אפי' מה שקצר ממנו הוא עצמו: 
+<b>אי </b>נמי אתא לאפוקי הפקר שהפקירו בעליו דווקא. אבל עומד במקום הפקר שידי הכל ממשמשין בו מחמת שאין לו גדר סביב שדהו ולא העמיד עליו שומרים. לא הוי הפקר כל כמה דלא אפקריה בידים. כיון שבמינו נשמר ומקפיד עליו: 
+<b>או דילמא </b>לא אצטריך אלא משום הא דאמרן דכיון דקיי"ל בחזר וזכה בשדהו וקצרו אחר שהפקירו אכתי רמי עליה חיובא דפאה. מדכתיב תעזוב יתירא סד"א דלא מהני ביה (ר"ל לבעל השדה עצמו) הפקר כלל. שאפילו עדיין לא חזר וזכה בו יתחייב בפאה וקרא להכי הוא דאתא. דמאחר שיכול שוב לחזור בו ולזכות לעצמו. כדיליה דמי ולא נפיק מרשותיה. דרחמנא רמי חיובא דעניים עליה אחר שכבר גדלה התבואה ברשותו. ולאו כל כמיניה למעט זכות העניים. דבהפקר זכו בו עשירים כעניים. והו"א דאין בהפקרו כלום שכבר זכו בו עניים בחלקם. קמ"ל כיון דהשתא לאו נשמר הוא פטור שחובת הפאה בקציר. וכל שלא התחיל בו הפקרו הפקר אף להפקיע זכות העניים ודוק: 
+<b>וצריך </b>שתדע דהפקר דתנן הכא. היינו שהפקיר הקציר ולא השדה. דאם הפקיר שדהו עם הקרקע. הזוכה בקרקע ודאי חייב בפאה דהוי כלוקח. וא"כ יש לתמוה למאי אצטריך למילף פטורא דהפקר מתעזוב. תיפוק ליה דלית ליה קרקע לזוכה. ופשיטא דמיפטר משום דבעינן שדך וליכא כבפרק ג' דמכילתין. אלא על כרחך כדפרישית דלא צריך תנא דידן לאשמעינן פטורא דהפקר אלא לגביה דהיאך דהשדה שלו היא. ומשו"ה לא ניחא לי למימר דאתי לאשמועינן דאחר הזוכה בשדה המופקר פטור אע"ג דדיליה הוא. דאי משו"ה ודאי לא צריך. דהאי נשמר הוא גביה דהזוכה. ולא מיפטר משום הפקר אלא מחמת שאין לו קרקע. ומתני' בדאית ליה קרקע מיירי ודוק היטב וייטב לך בעזה"י. ועמ"ש בס"ד לקמן פ"ה מ"ה: 
+<b>ולקיטתו כא'. </b>למעוטי תאנה. צ"ל דהיינו דווקא סתם תאנה. ולא היינו בנות שוח דתאיני חיוורתי נינהו והנהו ודאי לקיטתן כא' עמ"ש בס"ד ריש פ"ה דשביעית. ועיין לקמן מ"ה: 
+<b>והתבואה והקטנית בכלל הזה. </b>כתב הרע"ב כשישלמו בהם כל התנאי' הללו וכך הן דברי הרמב"ם ז"ל. ובתי"ט כתב עליהם ודברי תימה הם דהא ודאי שנשלמו בהם כל התנאים. ובמהדורא תבריה לגזיזיה וכתב בדרך אולי משום תנאי דנשמר כתבו כך. ויש לתמוה עליו שכתב בדרך אולי מה שהוא ברור ואין לספק בו וק"ל: 
+<b>אבל </b>עוד יותר יש להפליא על הרב ז"ל איך לא שת לבו לראות שכמעט רובם ככולם של תנאים שבמשנתינו אינן גם בתבואה ובקטניות בהכרח ובחיוב. דאוכל למעוטי מה שאינו ראוי לאכילה הא נמי משכחת בתבואה וקטנית כל שלא הביאו שליש דודאי פטורין מפאה שאינן אוכל. ואע"ג דהקוצר לשחת אינו מפסיק לפאה דחשבינן ליה אתחלתא דקצירה. אבל הקציר עצמו ודאי פטור כיון דלא הוי אוכל. וגם אינו נכנס לקיום כירק וזה פשוט. ונשמר לאפוקי הפקר איתא נמי בתבואה וקטנית וכאמור. וגדוליו מן הארץ למעוטי עציץ שאינו נקוב שאינו כהארץ ולא קרינן ביה שדך לא מיחייב אפי' בתבואה וקטנית. ובגדר מכניסו לקיום נכנס ג"כ תבואה וקטנית שלא הביאו שליש וכנז'. וגם בקטנית משכחת דאתי למעוטי אפונים הגמלנים שאע"פ שהן ממיני הקטנית דין ירק להן שאין מכניסן לקיום ואפשר שגם אין לקיטתן כא'. הרי שכל תנאים האמורים אינן נשלמים בתבואה וקטנית בשילוח ובהחלט. ולא נעדר כ"א א' מהם דהיינו ולקיטתו כא' ואולי ימצא גם הוא אלא שאין צורך לדחוק: 
+<b>מעתה </b>פירוש משנתינו מרווח במה שאמרו והתבואה והקטנית בכלל הזה. שהוא הכלל שקדם בתנאים האמורים. ואין מקום לפרשו אלא כמ"ש הרע"ב והרמב"ם. דלפי' התי"ט למאי דס"ד. התבואה והקטניות חייבין בפאה הוה ליה למימר. והוי מצי נמי למיכללינהו במתני' דלקמן עם האוג והתותים. וכך היה יפה לו לתנא לשנות בדרך קצרה ולשון נאות יותר. אלא ודאי האמת כמו שאמרנו וכפירושם של הר"מ והרע"ב. והוצרך להשמיענו שאפי' התבואה והקטנית שעיקר חובת הפאה בהם (ולא הוצרך לומר כן באילנות דכ"ש הוא וק"ל) דפשטא דקרא בהו משתעי. אף הן אינן יוצאין מהכלל האמור שצריכין לשלמות כל התנאים הללו. שאם לא נמצאו בהן פטורים. ודוק: 
+
+Mishnah 5
+
+<b>האוג </b>עיין מ"ש בעזה"י ריש דמאי. וכתב הרע"ב ולאו דווקא אלו וכו' אלא אלו ודומיהן עכ"ל וע"כ צ"ל כן דהא ודאי איכא בנות שוח כדכתיבנא לעיל מ"ד ולא קחשיב להו וצ"ל דתני ושייר וכ"כ התו' בר"ה (דט"ו ע"ב). והשתא לפי' רע"ב ניחא דל"ק מאי שייר דהאי שייר: 
+<small>משנה לחם<br><b>המעשרות </b>כולל גם התרומה. <b>עלח"ש</b> מ"ג פ"ח דתרומות.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<b>כהן ולוי שלקחו את הגורן המעשרות שלהן עד שימרחו. </b>לשטת ר"ת [בכורות דף י"א ע"ב תוס' ד"ה טבלים וב"מ דף פ"ח תוס' ד"ה תבואת] במירוח דלוקח דמחייב במעשר ניחא דהמעשרות שלהם אף שנתמרח בידם. והוקבע למעשר בלוקח ישראל. מ"מ בכהן ולוי פטורים ולא קנסו בכה"ג. אלא לשטת הר"ש והריב"ם בתו' דהשוכר את הפועלי' [שם] דס"ל איפכא דמירוח דמוכר קובע. והנתמרח ביד לוקח פטור מדתניא [שם בב"מ] זרעך ולא לוקח. קשיא מאי קאמר המעשרות שלהן. הרי לא נתחייב במעשר אפי' בלוקח ישראל. וי"ל דמ"מ הלוקח מדרבנן מיחייב: 
+<b>אלא </b>דאיכא למידק אכתי כיון דבישראל כה"ג פטור מדאורייתא. וכהן ולוי נמי לא שייך למיקנסינהו בכה"ג אמאי מיבעי להו לאפרושינהו מדקאמר המעשרות שלהם. ולא קתני פטורין מן המעשרות. ש"מ דמיהת אפרושי בעו. ואמאי לא אוקמינהו אדין תורה כיון דבלוקח ישראל נמי אינו אלא מדרבנן: 
+<b>ודיוקא </b>דסיפא קשיא איפכא. דקתני עד שימרחו הוא דמיפטרי. אבל אם לקחו אחר מירוח המוכר חייבים. דלהר"ש וסיעתו אתי שפיר. דאחר שנתמרח ביד המוכר הוקבע למעשר מן התורה גם ללוקח. משו"ה כהנים ולויים חייבי' להוציאו מתחת ידם נמי מדרבנן משום קנסא. אבל לר"ת מי ניחא דכיון דאפי' לוקח ישראל בכה"ג מפטר. כ"ש כהן ולוי. ואפי' תימא דלר"ת נמי הלוקח הממורח חייב מדרבנן. מ"מ אמאי קנסו בכהן ולוי שיפסידו מעשרותיהם לגמרי: 
+<b>ותו </b>איכא למידק דמדקתני הכא עד שימרחו לשון רבים. דמשמע דקאי אכהן ולוי דאין פטורין אלא עד שימרחו. אבל לכשימרחו הגורן מיחייבי וסייעתא לר"ת. דכיון דמירוח הלוקח קובע מן התורה. משו"ה אפי' ביד כהן ולוי נתחייב הגורן להפריש ממנו המעשרות מן התורה. וליתנם לאחרים משום קנסא. וא"ת א"ה למאי הילכתא תנן המעשרות שלהן סוף סוף לאו דידהו הוי. י"ל דילמא הכי פירושו דיכולין למכור הגורן אע"פ שמעשרותיו מעורבין בתוכו. וקמ"ל דלא קנסינהו בהכי להוציא ממנו המעשרות בשבלין. או שלא יוכלו למכור כולו עד שימרח ויוקבע למעשרות ונ"מ לדמי טובת הנאה דמעשרות שבתוכו. דאשמעינן עד שימרחו. הנאת המעשרות שבו שלהן הוא ויכולין למכרו כולו. ומכל מקום אם מרחוהו בידם נתחייבו במעשרותיו כנ"ל אליבא דר"ת. ומלת ימרחו כוותיה דייקא כדכתיבנא. דאי אמוכר קאי כמו שיחוייב לשטת הר"ש. עד שימרח הו"ל למימר כמו באינך דמתני' דמקמי הך בבא דכהן ולוי: 
+<b>ואולי </b>לפי פירושו של הר"ש מלת שימרחו היא מהנפעל וקרינן $ימרחו ואמעשרות קאי דפטורין מהמעשרות עד שיתמרחו המעשרות ביד המוכר שאז הוקבעו ע"י מירוחו. שאם קנאום לאחר שכבר נמרחו הרי הן כמופרשין המעשרות שבתוכו. ולכן יתחייבו להוציאם ודוק וצ"ע. ולפירושא קמא. מלת שימרחו היא מהקל. המ"ם והרי"ש שניהם שואי"ם כמו וימרחו על השחין דישעיה [ל"ח כ"א]: 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הנחל. </b>פירש הרע"ב נהר ואפשר עוד לפרשו מלשון נחל איתן דמתרגמינן נחל בייר [דברים כ"א ד'] והיא האדמה שאינה נעבדת כלל. ואע"ג דקתני בתר הכי והבור. בשדה הנזרעת מיירי אלא שהיא בורה עכשיו ולא זו אף זו קתני. א"נ לאשמועינן דאפי' הכי באילנות אינו מפסיק. שוב מצאתי כן בפי' הרא"ש ז"ל והנאני: 
+<small>משנה לחם<br><b>ואלו מפסיקין לפאה</b> שאם הניח פאה משדה על חברתה. לא עלתה לה. וצריך לחזור ולהניח. ומה שהוסיף בזו אינו נותן אלא משום הפקר דהיינו שצריך שיפקירנו אפילו לעשירים. ואם לאו. חייב במעשרות. מה שמוסיף בשביל שדה אחרת ודוק.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>הנחל </b>לפירוש הרע"ב. הוא נהר. <b>אמנם</b> יש חילוק בין נהר. ובין נחל. שהוא נהר פוסק בקיץ. כענין שכתוב וייבש הנחל. <b>אבל</b> נהר שאינו פוסק. נראה פשוט דאפי' לאילן מפסיק. דודאי לא גרע מגדר. וגדותיו הם גדרות כפולים. משו"ה נקטה מתניתין נחל.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>והבור </b>הא דנקטי הר"ש ורע"ב שאינה זרועה. לישנא דקרא נקטי (ירמיה ב') לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. שבודאי לא נחרשה ג"כ. וקראה כך. ע"ש התכלית.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>אמת המים שאינה יכולה להקצר כא'. </b>פירש הרע"ב שהעומד באמצע אינו יכול לקצור מכאן ומכאן וכך הם דברי הר"ש הראשונים. והתי"ט תמה ע"ז ורצה להגיה בלשון הר"ש ע"פ התוספתא והירושלמי: 
+<b>ולענ"ד </b>נראה ליישב לשון הר"ש בלי הגהה דפשטא דמתניתין דתנן סתמא אם אינה יכולה להקצר כא'. משמע ליה מעיקרא דבכל ענין צריך שתהא אינה יכולה להקצר ואפי' באמצע לא. מדלא מפליג בהדיא בין נקצרת באמצע או לא כבתוספתא. אלא ודאי מתני' בכל גוונא איירי. ולא אייתי הר"ש התוס' מעיקרא. אלא למשמע מנה דר"י ורבנן פליגי. ושמא נתכוין בזה לירד לפסק הלכה כדברי מי. דלהכי איכפל לפרושי מתחלה דר"י פליג את"ק דשלולית. דלת"ק בכל ענין מפסקת. ולר"י בכל ענין אינה מפסקת. אלא באינה יכולה ליקצר כלל כדמשמע לישנא דמתני' כדכתיבנא. ועל זה כתב כדמשמע בתוספת' ר"ל דפליגי ר"י ות"ק הכין משמע ודאי מהתוס'. ולא דקדק עדיין מן התוספת' איכות מחלקותם. דאכתי הוה נקיט בפשטא דמתני' דידן שהיא מחלוקת רחוקה. ולא אשכח תנא דפליג עליה אלא דשלולית. ולפ"ז לא הוה קיי"ל כר"י דיחידאה הוא. ולבסוף דייק מהתוס' דליכא למימר דת"ק דשלולית פליג אר"י. כיון דחזינן התם דשלולי' ואמת המים תרי מילי נינהו: 
+<b>והשתא </b>פירש התוספתא לפי משמעה דלא פליגי ת"ק דידן ור"י אלא במחלוקת קרובה. דגם לר"י לא בעינן דאינה יכולה להקצר אף באמצע. אלא באינה יכולה ליקצר מצד א' לשני סגי. אפילו עומד באמצע וקוצר מפסקת. והשתא דאתינן להכי איכא למיפסק הילכתא כוותיה דר"י כיון דלא משכחינן מאן דפלג עליה במתני'. אע"ג דאיכא מחלוקת בברייתא לא משגחינן ביה. דסתם במתני' ומחלוקת בברייתא הילכתא כסתמא דמתני' דרבי לא שנאה ר"ח מנא ליה וגם בפירוש שאינה יכולה תפסינן כדמשמע ממתני' דבכל גוונא בעינן שאינה יכולה ליקצר והילכתא הכין: 
+<b>ונתקיים </b>בידינו פסקו של הרע"ב ע"פ פירושו של הר"ש דלא תקשי עליה מה שהקשה בתי"ט בפסק זה. אלא שבאמת הרע"ב לא ירד לסוף דעת הר"ש בזה וקסבר דסלקא ליה מתני' בפלוגתא. ואפ"ה פסק כוותיה דר"י. ובהא שפיר קמתמה עליה בתי"ט. אבל הר"ש יצא זכאי בדינו לפום מאי דאמרן: 
+<b>וכן </b>צ"ל אליבא דבכ"מ [הל' מתנות עניים פ"ג ה"ב] בטעם שנתן לפסק הרמב"ם כר"י משום שהוא מפרש דד"ה היא. ותמה על עצמך שהרי מן התו' למדנו שבוודאי אינם ד"ה. אלא מאי אית לך למימר כטעמא דילן דמחלוקת בברייתא לא מרע לסתמא דמתני'. היינו דקאמר בכ"מ דד"ה היא: 
+<b>ועדיין </b>צ"ע פירושו של הר"ש בתוס' דקאמר לת"ק מפסיק אע"פ שעומד בצד א' וקוצר מצד הב'. כי לא הבנתי זה דהא ת"ק נמי נקט אמת המים שאינה יכולה להקצר. וא"כ מהו זה שאינה יכולה ליקצר דת"ק. והכי הול"ל ואמת המים אע"פ שיכולה להקצר מפסקת. כיון דלדידיה בכל אופן מפסקת וזה ודאי צע"ג ואולי יש כאן ט"ס. וכצ"ל הגירסא בתוספ' ואמת המים שיכולה ליקצר כא'. והפלא איך לא העיר בתי"ט ולא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה: 
+<b>גם </b>פירושו של התי"ט בירו' מגומגם מאד בלשונו וצריך תיקון ע"פ דרכו אף שהיא דרך בכ"מ. מ"מ בתי"ט עיוות עלינו הלשון קצת באמרו וה"פ דס"ד דבני ישיבה דר"י ס"ל בעומד מצד א' ואינו קוצר בצד ב'. ומ"מ אם היה עומד באמצע כו' אינו מפסיק. דכסבור היה בלשון הירו' שאומר אבל אם היה עומד באמצע וקוצר וכו'. שמלת אבל לחלוק בין הנושאים הוא בא. דה"ק ס"ד דבנ"י דר"י ס"ל בעומד מצד א' וכו' דווקא הוא דמפסיק. אבל אם הי' באופן שעומד באמצע וקוצר אינו מפסיק: 
+<b>ואין </b>זה נכון ולא מסוגיא דתלמודא. ופשוט דהיא היא. ר"ל דאע"ג דאם עומד בצד זה אינו יכול לקצור מצד זה. עדיין אפשר שיוכל לקצור באמצע. וכך צריך לקשור לשון הירו' ע"פ דרכם ז"ל הנז'. דהוו בעו מימר בני הישיבה במה דאמר ר"י במתני' סתמא דאינה יכולה ליקצר היינו בכל גוונא לא תהא נקצרת וכדפרישית לעיל. וימשך מזה שהיו סבורי' בעומד מצד א' ואינו יכול. אבל אם היה עומד באמצע יכול היה. כל זה הוא מאמר א' נקשר. שבאופן זה אינו מפסיק אליבא דר"י כיון דאיכא חדא לגריעותא דבאמצע מיהת נקצר אע"פ שאם עומד בצד א' אינו נקצר בצד הב'. דהוה ס"ל בדר"י דתרתי בעי ולא חדא לגריעותא. ואשכח ברייתא דפליג. ומעתה אין להקשות מן הירו' הזה מאחר שדבריו מבוארים כפי' הר"ש וכמו שקיימנוהו מסברא: 
+<b>ומ"ש </b>התי"ט שהוא הס"ד בירו'. והי"ל לפרש כמסקנא. לפי דעתי אין זו מסקנת הירו' שאינו אלא כמ"ש למעלה שהיא דעת יחידית בברייתא ואין חוששין לה. וגם הירו' הזה לא בא אלא להודיעך שיש חולק בהבנת דברי ר"י ושכן נמצא בברייתא. דאי איכא תנא דתני לה לא תחוש ליה. וזה סיוע למה שאמרנו בפשיטות דסתמא דמתני' לא משמע הכי ולא דחינן לה מקמי ברייתא דאתיא כיחידאה אליבא דר"י ודוק. ועוד שאין לפסוק הלכה מפי תלמו' הירושלמי במקום שלשונו מפוקפק כמו זה: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>אחר תיבת ליה. נ"ב (כדאמרינן פ"ג דבכורות (כג"ב) קמ"ל דברייתא לאו פלוגתא היא) וגם כו'.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>אחר תיבת היא. נ"ב ועיין תי"ט ספ"ב דתמורה. שכתב בשם הכ"מ כיוצא בזו ממש.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>וכל ההרים אשר במעדר יעדרון</b> שהם נחפרים בידי אדם במעדר. שהוא כעין מרא וחצינא. שבני אדם חופרים בהם את הקרקע. <b>אע"פ</b> שאין הבקר יכול לעבור שם בכלי המחרישה. מפני זקיפת ההר. והרי זה נראה מקום פנוי. בין שדות חרושות. אעפ"כ אינו מפסיק. ולא דמי לבור. כמ"ש הרע"ב. אלא שקיצר.</small>
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>שני מיני חטין עשאן גורן א' נותן פאה א'. </b>מכאן נ"ל סעד להוראת בש"ע בא"ח סי' רכ"ה ומקורו מס"ח שאם בירך שהחיינו על מין גודגניות אדומות. חוזר ומברך על השחורות. ואע"פ שהכל מין א' כהא דתנן בתרומות פ"ב. מ"מ לענין ברכות שהחיינו אינן נחשבין למין א' ויש לנו דוגמתו כאן שראינו שהגורן חולק התבואה למינין אע"פ שהן מין א' אזלינן בתר דעתיה דהיאך. וברכת שהחיינו דכוותה תלויה בדעת האדם הנהנה. שלפעמים מין אדום או שחור חביב עליו יותר כשמתחדש וכמו שאמר ר"י אנא אקרא חדתא נמי מבריכנא. דש"מ דאזלינן בתר דעת האדם. וכיון שחלוקין הן הגודגנית בטעמן ושמן ומראיהן הן חשובות הנאות נפרדות. ומברך על כל א' יא'. דפנים חדשות באו לכאן ודאי לענין ההנאה. ועמ"ש עוד בעזה"י בחידושי לא"ח שם: 
+
+Mishnah 6
+
+<b>שקבלו מן הנביאים הלכה למשה מסיני. </b>אע"ג דנביאים לא קבלו ממשה. שהרי משה מסר ליהושע. ויהושע לזקנים. והם לנביאים. לא חש להזכיר יהושע וזקנים. דהכי אמרינן בגמ' דס"פ כ"ג ונזיר [דף נ"ו ע"ב] ש"מ כל מילתא דמתאמרא בבי תלתא קדמאי ובתראי אמרינן מציעאי לא אמרינן דאילו יהושע וכלב לא קחשיב הכא. וע"ש בפירש"י: 
+<small>משנה לחם<br><b>ר"ש איש המצפה</b> בודד במשנה. ונמצא עוד בגמרא פ"ק דיומא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ר"ג </b>צ"ע מי זה ואיזה ר"ג הוא. כי שלשה ר"ג היו בשושילתא דר"ג. ברם סתם ר"ג דמתניתין הוא ר"ג דיבנה (כי ר"ג אבי אביו. קוראו התנא ר"ג הזקן. כמ"ש בפ"ב דחלה) והוא היה קטן בזמן הבית. כי על כן מלך ריב"ז אחר אביו. ר"ש הנהרג. וכאן נאמר לפני ר"ג. מכלל שכבר היה אדם גדול ונשיא. ולשכת הגזית לא היתה אלא עם הבית. גם כבר גלתה סנהדרין מלשכת הגזית וישבה בחנות ארבעים שנה עד שלא חרב הבית. על כרחנו נאמר שהוא ר"ג הזקן. אולי נשמטה תיבת הזקן. מהסופר המעתיק או מהמדפיס.</small>
+
+Mishnah 7
+
+<small>משנה לחם<br><b>נותן פאה לכל</b> כיון שתחלתה וסופה בחיוב. אע"פ שבנתיים פטורה היתה. חזרה לחיובה. <b>אבל </b>קצרה גזבר. ודאי פטורה בכל גונא. ה"ה הפודה מיד לסטים וקצר. שחזרה ונתחייבה ביד הפודה.</small>
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>פאה מכל א' וא' </b>ראוי לידע שכל מה שאמרו בפרקין דהכא ליתן פאה מכל א' וא' או מא' על הכל. אין הפרש בכמות הפאה שהרי לעולם השיעור א' ואין בין שיעור א' מס' מכל א'. וא' לשיעור א' מס' מא' על הכל. ולא כלום. אלא לענין שאין מפרישין משדה על חברתה. כדפירש הרע"ב בריש פ"ב דלעיל והוא מן התורה שלא עלתה לו פאה ממקום א' על חברו כשהשדה מופסקת וצריך להפריש דווקא מן השדה עצמה מנה ובה. ומה שמוסיף כאן על מה שחייב במקום אחר. על מנת שתעלה לו לפי חשבון הצריך לו למקום אחר. אותו התוספת אין לו דין פאה לפטור מן המעשרות. כיון שבטעות היתה כנלע"ד ודוק: 
+<b>ושמא </b>איכא תו נפקותא במילתיה דכי אמרו פאה מכל א' וא' ונתן במקום א' פאה גדולה. שאם היה יכול להפריש מא' על הכל היתה מספקת בשיעורה ועולה לכל השדה. עכשיו מה שנתן נתן ויש לו דין פאה שהרי אין לה שיעור. ויכול להוסיף כרצונו כמו שנתבאר בריש מכילתין. והנשאר מהשדה שחייב בפאה לעצמו. אפילו לא הפריש ממנו במחובר נותן כשיעור המגיע ממנו בתלוש. ויש לו דין פאה ופטור מן המעשרות. משא"כ כשאמרו מא' על הכל והרבה מתחלה בשיעורה עד חשבון א' מס' המגיע לכל השדה. שאע"פ שבמחובר יכול להוסיף עוד ויש לו דין פאה למה שיוסיף במחובר כדתנן פ"ק [מ"ג] אם שייר קלח א' סומך לו משום פאה. אבל אם כבר תלש כל השדה שוב אינו יכול להוסיף בתלוש. אחר שכבר נפטר כולו במה שהניח בתחלת השדה. ששוב אין לתוספת בתלוש דין פאה. שאם היה מפריש מכל א' וא' מפריש עליו בתלוש שחייב בפני עצמו ולא נפטר בשיעור המרוב' שהניח בתחלה וכדאמרן וגם זה ברור: 
+<b>ואולי </b>יש ליישב בזה מה שדקדק בתי"ט במשנתינו. דתנן ומודים ב"ש שאם היו ראשי שורות מעורבין וכו'. ואע"ג דאין נ"מ בהודאתם דהא לית הילכתא כוותייהו. אפשר דאצטריך לאשמועינן מילתא אליבא דב"ה. דסד"א מאי דקתני ברישא ובה"א מא' על הכל. לא באו לומר אלא שרשאי ויכול להניח מא' על הכל לכשירצה. ולעולם לא פליגי אב"ש בהא דכי מפריש מכל א' וא' נמי ש"ד. דלכאורה הכא נמי מסתברא דאפי' תימא כל המלבנות חשובין שדה א'. הא תנן לעיל נותנין פאה מתחלת השדה ומאמצעה: 
+<b>משו"ה </b>איכפל למתני ומודי' ב"ש למימרא דכה"ג דראשי שורות מעורבין אפי' לב"ש מא' על הכל דווקא. ואין הדבר נתון לרצונו. וטעמא כדאמרן דהיכ' דאמרו מא' על הכל אינו יכול להוסיף עוד בתלוש אם כבר הניח בתחלה כשיעור. ואי אמרת מצי נמי לאנוחי מכל א' וא' נפיק מנה חורבא. דאתי למימר כל א' חייב בפ"ע. ואתי לאפקועי ממעשר. דשמעינן ממשנה יתירא דקפידא איכא במילתא ודווקא קאמר ב"ש מא' על הכל. ומדב"ש נשמע לב"ה דברישא נמי מא' על הכל דווקא ולא באופן אחר מטעמא דפרישית וקרוב הדבר להשמע: 
+
+Mishnah 2
+
+<small>משנה לחם<br><b>בשנים או בשלשה מקומות </b>מ"ש התי"ט ואורחא דמלתא כו'. <b>איברא</b> הוא לשון בני אדם. מיהו בלשון חכמים דייקינן בכל דוכתא. השתא תרי תלתא מיבעיא. ושינויא דכדאמרי אינשי. דוחקא הוא. וזימנין סגיאין משנינן לה שפיר. עמ"ש בס"ד מ"ו פ"ג דסוכה. <b>ואולי</b> במה שכתבתי שם. י"ל גם כאן. שהכל לפי השדה. שאם היו שלשה בשדה קטן נראה כאחת. נותן מאחד על הכל. לא אמרו אלא שנים בקטן ושלשה בגדול. <b>וצ"ע</b> איזה שיעור בשדה נקרא גדול. אם בית כור או בת תשעה קבין. או מלא מענה מאה אמה. ואידך קטן.</small>
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>המוכר קלחי אילן. </b>כתב הרע"ב שרשים ולא מכר לו הקרקע והוא לשון הר"ש ז"ל. וצריך לביאור דר"ל שלא מכר לו קרקע כראוי לצורך האילן דהיינו מלא האורה וסלו. והיינו נמי דמסיים בה הרא"ש שאין לו בקרקע אפילו כדי יניקת האילן שהיא י"ו אמה וה"ה למלא האורה דלית ליה. כיון שלא מכר לו. דהקונה אילן א' אין לו קרקע אליבא דכ"ע. אבל בודאי יש לו קרקע כנגד האילן. שאותו גוף הקרקע שכנגד השרשי' צריך שיהא קנוי לו ולא סגי בלא"ה. דאל"כ לא מיחייב בפא' כבסמוך מ"ו ודוק. וכן משמע שם בפי' הר"ש וזהו דבר שאין בו ספק דאל"ה לא קרינן ביה שדך: 
+<b>והא </b>דאיכפל הר"ש לפרושי בה"ג. היינו כדי לאוקמי מתניתין בכל גוונא דאפי' ברצופין נותן פאה מכל א' מאחר שאין כאן קרקע שתצרפם. שאין הקרקע שביניהם שלו והרי הם מופרשים ומופסקים. משא"כ אי הוי מיירי במכר לו קרקע סביבם כשיעור אינו נותן אלא פאה א' לכל הקלחים הסמוכים אלו לאלו ומובלעים בשיעור השייך להם שכיון שהקרקע שביניהם שלו. הקרקע מצרפתם ודוק: 
+<b>ולשון </b>הרמב"ם בספ"ג [הלכה י"ח] דמ"ע המוכר מקומות משדהו. מבואר ג"כ שמוכר גוף הקרקע וק"ל. אלא שצ"ע למה הפליג הענין שכתב המוכר וכו' לאנשים הרבה. דסתמא דמתני' משמע אפי' לאדם א'. ולפי דרכו ז"ל אין צריך לדחוק כפירוש הר"ש הנז' דבאין לו קרקע מיירי. דלדידיה איכא לאוקמי אפי' בדאית ליה קרקע. אפ"ה כל קלח עם קרקעו רשות בפ"ע הוא. ואולי לפי שפי' הר"ש נראה דחוק זהו שהצריכו לומר כן. אבל לשון קלחי אילן דייק קצת כהר"ש. ועמ"ש בס"ד פ"ו דדמאי מ"ד: 
+
+Mishnah 6
+
+<b>העושה סאתים.</b>כתב תי"ט לפירש"י מוכח דסאתים דחצר המשכן היינו לפי הצמיחה ומה שתוציא הארץ הוא. וא"כ בית רובע דת"ק שמשערין על פי שיעור חצר המשכן. נמי לפי הצמיחה ומה שתוציא הארץ וכו' וקשי' לפי' זה לישנא דהעושה דהא ת"ק נמי בהעושה מיירי עכ"ל ולא אשכח פירוקא: 
+<b>ולא </b>ידענא מאי קשיא ליה דמנא ליה דר"א נמי בעושה מיירי. ולדידי פשיטא דלאו בעושה מיירי אלא בשיעור בית רובע על פי חשבון חצר המשכן כמו שהזכיר הרע"ב והוא מהתוספתא. שהוא עשר אמות ומחצה בקירוב ושיעו' זה ודאי אינו עושה בית רובע בימי התנאים ששנו משנה זאת. לפי ערך שהדורות מתמעטין כנלמד מגמרא דהמקבל [דף ק"ה ע"ב] וכמבואר בתי"ט שלמד משם מעצמו דבימי חכמי המשנה הות ארעא שמינא טפי. כ"ש שאף אנו נאמר שמימות משה ועד כאן שנתמעטו הדורות ביותר והארץ מתקלקלת כל יום יותר בהוצאת פירותיה בלי ספק אפילו קודם החורבן ואצ"ל אחר החורבן (כדאי' שילהי כתובות [דף קי"א - קיב] ובמשנה דפ' עגלה ערופה) דבימי משה הות ארעא שמינא והיה שיעור י' אמות הנז' מוציא רובע. ולא בדורות האחרונים שבב"ש. וכ"ש אחר שחרב הבית דתנאי דהכא בתר חורבנו הוו קיימי. וכמו ששנינו בבתר' דסוטה [שם במשנה דפרק ע"ע] משמיה דר' יהושע גופיה דמיום שחרב ב"ה ניטל טעם ושומן הפירות וק"ל: 
+<b>וא"כ </b>ר"א משער באמות כנז' מילתא פסיקתא בין שמשך קרקע כזה מוציא עתה כמו כן רובע. או לא. ור"י בעי קרקע העושה סאתים דווקא העושה עתה כפי הזמן וכפי דורו דיבר. ולפ"ז לפעמים צריך יותר ממאה על חמשים כחצר המשכן. שהוא לא שיער כמות הקרקע באמות לכל זמן בשוה. אלא מדת קרקע לפי מה שעושה עכשיו סאתים. אם כחצר המשכן והן חסר הן יתר והרי זה ברור: 
+<b>ואפשר </b>עוד דלר"י אפילו בקרקע המוציאה סאתים בשנים כתקנן. אם היתה שנת שדפון וירקון שפחתה ולא עשתה סאתים נמי פטור. דדווקא בתר עשייתה עתה בשעת חובתה אזיל. ולישנא דעושה כההיא דפ"ט [מ"ה] דמציעא המקבל שדה מחברו ולא עשתה. שאין פירושו שלא צמחה כלל דהא בתר הכי קתני אם יש בה כדי להעמיד כרי. אלא לא עשתה כלימודה וכשיעור הראוי לה. אף כאן העושה סאתים ר"ל שעשתה כתיקנה. לאפוקי אם לא עשתה אע"פ שדרכה להוציא סאתים בשאר שנים. וכן נראה דזיל בתר טעמיה דר"י דגמר לה מעומר שיש בו סאתים דקרוי שדך בכה"ג ואי לא לא. והתם דווקא סאתים קצורים דאיתנהו בעין בעינן ולא איכפת לן בשעור הקרקע ודוק: 
+<b>קרקע כל שהו. </b>הביא בתי"ט ירו' הגע עצמך שהיא שבולת א' עד שלא קצר אין כאן חיוב. וכתב ע"ז ומ"ש ברפ"ק ביקש לעשות כל שדהו פאה עושה. כתבו התוס' [נדרים דף ו' ע"ב] דלאו דווקא עכ"ל: 
+<b>ולא </b>ראיתי בתוס' כלשון הזה ואין צורך אלא ודאי דווקא הוא. ודתניא בתוספתא העושה כל שדהו פאה אינה פאה נמי בדווקא הוא. ולא קשיא הא דהתוספתא מיירי בלא התחיל לקצור עדיין. והירו' דידיה מיירי בשהתחיל לקצור ואפי' שבולת א'. כל השדה כולו העומד עדיין יכול לעשותו פאה ולאפוקי מתרומה דלאחר מירוח שנתחייב הכרי. אעפ"כ אינו יכול לעשות כל גרנו תרומה הכי משני בירו' גופיה. ומייתו ליה התו' בנדרים [שם] ובראשית הגז [דף קל"ז ע"ב ד"ה אלא]: 
+<b>ובלא"ה </b>נמי לק"מ דאפי' תימא יכול לעשות כל שדהו פאה אף קודם שהתחיל לקצור. רשות הוא ולא חובה. והכא במתני' קרקע כ"ש חייב בפאה תנן. ולהכי שפיר דייק בירו' הגע עצמך שאין כאן אלא שבולת א'. איך יתכן לומר שחייב וק"ל: 
+<b>כתב </b>עוד בתי"ט וא"כ חזר הדין לכלל הלכה כר"ע מחברו. וריב"ב דקדים ליה מ"מ לאו רבו הוה עכ"ל. ולא ידעתי מאין לו זה דריב"ב קדים לר"ע ומצינו בפ"ט [מ"ג] דנגעים שדן לפני ר"א רבו של ר"ע. ובעדיות [פ"ח] שנויים בני בתירה עם ר"ע ור"י רבו ובירושלמי דפד"מ [בסופו] איתא שר"א ור"י התפללו על אדם א' וזכה למוקמה לר"י ב"ב: 
+<b>הן </b>אמת דמעובדא דפ"ו דפסחים [דף ס"ו ע"א] במעשה שחל להיות ערב פסח בשבת שנתעלמה הלכה מבני בתירה. משמע שהיו נשיאים לפני הלל. אבל נראה שאחרים הם בני בתירה שלשם ואינם אותם הנקובים בשמם במשניות הנז'. (אעפ"י שבביאור שביארתי אותו מאמר בדרך דרוש תפסתי קצת לעיקר שר"י ב"ב מנייהו דהנהו בני בתירה הוה. לא לקושטא דמילתא אלא לחדודי אמינא לה התם. ועוד א"צ כ"כ לומר דריב"ב הוה חד מנייהו דווקא. שאפי' אם נאמר שהיה מבניהם או מבני בניהם. הדרשה תדרש יפה. דלא נקטינן ליה אלא לגלויי מילתא. דר"ל שאף הן היו דרים בח"ל מטעם שזכרתי שם. והלך ריב"ב בשטת אבותיו ומנהגם היה בידו יע"ש בחלק הדרושים) דהא אשכחן בכמה דוכתי שמקומו היה בנציבין שהיא ח"ל במדינת אשור כדאי' בתוספ' רפ"ק דפסחים [דף ג' ע"ב ד"ה מאליה], ובקדושין [דף י' ע"ב] שלח יוחנן בן בג בג לריב"ב לנציבין, בסנהדרין [דף ל"ב ע"ב] אחר ריב"ב לנציבין. ואיך יתכן שנשיא ישראל יעמוד בח"ל בפני הבית והלא אין מקומו אלא בבית הועד ומקום ב"ד הגדול כירושלים ואחריה יבנה ומיבנה לאושא וכו' המקומות שגלתה סנהדרין לשם [יעוי' ר"ה דף ל"א]: 
+<b>וא"ל </b>שמאותו מעשה דהלל ואילך הלך לו ריב"ב מפני הבושה. ח"ו לומר כן שהרי ענווים גדולים היו ב"ב ומעצמם מינוהו להלל נשיא עליהם. ועוד מה לו לצאת לח"ל הי"ל לשנות מקומו ולעמוד בארץ. גם אין לומר שלאחר חורבן יצא לו ריב"ב לבבל. שהרי משמע שהיה גם בזמן הבית בנציבין כדמוכח מרפ"ק דפסחים [דף ג' ע"ב] בעובדא דההוא ארמאה דהוה סליק ואכיל פסחים: 
+<b>ועוד </b>אם ת"ל שאותם ב"ב הם הם ריב"ב ואחיו השנויים בעדיות. קשיא אמאי קרי להו התם בני בתירה ולא בשמייהו כי הכא דליכא לשנויי בהא כדשנינן בגמ' דפ"ק דתענית [דף ג' ע"א] דמקמי דלסמכוה קרי ליה בן בתירה. דהא באותו מעשה כבר היו נשיאים ולא יתכן זה. אלא נראה דשם המשפחה הוא. וגם ממה שלמד ריב"ב לפני ר"א תלמיד תלמידו של הלל כנז'. מכל זה מוכח בבירור שאחרים הם ב"ב דהלל. או אלו התנאים מבני בניהם. ודאתאן עלה שדבר קרוב הוא שריב"ב דמשנתינו חבר הוא לר"ע. וע"כ לא פסק הרמב"ם כמותו. במקום ר"ע: 
+<b>ובביכורים </b>דכתיב בהו אדמתך. כתב תי"ט במהדורא ותימה ליתני וודוי מעשר והוציא זה מהירושלמי. איברא דלא ידענא מאי קושיא דהיכי מצי למיתני קרקע כ"ש חייב בודוי מעשר. דהוה משמע אפילו הגר והעבד שקנו קרקע. דומיא דאינך דבמתני' דליכא לפלוגי בהו. שכל קרקע בין שהיא של ישראל או של גרים חייבת ושייכא בכל הדברים האמורים כאן: 
+<b>והא </b>ודאי ליתא בודוי מעשר כדתנן בהדיא בבתרא דמעשר שני [משנה י"ד] מכאן אמרו ישראל ממזרין מתודין ולא גרים וכו'. ובשלמא פאה וביכורים שפיר מיתני ליה לתנא דידן דקרקע כ"ש חייבת בהן שאפי' היתה של גרים אין הקרקע פטורה דהגר מביא אלא שאינו קורא: 
+<b>ולדעתי </b>זהו שאמרו בירו' בשם ר' יוחנן שמועת כן מי שאין לו קרקע פטור מן הודוי דכתיב מן האדמה וגו'. פירושו שבא להשיב למה לא שנינו במשנתינו ודוי מעשר. ותירץ בשם ר"י שאם כך היה שונה היית שומע כן. שאם אין לו קרקע אינו חייב בודוי והא ליתא דמדכתיב לנו אפילו אין לו קרקע במשמע. וזה מסכים לדעת רש"י ז"ל [קידושין דף כ"ו ע"א]: 
+<b>אי </b>נמי הכי פירושו שמפני כך לא נשנה במשנתי' ודוי מעשר שלא יסתור אותה שמועה שאמרו שמי שאין לו קרקע פטור מן הודוי והיינו הא דתנינן במס' מ"ש [פ"ה מי"ד] שמי שאין לו חלק בארץ אינו יכול להתוודות. דהיינו נמי ממש כמו שאמרתי דמשו"ה לא הוה אפשר למתני ודוי מעשר שלא תאמר קרקע כל שהיא אפילו של מי שאין לו חלק בארץ חייבת בודוי מפני כך לא היה אפשר לשנותו והרי זה ממש כדברינו. ומסייעא ליה לרש"י ז"ל. שלא כמו שהבינו מן הירו' הזה שסותר דעת רש"י: 
+<b>אלא </b>הירו' נמי מודה דלא בעינן קרקע גבי וודוי. ולא בא להוציא אלא מי שאין לו חלק בארץ. אבל כל מי שנטל חלק בארץ אע"פ שאין לו עכשיו שמכר או שמכרו אבותיו הרי אני קורא בו האדמה אשר נתת לי והרי זה יש לו קרקע שהגוף עדיין שלו וחוזר אליו ביובל אע"פ שהלוקח אוכל פירות: 
+<b>והרי </b>זה פירוש מרווח יותר בהירושלמי. דלהבנת התי"ט לא קמשני מידי וסליק בקושיא דלפי דברי ר"י הו"ל למתנייה נמי במתני'. (אלא שי"ל בדוחק דתני ושייר. ול"ק מאי שייר דהאי שייר דשייר נמי ראיון כדאי' בירו'. אלא שאין צורך ועיין מה שאכתוב בסמוך מזה בס"ד) גם דעת רש"י נכונה בטעמה כמו שאמרנו וסתמי דסוף מ"ש נמי מסייעי ליה מדלא מפליג התם בין יש לו קרקע לאין לו לענין ודוי כמו ששנינו לענין ביכורים. וע"כ נ"ל דברי רש"י ברורים. שאף הירו' אינו סותר אותו ואע"פ שהתו' [קדושין דף כ"ו ע"א] ד"ה ובוידוי [וע"ע תו' ב"ב דף כ"ז ע"א ד"ה ובוידוי] הקשו ממנו על רש"י. ועוד פשיטא שאין קושיא מהירו' הזה שהוא לשון מגומגם הרבה ונראה שיש בו נוסחאו' שונות עי' בפי' הר"ש וק"ל: 
+<b>גם </b>מהרש"א בחדושיו בקדושין העיר על דברי התו' הללו וכתב שדבריהם תמוהים ושלא נמצא כן בירו'. הרי שלא הבין בו כמו שהבין התי"ט. שא"כ אם פשפש למה לא מצא ובלי ספק שהנוסח שראה התי"ט לא נעלמה גם ממהרש"א שהיה בדורו ולא יבצר ממנו להשיג הנוסחאות הנמצאות בימיו. ואני בעניי כעת אין לי ס' הירו' לעיין בו. אבל נראה מדברי מהרש"א שכדברי כן הוא אלא שקיצר במובן ולא פירש לשון הירושלמי. 
+<b>אכן </b>במה שבתי"ט ובעל חדושי הלכות שניהם לדבר אחד נתכוונו לדחות בשתי ידים דברי התו' בסוף הדבור שכתבו שם וז"ל וגם משמע שאם אין לו קרקע מתודה כמו פירות לקוחין עכ"ד. שזה הלשון היה תמוה בעיניהם שסותרים דברי עצמם שכתבו מתחלה. דמהירו' משמע דלא כרש"י מדפריך אמאי ל"ג ודוי ומוכח דמי שאין לו קרקע פטור מן הודוי שלא כדברי רש"י והיאך כתבו אח"כ שמשמע אם אין לו קרקע מתודה שזהו כדעת רש"י: 
+<b>אומר </b>אני שזה דבר שלא יתכן וא"א להשמע על א' מקטני ארץ כ"ש על גדולי עולם כבעלי התוס' שיסתרו דבריהם תוך כדי דיבור. ובכל כיוצא בזה ודאי חובה עלינו להטריח עצמנו ליישב דבריהם ונ"ל דהכי קאמרי ומסקנא דקושיא הוא דמעיקרא מייתו מהירושלמי דמשמע דלא כרש"י דאע"ג דל"ג ליה. מ"מ לאו מטעמיה. דטעמו של רש"י דל"ג ליה הוא משום דס"ל אף מי שאין לו קרקע חייב בודוי. והירו' לדעתם סובר שפוטר מן הודוי. ומטעם אחר צ"ל דל"ג ליה. 
+<b>והדר </b>קאמרי דאפילו לא היה משמע כן מהירו'. מ"מ א"א לומר כדעת רש"י שלדעתו משמע ג"כ שמי שאין לו קרקע מתודה ואפי' על פירות לקוחין. וזה אי אפשר אפילו בלא טעמו של הירו' דמפיק מקרא דבעינן קרקע מדכתיב האדמ' אשר נתת. דבלא"ה נמי הלוקח אינו יכול להתוודו' דהא לוקח לא מיחייב במעשר מדאורייתא כדאי' בהפועלים [דף פ"ח ע"ב] זרעך ולא לוקח. וכיון שאין חיובו אלא מדרבנן. היאך יוכל להתוודות והיא תשובה על דברי רש"י: 
+<b>והיינו </b>מאי דמסיימי התו' וגם משמע ר"ל מדברי רש"י ג"כ כנז'. וזהו דבר שא"א. ודבר ברור הוא לענ"ד שאין הלוקח יכול להתוודו' על פירות אלו ר"ל הלקוחין בלבד. דאע"ג דקיימתי דברי רש"י דלא בעינן קרקע לגבי ודוי. היינו היכא דהפירות היו שלו וגדלו בשדהו ועתה בשעת ודוי אין לו שמכרה. או היכא דנתמרחו בידו דחייב מן התורה. אלא דבפלוגתא לא קאמינא. עכ"פ השגת התו' על רש"י במאי דלא מפליג כלל וס"ל דבכל גוונא מתוודה. וזה אינו בודאי ודוק היטב: 
+<b>ועדיין </b>צריכין אנו למודעי שזה שאמרנו למעלה דקרקע דגר ועבד אינו חייב בוידוי מעשר. היינו אליבא דמ"ד בביכורים שהגר אינו קורא. ואתיא סתמא דמתני' דמ"ש כפשטה. דבכל גוונא מיירי דאין הגרים מתוודין. אמנם למ"ד דקורא נמי דמצי למימר לאבותינו כדאיתא בירושלמי ופסקה הר"מ ז"ל [הל' בכורים פ"ד ה"ג]. צ"ל דהא דגרים אינן מתוודין. מיירי בדלית להו קרקע וכסתמא דמילתא דודאי לית להו. משו"ה אינן יכולין להתוודות מאחר שלא היה להן קרקע ולא קיימו מצות מעשרות. לאפוקי ישראל דמתוודה אע"פ שאין לו עכשיו. מאחר שיש לו חלק בארץ וכנז' וכמ"ש בס"ד ריש מס' ביכורים אליבא דרמב"ם. ולפ"ז צריך לפרש הירו' הנ"ל ששאל במשנתנו למה לא שנינו ודוי מעשר. ומתרץ כפירוש ראשון שכתבתי לעיל דלא מצי למתנייה משום דקיי"ל אף מי שאין לו קרקע חייב והיינו ישראל דווקא והבן: 
+<b>עוד </b>דקדקו בתלמודא דבני מערבא אמאי לא תני ראיון. ומייתי בשם ר"י בהאי לישנ' דמי שאין לו קרקע פטור מן הראייה. והכי איתא בבבלי פ"ק דפסחים [דף ח' ע"ב] ושם הארכתי בעזה"י בחי' שהיא הלכה עמומה מאד וצריך חקירת חכם ביותר להעמידה. ולפי מה שפירשתי לעיל בודוי. גם כאן כך תפרש. דמשו"ה לא תני ראיון דהו"א בקרקע תליא מילתא וכל שיש לו קרקע כל שהיא חייב בראיה ואפי' גר או עבד. ובאמת אמר ר"י דמי שאין לו קרקע. ר"ל שאין לו קנין עצמי בגוף הקרקע. דהיינו גר ועבד אותן שלא נטלו חלק בארץ כדפרישית לעיל. שאף שיש להם קרקע אין הגוף קנוי להם ואין אני קורא בהם ארצך. פטורין הן מן הראיון. משו"ה שביק דיה תנא דידן ועיין עוד בחידושי: 
+<b>ואף </b>לפום מה דכתיבנא התם דהנראה יותר לומר דכל שיש לו קרקע אפילו בח"ל סגי גבי ראייה למיחייביה. דמיקיים ביה קרא דלא יחמוד איש את ארצך דשפיר קרינן ארצך עיין שם מילתא בטעמא. מ"מ לא תנייה הכא אף על גב דבכה"ג מצי לאשכוחי אפילו בגר ועבד. דכיון דליתיה מילתא פסיקתא דאכתי צריך למיפלג בה בין קרקע שבא"י לח"ל. שלא כל מי שיש לו קרקע בא"י חייב דגר ועבד אין להם קנין בא"י. ואע"ג דקרקע דתנן הכא לענין קנין נכסים ופרוזבול. נמי לא מיירי בא"י דווקא. מ"מ ליכא לפלוגי בהו בין א"י לח"ל שהכל שוה לענינים הללו. ובאמת לפ"ד התוספ' בפח"ה בפי' ד' אמות קרקע שכל אדם מקנה על ידן. י"ל דהני נמי בקרקע שבא"י מיירי חוץ מפרוזבול ודוק: 
+<small>משנה לחם<br><b>קרקע כל שהו</b> עמ"ש המפרשים בשם הירו'. <b>ולי</b> נראה על פ"ד בבלי שלנו א"צ לדוחק עצום כזה. אלא כל שהו דהכא. אית ליה שיעורא זוטא מיהא. והיינו טפח על טפח. ותלמוד ערוך הוא בידינו פ"ק דקדושין (כז"ב) דוק ותשכח כל שהו דכוותיה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש אמנם</b> גם הרמ"ז ז"ל לא הזכיר בחבורו שצ"ל קרקע בודוי. משמע פשיטא ליה דמתודה אף על פירות לקוחין. דלא כהירושלמי. <b>ועכשיו </b>נזדמן לידי ספר מגיד מישרים ובא לידי כעין מציאה בהסח הדעת. שמזכיר בפרשת ויקהל מהדורא בתרא בלשון זה. עוד אמר (ר"ל המגיד שלו) בפ"ק דקדושין של ובודוי מוטעה. וצריך להיות וגם מי שאין לו קרקע אינו צריך להתוודות. <b>כנראה</b> שמגיה כך בלשון תו' דקידושין הנ"ל. ואם קבלה נקבל. אבל אינו מתקבל בכוונת התוספות. ומאי וגם. אף לא אדע מה הלשון אומרת א"צ להתודות. דמשמע שאם רצה. רשאי. וזה אינו. כי אם הוא פטור מודוי. מחמת הטעם דלא קיים קרא כדכתיב. א"ה אפילו בעי. מחינן בידיה. משום דובר שקרים לא יכון. <b>ויש</b> לידע כי נזדקר טעות בלשון הירושלמי. כי אין בכתוב מן האדמה. והוא ט"ס שלא הבין. לכן חידש נוסח במקרא. אשר לא היה ולא נברא. ותי"ט העתיקו בשבוש. זה שתי פעמים.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>לקצור ולשנות</b> קצירה אחת לו. ואחת לעני לפאה. דכה"ג ישנו בבל תכלה. ובבציר מהכי לא משכחת לה. כך נ"ל.</small>
+
+Mishnah 7
+
+<b>מתנתו מתנה. י</b>ש גורסין <b>מתנתו</b>. התי"ו והנ"ן קמוצי"ם. וזה שלא כמשפט משקל זה. ודרך השלמים הוא כך כמו <b>בקשתו</b> מן בקשה. ואמנם בחסרי הפ"א שבזה המשקל מצאנו מן מפל' <b>מפלתו</b> הפ"א פתו"ח והלמ"ד למ"ד הפעל בשוא ודג"ש אחריו. וכן <b>מצבתו</b> מן מצבה. ואולי כינויי מפלתו מצבתו הם ממשקל מפלת האריה מצבת בם שבאו בשש נקודות. ויהיו שוים בסמוך ובמוכרת. וא"כ אפשר שנטיית מתנה בכינוי שוה למשקל בקשה: 
+<small>משנה לחם<br><b>הכותב</b> לאו דווקא. <b>אלא</b> תני האומר. דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו. <b>והיינו</b> דקמ"ל באגב. לומר שבכל אופן. הרי הוא ככותב. <b>גם </b>יתכן ע"ש התכלית. שסתם צואה לכתיבה עומדת. כ"ש בזו. שדינה מיד ככתיבה. וערפ"ט דכתובות. ולשון קצר הוא. הוא. ר"ל המצוה מה שיעשה בנכסיו.</small>
+
+Mishnah 8
+
+<small>משנה לחם<br><b>בלשון </b>הרע"ב לדידיה נמי שייר. <b>ר"ל</b> עבד שקנה נכסים. עבד למי. ונכסים למי.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלשון </b>תי"ט. דכל שהוא. צ"ל דכל שכן.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>הכי. צ"ל והכי.</small>
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מוריד ומחלק לעניים. </b>מוריד מפני הסכנה ומחלק ביניהם ולא יבוזו הם אע"פ שכהלכה הוא שיבוזו כדדרשינן מקרא. בירו' פירשו דבר זה שחששו לתקנת העניי' מאחר שהצריכוהו לב"ה להוריד להם. יש לחוש שמא יראה בעל הבית קרובו עני וישליך לפניו: 
+<b>ולכאורה </b>דברי הירו' סותרין זא"ז. עיין לשונו בפי' הר"ש דמשמע דגם בתמרה במכבדות יש להניח לפניהם ויבוזו העניי' ולא יחלק לפניהם. דכיון שאינן בראשו של דקל ואין בהם סכנה חזרה מצותן להלכה ששומעין לבוז. והא אנן מוריד ומחלק תנן. ותו משמע התם דגם בכילה שדהו שחזרה פאה לעומרים. ב"ה מחלק בידו אפילו בתבואה: 
+<b>אבל </b>מבואר הוא במעט שאין כאן סתירה. דהא דקאמר במכבדות שמצותן לבוז איירי במפריש הפאה בתלוש במונח לפניהם שאין כאן סכנה. ולא מקום החששה שב"ה ישליך לפני אוהבו מאחר שהמכבדות מזומנים לפניו. ונראה לעין כשמשליך לפני הא' בכוונה. וכן לא יעשה בודאי. ובמתני' דקתני בדלית ובדקל מוריד ומחל'. בעניים עומדים והוא מפריש הפאה במחובר בפניהם. שאם תאמר מוריד ומשליך לפניהם יש לחוש כנז'. לכן הצריכוהו לחלק ג"כ: 
+<b>ובתבואה </b>הוי איפכא. שכשמפריש בקמה בפני העניים מצותן לבוז. ואם כילה השדה ומפריש מן העומרים שבביתו בבוא העניים. שבזה האופן מצאה החששה הנז' מקום גם בתבואה שבהוציאו הפאה ממקום המוצנע ומשליך לפניהם. יוכל לכוין שיפול לפני אוהבו קרובו. ע"כ באופן זה מצותו לחלק אפי' בתבואה: 
+<b>או </b>אם התנו ביניהם אפי' כן אין שומעין הכי איתא בירושלמי. ור"ל שאם התנו אפי' כן שגם בתבואה יחלקו ביניהם אין שומעין לו לזה שאמר לבוז אע"פ שאומר כהלכה. והתנאי קיים. ופירש הר"ש דהך תנאי שמתנין ב"ד על העניים הוא: 
+<b>ואני </b>אומר שאין צורך שגם העניים עצמן יכולים להתנות כן ביניהם ואין אחר תנאי כלום. והוצרך להשמיענו שאם מתחילה התנו ביניהם שוב אין א' מהם יכול לחזור בו ולא הוי מתנה על מה שכתוב בתורה. שכל תנאי שבממון קיים. ואע"פ שהוא דבר שלא בא עדיין לרשותו משתעבד. וכמו שבני העיר מסיעין על קיצותן: 
+<b>וכללא </b>דמתני' אין בין תבואה וקטנית לדלית ודקל. אלא שבכל מקום שמפריש הפאה (בין בתבואה בין באילן במחובר או בתלוש) בפני העניים והיא מזומנת לפניהם עד שאין ב"ה צריך לטרוח אחריה. אלא הוא קורא לה שם ומראה להם מקומה שומעין לבוז. וכל מקום שהב"ה צריך להורידה מן האילן או להביאה מתוך הבית ומן האוצר שומעין לחלק. וכן אם תנאי היו דבריהם שרשאין ויכולין להתחייב בכך ואינן יכולין לחזור בהן. ולאחד המעכב שומעין: <b>בדלית</b>. הדל"ת בקמ"ץ. 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>סוף הדבור. נ"ב <b>איברא</b> איכא למידק אטעמא דירו'. שנ"ל לפניהם שמא יראה בע"ה קרובו עני כו'. וכי נמי עביד הכי. מה אכפת לן. והתנן לקמן מי שלקט כו'. ואמר הרי זה לאיש פ' עני. דפע"ג דליתיה. אמר ר"א זכה לו בתרי מגו. ולרבנן מיהת בחד מגו מודו דזכה. ועד כאן לא פליגי אלא משום דאכתי לא מטי לידיה. ומשום דאין מחמיצין המצוה. נגעו בה רבנן. בדאכתי לא זכה. הא מיהא משום דדעתו קרובה אצלו. לית לן בה. והכא דאיתיה גביה. כי משכח קמיה. מאי הוי. וכי הוי קרובו. איכא נמי משום ומבשרך אל תתעלם. בודאי הוא קודם לשאר כל אדם. <b>וי"ל</b> כיון דקיימי עניים הכא. אתו לאנצויי. משום הכי עבדו רבנן תקנתא לעניים ולבע"ה נמי. ועמ"ש במ"ט דפרקין. ובשלהי מכילתין.</small>
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>השאר. </b>האל"ף קמוצ"ה: 
+<b>אותו הימנה. </b>ה"ג אותו בוי"ו כינוי הזכר. דקאי אנפל עליה. ואפי' אי קאי אטלית נמי שייך ביה לשון זכר. אע"ג דמצינו ריש שנים אוחזין ובשאר מקומות טלית לשון נקבה. נמצא ג"כ בלשון זכר לפעמים וככללו של הראב"ע שכל דבר שאין בו רוח חיים זכרהו ונקבהו. והימנה לשון נקבה מוסב על הפאה. וכ"ה הגי' בגמ' דב"מ [דף י' ע"א] ועמ"ש לקמן בעזה"י פ"ה מ"ד: 
+
+Mishnah 4
+
+<small>משנה לחם<br><b>במגלות </b>נקט לשון רבים. שאפילו מביאין כל אחד מהעניים מגל בידו. אין מניחין אותן לקצרה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>עוקרין </b>באילנות.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>בשחר </b>מפני המניקות שבניהן ישנים בשחר <b>למ"ד</b> אליבא דר"א (ריש ברכות) ריש משמרה אחרונה קחשיב. ניחא. <b>איברא</b> למ"ד התם כולהו סוף משמרות קחשיב. צ"ל בשחר דהכא. לאו בעמוד השחר מיירי. אלא אחר שהאיר היום ממש.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<b>בשעת העמור. </b>השי"ן בקמ"ץ לקיום הנח. כמו מן קמה קמת. כאשר ביררתי וביארתי יפה בהגהות התפלה בס"ד. וכן מצאתי הניקוד במשניות הנדפס באמשטרדם ע"י חכם מנשה בן ישראל והנייא לי: 
+<b>עמרים. </b>העי"ן בח"ק. 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>ר"א אומר זכה לו </b>פירש הרע"ב פלוגתא דר"א ורבנן בעשיר שלקט. דר"א סבר אמרינן תרי מגו וכו' ופירש"י ז"ל בפ"ק דב"מ [דף ט' ע"ב] דמיירי בעשיר דעלמא שאינו בעל השדה. דאי בבעל השדה לא אמר ר"א זכה לו דליכא למימר מגו. דאפי' עני מוזהר שלא ללקט פאה משדהו. והר"ש הקשה עליו מהירוש' (עיין בזה לקמן פ"ה): 
+<b>וראיתי </b>בש"ס החדשים מועתק כאן מפירוש הרא"ש ז"ל שהסכים עם הר"ש לדחות דברי רש"י וז"ל וכן נ"ל דאי מפקיר נכסיה גם אותה שדה מופקרת ויכול לזכות בה לעצמו עכ"ל: 
+<b>ואני </b>תמה מאד על זה דא"כ מאי דוחקי' דתלמודא לאוקמה במגו דאי בעי מפקיר נכסיה והוי עני. הא מצי לאשכוחי אפי' בדלא הוי עני. אלא במגו דמפקיר אותה שדה דאע"ג דלא הוי עני בהכי חזי ליה. והול"ל הכי מגו דאי בעי מפקיר לה וחזי ליה. וא"ל דהא דנקיט הכי. משום דבה"ג הויא מילתא פסיקתא דשייכא גם באדם עשיר דעלמא שאינו בעל השדה. דאי משו"ה אכתי לא צריך להכי. דכיון דשמעינן בבעל השדה שזכה לו משום דאמרינן תרי מגו. ה"ה באדם דעלמא דהא שייכי ביה נמי תרי מגו: 
+<b>ועוד </b>יש להפליא מאד איך יש לזוז מדברי רש"י בשטת תלמודנו. דכיון דאוקימנא לפלוגתייהו דר"א ורבנן בתרי מגו דברישא פליגי רבנן משום דהוי תרי מגו. ובעני מודו משום דהוי חד מגו. אי ס"ד דבבעל השדה מיירי. בעני אמאי מודו רבנן הא הכא נמי תרי מגו איכא דהא אף רבנן אית להו דעני מוזהר בשלו. א"כ בעני נמי ליכא למימר מגו דזכי לנפשיה. אם לא ע"י מגו דאי בעי מפקיר לשדהו והוו להו נמי תרי מגו. והא לא ס"ל בתרי מגו כר"א: 
+<b>ותו </b>קשיא לי טפי אהך מילתא דהרא"ש דאפי' תרי מגו נמי ליכא ואפי' בעני ואליבא דרבנן וכ"ש בעשיר ולר"א. דהיכי איכא למימר אי בעי מפקיר נכסיה. וכי נמי מפקיר עכשיו כל נכסיו והוי עני. אין העני הזה יכול לזכות בפאה שלו שחייבה אותו תורה להוציאה מתחת ידו ולתת אותה לעני אחר דוקא. ומאי מהני ליה דהוי עני אפי' נעשה עני בפועל ודאי שאינו יכול לזכות בה: 
+<b>ואם </b>דעת הרא"ש דהאי מגו דאי בעי מפקיר הכי פירושו מגו דאי הוה בעי והפקיר השדה מתחלה קודם שהפריש הפאה. הוי חזי ליה לזכות בה מן ההפקר. זה דבר שלא יתכן לגמרי דודאי אין שייך מגו אלא במה שבידו לתקן עדיין בשעת זכייה. ולא במה שכבר חלף ועבר. ושוב אין ביכלתו מעתה להפקיר הפאה שהפריש שיוכל לזכות בה מתורת הפקר: 
+<b>וגם </b>הוא דבר בטל שנאמר שהיה יכול להפקיר ולחזור ולזכות בה. שזה אפשרות לאחרים כמוהו. רצוני כי הלא ההפקר הוא ראוי לכל אדם לזכות בו שאל"כ אין לו דין הפקר. א"כ מאן יימר שהוא יחזור ויזכה בהפקרו שמא יקדימנו אחר. ועל כרחך אין המגו אלא בדבר שיכול לסבב שבודאי יהא ראוי לו. והיינו דווקא באופן שאף אחר הפרשת הפאה יוכל למצוא עילה שייעני ותהא ראויה לו הפאה להחזיק בה לעצמו. וכן מורה הלשון דאי בעי מפקיר. ומנין לנו להוסיף עליו וק"ל: 
+<b>ותו </b>היכי שייך למימר מגו כזה מגו דאי בעי הו' מפקי' לה לשדהו ולא היה מתחייב בפאה והוי חזי ליה דהשתא נמי חזי ליה. דשאני אם היה מפקירה שלא היה בה דין פאה. משא"כ עכשיו שיש בה דין פאה. ואיזה ערך ויחס לזה עם זה. הא אין המגו הזה אלא שעושה לעשיר ראוי לזכות בפאה עכ"פ משום דאפשר ליה למיעבד טצדקי למיהוי עני שיזכה בה בפאה ממש וזה פשוט. ועל כן יפה אמר רש"י שא"א לומר כן בב"ה בין עני בין עשיר. מכיון שאפי' העני צריך להוציא הפאה מתחת ידו ולתתה לאחרים: 
+<b>ועוד </b>תמה על עצמך אם אפשר לומר מגו דאי בעי הוה מפקיר נכסיה והיה חוזר וזוכה בשדה ומחזיק בפאה לעצמו. דהא קיי"ל [ב"ק דף כ"ח ע"א, ועוד וברמב"ם הל' מתנות עניים פ"ה הל' כ"ז], המפקיר כרמו והשכים ובצרו חייב בפאה דמרבינן ליה מקרא יתירא. שאם הבעל הבית המפקיר חוזר וזוכה בהפקרו. מ"מ חייב בפאה וא"כ אפ"ה לא שייך אי בעי זכי לנפשיה: 
+<b>אלא </b>שבזה י"ל קצת כמ"ש אני בס"ד בפרקא קמא דמכילתין שאפי' הבע"ה שחזר וזכה בהפקרו אינו מתחייב אלא בזכה בכל השדה אבל אם זכה במקצת לא נתחייב. (ואף זה אינו מספיק דכה"ג לאו פאה הוא מה שזכה מן ההפקר. ומאן לימא לן נמי דפאה הראוי משדה זו גביה היא ודוק): 
+<b>או </b>דילמא מיירי במפקיר השדה עם פירותיה וחזר וזכה בפירות לבד דכיון שאין לו קרקע נפטר מן הפאה כמ"ש לעיל. אבל בכל זה לא הונח לנו מטעמא דאמרן דאכתי לא הוי מגו טוב דמאן לימא לן שהיה יכול לזכות בה שלא יקדימוהו אחרים. וע"כ מכל הלין דברי רש"י ברורים לענ"ד ואין בהם נפתל ועקש. ועמ"ש לקמן פ"ה מ"ה בעזה"י: 
+<b>לעני. </b>הלמ"ד סגולה שכצ"ל נודע ודוק: 
+<small>משנה לחם<br><b>שנמצא ראשון </b> לאו דווקא. <b>אלא</b> בדלית ביה רק כשיעור שנותנין לעניים בגורן. המפורש בשילהי מכלתין. הוא דנותנה לעני ראשון. <b>מיהו</b> כי אית ביה טפי. מצוה לחלק. כדמשמע ר"פ. <b>ואע"ג </b>דאכתי י"ל דמשהו אפשר רשאי להציל מחצה. מ"מ. כמו במ"ע. כדתנן התם. ועמ"ש שם בס"ד.</small>
+
+Mishnah 10
+
+<b>איזהו לקט. </b>צריך לדעת שאין דין לקט אלא בתבואה בלבד. ומה שכתב הר"מ ז"ל בפ"ד [ה"ב] דמ"ע, הי' קוצר או תולש, היינו נמי תולש בתבואה, ואי נמי ירק וקטניות נמי בכללא דתבואה לענין לקט, דכולהו בכלל קציר נינהו אע"פ שיש מהן דרכן ליתלש, כיון דאורחייהו בהכי היינו קצירה כדאיתא בגמרא [חולין קל"ז ע"א] דאפי' ר' יוסי דדריש ולא לקט קיטוף מודה בהני דאורחיה, מכל מקום ודאי דאין אילנות בכלל, ותלמוד ערוך הוא בפרק הזרוע (דקלא"א) שלש שבתבואה הלקט השכחה הפאה שנים שבאילן השכחה והפאה. אבל לקט באילן ליתיה חוץ מפרט בכרם לחוד זה פשוט, ולא תטעה במ"ש הר"מ או תולש בדבר שדרכו להתלש [שם. ה"ב] דר"ל כגון בצלים ודכוותייהו דבני קצירה נינהו. אבל לא פירות האילן דלאו בני קצירה הוו לגמרי, (ולכן אין להשאיל שם לקט לשכחה ופאה כדכתב הרב תי"ט לקמן פ"ח. דלא ליתי לאיחלופי ויש בזה מה שאין בזה) והוי יודע שהר"מ ז"ל (פ"א) [צ"ל פ"ב ה"ו] דמ"ע פסק דלקט קיטוף פטור כר' יוסי, וכתב הר"ן [שם. במס' חולין] שטעמו משום דשקלי וטרו אמוראי אליביה. ומ"מ לא ניחא ליה מ"ט לא פסק כוותיה בראשית הגז לענין תולש הצמר והניחו בצ"ע. והכ"מ [שם. בפ"ב ה"ו דמ"ע] טען שאין זה שיקלא וטיריא הא דקאמר תלמודא ומודה ר"י, ולאו אתלמודא דידן סמך אלא אתוספתא ע"ש, ולענ"ד נראה דשפיר קאמר הר"ן דשקלו וטרו אמוראי אליבא דר"י דאי לאו דהילכתא כוותיה מאי נ"מ דמודה, והמעיין שם בסוגיא יראה דכולה כוותיה דר"י משמע בודאי. וסתמא נמי איכא ור"י נימוקו עמו. משו"ה ודאי שפיר עבד הר"מ דפסק כוותיה. ומ"ש הרב כ"מ [שם] דלא סמך כי אם על הירו' נ"ל דאישתמיטתיה לרב ז"ל מ"ש הר"מ בפ"ד הנז' דמשמע בהדיא דאתלמודין הוא דסמך בהא. מדמפליג בין דבר שדרכו להתלש כו'. והא לא משכחת בתוספתא ובירושלמי אלא בתלמודא דילן, ואי איתא דפסק כוותיהו דוקא. לא הו"ל לפלוגי בהכי וק"ל. איברא לקושית הר"ן על הר"מ ז"ל נ"ל ברור שסמך לו הר"מ על הסוגיא דבכורות פ"ג [דף כ"ה ע"א] דמסקינן תולש חייב משום גוזז, וכך פסק הר"מ ז"ל בה' שבת [פ"ט ה"ז] ועלה סמיך דאזלה לה נמי כר"י, ודוקא בשוטף פליג ר"י דאינו בכלל גוזז, אבל תולש היינו גוזז, ודו"ק. שזה ברור בס"ד ומקום הניחו לי, עיין היטב. 
+
+Mishnah 11
+
+<b>שספק לקט לקט. </b>כתב הרע"ב דכתיב וכו'. וא"ת למאי צריך קרא. תיפוק ליה דספק גזל הוא וספק גזל ודאי צריך להוציא מתחת ידו: 
+<b>וגדולה </b>מזו שמענו בפ"ט [מ"ז] דיבמות בגזל מאחד מחמשה וכו' שצריך לשלם גזלה לכל א'. ואע"ג דהתם קנסא משום איסורא דעבד. מ"מ ודאי דלא סגי דלא יהיב לעניים מה דאית להו גביה וכל שאינו יכול להתברר פשיטא דהכל לעניים ואין לומר בזה המע"ה. דדווקא היכא דאפשר דלית ליה מידי להמוציא גביה דהיאך הוא דאמרינן הכי. אבל הכא ברי אית להו לעניים גביה אלי' דר"מ ועדיף מברי דעלמא. דהא בעל הבית נמי מודה דאית לעניים גביה מידי. ודמי להא דתנינן תמן בבכורו' ילדה שני זכרים כא' נותן שני סלעים לכהן. והכא נמי כיון דא"א להתברר פשיטא דאזלינן לחומרא וכל שנכנס בספק הרי הוא של עניים: 
+<b>י"ל </b>דאצטריך לפטורי ממעשרות. דאי מחמת ספק הוי אזלינן הכא והכא לחומרא כיון דקנסא והפקר ב"ד נמי לא שייך הכא. והו"א דהעניים חייבים לעשרו. להכי אתי קרא לפוטרן דהו"ל כודאי לקט: 
+<b>ולמה </b>שדייק בתי"ט אהך דרשה דתעזוב. אין צורך למ"ש ז"ל. דבירו' איכא קראי טובא. ות"ק ור"מ בהא פליגי. ת"ק ס"ל כיון דאיכא למיקם עלה דמילתא לא מיקרי ספק לפוטרו ממעשר. ורבי מאיר אית ליה הנח להם משלך. דאפילו מה שאתה נותן משלך פטור כי הכא דודאי נותן להם גם משלו עם המסופק. ואפי' בספק אם יש לעניים חלק כלל הרי זה לעניים. כדרך ששנינו לקמן פ"ז בספק כתף ונטף ולא אמרינן המע"ה. ועמ"ש ריש דמאי בעזה"י בד"ה וביהודה האוג: 
+<small>משנה לחם<br><b>שספק</b> עלח"ש. עי"ל משום דהו"ל ממון שאין לו תובעים. להכי אצטריך קרא. עלח"ש מ"ד פרק הסמוך. מ"ש שם בס"ד.</small>
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<small>משנה לחם<br><b>גדיש </b>עיין קול רמ"ז. שכתב על הרע"ב. מ"ש והגדיש העומרים אינו מדוייק. שאם היו עומרים מאי קנסא. שהרי לא יפול מן הכריכות. והר"מ כתב שקבץ ערמת חטה. והיינו צבורה ע"כ. <b>ולא</b> ידעתי מה הי"ל. שלא הבין לשון הר"מ הפשוט ומובן מאד. שכוונתו על העמרים. כי ערמות ועמרים שמות נרדפים הם. וד"א הוא ממש. וכ"כ בפירוש הר"מ. ערמות לשון רבים. כמו ערמות ערמות (דה"ב לא). <b>ועל </b>כרחך כך הוא. שאל"כ. אינו נופל עליו לשון קבוץ. <b>ושכח</b> הרמ"ז לשון המשנה המעמר לגדיש. <b>ומאי</b> דק"ל מאי קנסא כו'. במ"כ גברה עליו השכחה. כי אפילו העומר יש בו שכחה ג"כ. ועוד. וכי אין העמרים עשוים להתיר. ושנינו בצדה. הרוח שפזרה כו'. ומפרש הוא עצמו שהתירן. <b>הלכך</b> בכדי טרח לחלק בין פירוש הר"ש והר"מ. דא ודא אחת היא. ושפיר הוא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>נפילה </b>נ"ל שהוא מלשון מקרא. ומפל בר. <b>ולא </b>ידעתי מה הכריחו להר"ש לחלק בין הפרקים הללו. דכאן ודפ"ט דמציעא.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>מעשר שבולת א'. </b>לשון הר"ש מה שאינו מזכיר תרומה גדולה לאו משום דמיפטר וכו'. והרא"ש מסיים בה דמשום דחטה א' פוטרת כל הכרי לא חש לאדכורה. וכן אני אומר עוד לפי שהרבה פעמים מצינו ששם מעשר כולל גם לתרומה דוק ותשכח: 
+<b>ונותן </b>לו לשון התי"ט ואין צריך העני להמתין עד שיתקן גדיש של עצמו. דודאי גדיש עצמו נמי בעי תיקון שהרי יש בו שבולת הפטורה מן המעשרות. ור"ל שא"א לעשר מנה ובה דאתי לאפרושי מן הפטור על החיוב והוא לקוח מהר"ש ז"ל: 
+<b>ברם </b>לא ידענא אמאי פשיטא ליה כולי האי ותנאי שקיל מעלמא שדבר זה אף להר"ש אינו ברור אצלו כנראה מלשונו. ולהרמב"ם ז"ל פשיטא ליה דאין הגדיש צריך תיקון אחר וכדמוכח פ"ד מהל' מ"ע. וכן הוא ז"ל תופס המשניות דפ"ז דדמאי ודפ"ג דחלה כפשטן דבכל גוונא מיירי שאם אין לו פרנסה ממקום אחר מפריש מאחד על הכל. ולא כהר"ש שמפרש אותה של דמאי בדמאי דווקא הקלו בכה"ג. ולא בודאי. וההיא דחלה ביין ושמן איירי דבהו קיי"ל יש בילה: 
+<b>ובאמת </b>שטתו של הרמב"ם צע"ג דבפ"ב דהל' תרומות ופ"ח דמעשרות ופ"א דמ"ש ופ"ד דמתנות עניים בכולהו משמע דס"ל לכל יש בילה. והוא דלא כהילכתא דאיפסיקא בפ"ק דר"ה [דף י"ג ע"ב] ואין כאן מקום בירור דבר זה: 
+<small>משנה לחם<br><b>וראשה מגיע לקמה </b>נ"ל פירושו. שגבהה כגובה הקמה. <b>ואפשר </b>לפרש עוד. מלשון נגיעה. דהיינו ע"י שנכפפת. ראשה נוגע בקמה. <b>אלא </b>דקשיא לי. א"כ היינו נקצרת עם הקמה ודחי. ותרתי למה לי. <b>ותו</b> אי הכי. וראשה נוגע הול"ל. <b>לכך</b> נראה יותר בלשון ראשון. <b>לפ"ז</b> ונקצרת כו'. תנאי אחר הוא. בקירוב המקום. <b>ונ"ל</b> דה"פ. שקצר כל סביבה. ושייר שבולת זו שלא קצר. וראשה מגיע לקמה שבצדה עדיין במחובר. אם נקצרת עם הקמה. הרי היא של בע"ה דלא קרינן ביה לא תשוב לקחתו. שהרי חוזר הוא לקצור הקמה שלא שכחה. ומצלת לשבולת זו הנקצרת עמה. שנחשבת חלק ממנה. מאחר שנוגעת בה ונקצרת עמה. אע"פ שכבר נקצר כל סביבותיה. והניח זו. נמצא ששכחה בדרך קצירתו. מ"מ היא של בע"ה. מטעמא דאמרו. שאינו בבל תשוב. <b>והיינו</b> דאצטריך לאוקמה בירו' בקצר כל סביבה דאל"ה. פשיטא היא של בע"ה. ומאי קמ"ל. כיון שהיא עומדת אצל הקמה ונוגעת בה. ואין דבר מפסיק ביניהם. מהיכא תיתי ותיסק אדעתין דתהא לעני. ואפילו אין ראשה נוגע. הרי גופה נוגע. כשעומדת בצד הקמה. ודאי שהיא כקמה עצמה בלי שום תנאי. דמאי שנא צדדיה. מתוכה. ואי אפשר לכוין הקצירה למשכה על קו ישר. שלא תהא שבולת אחת נכנסת ואחת יוצאה. <b>הא</b> ע"כ מיירי בנקצר סביבותיה. משו"ה אי נקצרת עם הקמה. אין אי לא. לא. <b>ונ"ל</b> דבנקצרת עם הקמה סגי ודאי. ולא נקטי ראשה מגיע לקמה. אלא לרבותא. אע"פ שראשה מגיע לגבהה של קמה. או נוגע בה. אם כופפין ראשה לצד קמה. מ"מ לא מהני אם עומדת ברחוק מהקמה כל כך. שאינה נקצרת עמה כאחת. ודוק. <b>והרע"ב</b> לא יצא י"ח בפירוש משנה זו. גם בענין ג' השבלים הללו שמפריש. מיגז גייז לפירוש הר"ש. וצריך לעמוד עליו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מעשר שבולת</b> הגדיש ודאי חייב במעשרות. דכה"ג לאו ספק לקט הוא (ל"ד לדלעיל דהתערובת שוה) שהשבולת בטלה אפילו ברוב (שאינה מדברים שאוסרין בכ"ש) כ"ש זו שבטלה באלף ויותר שבגדיש. פשיטא דלא מפטר מחמת תערובת דשבולת (ואי הוה אפכא. שנתערבה שבולת של גדיש באלף של עניים. לא בטלה. ונעשה הכל טבל. עד שיעשר עליו ממ"א. כ"ש אם נתערב בו דבר מועט של פטור. שאינו נמשך אחריו להפקיעו ממעשר. <b>אלא </b>מיהא קשיא לי. למ"ד יבש ביבש. שנתערב חד בתרי. בטיל ומותר לאכול כל התערובת. כל שכן להחמיר. דבטל ברוב ד"ת. א"כ כיון דמדאורייתא כולו נעשה טבל. חוזר להיות כדבר שנתבטל בו. דמאי צריך שתים או שלש שבלים להתירו כדברי הירו' לפטריה בשבולת אחת. שכל הגדיש נדון כטבל גמור. <b>ונראה</b> שאינה אלא חומרא בעלמא. משום מין בשאינו מינו. שהוא בנ"ט. דילמא מבשל ליה. או עשאוה כדבר שיש לו מתירין כמש"ל.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>סוף הדבור אחר תיבת זה. נ"ב (וצל"ע בתשו' הרלנ"ח. שהאריך מאד בפירוש משנתנו. כאשר ראיתי עתה מקרוב). <b>ולכ"ע </b>מיהת שבולת בעיא תקון. ולא אמרינן תבטל השבולת ברוב. נ"ל משום דהו"ל דבר שיש לו מתירין. כיון דאפשר לתקנו. ע"ל.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<small>משנה לחם<br><b>אין מגלגלין בטופח</b> ע"פ רע"ב לד"א. טופח הוא מין קטנית. ונזכר עוד לקמן מ"ז פרק ו' דמכלתין. ורפ"ק דכלאים ופ"ק דט"י. ומ"ש הרע"ב פרוש שני אין מגלגלין. אין מעלין מים בגלגל כו'. כלשון זה לא נאמר בדברי הר"ש. אלא מכללא אתמר. לפי פירושו של הר"ש. הוסיף הרע"ב. לתקן הלשון מדעתו. אבל באמת אינו מקובל כלל. ואין הלשון סובלו. <b>ועל</b> דעתי יותר נכון שנאמר לדרך הר"ש. שיהא מלשון מגלגלין עליו את הכל. דפ"ק דבתרא. ר"ל ר"מ סבר אין מגלגלין על בה"ב. ומחשבין הפסדן של עניים בטופח. בשדה מטוננת. אין אומרים לגלגל עליו מה שהפסיד לעניים (ונ"ל שזה ההפסד הוא. מה שהלקט הנשאר שם מתקלקל בלחלוח המים) אלא ימתין מלרבץ שדהו. עד שיבואו עניים ויטלו לקט שלהם תחלה. וחכמים מתירין להרביץ. ומגלגלין עליו מה שמפסיד לעניים. שהרי אפשר שישומו זה ההפסד. <b>אמנם </b>באמת אני אומר. ששני הפירושים נראים זרים מאד. ורחוק רחוק משיסבלם הלשון והענין. ואחר שהמשנה סתומה וחתומה. אף אני אענה חלקי בה. <b>ונ"ל</b> דהכא במאי עסקינן. בעני המחזר בגורן. שמצווין לתת לו כדי שבעו. והטופח הוא מין קטנית גרוע ועגול כעדשים. שכן נסמכו ברפ"ק דט"י. ולשון מגלגלין דהכא. כמו גלגל עמו בעדשים. דגמרא פרק מציאת האשה. <b>וה"ק</b> אין מגלגלין בטופח. להשביע בו את העניים. כדי להציל המעשר עני של חטים ושעורים בגורן. לחלק מעט מעט בבית. ואסר ר"מ דבר זה להאכיל העניים בגורן ממין הגרוע. ולהחליף טוב ברע. וחכמים מתירין. מפני שאפשר להשביען ממנו. ואכלו בשעריך ושבעו כתיב. והא שבעי להו. <b>ודקאמר </b>בירושלמי שמין לבעה"ב בהפסדו. ולעניים בהפסדם. נמי אהא קאי. דלר"מ דאוסר לגלגל עמהם בטופח מפני שמזיק. וחושש שמא יש בהם עני מפונק. ויארע לו כדרך שאירע לאותו עני דר' נחמיה. שגלגל עמו בעדשים ומת. א"כ כשאין לו לבעה"ב גורן רק של טופח. חייב הוא להחליף מעשר עני רע בטוב. בחטים ושעורים הראויים למאכל כל אדם. ושמין לבעה"ב הפסדו. מה שהטופח שוה פחות ממין הטוב שמאכיל לעני כדי שבעו. ולחכמים המתירין להחליף טוב ברע. ולגלגל בטופח. תחת חטה יצא טופח. ותחת שעורה באשה. למלאות הכרס במה שאפשר להשביעו ולשבר הרעבון. ולשמור מין היפה. צריך הוא לחשב הפסד עניים בטופח שהאכילן. ואינו רשאי לנכות לעצמו סאה של חטים או של שעורים. כנגד סאה טופח. שנתן להם במזונם. עם היות שכבר שבעו על ידו. כאילו האכילן למעדנים. אין אומרין לשלם מדה כנגד מדה. אלא הריוח הוא של עניים. מה שמותירות החטים בשבח דמיהם. כששמין אותן כנגד הטופח. אבל לא התירו חכמים לגלגל בו ולהחליפו לטובתו והנאתו של בעל הבית. להיות נשכר בו. כך נראה בעיני פירוש ישר ואמתי במשנה זו. מקובל בענין ובלשון. <b>ובדין </b>הוא דמיבעי ליה למתנייה בשילהי מכלתין גבי אין פוחתין לעני בגורן. אלא משום דהכא כולהו בבי דקמיה ודבתריה. בחליפין קעסיק ואתי תנא (וכולהו לא שייכי הכא). אלא איידי דאיירי בחלוף. מסיק לכולהו מילי דחלוף.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>וכשיחזור לביתו ישלם. </b>אפילו רבנן לא פליגי עליה דר"א אלא בעני באותה שעה. אבל עשיר באותה שעה ד"ה ישלם. וכדתנן לקמן ריש פ"ח מאימתי כל אדם מותרין בלקט דאתיא ככ"ע. ומשמע דקודם לאותו זמן כל אדם אסורין בו וחייבין לשלם: 
+<b>אע"ג </b>דמתנות עניים הללו אין גופן קדוש כתרומה. כמ"ש הרמב"ם בפ"א דמ"ע [ה"י] מדלא כתיב בהו נתינה דאין חיוב בדמיהן כשאין שם עניים. וא"כ אף דקרא כתיב לעני ולגר תעזוב אותם. מ"מ מנ"ל לחייב כל אדם בתשלומין כשעבר ונהנה ממתנות עניים. כיון דאפילו בבעל הבית גופיה לא כתיבה נתינה ואינו נותן דמיהם כשליקטן לעצמו כנז'. משום דאין גופן ממון עניים עד שלא באו לידם. ואינו לוקה אא"כ איבדם כמ"ש הרמב"ם כל זה בפ"א: 
+<b>ומהא </b>נמי מוכח דלאו ממון עניים הוא מדכתב שלוקה אם איבד וכילה מתנות העניים. ש"מ דאינו מתחייב להם בדמיהן. דאי בר תשלומין הוא לישלם ומילקא לא לילקי דכל המשלם אינו לוקה. אלא שמע מינה דע"כ לאו ממון עניים הוי ואינו לוקה אלא משום דעבר אלאו דלא תכלה ודווקא בבע"ה. אבל כל אדם דלא קאי עלייהו בלאו ולא בעשה. מאין הרגלים לחייב עליהם ממון אם הפסידום: 
+<b>צריך </b>לומר דהו"ל כמעשר וצדקה אחר שבע"ה הפרישן לעניים. דאיכא דעת אחרת מקנ' אותן כבר זכו בו עניים מדין נדר ונעשה ממונם ודווקא בדליתינהו לעניים דלא אפרשינהו אין כאן ממון עניים כלל וזוכה בהן בע"ה ממילא. וכן בדאיכא עניים ולא הפרישן שעכבן לעצמו ואכלן או איבדן והפסידן דקאי עלייהו בלאו ולקי. ולא קמשלם דלא זכו בהן עניים לשיתחייב בתשלומיהן כל כמה דלא אפרשינהו. מה שאין כן בדאפרשינהו וקיימו עניים. נעשו ממון עניים וכל אדם חייב בתשלומי דמיהן: 
+<b>אי </b>נמי מדרבנן ועשו שאינו זוכה כזוכה בדקיימי עניים להיות כל אדם מתחייבין בדמיהן. והא דתנן בגיטין פ"ה [מ"ח] עני המנקף בראש הזית מה שתחתיו גזל מפני דרכי שלום. התם בזית דהפקר איירי. והא דנקט עני. משום דבדבר ההווה ורגיל מיירי. ועוד דלגבי הפקר הכל עניים נינהו. 
+<b>ואב"א </b>נמי בזית ניקוף דשכחה ופאה. אפ"ה אתי שפיר דאינו גזל אלא מפני ד"ש. כשאינו תולשן ומפילן בידו. דקמ"ל דאפילו לעני אחר איכא איסורא משום גזל דד"ש מיהא. ואע"ג דבמשירן במקל עסקינן דלא אתי לידיה. וארבע אמות לא תקינו ליה רבנן דליקני בחצר חבירו כדאמרינן בפרקין דלעיל. מ"מ כיון דעביד בהו מעשה ניקוף. עבדו ליה רבנן תקנתא מפני ד"ש. ולא דמי לנפל לו עליה ופירש טליתו דלעיל. דלא קעביד עובדא בגוף הפאה ודוק. (ועיין בתו' פ"ק דר"ה [דף ד'] לענין בל תאחר שמסקנתם שם בכלל דברינו כמ"ש לעיל ודוק): 
+
+Mishnah 5
+
+<b>שקבלו את השדה באריסות. </b>כ' הרע"ב ובעה"ב עני אסור ללקט בשדהו וכו'. ואע"ג דבגיטין [דף י"ב ע"א] ר"א דריש לה להך דרשא. י"ל דרבנן תרתי שמעי דאי לדרשה וכו' לשון התי"ט: 
+<b>ולא </b>הבנתיו דודאי דרשה דרבנן נמי לא נפקא אלא מדאסמיך לא תלקט לעני. ואי הוה כתיב בתר הכי לא הוה משמע מידי. ולא תלקט לגופיה אצטריך למיקם עליה בלאו וק"ל. ולענ"ד נדחק שלא לצורך שיש הרבה בש"ס דוגמתו דיליף מילי טובא מקרא חדא. ובדכוותיה אמרינן מי לא שמעת מנה הך שמע נמי הא. וכן איתא בתי"ט גופיה לקמן ריש פרקא כה"ג: 
+<b>ולענין </b>מ"ש בתי"ט כאן לסיועי לשטת רש"י [בב"מ דף ט' ע"ב] דלא אמרינן מגו בבע"ה כבר ביארתי דעת רש"י בפרקין דלעיל די בא"ר היטב. והכרחתי שע"כ שעת תלמודנו אין לנו אלא דבריו ז"ל ע"ש דברים ברורים ונכונים בעזה"י. ואחרי רואי הנה שבמ"ש לעיל בסוף דרמיתי דיקלא וזקפתי בדברי הרא"ש. ובשמים עדי כי בקושיא האחרונה נתכוונתי לדעתו של הגאון בתי"ט טרם שהגעתי לפרק זה לראות מה שכתב הוא ז"ל כאן. והנה כתובה לפני למעלה הקושיא וישובה בדרכים שונים בטוב טעם ודעת. ולפי תומי לא חשבתי יפול ספק בדבר לכן לא העירותי שם יותר. ועתה ראיתי כאן שהרב תי"ט לקח לעצמו דרך אחרת סותר' למה שכתבתי שם בס"ד בישוב דברי הרא"ש. ולפי מיעוט דעתי דבריו תמוהים בעיני. על כן לא חזרתי בי ועדיין אני במקומי עומד לומר שיפה זיכיתי בזה דעת הרא"ש אם היה אפשר לקיימה מצדדים אחרים כמבואר לעיל: 
+<b>מעתה </b>אשובה אראה היתכנו דברי בתי"ט במ"ש בדרך א"ל על הקושיא שהירו' הוא דלא כבבלי דקיי"ל המפקיר כרמו ובצרו חייב בפאה [ב"ק דף כ"ח ע"א, ועוד]. וא"כ שפיר נסיב ר"א וכי היאך וכו' כלומר דאכתי ליכא מגו אפילו לדידיה כיון דבבעה"ב עסקינן דכשחוזר וזוכה בו מן ההפקר. עכ"פ מתחייב ואין מועיל לו המגו וכמו שהקשיתי לעיל. וע"ז כתב במהדור' אכן גם אין לומר דהתם רוצה לזכות בכרם עצמו דא"כ פשיטא דלמה יהיה פטור וכי העני הזוכה בגוף הקרקע המופקר לא יהא חייב וכו': 
+<b>הבין </b>ז"ל דהפקיר גוף קרקע הכרם וליתא דלאו בהכי עסקינן אלא פירות כרם הפקיר ולא הקרקע. וכן משמע לישנא דחזר ובצרו ואין גוף הכרם נבצר. ותו דהכי הו"ל למימר ובצר פירותיו וק"ל. אלא ודאי דלא מיירי במפקיר השדה עצמו והוא פשוט מכל צד וכן הבינו כל המפרשים כמ"ש בס"ד שא"צ כלל לדחוק. והשתא אזדא ליה דיוקיה דא"כ פשיטא וכו'. דודאי אצטריך לאשמעינן דחייב. אע"ג דאיניש דעלמא בכה"ג כי זכי בפירות לבד בלא קרקע מיפטר. הו"א אפילו בעה"ב נמי מיפטר כיון דרחמנא מיעטיה להפקר ולא קנאו עם הקרקע שהרי לא הפקירה ונשארה שלו אף אחר הפקר: 
+<b>ותו </b>דאצטריך משום סיפא דפטור מן המעשרות. דאע"ג דחזינן דממעשרות פטור. אפ"ה לא נפטר מפאה ודכוותה דאתרבו מתעזוב יתירא: 
+<b>והשתא </b>מש"ע הרב אלא דלא בצרו ע"מ שיזכה בגוף כרמו. הוא אך למותר שכבר הוכחתי דלאו בהכי איירי אלא דלא הפקיר גוף השדה כלל. ואפילו אי הוה מיירי בהכי אין ספק שהכרח לומר שכשחוזר ובצרו רוצה לזכות ע"י כך בגוף הכרם. דאל"כ פשיטא דליכא למימר שיתחייב בפאה ושארא דכוותה. דהא פשוט שאין חייב בהן אלא בעל הקרקע דווקא. אבל מי שאין לו קרקע פטור מכל אלה כדאי' לעיל פ"ג מ"ו ועמ"ש שם מ"ה: 
+<b>ולכן </b>במ"כ הרב זהו דבר שאין לו שחר מה שאמר דלא בצר ע"מ שיזכה בגוף כרמו ורצה להסב גם לשונו של הרמב"ם [ספ"ה דמ"ע] הצח והברור ביותר ולהפכו על פיו להבין מדבריו באומרו והרי הוא שלו שהוא כלומר שנראה כאילו הוא שלו. וח"ו לומר כן על א' מקטני המחברים כי בלשון אחרת ידבר ובלעגי שפה הפך הכוונה. לא תהא כזאת בישראל. כ"ש שאין לחשוב כזאת על גדול המחברים. שדעת שפתיו ברור מלולו ובהיר ולשונו עט סופר מהיר. אבל אין ספק בעולם בזה שהרמב"ם ז"ל כפיו כן לבו ורצה בו הרי הוא שלו כמשמעו וכפשוטו: 
+<b>אמנם </b>מה שדייק הרב בלשון הרמב"ם מדהוצרך לכתוב שהיה שלו. שמעינן דאילו בעני שזכה לא והיינו טעמא שלא רצה לזכות בגוף הכרם. לא ידענא דיוקיה מהיכא. דהיכא לימא מפני שהוא שלו. א"כ כל הזוכה מן ההפקר הרי הוא שלו ופטור. ולא מרבינן ליה אלא משום דמסתבר לחיוביה טפי לבעה"ב הזוכה אחר שכבר היה שלו. אבל מנ"ל דהיינו טעמא שלא רצה לזכות בגוף הכרם. וכבר מבואר ההפך שא"א לומר כן. 
+<b>ומש"ע </b>ועוד אי זכה בגוף הכרם למה פטרו הרמב"ם מהמעשרות וכו'. שהיה נראה לחייבו יותר וכו'. אלא שלא זכה בגוף הכרם ומשום הכי פטור ממעשרות ע"כ דבריו. בזה לא ירדתי לסוף דעתו כלל ושותא דמר לא ידענא מה אידון ביה שהלשון מגומגם ותלי תניא בדלא תניא דמה ענין מעשרות אצל קרקע. דודאי מעשר לא בעי קרקע והוא מוסכם. והכי מוכח נמי להדיא מסיפא דסיפא דמתני'. שאם אמר שליש מה שאתה קוצר שלך. אפ"ה אסור במ"ע לכ"ע אע"ג דודאי לית ליה קרקע ודוק: 
+<b>ואפי' </b>לפמ"ש התו' [קידושין דף כ"א ע"א ד"ה ובוידוי] לחלוק על רש"י לגבי ווידוי מעש' דמהירו' משמע להו דבעינן קרקע. היינו דווקא וידוי אבל לענין חיוב מעשרות עצמן זה לא נשמע מעולם שיהא תלוי בקרקע. ואף גבי וודוי אין הדבר ברור אצל החולקים ועמש"ש וביארנו ההפך שדברי רש"י נכונים ונכוחים ומהם לא נזוע. ולא נוסיף צער להגדיל מדורת מחלוקתם ע"כ אין לנו אלא מה שאמרנו שאין חיוב מעשרות תלוי בקרקע: 
+<b>וא"כ </b>תמה על עצמך מהו זה שאמר הרב אם זכה בגוף למה פטרו הרמב"ם ממעשרות. והלא אפילו אין לו בגוף הקרקע כלום יקשה מדוע פטרו ממעשרות מאחר שאינן תלויין בקרקע: 
+<b>אבל </b>מה יעשה הרמב"ם והתורה פטרתו להפקר ובין יש לו קרקע או אין לו קרקע דאינו תלוי בה כלל. ואפילו מפאה הוה מיפטר אי לאו קרא דתעזוב יתירא. וגבי מעשר ליכא קרא יתירא משו"ה פטור ולא משום שלא זכה בגוף: 
+<b>ומש"ע </b>ומההיא גופה שמעינן דמיירי בלא רצה שיזכה בגוף דאל"כ קרא למ"ל. כבר אתה למד מתוך דברי למעלה תשובה לזה די והותר דודאי אצטריך קרא כיון דזכי מהפקר הו"א ליפטר. דהא אינש דעלמא מיפטר בכה"ג: 
+<b>ועוד </b>אני מוסיף כאן דאפילו תימא דאיירי במפקיר גוף הכרם וחוזר וזוכה בו דכה"ג אפילו אחרים מיחייבי כדכתיבנא בריש מכילתין. אפ"ה אצטריך קרא דלא נילף ממעשרות דמיפטר מנייהו אפילו בכה"ג. להכי כתב קרא יתירא לרבויי לזוכה בקרקע וה"ה לכל אדם הזוכה בקרקע. וכן הלוקח שדה בקמותיה דחייב בפאה מהכא ילפינן מדרבי קרא בתעזוב יתירא דכל מקום שהקרקע היא שלו אפילו זכה בה מן מן ההפקר חייב בפאה: 
+<b>והא </b>דנקט המפקיר עצמו שזכה בה ה"ה לשאר כל אדם שקדמו וזכו בקרקע. אלא דבמפ' עצמו משכחת מילתא פסיקתא אפי' בדלא הפקיר גוף השדה עצמה אלא פירותיה וזה ברור: 
+<b>ולכן </b>מש"ע הרב דמ"מ רש"י כך הוא סובר וכו'. לא משמע כלל וא"א להשמע לעולם (ואין צורך לגמרי שיסבור רש"י נגד האמת ואף על פי כן דברי רש"י נכונים ואמיתיים. דמ"מ אין כאן מגו גבי בעל השדה כמ"ש לעיל) ואין ספק שכך היא דעת רש"י וכמו שכתבו התו' בתמורה [דף ו' ע"א ד"ה המפקיר] בפשיטות לא כחולקים על רש"י שלא באו אלא לפרש דבריו. ובעתי"ט כתב עליהם ואכתי אין הכרח וכו'. ויש להפליא עליו מאד איך דחה דבריהם בגילא דחיטתא אחר שהם ז"ל תפסו כן במושלם ואיזה הכרח מצא הוא ז"ל שלא כדעתם. ולפי מה שכתבתי דבריהם ברורים וישרים בלא פקפוק בעולם ואברך את ה' בפה מלא אשר האיר עיני שכיוונתי מסברא דנפשי למ"ש התו' בתמורה [שם] שהוא האמת שאין בו ספק: 
+<b>וכללא </b>דמילתא הכי הוא דא"א לפרש אותה שאמרו במפקיר שדהו וחזר וזכה בו. אלא אם במפקירו עם הקרקע וחוזר וזוכה ג"כ עם הקרקע. אלא דבכה"ג ליכא נפקותא דבין הוא בין אחר שזכה בגוף הקרקע עם הפירות מתחייב כמו שביארנו. או דמיירי בלא הפקיר הקרקע ובהאי גוונא איהו דווקא מיחייב כיון דסכ"ס יש לו קרקע. משא"כ באחרים שזכו בפירות. אבל הזוכה בפירות ואין לו קרקע עמהם אפילו הם בעלים ראשונים פטורים. דכיון דלית להו קרקע א"א להם להתחייב בפאה מן התורה כפי שביארנו והם דברים מאירים כשמש בצהרים. ולכן יפה אמרתי והטבתי אשר דיברתי בעזה"י בפרקין דלעיל בהפוך בזכותו של הרא"ש הנמשך אחר שטתו של הירו'. אלא שלא יכולתי מלט והציל מטענות אחרות שזכרתי שם. ועל כרחנו נאמר דסוגיות הירו' והבבלי בהא ודאי פליגן אהדדי. ותו לא מידי: 
+<small>משנה לחם<br><b>המקבל </b>לדרך המפרשים הכא נמי באריסות איירי. <b>אי הכי</b> מבבא דרישא שמעינן לה. ואי משום פלוגתא דר"י. לפלוג התם. אי נמי הו"ל לאקדומי הך בבא. למשמע דאריס אסור. והדר ליתני ההיא כסדר. <b>וי"ל</b> בדוחק. דחד בבא היא. וה"ק נותן זה לזה חלקו כו' משום דקיי"ל המקבל אסור כו' ומסיק לפלוגתא. ויש דוגמתה. <b>עי"ל </b>דהמקבל איירי בגוונא אחרינא. היינו בחכירות. וקמ"ל דהיא היא. <b>איברא</b> ר"י לא פליג אלא באריסות. אבל בחכירות. כיון דאין חילוק בין תלוש למחובר בענין הקבלה. לפיכך אין מקום לחלק בה לענין הדין. אלא לעולם אסור בכל מתנות העניים. אחר שאין הפרש בדבור. ודוק.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>למחצה לשליש ולרביע</b> מתבואת השדה.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<small>משנה לחם<br><b>המוכר</b> ע"פ רע"ב. ואצל זה אני קורא קצירך. <b>היינו </b>גבי שכחה. דכתיב בה קצירך בשדך. וכן בלקט. דכתיב ולקט קצירך. הוא דלא בעינן קרקע. <b>אבל</b> פאה. ודאי אינה אלא על בעל הקרקע. כמ"ש בס"ד בפ"ג (ועמ"ש שם) דכתיב בה שדך לקצור. <b>ובפרט</b> ועוללות צ"ע. דלא כתיב בהו בהדיא. ודמו להא ולהא. וגמרי מהדדי.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בתי"ט </b>ד"ה אלא דקיימא לן. צ"ל דקשיא להו.</small>
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>העומר שהוא סמוך לגפה. </b>נפלאתי עמ"ש הר"ש כאן שלא מצאנו משנתינו זאת בעדויות גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה. והלא בידינו היא שם פ"ד [מ"ד] אולי היה חסר מספרו שם: 
+
+Mishnah 3
+
+<b>ראשי שורות העומר שכנגדו מוכיח. העומ' שהחזיק וכו' מודי' </b>ב"ה לעיל לב"ש בכל הני דלא הוי שכחה. ומודים אכולהו קאי וחסרה בהם וי"ו העטף כמנהג לפעמים עוזב הוי"ו כמו ראובן שמעון לוי וכן רגיל גם בדרז"ל. וכך הוא משמעות הלשון כאן ראשי שורות והעומר שכנגדו מוכיח והעומר שהחזיק בו בכל אלו מודים ב"ה. אע"ג דפליגי לעיל במניחו אצל דבר מסוים ושכחו דישנו שכחה: 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>העומר שיש בו סאתים. </b>לשון הרע"ב עומר שאתה יכול להגביהו כולו כא' לשאת אותו על כתפו. ופירש בתי"ט דר"ל מפני שהנפח מרובה לכך לא יוכל להגביהו וכו' דאין לפרש מפני כובדו. דהא רז"ל [עיין שם בתוי"ט] שקלו האבנים בגלגל מצאו משקל כל א' ארבעים סאה עכ"ל: 
+<b>ואני </b>מתפלא בכאן על חכמת הרב ז"ל. כי מ"ש ממשא האבנים שהקימו בגלגל. אין זה כלום שאין מביאין ראיה מדורות הראשונים שכוחן יפה. ורז"ל נתכוונו בזה לספר בשבחן ולהודיע הפלגת גבורתם סיפרו מהם כן. מכלל שאינו דבר טבעי. אבל כאן באמת אמרו בנוהג שבעולם שאינו יכול להגביהו מתוך כובדו: 
+<b>ותמה </b>על עצמך אם אין כובד גדול בסאתים. שלפי חשבון הירו' דפ"י דתרומות שהביא הוא ז"ל עולה צ"ו ליטרין. ואף אם נאמר שהן קלים משלנו וכמו שמצאתי לאחרונים ז"ל בשם הרב בספרו ל"ח שתפס שטת האומרים שמשקל סלע א' לוי"ט שלנו ולכן פירש בד' קבין לתפלה שהן כ"ה ליטראות שלנו. אם כן צא וחשוב סאתים עושים ע"ה ליטרא. והוא בלי ספק יותר ממשא אדם בינוני: 
+<b>ואת"ל </b>שבימי חכמי המשנה היה כח בני אדם עצום ממנו. יש לנו ללמדה ממשנת מפנין [משנה א] ששם כ' הרב תי"ט בשם התו' והוא מהירו' שאותה קופה של שלש סאין היא. דמשמע שזהו משא אדם בימיהם. ועל פי אותה שאמרו רז"ל בסוטה (דל"דא) דמאי דמדלי איניש אכתפי' תילתא דטוניה הוה. הדבר מכוון מאד. שסאה היא משא אדם א' כשמגביהו לבדו לשאתו על כתפו כדאיירי הכא במתני'. ומשו"ה סאתים הוי דבר שאינו יכול להגביהו כא' וזה נכון מאד בס"ד: 
+<b>אכן </b>פירושו של הרב תי"ט במ"כ אין לו מקום. לומר שהנפח של סאתים גורם כבדות כזה שע"פ דרכו יהא עולה לערך ארבעים סאה. שהוא ודאי דבר תימה שא"א לאומרו וכמ"ש הוא ז"ל בעצמו פ"ו דמציע' ועיין מה שאכתוב שם עוד בזה בעזה"י. 
+<small>משנה לחם<br><b>צ"ע </b>במ"ש קרמ"ז מענין משקל סאתים. ומ"מ מצטרף הקש והתבן למשא חוץ מסאתים שהם משקל החטים בלבד. <b>יוכל</b> להיות כן. עם שסתמיות לשון המשנה אינו משמע כך. מ"מ אינו מוכרח.</small>
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>סאה תבואה עקורה. </b>פירש הרע"ב אין מצטרפין לסאתים אלא הוו שכחה. ודווקא בשכח שניהם. שאם שכח עקורה ולא שאינה עקורה היתה שאינה עקורה מצלת עכ"ל: 
+<b>ופירושו </b>שאפי' חזר ושכח שאינה עקורה אינן שכחה שכבר הצילתה שאינה עקורה לעקורה. ועכשיו כשחזר ושכח שאינה עקורה דיינינן לה כקמה שיש בה סאתים ושכחה דלא הויא שכחה. וליכא לאשכוחי להא דתנן הכא אין מצטרפין אלא דווקא בששכח שאינה עקורה תחלה ואחר כך שכח גם העקורה. כך הבנתי מפירוש הר"ש ז"ל אלא שבכוונה שיניתי ההסברה קצת. והמשכיל יבין וימצא טעם נוסף בדברינו: 
+<b>אם באת רשו' העני באמצע. </b>כתב הרע"ב אבל בפירות האילן לא משכחת וכו'. ותימה דמשכחת לה בפאה דשייכא באילן. אלא דכיון דהמחובר מציל לפיכך אין רשות העני מועלת וכו'. ולפי"ז תימא על פי' הרמב"ם עכ"ל בתי"ט: 
+<b>וביאור </b>דבריו דאע"ג דמשכחת רשות עני באמצע גם באילן ע"י פאה דשייכא נמי באילן. מ"מ כיון דקיי"ל פאה ניתנת במחובר לקרקע. ופאה זו שבאמצע אינה שכוחה שהרי הפרישה לפאה. ומאחר שהיא במחובר כדאמרן אין רשות זו מועלת שלא להפסיק ביניהם. דמחובר זה של פאה מציל כיון שאינו שכוח. ולכן באילן לעולם מצטרפין אליבא דר"י מפני שא"א להיות רשות העני באמצע שתועיל שלא להצטרף: 
+<b>ולא </b>ניחא ליה למידק משכחה גופה רצוני לומר דהא איכא לאשכוחי בשבאת רשות העני באמצע ע"י שכחה. ששכח מתחלה באמצע בין אלו שני הסאין שהא' עקור והב' אינו עקור וזכה בו העני במה שביניהן. ואח"כ חזר ושכח גם אלו שני סאין שסביבות השכחה שכבר באה ליד עניים. ובה"ג משכחת אליבא דר"י גם באילן דאין מצטרפין. דזה נראה קצת רחוק שיסבור ר"י דשכחה חשיבה נמי רשות עני באמצע. דהא מין במינו הוו דתרווייהו שכחה נינהו והו"ל כחדא שכחה מרובה ולא מיקרי רשות עני אע"ג דשכח בתרי זימני: 
+<b>ואכתי </b>איכא למידק אמאי ניחא ליה דבפאה נמי לא משכחת רשות עני באמצע. כיון דקיי"ל לא הפריש במחובר חזרה פאה לעמרים. א"ה אכתי מצי לאשכוחי רשות עני וכו' אפילו באילן ובפיאה דבתלוש דאינו מציל: 
+<b>לכן </b>נ"ל יותר דפאה אינו מעלה ומוריד לענין זה. לפי שמשום שם אחר הוא שבעל הבית מפרישו לדעתו. ואינו מועיל לענין זה אליבא דר"י דס"ל רשות העני עושה שלא יצטרפו הסאין. אלא דווקא בלקט ופרט שזוכין בהן העניים על כרחו ושלא מדעתו של בעה"ב כמו שכחה. והיינו טעמיה דאם באת רשות העני באמצע אינן מצטרפין לפי שנגררת השכחה אחריהן ונעשית כמותן. אבל הפאה שלא זכה בה העני כ"א ע"י דעתו של בע"ה. אינו בדין שיורע כוחו על ידה זה נ"ל ברור: 
+<b>והשתא </b>משו"ה ע"י פאה לא משכחת לה בין במחובר בין בתלוש. דאינו מועיל לענין שלא להצטרף הסאין השכוחין ע"י פאה המפסקת ביניהם: 
+<b>ולא </b>כטעמו של בעתי"ט דבמחובר משום דמציל לא משכחת לה דליתא. דלדידי לא נהירא למימר דפאה מחוברת תציל. דאם אמרו הקמה מצלת. דווקא בקמה שלו. אבל פאה לאו דידיה היא אלא של עני היא ולמה תהא מצלת לבעה"ב. ולא אשתמיט תנא בשום דוכתא לאשמועינן כי הך מילתא חדתא דאפילו קמת חבירו מצלת. ואיברא איפכא מסתברא דאי משום שעומד בצד דבר מסוים. הא קיי"ל [לעיל פ"ו מ"ב. ובעדיות פ"ד מ"ד] כב"ה בסמוך לגפה ולגדר ודכוותיה דהוי שכחה. אלא מטעמא דאמרן לא משכחת לה במחובר. דפאה אינו מועיל שלא להצטרף דלא מיקריא רשות עני לענין זה אליבא דר"י כדפרישנא: 
+<b>והיוצא </b>מדברינו אלה דפאה במחובר אינה מצלת אליבא דכ"ע. ואליבא דר"י אינה מפסקת בין שני סאין שכוחים דמתני' שלא לצרפם לסאתים. בין שתהא הפאה שביניהם במחובר או בתלוש. כנלע"ד דברים ברורים בעזה"י: 
+<b>ואם </b>אולי הרמב"ם לא ס"ל הכי כמה דאסיקנא דפאה לא מהניא לר"י. וזה כפי הבנת בתי"ט שסבור היה בלשונו של הרמב"ם באומרו שרשות העני היא כשיזכה. ר"ל העני בקצת הדבר. בתלוש או במחובר. דהאי במחובר דחקיה להרב בתי"ט דאי לקט ופרט אינן במחובר. ושכחה נמי לא משמע ליה מטעמא דפרישית. הא ע"כ אין לך לומר אלא שכוונתו על פאה שבמחובר כדלעיל. ועל כן תמה עליו והניחו בצ"ע דקשיא ליה א"כ הא דבתוספתא דבפירות האילן לא משכחת. ואמאי הא משכחת בפאה: 
+<b>הנה </b>לזה נאמר אף אם נודה להבנתו זאת בלשון הרמב"ם דבפאה איירי. שיקשה א"כ להרמב"ם שתי קושיות חזקות. חדא דהוא שלא כהתוספתא. ותו דהא מחובר מציל. איברא מ"מ אינן אלא אחת דאף אם נסבול ונאמר שלא ראה התו' או דלא חש לה מאיזה טעם שיהיה. מ"מ מסולק הוא מהטענה השנית. מטעמא דילן דאע"ג דמחובר מציל. לא אמרו אלא בקמה שלו ולא במחובר שאינו שלו וכדעתנו הנז' ואנחת לן חדא מיהת בדברי הרמב"ם ז"ל: 
+<b>ואמנם </b>אם נחזיק בזה במוחלט דהרמב"ם אתי דלא כהתוספתא איכא לאוקמי נמי בשכחה וכדלעיל דבמחובר נמי איכא שכחה כדמרבינן שכחת קמה. ואע"ג דכתיבנא לעיל שנראה דוחק לבתי"ט לומר דבשכחה נמי משכחת רשות עני באמצע. דילמא להרמב"ם אינו רחוק כל כך כי מה שכתבתי למעלה בתחלה עדיין אינו מספיק. וא"כ אפשר דהרמב"ם נמי ציית להך כללא דכיילינא בפאה לענין משנתי' אליבא דר"י. ובהא לא איכפת לן טובא כיון דיחידאה היא. אבל ודאי בכללא דפאה אינה מצלת דלהילכתא הוא דאמינא לה וחדת היא לי. כבר יש לנו הודאת בע"ד שכן מוכרח לומר בודאי בדעת הרמב"ם ע"פ הבנתו של בעתי"ט. ויש לי עוד לעשות סמוכות לזה אלא שאין רצוני להאריך יותר והוא דבר נכון בעצמו ומובן לטועם טעמו: 
+<b>ותחלה </b>עצלות היתה בי ולא השגחתי לראות בספרו של הרמב"ם וכתבתי כן מדעתי. ושוב בדקתי בס' הנז' ומצאתי ראיתי שכתב בפירו' שקמת חברו אינה מצלת על עומר שלו (וכתבו מפרשיו שבתוספתא היא) אז אמרתי חדאי נפשאי אם ספיקות שלך כך. ואברך את ה' אשר יעצני וחנני דעה בינה והשכל בתורתו הקדושה לכוין מדעתי הקלושה דברי תורה על אמתתן עם היות שלא עמדו על זה גדולים חקרי לב שקטנם עבה ממתני: 
+<b>ועוד </b>יש לי דברים בגו ליישב תמיהתו של בעתי"ט על הרמב"ם. דאף לשטתו ולהבנתו לק"מ דאפי' תימא פאה במחובר נמי מצלת והרמב"ם בה איירי במ"ש כשיזכה בקצת וכו' במחובר. אפ"ה שפיר קאמר הרמב"ם. דצריך לפרושי דמיירי ממחובר שרחוק מן הסאה השכוחה עד שאין ראוי להציל. כגון שאינו נקצר עם הקמה. ודבר זה למדתי מפירוש הרא"ש ומוכח לה מהירו' דמפרש לה אע"פ שלא באה עדיין רשות העני אלא שראויה לבוא כגון שעומדת תבואה מחוברת ביניהם וראוי ליפול ממנה לקט. הא קמן בהדיא בירו' דמחובר מפסיק ביניהם ואפ"ה אינו מציל. ומה אליבא דהירו' דאמר רואין אע"פ שאין שם רשות העני עדיין בפועל. אין מצטרפין. כ"ש כשבאת רשות העני ממש דהיינו שנתן לו פאה ביניהם שאינה מצלת על אופן האמור. ובאמת זו השגה גדולה על הרב בעתי"ט דלא אסיק אדעתיה ליישב הרמב"ם בדרך זה שהוא פשוט וברור גם לפי דבריו. ומבואר בירושלמי להדיא: 
+
+Mishnah 10
+
+<b>וחכ"א יש להם שכחה.</b> פירש הרע"ב דכתיב שדך. וכתיב קצירך. הוי מיעוט אחר מיעוט וכו'. קדייק בתי"ט ואידך דהיינו ר"י מאי טעמיה דממעט לטמונים. ומשני דאליבא דר"י איכא למימר הני מיעוטי אצטריכו תרווייהו חדא לטמונים. ואידך למעוטי עלי הטמונים שראוים קצת לאכילה אע"פ שהם בגלוי אמעיטו דאזלינן בתר עיקר הנאכל עכ"ל: 
+<b>ואני </b>תמה דא"כ דסברא הוא דאזלינן בתר עיקר תסגי ליה בחד קרא. ותו לא אצטריך למיעוטא אחרינא וק"ל. וגם יש לתמוה דלפמ"ש שהם ראוים לאכילה קצת משמע ע"י הדחק. והלא מבואר ריש מכילתין דכל שהוא אוכל ע"י הדחק פטור מפאה. והוא הדין לשאר מתנות עניים דכולהו גמרי מהדדי: 
+<b>אלא </b>שמחמת זה אין דוחק לפי שבאמת הם מאכל אדם גמור. וראיה שהרי שיעור עלי השום והבצלים להוצאת שבת לחין כגרוגרת ככל האוכלין: 
+<b>אמנם </b>אין לי לב להבין דבריו הללו. כי לא ימנע שהעלים הם דבר א' עם הטמונים כמו שהוא האמת. או שהם חלוקין לעצמן. ואם דבר א' הם אינן צריכין מיעוט אחר וכנז' שכבר נתמעטו ע"י אביהן. ואם תרצה להתעקש ולומר שנחשבים לדבר מיוחד בפני עצמו. א"כ איך נמעט אותם מדכתיב קצירך דמשמע בגלוי. הלא גם המה בגלוי: 
+<b>איברא </b>מחזיקנא טיבותא להרב תי"ט דדלי לן חספא ואשכחנא מרגניתא לענ"ד. דאמינא להכי אצטריכו תרי מיעוטי לטמונים חדא לשכחת קמה. וחדא לשכח' עומר דידהו. דה"א השת' הא גלוי נינהו. קמ"ל קרא דאכתי במלתייהו קמייתא קיימי. ותו משום דר"י לא יליף שכחת עומר משכחת קמה כדלעיל פ"ד מ"ו. משו"ה מיבעי ליה תרי מיעוטי. והשתא ניחא טפי דלא נידוק תו ואידך ארבנן מנא להו דהוי מיעוט אחר מיעוט. דילמא תרווייהו למעוטי אתו. דהא כי איתא מידי למעוטי לא דרשינן במיעוט אחר מיעוט כדע' בה"ע והוא פשוט. ולדידן אתי שפיר דאמרי לך רבנן אכתי לא אצטריך מיעוטא אחרינא דאי משום שכחת עומר וקמה. הא קילפי מהדדי אליבייהו כדלעיל והרי זה כפתור ופרח: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>סוף משנה זו. נ"ב איברא הר"ש כמדומה דלא סבר הכי. אלא לדידיה לא פליג. רבי יהודה. כי אם בטמונים ממש. דהיינו בקמה. משא"כ בשכחת עומר. מודה. מדלא פליג ברישא. ולישנא נמי דייק קצת. דלא קאמר הנטמנים. טמונים בפועל משמע. <b>ולא</b> ידעתי מה הי"ל לרמ"ז. שלא זכה להבין את זאת. אבל מ"מ מ"ש בס"ד במהדורא קמא הוא דבר ברור שאין לספק בו בשהוא מכוון מאד.</small>
+
+Mishnah 11
+
+<b>ואם היה מתכוין ליטול את הגס הגס. </b>לשון הירו' אר"י לא סוף דבר גסין אלא דקין. וכי מאחר שדרכו לבחון בגסין אפי' דקין אין להן שכחה. ונ"ל לפרש לא מיבעיא דגסין אין להן שכחה שהרי בכוונה מלקט הגסין ומקפיד עליהן אלא אפי' הדקין שאינו נוטלן וכדדחי להו בידים דמי אפ"ה אין להם שכחה וטעמא וכו' עכ"ל בתי"ט. 
+<b>ופליאה </b>דעת ממני כי קצרה יד השגתי מלקבל דברים הללו שהם לדעתי המעוטה נגד המושכל ראשון. דמאי איכפת לן בכוונת הלוקט ובהקפדתו שלא יהא בהן שכחה מחמתו והלא כל הלוקט דעתו ללקט הכל אלא שהשכחה גרמה לו. וכן מאי האי אפי' דקאמר אפי' הדקין שאינו נוטלן וכדדחי להו בידים: 
+<b>אתמהה </b>מה ענין דחייה בידים לכאן וכי מוקצה שנינו כאן דתליא בהכי. והא הכא איפכא הוא דמאי דדחי בידים ודאי דאין לו דין שכחה. דשכחה הוא בהפך שאינו דוחהי בידים ובכוונה אלא שלא מדעתו וכוונתו נעשה שכחה וכשמה כן היא. והגע בעצמך שאינו קוצר אלא חצי שדהו ודוחה הנשאר שלא לקוצרו עתה. היעלה על הדעת או שמא צריך היה ליאמר שאינו שכחה. ובאמת בעיני יתרון הוא להאריך בהוכחת דברים פשוטים כאלו: 
+<b>גם </b>מה שמסיים עוד בתי"ט וטעמא מאחר וכו'. רצונו ליטול את כולן גם הדקין אלא שמניחן שיקחם איש רואה וכו'. גם הוא אינו בנותן טעם לשבח דמשמע הא אין רצונו ליטול את כולן. יש שכחה לדקין כיון שדחאם בידים. ולא אוכל לידע למה יהיו הדקין שכחה אחר שאין רצונו לקוצרן ולא שכחן אם לא מתורת הפקר נגע בה. וזה אי אפשר שיובן כאן כי אין לנו עסק בזה אלא מתורת שכחה: 
+<b>ואך </b>הפירוש עצמו בלשון הירו' הוא תמוה ואינו נראה כן. שהוא ז"ל הבין לא סוף דבר גסין אין להן שכחה אלא אפי' דקין. וכי איזה משמעות יש בלשון משנתינו להורות על גסין או על דקין. והא סתמא תנן אין לו שכחה (לקוצר) דמשמע בין גסין בין דקין. ואם מסברא שלא נטעה לומר כן מדעתנו הא איפכא מסתברא כדכתיבנא. וע"כ פירוש הרע"ב ודאי צ"ע: 
+<b>אמנם </b>לשונו של הירו' אינו ברור בידינו ברוב המקומות וביאורו קשה ומתחלף מאד. וע"פ הרוב צריך שיסבול קצת דוחק. מ"מ א"א לקבל זרות כזה. ויש לבחור בדרך שיקל עלינו יותר לקבלו ואם לא ימלט מדוחק נקרבהו במיעוטו: 
+<b>ואשר </b>אני אחזה לי בהבנת הירו' הוא זה דקאי ר"י ארישא דסיפא דמתני' ואם היה מתכוין ליטול את הגס הגס. עלה קאמר לא סוף דבר גסין דווקא הוא מתכוין ליטול ולא דקין כלל. אלא אף דקין בכלל. ולשון הגס הגס מסייע ליה קצת דהכי הול"ל ואם מתכוין ליטול גסין. אבל הך לישנא דהגס משמע לשון הגדול גדול יותר כלומר לאפוקי הקטנים לגמרי שמתכוין הוא לכל הגדול גדול קצת. ע"ד כל הקרוב קרוב קודם שאין הקורבה בערך אחד אלא להוציא הרחוק שאין לו שום קורבה וק"ל. ודומה לזה בגמ' דריש נדה [דף ב' ע"ב] אימר הגס הגס חזיתיה שאינו לשון גודל דווקא. אלא מעט מעט אחת לאחת. וכן הא דתנן בשביעית [ריש פ"ד] מלקט את הגס הגס אין ר"ל גסין בערך א' דווקא. ודוק: 
+<b>והכי </b>פירושו דהירו' דלא תימא משום דמתכוין לגסין דווקא. משו"ה אין שכחה לדקין. אלא אפי' הוא לוקט גם מקצת הדקין שאינן דקין ביותר גם דקין אין להם שכחה. והיינו מטעמא דמפרש כי מאחר שדרכו לבחון בגסין. ר"ל כיון שכל עיקר כוונתו בלקיטת הגסין לפי שהוא בוחן יותר ללקוט הגסין מעט כלומר גדולים קצת. שהן נרגשין לו גם בלי ראות ומפני שהן יותר מבושלין כל צרכן. והדקין מאד דעתו להניחם עוד בקרקע שיגדלו כדי צרכן. משו"ה לא הוי שכחה מה שמניח מן הדקין לפי שבכוונה מניחן. וזה בהפך מדברי התי"ט: 
+<b>והא </b>דהקוצר בלילה וכן הסומא יש להן שכחה היינו כשקוצר כדרכו שורות כסדר ואין דעתו להניח מהן כלל. לפיכך מה שמניח אע"פ שאינו רואה הוי שכחה. שידוע אע"פ שקוצר בלילה יוכל לקצו' בדרך שלא יעלם לו כלום כשיקצור על הסדר שכמו שהוא קוצר מכאן בצד זה כך הוא יכול לקצור את השאר והכל ראוי ליקצר. לכן מה שהניח שלא מדעתו הוי שכחה שאפי' היה קוצר ביום היה שוכחו: 
+<b>משא"כ </b>כשקוצר מקומות מקומות דהיינו הגס הגס. בידוע שא"א לו לכוין באישון לילה ואפלה למצוא כל הגסין שדעתו עליהן לקוצרן. לפי שהן מעורבין בין הדקין ואינו מוצאן כ"א בחפוש וע"י הרגשת ומשמוש היד שבוחן בה איזה הן הגסין הנאותין לו ללוקטן. וזה לא יכחיש בר דעת. על כן אין לו שכחה לא לגסין ולא לדקין אע"פ שלקט גם קצת מהדקין וכנז'. מאחר שאינו לוקט על הסדר ולא גרמה לו השכחה אלא מניעת האור או קטנות הנקצר כנ"ל טעם נכון לחלק בין הנושאים ופירוש קרוב הוא מאד בהירו' ואתיא מתני' כפשטה. דאין לו שכחה סתמא משמע לא לגסין ולא לדקין. וזה ממה שיקשה על פי' הרא"ש שהובא בתי"ט ודוק: 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ביישני </b>לשון הרע"ב שהוא מבייש שאר האילנות מרוב שמן. ואם כן היינו שופכני אלא דאיכא אתרא דקרו ליה שופכני ואיכא דקרו ביישני עכ"ל תי"ט: 
+<b>ואינו </b>נ"ל אלא שופכני הוא שזתיו גדולים ואגור בהן שמן הרבה שלכן זתיו שופכין שמן. וביישני מדה אחרת בו כפי' הר"ש שמבייש האחרים מרוב זתים שהוא עושה: 
+<b>ומה </b>שהקשה בתי"ט ע"ז דא"כ היינו במעשיו וע"כ פירש דביישני היינו שעושה זתים גדולים. תקשי נמי לדידיה דבודאי במעשיו כולל גם העושה שמן הרבה דהיינו שופכני לדידי. או ביישני לדידיה. דאטו מי כייל הר"ש במעשיו דוקא בעשיית זתים ולא בעשיית שמן דמנא ליה. אלא פשוט דחדא מיניהו נקט ובהווה דיבר שרוב השמן בא מרוב הזתים. אבל בודאי דבמעשיו נכלל כל שעושה הרבה בין ע"י זתיו המרובין או ע"י שגדולין הן. ואפילו מועטין: 
+<b>אלא </b>כך הוא עיקר פירוש המשנה שכל אלו ע"ש מקומן נקראו כך. ולמדתי זה מפירוש הרמב"ם וכן הוא באמת שנטופה שם מקום ידוע הוא בכתוב ובישני ע"ש כפר ביש דבאגדה דפרק הנזקין [דף נ"ז ע"א] או כמו שאמרו [מגילה כ"ד ע"ב] חיפני ובישני לא ישא את כפיו. שהוא מאנשי בית שאן ככה יקראו גם זית ב"ש בישני. וכן בשופכני אע"פ שלא ידענו לו חבר משמע בפי' הרמב"ם שגם הוא נקרא ע"ש מקומו ונסמכו להם אלו הביאורים ע"ש מעשיהם: 
+<b>וענין </b>המשנה כך הוא כל זית שיש לו שם דהיינו שהוא זית הנקרא נטופה מחמת שנלקח גזעו מאותו מקום שנקרא נטופה. ועל שאותן זתים הנטועין מנטעי אותו מקום יש להם שם שעושין הרבה ונוטפין שמן רב. לכן אינו שכחה אפילו אינו נוטף עתה אלא לשעתו הוא נוטף. ועכשיו שינה מדתו: 
+<b>והדר </b>מפרש תו בהדיא דלא תימא דבעינן שינוי שם ומעשה. אלא בחד סגי. והיינו דקאמר בד"א בשמו ובמעשיו ובמקומו בכל א' מהדברים הללו דיו שלא תהא לו שכחה. ומפרש תו בשמו כגון שהיה שופכני או בישני שנקראו ע"ש מקומן. אע"פ שאינם נאים במעשיהם כראוי לשמותיהן שהשופכני היה רגיל להיות לו זתים גדולים ביותר. והבישני היה עושה הרבה זתים יותר מהאחרים. אע"פ שאין להם המעשים הללו עכשיו. כיון ששמם עליהה אין להם שכחה: 
+<b>והדר </b>קאמר ובמעשיו כלומר או במעשיו שאף על פי שאין לו שם כאלו שבא להם השם מן המקומות ההם (שנקראו כך מפני שהיו ידועי' ומפורסמים בגידול אילנות טובות האלו). אלא שדומה לאלו במעשיו בזתיו הגדולים או בריבוים. מאחר שיש לו ג"כ שם ע"י מעשיו ואף שאינו נקרא שופכני או ביישני כפי הראוי לו. לפי שאין השורש שלו מאותן המקומות. אלא שגם ארצו משובחת גרמה לו ולכן אין לו שם אחר. מ"מ מאחר שיש לו שם מחמת מעשיו אין לו שכחה. וכן במקומו. וזה פירוש נכון מאד ודוק: 
+<b>והא </b>דאיכא דאמרי בירו' שבישני הוא שזתים שלו אין עושין שמן הרבה וע"ש שהוא מבויש מחבריו נקרא כן. צ"ל שאין לו שכחה לפי שהוא כעומד בצד דבר מסוים כמו בצד הגת והפרצה. דמאחר שיש לו שם מפני גריעותו ניכר הוא ואינו לשכח. וזה דוחק קצת דכיון שהוא גרוע הסברא נותנת יותר שיש בו שכחה. ולית לן למיזל בהא בתר שמא אלא בתר טעמא. דטעמא מאי אמור רבנן כל זית שיש לו שם אין לו שכחה לפי שחשוב הוא וא"א לשוכחו. ובמקומו אע"ג דלא חשוב הוא כ"כ אפ"ה אינו גרוע וגם יש לו סימן בדבר מסוים. אבל זה הגרוע מדוע לא יהא לו שכחה: 
+<b>ונ"ל </b>דאעפ"י שזתיו קטנים ואין עושין שמן. מ"מ אינם גרועים ויש שרוצים בהם יותר דניחא להו לכובשן. משא"כ זיתי שמן אינם עומדי' לכבישה. והא דתנן התם בתרומות [פ"ב מ"ו] אין תורמין זיתי כבש על זיתי שמן. לאו משום דמיגרע גריעי אלא משום דטפי עדיף גבי תרומה דליעבד מנייהו שמן. והני לא חזו לשמן. אבל לכבישה הני עדיפי ואיכא אינשי דחביבי להו טפי בכבושין. וכן נראה דזית מליח מעלי ודוק. ועיין מ"ש בס"ד ספ"א דתרומות ורפ"א דביכורים: 
+<b>שנים שכחה. </b>כתב בתי"ט ז"ל הראב"ד בהשגותיו [פ"ה הכ"ב דמ"ע.] כאשר הבין בו בכ"מ ז"ל [שם] ס"ל דהא דתנן הכא שנים שכחה בזתים תלושים עסקינן דלא מסתבר ליה דאילן שלם יהא שכחה וכ"ש שנים. ואני הצעיר אומר חלילה לחשוד לאביהן של ישראל המאור הגדול הראב"ד ז"ל בטעות מוחלטת כזו שא"א להעלותה על הדעת לאומרה אפילו על קטן שבקטנים שיפרש שני זתים דמשנתנו על שני גרגרים (דהא לא איירי הכא בצבורין אלא זתים סתמא תנן. והא בהדיא איתא בירו' דזתים אין להם שכחה בתלוש ולפ"ד נעלם כל זה מהר"א ז"ל ח"ו) והוא דבר מבואר הביטול מאד מכמה מקומות. ואצלי גנאי הוא לבאר סתירת דבר פשוט כזה וחוששני מחטאת ח"ו העדר כבוד הרב הגדול ז"ל לייחס לו שגיאה כזו. אע"פ שה"ה בכ"מ ז"ל במ"כ כי רב הוא והכ"מ. הנקל לכתו באלה למען ספות כבוד הרב המושג אשר בא עמו בברית למען הציל אותו מיד משיגיו. ומבלי הביע אל עושה בעל השגה האומן הנפלא אשר אמנם גם הוא איש חיל שכל דבריו שקולים במאזני צדק. ואף אמנה הרמב"ם ז"ל ראוי שיטריח האדם עליו להגן בעדו חלף עבודתו והאיר עינינו בתורתו. אלא שאין משוא פנים בתורה. ולא יתכן לכסות עין השמש בצהרים. בכסות העצלות ובשפלות ידים. ולעזוב האמת היושב בפתח עינים. שאין זה שבח להמושג. ושניהם נתכוונו אל מרכז האמת ורדפוהו. טרחו לבקשו ככסף וכמטמונים חפשוהו. ואם הא' קרב אליו לפעמים יותר מחבירו לא פיחת ממעלתו כלום. כי השגיאה דבר כרוך בעקבות כל החיים אין נמלט. ואולי בהרבה מקומות אלו ואלו דא"ח וטעם כל א' ונימוקו עמו. ולא נבטל דעת שום א' מהם ע"פ מה שיעלה בתחלת מחשבתנו. וחס כי לא להעלות על המחשבה לעשות שום א' מגדולי קדמוננו המפורסמים לטועה בדבר פשוט. ועם שנקשה עליהם קושיות וגם נעשה מעשה ע"פ הכרעת האחרונים לפי מה שעיניהם רואות כי לא בשמים היא. מ"מ עת ומשפט ידע לב חכם ללמד זכות עליהם בכל מקום ושהיה להם לעולם על מה שיסמוכו וכל א' מצא לו סימניות ולא דרכינו דרכיהם. שבדורות האחרונים רבו התלמידים שלא שמשו כל צרכיהם. הנה הואלתי לדבר ואנכי עפר ואפר. לא ידעתי ספר. כי הציקתני רוחי בראותי אלהי' עולים מן האר"ש איך נחשבו דבריהם לנבלי חרש. לא יעזב להם ענף ושורש. ויש אשר יחזיקו במעוז מחבר א' שלא לנטות ממנו ימין ושמאל. ויחפאו דברים אשר לא כן על בר פלוגתיה היושב ממול. ואין זו מן המדה בתורה להדר פני גדול. ותהי האמת נעדרת חלילה לה מחדול: 
+<b>וככה </b>א"א כאן שמאד נשתוממתי בקרותי מ"ש בכ"מ בהבנת הראב"ד ואין ספק בעולם שלא כיון אלא למה שכתב הר"י קורקס ז"ל [מביאו הכ"מ, שם] שכוונת הראב"ד היא להשיג על מ"ש הרמב"ם שאף על פי שיש בו סאתים באילן אם שכחו הרי הוא שכחה. והיא השגה עצומה מאד. וע"כ נפלאתי עוד פלא יותר גדול על הריקו"ר איך עלה בדעתו לדחות השגה זו בגילא דחיטתא וצריך נגר ובר נגר דיפרקינה. כי הוא ז"ל במ"כ ריפא שבר על נקלה בדבר שלא עלה על דעת הרמב"ם ז"ל וא"א להשמע כלל: 
+<b>מ"ש </b>שדעת הרמב"ם היא כיון שלא הוזכר אלא בעומר איכא לפלוגי דבשלמא עומר שיש בו סאתים חשוב. אבל באילנות אילן שיש בו סאתים לא חשיב כולי האי גבי שאר אילנות שנאמר שלא יהא שכחה. מה אומר לסברא רצונית כזו נגד האמת דהא מוכרח במתניתין בכמה דוכתי דסאתים באילן חשיבי כמו בתבואה וכאשר אבאר עוד בסמוך בעזה"י: 
+<b>ומש"ע </b>וטעמי דילפינן מנייהו גבי עומר דכיון שיש בו סאתים (כצ"ל בכ"מ שיש שם טעות הדפוס) גדיש נקרא. או מדכתיב לא תשוב לקחתו לא שייכי באילן. לא אדע למה לא שייכי. ואי משום דסליק אדעתיה דבעינן דקא דומיא דעומר דבר מקובץ. או דבר הניטל כולו כא' שיוכל לשאתו על כתפו דווקא. הא ודאי ליתא. דהא בקמה נמי משערינן בסאתים דלא הוו שכחה. ולא עוד אלא אפילו אין בה סאתים רק שראויה לעשות סאתים. ומהתם אזדא נמי מ"ש בתחלה דבאילן הוי מידי דלא חשיב. דהא חזינן דלאו בחשיבותא תליא מילתא אלא בגודל מדת השכוח ודוק: 
+<b>ומי </b>יתן ואדע לדעת הריקו"ר מהיכן למדו לומר במשנה דלקמן דזית שיש בו סאתים ושכחו דאינו שכחה כיון דמהני טעמי דאתאמרו בעומר ליכא למילף דלא שייכי באילן. ואי משום חשיבותא דזית מדוע שיערוהו בסאתים דווקא. ומתוך זה אתה למד תשובה למ"ש עוד ז"ל. ובפ"ז שנינו כל זית שיש לו שם וכו' משמע דווקא אילן שיש לו שם באותן ג' דברים הוא דאין לו שכחה אבל סאתים לא חשיבי באילן. ומשנה דבסמוך קשיתיה לכל הפירושים שנאמרו בה וק"ל. ובלא"ה הוא דבר בטל והאריכות הוא מותר. ובאמת אני מצטער מאד שלא אוכל להאמין בנפשי ששגה בזה: 
+<b>ותו </b>קשיא עליה הא דתנן בפ"ו דלעיל סאה תבואה עקורה וסאה שאינה עקורה אין מצטרפין לסאתים וכן באילן. הא בהדיא פשוט מאד דדווקא בסאה עקורה וסאה שאינה עקורה הוא דאין מצטרפין משום דדמו לכריכות וק"ל. משא"כ בשתיהם עקורות או שתיהן אינן עקורות פשיטא דמצטרפין לסאתים אפילו באילן והא ודאי תיובתא כלפי שנאיה דהריקו"ר ובלי ספק דאשתמיטתיה לההיא. והא פסקה הרמב"ם ז"ל בהלכה ך': 
+<b>וע"כ </b>הברור שהרמב"ם מודה בזה דסאתים באילן חשיבי ולא משתליין משו"ה. ודלא כמ"ש הריקו"ר דטעמו בשוכח אילן דהוי שכחה אפילו יש בו סאתים משום דלא חשוב. וא"א לאומרו כלל בדעת הרמב"ם ולא הועיל מאומה ליישבו מהשגת הראב"ד. כי אפילו שנודה לסברא החפשית דסאתים באילן לא חשיבי משו"ה הוי שכחה. עדיין לא הציל את הרמב"ם במה שכתב בשוכח אילן וכו' אפילו היו בו כמה סאין פירות הרי זה שכחה. הרי שלא נתן גבול וקצבה לדבר שאפילו יש בו הרבה סאין נעשה שכחה. ואיך יעלה על הדעת שאילן שלם ואפילו גדול שבאילנות לא יהא חשוב ונעשה שכחה. ואולי דעת הריקו"ר באמת כך היא גם באילן שלם אפילו גדול מאד. א"כ בלשון הזה היל"ל שאילן א' אינו חשוב ואפי' יהיו בו הרבה. ומה יועיל לו אם סאתים חשובין או לא: 
+<b>אכן </b>דעת הרמב"ם ניכרת באמת דהא נמי פשיטא ליה דסאתים באילן לא הוו שכחה כמו בתבואה דגמרן מהדדי בכל הני מילי. אלא שדעתו באילן שלם אם שכחו כולו מיגרע גרע ויש לו שכחה אפילו בהרבה סאין. עם שזה נגד המושכל לכאורה. דאם בסאתים ממנו לא הוי שכחה. כל האילן ובו כמה סאין עאכ"ו שלא יהא שכחה: עכ"ז אין ספק שזוהי דעת הרמב"ם. וצדק הראב"ד שהשיגו בכך כי אלצוהו פשטי המשניות המוכיחים שא"א לסבול זה. וגם אמנה אינני מסופק כמו כן שהרמב"ם לא בדה זאת מלבו. אבל אולי מצא כך בירושלמי או תוספתא שסמך עליהן בזה: 
+<b>ודוגמא </b>לזרות כזה תמצא להירושלמי. בריש פ"ו מ"ב ע"ש בתי"ט דלדעת הירו' בשוכח אצל דבר מסוים טפי הוה שכחה. משאם הניחו אצל דבר שאינו מסוים. וכמו שתמה הר"ש שם. הרי שאם דבר רק הוא ממנו הוא לקוצר השגתנו לא עמדנו על טעם הדבר ואעפ"כ א"א להטעות הירו'. ועל כרחנו נאמר שגם כאן נטה בלי ספק אחר מה שמצא מפורש באיזה מקום נסתר מנגד עינינו שיש חילוק בין אילן שלם שאפילו יש בו כמה סאין גרע מסאתים דמקצת אילן. ובודאי היה לו ז"ל טעם נכון בזה אף שנעלם מאתנו. ולכן הפריז על המדה ביותר שאפילו בזית הנטופה פסק שאם שכח כל האילן ואע"פ שיש בו יותר מסאתים הוי שכחה כמבואר בהלכה כ"ד בבירור. והכ"מ השיא דעתו שם לדרך אחרת. ויפה השיגו הראב"ד גם שם מטעמא דלעיל. אבל הכ"מ הבין דברי אותה ההשגה השלישית ג"כ על הדרך הנז' ולא יתכן כלל. וכמו שאבאר עוד בסמוך בעזה"י: 
+
+Mishnah 2
+
+<b>זית שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה. </b>לשון הרע"ב אמתני' דלעיל קמהדר דתנן בזית הנטופה אינו שכחה בד"א בזמן שלא התחיל וכו'. וכתב הר"ש דלפ"ז אם התחיל ואין בו סאתים שוין נטופה ושאינו נטופה דיש להן שכחה. ולא התחיל ואין בו סאתים חלוקין דשאינו נטופה הוי שכחה ונטופה לא. והיכא דיש בו סאתים אדרבה חלוקים בהתחיל דנטופה אין לו שכחה ולאינה נטופה יש. ובלא וכו'. והשתא קאמר בתי"ט בבא דזית יש בו סאתים ושכחו שאינו שכחה שאפילו בהתחיל משמע דווקא בנטופה. א"נ מיירי דווקא בלא התחיל ובין בנטופה ובין שאינו נטופה עכ"ל: 
+<b>ושפיר </b>דייק דהך בבא דזית סתמא מיתניא דמשמע מנה דלא מפלגינן בין נטופה לשאינה נטופה ובין התחיל ללא התחיל בדאיכא סאתים. דלעולם לא הוי שכחה ומטעמא דכתיבנא לעיל דשפיר גמרינן מעומר וקמה דתבואה. דכל כמה דאיתנהו לסאתים פירות או תבואה לית להו דין שכחה מחמת גודל שיעור השכוח כדפרישנא לעיל והוא האמת הברור. דמשו"ה לא פליג ליה לתנא בהך גוונא דאמרן. בבבא דילן. 
+<b>ומעתה </b>אותן ב' הפירושים שאמר בה בתי"ט אינם. ותמיהני שהוא בעצמו ראה לחצם ודחקם באומרו שאפי' בהתחיל משמע. הרי שראה שאין סתימת לשון המשנה סובלת אלו החילוקים. ואעפ"כ חזר וקירב את אשר דחה. ואמר א"נ מיירי דווקא בלא התחיל וכו'. ואת אשר ראה בפי' הר"ש שכתב כן הביאו לזה שחייב אדם לומר בלשון רבו: 
+<b>ואולם </b>לקוצר הבנתי איני רואה הכרח למ"ש הר"ש בלשון זה דהיכא דיש בו סאתים אדרבה חלוקים בהתחיל וכו' דמנליה הא. ומן התוספתא לא למדנו כ"א סירוס לשון המשנה כאילו היא שנויה באופן זה כל זית שיש לו שם וכו' אינו שכחה בד"א בשלא התחיל בו. אבל התחיל אפי' כזית הנטופה בשעתו יש לו שכחה. והדר מתנינן לה להך בבא הקודמת בגירסתנו שהיא זית שיש בו סאתים דאינו שכחה. ולא יחויב מזה מה שאמר הר"ש ז"ל בחלוקה השלישית כנז': 
+<b>ואולם </b>המתבאר ממנה ע"פ משמע זה אינו אלא דמעיקרא איירי באין בו סאתים ומשו"ה איכא לפלוגי בין נטופה לאינו נטופה. דאע"ג דאינו נטופה הוי שכחה בפחות מסאתים. אבל נטופה אפי' בציר מסאתים לית ביה שכחה. בד"א דאיכא לפלוגי בין נטופה לשאין נטופה בבציר מסאתים. דווקא כשלא התחיל בו. אבל בהתחיל אפי' נטופה הוי שכחה כיון דבציר מסאתים: 
+<b>והדר </b>תו אשמעינן דינא דסאתים דכל זית סתמא תנן ואפי' שלא נטופה שיש בו סאתים לית ביה שכחה. מטעמא דילן דכי איכא שיעורא דסאתים תו לא איכפת לן בחשיבותיה דאילן. דכמותו גרמה לו להצילו. אפי' אינו חשוב. ומשו"ה בסאתים לעולם שוין נטופה ושאינו נטופה ואפי' התחיל בהן שאין להם שכחה כדמשמע ודאי סתמא דמתני' ולא יסופק בזה המעיין ביושר. כ"ש שכבר החזקנו הדבר בטעמים מספיקים מפיקים מזן אל זן לכוונתנו דסאתים באילן לעולם מצילין כמו בתבואה. ומעתה איזה משמעו' דוחק אותנו לומר שביש בו סאתים חלוקי' בהתחיל דאינו נטופה יש לו שכחה כהבנת בתי"ט ע"פ לשון הר"ש: 
+<b>ובאמת </b>בפירושו דהר"ש אין מבואר כן. וגם הגירסא שלפני בפי' הר"ש היא שהתחיל בשי"ן לא בבי"ת. ואולי הרב בעתי"ט תיקן אותה כך לפי הבנה המופשטת. אמנם קרוב אצלי שטעות אחר קטן יש כאן בלשון הר"ש ושין זו ימנית היא. וכצ"ל לשון הר"ש ז"ל דהיכא דיש בו סאתים אדרבה אין חלוקים (ר"ל נטופה ושאין נטופה) שהתחיל ולא התחיל שוין. וע"כ אינם חלוקים כלל בסאתים. כמו באין בו סאתים דחלוקין בלא התחיל מיהא וזה ממש כדעתינו: 
+<b>ואנכי </b>הרואה בענ"ד שזוהי ג"כ דעת הראב"ד ז"ל בהשגות בדין זה בהלכה כ"ד השנייה להשגה שזכרנו וסמוכה ונראית עמה וכן השלישית שבצדה. כל דברי שלשת ההשגות אחת הן ודרך אחד לשלשתן לע"ד. ואי אפשר מבלי שאאריך בביאורן קצת. וז"ל הרמב"ם שם אחר שביאר דין הנטופה שאין לו שכחה כתב בד"א (ר"ל שאין לו שכחה לנטופה) שלא התחיל באילן זה המפורסם (דהיינו נטופה ודכוותיה) אבל אם התחיל בו ושכח מקצתו הרי זה שכחה ואע"פ שהוא מפורסם והוא שיהיה הנשאר בו פחות מסאתים אבל סאתים אינו שכחה אא"כ שכח כל האילן עכ"ל הרמב"ם ז"ל בספרו. הצגתיו לפניך למען תעמוד על שורש הדברים וההשגות שהשיג הראב"ד והצלת הכ"מ [שם] שכל הענין סובב על קוטב א' הוא פירוש משנתינו: 
+<b>וז"ל </b>השגה א' ציין ואע"פ שהוא מפורסם והוא שיהיה פחות מסאתים. א"א מן המשנה נראה שאינו כן. עד כאן. ולקיצור לשונה החליט הרב בכ"מ [שם] בהבנתה וכן בעתי"ט הנמשך אחריו בכל מקום. שלכן אמר הר"א שמן המשנה לא נראה כן לפי שתפס לשון המשנה כפשטו וכסידורו לפנינו שבבבת זית שיש בי סאתים חוזר על מה שלפניו שכל זית בין נטופה בין אינו נטופה אם יש בו סאתים אינו שכחה. בד"א עלה קאי ר"ל בד"א דסאתים לא הוו שכחה בלא התחיל. הא התחיל אפי' כזית הנטופה ואפי' יש בו סאתים כדאיירי ביה השתא יש לי שכחה. וכפי מה דסלקא אדעתיה דהר"ש מעיקרא. הבינו הם ז"ל שדעת הראב"ד כך באמת כאילו לא ראה ולא ידע מהתוספתא. שעל כן השיג עמ"ש הר"מ והוא שיש פחות מסאתים. דמהמשנה אינו נראה כן אלא שאפי' ביותר מסאתים הוי שכחה בהתחיל בו וגם בזית הנטופה: 
+<b>וזה </b>א"א לקבל שיתעלם דבר התוס' הלזו מהר"א דנהירין ליה שבילי דכולהו תנויי. ועוד שיסתור דברי עצמו מן הקצה אל הקצה. שכבר ביארנו לעיל שדעתו היא שא"א להיות לסאתים באילן כל שהוא דין שכחה. ועכשיו יאמר שיהא שכחה אפי' בנטופה וגם ביותר מסאתים. ואין הדעת סובלת זה וכי מה כח שהתחיל בו יפה כל כך. מסתייה דנסקיה חד דרגא דליעבד שכחה בפחות מסאתים. ואפי' היה משמעות המשנה נוטה לכך היה צריך לדחוק ולפרשה בדרך שתסכים אל המושכל והמוסכם ממקומות אחרים: 
+<b>ולכך </b>אני אומר שזה לא עלה על לבו של הראב"ד לתפוס בזרות כזה. ולא כיון אלא ההפך להרחיק כל זה וכלפי שהבין גם הר"א המשנה ע"פ התוספתא שלא יתכן העדר ידיעתה ממנו ז"ל. אלא שהיה מפרשה כמו שאמרנו דהך בבא דזית שיש בו סאתים לאו לאפלוגי בין נטופה ושאין נטופה. ובין התחיל או לא קאתי. אלא לא שני ליה כלל דלעולם אין שכחה לסאתים. והיתה השגתו על התחלת הלשון שאמר הר"מ ואע"פ שהוא מפורסם והוא שיהא הנשאר פחות מסאתים. שיובן מזה שאין התנאי הלז של פחות מסאתים אלא למפורסם. אבל שאינו נטופה אינו מועיל לו דאפי' הוי הנשאר טפי מסאתים הוי שכחה דאל"ה רבותא הו"ל לאשמועינן וק"ל. ועל זה אמר שמהמשנה אינו נראה כן אלא שאפי' באילן שאינו מפורסם מועיל שיעורא דסאתים להצילו כדפרשינן יאות מדתנן סתמא: 
+<b>והוא </b>הדבר אשר אמרתי שכל השלש השגות רצופות הללו כהשגה אחת הן מתחייבות זו מזו שכבר הקדמתי בביאור הראשונה שכל מגמתה להרחיק אפשרות השכחה בסאתים. וכן זאת הנמשכת כוונתה רצויה על הדרך הזה. אלא דהתם מיירי הר"מ מאילן שלם ובו כמה סאין ואכתי לא נחית להנהו חילוקי דהתחיל ולא התחיל דמשמע בכל גוונא הוה שכחה בשאר אילנות. ולכן דחאו הר"א בשתי ידיו באומרו אינו מחוור כלל כמו שהארכנו בטעמו שהוא דבר קשה לשמוע בודאי: 
+<b>וכי </b>מטי להכא אשכחיה דעסיק בהתחיל בו דמשמע מניה נמי דבשאר אילן אינו מציל שיעור סאתים בהתחיל כנז'. ובהא אית ליה להר"מ קצת סברא ולא זרה ורחוקה היא כל כך כהראשונה. משום דאיכא למימר כיון דהתחיל מהני לנטופה. ליהני נמי לשאינו נטופה. דאע"ג דסאתים לא הוו ביה שכחה. להכי אהני ליה התחיל דאפ"ה ליהוי שכחה. דאי באין בו סאתים. לא מהני ביה ולא מידי. דבלא"ה הוי שכחה. והיינו טעמיה דמאן דס"ל הכי כדסבר בעתי"ט בדעת הר"ש. ועל כן בהא לא קאמר בלישנא דלעיל שאינו מחוור כלל. רק שמן המשנה אינו נראה דר"ל מדסתים לן תנא. ולא נחית לפלוגי בהני חילוקין כדלעיל: 
+<b>ומעתה </b>דעת הר"א רחוקה מדעתם שחשבו בו דהכא ס"ל אפי' סאתים אינן מצילין ואף בנטופה. ונהפוך הוא שכל חפצו שסאתים בדין שיהיו מצילין אפילו באינו נטופה ואף בשהתחיל בו: 
+<b>ועל </b>דרך זה נמשכה ההשגה השלישית שאחר כך בהשיגו עמ"ש הר"מ אבל סאתים אינו שכחה אא"כ שכח כל האילן. כתב על זה שאינו מחוור כלל וכלל. הוסיף ההרחקה וחיזקה לקושי המאמר ביתר שאת על כל הנז'. לפי שממנו יובן שאפי' בזית הנטופה דאיירי ביה עד השתא אם שכח כולו הרי הוא שכחה ואפי' ביותר מסאתים. וזה א"א כלל וכלל כמו שהראת לדעת למעלה שאפילו בשאין נטופה אינו מחוור כלל. ובודאי שכך הוא משמעות המשך לשון הר"מ. עם שיש בו סתירה מבוארת מניה וביה עד שמפני כך נלחץ בו בעכ"מ והריקו"ר והוציאוהו מפשטו וממשמעותו. לקמן בס"ד נימא ביה טעמא קצת ונסביר פנים להבנה זו שהבין בו הר"א לדעתינו כדי שתפול עליו ההשגה: 
+<b>ותחלה </b>נשובה ונחקורה אם יתכנו דברי בכ"מ בהבנת לשון הר"מ בפיסקא זו. ונתחיל במ"ש על השגת הר"א הלזו דנראה שטעמו דלא משמע ליה שישכח אילן שלם. וכבר ביארנו היטב שזה דבר מבואר הביטול ולא [עלה] על לב הר"א מעולם. וכוונתו האמיתית כבר ראית למעלה: 
+<b>שוב </b>נתקשה כאן מאד הרב בכ"מ בלשונו של הר"מ. וז"ל מלשון זה שכתב רבינו בד"א שלא התחיל באילן המפורסם וכו' אבל סאתים אינו שכחה אא"כ שכח כל האילן. נראה שאפי' בזית שאינה נטופה אם התחיל ויש במה שנשאר סאתים אינו שכחה. וא"כ נמצא דבאינו נטופה טפי הוי שכחה כששכח כל האילן מכשהתחיל בו. ובנטופה הוי איפכא וזה דבר תימה. דבנטופה דהתחיל בו ושכחו ראוי יותר להיות שכחה משאם שכח כל האילן. וא"כ בשאר אילנות שכששכח כל האילן הוי שכחה. כשהתחיל לא כ"ש דהו"ל להיות שכחה (כצ"ל בלשון הכ"מ שהוא מוטעה שם בדפוס) ותירץ הריקו"ר דבשאר אילנות אם התחיל בו ושכחו נמי הוי שכחה אפי' נשאר בו סאתים. ומ"ש אח"כ אא"כ שכח כל האילן פירושו אא"כ אינו נטופה דאף דשכח כל האילן הוי שכחה עכ"ל: 
+<b>והנה </b>עכשיו כבר ראה בכ"מ ז"ל החולש' שבפירושו. ועתה ראה גם ראה תירוצו של הריקו"ר ויאמר נא המעיין הישר האם יתכן לומר כן על קטן שבקטנים כ"ש בלשון הרמב"ם הצח והברור עשר ידות על כל לשונות המחברים שעמדו לישראל אחר חתימת התלמוד. ח"ו לא תהא כזאת בישראל. ואפי' אמרה יב"ן לא צייתנא ליה: 
+<b>ובאתי </b>להבינך מעיקרא מאי דוחקיה דבכ"מ ודקארי לה מאי קארי דבעי למימר דקסבר הר"מ באינה נטופה נמי סאתים לא הוי שכחה וקא קשיא ליה. והדר קאמר דלא ס"ל הכי. אע"ג דבלשון הר"מ ליכא רמיזא מזה דלא משתעי אלא מאילן המפורסם דהוא הנטופה ועלה קאמר דבד"א וכו' אבל סאתים אינו שכחה. ובאינו נטופה מי שמעת ליה דתקשי כלל: 
+<b>אלא </b>היינו טעמא דבכ"מ דסיפא דלישנא קשיתיה דקאמר אא"כ שכח כל האילן. ולשון זה ע"פ הבנתו הפשוטה ומשמעית המשך לשונו דאאילן המפורסם דלעיל קאי הוא קשה כתורמוס. ולכאורה נעדר הבנה לגמרי שסותר דברי עצמו שלמעלה. כשסידר דין השוכח אילן בין האילנות שלעולם הוא שכחה. חוץ מאילן הנטופה שאם שכחו אינו שכחה כמבואר בדבריו באורך. ולא עוד שאפי' בפחות מסאתים אינו שכחה. ואיך יאמר כאן שאילן המפורסם אפילו ביותר מסאתים אם שכחו כולו יש לו שכחה. וע"כ נדחק אל הקיר אשר אין דרך לנטות לעבור הדוחק קצת שצריך שיסבול ולפרש שכח כל האילן באילן דעלמא שכך הוא דינו שאם שכחו ישנו שכחה: 
+<b>ולקשר </b>הלשון שיובן היטב צריך לפר' עוד שמה שאמ' לפני זה שסאתים אינו שכחה. ג"כ מאילן שאינו מפורסם מיירי. כדי שיתקשר הלשון שאחריו באומרו אא"כ שכח כל האילן ודוק. ומשו"ה הוא דקשיא ליה שנולד לו מזה זרות אחר שהזכיר. ולא נמלט ממנו כ"א ע"י זרות יותר קשה ממנו כפירושו של הריקו"ר. שא"א שיסבלהו לשון הר"מ בשום אופן כמבואר לכל מבין. 
+<b>ואמנם </b>אנחנו אם נתפוס בהבנת לשון זה על הדרך שהבין בו הרב בכ"מ בתחלה. אין המקו' צר אצלנו ולא נעמיס עלינו משא פירושו של הריקו"ר מחמת הקושיא והתמיהה אשר עורר עליו בכ"מ. דבמ"כ ק"ו פריכא הוא מה שטען שאם בזית נטופה דשכח האילן אינו שכחה. כשהתחיל בו הוי שכחה אלמא בהתחיל ראוי יותר להיו' שכחה. בשאר אילנות דכל האילן הוי שכחה. כשהתחיל לא כ"ש: 
+<b>ולאיי </b>מופרך ממילא דמה לנטופה דהתחיל עושה שכחה. באין בו סאתים דווקא. ומה שבאילנות אחרים התחיל לא הוי שכחה. זהו משום דבנשאר יש בו סאתים. ומה לאילנות שכל האילן הוי שכחה. לפי שאינן חשובין. תאמר בנטופה שחשיבותו גרמה לו לפיכך שכח כולו אינו שכחה: 
+<b>והכלל </b>שלעולם התחיל בו ראוי שיהא שכחה ודווקא בנשאר פחות מסאתים בין בנטופה בין שאינו נטופה. אבל לסאתים אינו מועיל אפי' לשאינו נטופה. ואע"ג דבשכח כל האילן ובו כמה סאין הוי שכחה. ההוא ודאי מיגרע גרע. כיון ששכחו כולו ע"פ טעמו ונימוקו עמו כמו שזכרנו שעל כרחך אנו צ"ל כן שהי"ל ז"ל טעם הגון בזה אף שנעלם מאתנו: 
+<b>והרי </b>א"כ דבריו עולים יפה ע"פ דרך בלי שום דוחק. והכי קאמר בד"א וכו' והוא שיהא הנשאר פחות מסאתי' עד השתא בנטופה קמיירי. והדר קאמר אבל סאתים אינו שכחה דלכאורה הוא לשון ארוך דממילא משמע. ולא אצטריך ליה אלא לפרושי מילתיה. למימרא דעד סאתים דווקא הוא דהוי שכחה. לפי שסאתים אינו שכחה בשום מקום ואפי' באינו נטופה. אא"כ שכח בו כל האילן. ולכן בדין הוא דבנטופה כ"ש שסאתים לא יהיו שכחה והרי זה מרווח: 
+<b>אלא </b>שבכ"מ מיאן בזה שכבר נשרש אצלו ז"ל מה שכתב לעיל בהשגה ראשונה ע"פ דעת הר"י קורקוס דס"ל להרמב"ם סאתים באילך לא חשיבי. ומשו"ה הוי שכחה אפי' בלא התחיל. על כן לא מצא מנוח בפי' זה: 
+<b>ואמנם </b>אינני מסופק שזוהי דעת הר"מ כאשר ביארתי דמודה בסאתים בכל אילן דלא הוי שכחה. ואפי' תימא דאינו חשוב אפ"ה מטעמא דאמרן לא הוי שכחה. ושאני ליה בין אינן שלם ובין מקצתו. דבשלם טפי הוי שכחה ואפי' בו כמה סאין. ועוד אסביר לו פנים קצת: 
+<b>ועכשיו </b>אבוא ליתן הבנה לדעת הר"א ז"ל איך הבין מלשון הר"מ האי אא"כ שכח כל האילן דקאמר. דהיינו נטופה דביה קעסיק וקאי. כמו שזכרנו בכדי שתפול עליו השגתו בדרך שביארנוה. ויש לתמוה איך לא שת לבו לקושי הנז' שבדברי הר"מ מניה וביה ושע"כ ההכרח מביא להסב כוונתו לד"א: 
+<b>לכך </b>אני אומר שהר"א חשב בו מחשבה באופן שלא תפול בו סתירה. על כן לא זז מפשיטות הבנתו עה"ד האמור. והוא זה דילמא קסבר הר"מ דהא דמפלגינן בהתחיל בו דאינו עושה שכחה אלא עד סאתים. אבל סאתים לא אע"ג דהתחיל. היינו דווקא בהתחיל וקצר רובו ושכח מיעוטו. דלא הוי שכחה גמורה אלא בבציר מסאתים. דטפי מסאתים לא הוי שכחה בשום מקום במיעוטו דווקא. אבל ברוב אילן אדרבה לא משגחינן בסאתים דרובו הוי ככולו בכל דוכתא. וכבר הונח ליתד תקוע במקום נאמן דס"ל להר"מ דאילן שלם גרע. וטפי הוי שכחה יהיה טעמו מה שיהיה. ואולי לפי שהסברא נותנת שאחרי ששכח כולו. שכחה עצומה היא ודאי שאינו עתיד לזוכרה. אלא שאין אנו אחראין לסברתו זאת הנעלמת: 
+<b>ועכ"פ </b>נאמר לדעתו ז"ל שכמו שאילן שלם דינו להיות שכחה אפילו כשיש בו כמה סאין הוא הדין לרובו. דכי אית ביה נמי סאתים או יותר לא מהני דאפ"ה הוי שכחה. ולא עלויי ענייה במה שהתחיל בו. דאדרבה הא נמי מהני ליה דבהתחיל ראוי יותר שיהא שכחה מאחר שהתחיל בו ואעפ"כ נשכח ממנו. הרי נתעצמה בו השכחה וגברה עליו כל כך שאינו עשוי לזכור עוד: 
+<b>ופשיטא </b>דהוי תרתי לטיבותא דלא ליהוי שכחה. חדא שהוא נחשב לאילן שלם ברובו. ועוד שכבר התחיל בו ושכחו. דעד כאן לא מהני סאתים דלא ליהוי שכחה. אלא בדליכא כ"א חדא לטיבותא. דהיינו התחיל. וחדא לגריעותא. ר"ל במיעוטו. דהמיעוט נמשך אחר הרוב שלא יעשה שכחה כמוהו. אבל היכא דאיכא תרתי למעליותא. דהוא רוב אילן שיש לו דין אילן שלם שאין משגיחין בו בסאתים. וגם התחיל בו. כ"ש דנעשה שכחה דהא איכא תרתי לטיבותא בודאי לדעת הר"מ ז"ל: 
+<b>וכן </b>נאמר עוד בהא דקסבר הר"מ דנטופה אין לו שכחה באילן שלם ואפי' פחות מסאתים. היינו נמי משום דליכא אלא חדא לטיבותא דהיינו ששכח כל האילן. דזה לא מהני גבי נטופה. שעכ"פ סופו לזוכרו מחמת חשיבותו. ולא שני לן בין סאתים או לא. כיון שלעולם חשוב הוא ואינו נשכח לעולם כשאר אילנות. והכי דווקא משום דלית ביה אלא חדא כנז': 
+<b>אבל </b>בדאית ביה תרתי לטיבותא. דהיינו ששכחו כולו וה"ה לרובא דכוותיה. וגם התחיל בו דאיתא תו חד צד למעליותא. להורות על עוצם השכחה שאעפ"י שהוא נטופה. כבר הוא שכוח מעיקרו ויצא מלבו לגמרי. ולא ישוב עוד לזכור אותו. בכה"ג דילמא ס"ל גם הנטופה יש לו שכחה. ואפילו בסאתים ויותר. דכיון דאזיל ליה טעם החשיבות שאינו עומד עוד להזכר. מן הסתם מעצמו. חזר להיות כאילן דעלמא. דסאתים ושאין בו סאתים שוין בכולו וברובו: 
+<b>ועפ"ז </b>נבין דברי הרמב"ם לדעת הראב"ד באופן שלא תחול בהם הסתירה הנזכרת מהם ובהם. דהא דקאמר מעיקרא בהלכה כ"ג דאילן מפורסם אינו שכחה אע"ג דאילן בין האילנות ובו כמה סאין הוי שכחה. ומפורסם אפי' בפחות אינו נעשה שכחה. מיירי בדלא התחיל בו דליכא אלא חדא לטיבותא. ועומד לנגדו חשיבות אילן המפורסם: 
+<b>ולבתר </b>הכי כי קאמר בד"א שלא התחיל בו במפורסם. עלה קמהדר כולה בבא דלקמיה והוא שיהיה הנשאר פחות מסאתים מהני ליה מעלת התחיל. אבל סאתים לא מהני להו הך מעלה. אא"כ שכח כל האילן דהיינו רובו. ולאפוקי מיעוטו הוא דקאתי דלא הוי אלא חדא לטיבותא. אבל סאתים ברובו דהוי ככל האילן. מהני ליה מעלת התחיל אפי' לזית הנטופה. דביה איירי בכולה בבא כיון דהשתא איכא תרתי. כך נ"ל שהבין אותה הר"א. ולכן השיג עליה באופן שאמרנו שאינו מחוור כלל וכלל. לפי שא"א לומר שסאתים יהיו שכחה בשום אופן וכ"ש בזית הנטופה וכ"ש באילן שלם. דלהראב"ד לא שמיע ליה ולא ס"ל הך כללא דאילן שלם יהא מעלה אצל שכחה ויועיל יותר לשוכחו ממקצתו. שהוא באמת נגד המושכל לכאורה. ואם קבלה נקבל. וכבר הזכרתי שאין לחשוב שהרמב"ם אמרה מלבו שאלולי כן היה אומר ויראה לי כמנהגו בדברים שחדש מדעתו וסברתו: 
+<b>הנה </b>טרחנו להעמיד דברי הראב"ד וגם דברי הרמב"ם על מכונן ומובנן הפשוט. והבנה זו לא רחוקה אצלי ולא דחוקה. עם שלכל הדרכים א"א להמלט מדוחק מעט. ויונח שיש בזה ג"כ מעט מהדוחק. הלא טוב להניח משמעות הלשון כאשר הוא כמשפטו וכחוקה. ואחלי המעיין אל יבחל באורך לשוני. כי באמת מטיב נושא הענין הוא. שא"א לו מבלי אריכות להטיב ביאורו. ואולי עם כל אריכותו עדיין קצרנו לבאר כל הצריך וסמכנו על המבין מדעתו במקומות לא מעטים. ובקשתי להסתכל בדברי בעין יפה וברוח נדיבה בנחת ושובה. ולא יבהל ברוחו לדון אותי ח"ו לכף חובה. תחת חפצי להועיל להטיב גרסה נפשי לתאבה. זכרה לי אלהי לטובה. ועמ"ש עוד מזה בסמוך: 
+<b>כל זמן שיש לו תחתיו. </b>עיין פירוש הרע"ב הלקוח מן הר"ש שלפי דעתי ביאורו כל זמן שיש לו לבעל הבית לחזור וללקוט תחתיו ואינו בבל תשוב יש לו כמו כן לשוב ללקוט בראשו: 
+<b>ולהרמב"ם </b>ז"ל ד"א בפירושו ולדידיה ה"ק כל זמן שיש לו לעני לקחת השכחה מתח' האילן יש לו ג"כ בראשו. ר"ל כל אותו זמן המפורש בריש פ"ח אימתי מותרין כל אדם בלקט ושכחה שעד אותו זמן הרי הוא של עניים ואין רשות לכל אדם בו. תחתיו וראשו של אילן שוין לענין זה. ואיכא למשמע מנה נמי דמשאין לו תחתיו דהיינו שכבר הלכו נמושות למטה אין לו בראשו. ואע"פ שעדין לא באו למעלה: 
+<b>ובחבורו </b>פ"א [הי"ב דמ"ע] כתב כלשון הזה כל זמן שיש לעני ליטול וכו' בארץ תחת האילנות נוטל. ואע"פ שכבר הותר כל אדם בשכחה שבראש האילן וכ"ז שיש לו ליטול שכחה שבראש האילן נוטל ואע"פ שעדיין אין לו שכחה תחתיו: 
+<b>ונ"ל </b>שאינו סותר למ"ש בפירושו ולכאורה גם לשון המשנ' אין לו הבנה ע"פ דרכו שבחבור. אבל יש לי לפרש דבריו בענין שיסכימו לדעת א' ושיסבלהו לשון המשנה. שהוא ז"ל מפרשה כך כל זמן המיוחד לשכחה שזוכין בו עניים לבדם ואין לכל אדם רשות בה. שהוא בזתים עד"מ עד שתרד רביעה שנייה. כל אותו זמן שיש לו לעני ליטול תחתיו של אילן בין יש לו שכחה גם בראשו של אילן או לא. הוא נוטלו ואין לאחר ליטלו כל עוד שלא הלכו בו נמושות. כל זה הזמן יש לו בראשו של אילן ליטול השכחה שבראשו. בין יש תחתיו שכחה או אין תחתיו שכחה. דהיינו בין שכח הבע"ה תחתיו בין לא שכח. או שכח וכבר הלכו נמושות שהתחתונות ניתרות לכל אדם בהליכת הנמושות (עמ"ש בס"ד רפ"ח דלקמן) ונסתלקה רשות העני ממנו. אעפ"כ לא הפסיד מה שבראשו של אילן שאינו ניתר בכך ותלוי עד רביעה שנייה. וע"כ יש לו לעני ליטול ואין לכל אדם זכות במה שבראשו ודוק היטב שבזה יבוא הכל על נכון דברי הרמב"ם בחבורו וביאורו איש על מקומו. וענין המשנה מובן היטב בלי גמגום: 
+<b>ועדיין </b>צריכין אנו למודעי דעת הראב"ד [שם] ולא באתי להעתיקו הנה ולהאריך בביאורים אחרים. רק להעיר המעיינים הרוצה לראות יבוא ויראה בהשגות ואת אשר יבחר יקריב אליו. רק את אשר תדע כאן כי הוא ז"ל מפרש כל זמן שיש לו תחתיו לענין השכחה שכל זמן שיש דין שכחה למה ששכח תחתיו של אילן יש לו שכחה למה ששכח בראשו ואין לו לשוב לקחתו. עיין שם טעמו שהאריך בפירושו זה ופירש ע"פ שטתו גם הירו' שאומר אבל קודם לכן אע"פ שאין לו תחתיו יש לו בראשו. ואשר הביאני להזכיר זה כי ממנו תראה שת"ל כיווננו לאמת במה שפירשנו בבבא הקודמ' בדעת הראב"ד שלא כמו שהבינוהו מבארי ס' המיימוני הנז' והוא שהם ז"ל חשבו שסובר שאין שכחה לאילן שלם ותפסוהו על כך כדרך שנתבאר למעלה בארוכה בעזה"י: 
+<b>והמעיין </b>בזאת ההשגה שאנו עסוקים בה עכשיו לבבו יבין האמת אתנו ת"ל שלא כך עלה על דעת הר"א שאף הוא ז"ל מודה באילן שלם שיש לו דין שכחה. אלא שהקפיד על תנאי הסאתים. שאם יש בו סאתים ניצל מדין ק"ו כדלעיל. וזה מבוא' מאד שכך דעתו במ"ש בזאת ההשגה השייכא לכאן בפי' הירו' הנז' שקודם לכן דהיינו עד שלא התחיל בו אע"פ שאין לו תחתיו שכחה ואין שם מה שישכח הרי הוא שכחה מה שבראשו אם אין בו סאתים. הרי מבואר בירור שאין אחריו בירור שזוהי דעתו ז"ל באילן שלם כמו שאמרנו: 
+<b>וגם </b>מכאן מוכרח בהבנת ההשגה השנית דלעיל שאינו כמו שדימו בה הם ז"ל שבחלוקת התחיל יסבור הר"א שיש שכחה אפי' ליותר מסאתים ואפי' לזית נטופה. שגם סתירת זה יתבאר לך ממנה שהרי אם עד שלא התחיל שהוא מה שהר"א ז"ל מפרש מאמר הירו' אבל קודם לכן אע"פ שאין לו תחתיו שזה קל לדעתו. (רצוני קולא לבע"ה) שאע"פ שאין לו תחתיו ישנו בראשו. אעפ"כ התנה שיהא פחות מסאתים לשיעשה שכחה. בהתחיל בו דהיינו דאיירי ביה הכא במתניתין דחמור דאין לו שכח' בראשו אלא כל זמן שיש לו תחתיו ומכי לית ליה תחתיו לית ליה בראשו. אינו דין שלא יהא שכח' ביו' מסאתים וכ"ש בזית הנטופה שאפילו שאר אילנות כך דינן והרי זה ק"ו שאין עליו תשובה. הא אין לך לומר אלא כמו שפירשנוה לדעת הר"א ואין לי לכפול הדברים הנאמרים למעלה כי אני נשען על המעיין שיהיו שמורים אצלו: 
+<b>ואל </b>תתמה לפ"ז דהיכי נימא לדעת הר"א דהכא הויא לה ההיא מעלה דלא התחיל. גריעותא לגבי בע"ה דיש לו שכחה יותר משאם התחיל דאז אין לו שכחה בראשו רק כל זמן שיש לו תחתיו דווק'. ולעיל במתני' משמע דהתחיל הוי לגריעותא שבהתחיל אפי' בזית הנטופה יש לו שכחה. ובלא התחיל אין שכחה לזית הנטופה: 
+<b>הא </b>לא קשיא דהכא בבבא דילן דעסקינן בה השתא דאמר הראב"ד משמא דגמרא דבני מערבא דלא התחיל עדיף לשוויי שכח' היינו בשאינו נטופה. דנטופה הוא דמהניא ליה לא התחיל. אבל לשאינו נטופה לא מהני לא התחיל. דהכל תלוי בסאתים שאם יש בו סאתים אינו שכחה ואם אין בו סאתים אדרבה מיגרע גרע לא התחיל דנעשה שכחה אפי' אין לו תחתיו. משא"כ בהתחיל דאין נעשה שכחה בראשו אלא כ"ז שיש לו תחתיו ויתבאר לך אם תדקדק היטב ותעיין פירוש הר"א במשנתנו במקומו שלא העתקנוהו כל הצורך לבריחת האריכות. ובאמת ראוי לעמוד עליו כי הוא הנאות לענין משנתינו מכל שאר הפירושים שנאמרו בה עם שלא נמלט מדוחק מעט ודעת לנכון נקל: 
+<b>נשאר </b>לי עוד לבאר מה שהקשה הרא"ש על פירושו של הר"ש במשנתינו. דכ"ז שיש לו לבע"ה תחתיו יש לו בראשו ולא הוי שכחה. שהוא תמוה לכאורה דמאי שנא מעומר שאינו מציל את הקמה והרא"ש דחק לתרץ: 
+<b>איברא </b>בדין הי"ל להרא"ש להקשות כן לפי שהבין שדעת הר"ש ז"ל במלת תחתיו שענינה במה שמונח על הארץ תחת האילן. וכמו שמפרש גם הרמב"ם ז"ל בזה דבתלוש מיירי משו"ה הוא דקשיא ליה ז"ל. אבל אני סובר שהר"ש רוח אחרת עמו בזה דס"ל שיש לו תחתיו ובתחתיתו של אילן. כלומר למטה יש לו מפני שלא שכחו. או שאין בו דין שכחה ויש לו ללוקטו עדיין (ועד"ז הולכת דעת הר"א במשנתנו כמ"ש לעיל) אז יש לו בראשו. ואתי שפיר מדין קמה שמצלת את הקמה: 
+<b>ולי נראה </b>עוד לפרש אפי' תימא תחתיו בתלוש איירי הכא במאי עסקינן בששכח תחלה בראשו של אילן כשיעו' סאה. ואח"כ שכח עוד סאה אחרת תחתיו. מהו דתימא לא לצטרפי לסאתים כדתנן בפרקין דלעיל מ"ט סאה עקורה וכו' אין מצטרפין (עמ"ש שם בס"ד) קמ"ל כל שיש לו תחתיו כלומר שאותה סאה אם היתה לבדה שכוחה. הרי היא של בע"ה. שראשו של אילן היה מגין עליה מדין קמה דמציל את העומר. מעתה אפי' יש עוד סאה בראשו של אילן ששתיהן שכוחות ישנן לבע"ה שמצטרפות. דשאני זית דביה מיירי במתני'. ואל תתמה שהרי לר"י אין שכחה לזתים. ודוק היטב: 
+<small>משנה לחם<br><b>אפילו כזית הנטופה בשעתו </b>לשון תי"ט סירכא דרישא נקטי ע"כ. <b>ר"ל</b> תיבת לשעתו מיותרת כאן. שאין בה רבותא. והול"ל אפי' זית נטופה גרידא. שהיה בודאי רבותא טפי. <b>אבל </b>לא ידעתי מנין לו לתי"ט הך רבותא הכא. אימא אין שכחה לעולם בנטופה גמור. אלא דווקא בנטוף לשעתו. ואפ"ה שפיר מיתני ליה אפילו משום דאית ביה מעליותא בדמיון. שהוא כזית הנטופה (אע"פ שאינו אלא בשעתו) אבל הנטופה ממש. אינו בכלל זה לגמרי (ולא אתא לאפוקי אלא שאר זיתים. שאינן דומין לו כלל) היינו רבותא. א"כ לאו משום סירכא לחוד נקטיה. אלא דלא סגי בלא"ה. <b>וברור</b> הדבר שאינו מוכרח מ"ש תי"ט כאן.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<b>עקץ. </b>שכורת עוקצו והוא הפך הפעולה כמו ודשנו ודומיו. א"נ שעושה לו עוקץ שהוא הבית יד שלו שנאחז על ידו הפרי. ועל שם שהוא דק וחד ונוקב נקרא עוקץ לפי שעוקץ כמחט וקוץ: 
+<b>המניח את הכלכלה תחת הגפן הרי זה גוזל את העניים. </b>נ"ל דלאו ברשיעי עסינן שעובר על לאו דלא תלקט. דמאי אצטריך למילף איסוריה מדברי קבלה דאל תסיג גבול עולם. תיפוק ליה דקעבר אמימרא דרחמנא. דבהדיא כתיב בתורה. ואי עביד לא מהני. וקיי"ל דלוקה אם לקט לעצמו ואכלו או הפסידו כדפסק הרמב"ם בפ"א מהל' מ"ע. ולא צריך לאשמועינן דהנוטל מתנות עניים לעצמו שגוזל את העניים: 
+<b>והא </b>דתנן לעיל פ"ה [מ"ו] מי שאינו מניח את העניים ללקוט וכו'. נמי צ"ל שאינו נוטלו לעצמו אלא שאומר שימתינו עד שיבואו עוד עניים אחרים ושאר אמתלאות כהני דחשיב התם. והכא נמי י"ל דלא מיירי במניח את הכלכלה בכוונה לשיפול הפרט לתוכו כדכתב הרע"ב. אלא במניח כלכלה ליתן בתוכה בצירו.   וקמ"ל דאע"ג דאינו מתכוין לגזול את העניים. לא יעשה כן להניחה תחת הגפן שממנו בוצר. לפי שאפשר שיפול לתוכה הפרט הנושר שהוא של עניים וגזל הוא בידו אע"פ שהוא בלא כוונה. אלא ירחיק הכלכלה קצת ויניחנה מן הצד בכדי שלא יהא אפשר לפרט ליפול לתוכו: 
+<b>ואין </b>נ"ל לומר דאפי' תימא כפי' הרע"ב. ואפ"ה אצטריך לאשמועינן דמשעה שנושר זכו בו העניים אע"פ שלא הגיע לארץ. דפשיטא ומהיכי תיתי ניבעי שיפלו לארץ דווקא. אע"ג דבירו' פירשו כן. לאו משום דאצטריך. דהא מהך קרא לא משמע מידי. דסתמא כתיב ובכל גוונא משמע ולא תלקט אפי' במחובר נמי משמע. כ"ש דהקולט מן האויר בכלל. אלא דהירו' קושטא דמילתא קאמר דהעני' זוכים בשעת הבצירה מיד. ומדכתיב באורייתא נפקא ליה הא כדאמרן: 
+<b>וצל"ע </b>עדיין דברמב"ם פ"ד [הלכה י"ד] מה' הנז' משמע דאין העניים זוכים אפי' אחר נשירה ונפילה שהרי פסק וכתב המפקיר את הלקט עם נפילת רובו אינו הפקר. משמע הא עם נפילת מיעוטו הוי הפקר ולא זכו בו עניי' אפי' כבר נעשה לקט והגיע לארץ. דאי זכו בו עניים היאך יכול להפקיר דבר שאינו שלו. ויצא לו זה לרבינו ז"ל מרפ"ה דתמורה (דכה"א ובכ"מ נרשם המ"מ בטעות): 
+<b>ולא </b>ידעתי אם יודה הרב ז"ל במ"ש כאן משם הירו' דמשעת נשירה זכו בו עניים. כי קשה להולמו ולהסכימו עם פסקו הנז'. או יסבור ז"ל שתלמודנו חולק בזה על הירו' ואתלמודא דידן סמכינן והדבר צריך תלמוד: 
+<b>והצצתי </b>שם בגליון המיימוני. שהעמיד המדפיס החדש דנראה דמדמי לה לעוללות שעד שלא נודעו יכול להקדישן ולא זכו בהן עניים כדתנן לקמן [מ"ח]. והוא דבר תמוה שבעוללות ודאי אין יד לעני לזכות בו עד שלא נודעו בו. אבל לקט משעה שנעשה לקט הרי זכתה לו תורה לעני ואפי' משעת נשירה קודם שהגיע לארץ וכמ"ש בירו' ופשוט הוא כדלעיל. ואיני יודע מה תועלת בדמיון כוזב זה: 
+<b>ואמנם </b>שלא יחלוק הבבלי עם הירו'. ע"כ צריך לפרש דאין פירוש נשירת רובו הרוב ממה שיפול מאילן זה ויעשה לקט. אלא כך תפרשהו קודם שיצא רוב הנושר מתחת ידו של בע"ה המשיר. שאם הקדישו קודם שיצא הרוב. שעדיין הרוב בידו. ולא יצא כ"א מיעוטו. הרי הוא כאילו עדיין כולו בידו. ולא יטה לארץ מנלו. וברשותו הוא עומד להקדישו כשלו אבל אם אמר שיהא קדוש אחר שיצא רובו מתחת ידו ויטה ליפול מיד. אף אם לא יוטל עדיין שהרי קצתו בידו ולא יצא כולו לאויר. וכ"ש שלא הגיע לארץ. אעפ"כ שוב אינו ברשותו. לפי שעם יציאת רובו מתחת ידו. הרי הוא כאילו יצא כולו ונתך ארצה. ואחר העיון אף שהלשון דחוק קצת. מ"מ פירוש זה מוכרח שם בגמרא [תמורה כ"ה א']. דהוי דומיא דיציאת רובו של בכור ודוק. והשתא ניחא דתלמודא נמי הכי ס"ל. ואדרבה מוסיף הוא על הירו' דאפי' נשר מקצתו לאויר נעשה לקט: 
+
+Mishnah 4
+
+<b>אם נקרצת עם האשכול. </b>כשחותך האשכול מן הארכובה אם נחתכת העוללת עם האשכול היא של בע"ה הרא"ש ז"ל. ולרמב"ם ז"ל דרך אחרת: 
+<small>משנה לחם<br><b>כל שא"ל כתף ונטף </b>ס"ד אין לה כתף. או א"ל נטף קאמר. להכי מפרש ואזיל יש לה כתף או נטף לבע"ה.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<b>המדל </b>בפ"ד [מ"ד] דשביעית תנן איזהו המדל א' או שנים ופירש הרע"ב שעוקר א' או שנים. וכן פירש במדל דפאה דלעיל פ"ג [מ"ג] וכן הוא פירוש הר"ש במשנתנו. ולא כמו שמפרש הרמב"ם ז"ל כאן שהוא הזומר כנראה מלשונו: 
+<b>ועמ"ש </b>הרע"ב אעפ"י שיש בהם פאה כתב בתי"ט ז"ל אע"ג דדין פאה בסוף. אם הניח בתחלה ג"כ דין פאה יש לה עכ"ל. הבין ז"ל דפאה דקאמרי רש"י והרע"ב שכבר הפריש הפאה. ולא היא אלא ר"ל אף על פי שיש במה שמדל פאה הראויה להוציאה מהגפנים שעוקר בין בתחלה או בסוף. ועתה כשמדל אותם אינו מפריש מהם הפאה. דהיינו ממש כהא דתנן לעיל פ"ג [מ"ג] המדל נותן מן המשואר על מה ששייר. וא"צ להפריש על הכל כנ"ל נכון: 
+<b>ובהא </b>אזיל ליה נמי מ"ש בתי"ט עוד אבל קשיא לטעמא דשותף אם מדל אחר שהניח פאה כבר נתבשלו וכו'. ולק"מ דלא מיירי כלל בפאה שכבר הונחה והופרשה. דאי בכה"ג שחלק העניים מופרש וניכר ליכא למימר דדין שותף להם דהשותפים שחלקו מיקרו ואחר שחלקו אין כאן שותפות ולא נקרא שותפות אלא כל זמן שלא הוברר לכל א' חלקו וזה ברור: 
+<b>ועוד </b>אפי' לפי הבנת בתי"ט לא הקשה כלום במ"ש לשנה הבאה אין כאן שותפות לעניים בקצה זה וכו'. דמה בכך אם קצה זה או אחר הוא. לעולם חלק עניים בתוכו. והגפנים שמדל בשנה זו היו ראויים לעשות ענף ולשאת פרי לשנה הבאה וחלק העניים בהן. עכשיו נגרע מחלקן. קמ"ל דרשאי לעשות כן גם בשל עניים כמו בשלו מאחר שמתוקנין הן בכך: 
+<b>אמנם </b>מה שהביאו לבתי"ט לכך לפי שכסבור היה דלכ"ע מדל הוא כריתת הזלזלים שהם האשכולות היתרות המכחשות הגפן כמ"ש הרמב"ם [בפירושו] משו"ה קא קשיא ליה. דאין זה ממעט במה שיגדל לשנה הבאה ואדרבה משביח הוא. אבל באמת הר"ש ז"ל דקיימינן ביה אינו סבור כן אלא כמו שאמרנו דהיינו עקירת גפני' ואילנות שלמים. שאע"פ שעושה כן להשביח האילנות הנשארים. מ"מ ממעט בחלק העניים שמובלע בהן והיה ראוי לבוא מאלו האילנות הנעקרין אם היה מניחן ליגדל. וזה הפירוש יותר נראה מפי' הר"מ ז"ל במלת מדל כאשר הראת לדעת: 
+
+Mishnah 6
+
+<b>כרם רבעי. </b>ז"ל. התי"ט ומ"ש הרע"ב הנוטע כל עץ מאכל וכו'. ואנן כרם תנן וכו' ולא תירץ כלום הן במה שהרע"ב מפרש באופן אחר ממה ששנה רבי כאן. והן במה שיש מן הסתירה במשניות עצמן שפעם שונה רבי כרם רבעי ופעם נטע: 
+<b>ולי </b>נראה בעניותי שאין כאן סתירה שכל המשניות סוברות כפשטיה דקרא דרבעי נוהג בכל עץ מאכל וכפירוש הרע"ב. ולא מצינו בה מחלוקת כ"א לאמוראים [ברכות דף ל"ה] (אע"ג דגם רבי ס"ל כרם דווקא כדאיתא בגמרא [שם] דיליף לה מתבואת הכרם. מ"מ המשניות קודם רבי כבר נשנו כדמשמע בכמה דוכתי ומהם סוף טהרות [יעוי' ב"ק צ"ד ע"ב תוס' ד"ה בימי רבי] ובנ"ד מוכח נמי הכי בירושלמי עיין לקמן מ"ב פ"ה דמ"ש הביאו בתי"ט וק"ל): 
+<b>ומה </b>שתפס התנא לפעמים לשון כרם להורות דבר אחר בא שאע"פ שנוהג בכל אילן מאכל. אין דין רבעי אלא בחמשה אילנות הנטועין כהלכתן. שכן נקראין כרם בכ"מ לענין כלאים ולענין שחוזרין עליו מעורכי המלחמה שאינו אלא בחמשת אילני מאכל כמו ששנינו בסוטה פ' משוח. [דף מ"ג]. (והכא בלא"ה היה צ"ל כרם דווקא משום פרט ועוללות דנקט. ולא למעוטי שאר נטעים מרבעי וק"ל) והרי משם יש ללמוד במכ"ש שאם שם שפרט לך הכתוב אשר נטע כרם [דברים כ' ו']. לא אמרינן כרם דווקא ומרבינן כל אילני מאכל דדמו לכרם בנטיעתן. כאן לא כ"ש. ועכ"פ דהתנא קורא כרם לחמשת אילני מאכל שמעינן מהתם. והכא נמי דכוותה: 
+<b>ומזה </b>אני תמה מאד ממה שמצאתי לתר"י בפי' הרי"ף ריש פכ"מ אהא דחד תני כרם רבעי כתבו וז"ל ויש עוד סמך לדבריו מן הכתוב אשר נטע כרם [שם] ולא חיללו מה כאן חילול של כרם וכו'. ונפלאתי ע"ז מאד איך אפשר דאשתמיט להו משנה שלמה דהתם [סוטה פ"ח מ"ב] כרם לאו דווקא. ואדרבה איפכא איכא לסיועי ודאי למ"ד נטע רבעי. דהא מכיון דמרבינן התם לכל אילני מאכל דכרם בכולהו משמע. ואפ"ה כתיב התם חילול ש"מ דכולהו צריכי חילול ונטע רבעי תנן. וצ"ע דלא מייתי תלמודא הך קרא לענין נטע רבעי למיפשט מניה: 
+<b>כולו לגת. </b>כתב בתי"ט דלהכי נקטו כולו לגת. דכשהן לעניים אין בע"ה חייב לבצור העוללות כמ"ש הרמב"ם [בפ"ד דמ"ע] ולא פירש בכ"מ מאין לו עכ"ל. ואין צורך לידחק ולהוציאו מכאן שיש לנו יותר מפורש בפרקין דלקמן מ"ג נאמנין על השמן ואין נאמנין לומר של זיתי ניקוף הוא: 
+<b>הרי </b>מבואר הדבר שאין בני אדם נוהגין לתת לעניים שמן משכחת הזיתים. וה"ה ליין בעד הפרט ועוללות שכל מתנות עניים שוין. וכן הוא בהדיא בפ"ג [מ"ט] דחלה זיתי ניקוף עם זיתי מסיק. ענבי בציר עם ענבי עוללות וק"ל. עמ"ש לקמן פ"ח מ"ג: 
+<b>ונ"ל </b>דמקרא מלא הוא דכתיב תעזוב. עזיבה אמרה תורה ולא נתינה. ואם אתה אומר יקצור ויבצור בע"ה אין כאן עזיבה. ומהכא נפקא ליה להרמב"ם דאין בע"ה חייב לבצור. וכדדרש ביה הרמב"ם בפ"א דהל' מ"ע [הלכה י'] דאין גופן קדוש ואינו חייב ליתן דמיהן מדכתיב תעזוב ולא ונתן. דאיכא למידק אמאי לא סגי להרמב"ם בטעמא דתלמודא [חולין קל"ד ע"ב]. מדכתיב לעני ולגר ולא לעופות ולא לעטלפים. אלא משום דאכתי הוה מצינן למימר שלא יניח לעופות לאכול מתנות עניים. אבל ילקטם ויתחייב בדמיהן כשיזדמנו לו עניים. וזה אינו שא"כ לא יהיו כל אדם מותרין בלקט משפסקו העניים כדתנן בריש פרקין דלקמן. אלא ע"כ אין גופן קדוש וכל שאין כאן עניים הותרו לכל אדם ואפילו לבע"ה עצמו. וצ"ל משום דכתיב תעזוב ולא ונתן. הא ע"כ שלא חייבה תורה אלא עזיבה. שאם אתה אומר יבצרם. מעתה יתחייב גם בדמיהן וימתין עד שיזדמנו לו עניים ודוק. 
+<b>וצ"ע </b>עוד דהא פסק הרמב"ם שם [פ"א ה"ב דמ"ע] דאם כילה פאת שדהו חזרה פאה לעמרים. לא הפריש מהם יפריש מן הפת. וכן בלקט. הרי שריבתה תורה נתינה על העזיבה וי"ל קצת וק"ל: 
+<small>משנה לחם<br><b>ובה"א </b>עתי"ט. וז"ל קול רמ"ז. ובהא אנהירינהו לעיינין לתירוץ אחר. שמ"ש אינו מ"ה אלא בדגן תירוש ויצהר. וסד"א אף רבעי כוותיה. קמ"ל הילולים דנוהג בכל אילן ע"כ. <b>ובמ"כ </b>אין כאן נהירת עיינין. אלא סמיות עינים. מי איכא לאקושי למעשר בהא. דלא דמי כלל. הכא עץ כתיב. ואיך אפשר לטעות ולדמויי למעשר שנוהג בתבואה. אולי נתיירא מהמדרש עץ שאכל ממנו אדה"ר חטה היה. אבל חוץ לכבודו. אין זה עולה על הדעת ללמוד מדברי אגדה לכאן. ואף היא לא נאמרה אלא בחטה בלבד. והדבור בזה יתרון. גם בתירוש ויצהר לחוד ליכא למטעי בלא"ה. משום דכל עץ מאכל כתיב.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>אחר תיבת משוא. נ"ב ויש לו מקרא. עד כרם זית. הרי בפירוש. שגם שאר אילני מאכל. קרוים כרם. והיינו כשהם נטועים כשורת הכרם. והושאל זה השם. גם לשורת חכמים בישיבה. כמ"ש בכרם ביבנה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס"פ דכוותה. אלא דבר"פ כ"מ מוכח. דאיכא מאן דסבר כרם ממש דווקא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס"פ המסיימת בס"ד. נ"ב אי נמי כדי שלא להפסיד לרוב עניים. המאחרים וממתינים עד שיגיע זמן הבציר כראוי.</small>
+
+Mishnah 7
+
+<b>כרם שכולו עוללות רע"א לעניים </b>פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ד [הלכה כ"א] מהל' מ"ע כר"ע. ותמהתי מאד ששם בהלכה כ"ב הסמוכה לדין זה פסק עוד שאין עניים זוכין ליקח פרט ועוללות עד שיבצור בע"ה ג' אשכולות. ואיני יודע לכוין זה עם הדין הנז' שהם ב' דברים הסותרים זא"ז שאם אתה אומר שצריך עכ"פ שיבצור בע"ה ג' אשכולות ואם לאו אין לעניים זכות בעוללות. מה יעשו א"כ בכרם שכולו עוללות שאין בו לבעה"ב כלום לבצור. ואם כרם שכולו עוללות לעניים. הרי שאין משגיחין בבע"ה אם בוצר אם לאו: 
+<b>והא </b>דאיתא הכי בירושלמי כמה בציר ג' אשכולות אדר"א איתמר דקתמר אם אין בציר מנין עוללות. על הא קאי בירו' כמה הוא בציר דר"א. אבל לר"ע אפילו אין בציר יש עוללות. ולא אצטריך אליביה למבעי כמה הוא בציר: 
+<b>ודקאמר </b>ר"ע שאין לעניים בעוללות קודם הבציר. פשטא דמילתא שאין לעניים ליקח העוללות קודם שיגיע זמן הבציר. יהיה מאיזה טעם שיהיה. כמו שצריך שתאמר בעוללות שבכרם שאינן לעניים קודם הבציר. אם מפני טובת הנאה של מצוה לבעלים. דניחא להו למיעבד מצוה להפרישם ולא שיקחום עניים שלא מדעת בע"ה. או כדי שלא יבואו העניים לידי חשד לבוא קודם הבציר. בשעה שאין בע"ה מתראה בכרמו. או שמא לפי שעדיין לא נסתלקה רשות בע"ה לגמרי מן העוללות קודם הבציר לענין שיוכל להקדישן. דהיינו עד שלא נודעו העוללות דתנן וכדנימא לקמן בס"ד: 
+<b>וכ"ש </b>בכרם שכולו עוללות דאיכא תו טעמא אחרינא דאע"ג דשייך נמי בכל עוללות. בדידיה שייך טפי דהיינו טעמא דאין לעניים בעוללות קודם לבציר. שמא בתוך כך יגדלו יותר ויהא להן כתף או נטף דבחד מניהו סגי למיהוי לבעה"ב. או בספק דכתף ונטף. שהרי אפשר שיצאו מידי ספק כשיגיע זמן הבציר. דבודאי בכרם שכולו עוללות שהזיקו מרובה טפי אית למיחש. ולכן מן המשנה איני רואה הכרח לדברי הרמב"ם בזה: 
+<b>אולי </b>משמע לו ז"ל להסכים הירו' הנז' עם דברי ר"ע ג"כ דאין לעניים קודם לבצירה של בע"ה ס"ל. ובכרם שכולו עוללות אע"ג דלית ליה לבע"ה כלום. מ"מ לא יקחוהו עניים עד שיתחיל לבצור כרמים שלו האחרים אם יש לו. אי נמי אע"ג דבכרם שכולו עוללות ודאי אזיל ליה בתר בציר דעלמא. דמשיתחיל העם לבצור זוכין בהן עניים. משא"כ כשיש לבע"ה לבצור בשלו. אין לעניים ליטול העוללות כי אם אחר שיבצור הוא ג' אשכולות. ואין משגיחין בזמן הבציר אע"פ שכבר הגיע. מטעמא דאמרן דכולהו איתנהו בודאי: 
+<b>אלא </b>שאיני יודע טעם לשיעור בצירת ג' אשכולות אליבא דר"ע. שאין הדבר תלוי אלא שיתחיל הבע"ה לבצור. ואפילו אליבא דר"א אין נראה בעיני דבעי הך שיעורא למעט זכות העניים קודם שיבצור בע"ה ג"א דווקא. שלא נאמר זה אלא לשער הבציר. כמה יהא בו בכרם שלא יהא נקרא כולו עוללות. ולא איכפת ליה לר"א אפילו אם ילקטו העניים העוללות קודם שיבצור בע"ה אם לא מטעמי דפרשינא. והוי סגי משיתגלה בע"ה בכרם ומכין עצמו לבצרו: 
+<b>אך </b>י"ל מאחר שיש קפידא שיעשה בע"ה התחלה ויעמוד שם. לא פסיקא מילתא כל כמה דלא בציר בפועל. ובג' אשכולות חשיבא התחלה ושוב אינו עשוי לפסוק עד שיגמור: 
+
+Mishnah 8
+
+<b>העוללות לעניים. </b>לשון בתי"ט אף על גב דר"ע דהלכה כמותו אמר לעיל שאין לענים בעוללות קודם בציר. איכא למימר מ"מ ס"ל נמי כיון שנודעו שהן עוללות אין לבע"ה בהן כלום ואין יכול להקדישן עכ"ל. 
+<b>והא </b>לא צריכה למימר דר"ע נמי הכי ס"ל ומילתא דפשיטא היא. וטפי מהא אית ליה לר"ע כמ"ש בסמוך. וגם תחלת מאמרו זה אינו מדוקדק דתלי בדר"ע דווקא הא דאין לעניים בעוללות קודם הבציר. ואטו מי איכא. מאן דפליג בהנך תרתי. דאף ר"א ס"ל שאין לעניים בעוללות כמו שנתבאר. וכ"ש דר"ע ס"ל נמי דר"א דאף קודם שנודעו בו העוללות אין בהם לבע"ה כלום. (כמ"ש הרע"ב במשנ' דלעיל) אע"פ שאם הקדישן הקדש חל עליהן. שאל"כ אף הוא יזכה בהן ובטלת מצות עוללות. ור"ע זכות עניים עדיפא ליה. וא"צ לומר בשכבר נודעו העוללות שזכו בהן עניים לגמרי. ושוב אינו יכול להפקיע מידן. שאם לא עכשיו אימתי: 
+<b>ומאי </b>איכא למימר בודאי דהכי הוא ולא אפשר לומר באופן אחר. ולא עוד אלא שבאמת משנה שאינה צריכה היא ולא נסיב לה תנא אלא באיידי דאצטריך לאשמועינן דעד שלא נודעו עוללות הקדש חל עליהן. ואין העוללות לעניים אע"פ שאינו יכול לקחתם לעצמו. דהיא הרבותא דהוצרך להשמיענו: 
+<b>וכל </b>זה אי מתני' דהכא נמי אליבא דר"ע איתניא ואעפ"כ אין צורך לפי מה שכבר רמזתי במשנה דלעיל. שיש לפרש דהא דתנן הכא משנודעו העוללות היינו מן הבציר ואילך. ר"ל שע"י הבציר מתברר חלק העניים. כשבוצר בע"ה האשכולות ומניח העוללות. שע"י כך הן נודעין וניכרין (קודם א"א לעמוד עליהן כנז'). ויד בע"ה זכתה לעניים שלא בפניהם. ע"י מחשבתו הנכרת מתוך מעשיו שהניחן ולא בצרן. והוא פירוש נאה ומשובח: 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מאימתי כל אדם מותרין בלקט. </b>ה"ה לבע"ה שמותר בלקט שלו. משפסקו העניים לחזר אחריו. דלא נקט כל אדם אלא לרבותא. דלא תימא כיון שנתייאשו ממנו עניים הרי הוא של בע"ה שזכתה לו שדהו. קמ"ל כל כמה דלא גלי דעתיה דניחא ליה דליקני. יד כל אדם שוה בו דמהפקירא קזכו ביה: 
+<b>ומשו"ה </b>לא איצטריך למתני פאה. דכ"ש הוא אם בלקט שעל כרחו ושלא מדעתו זכו בו עניים. הפקרן הפקר שיותרו בו כל אדם. פאה דמדעתיה דבע"ה. שהוא מפרישה לעניים ואיכא דעת אחרת מקנה אותה. לא כ"ש שהיא של עניים לענין שאם הסיחו דעתן ממנה. שנעשה הפקר והותר לכל אדם. ושכחה ולקט כדבר א' הם. אף על פי שהייתי יכול לומר בו טעם למה לא שנאו כאן. (ובאמת בגמרא דתענית (דו"ב) גרסינן בהדיא לכולהו). משום דבפלוגתא לא קמיירי כיון דקבעי למתני ובזתים משתרד רביעה שנייה. ותו לר"י דפרק דלעיל ס"ל דאין שכחה לזתים. ואליביה דר"י נפק מנה חורבא דקמפקע לה ממעשרות. שיש לך לידע דכי תנן מותרין בלקט משילכו נמושות וכו'. פטורין הן מן המעשרות כאילו לקטוהו עניים. וגם מתורת הפקר שפטור מן המעשרות. אבל האמת ג"כ כמ"ש בתי"ט דשם לקט מושאל לכל מ"ע. וגם הפאה בכללו. ותלמוד ערוך הוא בידינו בפרק ראשית הגז (דקלז"א) אע"פ שאין דין לקט הפרטי כ"א בתבואה וכיוצא בה מהנקצרים כמ"ש לעיל פ"ד עיין שם בהשמטה: [בהוצאה זו הודפס לעיל בפנים. שם.] 
+<b>ובזתים משתרד רביעה שנייה. </b>הרמב"ם בפירוש פסק שאין הלכה כר"י. ובחבור פ"א דהל' מ"ע [הלכה י"א] לחלק יצא וקבע שני זמנים לשכחת זתים דאותה שבראש האילן ניתרת מרביעה ב' ואילך. ושכחת התלושין שתחתיו משיפסקו העניים. וצ"ע מאן פלג ליה בהכי. ולטעמיה דהירו' דלא תנינן נמושות משום דעת צינה היא כו'. ודאי משמע דלא פלוג. איברא טעמא דמסתבר איכא. דמשו"ה לא תני נמושות. משום דאיירי בראשו של אילן שאין נמושות באין לשם: 
+<b>ונראה </b>דהירו' דלעיל פ"ז משנה ב' הכריח להר"מ ז"ל לפרש כן עיין שם. וצ"ל שחזר בו מחמת זה ופסק כאן כר"י דהכי הוא מסקנא דהירו' דר"י דידיה ס"ל בזתים נמי משילכו נמושות והיינו ודאי למטה דמצי אזלי הנך סבי אתיגרא. מיהא בראש הזית דלא אתי להתם. מודה נמי דזמנו ברביעה ב' ודוק היטב. 
+<small>משנה לחם<br><b>הנמושות </b>אית דמפרשי זקנים. ולשון נמושות מענין משמוש שבדברי חז"ל. ולדעת רש"י בחומש יהיה וימש חושך מענינו. לומר שהיה בו ממש. או שהיה ממושש ביד. מלשון ממשש בצהרים. <b>לפ"ז</b> יהיה כאן ג"כ מלשון משוש. מורכב זר. ע"ד נמבזה. <b>ולשון </b>רש"י בגמרא דב"מ מוטעה. וצ"ל ואית דמפרשי לקוטי בתר לקוטי. <b>לפ"ז</b> צ"ע. דא"ה היינו משילכו העניים ויבואו. וצ"ל לפ"ז. דתבואה עדיפה ליה לתלמודא דידן. דחביבה על העניים ביותר. ומחזרים אחריה כמה פעמים. ואינן מספיקין בהליכה וביאה. אלא פעם אחר פעם. וזה דוחק. כי א"כ אין לדבר שיעור. <b>וי"ל</b> דבפרט. אותן העניים שכבר לקטו פ"א. חוזרין אחריו פ"ב. מתוך שהוא חביב עליהם. ומשם ואילך הפקר הוא. <b>משא"כ</b> בלקט. דבעינן דאזלי לקוטי אחריני בתר לקוטי. שאע"פ שכבר הלכו בו עניים. באים אחרים והולכים אחריהם שנית. אולי ימצאו מה ללקוט. מי יודע והשאירו הראשונים אחריהם ברכה. עם שהם עצמן אינן באין עוד פעם שניה. שאינו חביב עליהם כל כך. וזה נכון. <b>אמנם</b> בירושלמי פסיקא לה כפירושא דסבי דאזלי אתיגרא. משו"ה ניחא ליה דתנן בפרט משילכו העניים. ולא נמושות. כי מתוך שהענבים חביבים על הזקנים. שיפים להם. ישישים אוהבי אשישי ענבים הם. אינם מתאחרים כמו בלקט. ובאין לאלתר. משו"ה לא משערינן בהו אלא בחזרת עניים שנית. איך שיהו. על כרחך לא ס"ל להירושלמי כמ"ד לקוטי בתר לקוטי. א"כ<b> בפרט ועוללות אמאי לא תני נמושות. והיכי מתרץ לה. ובעל תי"ט שתק כאן. וגבי ובזיתים. בעי לפרושי להירושלמי אליבא דגמרא דידן נמי. </b>ולא<b> היא. דהא ודאי פליגי בהא. דאל"ה. הכא בפרט. מאי איכא למימר.</b></small>
+
+Mishnah 2
+
+<small>משנה לחם<br><b>ואין נאמנין אלא על דבר שב"א נוהגין כן </b>קשיא לי ליהמנינהו במגו. דאי בעו. אמרי חולין מתוקנין הן. שקנו או שנתנו להם במתנה. ובאיזה אופן שהוא. וכי אין עני עשוי לקנות או לקבל מתנה. <b>והלא</b> אפילו בלקט שכחה ופאה שבידו. הרי אמרו אם עשאן גורן הוקבעו. ואמאי מהימנינן להו כי אמרי דמהני דפטירי נינהו. מאי מהני דילמא מרחינהו. ומאן תקנינהו. <b>הא</b> ע"כ צ"ל דלאו בע"ה עסקינן דחשידי אדמאי. והכי הוא ודאי. דמתניתין סתמא תנן. ולא בעניים ע"ה דווקא מיירי. <b>אדרבה </b>צ"ל דבעניים חברים קמיירי. דאל"ה אפילו בדברים שב"א נוהגין כן. נמי לא ליהימנו מטעמא דאמרן. <b>אלא</b> הב"ע בעניים הנאמנים על המעשרות. וסתמא דמלתא נמי לאו שפיר דמי לתת מתנות עניים לע"ה. ולהפסיד לחברים. אלא כמו שמעשרות אין נותנין אלא לכהן חבר. ה"נ מעשר עני נותנו לעניים חברים. <b>ואע"ג </b>דלא תנן לה בהדיא. מהכא איכא למשמע לה מכללא. אע"ג דלאו דיוקא הוא כולי האי. דאיכא למימר דילמא לעולם בע"ה נמי מיירי. ולקביעות גורן בידם לא חיישינן. דמילתא דלא שכיחא היא. ולא גזרו עלה. ואזלינן בכל דוכתא בתר רובא. וצ"ע (עמ"ש בס"ד ריש דמאי) מיהו סברא היא ודאי. ומתניתין מסייעא (ומהא דרפ"ג דדמאי ליכא למשמע מידי. דהתם בדמאי איירי. דאפילו עניים חברים פטורים מלעשר דמאי. ודתנן התם ונותנין המעושר לשאינו מעשר. היינו נמי בעני שאינו מעשר את הדמאי קאמר. אבל מי שאינו מעשר הודאי. רשע הוא. ואין מצווין להחיותו. אלא שמ"מ סתם ע"ה. נראה שמצווין עליו להחיותו (אם אינו רשע גמור. שממנו דיברו שילהי פא"ע) משום דרוב ע"ה מעשרין. ובלבד שלא יפסיד לחברים. שחייהם קודמין לחיי ע"ה). <b>ואיך </b>שיהא. הא ודאי לאו דווקא בעניים ע"ה לחוד משתעי תנא. דמאי פסקא. אטו לא שכיחי גר יתום ואלמנה ועני. שנוהגין דברי חברות. ולא ברשיעי עסקינן. והדרא קושיא לדוכתה. בדבר שאין ב"א נוהגין כן. מ"ט לא ליהמנו אאיסורין. <b>ואי </b>משום דכתב הר"ש לקמן. דהוי מגו במקום עדים. אימור דשמעת לה. היכא דאיכא דררא דממונא. כגון ההוא דאזל באורחא דנהר פקוד דאיכא מיא. שרצה להכחיש הידוע. וגם הוא מגו גרוע. דהו"ל מילתא דעבידא לגלויי להיכא אזל. משו"ה מסתפי למימר לא להתם אזילנא. ומשקר בהא דקאמר דליכא מיא ההיא שעתא. דאפשר ידע דליכא למיקם עלה דמילתא. וכיון ששינה מדעת בעלים. ידו על התחתונה. ואי אפשר לו להמלט במגו. ולהפקיע ממונו של זה בכדי. <b>משא"כ</b> במידי דאיסורא. הא קיי"ל עד אחד נאמן במה שבידו. ואע"ג דלא שייך בה. ואינו דבר הנוהג. והא הכא נמי בידו לתקנו ולומר מעושר הוא. וכי אמר נמי כך ניתן לי במ"ע. אע"פ שאין דרכו של בע"ה בכך. מ"מ אינו מן הנמנע ומ"ט גרעי אינהו. מאילו אינש אחרינא אמר הכי. דלא שייך בגויה ולאו אורחיה. מי לא מהימנינן ליה. ותו דכל אדם נאמן בשלו. אפילו היכא דאתחזק אסורא (עי"ד קכ"ז) <b>וי"ל</b> משום דמאכילין את העניים דמאי. הדר הוה ליה כדבר שחשודים עליו. ותו משום דאית להו הנאה ביה ורווחא. <b>והיכא </b>אמרינן אדם נאמן בשלו. היכא דלית ליה הנאה מניה. כגון חתיכה מונחת ואין ידוע אם היא חלב או שומן. אבל המוכר דבר לאחרים. ויש לו הנאה ממנו להרוויח ממון. הו"ל נוגע בדבר. ולא מהימן בדאתחזק איסורא. ואע"פ שהוא שלו ובידו. והכי נמי חשיב כאתחזק איסורא (וכמה דברים אסרו ליקח אלא מן המומחה. היכא דשייך רווחא אפילו דלא אתחזק איסורא) כיון שאין בני אדם נוהגין כן. הו"ל מגו במקום חזקה. וגדולה מזו מצינו. שאין לוקחין בשר מטבחים השוחטים לעצמן. ואפילו הוחזקו. וצ"ע לדינא דאיסורין.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<b>ואין נאמנין עליו לומר של זיתי ניקוף הוא. </b>עמ"ש רע"ב והר"מ ז"ל (ועיין מ"ש בס"ד מ"ו פרק דלעיל) ואנא אמינא בה נמי טעמא רבה. דודאי בין בע"ה בין עני אינן עשויין לדרוך הענבים בגת ולטעון הזיתים בבית הבד. כדי שלא להביאן לידי חיוב מעשרות. משום דקיי"ל הלקט השכחה והפאה שעשאן גורן הוקבעו. ונכון הדבר: 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>אין פוחתין לעניים </b>אפשר לומר ששני בעה"ב ויותר. מצטרפים להאכיל לעני כדי שבעו בגורן. ויוצאים י"ח בכך. ואם אינם גם על היחיד מוטל. ודיקא נמי מתניתין. דפתח בלשון רבים. וסיים בבא דסמיכא בלשון יחיד. ועמ"ש בס"ד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מחצי קב חטים</b> אע"ג דהוי טפי משיעורא דמזון שתי סעודות. לפי החשבון דככר בפונדיון דלקמן מ"ז. המותר בשכר טרחו. <b>ועוד</b>. שאם לא תמצא ידו לטחון ולאפות. ויוכרח למכור לחנוני ולנחתום. מ"מ לא ישאר בידו יתר על מזון שתי סעודות. ובהכי משער תנא בכל הפירות.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>וקב שעורים</b> או קב שעורים קתני. וכן כולהו דנקיט ואזיל או או קאמר. <b>ונ"ל</b> בטעמא דמילתא. משום דקב שעורים. אינו שוה להמכר. רק בכדי מזון שתי סעודות של פת חטים. שבו שיערו חכמים (לתת פת נקיה לבני אי"ו) וכן כולן שנשנו כאן קצב אחד להם. כפי שראויים להמכר בשוק בעד מזון שתי סעודות. <b>וצ"ע</b> מ"ט דר"ע דפליג.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ושאר כל הפירות</b> וא"ת מאי קמ"ל אבא שאול. בכל הני דנסיב תנא ברישא. נמי הכי הוא כדפרישית. <b>וי"ל </b>רישא שאני. דפירות שנשתבחה בהן א"י נינהו. דמיזן זייני וסעיד סעדי ומשבעי ודאי. דקרא דואכלת ושבעת עלייהו קאי. ומברכינן עלוייהו ג' ברכות. או מעין שלש. משו"ה סגי נמי לקיומי בהו קרא ואכלו בשעריך ושבעו. דאית ביה כדי שביעה. אפילו לא מזבין להו. <b>משא"כ </b>בשאר כל הפירות. אע"ג דכולהו מידי דזיין נינהו. מ"מ אינן נאכלין לשובע. לשבור רעבון ולסעוד הלב. שאינו אלא בפת ולחם לבב אנוש יסעד. ויהא בודאי מוכרח למכור מה שנתנו לו. ולקנות לחם בעדו. סד"א דלא יצא י"ח בהכי. דלא מיקיים קרא ואכלו בשעריך ושבעו. שהרי אינן שבעין כאן בגורן. ע"י דברים הללו. כי יצטרך להיות נודד ללחם. ולא מיקרבא הנייתא. קמ"ל. ונ"ל דהיינו דאיכא בין אבא שאול לר"מ דפליג.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<small>משנה לחם<br><b>מדה זו אמורה </b>נ"ל שמדת חכמים כך היא קצובה לכתחלה. ממנה אין לגרוע. ועליה אין להוסיף. אע"פ שאין לה שעור למעלה. דמשו"ה תני לעיל אין פוחתין דווקא. אבל מוסיפין. אם רוצה. לא מנעוהו בהחלט. <b>מ"מ</b> מצוה לחלק. שאין דומה הנאת רבים. ליחיד הנהנה. שהכל לפי רוב המעשה (עמ"ש שם בעץ אבות) ואמרינן נמי כל המשגר מתנותיו לכהן אחד. מביא רעב לעולם. כי ברבות הטובה רבו אוכליה. המצפים עליה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>היה מציל </b>נ"ל נמי. אע"ג דלאו חובה ממש היא. לא תידוק מהכא. דרשות גרידא הוי. אלא אדרבה ודאי דבר ראוי הוא. מטעמא דכתיבנא לעיל. וכ"ש קרובים ואוהבים. שהן קודמין לכל אדם. ולכן יפה כחם. שזוכה להם שלא בפניהם במחצה לעולם. ואפילו יעלה למתנה מרובה. דהני ודאי עדיפי בהא. <b>עוד </b>נ"ל. דכה"ג לא קעבר עלה בבל תאחר. כיון דלדידהו משהי לה לגביה. ומצנע עד דאתו ושקלי. והרי הוא כגבוי. ופקדון הוא דאיתיה גביה. <b>ולא</b> באנו למחלוקת ר"א ורבנן דפ"ד דלעיל. במי שלקט פאה ואמר ה"ז לאיש פלוני. אם זכה לו. אם לא. דהכא ודאי שאני. דעשו שאינו זוכה כזוכה במכירי כהונה. דשמעינן בהו דעדיפא מנה. אע"ג דעדיין לא הופרשו. זכו בהן. דמתנות שלא הורמו. כהורמו דמינן.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>היה מציל נוטל מחצה </b>צ"ע עד כמה יכול להשהות המ"ע ולעכבו בידו. אם אינו עובר בב"ת.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>עי"ד </b>סרנ"ז ורנ"ט.</small>
+
+Mishnah 7
+
+<small>משנה לחם<br><b>אין פוחתין לעני העובר</b> נראה שמשנתנו במה שמוטל על הצבור לתת לעני די מחסורו שנויה. <b>ולא </b>באנו למחלוקת אם מוטל חיוב זה גם על היחיד. כמ"ש בס"ד (שי"ע סס"ג) דלענ"ד פשוט הדבר. אחד יחיד ואחד צבור שוין בחיוב זה. לקיימו כפי השגת ידיהם. אלא משום דביחיד לא פסיקא. ולא שכיחא כולי האי. שיוכל להספיק לעני העובר עליו תמיד לא יחדל. להיות כל מחסורו עליו. משא"כ סתם צבור. עשיר הוא. וידם משגת להשלים חסרון העניים. ומ"מ הכל לפי הצבור ג"כ. כי לפעמים יש יחיד שמכריע ושקול כנגד כל הצבור. ולפום גמלא שיחנא. ואין בכאן שיעור מעשר וחומש. כמ"ש שם בעזה"י. והוא העיקר לדינא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מככר בפונדיון </b>עמ"ש הרע"ב. <b>ואע"ג</b> דמשתכר יותר משתות. שרי כה"ג. עיין גמרא דהזהב (ד"מ).</small>
+
+Mishnah 8
+
+<small>משנה לחם<br><b>מי שי"ל ר' זוז </b>סתמא דמילתא. באדם יחידי מיירי. וכדאיירא נמי בבא דלעיל בעני יחיד. לקופה ותמחוי דסליק מנה. הוא הדין נמי. אם יש לו אשה ובנים. נראה שיכול לחשב ר' זוז לכל אחד מהם. ועמש"ל בס"ד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ר' זוז </b>נראה דהני ר' זוז. יש להם סמך ג"כ. כנגד מאתים זוז דכתובת בתולה. משום דבעני יחיד וגלמוד עסקינן. כדכתיבנא לעיל. והרי אי אפשר לו לישא אשה ולהתחייב בכתובתה. אם אין לו כזה. וצריך אתה לתת לו די מחסורו. ולהשיאו אשה. אם חסרה לו (ובבציר ממאתן דחזו לה לכתובתה. לא מיקניא נפשה ניהליה בפרוטה דהשתא. וחיישא לגיטא ולמיתה. ולעניותא דקשי ממותא) ומשו"ה לא פלוג רבנן. אע"ג דלזמנין נושא אלמנה. מיהו בתולה מילתא פסיקא היא (ורוב הנשאות כו') דשכיחא ליה. ואי אית ליה אשה. אז מחשבין לו שני פעמים ר' זוז כנ"ל. שהוא קרוב לכדי פרנסת אדם אחד לשנה (עיין בר"ש). <b>ולא </b>תיקשי לך מסיפא. דמי שיש לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהם. דההוא שכיחא ליה איתתא. בכל דהו ניחא לה לאנסובי ליה. דסמכה דעתה עליה טפי. משום סגי ליה בחמשין דעבדין (דמאן דאית ליה מאה זוזי בעיסקא. בישרא וחמרא כל יומא. כדאיתא פרק הבע"י) ובחמשין מיהת סגי למזוני דבינוני. <b>ומ"מ</b> ודאי שאין שיעור מאתים וחמשים אמור. אלא בימים ההם ובא"י. שהיו יודעין שזה מספיק להתפרנס בו כדי שנה. והוא משתנה בלי ספק לפי המקום ולפי הזמן. ואולי גם לפי האדם. <b>ולא</b> שנו אלא בבריא שיכול לעסוק במלאכה או במו"מ. משא"כ בחלוש ובעל יסורין. שאינו יכול לשוט ולרדוף אחר הריוח והשכר. וגם איננו יכול להסתפק בהכרחי ולצמצם בהוצאה. וצריך הוא למזונות טובים מסעדים ומבריאים. והרי אמרו שאם רגיל לסעוד בתרנגולת פטומה ויין ישן. מאכילין אותו כלמודו. ולעני בן טובים צריך לשכור לו אפילו עבד לרוץ לפניו. ולא לשנות ממנהגו. <b>מ"מ </b>עדיין יש לי ספק בכך. שמא אין הדברים אמורים אלא בגברא ערטילאי. אחר שלא נשאר כל מאומה בידו. אתה זקוק לו כדי מחסורו. אבל כל זמן שיש בידו מאתים זוז. אולי אין זקוק לו עד שיפחתו. וצ"ע.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>הי"ל ר' חסר דינר</b> דורשי רשומות מצאו לו גימטריא. בתיבת צדקה שעולה קצ"ט. לומר שהחסר זוז ממאתים. ראוי הוא לטול צדקה. <b>ואף</b> אנו נאמר לפי שאין עני אלא מחסרון כסף. ולזה רומזות אותיות עני. שהן מוקדמות לפני אותיות כסף. לפי שהוא עדיין לא השיגה ידו לכסף מוצא. אמנם אשר מצאה ידו למאתים. כבר הגיע והשיג חשבון סך כסף. צא מהם חומש לשמים. נשארו בידו ק"ס. כמספר כסף.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>היו ממושכנין לב"ח או לכתובת אשתו </b>איידי דנקט ב"ח. נסיב לישנא דממושכנין. דאורחא דמילתא הוא. ואה"נ דאף בב"ח. לאו דווקא בהרהינן אצלו. אלא שמשועבדים לב"ח וכן לכתובת אשה. דהא ודאי לא אפשר למימר דעשאן משכון לאשתו. כדתנן לא יאמר הרי כתובתיך מונחת על השולחן. אלא כל נכסיו אחראין לכתובתה. <b>ופשיטא </b>דלא סתם לן רבי למתניתין דהכא. אליבא דמנהגא. דהוה מקמי דאתא שמעון בן שטח. אלא סתמא דמילתא הכי הוא. כל שאין לו מאתים מותר על כתובתה. הרי הם ממושכנין לאחריות הכתובה. <b>וא"ת</b> מאי קמ"ל השתא. הא תנינא לעיל מי שיש לו מאתים. דבעני יחידי מיירי ודאי כדפרישית. דלאשה מחשבין מאתים בפני עצמה. וכן לבניו. <b>י"ל</b> דקמ"ל אע"ג דאית ליה טובא. והכל ממושכן לאשתו שכתובתה מרובה. אפ"ה יטול. וכה"ג אינו נוטל אלא מאתים בלבד לעצמו. ולא מאתים אחרים בשביל אשתו. כך נ"ל.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מי שי"ל חמשים </b>נראה דלאו דווקא. שי"ל משל עצמו. אלא איידי דרישא נסיב הך לישנא. <b>איברא </b>הכא. פירושו בכל אופן שיש לו. אפילו משל אחרים. שהלווהו לעסוק בהם. ולטול השכר לעצמו. נמי דינא הכי. זיל בתר טעמא. ודילמא הכא לא שייך נמי דינא דחסר דינר. דבפחות מעט. לא יבצר ממנו להשתכר כמו כן. אע"ג דאיכא למימר כל שיעורי חכמים כך הם. מסתברא דמשו"ה לא תנייה הכא בהדיא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>אינו נפטר מן העולם</b> עתי"ט. <b>ולענ"ד </b>היה אפשר לומר בהפך. שיותר ראוי לגרוס בזה אינו מת מהזקנה. ר"ל דווקא מן הזקנה לא ימות עד שיצטרך. אבל כבר אפשר שימות והוא עשיר. כשאינו מת מחמת זקנה. אפילו הזקין. אם לא מת מיתה טבעית. וכ"ש כשאינו ממלא ימיו. כמש"ה עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו. ובאופן זה הוא נפטר מהעולם ואינו מצטרך לבריות. והיה נכון אם הגירסא כך.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>וכל דיין שדן דין אמת לאמתו</b> עמ"ש בס"ד במו"ק ח"מ סכ"ה (ובא"גב יג"א) שר"ל שהוא רודף צדק ודורש משפט אמת בכל לבבו. ואינו נשען על בינתו. עד שידרוש ויחקור את דבר המשפט ע"פ סופרים וספרים (כמ"ש בס"ד בשי"ע סימן ה' ובלח"ש אבות פ"ד מ"ה) וגם אינו בוטח ומאמין לכל הנמצא כתוב בספרים שחברום האחרונים. וקבעום הלכות ופסקי דינים. חדשים מקרוב באו. לא שיערום אבותינו ורבותינו. אף אם רבנים גדולים היו והמחום הרבים. מיהא לא עדיפי מרבא שהרשה לתלמידיו. כי אתא פיסקא דדינא קמייכו כו'. על כן אי בר הכי הוא. לא ימשך אחר כל מחבר שהוא. כסומא הנמשך מפקח. אלא ישתמש בעיני שכלו שחנן אותו בוראו. ולא יעשה מעשה בדין מחודש שבא לידו. עד שירד לעומק הדבר ויעמוד על תוכן הענין באמת וביושר. ועל פי מה שעיני חכמת ובינת הדיין רואות. יהיה כל ריב וכל נגע. אבל אינו רשאי להורות מתוך הספרים. כעור ועינים יש. כי דבר זה ודאי חובה על הדיין והמורה בהלכה. לדרוש ולחקור ולירד לפלגות גדולים חקרי לב בכל מקום שחדשו דבר מדעתם ונטיית סברתם. לבדוק באור נר לבבו. עד מקום שיד שכלו. מגעת. ולהבין להשכיל להיטיב העיון. אם הסכימה דעתם לדעת התלמוד. והעולה משטותיו וסוגיותיו. אחר ההסתכלות היפה. אם הדבר ברור בידו. כחמה ברה וכאחות שאסורה. אמרהו וקבע בו מסמרות. וכתוב אותו על ספר למשמרת לדורות להבין ולהורות. ואם לאו. סלק ידך. וידינהו מי שדעתו יפה. וכל מי שאינו מבחין הדברים בטעמן. ואינו מכיר במשקלי צדק ומאזני צדק. אל יהא לו עסק עמהם. ואינו ראוי להיות דיין. <b>ומ"ש</b> תי"ט על דברי הב"י. שזה אינו שייך ללשון משנתנו. <b>לא </b>ידעתי מדוע לא. והרי מ"ש הוא ז"ל. זהו עצמו מ"ש הב"י. כי אהבת הדיין לזכאי. סתמא מחמת שוחדו היא. דאי לאו דהוי ליה הנאה מניה. לא הוה רחים ליה. והיינו שוחד. מה לי שוחד ממון. או שוחד דברים. ושאר דבר הנאה הגורם לאהבה ולממון. כממון דמי. הכל נכנס בגדר שוחד (והדיין שאינו פונה לשום צד הנאה. ואינו חושב אהבת אדם. גם שנאתו גם קנאתו. זה בלי ספק מחמת בטחונו בה') על כן אין שום חילוק בין פירושו לפירוש הרב"י כלל. <b>וכל </b>הפירושים שנאמרו ונזכרו כאן בענין. הם אמת לאמתו (חוץ ממ"ש בג"א. ואינו נראה בעיני כלל. עם היותו בעיניו אמת ברור. כי במקום שאין לנטות משודא דדייני וכן משקול הדעת או היכא דאמרינן כל דאלים גבר. הכל דין אמת גמור שאין להרהר אחריו. מאחר שכך פסק דין התלמוד. אמת לאמתו הוא בלי שום ספק בעולם. זה ברור) וכולן נכללים בדברינו בקצור. וכך צריך לפרש שהדין אמת והענין אמת. וזה מחמת שכל מגמתו בשביל אהבת האמת. ועמ"ש בס"ד בפי' המעמדות ליום חמישי. על המאמר לעושים לשמה. יע"ש (דקמ"ט).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>סומא </b>לשון חכמים הוא מוצאו מהארמי סמיא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>יעור פקחים</b> אפילו חכם בתורה ונוטל שוחד. סוף שתטרף דעתו. ומשתכח תלמודו. ויכהה מאור עיניו. לשון רש"י ז"ל. <b>ואו</b> או קאמר. ולא כולהו כחדא קאתו. דהכי מפורש בהדיא במכילתא ומייתי לה בילקוט משם ר"נ. <b>ותדע</b> נמי דע"כ ה"פ. דאל"כ. הא חזינן דלא"ה הוא. אלא ודאי כדפרישית. הא או הא. דאי צורבא מדרבנן הוא. משתכח תלמודו. ואי לאו בר הכי הוא. דעתו מטרפת ואי לא הא ולא הא. כהה מאור עיניו. <b>אבל </b>הנחת העונש הלז בעצם וראשונה. אינה אלא בעיורון עינים בתורה. אם היה דיין ת"ח. דקרא הכי דייק. יעור עיני פקחים וחכמים. דאל"ה. לימא יעור ולשתוק. אלא ה"ק שהוא מעור עיני השכל והפקחות של חכמי לב. שעינם פקוחה בתורה. <b>ונראה</b> דהאי קרא לאו לעונש אתא. ולא מניה נפק ליה לתנא הא דעיניו כהות. דפשטא לא משמע הכי. אלא אזהרה היא לדיין. שלא יקח שוחד אפילו על מנת לשפוט אמת. כי אי אפשר לו מבלתי שיכשל על ידו. באופן שאפילו ירצה לדון דין אמת לא יעלה בידו. כי יתעלם ממנו ולא יראנו בעיני לבו. שנתעוורו מחמת השוחד. והוא לא ידע. <b>אמנם</b> ענשו בכהיון עיניו מחויב. מחמת שגירה יצה"ר בעצמו. ולא שמע להתראת התורה. ומקרא דלעיל מפיק ליה. דהיינו ודורש רעה. כי גם הדיין הלזה. דרש ובקש את הרעה לעצמו. וחפשה בנרות. שגרם רע לעצמו מתחלה להיות עור ברצונו. ככה תהיה אחריתו שלא לרצונו. והשתא אתי שפיר דהוי דומיא דרישא. משום הכי סמכינהו. ודוק. <b>צ"ל </b>בסיומא דמתניתין צדק צדק תרדוף. למען תחיה. <b>וה"פ</b> רדוף צדק. בשביל שתחיה חיים גמורים. לאפוקי סומא. שחייו אינם חיים. וחשוב כמת. והרי זה יפה אף נעים. <b>וכך</b> צ"ל בודאי לסיים בדבר טוב. וכמ"ש בסוף ידים. ואין לסמוך על תיבת וגו' בכל מקום. כי כמה פעמים עשו זאת הסופרים הבורים מעצמן. כשהיו נמהרים לקצר הכתובים. וסימנך ספרא בצירא.</small>
+
+Mishnah 9
+
+<b>ולא </b>פסח. כתב תי"ט פי' בשתי רגליו כענין שנאמר במפיבושת נכה רגלי' וגו' ויפסח עכ"ל. (והוא בשמואל ב' ד' בראש הסי') וקדייק מדכתיב נכה רגלים לשון רבים מוכח שהיה מוכה בשתי רגליו. וכתיב בתריה ויפסח ש"מ דקרוי פסח: 
+<b>ותמיה </b>אני שלא הביא כתוב אחר יותר מבואר מזה (והוא בשמואל ב' ט' בסוף) דכ' בהדיא והוא פסח על שתי רגליו. ואולי לא הביאו לפי שבאמת אין משם ראיה. ואדרבה הוא סותר לפירושו דהא משמע דאיכא נמי פסח ברגל אחד מדאצטריך לפרושי. ועל כן אינה ראיה כלל: 
+<b>אבל </b>החילוק שבין חגר לפסח הוא על דעתי שהחגר נולד כן במעי אמו שרוע וקלוט עד שאינו יכול לילך ברגליו בשוה כשאר בני אדם. והפסח הוא השבור שנעשה ככה ע"י נפילה ושבירה ואינם חלוקים בעניניהם אלא בסבתם: 
+<b>א"נ </b>פסח היינו דלא מצי סגי לגמרי אלא ע"י קבין או על ידיו וכרעיו. בין שהוא ממעי אמו בין שנוכה בידי אדם. ולא שנא מרגל א' או משתים. והחגר הוא שהולך ברגליו. רק שהאחת ארוכה וא' קצרה בין מבטן אמו ובין ע"י מכה. שמחמת זה אין פסיעותיו שוות. והשתא ניחא דפסח דומיא דחגר ונ"מ לענין ברכת הראיה עמ"ש בס"ד במו"ק סדכ"ה. 
+<b>סליק. </b>יאמץ ברכים כושלות. משוה רגלי אילות. על במותי יעמידני. בל ימוטו פעמי. ויוסיף לי בתורתו אומץ ואילות. לעמול בה כל ימי. ויאיר בה עיני כעיני העם רואים את הקולות. יצילני אף מן קמי. אגיד בבוקר חסדו ואמונתו בלילות. ולא יזכרו עון נעורי ובושת עלומי. כי לא התעלמתי ללקוט אחרי הקוצרים. ולקטוף מלילות. השב ידי כבוצר על סלסלות. בדיני פרט ועוללות. והוא ית' יאיר עיני בדבר אמת ימלא אסמי. ובעזרתו אחל לפרש חמורות. וקלות. והקלין שבדמאי: 
+סליקא לה מסכת פאה בס"ד 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Sheviit/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Sheviit/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..3ca8fa5008ff6171341bf9e45d475821bc8a78ba
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Sheviit/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt	
@@ -0,0 +1,512 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Sheviit
+לחם שמים על משנה שביעית
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה שביעית
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>אם ראויין לעשות. </b>אעפ"י שאין עושין. הר"ש. ודיקא נמי דקתני ראוין ולא קתני עושין. וצ"ע איך משערין זה אם ראוין. או אינם ראוין. מאחר שאינן עושין. ונראה שהכל לפי גודל האילן בו משערין אם גדול כל כך שאם היה של תאנה כיוצא בו. היה ראוי לעשות ככר דבילה. ועיין לקמן מ"ד: 
+
+Mishnah 3
+
+<b>אחד אילן סרק. </b>בירושלמי פריך כיון דאין פירי הרי נראה כמתקן שדהו לצורך שביעית. והיה אפשר לומר בזה דהאי תנא כי תנא דכלאים פ"ו מ"ה ע"ש: 
+
+Mishnah 4
+
+<b>היו עשרה ולמעלה בין עושין ובין שאינן עושין. </b>פירוש שאין ראוין לעשות מפני קטנן כדפרישית במ"ב. ומ"מ הן אילנות שיצאו מכלל נטיעות דמפרש להו בסוף פרקין. דהא הנטיעות חורשין עד ר"ה ואילו הכא באין עושין עד העצרת ותו לא: 
+<b>ואפילו </b>למ"ד דהכא נמי עד ר"ה. ע"כ לאו מדין נטיעות משתעי. דא"כ מתני' דלקמן [משנה ו'] דעשר נטיעות דרישא כדי נסבא. אלא ודאי הכא מאילנות מיירי שכבר גדלו. ואעפ"כ אין ראוין לעשות ככר. שלא גדלו עדיין כל צרכן. ואי תני י' אילנות שאין עושין שחורשין בית סאה בשבילן. הו"א משום דאילנות גדולות הן וקרובים לעשות כשיעור משו"ה שרי. אבל נטיעות ילדות שקטנות מאד לא חשיבי ואסור. ואי תני נטיעות סד"א דווקא נטיעות טובות דתאנה וזית וכיוצא בהן. אבל אילן סרק לא אפי' גדולים. אם לא הגיעו לכשיעור. קמ"ל וצריכי תרווייהו: 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>סהר. </b>בד"א (מב"י) נקוד בחול"ם הסמ"ך. ואינו נכון שאיננו מענין בית הסוהר דקרא. וצ"ל פת"ח לפי שהוא ענין סבוב מלשון סחרו אל ארץ בחילוף ה"א בחי"ת כדכתב הרע"ב. ונ"ל עוד שא"צ לחילוף האותיות אבל מפני שהוא היקף עגול נקרא כן על שהוא כדמות צורת לבנה שגם היא נקראת סהר לטעם זה על שם שהיא עגולה צנה וסוחר' מתרגמינן תריסא ועגילא [תהילים קפ' צ"א]. לפי שמקפת את האדם בעגול מכל סביביו: 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>המסקל. </b>מ"ש בתי"ט במ"ב לתמוה על הרמב"ם שלא חילק בין תלוש למחובר כדאיתא בירושלמי. באמת לשון הירושלמי שם אינו ברור. דצ"ע מאי קשיא ליה. ואפשר ג"כ דמחובר דירו' היינו נוגעות בארץ ודוק: 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<small>משנה לחם<br><b>בטובה </b>בחזוק טובה. ור"ל שאינו רשאי להחזיק לו טובה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מ"ש </b>תי"ט משמע דהיינו דווקא גסין. <b>אין</b> לו הבנה. דאי תקנתא להך גיסא הואי. למאי אצטריכו לתקוני שילקטו שלא בטובה וק"ל. אלא ממילא נמנעו מללקוט הדקין. שאין להם צורך בהם. גם לא יקוו לקבל החזקת טובה בעד הטורח. ולפיכך אמרו בירושלמי. שלא הספיקה תקנה ראשונה. שעדיין אמרו שלא בטובה לקטנו. <b>ואי</b> כדברי תי"ט מאי איכפת לן אי עבדי בטובה. וזה מבואר. גם דברי הר"ש ורע"ב מוכיחים כך.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>שנטייבה. </b>שנחרשה שתי פעמים ומתניתין בשעת הסכנה שהתירו לחרוש פ"א כן פי' רע"ב: 
+<b>ופירושו </b>זה אינו מכוון למ"ש בנתקוצה שנטלו קוציה. דא"כ נטייבה היינו נחרשה אפי' פ"א כדאיתא בירושלמי. ועל דעתהון דרבנן דמפרשי נטייבה ב"פ. הוי נתקוצה חרישה א'. והכי הו"ל לרע"ב לפרש ברישא דאי חרישה מותרת כ"ש נטילת הקוצי' שעדיין אין השדה ראויה לזריעה. אבל אי אשמעינן נטילת קוצים דלא אסרא. אכתי לא ידעי' דחרישה שריא. וארכבה למתני' אתרי ריכשי. ולא ידענא אמאי: 
+<b>והוי </b>יודע שרש"י פירש בגיטין [ד' מ"ד ע"ב] ובמ"ק [ד' י"ג ע"א] נתקוצה שנטלו קוציה התלושי' דוקא. דאילו מחוברין. כיון דעבודת קרקע ומלאכה אסורה מדאורייתא היא לא תזרע ולטעמי' אזיל דס"ל כל עבודת הקרקע אסורה בשביעית דבר תורה. כ"ש חרישה דאוסרת אפי' פ"א. דחרישה ודאי הויא עבודה טפי ומהניא לזריעה כדאמרן. ותפס לו רש"י שטת הירו' הראשונה דמיירי כשאין שם מלכות אונסת. א"נ אפי' במקום שהמלכות אונסת. לא התירו אלא במקום שלא החזיקו עולי בבל. דשביעית נוהגת בו מדבריהם. אבל במקום שהחזיקו. דמן התורה הוא. אסור לעולם וכדעת הראב"ד ז"ל בהשגות [פ' א' הל' י"א]: 
+<b>ודע </b>שמ"ש שהתירו לחרוש ולזרוע כדי ליתן המס הקצוב למלך. לא הותר אלא כדי המס או צורך המלך האנס בלבד. אף למ"ד דחרישה אינה אוסרת ד"ת. וכ"כ הרמב"ם בהדי' פ"א מהלכות שמטה [שם]: 
+<b>אין אוכלין פירותיה. </b>יש לידע דהך נטייבה דסיפא לא דמי לנטייבה דרישא. דההוא בשדה לבן. והך דהכא בשדה בית האילן מיירי. שחורשין אותו כדי שיוציאו האילנות פירות הרבה כדתנן ריש מכילתין: 
+<b>ובהכי </b>עסקינן השתא בשדה בית האילן שנטייבה פליגי בה ב"ש וב"ה. דאילו שדה לבן שצמחה לכ"ע אין אוכלין פירותיה בשביעי'. שהרי ע"כ נזרע' בשביעי' ותנן בפ"ב דתרומות' [משנה ג'] הנוטע בשביעי' בין מזיד בין שוגג יעקור. כ"ש דאסור באכילה. ואפי' צמחו בה פירות תבואה וקטניות מאליהן. הרי שנינו כל הספיחין אסורין [פרק ט' משנה א']. אלא על כרחך כדאמרן דפירות האילנות תנן הכא שלא נזרעו וספיחיהן גם כן מותרין. דלא גזרו עלייהו. ואפ"ה אסרי ב"ש בנטייבה. משום קנסא דעביד עבודה בשביעית: 
+<b>ומ"ש </b>בתי"ט. בטעמא דב"ש דאין אוכלין משום דחרישה וזריעה הוא שהתירו ומשום אונס דוקא (ומשו"ה לא פליגי אלא בנטייבה דהיינו ב"פ אבל חרישה א' לכ"ע שריא אף לכתחלה) ולב"ה בכל גוונא דנטייבה אוכלין כנ"ל כוונתו בודאי ודוק. צל"ע דאי הכי אוקמה למתני' דלא כהילכתא. דהא קיי"ל דאוכלין פירות של שדה שנטייבה כב"ה. וכ"כ הר"מ בפ"ד [הל' א'] ובההיא דזורע את השדה מפני האונס ודאי לא שרי אלא דבר הצריך לאנס בלבד. וכדכתיבנא לעיל משמא דהרמב"ם. הא ע"כ לאו היינו טעמא דב"ה ולדידן ניחא בס"ד ודוק: 
+<b>שוב </b>זיכני השי"ת ומצאתי בפי' הרא"ש כלשון זה שדה האילן שנטייבה פליגי ביה ב"ש וב"ה. ושמחתי מאד שכיוונתי לדעתו הרחבה אף ששנאה כמשה מפי הגבורה. והן הן הדברים שנאמרו למשה מסיני: 
+
+Mishnah 3
+
+<small>משנה לחם<br><b>ושואלים בשלומם</b> עמ"ש בס"ד בחידושי גמרא סוף פרק ה' דגטין.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>המדל. </b>פירש הרע"ב כדי שיגדל ויתעבה וצ"ל בין מדל וזירוד כו' ואין טעם יפה לחלק דזימור מדאורייתא כו' ומה לי שמזמר וכורת מקצת מהאילן כדי שיגדל. או שכורת אילן א' כדי שיגדל הב'. הילכך נראה כפי' הרמב"ם שכתב המדל הוא שיכרתם להיות עצים לאש כו' עכ"ל תי"ט: 
+<b>ולא </b>ידענא אמאי ניחא ליה טפי בפי' הרמב"ם. דאכתי תיקשי הא קיי"ל זומר וצריך לעצים חייב משום נוטע [שבת ד' ע"ג ע"ב]. א"כ אדקשיא ליה אכריתת אילן שלא הוזכר איסורו בשום מקום בבירור (רצוני לענין עבודה כ"א אצל בתולת שקמה ודוק) תקשי ליה אזמירה שהיא אב מלאכה ואף שהיא לעצים. ומיהו בהא איכא למימר דמפרש הר"מ כריתת אילני הזתים לגמרי: 
+<b>איברא </b>הא תנן לקמן מ"ו המזנב בגפנים. ופירש הר"מ התם בהדיא שכורת קצת מן הענפים וע"כ לצורך האילן הוא. ולכן לא זכר שם הר"מ שכורתן לעצים. ותדע דע"כ הכי הוא. דאל"ה אי ענפים טובים נינהו ולא מזקי לאילן. אפי' בשאר שנים אסור להפסידן להסקה. וכ"ש בשביעית דרחמנא אמר לאכלה. ואי נמי מפסדי היינו זמירה וכי זמר לעצים מאי הוי. מ"מ שרי ודוק. (וכ"כ הרע"ב והר"ש משם הערוך. ובאמת עיינתי בערוך שבידי. ולא מצאתי בו כלשונם ז"ל. אלא כך כתב שהוא הקוטע מקצת גפנים) ומאי עביד ביה הרב בת"יט לשטת הר"מ דהיכי שרי והא היינו זמירה דכתיבא באורייתא. 
+<b>ואם </b>תרצה לומר שכבר נשמר הר"מ מזה באמרו שם כשלא נתכוין לזמור כמו שנתפייס בתי"ט בכך. א"כ תמה על עצמך כל הטורח הזה כאן למה. שהרי לפ"ז לא היה צריך הרב לדחוק עצמו כאן לפרש מדל דווקא כפירוש הר"מ שהיא כריתת העצים לאש. דאפי' תימא כפי' המפרשים דלצורך האילן קעביד. ומיירי נמי כה"ג. ואי נמי התם נמי בכורת הענפים לעצים להסקה לחוד הוא דקבעי. (אע"פ שהוא דוחק עצום כדאמרן דלא שרו להסקה אלא כי מזקי לאילן וממילא האילן משביח ע"י כך. ועוד עץ הזמורה לא יצלח להסקה כי תוכו נחר. ואף הר"מ לא כתב שם כן) לוקמה הכא נמי גבי זתים. ואע"ג דקעביד בגוף האילן לשתרי. ואיברא לא ידענא היכי שייך למימר דלא מתכוין לזמור דהא פסיק רישא הוא ודאי. ובחבור השמיטו הר"מ דסתם לן במתני' המזנב ולא הזכיר תנא שאינו מתכוין. ונ"ל דהיינו טעמיה דהדר ביה: 
+<b>ומ"ש </b>הרב תי"ט דאין טעם יפה לחלק בין זימור ובין מדל. תמיה לי אטו לא שני לן בזימור גופיה. אע"ג דמדאורייתא אסיר. דאי ס"ד ליכא לפלוגי ביה. בתוספת שביעית אמאי שרי דתנן מקרסמין מזרדין כו' וקוטמין [פ' ב' משנה ג']. דהא כל הני בכלל זמירה ממש נינהו ואפ"ה שרו. וזמירה דמדאורייתא בתוספת שביעית מי שריא (עיין ריש מכילתין). ותו אפי' בשביעית אשכחן דשרי לקשקש ולעדור בזתים ותחת הגפנים וזולת זה מעבודת הקרקע והאילנות שהותרו בשביעית. וע"כ צ"ל כדשנינן בתלמודין (פ' לולב הגזול) [טעות סופר צ"ל בפ' לולב וערבה ד' מ"ד ע"ב] ובפר"י [ע"ז] (ד"נ ע"ב) דתרי קשקושי הוו אברויי אילני אסיר ואוקומי אילני שרי. וכל הני אוקומי אילני הוו משו"ה שרו. אפי' באילן עצמו וניכר שהוא לצרכו: 
+<b>הוא </b>הדין נמי נימא אנן דמשו"ה שרי המדל והמזנב בזתים ובגפנים משום פסידא. דאי לא שקיל להו פסדי הנך דמכחשי טובא אי שביק לכולהו. ולעולם אפי' מתכוין להכי דהיינו לצורך האילן ולא לעצים דהסקה נמי שרי אפילו לזמור באילן עצמו. כ"ש בקציצת אילנות שלמים דלא הוי בכלל זומר לגמרי. דאע"ג דצורך האילן הוא פשיטא דשרי כי היכי דלא לפסיד טפי. וא"כ אין צורך כלל לומר שצריך לעצים דווקא. וגם שלא יתכוין. אלא ודאי בלא"ה נמי. ואע"ג דממילא משביח האילן שרי כפי' הר"ש. והיינו משום דאיירי בגוונא דאי לא מדל ומזנב מפסדי כולהו ודוק היטב. ועמ"ש לעיל מ"ד פ"ז דפאה: 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>המזנב. </b>עמ"ש לעיל מ"ד בס"ד: 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>מותר לקוצצו. </b>שכבר הפרי ראוי לאכילה. ומשום קוצץ אילנות טובות ליכא אם הי' מעולה בדמים. לכאורה משמע דבשאר שני שבוע דליכא קפידא דהפסד. ולא חיישינן אלא לאיסורא דקציצת אילנות. לעולם מותר לקוץ אם היה מעולה בדמים: 
+<b>ובתשו' </b>הוכחתי דע"כ צ"ל דאפי' בשאר שני שבוע איכא קפידא. שעכ"פ לא יקוץ קודם זמנן של אילנות השנוי כאן במשנתנו. ואפי' היה מעולה בדמים. ואין ביניהם אלא שבשביעית איסורו מפורש מד"ת. ובשאר שני שבוע איסורו מד"ק. ואי נמי בשאר שני שבוע לאו משום איסורא נגעו בה. אלא סכנתא היא כי קייץ מקמי דמטי זימנא. אע"ג דמעולה בדמים. או אפשר דאדם חשוב שאני וכי הא דתנן לקמן שילהי פ"ח בכה"ג. ואם מתחשב הוא לא ירחוץ. ואיכא לפלוגי נמי בין דקעבד איהו בידיה או ע"י אחרי' ע"ש בתשובה הארכתי: 
+<b>רשב"ג אומר הכל לפי הזית. </b>שאם הוא כזית הנטופה וכגון שהיה שפכוני אי ביישני. אפי' פחות מרובע חשוב. ולא יקוצני כך נ"ל: 
+<b>וכתב </b>הרמב"ם בפירושו אין הלכה כרשב"ג. וכן סתם בחבורו [פ' ו' מהל' מלכים הל' ט'] דמשמע ליה דלא פלוג רבנן בזתים לענין זה שכולן שיעורן ברובע. ולא ידעתי מנ"ל למפסק דלא כרשב"ג. דהא כללא הוא כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ מעוצור"א: 
+<b>איברא </b>דהרמב"ם לא משגח בהאי כללא. וס"ל דאמוראי פליגי עליה דר"י בהך כללא. וכן דעת רבים וגדולים הביאם הרב תי"ט בערובין פ"ח מ"ז ע"ש. מ"מ נ"ל דבכל מקום דפסקו הפוסקים דלא כוותיה טעמם ונימוקם עמם. מהכרח ראיות מן התלמוד ומאמוראי בתראי דוק ותשכח: 
+<small>משנה לחם<br><b>משיגרעו</b> בירו' אר"י משיזחילו מים. <b>נ"ל</b> דנפקא ליה מלישנא דקרא (איוב ל"ו) כי יגרע נטפי מים.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>סד"ה מותר. נ"ב כתוב בצוואת רי"ח בס"ח. אילן העושה פירות ב"פ בשנה. יש לקוצצו מיד ולא יניחו אותו כלל. <b>ואני</b> אומר. אל תשחיתהו כי ברכה בו. אבל נראה שמעצמו יפסד. כי יתייבש מהר. אחר שהרבה להוציא זרעו בלי עת קצוב.</small>
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>א"ל לא אמרו אלא בנות שוח. כ</b>תב בתי"ט ולא נתפרש הטעם למה לא אמרו כן בפרסאות. דכיון שנחנטו בשביעית שיהא לפירותיהן דין שביעית ולמה יהא להם דין ירק דבתר לקיטה עכ"ל. משמע ליה להרב ז"ל דבשביעית אזלינן בתר חנטה בפירות האילן. משום הכי קשיא ליה: 
+<b>ואף </b>לפ"ז נ"ל ליישב בדרך נכון מדוע לא אמרו כן בפרסאות. דהיכא אזלינן בתר חנטה באילנות. דווקא העושין כעין שתי בריכות בשנה. כגון סתם תאנה דאין לקיטתה כאחת. להכי אזול בהו רבנן בתר חנטה. אבל באילנות שאין עושין כי אם בריכה א'. אזול בתר לקיטה. כדאיתא בפ"ק דר"ה (דטו"ב) דנהגו העם בחרובין כר' נחמיה דס"ל הכי: 
+<b>ואע"ג </b>דמשמע התם דדווקא לענין מעשר קיי"ל כר"נ. ולא לענין שביעית. כדמוכח ממשנתינו. דלזימנין אזלינן בה בתר חנטה משום חומרא דשביעית. מכל מקום הא שמעינן מהתם דמה שאמרו בבנות שוח. חומרא היא גבי שביעית. וסבירא להו לרבנן דפליגי אפרסאות. כיון דבנות שוח גופייהו חומרא בעלמא הוא. דהא גבי מעשר אזלינן בהו בתר לקיטה. הבו דלא לוסיף עלייהו. שאין לך אלא מה שאמרו. ולא להוסיף עליהן הפרסאות. אע"פ שעושות לשתי שנים. ושמא איזה חילוק היה ידוע להם. אולי הפרסאות רובן חונטים בשנת גמירתן (שוב ראיתי בירושלמי דטעמייהו דרבנן דפליגי עליה דר"י. משום דבהרבה מקומות עושין לשנה א') אבל אין צורך לידע הטעם. מאחר שחומר הוא שהחמירו בבנות שוח. אין לך בו אלא חידושו שכן היא המדה: 
+<b>ועכ"פ </b>טעם גדול יש למה דינן אחר לקיטה כירק. דהכי הוא סוגיא דתלמודא כנז'. כיון שאין עושין אלא בריכה א'. וזה מוכרח דודאי לא הויין כסתם תאנה שעושה כשתי בריכות. תדע מדפריך מנה ר"ל לר' יוחנן. על כרחך צ"ל כדכתבו התו' שם [ר"ה ד' ט"ו ע"ב ד"ה נהגו]. דדוקא סתם תאנה לא הויא לקיטתה כאחת. אבל ב"ש לא. והוא הדין פרסאות דכוותייהו. דלאו תאנה סתמא נינהו. ודומיא דרישא ודאי איירי דלקיטתן כאחת. משו"ה ניחא דדינן כירק בתר לקיטה. אע"ג דאחמור בב"ש כנז'. והרי זה נכון: 
+<b>אבל </b>עכשיו צריך אני להודיעך שאין האמת כמו שחשב הרב תי"ט כאן. דבכל פירות האילן אזלינן בתר חנטה לשביעית לדברי הכל. דמשו"ה קשיא ליה מאי שנא פרסאות דלא. והא ליתא דגבי שביעית לא הלכו אלא אחר עונת המעשרות וכ"פ הר"מ ז"ל בפ"ד מהל' שמטה. ולא הוזכרה חנטה אלא לענין מעשרות. וב"ש ודאי שניין כיון דעושות לג' שנים אחמור בהו רבנן ואזול בתר חנטה: 
+<b>והשתא </b>ניחא דפרסאות אוקמינהו אדינייהו דשאר אילנות. דכי הגיעו לעונת המעשרות בשביעית. הכי נמי דנהגא בהו שביעית במ"ש. ולאו כירק שוינהו: 
+<b>ועדיין </b>צל"ע ברמב"ם דכתב בפ"ד [הל' ט"ז] גבי ב"ש נמי דלא הויא שביעית שלהן שניה אלא כשידוע שבאו לעונת המעשרות בשביעית. א"כ כל האילנות שוין בכך דהכל תלוי בהגיעו לעונת המעשרות. אי הכי ת"ק ור"י במאי פליגי. ומ"ט לא אמרו אלא ב"ש. דהא אי ידעינן דאתו לעונת המעשרות. ודאי ליכא לפלוגי בין פרסאות ובין כל האילנות. דמאי שנא הני. וזה פלא גדול: 
+<b>ולענ"ד </b>א"א לפרש משנתינו עפ"ד הר"מ בחבורו. אלא ודאי תנא דידן אזיל בתר חנטה וגבי ב"ש דווקא. ופרסאות ס"ל דדינייהו כשאר אילנות. אי בתר לקיטה. או בתר עונת המעשרות. ור"י ס"ל דפרסאות שוין לב"ש דבתרוייהו אזלינן בתר חנטה. אע"ג דבשאר אילנות לאו בחנטה תליא מילתא דשביעית וכנז'. אי נמי כ"ע מודו דכל האילנות שוין לענין שביעית דאזלינן בכולהו בתר חנטה. או אחר עונת המעשרות. ות"ק ור"י בהא קמיפלגי אי חיישינן למיעוטא נמי. וה"פ דמתני' ב"ש שנגמרו בשנייה. בידוע שחנטו או הגיעו לעונת המעשרות בשביעית. לפיכך שביעית שלהן שנייה. והפרסאות שנגמרו במוצאי שביעית לדברי ר"י שביעית שלהן מוצאי שביעית. שידוע שבאו לכלל חיוב בשביעית. וחלקו עליו שלא אמרו כן בפרסאות לפי שאין כולן עושות לשתי שנים אלא רובן בשנה א' הן גדלים לגמרי. ואזלינן בתר רובא. מיהא בדידעינן דבאו לכלל חיוב בשביעית. לית דין ולית דיין דשביעית נוהגת בהן למ"ש. אע"פ שנגמרו בפטור. אבל לרמב"ם אף בב"ש צריך לידע שהגיעו בשביעית לעונת המעשרות. עיין לשונו ותבין. ע"כ אי אפשר לומר כן: 
+<b>ואיברא </b>הרמב"ם לאו משום דפסק כת"ק דידן. כתב בחבורו דינא דבנות שוח. אלא קאתי לאשמועינן דכל האילנות שוין לענין זה שהולכין בהן אחר עונת המעשרות גם לשביעית. דלפ"ז ב"ש שעושות לג' שנים. צריך שיגיעו לעונת המעשרות בשביעית. לשתנהוג בהן שביעית בשנייה. ונקט ב"ש וה"ה לפרסאות היכי דשכיחן. דכשהגיעו לעונת המעשרות בשביעית. פשיטא דשביעית שלהן מוצאי שביעית. דמאי שנא משאר כל האילנות. ואם ב"ש שוות לכולן. כל שכן הפרסאות שהן דומין יותר לשאר אילנות וזה פשוט. ומבואר שעל פי דינו של הר"מ ז"ל בחבורו אין מקום לחלק בין פרסאות לשאר. ולא נקט ב"ש אלא לדוגמא באילנות שאין עושין בשנה א'. וחדא נקט וה"ה לכל דדמי להו דלא פלוג בכולהו. וצריך לומר שחזר בו ממ"ש בפירושו שפסק דלא כר"י. שהרי לפי דבריו בחבור אין כאן פסק לא כר"י ולא כחכמים. אלא דעת שלישית ודוק. וצ"ע מנין לו. וי"ל קצת. עיין פיר' הרא"ש במשנה זו שהוא תמוה וצ"ל שט"ס יש בו ודוק: 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>אם לקטו עניים עליו לקטו. </b>דעלי הלוף יש להן ביעור. ואע"ג דמתקיים בארץ זמן מרובה כדכתב הרע"ב הכא. ותנן לקמן פרק ז' [משנה ב'] דהמתקיים בארץ אין לו ביעור. צריך לומר כיון שאין סופן להקשות. הן מתקלקלין כששוהין הרבה במחובר. והוי ליה אינו מתקיים בארץ. ועיין לקמן ריש פ"ז ומ"ה שם. ומ"ש בסמוך: 
+
+Mishnah 4
+
+<b>לוף של ערב שביעית. </b>ז"ל התי"ט פירש הרע"ב ולא הוסיף בשביעית שאם הוסיף אסור לעוקרו. משום הפסד פרי ע"כ. (וכצ"ל בלשון הרע"ב) ואין זה מכוון עם מ"ש הרב ז"ל עצמו בדבור שלפני זה במשנה ג' דלעיל. דכי אסרינן ספיחים. היינו בהנך דתחלת גדולן בשביעית כו'. והרי אלו דברים סותרים אלו את אלו: 
+<b>ואין </b>לחלק בין הפסד פירות שביעית. ובין היתר אכילה. דודאי כל הספיחין המותרין מפני שהן של ששית. אחר שלא גזרו עליהן אפי' מדבריהם. פשיטא דלא נהגא בהו קדושת שביעית לענין שלא להפסידן. (ואעפ"י שמהתוס' פסחים (דנ"א) משמע דנהגא בהו שביעית. אינו מוכרח עיין פ"ז ופ"ח): 
+<b>והר"ש </b>שפירש כן כאן הוא על פי שינויי אחריני דאתמרו לעיל בירו'. אבל על בעל תי"ט ז"ל יש מקום תפיסה. מאחר שתפס לעיקר כההוא שינויא דאמרן. ואיהו גופיה קשיא מאי שנא מבצלים דפ"ו מ"ג. דאתו גידולין דשביעית ואסרו לעיקר ודינן כספיחי שביעית כמ"ש הרע"ב. אלא על כרחך צרך לומר דההיא דירושלמי פליגא אגמרא דילן: 
+<b>עוד </b>כתב ז"ל ולפמ"ש לקמן מ"ו בשם הר"מ דכל הספיחין אסורין באכילה. י"ל כשעוקרן ואינו רשאי לאוכלן הוי כאילו הפסידן בידים. וגם דבריו הללו אינן נראין. דמה טעם בזה לאסור הפסד במה שאינו ראוי לאכילה. ומה בכך אם מפסידו בידים. לענין שביעית אין קפידא כי אם שלא יפסיד מה שעומד לאכילה. ושמא אסור להפסיד מכל מקום משום דחזו לבהמה. ואעפ"כ אינו נראה לי ומסתבר דכשנאסרו ספיחין באכילה. אף לבהמה נאסרו. דלא שנא אכילת אדם או דבהמה. בתרווייהו שייך טעמא דאיסור ספיחין דוק ותשכח. ודווקא בספיחי שביעית ממש איכא מנייהו דשייך לפלוגי בהו הכי למאן דאית לי' וזכרהו ותו כי עקרן מאי הוי אכתי לבהמה חזו: 
+<b>ונ"ל </b>פשוט דהרע"ב ס"ל דדין ספיחין נוהג בשל ששית הנכנס לשביעית. אם הוסיף בגידולו בשביעית וכמ"ש לקמן פ"ו מ"ג בבצלים שאם הוסיפו בשביעות אתו גידולין ומבטלין העיקר. והכל אסור כדין פירות שביעית וכספיחיה. ולא ס"ל להא דמפליג בירו' לעיל בין גדל העיקר בששית לגדל בשביעית. דלעולם דין שביעית נוהג במה שהוסיף גידולין בשביעית. משו"ה אם הוסיף צמחים בשביעית אסור לעוקרו בשביעית משום הפסד פרי. דס"ל דספיחין לא נאסרו באכילה אלא לנהוג בהם קדושת שביעית ולעוקרו הוא דאסור משום דמפסיד בשינוי הא ללוקטו בידיו שרי: 
+<b>אי </b>נמי אפילו תימא ס"ל כמ"ד כל הספיחין אסורין באכילה. היינו דווקא בדבר שכיוצא בו נשמר. אבל דבר שהוא הפקר כגון הפיגם והירבוזין השוטים דריש פ"ט מותרין. וכ"פ הרמב"ם גופיה. [פ' ח' הל' י"ב]. אע"פ שקדושת שביעית נוהגת בהן. הוא הדין הכא בלוף שוטה עסקינן. דדרכו לבוא מן ההפקר. שאע"פ שיש בו קדושת שביעית כדתנן רפ"ז. מ"מ שרי באכילה דלא גזרו עליו מפני שאין כיוצא בו נשמר: 
+<b>ואתי </b>שפיר דאסור להפסידו. כיון שראוי לאכילה ושביעית נוהגת בו כאמור. ואסור לעוקרו כיון דמפסידו בכך. אלא ילקטנו ביד: 
+<b>ולקוצרו </b>כדרכו אפשר דשרי מעט לצורכו שלא לאוצרו כדתנן במתניתין דלקמן. ובהכי לא מפסיד מידי. ולשתרי אפי' בצמח והוסיף בשביעית מטעמא דאמרן. ולא תני ליה משום דלאו אורחיה בקצירה. דעיקר הלוף נמי מיחזי חזי וצריך לחופרו או לעוקרו. אשמעינן תקנתא לעיקרו דשרי נמי לעוקרו ע"י שינוי: 
+<b>אבל </b>לקצור עליו לא צריך לאשמועינן. דאפילו שינוי לא בעי כיון דקרקע לא מיתקן בהכי. ואפי' טובא הוה שרי מה"ט. אי לאו דקצירה מרובה בלא"ה אסורה בשביעית. מ"מ בדבר מועט. בלוף השוטה נמי שריא כדכתבינן. וכדשרי בירבוזין השוטין ולא כמ"ש בתי"ט לקמן. ועמ"ש בסמוך: 
+<small>משנה לחם<br><b>ע"פ </b>רע"ב ד"ה לוף. נראה שחסר מלשונו אחר תיבות צמחים בשביעית. צ"ל אבל הוסיף. אסור לעקרו כו'. וכן נראה מהתי"ט.</small>
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>אבל מוכר הוא מגל יד. </b>וטעמא שאין אסור אלא הרבה. לשון התי"ט וכתב הרמב"ם כו' דכל הספיחין אסורין באכילה ובכללן תבואה וקטנית וכו'. וא"כ הך מגל יד דקצירה לאו לענין תבואה וקטנית דדרך לקוצרם דהנהו אסור לקוצרן כדלעיל מ"ד עכ"ל: 
+<b>ולענ"ד </b>אין צ"ל כן דאף לפי מה שכתב הרמב"ם דספיחי תבואה וקטנית אסורין באכילה [פ' ד' הל' י'] במה דברים אמורים בשגדלו בשביעית. אבל אם הביאו שליש לפני שביעיא. כבר ביאר הרמב"ם ז"ל שם [הל' ט'] שיש להם כל דין פירות ששית. אע"פ שקוצרן ואוספם בשביעית: 
+<b>א"כ </b>הא משכחת לה נמי דבעי כלי קצירה לתבואה וקטנית דהיתר. וכה"ג אפשר דאפי' טובא נמי שרי. אחר שיש להן כל דין פירות ששית שיכול לאוספן הרבה ולאוצרן. מסתברא דאף קצירה מרובה לא נאסרה בהם. שאין איסור קצירה בשביעית אלא בפירות שביעית: 
+<b>ואם </b>אעפ"כ אסור לקצור הרבה. גזרה דרבנן היא. אבל מ"מ קצירה מועטת לא ס"ד דליתסרא בהו: 
+<b>ומ"ש </b>דהנהו אסור לקוצרן ר"ל תבואה וקטנית כיון דדרך לקוצרן כדלעיל מ"ד. הוא תמוה מאד שעירב ב' דברים שאין להם ענין זה לזה. דהיכן נזכר לעיל מ"ד מתבואה וקטנית שדרך לקוצרן. והלא בלוף איירי שהוא ממיני ירקות. ולא נאסר מפני שדרך לקוצרו. אלא ודאי אין דרכו בקצירה כדכתיבנא ומשום דאורחיה בעקירת השורש. משו"ה בעי שינוי בעקירה דווקא. וקצירה אפי' כדרכה איכא למימר דמשתריא ביה וכמ"ש לעיל. ותבואה וקטנית דאסורין בקצירה. לאו ה"ט משום דדרכן בכך ובעו שינוי. דהא אפי' ע"י שינוי לא אשתרו ספיחי שביעית. ע"כ אין עיקר לדבריו הללו ומיחוורתא כדאמרן: 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>וכולן לא אמרו. </b>עיין בת"ט שהביא מ"ש הר"ש דרוצה לחשוב דמאי כודאי וכו'. עמ"ש בס"ד ריש דמאי: 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<small>משנה לחם<br><b>מא"י עד כזיב</b> זה הלשון קשה ההבנה לכאורה. דמאי מא"י. פשיטא דלא בח"ל עסקינן. ועדיין אין אנו יודעין מאיזה צד ורוח. הולך כבוש עזרא. שסופו כזיב. ומהו הסימן מא"י ששנינו. <b>וי"ל</b> בעזה"י בזה שני דרכים נכוחים וישרים למוצאי דעת. תן דעתך והקשיבה באוזן שומעת. <b>הדרך </b>האחד היה נראה לענ"ד יותר. והוא שהתנא רוצה לשלול ארץ סיחון ועוג שמעבר לירדן מזרחה. שאינה מכלל סתם א"י. שהוא במערב. אבל מה שמעבר הירדן למזרח. שהוא כבוש מרע"ה. אינו נכלל בא"י. ככתוב ואף אם טמאה ארץ אחוזתכם. וכן תראה בסוף ספר יחזקאל שאומר הכתוב. ומבין הגלעד ומבין א"י הירדן שהוא מפסיק ביניהם. ולא נקרא א"י אלא מה שהוא מעבר הירדן והלאה למערב. והגלעד מוצא מכלל א"י. ונתן התנא סימן ירושה שניה. ממזרח למערב. בדרך שכבשוה. בין עולי מצרים. ובין עולי הגולה. מאותו רוח באו והלכו וכבשו הארץ. עד שהגיעו למערב. זהו שאמר מא"י. ממקום שמתחיל א"י המפורסם. בהתחלתו מן המזרח. והרי עפ"ז הלשון ברור לפניך. <b>אכן</b> מחמת שהצצתי בתוספתא כמדומני שהכניסו תוך גבול א"י. העיירות של שבט ראובן וגד. שהם בעבר הירדן. ואם אינו מוטעה. בהכרח צריך לומר לשון חכמים לחוד. שהם קוראין א"י. כל המחוז המיושב מן העם הנקרא בשם ישראל. וביחוד מכבוש שני ואילך. נקראת גם היא בשם א"י סתם. ולכך נתכוין התנא. שלא אמר מהארץ. כדרכו בכל מקום. ופרט לך כאן מארץ ישראל. בשם לווי. לומר לך. כל ששמו כך בשום אופן. נכלל בגבול זה. עם שבמקום אחר אינו נודע בשם הארץ הידועה בסתם. ואולם לשון התוספתא בכמה מקומות שלטה בו תולעת ההעתקה. ואף בכאן לא נמלטה מפי יוקשי הסופרים. דוק ותשכח. ע"כ צריך בדיקה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מכזיב עד הנהר ועד אמנה </b>אין להכחיש שדברי הרע"ב תמוהים מאד. כאשר יראה מיד למבין בהשקפה מעוטה. במ"ש עכו במקצוע צפונית מזרחית. שהוא בלי ספק נגד המציאות. וכפי שהתפרסם גם במקרא. <b>והאמת</b> בזה מ"ש בעל כפו"פ. שעל שפת הים המערבי היא. וכן כזיב. <b>אך </b>פירושו במשנתנו. לא נתחוור לי ולא ירד עמו בני. כי אינו כפתור ופרח בעיני. לפי שאינו מתקבל כלל. מ"ש שאם יש מכזיב עד הנהר. מקום שהוא כמו המקומות שיש מכזיב עד אמנום. כלומר מכיבוש עולי מצרים בלבד. כמו בית שאן כו'. <b>והרי </b>זה דבר זר דחוק ורחוק מאד. שתרצה המשנה לתת סימן וזכר למקרה. שקרוב הדבר שאינו במציאות לגמרי. כמ"ש בכו"פ עצמו. שכל מה שהוא לדרום כזיב. מוחזק מכבוש עזרא. ותעזוב העצם הנדרש. שהוא להכיר ולידע בבירור אותן מקומות של ירושה שניה. והרי היא אומרת כל שהחזיקו כו'. נראה שהוא סימן מוחלט ומובהק. ומה ענין לתלות מה שהוא מכזיב עד הנהר. שהוא המבוקש המסופק. במכזיב עד אמנה. היאך יגלה זה על זה. <b>ועוד</b> שלפי דרכו. הסימן הראשון שזכרה המשנה. אינו כולל רק קו אחד. משוך מן המזרח למערב. וכל מה שמן זה הקו לדרום. עדיין צריך בדיקה וחפוש. אם יש בתוכו איזה מקום שהוא מכבוש ראשון. כבית שאן וחברותיה. וכמכזיב עד אמנה. סוף דבר אין שכלי מכיל הבנת דבר זה במשנתנו. שלשונה יורה כחץ ברור. לכוון מרכז המכוון בהחלט. <b>לפיכך</b> עשה אזנך כאפרכסת ושמע אלי. כי מה שהסכימו המפרשים ז"ל. לבאר הנהר שבמשנתנו. שהוא נחל מצרים. אינו נראה כלל. הן מצד הענין ככל האמור. והן מצד הלשון. כי מדוע שינו שמו. אשר נקרא כמה פעמים בכתוב נחל מצרים. ואף אם רצה לבחור לשון קצר. כך היה נוח לו לקרותו הנחל. שהוא שמו הנאה לו (כפי שרשמוהו כותבי הארצות) וידוע וניכר הוא בכך במקרא. ואין נחל מפורסם אחר בגבולי א"י נודע. אבל הנהר סתם. אין ספק בעולם אצלי. שהוא נהר פרת. ומקרא מלא הוא בידינו. ושתי את גבולך מי"ס ועד ים פלשתים וממדבר ועד הנהר. שהוא ודאי פרת. גבול צפון מזרח א"י. והם גבולי א"י הרחוקים. שלא זכו בהם בכבוש שני. מכאן תדע כי דבר ה' אמת בפיו של הר"ש ז"ל. שהתנא נתכוין לתת סימן גבול כבוש שני. בשתי קצוות המזרח והמערב (וכמו שהרגיש גם הוא ז"ל מדעתו הרחבה. שהנהר אינו נחל מצרים. אע"פ שחזר בו מחמת הברייתא דגטין וירו'. <b>ובאמת</b> שאין ממנה ראיה כל עיקר. כי היא הוצרכה לקטע הנסין שבים המערבי. לכן מההכרח להניח קו וחוט מצפון לדרום. שקצהו הוא נחל מצרים בודאי. ועל כן פירשה היא עצמה את הדבר. ואמרה עד נחל מצרים לשון מבואר. משא"כ במשנתנו זאת שנקרא הנהר הידוע. סתמו כפירושו שאינו אלא פרת. כמש"ל שכן קראתו תורה. אמנם של מצרים (הקטן מאד. ולפ"ד כותבי המדינות מתייבש הוא לפעמים בקיץ. שעל שם העמק שהוא בו. נקרא נחל. על כן היה שם נחל משותף לבקעה עמוקה. ולנהר קטן. המושך משם בבקעות ועמקים בימי הגשמים ובזמן הפשרת שלגים. ופוסק בימות החמה. כענין שכתוב ויבש הנחל) נקרא נחל. או נהר מצרים בכנוי. אבל הנהר סתמא לא איקרי. זה אמת ברור) אחר שכבר הניח ליסוד מוסד כלל גדול לכבוש שני שהוא מא"י. הכוונה מפאת מזרח של א"י. אם הידוע ומפורסם בשם א"י מוחלט. שמתחיל מהירדן והלאה למערב. או את"ל כל שהוא נקרא א"י. ומתחיל מצד קצה המזרח הרחוק (דרך כניסתן של ישראל בשתי הפעמים. הוא אוחז) <b>מעתה</b> הדבר ברור וידוע שבזה הגדר נכנס משך רוחב א"י המזרחי אשר על יד הירדן על פני ארכו. מתחיל מעבר הירדן מזה או בזה. כלעומת כזיב בכל חבל האורך. הנמשך עד ים האחרון (שאצל כזיב ועכו) שהוא גבול מערב א"י הנודע. והרי א"כ כל תחומי כבוש עזרא קבועים ונודעים ע"י זה. כי כל מה שהוא מחלק שני השבטים ולפנים. או מהירדן והלאה. וכנגדו מהים המערבי ולפנים. הוא א"י המוחלט לכל דבר (עד שיוודע לך מקום שהוא יוצא מן הכלל. כבית שאן) ודרומו נודע גם הוא. ואינו צריך שום סימן והיכר אחר. כי אם הנודע בתורה. שהוא בודאי נחל מצרים. במקצוע מערבי דרומי. ולמטה כנגדו במקצוע דרומי מזרחי. הוא הירדן ומי ירחו ככתוב. <b>אכן </b>בצפון הוצרך התנא להגביל א"י על יד הים. עם שקצהו המזרחי צפוני נודע בתורה. מחצר עינן שפמה. אולם למעלה בצפון מערב. הארץ מתרחבת על חוף הים. שמושך הרבה מכבוש שני והלאה לצפון. וכן על פני כל אורך הצפון. יש שם ארץ גדולה רחבת ידים. מה שלא כבשו עולי גולה. עד פרת. שהוא מכבוש עולי מצרים בלבד. זהו מה שצריך ביאור פרטי. ולזה נתכוין התנא כשאמר מכזיב עד הנהר. שכזיב הוא קצה א"י הגמור (ר"ל בכל זמן) במקצוע מערבי צפוני. והוא על הים. וצריך להוציא משם קו עד חצר עינן והירדן. אל כתף ים כנרת. סוף הצפון קדמה מזרחה. כל שהוא מן החוט ולפנים לדרום. הוא א"י המוחלט בחזקתו מכבוש שני. וכל מה שחוץ לקו עד הנהר. הוא פרת. המושך לצפונה של א"י. והולך על פני מזרחית צפונית. ככתוב צפונה אל יד נהר פרת. ובבל נמי לצפונה מזרחה של א"י היא. ונהר פרת יורד מצפון. בא מהרי אררט. נמשך בשפוע ונופל במזרח בים הפרסי. והוא הגבול הרחוק שלא כבשוהו עולי הגולה. לכן נהגו בו קולא במה שמכזיב עד הנהר. שכולל כל הצפון שחוץ לא"י עד המזרח. וכן מכזיב עד אמנה (כפירוש הירושלמי) שאמנום הוא ודאי סוף כבוש ראשון. במקצוע צפוני מערבי. ומכזיב עד אמנום. שהוא סוף המערב. בחזקת שאינו מכבוש עזרא. <b>והרי </b>לפ"ז שפתי התנא ברור מללו. אין בהם נפתל ועקש. אבל לשונו כחרב חדה חותך הגבולים לפי המבוקש וקוצב התחומין. בענין ואופן שאין לנטות שמאל וימין. לא נשאר מכשול טעות ולא ריח דוחק בכלום. על פי דרכנו דרך הקודש יקרא לה באין ספק בעולם. אבל אחז דרכו בקצור הראוי. וכמנהגו הנאות לתנא. לדבר בלשון צח כולל ומבואר. לפיכך. כך יש לנו לומר. שהתנא שם זכר כזיב לנקודה. שעליה יסוב החוג למזרח ולמערב. על פני רוח הצפון (כחצי עגולה) כי הנהר הוא בצפון. ומושך עד כנגד קרן זוית המזרח. ואמנום. אמנם הוא קרן מערבית צפונית המקבילו. וכזיב עומד על שפת הים וכן עכו. משוכים לדרום ולמזרח בערך אמנום. הבולט יותר בקצה המערב. <b>ומכאן </b>תבין ותשכיל ג"כ מה נמרצו אמרי יושר. ומה נמלצו דברי רז"ל בברייתא דגטין. ששנו ההולך מעכו לכזיב מימינו למזרח הדרך. ח"ל. שנתקשה בו בכו"פ. אולם האמת יורה דרכו. שכך הוא בהכרח. כי אותה סוגיא מנחת עכו. לסוף צפונה של א"י. הגמור. דהיינו כבוש שני. ומשם והלאה לצפון. אינו בכלל א"י האמיתי. אלא רצועה יוצאה מעכו לכזיב. שהוא נוטה לצפון מערב עכו. נמצא מה שמכזיב למזרח. שהוא מימין הדרך. הוא ח"ל בהכרח. כי תכף נגד עכו מתחיל ח"ל. ואין עוד א"י לצפונה של עכו (והיינו ספיקא דמזרח עכו. ששנינו שלהי אהלות. לפי שמתחלה נסתפקו. אם נגד מזרח עכו. מתחיל ארץ העמים. וק"ל) כי אם רצועה דכזיב בלבד. אבל מזרח הדרך. הרי הוא בחזקת ארץ העמים. <b>אכן</b> למערב הדרך. הוא כזיב. שהולך עד הים. ככתוב מחבל אכזיבה. וכולו א"י בלי ספק. ומאחר שהוא א"י. אי אפשר שיהא שם ח"ל למערב כזיב. ששם הים. גבול א"י למערב. הילכך היא הגירסא הישרה והצודקת. לא תוכל להיות בהפך זה. וכן תפס הר"מ בחבורו. והכל נכון ברור שריר וקים לע"ד בס"ד. <b>ולתועלת </b>המעיין אצייר כאן גבולי א"י ע"פ המובן לנו במשנתנו זאת.#</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מכזיב ועד אמנה</b> עמ"ש רע"ב. שהוא הר ההר הכתוב בגבולות הארץ. והוא צפוני מערבי לא"י. <b>אמנם </b>יש עוד הר ההר אחר. רחוק ממנו מאד. והוא מקביל מן הקצה אל הקצה שכנגדו. הלא הוא הר ההר ששם מת אהרן ויקבר שם. והנה הוא במקצוע דרומית מזרחית בקצה ארץ אדום. ככתוב בפרשת חוקת.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>אמנה </b>כמו מראש אמנה.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>דשים וזורין ודורכין.</b> היינו פירושא דרישא. דדברים הללו עושין אותן בתלוש. והדר קמפרש לסיפא. דקתני לעיל אבל לא במחובר. והא איצטריכא ליה דלא תימא כל מלאכה שבמחובר אסורה. אפי' אינה מלאכה גמורה. כגון המעמר במחובר כדי שיהא נוח לו לקצור. קמ"ל ומעמרין נמי אפי' במחובר. אלא שאין קוצרין וכו' זהו שנאסר במחובר מפני שהוא גמר מלאכה. אבל עימור מ"מ מותר כיון שאין זה גמר מלאכתו: 
+<b>והך </b>סיפא כולה כדי נסבה. דהא ממילא ידעינן מאי תלוש ומאי מחובר. אי לאו משום דקבעי לפרושי ומעמרין. דשייך במחובר נמי ואפ"ה שרי כדאמרן. ואיידי דקבעי למתני סיפא ומעמרין. תני נמי דשין וזורין כך נ"ל. ומתיישב מ"ש בתי"ט מעירבוב הסדר: 
+<b>ושוב </b>ראיתי בפירוש הרא"ש שמיישב באופן אחר. דמשו"ה תני ומעמרין גבי אבל לא קוצרין. למימרא דעימור דבשעת קצירה דווקא הוא דאסור אבל אחר שקצר מותר לעמר. ודייק לישנא הכי ומעמרין אבל לא בשעה שקוצרין וה"ה לדורכין אבל לא בשעה שבוצרין ופירושו נכון. אלא שיש בו דוחק קצת בלשון וק"ל: 
+<small>משנה לחם<br><b>בסוריא </b>היא כוללת גם ארם דמשק. לצפונה של א"י. <b>וצ"ע</b> אם גם ארץ פלשתים בכלל. שהיא למערבה. עיין קונטרס גדר ישוב א"י.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ד"ה דשים. כגון המעמר במחובר. כדי שיהא נוח לקצור. נ"ב (כי הא דתנינן התם שלוחי ב"ד עושין אותו כריכות במחובר).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>סוף פיסקא. מערבוב הסדר. נ"ב <b>וי"ל</b> ג"כ שישר סדר זה. בערך הכובד שיש בכל אחת ממלאכות הללו. שכל השנויה תחלה. קלה מאותה של אחריה. דוק ותשכח. הילכך בדיוקא נקטינהו הכי. דקמ"ל רבותא בכל חדא. וה"ק. לא מיבעיא דישה דשריא. אלא אפילו זרייה. וכן כולהו. לא זו אף זו קתני. וברור.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<b>אסורין. </b>פיר' בתי"ט בלישנא קמא ויאכלם בקדושת שביעית עכ"ל. 
+<b>ולא </b>ידענא מנליה האי. דלענ"ד ליכא מאן דפליג בהא דספיחי ירקות גינה אסורין באכילה. וכי קמפלגינן בין אכילה לקדושת שביעית. בירקות שדה הוא דאיכא לפלוגי. דאף על גב דלא גזרו על ספיחיהן לאוסרן באכילה. מ"מ נהגא בהו קדושת שביעית. אבל בגזרת חכמים דספיחין (בין שאסרום מפני שגדלו בשביעית או שהוסיפו בה גדולין הכל א') לא ידענא מאן פליג עלה. ונראה שהכל שוין בדבר. ולא כמ"ש הרב ז"ל גם בפרקין דלעיל. ועמ"ש שם בס"ד: 
+
+Mishnah 4
+
+<b>משיעשה כיוצא בו.</b> מפני שרבה ההיתר. וסיים הר"ש אע"ג דבירק אזלינן בתר לקיטה. מ"מ חיישינן שלא יהא מן הנלקט בשביעית עכ"ל: 
+<b>פירוש </b>לדבריו דאע"ג דנלקט במוצאי שביעית. ובירק אזלינן בתר לקיטה. א"כ למאי צריך שיעשה כיוצא בו כי היכי דלבטיל. הא בלאי הכי לשתרי משום דנלקט בהיתר. מ"מ אסור ליקח הירק במוצאי שביעית קודם שיעשה כיוצא בו דחיישינן שמא יהא מן הנלקט בשביעית: 
+<b>והא. </b>ודאי דלהרע"ב לא ס"ל הכי דודאי לא אזול בתר לקיטה לקולא. כדכ' בהדי' לעיל במ"ג. וגם הר"ש גופיה לא ס"ל הכי במסקנא. ולא יפה עשה הרב תי"ט ז"ל שהעתיק דבריו הללו (דהוה סא"ד דהר"ש) בסתמא. כאילו כללא דמילתא דירק בתר לקיטה בין לחומרא בין לקולא. וכ"ש אחר שאין כן דעת הרע"ב כמ"ש בבירור. והרב תי"ט לא קיבל עליו רק לבאר שטת המשניות ע"פ דרכו של הרע"ב בלבד. כאשר יעד בהקדמתו שאינו חושש כאן לדעת שאר המפרשים ז"ל. ופשוט שלדעת רע"ב א"צ לחששה זו. דבלא"ה נמי אפילו נלקט בודאי במוצאי שביעית אסור כל זמן שלא נעשה כיוצא בו. ואפילו הוסיף גדולין למ"ש. לא מהני לבטולי העיקר שגדל בשביעית כדלעיל: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>דאע"ג. נ"ב דהאידנא שכיח דהתירא. דכי נמי רבי בשביעית. לשתרי כיון דנלקט כו'.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ד"ה רי"א. אחר מודה בשאינו אומנותו דשרי. נ"ב (והיינו לעצמו בלבד. ובאומנותו בכך שרי אפילו למכור וליקח דרך עראי).</small>
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>לולבי האלה והבטנה והאטדין </b>צ"ע דלא תנן נמי הכא דין לולבי הדקלים ומכבדות של תמרה. ובדקתי בתוספתא וירושלמי. גם שם לא מצאתי. <b>ולא</b> ידענא מ"ט שביק להו. מכדי אכפל ותני כל הני. מאי שייר דהאי שייר. ועמ"ש בס"ד מי"א פ"ג דסוכה.</small>
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ומאכל בהמה. </b>או או קתני או מאכל בהמה או ממין הצובעי' כו': 
+<b>עלה הלוף יש לו ביעור. </b>ואע"ג דהלוף ועליו מתקיימין הרבה בארץ כדכתב הרע"ב לעיל פ"ה מ"ג. ואנן תנן ואינו מתקיים בארץ צריך לומר דלא מיקרי מתקיים בארץ. אלא א"כ אינו מתקלקל לגמרי במחובר. אף שעומד זמן רב שסוף הצמחים היוצאין ממנו שנעשין כאביהן. משא"כ בעלה הלוף אע"פ שעומד זמן הרבה. אין סופו להקשות אלא מתקלקל ונובל בסופו ועמ"ש לקמן מ"ה בס"ד: 
+
+Mishnah 2
+
+<b>דמיהן מתבערין עד ר"ה.</b> נראה לי דהכי פירושו דמיהן אם מכרן עד ר"ה מתבערין. אבל לאחר ר"ה אם מכרן. אין דמיהן מתבערין. דבודאי דמי פירות שביעית. אין ביעורן אלא לאחר ר"ה דווקא. אלא הא קאתי לאשמועינן דהני שאני. כיון דאין לדמיהן ביאור אלא משום חומרא. כדא"ל ר"מ מחמיר אני בדמיהן מבהן. ס"ל דלא החמירו בדמיהן של אלו. אלא במה שמכר מהן בשביעית עצמה. מאחר שאין להם דין ביעור מדברי תורה. די להחמיר לטעון ביעור לדמיהן שלפני ר"ה. ולא לדמיהן של אלו שנמכרו לאחר ר"ה. וידמה שזה הפירוש נכון מאד בכוונת המשנה. והמפרשים ז"ל נבוכו בלשון זה: 
+
+Mishnah 3
+
+<b>ולא יצבע בשכר </b>פירוש במיני הצובעין שלקטן הצבע לעצמו וזכה בהן מן המופקר. דאי בשל בעל הבית שלקט צובעין דשביעית לצרכו בלבד.. נ"ל פשוט שרשאי הצבע לצבוע לו בהן בשכר ומיירי דלקט הצבע יותר מכדי צורך עצמו. ורוצה לצבוע לאחרים בשכר הוא דאסור: 
+<b>אי נמי </b>אפי' לקט לעצמו והותיר אסור לצבוע לאחרים. דלא דמי ללוקט ולוקח דבסמוך דכי הותירו שרו. דשאני צבע דאורחיה בהכי. ואי שרית ליה כה"ג. איכא למיחש שמא ירבה בשבילן. דמשו"ה גזרו נמי בצבע שאפילו בטובת הנאה שלא בשכר לא יצבע לאחרים כלל: 
+<b>ותו </b>איכא לפלוגי בינייהו. דהני דלקמן ודאי שאנו. דכשהותירו לא מינכרא מילתא דלא עבדי מידי. משא"כ בצבע שעושה מלאכה בהן אחר שהותירן. ומשתכר גם במלאכה שעשה בפירות שביעית. והשביחן במתכוין למכרן. מינכרא מילתא טובא ודמיא טפי לסחורה ממש. ומשו"ה אחמירו בה סגי כדאמרן. דאפי' במתנה אסור. משום דאי לאו דהוה ליה הנאה מניה לא הוה יהיב ליה. הדר הויא לה מתנה כמכר. והוא בכלל מה ששנינו בשכר. ודווקא הכא מטעמא דאמרן. אבל באידך אע"ג דמכר אסור כבפ"ח. אפ"ה מתנה שריא מטעם הנ"ל. ועמ"ש בס"ד מ"ד ומ"ה: 
+<b>ולא </b>בנבלות. כתב הרע"ב ולא אסרו לעשות סחורה. אלא בדבר העומד לאכילה עכ"ל. ונתקש' בו הרב תי"ט דמשמע דרבנן הוא דאסרי. והרי ממקרא הוא נדרש דכתיב וטמאים יהיו לכם והאריך בזה: 
+<b>ונ"ל </b>שלא לצורך דאטו כולהו בחדא מחיתא מחיתינהו. דהא ודאי איכא מנייהו דאין איסור בסחורתן אלא מדבריהם. וכדפירש הרע"ב לעיל בהדיא בטעמא דבכורות ותרומות דילמא משהי להו. שמע מנה. דע"כ לא מדאורייתא אתסרי. והכי הוא ודאי דהא בהני לא משכחת קראי לאסור בהנאה. והוא הדין נמי לטרפות ליכא קרא. ונבלה נמי הא פרט בה הכתוב או מכור לנכרי למשרי הנאתה. הא על כרחך לא אתי קרא אלא לשקצים ורמשים: 
+<b>וא"ל </b>לנבלות נמי דבכללא דטמאים איתא ודלאו דידיה דלא ליזבון מאחריני איכא למימר דאסיר מדאורייתא. מיהו הני דאמרן לא אסירי אלא משום גזרה דרבנן. והיינו דקמשמע לן דאע"ג דרבנן גזור בכל מידי דבר אכילה הוא. אפ"ה לא גזרו בבעלי חיים העומדים למלאכה וזה פשוט: 
+<b>ומעתה </b>אין הכרח למ"ש הרב תי"ט מסברתו כאילו כולן שוין באיסור זה. אף שהרב בט"ז בסימן קי"ז כתב ג"כ כדבריו: 
+<b>עוד כתב </b>במ"ב ז"ל ומיהו ק"ל סוגיא דפ"ק דבכורות [דף ו' ע"ב] דאחריצי חלב קאמרינן דילמא לסחורה. אבל חלב אסור משום אבר מן החי. משמע דאפ"ה לסחורה שריא והניחה בקושיא: 
+<b>ולק"מ </b>לפום מאי דכתיבנא דהיכא דליכא קרא לא מיתסרא סחורה בדבר אכילת איסור. אם לא מדרבנן. והתם נמי ליכא קרא לאסור אמ"ה בהנאה. ואפי' לר' אבהו דגם איסור הנאה במשמע דלא תאכלו [פסחים ד' כ"א ע"ב]. מכל מקום הא שמעינן על כרחך דחלב רחמנא שריא. מדאסר בשר בחלב ומדגלי קרא בפסולי המוקדשין תזבח בשר ולא חלב. כדאיתא התם דמשו"ה פשיטא לן דחלב דחולין בהנאה שרי. אפילו אי ס"ד דאסיר באכילה כאמ"ה. ואי הכי הא אפקיה קרא להתירו בהנא' והוי ליה דומיא דחלב דשרייה רחמנא. וגם חכמי' לא גזרו עליו. וכל זה ברור ודוק: 
+<b>ובר </b>מכל דין לא ידענא מאי קשיא ליה דאטו סלקא אדעתיה דלהוי חלב חמיר מנבלות וטרפות דבאמת אסירי דאורייתא. ואפ"ה שרו לסחורה בנזדמנו לו בביתו דפשיטא דמותר למוכרן וכמבואר להלן ובמתני' דלקמן. וא"כ מאי קשיא ליה מחריצי דוד. הא התם נמי מהכי מיירי. שעשאן מחלב שלו מצאנו ומבקרו של ישי. וסד"א ששלחן לסחורה לשר האלף שימכרם ויהנה בדמיהם. ומשני שפיר דבמלחמה אין דרך להוליך סחורה למוכרה. כיון דלא חזיא לאנשי המלחמה ישראל לאכילה. ולא שיעלה על הדעת שישי קנה החריצים לעשות בהם סחורה וק"ל: 
+
+Mishnah 4
+
+<b>רי"א אף מי שנתמנה לו לפי דרכו לוקח ומוכר. </b>י"ל דר"י לא פליג את"ק אלא במה דנקט ציידי. דאיהו לא בעי ציידין דווקא. אלא מי שהוא. ומכל מקום לא שרי נמי אלא בנתמנה לו לפי דרכו. דהיינו כנזדמנו לו דת"ק. ור"ל שמצא לפי דרכו קן עופות טמאים שרי למכרן. ולא עוד שאפי' ישראל אחר לוקחן ממנו להרויח בו מותר. ובלבד שלא תהא אומנותו בכך: 
+<b>והיינו </b>דקאמר לוקח ומוכר דכל שנתמנה לידו בהיתר. לא נאסרה הלקיחה והמכירה. כשהיא דרך עראי שאין אומנותו בכך. והא לא אתפרש בדברי הת"ק. דאפשר לומר ת"ק נמי מודה בשאין אומנותו דשרי. דהיינו נמי בנזדמנו דרישא דציידין. וקאתו חכמים ואסרי לעולם. אפילו ליקח ולמכור דרך עראי ומציידין שבאו לידיהן בהיתר כך נ"ל: 
+<b>ומ"ש </b>בתי"ט דלחכמים לצייד שרי אפילו מכוין לצוד טמאין. הוא תמוה בעיני. גם סתם תנא בתרא לאוסופי קאתי. ומסתברא כדאמרן: 
+
+Mishnah 5
+
+<b>לולבי זרדים והחרובין כו' יש להן ביעור. </b>שהן רכים ונאכלים. וצ"ל שאינן מתקיימין במחובר ונובלין כמו העלין. לפיכך יש להן ביעור. ואפשר אע"פ שמתקיימין ג"כ זמן ארוך. מ"מ בסופן מתקלקלין כדבעינן למימר בס"ד. לפיכך אין להם דין המתקיים בארץ: 
+<b>ולכאורה </b>נראה לומר דכיון דהני לולבים לאו מתקיימין נינהו. כל שכן עלין דידהו שנושרין. ואין להם ביעור. ומשו"ה לא אצטריך למיתנינהו. דלאו ממילא שמעת להו. ותו דהיינו נמי דתני סיפא אבל לעלין יש ביעור. דקאי אכולהו דתנן הכא וארישא דמתני' נמי. וברישא לא אצטריך לפרושינהו בהדיא כדאמרן. ואפי' לולבין דרישא. לא נסיב להו אלא משום דקבעי למתני סיפא לולבי האלה. דקמ"ל דאיכא לולבין דאין להם ביעור. כך היה עולה על דעתי פירוש משנתנו זו: 
+<b>אלא </b>שמצאתי להרמב"ם בחבורו פ"ז דשמטה [הל' ט"ז] חידוש נפלא דדווקא נקיט לולבי זרדין וחרובין. אבל לעלין שלהן אין ביעור לפי שאינן נובלות ובלות וזה דבר זר אל השכל שהעלין יתקיימו במחובר והענפים יבולו. ואי אפשר לי לקרבו אל הדעת. ואם קבלה נקבל על כרחנו שכך הוא בהדיא בירושלמי פ"ט (וי"ל שאין טעמו כמ"ש הר"מ אלא לפי שעלין גדלין תדיר) ותולה אני בקוצר הבנתי: 
+<b>ואולי </b>לולבי הזרדין הן גידולין בפ"ע שאין מוציאין עלין. אלא גדלין בראשו של אילן כעין לולבי התמרים שאין נושאין פרי ולא עלין. אלא שאלו רכין וראוין לאכילה. ואינן דומין ללולבי האלה והבטנה דסיפא שהן ענפים רכים המוציאין עלין ופירות גדלין בהן. ומגופא דאילן הוו שכן סופן להקשות כמוהו. אע"פ שבעודן רכין עומדין לאכילה. אבל עלי הזרדין והחרובין קשין מלולבין שלהן: 
+<b>מ"מ </b>לא נתיישב לי איך ניתן לעלין דחרובין דין המתקיים שאין לו ביעור. אטו מי עדיפי מעלי הלוף דתנן ריש פרקין דיש לו ביעור. ואע"פ שמתקיים בארץ שנים הרבה כדאי' לעיל פ"ה [משנה ג']: 
+<b>וגם </b>יקשה עלינו מאד שלא פירשה משנתינו דין העלין דרישא דהוא איפכא מסיפא. ומ"ט שתיק מנייהו. וטפי הוה צריך לאשמועינן מנייהו. דחידוש גדול מאד הוא שיש לעלין דין המתקיים בארץ. ואף מן הירו' דמייתי התי"ט בסמוך קשיא להרמב"ם ז"ל: 
+<b>מפני שנושרין מאביהן. </b>וכתב הר"ש בירו' פריך אדריש פרקין דתנן העלין יש להן ביעור והרי העלין אין נושרין מאביהן ומשני דלולבין דהכא סופן להקשות נעשים כאביהן עכ"ל העתיקו התי"ט: 
+<b>ור"ל </b>דבריש פרקין תנן עלי הלוף השוטה יש לו ביעור. והרי עליו אינן נושרין מאביהן כדאיתא ריש פ"ה. והו"ל כלולבי האלה דהכא. דאין להם ביעור מפני שאינן נושרין. ומשני דלולבין דהכא שאני דסופן להקשות. כדפרישנא לעיל דענפי אילן הן והרי הן מתקיימין כמוהו. שאין כלין ובלין באורך הזמן אלא מתקשין כאילן. והיינו נעשין כאביהן דקאמר. משו"ה אין להן דין ביעור כאילן עצמו. אע"ג דבעודן רכין חזו לאכילה. דמשו"ה יש להן שביעית. משא"כ בעלי הלוף דאע"ג דמתקיים בארץ טובא. מ"מ אין סופן להקשות וליעשות כאביהן. שסוף סוף בכלות לחותן הן נובלות וכלות. לכן הן בכלל שאינו מתקיים בארץ ויש להן ביעור: 
+<b>וא"כ </b>תמה על עצמך אם יסבור הירו' הזה כדעת הר"מ ז"ל הנז' וכי עלי החרובין סופן להקשות כאביהן. ועוד דאי איתא דס"ל הכי מאי איריא דרמי עלין אלולבין. רמי עלין אעלין דמדתני הכא ברישא לולבין יש להן ביעור אבל עלין אין להן ביעור. ש"מ דאפי' עלין היכא דאין נושרין מאביהן. אין להם ביעור. ואמאי תנן לעיל בעלי לוף דיש להן ביעור. והרי אין עליו נושרין מאביהן. ומאי דוחקיה למרמי עלין אלולבין: 
+<b>אלא </b>ע"כ הירו' דהכא לא ס"ל דיש חילוק בין עלין ללולבין דרישא וכדפרישית. וכבר רמזתי דמ"מ י"ל דאין סתירה בירו' עצמו: 
+<b>והתם </b>בפ"ט דקיהיב להו לעלין דין המתקיים. ה"ט דאע"ג דודאי אף הן נושרין מאביהן. מ"מ אינן כלין לחיה מן השדה. שלאחר שנתלשין או נושרין. חוזרין וגדלין ומוציאין עלין מחדש כל ימות השנה. משא"כ עלי הלוף אי שקלת להו לא הדרי רבו ודוק: 
+
+Mishnah 6
+
+<b>והקטף. </b>עמ"ש בחידושי נדה ד"ח. ומ"ש תי"ט בסמוך דמוכח שם דהיינו שרף הנוטף מן העלין ומן הפרי. לא הבנתי דהא לר' פדת בכל גוונא קמיירי ולר"ז במסקנא איירי באילן שאינו עושה פירות. וכן לפירוש הרמב"ם דמייתי איהו ז"ל גופיה. וכמ"ש לפנינו בעזה"י. 
+<b>אין לקטף שביעית מפני שאינו פרי. </b>הרע"ב וכן הרמב"ם מוקמי למתני' באילן שאינו עושה פרי. ולדבריהם ס"ל לת"ק דידן דקטפו זהו פריו. ור"ש סבר קטפו לא זהו פריו: 
+<b>ואתיא </b>כלישנא בתרא דהתם. דמוקי ר"ז למתני' כחכמים דהיינו כר"י דערלה. דמעמיד בשרף הפגים אסור מפני שהן פרי. וה"ה לאילן שאינו עושה פירו' דמודה ביה ר"י דקטפו זהו פריו. ולא פליג אר"א אלא בגווזא דאילן העושה פירות: 
+<b>והשתא </b>להרמב"ם בחיבורו בפ' ז' מהלכות שמיטה הל' י"ט ניחא דפסק כת"ק דהכא דאתי כחכמים. אלא הרע"ב דפסק כר"ש מאי טעמיה דס"ל כיחידאה: 
+<b>י"ל </b>דהיינו טעמיה דהא במסקנא לא קאי תלמודא כר"ז אלא כר' יוחנן דמוקי למתני' כר"א דערלה [פ' א' משנה ז'] וחכמים פליגי עליה אפי' באילן שאינו עושה פירות דקטפו לאו היינו פריו. וקיי"ל התם דאין הלכה כר"א אלא בד' דברים וקאי ליה ר"ש בשטת ר"י דערלה והילכתא כוותיה (וכבר העיר בכ"מ מדוע לא פסק הר"מ ז"ל כמסקנת הסוגיא ונדחק ע"ש). 
+<b>ולפ"ז </b>צ"ע מאי דעתיה דהרע"ב הכא בקטפא דפירא. מי נימא דפליג נמי ר"ש כי היכי דפליג באילן שאינו עושה פירו' דעדיף מני'. או דילמא בפירא גופיה מודה לת"ק. דהא קם ליה בשטת ר"י דערלה. דקאמר התם בהדיא שרף הפגים אסור שהם פרי. וכי היכי דמודה ר"י התם בקיטפא דפירא ה"ה נמי הכא והילכתא כוותיה: 
+<b>אבל </b>באמת כי דייקינן בסוגיא דנדה אינו נראה כן. דאי הכי מאי דוחקיה דההוא סבא בשם ר"י דמוקי למתני' כר"א ודלא כהילכתא. לוקי לת"ק כחכמים וכהילכתא: 
+<b>אלא </b>העיקר. דמאן דפליג באילן שאינו עושה פירות דקטפו אינו פריו. כל שכן באילן העושה פירות. כדקאמר תלמודא התם בהדיא. וסתמא לא שנא דגווזא. ל"ש דפירא גופיה לאו פירא הוא לענין שביעית: 
+<b>ואע"ג </b>דלענין ערלה הוי פירא. היינו משום דרבייה קרא כדדרשינן מאת פריו הטפל לפריו. אבל גבי שביעית לא. וכמו שצ"ל גם אליבא דר' פדת (ול"ק קושיות התו' שם) דס"ל בפירא נמי פליגי. דמשו"ה מוקים לה כר"א ולא כר"י אע"ג דמחמיר בערלה. 
+<b>והכי נמי </b>מסיק הר"ש אליבא דר"פ מאן דאסר הכא אפי' בדגווזא. ומאן דשרי שרי אפי' בדפירא. דהכא ל"ש לן כמו בערלה: 
+<b>ונראה </b>דאפי' ר"ז בלישנא בתרא לא מפליג לענין שביעית בין פירא לגווזא. דאל"ה מאי דוחקיה למיהדר ביה מאוקימתא קמייתא לגמרי. ולאוקמי באילן שאינו עושה. דבאילן העושה פירות כר"פ ס"ל. דפליג ר"י. אכתי ליפלוג בדידיה ולימא ואב"א אע"ג דפליג ר"י באילן העושה פירות ל"פ אלא בדגווזא. אבל בפירא גופיה כר"א ס"ל. כדשמעינן ליה גבי ערלה. ולעולם תנא דידן כר"י. אע"כ ר"ז מודה נמי כדאמרן: 
+<b>מפני שאינו פרי. </b>כתב הר"ש וא"ת האי קטף ה"ד כו'. וי"ל דהנאתן וביעורן שוה ומצינו למימר דמאן דשרי משום דבטל אגב העץ דבקטפא דפירא כתבתי דכ"ע מודו דהוו פירי עכ"ל התי"ט ואף התירוץ לקוח מדברי הר"ש אלא דמיגז גייז ליה. ושפיר עביד דלא אמר ליה משמיה דהר"ש דלקושטא לא ס"ל הכי. אלא בדרך הו"א קאמר הכי: 
+<b>ור"ל </b>דאי הוה מצינן למימר דפליגי הכא ת"ק ור"ש בקיטפא דגווזא. הוה אתי שפיר דמצי למימר מאן דשרי משום דבטל אגב העץ. אבל השתא ליתא. דהא לר"פ בקטיפא דפיר פליגי ולר' זירא נמי ליכא למימר הכי. דאי ללישנא קמא פליגי התם בערלה בדגווזא. ובפירא מודו חכמים לר"א. ומוקי לת"ק דידן אפילו לחכמים דהתם. והכא במאי עסקינן בפירא ואפ"ה פליג ר"ש דאיהו מיקל טפי מחכמים דערלה. ואי ללישנא בתרא דר"ז. אע"ג דמודו כ"ע בקטפו דאילן שאינו עושה פירות. מ"מ לא מודו באילן העושה פירות כמ"ש למעלה: 
+<b>ואף </b>לשטת הרמב"ם ז"ל דלעיל דקטף דפירא בעושה פירות. שוה לקטף דאילן שאינו עושה פירו'. היינו דוקא אליב' דת"ק דידן דפסק כוותיה. אבל לר"ש פשיטא דאפילו להרמב"ם לית דין ולית דיין דלא שנא דגווזא ל"ש דפירא. לאו פירי הוא זה ברור לענ"ד. וכ"ש אליבא דסבא משמיה דר"י. דליכא למ"ד דקיטפא דפירא פרי הוה וכנז': 
+<b>ונ"ל </b>דאגב ריהטא כתב הרב תי"ט כן דכ"ע מודו. דר"ש ודאי לא מודה. וגם הוא לא כתב כן למעלה. כ"א אליבא דת"ק. ונתחלף לו ת"ק בדר"ש. או ר"י דערלה בר"ש דהכא: 
+<b>ולפום </b>מאי דכתיבנא היינו טעמיה דר"ש. דשרי אפילו בקיטפא דפירא משום דליכא קרא. ורבנן דהיינו ת"ק דאסרי אפילו בדגווזא ולא בעו קרא. דשאני שביעית דאפילו אוכלי בהמה אסירי. משו"ה לא צריך קרא לרבוייה. וכדמשמע מהר"ש ז"ל וזהו הנכון 
+
+Mishnah 7
+
+<b>ורד חדש. </b>של שביעית שכבשו בשמן ישן של ששית. ילקט את הורד ויאכלנו. והשמן מותר ואין בו קדושת שביעית. דוורד לא יהיב טעמא בשמן עכ"ל הר"ש ז"ל. העתקתיו כדי לעמוד ממנו על פי' משנתינו היותר מחוור: 
+<b>וצריך </b>להבין הא דקאמר הר"ש הכא ילקט הורד ויאכלנו. דהיכי מיירי אי בהגיע שעת הביעור אמאי יאכלנו. של שביעית הוא וחייב בביעור. אליבא דהר"ש כדכתב לעיל במ"ו. דיש לורד ביעור. אלא על כרחך בלא הגיע שעת הביעור מיירי. א"כ מאי צריך למימר דהשמן מותר משום דלא יהיב ביה טעמא. וכי נמי יהיב טעמא. מאי הוי. אטו טעם חמור מן העיקר. ואם הורד מותר. כ"ש השמן שהוא של ששית. ואעפ"י שקלט טעם הורד. ואם לומר שאין קדושת שביעית בשמן. א"כ לא הוי דומיא דסיפא דאיירי בביעור: 
+<b>ותו </b>קשיא לי בדברי הר"ש דקמתמה על הירו' דמוקי לה בתרי פתרי. וכתב ז"ל ודבר תימה הוא. מאי קשיא ליה אפי' איירי בחד פתרונא כגון וכו' וסיפא בורד של ששית בשמן של שביעית דהאי חייב בביעור דשמן נותן טעם בורד ע"כ: 
+<b>ותמה </b>על עצמך ביעור מאן דכר שמיה. הא לא איירי ברישא אלא קודם הביעור כדאמרן. וא"כ על כרחך להר"ש נמי צריך לאוקמי למתניתין בתרי טעמי. דלא דמיא רישא לסיפא. ומאי טעמא קמתמה על הירו'. גם מ"ש הר"ש דורד אינו נותן טעם בשמן ושמן נותן טעם בורד צ"ע מנ"ל: 
+<b>ונראה </b>לי דהר"ש נמי ס"ל כמ"ש הר"מ ז"ל. דורד חדש אין כחו חזק לתת טעם בשמן מיד. אבל ישן ודאי נותן טעם בשמן דסברא הוא. וזהו שאמר הר"ש מ"מ האי חייב בביעור דשמן נותן טעם בורד ר"ל משום דבסיפא הורד ישן הוא. לכן נותן טעם וקולט טעם ונאסר הכל. ולא תלה נתינת הטעם. בשמן. אלא מפני שהוא האוסר בסיפא. 
+<b>אבל </b>ברישא שהורד חדש. אין כחו יפה ליתן טעם בשמן מפני שהוא לח עדיין. לכן אינו אוסר השמן. וכולה מתני' בחדא טעמא מוקי לה. ורישא נמי משום ביעור נסבה: 
+<b>וה"ק </b>ורד חדש בישן ילקט הורד קודם זמן ביעורו והכל מותר. דהורד יכול לאוכלו מיד. ואשמועינן תקנתא לגבי שמן. דהשתא אפי' משהי ליה עד שעת הביעור שרי. כיון דורד חדש לא יהיב ביה טעמא. ולא נהגא ביה קדושת שביעית ולא ביעור. וקמ"ל בסיפא דישן בחדש שנותן טעם מיד. אין לו תקנה. אפילו לקטו קודם שעת הביעור כבר קלט טעם השמן. ע"כ חייב בביעור אם ישהנו עד שעת הביעור. דשביעית אוסרת שלא במינה בנ"ט. וה"ה לענין קדושת שביעית דנהגא בורד מיד: 
+<b>והשתא </b>הויא כולה מתני' בחד טעמא וחד פתרא, משו"ה שפיר קמתמה על הירו' דמאי דוחקיה לאוקמה בתרי פתרי. כיון דע"כ הירושלמי גופיה נמי ס"ל דשאני ורד חדש מישן. שזה נותן טעם. וזה אינו נ"ט. וכדבעינן למימר. דודאי הירו' מפליג בהכי. והר"ש הבין בו כן: 
+<b>אלא </b>דאיכא בינייהו. הר"ש סובר אליבא דהירושלמי הורד הישן מאחר שנתחזק כחו. ותן טעם מיד וקולט הטעם כמו כן מיד. דכי היכי דפלט הכי נמי בלע. ואי הכי שפיר מיתוקמא סיפא דמתני' בורד של ששית דמיתסר. ובהכי הויא מתניתין בחד פתרונא דעדיף. היינו דקמתמה אירושלמי: 
+<b>אבל </b>באמת נראה לי שהירו' חלוק בזה מהר"ש. דאע"ג דודאי לדידיה נמי שני ליה בוורד בין חדש לישן. שזה נותן טעם וזה לא כנז' שהכל שוין בכך. מ"מ ס"ל להירו' דורד ישן אין כחו יפה אלא לאסור ולא ליאסר. שהוא פולט ואינו בולע. דומיא דההיא דתנן שילהי פ"י דתרומות [משנה יא] היינו טעמי' דהירושלמי דלא מצי לאוקמי לסיפא בורד של ששית. דקים ליה דאינו נאסר מיד אע"פ שהוא ישן. וכחו גדול ליתן טעמו בשמן. אעפ"כ אינו מקבל טעם השמן להיות נאסר. משו"ה שבקה למתני' דדחקה ומוקמא נפשה בתר פתרי כנ"ל נכון. והא הוא דלא אסיק הר"ש אדעתיה דאיכא לפלוגי בהכי. והוה ס"ד דכי אמרינן דורד נותן טעם. הכי נמי דקולט את הטעם וכנז'. אבל ודאי כ"ע מודו דורד חדש אינו נ"ט. 
+<b>והרבתי"ט </b>הבין דהר"ש מפרש אליבא דהירוש' דה"ט דרישא דמתני' דורד חדש אינו אוסר משום דאכתי לא הגיע שעת הביעור. אף על גב דאליבא דירו' לא שני לן בין ורד חדש לענין נתינת טעם. דלעולם חדש וישן שוין אליביה דנותנין טעם מיד. ולא אסיר בסיפא אלא משום דמיירי לאחר שעת בעורו. ולהכי קא קשיא ליה ז"ל. א"כ מ"ש רישא דורד חדש אינו אוסר. והלא כבר נתן טעם בשמן מיד. והרי כבר כתב הרע"ב דאף קודם הביעור בנ"ט עכ"ל. וכתב עוד דקשיא נמי דהר"ש דידיה אדידיה וכו'. ועוד וחק בפרושם כולה מילתא תליא בשעת ביעור. ולמאי תנן חדש בישן ליתני ורד שכבשו בשמן וכו' ע"כ. ור"ל דבין חדש בין ישן משמע: 
+<b>איברא </b>לפום מאי דפרישנא הכל ניחא. ומשום האי קושיא ודאי צ"ל דלהירושלמי נמי פשיטא לי' דורד חדש וישן אינן שוין. שזה נ"ט וזה אנ"ט. דמשו"ה פלגינהו תנא. ורישא דמתני' ה"ט דשרי. משום דליכא נ"ט לגמרי. ול"ק מידי דהר"ש דידיה אדידיה דלדידן אתי שפיר וק"ל: 
+<b>ונפלאתי </b>מאד ממ"ש הרבתי"ט דהר"ש לא פירש בדבריו בהדיא. דס"ל קודם ביעור שלא במינה נמי בנ"ט. ורצה לפרש לשון הר"ש דה"ק אבל שלא במינה ל"מ קודם הביעור דאינו אוסר כלל ע"כ. ולפ"ד אין שביעית אוסרת קודם הביעור כלל. אפילו בנ"ט לא במינו ולא בשאינו מינו וק"ל. וחשב שכן דעת הר"ש שרי ליה מריה וכמדומה שמפני טרדת עיונו לא ראה מה שכתוב לפניו שכן פירש הר"ש בהדיא ברישא דסיפא דשביעית אוסרת כ"ש במינה. כגון לאחר הביעור. אבל קודם הביעור אין בו קדושת שביעי' עד שיהא בו בנ"ט. אם במינו דינו בנ"ט. כ"ש שלא במינו דעיקר שיעורא דנ"ט לא שייך אלא גבי שלא במינו. וגבי מינו אינו אלא חומרא. כיון דלא אתי לידי נותן טעם: 
+<b>הרי </b>שדבריו מפורשים מבוארים כדברי הרע"ב כי ממנו לוקח פירושו. ואולי נשמט לשון הר"ש בכאן בנוסח שהיה לפני הרבתי"ט וקצת הוכחה. שהרי אין בלשון הר"ש כמ"ש תי"ט. אבל הברור כמ"ש דאפ"ה לא קשיא כלל. דוק היטב ותנוח דעתך בעזה"י: 
+<b>ומין במינו כ"ש. </b>מ"ש הרע"ב והר"ש ז"ל שקודם הביעור אין בו קדושת שביעית עד שיהא בו בנ"ט אפילו במינו. צריך עיון מנ"ל ז"ל ואף על פי שהרבתי"ט ז"ל. היה סבור לומר שאפילו בנ"ט אין בו דין קדושת שביעית כמ"ש לעיל. ורצה לייחס אותה דעה זרה להר"ש ז"ל. חלילה לו להר"ש ז"ל לומר כן. כאשר הראת למעלה כי משגה הוא אצל הרבתי"ט ז"ל לחשוד הר"ש בכך: 
+<b>ואולם </b>אני תמיה בהפך מאין למד הר"ש לומר כן. ואפילו הא דבעי נ"ט קשיא לי. דלדידי הוה מסתברא כיון דכללא הוא גבי תנא דמתניתין לכל איסורין שבתורה דמין במינו במשהו. א"כ מ"ש גבי קדושת שביעית דליבעי נ"ט: 
+<b>ואיברא </b>טעמיה דהר"ש נ"ל פשוט דנפקא לי' מרישא דמתניתין. דקתני ילקט הורד ותו לא. משמע דשמן שרי לגמרי בשל ששית. ואמאי נהי דלא יהיב ביה טעמא כל שהוא מיהא הוי והו"ל למימר שיהנה מהשמן בקדושת שביעי'. אלא על כרחך צ"ל דקדושת שביעית לא חמירא כולי האי: 
+<b>אבל </b>מ"מ לענ"ד אינה ראיה מכרחת. דאיכא למימר בורד חדש בישן אפי' כל דהו ליכא. דאע"ג דמין במינו בכל שהו ולא בעי שיעורא. אפ"ה פורתא ממשא או טעמא כל דהו בעי. דבציר מהכי לאו מיידי הוא ולא שייך לאסור כלום: 
+<b>והגע </b>בעצמך דברים האסורים בהנאה שאוסרין בכל שהן. אם נגע בהן דבר של היתר או שנפל לתוכו אפי' בלח ובצונן. וכי נאסר הוא. והלא בהדחה סגי ליה. וכי הא דתנן שילהי ע"ז יין נסך שנפל ע"ג ענבים ידיחם והן מותרות [ד' ס"ה ע"ב]. וה"ה איפכא ענבים דאיסורא שנפלו ליין ולמשקין דהיתירא מלקטן והמשקין מותרין כשהיו. כיון דלא בלעי מידי. דלא בעינן הדחה אלא לדבר לח לפי שנסרך ונדבק: 
+<b>וא"כ </b>הכא ברישא דהורד חדש שאינו נ"ט כלל בשמן כדלעיל. כשלקטו לא נתערב ממנו בשמן כלום ואפי' משהו ליכא. ומשום מאי ליתסר. כך היה נראה בעיני. דהך תנא דידן דמשוי כל איסורין שבתורה. הכי נמי דמחמיר בפירות שביעית כה"ג דמין במינו במשהו. דהא קדושת שביעית דאורייתא. אלא שדעת הר"ש רחבה מדעתנו. ודברינו בטלים אצל דבריו ז"ל. עם היות הדברים מוכיחין מאד כדעתנו. ולאו ק"ו הוא שהרי אם בביעור שכל עיקרו אינו אלא מדבריהם (עיין פ"ט) [משנה ה'] החמירו כל כך. בקדושת פירות שביעית של תורה לא כל שכן. אף שי"ל בדוחק היא הנותנת. רחוק הוא מאד ודוק: 
+<b>שביעית אוסרת כל שהוא במינה. </b>כתב בתי"ט ז"ל תימה למאי הדר תני לה והרי זה הכלל ללמד על עצמו של שביעית בא. ויפה הקשה: 
+<b>אלא </b>שתירוצו דחוק לאוקמי בגידולין לחוד. (ולא לבד מחמת שכתב הר"ש דשלא במינה לא יתכן בגידולין. כי בזה י"ל כמ"ש הרבתי"ט בדוחק דנסיב לה באיידי. ועי"ל טוב מזה דילמא בשלא במינה נמי משכחת לה. ואליבא דר"י דפרקא קמא (דכלאים מ"ז) ותלמודא דנדרים [ד' נ"ח ע"ב] לא נסיב לה אגידולים לחוד. אלא דקסבר דמתני' כיילא נמי גידולין בזה הכלל. דכל שהוא דאסר במינו בין בתלוש בין במחובר משמע ליה: 
+<b>ומשו"ה </b>נ"ל דלק"מ תמיהת הר"ש וק"ל. ומ"מ קושית הרב תי"ט ודאי קשיא. דמשנה יתירא היא. ובס"ד אשכחנא מרגניתא דכולה בבא צריכא: 
+<b>ולבר </b>מהא דאמרן לעיל. דאיכא למימר דלענין קדושת שביעית ס"ל נמי להך דמין במינו במשהו. דא"כ איכא לפרושי נמי להך סיפא כמשמעה. דהיינו דקמ"ל בהדיא דשביעי' אוסרת כ"ש במינו. דהיינו פירות שביעית שנתערבו בשל ששית בשביעית. בין עירוב דתלוש או דמחובר. אשמעינן האידנא דנהגא בהו נמי דין קדושת שביעית עצמה קודם הביעור. אלא דבהא כיון דפליג הר"ש ז"ל לא קאמינא וכדכתיבנא: 
+<b>אבל </b>תו אית לן תרי גווני שפירי לתרוצי יתורא דמתני'. איבעית אימא חד בלח וחד ביבש וצריכי. דסד"א לח הוא דאסר במינו בכל שהוא. אבל יבש דאפי' טובא לא יהיב טעמא. ולא מיתסר אפילו בששים. אלא משום גזרה דילמא אתי לידי נ"ט בקדרה. בכ"ש אימא לא. דכולי האי לא גזרו. ואי הוי תני חדא הוה אמינא מאי במינו ושלא במינו. לח דווקא דמסתבר טפי. קמ"ל תרתי: 
+<b>ואב"א </b>לישנא אחרינא דעדיף טפי. ורישא דזה הכלל במאי עסקינן בשביעית עצמה. דאם נתערב מין במינו במשהו. ושלא במינו בנ"ט. והשהה אותו עד שעת הביעור. חייב לבער כל חד כדיניה. והיינו דלא נקט לשון איסור. דמיירי דנתערב בהיתר. וקמ"ל דאפ"ה חוזר וניעור בשעת הביעור. וחייב לבער: 
+<b>וסיפא </b>מילתא אחריתא היא. דהיינו דדייק בלישניה שביעית אוסרת. משום דהשת' בזמן איסורא קאי. דמטיא שעת הביעור. ואח"כ נתערב. ואצטריך לאשמועינן דכה"ג נמי אוסר מין במינו בכ"ש ושלא במינו בנ"ט. דאי מכללא קמא לא שמעת מידי. דשאני תערובת דשביעית עצמה דחמיר. משום דהוה ליה כדבר שיש לו מתירין. דקיי"ל בכל דוכתא דאוסר בכ"ש [ביצה ד' ג' ע"ב]: 
+<b>דהיינו </b>טעמיה דר"ש התם בנדרים. דמהדר להו לרבנן אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה בנ"ט. פירוש דר"ש ס"ל דאין שביעית אוסרת בכ"ש במינו. אלא לענין אם נתערב בשביעית קודם הביעור. דכיון דיש לו תקנה. לאכול התערובות קודם שתגיע שעת הביעור. אית ליה דין דבר שיש לו מתירין. דאוסר בכל שהוא. אבל לאכילה. דהיינו אם לא נתערבו עד אחר הביעור דנאסרין באכילה. אינן אוסרין אלא בנ"ט כיון שאין להם מתירין. ומדר"ש נשמע לרבנן דמותבי ליה מהכא. דע"כ ס"ל דהך בבא בתרא כללא הוא. אפי' לאכילה דאוסר בכל שהו במינו בכל גוונא. דהאי תנא מחמיר במין במינו. אפי' בדבר שאין לו מתירין: 
+<b>משו"ה </b>תרווייהו צריכי. דאי מכללא דרישא. הו"א דה"ט דמחמיר בכ"ש משום דדמי לדבר שיש לו מתירין וכר"ש. ואכתי בהגיע שעת הביעור. דהו"ל דבר שאל"מ. סד"א דאינו אוסרת כלל. אלא לעולם בנ"ט. קמ"ל דלא שני ליה לתנא דמתני' בין דשיל"מ לדשאל"מ. דהא באמת רישא נמי לא הוי דשיל"מ. כיון שאין היתר לאיסורו. ולא דמי לדשיל"מ דעלמא. אלא ל"ש. והשתא א"ש דכולה מתני' צריכא ולא כדי נסבא. והוא דבר ברור כפתור ופרח במשנתינו. עמ"ש במ"ח פ"ט בס"ד: 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<small>משנה לחם<br><b>להדלקת הנר </b> ער"ש שכתב ובירושלמי מסיק ולא מדליקין בשמן שרפה לא בב"כ מפני בזיון קדשים כו'. ולא נתברר לנו מק"א כו'. <b>שמא</b> י"ל בזה. דאשביעית קאי (דבר הנלמד מענינו הוא) ר"ל בשביעית אין מדליקין שמן שריפה בב"כ כו'. כשאר ימות השנה. משום דנפק מנה חורבא. שיסברו שגם שמן שרפה של שביעית. ניתן להדלקת כל אדם. כי יחשבוהו הפקר. ויקחו ממנו גם זרים לצרכם ולכל תשמישם בביתם. שלא ברשות כהן. והיינו בזיון קדשים. ר"ל תרומה. שגם היא נקראת קודש. שישתמשו בו להדיוט לזרים.</small>
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>שכרו מותר.</b> כתב תי"ט וא"ת מ"ש מצובע בשכר דמ"ג פ"ז עכ"ל. ונ"ל פשוט דלק"מ דהכא טעמא מאי שכרו מותר. משום דשוכר פועל ללקוט לו מציאות הוא. ומגבי' מציאה הוא. ומגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. ולא מכר לו כלום. רק שכר פעולתו בלבד הוא נוטל: 
+<b>והעבודה </b>שכך פירשתי מסברתי. ושוב מצאתי ראיתי שכ"כ התו' בע"ז (דס"ב) [ד"ה לקוט] ממש כלשון זה שאמר לי לבי בעזה"י. והוסיפו התו' שם לבאר שאפי' למ"ד לא קנה חבירו אתי נמי שפיר דהכא לא נתכוין לזכות לעצמו. מ"מ קנה ע"ש: 
+<b>והשתא </b>דאתינן להכי לא דמי כלל לצובע בשכר דלעיל. דהתם ע"כ בצובע משלו מיירי דאי משל בע"ה. ודאי שרי כדכתיבנא התם. דכה"ג ודאי להכא דמיא דשרי. ולא אסרינן התם אלא משום דעושה המלאכה בפירות שביעית שלו. דדמי ודאי לסחורה. כיון דבדידיה קטרח על מנת למוכרו לאחרים. וכדכתיבנא התם דאב"א התם בלוקט מתחלה עסקינן. ואב"א אפילו בלקט לעצמו והותיר. מ"מ בצבע אסור. ע"ש מילתא בטעמא דברים ברורים בעזה"י: 
+<b>ובין כך </b>או כך הדבר ברור שאינן דומין לגמרי. כמ"ש דהכא בפועל העושה בשל בע"ה מיירי. שאינו נוטל דמי שיווי הפירות כלל. רק שכר פעולתו בלבד. ואין כאן דמי פ"ש. ושם עושה בשלו שדמי הצבע ושכר המלאכה הוא נוטל. שהרי עכ"פ יש כאן מדמי פ"ש עצמן. לבד שכר המלאכה שהשביח בפ"ש. שהן נתפסין בקדושת שביעית. וזה מבואר ונכון מאד לחלק בין הפרקים הללו: 
+<b>ומ"ש </b>הרבתי"ט לתרץ בסברא רצונית הוא דוחק בלי ראיה. מלבד שלא יצדק מ"ש דצובע אגב דרווח טפי אסור. דהיכי דמי אי בצובע בשל אחרים. הא ודאי פשיטא דשרי אע"ג דרווח טובא. ואי בצובע משלו מאי איריא משום דרווח. אפי' כי לא רווח ליתסר. משום דעביד סחורה בפ"ש שלו ובמתכוין כנ"ל: 
+<b>ונ"מ </b>לדינא בעיבידתא דלא רווח בה טובא דאליביה דהרבתי"ט ז"ל שרי אפי' בפ"ש שלו. ולדידי פשיטא לי דל"ש. ולעולם אסור להשתכר בפ"ש שלו במתכוין. ונראין דברינו דלא פלוג רבנן ואסרו כל מלאכת פ"ש שלו שעושה לסחורה. ולדבריו ז"ל נתנו דבריהם לשיעורין. ודוק היטב בכל מ"ש: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ד"ה שכרו ש"ה. חברו נ"ב (כה"ג אליבא דכ"ע. עיין מציעא דקיח"א).</small>
+
+Mishnah 5
+
+<b>ולכולן הוא נותן מתנת חנם. </b>לשון הרע"ב לכל הני דתנינן וכו'. ואע"פ שיודע שבשביל שנתן לו מתנה לא יתבע ממנו שכר. עכ"ל: 
+<b>ולא </b>מצאתי זה לא בפירוש הר"ש ולא בהר"מ ז"ל ולא ידעתי מנין לו. ואם משום דקשיא ליה פשיטא צריכא למימר. ומאי איריא הני דתני ולכולן. אטו לשאר אינשי אסור. אלא ה"ק ולכל אלו הוא נותן אע"ג דיודע שלא יתבענו. ולא מבעיא בשאר כל אדם: 
+<b>אי משום </b>הא לאו דיוקא הוא. דהא ודאי צריכא דסד"א מתנה כזביני. דאי לאו דמטי ליה הנאה מניה לא יהיב ליה כדאמרינן בפ' ב"ה [מגילה ד' כ"ו ע"ב]. והו"א בשביעית נמי אסירא משום לתא דמכר. וכדאסרינן גבי צביעה עיין פ"ז מ"ג. קמ"ל דלית לן בה. דכיון דלא ניתנה ליתבע ההיא הנאה. לא דמי לפריעת חוב (ולסחורה לא דמיא היכי דלא עביד בה מלאכה. דומיא דצביעה וכדפרישית לעיל ודוק): 
+<b>אבל </b>היכא דאית ליה להני חוב גמור עליה דהיאך וניתן ליתבע אי לאו דפייסינהו בפ"ש. היכי מצי פטר נפשי' בפ"ש. הא תנן אין פורעין חוב מדמי שביעית לעיל משנה ד'. ואע"ג דלא פירש בהדיא לשם שכרן מאי הוי. ומאן פליג ליה בהכי הא סתמא תנן לעיל לא ישלם לו מדמי שביעית. ואי איתא מאי נ"מ לן מניה. הא מצי לשלומי לנחתום נמי בכה"ג. דיהיב ליה בסתמא שלא לשם חובו. והיכי קפסיק ותני שלא ישלם לו מדמי שביעית דמשמע כלל וכלל לא. אלא ודאי לא שנא. דבכל אופן דפטר נפשיה מחוב גמור לא שרי. ואי עבד יאכל כנגדן. וכדתנינן תמן בשקלים [פ' ב' משנה ב'] מדמי מ"ש ומדמי שביעית יאכל כנגדן: 
+<b>ומסיפא </b>דנקט ולכולן נמי ליכא למידק מידי. דה"ה נמי דהוי מצי למינקט שאר כל אדם. דהכל שוה לענין זה. ולא נקטינהו אלא איידי דרישא. דבעי למיתני דאין נותנין אפי' לאלו שיש מהן הנאת הגוף: 
+<b>אי נמי </b>בסיפא נמי בדווקא נקטינהו. משום דודאי הויא ליה הנאה מנייהו. כדאמרינן דסתמא דמילתא הכי הוא. דהנותן אי לאו משום הנאה דמטי ליה לא קיהיב. והני אע"ג דאתהני מנייהו. אם לא נעשה חוב עליו. קמ"ל דאפ"ה מותר לחזור ולגומלן מתנת חנם מפ"ש. וכ"ש שרשאי ליתן מ"ח לכל אדם. שאין דרכו ליהנות ממנו: 
+<b>אבל </b>לעולם בחוב גמור לא קמיירי. דלא מצי מיפטר נפשיה בפ"ש. אפי' בדיהיב ליה סתם. ואפי' במקדים המתנה ע"מ שיהנה ממנו במרחץ ותספורת ואינך דמתני'. (ואולי לזה כיוון הרע"ב במ"ש אע"פ שיודע שלא יתבע ממנו שכר. ר"ל כשיכנס אח"כ למרחץ או להסתפר לא יבקש שכר ויעשה עמו בחנם): 
+<b>נ"ל </b>שאם כמערים. (דהיינו בנותן לו ומיד נהנה אפי' בסתם) אסור כמו רבית מוקדמת אבל ודאי במקדים לו המתנה זמן רב. שעדיין לא הוצרך ליהנות ממנו. וגם אינו נותן לו בשביל כך כדי שיהנה ממנו. בזה נראין הדברים שמותר הוא. אע"פ שיודע שהמקבל יעשה אח"כ עמו בחנם. כיון דאיהו לא קמיכוין להכי לית לן בה: 
+<small>משנה לחם<br><b>ולא לבלן </b>עיין הגוזל קמא (קב"א) ובלו"ה (ל"ט) <b>וצ"ע</b> אי פליג ר"י דהתם. אסתם מתניתין דהכא.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<small>משנה לחם<br><b>במקצה </b>הוא כלי ברזל שקוצצין בו תאנים. כפי פירש"י. והוא כמו מקצועה. מן במקצועות (ישעיה מ') וכן בלשון משנה משהוקפלו המקצועות ודרך לשון חכמים להבליע העי"ן ולהשמיטה כ"פ. ופיר"מ בזה תמוה. וכדומה שכך הוא פירוש חרבה לדעתו. גם הוא שם מקום. כמו חורבה. אך זר הוא בענין משנה זו.</small>
+
+Mishnah 7
+
+<b>שלא יביאנו לידי פסול. </b>שאם נפסל בשביל שמן של תרומה ישרף הכל לשון הרע"ב. וכ"פ הר"מ ז"ל: 
+<b>ותמוה </b>הוא דמפני הספק לא היו אוסרין. וגם כהנים אוכלי תרומה זריזין הן. ולא חיישינן להכי. ובשמעתא דאין מביאין קדשים לבית הפסול (זבחים דע"ו) משמע בהדיא דמשום לתא דתרומה נגעו בה. לפי שממעט באכילתה ונפסלת בזמן הביעור בודאי. וכ"פ הר"ש ז"ל: 
+
+Mishnah 8
+
+<small>משנה לחם<br><b>ובהמה טמאה </b>עספ"ק דבכורות.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>יאכל כנגדם </b>הביא הר"ש ירו'. אר"י זאת אומרת אסור ליקח אשה מדמי שביעית. <b>פירוש</b> אסור לכתחלה. אבל דיעבד ודאי מקודשת. כדשמעינן ממתניתין דאחיות. פ"ב דקידושין. ע"ש (דנב"א).</small>
+
+Mishnah 9
+
+<b>עור שסכו ר"א אומר ידלק. </b>ק' לי טובא. אע"ג דודאי ר"א הכי ס"ל בכל דוכתא. דזה וזה גורם אסור. כדאמרינן בפ' כ"ש [פסחים דף כ"ז ע"א] שכן היה ר"א אומר בכל האיסורין שבתורה. מ"מ רמי דר"א אדר"א דהא שמעינן ליה בשילהי מס' ע"א [אולי צ"ל בשילהי פ' כל הצלמים ד' מ"ט ע"ב] דשרי בהולכת הנאה לים המלח אע"ג דזהו גורם. ואטו מי חמירא לי' שביעית מע"א: 
+<b>ואפשר </b>דהיינו דקאמר ר"ע לא אומר מה שר"א אומר בו. למימרא דהך תנא לאו דסמכא הוא. ואיפכא ס"ל לר"א ומיקל טפי. כדפי' הרע"ב אליבא דחד לישנא בירושלמי: 
+<b>ואפ"ה </b>מסתברא דאפי' לת"ק אליבא דר"א בדווקא נקט עור שסכו. דמינכרא הנאתו דשמן טובא דמרככו. ועושהו ראוי למלאכת כלים וסנדלים דהוי ליה גורם גדול וחשוב. בהא הוא דמחמיר. ודילמא משום דאזיל נמי לטעמיה דפ"ב דערלה. דאחר ראשון אני בא דהו"ל ראשון לחודיה הגורם. והכי נמי השמן שהשביח את העור וגרם גמר מלאכתו ושבחו ניכר. נידון כמוהו ליאסר כולו: 
+<b>אבל </b>בכלים גמורים שסכן. דלא מינכרא שבחא דשמן דלאו גורם הוא כל כך. שאפי' סך בו מנעלים וסנדלים. אחר שכבר עשויין הן ונגמרה מלאכתן. ולא היה העור צריך לרככו יותר. אע"פ שחזר אח"כ וסכן. לייפותן בעלמא הוא דעבד ואין שבח ניכר בכלים כל כך. בהו ודאי מודה ר"א דיאכל כנגדן ותו לא. (וכי הא סברא דאמינא לה מנפשי אשכחן דמפליג תלמודא לענין שבת דלעבדו אסור לצחצחו מותר כדאי' שילהי תולין): 
+<b>והיינו </b>דאיכפל תנא לאשמועינן פלוגתייהו דר"א ורבנן בעור דווקא. ולא מסיק לפלוגתייהו גבי כלים דלעיל. ולא כמ"ש בתי"ט. דאם כן הו"ל משנה יתירה. ותו איכא למידק בה חכמים היינו ת"ק. ואליבא דידן ניחא וק"ל: 
+<b>ותו </b>דאפשר לומר נמי איכא בינייהו. ת"ק בעור נמי כר"א ס"ל. אי נמי חכמים בעור הוא דפליגי. אבל בכלים איכא למימר כיון דמטיא ליה הנאה לאדם. כגון שסך מנעלו כדי שיהא יפה יותר לנועלו. מותר. ונא בעו שיאכל כנגדן. אלא בעור דאכתי לא חזי להנאת אדם כלל. ולא קבעי ליה אלא לצורך העור לבד להשביחו דוק ותשכח טעמא: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>עור שסכו. דשרי בהולכת הנאה לים המלח. אע"ג דזה וזה גורם שרי צ"ל.</small>
+
+Mishnah 10
+
+<b>האוכל פת כותים כאוכל בשר חזיר. </b>ז"ל הרב תי"ט ומשמע דלאחר שגזרו על הכותים איירינן. וקשה דלתני עכו"ם עכ"ל: 
+<b>ולא </b>ידענא מהיכא משמע. ובודאי בימי חכמי המשנה הקדמונים כר"א ור"ע לא נעשו עדיין כנכרים. אלא בימי תנאים אחרונים כגון ר"מ ור"ג האחרון גזרו עליהם ולא קיבלו מהם. עד שבאו ר"א ור"א גזור וקבלו מנייהו כבפ"ק דחולין [דף ו' ע"א] ולא מנייהו איירי במתני'. ולא ידעתי מי הצריכו לכך דהא ר"א הוא דס"ל הכי ויחידאה הוא ופליגי רבנן עליה. ובהכי אזדא ליה כל השקלא וטריא שכתב הרב ז"ל בכאן. דלא צריך כלל: 
+<b>ואף </b>לפמ"ש ז"ל לא אדע מה קשה לו ליתני עכו"ם. דפת עכו"ם לא אצטריכא ליה דמי"ח דבר הוא [שבת דף י"ז ע"ב] ולית בה פלוגתא. והא קמ"ל דכותים נמי עשאום אח"כ כעכו"ם. אע"פ שלא גזרו עליהן תלמידי שמאי והלל שגזרו י"ח דבר דקדמי טובא: 
+<b>ותו </b>איכא למימר דפת כותים אצטריכא ליה. דקמ"ל דכל פתן נאסר. משא"כ פש"ג דלא נאסר פת פלטר [ע"ז דף ל"ה ע"ב]. ואע"ג דאמרינן שעשאום כגוים לכל דבריהם. לא להקל אמרו אלא להחמיר. שנתנו להם כל דין גוים לחומרא ועוד החמירו עליהם יותר ואסרו כל פתן ועשוהו כבשר חזיר. ולא הגדילו כל כך האיסור בפת ש"ג דהני גריעי דהוה להו מומרים: 
+<b>עוד </b>כתב הרב והר"ש מפרש דמחמיר בפת כותים משום דלא מעשרי. ולפירושו קשה אמאי תנן פת ליתני האוכל פירות כותים עכ"ל. והא נמי לק"מ דהא אמרינן התם במסכת דמאי [פרק ה' משנה ט]. דכותים עשורי מעשרי ודאי. אלא שחשודין למכור פירות טבל. דאין נזהרין להכשיל אחרים. וכמ"ש בתי"ט גופיה הכא. א"כ פת דידהו דווקא צריכא ליה. ולרבותא נקטה דאע"ג שהיא פת שלו. שעשאה למאכלו ולא למכור. דלא בפת פלטר מיירי אלא פתן סתמא. אע"ג דודאי מיזהר זהיר בה ועישר והפריש חלתה. אעפ"כ אסורה באכילה כבשר חזיר. וכ"ש פירות שסתמן עומדין לימכר. פשיטא דאסורין משל כותים כבשר חזיר. משום דודאי לא מעשרי למכור לאחרים. ומשו"ה אסרו אפילו פתו שעשה לעצמו. משום דלא פלוג בגזרתייהו. ואי לא הא לא קיימא הא. וזה דבר ברור וכפתור ופרח אליבא דפירושו דהר"ש: 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ונלקחין מכל אדם בשביעית. </b>כתב הרע"ב ומן המשומר אפילו כחצי איסר אסור: 
+<b>ונ"ל </b>טעם נכון למה אמרו דווקא חצי איסר. והיינו משום דמעיקרא קאמר דמוסרין לע"ה דמי ג' סעודות. וקיי"ל בעירובין [ד' פ"ב ע"ב] ובשילהי פאה [פ' ח' משנה ז'] ובכמה דוכתי. דככר בפונדיון הוי שתי סעודות. והפונדיון הוא שני איסרין. נמצא סעודה באיסר ומשום דנקט מעיקרא שיעורא דג' סעודות שהוא אכילה ליום. נקט השתא נמי חצי איסר. דהו"ל חצי סעודה. דקמ"ל דבשמור אפי' חצי סעודה א' אסור: 
+<b>ותו </b>למ"ד צא מהן מחצה לחנוני [שם בעירובין ד' פ"ב ע"ב] שמשתכר בככר הנאפה. א"כ בתבואה הניקחת מן השוק משכחת. דמטי כדי סעודה א' לחצי איסר. ובהכי עסקינן בלוקח מן השוק. ודווקא כחצי איסר. דהו"ל שיעור סעודה הוא דאסור. הא בציר מהכי דליכא שיעור שביעה לא. דלא גזרו כולי האי וזה ישר מאד: 
+<b>ספיחי חרדל מותרין שלא נחשדו עליהן. </b>לשומרן שאינן חשובין בעיניהם. כדאיתא בירושלמי. ולשון הרע"ב אינו מדוקדק קצת: 
+
+Mishnah 2
+
+<small>משנה לחם<br><b>ועבר הירדן</b> סתם. הוא במזרחו של ירדן. ועמ"ש בס"ד מ"י פי"ג דכתובות.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>והגליל </b>חלקי שאר שבטים. מעבר לירדן ימה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ושפל לוד</b> מ"ש רע"ב לקוח הוא מפירושו של הר"מ. <b>ופלא</b> גדול על חכם מופלא כמוהו. שיאמר דבר זר כזה. וכי מה ענין לוד ובית חורון והר המלך לעבר הירדן. במ"כ נפל בטעות מפורסם. כי לוד בארץ יהודה ובנימן. והיא מערי המצורות אשר ליהודה. וכן בית חורון מבואר בספר יהושע שהוא מעבר הלז. <b>והאמת</b> דהני תלת. פירושא דשלש קמאי דארץ יהודה נינהו. אבל שלש ארצות שבעבר הירדן. לא נזכרו במשנה. ור"ח שנאן בתוספתא. שם תמצאם על נכון.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<small>משנה לחם<br><b>וכל הארצות</b> כו'. עפיר"ש ז"ל. והשתא זיתים ניחא שכל הארצות שוות אבל ענבים כו'. <b>נראה</b> שצ"ל אבל תמרים. ועדיין הלשון צ"ע. כמדומה גרסא אחרת היתה להר"ש בגמרא דידן בפמש"נ.</small>
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>רג"א כל שכלה וכו'. </b>והלכה כדבריו. כתב הרב תי"ט ז"ל אבל תימא אי הלכה כר"ג א"כ הא דפירש הר"ב בספ"י [נ"ב צ"ל בס"פ ז'] דשביעית אוסרת בנ"ט קודם הביעור דלא כהילכתא עכ"ל: 
+<b>ושותא </b>דמר לא ידענא ומאי דעתיה. דמה ענין שביעית שאוסרת בנ"ט קודם הביעור. דלענין קדושת שביעית אתמר כדפרישית התם. דבנתערב של ששית בשביעית קיימינן התם. עלה קאי התם דבעי לעולם נ"ט. כדי לחייב כל התערובות בקדושת שביעית שלא להפסידן ושלא לעשותן סחורה כדין פירות שביעית גופייהו דנהגא בהו קדושה לפני הביעור. אבל לענין ביעור דהכא מיירי בפ"ש לחודייהו והגיע שעת ביעור. מה ראיה מדבר שנוהג לפני הביעור. דדבר אחר הוא לגמרי. דאפשר לומר שחמור ואפשר קל (עמ"ש לעיל ספ"ז): 
+<b>ופלא </b>עצום אדמהדר אפירכי ממ"ש הרע"ב הו"ל לאתויי ממתני' לאקשויי מדין הביעור גופיה. דהא תנינן תמן [פ' ז' משנה ז'] שביעית אוסרת מין בשא"מ בנ"ט. והרי כאן שהגיע שעת ביעור לירק א' שבחבית שחייב לבערו. ואפ"ה אינו אוסר את השאר. ולאחר הביעור מי איכא מאן דאמר דאינו אוסר בנותן טעם: 
+<b>איברא </b>דהא נמי לק"מ. דאיכא לאוקמי ההיא דשביעית אוסרת בנתערב אחר שעת איסורו. שכבר הגיעה שעת הביעור ונאסר הוא דאוסר בנ"ט. אבל אם נתערב בהיתר. כבר בטל ואינו חוזר וניעור לאסור. עד שתגיע עונת הביעור לעיקר. דהטעם כמי שאינו מאחר שנתבטל בהיתר. ומיצרך צריכי תרתי בבי כדכתבינן התם: 
+<b>ואי נמי </b>כלישנא אחרינא דפרישנא התם. דחד בבא לנתערב בשביעית עצמה קאתי. דקמ"ל דאפ"ה חוזר וניעור. לאסור בשעת הביעור. מ"מ איכא למימר דלא קיי"ל הכין. אלא דווקא אם נתערב לאחר הביעור הוא דאוסר דקאי ליה ר"ג כוותיה דההוא תנא. אבל קודם הביעור קיי"ל כר"ג. דלא מחמיר לחייב הכל בביעור. מאחר שנתערב בהיתר: 
+<b>ולא </b>דמי לנ"ט דאוסר בשביעית עצמה לענין קדושת שביעית שבזמן איסורו נתערב. ועוד שהיא מן התורה. משא"כ בביעור שעיקרו אינו אלא מד"ס. ולכן הקילו בו שיאכלנו אפילו על האחרון. ומה שאוסר אחר שעת הביעור לפי שכבר נאסר. ובאיסורא קמערב: 
+<b>אי נמי </b>אפי' תימא כולה מתני' דהתם נמי ר"ג היא. ואף למאי דאמינא דהתם בתערובת דלפני הביעור עסקינן דנאסר וחייב בביעור. מיהו מודה ר"ג בשהגיע שעת הביעור של אחרון שהכל נאסר. רצוני אע"פ שיש עמו דברים של היתר ושל ששית. הכל מתבער עמו מאחר שנ"ט. ולא מיקל הכא אלא כל זמן שלא הגיעה שעת ביעור האחרון ודוק כך נ"ל ברור ולא קשיאן פסקי אהדדי: 
+<small>משנה לחם<br><b>בית נטופה</b> ע"ל רפ"ז דפאה.</small>
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>מאימתי נהנין ושורפין בתבן. </b>עיין לעיל שילהי פ"ח בתי"ט [משנה י"א] דצריך לפרש כאן הנאה ושריפה לצורך מלאכה. ולא לצורך הנאת גוף האדם. לפמ"ש בכ"מ שם בלישנא בתרא: 
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>ימכרו לאוכליהן. </b>כתב הרע"ב שיפרע אותן. ונ"ל דהכי קאמר שהאוכלן בין הוא בין אחרים יפרעו דמיהן. ולא נתנו לאוכליהן בחנם. וזה מוכרח שא"א לומר שהוא יפרע הדמים. ואחרים שמקבלים מתנה ממנו יאכלו בחנם. שא"כ הרי הם אוכלים בטובה: 
+<b>וגם </b>אין לומר שדווקא הוא לבדו יפרע דמיהם. ולא יתן לאחרים אפי' בדמים. כי מה טעם בזה. מאחר שאין לו טובת הנאה מהם. שסוף סוף הדמים מתחלקים לכל אדם. מה לי הוא או אחר שיפרע דמיהן ויתחלקו. ועוד למה יקנסוהו שיפרעם בעל כרחו מה פשעו ומה חטאתו: 
+<b>אלא </b>ודאי לא שנא הוא או אחרים שוין בזה. שכל האוכל יתן דמיהן. כדי שלא יבואו לאוכלן בטובת הנאה. ובזה נסתלקה קושית התי"ט: 
+<b>ודנקט </b>לאוכליהן נראה לי דהך סתמא כר"י דמתני' דלעיל. שאין אוכלין אחר הביעור כ"א עניי' והיינו אוכליהן. דר"א סבירא ליה הני שרו בהו אף לדברי ב"ש. וחכמים קסברי דאפי' לאוכליהן שמותרין אחר הביעור. לא ינתנו פירות הללו לדברי ב"ש. אלא ימכרו אפי' לאוכליהן: 
+<b>ודקתני </b>תו ודמיהן יתחלקו לכל אדם. נ"ל דהכי פירושו שהדמים הללו כל העניים שוין בהם. ר"ל אפי' העניים הללו שלקחום לאוכלן ופרעו דמיהן. יכולין שוב ליקח חלק בדמים. והרי הן כשאר כל אדם שזוכין בפירות שביעית או בדמיהן. דסתמא היינו עניים כדאמרן. ויד כולן שוה בו. שלא תאמר שהלוקחים פירות אלו. נסתלקו מהם שאין להם עוד זכות בו. שלא יהא נראה כהערמה: 
+<b>או </b>שלא תחשוב דעבדו להו תקנתא במכירה משום היכרא בעלמא. כדי שידעו שפירות שביעית אינן נאכלין בטובה. ומיהא בדמיהן לא גזרו. ועניים הללו שפרעו דמיהן. קודמין לזכות בהן לכל אדם. קמ"ל דיד כל אדם עניי עולם שוה בהן. דלא ניתב כל הדמים ללוקחים הללו. דמיחזי כהערמה. אבל יכולין ליטול חלק בדמים. דכיון שאין להם חלק בו יותר משאר עניים. אין כאן טובה ושרי. אבל אין הכוונה בשאר כל אדם לכלול גם העשירים. ודוק: 
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>אם היה החדש מעובר משמט. </b>דניתן ליתבע כיון דאגלאי מילתא דחול היה וסוף שביעית. ואף ע"פ שלא היה יכול לתובעו בו ביום מחמת ספק יו"ט ובי"ט גופי' לא ניתן ליתבע לכ"ע. וא"כ הא לא קרינא ביה לא יגוש. צ"ל כיון דסוף אתי לידי יגוש. אף על גב דהשתא בשביעית ליכא אפ"ה משמט: 
+<b>ואזדא </b>לה מתניתין כי לישנא קמא דשמואל פ"ק דמכות [ד' ג' ע"א]. דהמלוה לי' שנים שביעית משמטתו וכרבא דשני ליה: 
+<b>והכי </b>הוא סוגיא דשבת ריש שואל [ד' קמ"ח ע"ב]. דמותבינן התם למ"ד הלואת י"ט לא ניתנה ליתבע. מאי משמט דתנן הכא. הרי היא שמוטה ועומדת. משמע הא למ"ד ניתנה ליתבע ניחא. ואף על גב דבי"ט כ"ע מודו דלא ניתן ליתבע. ולא קרינן ביה לא יגוש בשביעי'. וא"כ מאי טעמא משמט. אלא ע"כ התם ס"ל כלישנא קמא דשמואל כנ"ל דרבא קאי בשטתיה. משו"ה לא פריך אלא למ"ד לא ניתנה ליתבע: 
+<b>והר"ש </b>הביא סוגיא דהשואל והניחה בתימה מפני אותה של מכות. ור"ל לישנא בתר' אליבא דשמואל התם. ולא ידעתי מה הכריחו לכך ומאי קשיא ליה כיון דתרי לישני נינהו. (אף על גב דהך בתראה הוא. לא מהני לדחוייה לסתם סוגיא אחריתא). וס"ל לתלמודא התם כלישנא קמא כדס"ל נמי לרבא. ומשו"ה פסקו כן רבים מהפוסקים. וכמ"ש שם גם בתו' והרא"ש. והך סוגיא דשבת ודאי מסייעא להו נמי. 
+<b>והתימא </b>מהרא"ש שלא זכרה שם לסייע פסקו של ריב"א ז"ל: 
+<b>ותו </b>תמיה לי טובא הא סתם מתני' דהכא ודאי לא אתיא אלא כלישנא קמא דשמואל כדכתיבנא. דאי לאו הכי מ"ט משמט וקשיא לכ"ע. ואיך לא נסתייעו ממנה הפוסקים. והר"ש ז"ל במאי מוקי למתני': 
+<b>והואיל </b>דהירו' דחוק כמ"ש ז"ל עצמו. גם מ"ש הוא ז"ל שמא כיון דאגלאי מילתא דחול הוה הוא דוחק. שע"י כך יהא נחשב כמי שראוי לתובעו. והלא באמת לא היה יכול לתובעו. ולמה יפסיד זה מעותיו בכך: 
+<b>ותלמודא </b>דשבת דקאמר הך סברא. דמהני מאי דאגלאי מילתא למפרע לשוויה ניתן ליתבע. היינו להבא. שמאחר שנודע למפרע שחול היה יום ההלוואה. מעתה ניתן ליתבע בסוף וקרינא ביה לא יגוש דנשמט. דתלמודא דהתם ס"ל כלישנא קמא דשמואל כנ"ל: 
+<b>אבל </b>להר"ש ז"ל דפשיטא ליה כלישנא בתרא דווקא. לא מהניא הך סברא ומאי איכא למימר. ונ"ל דלמ"ד כלישנא בתרא צריך לפרש משנתינו דמיירי בבאו עדים מן המנחה ולמעלה. (וכן ראיתי גם בפי' הרא"ש אבל לא ה"ט דחקיה. דלא קאתי אלא לפרושי. היכי משכחת ליה מעובר מתקנת ריב"ז ואילך). ועדיין שהות ביום לתובעו בשביעית עצמה. משו"ה קרינא ביה לא יגוש. ואע"פ שנראה קצת דוחק. על כרחנו צ"ל כן. דאלת"ה תיקשי נמי אתלמודא דמכות. אמאי לא מייתי התם מתניתין דהכא לסיועי לשמואל בלישנא קמא ותיובתא לבתרא: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלחם </b>שמים. מן המנחה ולמעלה נ"ב (ולמחר תקנה. שאין מקבלין עדותן אחר המנחה. דחול הוא לכל דבר עד שבאו. שגם הלוים אמרו בו שירה של חול. לכן גם לענין תביעת חוב חול הוא. ואין נוהגין בו קודש. אלא לאחר שכבר באו. כי היכי דלא לזלזלו ביה).</small>
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>שכל חוב שיש לי שאגבנו. </b>בתי"ט אייתי לישנא דגמרא דגיטין [ד' ל"ו ע"א] שיש לי אצל פלוני. ונוסחא קייטא הוא. ולאו ספרא דווקנא כתביה. דהך דידן דייק טפי. דהכי מוכח בהדיא לקמן במ"ה. דאחד לוה מה' כותב לכל א' וה' מא' כותב א' לכולן. על כרחך לומר שאינו זקוק לפרוט שמות לווין שלו. שאל"כ אין זה פרוזבול א' לכולן. דמה לי אם כוללן בשטר. ופורט שמו של כל א'. או כותב שטר מיוחד לכל א' היינו הך: 
+<b>ומה </b>בין סיפא לרישא. דהא ודאי א' הלוה מה' אם רצו המלוין לכתוב פרוזבול א' לכולן כותבין כה"ג נמי ע"י שיכתבו כלל (כדרך ששנינו בגיטין ה' שכתבו כלל בתוך הגט פ' מגרש פלוני') בתוכו פלוני ופלוני ופלוני מוסרין כל חוב שיש להם על פלוני. שמועיל ודאי כאילו כתב כל א' פרוזבול מיוחד. שאין בין זה לזה כלום. וזה פשוט וברור בעיני: 
+<b>וע"כ </b>צריך לומר דהיינו דאיכא בינייהו. א' הלוה מה' צריכין ודאי לפרוט שמותיהן של המלוין. והיינו פרוזבול לכל א'. משא"כ בה' לוין מא' חינו צריך לפרוט שמות הלווין כלל. אלא כותב סתם כל חוב שיש לי. וא"צ להזכיר פלוני וכנוסחת משנתינו וכ"ה נוסחת הרמב"ם. והמוסיף אינו אלא גורע וק"ל: 
+
+Mishnah 5
+
+<b>פרוזבול המאוחר פסול. </b>דכיון דמילי נינהו ולא מימסרו להפקיע ממון אלא מתקנתו של הלל. צריך לפחות שיהא החוב בעין דווקא. ולא חל כשעדיין לא הלוה. שבדברים הלנו אין כח ב"ד יפה להפקיע ממון. שעדיין אינו חוב: 
+<b>ודעת </b>הר"מ ז"ל בפירושו בהיפך שהפרוזבול אינו מועיל אלא דווקא כשנכתב קודם ההלואה. והיינו מוקדם דתנן שאז יש לו כח להפקיע חיוב השמטה. לפי שקדם הפרוזבול לחלות החוב ומצות השמטה. אבל הפרוזבול המאוחר שהוא הנכתב אחר ההלואה פסול. לפי שכבר חלה מצות השמטה על החוב. עד שלא נכתב הפרוזבול. ושוב אין בו כח להפקיע חיוב התורה שחל קודם. ואע"פ שיש קצת טעם בפירושו עלובה עסה וכו' שבחבור חזר בו ומפרש כהר"ש: 
+<b>וצל"ע </b>אם פרוזבול נכתב שלא מדעת הלוה. והכי מסתברא ודאי דבמלוה לחוד תליא מילתא. ולא איכפת לן בלוה מידי. דעל כרחו מפקיע חובו. ואע"פ שתחלה הלוהו בלי פרוזבול. הולך אח"כ אצל ב"ד וכותבין לו לפני שביעית: 
+<b>וליכא </b>למידק מהא דמאוחר פסול. לפמ"ש לעיל ה"ט משום דמאוחר הו"ל מילי בעלמא דלא מפקעי מידי. ואיברא לפי' הר"מ הנ"ל נראה דבעי דעת הלוה. שיתרצה נכך קודם ההלואה דווקא ודוק: 
+<small>משנה לחם<br><b>יקבל </b>כלומר רשאי לקבל. וכן הא דבסמוך פירושו כך. רשאי הוא לקבל מהם. אם ירצה.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<small>משנה לחם<br><b>מזכה לו </b>מלוה ללוה ע"י אחר. אע"ג דחוב הוא לו. <b>תקנת</b> חכמים היא. מפני תקנת הלוים. דניחא להו בהכי. כי היכי דלוזפי להו. משום הכי זכות הוא דהוה להו.</small>
+
+Mishnah 7
+
+<small>משנה לחם<br><b>כוורת </b>ז"ל הרע"ב. ב) כשהוא מחוברת הכל מודים שהיא כקרקע. ואם מונחת על גבי יתדות. הכל מודים שהיא ככלים. לא נחלקו אלא שמונחת ע"ג קרקע. ואינה מחוברת. ע"כ. <b>דבר </b>זה חדוש הוא. שלא נמצא בפירוש הר"מ ולא בר"ש. והתימה שלא שת לבו בתי"ט לבארו מניין לו. כדרכו. <b>שוב</b> מצאתיו בפירוש הרא"ש. בודאי ממנו לקח רע"ב. אבל באמת לע"ד לא נהיר. <b>ואף</b> אם אמת הדבר. דבמחובר לקרקע כ"ע מודו. כדקיי"ל בעלמא. דמחובר לקרקע הרי הוא כקרקע. וה"נ משמע להדיא בהמוכר את הבית (דס"ו. כי משם לוקח פירושו של הרא"ש בכאן) <b>אכן</b> מש"ע דבמונח ע"ג יתדות לד"ה ה"ה ככלים. זהו כלל הצריך לפרט. לפי שאינו בהחלט. <b>ואמנם </b>פלוגתא דר"א וחכמים לדעתי. אינה אלא דווקא במונח ע"ג יתדות. דאל"ה. האיכא מקומו (כדאוקי תלמודא בהשולח. בעציץ נקוב. דנקיט בסיכי. מה"ט) דבכה"ג צ"ל דמודו רבנן דהויא כקרקע. <b>לכן</b> אשוב אתפלא מאד מתי"ט שכתב. בשם פירוש מאן דהו. דמיירי שאין המקום שאול לו (וגנוב הוא אתו מפירוש הרא"ש) וכתב עליו ופשוט הוא. <b>ולא</b> ידענא מאי פשיטותא. איפכל תנא לאשמועינן כה"ג. (וכי יש לך אדם שאין לו מקום להעמיד כוורת) וכל כי ה"ג לאו במקומה עומדת. <b>ותו</b> אי הכי. מאי דוחקיה דתלמודא. לאוקמה בדנקיט בסיכי. <b>אבל</b> באמת בעל פירוש הנ"ל לא חש לקמחיה. אלא ודאי הכא במאי עסקינן. אפילו בקרקע דלוה. ובמונח ע"ג יתדות דווקא. ומשום דאינו נקוב. פליגי רבנן. הא בנקוב. אפי' רבנן מודו דכקרקע דמי. וזה ברור מאד בס"ד.</small>
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>לא יחזיר לבניו. </b>הטעם הראשון שכתב בתי"ט ז"ל מסתבר: 
+<b>אמנם </b>מ"ש במ"ב ועי"ל דאם אביו גר לא יועיל לו חזרתו לסורו וכו'. אין לו מקום לפמ"ש הרע"ב עיין עליו. דאי הכי אמאי רוח חכמים נוחה הימנו. בלדתו נמי שלא בקדושה. אלא ע"כ צריך לומר שיטעה בכך. ויסבור שאם יחזור לסורו יירש את אביו ודוק: 
+<b>והא </b>דלא חיישינן נמי בלדתו בקדושה שמא יחזור לסורו בטעות. צ"ל כיון דישראל גמור הוא לא חיישינן להכי. ותו דווקא לדתו שלא בקדושה שכבר היה ראוי לירש. אייכא למיחש שמא יחזור. דילמא טעי למימר דמהני חזרתו נסורו. משא"כ בלדתו בקדושה. שלא היה ראוי לירש מעולם. לא חיישינן: 
+<b>ואם החזיר </b>מ"ש הרע"ב דבלדתו בקדושה אין רוח חכמים נוחה הימנו. הוא דווקא למימרא דלאו שפיר עבד. וטעמא רבה איכא במילתא עיין בתו' דקדושין [ד' י"ח ע"א ד"ה כאן]: 
+<b>וכל המקיים דברו רוח חכמים נוחה הימנו. </b>דהן שלך צדק. כתב בתי"ט ואסמכתא בעלמא היא. דאלת"ה א"כ עובר בעשה הו"ל למתניי' עכ"ל: 
+<b>ואי </b>משו"ה לא איריא אטו כל היכא דאיכא עשה קתני הכי. והא ממילא משמע ודאי. ותו משום רישא נסיב הך לישנא איידי דקתני מעיקרא בגר רוח חכמים נוחה דודאי לאו דבר תורה הוא. (אע"ג דרמיזא נמי באורייתא דכתיב ואהבתם את הגר). נקיט נמי סיפא רוח חכמים. 
+<b>ולא </b>תסברא דבלא"ה נמי מי ליכא עשה במילתא. דהא קרא כתיב מדבר שקר תרחק. ואפי' בדבריש של מה בכך אסור לשנות מהאי טעמא ועובר בעשה בלי ספק. וכאן אזהרה יתירה לדברים המביאים לידי מעשה: 
+סליקא לה מסכת שביעית בס"ד 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Sheviit/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Sheviit/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9a01044595352c0a9e28c8d6d919db563b465455
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Sheviit/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,515 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Sheviit
+לחם שמים על משנה שביעית
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Sheviit
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה שביעית
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>אם ראויין לעשות. </b>אעפ"י שאין עושין. הר"ש. ודיקא נמי דקתני ראוין ולא קתני עושין. וצ"ע איך משערין זה אם ראוין. או אינם ראוין. מאחר שאינן עושין. ונראה שהכל לפי גודל האילן בו משערין אם גדול כל כך שאם היה של תאנה כיוצא בו. היה ראוי לעשות ככר דבילה. ועיין לקמן מ"ד: 
+
+Mishnah 3
+
+<b>אחד אילן סרק. </b>בירושלמי פריך כיון דאין פירי הרי נראה כמתקן שדהו לצורך שביעית. והיה אפשר לומר בזה דהאי תנא כי תנא דכלאים פ"ו מ"ה ע"ש: 
+
+Mishnah 4
+
+<b>היו עשרה ולמעלה בין עושין ובין שאינן עושין. </b>פירוש שאין ראוין לעשות מפני קטנן כדפרישית במ"ב. ומ"מ הן אילנות שיצאו מכלל נטיעות דמפרש להו בסוף פרקין. דהא הנטיעות חורשין עד ר"ה ואילו הכא באין עושין עד העצרת ותו לא: 
+<b>ואפילו </b>למ"ד דהכא נמי עד ר"ה. ע"כ לאו מדין נטיעות משתעי. דא"כ מתני' דלקמן [משנה ו'] דעשר נטיעות דרישא כדי נסבא. אלא ודאי הכא מאילנות מיירי שכבר גדלו. ואעפ"כ אין ראוין לעשות ככר. שלא גדלו עדיין כל צרכן. ואי תני י' אילנות שאין עושין שחורשין בית סאה בשבילן. הו"א משום דאילנות גדולות הן וקרובים לעשות כשיעור משו"ה שרי. אבל נטיעות ילדות שקטנות מאד לא חשיבי ואסור. ואי תני נטיעות סד"א דווקא נטיעות טובות דתאנה וזית וכיוצא בהן. אבל אילן סרק לא אפי' גדולים. אם לא הגיעו לכשיעור. קמ"ל וצריכי תרווייהו: 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>סהר. </b>בד"א (מב"י) נקוד בחול"ם הסמ"ך. ואינו נכון שאיננו מענין בית הסוהר דקרא. וצ"ל פת"ח לפי שהוא ענין סבוב מלשון סחרו אל ארץ בחילוף ה"א בחי"ת כדכתב הרע"ב. ונ"ל עוד שא"צ לחילוף האותיות אבל מפני שהוא היקף עגול נקרא כן על שהוא כדמות צורת לבנה שגם היא נקראת סהר לטעם זה על שם שהיא עגולה צנה וסוחר' מתרגמינן תריסא ועגילא [תהילים קפ' צ"א]. לפי שמקפת את האדם בעגול מכל סביביו: 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>המסקל. </b>מ"ש בתי"ט במ"ב לתמוה על הרמב"ם שלא חילק בין תלוש למחובר כדאיתא בירושלמי. באמת לשון הירושלמי שם אינו ברור. דצ"ע מאי קשיא ליה. ואפשר ג"כ דמחובר דירו' היינו נוגעות בארץ ודוק: 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<small>משנה לחם<br><b>בטובה </b>בחזוק טובה. ור"ל שאינו רשאי להחזיק לו טובה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מ"ש </b>תי"ט משמע דהיינו דווקא גסין. <b>אין</b> לו הבנה. דאי תקנתא להך גיסא הואי. למאי אצטריכו לתקוני שילקטו שלא בטובה וק"ל. אלא ממילא נמנעו מללקוט הדקין. שאין להם צורך בהם. גם לא יקוו לקבל החזקת טובה בעד הטורח. ולפיכך אמרו בירושלמי. שלא הספיקה תקנה ראשונה. שעדיין אמרו שלא בטובה לקטנו. <b>ואי</b> כדברי תי"ט מאי איכפת לן אי עבדי בטובה. וזה מבואר. גם דברי הר"ש ורע"ב מוכיחים כך.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>שנטייבה. </b>שנחרשה שתי פעמים ומתניתין בשעת הסכנה שהתירו לחרוש פ"א כן פי' רע"ב: 
+<b>ופירושו </b>זה אינו מכוון למ"ש בנתקוצה שנטלו קוציה. דא"כ נטייבה היינו נחרשה אפי' פ"א כדאיתא בירושלמי. ועל דעתהון דרבנן דמפרשי נטייבה ב"פ. הוי נתקוצה חרישה א'. והכי הו"ל לרע"ב לפרש ברישא דאי חרישה מותרת כ"ש נטילת הקוצי' שעדיין אין השדה ראויה לזריעה. אבל אי אשמעינן נטילת קוצים דלא אסרא. אכתי לא ידעי' דחרישה שריא. וארכבה למתני' אתרי ריכשי. ולא ידענא אמאי: 
+<b>והוי </b>יודע שרש"י פירש בגיטין [ד' מ"ד ע"ב] ובמ"ק [ד' י"ג ע"א] נתקוצה שנטלו קוציה התלושי' דוקא. דאילו מחוברין. כיון דעבודת קרקע ומלאכה אסורה מדאורייתא היא לא תזרע ולטעמי' אזיל דס"ל כל עבודת הקרקע אסורה בשביעית דבר תורה. כ"ש חרישה דאוסרת אפי' פ"א. דחרישה ודאי הויא עבודה טפי ומהניא לזריעה כדאמרן. ותפס לו רש"י שטת הירו' הראשונה דמיירי כשאין שם מלכות אונסת. א"נ אפי' במקום שהמלכות אונסת. לא התירו אלא במקום שלא החזיקו עולי בבל. דשביעית נוהגת בו מדבריהם. אבל במקום שהחזיקו. דמן התורה הוא. אסור לעולם וכדעת הראב"ד ז"ל בהשגות [פ' א' הל' י"א]: 
+<b>ודע </b>שמ"ש שהתירו לחרוש ולזרוע כדי ליתן המס הקצוב למלך. לא הותר אלא כדי המס או צורך המלך האנס בלבד. אף למ"ד דחרישה אינה אוסרת ד"ת. וכ"כ הרמב"ם בהדי' פ"א מהלכות שמטה [שם]: 
+<b>אין אוכלין פירותיה. </b>יש לידע דהך נטייבה דסיפא לא דמי לנטייבה דרישא. דההוא בשדה לבן. והך דהכא בשדה בית האילן מיירי. שחורשין אותו כדי שיוציאו האילנות פירות הרבה כדתנן ריש מכילתין: 
+<b>ובהכי </b>עסקינן השתא בשדה בית האילן שנטייבה פליגי בה ב"ש וב"ה. דאילו שדה לבן שצמחה לכ"ע אין אוכלין פירותיה בשביעי'. שהרי ע"כ נזרע' בשביעי' ותנן בפ"ב דתרומות' [משנה ג'] הנוטע בשביעי' בין מזיד בין שוגג יעקור. כ"ש דאסור באכילה. ואפי' צמחו בה פירות תבואה וקטניות מאליהן. הרי שנינו כל הספיחין אסורין [פרק ט' משנה א']. אלא על כרחך כדאמרן דפירות האילנות תנן הכא שלא נזרעו וספיחיהן גם כן מותרין. דלא גזרו עלייהו. ואפ"ה אסרי ב"ש בנטייבה. משום קנסא דעביד עבודה בשביעית: 
+<b>ומ"ש </b>בתי"ט. בטעמא דב"ש דאין אוכלין משום דחרישה וזריעה הוא שהתירו ומשום אונס דוקא (ומשו"ה לא פליגי אלא בנטייבה דהיינו ב"פ אבל חרישה א' לכ"ע שריא אף לכתחלה) ולב"ה בכל גוונא דנטייבה אוכלין כנ"ל כוונתו בודאי ודוק. צל"ע דאי הכי אוקמה למתני' דלא כהילכתא. דהא קיי"ל דאוכלין פירות של שדה שנטייבה כב"ה. וכ"כ הר"מ בפ"ד [הל' א'] ובההיא דזורע את השדה מפני האונס ודאי לא שרי אלא דבר הצריך לאנס בלבד. וכדכתיבנא לעיל משמא דהרמב"ם. הא ע"כ לאו היינו טעמא דב"ה ולדידן ניחא בס"ד ודוק: 
+<b>שוב </b>זיכני השי"ת ומצאתי בפי' הרא"ש כלשון זה שדה האילן שנטייבה פליגי ביה ב"ש וב"ה. ושמחתי מאד שכיוונתי לדעתו הרחבה אף ששנאה כמשה מפי הגבורה. והן הן הדברים שנאמרו למשה מסיני: 
+
+Mishnah 3
+
+<small>משנה לחם<br><b>ושואלים בשלומם</b> עמ"ש בס"ד בחידושי גמרא סוף פרק ה' דגטין.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>המדל. </b>פירש הרע"ב כדי שיגדל ויתעבה וצ"ל בין מדל וזירוד כו' ואין טעם יפה לחלק דזימור מדאורייתא כו' ומה לי שמזמר וכורת מקצת מהאילן כדי שיגדל. או שכורת אילן א' כדי שיגדל הב'. הילכך נראה כפי' הרמב"ם שכתב המדל הוא שיכרתם להיות עצים לאש כו' עכ"ל תי"ט: 
+<b>ולא </b>ידענא אמאי ניחא ליה טפי בפי' הרמב"ם. דאכתי תיקשי הא קיי"ל זומר וצריך לעצים חייב משום נוטע [שבת ד' ע"ג ע"ב]. א"כ אדקשיא ליה אכריתת אילן שלא הוזכר איסורו בשום מקום בבירור (רצוני לענין עבודה כ"א אצל בתולת שקמה ודוק) תקשי ליה אזמירה שהיא אב מלאכה ואף שהיא לעצים. ומיהו בהא איכא למימר דמפרש הר"מ כריתת אילני הזתים לגמרי: 
+<b>איברא </b>הא תנן לקמן מ"ו המזנב בגפנים. ופירש הר"מ התם בהדיא שכורת קצת מן הענפים וע"כ לצורך האילן הוא. ולכן לא זכר שם הר"מ שכורתן לעצים. ותדע דע"כ הכי הוא. דאל"ה אי ענפים טובים נינהו ולא מזקי לאילן. אפי' בשאר שנים אסור להפסידן להסקה. וכ"ש בשביעית דרחמנא אמר לאכלה. ואי נמי מפסדי היינו זמירה וכי זמר לעצים מאי הוי. מ"מ שרי ודוק. (וכ"כ הרע"ב והר"ש משם הערוך. ובאמת עיינתי בערוך שבידי. ולא מצאתי בו כלשונם ז"ל. אלא כך כתב שהוא הקוטע מקצת גפנים) ומאי עביד ביה הרב בת"יט לשטת הר"מ דהיכי שרי והא היינו זמירה דכתיבא באורייתא. 
+<b>ואם </b>תרצה לומר שכבר נשמר הר"מ מזה באמרו שם כשלא נתכוין לזמור כמו שנתפייס בתי"ט בכך. א"כ תמה על עצמך כל הטורח הזה כאן למה. שהרי לפ"ז לא היה צריך הרב לדחוק עצמו כאן לפרש מדל דווקא כפירוש הר"מ שהיא כריתת העצים לאש. דאפי' תימא כפי' המפרשים דלצורך האילן קעביד. ומיירי נמי כה"ג. ואי נמי התם נמי בכורת הענפים לעצים להסקה לחוד הוא דקבעי. (אע"פ שהוא דוחק עצום כדאמרן דלא שרו להסקה אלא כי מזקי לאילן וממילא האילן משביח ע"י כך. ועוד עץ הזמורה לא יצלח להסקה כי תוכו נחר. ואף הר"מ לא כתב שם כן) לוקמה הכא נמי גבי זתים. ואע"ג דקעביד בגוף האילן לשתרי. ואיברא לא ידענא היכי שייך למימר דלא מתכוין לזמור דהא פסיק רישא הוא ודאי. ובחבור השמיטו הר"מ דסתם לן במתני' המזנב ולא הזכיר תנא שאינו מתכוין. ונ"ל דהיינו טעמיה דהדר ביה: 
+<b>ומ"ש </b>הרב תי"ט דאין טעם יפה לחלק בין זימור ובין מדל. תמיה לי אטו לא שני לן בזימור גופיה. אע"ג דמדאורייתא אסיר. דאי ס"ד ליכא לפלוגי ביה. בתוספת שביעית אמאי שרי דתנן מקרסמין מזרדין כו' וקוטמין [פ' ב' משנה ג']. דהא כל הני בכלל זמירה ממש נינהו ואפ"ה שרו. וזמירה דמדאורייתא בתוספת שביעית מי שריא (עיין ריש מכילתין). ותו אפי' בשביעית אשכחן דשרי לקשקש ולעדור בזתים ותחת הגפנים וזולת זה מעבודת הקרקע והאילנות שהותרו בשביעית. וע"כ צ"ל כדשנינן בתלמודין (פ' לולב הגזול) [טעות סופר צ"ל בפ' לולב וערבה ד' מ"ד ע"ב] ובפר"י [ע"ז] (ד"נ ע"ב) דתרי קשקושי הוו אברויי אילני אסיר ואוקומי אילני שרי. וכל הני אוקומי אילני הוו משו"ה שרו. אפי' באילן עצמו וניכר שהוא לצרכו: 
+<b>הוא </b>הדין נמי נימא אנן דמשו"ה שרי המדל והמזנב בזתים ובגפנים משום פסידא. דאי לא שקיל להו פסדי הנך דמכחשי טובא אי שביק לכולהו. ולעולם אפי' מתכוין להכי דהיינו לצורך האילן ולא לעצים דהסקה נמי שרי אפילו לזמור באילן עצמו. כ"ש בקציצת אילנות שלמים דלא הוי בכלל זומר לגמרי. דאע"ג דצורך האילן הוא פשיטא דשרי כי היכי דלא לפסיד טפי. וא"כ אין צורך כלל לומר שצריך לעצים דווקא. וגם שלא יתכוין. אלא ודאי בלא"ה נמי. ואע"ג דממילא משביח האילן שרי כפי' הר"ש. והיינו משום דאיירי בגוונא דאי לא מדל ומזנב מפסדי כולהו ודוק היטב. ועמ"ש לעיל מ"ד פ"ז דפאה: 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>המזנב. </b>עמ"ש לעיל מ"ד בס"ד: 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>מותר לקוצצו. </b>שכבר הפרי ראוי לאכילה. ומשום קוצץ אילנות טובות ליכא אם הי' מעולה בדמים. לכאורה משמע דבשאר שני שבוע דליכא קפידא דהפסד. ולא חיישינן אלא לאיסורא דקציצת אילנות. לעולם מותר לקוץ אם היה מעולה בדמים: 
+<b>ובתשו' </b>הוכחתי דע"כ צ"ל דאפי' בשאר שני שבוע איכא קפידא. שעכ"פ לא יקוץ קודם זמנן של אילנות השנוי כאן במשנתנו. ואפי' היה מעולה בדמים. ואין ביניהם אלא שבשביעית איסורו מפורש מד"ת. ובשאר שני שבוע איסורו מד"ק. ואי נמי בשאר שני שבוע לאו משום איסורא נגעו בה. אלא סכנתא היא כי קייץ מקמי דמטי זימנא. אע"ג דמעולה בדמים. או אפשר דאדם חשוב שאני וכי הא דתנן לקמן שילהי פ"ח בכה"ג. ואם מתחשב הוא לא ירחוץ. ואיכא לפלוגי נמי בין דקעבד איהו בידיה או ע"י אחרי' ע"ש בתשובה הארכתי: 
+<b>רשב"ג אומר הכל לפי הזית. </b>שאם הוא כזית הנטופה וכגון שהיה שפכוני אי ביישני. אפי' פחות מרובע חשוב. ולא יקוצני כך נ"ל: 
+<b>וכתב </b>הרמב"ם בפירושו אין הלכה כרשב"ג. וכן סתם בחבורו [פ' ו' מהל' מלכים הל' ט'] דמשמע ליה דלא פלוג רבנן בזתים לענין זה שכולן שיעורן ברובע. ולא ידעתי מנ"ל למפסק דלא כרשב"ג. דהא כללא הוא כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ מעוצור"א: 
+<b>איברא </b>דהרמב"ם לא משגח בהאי כללא. וס"ל דאמוראי פליגי עליה דר"י בהך כללא. וכן דעת רבים וגדולים הביאם הרב תי"ט בערובין פ"ח מ"ז ע"ש. מ"מ נ"ל דבכל מקום דפסקו הפוסקים דלא כוותיה טעמם ונימוקם עמם. מהכרח ראיות מן התלמוד ומאמוראי בתראי דוק ותשכח: 
+<small>משנה לחם<br><b>משיגרעו</b> בירו' אר"י משיזחילו מים. <b>נ"ל</b> דנפקא ליה מלישנא דקרא (איוב ל"ו) כי יגרע נטפי מים.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>סד"ה מותר. נ"ב כתוב בצוואת רי"ח בס"ח. אילן העושה פירות ב"פ בשנה. יש לקוצצו מיד ולא יניחו אותו כלל. <b>ואני</b> אומר. אל תשחיתהו כי ברכה בו. אבל נראה שמעצמו יפסד. כי יתייבש מהר. אחר שהרבה להוציא זרעו בלי עת קצוב.</small>
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>א"ל לא אמרו אלא בנות שוח. כ</b>תב בתי"ט ולא נתפרש הטעם למה לא אמרו כן בפרסאות. דכיון שנחנטו בשביעית שיהא לפירותיהן דין שביעית ולמה יהא להם דין ירק דבתר לקיטה עכ"ל. משמע ליה להרב ז"ל דבשביעית אזלינן בתר חנטה בפירות האילן. משום הכי קשיא ליה: 
+<b>ואף </b>לפ"ז נ"ל ליישב בדרך נכון מדוע לא אמרו כן בפרסאות. דהיכא אזלינן בתר חנטה באילנות. דווקא העושין כעין שתי בריכות בשנה. כגון סתם תאנה דאין לקיטתה כאחת. להכי אזול בהו רבנן בתר חנטה. אבל באילנות שאין עושין כי אם בריכה א'. אזול בתר לקיטה. כדאיתא בפ"ק דר"ה (דטו"ב) דנהגו העם בחרובין כר' נחמיה דס"ל הכי: 
+<b>ואע"ג </b>דמשמע התם דדווקא לענין מעשר קיי"ל כר"נ. ולא לענין שביעית. כדמוכח ממשנתינו. דלזימנין אזלינן בה בתר חנטה משום חומרא דשביעית. מכל מקום הא שמעינן מהתם דמה שאמרו בבנות שוח. חומרא היא גבי שביעית. וסבירא להו לרבנן דפליגי אפרסאות. כיון דבנות שוח גופייהו חומרא בעלמא הוא. דהא גבי מעשר אזלינן בהו בתר לקיטה. הבו דלא לוסיף עלייהו. שאין לך אלא מה שאמרו. ולא להוסיף עליהן הפרסאות. אע"פ שעושות לשתי שנים. ושמא איזה חילוק היה ידוע להם. אולי הפרסאות רובן חונטים בשנת גמירתן (שוב ראיתי בירושלמי דטעמייהו דרבנן דפליגי עליה דר"י. משום דבהרבה מקומות עושין לשנה א') אבל אין צורך לידע הטעם. מאחר שחומר הוא שהחמירו בבנות שוח. אין לך בו אלא חידושו שכן היא המדה: 
+<b>ועכ"פ </b>טעם גדול יש למה דינן אחר לקיטה כירק. דהכי הוא סוגיא דתלמודא כנז'. כיון שאין עושין אלא בריכה א'. וזה מוכרח דודאי לא הויין כסתם תאנה שעושה כשתי בריכות. תדע מדפריך מנה ר"ל לר' יוחנן. על כרחך צ"ל כדכתבו התו' שם [ר"ה ד' ט"ו ע"ב ד"ה נהגו]. דדוקא סתם תאנה לא הויא לקיטתה כאחת. אבל ב"ש לא. והוא הדין פרסאות דכוותייהו. דלאו תאנה סתמא נינהו. ודומיא דרישא ודאי איירי דלקיטתן כאחת. משו"ה ניחא דדינן כירק בתר לקיטה. אע"ג דאחמור בב"ש כנז'. והרי זה נכון: 
+<b>אבל </b>עכשיו צריך אני להודיעך שאין האמת כמו שחשב הרב תי"ט כאן. דבכל פירות האילן אזלינן בתר חנטה לשביעית לדברי הכל. דמשו"ה קשיא ליה מאי שנא פרסאות דלא. והא ליתא דגבי שביעית לא הלכו אלא אחר עונת המעשרות וכ"פ הר"מ ז"ל בפ"ד מהל' שמטה. ולא הוזכרה חנטה אלא לענין מעשרות. וב"ש ודאי שניין כיון דעושות לג' שנים אחמור בהו רבנן ואזול בתר חנטה: 
+<b>והשתא </b>ניחא דפרסאות אוקמינהו אדינייהו דשאר אילנות. דכי הגיעו לעונת המעשרות בשביעית. הכי נמי דנהגא בהו שביעית במ"ש. ולאו כירק שוינהו: 
+<b>ועדיין </b>צל"ע ברמב"ם דכתב בפ"ד [הל' ט"ז] גבי ב"ש נמי דלא הויא שביעית שלהן שניה אלא כשידוע שבאו לעונת המעשרות בשביעית. א"כ כל האילנות שוין בכך דהכל תלוי בהגיעו לעונת המעשרות. אי הכי ת"ק ור"י במאי פליגי. ומ"ט לא אמרו אלא ב"ש. דהא אי ידעינן דאתו לעונת המעשרות. ודאי ליכא לפלוגי בין פרסאות ובין כל האילנות. דמאי שנא הני. וזה פלא גדול: 
+<b>ולענ"ד </b>א"א לפרש משנתינו עפ"ד הר"מ בחבורו. אלא ודאי תנא דידן אזיל בתר חנטה וגבי ב"ש דווקא. ופרסאות ס"ל דדינייהו כשאר אילנות. אי בתר לקיטה. או בתר עונת המעשרות. ור"י ס"ל דפרסאות שוין לב"ש דבתרוייהו אזלינן בתר חנטה. אע"ג דבשאר אילנות לאו בחנטה תליא מילתא דשביעית וכנז'. אי נמי כ"ע מודו דכל האילנות שוין לענין שביעית דאזלינן בכולהו בתר חנטה. או אחר עונת המעשרות. ות"ק ור"י בהא קמיפלגי אי חיישינן למיעוטא נמי. וה"פ דמתני' ב"ש שנגמרו בשנייה. בידוע שחנטו או הגיעו לעונת המעשרות בשביעית. לפיכך שביעית שלהן שנייה. והפרסאות שנגמרו במוצאי שביעית לדברי ר"י שביעית שלהן מוצאי שביעית. שידוע שבאו לכלל חיוב בשביעית. וחלקו עליו שלא אמרו כן בפרסאות לפי שאין כולן עושות לשתי שנים אלא רובן בשנה א' הן גדלים לגמרי. ואזלינן בתר רובא. מיהא בדידעינן דבאו לכלל חיוב בשביעית. לית דין ולית דיין דשביעית נוהגת בהן למ"ש. אע"פ שנגמרו בפטור. אבל לרמב"ם אף בב"ש צריך לידע שהגיעו בשביעית לעונת המעשרות. עיין לשונו ותבין. ע"כ אי אפשר לומר כן: 
+<b>ואיברא </b>הרמב"ם לאו משום דפסק כת"ק דידן. כתב בחבורו דינא דבנות שוח. אלא קאתי לאשמועינן דכל האילנות שוין לענין זה שהולכין בהן אחר עונת המעשרות גם לשביעית. דלפ"ז ב"ש שעושות לג' שנים. צריך שיגיעו לעונת המעשרות בשביעית. לשתנהוג בהן שביעית בשנייה. ונקט ב"ש וה"ה לפרסאות היכי דשכיחן. דכשהגיעו לעונת המעשרות בשביעית. פשיטא דשביעית שלהן מוצאי שביעית. דמאי שנא משאר כל האילנות. ואם ב"ש שוות לכולן. כל שכן הפרסאות שהן דומין יותר לשאר אילנות וזה פשוט. ומבואר שעל פי דינו של הר"מ ז"ל בחבורו אין מקום לחלק בין פרסאות לשאר. ולא נקט ב"ש אלא לדוגמא באילנות שאין עושין בשנה א'. וחדא נקט וה"ה לכל דדמי להו דלא פלוג בכולהו. וצריך לומר שחזר בו ממ"ש בפירושו שפסק דלא כר"י. שהרי לפי דבריו בחבור אין כאן פסק לא כר"י ולא כחכמים. אלא דעת שלישית ודוק. וצ"ע מנין לו. וי"ל קצת. עיין פיר' הרא"ש במשנה זו שהוא תמוה וצ"ל שט"ס יש בו ודוק: 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>אם לקטו עניים עליו לקטו. </b>דעלי הלוף יש להן ביעור. ואע"ג דמתקיים בארץ זמן מרובה כדכתב הרע"ב הכא. ותנן לקמן פרק ז' [משנה ב'] דהמתקיים בארץ אין לו ביעור. צריך לומר כיון שאין סופן להקשות. הן מתקלקלין כששוהין הרבה במחובר. והוי ליה אינו מתקיים בארץ. ועיין לקמן ריש פ"ז ומ"ה שם. ומ"ש בסמוך: 
+
+Mishnah 4
+
+<b>לוף של ערב שביעית. </b>ז"ל התי"ט פירש הרע"ב ולא הוסיף בשביעית שאם הוסיף אסור לעוקרו. משום הפסד פרי ע"כ. (וכצ"ל בלשון הרע"ב) ואין זה מכוון עם מ"ש הרב ז"ל עצמו בדבור שלפני זה במשנה ג' דלעיל. דכי אסרינן ספיחים. היינו בהנך דתחלת גדולן בשביעית כו'. והרי אלו דברים סותרים אלו את אלו: 
+<b>ואין </b>לחלק בין הפסד פירות שביעית. ובין היתר אכילה. דודאי כל הספיחין המותרין מפני שהן של ששית. אחר שלא גזרו עליהן אפי' מדבריהם. פשיטא דלא נהגא בהו קדושת שביעית לענין שלא להפסידן. (ואעפ"י שמהתוס' פסחים (דנ"א) משמע דנהגא בהו שביעית. אינו מוכרח עיין פ"ז ופ"ח): 
+<b>והר"ש </b>שפירש כן כאן הוא על פי שינויי אחריני דאתמרו לעיל בירו'. אבל על בעל תי"ט ז"ל יש מקום תפיסה. מאחר שתפס לעיקר כההוא שינויא דאמרן. ואיהו גופיה קשיא מאי שנא מבצלים דפ"ו מ"ג. דאתו גידולין דשביעית ואסרו לעיקר ודינן כספיחי שביעית כמ"ש הרע"ב. אלא על כרחך צרך לומר דההיא דירושלמי פליגא אגמרא דילן: 
+<b>עוד </b>כתב ז"ל ולפמ"ש לקמן מ"ו בשם הר"מ דכל הספיחין אסורין באכילה. י"ל כשעוקרן ואינו רשאי לאוכלן הוי כאילו הפסידן בידים. וגם דבריו הללו אינן נראין. דמה טעם בזה לאסור הפסד במה שאינו ראוי לאכילה. ומה בכך אם מפסידו בידים. לענין שביעית אין קפידא כי אם שלא יפסיד מה שעומד לאכילה. ושמא אסור להפסיד מכל מקום משום דחזו לבהמה. ואעפ"כ אינו נראה לי ומסתבר דכשנאסרו ספיחין באכילה. אף לבהמה נאסרו. דלא שנא אכילת אדם או דבהמה. בתרווייהו שייך טעמא דאיסור ספיחין דוק ותשכח. ודווקא בספיחי שביעית ממש איכא מנייהו דשייך לפלוגי בהו הכי למאן דאית לי' וזכרהו ותו כי עקרן מאי הוי אכתי לבהמה חזו: 
+<b>ונ"ל </b>פשוט דהרע"ב ס"ל דדין ספיחין נוהג בשל ששית הנכנס לשביעית. אם הוסיף בגידולו בשביעית וכמ"ש לקמן פ"ו מ"ג בבצלים שאם הוסיפו בשביעות אתו גידולין ומבטלין העיקר. והכל אסור כדין פירות שביעית וכספיחיה. ולא ס"ל להא דמפליג בירו' לעיל בין גדל העיקר בששית לגדל בשביעית. דלעולם דין שביעית נוהג במה שהוסיף גידולין בשביעית. משו"ה אם הוסיף צמחים בשביעית אסור לעוקרו בשביעית משום הפסד פרי. דס"ל דספיחין לא נאסרו באכילה אלא לנהוג בהם קדושת שביעית ולעוקרו הוא דאסור משום דמפסיד בשינוי הא ללוקטו בידיו שרי: 
+<b>אי </b>נמי אפילו תימא ס"ל כמ"ד כל הספיחין אסורין באכילה. היינו דווקא בדבר שכיוצא בו נשמר. אבל דבר שהוא הפקר כגון הפיגם והירבוזין השוטים דריש פ"ט מותרין. וכ"פ הרמב"ם גופיה. [פ' ח' הל' י"ב]. אע"פ שקדושת שביעית נוהגת בהן. הוא הדין הכא בלוף שוטה עסקינן. דדרכו לבוא מן ההפקר. שאע"פ שיש בו קדושת שביעית כדתנן רפ"ז. מ"מ שרי באכילה דלא גזרו עליו מפני שאין כיוצא בו נשמר: 
+<b>ואתי </b>שפיר דאסור להפסידו. כיון שראוי לאכילה ושביעית נוהגת בו כאמור. ואסור לעוקרו כיון דמפסידו בכך. אלא ילקטנו ביד: 
+<b>ולקוצרו </b>כדרכו אפשר דשרי מעט לצורכו שלא לאוצרו כדתנן במתניתין דלקמן. ובהכי לא מפסיד מידי. ולשתרי אפי' בצמח והוסיף בשביעית מטעמא דאמרן. ולא תני ליה משום דלאו אורחיה בקצירה. דעיקר הלוף נמי מיחזי חזי וצריך לחופרו או לעוקרו. אשמעינן תקנתא לעיקרו דשרי נמי לעוקרו ע"י שינוי: 
+<b>אבל </b>לקצור עליו לא צריך לאשמועינן. דאפילו שינוי לא בעי כיון דקרקע לא מיתקן בהכי. ואפי' טובא הוה שרי מה"ט. אי לאו דקצירה מרובה בלא"ה אסורה בשביעית. מ"מ בדבר מועט. בלוף השוטה נמי שריא כדכתבינן. וכדשרי בירבוזין השוטין ולא כמ"ש בתי"ט לקמן. ועמ"ש בסמוך: 
+<small>משנה לחם<br><b>ע"פ </b>רע"ב ד"ה לוף. נראה שחסר מלשונו אחר תיבות צמחים בשביעית. צ"ל אבל הוסיף. אסור לעקרו כו'. וכן נראה מהתי"ט.</small>
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>אבל מוכר הוא מגל יד. </b>וטעמא שאין אסור אלא הרבה. לשון התי"ט וכתב הרמב"ם כו' דכל הספיחין אסורין באכילה ובכללן תבואה וקטנית וכו'. וא"כ הך מגל יד דקצירה לאו לענין תבואה וקטנית דדרך לקוצרם דהנהו אסור לקוצרן כדלעיל מ"ד עכ"ל: 
+<b>ולענ"ד </b>אין צ"ל כן דאף לפי מה שכתב הרמב"ם דספיחי תבואה וקטנית אסורין באכילה [פ' ד' הל' י'] במה דברים אמורים בשגדלו בשביעית. אבל אם הביאו שליש לפני שביעיא. כבר ביאר הרמב"ם ז"ל שם [הל' ט'] שיש להם כל דין פירות ששית. אע"פ שקוצרן ואוספם בשביעית: 
+<b>א"כ </b>הא משכחת לה נמי דבעי כלי קצירה לתבואה וקטנית דהיתר. וכה"ג אפשר דאפי' טובא נמי שרי. אחר שיש להן כל דין פירות ששית שיכול לאוספן הרבה ולאוצרן. מסתברא דאף קצירה מרובה לא נאסרה בהם. שאין איסור קצירה בשביעית אלא בפירות שביעית: 
+<b>ואם </b>אעפ"כ אסור לקצור הרבה. גזרה דרבנן היא. אבל מ"מ קצירה מועטת לא ס"ד דליתסרא בהו: 
+<b>ומ"ש </b>דהנהו אסור לקוצרן ר"ל תבואה וקטנית כיון דדרך לקוצרן כדלעיל מ"ד. הוא תמוה מאד שעירב ב' דברים שאין להם ענין זה לזה. דהיכן נזכר לעיל מ"ד מתבואה וקטנית שדרך לקוצרן. והלא בלוף איירי שהוא ממיני ירקות. ולא נאסר מפני שדרך לקוצרו. אלא ודאי אין דרכו בקצירה כדכתיבנא ומשום דאורחיה בעקירת השורש. משו"ה בעי שינוי בעקירה דווקא. וקצירה אפי' כדרכה איכא למימר דמשתריא ביה וכמ"ש לעיל. ותבואה וקטנית דאסורין בקצירה. לאו ה"ט משום דדרכן בכך ובעו שינוי. דהא אפי' ע"י שינוי לא אשתרו ספיחי שביעית. ע"כ אין עיקר לדבריו הללו ומיחוורתא כדאמרן: 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>וכולן לא אמרו. </b>עיין בת"ט שהביא מ"ש הר"ש דרוצה לחשוב דמאי כודאי וכו'. עמ"ש בס"ד ריש דמאי: 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<small>משנה לחם<br><b>מא"י עד כזיב</b> זה הלשון קשה ההבנה לכאורה. דמאי מא"י. פשיטא דלא בח"ל עסקינן. ועדיין אין אנו יודעין מאיזה צד ורוח. הולך כבוש עזרא. שסופו כזיב. ומהו הסימן מא"י ששנינו. <b>וי"ל</b> בעזה"י בזה שני דרכים נכוחים וישרים למוצאי דעת. תן דעתך והקשיבה באוזן שומעת. <b>הדרך </b>האחד היה נראה לענ"ד יותר. והוא שהתנא רוצה לשלול ארץ סיחון ועוג שמעבר לירדן מזרחה. שאינה מכלל סתם א"י. שהוא במערב. אבל מה שמעבר הירדן למזרח. שהוא כבוש מרע"ה. אינו נכלל בא"י. ככתוב ואף אם טמאה ארץ אחוזתכם. וכן תראה בסוף ספר יחזקאל שאומר הכתוב. ומבין הגלעד ומבין א"י הירדן שהוא מפסיק ביניהם. ולא נקרא א"י אלא מה שהוא מעבר הירדן והלאה למערב. והגלעד מוצא מכלל א"י. ונתן התנא סימן ירושה שניה. ממזרח למערב. בדרך שכבשוה. בין עולי מצרים. ובין עולי הגולה. מאותו רוח באו והלכו וכבשו הארץ. עד שהגיעו למערב. זהו שאמר מא"י. ממקום שמתחיל א"י המפורסם. בהתחלתו מן המזרח. והרי עפ"ז הלשון ברור לפניך. <b>אכן</b> מחמת שהצצתי בתוספתא כמדומני שהכניסו תוך גבול א"י. העיירות של שבט ראובן וגד. שהם בעבר הירדן. ואם אינו מוטעה. בהכרח צריך לומר לשון חכמים לחוד. שהם קוראין א"י. כל המחוז המיושב מן העם הנקרא בשם ישראל. וביחוד מכבוש שני ואילך. נקראת גם היא בשם א"י סתם. ולכך נתכוין התנא. שלא אמר מהארץ. כדרכו בכל מקום. ופרט לך כאן מארץ ישראל. בשם לווי. לומר לך. כל ששמו כך בשום אופן. נכלל בגבול זה. עם שבמקום אחר אינו נודע בשם הארץ הידועה בסתם. ואולם לשון התוספתא בכמה מקומות שלטה בו תולעת ההעתקה. ואף בכאן לא נמלטה מפי יוקשי הסופרים. דוק ותשכח. ע"כ צריך בדיקה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מכזיב עד הנהר ועד אמנה </b>אין להכחיש שדברי הרע"ב תמוהים מאד. כאשר יראה מיד למבין בהשקפה מעוטה. במ"ש עכו במקצוע צפונית מזרחית. שהוא בלי ספק נגד המציאות. וכפי שהתפרסם גם במקרא. <b>והאמת</b> בזה מ"ש בעל כפו"פ. שעל שפת הים המערבי היא. וכן כזיב. <b>אך </b>פירושו במשנתנו. לא נתחוור לי ולא ירד עמו בני. כי אינו כפתור ופרח בעיני. לפי שאינו מתקבל כלל. מ"ש שאם יש מכזיב עד הנהר. מקום שהוא כמו המקומות שיש מכזיב עד אמנום. כלומר מכיבוש עולי מצרים בלבד. כמו בית שאן כו'. <b>והרי </b>זה דבר זר דחוק ורחוק מאד. שתרצה המשנה לתת סימן וזכר למקרה. שקרוב הדבר שאינו במציאות לגמרי. כמ"ש בכו"פ עצמו. שכל מה שהוא לדרום כזיב. מוחזק מכבוש עזרא. ותעזוב העצם הנדרש. שהוא להכיר ולידע בבירור אותן מקומות של ירושה שניה. והרי היא אומרת כל שהחזיקו כו'. נראה שהוא סימן מוחלט ומובהק. ומה ענין לתלות מה שהוא מכזיב עד הנהר. שהוא המבוקש המסופק. במכזיב עד אמנה. היאך יגלה זה על זה. <b>ועוד</b> שלפי דרכו. הסימן הראשון שזכרה המשנה. אינו כולל רק קו אחד. משוך מן המזרח למערב. וכל מה שמן זה הקו לדרום. עדיין צריך בדיקה וחפוש. אם יש בתוכו איזה מקום שהוא מכבוש ראשון. כבית שאן וחברותיה. וכמכזיב עד אמנה. סוף דבר אין שכלי מכיל הבנת דבר זה במשנתנו. שלשונה יורה כחץ ברור. לכוון מרכז המכוון בהחלט. <b>לפיכך</b> עשה אזנך כאפרכסת ושמע אלי. כי מה שהסכימו המפרשים ז"ל. לבאר הנהר שבמשנתנו. שהוא נחל מצרים. אינו נראה כלל. הן מצד הענין ככל האמור. והן מצד הלשון. כי מדוע שינו שמו. אשר נקרא כמה פעמים בכתוב נחל מצרים. ואף אם רצה לבחור לשון קצר. כך היה נוח לו לקרותו הנחל. שהוא שמו הנאה לו (כפי שרשמוהו כותבי הארצות) וידוע וניכר הוא בכך במקרא. ואין נחל מפורסם אחר בגבולי א"י נודע. אבל הנהר סתם. אין ספק בעולם אצלי. שהוא נהר פרת. ומקרא מלא הוא בידינו. ושתי את גבולך מי"ס ועד ים פלשתים וממדבר ועד הנהר. שהוא ודאי פרת. גבול צפון מזרח א"י. והם גבולי א"י הרחוקים. שלא זכו בהם בכבוש שני. מכאן תדע כי דבר ה' אמת בפיו של הר"ש ז"ל. שהתנא נתכוין לתת סימן גבול כבוש שני. בשתי קצוות המזרח והמערב (וכמו שהרגיש גם הוא ז"ל מדעתו הרחבה. שהנהר אינו נחל מצרים. אע"פ שחזר בו מחמת הברייתא דגטין וירו'. <b>ובאמת</b> שאין ממנה ראיה כל עיקר. כי היא הוצרכה לקטע הנסין שבים המערבי. לכן מההכרח להניח קו וחוט מצפון לדרום. שקצהו הוא נחל מצרים בודאי. ועל כן פירשה היא עצמה את הדבר. ואמרה עד נחל מצרים לשון מבואר. משא"כ במשנתנו זאת שנקרא הנהר הידוע. סתמו כפירושו שאינו אלא פרת. כמש"ל שכן קראתו תורה. אמנם של מצרים (הקטן מאד. ולפ"ד כותבי המדינות מתייבש הוא לפעמים בקיץ. שעל שם העמק שהוא בו. נקרא נחל. על כן היה שם נחל משותף לבקעה עמוקה. ולנהר קטן. המושך משם בבקעות ועמקים בימי הגשמים ובזמן הפשרת שלגים. ופוסק בימות החמה. כענין שכתוב ויבש הנחל) נקרא נחל. או נהר מצרים בכנוי. אבל הנהר סתמא לא איקרי. זה אמת ברור) אחר שכבר הניח ליסוד מוסד כלל גדול לכבוש שני שהוא מא"י. הכוונה מפאת מזרח של א"י. אם הידוע ומפורסם בשם א"י מוחלט. שמתחיל מהירדן והלאה למערב. או את"ל כל שהוא נקרא א"י. ומתחיל מצד קצה המזרח הרחוק (דרך כניסתן של ישראל בשתי הפעמים. הוא אוחז) <b>מעתה</b> הדבר ברור וידוע שבזה הגדר נכנס משך רוחב א"י המזרחי אשר על יד הירדן על פני ארכו. מתחיל מעבר הירדן מזה או בזה. כלעומת כזיב בכל חבל האורך. הנמשך עד ים האחרון (שאצל כזיב ועכו) שהוא גבול מערב א"י הנודע. והרי א"כ כל תחומי כבוש עזרא קבועים ונודעים ע"י זה. כי כל מה שהוא מחלק שני השבטים ולפנים. או מהירדן והלאה. וכנגדו מהים המערבי ולפנים. הוא א"י המוחלט לכל דבר (עד שיוודע לך מקום שהוא יוצא מן הכלל. כבית שאן) ודרומו נודע גם הוא. ואינו צריך שום סימן והיכר אחר. כי אם הנודע בתורה. שהוא בודאי נחל מצרים. במקצוע מערבי דרומי. ולמטה כנגדו במקצוע דרומי מזרחי. הוא הירדן ומי ירחו ככתוב. <b>אכן </b>בצפון הוצרך התנא להגביל א"י על יד הים. עם שקצהו המזרחי צפוני נודע בתורה. מחצר עינן שפמה. אולם למעלה בצפון מערב. הארץ מתרחבת על חוף הים. שמושך הרבה מכבוש שני והלאה לצפון. וכן על פני כל אורך הצפון. יש שם ארץ גדולה רחבת ידים. מה שלא כבשו עולי גולה. עד פרת. שהוא מכבוש עולי מצרים בלבד. זהו מה שצריך ביאור פרטי. ולזה נתכוין התנא כשאמר מכזיב עד הנהר. שכזיב הוא קצה א"י הגמור (ר"ל בכל זמן) במקצוע מערבי צפוני. והוא על הים. וצריך להוציא משם קו עד חצר עינן והירדן. אל כתף ים כנרת. סוף הצפון קדמה מזרחה. כל שהוא מן החוט ולפנים לדרום. הוא א"י המוחלט בחזקתו מכבוש שני. וכל מה שחוץ לקו עד הנהר. הוא פרת. המושך לצפונה של א"י. והולך על פני מזרחית צפונית. ככתוב צפונה אל יד נהר פרת. ובבל נמי לצפונה מזרחה של א"י היא. ונהר פרת יורד מצפון. בא מהרי אררט. נמשך בשפוע ונופל במזרח בים הפרסי. והוא הגבול הרחוק שלא כבשוהו עולי הגולה. לכן נהגו בו קולא במה שמכזיב עד הנהר. שכולל כל הצפון שחוץ לא"י עד המזרח. וכן מכזיב עד אמנה (כפירוש הירושלמי) שאמנום הוא ודאי סוף כבוש ראשון. במקצוע צפוני מערבי. ומכזיב עד אמנום. שהוא סוף המערב. בחזקת שאינו מכבוש עזרא. <b>והרי </b>לפ"ז שפתי התנא ברור מללו. אין בהם נפתל ועקש. אבל לשונו כחרב חדה חותך הגבולים לפי המבוקש וקוצב התחומין. בענין ואופן שאין לנטות שמאל וימין. לא נשאר מכשול טעות ולא ריח דוחק בכלום. על פי דרכנו דרך הקודש יקרא לה באין ספק בעולם. אבל אחז דרכו בקצור הראוי. וכמנהגו הנאות לתנא. לדבר בלשון צח כולל ומבואר. לפיכך. כך יש לנו לומר. שהתנא שם זכר כזיב לנקודה. שעליה יסוב החוג למזרח ולמערב. על פני רוח הצפון (כחצי עגולה) כי הנהר הוא בצפון. ומושך עד כנגד קרן זוית המזרח. ואמנום. אמנם הוא קרן מערבית צפונית המקבילו. וכזיב עומד על שפת הים וכן עכו. משוכים לדרום ולמזרח בערך אמנום. הבולט יותר בקצה המערב. <b>ומכאן </b>תבין ותשכיל ג"כ מה נמרצו אמרי יושר. ומה נמלצו דברי רז"ל בברייתא דגטין. ששנו ההולך מעכו לכזיב מימינו למזרח הדרך. ח"ל. שנתקשה בו בכו"פ. אולם האמת יורה דרכו. שכך הוא בהכרח. כי אותה סוגיא מנחת עכו. לסוף צפונה של א"י. הגמור. דהיינו כבוש שני. ומשם והלאה לצפון. אינו בכלל א"י האמיתי. אלא רצועה יוצאה מעכו לכזיב. שהוא נוטה לצפון מערב עכו. נמצא מה שמכזיב למזרח. שהוא מימין הדרך. הוא ח"ל בהכרח. כי תכף נגד עכו מתחיל ח"ל. ואין עוד א"י לצפונה של עכו (והיינו ספיקא דמזרח עכו. ששנינו שלהי אהלות. לפי שמתחלה נסתפקו. אם נגד מזרח עכו. מתחיל ארץ העמים. וק"ל) כי אם רצועה דכזיב בלבד. אבל מזרח הדרך. הרי הוא בחזקת ארץ העמים. <b>אכן</b> למערב הדרך. הוא כזיב. שהולך עד הים. ככתוב מחבל אכזיבה. וכולו א"י בלי ספק. ומאחר שהוא א"י. אי אפשר שיהא שם ח"ל למערב כזיב. ששם הים. גבול א"י למערב. הילכך היא הגירסא הישרה והצודקת. לא תוכל להיות בהפך זה. וכן תפס הר"מ בחבורו. והכל נכון ברור שריר וקים לע"ד בס"ד. <b>ולתועלת </b>המעיין אצייר כאן גבולי א"י ע"פ המובן לנו במשנתנו זאת.#</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מכזיב ועד אמנה</b> עמ"ש רע"ב. שהוא הר ההר הכתוב בגבולות הארץ. והוא צפוני מערבי לא"י. <b>אמנם </b>יש עוד הר ההר אחר. רחוק ממנו מאד. והוא מקביל מן הקצה אל הקצה שכנגדו. הלא הוא הר ההר ששם מת אהרן ויקבר שם. והנה הוא במקצוע דרומית מזרחית בקצה ארץ אדום. ככתוב בפרשת חוקת.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>אמנה </b>כמו מראש אמנה.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>דשים וזורין ודורכין.</b> היינו פירושא דרישא. דדברים הללו עושין אותן בתלוש. והדר קמפרש לסיפא. דקתני לעיל אבל לא במחובר. והא איצטריכא ליה דלא תימא כל מלאכה שבמחובר אסורה. אפי' אינה מלאכה גמורה. כגון המעמר במחובר כדי שיהא נוח לו לקצור. קמ"ל ומעמרין נמי אפי' במחובר. אלא שאין קוצרין וכו' זהו שנאסר במחובר מפני שהוא גמר מלאכה. אבל עימור מ"מ מותר כיון שאין זה גמר מלאכתו: 
+<b>והך </b>סיפא כולה כדי נסבה. דהא ממילא ידעינן מאי תלוש ומאי מחובר. אי לאו משום דקבעי לפרושי ומעמרין. דשייך במחובר נמי ואפ"ה שרי כדאמרן. ואיידי דקבעי למתני סיפא ומעמרין. תני נמי דשין וזורין כך נ"ל. ומתיישב מ"ש בתי"ט מעירבוב הסדר: 
+<b>ושוב </b>ראיתי בפירוש הרא"ש שמיישב באופן אחר. דמשו"ה תני ומעמרין גבי אבל לא קוצרין. למימרא דעימור דבשעת קצירה דווקא הוא דאסור אבל אחר שקצר מותר לעמר. ודייק לישנא הכי ומעמרין אבל לא בשעה שקוצרין וה"ה לדורכין אבל לא בשעה שבוצרין ופירושו נכון. אלא שיש בו דוחק קצת בלשון וק"ל: 
+<small>משנה לחם<br><b>בסוריא </b>היא כוללת גם ארם דמשק. לצפונה של א"י. <b>וצ"ע</b> אם גם ארץ פלשתים בכלל. שהיא למערבה. עיין קונטרס גדר ישוב א"י.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ד"ה דשים. כגון המעמר במחובר. כדי שיהא נוח לקצור. נ"ב (כי הא דתנינן התם שלוחי ב"ד עושין אותו כריכות במחובר).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>סוף פיסקא. מערבוב הסדר. נ"ב <b>וי"ל</b> ג"כ שישר סדר זה. בערך הכובד שיש בכל אחת ממלאכות הללו. שכל השנויה תחלה. קלה מאותה של אחריה. דוק ותשכח. הילכך בדיוקא נקטינהו הכי. דקמ"ל רבותא בכל חדא. וה"ק. לא מיבעיא דישה דשריא. אלא אפילו זרייה. וכן כולהו. לא זו אף זו קתני. וברור.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<b>אסורין. </b>פיר' בתי"ט בלישנא קמא ויאכלם בקדושת שביעית עכ"ל. 
+<b>ולא </b>ידענא מנליה האי. דלענ"ד ליכא מאן דפליג בהא דספיחי ירקות גינה אסורין באכילה. וכי קמפלגינן בין אכילה לקדושת שביעית. בירקות שדה הוא דאיכא לפלוגי. דאף על גב דלא גזרו על ספיחיהן לאוסרן באכילה. מ"מ נהגא בהו קדושת שביעית. אבל בגזרת חכמים דספיחין (בין שאסרום מפני שגדלו בשביעית או שהוסיפו בה גדולין הכל א') לא ידענא מאן פליג עלה. ונראה שהכל שוין בדבר. ולא כמ"ש הרב ז"ל גם בפרקין דלעיל. ועמ"ש שם בס"ד: 
+
+Mishnah 4
+
+<b>משיעשה כיוצא בו.</b> מפני שרבה ההיתר. וסיים הר"ש אע"ג דבירק אזלינן בתר לקיטה. מ"מ חיישינן שלא יהא מן הנלקט בשביעית עכ"ל: 
+<b>פירוש </b>לדבריו דאע"ג דנלקט במוצאי שביעית. ובירק אזלינן בתר לקיטה. א"כ למאי צריך שיעשה כיוצא בו כי היכי דלבטיל. הא בלאי הכי לשתרי משום דנלקט בהיתר. מ"מ אסור ליקח הירק במוצאי שביעית קודם שיעשה כיוצא בו דחיישינן שמא יהא מן הנלקט בשביעית: 
+<b>והא. </b>ודאי דלהרע"ב לא ס"ל הכי דודאי לא אזול בתר לקיטה לקולא. כדכ' בהדי' לעיל במ"ג. וגם הר"ש גופיה לא ס"ל הכי במסקנא. ולא יפה עשה הרב תי"ט ז"ל שהעתיק דבריו הללו (דהוה סא"ד דהר"ש) בסתמא. כאילו כללא דמילתא דירק בתר לקיטה בין לחומרא בין לקולא. וכ"ש אחר שאין כן דעת הרע"ב כמ"ש בבירור. והרב תי"ט לא קיבל עליו רק לבאר שטת המשניות ע"פ דרכו של הרע"ב בלבד. כאשר יעד בהקדמתו שאינו חושש כאן לדעת שאר המפרשים ז"ל. ופשוט שלדעת רע"ב א"צ לחששה זו. דבלא"ה נמי אפילו נלקט בודאי במוצאי שביעית אסור כל זמן שלא נעשה כיוצא בו. ואפילו הוסיף גדולין למ"ש. לא מהני לבטולי העיקר שגדל בשביעית כדלעיל: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>דאע"ג. נ"ב דהאידנא שכיח דהתירא. דכי נמי רבי בשביעית. לשתרי כיון דנלקט כו'.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ד"ה רי"א. אחר מודה בשאינו אומנותו דשרי. נ"ב (והיינו לעצמו בלבד. ובאומנותו בכך שרי אפילו למכור וליקח דרך עראי).</small>
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>לולבי האלה והבטנה והאטדין </b>צ"ע דלא תנן נמי הכא דין לולבי הדקלים ומכבדות של תמרה. ובדקתי בתוספתא וירושלמי. גם שם לא מצאתי. <b>ולא</b> ידענא מ"ט שביק להו. מכדי אכפל ותני כל הני. מאי שייר דהאי שייר. ועמ"ש בס"ד מי"א פ"ג דסוכה.</small>
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ומאכל בהמה. </b>או או קתני או מאכל בהמה או ממין הצובעי' כו': 
+<b>עלה הלוף יש לו ביעור. </b>ואע"ג דהלוף ועליו מתקיימין הרבה בארץ כדכתב הרע"ב לעיל פ"ה מ"ג. ואנן תנן ואינו מתקיים בארץ צריך לומר דלא מיקרי מתקיים בארץ. אלא א"כ אינו מתקלקל לגמרי במחובר. אף שעומד זמן רב שסוף הצמחים היוצאין ממנו שנעשין כאביהן. משא"כ בעלה הלוף אע"פ שעומד זמן הרבה. אין סופו להקשות אלא מתקלקל ונובל בסופו ועמ"ש לקמן מ"ה בס"ד: 
+
+Mishnah 2
+
+<b>דמיהן מתבערין עד ר"ה.</b> נראה לי דהכי פירושו דמיהן אם מכרן עד ר"ה מתבערין. אבל לאחר ר"ה אם מכרן. אין דמיהן מתבערין. דבודאי דמי פירות שביעית. אין ביעורן אלא לאחר ר"ה דווקא. אלא הא קאתי לאשמועינן דהני שאני. כיון דאין לדמיהן ביאור אלא משום חומרא. כדא"ל ר"מ מחמיר אני בדמיהן מבהן. ס"ל דלא החמירו בדמיהן של אלו. אלא במה שמכר מהן בשביעית עצמה. מאחר שאין להם דין ביעור מדברי תורה. די להחמיר לטעון ביעור לדמיהן שלפני ר"ה. ולא לדמיהן של אלו שנמכרו לאחר ר"ה. וידמה שזה הפירוש נכון מאד בכוונת המשנה. והמפרשים ז"ל נבוכו בלשון זה: 
+
+Mishnah 3
+
+<b>ולא יצבע בשכר </b>פירוש במיני הצובעין שלקטן הצבע לעצמו וזכה בהן מן המופקר. דאי בשל בעל הבית שלקט צובעין דשביעית לצרכו בלבד.. נ"ל פשוט שרשאי הצבע לצבוע לו בהן בשכר ומיירי דלקט הצבע יותר מכדי צורך עצמו. ורוצה לצבוע לאחרים בשכר הוא דאסור: 
+<b>אי נמי </b>אפי' לקט לעצמו והותיר אסור לצבוע לאחרים. דלא דמי ללוקט ולוקח דבסמוך דכי הותירו שרו. דשאני צבע דאורחיה בהכי. ואי שרית ליה כה"ג. איכא למיחש שמא ירבה בשבילן. דמשו"ה גזרו נמי בצבע שאפילו בטובת הנאה שלא בשכר לא יצבע לאחרים כלל: 
+<b>ותו </b>איכא לפלוגי בינייהו. דהני דלקמן ודאי שאנו. דכשהותירו לא מינכרא מילתא דלא עבדי מידי. משא"כ בצבע שעושה מלאכה בהן אחר שהותירן. ומשתכר גם במלאכה שעשה בפירות שביעית. והשביחן במתכוין למכרן. מינכרא מילתא טובא ודמיא טפי לסחורה ממש. ומשו"ה אחמירו בה סגי כדאמרן. דאפי' במתנה אסור. משום דאי לאו דהוה ליה הנאה מניה לא הוה יהיב ליה. הדר הויא לה מתנה כמכר. והוא בכלל מה ששנינו בשכר. ודווקא הכא מטעמא דאמרן. אבל באידך אע"ג דמכר אסור כבפ"ח. אפ"ה מתנה שריא מטעם הנ"ל. ועמ"ש בס"ד מ"ד ומ"ה: 
+<b>ולא </b>בנבלות. כתב הרע"ב ולא אסרו לעשות סחורה. אלא בדבר העומד לאכילה עכ"ל. ונתקש' בו הרב תי"ט דמשמע דרבנן הוא דאסרי. והרי ממקרא הוא נדרש דכתיב וטמאים יהיו לכם והאריך בזה: 
+<b>ונ"ל </b>שלא לצורך דאטו כולהו בחדא מחיתא מחיתינהו. דהא ודאי איכא מנייהו דאין איסור בסחורתן אלא מדבריהם. וכדפירש הרע"ב לעיל בהדיא בטעמא דבכורות ותרומות דילמא משהי להו. שמע מנה. דע"כ לא מדאורייתא אתסרי. והכי הוא ודאי דהא בהני לא משכחת קראי לאסור בהנאה. והוא הדין נמי לטרפות ליכא קרא. ונבלה נמי הא פרט בה הכתוב או מכור לנכרי למשרי הנאתה. הא על כרחך לא אתי קרא אלא לשקצים ורמשים: 
+<b>וא"ל </b>לנבלות נמי דבכללא דטמאים איתא ודלאו דידיה דלא ליזבון מאחריני איכא למימר דאסיר מדאורייתא. מיהו הני דאמרן לא אסירי אלא משום גזרה דרבנן. והיינו דקמשמע לן דאע"ג דרבנן גזור בכל מידי דבר אכילה הוא. אפ"ה לא גזרו בבעלי חיים העומדים למלאכה וזה פשוט: 
+<b>ומעתה </b>אין הכרח למ"ש הרב תי"ט מסברתו כאילו כולן שוין באיסור זה. אף שהרב בט"ז בסימן קי"ז כתב ג"כ כדבריו: 
+<b>עוד כתב </b>במ"ב ז"ל ומיהו ק"ל סוגיא דפ"ק דבכורות [דף ו' ע"ב] דאחריצי חלב קאמרינן דילמא לסחורה. אבל חלב אסור משום אבר מן החי. משמע דאפ"ה לסחורה שריא והניחה בקושיא: 
+<b>ולק"מ </b>לפום מאי דכתיבנא דהיכא דליכא קרא לא מיתסרא סחורה בדבר אכילת איסור. אם לא מדרבנן. והתם נמי ליכא קרא לאסור אמ"ה בהנאה. ואפי' לר' אבהו דגם איסור הנאה במשמע דלא תאכלו [פסחים ד' כ"א ע"ב]. מכל מקום הא שמעינן על כרחך דחלב רחמנא שריא. מדאסר בשר בחלב ומדגלי קרא בפסולי המוקדשין תזבח בשר ולא חלב. כדאיתא התם דמשו"ה פשיטא לן דחלב דחולין בהנאה שרי. אפילו אי ס"ד דאסיר באכילה כאמ"ה. ואי הכי הא אפקיה קרא להתירו בהנא' והוי ליה דומיא דחלב דשרייה רחמנא. וגם חכמי' לא גזרו עליו. וכל זה ברור ודוק: 
+<b>ובר </b>מכל דין לא ידענא מאי קשיא ליה דאטו סלקא אדעתיה דלהוי חלב חמיר מנבלות וטרפות דבאמת אסירי דאורייתא. ואפ"ה שרו לסחורה בנזדמנו לו בביתו דפשיטא דמותר למוכרן וכמבואר להלן ובמתני' דלקמן. וא"כ מאי קשיא ליה מחריצי דוד. הא התם נמי מהכי מיירי. שעשאן מחלב שלו מצאנו ומבקרו של ישי. וסד"א ששלחן לסחורה לשר האלף שימכרם ויהנה בדמיהם. ומשני שפיר דבמלחמה אין דרך להוליך סחורה למוכרה. כיון דלא חזיא לאנשי המלחמה ישראל לאכילה. ולא שיעלה על הדעת שישי קנה החריצים לעשות בהם סחורה וק"ל: 
+
+Mishnah 4
+
+<b>רי"א אף מי שנתמנה לו לפי דרכו לוקח ומוכר. </b>י"ל דר"י לא פליג את"ק אלא במה דנקט ציידי. דאיהו לא בעי ציידין דווקא. אלא מי שהוא. ומכל מקום לא שרי נמי אלא בנתמנה לו לפי דרכו. דהיינו כנזדמנו לו דת"ק. ור"ל שמצא לפי דרכו קן עופות טמאים שרי למכרן. ולא עוד שאפי' ישראל אחר לוקחן ממנו להרויח בו מותר. ובלבד שלא תהא אומנותו בכך: 
+<b>והיינו </b>דקאמר לוקח ומוכר דכל שנתמנה לידו בהיתר. לא נאסרה הלקיחה והמכירה. כשהיא דרך עראי שאין אומנותו בכך. והא לא אתפרש בדברי הת"ק. דאפשר לומר ת"ק נמי מודה בשאין אומנותו דשרי. דהיינו נמי בנזדמנו דרישא דציידין. וקאתו חכמים ואסרי לעולם. אפילו ליקח ולמכור דרך עראי ומציידין שבאו לידיהן בהיתר כך נ"ל: 
+<b>ומ"ש </b>בתי"ט דלחכמים לצייד שרי אפילו מכוין לצוד טמאין. הוא תמוה בעיני. גם סתם תנא בתרא לאוסופי קאתי. ומסתברא כדאמרן: 
+
+Mishnah 5
+
+<b>לולבי זרדים והחרובין כו' יש להן ביעור. </b>שהן רכים ונאכלים. וצ"ל שאינן מתקיימין במחובר ונובלין כמו העלין. לפיכך יש להן ביעור. ואפשר אע"פ שמתקיימין ג"כ זמן ארוך. מ"מ בסופן מתקלקלין כדבעינן למימר בס"ד. לפיכך אין להם דין המתקיים בארץ: 
+<b>ולכאורה </b>נראה לומר דכיון דהני לולבים לאו מתקיימין נינהו. כל שכן עלין דידהו שנושרין. ואין להם ביעור. ומשו"ה לא אצטריך למיתנינהו. דלאו ממילא שמעת להו. ותו דהיינו נמי דתני סיפא אבל לעלין יש ביעור. דקאי אכולהו דתנן הכא וארישא דמתני' נמי. וברישא לא אצטריך לפרושינהו בהדיא כדאמרן. ואפי' לולבין דרישא. לא נסיב להו אלא משום דקבעי למתני סיפא לולבי האלה. דקמ"ל דאיכא לולבין דאין להם ביעור. כך היה עולה על דעתי פירוש משנתנו זו: 
+<b>אלא </b>שמצאתי להרמב"ם בחבורו פ"ז דשמטה [הל' ט"ז] חידוש נפלא דדווקא נקיט לולבי זרדין וחרובין. אבל לעלין שלהן אין ביעור לפי שאינן נובלות ובלות וזה דבר זר אל השכל שהעלין יתקיימו במחובר והענפים יבולו. ואי אפשר לי לקרבו אל הדעת. ואם קבלה נקבל על כרחנו שכך הוא בהדיא בירושלמי פ"ט (וי"ל שאין טעמו כמ"ש הר"מ אלא לפי שעלין גדלין תדיר) ותולה אני בקוצר הבנתי: 
+<b>ואולי </b>לולבי הזרדין הן גידולין בפ"ע שאין מוציאין עלין. אלא גדלין בראשו של אילן כעין לולבי התמרים שאין נושאין פרי ולא עלין. אלא שאלו רכין וראוין לאכילה. ואינן דומין ללולבי האלה והבטנה דסיפא שהן ענפים רכים המוציאין עלין ופירות גדלין בהן. ומגופא דאילן הוו שכן סופן להקשות כמוהו. אע"פ שבעודן רכין עומדין לאכילה. אבל עלי הזרדין והחרובין קשין מלולבין שלהן: 
+<b>מ"מ </b>לא נתיישב לי איך ניתן לעלין דחרובין דין המתקיים שאין לו ביעור. אטו מי עדיפי מעלי הלוף דתנן ריש פרקין דיש לו ביעור. ואע"פ שמתקיים בארץ שנים הרבה כדאי' לעיל פ"ה [משנה ג']: 
+<b>וגם </b>יקשה עלינו מאד שלא פירשה משנתינו דין העלין דרישא דהוא איפכא מסיפא. ומ"ט שתיק מנייהו. וטפי הוה צריך לאשמועינן מנייהו. דחידוש גדול מאד הוא שיש לעלין דין המתקיים בארץ. ואף מן הירו' דמייתי התי"ט בסמוך קשיא להרמב"ם ז"ל: 
+<b>מפני שנושרין מאביהן. </b>וכתב הר"ש בירו' פריך אדריש פרקין דתנן העלין יש להן ביעור והרי העלין אין נושרין מאביהן ומשני דלולבין דהכא סופן להקשות נעשים כאביהן עכ"ל העתיקו התי"ט: 
+<b>ור"ל </b>דבריש פרקין תנן עלי הלוף השוטה יש לו ביעור. והרי עליו אינן נושרין מאביהן כדאיתא ריש פ"ה. והו"ל כלולבי האלה דהכא. דאין להם ביעור מפני שאינן נושרין. ומשני דלולבין דהכא שאני דסופן להקשות. כדפרישנא לעיל דענפי אילן הן והרי הן מתקיימין כמוהו. שאין כלין ובלין באורך הזמן אלא מתקשין כאילן. והיינו נעשין כאביהן דקאמר. משו"ה אין להן דין ביעור כאילן עצמו. אע"ג דבעודן רכין חזו לאכילה. דמשו"ה יש להן שביעית. משא"כ בעלי הלוף דאע"ג דמתקיים בארץ טובא. מ"מ אין סופן להקשות וליעשות כאביהן. שסוף סוף בכלות לחותן הן נובלות וכלות. לכן הן בכלל שאינו מתקיים בארץ ויש להן ביעור: 
+<b>וא"כ </b>תמה על עצמך אם יסבור הירו' הזה כדעת הר"מ ז"ל הנז' וכי עלי החרובין סופן להקשות כאביהן. ועוד דאי איתא דס"ל הכי מאי איריא דרמי עלין אלולבין. רמי עלין אעלין דמדתני הכא ברישא לולבין יש להן ביעור אבל עלין אין להן ביעור. ש"מ דאפי' עלין היכא דאין נושרין מאביהן. אין להם ביעור. ואמאי תנן לעיל בעלי לוף דיש להן ביעור. והרי אין עליו נושרין מאביהן. ומאי דוחקיה למרמי עלין אלולבין: 
+<b>אלא </b>ע"כ הירו' דהכא לא ס"ל דיש חילוק בין עלין ללולבין דרישא וכדפרישית. וכבר רמזתי דמ"מ י"ל דאין סתירה בירו' עצמו: 
+<b>והתם </b>בפ"ט דקיהיב להו לעלין דין המתקיים. ה"ט דאע"ג דודאי אף הן נושרין מאביהן. מ"מ אינן כלין לחיה מן השדה. שלאחר שנתלשין או נושרין. חוזרין וגדלין ומוציאין עלין מחדש כל ימות השנה. משא"כ עלי הלוף אי שקלת להו לא הדרי רבו ודוק: 
+
+Mishnah 6
+
+<b>והקטף. </b>עמ"ש בחידושי נדה ד"ח. ומ"ש תי"ט בסמוך דמוכח שם דהיינו שרף הנוטף מן העלין ומן הפרי. לא הבנתי דהא לר' פדת בכל גוונא קמיירי ולר"ז במסקנא איירי באילן שאינו עושה פירות. וכן לפירוש הרמב"ם דמייתי איהו ז"ל גופיה. וכמ"ש לפנינו בעזה"י. 
+<b>אין לקטף שביעית מפני שאינו פרי. </b>הרע"ב וכן הרמב"ם מוקמי למתני' באילן שאינו עושה פרי. ולדבריהם ס"ל לת"ק דידן דקטפו זהו פריו. ור"ש סבר קטפו לא זהו פריו: 
+<b>ואתיא </b>כלישנא בתרא דהתם. דמוקי ר"ז למתני' כחכמים דהיינו כר"י דערלה. דמעמיד בשרף הפגים אסור מפני שהן פרי. וה"ה לאילן שאינו עושה פירו' דמודה ביה ר"י דקטפו זהו פריו. ולא פליג אר"א אלא בגווזא דאילן העושה פירות: 
+<b>והשתא </b>להרמב"ם בחיבורו בפ' ז' מהלכות שמיטה הל' י"ט ניחא דפסק כת"ק דהכא דאתי כחכמים. אלא הרע"ב דפסק כר"ש מאי טעמיה דס"ל כיחידאה: 
+<b>י"ל </b>דהיינו טעמיה דהא במסקנא לא קאי תלמודא כר"ז אלא כר' יוחנן דמוקי למתני' כר"א דערלה [פ' א' משנה ז'] וחכמים פליגי עליה אפי' באילן שאינו עושה פירות דקטפו לאו היינו פריו. וקיי"ל התם דאין הלכה כר"א אלא בד' דברים וקאי ליה ר"ש בשטת ר"י דערלה והילכתא כוותיה (וכבר העיר בכ"מ מדוע לא פסק הר"מ ז"ל כמסקנת הסוגיא ונדחק ע"ש). 
+<b>ולפ"ז </b>צ"ע מאי דעתיה דהרע"ב הכא בקטפא דפירא. מי נימא דפליג נמי ר"ש כי היכי דפליג באילן שאינו עושה פירו' דעדיף מני'. או דילמא בפירא גופיה מודה לת"ק. דהא קם ליה בשטת ר"י דערלה. דקאמר התם בהדיא שרף הפגים אסור שהם פרי. וכי היכי דמודה ר"י התם בקיטפא דפירא ה"ה נמי הכא והילכתא כוותיה: 
+<b>אבל </b>באמת כי דייקינן בסוגיא דנדה אינו נראה כן. דאי הכי מאי דוחקיה דההוא סבא בשם ר"י דמוקי למתני' כר"א ודלא כהילכתא. לוקי לת"ק כחכמים וכהילכתא: 
+<b>אלא </b>העיקר. דמאן דפליג באילן שאינו עושה פירות דקטפו אינו פריו. כל שכן באילן העושה פירות. כדקאמר תלמודא התם בהדיא. וסתמא לא שנא דגווזא. ל"ש דפירא גופיה לאו פירא הוא לענין שביעית: 
+<b>ואע"ג </b>דלענין ערלה הוי פירא. היינו משום דרבייה קרא כדדרשינן מאת פריו הטפל לפריו. אבל גבי שביעית לא. וכמו שצ"ל גם אליבא דר' פדת (ול"ק קושיות התו' שם) דס"ל בפירא נמי פליגי. דמשו"ה מוקים לה כר"א ולא כר"י אע"ג דמחמיר בערלה. 
+<b>והכי נמי </b>מסיק הר"ש אליבא דר"פ מאן דאסר הכא אפי' בדגווזא. ומאן דשרי שרי אפי' בדפירא. דהכא ל"ש לן כמו בערלה: 
+<b>ונראה </b>דאפי' ר"ז בלישנא בתרא לא מפליג לענין שביעית בין פירא לגווזא. דאל"ה מאי דוחקיה למיהדר ביה מאוקימתא קמייתא לגמרי. ולאוקמי באילן שאינו עושה. דבאילן העושה פירות כר"פ ס"ל. דפליג ר"י. אכתי ליפלוג בדידיה ולימא ואב"א אע"ג דפליג ר"י באילן העושה פירות ל"פ אלא בדגווזא. אבל בפירא גופיה כר"א ס"ל. כדשמעינן ליה גבי ערלה. ולעולם תנא דידן כר"י. אע"כ ר"ז מודה נמי כדאמרן: 
+<b>מפני שאינו פרי. </b>כתב הר"ש וא"ת האי קטף ה"ד כו'. וי"ל דהנאתן וביעורן שוה ומצינו למימר דמאן דשרי משום דבטל אגב העץ דבקטפא דפירא כתבתי דכ"ע מודו דהוו פירי עכ"ל התי"ט ואף התירוץ לקוח מדברי הר"ש אלא דמיגז גייז ליה. ושפיר עביד דלא אמר ליה משמיה דהר"ש דלקושטא לא ס"ל הכי. אלא בדרך הו"א קאמר הכי: 
+<b>ור"ל </b>דאי הוה מצינן למימר דפליגי הכא ת"ק ור"ש בקיטפא דגווזא. הוה אתי שפיר דמצי למימר מאן דשרי משום דבטל אגב העץ. אבל השתא ליתא. דהא לר"פ בקטיפא דפיר פליגי ולר' זירא נמי ליכא למימר הכי. דאי ללישנא קמא פליגי התם בערלה בדגווזא. ובפירא מודו חכמים לר"א. ומוקי לת"ק דידן אפילו לחכמים דהתם. והכא במאי עסקינן בפירא ואפ"ה פליג ר"ש דאיהו מיקל טפי מחכמים דערלה. ואי ללישנא בתרא דר"ז. אע"ג דמודו כ"ע בקטפו דאילן שאינו עושה פירות. מ"מ לא מודו באילן העושה פירות כמ"ש למעלה: 
+<b>ואף </b>לשטת הרמב"ם ז"ל דלעיל דקטף דפירא בעושה פירות. שוה לקטף דאילן שאינו עושה פירו'. היינו דוקא אליב' דת"ק דידן דפסק כוותיה. אבל לר"ש פשיטא דאפילו להרמב"ם לית דין ולית דיין דלא שנא דגווזא ל"ש דפירא. לאו פירי הוא זה ברור לענ"ד. וכ"ש אליבא דסבא משמיה דר"י. דליכא למ"ד דקיטפא דפירא פרי הוה וכנז': 
+<b>ונ"ל </b>דאגב ריהטא כתב הרב תי"ט כן דכ"ע מודו. דר"ש ודאי לא מודה. וגם הוא לא כתב כן למעלה. כ"א אליבא דת"ק. ונתחלף לו ת"ק בדר"ש. או ר"י דערלה בר"ש דהכא: 
+<b>ולפום </b>מאי דכתיבנא היינו טעמיה דר"ש. דשרי אפילו בקיטפא דפירא משום דליכא קרא. ורבנן דהיינו ת"ק דאסרי אפילו בדגווזא ולא בעו קרא. דשאני שביעית דאפילו אוכלי בהמה אסירי. משו"ה לא צריך קרא לרבוייה. וכדמשמע מהר"ש ז"ל וזהו הנכון 
+
+Mishnah 7
+
+<b>ורד חדש. </b>של שביעית שכבשו בשמן ישן של ששית. ילקט את הורד ויאכלנו. והשמן מותר ואין בו קדושת שביעית. דוורד לא יהיב טעמא בשמן עכ"ל הר"ש ז"ל. העתקתיו כדי לעמוד ממנו על פי' משנתינו היותר מחוור: 
+<b>וצריך </b>להבין הא דקאמר הר"ש הכא ילקט הורד ויאכלנו. דהיכי מיירי אי בהגיע שעת הביעור אמאי יאכלנו. של שביעית הוא וחייב בביעור. אליבא דהר"ש כדכתב לעיל במ"ו. דיש לורד ביעור. אלא על כרחך בלא הגיע שעת הביעור מיירי. א"כ מאי צריך למימר דהשמן מותר משום דלא יהיב ביה טעמא. וכי נמי יהיב טעמא. מאי הוי. אטו טעם חמור מן העיקר. ואם הורד מותר. כ"ש השמן שהוא של ששית. ואעפ"י שקלט טעם הורד. ואם לומר שאין קדושת שביעית בשמן. א"כ לא הוי דומיא דסיפא דאיירי בביעור: 
+<b>ותו </b>קשיא לי בדברי הר"ש דקמתמה על הירו' דמוקי לה בתרי פתרי. וכתב ז"ל ודבר תימה הוא. מאי קשיא ליה אפי' איירי בחד פתרונא כגון וכו' וסיפא בורד של ששית בשמן של שביעית דהאי חייב בביעור דשמן נותן טעם בורד ע"כ: 
+<b>ותמה </b>על עצמך ביעור מאן דכר שמיה. הא לא איירי ברישא אלא קודם הביעור כדאמרן. וא"כ על כרחך להר"ש נמי צריך לאוקמי למתניתין בתרי טעמי. דלא דמיא רישא לסיפא. ומאי טעמא קמתמה על הירו'. גם מ"ש הר"ש דורד אינו נותן טעם בשמן ושמן נותן טעם בורד צ"ע מנ"ל: 
+<b>ונראה </b>לי דהר"ש נמי ס"ל כמ"ש הר"מ ז"ל. דורד חדש אין כחו חזק לתת טעם בשמן מיד. אבל ישן ודאי נותן טעם בשמן דסברא הוא. וזהו שאמר הר"ש מ"מ האי חייב בביעור דשמן נותן טעם בורד ר"ל משום דבסיפא הורד ישן הוא. לכן נותן טעם וקולט טעם ונאסר הכל. ולא תלה נתינת הטעם. בשמן. אלא מפני שהוא האוסר בסיפא. 
+<b>אבל </b>ברישא שהורד חדש. אין כחו יפה ליתן טעם בשמן מפני שהוא לח עדיין. לכן אינו אוסר השמן. וכולה מתני' בחדא טעמא מוקי לה. ורישא נמי משום ביעור נסבה: 
+<b>וה"ק </b>ורד חדש בישן ילקט הורד קודם זמן ביעורו והכל מותר. דהורד יכול לאוכלו מיד. ואשמועינן תקנתא לגבי שמן. דהשתא אפי' משהי ליה עד שעת הביעור שרי. כיון דורד חדש לא יהיב ביה טעמא. ולא נהגא ביה קדושת שביעית ולא ביעור. וקמ"ל בסיפא דישן בחדש שנותן טעם מיד. אין לו תקנה. אפילו לקטו קודם שעת הביעור כבר קלט טעם השמן. ע"כ חייב בביעור אם ישהנו עד שעת הביעור. דשביעית אוסרת שלא במינה בנ"ט. וה"ה לענין קדושת שביעית דנהגא בורד מיד: 
+<b>והשתא </b>הויא כולה מתני' בחד טעמא וחד פתרא, משו"ה שפיר קמתמה על הירו' דמאי דוחקיה לאוקמה בתרי פתרי. כיון דע"כ הירושלמי גופיה נמי ס"ל דשאני ורד חדש מישן. שזה נותן טעם. וזה אינו נ"ט. וכדבעינן למימר. דודאי הירו' מפליג בהכי. והר"ש הבין בו כן: 
+<b>אלא </b>דאיכא בינייהו. הר"ש סובר אליבא דהירושלמי הורד הישן מאחר שנתחזק כחו. ותן טעם מיד וקולט הטעם כמו כן מיד. דכי היכי דפלט הכי נמי בלע. ואי הכי שפיר מיתוקמא סיפא דמתני' בורד של ששית דמיתסר. ובהכי הויא מתניתין בחד פתרונא דעדיף. היינו דקמתמה אירושלמי: 
+<b>אבל </b>באמת נראה לי שהירו' חלוק בזה מהר"ש. דאע"ג דודאי לדידיה נמי שני ליה בוורד בין חדש לישן. שזה נותן טעם וזה לא כנז' שהכל שוין בכך. מ"מ ס"ל להירו' דורד ישן אין כחו יפה אלא לאסור ולא ליאסר. שהוא פולט ואינו בולע. דומיא דההיא דתנן שילהי פ"י דתרומות [משנה יא] היינו טעמי' דהירושלמי דלא מצי לאוקמי לסיפא בורד של ששית. דקים ליה דאינו נאסר מיד אע"פ שהוא ישן. וכחו גדול ליתן טעמו בשמן. אעפ"כ אינו מקבל טעם השמן להיות נאסר. משו"ה שבקה למתני' דדחקה ומוקמא נפשה בתר פתרי כנ"ל נכון. והא הוא דלא אסיק הר"ש אדעתיה דאיכא לפלוגי בהכי. והוה ס"ד דכי אמרינן דורד נותן טעם. הכי נמי דקולט את הטעם וכנז'. אבל ודאי כ"ע מודו דורד חדש אינו נ"ט. 
+<b>והרבתי"ט </b>הבין דהר"ש מפרש אליבא דהירוש' דה"ט דרישא דמתני' דורד חדש אינו אוסר משום דאכתי לא הגיע שעת הביעור. אף על גב דאליבא דירו' לא שני לן בין ורד חדש לענין נתינת טעם. דלעולם חדש וישן שוין אליביה דנותנין טעם מיד. ולא אסיר בסיפא אלא משום דמיירי לאחר שעת בעורו. ולהכי קא קשיא ליה ז"ל. א"כ מ"ש רישא דורד חדש אינו אוסר. והלא כבר נתן טעם בשמן מיד. והרי כבר כתב הרע"ב דאף קודם הביעור בנ"ט עכ"ל. וכתב עוד דקשיא נמי דהר"ש דידיה אדידיה וכו'. ועוד וחק בפרושם כולה מילתא תליא בשעת ביעור. ולמאי תנן חדש בישן ליתני ורד שכבשו בשמן וכו' ע"כ. ור"ל דבין חדש בין ישן משמע: 
+<b>איברא </b>לפום מאי דפרישנא הכל ניחא. ומשום האי קושיא ודאי צ"ל דלהירושלמי נמי פשיטא לי' דורד חדש וישן אינן שוין. שזה נ"ט וזה אנ"ט. דמשו"ה פלגינהו תנא. ורישא דמתני' ה"ט דשרי. משום דליכא נ"ט לגמרי. ול"ק מידי דהר"ש דידיה אדידיה דלדידן אתי שפיר וק"ל: 
+<b>ונפלאתי </b>מאד ממ"ש הרבתי"ט דהר"ש לא פירש בדבריו בהדיא. דס"ל קודם ביעור שלא במינה נמי בנ"ט. ורצה לפרש לשון הר"ש דה"ק אבל שלא במינה ל"מ קודם הביעור דאינו אוסר כלל ע"כ. ולפ"ד אין שביעית אוסרת קודם הביעור כלל. אפילו בנ"ט לא במינו ולא בשאינו מינו וק"ל. וחשב שכן דעת הר"ש שרי ליה מריה וכמדומה שמפני טרדת עיונו לא ראה מה שכתוב לפניו שכן פירש הר"ש בהדיא ברישא דסיפא דשביעית אוסרת כ"ש במינה. כגון לאחר הביעור. אבל קודם הביעור אין בו קדושת שביעי' עד שיהא בו בנ"ט. אם במינו דינו בנ"ט. כ"ש שלא במינו דעיקר שיעורא דנ"ט לא שייך אלא גבי שלא במינו. וגבי מינו אינו אלא חומרא. כיון דלא אתי לידי נותן טעם: 
+<b>הרי </b>שדבריו מפורשים מבוארים כדברי הרע"ב כי ממנו לוקח פירושו. ואולי נשמט לשון הר"ש בכאן בנוסח שהיה לפני הרבתי"ט וקצת הוכחה. שהרי אין בלשון הר"ש כמ"ש תי"ט. אבל הברור כמ"ש דאפ"ה לא קשיא כלל. דוק היטב ותנוח דעתך בעזה"י: 
+<b>ומין במינו כ"ש. </b>מ"ש הרע"ב והר"ש ז"ל שקודם הביעור אין בו קדושת שביעית עד שיהא בו בנ"ט אפילו במינו. צריך עיון מנ"ל ז"ל ואף על פי שהרבתי"ט ז"ל. היה סבור לומר שאפילו בנ"ט אין בו דין קדושת שביעית כמ"ש לעיל. ורצה לייחס אותה דעה זרה להר"ש ז"ל. חלילה לו להר"ש ז"ל לומר כן. כאשר הראת למעלה כי משגה הוא אצל הרבתי"ט ז"ל לחשוד הר"ש בכך: 
+<b>ואולם </b>אני תמיה בהפך מאין למד הר"ש לומר כן. ואפילו הא דבעי נ"ט קשיא לי. דלדידי הוה מסתברא כיון דכללא הוא גבי תנא דמתניתין לכל איסורין שבתורה דמין במינו במשהו. א"כ מ"ש גבי קדושת שביעית דליבעי נ"ט: 
+<b>ואיברא </b>טעמיה דהר"ש נ"ל פשוט דנפקא לי' מרישא דמתניתין. דקתני ילקט הורד ותו לא. משמע דשמן שרי לגמרי בשל ששית. ואמאי נהי דלא יהיב ביה טעמא כל שהוא מיהא הוי והו"ל למימר שיהנה מהשמן בקדושת שביעי'. אלא על כרחך צ"ל דקדושת שביעית לא חמירא כולי האי: 
+<b>אבל </b>מ"מ לענ"ד אינה ראיה מכרחת. דאיכא למימר בורד חדש בישן אפי' כל דהו ליכא. דאע"ג דמין במינו בכל שהו ולא בעי שיעורא. אפ"ה פורתא ממשא או טעמא כל דהו בעי. דבציר מהכי לאו מיידי הוא ולא שייך לאסור כלום: 
+<b>והגע </b>בעצמך דברים האסורים בהנאה שאוסרין בכל שהן. אם נגע בהן דבר של היתר או שנפל לתוכו אפי' בלח ובצונן. וכי נאסר הוא. והלא בהדחה סגי ליה. וכי הא דתנן שילהי ע"ז יין נסך שנפל ע"ג ענבים ידיחם והן מותרות [ד' ס"ה ע"ב]. וה"ה איפכא ענבים דאיסורא שנפלו ליין ולמשקין דהיתירא מלקטן והמשקין מותרין כשהיו. כיון דלא בלעי מידי. דלא בעינן הדחה אלא לדבר לח לפי שנסרך ונדבק: 
+<b>וא"כ </b>הכא ברישא דהורד חדש שאינו נ"ט כלל בשמן כדלעיל. כשלקטו לא נתערב ממנו בשמן כלום ואפי' משהו ליכא. ומשום מאי ליתסר. כך היה נראה בעיני. דהך תנא דידן דמשוי כל איסורין שבתורה. הכי נמי דמחמיר בפירות שביעית כה"ג דמין במינו במשהו. דהא קדושת שביעית דאורייתא. אלא שדעת הר"ש רחבה מדעתנו. ודברינו בטלים אצל דבריו ז"ל. עם היות הדברים מוכיחין מאד כדעתנו. ולאו ק"ו הוא שהרי אם בביעור שכל עיקרו אינו אלא מדבריהם (עיין פ"ט) [משנה ה'] החמירו כל כך. בקדושת פירות שביעית של תורה לא כל שכן. אף שי"ל בדוחק היא הנותנת. רחוק הוא מאד ודוק: 
+<b>שביעית אוסרת כל שהוא במינה. </b>כתב בתי"ט ז"ל תימה למאי הדר תני לה והרי זה הכלל ללמד על עצמו של שביעית בא. ויפה הקשה: 
+<b>אלא </b>שתירוצו דחוק לאוקמי בגידולין לחוד. (ולא לבד מחמת שכתב הר"ש דשלא במינה לא יתכן בגידולין. כי בזה י"ל כמ"ש הרבתי"ט בדוחק דנסיב לה באיידי. ועי"ל טוב מזה דילמא בשלא במינה נמי משכחת לה. ואליבא דר"י דפרקא קמא (דכלאים מ"ז) ותלמודא דנדרים [ד' נ"ח ע"ב] לא נסיב לה אגידולים לחוד. אלא דקסבר דמתני' כיילא נמי גידולין בזה הכלל. דכל שהוא דאסר במינו בין בתלוש בין במחובר משמע ליה: 
+<b>ומשו"ה </b>נ"ל דלק"מ תמיהת הר"ש וק"ל. ומ"מ קושית הרב תי"ט ודאי קשיא. דמשנה יתירא היא. ובס"ד אשכחנא מרגניתא דכולה בבא צריכא: 
+<b>ולבר </b>מהא דאמרן לעיל. דאיכא למימר דלענין קדושת שביעית ס"ל נמי להך דמין במינו במשהו. דא"כ איכא לפרושי נמי להך סיפא כמשמעה. דהיינו דקמ"ל בהדיא דשביעי' אוסרת כ"ש במינו. דהיינו פירות שביעית שנתערבו בשל ששית בשביעית. בין עירוב דתלוש או דמחובר. אשמעינן האידנא דנהגא בהו נמי דין קדושת שביעית עצמה קודם הביעור. אלא דבהא כיון דפליג הר"ש ז"ל לא קאמינא וכדכתיבנא: 
+<b>אבל </b>תו אית לן תרי גווני שפירי לתרוצי יתורא דמתני'. איבעית אימא חד בלח וחד ביבש וצריכי. דסד"א לח הוא דאסר במינו בכל שהוא. אבל יבש דאפי' טובא לא יהיב טעמא. ולא מיתסר אפילו בששים. אלא משום גזרה דילמא אתי לידי נ"ט בקדרה. בכ"ש אימא לא. דכולי האי לא גזרו. ואי הוי תני חדא הוה אמינא מאי במינו ושלא במינו. לח דווקא דמסתבר טפי. קמ"ל תרתי: 
+<b>ואב"א </b>לישנא אחרינא דעדיף טפי. ורישא דזה הכלל במאי עסקינן בשביעית עצמה. דאם נתערב מין במינו במשהו. ושלא במינו בנ"ט. והשהה אותו עד שעת הביעור. חייב לבער כל חד כדיניה. והיינו דלא נקט לשון איסור. דמיירי דנתערב בהיתר. וקמ"ל דאפ"ה חוזר וניעור בשעת הביעור. וחייב לבער: 
+<b>וסיפא </b>מילתא אחריתא היא. דהיינו דדייק בלישניה שביעית אוסרת. משום דהשת' בזמן איסורא קאי. דמטיא שעת הביעור. ואח"כ נתערב. ואצטריך לאשמועינן דכה"ג נמי אוסר מין במינו בכ"ש ושלא במינו בנ"ט. דאי מכללא קמא לא שמעת מידי. דשאני תערובת דשביעית עצמה דחמיר. משום דהוה ליה כדבר שיש לו מתירין. דקיי"ל בכל דוכתא דאוסר בכ"ש [ביצה ד' ג' ע"ב]: 
+<b>דהיינו </b>טעמיה דר"ש התם בנדרים. דמהדר להו לרבנן אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה בנ"ט. פירוש דר"ש ס"ל דאין שביעית אוסרת בכ"ש במינו. אלא לענין אם נתערב בשביעית קודם הביעור. דכיון דיש לו תקנה. לאכול התערובות קודם שתגיע שעת הביעור. אית ליה דין דבר שיש לו מתירין. דאוסר בכל שהוא. אבל לאכילה. דהיינו אם לא נתערבו עד אחר הביעור דנאסרין באכילה. אינן אוסרין אלא בנ"ט כיון שאין להם מתירין. ומדר"ש נשמע לרבנן דמותבי ליה מהכא. דע"כ ס"ל דהך בבא בתרא כללא הוא. אפי' לאכילה דאוסר בכל שהו במינו בכל גוונא. דהאי תנא מחמיר במין במינו. אפי' בדבר שאין לו מתירין: 
+<b>משו"ה </b>תרווייהו צריכי. דאי מכללא דרישא. הו"א דה"ט דמחמיר בכ"ש משום דדמי לדבר שיש לו מתירין וכר"ש. ואכתי בהגיע שעת הביעור. דהו"ל דבר שאל"מ. סד"א דאינו אוסרת כלל. אלא לעולם בנ"ט. קמ"ל דלא שני ליה לתנא דמתני' בין דשיל"מ לדשאל"מ. דהא באמת רישא נמי לא הוי דשיל"מ. כיון שאין היתר לאיסורו. ולא דמי לדשיל"מ דעלמא. אלא ל"ש. והשתא א"ש דכולה מתני' צריכא ולא כדי נסבא. והוא דבר ברור כפתור ופרח במשנתינו. עמ"ש במ"ח פ"ט בס"ד: 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<small>משנה לחם<br><b>להדלקת הנר </b> ער"ש שכתב ובירושלמי מסיק ולא מדליקין בשמן שרפה לא בב"כ מפני בזיון קדשים כו'. ולא נתברר לנו מק"א כו'. <b>שמא</b> י"ל בזה. דאשביעית קאי (דבר הנלמד מענינו הוא) ר"ל בשביעית אין מדליקין שמן שריפה בב"כ כו'. כשאר ימות השנה. משום דנפק מנה חורבא. שיסברו שגם שמן שרפה של שביעית. ניתן להדלקת כל אדם. כי יחשבוהו הפקר. ויקחו ממנו גם זרים לצרכם ולכל תשמישם בביתם. שלא ברשות כהן. והיינו בזיון קדשים. ר"ל תרומה. שגם היא נקראת קודש. שישתמשו בו להדיוט לזרים.</small>
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>שכרו מותר.</b> כתב תי"ט וא"ת מ"ש מצובע בשכר דמ"ג פ"ז עכ"ל. ונ"ל פשוט דלק"מ דהכא טעמא מאי שכרו מותר. משום דשוכר פועל ללקוט לו מציאות הוא. ומגבי' מציאה הוא. ומגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. ולא מכר לו כלום. רק שכר פעולתו בלבד הוא נוטל: 
+<b>והעבודה </b>שכך פירשתי מסברתי. ושוב מצאתי ראיתי שכ"כ התו' בע"ז (דס"ב) [ד"ה לקוט] ממש כלשון זה שאמר לי לבי בעזה"י. והוסיפו התו' שם לבאר שאפי' למ"ד לא קנה חבירו אתי נמי שפיר דהכא לא נתכוין לזכות לעצמו. מ"מ קנה ע"ש: 
+<b>והשתא </b>דאתינן להכי לא דמי כלל לצובע בשכר דלעיל. דהתם ע"כ בצובע משלו מיירי דאי משל בע"ה. ודאי שרי כדכתיבנא התם. דכה"ג ודאי להכא דמיא דשרי. ולא אסרינן התם אלא משום דעושה המלאכה בפירות שביעית שלו. דדמי ודאי לסחורה. כיון דבדידיה קטרח על מנת למוכרו לאחרים. וכדכתיבנא התם דאב"א התם בלוקט מתחלה עסקינן. ואב"א אפילו בלקט לעצמו והותיר. מ"מ בצבע אסור. ע"ש מילתא בטעמא דברים ברורים בעזה"י: 
+<b>ובין כך </b>או כך הדבר ברור שאינן דומין לגמרי. כמ"ש דהכא בפועל העושה בשל בע"ה מיירי. שאינו נוטל דמי שיווי הפירות כלל. רק שכר פעולתו בלבד. ואין כאן דמי פ"ש. ושם עושה בשלו שדמי הצבע ושכר המלאכה הוא נוטל. שהרי עכ"פ יש כאן מדמי פ"ש עצמן. לבד שכר המלאכה שהשביח בפ"ש. שהן נתפסין בקדושת שביעית. וזה מבואר ונכון מאד לחלק בין הפרקים הללו: 
+<b>ומ"ש </b>הרבתי"ט לתרץ בסברא רצונית הוא דוחק בלי ראיה. מלבד שלא יצדק מ"ש דצובע אגב דרווח טפי אסור. דהיכי דמי אי בצובע בשל אחרים. הא ודאי פשיטא דשרי אע"ג דרווח טובא. ואי בצובע משלו מאי איריא משום דרווח. אפי' כי לא רווח ליתסר. משום דעביד סחורה בפ"ש שלו ובמתכוין כנ"ל: 
+<b>ונ"מ </b>לדינא בעיבידתא דלא רווח בה טובא דאליביה דהרבתי"ט ז"ל שרי אפי' בפ"ש שלו. ולדידי פשיטא לי דל"ש. ולעולם אסור להשתכר בפ"ש שלו במתכוין. ונראין דברינו דלא פלוג רבנן ואסרו כל מלאכת פ"ש שלו שעושה לסחורה. ולדבריו ז"ל נתנו דבריהם לשיעורין. ודוק היטב בכל מ"ש: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ד"ה שכרו ש"ה. חברו נ"ב (כה"ג אליבא דכ"ע. עיין מציעא דקיח"א).</small>
+
+Mishnah 5
+
+<b>ולכולן הוא נותן מתנת חנם. </b>לשון הרע"ב לכל הני דתנינן וכו'. ואע"פ שיודע שבשביל שנתן לו מתנה לא יתבע ממנו שכר. עכ"ל: 
+<b>ולא </b>מצאתי זה לא בפירוש הר"ש ולא בהר"מ ז"ל ולא ידעתי מנין לו. ואם משום דקשיא ליה פשיטא צריכא למימר. ומאי איריא הני דתני ולכולן. אטו לשאר אינשי אסור. אלא ה"ק ולכל אלו הוא נותן אע"ג דיודע שלא יתבענו. ולא מבעיא בשאר כל אדם: 
+<b>אי משום </b>הא לאו דיוקא הוא. דהא ודאי צריכא דסד"א מתנה כזביני. דאי לאו דמטי ליה הנאה מניה לא יהיב ליה כדאמרינן בפ' ב"ה [מגילה ד' כ"ו ע"ב]. והו"א בשביעית נמי אסירא משום לתא דמכר. וכדאסרינן גבי צביעה עיין פ"ז מ"ג. קמ"ל דלית לן בה. דכיון דלא ניתנה ליתבע ההיא הנאה. לא דמי לפריעת חוב (ולסחורה לא דמיא היכי דלא עביד בה מלאכה. דומיא דצביעה וכדפרישית לעיל ודוק): 
+<b>אבל </b>היכא דאית ליה להני חוב גמור עליה דהיאך וניתן ליתבע אי לאו דפייסינהו בפ"ש. היכי מצי פטר נפשי' בפ"ש. הא תנן אין פורעין חוב מדמי שביעית לעיל משנה ד'. ואע"ג דלא פירש בהדיא לשם שכרן מאי הוי. ומאן פליג ליה בהכי הא סתמא תנן לעיל לא ישלם לו מדמי שביעית. ואי איתא מאי נ"מ לן מניה. הא מצי לשלומי לנחתום נמי בכה"ג. דיהיב ליה בסתמא שלא לשם חובו. והיכי קפסיק ותני שלא ישלם לו מדמי שביעית דמשמע כלל וכלל לא. אלא ודאי לא שנא. דבכל אופן דפטר נפשיה מחוב גמור לא שרי. ואי עבד יאכל כנגדן. וכדתנינן תמן בשקלים [פ' ב' משנה ב'] מדמי מ"ש ומדמי שביעית יאכל כנגדן: 
+<b>ומסיפא </b>דנקט ולכולן נמי ליכא למידק מידי. דה"ה נמי דהוי מצי למינקט שאר כל אדם. דהכל שוה לענין זה. ולא נקטינהו אלא איידי דרישא. דבעי למיתני דאין נותנין אפי' לאלו שיש מהן הנאת הגוף: 
+<b>אי נמי </b>בסיפא נמי בדווקא נקטינהו. משום דודאי הויא ליה הנאה מנייהו. כדאמרינן דסתמא דמילתא הכי הוא. דהנותן אי לאו משום הנאה דמטי ליה לא קיהיב. והני אע"ג דאתהני מנייהו. אם לא נעשה חוב עליו. קמ"ל דאפ"ה מותר לחזור ולגומלן מתנת חנם מפ"ש. וכ"ש שרשאי ליתן מ"ח לכל אדם. שאין דרכו ליהנות ממנו: 
+<b>אבל </b>לעולם בחוב גמור לא קמיירי. דלא מצי מיפטר נפשיה בפ"ש. אפי' בדיהיב ליה סתם. ואפי' במקדים המתנה ע"מ שיהנה ממנו במרחץ ותספורת ואינך דמתני'. (ואולי לזה כיוון הרע"ב במ"ש אע"פ שיודע שלא יתבע ממנו שכר. ר"ל כשיכנס אח"כ למרחץ או להסתפר לא יבקש שכר ויעשה עמו בחנם): 
+<b>נ"ל </b>שאם כמערים. (דהיינו בנותן לו ומיד נהנה אפי' בסתם) אסור כמו רבית מוקדמת אבל ודאי במקדים לו המתנה זמן רב. שעדיין לא הוצרך ליהנות ממנו. וגם אינו נותן לו בשביל כך כדי שיהנה ממנו. בזה נראין הדברים שמותר הוא. אע"פ שיודע שהמקבל יעשה אח"כ עמו בחנם. כיון דאיהו לא קמיכוין להכי לית לן בה: 
+<small>משנה לחם<br><b>ולא לבלן </b>עיין הגוזל קמא (קב"א) ובלו"ה (ל"ט) <b>וצ"ע</b> אי פליג ר"י דהתם. אסתם מתניתין דהכא.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<small>משנה לחם<br><b>במקצה </b>הוא כלי ברזל שקוצצין בו תאנים. כפי פירש"י. והוא כמו מקצועה. מן במקצועות (ישעיה מ') וכן בלשון משנה משהוקפלו המקצועות ודרך לשון חכמים להבליע העי"ן ולהשמיטה כ"פ. ופיר"מ בזה תמוה. וכדומה שכך הוא פירוש חרבה לדעתו. גם הוא שם מקום. כמו חורבה. אך זר הוא בענין משנה זו.</small>
+
+Mishnah 7
+
+<b>שלא יביאנו לידי פסול. </b>שאם נפסל בשביל שמן של תרומה ישרף הכל לשון הרע"ב. וכ"פ הר"מ ז"ל: 
+<b>ותמוה </b>הוא דמפני הספק לא היו אוסרין. וגם כהנים אוכלי תרומה זריזין הן. ולא חיישינן להכי. ובשמעתא דאין מביאין קדשים לבית הפסול (זבחים דע"ו) משמע בהדיא דמשום לתא דתרומה נגעו בה. לפי שממעט באכילתה ונפסלת בזמן הביעור בודאי. וכ"פ הר"ש ז"ל: 
+
+Mishnah 8
+
+<small>משנה לחם<br><b>ובהמה טמאה </b>עספ"ק דבכורות.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>יאכל כנגדם </b>הביא הר"ש ירו'. אר"י זאת אומרת אסור ליקח אשה מדמי שביעית. <b>פירוש</b> אסור לכתחלה. אבל דיעבד ודאי מקודשת. כדשמעינן ממתניתין דאחיות. פ"ב דקידושין. ע"ש (דנב"א).</small>
+
+Mishnah 9
+
+<b>עור שסכו ר"א אומר ידלק. </b>ק' לי טובא. אע"ג דודאי ר"א הכי ס"ל בכל דוכתא. דזה וזה גורם אסור. כדאמרינן בפ' כ"ש [פסחים דף כ"ז ע"א] שכן היה ר"א אומר בכל האיסורין שבתורה. מ"מ רמי דר"א אדר"א דהא שמעינן ליה בשילהי מס' ע"א [אולי צ"ל בשילהי פ' כל הצלמים ד' מ"ט ע"ב] דשרי בהולכת הנאה לים המלח אע"ג דזהו גורם. ואטו מי חמירא לי' שביעית מע"א: 
+<b>ואפשר </b>דהיינו דקאמר ר"ע לא אומר מה שר"א אומר בו. למימרא דהך תנא לאו דסמכא הוא. ואיפכא ס"ל לר"א ומיקל טפי. כדפי' הרע"ב אליבא דחד לישנא בירושלמי: 
+<b>ואפ"ה </b>מסתברא דאפי' לת"ק אליבא דר"א בדווקא נקט עור שסכו. דמינכרא הנאתו דשמן טובא דמרככו. ועושהו ראוי למלאכת כלים וסנדלים דהוי ליה גורם גדול וחשוב. בהא הוא דמחמיר. ודילמא משום דאזיל נמי לטעמיה דפ"ב דערלה. דאחר ראשון אני בא דהו"ל ראשון לחודיה הגורם. והכי נמי השמן שהשביח את העור וגרם גמר מלאכתו ושבחו ניכר. נידון כמוהו ליאסר כולו: 
+<b>אבל </b>בכלים גמורים שסכן. דלא מינכרא שבחא דשמן דלאו גורם הוא כל כך. שאפי' סך בו מנעלים וסנדלים. אחר שכבר עשויין הן ונגמרה מלאכתן. ולא היה העור צריך לרככו יותר. אע"פ שחזר אח"כ וסכן. לייפותן בעלמא הוא דעבד ואין שבח ניכר בכלים כל כך. בהו ודאי מודה ר"א דיאכל כנגדן ותו לא. (וכי הא סברא דאמינא לה מנפשי אשכחן דמפליג תלמודא לענין שבת דלעבדו אסור לצחצחו מותר כדאי' שילהי תולין): 
+<b>והיינו </b>דאיכפל תנא לאשמועינן פלוגתייהו דר"א ורבנן בעור דווקא. ולא מסיק לפלוגתייהו גבי כלים דלעיל. ולא כמ"ש בתי"ט. דאם כן הו"ל משנה יתירה. ותו איכא למידק בה חכמים היינו ת"ק. ואליבא דידן ניחא וק"ל: 
+<b>ותו </b>דאפשר לומר נמי איכא בינייהו. ת"ק בעור נמי כר"א ס"ל. אי נמי חכמים בעור הוא דפליגי. אבל בכלים איכא למימר כיון דמטיא ליה הנאה לאדם. כגון שסך מנעלו כדי שיהא יפה יותר לנועלו. מותר. ונא בעו שיאכל כנגדן. אלא בעור דאכתי לא חזי להנאת אדם כלל. ולא קבעי ליה אלא לצורך העור לבד להשביחו דוק ותשכח טעמא: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>עור שסכו. דשרי בהולכת הנאה לים המלח. אע"ג דזה וזה גורם שרי צ"ל.</small>
+
+Mishnah 10
+
+<b>האוכל פת כותים כאוכל בשר חזיר. </b>ז"ל הרב תי"ט ומשמע דלאחר שגזרו על הכותים איירינן. וקשה דלתני עכו"ם עכ"ל: 
+<b>ולא </b>ידענא מהיכא משמע. ובודאי בימי חכמי המשנה הקדמונים כר"א ור"ע לא נעשו עדיין כנכרים. אלא בימי תנאים אחרונים כגון ר"מ ור"ג האחרון גזרו עליהם ולא קיבלו מהם. עד שבאו ר"א ור"א גזור וקבלו מנייהו כבפ"ק דחולין [דף ו' ע"א] ולא מנייהו איירי במתני'. ולא ידעתי מי הצריכו לכך דהא ר"א הוא דס"ל הכי ויחידאה הוא ופליגי רבנן עליה. ובהכי אזדא ליה כל השקלא וטריא שכתב הרב ז"ל בכאן. דלא צריך כלל: 
+<b>ואף </b>לפמ"ש ז"ל לא אדע מה קשה לו ליתני עכו"ם. דפת עכו"ם לא אצטריכא ליה דמי"ח דבר הוא [שבת דף י"ז ע"ב] ולית בה פלוגתא. והא קמ"ל דכותים נמי עשאום אח"כ כעכו"ם. אע"פ שלא גזרו עליהן תלמידי שמאי והלל שגזרו י"ח דבר דקדמי טובא: 
+<b>ותו </b>איכא למימר דפת כותים אצטריכא ליה. דקמ"ל דכל פתן נאסר. משא"כ פש"ג דלא נאסר פת פלטר [ע"ז דף ל"ה ע"ב]. ואע"ג דאמרינן שעשאום כגוים לכל דבריהם. לא להקל אמרו אלא להחמיר. שנתנו להם כל דין גוים לחומרא ועוד החמירו עליהם יותר ואסרו כל פתן ועשוהו כבשר חזיר. ולא הגדילו כל כך האיסור בפת ש"ג דהני גריעי דהוה להו מומרים: 
+<b>עוד </b>כתב הרב והר"ש מפרש דמחמיר בפת כותים משום דלא מעשרי. ולפירושו קשה אמאי תנן פת ליתני האוכל פירות כותים עכ"ל. והא נמי לק"מ דהא אמרינן התם במסכת דמאי [פרק ה' משנה ט]. דכותים עשורי מעשרי ודאי. אלא שחשודין למכור פירות טבל. דאין נזהרין להכשיל אחרים. וכמ"ש בתי"ט גופיה הכא. א"כ פת דידהו דווקא צריכא ליה. ולרבותא נקטה דאע"ג שהיא פת שלו. שעשאה למאכלו ולא למכור. דלא בפת פלטר מיירי אלא פתן סתמא. אע"ג דודאי מיזהר זהיר בה ועישר והפריש חלתה. אעפ"כ אסורה באכילה כבשר חזיר. וכ"ש פירות שסתמן עומדין לימכר. פשיטא דאסורין משל כותים כבשר חזיר. משום דודאי לא מעשרי למכור לאחרים. ומשו"ה אסרו אפילו פתו שעשה לעצמו. משום דלא פלוג בגזרתייהו. ואי לא הא לא קיימא הא. וזה דבר ברור וכפתור ופרח אליבא דפירושו דהר"ש: 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ונלקחין מכל אדם בשביעית. </b>כתב הרע"ב ומן המשומר אפילו כחצי איסר אסור: 
+<b>ונ"ל </b>טעם נכון למה אמרו דווקא חצי איסר. והיינו משום דמעיקרא קאמר דמוסרין לע"ה דמי ג' סעודות. וקיי"ל בעירובין [ד' פ"ב ע"ב] ובשילהי פאה [פ' ח' משנה ז'] ובכמה דוכתי. דככר בפונדיון הוי שתי סעודות. והפונדיון הוא שני איסרין. נמצא סעודה באיסר ומשום דנקט מעיקרא שיעורא דג' סעודות שהוא אכילה ליום. נקט השתא נמי חצי איסר. דהו"ל חצי סעודה. דקמ"ל דבשמור אפי' חצי סעודה א' אסור: 
+<b>ותו </b>למ"ד צא מהן מחצה לחנוני [שם בעירובין ד' פ"ב ע"ב] שמשתכר בככר הנאפה. א"כ בתבואה הניקחת מן השוק משכחת. דמטי כדי סעודה א' לחצי איסר. ובהכי עסקינן בלוקח מן השוק. ודווקא כחצי איסר. דהו"ל שיעור סעודה הוא דאסור. הא בציר מהכי דליכא שיעור שביעה לא. דלא גזרו כולי האי וזה ישר מאד: 
+<b>ספיחי חרדל מותרין שלא נחשדו עליהן. </b>לשומרן שאינן חשובין בעיניהם. כדאיתא בירושלמי. ולשון הרע"ב אינו מדוקדק קצת: 
+
+Mishnah 2
+
+<small>משנה לחם<br><b>ועבר הירדן</b> סתם. הוא במזרחו של ירדן. ועמ"ש בס"ד מ"י פי"ג דכתובות.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>והגליל </b>חלקי שאר שבטים. מעבר לירדן ימה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ושפל לוד</b> מ"ש רע"ב לקוח הוא מפירושו של הר"מ. <b>ופלא</b> גדול על חכם מופלא כמוהו. שיאמר דבר זר כזה. וכי מה ענין לוד ובית חורון והר המלך לעבר הירדן. במ"כ נפל בטעות מפורסם. כי לוד בארץ יהודה ובנימן. והיא מערי המצורות אשר ליהודה. וכן בית חורון מבואר בספר יהושע שהוא מעבר הלז. <b>והאמת</b> דהני תלת. פירושא דשלש קמאי דארץ יהודה נינהו. אבל שלש ארצות שבעבר הירדן. לא נזכרו במשנה. ור"ח שנאן בתוספתא. שם תמצאם על נכון.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<small>משנה לחם<br><b>וכל הארצות</b> כו'. עפיר"ש ז"ל. והשתא זיתים ניחא שכל הארצות שוות אבל ענבים כו'. <b>נראה</b> שצ"ל אבל תמרים. ועדיין הלשון צ"ע. כמדומה גרסא אחרת היתה להר"ש בגמרא דידן בפמש"נ.</small>
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>רג"א כל שכלה וכו'. </b>והלכה כדבריו. כתב הרב תי"ט ז"ל אבל תימא אי הלכה כר"ג א"כ הא דפירש הר"ב בספ"י [נ"ב צ"ל בס"פ ז'] דשביעית אוסרת בנ"ט קודם הביעור דלא כהילכתא עכ"ל: 
+<b>ושותא </b>דמר לא ידענא ומאי דעתיה. דמה ענין שביעית שאוסרת בנ"ט קודם הביעור. דלענין קדושת שביעית אתמר כדפרישית התם. דבנתערב של ששית בשביעית קיימינן התם. עלה קאי התם דבעי לעולם נ"ט. כדי לחייב כל התערובות בקדושת שביעית שלא להפסידן ושלא לעשותן סחורה כדין פירות שביעית גופייהו דנהגא בהו קדושה לפני הביעור. אבל לענין ביעור דהכא מיירי בפ"ש לחודייהו והגיע שעת ביעור. מה ראיה מדבר שנוהג לפני הביעור. דדבר אחר הוא לגמרי. דאפשר לומר שחמור ואפשר קל (עמ"ש לעיל ספ"ז): 
+<b>ופלא </b>עצום אדמהדר אפירכי ממ"ש הרע"ב הו"ל לאתויי ממתני' לאקשויי מדין הביעור גופיה. דהא תנינן תמן [פ' ז' משנה ז'] שביעית אוסרת מין בשא"מ בנ"ט. והרי כאן שהגיע שעת ביעור לירק א' שבחבית שחייב לבערו. ואפ"ה אינו אוסר את השאר. ולאחר הביעור מי איכא מאן דאמר דאינו אוסר בנותן טעם: 
+<b>איברא </b>דהא נמי לק"מ. דאיכא לאוקמי ההיא דשביעית אוסרת בנתערב אחר שעת איסורו. שכבר הגיעה שעת הביעור ונאסר הוא דאוסר בנ"ט. אבל אם נתערב בהיתר. כבר בטל ואינו חוזר וניעור לאסור. עד שתגיע עונת הביעור לעיקר. דהטעם כמי שאינו מאחר שנתבטל בהיתר. ומיצרך צריכי תרתי בבי כדכתבינן התם: 
+<b>ואי נמי </b>כלישנא אחרינא דפרישנא התם. דחד בבא לנתערב בשביעית עצמה קאתי. דקמ"ל דאפ"ה חוזר וניעור. לאסור בשעת הביעור. מ"מ איכא למימר דלא קיי"ל הכין. אלא דווקא אם נתערב לאחר הביעור הוא דאוסר דקאי ליה ר"ג כוותיה דההוא תנא. אבל קודם הביעור קיי"ל כר"ג. דלא מחמיר לחייב הכל בביעור. מאחר שנתערב בהיתר: 
+<b>ולא </b>דמי לנ"ט דאוסר בשביעית עצמה לענין קדושת שביעית שבזמן איסורו נתערב. ועוד שהיא מן התורה. משא"כ בביעור שעיקרו אינו אלא מד"ס. ולכן הקילו בו שיאכלנו אפילו על האחרון. ומה שאוסר אחר שעת הביעור לפי שכבר נאסר. ובאיסורא קמערב: 
+<b>אי נמי </b>אפי' תימא כולה מתני' דהתם נמי ר"ג היא. ואף למאי דאמינא דהתם בתערובת דלפני הביעור עסקינן דנאסר וחייב בביעור. מיהו מודה ר"ג בשהגיע שעת הביעור של אחרון שהכל נאסר. רצוני אע"פ שיש עמו דברים של היתר ושל ששית. הכל מתבער עמו מאחר שנ"ט. ולא מיקל הכא אלא כל זמן שלא הגיעה שעת ביעור האחרון ודוק כך נ"ל ברור ולא קשיאן פסקי אהדדי: 
+<small>משנה לחם<br><b>בית נטופה</b> ע"ל רפ"ז דפאה.</small>
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>מאימתי נהנין ושורפין בתבן. </b>עיין לעיל שילהי פ"ח בתי"ט [משנה י"א] דצריך לפרש כאן הנאה ושריפה לצורך מלאכה. ולא לצורך הנאת גוף האדם. לפמ"ש בכ"מ שם בלישנא בתרא: 
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>ימכרו לאוכליהן. </b>כתב הרע"ב שיפרע אותן. ונ"ל דהכי קאמר שהאוכלן בין הוא בין אחרים יפרעו דמיהן. ולא נתנו לאוכליהן בחנם. וזה מוכרח שא"א לומר שהוא יפרע הדמים. ואחרים שמקבלים מתנה ממנו יאכלו בחנם. שא"כ הרי הם אוכלים בטובה: 
+<b>וגם </b>אין לומר שדווקא הוא לבדו יפרע דמיהם. ולא יתן לאחרים אפי' בדמים. כי מה טעם בזה. מאחר שאין לו טובת הנאה מהם. שסוף סוף הדמים מתחלקים לכל אדם. מה לי הוא או אחר שיפרע דמיהן ויתחלקו. ועוד למה יקנסוהו שיפרעם בעל כרחו מה פשעו ומה חטאתו: 
+<b>אלא </b>ודאי לא שנא הוא או אחרים שוין בזה. שכל האוכל יתן דמיהן. כדי שלא יבואו לאוכלן בטובת הנאה. ובזה נסתלקה קושית התי"ט: 
+<b>ודנקט </b>לאוכליהן נראה לי דהך סתמא כר"י דמתני' דלעיל. שאין אוכלין אחר הביעור כ"א עניי' והיינו אוכליהן. דר"א סבירא ליה הני שרו בהו אף לדברי ב"ש. וחכמים קסברי דאפי' לאוכליהן שמותרין אחר הביעור. לא ינתנו פירות הללו לדברי ב"ש. אלא ימכרו אפי' לאוכליהן: 
+<b>ודקתני </b>תו ודמיהן יתחלקו לכל אדם. נ"ל דהכי פירושו שהדמים הללו כל העניים שוין בהם. ר"ל אפי' העניים הללו שלקחום לאוכלן ופרעו דמיהן. יכולין שוב ליקח חלק בדמים. והרי הן כשאר כל אדם שזוכין בפירות שביעית או בדמיהן. דסתמא היינו עניים כדאמרן. ויד כולן שוה בו. שלא תאמר שהלוקחים פירות אלו. נסתלקו מהם שאין להם עוד זכות בו. שלא יהא נראה כהערמה: 
+<b>או </b>שלא תחשוב דעבדו להו תקנתא במכירה משום היכרא בעלמא. כדי שידעו שפירות שביעית אינן נאכלין בטובה. ומיהא בדמיהן לא גזרו. ועניים הללו שפרעו דמיהן. קודמין לזכות בהן לכל אדם. קמ"ל דיד כל אדם עניי עולם שוה בהן. דלא ניתב כל הדמים ללוקחים הללו. דמיחזי כהערמה. אבל יכולין ליטול חלק בדמים. דכיון שאין להם חלק בו יותר משאר עניים. אין כאן טובה ושרי. אבל אין הכוונה בשאר כל אדם לכלול גם העשירים. ודוק: 
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>אם היה החדש מעובר משמט. </b>דניתן ליתבע כיון דאגלאי מילתא דחול היה וסוף שביעית. ואף ע"פ שלא היה יכול לתובעו בו ביום מחמת ספק יו"ט ובי"ט גופי' לא ניתן ליתבע לכ"ע. וא"כ הא לא קרינא ביה לא יגוש. צ"ל כיון דסוף אתי לידי יגוש. אף על גב דהשתא בשביעית ליכא אפ"ה משמט: 
+<b>ואזדא </b>לה מתניתין כי לישנא קמא דשמואל פ"ק דמכות [ד' ג' ע"א]. דהמלוה לי' שנים שביעית משמטתו וכרבא דשני ליה: 
+<b>והכי </b>הוא סוגיא דשבת ריש שואל [ד' קמ"ח ע"ב]. דמותבינן התם למ"ד הלואת י"ט לא ניתנה ליתבע. מאי משמט דתנן הכא. הרי היא שמוטה ועומדת. משמע הא למ"ד ניתנה ליתבע ניחא. ואף על גב דבי"ט כ"ע מודו דלא ניתן ליתבע. ולא קרינן ביה לא יגוש בשביעי'. וא"כ מאי טעמא משמט. אלא ע"כ התם ס"ל כלישנא קמא דשמואל כנ"ל דרבא קאי בשטתיה. משו"ה לא פריך אלא למ"ד לא ניתנה ליתבע: 
+<b>והר"ש </b>הביא סוגיא דהשואל והניחה בתימה מפני אותה של מכות. ור"ל לישנא בתר' אליבא דשמואל התם. ולא ידעתי מה הכריחו לכך ומאי קשיא ליה כיון דתרי לישני נינהו. (אף על גב דהך בתראה הוא. לא מהני לדחוייה לסתם סוגיא אחריתא). וס"ל לתלמודא התם כלישנא קמא כדס"ל נמי לרבא. ומשו"ה פסקו כן רבים מהפוסקים. וכמ"ש שם גם בתו' והרא"ש. והך סוגיא דשבת ודאי מסייעא להו נמי. 
+<b>והתימא </b>מהרא"ש שלא זכרה שם לסייע פסקו של ריב"א ז"ל: 
+<b>ותו </b>תמיה לי טובא הא סתם מתני' דהכא ודאי לא אתיא אלא כלישנא קמא דשמואל כדכתיבנא. דאי לאו הכי מ"ט משמט וקשיא לכ"ע. ואיך לא נסתייעו ממנה הפוסקים. והר"ש ז"ל במאי מוקי למתני': 
+<b>והואיל </b>דהירו' דחוק כמ"ש ז"ל עצמו. גם מ"ש הוא ז"ל שמא כיון דאגלאי מילתא דחול הוה הוא דוחק. שע"י כך יהא נחשב כמי שראוי לתובעו. והלא באמת לא היה יכול לתובעו. ולמה יפסיד זה מעותיו בכך: 
+<b>ותלמודא </b>דשבת דקאמר הך סברא. דמהני מאי דאגלאי מילתא למפרע לשוויה ניתן ליתבע. היינו להבא. שמאחר שנודע למפרע שחול היה יום ההלוואה. מעתה ניתן ליתבע בסוף וקרינא ביה לא יגוש דנשמט. דתלמודא דהתם ס"ל כלישנא קמא דשמואל כנ"ל: 
+<b>אבל </b>להר"ש ז"ל דפשיטא ליה כלישנא בתרא דווקא. לא מהניא הך סברא ומאי איכא למימר. ונ"ל דלמ"ד כלישנא בתרא צריך לפרש משנתינו דמיירי בבאו עדים מן המנחה ולמעלה. (וכן ראיתי גם בפי' הרא"ש אבל לא ה"ט דחקיה. דלא קאתי אלא לפרושי. היכי משכחת ליה מעובר מתקנת ריב"ז ואילך). ועדיין שהות ביום לתובעו בשביעית עצמה. משו"ה קרינא ביה לא יגוש. ואע"פ שנראה קצת דוחק. על כרחנו צ"ל כן. דאלת"ה תיקשי נמי אתלמודא דמכות. אמאי לא מייתי התם מתניתין דהכא לסיועי לשמואל בלישנא קמא ותיובתא לבתרא: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלחם </b>שמים. מן המנחה ולמעלה נ"ב (ולמחר תקנה. שאין מקבלין עדותן אחר המנחה. דחול הוא לכל דבר עד שבאו. שגם הלוים אמרו בו שירה של חול. לכן גם לענין תביעת חוב חול הוא. ואין נוהגין בו קודש. אלא לאחר שכבר באו. כי היכי דלא לזלזלו ביה).</small>
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>שכל חוב שיש לי שאגבנו. </b>בתי"ט אייתי לישנא דגמרא דגיטין [ד' ל"ו ע"א] שיש לי אצל פלוני. ונוסחא קייטא הוא. ולאו ספרא דווקנא כתביה. דהך דידן דייק טפי. דהכי מוכח בהדיא לקמן במ"ה. דאחד לוה מה' כותב לכל א' וה' מא' כותב א' לכולן. על כרחך לומר שאינו זקוק לפרוט שמות לווין שלו. שאל"כ אין זה פרוזבול א' לכולן. דמה לי אם כוללן בשטר. ופורט שמו של כל א'. או כותב שטר מיוחד לכל א' היינו הך: 
+<b>ומה </b>בין סיפא לרישא. דהא ודאי א' הלוה מה' אם רצו המלוין לכתוב פרוזבול א' לכולן כותבין כה"ג נמי ע"י שיכתבו כלל (כדרך ששנינו בגיטין ה' שכתבו כלל בתוך הגט פ' מגרש פלוני') בתוכו פלוני ופלוני ופלוני מוסרין כל חוב שיש להם על פלוני. שמועיל ודאי כאילו כתב כל א' פרוזבול מיוחד. שאין בין זה לזה כלום. וזה פשוט וברור בעיני: 
+<b>וע"כ </b>צריך לומר דהיינו דאיכא בינייהו. א' הלוה מה' צריכין ודאי לפרוט שמותיהן של המלוין. והיינו פרוזבול לכל א'. משא"כ בה' לוין מא' חינו צריך לפרוט שמות הלווין כלל. אלא כותב סתם כל חוב שיש לי. וא"צ להזכיר פלוני וכנוסחת משנתינו וכ"ה נוסחת הרמב"ם. והמוסיף אינו אלא גורע וק"ל: 
+
+Mishnah 5
+
+<b>פרוזבול המאוחר פסול. </b>דכיון דמילי נינהו ולא מימסרו להפקיע ממון אלא מתקנתו של הלל. צריך לפחות שיהא החוב בעין דווקא. ולא חל כשעדיין לא הלוה. שבדברים הלנו אין כח ב"ד יפה להפקיע ממון. שעדיין אינו חוב: 
+<b>ודעת </b>הר"מ ז"ל בפירושו בהיפך שהפרוזבול אינו מועיל אלא דווקא כשנכתב קודם ההלואה. והיינו מוקדם דתנן שאז יש לו כח להפקיע חיוב השמטה. לפי שקדם הפרוזבול לחלות החוב ומצות השמטה. אבל הפרוזבול המאוחר שהוא הנכתב אחר ההלואה פסול. לפי שכבר חלה מצות השמטה על החוב. עד שלא נכתב הפרוזבול. ושוב אין בו כח להפקיע חיוב התורה שחל קודם. ואע"פ שיש קצת טעם בפירושו עלובה עסה וכו' שבחבור חזר בו ומפרש כהר"ש: 
+<b>וצל"ע </b>אם פרוזבול נכתב שלא מדעת הלוה. והכי מסתברא ודאי דבמלוה לחוד תליא מילתא. ולא איכפת לן בלוה מידי. דעל כרחו מפקיע חובו. ואע"פ שתחלה הלוהו בלי פרוזבול. הולך אח"כ אצל ב"ד וכותבין לו לפני שביעית: 
+<b>וליכא </b>למידק מהא דמאוחר פסול. לפמ"ש לעיל ה"ט משום דמאוחר הו"ל מילי בעלמא דלא מפקעי מידי. ואיברא לפי' הר"מ הנ"ל נראה דבעי דעת הלוה. שיתרצה נכך קודם ההלואה דווקא ודוק: 
+<small>משנה לחם<br><b>יקבל </b>כלומר רשאי לקבל. וכן הא דבסמוך פירושו כך. רשאי הוא לקבל מהם. אם ירצה.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<small>משנה לחם<br><b>מזכה לו </b>מלוה ללוה ע"י אחר. אע"ג דחוב הוא לו. <b>תקנת</b> חכמים היא. מפני תקנת הלוים. דניחא להו בהכי. כי היכי דלוזפי להו. משום הכי זכות הוא דהוה להו.</small>
+
+Mishnah 7
+
+<small>משנה לחם<br><b>כוורת </b>ז"ל הרע"ב. ב) כשהוא מחוברת הכל מודים שהיא כקרקע. ואם מונחת על גבי יתדות. הכל מודים שהיא ככלים. לא נחלקו אלא שמונחת ע"ג קרקע. ואינה מחוברת. ע"כ. <b>דבר </b>זה חדוש הוא. שלא נמצא בפירוש הר"מ ולא בר"ש. והתימה שלא שת לבו בתי"ט לבארו מניין לו. כדרכו. <b>שוב</b> מצאתיו בפירוש הרא"ש. בודאי ממנו לקח רע"ב. אבל באמת לע"ד לא נהיר. <b>ואף</b> אם אמת הדבר. דבמחובר לקרקע כ"ע מודו. כדקיי"ל בעלמא. דמחובר לקרקע הרי הוא כקרקע. וה"נ משמע להדיא בהמוכר את הבית (דס"ו. כי משם לוקח פירושו של הרא"ש בכאן) <b>אכן</b> מש"ע דבמונח ע"ג יתדות לד"ה ה"ה ככלים. זהו כלל הצריך לפרט. לפי שאינו בהחלט. <b>ואמנם </b>פלוגתא דר"א וחכמים לדעתי. אינה אלא דווקא במונח ע"ג יתדות. דאל"ה. האיכא מקומו (כדאוקי תלמודא בהשולח. בעציץ נקוב. דנקיט בסיכי. מה"ט) דבכה"ג צ"ל דמודו רבנן דהויא כקרקע. <b>לכן</b> אשוב אתפלא מאד מתי"ט שכתב. בשם פירוש מאן דהו. דמיירי שאין המקום שאול לו (וגנוב הוא אתו מפירוש הרא"ש) וכתב עליו ופשוט הוא. <b>ולא</b> ידענא מאי פשיטותא. איפכל תנא לאשמועינן כה"ג. (וכי יש לך אדם שאין לו מקום להעמיד כוורת) וכל כי ה"ג לאו במקומה עומדת. <b>ותו</b> אי הכי. מאי דוחקיה דתלמודא. לאוקמה בדנקיט בסיכי. <b>אבל</b> באמת בעל פירוש הנ"ל לא חש לקמחיה. אלא ודאי הכא במאי עסקינן. אפילו בקרקע דלוה. ובמונח ע"ג יתדות דווקא. ומשום דאינו נקוב. פליגי רבנן. הא בנקוב. אפי' רבנן מודו דכקרקע דמי. וזה ברור מאד בס"ד.</small>
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>לא יחזיר לבניו. </b>הטעם הראשון שכתב בתי"ט ז"ל מסתבר: 
+<b>אמנם </b>מ"ש במ"ב ועי"ל דאם אביו גר לא יועיל לו חזרתו לסורו וכו'. אין לו מקום לפמ"ש הרע"ב עיין עליו. דאי הכי אמאי רוח חכמים נוחה הימנו. בלדתו נמי שלא בקדושה. אלא ע"כ צריך לומר שיטעה בכך. ויסבור שאם יחזור לסורו יירש את אביו ודוק: 
+<b>והא </b>דלא חיישינן נמי בלדתו בקדושה שמא יחזור לסורו בטעות. צ"ל כיון דישראל גמור הוא לא חיישינן להכי. ותו דווקא לדתו שלא בקדושה שכבר היה ראוי לירש. אייכא למיחש שמא יחזור. דילמא טעי למימר דמהני חזרתו נסורו. משא"כ בלדתו בקדושה. שלא היה ראוי לירש מעולם. לא חיישינן: 
+<b>ואם החזיר </b>מ"ש הרע"ב דבלדתו בקדושה אין רוח חכמים נוחה הימנו. הוא דווקא למימרא דלאו שפיר עבד. וטעמא רבה איכא במילתא עיין בתו' דקדושין [ד' י"ח ע"א ד"ה כאן]: 
+<b>וכל המקיים דברו רוח חכמים נוחה הימנו. </b>דהן שלך צדק. כתב בתי"ט ואסמכתא בעלמא היא. דאלת"ה א"כ עובר בעשה הו"ל למתניי' עכ"ל: 
+<b>ואי </b>משו"ה לא איריא אטו כל היכא דאיכא עשה קתני הכי. והא ממילא משמע ודאי. ותו משום רישא נסיב הך לישנא איידי דקתני מעיקרא בגר רוח חכמים נוחה דודאי לאו דבר תורה הוא. (אע"ג דרמיזא נמי באורייתא דכתיב ואהבתם את הגר). נקיט נמי סיפא רוח חכמים. 
+<b>ולא </b>תסברא דבלא"ה נמי מי ליכא עשה במילתא. דהא קרא כתיב מדבר שקר תרחק. ואפי' בדבריש של מה בכך אסור לשנות מהאי טעמא ועובר בעשה בלי ספק. וכאן אזהרה יתירה לדברים המביאים לידי מעשה: 
+סליקא לה מסכת שביעית בס"ד 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Terumot/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Terumot/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..1bfbac87859b0bba98a96c93ec961c9300ad2885
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Terumot/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt	
@@ -0,0 +1,669 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Terumot
+לחם שמים על משנה תרומות
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה תרומות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>חמשה לא יתרומו. </b>כתב הרע"ב מנינא למעוטי דר' יהודה. וכ"ש דממעט לדר' יוסי וכדמפרש הרע"ב בסמוך גבי אשר ידבנו. ומיהו תימה לפרושי למעוטי בכה"ג דממ"נ אי קיימת מנינא וכו' עכ"ל בתי"ט. 
+<b>ודבריו </b>הללו קשים להולמן דמאי כ"ש דקאמר. אטו ר' יוסי מכשר בקטן טפי מדר' יהודה. הא ודאי ליתא אלא ר' יוסי לית ליה דר' יהודה דמכשר בכל קטן. ור' יהודה אית לי' דר' יוסי. שבכלל מאתים מנה. וכדכתב איהו ז"ל גופיה לקמן משנה ג': 
+<b>ואפילו </b>למאי דס"ד התם דבשהגיע לחינוך מיירי. פשיטא דמ"מ עדיפא מדר' יוסי. דמצריך עונת נדרים דווקא. דהויא בתר הכי טובא. וא"כ היכי קאמר הכא דכ"ש דממעט לדר' יוסי. והא ודאי איפכא הוא. דאע"ג דממעט לדר' יהודה. דר' יוסי לא אימעיט. דאפילו תימא ר' יוסי. ודתנן הכא קטן לא. בקטן ממש איירי. אבל משהגיע לעונת נדרים כבר יצא מכלל סתם קטן. והכי מסתבר דאתי הך סתמא כר' יוסי דהילכתא כוותיה: 
+<b>וממ"ש </b>הרע"ב מן הירו' דכולהו מחד קרא נפקי. דקממעט לקטן מאיש ולא מאשר ידבנו לבו. דצ"ל אע"ג דיש לו דעת לנדב. כגון מופלא סמוך לאיש נמי מימעיט. מהא לא תשמע לתנא דידן דהכי ס"ל. דהא לא במשנה איתיה. אלא בתלמודא דקא מפרש פירוש רויחא. לאשמועינן נמי טעמיה דמאן דבעי שתי שערות דווקא כדס"ל לר"מ. ואיידי דנסיב קרא דריש לכוליה דשמעינן נמי טעמיה דר"מ: 
+<b>אבל </b>תנא דמתני' ודאי לא ס"ל כוותיה. אלא כר"י כדאמרן. ואליביה הכי נמי דלית ליה ההיא דרשה דמאת כל איש. דאיש אפי' סמוך לאיש במשמע. דאתרבי מאשר ידבנו לבו. והא אית ליה לב לנדור. וזה נכון ופשוט: 
+<b>ודקמתמה </b>בתי"ט לפרושי למעוטי כה"ג. דממ"נ מנינא אהיכא קאי. דאי אלא יתרומו. דוק מנה הא אחרים תורמין לכתחלה. והוי לקולא טפי מר"י ור"י. ואי אואם תרמו. משמע הא אחריני תרומתן תרומה. והיינו דר"י ומאי קממעט. ליכא לתמוהי מידי. דודאי הני דיוקי לא יתרומו ואם תרמו בקושטא איתנהו. דלא יתרומו למעוטי שליח ואשה דתורמין לכתחלה. ומיעוטא דסיפא ואם תרמו וכו'. למעוטי אלם וכל הני דבמשנה ו'. דדיעבד מיהא תרומתן תרומה: 
+<b>אבל </b>משום הני דיוקי לא הוי צריך למתני מנינא. דהני תנינהו בהדיא. אלא לאפוקי מדר' יהודה דווקא. וה"פ דאי לא תני מנינא. הוה ס"ד דת"ק נמי אית ליה דר' יהודה. ואע"ג דנסיב נמי קטן. סד"א מילי מילי קתני ולצדדין. דאיכא מהנך דלא יתרומו ואין תרומתן תרומה. ואיכא מנייהו דלא יתרומו ובדיעבד תרומתן תרומה. דהיינו קטן כר"י. להכי קתני מנינא לאפוקי מדר"י. דשמעינן דכל הני חמשה דווקא דכולהו דמו להדדי. וזה ברור שלכך נתכוונו הדברים: 
+<small>משנה לחם<br><b>יתרומו </b>מ"ש הר"מ ז"ל בענין גזרת פעל תרם ותורמין הנמצא לחז"ל. ונדמה לזר ומתנכר למתחכמים בדקדוק. <b>דברי </b>פי חכם חן. ואינם צריכים חזוק. אבל יש לתמוה מה עלה בדעת אותן אנשים המשתדלים במלאכת הדקדוק. שחשבו לתפוס על בעלי הלשון הראשונים העצמיים. וכי מאין בא להם הלשון לאותן המדקדקים. הוי המעמיקים עצה. ומהיכן ידענוהו ולמדנוהו אם לא מהם ז"ל. בעלי הקבלה והמסורת אבות המליצה. ואיך יעיז אנוש להשיג עליהם ולתפסם להסיר שפה לנאמנים אשר בחר ה' בם ורצה. <b>ואם</b> זדון לבם של החכמים בעיניהם השיאם להתחכם יותר. הלא ישיאם שכלם הדל עוד לתת תפלה לאלהים. הן תבואות כאלה ימצאו גם על המקרא עצמו. בזרים רבים ומורכבים ימצאון בו. ומי שם פה לאדם. אשר רוח ה' דבר בו ומלתו על לשונו. הפה שהתיר לומר אגאלתי תרגלתי ודומיהם רבים. הוא התיר לחכמים לומר תורמין מתחילין. <b>ואמנם</b> בין שיהיה הלשון נמצא כך בטבע וסגולה בלשון הקודש. שיסבול באמת זאת הגזרה בעצם. כמו שיסבול כמה פעמים נרדפים מאד. ומורכבי השרשים והמשקלים (בין במלות שוות ופעלים. כידוע לבקי במקרא. וביחוד בנחים הוא דבר מצוי הרבה שיורדפו. גם ישתתפו בהוראה אחת. בכל אופני גזרי משקלם) ובין יהיה לשון חכמים המיוחד להם. אם שכך נמסר בידם מראש מקדמי ארש. ואם שהסכימו עליו לתועלתם ולהנאתם. לצורך תשמישם להרחיב גבול הלשון בביאור התורה. דבר דבור על אפניו. בודאי מן השמים הסכימו על ידיהם. בכל אופן לה"ק הוא. ודרך הקודש יקרא לה. כי ההכרח הביאם הלום. להלום וליישב הלשון על מכונו. ולהושיבו על כנו. להשביח ולהרוויח ההבנה והכונה המיוחדת הנרצית במלה מלה. בל תתחלף בשתוף הוראה אחרת. המתערבת בענין בשורש שורש וגזרה שלה. כדרך שאתה מוצא במלה זו. ושורש הנדרש כאן בגזרת תרומה. כי הרבה הרמות יש. ענינם הגבהה. וירם אהרן ודומיו. ויש להוראת מעלה וגדולה. להרים קרן. ירים ראש. וגם בענין תרומת הקודש. צריך להבדיל בין תרומה לתרומה. שנמצאת בכמה אופנים שונים. תרומת אדנים. שקלים. תרומת הדגן התירוש והיצהר והמעשרות. על כן בחרו להם שמוש פעל מיוחד לענין תרומה. הנדרש כאן. לרוב השמוש הצריך לו בפני עצמו. להכירו מיד ולהבדילו מבין יתר הענינים. הנכנסים ומשתתפים בשם תרומה. וכן הוא הדבר בפעל התחיל מתחיל. שחדשוהו כמו כן (כמדומה) וגזרוהו מהשם תחלה. שהפעל אינו הולך ע"ד לה"ק שבכתוב. כי הפעלים הנמצאים מזה השורש במקרא. דורכים דרך הכפולים. שממנהגם להשלים חסרון כבדותם בנחותם. וכמ"ש בס"ד דפ"ג דברכות. אבל ההכרח הניעם לכך. שלא יתערב עם שונים. ענין חלול. וחול וחולי וחולין. ותוחלת. וחיל. שכל אחד מאלו ענין בפ"ע. ובכן נשמר הלשון היטב וניכר מיד לכל מבין עם תלמיד. זהו דרכם שכל למו. בכ"א שאמרו לשון חכמים לחוד (כמ"ש בשכבר פעמים רבות בחבור זה. גם במהדורא קמא. ובלו"א. ועיין שם בהקדמה. הבאתי ראיה היאך הקפידו חז"ל מאד על זאת. להחזיק בלשון שיחדוהו להם בתלמוד. לבל יתחלף בשל מקרא. והוא מפליא לעשות הרגש בענין) וכענין שאמרו ריש נדרים לשון שבדו חכמים. איך שיהא. לשון נקי וטהור הוא. וכשר אף בעבודת התפלה ומטבע ברכות. להוציא מלבו של המדקדק העני וגס רוח (שאין הדעת סובלתו) הידוע (שיצא לו שם במלאכה זו. במדינה זו המשובשת בגסות) הנאמן לאשר מאמין לכל דבר. ורבים מעמי הארץ מתיהרים. למדו דרכו שכבשוה שוטים שכמותו. נעו עורים. בדרך לא ידעו הדריכם. כל דורך בה עתה תהיה מבוכתם כפולה והוסיף להחשיכם. בינו שנות עולם לדור ראשון. ושאלו לנתיבות עולם. בדרכי הלשון. כי מהם תצא תורה ואורה. רוח ה' דבר בם ומלתו על לשונם שמורה.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<small>משנה לחם<br><b>שאינו לא שומע ולא מדבר </b>שנולד חרש וכיון שלא שמע מעולם. אי אפשר שידבר. <b>זה</b> שלא כמ"ש שאם יושם הילד במקום שלא ישמע שם מדברים. אז יפתח פיו לדבר בלשון הקודש מעצמו. אלא צ"ל שהדבור קשור בחוש השמע.</small>
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ולא ממעשר ראשון שניטלה תרומתו. </b>לשון הרע"ב ואצטריך לאשמועינן. היכא שהקדימו בן לוי בשיבלים כו'. וכן כתב הר"ש: 
+<b>והוצרכו </b>לומר כן משום דקשיא להו פשיטא דכי ניטלה תרומתו חולין גמורין נינהו. ומאי קמשמע לן דאין תורמין מן הפטור. הא תני ליה בהדיא. לכך פירשו דאיירי בהקדימו בשיבלין. דאע"ג דלא ניטלה ממנו תרומה גדולה. אפ"ה אין תורמין ממנו. כיון דפטור מתרומה גדולה. והא הוא דאשמעינן דהקדימו בשיבלין פטור: 
+<b>ולא </b>בעו לאוקמה בהקדימו בכרי ולא הפריש עדיין תרומה גדולה. דאי הכי כי ניטלה תרומתו מאי הוי אכתי טבול הוא לתרומה גדולה. ולמה לא יתרום ממנו אפי' על מקום אחר. שהרי הוא עומד ליתרם. ועל כרחך צריך להוציא ממנו תרומה גדולה. מעתה כולו ראוי לתרומה. 
+<b>וסבירא </b>להו נמי דכי לא ניטלה תרומתו. שעדיין טבול לתרומת מעשר הוא. יכול לעשותו כולו אפי' תרומה גדולה. דהא הוא דמרבי בספרי [במדבר י"ח פ' כ"ד]. שאם רצה לעשות כל המעשר תרומה עושה. בזמן שקדשו בתוכו. ואע"פ שכבר ניטלה הימנו תרומה גדולה. זוהי שטת הר"ש ז"ל במשנתינו: 
+<b>אמנם </b>להרמב"ם ז"ל דרך אחרת בכל זה. וסבירא ליה דכשניטלה תרומתו. לעולם אינו ראוי עוד לתרומה גדולה. שאפי' הקדימו בכרי. ועדיין חייב להפריש ממנו תרומה. אעפ"כ אינו יכול לעשותו כולו תרומה על פירות טבלי' אחרים. לפי שכבר הורם מקדשו ממנו. והוי ליה מתוקן ואינו פוטר את החייב. ואף הראב"ד מודה לו: 
+<b>ומשו"ה </b>ניטלה תרומתו לא אצטריך ליה. אלא ה"ג ולא ממעשר שלא ניטלה תרומתו. ורבותא קמשמע לן דאע"ג דלא ניטלה. ועדיין קדשו בתוכו. אפילו הכי לא. וכגון שעושהו כולו תרומה למקום אחר דקמפסיד כהן תרומת מעשר שבו. וסלקא דעתין דמצי למיעבד. דרבי ליה קרא. (כדס"ל להר"ש. ולק"מ מ"ש תי"ט) להכי אצטריך: 
+<b>ולמימרא </b>דמכל מקום צריך שיחשוב כמה מגיע לתרומת מעשר. והשאר עושהו תרומה. ולא רבי ליה קרא דחזי כולו לתרומה. אלא בענין שלא יפסיד תרומ' מעשר. וכהאי גוונא הוא דרבייה קרא. דכל זמן שהוא טבול לת"מ. דהוי ליה קדשו בתוכו. כולו ראוי לתרומה: 
+<b>והנראה </b>אלי עוד מדברי הר"מ בחבורו [פ' ג' מהל' תרומות הל' כ"ב]. שהוא ז"ל סובר שאין מעשר ראוי כלל לתרומה גדולה. אפי' הוא טבול לשני התרומות. בכל אופן אינו ראוי כי אם לתרומת מעשר. ומה שריבתה תורה שיכול לעשותו כולו תרומה. היינו בתרומה הראויה לו דווקא. לומר שראוי כולו ליעשות תרומת מעשר. אף למקום אחר. כמו שהטבל הטבול לתרומה. ראוי לקובעו כולו תרומה גדולה למקום אחר. הוא הדין מעשר. אע"פ שתרומתו ידועה וקצובה: 
+<b>וא"כ </b>לפ"ז משנתינו. אי גרסינן ולא משלא ניטלה תרומתו כנז'. צריך לומר אפילו אם מוציא בחשבון תרומת מעשר שבו. אעפ"כ אין השאר ראוי לתרומה. והשתא אם ניטלה תרומתו. תו לא חזי כלל לשום תרומה בכל אופן. רצוני בין שיהא עדיין טבול לתרומה. או לא. מאחר שכבר נתקן מתרומתו. ואם לא ניטלה תרומתו. מכל מקום אינו ראוי לתרומה גדולה. בין חישב והניח שיעור הראוי לתרומת מעשר שלו. בין לא: 
+<b>וגדולה </b>מזו שאפילו כולו לתרומת מעשר אינו ראוי. אם לא שיחשב תחלה שיעור ת"מ שבו ודוק היטב. כך נ"ל אע"פ שבפירושו לא משמע כן בקצת: 
+<b>מעתה </b>אני חוזר על מה שכתב בתי"ט כאן. ז"ל ונ"א שלא ניטלה כו' אא"כ חושב כו' ומה שכתב אבל יוציא ת"מ לאו דווקא דא"כ לא הוי קדשו בתוכו עכ"ד: 
+<b>ואין זה </b>מוכרח לפי דעתי. דאפי' תימא מוציא ממש. אפי' הכי איכא למימר דהדר מצי למיעבד ליה תרומה. והכא במאי עסקינן בטבול לתרומה גדולה. כגון שהקדימו בכרי. דלהכי לא צריך קרא. (אליביה דהר"ש והכי נמי ס"ל לתי"ט) וכי אתי קרא דבעינן קדשו בתוכו. היכא דלתקן מתרומה גדולה. אבל היכא דאכתי טבול לתרומה. הא הוה ליה קדשו בתוכו. אפי' ניטלה תרומתו. ואיכא למימר דבהכי מוקים לה הרמב"ם ז"ל. ודווקא קאמר דאע"ג דמוציא ממנו ת"מ ממש. אעפ"כ השאר כולו ראוי הוא לתרומה. לדבריהם ז"ל אני אומר כן שהם סוברים כל זמן שהוא טבול לתרומה. כולו ראוי לתרומה. א"כ אין צורך לדחוק בפירושו של הר"מ: 
+<b>ואולם </b>באמת הרמב"ם אינו סובר כן. אלא שאפי' לא נתקן כי אם מתרומת מעשר. שוב אינו ראוי כלל לתרומה. וכמו שהודעתיך למעלה. ולכן ודאי האמת כך הוא בכוונת הרמב"ם. דמוציא ת"מ במחשבה בלבד. ואחר חישוב שיעורה. עושה הנשאר כולו תרומה בבת אחת. ולא בזה אחר זה. לפי שכשנתקן פעם א'. שוב אינו פוטר בו: 
+<b>ומה </b>שכתב עוד בתי"ט ומ"מ נוסחא זו כפי פירושו מן התימה. דמה קמ"ל פשיטא עכ"ל. איברא לדידי ודאי צריכא דהוה אמינא קרא להכי הוא דאתי ורחמנא רבייה. כדס"ל להר"ש ורע"ב באמת. אע"פ שהרב בתי"ט לא הבין בדבריהם כך: 
+<b>ולפי </b>מה שכתבתי דמשמע מחיבורו דאינו יכול לעשותו כי אם ת"מ בלבד. הא קמ"ל דאפי' לתרומת מעשר לא חזי. עד דמפריש תחלה מניה וביה דווקא. תרומת מעשר הראויה לו. ומחשב כמה מגיע לה. ואח"כ עושהו כולו תרומה כאחת. אבל לא יוכל להפריש עליו ממקום אחר ודוק. ואין צורך לדוחק שכתב בתי"ט: 
+<b>ואולם </b>מה שכתב בדעת הרמב"ם שבא לומר שאינו תורם כולו כו'. לענ"ד יפה כיון ואפריון נמטייה שהוא הברור בדעת הר"מ ז"ל. ואין מקום להשגת הר"א ז"ל: 
+<b>ודברי </b>הכ"מ [בפ' ה' מהל' תרומות הל' י"ג] קשים ליישבן. גם ד' התי"ט כמו שנדפסו במ"ב. לא ידעתי להם ענין במ"ש על הכ"מ. וז"ל וצ"ל דר"ל כגון שהקדימו בכרי. דאלת"ה הרי פסק בפ"ג דפירות הטבולין תורמין מהן עכ"ל. וכלפי לייא מאי קאמר הא ודאי הקדימו בכרי הוי ליה פירות טבולין לתרומה וק"ל: 
+<b>אבל </b>לדעתי לשונו זה נשתבש משגגת המדפיסים. וכצ"ל שהקדימו בכרי וקשה הרי פסק בפ"ג כו'. ובכן הלשון מכוון ואין להאריך עוד בזה. ועיין פ"ב מ"ב: 
+<b>ולא מן החייב על הפטור. </b>פירש הרע"ב כגון מפירות שלא הביאו שליש. ובירו' מפרש מנין יודע שהביאה שליש. כל שזורעה ומצמחת ע"כ: 
+<b>ומה </b>שהקשה התי"ט על זה לא קשיא מידי. דמה שהוקשה לו ז"ל אמאי פסיק תבואה וזתים מתלתן. כיון דתרוייהו שיעורייהו משיכניסו שליש לדעת הירושלמי בפי' הרע"ב בפ"ק דמעשרות [משנה ג'] בתלתן משתצמח. ועוד ששם מפרש הרע"ב פירושים אחרים על משיכניסו שליש. דלא כמ"ש בפ"ק דחלה [משנה ג'] עכ"ל: 
+<b>במ"כ </b>לא כיון עדותו דלאו פירושים אחרים נינהו. דהתם במעשרות מבאר ענין כינוס שליש לפי משמע הלשון. ולא לסימן נקטיה ובחלה מבארו בסימן זה הנז'. שהוא דבר נוסף. להעיד על הבאת שליש. ותרווייהו חדא שיעורא ומיצרך צריכי כדנימא בס"ד. 
+<b>ולא </b>קשיא מאי טעמא פסיק התם תבואה וזתים מתלתן. דמשמע דשיעורייהו מיפלג פליגן מהדדי. ולא היא דבהך סימנא דכל שזורעין אותו ומצמיח בידוע שהביאו שליש. ודאי כולהו שוו. אך זה הסימן אינו אלא ע"י זריעה. אמנם לידע שיעורן אם הכניסו שליש. מבלי נסיון הזריעה. זה לא יוודע בתבואה וזתים כי אם כשמניחין אותן במחובר. אז נדע למפרע אימתי הביאו שליש. אבל כבר יוודע בתלתן על ידי נסיון המים. וכמ"ש בסמוך (ואולי עוד חלוק התלתן שאין זמן כניסת שליש שלו נודע למפרע משעת גמרו כמו תבואה וזתים): 
+<b>וגם </b>פירש"י [ר"ה ד' י"ג ע"ב] בתלתן דבר אחד הוא עם פירוש הרע"ב. ששליש בישולו היא צמיחתו לזרע. שאז ניכר שהביא שליש כשצמח זרעו בו. ור"ל שצמח כל כך שאם נזרע חוזר וצומח. ודי בזה שאין סתירה כלל בין הפירושים: 
+<b>ואולם </b>מה שכתב עוד הרב תי"ט להקשות מגמרא דר"ה דלא מצי יהיב סימנא על הבאת שליש. אלא קאמר דקים להו. ואם איתא האיכא מוכיח על השליש והניח בצ"ע. נראה לי דלא דק לגמרי בהך מילתא. דמנא ליה דלא מצי יהיב כי הך סימנא. הא ליתא כלל. אלא ודאי ס"ל לתלמודא דילן סימנא דהירו': 
+<b>איברא </b>משום דהאי סימנא לאו מילתא הוא להתם. דיליף תלמודא [ר"ה ד' י"ב ע"ב] מקרא דכל תבואה שנקצרת בחג אתה נותן לה דין שביעית בשמינית. משום דידוע שכבר הביאה שליש לפני ר"ה. שאל"כ לא היתה ראויה לבוא לגמר בישולה בחג. ואהא מתמה תלמודא היכי קים להו לרבנן בין שליש לפחות משליש. דאע"ג דזה נסיון גמור לידע ע"י זריעה אם הגיע לשליש וזה ידוע לכל. אפ"ה ס"ד דלאחר שגמרה התבואה. ליכא למיקם עלה דמילתא. לידע למפרע מתי הביאה שליש. אם לפני ר"ה או לאחר ר"ה. מאחר שעכשיו אין יכולין לעמוד על כך ע"י נסיון הזריעה. דהא בתבואה גמורה עסקינן התם. דשיערו חכמים מזמן גמר בישולה. לידע למפרע באיזה שנה הביאה שליש. שזה ודאי יראה שהוא דבר קשה לשערו בצמצום. כי מאין יוודע זה בנסיון: 
+<b>ועוד </b>שגם העת הראוי להקצירה בלתי נודע בכיוון ובצמצום יום או יומים לפני ר"ה או אחריו. ואיך אפשר לגזור מחמת שיעור זה של עת הקצירה שגם יום הבאת שליש יהא נגרר אחריו. לקבוע לו שנה לשביעית ולמעשרות. היינו דקמתמה תלמודא. ומהדרינן ודאי דהכי קים להו לרבנן דעדיפי מנביאי. אע"ג דשאר אינשי לא בקיאי: 
+<b>ולזה </b>לא היה מועיל שם באותה סוגיא לתת הסימן של הירושלמי. לידע ע"י זריעה אם הביאה שליש. כי ע"י כך עדיין לא נודע שהתבואה הנקצרת עכשיו. שהביאה שליש לפני ר"ה. כדי לנהוג בתבואה הקצורה אחר ר"ה דין שנה שעברה. שהוא הדבר המבוקש שם בסוגיא. דבהכי מוקמי לקראי דבמועד שנת השמטה וחג האסיף בצאת השנה. ומה יתן או מה יוסיף סימן הנז' לענין זה. והרי זה ברור מאד שאין להוכיח משם כלום כמו שחשב הרב תי"ט: 
+<b>ואף </b>אם תרצה להתעקש ולומר דאי איתא. הא מצי יהיב סימנא לקצור מעט קודם ר"ה. ונדע ממנו אם הביא שליש. והוא יעיד על השאר לכשיגמר בשמינית ויקצר בחג. שכבר הביא גם הוא שליש לפני ר"ה. ודאי לאו מילתא היא. דמאן יימר דזה סימן על זה. שמא אין קצתו מוכיח על קצתו. ואפי' תימא דהכי הוא. מ"מ לא מוכח מידי דהא ודאי הך סימנא עדיף דמגופיה. ועוד א"א לומר כן מכמה טעמים וק"ל: 
+<b>ואפי' </b>לפי דעתו ז"ל לא ידענא אמאי קאמר דלא מצי יהיב סימנא אלא דקים להו. והא ודאי תלמודא דידן נמי יהיב סימנא. ע"י ידיעת עת גמר הבישול. והרי זה ג"כ סימן מובהק. ומר אמר חדא ומר אמר חדא ותרווייהו איתנהו: 
+<b>ודקאמר </b>תלמודא דקים להו. לא אמר דקים להו הבאת שליש בלי סימן ע"י ד"א. אלא השיעור והסימן ההוא הכי קים להו. (ולא מייתי לסימנא דירוש' משום דקשה למצוא בכיוון התבואה בשעה שהביאה שליש דווקא כדי לנסות בה) דלא תקשי לך מנא להו דהכי הוא מיהת סימנא יהבי. ותלמודא בבלאה אמר מילתא והירושלמי קאמר אחריתא כדאשכחן סוגיי טובא דכוותייהו. ומנין לומר שחולקים: 
+<b>אבל </b>בקושטא פשיטא דתרווייהו צריכי. וכל חד מאי דצריך ליה נקיט. דתלמודא דילן אצטריך ליה התם סימנא בתבואה גמורה. לידע על ידו זמן שיעור הבאת שליש למפרע מתי היה. וזה מועיל לתבואה גמורה הגדלה ונקצרת בשתי שנים. להודיע שנתה למעשרות ולשביעית: 
+<b>וכאן </b>ובמשנה דמעשרות וחלה. הכא במאי עסקינן בתבואה שנקצרה קודם שבישלה כל צרכה. ואיך נדע אם הגיע לעונת המעשרות. בזה אנו צריכים על כרחנו לסימנו של הירושלמי. שהוא הנדרש כאן ואין ספק בדבר שכן הוא ולא פליגי אהדדי. ומה ששינה הלשון בתלתן כבר ראית למעלה ודוק: 
+<b>ולא מן המחובר על התלוש. </b>כדי נסבה דהא מחובר לאו בר עשורי הוא לגמרי. ומשו"ה לא תני מן המחובר על המחובר. ולא תני מן המחובר על התלוש. אלא איידי דתני ולא מן התלוש על המחובר. והא אצטריכא ליה לאשמועינן דאפילו תרומת עצמו אין בו לאפוקי מב"ש [משנה ד']: 
+<b>ואם תרמו אין תרומתן תרומה. </b>לגמרי. וסתם מתני' כב"ה [משנה ד'] דלב"ש דפליגי בזתים ושמן ה"ה הכא. והיינו אליבא דר"י בירו'. דלחזקיה הך ד"ה היא (וכצ"ל בירו'). ומשמע נמי דהך כללא אכולהו דלעיל קאי. דאף דיעבד אין תרומתו תרומה: 
+<b>ואעפ"י </b>שבירוש' גרסינן הכא ולא מפירות שהביאו שליש על פירות שלא הביאו שליש ואם תרם תרומתו תרומה. נ"ל ברור דטעות סופר הוא. וכצ"ל ואם תרם אין תרומתו תרומה. ולאו אפירות שלא הביאו שליש לחוד קאי. אלא פיסקא בפ"ע היא. ואמתני' קמהדר דפסיק ותני בכל הני אין תרומתו תרומה. עלה תאי לפרושי דלחזקיה ד"ה היא. אבל לר"י במחלוקת שנויה. דאמר לעיל כי היכי דפליגי ב"ש התם במ"ד פליגי נמי בכולהו דתנן הכא וסמיך אפלוגתא דלעיל. וכבר הביא הרב בכ"מ [פ' ה' דתרומות הל' ט'] ירו' דרפ"ט דמוכח נמי בהדיא דהכי הוא: 
+<b>והמפרש </b>החדש על הירו' שם טעה במ"ש דאיכא אוקמתא בגמרא דידן במס' קידושין [ד' ס"ב ע"ב] דפירות שלא הביאו שליש חייבין מדאורייתא. נשתקע הדבר ולא נאמר. דכל זמן שלא הגיעו לכלל הבאת שליש ליכא למ"ד כמו שרשמתי שם בגליון הירושלמי והוא פשוט ומבואר לרואה הגמרא במקומו: 
+<small>משנה לחם<br><b>מעשר שני</b> לאחר שנותנין מעשר ראשון ללוי. מפרישין מ"ש. שמעלין אותו לירושלם. ונאכל שם בקדושה. והוא נוהג בשנה ראשונה ושניה של שמטה וכן ברביעית ובחמישית.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<b>חמשה לא יתרומו. </b>עמ"ש לעיל במ"א: 
+<b>השיכור. </b>נ"ל דאם הגיע לשיכרותו של לוט. אין תרומתו תרומה. דה"ל כשוטה. ואין במעשיו כלום: 
+<b>ועוד </b>נ"ל דאפי' שתוי לכתחלה לא יתרום. דודאי לכתחלה אין לו לברך. כדקיי"ל גבי תפלה דלכתחלה לא יתפלל [עירובין ד' ס"ד ע"א]. ואע"ג דלענין בה"מ שרי אפי' לכתחלה. כדאיתא בירו' [פ"ק דתרומות הל' ד'] אפי' מדומדם. דווקא לבה"מ איתמר. דאתרבי מושבעת וברכת דבין שביעה דאכילה. בין שביעה דשתיה במשמע. ובלאו קרא נמי סברא הוא. דכי מברך אשביעת רעבונו וצמאונו הוא מברך. אבל שאר ברכות מסתבר דלתפלה דמיין לענין זה. אע"ג דאיכא למימר שאני תפלה דרחמי היא [ברכות ד' כ' ע"ב]. משו"ה בעיא כוונה טפי: 
+<b>ולפום </b>מאי דאמרן דשתוי נמי לכתחלה לא. הא דלא תני ליה הכא. משום דלא מני הכא אלא כל הני דדמיין להדדי. שאי אפשר להם לברך כלל. משא"כ שתוי דדיעבד מיהא ברכתו ברכה. וה"ט דלא קחשיב נמי חרש המדבר דלעיל וליהוו ששה. אלא משום דלא דמי נמי להנך. דחרש מצי לברוכי: 
+<b>אבל </b>סומא למ"ד פטור מכל המצות [ב"ק ד' פ"ז ע"א]. פשיטא דלא מברך. אע"ג דאפשר דאפ"ה מצי תורם. משום דבר דעת הוא. ולמ"ד נמי חייב [שם] דילמא מדרבנן הוא. ואפי' תימא נמי דאוריית'. מ"מ כיון דלא מצי לקיים המצוה כראוי לתרום מן היפה. מסתבר דלא מצי ברוכי. משא"כ בחרש המדבר שעושה מצוה כתקנה ודוק: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>אחר תיבת הוא. נ"ב (עמ"ש בס"ד בתשובה על ענין קריאתו בתורה בס"ד).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>וב"ק </b>הא נמי דלא כר"י. דלדידיה מברך לכתחלה. עיין ס"פ מ"ש. ומ"ש שם בס"ד.</small>
+
+Mishnah 7
+
+<b>אבל תורם את השקול. </b>והכי ודאי עדיף טפי עיין מ"ש בס"ד לקמן פ"ד מ"ו. אבל איפכא נ"ל דלא מצי למיעבד דוק: 
+
+Mishnah 8
+
+<b>ויחזור ויתרום. </b>לא איתפרש אם יתננה לכהן גם שתיהן בלא דמים. א"נ שיתן לכהן השנייה בדמים. עכ"ל תי"ט: 
+<b>אישתמיטתיה </b>הא דאי' עלה בירו' שאינו צריך לחזור ולתרום אלא כשנאבדה הראשונה. אע"ג דבעלמא אם נאבדה אינו חוזר ותורם הכא צריך. ומשום גדר מי חטאת נגעו בה. אבל אם הראשונה קיימת לא חייבוהו לתרום שנייה. לפ"ז יראה ודאי ששתיהן ניתנין לכהן (זו או זו) בחנם שאינו נותן וחוזר ונותן שתיהן לכהן. אלא פ"א לבד הוא נותן. ושמא אפ"ה איכא לספוקי. מ"מ לשון התי"ט אינו מדויק. ולא נתכוין לכך ודוק: 
+<b>מדמעת. </b>לשון התי"ט כתב הרע"ב וימכור הכל לכהן חוץ מדמי תרומה שבו. א"נ י"ל דהכא נותן שתיהן לכהן בחנם. והילכך כשחזרה האחת ונדמעת א"צ להוציא דמי התרומה שאין כאן גזל השבט ע"כ: 
+<b>כבר </b>כתבתי לעיל שנעלם מהרב מ"ש בירו' שאין נותן שתים לכהן. דכי איתא להא ליתא להא. על כן גם כאן לא יתכן כלל. מה שאמר ז"ל דהכא כיון שנותן שתיהן בחנם. א"צ להוציא דמי התרומה. דהא הכא מיירי במדומע דאיתיה קמן. דראשונה לא נאבדה. ופשיטא שצריך ליתנה לכהן. דהיינו ע"י שימכור לו הדמוע חוץ מדמי תרומה שבו. וכיון דאתאי ליד כהן. ודאי תו לא צריך. ואין כאן מקום לתרומה שנייה כנז' וק"ל. וזה ברור: 
+<b>ועוד </b>לא הבינותי דבריו הללו אפי' למאי דס"ל דתרווייהו בהדדי איתנהו. דא"כ היכי מיירי אי נדמעה הראשונה ביד ישראל. אמאי א"צ להוציא דמי התרומה. מאחר דס"ל דצריך ליתן שתיהן לכהן. ואמאי אין כאן גזל השבט מדרבנן. אע"פ שנתן השנייה דהא קאמר דבעי למיתב תרתי לכהן בחנם. ומאי שנא כי נדמעה דלא. ואי נדמעה בשל ישראל אחר שכבר הגיעה ליד כהן וזכה בשתיהן. הא ודאי גזל גמור איכא. ולא היה מקום ספק שמ"מ צריך להוציא דמי תרומה שבו וכל זה פשוט. אבל אין הדבר כן אלא כנז': 
+<small>משנה לחם<br><b>בפיר"מ </b>ופסקנו הדין עליו שיוציא מן השמן על הזיתים הנכבשים. אבל לא על הזיתים הנכתשים לפי כו'. כך צ"ל לפי דעתי.</small>
+
+Mishnah 9
+
+<b>ויין על ענבים. </b>ז"ל התי"ט. והרע"ב כתב יין על צמוקים. נראה דלאו דווקא אלא כלומר על העומדים ליעשות צמוקי'. דאלת"ה תקשה סיפא יין על ענבים וכו' והא היינו רישא עכ"ל. ולא ירדתי לסוף כוונתו בזה והא פשיטא לי דא"א לומר על צמוקים ממש. דהו"ל ודאי מן החדש על הישן וק"ל. הא ודאי הרע"ב לישנא בצירא נקט: 
+<b>ומ"ש </b>דאלת"ה תקשי סיפא דהיינו רישא. לא ידענא מאי קאמר. דאי נמי רישא וסיפא בחד גוונא מיירי. מי לא מיבעי לאשמועינן נמלך. דאע"ג דסיפא נמי מיירי בענבי' לעשותן צמוקים. (כמו שהוא האמת)משום נמלך אצטריכא ליה: 
+<b>וגם </b>תימה לפי דרכו ז"ל שהבין דסיפא לא דמיא לרישא. וצ"ל לדידיה דסיפא אשמעינן בצמוקי' ממש נמי. א"כ הו"ל למתני ויין על צמוקי' וענבים על צמוקים. ותו אטו צמוקים בני דריכה נינהו. אבל פשוט מאד דסיפא דומיא דרישא. דענבים לאכילה היינו לעשותן צמוקים דרישא. והשתא קמ"ל רבותא דנמלך כנ"ל ופשוט: 
+<b>כתב </b>הרע"ב וכשהוא תורם מן השמן על זיתים הנכבשים תורם לפי השמן הראוי שיצא מן הזיתים. פסק כר' נגד אביו [תוספתא תרומות פ' ג' הל' י"ד]. והפסקנים נחלקו בכיוצא בזה במקום שר' חולק עם רשב"ג. שיש פוסקין כר' ויש כרשב"ג. והרמב"ם בחבור השמיט זה. גם צ"ל מאי בינייהו ולא נתברר לי עדיין מי המיקל יותר: 
+<b>ודע </b>דדווקא משמן על זתים לאכילה תורמין. אבל איפכא לא. דאע"ג דתרווייהו הו"ל נגמרה מלאכתן. מ"מ זתים הנכבשין גריעי. ואין תורמין אלא מן היפה. ותנן נמי באידך פרקין [פ' ב' משנה ו'] ולא מזיתי כבש על זיתי שמן. וכ"ש מזיתי כבש על שמן דלא. דהא שמן עדיף מזיתים. שהרי אין תורמין זיתים על השמן. אפי' זיתים העומדות לשמן: 
+<b>אבל </b>אין לומר דהתם דווקא על זיתי שמן לא יתרום. משום דלא נגמרה מלאכתן. אבל על השמן שנגמרה מלאכתו אפי' לכתחלה נמי. כי היכי דשרי הכא משמן על הזיתים: 
+<b>דהא </b>תנן התם תורמין זיתי שמן על זיתי כבש. הא על כרחך צ"ל דחשיבי גמר מלאכתן. דאל"ה לכתחלה מי שרי: 
+<b>ומכל </b>מקום צ"ע הנהו זיתי שמן היכי דמי. ומ"ט שרו הא תנן לעיל [משנה ד'] דאין תורמין מן הזיתים על השמן ואפי' דיעבד אין תרומתן תרומה. אע"ג דהשמן נגמרה מלאכתו. אסור מפני גזל כהן. ואפי' דיעבד לא. עשה ולא כלום. והתם שרי אפי' לכתחלה. והא קמפסיד כהן: 
+<b>וי"ל </b>דמיירי ודאי בזיתי שמן העומדות לאכילה. ולא לעשות מהן שמן. דהו"ל גמר מלאכתן ותורמין מזה על זה. אלא שזיתי השמן טובים לאכילה מזיתי כבש. לפיכך לכתחלה לא יתרום אלא מן היפה כדאיירי התם: 
+
+Mishnah 10
+
+<b>על דבר שנגמרה מלאכתו. </b>פירש הרע"ב דכתיב כו' מן הגמור כו' ולא משאינו גמור על הגמור: 
+<b>הא </b>דנקט הכי. לאשמועינן דאפי' כי איכא חד צד גמור. קמ"ל קרא דלא יתרום. ואין צריך לומר משאינו גמור על שאינו גמור. וכן נראה גם מלשון התי"ט: 
+<b>אלא </b>שמה שאמר ז"ל אפשר שדעת הרע"ב כו' דכיון שאין שום דבר הנגמר פשיטא שאין לו דין מעשר כלל עכ"ל. לא הבנתי דהא ודאי יש לו דין מעשר. דאם תרם תרומתו תרומה. כדתנן בהדיא ואם תרמו כו'. דפשיטא אכולהו קאי. דאע"ג דמפקינן מהך כללא התורם מזיתים על שמן. הא לאו משום דלא נגמרה מלאכתן הוא. אלא משום פסידא דכהן (ובהא לא איירי הכא. ואפי' ההיא מן התורה הויא תרומה ורבנן אמור דלא ליהוי תרומה כנ"ל ודוק) והא לא שייך בשניהם אינן גמורים. וזה פשוט וברור: 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אין תורמין מן הטהור על הטמא.</b> לשון הרע"ב גזרה שמא יתרום שלא מן המוקף עכ"ל. רוצה לומר אע"ג דתרם מן המוקף. אפ"ה לכתחלה לא. והיכי דמי כי הא דתנן ספ"ב דחלה [משנה ח']. נותן פחות מכביצה באמצע. והא מצי עביד. אי לאו דגזרינן דילמא אגב דמסתפי שמא יגע טמא בטהור. לא יתרום מן המוקף היטב: 
+<b>ואם תרם. </b>פירוש אפי' תרם שלא מן המוקף. תרומתו תרומה דיעבד. דלא בעינן מן המוקף. אלא לכתחלה. ועיקרו אינו אלא מדבריהם: 
+<b>ובתרומה </b>גדולה דווקא. לפי שניטלת באומד. ושמא לא ישער יפה. כשאין הטבל לפניו. לידע כמה יוציא עליו תרומה א' מחמשים שבו: 
+<b>ואם </b>הטבל כאן לפניו ויודע שיעורו. ותורם עליו ממקום אחר. חששו שמא יבוא לתרום מדבר האבוד. וכל אלו חששות מדבריהם. דמדאורייתא חטה א' פוטרת. [חולין ד' קל"ז ע"ב]. וכל הדברים בחזקתן הן עומדין. לכן אם תרם אף שלא מן המוקף תרומתו תרומה: 
+<b>אבל </b>תרומת מעשר שאינה באומד. שניטלת במדה דווקא. לפיכך שנינו בה שניטלת שלא מן המוקף. דלא שייך בה טעמא דלעיל. ואפ"ה גזרו בה נמי מדרבנן עס"פ כל הגט ד' ל"א ע"א. ופירשו ז"ל משום דגזרינן אטו תרומה גדולה. ולטעמא דידי דאמינא לעיל. דלא ליתי לאפרושי מפירות אבודין. הך טעמא שייך נמי בתרומת מעשר גופיה וצ"ע ודוק: 
+<b>באמת אמרו. </b>כתב הרע"ב כל באמת כאילו הוא הל"מ ולאו דווקא הלכה ל"מ מדתנן התם באמת אמרו החזן רואה וכו' ומדרבנן היא עכ"ל: 
+<b>דעתו </b>ז"ל שכל הגזרות שנעשו לסייג וגדר לד"ת. אין להם מבוא בהל"מ. שחכמי הדורות הם שחדשום וגזרו עליהם לצורך שעה: 
+<b>ואין </b>זה מוכרח והקרוב שכל גזרות חכמים ז"ל כמעט הל"מ הם. ואע"פ שמצינו בתלמוד שפלוני ופלוני דור דור וחכמים גזרו כך וכך. [ע"ז ד' ל"ו] הוא לפי שנשתכחו רובי ההלכות [תמורה ד' ט"ז ע"א] (כידוע מרז"ל) שנאמרו ל"מ ובאו חכמי דורות וחזרו ויסדום. מ"מ נשארו מקצתם קבלה הל"מ. מסורת בידיהם שיש לגזור כן בלי ערעור מחלוקת. לפי שבאותן ההלכות ששכחו ובאו אח"כ חכמים וגזרו עליהן. לפעמים נחלקו בהן. ולא הוחלטה גזרתן. עד שעמדו למנין ורבו הנמנים לגזור. כדרך ששנינו בי"ח דבר. ואלו מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה וכו'. שנמנו ורבו עליהן [שבת ד' י"ג ע"ב]: 
+<b>וכלפי </b>זה הקדים שם באמת אמרו החזן וכו' אבל הוא לא יקרא. שזו הגזרה לא הוצרכה למנין. שכך היא תפוסה בקבלה הל"מ. שאסור הדבר בלא פקפוק וספק. ואע"פ שהיא גזרה וסייג לדבר אחר. ודאי שכך היו קצת הלכות מסורות למשה מסיני. ומדוע לא. ותורה עצמה עשתה סייג לדבריהם. כדאיתא בפ"ק דאבות דר"נ: 
+<b>וכן ערמה</b> אעפ"י שאינה תפוסה אחת. קמ"ל דתורמין. ונסיב ברישא עיגול ואגודה משום סיפא. דאפי' ב' עיגולים וב' אגודות לא יתרום מזה על זה. אע"ג דהוו תפוסה א'. ומצי לתרום בהו מן המוקף שפיר טפי מערמה. אפ"ה לא יתרום מזה על זה. כ"ש לשתי ערמות דאי אפשר להקיפן בטוב כמותן: 
+
+Mishnah 2
+
+<b>היה מפריש עליו והולך.</b> פשוט דהכי פירושא דמתניתין היה מפריש ממנו תרומה על מעשר אחר. ובזאח"ז מיירי לדעת הרמב"ם. דפעם ראשון כבר נתקן קצת. ואם עשה מזיד והפריש ממנו שנית. אין תרומתו תרומה. כדתנן לעיל ולא ממעשר ראשון שניטל תרומתו ואם תרם אינה תרומה. קמ"ל הכא דבשוגג מה שעשה עשוי: 
+<b>ואיברא </b>בלא"ה נמי לא דמי לדלעיל. דהתם בשנטלה ממנו תרומתו מיירי. דאחר שנתרמה תרומתו הראויה לו. הוי ליה מתוקן גמור. משו"ה אין תרומתו תרומה כלל בכל אופן. משא"כ כאן דאע"ג דמפריש והולד. עדיין טבל הוא כל זמן שלא הפריש תרומתו הראויה לעצמו. לכן בשוגג מה שעשה עשוי: 
+<b>ובתנאי </b>שהניח ממנו כדי תרומתו. אבל אם עשאו כולו תרומה למקום אחר ולא הוציא תרומתו. בין בבת אחת בין בזא"ז. לעולם אין במעשיו כלום. עד שיפריש ממנו תרומתו. לגרסת הרמב"ם לעיל דכשלא נטלה תרומתו ותרם ממנו למקום אחר. אין תרומתו תרומה. ואין נ"ל לחלק בזה בין שוגג למזיד. כך נ"ל שרשן של דברים בקצרה לפי שטתו של הרמב"ם ז"ל בענין זה. והוא המכוון ג"כ במ"ש התי"ט. אלא שבלשון התי"ט נ"ל שבאו קצת דברים שלא בדקדוק ואין להאריך. המשכיל יבין מדעתו. ויעויין לעיל פ"א מ"ה: 
+<b>ומ"ש </b>כאן שיכול לעשות כל מעשרו תרומה אף על פי שאינו בזה אחר זה. וכן נמי אם היה מפריש עליו והולך שוגג תרומתו תרומה. לא דמי להא דאמרינן בעלמא כל שאינו בזא"ז אפי' בבת אחת אינו [קידושין ד' נ' ע"ב]. משום דשאני מעשר ותרומת מעשר דאיתנהו לחצאין כדאיתא בעירובין (ד"כ) [ד' נ' ע"א]: 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>כל מין תאנים וגרוגרת ודבלה א' </b>משמע נמי שתורם אפילו מן התאנים על הגרוגרת לכתחלה וכפי' הרע"ב. ומיירי בתאנים שעומדות לאכילה שאינו רוצה לייבשן ולעשותן גרוגרות. ודומיא דענבים לאכילה על צמוקים: 
+<b>אי </b>נמי בתאנים אף על גב דדעתו לעשותן דבלה וגרוגרות. אפ"ה תורמין מהן. דלא קפדינן אדבר שנגמרה מלאכתו. אלא בגורן ויקב בלבד. כדאיתא בירושלמי דאייתי הר"ש ספ"ב דלעיל. וצ"ע בהר"ש לעיל מ"ד פ"א: 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ותורמין זיתי שמן. </b>עיין בס"פ דלעיל מ"ש בס"ד: 
+<b>ולא </b>מן המבושל. עמ"ש בס"ד ריש פ' בתרא דמכילתין: 
+<b>ואם תרם מן הרע על היפה תרומתו תרומה. </b>דווקא במזיד. אבל שוגג אינה תרומה. דתרומה בטעות הוא עיין ר"פ דלקמן [פ' ג' משנה ג'] והוי איפכא מתורם מן הטמא על הטהור ועיין בר"ש: 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ונמצאת מרה.</b> דאיבעי ליה למיטעמיה. ופרשו התו' [יבמות ד' פ"ט ד"ה איבעי] כלומר יפריש על מה שהוא טועם. דבלא"ה א"א דטבל אסור לכהן עכ"ל תי"ט. ואולי משגה הוא מ"ש לכהן דמאי שיאטיה דכהן הכא. ומאי שנא כהן. ושמא כצ"ל דטבל אסור לטעום: 
+<b>ול"נ </b>דא"צ דהא קיי"ל [ברכות ד' י"ד ע"א] היושב בתענית טועם ומטעמת א"צ ברכה. ובאגדה אמרו [ילקוט שמואל סימן קי"ח] ויפדו את יונתן שאמרו מטעמת א"צ ברכה. וכן הטבל טועמו ואין בכך כלום. ועיין בי"ד סימן מ"ב ובחנם נדחק שם הרב ש"ך [ס"ק ד']. דודאי יש חילוק בין טעימה לטעימה ודוק: 
+<b>התורם חבית של יין.</b> עיקרא דמילתא הכי הוא כגון שיש לו חמשים חביות של יין וחמשים של חומץ. וכסבור כולן יין. והוציא תרומתן שתי חביות הראויות להן מן החומץ. ואח"כ נודע לו שהעשר שתרם מהן חומץ הן. אם ידוע שהיו של חומץ עד שלא תרם אינן תרומה כלל. פי' שאפילו תרומת עצמן אין בהן. ולא עשה כלום. אלא צריך לחזור ולתרום. ותורם חבית א' של יין וא' של חומץ. ותו לא: 
+<b>אם ספק תרומה. ויחזור ויתרום. </b>שמא תרומה ראשונה כתקנה היתה ומספק צריך לתרום שנית הצ"ח חביות הנותרות ומוציא תרומה הראויה להן. דהיינו דקתני לקמן כקטנה שבשתיהן. ונ"ל שמפריש השניי' מחומץ על החומץ ומיין על היין ודוק: 
+<b>והשתא </b>איכא למידק בשלמא החביות הנשארי' ניחא דמתוקני' ממה נפשך אי בראשונ' אי בשנייה. אלא תרומה ראשונה גופה היכי מיתקנא. דילמא לאו תרומה היא והויא טבל. וצריך להפריש עליה תרומה ממקום אחר. ואי איתא הו"ל לאשמועינן כה"ג: 
+<b>וקשיא </b>בין למ"ד [בבא בתרא ד' פ"ד ע"ב] טעמא דמתני' משום דחומץ ויין שני מינים הן כדפי' הרע"ב. ובין למ"ד משום דתרומה בטעות אינה תרומה. [רמב"ם פ' ה' מהל' תרומות הל' כ"ב וע"ש בכ"מ] וכיון דנתכוין לתרום יין. ועלה בידו חומץ. לכ"ע לאו כלום הוא. וכ"פ התו' והר"ש. ודיקא נמי מתני' מדקתני ונמצאת של חומץ. ולא קתני התורם חומץ. אלא ע"כ בשוגג איירי כדמפרש רע"ב גופיה ברישא: 
+<b>ודווקא </b>הכי הוא דאין תרומתו תרומה. אבל במזיד שנתכוין לחומץ תרומתו תרומה. דמין א' הוא. אע"ג דלכתחלה לא יתרום חומץ על יין. דמן הרע הוי. מיהת איפכא אפי' לכתחלה. מ"מ קשיא דכיון דהיכא דהויא של חומץ עד שלא תרם. אינה תרומה לגמרי. כי מספקא מילתא הא הויא תרומה ראשונה ספק טבל כדאמרן. ומ"ש בתי"ט בזה ב' דרכים. לא נהיר ולא צהיר. המשכיל יבין מדעתו: 
+<b>ונ"ל </b>ברור דה"ט משום דאף מאן דס"ל ב' מינין הן. לאו ב' מינין גמורין דבר תורה קאמר. אלא מדבריהם החמירו בהם כמו בב' מינין. ודווקא בידוע גזרו. ולא החמירו בספקו. וכן מ"ד משום תרומה בטעות נגעו בה. נמי לא הוי טעות גמור. אלא בב' מינין דעלמא. אבל הכא דחד מינא הוא. אע"ג דאחמירו בודאי לדונו כטעות ב' מינין. בספקו הקלו: 
+<b>זהו </b>העולה בידי דבר מחוור בטעם משנתינו כמאן דמסיק תעלא מבי כרבא. אחר שחזרתי על כל צדדין ולא מצאתי מנוח אשר ייטב לי בדרך אחר ודוק: 
+<b>הראשונה אינה מדמעת בפ"ע. </b>לפי שעיקר דימוע אינו אלא מדבריהם וקרא אסמכתא בעלמא. משו"ה הקלו בספקו. ונ"ל פשוט דארישא נמי קאי דבתורם קישות ונמצאת מרה וכו' נמי דינא הכי: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>סד"ה ונמצאת. קודם ודוק. נ"ב (ואתי שפיר נמי הא דבי"ד ססק"ח אוסר הטעימה).</small>
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>תרומת שניהם תרומה. </b>היינו דתרומת כל א' מהן חציה תרומה וחציה חולין עכ"ל הרע"ב. ומ"ש חולין ר"ל הטבולין למעשרות כפי' הר"ש: 
+<b>וצ"ל </b>שאותן ב' סאין קדשו מדומעין. ומוציא על החצאין מעשרותיהן ממקום אחר. ונותן הב' סאין לכהן. והכהן משלם לו סאה א' דמי תרומה. לפי שאינו יכול לאוכלן. כי אם בקדושת תרומה כדין מדומע: 
+<b>אם </b>תרם הראשון כשיעור. כתב הרע"ב אית דמפרשי כשיעור שתרם חברו אח"כ תרומתו תרומה דחזינן דהוה ניחא ליה עכ"ל: 
+<b>וקשיא </b>לי אהדין פירושא. אי הכי כי לא תרם הראשון כשיעור אמאי תרומת הב' תרומה. כיון דראשון גלי דעתיה דלא ניחא ליה בשיעורו דשני. מאי אולמיה דהאי מהאי: 
+<b>ויש </b>ליישב דה"פ אם לא תרם הראשון כשיעור תרומת השני תרומה. אף תרומת הב' תרומה. כלומר בהא מודים חכמים לר"ע. דתרומ' שניהם תרומה. שלא נחלקו אלא בשתרם כשיעור: 
+<b>אמנם </b>מטעם אחר נ"ל שאין הפי' הנז' עיקר. דא"כ הכי הו"ל למתני. אם תרם השני כשיעור. אין תרומתו תרומה. ואם לאו תרומתו תרומה. שכך היה הלשון נאה ומתוקן בדרך קצרה וק"ל. על כן הדין עם הרע"ב שדחאו: 
+
+Mishnah 4
+
+<b>בד"א </b>הא דפליג ר"ע לעיל. לשון הרע"ב. ונקט ר"ע וכ"ש לרבנן דר"ע תרומתו תרומה. דהא אפי' בשותף התורם שלא מדעת חברו. ס"ל דתרומתו תרומה. והוצרך להאריך בלשון. כדי ליישב לישנא דמתני' דאבל הרשה. דלרבנן מאי אבל. וזה פשוט מאד אין כדאי לכותבו. רק מפני שהרבתי"ט האריך בו בדבור שלם. לדקדק על הרע"ב והר"ש ז"ל בחנם. ולא ידעתי כוונתו שהטריח עצמו בכך שלא לצורך כלל. ודבריהם ז"ל מדוקדקים בתכלית הדיוק: 
+<b>הפועלים אין להם רשות לתרום. </b>אף על פי שהן חברים. אין אומרים מסתמא בעלים סמכא דעתייהו עלייהו. שיפרישו התרומה ויתקנו הכרי. והרי הן כמורשים. דלא אמרינן הכי בפירות יבשים שאינן מוכשרים לטומאה. שהרי לא נחשדו על התרומה. ומצוה בו יותר מבשלוחו [קידושין ד' מ"א ע"א] משו"ה אינן רשאים לתרום בלא דעתן. דודאי לא ניחא להו לבעלים. אלא לקיומי מצוה בגופייהו כך נ"ל פשוט: 
+<b>חוץ מן הדרוכות שהן מטמאין את הגת. </b>אמדינן דעתייהו דבעלים דניחא להו במאי דעבדי להפריש תרומה בטהרה. ואפי' בסתם הרי הן כעושין ברשות מטעמא דמפרש: 
+<b>ובתי"ט </b>דייק לה הכי דא"ל שהשכירן כדי להפריש. דא"כ היינו הרשה. ולא הי' צריך לדקדק כן מבבא קמייתא. דמהך גופה שמעת לה. דאל"ה מאי שנא רישא דלא. דקתני הפועלים אין להם רשות לתרום. ואי בשכרן לכך אמאי לא. ואפי' איירי בע"ה. הא בודאי שלוחי מצוה הוו. וברשות בעלמא סגי. ותו דודאי רישא נמי בפועלים חברים עסקינן וכדכתיבנא לעיל והוא פשוט וק"ל: 
+<b>הדרוכות </b>פירש הרמב"ם שהן דורכי הענבים. והוא א"כ על דרך שאמרו לקוחות מן לוקח. ודומיהן רבים בלשון חכמים. ולפ"ז הכי קאמר חוץ מן הדרוכות שיש להן רשות לתרום. לפי שהן. ר"ל בעלים מטמאין הגת. וזה דוחק לא קטן: 
+<b>ולענ"ד </b>נראה לפרש הדרוכות הענבי' הדרוכות. וכולה בבא חד מילתא הוא. וה"פ הפועלים החברים אין להם רשות לתרום מן הענבים שנמסרו להן לדורכן. ור"ל שלא יוכלו להפריש מהן כדי תרומה הראוי לכולן. ולדורכן בפ"ע (ול"ת מאי קמ"ל פשיטא דאין תורמין מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמר [פ"ק משנה י']. דלא דמי להכא דמיירי שסוף דורכן וגומר מלאכתן. וגם אינו תורם מיד רק מפריש ומסלקן לצד אחד. ואפ"ה לא שפיר דמי) ולעשותן תרומה. אלא דווקא מן הענבים שכבר דרוכות. רשאין להפריש ולתרום. וטעמא דמילתא מפני שהן מטמאין. ומעתה אי אפשר להפריש התרומה בטהרה. אם לא יפרישוה הפועלים תיכף שדרכום. אבל בעודן ענבים ולא הוכשרו. איכא למימר דניחא ליה לבע"ה לקיומי מצוה בגופיה. ולא לאפרושי ע"י שליח. כיון דאפשר. משו"ה לא הורשו עד שידעו שאי אפשר ע"י בעלים ודוק: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>סד"ה הדרוכות. אחר ודוק. נ"ב ואעפ"כ ודאי שאינן יכולין ליתנן לכל כהן שירצו. בלי רצון הבעלים. דאפילו גב מתנות. דגלי קרא הדין עם הטבח. אפ"ה טובת הנאה לבעלים.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>פיו ולבו שוים </b>עמ"ש במו"ק א"ח (סתל"ד).</small>
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>אפי' אחת אין תרומתו תרומה. </b>ז"ל התי"ט וכ"ע הר"ש דכן אם פיחת נמי אין תרומתו תרומה לפי שאם תאמר דכשיעור הוי תרומה. (ואין לשון הר"ש כך כי מה שייך כאן לומר דכשיעור להוי תרומה. הרי לא תרם כשיעור. ופשוט שהלשון מוטעה בביאורו של תי"ט. וכצ"ל ואם פיחת וכו'. שאם תאמר הוי תרומה ויוסיף כשיעור נמצא טבלו מדומע עם החולין. (או שמא צ"ל דלכשיעור הוי תרומה וק"ל) ובכך מבוארים דברי הר"ש כתקנן. אלא שאין לשונו של הר"ש צריך להוסיף עליו שהוא שנוי בקצרה ומבואר יפה מעצמו) נמצא שמקצת מתוקן ומקצת טבל מדומעין זה בזה. ור"ל כמו שפירשתי שאם תאמר שהיא תרומה. ויוסיף עליו כפי מה שפיחת. נמצא פריו חציו מתוקן וחציו בלתי מתוקן. וחולין וטבל מעורבין בו: 
+<b>ומ"מ </b>קשיא לי מה טעם לא יוסיף כדרך ששנינו למעלה עלה בידו מששים ואחד יחזור ויתרום כמו שהוא למוד. ולא אמרינן טבל וחולין מעורבין: 
+<b>ותו </b>אי אית ליה פרנסה ממקום אחר. יפריש עליה ויוציא לפי חשבון הטבל. כדתנן פ"ג דחלה [משנה ט'] גבי זיתי ניקוף וזיתי מסיק שנתערבו. ולמה הקלו כאן להפקיע התרומה מכל וכל. ואפי' זימנין דלית ליה ליטרח ולייתי טבל ממקום אחר. וליכא פסידא כולי האי. לכך צל"ע מנ"ל להר"ש דבריו הללו שהוסיף על לשון משנתינו. דלמא דווקא בנתכוין להוסיף לחוד הוא דאין תרומתו תרומה. מדלא קתני נתכוין להוסיף או לפחות כדתני רישא. 
+<b>ובדקתי </b>בחבור הרמב"ם [פ' ד' מהל' תרומות הל' ז'] והנה גם הוא ז"ל תופס בלשון משנתינו. ואין מדרכו ז"ל לסתום אלא לפרש. אלמלא היה סובר דפיחת שוה בזה להוסיף הי"ל לבארו. שאעפ"י שי"ל בדוחק דלרבותא נקט הוסיף דלא הוי תרומה וכ"ש פיחת. אבל באמת אינו כל שכן כמ"ש. ואפי' היה כ"ש. אפשר לומר כן במשנה. וא"א לומר כך ברמב"ם שאינו שותק מזה: 
+<small>משנה לחם<br><b>בבינונית </b>כלומר בעין בינונית.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ד"ה יעשנה. שתרומה ומעשר מעורבין בו. נ"ב (חולין הללו הטבולין למעשר. מעשר קרינן ליה. משום דיהיב להו ללוי כולהו בתורת מעשר נמי. ומחשב אותן במעשרות שיש לו להוציא. כדי שיחול שם תרומת מעשר. על התרומה שיוציא. ובזה מובן כל המשך הלשון).</small>
+
+Mishnah 5
+
+<b>יעשנה תרומת מעשר. </b>פירש הרע"ב ויתנהו ללוי וכו'. והלוי יתן לו חולין כנגד אותו ריבוי עכ"ל: 
+<b>ולא </b>הבינותי דברים הללו כלל מה שאמר שיתן ללוי אותו הריבוי. והלוי יעשנו ת"מ. לא ידענא היכי עביד. דהא ודאי לא מצי לאפרושי להאי יתר על עשרה לעשותו ת"מ. שהרי היתר הוא מדומע שתרומה ומעשר מעורבין בו. ואי אפשר לפטור בו מעשר טבל ממקום אחר. אלא ודאי מניחו אצל התרומה כמו שהפרישה ביחד. ולפי חשבון היתר שבו עושהו ת"מ למ"א. ונותן הכל לכהן. ולפ"ז אם תמצי לומר שאין הישראל עצמו יכול להפריש ת"מ. אלא דווקא הלוי הוא שצריך להפרישה. א"כ על כרחך צריך לזכות הלוי בכל התרומה הזאת המעורבת במעשר. על מנת שיזכה הלוי בהיתר שהוא מעשר. כדי לעשותו ת"מ: 
+<b>גם </b>מ"ש והלוי יתן לו חולין כנגד אותו ריבוי. לא ידעתי למה שהרי אותו ריבוי נעשה מעשר. שהבע"ה מוציא אותו היתר ללוי בעד המעשר שחייב לו. והלוי עושהו ת"מ. ומה מקום לומר שהלוי ישלם המעשר לבע"ה. אין אלו אלא דברי תימה. ובתי"ט מחל על זה ולא ידעתי למה. ואיכא לאוקמי נמי בישראל שירש מעשר טבל מאבי אמו לוי או בלוי עצמו. ועמ"ש לקמן פ"ה מ"א בס"ד: 
+
+Mishnah 6
+
+<b>בג' פרקים משערין את הכלכלה. </b>ז"ל הרע"ב הכלכלה הסל שמודדין בו וכו'. והוא לקוח מפי' הר"מ. וכן הבין הר"ש ז"ל דבמה שמודד בה מעשרותיו מיירי: 
+<b>והרבה </b>טרחתי. ולא נתיישבו לי דבריהם ז"ל להעמיד על פיהם לשון המשנה על בוריו. אם שלשת לשונות הר"ש ז"ל לא נתחוורו לי ולא ירדתי לסוף כוונתם באמת. מלבד שנכולן יקשה מה ענין שיעור הכלכלה לכך והמשכיל יבין. ואע"פ שלשונו הג' קרוב למ"ש הר"מ ז"ל. דבג"פ הללו מתחלפים הפירות לטוב ולרע מפני לחות ויבשות. ונמצא הדבר תלוי בשיעור הכלכלה. שלא יגרע ולא יוסיף. 
+<b>מ"מ </b>אינו דומה פי' הר"ש לפירושו של הר"מ. של הר"מ אין כאן רע ויפה. ואפי' לכתחלה יכול לתרום מזה על זה. רק שידע כמה הן חלוקים בשיעורן המתחלף לפי הפרקים הללו. ולפיהן יוסיף או יגרע. אם תורם מא' על חברו. וזה רשאי לעשותו לכתחלה. אחר שישער הכלכלה. משא"כ להר"ש ז"ל. שאינו רשאי להפריש מזה על זה. אם אינו מן היפה. למה הוזכר שיעור זה איני יודע מה טיבו לגמרי: 
+<b>ומכאן </b>שלא יפה כתב בתי"ט במ"ש לאשמעינן דלא יפריש במדה בזמן א' על זמן אחר היפה ממנו. עכ"ל. שדברים הללו מגיעים למ"ש הר"ש. ולא עפ"ד של הרע"ב שהלך לו בדרך הר"מ ז"ל. שלשטתו הדבר ברור שאין כאן קפידא בכך. אלא בשיעור לבדו שיהא מכוון כנזכר: 
+<b>ואם </b>פירושו של הר"מ אעפ"י שיש קצת טעם בדבריו. אינו ברור כל צרכו. שאם היא המדה שמודדין בה. תכיל מה שתכיל. מאחר שהוא מוציא המעשרות במדה. וכל פעם הוא ממלא את הכלכלה עד פיה. מה בכך אם מכילה פ"א יותר או פחות. הלא שנינו המודד משובח מן המונה [פ' ד' משנה ו']: 
+<b>וע"ק </b>מאי משערין דמשמע באומד לייתי כיילא וליכיילינהו או למנינהו וליחזי כמה מחזקת: 
+<b>וקשיא </b>נמי לכולהו הא דתנן המונה משובח מן האומד כיון דבת"מ עסקינן. הא ודאי מדידה בעיא. ועמ"ש הר"ש לעיל פרק א' והאריך בדוחקים: 
+<b>ולע"ד </b>נראה לפרש דהך כלכלה אינה מדה שמודד בה. אלא היא כלי עשוי ללקיטת תאנים. כדתנן פ"ב דמעשרות [משנה ד'] כלכלת תאנים שתרמה. שכן דרך תאנים לכונסן בכלכלה: 
+<b>והכא </b>במאי עסקינן בתרומה גדולה. (דכולה פרקין מנה איירי. ת"מ מאן דכר שמה ומאי בעיא הכא) שניטלת באומד. ובעיא שיעור במחשבה. כדי לתרום בעין יפה. או בינונית. וקתני רישא בג"פ הללו משערין את הכלכלה. דאע"ג דאמדוה בפ"א. וחשבוה שמחזקת נ' סאין בבכורו'. והגיע פרק הסייפות. אין אומרין יפריש עליה באומד סאה תרומה. לפי שבאותו פרק מחזקת הכלכלה יותר מתחלת הקיץ ואמצעו. ולכך צריך לשערה מחדש כדי לידע שיעורה באומד. לתרום לפי חשבון המשוער בה: 
+<b>וקתני </b>סיפא דהמונה את הכלכלה לידע כמה היא מחזקת. משובח מהמעשר באומד דרישא. והמודד משובח ממנו. שאע"פ שהתרומה אינה ניטלת אלא באומד. מ"מ אינו דומה אומד א' לשני אומדים. ר"ל שהכרי או הכלכלה הם בלתי מדודים. רק אמודים במחשבה. וכן להוציא תרומתן ע"פ האומדנא א' מחמשים זה קשה ביותר. והיינו דתנן ריש מכילתין [משנה ז'] אבל תורם הוא את השקול ואת המנוי וכו' דהיינו הך. וקמ"ל השתא דהכי עדיף טפי: 
+<b>ובהכי </b>אתיא נמי שפיר ההיא דתנן [פ' א' אבות משנה ט"ז] אל תרבה לעשר אומדות דלא מיתוקמא להו כלל. ולפמ"ש ניחא טובא והוא פירוש משובח בלי ספק ודוק: 
+<small>משנה לחם<br><b>שם. </b>אין אומרין יפריש עליה. נ"ב (ממקום אחר. אף מן הבכורות).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>לתרום. נ"ב (מפירות לחים של עת ההיא. לפי ערך. ודוק).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>משלשתן </b>עתי"ט בשם הירושלמי תפתר בשלשתן.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>זה </b>אמנם ע"ד לשון מקרא. ממחרת. מפי עוללים והדומים.</small>
+
+Mishnah 7
+
+<b>עולה בא' ומאה. </b>מ"ש בתי"ט כאן דמיירי אפי' כשעדיין ביד ישראל אע"ג דיכול להשאל עליה. וממילא ש"מ דס"ל ז"ל דאפי' מחמת התערובת נשאל עליה. והדרא לטיבלה. דבר ה' בפיו אמת ודלא כמ"ש בט"ז בי"ד סימן שכ"ג [ס"ק ב']: 
+<b>וצ"ל </b>דסתם מתני' כרבנן דפליגי עליה דר"י וס"ל מין במינו בטל. דאי לר"י תמה על עצמך היאך תרומה עולה בא' ומאה דבין למ"ד אליביה (מנחות דכ"ג) בתר מבטל אזלינן ובין למ"ד בתר בטל אזלינן. הא הוי ליה מין במינו. שהרי בעודה לתרומה ביד בעלים איתא בשאלה והדרה לטבלה. אפשר לתרומה להיות חולין ולחולין להיות תרומה ואין מבטלין זה את זה זה אחר זה: 
+<b>ומ"מ </b>אפשר נמי לאוקמי אליבא דר"י. וכגון שהתרומה היא עדיין ביד בעלים. ונפלה לתוך חולין מתוקנים אחרים. שכבר באה תרומתן ליד כהן [נדרים ד' נ"ט ע"א]: 
+<small>משנה לחם<br><b>ד"ה </b>תאנים סוף פיסקא ראשונה. וכו'. נ"ב (והא דק"ל לתי"ט שאין מבטלין איסור. נ"ל דלק"מ. דהכי קאמרינן אילו רצה עירבן מתחלה. כי אין מקפיד על עירובן. שהכל מין אחד (וכי הא דתנן כל מין תאנים אחד ותורם מזה על זה) לפיכך רואין אותן כאילו מעורבין הן. כי לכך הן עומדין. וכל העומד להתערב. כמעורב דמי. ואפילו שתי מגורות מעלות זו את זו מה"ט. וגם בדמוע הקלו).</small>
+
+Mishnah 8
+
+<b>תאנים שחורות מעלות את הלבנות. </b>פירש הרע"ב (והוא מהר"ש) שאם היה רוצה היה דורסן ומערבן וכו': 
+<b>וא"ת </b>הא ניחא בעגולים ומלבנים ועיגולים גדולים וקטנים איכא למימר הכי. דאם דורסן ומפרידן מתערבין היטב ושוב אינן ניכרים. אבל בשחורות ולבנות מי שייך למימר הכי. דמאי מהני אם דורסן ביחד. אפ"ה מינכרי: 
+<b>ונ"ל </b>דמ"מ איתיה להך טעמא דכשמערבן ביחד עד שקשין לבור ולהפרידן זה מזה. חשיבי כאין ניכרין ומסייעין לבטל. דומיא דריש פ"ב דכלאים [פרק ט' משנה א'] ודוק: 
+<small>משנה לחם<br><b>מעלין את הקטנים</b> ע"פ רע"ב. וכתב הר"ש זו קולא יתרה. ר"ל מפני שניכרות הככרות הגדולות בין הקטנות. וזה אינו כל כך חדוש. שהרי יש כאן מאה במנין. ויותר ממאה במשקל. <b>אבל</b> היה לו לתפוס קולא יותר גדולה. והיינו איפכא. ר"ל שנפל גדול בתוכן. דאע"ג דאין כאן אחד ממאה במשקל. מספיק המנין. והכי איתא בירושלמי גדולים מעלים הקטנים במשקל. וקטנים את הגדולים במנין. <b>ועיין</b> פירוש הר"מ דאסברה לעולם במשקל מאה. ולא היה צריך לכך. והוה ליה נמי לאשמועין רבותא אף בפחות. ודוק.</small>
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>ובזו </b>ר"א מקל. לשון הר"ש צריך טעם בין לר"א בין לר"י מ"ש לבנות ושחורות גדולות וקטנות מתחתונות לעליונות. והביא בתוספת יו"ט משם התו' [זבחים דף ע"ג ע"א ד"ה והתחתונות] דלא דמו דשחורות אינן ראוין להיות בספק דימוע דלבנות שלעולם השחורות ניכרות: 
+<b>וזה </b>עולה ליישב דברי ר"א בשנותו את טעמו דמחמיר לעיל. איכא למימר הכי משום דהני דלעיל לא דמו להדדי לגמרי אינן ראוין לבטל. משא"כ כאן שהן דומין משו"ה מקל הכא. ואכתי לר"י קשיא השתא טפי דאי מקל התם כ"ש הכא: 
+<b>ונ"ל </b>בס"ד טעם נכון מאד לחילוף שטתו של ר"י. דהא דמחמיר לעיל משום דהוי הפסד מרובה שאם אתה אומר לא יסייעו לבטל. נמצא כל הלבנות מדומעין. שאפי' תשעים לבנות הן ועשרה שחורות כולן נאסרות. ולהפסד מרובה חששו. משא"כ כאן שאין נאסרין אלא הפומין בלבד שאפשר לקופאן ולהפרישן. ולא שכיח כילי האי הפסד גדול כמו בתאיני כלכלות ועיגולים. שאם אינן מבטלין זא"ז כולן נאסרין וזה ודאי הפסד גדול ודבר מצוי לכך הקלו בו: 
+
+Mishnah 11
+
+<b>אם יש בקפוי מאה סאה.</b> פירשו המפרשים עם מה שתחתיו. ולא הוצרכו לומר כן מחמת ר"א ששטתו מוחלפת כאן. ממה ששנינו במשנה הקודמת שסובר התחתונות מעלות את העליונות כדאיתא בירושלמי. דודאי נוכל לתרץ אליבא דר"א דלא דמי דשאני בבא דרישא דהעליון בלתי ידוע. משא"כ בהך בבא דהעליון ידוע וניכר. פשיטא שאין הדעת נותן שיסייעו תחתונות לבטל העליון. שהרי הוא כמופרש ועומד בפ"ע. ולא שייך ביה ביטול ע"י התחתונות כלל. אלא העיקר משום דלא ליקשי לן דר"י דמ"ט לא תעלה אם יש בקפוי מאה. משו"ה קמפרשי לה למתניתין כדאמרן דוק: 
+<b>ולענ"ד </b>פירושם דוחק גדול ויותר נ"ל לפרש כמשמעו. והיינו טעמיה דר"י דס"ל לא תעלה. משום דס"ל דאפשר להקפיא הסאה שנפלה ומה שנתערב עמו למעלה כי מעט הוא ע"פ הרוב. ואי אפשר בשום פנים להתערב כל כך עד שיעלה באחד ומאה. א"כ מה שמרבה בקפוי כדי לבטלן במתכוין ובמזיד הוא עושה וקופה יותר מהראוי לו. ואין מבטלין לכתחלה. ולכן לעולם לא יתבטל בקפויו כנ"ל נכון ודוק: 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ירקבו. </b>כתב הרע"ב והא דלא תנן ידלקו וכו'. אטמאין הוא דקשיא לי' הכי. דאטהורין לק"מ דתרומה טהורה אסורה בהדלקה. והסאה שנפלה בטלה ברוב דבר תורה. לכן ודאי אסור להפסידה בידים [עיין רש"י סוכה דף ל"ה ע"ב]: 
+<b>ואם למעשר ראשון. </b>ז"ל התי"ט ומש"ע הרע"ב יבקש מן הלוי שיחליפם לא הבינותי וכו'. מ"מ הכא אין צריך לכך וגם אינו רשאי להחליף דהא הכא במעש' ראשון מחוייב לתתו ללוי משא"כ לעיל דהן חולין הטבולין למעשר: 
+<b>עיין </b>מ"ש לעיל מ"ה פ"ד דודאי דברי הרע"ב שם תמוהין מאד לפי פשטן. ומאי שנא התם דלא מחוייב לתתו. הא ודאי מחוייב ומחוייב הוא. שהרי באמת נותנו ללוי בעד מעשר. והלוי עושהו ת"מ. ואם לא היה לו דין מעשר לא יוכל הלוי לעשותו ת"מ וזה פשוט מאד. לכן לא אוכל לרדת לסוף דעת הרבתי"ט בזה מהו הענין המחלק בין הנושאים הללו. דלעיל ניחא ליה והכא קא קשיא לי': 
+<b>ועל </b>כן הנראה בעיני ביישוב דברי הרע"ב שבלי ספק לא טעה בכך. ודבריו דלעיל ודהכא אחת הן. והיכי דמי כגון שהטבל והמעשר גם היא של הלוי עצמו משדהו. או בישראל שירש מאבי אמו לוי טבל ומעשרות בהכי קמיירי התם והכא: 
+<b>וההיא </b>דלעיל מיירי כה"ג דהמעשר הוא של בעלים בן לוי המפריש התרומה ומרבה בשיעורה. עד"מ שיש לו מאה סאין של טבל. והפריש י"א סאין לתרומה. נמצא בתרומתו זו סאה א' של חולין הטבולין למעשר. והוא אין לו מעשר טבל אחר שיוכל לעשותו ת"מ עליו. כיצד עושה הולך אצל לוי חבירו שיש לו מעשר טבל. ומזכה לו כל התרומה ההיא. כדי שיזכה גם בסאה היתרה. שהיא עולה לו לבע"ה למעשרו. והוא שלו. לכן הלוי מחליף לו אותה יתר במעשר. מתוקן או בחולין מתוקנים שנותן לו בעדו: 
+<b>וכן </b>כאן בלוי שהמעשרות שלו או שהורישן לבן בתו עסקינן. שמפריש תרומה מן המעשרו' והן שלו. וקמ"ל תקנתא למי שא"ל טבל אחר דהולך אצל לו שיש לו מעשר טבל. ומחליף לו זה המעשר המדומע (שיכול לעשותו ת"מ) בחולין דהיינו חולין מתוקנים או מעשר מתוקן דהיינו הך. ובזה מתיישבים דברי הרע"ב היטב למעלה ובכאן. ואע"ג דנקט הרע"ב חולין לאו דווקא הוא. דה"ה למעשר ומשום שהכל א' לא קפיד בהכי. ותו דמעשר לגבי תרומה נמי חולין קרי להו וכדבעינן למימר בסמוך בס"ד: 
+<b>מעתה </b>דברי הרע"ב מובנים ומכוונים היטב. אע"פ שעדיין צריך לתקן לשונו באומרו בסתם שיחליפם לו בחולין. משמע דכולהו מחליף בחולין והא ודאי לא סגי דלא יהיב הת"מ לכהן דהא מיירי במעשר טבל. וצ"ל דלאו דווקא קאמר. אלא סתמא דמילתא בחולין הראוין לו לפי חשבון מעשר מתוקן שבו משתעי. אי נמי אפשר לאוקמי נמי ביורש מכהן ודוק: 
+<b>ואם טמאין היו אותן החולין.</b> כ' בתי"ט דלגיר' זו קשיא אמאי נקט חולין לחוד. ואי משום הא לק"מ לענ"ד דגם המעשר נקרא כאן חולין. בערך התרומה המעורבת בהן שעושה אותן דימוע. ושנה התנא דרך קצרה שכולל הכל בסוג א'. ויתכן שם חולין למעשר בבחינת התרומה. לפי שכולן חולין אצלה שכן מחפ"ז דחמירי טפי. דכוותה אשכחן דקרי לתרומה חול אצל קדשים בגמ' דריש האיש מקדש. ובזה יש מקום לגירסא הישנה ואין צורך למחוק הספרים: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>דבר תורה. והויא לה כטהורה. ע"ל מ"ב. ופרק ב' דערלה לכן כו'.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<small>משנה לחם<br><b>תירום ותשרף</b> ערע"ב<b> ואינו</b> מוכרח. אלא חלופי גרסאות הן. כמ"ש בתו' והר"ש. ולפי זאת הגרסא דבני מערבא. ודאי אתי שפיר כפשוטו דקמ"ל שיש לו לכהן להנות ממנו להסיק תחת תבשילו. וניחא נמי דצריך להרים. וא"צ לדחוק כלל.</small>
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>אם ידוע. </b>מ"ש התי"ט בד"ז הוא מהירו ועיין בהר"ש: 
+<b>אם שוגג מותר. </b>עיין בי"ד סי' צ"ט [סעיף ה' ברמ"א] אם אפי' כשנודע התערובת קודם שנפל התוספת מותר כמו כן. או דווקא בשנפל בהעלם א' יע"ש: 
+<small>משנה לחם<br><b>בתי"ט </b>ד"ה. כך פחתה תרומה. ציון הלז טעות הוא. וצ"ל ואם ידוע כו' מותר.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>סד"ה אם ידוע (ועיין בפיר"ש) נ"ב ומכללא קאמר לה הרב תי"ט מ"ש לתרוצי רישא. <b>אבל</b> לא ברירא לי כולי האי. דהא על כרחך לאו היינו טעמא דמתניתין. דאי הכי. מאי איריא דתני רישא כשם שפחתו חולין כך פחתה תרומה. תיפוק ליה בלא"ה נמי. אפילו לא פחתה תרומה מחמת פסולת. ופחתו חולין בלבד. מחמת פסולתן המרובה. הא ודאי דמותר. לפי שטנופת חולין מצטרפת. משא"כ בתרומה. והרי החולין מאה כשהיו. והתרומה אף אם לא פחתה. הרי לא הותירה. ובודאי לא סגי דלא פחתה נמי מידי. דלא אפשר בלי פסולת. והוא אינו מצטרף לאסור. אלא אדרבה להתיר מצטרף ג"כ. לפי פירוש הירו'. <b>אלא</b> לאו ביפות ועומדות על שעורן הראשון מיירי והכא במאי עסקינן ביפות. והותירו על מדתן שקודם טחינה. כגון שלאחר טחינה סאה מוציאה קמח מרובה. ועמדה על סאה או יותר. מלבד פסולתה. <b>דיקא</b> נמי. דהא דכוותה בסתמא. דלא ידעינן דחטי חולין יפות יותר. אמרינן כי הדדי נינהו. וכשם שהותירו חולין. הותירה תרומה ואסור. ואע"ג דמיהת בציר ליה שיעורא דפסולת. <b>והשתא </b>אפילו ידעינן ודאי דשוין הן. מ"מ לא סגי דלא הותירו חולין פורתא. ואמאי פסקה תנא למילתיה דמסתמא לעולם אסור. הא אי אפשר דלא שבחו חולין במדתן אחר טחינתן. אף בשוין חטי תרומה להן. מ"מ הפסולת מצטרף לחולין. ולא לתרומה. <b>אלא</b> מאי אית לך למימר לאו היינו טעמא דמתניתין. ובהדי פלוגתא לא מחית נפשיה. ודילמא ספוקי מספקא ליה. אי פסולת דתרומה שאני מדחולין. ומשו"ה לא אשכח היתירא בסתמא. עד שיוודע שחטי חולין מתרבות במדה לאחר הטחינה. יותר משל תרומה. אם קמח בערך קמח. ואם קמח ופסולת מעורבין. בערך תערובת הנטחן האחר. שזה מותיר על שעורו הראשון. וזה עומד. אז מותר (ובסתם אומרים שוים הם. כמות זה הטחון. כמות זה). <b>וכה"ג </b>דידוע שחטי תרומה יפות ומותירות ודאי. פשיטא דאסור. לאו ק"ו הוא. אם אמרו להקל. לא יאמרו להחמיר. הילכך לא אצטריך למתני ברישא. אם ידוע שחטין של תרומה יפות. זה פשוט בעיני. <b>ואף</b> לפי דברי בתי"ט. מי ליכא לאשכוחי יפות לאחר טחינה. מלבד חסרון הפסולת. וליתנייה. אלא ודאי כדשנינן. דלא צריך לאשמועינן כה"ג ברישא. מידי דאתי בק"ו.</small>
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אינו משלם תרומה. </b>ז"ל הרע"ב שהתרומה לכהן ותשלומי מה שאכל הם חוב עליו ואינו יכול לפרוע חובו ממקום אחר. והוא לקוח מפירושו של הר"מ ז"ל: 
+<b>ואני </b>תמיה על זה מה צורך לדרוש טעם זה למצוה זו. ונפיק מנה חורבא לפי דבריו בירש אדם מאבי אמו כהן תרומה ואכלה בשוגג. שדינו שמשלם לכהן חבר חולין. ואותו כהן מחזיר לו דמי תרומה שדמיה פחותין מן החולין [תוספתא פ' ז' דתרומות הל' ז']. ואם נלך אחר טעמו של הרב לא יצטרך זה לשנם לכהן כ"א חומש בלבד. שהרי התרומה שלו היא. ועכ"פ לפ"ד יוכל זה לשלם אותו היתרון מה שהחולין דמיהן יקרים ושוים יותר מהתרומה. אפילו בתרומה שבידו שירשה מאבי אמו והיא שנו כשאר נכסיו שיוכל לפרוע בהן חובו. וזה ודאי אינו כי גזרת הכתוב היא לשלם דווקא חולין והן נעשין תרומה [פ' ו' משנה ו']. וגם אינו יכול לפרוע חוב זה בדמים אלא דוקא בפירות. שיעשו תרומה: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>סד"ה הוא משלם ע"ב סוף פיסקא אבל אליבא דרבנן אצ"ל כן. ואינו משלם אלא דמיה בלבד ע"כ. נ"ב <b>ובהא</b> ניחא מאי דהוי תמיהא לי טובא. לפום מאי דסא"ד. אדרבנן קפריך והלא כבר אכלו. <b>ומאי </b>קושיא. הלא אכילה משלו הוא חייב להם. והוא האכילן משל אחר. באופן שהן צריכין לשלם מה שאכלו. וכי אינן חוזרין על בעה"ב. ומוציאין ממנו הדמים. <b>הגע</b> בעצמך שגזל והאכיל. האם אינו משלם. היכא דליכא לאשתלומי מן האוכל עצמו. <b>והכא</b> נמי. אע"ג דהאוכל עצמו חייב לשלם. מ"מ ודאי שעושה דין עם בעה"ב. שהאכילו דבר שאינו שלו. וצריך לשלם. והלה כבר קבל עליו שלא יצטרכו לקנות מזונותן. א"כ מה זו קושיא של כלום. אלא ודאי קושטא דמילתא כדאמינא. ולרבנן לק"מ. <b>אלא</b> לר"מ בלבד מקשי. אכילה בלבד הוא שהיה חייב להן. בין תהיה חולין או תרומה. והלא אכלו. מאי אכפת להו מה אכלו. ולמה יצטרך הוא לשלם חולין שדמיהן יקרים. והוא לא נהנה. ואין עליו לשלם רק תרומה. בין אי אזלינן בתר היזק התרומה בלי הנאה. בין כי אזלינן בתר חיוב אכילה המוטלת עליו להאכיל פועליו. שיכול ליתן להם מה שדמיו פחותין. א"כ מה שנהנו מן התרומה. וגרמו להן תשלומי חולין היקרים. עליהן לשלם מותר זה. כי אע"פ שגרם להם. גרמא בעלמא הוא. ומיפטר. <b>ומשני</b> משום דאינה חשובה אכילה לגמרי. מטעמא דקאמר. <b>וזה</b> ברור מאד בס"ד. דוק ותשכח מרגניתא ותבין שדברינו בספרינו זה קצרים וברורים. מועט מחזיק את המרובה. מעטי כמות ורבי איכות. ואם הם נעלמים מחלושי הראות שעיניהם רכות. ומאירים הם לעינים זכות.</small>
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>הוא משלם את הקרן. </b>דמי תרומה כ"פ הרע"ב. וזה דבר תימה בעיני כי היאך א"כ יתקיים המקרא ונתן לכהן את הקודש. שגזרת הכתוב היא דווקא דבר הראוי להיות קודש [פ' ו' משנה ו']. ואין לומר שהפועלים יתנו היתרון ששוין החולין יותר. דהא בדברי ר"מ לא אתפרש אלא חומש לפועלים: 
+<b>ושוב </b>עיינתי בפירוש הר"ש ונראה שדעתו לפרש ע"פ הירו' שגם ר"מ סובר דבע"ה שמשלם הקרן. ר"ל חולין מתוקנים והוא הנכון. דודאי לא סגי בלא"ה כנז'. והכי דייקא נמי מתני' דרישא דומיא דסיפא. ועל כרחך משלמין הקרן דקאמרי רבנן בחולין מתוקנין כדינו מיירי. הכי נמי משלם הקרן דר"מ דכוותה: 
+<b>והיינו </b>דאיכא בינייהו דלר"מ בע"ה חייב לטפל עצמו בתשלומין לקנות או ליתן משלו החולין שצריכין לשלם. ולרבנן אפועלים רמי. ובע"ה מצי למיפטר נפשיה בדמים. שנותן להם דמי חולין הראוין לתשלומיהן והם מטפלים לקנותן: 
+<b>ולענ"ד </b>דאיכא תו בינייהו ואיפכא מדעת הרע"ב. אלא לר"מ ודאי בע"ה משלם כל הקרן חולין מתוקנים. כדקאמר הוא משלם את הקרן סתמא. ולרבנן לא מיבעי ליה לשלומי אלא דמי סעודתן בלבד שהיתה של תרומה. ואינו משלם כ"א מה שהזיק בלבד: 
+<b>והא </b>דפריך בירו' והרי אכלו ומשני נפשו של אדם חותה בטבלים. אליבא דר"מ איתמר דס"ל בע"ה משלם כל הקרן. וקשיא ליה אמאי והלא לא נתחייב להן כי אם אכילה. והרי האכילן. והוכרח לתרץ נפשו של אדם חותה. אבל אליבא דרבנן אין צורך לומר כן דלטעמייהו דרבנן (לפום מאי דפרישנא) הכי נמי דסגי במה שהאכילן תרומה ואינו משלם אלא דמיה בלבד: 
+
+Mishnah 4
+
+<b>אכלה. </b>בשוגג: 
+<b>וקרן דמי תרומה. </b>לשון רש"י בבא מציעא ד' נ"ד כלומר מעות כמו שנמכרת תרומה בשוק. וכתב התי"ט ע"ז דאילו שיווי התרומה קרן וחומש דמשלם מן החולין נמי בשיווי התרומה משלם עכ"ל: 
+<b>המובן </b>ממנו אצלי ר"ל כשאמרו שמשלם קרן וחומש מן החולין. אינו משלם כ"א לפי שיווי התרומה כפי מה ששוה התרומה שאכל. שדמיה פחותין מחולין שכמותה במדתה. וזה השיווי משלם בפירות חולין שמתמעטת מדתן. לפי מה שדמיהן יקרים ביותר. ונ"ל שיצא לו זה ממה שאמרו לפי דמים משלם פסחים ל"ב ע"א. דש"מ דאף השוגג אינו משלם אלא דמי שוויה. אעפ"י שמשלם בפירות חולין מגזרת הכתוב: 
+<b>ותמיהני </b>על זה מי הכריחו לכך ואיזה משמעות מצא בלשונו של רש"י הנ"ל. שלא נתכוין רק לפרש הלשון של דמי תרומה שהכוונה שיוכל לשלם במעות מה ששוה התרומה בשוק. משא"כ בקרן וחומש שאינו משתלם אלא בפירות. וגם צריך לשלם כפי שיווי חולין באותה מדה פירות שאכל תרומה. ר"ל שחושבין אותן הפירות שאכל כאילו הן חולין. ולפי שיוויין ישלם בפירות חולין אחרים. ובהדי פלוגתא דתנאי אי לפי מדה משלם או לפי דמים למה ליה. שהרי מחלוקת זו עדיין במקומה עומדת גם אצל הר"מ והר"א ז"ל [פ' י' מהל' תרומות הל' כ"ו]. ומ"ט קפסיק כחד מנייהו. ושקל תנאי מעלמא. בלי שום סעד וסמך מדברי רש"י ז"ל: 
+<b>ועוד </b>נראה בעיני שאין זה ענין למ"ש לפי דמים משלם. דבהא כ"ע מודו דלפי מדה משלם. דהיינו שרואין המדה שאכל כאילו היו פירות חולין. ועיקר התשלומין במדה פירות כיוצא בהן של חולין. אלא שלדברי ר"א יכול לשלם במין אחר ששמין אותו מין כמה שוה במדה שאכל. ומשלם כנגדה פירות אחרים. ולדברי ר"ע אין משלמין אלא ממין על מינו. וגריוא אכל גריוא משלם. ולא נחלק מי שאומר לפי דמים משלם אלא היכא דמעיקרא שוויא זוזא ולבסוף ד' דלא בעי לשלומי אלא לפי דמים. בזוזא אכל בזוזא משלם: 
+<b>מיהא </b>בדהוי שווי זוזא. בחולין משערינן. דכה"ג הוא דמיפטר בשיעור זוזא. אבל אי הוה מעיקרא שוי טפי מזוזא בחולין. אף על גב דהתרומה לא היתה שוה אלא זוזא. בהא ליכא מאן דפליג דחייב לשלם כפי שיווי חולין באותו שיעור בעת שאכל כך נ"ל ברור וכ"ש שצ"ל כן אליבא דר"ע אע"ג דס"ל נמי לפי דמים משלם. דוק היטב בסוגיא דפרק כ"ש [דף ל"ב ע"ב] ובפרקין ותשכח: 
+
+Mishnah 5
+
+<b>מן </b>הלקט. כתב הרע"ב ול"ד לחולין מתוקנים דהיו ראוין להיות קודש קודם שנתקנו כו' וק' דבר"פ משמע דדבר הראוי להיות קודש. היינו שעכשיו הוא ראוי להיות קודש ועוד דקודם שנתקנו אינן ראוים להיות קודש שאין משלם חובו בטבלים עכ"ל תי"ט. 
+<b>ולא </b>ידענא מאי קאמר דהיכי משמע ליה לעיל דבעינן שיהא עכשיו ראוי להיות קודש. ותמה על עצמך וכי חולין ראוין להיות קודש עכשיו אחר שנתקנו. אלא ה"פ שיתן דבר שהיה ראוי להיות קודש. דהיינו ע"כ חולין. שהיו ראוין לכך קודם שנתקנו. ואראוין בלבד קפיד קרא. משא"כ תרומה שהיא קודש ממש בפועל. ולא מיקריא ראוי. ולטבל ודאי לא אתי קרא דלא מסתבר לאוקמי בהכי דלמצי למיפטר חובו בטבלים: 
+<b>הא </b>ע"כ לא מיתוקם אלא בחולין מתוקנים דקרינן בהו שהיו ראוין ליעשות קודש. ומנה שמעינן נמי ממילא דבעינן מידי דאית ביה זיקת תרומה ומעשרות. לאפוקי הני דמתני' דלא שייך למימר בהו שהיו ראוין להיות קודש: 
+<b>ובמ"כ </b>טעה בהבנת לשון הרע"ב במ"ש דהיו ראוין להיות קודש קודם שנתקנו. כסבור הרב תי"ט שהכוונה בקודש של תשלומי תרומה. כלומר שהיו ראוין לשלם מהן תרומה שאכל. ובכך היו נעשין קודש. דמשו"ה קשיא ליה והלא קודם שנתקנו טבלים היו. ואינן ראוים לשלם חובו בהן. ושיבוש הוא. שלא נתכוין הרע"ב כ"א לומר שהיו ראוין ליעשות קודש. ליתפס בתרומת עצמן. ע"י שהיה בהן זיקת תרומה. וכל עוד שלא נתקנו. היו הן ראוין לחול עליהן שם תרומה. כמו שחלה על חלק אחר מאותן הפירות. שהרי מעורבין היו. וכל פירות הכרי או הכלכלה של טבלים שוין בזה קודם שנתקנו. שכולן ראוין שתחול עליהם התרומה המעורבת בהן. וזה פשוט מאד כמעט לא ניתן לכתבו: 
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>בפיסקא ולא ידענא. ותמה על עצמך כו' עכשיו אחר שנתקנו. נ"ב אם לא מגזרת הכתוב כאן. שיהיו התשלומין נעשין תרומה. מ"מ לא היו ראוין ועומדין לכך. ואם מפני גזרת הכתוב תקראם ראוים. א"כ ישלם בכל דבר שירצה (ואף בתרומה עצמה) וכל מה שיתן. יחזור להיות קודש. ומנ"ל למעוטי מידי. אלא ע"כ אמידי דחזי לקודש בלא"ה. הוא דקפיד דליקדיש האידנא. זה פשוט מאד וברור לכל משכיל. <b>ואין</b> להאשים מי שלא עמד על דעתי בזה. כי לא ידע דרך עמדי. ואינו בקי במעשי ידי. ישתבח ויתפאר המלמדנו להועיל ומלמד ידי לקרבה אל המלאכה הוא מלמדי. יתברך שמו נצח הוא אלהי חסדי.</small>
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>משלם את הקרן. </b>הכא ודאי לא משלם אלא דמי תרומה: 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>והשני נוהג בה כתרומה </b>אע"ג דאתאכלא קמייתא. ולא מיבעיא היכא דקיימן תרווייהו. דנוהג בהן כתרומה בשתיהן. ואף ר"י מודה בהא. ולא פליג אלא אחיוב חלה. אבל שמירה בטהרה מיהא בעי. בין הוי ליה ספק. בין דמוע גמור. לעולם שתיהן נוהג בהן כתרומה. ורבותא קמ"ל. אע"ג דאיכא למתלי דשל תרומה כבר אכלה.</small>
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>לילי שבת. </b>הביא בתי"ט בשם רש"ל שהוא כמו ליל אלא שהוא דבוק. וע"ז כתב הוא ז"ל ול"נ שהכוונה בלילי כלומר כל לילות עכ"ל. ור"ל לילות דעלמא כל לילה של כל י"ט דחג כמו כאן שר"ל בלילי שבת לילות של כל שבתות השנה. והוא ע"ד נשים דעלמא שהיא סוגיא ידועה בלשון המשנה (עמ"ש רפ"ק דחגיגה): 
+<b>ואע"פ </b>שאין לי ספק בדבר שהדין עם הרב תי"ט ז"ל בזה שהמלה היא מלשון רבים דבוק. ולא כדעת מהרש"ל שאין זה דרך דבקות היחיד בלה"ק. כי אם בארמי והמשנה לשונה לה"ק ולא תרגום. מ"מ אין דעתי נוחה במ"ש הרב תי"ט שהכוונה שם בסוכה היא ע"ד הנז'. ועם שנודה לו כאן שאצל שבת יתכן לומר כך. משום דטובא איכא בשתא. אבל י"ט פ"א בשנה הוא ולא יכין לדבר כן. והוא שהכריח לרש"ל ליכנס בדוחק הנ"ל לפרשו לשון יחיד. דמשמע ליה דלא שייך התם לשון רבים דעלמא כדאמרינן בעלמא: 
+<b>אמנם </b>לענ"ד א"צ לדחוק דודאי הוא לשון רבים דבקיי גמור. ושפיר שייך גבי י"ט נמי. ומשום דקאי אתרי לילות די"ט ראשון. דתרווייהו חובה השתא דעבדינן ספיקא דיומא. דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. ועל שניהם אמר ר"א מי שלא אכל בהם שחייב להשלים [סוכה ד' כ"ז ע"א]. ויש לו להשלי' כמו כן בשני לילי י"ט האחרון דכוותה. דתרווייהו שוין לענין זה משום ספיקא דיומא (ומה שנזכר בדברי רש"ל לילי י"ט האחרון דפ' לולב וערבה לא ידעתי מקומו איה נשנה שם כלשון הזה. ונ"ל ט"ס ונתכוין על זה הלילי י"ט האחרון שזכרנו השנוי שם באותה משנה הנז' בפ"ב דסוכה) ופירוש זה נ"ל נכון: 
+<b>ומש"ע </b>בתי"ט במהדורא והביא ההיא דריש פסחים [ד' ב' ע"א]. לענ"ד אין משם ראיה כלל לפי ששם הוא לשון גמרא תרגום. ויגיד עליו רעו מלת נגהי שאינו דומה בזה ללה"ק בלי ספק. ואין ללמוד ממנו ללשון המשנה כנז'. ואולי גם הניקוד ישתנה שם בלמ"ד השנה לחיר"ק. ואפי' נניח שגם שם הוא לשון התלמוד כלשון משנה. (מה שאינו באמת) אף אנו נאמר שגם הוא לשון רבים דבוק כמו בכל המקומות שזכר: 
+<b>ואע"פ </b>שהתלמוד קיצר במובן ולא האריך בלשון לפרש לילי י"ד כדי להסמיכו לי"ד. שזה מדרך סוגית התלמוד לתפוס דרך קצרה ולישנא קלילא. ועוד שאינו צריך לו כי לא בא כי אם לפרש מלת אור. שלפ"ד ר"י תתחלף המלה במלת לילי. שנעשה כאומר שלשון אור לי"ד הנז' במשנה. הרי הוא כאילו שנוי לילי י"ד וסמך על המבין. לכן פשוט אצלי שאין משם שום הכרע בדקדוק המלה שבמשנתנו. ועל חנם חזר בו הרב תי"ט מפירושו מחמת ראיה זו כמו שיובן מלשונו. ולא הי"ל לומר שהוא לשון חכמים החלוק משל תורה. כי ודאי הלשון הולך ע"ד הלשון של תורה. ואת"ל שאותו הלשון שבגמרת פסחים נשתנה בזה. הוא מפני שלשון גמרא לחוד ולשון משנה לחוד: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>אחר מ"ש שם לא ידעתי איה נשנה שם כלשון הזה. נ"ב דוק בלשוני. במשנה לא נשנה ודאי. אכן יש כלשון זה בגמרא דפרק לולב וערבה (מח"א) ובלי ספק שעליו נתכוין. כמו שהזכירני אחי הרב מהר"ד ע"ה בכתבו אלי. אלא כלפי שהייתי סבור דמלשון משנה דעסקינן ביה קמיירי. לכן הוכרחתי לפום שיטפא להניחו בט"ס ולא שמתי אל לבי ולא עלה ע"ד זכרונו בלשון גמרא. עם שאינו בהחלט. <b>אך</b> עכ"פ אינו נמלט מהעלמת עין. לפי שבודאי יותר טוב היה לו להביא לשון משנה הערוך לפנינו ומה לו לחפש אחר לשון תלמוד הרחוק ממנו במקום שלשון משנה מצוי לו מיד. וכמו שיתפרש כאן. כך יפורש שם בלי ספק. <b>ואי</b> משום דהתם משמע דבקרבן מיירי דמדאורייתא. משו"ה טרח לאתוייה. לאפוקי מפירושי. כדסליק אדעתיה דאחי ע"ה הנ"ל בכתבו אלי. אי משום הא לאו מילתא היא. דאכתי טירחא בכדי היא ודאי. דהא פשיטא טובא שמחה נוהגת בי"ט שני של גליות. והאידנא דלא אפשר בבשר קרבן. מ"מ חיוב השמחה במקומו עומד. ולא בטלה מחמת זה. כדלא בטלה ביום ראשון שחל בשבת. דאין לו במה ישמח. ומשמחו בכסות נקייה ויין ישן. אנשים בראוי להם. ונשים בראוי להן כדאיתא. ופשוט הוא במקומו. ותנא בגלות קאי. כל עיקר משנתנו לצורך אנשי הגולה נשנית בעצם וראשונה. הא ודאי לא סגי דלא נסיב לשון רבים התם נמי. לאשמועינן דינא דשני הלילות שוין בשמחה אע"ג דאקרא קאי. למילף מניה עיקר שמחה ד"ת קמהדר. אדרבה שם הוא דבר ברור מוכרח בעצמו ביותר. ממה שחדשנו אנחנו בההיא דפ"ב. שיהא ספק דדבריהם צריך תשלומין. שזה בוודאי מפוקפק בידינו להלכה עם שנראה כן בתחלת ההשקפה. ועוד שהרי י"ט שני ש"ג אפילו כספק אינו נדון. האידנא דבקיאינן בקביעא דירחא. ואינו בידינו אלא ממנהג אבותינו. על כן לא החלטתי הדבר לדינא עד אחר עיון ובדיקה יפה. שעד כה לא הוזקקנו לו לקבעו הלכה. אלא שאין בו נפקותא כיון דיחידאה היא. וגם המחמיר יחמיר ומה בכך. משא"כ באותה דפ"ד. שאין פקפוק והרהור. די"ט שני שוה לראשון לכל הלכותיו (בר ממכחל עינא ודכוותה. ותו לא מידי) הילכך אם יש מקום לדברינו שם. כ"ש בזו. אי הכי מאי איריא דאיכפל ואייתי מתניתא למתניתין לגריעותא הא ע"כ צ"ל אגב שיטפא. אשתמיטתיה לסיפא. א"ה דטבא עבדינן ליה לתלות הטעות בסופר. משנחליט התפיסה למהרש"ל לחשדו באחיזת עין היפה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>יגמור </b>ע"פ רע"ב. <b>אבל </b>בשבת מודה דאסור. עד שיעשר. ובשבת אין מעשרין. לפיכך צריך לעשרן קודם שיכנס שבת.</small>
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בכלים כל שהן. </b>לשון הרע"ב אפילו מרובין. דוגמת זה הלשון תמצא פ' ב' דערובין [מ"ג] ומותר להרחיק כל שהוא: 
+<small>משנה לחם<br><b>כדי שתאבד בהם המרה </b>נראה שיש לארס גוון. דמשו"ה קרי ליה מרה. שהיא ירוקה. השתא אין צריך לדחקו של רע"ב. שאינו מתקבל. <b>כתב</b> רע"ב ומים מגולים אסור להשקותן לבהמתו. מוקי לה הר"ן בראויה לאכילה. <b>ולא</b> ידענא מאי דוחקיה. בעומדת למלאכה נמי איכא איסורא דב"ת. כדא"ל רפב"י לרבי. דא"ל קטילנא להו כו'.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<b>אפילו הן ככר.</b> י"ל דככר היינו בכובד כפירו' ככר בכל מקום. ור"ל בין שיהא כבד וקטן או גדול וקל. ואפילו קטן בלבד הכל שוה. אי נמי אפי' הן ככר אשיעור הפירות קאי שהקשואין והאחרים שהזכיר הן גסין מאד. במשקל ככר או בכמותו. ואח"כ אמר א' גדול וא' קטן ר"ל בין שיהא מקום הניקור גדול או קטן וק"ל. ונסתלק דיוקו של הרב בתי"ט: 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+<small>משנה לחם<br><b>וכן נשים</b> נ"ל דווקא נשים לגבי נשים. ואנשים לגבי אנשים. דינא הכי. משום דאין דוחין נפש מפני נפש. ומאי חזית דהך דמא סומק טפי. <b>אבל </b>האיש לעולם קודם לאשה. בזמן ששניהם עומדים לקלקלה. כדאיתא שילהי הוריות. ואכתי לא ברירא לי כדכתיבנא התם. ויעוין גם מ"ש בס"ד באבן בוחן סימן &amp;.</small>
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הזורע תרומה שוגג יופך. </b>לשון הרמב"ם ז"ל בפירושו מותר לו להפוך האדמה ויפסד הזרע. משמע דרשות הוא ולא חובה. ובפי' הר"ש מוכיח ע"פ הירו' דחיובא הוא. משום קנסא ע"ש: 
+<b>ואיברא </b>מאי דכתב הר"ש דקנסו חכמים שתהא השדה בטלה ובורה.   ושוב לא יחזור ויזרענה לשנה זו עכ"ל. דמשמע דר"ל שאסור לו שוב לזרעה עוד באותה שנה. לא ידענא מהיכא נפקא ליה דהא ממתני' לא משמע מידי. אלא שמהפך הקרקע כדי שלא תצמח התרומה. והא הוא דקנסו שתהא השדה בורה. כשאין לו זרע אחר. או שכבר עבר זמן הזרע. אבל ודאי אי בעי למיזרע אחר שהפך. מסתברא דמצי זרע חולין באותה קרקע כך נ"ל וצ"ע: 
+<b>ולפמ"ש </b>הר"מ ז"ל יראה מלשונו דודאי מצי עביד הכי. דאל"ה למאי אצטריך לאשמועינן דמותר לו להפוך ולהפסיד הזרע. אטו בשופטני עסקינן שרוצה בהפסד הזרע בחנם שיתירוהו לו דבר זה. אלא על כרחך ר"ל בשצריך לאותה קרקע לזרוע במקומה חולין שדמיהן יקרים. התירו לו שיהפוך הזרע של תרומה. שאין בו משום הפסד תרומה. משנזרע בשוגג. מיהת בצריך למקומה עסקינן וק"ל: 
+<small>משנה לחם<br><b>ובפשתן </b>קשיא לי טובא. דהא כלל אמרו במעשרות כל שהוא אוכל. לאפוקי אסטיס וקוצה. אע"פ שהן אוכל ע"י הדחק. פטורין. אטו פשתן עדיף מנייהו. <b>אע"ג </b>דזרע פשתן ודאי איכא דאכלי ליה לרפואה. כדמוכח בהמוכר פירות. מ"מ ודאי לאו אוכל כל אדם הוא. ואע"פ שגם מה שאינו אוכל אדם. אם עשאו תרומה. הרי הוא קדוש. כדמשמע שילהי מכלתין ושלהי מעשרות ופ"ב דמ"ש. מיהו גדוליו ודאי אינן תרומה. כדתנן התם בהדיא. שאע"פ שאביהן תרומה. הרי אלו יאכלו. ומה התם דלמיכל קיימי. פטירי. הכא דזרע שאינו נאכל הוא. ואכתי לאו גדולין נינהו. מאי שייך למקנס בעצי גדולין. הא מילתא תמיהא טפי. וצריכא רבה והמפרשים שתקו. ולא ידעתי למה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>יופר </b>עיין ר"ש בשם הירושלמי דקנס חכמים הוא כדי שתהא שדה זו בורה כו'. שכבר עבר זמן הזרע. <b>צ"ע</b> כי לא עבר עדיין זמן הזרע מהו.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>א"כ </b>לא ילקטו אלא טהורים. נראה מלשון המשנה דאפילו לר"ט טמאים מצי למילקט. ואע"ג דבאמת ס"ל לר"ט דאסורה לטמאים כדין תרומה ממש. (ואפשר שגם ר"ע מודה לו) אפ"ה לא חייש דילמא אתו למיכל מניה. כי היכי דחייש בזרים: 
+<b>וטעמא </b>נ"ל אליבא דר"ט איכא למימר כהנים זריזין הן. דבכה"ג נמי אמרי' הכי אפילו בשמירת קדשי הגבול. שהרי התירו מפה לאוכלי תרומה. ולא התירו לאוכלי חוליהן בטהרה [חולין ד' ק"ז ע"ב]. ור"ע לית ליה הך סברא והכי קא"ל אי חיישת דילמא אכל מניה. אי הכי בכהנים טמאים נמי ניחוש דילמא שדו לפומייהו ואכלי לה בטומאת הגוף. ולפ"ז לנגיעה אליבא דכ"ע לא חיישינן. וצ"ל משום דהפירות לא הוכשרו עדיין. לפי שהיו עד עכשיו במחובר: 
+<b>ואכתי </b>לפמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' ט"א [הל' א'] דתבואה שנעקרה ומעורה בשורש. אינה טהורה אא"כ יכולה לחיות ממנו. הא לא"ה הרי היא כתלושה. דכמאן דמנחא בכדא דמיא. משנגמרה ואינה חיה מהשורש. ומקבלת טומאה והכשר אע"פ שעודה מחוברת. מיבעי לן לאוקמה למתניתין בשעדיין צריכה צריכה לקרקע והיא חיה מן השורש. דאל"ה ליחוש דילמא אתכשרא במי גשמים ובטל שירדו עליה. והוו דניחא ליה כיון שהניחם שירדו עליהן גשמים. וצ"ע במס' מכשירין: 
+<b>ועוד </b>לפעמים משקה טופח עליה בשעת לקיטה והוא מכשיר אף על פי שנפל על התבואה במחובר. כדאמרינן בי"ח דבר גבי בוצרין בטהרה [שבת ד' י"ז ע"א] ועיין במכשירין דוק ותשכח דכוותה טובא. וא"כ פשיטא בתרומה דחמירא טפי. דאם נפל עליה משקה לרצונו אף במחובר שמכשיר כשנשאר עליה טופח בשעת לקיטה. ולכן צ"ל דמיירי בגוונא דאמרן שנזהרין ללוקטה מיד סמוך לגומרה. ושלא יגעו בה הטמאים כשעדיין משקה טופא עליה: 
+<b>ואולי </b>י"ל דאע"ג דס"ל לר"ט דאסורה לזרים מדרבנן. לא גזרו לאוסרה לכהנים טמאים. ואנכי לא ידעתי טעם לחלק בכך: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"פ שיפרטו לך. וקרא נמי כתיב כי את מעשר ב"י אשר ירימו לה' תרומה. וה"נ איתא בהדיא בגמרא פ"ט דבכורות. עיין פי' רע"ב ותי"ט.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>מעשר שני. נ"ב (וכי היכי דמעשר תרומה קרייה רחמנא. עפ"ט דבכורות מ"ז).</small>
+
+Mishnah 3
+
+<b>וחייבת במעשרות. </b>פשוט ששם מעשרות כולל התרומות בכל מקום. כמו שהיא הכוונה בכל מסכת מעשרות. כגון שארז"ל כלל אמרו במעשרות [פ"א מ"א] מבואר הדבר שהכלל א' הוא גם לתרומה. וכן מאימתי הפירות חייבים במעשרות. [שם משנה ב']. ודכוותה בכולא תלמודא תרומה בכלל מעשרות עד שיפרטו 
+<b>ועוד </b>תדע שכן הוא בבירור. ממס' דמאי שכל מקום ששנינו שם ע"ה שאינו נאמן על המעשרות. הלא לא נתכוונו כי אם על תרומת מעשר ומעשר שני. והעיקר שחששו בדמאי משום התרומה שהיא במיתה. וקורא אותן מעשרות. הרי פשוט מאד שכ"ה בלי ספק. על כן אין צריך להטריח עצמנו מ"ט לא שנה כאן תרומה. שכיון ששנה מעשרות. כל המתנות בכלל. ולא הוצרך לפרוט אלא מ"ע דקבעי לאשמועינן דצריך למוכרו לכהנים כמ"ש הר"ש. ודיוקו של הר"ש כאן (במ"ש ומיהו מ"ש וכו') ודאי אינו כלום: 
+<b>אמנם </b>מ"ש בתי"ט עמ"ש הר"ש דמעשר שני אינו נמכר. ואפי' למ"ד ממון בעלים [קידושין ד' נ"ד ע"ב]. טעמא דאינו נמכר משום דסתם זורע תרומה כהן הוא. ועוד טרח בהבאת פסק הלכה אם מ"ש ממון גבוה אם לאו. כל הטורח הזה למה ומה ענינו לכאן. דודאי אף למ"ד ממון בעלים הוא ונמכר. מ"מ לא דמי למ"ע דתנן הכא דנמכר לכהנים. דפירושו שחייבים למוכרו לכהנים: 
+<b>וזהו </b>שרצה הר"ש באומרו ומיהו מ"ש אינו נמכר וקתני. דמתחלה תירץ דלא אצטריך לאשמועינן תרומה שאין בה חידוש. ולא חש להזכיר אלא דבר חידוש. דקבעי לאשמועינן שניתן לזרים כדי למוכרו לכהן. והדר קשיא ליה מיהו אכתי לא ניחא. דהא מעשר שני ג"כ אין חובה למוכרו. ואע"פ שרשאי. מ"מ הרי לא הצריכוהו למוכרו כאן בגידולי תרומה. שא"כ היה שונאו במשנתנו גם בסיפא כדין מ"ע. אלא ודאי שאני מ"ש נענין זה. אי משום דממון גבוה הוא. ואי משום דכיון דכל עיקר דין גידולי תרומה תרומה. אינו אלא מדרבנן [שבת ד' י"ז ע"ב] לא החמירו בו אלא במ"ע שהוא חולין לכל דבר. ולא החמירו להקל ע"י כך במעשר שני שהוא קדוש מד"ת. לזלזל בו ולמעט אוכליו ודוק: 
+<b>ועכ"פ </b>איך שיהיה ודאי דהכי הוא דס"ל לתנא דמתני'. דמ"ש אין חיוב למוכרו לכהנים בדמי תרומה. ואם כן אין בו חידוש יותר מבתרומה. ואפ"ה קתני לה בכללא דמעשרות. זוהי כוונת הר"ש בלי ספק (אע"פ שכבר כתבתי דלק"מ). ודברי התי"ט כאן המה למותר: 
+<b>ולא </b>הבנתי לגמרי מה שאמר ז"ל בטעמא דמילתא דאינו נמכר. משום דסתם זורע תרומה כהן הוא. משמע דאי הוי הזורע ישראל. אין הכי נמי דצריך למוכרו למ"ש כמו כן לכהנים. חלילה לומר כן ולא לשתמיט תנא מניה. ותו אי בהכי מיירי ע"פ הבנתו בהר"ש. א"כ מאי קשיא ליה מעיקרא מתרומה דלא תני לה וק"ל. ועוד מנ"ל להר"ש להקשות ולהניח בקושיא מכח סתם זורע. דלא איתמר בהדיא דכהן הוא. ע"כ הם דברים של מה בכך אין כדאי להאריך בהם: 
+<b>והאמת </b>הברור בכוונת הר"ש כמו שכתבתי ע"פ הנוסחא של תי"ט. והלשון בר"ש שלפני משובש וצריך לתקנו. ואי לאו דמסתפינא להגיה מדעת עצמי. אמינא דכצ"ל בלשון הר"ש ומיהו מעשר נמכר ולא קתני ליה. וזה מסכים במקצת עם נוסחא שלנו בהר"ש. והוא מוכרח לענ"ד. דמלבד מ"ש לעיל דלק"מ דקתני מעשרות דמעשרות כולל תרומה כמו מעשר שני. קשה לי טובא על דבריו דטפי הו"ל לאקשויי ממעשר ראשון. אלא ודאי היינו דקשיא ליה ודוק היטב: 
+
+Mishnah 4
+
+<b>גדולי תרומה תרומה </b>אפי' בדבר שזרעו כלה. הכי מוכח בפכ"ש וכ' פירש"י בהדיא. וכאן חומר בזרעו כלה. משאין זרעו כלה. דבזרעו כלה כל הגידולין תרומה. ובאין זרעו כלה אין אסור משום תרומה אלא עד שיגום האוכל ואח"כ הרי הוא כחולין למ"ד לק' במ"ז אסורים לזרים ואפשר אף למ"ד לכהנים ע"ש: 
+<b>וגידולי גידולין חולין. </b>היינו דווקא בדבר שזרעו כלה. אבל בדבר שאין זרעו כלה. לא גרע מטבל דאע"ג דגידוליו חולין בדבר שזרעו כלה. אפ"ה בדבר שאין זרעו כלה אפי' גידולי גידולין אסורין. כ"ש לתרומה הכי מפרשינן בפ' כ"ש [פסחים ד' ל"ד ע"א]. והכי איתא נמי להדיא בירו'. ופירוש גידולי גידולין אם חזר וזרע אותן גידולין כ"פ הרע"ב והוא דעת התו' והר"ש: 
+<b>אבל </b>רש"י ז"ל פירש שם בגמרא דהתוספת שמוסיף הזרע או השתיל בעצמו שגדל ומתרבה הוא נקרא גידולין. ומה שמוציא בדין חדשים או כגון הבצלים שמאחד הנזרע נוספות עליו ומתחברות אליו ה' או ו' חדשים. אותן נקראים גידולי גידולין: 
+<b>ונ"ל </b>שרש"י ז"ל רצה לפרש שתילי תרומה כמשמעו שהן של תרומה אפ"ה חשיב התוספת גידולי גידולין: 
+<b>ועי"ל </b>דקשיא ליה אי איתא דפי' גידולי גידולין כמ"ש התו' מאי דוחקיה דתלמודא. אכתי נימא אסורים לזרים. וקמ"ל דגידולי גידולין אסורין אפי' בדבר שזרעו כלה   ודוק. וגם יש לו סעד לפירושו בגמרא ספ"ו דנדרים עיין היטב: 
+<b>ודע </b>דהא דאמרן דגידולי גידולין אסורין בדבר שאין זרעו כלה. היינו דווקא בשלא רבו גידולין על העיקר. אבל רבו גידולין שניים על עיקרן מותרין. והרי הן כחולין לכל דבר אפילו בדבר שאין זרעו כלה. הכי הוא מסקנא דגמ' דסופ"ו דנדרים: 
+
+Mishnah 5
+
+<b>לגנה. </b>עיין בר"ש דמפרש המלה בשם הערוך מלשון לגין. שהוא כמו הכד וידוע במשנה עבמ"ס ט"י והיא מדה בלח. והושאל השם למדת ארץ ידועה כערוגה. ובא כאן השם בתוספת ה"א מורה על הנקביות. או בא למשך בלבד. כדי להבדיל בין הענין הנרצה כאן ובין הנז'. וככה עשו ז"ל במלת עצה ס"פ כלל גדול ודומיו: 
+<b>כולן מותרין בדבר שזרעו כלה. </b>משום דאיכא חדא דחולין מעורבת ביניהם דמתירתן. דהוי ליה מדומע דהקלו בו בכל מקום. הא לא"ה אף בדבר שזרעו כלה. הוו להו גידולין כתרומה וכדאמרן לעיל מ"ד. כל זה פשוט ומבואר מן הגמרא ועיין לקמן מ"ז: 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>שתילי תרומה. </b>פירש"י וכן רע"ב כגון כרוב וכרישין. דוגמא בעלמא הוא דה"ה לבצלים ושומים וכל דבר שזרעו אינו כלה. קרויין שתילין. שהדבר שאינו נפסד בארץ אלא מוסיף בגידולו שייך בו שתילה: 
+<b>ונ"ל </b>הא דנקט שתילין דווקא. יש לומר בדבר להקל ולהחמיר דאיכא למימר משום דבעי לאשמועינן תקנתא דשרו באכילה אחר שיגום האוכל. והא לא שייך כי אם בשתילין הנז'. דאחר שחותכין העלין או הבדים החדשים חוזרין וצומחין מעיקרן. משא"כ בתבואה ושאר הנזרעים שאם חותכין האוכל אינן חוזרין וצומחין דלית להו תקנתא (והא דפריך תלמודא אי בדבר שזרעו כלה תנינא כו'. ולא קאמר מאי עד שיגום האוכל דתנן. הוי מצי לאקשויי הכי אלא דבלא"ה פריך שפיר). וזוהי ששנינו גידולי תרומה תרומה. והשתא אצטריך ליה למתני בשתילין מילתא חדתא דמשתרו אחר שיגום. ואינן אסורין בהחלט כשאר גידולי תרומה. ונקט שנטמאו לרבותא. (זהו להקל בשתילין בצד א'). והיינו אליבא דמ"ד אסורין לזרים: 
+<b>והוי </b>יודע דהכי הוא פשטא דמתני' דשתילי תרומה כמשמעה תרומה עצמה ופירושה כדכתיבנא. והיינו בין למאן דמפרש בגמרא מאי אסורים לזרים. ובין למסקנא דתלמודא דאסורין אף לכהנים משום מעלה [שם בפסחים ד' ל"ד ע"א]. מ"מ בתרומה גופה איירי. וקמ"ל לעיל דגידולי תרומה תרומה. ואסורה לזרים לעולם. והכא אשמעינן איסורא אף לכהנים עד שיגום. ודווקא בשתילין שנטמאו אחמירו בהו אף לכהנים מטעמא דאמרן. (והוא הצד להחמיר) אבל בדבר שזרעו כלה ונפסד בארץ אפי' היה טמא וזרעו. שרי ודאי לכהנים. וליכא למימר שיאסרו עד שיגום. זה נ"ל פשוט וברור מאד: 
+<b>ואליבא </b>דכ"ע לא איירא מתני' מגידולי גידולין כדס"ד בגמרא. ודחינן לה ומשנינן דאסורין לכהנים משום מעלה. והשתא דאתינן להכי שפיר מיתוקמא מתני' בגידולי תרומה עצמה: 
+<b>אבל </b>הר"מ ז"ל בפירושו כתב כלשון הזה. ומ"ש מותר לאוכלו (ר"ל מה שצמח שנית) הדבר חוזר לדין הנקדם והוא שאם אלו השתילים מדבר שזרעו כלה. שמותרין באכילה לכהנים או לזרים. ואם הם דבר שאין זרעו כלה אסור לזרים ומותר לכהנים אחר חתיכת האוכל. 
+<b>ואין </b>דברים הללו מחוורים אצלי שהדבר ברור שלא נזכר חילוק זה שבין דבר שזרעו כלה לאינו כלה שזה חולין וזה תרומה. כי אם בזורע תרומה מדומעת כדלעיל. או בגידולי גידולין. ובהני גווני ליכא לפלוגי בהו. בין קודם חתיכת האוכל. לאחר חתיכתו. שהדבר שזרעו כלה. אף קודם שיגום מותר אפי' לזרים בדברי' הנזכרים. משא"כ במה שאין זרעו כלה. שאפי' אחר שיגום אסור מכל מקום לזרים. אמנם בגידולי תרומה ממש. אין חילוק ביניהם רצוני בין זרעו כלה ובין אינו כלה. שבשניהם יש לגדולין דין תרומה גמורה והכא הוא דאיכא לפלוגי בין קודם לאחר חתיכת האוכל. בדבר שזרעו אינו כלה דווקא. ולהתירו לכהנים. אבל בדבר שזרעו כלה אין חילוק בזה ואיפכא הוי דלזרים לעולם אסור ואין לו תקנה. ולכהנים שרי אף לפני חתיכת האוכל כנז'. והבן: 
+<b>ונראה </b>שכסבור הר"מ דלפי המסקנא בגמרא דאסורין לכהנים נמי מיתוקמא מתני' בגידולי גידולין. ולא תקשי אי הכי מ"ט נייד משינוי' דאסור לזרים. נימא לעולם מאי אסורין לזרים. ומאי קמ"ל. הא קמ"ל דמותרין אחר שיגום האוכל. הא לאו מילתא משום דודאי לא עדיף מטבל. דגידולי גידולין שלו אסורין לעולם אפי' אחר שיגום האוכל. כיון דסתמא תנן אפי' גידולי גידולין שלו אסורין. א"כ על כרחך הא דתנן הכא גבי שתילי תרומה דמותרין כשיגום האוכל. לאו לזרים קאמר אלא לכהנים כדמסיק תלמודא: 
+<b>ברם </b>השתא דאתינן להכי דמשום מעלה נגעו בה לאוסרן אף לכהנים. איכא למימר כדסברוה מעיקרא דמיירי בגידולין ראשונים. של התרומה עצמה. דאסורין לכהנים משום דעבוד בה רבנן מעלה. אבל גידולי גידולין שרו לכהנים אפי' האוכל עצמו אינו צריך לגום. וזה בין בדבר שזרעו כלה ובין בדבר שאין זרעו כלה. לעולם גידולי גידולין מותרין להם. ואפי' היו טמאין קודם זריעה: 
+<b>ובגידולין </b>של תרומה עצמה דעבוד בה מעלה. לא שייך דינא דמתני' דיגום את האוכל. אלא דווקא בדבר שזרעו אינו כלה כדאמרן. אבל בדבר שזרעו כלה ליכא למימר הכי. וצ"ל אחת משתים אם כשתמצי לומר אסורין לגמרי ולית להו תקנתא כנ"ל. וא"כ מצינו חומר בדבר שזרעו כלה משאינו כלה. ואת"ל במידי דזרעו כלה לא אחמירו ביה כולי האי. מאחר שנפסד בארץ. ואין התרומה ניכרת בעין. ומותרין לכהנים אפי' גידולין עצמן. ונמצינו למדין ג"כ לזרים שאסורין בגידולי גידולין לעולם. ולא מהניא בהו לגום האוכל. וכל זה שלא כדברי הר"מ ז"ל דוק היטב. והעמק בדבר זה מאד להעמיד דבר על בוריו שלא תשגה: 
+<b>טהרו מלטמא. </b>כתב הרע"ב וא"ת וכו' וי"ל דתרומה נמכרת בזול כו'. וכתב על זה בתי"ט אבל למסקנא דמעלה בעלמא הוא. ואף לכהנים אסורים לאכול. אין כאן קושיא כלל דכיון שאסור לאכול עד שיגום ודאי לא משהי ליה כלל. עכ"ל: 
+<b>וקשיא </b>לי אי הכי מ"ט אמרו גידולי תרומה תרומה לעולם. לא היה להם כי אם לאוסרן באכילה עד שיגום האוכל בלבד. ואח"כ יהיו מותרין אפי' לזרים. כיון דודאי לא משהי בשביל זה ודוק. אלא ודאי אפ"ה חיישינן. דודאי משהי נמי בשביל כך. כדי לאוכלן אחר שיגום האוכל: 
+<b>ואמאי </b>לא ניחוש. כיון שצומח אח"כ מחדש. ואי אמרת דהוי חולין ומותר אף לזרים. ודאי אית ליה רווחא טובא. משו"ה עבוד רבנן דליהוי תרומה אף אחר שיגום האוכל. והשתא עכ"פ צ"ל כמ"ש התו' ורע"ב דמשום תרומה לא משהי גם לפי המסקנא וזה ברור: 
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בצל </b>אם שלם מותר. ז"ל הרע"ב ומיירי כגון שנתנו בעדשים אחר בישולו ויצאו ממנו מימיו עכ"ד: 
+<b>ונפלאתי </b>מאד מאין יצא לו זה. כי בירו' שממנו למדנו פי' משנתינו לא נזכר דבר זה כי אם אצל העדשים. דהיינו דאי' התם בד"א כשהוציאו העדשים מימיהן שהעדשי' צופדות אותן. וכ"ה בירו' גם בפרקין דלעיל וכן העתיקו הר"ש: 
+<b>לכן </b>נ"ל ברור דט"ס יש כאן. וצ"ל לשון הרע"ב אחר בישולן ויצאו מהן מימיהן ר"ל של עדשים. וזה מוכרח מאד אע"פ שגם בפי' הר"מ   ז"ל כתוב כלשון הזה. ונראה שממנו הועתק לשונו זה של הרע"ב בלי השגחה. מ"מ אי אפשר לנטות ימין ושמאל מדרך האמת. והפלא מבתי"ט שלא הרגיש בזה כלום. גם הר"מ ז"ל בחבורו [פ' ט"ו מהל' תרומות הל' ז' ח'] לא זכר זה החילוק כי אם אצל העדשים: 
+<small>משנה לחם<br><b>וחמצה </b>עמ"ש בס"ד מ"ח פ"ב דפסחים.</small>
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>תלתן </b>צ"ל שהוא מאכל אדם. או עשאו תרומה.</small>
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>זיתי חולין שכבשן עם זיתי תרומה. </b>היאך הוא דינן. וכללא גרידא נקט והדר מפרש להו כל חד כדיניה. ודכוותה איכא טובא במשנה. והכי נמי לקמן מ"ח דג טמא שכבשו עם דג טהור ר"ל מהו דינו. ומפרש ואזיל כל גרב. דוק ותשכח תו כה"ג דלא נצרכה למידי אלא להתחלה ושאלה: 
+<b>והא </b>דאית' בירו' הכא הדא אמרה לא לשבח ולא לפגם אסור. עמ"ש בס"ד בי"ד סק"ג. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>דג טמא. </b>כבר כתבתי לעיל מ"ז דאין כאן לא איסור ולא היתר בבבא זו אלא התחלת הדבר. ואידך בבא דכל גרב פירושא דרישא הוא. וזהו לפי' הרע"ב במשנתנו צ"ל כך: 
+<b>אמנם </b>להר"ש ד"א בזה דהך רישא דין בפ"ע הוא. אלא שהיא משנה אסרה ולא פירשה את הדבר (דכוותה אשכחן בהחולץ דל"ח ע"ב מה יעשו בכתובתה ושבקה) עיין מ"ש בסמוך: 
+<b>אם יש בו משקל עשר זוז. </b>שהוא אחד מתתק"ס. ומצאתי חבר לשיעור זה של ביטול איסור במקואות ספ"ג [משנה ד'] דקיי"ל בג' לוגין הפוסלין את המקוה מכלי א' משנים ומשלשה מצטרפין. מארבעה אין מצטרפין. דבעינן עכ"פ לוג אח' מכלי אח' דהוא א' מתתק"ס בשיעור מקוה ארבעים סאה. שאם חסר אפי' קרטוב ממנה ונפלו לה שלשה לוגין בזה אחר זה. לא אמרינן קמא קמא בטיל. אלא מצטרפין לפוסלה. כיון שלא נתבטלה כל כלי בתתק"ס. אבל מארבעה דבציר ליה שיעורא דלוג ואם המקוה אינה חסרה אלא מעט. נמצא שיש בה תתק"ס כנגד כל כלי וכלי לבטלו. משו"ה אין מצטרפין ודוק: 
+<b>צירו אסור. </b>פסק הרע"ב הילכתא דציר בטל ביותר מאלף ואם לאו הכל אסור. מה מאד נפלאתי על פסקו זה: 
+<b>ותמה </b>על עצמך היאך הלכה זו מקופחת ולא שמענו כן לא' מפוסקי הלכות. ואפילו למאן דמפרש למתני' כוותיה. אפ"ה ליכא מאן דס"ל הכי דהאיכא ר"י דנימוקו עמו. ומלבד הכרח כמה ראיות הסותרות פסק זה כמבואר בפוסקים. א"א לי לצייר איך יעלה על הדעת להחמיר כל כך בציר דרבנן: 
+<b>ועל כרחנו </b>אנו צריכין לפירושו של הר"ש ז"ל במשנתנו דשיעור תתק"ס לענין ביטול בריה איתני. ומתני' תלתא בבי אינון. קמייתא לענין כבישה וחסורא מחסרא ולא אתפרש דינה במשנתנו. ובירו' פירשוהו. מציעתא לבטל גוף הדג מיירי. (והיא ג"כ חסרה דה"ק כל גרב שמחזיק כו' אם יש בו דג טמא א' מתתק"ס בדג טהור הכל נאסר. והדר תני דין הציר שמתחיל דג טמא צירו אסור: 
+<b>ואפשר </b>לומר דאף לדרך זה א"צ לפרש הבבא הראשונה חסרה. אלא שהיא התחלת ענין כנ"ל. ור"ל דג טמא שנכבש עם דג טהור היאך הוא דין ביטולו. וקמפרש כל גרב וכמ"ש לפי' הרע"ב. ואע"ג דבביטול הבריה מיירי נמי נקט כבישה משום דהכי אורחא וק"ל). בתרייתא בביטול צירו איפליגו ביה ר"י ור"י. ורבי יהודה דמחמיר במאתים אע"ג דמדרבנן הוא. משום דס"ל בעלמא מין במינו לא בטיל [מנחות ד' כ"ב ע"ב]. ואנן לא קיי"ל כחד מנייהו אלא בס' משערינן. וכך פירשה הרשב"א ז"ל בתשובותיו סי' ר"פ. 
+<b>והפליאה </b>נשגבה על בתי"ט עם שדרכו לדקדק אחר פסקי דדינא ולמצות מדותיו של הרע"ב כמה לא חלי ולא מרגיש כאן לגמרי. כאילו מיתניא גבי הילכתא פסיקתא ולא חשש כלל לפירושו של הר"ש. ואף שדוחק גדול לפרש המשנה חסרה. ההכרח לא יגונה וכבר הראיתיך דוגמתה גם בעלי הכללים מצאו לה חבר:   
+<b>ולענין </b>ששיערו חז"ל לבטל הבריה באלף. ובירו' הורה ר' בון בעכברא א' לאלף. לא ראיתי לא' מן המפרשים שדיבר בזה מאומה. לבאר זו מנין להם לחז"ל מן התורה דכל שיעורי דרבנן אסמכינהו אקראי. והרשב"א ז"ל בכמה מקומות מתשובותיו הודיע לנו צערו שחתר למצוא שורש דבר זה ולא יכול. ונראה כאלו סתומים וחתומים הדברים ואין פותר עד יבא מורה צדק לנו. מ"מ אמרתי אני בלבי הואיל ודבר זה מונח בקרן זוית אובין ואדון לתת טעם לדברי חכמים. ומהפקירא זכינא ביה. אולי מקום הניחו לי ושיירו פאה לעני כמוני. ומן השמים יסייעוני למצוא דברי חפץ מאין יצא להם ז"ל זה השיעור. שבלי ספק לא במקרה נפל דבר זה בפיהם. וליכא מילתא דלא רמיזא באורייתא: 
+<b>והנראה </b>אלי בזה הוא שהוציאוהו ממה שמצינו ששיער הכתוב בבעלי חיים תרומת ה' לאלעזר הכהן מן המלקוח של מדין אחד מחמש המאות [במדבר ל"א]. וכמו שעשו ז"ל בביטול התרומה שלמדנו שיעורה ג"כ מתרומת מדין מן האחוז א' מן החמשים [ירו' תרומות פ' ד' הל' ב']. וכפלו השיעור בביטולה רצוני שתעלה במאה. וסמכו על הכתוב את מקדשו ממנו כלומר שאם חזר מקדשו לתוכו יתבטל בכפלו [פ' ד' הל' ו']. אע"ג דלענין תרומת מעשר לא הוי כפל. אעפ"כ אינו נמלט מכפל ואין להאריך בזה. ועוד זכר לדבר הסימן שנתנו לדבר שאמרו שלכן נקראת תרומה שהיא תרי ממאה לרמוז על הכפל וק"ל: 
+<b>הנה </b>כמו כן בבע"ח שמצאנו שיעורן הגדול בתרומת ה' א' מחמש המאות. הדין נותן שיתבטלו בכפל שיעור זה שהוא אלף והרי זה מכוון: 
+<b>וגם </b>למ"ד שבטלין בתתק"ס יש לי להתלמד בו עד"ז. דכיון דקיי"ל תרומה עולה בא' ומאה ולא חלקו בה. דאע"ג דאיכא תרומה דבצרא משיעורא דאחד מחמשים. דעין רעה א' מששים. וכי הא דתנן פיחת עשרה או הוסיף עשרה תרומתו תרומה [פ' ד' משנה ד']. שנמצא לפעמים תרומה חוזרת ומתבטלת בפחות מכפל חולין שלה. כיצד הרי שתרם ועלה בידו א' מששים כשנוסף עליהם עוד ארבעים. נמצאת תרומה בטלה בהם כשחזרה לתוכן. שיש כאן מאה להעלותה. אע"פ שלחשבון הכפול היו צריכין עוד עשרים לבטלה. וכמו שבתרומת הפירות לא הקפידה תורה על עשרה הן חסר הן יתר. ככה נאמר גם אנו שאולי בתרומת הבע"ח שהיא משיעור גדול לא הקפידה בעשרים. נמצא לפ"ז שאם יחסרון מהכפל ארבעים ישארו תתק"ס שבטלין בהם: 
+<b>ואעפ"י </b>שדיברתי כאן בדרך אומדנא נראין הדברים קרובים והגונים לכשיבחנו. ודיינו שקירבנו קצת מה שהיה רחוק מאד. ואלהי אמת אל יצל מפינו דבר אמת עד מאד: 
+<b>ואגב </b>צל"ע במה שדחה הרא"ש דברי הסוברים דבריה בטלה באלף בסומכם על הירו' הנזכר. וכתב הוא ז"ל די"מ עכברא שם מקום (כמ"ש בב"י י"ד סי' ק') [בסוף הסי'] והוא האמת בודאי כי א"א לומר שעכבר ממש יתבטל. שהרי ניכר הוא כל זמן שהוא שלם שתורת בריה עליו. אך לא ידעתי עדיין במה נדחה פירושו של הר"ש במשנתנו דנראה מוכרח כנז'. ואיברא הירו' משתעי עובדא דהוה במקום עכברא והורה ר"ב בבריה דבטלה באלף. כגון דג בין הדגים כענין משנתינו דעלה קאי. דאיכא מינין טמאין דלא מינכרי בין הטהורין לאחר שנתבשלו וניטלו קשקשיהן. א"נ בשרצים קטנים שאינן ניכרין כאותה שאמרו באברומא של אותו מקום אסורה (סוכה די"ח) ודילמא בהכי הוה מעשה דהורה ר"ב דבריה בטלה באלף וכן פסק הרשב"א: 
+<small>משנה לחם<br><b>משקל עשר זוז</b> עיין ברכות הורי.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>בציר דרבנן. נ"ב (גם סותר דברי עצמו. כמ"ש מ"ה פ"ז דחולין. ע"ש. וכמו ששנינו בפירוש הרוטב בנ"ט).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>בפיסקא ואפשר כו'. מין במינו לא בטיל. הכא בציר דקיל. במאתים סגי ליה.</small>
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>כל הנכבשים זה עם זה מותרים. </b>הרב תי"ט הקיף למשנתינו זאת תשובות חבילות שאין בהם ממש והניחם בתימה ובצ"ע. ולענ"ד כמה תשובות יש לתמיהותיו. והנה יעברו לפנינו א' לאחת. ועם הראשונה יסתלקו כולן והיא כפורחת. תחלה תמה הרב הנז' דבסוף פ"ו דשביעית תנן ורד חדש שכבשו וכו' שמעינן מינה דכבוש אוסר עכ"ד: 
+<b>ונפלאתי </b>על זה דהא איהו ז"ל מפרש התם כהר"מ. דשאני ורד ישן דחזק הוא ונ"ט. משא"כ בורד חדש דלא מיתסר ע"י כבישה. וכמ"ש שם באורך ועמ"ש בס"ד. א"כ אדקשיא ליה מסיפא דורד ישן ליסייע לן מסיפא דורד חדש אינו נאסר בכבישה. הא קמן דהתם נמי ס"ל לתנא דכבוש אינו אוסר. כמו בעלמא. אלא על כרחך שני לן בין דברים חזקים וחריפים דאסרא בהו כבישה. כמו הכא בחסיות. והתם בורד ישן דכוותה. משום דיש לו כח חזק כנז' שם. משא"כ בדברים אחרים. לעולם אימא לך כל הנכבשים מותרים כסתמא דהכא. 
+<b>עי"ל </b>דשאני ורד בשמן דאוסר ע"י כבישה משום דלטעמא וריחא עביד ולתקן את השמן. דומיא דתבלין בקדרה דלא בטלי כדאי' פ"ק דחולין [ד' ו' ע"א]. וביו"ד סי' ק"ב בהגה דמידי דעביד לתקן זא"ז. הוי מין במינו ולא בטיל. ואפי' אינו דבר חריף. אלא כמים ומלח גבי עיסה. דכיון דצריכים זה לזה לא מבטלין זא"ז. הוא הדין לורד בשמן שכל עצמו לתקן השמן הוא עשוי שיקלוט ריחו וטעמו. לכן בדין הוא שלא יבטל בו אפי' באלף. והיינו דלא יהיב ביה שיעורא. דמשמע דאפי' ורד א' בשמן הרבה מאד לא בטיל. כיון שעשוי לתקנן בכך. ומשו"ה אוסר נמי ע"י כבישה. אע"ג דבעלמא אין כבישה אוסרת. דמכל מקום לא בציר מטעם כל שהיא. והאיתא גם בכבישה והיינו נמי טעמא דחסית דאוסרת ע"י כבישה ואפי' כל דהו נמי. אבל בנכבשין שאין צריכים זה לזה אין כבישה אוסרת: 
+<b>עי"ל </b>דלא דמי דהתם וורד ישן בשמן ודאי יהיב טעמא ע"י כבישה. אבל הכא בירקות ופירות הנכבשין זה עם זה שלמים עסקינן. דפולטין ואינן בולעין כדלעיל מ"ז. והכא נמי בשלמין קאמר דמותרין משום דאיידי דטרידי למיפלט לא בלעי ויש לתמוה על בתי"ט שלא הביא גם זאת המשנה. דאית מנה נמי תיובתא וסייעתא. וע"כ משום דראה החילוק בין שלמים לפצועים. א"כ מהו המונע לפרש משנתינו בשלמין. ולא כל שכן הוא מזתים. דאע"ג דהוו דבר חריף כדכת' הש"ך בי"ד סצ"ו ואפ"ה שלמין לא בלעי. מטעם הנז'. וק"ו לשאר הנכבשין. שאין בהם חריפות. שאם כובשן שלמי' שאין בולעין: 
+<b>עוד </b>יש לחלק בין כבישה לכבישה ובשיעורה. דיש כבישה בלתי חזקה שאנה רק שרייה במשקין בלי שום חריפות. ובכבישה זו בעינן יום שלם דווקא. ולדעת ר"ת לא פחות משלשה ימים. ויש כבישה במלח הרבה או בחומץ חזק ושאר דברים חדים. דשיעורה כדי שיתננו על האש וירתיח כמו שנתבאר בי"ד סי' ק"ה. א"כ איכא לאוקמי תו ההיא דורד בשכבשו עם דברים חדים. והכא בנכבשין במים או עם מלח מעט. ומותרין דתנן הכא היינו שאינן נאסרין כשאר הכבושין בדבר חריף וכחסית. שנאסרין מיד ששהו כשיעור שיתננו על האש וירתיח וההיא מתוקמא דנאסר מיד: 
+<b>אי נמי </b>ההיא נמי בכבישה שאינה חריפה מיירי. ונאסר בששהה כשיעורה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ונכבשין דהכא דמותרין בשלא שהה רק כדי שיעור שירתיח הנז'. ולאפוקי חסיות דמתסרי מיד בשיעור קטן זה אגב חורפייהו הרי כמה דרכים ישרים לפניך בישוב תמיהותיו של הרב בתי"ט ז"ל. וסרה הראשונה מעיקרה ומושכת השנייה עמה דדא ודא אחת היא: 
+<b>והכי נמי </b>לא תקשה מה"ט ממתני' דלעיל בדג טמא שכבשו וכנז'. ועוד דשאני דגים דרפו קרמייהו: 
+<b>וכן </b>נתיישבו ג"כ התמיהות הגדולות שזכר הרב על השני סוגיות דבבלי. דהשתא ניחא דלא מייתי תלמודא מהני משניות לא סייעתא למר ולא תיובתא למר וק"ל: 
+<b>ואיברא </b>מש"ע ותו ר' יוחנן דבירו' דמגיה נשלקים דכבוש ה"ה כרותח. הוא דלא כבבלי [חולין ד' קי"א ע"ב] דרבין אר"י כבוש אינו כמבושל עכ"ל. מלבד דלק"מ מהני טעמי דכתיבנא דאיכ' לשנויי ולפלוגי בינייהו בכמה גווני. בר מכל דין לא ידענא מאי קשיא ליה דהא איכא למימר דל"פ הבבלי והירו' לגמרי. אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא. דהירו' לא קאמר אלא כרותח דאינו אוסר אלא כדי קליפה. והבבלי אומר שאינו כמבושל לאסור עד ששים. אבל הרי הוא כרותח: 
+<b>ותו </b>דמסקינן התם דליתא לדרבין מההיא פינכא דר"א. דש"מ דס"ל לר"י דמליח ה"ה כרותח [שם]. ומדהא ליתא הא נמי ליתא דבכבוש נמי כשמואל ס"ל. ואיך שיהיה כבוש לכ"ע עדיף ממליח. וכיון דלמסקנא ס"ל לר"י דמליח ה"ה כרותח. כ"ש לכבוש שהוא כרותח. הרי בבירור שדברי הירו' והבבלי אחת הן והושוו ממש בדבר זה: 
+<b>ומעתה </b>שסילקנו מעלינו טורח קושיותיו של הרב תי"ט. נשוב לדברי הר"ש שהכניס הרב בדבריו דכתב ע"פ הירו' דכולה מתני' היכא דתנן כבושה תנינן שלוקה במקומה. דכבוש ה"ה כרותח ואוסר לדעתו. וצ"ל דשלוק פחות מבישול והאריך בזה לברר אם השליקה יתרה או פחותה מבישול. והתי"ט העיר ג"כ בזו. ואני תולעת ולא איש מתיירא אני להכניס ראשי בין הרים גדולים שמא ירוצו את גולגלותי. וביותר מרתע כולי גופאי מפלפוליה דהר"ש: 
+<b>ואי </b>לאו דמסתפינא מנזיהותיה דמר מטיבותיה אמינא. דלא"ה פי' הירו' הנז'. דקשיא לי טובא היכי מצינן למימר דשליקה גריעה מכבישה. משום דכבוש הוא כרותח. וכי שליקה אינה בכלל רותח. ודאי דלא הויא בציר מרותח. וזה דבר ידוע ומוחש: 
+<b>ותו </b>דלמאי תנן בכולהו כבישה אם צ"ל שליקה. דלא משמע דמשבש לה. ואין זה הלשון מורה לענ"ד אלא ביאור ותוספת על המשנה. דאמרה נכבשין דלא תידוק מדנקטה כבישה דדווקא הוא. ובכבושין הוא דמותרין ולא פסלו צירן. אבל בשלוקין דעדיפי טפי. סד"א דאסורין. להכי קאתי תלמודא לפרושי לית כאן נכבשין. כלומר לא סוף דבר נשנו כאן נכבשין בדווקא. אלא נשלקין שאף הן ככבושין. לפי שהכבוש הרי הוא כרותח ממש בלי שום חילוק. ולכן לא אמר לית כאן נכבשין אלא אפי' נשלקין. משום דסבר הירו' דלא עדיף כלל. ולית ביה רבותא לגמרי בשלוק יותר מבכבוש. כי היכי דלא נידוק מ"ט שביק ליה. ולא אשמעינן רבותא טפי וק"ל: 
+<b>אבל </b>לא שיהא סבור הירו' שהכבוש יהא חמור מן השלוק מה שהוא נגד הדעת. אפילו אי מיירי בכבישה חריפה. מ"מ הרי אין שיעורה אלא בכדי שיתננו על האש וירתיח [יו"ד סי' ס"ט סעיף י"ח]. והא ודאי דשלוק הוא המרתיח ממש על האש. ואין שלוק פחות מזה. ופשיטא דרתיחה בפועל עדיפא: 
+<b>והשתא </b>אצ"ל שהשלוק פחו' מבישול כדדייק הר"ש דמהירו' לא מוכח מידי לפמ"ש. אלא חומרא נקט לאשמועינן דאף נשלקין דחמירי לכאורה דינן ככבושין ולא יותר. אע"ג דהוו טפי מבישול אפ"ה לא אסרי טפי מנייהו: 
+<b>ומ"מ </b>אני אומר דגם למ"ש הר"ש ז"ל מהירושלמי דשליקה פחות מבישול לא קשי' עליה ההיא דפכ"ה דשלוקה אוסרת. דנ"ל דפשטא דמילתא כך הוא ששלוק הוא בישול קל ואינו כי אם רתיחה ששולטת בדבר השלוק בכולו ע"י האש. ואע"ג דמהני ראיות דמייתו הר"ש ותי"ט ליכא למשמע מידי. וכן ליכא למידק מההיא דתנן פרק כ"ש [פסחים ד' ל"ט ע"א] ואין יוצאין בהן כבושין שלוקין ומבושלין דאיכא למימר זו ואצ"ל זו קתני. א"נ לא זו אף זו: 
+<b>אבל </b>מדתנן התם ובמבושל שלא נימוח. ש"מ דהמבושל סתמו נימוח הוא דאצטריך לפרושי. אבל השלקות הן המבושלין שלא נימוחו. והכי איתא בהדיא בגמ' פכ"מ [ברכות ד' ל"ח ע"ב]. והכי משמע נמי מדאמרינן בתורמוס דשלקי ליה שבע זמנין. הרי שאין השליקה רק רתיחה בלבד. ואי איתא דפירושא בישול הרבה יותר מבישול סתם ואין אחריו בישול עוד. מאי שייך למימר דשלקי ליה ז' זימנין. הלא השליקה האחת היא תכלית הבישול שאפשר. אחר שהיא יתרה מבישול. והבישול ידוע שהוא גמר תיקון ריכוך המאכל כפי הצורך. ואם השליקה עליה הוראתה על הקרוב להיות נימוח ודאי דדי בשליקה אחת. ולא יתכן לומר ששולקין דבר אחד ז"פ אלא ע"כ השליקה פחותה מן הבישול: 
+<b>ואעפ"כ </b>לא כל השלקות שוין. דיש דבר שאינו צריך כי אם שליקה א' ונתקן בכך להיות ראוי לאכילה. כגון ירקות והיינו שלקות דכ"מ דבפ"א סגי להו. שהן נגמרין ברתיחה א' בלבד. וכן השלוק דמעשרות. איירי בפירות ששולקין אותך רק פ"א להסיר קליפתן. ובכך הן מתוקנין לאכילה. ויש דברים שצריכין לשולקן פעמים רבות כמו התורמוס כנז'. עד שנגמרה מלאכתו שמתוקן בז"פ להיות ראוי לאכילה. אע"פ שעדיין אינו קרוב להיות נימוא. שלא הגיע למדרגת הבישול שיהא יתרה עליה. שנותנת צורת הריכוך ביותר: 
+<b>וכללו </b>של דבר שלוק קרוי כל דבר שנגמרה מלאכתו ומתוקן לסעודה. ע"י שליקה מרובה או מועטת כל דבר כפי הראוי לו. אלא שלא הגיעי עדיין לצורת הבישול שהיא למעלה ממנה. שבה נעשה כל דבר כנימוח. והכבד ג"כ אינה ראויה לאכילה ע"י שליקה א' או ב' כירקות. אלא צריך לשולקה פעמים רבות עד שתהא מתוקנת וראויה. ועכ"ז לא באה עדיין לכלל בישול. ובהא קאמר התם ר"י בנו של ריב"ב דשלוקה אוסרת ונאסרת. דר"ל אפי' שלוקה ולא מבושלת נמי. אע"ג דמודה מיהת דאינה אוסרת ונאסרת ע"י בישול קל. דהיינו רתיחה מועטת שאינה מספיק לה. וכמ"ש עוד לקמן בס"ד כך נ"ל בזה: 
+<b>וחזרנו </b>לענין שזכינו נדין שמשנתינו זאת הלכה היא מכל צד. ואפריון נמטי להרמב"ם ז"ל שהעתיקה כצורתה שאין הכרח להעמידה בשלוקה ופירש הירו' כפירושינו: 
+
+Mishnah 11
+
+<b>כל הנשלקים עם התרדים. </b>לפום מאי דכתיבנא לעיל דסתם כבוש פחות מסתם שלוק ונכבשין דווקא תנן במ"י. צ"ל דלא פליג ר"י אמתני' דלעיל אלא פרושי קמפרש. דאף על גב דאמרן לעיל דכל הנכבשין זע"ז מותרין. קמ"ל דהני מילי בכבישה. אבל בשליקה אפי' כל שאר ירקות מלבד חסית. נאסרין כשנשלקין עם התרדין: 
+<b>אי נמי </b>איכא למימר דתרדין מין חסית הוא וחריף מכולן. והשתא ר"י לקולא אתי ופליג אתנא דלעיל דאוסר אפי' בכבושין ובכל החסיות. ופליג עליה בתרתי דס"ל דאין נאסרין אלא ע"י שליקה. ועם תרדין דווקא: 
+<b>ואפשר </b>דאף לפ"ז לחומרא פליג. ומודה בכבישה דאוסרת בכל החסיות. מיהא בחסית של חולין עם ירק של תרומה. שמעיה ר"י לת"ק דמתיר ולא שני ליה בין חסית לחסית. וקאמר ליה ר"י בכולהו מודינא לך. לבר מתרדין דאלימי טפי. דלא שנא תרדין של תרומה. ל"ש של חולין עם תרומה. אוסרין ונאסרין שבולעין ופולטין. וא"צ להאריך בפי' מחלוקתו של ר"י לשטת הר"ש ע"פ הבנתו בירושלמי. כי מובן הוא מאליו ע"פ מה שכתבתי. וישמע חכם ויוסיף לקח. וי"ל על הרב תי"ט כאן שתפס לו בפשיטות דשלוק הוא בישול יותר מדאי. וזה בהיפך ממ"ש לעיל מדברי הר"ש. וכמו שהוכיח הוא ז"ל עצמו ממס' מעשרות. ודעתי כבר ראית למעלה שהשלוקה דכבד היא גמר תיקונה ופחות מבישול גמור. ולא מוכח מידי לענ"ד מהא דאיתא בפרק כ"ה שלוקה אוסרת דמידי גבי מבושלת תניא וק"ל: 
+<b>כל </b>המתבשלין. לדידן ניחא טפי הך סידורא דכל חד לטפויי אתי. ונקט תנא חומרי חומרי. דקאמר ת"ק אפי' כבישה אוסרת. ואתא ר"י למימר דאינה אוסרת אלא שליקה עם תרדין. ואתי ר' יהודה לאשמועינן דאפי' שליקה נמי לא. אלא בישול לחוד הוא דאוסר. ואפ"ה כל מין עם מינו אינו נאסר אלא עם הבשר: 
+<b>הכבד אוסרת ואינה נאסרת. </b>איכא לאוקמה בשליקה גרידא. ואנשלקים דלעיל קמהדר. ולא קאי אמתבשלין דקמיה: 
+<b>והא </b>דאמרינן פכ"ה [ד' קי"א ע"א] שלוקה אוסרת ונאסרת. אפשר דמודה בה ר"י ב"ן. לפום מאי דכתיבנא דתרי גווני שליקא נינהו. והכא בבישול קל ורתיחה מועטת עסקינן. דקרויה שליקה במשלתינו. והתם בשלוקה כל צרכה מיירי כנז'. ואב"א בבשולה מיירי הכא. ומ"ד בגמרא שלוקה אוסרת ונאסרת פליג עליה. וס"ל דאפילו שלוקה אוסרת ונאסרת. וכ"ש מבושלת. ולעולם שליקה פחותה מבישול: 
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ר"י מתיר מפני שמשביחו </b>בירו' מחלפא שיטתיה דר"י. ומשני בפ"ב בבעלים. והכא בכהן: 
+<b>ואפשר </b>לומר עוד בזה שאותה ששנינו בפ"ב ולא מן המבושל. לא דמי לדהכא. דהתם במאי עסקינן ביין גרוע שאינו טוב לשתותו חי. ובישולו זהו תיקונו כמו שידוע מתיקון היין השפל בארץ ריינוס (שקורין אלינט בל"א) ובמבושל כזה אף ר"י מודה. דגרוע הוא מיין שאינו מבושל. הטוב בעצמו בלי שום תיקון. לכן אין תורמין מאותו המבושל על הבלתי מבושל. 
+<b>ובלא"ה </b>נ"ל שצריך לומר כן גם אליבא דרבנן דהכא דס"ל דאסור לבשל יין של תרומה. ובודאי כל שאסור לעשות בתרומה. אסור לעשותו בטבל. כדי שלא להפסיד לכהן בחלק תרומתו. ומדתנן התם סתמא ולא מן המבושל על שאינו. משמע בפשיטות הא מן המבושל על המבושל. מצי תרם אפי' לכתחלה. ואמאי הא קמפסיד לכהן: 
+<b>אלא </b>ודאי כדאמרן דמיירי התם ביין גרוע. שאינו ראוי לשתיה אלא ע"י בישול דהיינו גמר מלאכתו ואדרבה קודם הבישול אין תורמין ממנו. והכא ביין דתרומ' עסקינן שמאחר שהופרשה מיין כמות שהוא בלי בישול. ודאי ביפה וטוב כשהוא חי איירי. ומבשלין איתו להשביחו ביותר. דמעלי טפי מיין חי דעלמא. וסבירא ליה לר"י דהא נמי שרי: 
+<b>וא"כ </b>הוא הדין דמשכחת לה אליבא דר"י שתורמין מן המבושל על שאינו מבושל. אם הוא טוב ממנו. ולא צריך למתנייה התם בפירוש. דמילתא דל"ש היא שיפריש הישראל תרומה כזו. אבל אי בעי מצי עביד הכי. והוא בכלל מה ששנינו ותורמין מן היפה על הרע. ולא צריך לפרש אלא בסתם מבושל דשכיח. ומיגרע גרע משאינו מבושל כדאמרן ודוק: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ריש פירקא. בארץ ריינוס ע"י בישול עם שורש (שקורין אלינט בלעז) שמחזירו למוטב ובמבושל. כצ"ל.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>דבש. </b>אם עבר ועשה דבש מתמרים עכ"ל תי"ט: 
+<b>איברא </b>דליכא לאוקמי נמי אפי' בדלא עבר ועשה. אלא בדבש הזב מהן מאליו. כענין שכתוב בשבחה של א"י זבת חלב ודבש. וכדאי' פ"ק דמגילה דף ו' ע"א. (שלא תאמר משל הוא) דא"כ לא הוי מחייב ר"י אפי' קרן. דס"ל נמי דדבש פטור מן המעשרות ומוקי לה בירו' בשזבו ואחר כך נטבלו. וכשנטבלו ואח"כ זבו אפשר דלא שכיח שיזובו התמרים מאליהן. אם לא ע"י פעולת אדם ומפרש הא דקאמר בירו' ואח"כ זבו ר"ל ע"י כבישה וכתישה. הכי משמע לי בדעת הרבתי"ט. דאל"כ מאי דוחקיה לפרושי מתני' ברשיעי דווקא: 
+<b>מכל </b>מקום עדיין אפשר לי לומר דא"צ לומר כלשון הזה. דנ"ל אף על גב דפטור ר"י לדבש מן התרומ'. היינו דלא מיחייב לאפרושי מניה. מיהא אי אפריש ודאי חייל עליה שם תרומה. דלא גרע מתלתן דלעיל. (מ"ו דפ"י). ובהכי עסקינן דאפ"ה מחייב ר"י בקרן. משום דודאי זכה בו כהן ודוק: 
+<b>כמוני פטמים. </b>עמ"ש בתי"ט. ולע"ד הוא בהפך. כי הרע"ב נמשך אחר לשון הר"ש והוא כלשונו ממש. אלא דנקט לשון יחיד שלא בדקדוק. וגם הרמב"ם דנסיב לשון יחיד ודאי היה שונה במשנתינו כמוני לשון רבים. ומחמת שהוא מוסב על החכמים שקדם זכרם. רק שתופס הדמיון לבארו באדם אחד. ואין בזה חילוק בין פי' הר"ש ובין פי' הר"מ: 
+<b>אבל </b>הם מחולקים בביאור מלת פטמים ובקריאתה שלדעת הר"ש הם הרוקחים וקרי ביה פטמים פ"א פתוחה ודגש באות הנמשכת ע"מ גנבים. ולפ"ד הר"מ הבשמים והסמים נקראים ג"כ פטמים ע"ש שמפטמין בהם. ופ"א פטמים לפ"ז שואיי"ת והטי"ת רפויה: 
+<b>ולדברי </b>הר"מ יתיישב הלשון יוקר. כי לדברי הר"ש הוא לשון מסורס. ומשמעו כפטמים המונים. וגם הוא חסר הנפעל שלא אמר מה מונים. שאעפ"י שיש בכתוב דוגמתו אינו לשון ברור ורגיל. ועוד שהפטמים בלשון משנה הם המפטמים בהמות. כבבתרא דערובין [ד' ק"א ע"א]. וכך פירושו בכ"מ. והמפטמים בבשמים. יכנוס מפטמים במ"ם נוספת. להבדיל ביניהם. כמו שאמרו ביחיד ממנו המפטם את הקטורת. ויחיד המפטם הבהמה פטם יקרא. כמ"ש שור של פטם וק"ל: 
+<small>משנה לחם<br><b>ושאר כל המינין טהורין </b>עמ"ש ריש פרק ב' דחלה בס"ד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>בפיסקא איברא. פ"ק דמגלה. נ"ב ושלהי כתובות.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>משל הוא. נ"ל ודברה תורה בלשון ב"א.</small>
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>הרכינה ומיצה הרי זו תרומה.</b> בפרק המוכר את הספינה תנן הרכינה ומיצה הרי היא של מוכר [ד' פ"ז ע"א]. והתנן הרכינה ומיצה ה"ה תרומה. ושני משום יאוש בעלים נגעו בה. פירוש התם בעלים ידעי וקמחלי ממילא הויא דמוכר. אבל הכא אפי' תימא דלאו בתרומה שהוליכה לכהן איירי. אלא בתרומה שחיזר הכהן אחריה ולא רצה להמתין עד שירכין וימצה. דאע"ג דהא נמי קידע ומחיל. אפ"ה תרומה הויא. דכהן במחילתו אינו יכול להוציא תרומה לחולין: 
+<b>ולא </b>זו בלבד אלא שצריך ליתנה לכהן. ולא סגי במאי דמחל לו הכהן עליה. כיון דאכתי לא מטא לידיה ולאו דידיה הוא דלמחיל. דאין כחו של כהן יפה בתרומה שעדיין לא זכה בה. כדתנן לעיל פ"י אם תרומה שלא זכה בה כהן אכלה משלמת לעצמה. ומאן שביק מאן מחיל מאי דלאו דיליה. וזה ברור: 
+<b>והא </b>דהוי חולין אם לא הרכינה ומיצה. לאו משום דבהרכנה אשתני ממילתא קמייתא. דמעיקרא חולין. והשתא תרומה. דכיון דכי הרכינה הוי תרומה ודאי מעיקרא נמי תרומה הויא. אלא דכשנותן לתוכה חולין. בטלה לה ברובא. והקלו לבטל ברוב מידי דלא קפיד עליה. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>ששם פרה. </b>הר"ש והתוספות כתבו שצריך להעמידה בשואל וצ"ע מאי דוחקייהו: 
+סליקא לה מסכת תרומות בס"ד 
+<small>משנה לחם<br><b>כרשיני </b>אע"ג דסתמן מאכל בהמה. כדאיתא הכא וכדמוכח בדוכתי טובא. מ"מ צ"ל. שהם גם מאכל אדם שלא ע"י הדחק. ערפ"ק דמעשרות. או שעשאן תרומה. כמש"ל.</small>
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Terumot/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Terumot/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..4a6854da2877d05194513493e030a0225441dcf6
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Terumot/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,672 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Terumot
+לחם שמים על משנה תרומות
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Terumot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה תרומות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>חמשה לא יתרומו. </b>כתב הרע"ב מנינא למעוטי דר' יהודה. וכ"ש דממעט לדר' יוסי וכדמפרש הרע"ב בסמוך גבי אשר ידבנו. ומיהו תימה לפרושי למעוטי בכה"ג דממ"נ אי קיימת מנינא וכו' עכ"ל בתי"ט. 
+<b>ודבריו </b>הללו קשים להולמן דמאי כ"ש דקאמר. אטו ר' יוסי מכשר בקטן טפי מדר' יהודה. הא ודאי ליתא אלא ר' יוסי לית ליה דר' יהודה דמכשר בכל קטן. ור' יהודה אית לי' דר' יוסי. שבכלל מאתים מנה. וכדכתב איהו ז"ל גופיה לקמן משנה ג': 
+<b>ואפילו </b>למאי דס"ד התם דבשהגיע לחינוך מיירי. פשיטא דמ"מ עדיפא מדר' יוסי. דמצריך עונת נדרים דווקא. דהויא בתר הכי טובא. וא"כ היכי קאמר הכא דכ"ש דממעט לדר' יוסי. והא ודאי איפכא הוא. דאע"ג דממעט לדר' יהודה. דר' יוסי לא אימעיט. דאפילו תימא ר' יוסי. ודתנן הכא קטן לא. בקטן ממש איירי. אבל משהגיע לעונת נדרים כבר יצא מכלל סתם קטן. והכי מסתבר דאתי הך סתמא כר' יוסי דהילכתא כוותיה: 
+<b>וממ"ש </b>הרע"ב מן הירו' דכולהו מחד קרא נפקי. דקממעט לקטן מאיש ולא מאשר ידבנו לבו. דצ"ל אע"ג דיש לו דעת לנדב. כגון מופלא סמוך לאיש נמי מימעיט. מהא לא תשמע לתנא דידן דהכי ס"ל. דהא לא במשנה איתיה. אלא בתלמודא דקא מפרש פירוש רויחא. לאשמועינן נמי טעמיה דמאן דבעי שתי שערות דווקא כדס"ל לר"מ. ואיידי דנסיב קרא דריש לכוליה דשמעינן נמי טעמיה דר"מ: 
+<b>אבל </b>תנא דמתני' ודאי לא ס"ל כוותיה. אלא כר"י כדאמרן. ואליביה הכי נמי דלית ליה ההיא דרשה דמאת כל איש. דאיש אפי' סמוך לאיש במשמע. דאתרבי מאשר ידבנו לבו. והא אית ליה לב לנדור. וזה נכון ופשוט: 
+<b>ודקמתמה </b>בתי"ט לפרושי למעוטי כה"ג. דממ"נ מנינא אהיכא קאי. דאי אלא יתרומו. דוק מנה הא אחרים תורמין לכתחלה. והוי לקולא טפי מר"י ור"י. ואי אואם תרמו. משמע הא אחריני תרומתן תרומה. והיינו דר"י ומאי קממעט. ליכא לתמוהי מידי. דודאי הני דיוקי לא יתרומו ואם תרמו בקושטא איתנהו. דלא יתרומו למעוטי שליח ואשה דתורמין לכתחלה. ומיעוטא דסיפא ואם תרמו וכו'. למעוטי אלם וכל הני דבמשנה ו'. דדיעבד מיהא תרומתן תרומה: 
+<b>אבל </b>משום הני דיוקי לא הוי צריך למתני מנינא. דהני תנינהו בהדיא. אלא לאפוקי מדר' יהודה דווקא. וה"פ דאי לא תני מנינא. הוה ס"ד דת"ק נמי אית ליה דר' יהודה. ואע"ג דנסיב נמי קטן. סד"א מילי מילי קתני ולצדדין. דאיכא מהנך דלא יתרומו ואין תרומתן תרומה. ואיכא מנייהו דלא יתרומו ובדיעבד תרומתן תרומה. דהיינו קטן כר"י. להכי קתני מנינא לאפוקי מדר"י. דשמעינן דכל הני חמשה דווקא דכולהו דמו להדדי. וזה ברור שלכך נתכוונו הדברים: 
+<small>משנה לחם<br><b>יתרומו </b>מ"ש הר"מ ז"ל בענין גזרת פעל תרם ותורמין הנמצא לחז"ל. ונדמה לזר ומתנכר למתחכמים בדקדוק. <b>דברי </b>פי חכם חן. ואינם צריכים חזוק. אבל יש לתמוה מה עלה בדעת אותן אנשים המשתדלים במלאכת הדקדוק. שחשבו לתפוס על בעלי הלשון הראשונים העצמיים. וכי מאין בא להם הלשון לאותן המדקדקים. הוי המעמיקים עצה. ומהיכן ידענוהו ולמדנוהו אם לא מהם ז"ל. בעלי הקבלה והמסורת אבות המליצה. ואיך יעיז אנוש להשיג עליהם ולתפסם להסיר שפה לנאמנים אשר בחר ה' בם ורצה. <b>ואם</b> זדון לבם של החכמים בעיניהם השיאם להתחכם יותר. הלא ישיאם שכלם הדל עוד לתת תפלה לאלהים. הן תבואות כאלה ימצאו גם על המקרא עצמו. בזרים רבים ומורכבים ימצאון בו. ומי שם פה לאדם. אשר רוח ה' דבר בו ומלתו על לשונו. הפה שהתיר לומר אגאלתי תרגלתי ודומיהם רבים. הוא התיר לחכמים לומר תורמין מתחילין. <b>ואמנם</b> בין שיהיה הלשון נמצא כך בטבע וסגולה בלשון הקודש. שיסבול באמת זאת הגזרה בעצם. כמו שיסבול כמה פעמים נרדפים מאד. ומורכבי השרשים והמשקלים (בין במלות שוות ופעלים. כידוע לבקי במקרא. וביחוד בנחים הוא דבר מצוי הרבה שיורדפו. גם ישתתפו בהוראה אחת. בכל אופני גזרי משקלם) ובין יהיה לשון חכמים המיוחד להם. אם שכך נמסר בידם מראש מקדמי ארש. ואם שהסכימו עליו לתועלתם ולהנאתם. לצורך תשמישם להרחיב גבול הלשון בביאור התורה. דבר דבור על אפניו. בודאי מן השמים הסכימו על ידיהם. בכל אופן לה"ק הוא. ודרך הקודש יקרא לה. כי ההכרח הביאם הלום. להלום וליישב הלשון על מכונו. ולהושיבו על כנו. להשביח ולהרוויח ההבנה והכונה המיוחדת הנרצית במלה מלה. בל תתחלף בשתוף הוראה אחרת. המתערבת בענין בשורש שורש וגזרה שלה. כדרך שאתה מוצא במלה זו. ושורש הנדרש כאן בגזרת תרומה. כי הרבה הרמות יש. ענינם הגבהה. וירם אהרן ודומיו. ויש להוראת מעלה וגדולה. להרים קרן. ירים ראש. וגם בענין תרומת הקודש. צריך להבדיל בין תרומה לתרומה. שנמצאת בכמה אופנים שונים. תרומת אדנים. שקלים. תרומת הדגן התירוש והיצהר והמעשרות. על כן בחרו להם שמוש פעל מיוחד לענין תרומה. הנדרש כאן. לרוב השמוש הצריך לו בפני עצמו. להכירו מיד ולהבדילו מבין יתר הענינים. הנכנסים ומשתתפים בשם תרומה. וכן הוא הדבר בפעל התחיל מתחיל. שחדשוהו כמו כן (כמדומה) וגזרוהו מהשם תחלה. שהפעל אינו הולך ע"ד לה"ק שבכתוב. כי הפעלים הנמצאים מזה השורש במקרא. דורכים דרך הכפולים. שממנהגם להשלים חסרון כבדותם בנחותם. וכמ"ש בס"ד דפ"ג דברכות. אבל ההכרח הניעם לכך. שלא יתערב עם שונים. ענין חלול. וחול וחולי וחולין. ותוחלת. וחיל. שכל אחד מאלו ענין בפ"ע. ובכן נשמר הלשון היטב וניכר מיד לכל מבין עם תלמיד. זהו דרכם שכל למו. בכ"א שאמרו לשון חכמים לחוד (כמ"ש בשכבר פעמים רבות בחבור זה. גם במהדורא קמא. ובלו"א. ועיין שם בהקדמה. הבאתי ראיה היאך הקפידו חז"ל מאד על זאת. להחזיק בלשון שיחדוהו להם בתלמוד. לבל יתחלף בשל מקרא. והוא מפליא לעשות הרגש בענין) וכענין שאמרו ריש נדרים לשון שבדו חכמים. איך שיהא. לשון נקי וטהור הוא. וכשר אף בעבודת התפלה ומטבע ברכות. להוציא מלבו של המדקדק העני וגס רוח (שאין הדעת סובלתו) הידוע (שיצא לו שם במלאכה זו. במדינה זו המשובשת בגסות) הנאמן לאשר מאמין לכל דבר. ורבים מעמי הארץ מתיהרים. למדו דרכו שכבשוה שוטים שכמותו. נעו עורים. בדרך לא ידעו הדריכם. כל דורך בה עתה תהיה מבוכתם כפולה והוסיף להחשיכם. בינו שנות עולם לדור ראשון. ושאלו לנתיבות עולם. בדרכי הלשון. כי מהם תצא תורה ואורה. רוח ה' דבר בם ומלתו על לשונם שמורה.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<small>משנה לחם<br><b>שאינו לא שומע ולא מדבר </b>שנולד חרש וכיון שלא שמע מעולם. אי אפשר שידבר. <b>זה</b> שלא כמ"ש שאם יושם הילד במקום שלא ישמע שם מדברים. אז יפתח פיו לדבר בלשון הקודש מעצמו. אלא צ"ל שהדבור קשור בחוש השמע.</small>
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ולא ממעשר ראשון שניטלה תרומתו. </b>לשון הרע"ב ואצטריך לאשמועינן. היכא שהקדימו בן לוי בשיבלים כו'. וכן כתב הר"ש: 
+<b>והוצרכו </b>לומר כן משום דקשיא להו פשיטא דכי ניטלה תרומתו חולין גמורין נינהו. ומאי קמשמע לן דאין תורמין מן הפטור. הא תני ליה בהדיא. לכך פירשו דאיירי בהקדימו בשיבלין. דאע"ג דלא ניטלה ממנו תרומה גדולה. אפ"ה אין תורמין ממנו. כיון דפטור מתרומה גדולה. והא הוא דאשמעינן דהקדימו בשיבלין פטור: 
+<b>ולא </b>בעו לאוקמה בהקדימו בכרי ולא הפריש עדיין תרומה גדולה. דאי הכי כי ניטלה תרומתו מאי הוי אכתי טבול הוא לתרומה גדולה. ולמה לא יתרום ממנו אפי' על מקום אחר. שהרי הוא עומד ליתרם. ועל כרחך צריך להוציא ממנו תרומה גדולה. מעתה כולו ראוי לתרומה. 
+<b>וסבירא </b>להו נמי דכי לא ניטלה תרומתו. שעדיין טבול לתרומת מעשר הוא. יכול לעשותו כולו אפי' תרומה גדולה. דהא הוא דמרבי בספרי [במדבר י"ח פ' כ"ד]. שאם רצה לעשות כל המעשר תרומה עושה. בזמן שקדשו בתוכו. ואע"פ שכבר ניטלה הימנו תרומה גדולה. זוהי שטת הר"ש ז"ל במשנתינו: 
+<b>אמנם </b>להרמב"ם ז"ל דרך אחרת בכל זה. וסבירא ליה דכשניטלה תרומתו. לעולם אינו ראוי עוד לתרומה גדולה. שאפי' הקדימו בכרי. ועדיין חייב להפריש ממנו תרומה. אעפ"כ אינו יכול לעשותו כולו תרומה על פירות טבלי' אחרים. לפי שכבר הורם מקדשו ממנו. והוי ליה מתוקן ואינו פוטר את החייב. ואף הראב"ד מודה לו: 
+<b>ומשו"ה </b>ניטלה תרומתו לא אצטריך ליה. אלא ה"ג ולא ממעשר שלא ניטלה תרומתו. ורבותא קמשמע לן דאע"ג דלא ניטלה. ועדיין קדשו בתוכו. אפילו הכי לא. וכגון שעושהו כולו תרומה למקום אחר דקמפסיד כהן תרומת מעשר שבו. וסלקא דעתין דמצי למיעבד. דרבי ליה קרא. (כדס"ל להר"ש. ולק"מ מ"ש תי"ט) להכי אצטריך: 
+<b>ולמימרא </b>דמכל מקום צריך שיחשוב כמה מגיע לתרומת מעשר. והשאר עושהו תרומה. ולא רבי ליה קרא דחזי כולו לתרומה. אלא בענין שלא יפסיד תרומ' מעשר. וכהאי גוונא הוא דרבייה קרא. דכל זמן שהוא טבול לת"מ. דהוי ליה קדשו בתוכו. כולו ראוי לתרומה: 
+<b>והנראה </b>אלי עוד מדברי הר"מ בחבורו [פ' ג' מהל' תרומות הל' כ"ב]. שהוא ז"ל סובר שאין מעשר ראוי כלל לתרומה גדולה. אפי' הוא טבול לשני התרומות. בכל אופן אינו ראוי כי אם לתרומת מעשר. ומה שריבתה תורה שיכול לעשותו כולו תרומה. היינו בתרומה הראויה לו דווקא. לומר שראוי כולו ליעשות תרומת מעשר. אף למקום אחר. כמו שהטבל הטבול לתרומה. ראוי לקובעו כולו תרומה גדולה למקום אחר. הוא הדין מעשר. אע"פ שתרומתו ידועה וקצובה: 
+<b>וא"כ </b>לפ"ז משנתינו. אי גרסינן ולא משלא ניטלה תרומתו כנז'. צריך לומר אפילו אם מוציא בחשבון תרומת מעשר שבו. אעפ"כ אין השאר ראוי לתרומה. והשתא אם ניטלה תרומתו. תו לא חזי כלל לשום תרומה בכל אופן. רצוני בין שיהא עדיין טבול לתרומה. או לא. מאחר שכבר נתקן מתרומתו. ואם לא ניטלה תרומתו. מכל מקום אינו ראוי לתרומה גדולה. בין חישב והניח שיעור הראוי לתרומת מעשר שלו. בין לא: 
+<b>וגדולה </b>מזו שאפילו כולו לתרומת מעשר אינו ראוי. אם לא שיחשב תחלה שיעור ת"מ שבו ודוק היטב. כך נ"ל אע"פ שבפירושו לא משמע כן בקצת: 
+<b>מעתה </b>אני חוזר על מה שכתב בתי"ט כאן. ז"ל ונ"א שלא ניטלה כו' אא"כ חושב כו' ומה שכתב אבל יוציא ת"מ לאו דווקא דא"כ לא הוי קדשו בתוכו עכ"ד: 
+<b>ואין זה </b>מוכרח לפי דעתי. דאפי' תימא מוציא ממש. אפי' הכי איכא למימר דהדר מצי למיעבד ליה תרומה. והכא במאי עסקינן בטבול לתרומה גדולה. כגון שהקדימו בכרי. דלהכי לא צריך קרא. (אליביה דהר"ש והכי נמי ס"ל לתי"ט) וכי אתי קרא דבעינן קדשו בתוכו. היכא דלתקן מתרומה גדולה. אבל היכא דאכתי טבול לתרומה. הא הוה ליה קדשו בתוכו. אפי' ניטלה תרומתו. ואיכא למימר דבהכי מוקים לה הרמב"ם ז"ל. ודווקא קאמר דאע"ג דמוציא ממנו ת"מ ממש. אעפ"כ השאר כולו ראוי הוא לתרומה. לדבריהם ז"ל אני אומר כן שהם סוברים כל זמן שהוא טבול לתרומה. כולו ראוי לתרומה. א"כ אין צורך לדחוק בפירושו של הר"מ: 
+<b>ואולם </b>באמת הרמב"ם אינו סובר כן. אלא שאפי' לא נתקן כי אם מתרומת מעשר. שוב אינו ראוי כלל לתרומה. וכמו שהודעתיך למעלה. ולכן ודאי האמת כך הוא בכוונת הרמב"ם. דמוציא ת"מ במחשבה בלבד. ואחר חישוב שיעורה. עושה הנשאר כולו תרומה בבת אחת. ולא בזה אחר זה. לפי שכשנתקן פעם א'. שוב אינו פוטר בו: 
+<b>ומה </b>שכתב עוד בתי"ט ומ"מ נוסחא זו כפי פירושו מן התימה. דמה קמ"ל פשיטא עכ"ל. איברא לדידי ודאי צריכא דהוה אמינא קרא להכי הוא דאתי ורחמנא רבייה. כדס"ל להר"ש ורע"ב באמת. אע"פ שהרב בתי"ט לא הבין בדבריהם כך: 
+<b>ולפי </b>מה שכתבתי דמשמע מחיבורו דאינו יכול לעשותו כי אם ת"מ בלבד. הא קמ"ל דאפי' לתרומת מעשר לא חזי. עד דמפריש תחלה מניה וביה דווקא. תרומת מעשר הראויה לו. ומחשב כמה מגיע לה. ואח"כ עושהו כולו תרומה כאחת. אבל לא יוכל להפריש עליו ממקום אחר ודוק. ואין צורך לדוחק שכתב בתי"ט: 
+<b>ואולם </b>מה שכתב בדעת הרמב"ם שבא לומר שאינו תורם כולו כו'. לענ"ד יפה כיון ואפריון נמטייה שהוא הברור בדעת הר"מ ז"ל. ואין מקום להשגת הר"א ז"ל: 
+<b>ודברי </b>הכ"מ [בפ' ה' מהל' תרומות הל' י"ג] קשים ליישבן. גם ד' התי"ט כמו שנדפסו במ"ב. לא ידעתי להם ענין במ"ש על הכ"מ. וז"ל וצ"ל דר"ל כגון שהקדימו בכרי. דאלת"ה הרי פסק בפ"ג דפירות הטבולין תורמין מהן עכ"ל. וכלפי לייא מאי קאמר הא ודאי הקדימו בכרי הוי ליה פירות טבולין לתרומה וק"ל: 
+<b>אבל </b>לדעתי לשונו זה נשתבש משגגת המדפיסים. וכצ"ל שהקדימו בכרי וקשה הרי פסק בפ"ג כו'. ובכן הלשון מכוון ואין להאריך עוד בזה. ועיין פ"ב מ"ב: 
+<b>ולא מן החייב על הפטור. </b>פירש הרע"ב כגון מפירות שלא הביאו שליש. ובירו' מפרש מנין יודע שהביאה שליש. כל שזורעה ומצמחת ע"כ: 
+<b>ומה </b>שהקשה התי"ט על זה לא קשיא מידי. דמה שהוקשה לו ז"ל אמאי פסיק תבואה וזתים מתלתן. כיון דתרוייהו שיעורייהו משיכניסו שליש לדעת הירושלמי בפי' הרע"ב בפ"ק דמעשרות [משנה ג'] בתלתן משתצמח. ועוד ששם מפרש הרע"ב פירושים אחרים על משיכניסו שליש. דלא כמ"ש בפ"ק דחלה [משנה ג'] עכ"ל: 
+<b>במ"כ </b>לא כיון עדותו דלאו פירושים אחרים נינהו. דהתם במעשרות מבאר ענין כינוס שליש לפי משמע הלשון. ולא לסימן נקטיה ובחלה מבארו בסימן זה הנז'. שהוא דבר נוסף. להעיד על הבאת שליש. ותרווייהו חדא שיעורא ומיצרך צריכי כדנימא בס"ד. 
+<b>ולא </b>קשיא מאי טעמא פסיק התם תבואה וזתים מתלתן. דמשמע דשיעורייהו מיפלג פליגן מהדדי. ולא היא דבהך סימנא דכל שזורעין אותו ומצמיח בידוע שהביאו שליש. ודאי כולהו שוו. אך זה הסימן אינו אלא ע"י זריעה. אמנם לידע שיעורן אם הכניסו שליש. מבלי נסיון הזריעה. זה לא יוודע בתבואה וזתים כי אם כשמניחין אותן במחובר. אז נדע למפרע אימתי הביאו שליש. אבל כבר יוודע בתלתן על ידי נסיון המים. וכמ"ש בסמוך (ואולי עוד חלוק התלתן שאין זמן כניסת שליש שלו נודע למפרע משעת גמרו כמו תבואה וזתים): 
+<b>וגם </b>פירש"י [ר"ה ד' י"ג ע"ב] בתלתן דבר אחד הוא עם פירוש הרע"ב. ששליש בישולו היא צמיחתו לזרע. שאז ניכר שהביא שליש כשצמח זרעו בו. ור"ל שצמח כל כך שאם נזרע חוזר וצומח. ודי בזה שאין סתירה כלל בין הפירושים: 
+<b>ואולם </b>מה שכתב עוד הרב תי"ט להקשות מגמרא דר"ה דלא מצי יהיב סימנא על הבאת שליש. אלא קאמר דקים להו. ואם איתא האיכא מוכיח על השליש והניח בצ"ע. נראה לי דלא דק לגמרי בהך מילתא. דמנא ליה דלא מצי יהיב כי הך סימנא. הא ליתא כלל. אלא ודאי ס"ל לתלמודא דילן סימנא דהירו': 
+<b>איברא </b>משום דהאי סימנא לאו מילתא הוא להתם. דיליף תלמודא [ר"ה ד' י"ב ע"ב] מקרא דכל תבואה שנקצרת בחג אתה נותן לה דין שביעית בשמינית. משום דידוע שכבר הביאה שליש לפני ר"ה. שאל"כ לא היתה ראויה לבוא לגמר בישולה בחג. ואהא מתמה תלמודא היכי קים להו לרבנן בין שליש לפחות משליש. דאע"ג דזה נסיון גמור לידע ע"י זריעה אם הגיע לשליש וזה ידוע לכל. אפ"ה ס"ד דלאחר שגמרה התבואה. ליכא למיקם עלה דמילתא. לידע למפרע מתי הביאה שליש. אם לפני ר"ה או לאחר ר"ה. מאחר שעכשיו אין יכולין לעמוד על כך ע"י נסיון הזריעה. דהא בתבואה גמורה עסקינן התם. דשיערו חכמים מזמן גמר בישולה. לידע למפרע באיזה שנה הביאה שליש. שזה ודאי יראה שהוא דבר קשה לשערו בצמצום. כי מאין יוודע זה בנסיון: 
+<b>ועוד </b>שגם העת הראוי להקצירה בלתי נודע בכיוון ובצמצום יום או יומים לפני ר"ה או אחריו. ואיך אפשר לגזור מחמת שיעור זה של עת הקצירה שגם יום הבאת שליש יהא נגרר אחריו. לקבוע לו שנה לשביעית ולמעשרות. היינו דקמתמה תלמודא. ומהדרינן ודאי דהכי קים להו לרבנן דעדיפי מנביאי. אע"ג דשאר אינשי לא בקיאי: 
+<b>ולזה </b>לא היה מועיל שם באותה סוגיא לתת הסימן של הירושלמי. לידע ע"י זריעה אם הביאה שליש. כי ע"י כך עדיין לא נודע שהתבואה הנקצרת עכשיו. שהביאה שליש לפני ר"ה. כדי לנהוג בתבואה הקצורה אחר ר"ה דין שנה שעברה. שהוא הדבר המבוקש שם בסוגיא. דבהכי מוקמי לקראי דבמועד שנת השמטה וחג האסיף בצאת השנה. ומה יתן או מה יוסיף סימן הנז' לענין זה. והרי זה ברור מאד שאין להוכיח משם כלום כמו שחשב הרב תי"ט: 
+<b>ואף </b>אם תרצה להתעקש ולומר דאי איתא. הא מצי יהיב סימנא לקצור מעט קודם ר"ה. ונדע ממנו אם הביא שליש. והוא יעיד על השאר לכשיגמר בשמינית ויקצר בחג. שכבר הביא גם הוא שליש לפני ר"ה. ודאי לאו מילתא היא. דמאן יימר דזה סימן על זה. שמא אין קצתו מוכיח על קצתו. ואפי' תימא דהכי הוא. מ"מ לא מוכח מידי דהא ודאי הך סימנא עדיף דמגופיה. ועוד א"א לומר כן מכמה טעמים וק"ל: 
+<b>ואפי' </b>לפי דעתו ז"ל לא ידענא אמאי קאמר דלא מצי יהיב סימנא אלא דקים להו. והא ודאי תלמודא דידן נמי יהיב סימנא. ע"י ידיעת עת גמר הבישול. והרי זה ג"כ סימן מובהק. ומר אמר חדא ומר אמר חדא ותרווייהו איתנהו: 
+<b>ודקאמר </b>תלמודא דקים להו. לא אמר דקים להו הבאת שליש בלי סימן ע"י ד"א. אלא השיעור והסימן ההוא הכי קים להו. (ולא מייתי לסימנא דירוש' משום דקשה למצוא בכיוון התבואה בשעה שהביאה שליש דווקא כדי לנסות בה) דלא תקשי לך מנא להו דהכי הוא מיהת סימנא יהבי. ותלמודא בבלאה אמר מילתא והירושלמי קאמר אחריתא כדאשכחן סוגיי טובא דכוותייהו. ומנין לומר שחולקים: 
+<b>אבל </b>בקושטא פשיטא דתרווייהו צריכי. וכל חד מאי דצריך ליה נקיט. דתלמודא דילן אצטריך ליה התם סימנא בתבואה גמורה. לידע על ידו זמן שיעור הבאת שליש למפרע מתי היה. וזה מועיל לתבואה גמורה הגדלה ונקצרת בשתי שנים. להודיע שנתה למעשרות ולשביעית: 
+<b>וכאן </b>ובמשנה דמעשרות וחלה. הכא במאי עסקינן בתבואה שנקצרה קודם שבישלה כל צרכה. ואיך נדע אם הגיע לעונת המעשרות. בזה אנו צריכים על כרחנו לסימנו של הירושלמי. שהוא הנדרש כאן ואין ספק בדבר שכן הוא ולא פליגי אהדדי. ומה ששינה הלשון בתלתן כבר ראית למעלה ודוק: 
+<b>ולא מן המחובר על התלוש. </b>כדי נסבה דהא מחובר לאו בר עשורי הוא לגמרי. ומשו"ה לא תני מן המחובר על המחובר. ולא תני מן המחובר על התלוש. אלא איידי דתני ולא מן התלוש על המחובר. והא אצטריכא ליה לאשמועינן דאפילו תרומת עצמו אין בו לאפוקי מב"ש [משנה ד']: 
+<b>ואם תרמו אין תרומתן תרומה. </b>לגמרי. וסתם מתני' כב"ה [משנה ד'] דלב"ש דפליגי בזתים ושמן ה"ה הכא. והיינו אליבא דר"י בירו'. דלחזקיה הך ד"ה היא (וכצ"ל בירו'). ומשמע נמי דהך כללא אכולהו דלעיל קאי. דאף דיעבד אין תרומתו תרומה: 
+<b>ואעפ"י </b>שבירוש' גרסינן הכא ולא מפירות שהביאו שליש על פירות שלא הביאו שליש ואם תרם תרומתו תרומה. נ"ל ברור דטעות סופר הוא. וכצ"ל ואם תרם אין תרומתו תרומה. ולאו אפירות שלא הביאו שליש לחוד קאי. אלא פיסקא בפ"ע היא. ואמתני' קמהדר דפסיק ותני בכל הני אין תרומתו תרומה. עלה תאי לפרושי דלחזקיה ד"ה היא. אבל לר"י במחלוקת שנויה. דאמר לעיל כי היכי דפליגי ב"ש התם במ"ד פליגי נמי בכולהו דתנן הכא וסמיך אפלוגתא דלעיל. וכבר הביא הרב בכ"מ [פ' ה' דתרומות הל' ט'] ירו' דרפ"ט דמוכח נמי בהדיא דהכי הוא: 
+<b>והמפרש </b>החדש על הירו' שם טעה במ"ש דאיכא אוקמתא בגמרא דידן במס' קידושין [ד' ס"ב ע"ב] דפירות שלא הביאו שליש חייבין מדאורייתא. נשתקע הדבר ולא נאמר. דכל זמן שלא הגיעו לכלל הבאת שליש ליכא למ"ד כמו שרשמתי שם בגליון הירושלמי והוא פשוט ומבואר לרואה הגמרא במקומו: 
+<small>משנה לחם<br><b>מעשר שני</b> לאחר שנותנין מעשר ראשון ללוי. מפרישין מ"ש. שמעלין אותו לירושלם. ונאכל שם בקדושה. והוא נוהג בשנה ראשונה ושניה של שמטה וכן ברביעית ובחמישית.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<b>חמשה לא יתרומו. </b>עמ"ש לעיל במ"א: 
+<b>השיכור. </b>נ"ל דאם הגיע לשיכרותו של לוט. אין תרומתו תרומה. דה"ל כשוטה. ואין במעשיו כלום: 
+<b>ועוד </b>נ"ל דאפי' שתוי לכתחלה לא יתרום. דודאי לכתחלה אין לו לברך. כדקיי"ל גבי תפלה דלכתחלה לא יתפלל [עירובין ד' ס"ד ע"א]. ואע"ג דלענין בה"מ שרי אפי' לכתחלה. כדאיתא בירו' [פ"ק דתרומות הל' ד'] אפי' מדומדם. דווקא לבה"מ איתמר. דאתרבי מושבעת וברכת דבין שביעה דאכילה. בין שביעה דשתיה במשמע. ובלאו קרא נמי סברא הוא. דכי מברך אשביעת רעבונו וצמאונו הוא מברך. אבל שאר ברכות מסתבר דלתפלה דמיין לענין זה. אע"ג דאיכא למימר שאני תפלה דרחמי היא [ברכות ד' כ' ע"ב]. משו"ה בעיא כוונה טפי: 
+<b>ולפום </b>מאי דאמרן דשתוי נמי לכתחלה לא. הא דלא תני ליה הכא. משום דלא מני הכא אלא כל הני דדמיין להדדי. שאי אפשר להם לברך כלל. משא"כ שתוי דדיעבד מיהא ברכתו ברכה. וה"ט דלא קחשיב נמי חרש המדבר דלעיל וליהוו ששה. אלא משום דלא דמי נמי להנך. דחרש מצי לברוכי: 
+<b>אבל </b>סומא למ"ד פטור מכל המצות [ב"ק ד' פ"ז ע"א]. פשיטא דלא מברך. אע"ג דאפשר דאפ"ה מצי תורם. משום דבר דעת הוא. ולמ"ד נמי חייב [שם] דילמא מדרבנן הוא. ואפי' תימא נמי דאוריית'. מ"מ כיון דלא מצי לקיים המצוה כראוי לתרום מן היפה. מסתבר דלא מצי ברוכי. משא"כ בחרש המדבר שעושה מצוה כתקנה ודוק: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>אחר תיבת הוא. נ"ב (עמ"ש בס"ד בתשובה על ענין קריאתו בתורה בס"ד).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>וב"ק </b>הא נמי דלא כר"י. דלדידיה מברך לכתחלה. עיין ס"פ מ"ש. ומ"ש שם בס"ד.</small>
+
+Mishnah 7
+
+<b>אבל תורם את השקול. </b>והכי ודאי עדיף טפי עיין מ"ש בס"ד לקמן פ"ד מ"ו. אבל איפכא נ"ל דלא מצי למיעבד דוק: 
+
+Mishnah 8
+
+<b>ויחזור ויתרום. </b>לא איתפרש אם יתננה לכהן גם שתיהן בלא דמים. א"נ שיתן לכהן השנייה בדמים. עכ"ל תי"ט: 
+<b>אישתמיטתיה </b>הא דאי' עלה בירו' שאינו צריך לחזור ולתרום אלא כשנאבדה הראשונה. אע"ג דבעלמא אם נאבדה אינו חוזר ותורם הכא צריך. ומשום גדר מי חטאת נגעו בה. אבל אם הראשונה קיימת לא חייבוהו לתרום שנייה. לפ"ז יראה ודאי ששתיהן ניתנין לכהן (זו או זו) בחנם שאינו נותן וחוזר ונותן שתיהן לכהן. אלא פ"א לבד הוא נותן. ושמא אפ"ה איכא לספוקי. מ"מ לשון התי"ט אינו מדויק. ולא נתכוין לכך ודוק: 
+<b>מדמעת. </b>לשון התי"ט כתב הרע"ב וימכור הכל לכהן חוץ מדמי תרומה שבו. א"נ י"ל דהכא נותן שתיהן לכהן בחנם. והילכך כשחזרה האחת ונדמעת א"צ להוציא דמי התרומה שאין כאן גזל השבט ע"כ: 
+<b>כבר </b>כתבתי לעיל שנעלם מהרב מ"ש בירו' שאין נותן שתים לכהן. דכי איתא להא ליתא להא. על כן גם כאן לא יתכן כלל. מה שאמר ז"ל דהכא כיון שנותן שתיהן בחנם. א"צ להוציא דמי התרומה. דהא הכא מיירי במדומע דאיתיה קמן. דראשונה לא נאבדה. ופשיטא שצריך ליתנה לכהן. דהיינו ע"י שימכור לו הדמוע חוץ מדמי תרומה שבו. וכיון דאתאי ליד כהן. ודאי תו לא צריך. ואין כאן מקום לתרומה שנייה כנז' וק"ל. וזה ברור: 
+<b>ועוד </b>לא הבינותי דבריו הללו אפי' למאי דס"ל דתרווייהו בהדדי איתנהו. דא"כ היכי מיירי אי נדמעה הראשונה ביד ישראל. אמאי א"צ להוציא דמי התרומה. מאחר דס"ל דצריך ליתן שתיהן לכהן. ואמאי אין כאן גזל השבט מדרבנן. אע"פ שנתן השנייה דהא קאמר דבעי למיתב תרתי לכהן בחנם. ומאי שנא כי נדמעה דלא. ואי נדמעה בשל ישראל אחר שכבר הגיעה ליד כהן וזכה בשתיהן. הא ודאי גזל גמור איכא. ולא היה מקום ספק שמ"מ צריך להוציא דמי תרומה שבו וכל זה פשוט. אבל אין הדבר כן אלא כנז': 
+<small>משנה לחם<br><b>בפיר"מ </b>ופסקנו הדין עליו שיוציא מן השמן על הזיתים הנכבשים. אבל לא על הזיתים הנכתשים לפי כו'. כך צ"ל לפי דעתי.</small>
+
+Mishnah 9
+
+<b>ויין על ענבים. </b>ז"ל התי"ט. והרע"ב כתב יין על צמוקים. נראה דלאו דווקא אלא כלומר על העומדים ליעשות צמוקי'. דאלת"ה תקשה סיפא יין על ענבים וכו' והא היינו רישא עכ"ל. ולא ירדתי לסוף כוונתו בזה והא פשיטא לי דא"א לומר על צמוקים ממש. דהו"ל ודאי מן החדש על הישן וק"ל. הא ודאי הרע"ב לישנא בצירא נקט: 
+<b>ומ"ש </b>דאלת"ה תקשי סיפא דהיינו רישא. לא ידענא מאי קאמר. דאי נמי רישא וסיפא בחד גוונא מיירי. מי לא מיבעי לאשמועינן נמלך. דאע"ג דסיפא נמי מיירי בענבי' לעשותן צמוקים. (כמו שהוא האמת)משום נמלך אצטריכא ליה: 
+<b>וגם </b>תימה לפי דרכו ז"ל שהבין דסיפא לא דמיא לרישא. וצ"ל לדידיה דסיפא אשמעינן בצמוקי' ממש נמי. א"כ הו"ל למתני ויין על צמוקי' וענבים על צמוקים. ותו אטו צמוקים בני דריכה נינהו. אבל פשוט מאד דסיפא דומיא דרישא. דענבים לאכילה היינו לעשותן צמוקים דרישא. והשתא קמ"ל רבותא דנמלך כנ"ל ופשוט: 
+<b>כתב </b>הרע"ב וכשהוא תורם מן השמן על זיתים הנכבשים תורם לפי השמן הראוי שיצא מן הזיתים. פסק כר' נגד אביו [תוספתא תרומות פ' ג' הל' י"ד]. והפסקנים נחלקו בכיוצא בזה במקום שר' חולק עם רשב"ג. שיש פוסקין כר' ויש כרשב"ג. והרמב"ם בחבור השמיט זה. גם צ"ל מאי בינייהו ולא נתברר לי עדיין מי המיקל יותר: 
+<b>ודע </b>דדווקא משמן על זתים לאכילה תורמין. אבל איפכא לא. דאע"ג דתרווייהו הו"ל נגמרה מלאכתן. מ"מ זתים הנכבשין גריעי. ואין תורמין אלא מן היפה. ותנן נמי באידך פרקין [פ' ב' משנה ו'] ולא מזיתי כבש על זיתי שמן. וכ"ש מזיתי כבש על שמן דלא. דהא שמן עדיף מזיתים. שהרי אין תורמין זיתים על השמן. אפי' זיתים העומדות לשמן: 
+<b>אבל </b>אין לומר דהתם דווקא על זיתי שמן לא יתרום. משום דלא נגמרה מלאכתן. אבל על השמן שנגמרה מלאכתו אפי' לכתחלה נמי. כי היכי דשרי הכא משמן על הזיתים: 
+<b>דהא </b>תנן התם תורמין זיתי שמן על זיתי כבש. הא על כרחך צ"ל דחשיבי גמר מלאכתן. דאל"ה לכתחלה מי שרי: 
+<b>ומכל </b>מקום צ"ע הנהו זיתי שמן היכי דמי. ומ"ט שרו הא תנן לעיל [משנה ד'] דאין תורמין מן הזיתים על השמן ואפי' דיעבד אין תרומתן תרומה. אע"ג דהשמן נגמרה מלאכתו. אסור מפני גזל כהן. ואפי' דיעבד לא. עשה ולא כלום. והתם שרי אפי' לכתחלה. והא קמפסיד כהן: 
+<b>וי"ל </b>דמיירי ודאי בזיתי שמן העומדות לאכילה. ולא לעשות מהן שמן. דהו"ל גמר מלאכתן ותורמין מזה על זה. אלא שזיתי השמן טובים לאכילה מזיתי כבש. לפיכך לכתחלה לא יתרום אלא מן היפה כדאיירי התם: 
+
+Mishnah 10
+
+<b>על דבר שנגמרה מלאכתו. </b>פירש הרע"ב דכתיב כו' מן הגמור כו' ולא משאינו גמור על הגמור: 
+<b>הא </b>דנקט הכי. לאשמועינן דאפי' כי איכא חד צד גמור. קמ"ל קרא דלא יתרום. ואין צריך לומר משאינו גמור על שאינו גמור. וכן נראה גם מלשון התי"ט: 
+<b>אלא </b>שמה שאמר ז"ל אפשר שדעת הרע"ב כו' דכיון שאין שום דבר הנגמר פשיטא שאין לו דין מעשר כלל עכ"ל. לא הבנתי דהא ודאי יש לו דין מעשר. דאם תרם תרומתו תרומה. כדתנן בהדיא ואם תרמו כו'. דפשיטא אכולהו קאי. דאע"ג דמפקינן מהך כללא התורם מזיתים על שמן. הא לאו משום דלא נגמרה מלאכתן הוא. אלא משום פסידא דכהן (ובהא לא איירי הכא. ואפי' ההיא מן התורה הויא תרומה ורבנן אמור דלא ליהוי תרומה כנ"ל ודוק) והא לא שייך בשניהם אינן גמורים. וזה פשוט וברור: 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אין תורמין מן הטהור על הטמא.</b> לשון הרע"ב גזרה שמא יתרום שלא מן המוקף עכ"ל. רוצה לומר אע"ג דתרם מן המוקף. אפ"ה לכתחלה לא. והיכי דמי כי הא דתנן ספ"ב דחלה [משנה ח']. נותן פחות מכביצה באמצע. והא מצי עביד. אי לאו דגזרינן דילמא אגב דמסתפי שמא יגע טמא בטהור. לא יתרום מן המוקף היטב: 
+<b>ואם תרם. </b>פירוש אפי' תרם שלא מן המוקף. תרומתו תרומה דיעבד. דלא בעינן מן המוקף. אלא לכתחלה. ועיקרו אינו אלא מדבריהם: 
+<b>ובתרומה </b>גדולה דווקא. לפי שניטלת באומד. ושמא לא ישער יפה. כשאין הטבל לפניו. לידע כמה יוציא עליו תרומה א' מחמשים שבו: 
+<b>ואם </b>הטבל כאן לפניו ויודע שיעורו. ותורם עליו ממקום אחר. חששו שמא יבוא לתרום מדבר האבוד. וכל אלו חששות מדבריהם. דמדאורייתא חטה א' פוטרת. [חולין ד' קל"ז ע"ב]. וכל הדברים בחזקתן הן עומדין. לכן אם תרם אף שלא מן המוקף תרומתו תרומה: 
+<b>אבל </b>תרומת מעשר שאינה באומד. שניטלת במדה דווקא. לפיכך שנינו בה שניטלת שלא מן המוקף. דלא שייך בה טעמא דלעיל. ואפ"ה גזרו בה נמי מדרבנן עס"פ כל הגט ד' ל"א ע"א. ופירשו ז"ל משום דגזרינן אטו תרומה גדולה. ולטעמא דידי דאמינא לעיל. דלא ליתי לאפרושי מפירות אבודין. הך טעמא שייך נמי בתרומת מעשר גופיה וצ"ע ודוק: 
+<b>באמת אמרו. </b>כתב הרע"ב כל באמת כאילו הוא הל"מ ולאו דווקא הלכה ל"מ מדתנן התם באמת אמרו החזן רואה וכו' ומדרבנן היא עכ"ל: 
+<b>דעתו </b>ז"ל שכל הגזרות שנעשו לסייג וגדר לד"ת. אין להם מבוא בהל"מ. שחכמי הדורות הם שחדשום וגזרו עליהם לצורך שעה: 
+<b>ואין </b>זה מוכרח והקרוב שכל גזרות חכמים ז"ל כמעט הל"מ הם. ואע"פ שמצינו בתלמוד שפלוני ופלוני דור דור וחכמים גזרו כך וכך. [ע"ז ד' ל"ו] הוא לפי שנשתכחו רובי ההלכות [תמורה ד' ט"ז ע"א] (כידוע מרז"ל) שנאמרו ל"מ ובאו חכמי דורות וחזרו ויסדום. מ"מ נשארו מקצתם קבלה הל"מ. מסורת בידיהם שיש לגזור כן בלי ערעור מחלוקת. לפי שבאותן ההלכות ששכחו ובאו אח"כ חכמים וגזרו עליהן. לפעמים נחלקו בהן. ולא הוחלטה גזרתן. עד שעמדו למנין ורבו הנמנים לגזור. כדרך ששנינו בי"ח דבר. ואלו מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה וכו'. שנמנו ורבו עליהן [שבת ד' י"ג ע"ב]: 
+<b>וכלפי </b>זה הקדים שם באמת אמרו החזן וכו' אבל הוא לא יקרא. שזו הגזרה לא הוצרכה למנין. שכך היא תפוסה בקבלה הל"מ. שאסור הדבר בלא פקפוק וספק. ואע"פ שהיא גזרה וסייג לדבר אחר. ודאי שכך היו קצת הלכות מסורות למשה מסיני. ומדוע לא. ותורה עצמה עשתה סייג לדבריהם. כדאיתא בפ"ק דאבות דר"נ: 
+<b>וכן ערמה</b> אעפ"י שאינה תפוסה אחת. קמ"ל דתורמין. ונסיב ברישא עיגול ואגודה משום סיפא. דאפי' ב' עיגולים וב' אגודות לא יתרום מזה על זה. אע"ג דהוו תפוסה א'. ומצי לתרום בהו מן המוקף שפיר טפי מערמה. אפ"ה לא יתרום מזה על זה. כ"ש לשתי ערמות דאי אפשר להקיפן בטוב כמותן: 
+
+Mishnah 2
+
+<b>היה מפריש עליו והולך.</b> פשוט דהכי פירושא דמתניתין היה מפריש ממנו תרומה על מעשר אחר. ובזאח"ז מיירי לדעת הרמב"ם. דפעם ראשון כבר נתקן קצת. ואם עשה מזיד והפריש ממנו שנית. אין תרומתו תרומה. כדתנן לעיל ולא ממעשר ראשון שניטל תרומתו ואם תרם אינה תרומה. קמ"ל הכא דבשוגג מה שעשה עשוי: 
+<b>ואיברא </b>בלא"ה נמי לא דמי לדלעיל. דהתם בשנטלה ממנו תרומתו מיירי. דאחר שנתרמה תרומתו הראויה לו. הוי ליה מתוקן גמור. משו"ה אין תרומתו תרומה כלל בכל אופן. משא"כ כאן דאע"ג דמפריש והולד. עדיין טבל הוא כל זמן שלא הפריש תרומתו הראויה לעצמו. לכן בשוגג מה שעשה עשוי: 
+<b>ובתנאי </b>שהניח ממנו כדי תרומתו. אבל אם עשאו כולו תרומה למקום אחר ולא הוציא תרומתו. בין בבת אחת בין בזא"ז. לעולם אין במעשיו כלום. עד שיפריש ממנו תרומתו. לגרסת הרמב"ם לעיל דכשלא נטלה תרומתו ותרם ממנו למקום אחר. אין תרומתו תרומה. ואין נ"ל לחלק בזה בין שוגג למזיד. כך נ"ל שרשן של דברים בקצרה לפי שטתו של הרמב"ם ז"ל בענין זה. והוא המכוון ג"כ במ"ש התי"ט. אלא שבלשון התי"ט נ"ל שבאו קצת דברים שלא בדקדוק ואין להאריך. המשכיל יבין מדעתו. ויעויין לעיל פ"א מ"ה: 
+<b>ומ"ש </b>כאן שיכול לעשות כל מעשרו תרומה אף על פי שאינו בזה אחר זה. וכן נמי אם היה מפריש עליו והולך שוגג תרומתו תרומה. לא דמי להא דאמרינן בעלמא כל שאינו בזא"ז אפי' בבת אחת אינו [קידושין ד' נ' ע"ב]. משום דשאני מעשר ותרומת מעשר דאיתנהו לחצאין כדאיתא בעירובין (ד"כ) [ד' נ' ע"א]: 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>כל מין תאנים וגרוגרת ודבלה א' </b>משמע נמי שתורם אפילו מן התאנים על הגרוגרת לכתחלה וכפי' הרע"ב. ומיירי בתאנים שעומדות לאכילה שאינו רוצה לייבשן ולעשותן גרוגרות. ודומיא דענבים לאכילה על צמוקים: 
+<b>אי </b>נמי בתאנים אף על גב דדעתו לעשותן דבלה וגרוגרות. אפ"ה תורמין מהן. דלא קפדינן אדבר שנגמרה מלאכתו. אלא בגורן ויקב בלבד. כדאיתא בירושלמי דאייתי הר"ש ספ"ב דלעיל. וצ"ע בהר"ש לעיל מ"ד פ"א: 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ותורמין זיתי שמן. </b>עיין בס"פ דלעיל מ"ש בס"ד: 
+<b>ולא </b>מן המבושל. עמ"ש בס"ד ריש פ' בתרא דמכילתין: 
+<b>ואם תרם מן הרע על היפה תרומתו תרומה. </b>דווקא במזיד. אבל שוגג אינה תרומה. דתרומה בטעות הוא עיין ר"פ דלקמן [פ' ג' משנה ג'] והוי איפכא מתורם מן הטמא על הטהור ועיין בר"ש: 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ונמצאת מרה.</b> דאיבעי ליה למיטעמיה. ופרשו התו' [יבמות ד' פ"ט ד"ה איבעי] כלומר יפריש על מה שהוא טועם. דבלא"ה א"א דטבל אסור לכהן עכ"ל תי"ט. ואולי משגה הוא מ"ש לכהן דמאי שיאטיה דכהן הכא. ומאי שנא כהן. ושמא כצ"ל דטבל אסור לטעום: 
+<b>ול"נ </b>דא"צ דהא קיי"ל [ברכות ד' י"ד ע"א] היושב בתענית טועם ומטעמת א"צ ברכה. ובאגדה אמרו [ילקוט שמואל סימן קי"ח] ויפדו את יונתן שאמרו מטעמת א"צ ברכה. וכן הטבל טועמו ואין בכך כלום. ועיין בי"ד סימן מ"ב ובחנם נדחק שם הרב ש"ך [ס"ק ד']. דודאי יש חילוק בין טעימה לטעימה ודוק: 
+<b>התורם חבית של יין.</b> עיקרא דמילתא הכי הוא כגון שיש לו חמשים חביות של יין וחמשים של חומץ. וכסבור כולן יין. והוציא תרומתן שתי חביות הראויות להן מן החומץ. ואח"כ נודע לו שהעשר שתרם מהן חומץ הן. אם ידוע שהיו של חומץ עד שלא תרם אינן תרומה כלל. פי' שאפילו תרומת עצמן אין בהן. ולא עשה כלום. אלא צריך לחזור ולתרום. ותורם חבית א' של יין וא' של חומץ. ותו לא: 
+<b>אם ספק תרומה. ויחזור ויתרום. </b>שמא תרומה ראשונה כתקנה היתה ומספק צריך לתרום שנית הצ"ח חביות הנותרות ומוציא תרומה הראויה להן. דהיינו דקתני לקמן כקטנה שבשתיהן. ונ"ל שמפריש השניי' מחומץ על החומץ ומיין על היין ודוק: 
+<b>והשתא </b>איכא למידק בשלמא החביות הנשארי' ניחא דמתוקני' ממה נפשך אי בראשונ' אי בשנייה. אלא תרומה ראשונה גופה היכי מיתקנא. דילמא לאו תרומה היא והויא טבל. וצריך להפריש עליה תרומה ממקום אחר. ואי איתא הו"ל לאשמועינן כה"ג: 
+<b>וקשיא </b>בין למ"ד [בבא בתרא ד' פ"ד ע"ב] טעמא דמתני' משום דחומץ ויין שני מינים הן כדפי' הרע"ב. ובין למ"ד משום דתרומה בטעות אינה תרומה. [רמב"ם פ' ה' מהל' תרומות הל' כ"ב וע"ש בכ"מ] וכיון דנתכוין לתרום יין. ועלה בידו חומץ. לכ"ע לאו כלום הוא. וכ"פ התו' והר"ש. ודיקא נמי מתני' מדקתני ונמצאת של חומץ. ולא קתני התורם חומץ. אלא ע"כ בשוגג איירי כדמפרש רע"ב גופיה ברישא: 
+<b>ודווקא </b>הכי הוא דאין תרומתו תרומה. אבל במזיד שנתכוין לחומץ תרומתו תרומה. דמין א' הוא. אע"ג דלכתחלה לא יתרום חומץ על יין. דמן הרע הוי. מיהת איפכא אפי' לכתחלה. מ"מ קשיא דכיון דהיכא דהויא של חומץ עד שלא תרם. אינה תרומה לגמרי. כי מספקא מילתא הא הויא תרומה ראשונה ספק טבל כדאמרן. ומ"ש בתי"ט בזה ב' דרכים. לא נהיר ולא צהיר. המשכיל יבין מדעתו: 
+<b>ונ"ל </b>ברור דה"ט משום דאף מאן דס"ל ב' מינין הן. לאו ב' מינין גמורין דבר תורה קאמר. אלא מדבריהם החמירו בהם כמו בב' מינין. ודווקא בידוע גזרו. ולא החמירו בספקו. וכן מ"ד משום תרומה בטעות נגעו בה. נמי לא הוי טעות גמור. אלא בב' מינין דעלמא. אבל הכא דחד מינא הוא. אע"ג דאחמירו בודאי לדונו כטעות ב' מינין. בספקו הקלו: 
+<b>זהו </b>העולה בידי דבר מחוור בטעם משנתינו כמאן דמסיק תעלא מבי כרבא. אחר שחזרתי על כל צדדין ולא מצאתי מנוח אשר ייטב לי בדרך אחר ודוק: 
+<b>הראשונה אינה מדמעת בפ"ע. </b>לפי שעיקר דימוע אינו אלא מדבריהם וקרא אסמכתא בעלמא. משו"ה הקלו בספקו. ונ"ל פשוט דארישא נמי קאי דבתורם קישות ונמצאת מרה וכו' נמי דינא הכי: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>סד"ה ונמצאת. קודם ודוק. נ"ב (ואתי שפיר נמי הא דבי"ד ססק"ח אוסר הטעימה).</small>
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>תרומת שניהם תרומה. </b>היינו דתרומת כל א' מהן חציה תרומה וחציה חולין עכ"ל הרע"ב. ומ"ש חולין ר"ל הטבולין למעשרות כפי' הר"ש: 
+<b>וצ"ל </b>שאותן ב' סאין קדשו מדומעין. ומוציא על החצאין מעשרותיהן ממקום אחר. ונותן הב' סאין לכהן. והכהן משלם לו סאה א' דמי תרומה. לפי שאינו יכול לאוכלן. כי אם בקדושת תרומה כדין מדומע: 
+<b>אם </b>תרם הראשון כשיעור. כתב הרע"ב אית דמפרשי כשיעור שתרם חברו אח"כ תרומתו תרומה דחזינן דהוה ניחא ליה עכ"ל: 
+<b>וקשיא </b>לי אהדין פירושא. אי הכי כי לא תרם הראשון כשיעור אמאי תרומת הב' תרומה. כיון דראשון גלי דעתיה דלא ניחא ליה בשיעורו דשני. מאי אולמיה דהאי מהאי: 
+<b>ויש </b>ליישב דה"פ אם לא תרם הראשון כשיעור תרומת השני תרומה. אף תרומת הב' תרומה. כלומר בהא מודים חכמים לר"ע. דתרומ' שניהם תרומה. שלא נחלקו אלא בשתרם כשיעור: 
+<b>אמנם </b>מטעם אחר נ"ל שאין הפי' הנז' עיקר. דא"כ הכי הו"ל למתני. אם תרם השני כשיעור. אין תרומתו תרומה. ואם לאו תרומתו תרומה. שכך היה הלשון נאה ומתוקן בדרך קצרה וק"ל. על כן הדין עם הרע"ב שדחאו: 
+
+Mishnah 4
+
+<b>בד"א </b>הא דפליג ר"ע לעיל. לשון הרע"ב. ונקט ר"ע וכ"ש לרבנן דר"ע תרומתו תרומה. דהא אפי' בשותף התורם שלא מדעת חברו. ס"ל דתרומתו תרומה. והוצרך להאריך בלשון. כדי ליישב לישנא דמתני' דאבל הרשה. דלרבנן מאי אבל. וזה פשוט מאד אין כדאי לכותבו. רק מפני שהרבתי"ט האריך בו בדבור שלם. לדקדק על הרע"ב והר"ש ז"ל בחנם. ולא ידעתי כוונתו שהטריח עצמו בכך שלא לצורך כלל. ודבריהם ז"ל מדוקדקים בתכלית הדיוק: 
+<b>הפועלים אין להם רשות לתרום. </b>אף על פי שהן חברים. אין אומרים מסתמא בעלים סמכא דעתייהו עלייהו. שיפרישו התרומה ויתקנו הכרי. והרי הן כמורשים. דלא אמרינן הכי בפירות יבשים שאינן מוכשרים לטומאה. שהרי לא נחשדו על התרומה. ומצוה בו יותר מבשלוחו [קידושין ד' מ"א ע"א] משו"ה אינן רשאים לתרום בלא דעתן. דודאי לא ניחא להו לבעלים. אלא לקיומי מצוה בגופייהו כך נ"ל פשוט: 
+<b>חוץ מן הדרוכות שהן מטמאין את הגת. </b>אמדינן דעתייהו דבעלים דניחא להו במאי דעבדי להפריש תרומה בטהרה. ואפי' בסתם הרי הן כעושין ברשות מטעמא דמפרש: 
+<b>ובתי"ט </b>דייק לה הכי דא"ל שהשכירן כדי להפריש. דא"כ היינו הרשה. ולא הי' צריך לדקדק כן מבבא קמייתא. דמהך גופה שמעת לה. דאל"ה מאי שנא רישא דלא. דקתני הפועלים אין להם רשות לתרום. ואי בשכרן לכך אמאי לא. ואפי' איירי בע"ה. הא בודאי שלוחי מצוה הוו. וברשות בעלמא סגי. ותו דודאי רישא נמי בפועלים חברים עסקינן וכדכתיבנא לעיל והוא פשוט וק"ל: 
+<b>הדרוכות </b>פירש הרמב"ם שהן דורכי הענבים. והוא א"כ על דרך שאמרו לקוחות מן לוקח. ודומיהן רבים בלשון חכמים. ולפ"ז הכי קאמר חוץ מן הדרוכות שיש להן רשות לתרום. לפי שהן. ר"ל בעלים מטמאין הגת. וזה דוחק לא קטן: 
+<b>ולענ"ד </b>נראה לפרש הדרוכות הענבי' הדרוכות. וכולה בבא חד מילתא הוא. וה"פ הפועלים החברים אין להם רשות לתרום מן הענבים שנמסרו להן לדורכן. ור"ל שלא יוכלו להפריש מהן כדי תרומה הראוי לכולן. ולדורכן בפ"ע (ול"ת מאי קמ"ל פשיטא דאין תורמין מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמר [פ"ק משנה י']. דלא דמי להכא דמיירי שסוף דורכן וגומר מלאכתן. וגם אינו תורם מיד רק מפריש ומסלקן לצד אחד. ואפ"ה לא שפיר דמי) ולעשותן תרומה. אלא דווקא מן הענבים שכבר דרוכות. רשאין להפריש ולתרום. וטעמא דמילתא מפני שהן מטמאין. ומעתה אי אפשר להפריש התרומה בטהרה. אם לא יפרישוה הפועלים תיכף שדרכום. אבל בעודן ענבים ולא הוכשרו. איכא למימר דניחא ליה לבע"ה לקיומי מצוה בגופיה. ולא לאפרושי ע"י שליח. כיון דאפשר. משו"ה לא הורשו עד שידעו שאי אפשר ע"י בעלים ודוק: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>סד"ה הדרוכות. אחר ודוק. נ"ב ואעפ"כ ודאי שאינן יכולין ליתנן לכל כהן שירצו. בלי רצון הבעלים. דאפילו גב מתנות. דגלי קרא הדין עם הטבח. אפ"ה טובת הנאה לבעלים.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>פיו ולבו שוים </b>עמ"ש במו"ק א"ח (סתל"ד).</small>
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>אפי' אחת אין תרומתו תרומה. </b>ז"ל התי"ט וכ"ע הר"ש דכן אם פיחת נמי אין תרומתו תרומה לפי שאם תאמר דכשיעור הוי תרומה. (ואין לשון הר"ש כך כי מה שייך כאן לומר דכשיעור להוי תרומה. הרי לא תרם כשיעור. ופשוט שהלשון מוטעה בביאורו של תי"ט. וכצ"ל ואם פיחת וכו'. שאם תאמר הוי תרומה ויוסיף כשיעור נמצא טבלו מדומע עם החולין. (או שמא צ"ל דלכשיעור הוי תרומה וק"ל) ובכך מבוארים דברי הר"ש כתקנן. אלא שאין לשונו של הר"ש צריך להוסיף עליו שהוא שנוי בקצרה ומבואר יפה מעצמו) נמצא שמקצת מתוקן ומקצת טבל מדומעין זה בזה. ור"ל כמו שפירשתי שאם תאמר שהיא תרומה. ויוסיף עליו כפי מה שפיחת. נמצא פריו חציו מתוקן וחציו בלתי מתוקן. וחולין וטבל מעורבין בו: 
+<b>ומ"מ </b>קשיא לי מה טעם לא יוסיף כדרך ששנינו למעלה עלה בידו מששים ואחד יחזור ויתרום כמו שהוא למוד. ולא אמרינן טבל וחולין מעורבין: 
+<b>ותו </b>אי אית ליה פרנסה ממקום אחר. יפריש עליה ויוציא לפי חשבון הטבל. כדתנן פ"ג דחלה [משנה ט'] גבי זיתי ניקוף וזיתי מסיק שנתערבו. ולמה הקלו כאן להפקיע התרומה מכל וכל. ואפי' זימנין דלית ליה ליטרח ולייתי טבל ממקום אחר. וליכא פסידא כולי האי. לכך צל"ע מנ"ל להר"ש דבריו הללו שהוסיף על לשון משנתינו. דלמא דווקא בנתכוין להוסיף לחוד הוא דאין תרומתו תרומה. מדלא קתני נתכוין להוסיף או לפחות כדתני רישא. 
+<b>ובדקתי </b>בחבור הרמב"ם [פ' ד' מהל' תרומות הל' ז'] והנה גם הוא ז"ל תופס בלשון משנתינו. ואין מדרכו ז"ל לסתום אלא לפרש. אלמלא היה סובר דפיחת שוה בזה להוסיף הי"ל לבארו. שאעפ"י שי"ל בדוחק דלרבותא נקט הוסיף דלא הוי תרומה וכ"ש פיחת. אבל באמת אינו כל שכן כמ"ש. ואפי' היה כ"ש. אפשר לומר כן במשנה. וא"א לומר כך ברמב"ם שאינו שותק מזה: 
+<small>משנה לחם<br><b>בבינונית </b>כלומר בעין בינונית.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ד"ה יעשנה. שתרומה ומעשר מעורבין בו. נ"ב (חולין הללו הטבולין למעשר. מעשר קרינן ליה. משום דיהיב להו ללוי כולהו בתורת מעשר נמי. ומחשב אותן במעשרות שיש לו להוציא. כדי שיחול שם תרומת מעשר. על התרומה שיוציא. ובזה מובן כל המשך הלשון).</small>
+
+Mishnah 5
+
+<b>יעשנה תרומת מעשר. </b>פירש הרע"ב ויתנהו ללוי וכו'. והלוי יתן לו חולין כנגד אותו ריבוי עכ"ל: 
+<b>ולא </b>הבינותי דברים הללו כלל מה שאמר שיתן ללוי אותו הריבוי. והלוי יעשנו ת"מ. לא ידענא היכי עביד. דהא ודאי לא מצי לאפרושי להאי יתר על עשרה לעשותו ת"מ. שהרי היתר הוא מדומע שתרומה ומעשר מעורבין בו. ואי אפשר לפטור בו מעשר טבל ממקום אחר. אלא ודאי מניחו אצל התרומה כמו שהפרישה ביחד. ולפי חשבון היתר שבו עושהו ת"מ למ"א. ונותן הכל לכהן. ולפ"ז אם תמצי לומר שאין הישראל עצמו יכול להפריש ת"מ. אלא דווקא הלוי הוא שצריך להפרישה. א"כ על כרחך צריך לזכות הלוי בכל התרומה הזאת המעורבת במעשר. על מנת שיזכה הלוי בהיתר שהוא מעשר. כדי לעשותו ת"מ: 
+<b>גם </b>מ"ש והלוי יתן לו חולין כנגד אותו ריבוי. לא ידעתי למה שהרי אותו ריבוי נעשה מעשר. שהבע"ה מוציא אותו היתר ללוי בעד המעשר שחייב לו. והלוי עושהו ת"מ. ומה מקום לומר שהלוי ישלם המעשר לבע"ה. אין אלו אלא דברי תימה. ובתי"ט מחל על זה ולא ידעתי למה. ואיכא לאוקמי נמי בישראל שירש מעשר טבל מאבי אמו לוי או בלוי עצמו. ועמ"ש לקמן פ"ה מ"א בס"ד: 
+
+Mishnah 6
+
+<b>בג' פרקים משערין את הכלכלה. </b>ז"ל הרע"ב הכלכלה הסל שמודדין בו וכו'. והוא לקוח מפי' הר"מ. וכן הבין הר"ש ז"ל דבמה שמודד בה מעשרותיו מיירי: 
+<b>והרבה </b>טרחתי. ולא נתיישבו לי דבריהם ז"ל להעמיד על פיהם לשון המשנה על בוריו. אם שלשת לשונות הר"ש ז"ל לא נתחוורו לי ולא ירדתי לסוף כוונתם באמת. מלבד שנכולן יקשה מה ענין שיעור הכלכלה לכך והמשכיל יבין. ואע"פ שלשונו הג' קרוב למ"ש הר"מ ז"ל. דבג"פ הללו מתחלפים הפירות לטוב ולרע מפני לחות ויבשות. ונמצא הדבר תלוי בשיעור הכלכלה. שלא יגרע ולא יוסיף. 
+<b>מ"מ </b>אינו דומה פי' הר"ש לפירושו של הר"מ. של הר"מ אין כאן רע ויפה. ואפי' לכתחלה יכול לתרום מזה על זה. רק שידע כמה הן חלוקים בשיעורן המתחלף לפי הפרקים הללו. ולפיהן יוסיף או יגרע. אם תורם מא' על חברו. וזה רשאי לעשותו לכתחלה. אחר שישער הכלכלה. משא"כ להר"ש ז"ל. שאינו רשאי להפריש מזה על זה. אם אינו מן היפה. למה הוזכר שיעור זה איני יודע מה טיבו לגמרי: 
+<b>ומכאן </b>שלא יפה כתב בתי"ט במ"ש לאשמעינן דלא יפריש במדה בזמן א' על זמן אחר היפה ממנו. עכ"ל. שדברים הללו מגיעים למ"ש הר"ש. ולא עפ"ד של הרע"ב שהלך לו בדרך הר"מ ז"ל. שלשטתו הדבר ברור שאין כאן קפידא בכך. אלא בשיעור לבדו שיהא מכוון כנזכר: 
+<b>ואם </b>פירושו של הר"מ אעפ"י שיש קצת טעם בדבריו. אינו ברור כל צרכו. שאם היא המדה שמודדין בה. תכיל מה שתכיל. מאחר שהוא מוציא המעשרות במדה. וכל פעם הוא ממלא את הכלכלה עד פיה. מה בכך אם מכילה פ"א יותר או פחות. הלא שנינו המודד משובח מן המונה [פ' ד' משנה ו']: 
+<b>וע"ק </b>מאי משערין דמשמע באומד לייתי כיילא וליכיילינהו או למנינהו וליחזי כמה מחזקת: 
+<b>וקשיא </b>נמי לכולהו הא דתנן המונה משובח מן האומד כיון דבת"מ עסקינן. הא ודאי מדידה בעיא. ועמ"ש הר"ש לעיל פרק א' והאריך בדוחקים: 
+<b>ולע"ד </b>נראה לפרש דהך כלכלה אינה מדה שמודד בה. אלא היא כלי עשוי ללקיטת תאנים. כדתנן פ"ב דמעשרות [משנה ד'] כלכלת תאנים שתרמה. שכן דרך תאנים לכונסן בכלכלה: 
+<b>והכא </b>במאי עסקינן בתרומה גדולה. (דכולה פרקין מנה איירי. ת"מ מאן דכר שמה ומאי בעיא הכא) שניטלת באומד. ובעיא שיעור במחשבה. כדי לתרום בעין יפה. או בינונית. וקתני רישא בג"פ הללו משערין את הכלכלה. דאע"ג דאמדוה בפ"א. וחשבוה שמחזקת נ' סאין בבכורו'. והגיע פרק הסייפות. אין אומרין יפריש עליה באומד סאה תרומה. לפי שבאותו פרק מחזקת הכלכלה יותר מתחלת הקיץ ואמצעו. ולכך צריך לשערה מחדש כדי לידע שיעורה באומד. לתרום לפי חשבון המשוער בה: 
+<b>וקתני </b>סיפא דהמונה את הכלכלה לידע כמה היא מחזקת. משובח מהמעשר באומד דרישא. והמודד משובח ממנו. שאע"פ שהתרומה אינה ניטלת אלא באומד. מ"מ אינו דומה אומד א' לשני אומדים. ר"ל שהכרי או הכלכלה הם בלתי מדודים. רק אמודים במחשבה. וכן להוציא תרומתן ע"פ האומדנא א' מחמשים זה קשה ביותר. והיינו דתנן ריש מכילתין [משנה ז'] אבל תורם הוא את השקול ואת המנוי וכו' דהיינו הך. וקמ"ל השתא דהכי עדיף טפי: 
+<b>ובהכי </b>אתיא נמי שפיר ההיא דתנן [פ' א' אבות משנה ט"ז] אל תרבה לעשר אומדות דלא מיתוקמא להו כלל. ולפמ"ש ניחא טובא והוא פירוש משובח בלי ספק ודוק: 
+<small>משנה לחם<br><b>שם. </b>אין אומרין יפריש עליה. נ"ב (ממקום אחר. אף מן הבכורות).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>לתרום. נ"ב (מפירות לחים של עת ההיא. לפי ערך. ודוק).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>משלשתן </b>עתי"ט בשם הירושלמי תפתר בשלשתן.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>זה </b>אמנם ע"ד לשון מקרא. ממחרת. מפי עוללים והדומים.</small>
+
+Mishnah 7
+
+<b>עולה בא' ומאה. </b>מ"ש בתי"ט כאן דמיירי אפי' כשעדיין ביד ישראל אע"ג דיכול להשאל עליה. וממילא ש"מ דס"ל ז"ל דאפי' מחמת התערובת נשאל עליה. והדרא לטיבלה. דבר ה' בפיו אמת ודלא כמ"ש בט"ז בי"ד סימן שכ"ג [ס"ק ב']: 
+<b>וצ"ל </b>דסתם מתני' כרבנן דפליגי עליה דר"י וס"ל מין במינו בטל. דאי לר"י תמה על עצמך היאך תרומה עולה בא' ומאה דבין למ"ד אליביה (מנחות דכ"ג) בתר מבטל אזלינן ובין למ"ד בתר בטל אזלינן. הא הוי ליה מין במינו. שהרי בעודה לתרומה ביד בעלים איתא בשאלה והדרה לטבלה. אפשר לתרומה להיות חולין ולחולין להיות תרומה ואין מבטלין זה את זה זה אחר זה: 
+<b>ומ"מ </b>אפשר נמי לאוקמי אליבא דר"י. וכגון שהתרומה היא עדיין ביד בעלים. ונפלה לתוך חולין מתוקנים אחרים. שכבר באה תרומתן ליד כהן [נדרים ד' נ"ט ע"א]: 
+<small>משנה לחם<br><b>ד"ה </b>תאנים סוף פיסקא ראשונה. וכו'. נ"ב (והא דק"ל לתי"ט שאין מבטלין איסור. נ"ל דלק"מ. דהכי קאמרינן אילו רצה עירבן מתחלה. כי אין מקפיד על עירובן. שהכל מין אחד (וכי הא דתנן כל מין תאנים אחד ותורם מזה על זה) לפיכך רואין אותן כאילו מעורבין הן. כי לכך הן עומדין. וכל העומד להתערב. כמעורב דמי. ואפילו שתי מגורות מעלות זו את זו מה"ט. וגם בדמוע הקלו).</small>
+
+Mishnah 8
+
+<b>תאנים שחורות מעלות את הלבנות. </b>פירש הרע"ב (והוא מהר"ש) שאם היה רוצה היה דורסן ומערבן וכו': 
+<b>וא"ת </b>הא ניחא בעגולים ומלבנים ועיגולים גדולים וקטנים איכא למימר הכי. דאם דורסן ומפרידן מתערבין היטב ושוב אינן ניכרים. אבל בשחורות ולבנות מי שייך למימר הכי. דמאי מהני אם דורסן ביחד. אפ"ה מינכרי: 
+<b>ונ"ל </b>דמ"מ איתיה להך טעמא דכשמערבן ביחד עד שקשין לבור ולהפרידן זה מזה. חשיבי כאין ניכרין ומסייעין לבטל. דומיא דריש פ"ב דכלאים [פרק ט' משנה א'] ודוק: 
+<small>משנה לחם<br><b>מעלין את הקטנים</b> ע"פ רע"ב. וכתב הר"ש זו קולא יתרה. ר"ל מפני שניכרות הככרות הגדולות בין הקטנות. וזה אינו כל כך חדוש. שהרי יש כאן מאה במנין. ויותר ממאה במשקל. <b>אבל</b> היה לו לתפוס קולא יותר גדולה. והיינו איפכא. ר"ל שנפל גדול בתוכן. דאע"ג דאין כאן אחד ממאה במשקל. מספיק המנין. והכי איתא בירושלמי גדולים מעלים הקטנים במשקל. וקטנים את הגדולים במנין. <b>ועיין</b> פירוש הר"מ דאסברה לעולם במשקל מאה. ולא היה צריך לכך. והוה ליה נמי לאשמועין רבותא אף בפחות. ודוק.</small>
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>ובזו </b>ר"א מקל. לשון הר"ש צריך טעם בין לר"א בין לר"י מ"ש לבנות ושחורות גדולות וקטנות מתחתונות לעליונות. והביא בתוספת יו"ט משם התו' [זבחים דף ע"ג ע"א ד"ה והתחתונות] דלא דמו דשחורות אינן ראוין להיות בספק דימוע דלבנות שלעולם השחורות ניכרות: 
+<b>וזה </b>עולה ליישב דברי ר"א בשנותו את טעמו דמחמיר לעיל. איכא למימר הכי משום דהני דלעיל לא דמו להדדי לגמרי אינן ראוין לבטל. משא"כ כאן שהן דומין משו"ה מקל הכא. ואכתי לר"י קשיא השתא טפי דאי מקל התם כ"ש הכא: 
+<b>ונ"ל </b>בס"ד טעם נכון מאד לחילוף שטתו של ר"י. דהא דמחמיר לעיל משום דהוי הפסד מרובה שאם אתה אומר לא יסייעו לבטל. נמצא כל הלבנות מדומעין. שאפי' תשעים לבנות הן ועשרה שחורות כולן נאסרות. ולהפסד מרובה חששו. משא"כ כאן שאין נאסרין אלא הפומין בלבד שאפשר לקופאן ולהפרישן. ולא שכיח כילי האי הפסד גדול כמו בתאיני כלכלות ועיגולים. שאם אינן מבטלין זא"ז כולן נאסרין וזה ודאי הפסד גדול ודבר מצוי לכך הקלו בו: 
+
+Mishnah 11
+
+<b>אם יש בקפוי מאה סאה.</b> פירשו המפרשים עם מה שתחתיו. ולא הוצרכו לומר כן מחמת ר"א ששטתו מוחלפת כאן. ממה ששנינו במשנה הקודמת שסובר התחתונות מעלות את העליונות כדאיתא בירושלמי. דודאי נוכל לתרץ אליבא דר"א דלא דמי דשאני בבא דרישא דהעליון בלתי ידוע. משא"כ בהך בבא דהעליון ידוע וניכר. פשיטא שאין הדעת נותן שיסייעו תחתונות לבטל העליון. שהרי הוא כמופרש ועומד בפ"ע. ולא שייך ביה ביטול ע"י התחתונות כלל. אלא העיקר משום דלא ליקשי לן דר"י דמ"ט לא תעלה אם יש בקפוי מאה. משו"ה קמפרשי לה למתניתין כדאמרן דוק: 
+<b>ולענ"ד </b>פירושם דוחק גדול ויותר נ"ל לפרש כמשמעו. והיינו טעמיה דר"י דס"ל לא תעלה. משום דס"ל דאפשר להקפיא הסאה שנפלה ומה שנתערב עמו למעלה כי מעט הוא ע"פ הרוב. ואי אפשר בשום פנים להתערב כל כך עד שיעלה באחד ומאה. א"כ מה שמרבה בקפוי כדי לבטלן במתכוין ובמזיד הוא עושה וקופה יותר מהראוי לו. ואין מבטלין לכתחלה. ולכן לעולם לא יתבטל בקפויו כנ"ל נכון ודוק: 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ירקבו. </b>כתב הרע"ב והא דלא תנן ידלקו וכו'. אטמאין הוא דקשיא לי' הכי. דאטהורין לק"מ דתרומה טהורה אסורה בהדלקה. והסאה שנפלה בטלה ברוב דבר תורה. לכן ודאי אסור להפסידה בידים [עיין רש"י סוכה דף ל"ה ע"ב]: 
+<b>ואם למעשר ראשון. </b>ז"ל התי"ט ומש"ע הרע"ב יבקש מן הלוי שיחליפם לא הבינותי וכו'. מ"מ הכא אין צריך לכך וגם אינו רשאי להחליף דהא הכא במעש' ראשון מחוייב לתתו ללוי משא"כ לעיל דהן חולין הטבולין למעשר: 
+<b>עיין </b>מ"ש לעיל מ"ה פ"ד דודאי דברי הרע"ב שם תמוהין מאד לפי פשטן. ומאי שנא התם דלא מחוייב לתתו. הא ודאי מחוייב ומחוייב הוא. שהרי באמת נותנו ללוי בעד מעשר. והלוי עושהו ת"מ. ואם לא היה לו דין מעשר לא יוכל הלוי לעשותו ת"מ וזה פשוט מאד. לכן לא אוכל לרדת לסוף דעת הרבתי"ט בזה מהו הענין המחלק בין הנושאים הללו. דלעיל ניחא ליה והכא קא קשיא לי': 
+<b>ועל </b>כן הנראה בעיני ביישוב דברי הרע"ב שבלי ספק לא טעה בכך. ודבריו דלעיל ודהכא אחת הן. והיכי דמי כגון שהטבל והמעשר גם היא של הלוי עצמו משדהו. או בישראל שירש מאבי אמו לוי טבל ומעשרות בהכי קמיירי התם והכא: 
+<b>וההיא </b>דלעיל מיירי כה"ג דהמעשר הוא של בעלים בן לוי המפריש התרומה ומרבה בשיעורה. עד"מ שיש לו מאה סאין של טבל. והפריש י"א סאין לתרומה. נמצא בתרומתו זו סאה א' של חולין הטבולין למעשר. והוא אין לו מעשר טבל אחר שיוכל לעשותו ת"מ עליו. כיצד עושה הולך אצל לוי חבירו שיש לו מעשר טבל. ומזכה לו כל התרומה ההיא. כדי שיזכה גם בסאה היתרה. שהיא עולה לו לבע"ה למעשרו. והוא שלו. לכן הלוי מחליף לו אותה יתר במעשר. מתוקן או בחולין מתוקנים שנותן לו בעדו: 
+<b>וכן </b>כאן בלוי שהמעשרות שלו או שהורישן לבן בתו עסקינן. שמפריש תרומה מן המעשרו' והן שלו. וקמ"ל תקנתא למי שא"ל טבל אחר דהולך אצל לו שיש לו מעשר טבל. ומחליף לו זה המעשר המדומע (שיכול לעשותו ת"מ) בחולין דהיינו חולין מתוקנים או מעשר מתוקן דהיינו הך. ובזה מתיישבים דברי הרע"ב היטב למעלה ובכאן. ואע"ג דנקט הרע"ב חולין לאו דווקא הוא. דה"ה למעשר ומשום שהכל א' לא קפיד בהכי. ותו דמעשר לגבי תרומה נמי חולין קרי להו וכדבעינן למימר בסמוך בס"ד: 
+<b>מעתה </b>דברי הרע"ב מובנים ומכוונים היטב. אע"פ שעדיין צריך לתקן לשונו באומרו בסתם שיחליפם לו בחולין. משמע דכולהו מחליף בחולין והא ודאי לא סגי דלא יהיב הת"מ לכהן דהא מיירי במעשר טבל. וצ"ל דלאו דווקא קאמר. אלא סתמא דמילתא בחולין הראוין לו לפי חשבון מעשר מתוקן שבו משתעי. אי נמי אפשר לאוקמי נמי ביורש מכהן ודוק: 
+<b>ואם טמאין היו אותן החולין.</b> כ' בתי"ט דלגיר' זו קשיא אמאי נקט חולין לחוד. ואי משום הא לק"מ לענ"ד דגם המעשר נקרא כאן חולין. בערך התרומה המעורבת בהן שעושה אותן דימוע. ושנה התנא דרך קצרה שכולל הכל בסוג א'. ויתכן שם חולין למעשר בבחינת התרומה. לפי שכולן חולין אצלה שכן מחפ"ז דחמירי טפי. דכוותה אשכחן דקרי לתרומה חול אצל קדשים בגמ' דריש האיש מקדש. ובזה יש מקום לגירסא הישנה ואין צורך למחוק הספרים: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>דבר תורה. והויא לה כטהורה. ע"ל מ"ב. ופרק ב' דערלה לכן כו'.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<small>משנה לחם<br><b>תירום ותשרף</b> ערע"ב<b> ואינו</b> מוכרח. אלא חלופי גרסאות הן. כמ"ש בתו' והר"ש. ולפי זאת הגרסא דבני מערבא. ודאי אתי שפיר כפשוטו דקמ"ל שיש לו לכהן להנות ממנו להסיק תחת תבשילו. וניחא נמי דצריך להרים. וא"צ לדחוק כלל.</small>
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>אם ידוע. </b>מ"ש התי"ט בד"ז הוא מהירו ועיין בהר"ש: 
+<b>אם שוגג מותר. </b>עיין בי"ד סי' צ"ט [סעיף ה' ברמ"א] אם אפי' כשנודע התערובת קודם שנפל התוספת מותר כמו כן. או דווקא בשנפל בהעלם א' יע"ש: 
+<small>משנה לחם<br><b>בתי"ט </b>ד"ה. כך פחתה תרומה. ציון הלז טעות הוא. וצ"ל ואם ידוע כו' מותר.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>סד"ה אם ידוע (ועיין בפיר"ש) נ"ב ומכללא קאמר לה הרב תי"ט מ"ש לתרוצי רישא. <b>אבל</b> לא ברירא לי כולי האי. דהא על כרחך לאו היינו טעמא דמתניתין. דאי הכי. מאי איריא דתני רישא כשם שפחתו חולין כך פחתה תרומה. תיפוק ליה בלא"ה נמי. אפילו לא פחתה תרומה מחמת פסולת. ופחתו חולין בלבד. מחמת פסולתן המרובה. הא ודאי דמותר. לפי שטנופת חולין מצטרפת. משא"כ בתרומה. והרי החולין מאה כשהיו. והתרומה אף אם לא פחתה. הרי לא הותירה. ובודאי לא סגי דלא פחתה נמי מידי. דלא אפשר בלי פסולת. והוא אינו מצטרף לאסור. אלא אדרבה להתיר מצטרף ג"כ. לפי פירוש הירו'. <b>אלא</b> לאו ביפות ועומדות על שעורן הראשון מיירי והכא במאי עסקינן ביפות. והותירו על מדתן שקודם טחינה. כגון שלאחר טחינה סאה מוציאה קמח מרובה. ועמדה על סאה או יותר. מלבד פסולתה. <b>דיקא</b> נמי. דהא דכוותה בסתמא. דלא ידעינן דחטי חולין יפות יותר. אמרינן כי הדדי נינהו. וכשם שהותירו חולין. הותירה תרומה ואסור. ואע"ג דמיהת בציר ליה שיעורא דפסולת. <b>והשתא </b>אפילו ידעינן ודאי דשוין הן. מ"מ לא סגי דלא הותירו חולין פורתא. ואמאי פסקה תנא למילתיה דמסתמא לעולם אסור. הא אי אפשר דלא שבחו חולין במדתן אחר טחינתן. אף בשוין חטי תרומה להן. מ"מ הפסולת מצטרף לחולין. ולא לתרומה. <b>אלא</b> מאי אית לך למימר לאו היינו טעמא דמתניתין. ובהדי פלוגתא לא מחית נפשיה. ודילמא ספוקי מספקא ליה. אי פסולת דתרומה שאני מדחולין. ומשו"ה לא אשכח היתירא בסתמא. עד שיוודע שחטי חולין מתרבות במדה לאחר הטחינה. יותר משל תרומה. אם קמח בערך קמח. ואם קמח ופסולת מעורבין. בערך תערובת הנטחן האחר. שזה מותיר על שעורו הראשון. וזה עומד. אז מותר (ובסתם אומרים שוים הם. כמות זה הטחון. כמות זה). <b>וכה"ג </b>דידוע שחטי תרומה יפות ומותירות ודאי. פשיטא דאסור. לאו ק"ו הוא. אם אמרו להקל. לא יאמרו להחמיר. הילכך לא אצטריך למתני ברישא. אם ידוע שחטין של תרומה יפות. זה פשוט בעיני. <b>ואף</b> לפי דברי בתי"ט. מי ליכא לאשכוחי יפות לאחר טחינה. מלבד חסרון הפסולת. וליתנייה. אלא ודאי כדשנינן. דלא צריך לאשמועינן כה"ג ברישא. מידי דאתי בק"ו.</small>
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אינו משלם תרומה. </b>ז"ל הרע"ב שהתרומה לכהן ותשלומי מה שאכל הם חוב עליו ואינו יכול לפרוע חובו ממקום אחר. והוא לקוח מפירושו של הר"מ ז"ל: 
+<b>ואני </b>תמיה על זה מה צורך לדרוש טעם זה למצוה זו. ונפיק מנה חורבא לפי דבריו בירש אדם מאבי אמו כהן תרומה ואכלה בשוגג. שדינו שמשלם לכהן חבר חולין. ואותו כהן מחזיר לו דמי תרומה שדמיה פחותין מן החולין [תוספתא פ' ז' דתרומות הל' ז']. ואם נלך אחר טעמו של הרב לא יצטרך זה לשנם לכהן כ"א חומש בלבד. שהרי התרומה שלו היא. ועכ"פ לפ"ד יוכל זה לשלם אותו היתרון מה שהחולין דמיהן יקרים ושוים יותר מהתרומה. אפילו בתרומה שבידו שירשה מאבי אמו והיא שנו כשאר נכסיו שיוכל לפרוע בהן חובו. וזה ודאי אינו כי גזרת הכתוב היא לשלם דווקא חולין והן נעשין תרומה [פ' ו' משנה ו']. וגם אינו יכול לפרוע חוב זה בדמים אלא דוקא בפירות. שיעשו תרומה: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>סד"ה הוא משלם ע"ב סוף פיסקא אבל אליבא דרבנן אצ"ל כן. ואינו משלם אלא דמיה בלבד ע"כ. נ"ב <b>ובהא</b> ניחא מאי דהוי תמיהא לי טובא. לפום מאי דסא"ד. אדרבנן קפריך והלא כבר אכלו. <b>ומאי </b>קושיא. הלא אכילה משלו הוא חייב להם. והוא האכילן משל אחר. באופן שהן צריכין לשלם מה שאכלו. וכי אינן חוזרין על בעה"ב. ומוציאין ממנו הדמים. <b>הגע</b> בעצמך שגזל והאכיל. האם אינו משלם. היכא דליכא לאשתלומי מן האוכל עצמו. <b>והכא</b> נמי. אע"ג דהאוכל עצמו חייב לשלם. מ"מ ודאי שעושה דין עם בעה"ב. שהאכילו דבר שאינו שלו. וצריך לשלם. והלה כבר קבל עליו שלא יצטרכו לקנות מזונותן. א"כ מה זו קושיא של כלום. אלא ודאי קושטא דמילתא כדאמינא. ולרבנן לק"מ. <b>אלא</b> לר"מ בלבד מקשי. אכילה בלבד הוא שהיה חייב להן. בין תהיה חולין או תרומה. והלא אכלו. מאי אכפת להו מה אכלו. ולמה יצטרך הוא לשלם חולין שדמיהן יקרים. והוא לא נהנה. ואין עליו לשלם רק תרומה. בין אי אזלינן בתר היזק התרומה בלי הנאה. בין כי אזלינן בתר חיוב אכילה המוטלת עליו להאכיל פועליו. שיכול ליתן להם מה שדמיו פחותין. א"כ מה שנהנו מן התרומה. וגרמו להן תשלומי חולין היקרים. עליהן לשלם מותר זה. כי אע"פ שגרם להם. גרמא בעלמא הוא. ומיפטר. <b>ומשני</b> משום דאינה חשובה אכילה לגמרי. מטעמא דקאמר. <b>וזה</b> ברור מאד בס"ד. דוק ותשכח מרגניתא ותבין שדברינו בספרינו זה קצרים וברורים. מועט מחזיק את המרובה. מעטי כמות ורבי איכות. ואם הם נעלמים מחלושי הראות שעיניהם רכות. ומאירים הם לעינים זכות.</small>
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>הוא משלם את הקרן. </b>דמי תרומה כ"פ הרע"ב. וזה דבר תימה בעיני כי היאך א"כ יתקיים המקרא ונתן לכהן את הקודש. שגזרת הכתוב היא דווקא דבר הראוי להיות קודש [פ' ו' משנה ו']. ואין לומר שהפועלים יתנו היתרון ששוין החולין יותר. דהא בדברי ר"מ לא אתפרש אלא חומש לפועלים: 
+<b>ושוב </b>עיינתי בפירוש הר"ש ונראה שדעתו לפרש ע"פ הירו' שגם ר"מ סובר דבע"ה שמשלם הקרן. ר"ל חולין מתוקנים והוא הנכון. דודאי לא סגי בלא"ה כנז'. והכי דייקא נמי מתני' דרישא דומיא דסיפא. ועל כרחך משלמין הקרן דקאמרי רבנן בחולין מתוקנין כדינו מיירי. הכי נמי משלם הקרן דר"מ דכוותה: 
+<b>והיינו </b>דאיכא בינייהו דלר"מ בע"ה חייב לטפל עצמו בתשלומין לקנות או ליתן משלו החולין שצריכין לשלם. ולרבנן אפועלים רמי. ובע"ה מצי למיפטר נפשיה בדמים. שנותן להם דמי חולין הראוין לתשלומיהן והם מטפלים לקנותן: 
+<b>ולענ"ד </b>דאיכא תו בינייהו ואיפכא מדעת הרע"ב. אלא לר"מ ודאי בע"ה משלם כל הקרן חולין מתוקנים. כדקאמר הוא משלם את הקרן סתמא. ולרבנן לא מיבעי ליה לשלומי אלא דמי סעודתן בלבד שהיתה של תרומה. ואינו משלם כ"א מה שהזיק בלבד: 
+<b>והא </b>דפריך בירו' והרי אכלו ומשני נפשו של אדם חותה בטבלים. אליבא דר"מ איתמר דס"ל בע"ה משלם כל הקרן. וקשיא ליה אמאי והלא לא נתחייב להן כי אם אכילה. והרי האכילן. והוכרח לתרץ נפשו של אדם חותה. אבל אליבא דרבנן אין צורך לומר כן דלטעמייהו דרבנן (לפום מאי דפרישנא) הכי נמי דסגי במה שהאכילן תרומה ואינו משלם אלא דמיה בלבד: 
+
+Mishnah 4
+
+<b>אכלה. </b>בשוגג: 
+<b>וקרן דמי תרומה. </b>לשון רש"י בבא מציעא ד' נ"ד כלומר מעות כמו שנמכרת תרומה בשוק. וכתב התי"ט ע"ז דאילו שיווי התרומה קרן וחומש דמשלם מן החולין נמי בשיווי התרומה משלם עכ"ל: 
+<b>המובן </b>ממנו אצלי ר"ל כשאמרו שמשלם קרן וחומש מן החולין. אינו משלם כ"א לפי שיווי התרומה כפי מה ששוה התרומה שאכל. שדמיה פחותין מחולין שכמותה במדתה. וזה השיווי משלם בפירות חולין שמתמעטת מדתן. לפי מה שדמיהן יקרים ביותר. ונ"ל שיצא לו זה ממה שאמרו לפי דמים משלם פסחים ל"ב ע"א. דש"מ דאף השוגג אינו משלם אלא דמי שוויה. אעפ"י שמשלם בפירות חולין מגזרת הכתוב: 
+<b>ותמיהני </b>על זה מי הכריחו לכך ואיזה משמעות מצא בלשונו של רש"י הנ"ל. שלא נתכוין רק לפרש הלשון של דמי תרומה שהכוונה שיוכל לשלם במעות מה ששוה התרומה בשוק. משא"כ בקרן וחומש שאינו משתלם אלא בפירות. וגם צריך לשלם כפי שיווי חולין באותה מדה פירות שאכל תרומה. ר"ל שחושבין אותן הפירות שאכל כאילו הן חולין. ולפי שיוויין ישלם בפירות חולין אחרים. ובהדי פלוגתא דתנאי אי לפי מדה משלם או לפי דמים למה ליה. שהרי מחלוקת זו עדיין במקומה עומדת גם אצל הר"מ והר"א ז"ל [פ' י' מהל' תרומות הל' כ"ו]. ומ"ט קפסיק כחד מנייהו. ושקל תנאי מעלמא. בלי שום סעד וסמך מדברי רש"י ז"ל: 
+<b>ועוד </b>נראה בעיני שאין זה ענין למ"ש לפי דמים משלם. דבהא כ"ע מודו דלפי מדה משלם. דהיינו שרואין המדה שאכל כאילו היו פירות חולין. ועיקר התשלומין במדה פירות כיוצא בהן של חולין. אלא שלדברי ר"א יכול לשלם במין אחר ששמין אותו מין כמה שוה במדה שאכל. ומשלם כנגדה פירות אחרים. ולדברי ר"ע אין משלמין אלא ממין על מינו. וגריוא אכל גריוא משלם. ולא נחלק מי שאומר לפי דמים משלם אלא היכא דמעיקרא שוויא זוזא ולבסוף ד' דלא בעי לשלומי אלא לפי דמים. בזוזא אכל בזוזא משלם: 
+<b>מיהא </b>בדהוי שווי זוזא. בחולין משערינן. דכה"ג הוא דמיפטר בשיעור זוזא. אבל אי הוה מעיקרא שוי טפי מזוזא בחולין. אף על גב דהתרומה לא היתה שוה אלא זוזא. בהא ליכא מאן דפליג דחייב לשלם כפי שיווי חולין באותו שיעור בעת שאכל כך נ"ל ברור וכ"ש שצ"ל כן אליבא דר"ע אע"ג דס"ל נמי לפי דמים משלם. דוק היטב בסוגיא דפרק כ"ש [דף ל"ב ע"ב] ובפרקין ותשכח: 
+
+Mishnah 5
+
+<b>מן </b>הלקט. כתב הרע"ב ול"ד לחולין מתוקנים דהיו ראוין להיות קודש קודם שנתקנו כו' וק' דבר"פ משמע דדבר הראוי להיות קודש. היינו שעכשיו הוא ראוי להיות קודש ועוד דקודם שנתקנו אינן ראוים להיות קודש שאין משלם חובו בטבלים עכ"ל תי"ט. 
+<b>ולא </b>ידענא מאי קאמר דהיכי משמע ליה לעיל דבעינן שיהא עכשיו ראוי להיות קודש. ותמה על עצמך וכי חולין ראוין להיות קודש עכשיו אחר שנתקנו. אלא ה"פ שיתן דבר שהיה ראוי להיות קודש. דהיינו ע"כ חולין. שהיו ראוין לכך קודם שנתקנו. ואראוין בלבד קפיד קרא. משא"כ תרומה שהיא קודש ממש בפועל. ולא מיקריא ראוי. ולטבל ודאי לא אתי קרא דלא מסתבר לאוקמי בהכי דלמצי למיפטר חובו בטבלים: 
+<b>הא </b>ע"כ לא מיתוקם אלא בחולין מתוקנים דקרינן בהו שהיו ראוין ליעשות קודש. ומנה שמעינן נמי ממילא דבעינן מידי דאית ביה זיקת תרומה ומעשרות. לאפוקי הני דמתני' דלא שייך למימר בהו שהיו ראוין להיות קודש: 
+<b>ובמ"כ </b>טעה בהבנת לשון הרע"ב במ"ש דהיו ראוין להיות קודש קודם שנתקנו. כסבור הרב תי"ט שהכוונה בקודש של תשלומי תרומה. כלומר שהיו ראוין לשלם מהן תרומה שאכל. ובכך היו נעשין קודש. דמשו"ה קשיא ליה והלא קודם שנתקנו טבלים היו. ואינן ראוים לשלם חובו בהן. ושיבוש הוא. שלא נתכוין הרע"ב כ"א לומר שהיו ראוין ליעשות קודש. ליתפס בתרומת עצמן. ע"י שהיה בהן זיקת תרומה. וכל עוד שלא נתקנו. היו הן ראוין לחול עליהן שם תרומה. כמו שחלה על חלק אחר מאותן הפירות. שהרי מעורבין היו. וכל פירות הכרי או הכלכלה של טבלים שוין בזה קודם שנתקנו. שכולן ראוין שתחול עליהם התרומה המעורבת בהן. וזה פשוט מאד כמעט לא ניתן לכתבו: 
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>בפיסקא ולא ידענא. ותמה על עצמך כו' עכשיו אחר שנתקנו. נ"ב אם לא מגזרת הכתוב כאן. שיהיו התשלומין נעשין תרומה. מ"מ לא היו ראוין ועומדין לכך. ואם מפני גזרת הכתוב תקראם ראוים. א"כ ישלם בכל דבר שירצה (ואף בתרומה עצמה) וכל מה שיתן. יחזור להיות קודש. ומנ"ל למעוטי מידי. אלא ע"כ אמידי דחזי לקודש בלא"ה. הוא דקפיד דליקדיש האידנא. זה פשוט מאד וברור לכל משכיל. <b>ואין</b> להאשים מי שלא עמד על דעתי בזה. כי לא ידע דרך עמדי. ואינו בקי במעשי ידי. ישתבח ויתפאר המלמדנו להועיל ומלמד ידי לקרבה אל המלאכה הוא מלמדי. יתברך שמו נצח הוא אלהי חסדי.</small>
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>משלם את הקרן. </b>הכא ודאי לא משלם אלא דמי תרומה: 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>והשני נוהג בה כתרומה </b>אע"ג דאתאכלא קמייתא. ולא מיבעיא היכא דקיימן תרווייהו. דנוהג בהן כתרומה בשתיהן. ואף ר"י מודה בהא. ולא פליג אלא אחיוב חלה. אבל שמירה בטהרה מיהא בעי. בין הוי ליה ספק. בין דמוע גמור. לעולם שתיהן נוהג בהן כתרומה. ורבותא קמ"ל. אע"ג דאיכא למתלי דשל תרומה כבר אכלה.</small>
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>לילי שבת. </b>הביא בתי"ט בשם רש"ל שהוא כמו ליל אלא שהוא דבוק. וע"ז כתב הוא ז"ל ול"נ שהכוונה בלילי כלומר כל לילות עכ"ל. ור"ל לילות דעלמא כל לילה של כל י"ט דחג כמו כאן שר"ל בלילי שבת לילות של כל שבתות השנה. והוא ע"ד נשים דעלמא שהיא סוגיא ידועה בלשון המשנה (עמ"ש רפ"ק דחגיגה): 
+<b>ואע"פ </b>שאין לי ספק בדבר שהדין עם הרב תי"ט ז"ל בזה שהמלה היא מלשון רבים דבוק. ולא כדעת מהרש"ל שאין זה דרך דבקות היחיד בלה"ק. כי אם בארמי והמשנה לשונה לה"ק ולא תרגום. מ"מ אין דעתי נוחה במ"ש הרב תי"ט שהכוונה שם בסוכה היא ע"ד הנז'. ועם שנודה לו כאן שאצל שבת יתכן לומר כך. משום דטובא איכא בשתא. אבל י"ט פ"א בשנה הוא ולא יכין לדבר כן. והוא שהכריח לרש"ל ליכנס בדוחק הנ"ל לפרשו לשון יחיד. דמשמע ליה דלא שייך התם לשון רבים דעלמא כדאמרינן בעלמא: 
+<b>אמנם </b>לענ"ד א"צ לדחוק דודאי הוא לשון רבים דבקיי גמור. ושפיר שייך גבי י"ט נמי. ומשום דקאי אתרי לילות די"ט ראשון. דתרווייהו חובה השתא דעבדינן ספיקא דיומא. דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. ועל שניהם אמר ר"א מי שלא אכל בהם שחייב להשלים [סוכה ד' כ"ז ע"א]. ויש לו להשלי' כמו כן בשני לילי י"ט האחרון דכוותה. דתרווייהו שוין לענין זה משום ספיקא דיומא (ומה שנזכר בדברי רש"ל לילי י"ט האחרון דפ' לולב וערבה לא ידעתי מקומו איה נשנה שם כלשון הזה. ונ"ל ט"ס ונתכוין על זה הלילי י"ט האחרון שזכרנו השנוי שם באותה משנה הנז' בפ"ב דסוכה) ופירוש זה נ"ל נכון: 
+<b>ומש"ע </b>בתי"ט במהדורא והביא ההיא דריש פסחים [ד' ב' ע"א]. לענ"ד אין משם ראיה כלל לפי ששם הוא לשון גמרא תרגום. ויגיד עליו רעו מלת נגהי שאינו דומה בזה ללה"ק בלי ספק. ואין ללמוד ממנו ללשון המשנה כנז'. ואולי גם הניקוד ישתנה שם בלמ"ד השנה לחיר"ק. ואפי' נניח שגם שם הוא לשון התלמוד כלשון משנה. (מה שאינו באמת) אף אנו נאמר שגם הוא לשון רבים דבוק כמו בכל המקומות שזכר: 
+<b>ואע"פ </b>שהתלמוד קיצר במובן ולא האריך בלשון לפרש לילי י"ד כדי להסמיכו לי"ד. שזה מדרך סוגית התלמוד לתפוס דרך קצרה ולישנא קלילא. ועוד שאינו צריך לו כי לא בא כי אם לפרש מלת אור. שלפ"ד ר"י תתחלף המלה במלת לילי. שנעשה כאומר שלשון אור לי"ד הנז' במשנה. הרי הוא כאילו שנוי לילי י"ד וסמך על המבין. לכן פשוט אצלי שאין משם שום הכרע בדקדוק המלה שבמשנתנו. ועל חנם חזר בו הרב תי"ט מפירושו מחמת ראיה זו כמו שיובן מלשונו. ולא הי"ל לומר שהוא לשון חכמים החלוק משל תורה. כי ודאי הלשון הולך ע"ד הלשון של תורה. ואת"ל שאותו הלשון שבגמרת פסחים נשתנה בזה. הוא מפני שלשון גמרא לחוד ולשון משנה לחוד: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>אחר מ"ש שם לא ידעתי איה נשנה שם כלשון הזה. נ"ב דוק בלשוני. במשנה לא נשנה ודאי. אכן יש כלשון זה בגמרא דפרק לולב וערבה (מח"א) ובלי ספק שעליו נתכוין. כמו שהזכירני אחי הרב מהר"ד ע"ה בכתבו אלי. אלא כלפי שהייתי סבור דמלשון משנה דעסקינן ביה קמיירי. לכן הוכרחתי לפום שיטפא להניחו בט"ס ולא שמתי אל לבי ולא עלה ע"ד זכרונו בלשון גמרא. עם שאינו בהחלט. <b>אך</b> עכ"פ אינו נמלט מהעלמת עין. לפי שבודאי יותר טוב היה לו להביא לשון משנה הערוך לפנינו ומה לו לחפש אחר לשון תלמוד הרחוק ממנו במקום שלשון משנה מצוי לו מיד. וכמו שיתפרש כאן. כך יפורש שם בלי ספק. <b>ואי</b> משום דהתם משמע דבקרבן מיירי דמדאורייתא. משו"ה טרח לאתוייה. לאפוקי מפירושי. כדסליק אדעתיה דאחי ע"ה הנ"ל בכתבו אלי. אי משום הא לאו מילתא היא. דאכתי טירחא בכדי היא ודאי. דהא פשיטא טובא שמחה נוהגת בי"ט שני של גליות. והאידנא דלא אפשר בבשר קרבן. מ"מ חיוב השמחה במקומו עומד. ולא בטלה מחמת זה. כדלא בטלה ביום ראשון שחל בשבת. דאין לו במה ישמח. ומשמחו בכסות נקייה ויין ישן. אנשים בראוי להם. ונשים בראוי להן כדאיתא. ופשוט הוא במקומו. ותנא בגלות קאי. כל עיקר משנתנו לצורך אנשי הגולה נשנית בעצם וראשונה. הא ודאי לא סגי דלא נסיב לשון רבים התם נמי. לאשמועינן דינא דשני הלילות שוין בשמחה אע"ג דאקרא קאי. למילף מניה עיקר שמחה ד"ת קמהדר. אדרבה שם הוא דבר ברור מוכרח בעצמו ביותר. ממה שחדשנו אנחנו בההיא דפ"ב. שיהא ספק דדבריהם צריך תשלומין. שזה בוודאי מפוקפק בידינו להלכה עם שנראה כן בתחלת ההשקפה. ועוד שהרי י"ט שני ש"ג אפילו כספק אינו נדון. האידנא דבקיאינן בקביעא דירחא. ואינו בידינו אלא ממנהג אבותינו. על כן לא החלטתי הדבר לדינא עד אחר עיון ובדיקה יפה. שעד כה לא הוזקקנו לו לקבעו הלכה. אלא שאין בו נפקותא כיון דיחידאה היא. וגם המחמיר יחמיר ומה בכך. משא"כ באותה דפ"ד. שאין פקפוק והרהור. די"ט שני שוה לראשון לכל הלכותיו (בר ממכחל עינא ודכוותה. ותו לא מידי) הילכך אם יש מקום לדברינו שם. כ"ש בזו. אי הכי מאי איריא דאיכפל ואייתי מתניתא למתניתין לגריעותא הא ע"כ צ"ל אגב שיטפא. אשתמיטתיה לסיפא. א"ה דטבא עבדינן ליה לתלות הטעות בסופר. משנחליט התפיסה למהרש"ל לחשדו באחיזת עין היפה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>יגמור </b>ע"פ רע"ב. <b>אבל </b>בשבת מודה דאסור. עד שיעשר. ובשבת אין מעשרין. לפיכך צריך לעשרן קודם שיכנס שבת.</small>
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בכלים כל שהן. </b>לשון הרע"ב אפילו מרובין. דוגמת זה הלשון תמצא פ' ב' דערובין [מ"ג] ומותר להרחיק כל שהוא: 
+<small>משנה לחם<br><b>כדי שתאבד בהם המרה </b>נראה שיש לארס גוון. דמשו"ה קרי ליה מרה. שהיא ירוקה. השתא אין צריך לדחקו של רע"ב. שאינו מתקבל. <b>כתב</b> רע"ב ומים מגולים אסור להשקותן לבהמתו. מוקי לה הר"ן בראויה לאכילה. <b>ולא</b> ידענא מאי דוחקיה. בעומדת למלאכה נמי איכא איסורא דב"ת. כדא"ל רפב"י לרבי. דא"ל קטילנא להו כו'.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<b>אפילו הן ככר.</b> י"ל דככר היינו בכובד כפירו' ככר בכל מקום. ור"ל בין שיהא כבד וקטן או גדול וקל. ואפילו קטן בלבד הכל שוה. אי נמי אפי' הן ככר אשיעור הפירות קאי שהקשואין והאחרים שהזכיר הן גסין מאד. במשקל ככר או בכמותו. ואח"כ אמר א' גדול וא' קטן ר"ל בין שיהא מקום הניקור גדול או קטן וק"ל. ונסתלק דיוקו של הרב בתי"ט: 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+<small>משנה לחם<br><b>וכן נשים</b> נ"ל דווקא נשים לגבי נשים. ואנשים לגבי אנשים. דינא הכי. משום דאין דוחין נפש מפני נפש. ומאי חזית דהך דמא סומק טפי. <b>אבל </b>האיש לעולם קודם לאשה. בזמן ששניהם עומדים לקלקלה. כדאיתא שילהי הוריות. ואכתי לא ברירא לי כדכתיבנא התם. ויעוין גם מ"ש בס"ד באבן בוחן סימן &amp;.</small>
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הזורע תרומה שוגג יופך. </b>לשון הרמב"ם ז"ל בפירושו מותר לו להפוך האדמה ויפסד הזרע. משמע דרשות הוא ולא חובה. ובפי' הר"ש מוכיח ע"פ הירו' דחיובא הוא. משום קנסא ע"ש: 
+<b>ואיברא </b>מאי דכתב הר"ש דקנסו חכמים שתהא השדה בטלה ובורה.   ושוב לא יחזור ויזרענה לשנה זו עכ"ל. דמשמע דר"ל שאסור לו שוב לזרעה עוד באותה שנה. לא ידענא מהיכא נפקא ליה דהא ממתני' לא משמע מידי. אלא שמהפך הקרקע כדי שלא תצמח התרומה. והא הוא דקנסו שתהא השדה בורה. כשאין לו זרע אחר. או שכבר עבר זמן הזרע. אבל ודאי אי בעי למיזרע אחר שהפך. מסתברא דמצי זרע חולין באותה קרקע כך נ"ל וצ"ע: 
+<b>ולפמ"ש </b>הר"מ ז"ל יראה מלשונו דודאי מצי עביד הכי. דאל"ה למאי אצטריך לאשמועינן דמותר לו להפוך ולהפסיד הזרע. אטו בשופטני עסקינן שרוצה בהפסד הזרע בחנם שיתירוהו לו דבר זה. אלא על כרחך ר"ל בשצריך לאותה קרקע לזרוע במקומה חולין שדמיהן יקרים. התירו לו שיהפוך הזרע של תרומה. שאין בו משום הפסד תרומה. משנזרע בשוגג. מיהת בצריך למקומה עסקינן וק"ל: 
+<small>משנה לחם<br><b>ובפשתן </b>קשיא לי טובא. דהא כלל אמרו במעשרות כל שהוא אוכל. לאפוקי אסטיס וקוצה. אע"פ שהן אוכל ע"י הדחק. פטורין. אטו פשתן עדיף מנייהו. <b>אע"ג </b>דזרע פשתן ודאי איכא דאכלי ליה לרפואה. כדמוכח בהמוכר פירות. מ"מ ודאי לאו אוכל כל אדם הוא. ואע"פ שגם מה שאינו אוכל אדם. אם עשאו תרומה. הרי הוא קדוש. כדמשמע שילהי מכלתין ושלהי מעשרות ופ"ב דמ"ש. מיהו גדוליו ודאי אינן תרומה. כדתנן התם בהדיא. שאע"פ שאביהן תרומה. הרי אלו יאכלו. ומה התם דלמיכל קיימי. פטירי. הכא דזרע שאינו נאכל הוא. ואכתי לאו גדולין נינהו. מאי שייך למקנס בעצי גדולין. הא מילתא תמיהא טפי. וצריכא רבה והמפרשים שתקו. ולא ידעתי למה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>יופר </b>עיין ר"ש בשם הירושלמי דקנס חכמים הוא כדי שתהא שדה זו בורה כו'. שכבר עבר זמן הזרע. <b>צ"ע</b> כי לא עבר עדיין זמן הזרע מהו.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>א"כ </b>לא ילקטו אלא טהורים. נראה מלשון המשנה דאפילו לר"ט טמאים מצי למילקט. ואע"ג דבאמת ס"ל לר"ט דאסורה לטמאים כדין תרומה ממש. (ואפשר שגם ר"ע מודה לו) אפ"ה לא חייש דילמא אתו למיכל מניה. כי היכי דחייש בזרים: 
+<b>וטעמא </b>נ"ל אליבא דר"ט איכא למימר כהנים זריזין הן. דבכה"ג נמי אמרי' הכי אפילו בשמירת קדשי הגבול. שהרי התירו מפה לאוכלי תרומה. ולא התירו לאוכלי חוליהן בטהרה [חולין ד' ק"ז ע"ב]. ור"ע לית ליה הך סברא והכי קא"ל אי חיישת דילמא אכל מניה. אי הכי בכהנים טמאים נמי ניחוש דילמא שדו לפומייהו ואכלי לה בטומאת הגוף. ולפ"ז לנגיעה אליבא דכ"ע לא חיישינן. וצ"ל משום דהפירות לא הוכשרו עדיין. לפי שהיו עד עכשיו במחובר: 
+<b>ואכתי </b>לפמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' ט"א [הל' א'] דתבואה שנעקרה ומעורה בשורש. אינה טהורה אא"כ יכולה לחיות ממנו. הא לא"ה הרי היא כתלושה. דכמאן דמנחא בכדא דמיא. משנגמרה ואינה חיה מהשורש. ומקבלת טומאה והכשר אע"פ שעודה מחוברת. מיבעי לן לאוקמה למתניתין בשעדיין צריכה צריכה לקרקע והיא חיה מן השורש. דאל"ה ליחוש דילמא אתכשרא במי גשמים ובטל שירדו עליה. והוו דניחא ליה כיון שהניחם שירדו עליהן גשמים. וצ"ע במס' מכשירין: 
+<b>ועוד </b>לפעמים משקה טופח עליה בשעת לקיטה והוא מכשיר אף על פי שנפל על התבואה במחובר. כדאמרינן בי"ח דבר גבי בוצרין בטהרה [שבת ד' י"ז ע"א] ועיין במכשירין דוק ותשכח דכוותה טובא. וא"כ פשיטא בתרומה דחמירא טפי. דאם נפל עליה משקה לרצונו אף במחובר שמכשיר כשנשאר עליה טופח בשעת לקיטה. ולכן צ"ל דמיירי בגוונא דאמרן שנזהרין ללוקטה מיד סמוך לגומרה. ושלא יגעו בה הטמאים כשעדיין משקה טופא עליה: 
+<b>ואולי </b>י"ל דאע"ג דס"ל לר"ט דאסורה לזרים מדרבנן. לא גזרו לאוסרה לכהנים טמאים. ואנכי לא ידעתי טעם לחלק בכך: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"פ שיפרטו לך. וקרא נמי כתיב כי את מעשר ב"י אשר ירימו לה' תרומה. וה"נ איתא בהדיא בגמרא פ"ט דבכורות. עיין פי' רע"ב ותי"ט.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>מעשר שני. נ"ב (וכי היכי דמעשר תרומה קרייה רחמנא. עפ"ט דבכורות מ"ז).</small>
+
+Mishnah 3
+
+<b>וחייבת במעשרות. </b>פשוט ששם מעשרות כולל התרומות בכל מקום. כמו שהיא הכוונה בכל מסכת מעשרות. כגון שארז"ל כלל אמרו במעשרות [פ"א מ"א] מבואר הדבר שהכלל א' הוא גם לתרומה. וכן מאימתי הפירות חייבים במעשרות. [שם משנה ב']. ודכוותה בכולא תלמודא תרומה בכלל מעשרות עד שיפרטו 
+<b>ועוד </b>תדע שכן הוא בבירור. ממס' דמאי שכל מקום ששנינו שם ע"ה שאינו נאמן על המעשרות. הלא לא נתכוונו כי אם על תרומת מעשר ומעשר שני. והעיקר שחששו בדמאי משום התרומה שהיא במיתה. וקורא אותן מעשרות. הרי פשוט מאד שכ"ה בלי ספק. על כן אין צריך להטריח עצמנו מ"ט לא שנה כאן תרומה. שכיון ששנה מעשרות. כל המתנות בכלל. ולא הוצרך לפרוט אלא מ"ע דקבעי לאשמועינן דצריך למוכרו לכהנים כמ"ש הר"ש. ודיוקו של הר"ש כאן (במ"ש ומיהו מ"ש וכו') ודאי אינו כלום: 
+<b>אמנם </b>מ"ש בתי"ט עמ"ש הר"ש דמעשר שני אינו נמכר. ואפי' למ"ד ממון בעלים [קידושין ד' נ"ד ע"ב]. טעמא דאינו נמכר משום דסתם זורע תרומה כהן הוא. ועוד טרח בהבאת פסק הלכה אם מ"ש ממון גבוה אם לאו. כל הטורח הזה למה ומה ענינו לכאן. דודאי אף למ"ד ממון בעלים הוא ונמכר. מ"מ לא דמי למ"ע דתנן הכא דנמכר לכהנים. דפירושו שחייבים למוכרו לכהנים: 
+<b>וזהו </b>שרצה הר"ש באומרו ומיהו מ"ש אינו נמכר וקתני. דמתחלה תירץ דלא אצטריך לאשמועינן תרומה שאין בה חידוש. ולא חש להזכיר אלא דבר חידוש. דקבעי לאשמועינן שניתן לזרים כדי למוכרו לכהן. והדר קשיא ליה מיהו אכתי לא ניחא. דהא מעשר שני ג"כ אין חובה למוכרו. ואע"פ שרשאי. מ"מ הרי לא הצריכוהו למוכרו כאן בגידולי תרומה. שא"כ היה שונאו במשנתנו גם בסיפא כדין מ"ע. אלא ודאי שאני מ"ש נענין זה. אי משום דממון גבוה הוא. ואי משום דכיון דכל עיקר דין גידולי תרומה תרומה. אינו אלא מדרבנן [שבת ד' י"ז ע"ב] לא החמירו בו אלא במ"ע שהוא חולין לכל דבר. ולא החמירו להקל ע"י כך במעשר שני שהוא קדוש מד"ת. לזלזל בו ולמעט אוכליו ודוק: 
+<b>ועכ"פ </b>איך שיהיה ודאי דהכי הוא דס"ל לתנא דמתני'. דמ"ש אין חיוב למוכרו לכהנים בדמי תרומה. ואם כן אין בו חידוש יותר מבתרומה. ואפ"ה קתני לה בכללא דמעשרות. זוהי כוונת הר"ש בלי ספק (אע"פ שכבר כתבתי דלק"מ). ודברי התי"ט כאן המה למותר: 
+<b>ולא </b>הבנתי לגמרי מה שאמר ז"ל בטעמא דמילתא דאינו נמכר. משום דסתם זורע תרומה כהן הוא. משמע דאי הוי הזורע ישראל. אין הכי נמי דצריך למוכרו למ"ש כמו כן לכהנים. חלילה לומר כן ולא לשתמיט תנא מניה. ותו אי בהכי מיירי ע"פ הבנתו בהר"ש. א"כ מאי קשיא ליה מעיקרא מתרומה דלא תני לה וק"ל. ועוד מנ"ל להר"ש להקשות ולהניח בקושיא מכח סתם זורע. דלא איתמר בהדיא דכהן הוא. ע"כ הם דברים של מה בכך אין כדאי להאריך בהם: 
+<b>והאמת </b>הברור בכוונת הר"ש כמו שכתבתי ע"פ הנוסחא של תי"ט. והלשון בר"ש שלפני משובש וצריך לתקנו. ואי לאו דמסתפינא להגיה מדעת עצמי. אמינא דכצ"ל בלשון הר"ש ומיהו מעשר נמכר ולא קתני ליה. וזה מסכים במקצת עם נוסחא שלנו בהר"ש. והוא מוכרח לענ"ד. דמלבד מ"ש לעיל דלק"מ דקתני מעשרות דמעשרות כולל תרומה כמו מעשר שני. קשה לי טובא על דבריו דטפי הו"ל לאקשויי ממעשר ראשון. אלא ודאי היינו דקשיא ליה ודוק היטב: 
+
+Mishnah 4
+
+<b>גדולי תרומה תרומה </b>אפי' בדבר שזרעו כלה. הכי מוכח בפכ"ש וכ' פירש"י בהדיא. וכאן חומר בזרעו כלה. משאין זרעו כלה. דבזרעו כלה כל הגידולין תרומה. ובאין זרעו כלה אין אסור משום תרומה אלא עד שיגום האוכל ואח"כ הרי הוא כחולין למ"ד לק' במ"ז אסורים לזרים ואפשר אף למ"ד לכהנים ע"ש: 
+<b>וגידולי גידולין חולין. </b>היינו דווקא בדבר שזרעו כלה. אבל בדבר שאין זרעו כלה. לא גרע מטבל דאע"ג דגידוליו חולין בדבר שזרעו כלה. אפ"ה בדבר שאין זרעו כלה אפי' גידולי גידולין אסורין. כ"ש לתרומה הכי מפרשינן בפ' כ"ש [פסחים ד' ל"ד ע"א]. והכי איתא נמי להדיא בירו'. ופירוש גידולי גידולין אם חזר וזרע אותן גידולין כ"פ הרע"ב והוא דעת התו' והר"ש: 
+<b>אבל </b>רש"י ז"ל פירש שם בגמרא דהתוספת שמוסיף הזרע או השתיל בעצמו שגדל ומתרבה הוא נקרא גידולין. ומה שמוציא בדין חדשים או כגון הבצלים שמאחד הנזרע נוספות עליו ומתחברות אליו ה' או ו' חדשים. אותן נקראים גידולי גידולין: 
+<b>ונ"ל </b>שרש"י ז"ל רצה לפרש שתילי תרומה כמשמעו שהן של תרומה אפ"ה חשיב התוספת גידולי גידולין: 
+<b>ועי"ל </b>דקשיא ליה אי איתא דפי' גידולי גידולין כמ"ש התו' מאי דוחקיה דתלמודא. אכתי נימא אסורים לזרים. וקמ"ל דגידולי גידולין אסורין אפי' בדבר שזרעו כלה   ודוק. וגם יש לו סעד לפירושו בגמרא ספ"ו דנדרים עיין היטב: 
+<b>ודע </b>דהא דאמרן דגידולי גידולין אסורין בדבר שאין זרעו כלה. היינו דווקא בשלא רבו גידולין על העיקר. אבל רבו גידולין שניים על עיקרן מותרין. והרי הן כחולין לכל דבר אפילו בדבר שאין זרעו כלה. הכי הוא מסקנא דגמ' דסופ"ו דנדרים: 
+
+Mishnah 5
+
+<b>לגנה. </b>עיין בר"ש דמפרש המלה בשם הערוך מלשון לגין. שהוא כמו הכד וידוע במשנה עבמ"ס ט"י והיא מדה בלח. והושאל השם למדת ארץ ידועה כערוגה. ובא כאן השם בתוספת ה"א מורה על הנקביות. או בא למשך בלבד. כדי להבדיל בין הענין הנרצה כאן ובין הנז'. וככה עשו ז"ל במלת עצה ס"פ כלל גדול ודומיו: 
+<b>כולן מותרין בדבר שזרעו כלה. </b>משום דאיכא חדא דחולין מעורבת ביניהם דמתירתן. דהוי ליה מדומע דהקלו בו בכל מקום. הא לא"ה אף בדבר שזרעו כלה. הוו להו גידולין כתרומה וכדאמרן לעיל מ"ד. כל זה פשוט ומבואר מן הגמרא ועיין לקמן מ"ז: 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>שתילי תרומה. </b>פירש"י וכן רע"ב כגון כרוב וכרישין. דוגמא בעלמא הוא דה"ה לבצלים ושומים וכל דבר שזרעו אינו כלה. קרויין שתילין. שהדבר שאינו נפסד בארץ אלא מוסיף בגידולו שייך בו שתילה: 
+<b>ונ"ל </b>הא דנקט שתילין דווקא. יש לומר בדבר להקל ולהחמיר דאיכא למימר משום דבעי לאשמועינן תקנתא דשרו באכילה אחר שיגום האוכל. והא לא שייך כי אם בשתילין הנז'. דאחר שחותכין העלין או הבדים החדשים חוזרין וצומחין מעיקרן. משא"כ בתבואה ושאר הנזרעים שאם חותכין האוכל אינן חוזרין וצומחין דלית להו תקנתא (והא דפריך תלמודא אי בדבר שזרעו כלה תנינא כו'. ולא קאמר מאי עד שיגום האוכל דתנן. הוי מצי לאקשויי הכי אלא דבלא"ה פריך שפיר). וזוהי ששנינו גידולי תרומה תרומה. והשתא אצטריך ליה למתני בשתילין מילתא חדתא דמשתרו אחר שיגום. ואינן אסורין בהחלט כשאר גידולי תרומה. ונקט שנטמאו לרבותא. (זהו להקל בשתילין בצד א'). והיינו אליבא דמ"ד אסורין לזרים: 
+<b>והוי </b>יודע דהכי הוא פשטא דמתני' דשתילי תרומה כמשמעה תרומה עצמה ופירושה כדכתיבנא. והיינו בין למאן דמפרש בגמרא מאי אסורים לזרים. ובין למסקנא דתלמודא דאסורין אף לכהנים משום מעלה [שם בפסחים ד' ל"ד ע"א]. מ"מ בתרומה גופה איירי. וקמ"ל לעיל דגידולי תרומה תרומה. ואסורה לזרים לעולם. והכא אשמעינן איסורא אף לכהנים עד שיגום. ודווקא בשתילין שנטמאו אחמירו בהו אף לכהנים מטעמא דאמרן. (והוא הצד להחמיר) אבל בדבר שזרעו כלה ונפסד בארץ אפי' היה טמא וזרעו. שרי ודאי לכהנים. וליכא למימר שיאסרו עד שיגום. זה נ"ל פשוט וברור מאד: 
+<b>ואליבא </b>דכ"ע לא איירא מתני' מגידולי גידולין כדס"ד בגמרא. ודחינן לה ומשנינן דאסורין לכהנים משום מעלה. והשתא דאתינן להכי שפיר מיתוקמא מתני' בגידולי תרומה עצמה: 
+<b>אבל </b>הר"מ ז"ל בפירושו כתב כלשון הזה. ומ"ש מותר לאוכלו (ר"ל מה שצמח שנית) הדבר חוזר לדין הנקדם והוא שאם אלו השתילים מדבר שזרעו כלה. שמותרין באכילה לכהנים או לזרים. ואם הם דבר שאין זרעו כלה אסור לזרים ומותר לכהנים אחר חתיכת האוכל. 
+<b>ואין </b>דברים הללו מחוורים אצלי שהדבר ברור שלא נזכר חילוק זה שבין דבר שזרעו כלה לאינו כלה שזה חולין וזה תרומה. כי אם בזורע תרומה מדומעת כדלעיל. או בגידולי גידולין. ובהני גווני ליכא לפלוגי בהו. בין קודם חתיכת האוכל. לאחר חתיכתו. שהדבר שזרעו כלה. אף קודם שיגום מותר אפי' לזרים בדברי' הנזכרים. משא"כ במה שאין זרעו כלה. שאפי' אחר שיגום אסור מכל מקום לזרים. אמנם בגידולי תרומה ממש. אין חילוק ביניהם רצוני בין זרעו כלה ובין אינו כלה. שבשניהם יש לגדולין דין תרומה גמורה והכא הוא דאיכא לפלוגי בין קודם לאחר חתיכת האוכל. בדבר שזרעו אינו כלה דווקא. ולהתירו לכהנים. אבל בדבר שזרעו כלה אין חילוק בזה ואיפכא הוי דלזרים לעולם אסור ואין לו תקנה. ולכהנים שרי אף לפני חתיכת האוכל כנז'. והבן: 
+<b>ונראה </b>שכסבור הר"מ דלפי המסקנא בגמרא דאסורין לכהנים נמי מיתוקמא מתני' בגידולי גידולין. ולא תקשי אי הכי מ"ט נייד משינוי' דאסור לזרים. נימא לעולם מאי אסורין לזרים. ומאי קמ"ל. הא קמ"ל דמותרין אחר שיגום האוכל. הא לאו מילתא משום דודאי לא עדיף מטבל. דגידולי גידולין שלו אסורין לעולם אפי' אחר שיגום האוכל. כיון דסתמא תנן אפי' גידולי גידולין שלו אסורין. א"כ על כרחך הא דתנן הכא גבי שתילי תרומה דמותרין כשיגום האוכל. לאו לזרים קאמר אלא לכהנים כדמסיק תלמודא: 
+<b>ברם </b>השתא דאתינן להכי דמשום מעלה נגעו בה לאוסרן אף לכהנים. איכא למימר כדסברוה מעיקרא דמיירי בגידולין ראשונים. של התרומה עצמה. דאסורין לכהנים משום דעבוד בה רבנן מעלה. אבל גידולי גידולין שרו לכהנים אפי' האוכל עצמו אינו צריך לגום. וזה בין בדבר שזרעו כלה ובין בדבר שאין זרעו כלה. לעולם גידולי גידולין מותרין להם. ואפי' היו טמאין קודם זריעה: 
+<b>ובגידולין </b>של תרומה עצמה דעבוד בה מעלה. לא שייך דינא דמתני' דיגום את האוכל. אלא דווקא בדבר שזרעו אינו כלה כדאמרן. אבל בדבר שזרעו כלה ליכא למימר הכי. וצ"ל אחת משתים אם כשתמצי לומר אסורין לגמרי ולית להו תקנתא כנ"ל. וא"כ מצינו חומר בדבר שזרעו כלה משאינו כלה. ואת"ל במידי דזרעו כלה לא אחמירו ביה כולי האי. מאחר שנפסד בארץ. ואין התרומה ניכרת בעין. ומותרין לכהנים אפי' גידולין עצמן. ונמצינו למדין ג"כ לזרים שאסורין בגידולי גידולין לעולם. ולא מהניא בהו לגום האוכל. וכל זה שלא כדברי הר"מ ז"ל דוק היטב. והעמק בדבר זה מאד להעמיד דבר על בוריו שלא תשגה: 
+<b>טהרו מלטמא. </b>כתב הרע"ב וא"ת וכו' וי"ל דתרומה נמכרת בזול כו'. וכתב על זה בתי"ט אבל למסקנא דמעלה בעלמא הוא. ואף לכהנים אסורים לאכול. אין כאן קושיא כלל דכיון שאסור לאכול עד שיגום ודאי לא משהי ליה כלל. עכ"ל: 
+<b>וקשיא </b>לי אי הכי מ"ט אמרו גידולי תרומה תרומה לעולם. לא היה להם כי אם לאוסרן באכילה עד שיגום האוכל בלבד. ואח"כ יהיו מותרין אפי' לזרים. כיון דודאי לא משהי בשביל זה ודוק. אלא ודאי אפ"ה חיישינן. דודאי משהי נמי בשביל כך. כדי לאוכלן אחר שיגום האוכל: 
+<b>ואמאי </b>לא ניחוש. כיון שצומח אח"כ מחדש. ואי אמרת דהוי חולין ומותר אף לזרים. ודאי אית ליה רווחא טובא. משו"ה עבוד רבנן דליהוי תרומה אף אחר שיגום האוכל. והשתא עכ"פ צ"ל כמ"ש התו' ורע"ב דמשום תרומה לא משהי גם לפי המסקנא וזה ברור: 
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בצל </b>אם שלם מותר. ז"ל הרע"ב ומיירי כגון שנתנו בעדשים אחר בישולו ויצאו ממנו מימיו עכ"ד: 
+<b>ונפלאתי </b>מאד מאין יצא לו זה. כי בירו' שממנו למדנו פי' משנתינו לא נזכר דבר זה כי אם אצל העדשים. דהיינו דאי' התם בד"א כשהוציאו העדשים מימיהן שהעדשי' צופדות אותן. וכ"ה בירו' גם בפרקין דלעיל וכן העתיקו הר"ש: 
+<b>לכן </b>נ"ל ברור דט"ס יש כאן. וצ"ל לשון הרע"ב אחר בישולן ויצאו מהן מימיהן ר"ל של עדשים. וזה מוכרח מאד אע"פ שגם בפי' הר"מ   ז"ל כתוב כלשון הזה. ונראה שממנו הועתק לשונו זה של הרע"ב בלי השגחה. מ"מ אי אפשר לנטות ימין ושמאל מדרך האמת. והפלא מבתי"ט שלא הרגיש בזה כלום. גם הר"מ ז"ל בחבורו [פ' ט"ו מהל' תרומות הל' ז' ח'] לא זכר זה החילוק כי אם אצל העדשים: 
+<small>משנה לחם<br><b>וחמצה </b>עמ"ש בס"ד מ"ח פ"ב דפסחים.</small>
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>תלתן </b>צ"ל שהוא מאכל אדם. או עשאו תרומה.</small>
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>זיתי חולין שכבשן עם זיתי תרומה. </b>היאך הוא דינן. וכללא גרידא נקט והדר מפרש להו כל חד כדיניה. ודכוותה איכא טובא במשנה. והכי נמי לקמן מ"ח דג טמא שכבשו עם דג טהור ר"ל מהו דינו. ומפרש ואזיל כל גרב. דוק ותשכח תו כה"ג דלא נצרכה למידי אלא להתחלה ושאלה: 
+<b>והא </b>דאית' בירו' הכא הדא אמרה לא לשבח ולא לפגם אסור. עמ"ש בס"ד בי"ד סק"ג. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>דג טמא. </b>כבר כתבתי לעיל מ"ז דאין כאן לא איסור ולא היתר בבבא זו אלא התחלת הדבר. ואידך בבא דכל גרב פירושא דרישא הוא. וזהו לפי' הרע"ב במשנתנו צ"ל כך: 
+<b>אמנם </b>להר"ש ד"א בזה דהך רישא דין בפ"ע הוא. אלא שהיא משנה אסרה ולא פירשה את הדבר (דכוותה אשכחן בהחולץ דל"ח ע"ב מה יעשו בכתובתה ושבקה) עיין מ"ש בסמוך: 
+<b>אם יש בו משקל עשר זוז. </b>שהוא אחד מתתק"ס. ומצאתי חבר לשיעור זה של ביטול איסור במקואות ספ"ג [משנה ד'] דקיי"ל בג' לוגין הפוסלין את המקוה מכלי א' משנים ומשלשה מצטרפין. מארבעה אין מצטרפין. דבעינן עכ"פ לוג אח' מכלי אח' דהוא א' מתתק"ס בשיעור מקוה ארבעים סאה. שאם חסר אפי' קרטוב ממנה ונפלו לה שלשה לוגין בזה אחר זה. לא אמרינן קמא קמא בטיל. אלא מצטרפין לפוסלה. כיון שלא נתבטלה כל כלי בתתק"ס. אבל מארבעה דבציר ליה שיעורא דלוג ואם המקוה אינה חסרה אלא מעט. נמצא שיש בה תתק"ס כנגד כל כלי וכלי לבטלו. משו"ה אין מצטרפין ודוק: 
+<b>צירו אסור. </b>פסק הרע"ב הילכתא דציר בטל ביותר מאלף ואם לאו הכל אסור. מה מאד נפלאתי על פסקו זה: 
+<b>ותמה </b>על עצמך היאך הלכה זו מקופחת ולא שמענו כן לא' מפוסקי הלכות. ואפילו למאן דמפרש למתני' כוותיה. אפ"ה ליכא מאן דס"ל הכי דהאיכא ר"י דנימוקו עמו. ומלבד הכרח כמה ראיות הסותרות פסק זה כמבואר בפוסקים. א"א לי לצייר איך יעלה על הדעת להחמיר כל כך בציר דרבנן: 
+<b>ועל כרחנו </b>אנו צריכין לפירושו של הר"ש ז"ל במשנתנו דשיעור תתק"ס לענין ביטול בריה איתני. ומתני' תלתא בבי אינון. קמייתא לענין כבישה וחסורא מחסרא ולא אתפרש דינה במשנתנו. ובירו' פירשוהו. מציעתא לבטל גוף הדג מיירי. (והיא ג"כ חסרה דה"ק כל גרב שמחזיק כו' אם יש בו דג טמא א' מתתק"ס בדג טהור הכל נאסר. והדר תני דין הציר שמתחיל דג טמא צירו אסור: 
+<b>ואפשר </b>לומר דאף לדרך זה א"צ לפרש הבבא הראשונה חסרה. אלא שהיא התחלת ענין כנ"ל. ור"ל דג טמא שנכבש עם דג טהור היאך הוא דין ביטולו. וקמפרש כל גרב וכמ"ש לפי' הרע"ב. ואע"ג דבביטול הבריה מיירי נמי נקט כבישה משום דהכי אורחא וק"ל). בתרייתא בביטול צירו איפליגו ביה ר"י ור"י. ורבי יהודה דמחמיר במאתים אע"ג דמדרבנן הוא. משום דס"ל בעלמא מין במינו לא בטיל [מנחות ד' כ"ב ע"ב]. ואנן לא קיי"ל כחד מנייהו אלא בס' משערינן. וכך פירשה הרשב"א ז"ל בתשובותיו סי' ר"פ. 
+<b>והפליאה </b>נשגבה על בתי"ט עם שדרכו לדקדק אחר פסקי דדינא ולמצות מדותיו של הרע"ב כמה לא חלי ולא מרגיש כאן לגמרי. כאילו מיתניא גבי הילכתא פסיקתא ולא חשש כלל לפירושו של הר"ש. ואף שדוחק גדול לפרש המשנה חסרה. ההכרח לא יגונה וכבר הראיתיך דוגמתה גם בעלי הכללים מצאו לה חבר:   
+<b>ולענין </b>ששיערו חז"ל לבטל הבריה באלף. ובירו' הורה ר' בון בעכברא א' לאלף. לא ראיתי לא' מן המפרשים שדיבר בזה מאומה. לבאר זו מנין להם לחז"ל מן התורה דכל שיעורי דרבנן אסמכינהו אקראי. והרשב"א ז"ל בכמה מקומות מתשובותיו הודיע לנו צערו שחתר למצוא שורש דבר זה ולא יכול. ונראה כאלו סתומים וחתומים הדברים ואין פותר עד יבא מורה צדק לנו. מ"מ אמרתי אני בלבי הואיל ודבר זה מונח בקרן זוית אובין ואדון לתת טעם לדברי חכמים. ומהפקירא זכינא ביה. אולי מקום הניחו לי ושיירו פאה לעני כמוני. ומן השמים יסייעוני למצוא דברי חפץ מאין יצא להם ז"ל זה השיעור. שבלי ספק לא במקרה נפל דבר זה בפיהם. וליכא מילתא דלא רמיזא באורייתא: 
+<b>והנראה </b>אלי בזה הוא שהוציאוהו ממה שמצינו ששיער הכתוב בבעלי חיים תרומת ה' לאלעזר הכהן מן המלקוח של מדין אחד מחמש המאות [במדבר ל"א]. וכמו שעשו ז"ל בביטול התרומה שלמדנו שיעורה ג"כ מתרומת מדין מן האחוז א' מן החמשים [ירו' תרומות פ' ד' הל' ב']. וכפלו השיעור בביטולה רצוני שתעלה במאה. וסמכו על הכתוב את מקדשו ממנו כלומר שאם חזר מקדשו לתוכו יתבטל בכפלו [פ' ד' הל' ו']. אע"ג דלענין תרומת מעשר לא הוי כפל. אעפ"כ אינו נמלט מכפל ואין להאריך בזה. ועוד זכר לדבר הסימן שנתנו לדבר שאמרו שלכן נקראת תרומה שהיא תרי ממאה לרמוז על הכפל וק"ל: 
+<b>הנה </b>כמו כן בבע"ח שמצאנו שיעורן הגדול בתרומת ה' א' מחמש המאות. הדין נותן שיתבטלו בכפל שיעור זה שהוא אלף והרי זה מכוון: 
+<b>וגם </b>למ"ד שבטלין בתתק"ס יש לי להתלמד בו עד"ז. דכיון דקיי"ל תרומה עולה בא' ומאה ולא חלקו בה. דאע"ג דאיכא תרומה דבצרא משיעורא דאחד מחמשים. דעין רעה א' מששים. וכי הא דתנן פיחת עשרה או הוסיף עשרה תרומתו תרומה [פ' ד' משנה ד']. שנמצא לפעמים תרומה חוזרת ומתבטלת בפחות מכפל חולין שלה. כיצד הרי שתרם ועלה בידו א' מששים כשנוסף עליהם עוד ארבעים. נמצאת תרומה בטלה בהם כשחזרה לתוכן. שיש כאן מאה להעלותה. אע"פ שלחשבון הכפול היו צריכין עוד עשרים לבטלה. וכמו שבתרומת הפירות לא הקפידה תורה על עשרה הן חסר הן יתר. ככה נאמר גם אנו שאולי בתרומת הבע"ח שהיא משיעור גדול לא הקפידה בעשרים. נמצא לפ"ז שאם יחסרון מהכפל ארבעים ישארו תתק"ס שבטלין בהם: 
+<b>ואעפ"י </b>שדיברתי כאן בדרך אומדנא נראין הדברים קרובים והגונים לכשיבחנו. ודיינו שקירבנו קצת מה שהיה רחוק מאד. ואלהי אמת אל יצל מפינו דבר אמת עד מאד: 
+<b>ואגב </b>צל"ע במה שדחה הרא"ש דברי הסוברים דבריה בטלה באלף בסומכם על הירו' הנזכר. וכתב הוא ז"ל די"מ עכברא שם מקום (כמ"ש בב"י י"ד סי' ק') [בסוף הסי'] והוא האמת בודאי כי א"א לומר שעכבר ממש יתבטל. שהרי ניכר הוא כל זמן שהוא שלם שתורת בריה עליו. אך לא ידעתי עדיין במה נדחה פירושו של הר"ש במשנתנו דנראה מוכרח כנז'. ואיברא הירו' משתעי עובדא דהוה במקום עכברא והורה ר"ב בבריה דבטלה באלף. כגון דג בין הדגים כענין משנתינו דעלה קאי. דאיכא מינין טמאין דלא מינכרי בין הטהורין לאחר שנתבשלו וניטלו קשקשיהן. א"נ בשרצים קטנים שאינן ניכרין כאותה שאמרו באברומא של אותו מקום אסורה (סוכה די"ח) ודילמא בהכי הוה מעשה דהורה ר"ב דבריה בטלה באלף וכן פסק הרשב"א: 
+<small>משנה לחם<br><b>משקל עשר זוז</b> עיין ברכות הורי.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>בציר דרבנן. נ"ב (גם סותר דברי עצמו. כמ"ש מ"ה פ"ז דחולין. ע"ש. וכמו ששנינו בפירוש הרוטב בנ"ט).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>בפיסקא ואפשר כו'. מין במינו לא בטיל. הכא בציר דקיל. במאתים סגי ליה.</small>
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>כל הנכבשים זה עם זה מותרים. </b>הרב תי"ט הקיף למשנתינו זאת תשובות חבילות שאין בהם ממש והניחם בתימה ובצ"ע. ולענ"ד כמה תשובות יש לתמיהותיו. והנה יעברו לפנינו א' לאחת. ועם הראשונה יסתלקו כולן והיא כפורחת. תחלה תמה הרב הנז' דבסוף פ"ו דשביעית תנן ורד חדש שכבשו וכו' שמעינן מינה דכבוש אוסר עכ"ד: 
+<b>ונפלאתי </b>על זה דהא איהו ז"ל מפרש התם כהר"מ. דשאני ורד ישן דחזק הוא ונ"ט. משא"כ בורד חדש דלא מיתסר ע"י כבישה. וכמ"ש שם באורך ועמ"ש בס"ד. א"כ אדקשיא ליה מסיפא דורד ישן ליסייע לן מסיפא דורד חדש אינו נאסר בכבישה. הא קמן דהתם נמי ס"ל לתנא דכבוש אינו אוסר. כמו בעלמא. אלא על כרחך שני לן בין דברים חזקים וחריפים דאסרא בהו כבישה. כמו הכא בחסיות. והתם בורד ישן דכוותה. משום דיש לו כח חזק כנז' שם. משא"כ בדברים אחרים. לעולם אימא לך כל הנכבשים מותרים כסתמא דהכא. 
+<b>עי"ל </b>דשאני ורד בשמן דאוסר ע"י כבישה משום דלטעמא וריחא עביד ולתקן את השמן. דומיא דתבלין בקדרה דלא בטלי כדאי' פ"ק דחולין [ד' ו' ע"א]. וביו"ד סי' ק"ב בהגה דמידי דעביד לתקן זא"ז. הוי מין במינו ולא בטיל. ואפי' אינו דבר חריף. אלא כמים ומלח גבי עיסה. דכיון דצריכים זה לזה לא מבטלין זא"ז. הוא הדין לורד בשמן שכל עצמו לתקן השמן הוא עשוי שיקלוט ריחו וטעמו. לכן בדין הוא שלא יבטל בו אפי' באלף. והיינו דלא יהיב ביה שיעורא. דמשמע דאפי' ורד א' בשמן הרבה מאד לא בטיל. כיון שעשוי לתקנן בכך. ומשו"ה אוסר נמי ע"י כבישה. אע"ג דבעלמא אין כבישה אוסרת. דמכל מקום לא בציר מטעם כל שהיא. והאיתא גם בכבישה והיינו נמי טעמא דחסית דאוסרת ע"י כבישה ואפי' כל דהו נמי. אבל בנכבשין שאין צריכים זה לזה אין כבישה אוסרת: 
+<b>עי"ל </b>דלא דמי דהתם וורד ישן בשמן ודאי יהיב טעמא ע"י כבישה. אבל הכא בירקות ופירות הנכבשין זה עם זה שלמים עסקינן. דפולטין ואינן בולעין כדלעיל מ"ז. והכא נמי בשלמין קאמר דמותרין משום דאיידי דטרידי למיפלט לא בלעי ויש לתמוה על בתי"ט שלא הביא גם זאת המשנה. דאית מנה נמי תיובתא וסייעתא. וע"כ משום דראה החילוק בין שלמים לפצועים. א"כ מהו המונע לפרש משנתינו בשלמין. ולא כל שכן הוא מזתים. דאע"ג דהוו דבר חריף כדכת' הש"ך בי"ד סצ"ו ואפ"ה שלמין לא בלעי. מטעם הנז'. וק"ו לשאר הנכבשין. שאין בהם חריפות. שאם כובשן שלמי' שאין בולעין: 
+<b>עוד </b>יש לחלק בין כבישה לכבישה ובשיעורה. דיש כבישה בלתי חזקה שאנה רק שרייה במשקין בלי שום חריפות. ובכבישה זו בעינן יום שלם דווקא. ולדעת ר"ת לא פחות משלשה ימים. ויש כבישה במלח הרבה או בחומץ חזק ושאר דברים חדים. דשיעורה כדי שיתננו על האש וירתיח כמו שנתבאר בי"ד סי' ק"ה. א"כ איכא לאוקמי תו ההיא דורד בשכבשו עם דברים חדים. והכא בנכבשין במים או עם מלח מעט. ומותרין דתנן הכא היינו שאינן נאסרין כשאר הכבושין בדבר חריף וכחסית. שנאסרין מיד ששהו כשיעור שיתננו על האש וירתיח וההיא מתוקמא דנאסר מיד: 
+<b>אי נמי </b>ההיא נמי בכבישה שאינה חריפה מיירי. ונאסר בששהה כשיעורה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ונכבשין דהכא דמותרין בשלא שהה רק כדי שיעור שירתיח הנז'. ולאפוקי חסיות דמתסרי מיד בשיעור קטן זה אגב חורפייהו הרי כמה דרכים ישרים לפניך בישוב תמיהותיו של הרב בתי"ט ז"ל. וסרה הראשונה מעיקרה ומושכת השנייה עמה דדא ודא אחת היא: 
+<b>והכי נמי </b>לא תקשה מה"ט ממתני' דלעיל בדג טמא שכבשו וכנז'. ועוד דשאני דגים דרפו קרמייהו: 
+<b>וכן </b>נתיישבו ג"כ התמיהות הגדולות שזכר הרב על השני סוגיות דבבלי. דהשתא ניחא דלא מייתי תלמודא מהני משניות לא סייעתא למר ולא תיובתא למר וק"ל: 
+<b>ואיברא </b>מש"ע ותו ר' יוחנן דבירו' דמגיה נשלקים דכבוש ה"ה כרותח. הוא דלא כבבלי [חולין ד' קי"א ע"ב] דרבין אר"י כבוש אינו כמבושל עכ"ל. מלבד דלק"מ מהני טעמי דכתיבנא דאיכ' לשנויי ולפלוגי בינייהו בכמה גווני. בר מכל דין לא ידענא מאי קשיא ליה דהא איכא למימר דל"פ הבבלי והירו' לגמרי. אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא. דהירו' לא קאמר אלא כרותח דאינו אוסר אלא כדי קליפה. והבבלי אומר שאינו כמבושל לאסור עד ששים. אבל הרי הוא כרותח: 
+<b>ותו </b>דמסקינן התם דליתא לדרבין מההיא פינכא דר"א. דש"מ דס"ל לר"י דמליח ה"ה כרותח [שם]. ומדהא ליתא הא נמי ליתא דבכבוש נמי כשמואל ס"ל. ואיך שיהיה כבוש לכ"ע עדיף ממליח. וכיון דלמסקנא ס"ל לר"י דמליח ה"ה כרותח. כ"ש לכבוש שהוא כרותח. הרי בבירור שדברי הירו' והבבלי אחת הן והושוו ממש בדבר זה: 
+<b>ומעתה </b>שסילקנו מעלינו טורח קושיותיו של הרב תי"ט. נשוב לדברי הר"ש שהכניס הרב בדבריו דכתב ע"פ הירו' דכולה מתני' היכא דתנן כבושה תנינן שלוקה במקומה. דכבוש ה"ה כרותח ואוסר לדעתו. וצ"ל דשלוק פחות מבישול והאריך בזה לברר אם השליקה יתרה או פחותה מבישול. והתי"ט העיר ג"כ בזו. ואני תולעת ולא איש מתיירא אני להכניס ראשי בין הרים גדולים שמא ירוצו את גולגלותי. וביותר מרתע כולי גופאי מפלפוליה דהר"ש: 
+<b>ואי </b>לאו דמסתפינא מנזיהותיה דמר מטיבותיה אמינא. דלא"ה פי' הירו' הנז'. דקשיא לי טובא היכי מצינן למימר דשליקה גריעה מכבישה. משום דכבוש הוא כרותח. וכי שליקה אינה בכלל רותח. ודאי דלא הויא בציר מרותח. וזה דבר ידוע ומוחש: 
+<b>ותו </b>דלמאי תנן בכולהו כבישה אם צ"ל שליקה. דלא משמע דמשבש לה. ואין זה הלשון מורה לענ"ד אלא ביאור ותוספת על המשנה. דאמרה נכבשין דלא תידוק מדנקטה כבישה דדווקא הוא. ובכבושין הוא דמותרין ולא פסלו צירן. אבל בשלוקין דעדיפי טפי. סד"א דאסורין. להכי קאתי תלמודא לפרושי לית כאן נכבשין. כלומר לא סוף דבר נשנו כאן נכבשין בדווקא. אלא נשלקין שאף הן ככבושין. לפי שהכבוש הרי הוא כרותח ממש בלי שום חילוק. ולכן לא אמר לית כאן נכבשין אלא אפי' נשלקין. משום דסבר הירו' דלא עדיף כלל. ולית ביה רבותא לגמרי בשלוק יותר מבכבוש. כי היכי דלא נידוק מ"ט שביק ליה. ולא אשמעינן רבותא טפי וק"ל: 
+<b>אבל </b>לא שיהא סבור הירו' שהכבוש יהא חמור מן השלוק מה שהוא נגד הדעת. אפילו אי מיירי בכבישה חריפה. מ"מ הרי אין שיעורה אלא בכדי שיתננו על האש וירתיח [יו"ד סי' ס"ט סעיף י"ח]. והא ודאי דשלוק הוא המרתיח ממש על האש. ואין שלוק פחות מזה. ופשיטא דרתיחה בפועל עדיפא: 
+<b>והשתא </b>אצ"ל שהשלוק פחו' מבישול כדדייק הר"ש דמהירו' לא מוכח מידי לפמ"ש. אלא חומרא נקט לאשמועינן דאף נשלקין דחמירי לכאורה דינן ככבושין ולא יותר. אע"ג דהוו טפי מבישול אפ"ה לא אסרי טפי מנייהו: 
+<b>ומ"מ </b>אני אומר דגם למ"ש הר"ש ז"ל מהירושלמי דשליקה פחות מבישול לא קשי' עליה ההיא דפכ"ה דשלוקה אוסרת. דנ"ל דפשטא דמילתא כך הוא ששלוק הוא בישול קל ואינו כי אם רתיחה ששולטת בדבר השלוק בכולו ע"י האש. ואע"ג דמהני ראיות דמייתו הר"ש ותי"ט ליכא למשמע מידי. וכן ליכא למידק מההיא דתנן פרק כ"ש [פסחים ד' ל"ט ע"א] ואין יוצאין בהן כבושין שלוקין ומבושלין דאיכא למימר זו ואצ"ל זו קתני. א"נ לא זו אף זו: 
+<b>אבל </b>מדתנן התם ובמבושל שלא נימוח. ש"מ דהמבושל סתמו נימוח הוא דאצטריך לפרושי. אבל השלקות הן המבושלין שלא נימוחו. והכי איתא בהדיא בגמ' פכ"מ [ברכות ד' ל"ח ע"ב]. והכי משמע נמי מדאמרינן בתורמוס דשלקי ליה שבע זמנין. הרי שאין השליקה רק רתיחה בלבד. ואי איתא דפירושא בישול הרבה יותר מבישול סתם ואין אחריו בישול עוד. מאי שייך למימר דשלקי ליה ז' זימנין. הלא השליקה האחת היא תכלית הבישול שאפשר. אחר שהיא יתרה מבישול. והבישול ידוע שהוא גמר תיקון ריכוך המאכל כפי הצורך. ואם השליקה עליה הוראתה על הקרוב להיות נימוח ודאי דדי בשליקה אחת. ולא יתכן לומר ששולקין דבר אחד ז"פ אלא ע"כ השליקה פחותה מן הבישול: 
+<b>ואעפ"כ </b>לא כל השלקות שוין. דיש דבר שאינו צריך כי אם שליקה א' ונתקן בכך להיות ראוי לאכילה. כגון ירקות והיינו שלקות דכ"מ דבפ"א סגי להו. שהן נגמרין ברתיחה א' בלבד. וכן השלוק דמעשרות. איירי בפירות ששולקין אותך רק פ"א להסיר קליפתן. ובכך הן מתוקנין לאכילה. ויש דברים שצריכין לשולקן פעמים רבות כמו התורמוס כנז'. עד שנגמרה מלאכתו שמתוקן בז"פ להיות ראוי לאכילה. אע"פ שעדיין אינו קרוב להיות נימוא. שלא הגיע למדרגת הבישול שיהא יתרה עליה. שנותנת צורת הריכוך ביותר: 
+<b>וכללו </b>של דבר שלוק קרוי כל דבר שנגמרה מלאכתו ומתוקן לסעודה. ע"י שליקה מרובה או מועטת כל דבר כפי הראוי לו. אלא שלא הגיעי עדיין לצורת הבישול שהיא למעלה ממנה. שבה נעשה כל דבר כנימוח. והכבד ג"כ אינה ראויה לאכילה ע"י שליקה א' או ב' כירקות. אלא צריך לשולקה פעמים רבות עד שתהא מתוקנת וראויה. ועכ"ז לא באה עדיין לכלל בישול. ובהא קאמר התם ר"י בנו של ריב"ב דשלוקה אוסרת ונאסרת. דר"ל אפי' שלוקה ולא מבושלת נמי. אע"ג דמודה מיהת דאינה אוסרת ונאסרת ע"י בישול קל. דהיינו רתיחה מועטת שאינה מספיק לה. וכמ"ש עוד לקמן בס"ד כך נ"ל בזה: 
+<b>וחזרנו </b>לענין שזכינו נדין שמשנתינו זאת הלכה היא מכל צד. ואפריון נמטי להרמב"ם ז"ל שהעתיקה כצורתה שאין הכרח להעמידה בשלוקה ופירש הירו' כפירושינו: 
+
+Mishnah 11
+
+<b>כל הנשלקים עם התרדים. </b>לפום מאי דכתיבנא לעיל דסתם כבוש פחות מסתם שלוק ונכבשין דווקא תנן במ"י. צ"ל דלא פליג ר"י אמתני' דלעיל אלא פרושי קמפרש. דאף על גב דאמרן לעיל דכל הנכבשין זע"ז מותרין. קמ"ל דהני מילי בכבישה. אבל בשליקה אפי' כל שאר ירקות מלבד חסית. נאסרין כשנשלקין עם התרדין: 
+<b>אי נמי </b>איכא למימר דתרדין מין חסית הוא וחריף מכולן. והשתא ר"י לקולא אתי ופליג אתנא דלעיל דאוסר אפי' בכבושין ובכל החסיות. ופליג עליה בתרתי דס"ל דאין נאסרין אלא ע"י שליקה. ועם תרדין דווקא: 
+<b>ואפשר </b>דאף לפ"ז לחומרא פליג. ומודה בכבישה דאוסרת בכל החסיות. מיהא בחסית של חולין עם ירק של תרומה. שמעיה ר"י לת"ק דמתיר ולא שני ליה בין חסית לחסית. וקאמר ליה ר"י בכולהו מודינא לך. לבר מתרדין דאלימי טפי. דלא שנא תרדין של תרומה. ל"ש של חולין עם תרומה. אוסרין ונאסרין שבולעין ופולטין. וא"צ להאריך בפי' מחלוקתו של ר"י לשטת הר"ש ע"פ הבנתו בירושלמי. כי מובן הוא מאליו ע"פ מה שכתבתי. וישמע חכם ויוסיף לקח. וי"ל על הרב תי"ט כאן שתפס לו בפשיטות דשלוק הוא בישול יותר מדאי. וזה בהיפך ממ"ש לעיל מדברי הר"ש. וכמו שהוכיח הוא ז"ל עצמו ממס' מעשרות. ודעתי כבר ראית למעלה שהשלוקה דכבד היא גמר תיקונה ופחות מבישול גמור. ולא מוכח מידי לענ"ד מהא דאיתא בפרק כ"ה שלוקה אוסרת דמידי גבי מבושלת תניא וק"ל: 
+<b>כל </b>המתבשלין. לדידן ניחא טפי הך סידורא דכל חד לטפויי אתי. ונקט תנא חומרי חומרי. דקאמר ת"ק אפי' כבישה אוסרת. ואתא ר"י למימר דאינה אוסרת אלא שליקה עם תרדין. ואתי ר' יהודה לאשמועינן דאפי' שליקה נמי לא. אלא בישול לחוד הוא דאוסר. ואפ"ה כל מין עם מינו אינו נאסר אלא עם הבשר: 
+<b>הכבד אוסרת ואינה נאסרת. </b>איכא לאוקמה בשליקה גרידא. ואנשלקים דלעיל קמהדר. ולא קאי אמתבשלין דקמיה: 
+<b>והא </b>דאמרינן פכ"ה [ד' קי"א ע"א] שלוקה אוסרת ונאסרת. אפשר דמודה בה ר"י ב"ן. לפום מאי דכתיבנא דתרי גווני שליקא נינהו. והכא בבישול קל ורתיחה מועטת עסקינן. דקרויה שליקה במשלתינו. והתם בשלוקה כל צרכה מיירי כנז'. ואב"א בבשולה מיירי הכא. ומ"ד בגמרא שלוקה אוסרת ונאסרת פליג עליה. וס"ל דאפילו שלוקה אוסרת ונאסרת. וכ"ש מבושלת. ולעולם שליקה פחותה מבישול: 
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ר"י מתיר מפני שמשביחו </b>בירו' מחלפא שיטתיה דר"י. ומשני בפ"ב בבעלים. והכא בכהן: 
+<b>ואפשר </b>לומר עוד בזה שאותה ששנינו בפ"ב ולא מן המבושל. לא דמי לדהכא. דהתם במאי עסקינן ביין גרוע שאינו טוב לשתותו חי. ובישולו זהו תיקונו כמו שידוע מתיקון היין השפל בארץ ריינוס (שקורין אלינט בל"א) ובמבושל כזה אף ר"י מודה. דגרוע הוא מיין שאינו מבושל. הטוב בעצמו בלי שום תיקון. לכן אין תורמין מאותו המבושל על הבלתי מבושל. 
+<b>ובלא"ה </b>נ"ל שצריך לומר כן גם אליבא דרבנן דהכא דס"ל דאסור לבשל יין של תרומה. ובודאי כל שאסור לעשות בתרומה. אסור לעשותו בטבל. כדי שלא להפסיד לכהן בחלק תרומתו. ומדתנן התם סתמא ולא מן המבושל על שאינו. משמע בפשיטות הא מן המבושל על המבושל. מצי תרם אפי' לכתחלה. ואמאי הא קמפסיד לכהן: 
+<b>אלא </b>ודאי כדאמרן דמיירי התם ביין גרוע. שאינו ראוי לשתיה אלא ע"י בישול דהיינו גמר מלאכתו ואדרבה קודם הבישול אין תורמין ממנו. והכא ביין דתרומ' עסקינן שמאחר שהופרשה מיין כמות שהוא בלי בישול. ודאי ביפה וטוב כשהוא חי איירי. ומבשלין איתו להשביחו ביותר. דמעלי טפי מיין חי דעלמא. וסבירא ליה לר"י דהא נמי שרי: 
+<b>וא"כ </b>הוא הדין דמשכחת לה אליבא דר"י שתורמין מן המבושל על שאינו מבושל. אם הוא טוב ממנו. ולא צריך למתנייה התם בפירוש. דמילתא דל"ש היא שיפריש הישראל תרומה כזו. אבל אי בעי מצי עביד הכי. והוא בכלל מה ששנינו ותורמין מן היפה על הרע. ולא צריך לפרש אלא בסתם מבושל דשכיח. ומיגרע גרע משאינו מבושל כדאמרן ודוק: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ריש פירקא. בארץ ריינוס ע"י בישול עם שורש (שקורין אלינט בלעז) שמחזירו למוטב ובמבושל. כצ"ל.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>דבש. </b>אם עבר ועשה דבש מתמרים עכ"ל תי"ט: 
+<b>איברא </b>דליכא לאוקמי נמי אפי' בדלא עבר ועשה. אלא בדבש הזב מהן מאליו. כענין שכתוב בשבחה של א"י זבת חלב ודבש. וכדאי' פ"ק דמגילה דף ו' ע"א. (שלא תאמר משל הוא) דא"כ לא הוי מחייב ר"י אפי' קרן. דס"ל נמי דדבש פטור מן המעשרות ומוקי לה בירו' בשזבו ואחר כך נטבלו. וכשנטבלו ואח"כ זבו אפשר דלא שכיח שיזובו התמרים מאליהן. אם לא ע"י פעולת אדם ומפרש הא דקאמר בירו' ואח"כ זבו ר"ל ע"י כבישה וכתישה. הכי משמע לי בדעת הרבתי"ט. דאל"כ מאי דוחקיה לפרושי מתני' ברשיעי דווקא: 
+<b>מכל </b>מקום עדיין אפשר לי לומר דא"צ לומר כלשון הזה. דנ"ל אף על גב דפטור ר"י לדבש מן התרומ'. היינו דלא מיחייב לאפרושי מניה. מיהא אי אפריש ודאי חייל עליה שם תרומה. דלא גרע מתלתן דלעיל. (מ"ו דפ"י). ובהכי עסקינן דאפ"ה מחייב ר"י בקרן. משום דודאי זכה בו כהן ודוק: 
+<b>כמוני פטמים. </b>עמ"ש בתי"ט. ולע"ד הוא בהפך. כי הרע"ב נמשך אחר לשון הר"ש והוא כלשונו ממש. אלא דנקט לשון יחיד שלא בדקדוק. וגם הרמב"ם דנסיב לשון יחיד ודאי היה שונה במשנתינו כמוני לשון רבים. ומחמת שהוא מוסב על החכמים שקדם זכרם. רק שתופס הדמיון לבארו באדם אחד. ואין בזה חילוק בין פי' הר"ש ובין פי' הר"מ: 
+<b>אבל </b>הם מחולקים בביאור מלת פטמים ובקריאתה שלדעת הר"ש הם הרוקחים וקרי ביה פטמים פ"א פתוחה ודגש באות הנמשכת ע"מ גנבים. ולפ"ד הר"מ הבשמים והסמים נקראים ג"כ פטמים ע"ש שמפטמין בהם. ופ"א פטמים לפ"ז שואיי"ת והטי"ת רפויה: 
+<b>ולדברי </b>הר"מ יתיישב הלשון יוקר. כי לדברי הר"ש הוא לשון מסורס. ומשמעו כפטמים המונים. וגם הוא חסר הנפעל שלא אמר מה מונים. שאעפ"י שיש בכתוב דוגמתו אינו לשון ברור ורגיל. ועוד שהפטמים בלשון משנה הם המפטמים בהמות. כבבתרא דערובין [ד' ק"א ע"א]. וכך פירושו בכ"מ. והמפטמים בבשמים. יכנוס מפטמים במ"ם נוספת. להבדיל ביניהם. כמו שאמרו ביחיד ממנו המפטם את הקטורת. ויחיד המפטם הבהמה פטם יקרא. כמ"ש שור של פטם וק"ל: 
+<small>משנה לחם<br><b>ושאר כל המינין טהורין </b>עמ"ש ריש פרק ב' דחלה בס"ד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>בפיסקא איברא. פ"ק דמגלה. נ"ב ושלהי כתובות.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>משל הוא. נ"ל ודברה תורה בלשון ב"א.</small>
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>הרכינה ומיצה הרי זו תרומה.</b> בפרק המוכר את הספינה תנן הרכינה ומיצה הרי היא של מוכר [ד' פ"ז ע"א]. והתנן הרכינה ומיצה ה"ה תרומה. ושני משום יאוש בעלים נגעו בה. פירוש התם בעלים ידעי וקמחלי ממילא הויא דמוכר. אבל הכא אפי' תימא דלאו בתרומה שהוליכה לכהן איירי. אלא בתרומה שחיזר הכהן אחריה ולא רצה להמתין עד שירכין וימצה. דאע"ג דהא נמי קידע ומחיל. אפ"ה תרומה הויא. דכהן במחילתו אינו יכול להוציא תרומה לחולין: 
+<b>ולא </b>זו בלבד אלא שצריך ליתנה לכהן. ולא סגי במאי דמחל לו הכהן עליה. כיון דאכתי לא מטא לידיה ולאו דידיה הוא דלמחיל. דאין כחו של כהן יפה בתרומה שעדיין לא זכה בה. כדתנן לעיל פ"י אם תרומה שלא זכה בה כהן אכלה משלמת לעצמה. ומאן שביק מאן מחיל מאי דלאו דיליה. וזה ברור: 
+<b>והא </b>דהוי חולין אם לא הרכינה ומיצה. לאו משום דבהרכנה אשתני ממילתא קמייתא. דמעיקרא חולין. והשתא תרומה. דכיון דכי הרכינה הוי תרומה ודאי מעיקרא נמי תרומה הויא. אלא דכשנותן לתוכה חולין. בטלה לה ברובא. והקלו לבטל ברוב מידי דלא קפיד עליה. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>ששם פרה. </b>הר"ש והתוספות כתבו שצריך להעמידה בשואל וצ"ע מאי דוחקייהו: 
+סליקא לה מסכת תרומות בס"ד 
+<small>משנה לחם<br><b>כרשיני </b>אע"ג דסתמן מאכל בהמה. כדאיתא הכא וכדמוכח בדוכתי טובא. מ"מ צ"ל. שהם גם מאכל אדם שלא ע"י הדחק. ערפ"ק דמעשרות. או שעשאן תרומה. כמש"ל.</small>
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Kodashim/Marit HaAyin on Mishnah Kinnim/Hebrew/Marit HaAyin, Jerusalem 1960.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Kodashim/Marit HaAyin on Mishnah Kinnim/Hebrew/Marit HaAyin, Jerusalem 1960.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..5acfa87dae25a5014b4b5af4a6f9ed6dc8678451
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Kodashim/Marit HaAyin on Mishnah Kinnim/Hebrew/Marit HaAyin, Jerusalem 1960.txt	
@@ -0,0 +1,45 @@
+Marit HaAyin on Mishnah Kinnim
+מראית העין על משנה קינים
+Marit HaAyin, Jerusalem 1960
+http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001139211/NLI
+
+מראית העין על משנה קינים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>זקני תורה כל זמן שמזקינים דעתם מתישבת עליהם שנאמר בישישים חכמה ואורך ימים תבונה.</b> לפי הפשט הכונה כי הת"ח כשהוא בחור הוא חריף ולפום חורפא מצדד אצדודי יותר מדי ומראה פנים לכל צד. ואולם זמנין דמשכחת אגב חורפא נטה מקו האמת. ברם בזקנותו הגם דאינו חריף כל כך מ"מ זקני תורה דעתם מתישבת עליהם מתישבת דייקא וכל אמת אמת תפסיה:
+<b>ואפשר לרמוז כי זקני עם הארץ דעתן מטרפה שנאמר מסיר שפה וכו'.</b> דכיון דהוציאו ימיהם להבל אין השכינה שורה בהם וז"ש מסיר שפ"ה גימטריא שכינה. ולכן דעתם מטרפת. כל קבל דנא בישישים חכמה ר"ת גימטריא י' הרומז לחכמה. וס"ת גימטריא מ"ה שם הוי"ה דאלפין כי על ידי תורת' משך חכמ"ה לשם מ"ה ויהיה יחוד קב"ה ושכינתיה ומשם יומשך להם בסוד הדעת ודעת"ם מתישבת עליהם. ורמז ואורך ימים תבונה ר"ת תיו. תיו תחיה. גם תי"ו גימטריא קדוש ו' רמז לקודשא בריך הוא וס"ת גימטריא אדני מ' ליחדם ה' ברב רחמיו ירחם עלינו ויוסיף לנו לעבודתו ועסק תורתו שנות <b>חיים<b>:</b></b>
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Kodashim/Marit HaAyin on Mishnah Kinnim/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Kodashim/Marit HaAyin on Mishnah Kinnim/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a4ddcaf1acd7151911e34b93f94b9ea00794c5ff
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Kodashim/Marit HaAyin on Mishnah Kinnim/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,48 @@
+Marit HaAyin on Mishnah Kinnim
+מראית העין על משנה קינים
+merged
+https://www.sefaria.org/Marit_HaAyin_on_Mishnah_Kinnim
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Marit HaAyin, Jerusalem 1960
+-http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001139211/NLI
+
+מראית העין על משנה קינים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>זקני תורה כל זמן שמזקינים דעתם מתישבת עליהם שנאמר בישישים חכמה ואורך ימים תבונה.</b> לפי הפשט הכונה כי הת"ח כשהוא בחור הוא חריף ולפום חורפא מצדד אצדודי יותר מדי ומראה פנים לכל צד. ואולם זמנין דמשכחת אגב חורפא נטה מקו האמת. ברם בזקנותו הגם דאינו חריף כל כך מ"מ זקני תורה דעתם מתישבת עליהם מתישבת דייקא וכל אמת אמת תפסיה:
+<b>ואפשר לרמוז כי זקני עם הארץ דעתן מטרפה שנאמר מסיר שפה וכו'.</b> דכיון דהוציאו ימיהם להבל אין השכינה שורה בהם וז"ש מסיר שפ"ה גימטריא שכינה. ולכן דעתם מטרפת. כל קבל דנא בישישים חכמה ר"ת גימטריא י' הרומז לחכמה. וס"ת גימטריא מ"ה שם הוי"ה דאלפין כי על ידי תורת' משך חכמ"ה לשם מ"ה ויהיה יחוד קב"ה ושכינתיה ומשם יומשך להם בסוד הדעת ודעת"ם מתישבת עליהם. ורמז ואורך ימים תבונה ר"ת תיו. תיו תחיה. גם תי"ו גימטריא קדוש ו' רמז לקודשא בריך הוא וס"ת גימטריא אדני מ' ליחדם ה' ברב רחמיו ירחם עלינו ויוסיף לנו לעבודתו ועסק תורתו שנות <b>חיים<b>:</b></b>
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Kodashim/Marit HaAyin on Mishnah Middot/Hebrew/Marit HaAyin, Jerusalem 1960.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Kodashim/Marit HaAyin on Mishnah Middot/Hebrew/Marit HaAyin, Jerusalem 1960.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ccbebddf2ade5784f4359da61eceeaf0931731fd
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Kodashim/Marit HaAyin on Mishnah Middot/Hebrew/Marit HaAyin, Jerusalem 1960.txt	
@@ -0,0 +1,84 @@
+Marit HaAyin on Mishnah Middot
+מראית העין על משנה מדות
+Marit HaAyin, Jerusalem 1960
+http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001139211/NLI
+
+מראית העין על משנה מדות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מקומות הכהנים שומרים.</b> ר"ת שם מה"ש מע"ב שמות גימטריא אל שדי ועליו רמז יעקב אבינו ע"ה ואל שדי יתן לכם רחמים כן כתב בסוף ספר שרשי השמות לרבני המערב בפירוש ע"ב שמות. ועוד כתוב שם רזין עילאין. וס"ת מקומות הכהנים שומרים גימטריא ת"פ כמנין פ' לבטלה ועוד אפשר בשלשה מקומות הכהנים שומרים ס"ת ה' ת"פ. ה' נגד ה' אותיות של שם לילית גימטריא ת"פ לבטלה. וזה רמז ותקח מרים הנביאה את התף בידה ה' ת"פ גימטריא שם הנזכר וה' אותיותיו ובכח קדושתה של מרים ונבואתה שלטה בה והכניעה ומעתה ותצאן כל הנשים וליכא הרהור וזהו ותען להם במ"ם לאנשים. א"נ אפשר בפ' את הת"פ ובמשנתנו ס"ת בשלשה מקומות הכהנים שמרים כי ה' רומז לשכינה והיא מבטלת פ' גימטריא ת"פ:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>כל הנכנסין להר הבית נכנסין דרך ימין.</b> כמ"ש כל פינות שאתה פונה יהיו לצד ימין. כי צד ימין רומז לחסד. וצריך האדם לבטוח בחסדו יתברך תמיד וגם ישתדל לגמול חסד כי זה כל האדם והמרחם על חבירו מרחמין עליו. וז"ש רחם ארחמנו נאם ה' רמז אם יש בו מדת רחם הוי כאלו קיים רמ"ח מצות עשה כמספר רח"ם ואז ארחמנו נאם ה'. ומלבד הפשט זה רמזו כל פינות יהיו לצד ימין כי תמיד ישתדל לעשות חסד וצדקותיו לעם ה' ובריותיו ועל פי מדותיו משמים ישלח ברכותיו וינצל מכל צרותיו והיו תוצאותיו והחיים והשלום ברבבותיו:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ההיכל צר מאחריו ורחב מלפניו וכו' קרית חנה דוד.</b> אפשר דרומז לשכינה כי היכל בגימטריא אדני. וכל ישענו שיהיו פב"פ ליחוד והיא נקראת קרית חנה ור"ת קרית חנה דוד גימטריא אלהים הוי"ה יחוד קב"ה ושכינתיה ודוד הע"ה אחוז בה גם צר עם הכולל גימטריא ארץ שנקרא מלכות גם חנ"ה גימטריא ס"ג הרומז לאימא:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>וברוך הוא שבחר באהרן ובניו וכו'.</b> כי הוא במדת חסד וכתיב עולם חסד יבנה ומדת אהרן אוהב שלום ורודף שלום כי כל כונתו ליחד יחוד שלם נור"א גימטריא אהרן עם הכולל וקשר עליון עד הכתר כי אהרן גימטריא נזר עם הכולל והנה שלום גימטריא ו' ש"ע להשפיע שפע רב המקום ברחמיו יחננו ויברכנו לעשות נחת רוח לפניו תמיד בארח <b>חיים<b>:</b></b>
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Kodashim/Marit HaAyin on Mishnah Middot/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Kodashim/Marit HaAyin on Mishnah Middot/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..5ea6e157694831c1cd08521ddd9b5dabc5f92c08
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Kodashim/Marit HaAyin on Mishnah Middot/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,87 @@
+Marit HaAyin on Mishnah Middot
+מראית העין על משנה מדות
+merged
+https://www.sefaria.org/Marit_HaAyin_on_Mishnah_Middot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Marit HaAyin, Jerusalem 1960
+-http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001139211/NLI
+
+מראית העין על משנה מדות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מקומות הכהנים שומרים.</b> ר"ת שם מה"ש מע"ב שמות גימטריא אל שדי ועליו רמז יעקב אבינו ע"ה ואל שדי יתן לכם רחמים כן כתב בסוף ספר שרשי השמות לרבני המערב בפירוש ע"ב שמות. ועוד כתוב שם רזין עילאין. וס"ת מקומות הכהנים שומרים גימטריא ת"פ כמנין פ' לבטלה ועוד אפשר בשלשה מקומות הכהנים שומרים ס"ת ה' ת"פ. ה' נגד ה' אותיות של שם לילית גימטריא ת"פ לבטלה. וזה רמז ותקח מרים הנביאה את התף בידה ה' ת"פ גימטריא שם הנזכר וה' אותיותיו ובכח קדושתה של מרים ונבואתה שלטה בה והכניעה ומעתה ותצאן כל הנשים וליכא הרהור וזהו ותען להם במ"ם לאנשים. א"נ אפשר בפ' את הת"פ ובמשנתנו ס"ת בשלשה מקומות הכהנים שמרים כי ה' רומז לשכינה והיא מבטלת פ' גימטריא ת"פ:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>כל הנכנסין להר הבית נכנסין דרך ימין.</b> כמ"ש כל פינות שאתה פונה יהיו לצד ימין. כי צד ימין רומז לחסד. וצריך האדם לבטוח בחסדו יתברך תמיד וגם ישתדל לגמול חסד כי זה כל האדם והמרחם על חבירו מרחמין עליו. וז"ש רחם ארחמנו נאם ה' רמז אם יש בו מדת רחם הוי כאלו קיים רמ"ח מצות עשה כמספר רח"ם ואז ארחמנו נאם ה'. ומלבד הפשט זה רמזו כל פינות יהיו לצד ימין כי תמיד ישתדל לעשות חסד וצדקותיו לעם ה' ובריותיו ועל פי מדותיו משמים ישלח ברכותיו וינצל מכל צרותיו והיו תוצאותיו והחיים והשלום ברבבותיו:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ההיכל צר מאחריו ורחב מלפניו וכו' קרית חנה דוד.</b> אפשר דרומז לשכינה כי היכל בגימטריא אדני. וכל ישענו שיהיו פב"פ ליחוד והיא נקראת קרית חנה ור"ת קרית חנה דוד גימטריא אלהים הוי"ה יחוד קב"ה ושכינתיה ודוד הע"ה אחוז בה גם צר עם הכולל גימטריא ארץ שנקרא מלכות גם חנ"ה גימטריא ס"ג הרומז לאימא:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>וברוך הוא שבחר באהרן ובניו וכו'.</b> כי הוא במדת חסד וכתיב עולם חסד יבנה ומדת אהרן אוהב שלום ורודף שלום כי כל כונתו ליחד יחוד שלם נור"א גימטריא אהרן עם הכולל וקשר עליון עד הכתר כי אהרן גימטריא נזר עם הכולל והנה שלום גימטריא ו' ש"ע להשפיע שפע רב המקום ברחמיו יחננו ויברכנו לעשות נחת רוח לפניו תמיד בארח <b>חיים<b>:</b></b>
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Moed/Marit HaAyin on Mishnah Shekalim/Hebrew/Marit HaAyin, Jerusalem 1960.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Moed/Marit HaAyin on Mishnah Shekalim/Hebrew/Marit HaAyin, Jerusalem 1960.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..38f8a2894174b6cf05aed9cfbc5c3e8777dc68e1
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Moed/Marit HaAyin on Mishnah Shekalim/Hebrew/Marit HaAyin, Jerusalem 1960.txt	
@@ -0,0 +1,38 @@
+Marit HaAyin on Mishnah Shekalim
+מראית העין על משנה שקלים
+Marit HaAyin, Jerusalem 1960
+http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001139211/NLI
+
+מראית העין על משנה שקלים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים.</b> מצאתי בספר כ"י הטעם למה באחד באדר דע שאמרו בזהר חדש שבאחד באדר מתחילין אותיות התורה להתנוצץ ברקיע והטעם כי מאז התחילה נשמת משה רבינו ע"ה להתנוצץ שהוא שבעה ימים לפני הלידה וכן משמיעין על השקלים שהם ת"ר אלף ישראל אשר משה שקול כמותם. ועל הכלאים הם אותיות המלאכים כי אז יוצאים המלאכים הממונים על העשבים לגדלם ושלא יתערבו זה בזה ויהיו כלאים וכל עשב יש לו מלאך בשמים דכתיב אם תשים משטרו בארץ שאומרים לעשב גדל יוצאים המלאכים ב"פ בשנה א' בר"ח אדר ואחד בר"ח אלול ומעוררים לב ישראל בתשובה. ובזמן התלמוד היו נאספים בשני חדשים אלו עכ"ל ספר קדמון כ"י. ואפשר לרמוז כי שקלי"ם גימטריא ת"פ להכניע הפ' בכח התורה אשר האותיות מתנוצצות בכח משה רבינו ע"ה. כי משה גימטריא אל שדי. ובכח שמירת אזהרות כלאים מיחד קב"ה. ושכינתיה ורמז כלאים גימטריא הויה אלהים לשמור היחיד ולא יהיה שום אחיזה לסט"א ח"ו. וזה רמז באחד גימטריא יה באדר גימטריא רז יחוד נעלם על ידי אותיות י"ה אוא"י: <br><b>ומ"ש</b> בספר הנזכר כלאים אותיות מלאכים לאו דוקא אלא ר"ל מלאכי. ומ"ש דהיו נאספים ישראל וכו' היינו כמ"ש בברכות דף י"ז דקחזו יקרא דאוריתא בתרי זמני בשתא ופירש רש"י ז"ל שהיו נאספים ישראל באדר לשמוע הלכות הפסח מדרש דרב אשי ובאלול לשמוע הלכות החג וכתבו התוספות מספר העתים שחבר הרב רבי יהודה בר ברזילי ז"ל שהיה עמוד של אש יורד מן השמים עליהם בכלה דאלול ובכלה דאדר: <br><b>ואפשר</b> לומר דרך דרש ורמז ומוסר ונבין מאי דתנן משמיעין על השקלים ועל הכלאים ובחמשה עשר בו קורין את המגילה בכרכין ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות ואת מקואות המים ועושים כל צרכי הרבים ומציינין את הקברות ויוצאין אף על הכלאים ודרך אסמכתא ומוסר אפשר ואקדים מה שפירשתי בעניותי בפסוק לא תזרע כרמך כלאים דיזהר במעשיו שיהיו כלן מתוקנים ולא יערב מצוה ועבירה כאחד כגון שישכים לבית הכנסת וידבר שם בתפילה או שיתן צדקה וישתבח וכיוצא וז"ש לא תזרע כרמך כלאים וזה בקיצור נמרץ גם כתב מז"ה ז"ל דשלשים יום קודם לפסח בכל שנה בכל לילה ה' ברחמיו מוציא חלק א' מנפשות ישראל שנטמעו בסט"א ובליל פסח כלם בני חורין מהסט"א וידוע מ"ש רז"ל שידע הקב"ה שעתיד המן לשקול עשרת אלפים ככר לפיכך הקדים השקלים לבטל הגזירה וז"ש בא' באדר משמיעין על השקלים שהקדים הקב"ה להצילנו מהמן וידוע שבכל שנה מאירים האורות כשעת הנס. וז"ש משמיעין על השקלים לבטל הגזרות ועל הכלאים שמזה יקחו מוסר על תורה ומצות שלא יתערב בהם עבירה ובעבור השקלים ניצולו מהמן ובט"ו קורין בכרכים המגילה ובט"ו רמז כי יד על כס י"ה ויען עתה הקב"ה בכל שנה מוציא נפשות ישראל מהסט"א היו עושין ענינים אלו שיקחו מוסר ולהעיר לישראל שילמדו לרוחני ולעניני הנפש דהשעה ראויה ולכך מתקנין הדרכים שישתדלו לתקן דרכי הנפש בעולמות ע"ד שפירש הרב עיר וקדיש מהר"א גאלאנטי ז"ל בפסוק נחפשה דרכינו ונחקורה ואת הרחובות בתי כנסיות ובתי מדרשות שלא ידברו דברים אסורים ובטלים. ואת מקואות המים שיזהרו מס' נדה שחמור מאד ועושים כל צרכי הרבים רמז לזכות הרבים דבזה אין חטא בא ע"י. ומציינין את הקברות רמז שיזכור לו יום המיתה. ויוצאין אף על הכלאים לרמוז שיהיו המעשים מיוחדים לשם מבלי תערובת פניה ויוהרא וליזהר בכל זה בזמן שהקב"ה כביכול מוציא לאור נפשותינו מהסט"א וקצרתי מאד בהקדמות ישמע חכם ויוסיף לקח ודוק הטב:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>פתחיה זה מרדכי וכו'.</b> ראיתי בספר כף ונקי כ"י להחכם השלם החסיד כמהר"ר כליפה מלכה זלה"ה שכתב דשמע משלי' עה"ק ירושלם ת"ו רמז לשם פתחיה מרדכי לחוד לא למאי דתנן שהיה פותח בדברים וכו' ואמר כי מרדכי כל אות משמו נכפל בחשבון בשם פתחיה כי היה הולך וגדל דהיינו אות מם של מרדכי נכפלה ונעשה פ' של פתחיה. אות ר' משם מרדכי נכפלה ונעשית ת' בשם פתחיה. ד' משם מרדכי נכפלה ונעשית ח' בשם פתחיה עד כאן פירש החכם הנזכר והכ"ף והיוד היה עושה אותם בחשבון כולל ולא עלו כהוגן. ואני באתי אחריו ומלאתי את דבריו כי מתחילה היה הולך וגדל ולבסוף הי"ל קצת ירידה כמשז"ל ורצוי לרוב אחיו ולא לכלם שפירשו ממנו סנהדרין גם אמרו ספ"ק דמגילה גדול ת"ת יותר מהצלת נפשות שהרי מרדכי מתחילה נחשב רביעי לכנסת הגדולה ולבסוף נמנה חמישי לכן ג' אותיות ראשונות משמו נתחלפו בכפל חשבונם כנגד הולך וגדול ושתי אותיות אחרונות נתחלפו בחסרון חצים גם כן הכ"פ ביוד והיוד בהא לרמוז דלבסוף הי"ל קצת ירידה ורוב ימיו היו בגדולה בראשונה עכ"ד החכם השלם הנזכר בספר כף ונקי זלה"ה. ואני בעניי במטו מיניה דמר לא נהירא לי דרמזו בשם ירידה ח"ו דאם הכתוב רמז ללמדנו גדולת התורה יותר מהצלת נפשות הוא בהכרח אבל לקבוע שם לרמוז ירידה ח"ו לא תהא כזאת ועוד דאפילו בכתוב נרמוז בשינוי מועט בדבר שבמנין בפרק ארבעה וחמשה ואידך קרא ורצוי לרוב אחיו ובעלמא אמרינן רובו ככלו אבל לקבוע שם לגנות אינו נראה. ולי הדל אפשר לדרוש לשבח דרז"ל אמרו במדרש דמרדכי בדורו היה חשוב כמשה בדורו ובודאי דהיה עניו וכמ"ש בדרושים וזה רמזו בשם פתחיה דהגם דהיה גדול הולך וגדל רמוז בשלשה אותיות של מרדכי שנכפלו בשם פתחיה אדהכי והכי רמזו דבמקום שמצינו גדולתו מצינו ענותנותו והוא היה נראה בעיניו כאלו בכל יום הוליד את חסרון ונגרע מערכו מרוב ענותנותו ורמזו זה באותיות אחרונות דשם מרדכי דהם נגרעת בשם פתחיה דכ"י דשם מרדכי הם אותיות י"ה לרמוז דהוא בענותנותו היה נראה בעיניו כי הן נגרע ממצבו. ובא וראה דנתחכמו והראו במופת דהיה זה לרמוז ענותנותו דשם י"ה שומר וסומך לענוים כמ"ש רבינו האר"י ז"ל ולהכי רמזו בסוף פתחיה שם י"ה לרמוז דהיה עניו הרבה ודימה היות כי הן מחסיר ממדרגתו: <br><b>ועם</b> זה נבין מה שאמרו דקראוהו פתחיה דפותח בדברים ודורשן דידוע מ"ש פ"ק דעירובין דבית הלל זכו לקבוע הלכה כמותן מפני שהיו ענוים וכפי האמור דשם י"ה עזר וסמך ומגן למי שהוא עניו אם כן בכח שם י"ה מכוין אל האמת. וזה רמוז בשם פתחיה דכשהוא פותח בענין שם יה עזרו ומגינו לכוין אל האמת וזהו פתח דמיד כשהוא פותח ה' אתו עמו ודורש ומכוין לאמיתותן של דברים: <br><b>ואם</b> אל סודו תדרוש אורו מראש כי סוד מרדכי הוא יסוד אבא העובר מיסוד מ' והוא סוד פורים והיינו מר דכי מר עובר וזהו פתח יה דבפתח מ' יסוד שם יוד רמז ליסוד אבא ה' מ' ודוק כי קצרתי:
+<b>נחוניא חופר שיחין.</b> בירושלמי מייתי עובדא נחוניא חופר שיחין והוה ידע וכו' ומת בנו בצמא. והדר מייתי עובדא בחסיד שחופר שיחין ומערות לעוברים ושבים ועברה בתו להנשא ושטפה נהר וכו' ואמר רבי פנחס ן' יאיר אפשר מכבד בוראו במים וכו' מלאך ירד בדמות רבי פנחס והצילה והכי אמרו בדברים רבה פרשת עקב מלאך ירד וכו' וה"ט דכשצדיק א' מליץ טוב אהני לבטל המקטרגים בשמים וכ"כ רבינו ישעיא ז"ל הובא במקובצת קמא על דף ן' ובהכי ל"ק קושית התוספות ע"ש ועיין מה שכתבתי בעניותי בקונטריס דבש לפי דף ק"א ומשם באר"ה:
+<b>בן בבי על הפקיע.</b> בספר דרכוני זהב הנדפס מחדש ובא לידינו הן עתה אגב רהטאי חזה הוית כי צדיק עת"ק דברי רבינו עובדיא ז"ל בפירושו דפירש להלקות כהנים ולויים וכו' ויש להרגיש עליו דהיה לו להשמיט כהנים דכבר תמה הרב תי"ט ז"ל דמלקה כהנים על משמרם לא אשכחן וכל מה שחשבו לתרץ האחרונים לא נהירא ולקמן במה שפירש שם בירושלמי דבן פקיע היינו ממזג פתילות פירש מזווג הפתילות שהיה מקלע הפתילות. ויש להרגיש דהו"ל לפרש כמ"ש בירושלמי פ"ב דיומא דהיה עושה הפתילות עבות או דקות לפי הזמן שיספיק השמן ויב' מכוון מדת השמן ללילי תמוז או טבת והוא חכמה וכמ"ש תוספות ישנים על יומא דף ט"ו וה' ברחמיו יאיר עינינו בתורתו הקדושה עץ <b>חיים<b>:</b></b>
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Moed/Marit HaAyin on Mishnah Shekalim/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Moed/Marit HaAyin on Mishnah Shekalim/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..180f96ffd8526790a45c07c5bf8a12433a02534a
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Moed/Marit HaAyin on Mishnah Shekalim/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,41 @@
+Marit HaAyin on Mishnah Shekalim
+מראית העין על משנה שקלים
+merged
+https://www.sefaria.org/Marit_HaAyin_on_Mishnah_Shekalim
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Marit HaAyin, Jerusalem 1960
+-http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001139211/NLI
+
+מראית העין על משנה שקלים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים.</b> מצאתי בספר כ"י הטעם למה באחד באדר דע שאמרו בזהר חדש שבאחד באדר מתחילין אותיות התורה להתנוצץ ברקיע והטעם כי מאז התחילה נשמת משה רבינו ע"ה להתנוצץ שהוא שבעה ימים לפני הלידה וכן משמיעין על השקלים שהם ת"ר אלף ישראל אשר משה שקול כמותם. ועל הכלאים הם אותיות המלאכים כי אז יוצאים המלאכים הממונים על העשבים לגדלם ושלא יתערבו זה בזה ויהיו כלאים וכל עשב יש לו מלאך בשמים דכתיב אם תשים משטרו בארץ שאומרים לעשב גדל יוצאים המלאכים ב"פ בשנה א' בר"ח אדר ואחד בר"ח אלול ומעוררים לב ישראל בתשובה. ובזמן התלמוד היו נאספים בשני חדשים אלו עכ"ל ספר קדמון כ"י. ואפשר לרמוז כי שקלי"ם גימטריא ת"פ להכניע הפ' בכח התורה אשר האותיות מתנוצצות בכח משה רבינו ע"ה. כי משה גימטריא אל שדי. ובכח שמירת אזהרות כלאים מיחד קב"ה. ושכינתיה ורמז כלאים גימטריא הויה אלהים לשמור היחיד ולא יהיה שום אחיזה לסט"א ח"ו. וזה רמז באחד גימטריא יה באדר גימטריא רז יחוד נעלם על ידי אותיות י"ה אוא"י: <br><b>ומ"ש</b> בספר הנזכר כלאים אותיות מלאכים לאו דוקא אלא ר"ל מלאכי. ומ"ש דהיו נאספים ישראל וכו' היינו כמ"ש בברכות דף י"ז דקחזו יקרא דאוריתא בתרי זמני בשתא ופירש רש"י ז"ל שהיו נאספים ישראל באדר לשמוע הלכות הפסח מדרש דרב אשי ובאלול לשמוע הלכות החג וכתבו התוספות מספר העתים שחבר הרב רבי יהודה בר ברזילי ז"ל שהיה עמוד של אש יורד מן השמים עליהם בכלה דאלול ובכלה דאדר: <br><b>ואפשר</b> לומר דרך דרש ורמז ומוסר ונבין מאי דתנן משמיעין על השקלים ועל הכלאים ובחמשה עשר בו קורין את המגילה בכרכין ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות ואת מקואות המים ועושים כל צרכי הרבים ומציינין את הקברות ויוצאין אף על הכלאים ודרך אסמכתא ומוסר אפשר ואקדים מה שפירשתי בעניותי בפסוק לא תזרע כרמך כלאים דיזהר במעשיו שיהיו כלן מתוקנים ולא יערב מצוה ועבירה כאחד כגון שישכים לבית הכנסת וידבר שם בתפילה או שיתן צדקה וישתבח וכיוצא וז"ש לא תזרע כרמך כלאים וזה בקיצור נמרץ גם כתב מז"ה ז"ל דשלשים יום קודם לפסח בכל שנה בכל לילה ה' ברחמיו מוציא חלק א' מנפשות ישראל שנטמעו בסט"א ובליל פסח כלם בני חורין מהסט"א וידוע מ"ש רז"ל שידע הקב"ה שעתיד המן לשקול עשרת אלפים ככר לפיכך הקדים השקלים לבטל הגזירה וז"ש בא' באדר משמיעין על השקלים שהקדים הקב"ה להצילנו מהמן וידוע שבכל שנה מאירים האורות כשעת הנס. וז"ש משמיעין על השקלים לבטל הגזרות ועל הכלאים שמזה יקחו מוסר על תורה ומצות שלא יתערב בהם עבירה ובעבור השקלים ניצולו מהמן ובט"ו קורין בכרכים המגילה ובט"ו רמז כי יד על כס י"ה ויען עתה הקב"ה בכל שנה מוציא נפשות ישראל מהסט"א היו עושין ענינים אלו שיקחו מוסר ולהעיר לישראל שילמדו לרוחני ולעניני הנפש דהשעה ראויה ולכך מתקנין הדרכים שישתדלו לתקן דרכי הנפש בעולמות ע"ד שפירש הרב עיר וקדיש מהר"א גאלאנטי ז"ל בפסוק נחפשה דרכינו ונחקורה ואת הרחובות בתי כנסיות ובתי מדרשות שלא ידברו דברים אסורים ובטלים. ואת מקואות המים שיזהרו מס' נדה שחמור מאד ועושים כל צרכי הרבים רמז לזכות הרבים דבזה אין חטא בא ע"י. ומציינין את הקברות רמז שיזכור לו יום המיתה. ויוצאין אף על הכלאים לרמוז שיהיו המעשים מיוחדים לשם מבלי תערובת פניה ויוהרא וליזהר בכל זה בזמן שהקב"ה כביכול מוציא לאור נפשותינו מהסט"א וקצרתי מאד בהקדמות ישמע חכם ויוסיף לקח ודוק הטב:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>פתחיה זה מרדכי וכו'.</b> ראיתי בספר כף ונקי כ"י להחכם השלם החסיד כמהר"ר כליפה מלכה זלה"ה שכתב דשמע משלי' עה"ק ירושלם ת"ו רמז לשם פתחיה מרדכי לחוד לא למאי דתנן שהיה פותח בדברים וכו' ואמר כי מרדכי כל אות משמו נכפל בחשבון בשם פתחיה כי היה הולך וגדל דהיינו אות מם של מרדכי נכפלה ונעשה פ' של פתחיה. אות ר' משם מרדכי נכפלה ונעשית ת' בשם פתחיה. ד' משם מרדכי נכפלה ונעשית ח' בשם פתחיה עד כאן פירש החכם הנזכר והכ"ף והיוד היה עושה אותם בחשבון כולל ולא עלו כהוגן. ואני באתי אחריו ומלאתי את דבריו כי מתחילה היה הולך וגדל ולבסוף הי"ל קצת ירידה כמשז"ל ורצוי לרוב אחיו ולא לכלם שפירשו ממנו סנהדרין גם אמרו ספ"ק דמגילה גדול ת"ת יותר מהצלת נפשות שהרי מרדכי מתחילה נחשב רביעי לכנסת הגדולה ולבסוף נמנה חמישי לכן ג' אותיות ראשונות משמו נתחלפו בכפל חשבונם כנגד הולך וגדול ושתי אותיות אחרונות נתחלפו בחסרון חצים גם כן הכ"פ ביוד והיוד בהא לרמוז דלבסוף הי"ל קצת ירידה ורוב ימיו היו בגדולה בראשונה עכ"ד החכם השלם הנזכר בספר כף ונקי זלה"ה. ואני בעניי במטו מיניה דמר לא נהירא לי דרמזו בשם ירידה ח"ו דאם הכתוב רמז ללמדנו גדולת התורה יותר מהצלת נפשות הוא בהכרח אבל לקבוע שם לרמוז ירידה ח"ו לא תהא כזאת ועוד דאפילו בכתוב נרמוז בשינוי מועט בדבר שבמנין בפרק ארבעה וחמשה ואידך קרא ורצוי לרוב אחיו ובעלמא אמרינן רובו ככלו אבל לקבוע שם לגנות אינו נראה. ולי הדל אפשר לדרוש לשבח דרז"ל אמרו במדרש דמרדכי בדורו היה חשוב כמשה בדורו ובודאי דהיה עניו וכמ"ש בדרושים וזה רמזו בשם פתחיה דהגם דהיה גדול הולך וגדל רמוז בשלשה אותיות של מרדכי שנכפלו בשם פתחיה אדהכי והכי רמזו דבמקום שמצינו גדולתו מצינו ענותנותו והוא היה נראה בעיניו כאלו בכל יום הוליד את חסרון ונגרע מערכו מרוב ענותנותו ורמזו זה באותיות אחרונות דשם מרדכי דהם נגרעת בשם פתחיה דכ"י דשם מרדכי הם אותיות י"ה לרמוז דהוא בענותנותו היה נראה בעיניו כי הן נגרע ממצבו. ובא וראה דנתחכמו והראו במופת דהיה זה לרמוז ענותנותו דשם י"ה שומר וסומך לענוים כמ"ש רבינו האר"י ז"ל ולהכי רמזו בסוף פתחיה שם י"ה לרמוז דהיה עניו הרבה ודימה היות כי הן מחסיר ממדרגתו: <br><b>ועם</b> זה נבין מה שאמרו דקראוהו פתחיה דפותח בדברים ודורשן דידוע מ"ש פ"ק דעירובין דבית הלל זכו לקבוע הלכה כמותן מפני שהיו ענוים וכפי האמור דשם י"ה עזר וסמך ומגן למי שהוא עניו אם כן בכח שם י"ה מכוין אל האמת. וזה רמוז בשם פתחיה דכשהוא פותח בענין שם יה עזרו ומגינו לכוין אל האמת וזהו פתח דמיד כשהוא פותח ה' אתו עמו ודורש ומכוין לאמיתותן של דברים: <br><b>ואם</b> אל סודו תדרוש אורו מראש כי סוד מרדכי הוא יסוד אבא העובר מיסוד מ' והוא סוד פורים והיינו מר דכי מר עובר וזהו פתח יה דבפתח מ' יסוד שם יוד רמז ליסוד אבא ה' מ' ודוק כי קצרתי:
+<b>נחוניא חופר שיחין.</b> בירושלמי מייתי עובדא נחוניא חופר שיחין והוה ידע וכו' ומת בנו בצמא. והדר מייתי עובדא בחסיד שחופר שיחין ומערות לעוברים ושבים ועברה בתו להנשא ושטפה נהר וכו' ואמר רבי פנחס ן' יאיר אפשר מכבד בוראו במים וכו' מלאך ירד בדמות רבי פנחס והצילה והכי אמרו בדברים רבה פרשת עקב מלאך ירד וכו' וה"ט דכשצדיק א' מליץ טוב אהני לבטל המקטרגים בשמים וכ"כ רבינו ישעיא ז"ל הובא במקובצת קמא על דף ן' ובהכי ל"ק קושית התוספות ע"ש ועיין מה שכתבתי בעניותי בקונטריס דבש לפי דף ק"א ומשם באר"ה:
+<b>בן בבי על הפקיע.</b> בספר דרכוני זהב הנדפס מחדש ובא לידינו הן עתה אגב רהטאי חזה הוית כי צדיק עת"ק דברי רבינו עובדיא ז"ל בפירושו דפירש להלקות כהנים ולויים וכו' ויש להרגיש עליו דהיה לו להשמיט כהנים דכבר תמה הרב תי"ט ז"ל דמלקה כהנים על משמרם לא אשכחן וכל מה שחשבו לתרץ האחרונים לא נהירא ולקמן במה שפירש שם בירושלמי דבן פקיע היינו ממזג פתילות פירש מזווג הפתילות שהיה מקלע הפתילות. ויש להרגיש דהו"ל לפרש כמ"ש בירושלמי פ"ב דיומא דהיה עושה הפתילות עבות או דקות לפי הזמן שיספיק השמן ויב' מכוון מדת השמן ללילי תמוז או טבת והוא חכמה וכמ"ש תוספות ישנים על יומא דף ט"ו וה' ברחמיו יאיר עינינו בתורתו הקדושה עץ <b>חיים<b>:</b></b>
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Nezikin/Marit HaAyin on Mishnah Eduyot/Hebrew/Marit HaAyin, Jerusalem 1960.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Nezikin/Marit HaAyin on Mishnah Eduyot/Hebrew/Marit HaAyin, Jerusalem 1960.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..5459b4738e9746a47c182b36f154dcd63ce69098
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Nezikin/Marit HaAyin on Mishnah Eduyot/Hebrew/Marit HaAyin, Jerusalem 1960.txt	
@@ -0,0 +1,197 @@
+Marit HaAyin on Mishnah Eduyot
+מראית העין על משנה עדיות
+Marit HaAyin, Jerusalem 1960
+http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001139211/NLI
+
+מראית העין על משנה עדיות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>שהרי אבות העולם לא עמדו על דבריהם.</b> בפתח עינים חקרתי דהא אמרינן אין קורין אבות אלא לשלשה ושם הבאתי שהרב יעב"ץ זל"הה כתב דאבות העולם מיקרו אבות סתמא לא איקרו ע"ש והוא דוחק ואחר זמן ראיתי להריטב"א ז"ל שכתב דהא דאמרינן אין קורין אבות אלא לשלשה היינו דוקא בתפלה אבל כשאינו בתפלה קורין והכריח הדבר ובמ"א כתבתי בזה בס"ד: <br><b>ומאי</b> דקרי הכא להלל ושמאי אבות העולם היינו כי בא ללמד שלא יהא אדם עומד על דבריו ולהגזים ללמד לדורות הבאים קרי להו אבות העולם ועם כל זה לא עמדו על דבריהם וכמה מיני ק"ו דור אחרון שלא יהיה אדם עומד על דבריו ועוד אחרת וגדולה מאד כי הנה סברות התנאים אלו ואלו דברי אלהים חיים וכתבו רבני צרפת שהקב"ה הראה למשה רבינו ע"ה מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים שאינו טהור וא"ל הלכה כדברי מי וא"ל הדבר ביד חכמי הדור וא"כ סברות שמאי והלל והתנאים שתיהן אמת ועכ"ז חכמי הדור בטלו סברא אחת וקבעו להלכה כסברא אחרת. והגם דסברת החולק היא אמת ונאמרה למשה מסיני נתבטלה שהרי אמר רחמנא דההלכה כסברת והכרעת חכמי הדור והסברא האחרת נתבטלה. א"כ כמה וכמה ק"ו שלא יהא אדם עומד על דבריו שעל הרוב דבריו אינם אמת ולא דמי לסברת התנאים דשתי הסברות אמת ואפ"ה לא עמדו על דבריהם:
+
+Mishnah 5
+
+<b>עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין.</b> והא דאצטריך בת קול לומר דהלכה כבית הלל הגם דב"ה הוו רובא משום דב"ש מחדדי טפי ולגבי דידהו לא חשוב רוב דלאו כי הדדי נינהו. ודרך דרש מכאן תשובה לטענת א"ה דהם רובא כמ"ש המפרשים דכיון דישראל מחדדי טפי לגבייהו לא הוה רובא. ואפשר זה דקדוק הפסוק ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. והנה הרב עיר וקדיש הרמ"ז ז"ל פירש דפרעה אמר אין נבון וחכם כמוך והכא כתיב חכם ונבון דא"ה לא יש להם תורה רק שחוקרים חקירות למודיות טבעיות ומישבים וכן עזה"ד יום יום ידרשון ומזה חברו כמה ספרים ולכן הם אומרים נבון וחכם דבתחילה מתבוננים בחקירות ומישבים ומזה עלה בקב"ץ ונקרא ספר חכמה ומשו"ה אומרים א"ה נבון וחכם. אך ישראל יש לנו החכמה ס"ת ובזה הם מתבוננים ומ"ה ישראל הם עם חכם ונבון עכ"ד הרמ"ז ז"ל. וזהו שאמרו רק עם רק מיעוט אפילו שהוא עם מועט. בהיותו חכם ונבון שיש להם תורה ובה מתבוננים והם חריפים הגם שהם מועטים בכח שתים זו דיש להם חכמה וסתרי תורה וגם הם חריפים בכח זה קראו בשמותם הגוי הגדול ויצאו מכלל מיעוט ורובא דא"ה בטיל לגבה"ו והם אפילו שהם מועטים כמו שאמר רק עם בכח שתים הנה דאמרן נעשו הגוי הגדול הזה ודוק:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד וכו'.</b> אם קדש ביום של עצמו וגרש ביום של רבו עיין לשונות הירושלמי פ"ח דפסחים ופרק השולח ומ"ש המפרשים והרב משנה למלך ז"ל פ"ב מהלכות ק"פ ומה שכתבתי אני בעניי בקונטריס חיים שאל חלק ב' דף ס"ג ע"ב בס"ד:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>האב זוכה לבן בנוי בכח ובחכמה וכו'.</b> עיין מ"ש הרב חסדי דוד ז"ל בפירושו לתוספתא פי"א דסנהדרין ועיין מה שכתבתי בעניותי בחסדי אבות וראשי אבות והוא בסוף שם הגדולים ח"א הנדפס מחדש דף קל"ב ע"ש ובדף קל"ג מ"ש בס"ד:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>האב זוכה לבן בנוי בכח ובחכמה וכו'.</b> עיין מ"ש הרב חסדי דוד ז"ל בפירושו לתוספתא פי"א דסנהדרין ועיין מה שכתבתי בעניותי בחסדי אבות וראשי אבות והוא בסוף שם הגדולים ח"א הנדפס מחדש דף קל"ב ע"ש ובדף קל"ג מ"ש בס"ד: <br><b>עיין</b>מ"ש הרמב"ם ה' טומאת אוכלין סוף פ"ב ונראה דיש ג' סוגים משקה טופח ועוד מטפיח והגרוע שאינו נראה טופח אלא ממשמשין בו אז מטפיח וזה בטל במיעוטו ופסק כת"ק במשנתנו:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>שאין העזרה ננעלת על כל אדם מישראל וכו' כעקביא בן מהלאל וכו'.</b> לפי מ"ש מז"ה חס"ל ז"ל דבכל שנה ושנה שלשים יום קודם לפסח ה' ברחמיו מוציא לאור כל יום חלק א' מל' אשר לכל אחד מישראל בסט"א עד אשר בע"פ יצאו כל חלקי כל אדם מישראל מהסט"א ובליל פסח כל ישראל הם חוץ מהסט"א והם בקדושה ע"ש באורך והיא הקדמה יקרת הערך ומובן דבצד מה יש יצ"מ בכל שנה שמוציא כל חלקי נפשנו מהסט"א וז"ש בעצם שלא את אבותינו גאל אלא אף אותנו. וזה טעם מ"ש בר"מ דמחיית עמלק תהיה בערב פסח והטעם דבו ביום כל חלקי ישראל אשר בסט"א יצאו וכל ישראל הם בקדושה ואז זמן הביעור למחות עמלק וגבר ישראל בקדושה ובדרושים הארכתי אני בעניי בס"ד. והיינו רבותא דעקביא בן מהלאל דגם בע"פ דכל ישראל הם בקדושה וכל חלקי תורתם ומצותם בידם עם כל זה נתעלה עקביא בן מהלאל על כלם מרוב תורתו ומצותיו כי רבו על כלם:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>אמר רבי יהושע מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי ששמע מרבו ורבו מרבו וכו'.</b> בתוספתא שילהי מכילתין אמרו נשתבחו תלמידיו קורין אותו רבן וכו' והרב הגדול מהרד"ף ז"ל בפירש לתוספתא טרח בפירושא והגיה ע"ש ואשתמיטיתיה תשובת רב שרירא גאון הביאה הערוך בערך אביי ושם הביא התוספתא וא"צ להגיה. וגם מהרב יד מלאכי ז"ל סימן תקנ"ג נעלמה תשובה הנזכרת והוא הביא מהתוספות שכתבו בשם הערוך וספר יוחסין בשם רה"ג ולא ראה עיקר התשובה שהביאו הערוך וגם מ"ש סימן תקנ"ד נעלם ממנו תוספות פ"ק דכתובות דף ח' ועמ"ש בשיטה מקובצת שם ואין להאריך כאן:
+<b>הלכה למשה מסיני שאין אליהו הנביא זכור לטוב בא לטמא ולטהר וכו' וחכמים אומרים וכו' אלא לעשות שלום בעולם שנאמר הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא ונאמר והשיב לב אבות וכו'.</b> אפשר לרמוז לעשות רמז עשו ת' גונדא דיליה לאבדם וזה רמז לעשות. וכשימחה עשו שהוא מספר שלום אז יהיה ש' בעולם רמז ליקבה"ו שלום יסוד עולם מ'. וז"ש הנה שעשו סט"א שהוא קנה כמ"ש ברעיא מהימנא תשבר הקו"ף ומקנה יעשה הנה ויקים את סוכת דוד וז"ש הנה אנכי יהיה הנה בכח אנכי ויבא אליהו הנביא זכור לטוב במהרה בימינו לראות בטוב ה' בארץ <b>חיים<b>:</b></b>
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Nezikin/Marit HaAyin on Mishnah Eduyot/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Nezikin/Marit HaAyin on Mishnah Eduyot/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..5c08dada2e452de797d1dd0f2ec0b70897142f08
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Nezikin/Marit HaAyin on Mishnah Eduyot/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,200 @@
+Marit HaAyin on Mishnah Eduyot
+מראית העין על משנה עדיות
+merged
+https://www.sefaria.org/Marit_HaAyin_on_Mishnah_Eduyot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Marit HaAyin, Jerusalem 1960
+-http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001139211/NLI
+
+מראית העין על משנה עדיות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>שהרי אבות העולם לא עמדו על דבריהם.</b> בפתח עינים חקרתי דהא אמרינן אין קורין אבות אלא לשלשה ושם הבאתי שהרב יעב"ץ זל"הה כתב דאבות העולם מיקרו אבות סתמא לא איקרו ע"ש והוא דוחק ואחר זמן ראיתי להריטב"א ז"ל שכתב דהא דאמרינן אין קורין אבות אלא לשלשה היינו דוקא בתפלה אבל כשאינו בתפלה קורין והכריח הדבר ובמ"א כתבתי בזה בס"ד: <br><b>ומאי</b> דקרי הכא להלל ושמאי אבות העולם היינו כי בא ללמד שלא יהא אדם עומד על דבריו ולהגזים ללמד לדורות הבאים קרי להו אבות העולם ועם כל זה לא עמדו על דבריהם וכמה מיני ק"ו דור אחרון שלא יהיה אדם עומד על דבריו ועוד אחרת וגדולה מאד כי הנה סברות התנאים אלו ואלו דברי אלהים חיים וכתבו רבני צרפת שהקב"ה הראה למשה רבינו ע"ה מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים שאינו טהור וא"ל הלכה כדברי מי וא"ל הדבר ביד חכמי הדור וא"כ סברות שמאי והלל והתנאים שתיהן אמת ועכ"ז חכמי הדור בטלו סברא אחת וקבעו להלכה כסברא אחרת. והגם דסברת החולק היא אמת ונאמרה למשה מסיני נתבטלה שהרי אמר רחמנא דההלכה כסברת והכרעת חכמי הדור והסברא האחרת נתבטלה. א"כ כמה וכמה ק"ו שלא יהא אדם עומד על דבריו שעל הרוב דבריו אינם אמת ולא דמי לסברת התנאים דשתי הסברות אמת ואפ"ה לא עמדו על דבריהם:
+
+Mishnah 5
+
+<b>עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין.</b> והא דאצטריך בת קול לומר דהלכה כבית הלל הגם דב"ה הוו רובא משום דב"ש מחדדי טפי ולגבי דידהו לא חשוב רוב דלאו כי הדדי נינהו. ודרך דרש מכאן תשובה לטענת א"ה דהם רובא כמ"ש המפרשים דכיון דישראל מחדדי טפי לגבייהו לא הוה רובא. ואפשר זה דקדוק הפסוק ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. והנה הרב עיר וקדיש הרמ"ז ז"ל פירש דפרעה אמר אין נבון וחכם כמוך והכא כתיב חכם ונבון דא"ה לא יש להם תורה רק שחוקרים חקירות למודיות טבעיות ומישבים וכן עזה"ד יום יום ידרשון ומזה חברו כמה ספרים ולכן הם אומרים נבון וחכם דבתחילה מתבוננים בחקירות ומישבים ומזה עלה בקב"ץ ונקרא ספר חכמה ומשו"ה אומרים א"ה נבון וחכם. אך ישראל יש לנו החכמה ס"ת ובזה הם מתבוננים ומ"ה ישראל הם עם חכם ונבון עכ"ד הרמ"ז ז"ל. וזהו שאמרו רק עם רק מיעוט אפילו שהוא עם מועט. בהיותו חכם ונבון שיש להם תורה ובה מתבוננים והם חריפים הגם שהם מועטים בכח שתים זו דיש להם חכמה וסתרי תורה וגם הם חריפים בכח זה קראו בשמותם הגוי הגדול ויצאו מכלל מיעוט ורובא דא"ה בטיל לגבה"ו והם אפילו שהם מועטים כמו שאמר רק עם בכח שתים הנה דאמרן נעשו הגוי הגדול הזה ודוק:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד וכו'.</b> אם קדש ביום של עצמו וגרש ביום של רבו עיין לשונות הירושלמי פ"ח דפסחים ופרק השולח ומ"ש המפרשים והרב משנה למלך ז"ל פ"ב מהלכות ק"פ ומה שכתבתי אני בעניי בקונטריס חיים שאל חלק ב' דף ס"ג ע"ב בס"ד:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>האב זוכה לבן בנוי בכח ובחכמה וכו'.</b> עיין מ"ש הרב חסדי דוד ז"ל בפירושו לתוספתא פי"א דסנהדרין ועיין מה שכתבתי בעניותי בחסדי אבות וראשי אבות והוא בסוף שם הגדולים ח"א הנדפס מחדש דף קל"ב ע"ש ובדף קל"ג מ"ש בס"ד:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>האב זוכה לבן בנוי בכח ובחכמה וכו'.</b> עיין מ"ש הרב חסדי דוד ז"ל בפירושו לתוספתא פי"א דסנהדרין ועיין מה שכתבתי בעניותי בחסדי אבות וראשי אבות והוא בסוף שם הגדולים ח"א הנדפס מחדש דף קל"ב ע"ש ובדף קל"ג מ"ש בס"ד: <br><b>עיין</b>מ"ש הרמב"ם ה' טומאת אוכלין סוף פ"ב ונראה דיש ג' סוגים משקה טופח ועוד מטפיח והגרוע שאינו נראה טופח אלא ממשמשין בו אז מטפיח וזה בטל במיעוטו ופסק כת"ק במשנתנו:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>שאין העזרה ננעלת על כל אדם מישראל וכו' כעקביא בן מהלאל וכו'.</b> לפי מ"ש מז"ה חס"ל ז"ל דבכל שנה ושנה שלשים יום קודם לפסח ה' ברחמיו מוציא לאור כל יום חלק א' מל' אשר לכל אחד מישראל בסט"א עד אשר בע"פ יצאו כל חלקי כל אדם מישראל מהסט"א ובליל פסח כל ישראל הם חוץ מהסט"א והם בקדושה ע"ש באורך והיא הקדמה יקרת הערך ומובן דבצד מה יש יצ"מ בכל שנה שמוציא כל חלקי נפשנו מהסט"א וז"ש בעצם שלא את אבותינו גאל אלא אף אותנו. וזה טעם מ"ש בר"מ דמחיית עמלק תהיה בערב פסח והטעם דבו ביום כל חלקי ישראל אשר בסט"א יצאו וכל ישראל הם בקדושה ואז זמן הביעור למחות עמלק וגבר ישראל בקדושה ובדרושים הארכתי אני בעניי בס"ד. והיינו רבותא דעקביא בן מהלאל דגם בע"פ דכל ישראל הם בקדושה וכל חלקי תורתם ומצותם בידם עם כל זה נתעלה עקביא בן מהלאל על כלם מרוב תורתו ומצותיו כי רבו על כלם:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>אמר רבי יהושע מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי ששמע מרבו ורבו מרבו וכו'.</b> בתוספתא שילהי מכילתין אמרו נשתבחו תלמידיו קורין אותו רבן וכו' והרב הגדול מהרד"ף ז"ל בפירש לתוספתא טרח בפירושא והגיה ע"ש ואשתמיטיתיה תשובת רב שרירא גאון הביאה הערוך בערך אביי ושם הביא התוספתא וא"צ להגיה. וגם מהרב יד מלאכי ז"ל סימן תקנ"ג נעלמה תשובה הנזכרת והוא הביא מהתוספות שכתבו בשם הערוך וספר יוחסין בשם רה"ג ולא ראה עיקר התשובה שהביאו הערוך וגם מ"ש סימן תקנ"ד נעלם ממנו תוספות פ"ק דכתובות דף ח' ועמ"ש בשיטה מקובצת שם ואין להאריך כאן:
+<b>הלכה למשה מסיני שאין אליהו הנביא זכור לטוב בא לטמא ולטהר וכו' וחכמים אומרים וכו' אלא לעשות שלום בעולם שנאמר הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא ונאמר והשיב לב אבות וכו'.</b> אפשר לרמוז לעשות רמז עשו ת' גונדא דיליה לאבדם וזה רמז לעשות. וכשימחה עשו שהוא מספר שלום אז יהיה ש' בעולם רמז ליקבה"ו שלום יסוד עולם מ'. וז"ש הנה שעשו סט"א שהוא קנה כמ"ש ברעיא מהימנא תשבר הקו"ף ומקנה יעשה הנה ויקים את סוכת דוד וז"ש הנה אנכי יהיה הנה בכח אנכי ויבא אליהו הנביא זכור לטוב במהרה בימינו לראות בטוב ה' בארץ <b>חיים<b>:</b></b>
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Nezikin/Marit HaAyin on Pirkei Avot/Hebrew/Marit HaAyin, Jerusalem 1960.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Nezikin/Marit HaAyin on Pirkei Avot/Hebrew/Marit HaAyin, Jerusalem 1960.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b0fd534cb7d6d8bad21bafbf34c0757992e2d930
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Nezikin/Marit HaAyin on Pirkei Avot/Hebrew/Marit HaAyin, Jerusalem 1960.txt	
@@ -0,0 +1,361 @@
+Marit HaAyin on Pirkei Avot
+מראית העין על משנה אבות
+Marit HaAyin, Jerusalem 1960
+http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001139211/NLI
+
+מראית העין על משנה אבות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הלכה למשה מסיני שאין אליהו הנביא זכור לטוב בא לטמא ולטהר וכו' וחכמים אומרים וכו' אלא לעשות שלום בעולם שנאמר הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא ונאמר והשיב לב אבות וכו'.</b> אפשר לרמוז לעשות רמז עשו ת' גונדא דיליה לאבדם וזה רמז לעשות. וכשימחה עשו שהוא מספר שלום אז יהיה ש' בעולם רמז ליקבה"ו שלום יסוד עולם מ'. וז"ש הנה שעשו סט"א שהוא קנה כמ"ש ברעיא מהימנא תשבר הקו"ף ומקנה יעשה הנה ויקים את סוכת דוד וז"ש הנה אנכי יהיה הנה בכח אנכי ויבא אליהו הנביא זכור לטוב במהרה בימינו לראות בטוב ה' בארץ <b>חיים<b>: <br><b>מסכתא</b> זו נקראת מסכת <b>אבות<b> וכתבו המפרשים שהטעם שבה שלשלת הקבלה ממשה רבינו ע"ה עד סוף התנאים והן הן אבות ישראל. ואע"ג דאמרינן אין קורין אבות אלא לשלשה. אפשר דכי האי גונא דשם זה כולל ממשה רבינו ע"ה וכל קדושים ע"ס התנאים לית לן בה אמנם לפי מ"ש הר"ן והריטב"א והבאתיו בקונטריס פה אחד גבי ועכשיו קרבנו וכו' דהא דאין קורין אבות אינו אלא בתפילה ניחא: <br><b>ודרך</b> רמז אפשר דקרא מסכתא זו אבות לעורר לב איש ישראל דחייבים אנחנו לקבל דבריהם כמצות אבות על בנים וכמה זכו בני יונדב בן רכב על ששמרו מצות אביהם ולא תימא משנת חסידים היא זו וכה תאמר לא חסיד אני להכי אסיק שמא אבות כלומר הרי אלו מעשה אבות. ובזה תשביל להטיב להדמות לאבותיך. ועוד דאם תקבל עליך אהניא לך זכות אבות להיות לך לעזר ומגן לאשר ולקיים ועוד רמז כי אבות גימטריא קדוש עם הכולל דמי שמקיים דבריהם נקרא קדוש. ועוד רמז כי אבות גימטריא שפל עם הכולל דמי שהוא עניו באמת יהיה נקל לקיים הכל ויהיה קדוש גימטריא שפל והוא כמספר אבות:</b></b></b></b>
+<b>משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע.</b> אפשר לרמוז משז"ל דכל ישראל כל א' קבל חלקו במעמד ה"ס ומשה רבינו ידע אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש וזה רמז משה קבל תורה מסיני כלומר דבסיני נתנו חלקי התורה לכל ישראל. והוא קבל תורה וגם מה שנתקבל לכל א' מסיני. אך ומסרה התורה דוקא ליהושע. ואפשר לרמוז מסיני גימטריא מקל שהוא ס"ת אברהם יצחק ישראל דבזכותם נתנה תורה:
+<b>הם אמרו שלשה דברים.</b> אפשר דאנשי כנסת הגדולה החזירו עטרה ליושנה לומר האל הגדול הגבור והנורא שהם נגד חג"ת הגדול חסד הגבור גבורה הנורא ת"ת. ולכן אמרו ג' דברים כנגד חג"ת. הוו מתונים בדין נגד ת"ת שהוא משפט. והעמידו תלמידים הרבה לעשות חסד עמהם ללמדם תורת חסד. נגד מדת החסד. ועשו סייג לתורה נגד מדת הגבורה להתגבר על יצרם שלא ישלוט:
+
+Mishnah 2
+
+<b>על ג' דברים העולם עומד.</b> פירש הרב מהר"י חייון ז"ל בספר מילי דאבות דקאי על האדם שהוא עולם קטן ע"ש ואפשר דאין קיום לאדם לבטל יצה"ר כי אם בתורה דאמר הקב"ה בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין. ומהת"ת עלה יעלה לקיים המצות וז"ש על ג' דברים העולם שהוא האדם עולם קטן עומד על התורה לבטל יצה"ר. ואחר ביטולו על העבודה מ"ע שבין אדם למקום ועל ג"ח מצות שבין אדם לחבירו. ואפשר דהני תלתא נמח הם רמז לחג"ת. העבודה רומז לגבורה שיתגבר לעבוד עבודת הבורא נגד יצה"ר הלוחם בו תדיר. התורה נגד ת"ת. גמילות חסדים נגד החסד. וכן אמרו בזהר הקדוש בסתרי תורה ריש פרשת ויצא. על התורה דא יעקב ועל העבודה דא יצחק ג"ח דא אברהם ע"ש ונודע דיעקב אע"ה ת"ת ותפאר"ת לו מן האד"ם. יצחק אע"ה גבורה וכן גבור עם הכולל גימטריא יצחק וד' אותיות. אברהם אע"ה חסד לאברהם. אברהם גימטריא רחם. חסד רחמים:
+
+Mishnah 3
+
+<b>אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס וכו' ויהי מורא שמים עליכם.</b> כלומר השמרו לכם לטהר רעיון בלי מחשבה ורעותא דלבא החוצצת כי הוא בוחן לב חוקר כליות וז"ש ויהי מורא שמים עליכם שתדעו לפני מי אתם עובדים שיודע חדרי לבכם. ולכן תהיה העבודה תמה ונקיה. א"נ אפשר דהכי קאמר אם באמת תזכו לעבוד שלא ע"מ לקבל פרס בזה תזכו להשראת שכינה ויהי מורא שמים עליכם ותהיו מרכבה לשכינה. ויש מי שפורש דהזהיר לעבוד שלא ע"מ לקבל פרס. ושמא יאמר כי ח"ו הוא צריך לעבודתנו לז"א ויהי מורא שמים עליכם דמה יצדק אנוש עם אל ואם צדק מה יתן לו והכל לתועלת האדם שאם יזכה לעבוד עבודה תמה ונקיהשלא ע"מ לקבל פרס בא בשכרו כפלי כפליים ודוק הטב:
+
+Mishnah 4
+
+<b>יהי ביתך בית ועד לחכמים.</b> פירש הרב מהר"י חייון ז"ל שתהנה חכמים מנכסיך עד גדר שביתך יחשבו שהוא ביתם ע"ש ואפשר לתת סימן שמח זבולון בצאתך שמח ר"ת שפלות מהנה חושק שפלות נגד הוי מתאבק בעפר רגליהם. מהנה כנגד יהי ביתך בית ועד לחכמים. חושק נגד והוי שותה בצמא את דבריהם וז"ש ויששכר באהלך:
+
+Mishnah 5
+
+<b>יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך.</b> אפשר לרמוז מ"ש הגאון מהר"ר נפתלי כ"ץ בסמיכת חכמים דף טו"ב משם המקובלים דמי שקבל לעשות חסד תכף משפיעין עליו מלמעלה וז"ש פתוח תפתח ע"ש שהאריך. וז"ש יהי ביתך פתוח שמקבל שפע מלמעלה במה שקבלת שיהיו עניים בני ביתך כי תכף בא השפע על המחשבה לבד וכך היא המדה בישראל מחשבה טובה מצרפה למעשה. וזהו פתוח מלמעלה כיון שאתה תפתח ידך:
+<b>שכל זמן שאדם מרבה שיחה וכו'.</b> אפשר לרמוז דיש קליפת רי"ב להשכיח הלימוד כמ"ש הרב הקדוש מהר"ר שמשון מאסטרפולי ז"ל הבאתיו בקונטריס פני דוד פרשת בא דף נ"ה ע"א ע"ש באורך. ואפשר כי דבור גימטריא רי"ב כי המרבה דבור ובפרט עם האשה שהיא משכן סט"א שולט בו קליפת ריב שהוא גימטריא דבור ולכן רעה בטול יורש ר"ת רי"ב וז"ש גורם 'רעה לעצמו 'בטל מד"ת 'יורש גהנם. ולפי דרכנו למדנו שאם דבו"ר בתורה נעשה רב"י גימטריא דבו"ר וניצול מקליפת רי"ב. ואם דבו"ר בטל נאחז בקליפת ריב שהוא גימטריא דבור:
+
+Mishnah 6
+
+<b>עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן וכו'.</b> אפשר לרמוז כי ר"ת רב חבר דן גימטריא ריב כי בזה מבטל קליפת ריב. ובמקום ריב. יזכה ליקרא רבי. ולפי פשוטו בהני תלתא עושה לו רב וקונה חבר ודן כל אדם לזכות ודאי מסלק שנאה ותחרות ומבטל ריב וכל מיני מחלקת ואפשר דהני תלת הם נגד חג"ת עשה לך רב ת"ת וקנה לך חבר נגד גבורה להתגבר שלא יקפיד כלל ויאהבהו כנפשו. והוי דן לכף זכות כנגד חסד ורב חסד מטה כלפי חסד לדון לכף זכות:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>רבי אומר איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם וכו'.</b> אפשר דבא להזהיר על הענוה שצריך להתבונן בה ביותר שגם שרוצה להיות עניו זמנין דהענוה תהיה גורמת לגאה וגאון וזמנין שההמון ילעיגו וידברו וגורם להחטיא בני אדם ואמרו רז"ל לעולם ישנה אדם שנים ג' מקומות ממקומו וכך היה הלל אומר הגבהתי השפלתי השפלתי הגבהתי ופירש הרב מהר"ר שמואל פרימו ז"ל דאדם גדול אם ירצה לעשות ענוה ויכנס למקום שיש שם רבים בית הכנסת או בית המדרש והוא ילך לשפל אשר במקומות אצל התנוקות בני ח' וט' שנים וירצה לישב שם. יקומו כל העם ויחרדו חרדה גדולה ויפצירו בו ויביאוהו על כרחו לישב בראש ונמצא השפלות שעשה גרם לו להגביהו לפעמים יותר מערכו. אבל אם זה הגדול לא ישב במקומו הראוי רק למטה ב' או ג' מקומות מהמקום הראוי לו על הרוב יניחוהו שם וגם אם יפצירו בו יכול לסרב מאחר שהמקום אינו כ"כ שפל. וז"ש לעולם ישנה אדם ב' או ג' מקומות ממקומו דבזה כיון דאינו שפלות יניחוהו שם. אבל אם ישנה מקומו הרבה וילך מטה מטה אין מניחין אותו ויושיבוהו למקום יותר גדול ממקומו וכך היה הלל אומר הגבהתי השפלתי דזה דישבתי במקום גבוה רק הוא ב' ג' מקומות למטה ממקומי הראוי זהו השפלתי שיניחוני שם. השפלתי שהולך לישב במקום שפל ביותר עם התנוקות זהו הגבהתי שלא יניחוני שם ואדרבא יושיבוני במקום גדול ממקומי וז"ש השפלתי הגבהתי. ונמצא דמי שרוצה להיות עניו באמת צריך לדקדק בענוה שלא תגרום יותר גאוה וגם שהעניו מחטיא הרבים שיאמרו זה ענוה פסולה ענו"ה של צעירי"ם הוא רוצה להשתרר ועושה המצאות להגביה עצמו וכיוצא דברי נרגן אינון סגן על מגן. ורז"ל אמרו על פסוק ודוד ואנשיו הולכים בדרך בדרך ענוה. ואפשר לומר דדרשו תיבת בדרך לענוה דמי שהוא עניו ישים אל לבו שתמיד הוא הולך בדרך כל הארץ וכל ימי חיי האדם הוא בדרך הולך ומתקרב למיתה ובזו המחשבה שהיא אמיתית יהיה עניו כי מה בצע בגדולה בעולם שאינו שלו ובמה יתגאה אשר הוא בדרך המיתה ויכוין מאד דרשת רז"ל בדרך בדרך ענוה דהענוים עומדים צפופי"ם על הדרך בלכתם ילכו למות והניחו יתרם וגדולתם דאשר הם עראי דעראי. והיינו דקאמר רבי שהיה עניו ביותר ובורח מהכבוד וכמ"ש מהרי"ל ז"ל דהיה מכבד העשירים. וכן ילמדו ממנו לכבד העשירים ובזה ירויח שאם מכבדים אותו יהיה בשביל העושר כי היה עשיר גדול לא בשביל כבוד התורה ולכן הוא הזהיר על הענוה וגם זה בהעלם ואמר רבי אומר איזה דרך ישרה שיבור לו האדם כלומר דרך הענוה המכונית דרך. איזהו הדרך הישר שיבור לו האדם שתהיה ענוה אמיתית ומתקיימת כל שהיא תפארת לעושיה שלא יחשדוהו שהיא ענוה פסולה וגם לא תגרום שיכבדוהו יותר שישפיל עצמו הרבה עד שבעל כרחו יושיבוהו במקום גדול יותר מהראוי לו. ותפארת לו מן האדם לו שירגישו במעשיו המתוקנים שהוא בורח מן הכבוד והוא באמת ולכן עביד טצדקי שלא יכירו דמענוה עושה. והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה כלומר אעפ"י שהקב"ה רוצה בענוה מ"מ לא בשביל ענוה תניח לקיים איזו מצוה שלא יאמרו שאתה רודף אחר המצות או אתה זריז לקיימן כתקנן ומטעם זה תניח לקיים המצוות וסייגיהן וכיוצא. דע שענוה לבטל מצוה או זריזות לא תכון והוי זהיר במצוה קלה וכו':
+<b>ואפשר לפי פשוטו כל שהיא תפארת לעושיה וכו'.</b> לאפוקי אם כתב ס"ת וכתב האזכרות שבו בזהב שהוא פסול דהגם שהוא תפארת לעושיה אבל אין תפארת לו מן האדם ובמקום תפארת יהיה לו גנות שהוא עם הארץ ואינו יודע שהוא פסול והוי זהיר וכו': <br><b>והנה</b> בקונטריס חסדי אבות עם ראשי אבות הנדפס בשם הגדולים חדש הבאתי שהקשה הרב הגדול מהר"ר יעקב חאגיז ז"ל דהול"ל רבן שהוא נשיא ושם כתבתי בעניותי בזה ע"ש ועתה ראיתי להרשב"ץ ז"ל שהאריך בזה וכתב דרבי סתם מבלתי הזכיר שמו הוא מעלה גדולה יותר מרבן ע"ש:
+
+Mishnah 2
+
+<b>יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ.</b> אפשר דרך אסמכתא מנהג רבינו האר"י ז"ל לעסוק בתורה בליל היחוד עד חצות וז"ש יפה תלמוד תורה שהוא ענין יפה לא חיוב עם דרך ארץ וכתב ר"ת דכששונה עם הוא עיקר:
+<b>וכל העוסקים עם הצבור יהיו עוסקים עמהם לשם שמים.</b> פירוש ליחד קב"ה ושכינתיה. שם הוא מ'. שמים קב"ה. ולהעביר הצער מהשכינה כביכול. והם יכוונו שזכות אבותם מסייעתם תדיר כמ"ש התוספות גבי מסייע כהני דמסייע הוא בהוה. וצדקתם שהיא השכינה הנקראת צדק מתפללת תדיר וזהו עומדת לעד אין עמידה אלא תפלה. ועם כל זה דזכות אבות ותפלת השכינה עושים הרבה והם עיקר. אתם אם תכוונו בזה מעלה עליכם שכר הרבה כאלו עשיתם הכל אתם:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>רבי הלל אומר אל תפרוש וכו'.</b> רבינו הרמ"ע ז"ל במאמר חקור דין ח"ב פרק י"ט. כתב דהוא הלל נכדו של רבי ונתקיים ברבי לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך והביאו הרב תוספת יום טוב ז"ל ופירוש זה הביאו הרב מהר"ר יוסף חייון ז"ל בספר מילי דאבות אלא דיש ט"ס בדבריו. ומ"ש דהוא הלל שתקן העבור עמו הסליחה כי הלל שתקן העבור היה הלל בן רבי יהודה נשיאה ולא בן רבן גמליאל. ומה שהקשה דבמשניות אין אמורא לק"מ דשמע מנכדו וקבעה בשמו אגב חביבותיה וברוח הקדוש ול"ג ר' הלל אלא הלל אומר. ויתכן לומר כמ"ש הרמ"ע ז"ל ואם קבלה נקבל כמ"ש הרב תי"ט ז"ל. אך מהראשונים ז"ל נראה דהוא הלל הזקן:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>רבי יוסי אומר יהי ממון חבירך חביב עליך כשלך.</b> אפשר לומר דרך רמז ומוסר יהי ממון חבירך כלומר תורתו ומצותיו שהם הממון העיקרי על דרך שפירש רבינו האר"י ז"ל ואחרי כן יצאו ברכוש גדול ניצוצי הקדושה שזה רכוש העיקרי ואמיתי. ואמר יהי ממון חבירך וכו' פירוש שתשתדל להדריכו שיהיה רצוי לה' כמו שאתה עושה בשלך בלימוד' ומצותיה שאתה נזהר לבל יתערב זר ח"ו. והתקן עצמך וכו' כלומר אף שאבותיך עמי הארץ ובלתי הגונים התקן עצמך שאינה ירושה ומה שלא זכו אבותיך תזכה אתה ואתה תזכה אותם שיהיה להם נחת בעה"ב בשבילך כמו שאמרו רז"ל:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>עקביא בן מהללאל.</b> אפשר לרמוז דר"ת מבע למפרע. כמו ר"ת משה בן עמרם דכל חכם גדול יש בו ניצוץ משה רבינו ע"ה כמ"ש רבינו האר"י ז"ל ודרך אסמכתא ורמז וצחות כי הם ציצים ופרחים לתורה וזה רמז אמת מארץ תצמח ארץ ר"ת אסמכתא רמז צחות תצמח ובלבד שיכוין לבו לשמים הרשות נתונה אמת שהיא התורה הקדושה מארץ אסמכתא רמז צחות תצמח כי תורת ה' תמימה לא תחסר כל בה. ובזה פירשתי בעניותי מ"ש בש"ס בקמא דף נ"ב דאמרו כמה זמני מנא הא מילתא דאמרי אינשי ולכאורה יפלא מה זו שאלה איה מקום שיחת הבריות ומהדרי לאשכוחי רמז במקרא, ואולם מאחר דתורת ה' תמימה לא תחסר כל בה והיינו דבעי דהא מילתא דאמרי אינשי שהיא אמירה נכונה מוכרח שיהיה רמז בתורה, ואמטו להכי מהדר למצוא רמז בתורה. ואחר זמן מצאתי בספר מדרש תלפיות דמביא מהראשונים כעין זה: וזהו דרך כלל ואתאן למאי דקמן כי עיקר התורה להיות עניו ולהעביר על מדותיו ואם זכה לזה יזכה לתורה ויזכה לניצוץ משה רבינו ע"ה וסימן לדבר מעביר בענין מדותיו הוא ר"ת כר"ת משה בן עמרם ואפשר עוד לרמוז דזה מעביר על מדותיו מרבה שלום והוי מתלמידיו של אהרן וכן מעביר בענין מדותיו ס"ת גימטריא אהרן שזוכה גם לבחינת אהרן. ואתה קורא נעים אל תהי לועג לרש ברמזים אלו וכיוצא בהן כי כונתי להגדיל תורה והוא על דרך אסמכתא וצחות והני מילי לנערי בני ישראל למען ילמדו וה' עמם והשפיע בצחצחות: וזה דרך צחות רד העד בעם, בעם ר"ת עובר בענין מדותיו יזכה לניצוץ משה בן עמרם ר"ת וזהו העד לשון עדי ותכשיט:
+<b>דע מאין באת.</b> רמז דנשמות ישראל אצל האורות קודם המלאכים. ולאן אתה הולך שאם זכית תהיה למ"ן למ' דידוע דהמ"ן הם מנשמות הצדיקים:
+<b>ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון.</b> לכאורה הו"ל לומר להפך ליתן חשבון ודין דבתחילה נותן חשבון ימי חייו מה עשה בהם ואח"כ יבוא לפרק נגמר הדין. ועוד לא יצדק אומרו עתיד ליתן הדין כי הדין נגזר עליו מב"ד והאדם עצמו אינו עתיד ליתן דין ואפשר עם (עם) מ"ש בספרי המוסר דשואלים לאדם מי שעבר עבירה פלונית מה דינו ואז האדם עצמו הוא אומר מי שחטא בזה כך עונשו וחטא זה כך עונשו ואחר שהוא עצמו אומר הדין באים חשבון כמה פעמים עשה חטא זה ובזה א"ש ליתן דין וחשבון:
+
+Mishnah 2
+
+<b>הוי מתפלל בשלומה של מלכות.</b> שתהיה סיהרא באשלמותא וז"ש בשלומ"ה של מלכו"ת שאלמלא מוראה וכו' אפשר במ"ש הרב מהר"א מונסון ז"ל דטעם השראת שכינה בתחתונים דאע"ג דאיהו לא חזי נשמתיה חזי ויראה מלחטוא:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+<b>רבי עקיבא אומר שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה.</b> אפשר דאמר שחוק וקלות ראש השתים לא יכונו. אבל השחוק לבד אפשר שיהיה לטובה ומצוה כמ"ש הרב פורת יוסף חדש דף ל"ח בשם רבו ז"ל במ"ש בתעניות דף כ"ב אינשי בדיחי אנן דעל ידי השמחה עולה מבחינת קטנות לבחינת גדלות והני בי תרי בדיחי היו מעבירין צער האדם לקרבו ולהעלותו וזה רמז הפ' יצחק והעלהו כי על ידי שחוק לשם שמים מעלה השחוק של בחרות ויקח שני נעריו שנים של נערות וע"ש בדף צ"ט. הא למדת כי יש שחוק דהוא מצוה ומתקן תקונים לכן אמר רבי עקיבא שחוק וקלות ראש הני בי תרי הם מהסט"א ועבירה גוררת עבירה מרגילין את האדם ר"ת אמה סט"א מפני היד שנשתלחה יד לאמ"ה ומרגילין דנעשה לו כהתר רחמנא ליצלן וזהו ר"ת מרגילין את האדם לערוה לאמה כי זה כבר הוא מצד הסט"א ויחשב לאמה סט"א:
+
+Mishnah 14
+
+
+
+Mishnah 15
+
+<b>הכל צפוי וכו'.</b> פירש הרמב"ם ז"ל כל מעשה בן אדם מה שעשה ומה שעתיד לעשות הכל גלוי לפניו ולא תאמר כיון שהקב"ה יודע מה שיעשה האדם א"כ הוא מוכרח במעשיו שיהיה צדיק או רשע לזה אמר והרשות נתונה לעשות טוב או רע ואין דבר שיכריחיהו כלל וכיון שכן הוא בטוב העולם נדון להפרע מן הרשעים ולתת שכר טוב לצדיקים שהחוטא חוטא ברצונו וראוי שיענש והצדיק היה צדיק ברצונו וראוי שיקבל שכר והכל לפי רוב המעשה לפי מה שאדם כופל ומתמיד בעשיות הטוב כך שכרו מרובה שאינו דומה הנותן מאה זהובים בפעם אחת לצדקה לנותנם ומחלקם בק' פעמים עד כאן דברי הרמב"ם ז"ל. וביאר הרב מהר"ם אלשי"ך ז"ל דכך רצה הקב"ה דידיעתו אינה מכרחת אבל דיבורו יתברך מכריח וז"ש צדיק ורשע לא קאמר דהדיבור מכריח. ולפי דבריו יתישב הטב לשון משנתינו הכל צפוי והרשות נתונה דמה שהוא בידיעה אינו מכריח והרשות נתונה משא"כ אם יש דיבור שהדיבור מכריח: <br><b>ובמה</b> שפירש הרמב"ם והכל לפי רוב המעשה יש לדקדק דהול"ל והכל לפי רוב המעשים לפי פירוש הרמב"ם ז"ל ואפשר לומר דהשמיענו בזה דנהי דאם יתן ק' זהובים בק' פעמים נחשב לכמה מצות מיהו אם נזדמן לו פדיון שבוים בק' זהובים ופדאם דלא סגי בלא"ה הנה שכרו אתו הרבה מאד וז"ש והכל לפי רוב המעשה לרמוז נמי גודל המעשה אם הוא מוכרח אלהים יראה לו ודוק הטב. ואפשר זה רמז הכתוב נתון תתן לו הכונה תרבה נתינות כמ"ש הרמב"ם ז"ל דבזה אתה מקיים מצות הרבה. ואם אירע שאתה מוכרח לתת הרבה בפעם אחת כגון פדיון שבוים במאה זהובים לא ירע לבבך בתתך לו בנתינה אחת שחסרת מצות הרבה כי בגלל הדבר הזה שהוכרחת לתת הרבה בפעם אחת לפי הצורך יברכך ה' אלהיך ולפניו גלוי שהיה הדבר מוכרח ועל זה יברכך רוב ברכות בכל מעשה ידיך:
+
+Mishnah 16
+
+<b>הכל נתון בערבון ומצודה פרוסה על כל החיים.</b> אפשר במ"ש פ"ק דע"ז דנגזר על אשתו של ר' חנינא בן תרדיון הריגה על שלא מיחתה בבעלה ומהא מוכח בהדיא דגם הנשים במידי דשייכי ערבות על האנשים וכמ"ש אני בעניי שם פ"ק דע"ז ודקדקתי על הגאון מהר"ר יחזקאל ז"ל במה שנסתפק בדין קדוש ע"ש וז"ש הכל נתון בערבון לאתויי נשים דבמידי דשייכי ערבות על האנשים. ומצודה פרוסה על כל החיים אפילו הנשים כשיש בידם למחות כאשתו של ר' חנינא בן תרדיון. וכבר בקונטריס חסדי אבות פירשתי קצת בסגנון אחר ע"ש:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>איזהו חכם הלמד מכל אדם.</b> אפשר במ"ש האי מאן דיהיר חכמתו מסתלקת ממנו ואם כן בהיותו עניו חכמתו תשאר לו ובקרבו אור בו. וז"ש איזהו חכם כלומר שתמיד הוא בחכמתו ויכולנו לקוראו חכם. לז"א הלמד מכל אדם שהוא עניו ולמד מן הקטנים כמו שפירשו המפרשים ולכן נקרא חכם דכיון שהוא עניו אין חכמתו מסתלקת ממנו:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>רבי לויטס איש יבנה אומר מאד מאד הוי שפל.</b> ר"ת גימטריא שכינה דהעניו הוא מרכבה לשכינה. ובזה זוכה להיות קדוש בגימטריא שפל. והעיקר הוא בתלמוד תורה שרומז לרוח וזהו שפל רוח שישא ויתן בתורה בענוה ובנעימה קדושה. שתקות אנוש רמה. ועי"ז יהיה. ראש שהלכה כמותו כר"ת שתקות אנוש רמה ראש. ואפשר לרמוז כי ס"ת מאד מאד הוי שפל גימטריא מ"ח כלומר דהתורה נקנית במ"ח דברים ואי אפשר לקנותם אלא כשיהיה מאד מאד שפל רוח באמיתות ואז יהיה בעל תורה כי יקנה אשת חי"ל גימטריא מ"ח ומתחילה ועד סוף צריך שיהיו עניו באמת שאם יזוח דעתו תכף חכמתו מסתלקת גם שזכה למעלה שנקראת חכמתו עם כל זה מסתלקת ממנו ולכן הזהיר מאד מאד הוי שפל רוח תדיר ולא פסיק ואם יהיה ראש לא יתגאה ויחשוב שתקות אנוש רמה ר"ת רא"ש:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות.</b> אפשר שכונתו ליחד קבה"ו כי כבוד רומז לשכינה כמ"ש רבינו האר"י ז"ל ותורה רומז לקב"ה וזה מכבד את התורה ליחד השכינה עם הקב"ה. לזה הנה שכרו גופו מכובד על הבריות:
+
+Mishnah 7
+
+<b>והגס לבו בהוראה שוטה.</b> אפשר לרמוז כי גס לבו בהוראה בגימטריא שוטה. ובודאי שהוא שוטה כי בידו להתבונן ולירד לעומק הדין ונמנע ומהשטות בא להיות רשע להטות הדין. וגם לקנות הגאוה שהוא גס רוח והוא תועבה ועבירה גוררת עבירה:
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+<b>רבי יהודה אומר הוי זהיר בתלמוד.</b> אפשר דרמז דיכוין בלמודו ליחד הדודים קבה"ו ולהמשיך מחכמה בסוד אחותי בת אבי וזה רמז בהעלם הוי זהיר בתלמוד הוי ה"ו רמז לקבה"ו יוד רמז לחכמה וזה רמז הוי זהיר בתלמוד לכוין הו"י יחוד שלם זהיר גימטריא רכה שישנה לתלמידיו בלשון רכה ובזה יצליח בלימודו והתלמידים יעשו פרי וילמדו בכל לב ורצון טוב. ואמר הוי זהיר בתלמוד מלבד הפשוט דגדול תלמוד שמביא לידי מעשה ויש ליזהר בעסק התורה. עוד בה דיהיה זהיר בסדר הלימוד שלא יתערב שום דבר אשר לא כדת ששגגת תלמוד עולה זדון ובמקום שבלימודו יהיה לו חיים אם לא יהיה כהוגן נחסר חיים וכן זדון במספר חסר אחד ממספר חיים לרמוז שאם יהיה שלא כהוגן במקום שימשך חיים עולה זדו"ן חסר א' ממספר חיים:
+
+Mishnah 14
+
+
+
+Mishnah 15
+
+
+
+Mishnah 16
+
+
+
+Mishnah 17
+
+
+
+Mishnah 18
+
+
+
+Mishnah 19
+
+
+
+Mishnah 20
+
+<b>אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו.</b> אפשר דרך רמז במ"ש הרב עיר וקדיש מהר"א גאלנטי ז"ל בספר קול בוכים דהצדיקים עושים היצה"ר טוב וצד הרע שביצר נתקן ונעשה שומר לקברו וזהו העכנא שיש בקבר הצדיקים זהו תורף דבריו. וכפי זה עכנא הוא בגימטריא קמ"א והוסף ט' ס"ה ק"ן ונמצא דיצר שהוא בגימטריא ש' אם יזכה לתקנו יהיה עכנ"א לשומרו בקבר. ותיבת עכנא ואות ט' שרומז טוב הם בגימטריא קן. וזה רמז אל תסתכל בקנקן גימטריא יצר שהוא יצר הרע אלא במה שיש בו כי במקום קנקן נעשה ק"ן גימטריא עכנא ט' ויש לו תיקון והוא מתאוה שתתקן אותו וכמו שפירשו הראשונים נ"ן מש"ה ואליך שתתקן אותו ותקונו בתורה כמו שארז"ל אמר הקב"ה בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין לו דייקא תבלין להכשירו:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכלם כדי להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו.</b> אפשר דהכונה דכבר כביכול ידע צדקתו של אברהם אבינו וכבר ידע דהוא עומד בכלם ולא הוצרך לנסותו. אך שגלוי וידוע לפניו יתברך שעתידין ישראל לעשות העגל ומדת הדין מקטרגת לכך הקדים לנסות לאברהם אבינו עשר נסיונות ועמד בכלם וידעו כל צבא השמים צדקת אברהם אבינו ע"ה וזו הכנה לרחם על ישראל:
+
+Mishnah 4
+
+<b>עשרה נסים נעשו לאבותנו וכו' עשר מכות וכו'.</b> והכל בזכות אברהם אבינו ע"ה שנתנסה עשר נסיונות ועמד בכלן ולכן זכו ישראל בכל זה. ופרעה היה מתגאה כי יש לו עשרה במספר שמו פרעה יותר על משה וכסיל לא יבין דהעשרה רמז לעשר מכות שילקה. וגם פרעה גימטריא שנה. ושנה הוא רמז לשכינה. ויצ"מ כתב הרמ"ק ז"ל שהיה מצד השכינה ולכך פרעה גימטריא שנה בכח שנה היא השכינה נכנע והושפל ולקה עשר מכות על יד משה רבינו ע"ה:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+
+
+Mishnah 14
+
+
+
+Mishnah 15
+
+
+
+Mishnah 16
+
+
+
+Mishnah 17
+
+
+
+Mishnah 18
+
+<b>משה זכה וזיכה את הרבים וכו' שנאמר צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל.</b> אפשר לרמוז דר"ת צדקת ה' עשה בגימטריא מקל שהם ס"ת אברהם יצחק ישראל והנה צור"פ זכות אבות. גם ר"ת ומשפטיו עם ישראל בגימטריא אלהים דאהני זכות משה רבינו למתק הדינין ולהפוך מדת הדין למדת רחמים:
+
+Mishnah 19
+
+<b>עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו ע"ה.</b> אפשר לרמוז דבהיות לו המדות האלו הולך בתום לקיים מצותיו יתברך. כי עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה. לכשתסתכל שפלה טובה נמוכה ר"ת שטן במדות אלו הוא שולט על שטן. ואין שטן שולט בו ולומד תורה ומקיים מצות ברוח. ולהפך הוא נותן יד לסט"א לשלוט בו. וכן עין רעה רוח גבוה נפש רחבה. רעה רחבה גבוה ר"ת כמספר ת' סט"א רמז ת' דעשו ועוד ב' רמז למקורן לו ולה והכולל יחדיו ידובקו להורידו לבאר שחת משא"כ תלמידיו של אברהם אבינו ע"ה דכתיב בהו להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא:
+<b>שנו חכמים בלשון המשנה וכו'.</b> נודע שרבינו הקדוש לא חיבר במסכת אבות כי אם חמשה פרקים כנגד ה' שרומז לשכינה שבה תורה שבע"פ ומי שמקיים מילי דאבות יכול לקיים התורה ולידבק בשכינה. גם רמז דאבות הם חג"ת להמשיך ה' חסדים לשכינה ביו"ם שידוב"ר בה. וכן רבינו הרמב"ם ורבינו עובדיה ז"ל בפירוש המשנה לא פירשו כי אם ה' פרקים. והפירוש שיש בפירוש הרמב"ם ז"ל על פרק הזה הששי אינו מהרמב"ם ז"ל כאשר יראה הרואה ממטבע הלשון. והוא מועתק מפירוש רש"י ז"ל לפרק זה הגם שיש קצת שינוי. אבל הרמב"ם לא פירש אלא ה' פרקים והמעתיקים אחרונים לקחו פירוש רש"י לפרק זה ונתנוהו בפירוש הרמב"ם ז"ל וזה פשוט ופוק חזי להגאון החסיד כמה רמזים בה' פרקים אלו ע"ש בספר מעשה רקח: <br><b>והרב</b> מהר"ר יוסף חייון ז"ל בספר מילי דאבות פירוש מסכתא זו שחיברו בעיר לישבונה שנת הר"ל כתב דלפי שנתפשט המנהג מלפנים לקרוא המסכתא הזו בשבתות שבין פסח לחג השבועות פרק אחד בכל שבת ונשאר השבת הששי בלא פרק. חיברו הקדמונים מאמרים מרז"ל נלקטים מהגמרא והמדרשות ידברו במעלת התורה ועשו מהם פרק אחד ויקראו שמו פרק קנין תורה וייחדוהו לקרותו בשבת הסמוך לחג השבועות שבו נתנה תורה ומסדרי הפרק הזה הקדימו לשון זה שנו חכמים בלשון המשנה להודיע שאין זה הפרק מעצם המסכתא שחיברו רבינו הקדוש אבל הוא חבור מלוקט מרז"ל בלשון המשנה עכ"ד:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה.</b> אפשר כי תורה רמז לקב"ה לשמה רמז לשכינתיה שכונתו ליחדם. זוכה זו גימטריא אחד. כה רמז לשכינה רמז שמיחד קבה"ו. ורמז שזוכה לניצוץ משה רבינו ע"ה וזהו לשמה אותיות למשה. גם רמז שיכוין שתהיה סיהרא באשלמותא וזהו לשמה אותיות שלמה. ומאחר שעל ידו יתיחדו הדודים משם ישתלשל שפע על נר"ן שלו וזוכה לדברים הרבה כל אחד כפי כונתו ומדרגתו איש אשר כברכתו ועשה את עולת"ו להאיר נשמתו והא גופ"א כסי"א מעטה תהלתו ואמר כל העוסק בתורה לשמה כל דייקא להורות כי כמה מדרגות יש בענין עסק התורה לשמה והבטיחנו כל העוסק דהגם דאין עסקו לשמה כפי המדרגות הראויות עם כל זה כיון דנכנכס מיהא בסוג עוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה וז"ש כל העוסק כל לרבות כל סוג תורה לשמה. וכבר כתבנו במ"א אשר רבינו מהר"ר חיים ויטאל ז"ל התאונן על זה דאיך יאמרו חכמי הזמן דלומדים לשמה והתנא הגדול רבי מאיר מכחישם דאמר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא ראינו שזכו לזה ועוד האריך ע"ש:
+<b>ואומרו ומלבשתו ענוה ויראה.</b> כבר פירשתי דעוסק בתורה לשמה היינו שיכוין לבנות פרצוף לאה שנקראת ענוה כמ"ש רבינו האר"י ז"ל גם תורה שבע"פ היא במ' הנקראת יראה ליחדה עם דודה וא"ש ומלבשתו ענוה ויראה ובזה פירשתי על דבר אמת וענו"ה צד"ק ותורך וכו' כמ"ש במ"א באורך בס"ד:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה.</b> אפשר לומר בהקדמת רבינו מהרח"ו ז"ל כי כל דיבור מחסר חלק הבל א' מהנפש וזהו חומר איסור דברים בטלים וכ"ש דברים אסורים אמנם מדבר דברי תורה אדרבא מוסיף חיים וז"ש גדולה תורה שהיא נותנת חיים דלא סגי דכשמדבר דברי תורה אינו גורע מן החיים אלא אדרבא מוסיף חיים וכמ"ש הכתוב כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות <b>חיים<b>:</b></b>
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Nezikin/Marit HaAyin on Pirkei Avot/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Nezikin/Marit HaAyin on Pirkei Avot/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..1be640ec09e68e8fc884f0b1561c4ffebbfd1a9e
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Nezikin/Marit HaAyin on Pirkei Avot/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,364 @@
+Marit HaAyin on Pirkei Avot
+מראית העין על משנה אבות
+merged
+https://www.sefaria.org/Marit_HaAyin_on_Pirkei_Avot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Marit HaAyin, Jerusalem 1960
+-http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001139211/NLI
+
+מראית העין על משנה אבות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הלכה למשה מסיני שאין אליהו הנביא זכור לטוב בא לטמא ולטהר וכו' וחכמים אומרים וכו' אלא לעשות שלום בעולם שנאמר הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא ונאמר והשיב לב אבות וכו'.</b> אפשר לרמוז לעשות רמז עשו ת' גונדא דיליה לאבדם וזה רמז לעשות. וכשימחה עשו שהוא מספר שלום אז יהיה ש' בעולם רמז ליקבה"ו שלום יסוד עולם מ'. וז"ש הנה שעשו סט"א שהוא קנה כמ"ש ברעיא מהימנא תשבר הקו"ף ומקנה יעשה הנה ויקים את סוכת דוד וז"ש הנה אנכי יהיה הנה בכח אנכי ויבא אליהו הנביא זכור לטוב במהרה בימינו לראות בטוב ה' בארץ <b>חיים<b>: <br><b>מסכתא</b> זו נקראת מסכת <b>אבות<b> וכתבו המפרשים שהטעם שבה שלשלת הקבלה ממשה רבינו ע"ה עד סוף התנאים והן הן אבות ישראל. ואע"ג דאמרינן אין קורין אבות אלא לשלשה. אפשר דכי האי גונא דשם זה כולל ממשה רבינו ע"ה וכל קדושים ע"ס התנאים לית לן בה אמנם לפי מ"ש הר"ן והריטב"א והבאתיו בקונטריס פה אחד גבי ועכשיו קרבנו וכו' דהא דאין קורין אבות אינו אלא בתפילה ניחא: <br><b>ודרך</b> רמז אפשר דקרא מסכתא זו אבות לעורר לב איש ישראל דחייבים אנחנו לקבל דבריהם כמצות אבות על בנים וכמה זכו בני יונדב בן רכב על ששמרו מצות אביהם ולא תימא משנת חסידים היא זו וכה תאמר לא חסיד אני להכי אסיק שמא אבות כלומר הרי אלו מעשה אבות. ובזה תשביל להטיב להדמות לאבותיך. ועוד דאם תקבל עליך אהניא לך זכות אבות להיות לך לעזר ומגן לאשר ולקיים ועוד רמז כי אבות גימטריא קדוש עם הכולל דמי שמקיים דבריהם נקרא קדוש. ועוד רמז כי אבות גימטריא שפל עם הכולל דמי שהוא עניו באמת יהיה נקל לקיים הכל ויהיה קדוש גימטריא שפל והוא כמספר אבות:</b></b></b></b>
+<b>משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע.</b> אפשר לרמוז משז"ל דכל ישראל כל א' קבל חלקו במעמד ה"ס ומשה רבינו ידע אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש וזה רמז משה קבל תורה מסיני כלומר דבסיני נתנו חלקי התורה לכל ישראל. והוא קבל תורה וגם מה שנתקבל לכל א' מסיני. אך ומסרה התורה דוקא ליהושע. ואפשר לרמוז מסיני גימטריא מקל שהוא ס"ת אברהם יצחק ישראל דבזכותם נתנה תורה:
+<b>הם אמרו שלשה דברים.</b> אפשר דאנשי כנסת הגדולה החזירו עטרה ליושנה לומר האל הגדול הגבור והנורא שהם נגד חג"ת הגדול חסד הגבור גבורה הנורא ת"ת. ולכן אמרו ג' דברים כנגד חג"ת. הוו מתונים בדין נגד ת"ת שהוא משפט. והעמידו תלמידים הרבה לעשות חסד עמהם ללמדם תורת חסד. נגד מדת החסד. ועשו סייג לתורה נגד מדת הגבורה להתגבר על יצרם שלא ישלוט:
+
+Mishnah 2
+
+<b>על ג' דברים העולם עומד.</b> פירש הרב מהר"י חייון ז"ל בספר מילי דאבות דקאי על האדם שהוא עולם קטן ע"ש ואפשר דאין קיום לאדם לבטל יצה"ר כי אם בתורה דאמר הקב"ה בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין. ומהת"ת עלה יעלה לקיים המצות וז"ש על ג' דברים העולם שהוא האדם עולם קטן עומד על התורה לבטל יצה"ר. ואחר ביטולו על העבודה מ"ע שבין אדם למקום ועל ג"ח מצות שבין אדם לחבירו. ואפשר דהני תלתא נמח הם רמז לחג"ת. העבודה רומז לגבורה שיתגבר לעבוד עבודת הבורא נגד יצה"ר הלוחם בו תדיר. התורה נגד ת"ת. גמילות חסדים נגד החסד. וכן אמרו בזהר הקדוש בסתרי תורה ריש פרשת ויצא. על התורה דא יעקב ועל העבודה דא יצחק ג"ח דא אברהם ע"ש ונודע דיעקב אע"ה ת"ת ותפאר"ת לו מן האד"ם. יצחק אע"ה גבורה וכן גבור עם הכולל גימטריא יצחק וד' אותיות. אברהם אע"ה חסד לאברהם. אברהם גימטריא רחם. חסד רחמים:
+
+Mishnah 3
+
+<b>אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס וכו' ויהי מורא שמים עליכם.</b> כלומר השמרו לכם לטהר רעיון בלי מחשבה ורעותא דלבא החוצצת כי הוא בוחן לב חוקר כליות וז"ש ויהי מורא שמים עליכם שתדעו לפני מי אתם עובדים שיודע חדרי לבכם. ולכן תהיה העבודה תמה ונקיה. א"נ אפשר דהכי קאמר אם באמת תזכו לעבוד שלא ע"מ לקבל פרס בזה תזכו להשראת שכינה ויהי מורא שמים עליכם ותהיו מרכבה לשכינה. ויש מי שפורש דהזהיר לעבוד שלא ע"מ לקבל פרס. ושמא יאמר כי ח"ו הוא צריך לעבודתנו לז"א ויהי מורא שמים עליכם דמה יצדק אנוש עם אל ואם צדק מה יתן לו והכל לתועלת האדם שאם יזכה לעבוד עבודה תמה ונקיהשלא ע"מ לקבל פרס בא בשכרו כפלי כפליים ודוק הטב:
+
+Mishnah 4
+
+<b>יהי ביתך בית ועד לחכמים.</b> פירש הרב מהר"י חייון ז"ל שתהנה חכמים מנכסיך עד גדר שביתך יחשבו שהוא ביתם ע"ש ואפשר לתת סימן שמח זבולון בצאתך שמח ר"ת שפלות מהנה חושק שפלות נגד הוי מתאבק בעפר רגליהם. מהנה כנגד יהי ביתך בית ועד לחכמים. חושק נגד והוי שותה בצמא את דבריהם וז"ש ויששכר באהלך:
+
+Mishnah 5
+
+<b>יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך.</b> אפשר לרמוז מ"ש הגאון מהר"ר נפתלי כ"ץ בסמיכת חכמים דף טו"ב משם המקובלים דמי שקבל לעשות חסד תכף משפיעין עליו מלמעלה וז"ש פתוח תפתח ע"ש שהאריך. וז"ש יהי ביתך פתוח שמקבל שפע מלמעלה במה שקבלת שיהיו עניים בני ביתך כי תכף בא השפע על המחשבה לבד וכך היא המדה בישראל מחשבה טובה מצרפה למעשה. וזהו פתוח מלמעלה כיון שאתה תפתח ידך:
+<b>שכל זמן שאדם מרבה שיחה וכו'.</b> אפשר לרמוז דיש קליפת רי"ב להשכיח הלימוד כמ"ש הרב הקדוש מהר"ר שמשון מאסטרפולי ז"ל הבאתיו בקונטריס פני דוד פרשת בא דף נ"ה ע"א ע"ש באורך. ואפשר כי דבור גימטריא רי"ב כי המרבה דבור ובפרט עם האשה שהיא משכן סט"א שולט בו קליפת ריב שהוא גימטריא דבור ולכן רעה בטול יורש ר"ת רי"ב וז"ש גורם 'רעה לעצמו 'בטל מד"ת 'יורש גהנם. ולפי דרכנו למדנו שאם דבו"ר בתורה נעשה רב"י גימטריא דבו"ר וניצול מקליפת רי"ב. ואם דבו"ר בטל נאחז בקליפת ריב שהוא גימטריא דבור:
+
+Mishnah 6
+
+<b>עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן וכו'.</b> אפשר לרמוז כי ר"ת רב חבר דן גימטריא ריב כי בזה מבטל קליפת ריב. ובמקום ריב. יזכה ליקרא רבי. ולפי פשוטו בהני תלתא עושה לו רב וקונה חבר ודן כל אדם לזכות ודאי מסלק שנאה ותחרות ומבטל ריב וכל מיני מחלקת ואפשר דהני תלת הם נגד חג"ת עשה לך רב ת"ת וקנה לך חבר נגד גבורה להתגבר שלא יקפיד כלל ויאהבהו כנפשו. והוי דן לכף זכות כנגד חסד ורב חסד מטה כלפי חסד לדון לכף זכות:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>רבי אומר איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם וכו'.</b> אפשר דבא להזהיר על הענוה שצריך להתבונן בה ביותר שגם שרוצה להיות עניו זמנין דהענוה תהיה גורמת לגאה וגאון וזמנין שההמון ילעיגו וידברו וגורם להחטיא בני אדם ואמרו רז"ל לעולם ישנה אדם שנים ג' מקומות ממקומו וכך היה הלל אומר הגבהתי השפלתי השפלתי הגבהתי ופירש הרב מהר"ר שמואל פרימו ז"ל דאדם גדול אם ירצה לעשות ענוה ויכנס למקום שיש שם רבים בית הכנסת או בית המדרש והוא ילך לשפל אשר במקומות אצל התנוקות בני ח' וט' שנים וירצה לישב שם. יקומו כל העם ויחרדו חרדה גדולה ויפצירו בו ויביאוהו על כרחו לישב בראש ונמצא השפלות שעשה גרם לו להגביהו לפעמים יותר מערכו. אבל אם זה הגדול לא ישב במקומו הראוי רק למטה ב' או ג' מקומות מהמקום הראוי לו על הרוב יניחוהו שם וגם אם יפצירו בו יכול לסרב מאחר שהמקום אינו כ"כ שפל. וז"ש לעולם ישנה אדם ב' או ג' מקומות ממקומו דבזה כיון דאינו שפלות יניחוהו שם. אבל אם ישנה מקומו הרבה וילך מטה מטה אין מניחין אותו ויושיבוהו למקום יותר גדול ממקומו וכך היה הלל אומר הגבהתי השפלתי דזה דישבתי במקום גבוה רק הוא ב' ג' מקומות למטה ממקומי הראוי זהו השפלתי שיניחוני שם. השפלתי שהולך לישב במקום שפל ביותר עם התנוקות זהו הגבהתי שלא יניחוני שם ואדרבא יושיבוני במקום גדול ממקומי וז"ש השפלתי הגבהתי. ונמצא דמי שרוצה להיות עניו באמת צריך לדקדק בענוה שלא תגרום יותר גאוה וגם שהעניו מחטיא הרבים שיאמרו זה ענוה פסולה ענו"ה של צעירי"ם הוא רוצה להשתרר ועושה המצאות להגביה עצמו וכיוצא דברי נרגן אינון סגן על מגן. ורז"ל אמרו על פסוק ודוד ואנשיו הולכים בדרך בדרך ענוה. ואפשר לומר דדרשו תיבת בדרך לענוה דמי שהוא עניו ישים אל לבו שתמיד הוא הולך בדרך כל הארץ וכל ימי חיי האדם הוא בדרך הולך ומתקרב למיתה ובזו המחשבה שהיא אמיתית יהיה עניו כי מה בצע בגדולה בעולם שאינו שלו ובמה יתגאה אשר הוא בדרך המיתה ויכוין מאד דרשת רז"ל בדרך בדרך ענוה דהענוים עומדים צפופי"ם על הדרך בלכתם ילכו למות והניחו יתרם וגדולתם דאשר הם עראי דעראי. והיינו דקאמר רבי שהיה עניו ביותר ובורח מהכבוד וכמ"ש מהרי"ל ז"ל דהיה מכבד העשירים. וכן ילמדו ממנו לכבד העשירים ובזה ירויח שאם מכבדים אותו יהיה בשביל העושר כי היה עשיר גדול לא בשביל כבוד התורה ולכן הוא הזהיר על הענוה וגם זה בהעלם ואמר רבי אומר איזה דרך ישרה שיבור לו האדם כלומר דרך הענוה המכונית דרך. איזהו הדרך הישר שיבור לו האדם שתהיה ענוה אמיתית ומתקיימת כל שהיא תפארת לעושיה שלא יחשדוהו שהיא ענוה פסולה וגם לא תגרום שיכבדוהו יותר שישפיל עצמו הרבה עד שבעל כרחו יושיבוהו במקום גדול יותר מהראוי לו. ותפארת לו מן האדם לו שירגישו במעשיו המתוקנים שהוא בורח מן הכבוד והוא באמת ולכן עביד טצדקי שלא יכירו דמענוה עושה. והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה כלומר אעפ"י שהקב"ה רוצה בענוה מ"מ לא בשביל ענוה תניח לקיים איזו מצוה שלא יאמרו שאתה רודף אחר המצות או אתה זריז לקיימן כתקנן ומטעם זה תניח לקיים המצוות וסייגיהן וכיוצא. דע שענוה לבטל מצוה או זריזות לא תכון והוי זהיר במצוה קלה וכו':
+<b>ואפשר לפי פשוטו כל שהיא תפארת לעושיה וכו'.</b> לאפוקי אם כתב ס"ת וכתב האזכרות שבו בזהב שהוא פסול דהגם שהוא תפארת לעושיה אבל אין תפארת לו מן האדם ובמקום תפארת יהיה לו גנות שהוא עם הארץ ואינו יודע שהוא פסול והוי זהיר וכו': <br><b>והנה</b> בקונטריס חסדי אבות עם ראשי אבות הנדפס בשם הגדולים חדש הבאתי שהקשה הרב הגדול מהר"ר יעקב חאגיז ז"ל דהול"ל רבן שהוא נשיא ושם כתבתי בעניותי בזה ע"ש ועתה ראיתי להרשב"ץ ז"ל שהאריך בזה וכתב דרבי סתם מבלתי הזכיר שמו הוא מעלה גדולה יותר מרבן ע"ש:
+
+Mishnah 2
+
+<b>יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ.</b> אפשר דרך אסמכתא מנהג רבינו האר"י ז"ל לעסוק בתורה בליל היחוד עד חצות וז"ש יפה תלמוד תורה שהוא ענין יפה לא חיוב עם דרך ארץ וכתב ר"ת דכששונה עם הוא עיקר:
+<b>וכל העוסקים עם הצבור יהיו עוסקים עמהם לשם שמים.</b> פירוש ליחד קב"ה ושכינתיה. שם הוא מ'. שמים קב"ה. ולהעביר הצער מהשכינה כביכול. והם יכוונו שזכות אבותם מסייעתם תדיר כמ"ש התוספות גבי מסייע כהני דמסייע הוא בהוה. וצדקתם שהיא השכינה הנקראת צדק מתפללת תדיר וזהו עומדת לעד אין עמידה אלא תפלה. ועם כל זה דזכות אבות ותפלת השכינה עושים הרבה והם עיקר. אתם אם תכוונו בזה מעלה עליכם שכר הרבה כאלו עשיתם הכל אתם:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>רבי הלל אומר אל תפרוש וכו'.</b> רבינו הרמ"ע ז"ל במאמר חקור דין ח"ב פרק י"ט. כתב דהוא הלל נכדו של רבי ונתקיים ברבי לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך והביאו הרב תוספת יום טוב ז"ל ופירוש זה הביאו הרב מהר"ר יוסף חייון ז"ל בספר מילי דאבות אלא דיש ט"ס בדבריו. ומ"ש דהוא הלל שתקן העבור עמו הסליחה כי הלל שתקן העבור היה הלל בן רבי יהודה נשיאה ולא בן רבן גמליאל. ומה שהקשה דבמשניות אין אמורא לק"מ דשמע מנכדו וקבעה בשמו אגב חביבותיה וברוח הקדוש ול"ג ר' הלל אלא הלל אומר. ויתכן לומר כמ"ש הרמ"ע ז"ל ואם קבלה נקבל כמ"ש הרב תי"ט ז"ל. אך מהראשונים ז"ל נראה דהוא הלל הזקן:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>רבי יוסי אומר יהי ממון חבירך חביב עליך כשלך.</b> אפשר לומר דרך רמז ומוסר יהי ממון חבירך כלומר תורתו ומצותיו שהם הממון העיקרי על דרך שפירש רבינו האר"י ז"ל ואחרי כן יצאו ברכוש גדול ניצוצי הקדושה שזה רכוש העיקרי ואמיתי. ואמר יהי ממון חבירך וכו' פירוש שתשתדל להדריכו שיהיה רצוי לה' כמו שאתה עושה בשלך בלימוד' ומצותיה שאתה נזהר לבל יתערב זר ח"ו. והתקן עצמך וכו' כלומר אף שאבותיך עמי הארץ ובלתי הגונים התקן עצמך שאינה ירושה ומה שלא זכו אבותיך תזכה אתה ואתה תזכה אותם שיהיה להם נחת בעה"ב בשבילך כמו שאמרו רז"ל:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>עקביא בן מהללאל.</b> אפשר לרמוז דר"ת מבע למפרע. כמו ר"ת משה בן עמרם דכל חכם גדול יש בו ניצוץ משה רבינו ע"ה כמ"ש רבינו האר"י ז"ל ודרך אסמכתא ורמז וצחות כי הם ציצים ופרחים לתורה וזה רמז אמת מארץ תצמח ארץ ר"ת אסמכתא רמז צחות תצמח ובלבד שיכוין לבו לשמים הרשות נתונה אמת שהיא התורה הקדושה מארץ אסמכתא רמז צחות תצמח כי תורת ה' תמימה לא תחסר כל בה. ובזה פירשתי בעניותי מ"ש בש"ס בקמא דף נ"ב דאמרו כמה זמני מנא הא מילתא דאמרי אינשי ולכאורה יפלא מה זו שאלה איה מקום שיחת הבריות ומהדרי לאשכוחי רמז במקרא, ואולם מאחר דתורת ה' תמימה לא תחסר כל בה והיינו דבעי דהא מילתא דאמרי אינשי שהיא אמירה נכונה מוכרח שיהיה רמז בתורה, ואמטו להכי מהדר למצוא רמז בתורה. ואחר זמן מצאתי בספר מדרש תלפיות דמביא מהראשונים כעין זה: וזהו דרך כלל ואתאן למאי דקמן כי עיקר התורה להיות עניו ולהעביר על מדותיו ואם זכה לזה יזכה לתורה ויזכה לניצוץ משה רבינו ע"ה וסימן לדבר מעביר בענין מדותיו הוא ר"ת כר"ת משה בן עמרם ואפשר עוד לרמוז דזה מעביר על מדותיו מרבה שלום והוי מתלמידיו של אהרן וכן מעביר בענין מדותיו ס"ת גימטריא אהרן שזוכה גם לבחינת אהרן. ואתה קורא נעים אל תהי לועג לרש ברמזים אלו וכיוצא בהן כי כונתי להגדיל תורה והוא על דרך אסמכתא וצחות והני מילי לנערי בני ישראל למען ילמדו וה' עמם והשפיע בצחצחות: וזה דרך צחות רד העד בעם, בעם ר"ת עובר בענין מדותיו יזכה לניצוץ משה בן עמרם ר"ת וזהו העד לשון עדי ותכשיט:
+<b>דע מאין באת.</b> רמז דנשמות ישראל אצל האורות קודם המלאכים. ולאן אתה הולך שאם זכית תהיה למ"ן למ' דידוע דהמ"ן הם מנשמות הצדיקים:
+<b>ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון.</b> לכאורה הו"ל לומר להפך ליתן חשבון ודין דבתחילה נותן חשבון ימי חייו מה עשה בהם ואח"כ יבוא לפרק נגמר הדין. ועוד לא יצדק אומרו עתיד ליתן הדין כי הדין נגזר עליו מב"ד והאדם עצמו אינו עתיד ליתן דין ואפשר עם (עם) מ"ש בספרי המוסר דשואלים לאדם מי שעבר עבירה פלונית מה דינו ואז האדם עצמו הוא אומר מי שחטא בזה כך עונשו וחטא זה כך עונשו ואחר שהוא עצמו אומר הדין באים חשבון כמה פעמים עשה חטא זה ובזה א"ש ליתן דין וחשבון:
+
+Mishnah 2
+
+<b>הוי מתפלל בשלומה של מלכות.</b> שתהיה סיהרא באשלמותא וז"ש בשלומ"ה של מלכו"ת שאלמלא מוראה וכו' אפשר במ"ש הרב מהר"א מונסון ז"ל דטעם השראת שכינה בתחתונים דאע"ג דאיהו לא חזי נשמתיה חזי ויראה מלחטוא:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+<b>רבי עקיבא אומר שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה.</b> אפשר דאמר שחוק וקלות ראש השתים לא יכונו. אבל השחוק לבד אפשר שיהיה לטובה ומצוה כמ"ש הרב פורת יוסף חדש דף ל"ח בשם רבו ז"ל במ"ש בתעניות דף כ"ב אינשי בדיחי אנן דעל ידי השמחה עולה מבחינת קטנות לבחינת גדלות והני בי תרי בדיחי היו מעבירין צער האדם לקרבו ולהעלותו וזה רמז הפ' יצחק והעלהו כי על ידי שחוק לשם שמים מעלה השחוק של בחרות ויקח שני נעריו שנים של נערות וע"ש בדף צ"ט. הא למדת כי יש שחוק דהוא מצוה ומתקן תקונים לכן אמר רבי עקיבא שחוק וקלות ראש הני בי תרי הם מהסט"א ועבירה גוררת עבירה מרגילין את האדם ר"ת אמה סט"א מפני היד שנשתלחה יד לאמ"ה ומרגילין דנעשה לו כהתר רחמנא ליצלן וזהו ר"ת מרגילין את האדם לערוה לאמה כי זה כבר הוא מצד הסט"א ויחשב לאמה סט"א:
+
+Mishnah 14
+
+
+
+Mishnah 15
+
+<b>הכל צפוי וכו'.</b> פירש הרמב"ם ז"ל כל מעשה בן אדם מה שעשה ומה שעתיד לעשות הכל גלוי לפניו ולא תאמר כיון שהקב"ה יודע מה שיעשה האדם א"כ הוא מוכרח במעשיו שיהיה צדיק או רשע לזה אמר והרשות נתונה לעשות טוב או רע ואין דבר שיכריחיהו כלל וכיון שכן הוא בטוב העולם נדון להפרע מן הרשעים ולתת שכר טוב לצדיקים שהחוטא חוטא ברצונו וראוי שיענש והצדיק היה צדיק ברצונו וראוי שיקבל שכר והכל לפי רוב המעשה לפי מה שאדם כופל ומתמיד בעשיות הטוב כך שכרו מרובה שאינו דומה הנותן מאה זהובים בפעם אחת לצדקה לנותנם ומחלקם בק' פעמים עד כאן דברי הרמב"ם ז"ל. וביאר הרב מהר"ם אלשי"ך ז"ל דכך רצה הקב"ה דידיעתו אינה מכרחת אבל דיבורו יתברך מכריח וז"ש צדיק ורשע לא קאמר דהדיבור מכריח. ולפי דבריו יתישב הטב לשון משנתינו הכל צפוי והרשות נתונה דמה שהוא בידיעה אינו מכריח והרשות נתונה משא"כ אם יש דיבור שהדיבור מכריח: <br><b>ובמה</b> שפירש הרמב"ם והכל לפי רוב המעשה יש לדקדק דהול"ל והכל לפי רוב המעשים לפי פירוש הרמב"ם ז"ל ואפשר לומר דהשמיענו בזה דנהי דאם יתן ק' זהובים בק' פעמים נחשב לכמה מצות מיהו אם נזדמן לו פדיון שבוים בק' זהובים ופדאם דלא סגי בלא"ה הנה שכרו אתו הרבה מאד וז"ש והכל לפי רוב המעשה לרמוז נמי גודל המעשה אם הוא מוכרח אלהים יראה לו ודוק הטב. ואפשר זה רמז הכתוב נתון תתן לו הכונה תרבה נתינות כמ"ש הרמב"ם ז"ל דבזה אתה מקיים מצות הרבה. ואם אירע שאתה מוכרח לתת הרבה בפעם אחת כגון פדיון שבוים במאה זהובים לא ירע לבבך בתתך לו בנתינה אחת שחסרת מצות הרבה כי בגלל הדבר הזה שהוכרחת לתת הרבה בפעם אחת לפי הצורך יברכך ה' אלהיך ולפניו גלוי שהיה הדבר מוכרח ועל זה יברכך רוב ברכות בכל מעשה ידיך:
+
+Mishnah 16
+
+<b>הכל נתון בערבון ומצודה פרוסה על כל החיים.</b> אפשר במ"ש פ"ק דע"ז דנגזר על אשתו של ר' חנינא בן תרדיון הריגה על שלא מיחתה בבעלה ומהא מוכח בהדיא דגם הנשים במידי דשייכי ערבות על האנשים וכמ"ש אני בעניי שם פ"ק דע"ז ודקדקתי על הגאון מהר"ר יחזקאל ז"ל במה שנסתפק בדין קדוש ע"ש וז"ש הכל נתון בערבון לאתויי נשים דבמידי דשייכי ערבות על האנשים. ומצודה פרוסה על כל החיים אפילו הנשים כשיש בידם למחות כאשתו של ר' חנינא בן תרדיון. וכבר בקונטריס חסדי אבות פירשתי קצת בסגנון אחר ע"ש:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>איזהו חכם הלמד מכל אדם.</b> אפשר במ"ש האי מאן דיהיר חכמתו מסתלקת ממנו ואם כן בהיותו עניו חכמתו תשאר לו ובקרבו אור בו. וז"ש איזהו חכם כלומר שתמיד הוא בחכמתו ויכולנו לקוראו חכם. לז"א הלמד מכל אדם שהוא עניו ולמד מן הקטנים כמו שפירשו המפרשים ולכן נקרא חכם דכיון שהוא עניו אין חכמתו מסתלקת ממנו:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>רבי לויטס איש יבנה אומר מאד מאד הוי שפל.</b> ר"ת גימטריא שכינה דהעניו הוא מרכבה לשכינה. ובזה זוכה להיות קדוש בגימטריא שפל. והעיקר הוא בתלמוד תורה שרומז לרוח וזהו שפל רוח שישא ויתן בתורה בענוה ובנעימה קדושה. שתקות אנוש רמה. ועי"ז יהיה. ראש שהלכה כמותו כר"ת שתקות אנוש רמה ראש. ואפשר לרמוז כי ס"ת מאד מאד הוי שפל גימטריא מ"ח כלומר דהתורה נקנית במ"ח דברים ואי אפשר לקנותם אלא כשיהיה מאד מאד שפל רוח באמיתות ואז יהיה בעל תורה כי יקנה אשת חי"ל גימטריא מ"ח ומתחילה ועד סוף צריך שיהיו עניו באמת שאם יזוח דעתו תכף חכמתו מסתלקת גם שזכה למעלה שנקראת חכמתו עם כל זה מסתלקת ממנו ולכן הזהיר מאד מאד הוי שפל רוח תדיר ולא פסיק ואם יהיה ראש לא יתגאה ויחשוב שתקות אנוש רמה ר"ת רא"ש:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות.</b> אפשר שכונתו ליחד קבה"ו כי כבוד רומז לשכינה כמ"ש רבינו האר"י ז"ל ותורה רומז לקב"ה וזה מכבד את התורה ליחד השכינה עם הקב"ה. לזה הנה שכרו גופו מכובד על הבריות:
+
+Mishnah 7
+
+<b>והגס לבו בהוראה שוטה.</b> אפשר לרמוז כי גס לבו בהוראה בגימטריא שוטה. ובודאי שהוא שוטה כי בידו להתבונן ולירד לעומק הדין ונמנע ומהשטות בא להיות רשע להטות הדין. וגם לקנות הגאוה שהוא גס רוח והוא תועבה ועבירה גוררת עבירה:
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+<b>רבי יהודה אומר הוי זהיר בתלמוד.</b> אפשר דרמז דיכוין בלמודו ליחד הדודים קבה"ו ולהמשיך מחכמה בסוד אחותי בת אבי וזה רמז בהעלם הוי זהיר בתלמוד הוי ה"ו רמז לקבה"ו יוד רמז לחכמה וזה רמז הוי זהיר בתלמוד לכוין הו"י יחוד שלם זהיר גימטריא רכה שישנה לתלמידיו בלשון רכה ובזה יצליח בלימודו והתלמידים יעשו פרי וילמדו בכל לב ורצון טוב. ואמר הוי זהיר בתלמוד מלבד הפשוט דגדול תלמוד שמביא לידי מעשה ויש ליזהר בעסק התורה. עוד בה דיהיה זהיר בסדר הלימוד שלא יתערב שום דבר אשר לא כדת ששגגת תלמוד עולה זדון ובמקום שבלימודו יהיה לו חיים אם לא יהיה כהוגן נחסר חיים וכן זדון במספר חסר אחד ממספר חיים לרמוז שאם יהיה שלא כהוגן במקום שימשך חיים עולה זדו"ן חסר א' ממספר חיים:
+
+Mishnah 14
+
+
+
+Mishnah 15
+
+
+
+Mishnah 16
+
+
+
+Mishnah 17
+
+
+
+Mishnah 18
+
+
+
+Mishnah 19
+
+
+
+Mishnah 20
+
+<b>אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו.</b> אפשר דרך רמז במ"ש הרב עיר וקדיש מהר"א גאלנטי ז"ל בספר קול בוכים דהצדיקים עושים היצה"ר טוב וצד הרע שביצר נתקן ונעשה שומר לקברו וזהו העכנא שיש בקבר הצדיקים זהו תורף דבריו. וכפי זה עכנא הוא בגימטריא קמ"א והוסף ט' ס"ה ק"ן ונמצא דיצר שהוא בגימטריא ש' אם יזכה לתקנו יהיה עכנ"א לשומרו בקבר. ותיבת עכנא ואות ט' שרומז טוב הם בגימטריא קן. וזה רמז אל תסתכל בקנקן גימטריא יצר שהוא יצר הרע אלא במה שיש בו כי במקום קנקן נעשה ק"ן גימטריא עכנא ט' ויש לו תיקון והוא מתאוה שתתקן אותו וכמו שפירשו הראשונים נ"ן מש"ה ואליך שתתקן אותו ותקונו בתורה כמו שארז"ל אמר הקב"ה בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין לו דייקא תבלין להכשירו:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכלם כדי להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו.</b> אפשר דהכונה דכבר כביכול ידע צדקתו של אברהם אבינו וכבר ידע דהוא עומד בכלם ולא הוצרך לנסותו. אך שגלוי וידוע לפניו יתברך שעתידין ישראל לעשות העגל ומדת הדין מקטרגת לכך הקדים לנסות לאברהם אבינו עשר נסיונות ועמד בכלם וידעו כל צבא השמים צדקת אברהם אבינו ע"ה וזו הכנה לרחם על ישראל:
+
+Mishnah 4
+
+<b>עשרה נסים נעשו לאבותנו וכו' עשר מכות וכו'.</b> והכל בזכות אברהם אבינו ע"ה שנתנסה עשר נסיונות ועמד בכלן ולכן זכו ישראל בכל זה. ופרעה היה מתגאה כי יש לו עשרה במספר שמו פרעה יותר על משה וכסיל לא יבין דהעשרה רמז לעשר מכות שילקה. וגם פרעה גימטריא שנה. ושנה הוא רמז לשכינה. ויצ"מ כתב הרמ"ק ז"ל שהיה מצד השכינה ולכך פרעה גימטריא שנה בכח שנה היא השכינה נכנע והושפל ולקה עשר מכות על יד משה רבינו ע"ה:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+
+
+Mishnah 14
+
+
+
+Mishnah 15
+
+
+
+Mishnah 16
+
+
+
+Mishnah 17
+
+
+
+Mishnah 18
+
+<b>משה זכה וזיכה את הרבים וכו' שנאמר צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל.</b> אפשר לרמוז דר"ת צדקת ה' עשה בגימטריא מקל שהם ס"ת אברהם יצחק ישראל והנה צור"פ זכות אבות. גם ר"ת ומשפטיו עם ישראל בגימטריא אלהים דאהני זכות משה רבינו למתק הדינין ולהפוך מדת הדין למדת רחמים:
+
+Mishnah 19
+
+<b>עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו ע"ה.</b> אפשר לרמוז דבהיות לו המדות האלו הולך בתום לקיים מצותיו יתברך. כי עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה. לכשתסתכל שפלה טובה נמוכה ר"ת שטן במדות אלו הוא שולט על שטן. ואין שטן שולט בו ולומד תורה ומקיים מצות ברוח. ולהפך הוא נותן יד לסט"א לשלוט בו. וכן עין רעה רוח גבוה נפש רחבה. רעה רחבה גבוה ר"ת כמספר ת' סט"א רמז ת' דעשו ועוד ב' רמז למקורן לו ולה והכולל יחדיו ידובקו להורידו לבאר שחת משא"כ תלמידיו של אברהם אבינו ע"ה דכתיב בהו להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא:
+<b>שנו חכמים בלשון המשנה וכו'.</b> נודע שרבינו הקדוש לא חיבר במסכת אבות כי אם חמשה פרקים כנגד ה' שרומז לשכינה שבה תורה שבע"פ ומי שמקיים מילי דאבות יכול לקיים התורה ולידבק בשכינה. גם רמז דאבות הם חג"ת להמשיך ה' חסדים לשכינה ביו"ם שידוב"ר בה. וכן רבינו הרמב"ם ורבינו עובדיה ז"ל בפירוש המשנה לא פירשו כי אם ה' פרקים. והפירוש שיש בפירוש הרמב"ם ז"ל על פרק הזה הששי אינו מהרמב"ם ז"ל כאשר יראה הרואה ממטבע הלשון. והוא מועתק מפירוש רש"י ז"ל לפרק זה הגם שיש קצת שינוי. אבל הרמב"ם לא פירש אלא ה' פרקים והמעתיקים אחרונים לקחו פירוש רש"י לפרק זה ונתנוהו בפירוש הרמב"ם ז"ל וזה פשוט ופוק חזי להגאון החסיד כמה רמזים בה' פרקים אלו ע"ש בספר מעשה רקח: <br><b>והרב</b> מהר"ר יוסף חייון ז"ל בספר מילי דאבות פירוש מסכתא זו שחיברו בעיר לישבונה שנת הר"ל כתב דלפי שנתפשט המנהג מלפנים לקרוא המסכתא הזו בשבתות שבין פסח לחג השבועות פרק אחד בכל שבת ונשאר השבת הששי בלא פרק. חיברו הקדמונים מאמרים מרז"ל נלקטים מהגמרא והמדרשות ידברו במעלת התורה ועשו מהם פרק אחד ויקראו שמו פרק קנין תורה וייחדוהו לקרותו בשבת הסמוך לחג השבועות שבו נתנה תורה ומסדרי הפרק הזה הקדימו לשון זה שנו חכמים בלשון המשנה להודיע שאין זה הפרק מעצם המסכתא שחיברו רבינו הקדוש אבל הוא חבור מלוקט מרז"ל בלשון המשנה עכ"ד:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה.</b> אפשר כי תורה רמז לקב"ה לשמה רמז לשכינתיה שכונתו ליחדם. זוכה זו גימטריא אחד. כה רמז לשכינה רמז שמיחד קבה"ו. ורמז שזוכה לניצוץ משה רבינו ע"ה וזהו לשמה אותיות למשה. גם רמז שיכוין שתהיה סיהרא באשלמותא וזהו לשמה אותיות שלמה. ומאחר שעל ידו יתיחדו הדודים משם ישתלשל שפע על נר"ן שלו וזוכה לדברים הרבה כל אחד כפי כונתו ומדרגתו איש אשר כברכתו ועשה את עולת"ו להאיר נשמתו והא גופ"א כסי"א מעטה תהלתו ואמר כל העוסק בתורה לשמה כל דייקא להורות כי כמה מדרגות יש בענין עסק התורה לשמה והבטיחנו כל העוסק דהגם דאין עסקו לשמה כפי המדרגות הראויות עם כל זה כיון דנכנכס מיהא בסוג עוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה וז"ש כל העוסק כל לרבות כל סוג תורה לשמה. וכבר כתבנו במ"א אשר רבינו מהר"ר חיים ויטאל ז"ל התאונן על זה דאיך יאמרו חכמי הזמן דלומדים לשמה והתנא הגדול רבי מאיר מכחישם דאמר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא ראינו שזכו לזה ועוד האריך ע"ש:
+<b>ואומרו ומלבשתו ענוה ויראה.</b> כבר פירשתי דעוסק בתורה לשמה היינו שיכוין לבנות פרצוף לאה שנקראת ענוה כמ"ש רבינו האר"י ז"ל גם תורה שבע"פ היא במ' הנקראת יראה ליחדה עם דודה וא"ש ומלבשתו ענוה ויראה ובזה פירשתי על דבר אמת וענו"ה צד"ק ותורך וכו' כמ"ש במ"א באורך בס"ד:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה.</b> אפשר לומר בהקדמת רבינו מהרח"ו ז"ל כי כל דיבור מחסר חלק הבל א' מהנפש וזהו חומר איסור דברים בטלים וכ"ש דברים אסורים אמנם מדבר דברי תורה אדרבא מוסיף חיים וז"ש גדולה תורה שהיא נותנת חיים דלא סגי דכשמדבר דברי תורה אינו גורע מן החיים אלא אדרבא מוסיף חיים וכמ"ש הכתוב כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות <b>חיים<b>:</b></b>
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishnah Berakhot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishnah Berakhot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..35723a3fcc2c8a14f9eff299c86e69b05a13e6d7
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishnah Berakhot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt	
@@ -0,0 +1,663 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishnah Berakhot
+מלאכת שלמה על משנה ברכות
+Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
+
+מלאכת שלמה על משנה ברכות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+כתב הר"מ ז"ל בהקדמתו לסדר זרעים דהתחיל בסדר זרעים כו' (כמו שהביא התי"ט בשמו בהקדמתו) עד לפיכך התחיל מאימתי קורין את שמע וכל מה שנתחבר אליו אח"כ חזר לענין הסדר והוא לדבר במצות זרע הארץ. עכ"ל ז"ל. ריא"ז כתב ראשית חכמה יראת ה'. על כן הי' סדר רבותינו הקדושים להתחיל סדר המשנה ביחודו של הקב"ה ואמרו שחייב אדם לקרא ק"ש לייחד שמו של הקב"ה ולקבל עליו עול מלכות שמים ועול תורה והמצות ערב ובוקר שנאמר ובשכבך ובקומך עכ"ל ז"ל. ועי' במ"ש בריש מס' אבות בשם הרב משה אלשיך ז"ל: 
+
+<b>מאימתי. </b>בערוך הביאו בערך מתי. ונראה דגרס ממתי. וכ' ויש ששונים מאימתי ואלף תוספת כמו אלף דאזרוע זרוע ותרגום מתי אימתי. ומאן דגריס מאמתי אינו משובח שהוא כמו וכאמתים על פני הארץ ע"כ. וכתב הר' שלמה שיריליו ז"ל פי' הגאון ר' מצליח ז"ל מ"ם הראשון אינו עיקר והוא כמו מתי אבא ואראה פני אלהים. מתי אעשה גם אנכי לביתי ע"כ. ונראה בעיני דמלת עד דחקתו ורצה לפרש כמה הוא שיעור של הקריאה משעה שהכהנים נכנסין עד סוף האשמורה כו'. ול"נ דשפיר גרסי' מאימתי ומ"ם הראשון עיקר והתחלת הזמן הוא דקא בעי והכי איתא בברייתא מאימתי מתחילין לקרא ק"ש כו'. וכי קתני עד לשון קצר הוא וה"ק ומשך זמנה עד סוף האשמורת וכו'. תדע דמאן דתני משעה וכו' לא קתני עד סוף וכו' כדאיתא בגמ' עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>בערבין. </b>גרסי' ול"ג בערבית וכדגרסי' נמי בסיפא בשחרין כמ"ש בסמוך בס"ד. ובגמ' בעינן תנא היכא קאי דקתני מאימתי. ותו אמאי לא פתח בשחרית ברישא. ומשני דתנא אקרא כו' (כמו שהביא התי"ט) ואיבעית אימא משום ברייתו של עולם דכתיב ויהי ערב ברישא ובתר ויהי בקר. ופריך א"ה ליפתח במתני' דבסמוך במילי דערבית ברישא וליתני הכי בערב מברך שתים לפניה וב' לאחריה ובשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה. ומשני דפתח בערבית משום קראי והדר מפרש דשחרית ואיידי דקאי בשחרית פריש מילי דשחרית והדר פריש מילי דערבית: 
+
+<b>משעה שהכהנים כו'. </b>פי' הר' יונה ז"ל משעה שהכהני' נכנסין לאכול בתרומתן שזהו יציאת הכוכבים דכתיב גבי תרומה ובא השמש וטהר והיינו ביאת אורו לגמרי דהכי דרשינן בגמ' מאי וטהר טהר יומא. ושלשה דינים יש בענין הקדשים דתנן טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים. פי' מע"ש הוא קדשים קלים והיו אוכלין אותו הבעלים בירושלים. ואם נטמא הבעל כגון שנגע בנבילה או בשרץ צריך טבילה ומיד הוא טהור ואוכל ממנו בלא הערב שמש. אבל אם הוא כהן ונטמא צריך טבילה והערב שמש לאכול בתרומה. ואם נטמא טומאה יותר חמורה כגון זב או זבה וכיו"ב שצריכין כפרה אין הטבילה והערב שמש מועיל לאכול קדשים דחמירי עד שיביא כפרתו הרי שזמן אכילת התרומה היא מביאת אור השמש ואילך. ולענין ק"ש ג"כ מאותה שעה ואילך קורין אותה. ע"כ: ונראה דסתמא כר' יהושע דאמר בברייתא משעה שהכהנים מיטהרין לאכול בתרומתן (אח"כ מצאתי מוגה בתלמודו של החכם החסיד ועניו כמה"ר מלכיאל אשכנזי ז"ל שהוא מוגה ע"י הרב בצלאל אשכנזי ז"ל שהי' שלו בתחלה ומצאתי שנמחקה מלת מיטהרין מדברי ר' יהושע ונכתב במקומה נכנסין והשתא פשיטא וודאי דמתני' ר' יהושע) או כאידך סתמא דקתני בברייתא וחכמים אומרים משעה שהכהנים זכאין לאכול בתרומתן ודלא כר' אליעזר דאמר בברייתא משעה שקדש היום בערבי שבתות וגם דלא ככולהו הנך תנאי דפליגי עליה דמייתי להו בגמ'. ובגמ' מסיק בלישנא קמא דתרי תנאי אליבא דר"א. לישנא אחרינא רישא לאו ר"א הוא אלא סיפא דקתני עד סוף וכו' גרידא. וכ' הרי"ף ז"ל הלכך בין לפירוקא קמא ובין לפירוקא בתרא האי דקתני במתני' משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן איתא לרבנן וכיון דאיתא לרבנן עבדי' כוותייהו ע"כ: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל סומכין אהא דר' יהודה. אמר המלקט. עיין במה שהקשו ע"ז התירוץ תוספות ז"ל: 
+
+<b>לאכול בתרומתן. </b>ראיתי שכתב הח' השלם הר' מנחם עזריה נר"ו דיש ספרים ישנים דאישתכח בהו דלא גרסי מלת לאכול אלא משעה שהכהנים נכנסין לתרומתן וקמ"ל דטבו"י פוסל את התרומה במגעו דבר תורה. ומאן דתני לאכול בתרומתן בא ללמדנו דאין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה כדאי' בגמ' ע"כ. וע"ש בספרו סימן א' שדקדק ג"כ דקתני לתרומתן ולא קתני לתרומה. למימרא דתרומת דגן תירוש ויצהר שהיא חובה עלינו ודידהון היא הותרה להם בהערב שמש אע"פ שלא הביאו כפרתן אבל לא תרומת הקדשים הבאה מנידר ונידב ל"ש מיני דמים ל"ש מיני דגן כגון המורם לכהן מחלות תודה ורקיקי נזיר וכן חזה ושוק וזרוע בשלה מן האיל דהא שלמים גופייהו ומותר הלחם שבתודה אע"פ שנאכלין לכל אדם כפרה מעכבתם עכ"ל נר"ו ועי' עוד שם: 
+
+<b>האשמורת הראשונה. </b>נלע"ד דשפיר טפי למגרס האשמורה בה"א וכדכתיב בתהלים צ' ואשמורה בלילה דאילו האשמורת בתי"ו הוי סמוך כדכתיב באשמורת הבקר בסדר בשלח. ואע"ג דבשופטי' סימן ז' כתיב האשמורת התיכונה לא ילפי' מניה לאשמורת הראשונה נמי דהתם על דרך זרות נכתב כך. כך הי' נלע"ד. אכן מצאתי שהחכם הרר"י אשכנזי ז"ל הגיה במשנתינו האשמורת בתי"ו. וגם אני ג"כ מסכים להגהתו ז"ל. וסוף אשמורה ראשונה היינו שליש הלילה דשלש אשמורות הוי הלילה. והיא דעת ר' נתן. ומפ' בגמ' טעמיה מדכתיב האשמורת התיכונה מכלל דאיכא לפניה ולאחריה. ור' אלעזר נמי הכי ס"ל בהדיא בברייתא בגמרא ויליף לה מקרא דכתיב ממרום ישאג ממעון קדשו יתן קולו שאג ישאג הא תלתא שאגות כנגד שלש משמרות. ומפ' בגמ' דהא דלא קאמר בהדיא עד ד' שעות סימן מפורש מזה. למדך אגב אורחיה שיש היכר לכל אדם בדבר דכי היכי דאיכא משמרות ברקיע איכא נמי משמרות בארעא. וסימן לדבר משמרה ראשונה חמור נוער משמרה שניה כלבים צועקים משמרה שלישית תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה. ובגמ' מפ' אי בהאי סימנא תחלת משמרות קחשיב אי סוף משמרות ע"ש. אבל רבי פליג בברייתא אר' נתן וס"ל דד' משמרות הוי הלילה. ובגמ' מפ' טעמיה: 
+
+<b>ר"ג אומר עד שיעלה עמוד השחר. </b>פי' הר"ש שיריליו ז"ל עמוד השחר סמוך לאור היום מחשיך ומאפיל יותר מחשכו של לילה וקרוי עמוד השחר וכשמסתלק קרי עלה עמוד השחר ע"כ. ובגמ' פירש"י ז"ל דמשמע לי' בשכבך כ"ז שבנ"א שוכבין יש בכלל זה כל הלילה. ור"א ס"ל ובשכבך כ"ז שבנ"א עוסקין לילך ולשכב וכן פי' הר' יונה ז"ל והכריח הוא ז"ל דבין חכמים בין ר"ג כולהו מודו דלכתחלה צריך לקרותה מיד בצה"כ ופלוגתייהו לא הוי אלא בדיעבד. דחכמים ס"ל דאפילו בדיעבד אינו יוצא אלא עד חצות משום סייג. ור"ג ס"ל דבדיעבד יוצא כל הלילה. ע"כ. והתם מאריך לפרש אם עבר חצות מה יהא דינו אליבא דרבנן. וכתב שיש מי שאמר דס"ל לרבנן דאחר חצות קורא אותה בלא ברכות ואע"ג דגבי ק"ש של שחרית תנן דהקורא מכאן ואילך לא הפסיד. ומפרש בגמ' מאי לא הפסיד לא הפסיד הברכות. י"ל דגבי ק"ש של לילה החמירו יותר מפני שהלילה הוא זמן שינה ואם ידע שיכול לצאת מחיוב ק"ש ומחיוב הברכות אחר חצות יאמר בלבו מה לי ולצרה הזאת להכריח עצמי לקרות מיד כיון שאחר חצות אוכל לצאת ידי חובה מן הכל. ונראה למורי הרב נר"ו דס"ל לרבנן שאפילו ק"ש עצמה שהיא מה"ת כל הלילה אינו קורא אותה אחר חצות שיכולין חכמים לפטרו ממ"ע כ"ז שעושין כן משום סייג או משום קיום המצוה עצמה. דהכי חזינן בלולב שמצותו מה"ת יום ראשון ואפ"ה כשחל יום ראשון בשבת פטרו חכמים ליטלו משום גזירה דשמא יעבירנו ד"א בר"ה וכן גבי סדין בציצית וכו' ע"ש. ואיכא תו בגמ' בברייתא סברא רביעית דזמנה מתחיל משעה שהעני נכנס לאכול פתו במלח עד שעה שהוא עומד ליפטר מתוך סעודתו. פי' שהעני מקדים לאכול בעבור שאין לו נר להדליק וסיפא דזמנו של עני פליגא ודאי אכולהו תנאי דמתני'. ואפי' רישא דהתחלת זמנו של עני אסיקנא בגמ' שהיא מאוחרת מזמנו של התחלת הכהן הטמא לאכול בתרומה: 
+
+<b>מעשה ובאו כו'. </b>כ' בחדושי הרשב"א ז"ל מה ששנינו כאן מעשה ובאו בניו. נ"ל דלאו למימרא שעשה ר"ג כדבריו ודלא כרבנן אלא אדרבה אתא לאשמעי' מדעשה מעשה. דלא נחלקו עליו חכמים אלא בלכתחלה ומשום סייג. שאילו נחלקו עליו לא היה עושה מעשה כדבריו. וכדמשמע בגמ' וכדמוכח נמי סיפא דמתני' דקתני ולא זו בלבד אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותה עד שעלהשיעלה עמוד השחר דאלמא בהא אף רבנן מודו בה. אבל בירושל' פרשוהו כמו שאר מעשה שהביאו בכ"מ לומר שעשה מעשה כדבריו. ע"כ בקצור: 
+
+<b>חייבין אתם לקרות. </b>ס"א מותרין אתם לקרות וכ' הח' הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל לפי גרסא זו הא קמ"ל דלא הויא ברכה לבטלה אלא מותרין אתם לברך לפניה ולאחריה דו"ק ע"כ. אבל רש"י ז"ל כ' דל"ג מותרין דאפי' שלא בזמנו תנן הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה וכ"ה במהר"י קארו ז"ל בב"י או"ח סי' צ"ט שכ' דמדקתני חייבין אתם לקרות אם לא עלה עמוד השחר אלמא דאילו עלה עמוד השחר לא היו חייבין לקרות. כלו' ואם קראו לא יצאו י"ח כאילו הזידו ולא קראו ע"כ. וע"ש עוד שנתן טעם לשבח למ"ש הרשב"א והרא"ש ז"ל דבניו של ר"ג לא היו אנוסין אלא נמשך לבם אחר המשתה במשתה דרשות. שאם היו אנוסין כדאי הוא רשב"י לסמוך עליו בשעת הדחק ולצאת י"ח ק"ש של ערבית אחר שעלה עמוד השחר כדלקמן: 
+
+<b>ולא זו בלבד אמרו. </b>ל"ג מלת אמרו דהא בגמ' פריך אטו ר"ג מי קאמר עד חצות דקתני ולא זו בלבד וכו' ומשני אלא ה"ק להו ר"ג לבניה אפי' לרבנן דקאמרי עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר והאי דקאמרי עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה ע"כ. ואי גרסי' בהדיא מלת אמרו מאי קפריך ומאי אצטריך לשנויי. והכי משמע ג"כ מן הלשון שהעתקתי בסמוך מחדושי הרשב"א ז"ל. ומיהו בתלמודו של הרב בצלאל אשכנזי ז"ל נמחקה כל זו הפסקא עם התלמוד הנזכר שעליה. אע"פ שנכתבה בנוסחת המשנה גם שם באותו התלמוד המוגה. במשנה הוא דגרסי' לה ולא בגמ' בפסקא לא היא ולא תלמודה. הכוונה שמאחר שאין עליה תלמוד למה תבא בפסקא: 
+
+<b>אלא כל מה שאמרו. </b>אית דל"ג מלת מה: 
+
+<b>הקטר חלבים כו'. </b>ז"ל רש"י של קרבנות שנזרק דמן ולאו דוקא נקט ר"ע ז"ל של עולת התמיד: 
+
+<b>מצותן וכו'. </b>ואילו אכילת פסחים לא קתני ש"מ דאין מצותה אלא עד חצות ומתני' ראב"ע היא ור' אליעזר נמי ס"ל הכי. אבל בירושל' תנו במתני' ואכילת פסחים ואתיא כרבנן דהיינו ר' יהושע ור' עקיבא. וגם הח' הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל כ' ס"א מצאתי הקטר חלבים ואברים ואכילת קדשים מצותן כו': 
+
+בפי' ר"ע ז"ל אבל בהקטר חלבים ואברים לא אמרו בו חכמים עד חצות כלל כו'. אמר המלקט הוא פירש"י ז"ל. ומצאתי כתוב עליו בשם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל. פי' זה קשה הרבה דהא בגמ' פריך אמאי לא תני אכילת פסחים דתניא הלל בלילי פסחים ואכילת פסחים מצותן עד שיעלה עמוד השחר. ולפי פי' זה קשה אמאי לא פריך דאמאי לא תני קריאת [ר"ל אם חשיב גם מה שלא עשו סייג א"כ למה לא מקשה גם מקריאת הלל שלא עשו בו סייג] ותו דמה עניינו לכאן (ר"ל למ"ש עד חצות). וי"ל שודאי אמרו עד חצות במס' זבחים פ"ט דתנן איברים שפקעו מע"ג המזבח קודם חצות יחזיר ואם לאחר חצות לא יחזיר וקאמר כאן עד שיעלה ע"ה (ר"ל מן התורה) עכ"ל ז"ל. ונלע"ד דאע"ג דברש"י ז"ל אין כתוב שם מלת אברים רק והקטר חלבים דקתני הכא לא אמרו בו חכמים עד חצות. ס"ל לר"ע ז"ל וגם להר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל דלאו דוקא דה"ה דכונתו גם אאברים. וס"ל להר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל דמתני' דקתני התם אברים שפקעו לאו דוקא דה"ה חלבים אלא אורחא דמלתא קתני אברים שקשים להתעכל אבל חלבים דקלים להתעכל לא הוצרך לשנותם. כך נלע"ד לדעת הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל. ומצאתי בס' כ"י ישן פי' לה"ר יהונתן ז"ל וז"ל אבל בהקטר חלבים לא מצינו מפורש עד חצות אלא מדחזינן באכילת קדשים דכתיב בהו לא יניח ממנו עד בקר החמירו בהם חכמים ואמרו עד חצות ה"נ בהקטר חלבים דכתיב בהו ולא ילין לבקר החמירו בו לומר עד חצות. אבל אם עבר ולא העלה החלבים והאברים עד חצות חייב להעלותן קודם שיעלה עמוד השחר כדתנן בפ"ב דמגילה כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטר חלבים ואברים ע"כ. גם בתשובת הרשב"א ז"ל סי' רמ"ה כ' דהקטר חלבים ואברים דקתני בהן עד שיעלה עמוד השחר לא עשו בהן רבנן הרחקה ע"כ בקיצור: 
+
+<b>וכל הנאכלין ליום אחד וכו'. </b>לנאכלין לשני ימים ולילה אחד לא עשו חכמים הרחקה עד חצות דניכר הוא מתי יהיה שקיעת החמה אבל בלילה אינו ניכר. כ"כ תוס' ז"ל בזבחים ס"פ איזהו מקומן (זבחים בדף נ"ז:) והביאוה הם ז"ל בפסחים פ' האשה דף פ"ט. וגרסי' בגמ' ההוא זוגא דרבנן דאשתכור בהלוליה דבריה דריב"ל אתי לקמיה דריב"ל לבתר עמוד השחר א"ל מהו למקרי ק"ש של ערבית האידנא. א"ל כדאי הוא רשב"י לסמוך עליו בשעת הדחק (פי' שהרי אנוסים היו בסעודת מצוה) דארשב"י משום ר"ע פעמים שאדם קורא ק"ש שני פעמים ביום אחת קודם הנץ החמה ואחת לאחר הנה"ח ויוצא בהן י"ח אחת של יום ואחת של לילה דאכתי איכא אינשי דגנו בההיא שעתא. א"ר זירא ובלבד שלא יאמר השכיבנו דלאו זמן שכיבה הוא כיון שכבר עלה עמוד השחר אפי' קודם הנה"ח. ואם איחר מלקרותה עד אחר שעלה עמוד השחר בלא אונס אלא ע"י שכחה אפי' קרא אז לא יצא דשכחה הוי כמו פשיעה ומעוות לא יוכל לתקון. מספר לבוש תכלת סי' רל"ה: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>מאימתי כו'. </b>עיקר הגירסא בַּשְׁחָרִין הבי"ת בפתח והשי"ן בשוא והחי"ת קמוצה. וכן באזהרות ערבים ושחרים. וגם החכם הר"מ דילונזאנו ז"ל כ' בַּשְׁחָרִין גרסי' כמו בַּשְׁעָרִים ע"כ. ובזהר פ' פינחס ד' רמ"ג ברע"מ דייק ויהיב טעמא למאי דקתני בשחרין תרין ולא אמר בשחר ע"ש. ואע"ג דלא שייך ההוא טעמא ברישא גבי בערבין אעפ"כ נראה דגרסי' גם ברישא בַּעֲרָבִין: 
+
+<b>משיכיר בין תכלת ללבן. </b>ה"ר שלמה שיריליו ז"ל פי' תכלת הוא דג חלזון שצבעו ירוק וירדי בלע"ז ע"כ. וה"ר אברהם ן' עזרא ז"ל בריש פ' תרומה כ' תכלת אמר יפת שהוא כדמות שחרית כי הוא תכלית כל הצבעים והכל ישובו אליו והוא לא ישוב במעשה אדם לעולם. ואנו נסמוך על רז"ל שאמרו שהוא ירוק ע"כ. והפי' הראשון שהביא ר"ע ז"ל קרוב לפי' תוס' ז"ל. וז"ל בין תכלת שבה בציצית שהיה קבוע בו תכלת וגם שני חוטין לבן ועושין בו חוליא של תכלת וחוליא של לבן ע"כ. ולזה הפי' הסכים ה"ר יונה ז"ל שכ"ה בירושלמי. ובברייתא פליגי בהא ר"מ ור"ע ואחרים דר"מ אומר משיכיר בין זאב לכלב ור"ע אומר כדי שיכיר בין חמור לערוד ואחרים אומרים כדי שיראה חבירו ברחוק ד"א ויכירנו. ורב הונא פסק הלכה כאחרים שאמרו משיראה את חבירו הרגיל קצת עמו ברחוק ד"א ויכירנו. וכתב בית יוסף שם סי' נ"ח דלהרא"ש ודאי משיכיר בין תכלת ללבן ומשיראה את חבירו ברחוק ד"א ויכירנו הכל שיעור א' הוא כדאמרי' בירושל' ע"כ. ובגמ' תניא רשב"י אומר פעמים שאדם קורא ק"ש שני פעמים בלילה. אחת קודם שיעלה עה"ש. ואחת לאחר שיעלה עה"ש. ויוצא בהן י"ח אחת של יום ואחת של לילה. וכ' התוס' דהא דנקט רשב"י לאחר שעלה עה"ש לאו דוקא מיד הוא דהא צריך להמתין לכה"פ שיעורא דמתני' עד שיכיר בין תכלת וכו'. וכ' בית יוסף עליהם דצ"ל שהם סוברים דהא דרשב"י בשעת הדחק היא ואפ"ה לא יקרא עד שיכיר בין תכלת וכו'. ומתני' הכי קתני מאימתי קורין בשעת הדחק משיכיר וכו'. אבל אין כן דעת ה"ר יונה והרשב"א ז"ל אלא שיעורא דמתני' בשלא בשעת הדחק הוא. ודרשב"י בשעת הדחק היא. ומש"ה הוי תיכף שעלה עה"ש והכי ס"ל לרבינו בעל הטורים ולרב אלפס והרמב"ם ז"ל שמיד שעלה עה"ש קורא בשעת הדחק וכן הלכה עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>בין תכלת לכרתי. </b>פי' ר"ע ז"ל כרתי כרישין פורוש בלע"ז ע"כ. אמר המלקט כ' רבינו יונה ז"ל על מי שפי' כך דאינו דמה ענין תכלת אצל כרתי אלא ודאי הנכון כמו שפי' הרב ר' נתן בעל הערוך ז"ל דכרתי הוא מין צבע שקורין הנדי ודומה לתכלת ולפיכך אמרו דמשיכיר בין זה לזה הוא זמן התחלת ק"ש לכתחלה ומשם ואילך זמן קימה לרוב בנ"א והכי משמע בירוש' עכ"ל ז"ל. וכ"כ ג"כ תוס' ז"ל בחולין פ' אלו טריפות (חולין ד' מ"ז) וכ' עוד שיש גורסין לכרתן והכל אחד ע"כ. וגם בתוס' דפ' לולב הגזול (סוכה ד' ל"א ע"ב) ופי' הר"ש שיריליו ז"ל דר"א מחמיר הוא שלא הגיע הזמן עד שיכיר בין תכלת לכרתי ע"כ: 
+
+<b>וגומרה עד הנץ החמה. </b>מלת וגומרה ר"ל וקורא אותה מלשון ותיקין גומרין אותה קודם הנה"ח מעט כדי שיסיימו אותה ואת ברכותיה עם הנה"ח ויסמכו לה התפלה משום דכתיב ייראוך עם שמש. והרמב"ם ז"ל מפרש שהיא דעת ר"א והכי מוכח בגמ' ס"פ מי שמתו גבי בבא דירד לטבול אם יכול כו' עד שלא תנץ החמה דפריך לימא תנן סתמא כר"א ומשני אפי' תימא ר' יהושע כו' כדכתבי' התם. וברב אלפס ורבינו יונה ז"ל משמע דל"ג מלת וגומרה ופי' ר"י ז"ל עד הנה"ח כלומר סוף זמנה לכתחלה עד שתנץ החמה כו' וכ' בס' תי"ט דנראה דהטור א"ח כו' וגם בתוס' דפ' לולב וערבה (סוכה דף מ"ד ע"ב). ועי' בס' לבוש החור סי' תפ"ח. וגם הר"י ז"ל מחקה וכ' כן מצאתי וכן נ"ל דהא ר"י אינו אומר וגומר עד ג' שעות ע"כ: 
+
+<b>עד ג' שעות. </b>בפי' ר"ע ז"ל עד סוף שעה שלישית ע"כ. אמר המלקט כ' החכם ה"ר אפרים אשכנזי חתנו של רש"ל ז"ל. עי' בגמ' דף ג' ע"ב קדמו עיני אשמורות כו' שכן דרך מלכים לעמוד בשלש שעות שית דליליא ותרתי דיממא הו"ל שתי משמרות. ופי' רש"י ז"ל ותרתי דיממא ששאר מלכים ישינים שדרכן לעמוד בשלש שעות ביום בתחלת שעה שלישית ע"כ. ונ"ל לפרש הגמ' לפי פי' הרמב"ם ז"ל ור"ע ז"ל כך שהם סוברין דמיעוט מן המלכים דרכן לעמוד בתחלת שעה שלישית ורובא דרובא דרכן לעמוד בסוף שעה שלישית וה"ק דוד המע"ה קדמו עיני שתי אשמורות אפי' לפני מיעוט המלכים שמקדימין לעמוד בתחלת שעה שלישית. ובכן מיושב מ"ש שכן דרך מלכים לעמוד בשלש ולא אמר בתחלת שלש ולא בסוף שלש ודו"ק עכ"ל ז"ל. ובס' יראים סי' י"ג פי' עד התחלת שעה שלישית וכן דעת רבינו שמחה אבל רוב הפוסקים ז"ל הסכימו עד סוף שעה שלישית: 
+
+<b>לא הפסיד כו'. </b>דעת הר"מ ז"ל דלא הפסיד הברכות אפי' כל היום כולו. אבל רבינו האי ז"ל ס"ל דוקא עד שעה ד' שהיא זמן תפלת השחר לר"י מברך ב' לפניה וא' לאחריה. אבל מכאן ואילך הפסיד שכר הברכות. ואם ברך עובר על לא תשא ע"כ. וכ' בספר כל בו סי' כ"ט בשם בעל ההשלמה דהא דאמרי' הקורא מכאן ואילך לא הפסיד הברכות הה"נ לקורא קודם זמנה מעט ולפיכך המקדים לקרותה קודם צה"כ קרוב לתפלת המנחה לא נחוש בברכות לבטלה ע"כ: וכ' ה"ר רבינו יונה ז"ל ויש לשאול מה בא להשמיענו שלא הפסיד כאדם שקורא בתורה שזה דבר פשוט הוא. ותירץ הרב ר' שלמה מן ההר ז"ל דאתא לאשמעי' שאע"פ שדברים שבכתב לא ניתנו לאמרם בע"פ ושאר פסוקים אינו יכול לקרות אפ"ה ק"ש יכול לקרותה ע"פ ואע"פ שאינו קורא אותה לשם חובה. דכיון שניתנה לאמרה ע"פ לחובה יכול לאמרה אפי' שלא לחובה כל הפעמים שירצה ע"כ. ובירושלמי דפרקין ודפ"ק דשבת ודפ' כל כתבי דייק ר' אבא לשנויי ארשב"י דאמר כגון אנו שעוסקים בתלמוד תורה אפי' לק"ש אין אנו מפסיקין דאזיל לשיטתיה דאמר בכמה דוכתי ואיתא נמי בירוש' דס"פ בתרא דהוריות דמשנה עדיפא ממקרא דהעוסק במקרא מדה ואינה מדה ומתני' דקתני הקורא מכאן ואילך יש לו שכר לבד כקורא בתורה ודייקי' מינה הא בעונתה כקורא במשנה במי שתורתו אומנתו מיירי הלכך כיון דשקולין הן לא יחליפו משנתן בעבורה. אבל במי שאין תורתו אומנתו אף ממשנה עדיפא בעונתה ומפסיקין. ורבנן סברי דמקרא ומשנה שוין הלכך על כרחך לא תידוק הא בזמנה כמשנה אלא הא בזמנה חביבה מכל עסק תורה בין למי שתורתו אומנתו בין למי שאין תורתו אומנתו ועל דרך שכתבו תוס' ז"ל כאן בגמ': 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בש"א כו'. </b>נלע"ד דהא דקתני בערב כל אדם יטו ויקראו ולא קתני בערב יטו ויקראו אע"ג דפשיטא דאכל אדם קאי אפשר לומר על צד הדוחק דה"ק דאע"ג דמסתמא רוב בנ"א יגיעים ועייפים לעתותי ערב ומסתמא הן מוטין ולא ניחוש למיעוטא שאינן מוטין קמ"ל דאפ"ה כל אדם צריכין להטות לדעת ב"ש וכן בבקר ודאי כולן צריכין לעמוד: 
+
+<b>ובה"א כו'. </b>ומיהו מודו ב"ה דמהלך בדרך צריך לעמוד בפסוק ראשון דבעי כונה וכשיגיע לואהבת ילך לדרכו כדאי' בגמ' בר"פ היה קורא: 
+
+<b>שדרך בנ"א שוכבים. </b>פי' שדרך בנ"א בסתם לשכב דהיינו כל הלילה כי יש בנ"א שאינם הולכים לישן אלא סמוך לבקר. ובשעה שדרך בנ"א לעמוד. כך מצאתי. ובעירובין דף י"ג אמרי' מפני מה זכו ב"ה לקבוע הלכה כמותם מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהם ודברי ב"ש שאע"פ שיש להם ראיה מן המקרא דורשין את המקרא של ב"ש למה בא. במשנתינו זאת וכן גבי פלוגתא דחושב לשלוח יד בפקדון דבס"פ המפקיד. ולא עוד אלא שמקדימין דברי ב"ש לדבריהם כאותה ששנינו בסוכה פ"ב מעשה שהלכו זקני ב"ש וזקני ב"ה. ובירוש' פ' הישן פריך או נאמר תניא חמתון סבין מנון ואקדמון (פי' התנא רבי שסדר המשנה ראה שזקני ב"ש היו זקנים מזקני ב"ה לכן הזכיר זקני ב"ש קודם). ומשני הו"ל למימר זקנינו וזקניכם (פי' שהיה לו לומר לשון של ב"ה אלא ש"מ שב"ה בעצמם הזכירו דברי בית שמאי קודם): 
+
+<b>וסכנתי בעצמי מפני הלסטים. </b>נראה לי דה"פ שבאו עליו לסטים כבר ושללו אותו. ה"ר אפרים אשכנזי ז"ל. ונלע"ד דהכי דייק לישנא דבעצמי כלומר בעצם גופי סכנתי אמנם כל כליו כבר נבזזו ונשללו. וגם דלא הו"ל למתני מפני רק בלסטים אלא ודאי ה"פ מפני הלסטים שכבר שללוני סכנתי גם בעצם גופי: 
+
+<b>לחוב. </b>כ' ה"ר מנחם דילונזאנו ז"ל לחוב בשורק ע"כ. ודוקא מפני שהטה לכתחלה לעשות כדברי ב"ש נתחייב מיתה אבל אם היה מתחלה מוטה אפי' ב"ה מודו דיכול לקרות כך כמו שהוא מוטה וגם בשל שחרית אם היה עומד קורא כמו שהוא מעומד אע"פ שאינו שליח צבור. ובירוש' דפרקין ודפ' הנחנקין ודפ' אין מעמידין גם בריש מדרש שה"ש גרסי' דברי סופרים חביבין מדברי תורה תדע שהרי ר"ט אילו לא קרא לא היה עובר אלא בעשה וע"י שעבר על דברי ב"ה נתחייב מיתה ע"ש ופורץ גדר ישכנו נחש ע"כ. וגם נהג ר"ט כב"ש גבי פירות שביעית שלא בטובה ואסתכן וכמ"ש בשביעית פ"ד סי' ב': 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בשחר וכו'. </b>מפ' בירו' שהן ז' ברכות כנגד שבע ביום הללתיך וכן תמצא ג"כ בא"ח סי' נ"ח בב"י שאין פוחתין משבעה קדישים בכל יום כדמפ' להו התם שכתבו הגאונים ז"ל שהם ע"ש שבע ביום הללתיך ע"ש. וכ' בס' הרוקח סי' שי"ט שאל ר' יצחק הגר מה חטא בקר מן הערב שבערב אומרים שתי ברכות לפני ק"ש ושתים לאחריה ובבקר רק אחת לאחריה. והשיב לו ר"ת לפי שבשחר יש מצות ציצית משא"כ בערב ע"כ. ובס' לבוש תכלת רסי' נ"ח מ"כ ולפי שבסדר הזמן קדים הערב לבקר דכתיב ויהי ערב ויהי בקר לכך לקחו הד' שהם הרוב לערבית שהוא קודם והג' הנותרים הניחו לבקר כי זריזין מקדימין למצות ע"כ וז"ל ג"כ שם בסי' רל"ו כי מפני שערבית קודמת לשחרית דהא הלילה הולך אחר היום שיבא לקחו הרוב של השבע בתחלה ואז"ל כל המקיים שבע ביום הללתיך כאילו קיים והגית בו יומם ולילה ע"כ: 
+
+<b>אחת ארוכה ואחת קצרה. </b>אשתים שלפניה קאי וכו' לשון ר"ע ז"ל. אמר המלקט זה פי' הרמב"ם ז"ל וכ' עליו הר"ש שיריליו ז"ל ודיקא כוותיה דלא קתני לפתוח אינו רשאי שלא לפתוח שלא לפתוח אינו רשאי לפתוח ע"כ. אבל רש"י ז"ל פי' דאשתים שלאחריה דערבית קאי. ור"ת ז"ל פי' אחת ארוכה ר"ל בין ארוכה בין קצרה ועמ"ש ברפ"ה דתמיד. וז"ל ה"ר יונה ז"ל בקיצור והק' טובא ה"ר יעקב ז"ל על פי' רש"י ז"ל ומש"ה פי' אחת ארוכה ואחת קצרה ר"ל שאם ירצה יאריך בהם שיזכיר יציאת מצרים ואם ירצה יקצר בהם שלא יזכיר בה יצ"מ ואחת ארוכה דקתני ר"ל בין ארוכה בין קצרה ודומה לזה מאי דאמרי' אחת בתולות ואחת בעולות שר"ל בין בתולות בין בעולות ומ"ש מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר אינו חוזר לראש אלא מלתא באנפי נפשה היא שהברכות שהן ארוכות כגון קידוש והבדלה אין לו לקצר ממטבע שלהן כלום. ומקום שאמרו לקצר כגון ברכת בפה"ג וכיו"ב אין לו להאריך בהן. ומ"ש אח"כ לחתום אינו רשאי שלא לחתום הוא פי' מה שאמר תחלה מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר ור"ל ברכה שהיא ארוכה וצריכה חתימה אינו רשאי לקצר כלל מהמטבע שלה מפני דאם יקצר לא יצטרך לחתום בה ואינו רשאי שיעשה בענין שלא לחתום. וברכה שהיא קצרה ואין לו לחתום בה אינו רשאי הוא להאריך במטבע ולהוסיף בה אח"כ שא"כ יצטרך לחתום ומקום שאמרו שלא לחתום אינו רשאי לחתום ע"כ. עוד בפי' ר"ע ז"ל לחתום בברוך וכו' אמר המלקט זהו פי' רש"י ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל פי' לחתום ר"ל שיפסיק במקום שאינו רשאי לפסוק ע"כ. ונראה שפי' דבריו שיפסוק וכו' היינו נמי אף שיחתום בברוך שכן כ' בפ"א דה' ק"ש ועי' עוד שם בכ"מ: 
+
+<b>מקום שאמרו כו'. </b>בתשובת הרשב"א ז"ל סי' ת"ע כ' וכמו ששנינו בפ"ק דברכות מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר לקצר אינו רשאי להאריך לפתוח אינו רשאי שלא לפתוח לחתום אינו רשאי שלא לחתום ע"כ: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>מזכירין כו'. </b>נלע"ד דאי הוה תני זוכרין הוה משמע דסגי שיזכור בלבבו להכי תני מזכירין דבעינן שיזכור בפה. ירושלמי תמן אמרין לא יתחיל ויאמר ואם התחיל גומר ורבנן דהכא אמרין מתחיל ואינו גומר. מתניתין פליגא על רבנן דהכא מזכירין יצ"מ בלילות. ומשני ר' בא בשם רב יהודה בשם רב שיאמר מודים אנחנו לך שהוצאתנו ממצרים ופדיתנו מבית עבדים להודות לשמך. מתני' פליגא על רבנן דתמן ויאמר אינו נוהג אלא ביום. כל פרשת ויאמר אינו נוהג אלא ביום ע"כ: 
+
+<b>כבן שבעים שנה. </b>הייתי נראה זקן ולא זקן ממש אלא שהלבינו וכו' לשון ר"ע ז"ל. אמר המלקט כן מפורש בפ' תפלת השחר. והירוש' נראה דפליג אתלמודא דידן וס"ל דזקן ממש היה. שהביא ברייתא שכתוב בה אע"פ שנכנס לגדולה האריך ימים וקאמר עלה הדא ברייתא אמרה שהגדולה מקצרת ימים ע"כ. ולדידיה מאי כבן ע' דקרוב לשבעים היה בן ס"ח או ס"ט. ומ"מ אפי' הירושלמי מודה שכשנתמנה קטן היה ואדרבה אומר שלא היה רק בן שש עשרה כמו שמוכיח שם עלה ז'. וגם בפ"ד דתעניות דף ס"ז ע"ד. והבבלי ס"ל שהיה בן י"ח: 
+
+<b>שנא' כו'. </b>נ"ל דהאי שנאמר מדברי ר' אלעזר הוא. ה"ר יהוסף ז"ל. ואיני יודע מה מלמדנו שכולן דברי ר' אלעזר בשם בן זומא ות"ק דסתם רישא דמתני' אפשר ראב"ע. וכ' הרשב"א ז"ל בחדושיו עד שדרשה בן זומא כ' הראב"ד ז"ל תמה אני בתחלה שלא היו מזכירין יצ"מ בלילות נמצא שלא היו אומרים לא פ' ציצית ולא אמת ואמונה א"כ שתים לאחריה היכי משכחת לה. ונ"ל כי מ"ש ולא זכיתי מן התורה קאמר ולעולם היו קורין פ' ציצית ואמת ואמונה מדברי חכמים ע"כ. ואני תמה ע"ז על הקושיא ועל תירוצה. דודאי לא היו קורין אותה פרשה כלל ואפ"ה היו אומרים שתים לאחריה אלא שלא היו אומרים אמת ואמונה אלא מודים אנחנו לך כדאיתא לקמן בפ' היה קורא גמרא אלו הן בין הפרקים. ולא שהיו אומרים באותו נוסח שאמרו שם שמזכירין בו יצ"מ אלא שמשם אנו למדים שלפי הפרשיות שהיו קורין היו עושין נוסח הברכה שלאחריה ולעולם לא היו קורין פ' ויאמר כלל שאילו היו קורין לא היה אומר לא זכיתי שתאמר ולקמן בפ' היה קורא משמע שבמקצת המקומות לא היו קורין אותה כלל וה"נ משמע בירושלמי מפני מה תקנו בשחר שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב שתים לפניה ושתים לאחריה ואמרו כדי להשוות מדת יום למדת לילה כלומר דבשחר קורא ג' פרשיות וג' ברכות הרי שש. ובערב ב' פרשיות וד' ברכות הרי שש כדי להשוות מדת יום למדת לילה. וחד אמר משום שבע ביום הללתיך כלומר שבע ברכות. אלמא פעמים שלא היו קורין פרשה ויאמר כלל ואפ"ה היו מברכים שתים לאחריה ע"כ בקיצור: 
+
+<b>לימות המשיח. </b>נ"א את ימות המשיח: 
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אם כיון לבו יצא. </b>פי' ר"ע ז"ל אם כיון לבו לקרות כנקודתן וכהלכתן וכו' אמר המלקט כן פי' תוס' ז"ל וכך נראה קצת שפי' הרמב"ם ז"ל. וז"ל ה"ר יונה ז"ל הנכון דקורא להגיה ר"ל שהיה מגיה ודרך המגיה הוא כשמביט בשני הספרים שלפניו כדי לתקן מהאחד לחבירו שפעמים מזכיר התיבות והפסוקים כמו שזה ג"כ דרך הסופר בשעה שכותב לבטא בשפתים. ומש"ה אמר שאם היה קורא בזה הענין מתחלה ונתכוין אח"כ כשהגיע לפ' ק"ש לקרות כל הפסוקים כלם כדינם יצא ע"כ. ובירושלמי א"ר בא זאת אומרת ברכות אינם מעכבות. פי' מדלא קתני אם כוון לבו ואמר ברכותיה יצא ודחי לה. ועי' במ"ש בפ"ה דתמיד סוף סי' א'. וכ' בב"י א"ח סוף סי' מ"ו וז"ל מצאתי להרשב"א ז"ל בתשובה וז"ל הא דתנן היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כוון לבו יצא מסתברא דחוזר ואומר ברכות בפני עצמן ואע"פ שאינו קורא ק"ש שהברכות לא נתקנו על ק"ש תדע שהרי אינו מברך על קריאת שמע וכ"כ בא"ח משמו דהא דתנן ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא דמסתברא שחוזר ואומר ברכות בפ"ע מן הטעם הנזכר ע"כ. וכ' בב"י שם סי' ס' שכ' הרא"ש ז"ל בשם ר"ה גאון ז"ל דהא דאמר בירושל' זאת אומרת ברכות אינם מעכבות היינו לומר שאין סדרם מעכב אבל מ"מ צריך הוא לקרות את שתיהן ודייק מדקאמר הגמ' לעיל בספ"ק לעולם דאמר אהבה רבה ולא אמר יוצר אור וכי מטא זימנא אמר ומאי ברכות אינם מעכבות לקדם אלמא סתמא דגמ' ס"ל דסדרן אינו מעכב אבל אם לא אמר כלל מעכב. והא דדייקי' בירושל' דברכות אינם מעכבות היינו ביחיד אבל בצבור מעכבין בההיא דקתני אמר להם הממונה ע"כ וכ"כ הרשב"א ז"ל וכו' עד ומשמע מדבריהם דלמ"ד ברכות מעכבות זו את זו כלומר שאם לא אמר אלא ברכה א' חברתה מעכבתה ואף ידי זו שבירך לא יצא הה"נ אם קורא ק"ש בלא ברכותיה אף ידי ק"ש כתקנה לא יצא ולמ"ד ברכות אינם מעכבות זא"ז אם קרא ק"ש בלא ברכותיה ידי ק"ש מיהא יצא ע"כ. ותמצא תשובת הרשב"א ז"ל זו בסימן מ"ז ובסי' ס"ט: 
+
+<b>ואם לאו לא יצא. </b>ס"א ל"ג: 
+
+<b>שואל מפני הכבוד ומשיב. </b>פי' ואצ"ל שמשיב. ואין להקשות א"כ שא"צ לומר למה אמר אותו. כי אילו לא היה אומר אלא שואל מפני הכבוד הייתי אומר דמותר להשיב בכל אופן ע"כ אמר ומשיב. ה"ר יהוסף ז"ל: 
+
+<b>מפני היראה. </b>הרשב"א והרא"ש ז"ל פירשו אביו או אמו או רבו חשיב מפני היראה דכתיב איש אמו ואביו תיראו ומורא רבך כמורא שמים ע"כ וכן פי' נימוקי יוסף בפ' יש נוחלין דף כ"ח דעת הראב"ד ז"ל וכ"ש מפני פחד סכנה. וכ' עוד הרשב"א ז"ל דמי שגדול ממנו בחכמה אע"פ שאינו רבו הוי בכלל מפני היראה ע"כ. ובירושלמי ר' ירמיה כשהיה מזדמן לו שואל ומשיב דמתני' היה מרמז ולא בדבור ממש. ור' יונה משתעי ומייתי ליה רב הונא מדכתיב ודברת בם מכאן שיש לך רשות לדבר בם: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק. </b>פי' לא יפסיק כלל אפי' כדין באמצע (כך היא דעת התוס' וה"ר יונה וגם הרא"ש ז"ל ודלא כהרמב"ם ז"ל שפי' לא יפסיק כדין בין פרק לפרק אלא כמו באמצע הפרק לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד ע"כ) דכתיב וה' אלהים אמת. ואחר שיאמר אמת אם יצטרך לשאול מפני היראה או להשיב מפני הכבוד יפסיק כמו באמצע שאר פרקים. ובגמ' פליגי אמוראי אם פסק מפני היראה או מפני הכבוד אחר שאמר אמת אם צריך לחזור ולומר פעם אחרת אמת אם לא. והלכתא שאינו צריך אלא מתחיל מויציב ואילך או מן המקום שפסק. ומה שכתב בס' תוי"ט דנראה ודאי דבין אמת לויציב רשאי להפסיק כמו בין הפרקים (עיין בתוספות אנשי שם ד"ה לאמת ויציב וכו' מה שכתב בשם הברכי יוסף ובזה סרה תמיהתו על התוספות יו"ט) וכן כתוב בש"ע סי' ס"ו ע"כ. אני ההדיוט רואה שם בש"ע הלשון כך אבל בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק שלא להפסיק בין ה' לאמת אלא יאמר אני ה' אלהיכם אמת ואז יפסיק כדין באמצע הפרק ע"כ והוא פסק ר"י ז"ל ובסמוך ארחיב ביאור עוד על סוף דברי ה"ר יום טוב נ"י. וכ' ה"ר יונה ז"ל שרוב הפוסקים הסכימו שיפסיק בק"ש ובברכותיה לקדיש ולקדושה ולברכו ואפי' באמצע הפרק דלא גרע ממה שמפסיק מפני היראה ומשיב מפני הכבוד. ואפי' למודים נמי מפסיק אלא שדי כשישחה בלבד שאם יאמר יוצרנו יוצר בראשית ה"ל הפסקה גדולה עכ"ל בקצור מופלג. וראיתי מי שפי' שברכת אמת ויציב אינה מתחלת אלא ממלת ויציב וכן ברכת אמת ואמונה אינה מתחלת אלא ממלת ואמונה ומה שתקנו אנשי כנה"ג מלת אמת בין בזו ובין בזו לא נתקנה אלא בשביל עמי הארץ כדי שלא יפסיקו בין ה' אלהיכם לאמת ע"כ. ולשון מתניתין הוי תיובתיה דבין ברישא במלתיה דת"ק בין בסיפא במלתיה דר"י קתני בין ויאמר לאמת ויציב ולא קתני בין ויאמר לויציב וכן בכמה דוכתי בתלמודא אלא שר"י דהלכתא כוותיה ס"ל דאע"פ שמלת אמת היא תחלת ברכה חשבי' לה כאילו היא מק"ש גופא משום קרא דכתיב וה' אלהים אמת ואסור להפסיק בין מלת אלהיכם למלת אמת אע"פ שהיא תחלת ברכה כך נלע"ד. וכן מצאתי אח"כ מבואר בתשובות שאלות להרב משה אלשקר ז"ל סי' ס"ו וכתב עוד שם בשם הרא"ה ז"ל דאמוראי דבגמ' בהא נמי פליגי דר"י דאמר חוזר ואומר אמת ס"ל דחשבי' למלת אמת כאילו היא מפרשה גופא דק"ש הלכך אע"פ שחתם ק"ש במלת אמת בעינן למימר זימנא אחריתי אמת. ורבה דפליג עליה ואמר דאינו חוזר ואומר אמת ס"ל דלא חשבי' למלת אמת כאילו היא מפרשה דק"ש גופא ע"כ. וע"ש עוד וע"ז אני תוקע עצמי הואיל וחזינא מאן גברא רבא ס"ל כוותי דהיינו הרא"ה ז"ל אע"פ שמצאתי בתחלת ס' שו"ת למהר"ר אלי' מזרחי ז"ל הפך מזה שהוא מסכים לומר שמלת אמת היא מגוף הק"ש. ומ"מ אפי' לפי פירושי קשה קצת אמאי צריך ש"צ לחזור שלש תיבות באלהיכם אמת סגי לתשלום רמ"ה שהרי ק"ש כולה עם בשכמל"ו רמ"ה תיבות והקהל כבר אמרו מלת אמת כדי לסמוך אלהיכם לאמת הרי רמ"ו תיבות ועי' בשו"ת להרלנ"ח ז"ל בסי' ע"ג. ומ"ש בס' תוס' יו"ט דתנא דנקט אמת ויציב אשגרת לישנא הוא דנקט כמו דנקט לוהיה אם שמוע ולא אמר לוהיה בלבד יש לדחות דהתם ליכא למטעי אבל הכא דאיכא למטעי הו"ל לתנא לאסוקי אדעתיה ולמיתני לישנא שאין בו הטעה להבנה. ועוד דהתם אפשר לומר דאצטריך למיתני בהדיא והיה אם שמוע משום דלא לישתמע והיה כי יביאך או זולתו. אבל אמת ויציב ברכה חדא היא שמתחלת כך ואין זולתה וא"כ ליסגי דליתני אמת גרידא אלא ודאי ש"מ כמו שפי' רא"ה ז"ל. ועי' בס' לבוש תכלת סי' ס"ו סעיף ו' וסעיף ט' וסעיף יו"ד: כתוב בפוסקים דהא דרי"א בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק היינו דוקא כשקורא הפרשיות כסדר תקנת חכמים אבל אם קרא הפרשיות שלא כסדר תקנת חכמים דלא הוי קריאה למפרע כמ"ש ר"ע ז"ל בסמוך לא מיירי בהא ר"י: 
+
+<b>ר' יהושע בן קרחה. </b>י"מ דר"ע קרוי קרחה שהיה קרח כדתניא בפ' בתרא דבכורות אמר בן עזאי כל חכמי ישראל דומין לפני כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה. והי"ל בן ששמו יהושע כדאמרי' בספ"ק דשבועות א"ל יהושע בנו של ר"ע לר"ע. ואין נראה לר"ת דמה שקראו בן עזאי לר"ע קרח בבדיחותא בעלמא אין לנו לקרותו כן כל שעה דלשון גנות הוא שנא' עלה קרח עלה קרח אלא איניש אחרינא הוה ששמו קרחא וקרחא הוא שם אדם כמו קרח ונולד הרבה קודם יהושע בנו של ר"ע כך העלו בתוס' שבת פ' שואל (שבת דף ק"נ) והאריכו להוכיח ע"ז ע"ש. ורבינו נסים גאון ז"ל פי' במגלת סתרים שהוא ראב"ע דאמרינן בירושלמי שהיה קרח. ובפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קי"ג) האריכו ג"כ בזה תוס' ז"ל וכתבו בסוף הדבור וז"ל ועוד שפי' רבינו נסים במגלת סתרים שמצא בבראשית רבה דחוץ מן הקרח היה ראב"ע אלא אומר ר"ת דקרחא הוא שם אדם כמו קרח ע"כ. וגם בפ' בתרא דבכורות דף נ"ח כתבו כן. אבל הרגמ"ה ורש"י ז"ל ראיתי בכתיבת יד שפי' שם קרחא הוא ר' עקיבא: 
+
+<b>למה קדמה שמע. </b>פי' למה הקדימו אותה אנשי כנה"ג. וכ' הח' הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל למה קדם גרסי' וספרים דגרסי קדמה נ"ל טעות דהא קאמר שוהיה אם שמוע נוהג ביום ולא קאמר נוהגת ע"כ וקשה לפע"ד ואימא איפכא דגרסי' בסיפא נוהגת. וי"ל סמי חדא מקמי תרי א"נ שכך מצא הוא ברוב ספ"י שהיה בידו: 
+
+<b>ויאמר אינו נוהג אלא ביום. </b>מתני' נראה דר"ש היא דתניא בברייתא בספרי פ' שלח לך ומייתי לה בפ' התכלת (מנחות דף מ"ג) ר"ש פוטר הנשים מן הציצית מפני שהיא מ"ע שהז"ג. ורבנן פליגי עליה התם וקיי"ל כר"ש כמו שפסק הרי"ף ז"ל בריש הלק"ט ד"ה ציצית וגם הרא"ש ז"ל שם והאריך בראיות בשם ר"ת ז"ל: 
+
+<b>ויאמר אינו נוהג אלא ביום. </b>וע' מ"ש בס"פ דלעיל. ובגמ' בברייתא יהיב טעמא אחרינא רשב"י ומסיק בגמ' דחדא ועוד קאמר חדא כדא"ר יהושע בן קרחה. ועוד ראוי להקדימה משום דשמע יש בה שלשה דברים ללמוד וללמד ולעשות ללמוד דכתיב ודברת בם ללמד דכתיב ושננתם ולעשות דכתיב וקשרתם וכתבתם אבל והיה אם שמוע אין בה רק ללמד ולעשות ואם לא למד לעצמו האיך ילמד לבניו. והיה אם שמוע לויאמר שזו יש בה ללמד ולעשות ויאמר אין בה רק לעשות: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ולא השמיע לאזנו יצא. </b>פי' ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל מפ' במכילתא טעמיה דכתיב על לבבך אחר כוונת הלב הן הדברים ע"כ ור"י אומר לא יצא דכתיב שמע השמע לאזנך והוי כאילו קרינן שַׁמַּע השי"ן פתוחה והמ"ם דגושה כלו' שמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך והוי כמפעל הדגוש. ירושלמי תני נתפלל ולא השמיע לאזנו יצא למי נצרכה לר' יוסי היידין ר' יוסי הדא דתנינן הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא ר"י אומר לא יצא ע"כ אכן בתוספתא תניא יכול יהא משמיע קולו לאזניו כבר פי' בחנה היא מדברת על לבה וקולה לא ישמע ע"כ ומשמעות גמ' דידן כדברי הירושלמי וכן הלכה. ומסיק בגמ' דמתני' ר' יהודה היא דבדיעבד אין לכתחלה לא דהקורא לשון דיעבד הוא ודלא כר"מ דס"ל אפילו לכתחלה כמ"ש בפ"ק דתרומות סי' ב': 
+
+<b>קרא ולא דקדק באותיותיה. </b>אין זה הדקדוק שיתן ריוח בין הדבקים שזה דבר אחר שהוסיף רבא ואמר אח"כ אבל הדקדוק שהזכירו במשנה הוא שלא ירפה הדגש ולא ידגיש הרפה ויזהר בקריאת האותיות שלא תבלע אות אחת בחבירתה שלא יאמר וחרף במקום וחרה אף. וכתב ר"מ ז"ל אפי' כשאומר אותה בלשון אחרת צריך ליזהר בכ"ז. ה"ר יונה ז"ל: 
+
+<b>ר"י אומר יצא. </b>ירושלמי רב שמע ר' חייא רבו גורס ר"מ במקום ר' יוסי. ומ"מ הלכתא כותיה דהמקל בין תשנה ר"מ או ר"י: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>האומנין. </b>ל' ה"ר יונה. אינו דוקא אומנין דאפי' בעה"ב קורא ג"כ בראש האילן אלא איידי דאצטריך למימר בסיפא ומתפללין בראש הזית שאינו מותר לבעה"ב אלא לאומנים בלבד כדי שלא יתבטלו נקט ברישא נמי האומנין: 
+
+<b>קוראין. </b>ומ"מ צריכין להתבטל ממלאכתם בפרק ראשון: 
+
+<b>בראש האילן. </b>בירושלמי כיני מתניתין. פי' כן גרסת משנתינו הפועלין קורין בראש האילן והאומנין קורין בראש הנדבך דלא שייך אומנות בלקיטת פירות אלא אבנין קאי אומנין. ע"כ: 
+
+<b>הנדבך. </b>פי' הרמב"ם ז"ל מנהג בוני קירות בעפר להציב שני לוחות ומשליכין העפר באמצע וירקעו אותם בכלי עץ יד עד יאחז תבנית הקיר ויקשר ואח"כ מסירין הלוחות ההם מן הבנין אשר בנו וזה המעשה נקרא אצל בנ"א היום בלשון ערב טאפיי"א והלוח האחד מאלו השנים אשר בם יבנה ויכונן הקיר קורין אותו נדבך. וזהו פי' המלה על אמתתה. וענין מ"ש בראש הנדבך ר"ל בראש הקיר בשעה שיהיו עושי המלאכה רוקעין וכותשין בין הלוחות הנקראין נדבך. עכ"ל ז"ל וכן פי' ג"כ בפ"כ דכלים: 
+
+<b>מה שאינם רשאין לעשות כן בתפלה. </b>נראה דהא דלא קתני אבל לא מתפללין ללמדנו דאם בדיעבד התפללו שם יצאו י"ח. אלא שלכתחלה אינם רשאין אע"פ שהבטחתן שיכוונו את לבם למקום. והיינו דוקא בשאר כל האילנות אבל בראש הזית או בראש התאנה שעליהן מרובין ויכולין לעמוד שם שלא בדוחק יכולין להתפלל כך פי' רש"י ז"ל. אבל בירושלמי מפ' מפני שטרחתן מרובה ופי' ה"ר יונה ז"ל שכיון שענפיהן מרובין יותר משאר אילנות יש טורח בעלייתן וירידתן יותר מבשאר אילנות ויתבטלו ממלאכת בעה"ב וכ"ה שם בר"מ. ובפי' ה"ר יהונתן ז"ל כ"י מצאתי מפני שטרחתן מרובה כלו' שיותר מדאי אדם טורח בנטיעתן ובקיומן ואם תצריכהו לירד ישברו הענפים והוא הפסד גדול. ע"כ. אבל בעה"ב צריך לרדת אפי' מראש הזית כדאיתא בברייתא בגמ' לפי שאין דעתו מיושבת עליו. וכתב הרא"ש ז"ל הא לאו הכי מצי להתפלל ול"ד להא דאמרינן לא יעמוד לא ע"ג כסא וכו' דכיון דעולה באילן לעשות מלאכתו הוי כאדם שעולה לעליה ומצי להתפלל אלא שאין דעתו מיושבת עליו ע"כ. ורישא דנקט גבי ק"ש אומנים לאו דוקא אלא אפי' בעה"ב קורא בראש האילן וכדכתב ר"י ז"ל: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>עד מוצאי שבת. </b>ומוצ"ש בכלל שהן ד' לילות דבתולה נשאת ליום רביעי והם ג' ימים וד' לילות וכמ"ש ה"ר יונה ז"ל וע' במתני' דבר"פ בתרא דנדה. ומ"מ מצאתי כתוב שם בלשון הטור ז"ל ד' ימים וד' לילות. וכתב עליו הר"י אבוהב ז"ל יש לתמוה שהרי אינם אלא שלשה ימים כלו' שבתולה נשאת ליום הרביעי וכבר קרא ק"ש בשחר קודם נשואיו והשתא לא משכחת עד מוצ"ש אלא שלשה ימים שהוא פטור וכ"כ תהר"י ז"ל ואולי שבוש הוא שנפל בספרים ע"כ. ומהרי"ק ז"ל כתב שם ואפשר לומר שרבינו ז"ל סובר שכיון שעתיד לכנוס ביום ד' גם מהשחר הוא טרוד ופטור מק"ש אע"פ שעדיין לא כנס. ועוד י"ל שמנהגם היה לכנוס את הבתולה בליל ד' אחר תפלת ערבית כמו שנוהגים במצרים עוד היום והשתא הוי שפיר ד' ימים וד' לילות עכ"ל ז"ל. וכתב בב"י א"ח שם סי' ע' שכתב ה"ר מנוח בשם הראב"ד ז"ל דהא דפטור כונס את הבתולה היינו דוקא בלילות שהוא מתייחד עמה אבל אם היתה נדה או חולה או שלא היה מקום ליחוד חייב ע"כ. ועוד כתב בשם ה"ר מנוח דמסתברא דלא מיפטר אלא בלילות כו' אבל הרב בעל הטורים וגם הרמב"ם ז"ל וגם ההגהות מיימונית בשם התוס' ס"ל דגם בימים הוא פטור: ירושלמי זאת אומרת שמותר לבעול בעילה בתחלה בשבת. ופריך תפתר באלמנה שאינו עושה חבורה ומשני והא תנינן ד' לילות אית לך למימר ד' לילות באלמנה. ופריך ומה בינה לבין הא דתנן בשבת פכ"ב שובר את החבית לאכול ממנה גרוגרות. ומשני ואימור דבתרה ובלבד שלא יתכוין לעשותה כלי וכאן שמתכוין לעשותה בעולה כמי שמתכוין לעשותה כלי. ופריך מה בינה למפיס מורסא בשבת דתנן לה בפ"ב דעדיות ומשני ואימור דבתרה ובלבד שלא יתכוין לעשות לה פה: תני לא יבעול אדם בעילה בתחלה בשבת מפני שהוא עושה חבורה ואחרים מתירין משום דלמלאכתו הוא מתכוין ומאליה נעשית חבורה. אסי אמר אסור. בנימין גנזכיה נפק ואמר משמיה דרב מותר. שמע שמואל ואיקפד עילוי ומית. קרי עלוי ברוך המקום שנגפו ועל רב קרא לא יאונה לצדיק כל און. ע"כ. וע' בס' תי"ט שדקדק דלילה ל' זכר. ופשוט הוא בכמה כתובים וישכב עמה בלילה הוא. בלילה ההוא נדדה וגו'. הלילה ההוא יקחהו אופל וגו'. ומפ' בגמ' דאפי' עד מוצ"ש לא פטרו אותו אלא בטרדה כזו שהיא טרדה דמצוה אבל בטרדה שאינה של מצוה כגון שטבעה ספינתו בים אינו פטור שיש לו לישב ולכוין: ומצאתי שהגיה ה"ר יהוסף ז"ל ועד מוצ"ש בוי"ו וכתב עוד וז"ל אבל בלילה הראשון בודאי לא עשה מעשה. ע"כ: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. שמא לא ימצאנה בתולה ואני שמעתי שמתיירא וכו' מצאתי כתוב אין גם אחד מאלו הפי' נ"ל דאי הכי כי נמי עברו ד' לילות ליפטר דכל עוד דלא בעל אכתי לא סר פחדיה דאטו משום דעברו ד' לילות מובטח לו שלא יעשה כרות שפכה או שימצאנה בתולה. ונ"ל שאין כוונת רז"ל כאן באמרם טרוד מפחד אלא הכוונה שמחשבתו טרודה בדבר אחר ע"כ: 
+
+<b>ומעשה ברבן גמליאל שקרא כו'. </b>ואית דגרסי שנשא וקרא בלילה הראשון שנשא וכו' ומלת רבינו אית דל"ג לה בכולהו בבי: 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>רחץ בלילה הראשון. </b>פי' דקיי"ל דאבל אסור לרחוץ כל גופו אפילו בצונן אבל פניו ידיו ורגליו בחמין אסור בצונן מותר. ותימה אמאי איצטריך לאשמעינן דהרחיצה היתה בלילה הראשונה למיתת אשתו. וי"ל לאשמעינן אגב אורחיה דסבירא ליה דאנינות לילה דרבנן כדאיתא בגמ'. אבל אי הוה ס"ל דאנינות לילה דאורייתא אה"נ דלא היה רוחץ בחמין אפי' פניו ידיו ורגליו אע"פ שהיה אסטניס. ופסק הרא"ש ז"ל כר"ג דאנינות לילה מדרבנן שהיא דעת רבים בגמ' בברייתא בפ' טבול יום ור"י לחודיה הוא דסבר יום מיתה תופס לילו מדאורייתא ע"כ בקיצור: 
+
+<b>אסטניס. </b>פי' ר"ע ז"ל לשון צנה. אמר המלקט והסמ"ך הראשונה של אסטניס במקום צד"י ששתי האותיות ממוצא אחד. ולפי זה הפי' רחץ היינו בחמין. ומשמע אפי' כל גופו דכיון שהוא אסטניס מצטער הרבה. (בטור י"ד סי' שפ"א הלשון היה רוחץ בלילה כו'): 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>קבל עליו תנחומין. </b>כשחזר מבית הקברות ישב באותן מקומות שעושין שורה לאבלים והעם עשו לו שורה וכבוד כבשאר מתים בני חורין. ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל: 
+
+<b>לא למדתנו רבינו. </b>גרסת הגמ' ובסכ"י למדתנו רבינו בשלשת המשניות: 
+
+<b>שאין מקבלין תנחומין על העבדים. </b>אלא כשם שאומרים לו על שורו ועל חמורו שמתו המקום ימלא לך חסרונך כך אומרים לו על עבדו ושפחתו שמתו המקום ימלא לך חסרונך. וכתב רשב"א ז"ל וא"ת לא יהא אלא בן חורין מי מקבלין תנחומין על הרחוקים כבר פרשו בירושלמי שתלמידו של אדם חביב עליו וכן עבדו המשמשו כרצונו היה חביב עליו כבנו עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>כשר היה. </b>פי' שלא היה גזלן ופרוץ כשאר עבדים כנענים שהן פרוצים גם בעריות: 
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>חתן אם רצה. </b>כו' סתמא דמתני' כר"ג דלעיל הכי אמרי' בירושלמי ואיתא נמי בירושלמי פ"ק דשבת ורשב"ג בריה ס"ל דחיישינן ליוהרא אם לא היה אדם מפורסם בחסידות כר"ג אביו שקרא ק"ש לילה הראשון. וע' בפסחים פ' מקום שנהגו. ובגמ' דתענית פ"ק דף יו"ד אמר רשב"ג תלמיד אינו עושה עצמו יחיד בדבר של שבח כגון לפרוס סודר וכיו"ב. אבל לדבר של צער כגון להקדים להתענות על הגשמים בכלל היחידים עושה. וכתב התוס' ז"ל כ"מ ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב וצידון וראיה אחרונה וכן פסק ר"ח. ומיהו אנן שבשום פעם אין אנו מכוונים היטיב גם חתן יש לקרות דאדרבא נראה כיוהרא אם לא יקרא וכו' ע"כ. וכתב הרי"ף ז"ל בפ' גט פשוט שאינו מוסכם אותו כלל. גם הר"ן ז"ל כתב דלא קיי"ל כההוא כללא דאמוראי נינהו אליבא דר"י כדאמרינן בפרק זה בורר ואיכא טובא דלית הלכתא כותיה ע"כ. וגם בתשובת הרשב"א ז"ל סי' מ' כ' אין למדין מן הכללות ואפי' במקום שנאמר בהם חוץ ומש"ה גבי עורות לבובים פ"ב דע"ז מ"ג פסקו בגמ' הלכה כרשב"ג שאין סומכין לפסוק כמותו אלא במקום שיש ראיה או דמסתבר טעמיה. ובפ' המדיר תנן רשבג"א בד"א במומין קטנים אבל במומין גדולים כופין אותו להוציא. ואתמר עלה בגמ' אר"י הלכה כרשב"ג ור"נ אמר הלכה כחכמים וקי"ל הלכתא כרב נחמן בדיני. ובפ' הכותב תנן רשבג"א אם מתה יירשנה ולא קיי"ל כוותיה דבדבר שבממון תנאו קיים. ע"כ. והכא במתני' נמי לית הלכתא כותיה וכמ"ש ר"ע ז"ל והוא פסק הרי"ף והרמב"ם ז"ל אכן ר"ח והרא"ש ז"ל פסקו בכאן כרשב"ג (וטעמא דמאן דפסק כת"ק וגם טעמא דמאן דפסק כרשב"ג מפורש בב"י שם סי' ע') ובזה"ז אפי' הפוסקים כרשב"ג מודו כמ"ש: 
+
+<b>ליטול את השם. </b>כתב במכלול עלה כ"ד. ועם הלמ"ד מצאנו רז"ל שנשתמשו בחסרון פ"א הפעל באמרם לטול למול לפול וזולתם ע"כ. פי' לטול במקום לנטול שהיא פ"א הפעל ששרשו נטל. למול במקום לנמול ששרשי נמל לפול במקום לנפול ששרשו נפל וכן הרבה זולת אלו. ופי' ליטול את השם לקנות שם טוב לעצמו שהוא חסיד: 
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מי שמתו. </b>כ' תוס' ז"ל רש"י גריס מי שמתו אחר תפלת השחר אבל נראה לר"י שהוא אחר היה קורא דאיירי בסיפיה מק"ש וכאן מתחיל נמי מפיטור ק"ש. ובירושלמי גריס כן. ע"כ. ונלע"ד דאפשר דבאיזו מהדורא ראו הם ז"ל שכתב הגרסא כן. אבל לפי מה שפי' וז"ל מי שמתו וכו' פטור מק"ש לפי שהוא טרוד במחשבת קבורתו והוי דומיא דחתן דפטור משום טרדא דמצוה ע"כ משמע קצת דגריס ליה אחר היה קורא דסליק מניה דחתן דפטור משום טרדא וכאן נמי פטור מהאי טעמא גופיה: 
+
+<b>מוטל לפניו. </b>והעלה הרא"ש ז"ל שכל המתאבלים עליו נקראין מוטל עליו לקוברו ואפילו אחותו נשואה שאינו יורשה ואפילו אינו בעיר. דלא בעינן מוטל לפניו: 
+
+<b>פטור מק"ש. </b>בירושל' מפ' טעמיה א"ר בון כתיב למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים. תוס' ז"ל: 
+
+<b>ומן התפלה ומן התפילין. </b>דכל הפטור מק"ש פטור מן התפילין כמ"ש בר"מ פ"ד דהל' תפילין הי"ג. וכ' הר' יונה ז"ל ואפילו רצה להחמיר ע"ע אסור וכן מוכח מן הבבלי ומן הירושל'. ודלא כהרמב"ם ז"ל שסובר דמי שמתו מוטל לפניו אם רצה לקרות קורא וגם הרב רש"י ז"ל ס"ל הכי. וכ' ב"י בא"ח סי' ע"א דכדאי הם לסמוך עליהם שלא למחות ביד הרוצה להחמיר ע"ע היכא שי"ל מי שישא משאו מיהת. ע"כ: ואית דגרסי ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה. אכן בירושל' ובנוסחת כ"י אינו. וגם הרשב"א ז"ל לא גרס ליה: 
+
+<b>נושאי המטה כו'. </b>כ' הר' יונה ז"ל ואע"פ שיש שהות לאחרונים לקרוא בעוד שנושאין הכת השניה אפ"ה פטורין מפני שפעמים נמלכין שאותה כת שלישית בשניים יסעו ומתוך כך אין להם להתחיל. ע"כ: 
+
+<b>את שלמטה צורך בהן פטורים ואת שאין למטה צורך בהן חייבין. </b>כ"ה הגירסא הנכונה והמרדכי כ' ה"ג רש"י שלפני המטה צורך בהן פטורי' ושלאחר המטה אפי' צורך בהן חייבין לקרות וה"ט דכיון שנשאו אותו אין טרודין כ"כ במצוה ע"כ. וגם התוס' ז"ל דחו גרסת רש"י ז"ל. אך הר' יונה ז"ל כ' את שהמטה צורך בהם פטורים בירושל' מפ' שאין זה החילוק אלא באותם שלפני המטה לבד אבל באותם שלאחר המטה מתוך כך הולכין אחר המטה מפני שלעולם אינן צריכין למטה ולעולם חייבין. ע"כ. וע' בב"י או"ח ריש סי' ע"ב והילך כל לשונו. פי' רש"י ז"ל וחלופיהן שכן דרך שמתחלפין לשאת לפי שהכל חפצים לזכות בו. את שלפני המטה שיתעסקו בו כשתגיע המטה אצלם. ושלאחר המטה הואיל ואין צורך בהם חייבים שכבר יצאו י"ח מן המת ע"כ. נראה מדבריו שהוא סובר דהא דקתני את שלמטה צורך בהן היינו שלפני המטה. והא דקתני את שאין למטה צורך בהן היינו שלאחר המטה וה"ק נושאי המטה וחלופיהן וכו' שלפני המטה ושלאחר המטה זהו משפטם דשלפני המטה כיון שיש למטה צורך בהם פטורים ושלאחר המטה כיון שאין למטה צורך בהן חייבין. וכפי' רש"י כתב הר' יונה בשם הירושל'. ומדברי רבינו כאן ובסי' ק"ו נראה שהוא מפ' נושאי המטה וחלופיהן בין אותם שהם לפני המטה בין אותם שהם לאחריה אם יש למטה צורך בהן אלו ואלו פטורים. ואם אין למטה צורך בהם אלו ואלו חייבין. ומדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' ק"ש נראה שהוא מפ' דה"ק נושאי המטה וחלופיהן וכו' בין אותם שהם לפני המטה בין אותם שלאחריה מאחר שלמטה צורך בהן פטורין. ומאי דקתני סיפא ואת שאין למטה צורך בהן חייבין. ה"ק ושאר המלוים את המת שאין למטה צורך בהם חייבים. ולענין הלכה נקיטינן כדברי הרמב"ם ז"ל עכ"ל ז"ל: עוד כ' ברבינו יונה ז"ל דבירושל' מקשה כיון דתניא אין מוציאין את המת סמוך לק"ש אלא יקדימו לו שעה שיעור שיוכלו להוציאו ולקוברו אמאי הוצרך לשנות במשנה נושאי המטה וחלופיהן את שהמטה צורך בהן פטורין ואת שאין למטה צורך בהן חייבין. שהרי לא יצטרכו לעולם לקרות ק"ש בדרך. ומתרץ תפתר כגון דהוו סבירין דאית ביה עונה וטעו דלא היה בה עונה שיעור שיוכלו להוציאו ולקברו קודם שיגיע זמן ק"ש. ע"כ. ויש מתרצים דמתני' מיירי בדיעבד שהוציאוהו סמוך לק"ש: 
+
+<b>אלו ואלו פטורין מן התפלה. </b>כ' תוספות ז"ל אבל בק"ש ותפילין שהן מדאורייתא חייבין ורישא דקאמר מי שמתו מוטל לפניו דפטור מן התפילין וכו' וכ"ש דפטור מן התפלה אלא לא בעי למתני ברישא אלא החילוק שבין נושאי המטה למתו מוטל לפניו ע"כ. משמע שלא היו גורסים הם ז"ל במשנה ומן התפלה וכן מצאתי שמחק ג"כ הרב בצלאל אשכנזי ז"ל מלת ומן התפלה מדבריהם ז"ל בדבור שקודם לזה. אבל הר' יונה ז"ל כ' מי שמתו מוטל לפניו פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפילין נושאי המטה כו' כ"ה הגירסא בכל הספרים המדוייקים ונראה לפ' שאע"פ שלא שנה במשנה אלא אלו השלשה בלבד ה"ה דפטור מכל שאר המצות אלא דתנא [אלו] שהן חמורות וכ"ש בכל שאר המצות שאינם חמורות כ"כ ולפיכך אמר תפלה ותפילין עם ק"ש מפני שקבלת עול מ"ש שלימה היא עם התפילין וגם צריך להתפלל עמהם עכ"ל ז"ל. ורשב"א ז"ל כ' דנקט הני לרבותא לומר דאע"ג דמצי למעבדינהו ולמיקם קמיה פטור ע"כ. משמע מדברי שניהם דל"ג במתני' ומכל מצות האמורות בתורה כמו שכתוב בגמ' במשנה ורבינו שלמה לוריא ז"ל נראה דגריס לה. אבל הרב בצלאל ז"ל מחקה: 
+
+<b>אלו ואלו פטורים מן התפלה. </b>אפילו המלוין שאינם טוענים ולא עתידין לטעון גם הם פטורין מן התפלה כך פי' הרמב"ם ז"ל במשנה וגם בפ"ו דהל' תפלה. אע"פ ששאר מלוין לא נזכרו במשנה: וכ' הר' יונה שהטעם היותר נכון הוא מפני שבתפלה צריך להתפלל מעומד ואינם יכולין לשהות כ"כ אבל ק"ש שיכולין לאמרה בעוד שמהלכין ודי לעמוד בפסוק ראשון שלא יתעכבו בו אלא מעט חייבין ע"כ: 
+
+<b>פטורין מן התפלה. </b>פרש"י ז"ל דלאו דאורייתא היא ורבותי פי' לפי שיש להן עוד שהות. ול"נ שאין זה לשון פטורין. ע"כ וכ' הרא"ש ז"ל ואין להקשות על דברי (ר"ל על דברי עצמו שפסק שם שמי שהיה אונן במוצ"ש ולא הבדיל שחייב להבדיל למחר אחר הקבורה) מפירוש רש"י ז"ל דמשמע כיון שפטורין ההוא שעתא פטורין עולמית. דהא ודאי ליתא דמי לא מודה רש"י ז"ל דאם קברו את המת ויש שהות ביום שיוכלו להתפלל שמתפללין. וע"כ לא פליגי רבותיו והוא אלא שלפירוש רבותיו אם הגיע זמן התפלה ויכול לעסוק ועדיין יש להן שהות להתפלל יעסקו בו ואם לאו לא יבטלו התפלה ולפי' רש"י ז"ל אם יעבור זמן התפלה יתעסקו בו ע"כ. אכן הרמב"ם ז"ל פי' והכל פטורין מן התפלה והטעם מפני טרדת הלב ע"כ: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>יתחילו. </b>כתב ב"י שם דלישנא דיתחילו משמע יתחילו ויגמרו כולה וכמ"ש מהר"י אבוהב ז"ל דמשמע כן מפי' רש"י ז"ל: 
+
+<b>העומדים בשורה כו'. </b>פי' רש"י ז"ל בשורה שהיו מנחמים את האבל בהיקף שורה סביבותיו בשובם מן הקבר ע"כ. ובגמ' ת"ר שורה הרואה את הפנים פטורה ושאינה רואה את הפנים חייבת ר' יהודה אומר הבאים מחמת האבל פטורים ומחמת כבוד חייבין ופי' ה"ר יונה ז"ל דאית דמפרשי דר"י לחומרא דארישא קאי וה"ק כי אמרינן דשורה הרואה את הפנים פטורה ה"מ באותן שבאים מחמת האבל אבל הבאים מחמת כבוד אפי' רואה את הפנים חייבת ואית דמפרשי דאסיפא קאי דאפילו בשורה שאינה רואה את הפנים אם באים מחמת האבל פטורין. ומחמת האבל אית דאמרי דקרוביו ובני משפחתו בלבד נקראין מחמת האבל. ואית דאמרי דאפילו שאר בנ"א שבאים לנחמו נקראים מחמת האבל ופטורין ע"כ. ובירושלמי א"ר חנינא בראשונה היו משפחות עומדות לנחם ואבלים עוברין משרבה תחרות בצפורי שהיו מקפידין על סדר הישיבה התקין ר"י בן חלפתא שיהו משפחות עוברות ואבלים עומדין ומתני' דקתני גבי מנחמין עומדין משנה ראשונה קודם שנשתנה המנהג. וההיא דתנינן פ"ב דסנהדרין דרך כל העם עוברין זה אחר זה משנה אחרונה אחר שנשתנה המנהג ע"כ וע"ש: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>נשים ועבדים וקטנים כו'. </b>פי' ר"ת דמתני' איירי בין רישא בין סיפא בקטן שלא הגיע לחנוך וחייבין דסיפא קאי אנשים ועבדים לחוד אבל קטנים פטורים מכל וכל כיון דלא הגיע לחנוך. וא"ת א"כ אמאי תנא קטנים בהדי נשים ועבדים כיון דאין שוין. וי"ל דכן דרך התנא לשנות יחד נשים ועבדים וקטנים שלא הגיעו לחנוך כמו נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הסוכה ע"כ. ובריש פ' המוצא תפילין מוכח דמתני' דלא כר"מ ור"י דתרווייהו אית להו נשים חייבות בתפילין וכמ"ש שם תוס' ז"ל. וגרסי' בילמדנו למה נשתתפו הנשים עם הקטנים ועם העבדים לענין המצות (הכא מיירי בעבד כנעני שמל וטבל לשם עבדות שדינו כדין אשה שהוא חייב בכל מל"ת וגם במ"ע שהנשים חייבות בהן. ויש עוד שני מיני עבדים כנענים אחרים. עי' במגיד משנה ס"פ עשרים דה' שבת אכן עבד עברי חייב בכל המצות כשאר ישראל אחר לבד שמותר בשפחה כנענית) לפי שאין להם אלא לב אחד שנא' וחנה היא מדברת על לבה. אשר היא מצודים וחרמים לבה. ויקם אישה וילך אחריה לדבר על לבה. וכן הקטן אולת קשורה בלב נער. וכן העבד לבו אל אדוניו בלבד. ובירושלמי נשים מניין ולמדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם. עבדים מניין שנא' שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד את שאין לו אדון אלא הקב"ה יצא העבד שיש לו אדון אחר. קטנים מניין למען תהיה תורת ה' בפיך בשעה שהוא תדיר בה ע"כ: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל דמהו דתימא הואיל ואיתקש לת"ת כו' אמר המלקט כתב ה"ר אפרים אשכנזי ז"ל וצ"ע למה לא אמר הואיל ואיתקש לתפילין כדלעיל וי"ל דסברא הוא להקיש לחומרא ע"כ. וכבודו במקומו מונח דלא ידענא מה קאמר ז"ל דהא בין תקיש לתפילין בין תקיש לת"ת הוי לקולא. אלא נראה דלהכי נקט הו"א לאקושי לת"ת ולא נקט הו"א לאקושי לתפילין דיותר סמוך הוי קרא דולמדתם אותם את בניכם דמיניה ממעטינן בנותיכם מקרא דתפילין דרחוק טפי בפ' והיה אם שמוע אבל אה"נ דהמ"ל ה"א לאקושי לתפילין: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בעל קרי כו'. </b>בין שהוא מרגיל וממשיך את הקרי ע"ע דהיינו שמשמש את מטתו (בירושלמי פ' בתרא דיומא ודספ"ק דתעניות אריב"ל אין קרי אלא מתשמיש המטה. רב הונא אמר אפי' ראה עצמו ניאות בחלום ואפילו מדבר אחר פי' שלא מאשה ע"כ) בין שראה קרי לאונסו הכל נקרא בעל קרי. ומשמע דס"ל לתנא דמתני' דצריך טבילה לד"ת וכן כמה תנאי ואמוראי איכא בגמ' דס"ל דצריך טבילה לד"ת ודלא כר"י בן בתירא דאמר אין ד"ת מקבלין טומאה והכי נהוג עלמא. (בס' לבוש החור ססי' תרי"ג כתב קיי"ל דאין טבילה בזה"ז לבעל קרי אפילו לתפלה כיון שאינו יכול לטהר עצמו מכל וכל כגון מטומאת מת ע"כ). וקודם ביטול התקנה אסיק רבא בגמ' (עי' בתשובת הרשב"א ז"ל סי' רי"ט) דהכי הויא הלכתא דבריא המרגיל מ' סאה וחולה המרגיל ובריא לאונסו ט' קבין וחולה לאונסו פטור מכלום. ופי' רש"י ז"ל דרנב"י דאמר דהשתא נהגינן כריב"ב אחר רבא הוה וכותיה קי"ל: 
+
+<b>מהרהר בלבו. </b>ק"ש כשיגיע זמן כו' לשון ר"ע ז"ל. אמר המלקט כך פי' רש"י ז"ל והכריחו לפי' זה מן הבבלי. אבל בירושלמי מפרש דבק"ש ובהמ"ז שהם מה"ת כ"ע לא פליגי דמוציא בשפתיו ולא נחלקו אלא בברכות דרבנן. וה"פ בעל קרי מהרהר בלבו ברכות ק"ש אבל אינו מברך בפה לא לפניה ולא לאחריה ועל המזון מברך לאחריו בפה ואינו מברך לפניו אלא בהרהור. רי"א מברך בפה בין לפניהם בין לאחריהם ע"כ. אבל הר"י ז"ל פי' ועל המזון מברך לאחריו כלומר מהרהר לאחריו. והתם בירוש' בברייתא מזכיר ר"י בשם חכמים ות"ק בשם ר"מ. וכתב ה"ר יונה ז"ל על דרך הבבלי דר"י בתרתי פליג בהדי רבנן חדא בברכות דת"ק אומר שאין ק"ש והברכות שוות ומהרהר על ק"ש ולא על הברכות ור"י אומר דדינם שוה ופליג עליה באידך דת"ק היה אומר מהרהר והוא היה אומר דאפי' הברכות מוציא בפה כ"ש ק"ש עצמה ע"כ. ועוד האריך עד שנראה שגם הוא אינו מסכים לפי' הירושלמי. ובגמ' מסיק דר"י עשאה לבהמ"ז כה' ד"א וגבי ה' ד"א שמעינן ליה לר"י דאמר דבעל קרי שונה בה' ד"א פי' שמתוך שהן הלכות פשוטות מענין ד"א א"צ להעמיק בהן אבל בשאר ד"ת א"ל להוציא בשפתיו מפני שמתוך הדבור יעמיק בהן. ומ"מ ר"י על עצמו היה מחמיר מלשנות אפי' ד"א ע"כ עם פי' רש"י ז"ל. וצ"ע אמאי פי' רש"י ז"ל עשאה לבהמ"ז ול"ק סתמא עשאן דקאי אכולהו כדמשמע פשטא דמתני' דר"י קאי בין אברכות דק"ש בין אבהמ"ז וכדכתיבנא בשם ה"ר יונה ז"ל ולא מצאתי מי שהגיה על דברי רש"י ז"ל מאומה והוא תימה בעיני שהרי גם בירושלמי איתא נמי ברייתא בהדיא דפליגי בה ר"מ וחכמים דהיינו ר"י קאמר קורא את שמע ומשמיע לאזניו ומברך לפניה ולאחריה: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>היה עומד בתפלה. </b>הזכיר זה בכאן אפילו שאין ענין תפלה שייך לכאן מ"מ משום ענין בעל קרי. הרי"א ז"ל: 
+
+<b>לא יפסיק. </b>ירושלמי מתני' דוקא במתפלל ברבים אבל במתפלל בינו לבין עצמו מפסיק וכר"מ שהוא ת"ק דמתני' דלעיל. ברם כר"י אפילו בינו לבין עצמו אינו מפסיק. ובשאין לו מים. אבל יש לו מים לטבול אפילו ר"י מודה שהוא מפסיק: 
+
+<b>אלא יקצר. </b>ודייקינן טעמא דיקצר משום דהתחיל הא אם לא התחיל לא יתחיל אפילו בהרהור מדלא קאמר יקצר בדבור (פי' כ"ז הלשון ה"ל למיתני) או יהרהר באריכות ע"כ עם פי' תוס' והרא"ש ז"ל וטעמא דהקלו בתפלה מפני שאינה אלא מדרבנן: 
+
+<b>עד שלא תנץ החמה. </b>לותיקין ואפילו לר' יהושע דאמר בפ"ק עד ג' שעות וכתב ה"ר יונה ז"ל וכ"ז דקדקו חכמים בק"ש בזמנה דלכתחלה כדי שלא תעבור הנה"ח שלא חששו למה שלא היה סומך גאולה לתפלה ולא הצריכוהו לעלות ולהתכסות אלא שיקרא בתוך המים ע"כ ועמ"ש בר"פ דלעיל: 
+
+<b>עד שיטיל לתוכן מים. </b>פי' ר"ע ז"ל שיעור המים רביעית. אמר המלקט כר' זכאי (ואיתא בפ' ג' מינים (נזיר דף ל"ז)) ל"ש מי רגלים בתחלה ל"ש מ"ר בסוף וכן הלכה ודלא כמ"ד כ"ש ור"ל מ"ר שהם בכלי. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל פי' פשט המשנה כך היא דקאי אמים הרעים דלעיל ואפילו דלא אצטריך להו אצטריך על כדומה להו ע"כ: 
+
+<b>וכמה ירחיק כו'. </b>וכתב ה"ר יונה ז"ל ומי שקורא בלילה או סומא שאינו רואה צריך להרחיק מלא עיניו כאילו היה רואה והכי פי' בירושלמי עכ"ל ז"ל. ובגמ' א"ר הונא ל"ש אלא לאחריו אבל לפניו מלא עיניו וכן לתפלה ובירושלמי דייק מדקתני מתני' וכמה ירחיק מהם ומן הצואה ד"א לאשמעינן נמי דצריך להרחיק ד"א מנבלה מוסרחת דאי צואה הוי לכלוך הבא מחמת צואה כגון שכבסו במי משרה בגדים המלוכלכין בצואה הא קתני ולא במים הרעים ולא במי המשרה אלא ודאי ש"מ לאתויי נבלה מסרחת דדינה כצואה וצריך להרחיק גם ממנה ד"א וה"ה לכל בני סרחון. ומשמע מתוך ירושלמי זה דכמה ירחיק מהם דקתני מתני' קאי אמים הרעים ומי המשרה ומי רגלים וכן מפורש בטור סי' פ"ו: 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>זב שראה כו'. </b>טעמא דזב שראה קרי ונדה שפלטה ש"ז הוא דצריכין טבילה הא זב שלא ראה קרי ונדה שלא פלטה ש"ז קורין ומתפללין וא"צ טבילה וכן פסקו רב אלפס ור"ח והרא"ש ז"ל. ודע דדוקא הפולטת ש"ז בתוך ג' ימים לשמושה הוי כאילו היא עצמה ראתה קרי וטמאה יום א' כאיש הרואה קרי אבל אם פולטת אותו לאחר ג' ימים לשמושה אינה טמאה שכבר נסרח הזרע במעיה ואינו אלא כפירשא בעלמא ונרמז בפי' ר"ע ז"ל. וברמב"ם פ"ד דהלכות תפלה סי' ה' וז"ל לפיכך היו אומרים בזמן תקנה זו שאפילו זב שראה קרי ונדה שפלטה ש"ז ומשמשת שראתה דם נדה צריכין טבילה לק"ש וכן לתפלה מפני הקרי אע"פ שהם טמאים וכן הדין נותן שאין טבילה זו מפני טהרה אלא מפני הגזרה שלא יהיו מצויין אצל נשותיהן תמיד ע"כ. ורבותא דכולה מתני' מבוארת שאע"פ שהם בטומאה חמורה יותר מש"ז דלא מהניא להו טבילה השתא אפ"ה מחייבינן להו טבילה קודם ביטול התקנה. ותו דאע"ג דלא שייך השתא בנדה שפלטה וכו' טעמא דשלא יהיו מצויין אצל נשותיהן שהרי כיון שנטמאת ודאי לא אתו לידי תשמיש אעפ"כ אצרכוה טבילה לתפלתה: 
+
+<b>ור"י פוטר. </b>פי' ר"ע ז"ל אף במשמשת שראתה נדה כו'. אמר המלקט פי' אע"פ שהשמוש דהיינו הקרי קדם לדם הנדות וכן ג"כ תני ר"ח בע"ק שראה זיבה צריך טבילה ור"י פוטר ולאו דוקא נקט רישא זב שראה קרי דאפי' איפכא בעל קרי שראה זוב פטר ר"י אלא נראה דנקט ברישא זב שראה קרי להודיעך כוחן דרבנן דאפילו שקדמתו טומאת הזיבה אפ"ה מחייבי ליה רבנן טבילה לקרויו לד"ת. וסיפא נקט משמשת שראתה דם להודיעך כחו דר"י דאע"פ שהקרי קדם פוטרו ר"י כדכתיבנא. ומוכח ממתני' דבע"ק גרידא אפי' ר"י מחייב ליה טבילה לד"ת אלא שלענין בהמ"ז הקל כדכתיבנא לעיל בסי' ד': 
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>עד ד' שעות. </b>פי' לכולי עלמא אבל לותיקין עם הנץ החמה וכתב הרא"ש ז"ל ותחלת זמנה יראה משעלה ברק השחר והאיר פני המזרח מידי דהוה אתמיד של שחר אע"ג דעיקר מצותה עם הנה"ח כדכתיב ייראוך עם שמש ונ"מ אם התפלל בזו השעה יצא ותנא לא חש לפרשו דמלתא דפשיטא היא כיון דזמן המאוחר שלה הוא בזמן התמיד הה"נ לכל זמן המוקדם ע"כ: 
+
+<b>עד הערב. </b>הכריח ה"ר יונה ז"ל דעד הערב האמור כאן אינו אלא עד שקיעת החמה מדאמרינן בזבחים מניין לדם שנפסל בשקיעת החמה ר"ל דמשקיעת החמה ואילך אינו זמן זריקת דם תמיד של בין הערבים ותפלת המנחה היא כנגד תמיד של בין הערבים ועיקר התמיד הוא זריקת הדם וכי היכי שזריקת הדם אין זמנה אלא עד שקיעת החמה ה"נ תפלת המנחה שנתקנה כנגדה אין זמנה אלא עד שקיעת החמה בלבד ע"כ. והקשו תוס' ז"ל וא"ת אמאי לא קתני גבי תפלת המנחה כל היום כמו גבי תפלת המוספין ותרצו די"ל דזמן מוספין הוא כל היום אפילו משחרית שהרי קרבנות יכול להקריב מיד אחר התמיד א"כ גם תפלת המוספין יכול להתפלל מיד מן הבקר משא"כ במנחה אלא משש שעות ומחצה וה"נ בפ"ק דע"ז לא ליצלי אינש תפלת המוספין בתלת שעי קמייתא בריש שתא ביחיד וכו' אלמא בשאר ימות השנה יכול להתפלל ולהכי מקדים תפלת המנחה לתפלת המוספין משום שהיא תדירה בכל יום אע"פ שתפלת המוספין קודמת ע"כ. וכן תירץ הר"ר יונה ז"ל. (אך מ"ש שם כדאמרינן בברכות מניין לנסכים שקריבין בבוקר כו' איני יודע היכן הוא בא בזה"ל. ומ"מ בתמורה רפ"ב גרסינן מניין לנסכים הבאין עם הזבח שאין קרבין אלא ביום ת"ל ולנסכיכם ולשלמיכם מה שלמים ביום אף נסכים ביום ע"כ. ושמא צ"ל בקרבנות). מצאתי בס' כ"י ישן פי' לה"ר יהונתן ז"ל וז"ל תפלת המנחה עד הערב פי' עד חשיכה שהרי תמיד של בין הערבים אע"פ שמצותו בששה ומחצה אם לא עשה קרב והולך עד הערב. ולר"י אינו קרב אלא עד פלג המנחה שהוא י"א שעות חסר רביע דזהו פלג של מנחה קטנה שהיא מתשע שעות ומחצה ומנחה גדולה נקראת שש שעות ומחצה ומפלג מנחה קטנה ולמעלה לילה מיקרי ואסור לשוחטו מכאן ואילך או לזרוק דמו ואינו כשר אלא להדליק בהם את הנרות שהן גמר עבודת היום ע"כ. ועי' בס' לבוש תכלת סי' רל"ב: 
+
+<b>עד פלג המנחה. </b>תימה מנא ליה הא דבשלמא עד ט' שעות ומחצה דעד אותו זמן הוי תפלת המנחה ניחא דהיינו מנחה קטנה אבל הא מנ"ל. וי"ל דר"י ס"ל דתפלת המנחה כנגד קטרת תקנוה דכתיב תכון תפלתי קטורת לפניך. תוס' ז"ל. וקשה לענ"ד דהיכן מצינו שהקטרת הוא מפלג המנחה וכ"ת שר"ל סמוך לזמן הקטרת הא בברייתא בגמ' קאמר בהדיא רי"א עד פלג המנחה שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד פלג המנחה. ולענ"ד צ"ע. או שמא צ"ל דתפלת ערבית כנגד קטרת תקנוה ודייקי לה מסיפיה דקרא דכתיב מנתת ערב ערב היינו ערבית. ואעפ"כ זמנה כל הלילה כנגד אברים ופדרים כדקתני בברייתא בגמ'. דו"ק: 
+
+<b>עד פלג המנחה. </b>שהוא שעה ורביע קודם הלילה. והכריח בס' לבוש החור סי' רס"ז ובמקומות אחרות שר"ל שעה ורביע קודם שתשקע החמה ושכן הוא משמעות הגמ' בכ"מ שהוזכר שעות כגון ד' שעות דחמץ וד' שעות דר"י בתפלת השחר כולהו משמע דד' שעות מעת הזריחה קאמר וא"כ ממילא שהוא כן בתפלת מנחה וערבית דקודם השקיעה ע"כ בקיצור: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל אינו יכול להחשיבו לילה ולהתפלל בו ערבית וכו'. כתב הח' הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל נ"ל לקרוא בו ק"ש של ערבית וכן לקמן בסוף ל' ר"ע ז"ל דקאמר ומשם ואילך יוכל להתפלל ערבית. ר"ל ק"ש של ערבית שהרי בתפלה אמרו מתפלל אדם של שבת בע"ש וכו' ויש מחלוקת בדבר ע"כ: 
+
+<b>אין לה קבע. </b>פי' ר"ע ז"ל והאי דקתני וכו' לאשמעינן דתפלת ערבית רשות ע"כ. אמר המלקט כר' יהושע ודלא כר"ג. וז"ל הרשב"א ז"ל בתשובותיו סי' רס"ט ומה שהקשית תפלת הערב אין לה קבע דבמקום א' פירשו שאין לה זמן קבוע שהרי אברים ופדרים קריבים כל הלילה ובמקום אחר פירשו אין לה קבע שאינה חובה אלא רשות דאי לא ליתני תפלת הערב כל הלילה זה אינו קשה בעיני כלל דמלשון אין לה קבע תרתי שמעינן מינה דמדאמר אין לה קבע משמע שאין לה זמן קבוע ומדאמר אין לה קבע ולא קאמר תפלת הערב כל הלילה משמע שלא עשאוה קבועה כלומר לעשותה חובה כתפלות הקבועות וכדאמרינן בעלמא תקנות קבועות שנו כאן ע"כ: 
+
+<b>ושל מוספין כל היום. </b>והכי סתם לן תנא בפ"ב דמגילה והא דנקט גבי מוסף גרידא לשון רבים נלע"ד משום דזימנין דמתרמו תרי או תלתא מוספי בהדי הדדי: 
+
+<b>ר"י אומר עד ז' שעות. </b>יש ספרים דלא גרסי ליה עי' בתוס' בפירקין דף כ"ח. וגם בירושלמי ליתיה וכן הרי"ף והרא"ש ז"ל לא כתבוהו וכבר דיבר בזה הח' השלם ה"ר מנחם עזריה נר"ו בסי' כ"ב דספרו וגם החכם ה"ר יהוסף אשכנזי ז"ל כתב שברוב הספרים ל"ג ליה: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>שלא יארע תקלה. </b>עי' במ"ש ב"י בשם הר"י אבוהב ז"ל ונלע"ד שכפי אותו הדרך שפי' שם דה"ק יה"ר שלא אכשל בדבר הלכה כדי שימשך מזה שישמחו בי חבירי ועוד אני מתפלל ומבקש מלפניך שלא אומר על טמא טהור וכו' ר"ל אע"פ שישמחו חבירי בזה שאני אומר אם יש בו נפקותא דדינא מה לי ולשמחתם מאחר שאני והם טועין והם לא שמחו אלא מפני שחושבין שאני אומר דבר המכוון להלכה לכן אני חוזר ומתפלל שלא אומר על טהור טמא או בהפך וע"ד זה נמי מתפרשא סיפא דולא יכשלו חבירי וכו' דו"ק: 
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>העושה תפלתו קבע. </b>בגמ' מאי קבע א"ר יעקב בר אידי א"ר הושעיא כל שתפלתו דומה עליו כמשאוי ורבנן אמרי כל שאינו אומרה בלשון תחנונים. וכתב ה"ר יונה בשם רבינו האי ז"ל דרבנן סברי שאע"פ שתפלתו דומה עליו כמשאוי ואינו מתפלל כמי שצריך הדבר אלא כמי שמתפלל מפני החיוב בלבד אפ"ה כיון שאומרה בנחת כמי שמבקש רחמים ע"ע הוא. ונראה דס"ל לרבנן שאע"פ שלא יתפלל כמי שדומה עליו כמשאוי אלא שמתפלל כמי שצריך לו הדבר ביותר אם אינו אומרה בלשון תחנונים אין תפלתו תפלה. ור' הושעיא ס"ל בהיפך ולכתחלה בעינן לכ"ע תרווייהו בלשון תחנונים וגם שלא תדמה עליו כמשאוי וכתב הח' הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל דר"א לעיל קאי ופליג אכולהו ואמר שאין לעשות קביעות לתפלה אם מתפלל י"ח או מעין י"ח העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים. ע"כ: 
+
+<b>תפלה קצרה. </b>בהרבה ספרים טעו הסופרים וכתבו תפלה קצרה מעין שמונה עשרה ואינו כלום שאין זה מעין שמונה עשרה. ה"ר יונה ז"ל: 
+
+<b>ואומר הושע כו'. </b>ר"א ור' יוסי ור"א בר' צדוק ואחרים פליגי בברייתא עליה וקיי"ל כאחרים דאמרי דתפלה קצרה היא צרכי עמך ישראל מרובין וכו'. וע"ש בגמ' בברייתא כי שם גרסינן שר' יהושע אומר תפלה קצרה היא שמע שועת עמך ישראל ועשה מהרה בקשתם בא"י ש"ת. ונראה דתרי תנאי אליבא דר' יהושע. ולפי מה שמצאתי בגמרת כתיבת יד בברייתא מזכיר ר' יוסי קודם ר' יהושע. וז"ל ר' יוסי אומר שמע תפלת עמך ישראל ועשה מהרה בקשתם בא"י ש"ת. בהא ניחא קצת דאפשר לומר דר' יהושע לדברי ר' יוסי קאמר לדידי תפלה קצרה היינו הושע ה' וכו' אלא לדידך דאמרת דתפלה קצרה שמע וכו' אודי לי מיהא דלימא שמע שועת מטעם דפי' רש"י ז"ל דשועה יותר מתפלה אלא דקשה קצת דהא ר' יהושע קדים טובא לר' יוסי דר' יהושע חבירו של ר"א ור"א רביה דר"ע ור"ע רביה דר' יוסי: 
+
+<b>העבור. </b>מ"ש בפי' ר"ע ז"ל העבור של עבירה נ"ל דיש שום טעות ושמא צ"ל לשון עבירה. ומלבד מה שפי' בו ר"ע ז"ל מפרש עוד בגמ' שר"ל אפילו בשעה שאתה מתמלא עליהם עברה כאשה עוברה והכי משמע בכל ענייני פרישת העבור כגון עוברה בעבורה עכ"ל של רש"י ז"ל כפי מה שהגיהו הרב בצלאל אשכנזי ז"ל. ונראה שר"ל בכל ענייני פרישת העבור כגון עוברה בעבורה. פי' שאתה פורש מהם בעונותיהם כאשר יפרד ויתפרש העובר בצאתו מרחם אמו. ופי' ה"ר יונה ז"ל ולשני הלשונות ר"ל בכל ענין שיעשו שיעברו עבירה או שתכעוס עליהם עשה בענין שלא יצטרכו לגוי אחר אלא תראה צרכם ותספיק להם מה שצריכין כענין שהיה מתפלל כ"ג ביוה"כ ולא יצטרכו עמך ישראל בפרנסה זה לזה ולא לעם אחר עכ"ל ז"ל. ופי' ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל דבירושלמי מפרש כל שאלות שליח צבור. ע"ש שעובר לפני התיבה עָביר לשון עוֹבֵר כמו מסור טחון בלשון משנה פרשת לשון פירוש שמפרש ש"צ בשפתיו מה שצריכין הצבור כמו ואת פרשת הכסף ע"כ: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>היה רוכב כו'. </b>מאן דתני רוכב על החמור לא משתבש ומאן דתני רכוב על החמור לא משתבש וכדכתיבנא במתני' דלעיל גבי מסור וטחון. אלא שבספר המכלול סוף הטור הראשון דחלק הדקדוק עלה ו' ע"ב נראה שהיה גורס רכוב על החמור שכך כתב שם ובמשנה מצאנו רכוב ג"כ היה רכוב על החמור אבל במקרא לא מצאנו כ"א רוכב וכ"נ מפי' הרמב"ם ז"ל ובס' לשון למודים בבנין הקל במלת פעול מצאתי ג"כ כתוב כי מלת כי בך בטוח וכן מלת השכוני באהלים הם תארים כמו ברוך ועצום ויהיה בטוח כמו בוטח ושכון כמו שוכן וכן תמצא שנשתמשו רז"ל במשנה בשני המשקלים האלה התוארים והוא היה רכוב על החמור שהרצון בו היה רוכב ע"כ בקיצור והם דברים לקוחים מרד"ק ז"ל משם: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל אלא בין יש לו כו'. אמר המלקט כרבי דפליג בברייתא: 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בקרון. </b>בכל הספרים ל"ג קרון ואפשר דדמי לחמור ולא לספינה ודו"ק. הר"ר יהוסף וה"ר אפרים אשכנזי ז"ל והר"מ די לונזאנו ז"ל גם בסכ"י ישן מצאתי פי' לה"ר יהונתן ז"ל וז"ל שם היה יושב בספינה או באסדא אחת מהן ספינה גדולה והאחת קטנה ודרך ספינה שרבים הולכים שם ועוד שהיא הולכת ברוב ואינו יכול לעכבה ולירד לפיכך יכוין את לבו כנגד בית קה"ק ע"כ. אבל הרמב"ם ז"ל אני רואה בפירושו דגריס ליה גם הר"ש שירילי"ו ז"ל וגם בגמ' בברייתא משמע קצת דמדמי הקרון לספינה דקתני השכים לישב בקרון או בספינה מתפלל ולכשיגיע זמן ק"ש קורא וכן נראה מהטור: 
+
+בסוף פי' ר"ע ז"ל קרויין רפסודות. אמר המלקט וקרויין ג"כ דוברות וקרויין בל' חכמים במקום אחר אבסדיא והוא ברפי"ב דנגעים לחדא גירסא: 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>אלא בחֲבַר עיר. </b>דסבירא ליה דכיון שאין בה אלא שבח כו' די שהצבור בלבד יתפללו אבל היכא שאין הצבור מתפללין אותה סבירא ליה לר"א שחייב הוא להתפלל אותה והיינו דא"ר יהודה משמיה כל מקום שיש חבר עיר היחיד פטור דמשמע שאם אין שם חבר עיר חייב. ה"ר יונה ז"ל: 
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כובד ראש. </b>בברייתא בבלי וירושלמי פליגא אמתניתין דבעינן נמי מתוך דברי תורה ולהכי נוהגין לומר זמירות ואשרי קודם תפלה ובגמ' בברייתא נמי גרסינן אין עומדין להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה כגון ההיא דר' זירא דבנות ישראל החמירו וכו' וה"נ גרסינן תו בברייתא בגמ' אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך שיחה ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך שמחה כגון דברי תנחומין של תורה כגון סמוך גאולת מצרים לתפלה או סמוך לתהלה לדוד שהוא שבח ותנחומין כגון רצון יראיו יעשה וכגון שומר ה' את כל אוהביו וכתבו תוס' ז"ל דכוותייהו קיי"ל: 
+
+<b>שוהין שעה כו'. </b>כתב ה"ר יונה ז"ל ואע"פ כו' הכא אינו כן אלא שעה ממש דהכי אמרי' בגמ' היו שוהין שעה א' קודם תפלה ושעה אחת בתפלה ושעה א' לאחר תפלה ושאלו התם כיון שכך היו שוהין בכל תפלה ותפלה תורתן ומלאכתן אימתי נעשין ומהדרינן מתוך שחסידים הן תורתן מתקיימת ומלאכתן מתברכת (ונלע"ד דמדלא קתני היו שוהין שעה א' קודם תפלה לרמוז לנו מ"ש בגמ' שהיו שוהין שעה א' קודם תפלה ושעה א' בתפלה וכו' וז"ש היו שוהין שעה א' ומתפללין ג"כ לכה"פ שעה א' הנזכרת דו"ק) כדי שיכוונו את לבם למקום כדי שיהי' לבם שלם בעבודת המקום ויבטלו מלבם תענוגי העוה"ז והנאותיהם כי כשיטהרו לבם מהבלי העוה"ז ויהיה בכוונתם רוממות ה' תהיה תפלתם רצויה ומקובלת לפני המקום ע"כ. ואמרי' בגמ' דהאי דהיו שוהין שעה א' וכו' אסמכוה אקרא דכתיב אשרי יושבי ביתך והדר עוד יהללוך סלה: 
+
+<b>ואפי' נחש כו'. </b>פי' בס' לבוש תכלת סי' ק"ד סעיף ג' וז"ל ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק לדבר כגון לומר לאחר שיסירנה אבל ללכת ממקומו לנענע רגליו כדי שיפול הנחש מרגליו מותר שאין זה הפסק ע"כ והוא לקוח מדברי ה"ר יונה ז"ל שאכתוב בסמוך. ובגמ' ובירושלמי דוקא נחש אבל עקרב פוסק לפי שהוא מועד להזיק יותר ולשון הירושלמי משום דמחיא בתר דמחיא. ובכ"מ שפוסק אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ואם לאו חוזר לתחלת הברכה שפסק בה ואם פסק בג' ראשונות חוזר לראש ואם בג' אחרונות חוזר לרצה. ובירושלמי אפילו נחש אם היה בא כנגדו מתרחק לצד אחר פי' שהוא כעוס. וכתב עוד ה"ר יונה ז"ל ואע"פ שאין לו להפסיק ולדבר אפ"ה יכול ללכת כדי שישליכנו מעליו שלא מצינו הליכה שנקראת הפסקה בשום מקום ע"כ משמע מדבריו אע"פ שאינו בא כנגדו דאלת"ה מאי אתא לאשמעינן טפי מן הירושלמי. ואפשר שכשהוא בא כנגדו ס"ל דמפסיק אפילו בדבור והיינו שכתב בסוף לשונו ומיהו היכא דאיכא סכנה מפסיק בכל ענין ע"כ. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל והא דתני נחש בהדי מלכות במדרש ילמדנו מפרש טעמא מה ראו חכמים להקיש כריכת נחש למלכות אר"ש בן פזי קולה כנחש ילך מה נחש מלחש והורג אף מלכות רומי מלחשת והורגת ד"א מה הנחש הולך מעוקם אף מלכות רומי מעקמת דרכיה ע"כ: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתחית המתים. </b>כתב הרא"ש ז"ל שלא קבעו חכמים מקום להזכרה בתוך הברכה אלא אמרו מזכירין גבורות גשמים בתחית המתים אלא שנהגו העולם לאמרה לפני מכלכל חיים לפי שהגשמים כלכלה ופרנסה אבל אם לא אמרה לפני מכלכל חיים בכל הברכה מקומה ע"כ: 
+
+<b>ברכה רביעית כו'. </b>קודם חונן הדעת אומרה ברכה לעצמה וחותם בה המבדיל בין קודש לחול: 
+
+<b>ר"א אומר כו'. </b>במס' נדה קאמר התם דר' חנניא בן גמליאל קאי בשיטתיה דר"א אבל משום אבותיו א"ר חנניא בן גמליאל התם דהבדלה בחונן הדעת: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>האומר יברכוך טובים ה"ז דרך המינות. </b>יש ספרים דלא גרסי ליה הכא רק בסוף מס' מגילה בלבד אבל ה"ר יונה ז"ל גריס ליה וז"ל האומר יברכוך טובים וכו' י"מ שר"ל הטובים שהם הצדיקים יברכו אותך אבל לא הרשעים וזהו דרך המינות שנראה שהצדיקים בלבד נבראו לכבוד ה' ולקלוסו ולא הרשעים וע"כ אינם חייבים לברכו ואינו כן שכל מה שברא הקב"ה לכבודו בראו וכולן חייבין לברכו. וי"מ טובים אותם שהשפעת להם טובה שאמרה תורה ואכלת ושבעת וברכת שהשבעים יש להם לברך ולא האחרים ע"כ. וגם בהרא"ש ז"ל איתיה וגם בפי' ה"ר יהונתן ז"ל כ"י איתיה וז"ל האומר יברכוך טובים כלומר כטוב לב האדם באכילתו דהיינו כשהוא שבע כדכתיב ונשבע לחם ונהיה טובים ה"ז דרך המינות שאומר קרא כתיב ואכלת ושבעת וברכת אבל לא בכזית וכביצה ומצוה לברך אפילו בכזית וכביצה ע"כ וכן פי' ג"כ שם בפרק בתרא דמגילה: 
+
+<b>על קן צפור כו'. </b>עי' במ"ש ס"פ בתרא דקדושין ור"פ בתרא דחולין. ובירושלמי אית תנאי תנו עד קן צפור בדלי"ת וטעמא דמשתקין כשאומר עד שנותן קצבה למדותיו של הקב"ה עד קן צפור הגיעו רחמיך ע"כ ולגירסתנו דגרסי' על בלמ"ד כבר פי' טעם א' ר"ע ז"ל ועוד איכא תו מאן דמפרש בגמ' מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית לומר על אלה חס ולא על שאר בריותיו: 
+
+<b>מודים מודים כו'. </b>וה"נ אמרינן בגמ' גבי ק"ש האומר שמע שמע משתקין אותו וה"מ כדאמר מילתא ותנייה אבל הקורא פסוק מק"ש וכופלו ה"ז מגונה אבל שתוקי לא משתקי' ליה וה"נ גבי מודים מודים האומר מודים אנחנו לך כולו פַעֲמָיִם ה"ז מגונה בלבד. וי"מ בהפך דאכפל הפסוק כולו או כל מודים משתקינן ואכפל מלה לא משתקינן: 
+
+<b>וטעה. </b>פי' שאינו יכול לזכור סוף הברכה בשום ענין. ה"ר יהונתן ז"ל: 
+
+<b>מתחלת הברכה שטעה בה. </b>כלומר אע"פ שלא טעה אלא בסוף צריך לחזור מתחלה שקריאת אותה הברכה כמאן דליתא דמיא. ובירושלמי מפרש דברכת יוצר אור אם טעה באופנים או מאופנים עד סוף הברכה א"צ לחזור אלא מלאל ברוך ואילך דמשם ואילך כתחלת ברכה הוי ה"ר יונה ז"ל ובטור או"ח סי' נ"ט מפרש שצריך לחזור מן הקדושה ואילך ופי' דבריו מהר"מ איסרלן בספר ש"ע דהיינו שמתחיל מקדושה ואילך ע"כ. וכתב בספר לבוש תכלת שם סי' נ"ט סעיף ה' וז"ל ואם טעה מקדושה ואילך אין השני צריך להתחיל אלא מקדושה ואילך דהיינו באופנים אם טעה באופנים ואם טעה משם ואילך מתחיל מלאל ברוך כו' אע"פ שבשאר ברכות שטועים בה צריך השני להתחיל מראש הברכה שטעה הראשון שאני הכא שהקדושה חשיבא כסוף הברכה וכן אם טעה או נשתתק באופנים וכן אם טעה אחר לאל ברוך הוי פסוק ברוך כבוד ה' ממקומו כסוף ברכה שהוא שייך לפסוק של קדושה ומתחיל מלאל ברוך נ"ל ע"כ. ויש גורסין מתחלת הברכה שטעה זה וכ"ה בגמ' וקאי אשליח צבור. ופי' רש"י ז"ל מתחלת הברכה שטעה זה. אם דלג א' מן הברכות ואמר אחרת ואינו יודע לשוב ולאחוז סדרו יתחיל העובר תחתיו אותה ברכה שדלג זה ואומר משם ולהלן ע"כ. ופי' ה"ר יונה ז"ל דהא דתנן יעבור אחר תחתיו זהו לפי שעה אבל אין מסירין אותו מש"צ ע"כ. וכתב ב"י שם סי' קכ"ו דמשמע מדבריו שאם טעה בברכת המינים מסלקין אותו מש"צ. ואם טעה בכל הברכות כולם אמר רב בגמ' דאין מעלין אותו ופי' הרשב"א ז"ל דהיינו דוקא בשיודע לחזור למקומו שטעה הא לאו הכי מעבירין אחר תחתיו כדתנן הכא במתני' וכתב ב"י שם שכן דעת הרמב"ם והטור ז"ל אכן ה"ר יונה ז"ל כתב דמתניתין דקתני יעבור אחר תחתיו זהו לפי שעה אבל בכאן אמר שאין מסלקין אותו מש"צ ע"כ. וכתב עוד הב"י שם. ודע שבט"ו מה' תפלה כתב הג"מ שאם ש"ץ כהן ועולה לדוכן לישא את כפיו צריך ליזהר שלא יעמוד אחר תחתיו להקרות ולומר שים שלום אלא מי שכוון לבו לכל התפלה עם הש"צ ולא שח בשעה שהיה ש"צ מתפלל ע"כ. ושם נלמוד דכי אמרינן שהעובר לפני התיבה וטעה יעבור אחר תחתיו ויתחיל מתחלת הברכה שטעה בה היינו כשכוון לכל התפלה עם הש"צ ולא שח בשעה שהיה ש"ץ מתפלל הא לאו הכי צריך להתחיל מתחלת התפלה. ומיהו י"ל דהתם שאני דאפשר לתקן מקודם שיחזיר ש"ץ התפלה שיהיה איש א' מיוחד שיכוין לכל התפלה עם ש"צ. ואפילו אם לא נמצא מי שכוון לכל התפלה יאמר הש"ץ עצמו שים שלום. אבל היכא דאתרמי שטעה ש"ץ אפילו אם לא נמצא מי שכוון לכל התפלה אינו מתחיל אלא מתחלת הברכה מפני טורח צבור וזה נראה יותר דאל"כ לא הוה משתמט חד מהפוסקים לומר דבר זה. עכ"ל ז"ל: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>העובר לפני התיבה. </b>ואשכחן נמי ירד ר"י בן ברוקא לפני התיבה בפ' בתרא דר"ה דף ל"ב וגם בפירקין מעשה בתלמיד א' שירד לפני התיבה בפני ר"א וכן בכמה דוכתי ותוס' בפ' במה מדליקין (שבת דף ל"ב) כתבו אומר ר"י דאשכחן נמי דקרי לתיבה ארון כדאמרינן תשעה וארון מצטרפין ע"כ: 
+
+<b>מפני הטרוף. </b>תימה תיפוק ליה דמפסיק תפלה אם עונה אמן וי"ל מאחר שלא אמר האי טעמא ש"מ דעניית אמן לא חשיב הפסק מאחר שצורך תפלה הוא. תוס' ז"ל (וברמב"ם פי"ד מה' נ"כ כתב ומתחילין יברכך כו' דמשמע שמלת יברכך אינה מכלל הקריאה אכן כאן בפי' המשנה כתב ש"צ אומר יברכך ויענו הכהנים יברכך. אכן בפירושו למשנה שבנוסח ערבי שהיא אמתית יותר. דבריו שבפי' המשנה מכוונים עם דבריו שבחבורו. קיצור מב"י א"ח סי' קכ"ח): 
+
+<b>לא ישא את כפיו. </b>צ"ע אם לא ישא את כפיו אם יאמר א' מן הקהל או"א ברכנו או לא יאמרהו כלל: 
+
+<b>ואם הבטחתו. </b>פי' הבטחתו מנהגו. הרמב"ם ז"ל: 
+
+<b>רשאי. </b>כדי שלא תתבטל נשיאת כפים וכתב בב"י שם דמתני' לא נחתא למימר תקנתא ע"י שיסיים אחר התפלה אלא במסיים הוא עצמו. אבל אה"נ שאם המקרא כוון בכל התפלה מתחלה ועד סוף הוא מסיים שים שלום ושפיר דמי לישא כפיו הש"צ אע"פ שאינו מובטח ע"כ ועי' מש"ל בסמוך: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>המתפלל וטעה כו'. </b>היינו דוקא באבות ולא פליגי לישני דגמ' אהדדי עי' בה"ר יונה ז"ל וה"ג בגמ' מוגהת המתפלל וטעה אהייא אמר רב ספרא משום חד דבי רבי באבות. איכא דמתני לה אברייתא המתפלל צריך שיכוין את לבו בכולן ואם אינו יכול לכוין את לבו בכולן יכוין את לבו באחת אהייא אמר רב ספרא משום חד דבי רבי באבות. ונלע"ד דמדלא קתני במתני' הטועה בתפלתו סימן רע לו הוא דמשמע להו לבעלי התלמוד דקאי אברכות ראשונות די"ח ומש"ה קא בעו אהייא כלומר ודאי ידענא דמתני' דקתני סימן רע לו אברכות ראשונות דוקא קאי מדלא קתני הטועה בתפלתו כדכתיבנא. מיהו הא קא מיבעי לן אי קאי אכולהו ג' ראשונות או דוקא אאחת וא"ת לאחת הי ניהי דדילמא ברכת תחית המתים או ברכת קדושת השם עדיפא. ותירץ המתרץ דלעולם לא קאי רק על ראשונה שבראשונות דהיינו ברכת אבות. ובגמ' בבבלי וירושלמי אריב"ל אם עשו שפתותיו של אדם תנובה יהא מבושר שנשמעה תפלתו מה טעם בורא ניב שפתים שלום שלום וגו'. (ובס' הפרפראות בפ' עקב בפסוק ואתפלל אל ה'. מה' וגו' עד ובזרועך הנטויה שהוא סוף התפלה נ"ח תיבות שמצא חן לפניו ושמע תפלתו וזהו בורא ניב שפתים נוב כתיב ע"כ) והוא ראיה למ"ש ר"ח בן דוסא אם שגורה וכו' שפי' רש"י ז"ל ותחנתי נובעת מלבי אל פי כל מה שאני רוצה להאריך: 
+
+<b>ואם שליח צבור הוא. </b>הר"מ די לונזאנו ז"ל נקד שְלִיחַ השי"ן בשב"א: 
+
+<b>שהוא מקובל. </b>החולה מצא חן לפני ה'. 
+
+<b>מטורף. </b>אינו מקובל. וכתב בתוי"ט על לשון רש"י ז"ל שזה שכתב כלומר התפלה כו' ע"ש וישר הוא בעיני אבל מ"ש שגם ר"ע ז"ל בלשונו לזה כוון לא נהירא. ובס' הפרפראות בפ' קרח בפסוק ויפלו על פניהם השני כתב שם. ולא התפללו כמו למעלה שלא היתה שגורה בפיהם וע"כ אמר כי יצא הקצף כדאמר ר"ח בן דוסא כשהיה מתפלל על החולים אם אין תפלתי שגורה בפי אני יודע שהוא מטורף ע"כ. ופי' הרב הגדול ה"ר משה אלשיך ז"ל בס' תהלים שזה יאמר הפסוק יהיו לרצון וגו' ר"ל כאשר יהיו לרצון אמרי פי שהיא שגורה תפלתי והגיון לבי נכון לפניך אדע מאז כי ה' צורי וגואלי צורי להצילני מצרה שלא תבא אם הבקשה על כך וגואלי אם היא על מה שכבר עלי אם ע"ז אבקש ע"כ. וגם במזמור ע"א בפסוק פי יספר צדקתך וגו' פי' שר"ל שכאשר פי מאליו יספר צדקתך ששגורה תפלתי בפי אז אצ"ל בעתות הידועות לתפלה שהן עת רצון כ"א כל היום בכל עת שיהיה היא תשועתך שיודע אני שהתפלה מקובלת והתשועה ודאית אך כאשר לא ידעתי ספורות שאין תפלתי שגורה בפי שמסתתם פי שלא אדע מה אומר שזהו כי לא ידעתי ספורות אז אני יודע כי אבא בגבורות וכו' שהוא שאני בא בשתי גבורות של אדנות ושל אלהים שהם שתי בחינות דין עליונות מתוחין על הדבר וע"כ אין תפלתי שגורה בפי. והנה אין זה רק כאשר צדקתך לבדך שהוא בהתפללי ביחיד שאזכיר צדקתך כלו' ולא צדקת י"ג מדותיך הבלתי נאמרים רק בעשרה שברית כרותה שלא ישובו ריקם עכ"ל ז"ל. וגם בסוף מזמור ק"ד בפסוק יערב עליו שיחי דרש שר"ל שמאשר יערב עליו שיחי שניכר ששגורה בפי ראיה שאנכי אשמח בה' שיקובל שיחי. ע"כ: 
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כיצד מברכין. </b>לא שייך להקשות תנא היכא קאי דקתני כיצד כדפריך בריש מכילתין משום דהכא סברא הוא לברך כדמסיק בגמ' דאסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה. א"נ י"ל דקאי אמתני' דמי שמתו דקתני בעל קרי מברך לאחריו ואינו מברך לפניו וה"נ שייך הכא לברך על כל דבר ודבר. ע"כ קאמר הכא כיצד מברכין. תוס' ז"ל. אבל רבינו יונה ז"ל תירץ בגוונא אחרינא וז"ל כיצד מברכין וכו' דרך התלמוד לדקדק בלשון כיצד לאיזה דבר חוזר כי הוא אינו נופל אלא על דבר שהוזכר מתחלה. והכא חוזר למאי דאמרי' בפ"ק שלא לחתום אינו רשאי לחתום וקאמר עלה בגמ' כנגדן ברכת המצות והפירות ואחר שפי' ענין שאר הברכות של ק"ש ותפלה שואל עכשיו בברכת הפירות שאינו יכול לחתום בה בברכה איזהו נוסח שלה ע"כ. וכן פי' ה"ר יונתן ז"ל. וראיתי להעתיק הנה כל פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל. כיון דתנא כיצד מברכין משמע דכבר שנה חייב אדם לברך על הפירות ונראה דאקרא קאי דמחייב לברך אשבעת המינין. דכתיב ארץ חטה ושעורה וגו' ובתרייהו כתיב ואכלת ושבעת וברכת וכיון דמברך לאחריהן כ"ש דמברך לפניהם דכשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש וכיון דגלי בהו רחמנא דמחייב ה"ה באחריני. ועוד נראה נכון דהיינו דקא בעי בגמ' מנה"מ ומתרץ דקאי אקרא דקדש הלולים מלמד שטעונין ברכה פירות האילן מכי שריין באכילה לפניהם ולאחריהם. חוץ מן היין. דמתוך חשיבותו קבעו לו ברכה לעצמו שמזכיר בברכה שם האילן שנתן הפרי בהדיא מה שאין בשאר פירות שאומר עץ סתם ואפילו בגפן עצמו כשאוכל ענבים אומר בפה"ע מפני שבענבים אין ניכר חשיבות הפרי יותר מכשאוכל תפוחים או שאר פירות אלא כששותה היין ניכר מעלת הפירי. פירות הארץ. כגון קשואין ואבטיחין וכיו"ב שהן פרי כמו גבי אילן ובאורז פליגי אמוראי. על הירקות. כגון חזרין וכרפס שאדם אוכל עשבן וירקן. ומש"ה פליג ר"י הכא ואמר בורא מיני דשאים. דשא הוא עשב שי"ל קומה בקלחו וכן כתוב גלה חציר ונראה דשא שלאחר ששח החציר וכמש אז נראו בעלי דשא וכל מין ירק שאדם אוכל הם בעלי דשא כן נ"ל נכון ואמת. והא דתני רישא לשון רבים מברכין ולבסוף לשון יחיד לאשמעי' (דלשון) [דל"ש] רבים (ולשון) [ול"ש] יחיד ברכתן שוה. דאין מזמנין על הפירות. עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>חוץ מן היין. </b>כתב הרב רבינו יונה ז"ל חוץ מן היין מפני שהיין כיון שמחמת השינוי חשוב יותר קובע ברכה לעצמו כדמפרש בגמ' דחמרא סעיד ומשמח ומאי דכתיב ויין ישמח לבב אנוש ולחם לבב אנוש יסעד לא בא למעט שאין היין סועד אלא ה"ק חמרא סעיד ומשמח נהמא מיסעד סעיד שמוחי לא משמח. ע"כ: 
+
+<b>שעל היין. </b>כו' ראיתי שפי' הח' ה"ר אלעזר אזכרי ז"ל לדעת הירוש' דמיתורא דמתני' דקתני שעל היין אומר שמעי' דאפי' דיעבד אם אמר על היין בפה"ע לא יצא ע"כ: 
+
+<b>ועל פירות הארץ. </b>הקטניות נקראים פירות הארץ וכרוב ותרדים וחסא וכיו"ב נקראים ירקות ה"ר יונה ז"ל. וז"ל הרמב"ם ז"ל בספ"א מהל' כלאים ומייתי לה בקיצור בס' שו"ע טור יו"ד סי' רצ"ז וז"ל הזרעונים מתחלקים לשלשה חלקים הא' נקרא תבואה והם חמשת מיני דגן. הב' נקרא קטניות כגון הפול והאפונים והעדשים והאורז והדוחן והשומשמין והפרגין והספיר וכיו"ב. והג' נקרא זרעוני גנה והם שאר זרעים שאינם ראויים למאכל אדם והפרי של אותו הזרע מאכל אדם כגון זרע הבצלים והשומין וזרע חציר וזרע לפת וכיו"ב. וזרע הפשתן ה"ה בכלל זרעוני גנה ע"כ: 
+
+<b>המוציא לחם מן הארץ. </b>גמ' ת"ר מהו אומר המוציא לחם מן הארץ ר' נחמי' אומר מוציא לחם דבעי' ברכה הגונה דמשתמעא לשעבר שהרי כבר הוציא הלחם הזה מן הארץ בשעה שהוא בא ליהנות ומוציא ודאי לכ"ע משמע לשעבר כדכתיב אל מוציאם ממצרים וכשנאמרה פ' בלעם כבר יצאו ורבנן סברי המוציא נמי לשעבר משמע המוציא לך מים מצור החלמיש וכבר הוציא ואע"ג דאיכא נמי קרא אחרינא דכתיב המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים ועדיין לא יצאו בגמ' מתרצי' לי' אליבייהו והלכתא כוותייהו. (ומ"כ בס' לבוש תכלת סי' קס"ז סעיף ב' ובמוציא כ"ע ל"פ דלשעבר משמע ובהמוציא פליגי ואיכא מ"ד דלהבא משמע מ"מ פסק הספר לומר המוציא בה"א כדי שלא לערב מ"ם דמוציא עם מ"ם דהעולם ויבלע הא' ולא יהיה משמעות לשונו כלום ואע"ג דבלחם מן איכא ג"כ עירוב שאני התם דקרא כתיב להוציא לחם מן הארץ ומ"מ יזהר לתת ריוח בין לחם ובין מן שלא לערב המימי"ן ע"כ) וצ"ע בבפה"ע ובבפה"א אמאי ליכא מאן דפליג דלימא הבורא. והיה נראה לתרץ דדוקא בהמוציא פליגי עליה דר' נחמי' מטעם שפי' התו' ז"ל בשם הירוש' כדי שלא לערב האותיו' כגון העולם מוציא ואע"ג דבלחם מן איכא עירוב שאני התם דקרא כתיב הכי להוציא לחם מן הארץ. אמנם אח"כ ראיתי עוד בירושל' וז"ל על דעתיה דרב נחמן הבורא פה"ג ועל דעתהון דרבנן בורא פה"ג ע"כ ומשמע משם ג"כ דרב נחמן הוא שאמר המוציא ורבנן הם שאמרו מוציא הפך התלמוד שלנו או שמא דנחמן לחוד ונחמי' לחוד ופלוגתא אחריתי היא התם. ועי' במ"ש לקמן פ"ח סוף סי' ה': 
+
+<b>ועל הירקות כו'. </b>גמ' קתני ירקות דומיא דפת מה פת שנשתנה ע"י האור אף ירקות שנשתנו ע"י האור אמר רבנאי משמיה דאביי זאת אומרת שלקות מברכין עליהן בפה"א וכתב הרא"ש ז"ל דהכי הלכתא: 
+
+<b>בורא מיני דשאים. </b>והכוסס את החטה קאמרינן בבריית' בגמ' דלרבנן מברך בפה"א וברייתא דקתני דמברך בורא מיני זרעים מוקמי' לה כר"י דבעי לכל מין ומין מעין ברכתו הלכך לירקות בורא מיני דשאים ולחטים דזרעים נינהו בורא מיני זרעים אבל לרבנן בין זרעים בין ירקות בפה"א. ומשמע קצת דלר"י ל"ל כלל ברכת בפה"א בירקות כמו דלרבנן לית להו כלל ברכת בורא מיני דשאים וברכת מיני זרעים ובגמ' ילפי' טעמא דר"י מקרא דכתיב ברוך ה' יום יום וכי ביום מברכין אותו בלילה אין מברכין אותו אלא לומר לך כל יום ויום תן לו מעין ברכותיו. פי' בשבת מעין שבת וביו"ט מעין יו"ט הכא נמי כל מין ומין תן לו מעין ברכותיו: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>בירך על פירות האילן בפה"א יצא. </b>שגם האילן יונק מן האדמה ונמצא שבכלל פרי האדמה הוי ולפיכך יצא אבל כשבירך על פירות הארץ בפה"ע לא יצא שאין שם עץ כלל. ה"ר יונה ז"ל. ובגמ' דר' יהודה היא כו' אבל בירושל' א"ר יוסי דדברי הכל היא דפירות האילן בכלל פירות האדמה ואין פירות האדמה בכלל פירות העץ וכדפי' ה"ר יונה ז"ל. ובכסף משנה חזר בו ממ"ש בבית יוסף שהרמב"ם ז"ל פסק דלא כי האי מתני' אלא בתרוייהו ס"ל לא יצא כיון דמתני' הויא כיחידאה דהיינו ר"י. וחזר בו מפני שמצא נוסחא בהרמב"ם ז"ל כלישנא דמתני' דברישא יצא ובסיפא הוא דלא יצא ע"ש. וכנוסחא זו נמצא ג"כ בספר צובא שהוגה מפי הרמב"ם ז"ל עצמו וחתימת ידו עליו: 
+
+<b>ועל הכל אם אמר שהכל יצא. </b>ירושל' תני ר' יוסי כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא י"ח. ופליג אמתני' דקתני ועל כולן אם אמר שהכל יצא. אבל בבבלי ר' יוחנן דהלכתא כותיה אמר דועל כולן אם אמר שהכל יצא קאי אפילו ארישא שהוזכר שם ברכת פת ויין. ור' יוסי שאמר בבריי' כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא י"ח דוקא כשאמר כמה נאה פת זו ברוך המקום שבראה או כמה נאה תאנה זו ברוך המקום שבראה משום דהויא ברכה דלא תקינו רבנן אבל אם אמר שהנ"ב דהויא ברכה דתקינו רבנן אפילו ר' יוסי מודה דיצא י"ח. ור"מ פליג עליה דר' יוסי בברייתא דאפילו באותה ברכה דלא תקינו רבנן יצא: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>שאין גדולו מן הארץ. </b>כגון בשר בהמה חיה ועוף וחלב וגבינה וביצים. ובבריי' בגמ' תנינן על המלח ועל הזמית פי' שלמורא בלע"ז ועל כמיהין ופטריות אומר שהכל. ומתמה בגמ' דמדקא מני בכלל שאין גדולו כמהין ופטריות אלמא דלאו גדולי קרקע נינהו ומתרץ אביי דמרבא רבו מן ארעא אבל מינק לא ינקי מן ארעא אלא מאוירא ותני על דבר שאין יונק מן הארץ אבל גדולו מן הארץ: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. נובלות פירות שנפלו מן האילן קודם שנתבשלו כל צרכן וכ"ה בפי' הרמב"ם ז"ל וגם ברמב"ם שם לשונו והנובלות שהן פגין. אכן בגמ' מצאתי דמפרש דנובלות היינו בושלי כומרא ופי' רש"י ז"ל בושלי כומרא כמו שרופי חמה שבשלם ושרפם החום ויבשו ותמרים הם ע"כ. וגם בטור או"ח סי' ר"ד כ' ועל הנובלות והם מין תמרים שאינם מתבשלין על האילן ע"כ. ובב"י סי' ר"ב כ' וז"ל כתב רבינו ירוחם נובלות שהוא מין פרי ולא נגמר בשולו מברך שהכל עכ"ל ולא דק שהרי אמרו בגמ' דנובלות היינו בושלי כמרא ופירש"י ז"ל בושלי כמרא כמו שרופי חמה שבשלם ושרפם החום ויבשו ותמרים הם עכ"ל וא"כ אינם ענין לשלא נגמרו בשולם עדיין עכ"ל ז"ל ועי' במ"ש רפ"ק דדמאי. וכ"ה ג"כ בש"ע סי' ר"ב סעיף ט' וגם בריש סי' ר"ד וכן ג"כ בספר לבוש תכלת שם: 
+
+<b>על החומץ כו' אומר שהכל. </b>כתב ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל שהכל נהיה בדברו. ולא אמרו היה בדברו להוציא מלבן של כופרים שאומרים אלהיכם סממנים מצא ובלשון פילוסופי היולי קדמון ולכן תקנו לומר נהיה יש מאין ואלו אמרו היה לא משמע אלא דברו היה שיהא כך בסדור כך או בצורת כך כדכתיב היה דבר המלך נחוץ ונהיה משמע שנתגשם ונעשה ונהיה האין יש בשביל דברו. ומשום ה"ר אשר מלוניל אמרו דרוב ברכת שהכל לא נתקנה אלא על המקולקל כגון חומץ וגובאי ונובלות ואלו הדברים לא נבראו בכונה אלא נמשכו על דרך הסתר פנים ע"ד שאמרו אין דבר רע יורד מלמעלה לכך אמרו נהיה ולא אמרו היה שהיה משמע בכונה. גובאי חגבים. והן מתחלה לא נבראו למאכל אדם וכן בשר עופות עכ"ל ז"ל. והקשה ה"ר יונה ז"ל וא"ת והיאך מברך על החומץ כלל והא לאו בר אכילה הוא כדאמרי' ביומא שאם שתה חומץ ביוה"כ שהוא פטור וכל דבר שאינו ראוי לאכילה קיי"ל שאין מברכין עליו כלל כגון זנגבילא יבישתא שאינו מברך עליה כלל וכו'. ויש לתרץ דגבי חומץ אע"פ שהוא פטור בשיעור רביעית כיון דקי"ל שאם שתה ממנו הרבה חייב מפני שנהנה ממנו בשתייה מרובה לענין ברכה נמי לא יצא מתורת אוכל ולפיכך מברך עליו. מיהו נראה דברביעית או פחות מרביעית מברך עליו בתחלה מפני שלא יהנה מן העולם בלא ברכה ואינו מברך לבסוף כיון שאינו חשוב שתייה ביוה"כ. אבל ביותר מזה שחשוב ביוה"כ מברך עליו תחלה וסוף עכ"ל ז"ל. והרא"ש ז"ל תירץ דמתני' מיירי במזוג קצת דאז מיישב הדעת. א"נ איירי בחושש בשיניו ונתן חומץ הרבה לתוך מרק ושותהו לרפואה. וחומץ עיקר מ"מ אגב המרק אית ליה הנאה מיניה ובעי ברוכי כדאמרי' לעיל גבי שמן זית שנתנו לתוך אניגרון ע"כ. ובירושל' פ"ז דתרומות אמרי' שהמגמע חומץ של תרומה לאחר טַבְּלוֹ שהוא משלם קרן וחומש. ופי' ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל לאחר טבלו כגון שהיה אוכל ירק של חולין והיה מטבל בחומץ של תרומה ושתה כדי גמיעה מן החומץ אח"כ כדי לתת טעם אל הירק שבפיו ומשיב את הנפש ע"כ. וכתב הח' ה"ר אלעזר אזכרי ז"ל אלו לא היה חסר בירושלמי של הרא"ש ז"ל הלשון הזה אשר בספרינו היה מביא אותו לתירוץ הקושיא ע"כ: 
+
+<b>על החלב ועל הגבינה ועל הביצים אומר שהכל. </b>אינו משנה ולא גרסינן ליה: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. נראה שצ"ל מין קללה חומץ ונובלות וגובאי וכו'. ונראה לע"ד דל"ג מין ביו"ד אלא מן בלתי יו"ד אע"ג דגבי גובאי שייך מין ביו"ד. אחר זמן רב באו לידי המשניות עצמו של ה"ר יהוסף ז"ל ומצאתי שמחק היו"ד של מין וכתב כ"ה בספר אחר וכן נ"ל לגרוס וס"א מין ונ"ל טעות דחומץ ונובלות לאו מין של קללה הם עכ"ל ז"ל: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>היו לפניו מינים כו'. </b>כתב בב"י טור א"ח סי' רי"א וז"ל וכתב הרא"ש ז"ל וא"ת היכי קאמרי רבנן דחביב עדיף הא אמרי' לקמן המוקדם בפסוק מוקדם בברכה וכ"ש שיש להקדים האמור בפסוק למין שאינו נזכר כלל בשבח הארץ. וצ"ל דכל המוקדם דלקמן אתיא כר"י. וכל הנך אמוראי דסברי לקמן כל המוקדם בפסוק מוקדם בברכה כר"י ס"ל וכן פסק בה"ג כר"י וכ"כ ה"ר יונה ז"ל והמרדכי כתב דלרב האי ורש"י הלכה כרבנן וגם הרשב"א ז"ל כתב שדעת רב האי דהלכה כרבנן ומ"מ כתב שהתוס' והראב"ד ז"ל פסקו כר"י ולזה הסכים הוא ז"ל וגם המרדכי כתב שהר"מ פסק כר"י ונראה מתוך לשונו שגם הוא סובר כן וכן פסק סמ"ג. ועוד כתב הרא"ש ז"ל וא"ת מ"ש דלר"י כשברכתם שוה שצריך להקדים ז' המינים וכשאין ברכתן שוה א"צ להקדים. וי"ל דודאי כשברכתם שוה דברכת הא' פוטרת את חבירו אז מסתבר לברך על ז' המינים ולפטור את השני. אבל כשצריך לברך על כאו"א לא שייכי זל"ז כלל כיון שצריך לברך על השני אחר אכילת הראשון הלכך על איזו מהם שירצה יברך תחלה הלכך אם הביאו לפניו שני מינים ואין בהם מז' המינים כגון אתרוג ותפוח יברך על החביב תחלה לכ"ע כיון שברכותיהן שוות ואם יש ביניהם ממין ז' קיי"ל כר"י דאמר מין ז' עדיף ויברך עליו אע"פ שהאחר חביב לו עכ"ל ז"ל ואע"פ שאח"כ כתב ול"נ מדלא קאמר מברך ע"ז וחוזר ומברך ע"ז וחביב עדיף אלמא אפילו א' מהם חביב יכול לברך על השני וכו' זהו דוקא כשאין ברכותיהן שוות וכדמפרש טעמא דכיון שצריך לברך על השני אחר אכילת הראשון אין עדיפות בחביב משום דלא שייכי זל"ז כלל אבל כשברכותיהן שוות ודאי דלכ"ע חביב עדיף כשאין ביניהם ממין ז'. ואע"פ שכתב מה שתלוי לר"י עדיפות במין ז' ולרבנן בחביב היינו דוקא כששניהם נפטרים בברכה א' דמשמע דלר"י אינו תלוי בחביב כלל היינו דוקא כשיש ביניהם ממין ז' אבל אם אין ביניהם ממין ז' לא משוינן פלוגתא בינייהו ולכ"ע חביב קודם כנ"ל. עכ"ל ז"ל. ועי' עוד שם שנתן טעם לשבח להרמב"ם ז"ל שפסק כחכמים. והמרדכי י"ל פי' אחר הפך כל דברי המפרשים ז"ל. וכ"כ מפ' ג"כ בס' לבוש תכלת. ובירושל' מוקי ריב"ל פלוגתא דר"י ורבנן כשהיה בדעתו לאכול פת אחר הפירות דכיון דקא בעי לברך על הפת לאחרונה ה"ל פת עיקר ופירות טפלין ומש"ה ס"ל לרבנן דמין ז' לא חשיב לאקדומי ואע"ג דהאי גברא אתחיל לאכול פירות מקמי פת מ"מ הוו להו פרפרת בעלמא ולאו אכילה חשיבה אבל אם אין בדעתו לאכול כ"ע מודו שאם יש ביניהם ממין ז' עליו הוא מברך. א"ר אבא צריך לברך בסוף על הפירות ומפרש התם ר' יוסי אי ריב"ל ור' אבא פליגי ע"ש. ומצאתי שפי' הר"ש שירילי"ו ז"ל דאשמעי' ר' אבא דלר' יהודה כיון דחביב אצלו המין האחר מחייבינן ליה בברכתו אחרונה אע"ג שהיא בורא נפשות רבות ולא תפטור אותו ברכת מעין ג' אע"ג שאותה היא מה"ת וחייב לברוכי על שניהם לבסוף לכ"ע דשניהם חשובין לענין ברכה אחרונה. א' מפני שהוא מה"ת וא' מפני שהוא חביב לו. וכיון דהכי מתפרשת מימרא דר' אבא אלמא ס"ל באין דעתו לאכול פת פליגי ע"כ בקצור מופלג. ובגמ' גרסי' אמר עולא מחלוקת בשברכותיהן שוות דר"י סבר מין ז' עדיף ורבנן סברי חביב עדיף. פי' אם א' המינים חביב תדיר עליו אפילו רוצה עתה לאכול מין אחר תחלה מברך על החביב תחלה ויאכל ממנו קצת ואח"כ יאכל מין אחר דחביב דלרבנן כמו מין ז' דלר"י. אבל כשאין ברכותיהן שוות ד"ה מברך ע"ז וחוזר ומברך ע"ז פי' רש"י ז"ל ואין הצנון פוטר את הזית ומתוך פי' משמע דעל איזה מהן שירצה יברך תחלה דאי צריך לברך על זית תחלה למה הוצרך לפרש שאין הצנון פוטר את הזית והלא לעולם יברך על הצנון לבסוף וכן פי' ה"ר שמעיה בשם רב האי גאון ז"ל כיון דלא פירש על איזה יברך תחלה וי"ל דמסתמא יחיד מודה לרבים ויברך על איזה שירצה תחלה ולא שרבים יודו ע"כ עם פי' הרא"ש ז"ל. והקשה רש"י ז"ל וליברך על הצנון וליפטר את הזית דהא תנן בירך על פירות האילן בפה"א יצא ותירץ דשאני התם שאין שם אלא חד מינא וטעה ובירך בפה"א אבל הכא כשברך בפה"א על הצנון לא פטר את חבירו שהיה בפה"ע אפילו בדיעבד ע"כ. ותו איכא בגמ' מאן דמוקי פלוגתייהו דר"י וחכמים אף בשאין ברכותיהן שוין ובלהקדים פליגי דר"י סבר כיון דאפילו ז' המינין יש בהן דין קדימה זל"ז כ"ש די"ל להקדים מין ז' לשאר מינים ורבנן סברי במקום חביב אין דין קדימה: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בירך על הפרפרת כו'. </b>פי' ה"ר יונה ז"ל לדעת ה"ר יצחק הזקן ז"ל שפי' שכ"מ שמוזכר לאחר המזון אינו אלא בימיהם דה"פ דמתני' שמנהגם היה לאכול את הפרפרת אחר סלוק השלחן ומתוך כך הוצרך להשמיענו במשנה שאין הפת פוטרת אותו שאל"כ הייתי אומר כיון שמנהגו לאכול אותו אחר עקירת השלחן ברכת המוציא פוטרתו שאין סלוק לפרפראות כמו שיש לפת מפני שהפת אין דרך לאכול אחר השלחן אבל הפרפראות דרך לאכלם אח"כ וכמאן דאכיל להו בתוך הסעודה דמי וברכת הפת תפטור אותן קמ"ל מתני' דלא אלא הפרפראות שאכל קודם המזון פוטרת אותם אבל אם לא אכל פרפרת לפני המזון אין הפת פוטרת אותם עכ"ל ז"ל. ונלע"ד דלפ"ז סיפא דמתני' דקתני בירך על הפת פטר את הפרפרת לא איירי באותו הזמן. ובטור א"ח סי' קע"ו מפורש פרפרת היינו פירורי פת דק דק שדבקם עם מרק או דבש: 
+
+<b>בש"א כו'. </b>ירושלמי משני לה ר' יוסי דב"ש ארישא אתו לאפלוגי דקתני ת"ק אליבא דב"ה בירך על הפת פטר את הפרפרת וכ"ש מעשה קדרה דחשיב מזון טפי מפרפרת ודמי לפת ממש. ואתו ב"ש למימר לא מבעי פרפרת דלא פטר לי' פת אלא אפילו מעשה קדרה נמי לא פטר אבל אם בירך על הפרפרת תחלה כ"ע מודו דלא פטר לא את הפת ולא את מעשה קדירה ואיידי דתני רישא פת ופרפרת תני סיפא פת ופרפרת אבל ודאי דה"ל למתני על הפרפרת לא פטר מעשה קדרה דהוי רבותא טפי. אבל בבבלי קאי בתיקו אי קיימי ב"ש ארישא או אסיפא. ותימה מנין לו להרמב"ם ז"ל ולר"ע ז"ל לפרש דב"ש קאי אסיפא אע"ג דלכאורה הכי מסתברא. וכתב ה"ר יונה ז"ל הלכך אם בירך על הפת פטר את הכל ואם בירך על הפרפראות לא פטר מעשה קדרה ואם בירך על מעשה קדירה פטר את הפרפראות. ע"כ. אח"כ מצאתי בפי' הר"ש שירלי"ו ז"ל לירוש' וז"ל בירך על הפת פטר את הפרפרת בפרפרת שבתוך הסעודה קאמר דפרפרת טפל לפת ובירך על העיקר פטר את הטפילה בירך על הפרפרת לא פטר את הפת דאין טפל פוטר את העיקר. מעשה קדרה. כגון חלקא טרגיס טסני. ומפרש בירושל' דה"ק אף בראשונה דהיינו בירך על הפת דיש לו כח לפת לפטור הפרפרת אפ"ה לא פטר את מעשה קדירה. וה"ק בירך על הפת פטר את הפרפרת ומעשה קדרה וכדברי ב"ה. ובש"א לא פטר מעשה קדירה לא דתחלה ולא דסוף וטעמא דב"ש דס"ל כר' זירא דטפשא הוא מאן דאכיל נהמא בנהמא וחשיבה מעשה קדרה עיקר ופת פרפרת הלכך לא פטרה וקיי"ל כב"ה עכ"ל ז"ל: 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>היו יושבין לאכול. </b>בתוספות מוכח דל"ג לאכול וכן בהרי"ף וה"ר יונה והרא"ש ז"ל ליתה. וכן בתוס' ר"פ כל הבשר (חולין דף ק"ו.) וכן בחדושי הרשב"א ז"ל. וז"ל היו יושבין כל או"א מברך לעצמו אין לפ' היו יושבין דוקא כשהיו יושבין מעיקרא לדברים אחרים ומתוך כך אכלו ולפיכך לא הוי קביעות לחבורה אבל אם היתה תחלת ישיבתן לאכילה הויא קביעות לחבורה וא' מברך לכולן. דא"כ הו"ל למיתני הסבו או שישבו לאכול א' מברך לכולן והיינו דאקשינן בגמ' הסבו אין ישבו לא ורמינהי היו מהלכין בדרך וכו' ישבו לאכול א' מברך לכולן. אלמא מתני' דקתני היו יושבין ה"ה לישבו והיינו נמי דפריך מדוקיא דהסבו הסבו אין ישבו לא ולא פריך מרישא דמתני' דקתני בהדיא היו יושבין וטעמא דמלתא דלא פריך מינה כדאמרן דלא נידתי דלמא כשהיו יושבין כבר לדברים אחרים. ומיהו דוקא כשישבו סתם בלא שהסכימו בתחלה יחד לישב ולאכול הא הסכימו תחלה לישב ולאכול אע"פ שלא הסבו אלא שישבו הוי קבע לחבורה וכדפי' ר"נ בר יצחק מתני' וברייתא כגון דאמרי ניזיל וניכול בדוך פלן. וניזיל וניכול בדוך פלן לאו דוקא אלא כ"ז שהסכימו ונתוועדו בעצה לאכול יחד. עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>הסבו. </b>הר"מ דילונזאנו ז"ל נקד הֵסָבּוּ הסמ"ך קמוצה. י"מ הסבו מלשון הסבה שהיו רגילין לאכול בהסבה על צדיהן השמאלית. ור"ל כשהסבו ביחד כמו שדרך לעשות באכילת קבע מצטרפין וא' מברך לכולן. ורבינו האי ז"ל פי' הסבו מלשון סבוב ור"ל כשישבו כולם סביב שזה מורה על הישיבה של קביעות דמתרגמינן וישבו לאכל לחם ואסחרו למיכל לחמא. ואומר רבינו יצחק דבין בברכת המוציא בין בבהמ"ז מיירי ומביא ראיות וכו' ונכון הוא לפרש כפי משמעותו ולהעמיד המשנה בין בזה ובין בזה. ועוד אומר ר"י כי בימים ההם שהיה השלחן והמפות לפני כאו"א היה צריך שיסבו כדי שיצטרפו כולם אבל עכשיו שמנהגינו לאכול כולנו בשלחן א' ומפה א' א"צ הסבה אחרת אלא בזה בלבד מצטרפין ואע"פ שכאו"א אוכל מככרו א' מברך לכולם בין במוציא בין בבהמ"ז. ובירושל' אמר ריב"ל בשבועה כן היא מתניתא באורחים שדרך לתת לכאו"א בפ"ע ואינם יודעים קביעותם אז אינם מצטרפין אלא כשהסבו יחד מתחלה אבל בעה"ב עם בני הבית אפילו לא הסבו מצטרפין עם בעה"ב. ור' חייא ס"ל התם שאפי' בני הבית אינם מצטרפין עם בעה"ב אלא כשהסבו. ונראה דהל' כריב"ל דהוא בתראה טפי. ה"ר יונה ז"ל. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ובהסבה נמי דמהניא היינו היכא דהסבו בכוונה לכך ומש"ה תנא הסבו ולא תני היו מסובין ע"כ. וראיתי להעתיק הנה לשון ב"י בטור א"ח סי' קס"ז. היו יושבין וכו' פירש"י ז"ל היו יושבין בלא הסבת מטות שמוטין על צדיהן שמאלית על המטה ואוכלים ושותין בהסבה כ"א מברך לעצמו דאין קבע סעודה בלא הסבה. וכתב הרא"ה ז"ל כן היה מנהגם כשמתחברים לאכול בחבורה אחת כ"א מסב על מטתו וכן לפי מנהגינו עכשיו לאכול בשלחן א' או בלא שלחן במפה א'. וכתב הרא"ש ז"ל ר"ח פי' היו יושבין לעסק א' ונזדמן להם לאכול מברך כ"א לעצמו אבל הסבו לאכול ולא לעסק א' מברך לכולם. וי"מ היו יושבין זה כאן וזה כאן שלא כסדר אכילה הסבו שישבו סביבות השלחן כמו וישבו לאכל לחם דמתרגמינן ואסתחרו. ופי' רש"י ז"ל עיקר דלכולהו קשה מתלמידי דרב עכ"ל ז"ל. וכן נראה שהוא דעת התוס'. וכתבו התוס' דמתני' מיירי בין לברכת המוציא בין לבהמ"ז וכ"כ ה"ר יונה והרשב"א וגם הרא"ש ז"ל כתב מתני' איירי בין בברכה ראשונה בין בברכה אחרונה. בברכה ראשונה אפילו בשנים א' מברך והשני יוצא אם הסבו אבל אם לא הסבו אע"ג דשומע כעונה אפילו אמר אמן לא יצא. ובשלשה א' מברך בהמ"ז לכולם אם הסבו על המטות עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>כל אחר מברך כו'. </b>אע"ג דיין שלפני המזון פוטר יין שלאחר המזון כ"ש זה שלפניו הוא שאני הכא כיון שעלו להסב הוי שינוי מקום וצריך לברך. תוס' ז"ל. אלא שהדבור קאי אברייתא דכיצד סדר הסבה דאיתא בגמרא ונלע"ד דאפשר דשייך נמי אמתני' ולכן העתקתיו הנה. וכתב סמ"ג בעשין סי' כ"ז דיין שבתוך המזון אינו פוטר יין שלאחר המזון דיין שבא לשרות המאכל אינו פוטר אותו שבא לשתייה ע"כ וכ"ה בהרי"ף ז"ל סמוך למתני' וכ"ה דעת כל תלמידי רב ורב כהנא ורב ששת ורבא. אבל יין שלפני המזון שהוא לשתות כתבו תוס' ז"ל שהוא פוטר יין שבתוך הסעודה כיון שאינו אלא לשרות העיקר שהוא אותו שלפני המזון פוטרו שפיר. ע"כ: 
+
+<b>לאחר המזון כו'. </b>כלומר אחר שסיימו מלאכול כיון דליכא סכנה ויכולין לענות אמן א' מברך וכולן יוצאין. וזה היה בימיהם שהיה מנהגם לסלק את השלחן ולאחר סילוק השלחן היו צריכין לחזור ולברך פעם אחרת שדומה כסעודה בפ"ע. אבל אנו שאין מנהגינו לסלק את השלחן כיון שברך על היין שבתוך המזון א"צ לחזור ולברך אח"כ כלל אלא אם סלק דעתו שלא לשתות כלל דכ"ז שלא סלק השלחן בתוך הסעודה מקרי. הר"י ז"ל: 
+
+<b>והוא אומר על המוגמר. </b>מדקתני והוא משמע דבדאיכא דעדיף מיניה עסקינן ולפיכך הוצרך למיתני הוא לאשמעי' שאע"פ שהיה מה"ד שהגדול מברך תחלה בכאן אינו כן אלא אותו שנתנו לו מעלה שיברך על הפת מתחלה הוא יברך על המוגמר. גמ' עם פי' ה"ר יונה ז"ל. ואזיל הוא ז"ל לטעמיה ולפירושו שאכתוב בסמוך בס"ד. ומתני' מסייע ליה לרב דאמר כל הנוטל ידיו תחלה למים אחרונים הוא מזומן לבה"מ שמאחר שנתנו לו מעלה א' ליטול תחלה נתן לו ג"כ מעלת הברכה ונראה לע"ד דהכי הוי סייעתיה דרב דכמו שבמתני' קתני דבעבור שנתנו לו מעלת ברכה א' יתנו לו ג"כ מעלת ברכה אחרת. ה"נ לענין בהמ"ז אם נתנו לו מעלה ליטול ידיו למים אחרונים ראשונה יתנו לו ג"כ מעלה לברך בהמ"ז וה"נ אמרי' בפ' שלשה שאכלו (ברכות דף מ"ז) בוצע מברך בהמ"ז ואפי' מ"ד דאורח מברך היינו טעמא כדי שיברך לבעה"ב הא לאו הכי כגון שכולם בעלי הבית ודרים יחד מודה דבוצע מברך כך נלע"ד. ור"ע ז"ל פי' בו פי' הרמב"ם ז"ל וכ"נ קצת שפי' רש"י ז"ל וז"ל והוא אומר על המוגמר אותו שבירך על היין שלאחר המזון הוא מברך על המוגמר וכו' ע"כ. אבל בס' תוי"ט מצאתי שכתב דיש לתמוה על הבית יוסף וכו' ע"ש מ"מ לא קשה כ"כ אבית יוסף דמ"ל שהוא לא בא אלא למעט דלא ס"ל להרמב"ם ז"ל כדעת הגאוני ז"ל שפרשו דכשהביאו אותו באמצע סעודה מיירי וארישא קאי דקתני הסבו א' מברך לכולם ור"ל אותו שבירך המוציא הוא מברך על המוגמר ואע"פ שאין מביאין אלא לאחר סעודה כלומר אע"פ שאין דרך להביאו אלא לאחר שסיימו לאכול קודם שיברכו בהמ"ז ואם היו מביאין אותו באותה שעה היה אחר יכול לברך שסעודה אחרת נראית אפ"ה עכשיו שהביאו אותו באמצע הסעודה זה שהתחילו לתת לו כבוד בהתחלת הסעודה ובירך המוציא נתן לו כבוד ג"כ לכל שאר הדברים עד תשלום הסעודה והוא מברך על המוגמר ופוטר את האחרים. והכי משמע בירושל' בהדיא דגרסי' התם מה בין מוגמר ליין מוגמר כולהו מריחין יין א' הוא שטועם דאלמא משמע דבתוך הסעודה איירי ומש"ה בעי מה בין מוגמר ליין שביין שמביאים בתוך הסעודה כאו"א מברך לעצמו ובמוגמר א' פוטר לכולן. ומהדרינן מוגמר כולהו מריחין וכיון שנהנים ממנו כולם כאחד האחד מברך ופוטר את האחרים. אבל ביין כששותה האחד אין האחרים נהנים ולפיכך צריך שיברך כאו"א לעצמו. וה"פ דהאי ירוש' לדעת הגאונים ז"ל. מה בין מוגמר ליין שביין צריך לברך כאו"א מפני שהם אינם יכולים לענות אמן מפני הסכנה ובמוגמר אין אנו חוששין לסכנה בעת שיענה אמן. ומהדרינן מוגמר כולהו מריחין יין א' הוא שטועם כלו' המוגמר מיד שמביאין אותו מריחין אותו ונהנין ממנו ולפיכך אתד מברך ופוטר את כולם שאם היינו אומרים שיברך כאו"א היו שוהין הרבה אחר שהריחו אותו ונמצא שהיו נהנים מן העולם בלא ברכה ולפיכך יותר טוב שיברך האחד ויפטור לאחרים בשמיעה בלבד ואע"פ שלא יענו אמן משיהנה מן העוה"ז בלא ברכה שעה גדולה כ"כ אבל ביין אין לומר זה הטעם שהאחד בלבד טועם והאחרים אין להם הנאה ולפיכך (יש) [אין] לחוש אם שוהין הרבה וכיון שאינם יכולין לענות אמן כאו"א מברך לעצמו. ולפי סברת הגאונים ז"ל נמצא שאחר המזון ושאחר הסעודה פי' אחד להם שהכל ר"ל אחר סיום המאכל קודם בהמ"ז ואע"פ ששינה הלשון אין בכך כלום דמשום דמעיקרא איירי ביין שהוא מזון נקט לישנא שלאחר המזון. אבל בסוף שהמוגמר אינו מזון שינה הלשון ואמר לאחר הסעודה ונראין הדברים במוגמר שמביאין בתוך הסעודה מיירי דאי במוגמר שמביאין לאחר הסעודה אמאי קאמר והוא אומר על המוגמר הל"ל והוא אומר על היין אלא ודאי מפני שיש הפסק גדול בין ברכת המוציא ליין שלאחר הסעודה והיא כסעודה אחרת לפיכך אין מברך על היין וכי היכי שאינו מברך על היין הה"נ שאינו מברך על המוגמר כיון שכבר נגמרה הסעודה הלכך ע"כ כשאמר על המוגמר. על המוגמר שמביאין בתוך הסעודה קאמר עכ"ל הר"י ז"ל וגם הרש"ש ז"ל כתב שמצא בתשובת שאלה להרי"ף ז"ל שהשיב כפי' ר"ח ז"ל שהוא פי' הגאונים ז"ל. ותוספות ז"ל כתבו בקיצור וז"ל והוא אומר על המוגמר. וא"ת מ"ש דבמוגמר אפילו לא הסבו אחד מברך לכולם בירושל' פריך לה ומשני משום דבמוגמר כולם נהנים ביחד אבל אכילה ושתייה אינה באה אלא לזה אחר זה ע"כ. ובערוך ערך גמר נראה דגורס והוא אומר על המגמר אע"פ שאין מביאין את המגמר אלא וכו' בלתי וא"ו וה"ר יהוסף הגיה ס"א המיגמר: 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>הביאו לפניו כו'. </b>ה"ר יהוסף ז"ל הגיה הביאו לו והיה ראוי לדקדק מאי בתחלה דליסגי דליתני הביאו לו מליח ופת עמו כדאיתיה בקצת נוסחאות ואח"כ ראיתי שדקדק בזה בתוי"ט: 
+
+<b>זה הכלל כו'. </b>ראוי לדקדק זה הכלל לאתויי מאי דהא אין לך דבר חשוב מן הפת והא תנייה בהדיא שלפעמים שהוא טפל. וכ' בס' לבוש תכלת הא דמברכין על העיקר ופוטר את הטפלה היינו כשאוכלן ביחד וכן כשאוכל העיקר תחלה אבל אם אוכל הטפל תחלה כגון שרוצה לשתות ורוצה לאכול תחלה כדי שלא ישתה אליבא ריקניא או שאוכל גרעיני גודגדניות למתק השתייה מברך על האוכל תחלה אע"פ שהוא טפל לשתייה כי איך יתכן שיפטרנו העיקר אח"כ בברכתו למפרע והרי הוא נהנה כבר בלא ברכה וכשהוא מברך על האוכל תחלה אע"פ שהוא טפל מ"מ גורם לו טפלותו שאין מברכין עליו ברכתו הקבוע לאותו מאכל אלא שהכל. וכתב ע"ז הב"י וז"ל ונ"ל דלפי מה שאמר רבינו בסוף סי' ר"י בשם הרא"ש ז"ל דבשביל חסרון השיעור לא שייך בו ברכה אחרת ה"נ בשביל שבא למתק השתייה לא תשתנה ברכתו עכ"ל ול"נ דל"ד זה לחסרון השיעור דהתם אין כאן שום חיוב ברכה אלא שמפני חסרון השיעור לא שייך ברכה אחרת ע"ז קאמר הרא"ש ז"ל דבשביל חסרון השיעור לא שייך ברכה אחרת אלא לא יברך כלל אבל הכא דעכ"פ הוא צריך לברך אלא שמן הדין היה יכול לפטרו עם ברכת העיקר ורק מטעמא דאיך יהנה מן העולם בלא ברכה והוא כבר נתהנה קודם אכילת העיקר הדעת נותן שיברך עליו תחלה ולא משום עצמו אלא משום העיקר שרוצה לאכול אח"כ דהא אינו חפץ בו אלא בעיקר בהא אפילו הרא"ש מודה דמחמת טפלותו תשתנה ברכתו נ"ל עכ"ל ז"ל: 
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>אכל תאנים ענבים ורמונים. </b>פי' וה"ה לזיתים ותמרים דלאו כי רוכלא לינקוט וליזול. ואי גרסי' ענבים ברישא ניחא דסדורא דקרא נקיט ואזיל. אלא אפילו גרסי' תאנים ברישא כמו שהוא כתוב בקצת ספרים י"ל דלא זו אף זו קתני ולרבותא דר"ג. כלומר לא מבעיא תאנים דמידי דזיין הוא דמברך ג' ברכות אלא אפילו ענבים דלא זייני כ"כ כמו תאנים נמי מברך ג' ברכות והדר קתני רמון דלא מבעיא דלא זיין אלא אדרבא מעכל ואפ"ה ס"ל לר"ג דמברך עליו ג' ברכות כך נלע"ד. ובהכי נמי נראה דמיתרצא הא דלא קתני זיתים ותמרים דתמרים נמי דמו לתאנים דמיזן זייני וכיון דלא תני תמרים לא תני נמי זיתים. ומ"מ קשה דליתני אכל א' משבעת המינים מברך אחריהם ג' ברכות או ליתני כל שהוא משבעת המינים מברך אחריו ג' ברכות. ונלע"ד בדוחק שזה יתורץ בדקדוק א' שיש עוד לדקדק דאמאי קתני אכל לשון דיעבד דהו"ל למיתני האוכל תאנים וענבים ורמונים מברך אחריהן ג' ברכות אלא אפשר דר"ג מודה לחכמים דלכתחלה אין ראוי לאכול א' משאר ז' המינים שהן עץ אלא עם לחם מטעם שאמרו חכמים דארץ הפסיק הענין כמו שנכתוב בסמוך ויחיד ורבים הלכה כרבים וראוי להחמיר בלכתחלה אבל אם כבר בדיעבד אכל א' מפירות שבז' המינים יברך בהמ"ז שלימה ולזה הקפיד ר"ג על ר"ע בברייתא בפרקין (דף ל"ח) שנתן לו רשות לברך על הכותבות שהביאו לפניהם וקפץ ובירך ברכה מעין שלש חדא קפידא משום שהיה בדיעבד ועוד שהיה בפניו: 
+
+<b>דברי ר"ג. </b>דס"ל לר"ג דואכלת ושבעת כו' לשון ר"ע ז"ל. אמר המלקט ורבנן ס"ל ארץ אשר לא במסכנות הפסיק. כלומר כיון שמצינו שהפסיק בין קרא דארץ חטה ושעורה ובין קרא דואכלת ושבעת וברכת אינו חוזר לכל מ"ש בפסוק של ארץ חטה. אלא אחטה ושעורה ומתוך כך הזכיר ואכלת ושבעת גבי תאכל בה לחם ללמדנו שעל הלחם בלבד חייב לברך ברכת שלשה. ור"ג ס"ל דקרא דארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא בא אלא למעוטי כוסס את החטה ולפיכך אמר לחם לאשמעי' דדוקא בלחם או בדבר שהוא מזון מברך ברכת שלשה אבל כוסס את החטה אינו מברך עליו ברכת שלשה אלא מעין שלש. והכריח ה"ר יונה ז"ל דברכת מעין ג' אינה אלא מדרבנן ועוד הכריח דמדר"ג דאמר דכוסס את החטה אינו מברך ברכת שלשה אלא ברכת מעין שלש לרבנן דפליגי עליה נשמע דאינו מברך מעין ג' אלא בורא נפשות רבות. והכריחו תוס' ז"ל בפירקין (דף ל"ח) דלר"ג דס"ל דמזמנים על ז' המינים אי ס"ל דברכה טעונה כוס היכא שאינו שותה בקביעות רק מלא לוגמיו מודה ר"ג דמברך ברכה מעין ג' דאל"כ וכי ל"ל לר"ג ברכ' א' מעין ג' בשום מקו' ע"כ. וצ"ע דמאי קאמרי וכי ל"ל לר"ג וכו' הא אית ליה לעיל בסמוך גבי כוסס את החטה וגם במ"ש בסמוך גבי פת של אורז ודוחן. והתם בברייתא קתני ר"י משמו של ר"ג כל שהוא מז' המינים ולא מין דגן או מין דגן ולא עשאו פת ר"ג אומר ג' ברכות וחכ"א ברכה א' מעין ג' וכל שאינו לא מז' המינים ולא מין דגן כגון פת אורז ודוחן רג"א ברכה א' מעין ג' וחכ"א ולא כלום אלא בנ"ר: 
+
+<b>ברכה אחת מעין שלש. </b>מתוך פי' הרמב"ם ז"ל משמע דל"ג מעין ג' שפי' ומה שאמרו חכמים לברך אחר ז' המינים ברכה אחת צריך להיות בה מעין ג' ברכות ע"כ: 
+
+<b>והוא מזונו. </b>פי' שקבע סעודתו עליו אבל כשלא קבע אשכחן בברייתא בגמ' שאכל ר"ע כותבות ובירך אחריהם ברכה מעין ג'. מתוס' ז"ל ורמזתיה לעיל בסמוך. והתם בברייתא איהו גופיה התנצל לר"ג שהרשהו לברך דטעמא דבירך ברכה מעין ג' הוי משום דיחיד ורבים הלכה כרבים: 
+
+<b>השותה מים לצמאו. </b>למעוטי חנקתיה אומצא אפילו מברכה אחרונה דאי דוקא מברכה ראשונה כדעת רב פלטוי גאון ורב עמרם גאון ז"ל אמאי איצטריך למתנייה פשיטא הא אנוס הוא אלא ודאי הא אתא למעוטי אפילו מברכה אחרונה הרא"ש ז"ל. וכ' בטור א"ח סי' ר"ד ופי' ר"י דוקא ששותה מים לרפואה אינו מברך עליהם לפי שאינו נהנה מן המים אבל שאר משקים נהנה בשתייתן ובטעמן הלכך אם שותה אותם לרפוא' צריך לברך עליהם ע"כ וכ' שם ב"י שכ"כ התוס' וה"ר יונה והרא"ש והמרדכי ז"ל ע"כ. וכן פי' ג"כ ה"ר יהונתן ז"ל: 
+
+<b>בורא נפשות רבות. </b>דס"ל לר"ט שאינו מברך עליהם לבסוף כלום ולפיכך היה אומר שמברך עליהם בתחלה בנ"ר. רש"י ז"ל בפ"ק דעירובין וכ"פ ג"כ תוס' ז"ל וכ"פ ג"כ הר"י ז"ל אבל הרשב"א ז"ל בחדושיו דחה פי' זה וכתב בסוף דבריו אלא מסתברא דלא נשמע מדר"ט לברכה שבסוף ולא כלום דדלמא בין בתחלה בין בסוף אמיא הכי מברך כדאשכחן לעיל דבריך בריך רחמנא מאריה דהאי פיתא מהני בין בתחלה בין בסוף ומאן דלא ידע מברכא מברך הכין בין בתחלה בין בסוף ע"כ: הפי' שהביא ר"ע ז"ל על ברכת בנ"ר הוא פי' התוס' בעלה ל"ח ע"ב ובהרא"ש דף פ"ג ע"א וכ"נ מפירש"י הכא ובסוף הפרק והוא פי' ראשון שהביא הטור בסי' ר"ז. וכ' עוד שם ויש אומרים בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי ע"כ. ופי' ב"י כלומר ומלת וחסרונן דבוק עם על כל מה שבראת כלומר ברוך אתה ה' בנ"ר. ומה שחסר לנפשות הוא מוטל על הדברים שבראת וכו' עכ"ל ז"ל: 
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שלשה שאכלו. </b>הכריח ה"ר יונה ז"ל דמיירי כשקבעו עצמן ביחד מתחלה להמוציא ובא להשמיענו שכיון שהם ג' והסבו מתחלה לאכול בקביעותא חייבין לזמן וההכרח האחד הביא מדקתני סיפא והשמש שאכל כזית מצטרף ואמאי אצטריך למתני שהשמש מצטרף אלא ודאי בא להשמיענו שאע"פ ששאר בנ"א אינם מצטרפין אלא בישיבת קבע השמש מצטרף דכמו שקבע לאכול עמהם דיינינן ליה ע"כ. ופי' הר"ש שירלי"ו ז"ל דמשום דאחד מזמן לשנים שיברכו עמו קתני לזמן ולא קתני להזדמן ע"כ. ובתלמוד הרב בצלאל אשכנזי ז"ל מצאתי מוגה ברש"י ז"ל שלשה שאכלו שהסבו ודעתן לאכול זה עם זה ולהמתין לו עד שיאכל חייבין לזמן ולהכין איש לחבירו כלומר שכולן מזומנין ומכוונין לברכה אחת ולשון תלמוד הוא כן כדאמרי' במס' שבת מזמנין עובד כוכבים בשבת ואין מזמנין עובד כוכבים ביו"ט כשמתאספים בנ"א לדבר אחד קרי להו התלמוד זמון שמזמן א' מהם חביריו לבהמ"ז ואומר לכולן נברך וכו' ע"כ. ומפיק לה רב אסי בגמ' מקרא דכתיב גדלו לה' אתי דמשמע א' אומר לשנים ור' אבוה מפיק לה מקרא דכתיב כי שם ה' אקרא היחיד אומר לשנים הבו גודל לאלהינו: 
+
+<b>ומע"ש והקדש שנפדו. </b>כתב הר"ש שירילי"ו ז"ל התם בגמ' בבלית מפרש שנתן את הקרן ולא נתן את החומש וקמ"ל דאין החומש מעכב ע"כ. ובני בבל אזלי לטעמייהו דמפרשי ההיא פלוגתא דפ' הזהב דלעולם לכ"ע כו' כדאיתא התם אבל בני מערבא דגמ' ירושלמית סברי דבהכי פליגי דמ"ס מעכב ומ"ס לא מעכב. ור"י ס"ל בירושל' דמס' מע"ש דקיי"ל כמ"ד דחומש מעכב. ולדידהו טובא קמ"ל דאע"ג דמעכב הוי זימון. ע"כ: 
+
+<b>שאכל כזית. </b>הכא סתים לן כמאן דאית ליה בסמוך דלא בעינן כביצה: 
+
+<b>והכותי. </b>בירושל' פריך והדין כותי לאו ס' עובד כוכבים ס' ישראל הוא ותירץ ר' אבא דפלוגתא דרבי ורשב"ג היא דרבי אומר כותי כעובד כוכבים ורשב"ג אומר כותי כישראל לכ"ד ומתני' כרשב"ג. וכתב בתוי"ט דאע"ג דבקרא כתיב ויבא מלך אשור מבבל ומכותא כו' קראום בשם אומה הנזכרת ראשונה אחר בבל ע"כ. ואפשר עוד לומר שמה שהביא מכותא היו יותר מרובין משאר הארצות ונקראו ע"ש הרוב: 
+
+<b>אבל אכל טבל כו'. </b>פי' משום דאכילת טבל לאו שמה אכילה דהא לא חזיא אף לכהן אבל תרומה דלכה"פ חזיא לכהן האוכלה מצטרף כהן עם ישראל כיון שהכהן יכול לאכול חולין שאוכל הישראל: 
+
+<b>נטלה. </b>מצאתי שהר"מ די לונזאנו ז"ל נקד נטלה הטי"ת בשו"א בכ"מ שהוא מוזכר במשנה: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. וצרת הכסף דבר שיש בו צורה. מדלא כתיב ונתת הכסף בכיסך. והקדש שפדאו על גבי קרקע ולא פדאו בכסף כדכתיב ונתן הכסף וקם לו. וי"ס דכתיב ונתן כסף ערכך וגו': 
+
+<b>אין מזמנין. </b>עי' במ"ש בסוף פרק קמא דדמאי אי מברכין ברכת המזון או אין מברכין כמו שאין מזמנין ועי' ג"כ במתני' דבסמוך: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>נשים ועבדים כו'. </b>עבדים השנויים בכ"מ עם הנשים הם עבדים כנעניים. ומפני שראיתי מי שנסתפק בזה הוצרכתי לכותבו אע"פ שדבר פשוט הוא וברור כשמש וגם ידוע למתחילים. וגרסי' בגמ' אמר רב אסי קטן המוטל בעריסה מזמנין עליו והתנן נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם הוא דאמר כריב"ל דאריב"ל אע"פ שאמרו קטן המוטל בעריסה אין מזמנין עליו אבל עושין אותו סניף לעשרה וכי אמר רב אסי נמי לעשרה קאמר: 
+
+<b>עד כמה מזמנין. </b>ה"ה בהמ"ז בלא זימון אלא רבותא אשמעי' דאפילו על כזית מזמנין. תוס' ז"ל וכן ברמב"ם רפ"א דהלכות ברכות וכן דעת כל הפוסקים וכן בשבלי הלקט סי' מ' עד כמה מזמנין פי' עד כמה יאכל ויברכו עליה בהמ"ז ויזמנו עליה עד כזית ע"כ עוד כתב שם ובעל יראים כתב נ"ל דכזית לר"מ וכביצה לר"י שבועת גרון דאורייתא נינהו והאוכל כזית וכביצה מוציא אחרים שאכלו כדי שביעת כרס י"ח. וז"ל רש"י ז"ל עד כמה מזמנין כמה יאכל עמהם ויתחייב עמהם בזימון ונ"מ להוציאם י"ח אם יתנו לו הכוס לברך ע"כ. ובגמ' רמי דר"מ אדר"מ ודר"י אדר"י ושם בפסחים ס"פ אלו עוברין כתבתיו תדרשנו משם: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בשלשה אומר נברך. </b>ס"א בשלשה אומרים נברך בשלשה והוא אומרים וכו' וכן בכולה מתניתין. גם ברוב סכ"י נמצא להח' הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל בשלשה והוא אומרים ברוך הוא וכו' בעשרה והוא אומרים ברוך הוא וכו' במאה והוא אומרים ברוך הוא וכו' באלף והוא אומרים ברוך הוא וכו' ברבוא והוא אומרים ברוך הוא וכו': 
+
+<b>אומר ברכו. </b>בגמ' אמרי' דאע"פ שהוא רשאי לומר כשהן ד' ברכו אעפ"כ נברך עדיף לי' כדי שלא יוציא עצמו מן הכלל. ותנינא לה במתני' דבסמוך ששה נחלקים אי אמרת בשלמא נברך עדיף מש"ה נחלקין אא"א ברכו עדיף אמאי ששה נחלקין אם ירצו הא מעיקרא הוו יכולין לומר ברכו והשתא תו לא אמרי אלא לאו ש"מ דמתני' דקתני הכא בשלשה והוא אומר ברכו אף ברכו קאמר. ש"מ. וגרסי' תו בגמ' מברכותיו של אדם ניכר אם ת"ח הוא אם לאו ובטובו ה"ז ת"ח ומטובו ה"ז בור. ובטובו חיינו ה"ז ת"ח ובטובו חיים ה"ז בור. נברך שאכלנו משלו ה"ז ת"ח למי שאכלנו משלו ה"ז בור: 
+
+<b>אחד עשרה. </b>ואחד עשר רבוא גרסי' דרבוא לשון נקבה כדכתיב משתים עשרה רבוא: 
+
+<b>ברבוא אומר. </b>נברך לה' אלהינו אלהי ישראל יושב הכרובים על המזון שאכלנו ברבוא וכו' כצ"ל: 
+
+<b>על המזון שאכלנו. </b>ולא קתני על המזון שאכלנו משלו ומפרש בגמ' דדוקא בעשרה הוא דיכול לומר הכי דכיון דאדכר שם שמים שאמר אלהינו מוכחא מלתא אבל בתלתא דלא אדכר שם שמים נברך שאכלנו משלו ה"ז ת"ח על המזון שאכלנו ה"ז בור דמתחזי כמאן דמברך לי' למזון והדין הוא פסק ההלכה דבעשרה אם רצה לומר נברך אלהינו על המזון שאכלנו אומר. ומשמע דזה שאנו נוהגין לומר בין בזמון שלשה בין בזמון עשרה נברך שאכלנו משלו ואין אנו אומרים נברך שאכלנו ובטובו חיינו אלא אחר שאמרוהו העונים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו חוזר ואומר גם הוא ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו נלע"ד שאם ירצה המברך לומר מתחלה ג"כ ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו הרשות בידו והראיה מדתנן כענין שהוא מברך כך עונין אחריו ובהא משמע דאפילו ר"ע מודה דע"כ ל"פ אלא אי מוסיף למאה לאלף ולרבוא אבל מלות על המזון שאכלנו דקאמר ריה"ג קאי ג"כ אשלשה ואעשרה דמודה בהו ר"ע אלא דבשלשה צריך שיאמר ג"כ מלת משלו ובעשרה א"צ מהטעם שכתבנו אבל מלות ובטובו חיינו בין ריה"ג בין ר"ע מודים שנאמרים שהם במקום מלות על המזון שאכלנו הנזכרים במשנה לענין עשרה. כנלע"ד. וכן מצאתי אח"כ בס' לבוש התכלת שם סימן קצ"ב שכתב בין בברכת זימון של ג' בין בברכת זימון של עשרה אומר נברך שאכלנו משלו ובטובו חיינו והם עונים ואומרים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו והוא חוזר ואומר ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו ב"ה וב"ש בא"י אמ"ה וכו' ע"כ: 
+
+<b>בביהכ"נ. </b>שהעולה לס"ת משהגיעו לעשרה אין חלוק בין רבים למועטים הכא נמי. והתוס' ז"ל כתבו משמע דריה"ג מודה בביהכ"נ מדקאמר מה מצינו וכו' כלומר שאתה מודה לי כו' דודאי לא חלקו בין עשרה למאה בתפלה דאלו נכנסין ואלו יוצאין ולאו אדעתא דש"ץ כו'. ומשמע דמה מצינו בביהכ"נ דקאמר ר"ע קאי בין אברכו דס"ת בין אברכו דבברכות ק"ש דשחרית ודערבית. וכתב בס' תוי"ט שהטעם שבבהמ"ז תקנו נברך אלהינו ובברכת התורה ה' משום כי המזון הדין נותן לכלכל את ברואיו כו' ע"ש. וקרא דכתיב נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו הוי תיובתיה. ועוד הקשה עליו החכם הר"א ארחא נר"ו מקרא דכתיב וברכת את ה' אלהיך ולא כתיב וברכת את אלהיך ועוד קשה במ"ש והרי לא עשה כן לכל גוי כו' דאדרבא הם הם שלא רצו לקבל התורה וכדדרשו ז"ל אקרא דכתיב וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן אלא שמאחר שלא רצו לקבלה בתחלה כתיב בהו לא עשה כן לכל גוי וכדדרשו רז"ל. ולע"ד נראה לומר דגבי ברכת המזון נכון תקנו לומר בשם אלהות כלומר אע"פ שאכלנו ח"ו לא שמננו ובעטנו אלא אלהותו ומורא שכינתו על ראשינו אבל גבי בה"ת מסתמא במורא הוא קורא ואם כן אף על פי שיאמר בשם ההויה לא נפיק מיניה חורבא. ועוד שראוי להזכיר שם רחמים כלומר אפילו אם ח"ו נחטא לפניו לעבור על מה שאנו מוציאים מפינו ממה שאנו קוראים בתורתו אפ"ה ה' הטוב יכפר בעד כנלע"ד. ובירושל' קרי ר"י לר"ע חכמים: 
+
+<b>המבורך. </b>דהשתא מכיון שהוא אומר המבורך אף הוא אינו מוציא עצמו מן הכלל. ונהגו עלמא כר' ישמעאל אע"ג דהלכה כר"ע דר"ע מודה לר"י דכי אמר המבורך טפי עדיף אלא שאין צריך: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>אינם רשאין ליחלק. </b>בגמ' פריך מאי קמ"ל תנינא חדא זימנא וכו' (כמ"ש בתוי"ט) וגם בירושלמי בריש פרקין פריך ומשני ע"ש והובא בב"י סי' קצ"ג. וז"ל תוס' ז"ל בר"פ הכא את אמר אין רשאין ליחלק דמשמע אם גמרו אכילתם יחד אינם רשאין ליחלק אבל האחד רשאי לגמור סעודתו ולברך קודם חבירו והכא את אמר חייבין לזמן משמע דחובת זימון עליהם ואין רשאין לגמור סעודתם זה בלא זה ומשני שמואל כאן בתחלה כאן בסוף איזהו בתחלה ואיזהו בסוף פליגי בה תרי אמוראי חד אמר נתנו דעתם לאכול זהו בתחלה אכלו כזית זהו בסוף וחד אמר אכלו כזית זהו בתחלה גמרו אכילתן זהו בסוף וה"פ נתנו דעתם לאכול כלומר שהתחילו מתחלה לאכול ביחד זהו בתחלה אז ודאי חובת זימון עליהם אכלו כזית זהו בסוף כלומר אם האחד התחיל קודם חבירו בכזית אז ודאי אם גמרו סעודתם יחד חייבין לזמן אבל רשאין לגמור זה בלא זה ולברך ע"כ ועי' בה"ר יונה ז"ל: 
+
+<b>ששה נחלקים. </b>ומיהו בכ"מ דאמרי' רשאין ליחלק עדיף טפי לזמן משום דברוב עם הדרת מלך כ"כ בס' לבוש תכלת סי' קצ"ג: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>שתי חבורות </b>וכו'. גמרא תני אם יש שמש ביניהם שמש מצרפן לזימון וכתבו תוס' ז"ל וה"ה בשני בתים ושני בנ"א עומדין ומשמשין מזו לזו מצרפן והכי איתא בירושל' ובלבד שישמעו בהמ"ז מפי המברך והאי דנקט במתני' בית א' משום חידוש דסיפא דאפילו בבית א' אם לאו אין מזמנין וכן בבית חתנים כשאוכלים בחופה בשני בתים ושני בנ"א משמשין מזו לזו מצטרפין ובלבד שישמעו בהמ"ז מפי המברך עכ"ל ז"ל וגם בתשובת הרשב"א ז"ל סי' צ"ו כתב ולא תימא דוקא בבית ממש דבית א' היינו בירה א' וכמו שאמרו דקרו לבית בירה ולבירה בית וכן מבית לבית האמור בפסחים ע"כ בקיצור: 
+
+<b>עד שיתן לתוכו מים כו'. </b>פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל לדעתו דר"א טעמו כשהוא חי לא חשיב פגימה דלאו יין מקרי ולרבנן חשיב פגימה. ע"כ: 
+
+<b>וחכ"א מברכין. </b>ומודים חכמים לר"א בכוס של בהמ"ז שאין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים דבעינן מצוה מן המובחר ואיתא בתוס' פרק המוכר פירות (בבא בתרא דף צ"ז) והתם אשתמיטתיה להרשב"ם ז"ל האי ומודים חכמים לר"א אהיכא איתמר. ובברייתא פליגי נמי דר"א אומר נוטלין לידים מן היין בזמן שהוא חי דהוי כמי פירות דשם מים עליו וחכמים אומרים אפילו כשהוא חי אין נוטלין ממנו לידים. וברש"י בל' שני גרסא אחרת בשם ה"ג איפכא דלרבי אליעזר כשהוא מזוג נוטלין ממנו לידים וחכמים אומרים אפילו כשהוא מזוג אין נוטלין ממנו לידים אע"ג דרובו מים משום הפסד אוכלין: 
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אלו דברים. </b>פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל וקשה דמשמע אלו ותו לא ולקמן בירושל' בפרקין קתני בברייתא פלוגתא דשמן ערב ויין דלסוף הסעודה דלב"ש מברך על שמן ערב תחלה ולב"ה מברך על היין תחלה ולא תני לה במתני'. וי"ל דבכלל דקתני במתני' בה"א מברך על היין היא דטעמא הוא משום דיין תדיר וטעמא דב"ה נמי התם האי נמי הוא. אבל קשה דתנן לעיל פ' כיצד מברכין בש"א אף לא פטר מעשה קדרה ולא קתני לה הכא וי"ל דה"ק משום דתנינן לעיל פ' כיצד מברכין פלוגתא דב"ש וב"ה גבי סעודה בההיא דמעשה קדרה תני השתא הכא ואלו הדברים כולם אשר נחלקו בסעודה ומוסיף על הראשונים הוא ובתר דמסיק מילי דבהמ"ז תני להו. ואכתי קשה דתניא בגמ' דילן פ' כיצד מברכין הביאו לפניו שמן והדס בש"א מברך על השמן ואח"כ מברך על ההדס ובה"א מברך על ההדס ואח"כ מברך על השמן וטעמא דב"ש דשמן עדיף דזכינו לריחו ולסיכתו משא"כ בהדס. וטעמא דב"ה דריח השמן הוא משום עירוב ופטום הבשמים שנתנו בו כגון משחא כבישא וכ"פ רש"י ז"ל והדס ריחיה בעיניה הלכך הדס עדיף. והא לא תנינן לה וי"ל דס"ל לתנא דמתני' כר"ג דתניא התם דנטה דעתו בתר דעת ב"ש וכב"ש קיי"ל ועוד דר"ג מב"ה קאתי וס"ל כב"ש וה"ל חזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>בש"א כו'. </b>בגמ' רמי דב"ש אדב"ש דקאמרי בברייתא הנכנס לביתו במו"ש מברך על היין וכו' ואח"כ אומר הבדלה אלמא דברכת היין עדיפא. ותרצו שאני עיולי יומא מאפוקי יומא עיולי יומא כמה דמקדמי' לי' עדיף טפי אפוקי יומא כמה דמאחרינן לי' עדיף טפי. והדר רמי דב"ש אדב"ש מסיפא דהאי ברייתא אמתני' דסוף פרקין כתבתיו שם: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>נוטלין לידים. </b>נלע"ד דמדלא קתני נוטלין הידים ר"ל נוטלין מים לרחוץ הידים. וגם זה נראה הכרח טוב למ"ש התוי"ט: 
+
+<b>ואח"כ מוזגין את הכוס. </b>מאי כוס כוס של קידוש היום. ובפי' הר"ש שיריל"ו ז"ל מצאתי כתוב נוטלין לידים ואח"כ מוזגין את הכוס ביין הבא לפני המזון מיירי כדאמרי' בפ' כיצד מברכין (ברכות דף מ"ג) הסבו והביאו להם מים אע"פ שכל או"א כבר נטל ידו א' חוזר ונוטל שתי ידיו בא להם יין א' מברך ע"י כולם. א"נ בשבת ויו"ט דמביאין יין לפני המזון וקאמר בש"א נוטלין לידים ואח"כ שותין אותו הכוס ואוכלין סעודתן בההיא נטילה. ובה"א מוזגין את הכוס ושותין אותו ואח"כ נוטלין לידים. ע"כ. ורובו מפי' רש"י ז"ל בגמ': 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. ויחזרו המשקין ויטמאו אחורי הכוס. אמר המלקט כן פי' ג"כ בסוף פ' בתרא דזבים ולא כן פי' בפ"ק דשבת וכמש"ש בס"פ בתרא דזבים ועי' בהקדמת הרמב"ם ז"ל לסדר טהרות ובתוס' חגיגה דף י"ח: 
+
+עוד שם וסברי ב"ש אסור להשתמש בכוס שאחוריו טמאים. אמר המלקט ולמאי דחיישי ב"ה מחמת אחוריו לאו חששא היא דהא אסור להשתמש בו וב"ה סברי מותר להשתמש בו הלכך לחששא דידן איכא למיחש אבל לחששא דידכו ליכא למיחש דלא אכפת לן אם יטמאו אחוריו דהא מותר להשתמש בו. ועוד אומר בגמ' טעם לב"ה דמש"ה מוזגין את הכוס תחלה דבעינן תיכף לנטילה סעודה ואם אתה אומר שיטול ידיו ויקדש קודם שיאכל לא הויא סמוך לסעודה: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בש"א מקנח כו'. </b>הכי מוכח בגמ' דגרסי' ברישא בבא דמקנח וכן בפי' ה"ר יהונתן ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל פי' בבא דמכבדין ברישא וכן בירושלמי וכן מצא הח' ה"ר יהוסף ז"ל בכל ספרי כ"י וכ' ונ"ל שהטעם שסמכו שתי הנטילות זו בזו ע"כ. ורב אלפס והרא"ש ז"ל השמיטו האי בבא דמקנח. ובגמ' בפי' רש"י ז"ל ואע"פ שידיו מקבלין טומאה להיות שניות מן הכסת אם היא ראשונה או שנייה לטומאה ונמצא שאוכל בלא נטילה הוא יזהר שלא יגעו ידיו בכסת ע"כ בשינוי לשון להבנת הענין כפי הנלע"ד וא"כ מ"ש בפי' ר"ע ז"ל שמא יהיה הכסת ראשון לטומאה לאו דוקא ראשון וכן בפי' הרמב"ם ז"ל הלשון סתום וז"ל ובש"א שמא תהיה הכסת טמאה ונטמאו המשקין אשר במפה וכו' ואע"ג דגם בשלחן נקט טמא סתם התם מוכרח הוא דמיירי בשלחן שני כדמוקי לי' בגמ'. אח"כ מצאתי שגם הח' ה"ר יהוסף ז"ל הגיה בפי' ר"ע ז"ל שני. ובירוש' מוקי לה בשלחן של שיש ושל פרקים שאינו מקבל טומאה ועי' במ"ש בעדיות פ"ד סי' י'. ומצאתי שכתב הח' ה"ר מנחם דילונזאנו ז"ל וז"ל ול"נ טעמא דב"ה דאמרי על הכסת משום דאם יניחנה על השלחן יתטמאו ידים ואוכלין ידים כשמקנח בה ואוכלין שעל השלחן ואם יניחנה על הכסת לא יתטמאו אלא ידים הלכך אמרי ב"ה על הכסת דמוטב שיתטמאו ידים בלבד ולא שיתטמאו ידים ואוכלין. ואע"פ שדברי הר"ע ז"ל הם פשט דברי הגמ' לכאורה והטעם שכתבתי אני לא הוזכר בגמ' אפ"ה נ"ל להכריח כדברי מן הגמ' דגרסי' התם הכי קאמרי להו ב"ה לב"ש וכי תימרו מ"ש גבי אוכלין דחיישינן ומ"ש גבי ידים דלא חיישי' אפ"ה הא עדיפא דאין נט"י לחולין מה"ת וכתב רש"י ז"ל הא עדיפא לחוש שמא יארע מקרה שישתמשו בשלחן שהוא שני לטומאה ולא יניחנה ע"ג השלחן שלא תטמא את האוכלין מחמת המשקין שבה מלחוש שלא תטמא מחמת כסת ותחזור ותטמא את הידים עכ"ל נראה דה"פ הקושיא אמרו ב"ה לב"ש וכי תאמרו לי מה ראית שבחרת להתיר שיניחנה על הכסת ואע"פ שיתטמאו הידים ואסרת שיניחנה על השלחן כדי לחוש שלא יתטמאו אוכלין ולמה לא עשית להיפך לבחור להתיר שיניחנה על השלחן ואע"פ שיתטמאו אוכלין כדי לאסור שיניחנה על הכסת כדי לחוש שלא יתטמאו ידים. וזו קושיא של שטות שכשיניחנה על השלחן אינו נמלט מטומאת הידים. ור"ע ז"ל כתב במילתא דב"ש וז"ל אבל בשלחן ליכא למגזר הכי שאסור להשתמש בשלחן שני. משמע דלמאן דסבר דמותר להשתמש בשלחן שני איכא למיגזר משום ידים וזה ברור. לפיכך נלע"ד לומר דפי' הקושיא כך הוא אמרו ב"ה לב"ש וכי תאמרו לן לדידכו דסבריתו מותר להשתמש בשלחן שני דאיכא למיחש משום ידים ואוכלין מ"ש גבי אוכלין וכו' פי' דלא אדכרתון במלתייכו אלא גזרה שמא יטמאו משקין וכו' ויחזרו ויטמאו האוכלין והוה לכו לאדכורי נמי ידים ולמימר הכי גזרה שמא כו' ויטמאו ידים ואוכלין. ומשני אפ"ה הא עדיפא כלומר אע"ג דבודאי תרוייהו קא מיטמאין ידים ואוכלין אפ"ה איסור טומאת אוכלין עדיפא ואנן איסורא דעדיף טפי קא משמע לן וה"ה אידך אלא דכיון דאין נט"י לחולין מה"ת אנן נמי לא אדכרינן ליה. ואלת"ה מאי אפ"ה דקאמרי ב"ה אלא ודאי כדפי'. מנחם דילונזאנו. עכ"ל ז"ל: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בש"א מכבדין כו'. </b>פי' רש"י מכבדין את הבית מקום שאכלו שם אם הסבו ע"ג קרקע מכבדין את הקרקע או אם הסבו ע"ג שלחן מכבדין את השלחן ואח"כ נוטלין מים אחרונים לידים ע"כ. וכתבו התוס' ז"ל בפ"ק דסוכה (דף ג') דבסדר רב עמרם פסק בששה מקומות הלכה כב"ש וד' מינייהו תנן להו במתני' חדא הא. ואידך בסוף פרקין מי שאכל ושכח ולא ברך בש"א יחזור כו' ואידך דסוכה צריכה שתהא מחזקת ראשו ורובו ושלחנו דבפ"ב דמס' סוכה (ואע"ג דקיי"ל דלית הלכתא כשיטה ובפ"ק דסוכה אמר אביי רבי ור' יאשיה וכו' כמ"ש ברפ"ק דסוכה שאני הכא דאשכחן לרב הונא דקאמר הלכה צריכה שתהא מחזקת וכו' כדעת ב"ש. ולא תזוז מנה) ואידך בספ"ד דעדיות סדין בציצית ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין. ואידך תרי איתנהו במנחות פרק התכלת (מנחות דף מ') כמה חוטין הוא נותן בש"א ד' ובה"א ג' וכמה תהא משולשלת בש"א ד' ובה"א ג' ע"כ. ובגמ' דר' אושעיא מפיך בהך בבא דב"ש לדב"ה ודב"ה לדב"ש וקבע בהא נמי הלכה כב"ה: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. דפירורין שאין בהן כזית מותר לאבדן ביד. אמר המלקט. ומ"מ קשה לעניות כדמוכח בפ' כל הבשר: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בש"א נר כו'. </b>ויש לשאול האיך יכול לומר שמברך ואח"כ מבדיל דמשמע שמותר לאכול קודם הבדלה ובהדיא אמרי' אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיבדיל. וי"ל דמ"ש אסור לאדם שיטעום כו' זהו כשי"ל יין לשתי כוסות להבדלה ולבהמ"ז. שמאחר שיכול לברך בהמ"ז על הכוס ביין הנשאר לו. טוב הוא שיבדיל קודם האכילה. וכי אמרי' הכא שאוכל קודם הבדלה מיירי במי שא"ל אלא כוס א' בלבד ואם יבדיל עליו לא יהי' לו יין לברך בהמ"ז. ומתוך כך התירו לו שיאכל בלא הבדלה כדי שיברך בהמ"ז על היין. ה"ר יונה ז"ל. ובירושל' מפרש ונותן טעם למה הקדימו בין ב"ש ובין ב"ה נר קודם הכל מפני שהיו עניים ורוב הלילות היו בלא נר ועתה נשאר מעט שמן ממה שטרח לשבת ואולי תכבה מיד אם יאמר הבדלה תחלה ולא יוכל לברך בורא מאורי האש לכך הקדימוה ששאר הבדלה יכול לומר בלא נר. והרמב"ם ז"ל כתב ומה שהיצרך לכלול המזון עם ההבדלה. כדי ללמדך מתוך דבריו האיך יהיה הסדר אם התחיל לאכול בשבת ולא השלים עד מו"ש ועוד שהוא כלל בראש הדברים שבין בית שמאי ובית הלל בסעודה לפיכך לא זכר מחלקותם בהבדלה עד שכלל הסעודה עם ההבדלה עכ"ל ז"ל. וה"ר יונה ז"ל דחה מאן דמפרש מתני' במי שאכל בשבת וחשכה לו. ואיכא מרבוותא שנדחקו לפרש האי מזון דמתני' בברכת המוציא ושמיעא להו מהאי מתניתין דמבדילינן אריפתא וקא מוקמי לה למתני' במו"ש ליו"ט דכיון דבעי למימר קידושא אריפתא משלשל לה להבדלה אבתרה והאריך הרי"ף ז"ל לדחות פי' זה ע"ש. ובגמ' אמרי' זו דברי ר"מ אבל רי"א לא נחלקו כו'. וכתב תוס' ז"ל בפ' ע"פ (דף ק"ג) דאיכא למימר דר"י (דס"ל הלכה כסתם משנה וס"ל כב"ה אליבא דר"י) היה שונה אותה בלשון יחיד והיה שונה בה דברי ר"מ בהדיא. ור"ע ז"ל הרכיב מעט סתם מתני' אליבא דר"י כי היכי דתיקום אליבא דהלכתא. והירושל' חולק על התלמוד שלנו דהתם פסקו הלכה לדעת ב"ה דנר תחלה דהתם קתני בברייתא לדר"י הכי על מה נחלקו על הנר ועל הבשמים שבש"א בשמים ואח"כ מאור ובה"א מאור ואח"כ בשמים וקיי"ל כתלמודא דידן: 
+
+<b>שברא מאור האש. </b>גרסי' המ"ם בנקוד שו"א. ובירושל' בעי על דעתהון דב"ש מי נימא נמי אשר ברא פרי הגפן ומשני יין מתחדש בכל שנה ושנה האש אינו מתחדש בכל שנה. ובגמ' אמר רב יוסף דבברא ובורא נמי כ"ע ל"פ דלשעבר משמע דהא כתיב יוצר אור ובורא חשך יוצר הרים ובורא רוח בורא השמים ונוטיהם. כי פליגי במאור ומאורי בלבד וכדפי' ר"ע ז"ל: 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>אין מברכין כו'. </b>כתב בבית יוסף סי' רצ"ז כתב בא"ח בשם הרשב"א ז"ל כל שבירך על א' מאותם ששנינו במשנתינו שאין מברכין אפילו בדיעבד לא יצא וצריך לחזור ולברך. ע"כ: 
+
+<b>של גוים. </b>כתב רד"ק ז"ל בשרש גוי ורבותינו ז"ל הרגילו בלשונם לקרא לאיש אחר שאינו מישראל גוי. והיה ההרגל הזה אצלם לפי שכל איש שהיו רוצין לזכור שאינו מישראל רק מגוי אחר. ולא נברר אצלם מאיזה גוי הוא אם אדומי או ישמעאלי או משאר האומות. לפיכך היו אומרים גוי כלומר שהוא מגוי אחר שאינו מישראל ע"כ: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. והא דתנן בסיפא וכו'. אמר המלקט. ובירוש' משני תפתר בעבודת כוכבים של ישראל. ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל ואשמעי' דאע"ג דפקר ואין מאמין בה אלא להטעותם אין מברכין עליו: 
+
+<b>של מתים. </b>ובירושל' הדא דתימא כשנתונין למעלה ממטתו של מת אבל נתונין למטה מברכין שאני אומר לכבוד החיים הן עשויין: 
+
+<b>עד שיאותו לאורו. </b>ע"ז סמכו העולם להסתכל בצפרניים בשעה שמברכין להראות שכבר יכול ליהנות ולהכיר בין מטבע למטבע כדמפרש בגמ'. ומה שנוהגין להסתכל בצפרנים יותר משאר הדברים מפני שהן בגופו ומזומנין אליו יותר. וי"א מפני שגדלים והגדול הוא סימן ברכה נהגו להסתכל בהן לסימן טוב בהכנסת השבוע. ה"ר יונה ז"ל. ובירושל' ר' זעירא סמיך הא דבעינן יאותו לאורו אקרא דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב ואח"כ ויבדל אלהים פי' וירא היינו רמז ליאותו לאורו ויבדל היינו אח"כ ברכה עליו. ואיכא דמפרש התם דיאותו לאו דוקא דאפילו טרקלין עשר על עשר מברכין ומאי עד שיאותו שיהא אורו ראוי ליהנות בו העומדים סמוך לו ואז מברכין עליו אפילו הרחוקים ממנו ובלבד שיראוהו. ומבואר יותר בבבלי וכמו שפי' ר"ע ז"ל: 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>מי שאכל כו'. </b>רשב"ם ז"ל פי' בפ' ע"פ דף ק"א דבכל ז' המינים הטעונים ברכה מעין ג' מיירי. ותוס' ז"ל חלקו שם עליו. וכתבו דפת דוקא ושמא נמי כל מיני מזונות שיש בהן מה' מינין הוו בכלל דברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומן ע"כ: 
+
+<b>בְמקום שנזכר. </b>גרסי' הבי"ת בשו"א: 
+
+<b>עד שיתעכל המזון שבמעיו. </b>יש גורסי' במעיו בלא שי"ן וכ"ה בהרא"ש ז"ל. ויש מי שפי' בירושל' דכ"ז שהוא צמא מחמת אותה סעודה נקרא שעדיין לא נתעכל והיא דעת ר"ל בגמ' בבלית באכילה מרובה אבל באכילה מועטת כדי להלך ד' מילין. ור"י אמר שם בירושל' וגם בבבלי דכ"ז שאינו רעב מחמת אותה אכילה נקרא שעדיין לא נתעכל. ופי' ה"ר יונה ז"ל אבל משעה שהתחיל להיות רעב אע"פ שלא נתעכל עדיין לגמרי כיון שמתחיל להתעכל כמו שנתעכל לגמרי דיינינן ליה ואינו מברך עליו אח"כ. ע"כ. עוד בירושל' חד אמורא מפרש טעמא דב"ש אלו שכח שם כיס אבנים טובות ומרגליות שמא לא היה חוזר ונוטל כיסו אף הכא יחזור למקומו ויברך וחד אמורא אמר טעמא דב"ה אלו פועל עושה בראש הדקל או בתוך הבור שמא מטריחין עליו שיחזור למקומו ויברך אלא יברך במקום שנזכר אף כאן יברך במקום שנזכר. ובבבלי תניא א"ל ב"ה לב"ש לדבריכם מי שאכל בראש הבירה ושכח וירד ולא בירך יחזור לראש הבירה ויברך א"ל ב"ש לב"ה לדבריכם מי ששכח ארנקי בראש הבירה לא יעלה ויטלנה. לכבוד עצמו הוא עולה לכבוד שמים לא כ"ש. הנהו תרי תלמידי חד עביד בשוגג כב"ש ואשכח ארנקי דדהבא וחד עביד במזיד כב"ה ואכליה אריא. דהא אפילו ב"ה מודו דבמזיד יחזור למקומו ויברך דהא שכח תנן ולא תימא דנקט שכח להודיעך כחו דב"ש. וגם רבה בב"ח נעשה לו נס ואשכח יונה דדהבא בעבור שחזר בשוגג כדעת ב"ש. וכתב הר"ן בפ' ע"פ דהא דתנן מי שאכל ושכח ולא בירך יחזור למקומו ויברך ה"מ בשוכח אבל לכתחלה קודם שיעקור ממקומו צריך לברך. ע"כ: 
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>בא להם יין לאחר המזון. </b>ובתוך המזון לא בא להם וכשגמרו סעודתן בא להם לפני בהמ"ז. רש"י ז"ל: 
+
+<b>בש"א כו'. </b>תמהתי שמצאתי בפי' הר"ש שירילי"ו ז"ל בא להם יין בתוך המזון ובימות החול מברך על היין תחלה מפרש בירושל' דמיירי דמזון שאכלו הוא בן ברכה קטנה כגון שאכל ירק מבושל והוא מזונן או קטנית והוא מזונן דברכה אחרונה של מזונן הוא בנ"ר. וחיישי ב"ש דלמא שתי מקמי דבריך בפה"ג ואותו כוס לבהמ"ז הוא דטעונה כוס ומש"ה מברך ברישא בפה"ג עכ"ל ז"ל ולא ידענא מאי קאמר ולא מנא לו ז"ל שהירושלמי מפרש כך. ובגמ' פריך דהכא שמעי' להו לב"ש דס"ל דברכה אינה טעונה כוס ולעיל משמע דס"ל איפכא דתנן בש"א נר ומזון ובשמים והבדלה דאם איתא דס"ל אינה טעונה כוס למה לא היה מבדיל על אותו כוס שי"ל ואח"כ יברך בהמ"ז בלא כוס. אלא ודאי משמע דברכה טעונה כוס ומתוך כך יסדרם כולם על אותו כוס שי"ל ואשתכח דקשיא דידהו אדידהו. ועוד דבהדיא אר"י אליבא דב"ש ואם אין לו אלא כוס א' במוצ"ש מניחו לאחר המזון ומשלשלן כולן לאחריו ובעי בגמ' לאדחוקי ולשנויי מתני' בשינויי דחיקי עד דפריך ליה והתני ר' חייא בהדיא בש"א מברך על היין ושותהו ואח"כ מברך בהמ"ז פי' דבהמ"ז אינה טעונה כוס. ומסיק אלא תרי תנאי ואליבא דב"ש. וממילא שמעת דב"ש שאמרו הכא מברך על היין ואח"כ מברך על המזון ר"ל שהרשות בידו לברך על היין תחלה. והוו ב"ש לקולא. ובמ"ש בגמגום בסמוך בשם הרש"ש ז"ל הוו ב"ש לחומרא ושמא לזה כיון הירושל' שמצא הוא ז"ל: 
+
+<b>עונין אמן אחר ישראל המברך. </b>ואע"פ שלא שמע כל הברכה כיון ששמע שהזכיר את השם עונין אחריו אמן (הגה"ה. ובישראל נמי צריך שישמע הברכה כי היכי דלא ליהוי כאמן יתומה ואין לו לסמוך על הענין. ה"ר יהונתן ז"ל. ועי' במ"ש בסמוך בס"פ): 
+
+<b>אבל אין עונין אמן אחר הכותי המברך עד שישמע כל הברכה. </b>פי' כשאינו שומע אלא הזכרת ה' בלבד אין לו לענות אמן דשמא כוונתו לעבודת כוכבים אבל כששומע כל הברכה עונה אחריו אמן דמוכחא מלתא שאין כוונתו לעבודת כוכבים כיון שאומר הברכה. וי"א דדוקא על הכותי עונין אמן כששומע כל הברכה אבל אחר העובד כוכבים אין עונין אמן כלל דודאי אינו מתכוין אלא לעבודת כוכבי'. ועכשיו שכבר גזרו על הכותים ועשאום עובדי כוכבים גמורים אפילו ישמע כל הברכה מפיו אינו עונה אחריו אמן. ונראה למורי הרב דאפי' אחר העובד כוכבים עונין אמן כיון ששמע כל הברכה מפיו שמאחר שאנו שומעין שמברך על הדבר לשם אע"פ שהוא אינו יודע מהו השם שהוא חושב שהעבודת כוכבים הוא הבורא אפ"ה כיון שכוונתו לשם ואנו שומעין כל הברכה מפיו עונין אמן אחריו. והכותי בזה"ז כמו העובד כוכבים דינו ועונין אחריו אמן כששומע כל הברכה מפיו וראיה מן הירוש' וכו' וגם מלשון הברייתא דתני' אחר הכל עונין אמן חוץ מתינוקת של בית רבן הואיל ולהתלמד הן עשויין הרי דלא מיעט אלא תינוקות שאין כוונתם לשם כלל. ע"כ. וי"מ דבעובד כוכבים עונה אמן אע"פ שלא שמע כל הברכה ושכן מוכח בירוש' מפני שאין כוונתו לעבודת כוכבים. מהרא"ש ומה"ר יונה ז"ל: 
+
+<b>עד שישמע כל הברכה. </b>כתב הר"מ ז"ל יש מי שיקרא ישמע והענין אחד שהכוונה כו'. אמר המלקט ושמא כי הגרסא האחרת היא מה שתפס ר"ע ז"ל באומרו אלא אם כן שמע כל הברכה וכו'. ובבבלי ובירושל' פריך הא אחר ישראל עונין אמן אף על פי שלא שמע והתניא ענה ולא שמע לא יצא דהוי אמן יתומה. ומשני מתני' כשלא אכל כזית שלא נתחייב בברכה וכ"ש אי לא אכל כלל דלא הוי אמן יתומה אלא כי נתחייב לברך: 
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הרואה מקום כו'. </b>בגמ' בברייתא יליף ר"י דבעינן לברוכי אנוסא מקרא דכתיב ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל וגו': 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. ובנו ובן בנו חייבין לברך ברוך כו'. פסק ההלכה בס' ש"ע סי' רי"ח דכל יוצאי יריכו חייבין לברך שעשה נס לאבי במקום הזה כמ"ש הרשב"א ז"ל ובעל הטורים בשם יש מפרשים. ור"ע ז"ל נקט כדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל: 
+
+<b>ברוך שעקר עבודת כוכבים מארצנו. </b>מצאתי שהר"מ דילונזאנו ז"ל כתב מקום שנעקרה עבודה אומר ברוך שעקר עבודה מארצנו ומחק בקום עשה מלת זרה. ובירו' מתני' כשנעקרה עבודת כוכבים מכל מקומות א"י אבל כשנעקרה ממקום א' אומר ברוך שעקר עבודת כוכבי' מן המקום הזה. תוס' ז"ל וכך היא הנוסחא בהדי' בירו'. אמנם הרא"ש ז"ל נראה דלא הוה גריס בירו' רק הכי וז"ל ירו' כשנעקרה עבודת כוכבי' ממקומה בא"י אבל אם נעקרה ממקום אחר אומר ברוך שעקר עבודת כוכבים מן המקום הזה. וכ"ה בטור שם. וזה נראה ג"כ מ"ש ה"ר יונה ז"ל ואם רואה אותו בחו"ל צריך שיאמר ברוך שעקר עבודת כוכבי' מן המקום הזה. ואומר בשתיהן כשם שעקר מן המקום הזה כך תעקור מכל המקומות והשב לב עובדיהם לעבדך ע"כ ועי' בב"י סי' רכ"ד: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>על הזיקין וכו'. </b>פי' הר"ש שירלי"ו ז"ל זיקין מלשון זיקוקין דנור דהיינו כמו שבט של אור רץ ברקיע וכאשר הולך ורץ נבלע ע"כ. וראיתי שכ' ה"ר יהוסף ז"ל ס"א ועל הרוחות ועל הרעמים וס"א על הזיקין ועל הרעמים ועל הזוועות ועל הרוחות ועל הברקים. ע"כ:  
+<b>ועל הזועות. </b>הרמב"ם ז"ל פי' זוועות קול שאון נשמע באויר כקול ריחים סובבים לאטם. וה"ר יונה ז"ל פי' זוועות רוחות חזקים שעושה בשעת הגשמים ומה שחזר ושנה על הרוחות מיירי שלא בשעת הגשמים שפעמים אפי' שלא בשעת הגשמים מנשב רוח גדול וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים והיינו ששנה זוועות אצל ברקים ורעמים מפני שהוא בשעת הגשמים כמו הברקים והרעמים ע"כ. ומצאתי ג"כ שפי' הר"ש ן' תבון ז"ל זוועות שם לברק העצום שקוראים הלועזות לנפי"ש ע"כ. אכן לשון הגמ' הוא כן מאי זוועות אמר רב קטינא גוהה ופירש"י ז"ל בלשונם קורין רעידת הארץ גוהה ע"כ ומפרש בגמ' דבשעה שהקב"ה זוכר את בניו ששרויין בצער בין או"ה מוריד שתי דמעות לים הגדול וקולם נשמע מסוף העולם ועד סופו והיינו גוהה:  
+<b>ועל הרוחות. </b>ירוש' מתני' כשבאין בזעם אבל כשבאין בנחת אומר ברוך עושה בראשית:  
+<b>על הנהרות. </b>לאו על כל הנהרות איירי אלא ד' הנהרות דכתיבי בקרא כמו חדקל ופרת. תוס' ז"ל:  
+<b>אומר ברוך עושה בראשית. </b>גרסי' ול"ג עושה מעשה בראשית וכ"ה ג"כ ברמב"ם הל' ברכות פ"י גם בספרים המוגהים:  
+<b>רי"א כו'. </b>ולית הלכתא כותיה ולפרקים הוא דברי ר"י. מהרמב"ם ז"ל אבל ברמב"ם שם סי' ט"ו פסק כר"י משמע דס"ל דר"י לפרש אתא וכמ"ש שם ג"כ מהר"י קארו ז"ל ושם בספר שבצובא כתוב העושה את הים הגדול וע"ש ג"כ בב"י סי' רכ"ח שכ' שם בשם תשובת הרא"ש ז"ל [*הגה"ה הילך תשובת הרא"ש מועתקת כולה ממקומה סי' ד' דכלל ד' וז"ל וששאלת על הים הגדול שאומר במשנה שמברכין עליו ברוך שעשה את הים הגדול הוא ים אוקיינוס והים הגדול שלנו שעוברים בו לא"י ולמצרים יראה שהוא ים אוקיינוס דוקא אע"פ שבלשון הפסוק נקראת ים שלנו הגדול כי הוא גבול מערבי של א"י וידוע הוא כי הוא ים שלנו כי א"י אינה יושבת על ים אוקיינוס מ"מ הכא משמע שהוא ים אוקיינוס מדקתני רישא ועל הימים ועל הנהרות והדר תנא רי"א הרואה את הים הגדול אומר ברוך שעשה את הים הגדול מדהזכיר ברישא ימים סתם ופי' ר"י ים הגדול משמע דבים אוקיינוס מיירי ול"פ את"ק דת"ק איירי בשאר כל הימים דכמה ימים גדולים ישנן בעולם ואתא ר"י למימר דים הגדול י"ל ברכה בפ"ע ות"ק מודה בהא דאי ר"י הוה פליג את"ק ונאמר דת"ק כולל כל הימים וים אוקיינוס בכלל א"כ הוי הלכה כסתמא דרבים ולא ראיתי בפוסקים שפסקו דאין הל' כר"י וגם הרמב"ם ז"ל כ' דעל ים הגדול מברך שעשה את הים הגדול הלכך נראה דדוקא בים אוקיינוס מיירי. עכ"ל ז"ל. ומה שכתבתי בפנים בקיצור כך היה נראה לכאורה וכן נראה ג"כ בש"ע שם סי' רכ"ח אכן מי שיעמיק בלשון השאלה יוכל להבחין שהשאלה היא אם הוא ים אוקיינוס וג"כ ים הגדול שעוברין בו לא"י ולמצרים והשיב שאינו אלא דוקא ים אוקיינוס כך נראה לע"ד וכן הסכימו כמה ת"ח ה' ישמרם אע"פ שלשון השאלה דחוק שאין שם לא מלת אם ולא מלת וגם הים הגדול וכו' מ"מ האמת יורה דרכו וה' יאיר עינינו בכל תורתו. אכי"ר:] שים הגדול הוא ים אוקיינוס והוא הים שעוברין בו לא"י ולמצרים ע"כ וה"ר יונה ז"ל כ' דהא דתנן ים הגדול למעוטי ימים קטנים שהם כמו שלולית שנפרדין מן הים הגדול שאינו מברך עליהם ברכה זו ע"כ:  
+<b>בזמן שרואה אותו. </b>יש גורסי' אימתי בזמן שהוא רואהו ס"א שרואהו וכן מצאתיו בכל הספרים הרי"א ז"ל וכ' עוד ונ"ל דקאי על הרואה מקום דלעי' בראש הפרק וצ"ע. ע"כ:  
+בפי' ר"ע ז"ל. לשון המתחיל על הגשמים וכו' שהורדת לנו וכו'. אמר המלקט וחותם בה בא"י אל רוב ההודאות ומלת רוב ח"ו אינה למעט כל ההודאות אלא לשון רבוי והוא תואר כמו מרוב אונים. מוגיוודו בלע"ז. אבל בהרי"ף ז"ל כתוב כאן וחתים בה ברוך רוב ההודאות ואל ההודאות ושם נתן טעם ה"ר יונה ז"ל למה הוצרכו שניהם משום דס"ל להרי"ף ז"ל דמלת רוב היא כפשטה לשון רוב ומיעוט:  
+<b>ועל בשורות טובות. </b>בירושלמי וגם בבראשית רבה סוף פרשת וירא מה ראו לסמוך בשורות טובות לגשמים ר' ברכיה בש"ר לוי ע"ש מים קרים על נפש עיפה ושמועה טובה מארץ מרחק מה שמועה טובה ברוך הטוב והמטיב אף מים קרים ברוך הטוב והמטיב:  
+<b>ועל שמועות רעות כו'. </b>אית דגרסי ועל בשורות רעות שהכל נקרא בשורה בין לטוב בין להפך וכדכתיב ויען המבשר ויאמר נס ישראל לפני פלשתים וגם מגפה גדולה היתה בעם וגם שני בניך מתו חפני ופנחס וארון האלהים נלקחה:  
+[*) בגוי הכת"י לא נמצא כאן שום סימן ורק לקמן בסמוך אצל מברך על הרעה רשום סי' ג' ולא העיר על שנוי הגירסאות בזה כדרכו. אף שלכאורה גירסתו נכונה וצ"ע שלא מצאתי מי שיגרוס כן:] [ג]  
+בפי' ר"ע ז"ל. לשון המתחיל בנה בית חדש וקנה כלים חדשים בין י"ל כיו"ב בין אין לו. אמר המלקט כותיה דר"י ודלא כר"מ ופסק הרי"ף ז"ל כר' יוחנן וכלישנא בתרא דבגמרא דבין קנה כיו"ב בין לא קנה כיו"ב ובין י"ל כיו"ב ובין אין לו צריך לברך. וראיתי מי שפי' דהא דקתני וקנה כלים חדשים ר"ל דוקא דברים או בגדים הנלבשים אבל כגון מרבדים או יורות וקדרות וצלוחיות וכוסות וקערות וקיתוניות וכיו"ב אין לברך עליהם בל"ס ע"כ ומפני שלא מצאתי בפוסקים ולא בשום מקום עד עתה מי שדבר בזה הוכרחתי להודיע ולגלות ולחוות דעתי וסברתי אף אני דנלע"ד בבירור ובלי שום ספק דהכל שוה דכל כלי שהוא חדש אצלו ושמח בו כדעת הרא"ש ז"ל שהביא בס' ש"ע סי' רכ"ג בסתם או תכשיט או כלים שמשתמש בהן בבית כגון אותן שזכרתי ודומיהן לכה"פ של כלי מתכת על הכל חייב לברך עליהן בודאי הגמור ואין כאן משום ספק ברכות להקל וכדתנן כלים חדשים סתמא ואע"ג דבפ' אע"פ בכתובות תנן המשרה את אשתו ע"י שליש דנותן לה כלים של חמשים זוז משנה לשנה והתם ודאי הוי דוקא בגדים עכ"ז לא אריא דהתם כדאיתיה והכא כדאיתיה כך נלע"ד ומשמע מל' המשנה דקתני מברך שהחיינו דחובה הוא לברך וכן מוכח מל' הברייתא דפליגי בה ר"מ ור"י דנקטי במילתייהו לשון צריך תרווייהו בין ר"מ בין ר"י דהכי תניא בברייתא בגמרא בנה בית חדש וא"ל כיו"ב קנה כלים חדשים וא"ל כיו"ב צריך לברך י"ל כיו"ב א"צ לברך דברי ר"מ רי"א בין כך ובין כך צריך לברך ע"כ וכן משמע ג"כ מלשון האמוראים רב הונא ור' יוחנן וכדכתיבנא אלא שצריך שייך למיתני במילי דרבנן וחייב שייך במילי דאורייתא וכדמוכח בפ' הערל (יבמות ד' ע"ב) וכמו שפי' שם נמוקי יוסף אבל ראיתי שהביא מהרי"ק ז"ל בטור א"ח סוף סי' רכ"ג דברי התוס' בשם הגאון ז"ל וז"ל ודאמרי' בפ' הרואה דמברך על כלים חדשים לא סמכינן עלה דהא וכו' וגם שם הביא ד' הרשב"א ז"ל שבתשובה סי' רמ"ה דבסוף דבריו ז"ל כתוב ולפי טעם זה כל אותם שבפ' הרואה כקנה כלים חדשים ונפלה לו ירושה מאביו וכל אותם הנזכרים שם דלאו מזמן לזמן קאתו אלא במקום הנאה בלבד י"ל דלאו בחובה אמרום אלא ברשות ע"כ ול' הברייתא דחוק לדברי הרשב"א ז"ל אבל לדברי הגאון אינו דחוק שהוא לא כתב אלא דלא סמכי' עלה דמסקי' בפ' בכל מערבין דבעי' מידי דאתי מזמן לזמן ע"כ פי' דס"ל דכל שאינו בא מזמן לזמן כמועדות אין מברכין שהחיינו בחובה. דא"ל דס"ל לגאון ז"ל דאפי' ברשות אין מברכין דא"כ אפי' כמסקנא דבכל מערבין לא אתיא דלא הוי בית חדש וקנה כלים חדשים דתנן להו במתניתין וברייתא אפי' כקרא חדתא. אבל הרמב"ם ז"ל שם רפ"י סתם דבריו דבין בהני דתנן הכא בפרקין דמברך עליהם שהחיינו ובין ברואה את חבירו לאחר ל' יום ובין ברואה פרי המתחדש משנה לשנה בכולהו נקט חד לישנא מברך שהחיינו וכן הטור סתם דבריו דבכולהו נקט נמי מברך שהחיינו בית חדש בסי' רכ"ג ורואה חבירו ורואה פרי חדש ריש סי' רכ"ה משמע דסבירא ליה דכולהו רשות דאי אפשר לומר דסבירא ליה דכולהו חובה דהא מוכח בפרק בכל מערבין דברכת שהחיינו לפרי חדש רשות דמצוה היא לבד ולא חובה. וא"כ קשה לרב בעל תה"ד ז"ל שהביא מהרי"ק ז"ל שם סי' רכ"ה בשמו שכתב שמי שאכל ענבים חדשים ובירך עליהם שהחיינו כשישתה אח"כ תירוש צריך לברך שנית וכן וכו' דמשמע דחובה היא מדנקט לשון צריך וכמו שמבואר בפי' רש"י ז"ל בפרק היה קורא (ברכות דף ט"ו) דכל צריך לכתחלה משמע ע"כ. ובשלטי הגבורים כתב שם ס"פ בכל מערבין דאף על גב דמלשון התלמוד משמע דאין שום עונש למי שלא בירך שהחיינו על פרי חדש צ"ע אם הוא רשות אם לאו ואי רשות הוא כפטור ע"כ. ומיהו אע"ג דרשות דמצוה היא ולא חובה נלע"ד דגם על ורד חדש מברך שהחיינו בראייתו [*הגה"ה בתשובת הרשב"א ז"ל סימן רנ"א השיב דמשעת הראיה מברך שהחיינו שהרי אינו מברך בזה אלא על שהגיע לאותו זמן ולא מפני שהוא שלו כבונה בית [חדש] וקנה כלים [חדשים] וכן מצאתיה מפורש בתו' ע"כ ובתשובה שקודם לזו כ' דאינו מברך שהחיינו על הבוסר אלא כשהבשילו האשכולות ענבים ע"כ. וכן הייתי רגיל לנהוג אני ההדיוט:] או בהריחו לפי מה שנהגו העול' שלא לברך שהחיינו אלא בשעת אכילתו של הפרי מן הטעם שכתב הרא"ש ז"ל ס"פ בכל מערבין וז"ל ונהגו העולם לקבוע הברכה של שהחיינו לפרי חדש בשעה שאוכל המין החדש כמו שהחיינו דעשיית לולב וסוכה שקובעים בשעת קדוש היום. כך נלע"ד ולסברא זו שמעתי. שהסכימו כמה מחכמי הדור יצ"ו וכן השיב לי ג"כ בתשובת שאלה החכם הרשום בדורו כמהר"ר יעקב אבולעפייא זלה"ה:  
+
+Mishnah 3
+
+<b>מברך על הרעה כו'. </b>ראיתי הגירסא במשנה בין בגמרא בין בפירש"י ז"ל בין ברב אלפס ז"ל מברך על הרעה מעין על הטובה ועל הטובה מעין על הרעה וכן מצא ה"ר יהוסף ז"ל בכל הספרים: 
+
+<b>היתה אשתו מעוברת כו'. </b>היינו דוקא לאחר מ' יום אבל בתוך מ' יום מפ' בגמרא דמהני רחמי אם הזריעו שניהם בב"א. והרב אלי' המזרחי ז"ל בפי' לרש"י ז"ל בפ' ויצא כתב דרב הונא בש"ר יוסי דאמר בתנחומא דאפי' עד שתשב אשה על המשבר יתפלל אדם שתלד אשתו זכר ולא הוי תפלת שוא לפי שאינו קשה לפני השם לעשות הנקבה זכר ואת הזכר נקבה וכ"ה מפורש ע"י ירמיהו וכן אתה מוצא בלאה. ודאי דפליג אמתני' וברייתא אשכח ודרש כוותיה. ע"כ: 
+
+<b>היה בא בדרך כו'. </b>שאם הדליקה בביתו לא תסתלק אלא הי"ל לומר אם היא בתוך ביתי הצל את בני ביתי שלא ישרפו בתוכה. או שהי"ל לבטוח בה' שלא נפלה בתוך ביתו. ה"ר יהונתן ז"ל: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ונותן הודאה כו'. </b>הם דברי בן עזאי כדמוכח מפי' הרמב"ם ור"ע ז"ל: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>כשם שהוא מברך על הטובה. </b>ולא קתני כשם שהוא חייב לברך על הטובה. לומר שחייב אדם לקבל הרעה בשמחה ובטוב לבב ויכבוש כעסו וייטיב לבו כשיברך ברוך דיין האמת כמו שיעשה בשעה שמברך ברוך הטוב והמטיב. כן פי' ודקדק ה"ר דוד ויטאל נ"ע על פי' סוגיית הגמ' ומבואר הוא בפי' הרמב"ם ז"ל. ומ"מ עיין בגמ' וז"ל מאי כשם שמברך על הטובה אילימא כשם שמברך על הטובה הטוב והמטיב מברך על הרעה הטוב והמטיב והתנן על בשורות טובות אומר הטוב והמטיב ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת אמר רבא לא נצרכה אלא לקבולינהו בשמחה. ע"כ. ויש מדקדקין לגרוס על הטובות ומפ' שרוצה תנא להשמיענו על רעה א' שמברך בשמחה ובטוב לבב כשם שהוא מברך בשמחה ובטוב לבב על טובות הרבה: 
+
+<b>שנא' ואהבת כו'. </b>בגמ' יליף לה ר' אחא משום ר' לוי מקרא דכתיב חסד ומשפט אשירה אם חסד אשירה ואם משפט אשירה. וה"נ מייתי בגמ' קראי אחריני להאי דרשא: 
+
+<b>בשני יצריך. </b>מ"כ בשם הרב המקובל האלהי כמה"ר יצחק אשכנזי ז"ל כי ב' בא"ת ב"ש היא ש' וכן עולה יצר בגימט' ש' וזהו בכל לבבך בשני יצריך ביצה"ט וביצה"ר. ע"כ: 
+
+<b>ביצ"ט וביצר רע. </b>ר"ל להשיב אל לבו אהבת האל ולהאמין בו ואפי' בשעת העברה והכעס והאף שכ"ז הוא יצה"ר כמ"ש בכל דרכיך דעהו ואפי' בדבר עבירה. הרמב"ם ז"ל. וז"ל ה"ר יונה ז"ל ביצ"ט וביצ"ר עבודת יצה"ט היא עשיית המצות ועבודת יצה"ר היא שיכבוש יצרו הרע המתגבר עליו וזו היא העבודה שלו מה שאדם יכול לעבוד לבורא ביצה"ר עוד נוכל לומר שיצה"ט היא מדת הרחמנות וכיו"ב ויצה"ר נברא לאכזריות וכשהאדם אינו מרחם. על הרשעים והוא אכזרי עליהם נמצא שהוא עושה מצוה גדולה ועבודת ה' עם יצה"ר. עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>אפי' הוא נוטל את נפשך. </b>כתב הרב משה אלשיך ז"ל בפ' ואתחנן דף רס"ז וז"ל והנה באמרו בכל נפשך אמרו רז"ל אפי' הוא נוטל את נפשך והנה יותר היה צודק יאמרו אפי' נוטלים את נפשך ויחזור אל המעבירים את ישראל על דתם באמרם עבור ואל תהרג או תהרג. אך ע"פ דרכם המתיקו בפיהם נועם שיח לשון למודים להשכיל להטיב את אשר יבקשו נפשו ליהרג ואל יעבור כי לא ישית לבו שהם נוטלים את נפשו כי אדרבה הוא ית' נוטל את נפשו להעלותה גם עלה על כל כבוד חופה כנודע מגדולת המקדשים את ה' באופן כי הן הוא משוש דרכו ואז טוב לו וע"כ ישמח ויגיל וישיש בשמחה עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>בכל ממונך. </b>גרסי' בברייתא בגמ' תניא ר"א אומר אם נא' בכל נפשך למה נא' בכל מאדך. ואם נאמ' בכל מאדך למה נא' בכל נפשך. אלא אם יש לך אדם שחביב עליו גופו יותר מממונו לכך נא' בכל נפשך. ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו יותר מגופו לכך נא' בכל מאדך. ר"ע אומר בכל נפשך אפי' נוטל את נפשך. ונלע"ד דר"א ס"ל שלעולם כל העולם ודאי חביבא להו גופם יותר מממונם אמנם הוקשה לו אמאי שינה קרא למכתב הכא ובכל מאדך ולא כתיב ממונך או הונך או חילך כדכתיב בכמה קראי אלא להכי כתיב מאדך ל' מאד מאד כלו' אפי' אדם פרטי שי"ל נכסים מרובים במאד מאד ובפרט אם טרח עליהם וסיכן עצמו בימים ובדרכים דבההוא בלבד משכחת שממונו חביב עליו יותר מגופו בפרט כשלוקחין כל רבוי ממונו מידו אעפ"כ קא' קרא דגם בכגון ההוא גברא יהי ממונו בזוי בעיניו לגבי עבודת ואהבת ה' אלהיו. והיינו דקתני אם יש לך אדם כלו' שבדוחק ימצא מי שממונו חביב עליו יותר מגופו ואגב ההיא בבא נקט נמי ברישא אם יש לך אדם וכו' והיינו נמי טעמא דבמתני' דריש ד"א בכל מאדך בכל מדה ומדה מדלא כתיב הונך או חילך כדכתבינן. ועוד נלע"ד דר"ע דקא' בכל נפשך אפי' הוא נוטל את נפשך ה"פ אפי' בשעה שהם הורגים אותו ונוטלים את נפשו גם באותה שעה יאהב את בוראו ויקבל עליו עול מ"ש ולקרא ק"ש וכעובדא דר"ע גופיה דאיתא הכא בגמ'. דאלת"ה א"כ ר"ע היינו ר"א. וסתמא דמתני' כר"ע. א"נ אפי' כר"א אתיא אלא דנקט לישנא קלילא: 
+
+<b>שהוא מודד לך בכל הוי מודה לו </b>וכו' כצ"ל: 
+
+<b>לא יקל אדם את ראשו כו'. </b>מפ' בפ"ק דיבמות דנפקא לן מדכתיב ומקדשי תיראו. ומפ' התם אין לי אלא בזמן שבהמ"ק קיים בזמן שאין בהמ"ק קיים מניין ת"ל את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו מה שמירה האמורה בשבת לעולם אף מורא האמורה במקדש לעולם. ונראה דמפני שיראת המקום מצויה ברוב בנ"א שמפני יראת העונש הם עובדין למקום ב"ה לפיכך הקדים להזכיר אהבת המקום שהיא מעלה יתירה לעבדו מאהבה והדר תנא לעבדו מיראה ג"כ שהוא דבר הניכר לעינים אע"ג דמלתא דשכיחא נמי היא. ועוד דרישא מיירי במילי דברכות שהוא עיקר דיני המסכתא: ה"ג 
+
+<b>מפני שהוא מכוון וכו': ורקיקה מקל וחומר. </b>ממנעל דכתיב ביה של נעלך מעל רגליך ור"י בר' יהודה אומר אינו צריך ה"ה אומר כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק. והלא דברים ק"ו ומה שק שאינו מאוס לפני ב"ו כך רקיקה שהיא מאוסה לפני ממ"ה לא כ"ש. ובגמ' א"ר יוחנן דהא דקתני מתני' לא יקל כו' לא אמרו אלא מן הצופה ולפנים וברואה ובמקום שאין גדר מפסיק ובזמן שהשכינה שורה. ובברייתא ס"ל לר"י דבזמן שבהמ"ק קיים אסור להפנות בכ"מ ביהודה מזרח ומערב אלא צפון ודרום אבל בזמן שאין בהמ"ק קיים מותר: 
+
+<b>כל חותְמי הברכות. </b>בנקודת שוא תחת התי"ו גרסי' לה דקאי אשלוחי צבור כמו שאכתוב. ואי הוה קאי אחתימת הברכות הו"ל למתני כל חתימות הברכות או לכה"פ ליתני בכל חותָמי. כך נלע"ד. ובירושל' וגם בנוסחת ספרי כ"י אין שם מלת אומרים ולזו הנוסחא שייך שפיר לגרוס חותָמי התי"ו קמוצה או חותם כמו שהוא בקצת נוסחאות. וז"ל ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל כל חותמי ברכות שבמקדש. כל כהנים שלוחי צבור שבמקדש. וקרי להו חותמי משום ששאר הברכה העם היו אומרים אותה. אבל סיום הברכה היו מניחין לשלוחי צבור המקריבין הקרבן לאמרם דהם לא היה להם מילוי לב להזכיר שם המלך הגדול הגבור והנורא. עכ"ל ז"ל. ופירש"י ז"ל מפרש בתוספתא שתקנו מן העולם ועד העולם להודיע שאין העוה"ז לפני העוה"ב כלום אלא כפרוזדור לפני הטרקלין כלו' הנהיגו ברכותיו בעוה"ז כדי להיות רגילין לעולם שכולו ארוך. ע"כ: 
+
+<b>ואומר אל תבוז כו'. </b>אינו על מה שהקדים כו' (כמובא בתי"ט) רמב"ם ז"ל. אמנם כפי' שפי' ר"ע ז"ל מוכח בגמרא. וראיתי שכ' הח' הר"ר מלכיאל אשכנזי ז"ל וז"ל נ"ל דר' נתן הוא סיום הראיה של זה הפסוק כי ר"נ פי' אותו שמותר להפר ד"ת משום עת לעשות ש"מ שמותר לשאול בשלום חבירו בשם אבל מהפסוק בלא ר"נ לא יש ראיה כי הפסוק משמע עת הוא לעשות משום שהפרו תורתך ע"כ מייתי מר' נתן שהיה דורש הפסוק מסיפיה לרישיה. ע"כ. וז"ל הר"ש שירלי"ו ז"ל ובעל הערוך ז"ל כתב אמרו רבנן התקינו שיהא אדם שואל בשלום חבירו בשם ואם אתה רואה שארך הזמן ונמשך הגלות אל תאמר שזו התקנה לא היתה אלא בזמן הראשונים ובימות מלכותן ועכשיו אנו נבזים ושפלים ואין אנו חייבין בתקנה זו. ת"ש אל תבוז כי זקנה אמך ואומר עת לעשות לה' הפרו תורתך פי' דקאי אתקנה דלעי' שהתקינו שיהיו אומרין מן העולם ועד העולם כלו' מן העוה"ז ועד העוה"ב דבשביל כבוד המקום הפרו התיקון שהי' מקודם והוסיפו ועד העולם. ע"כ. ר"ל דאע"ג דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין ותקנה ראשונה נביאים הראשונים הוא דתקון והיכי אתו עזרא וסייעתו לבטלה. ומשני משום צורך השעה דכבוד המקום בטלוה והיינו כדמפרש ר"נ הפרו תורתך עת לעשות לה' כדמפרש רבא בגמ' מסיפיה לרישיה מדריש הפרו תורתך עת לעשות לה'. ופירש"י ז"ל הפרו תורתך עושי רצונך כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב בבמה בשעת איסור הבמות משום דעת לעשות סייג וגדר בישראל לשמו של הקב"ה. וה"נ הכא. עכ"ל ז"ל: ובירושלמי אל תבוז כי זקנה אמך א"ר ב"ר בון אם נתיישנו ד"ת בפיך אל תבזה עליהן פי' אמך היינו תורה: 
+
+<b>ר' נתן אומר כו'. </b>ירושלמי ר' חלקיה בש"ר סימון העושה תורתו עתים ה"ז מפר ברית. מ"ט הפרו תורתך עת לעשות לה': 
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishnah Bikkurim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishnah Bikkurim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..4dbe1c5632d6770c867b78d137ccafd7c4c985af
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishnah Bikkurim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt	
@@ -0,0 +1,397 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishnah Bikkurim
+מלאכת שלמה על משנה ביכורים
+Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
+
+מלאכת שלמה על משנה ביכורים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>וקורין. </b>הכא תני קורין וגבי מעשר שני קתני כיצד מתודין משום דודוי מעשר בכל לשון היא אבל גבי בכורים בלשון הקדש דבפ' אלו נאמרין תנן מקרא בכורים בלשון הקדש ווידוי מעשר בכל לשון והתם יליף לה מקראי: 
+
+<b>ואילו שאינם מביאין. </b>הכא מפרש למאי דסליק מיני' כי ההיא דבמה מדליקין ובמה טומנין וזימנין מפ' למאי דפתח בי' ומסיק בריש נדרים דזימנין דתני הכי וזימנין דתני הכי וליכא קפידא: 
+
+<b>והבריך לתוך של יחיד. </b>מפ' בירושלמי שלא מדעתו של חברו וכן המבריך מתוך של יחיד או מתוך של רבים לתוך שלו מפ' בירושלמי שאינו מביא לא מזה ולא מזה שהזקנה חיה מן הילדה והילדה מן הזקנה. הר"ש שירילי"ו ז"ל: 
+
+<b>ר' יהודה אומר בזה מביא. </b>ירושלמי ר' יהודה כר' אליעזר וכו' והקשה הר"ש ז"ל הא דאמר עולא בס"פ לא יחפור אילן הסמוך למצר בתוך ט"ז אמה גזלן הוא ואינו מביא ממנו בכורים אמאי הא ברשות נוטע בתוך שלו ואפי' לרבנן יביא אע"ג דנמשכת יניקתו עד ט"ז אמה ע"כ. והגי' ה"ר יהוסף ז"ל בכולה מתני' בתוך בבי"ת במקום לתוך בלמ"ד גם מחק מלת וכן דבמתני': 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>בכורי אדמתך. </b>קרא יתירא הוא דהול"ל ראשית בכוריך: 
+
+<b>האריסין והחכורות. </b>וכולי' בסוף פירקי' תנן דפליג ר' יהודה אמתני'. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל דע שיש ד' חלוקות אריס לשעה שאינו רגיל ואינו אומן ובהא כ"ע מודו דאינו מביא ואריס וחכור שרגיל ואומן פלוגתא דאמוראי ומסיק דבהא נמי מודה ר' יהודה דאינו מביא כיון דמצי מסלק לי' ובהא מיירי מתני' דהכא. ובאריס לעולם דלא מצי מסלק לי' פליגי ר' יהודה ורבנן בסוף פירקי' דלר' יהודה מביא וקורא ורבנן פליגי עלי' אבל אריס דבתי אבות איכא מ"ד דאפי' אהא פליגי רבנן ע"כ: 
+
+<b>והגזלן. </b>בירושלמי מפ' אי מיירי אפי' ביאוש: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>אין מביאין בכורים אלא משבעת המינים. </b>בירושלמי יליף לה בג"ש ואיתה נמי בר"פ כל קרבנות ברייתא רבן גמליאל בר רבי אומר נאמר כאן ארץ ונאמר להלן ארץ חטה ושעורה מה ארץ שנאמר להלן בשבעת המינים הכתוב מדבר אף ארץ שנאמר כאן בשבעת המינים הכתוב מדבר: 
+
+<b>מתמרים שבהרים וכו'. </b>אע"פ שהן מז' המינים ומתני' לכתחלה הוא דלא יביאם ובדיעבד שהביאם פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש ר' יוחנן פסיל להו אפי' דיעבד דכתיב מראשית ולא כל ראשית והכי ס"ל נמי לעולא ולריש לקיש לא אתי קרא אלא לאפסולינהו לכתחלה והכי ס"ל נמי לרב אחא בר אבא: 
+
+<b>ולא מפירות שבעמקים. </b>ירושלמי תניא רשב"ג אומר אין מביאין תמרים אלא מיריחו ואין קורין אלא על הכותבות הגסות ר"ש בן אלעזר אומר רמוני עמקים מביאין וקורין: 
+
+<b>ולא מזיתי שמן שאינו מן המובחר.</b> דכתיב זית שמן זית אגורי פירש רבי חנינא שכל הזיתים גשמים יורדין עליהם והן פולטין את שמנן וזה הגשמים יורדין עליו והוא אוגר שמנו לתוכו. ונלע"ד דהא דלא קתני סתם ולא מזיתים שאינם מן המובחר משום דלישנא דקרא נקט א"נ הא אתא לאשמועי' דאע"ג דכבר הם עושין שמן יותר מחבריהם כדמשמע מלישנא דקרא דכתיב זית שמן אעפ"כ בעינן דלהוו זית אגורי דהיינו מן המובחר דלהכי דק קרא למיכתב זית שמן. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל ברוב הספרים גרסי' ולא מזיתי שמן שאינו מן המחובר ונ"ל לפ' זו הגירסא דה"ק אין מביאין אלא מזיתי שמן שבמחובר ולא מאותן שבתלוש כי אומר בירושלמי זית אגורי ששמנו אגור בתוכו ומקשה וכל הזיתים מאבדין שמנן ומשני כל הזיתים הגשמים באים עליהן והן פולטין את שמנן וכו' א"כ אגורי יש בו שמן במחובר אבל שאר זית אין בו שמן במחובר אלא אחרי כתישה וכהא דתנן במס' מנחות פ"ח הזית הראשון מגרגרו בראש הזית וכו' הזית השלישי עוטנו לתוך הבית עד שילקה וכו' הרי אותן הזיתים אין בהן שמן במחובר אלא בתלוש עד שנרקבים ע"כ ועל מה שפירש ר"ע ז"ל והוא מובחר ומשובח כתב לפי פי' זה קשה דה"ל למיתני בסיפא גבי ואלו מביאין וקורין וכו' זיתי שמן שהן מן המובחר למה קאמר סתם זיתי שמן אבל אי גרסי' מן המחובר לא קשה כי הזיתים הטובים שיש בהן שמן במחובר נקראין זיתי שמן סתם והאחרים שאין בהן שמן במחובר נקראין זיתי כבש או זיתי שמן שאינן מן המחובר ודו"ק עכ"ל ז"ל. ומתניתין מייתי לה בפסחים פ' מקום שנהגו (פסחים דף נ"ג) ופירש שם רש"י ז"ל ולא מפירות תבואת דגן שבעמקים שהמים לנים שם ותבואתן כחושה ומרקבת ע"כ. ובמנחות פ' כל קרבנות איתה נמי למתניתין גם לפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש ושם פירש רש"י ז"ל בפירוש כתיבת יד תמרים שבהרים רעות הן דמתוקין יותר מדאי ופירות שבעמקים תבואה שבעמקים ע"כ וצ"ע אי פליג האי פירושא עם פירוש הרמב"ם ז"ל שפירש בסוף פירקין ואנחנו רצוננו מן התמרים רוב הדבש וכמו שפירש ג"כ שם ר"ע ז"ל. ומשמע דגם מכוסמין ושבלת שועל ושיפון מביאין בכורים וכן מוכח מתוס' דבפ' כל שעה (פסחים דף ל"ו) ד"ה אוציא: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>הגר מביא ואינו קורא. </b>כלומר הגר דכתיב בקרא לענין הבאה הוא דרבי לי' אבל לא לקריאה וקשה לי דהכא קתני טעמא אשר נשבע ה' לאבותינו ובסיפא גבי שליח ואשה וטומטום קתני טעמא מפני שאין יכולין לומר האדמה אשר נתת לי דהא לא נטלו חלק בארץ דממעט להו בספרי מאיש לפי פקודיו איש ולא אשה ולא טומטום וה"נ תניא התם דגריס לא נטלו חלק בארץ מטעם פקודיו יותן נחלתו דהיינו בני פרץ וזרח וכיוצא בהן וא"כ בקרא דאשר נתת לי סגי לתרוייהו ונראה דמשום הך קושיא מוקי לה בירושלמי בבני קני לאשמועי' דאף בני קני דנטלו חלק בארץ כדכתיב לכה אתנו והיטבנו לך ומשה כי אמר מפי הגבורה הוא דאמר וכך שנינו שנתנו להם דושנה של יריחו אפי' הכי מביאין ולא קורין ואיכא בירושלמי מ"ד דבני קני חותן משה מביאין וקורין ומייתי לה מקרא ומתניתין דקתני דמביאין ולא קורין בגרים דעלמא והא דקא ממעט להו מטעם לאבותינו משום דבעי למיתני דין תפלה בהדה קתני לה ומתרי טעמי קממעט להו מדכתיב לאבותינו ומדכתיב לתת לנו והכי תניא בתוספתא הגרים מביאין ולא קורין ובני קני חותן משה מביאין וקורין ואע"ג דמשמי' דר' יהודה תנינן לה אליבא דההוא אמורא רבנן נמי מודו בה: 
+
+<b>שאינו יכול לומר אשר נשבע ה' לאבותינו. </b>כצ"ל וס"א דל"ג כלל מלת ה': 
+
+<b>ואם היתה אמו מישראל מביא וקורא. </b>בירושלמי פריך כלום נשבע לנקבות ולא משני מידי ושמא לא חש לשנויי דלאו פירכא הוא ה"ר שמשון ז"ל אבל תניא בשם ר' יהודה ומייתי לה התם בירושלמי גר עצמו מביא וקורא מה טעם כי אב המון גוים נתתיך וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ד דהלכות בכורים סימן ג'. וז"ל ולאברהם היתה השבועה תחלה שירשו בניו את הארץ ופירש כ"מ כלומר אע"פ שאברהם אב לכל העולם לא נטלו הגרים חלק בארץ מפני שבתחלה קודם שיאמר לו כי אב המון גוים נתתיך היתה השבועה וכו' נמצא שלא זכו בה אלא בניו ממש ע"כ. והכהנים והלוים לר"מ דבס"פ בתרא דמסכת מעשר שני מביאין ולא קורין שלא נטלו חלק בארץ וכן מצאתי ג"כ בהגהת אשרי בברכות פ' מי שמתו. אכן הרמב"ם ז"ל פסק שם דמביאין וקורין מפני שיש להם ערי מגרש: 
+
+<b>ואם היתה אמו מישראל אומר אלקי אבותינו. </b>בירוש' מפ' אי דוקא באמו בעבירה כגון איסור גיורא או בכשרות. הר"ש שירילי"ו ז"ל: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ר' אליעזר בן יעקב אומר וכו'. </b>מילתי' דר' אליעזר שנוי' בפ' עשרה יוחסין ופליגי תנאי והתם עיקר והכא אגב גררא נקטה: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל דכתיב מזרע בית ישראל יקחו להם נשים וכשאמה וכו'. אמר המלקט הפסוק אינו אומר רק ואלמנה וגרושה לא יקחו להם לנשים כי אם בתולות מזרע בית ישראל וכו'. ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל בת גרים שאבי' ואמה גריס עד שתהא אמה מישראל או אמו של הזכר וכ"ש אביו או הגיורת אמה מישראל וכ"ש אבי' מישראל ע"כ. וז"ל הרמב"ם ז"ל אבל לכתחלה אין מתירין לישא אותה כר' אליעזר בן יעקב עד שיהא לה אב או אם או זקן או זקנה מישראל ואפי' למעלה הרבה ואז תנשא כר"א בן יעקב לכתחלה ע"כ וקשה לע"ד לשון אשה דנקט ראב"י במילתי' דהוה סגי דליתני ראב"י אומר בת גרים לא תנשא וכו': 
+
+<b>אשר נתת לי ה'. </b>גרסי': 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>הקונה שתי אילנות וכו'. </b>בפ' הספינה אמר רב יהודה אמר רב הי' ר"מ אומר אפי' הלוקת פירות מן השוק מביא וקורא מ"ט מדקתני הכא משנה יתירה דפשיטא דלר' מאיר מביא וקורא כיון דאיהו ס"ל במתני' דהתם דהקונה שתי אילנות קנה קרקע אלא הא קמ"ל כדאמרן ובמסקנא לא קיימא הכי אלא הא משנה יתירה אשמעי' דלר"מ באילן אחד מספקא לי' אי קנה קרקע מן הדין אי לא כדמספקא להו לרבנן בשתי אילנות ומביא ואינו קורא ופרכינן בין לרבנן בשני אילנות בין לר"מ באילן אחד ניחוש דילמא לאו בכורים נינהו וקמעייל חולין בעזרה ומשני דמקדיש להו ופריך תו והא בעי מיכלינהו כהן ושמא קדושת דמים יש בהן ונהנה מן ההקדש ומעל ומשני דפריק להו אחר שהניחן לפני המזבח והניף ומשום דילמא לאו בכורים נינהו וקא מפקע להו מתרומה ומעשר וקא אכיל כהן טבלים מפריש להו ותרומה גדולה דידהו יהיב לה לכהן ומעשר עני דידהו לכהן עני ואף מעשר ראשון אין כאן גזל אם יתנו לכהן כר' אלעזר בן עזרי' דבתר קנסא הוי דוקא לכהן ואפי' לר' עקיבא בתר קנסא הוי אף לכהן ואי משום קריאה דאי קרי מיחזי כשיקרא ועוד דאי קרי אתי למיטעי דסבר דבכורים ודאין הן ואתי לאפקועינהו מתרומה ומעשר אין לחוש דשולחן ע"י שליח וקיימא לן במתני' דלעיל שליח מביא ואינו קורא: 
+
+<b>ר"מ אומר מביא וקורא. </b>דפשיטא [הגהה ה"ר יהוסף ז"ל כתב די"ס דגרסי במילתי' דר"מ מביא וקורא קנה אילן וקרקעו ע"כ:] לי' דקנה קרקע וא"ת והא לא קנה אלא תחתיהן וביניהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו וקשיא מכאן לעולא דסוף לא יחפור דבעי ט"ז אמה וי"ל דהכא כשהענפים יוצאים חוץ לט"ז אמה וא"ת כי לא קנה קרקע נמי מביא וקורא כמו מוכר שדהו לפירות לר' יוחנן דאמר בסוף השולח קנין פירות כקנין הגוף דמי וי"ל דה"מ כשהקרקע קנוי לפירות לכל מה שירצה אפי' לאוקומי בה חיותא ולמשטח בה פירי אבל כאן פירות האילן קנה בלבד. ה"ר שמשון ז"ל: 
+
+<b>יבש המעין נקצץ האילן מביא ואינו קורא. </b>כתבו תוס' ז"ל בפ' כיצד מברכין (ברכות דף מ"א) י"מ לכך מביא ואינו קורא מפני שאינו נראה כמשבח להקב"ה אלא כקובל ממה שנתן לו אדמה שאינה ראוי' לפירות ע"כ: 
+
+<b>ר' יהודה אומר מביא וקורא. </b>עיין במה שכתבתי בפ' כיצד מברכין סי' ב' וכתב ה"ר יהוסף ז"ל על מה שפירש ר"ע ז"ל יבש המעין שהאילן חי וכו' כתב פי' זה אינו נראה דבכמה מקומות נזכר לשון זה במסכת ב"מ בפ' המקבל ובמקומות אחרות בכל מקום רוצה לומר אם היא בית השלהין ויבש מעין שלה אבל אילן אינו צריך למעין ע"כ: 
+
+<b>מעצרת ועד החג מביא וקורא. </b>לא גרסי' לי' הכא דאכתי לא נחת תנא לאשמועי' המביאין וקורין עד סוף פירקין ובפ' כל שעה (פסחים דף ל"ו) גרסי' לי' בלשון של ברייתא: 
+
+<b>ר' יהודה בן בתירא אומר מביא וקורא. </b>דקסבר דפעמים מטי בציר עד חנוכה ומשכה לה שמחה עד התם אבל הרמב"ם ז"ל לא פירש טעם אלא דר' יהודה בן בתירא אינו תולה הקריאה בשמחה ע"כ: 
+
+בסוף פי' ר"ע ז"ל צריך להגי' ואין הלכה כר' יהודה בן בתירא: 
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>והשניים אין חייבים עליהם חומש. </b>ר"ש בן יהודה משום ר"ש היא: 
+
+<b>נטמאו בעזרה נופץ וכו'. </b>מצאתי בספר כתיבת יד דגרסי' נטמאו בעזרה מביא ואינו קורא ונראה ששם נפל טעות. וכתב ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל מפ' בירושלמי בברייתא דנופץ כלומר מנערן בכח בעזרה והסלים לכהנים ומשמע לקמן בירושלמי בפ' שני דאפי' לשריפה לא מהני מה שאין כן בתרומה ע"כ. וכן היא גרסת הר"ש והרא"ש ז"ל בירוש' דלפעמים שאין הכהן נוטל אלא הטנא אבל הרמב"ם ז"ל שם פ"ג ס"ל דאפי' הטנא אינו נוטל מאחר שנטמאו דדריש הכי הטנא הנז' עם הבכורים כשהם ראויין וס"ל להראב"ד ז"ל שם בפ"ד דאחר שנופצם צריך להניחם שם עד שירקבו או עד שיתמסמסו: 
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>ומנין שהוא חייב באחריותן ער שיביאם להר הבית. </b>פי' בתוספות יום טוב לאו דוקא עד הר הבית ממש אלא כלומר לבית המקדש ר"ל עד העזרה וכתבתי במתני' דלעיל באורך: 
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>ומעבר לירדן. </b>אמורי שמעבר לירדן דהיינו ארץ סיחון ועוג שהן עמון ומואב וסוריא שגם היא מעבר לירדן אבל עבר הירדן מכשר וכ"ש פריזי וגרגשי דתוך הירדן נינהו וקרא ה"ק ויתן לנו את הארץ דהיינו ארץ שאינה זבת חלב ודבש ועוד נתן לנו ארץ חמשה עממין שהיא ארץ זבת חלב ודבש ותרי גוני ארץ קאמר ותנא דמתני' לא דריש ג"ש דאיתא בספרי אלא אית לי' קרא דולהעלותו מן הארץ ההיא דאית בי' תלתא גווני ארץ והכי כתיב קרא וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו וכו' אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש אל מקום הכנעני וכו' והשתא אית לן לרבויי חמשה עממים דהיינו זבת חלב ודבש וארץ פריזי וגרגשי וארץ עמון ומואב וסוריא ובירושלמי מקשו לי' לר' יוסי הגלילי מקרא דואומר אעלה אתכם מעני מצרים דאית בי' תרי גווני ארץ כלומר נהי דפלגת עלן בסוריא וכיוצא בה מיהו על כרחיך כל אמורי דהיינו גרגשי ופריזי אודי לי מיהת דכתיב בהאי קרא דאעלה אתכם דהתם כתיבי ששה עממין ור' יוסי מתרץ לההוא קרא דאדרבה ה"ק ארץ אשר היא זבת חלב ודבש ואין כאן אלא האמורי של תוך הארץ וא"כ דוקא חמשה עממים ולא אמורי כולו אלא של תוך הירדן דבעינן זבת חלב ודבש ואפשר דהנהו רבנן דמקשו לי' לר' יוסי הגלילי הן ר' עקיבא ובן ננס דבירושלמי פ' בתרא דמכלתין מפ' דר' עקיבא ובן ננס סברי דעמון ומואב פסילי להביא בכורים ונ"ל דלדידהו כ"ש סוריא דהא לא כבשה משה ועוד דעמון ומואב כבשן האמורי והאמורי קרינן להו ואפ"ה פסולין ופשיטא דכ"ש סוריא ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל. ופי' ה"ר שמשון ז"ל מעבר הירדן הוא דמביאין מכל הני אבל משאר מקומות לא כדתנן בריש פירקין שאינם מן המובחר אבל מעבר הירדן מעלו ע"כ. ומצאתי כתוב בשאלות ותשובות מהר"י קולון ז"ל סוף שרש קכ"ב וז"ל ואשר הקשה מורי מרוב פלפולו על מה שכתב הרמב"ם ז"ל וכן הסמ"ג דמביאין בכורים מדבריהם מערי סיחון ועוג ואילו לענין תרומה ומעשר לא חלקו בין ערי סיחון ועוג לשאר א"י אמת הוא כי ראיתי מתוך משנה א' דפ"ק דמסכת בכורים וז"ל המשנה אלו מביאים בכורים מן העצרת ועד החג מז' המינים מפירות שבהרים מתמרים שבעמקים מזיתי שמן ומעבר לירדן ר' יוסי הגלילי אומר אין מביאים בכורים מעבר לירדן שאינה ארץ זבת חלב ודבש ואע"ג דפליגי רבנן עלי' דר' יוסי הגלילי ואמרי דמביאין וקורין ס"ל דהיינו דוקא מדרבנן אבל מדאורייתא מודו לי' רבנן לר' יוסי הגלילי דפטור משום שאינה ארץ זבת חלב ודבש והאי טעמא לא שייך כלל לפטור מתרומה ומעשר דדוקא גבי בכורים הוא דשייך משום דכתיב בהדיא בפרשה ארץ זבת חלב ודבש אבל גבי תרומה ומעשר לא כתבי כלל אלא דאכתי קשה קצת מנא להו לרמב"ם וסמ"ג ז"ל דרבנן דפליגי עלי' דר' יוסי הגלילי דמודו דמדאורייתא אין מביאין נימא דלית להו כלל טעמא דארץ זבת חלב ודבש כדמשמע לשון המשנה דאין לנו להוציא המשנה מפשטה אם לא מכח ראיי' ונלע"ד דעיקר ראייתם מתוך ברייתא דספרי דתניא שם וז"ל הברייתא ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש נאמר כאן זבת חלב ודבש ונאמר להלן זבת חלב ודבש מה להלן ארץ ה' עממין אף כאן ארץ ה' עממין ר"י הגלילי אומר אין מביאי' בכורים מעבר לירדן שאינה ארץ זבת חלב ודבש עכ"ל הברייתא דספרי נלע"ד דס"ל להרמב"ם וסמ"ג דאיכא בין ר' יוסי הגלילי ות"ק דלת"ק מביאין מדבריהם ואע"ג דמדאורייתא פטור כדיליף לה מג"ש ואתא ר"י הגלילי לאוסופי דאפי' מדרבנן נמי אין מביאין כדמשמע לשון אין מביאין דמשמע אין מביאין כלל ומינה נלמוד פי' המשנה דפ"ק דבכורים דודאי רבנן דר' יוסי נמי מודו דמדאורייתא אין מביאין כמו שכתב הסמ"ג דפשיטא דת"ק דפליג אר' יוסי הגלילי במתני' דפ"ק דבכורים ות"ק דר' יוסי הגלילי דברייתא דספרי חדא היא וחדא מילתא קאמרי עכ"ל ז"ל: 
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>ר"מ אומר אפילו שנים. </b>אזיל לטעמי' ואע"ג דתנא לי' לעיל אורחי' דתנא למיתני הכי א"נ דלכתחלה נמי קורא דומיא דשלש לת"ק. וז"ל הרשב"א ז"ל בחדושיו שם פ' הספינה וא"ת תרי בבכורים למה לי דהא מדקתני הקונה ב' אילנות מביא ואינו קורא מכלל דשלשה קורא איכא למימר דילמא הוא הדין לשלשה וקמ"ל דאפי' בשנים מביא א"נ להודיעך כחו דר"מ לפיכך חזר ושנה אחרת ומיהו אם הי' שונה זו בלבד תחלה דקתני שלשה קורא ר"מ אומר אפילו שנים לא הי' צריך לדבר אחר אלא ניחא לי' למיתנינהו לכולהו בהדיא ע"כ: 
+
+<b>קנה אילן וקרקעו. </b>ומפ' עולא דהיינו ששה עשר אמה לכל רוח וקשה דמאי אתא לאשמועינן ונראה לפ' דדייק לן וקרקעו לומר קרקע הצריך לו ואע"ג דהשרשים מתפשטין יותר מט"ז ואין להקפיד אלא על מה שצריך. הר"ש שירילי"ו ז"ל: 
+
+<b>ר' יהודה אומר אף בעלי אריסות וכו'. </b>עיין במה שכתבתי לעיל סי' ב' בשם הר"ש שירילי"ו ז"ל. ועוד כתב כאן דמכריח בירושלמי דמתני' דהכא באריס לעולם מיירי והיינו דקתני הכא בעלי אריסות וחכירות ולא תני אריסין וחכורות כדקתני בריש פירקי' ובעלי אריסות משמע שהן בעלים באריסות דלא מצי מסלק להו ובהא הוא דפליגי ר' יהודה ורבנן ע"כ: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל דסבר ר' יהודה אריס וחוכר יש לו קנין וכו'. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה בדוי הוא ולפי דבריו הי' ראוי שר"י יחלוק לעיל משנה ב' האריסין וכו' ובירושלמי אינו אומר כן אלא יש שם מחלוקת בדבר אם מדבר בחכירות בתי אבות כלומר חכירין או אריסין שיש להם קרקע זו בחכירות לעולם והרי הם כשותפין בקרקע אבל סתם חוכר לא ומ"ד דלא מיירי אלא בבעלי החכירות והאריסות כלומר המחכיר שהקרקע שלו וצ"ע היאך יביא הרי אין לו בפירות כלל ואפשר לומר שלמ"ד שחייבים להביא א"כ צריך הוא החוכר להניחו לקחת בכורים מן השדה ואפילו חכר סתם הוי כאילו פירש עכ"ל ז"ל: 
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>התרומה והבכורים וכו'. </b>מאי דקשה אמתני' מההיא דנוטלין לידים לחולין ולמעשר כתבנוהו שם פ' אין דורשין. ועיין במ"ש בשם רש"י ז"ל בס"פ שני דחלה. ופירש הר"ש שירילי"ו ז"ל התרומה מפ' בירושלמי דבין טהורה ובין טמאה קאמר דחייבים מיתה הזרים ול"ש טהורים ולא שנא טמאים כולם חייבין והבכורים זר האוכלן ל"ש טהור וטמא בטהורים ול"ש טהור וטמא בטמאים במיתה וכהן האוכל תרומה טהורה בטומאת הגוף פליגי אמוראי בירושלמי איכא מ"ד דאפי' לכהנים בכרת כדמשמע פשטי' דקרא ואיכא מ"ד דוקא בזרים הוא דכתיב ע"כ: 
+
+<b>וחייבין עליהם מיתה וחומש. </b>הקשה רבינו שמשון ז"ל דבתוספתא קתני דתרומה מדמעת וחייבין עליהם מיתה וחומש מה שא"כ בבכורים ותירץ הוא ז"ל דהתם מיירי בקריאת שם בעלמא קודם שהביאן לעזרה ומתני' דהכא דחייבים עליהם מיתה וחומש לאחר שבאו לעזרה ואפי' קודם קריאה ותנופה דלא מעכבי ע"כ: 
+
+<b>ואסורין לזרים. </b>למר ה"ק ואיסורן דתנן לעיל דיש בה מיתה היינו לזרים ולפעמים אפי' כל שהוא ולזרים ולמר רישא בין לכהנים בין לזרים והיינו בטמאים והתרומה טהורה אבל טמא שאכל טמא וטהור שאכל טמא אין איסורן שוה ולזרים אסורין בשוה דעל כולן יש בהן מיתה הר"ש שירילי"ו ז"ל. וכתבו התוס' בפ' הזהב ואסורה לזרים אין לפ' דאתא לאשמועי' דאסורה אפי' ע"י פדיון דבפ' הערל אמרי' אין לה פדיון שיירי' ע"כ. וכן כתבו ג"כ שם פ' הערל (יבמות דף ע"ג) וכתבו עוד בשם הערוך בערך טעם דאסורין לזרים איצטריך לחצי שיעור למ"ד מדרבנן ולמ"ד מדאורייתא ע"כ: 
+
+<b>והן נכסי כהן. </b>לכל מאי דתנן בסוף מכלתין ולקדש בהן את האשה וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל למעוטי שביעית ומעשר שני דאין יכול להוציא הדמים אלא במידי דאכילה אבל אין הכי נמי דהמזיק מתנות כהונה מקמי דאתו ליד כהן שהשליכן לאור או לים פטור דממון שאין לו תובעין הוא וכן לענין הדלקה בטומאה מפ' בירושלמי דלא שוו בכורים לתרומה דתרומה טמאה מדליקין בה מה שא"כ בבכורים והטעם דקדשי מקדש הן: 
+
+<b>ועולין בא' ומאה. </b>כדילפינן מקראי בירושלמי דערלה פ' שני וכן גבי פרוסה של לחם הפנים דינם הכי ובפחות ממאה אין עולין לזר והתם קתני דשניהם צריך להרים: 
+
+<b>וטעונין רחיצת ידים. </b>אפי' אם אוכל פירות לפי שהשני עושה שלישי בתרומה וידים גזרו עליהם להיות שניות ואם לא נטל ידיו פוסלות את התרומה והבכורים ובדין הוא דליתני דשלישי פסול בהן אלא דבכלל הך בבא ניהו: 
+
+<b>והערב שמש. </b>אם נטמא טומאה דאורייתא וטבל אינו אוכל בתרומה ובכורים עד שיעריב שמשו דאילו טומאה דרבנן לא בעיא הערב שמש כדאיתא בפי"א דמסכת פרה ואיתה נמי בחגיגה פ' שני: 
+
+<b>מה שא"כ במעשר. </b>במעשר שני אין בו לא מיתה ולא חומש וכל עצמו נאכל לזרים וחומש דמוסיף בפדיונו לא מיירי הכא דאין לתרומה פדיון. ונכסי כהן נמי לא הוי לקנות בדמיו עבדים וקרקעות דלא ניתן אלא לאכילה ושתיי' ולקדש בו את האשה פלוגתא דר"מ ור' יהודה פ' שני דקדושין וקיימא לן כר"מ דממון גבוה הוא ואפי' בדיעבד נמי לא קידש ולא בעינן אחד ומאה אלא דבטל ברוב [הגהה כתב הרשב"א ז"ל בתשובותיו בסי' רע"א מה שאין כן במעשר פרישו בפ' הזהב דבטל ברוב ופי' רש"י ז"ל בטל ברוב דלא בעי א' ומאה ונראה מלשונו דס' כשאר האיסורין מיהא בעי ואינו מחוור בעיני דא"כ הל"ל משא"כ במעשר דבטל בששים דאילו ברוב כלומר ברביית שיעור אף תרומה ובכורים כן בטלים ברביית א' ומאה על כן נראה לי דברוב ממש קאמר כלומר חד בתרי ומכאן נראית לי ראי' לדברי האומרים דיבש ביבש חד בתרי בטל ע"כ:] כדתניא בתוספתא וכגון שאין בו ש"פ דלית לי' פדיון ומיירי דנטמא דלית לי' תקנתא באכילה ובתוספתא מפ' גוונא אחרינא דבטל ברוב כגון שנכנס לירושלם ומפ' בפ' הזהב דנפול מחיצות דלאו בר אכילה הוא ולאו בר פדיי' הוא דקלטוה מחיצות דאי לאו הכי הוי דבר שיש לו מתירין ואפי' באלף לא בטיל ואין טעון רחיצת ידי' שאין השני פוסל בו לעשות שלישי. ואינו טעון הערב שמש אפי' לטומאה דאורייתא דתנן טבל ועלה אוכל במעשר ובפ' הערל נפקא לן מקרא דכתיב ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים הא רחץ טהור ובמעשר שני מוקי לה התם ואמרי' התם דתנא ושייר דמצי למיתני ונוהגין בכל שני שבוע ואין להם פדיון מה שא"כ במעשר והא דמשמע ממתני' דמעשר שני לא בעי נטילת ידים בירושלמי מפ' לה הר"ש שירילי"ו ז"ל. ועיין בהר"ן ז"ל פ' גיד הנשה דף תשי"ד ותוסיף לקח טוב: 
+
+<b>מה שאין כן. </b>מלת כן מחקה ה"ר יהוסף ז"ל ממתני' וממתני' דסי' ב' וג' מרישא וסיפא וכמו שאינה בסימן ד' אכן כתב ס"א גרסי' כן ע"כ. וכתוב בתשובות הרשב"א ז"ל סימן רפ"ט דקשיא לך בפ' שני דבכורים דקא מני ואזיל שיש בתרומה ובכורים משא"כ במעשר ויש במעשר ובכורים משא"כ בתרומה וקא מני ואזיל מה שיש בזה ואין בזה וכיון שכן הול"ל נמי יש במעשר משא"כ בתרומה ובכורים שהמעשר נפדה חוץ לירושלם תשובה יכול אני לתרץ לפי קושייתך דחומרי דמעשר לא קתני וכדאיתא בפ' הזהב ביש בתרומה ובכורים שעולין בא' ומאה משא"כ במעשר ופרישו שאין כן במעשר שבטל ברוב ואקשי' ודילמא משא"כ במעשר דלא בטיל כלל ודחינן גבי תרומה חומרי דתרומה קתני קולי דתרומה לא קתני ואע"ג דאקשי' התם וקילי דתרומה לא קתני והא קתני והן נכסי כהן אפשר דהתם קתני האי קולא משום דבעי לאשמועינן הא דצריכא טובא לאשמועינן דהן נכסיו אפילו לקנות בהן בהמה טמאה ועבדים ושפחות ואפי' ס"ת וכדאיתא בפ' בתרא דבכורים אבל במעשר קולי דתרומה דמפורש בתורה לא קתני אלא דעדיין אפשר לך להקשות ליתני יש במעשר שאם נטמא פודין אותו אפי' בירושלם כדר' אלעזר דא"ר אלעזר מנין למעשר שניטמא שפודין אותו אפי' בירושלם שנאמר כי לא תוכל שאתו ואין שאת אלא אכילה שנאמר וישא משאות מאת פניו אליהם ומשמע שחייב לפדותו כדי לאכול דמי פדיונו בתורת מעשר ויש לי לומר דפדיון לא קתני לפי שפדיונו הרי הוא כגוף המעשר להביאו לירושלם ולאכלו שם ולא חייבה התורה להביא גופו של המעשר ממש אלא הוא או פדיונו והיינו דקתני ביש במעשר ובכורים משא"כ בתרומה שהמעשר והבכורים טעונין הבאת מקום ואם איתא המעשר פעמים שאינו טעון הבאת מקום וה"ד כגון שנפדה אלא שפדיונו היינו מעשר ולדידי קשיא לי הא דקתני התם יש בבכורי' משא"כ בתרומה ובמעשר שהבכורי' נקנין במחובר לקרקע כלומר שאין התרומה והמעשר אלא בתלוש וקשיא לי והתניא ומייתי לה בקדושין פ' האומר פירות ערוגה זו מחוברין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לא אמר כלום אבל אמר לכשיתלשו ונתלשו דבריו קיימין וניחא לי דבכורים נקנין במחובר לקרקע מיד משא"כ בתרומה אלא באומר לכשיתלשו ונתלשו עכ"ל ז"ל: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ואסורין לאונן ור"ש מתיר. </b>בפ' כל שעה (פסחים דף ל"ו) אמרי' דר' יוסי הגלילי ס"ל כר"ש: 
+
+<b>וחייבין בביעור. </b>בפסח של שנה רביעית ובשנה שביעית הי' הביעור כדתנן בפ' בתרא דמעשר שני ואע"ג דבכורים נתנין בכל שנה ושנה אין צריך רק ליתנם לכהנים והכהן יכול לשמרם כל זמן שירצה עד שעת הביעור אבל בשעת הביעור בזמנו צריך לבערם מן העולם בכל מקום שהן ואפי' הכהן עצמו אם לא אכלן עדיין מה שאין כן בתרומה דלא בעיא ביעור ואלו בכורים ומעשר שני בין הנוטלם בין הנותנם דהיינו בעלים חייבין בביעור ובודוי כדמפ' בירושלמי: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל לשון המתחיל אל יאכל בירושלים וכו' אמר המלקט נלע"ד להגי' מליאכל בירושלם או כולו דבור אחד משוך עם מה שלמעלה הימנו וצריך להיות אלא יאכלו בירושלם כלומר וכו'. ובמה שפירש ר"ע ז"ל אבל מעשר שני ובכורים שנתערבו בחולין חוץ לירושלם אינם אוסרין בכל שהוא הואיל ויש טורח להעלותן וכו' אמר המלקט זהו שלא כפירוש רש"י וה"ר שמשון ז"ל. וכתב ה"ר שמשון ז"ל ואסורין בכל שהן וכו' האי אסורין כמו אוסרין כדמפ' בירושלמי כלומר לענין שלא לאכול אלא בירושלם אוסרין בכל שהן דאפי' באלף לא בטיל משום דהוי דבר שיש לו מתירין דאפשר להעלותו לירושלם והא דתנן לעיל דבכורים עולין בא' ומאה כשנתערבו בחולין דלענין זרים לאו דבר שיש לו מתירין הוא והכא בבכורים שנתערבו בתרומה דליכא אלא איסור מחיצות ויש לאסור דיש לו מתירין בירושלם וכן הגדולין אסורין מלאכול בירושלם אלא יעלם ויאכלם בירושלם והמעשר אם לא ירצה להעלותו יפדה אותו בזמן זרען כדתנן בפ"ט דתרומות. אף לזרים ולבהמה אין זה דברי חכמים אלא מילתי' דר"ש [הגהה עיין בספר כריתות בלשון למודים שער ב':] והכי אמרי' בירושלמי כיני מתני' ואף לזרים ולבהמה ר"ש מתיר והתם איתא דרבנן מודו לי' לר"ש דבמקום שהן מותרין כגון בירושלם מותרין אף לזרים ולבהמה ומשום בכורים נקט זרים ומייתי התם להאי מילתא ראיי' מן ברייתא ע"כ בקיצור. ובסוף דבריו כתב וי"מ דמתני' מיירי בשנתערבו בירושלם או נזרעו בירושלם ומחלקין בין בירושלם בין לחוץ לירושלם ולא יתכן כלל מדלא משני הכי בירושלמי ע"כ אבל הרמב"ם ז"ל פירש ואומרו אף לזרים אף לבהמה רוצה בו כי מה שנתערב בו הבכורים בכל שהוא אסור לזרים ולא נאמר כיון שהוא אסור לזרים יהי' דינו כמו דבר שאין לו מתירין ויעלה בא' ומאה כשנתערב בירושלם והודיענו שזה אסור אע"פ שהוא כן והוא אומרו אף לזרים והשיעור [הגהה כזה הפירוש הכריח בתי"ט:] אע"פ שהוא אסור לזרים אוסר בכל שהוא וכמו כן המעורב ממעשר שני אע"פ שהוא אסור להאכילו לבהמה והיו אלו החולין קודם התערובות מותרות לבהמה לא נאמר שזו התערובת חזר כמו דבר שאין לו מתירין ועולה אלא לעולם מעשר שני ובכורים כשנתערב בהן שום דבר בירושלם אינו עולה בשום פנים כיון שיכול לאכלו שם בקדושה והוא אמרם עשו ירושלם כדבר שיש לו מתירין דגם היא ירושלם אוסרת בכל שהוא כמותם ע"כ וז"ל הר"ש שירילי"ו ז"ל פירוש זו הבית בשביל היא כלומר בשביל שנכנסו תוך מחיצות ירושלם כלומר כיון שנכנסו מעשר שני ובכורים תוך ירושלם ויצאו אוסרין תערובתן מלאכלן חוץ לחומה אלא בירושלם וירושלם סבת האיסור דלא מצי למפרקי' למעשר שני דקלטוה מחיצות דאם לא היה נכנס הי' נפדה. כל שהן מפ' בירושלמי דלאו אפי' שאין בו ש"פ קאמר אלא בין סאה דעלי' בין שאר סאין כלומר דאפי' שהעלה סאה של בכורים שנפלה לתוך ק' של חולין שהמאה שרו לזרים ואותה הסאה דנתנת לכהן שנתערבה ואפי' באלף אותו התערובת טעון מחיצה ול"מ תערובת הסאה אלא אפי' המאה דנאכלות לזרים שנתערבו ואפי' באלף אין נאכלות אלא תוך ירושלם מטעם דבר שיש לו מתירין דקיימא לן בפ"ק דביצה דאפי' באלף לא בטיל והא דתנן לעיל דמעשר שני לא בעינן אחד ומאה ובטל ברובא הא אוקימנא לה כשנטמא דלית לי' תקנתא באכילה ואין בו ש"פ דלית בי' פדיון א"נ שנכנס לירושלם ונפול מחיצות ונקטינן מסוגיא דבירושלמי דר"ש פליג ארבנן בבכורים בגדולין ובתערובת דאינם טעונין לא מחיצה ולא הנייה [הגהה נראה צ"ל אנייה או אנינה לשון אנינות:] והיינו במאה סאין אבל לא בסאה דהעלאה ובמעשר שני בגדולין פליג ולא בתערובת ותוך החומה דכ"ע שרו גבי בכורים בגדולין בין זרים בין בהמה ובחוץ לחומה אחר שנכנסו הוא דפליגי דרבנן בעו מחיצה ור"ש לא בעי מחיצה דהא מחיצה אתרעאי והיינו דאמרי' כיני מתני' ואוסרין עירוביהן ואף לאחר עלייה מלאכול בירושלם ור"ש מתיר דהיינו עירובין דבכורים וגדוליהן דשניהם אסורין לאכול בירושלם ור"ש מתיר בשניהם במעשר שני ובכורים וכי תנן אף לזרים אף לבהמה ה"ק טעמא דר"ש דשרי בגדולין בשניהם מטעם דאף לזרים ואף לבהמה שרו כ"ע הוא דהתיר ורבינו שמשון ז"ל לא ביאר בזו הסוגיא כלל ותמהני עליו. הר"ש שירילי"ו ז"ל: 
+
+<b>וגדוליהן אסורין מלאכול בירושלם. </b>גם זו הבי"ת בשביל קאמר בשביל שיש להם התר אכילה בתוך ירושלם אסורין מלאכול חוץ לירושלם ואינם נאכלים אלא בירושלם ובירושלמי פריך דהא תנן בפ"ט דמסכת תרומות גדולי הקדש ומעשר שני חולין וכן נמי בכורים ומסיק דמתני' דהכא באיסור מחיצה והך דהתם דגדוליו מותרין בהיתר זרות אי נמי לענין דשרו בירושלים לבהמה קאמר התם גדוליו חולין אבל מחיצה בעי משום דמי זרען. וכתבו תוס' ז"ל פ' כל שעה (פסחים דף ל"ד) וזה לשונם הקשה ה"ר משה נברייש דהיכי קתני ויש במעשר ובכורים מה שא"כ בתרומה שהמעשר והבכורים גדוליהן אסורין לאכול בירושלם אף לזרים ולבהמה מה שא"כ בתרומה משמע דגדולי תרומה שרו לזרים מיהו בלאו הכי לא אתי שפיר לישנא אף לזרים דאדרבה אף לכהנים מיבעי לי' למימר ונראה דזרים דקתני היינו עובדי כוכבים וכן משמע בירושלמי ע"כ. ור"ע ז"ל נראה שקיצר פי' הרמב"ם ז"ל שהעתקתי לעיל ותפסו לעיקר דזרים נקט משום בכורים ובהמה משום מעשר ועיין ברבינו שלמה לוריא ז"ל שם דף ל"ד שכתב דהני בעלי התוס' נראה להם דוחק לפרש כפירוש הרמב"ם ז"ל דקאי חד אבכורים וחד אמעשר ומש"ה פירשו מה שפירשו עיין שם. וכתב ה"ר שמשון ז"ל וצריך ליישב מאי מה שא"כ בתרומה דאי משום דגדולי תרומה שרו חוץ לירושלם אפי' תרומה עצמה שריא ולא שייך לענין זה למיתני מה שא"כ בתרומה דכבר תנא לי' טעונין הבאת מקום וי"ל משום דהנך במקום שגדוליהן חולין לכל דבר משכחת בהו איסורא כגון מלאכול בירושלם מה שא"כ בתרומה דבמקום שגדוליהן חולין כגון גדולי גדולין בדבר שזרעו כלה לא משכחת בהו שום איסור וכי ה"ג הוו אוסרין בכל שהן דאע"ג דזה וזה שנתערבו עולין בא' ומאה מכל מקום משכחת בבכורים שאוסרין בכל שהן דנתערבו בתרומה אבל בתרומה לא משכחת בשום מקום שאוסרת בכל שהוא ויותר נכון לתרץ [אין זה מפירוש ה"ר שמשון ז"ל] דאין ירושלים גורמת לה ולא לגדולי' ולא לעירובי' איסור ושרי להאכילה לבהמה ולזרים לכ"ע ובפ' הערל אמרי' דשייר אוכלן בטומאת עצמן לוקה ואסור לבער מהן בטומאה מה שא"כ בתרומה ע"כ. ועיין במה שכתבתי בפ"ט דתרומות סימן ד': 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>אוסרין את הגרן. </b>משנגמרה מלאכתו דקרוי גרן ההיא שעתא ותרומה שתרם ממנו קבעא ואסור באכילת עראי כדאיתא בירוש' פ' מי שהי' עובר במה אנן קיימין אם בכרי שנתמרח דברי הכל אסור ומעשר שני אם הקדימו בכרי ודאי קבע ומעשר ראשון נמי אית לי' האי דינא אלא דמתני' תני מעשר סתם דהיינו מעשר שני דהוא בר זוגי' דבכורים ובירוש' קשיא לי' במעשר היכי משכחת לה דאסר שהתרומה לעולם קודמת ומשני דהקדימו בכרי והכי היא עיקר הגרסא בירוש' ול"ג שהקדימו בשבלים וטעות סופרים הוא דשמעתין דפ' הי' עובר קשיא עלי' והתם אמרי' דאפי' תרומה נמי לא קבעא לרבנן אי לא נגמרה מלאכתו ועוד דגרן קתני וגרן נגמרה הוא כדגן מן הגרן הר"ש שירילי"ו ז"ל. אבל ה"ר שמשון ז"ל הביא גרסת הירושלמי כדאיתה בכל דוכתא שהקדימו בשבלים ע"ש: 
+
+<b>ויש להם שיעור וכו'. </b>מתני' דלא כר"ש שהוא סובר בכורים אחד מששים וכמו שכתבתי לקמן ר"פ בתרא ופסקו להלכה הרמב"ם ז"ל שם פ' שני סי' י"ז: 
+
+<b>ונוהגין בכל הפירות. </b>לדברי הרמב"ם ז"ל ברפ"א דהלכות תרומות אתי שפיר דמדאורייתא קתני לה ולשאר מפרשים מדרבנן קתני לה עיין במ"ש בפ"ק דמעשרות: 
+
+<b>בפני הבית ושלא בפני הבית. </b>כר' יוסי דפ' הערל דאמר ירושה ראשונה ושני' יש להן שלישית אין להן ולא בטלה קדושת הארץ. הר"ש שירילי"ו ז"ל: 
+
+<b>ובאריסין. </b>דלא כר' יהודה. עיין לעיל פ"ק ראש הפרק וסוף הפרק: 
+
+<b>ובגזלן. </b>והוא דנתייאשו הבעלים כדמשמע בירושלמי פ"ק דמכלתין והתם מפ' דאי האי גזלן דמתני' בלא יאוש מיירי לאיזה ענין תנינן הרי אלו בתרומה ובמעשר מה שא"כ בבכורים דבגזלה שלא נתיאשו הבעלים ממנה אפי' בתרומה ובמעשר נמי לא עשה ולא כלום ומשני דאפשר לפירות לצאת בלא בכורים ואי אפשר לפירות לצאת בלא תרומה ומעשר דמעשר ותרומה טובלין בגרן ואפי' בלא קריאת שם הילכך אי אפשר להפקיעם מידי תרומה ומעשר כל מי שיבוא לאכלן וכגון דמחלו שניהם הבעלים והגזלן לו ואע"ג דשניהם אינם יכולין להקדיש מ"מ שם טבל לא פקע ואהכי תנן דנוהגין בסקריקין ובגזלן אבל בכורים אינם טובלין את הגרן ואפשר למיכל מן הפירות קודם הפרשתן כל זמן שלא קרא שם יכול לאכלן כולן אלא דקא מבטל עשה הלכך יכול להפקיען מידי בכורים וקיימא מתני' בלא יאוש ונוהגין בסקריקון ובגזלן דקתני לא שהסקריקון והגזלן יכולין לתרום דקיימא לן כר' יוחנן דאמר אפי' הבעלים אין תרומתן תרומה אלא מאן דאתי לידיה מינייהו לא מצי אכיל בלא תרומה דלא מצינן לאפקועה אבל בכורים מצינן לאפקועינהו ע"כ: 
+
+<b>מה שאין כן בבכורים. </b>דאין אוסרין את הגרן דאפי' הפריש בכורים לא קבעי. ואין להם שיעור כדתני סיפא עושה אדם כל שדהו בכורים ואין נוהגין אלא בז' המינים ואין נוהגין אלא בפני הבית דכתיב תביא בית ה' אלקיך ותנן נמי בפ' בתרא דשקלים דאפי' הקדישן בזמן הזה לא קדשו ואין נוהגין באריסין כדתנן פ"ק דבעינן כל גדולין מאדמתך. ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>נקנין במחובר לקרקע. </b>כדתנן לקמן יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה קושרה בגמי ואומר הרי אלו בכורים ומפ' ר"ש בתוספתא דאע"פ שקרא להן שם במחובר אין חייבי' עליהן עד אחר תלישה והיינו טעמי' דלקמן דאמר צריך לקרוא להן שם בתלוש ושמא היינו טעמא דר"ש דאזיל לטעמי' דתרומה קרנהו רחמנא וקריאת שם תרומה בתלוש ולרבנן בקריאת שם במחובר זר האוכלן חייב. עיין במתני' דריש פירקין. ועושה אדם כל שדהו בכורים. בירושלמי דכתיב וראשית כל בכורי כל. מה שאין כן בתרומה ובמעשר דאי קרא שם במחובר בתרומה ובמעשר לא מהני דדריש בספרי ממנו ולא מן המחובר והאי קרא בתלוש מיירי ועל כרחין אתי למימר דאפי' בדיעבד נמי אסור דאי משום לכתחלה אתא תיפוק לי משום דכתיב דגנך ומחובר לאו דגן הוא אלא ש"מ דפסול ואפי' בדיעבד במחובר וההיא דמעשר שהקדימו בשבלין דמהני בדיעבד בתלוש מיירי וקודם מירוח כן פי' ר"י ז"ל בפ' האומר דקדושין. ואין אדם עושה כל שדהו תרומה דתנן פ"ק דחלה האומר כל גרני תרומה לא אמר כלום. ואין חייב באחריותן דהכהן עצמו מיטפל בהן ותניא נמי אין מביאין תרומה מגרן לעיר ומן המדבר לישוב ובמקום שחיה ובהמה אוכלין התקינו שיהא מביא ונוטל שכרו מפני חלול השם כדאיתא בתוספתא דתרומות פ' חמישי ובהא נמי תנא ושייר דטעונין קריאה הבעלים וראיית פנים בעזרה והשתחוואה ואפי' שליח ואפוטרופוס מה שא"כ בתרומה ובמעשר. ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל: 
+
+<b>ותנופה. </b>סתמא כר' אליעזר בן יעקב דפ' כל המנחות באות מצה דהלכה כמותו: 
+
+<b>ולינה. </b>ירושלמי א"ר יונה הדא דתימא בשאין עמהן קרבן כגון שהביאן שלוחו דמביא ואינו קורא אבל יש עמהן קרבן בלא כך טעון לינה מחמת הקרבן דבקרבן איכא ראיית פנים והשליח אע"ג דלא הביא קרבן מ"מ טעון תנופה עם יד הכהן וא"כ לדידי' נמי איכא ראיית פנים: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>תרומת מעשר וכו'. </b>וגרסי' התם בירושלמי דתרומות ר"פ שני כל התורה כולה למידה ומלמדת חוץ מתרומת מעשר שמלמדת ואינה למידה דבתרומת מעשר כתיב ממנו פי' מן המוקף ומוקמינן לה בתרומה גדולה אבל תרומת מעשר נטלת מן התורה שלא מן המוקף דכתיב בה מכל מעשרותיכם אחד ביהודה ואחד בגליל ע"כ. וכתוב בתשובות הרשב"א ז"ל סי' ר"ץ שאלת מ"ש תרומת מעשר שנטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף מתרומה גדולה תשובה תחלת כל דבר צריך אתה לדעת דאפי' תרומה נטלת דבר תורה מן הטהור על הטמא אלא מדרבנן אין תורמין לכתחלה ואם תרם תרומתו תרומה כדתנן בר"פ שני דתרומות ואפי' תרם מן הטמא על הטהור תרומתו תרומה דבר תורה אלא דלכתחלה אסרו מדרבנן ובירוש' מפ' ר' יוחנן בשם ר' ינאי משום דכתיב ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגרן וכמלאה מן היקב מה גרן אי אפשר שיהא מקצתו טמא ומקצתו טהור פי' מה שפוטר את הגרן דהיינו חטה א' אי אפשר להיות מקצת החטה טמאה ומקצתה טהורה כך לעולם יהא תורם ממה שהוא כמוהו כלומר מן הטהור על הטהור ומן הטמא על הטמא ופרי' התם מעתה לא תהא תרומתו תרומה ומשני ממנו אמר רחמנא דכתיב ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן מ"מ וכתב ר"ש ז"ל דהאי דרשא אסמכתא בעלמא היא ועיקר טעמא משום דבעי מוקף וגזרי' שמא יתרום שלא מן המוקף משום דמסתפי דילמא נגע טהור בטמא תדע מדקאמר תרומת מעשר נטלת מן הטהור על הטמא והשתא מ"ש תרומת מעשר מתרומה גדולה אלא ודאי טעמא משום דתרומה גדולה אינה נטלת אלא מן המוקף ותרומת מעשר אינה צריכה מוקף עוד תדע דכי כתיב מוקף בקרא לאו בתרומת מעשר כתיב דגרסי' בירושלמי פ' שני דתרומות מכל חלבו את מקדשו ממנו תרומת מעשר למדה על תרומה גדולה שנטלת מן המוקף והיא נטלת שלא מן המוקף ומנין שנטלת שלא מן המוקף מכל מעשרותיכם מכל מעשרותיכם אפי' א' ביהודה וא' בגליל וממה שאתה צריך לדעת דתרי גווני מוקף יש חד שיהא מוקף לו ונוגע בו וחד אע"פ שאינו נוגע אלא ששניהם לפניו ומוקף דתרומה גדולה כעין נוגע מגזרת הכתוב מדכתיב ממני ובתרומת מעשר דבר תורה נטלת אפי' אינם מוקפין לא בנגיעה ולא בפניו וכדדרשינן מכל מעשרותיכם אפי' אחד ביהודה וא' בגליל אלא דמדרבנן צריך תרומת מעשר לכתחלה מוקף שיהו שניהם בפניו דחיישי' דשמא נאבד ותורם מזה על זה על מה שנאבד והיינו דבשלהי פ' כל הגט פרכינן על תרומת מעשר וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף ודברים אלו ארוכין אלא שזהו קצרן עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>בשתי דרכים </b>גרסי' דתרומה לשון נקבה ותני דרך בלשון נקבה והכי איתא בפ"ק דקדושין. ועיין במ"ש במתני' דבסמוך. בשם הריטב"א ז"ל: 
+
+<b>נטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף. </b>הקשה ר"ת דבסוף כל הגט משמע דתרומת מעשר בעיא מוקף דפריך עלה וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף ותירץ ז"ל דמדרבנן בעיא מוקף ועיין בתוס' דפ' כל הגט (גיטין דף ל') שהקשו אי מתני' דקתני נטלת שלא מן המוקף מדאורייתא איירי הא קתני סיפא דמתני' וצריכה שיעור כתרומה ומדאורייתא לתרומה גדולה אין לה שיעור דחטה אחת פוטרת את הכרי וי"ל דאין לה שיעור למטה אבל יש לה שיעור למעלה דאין יכול לעשות כל גרנו תרומה דבעי' ראשית ששירי' נכרין וכה"ג איכא בריש מסכת פאה גבי אלו דברים שאין להם שיעור עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>ואוסרת את הגרן. </b>לאחר מירוח מלאכול אפי' אכילת עראי אע"פ שהפריש כבר מאותו כרי תרומה גדולה מפני תרומת מעשר שבכרי אסור לאכול ממנו עראי אח"כ מצאתי שפירש הר"ש שירילי"ו ז"ל ואוסרת את הגרן לאחר מירוח אם הקדים הלוי ונטל בשבלים מעשר ראשון אע"ג דמעשר טבול הוא כדאיתא בירוש' דפ"ק דתרומות אין לוקין עליו עד שימרחנו הלוי ואיהו הוא דקעביד הגרן ותרומת מעשר מפריש והכי מוקים לה התם ע"כ וכך נ"ל דמפ' לה נמי הכא בפירקי' דגרסי' התם זאת אומרת מעשר ראשון שהקדימו בשבלים פטור מתרומה דאי ס"ד חייב בתרומה גדולה לא אשכחן תרומת מעשר אוסרת דתרומה גדולה הוא דאסרה אלא על כרחך פטור ותרומת מעשר הוא דאסרה ע"כ. ותו גרסי' התם זאת אומרת שהפירות הטמאים חייבין בבכורים אע"ג דנופץ כדאמרינן לעיל ולא מהניין מיחייב להפרישן כדתנן נטלת מן הטהור על הטמא בבכורים ורשאי הוא אבל אי מפריש מן הטמא מיני' ובי' כ"ש דשפיר עביד ע"כ עם פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל: 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>אתרוג שוה וכו'. </b>וכתבו תוס' ז"ל בפ"ק דקדושין [וא"ת השתא משמע דרבעי נוהג באתרוג א"כ קשה מהכא למ"ד תני כרם רבעי בריש כיצד מברכין כו']. ויש לפרש דה"ק כרם רבעי כל היכא דמצי למיתני והיכא דלא מצי למיתני לא פליגי עלי' דלא פליגי התם לומר שלא יסבור שום תנא נטע רבעי דשמא בר מהא דאתרוג איכא פלוגתא בהדיא בשום מקום ולא נחלקו אלא לסתום המשניות דסוף מסכת מעשר שני ודשאר דוכתי לידע אי הלכתא כמאן דסבר נטע רבעי או כמאן דתני כרם רבעי וי"מ דאפי' מאן דתני כרם רבעי מודה בשאר אילנות דמדרבנן נוהג והכא מדרבנן קאמר ונ"מ דאי מאן דתני כרם ס"ל דאין נטע רבעי כלל אפי' מדרבנן בארץ ישראל הלכה כמותו בחוצה לארץ דאינו נוהג כלל שם ואי מדרבנן כ"ע מודו דנוהג בשאר אילנות ה"ה בחו"ל דרבעי נוהג מדרבנן ע"כ. ובחדושי הרשב"א ז"ל שם פ' כיצד מברכין כתוב די"ל דרבי חייא ור"ש בן רבי תנאי נינהו ופליגי ע"כ. ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל אתרוג שוה לאילן בשלשה דרכים גרסי' דאתרוג לשון זכר כדתנן חסר כל שהוא פסול. אתרוג אילן עצמו קרוי כן. לכל דבר בריש קדושין מפ' אמאי נקט ר' אליעזר דבר ות"ק לשון דרך ע"כ פירוש דמפ' התם דהא קמ"ל דדרכי' דאתרוג כירק מה ירק דרכו ליגדל על כל מים ובשעת לקיטתו עשורו אף אתרוג דרכו ליגדל על כל מים ובשעת לקיטתו עשורו. ועיין במ"ש ברפ"ק דקדושין. וצ"ע מניינא למעוטי מאי: 
+
+<b>ולשביעית. </b>פי' הרמב"ם ז"ל שאם נגמר בשביעית ונכנסה השמינית ועדיין האתרוג באילן אותו האתרוג הפקר כדין פירות שביעית ע"כ. ופירשו תוס' ז"ל שם רפ"ק דקדושין דלשביעית שוה לאילן פי' דבאתרוג ושאר כל אילן אזלינן לגמרי בתר חנטה דאם חנט באיסור אפי' מה שגדל בהיתר אח"כ אסור והשתא לשביעית שוה לאילן דאי הוה כירק הוה אזלינן בתר רוב גדל וא"ת אמאי לא חשיב שהאתרוג שוה לאילן לכלאים שאין כלאים בכרם וליחשוב שוה לאילן בד' דרכים וי"ל דלא תני אלא דשוה לאילן לילך בתר חנטה ולירק בתר לקיטה וא"ת אמאי לא חשיב ששוה לירק בשני דרכים כגון לענין פאה דלא מיחייב אתרוג בפאה משום דאין לקיטתו כאחת דלענין פאה בעינן לקיטתו כאחת דמהאי טעמא ממעטינן תאנה ובירק נמי אין פאה נוהגת דאינו בכלל דבר המתקיים וי"ל כיון דאיכא אילנות טובא שאין חייבי' בפאה אלא השנויין בפ"ק דפאה ובאילן האוג והחרובין וכו' ודומיהם לא שייך למיתני שוה לירק ומהאי טעמא נמי לא קאמר שוה לירק לענין בכורים שאין בכורים אלא מז' המינין כדאיתא בספרי ובפ"ק דמכלתין א"כ שוה נמי לשאר אילנות עכ"ל ז"ל בהגהת הלשון קצת כפי עניות דעתי. וכתב הריטב"א ז"ל שם בקדושי' הא דתנן אתרוג שוה לאילן בג' דרכים קתני עלה בדוכתה לערלה ולרבעי ולשביעית ופי' רש"י ז"ל (שם בסוכה) שערלה ורבעי נוהגין בו כאילן והולכין בו לענין שביעית בתר חנטה כאילן ולא בתר לקיטה כירק והקשו עליו בתוס' א"כ דכולהו דיני דאתרוג דשוה לאילן או לירק קתני ליתני נמי לשכחה ופאה שאין נוהגת בו כירק לפי שאין לקיטתו כאחת וכדממעטי' מהאי טעמא תאנה ואת"ל דס"ל להאי תנא דפאה ושכחה נוהגין בו כאילן ליתני שנוהגים בו כאילן ולאו קושיא היא דלא שייך למיתני שוה לאילן אלא במידי דליתי' בירק כלל אלא באילן ולא שייך למיתני שוה לירק אלא במידי דליתי' אלא בירר ולא באילן והכא זימנין דפאה ושכחה אינה נוהגת באילן כמו תאנה וכיוצא בו שאין לקיטתן כאחת ואיכא נמי ירק שנוהגים בו פאה ושכחה כגון מלבנות בצלים ואיכא נמי ה' המינין של תבואה דלא הוו אילן ונוהגים בהן מיהו הא קשיא אמאי לא קתני שאינו כלאים בכרם כאילן וכן שר"ה שלו שבט כאילן ונ"ל דלא קתני אלא דברים שנחלקו בהן ובמס' ר"ה פירש"י ז"ל דה"ק לערלה ולרבעי ולשביעית שהולכים בשלשתן אחר חנטה כאילן ולא אתא לפרושי דיני אתרוג השוה לאילן אלא דין חנטה זו בלבד משום דבעי למיתני דלגבי מעשר אזלינן בתר לקיטה כירק הא בכל שאר מילי פשיטא מילתא דדיני' כאילן ואע"ג דחנטה דרך אחד הוא כיון שבא על עניינים חלוקים שפיר שייך למימר בג' דרכים וקמא עיקר והא דלא מייתינן הכא רישא דקתני תרומת מעשר שוה לבכורים בשתי דרכים ולתרומה בדרך א' משום דמצי לשנויי דמשום דבעי למיתני סיפא דרכים תנא נמי רישא דרכים ובאידך תירוצא דאסיקנא דכל היכא דאיכא פלוגתא תני דרכים מיתרצא נמי הא ממילא עכ"ל ז"ל. ועיין עליו במה שכתבתי בראש פ"ק דקדושין. ובתוס' רי"ד כתוב שם ולירק בדרך אחד שבשעת לקיטתו עישורו אי קשיא דהא אמרי' בפ"ק דר"ה אע"פ שבשעת לקיטתו עישורו ר"ה שלו תשרי וא"כ גבי מעשר נמי יש בהן חילוק דירק ר"ה שלו תשרי כדאמרי' התם ואתרוג ר"ה שלו שבט והי' לו לחלק גבי מעשר גופי' תשובה הרבה חילוקים יש ביניהם בלא זה שהירק כלאים בכרם והאתרוג אינו כלאים בכרם ועל האתרוג מברכי' בורא פרי העץ ועל הירק בורא פרי האדמה אלא התנא לא בא למנות חילוקיהן אלא זה בא לומר אע"ג דכל אילנות אזלי בחר חנטה לכל דבריהם האתרוג אינו כן אלא שוה לאילן לילך בתר חנטה לענין ערלה ורבעי ושביעית ושוה לירק לילך בתר לקיטה לענין מעשר מה שאין כן בשאר אילנות ושאר חילוקיהן אינם תלויים בעבור זה לא שנאם ע"כ: 
+
+<b>ולירק בדרך אחד שבשעת. </b>מלות בדרך אחד מחקן הח' ה"ר יהוסף ז"ל וכתב שבכל הספרים לא מצא מלות הללו [הגהה לשון ספר הלבוש ביורה דעה סי' של"א סעיף קכ"ו הירק בשעת לקיטתו עשורו מפני שהוא גדל על כל מים ויונק לחות בכל עת עד שלוקט אותו לפיכך אם נלקט וכו' עד וכן באתרוג בלבד משאר פירות האילן הרי הוא כירק שהרי הוא דר באילן משנה לשנה ויונק בכל עת לפיכך הולכין אחר לקיטתו למעשר כיצד וכו' ע"כ:]: 
+
+<b>ר' אליעזר אומר אתרוג שוה וכו'. </b>כך מצאתי מוגה וגם ה"ר יהוסף ז"ל הגי' כן ואם האמת הוא כן צ"ע אמאי איצטריך למיהדר למיתניי' דהא אמילתי' דת"ק קאי ר' אליעזר. וגרסי' ר' אליעזר ביו"ד. וכתב ריב"ם ז"ל רבותינו חזרו ונמנו אתרוג בתר לקיטה בין לשביעית בין למעשרות פי' בין לשביעית כדתנן ושאר כל פירות האילן כעונתן למעשרות כך עונתן לשביעית ע"כ וכן פסק הרמב"ם ז"ל ג"כ. והכי איתה להאי ברייתא בפ' לולב הגזול (סוכה דף מ') וכתבתי' שם במקומה. ואיתה נמי בפ"ק דר"ה דף ט"ו. והכי תניא לה התם ואיתה בתוספתא דשביעית א"ר יוסי העיד אבטולמוס משום חמשה זקנים אתרוג אחר לקיטה למעשר ואחר חנטה לשביעית ורבותינו נמנו באושא וגמרו אחר לקיטה בין למעשר בין לשביעית ע"כ פי' אבטולמוס ס"ל כר"ג ושלש מחלוקות בדבר ור"ש אית לי' סברא רביעית שם בפ"ק דר"ה וכמו שכתבתי שם בסוכה פ' לולב הגזול סימן י"א: 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>שוה לדם בהמה להכשיר את הזרעים. </b>דגבי בהמה כתיב על הארץ תשפכנו כמים ובדם אדם נמי כתיב ודם חללים ישתה ובפ' בתרא דמסכת מכשירין פליגי תנאי אי דוקא דם חללים הוא דמכשיר או אפי' דם המת אבל לענין איסור כרת דאכילת דם אין בו אלא אם הוא בככר גוררו מדרבנן דלעוף ולבהמה כתיב. וכתוב בספר כריתות בלשון למודים שער ב' ודם השרץ חסר למ"ד ורוצה לומר ולדם שרץ ג"כ שוה שאין חייבין עליו ע"כ: 
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>כוי יש בו דרכים וכו'. </b>והגי' ה"ר יהוסף ז"ל ויש בו דרכים שוה לחי' ולבהמה ויש בו דרכים שאינו שוה לא לחי' ולא לבהמה: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל כוי נחלקו בו חכמי ישראל וכו'. אמר המלקט בפ' אותו ואת בנו (חולין דף פ') ומאן דס"ל התם דבריה בפני עצמה הוא ס"ל דאין חי' מתעברת מבהמה ולא בהמה מחי' חוץ מר' אליעזר ומחלוקתו דבסמוך דס"ל דבהמה מתעברת מחי' או איפכא ורשב"ג ס"ל התם בברייתא דמין בהמה הוא ודאי ושל בית דושאי היו מגדלין מהם עדרים עדרים וכתבו שם תוס' ז"ל דמאן דס"ל דאיל הבר הוא ס"ל דודאי חי' הוא ושוחטין אותו ביום טוב ומכסין את דמו ופליג אמתני' ע"כ והרמב"ם ז"ל פי' כוי הוא מין מורכב מן העז ומן הצבי וכן אמרו כוי ברי' בפני עצמה הוא ולא הכריעו בו חכמים אם מין בהמה או חיה הוא ע"כ. אכן בפ"ט דהלכות בכורים כתב סתם והכוי אע"פ שהוא ספק מפרישין ממנו כל המתנות ע"כ. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל מלת דרכים הרביעית ברוב ספרים ל"ג לה וכן גבי תוספתא דאנדרוגינוס: 
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>וחלבו מטמא טומאת נבלה כחיה. </b>כך הגי' ה"ר יהוסף ז"ל. ופי' הרמב"ם ז"ל וטומאתו בספק והמיטמא בו אם נכנס למקדש אינו חייב כרת ולא קרבן אלא קרבן מספק ע"כ. ושם בחבורו לא מצאתי שהזכיר דין קרבן מספק אח"כ מצאתי שמלות אלא קרבן נמחקו בתלמוד שהי' של הרב בצלאל אשכנזי ז"ל: 
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>ואין חייבין עליו כרת. </b>פי' להביא חטאת קבועה ובירושלמי דייק הא אשם תלוי חייב ומתני' ר' אליעזר היא דלא בעי חתיכה משתי חתיכות דדריש יש אם למסורת וגבי אשם תלוי אע"ג דקרינן מכל מצות מ"מ מצות כתיב ודלא כרב דאמר כל שאי אפשר לעמוד על ודאו אין מביאין על ספיקו אשם תלוי וס"ל חלוקין עליו חביריו על ר' אליעזר ודר' אליעזר ודרב בר"פ ספק אכל. ועיין במ"ש בפ' שני דנדה סי' ב': 
+
+<b>ואינו נלקח בכסף מעשר לאכול [הגהה ה"ר יהוסף ז"ל הגי' לֵיאָכֵל:] בירושלם. </b>ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל אפי' בשעה שהיו לוקחין בהמה לבשר תאוה כגון אליבא דר' ישמעאל משנכנסו לארץ דמ"מ סתם בהמה ממעשר שני לזבחי שלמים היא: 
+
+<b>וחייב בזרוע ובלחיים ובקיבה. </b>בפ' אותו ואת בנו (חולין דף ע"ט) ודף פ' מוקי לה דוקא בצבי הבא על התישה ובשה ואפי' מקצת שה קמיפלגי ר' אליעזר דפטר סבר שה ולא מקצת שה והא דתלי טעמא משום המע"ה היינו משום דמספקא לי' אי חוששין לזרע האב אם לאו כדאיתא התם ורבנן סברי שה ואפי' מקצת שה ומאי חייב בחצי מתנות ודרך אחרת נראה שיש בירושלמי. ור' אליעזר. ביו"ד גרסי'. וכתב הר"ן ז"ל ר"פ הזרוע דכוי דלרבנן חייב בכולהו מתנות לאו בצבי הבא על התישה אלא ס"ל דכוי ברי' בפני עצמה הוא ורביי' קרא לשווי' כבהמה דתניא אם שה לרבות את הכוי אבל כוי הבא מן הצבי ומן התישה אינו חייב אלא בחצי מתנות ע"כ בקיצור מופלג ואמר שכן למד מדברי הרמב"ם ז"ל שבפ"ט דהלכות בכורים: 
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>משום כלאים עם החי'. </b>דאינו נוהג ולא חורש לא עם צבי ולא עם עז דלא כמ"ד חוששין לזרע האב אלא שמא אין חוששין והוי או כולו צבי או כולו עז הר"ש שירילי"ו ז"ל. ומתוך פירושו ז"ל נראה קצת שהי' גורס במתני' אם אמר הריני נזיר שאין זה חי' ובהמה [הגהה גם הר"ס ז"ל כתב מדברי ה"ר שמשון ז"ל נראה שהוא גורס שאין זה חי' ובהמה ונראה שגרסא נכונה היא דהא בחלוקה של אינו שוה לא לחי' ולא לבהמה מייתינן לה עכ"ל ז"ל. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל מה שפי' המפרש ואפי' אמר הריני נזיר שזה חי' ובהמה וכו' קצת קשה למה יהא נזיר שהרי גבי אנדרוגינוס לא אמרי' כן לקמן אלא משום שהוא ודאי איש ואשה שהרי לא אמרו גבי אנדרוגינוס וטומאתו בספק כמו שאמרו כאן וחלבו וכו' כי גבי אנדרוגינוס אמרו סתם ומטמא בלובן כאנשים וכו' וכן אמרו ומטמא באודם כנשים ולא אמרו שטומאתו בספק ומה שכתב שאם אמר שזה אינו לא חי' ולא בהמה שהוא נזיר מספק קשה שהרי גבי אנדרוגינוס אמרו אינו נזיר ועיין בירוש' ע"כ עוד כתב אם אמר הריני נזיר שזה חי' ובהמה ה"ז נזיר כן מצאתי בכל הספרים דגרסי' ובהמה וכן נ"ל עיקר דאי גרסי' או חי' א"כ למה אמר שאינו שוה לחיה ולבהמה הרי הוא שוה שהרי האומר כן על החי' או על הבהמה הוי נזיר אך קשה דלקמן גבי אנדרוגינוס כיצד שוה לאנשים ולנשים וכו' אמר הריני נזיר שזה איש ואשה הרי זה נזיר וצריך עיון ומה שפירש המפרש או בהמה או שאמר בהמה אינו נראה עד כאן לשונו ז"ל:] וז"ל שאין זה חי' ובהמה אין לפ' שזה אינו לא חי' ולא בהמה אלא ברי' ה"ז נזיר דר' יוסי הוא דאמר דברי' הוי אלא ה"פ דאינו יכול להרביעו לא עם צבי ולא עם עז. ושאר כל דרכיו שוין לחי' ולבהמה כדמפ' ואזיל טעון שחיטה וכו' שני סימנין ולענין פרכוס דמסוכנת דינו כחי' ולא כבהמה ואע"ג דברישא תני דרכים שוין לחי' ולבהמה מקמי שאינו שוה וכו' והכא למאי דפתח בי' נקיט ואזיל משום דפשוט הוא נקיט לי' לבסוף עכ"ל ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל פירש הריני נזיר שזה חי' ובהמה הרי זה נזיר באר התלמוד שהוא נזיר באיזה לשון שיאמר כלומר אם אמר הריני נזיר שזו חי' וכן אם אמר שזו בהמה וכן אם אמר שאין זה חי' וכן אם אמר שאין זה בהמה וכן אם אמר שזה חי' ובהמה וכן אם אמר שאין זה לא חי ולא בהמה בכולן הוי נזיר מספק ע"כ: 
+
+<b>הכותב חיתו וכו'. </b>פי' הרמב"ם ז"ל אמרם חיתו ובהמתו הוי"ו בכאן כאילו אמר או וכו' וכדפי' ר"ע ז"ל בשמו ז"ל. ובירושלמי מתניתין דקתני הכותב חיתו ובהמתו לבנו לא כתב לו את הכוי דלא כרבי דתניא המקדיש חיתו ובהמתו לא הקדיש את הכוי רבי אומר הקדיש את הכוי ר' חגי בעא קומי ר' יוסי ולמה לא תנינן הרובע והנרבע ממנו חייב א"ל תניתה בסיפה ושאר כל דרכיו שוין לחיה ולבהמה ובבבלי פ' ואלו מותרין הלשון כך המקדיש חיתו ובהמתו הקדיש את הכוי ר' אליעזר אומר לא הקדיש את הכוי ע"כ. וראיתי להקדים התוספתא קודם פ' שלישי [ואנחנו הדפסנוה בסוף הסדר שלא להפסיק בין פרקי המשניות:] משום דדמיא למאי דסלקינן כוי יש בו דרכים וכו':
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>יורד אדם בתוך שדהו. </b>נלע"ד דאע"ג דמן הראוי ה"ל למיתני בתוך גנתו דהא שדה נקרא של מיני תבואה לרמוז דגם לחטים ושעורים ראוי לעשות כך בשעה שמתחילין לעשות קנה שבלת אלא שלא מצאתי מי שדבר בזה. ובירוש' תניא ר"ש אומר הבכורים אחד מששים פאה אחד מששים תרומה טמאה אחד מששים תרומה שאין הבעלים מקפידין עלי' כגון תרומת הכליסין והחרובין והשעורים שבאדום אחד מששים ריב"ם צדק ז"ל אבל ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל נראה שלא הי' גורס בבא דפאה שכתב והא דלא תני פאה אע"ג דשיעורה בששים משום דלא תני אלא מתנות כהנים ע"כ. ועוד פי' ר"י ב"ר מלכי צדק ור"ש סבר מה בשעת הבאה פרי אף בשעת הפרשה פרי ואי אתה מוצא כן אא"כ קורא להם שם בתלוש: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>כל העיירות שבמעמד. </b>כל אנשי עיירות שמתחשבין מתחום עיר של ראש המעמד שמתקבצין אנשי המעמד עמו דהיינו אותו שמשמש באותו השבוע דהיינו שמתענה אותן הימים הקבועין לו וקורא בתורה פרשיות הקבועות לו עם משמרת הכהנים שמשמשת אותו השבוע דכ"ד משמרות כהונה הוו וכנגדן כ"ד מעמדות והיו מתכנסות כל אותן עיירות עם ביכוריהם לעיר שיושב בה המעמד שעולה לירושלם עם משמרת הכהנים של אותו השבוע והיינו דקאמר בירושלמי ידעי' ומכיריו יהויריב ומכיריו ידעי' משמרת כהנים והיא ראשונה למשמרות כהונה ומכיריו אנשי מעמד של חסידי ישראל מכיריהן שעולין לירושלם שנפל להם בגורל אותו שבוע לעמוד על הקרבן: 
+
+<b>ולנין ברחובה של עיר. </b>בין בעיר שעוברין בה לדרכן בין בעיר שעוברין עד שבאין לעירו של ראש המעמד בין בעירו של ראש המעמד לנין ברחובה של עיר ובבקר מתפללין שם וכתב רבינו שמשון ז"ל והיינו דתנן פ"ג דמגילה בני העיר שמכרו רחובה של עיר ובגמ' מפ' דיש בו קדושה שמתפללין בו בתעניות ובמעמדות ומוחקין מן הספרים ומעמדות משום דמה ענין מעמדות לשם ושפיר גרסי' לי' דמיירי במעמדות ההולכין עם אנשי הבכורים כדתנן הכא. ע"כ הר"ש שירילי"ו ז"ל: 
+
+<b>ולמשכים. </b>נראה שהוא שם פי' השכמה וכמו שפירש רד"ק ז"ל בספר הושע על פסוק וכטל משכים הולך גם בירמי' סי' ה' סוסים מיוזנים משכים היו וכן פי' ג"כ בשרשים שרש שכם: 
+
+<b>קומו ונעלה ציון אל ה' אלקינו. </b>כצ"ל: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>מביאין גרוגרות וצמוקים. </b>דמשקין לא היו יכולין להביא כדאמרי' בפ' העור והרוטב אלא הפרי גופי' ולפי שהיו רחוקים היו צריכין להביא דבר המתקיים: 
+
+<b>והשור וכו'. </b>ירוש' יחיד שנתעצל ולא בא בכינופיא מביא גדי וקרניו מצופות כסף. וכתוב בתשובות הרשב"א ז"ל סי' רצ"א וז"ל כבר ידעת שהבכורים טעונין קרבן וכמו ששנינו בפ' שני דבכורים וטעונין קרבן ושיר ותנופה ולינה וקרבן ילפי' מדכתיב בבכורים ושמחת בכל הטוב וכתיב התם ושמחת בחגך מה להלן שלמים אף כאן שלמים וכשהיו העולין מרובין היו מביאין שור אחד לכולן ומקריבין אותו שלמים וזהו ששנו כאן והשור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב לכבוד וכשהיה העולה יחיד לא הי' מביא שור אלא גדי א' דגרסי' בירושלמי ר' זעירא בעי יחיד שנתעצל ולא בא מביא גדי ע"כ. ויש גורסים והשור הולך עמהם: 
+
+<b>שלחו לפניהם. </b>איש לירושלם כדי שיצאו להקבילן: 
+
+<b>הפחות והסגנים. </b>אית דגרסי הסגנים בלא וי"ו: 
+
+<b>לפי כבוד הנכנסין היו יוצאין. </b>ירושלמי וכי יש קטון וגדול בישראל אלא אימא לפי רוב הנכנסין היו יוצאין כלומר אם רבים רבים ואם מעטים מעטים: 
+
+<b>וכל בעלי אומניות שבירושלם עומדים מפניהם וכו'. בואכם לשלום. </b>גרסי' וי"ס בשלום: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>החליל מכה. </b>כלומר איש החליל מכה כלומר יודע בניגונו לשון אחר קול החליל: 
+
+<b>הגיע לעזרה ודברו הלוים בשיר. </b>ירושלמי רב הונא אמר כיני מתני' ולקח הכהן הטנא מידו פי' ר"י מסימפונט ז"ל דה"ק דלאו כדקתני מתני' היא הגיע לעזרה ודברו הלוים בשיר אלא משנה חסרה היא וה"ק הגיע לעזרה ולקח הכהן הטנא מידו ודברו הלוים בשיר ע"כ ואית תנאי תנו שלא הי' נוטלן הכהן עד אחר גמר הפרשה כדי לסמוך מתנה למתנה שהי' נותן לו הגוזלות להקריב קרבן ומתנת הבכורים סמוכה לזה וז"ל החכם ה"ר משה פיזנטי ז"ל בשם הרשב"א ז"ל מחליף כדי לסמוך מתנה למתנה ומיד אחר שלקח הכהן הטנא מידו מיד מה שבידם נתנין לכהנים כדי לסמוך מתנה למתנה ואח"כ ודברו הלוים בשיר ע"כ: 
+
+<b>ארוממך ה' כי דליתני. </b>משום דבכינופיא גדולה נעשו דלכך תקנו שיהו באין אל עירו של מעמד כדי שיהו מתקבצין שם רבים ודמי לחנוכת הבית. וכתבו תוס' והרא"ש ז"ל בפ' אין בערכין דף י"א בכתיבת יד דהאי שיר דמתני' אינו עיקר שיר דבכורים דקאמר התם בגמרא מקרא דההוא שיר הוי עבודה בבכורים בשעת תנופה אלא הכא לשמחה בעלמא מיד כשהגיעו לעזרה ותימה הוא דלא איירי מתני' כלל בעיקר השיר ע"כ: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>הגוזלות וכו'. </b>ירושלמי תניא ר' יוסי אומר לא היו נותנין הגוזלות ע"ג הסלים שלא ינבלו הבכורים אלא תולין חוצה לסלים וכתב ריב"ם צדק ז"ל דר' יוסי פליג אמתני'. ובמנחות פי' רש"י ז"ל ושבידם הסלים של בכורים ע"כ. והרגמ"ה ז"ל פירש הסלים והפירות. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל דדעת הרמב"ם ז"ל שהיו בידם גוזלות שהן פסולין לגבי מזבח כגון בני תורין ואנן תורין גדולים בעינן ובני יונה קטנים בעינן והנהו כיון דלא חזו לקרבן נותנין אותם מתנה לכהנים ע"כ והראב"ד ז"ל שם בהשגות כתב אמר אברהם אומר אני מה שבידם ניתנין לכהנים על הפירות הוא אומר במשנה אבל גוזלות אין בידם כי אם אותם שעם הסלים ע"כ ולמאן דמפ' דשבידם היינו הסלים ק"ק ממתניתין דבסמוך דקתני והסלים והבכורים ניתנין לכהנים: 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ואוחזו בשפתותיו וכהן מניח ידו תחתיו. </b>פי' ר"ע ז"ל שלא כדברי האומר כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ע"כ ונלפע"ד דמכאן קשה לתוספות ז"ל שכתבו בפ"ק דקדושין דף ל"ו וז"ל דה"נ אשכחן גבי בכורים שהכהן הי' אוחז בשפתותיו כלו' בשפת הכלי למעלה והבעלים למטה ה"נ גבי מנחות אפכא שיד הבעלים יהי' למעלה ויד הכהן למטה ע"כ והם עצמן ז"ל כתבו לשון משנתנו בפ' לולב וערבה (סוכה דף מ"ז) כמות שהוא בספרים גם בפ' אלו הן הלוקין (מכות דף י"ח) ובפ' כל המנחות (מנחות דף ס"א) וכמו שכתבתי שם סי' ו' ושמא הם ז"ל מפרשים וכהן מניח ידו תחתיו פי' תחת יד הבעלים ושניהם בשפתות הסל [הגהה לשון הר"ס ז"ל עד שגומר כל הפרשה פי' קורא הגדתי היום וכו' וקורא ג"כ ארמי אובד אבי וגו' עד אשר נתתה לי ה' וכל זה עדיין הסל על כתפו ואח"כ מוריד הסל ומניפו ור' יהודה סבר שמפסיק בתנופה בין הגדתי היום וגו' לארמי אובד אבי כפשט הפסוקים והא דתנן הגיע לארמי אובד אבי מוריד הסל מעל כתפו וכו' הכל הוא דברי ר' יהודה ותימה גדול מהרמב"ם ז"ל שכתב בחבורו הגיע לארמי אובד אבי וכו' נראה מדבריו שכל זה הוא דברי ת"ק וא"כ לפי דבריו צ"ל שר' יהודה סובר שאינו קורא אלא עד ארמי אובד אבי ולא יותר וזה אי אפשר דהא קרא כתיב בהדיא וענית ואמרת ארמי אובד אבי וגו' וצ"ע וי"ל דת"ק ס"ל דבכורים אינם טעונין תנופה כלל ור' יהודה הוא דבעי תנופה ופסק הרמב"ם ז"ל כר' יהודה משום דסתם לן תנא כותי' לעיל בפ' שני דקתני שהבכורים טעונים קרבן ושיר ותנופה ולינה וראב"י ס"ל הכי בפ' כל המנחות באות מצה דתנן התם גבי ואלו טעונין תנופה הבכורים דברי ראב"י ומשנתו קב ונקי וכן כתבו התוספות בסוכה פ' לולב וערבה דמדקאמר בגמרא התם מאן שמעת ליה דאמר תנופה ר' יהודה מכלל דרבנן לא בעו תנופה כלל ע"כ. מוריד הסל מכתפו כך הגי' ה"ר יהוסף ז"ל וגם הגי' והניחו בצד המזבח. גם כתב ס"א בצד המזרח:] עד שהוא גומר כל הפרשה ואחר גמר הפרשה מניף דהיינו מוליך ומביא מעלה ומוריד וכשגמר התנופה מניחן בקרן דרומית וכו' וקסבר ת"ק דוהניחו דכתיב הנחה ממש קאמר והנחה מעכבא בהו א"נ אפשר דרבנן לא בעו תנופה כלל וכן משמע שם בפ' לולב וערבה ובפ' כל המנחות באות מצה דף ס"א וכמו שכתבתי שם סי' ו' דר' יהודה ור"א בן יעקב הוא דבעי לה: 
+
+<b>ומניחו בצד המזבח. </b>הא סתמא היא ולאו ר' יהודה בלחוד תני לה. הר"ש שירילי"ו ז"ל: 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>התקינו שיהו מקרין וכו'. </b>וסמכו על המקרא וענית אין עניה אלא מפי אחרים ע"כ מספר לקח טוב: 
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>בקלתות של כסף וכו'. </b>בירושלמי בעי מהו להביא בתמחוי של כסף: 
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>ר"ש בן ננס אומר וכו'. </b>ומשמע מתוך פי' ריב"ם צדק ז"ל דר"ש בן ננס גרסי' הכא אבל מתוך פי' הרמב"ם ז"ל ממתני' דבסמוך משמע דר"ש סתם גרסי' הכא נמי וכן משמע מתוך פי' ר"ע ז"ל ממתני' דבסמוך וגם משלאחרי' דו"ק: 
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>ועיטור הבכורים מין בשאינו מינו. </b>כתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ולא ידעינן רבי שמעון כמאן סבירא ליה אי סבר כר' עקיבא אי סבר כבן ננס: 
+
+<b>ופטור מן הדמאי. </b>כגון ע"ה שהביא בכורים אין הכהן צריך לעשר התוספת דבכורים תפסי לי' בקדושתן ומפ' בירוש' בברייתא דאפי' מן הודאי פטורין ותנא הכא ברישא דמאי משום סיפא דעטור דהתם אשמועי' דאפי' בדמאי חייב משום דהוי מין בשאינו מינו. תניא בתוספתא מצוה להביא בשבעה כלים ואם הביאו בכלי אחד יצא כיצד הוא עושה נותן שעורים למטה וכו': 
+
+<b>ועיטור הבכורים חייב בדמאי. </b>משמע דהה"נ דנאכלת בטומאה אלא דיש לדון מלשון הרמב"ם ז"ל אפכא מדקתני התם פ' שני דבכורים סי' י"ח הכי הפריש בכוריו וחזר והוסיף עליהן או עיטרן הרי התוספת כבכורים בד"א כשהביא מא"י אבל אם הביא מעבר הירדן או מסוריא אינה כבכורים ואע"פ שאינה כבכורים אינה נאכלת אלא בטהרה ע"כ ומשמע דסוף דבריו קאי בין אתוספת בין אעיטור דהא קרי לעיטור בלשון כלל תוספת כאשר ראית ועלה קאי דאינה נאכלת אלא בטהרה וכדמשמע פשטא דמתני' וכן עיקר ונכון בעיני: 
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>תוספת הבכורים כבכורים. </b>דפטורין מן הודאי ואסורין לזרים ולאכול חוץ לחומה ונאכלין בטהרה כך מצאתי וכך נראה מריב"מ צדק ז"ל אכן הרמב"ם ז"ל כתב שם בהלכות בכורים סי' י"ח ואע"פ שאינה כבכורים אינה נאכלת אלא בטהרה ע"כ. והפירוש הראשון שהביא ר"ע ז"ל הוא מהרמב"ם ז"ל אבל זה הפי' השני איני יודע מנין לו כל שכן דקושיית תוספת י"ט עליו מבוארת מרפסא איגרי: 
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>וּלְמה אמרו. </b>הוי"ו בשור"ק והלמ"ד בשב"א גרסינן לה. כתב רש"י ז"ל וס"ת אע"פ שאינו לאכילה ולא לשכר שיבא לידי אכילה ולבי מגמגם למאי תניי' הואיל ותנא דאפי' בהמה טמאה לוקח מהם ע"כ. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל ואשה בכתובתה וס"ת במס' חולין פ' הזרוע שאל רש"י למה הוצרך לומר במשנה וס"ת כי אם מותר לקנות אפי' בהמה טמאה כ"ש ס"ת ונ"ל דבאמת לבכורים לא איצטריך אבל למעשר שני איצטריך לאשמועי' דאפי' ס"ת אסור לקנות בו דתנן לעיל בפ' שני התרומה והבכורים חייבים עליהם מיתה וכולי' והן נכסי כהן וכו' מה שא"כ במעשר ועלה קאמר הכא ולמה אמרו הבכורים הן נכסי כהן וכו' כי כל אלו אסורין במעשר שני דתנן אין לוקחין עבדים וקרקעות ובהמה טמאה מדמי מעשר שני ותנן מעשר שני אין מוכרין אותו ואין ממשכנין אותו עכ"ל ז"ל. ובטור ח"מ סי' צ"ז בבית יוסף דף קי"ז ע"א כתוב בשם ה"ר יהודה אלברצלוני וס"ת קבלנו פי' דבר זה וכן ס"ת ר"ל שגובה אותו בעל חוב בחובו ואשה בכתובתה ע"כ והוא כפי' ראשון שהביא ר"ע ז"ל. וי"ס דגרסי ובמה אמרו הבכורים הן נכסי כהן וכו' ולא מסתברא. וכתב הרש"ש ז"ל ואיכא למידק דגבי שביעית אשכחן אכילה ואמרינן נמי דבעינן בי' הניי' כדתנן שביעית ניתנת לאכילה וכו' וגבי סיכה נמי תניא לא יסוך רגלו ויתן לתוך סנדלו וגבי תרומה קתני בתוספתא דתרומות פ"ט תרומה ניתנת לאכילה ולשתי' ולסיכה לאכול דבר שדרכו לאכול וכו' ובפ' עשירי תניא גבי סיכה שמן של תרומה אין סכין בו מנעל וסנדל וגבי מעשר שני תנן דאין לוקחין בו עבדים וכו' וכן גבי שביעית תנן נמי הכי ואילו גבי תרומה ובכורים תנן דהן נכסי כהן הכא ולעיל ר"פ שני ושרי ליקח בהן עבדים וכו' ונ"ל תירוצא דמילתא דשביעית ומעשר שני תופסת דמי' הלכך אין לוקחין בדמיו מידי דלאו אכילה אבל גבי תרומה ובכורים אין להם פדיון הלכך מצי ליקח אשה ועבדים דאשה אוכלת אותן בקדושתן וממילא מקנייא נפשה וכן עבד דרחמנא אמר לך נתתים אבל אינהו גופייהו לא מצי הקונה למעבד בהו אלא אכילה ודו"ק ע"כ. פי' הבכורים הן נכסי כהן אחר קריאה והנחה לענין דיכול לקטת מהן וכו' ומ"מ הלוקח צריך ליזהר בקדושתן שהרי טעונין רחיצה וטעונין הניי' וכן כתב עוד הר"ש שירילי"ו ז"ל בשם ר"י מסימפונט ז"ל דכולהו חומרי דקתני לעיל ר"פ שני איתנהו בבכורים שמכרן. בטובה במתנת חנם כלומר אע"ג דלא מטי להו למשמרתן דקסבר ר' יהודה דקדשי גבול נינהו ובקדשי גבול בעי' מחזיקין בתורת ה'. נותנין אותן לאנשי משמר דסברי רבנן דקדשי מקדש נינהו הלכך דאנשי משמר נינהו אנשים ונשים וטף ואנשי משמר לא בעינן בהו תלמידי חכמים אלא דמודים בעבודה סגי. כקדשי המקדש דכל זבח באנפי נפשיה והכא נמי בכורים דחד לעצמן ובכורים דחד לעצמן [הגהה משמע שהי' צ"ל בכורים דחד כנגד בכורים דחד אבל לא בכורים דחד כנגד מנחה דחד:] אבל לא בכורים דחד כנגד מנחה דחד כדילפי' מקראי בפ' האיש מקדש עכ"ל הר"ש שירילי"ו ז"ל: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל אין ניתנין אלא לחבר בטובה אין הכהן יכול וכו'. אמר המלקט הי' נראה דצריך למחוק מלת הכהן. גם מה שכתב ר"ע ז"ל ואינו רשאי לקנות בהן דבר ואף וכו' תימה הוא בעיני אם יחלוק ר' יהודה על המשניות הסתומות לעיל שהבכורים הם נכסי כהן ואם לא יחלוק עדיין השאלה במקומה עומדת לר' יהודה ולמה אמרו הבכורים הם נכסי כהן ודוחק לומר דקאי אלוקח דהוא צריך ליזהר בקדושתן וכדכתבינן ומ"מ הפירוש [הגהה גם ה"ר יהוסף ז"ל כתב עליו אין לשון המשנה משמע כפי' זה כלל על כן נראה לי לפ' דלאו אלעיל קאי אלא מילתא באפי נפשה היא ר' יהודה אומר אין הישראל המביא את הבכורים רשאי ליתנם אלא לכהן חבר ואותו חבר יחזיק לו טובה על מה שנתנם לו ולא נתנם לכהן חבר אחר וחכמים אומרים הישראל לא יתנם לשום כהן אלא לכל המשמר כמו שאמר לעיל ומניחו בצד המזבח ויצא ואין שום כהן צריך להחזיק לו טובה ואנשי המשמר מחלקים אותם כשאר קדשים שניתנים לכל כהן בין חבר ובין שאינו חבר עכ"ל ז"ל:] הזה שפי' ר"ע ז"ל איני יודע מנין לו ושמא הוא מה שפי' הרמב"ם ז"ל וזה לשונו לחבר בטובה שנותנין אותם לתלמיד חכם בדרך הצדקה והחסד ואפשר לעשות כן לדעת ר' יהודה והלכה כחכמים ע"כ ומשמע דה"פ דבריו ז"ל דיכול הכהן שנתן לו ישראל בכורים ליתנם מתנה לכהן אחר שכמו שהן נכסיו לכל האמור ברישא גם הם נכסיו שיכול ליתנם במתנה ובתנאי שיהי' מקבל המתנה כהן חבר ואזיל לטעמי' דאמר בפ' בתרא דחלה שאסור ליתן הישראל הבכורים לכל כהן רק לכהן חבר והשתא נמי אשמעי' שגם הכהן החבר שקבלם אינו יכול ליתנם במתנה רק לכהן חבר כמותו וא"כ הוא אין צריך למחוק מלת הכהן שבפירוש ר"ע ז"ל וקאי אהמקבל מתנה שאינו רשאי לקנות בהן שום דבר רק לאוכלם וכדכתיבנא ושמא דהרמב"ם ז"ל הוה גריס ר' יהודה אומר נותנים אותם לחבר בטובה ומ"מ צ"ע לדעת חכמים דאמרי דנותנין אותם לאנשי משמר אפי' שאינו חבר אם יוכל הכהן המקבלם בחלקו כקדשי המקדש לתתם לכהן זולתו אפי' שאינו מן המשמר וא"ת שאינו יכול יקשה למה אינו יכול דמ"ש מכל הני דקתני ברישא דלא מיסתבר למימר משום דהנך דברישא יש לו הנאה כבר בבכורים שקבל מן הישראל מה שא"כ בנותנם מתנה לכהן אחר וא"ת שיכול א"כ לעולם חכמים לקולא וכפשטא דמתני' דהכא ומתני' דהתם פ' בתרא דחלה ודלא כדמשמע מפי' הרמב"ם ז"ל דפרישנא ולע"ד צ"ע. אחר זמן רב הגיע לידי ספר תוספת י"ט ומצאתי שבקיצור דבריו נראה שמסכי' למה שכתבתי בפי' דברי ר"ע ז"ל. 
+
+סליק פירקא וסליקא לה מסכת בכורים בעזרת יוצר ועושה אורים גדולים 
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+אמר המלקט כך מצאתי הנוסחא בכתיבת יד בכלל פירושי ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל [זו היא הנוסחא המוגהת שהיתה לי בילדותי על תוספתא זו דפ' אנדרוגינוס: אנדרוגינוס יש בו דרכים שוה לאנשים ויש בו דרכים שוה לנשים ויש בו דרכים שוה לאנשים ולנשים ויש בו דרכים שאינו שוה לא לאנשים ולא לנשים: כיצד שוה לאנשים מטמא בלובן כאנשים ומתעטף כאבל כאנשים ונושא אבל לא נישא כאנשים ואינו מתייחד עם הנשים ואינו ניזון עם הבנות כאנשים ואינו מספר ואינו מיטמא למתים ועובר על בל תקיף ועל בל תשחית וחייב בכל מצות האמורות בתורה כאנשים: כיצד שוה לנשים מטמא באודם כנשים ואינו מתייחד עם האנשים כנשים ואינו זוקק ליבום ואינו חולק עם הבנים ואינו חולק בקדשי המקדש כנשים ופסול מן העדות כנשים ואינו נבעל בעבירה כנשים ונפסל מן הכהונה כנשים: כיצד שוה לאנשים ולנשים חייבים על מכתו ועל קללתו כאנשים וכנשים וההורגו שוגג גולה ומזיד נהרג כאנשים וכנשים ויושבת עליו דם טמא ודם טוהר כאנשים וכנשים וחולק בקדשי הגבול כאנשים וכנשים ונוחל בכל הנחלות כאנשים וכנשים ואם אמר הריני נזיר שזה איש ואשה הרי זה נזיר: כיצד אינו שוה לא לאנשים ולא לנשים אין חייבים על ביאת מקדש על טומאתו ואין שורפין את התרומה על טומאתו ואינו נמכר כעבד ואינו נערך לא כאנשים ולא כנשים ואם אמר הריני נזיר שזה לא איש ולא אשה הרי זה נזיר ר' יוסי אומר אנדרוגינוס בריה בפני עצמה הוא ולא יכלו חכמים להכריע עליו אם הוא איש או אשה אבל טומטום אינו כן אלא ספק איש ספק אשה: אכן החכם ה"ר יהוסף אשכנזי ז"ל לא הגי' בפרק הזה כלל רק במלת להכריע הגי' להכריז בזיי"ן וכתב שכן מצא. עוד כתב על הא דגרסי' בדפוס בבבא ה' אין חייבין לא על מכתו ולא על קללתו לא כאנשים וכו' כתב פי' בושת האשה מרובה מבושת האיש ועל כן חייבין על הכאת האשה וזלזולה יותר מעל הכאת האיש ואנדרוגינוס אחרי שהוא איש ואשה אין שיעור דמי הכאתו שוין לא לדמי הכאת האיש ולא לדמי הכאת האשה כי אין בושתו מרובה כבושת האשה שהרי הוא מתעטף כאנשים ובושתו מרובה משל איש וכן אין נערך לא כאיש ולא כאשה כן נ"ל לפ' וצ"ע ע"כ. אחר כך מצאתי פירוש של זו התוספתא בקיצור בשם בעל הלכות גדולות וזהו. מטמא בלובן דלאיטמויי נפשי' לא בזכר תלה רחמנא. ונושא אבל לא נישא דכיון דאית לי' זכרות זכר קרינן ביה. ועובר על בל תשחית דכל חומרי דאיכא בזכר שדינן עליה. ואינו חולק בקדשי המקדש דכל זכר בבני אהרן כתיב. ונוחל בכל הנחלות במקום דלית אחא ולית אחתא. וחולק בקדשי הגבול בתרומה דרבנן. ואין חייבי' על טומאתו דכתיב מזכר עד נקבה. ואינו נערך דכתיב בערכין אם נקבה היא אם זכר הוא נקבה ודאית זכר ודאי. ואינו נמכר בעבד עברי דאין עבד עברי אלא דבר אולודי הוא דכתיב בי' אהבתי את אדוני ואמה עבריה נמי דבת בנים היא דכתיב ואם לבנו ייעדנה ואנדרוגינוס לאו בר אינסובי הוא ע"כ:] והילך לשון פירושו ז"ל בשם הר"ש ז"ל: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>אנדרוגינוס </b>יש בו נקבות הנקבה ויש בו זכרות הזכר: 
+
+<b>יש בו דרכים שוה לאנשים וכו'. </b>יפה פירשה רבינו שמשון ז"ל והנני כותב לשונו בטעמו: 
+
+<b>מטמא בלובן כאנשים. </b>דספק איש הוא ואיש מטמא בלובן כדאמרי' בפ' בנות כותים דזוב דמי למי בצק של שעורים וללובן ביצה המוזרת: 
+
+<b>ונושא אבל לא נישא כאנשים. </b>האי תנא סבר אנדרוגינוס ספיקא הוא כדמוכח בכולה שמעתין והשתא לאיזה ענין תני נושא אבל לא נישא אם לענין שאם קדש אשתו צריכה גט ואם נתקדש לא בעי גט הא ספק אשה הוא אלא לענין תרומה איירי כדאמרי' בסוף הערל לריש לקיש דתנן התם ר' יוסי ור"ש אומרים אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל אוכלת בתרומה ובגמ' אמר ריש לקיש מאכילה בתרומה ואינו מאכילה בחזה ושוק ומפ' התם דאין מאכילה בתרומה בזמן חזה ושוק דקסבר ריש לקיש אנדרוגינוס לר' יוסי ספיקא הוא מאכילה בתרומה בזמן הזה אבל לא בזמן חזה ושוק דאורייתא ופריך עלה מהא דתנן התם אנדרוגינוס נושא אבל לא נישא מדקתני נושא ש"מ דחשיב ליה זכר ודאי ומשני תני אם נשא דיעבד ואפ"ה אבל לא נישא דיעבד דאם נישא לכהן אינו מאכילו בתרומה דרבנן והיינו טעמא דהחמירו עליו אם נשא משום דאם הוא זכר חייבין עליו סקילה כזכר לכל הפחות ממקום אחד ואיכא מאן דמחייב עליה התם משני מקומות ולמאן דמותיב מינה התם לריש לקיש קשה דתיקשי ליה ברייתא דהכא דקסבר ספק הוא וקתני נושא ושמא לא שמיע ליה: 
+
+<b>ואינו מתייחד עם הנשים. </b>משום ספק איש ויחוד אסור כדאיתא בפ' בתרא דקדושין: 
+
+<b>ואינו ניזון עם הבנות. </b>בנכסים מועטין כדאיתא בריש מי שמת שהנקבות דוחות אותו אצל הזכרים: 
+
+<b>ואינו נעטף ומספר כאנשים. </b>כלומר אינו נעטף כאנשים ומספר כאנשים וכוללן לפי שטעם אחד לשניהם דדרך אשה לעטוף את ראשה ולכסותה בצנעא בצעיף ואין דרך איש כן דרך איש לספר ואין דרך אשה כן אלא מגדלת שיער כלילית ובעי שינהיג עצמו בתספורת ומלבושים כעין איש שלא יבוא להנשא אם יתראה כאשה וחשו לינשא יותר מלישא כדפרישית אבל אין לפ' דתנא מספר כאיש משום פאות דהא תנא ליה סיפא: 
+
+<b>ואינו מיטמא למתים. </b>אם הוא כהן ולא כאשה כהנת דלא הוזהרו על כך כדדרשינן בני אהרן ולא בנות אהרן: 
+
+<b>בל תקיף. </b>הקפת הראש: 
+
+<b>בל תשחית. </b>פאת זקן וכולהו ילפי' בפ"ק דקדושין דאנשים חייבין ונשים פטורות: 
+
+<b>וחייב בכל מצות וכו'. </b>ואפי' במ"ע שהזמן גרמ' כגון שופר וסוכה ולולב: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>מיטמא באודם. </b>אשה מיטמאה באודם כדילפי' בפ' שני דנדה: 
+
+<b>ואין זקוק ליבום. </b>כן כתוב בכל הספרים ומשמע דאיירי כשנתקדש לאחד מן האנשים ומת האיש ויש לו אחים דפטור מן החליצה ומן היבום מידי דהוה אאילונית דדרשינן בפ"ק דיבמות אשר תלד פרט לאילונית שאינה יולדת אבל אי אפשר לפרש כן דא"כ מאי כנשים אדרבה נשים זקוקות הן אלא ה"ג ואינו זוקק ליבום כנשים דאם אין יבם אחר אלא הוא היבמה מותרת לשוק ופטורה מן החליצה ומן היבום ואפי' הוא איש דנושא אשה מידי דהוה אסריס דתנן בפ' הערל דבין לר' אליעזר בין לר' עקיבא אין לו רפואה ולא היתה לו שעת הכושר והיינו דקתני כנשים דאין אשה זוקקת אשת אחיה: 
+
+<b>ואין חולק עם הבנים. </b>בנכסים מרובין שהזכרים דוחין אותו אצל הנקבות כדאיתא בריש מי שמת: 
+
+<b>ואינו חולק בקדשי המקדש. </b>דאשה אינה חולקת אפי' בחזה ושוק דלכל בני אהרן כתיב ולא בנות אהרן ולענין חלוקה כדדרשינן בפ' האיש מקדש א"נ כדדריש התם איש ולא קטן וה"ה איש ולא אשה: 
+
+<b>ופסול לכל עדות. </b>דאשה פסולה לעדות כדדרשינן בפרק שבועת העדות: 
+
+<b>ואינו נבעל בעבירה כנשים [הגה"ה לשון החכם ה"ר סולימאן ז"ל ואינו נבעל בעבירה נ"ל דה"ק אין בו חיוב נבעל בעבירה לענין הבא עליו לא נחשוב כאילו בא על הזכור לחייבו סקילה אלא כבא על האשה ופטור ודוקא אם בא עליו דרך נקבותו ועיין ס"פ הערל ונפסל מן הכהונה כנשים שנבעלו לפסול להן שנעשו זונות ופסולות לאכול תרומה אם הן כהנות כך זה אם הוא כהן ונבעל עכ"ל ז"ל:]. </b>כגון כל איסורי עריות כגון בתו ובת בתו ואחותו וכיוצא בהן ובלאו הכי משום זכר אסור ליבעל למאן דמחייב בשני מקומות בסוף הערל אלא פלוגתא הוא ואיצטריך הכא למאן דלית ליה: 
+
+<b>ופסול מן הכהונה. </b>נפסל מן התרומה אם הוא כהן דבת כהן שנבעלה לפסול לה פסלה כדאמרי' ביבמות פ' אלמנה: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>וחייב על הניזקין.</b> כדתנן בפ"ק דב"ק והנשים בכלל הנזק ויליף לה מקרא בגמרא: 
+
+<b>ואמו יושבת עליו דם טוהר. </b>כנשים ימי טומאת שבועים וכאנשים ארבעים יום דטוהר הכא לחומרא והכא לחומרא ומקולקלת למנינה אם תראה יום שבעים וחמש ותראה יום שמונים ואחד: 
+
+<b>ונוחל בקדשי הגבול. </b>כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה אם הוא כהן ומעשר ראשון אם הוא לוי ותנא נוחל ולא תנא חולק לפי שאין חולקין לו תרומה בבית הגרנות אלא משגרין לו לביתו כדאי' בפ' נושאין על האנוסה: 
+
+<b>הריני נזיר שזה איש ואשה. </b>כלומר שזה איש או אשה: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>אין חייבים על טומאתו. </b>על ביאת מקדש ואפי' ראה לובן ואודם כאחת כדאמרי' בהמפלת (דף כח):  
+<b>ואינו נערך. </b>לא כערך איש ולא כערך אשה כדדרשינן פ' המפלת:  
+<b>ואינו נמכר בעבד עברי. </b>משום דקטן אינו נמכר בעבד עברי וגדולה אינו נמכרת באמה העבריה הלכך לא אפשר:  
+<b>שאין זה איש ואשה. </b>כלומר שאין זה איש או שאין זה אשה:  
+<b>ר' יוסי אומר אנדרוגינוס בריה וכו'. </b>בסוף הערל מייתי לה אהא דתנן התם ר' יוסי ור"ש אמרי אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה וקאמר רב בגמ' ליתה למתני' דחשיב ליה ר' יוסי זכר מקמי ברייתא דהכא דחשיב ליה ספיקא ותימה דא"כ ר' יוסי דהכא היינו ת"ק ועוד מאי אבל טומטום אינו כן אלא או ספק איש או ספק אשה אנדרוגינוס נמי כן הוא ודוחק לומר דנקט אינו כן משום דטומטום ספק שלו יכול להתברר אם נקרע דאם נמצא זכר הוא זכר ודאי ואם נמצאת נקבה הרי היא נקבה ודאית מה שא"כ באנדרוגינוס דלעולם הוא עומד בספק ואין הלשון משמע כן כלל אלא יש לפרש דאנדרוגינוס לר' יוסי שלש ספיקות יש בו ספק בריה ספק איש ספק אשה ונפקא מינה דאמו יושבת עליו לזכר ולנקבה ולנדה וה"נ שמעינן לר' יוסי גבי כוי פ' אותו ואת בנו דתניא התם ר' יוסי אומר כוי בריה בפני עצמה הוא ולא הכריעו בו חכמים אם מין חיה הוא אם מין בהמה דיש בו שלש ספיקות ספק בריה ספק חיה ספק בהמה ונ"מ שאם אמר הריני נזיר שאין זה לא חיה ולא בהמה דהוי נזיר וכן באנדרוגינוס נ"מ להכי אם אמר הריני נזיר שאין זה לא איש ולא אשה ה"ז נזיל דאילו ת"ק לא אמר אלא שאין זה איש ואשה אבל שאין זה לא איש ולא אשה אלא בריה לא קאמר ור' יוסי מוסיף דאפי' אמר הכי הוי נזיר ואפשר נמי דס"ל לר' יוסי דההורגו נמי אינו נהרג עליו ואינו מיטמא אפי' בלובן ואודם. וה"נ אשכחן בר"פ בתרא דיומא למ"ד כוי בריה בפני עצמה לא חיה ולא בהמה וכן ההוא דסוף על אלו מימין דממעט מהזכר אנדרוגינוס משום דבריה הוא והא דחשיב רב בפ' המפלת [הגה"ה בדף כ"ח וע"ש בתוספות ותוסיף לקח טוב וגם בפ' הערל בסופו:] אנדרוגינוס ספיקא דכי ראה לובן ואודם כאחת שורפים עליו את התרומה אלמא לא חשיב ליה בריה דילמא לא סבר לה כר' יוסי דמתניתין ולא כר' יוסי דברייתא דהא בסוף הערל פליגי ביה אמוראי אליבא דרב בקדוש [הגה"ה פי' דתנן בכלאים פ"ז ר' יוסי ור"ש אומרים אין אדם מקדש דבר שאינו שלו:] איכא למ"ד הלכה כר' יוסי ואיכא למ"ד אין הלכה כר' יוסי וכי היכי דאיכא אמוראי דפליגי אליבא דרב בקדוש איכא נמי דפליגי אליבא דרב באנדרוגינוס והא דאמרי' בס"פ הערל אמר רב אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה משני מקומות שאני התם דרבי קרא ואפי' יהא נקבה כדדרשי' את זכר משכבי אשה זה זכר שיהו בו שתי משכבות ודכוותה בס"פ ר"א דמילה מרבינן ליה למילה מהמול לכם כל זכר עכ"ל רבינו שמשון ז"ל. ע"כ מה שמצאתי בכלל פירושי הר"ש שירילי"ו ז"ל אבל אנן הוה לן מקדמת דנא נוסחת האי תוספתא מוגהת בגוונא אחרינא [וכמו שהיא כתובה בעבר שבימינך] ולהיות שקדמני רב מרבנן ביתר שאת שתרצה וישבה ופירשה וגם לבית הדפוס הובאה לזה לא העתקתי' הלא היא מצוי' בסוף ספר תשובות להחכם השלם ה"ר מנחם עזרי' נר"ו ה' יכפיל שכרו אמן. ובמה שכתוב בתוספתא דלעיל ואינו מתייחד עם האנשים הרמב"ם ז"ל בהלכות איסורי ביאה פ' כ"ב כתב אבל האיש מתייחד עם האנדרוגינוס ועם הטומטום. וכבר תמה עליו בית יוסף בטור אבן העזר סימן כ"ב וכתב דשמא נוסחא אחרת היתה לו להרמב"ם ז"ל בזה ע"כ. וריש התוספתא הביאה בדרך כלל בפרק שני מהלכות נזירות:  
+קשר סדר זרעים לרב ה"ר שלמה שירירליו ז"ל  
+<b>וראיתי </b>להעתיק הנה בסוף הסדר הקשר שעשה למסכתות של סדר זה הרב רבינו שלמה שיריליו ז"ל וז"ל ונראה לי דתני ברכות הכא בסדר זה משום דבעי למיתני בה כיצד מברכין ושלשה שאכלו ואלו דברים דכל הני פירקי בזרעים ופירות מיירי ומשום דמיירי בברכות תני בה נמי כל מידי דברכות דתפלה וק"ש והודאה והדר תני פאה דשעת קצירה ומן הדין כלאים איבעי לי' למתני דמצוה דזריעה היא אלא משום דתנן בה כל מתנות עניים וכתיב בה בשכחה למען יברכך ה' אלהיך ועוד משום דתנן על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל ג"ח ותפלה הויא עבודה תני מילי דגמילות חסדים בתרה ומכלתין דפאה ג"ח היא ותני בתר הכי דמאי משום דתני בפרק בתרא דמסכת פאה נאמנין על הלקט ועל השכחה ועל הפאה בשעתן ועל מעשר עני בכל שנתו והיינו משום דלית בהו משום דמאי תני מסכת דמאי ואזיל א"נ משום דבעי למיתני בה מאכילין את העניים דמאי ופאה מתנות עניים תני מילי דעניים בהדי הדדי ועוד דקלין שבדמאי פטורין מן המעשרות ודמי למתנות עניים דפטורין מן המעשרות וכיון דגמר מילתא דמתנות עניים דג"ח תני כלאים דמצוה דזריעה היא ובדין היא דליתני בתרה התרומות כסדרן בכורים ותרומות ומעשרות ומעשר שני כסדר הפרשתן אלא משום דפאה מצוה במחובר היא וכלאים ושביעית נמי מצוה דמחובר הן כדכתיב שדך לא תזרע כלאים והדר תני שביעית דכתיב בה שדך לא תזרע וגו' תני להו הכי ועוד דבתר מצות פאה כתיב מצות כלאים בפרשת קדושים והדר תני תרומות ומעשרות דמצוה בתלוש הן ובדין הוא דליתני בכורים מקמי תרומות כסדר הפרשתן דהא בכורים מקמי תרומה מפריש ואיכא עלי' בל תאחר אי מקדים תרומה לבכורים אלא משום דבכורים אינם אלא בשבעת המינים ותרומות איתנהו בדגן ובאילן ובירק תני להו ברישא ועוד דתני גבי שביעית חילוק בין כשיש היתר לה לאין היתר לה ובעירובי תרומה הכי נמי ועוד דשביעית חשידי בה כהנים וספיחין של שביעין מעלין את התרומה ואם לאו ירקב ואין נותנין אותה לכהנים בדמי תרומה דכהנים חשודים אשביעית כדאיתא התם ולכך סמכו תרומות גבי שביעי' ועוד דתרומות אין תורמין ממין על שאינו מינו והיינו מטעם כלאים ותני התם פלוגתא דר' יהודה ורבנן ותני לה נמי גבי תרומות תניין אהדדי והדר תני מעשרות דהיינו מעשר ראשון דכך סדר הפרשתן והדר מעשר שני כסדר הפרשתן והדר תני חלה דבוידוי מעשר כתיב בערתי הקדש מן הבית ודרשינן מן הבית זו חלה ותני ערלה בתרה ובתר ערלה תני בכורים משום דחלה קדם חיובא דילה מקמי ערלה וחיובא דערלה קדם לחיובא דבכורים דבחלה מיד בכניסתן לארץ נתחייבו כדדרשינן מבבואכם ואילו גבי ערלה תנן עת שבאו אבותינו ומצאו נטוע פטורין נטעו אע"פ שלא כבשו חייבין ואילו בבכורים לא נתחייבו עד לאחר י"ד שנה שבע שכבשו ושבע שחלקו כדכתיב וירישתה וישבת בה הלכך תני לבכורים לבסוף עד כאן לשונו ז"ל:  
+<b>הדרן </b>עלך סדר זרעים. בעזרת המשלם גמול לטובים גם לרשעים. ברוך ה' לעולם אמן ואמן. בריך דיהב חילא לעבדיה בר אמתיה. ותהי התחלת העתקת פי' סדר זה בתחלת ירח מנחם. וסיומו בשבעה לירח תשרי. שנת ה' שפ"ב ליצירה. שהם כמו חמשים יום בעזר אל נורא ואיום. הוא יתן לנו פדיום. אמן: ובעזרת מי שאמר אשר לך שמה אועד. נתחיל סדר מועד. כי עת לחננה כי בא מועד:  
+[סדר מועד הוא הנקרא בלשון מקרא עת כדאי' בשבת דף לא אמר ר"ל עתך זה סדר מועד]  
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishnah Bikkurim/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishnah Bikkurim/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d164a84ff5e91178c0fb4e5d9f948b201891d20d
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishnah Bikkurim/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,400 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishnah Bikkurim
+מלאכת שלמה על משנה ביכורים
+merged
+https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishnah_Bikkurim
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
+
+מלאכת שלמה על משנה ביכורים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>וקורין. </b>הכא תני קורין וגבי מעשר שני קתני כיצד מתודין משום דודוי מעשר בכל לשון היא אבל גבי בכורים בלשון הקדש דבפ' אלו נאמרין תנן מקרא בכורים בלשון הקדש ווידוי מעשר בכל לשון והתם יליף לה מקראי: 
+
+<b>ואילו שאינם מביאין. </b>הכא מפרש למאי דסליק מיני' כי ההיא דבמה מדליקין ובמה טומנין וזימנין מפ' למאי דפתח בי' ומסיק בריש נדרים דזימנין דתני הכי וזימנין דתני הכי וליכא קפידא: 
+
+<b>והבריך לתוך של יחיד. </b>מפ' בירושלמי שלא מדעתו של חברו וכן המבריך מתוך של יחיד או מתוך של רבים לתוך שלו מפ' בירושלמי שאינו מביא לא מזה ולא מזה שהזקנה חיה מן הילדה והילדה מן הזקנה. הר"ש שירילי"ו ז"ל: 
+
+<b>ר' יהודה אומר בזה מביא. </b>ירושלמי ר' יהודה כר' אליעזר וכו' והקשה הר"ש ז"ל הא דאמר עולא בס"פ לא יחפור אילן הסמוך למצר בתוך ט"ז אמה גזלן הוא ואינו מביא ממנו בכורים אמאי הא ברשות נוטע בתוך שלו ואפי' לרבנן יביא אע"ג דנמשכת יניקתו עד ט"ז אמה ע"כ. והגי' ה"ר יהוסף ז"ל בכולה מתני' בתוך בבי"ת במקום לתוך בלמ"ד גם מחק מלת וכן דבמתני': 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>בכורי אדמתך. </b>קרא יתירא הוא דהול"ל ראשית בכוריך: 
+
+<b>האריסין והחכורות. </b>וכולי' בסוף פירקי' תנן דפליג ר' יהודה אמתני'. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל דע שיש ד' חלוקות אריס לשעה שאינו רגיל ואינו אומן ובהא כ"ע מודו דאינו מביא ואריס וחכור שרגיל ואומן פלוגתא דאמוראי ומסיק דבהא נמי מודה ר' יהודה דאינו מביא כיון דמצי מסלק לי' ובהא מיירי מתני' דהכא. ובאריס לעולם דלא מצי מסלק לי' פליגי ר' יהודה ורבנן בסוף פירקי' דלר' יהודה מביא וקורא ורבנן פליגי עלי' אבל אריס דבתי אבות איכא מ"ד דאפי' אהא פליגי רבנן ע"כ: 
+
+<b>והגזלן. </b>בירושלמי מפ' אי מיירי אפי' ביאוש: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>אין מביאין בכורים אלא משבעת המינים. </b>בירושלמי יליף לה בג"ש ואיתה נמי בר"פ כל קרבנות ברייתא רבן גמליאל בר רבי אומר נאמר כאן ארץ ונאמר להלן ארץ חטה ושעורה מה ארץ שנאמר להלן בשבעת המינים הכתוב מדבר אף ארץ שנאמר כאן בשבעת המינים הכתוב מדבר: 
+
+<b>מתמרים שבהרים וכו'. </b>אע"פ שהן מז' המינים ומתני' לכתחלה הוא דלא יביאם ובדיעבד שהביאם פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש ר' יוחנן פסיל להו אפי' דיעבד דכתיב מראשית ולא כל ראשית והכי ס"ל נמי לעולא ולריש לקיש לא אתי קרא אלא לאפסולינהו לכתחלה והכי ס"ל נמי לרב אחא בר אבא: 
+
+<b>ולא מפירות שבעמקים. </b>ירושלמי תניא רשב"ג אומר אין מביאין תמרים אלא מיריחו ואין קורין אלא על הכותבות הגסות ר"ש בן אלעזר אומר רמוני עמקים מביאין וקורין: 
+
+<b>ולא מזיתי שמן שאינו מן המובחר.</b> דכתיב זית שמן זית אגורי פירש רבי חנינא שכל הזיתים גשמים יורדין עליהם והן פולטין את שמנן וזה הגשמים יורדין עליו והוא אוגר שמנו לתוכו. ונלע"ד דהא דלא קתני סתם ולא מזיתים שאינם מן המובחר משום דלישנא דקרא נקט א"נ הא אתא לאשמועי' דאע"ג דכבר הם עושין שמן יותר מחבריהם כדמשמע מלישנא דקרא דכתיב זית שמן אעפ"כ בעינן דלהוו זית אגורי דהיינו מן המובחר דלהכי דק קרא למיכתב זית שמן. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל ברוב הספרים גרסי' ולא מזיתי שמן שאינו מן המחובר ונ"ל לפ' זו הגירסא דה"ק אין מביאין אלא מזיתי שמן שבמחובר ולא מאותן שבתלוש כי אומר בירושלמי זית אגורי ששמנו אגור בתוכו ומקשה וכל הזיתים מאבדין שמנן ומשני כל הזיתים הגשמים באים עליהן והן פולטין את שמנן וכו' א"כ אגורי יש בו שמן במחובר אבל שאר זית אין בו שמן במחובר אלא אחרי כתישה וכהא דתנן במס' מנחות פ"ח הזית הראשון מגרגרו בראש הזית וכו' הזית השלישי עוטנו לתוך הבית עד שילקה וכו' הרי אותן הזיתים אין בהן שמן במחובר אלא בתלוש עד שנרקבים ע"כ ועל מה שפירש ר"ע ז"ל והוא מובחר ומשובח כתב לפי פי' זה קשה דה"ל למיתני בסיפא גבי ואלו מביאין וקורין וכו' זיתי שמן שהן מן המובחר למה קאמר סתם זיתי שמן אבל אי גרסי' מן המחובר לא קשה כי הזיתים הטובים שיש בהן שמן במחובר נקראין זיתי שמן סתם והאחרים שאין בהן שמן במחובר נקראין זיתי כבש או זיתי שמן שאינן מן המחובר ודו"ק עכ"ל ז"ל. ומתניתין מייתי לה בפסחים פ' מקום שנהגו (פסחים דף נ"ג) ופירש שם רש"י ז"ל ולא מפירות תבואת דגן שבעמקים שהמים לנים שם ותבואתן כחושה ומרקבת ע"כ. ובמנחות פ' כל קרבנות איתה נמי למתניתין גם לפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש ושם פירש רש"י ז"ל בפירוש כתיבת יד תמרים שבהרים רעות הן דמתוקין יותר מדאי ופירות שבעמקים תבואה שבעמקים ע"כ וצ"ע אי פליג האי פירושא עם פירוש הרמב"ם ז"ל שפירש בסוף פירקין ואנחנו רצוננו מן התמרים רוב הדבש וכמו שפירש ג"כ שם ר"ע ז"ל. ומשמע דגם מכוסמין ושבלת שועל ושיפון מביאין בכורים וכן מוכח מתוס' דבפ' כל שעה (פסחים דף ל"ו) ד"ה אוציא: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>הגר מביא ואינו קורא. </b>כלומר הגר דכתיב בקרא לענין הבאה הוא דרבי לי' אבל לא לקריאה וקשה לי דהכא קתני טעמא אשר נשבע ה' לאבותינו ובסיפא גבי שליח ואשה וטומטום קתני טעמא מפני שאין יכולין לומר האדמה אשר נתת לי דהא לא נטלו חלק בארץ דממעט להו בספרי מאיש לפי פקודיו איש ולא אשה ולא טומטום וה"נ תניא התם דגריס לא נטלו חלק בארץ מטעם פקודיו יותן נחלתו דהיינו בני פרץ וזרח וכיוצא בהן וא"כ בקרא דאשר נתת לי סגי לתרוייהו ונראה דמשום הך קושיא מוקי לה בירושלמי בבני קני לאשמועי' דאף בני קני דנטלו חלק בארץ כדכתיב לכה אתנו והיטבנו לך ומשה כי אמר מפי הגבורה הוא דאמר וכך שנינו שנתנו להם דושנה של יריחו אפי' הכי מביאין ולא קורין ואיכא בירושלמי מ"ד דבני קני חותן משה מביאין וקורין ומייתי לה מקרא ומתניתין דקתני דמביאין ולא קורין בגרים דעלמא והא דקא ממעט להו מטעם לאבותינו משום דבעי למיתני דין תפלה בהדה קתני לה ומתרי טעמי קממעט להו מדכתיב לאבותינו ומדכתיב לתת לנו והכי תניא בתוספתא הגרים מביאין ולא קורין ובני קני חותן משה מביאין וקורין ואע"ג דמשמי' דר' יהודה תנינן לה אליבא דההוא אמורא רבנן נמי מודו בה: 
+
+<b>שאינו יכול לומר אשר נשבע ה' לאבותינו. </b>כצ"ל וס"א דל"ג כלל מלת ה': 
+
+<b>ואם היתה אמו מישראל מביא וקורא. </b>בירושלמי פריך כלום נשבע לנקבות ולא משני מידי ושמא לא חש לשנויי דלאו פירכא הוא ה"ר שמשון ז"ל אבל תניא בשם ר' יהודה ומייתי לה התם בירושלמי גר עצמו מביא וקורא מה טעם כי אב המון גוים נתתיך וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ד דהלכות בכורים סימן ג'. וז"ל ולאברהם היתה השבועה תחלה שירשו בניו את הארץ ופירש כ"מ כלומר אע"פ שאברהם אב לכל העולם לא נטלו הגרים חלק בארץ מפני שבתחלה קודם שיאמר לו כי אב המון גוים נתתיך היתה השבועה וכו' נמצא שלא זכו בה אלא בניו ממש ע"כ. והכהנים והלוים לר"מ דבס"פ בתרא דמסכת מעשר שני מביאין ולא קורין שלא נטלו חלק בארץ וכן מצאתי ג"כ בהגהת אשרי בברכות פ' מי שמתו. אכן הרמב"ם ז"ל פסק שם דמביאין וקורין מפני שיש להם ערי מגרש: 
+
+<b>ואם היתה אמו מישראל אומר אלקי אבותינו. </b>בירוש' מפ' אי דוקא באמו בעבירה כגון איסור גיורא או בכשרות. הר"ש שירילי"ו ז"ל: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ר' אליעזר בן יעקב אומר וכו'. </b>מילתי' דר' אליעזר שנוי' בפ' עשרה יוחסין ופליגי תנאי והתם עיקר והכא אגב גררא נקטה: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל דכתיב מזרע בית ישראל יקחו להם נשים וכשאמה וכו'. אמר המלקט הפסוק אינו אומר רק ואלמנה וגרושה לא יקחו להם לנשים כי אם בתולות מזרע בית ישראל וכו'. ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל בת גרים שאבי' ואמה גריס עד שתהא אמה מישראל או אמו של הזכר וכ"ש אביו או הגיורת אמה מישראל וכ"ש אבי' מישראל ע"כ. וז"ל הרמב"ם ז"ל אבל לכתחלה אין מתירין לישא אותה כר' אליעזר בן יעקב עד שיהא לה אב או אם או זקן או זקנה מישראל ואפי' למעלה הרבה ואז תנשא כר"א בן יעקב לכתחלה ע"כ וקשה לע"ד לשון אשה דנקט ראב"י במילתי' דהוה סגי דליתני ראב"י אומר בת גרים לא תנשא וכו': 
+
+<b>אשר נתת לי ה'. </b>גרסי': 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>הקונה שתי אילנות וכו'. </b>בפ' הספינה אמר רב יהודה אמר רב הי' ר"מ אומר אפי' הלוקת פירות מן השוק מביא וקורא מ"ט מדקתני הכא משנה יתירה דפשיטא דלר' מאיר מביא וקורא כיון דאיהו ס"ל במתני' דהתם דהקונה שתי אילנות קנה קרקע אלא הא קמ"ל כדאמרן ובמסקנא לא קיימא הכי אלא הא משנה יתירה אשמעי' דלר"מ באילן אחד מספקא לי' אי קנה קרקע מן הדין אי לא כדמספקא להו לרבנן בשתי אילנות ומביא ואינו קורא ופרכינן בין לרבנן בשני אילנות בין לר"מ באילן אחד ניחוש דילמא לאו בכורים נינהו וקמעייל חולין בעזרה ומשני דמקדיש להו ופריך תו והא בעי מיכלינהו כהן ושמא קדושת דמים יש בהן ונהנה מן ההקדש ומעל ומשני דפריק להו אחר שהניחן לפני המזבח והניף ומשום דילמא לאו בכורים נינהו וקא מפקע להו מתרומה ומעשר וקא אכיל כהן טבלים מפריש להו ותרומה גדולה דידהו יהיב לה לכהן ומעשר עני דידהו לכהן עני ואף מעשר ראשון אין כאן גזל אם יתנו לכהן כר' אלעזר בן עזרי' דבתר קנסא הוי דוקא לכהן ואפי' לר' עקיבא בתר קנסא הוי אף לכהן ואי משום קריאה דאי קרי מיחזי כשיקרא ועוד דאי קרי אתי למיטעי דסבר דבכורים ודאין הן ואתי לאפקועינהו מתרומה ומעשר אין לחוש דשולחן ע"י שליח וקיימא לן במתני' דלעיל שליח מביא ואינו קורא: 
+
+<b>ר"מ אומר מביא וקורא. </b>דפשיטא [הגהה ה"ר יהוסף ז"ל כתב די"ס דגרסי במילתי' דר"מ מביא וקורא קנה אילן וקרקעו ע"כ:] לי' דקנה קרקע וא"ת והא לא קנה אלא תחתיהן וביניהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו וקשיא מכאן לעולא דסוף לא יחפור דבעי ט"ז אמה וי"ל דהכא כשהענפים יוצאים חוץ לט"ז אמה וא"ת כי לא קנה קרקע נמי מביא וקורא כמו מוכר שדהו לפירות לר' יוחנן דאמר בסוף השולח קנין פירות כקנין הגוף דמי וי"ל דה"מ כשהקרקע קנוי לפירות לכל מה שירצה אפי' לאוקומי בה חיותא ולמשטח בה פירי אבל כאן פירות האילן קנה בלבד. ה"ר שמשון ז"ל: 
+
+<b>יבש המעין נקצץ האילן מביא ואינו קורא. </b>כתבו תוס' ז"ל בפ' כיצד מברכין (ברכות דף מ"א) י"מ לכך מביא ואינו קורא מפני שאינו נראה כמשבח להקב"ה אלא כקובל ממה שנתן לו אדמה שאינה ראוי' לפירות ע"כ: 
+
+<b>ר' יהודה אומר מביא וקורא. </b>עיין במה שכתבתי בפ' כיצד מברכין סי' ב' וכתב ה"ר יהוסף ז"ל על מה שפירש ר"ע ז"ל יבש המעין שהאילן חי וכו' כתב פי' זה אינו נראה דבכמה מקומות נזכר לשון זה במסכת ב"מ בפ' המקבל ובמקומות אחרות בכל מקום רוצה לומר אם היא בית השלהין ויבש מעין שלה אבל אילן אינו צריך למעין ע"כ: 
+
+<b>מעצרת ועד החג מביא וקורא. </b>לא גרסי' לי' הכא דאכתי לא נחת תנא לאשמועי' המביאין וקורין עד סוף פירקין ובפ' כל שעה (פסחים דף ל"ו) גרסי' לי' בלשון של ברייתא: 
+
+<b>ר' יהודה בן בתירא אומר מביא וקורא. </b>דקסבר דפעמים מטי בציר עד חנוכה ומשכה לה שמחה עד התם אבל הרמב"ם ז"ל לא פירש טעם אלא דר' יהודה בן בתירא אינו תולה הקריאה בשמחה ע"כ: 
+
+בסוף פי' ר"ע ז"ל צריך להגי' ואין הלכה כר' יהודה בן בתירא: 
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>והשניים אין חייבים עליהם חומש. </b>ר"ש בן יהודה משום ר"ש היא: 
+
+<b>נטמאו בעזרה נופץ וכו'. </b>מצאתי בספר כתיבת יד דגרסי' נטמאו בעזרה מביא ואינו קורא ונראה ששם נפל טעות. וכתב ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל מפ' בירושלמי בברייתא דנופץ כלומר מנערן בכח בעזרה והסלים לכהנים ומשמע לקמן בירושלמי בפ' שני דאפי' לשריפה לא מהני מה שאין כן בתרומה ע"כ. וכן היא גרסת הר"ש והרא"ש ז"ל בירוש' דלפעמים שאין הכהן נוטל אלא הטנא אבל הרמב"ם ז"ל שם פ"ג ס"ל דאפי' הטנא אינו נוטל מאחר שנטמאו דדריש הכי הטנא הנז' עם הבכורים כשהם ראויין וס"ל להראב"ד ז"ל שם בפ"ד דאחר שנופצם צריך להניחם שם עד שירקבו או עד שיתמסמסו: 
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>ומנין שהוא חייב באחריותן ער שיביאם להר הבית. </b>פי' בתוספות יום טוב לאו דוקא עד הר הבית ממש אלא כלומר לבית המקדש ר"ל עד העזרה וכתבתי במתני' דלעיל באורך: 
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>ומעבר לירדן. </b>אמורי שמעבר לירדן דהיינו ארץ סיחון ועוג שהן עמון ומואב וסוריא שגם היא מעבר לירדן אבל עבר הירדן מכשר וכ"ש פריזי וגרגשי דתוך הירדן נינהו וקרא ה"ק ויתן לנו את הארץ דהיינו ארץ שאינה זבת חלב ודבש ועוד נתן לנו ארץ חמשה עממין שהיא ארץ זבת חלב ודבש ותרי גוני ארץ קאמר ותנא דמתני' לא דריש ג"ש דאיתא בספרי אלא אית לי' קרא דולהעלותו מן הארץ ההיא דאית בי' תלתא גווני ארץ והכי כתיב קרא וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו וכו' אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש אל מקום הכנעני וכו' והשתא אית לן לרבויי חמשה עממים דהיינו זבת חלב ודבש וארץ פריזי וגרגשי וארץ עמון ומואב וסוריא ובירושלמי מקשו לי' לר' יוסי הגלילי מקרא דואומר אעלה אתכם מעני מצרים דאית בי' תרי גווני ארץ כלומר נהי דפלגת עלן בסוריא וכיוצא בה מיהו על כרחיך כל אמורי דהיינו גרגשי ופריזי אודי לי מיהת דכתיב בהאי קרא דאעלה אתכם דהתם כתיבי ששה עממין ור' יוסי מתרץ לההוא קרא דאדרבה ה"ק ארץ אשר היא זבת חלב ודבש ואין כאן אלא האמורי של תוך הארץ וא"כ דוקא חמשה עממים ולא אמורי כולו אלא של תוך הירדן דבעינן זבת חלב ודבש ואפשר דהנהו רבנן דמקשו לי' לר' יוסי הגלילי הן ר' עקיבא ובן ננס דבירושלמי פ' בתרא דמכלתין מפ' דר' עקיבא ובן ננס סברי דעמון ומואב פסילי להביא בכורים ונ"ל דלדידהו כ"ש סוריא דהא לא כבשה משה ועוד דעמון ומואב כבשן האמורי והאמורי קרינן להו ואפ"ה פסולין ופשיטא דכ"ש סוריא ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל. ופי' ה"ר שמשון ז"ל מעבר הירדן הוא דמביאין מכל הני אבל משאר מקומות לא כדתנן בריש פירקין שאינם מן המובחר אבל מעבר הירדן מעלו ע"כ. ומצאתי כתוב בשאלות ותשובות מהר"י קולון ז"ל סוף שרש קכ"ב וז"ל ואשר הקשה מורי מרוב פלפולו על מה שכתב הרמב"ם ז"ל וכן הסמ"ג דמביאין בכורים מדבריהם מערי סיחון ועוג ואילו לענין תרומה ומעשר לא חלקו בין ערי סיחון ועוג לשאר א"י אמת הוא כי ראיתי מתוך משנה א' דפ"ק דמסכת בכורים וז"ל המשנה אלו מביאים בכורים מן העצרת ועד החג מז' המינים מפירות שבהרים מתמרים שבעמקים מזיתי שמן ומעבר לירדן ר' יוסי הגלילי אומר אין מביאים בכורים מעבר לירדן שאינה ארץ זבת חלב ודבש ואע"ג דפליגי רבנן עלי' דר' יוסי הגלילי ואמרי דמביאין וקורין ס"ל דהיינו דוקא מדרבנן אבל מדאורייתא מודו לי' רבנן לר' יוסי הגלילי דפטור משום שאינה ארץ זבת חלב ודבש והאי טעמא לא שייך כלל לפטור מתרומה ומעשר דדוקא גבי בכורים הוא דשייך משום דכתיב בהדיא בפרשה ארץ זבת חלב ודבש אבל גבי תרומה ומעשר לא כתבי כלל אלא דאכתי קשה קצת מנא להו לרמב"ם וסמ"ג ז"ל דרבנן דפליגי עלי' דר' יוסי הגלילי דמודו דמדאורייתא אין מביאין נימא דלית להו כלל טעמא דארץ זבת חלב ודבש כדמשמע לשון המשנה דאין לנו להוציא המשנה מפשטה אם לא מכח ראיי' ונלע"ד דעיקר ראייתם מתוך ברייתא דספרי דתניא שם וז"ל הברייתא ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש נאמר כאן זבת חלב ודבש ונאמר להלן זבת חלב ודבש מה להלן ארץ ה' עממין אף כאן ארץ ה' עממין ר"י הגלילי אומר אין מביאי' בכורים מעבר לירדן שאינה ארץ זבת חלב ודבש עכ"ל הברייתא דספרי נלע"ד דס"ל להרמב"ם וסמ"ג דאיכא בין ר' יוסי הגלילי ות"ק דלת"ק מביאין מדבריהם ואע"ג דמדאורייתא פטור כדיליף לה מג"ש ואתא ר"י הגלילי לאוסופי דאפי' מדרבנן נמי אין מביאין כדמשמע לשון אין מביאין דמשמע אין מביאין כלל ומינה נלמוד פי' המשנה דפ"ק דבכורים דודאי רבנן דר' יוסי נמי מודו דמדאורייתא אין מביאין כמו שכתב הסמ"ג דפשיטא דת"ק דפליג אר' יוסי הגלילי במתני' דפ"ק דבכורים ות"ק דר' יוסי הגלילי דברייתא דספרי חדא היא וחדא מילתא קאמרי עכ"ל ז"ל: 
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>ר"מ אומר אפילו שנים. </b>אזיל לטעמי' ואע"ג דתנא לי' לעיל אורחי' דתנא למיתני הכי א"נ דלכתחלה נמי קורא דומיא דשלש לת"ק. וז"ל הרשב"א ז"ל בחדושיו שם פ' הספינה וא"ת תרי בבכורים למה לי דהא מדקתני הקונה ב' אילנות מביא ואינו קורא מכלל דשלשה קורא איכא למימר דילמא הוא הדין לשלשה וקמ"ל דאפי' בשנים מביא א"נ להודיעך כחו דר"מ לפיכך חזר ושנה אחרת ומיהו אם הי' שונה זו בלבד תחלה דקתני שלשה קורא ר"מ אומר אפילו שנים לא הי' צריך לדבר אחר אלא ניחא לי' למיתנינהו לכולהו בהדיא ע"כ: 
+
+<b>קנה אילן וקרקעו. </b>ומפ' עולא דהיינו ששה עשר אמה לכל רוח וקשה דמאי אתא לאשמועינן ונראה לפ' דדייק לן וקרקעו לומר קרקע הצריך לו ואע"ג דהשרשים מתפשטין יותר מט"ז ואין להקפיד אלא על מה שצריך. הר"ש שירילי"ו ז"ל: 
+
+<b>ר' יהודה אומר אף בעלי אריסות וכו'. </b>עיין במה שכתבתי לעיל סי' ב' בשם הר"ש שירילי"ו ז"ל. ועוד כתב כאן דמכריח בירושלמי דמתני' דהכא באריס לעולם מיירי והיינו דקתני הכא בעלי אריסות וחכירות ולא תני אריסין וחכורות כדקתני בריש פירקי' ובעלי אריסות משמע שהן בעלים באריסות דלא מצי מסלק להו ובהא הוא דפליגי ר' יהודה ורבנן ע"כ: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל דסבר ר' יהודה אריס וחוכר יש לו קנין וכו'. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה בדוי הוא ולפי דבריו הי' ראוי שר"י יחלוק לעיל משנה ב' האריסין וכו' ובירושלמי אינו אומר כן אלא יש שם מחלוקת בדבר אם מדבר בחכירות בתי אבות כלומר חכירין או אריסין שיש להם קרקע זו בחכירות לעולם והרי הם כשותפין בקרקע אבל סתם חוכר לא ומ"ד דלא מיירי אלא בבעלי החכירות והאריסות כלומר המחכיר שהקרקע שלו וצ"ע היאך יביא הרי אין לו בפירות כלל ואפשר לומר שלמ"ד שחייבים להביא א"כ צריך הוא החוכר להניחו לקחת בכורים מן השדה ואפילו חכר סתם הוי כאילו פירש עכ"ל ז"ל: 
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>התרומה והבכורים וכו'. </b>מאי דקשה אמתני' מההיא דנוטלין לידים לחולין ולמעשר כתבנוהו שם פ' אין דורשין. ועיין במ"ש בשם רש"י ז"ל בס"פ שני דחלה. ופירש הר"ש שירילי"ו ז"ל התרומה מפ' בירושלמי דבין טהורה ובין טמאה קאמר דחייבים מיתה הזרים ול"ש טהורים ולא שנא טמאים כולם חייבין והבכורים זר האוכלן ל"ש טהור וטמא בטהורים ול"ש טהור וטמא בטמאים במיתה וכהן האוכל תרומה טהורה בטומאת הגוף פליגי אמוראי בירושלמי איכא מ"ד דאפי' לכהנים בכרת כדמשמע פשטי' דקרא ואיכא מ"ד דוקא בזרים הוא דכתיב ע"כ: 
+
+<b>וחייבין עליהם מיתה וחומש. </b>הקשה רבינו שמשון ז"ל דבתוספתא קתני דתרומה מדמעת וחייבין עליהם מיתה וחומש מה שא"כ בבכורים ותירץ הוא ז"ל דהתם מיירי בקריאת שם בעלמא קודם שהביאן לעזרה ומתני' דהכא דחייבים עליהם מיתה וחומש לאחר שבאו לעזרה ואפי' קודם קריאה ותנופה דלא מעכבי ע"כ: 
+
+<b>ואסורין לזרים. </b>למר ה"ק ואיסורן דתנן לעיל דיש בה מיתה היינו לזרים ולפעמים אפי' כל שהוא ולזרים ולמר רישא בין לכהנים בין לזרים והיינו בטמאים והתרומה טהורה אבל טמא שאכל טמא וטהור שאכל טמא אין איסורן שוה ולזרים אסורין בשוה דעל כולן יש בהן מיתה הר"ש שירילי"ו ז"ל. וכתבו התוס' בפ' הזהב ואסורה לזרים אין לפ' דאתא לאשמועי' דאסורה אפי' ע"י פדיון דבפ' הערל אמרי' אין לה פדיון שיירי' ע"כ. וכן כתבו ג"כ שם פ' הערל (יבמות דף ע"ג) וכתבו עוד בשם הערוך בערך טעם דאסורין לזרים איצטריך לחצי שיעור למ"ד מדרבנן ולמ"ד מדאורייתא ע"כ: 
+
+<b>והן נכסי כהן. </b>לכל מאי דתנן בסוף מכלתין ולקדש בהן את האשה וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל למעוטי שביעית ומעשר שני דאין יכול להוציא הדמים אלא במידי דאכילה אבל אין הכי נמי דהמזיק מתנות כהונה מקמי דאתו ליד כהן שהשליכן לאור או לים פטור דממון שאין לו תובעין הוא וכן לענין הדלקה בטומאה מפ' בירושלמי דלא שוו בכורים לתרומה דתרומה טמאה מדליקין בה מה שא"כ בבכורים והטעם דקדשי מקדש הן: 
+
+<b>ועולין בא' ומאה. </b>כדילפינן מקראי בירושלמי דערלה פ' שני וכן גבי פרוסה של לחם הפנים דינם הכי ובפחות ממאה אין עולין לזר והתם קתני דשניהם צריך להרים: 
+
+<b>וטעונין רחיצת ידים. </b>אפי' אם אוכל פירות לפי שהשני עושה שלישי בתרומה וידים גזרו עליהם להיות שניות ואם לא נטל ידיו פוסלות את התרומה והבכורים ובדין הוא דליתני דשלישי פסול בהן אלא דבכלל הך בבא ניהו: 
+
+<b>והערב שמש. </b>אם נטמא טומאה דאורייתא וטבל אינו אוכל בתרומה ובכורים עד שיעריב שמשו דאילו טומאה דרבנן לא בעיא הערב שמש כדאיתא בפי"א דמסכת פרה ואיתה נמי בחגיגה פ' שני: 
+
+<b>מה שא"כ במעשר. </b>במעשר שני אין בו לא מיתה ולא חומש וכל עצמו נאכל לזרים וחומש דמוסיף בפדיונו לא מיירי הכא דאין לתרומה פדיון. ונכסי כהן נמי לא הוי לקנות בדמיו עבדים וקרקעות דלא ניתן אלא לאכילה ושתיי' ולקדש בו את האשה פלוגתא דר"מ ור' יהודה פ' שני דקדושין וקיימא לן כר"מ דממון גבוה הוא ואפי' בדיעבד נמי לא קידש ולא בעינן אחד ומאה אלא דבטל ברוב [הגהה כתב הרשב"א ז"ל בתשובותיו בסי' רע"א מה שאין כן במעשר פרישו בפ' הזהב דבטל ברוב ופי' רש"י ז"ל בטל ברוב דלא בעי א' ומאה ונראה מלשונו דס' כשאר האיסורין מיהא בעי ואינו מחוור בעיני דא"כ הל"ל משא"כ במעשר דבטל בששים דאילו ברוב כלומר ברביית שיעור אף תרומה ובכורים כן בטלים ברביית א' ומאה על כן נראה לי דברוב ממש קאמר כלומר חד בתרי ומכאן נראית לי ראי' לדברי האומרים דיבש ביבש חד בתרי בטל ע"כ:] כדתניא בתוספתא וכגון שאין בו ש"פ דלית לי' פדיון ומיירי דנטמא דלית לי' תקנתא באכילה ובתוספתא מפ' גוונא אחרינא דבטל ברוב כגון שנכנס לירושלם ומפ' בפ' הזהב דנפול מחיצות דלאו בר אכילה הוא ולאו בר פדיי' הוא דקלטוה מחיצות דאי לאו הכי הוי דבר שיש לו מתירין ואפי' באלף לא בטיל ואין טעון רחיצת ידי' שאין השני פוסל בו לעשות שלישי. ואינו טעון הערב שמש אפי' לטומאה דאורייתא דתנן טבל ועלה אוכל במעשר ובפ' הערל נפקא לן מקרא דכתיב ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים הא רחץ טהור ובמעשר שני מוקי לה התם ואמרי' התם דתנא ושייר דמצי למיתני ונוהגין בכל שני שבוע ואין להם פדיון מה שא"כ במעשר והא דמשמע ממתני' דמעשר שני לא בעי נטילת ידים בירושלמי מפ' לה הר"ש שירילי"ו ז"ל. ועיין בהר"ן ז"ל פ' גיד הנשה דף תשי"ד ותוסיף לקח טוב: 
+
+<b>מה שאין כן. </b>מלת כן מחקה ה"ר יהוסף ז"ל ממתני' וממתני' דסי' ב' וג' מרישא וסיפא וכמו שאינה בסימן ד' אכן כתב ס"א גרסי' כן ע"כ. וכתוב בתשובות הרשב"א ז"ל סימן רפ"ט דקשיא לך בפ' שני דבכורים דקא מני ואזיל שיש בתרומה ובכורים משא"כ במעשר ויש במעשר ובכורים משא"כ בתרומה וקא מני ואזיל מה שיש בזה ואין בזה וכיון שכן הול"ל נמי יש במעשר משא"כ בתרומה ובכורים שהמעשר נפדה חוץ לירושלם תשובה יכול אני לתרץ לפי קושייתך דחומרי דמעשר לא קתני וכדאיתא בפ' הזהב ביש בתרומה ובכורים שעולין בא' ומאה משא"כ במעשר ופרישו שאין כן במעשר שבטל ברוב ואקשי' ודילמא משא"כ במעשר דלא בטיל כלל ודחינן גבי תרומה חומרי דתרומה קתני קולי דתרומה לא קתני ואע"ג דאקשי' התם וקילי דתרומה לא קתני והא קתני והן נכסי כהן אפשר דהתם קתני האי קולא משום דבעי לאשמועינן הא דצריכא טובא לאשמועינן דהן נכסיו אפילו לקנות בהן בהמה טמאה ועבדים ושפחות ואפי' ס"ת וכדאיתא בפ' בתרא דבכורים אבל במעשר קולי דתרומה דמפורש בתורה לא קתני אלא דעדיין אפשר לך להקשות ליתני יש במעשר שאם נטמא פודין אותו אפי' בירושלם כדר' אלעזר דא"ר אלעזר מנין למעשר שניטמא שפודין אותו אפי' בירושלם שנאמר כי לא תוכל שאתו ואין שאת אלא אכילה שנאמר וישא משאות מאת פניו אליהם ומשמע שחייב לפדותו כדי לאכול דמי פדיונו בתורת מעשר ויש לי לומר דפדיון לא קתני לפי שפדיונו הרי הוא כגוף המעשר להביאו לירושלם ולאכלו שם ולא חייבה התורה להביא גופו של המעשר ממש אלא הוא או פדיונו והיינו דקתני ביש במעשר ובכורים משא"כ בתרומה שהמעשר והבכורים טעונין הבאת מקום ואם איתא המעשר פעמים שאינו טעון הבאת מקום וה"ד כגון שנפדה אלא שפדיונו היינו מעשר ולדידי קשיא לי הא דקתני התם יש בבכורי' משא"כ בתרומה ובמעשר שהבכורי' נקנין במחובר לקרקע כלומר שאין התרומה והמעשר אלא בתלוש וקשיא לי והתניא ומייתי לה בקדושין פ' האומר פירות ערוגה זו מחוברין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לא אמר כלום אבל אמר לכשיתלשו ונתלשו דבריו קיימין וניחא לי דבכורים נקנין במחובר לקרקע מיד משא"כ בתרומה אלא באומר לכשיתלשו ונתלשו עכ"ל ז"ל: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ואסורין לאונן ור"ש מתיר. </b>בפ' כל שעה (פסחים דף ל"ו) אמרי' דר' יוסי הגלילי ס"ל כר"ש: 
+
+<b>וחייבין בביעור. </b>בפסח של שנה רביעית ובשנה שביעית הי' הביעור כדתנן בפ' בתרא דמעשר שני ואע"ג דבכורים נתנין בכל שנה ושנה אין צריך רק ליתנם לכהנים והכהן יכול לשמרם כל זמן שירצה עד שעת הביעור אבל בשעת הביעור בזמנו צריך לבערם מן העולם בכל מקום שהן ואפי' הכהן עצמו אם לא אכלן עדיין מה שאין כן בתרומה דלא בעיא ביעור ואלו בכורים ומעשר שני בין הנוטלם בין הנותנם דהיינו בעלים חייבין בביעור ובודוי כדמפ' בירושלמי: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל לשון המתחיל אל יאכל בירושלים וכו' אמר המלקט נלע"ד להגי' מליאכל בירושלם או כולו דבור אחד משוך עם מה שלמעלה הימנו וצריך להיות אלא יאכלו בירושלם כלומר וכו'. ובמה שפירש ר"ע ז"ל אבל מעשר שני ובכורים שנתערבו בחולין חוץ לירושלם אינם אוסרין בכל שהוא הואיל ויש טורח להעלותן וכו' אמר המלקט זהו שלא כפירוש רש"י וה"ר שמשון ז"ל. וכתב ה"ר שמשון ז"ל ואסורין בכל שהן וכו' האי אסורין כמו אוסרין כדמפ' בירושלמי כלומר לענין שלא לאכול אלא בירושלם אוסרין בכל שהן דאפי' באלף לא בטיל משום דהוי דבר שיש לו מתירין דאפשר להעלותו לירושלם והא דתנן לעיל דבכורים עולין בא' ומאה כשנתערבו בחולין דלענין זרים לאו דבר שיש לו מתירין הוא והכא בבכורים שנתערבו בתרומה דליכא אלא איסור מחיצות ויש לאסור דיש לו מתירין בירושלם וכן הגדולין אסורין מלאכול בירושלם אלא יעלם ויאכלם בירושלם והמעשר אם לא ירצה להעלותו יפדה אותו בזמן זרען כדתנן בפ"ט דתרומות. אף לזרים ולבהמה אין זה דברי חכמים אלא מילתי' דר"ש [הגהה עיין בספר כריתות בלשון למודים שער ב':] והכי אמרי' בירושלמי כיני מתני' ואף לזרים ולבהמה ר"ש מתיר והתם איתא דרבנן מודו לי' לר"ש דבמקום שהן מותרין כגון בירושלם מותרין אף לזרים ולבהמה ומשום בכורים נקט זרים ומייתי התם להאי מילתא ראיי' מן ברייתא ע"כ בקיצור. ובסוף דבריו כתב וי"מ דמתני' מיירי בשנתערבו בירושלם או נזרעו בירושלם ומחלקין בין בירושלם בין לחוץ לירושלם ולא יתכן כלל מדלא משני הכי בירושלמי ע"כ אבל הרמב"ם ז"ל פירש ואומרו אף לזרים אף לבהמה רוצה בו כי מה שנתערב בו הבכורים בכל שהוא אסור לזרים ולא נאמר כיון שהוא אסור לזרים יהי' דינו כמו דבר שאין לו מתירין ויעלה בא' ומאה כשנתערב בירושלם והודיענו שזה אסור אע"פ שהוא כן והוא אומרו אף לזרים והשיעור [הגהה כזה הפירוש הכריח בתי"ט:] אע"פ שהוא אסור לזרים אוסר בכל שהוא וכמו כן המעורב ממעשר שני אע"פ שהוא אסור להאכילו לבהמה והיו אלו החולין קודם התערובות מותרות לבהמה לא נאמר שזו התערובת חזר כמו דבר שאין לו מתירין ועולה אלא לעולם מעשר שני ובכורים כשנתערב בהן שום דבר בירושלם אינו עולה בשום פנים כיון שיכול לאכלו שם בקדושה והוא אמרם עשו ירושלם כדבר שיש לו מתירין דגם היא ירושלם אוסרת בכל שהוא כמותם ע"כ וז"ל הר"ש שירילי"ו ז"ל פירוש זו הבית בשביל היא כלומר בשביל שנכנסו תוך מחיצות ירושלם כלומר כיון שנכנסו מעשר שני ובכורים תוך ירושלם ויצאו אוסרין תערובתן מלאכלן חוץ לחומה אלא בירושלם וירושלם סבת האיסור דלא מצי למפרקי' למעשר שני דקלטוה מחיצות דאם לא היה נכנס הי' נפדה. כל שהן מפ' בירושלמי דלאו אפי' שאין בו ש"פ קאמר אלא בין סאה דעלי' בין שאר סאין כלומר דאפי' שהעלה סאה של בכורים שנפלה לתוך ק' של חולין שהמאה שרו לזרים ואותה הסאה דנתנת לכהן שנתערבה ואפי' באלף אותו התערובת טעון מחיצה ול"מ תערובת הסאה אלא אפי' המאה דנאכלות לזרים שנתערבו ואפי' באלף אין נאכלות אלא תוך ירושלם מטעם דבר שיש לו מתירין דקיימא לן בפ"ק דביצה דאפי' באלף לא בטיל והא דתנן לעיל דמעשר שני לא בעינן אחד ומאה ובטל ברובא הא אוקימנא לה כשנטמא דלית לי' תקנתא באכילה ואין בו ש"פ דלית בי' פדיון א"נ שנכנס לירושלם ונפול מחיצות ונקטינן מסוגיא דבירושלמי דר"ש פליג ארבנן בבכורים בגדולין ובתערובת דאינם טעונין לא מחיצה ולא הנייה [הגהה נראה צ"ל אנייה או אנינה לשון אנינות:] והיינו במאה סאין אבל לא בסאה דהעלאה ובמעשר שני בגדולין פליג ולא בתערובת ותוך החומה דכ"ע שרו גבי בכורים בגדולין בין זרים בין בהמה ובחוץ לחומה אחר שנכנסו הוא דפליגי דרבנן בעו מחיצה ור"ש לא בעי מחיצה דהא מחיצה אתרעאי והיינו דאמרי' כיני מתני' ואוסרין עירוביהן ואף לאחר עלייה מלאכול בירושלם ור"ש מתיר דהיינו עירובין דבכורים וגדוליהן דשניהם אסורין לאכול בירושלם ור"ש מתיר בשניהם במעשר שני ובכורים וכי תנן אף לזרים אף לבהמה ה"ק טעמא דר"ש דשרי בגדולין בשניהם מטעם דאף לזרים ואף לבהמה שרו כ"ע הוא דהתיר ורבינו שמשון ז"ל לא ביאר בזו הסוגיא כלל ותמהני עליו. הר"ש שירילי"ו ז"ל: 
+
+<b>וגדוליהן אסורין מלאכול בירושלם. </b>גם זו הבי"ת בשביל קאמר בשביל שיש להם התר אכילה בתוך ירושלם אסורין מלאכול חוץ לירושלם ואינם נאכלים אלא בירושלם ובירושלמי פריך דהא תנן בפ"ט דמסכת תרומות גדולי הקדש ומעשר שני חולין וכן נמי בכורים ומסיק דמתני' דהכא באיסור מחיצה והך דהתם דגדוליו מותרין בהיתר זרות אי נמי לענין דשרו בירושלים לבהמה קאמר התם גדוליו חולין אבל מחיצה בעי משום דמי זרען. וכתבו תוס' ז"ל פ' כל שעה (פסחים דף ל"ד) וזה לשונם הקשה ה"ר משה נברייש דהיכי קתני ויש במעשר ובכורים מה שא"כ בתרומה שהמעשר והבכורים גדוליהן אסורין לאכול בירושלם אף לזרים ולבהמה מה שא"כ בתרומה משמע דגדולי תרומה שרו לזרים מיהו בלאו הכי לא אתי שפיר לישנא אף לזרים דאדרבה אף לכהנים מיבעי לי' למימר ונראה דזרים דקתני היינו עובדי כוכבים וכן משמע בירושלמי ע"כ. ור"ע ז"ל נראה שקיצר פי' הרמב"ם ז"ל שהעתקתי לעיל ותפסו לעיקר דזרים נקט משום בכורים ובהמה משום מעשר ועיין ברבינו שלמה לוריא ז"ל שם דף ל"ד שכתב דהני בעלי התוס' נראה להם דוחק לפרש כפירוש הרמב"ם ז"ל דקאי חד אבכורים וחד אמעשר ומש"ה פירשו מה שפירשו עיין שם. וכתב ה"ר שמשון ז"ל וצריך ליישב מאי מה שא"כ בתרומה דאי משום דגדולי תרומה שרו חוץ לירושלם אפי' תרומה עצמה שריא ולא שייך לענין זה למיתני מה שא"כ בתרומה דכבר תנא לי' טעונין הבאת מקום וי"ל משום דהנך במקום שגדוליהן חולין לכל דבר משכחת בהו איסורא כגון מלאכול בירושלם מה שא"כ בתרומה דבמקום שגדוליהן חולין כגון גדולי גדולין בדבר שזרעו כלה לא משכחת בהו שום איסור וכי ה"ג הוו אוסרין בכל שהן דאע"ג דזה וזה שנתערבו עולין בא' ומאה מכל מקום משכחת בבכורים שאוסרין בכל שהן דנתערבו בתרומה אבל בתרומה לא משכחת בשום מקום שאוסרת בכל שהוא ויותר נכון לתרץ [אין זה מפירוש ה"ר שמשון ז"ל] דאין ירושלים גורמת לה ולא לגדולי' ולא לעירובי' איסור ושרי להאכילה לבהמה ולזרים לכ"ע ובפ' הערל אמרי' דשייר אוכלן בטומאת עצמן לוקה ואסור לבער מהן בטומאה מה שא"כ בתרומה ע"כ. ועיין במה שכתבתי בפ"ט דתרומות סימן ד': 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>אוסרין את הגרן. </b>משנגמרה מלאכתו דקרוי גרן ההיא שעתא ותרומה שתרם ממנו קבעא ואסור באכילת עראי כדאיתא בירוש' פ' מי שהי' עובר במה אנן קיימין אם בכרי שנתמרח דברי הכל אסור ומעשר שני אם הקדימו בכרי ודאי קבע ומעשר ראשון נמי אית לי' האי דינא אלא דמתני' תני מעשר סתם דהיינו מעשר שני דהוא בר זוגי' דבכורים ובירוש' קשיא לי' במעשר היכי משכחת לה דאסר שהתרומה לעולם קודמת ומשני דהקדימו בכרי והכי היא עיקר הגרסא בירוש' ול"ג שהקדימו בשבלים וטעות סופרים הוא דשמעתין דפ' הי' עובר קשיא עלי' והתם אמרי' דאפי' תרומה נמי לא קבעא לרבנן אי לא נגמרה מלאכתו ועוד דגרן קתני וגרן נגמרה הוא כדגן מן הגרן הר"ש שירילי"ו ז"ל. אבל ה"ר שמשון ז"ל הביא גרסת הירושלמי כדאיתה בכל דוכתא שהקדימו בשבלים ע"ש: 
+
+<b>ויש להם שיעור וכו'. </b>מתני' דלא כר"ש שהוא סובר בכורים אחד מששים וכמו שכתבתי לקמן ר"פ בתרא ופסקו להלכה הרמב"ם ז"ל שם פ' שני סי' י"ז: 
+
+<b>ונוהגין בכל הפירות. </b>לדברי הרמב"ם ז"ל ברפ"א דהלכות תרומות אתי שפיר דמדאורייתא קתני לה ולשאר מפרשים מדרבנן קתני לה עיין במ"ש בפ"ק דמעשרות: 
+
+<b>בפני הבית ושלא בפני הבית. </b>כר' יוסי דפ' הערל דאמר ירושה ראשונה ושני' יש להן שלישית אין להן ולא בטלה קדושת הארץ. הר"ש שירילי"ו ז"ל: 
+
+<b>ובאריסין. </b>דלא כר' יהודה. עיין לעיל פ"ק ראש הפרק וסוף הפרק: 
+
+<b>ובגזלן. </b>והוא דנתייאשו הבעלים כדמשמע בירושלמי פ"ק דמכלתין והתם מפ' דאי האי גזלן דמתני' בלא יאוש מיירי לאיזה ענין תנינן הרי אלו בתרומה ובמעשר מה שא"כ בבכורים דבגזלה שלא נתיאשו הבעלים ממנה אפי' בתרומה ובמעשר נמי לא עשה ולא כלום ומשני דאפשר לפירות לצאת בלא בכורים ואי אפשר לפירות לצאת בלא תרומה ומעשר דמעשר ותרומה טובלין בגרן ואפי' בלא קריאת שם הילכך אי אפשר להפקיעם מידי תרומה ומעשר כל מי שיבוא לאכלן וכגון דמחלו שניהם הבעלים והגזלן לו ואע"ג דשניהם אינם יכולין להקדיש מ"מ שם טבל לא פקע ואהכי תנן דנוהגין בסקריקין ובגזלן אבל בכורים אינם טובלין את הגרן ואפשר למיכל מן הפירות קודם הפרשתן כל זמן שלא קרא שם יכול לאכלן כולן אלא דקא מבטל עשה הלכך יכול להפקיען מידי בכורים וקיימא מתני' בלא יאוש ונוהגין בסקריקון ובגזלן דקתני לא שהסקריקון והגזלן יכולין לתרום דקיימא לן כר' יוחנן דאמר אפי' הבעלים אין תרומתן תרומה אלא מאן דאתי לידיה מינייהו לא מצי אכיל בלא תרומה דלא מצינן לאפקועה אבל בכורים מצינן לאפקועינהו ע"כ: 
+
+<b>מה שאין כן בבכורים. </b>דאין אוסרין את הגרן דאפי' הפריש בכורים לא קבעי. ואין להם שיעור כדתני סיפא עושה אדם כל שדהו בכורים ואין נוהגין אלא בז' המינים ואין נוהגין אלא בפני הבית דכתיב תביא בית ה' אלקיך ותנן נמי בפ' בתרא דשקלים דאפי' הקדישן בזמן הזה לא קדשו ואין נוהגין באריסין כדתנן פ"ק דבעינן כל גדולין מאדמתך. ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>נקנין במחובר לקרקע. </b>כדתנן לקמן יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה קושרה בגמי ואומר הרי אלו בכורים ומפ' ר"ש בתוספתא דאע"פ שקרא להן שם במחובר אין חייבי' עליהן עד אחר תלישה והיינו טעמי' דלקמן דאמר צריך לקרוא להן שם בתלוש ושמא היינו טעמא דר"ש דאזיל לטעמי' דתרומה קרנהו רחמנא וקריאת שם תרומה בתלוש ולרבנן בקריאת שם במחובר זר האוכלן חייב. עיין במתני' דריש פירקין. ועושה אדם כל שדהו בכורים. בירושלמי דכתיב וראשית כל בכורי כל. מה שאין כן בתרומה ובמעשר דאי קרא שם במחובר בתרומה ובמעשר לא מהני דדריש בספרי ממנו ולא מן המחובר והאי קרא בתלוש מיירי ועל כרחין אתי למימר דאפי' בדיעבד נמי אסור דאי משום לכתחלה אתא תיפוק לי משום דכתיב דגנך ומחובר לאו דגן הוא אלא ש"מ דפסול ואפי' בדיעבד במחובר וההיא דמעשר שהקדימו בשבלין דמהני בדיעבד בתלוש מיירי וקודם מירוח כן פי' ר"י ז"ל בפ' האומר דקדושין. ואין אדם עושה כל שדהו תרומה דתנן פ"ק דחלה האומר כל גרני תרומה לא אמר כלום. ואין חייב באחריותן דהכהן עצמו מיטפל בהן ותניא נמי אין מביאין תרומה מגרן לעיר ומן המדבר לישוב ובמקום שחיה ובהמה אוכלין התקינו שיהא מביא ונוטל שכרו מפני חלול השם כדאיתא בתוספתא דתרומות פ' חמישי ובהא נמי תנא ושייר דטעונין קריאה הבעלים וראיית פנים בעזרה והשתחוואה ואפי' שליח ואפוטרופוס מה שא"כ בתרומה ובמעשר. ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל: 
+
+<b>ותנופה. </b>סתמא כר' אליעזר בן יעקב דפ' כל המנחות באות מצה דהלכה כמותו: 
+
+<b>ולינה. </b>ירושלמי א"ר יונה הדא דתימא בשאין עמהן קרבן כגון שהביאן שלוחו דמביא ואינו קורא אבל יש עמהן קרבן בלא כך טעון לינה מחמת הקרבן דבקרבן איכא ראיית פנים והשליח אע"ג דלא הביא קרבן מ"מ טעון תנופה עם יד הכהן וא"כ לדידי' נמי איכא ראיית פנים: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>תרומת מעשר וכו'. </b>וגרסי' התם בירושלמי דתרומות ר"פ שני כל התורה כולה למידה ומלמדת חוץ מתרומת מעשר שמלמדת ואינה למידה דבתרומת מעשר כתיב ממנו פי' מן המוקף ומוקמינן לה בתרומה גדולה אבל תרומת מעשר נטלת מן התורה שלא מן המוקף דכתיב בה מכל מעשרותיכם אחד ביהודה ואחד בגליל ע"כ. וכתוב בתשובות הרשב"א ז"ל סי' ר"ץ שאלת מ"ש תרומת מעשר שנטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף מתרומה גדולה תשובה תחלת כל דבר צריך אתה לדעת דאפי' תרומה נטלת דבר תורה מן הטהור על הטמא אלא מדרבנן אין תורמין לכתחלה ואם תרם תרומתו תרומה כדתנן בר"פ שני דתרומות ואפי' תרם מן הטמא על הטהור תרומתו תרומה דבר תורה אלא דלכתחלה אסרו מדרבנן ובירוש' מפ' ר' יוחנן בשם ר' ינאי משום דכתיב ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגרן וכמלאה מן היקב מה גרן אי אפשר שיהא מקצתו טמא ומקצתו טהור פי' מה שפוטר את הגרן דהיינו חטה א' אי אפשר להיות מקצת החטה טמאה ומקצתה טהורה כך לעולם יהא תורם ממה שהוא כמוהו כלומר מן הטהור על הטהור ומן הטמא על הטמא ופרי' התם מעתה לא תהא תרומתו תרומה ומשני ממנו אמר רחמנא דכתיב ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן מ"מ וכתב ר"ש ז"ל דהאי דרשא אסמכתא בעלמא היא ועיקר טעמא משום דבעי מוקף וגזרי' שמא יתרום שלא מן המוקף משום דמסתפי דילמא נגע טהור בטמא תדע מדקאמר תרומת מעשר נטלת מן הטהור על הטמא והשתא מ"ש תרומת מעשר מתרומה גדולה אלא ודאי טעמא משום דתרומה גדולה אינה נטלת אלא מן המוקף ותרומת מעשר אינה צריכה מוקף עוד תדע דכי כתיב מוקף בקרא לאו בתרומת מעשר כתיב דגרסי' בירושלמי פ' שני דתרומות מכל חלבו את מקדשו ממנו תרומת מעשר למדה על תרומה גדולה שנטלת מן המוקף והיא נטלת שלא מן המוקף ומנין שנטלת שלא מן המוקף מכל מעשרותיכם מכל מעשרותיכם אפי' א' ביהודה וא' בגליל וממה שאתה צריך לדעת דתרי גווני מוקף יש חד שיהא מוקף לו ונוגע בו וחד אע"פ שאינו נוגע אלא ששניהם לפניו ומוקף דתרומה גדולה כעין נוגע מגזרת הכתוב מדכתיב ממני ובתרומת מעשר דבר תורה נטלת אפי' אינם מוקפין לא בנגיעה ולא בפניו וכדדרשינן מכל מעשרותיכם אפי' אחד ביהודה וא' בגליל אלא דמדרבנן צריך תרומת מעשר לכתחלה מוקף שיהו שניהם בפניו דחיישי' דשמא נאבד ותורם מזה על זה על מה שנאבד והיינו דבשלהי פ' כל הגט פרכינן על תרומת מעשר וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף ודברים אלו ארוכין אלא שזהו קצרן עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>בשתי דרכים </b>גרסי' דתרומה לשון נקבה ותני דרך בלשון נקבה והכי איתא בפ"ק דקדושין. ועיין במ"ש במתני' דבסמוך. בשם הריטב"א ז"ל: 
+
+<b>נטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף. </b>הקשה ר"ת דבסוף כל הגט משמע דתרומת מעשר בעיא מוקף דפריך עלה וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף ותירץ ז"ל דמדרבנן בעיא מוקף ועיין בתוס' דפ' כל הגט (גיטין דף ל') שהקשו אי מתני' דקתני נטלת שלא מן המוקף מדאורייתא איירי הא קתני סיפא דמתני' וצריכה שיעור כתרומה ומדאורייתא לתרומה גדולה אין לה שיעור דחטה אחת פוטרת את הכרי וי"ל דאין לה שיעור למטה אבל יש לה שיעור למעלה דאין יכול לעשות כל גרנו תרומה דבעי' ראשית ששירי' נכרין וכה"ג איכא בריש מסכת פאה גבי אלו דברים שאין להם שיעור עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>ואוסרת את הגרן. </b>לאחר מירוח מלאכול אפי' אכילת עראי אע"פ שהפריש כבר מאותו כרי תרומה גדולה מפני תרומת מעשר שבכרי אסור לאכול ממנו עראי אח"כ מצאתי שפירש הר"ש שירילי"ו ז"ל ואוסרת את הגרן לאחר מירוח אם הקדים הלוי ונטל בשבלים מעשר ראשון אע"ג דמעשר טבול הוא כדאיתא בירוש' דפ"ק דתרומות אין לוקין עליו עד שימרחנו הלוי ואיהו הוא דקעביד הגרן ותרומת מעשר מפריש והכי מוקים לה התם ע"כ וכך נ"ל דמפ' לה נמי הכא בפירקי' דגרסי' התם זאת אומרת מעשר ראשון שהקדימו בשבלים פטור מתרומה דאי ס"ד חייב בתרומה גדולה לא אשכחן תרומת מעשר אוסרת דתרומה גדולה הוא דאסרה אלא על כרחך פטור ותרומת מעשר הוא דאסרה ע"כ. ותו גרסי' התם זאת אומרת שהפירות הטמאים חייבין בבכורים אע"ג דנופץ כדאמרינן לעיל ולא מהניין מיחייב להפרישן כדתנן נטלת מן הטהור על הטמא בבכורים ורשאי הוא אבל אי מפריש מן הטמא מיני' ובי' כ"ש דשפיר עביד ע"כ עם פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל: 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>אתרוג שוה וכו'. </b>וכתבו תוס' ז"ל בפ"ק דקדושין [וא"ת השתא משמע דרבעי נוהג באתרוג א"כ קשה מהכא למ"ד תני כרם רבעי בריש כיצד מברכין כו']. ויש לפרש דה"ק כרם רבעי כל היכא דמצי למיתני והיכא דלא מצי למיתני לא פליגי עלי' דלא פליגי התם לומר שלא יסבור שום תנא נטע רבעי דשמא בר מהא דאתרוג איכא פלוגתא בהדיא בשום מקום ולא נחלקו אלא לסתום המשניות דסוף מסכת מעשר שני ודשאר דוכתי לידע אי הלכתא כמאן דסבר נטע רבעי או כמאן דתני כרם רבעי וי"מ דאפי' מאן דתני כרם רבעי מודה בשאר אילנות דמדרבנן נוהג והכא מדרבנן קאמר ונ"מ דאי מאן דתני כרם ס"ל דאין נטע רבעי כלל אפי' מדרבנן בארץ ישראל הלכה כמותו בחוצה לארץ דאינו נוהג כלל שם ואי מדרבנן כ"ע מודו דנוהג בשאר אילנות ה"ה בחו"ל דרבעי נוהג מדרבנן ע"כ. ובחדושי הרשב"א ז"ל שם פ' כיצד מברכין כתוב די"ל דרבי חייא ור"ש בן רבי תנאי נינהו ופליגי ע"כ. ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל אתרוג שוה לאילן בשלשה דרכים גרסי' דאתרוג לשון זכר כדתנן חסר כל שהוא פסול. אתרוג אילן עצמו קרוי כן. לכל דבר בריש קדושין מפ' אמאי נקט ר' אליעזר דבר ות"ק לשון דרך ע"כ פירוש דמפ' התם דהא קמ"ל דדרכי' דאתרוג כירק מה ירק דרכו ליגדל על כל מים ובשעת לקיטתו עשורו אף אתרוג דרכו ליגדל על כל מים ובשעת לקיטתו עשורו. ועיין במ"ש ברפ"ק דקדושין. וצ"ע מניינא למעוטי מאי: 
+
+<b>ולשביעית. </b>פי' הרמב"ם ז"ל שאם נגמר בשביעית ונכנסה השמינית ועדיין האתרוג באילן אותו האתרוג הפקר כדין פירות שביעית ע"כ. ופירשו תוס' ז"ל שם רפ"ק דקדושין דלשביעית שוה לאילן פי' דבאתרוג ושאר כל אילן אזלינן לגמרי בתר חנטה דאם חנט באיסור אפי' מה שגדל בהיתר אח"כ אסור והשתא לשביעית שוה לאילן דאי הוה כירק הוה אזלינן בתר רוב גדל וא"ת אמאי לא חשיב שהאתרוג שוה לאילן לכלאים שאין כלאים בכרם וליחשוב שוה לאילן בד' דרכים וי"ל דלא תני אלא דשוה לאילן לילך בתר חנטה ולירק בתר לקיטה וא"ת אמאי לא חשיב ששוה לירק בשני דרכים כגון לענין פאה דלא מיחייב אתרוג בפאה משום דאין לקיטתו כאחת דלענין פאה בעינן לקיטתו כאחת דמהאי טעמא ממעטינן תאנה ובירק נמי אין פאה נוהגת דאינו בכלל דבר המתקיים וי"ל כיון דאיכא אילנות טובא שאין חייבי' בפאה אלא השנויין בפ"ק דפאה ובאילן האוג והחרובין וכו' ודומיהם לא שייך למיתני שוה לירק ומהאי טעמא נמי לא קאמר שוה לירק לענין בכורים שאין בכורים אלא מז' המינין כדאיתא בספרי ובפ"ק דמכלתין א"כ שוה נמי לשאר אילנות עכ"ל ז"ל בהגהת הלשון קצת כפי עניות דעתי. וכתב הריטב"א ז"ל שם בקדושי' הא דתנן אתרוג שוה לאילן בג' דרכים קתני עלה בדוכתה לערלה ולרבעי ולשביעית ופי' רש"י ז"ל (שם בסוכה) שערלה ורבעי נוהגין בו כאילן והולכין בו לענין שביעית בתר חנטה כאילן ולא בתר לקיטה כירק והקשו עליו בתוס' א"כ דכולהו דיני דאתרוג דשוה לאילן או לירק קתני ליתני נמי לשכחה ופאה שאין נוהגת בו כירק לפי שאין לקיטתו כאחת וכדממעטי' מהאי טעמא תאנה ואת"ל דס"ל להאי תנא דפאה ושכחה נוהגין בו כאילן ליתני שנוהגים בו כאילן ולאו קושיא היא דלא שייך למיתני שוה לאילן אלא במידי דליתי' בירק כלל אלא באילן ולא שייך למיתני שוה לירק אלא במידי דליתי' אלא בירר ולא באילן והכא זימנין דפאה ושכחה אינה נוהגת באילן כמו תאנה וכיוצא בו שאין לקיטתן כאחת ואיכא נמי ירק שנוהגים בו פאה ושכחה כגון מלבנות בצלים ואיכא נמי ה' המינין של תבואה דלא הוו אילן ונוהגים בהן מיהו הא קשיא אמאי לא קתני שאינו כלאים בכרם כאילן וכן שר"ה שלו שבט כאילן ונ"ל דלא קתני אלא דברים שנחלקו בהן ובמס' ר"ה פירש"י ז"ל דה"ק לערלה ולרבעי ולשביעית שהולכים בשלשתן אחר חנטה כאילן ולא אתא לפרושי דיני אתרוג השוה לאילן אלא דין חנטה זו בלבד משום דבעי למיתני דלגבי מעשר אזלינן בתר לקיטה כירק הא בכל שאר מילי פשיטא מילתא דדיני' כאילן ואע"ג דחנטה דרך אחד הוא כיון שבא על עניינים חלוקים שפיר שייך למימר בג' דרכים וקמא עיקר והא דלא מייתינן הכא רישא דקתני תרומת מעשר שוה לבכורים בשתי דרכים ולתרומה בדרך א' משום דמצי לשנויי דמשום דבעי למיתני סיפא דרכים תנא נמי רישא דרכים ובאידך תירוצא דאסיקנא דכל היכא דאיכא פלוגתא תני דרכים מיתרצא נמי הא ממילא עכ"ל ז"ל. ועיין עליו במה שכתבתי בראש פ"ק דקדושין. ובתוס' רי"ד כתוב שם ולירק בדרך אחד שבשעת לקיטתו עישורו אי קשיא דהא אמרי' בפ"ק דר"ה אע"פ שבשעת לקיטתו עישורו ר"ה שלו תשרי וא"כ גבי מעשר נמי יש בהן חילוק דירק ר"ה שלו תשרי כדאמרי' התם ואתרוג ר"ה שלו שבט והי' לו לחלק גבי מעשר גופי' תשובה הרבה חילוקים יש ביניהם בלא זה שהירק כלאים בכרם והאתרוג אינו כלאים בכרם ועל האתרוג מברכי' בורא פרי העץ ועל הירק בורא פרי האדמה אלא התנא לא בא למנות חילוקיהן אלא זה בא לומר אע"ג דכל אילנות אזלי בחר חנטה לכל דבריהם האתרוג אינו כן אלא שוה לאילן לילך בתר חנטה לענין ערלה ורבעי ושביעית ושוה לירק לילך בתר לקיטה לענין מעשר מה שאין כן בשאר אילנות ושאר חילוקיהן אינם תלויים בעבור זה לא שנאם ע"כ: 
+
+<b>ולירק בדרך אחד שבשעת. </b>מלות בדרך אחד מחקן הח' ה"ר יהוסף ז"ל וכתב שבכל הספרים לא מצא מלות הללו [הגהה לשון ספר הלבוש ביורה דעה סי' של"א סעיף קכ"ו הירק בשעת לקיטתו עשורו מפני שהוא גדל על כל מים ויונק לחות בכל עת עד שלוקט אותו לפיכך אם נלקט וכו' עד וכן באתרוג בלבד משאר פירות האילן הרי הוא כירק שהרי הוא דר באילן משנה לשנה ויונק בכל עת לפיכך הולכין אחר לקיטתו למעשר כיצד וכו' ע"כ:]: 
+
+<b>ר' אליעזר אומר אתרוג שוה וכו'. </b>כך מצאתי מוגה וגם ה"ר יהוסף ז"ל הגי' כן ואם האמת הוא כן צ"ע אמאי איצטריך למיהדר למיתניי' דהא אמילתי' דת"ק קאי ר' אליעזר. וגרסי' ר' אליעזר ביו"ד. וכתב ריב"ם ז"ל רבותינו חזרו ונמנו אתרוג בתר לקיטה בין לשביעית בין למעשרות פי' בין לשביעית כדתנן ושאר כל פירות האילן כעונתן למעשרות כך עונתן לשביעית ע"כ וכן פסק הרמב"ם ז"ל ג"כ. והכי איתה להאי ברייתא בפ' לולב הגזול (סוכה דף מ') וכתבתי' שם במקומה. ואיתה נמי בפ"ק דר"ה דף ט"ו. והכי תניא לה התם ואיתה בתוספתא דשביעית א"ר יוסי העיד אבטולמוס משום חמשה זקנים אתרוג אחר לקיטה למעשר ואחר חנטה לשביעית ורבותינו נמנו באושא וגמרו אחר לקיטה בין למעשר בין לשביעית ע"כ פי' אבטולמוס ס"ל כר"ג ושלש מחלוקות בדבר ור"ש אית לי' סברא רביעית שם בפ"ק דר"ה וכמו שכתבתי שם בסוכה פ' לולב הגזול סימן י"א: 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>שוה לדם בהמה להכשיר את הזרעים. </b>דגבי בהמה כתיב על הארץ תשפכנו כמים ובדם אדם נמי כתיב ודם חללים ישתה ובפ' בתרא דמסכת מכשירין פליגי תנאי אי דוקא דם חללים הוא דמכשיר או אפי' דם המת אבל לענין איסור כרת דאכילת דם אין בו אלא אם הוא בככר גוררו מדרבנן דלעוף ולבהמה כתיב. וכתוב בספר כריתות בלשון למודים שער ב' ודם השרץ חסר למ"ד ורוצה לומר ולדם שרץ ג"כ שוה שאין חייבין עליו ע"כ: 
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>כוי יש בו דרכים וכו'. </b>והגי' ה"ר יהוסף ז"ל ויש בו דרכים שוה לחי' ולבהמה ויש בו דרכים שאינו שוה לא לחי' ולא לבהמה: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל כוי נחלקו בו חכמי ישראל וכו'. אמר המלקט בפ' אותו ואת בנו (חולין דף פ') ומאן דס"ל התם דבריה בפני עצמה הוא ס"ל דאין חי' מתעברת מבהמה ולא בהמה מחי' חוץ מר' אליעזר ומחלוקתו דבסמוך דס"ל דבהמה מתעברת מחי' או איפכא ורשב"ג ס"ל התם בברייתא דמין בהמה הוא ודאי ושל בית דושאי היו מגדלין מהם עדרים עדרים וכתבו שם תוס' ז"ל דמאן דס"ל דאיל הבר הוא ס"ל דודאי חי' הוא ושוחטין אותו ביום טוב ומכסין את דמו ופליג אמתני' ע"כ והרמב"ם ז"ל פי' כוי הוא מין מורכב מן העז ומן הצבי וכן אמרו כוי ברי' בפני עצמה הוא ולא הכריעו בו חכמים אם מין בהמה או חיה הוא ע"כ. אכן בפ"ט דהלכות בכורים כתב סתם והכוי אע"פ שהוא ספק מפרישין ממנו כל המתנות ע"כ. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל מלת דרכים הרביעית ברוב ספרים ל"ג לה וכן גבי תוספתא דאנדרוגינוס: 
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>וחלבו מטמא טומאת נבלה כחיה. </b>כך הגי' ה"ר יהוסף ז"ל. ופי' הרמב"ם ז"ל וטומאתו בספק והמיטמא בו אם נכנס למקדש אינו חייב כרת ולא קרבן אלא קרבן מספק ע"כ. ושם בחבורו לא מצאתי שהזכיר דין קרבן מספק אח"כ מצאתי שמלות אלא קרבן נמחקו בתלמוד שהי' של הרב בצלאל אשכנזי ז"ל: 
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>ואין חייבין עליו כרת. </b>פי' להביא חטאת קבועה ובירושלמי דייק הא אשם תלוי חייב ומתני' ר' אליעזר היא דלא בעי חתיכה משתי חתיכות דדריש יש אם למסורת וגבי אשם תלוי אע"ג דקרינן מכל מצות מ"מ מצות כתיב ודלא כרב דאמר כל שאי אפשר לעמוד על ודאו אין מביאין על ספיקו אשם תלוי וס"ל חלוקין עליו חביריו על ר' אליעזר ודר' אליעזר ודרב בר"פ ספק אכל. ועיין במ"ש בפ' שני דנדה סי' ב': 
+
+<b>ואינו נלקח בכסף מעשר לאכול [הגהה ה"ר יהוסף ז"ל הגי' לֵיאָכֵל:] בירושלם. </b>ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל אפי' בשעה שהיו לוקחין בהמה לבשר תאוה כגון אליבא דר' ישמעאל משנכנסו לארץ דמ"מ סתם בהמה ממעשר שני לזבחי שלמים היא: 
+
+<b>וחייב בזרוע ובלחיים ובקיבה. </b>בפ' אותו ואת בנו (חולין דף ע"ט) ודף פ' מוקי לה דוקא בצבי הבא על התישה ובשה ואפי' מקצת שה קמיפלגי ר' אליעזר דפטר סבר שה ולא מקצת שה והא דתלי טעמא משום המע"ה היינו משום דמספקא לי' אי חוששין לזרע האב אם לאו כדאיתא התם ורבנן סברי שה ואפי' מקצת שה ומאי חייב בחצי מתנות ודרך אחרת נראה שיש בירושלמי. ור' אליעזר. ביו"ד גרסי'. וכתב הר"ן ז"ל ר"פ הזרוע דכוי דלרבנן חייב בכולהו מתנות לאו בצבי הבא על התישה אלא ס"ל דכוי ברי' בפני עצמה הוא ורביי' קרא לשווי' כבהמה דתניא אם שה לרבות את הכוי אבל כוי הבא מן הצבי ומן התישה אינו חייב אלא בחצי מתנות ע"כ בקיצור מופלג ואמר שכן למד מדברי הרמב"ם ז"ל שבפ"ט דהלכות בכורים: 
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>משום כלאים עם החי'. </b>דאינו נוהג ולא חורש לא עם צבי ולא עם עז דלא כמ"ד חוששין לזרע האב אלא שמא אין חוששין והוי או כולו צבי או כולו עז הר"ש שירילי"ו ז"ל. ומתוך פירושו ז"ל נראה קצת שהי' גורס במתני' אם אמר הריני נזיר שאין זה חי' ובהמה [הגהה גם הר"ס ז"ל כתב מדברי ה"ר שמשון ז"ל נראה שהוא גורס שאין זה חי' ובהמה ונראה שגרסא נכונה היא דהא בחלוקה של אינו שוה לא לחי' ולא לבהמה מייתינן לה עכ"ל ז"ל. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל מה שפי' המפרש ואפי' אמר הריני נזיר שזה חי' ובהמה וכו' קצת קשה למה יהא נזיר שהרי גבי אנדרוגינוס לא אמרי' כן לקמן אלא משום שהוא ודאי איש ואשה שהרי לא אמרו גבי אנדרוגינוס וטומאתו בספק כמו שאמרו כאן וחלבו וכו' כי גבי אנדרוגינוס אמרו סתם ומטמא בלובן כאנשים וכו' וכן אמרו ומטמא באודם כנשים ולא אמרו שטומאתו בספק ומה שכתב שאם אמר שזה אינו לא חי' ולא בהמה שהוא נזיר מספק קשה שהרי גבי אנדרוגינוס אמרו אינו נזיר ועיין בירוש' ע"כ עוד כתב אם אמר הריני נזיר שזה חי' ובהמה ה"ז נזיר כן מצאתי בכל הספרים דגרסי' ובהמה וכן נ"ל עיקר דאי גרסי' או חי' א"כ למה אמר שאינו שוה לחיה ולבהמה הרי הוא שוה שהרי האומר כן על החי' או על הבהמה הוי נזיר אך קשה דלקמן גבי אנדרוגינוס כיצד שוה לאנשים ולנשים וכו' אמר הריני נזיר שזה איש ואשה הרי זה נזיר וצריך עיון ומה שפירש המפרש או בהמה או שאמר בהמה אינו נראה עד כאן לשונו ז"ל:] וז"ל שאין זה חי' ובהמה אין לפ' שזה אינו לא חי' ולא בהמה אלא ברי' ה"ז נזיר דר' יוסי הוא דאמר דברי' הוי אלא ה"פ דאינו יכול להרביעו לא עם צבי ולא עם עז. ושאר כל דרכיו שוין לחי' ולבהמה כדמפ' ואזיל טעון שחיטה וכו' שני סימנין ולענין פרכוס דמסוכנת דינו כחי' ולא כבהמה ואע"ג דברישא תני דרכים שוין לחי' ולבהמה מקמי שאינו שוה וכו' והכא למאי דפתח בי' נקיט ואזיל משום דפשוט הוא נקיט לי' לבסוף עכ"ל ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל פירש הריני נזיר שזה חי' ובהמה הרי זה נזיר באר התלמוד שהוא נזיר באיזה לשון שיאמר כלומר אם אמר הריני נזיר שזו חי' וכן אם אמר שזו בהמה וכן אם אמר שאין זה חי' וכן אם אמר שאין זה בהמה וכן אם אמר שזה חי' ובהמה וכן אם אמר שאין זה לא חי ולא בהמה בכולן הוי נזיר מספק ע"כ: 
+
+<b>הכותב חיתו וכו'. </b>פי' הרמב"ם ז"ל אמרם חיתו ובהמתו הוי"ו בכאן כאילו אמר או וכו' וכדפי' ר"ע ז"ל בשמו ז"ל. ובירושלמי מתניתין דקתני הכותב חיתו ובהמתו לבנו לא כתב לו את הכוי דלא כרבי דתניא המקדיש חיתו ובהמתו לא הקדיש את הכוי רבי אומר הקדיש את הכוי ר' חגי בעא קומי ר' יוסי ולמה לא תנינן הרובע והנרבע ממנו חייב א"ל תניתה בסיפה ושאר כל דרכיו שוין לחיה ולבהמה ובבבלי פ' ואלו מותרין הלשון כך המקדיש חיתו ובהמתו הקדיש את הכוי ר' אליעזר אומר לא הקדיש את הכוי ע"כ. וראיתי להקדים התוספתא קודם פ' שלישי [ואנחנו הדפסנוה בסוף הסדר שלא להפסיק בין פרקי המשניות:] משום דדמיא למאי דסלקינן כוי יש בו דרכים וכו':
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>יורד אדם בתוך שדהו. </b>נלע"ד דאע"ג דמן הראוי ה"ל למיתני בתוך גנתו דהא שדה נקרא של מיני תבואה לרמוז דגם לחטים ושעורים ראוי לעשות כך בשעה שמתחילין לעשות קנה שבלת אלא שלא מצאתי מי שדבר בזה. ובירוש' תניא ר"ש אומר הבכורים אחד מששים פאה אחד מששים תרומה טמאה אחד מששים תרומה שאין הבעלים מקפידין עלי' כגון תרומת הכליסין והחרובין והשעורים שבאדום אחד מששים ריב"ם צדק ז"ל אבל ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל נראה שלא הי' גורס בבא דפאה שכתב והא דלא תני פאה אע"ג דשיעורה בששים משום דלא תני אלא מתנות כהנים ע"כ. ועוד פי' ר"י ב"ר מלכי צדק ור"ש סבר מה בשעת הבאה פרי אף בשעת הפרשה פרי ואי אתה מוצא כן אא"כ קורא להם שם בתלוש: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>כל העיירות שבמעמד. </b>כל אנשי עיירות שמתחשבין מתחום עיר של ראש המעמד שמתקבצין אנשי המעמד עמו דהיינו אותו שמשמש באותו השבוע דהיינו שמתענה אותן הימים הקבועין לו וקורא בתורה פרשיות הקבועות לו עם משמרת הכהנים שמשמשת אותו השבוע דכ"ד משמרות כהונה הוו וכנגדן כ"ד מעמדות והיו מתכנסות כל אותן עיירות עם ביכוריהם לעיר שיושב בה המעמד שעולה לירושלם עם משמרת הכהנים של אותו השבוע והיינו דקאמר בירושלמי ידעי' ומכיריו יהויריב ומכיריו ידעי' משמרת כהנים והיא ראשונה למשמרות כהונה ומכיריו אנשי מעמד של חסידי ישראל מכיריהן שעולין לירושלם שנפל להם בגורל אותו שבוע לעמוד על הקרבן: 
+
+<b>ולנין ברחובה של עיר. </b>בין בעיר שעוברין בה לדרכן בין בעיר שעוברין עד שבאין לעירו של ראש המעמד בין בעירו של ראש המעמד לנין ברחובה של עיר ובבקר מתפללין שם וכתב רבינו שמשון ז"ל והיינו דתנן פ"ג דמגילה בני העיר שמכרו רחובה של עיר ובגמ' מפ' דיש בו קדושה שמתפללין בו בתעניות ובמעמדות ומוחקין מן הספרים ומעמדות משום דמה ענין מעמדות לשם ושפיר גרסי' לי' דמיירי במעמדות ההולכין עם אנשי הבכורים כדתנן הכא. ע"כ הר"ש שירילי"ו ז"ל: 
+
+<b>ולמשכים. </b>נראה שהוא שם פי' השכמה וכמו שפירש רד"ק ז"ל בספר הושע על פסוק וכטל משכים הולך גם בירמי' סי' ה' סוסים מיוזנים משכים היו וכן פי' ג"כ בשרשים שרש שכם: 
+
+<b>קומו ונעלה ציון אל ה' אלקינו. </b>כצ"ל: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>מביאין גרוגרות וצמוקים. </b>דמשקין לא היו יכולין להביא כדאמרי' בפ' העור והרוטב אלא הפרי גופי' ולפי שהיו רחוקים היו צריכין להביא דבר המתקיים: 
+
+<b>והשור וכו'. </b>ירוש' יחיד שנתעצל ולא בא בכינופיא מביא גדי וקרניו מצופות כסף. וכתוב בתשובות הרשב"א ז"ל סי' רצ"א וז"ל כבר ידעת שהבכורים טעונין קרבן וכמו ששנינו בפ' שני דבכורים וטעונין קרבן ושיר ותנופה ולינה וקרבן ילפי' מדכתיב בבכורים ושמחת בכל הטוב וכתיב התם ושמחת בחגך מה להלן שלמים אף כאן שלמים וכשהיו העולין מרובין היו מביאין שור אחד לכולן ומקריבין אותו שלמים וזהו ששנו כאן והשור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב לכבוד וכשהיה העולה יחיד לא הי' מביא שור אלא גדי א' דגרסי' בירושלמי ר' זעירא בעי יחיד שנתעצל ולא בא מביא גדי ע"כ. ויש גורסים והשור הולך עמהם: 
+
+<b>שלחו לפניהם. </b>איש לירושלם כדי שיצאו להקבילן: 
+
+<b>הפחות והסגנים. </b>אית דגרסי הסגנים בלא וי"ו: 
+
+<b>לפי כבוד הנכנסין היו יוצאין. </b>ירושלמי וכי יש קטון וגדול בישראל אלא אימא לפי רוב הנכנסין היו יוצאין כלומר אם רבים רבים ואם מעטים מעטים: 
+
+<b>וכל בעלי אומניות שבירושלם עומדים מפניהם וכו'. בואכם לשלום. </b>גרסי' וי"ס בשלום: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>החליל מכה. </b>כלומר איש החליל מכה כלומר יודע בניגונו לשון אחר קול החליל: 
+
+<b>הגיע לעזרה ודברו הלוים בשיר. </b>ירושלמי רב הונא אמר כיני מתני' ולקח הכהן הטנא מידו פי' ר"י מסימפונט ז"ל דה"ק דלאו כדקתני מתני' היא הגיע לעזרה ודברו הלוים בשיר אלא משנה חסרה היא וה"ק הגיע לעזרה ולקח הכהן הטנא מידו ודברו הלוים בשיר ע"כ ואית תנאי תנו שלא הי' נוטלן הכהן עד אחר גמר הפרשה כדי לסמוך מתנה למתנה שהי' נותן לו הגוזלות להקריב קרבן ומתנת הבכורים סמוכה לזה וז"ל החכם ה"ר משה פיזנטי ז"ל בשם הרשב"א ז"ל מחליף כדי לסמוך מתנה למתנה ומיד אחר שלקח הכהן הטנא מידו מיד מה שבידם נתנין לכהנים כדי לסמוך מתנה למתנה ואח"כ ודברו הלוים בשיר ע"כ: 
+
+<b>ארוממך ה' כי דליתני. </b>משום דבכינופיא גדולה נעשו דלכך תקנו שיהו באין אל עירו של מעמד כדי שיהו מתקבצין שם רבים ודמי לחנוכת הבית. וכתבו תוס' והרא"ש ז"ל בפ' אין בערכין דף י"א בכתיבת יד דהאי שיר דמתני' אינו עיקר שיר דבכורים דקאמר התם בגמרא מקרא דההוא שיר הוי עבודה בבכורים בשעת תנופה אלא הכא לשמחה בעלמא מיד כשהגיעו לעזרה ותימה הוא דלא איירי מתני' כלל בעיקר השיר ע"כ: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>הגוזלות וכו'. </b>ירושלמי תניא ר' יוסי אומר לא היו נותנין הגוזלות ע"ג הסלים שלא ינבלו הבכורים אלא תולין חוצה לסלים וכתב ריב"ם צדק ז"ל דר' יוסי פליג אמתני'. ובמנחות פי' רש"י ז"ל ושבידם הסלים של בכורים ע"כ. והרגמ"ה ז"ל פירש הסלים והפירות. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל דדעת הרמב"ם ז"ל שהיו בידם גוזלות שהן פסולין לגבי מזבח כגון בני תורין ואנן תורין גדולים בעינן ובני יונה קטנים בעינן והנהו כיון דלא חזו לקרבן נותנין אותם מתנה לכהנים ע"כ והראב"ד ז"ל שם בהשגות כתב אמר אברהם אומר אני מה שבידם ניתנין לכהנים על הפירות הוא אומר במשנה אבל גוזלות אין בידם כי אם אותם שעם הסלים ע"כ ולמאן דמפ' דשבידם היינו הסלים ק"ק ממתניתין דבסמוך דקתני והסלים והבכורים ניתנין לכהנים: 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ואוחזו בשפתותיו וכהן מניח ידו תחתיו. </b>פי' ר"ע ז"ל שלא כדברי האומר כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ע"כ ונלפע"ד דמכאן קשה לתוספות ז"ל שכתבו בפ"ק דקדושין דף ל"ו וז"ל דה"נ אשכחן גבי בכורים שהכהן הי' אוחז בשפתותיו כלו' בשפת הכלי למעלה והבעלים למטה ה"נ גבי מנחות אפכא שיד הבעלים יהי' למעלה ויד הכהן למטה ע"כ והם עצמן ז"ל כתבו לשון משנתנו בפ' לולב וערבה (סוכה דף מ"ז) כמות שהוא בספרים גם בפ' אלו הן הלוקין (מכות דף י"ח) ובפ' כל המנחות (מנחות דף ס"א) וכמו שכתבתי שם סי' ו' ושמא הם ז"ל מפרשים וכהן מניח ידו תחתיו פי' תחת יד הבעלים ושניהם בשפתות הסל [הגהה לשון הר"ס ז"ל עד שגומר כל הפרשה פי' קורא הגדתי היום וכו' וקורא ג"כ ארמי אובד אבי וגו' עד אשר נתתה לי ה' וכל זה עדיין הסל על כתפו ואח"כ מוריד הסל ומניפו ור' יהודה סבר שמפסיק בתנופה בין הגדתי היום וגו' לארמי אובד אבי כפשט הפסוקים והא דתנן הגיע לארמי אובד אבי מוריד הסל מעל כתפו וכו' הכל הוא דברי ר' יהודה ותימה גדול מהרמב"ם ז"ל שכתב בחבורו הגיע לארמי אובד אבי וכו' נראה מדבריו שכל זה הוא דברי ת"ק וא"כ לפי דבריו צ"ל שר' יהודה סובר שאינו קורא אלא עד ארמי אובד אבי ולא יותר וזה אי אפשר דהא קרא כתיב בהדיא וענית ואמרת ארמי אובד אבי וגו' וצ"ע וי"ל דת"ק ס"ל דבכורים אינם טעונין תנופה כלל ור' יהודה הוא דבעי תנופה ופסק הרמב"ם ז"ל כר' יהודה משום דסתם לן תנא כותי' לעיל בפ' שני דקתני שהבכורים טעונים קרבן ושיר ותנופה ולינה וראב"י ס"ל הכי בפ' כל המנחות באות מצה דתנן התם גבי ואלו טעונין תנופה הבכורים דברי ראב"י ומשנתו קב ונקי וכן כתבו התוספות בסוכה פ' לולב וערבה דמדקאמר בגמרא התם מאן שמעת ליה דאמר תנופה ר' יהודה מכלל דרבנן לא בעו תנופה כלל ע"כ. מוריד הסל מכתפו כך הגי' ה"ר יהוסף ז"ל וגם הגי' והניחו בצד המזבח. גם כתב ס"א בצד המזרח:] עד שהוא גומר כל הפרשה ואחר גמר הפרשה מניף דהיינו מוליך ומביא מעלה ומוריד וכשגמר התנופה מניחן בקרן דרומית וכו' וקסבר ת"ק דוהניחו דכתיב הנחה ממש קאמר והנחה מעכבא בהו א"נ אפשר דרבנן לא בעו תנופה כלל וכן משמע שם בפ' לולב וערבה ובפ' כל המנחות באות מצה דף ס"א וכמו שכתבתי שם סי' ו' דר' יהודה ור"א בן יעקב הוא דבעי לה: 
+
+<b>ומניחו בצד המזבח. </b>הא סתמא היא ולאו ר' יהודה בלחוד תני לה. הר"ש שירילי"ו ז"ל: 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>התקינו שיהו מקרין וכו'. </b>וסמכו על המקרא וענית אין עניה אלא מפי אחרים ע"כ מספר לקח טוב: 
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>בקלתות של כסף וכו'. </b>בירושלמי בעי מהו להביא בתמחוי של כסף: 
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>ר"ש בן ננס אומר וכו'. </b>ומשמע מתוך פי' ריב"ם צדק ז"ל דר"ש בן ננס גרסי' הכא אבל מתוך פי' הרמב"ם ז"ל ממתני' דבסמוך משמע דר"ש סתם גרסי' הכא נמי וכן משמע מתוך פי' ר"ע ז"ל ממתני' דבסמוך וגם משלאחרי' דו"ק: 
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>ועיטור הבכורים מין בשאינו מינו. </b>כתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ולא ידעינן רבי שמעון כמאן סבירא ליה אי סבר כר' עקיבא אי סבר כבן ננס: 
+
+<b>ופטור מן הדמאי. </b>כגון ע"ה שהביא בכורים אין הכהן צריך לעשר התוספת דבכורים תפסי לי' בקדושתן ומפ' בירוש' בברייתא דאפי' מן הודאי פטורין ותנא הכא ברישא דמאי משום סיפא דעטור דהתם אשמועי' דאפי' בדמאי חייב משום דהוי מין בשאינו מינו. תניא בתוספתא מצוה להביא בשבעה כלים ואם הביאו בכלי אחד יצא כיצד הוא עושה נותן שעורים למטה וכו': 
+
+<b>ועיטור הבכורים חייב בדמאי. </b>משמע דהה"נ דנאכלת בטומאה אלא דיש לדון מלשון הרמב"ם ז"ל אפכא מדקתני התם פ' שני דבכורים סי' י"ח הכי הפריש בכוריו וחזר והוסיף עליהן או עיטרן הרי התוספת כבכורים בד"א כשהביא מא"י אבל אם הביא מעבר הירדן או מסוריא אינה כבכורים ואע"פ שאינה כבכורים אינה נאכלת אלא בטהרה ע"כ ומשמע דסוף דבריו קאי בין אתוספת בין אעיטור דהא קרי לעיטור בלשון כלל תוספת כאשר ראית ועלה קאי דאינה נאכלת אלא בטהרה וכדמשמע פשטא דמתני' וכן עיקר ונכון בעיני: 
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>תוספת הבכורים כבכורים. </b>דפטורין מן הודאי ואסורין לזרים ולאכול חוץ לחומה ונאכלין בטהרה כך מצאתי וכך נראה מריב"מ צדק ז"ל אכן הרמב"ם ז"ל כתב שם בהלכות בכורים סי' י"ח ואע"פ שאינה כבכורים אינה נאכלת אלא בטהרה ע"כ. והפירוש הראשון שהביא ר"ע ז"ל הוא מהרמב"ם ז"ל אבל זה הפי' השני איני יודע מנין לו כל שכן דקושיית תוספת י"ט עליו מבוארת מרפסא איגרי: 
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>וּלְמה אמרו. </b>הוי"ו בשור"ק והלמ"ד בשב"א גרסינן לה. כתב רש"י ז"ל וס"ת אע"פ שאינו לאכילה ולא לשכר שיבא לידי אכילה ולבי מגמגם למאי תניי' הואיל ותנא דאפי' בהמה טמאה לוקח מהם ע"כ. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל ואשה בכתובתה וס"ת במס' חולין פ' הזרוע שאל רש"י למה הוצרך לומר במשנה וס"ת כי אם מותר לקנות אפי' בהמה טמאה כ"ש ס"ת ונ"ל דבאמת לבכורים לא איצטריך אבל למעשר שני איצטריך לאשמועי' דאפי' ס"ת אסור לקנות בו דתנן לעיל בפ' שני התרומה והבכורים חייבים עליהם מיתה וכולי' והן נכסי כהן וכו' מה שא"כ במעשר ועלה קאמר הכא ולמה אמרו הבכורים הן נכסי כהן וכו' כי כל אלו אסורין במעשר שני דתנן אין לוקחין עבדים וקרקעות ובהמה טמאה מדמי מעשר שני ותנן מעשר שני אין מוכרין אותו ואין ממשכנין אותו עכ"ל ז"ל. ובטור ח"מ סי' צ"ז בבית יוסף דף קי"ז ע"א כתוב בשם ה"ר יהודה אלברצלוני וס"ת קבלנו פי' דבר זה וכן ס"ת ר"ל שגובה אותו בעל חוב בחובו ואשה בכתובתה ע"כ והוא כפי' ראשון שהביא ר"ע ז"ל. וי"ס דגרסי ובמה אמרו הבכורים הן נכסי כהן וכו' ולא מסתברא. וכתב הרש"ש ז"ל ואיכא למידק דגבי שביעית אשכחן אכילה ואמרינן נמי דבעינן בי' הניי' כדתנן שביעית ניתנת לאכילה וכו' וגבי סיכה נמי תניא לא יסוך רגלו ויתן לתוך סנדלו וגבי תרומה קתני בתוספתא דתרומות פ"ט תרומה ניתנת לאכילה ולשתי' ולסיכה לאכול דבר שדרכו לאכול וכו' ובפ' עשירי תניא גבי סיכה שמן של תרומה אין סכין בו מנעל וסנדל וגבי מעשר שני תנן דאין לוקחין בו עבדים וכו' וכן גבי שביעית תנן נמי הכי ואילו גבי תרומה ובכורים תנן דהן נכסי כהן הכא ולעיל ר"פ שני ושרי ליקח בהן עבדים וכו' ונ"ל תירוצא דמילתא דשביעית ומעשר שני תופסת דמי' הלכך אין לוקחין בדמיו מידי דלאו אכילה אבל גבי תרומה ובכורים אין להם פדיון הלכך מצי ליקח אשה ועבדים דאשה אוכלת אותן בקדושתן וממילא מקנייא נפשה וכן עבד דרחמנא אמר לך נתתים אבל אינהו גופייהו לא מצי הקונה למעבד בהו אלא אכילה ודו"ק ע"כ. פי' הבכורים הן נכסי כהן אחר קריאה והנחה לענין דיכול לקטת מהן וכו' ומ"מ הלוקח צריך ליזהר בקדושתן שהרי טעונין רחיצה וטעונין הניי' וכן כתב עוד הר"ש שירילי"ו ז"ל בשם ר"י מסימפונט ז"ל דכולהו חומרי דקתני לעיל ר"פ שני איתנהו בבכורים שמכרן. בטובה במתנת חנם כלומר אע"ג דלא מטי להו למשמרתן דקסבר ר' יהודה דקדשי גבול נינהו ובקדשי גבול בעי' מחזיקין בתורת ה'. נותנין אותן לאנשי משמר דסברי רבנן דקדשי מקדש נינהו הלכך דאנשי משמר נינהו אנשים ונשים וטף ואנשי משמר לא בעינן בהו תלמידי חכמים אלא דמודים בעבודה סגי. כקדשי המקדש דכל זבח באנפי נפשיה והכא נמי בכורים דחד לעצמן ובכורים דחד לעצמן [הגהה משמע שהי' צ"ל בכורים דחד כנגד בכורים דחד אבל לא בכורים דחד כנגד מנחה דחד:] אבל לא בכורים דחד כנגד מנחה דחד כדילפי' מקראי בפ' האיש מקדש עכ"ל הר"ש שירילי"ו ז"ל: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל אין ניתנין אלא לחבר בטובה אין הכהן יכול וכו'. אמר המלקט הי' נראה דצריך למחוק מלת הכהן. גם מה שכתב ר"ע ז"ל ואינו רשאי לקנות בהן דבר ואף וכו' תימה הוא בעיני אם יחלוק ר' יהודה על המשניות הסתומות לעיל שהבכורים הם נכסי כהן ואם לא יחלוק עדיין השאלה במקומה עומדת לר' יהודה ולמה אמרו הבכורים הם נכסי כהן ודוחק לומר דקאי אלוקח דהוא צריך ליזהר בקדושתן וכדכתבינן ומ"מ הפירוש [הגהה גם ה"ר יהוסף ז"ל כתב עליו אין לשון המשנה משמע כפי' זה כלל על כן נראה לי לפ' דלאו אלעיל קאי אלא מילתא באפי נפשה היא ר' יהודה אומר אין הישראל המביא את הבכורים רשאי ליתנם אלא לכהן חבר ואותו חבר יחזיק לו טובה על מה שנתנם לו ולא נתנם לכהן חבר אחר וחכמים אומרים הישראל לא יתנם לשום כהן אלא לכל המשמר כמו שאמר לעיל ומניחו בצד המזבח ויצא ואין שום כהן צריך להחזיק לו טובה ואנשי המשמר מחלקים אותם כשאר קדשים שניתנים לכל כהן בין חבר ובין שאינו חבר עכ"ל ז"ל:] הזה שפי' ר"ע ז"ל איני יודע מנין לו ושמא הוא מה שפי' הרמב"ם ז"ל וזה לשונו לחבר בטובה שנותנין אותם לתלמיד חכם בדרך הצדקה והחסד ואפשר לעשות כן לדעת ר' יהודה והלכה כחכמים ע"כ ומשמע דה"פ דבריו ז"ל דיכול הכהן שנתן לו ישראל בכורים ליתנם מתנה לכהן אחר שכמו שהן נכסיו לכל האמור ברישא גם הם נכסיו שיכול ליתנם במתנה ובתנאי שיהי' מקבל המתנה כהן חבר ואזיל לטעמי' דאמר בפ' בתרא דחלה שאסור ליתן הישראל הבכורים לכל כהן רק לכהן חבר והשתא נמי אשמעי' שגם הכהן החבר שקבלם אינו יכול ליתנם במתנה רק לכהן חבר כמותו וא"כ הוא אין צריך למחוק מלת הכהן שבפירוש ר"ע ז"ל וקאי אהמקבל מתנה שאינו רשאי לקנות בהן שום דבר רק לאוכלם וכדכתיבנא ושמא דהרמב"ם ז"ל הוה גריס ר' יהודה אומר נותנים אותם לחבר בטובה ומ"מ צ"ע לדעת חכמים דאמרי דנותנין אותם לאנשי משמר אפי' שאינו חבר אם יוכל הכהן המקבלם בחלקו כקדשי המקדש לתתם לכהן זולתו אפי' שאינו מן המשמר וא"ת שאינו יכול יקשה למה אינו יכול דמ"ש מכל הני דקתני ברישא דלא מיסתבר למימר משום דהנך דברישא יש לו הנאה כבר בבכורים שקבל מן הישראל מה שא"כ בנותנם מתנה לכהן אחר וא"ת שיכול א"כ לעולם חכמים לקולא וכפשטא דמתני' דהכא ומתני' דהתם פ' בתרא דחלה ודלא כדמשמע מפי' הרמב"ם ז"ל דפרישנא ולע"ד צ"ע. אחר זמן רב הגיע לידי ספר תוספת י"ט ומצאתי שבקיצור דבריו נראה שמסכי' למה שכתבתי בפי' דברי ר"ע ז"ל. 
+
+סליק פירקא וסליקא לה מסכת בכורים בעזרת יוצר ועושה אורים גדולים 
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+אמר המלקט כך מצאתי הנוסחא בכתיבת יד בכלל פירושי ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל [זו היא הנוסחא המוגהת שהיתה לי בילדותי על תוספתא זו דפ' אנדרוגינוס: אנדרוגינוס יש בו דרכים שוה לאנשים ויש בו דרכים שוה לנשים ויש בו דרכים שוה לאנשים ולנשים ויש בו דרכים שאינו שוה לא לאנשים ולא לנשים: כיצד שוה לאנשים מטמא בלובן כאנשים ומתעטף כאבל כאנשים ונושא אבל לא נישא כאנשים ואינו מתייחד עם הנשים ואינו ניזון עם הבנות כאנשים ואינו מספר ואינו מיטמא למתים ועובר על בל תקיף ועל בל תשחית וחייב בכל מצות האמורות בתורה כאנשים: כיצד שוה לנשים מטמא באודם כנשים ואינו מתייחד עם האנשים כנשים ואינו זוקק ליבום ואינו חולק עם הבנים ואינו חולק בקדשי המקדש כנשים ופסול מן העדות כנשים ואינו נבעל בעבירה כנשים ונפסל מן הכהונה כנשים: כיצד שוה לאנשים ולנשים חייבים על מכתו ועל קללתו כאנשים וכנשים וההורגו שוגג גולה ומזיד נהרג כאנשים וכנשים ויושבת עליו דם טמא ודם טוהר כאנשים וכנשים וחולק בקדשי הגבול כאנשים וכנשים ונוחל בכל הנחלות כאנשים וכנשים ואם אמר הריני נזיר שזה איש ואשה הרי זה נזיר: כיצד אינו שוה לא לאנשים ולא לנשים אין חייבים על ביאת מקדש על טומאתו ואין שורפין את התרומה על טומאתו ואינו נמכר כעבד ואינו נערך לא כאנשים ולא כנשים ואם אמר הריני נזיר שזה לא איש ולא אשה הרי זה נזיר ר' יוסי אומר אנדרוגינוס בריה בפני עצמה הוא ולא יכלו חכמים להכריע עליו אם הוא איש או אשה אבל טומטום אינו כן אלא ספק איש ספק אשה: אכן החכם ה"ר יהוסף אשכנזי ז"ל לא הגי' בפרק הזה כלל רק במלת להכריע הגי' להכריז בזיי"ן וכתב שכן מצא. עוד כתב על הא דגרסי' בדפוס בבבא ה' אין חייבין לא על מכתו ולא על קללתו לא כאנשים וכו' כתב פי' בושת האשה מרובה מבושת האיש ועל כן חייבין על הכאת האשה וזלזולה יותר מעל הכאת האיש ואנדרוגינוס אחרי שהוא איש ואשה אין שיעור דמי הכאתו שוין לא לדמי הכאת האיש ולא לדמי הכאת האשה כי אין בושתו מרובה כבושת האשה שהרי הוא מתעטף כאנשים ובושתו מרובה משל איש וכן אין נערך לא כאיש ולא כאשה כן נ"ל לפ' וצ"ע ע"כ. אחר כך מצאתי פירוש של זו התוספתא בקיצור בשם בעל הלכות גדולות וזהו. מטמא בלובן דלאיטמויי נפשי' לא בזכר תלה רחמנא. ונושא אבל לא נישא דכיון דאית לי' זכרות זכר קרינן ביה. ועובר על בל תשחית דכל חומרי דאיכא בזכר שדינן עליה. ואינו חולק בקדשי המקדש דכל זכר בבני אהרן כתיב. ונוחל בכל הנחלות במקום דלית אחא ולית אחתא. וחולק בקדשי הגבול בתרומה דרבנן. ואין חייבי' על טומאתו דכתיב מזכר עד נקבה. ואינו נערך דכתיב בערכין אם נקבה היא אם זכר הוא נקבה ודאית זכר ודאי. ואינו נמכר בעבד עברי דאין עבד עברי אלא דבר אולודי הוא דכתיב בי' אהבתי את אדוני ואמה עבריה נמי דבת בנים היא דכתיב ואם לבנו ייעדנה ואנדרוגינוס לאו בר אינסובי הוא ע"כ:] והילך לשון פירושו ז"ל בשם הר"ש ז"ל: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>אנדרוגינוס </b>יש בו נקבות הנקבה ויש בו זכרות הזכר: 
+
+<b>יש בו דרכים שוה לאנשים וכו'. </b>יפה פירשה רבינו שמשון ז"ל והנני כותב לשונו בטעמו: 
+
+<b>מטמא בלובן כאנשים. </b>דספק איש הוא ואיש מטמא בלובן כדאמרי' בפ' בנות כותים דזוב דמי למי בצק של שעורים וללובן ביצה המוזרת: 
+
+<b>ונושא אבל לא נישא כאנשים. </b>האי תנא סבר אנדרוגינוס ספיקא הוא כדמוכח בכולה שמעתין והשתא לאיזה ענין תני נושא אבל לא נישא אם לענין שאם קדש אשתו צריכה גט ואם נתקדש לא בעי גט הא ספק אשה הוא אלא לענין תרומה איירי כדאמרי' בסוף הערל לריש לקיש דתנן התם ר' יוסי ור"ש אומרים אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל אוכלת בתרומה ובגמ' אמר ריש לקיש מאכילה בתרומה ואינו מאכילה בחזה ושוק ומפ' התם דאין מאכילה בתרומה בזמן חזה ושוק דקסבר ריש לקיש אנדרוגינוס לר' יוסי ספיקא הוא מאכילה בתרומה בזמן הזה אבל לא בזמן חזה ושוק דאורייתא ופריך עלה מהא דתנן התם אנדרוגינוס נושא אבל לא נישא מדקתני נושא ש"מ דחשיב ליה זכר ודאי ומשני תני אם נשא דיעבד ואפ"ה אבל לא נישא דיעבד דאם נישא לכהן אינו מאכילו בתרומה דרבנן והיינו טעמא דהחמירו עליו אם נשא משום דאם הוא זכר חייבין עליו סקילה כזכר לכל הפחות ממקום אחד ואיכא מאן דמחייב עליה התם משני מקומות ולמאן דמותיב מינה התם לריש לקיש קשה דתיקשי ליה ברייתא דהכא דקסבר ספק הוא וקתני נושא ושמא לא שמיע ליה: 
+
+<b>ואינו מתייחד עם הנשים. </b>משום ספק איש ויחוד אסור כדאיתא בפ' בתרא דקדושין: 
+
+<b>ואינו ניזון עם הבנות. </b>בנכסים מועטין כדאיתא בריש מי שמת שהנקבות דוחות אותו אצל הזכרים: 
+
+<b>ואינו נעטף ומספר כאנשים. </b>כלומר אינו נעטף כאנשים ומספר כאנשים וכוללן לפי שטעם אחד לשניהם דדרך אשה לעטוף את ראשה ולכסותה בצנעא בצעיף ואין דרך איש כן דרך איש לספר ואין דרך אשה כן אלא מגדלת שיער כלילית ובעי שינהיג עצמו בתספורת ומלבושים כעין איש שלא יבוא להנשא אם יתראה כאשה וחשו לינשא יותר מלישא כדפרישית אבל אין לפ' דתנא מספר כאיש משום פאות דהא תנא ליה סיפא: 
+
+<b>ואינו מיטמא למתים. </b>אם הוא כהן ולא כאשה כהנת דלא הוזהרו על כך כדדרשינן בני אהרן ולא בנות אהרן: 
+
+<b>בל תקיף. </b>הקפת הראש: 
+
+<b>בל תשחית. </b>פאת זקן וכולהו ילפי' בפ"ק דקדושין דאנשים חייבין ונשים פטורות: 
+
+<b>וחייב בכל מצות וכו'. </b>ואפי' במ"ע שהזמן גרמ' כגון שופר וסוכה ולולב: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>מיטמא באודם. </b>אשה מיטמאה באודם כדילפי' בפ' שני דנדה: 
+
+<b>ואין זקוק ליבום. </b>כן כתוב בכל הספרים ומשמע דאיירי כשנתקדש לאחד מן האנשים ומת האיש ויש לו אחים דפטור מן החליצה ומן היבום מידי דהוה אאילונית דדרשינן בפ"ק דיבמות אשר תלד פרט לאילונית שאינה יולדת אבל אי אפשר לפרש כן דא"כ מאי כנשים אדרבה נשים זקוקות הן אלא ה"ג ואינו זוקק ליבום כנשים דאם אין יבם אחר אלא הוא היבמה מותרת לשוק ופטורה מן החליצה ומן היבום ואפי' הוא איש דנושא אשה מידי דהוה אסריס דתנן בפ' הערל דבין לר' אליעזר בין לר' עקיבא אין לו רפואה ולא היתה לו שעת הכושר והיינו דקתני כנשים דאין אשה זוקקת אשת אחיה: 
+
+<b>ואין חולק עם הבנים. </b>בנכסים מרובין שהזכרים דוחין אותו אצל הנקבות כדאיתא בריש מי שמת: 
+
+<b>ואינו חולק בקדשי המקדש. </b>דאשה אינה חולקת אפי' בחזה ושוק דלכל בני אהרן כתיב ולא בנות אהרן ולענין חלוקה כדדרשינן בפ' האיש מקדש א"נ כדדריש התם איש ולא קטן וה"ה איש ולא אשה: 
+
+<b>ופסול לכל עדות. </b>דאשה פסולה לעדות כדדרשינן בפרק שבועת העדות: 
+
+<b>ואינו נבעל בעבירה כנשים [הגה"ה לשון החכם ה"ר סולימאן ז"ל ואינו נבעל בעבירה נ"ל דה"ק אין בו חיוב נבעל בעבירה לענין הבא עליו לא נחשוב כאילו בא על הזכור לחייבו סקילה אלא כבא על האשה ופטור ודוקא אם בא עליו דרך נקבותו ועיין ס"פ הערל ונפסל מן הכהונה כנשים שנבעלו לפסול להן שנעשו זונות ופסולות לאכול תרומה אם הן כהנות כך זה אם הוא כהן ונבעל עכ"ל ז"ל:]. </b>כגון כל איסורי עריות כגון בתו ובת בתו ואחותו וכיוצא בהן ובלאו הכי משום זכר אסור ליבעל למאן דמחייב בשני מקומות בסוף הערל אלא פלוגתא הוא ואיצטריך הכא למאן דלית ליה: 
+
+<b>ופסול מן הכהונה. </b>נפסל מן התרומה אם הוא כהן דבת כהן שנבעלה לפסול לה פסלה כדאמרי' ביבמות פ' אלמנה: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>וחייב על הניזקין.</b> כדתנן בפ"ק דב"ק והנשים בכלל הנזק ויליף לה מקרא בגמרא: 
+
+<b>ואמו יושבת עליו דם טוהר. </b>כנשים ימי טומאת שבועים וכאנשים ארבעים יום דטוהר הכא לחומרא והכא לחומרא ומקולקלת למנינה אם תראה יום שבעים וחמש ותראה יום שמונים ואחד: 
+
+<b>ונוחל בקדשי הגבול. </b>כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה אם הוא כהן ומעשר ראשון אם הוא לוי ותנא נוחל ולא תנא חולק לפי שאין חולקין לו תרומה בבית הגרנות אלא משגרין לו לביתו כדאי' בפ' נושאין על האנוסה: 
+
+<b>הריני נזיר שזה איש ואשה. </b>כלומר שזה איש או אשה: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>אין חייבים על טומאתו. </b>על ביאת מקדש ואפי' ראה לובן ואודם כאחת כדאמרי' בהמפלת (דף כח):  
+<b>ואינו נערך. </b>לא כערך איש ולא כערך אשה כדדרשינן פ' המפלת:  
+<b>ואינו נמכר בעבד עברי. </b>משום דקטן אינו נמכר בעבד עברי וגדולה אינו נמכרת באמה העבריה הלכך לא אפשר:  
+<b>שאין זה איש ואשה. </b>כלומר שאין זה איש או שאין זה אשה:  
+<b>ר' יוסי אומר אנדרוגינוס בריה וכו'. </b>בסוף הערל מייתי לה אהא דתנן התם ר' יוסי ור"ש אמרי אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה וקאמר רב בגמ' ליתה למתני' דחשיב ליה ר' יוסי זכר מקמי ברייתא דהכא דחשיב ליה ספיקא ותימה דא"כ ר' יוסי דהכא היינו ת"ק ועוד מאי אבל טומטום אינו כן אלא או ספק איש או ספק אשה אנדרוגינוס נמי כן הוא ודוחק לומר דנקט אינו כן משום דטומטום ספק שלו יכול להתברר אם נקרע דאם נמצא זכר הוא זכר ודאי ואם נמצאת נקבה הרי היא נקבה ודאית מה שא"כ באנדרוגינוס דלעולם הוא עומד בספק ואין הלשון משמע כן כלל אלא יש לפרש דאנדרוגינוס לר' יוסי שלש ספיקות יש בו ספק בריה ספק איש ספק אשה ונפקא מינה דאמו יושבת עליו לזכר ולנקבה ולנדה וה"נ שמעינן לר' יוסי גבי כוי פ' אותו ואת בנו דתניא התם ר' יוסי אומר כוי בריה בפני עצמה הוא ולא הכריעו בו חכמים אם מין חיה הוא אם מין בהמה דיש בו שלש ספיקות ספק בריה ספק חיה ספק בהמה ונ"מ שאם אמר הריני נזיר שאין זה לא חיה ולא בהמה דהוי נזיר וכן באנדרוגינוס נ"מ להכי אם אמר הריני נזיר שאין זה לא איש ולא אשה ה"ז נזיל דאילו ת"ק לא אמר אלא שאין זה איש ואשה אבל שאין זה לא איש ולא אשה אלא בריה לא קאמר ור' יוסי מוסיף דאפי' אמר הכי הוי נזיר ואפשר נמי דס"ל לר' יוסי דההורגו נמי אינו נהרג עליו ואינו מיטמא אפי' בלובן ואודם. וה"נ אשכחן בר"פ בתרא דיומא למ"ד כוי בריה בפני עצמה לא חיה ולא בהמה וכן ההוא דסוף על אלו מימין דממעט מהזכר אנדרוגינוס משום דבריה הוא והא דחשיב רב בפ' המפלת [הגה"ה בדף כ"ח וע"ש בתוספות ותוסיף לקח טוב וגם בפ' הערל בסופו:] אנדרוגינוס ספיקא דכי ראה לובן ואודם כאחת שורפים עליו את התרומה אלמא לא חשיב ליה בריה דילמא לא סבר לה כר' יוסי דמתניתין ולא כר' יוסי דברייתא דהא בסוף הערל פליגי ביה אמוראי אליבא דרב בקדוש [הגה"ה פי' דתנן בכלאים פ"ז ר' יוסי ור"ש אומרים אין אדם מקדש דבר שאינו שלו:] איכא למ"ד הלכה כר' יוסי ואיכא למ"ד אין הלכה כר' יוסי וכי היכי דאיכא אמוראי דפליגי אליבא דרב בקדוש איכא נמי דפליגי אליבא דרב באנדרוגינוס והא דאמרי' בס"פ הערל אמר רב אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה משני מקומות שאני התם דרבי קרא ואפי' יהא נקבה כדדרשי' את זכר משכבי אשה זה זכר שיהו בו שתי משכבות ודכוותה בס"פ ר"א דמילה מרבינן ליה למילה מהמול לכם כל זכר עכ"ל רבינו שמשון ז"ל. ע"כ מה שמצאתי בכלל פירושי הר"ש שירילי"ו ז"ל אבל אנן הוה לן מקדמת דנא נוסחת האי תוספתא מוגהת בגוונא אחרינא [וכמו שהיא כתובה בעבר שבימינך] ולהיות שקדמני רב מרבנן ביתר שאת שתרצה וישבה ופירשה וגם לבית הדפוס הובאה לזה לא העתקתי' הלא היא מצוי' בסוף ספר תשובות להחכם השלם ה"ר מנחם עזרי' נר"ו ה' יכפיל שכרו אמן. ובמה שכתוב בתוספתא דלעיל ואינו מתייחד עם האנשים הרמב"ם ז"ל בהלכות איסורי ביאה פ' כ"ב כתב אבל האיש מתייחד עם האנדרוגינוס ועם הטומטום. וכבר תמה עליו בית יוסף בטור אבן העזר סימן כ"ב וכתב דשמא נוסחא אחרת היתה לו להרמב"ם ז"ל בזה ע"כ. וריש התוספתא הביאה בדרך כלל בפרק שני מהלכות נזירות:  
+קשר סדר זרעים לרב ה"ר שלמה שירירליו ז"ל  
+<b>וראיתי </b>להעתיק הנה בסוף הסדר הקשר שעשה למסכתות של סדר זה הרב רבינו שלמה שיריליו ז"ל וז"ל ונראה לי דתני ברכות הכא בסדר זה משום דבעי למיתני בה כיצד מברכין ושלשה שאכלו ואלו דברים דכל הני פירקי בזרעים ופירות מיירי ומשום דמיירי בברכות תני בה נמי כל מידי דברכות דתפלה וק"ש והודאה והדר תני פאה דשעת קצירה ומן הדין כלאים איבעי לי' למתני דמצוה דזריעה היא אלא משום דתנן בה כל מתנות עניים וכתיב בה בשכחה למען יברכך ה' אלהיך ועוד משום דתנן על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל ג"ח ותפלה הויא עבודה תני מילי דגמילות חסדים בתרה ומכלתין דפאה ג"ח היא ותני בתר הכי דמאי משום דתני בפרק בתרא דמסכת פאה נאמנין על הלקט ועל השכחה ועל הפאה בשעתן ועל מעשר עני בכל שנתו והיינו משום דלית בהו משום דמאי תני מסכת דמאי ואזיל א"נ משום דבעי למיתני בה מאכילין את העניים דמאי ופאה מתנות עניים תני מילי דעניים בהדי הדדי ועוד דקלין שבדמאי פטורין מן המעשרות ודמי למתנות עניים דפטורין מן המעשרות וכיון דגמר מילתא דמתנות עניים דג"ח תני כלאים דמצוה דזריעה היא ובדין היא דליתני בתרה התרומות כסדרן בכורים ותרומות ומעשרות ומעשר שני כסדר הפרשתן אלא משום דפאה מצוה במחובר היא וכלאים ושביעית נמי מצוה דמחובר הן כדכתיב שדך לא תזרע כלאים והדר תני שביעית דכתיב בה שדך לא תזרע וגו' תני להו הכי ועוד דבתר מצות פאה כתיב מצות כלאים בפרשת קדושים והדר תני תרומות ומעשרות דמצוה בתלוש הן ובדין הוא דליתני בכורים מקמי תרומות כסדר הפרשתן דהא בכורים מקמי תרומה מפריש ואיכא עלי' בל תאחר אי מקדים תרומה לבכורים אלא משום דבכורים אינם אלא בשבעת המינים ותרומות איתנהו בדגן ובאילן ובירק תני להו ברישא ועוד דתני גבי שביעית חילוק בין כשיש היתר לה לאין היתר לה ובעירובי תרומה הכי נמי ועוד דשביעית חשידי בה כהנים וספיחין של שביעין מעלין את התרומה ואם לאו ירקב ואין נותנין אותה לכהנים בדמי תרומה דכהנים חשודים אשביעית כדאיתא התם ולכך סמכו תרומות גבי שביעי' ועוד דתרומות אין תורמין ממין על שאינו מינו והיינו מטעם כלאים ותני התם פלוגתא דר' יהודה ורבנן ותני לה נמי גבי תרומות תניין אהדדי והדר תני מעשרות דהיינו מעשר ראשון דכך סדר הפרשתן והדר מעשר שני כסדר הפרשתן והדר תני חלה דבוידוי מעשר כתיב בערתי הקדש מן הבית ודרשינן מן הבית זו חלה ותני ערלה בתרה ובתר ערלה תני בכורים משום דחלה קדם חיובא דילה מקמי ערלה וחיובא דערלה קדם לחיובא דבכורים דבחלה מיד בכניסתן לארץ נתחייבו כדדרשינן מבבואכם ואילו גבי ערלה תנן עת שבאו אבותינו ומצאו נטוע פטורין נטעו אע"פ שלא כבשו חייבין ואילו בבכורים לא נתחייבו עד לאחר י"ד שנה שבע שכבשו ושבע שחלקו כדכתיב וירישתה וישבת בה הלכך תני לבכורים לבסוף עד כאן לשונו ז"ל:  
+<b>הדרן </b>עלך סדר זרעים. בעזרת המשלם גמול לטובים גם לרשעים. ברוך ה' לעולם אמן ואמן. בריך דיהב חילא לעבדיה בר אמתיה. ותהי התחלת העתקת פי' סדר זה בתחלת ירח מנחם. וסיומו בשבעה לירח תשרי. שנת ה' שפ"ב ליצירה. שהם כמו חמשים יום בעזר אל נורא ואיום. הוא יתן לנו פדיום. אמן: ובעזרת מי שאמר אשר לך שמה אועד. נתחיל סדר מועד. כי עת לחננה כי בא מועד:  
+[סדר מועד הוא הנקרא בלשון מקרא עת כדאי' בשבת דף לא אמר ר"ל עתך זה סדר מועד]  
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishnah Maaser Sheni/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishnah Maaser Sheni/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..8bd2d11d2da72b57ae1272fce5750446df77836d
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishnah Maaser Sheni/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt	
@@ -0,0 +1,588 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishnah Maaser Sheni
+מלאכת שלמה על משנה מעשר שני
+Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
+
+מלאכת שלמה על משנה מעשר שני
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אין מוכרין. </b>ופי' ה"ר יהוסף ז"ל פי' אין מוכרין היינו שמוכרו בדמים ואין מחליפין ר"ל שמחליפין באוכל אחר ע"כ: 
+
+<b>אין מוכרין. </b>בין הפירות עצמן בין הסלעים שנתפש קדושתו עליהם ובא למכרן במעות או בפירות בפחות בשביל טורח הדרך. ובירושלמי אין מוכרין אותו מפני שכתוב בו קדושה וכל מעשר הארץ וכו' קדש לה'. אין ממשכנין אותו מפני שכתוב בו ברכה דכתיב בפרשת ראה גבי מעשר שני כי יברכך ה' אלהיך וקיימא לן בבבא מציעא דאין ממשכנין אלא בפחות שבכלים כדכתיב יוציא אליך וכיון דכתיב ביה ברכה הוא חשוב ונכבד בעיני המקום והאי טעמא איצטריך לר' יהודה דס"ל במתני' דבפ' האיש מקדש דמעשר שני ממון הדיוט הוא דאילו לר"מ כיון דממון גבוה הוא פשיטא דאין ממשכנין ואפי' ממשכנו אינו משכון דלאו דידיה דהאי הוא ולאו דידיה דהאי הוא. ר' יוסי בשם ר' זעירא ור' יודן בשם ר' אילא לעולם ר' יהודה מודה למתני' וטעמא מפני פלפולו פי' הרש"ש ז"ל שלא יטעה נמי כי מחללו על הכסף לאכול הכסף דלא ידע דמוכרו אין המנה מחולל וכי מחללו המנה מחולל. ור' יוסי בשם ר' אחא דברי הכל היא וטעמא כדי שיהו הכל זקוקין למחיצתו פי' שלא יתבטל אדם מלעלות לירושלם דרחמנא תלי טעמא למען תלמד ליראה וגו' ואם ימצא מי שיעלה פירותיו ויתן לו כאן מעות לאכילה יתבטלו עליותיו: 
+
+<b>אבל נותנין זה לזה מתנת חנם. </b>מתני' כפשטה אתיא כר"מ דס"ל בפ' יש בכור אין מתנה כמכר ואפי' לחכמים דפליגי עליה התם מיתוקמא במזמינו על שלחנו ור' מנא אמר מתני' ר' יהודה היא דס"ל ממון הדיוט ודלא כר"מ. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל על מה שכתב ר"ע ז"ל שמזמינו על השלחן כתב אין לשון המשנה משמע כן וגם בירושלמי אינו כן ע"כ: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>מעשר בהמה וכו'. </b>לשון החכם הר"ס ז"ל בבכורות פ"ה תנן כל פסולי המוקדשים נמכרין באיטליז ונשחטים באיטליז ונשקלין בליטרא חוץ מן הבכור והמעשר משמע הא בבית נמכרין והכא תנן דאין מעשר נמכר כלל ובגמרא מוקי לה התם במעשר של יתומים ומשום השב אבדה. אי נמי בהבלעה שמכרו כולו עורו ובשרו וגידו וחלבו וקרניו ע"כ. עוד כתב על מה שפי' ר"ע ז"ל ואיידי דבעי למיתני סיפא גבי בכור מוכרים אותו תמים חי וכו' כתב פי' דלאחר שחיטה פשיטא שאין מוכרין אותו דה"ל קדשים קלים. ויש מחלוקת בירוש' במקדש בו לאחר שחיטה אם היא מקודשת ובפ"ק דתמורה אמרי' לא שנו אלא בזמן הזה ולפי זה לא שייך למיתני בבכור תמים חי ושחוט דא"א לשחוט בכור תמים בזמן הזה עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>ולא בעל מום חי ושחוט. </b>בירושלמי משמע דמדאורייתא הוא דמפ' טעמא לא חלקה תורה בין חי בין שחוט בין תם בין בעל מום אבל בפ' כל פסולי המוקדשין מסקינן דגזרה דרבנן היא ורבנן הוא דגזור לאחר שחיטה אטו לפני שחיטה כדאיתא התם ודוקא בבשר גזור שהוא דבר הנישום מחיים פי' דמחיים בני אדם שמין כמה שוה הבשר שכל חשיבות הבהמה אינו אלא בשביל הבשר אבל העור דאינו נישום מחיים לא גזור רבנן שלא ימכר ואפי' בשר בהבלעה ע"י עורו וגידו וקרניו שרי: 
+
+<b>ואין מקדשין בו את האשה. </b>תניא אבל מקדשין בגידיו ובקרניו ובטלפיו ובעצמיו אע"ג דקדושין הוי כמכר דכתיב כי יקח איש אשה מ"מ משום דכתיב ביה ברכה ואין ברכה בלא אשה מקדשין וכיון דתרי קראי כתיבי חד מוקמינן אבשר וחד מוקמינן אעצמות ומסתברא דאיסורא מוקמינן אבשר שכל חשיבות הבהמה אינו אלא בבשר ולא בגידין ובעצמות. אבל בקדושין פ' האומר בגמ' דילן שרי אפי' בבשר דמדאורייתא יכול למכור הבשר אחר שחיטה וכדכתבינן: 
+
+<b>הבבור וכו'. </b>בב"ק כתוב תם חי ולא שחוט וכתבו תוס' ז"ל הא לא איצטריך לאשמועי' דבבכור בזמן הזה מוקמי' לה דאין שייך בו מכירה לאחר שחיטה דמיתסר בהנאה אבל קמ"ל דמוכרין אותו חי אע"ג דמעשר אין נמכר דנאמר בו לא ימכר ולא יגאל וכן איתא בפ"ק דתמורה עכ"ל ז"ל. ועיין בתמורה פ"ק בברייתא דאיתא התם בדף ה'. וה"ג התם פ"ק דתמורה דף ז' אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לא שנו דנמכר תמים חי אלא בזמן הזה הואיל ואית ליה לכהן זכייה בגויה יכול למכרו אפי' בהיותו תם בין כהן לכהן בין כהן לישראל והלוקח ימתין עד שיפול בו מום ויאכלנו דבכור בזמן הזה משנפל בו מום אין בו אלא איסור גזל אם אינו נותנו לכהן ואם הכהן מכרו לו מותר לו לאכלו במומו ואפי' עובד כוכבים מותר לאכול ממנו וכדתנן בפ' כל פסולי וב"ה מתירין ואפי' עובד כוכבים אבל תם שחוט בזמן הזה ליכא אבל בזמן שבית המקדש קיים כיון דתם להקרבה הוא דקאי אין מוכרין אותו תמים חי דלית ליה לכהן זכייה בגויה אלא מהקטרת אימורין ואילך. וכתב ה"ר שמשון ז"ל ובפ"ק דב"ק משמע לפי המסקנא דאפי' ר' יוסי הגלילי מודה דלא הוי ממון בעלים בזמן שבית המקדש קיים ע"כ. ובסמוך ארמוז עוד בזה. תו גרסי' התם אמר רב חסדא לא שנו דנמכר תם אלא כהן לכהן אבל כהן לישראל אסור מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות והאי כהן נמי מיחזי דמש"ה מוזיל לישראל כשמוכר לו הבכור תם כי היכי דליתיב ליה בכורות שיולדו לו בעדרו דבכור תם בזמן הזה אין מי שיקננו אלא בזול דבעי לוקח לשהוייה עד שיומם הלכך הוי האי כהן דמוזיל גביה דישראל ככהן המסייע ואסור ורב אשי פליג עליה התם: 
+
+<b>ומקדשין בו את האשה. </b>א"ר יהודה בן פזי בשם גרמיה בין חי בין שחוט דכתיב יהיה לך אפי' לאחר שחיטה אבל בשם ר"י בן לוי אמר דדוקא כשהוא חי מקדשים בו דאית ליה לכהן זכייה בגויה אבל אם נשחט ונזרק דמו ע"ג המזבח הוי קדשי מזבח ושלחן גבוה הוי ואין מקדשין בו ויליף לה מקרא דכתיב כחזה התנופה מה חזה התנופה נאכל לזכרים ולנקבות דכתיב בפ' שמיני גבי חזה התנופה אתה ובניך ובנותיך אף בבכור כן אבל לא לדבר אחר ובגמ' דילן בפ' האומר מפיק לה מקרא דכתיב לאש מה אש לאכילה אף הוא נמי הוי לאכילה ולא לדבר אחר ועיין במה שכתבתי בפ"ק דב"ק סי' ב' בשם הרא"ש ז"ל דמשמע מיניה דמתני' ר' יוסי הגלילי היא בלבד דסבירא ליה דבכור ממונו דכהן הוא לקדש בו את האשה אבל לרבנן כהן שקדש את האשה בבכור חי לא הוי מקודשת ע"כ ועיין במ"ש לעיל בסמוך בשם ה"ר שמשון ז"ל: 
+
+<b>אין מחללין מעשר שני על אסימון. </b>מתני' דלא כר' דוסא דתנן בפ"ג דמסכת עדויות מחללין מעשר שני על אסימון דברי ר' דוסא וחכמים אוסרין וטעמיה דר' דוסא דלא דריש וצרת אלא כפשטיה שהוא נצרר בסודר: 
+
+<b>ולא על המעות שאינם ברשותו. </b>כגון שנפל כיסו לים הגדול אבל אם הם בביתו כיון שהם במקום המשתמר ברשותו קרינן בהו והיינו דתנן לקמן פ"ד היה עומד בגרן ואין בידו מעות אומר לחברו הרי הפירות האלו נתונים לך במתנה חוזר ואומר הרי הן מחוללין על מעות שבבית: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>הלוקח בהמה וכו'. </b>והאי דנקט הכא הלוקח דיעבד גבי בהמה לזבחי שלמים אגב חיה נקט ליה דעיקר מעשר שני לשלמים הן: 
+
+<b>האגוזים והשקדים יצאו קליפיהם לחולין. </b>הא אתי מקל וחומר מצאן אגב גזותיה דמרבינן ליה מבי"ת דובצאן דהא גזה דלמיגז קיימא ומזדבנא צאן לחודיה וגיזה לחודה ויוצאה לחולין הני דלעולם נמכרין כן לא כ"ש. ועיין בר"פ בכל מערבין: 
+
+<b>התמד. </b>עיין לעיל פ"ה דמעשרות סי' ו' ומדברי הרמב"ם ז"ל שם בפ"ז נראה דבחדא סגי או החמיץ או רמא תלתא ואשכח ארבעה. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל התמד עד שלא החמיץ נ"ל לפ' דמייתי להאי עניינא הכא משום דלעיל קאמר שמותר לקנות בהמה שיש בה בשר ועור במעות של מעשר שני אע"פ שהעור לבדו אסור לקנות במעות מעשר שני וכן התמד ג"כ אע"פ שהמים אסור לקנות בדמי מעשר שני מ"מ ע"י היין שיש בו מותר לקנותו והיינו כשהחמיץ שאז יש בו טעם של יין אע"פ שהמים מרובים על התמד עכ"ל ז"ל: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>הלוקח חיה וכו' לא יצא העור. </b>מפרש ליה רבי אלעזר התם במנחות דרוצה לומר לא קנה מעשר וכן ר' אמי וכן פסק הרמב"ם ז"ל אע"ג דר' יוחנן רבם פליג עלייהו ומפ' למתני' כפשטה. ולדידהו צריכין אנו לומר דבדין הוא דבעי למיתני נמי הכא לא קנה מעשר כדקתני גבי הלוקח מים ומלח אלא אגב רישא דקתני יצא העור לחולין תני סיפא נמי לא יצא העור לחולין. וכן מצאתי אח"כ שפירש ג"כ ה"ר יהוסף ז"ל. ונלע"ד דלדידהו גרסי' בהאי בבא לא יצא העור היו"ד והצד"י בנקודת צירי כלומר לא יבא לצאת לחולין דמעיקרא לא חל עליה קדושת מעשר: 
+
+<b>לא יצא קנקן לחולין. </b>וכן ג"כ בסיפא לא יצאו דמי הכלי כלומר וצריך לאכול כנגדן: 
+
+<b>סלי תאנים. </b>היא גרסת ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל שכך פירש סלי תאנים וסלי וכו' בלחין מיירי דאילו קופה של גרוגרות הא מפליג לעיל בין דרוסות לשאינם דרוסות ע"כ וכן הוא הגרסא בירושלמי וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>הלוקח מים ומלח וכו'. </b>והני מים ומלח ופירות המחוברין לקרקע. לא שנא שלקחן בירושלם ל"ש חוץ לירושלם ל"ש בשוגג ול"ש במזיד: 
+
+<b>הלוקח פירות שוגג וכו' מזיד יעלו ויאכלו במקום. </b>וקתני הלוקח דיעבד אין לכתחלה לא לפי שאין מחללין מעות על הפירות ברחוק מקום דלא שרי קרא לפדות הכסף במידי דאכילה אלא תוך העיר אלא הכסף עצמו מוליכין כדכתיב וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום ובתר הכי ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך וגו': 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>הלוקח בהמה וכו'. </b>כתב ה"ר שמשון ז"ל דבפ' האיש מקדש (קידושין ד' נ"ו) תניא א"ר יהודה בד"א במתכוין ולקחה מתחלה לשם שלמים אז במזיד תעלה ותאכל במקום אבל לקחה מתחלה לשם חולין דמזיד דידהו מתכוין להוציא מעשר לחולין הוא בין שוגג בין מזיד יחזרו דמים למקומן שוגג דמקח טעות הוא מזיד דקנסינן ליה למוכר דלאו עכברא גנב אלא חורא גנב ובתוספתא מסיים בה אם היתה בעלת מום בין שוגג בין מזיד יחזרו דמים למקומם אם היו פירות טמאים בין שוגג בין מזיד יחזרו דמים למקומן ע"כ. ועיין במ"ש שם בפ' האיש מקדש סימן ח'. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל הלוקח בהמה תמימה דחזיא לקרבן וחוץ לירושלם דיעבד אין לכתחלה לא ועוד דתכחיש גופה בדרך ועוד דחיישינן לגדול עדרים והכי תניא בהאיש מקדש בהדיא אין לוקחין בהמה ממעות מעשר שני ואם לקח בשוגג וכו' וסתמא דמתני' ר"מ היא למאי דגרסי' מתחללין דיעבד על בהמה חיה ועוף בין חיים בין שחוטים דברי ר"מ דלא חייש דילמא יגדל מהם עדרים בדיעבד וחכמים אומרים אין מתחללין ע"כ וקל להבין אמאי לא עריב בבא דפירות עם בבא דבהמה חדא משום דבעי לאשמועי' דהבהמה תקבר עם עורה ועוד משום דגבי בהמה איכא פלוגתא: 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>אין לוקחין עבדים ושפחות וכו'. </b>ס"א ל"ג שפחות והתם בקדושין נמי ל"ג שפחות: 
+
+<b>וקרקעות. </b>אפי' פירות המחוברין לקרקע תנן לעיל דלא קנה מעשר וכ"ש קרקע עצמו וקושיא זו פריך לה בירוש' ומשני תרי שינויי חד מינייהו דמתני' דהכא בדרך מכירה ומש"ה כיון שמכר לו הקרקע דרך מכירה מתחלל והמעות קנויין אצל המוכר והלוקח יאכל כנגדן ומתני' דלעיל מיירי ע"י חלול שאמר הרי מעות הללו מחוללין על פירות המחוברין וה"ה דבהמה טמאה אי קנאה בחלול דודאי אינו מתחלל אלא דוקא במקח וממכר וגם בגמ' דילן פריך לה ומשני לה: 
+
+<b>חטאות ואשמות. </b>במשניות החכם ה"ר יהוסף אשכנזי ז"ל נמחקו: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל וקי"ל דכל דבר שהוא בא חובה אינו בא אלא מן החולין. אמר המלקט במתני' דבס"פ התודה: 
+
+<b>מצאתי </b>מוגה פה חלוקה אחרת וזו היא אין סכין כלים בשמן של מע"ש ואם סך יאכל כנגדו זה הכלל וכו': 
+
+<b>כל שהוא חוץ לאכילה. </b>הא מידי דאכילה אפי' דגים וחגבים כמהין ופטריות קונה ואפי' לכתחלה ואין צריך לאכול כנגדו ומתני' ר"ע היא ודלא כר' ישמעאל: 
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מעשר שני ניתן לאכילה וכו' לסיכה. </b>איכא מאן דיליף לה בירוש' מדכתיב ולא נתתי ממנו למת אם להביא למת ארון ותכריכין לחי הוא אסור פי' לקנות מדמי מעשר מלבושין לחי הוא אסור כ"ש למת אלא איזהו דבר שמותר לחי ואסור למת זו סיכה: 
+
+<b>לאכול דבר שדרכו לאכול ולשתות דבד שדרכו לשתות ולסוך דבר וכו'. </b>כצ"ל. ובברייתא מפ' כיצד לשתות דבר שדרכו לשתות אין מחייבין אותו לשתות לא אניגרון ולא אכסיגרון ולא יין בשמריו אבל סך הוא את השמן נלע"ד דהא דלא קתני אבל סך הוא בשמן אגב סיפא דבעי למיתני אבל מפטם הוא את היין ועיין במ"ש ס"פ ח' שרצים: 
+
+<b>דגים שנתבשלו עם הקפלוטות וכו'. </b>פי' בערוך כרישין שיש להם ראש שָמֵן. מצאתי מנוקד הקפלוטות הקו"ף בצירי והפ"א קמוצה. ובירושלמי מסיק דמתני' דלא כר' יהודה דאמר לעיל בר"פ עשירי דתרומות גבי בצל שאינו אלא ליטול את הזוהמא וה"ה קפלוטות בדגים ואין כאן שבח: 
+
+<b>זה הכלל כל ששבחו ניכר. </b>פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש דר' יוחנן ס"ל דניכר בכמות בעינן דהיינו במדה ובמשקל וריש לקיש ס"ל דניכר באיכות דהיינו בטעם סגי אע"ג דלא הותירה המדה. ולשון הרמב"ם ז"ל שם פ"ג כפי מה שפירשו בכסף משנה כיצד השבח לפי חשבון יין של מעשר שני ששוה שלשה זוזים שנפל לתוכו דבש ותבלין שוה זוז אחד והוסיפו במדתו והשביחוהו והרי הכל שוה חמשה נמצא שהשבח הוא זוז באותו זוז יטול בעל המעשר שלשה חלקים ובעל התבלין רביע נמצא לבעל המעשר ד' זוזים פחות רביע ולבעל התבלין זוז ורביע וכן על דרך זו בשאר הדברים ע"כ. וזה הכלל אי לא מרבינן מיניה מידי בעינן למימר דלסימנא בעלמא נקטיה וכדכתיבנא בפ' הקורא את המגילה עומד סימן ב'. וכתוב בתוספות יום טוב דהכא מיירי בשאין שבח עצים בפת פי' שאין אבוקה כנגדו כלומר שלא היה מבעיר עצים בפי התנור כנגד הפת אבל בפ"ג דערלה משנה ה' מיירי בשאבוקה כנגדו דנמצא נהנה מן האיסור בשעה שהאיסור בעין ע"כ בשנוי לשון ובקיצור ולפי זה נוכל לומר דזה הכלל לאתויי שאם אבוקה כנגדו השבח לפי חשבון דהיינו נמי שבחו ניכר: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ר"ש אומר אין סכין וכו'. </b>כתב ה"ר יהוסף ז"ל נ"ל דר"ש לא פליג אלא בשמן שהוא עצמו מעשר ולא בלקוח בכסף מעשר וכן מצאתי במסכת מנחות פ"ז לא יביא מחטי מעשר שני אלא ממעות מעשר שני ועיין בירוש' דקאמר כאן הביא ר"ש פרכא מדבר שהוא מדרבנן על דבר שהוא דאורייתא נראה דהא אפי' בירושלם נמי הוי הדין כן ומתני' לא איירי אלא בירושלם דוקא דהא תנן דגים שנתבשלו עם הקפלוטות של מעשר וחוץ לירושלם אין מבשלין קודם הפדיון וכן עיסה של מעשר שני הכל לא איירי אלא בירושלם דוקא ופירוש הדבר שנפל דבש לתוך היין והשביח היין יותר משיעור של דבש ושל סמנין הוי אותו השבח לפי חשבון וכן אם הוא להפך שנתבשלו דגים של חולין עם קפלוטות של מעשר שני והשביחו הדגים כשהוא בא לחלל מעות מעשר שני שלו על הדגים צריך לנכות את הקפלוטות ואת שיעור שבחן וכן היין ג"כ על זה הדרך כשהוא בא לחלל מעות מעשר שני שלו על הדבש והתבלין יכול לחשוב את השבח של היין ולחללו עליו לפי חשבון אבל בעיסה הוי כל השבח לשני ואינו משלם אלא דמי עצים וצ"ע עכ"ל ז"ל. וידוע כי הפירוש שהעתיק ר"ע ז"ל הוא להר"ש והרא"ש ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל פירש כו' (כמ"ש בתי"ט). גם בספ"ג דהלכות מעשר שני ונטע רבעי כן פירש ולא השיגו הראב"ד ז"ל אמנם הר"ש שירילי"ו ז"ל כתב וגם זה אינו נכון כלל דעל הנאת אצבע מי חששו ואפי' כל היד נמי לא חששו ור"ש מאריה דכוליה תלמודא הוא דאמר דבר שאין מתכוין מותר ועוד וכו' אבל הנכון לפ' משנתנו ע"ד הירוש' וה"פ דסברי רבנן דיכול אדם בירושלם שכבר סך שמן של מעשר טהור להביא בן בתו ע"ה שהוא טמא ומעגלו ע"ג מעיו דאע"ג דאסור הטמא לסוך עצמו משמן מעשר שני כשם שאסור באכילתו שאני הכא דנתבטל בהיתר דומיא דתרומה דתניא סך כהן גופו שמן של תרומה ומביא בן בתו ישראל ומעגלו ע"ג מעיו ואינו חושש ור"ש פליג עלייהו דאין ראיה מתרומה לכאן שהרי מצינו שקלה היא גבי תלתן וכרשינין כדלקמן מה שאין כן במעשר שני ואפשר נמי דטעמא דר"ש דשאני תרומה דגלי רחמנא בה ומתו בו כי יחללוהו והאי הא איתחיל אבל במעשר שני לא גלי עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>א"ל לר"ש ומת אם הקלנו בתרומה חמורה לא נקל במעשר שני הקל אמר להם לא אם הקלנו בתרומה חמורה שכן הקלנו בכרשינין ובתלתן נקל במעשר שני שכן לא הקלנו בו בכרשינין ובתלתן. </b>כך מצאתי נוסחת המשנה בספר כתיבת יד: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>תלתן של מעשר שני וכו'. </b>בפ' שני דהלכות מעשר שני סי' י"ד חזר בו הרמב"ם ז"ל ממה שפירש כאן שכאן פירש תאכל צמחונין עניינו שיאכלו כשהן לחין. [הג"ה בירוש' לא פי' כן וע"ש ה"ר יהוסף ז"ל] כמו ירקות ואין מותר לו להניחם שיתייבשו וכו' וכן פירש ג"כ גבי כרשיני מעשר שני שג"כ הקפיד עליהם התנא שיאכלו צמחונים ממעות מעשר שני קודם שיתייבשו ויפסלו מאוכל אדם אבל שם כתב תלתן של מעשר שני מותר לאכלה צמחונים שכך היא ראויה לאכילה וכן כרשיני מעשר שני יאכלו צמחונין ע"כ ושם השיגו הראב"ד ז"ל. וכתב שם מהרי"ק ז"ל דמה שנראה שנשנית משנתנו לענין חומרות שיש במעשר שני מבתרומה לא לענין אכילת צמחונין אלא לענין שאר דברים דקתני התם עכ"ל ז"ל ובעניות דעתי איני מבין מה הם שאר דברים דקתני הכא גבי תלתן דלא משמע דנכנסים לירושלם דקתני גבי כרשיני מעשר שני קאי נמי אתלתן אלא אם נאמר שכוון למה שאכתוב בסמוך בס"ד בסוף דברי ה"ר שמשון ז"ל ובדברי הר"ש שירילי"ו ז"ל ומ"מ עיין במה שכתבתי לקמן בפירקין סוף סימן ד'. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל נ"ל לומר טעם למה הקלו חכמים בתרומה של כרשינין ותלתן יותר מבמעשר משום דתרומה אי אפשר לה להשתנות אבל מעשר אפשר לחללו ובמינים האלו הקלו משום שהמעשרות שלהם אינם מן התורה דאינם אוכל ותנן כלל אמרו במעשרות כל שהוא אוכל וכולי' עכ"ל ז"ל. עוד כתב פי' תאכל צמחונים כי אז הן ראויין לאדם ומעשר שני לא ניתן אלא לאכילת האדם אבל התרומה מותר לעשות בה כל צרכו ולהאכילה לבהמתו וכן הטעם של כרשינין וצ"ע ע"כ. עוד כתב וז"ל כל מעשיהן בטומאה פי' כי אינם אוכל אדם ואינם מקבלין טומאה מן התורה ע"כ: 
+
+<b>תאכל צמחונין. </b>תלתן לשון נקבה היא ופי' ה"ר שמשון ז"ל כשזרע תלתן של מעשר שני וצמח ואע"ג דתנן [הגהה וכתב החכם הר"ם ז"ל והרמב"ם ז"ל חילק בין אם זרען חוץ לירושלם או בירושלם וכתב שאם זרען בירושלם גידוליהן מעשר שני ע"כ:] בפ"ט דתרומות גדולי מעשר שני חולין הא תני סיפא ופודה אותן בזמן זרען והכא בדלא פדה עסיקי' ומפ' הירוש' כיני מתני' מותר לאכול ואין חוששין משום דבר שאין דרכו לאכול א"נ לא חיישי' אי אכיל ליה בטומאה דלאו אוכל הוא ע"כ. ובסוף דבריו ז"ל כתב ובזה חמור מעשר שני דלא התרנו אלא צמחונים אבל משתגדיל כל מעשיה בטהרה ע"כ. אבל הר"ש שירילי"ו ז"ל פירש השתא משמע דלשון תאכל דוקא קאמר דחובה הוא דאין לאכול בתלתן דמעשר שני בזרע אלא כשהוא כמו ירק דתהא נאכלת כולה כמו יאכלו צריד דסיפא דדוקא הוא וכן תאכל נקודים והאי תלתן כשתוקש לא חזו שבלין והזירין שלה לאכילה ומש"ה דוקא בעוד שהיא רכה הוא דאכלי לה כולה דטעם עצה ופריה שוה כדאיתא בפ' בצל. והתלמוד ירושלמי קאמר דכיני מתני' דמותרת ליאכל הוא דתנן דאינו חובה דעיקר אכילתה הקבוע לה היינו כשאר קטנית ואם רצה לאכלה בעודה רכה או מלילות הרשות בידו וכ"ש הוא וזהו לפי המפרשים שפירשו דצמחונים היינו שנאכלת כשהיא צמחים רכים ותמיהא לי דליתני תאכל ירק כדרכו וראיתי לבעל הערוך שפירש מותר לשרות הכרשינין והתלתן במים ולהשהותן בהן עד שצומחין כדרך שעושין הפולים ואפונים ואין בזה משום הפסד מעשר שני ולדעת זה יותר כשר הוא שיאכלו בלי שרייה במים. עוד פי' לשון אחר דמשום טומאה נגעו בה דמותרת התלתן ליאכל בלחלוחיתה ולא חיישי' לידים מסואבות דדרך תלתן שלא תצמח עד שתנגב ע"כ ולזה הפירוש נוחה דעתי בו לפרש משנתנו דאתא תלמודא לתרוצי לן איך נסמך תלתן של תרומה לתלתן של מעשר שני גבי תרומה אשמעינן דיש בה היתר חפיפה והיתר מגיגה דהיינו למסמס אותה ביד כעין לתיתה של חטים כדי לרככה ולמתקה וקרויה מגיגה מלשון ברביבים תמוגגנה והיתר שלייה נמי דהיינו שנוטלין אותה מן המים של טנוף ורוחצין אותה במים ומייבשין אותה בחמה כל אלו בידים מסואבות מה שאין כן במעשר שני כדתנן לעיל וחפיפה ושרייה ומגיגה ושלייה היינו בזרע. וצמחורן היינו כשיהיה ירק. ועוד היתרא דתרומה היינו בידים מסואבות והיתרא דתלתן אין שנוי בו היתר בידים מסואבות והיאך נסמך זו לזו ועוד דקתני לה נמי גבי כרשינין וגבי קולי קתני לה דקתני גבה ונכנסין וכו' ונאכלת בידים מסואבות אלא ה"ק תנא דמתני' כששרו התלתן של מעשר שני במים אין לה קולא אחרת לאכלה בידים מסואבות אלא שתנגב ותאכל צמחונים שנותנין אותה בשמש אחר השרייה ואחר שמתנגבת צומחת צמחונין אבל קולא אחרת בידים מסואבות דהיינו חפיפה ומגיגה ושרייה כל הני אסורי לכ"ע וזהו מותרת ליאכל צמחונין דקאמר היתר הזה גבי מעשר שני יש לה בידים מסואבות אבל היתר אחר בידים מסואבות אין לה וגבי תרומה שנינו בה קולות אחרות דהיינו לב"ש חפיפה ולבית הלל אף מגיגה ושלייה וכי תימא אמאי לא רמו חומרא דמגיגה ושלייה וחפיפה אלא במעשר שני ולא בתרומה דהא איסור אכילתן בטומאה תרווייהו כי הדדי נינהו שתי תשובות בדבר חדא דמעשר שני לכל מסור ואם אנו מתירין בו צדדי טומאה דהיינו שלייה ומגיגה וכו' אתו למיטעי נמי אפי' בשריה מה שאין כן בתרומה דאין אוכלין אותה אלא כהנים וכהנים זריזין הן כדאמרי' בעלמא ועוד יש לומר דבשלמא גבי תרומה כתיב [הגהה עיין בפירוש ר"ע ז"ל בפרק בתרא דתרומות סימן ט':] נפש בה דמיניה מרבינן אכילת כרשיני תרומה לבהמה ואין טומאה מצויה בהן דלמאכל בהמה אין אדם עושה תקונים וגרסי' נמי בירושלמי פ' בתרא דחלה אין אדם מצוי לטמא אוכלי בהמתו הלכך אפי' אי טעי בתרומה בשרייה הואיל ומצי להאכילן לבהמה אין חשש אבל גבי מעשר שני דאין אוכלין הכרשינין דיליה אלא אדם דכתיב ואכלת הלכך מחמרינן גבי טומאה דילהו וצריך תקנה שלא תפול בהן טומאה כלל כנ"ל. ומצאתי להראב"ד ז"ל בהשגותיו דרך אחרת אבל מ"מ נוטה לדרכי קצת עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>ושל תרומה בש"א וכו'. </b>כתוב בספר כריתות בלשון למודים שער ב' סי' כ"ז פעמים מזכיר בלשון המשנה דברי תנא ואח"כ עצם הדבר ואח"כ משפטו כמו שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן שמאי שם התנא כל הנשים שם הדבר הנושא המשפט דיין שעתן שם המשפט הנשוא על כל הנשים וכן שמאי אומר מקב לחלה ובה"א מקביים וכן הלל אומר מלא הין מים שאובין פוסלין את המקוה ושמאי אומר ט' קבין. ופעמים מזכרת המשנה עצם הדבר ואח"כ שם התנא ואח"כ משפטו כמו ביצה שנולדה בי"ט בש"א תאכל ובה"א לא תאכל ביצה עצם הדבר הנושא המשפט ב"ש שם התנא תאכל משפטו ודינו הנשיא על הביצה וכן כרשיני תרומה בש"א שורין ושפין בטהרה וכמו כל המטמאין באהל המת שנחלקו והכניסו לתוך הבית ר' דוסא בן הרכינס מטהר וחכמים מטמאים. ופעמים מזכיר שם הדבר עצמו ואח"כ משפטו ואח"כ שם התנא כמו אוכל פרוד אינו מצטרף דברי ר' דוסא אוכל פרוד הוא שם דבר הנושא המשפט אינו מצטרף הוא המשפט הנשוא על האוכל ר' דוסא הוא התנא. וכן מחללין מעשר שני על אסימון דברי ר' דוסא מאלה שלשה פנים הנזכרים נמצאו בכמה משניות וברייתות חדלו מספר ולי אני הקטן נראה טעם המסדר לשלשה סבות כי אין לסדר המצווה לפני המצוה והשנית לסדר שני התנאים זה אצל זה והשלישית כאשר במצווה ובדינו או בשם הדבר ובדינו אין בו יוצא לשני כי אם בעצמו כלומר שהצווי בודד מזכיר שם החכם או החכמים בין שם הדבר הנושא המשפט והמשפט הנשוא כי המשפט קצר ואין זו הפסקה בין שמות החכמים החולקים אבל כאשר הצווי והמשפט יוצא לשני כלומר בלתי בודד אז אם היה שם החכם לפני דבר הצווי והמשפט יקרא הפסקה בין שמות החכמים ועל כן שמו כל המשפט והצווי לפני הזכרת שם החכם בלשון דברי פלוני ופלוני אומר כדי לסדר שני החכמים החולקים יחד ע"פ הדברים האלה תוכל להבין טעמי שנוי הסדרים הנזכרים ע"כ. ועוד האריך ע"ש: 
+
+<b>כל מעשיה בטומאה. </b>היינו דוקא בידים מסואבות אבל לא טומאת הגוף: 
+
+<b>חוץ משרייתה. </b>מפ' בירוש' דאיכא בינייהו שולה דלב"ש שולה בידים טהורות ולב"ה בידים טמאות. תניא זו היא דברי ר"מ אבל ר' יהודה אומר בש"א כל מעשיה בטהרה חוץ מחפיפתה ובה"א כל מעשיה בטומאה חוץ משלייתה ולר' יהודה איכא בינייהו מגיגה דלב"ה מוגג בידים טמאות. ועיין במה שכתבתי בסוף מתני' דבסמוך בשם ה"ר שמשון ז"ל. ומ"מ בין לר"מ בין לר' יהודה קשה דאמאי לא תני פלוגתא דב"ש וב"ה דגבי תלתן של תרומה בפ"ק דעדויות כדתני התם פלוגתייהו דבכרשיני תרומה ובמה שכתבתי לקמן בפירקין בסי' ט' בשם הר"ש שירילי"ו ז"ל ניחא קצת ועיין ג"כ במה שכתבתי במתני' דבסמוך ועיין ג"כ במ"ש שם בפ"ק דעדויות סימן ז': 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>יאכלו צמחונין. </b>כדפרישנא גבי תלתן וקולי כרשינין דמעשר קחשיב ואזיל. וכאן פי' ה"ר שמשון ז"ל בקיצור יאכלו צמחונין כלומר מותר לאכלן צמחונין: 
+
+<b>ונכנסין לירושלם ויוצאין. </b>אפי' רבנן דפליגי עליה דרשב"ג לקמן בפ"ג הכא מודו משום דקל הוא שהקילו בכרשינין ודוקא להוציאן לחוץ לטוחנן או לכותשן להכשירן לאכילה ולחזור אל העיר ולאכול מה שהוא צריך ולא הטריחוהו לטחון כל מה שיש לו בבת אחת אלא כפי רצונו אבל לא שיהא מותר להוציאן ולאכלן בחוץ דמ"מ קלטו להו מחיצות: 
+
+<b>נטמאו ר' טרפון אומר יתחלקו לעיסות. </b>מפ' בירוש' דכשנטמאו בעודן זרעונים מודה ר' טרפון דאין מחמירין עליהם ונפדין דהא חזו לבהמה אלא מיירי דוקא שנטמאו אחר שנעשו עיסה ואם יש לו עיסות אחרות של מעשר שני אז צריך לחלקה דמאחר שהן עיסה מסתמא חישב עליהן לאדם כגון בשנת בצורת כאותה של דוד המלך. ופי' ה"ר יהוסף ז"ל ויוצאין פי' מותר להוציאו לאיזה צורך אבל לא שיניחו בחוץ אלא שיחזירו לירושלם אח"כ ומטעם זה לא הוזכר דין זה למעלה בתלתן כי התלתן אין בו צורך להוציאו אבל זה צריכין לפעמים להוציאו כדי לאפותו כי אין עושין תנורים בירושלם ע"כ. עוד כתב ז"ל יתחלקו לעיסות דין זה לא נזכר לעיל גבי תלתן כי תלתן אין יכולין לחלקו כי אין עושין ממנו עיסה ע"כ. עוד כתב ומאכילין פי' לבהמה והיינו דתנן ומאכילין ולא קתני ואוכלין בטומאה עכ"ל ז"ל: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל דאוכל פחות מכביצה אינו לא מיטמא מאחרים ולא מטמא אחרים. אמר המלקט מפי' הרמב"ם ז"ל כאן וגם מכמה מקומות בפירוש המשנה וגם מפי' ה"ר שמשון ז"ל משמע דדוקא לא מטמאו אחרים בפחות מכביצה אבל מקבלין טומאה בכל שהוא ועיין עוד במה שכתבתי על זה ברפ"ה דתרומות: 
+
+<b>יפדו </b>ואפי' נטמאו כשהן עיסה ונמצאות לו עיסות אתרות: 
+
+<b>ומאכילין בטומאה. </b>יש מי שפירש מאכילין לכהן טמא: 
+
+<b>שורין בטהרה. </b>כששורין אותם במים לא יהא בידים מסואבות משום דיש קטניות אחרות דבעי שרייה נמי להסיר הפסלת מהן כמו עדשים כדאיתא במסכת ביצה פ"ק וא"כ לא מוכחא מילתא דמאכל בהמה נינהו אבל השפשוף אינו נוהג במין קטנית אחרת אלא בכרשינין הלכך ידיעה מילתא דכרשינין הוו ומאכל בהמה נינהו דשרו בטומאה: 
+
+<b>יאכלו צריד. </b>לשון יובש כמו צריד של מנחות בפ' שני דחולין והרמב"ם ז"ל פי' הטחינה העבה נקראת צריד. אבל קשה לע"ד דהכא גרסי' צריד בדלי"ת והתם גרסי' ברי"ש וכן פירשו הרגמ"ה ז"ל וגם רש"י ז"ל בפ' המנחות והנסכים (מנחות דף ק"ב) וכדאמרי' לענין שופר היה קולו עבה או צרור פי' יבש שאין קולו נשמע רונקו בלעז. אח"כ דקדקתי בערוך ששניהם הביאם בערך צרד בדלי"ת צריד דמתני' וצריד דמנחות וגם דשופר הביאו בסמוך להם בערך צרוד בדלי"ת וכתב ושייך בצריד דמה המורסן עב במינו אף זה השופר עב במינו ע"כ. וטעמא דשמאי דאע"ג דשרינן ידים מסואבות אבל דליטמאו [עיין בלשון הר"ש] הן עצמן לא שרי שמאי לאכלן מש"ה אין אוכלין אלא צריד כן פי' ה"ר שמשון ז"ל אבל הראב"ד ז"ל וגם הר"י ז"ל פירשו שישמור אותן מן ההכשר ואפי' שרייה בטהרה לא שרינין דסוף סוף מאכל אדם נינהו הלכך ישמור אותן שלא יכשירם שאם יהו מוכשרין לא יזהר בטומאתן לפיכך אוכל אותן ביובש כגון קלי: 
+
+<b>ר' עקיבא אומר כל מעשיהן בטומאה. </b>מפ' בתוספתא ומייתי לה בירוש' דה"ק כך היו שונין ב"ה כל מעשיהן בטומאה דכיון דמאכל בהמה נינהו לא גזרי בהו כלל דתניא בתוספתא כרשיני תרומה בש"א שורין בטהרה ושפין ומאכילין בטומאה ובה"א שורין ושפין בטהרה ומאכילין בטומאה דברי ר' יהודה ר"מ אומר בש"א שורין ושפין בטהרה ומאכילין בטומאה ובה"א כל מעשיהן בטומאה א"ל ר' יוסי כמשנתך בבית הלל היתה משנתו של ר"ע בבית הלל לפיכך היה אומר ינתנו לכל כהן ואפי' ע"ה ומשמע דשאר תנאים בבית הלל לא היו שונים כן אלא כמשנתנו [הגה"ה צ"ע לע"ד אם אין טעות]. וכר' יוסי או כמשנת ר' יהודה ותלתא תנאי נינהו אליבא דב"ה ונראה דלא פליג ר"ע אלא דוקא בכרשינין ולא אתלתן דבעדויות לא תני לה אלא בכרשינין בלבד ולא תנינן התם מתניתין דתלתן כי היכי דקאי ר' עקיבא עלה ועוד דר' מאיר שונה בתלתן דב"ה בעו טהרה בשרייה ובשלייה דוקא שרו בטומאה וגבי כרשינין שונה בב"ה דכל מעשיהן בטומאה אבל הרמב"ם ז"ל פסק בפ' י"ב מהלכות תרומות כר' עקיבא וכפשטה דמתני' דהכא דמשמע דר' עקיבא קאי אתרוייהו ומשמע בירוש' בפ' בתרא דחלה דכי פליג ר' עקיבא אפי' בכרשינין לאדם פליג וכ"ש בכרשינין לבהמה וטעמא דאין טומאה מצויה באוכלי בהמה. ה"ר שלמה שיריל"ו ז"ל. אבל ה"ר שמשון ז"ל כ' לשון תוספתא דפלוגתא דר"מ ור' יהודה בין דתלתן בין דכרשינין בגוונא אחרינא וכתב בסוף דבריו והשתא סתם מתני' בין דתלתן בין דכרשינין ר' יהודה היא ע"כ. ובמה שכתב הרש"ש ז"ל דהרמב"ם ז"ל פסק כר' עקיבא בהלכות תרומות פי"ב ז"ל שם התלתן והכרשינין של תרומה הואיל ואינו מאכל אדם ה"ז מותר לעשות כל מעשיהם בטומאה ואינו נזהר אלא בעת שרייתו במים שאם שרה אותם בטומאה הרי טימא אותם בידים אבל אחר השרייה אינו נזהר לא בעת ששף הכרשינין ולא בעת שמאכילן לבהמה לפיכך נותנין תרומת תלתן וכרשינין לכהן ע"ה ע"כ. וכתב שם ג"כ מהרי"ק ז"ל דהיינו כב"ה אלא שבמה שכתב בסוף דבריו לפיכך נותנין תרומת תלתן וכרשינין לכהן ע"ה פסק כר"ע דתנן בפרק בתרא דחלה סימן ט' כרשיני תרומה ר' עקיבא מתיר וחכמים אוסרין וכבר נתן שם טעם מהרי"ק ז"ל למה פסק כר' עקיבא אע"ג דרבים פליגי עליה אבל בתחלת דבריו פסק כב"ה בין בתלתן של תרומה בין בכרשיני תרומה וכדמשמע פשטא דמתני' ומ"מ אפשר להיות דר"ע קאי אתרוייהו בין אכרשינין בין אתלתן ובזה מהרי"ק ז"ל והר"ש שירילי"ו ז"ל שוין: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>מה שליקט ליקט למעשר שני עד שישלים. </b>פי' ה"ר יהוסף ז"ל פי' משום הפסד המעשר תקנו זה כי שמא לא ימצאו כל המעות וא"כ יפסיד המעשר ובעבור זה תקנו שהראשון יהיה למעשר עכ"ל ז"ל. ירוש' א"ר זעירא וצריך להתנות ולומר אם אלו שלמטן שני יהיו אלו שבידי תפוסין עליהן ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל דלא דק ר' זעירא וצריך להביא מעות של נחשת ואח"כ יחלל הנחשת על המעות שבידו דהא בסמוך תנן דאפי' מדוחק אין מחללין כסף על כסף אבל במסקנא בירוש' עלה דמתני' דבסמוך מייתי פלוגתא דתנאי וקאמר עלה דההיא ברייתא מדברי שניהם נלמוד מחללין כסף על כסף ואין מחללין כסף על נחשת וכן פסק הרמב"ם ז"ל שכתב סלע של מעשר שני ושל חולין שנתערבו מביא בסלע מעות ואפי' מעות נחשת וכו' משמע דכי קתני מתני' מביא מעות דהיינו פרוטות קולא אשמעי' דאפי' פרוטות שמחלידות שרו מדוחק וכ"ש כסף: 
+
+<b>זה הכלל. </b>לרבות קטנית חולין וקטנית מעשר שני שנתפזרו וכן פירות ופירות אם לקטן בדלוג וחסרו ישלים מדת מעשר שני ואם חסרו לחולין ואם חפן וכו'. לפי חשבון הוא החסרון והכי איתא בתוספתא ואין צריך לדחוק ולומר דזה הכלל לסימנא בעלמא נקטיה כמו זה הכלל דבריש פירקין אע"ג דיש כיוצא בו בגמ' בפ' הקורא עומד כמו שכתבתי שם סימן ב': 
+
+<b>והנבללין לפי חשבון. </b>בירושלמי מפ' דהנבללין והנחפנים קאמר כי היכי דלא תיקשי רישא אסיפא ומשמע מהרמב"ם ז"ל דגם הכא בנבללין צריך תנאי וז"ל שם ר"פ ששי והנבללין לפי חשבון ומתנה ואומר אם אלו שבידי הן המעשר השאר חולין ואם הם חולין הרי מעות המעשר בכל מקום שהם מחוללין עליהם ע"כ. ועיין בנמקי יוסף ר"פ הבית והעליה דפירש ההוא ירושלמי דמייתי התם דר"ל דכי קתני מתני' אם בלל וחפן לפי חשבון לאו דבעינן להו לתרווייהו אלא בחדא מינייהו בלחוד סגי שאם בלל תחלה אע"פ שלא חפן אלא נטל אחד אחד הולכין אחר הרוב לפי חשבון הלכך מעות מעשר שני וחולין שנתפזרו וליקט א' אחד לא אמרי' לפי חשבון כיון שמתחלה לא היו מעורבין ובשעת נטילה לא חפן ליקח הרבה בבת אחת ע"כ: 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>סלע של מעשר שני וכו'. שנתערבו. </b>ורוצה להוציא של חולין חוץ לירושלם עכ"ל ר"ע ז"ל וכתב עליו הר"ס ז"ל צ"ע אמאי נקט חוץ לירושלם וה"ר שמשון ז"ל לא כתב כן ע"כ: 
+
+<b>מביא בסלע מעות. </b>ירוש' תניא בן עזאי אומר בשתי סלעים צריך להביא פרוטות פי' שאם אתה מתיר לו בדמי סלע אחד שמא יצטרך הסלעים של כסף לצרכיו ונמצאו אלו שניהם מחוללין ויקיים כן שיהא קדושת המעשר על הפרוטות ויחלידו ונמצא מעשר מפסיד ועוד שישהה עליותיו שהן משא כבד ומתוך שאתה קונס אותו שיביא פרוטות בדמי שני סלעים ידחוק עצמו ויחליף אחד מן הסלעים על סלע הכסף כדי שלא יהיו שניהם קדושים בספק ולכך יחמיר על עצמו ויהא הכסף של מעשר שני ויהא זריז וקל לעלות שאין לו משא כבד של נחשת: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל ואי קשיא כו'. ורש"י ז"ל פי' שם פ' הזהב (בבא מציעא דף נ"ו) מפני שאמרו מחללין כסף על נחושת מדוחק אבל כסף על כסף לאו דרך חלול הוא ואפי' מדוחק נמי לא וכיון דאף כסף על נחשת לא התירו אלא בדוחק הלכך לא שיקיים כן שבזיון מעשר הוא ועוד שהפרוטות מחלידות ע"כ: 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בש"א לא יעשה וכו' וב"ה מתירין. </b>קסברי הכסף כסף ריבה דכסף יתירי כתיבי בפרשה וב"ש סברי הכסף כסף ראשון ולא כסף שני לישנא אחרינא דב"ש סברי כספא טבעא ודהבא פירא וטבעא אפירא לא מחללינן דכתיב וצרת הכסף וב"ה סברי כספא פירא ודהבא טבעא ופירא אטבעא מחללינן והתם ר"פ הזהב פרכי' בשלמא להך לישנא דאמרת דמדאורייתא מישרא שרו ובדרבנן פליגי דב"ש סברי דרבנן הוא דגזרו ביה שמא ישהה עליותיו שיהיו לו סלעי מעשר עד שיגיעו לדמי דינר זהב בשנה שניה שימכור מעשרות שנה הבאה וב"ה סברי לא גזרי' שמא ישהה עליותיו דכי לא מלו נמי בדינרא אסוקי מסיק לה שאין משאן כבד היינו דקתני יעשה ולא יעשה ולא קתני לשון חלול דקסברי יש חלול. אבל חכמים החמירו עליו. אלא להך לישנא דאמרת דמדאוריי' פליגי אי משום טעמא דכסף שני אי משום דדהבא פירא הוא דהוי כיון דאיסורו דאורייתא ולא מיתפסי בקדושת מעשר הכי איבעי ליה למיתני בש"א אין סלעי מעשר שני מתחללין על דינרי זהב ובה"א מתחללין וקאי בקושיא: 
+
+<b>כספן דינרי זהב. </b>כספן שהיה להם ממעות מעשר שני ואתא לאשמועי' דאפי' לכתחלה ואפי' לאדם חשוב שרו ב"ה דרבן גמליאל מב"ה קאתי ועשה מעשה לעצמו ולא חש לדבית שמאי כלל: 
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>הפורט סלע ממעות וכו'. </b>והאי הפורט ר"ל המצרף ואיידי דתני סיפא הפורט דדוקא הוא תני נמי רישא הפורט. וכתוב במהר"י קולון ז"ל שרש צ"ה דפשיטא הוא דלשון מעות כולל בין מעות של נחשת בין מעות של כסף בין מעות של זהב שהרי בכל התלמוד בכמה דוכתי במשנה ובגמ' מזכיר שם מעות סתם במקום אשר אין לחלק כלל בין זהב וכסף ונחשת ואע"ג דתנן במעשר שני פ' שני הפורט סלע ממעות מעשר שני ב"ש אומרים בכל הסלע מעות ובה"א בשקל כסף ובשקל מעות ואותם מעות של נחשת הם כדמשמע בהדיא ר"פ הזהב וכן בכמה משניות שונה שם מעות שהן מעות של נחשת מ"מ נלע"ד דאע"ג דבמקום דמוכיח הלשון שהן של נחשת כי התם דקתני הפורט סלע דמשמע שהוא מחליף הפרוטות של נחשת לסלע דפשיטא דסתם פרוטות של נחשת הוא שונה התנא מעות במקום פרוטות של נחשת מ"מ היכא שהוזכרו מעות סתם יש בכללן בין מעות של כסף בין מעות של זהב דכולהו מעות איקרו ותדע דכן הוא שהרי שנינו שם פ' חמישי כיצד פודין נטע רבעי מניח הסל על פי שלשה ואומר כמה אדם רוצה לפדות לו בסלע ע"מ להוציא יציאות מביתו ומניח את המעות ואומר כל הנלקט מזה מחולל על מעות הללו הרי לך בהדיא דסלע קרא מעות והנה דבר פשוט הוא דסלע של כסף הוא ומזה אין צריך ראיה אלא ע"כ צ"ל כדפרישית ע"כ בקיצור: 
+
+<b>בש"א בכל הסלע מעות. </b>אם בא לפורטן וכו' עד סוף פי' ר"ע ז"ל. אמר המלקט כן פי' רש"י ז"ל והקשו תוס' וגם ה"ר שמשון ז"ל על פי' זה דלפי זה הטעם הוו ב"ה לחומרא וקשה דה"ל למתנייה בעדויות גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה והיא אינה שנויה התם רק בפ"ק דאכתי לא נחת תנא לאשמועי' קולי ב"ש וחומרי ב"ה. והר"ש שירילי"ו ז"ל תירץ בעד רש"י ז"ל דהא דפרכינן בכל דוכתא וליתנייה גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה לאו למימרא דבאותו פרק שמתחיל אלו דברים מקולי ב"ש וחומרי ב"ה דוקא קאמר דליתנייה שם דהא כמה תנאי פליגי על אותן המנויין שם ומוסיפים עליהם בפירקי אחריני אלא בעדויות כלומר בכולה מסכת הוא דקאמר אבל מה שהוקשה לי בדבריו ז"ל הוא דאי טעמא דבית הלל משום שיוקירו הפרוטות בירושלם ונמצא מעשר שני מפסיד וכו' מאי שייכא הכא פלוגתא דר"מ ורבנן וכי תימא מילתא באנפי נפשה היא ליתא דהא בעדויות קתני לה בהדי פלוגתא דב"ש וב"ה דומיא דסיפא דפורט בירושלם דפליגי על ת"ק דב"ה כל הנהו תנאי ודמיין לריש עדויות דאשכחן רבנן דפליגי על ב"ה ובית שמאי ואמרי לא כדברי זה ולא כדברי זה ואף שהיו ב"ד של אחריהם הנהו תנאי וה"נ נפרש הכא ועוד לדידיה תימ' דהיכי אמרי' בירושלמי דינר כסף ודינר פירות דברי הכל אסור מ"ט דרבנן לכך נראה לי דטעמא דב"ש היינו דסברי דיכול אדם לצרף חוץ לירושלם אף אם יש בידו כל סך הסלע מפרוטות ובא לצרפן בסלע שיכול וכ"ש אם יש בידו חצי סלע מֵעִין של כסף וחצי סלע בפירות או בפרוטות דשרי לצרפן בסלע וב"ה פליגי עלייהו בכל שיעור סלע מפרוטות כיון דעבד בזיון למעשר שני דפריק פירות כ"כ בנחשת עד שיעור סלע ולא חייש בפרוטות מחלידות השתא שאוחז דרכו ללכת לא שרינן ליה לפרוקינהו לכולהו וכיון דלא שרינן לפרוקינהו יזהר עצמו מעיקרא דלא פריק כ"כ פירות שיעור סלע בפרוטות נחשת וקנסינן ליה ולא יחליף אלא חצי סלע של פרוטות ויעמיד בידו חציים ויעלם לירושלם והשתא ר"מ ורבנן דבית דינו פליגי על ת"ק דבית הלל ביותר קלה דאפי' פירות וכסף על כסף דמודו ב"ה דשרי אפ"ה אסור משום דמשמע מב"ה דדוקא הכא מחמרי משום דעבד בזיון למעשר שני כולי האי וכדפרישנא אבל כי פריק חצי סלע במעין של כסף ויש לו פירות חצי סלע דכ"ע מודו דשרי כיון דליכא בזיון דמעשר שני ואשמעי' ר"מ ורבנן דגם צרוף זה אסור ואפי' דינר כסף וחצי דינר פירות אסור לצרופי בכסף משום גזרה אחרת דאית להו כסף על כסף לא מחללינן כדאיתא במסכת דמאי ומפ' בירוש' דדינר כסף דכ"ע ל"פ דחשוב הוא ואפי' יש לו פירות שוין שני דינרים אסור להחליפן במטבע כסף דלא גריר כסף כזה אטו פירות וכן אם יש בפירות שיעור דינר חשיבי באנפי נפשייהו ולא שרינן לטפול להן מעות דכסף ולא גריר אגבייהו ואסור ואע"ג דכסף לא הוי אלא חצי דינר דפירא אטבעא הוא דאמר רחמנא וטבעא אטבעא לא ועל כרחך באיסורא דאורייתא פליגי דמוכח בירוש' דהיכא דקתני אין מחללין דאיסורא דאורייתא חשיב ומש"ה אסור ואע"ג דכסף לא הוי אלא חצי דינר כי פליגי בחצי דינר כסף וחצי דינר פירות שבא להחליף ולצרף בדינר ר"מ סבר אף הכא נמי לא גריר כסף גבי פירות וכסף ע"ג כסף הוי ואסור דנגע אתקנתא דכסף על כסף וכסף דתנא ר"מ על דינר כסף קאמר דאסיר ורבנן סברי דחצי דינר דבר מועט וגריר אטו פירות ולא חשיב אלא כמו פירות לחודייהו ע"ג כסף כנ"ל עכ"ל ז"ל: 
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>ובה"א בשקל כסף ובשקל מעות. </b>פי' רש"י ז"ל לא יחליף בפרוטות אלא חציין כו'. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל לפי שיטת רש"י ז"ל אי נמי משום סחורה דדרך הוא להחליף כל הסלע בפרוטות דאין מפסיד אלא אדרבה מרויחין לפעמים וס"ל לב"ה דאסיר משום סחורה והוו ב"ש לקולא וב"ה לחומרא ע"כ: 
+
+<b>הדנין. </b>מפ' להו ספ"ק דסנהדרין בן עזאי בן זומא חנן המצרי וחנניא בן חכינאי רב נחמן בר יצחק מוסיף אף שמעון התמני: 
+
+<b>ר' עקיבא אומר שלשה דינרי כסף וברביעית כסף ברביעית מעות. </b>כך צ"ל. אבל הר"ש שירילי"ו ז"ל גריס וברבעת כסף וברבעת מעות בוי"ו ובלא יו"ד כלל [הגהה גם ה"ר יהוסף ז"ל כתב וז"ל וברבעת כסף וכו' פי' וברובע של השקל שהוא מטבע שנקרא רבעת לוקח כסף וברבעת האחר שהוא חצי הדינר האחר לוקח פרוטות כנ"ל וכן מצינו בתלמוד לשון זה ועמדו קנים בו ביום ברבעתים עכ"ל ז"ל:]. ופירש ור' עקי' מחמיר טפי ולא שרי אלא שמינית סלע בפרוטות ע"כ ולדידיה הוי רבעת מין מטבע שהוא חצי דינר דהיינו שלשה מעין וכן נראה שמפרש הרמב"ם ז"ל שכתב ור' עקיבא סבר דבשמינית סלע בלבד יחליף מעות והוא הרמב"ם ז"ל כתב ד' אספרי כסף איני יודע כמה אספרים יש בסלע ע"כ. ובערוך ורבינו האיי אמר איצטרי גרסי' והן חתיכות של כסף ע"כ אבל ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל כתב ד' אספרי כסף פי' דהיינו מעין בלשון יון ור' טרפון לא שרי אלא שתי מעין להחליף בפרוטות לחוד וה"ק הדינר השני של שקל השני יקח בו ד' אספרי כסף בכסף ונשארו שני מעין שיחליף בפרוטות לחוד וכל חד וחד אתי למעוטי משיעורא דחברי' שמאי אומר וכו' פירשתי משניות אלו לפי דרכו של רש"י ז"ל דסובר דרישא דתני ממעות הוא שיש לו פרוטות ומחליפן כדי לקבל סלע כסף והכי מפרש לה בירושלמי דמצרף הוא דבעי למימר והא דקתני הפורט רוצה לומר שמונה סכום פרוטותיו לקבל הסלע ופירוש הגמרא יש לנו לקבל דאינהו הוו בקיאי בפירוש המשניות יותר מדורות אשר באו לאחריהם ועוד דלהכי תני ממעות לומר דמעות היו בידו וסיפא לא תני ממעות דהסלע הוא דבא להחליף ועוד סובר רש"י ז"ל דהני תרתי מתני' קולי ב"ש וחומרי ב"ה הוו ולא קשה דאמאי לא תני להו בפ' קולי ב"ש וחומרי ב"ה דהא בבא דלקמן דקתני דמחמרי ב"ה ואמרי לא שמענו אלא בבאה מן הקציר עד סוף הפרק לא קתני להו התם וטעמא דלא תני התם אלא אותם דלא חזרו ב"ה והודו לב"ש אבל הך דחזרו לא וה"נ לא קתני התם אלא אותם דשאר תנאים לא חלקו עלייהו דב"ש וב"ה והני חלקו עליהן שמאי גופיה ושאר תנאים כגון הכא דחלקו עליהן דנין לפני חכמים וכו' ושמאי גופיה ודלעיל פליגי ר"מ ורבנן עלייהו דב"ה וכבר כתב רבינו שמשון ז"ל דבירוש' משמע כדברי רש"י ז"ל ועוד הוכחת מחלוקת התנאים בתרי באבי הוכחה גמורה היא ובתוספות שנאץ חזרו והודו לרש"י ז"ל מן הטעם הזה ונקטינן השתא דאיכא תלתא גווני קולי ב"ש וחומרי ב"ה שנויין בעדויות חדא גוונא דפליגי עלייהו תנאי דמחמרי טפי מינייהו והיינו הנהו דתנינן הכא ושנויין אגבן הנהו דפליגי עלייהו נמי דמקילין טפי מינייהו אלא שחזרו בהן והודו והדר תני חומרי דב"ה דלא איפליגו עלייהו תנאי כלל פירקא באנפי נפשיה והדר תני פלוגתי אחריני דחומרי ב"ה נמי נינהו אלא דהוו אליבא דחד תנא כגון ר' יהודה שהיה שונה ששה דברים על אותם שלמעלה ור' יוסי נמי היה שונה כך וכך על אותם שלמעלה ותנאי אחריני דלא מנו אלא עשרים וד' ותו לא הוו סברי דבשאר מילי לא אפליגו ב"ש וב"ה עלייהו אלא כולן היו שוין בדברים ההם ומחמירין היו. עכ"ל ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל: 
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>מי שהיו מקצת בניו טמאים וכו'. </b>וכתוב שם בכסף משנה לפרש הירוש' ולהשיב בעד הרמב"ם ז"ל דלהשגת הראב"ד ז"ל דה"פ מה אנן קיימין אם באומר מכבר כלומר אם באומר מעכשיו תהא מחוללת סלע זו על מה שישתו טהורים משקה מעורב ונמצאו טמאין שותין מעשר שני ואם באומר לכשישתו תהא מחוללת עליו למפרע חולין שתו שבשעה ששתו עדיין לא נתחלל והיאך יתחלל לאחר שכבר שתו אותו אלא באומר מכבר לכשישתו כלומר סמוך לעת שמתחילין לשתות תהא סלע זו מחוללת עליו דהשתא חל החלול קודם שיתחילו לשתות ולא מופלג אלא סמוך ביותר בשעה שפירש היין מן הכד לפיהם דהשתא אינו ענין לברירה ע"כ. ובירוש' מפ' בטמאין טומאת מת דאין מטמאין כלי חרס אלא מאוירו פי' שיכניסו ידיהן לתוך האויר ואינם מטמאין במשא ומפורש בפ' העור והרוטב דהיסט מטעם משא הוא טמא הלכך כיון דאין להם היסט מצו טמאים לערות מן הכד לתוך כוסן ובלבד שלא יכניסו לתוך חללו של כלי חרס דאין כלי חרס מקבל טומאה מגבו אלא מאוירו דאילו הוו טמאים טומאת זיבה הא מטמאין בהיסטן ואין תקנה אלא שיערה אחר לטמאים וכן בפי' הרמב"ם ז"ל: 
+
+<b>מה שהטהורין שותין סלע זו מחוללת עליו. </b>על יין ששותין דאמרי' בפ' הערל דמעשר שני בין אכלו בטומאת הגוף בין אכלו בטומאת עצמו לוקה ויליף לה התם מקראי ומש"ה תני הכא כדי שלא יכשלו לאכלו בטומאת עצמו וטמאים נמי לא יכשלו לשתות מעשר שני טהור בטומאת הגוף אומר מה שהטהורין שותין ממנו תהא סלע זו של מעשר מחוללת עליו ונמצא מה ששתו טהורין היה מעשר ומה ששתו טמאים היה חולין: 
+
+<b>שותין מכד אחד. </b>ואינם חוטאים הר"ש שירילי"ו ז"ל. וכתוב בתוס' י"ט ודתנן שותין ר"ל זה אחר זה בתחלה הטהורים ואח"כ הטמאים אבל הטמאים רשאין להשקות לטהורים על פי אלו התנאים ע"כ פי' שלא יגעו ביין ושיהיו טמאים בשאר טומאות מלבד זיבות ושיהיה הכלי מחרס ובד"א בשאין אחר מערה אבל אם אחר מערה אפילו טמאים טומאת זיבה. וז"ל ה"ר יהוסף ז"ל נמצאו טמאים וטהורים שותין מכד אחד לאו דוקא מכד אחד כי אינם שותין מן הכד עצמו כי אם היה כן היו מטמאין את היין ואסור לשתותו בתורת מעשר שני אלא מיירי שמערים מן הכד לכוסן וכל אחד יש לו כוסו בפני עצמו ומיירי נמי שהן טמאים טומאת מת ולא טומאת זיבה כי הטמא טומאת זיבה מטמא את הכלי בהיסט אך כשיש אחר שמערה לכוסות מותר אפילו בטומאת זיבה עכ"ל ז"ל: 
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>לא יאמר אדם וכו'. לחלק </b>בנקודת סגול גרסי' החי"ת והלמ"ד וכדפי' ר"ע ז"ל. ופי' הרמב"ם ז"ל שאין שנוי בענין אלא נקיות לשון דבין שיאמר שנאכלם שיורה שהוא יתן לו חלק מהם ובין שיאמר לחלק שיורה שהוא יתן לו חלק אבל ברחו מאמרם לחלק מפני שיהיה כמי שנתן פירות מעשר שני שכר למי שהעלם וזה אסור לפי שהוא בעצמו חייב להגיעם שם ע"כ. ובירוש' קאמר שהוא מהלכות של עמעום כלומר שאין לו טעם. ועיין במה שכתבתי בפ"ח דשביעית סימן ד': 
+
+<b>וְשנשתם בירושלם. </b>גרסינן: 
+
+<b>אבל נותנין זה לזה מתנת חנם. </b>קשה לע"ד דהכא שייך למיתני או נותנין זה לזה מתנת חנם דכיון דתנא חד גוונא להתרא שייך למיתני או דהוא נמי גוונא אחרינא להתרא ונלע"ד דבקושיא אחריתי יתורצו שתיהן והוא דהכא שייך למיתני או נותן לו מתנת חנם אלא על כרחנו צריכין אנו לומר דאשגרת לישנא דתנא לעיל רפ"ק נקט נמי הכא: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>מפני שהוא ממעט באכילתו. </b>גרסי' והקפידא הוא משום מעשר שני דמעיקרא שרי לזרים ולטבול יום והשתא אסיר ובירוש' פריך אמאי לא חשו נמי דהא ממעט באכילת תרומה דמעיקרא שריא לאונן וחומה נמי לא בעיא והשתא אסירא לאונן וחומה בעיא ומשני אשכח תני מפני שהוא ממעט באכילתו ובאכילתה ומתניתין חדא מינייהו נקט. ובפ' התערובת דף ע"ו מייתי ברייתא דגרסי' בה באכילתה משמע דאתרומה קפיד כדפי' שם רש"י ז"ל. והיינו האי תנא דהכא דחייש אף למיעוט אכילת תרומה וקושיית התוס' שהקשו לרש"י ז"ל אינה קושיא דמתני' מודה לברייתא אלא דחדא מינייהו נקט והא דנקט התם ההיא ברייתא ולא נקט מתני' משום דקאי אהך ברייתא דתניא התם שביעי' אין לוקחין בדמיה תרומה מפני שממעט באכילתה ומשום דלעיל חייש לדין תרומה מייתי נמי ברייתא דחייש לה הר"ש שירילי"ו ז"ל. והרמב"ם ז"ל נראה קצת דגריס במתני' שהוא ממעט באכילתם שפירש שממעט באכילת מעשר וגם ממעט באכילת תרומה וכ"כ בחבורו ומהתם אין ראיה לומר דהכי הוה גריס במתני': 
+
+<b>ונותר. </b>כגון אם הותיר מהן אחר שני ימים ולילה יש בהן כרת מה שא"כ במעשר שני: 
+
+<b>ויוצא. </b>גרסי' ול"ג וטמא דהא גבי מעשר שני נמי אית בהו איסור טמא בין טומאת הגוף בין טומאת עצמו כדאיתא בפ' הערל. ויוצא חוץ לחומה אסור באכילה דנפקא לן מובשר בשדה וכו' ואפי' חזר למקומו כדאיתא בזבחים מה שא"כ במעשר שני דיוצא חוץ לחומה יכול להחזירו ושרי כדאיתא בר"פ בהמה המקשה ושוב מצאתי בפ' התערובות בתוס' דלא גרסי' וטמא. ור"ש אזיל לטעמיה דתנן התם פ' התערובות אשם שנתערב בשלמים ר"ש אומר שניהם ישחטו בצפון ויאכלו כחמור שבהן אמרו לו אין מביאין קדשים לבית הפסול: 
+
+<b>שכן מותרים לזרים. </b>ולית בזה מיעוט אוכלין אע"ג דאית בהו מיעוט זמן: 
+
+<b>נקל בתרומה שהיא אסורה לזרים. </b>ולא אשכחן דהתיר הכתוב במיעוט אוכלין. הר"ש שירילי"ו ז"ל: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל שלא כל הדברים המטמאין את הקדש וכו'. פי' כי השלישי פסול בתרומה והרביעי בקדש כדתנן בפ' חומר בקדש: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>מי שהיו לו מעות וכו' וְצָרַךְ להם. </b>גרסינן בלי יו"ד ודכוותה כתבתי ג"כ בפ"ז דשביעית סימן ד':  
+<b>והלה. </b>יתכן שהוא מלשון הלאה וכן גם כן בלשון חכמים להלן וכמו שאתה אומר על המקום שהוא רחוק קצת ממקום זה לשון הלאה כך אתה אומר על אדם אחר נפרד מחברו שהרי הם שני גופים מוחלקין לשון הלה. כך נלע"ד:  
+<b>ולא יאמר כן לעם הארץ. </b>מפ' בירוש' דאין מוסרין ודאי לעם הארץ שאינו נזהר בו:  
+
+Mishnah 4
+
+<b>פירות בירושלם ומעות במדינה. </b>כולה מתני' כשיש לו מעות וצרך להן ולחברו פירות. ה"ר שמשון ז"ל: 
+
+<b>שיעלו הפירות. </b>בנקודת ציר"י גרסי' לה ליו"ד כמו ויֵאכלו. אך ה"ר יהוסף ז"ל כתב בספר אחד היה נקוד שיֲעלו ע"כ: 
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ועברו בתוך ירושלם יחזור וכו'. </b>מפ' בירוש' א"ר יונה בדין היה דאפי' בתים שבירושלם לא יטבילו שהן של כל ישראל וקיימא לן דבית שאינו שלו אינו טובל לו אלא דוקא ביתו הלכך בתים שבירושלם לא טבלן וכ"ש העיר גופה אלא זאת אומרת ירושלם עשו אותה כחצר בית שמירה שלו מה חצר בית שמירה שלו טובלת אף זו טובלת וכל העומד ליעשר כמעושר דמי וכמי שהורמו דמי וקלטוהו מחיצות: 
+
+<b>ר' שמעון בן יהודה אומר וכו'. </b>ובירוש' מייתי ברייתא אליבא דר"ש בן יהודה מאי אהדרו ב"ש לב"ה וב"ה לב"ש ע"ש. והביאה רבינו שמשון ז"ל בלשון אחר כדאיתה בתוספתא וז"ל ר"ש בן יהודה אומר בשם ר' יוסי כך אמרו ב"ה לב"ש אי אתם מודים בפירות שלא נגמרה מלאכתן שיפדה מעשר שני שלהן ויאכל בכל מקום אף פירות שנגמרה מלאכתן כיוצא בהן א"ל ב"ש לא אם אמרתם בפירות שלא נגמרה מלאכתן שיכול להפקירן להוציאן מידי תרומה ומעשרות א"ל ב"ה אף פירות שנגמרה מלאכתן יכול הוא לעשותן תרומה ומעשר על מקום אחר פי' דתרומה ומעשר לא בעו חומה ע"כ בקיצור. וכתב שהוא יותר עיקר וחזר ויישב גם גרסת הירוש' ע"ש: 
+
+<b>שיפדה מעשר שני שלהן. </b>עדיין יש לו פדייה דכיון דלא נגמרה מלאכתן כולהו מודו דלא קלטו ליה מחיצות: 
+
+<b>יחזור מעשר שני שלהם ויאכל בירוש'. </b>דקסברי ב"ש כמי שהורמו דמיין וראו פני החומה ואין לו פדייה: 
+
+<b>יפדה ויאכל בכל מקום. </b>דכיון דהוו בטבלייהו לאו כמי שהורמו דמיין ולא קלטו ליה מחיצות דקליטת מחיצות מדרבנן היא וכי גזור רבנן כי איתיה בעיניה בטבליה לא גזור רבנן: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל אי נמי אפי' כמי שהורמו דמיין ה"מ וכו'. אמר המלקט לשון הר"ש ז"ל ר"ש בן יהודה בשם ר' יוסי סבר מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין דמוקי פלוגתייהו בנגמרה מלאכתן ואמרי ב"ה יפדה ויאכל בכל מקום ודוקא לענין מחיצה לקלוט דרבנן אבל לענין שאר דברים סבר כמי שהורמו דמיין כדאיתא בפ' בתרא דמכות ע"כ: 
+
+<b>והדמאי נכנס ויוצא. </b>מפ' בירוש' טבל של דמאי נכנס ויוצא ונפדה אבל מעשר שני של דמאי גופיה אסור להוציאו לכתחלה אלא אם יצא מותר לפדותו בחוץ דלא קלטוהו מחיצות והכי תנן נמי בפ"ק דדמאי ואיתה נמי בפ' הזהב ומכאן נראה כגרסת הרמב"ם ז"ל בפ"ק דדמאי דגריס ונכנס לירושלם ויצא דהיינו דיעבד ולא גרסי' ויוצא הר"ש שירילי"ו ז"ל. ועיין במ"ש שם פ"ק דדמאי סימן ב' דהרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה מפ' דהא דקתני מתני' והדמאי נכנס ויוצא ר"ל מע"ש של דמאי הפך ממה שפירש בחבורו שם ע"ש: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל לת"ק איצטריכא הך ואליבא דב"ה פי' וכ"ש לת"ק אליבא דב"ש ולא אתא למעוטי אלא אליבא דר"ש בן יהודה דלא איצטרי' למתנייה דהשתא ומה טבל גמור קאמרי ב"ה יפדה ויאכל בכל מקום כ"ש דמאי והאי דמאי מיירי אף בשנגמרה מלאכתו: 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>אילן שהוא עומד וכו'. </b>וצריך לדקדק בפירוש ר"ע ז"ל דגבי אילן פירש מכנגד החומה ולפנים כלפנים לאכול שם מעשר שני ולא הזכיר קדשים קלים וגבי בית הבדים פירש מכנגד החומה ולפנים כלפנים לאכול מעשר שני וקדשים קלים ומצאתי שכתוב בתי"ט משום דבשר אין רגילין לאכול כו'. אכן הרא"ש ז"ל קודם שהזכיר בבא דבית הבדים פי' כלפנים לענין קדשים קלים ומעשר שני ושלוח מצורעים ע"כ: 
+
+<b>מכנגד החומה ולפנים כלפנים. </b>מדאמרי' בירושלמי אבבא דבתי הבדים דהא דאמרי ב"ה מכנגד החומה ולפנים וכו'. דהוי לחומרא משמע דהכא ברישא דוקא קתני בין לקולא בין לחומרא לקולא דלפנים נאכלין בלא פדיון ולחומרא דאין פודין שם דגבי מחיצות איכא בעלמא בין בפנים בין בחוץ חדא לקולא וחדא לחומרא חומר בפנים מבחוץ שבחוץ יכול לפדותן בפנים אינו יכול לפדותן דקלטי ליה מחיצות וחומר בחוץ מבפנים דבחוץ אינו נאכל בלא פדיון ובפנים אוכלו בלא פדיון וא"כ פליגא אההיא דמסכת מעשרות בס"פ המעביר דתנן התם ובירושלם הלך אחר הנוף ואמרי' התם בירוש' דאי עיקרו לפנים והעלהו דרך עיקר דכבר קלטו עיקר ומוקי לה כב"ש דהכא. ובפ' אלו הן הגולין רמינן להו אהדדי ומשני דמתני' דהכא כרבנן ומתני' דהתם כר' יהודה ור' יהודה אית ליה גבי מעשר שני דבמערה הלך אחר פתחה ובאילן הלך אחר נופו [הגהה לשון החכם הר"ם ז"ל פירש ר"ע ז"ל והיינו דתנן במסכת מעשרות ובירושלם הלך אחר הנוף כלומר אף אחר הנוף שם פי' דאזלי' לחומרא וע"ש בפירושו ז"ל וא"כ איך יצדק עם מה שפירש כאן דאזלי' בתר החומה ואין משגיחין לא בעיקר ולא בנוף בין לקולא בין לחומרא ור"ש ז"ל הביא בפירושו הסוגיא דפ' אלו הן הגולין ע"ש בפירושו וגם בפי' הרא"ש ז"ל ועיקר הדברים שיש שני תירוצים בגמ' תירוץ רב כהנא הוא שמשנה זאת היא רבנן וההיא דמעשרות היא ר' יהודה עוד יש תירוץ רב אשי שם בגמ' וכך פי' ר"ש ז"ל כולה רבנן היא ופי' הלך אחר הנוף כלומר הלך אחר החומה ואף אחר הנוף כלומר בין בנוף בין בעיקר אין משגיחין אלא בחומה כמו שכתב בכאן רבינו עובדיה ז"ל ומה שפי' שם במעשרות הוא כפי תירוץ רב כהנא שתירץ דההיא ר' יהודה היא עכ"ל ז"ל:]: 
+
+<b>בש"א הכל כלפנים. </b>דכשפתחן תוך ירושלם דמעשר שני הנכנס בו דרך פתחן נכנס קולטין אותו פתחן ובשפתחן לחוץ כיון דכל חללן לפנים אין דרך להניח מה שמכניסין לבית בפתח אלא להכניסו לחלל וקלטו חללן והואיל וחללן לפנים כלפנים הן ואוכלין שם קדשים קלים ומעשר שני בלא פדייה וכ"ש שאין פודין שם. מכנגד החומה ולפנים כלפנים כשכל חללן לחוץ אע"ג דפתחן לפנים פשיטא דהן כלחוץ אלא כשחציין לפנים וחציין לחוץ ופתחן לפנים מכנגד החומה ולפנים כלפנים לכל דבר ומכנגד החומה ולחוץ כלחוץ להחמיר הוא דאין אוכלין שם אבל אין פודין שם להחמיר וכשפתחן לחוץ מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ הוא לכל דבר ומכנגד החומה ולפנים כלפנים להחמיר דאין פודין שם אבל אין אוכלין שם כיון דפתחן לחוץ הכי מפ' לה בירוש' הר"ש שירילי"ו ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל פי' בשם התוספתא דב"ש אומרים הכל כלפנים לחומרא ר"ל שלא יפדה בהן מעשר שני ולא יאכלנו. ועיין תו במ"ש שם ספ"ג דמעשרות: 
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>בנויות בקדש ובחול ופתוחות לקדש ולחול. </b>מפ' בתוספתא כגון לשכת בית המוקד דתנן במסכת תמיד ובמסכת מדות דארבע לשכות היו בה ושתי לשכות היו בקדש ושתים בחול וראשי פספסין היו שם להבדיל בין קדש לחול והיתה פתוחה לעזרה ופתוחה נמי לחול. מכנגד הקדש ולקדש קדש משמע דאתוכן וגגותיהן קאי אבל בירושלמי לא קאמר הכי אלא דתוכן קדש דבתר דפתחן דקדש שדינן להו ובגגותיהן תנן מכנגד הקדש ולקדש קדש ומתני' נמי דייקא דתנן ברישא דמתני' דגג בתר מקום הבנין שדינן ליה ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל. ותוכן קדש דקתני מתני' מפ' בירושלמי אליבא דר' עקיבא דהיינו דוקא לאכילת קדשי קדשים אבל אין שוחטין שם קדשים קלים והנכנס לשם בטומאה פטור וכן כתב הרמב"ם ז"ל שם פ' ששי והוא הפך ממה שפירש כאן במשנה. וכתב ה"ר שמשון ז"ל בפ' איזהו מקומן מסיק בבנויות בחול ופתוחות לקדש דאין שוחטין ואין חייבין והאי דאוכלין לפי שהתורה רבתה אכילות הרבה דכתיב בחצר אהל מועד יאכלוה ע"כ: 
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>בין בפנים בין בחוץ. </b>בין שנטמא בפנים בין שנטמא בחוץ נחלקו ב"ש וב"ה: 
+
+<b>בש"א הכל יפדה ויאכל בפנים חוץ וכו'. </b>כצ"ל. ומתני' ר' יהודה היא אבל ר"מ מוקי פלוגתא דב"ש וב"ה בגוונא אחרינא בתוספתא דספ"א דמעשר שני ור"ש בן אלעזר מוקי לפלוגתייהו בגוונא אחרינא ור' אליעזר ור' עקיבא אית להו סברות אחרות כהנהו סברות דאית ליה לכל חד מינייהו בפ' בתרא דשקלים גבי בשר קדשי קדשים: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל ובירוש' מוקי לה כגון שהכניסו ע"מ שלא יקלטוהו מחיצות וכו'. אמר המלקט כתב ה"ר שמשון ז"ל והדר פריך בירושלמי אטו מעשר שני טהור שהכניסו ע"מ שלא תתפשנו מחיצה אין מחיצה תופשתו כלומר והאי נמי דבר תורה טהור ע"כ: 
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>ר' יהודה אומר יקבר. </b>מפ' בירוש' מ"ט דר' יהודה אמר קרא הכסף כסף ראשון ולא כסף שני אלא אינון מתיבין קל וחומר והוא אותיב לון ק"ו כלומר לדידי אית לי קרא לדידכו ק"ו פריכא הוא ופי' הר"ן ז"ל בפ' בני העיר טעמא דר' יהודה דאמר יקבר משום דלא אלים למתפס פדיוניה כמעשר גופיה ע"כ והוא פי' רש"י ז"ל שם בפסחים. ותוס' שם פ' הזהב כתבו דבספרי מפיק טעמא דר' יהודה משום דכתיב הכסף כסף ראשון ולא כסף שני וא"ת דבריש פירקי' אמרי' כסף ראשון ואפי' כסף שני וי"ל דה"מ כסף על כסף אבל לחלל שני פעמים פירות על כסף לא וא"ת למה לי קרא בספרי הא טעמא אחרינא אית ליה לר' יהודה במתני' וי"ל דאסמכתא בעלמא הוא א"נ טרח וכתב לה קרא ע"כ. ושם בפסחים כתבו דלר' יהודה דדריש כסף ראשון ולא כסף שני לכך אינו נפדה טהור בריחוק מקום ולא טמא בקירוב מקום דתרווייהו מחד קרא נפקי מלא תוכל שאתו ורבנן לא דרשי כסף ראשון ולא כסף שני וסברי דלקוח טהור נפדה בריחוק מקום וה"ה טמא בקירוב מקום ומתני' דפרכינן מינה בפ' איזהו מקומן דאשכחן דטפל חמור וכו' מדקתני הלקוח בכסף מעשר שני שנטמא יפדה דשמעת מינה נטמא אין לא נטמא לא והיינו בריחוק מקום דכה"ג מעשר עצמו נפדה ובענין אחר לא הוי טפל חמור מן העיקר אלמא לקוח לרבנן נמי אינו נפדה טהור בריחוק מקום תירץ ר"י דהתם בפ' איזהו מקומן מיירי מדרבנן ע"כ. ועיין עוד שם בפ' איזהו מקומן בדבריהם ז"ל. ואע"ג דמדקאמר תאמרו בלקוח וכו'. משמע דחכמים מודו ליה לר' יהודה בזה כגון זו אשכחן בפ"ק דתמורה גבי והלא במוקדשין האומר רגלה וכו' כמו שכתבתי שם בתמורה סימן ג' ובר"פ בהמה המקשה ע"ש. ועיין במ"ש לעיל פ' שני סימן ז' גבי הכסף כסף: 
+
+<b>הלקוח בכסף מעשר שני שנטמא אינו דין שיפדה. </b>כדתניא בתוספתא א"ל התחמיר בטפלה יותר מן העיקר וקשיא דלדידהו נמי תיקשי מצינו טפל חמור מן העיקר דמעשר גופיה נפדה טהור בריחוק מקום ולא לקוח ותירץ רבינו שמשון ז"ל דמעשר עצמו נפדה כדי לקנות בדמיו בירושלם צרכי סעודה כדכתיב בקרא אבל אם לקח פירות חוץ לירושלם כדי לאכלם בירושלם ה"ז כאילו קנאם בירושלם דלא חזו לפדייה וטעם הדבר כיון דלקח צרכי סעודה מן הכסף וגלי אדעתיה דלא היה קשה בעיניו להעלותו דהא חוץ לירושלם לא מצי אכיל ליה הלכך קנסוהו דיעלהו ולא מצי פריק ליה דהוי זלזולו של מעשר שני ע"כ. ובתוספתא מסיים אמר להם מצינו שהתמורה טפלה חמורה מן העיקר שהתמורה חלה קדושתה על בעלת מום ואינה יוצאה לחולין להגזז וליעבד והקדש אינו חל על בעל מום קבוע כדתנן בפ' שני דבכורות דכל שקדם מום קבוע להקדשן יוצא לחולין ליגזז וליעבד אמרו לו ממקום שבאת מה להלן תמימים אין נפדין ובעלי מומין נפדין אף כאן טהורין לא יפדו טמאים יפדו: 
+
+
+Mishnah 11
+
+בפי' ר"ע ז"ל דת"ק סבר אין פודין וכו'. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל בירוש' לא קאמר כן אלא הטעם הוא דבעי העמדה והערכה אבל כשנשחט לא בעי העמדה והערכה משום דהוי כפירות ור' יוסי סובר דגם שחוט בעי' העמדה והערכה ע"כ: 
+
+<b>יקבר ע"י עורו. </b>דעשו אותו כקדשי בדק הבית ליטען העמדה והערכה כשלקחו חי ונראה דמיירי שלקחו לשלמים אבל לא לבשר תאוה דכיון דגמרינן בג"ש דצריך לקנות שלמים דקדשי מזבח והוא לקח חיה דלא חזיא למזבח ולדמי עורו הוא דקנאו ולפדיון הוא עומד ודנו ביה דין קדשי בדק הבית: רש"א יפדה. אזיל לטעמיה דס"ל פ' יש בקדשי מזבח ואיתה נמי בירוש' דקדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה ומוקי התם קרא דוהעמיד והעריך גבי קדשי מזבח הר"ש שירילי"ו ז"ל. ופלוגתא דר"ש ורבנן במשנת כל הקדשים שקדם מום קבוע דבפ' עשירי דחולין ובפ' שני דבכורות וכמו שכתבתי שם בחולין פ' עשירי: 
+
+<b>בפי' ה"ר עובדיה ז"ל </b>דכיון דלקחו חי אין לו ריחוק מקום וכו'. כ' עליו ה"ר יהוסף ז"ל טעם זה שאמר איני יודע לישבו כי מה הטעם שאין לו ריחוק מקום הרי הוא לקוח בכסף מעשר ואינו מעשר ע"כ: 
+
+<b>לקחו חי ושחטו ונטמא יפדה. </b>דאף על גב דלקחו חי לשלמים כיון דשחטו דמי לפירות לקוחין שנטמאו הואיל וחזי לאכילה. ר' יוסי אומר יקבר כיון דלקחו חי לשלמים ובעי העמדה והערכה אפי' שחטו קנסוהו רבנן ויקבר אבל אם לקחו שחוט אפי' ר' יוסי מודה שהוא כפירות שנטמאו ופודין אותו דהא לא קנאוהו שלמים לענין העמדה והערכה ולא זכי ביה מעשר כי הוי חי ובקדשי בדק הבית נמי ילפי' מקראי בירוש' דאי אקדיש מתה דלא בעי העמדה והערכה. הרי הוא לו כפירות ובאנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן. הר"ש שירילי"ו ז"ל: 
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>המשאיל קנקניו למע"ש. </b>פי' ה"ר יהוסף ז"ל שלא קנה אותם בדמי מעשר אלא שנטלם מביתו ע"כ. עוד כתב זילף לתוכן סתם וכו' משגפן קנה מעשר פי' והקנקן קדוש כל זמן שלא שתו את היין אבל אחרי ששתו את היין בודאי יצא לחולין דלא גרע מאילו קנהו בדמי המעשר שיצא לחולין אחרי ששתו את היין ע"כ: 
+
+<b>זילף לתוכן סתם. </b>שהכניס לתוכן יין של טבל עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט כן פי' ר"ש ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל פירש זילף לתוכן סתם מעשר אלא שלא פירש שנתן אותן הקנקנים בתורת שאלה למעשר וברישא דלא פליג בין גפן ללא גפן מיירי שפירש בהדיא שהן לבד מושאלים למעשר שני וכן פירש ר"ש ג"כ. הרש"ש ז"ל. ועוד פירש ז"ל משגפן מקדשות בכל שהן כדתנן בפ"ג דערלה וחביות סתומות בהדי דברים שאוסרין בכל שהן. עד שלא גפן פי' קרא שם והכי מיפרשא כולה מתני' בירושלמי. תורם מאחת על הכל בדין תורם מן המוקף מיירי ונ"ל אם בא לקרות שם בחביות של יין אם עד שלא סתם את פיהם בא לקרות שם תרומה ולתורמן תורם מאחת על הכל דכיון דפתוחות הן ראויות ליערות בגת וכתורם מן הגת דמי דחלוק חביות לא חשיב חלוק וכבית הלל דבסמוך אבל אם בא לקרות שם אחר שסתם את פיהם לאו מוקף מיקרו ותורם מכל אחת ואחת עכ"ל ז"ל. ואמרי' עלה בתוספתא בד"א בשל יין אבל בשל חומץ ושל ציר ושל דבש ושל שמן בין גפן בין לא גפן לא קנה מעשר הקנקן: 
+
+
+Mishnah 13
+
+<b>בש"א מפתיח וכו'. </b>עיקר זו ההלכה כי כשמכר אדם יין בירושלם וקנה ממנו במעות מעשר שני בש"א שפותחין הקנקנים ומערין אותם מכל מה שבהן לגת ומוכר לגת ואז יצאו הקנקנים לחולין אבל אם מכר היין והוא בקנקניו לא יצא קנקן לחולין ואמרו ב"ה שאם היה דרכן למכור אותן הקנקנים סתומות ומכרן פתוחות יצא קנקן לחולין ואינו צריך לערות ואז ימכור לפי שכיון שפתחן גילה דעתו שאין רצונו למכור הקנקן ואם מכר במדה ואמר מדת כך וכך בכך וכך דמים יצא קנקן לחולין ואפי' היו סתומות ודברי ר"ש אמת ואין חולק הרמב"ם ז"ל. ובחבורו רפ"ח מפרשה כו' כמ"ש בתי"ט. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל ברוב ספרים גרסי' אבל במקום שדרכן לימכר פתוחות יצא קנקן לחולין ועל כן נראה לי לפ' כמו שפירשתי למטה דיצא זה הקנקן שזילף לתוכו סתם לחולין ואע"ג דלעיל תנא לא קנה מעשר וא"כ ה"ל למימר גם כאן לא קנה מעשר מ"מ לשון יצא קנקן לחולין נמי אתי שפיר כלומר אע"פ שקרא שם לקנקן סתם מ"מ היין דוקא נתקדש אבל הקנקן יצא לחולין עכשיו ומותר להריק היין ממנו ולהשתמש בו ואין צריך לחלל את הקנקן אם בא לחלל את היין. ואפשר לומר נמי דאיידי דתנא בסיפא לשון יצא קנקן לחולין תנא נמי ברישא הכי אך אין פירושם שוה כי זה פירושו לא קנה מעשר וזה פירושו יצא לחולין אחרי ששתו את היין ואינו תימה כי במקום שנתן מעות של מעשר שני בעבור הקנקן אין שייך לומר שיצא לחולין תכף קודם שישתו את היין אבל המשאיל אין שייך לפרשו אלא יצא לחולין תכף כי מה שיצא לחולין אחרי שתיית היין אין צ"ל דפשוט הוא כיון שלא נתן מעות בעבורו עכ"ל ז"ל [הגהה בלשון ר"ע ז"ל הלכך בחולין נמי לא קנה מעשר הגיה החכם הר"ם ז"ל הלכך בגבולין נמי לא קנה מעשר ע"כ. ועל מה שפי' ר"ע ז"ל יצא קנקן לחולין ואפי' הקנקנים סתומות כתב לשון הרא"ש ז"ל לא בעי למימר שימכור מעשר במדה דאין מעשר שני נמכר כדתנן אין מוכרין אותו ואין מחליפין אותו אלא משום דאמרי' בירוש' כדפרישית לעיל בפ"ק דאם היה המוכר אומן יוצר כלי חרס נעשה כלוקח יין בפני עצמו וקנקן בפני עצמו ואין הקנקן יוצא לחולין מידי דהוה אמוכר במדה וה"ה בגבולין אם הוא אומן לא קנה מעשר דכל היכא שבירושלם אין הקנקן טפלה ליין בגבולין נמי לא קנה מעשר והשתא ה"ק אם רצה להחמיר על עצמו זה האומן שדינו כמוכר במדה והוא רוצה שיהא דינו כהדיוט ואז דינו שיצא קנקן לחולין בירושלם השתא נמי בגבולין קנה מעשר עכ"ל ז"ל. עוד כתב על מה שכתב ר"ע ז"ל ה"ג ר' שמעון אומר וכו' צ"ע מה דחקו לגרוס כן ע"כ:]: 
+
+<b>ואם רצה להחמיר על עצמו למכור במדה יצא הקנקן לחולין. </b>לא בעי למימר שימכור מעשר שני במדה דאין מעשר שני נמכר כדתנן בריש מכלתין דאין מוכרין אותו ואין מחליפין אותו אלא משום דאמרי' בירושלמי כדפרישית בפ"ק דאם היה המוכר או הלוקח אומן נעשה כלוקח קנקן בפני עצמו ויין בפני עצמו ואין יוצא הקנקן לחולין מידי דהוה אמוכר במדה וה"ה בגבולין אם הוא אומן דמשגפן קרא שם לא קנה מעשר דכל היכא דבירושלם אין הקנקן טפלה ליין בגבולין נמי אין הקנקן טפלה ליין והשתא ה"ק אם רצה להחמיר על עצמו זה האומן שהוא כמוכר במדה שכנס היין בקנקן וגפה וקרא שם ומן הדין כיון שהוא אומן יצא הקנקן לחולין ולא קנה מעשר אלא אם רצה יכול להחמיר על עצמו ה"ר שמשון ז"ל. וז"ל הר"ש שירילי"ו ז"ל מפתח ומערה לגת בירוש' פליגי אמוראי אהייא קאי פלוגתא דב"ש וב"ה אי אמעשר או אמילתא דתרומה דהיינו דקתני עולות בק"א אבל אדין מוקף שהוא דין שלישי דסליק מיניה פשיטא להו דחלוק חביות לא שמיה חלוק דומיא דשקין בגרן ולכ"ע אין צריך לערות. בד"א במקום שדרכן לימכר סתומות וכו' נ"ל לפרשו כן בד"א דכי קרא שם אחר שגפן דקנה מעשר וצריך להתפיס מעות אף כנגד הקנקן אם בא לחללו בגבולין כשהיה אותו מקום שגפן מנהגו שהקונים יין בחביות דרכן לקנותן סתומות ואין צורך להם לבודקן שמוחזק אותו מקום שהיין הוא טוב הלכך בטל הקנקן לגבי היין אבל אם המקום אינו מוחזק שיינו טוב ואין אדם בטוח בחבית ללוקחה סתומה אא"כ בודקה ופותחה וטועמה לא מהני אפי' שקרא שם אחר שגפן ולא יצא קנקן לחולין כלומר לא קנה מעשר ואין צריך להתפיס מעות בגבולין אלא בכדי היין לחוד. לא [הגהה ה"ר יהוסף ז"ל כתב ברוב ספרים ל"ג מלת לא אלא ה"ג אבל מקום שדרכן לימכר פתוחות יצא קנקן לחולין ואם רצה להחמיר וכו' ע"כ. עוד כתב הפי' יצא זה הקנקן שהשאיל אפי' משגפן לתולין כיון שהדרך הוא שנמכרין הקנקנים פתוחות והרי הקנקן נקנה בפני עצמו ואינו טפל ליין א"כ גם כאן גבי שאלה לא הוי הקנקן טפל ליין אך לספרים דגרסי לא יצא הוי פירושו מגומגם ע"כ:] יֵצֵא קנקן לחולין כלומר אין צריך להוציא הקנקן לחולין דלא תפסו המעשר כדי שיצא לחולין שהרי לא נכנס ואינו יוצא מחמת פדיונו ודכוותה אשכחן בפ"ק דתנן לא יֵצֵא העור לחולין ומפ' לה ר' אלעזר בירוש' דהיינו לא קנה מעשר. ה"ג ואם רצה להחמיר על עצמו וכן הוא בספר ישן ולא גרסי' אבל אם רצה וכו' ונתקשה בו רבינו שמשון ז"ל מאי למכור במדה דהא אין מעשר שני נמכר כדתנן בריש מכלתין ופירש הוא פירוש דחוק מאד ואין דבריו נראין ועוד קשה דקתני בהדה ר"ש אומר אף וכו' משמע דדמי רישא לסיפא ויצא קנקן לחולין דקתני ר"ש על כרחין לא קנה מעשר הוא דקאמר כדמוכח בירוש' ובתוספתא הלכך רישא נמי צריך לפרשה כן לכך הנכון דברי הראב"ד ז"ל שפירש בהשגותיו כך דבירושלים קיימא וה"פ שמדקדק המוכר בירושלם היין שמוכר ללוקח שנותן לו שם מעות מעשר שני מדקדק עם הלוקח שישוו כל מעותיו של הלוקח מדות היין ואינו מבליע לו הקנקן בשיעור המעות כאילו בא למכור במדה מכירה כזאת הרי הקנקן חולין שלא חלה עליו קדושת המעות ומצי הלוקח ליקח מעות בקנקנים קודם שישתה היין ולפרוע חובו בהן דלא תפסן המעשר ולומר דנתקדשו ואינו יכול למכרן עד שישתה היין דדרשא דביין דדרשינן בירוש' לעיל בפ"ק יש בה קולא וחומרא דלוקחין קנקן אגב יין ונתקדש ואינו יכול למכרו לקנקן ולפרוע חוב במעותיו דמעשר שני הוא וכששתה היין יצא קנקן לחולין דשמירה הוה ליין וכיון דיין אזל ליה בטל הוא ואין צורך לאכול כנגדו וכי קתני הכא יצא לחולין היינו לגבי קדושה דהתם דעד שלא ישתה היין יכול לפרוע חובו ולקושיית מכירה שהקשה רבינו שמשון ז"ל אינה קושיא דכיון דתני מכירה ודאי בירושלם קא מיירי דמוכר חולין הוא דקא זבין ליה וביד הלוקח הוא דנתפס וא"ת היכי תני מתני' תרי לשני הפוכות זו מזו ואינהו חדא ודמיין אהדדי מעיקרא תני לא יֵצֵא קנקן לחולין והיינו לא קנה מעשר והשתא תני יצא קנקן לחולין דהיינו לא קנה מעשר תשובתך ברישא אין שם מוכר אלא בעל היין שבא להתפיס הקדושה אין צריך להוציא קנקן לחולין ובסיפא דאיכא מוכר דרצה להחמיר על עצמו ולתת לו יין בשיעור המעות ודקדק בסך המעות ונתכוון שיהא הקנקן חולין ובדעתו יצא הקנקן חוץ מן הדמים ומתנה הוא דיהיב ליה מוכר ובערך המוכר קתני יצא כלומר המוכר הוציאו כדבריו ולצד החולין נשאר הקנקן שלא חלה עליו קדושת המעות מה שאין כן ברישא דליכא מוכר ולרבינו שמשון ז"ל שפירש דמלא יצא נולד יצא אתי שפיר והשתא אתי ר"ש שפיר לאשמועי' דאף יש דין אחר בלוקח יין בירושלם במעות מעשר שני דהמוכר לחברו חבית של יין של חולין בירושלם בדמי מעשר שני וא"ל כל חבית זו אני מוכר לך בדמי מעשר שני שאתה נותן לי חוץ מקנקנה דהיינו חוץ משיעור קנקן שאני נוטל בה יין הימנה שאני מפקיד בה אצלך דלהוי חולין בשוליה לעצמי יצא קנקן לחולין כלומר יצא חבית לחולין ואגב רישא דתנא קנקן קתני הכא קנקן דכיון דמשייר לנפשיה שיעור קנקן אע"ג דמוכרה סתומה כפתוחה דמי ויצא לחולין ולא קנה מעשר ודקדקו מכאן בירושלמי דאף אם אמר לו המוכר רביעית חולין יש לי בחבית זו יצא קנקן לחולין ולא קנה מעשר כדאיתא בתוספתא אף אם בירושלם דרכן לימכר סתומות דדוקא כשמכר לו כל יין שבחבית הוא דתנן בפ"ק דקנה מעשר עכ"ל ז"ל. ובמשנת החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל מצאתי מוגה אבל במקום שדרכן לימכר פתוחות יצא קנקן לחולין וכו' ועבר הקולמוס על מלת לא. כמו שכתבתי כבר. ומצאתי שכתב עוד אבל אם רצה להחמיר וכו' נ"ל לישב משנה זו ולומר חסורי מחסרא וה"ק בד"א בזמן שלא פירש אבל אם רצה להחמיר וכו' וקאי אמתני' דפ"ק דתנן כדי יין פתוחות או סתומות מקום שדרכן לימכר סתומות לא יצא קנקן לחולין ופירושו שכיון שהוא פתוח הוי כאילו קנה הקנקן בפני עצמו במעות של מעשר ועל כן צריך לאכול כנגד הקנקן ועלה קאי האי אבל לומר שאם המוכר אמר ללוקח איני רוצה להטעותך אלא הריני מוכר לך את היין לפי מדתו והקנקן הרי הוא לך בחנם שאיני מבקש ממך אלא דמי היין לפי מדתו יצא הקנקן לחולין אחרי ששתה היין ואין צריך לאכול כנגדו. ובא ר"ש והוסיף לומר על מה שאמרנו לעיל בד"א במקום שדרכן לימכר סתומות וכו' שר"ל שהמשאיל קנקניו למעשר אע"פ שקרא לו שם אחרי שגפן מכל מקום יצא הקנקן לחולין ובא ר"ש לומר שאף האומר חבית זו אני מוכר וכו' יצא קנקן אע"פ שהוא סתום ולא אמרי' שכבר הקדישו היין ויהיה אסור להוציא ממנו עכ"ל ז"ל: 
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>המוליך פירות וכו'. </b>וכתב ה"ר יהוסף ז"ל ברוב הספרים גר' המוליך פירות למעשר שני בלמ"ד ע"כ. ודוקא כשמוליכן לפדותן שם אבל אם הוליכן להעלותן ואח"כ נמלך לפדותן אין כאן איסור כלל. ודוקא בפירות מעשר שני של ודאי אבל פירות מעשר שני של דמאי פודין אותן כשער הזול. וכתב ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל דבירושלמי מפ' דדוקא דיעבד ואפי' ממקום הזול לפדותן במקום היוקר ביוקר אסור לכתחלה דגזרינן הא אטו הא ע"כ: 
+
+<b>יציאות. </b>כמו הוצאות. וראיתי שהח' ה"ר יהוסף ז"ל מחק היו"ד השניה ונקד היו"ד הראשונה בשב"א והוי"ו בחיר"ק והצד"י בקמ"ץ: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>פודין מעשר שני בשער הזול וכו'. </b>ובירוש' איכא תנא דס"ל דדוקא פודין כשער הזול ולא כשער היוקר ע"כ: 
+
+<b>את שדמיו ידועים נפדה על פי אחד ואת שאין דמיו ידועים נפדה על פי שלשה. </b>כך הגיה ה"ר יהוסף ז"ל: 
+
+<b>על פי עד אחד. </b>לא גרסי' מלת עד וכן בירוש' ליתה ולא כמפרשים והכי נמי מסתברא וכמו שנכתוב בסמוך בס"ד. וגם ה"ר יהוסף ז"ל מחקה. ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל אמתני' פודין מעשר שני כשער הזול סאה של פירות מעשר כשבא לפדיותה בכסף אין לשערה כפי מה שירויח החנוני אלא כפי מה שיקחנה מן הגננין דדרך חנוני ליקח בזול דהיינו בין בשעת הזול בין בשעת היוקר ותניא בתוספתא הפורט דינר כסף למעשר שני כמות שהחנוני לוקח ולא כמות שהוא מוכר פי' כשבא לפרוט הסלע על פרוטות ולוקח אגודות ירק יחלל סך אגודות על סך פרוטות וסך האגודות היינו מה שהחנוני לוקח מן הגננים ולא כדרך שהוא מוכר. כמות שהשלחני פורט כשבא לחלל מעות כסף או פרוטות על סלע וכשהשלחני מחליף הסלע לפרוטות או למעות נקרא פורט ואז מקבל הפרוטות כשער בית המטבע ח' באיסר או ששה באיסר וכשרוצה להחליפן בסלעים לאנשים דרך הוא לתת מעה פחות לפורטים וכשמקבל הסלע נקרא מצרף לשון צרוף שחלקים רבים מקבץ בידו לחלק אחד וקתני הכא דאדם שיש לו מעות ממעשר שני שיעור סלע ובא לחלל המעות בסלע מונה מעות בסלע כמות שהשלחני לוקחן לעצמו דהיינו כשלוקחן מבית המטבע לפרוט ולא כמו שמוכרן והכי תניא בתוספתא המצרף דינר זהב למעשר שני כמות שהשלחני פורט ולא כמות שהוא מצרף. אין פודין מעשר שני אכסרה בשומא בלא מדה ובלא משקל פירות שהרקיבו או מעות שהחלידו כדתניא בתוספתא אין פודין מעשר שני אכסרה כיצד היו לו פירות מרקיבין ומעות מחלידין לא יאמר כמה אדם רוצה ליתן בצובר זה וכמה אדם רוצה ליתן בכרי זה אלא אומר כמה אדם רוצה ליקח לו פירות בסלע כמה אדם רוצה ליקח לו מעות בדינר ופירש ר"י ז"ל אומר כמה מעות חלודות אדם רוצה ליקח בסלע ומחלל עליהן פירות ששוין סלע מאחר שאמרו לו כי אלו המעות שוין סלע וכן כמה פירות נרקבין אדם לוקח בסלע. על פי אחד לוקח אחד בקי בשומא. על פי שלשה מפ' בירוש' על פי שלשה לקוחות דהיינו סוחרים בקיאין במקח וממכר יין שהקרים שהתחיל להחמיץ עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>שקרס. </b>כמו שהקריס וכ"ה בברייתא בפ"ק דסנהדרין די"ד שהקריס. גרסא אחרת במתניתין שקסס מלשון פריו יקוסס. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל שכן הוא בכל הספרים: 
+
+<b>שהחליאו. </b>כמו שהחלידו הרמב"ם ז"ל אכן הרוב שונים שהחלידו: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בעה"ב אומר וכו'. </b>ומאי דקשה אמתני' מההיא דהבעלים קודמין מפני שהן מוסיפים חומש כתבנוהו שם בערכין פ"ח מ"ב ובירושל' משני מפני שעל החומש יכול להערים וכדפי' ר"ע ז"ל וכן פי' ג"כ הרמב"ם ז"ל: 
+
+<b>בסלע ואיסר. </b>האיסר הוא אחד מששה ותשעים בסלע שהרי הסלע ד' דינרין והדינר ששה מעין והמעה שני פונדיונין והפונדיון שני איסרין: 
+
+<b>הפודה מעשר שני שלו. </b>ומצאתי שפירש ה"ר יונה ז"ל ר"פ ג' שאכלו שהפודה מעשרותיו יש לו להוסיף חומש כדי שלא יערים ויפדה אותו בפחות משוויו דכתיב ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עליו ע"כ: 
+
+<b>ובין שניתן לו במתנה. </b>בירושלמי איכא מאן דמוקי לה בפירות שהן טבולין למעשר וקסבר מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין וכל זמן שלא הורם לאו ממון גבוה הוא דאין שם מעשר עליו וניתן במתנה ואיכא מאן דמוקי לה כר"מ דאית ליה בפ' יש בכור דאין מתנה כמכר אבל התם בקדושין מסיק בפירות שהן טבולין דמודה בהן ר"מ דאכתי לא הוו ממון גבוה: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל ובין שניתן לו במתנה הטבל קודם שהפרישו ממנו וכו'. וכתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה ולפי דבריו היה לו לומר בין שגדל בשדהו ובין שקנה הפירות והפריש המעשר ובמסכת קדושין פ"א אומר בגמ' דיהיב ליה בטבלייהו ונ"ל שכך פירושו שלא נתן לו זה המעשר שני אלא בטיבליה דקאמר ליה קודם שקרא לו שם הרי הוא לך במתנה ע"מ שאעשה אותו מעשר על פירותי. כן נ"ל וצ"ע ע"כ: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ושפחתו העברי'. </b>בבבלי ובירוש' דייק האי שפחתו היכי דמי אי גדולה שהביאה סימנין מאי בעיא גביה הא קנתה עצמה בסימנין ואי בקטנה קטן מי אית ליה זכייה ובבבלי משני דמתני' מיירי במעשר שני דעציץ שאינו נקוב דלא מיחייב אלא מדרבנן ומשום הכי זוכה. ובירוש' מוקי לה כרבנן דאמרי בשם רב נחמן דקטן שנותנין לו אגוז ומצניעו ומחזירו לאחר זמן גזלו גזל זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים. ואיכא מאן דמשני דבשיטת הפעוטות קתני הכא דתנן בפ' הניזקין הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין והכא נמי גבי מעשר שני לא פלוג רבנן בזכיותיו ואפי' דאית ליה אב והא דתני סיפא אבל לא יאמר כן לבנו ולבתו וכן נמי תנן בפ' חלון התם מיירי בקטן שאין לו דעת כלל כגון צרור ונוטלו אגוז וזורקו. ובנו ובתו הגדולים פליגי בה אמוראי בפ"ק דב"מ איכא מ"ד דגדול גדול ממש ואיכא מ"ד כל שאינו סומך על שלחן אביו זהו גדול: 
+
+<b>ופדה לך. </b>לעצמך בירוש' מפ' דאו פדה לך קאמר דבחדא סגי אם פודה לעצמו אע"פ שפודה במעות של בעל הבית א"נ פדה לי במעות שלך שנתתי לך אינו מוסיף חומש דבעינן הוא ופדיונו משלו ומפיק לה מקרא דכתיב ממעשרו חמישיתו יוסף עליו משמע כי היכי דחומש שלו הדמים של הפדיון הן שלו: 
+
+<b>ולא לעבדו ושפחתו הכנענים. </b>בירוש' רמי עלה דמתני' מההיא דת"נן במציעא פ' השואל. השואל את הפרה וא"ל שלחה לי ביד בנך ביד עבדך ביד שלוחך ושלחה ומתה חייב אלמא שהעבד זוכה מרבו לאחר דחשבינן ליה דעבדו של משאיל זוכה לשואל הלכך כי נאנסה ברשות שואל נאנסה ובמתני' אמרי' דיד עבד כיד רבו דמי ומשני ר' אלעזר דהתם מיירי בעבד עברי ור' יוחנן אמר אפי' בעבד כנעני תפתר באומר לו שואל למשאיל פתח לה והיא באה מאליה דכיון דא"ל כן הא קבלה עליה מכי יצאת מן הבית. ואיכא מאן דמשני דמתני' דהכא ודפ' חלון כר"מ דס"ל בפ"ק דקדושין דאין קנין לעבד בלא רבו וההיא דהתם פ' השואל כרבנן דפליגי עליה דר"מ התם במתני' דבקדושין וס"ל דיש קנין לעבד בלא רבו ופרכי' ואי מתני' דבפ' חלון כר' מאיר דיד עבד כיד רבו והא ר"מ נמי סבר דיד אשה כיד בעלה והיכי מצי מזכה בידה לאחרים והא לא נפיק מידו דבתרווייהו פליגי ר"מ ורבנן בפ"ק דקדושין והיכי קתני התם בעירובין וע"י אשתו ומשני דההיא ר"ש בן אלעזר אליבא דר"מ דס"ל דר"מ עביד יד עבד כיד רבו ולא עביד יד אשה כיד בעלה: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>הרי פירות הללו. </b>של מעשר שני נתונין לך במתנה ומכיון שקנאם זה במתנה נעשה הראשון נכרי אצלם ויכול לפדותן בלא חומש. וחוזר ואומר הרי פירות של מעשר שלך יהיו מחוללין על מעות שיש לי בבית ויקנה המעשר הזה את המעות ויצא לחולין והא דנקט אין בידו מעות היינו דאם יש בידו שם בגורן לא היה אומר התנא לעשות כן אלא המעות הללו היה מוסר לחברו ומקנה אותן לו במשיכה וחברו זה פודה את המעשר דהכי עדיף טפי שאינה נראית הערמה כ"כ להפטר מן החומש. והאי גרן מוקמינן ליה התם בפ' הזהב בגרן שאינה שלו דאי בגרן שלו יתן לו בעל המעשר קרקע בחזקה ואגבן המעות ומשיחזיק זה בקרקע יהיו המעות קנויות לו בכל מקום שהן כדתנן בפ"ק דקדושין נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף ובשטר ובחזקה וחברו זה יאמר הרי הפירות הללו מחוללין על מעות שיש לי בביתך דהכי עדיף דהוי נכרי אלא ודאי דגרן אינה שלו וסודר נמי לית ליה דאי הוה ליה סודר הוה מקני ליה מעות אגב סודר ודחינן ואיכפל תנא לאשמועי' גברא ערטילאה דלית ליה ולא כלום אלא לאו ש"מ בגרן שאינה שלו אבל סודר יש לו ואפ"ה הפירות צריך ליתנם לו במתנה שאין המעות נקנין בחליפין ש"מ וז"ל הר"ש ז"ל בריש הזהב דייק מהכא דאין מטבע נקנה בחליפין דמשמע טעמא דאין בידו מעות הא אם יש בידו מעות יהיב ליה להיאך ופריק דהכי עדיף טפי דה"ל נכרי ואי אמרת מטבע נקנה בחליפין ניקני ליה אגב סודר ע"כ. והני פירות איבעית למימר שלא נתנם לו בעודן טבל אלא פירות מעשר שני ממש צריך לומר דמתני' ר' יהודה דס"ל מעשר שני ממון הדיוט הוא: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל ודוקא שנתן אותם לו בטבלן וכו'. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה אלא כפשוטו הוי ע"כ: 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>משך הימנו וכו'. </b>ובקדושין פ' האיש מקדש דייקינן מדקתני ומשתכר בסלע ש"מ דסתם לן תנא כר' יהודה דאמר מעשר שני ממון הדיוט הוא: 
+
+<b>נותן לו סלע. </b>לפי שקנאו במשיכה עכ"ל ר"ע ז"ל והוה משמע שהוא פי' רש"י ז"ל אך בפשיטות אתי פירוש ר"ע ז"ל כפי' הר"ש והראב"ד ז"ל. ולפי זה מתני' דלא כרשב"ג דמתני' משמע מינה דאינו פדוי אלא דוקא בשעת מתן מעות ואיהו קאמר בברייתא לעולם משיכת מעשר שני הוא פדיונו. ופי' הרמב"ם ז"ל קרא בזו ההלכה פדייה לנתינת הזהב של מעשר שני אע"פ שאותן הדמים יצאו לחולין בלי ספק לפי שלא הקפיד התנא על המלות כיון שהענין ידוע וזכור ע"כ ומ"מ ע"ש בלשונו ז"ל. ועל מה שפירש ר"ע ז"ל וצריך לפדותו כשער של עכשיו וכו' כתב עליו ה"ר אפרים אשכנזי ז"ל נ"ל שאין האמת כך ועיין בפ' האיש מקדש שהגמרא הביאה זו המשנה לשם ובזה הלשון הביאה אותה לשם נותן סלע ומשתכר סלע מפני שמעשר שני שלו ופי' רש"י ז"ל משך הימנו איש מחברו נותן סלע וקנה את המעשר שמשעה שמשכו קנאו ולא אמרי' ברשות בעליו מעשר אייקר וצריך לחללו בשנים מפני שמעשר שני שלו שמעשר ממון הדיוט הוא ונקנה במשיכה ובגמ' אמרי' בהדיא שזו המשנה סבר' כר' יהודה דאמר מעשר ממון הדיוט הוא ולא כר"מ שסובר שהמעשר ממון גבוה הוא וכך הוא מוסכם בגמ' שזאת המשנה נשנית דוקא כר' יהודה ואליבא דפי' של רבינו עובדיה ז"ל נשנית אליבא דר"מ עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>ומשתכר בסלע. </b>פי' הרמב"ם ז"ל שירויח הוא הסלע אחר להוציאו במה שירצה ליהנות בו שהוא חושב אותו בשני סלעים כמו שהוא שוה עכשיו ונהנה בו בשאר צרכיו ע"כ וזה אפשר יובן עם מה שנכתב דמתני' ר' יהודה דאמר מעשר שני ממון הדיוט אבל בפ"ח דהלכות מעשר שני ונטע רבעי כתב והשכר למעשר וכתב שם מהרי"ק ז"ל דכיון דאפסיקא הלכתא כר"מ דמעשר שני ממון גבוה א"כ לית הלכתא כזאת המשנה ולהכי שינה בפירושה כי היכי דתיקום אליבא דהלכתא ע"כ. וכאשר פירש מתני' ר"ע ז"ל פירשוה ה"ר שמשון והראב"ד ז"ל וכתב עוד שם מהרי"ק ז"ל להשיב בעד הרמב"ם ז"ל דהא דאמרי' בירוש' מתני' דלא כרשב"ג וכו' לא קאי רק אסיפא דמתני' והיינו דקאמר בדרשב"ג לעולם כלומר בין ברישא בין בסיפא לעולם בתר שעת משיכה אזלינן דמשיכתו של מעשר היא פדיונו בין להקל בין להחמיר ואילו לתנא דידן אע"ג דברישא אזיל בתר שעת משיכה בסיפא לא אזיל בתר שעת משיכה לגבי מעשר אלא בתר שעת פדייה להקל על המעשר ע"כ. ובמה שכתב הוא ז"ל לדעת הרמב"ם ז"ל דלהכי שינה בפירושה כי היכי דתיקום אליבא דהלכתא הכי נמי נימא לפירוש ר"ע ז"ל שהוא פי' הנהו רבנן גאונים ותקיפי עולם ובזה נסתלקה קושיית ה"ר אפרים אשכנזי ז"ל: 
+
+<b>נותן לו סלע מחולין וסלע ממעשר שני שלו. </b>כך מצאתי מוגה אבל מתוך פי' ה"ר שמשון ז"ל לא משתמע הכי: 
+
+<b>אם היה עם הארץ נותן לו מִדִמְיֹו. </b>גרסי' בשקל ותקח מפריו וקרי ליה הכי דמאי שלו אע"ג דחבר ניהו תריץ מה שעם הארץ הוא למוד לאכול דעמי הארץ אוכלין דמאי דחשודין הן עליו. הר"ש שירילי"ו ז"ל. וה"ר יהוסף ז"ל לא נקדו אכן כתב בכל הספרים מצאתי מדמיו ע"כ: 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>צריך לפרש. </b>לומר זהו פדיון מעשר שני ואם לאו לא יצא מעשר לחולין: 
+
+<b>גיטה וקדושיה. </b>פי' גיטה או קדושיה: 
+
+<b>דיו. </b>בגמ' גם בירוש' מפ' ובלבד שעסוקין באותו ענין. ור' אלעזר בר"ש ס"ל אפי' אין עסוקין באותו ענין אלא מענין לענין באותו ענין. וכתוב במהר"י קולון ז"ל סוף שרש קע"א וז"ל ואפי' לר"ש בן אלעזר ולרבי בעינן שיהיו מדברים בענין הקדושין ממש כדגרסי' שם כתנאי רבי אומר והוא שעסוקים באותו ענין ר"ש בן אלעזר אומר אפי' מענין לענין וכו': 
+
+<b>צריך לפרש. </b>זה גיטיך או זה קדושיך. וצריכא דאי תנא מעשר שני ה"א בהא קאמר ר' יוסי דאיסור לאו הוי אבל גבי גיטין וקדושין דאיסור כרת הוא אימא מודי ליה לר' יהודה ואי תנא גיטין וקדושין ה"א בהא קאמר ר' יהודה אבל במעשר שני אימא מודי ליה לר' יוסי צריכא: 
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>המניח איסר וכו' </b>[הגהה נ"ל דה"פ המניח איסר במדינה והלך לירושלם ואכל שם על אותו איסר פירות שוה חציו ואח"כ הלך לעיר אחרת עם האיסר והניח את האיסר באותה העיר וחזר לירושלם ועכשיו הוא רוצה לאכול פירות בירושלם על סמך אותו האיסר אוכל עליו עוד איסר וכו'. אך צ"ע אם שמין את האיסר במה שהוא שוה בירושלם או במה שהוא שוה במקום שהוא בו עכ"ל הרי"א ז"ל. עוד כתב המניח איסר של מעשר שני אוכל עליו אחד עשר איסר ואחד ממאה באיסר בש"א בודאי אחד עשר ובדמאי עשרה פי' בודאי הוא מותר לאכול עליו אחד עשר איסר וכו' כמו שאמרנו אבל בדמאי יש לחוש שמא אותו העם הארץ נחשד על הראשונה ולא על השניה ועל כן צריך להפריש מעשר שני אחד מעשרה וה' יאיר עיני עכ"ל ז"ל. עוד כתב על מה שפי' ר"ע ז"ל יאכל עליו עד אחד עשר באיסר וכו'. כתב פי' זה אינו נכון כלל ואין דרך ושייכות לדברי המשנה עמו ונ"ל לפרש דה"ק המניח איסר של מעשר כלומר מי שיש לו פירות טבל באוצר והוא לוקח איסר של כסף ומניח אותו ומחלל עליו את המעשר שני של אותו האוצר כמה פירות הוא רשאי להפריש מהאוצר על סמך אותו האיסר של מעשר שני אחד עשר איסר ואחד מעשרה באיסר ואחד ממאה באיסר כלומר מותר ליקח מן האוצר פירות שהן שוין י"א איסר ואחד מעשרה באיסר כלומר ופירות שהן שוין עשירית איסר ופירות שהן שוין אחד ממאה באיסר כי מאלה הפירות יעלה למעשר שני איסר כי התרומה כבר הופרשה מהכרי קודם שנעשה אוצר כי אסור לגרן שתעקר עד שיפרישו ממנה תרומה והרי כשהוא בא להפריש מעשר ראשון מאלה האחד עשר איסר הוא מפריש איסר ועשירית של איסר וא"כ לא ישארו עשרה שלימים להפריש מהם מעשר שני ועל כן צריך ליטול עוד עשירית של איסר כדי שישארו עשרה שלימים להפריש מהם איסר שלם למעשר שני אך מ"מ אפי' יש בכאן י"א איסר ועשירית של איסר ישאר עשרה שלימים למעשר שני ע"כ. וחסר חצי שורה:]. ויש להסתפק אם היה גורס מהרי"ק ז"ל בבבא דרישא דמתני' שום פלוגתא שכתוב בפ"ח דה' מע"ש סימן ו' וכתנא קמא: 
+
+<b>אוכל עליו עוד פלג. </b>משמע פלג פונדיון דהיינו איסר וכן מצאתי שפירש ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל אבל ר"ע ז"ל תפס בכולה מתני' פי' הרמב"ם ז"ל. ומפי' ה"ר שמשון ז"ל אין הכרח אם הוא פלג פונדיון או פלג איסר שדבריו סתומים: 
+
+<b>המניח איסר של מעשר שני. </b>פי' ר"ש ז"ל והעתיקו הרא"ש ז"ל וז"ל המניח איסר מיירי בחבר שראה ע"ה שחלל מעשר שני על איסר ומסתמא כמו כן הפריש מעשר ראשון דאמרי' עלה בירוש' דב"ה כר' אליעזר דאמר הנאמן על השני נאמן על הראשון הלכך כשראוהו מחלל פירות מעשר שני על איסר וערבן עם פירותיו תלינן כמו כן הפריש הראשון ותרם עליו תרומת מעשר ממקום אחר ואח"כ ערבן נמצא בידו פירות מתוקנים שוין י"א איסרין. ואחד ממאה באיסר פי' אחד ממאה של כל איסר ואיסר של י"א דהיינו י"א פעמים אחד ממאה באיסר והוא תשיעית האיסר דט' פעמים י"א הן צ"ט ואחד ממאה באיסר דקאמר היינו אחד ממאה מלבר דהוא חד מצ"ט מלגאו שהרי כיון שהיה לו מעשר שני שוה איסר נמצא שהיה בידו טבל שוה אחד עשר איסרין ותשיעית איסר והפריש מעשרה אחד למעשר ראשון ומשוה איסר ותשיעית איסר הפריש תשיעית איסר דבאיסר יש תשע תשיעיות נמצא איסר ותשיעית איסר עשר תשיעיות ומהן הפריש תשיעית למעשר ראשון נשארו שם עשרה איסרין טבולין למע"ש מהן הפריש שוה איסר וחללו על איסר וערבן עם פירותיו וכך עשה למעשר ראשון הפריש עליו תרומת מעשר ממקום אחר ועירב הפירות עם שאר פירותיו נמצא בידו מתוקן אחד עשר ותשיעית ואם לוקח חבר מאותו ע"ה אותו צבור של פירות צריך לתקן אותו דמאי חוץ משוה י"א איסרין ותשיעית איסר שהן בתורת מתוקנין. בש"א הכל עשרה כלומר נאמן על השני ואין נאמן על הראשון ואע"פ שרואהו פודה פירות מעשר שני שמא לא הפרישו לראשון וצריך החבר להפריש מעשר ראשון. ובה"א בודאי אחד עשר אם ראה החבר שהופרש אותו מעשר שחלל מפירות שהיו ודאי טבל אוכל עליו י"א כדפרישית וכן תשיעית אלא שלא חש להאריך אבל אם בפירות דמאי עושה כן אינו אוכל כי אם עשרה [ובלשון הר"ש ואין] דאין נאמן על הראשון עכ"ל ז"ל. והקשה הרא"ש ז"ל ולבי מהסס כיון דתיקן ע"ה זה קצת מפירותיו ולכך אנו מאמינין לו דקצת מפירותיו מתוקנין א"כ אותו הכרי שעירב בו אלו הפירות המתוקנין יהיה כולו בחזקת מתוקן דמה הרויח בתקון אלו הפירות מועטין וחוזר ומערבן עם הטבל זהו מה שהקשה על פירושו ז"ל ותו קשה לי מה שייך להזכיר ודאי ודמאי בפירות שביד ע"ה ועוד קשה לי דבמתני' קתני אחד ממאה באיסר ולפירושו אחד ממאה של כל האיסרין ה"ל למיתני ועוד דדחיק אנפשיה לומר מלגאו ומלבר ועוד קשה טובא דלדידיה בר קפרא דאמר בירוש' בין בודאי בין בדמאי אחד עשר הן מותרין כמאן לא כת"ק ולא כב"ש ולא כב"ה לכך נראה שמוכרח אני לפרש פירוש אחר במשנה זו ובקשתי בפי' הרמב"ם ז"ל במשניותיו וראיתי שאינו על דרך הירוש' כלל ונראה בעיני לפ' משנה על דרך הירוש' כן ע"ה שהניח לבנו חבר איסר של מעשר שני וכגון שראה שאביו היה לו כרי טבול למעשר ראשון ולמעשר שני ושמע לו שאמר קדושת מעשר שני של כאן תהא מחוללת על איסר זו ומת או הלך לו ומפרש תנא דידן כמה פירות יהא בכרי שיכול לאכלן החבר וקתני שיכול לאכול החבר אפי' אם שוין פירות שבכרי י"א איסר יכול לאכלן כולן ואפי' שיעור התרומת מעשר של מעשר ראשון דאסורה לזרים דהויא אחד ממאה שבכרי ג"כ יכול לאכול וטעמא דכיון דתרומת מעשר נטלת שלא מן המוקף כדאיתא פ' אין תורמין נאמר דתרם עליו תרומת מעשר ממקום אחר וא"כ הוו להו מתוקנים עד י"א איסרין כיצד היה הכרי שוה י"א איסרין ותשיעית איסר והפריש מעשרה אחד למעשר ראשון ומשוה איסר ותשיעית איסר הפריש תשיעית איסר דבאיסר יש תשע תשיעיות נמצא איסר ותשיעי' איסר עשר תשיעיות מהם הפריש תשיעית איסר למעשר ראשון נשארו שמה עשרה איסרין טבולין למעשר שני ומהן הפריש פירות שוין איסר וחללן על איסר נמצא השתא איסר כולו קדוש למעשר שני וקסבר האי תנא דנאמן על השני נאמן על הראשון ואע"ג דלא ראה את אביו אלא שחילל המעשר שני של הכרי נאמר דודאי תקנו ג"כ מן המעשר ראשון ואימור שנתן הדמים של מעשר ראשון ללוי כדאיתא לקמן בירושלמי בסוף מכלתין ולקחן מן הלוי. ואחד ממאה באיסר כלומר האי דשרינן ליה לחבר האיסר הנוסף דהיינו האיסר הי"א דהיינו איסר המחלוקת שבו נחלקו ב"ש וב"ה לא תימא דאחד ממאה שבכרי דהיינו תרומת מעשר לא שרינן דגם חלק אחד ממאה שבכרי שיש בכאן באיסר זה הנוסף דהיינו תרומת מעשר דהיינו כשיעור עשירית איסר יכול לאכול באיסר הנוסף על העשרה נמי שרינן דעכשיו אין כאן אלא י"א איסרין ותו לא כדתנן לקמן וכדתני בר קפרא. וטעמא משום דהא אמרי' דסבר תנא דמתני' דהנאמן על השני נאמן לראשון ומחשבון סכום מעשר שני שחילל דהיינו איסר אמרי' סך מעשר ראשון שתיקן ושמא נתן איסר לדמי מעשר ראשון ללוי ואע"ג דהא היה לו לחוש דאין יכול לתת דמים על מעשר ראשון שוה איסר לתת עליו איסר דהא אחד ממאה שבכרי הוי תרומת מעשר ושמא טעה וחשב דסגי בנתינת דמים על אחד ממאה שבכרי באיסר שנתן ומתרץ תנא דלעולם מחזקינן ליה בנאמן ופשיטא דתרם שלא מן המוקף דהא ע"כ אם נאמן על הראשון כ"ש על תרומתו הלכך מצי אכיל אף אם אין בכרי פירות שוין אלא י"א וכ"ש אם אינו שוה אלא עשרה איסרין ותו לא והך שריותא לת"ק הויא בין בודאי בין בדמאי וכדתני בר קפרא ולהכי תני בר קפרא דאע"ג דקושטא דמילתא י"א ותשיעית איסר הויין דלא אפשר שישארו עשרה שלימין טבולין למעשר שני אלא בהכי אפ"ה משום דלב"ש לא שרי אלא דוקא עשרה קתני בבית הלל י"א דשרו ואע"ג דלאו מכוון החשבון כי היכי דשרינן אחד ממאה דהיינו תרומת מעשר כיון דלא בעיא מוקף ה"נ אמרי' התשיעית אכלו העכברים או נתנו לאחר ואע"ג דעתה אין כאן אלא י"א שרינן ליה ולהכי לא תני בר קפרא אלא י"א ושמואל פריך עלה בירוש'. הכל בעשרה בין בודאי בין בדמאי אינו אוכל הכרי אא"כ אין בו פירות אלא שיעור עשרה איסרין ולא יותר דהשתא מוכח דאין שם שיעור פירות אלא שיעור איסר למעשר שני שקרא שם והניח אבל אי הוו שיעור י"א הא איכא הכא פירות טבולין וקסבר נאמן על השני ואין נאמן על הראשון. ובה"א בודאי אחד עשר כשהפירות הוו מכנוסו של אביו אז אין חשוד להקדים וכיון שתקנם לשני פשיטא דנאמן על הראשון ואפי' אחד עשר שריין וכדפרישית אבל בדמאי שידע הבן החבר שלקחן ע"ה אביו מע"ה אחר אע"ג שהפריש מעשר שני וחללו אי איכא שיעור י"א איסרין אינו אוכלן דאין נאמנות לע"ה ושמא הוטבלו עדיין למעשר ראשון ולא חש על תקונו דקיל ליה ועוד דדמאי שרי להקדים כדאיתא פ"ק דדמאי ושמא חשב לתקנו אח"כ ולא הספיק שמת או שהלך לו כנ"ל עכ"ל ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל. ואיני יודע טעם למה שראיתי מוגה במשנת החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל כך בש"א בודאי י"א וכו' והשאר נמחק ושמא תלמיד טועה הגיהו ונתלה באילן גדול וכן כמה הגהות אחרות מצאתי שם שלע"ד לא מצאתי בהן לא טעם ולא ריח אא"כ נאמר שכך מצא הגרסא בספרים ישנים. אחר זמן רב באו לידי המשניות שלו ומצאתי שגם שם הוגה בש"א בודאי אחד עשר וכל השאר עבר עליו קולמוסו וכתב בחוץ בס"א גרסי' כמו בפנים ונ"ל שהוא שבוש עכ"ל ז"ל. ומ"מ צ"ע דאמאי לא אתנייא בעדויות גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה ועיין במ"ש לעיל פ' שני סוף סימן ט': 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. ובה"א בודאי אחד עשר ובדמאי עשרה אם נשאר על האיסר של ודאי אחד מעשרה חייב לאכול עליו עוד שנים ע"כ. אמר המלקט מלת שנים אינה מובנת מפי' הרמב"ם ז"ל שמשם העתיק ר"ע ז"ל כדכתיבנא ובתוס' יום טוב הגיה אחד: 
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>כל המעות הנמצאות וכו'. </b>ובקצת נוסחאות הנמצאות בירושלם: 
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>להיות כונסין חולין בקרבן. </b>כך הגיה ה"ר יהוסף ז"ל בקרבן בבי"ת: 
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>המוצא כלי וכו'. </b>ושם בגמרא הגרסא דלי"ת דמוע ר"ל חולין ותרומה שנתערבו ואין נאכל אלא לכהנים: 
+
+<b>תיו תחת תרומה. </b>ומשמע דאפי' שלא בשעת הסכנה הוי הדין כן מאחר שלפעמים עושין כן גם שלא בשעת הסכנה משום רגילות דשעת הסכנה ע"כ מן מהר"י קולון ז"ל שרש קס"א: 
+
+<b>ר' יוסי אומר כלם שמות בני אדם הם. </b>ק' קהת מ' משה ד' דוד ט' טרפון ת' תחן ור' יוסי לדבריה' דרבנן קאמר להו דלדידי' אפי' כתוב בו כל התיבה שלימה הא קאמר בסיפא דמותר דאימור אשתקד היתה מלאה פירות תרומה ופינה ות"ק סבר לא חיישי' שמא פינה. ובפ' האשה שלום איכא מ"ד דכ"ע חיישי' שמא פינן והכא בהא קמיפלגי מ"ס אם איתא דפינן מיגרר הוה גריר ליה לאות ומ"ס אשתלויי אשתלי ומפ' בגמ' ירוש' דת"ק לא פליג אלא באותו אדם עצמו אבל אם מת אין לבנו טענה ומודי לר' יוסי: 
+
+<b>והיא מלאה פירות. </b>מחק ה"ר יהוסף ז"ל מלת והיא: 
+
+<b>אשתקד. </b>שנה שעברה כמו שתא קדמייתא ואשתדא ר"ל שתא דא ובתוספתא מודה ר' יוסי שאם כתוב על פי המגופה של החבית או בנייר על פי חבית אם תרומה ה"ז תרומה ואם מעשר ה"ז מעשר דכיון דמצא הכי על פי המגופה ודאי לא פינה אותה דהא בכל שנה עושין לחביות מגופות חדשות. ובירוש' תניא מצא כלי כתוב עליו אל"ף או דלי"ת או חי"ת או טי"ת או רי"ש או מ"ם או תי"ו כל אלו ר"ל תרומה ולמעוטי חולין. אל"ף דנקראת התרומה ראשית. דלי"ת דמאי ויש בה תרומה. חי"ת חלבו ותרומה קרויה חלב דכתיב כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן. טי"ת טובו ותרגום חלב הארץ טובא דארעא. רי"ש ראשית דהיינו תרומה. מ"ם מעשר ויש בו תרומה ויש לספק שמא מעשר שני הוא וטעון חומה. תי"ו תרומה. ואם היה כתוב בו בי"ת פ"א שי"ן ר"ל מעשר שני בי"ת ע"ש שהוא שני. פ"א ע"ש דבעי פדיון. שי"ן שקרוי שני. וכן ג"כ אם היה כתוב עליו יו"ד מ"ם מעשר כמשמעו. וכן ג"כ אם היה כתוב עליו עיר ה"ז מעשר שני שטעון עיר. ואם היה כתוב עליו מעשר עיר סימן הוא שנפדה ונאכל בכל עיר חוץ למחיצה: 
+
+<b>היתה מלאה פירות תרומה. </b>מחק הר"ר יהוסף ז"ל מלת פירות: 
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>הרי שם. </b>כצ"ל. ובירוש' דפירקי' ודפ"ק דביצה איכא מאן דבעי לאוקומי מתני' כרבי דתניא הניח מאתים ומצא מנה מנה מונח ומנה נוטל דברי רבי וחכמים אומרים הכל חולין וכן נמי ההיא מתני' דביצה דקתני שנים ומצא שלשה אסורין שלשה ומצא שנים מותרין האי סיפא כרבי וכיון דמתני' יחידאה היא פסק הרמב"ם ז"ל שאם אמר לו הרי שם מאתים ונמצא מנה הרי הוא חולין והיינו כרבנן ואיכא מאן דמוקי למתני' ככולי עלמא דכי אפליגו רבי ורבנן היינו כשהוא הניח והוא מצא דכיון דאינו זוכר כלל איכא למימר בודאי כולהו חולין אבל הכא במשנתנו אביו הניח ובנו מצא ומי יימר דאם אביו מצאם שחסרו היה נותן אל לבו ונזכר שנטל מהן והניח מהן הלכך מודו הכא דהוי השאר מעשר. וכתב ה"ר שמשון ז"ל וסתם מתני' רבי דפרק קמא דפסחים ולמ"ד בפ"ק דביצה מחלוקת בכיס אחד אבל בשני כיסין דברי הכל מנה מונח ומנה נוטל מיתוקמא מתני' לכולי עלמא בשני כיסין ע"כ: 
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כרם רְבָעִי. </b>בקמ"ץ הבי"ת וכדתנן בריש מסכת פרה וכתב ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל האי דתנא הכא בהאי מסכתא כרם רבעי אע"ג דבדין הוא דבמסכת ערלה הוה ליה למתנייה משום דבעי למיתני ביה שיש לו חומש וכבית הלל וטעמא משום דגמר קדש קדש ממעשר שני ובעי חומה ובעי ודוי ובעי פדיון וכסף שיש בו צורה כמעשר שני אלא שאין בו לאו אלא עשה דכתיב יהיה כל פריו קדש הלולים לה' ולהכי תני ה"נ כרם רבעי מקמי ערלה דעיקר פירקין הוא כרם רבעי ואגב תני נמי ציון דערלה. בקזוזות כמו קצוצות חתיכות עפר ע"כ ובירוש' גרסי' זוגא שאל לרבי מה ניתני כרם רבעי או נטע רבעי אמר לון פוקו שאלון לר' יצחק דבחנית ליה כל מתנייתא פי' שבחנתי ודקדקתי עמו כל המשניות כמו שנמסרו נפקון ושאלון ליה אמר לון קדמאה כרם רבעי לבד. וממתני' קמייתא ואילך נטע רבעי תנן. פי' בברכות פ' כ"מ דף ל"ו פליגי ר' חייא ור"ש [ברבי] חד תני כרם רבעי וחד תני נטע רבעי דמ"ס כל היכא דנהיג ערלה נהיג רבעי וכולהו פירות האילן דבעולם בעי פדיון בשנה הרביעית וגרסי' נטע רבעי ומ"ס נהי דבכולהו נהגא ערלה קדושת רבעי אינו נוהג אלא בכרם וטעמיה מפ' התם דיליף ג"ש נאמר כאן להוסיף לכם תבואתו ונאמר להלן ותבואת הכרם מה להלן כרם אף כאן כרם ואיכא מאן דדריש ליה מהלולים דבר הטעון שירה טעון חלול וזהו יין. ור' יצחק רבא ס"ל כמ"ד נטע רבעי אלא דאין חשדא דעוברי דרכים שיכשלו אלא בכרמים שמסתרגין על הגדרים ולוקחין עוברי דרכים הפירות ונכשלין אבל באילנות שהן גבוהין ועוד שאין מסתככין ליכא חשדא. וכתב הר"ן ז"ל בפ"ק דר"ה ולענין רבעי אינו נוהג בחו"ל אלא בכרם אבל בשאר אילנות לא דהא איכא דתני נטע ואיכא דתני כרם וקיימא לן דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ' עשירי מהלכות מאכלות אסורות שאין רבעי נוהג בחו"ל כלל ואפי' בכרם אלא אוכל פירות שנה רביעית בלא פדיון כלל ע"כ. ומהאי טעמא נמי כתב שם דדעת הרמב"ן ז"ל דערלה לא נהגא בחו"ל בהברכה והרכבה כלל משום דקיימא לן דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל כדמפ' פלוגתא התם ע"ש. עוד גרסי' בירושלמי תניא כרם רבעי מציינין אותו בקוזזות אדמה שהוא לשעה שמחמת הגשמים הם נימוחין ומכירין שבאותה שנה יש היתר כגון ע"י פדיון. של ערלה שאיסורו יותר ארוך בחיוורא שהוא עפר לבן ומשמע דלא כפי' רש"י ז"ל שפירש חרסית כתושי רעפים. וכן דלא כהרמב"ם ז"ל שפירש חרסית הוא הטיט השרוף ע"כ. ועל מה שפי' ר"ע ז"ל בחרסית באדמה שעושין ממנה כלי חרס כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה כלל דוכי בעבור שעושין ממנו כלי חרס אינה מוציאה אלא נראה לפ' דחרסית ר"ל שברי חרסים כתושים לעפר שאינם מגדלין צמחים מפני שנשרפו בכבשן ועל זה הדרך פי' הוא עצמו במסכת שבת בפ' המוציא יין דתנן התם חרסית כדי לעשות פי כור של צורפי זהב אלא שפירשו שם לבינה כתושה וגם זה אינו נראה דלבינה אינה נקראת חרס ותו דבפ' כסוי הדם תנן מכסין בזבל דק וכו' ובחרסית ובלבינה ובמגופה שכתשה ש"מ דחרסית אינה לבינה כתושה עכ"ל ז"ל. ושל קברות שאיסורו לעולם בסיד: 
+
+<b>אמר רבן שמעון ב"ג בד"א בשביעית. </b>פי' אבל בשאר שני שבוע הלעיטהו לרשע וימות ובירושלמי פריך בשלמא לרשב"ג דאמר דאין מציינין אלא בשביעית כיון דברשות מרי עלמא קאתי ביום קאתי אלא לרבנן דאמרי אף בשאר שני שבוע מציינין הא לא אתי אלא בלילה כיון דגנב הוא והא לא מהני ליה מידי דלא חזי ליה לציון ומשני דמביום מציין היכן יכנס וכדכתיב חתר בחשך בתים יומם חתמו למו מיומם חתמו למו מה שיגנבו בלילה. ור' יוסי ורשב"ג אמרו דבר אחד וכמו שכתבתי בפ"ג דדמאי סימן ה': 
+
+<b>והצנועין וכו'. </b>בב"ק פרק מרובה כתבו תוס' ז"ל כרם רבעי ק"ק דלא נקט ערלה תחלה ע"כ. וכבר נתיישב במה שכתבתי לעיל בשם הר"ש שירילי"ו ז"ל. עוד כתבו שם ז"ל והצנועין מניחין את המעות וכו'. אי שביעית נוהגת בכרם רבעי כדמשמע ממילתיה דת"ק צ"ל דצנועים אשאר שני שבוע קיימי דאי אשביעית כיון שהיו זוכין מן ההפקר לא היו יכולין לחלל ע"כ. ופירוש והצנועים אנשים כשרים אין מציינין שלא למנען מלאכול: 
+
+<b>כל הנלקט </b>שכבר נלקט דס"ל לרשב"ג כר' יהודה דתניא התם פרק מרובה בתר דאפכינן לה לההיא הכי ר' דוסא אומר שחרית בעל הבית אומר כל שילקטו עניים היום יותר מכדי דינם כגון שלשה שבלים שאינם לקט יהיו הפקר כדי להפטר מן המעשר ולא יכשלו עניים לאכול בלתי מעושר דבר שהוא חייב במעשר ר' יהודה אומר לעתותי ערב דוקא אומר בעל הבית כן אחר שלקטו משום דר' יהודה לטעמיה דלית ליה ברירה גבי ההיא דהלוקח יין מבין הכותים ובמתני' נמי סבר דצנועין כל הנלקט קאמרי אחר שנלקט דתלוש הוא ואע"ג דליתיה ברשותיה מיפריק ותפיס והאי צנועין רשב"ג קאמר ליה הכי משמע שם בפ' מרובה והכי מוכח בירוש' וי"מ התם דהנלקט ר"ל המתלקט ורשב"ג אתי כר' דוסא דאמר שחרית בעל הבית אומר כל מה שילקטו עניים יותר מכדי דינם כגון שלשה שבלים דלא הוו לקט יהא הפקר להפטר מן המעשר דס"ל דיש ברירה שזה הפקר ואע"פ שאין בעל הבית יודע בשחרית דשמא לא ילקטו יותר מכדי דינם. ועיין במה שכתבתי ר"פ מרובה ועיין ג"כ במסקנא שם בגמרא דמשמע דר' יהודה נמי אית ליה ברירה וטעמא דלוקח יין מבין הכותים משום שמא יבקע הנוד ולא משום ברירה ולא תיפוך: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>כרם רְבָעִי היה. </b>מלת היה מחקה ה"ר יהוסף ז"ל. גם מלת אחד מחקה גם מלת היה דבסוף מתני' מחקה והוגה כך ותנאי אימתי שיבנה וכו' וכתב שכן מצא בכל הספרים ע"כ. והיא אחת מט' תקנות שתיקן ריב"ז אליבא דרב פפא והן מפורשות פ' בתרא דר"ה. ולעיל בפירקי' כתבנו דר' יצחק רבא גריס מתחלת משנה זו ואילך נטע רבעי אלא דבירושלמי עלה דמתני' משמע דדוקא בכרם תקינו הכי משום דיש בהם אכילה למזבח אבל בשאר פירות אפי' בזמן הבית נפדין ואפי' סמוך לחומה וכן פסק הרמב"ם ז"ל שם בפ"ט: 
+
+<b>לוד מן המערב. </b>מתני' דקתני דמן לוד עד ירושלם מהלך יום אחד פליגא על הא דאמרינן בירושלמי בנות לוד היו לשות עיסתן ועולות ומתפללות ויורדות עד שלא יחמיצו ואפי' תימא לית היא פליגא מְחִלות היו ונגנזו הדא הוא דכתיב גדר דרכי בגזית נתיבותי עוה: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל מתוך שיאכל כל אדם נטע רבעי שלו יתמלא השוק שאר פירות. כתב ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו בלשון הגמרא שאמרו כדי לעטר שוקי ירושלם ולפי זה היה צריך לומר כדי שיתעטרו שוקי ירושלם ונראה כי כיון שהיו מחוייבין להעלות הפירות לירושלם היו מעלין עמהם מעט פירות אחרים למכור בירושלם עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>ר' יוסי אומר משחרב בית המקדש היה התנאי הזה. </b>שיהא נפדה סמוך לחומה וריב"ז הוא דבטלה כדאיתא בפ"ק דביצה: 
+
+<b>יחזור הדבר לכמות שהיה. </b>שמהלך יום אחד לא יוכלו לפדותו וקסבר בית המקדש עתיד לבנות קודם מלכות בית דוד כדאיתא בירושלמי ומש"ה הוצרכו לעשות תקנה מזמן אותו הדור לכשיבנה ובירושלמי מתמה עלה והכתיב ודם ענב תשתה חמר היינו ביאת המשיח דכתיב ביה פורה דרכתי לבדי ואח"כ תשתה חמר היינו יין נסכה משמע דמלכות בית דוד קודמת: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>כרם רבעי בש"א וכו'. </b>ברמב"ם פ"ט דהלכות מעשר שני סי' ד' כתב דרבעי פטור מפרט ועוללות וגם מלקט ושכחה. וטעמא דב"ש גבי חומש וביעור פליגי רבי ורשב"ג אביו בירוש' רבי סבר כיון דכתיבי בהדיא גבי מעשר שני דכתיב ואם גאל יגאל איש ממעשרו וכתיב מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר וגו' וסבירא ליה נמי דגמרי ב"ש קדש קדש מש"ה הוכרח לפ' דדוקא בשביעית הוא דפליגי דלא נהיג מעשר שני בו הלכך אי איתרמי כרם רבעי בשביעית לית ביה חומש וביעור ורשב"ג סבר אף בכולהו שני נמי פליגי דב"ש לא גמרי קדש קדש ממעשר: 
+
+<b>ובה"א יש לו. </b>למ"ד דפליגי בשביעית דוקא טעמא דבית הלל הוא דקסברי דלחומרא הוא דילפינן קדש קדש ממעשר אבל לקולא דהיינו לפוטרו מקדושתו דחומש וביעור כיון דאין נוהג בה מעשר שני לא ילפי' ולמ"ד בכולהו שני נמי פליגי טעמייהו כדמפ' בפ' האיש מקדש דבית הלל גמרי קדש קדש נאמר בכרם רבעי קדש הלולים ונאמר במעשר שני וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ קדש לה' מה מעשר שני יש לו חומש ויש לו ביעור דבהדיא כתיב ביה אף כרם רבעי נמי וכתבו שם תוס' ז"ל וגם הר"ש ז"ל וא"ת למה לן הלולים למשמע דאחלינהו והדר אכלינהו תיפוק לי מהך ג"ש וי"ל דאי מג"ש לא הוה ידעינן דפדיון רבעי נוהג אלא בזמן שמעשר שני נוהג ולא בשנה שלישית וששית א"נ ה"א מאי חזית דגמרת ממעשר נילף משביעית שתופס דמיו אבל מאחר דגמר מהלולים שאינו תופס דמיו גמר ממעשר ע"כ: 
+
+<b>יש לו פרט ויש לו עוללות. </b>הך בבא בין לרבי בין לרשב"ג בכולהו שני שבוע איתה ואפי' במעשר שני נמי פליגי ולהודיעך כחן דבית הלל שנוייה גבי רבעי תדע דגמרי ב"ש נטע רבעי ממעשר שני דס"ל כר' יהודה נכסיו הוי ומש"ה חייבו בחלה בירושלמי ואליבא דר' יוחנן. והוא רבנן דר"מ דמחייבי מעשר שני בחלה בברייתא דבס"פ חלק. ואית ביה נמי קדושין וא"כ הה"נ גבי מעשר שני גופיה דה"ל למיתני הכי דלב"ש יש לו פרט וכו' אלא משום דבבא דרישא שנויה גבי רבעי תנא סיפא נמי גבי כרם רבעי אבל על כרחיך הכא ל"פ ב"ש וב"ה אלא במשמעות דקדש קדש דכתיבי במעשר שני ובכרם רבעי בהדיא דלא משמע להו לב"ש דקדש משמע ממון גבוה דלעולם נכסיו הוי ומש"ה לרבי דסבר דגמרי ג"ש פי' דדוקא לית להו בשנה שביעית דצריך חומש וביעור אבל בשאר שני שבוע הני תרתי אית להו אבל בפרט ובעוללות דלא כתיבי דכ"ע ל"פ ובכולהו שני פליגי בשניהם דנכסיו גמורין נינהו דהא בתרווייהו כתיב קדש ובמשמעות קדש פליגי דב"ה גופייהו לית להו גבי מעשר אלא מטעם משמעות קדש דמשמע ממון גבוה וב"ש פליגי עלייהו דסברי דלא אתי לאורויי דממון גבוה הוי אלא לענין דבעי פדיון בגבולים והפדיון צריך להעלותו בירושלם כבכורים אבל לדבר אחר לא ומש"ה ר"מ דפליג עליה דר' יהודה היינו דס"ל דמשמעות קדש משמע נמי דהיינו ממון גבוה ואין כאן קדושין כב"ה בהאיש מקדש ומילתייהו בין לענין קדושין בין לענין חלה הוי. והעניים פודין לעצמן אית ספרים דגרסי ליה ואית ספרים דלא גרסי ליה ובפ' האיש מקדש אינו בשום ספר והרשב"א ז"ל לא גריס ליה וכן משמע מן הירושלמי מדאקשי ליה ר' זירא לרב ביבי מדיוקא דמתני' ולא מקשי ליה בפשיטותא דקתני והעניים פודין לעצמן משמע דלא גרסינן ליה במתני'. כולו לגת ואין לעניים בו כלום כדפרישית דכולו ממון גבוה הוא וכר' מאיר עכ"ל ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל. אבל בת"כ פרשה ג' דפרשת קדושים גרסי' והעניים פודין וכו'. ובירוש' מפ' דלב"ש דאמרי יש לו פרט ויש לו עוללות מחייבי בחלה בגבולין ור' יהודה ס"ל כותייהו וכדכתבינן. ור' יהודה דפטר סוריא מנטע רבעי בסוף פ"ג דמס' תרומות וי"ד שנה נמי של כבוש וחלוק פטר להו מנטע רבעי בירושלמי אע"ג דמחייבי בערלה כדתנן בריש ערלה עת שבאו אבותינו וכו' ס"ל כבית שמאי: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>כיצד פודין נטע רבעי. </b>וכתוב בספר לקח טוב פ' קדושים תבואתו מלמד שאינו נפדה אלא תבואה שאין פודין אותו עד שיגיע לעונת המעשרות ע"כ: 
+
+<b>על פי שלשה. </b>כתב ה"ר שמשון ז"ל דשמא הכא בעו ב"ד חשוב אע"ג דהתם גבי מעשר שני אמרי' בשלש לקוחות אפי' אחד מהן עובד כוכבים ואפי' אחד מהם בעלים עכ"ל ז"ל. ועיין בסוף ספר אבודרהם ז"ל שכתב שאחר שפודה הכרם רבעי משמיט פירות הכרם כל אותה שנה לכל עובר ושב ולא יאסוף אותן לדורכן בגת אבל אוכל מהן כשאר כל אדם ושולח מהם דורון לכל מי שירצה ובשנה החמישית אוכל מהענבים ודורכן ועושה מהם יין ומוכרו ועושה בו כרצונו וזהו שאמר הכתוב שלש שנים יהיה לכם וגו' ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו ע"כ. וקצת מהגאונים פסקו שאע"פ שפדה אותם בשנה הרביעית עכ"ז אסור לאכול עד השנה החמישית וכבר כתב הרמב"ם ז"ל בפ' עשירי מהלכות מ"א כי היא שגגת הוראה וכן ג"כ כתב הרא"ש ז"ל וכן כתב ג"כ רבינו שמשון ז"ל בראש פירקין דתלמיד טועה הגיה ותלה באילן גדול דהיינו בעל הלכות גדולות והאריך שם עיין עליו: 
+
+<b>כמה אדם רוצה לפדות לו בסלע. </b>מפ' בירוש' ליקח לו בסלע וה"פ דמקילין גבי נטע רבעי יותר ממעשר שני דאילו גבי מעשר שני תנן פ' המוליך המביא פירות מן הגרן לעיר השבח לשני ויציאות משלם מביתו והכא משער כדי שאחר שיפרע ההוצאות מן הפירות ישאירו פירות שוין סלע וה"ק כמה אדם רוצה ליקח לו פירות בסלע כלומר אם היה כרם זה חולין בכמה סלין מתפייס ליקח לו בסלע ע"מ שיהיו כל ההוצאות שאני הוצאתי שאני חייב לפועל עליו שהרי מצטרך לשכור פועלים להוצאות הכרם כגון חרישה וזריעה זבול בצירה או לקיטה ושימור כ"כ פירות פודה בסלע לאחר שישימו השלשה כמה סלים העומדים ללקט ראוי ליקח בסלע ואומר כל הנלקט מפירות אלו אחר שיהא נלקט דאין פודין במחובר. מחולל על מעות: 
+
+<b>מכך וכך סלים בסלע. </b>כמו שישומו הם אם שני סלים או שלשה ואיכא למידק דהכא משמע דבכרם רבעי לעולם בעי שלשה ובפ"ק דסנהדרין תנן נטע רבעי ומעשר שני שאין דמיו ידועין בשלשה ותירץ רבינו שמשון ז"ל דאין דמיו ידועין לאו אנטע רבעי קאי דבגמ' תניא איזהו מעשר שני שאין דמיו ידועין יין שהקרים כדתנן לעיל ולא קתני בהדיה איזהו כרם רבעי וכו' משום דכוליה הוי אין דמיו ידועין שצריך לפחות היציאה כדתנן הכא ע"כ. ויש ליתן טעם דמ"ש האי מהאי ונראה דמעשר ימצא לוקטין הרבה דבשעה שלוקטו לא הוי טבל עד אחר מירוח ובהבלעה לוקטין אותו הלכך כל היציאות ישלם מביתו ואפי' תימא אתרמי והוציא הוצאות עליה באנפי נפשיה מה שאין כן בכרם רבעי שלא ימצא לוקטין אלא במעות הרבה שאין יכולין לאכול ממנו דהא במחובר הוא קדוש הלכך צריך למעט היציאות מן הפירות ולא ישערו אותן כדרך ששוין בשוק פירות חולין דעלמא כך נ"ל ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל. ועיין במ"ש לעיל פ' שני סימן ח' בשם מהר"י קולון ז"ל: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ובשביעית פודהו בשוויו. </b>ס"א כשוויו בכא"ף: 
+
+<b>אם היה הכל מופקר. </b>פי' בשאר שני שבוע אם היה כל זה המין מופקר כלומר שהוא מפרי של הפקר זה הרבעי. ה"ר יהוסף ז"ל: 
+
+<b>אין לו אלא שכר לקיטה. </b>מפ' בירוש' שכר עקיצה לשון תלישה כמו עקוץ תאנה וכו' כלומר ולא יפחתו מן השווי אלא שכר תלישה ותו לא ולא שכר חמר ולא שכר כתף דכדי לזכות מן ההפקר אנן סהדי דמחיל שכר הבאתו ואינו מפזר מעות לכתפים הלכך לא יפחתו ממנו אלא שכר עקיצה: 
+
+<b>הפודה נטע רבעי שלו מוסיף עליו חומש. </b>דומיא דמעשר שני דכתיב ביה מעשרו ודרשינן ולא של אחר: 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ערב יום טוב הראשון וכו'. </b>ועיין בפ' הזרוע (חולין דף קל"א) שכתבו שם תוס' ז"ל דשני דיני מעשר הם אחד מתחלק בתוך הבית ואחד מתחלק בתוך הגרנות כדמשמע בפ' בתרא דנדרים ואותו המתחלק בתוך הגרנות ?אין לבעלים בו טובת הנאה אלא באותו המתחלק בתוך הבית ובספרי מפרש להו מקראי כתוב אחד אומר מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך והנחת אלמא צריך להניחו בגרן ובאין עניים ונוטלין אותו וכתוב אחר אומר כי תכלה לעשר וגו' ונתת ללוי וגו' אלמא בתוך הבית מחלקו מדכתיב ונתת הא כיצד עד הפסח שהוא זמן גשמים ואם מניחו נפסד מחלקו בתוך ביתו וזהו מעשר עני המתחלק בתוך הבית מכאן ואילך שהוא ימי הקיץ מניחו בחוץ בגרנות ועניים באין ונוטלין אותו עכ"ל ז"ל. וברמב"ם פי"א דהלכות מעשר שני נראה דגריס הוא ז"ל ערב יו"ט האחרון וכו'. וכן כתב שם מהרי"ק ז"ל והביא שם ראיה לגרסתו של הרמב"ם ז"ל מן הירוש' שכתבתי לקמן בתחלת סי' י'. וכן כתב ה"ר יהוסף ז"ל בשם ס"א. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל וז"ל ערב יום טוב הראשון של פסח היה מצות הביעור דאם השהה מעשרותיו של שנה ראשונה של שמטה ושניה חייב להוציאן מן הבית בשנה הרביעית כדכתיב בפרשת ראה מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחת בשעריך ומפ' בירושלמי דלסוף לקיטת פירות שלישית דהיינו ברביעית מוציא מעשרות של שנה ראשונה ושניה ושלישית שהשהיתם ולא ביערתם מן הבית עתה ברביעית תוציאם ותבערם ותתן לכל אחד שלו כדכתיב ובא הלוי ויטול מעשר ראשון והגר והיתום והאלמנה ויטלו מעשר עני ולאחר שעשה הביעור בתחלת הרגל מתודה בסוף הרגל ואומר אותה פרשה בעזרה בערתי הקדש מן הבית וגו' כדכתיבי קראי ובירושלמי יליף מקראי דשתי פעמים בשבוע מתודה ומפ' בספרי טעמא ברביעית מפני מעשר עני שבשלישית ובשביעית מפני מעשר עני שבששית. ומעשר ראשון לבעליו ללוים ומעשר עני לבעליו לעניים וקשה דהכא אמרי' דתרומה בעיא ביעור ובפ' שני דבכורים תנן ויש בבכורים ובמעשר מה שאין כן בתרומה וקא חשיב ביעור וי"ל דתרי גווני ביעור איכא ביעור דהכא היינו שצריך ליתנו לכהן ולא לשהותם עוד בבית והכהן יכול לקיימה כל זמן שירצה והתם מיירי שאוכלין אותן ומבערן מן העולם בי"ט האחרון של פסח כדתנן הכא ומעשר שני והבכורים מתבערים בכל מקום והיינו מתבערין מן העולם ואילו תרומה לא קתני בהדייהו ומע"ש ובכורי' מתבערין מע"ש לכל אדם ובכורי' למי שיש לו היתר אכילתן והיינו הכהני' חייבין לבערן לסוף הרגל בכל מקום דמע"ש ובכורי' טעונים מחיצה ובין שהן תוך מחיצתן דהיינו ירושלם בין שהן חוץ לירושלם ה"ז מבערן ומשליכן לים או שורף וכן כתב הרמב"ם ז"ל פי"א דהלכות מעשר שני עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>כיצד היה ביעור נותנין תרומה וכו'. </b>כך הגיה ה"ר יהוסף ז"ל: 
+
+<b>ור' שמעון אומר הבכורים נתנים לכהנים. </b>דסבירא ליה דהואיל ותרומה קרנהו רחמנא מה תרומה לא בעיא ביעור אף בכורים: 
+
+<b>והתבשיל וכו'. </b>ירושלמי הכל מודים בפת ושמן שצריך לבער שמן דאין מסתפקין ממנו כ"כ ופת חשיב. ביין ותבלין הכל מודים שהוא כמבוער יין דשותיו מרובין ותבלין דמדרבנן נינהו: 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בש"א צריך לחללן על הכסף. </b>דכתיב וצרת הכסף בידך ובלבד בידך כשתגנוז ר"ל כשתקבור בידך ובלבד שיהא כסף מה שתקבור: 
+
+<b>אחד שהן כסף ואחד שהן פירות. </b>פי' בין שיחללנו על הכסף בין פירות עצמן מבערן ומניח הפירות במקום עד שירקבו ומה מועיל החלול. לשון הירוש' וצרת הכסף בלבד בידך כלומר יש זמן שתצור הכסף בלבד בידך ולא פירות דהיינו בזמן הזה ע"כ הר"ס ז"ל. וז"ל הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה בזמן הזה עניינו בזמן שאין בית המקדש קיים אומרים ב"ש וצרת הכסף בידך הכסף בלבד מעלין ובה"א כי זה הוא כשיש שם מקום להעלות הפירות ולאכלן בו אבל בזמן הזה שאין שם מקדש הדין הוא שיבער הפירות ע"כ: 
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>א"ר יהודה וכו'. </b>ופי' ה"ר שמשון ז"ל דהא דאמרי' התם ששלח רבן גמליאל לבני גלילא עילאה ותתאה דזמן ביעורא מטא לאפרשא מעמרי שבלייא וממעטני זיתייא ההוא קודם ר' עקי' ע"כ: 
+
+<b>מהרו והתקינו פירותיכם. </b>נ"ל שלא היו צריכין להזהירם שיתנו המעשרות לבעלים כי כל מי שהיה מעשר לא היה משה' אותו בביתו כי אסור לשהותו דהא איכא כהנים ולוים ועניים והמשה' עובר משום בל תאחר וצ"ע. עד שלא תגיע פי' כי אם תגיע שעת הביעור תצטרכו לבער מעשר שני שהוא ניתן בשעת הביעור. ה"ר יהוסף ז"ל: 
+
+<b>שלא באו לעונת המעשרות. </b>לאו בהבאת שליש קאמר אלא בגרנן הוא דקאמר והשתא אתי שפיר הא דאמרי' בירוש' ממעטני זיתייא ומעומרי שבולייא דהיינו קודם מירוח וקודם שירד שמן לעוקא אבל פשיטא דהשבלים הביאו שליש וכן זיתים של מעטן ולשון עונה לאו דוקא הר"ש שירילי"ו ז"ל. ובירוש' פריך ולאו טבל הוא כלומר דאפי' הגיע לעונת המעשרות אמאי חייב בביעור כל זמן שלא הפרישן ומשני זאת אומרת דטבל קרוי קדש ובראשונה היו סבורין דאפי' קודם מירוח נמי קרוי קדש: 
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו צריך לקרוא להן שם. </b>למעשרותיהן או בצפונן או בדרומן כלומר ומזכה אותן לבעליהן ואהא מייתי מעשה בר"ג דשנת הביעור היתה וכבר קרא שם רבן גמליאל בצפונו או בדרומו והאי רבן גמליאל הוא בנו של רשב"ג הנהרג אחר החרבן. הר"ש שירילי"ו ז"ל: 
+
+<b>מעשה וכו'. </b>פ"ק דקדושין כתבו התוס' דהאי צריך לקרות להם שם היינו דחייב לברר להם בעלים למי יתנום והרש"ש ז"ל פי' כפשוטו ויישבו כמו שכתבתי כבר. ובפ' בתרא דערכין דף ל' הקשו תוס' ז"ל אמאי נתקבלו שכר זה מזה ליתבו ההוא אתרא במתנה ע"מ להחזיר או ליקנו חד לחבריה בחליפין דסודר אי נמי לישייליה ההוא אתרא ויקנה ליה בקנין סודר וי"ל דכל דבר החוזר לבעליו כגון מתנה ע"מ להחזיר א"נ שאלה או שכירות בכולן לא מיקנו בחליפין משום דהוי כמו טובת הנאה דאמרי' דאינה ממונא לקנות בחליפין ומש"ה הוצרך שיתקבלו מעות זה מזה ע"כ. וכבר דבר בזה ה"ר שמשון ז"ל ועיין ג"כ בבית יוסף דחשן המשפט סוף סימן קצ"ה שדברי התוס' ז"ל הנזכר הביאם לפסק הלכה שם בשלחן ערוך: 
+
+<b>אמר ר"ג עשור שאני עתיד וכו'. </b>מה שהניח רבן גמליאל טבל בביתו ולא תיקן אע"ג דחזקה על חבר וכו' שמא קודם שיצא מביתו הודיען: 
+
+<b>נתון ליהושע. </b>לוי היה כדאמרי' בערכין ובספרי מעשה ב"ר יהושע ב"ר חנינא שהלך לסייע את ר' יוחנן בן גודגדא בהגפת דלתות א"ל חזור בך אתה מתחייב בנפשך שאתה מן המשוררין ואני מן השוערים אלמא לוי היה ואע"ג דקנסינהו עזרא למ"ד קנסא לעניים נטל בתורת עני ומה שלא נתן לו מעשר עני דאמרי' בעלמא הנותן מתנותיו לכהן אחד מביא רעב לעולם א"נ היו לו מאתים זוז ואעפ"כ מעשר דלאו דאורייתא לעני היה נוטל הואיל ומתפרנס בדוחק שהיה פחמי כדאמרי' בברכות ובחגיגה כל כך יש בידך ואתה יורד בספינה ולמ"ד קנסא לכהנים ה"פ בתר דקנסינהו הוי אף לכהן. ומחק ה"ר יהוסף ז"ל מלות בן יוסף ממשנתו: 
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>במנחה וכו'. </b>ובירושלמי פריך ויתודה שחרית ומשני עד כאן מצוה לאכול דאחר הוידוי אסור לאכול מעשר שני או נטע רבעי. ומצאתי שכתב בתוספת יו"ט ואיחרוהו לודוי כו' ומכאן ראיה וגדולה היא אלי כו'. ונלע"ד דאי מהא לא אריא דמאן דמחייב יכול לומר דאדרב' מכאן ראיה לחיובא דה"פ כיצד אפשר לו להתודות שחרית והרי עד המנחה ומנחה בכלל מצוה לאכול ויאכל סעודה שלישית ואח"כ יבוא להתודות וכדעת קצת פוסקים אלא מהא ליכא למשמע מידי. ומלת האחרון מחקה ה"ר יהוסף ז"ל מספרו וכתב שכן מצא: 
+
+<b>בערתי הקדש זה מעשר שני ונטע רבעי. </b>דתרווייהו איקרו קדש דכתיב קודש הלולים וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ קדש הוא לה'. ומשמע לעיל בירוש' דר' עקי' ס"ל כר"מ דשניהם ממון גבוה דאמר גבי נטע רבעי לא דברה תורה אלא כנגד היצר שלא יאמר אדם הרי ד' שנים מצטער אני בו חנם לכך נאמר להוסיף לכם תבואתו פי' שיוסיף פירותיו בחמישית וישלם לכם כל אותן פירות של שנים שאבדו מכם לשמי וכן נראה שפירש הר"ש שירילי"ו ז"ל. ובירוש' דייק מדלא תני בכורים בהדי מעשר שני ונטע רבעי ש"מ ר"ש היא דתנן בפ' שני דמסכת בכורים וחייבין בביעור ור"ש פוטר לבערה מן העולם אלא תנתן לכהן כתרומה והא דלא תני להו בהדי תרומה ותרומת מעשר משום דבכלל תרומה אינהו דבכורים איקרו תרומה כדדרשי' ותרומת ידך אלו הבכורים אבל בתוספתא מוסיף בכורים בהדי מעשר שני ונטע רבעי דיליפו להו רבנן מקרא דכתיב בערתי הקדש הקדש העליון במשמע דפרשת בכורים כתיבא לעיל מפרשת ודוי מעשר: 
+
+<b>זה מעשר לוי. </b>בירוש' מפ' דמדקרי ליה מעשר לוי ש"מ דקסבר האי תנא דמעשר ראשון ללוי ולא לכהן ואיכא מ"ד דהיינו דתני גבה יוחנן כהן גדול העביר הודיית המעשר: 
+
+<b>וגם נתתיו זו תרומה וכו'. </b>ועיין ברב המזרחי בסדר כי תבא שנתן טעם למה שינה רש"י ז"ל לשון משנתנו שפירש שם וגם נתתיו אלו התרומות והבכורים ולא הזכיר תרומת מעשר: 
+
+<b>והלקט והשכחה והפאה וכו'. </b>דבכולהו כתיב לעני ולגר וגבי מעשר עני כתיב והגר והיתום והאלמנה: 
+
+<b>אע"פ שאינם מעכבין את הודוי. </b>משמע שאם חסר ולא נתנם דיכול להתודות וקשה דהא אמרי' בירוש' זאת אומרת שאם נשרף טבלו אסור כגון שהפריש מעשר שני ולא הספיק להפריש מעשר עני עד שנשרף אינו יכול להתודות דהא מתודה שהפרישו כדתנן במתני' ועוד הא קאמר ככל מצותך אשר צויתני אלא ה"פ דעל כל אחד מאלו אין מתודין ואין מעכבין דקאמר היינו אע"פ שקיימן אין עכוב בודוי לומר שלא עשה מצוה אם לא התודה דלא בעי ודוי לר"ש אלא במעשר שני ונטע רבעי ולרבנן אף בבכורים. אבל קשה לי על פי' זה חדא דקתני בתוספתא דלקט שכחה ופאה אין להן ודוי ומשמע דאין להם כניסה ויציאה בודוי דאפי' לא קיימן אין הודוי מעכב עליו וכן דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בהלכותיו המשנה כפשטה ועוד קשה לי כיון דפליגי תנאי בירושלמי על זה דאיכא מ"ד כל מצות מעכבות מלומר הודוי ואפי' אם הקדים תפלה של ראש לתפלה של יד ותנא דמתני' ס"ל כמ"ד דדוקא מצות שבפרשה מעכבין מנא להו דלקט שכחה ופאה לא מעכבי כיון דכתיב ככל מצותך אשר צויתני ונ"ל טעמו של דבר דכיון דכתיב בפרשה בערתי הקדש מן הבית כל דאיקרי קדש הוא דמעכב וכל הטובל אע"ג דאין בו תרומה מעכב דדרשינן ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה' ודרשי' בפ' הנשרפין בעתידין ליתרם הכתוב מדבר ואסיקנא בפ' יש מותרות דאפי' מעשר עני נמי טביל מה שא"כ בלקט שכחה ופאה דלא טבלי ונשרף טבלו נמי שאני דטבל היה בידו. מן הבית זו חלה בדין הוא דלידרוש להאי דרשא מקמי וגם נתתיו ללוי כסדר המקרא אלא סדר הפרשת המעשרות נקיט ואזיל הר"ש שירילי"ו ז"ל. ופי' ה"ר יהוסף ז"ל וז"ל נ"ל לומר טעם שאינם מעכבין כי כל אלו אינם בכלל נתינה אלא צריכין עזיבה עכ"ל ז"ל: 
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>הא אם הקדים מעשר שני לראשון וכו'. </b>קצת קשה שהיה לו לומר אם הקדים מעשר ראשון לתרומה כמו שאמר במסכת תרומות ואפשר לתרץ כי דוקא על מעשר שני היתה החששה שיקדימו ולא על הראשון כי מי שהיה עולה לירושלם היה מפריש מעשר שלו ולוקח אותו עמו ויש שלא הפריש מעשר ראשון עדיין וע"כ היו מפרישין מעשר שני. ה"ר יהוסף ז"ל: 
+
+<b>לא הפרשתי ממין על שאינו מינו. </b>ונצטווה על זה מדכתיב כל חלב יצהר וכל חלב תירוש וגו' ודרשי' ליתן חלב לזה וחלב לזה: 
+
+<b>ומלהזכיר שמך עליו. </b>בפ' כיצד מברכין (ברכות דף מ"ב) דייק מהכא אביי דברכה צריכה הזכרת השם ואינה צריכה מלכות מדלא קתני שמך ומלכותך עליו ורבא פליג עליה התם ואמר דאטו כי רוכלא ליחשוב וליזיל וקשה דמשמע דברכת המצות דאורייתא ונראה לפ' דאמעשר שני תוך מחיצתו קאי דבברכה אחרונה מוקמינן לה ובשבעת המינין דברכה אחרונה שלהן דאורייתא הרש"ש ז"ל ואיני יודע היכן מצא הוא ז"ל דרבא פליג עליה דאביי ובנוסחאות שלנו אינו מוזכר שם רבא ואין שם אלא דרב אמר כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה ור' יוחנן אמר כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה אמר אביי כותיה דרב מסתברא דתנן לא עברתי ממצותיך וכו' ואילו ומלכותך עליו לא קתני אמנם כך תרצו שם תוס' ז"ל אליבא דר' יוחנן דלאו תנא כי רוכלא וה"ר שלמה לוריא ז"ל נראה שמצא בספר כתיבת יד אחד של גמרא ור' יוחנן תני מלהזכיר שמך ומלכותך עליו וכן משמע בהרא"ש ז"ל וגם בחדושי הרשב"א ז"ל ומ"מ דברי רבא אינם שם ויתכן שטעות סופר הוא גם במה שכתב דמשמע דברכת המצות דאורייתא אין קושיא שכבר אפשר שהוא מדרבנן אלא דאסמכוה אקרא וכמו שכתוב בתוספות יום טוב: 
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>הא אם אכלו באנינות אינו יכול להתודות. </b>דנפקא לן מדכתיב ביה ואכלת שם לפני ה' אלהיך ושמחת אתה וביתך בשמחה הוא נאכל ולא באנינות וכל הני לאוין דכתיבי בהאי קרא מכח עשה הן באין: 
+
+<b>הא אם הפרישו בטומאה. </b>בפ' הערל אמרי' דאם אכל מעשר שני בטומאת עצמו לוקה ונפקא לן מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך ואמרי' נמי דאם אכלו בטומאת הגוף דלוקה ונ"ל מקרא דולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים והני לאוין דאכילה נינהו אבל איסור בהפרשה לא שמענו והכא דריש ליה מדקאמר לא בערתי ושמא דה"ק אף הביעור שהייתי חייב להפרישו ולבערו לא עשיתי בטומאה לפי שאסור להפרישו בטומאה וטעמא משום דנוגע בו ומטמאו ונראה דאזהרה זו נפקא מכלל דכתיב בכל קדש לא תגע ומעשר שני ונטע רבעי מיקרי קדש ומהאי קרא דלא בערתי ממנו בטמא נפקא לן גם כן דאין מדליקין במעשר שני טמא אבל במעשר שני טהור מדליקין וכמו שפי' רבינו עובדיה ז"ל פ"ח דשביעית סי' ב': 
+
+<b>לא לקחתי ממנו ארון ותכריכין למת. </b>משום דאינם מידי דאכילה והתורה אמרה ואכלת ולא לסחורה ולא להפסד כדרך שנאמר בשביעית והה"נ דלחי נמי מוזהר שלא ליקח מדמיו מלבושין דהא לא הוי מידי דאכילה אלא לא נצרכא אלא למת מצוה דאע"ג דדחיא לכל המצות אפ"ה לא לקחתי לו ארון ותכריכין וכ"ש לחי ובירושלמי דריש לסיכה ולגלויי דסיכה מותרת לחי ואפי' הוי שמן טמא דבאכילה אסור בסיכה מותר ולא נתתיו לאוננים אחרים לא נתתי קא דריש דאי למת לאו בר קבולי מתנה הוא ומאי ולא נתתי אלא לא נתתי לאוננים אחרים וא"ת תיפוק לי דמוזהר מלפני עור לא תתן מכשול דאינהו נמי מוזהרין על כך וי"ל דאתא לרבויי ואפי' אוננים על מתים דאין להם אבלות מן התורה ואינם אוננים מן הדין ואפ"ה מרבינן להו מדכתיב למת כל מת במשמע הרש"ש ז"ל. ועיין בפירוש רבינו שמשון ז"ל במה שהביא מפ' הערל (יבמות דף ע"ד:) 
+
+<b>שָמַחְתִי וְשִמַחְתִי בו. </b>השי"ן דושמחתי בנקודת חיר"ק כמו ושמח את אשתו אשר לקח: 
+
+
+Mishnah 13
+
+<b>השקיפה ממעון קדשך. </b>בירוש' אמרי' אמר רב הונא בר אחא בשם ר' אלכסנדרי בא וראה כמה גדול כחן של עושי מצות שכל השקפה שבתורה ארירה וישקף על פני סדום ועמרה וגו' וירא והנה עלה קיטור הארץ וגו' וכתיב וישקף אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן וגו' וזה בלשון ברכה. עוד גרסי' בירוש' א"ר הילא כעס הוא לפני המקום מי שהוא אומר עשיתי והוא לא עשה מעתה מי שהוא מפריש מתודה מי שאינו מפריש לא יתודה ומשני כהדא דתני עד השקיפה היו אומרים קול נמוך מכאן ואילך היו אומרים קול גבוה: 
+
+<b>עשינו מה שגזרת עלינו. </b>והיינו דכתיב השקיפה הביטה מעשינו וברך אותנו: 
+
+<b>ה"ג ברוב ספרים מה שהבטחתנו וברך את עמך וכו'. </b>והשאר נמחק מספרו של ה"ר יהוסף ז"ל: 
+
+<b>כדי שתתן טעם בפירות. </b>וה"ק קרא ברך את האדמה אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו ותהא ארץ זבת חלב ודבש הרש"ש ז"ל. ובתוספתא דמעשר שני זבת חלב ודבש מלמד שהמעשרות נותנין טעם ריח שומן ודגן בפירות. וז"ל הרמב"ם ז"ל שתתן טעם בפירות עניינו שיהיו שמנות וטובות הטעם עד כאן: 
+
+
+Mishnah 14
+
+<b>מכאן אמרו ישראל וממזרים. </b>כצ"ל: 
+
+<b>ר' יוסי אומר יש להם ערי מגרש. </b>פי' ר"ע ז"ל ויכולין להתודות על המעשרות שמביאים ממגרש הערים שלהן. הקשה הר"ס ז"ל למה לא יתודו אפי' על מה שמביאים מערים אחרים שקנו כמו ישראל שמכר אחוזתו וקנה קרקע אחר שמתודה והר"ש ז"ל לא כתב זה ע"כ. ונראה דת"ק דמתני' ר' יוסי הוא וטעמא דר"מ ור' יוסי מפ' בירוש' דר"מ אזיל לטעמיה דאמר בס"פ שני דמסכת מכות לא היו מעלין ללוים שכר ישראל הבא לדור אצלן או רוצח שצריך לדור שם דהא כתיב ונחלה לא יהיה לו בקרב אחיו ור' יוסי ס"ל כר' יהודה דפליג התם אר"מ ואמר דמעלין להם שכר דלבית דירה ניתנו והלכך נמי סבר הכא דמתודין: 
+
+
+Mishnah 15
+
+<b>יוחנן כהן גדול. </b>זהו ששימש שמנים שנה בכהונה גדולה ולבסוף נעשה צדוקי וחשמוני היה כך מצאתי כתוב. ודע כי לפי זה יש טעות בתוספתא דפי"ג דסוטה שכתוב שם אמר להם ריב"ז וכי יש שינה וכו'. אבל הרמב"ם ז"ל כתב ברפ"ט דהלכות מעשר יוחנן כהן גדול שהיה אחר שמעון הצדיק. וכתב שם בכסף משנה אתא לאפוקי שלא נאמר אותו יוחנן כ"ג ששימש בכהונה גדולה שמנים שנה ולבסוף נעשה צדוקי ע"כ. ובהקדמת הרמב"ם ז"ל לסדר זה בפ' ששי כתב בפירוש יוחנן כהן גדול הוא יוחנן בן מתיתיה ע"כ ויש אומרים שהוא ינאי המלך המוזכר בקדושין פ' האומר שהרג חכמי ישראל וכדאיתא בפ' תפלת השחר (ברכות דף כ"ט) ותרי ינאי כהן גדול הוו. וז"ל הריטב"א ז"ל בפ' האומר דקדושין דף פ"א ע"ב נזרקה בו מינות פי' וזו היא מינות שהיה לו בסוף דינאי זה הוא האמור בברכות שהוא יוחנן כהן גדול ששמש בכהונה גדולה ארבעים שנה ולבסוף נעשה צדוקי ומבני חשמוני היה ואין ינאי זה ההוא שבפ' הבא על יבמתו דאמרי' תרקבא דדינרי עיילא ליה מרתא בת ביתוס לינאי מלכא עד דאוקמיה ליהושע בן גמלא בכהני רברבי שאילו היה זה שהוא כהן גדול היאך היה ממנה כהן גדול אחר ע"כ. ובירוש' מפ' ר' יוחנן דלשבח בטל מפני שראה מהן מפרישין ומהן אין מפרישין וריש לקיש נמי פירש דלשבח בטל וכדפירש ר"ע ז"ל. והא דקתני העביר ולא קתני בטל מפ' בירוש' כהדא דתניא עד השקיפה היו אומרים קול נמוך מכאן ואילך היו אמרים קול גבוה: 
+
+<b>בטל את המעוררין. </b>שהיו אומרים עורה למה תישן ה' אמר וכי יש שינה לפני המקום והכתיב הנה לא ינום ולא יישן וגו' אלא כל זמן שישראל שרויין בצער ועובדי כוכבים בשלוה לכך נאמר עורה למה תישן ה' וכן הוא אומר ובהמרותם תלן עיני. ואת הנוקפין כדתניא שהיו חובטין אותן במקלות להפילו לארץ ונוקפים לשון חבטה. ה"ר שמשון ז"ל: 
+
+<b>עד ימיו. </b>עד תחלת ימיו ובמסכת משקין דף י"א מייתי לה ומאי דקשה אמתני' מההיא דהציר והצנור כתבתיו שם ס"פ ראשון: 
+
+<b>ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי. </b>בירוש' מפ' לפי שהעמיד זוגות ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל כדתנן באבות דעד הלל הזקן כולהו זוגות הוו הראשונים הם נשיאים והשניים היו אבות ב"ד והיה יכולת ביד ב"ד לחפש ולבדוק בצרכי צבור ע"כ. עוד בירוש' אמר ריב"ל בראשונה היה מעשר מתחלק לשלשה חלקים שליש למכירי כהונה ולויה ושליש לאוצר פי' כדכתיב הביאו את המעשר אל בית האוצר ופי' ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל שהיו גונזים אותו שם שאם יבואו האויבים שיהא להם על מה לסמוך ושליש לעניים ולחברים שהיו בירושלים א"ר יוסי ב"ר בון מאן דהוה סליק למידן בירושלם עד תלת איגרן הוה יהיב מן דידיה מכאן ואילך משל אוצר משבא אלעזר בן פועירה ויהודה בן פתירה והיו נוטלין אותן המעשרות בזרוע ולא היו מניחין השליש ליכנס לאוצר ונמנעו העם בראותם זה מלהביא את המעשר עוד אל בית האוצר ועוברים על דברי הנביא והיה סֶפֶק בידו של יוחנן למחות ולא מיחה. והעביר הודיית המעשר זו לגנאי והוו להו שתים רעות. את המעוררין ואת הנוקפין לשבח. עד ימיו היה פטיש מכה מסתברא עד סוף ימיו דאי תחלת ימיו ליתני נמי אף הוא בטל פטיש מכה וכו' אלא דכל ימיו היה מכה הוא דתנן והא נמי לגנאי. ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי לשבח. וכתוב בערוך ואם תאמר ניוודו אשאר מעשרות כל שאין מתודין על מעשר ראשון שוב אין מתודין על שאר מעשרות לפיכך בטל הודוי ע"כ: 
+
+סליק פירקא וסליקא לה מסכת מעשר שני. ובעה"י שומע תפלה נתחיל מסכת חלה 
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishnah Maaser Sheni/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishnah Maaser Sheni/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..3d2926819a1c73d6ea6d6bc80431b952bfaa0193
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishnah Maaser Sheni/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,591 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishnah Maaser Sheni
+מלאכת שלמה על משנה מעשר שני
+merged
+https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishnah_Maaser_Sheni
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
+
+מלאכת שלמה על משנה מעשר שני
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אין מוכרין. </b>ופי' ה"ר יהוסף ז"ל פי' אין מוכרין היינו שמוכרו בדמים ואין מחליפין ר"ל שמחליפין באוכל אחר ע"כ: 
+
+<b>אין מוכרין. </b>בין הפירות עצמן בין הסלעים שנתפש קדושתו עליהם ובא למכרן במעות או בפירות בפחות בשביל טורח הדרך. ובירושלמי אין מוכרין אותו מפני שכתוב בו קדושה וכל מעשר הארץ וכו' קדש לה'. אין ממשכנין אותו מפני שכתוב בו ברכה דכתיב בפרשת ראה גבי מעשר שני כי יברכך ה' אלהיך וקיימא לן בבבא מציעא דאין ממשכנין אלא בפחות שבכלים כדכתיב יוציא אליך וכיון דכתיב ביה ברכה הוא חשוב ונכבד בעיני המקום והאי טעמא איצטריך לר' יהודה דס"ל במתני' דבפ' האיש מקדש דמעשר שני ממון הדיוט הוא דאילו לר"מ כיון דממון גבוה הוא פשיטא דאין ממשכנין ואפי' ממשכנו אינו משכון דלאו דידיה דהאי הוא ולאו דידיה דהאי הוא. ר' יוסי בשם ר' זעירא ור' יודן בשם ר' אילא לעולם ר' יהודה מודה למתני' וטעמא מפני פלפולו פי' הרש"ש ז"ל שלא יטעה נמי כי מחללו על הכסף לאכול הכסף דלא ידע דמוכרו אין המנה מחולל וכי מחללו המנה מחולל. ור' יוסי בשם ר' אחא דברי הכל היא וטעמא כדי שיהו הכל זקוקין למחיצתו פי' שלא יתבטל אדם מלעלות לירושלם דרחמנא תלי טעמא למען תלמד ליראה וגו' ואם ימצא מי שיעלה פירותיו ויתן לו כאן מעות לאכילה יתבטלו עליותיו: 
+
+<b>אבל נותנין זה לזה מתנת חנם. </b>מתני' כפשטה אתיא כר"מ דס"ל בפ' יש בכור אין מתנה כמכר ואפי' לחכמים דפליגי עליה התם מיתוקמא במזמינו על שלחנו ור' מנא אמר מתני' ר' יהודה היא דס"ל ממון הדיוט ודלא כר"מ. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל על מה שכתב ר"ע ז"ל שמזמינו על השלחן כתב אין לשון המשנה משמע כן וגם בירושלמי אינו כן ע"כ: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>מעשר בהמה וכו'. </b>לשון החכם הר"ס ז"ל בבכורות פ"ה תנן כל פסולי המוקדשים נמכרין באיטליז ונשחטים באיטליז ונשקלין בליטרא חוץ מן הבכור והמעשר משמע הא בבית נמכרין והכא תנן דאין מעשר נמכר כלל ובגמרא מוקי לה התם במעשר של יתומים ומשום השב אבדה. אי נמי בהבלעה שמכרו כולו עורו ובשרו וגידו וחלבו וקרניו ע"כ. עוד כתב על מה שפי' ר"ע ז"ל ואיידי דבעי למיתני סיפא גבי בכור מוכרים אותו תמים חי וכו' כתב פי' דלאחר שחיטה פשיטא שאין מוכרין אותו דה"ל קדשים קלים. ויש מחלוקת בירוש' במקדש בו לאחר שחיטה אם היא מקודשת ובפ"ק דתמורה אמרי' לא שנו אלא בזמן הזה ולפי זה לא שייך למיתני בבכור תמים חי ושחוט דא"א לשחוט בכור תמים בזמן הזה עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>ולא בעל מום חי ושחוט. </b>בירושלמי משמע דמדאורייתא הוא דמפ' טעמא לא חלקה תורה בין חי בין שחוט בין תם בין בעל מום אבל בפ' כל פסולי המוקדשין מסקינן דגזרה דרבנן היא ורבנן הוא דגזור לאחר שחיטה אטו לפני שחיטה כדאיתא התם ודוקא בבשר גזור שהוא דבר הנישום מחיים פי' דמחיים בני אדם שמין כמה שוה הבשר שכל חשיבות הבהמה אינו אלא בשביל הבשר אבל העור דאינו נישום מחיים לא גזור רבנן שלא ימכר ואפי' בשר בהבלעה ע"י עורו וגידו וקרניו שרי: 
+
+<b>ואין מקדשין בו את האשה. </b>תניא אבל מקדשין בגידיו ובקרניו ובטלפיו ובעצמיו אע"ג דקדושין הוי כמכר דכתיב כי יקח איש אשה מ"מ משום דכתיב ביה ברכה ואין ברכה בלא אשה מקדשין וכיון דתרי קראי כתיבי חד מוקמינן אבשר וחד מוקמינן אעצמות ומסתברא דאיסורא מוקמינן אבשר שכל חשיבות הבהמה אינו אלא בבשר ולא בגידין ובעצמות. אבל בקדושין פ' האומר בגמ' דילן שרי אפי' בבשר דמדאורייתא יכול למכור הבשר אחר שחיטה וכדכתבינן: 
+
+<b>הבבור וכו'. </b>בב"ק כתוב תם חי ולא שחוט וכתבו תוס' ז"ל הא לא איצטריך לאשמועי' דבבכור בזמן הזה מוקמי' לה דאין שייך בו מכירה לאחר שחיטה דמיתסר בהנאה אבל קמ"ל דמוכרין אותו חי אע"ג דמעשר אין נמכר דנאמר בו לא ימכר ולא יגאל וכן איתא בפ"ק דתמורה עכ"ל ז"ל. ועיין בתמורה פ"ק בברייתא דאיתא התם בדף ה'. וה"ג התם פ"ק דתמורה דף ז' אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לא שנו דנמכר תמים חי אלא בזמן הזה הואיל ואית ליה לכהן זכייה בגויה יכול למכרו אפי' בהיותו תם בין כהן לכהן בין כהן לישראל והלוקח ימתין עד שיפול בו מום ויאכלנו דבכור בזמן הזה משנפל בו מום אין בו אלא איסור גזל אם אינו נותנו לכהן ואם הכהן מכרו לו מותר לו לאכלו במומו ואפי' עובד כוכבים מותר לאכול ממנו וכדתנן בפ' כל פסולי וב"ה מתירין ואפי' עובד כוכבים אבל תם שחוט בזמן הזה ליכא אבל בזמן שבית המקדש קיים כיון דתם להקרבה הוא דקאי אין מוכרין אותו תמים חי דלית ליה לכהן זכייה בגויה אלא מהקטרת אימורין ואילך. וכתב ה"ר שמשון ז"ל ובפ"ק דב"ק משמע לפי המסקנא דאפי' ר' יוסי הגלילי מודה דלא הוי ממון בעלים בזמן שבית המקדש קיים ע"כ. ובסמוך ארמוז עוד בזה. תו גרסי' התם אמר רב חסדא לא שנו דנמכר תם אלא כהן לכהן אבל כהן לישראל אסור מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות והאי כהן נמי מיחזי דמש"ה מוזיל לישראל כשמוכר לו הבכור תם כי היכי דליתיב ליה בכורות שיולדו לו בעדרו דבכור תם בזמן הזה אין מי שיקננו אלא בזול דבעי לוקח לשהוייה עד שיומם הלכך הוי האי כהן דמוזיל גביה דישראל ככהן המסייע ואסור ורב אשי פליג עליה התם: 
+
+<b>ומקדשין בו את האשה. </b>א"ר יהודה בן פזי בשם גרמיה בין חי בין שחוט דכתיב יהיה לך אפי' לאחר שחיטה אבל בשם ר"י בן לוי אמר דדוקא כשהוא חי מקדשים בו דאית ליה לכהן זכייה בגויה אבל אם נשחט ונזרק דמו ע"ג המזבח הוי קדשי מזבח ושלחן גבוה הוי ואין מקדשין בו ויליף לה מקרא דכתיב כחזה התנופה מה חזה התנופה נאכל לזכרים ולנקבות דכתיב בפ' שמיני גבי חזה התנופה אתה ובניך ובנותיך אף בבכור כן אבל לא לדבר אחר ובגמ' דילן בפ' האומר מפיק לה מקרא דכתיב לאש מה אש לאכילה אף הוא נמי הוי לאכילה ולא לדבר אחר ועיין במה שכתבתי בפ"ק דב"ק סי' ב' בשם הרא"ש ז"ל דמשמע מיניה דמתני' ר' יוסי הגלילי היא בלבד דסבירא ליה דבכור ממונו דכהן הוא לקדש בו את האשה אבל לרבנן כהן שקדש את האשה בבכור חי לא הוי מקודשת ע"כ ועיין במ"ש לעיל בסמוך בשם ה"ר שמשון ז"ל: 
+
+<b>אין מחללין מעשר שני על אסימון. </b>מתני' דלא כר' דוסא דתנן בפ"ג דמסכת עדויות מחללין מעשר שני על אסימון דברי ר' דוסא וחכמים אוסרין וטעמיה דר' דוסא דלא דריש וצרת אלא כפשטיה שהוא נצרר בסודר: 
+
+<b>ולא על המעות שאינם ברשותו. </b>כגון שנפל כיסו לים הגדול אבל אם הם בביתו כיון שהם במקום המשתמר ברשותו קרינן בהו והיינו דתנן לקמן פ"ד היה עומד בגרן ואין בידו מעות אומר לחברו הרי הפירות האלו נתונים לך במתנה חוזר ואומר הרי הן מחוללין על מעות שבבית: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>הלוקח בהמה וכו'. </b>והאי דנקט הכא הלוקח דיעבד גבי בהמה לזבחי שלמים אגב חיה נקט ליה דעיקר מעשר שני לשלמים הן: 
+
+<b>האגוזים והשקדים יצאו קליפיהם לחולין. </b>הא אתי מקל וחומר מצאן אגב גזותיה דמרבינן ליה מבי"ת דובצאן דהא גזה דלמיגז קיימא ומזדבנא צאן לחודיה וגיזה לחודה ויוצאה לחולין הני דלעולם נמכרין כן לא כ"ש. ועיין בר"פ בכל מערבין: 
+
+<b>התמד. </b>עיין לעיל פ"ה דמעשרות סי' ו' ומדברי הרמב"ם ז"ל שם בפ"ז נראה דבחדא סגי או החמיץ או רמא תלתא ואשכח ארבעה. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל התמד עד שלא החמיץ נ"ל לפ' דמייתי להאי עניינא הכא משום דלעיל קאמר שמותר לקנות בהמה שיש בה בשר ועור במעות של מעשר שני אע"פ שהעור לבדו אסור לקנות במעות מעשר שני וכן התמד ג"כ אע"פ שהמים אסור לקנות בדמי מעשר שני מ"מ ע"י היין שיש בו מותר לקנותו והיינו כשהחמיץ שאז יש בו טעם של יין אע"פ שהמים מרובים על התמד עכ"ל ז"ל: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>הלוקח חיה וכו' לא יצא העור. </b>מפרש ליה רבי אלעזר התם במנחות דרוצה לומר לא קנה מעשר וכן ר' אמי וכן פסק הרמב"ם ז"ל אע"ג דר' יוחנן רבם פליג עלייהו ומפ' למתני' כפשטה. ולדידהו צריכין אנו לומר דבדין הוא דבעי למיתני נמי הכא לא קנה מעשר כדקתני גבי הלוקח מים ומלח אלא אגב רישא דקתני יצא העור לחולין תני סיפא נמי לא יצא העור לחולין. וכן מצאתי אח"כ שפירש ג"כ ה"ר יהוסף ז"ל. ונלע"ד דלדידהו גרסי' בהאי בבא לא יצא העור היו"ד והצד"י בנקודת צירי כלומר לא יבא לצאת לחולין דמעיקרא לא חל עליה קדושת מעשר: 
+
+<b>לא יצא קנקן לחולין. </b>וכן ג"כ בסיפא לא יצאו דמי הכלי כלומר וצריך לאכול כנגדן: 
+
+<b>סלי תאנים. </b>היא גרסת ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל שכך פירש סלי תאנים וסלי וכו' בלחין מיירי דאילו קופה של גרוגרות הא מפליג לעיל בין דרוסות לשאינם דרוסות ע"כ וכן הוא הגרסא בירושלמי וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>הלוקח מים ומלח וכו'. </b>והני מים ומלח ופירות המחוברין לקרקע. לא שנא שלקחן בירושלם ל"ש חוץ לירושלם ל"ש בשוגג ול"ש במזיד: 
+
+<b>הלוקח פירות שוגג וכו' מזיד יעלו ויאכלו במקום. </b>וקתני הלוקח דיעבד אין לכתחלה לא לפי שאין מחללין מעות על הפירות ברחוק מקום דלא שרי קרא לפדות הכסף במידי דאכילה אלא תוך העיר אלא הכסף עצמו מוליכין כדכתיב וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום ובתר הכי ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך וגו': 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>הלוקח בהמה וכו'. </b>כתב ה"ר שמשון ז"ל דבפ' האיש מקדש (קידושין ד' נ"ו) תניא א"ר יהודה בד"א במתכוין ולקחה מתחלה לשם שלמים אז במזיד תעלה ותאכל במקום אבל לקחה מתחלה לשם חולין דמזיד דידהו מתכוין להוציא מעשר לחולין הוא בין שוגג בין מזיד יחזרו דמים למקומן שוגג דמקח טעות הוא מזיד דקנסינן ליה למוכר דלאו עכברא גנב אלא חורא גנב ובתוספתא מסיים בה אם היתה בעלת מום בין שוגג בין מזיד יחזרו דמים למקומם אם היו פירות טמאים בין שוגג בין מזיד יחזרו דמים למקומן ע"כ. ועיין במ"ש שם בפ' האיש מקדש סימן ח'. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל הלוקח בהמה תמימה דחזיא לקרבן וחוץ לירושלם דיעבד אין לכתחלה לא ועוד דתכחיש גופה בדרך ועוד דחיישינן לגדול עדרים והכי תניא בהאיש מקדש בהדיא אין לוקחין בהמה ממעות מעשר שני ואם לקח בשוגג וכו' וסתמא דמתני' ר"מ היא למאי דגרסי' מתחללין דיעבד על בהמה חיה ועוף בין חיים בין שחוטים דברי ר"מ דלא חייש דילמא יגדל מהם עדרים בדיעבד וחכמים אומרים אין מתחללין ע"כ וקל להבין אמאי לא עריב בבא דפירות עם בבא דבהמה חדא משום דבעי לאשמועי' דהבהמה תקבר עם עורה ועוד משום דגבי בהמה איכא פלוגתא: 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>אין לוקחין עבדים ושפחות וכו'. </b>ס"א ל"ג שפחות והתם בקדושין נמי ל"ג שפחות: 
+
+<b>וקרקעות. </b>אפי' פירות המחוברין לקרקע תנן לעיל דלא קנה מעשר וכ"ש קרקע עצמו וקושיא זו פריך לה בירוש' ומשני תרי שינויי חד מינייהו דמתני' דהכא בדרך מכירה ומש"ה כיון שמכר לו הקרקע דרך מכירה מתחלל והמעות קנויין אצל המוכר והלוקח יאכל כנגדן ומתני' דלעיל מיירי ע"י חלול שאמר הרי מעות הללו מחוללין על פירות המחוברין וה"ה דבהמה טמאה אי קנאה בחלול דודאי אינו מתחלל אלא דוקא במקח וממכר וגם בגמ' דילן פריך לה ומשני לה: 
+
+<b>חטאות ואשמות. </b>במשניות החכם ה"ר יהוסף אשכנזי ז"ל נמחקו: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל וקי"ל דכל דבר שהוא בא חובה אינו בא אלא מן החולין. אמר המלקט במתני' דבס"פ התודה: 
+
+<b>מצאתי </b>מוגה פה חלוקה אחרת וזו היא אין סכין כלים בשמן של מע"ש ואם סך יאכל כנגדו זה הכלל וכו': 
+
+<b>כל שהוא חוץ לאכילה. </b>הא מידי דאכילה אפי' דגים וחגבים כמהין ופטריות קונה ואפי' לכתחלה ואין צריך לאכול כנגדו ומתני' ר"ע היא ודלא כר' ישמעאל: 
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מעשר שני ניתן לאכילה וכו' לסיכה. </b>איכא מאן דיליף לה בירוש' מדכתיב ולא נתתי ממנו למת אם להביא למת ארון ותכריכין לחי הוא אסור פי' לקנות מדמי מעשר מלבושין לחי הוא אסור כ"ש למת אלא איזהו דבר שמותר לחי ואסור למת זו סיכה: 
+
+<b>לאכול דבר שדרכו לאכול ולשתות דבד שדרכו לשתות ולסוך דבר וכו'. </b>כצ"ל. ובברייתא מפ' כיצד לשתות דבר שדרכו לשתות אין מחייבין אותו לשתות לא אניגרון ולא אכסיגרון ולא יין בשמריו אבל סך הוא את השמן נלע"ד דהא דלא קתני אבל סך הוא בשמן אגב סיפא דבעי למיתני אבל מפטם הוא את היין ועיין במ"ש ס"פ ח' שרצים: 
+
+<b>דגים שנתבשלו עם הקפלוטות וכו'. </b>פי' בערוך כרישין שיש להם ראש שָמֵן. מצאתי מנוקד הקפלוטות הקו"ף בצירי והפ"א קמוצה. ובירושלמי מסיק דמתני' דלא כר' יהודה דאמר לעיל בר"פ עשירי דתרומות גבי בצל שאינו אלא ליטול את הזוהמא וה"ה קפלוטות בדגים ואין כאן שבח: 
+
+<b>זה הכלל כל ששבחו ניכר. </b>פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש דר' יוחנן ס"ל דניכר בכמות בעינן דהיינו במדה ובמשקל וריש לקיש ס"ל דניכר באיכות דהיינו בטעם סגי אע"ג דלא הותירה המדה. ולשון הרמב"ם ז"ל שם פ"ג כפי מה שפירשו בכסף משנה כיצד השבח לפי חשבון יין של מעשר שני ששוה שלשה זוזים שנפל לתוכו דבש ותבלין שוה זוז אחד והוסיפו במדתו והשביחוהו והרי הכל שוה חמשה נמצא שהשבח הוא זוז באותו זוז יטול בעל המעשר שלשה חלקים ובעל התבלין רביע נמצא לבעל המעשר ד' זוזים פחות רביע ולבעל התבלין זוז ורביע וכן על דרך זו בשאר הדברים ע"כ. וזה הכלל אי לא מרבינן מיניה מידי בעינן למימר דלסימנא בעלמא נקטיה וכדכתיבנא בפ' הקורא את המגילה עומד סימן ב'. וכתוב בתוספות יום טוב דהכא מיירי בשאין שבח עצים בפת פי' שאין אבוקה כנגדו כלומר שלא היה מבעיר עצים בפי התנור כנגד הפת אבל בפ"ג דערלה משנה ה' מיירי בשאבוקה כנגדו דנמצא נהנה מן האיסור בשעה שהאיסור בעין ע"כ בשנוי לשון ובקיצור ולפי זה נוכל לומר דזה הכלל לאתויי שאם אבוקה כנגדו השבח לפי חשבון דהיינו נמי שבחו ניכר: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ר"ש אומר אין סכין וכו'. </b>כתב ה"ר יהוסף ז"ל נ"ל דר"ש לא פליג אלא בשמן שהוא עצמו מעשר ולא בלקוח בכסף מעשר וכן מצאתי במסכת מנחות פ"ז לא יביא מחטי מעשר שני אלא ממעות מעשר שני ועיין בירוש' דקאמר כאן הביא ר"ש פרכא מדבר שהוא מדרבנן על דבר שהוא דאורייתא נראה דהא אפי' בירושלם נמי הוי הדין כן ומתני' לא איירי אלא בירושלם דוקא דהא תנן דגים שנתבשלו עם הקפלוטות של מעשר וחוץ לירושלם אין מבשלין קודם הפדיון וכן עיסה של מעשר שני הכל לא איירי אלא בירושלם דוקא ופירוש הדבר שנפל דבש לתוך היין והשביח היין יותר משיעור של דבש ושל סמנין הוי אותו השבח לפי חשבון וכן אם הוא להפך שנתבשלו דגים של חולין עם קפלוטות של מעשר שני והשביחו הדגים כשהוא בא לחלל מעות מעשר שני שלו על הדגים צריך לנכות את הקפלוטות ואת שיעור שבחן וכן היין ג"כ על זה הדרך כשהוא בא לחלל מעות מעשר שני שלו על הדבש והתבלין יכול לחשוב את השבח של היין ולחללו עליו לפי חשבון אבל בעיסה הוי כל השבח לשני ואינו משלם אלא דמי עצים וצ"ע עכ"ל ז"ל. וידוע כי הפירוש שהעתיק ר"ע ז"ל הוא להר"ש והרא"ש ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל פירש כו' (כמ"ש בתי"ט). גם בספ"ג דהלכות מעשר שני ונטע רבעי כן פירש ולא השיגו הראב"ד ז"ל אמנם הר"ש שירילי"ו ז"ל כתב וגם זה אינו נכון כלל דעל הנאת אצבע מי חששו ואפי' כל היד נמי לא חששו ור"ש מאריה דכוליה תלמודא הוא דאמר דבר שאין מתכוין מותר ועוד וכו' אבל הנכון לפ' משנתנו ע"ד הירוש' וה"פ דסברי רבנן דיכול אדם בירושלם שכבר סך שמן של מעשר טהור להביא בן בתו ע"ה שהוא טמא ומעגלו ע"ג מעיו דאע"ג דאסור הטמא לסוך עצמו משמן מעשר שני כשם שאסור באכילתו שאני הכא דנתבטל בהיתר דומיא דתרומה דתניא סך כהן גופו שמן של תרומה ומביא בן בתו ישראל ומעגלו ע"ג מעיו ואינו חושש ור"ש פליג עלייהו דאין ראיה מתרומה לכאן שהרי מצינו שקלה היא גבי תלתן וכרשינין כדלקמן מה שאין כן במעשר שני ואפשר נמי דטעמא דר"ש דשאני תרומה דגלי רחמנא בה ומתו בו כי יחללוהו והאי הא איתחיל אבל במעשר שני לא גלי עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>א"ל לר"ש ומת אם הקלנו בתרומה חמורה לא נקל במעשר שני הקל אמר להם לא אם הקלנו בתרומה חמורה שכן הקלנו בכרשינין ובתלתן נקל במעשר שני שכן לא הקלנו בו בכרשינין ובתלתן. </b>כך מצאתי נוסחת המשנה בספר כתיבת יד: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>תלתן של מעשר שני וכו'. </b>בפ' שני דהלכות מעשר שני סי' י"ד חזר בו הרמב"ם ז"ל ממה שפירש כאן שכאן פירש תאכל צמחונין עניינו שיאכלו כשהן לחין. [הג"ה בירוש' לא פי' כן וע"ש ה"ר יהוסף ז"ל] כמו ירקות ואין מותר לו להניחם שיתייבשו וכו' וכן פירש ג"כ גבי כרשיני מעשר שני שג"כ הקפיד עליהם התנא שיאכלו צמחונים ממעות מעשר שני קודם שיתייבשו ויפסלו מאוכל אדם אבל שם כתב תלתן של מעשר שני מותר לאכלה צמחונים שכך היא ראויה לאכילה וכן כרשיני מעשר שני יאכלו צמחונין ע"כ ושם השיגו הראב"ד ז"ל. וכתב שם מהרי"ק ז"ל דמה שנראה שנשנית משנתנו לענין חומרות שיש במעשר שני מבתרומה לא לענין אכילת צמחונין אלא לענין שאר דברים דקתני התם עכ"ל ז"ל ובעניות דעתי איני מבין מה הם שאר דברים דקתני הכא גבי תלתן דלא משמע דנכנסים לירושלם דקתני גבי כרשיני מעשר שני קאי נמי אתלתן אלא אם נאמר שכוון למה שאכתוב בסמוך בס"ד בסוף דברי ה"ר שמשון ז"ל ובדברי הר"ש שירילי"ו ז"ל ומ"מ עיין במה שכתבתי לקמן בפירקין סוף סימן ד'. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל נ"ל לומר טעם למה הקלו חכמים בתרומה של כרשינין ותלתן יותר מבמעשר משום דתרומה אי אפשר לה להשתנות אבל מעשר אפשר לחללו ובמינים האלו הקלו משום שהמעשרות שלהם אינם מן התורה דאינם אוכל ותנן כלל אמרו במעשרות כל שהוא אוכל וכולי' עכ"ל ז"ל. עוד כתב פי' תאכל צמחונים כי אז הן ראויין לאדם ומעשר שני לא ניתן אלא לאכילת האדם אבל התרומה מותר לעשות בה כל צרכו ולהאכילה לבהמתו וכן הטעם של כרשינין וצ"ע ע"כ. עוד כתב וז"ל כל מעשיהן בטומאה פי' כי אינם אוכל אדם ואינם מקבלין טומאה מן התורה ע"כ: 
+
+<b>תאכל צמחונין. </b>תלתן לשון נקבה היא ופי' ה"ר שמשון ז"ל כשזרע תלתן של מעשר שני וצמח ואע"ג דתנן [הגהה וכתב החכם הר"ם ז"ל והרמב"ם ז"ל חילק בין אם זרען חוץ לירושלם או בירושלם וכתב שאם זרען בירושלם גידוליהן מעשר שני ע"כ:] בפ"ט דתרומות גדולי מעשר שני חולין הא תני סיפא ופודה אותן בזמן זרען והכא בדלא פדה עסיקי' ומפ' הירוש' כיני מתני' מותר לאכול ואין חוששין משום דבר שאין דרכו לאכול א"נ לא חיישי' אי אכיל ליה בטומאה דלאו אוכל הוא ע"כ. ובסוף דבריו ז"ל כתב ובזה חמור מעשר שני דלא התרנו אלא צמחונים אבל משתגדיל כל מעשיה בטהרה ע"כ. אבל הר"ש שירילי"ו ז"ל פירש השתא משמע דלשון תאכל דוקא קאמר דחובה הוא דאין לאכול בתלתן דמעשר שני בזרע אלא כשהוא כמו ירק דתהא נאכלת כולה כמו יאכלו צריד דסיפא דדוקא הוא וכן תאכל נקודים והאי תלתן כשתוקש לא חזו שבלין והזירין שלה לאכילה ומש"ה דוקא בעוד שהיא רכה הוא דאכלי לה כולה דטעם עצה ופריה שוה כדאיתא בפ' בצל. והתלמוד ירושלמי קאמר דכיני מתני' דמותרת ליאכל הוא דתנן דאינו חובה דעיקר אכילתה הקבוע לה היינו כשאר קטנית ואם רצה לאכלה בעודה רכה או מלילות הרשות בידו וכ"ש הוא וזהו לפי המפרשים שפירשו דצמחונים היינו שנאכלת כשהיא צמחים רכים ותמיהא לי דליתני תאכל ירק כדרכו וראיתי לבעל הערוך שפירש מותר לשרות הכרשינין והתלתן במים ולהשהותן בהן עד שצומחין כדרך שעושין הפולים ואפונים ואין בזה משום הפסד מעשר שני ולדעת זה יותר כשר הוא שיאכלו בלי שרייה במים. עוד פי' לשון אחר דמשום טומאה נגעו בה דמותרת התלתן ליאכל בלחלוחיתה ולא חיישי' לידים מסואבות דדרך תלתן שלא תצמח עד שתנגב ע"כ ולזה הפירוש נוחה דעתי בו לפרש משנתנו דאתא תלמודא לתרוצי לן איך נסמך תלתן של תרומה לתלתן של מעשר שני גבי תרומה אשמעינן דיש בה היתר חפיפה והיתר מגיגה דהיינו למסמס אותה ביד כעין לתיתה של חטים כדי לרככה ולמתקה וקרויה מגיגה מלשון ברביבים תמוגגנה והיתר שלייה נמי דהיינו שנוטלין אותה מן המים של טנוף ורוחצין אותה במים ומייבשין אותה בחמה כל אלו בידים מסואבות מה שאין כן במעשר שני כדתנן לעיל וחפיפה ושרייה ומגיגה ושלייה היינו בזרע. וצמחורן היינו כשיהיה ירק. ועוד היתרא דתרומה היינו בידים מסואבות והיתרא דתלתן אין שנוי בו היתר בידים מסואבות והיאך נסמך זו לזו ועוד דקתני לה נמי גבי כרשינין וגבי קולי קתני לה דקתני גבה ונכנסין וכו' ונאכלת בידים מסואבות אלא ה"ק תנא דמתני' כששרו התלתן של מעשר שני במים אין לה קולא אחרת לאכלה בידים מסואבות אלא שתנגב ותאכל צמחונים שנותנין אותה בשמש אחר השרייה ואחר שמתנגבת צומחת צמחונין אבל קולא אחרת בידים מסואבות דהיינו חפיפה ומגיגה ושרייה כל הני אסורי לכ"ע וזהו מותרת ליאכל צמחונין דקאמר היתר הזה גבי מעשר שני יש לה בידים מסואבות אבל היתר אחר בידים מסואבות אין לה וגבי תרומה שנינו בה קולות אחרות דהיינו לב"ש חפיפה ולבית הלל אף מגיגה ושלייה וכי תימא אמאי לא רמו חומרא דמגיגה ושלייה וחפיפה אלא במעשר שני ולא בתרומה דהא איסור אכילתן בטומאה תרווייהו כי הדדי נינהו שתי תשובות בדבר חדא דמעשר שני לכל מסור ואם אנו מתירין בו צדדי טומאה דהיינו שלייה ומגיגה וכו' אתו למיטעי נמי אפי' בשריה מה שאין כן בתרומה דאין אוכלין אותה אלא כהנים וכהנים זריזין הן כדאמרי' בעלמא ועוד יש לומר דבשלמא גבי תרומה כתיב [הגהה עיין בפירוש ר"ע ז"ל בפרק בתרא דתרומות סימן ט':] נפש בה דמיניה מרבינן אכילת כרשיני תרומה לבהמה ואין טומאה מצויה בהן דלמאכל בהמה אין אדם עושה תקונים וגרסי' נמי בירושלמי פ' בתרא דחלה אין אדם מצוי לטמא אוכלי בהמתו הלכך אפי' אי טעי בתרומה בשרייה הואיל ומצי להאכילן לבהמה אין חשש אבל גבי מעשר שני דאין אוכלין הכרשינין דיליה אלא אדם דכתיב ואכלת הלכך מחמרינן גבי טומאה דילהו וצריך תקנה שלא תפול בהן טומאה כלל כנ"ל. ומצאתי להראב"ד ז"ל בהשגותיו דרך אחרת אבל מ"מ נוטה לדרכי קצת עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>ושל תרומה בש"א וכו'. </b>כתוב בספר כריתות בלשון למודים שער ב' סי' כ"ז פעמים מזכיר בלשון המשנה דברי תנא ואח"כ עצם הדבר ואח"כ משפטו כמו שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן שמאי שם התנא כל הנשים שם הדבר הנושא המשפט דיין שעתן שם המשפט הנשוא על כל הנשים וכן שמאי אומר מקב לחלה ובה"א מקביים וכן הלל אומר מלא הין מים שאובין פוסלין את המקוה ושמאי אומר ט' קבין. ופעמים מזכרת המשנה עצם הדבר ואח"כ שם התנא ואח"כ משפטו כמו ביצה שנולדה בי"ט בש"א תאכל ובה"א לא תאכל ביצה עצם הדבר הנושא המשפט ב"ש שם התנא תאכל משפטו ודינו הנשיא על הביצה וכן כרשיני תרומה בש"א שורין ושפין בטהרה וכמו כל המטמאין באהל המת שנחלקו והכניסו לתוך הבית ר' דוסא בן הרכינס מטהר וחכמים מטמאים. ופעמים מזכיר שם הדבר עצמו ואח"כ משפטו ואח"כ שם התנא כמו אוכל פרוד אינו מצטרף דברי ר' דוסא אוכל פרוד הוא שם דבר הנושא המשפט אינו מצטרף הוא המשפט הנשוא על האוכל ר' דוסא הוא התנא. וכן מחללין מעשר שני על אסימון דברי ר' דוסא מאלה שלשה פנים הנזכרים נמצאו בכמה משניות וברייתות חדלו מספר ולי אני הקטן נראה טעם המסדר לשלשה סבות כי אין לסדר המצווה לפני המצוה והשנית לסדר שני התנאים זה אצל זה והשלישית כאשר במצווה ובדינו או בשם הדבר ובדינו אין בו יוצא לשני כי אם בעצמו כלומר שהצווי בודד מזכיר שם החכם או החכמים בין שם הדבר הנושא המשפט והמשפט הנשוא כי המשפט קצר ואין זו הפסקה בין שמות החכמים החולקים אבל כאשר הצווי והמשפט יוצא לשני כלומר בלתי בודד אז אם היה שם החכם לפני דבר הצווי והמשפט יקרא הפסקה בין שמות החכמים ועל כן שמו כל המשפט והצווי לפני הזכרת שם החכם בלשון דברי פלוני ופלוני אומר כדי לסדר שני החכמים החולקים יחד ע"פ הדברים האלה תוכל להבין טעמי שנוי הסדרים הנזכרים ע"כ. ועוד האריך ע"ש: 
+
+<b>כל מעשיה בטומאה. </b>היינו דוקא בידים מסואבות אבל לא טומאת הגוף: 
+
+<b>חוץ משרייתה. </b>מפ' בירוש' דאיכא בינייהו שולה דלב"ש שולה בידים טהורות ולב"ה בידים טמאות. תניא זו היא דברי ר"מ אבל ר' יהודה אומר בש"א כל מעשיה בטהרה חוץ מחפיפתה ובה"א כל מעשיה בטומאה חוץ משלייתה ולר' יהודה איכא בינייהו מגיגה דלב"ה מוגג בידים טמאות. ועיין במה שכתבתי בסוף מתני' דבסמוך בשם ה"ר שמשון ז"ל. ומ"מ בין לר"מ בין לר' יהודה קשה דאמאי לא תני פלוגתא דב"ש וב"ה דגבי תלתן של תרומה בפ"ק דעדויות כדתני התם פלוגתייהו דבכרשיני תרומה ובמה שכתבתי לקמן בפירקין בסי' ט' בשם הר"ש שירילי"ו ז"ל ניחא קצת ועיין ג"כ במה שכתבתי במתני' דבסמוך ועיין ג"כ במ"ש שם בפ"ק דעדויות סימן ז': 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>יאכלו צמחונין. </b>כדפרישנא גבי תלתן וקולי כרשינין דמעשר קחשיב ואזיל. וכאן פי' ה"ר שמשון ז"ל בקיצור יאכלו צמחונין כלומר מותר לאכלן צמחונין: 
+
+<b>ונכנסין לירושלם ויוצאין. </b>אפי' רבנן דפליגי עליה דרשב"ג לקמן בפ"ג הכא מודו משום דקל הוא שהקילו בכרשינין ודוקא להוציאן לחוץ לטוחנן או לכותשן להכשירן לאכילה ולחזור אל העיר ולאכול מה שהוא צריך ולא הטריחוהו לטחון כל מה שיש לו בבת אחת אלא כפי רצונו אבל לא שיהא מותר להוציאן ולאכלן בחוץ דמ"מ קלטו להו מחיצות: 
+
+<b>נטמאו ר' טרפון אומר יתחלקו לעיסות. </b>מפ' בירוש' דכשנטמאו בעודן זרעונים מודה ר' טרפון דאין מחמירין עליהם ונפדין דהא חזו לבהמה אלא מיירי דוקא שנטמאו אחר שנעשו עיסה ואם יש לו עיסות אחרות של מעשר שני אז צריך לחלקה דמאחר שהן עיסה מסתמא חישב עליהן לאדם כגון בשנת בצורת כאותה של דוד המלך. ופי' ה"ר יהוסף ז"ל ויוצאין פי' מותר להוציאו לאיזה צורך אבל לא שיניחו בחוץ אלא שיחזירו לירושלם אח"כ ומטעם זה לא הוזכר דין זה למעלה בתלתן כי התלתן אין בו צורך להוציאו אבל זה צריכין לפעמים להוציאו כדי לאפותו כי אין עושין תנורים בירושלם ע"כ. עוד כתב ז"ל יתחלקו לעיסות דין זה לא נזכר לעיל גבי תלתן כי תלתן אין יכולין לחלקו כי אין עושין ממנו עיסה ע"כ. עוד כתב ומאכילין פי' לבהמה והיינו דתנן ומאכילין ולא קתני ואוכלין בטומאה עכ"ל ז"ל: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל דאוכל פחות מכביצה אינו לא מיטמא מאחרים ולא מטמא אחרים. אמר המלקט מפי' הרמב"ם ז"ל כאן וגם מכמה מקומות בפירוש המשנה וגם מפי' ה"ר שמשון ז"ל משמע דדוקא לא מטמאו אחרים בפחות מכביצה אבל מקבלין טומאה בכל שהוא ועיין עוד במה שכתבתי על זה ברפ"ה דתרומות: 
+
+<b>יפדו </b>ואפי' נטמאו כשהן עיסה ונמצאות לו עיסות אתרות: 
+
+<b>ומאכילין בטומאה. </b>יש מי שפירש מאכילין לכהן טמא: 
+
+<b>שורין בטהרה. </b>כששורין אותם במים לא יהא בידים מסואבות משום דיש קטניות אחרות דבעי שרייה נמי להסיר הפסלת מהן כמו עדשים כדאיתא במסכת ביצה פ"ק וא"כ לא מוכחא מילתא דמאכל בהמה נינהו אבל השפשוף אינו נוהג במין קטנית אחרת אלא בכרשינין הלכך ידיעה מילתא דכרשינין הוו ומאכל בהמה נינהו דשרו בטומאה: 
+
+<b>יאכלו צריד. </b>לשון יובש כמו צריד של מנחות בפ' שני דחולין והרמב"ם ז"ל פי' הטחינה העבה נקראת צריד. אבל קשה לע"ד דהכא גרסי' צריד בדלי"ת והתם גרסי' ברי"ש וכן פירשו הרגמ"ה ז"ל וגם רש"י ז"ל בפ' המנחות והנסכים (מנחות דף ק"ב) וכדאמרי' לענין שופר היה קולו עבה או צרור פי' יבש שאין קולו נשמע רונקו בלעז. אח"כ דקדקתי בערוך ששניהם הביאם בערך צרד בדלי"ת צריד דמתני' וצריד דמנחות וגם דשופר הביאו בסמוך להם בערך צרוד בדלי"ת וכתב ושייך בצריד דמה המורסן עב במינו אף זה השופר עב במינו ע"כ. וטעמא דשמאי דאע"ג דשרינן ידים מסואבות אבל דליטמאו [עיין בלשון הר"ש] הן עצמן לא שרי שמאי לאכלן מש"ה אין אוכלין אלא צריד כן פי' ה"ר שמשון ז"ל אבל הראב"ד ז"ל וגם הר"י ז"ל פירשו שישמור אותן מן ההכשר ואפי' שרייה בטהרה לא שרינין דסוף סוף מאכל אדם נינהו הלכך ישמור אותן שלא יכשירם שאם יהו מוכשרין לא יזהר בטומאתן לפיכך אוכל אותן ביובש כגון קלי: 
+
+<b>ר' עקיבא אומר כל מעשיהן בטומאה. </b>מפ' בתוספתא ומייתי לה בירוש' דה"ק כך היו שונין ב"ה כל מעשיהן בטומאה דכיון דמאכל בהמה נינהו לא גזרי בהו כלל דתניא בתוספתא כרשיני תרומה בש"א שורין בטהרה ושפין ומאכילין בטומאה ובה"א שורין ושפין בטהרה ומאכילין בטומאה דברי ר' יהודה ר"מ אומר בש"א שורין ושפין בטהרה ומאכילין בטומאה ובה"א כל מעשיהן בטומאה א"ל ר' יוסי כמשנתך בבית הלל היתה משנתו של ר"ע בבית הלל לפיכך היה אומר ינתנו לכל כהן ואפי' ע"ה ומשמע דשאר תנאים בבית הלל לא היו שונים כן אלא כמשנתנו [הגה"ה צ"ע לע"ד אם אין טעות]. וכר' יוסי או כמשנת ר' יהודה ותלתא תנאי נינהו אליבא דב"ה ונראה דלא פליג ר"ע אלא דוקא בכרשינין ולא אתלתן דבעדויות לא תני לה אלא בכרשינין בלבד ולא תנינן התם מתניתין דתלתן כי היכי דקאי ר' עקיבא עלה ועוד דר' מאיר שונה בתלתן דב"ה בעו טהרה בשרייה ובשלייה דוקא שרו בטומאה וגבי כרשינין שונה בב"ה דכל מעשיהן בטומאה אבל הרמב"ם ז"ל פסק בפ' י"ב מהלכות תרומות כר' עקיבא וכפשטה דמתני' דהכא דמשמע דר' עקיבא קאי אתרוייהו ומשמע בירוש' בפ' בתרא דחלה דכי פליג ר' עקיבא אפי' בכרשינין לאדם פליג וכ"ש בכרשינין לבהמה וטעמא דאין טומאה מצויה באוכלי בהמה. ה"ר שלמה שיריל"ו ז"ל. אבל ה"ר שמשון ז"ל כ' לשון תוספתא דפלוגתא דר"מ ור' יהודה בין דתלתן בין דכרשינין בגוונא אחרינא וכתב בסוף דבריו והשתא סתם מתני' בין דתלתן בין דכרשינין ר' יהודה היא ע"כ. ובמה שכתב הרש"ש ז"ל דהרמב"ם ז"ל פסק כר' עקיבא בהלכות תרומות פי"ב ז"ל שם התלתן והכרשינין של תרומה הואיל ואינו מאכל אדם ה"ז מותר לעשות כל מעשיהם בטומאה ואינו נזהר אלא בעת שרייתו במים שאם שרה אותם בטומאה הרי טימא אותם בידים אבל אחר השרייה אינו נזהר לא בעת ששף הכרשינין ולא בעת שמאכילן לבהמה לפיכך נותנין תרומת תלתן וכרשינין לכהן ע"ה ע"כ. וכתב שם ג"כ מהרי"ק ז"ל דהיינו כב"ה אלא שבמה שכתב בסוף דבריו לפיכך נותנין תרומת תלתן וכרשינין לכהן ע"ה פסק כר"ע דתנן בפרק בתרא דחלה סימן ט' כרשיני תרומה ר' עקיבא מתיר וחכמים אוסרין וכבר נתן שם טעם מהרי"ק ז"ל למה פסק כר' עקיבא אע"ג דרבים פליגי עליה אבל בתחלת דבריו פסק כב"ה בין בתלתן של תרומה בין בכרשיני תרומה וכדמשמע פשטא דמתני' ומ"מ אפשר להיות דר"ע קאי אתרוייהו בין אכרשינין בין אתלתן ובזה מהרי"ק ז"ל והר"ש שירילי"ו ז"ל שוין: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>מה שליקט ליקט למעשר שני עד שישלים. </b>פי' ה"ר יהוסף ז"ל פי' משום הפסד המעשר תקנו זה כי שמא לא ימצאו כל המעות וא"כ יפסיד המעשר ובעבור זה תקנו שהראשון יהיה למעשר עכ"ל ז"ל. ירוש' א"ר זעירא וצריך להתנות ולומר אם אלו שלמטן שני יהיו אלו שבידי תפוסין עליהן ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל דלא דק ר' זעירא וצריך להביא מעות של נחשת ואח"כ יחלל הנחשת על המעות שבידו דהא בסמוך תנן דאפי' מדוחק אין מחללין כסף על כסף אבל במסקנא בירוש' עלה דמתני' דבסמוך מייתי פלוגתא דתנאי וקאמר עלה דההיא ברייתא מדברי שניהם נלמוד מחללין כסף על כסף ואין מחללין כסף על נחשת וכן פסק הרמב"ם ז"ל שכתב סלע של מעשר שני ושל חולין שנתערבו מביא בסלע מעות ואפי' מעות נחשת וכו' משמע דכי קתני מתני' מביא מעות דהיינו פרוטות קולא אשמעי' דאפי' פרוטות שמחלידות שרו מדוחק וכ"ש כסף: 
+
+<b>זה הכלל. </b>לרבות קטנית חולין וקטנית מעשר שני שנתפזרו וכן פירות ופירות אם לקטן בדלוג וחסרו ישלים מדת מעשר שני ואם חסרו לחולין ואם חפן וכו'. לפי חשבון הוא החסרון והכי איתא בתוספתא ואין צריך לדחוק ולומר דזה הכלל לסימנא בעלמא נקטיה כמו זה הכלל דבריש פירקין אע"ג דיש כיוצא בו בגמ' בפ' הקורא עומד כמו שכתבתי שם סימן ב': 
+
+<b>והנבללין לפי חשבון. </b>בירושלמי מפ' דהנבללין והנחפנים קאמר כי היכי דלא תיקשי רישא אסיפא ומשמע מהרמב"ם ז"ל דגם הכא בנבללין צריך תנאי וז"ל שם ר"פ ששי והנבללין לפי חשבון ומתנה ואומר אם אלו שבידי הן המעשר השאר חולין ואם הם חולין הרי מעות המעשר בכל מקום שהם מחוללין עליהם ע"כ. ועיין בנמקי יוסף ר"פ הבית והעליה דפירש ההוא ירושלמי דמייתי התם דר"ל דכי קתני מתני' אם בלל וחפן לפי חשבון לאו דבעינן להו לתרווייהו אלא בחדא מינייהו בלחוד סגי שאם בלל תחלה אע"פ שלא חפן אלא נטל אחד אחד הולכין אחר הרוב לפי חשבון הלכך מעות מעשר שני וחולין שנתפזרו וליקט א' אחד לא אמרי' לפי חשבון כיון שמתחלה לא היו מעורבין ובשעת נטילה לא חפן ליקח הרבה בבת אחת ע"כ: 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>סלע של מעשר שני וכו'. שנתערבו. </b>ורוצה להוציא של חולין חוץ לירושלם עכ"ל ר"ע ז"ל וכתב עליו הר"ס ז"ל צ"ע אמאי נקט חוץ לירושלם וה"ר שמשון ז"ל לא כתב כן ע"כ: 
+
+<b>מביא בסלע מעות. </b>ירוש' תניא בן עזאי אומר בשתי סלעים צריך להביא פרוטות פי' שאם אתה מתיר לו בדמי סלע אחד שמא יצטרך הסלעים של כסף לצרכיו ונמצאו אלו שניהם מחוללין ויקיים כן שיהא קדושת המעשר על הפרוטות ויחלידו ונמצא מעשר מפסיד ועוד שישהה עליותיו שהן משא כבד ומתוך שאתה קונס אותו שיביא פרוטות בדמי שני סלעים ידחוק עצמו ויחליף אחד מן הסלעים על סלע הכסף כדי שלא יהיו שניהם קדושים בספק ולכך יחמיר על עצמו ויהא הכסף של מעשר שני ויהא זריז וקל לעלות שאין לו משא כבד של נחשת: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל ואי קשיא כו'. ורש"י ז"ל פי' שם פ' הזהב (בבא מציעא דף נ"ו) מפני שאמרו מחללין כסף על נחושת מדוחק אבל כסף על כסף לאו דרך חלול הוא ואפי' מדוחק נמי לא וכיון דאף כסף על נחשת לא התירו אלא בדוחק הלכך לא שיקיים כן שבזיון מעשר הוא ועוד שהפרוטות מחלידות ע"כ: 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בש"א לא יעשה וכו' וב"ה מתירין. </b>קסברי הכסף כסף ריבה דכסף יתירי כתיבי בפרשה וב"ש סברי הכסף כסף ראשון ולא כסף שני לישנא אחרינא דב"ש סברי כספא טבעא ודהבא פירא וטבעא אפירא לא מחללינן דכתיב וצרת הכסף וב"ה סברי כספא פירא ודהבא טבעא ופירא אטבעא מחללינן והתם ר"פ הזהב פרכי' בשלמא להך לישנא דאמרת דמדאורייתא מישרא שרו ובדרבנן פליגי דב"ש סברי דרבנן הוא דגזרו ביה שמא ישהה עליותיו שיהיו לו סלעי מעשר עד שיגיעו לדמי דינר זהב בשנה שניה שימכור מעשרות שנה הבאה וב"ה סברי לא גזרי' שמא ישהה עליותיו דכי לא מלו נמי בדינרא אסוקי מסיק לה שאין משאן כבד היינו דקתני יעשה ולא יעשה ולא קתני לשון חלול דקסברי יש חלול. אבל חכמים החמירו עליו. אלא להך לישנא דאמרת דמדאוריי' פליגי אי משום טעמא דכסף שני אי משום דדהבא פירא הוא דהוי כיון דאיסורו דאורייתא ולא מיתפסי בקדושת מעשר הכי איבעי ליה למיתני בש"א אין סלעי מעשר שני מתחללין על דינרי זהב ובה"א מתחללין וקאי בקושיא: 
+
+<b>כספן דינרי זהב. </b>כספן שהיה להם ממעות מעשר שני ואתא לאשמועי' דאפי' לכתחלה ואפי' לאדם חשוב שרו ב"ה דרבן גמליאל מב"ה קאתי ועשה מעשה לעצמו ולא חש לדבית שמאי כלל: 
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>הפורט סלע ממעות וכו'. </b>והאי הפורט ר"ל המצרף ואיידי דתני סיפא הפורט דדוקא הוא תני נמי רישא הפורט. וכתוב במהר"י קולון ז"ל שרש צ"ה דפשיטא הוא דלשון מעות כולל בין מעות של נחשת בין מעות של כסף בין מעות של זהב שהרי בכל התלמוד בכמה דוכתי במשנה ובגמ' מזכיר שם מעות סתם במקום אשר אין לחלק כלל בין זהב וכסף ונחשת ואע"ג דתנן במעשר שני פ' שני הפורט סלע ממעות מעשר שני ב"ש אומרים בכל הסלע מעות ובה"א בשקל כסף ובשקל מעות ואותם מעות של נחשת הם כדמשמע בהדיא ר"פ הזהב וכן בכמה משניות שונה שם מעות שהן מעות של נחשת מ"מ נלע"ד דאע"ג דבמקום דמוכיח הלשון שהן של נחשת כי התם דקתני הפורט סלע דמשמע שהוא מחליף הפרוטות של נחשת לסלע דפשיטא דסתם פרוטות של נחשת הוא שונה התנא מעות במקום פרוטות של נחשת מ"מ היכא שהוזכרו מעות סתם יש בכללן בין מעות של כסף בין מעות של זהב דכולהו מעות איקרו ותדע דכן הוא שהרי שנינו שם פ' חמישי כיצד פודין נטע רבעי מניח הסל על פי שלשה ואומר כמה אדם רוצה לפדות לו בסלע ע"מ להוציא יציאות מביתו ומניח את המעות ואומר כל הנלקט מזה מחולל על מעות הללו הרי לך בהדיא דסלע קרא מעות והנה דבר פשוט הוא דסלע של כסף הוא ומזה אין צריך ראיה אלא ע"כ צ"ל כדפרישית ע"כ בקיצור: 
+
+<b>בש"א בכל הסלע מעות. </b>אם בא לפורטן וכו' עד סוף פי' ר"ע ז"ל. אמר המלקט כן פי' רש"י ז"ל והקשו תוס' וגם ה"ר שמשון ז"ל על פי' זה דלפי זה הטעם הוו ב"ה לחומרא וקשה דה"ל למתנייה בעדויות גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה והיא אינה שנויה התם רק בפ"ק דאכתי לא נחת תנא לאשמועי' קולי ב"ש וחומרי ב"ה. והר"ש שירילי"ו ז"ל תירץ בעד רש"י ז"ל דהא דפרכינן בכל דוכתא וליתנייה גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה לאו למימרא דבאותו פרק שמתחיל אלו דברים מקולי ב"ש וחומרי ב"ה דוקא קאמר דליתנייה שם דהא כמה תנאי פליגי על אותן המנויין שם ומוסיפים עליהם בפירקי אחריני אלא בעדויות כלומר בכולה מסכת הוא דקאמר אבל מה שהוקשה לי בדבריו ז"ל הוא דאי טעמא דבית הלל משום שיוקירו הפרוטות בירושלם ונמצא מעשר שני מפסיד וכו' מאי שייכא הכא פלוגתא דר"מ ורבנן וכי תימא מילתא באנפי נפשה היא ליתא דהא בעדויות קתני לה בהדי פלוגתא דב"ש וב"ה דומיא דסיפא דפורט בירושלם דפליגי על ת"ק דב"ה כל הנהו תנאי ודמיין לריש עדויות דאשכחן רבנן דפליגי על ב"ה ובית שמאי ואמרי לא כדברי זה ולא כדברי זה ואף שהיו ב"ד של אחריהם הנהו תנאי וה"נ נפרש הכא ועוד לדידיה תימ' דהיכי אמרי' בירושלמי דינר כסף ודינר פירות דברי הכל אסור מ"ט דרבנן לכך נראה לי דטעמא דב"ש היינו דסברי דיכול אדם לצרף חוץ לירושלם אף אם יש בידו כל סך הסלע מפרוטות ובא לצרפן בסלע שיכול וכ"ש אם יש בידו חצי סלע מֵעִין של כסף וחצי סלע בפירות או בפרוטות דשרי לצרפן בסלע וב"ה פליגי עלייהו בכל שיעור סלע מפרוטות כיון דעבד בזיון למעשר שני דפריק פירות כ"כ בנחשת עד שיעור סלע ולא חייש בפרוטות מחלידות השתא שאוחז דרכו ללכת לא שרינן ליה לפרוקינהו לכולהו וכיון דלא שרינן לפרוקינהו יזהר עצמו מעיקרא דלא פריק כ"כ פירות שיעור סלע בפרוטות נחשת וקנסינן ליה ולא יחליף אלא חצי סלע של פרוטות ויעמיד בידו חציים ויעלם לירושלם והשתא ר"מ ורבנן דבית דינו פליגי על ת"ק דבית הלל ביותר קלה דאפי' פירות וכסף על כסף דמודו ב"ה דשרי אפ"ה אסור משום דמשמע מב"ה דדוקא הכא מחמרי משום דעבד בזיון למעשר שני כולי האי וכדפרישנא אבל כי פריק חצי סלע במעין של כסף ויש לו פירות חצי סלע דכ"ע מודו דשרי כיון דליכא בזיון דמעשר שני ואשמעי' ר"מ ורבנן דגם צרוף זה אסור ואפי' דינר כסף וחצי דינר פירות אסור לצרופי בכסף משום גזרה אחרת דאית להו כסף על כסף לא מחללינן כדאיתא במסכת דמאי ומפ' בירוש' דדינר כסף דכ"ע ל"פ דחשוב הוא ואפי' יש לו פירות שוין שני דינרים אסור להחליפן במטבע כסף דלא גריר כסף כזה אטו פירות וכן אם יש בפירות שיעור דינר חשיבי באנפי נפשייהו ולא שרינן לטפול להן מעות דכסף ולא גריר אגבייהו ואסור ואע"ג דכסף לא הוי אלא חצי דינר דפירא אטבעא הוא דאמר רחמנא וטבעא אטבעא לא ועל כרחך באיסורא דאורייתא פליגי דמוכח בירוש' דהיכא דקתני אין מחללין דאיסורא דאורייתא חשיב ומש"ה אסור ואע"ג דכסף לא הוי אלא חצי דינר כי פליגי בחצי דינר כסף וחצי דינר פירות שבא להחליף ולצרף בדינר ר"מ סבר אף הכא נמי לא גריר כסף גבי פירות וכסף ע"ג כסף הוי ואסור דנגע אתקנתא דכסף על כסף וכסף דתנא ר"מ על דינר כסף קאמר דאסיר ורבנן סברי דחצי דינר דבר מועט וגריר אטו פירות ולא חשיב אלא כמו פירות לחודייהו ע"ג כסף כנ"ל עכ"ל ז"ל: 
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>ובה"א בשקל כסף ובשקל מעות. </b>פי' רש"י ז"ל לא יחליף בפרוטות אלא חציין כו'. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל לפי שיטת רש"י ז"ל אי נמי משום סחורה דדרך הוא להחליף כל הסלע בפרוטות דאין מפסיד אלא אדרבה מרויחין לפעמים וס"ל לב"ה דאסיר משום סחורה והוו ב"ש לקולא וב"ה לחומרא ע"כ: 
+
+<b>הדנין. </b>מפ' להו ספ"ק דסנהדרין בן עזאי בן זומא חנן המצרי וחנניא בן חכינאי רב נחמן בר יצחק מוסיף אף שמעון התמני: 
+
+<b>ר' עקיבא אומר שלשה דינרי כסף וברביעית כסף ברביעית מעות. </b>כך צ"ל. אבל הר"ש שירילי"ו ז"ל גריס וברבעת כסף וברבעת מעות בוי"ו ובלא יו"ד כלל [הגהה גם ה"ר יהוסף ז"ל כתב וז"ל וברבעת כסף וכו' פי' וברובע של השקל שהוא מטבע שנקרא רבעת לוקח כסף וברבעת האחר שהוא חצי הדינר האחר לוקח פרוטות כנ"ל וכן מצינו בתלמוד לשון זה ועמדו קנים בו ביום ברבעתים עכ"ל ז"ל:]. ופירש ור' עקי' מחמיר טפי ולא שרי אלא שמינית סלע בפרוטות ע"כ ולדידיה הוי רבעת מין מטבע שהוא חצי דינר דהיינו שלשה מעין וכן נראה שמפרש הרמב"ם ז"ל שכתב ור' עקיבא סבר דבשמינית סלע בלבד יחליף מעות והוא הרמב"ם ז"ל כתב ד' אספרי כסף איני יודע כמה אספרים יש בסלע ע"כ. ובערוך ורבינו האיי אמר איצטרי גרסי' והן חתיכות של כסף ע"כ אבל ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל כתב ד' אספרי כסף פי' דהיינו מעין בלשון יון ור' טרפון לא שרי אלא שתי מעין להחליף בפרוטות לחוד וה"ק הדינר השני של שקל השני יקח בו ד' אספרי כסף בכסף ונשארו שני מעין שיחליף בפרוטות לחוד וכל חד וחד אתי למעוטי משיעורא דחברי' שמאי אומר וכו' פירשתי משניות אלו לפי דרכו של רש"י ז"ל דסובר דרישא דתני ממעות הוא שיש לו פרוטות ומחליפן כדי לקבל סלע כסף והכי מפרש לה בירושלמי דמצרף הוא דבעי למימר והא דקתני הפורט רוצה לומר שמונה סכום פרוטותיו לקבל הסלע ופירוש הגמרא יש לנו לקבל דאינהו הוו בקיאי בפירוש המשניות יותר מדורות אשר באו לאחריהם ועוד דלהכי תני ממעות לומר דמעות היו בידו וסיפא לא תני ממעות דהסלע הוא דבא להחליף ועוד סובר רש"י ז"ל דהני תרתי מתני' קולי ב"ש וחומרי ב"ה הוו ולא קשה דאמאי לא תני להו בפ' קולי ב"ש וחומרי ב"ה דהא בבא דלקמן דקתני דמחמרי ב"ה ואמרי לא שמענו אלא בבאה מן הקציר עד סוף הפרק לא קתני להו התם וטעמא דלא תני התם אלא אותם דלא חזרו ב"ה והודו לב"ש אבל הך דחזרו לא וה"נ לא קתני התם אלא אותם דשאר תנאים לא חלקו עלייהו דב"ש וב"ה והני חלקו עליהן שמאי גופיה ושאר תנאים כגון הכא דחלקו עליהן דנין לפני חכמים וכו' ושמאי גופיה ודלעיל פליגי ר"מ ורבנן עלייהו דב"ה וכבר כתב רבינו שמשון ז"ל דבירוש' משמע כדברי רש"י ז"ל ועוד הוכחת מחלוקת התנאים בתרי באבי הוכחה גמורה היא ובתוספות שנאץ חזרו והודו לרש"י ז"ל מן הטעם הזה ונקטינן השתא דאיכא תלתא גווני קולי ב"ש וחומרי ב"ה שנויין בעדויות חדא גוונא דפליגי עלייהו תנאי דמחמרי טפי מינייהו והיינו הנהו דתנינן הכא ושנויין אגבן הנהו דפליגי עלייהו נמי דמקילין טפי מינייהו אלא שחזרו בהן והודו והדר תני חומרי דב"ה דלא איפליגו עלייהו תנאי כלל פירקא באנפי נפשיה והדר תני פלוגתי אחריני דחומרי ב"ה נמי נינהו אלא דהוו אליבא דחד תנא כגון ר' יהודה שהיה שונה ששה דברים על אותם שלמעלה ור' יוסי נמי היה שונה כך וכך על אותם שלמעלה ותנאי אחריני דלא מנו אלא עשרים וד' ותו לא הוו סברי דבשאר מילי לא אפליגו ב"ש וב"ה עלייהו אלא כולן היו שוין בדברים ההם ומחמירין היו. עכ"ל ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל: 
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>מי שהיו מקצת בניו טמאים וכו'. </b>וכתוב שם בכסף משנה לפרש הירוש' ולהשיב בעד הרמב"ם ז"ל דלהשגת הראב"ד ז"ל דה"פ מה אנן קיימין אם באומר מכבר כלומר אם באומר מעכשיו תהא מחוללת סלע זו על מה שישתו טהורים משקה מעורב ונמצאו טמאין שותין מעשר שני ואם באומר לכשישתו תהא מחוללת עליו למפרע חולין שתו שבשעה ששתו עדיין לא נתחלל והיאך יתחלל לאחר שכבר שתו אותו אלא באומר מכבר לכשישתו כלומר סמוך לעת שמתחילין לשתות תהא סלע זו מחוללת עליו דהשתא חל החלול קודם שיתחילו לשתות ולא מופלג אלא סמוך ביותר בשעה שפירש היין מן הכד לפיהם דהשתא אינו ענין לברירה ע"כ. ובירוש' מפ' בטמאין טומאת מת דאין מטמאין כלי חרס אלא מאוירו פי' שיכניסו ידיהן לתוך האויר ואינם מטמאין במשא ומפורש בפ' העור והרוטב דהיסט מטעם משא הוא טמא הלכך כיון דאין להם היסט מצו טמאים לערות מן הכד לתוך כוסן ובלבד שלא יכניסו לתוך חללו של כלי חרס דאין כלי חרס מקבל טומאה מגבו אלא מאוירו דאילו הוו טמאים טומאת זיבה הא מטמאין בהיסטן ואין תקנה אלא שיערה אחר לטמאים וכן בפי' הרמב"ם ז"ל: 
+
+<b>מה שהטהורין שותין סלע זו מחוללת עליו. </b>על יין ששותין דאמרי' בפ' הערל דמעשר שני בין אכלו בטומאת הגוף בין אכלו בטומאת עצמו לוקה ויליף לה התם מקראי ומש"ה תני הכא כדי שלא יכשלו לאכלו בטומאת עצמו וטמאים נמי לא יכשלו לשתות מעשר שני טהור בטומאת הגוף אומר מה שהטהורין שותין ממנו תהא סלע זו של מעשר מחוללת עליו ונמצא מה ששתו טהורין היה מעשר ומה ששתו טמאים היה חולין: 
+
+<b>שותין מכד אחד. </b>ואינם חוטאים הר"ש שירילי"ו ז"ל. וכתוב בתוס' י"ט ודתנן שותין ר"ל זה אחר זה בתחלה הטהורים ואח"כ הטמאים אבל הטמאים רשאין להשקות לטהורים על פי אלו התנאים ע"כ פי' שלא יגעו ביין ושיהיו טמאים בשאר טומאות מלבד זיבות ושיהיה הכלי מחרס ובד"א בשאין אחר מערה אבל אם אחר מערה אפילו טמאים טומאת זיבה. וז"ל ה"ר יהוסף ז"ל נמצאו טמאים וטהורים שותין מכד אחד לאו דוקא מכד אחד כי אינם שותין מן הכד עצמו כי אם היה כן היו מטמאין את היין ואסור לשתותו בתורת מעשר שני אלא מיירי שמערים מן הכד לכוסן וכל אחד יש לו כוסו בפני עצמו ומיירי נמי שהן טמאים טומאת מת ולא טומאת זיבה כי הטמא טומאת זיבה מטמא את הכלי בהיסט אך כשיש אחר שמערה לכוסות מותר אפילו בטומאת זיבה עכ"ל ז"ל: 
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>לא יאמר אדם וכו'. לחלק </b>בנקודת סגול גרסי' החי"ת והלמ"ד וכדפי' ר"ע ז"ל. ופי' הרמב"ם ז"ל שאין שנוי בענין אלא נקיות לשון דבין שיאמר שנאכלם שיורה שהוא יתן לו חלק מהם ובין שיאמר לחלק שיורה שהוא יתן לו חלק אבל ברחו מאמרם לחלק מפני שיהיה כמי שנתן פירות מעשר שני שכר למי שהעלם וזה אסור לפי שהוא בעצמו חייב להגיעם שם ע"כ. ובירוש' קאמר שהוא מהלכות של עמעום כלומר שאין לו טעם. ועיין במה שכתבתי בפ"ח דשביעית סימן ד': 
+
+<b>וְשנשתם בירושלם. </b>גרסינן: 
+
+<b>אבל נותנין זה לזה מתנת חנם. </b>קשה לע"ד דהכא שייך למיתני או נותנין זה לזה מתנת חנם דכיון דתנא חד גוונא להתרא שייך למיתני או דהוא נמי גוונא אחרינא להתרא ונלע"ד דבקושיא אחריתי יתורצו שתיהן והוא דהכא שייך למיתני או נותן לו מתנת חנם אלא על כרחנו צריכין אנו לומר דאשגרת לישנא דתנא לעיל רפ"ק נקט נמי הכא: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>מפני שהוא ממעט באכילתו. </b>גרסי' והקפידא הוא משום מעשר שני דמעיקרא שרי לזרים ולטבול יום והשתא אסיר ובירוש' פריך אמאי לא חשו נמי דהא ממעט באכילת תרומה דמעיקרא שריא לאונן וחומה נמי לא בעיא והשתא אסירא לאונן וחומה בעיא ומשני אשכח תני מפני שהוא ממעט באכילתו ובאכילתה ומתניתין חדא מינייהו נקט. ובפ' התערובת דף ע"ו מייתי ברייתא דגרסי' בה באכילתה משמע דאתרומה קפיד כדפי' שם רש"י ז"ל. והיינו האי תנא דהכא דחייש אף למיעוט אכילת תרומה וקושיית התוס' שהקשו לרש"י ז"ל אינה קושיא דמתני' מודה לברייתא אלא דחדא מינייהו נקט והא דנקט התם ההיא ברייתא ולא נקט מתני' משום דקאי אהך ברייתא דתניא התם שביעי' אין לוקחין בדמיה תרומה מפני שממעט באכילתה ומשום דלעיל חייש לדין תרומה מייתי נמי ברייתא דחייש לה הר"ש שירילי"ו ז"ל. והרמב"ם ז"ל נראה קצת דגריס במתני' שהוא ממעט באכילתם שפירש שממעט באכילת מעשר וגם ממעט באכילת תרומה וכ"כ בחבורו ומהתם אין ראיה לומר דהכי הוה גריס במתני': 
+
+<b>ונותר. </b>כגון אם הותיר מהן אחר שני ימים ולילה יש בהן כרת מה שא"כ במעשר שני: 
+
+<b>ויוצא. </b>גרסי' ול"ג וטמא דהא גבי מעשר שני נמי אית בהו איסור טמא בין טומאת הגוף בין טומאת עצמו כדאיתא בפ' הערל. ויוצא חוץ לחומה אסור באכילה דנפקא לן מובשר בשדה וכו' ואפי' חזר למקומו כדאיתא בזבחים מה שא"כ במעשר שני דיוצא חוץ לחומה יכול להחזירו ושרי כדאיתא בר"פ בהמה המקשה ושוב מצאתי בפ' התערובות בתוס' דלא גרסי' וטמא. ור"ש אזיל לטעמיה דתנן התם פ' התערובות אשם שנתערב בשלמים ר"ש אומר שניהם ישחטו בצפון ויאכלו כחמור שבהן אמרו לו אין מביאין קדשים לבית הפסול: 
+
+<b>שכן מותרים לזרים. </b>ולית בזה מיעוט אוכלין אע"ג דאית בהו מיעוט זמן: 
+
+<b>נקל בתרומה שהיא אסורה לזרים. </b>ולא אשכחן דהתיר הכתוב במיעוט אוכלין. הר"ש שירילי"ו ז"ל: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל שלא כל הדברים המטמאין את הקדש וכו'. פי' כי השלישי פסול בתרומה והרביעי בקדש כדתנן בפ' חומר בקדש: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>מי שהיו לו מעות וכו' וְצָרַךְ להם. </b>גרסינן בלי יו"ד ודכוותה כתבתי ג"כ בפ"ז דשביעית סימן ד':  
+<b>והלה. </b>יתכן שהוא מלשון הלאה וכן גם כן בלשון חכמים להלן וכמו שאתה אומר על המקום שהוא רחוק קצת ממקום זה לשון הלאה כך אתה אומר על אדם אחר נפרד מחברו שהרי הם שני גופים מוחלקין לשון הלה. כך נלע"ד:  
+<b>ולא יאמר כן לעם הארץ. </b>מפ' בירוש' דאין מוסרין ודאי לעם הארץ שאינו נזהר בו:  
+
+Mishnah 4
+
+<b>פירות בירושלם ומעות במדינה. </b>כולה מתני' כשיש לו מעות וצרך להן ולחברו פירות. ה"ר שמשון ז"ל: 
+
+<b>שיעלו הפירות. </b>בנקודת ציר"י גרסי' לה ליו"ד כמו ויֵאכלו. אך ה"ר יהוסף ז"ל כתב בספר אחד היה נקוד שיֲעלו ע"כ: 
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ועברו בתוך ירושלם יחזור וכו'. </b>מפ' בירוש' א"ר יונה בדין היה דאפי' בתים שבירושלם לא יטבילו שהן של כל ישראל וקיימא לן דבית שאינו שלו אינו טובל לו אלא דוקא ביתו הלכך בתים שבירושלם לא טבלן וכ"ש העיר גופה אלא זאת אומרת ירושלם עשו אותה כחצר בית שמירה שלו מה חצר בית שמירה שלו טובלת אף זו טובלת וכל העומד ליעשר כמעושר דמי וכמי שהורמו דמי וקלטוהו מחיצות: 
+
+<b>ר' שמעון בן יהודה אומר וכו'. </b>ובירוש' מייתי ברייתא אליבא דר"ש בן יהודה מאי אהדרו ב"ש לב"ה וב"ה לב"ש ע"ש. והביאה רבינו שמשון ז"ל בלשון אחר כדאיתה בתוספתא וז"ל ר"ש בן יהודה אומר בשם ר' יוסי כך אמרו ב"ה לב"ש אי אתם מודים בפירות שלא נגמרה מלאכתן שיפדה מעשר שני שלהן ויאכל בכל מקום אף פירות שנגמרה מלאכתן כיוצא בהן א"ל ב"ש לא אם אמרתם בפירות שלא נגמרה מלאכתן שיכול להפקירן להוציאן מידי תרומה ומעשרות א"ל ב"ה אף פירות שנגמרה מלאכתן יכול הוא לעשותן תרומה ומעשר על מקום אחר פי' דתרומה ומעשר לא בעו חומה ע"כ בקיצור. וכתב שהוא יותר עיקר וחזר ויישב גם גרסת הירוש' ע"ש: 
+
+<b>שיפדה מעשר שני שלהן. </b>עדיין יש לו פדייה דכיון דלא נגמרה מלאכתן כולהו מודו דלא קלטו ליה מחיצות: 
+
+<b>יחזור מעשר שני שלהם ויאכל בירוש'. </b>דקסברי ב"ש כמי שהורמו דמיין וראו פני החומה ואין לו פדייה: 
+
+<b>יפדה ויאכל בכל מקום. </b>דכיון דהוו בטבלייהו לאו כמי שהורמו דמיין ולא קלטו ליה מחיצות דקליטת מחיצות מדרבנן היא וכי גזור רבנן כי איתיה בעיניה בטבליה לא גזור רבנן: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל אי נמי אפי' כמי שהורמו דמיין ה"מ וכו'. אמר המלקט לשון הר"ש ז"ל ר"ש בן יהודה בשם ר' יוסי סבר מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין דמוקי פלוגתייהו בנגמרה מלאכתן ואמרי ב"ה יפדה ויאכל בכל מקום ודוקא לענין מחיצה לקלוט דרבנן אבל לענין שאר דברים סבר כמי שהורמו דמיין כדאיתא בפ' בתרא דמכות ע"כ: 
+
+<b>והדמאי נכנס ויוצא. </b>מפ' בירוש' טבל של דמאי נכנס ויוצא ונפדה אבל מעשר שני של דמאי גופיה אסור להוציאו לכתחלה אלא אם יצא מותר לפדותו בחוץ דלא קלטוהו מחיצות והכי תנן נמי בפ"ק דדמאי ואיתה נמי בפ' הזהב ומכאן נראה כגרסת הרמב"ם ז"ל בפ"ק דדמאי דגריס ונכנס לירושלם ויצא דהיינו דיעבד ולא גרסי' ויוצא הר"ש שירילי"ו ז"ל. ועיין במ"ש שם פ"ק דדמאי סימן ב' דהרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה מפ' דהא דקתני מתני' והדמאי נכנס ויוצא ר"ל מע"ש של דמאי הפך ממה שפירש בחבורו שם ע"ש: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל לת"ק איצטריכא הך ואליבא דב"ה פי' וכ"ש לת"ק אליבא דב"ש ולא אתא למעוטי אלא אליבא דר"ש בן יהודה דלא איצטרי' למתנייה דהשתא ומה טבל גמור קאמרי ב"ה יפדה ויאכל בכל מקום כ"ש דמאי והאי דמאי מיירי אף בשנגמרה מלאכתו: 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>אילן שהוא עומד וכו'. </b>וצריך לדקדק בפירוש ר"ע ז"ל דגבי אילן פירש מכנגד החומה ולפנים כלפנים לאכול שם מעשר שני ולא הזכיר קדשים קלים וגבי בית הבדים פירש מכנגד החומה ולפנים כלפנים לאכול מעשר שני וקדשים קלים ומצאתי שכתוב בתי"ט משום דבשר אין רגילין לאכול כו'. אכן הרא"ש ז"ל קודם שהזכיר בבא דבית הבדים פי' כלפנים לענין קדשים קלים ומעשר שני ושלוח מצורעים ע"כ: 
+
+<b>מכנגד החומה ולפנים כלפנים. </b>מדאמרי' בירושלמי אבבא דבתי הבדים דהא דאמרי ב"ה מכנגד החומה ולפנים וכו'. דהוי לחומרא משמע דהכא ברישא דוקא קתני בין לקולא בין לחומרא לקולא דלפנים נאכלין בלא פדיון ולחומרא דאין פודין שם דגבי מחיצות איכא בעלמא בין בפנים בין בחוץ חדא לקולא וחדא לחומרא חומר בפנים מבחוץ שבחוץ יכול לפדותן בפנים אינו יכול לפדותן דקלטי ליה מחיצות וחומר בחוץ מבפנים דבחוץ אינו נאכל בלא פדיון ובפנים אוכלו בלא פדיון וא"כ פליגא אההיא דמסכת מעשרות בס"פ המעביר דתנן התם ובירושלם הלך אחר הנוף ואמרי' התם בירוש' דאי עיקרו לפנים והעלהו דרך עיקר דכבר קלטו עיקר ומוקי לה כב"ש דהכא. ובפ' אלו הן הגולין רמינן להו אהדדי ומשני דמתני' דהכא כרבנן ומתני' דהתם כר' יהודה ור' יהודה אית ליה גבי מעשר שני דבמערה הלך אחר פתחה ובאילן הלך אחר נופו [הגהה לשון החכם הר"ם ז"ל פירש ר"ע ז"ל והיינו דתנן במסכת מעשרות ובירושלם הלך אחר הנוף כלומר אף אחר הנוף שם פי' דאזלי' לחומרא וע"ש בפירושו ז"ל וא"כ איך יצדק עם מה שפירש כאן דאזלי' בתר החומה ואין משגיחין לא בעיקר ולא בנוף בין לקולא בין לחומרא ור"ש ז"ל הביא בפירושו הסוגיא דפ' אלו הן הגולין ע"ש בפירושו וגם בפי' הרא"ש ז"ל ועיקר הדברים שיש שני תירוצים בגמ' תירוץ רב כהנא הוא שמשנה זאת היא רבנן וההיא דמעשרות היא ר' יהודה עוד יש תירוץ רב אשי שם בגמ' וכך פי' ר"ש ז"ל כולה רבנן היא ופי' הלך אחר הנוף כלומר הלך אחר החומה ואף אחר הנוף כלומר בין בנוף בין בעיקר אין משגיחין אלא בחומה כמו שכתב בכאן רבינו עובדיה ז"ל ומה שפי' שם במעשרות הוא כפי תירוץ רב כהנא שתירץ דההיא ר' יהודה היא עכ"ל ז"ל:]: 
+
+<b>בש"א הכל כלפנים. </b>דכשפתחן תוך ירושלם דמעשר שני הנכנס בו דרך פתחן נכנס קולטין אותו פתחן ובשפתחן לחוץ כיון דכל חללן לפנים אין דרך להניח מה שמכניסין לבית בפתח אלא להכניסו לחלל וקלטו חללן והואיל וחללן לפנים כלפנים הן ואוכלין שם קדשים קלים ומעשר שני בלא פדייה וכ"ש שאין פודין שם. מכנגד החומה ולפנים כלפנים כשכל חללן לחוץ אע"ג דפתחן לפנים פשיטא דהן כלחוץ אלא כשחציין לפנים וחציין לחוץ ופתחן לפנים מכנגד החומה ולפנים כלפנים לכל דבר ומכנגד החומה ולחוץ כלחוץ להחמיר הוא דאין אוכלין שם אבל אין פודין שם להחמיר וכשפתחן לחוץ מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ הוא לכל דבר ומכנגד החומה ולפנים כלפנים להחמיר דאין פודין שם אבל אין אוכלין שם כיון דפתחן לחוץ הכי מפ' לה בירוש' הר"ש שירילי"ו ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל פי' בשם התוספתא דב"ש אומרים הכל כלפנים לחומרא ר"ל שלא יפדה בהן מעשר שני ולא יאכלנו. ועיין תו במ"ש שם ספ"ג דמעשרות: 
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>בנויות בקדש ובחול ופתוחות לקדש ולחול. </b>מפ' בתוספתא כגון לשכת בית המוקד דתנן במסכת תמיד ובמסכת מדות דארבע לשכות היו בה ושתי לשכות היו בקדש ושתים בחול וראשי פספסין היו שם להבדיל בין קדש לחול והיתה פתוחה לעזרה ופתוחה נמי לחול. מכנגד הקדש ולקדש קדש משמע דאתוכן וגגותיהן קאי אבל בירושלמי לא קאמר הכי אלא דתוכן קדש דבתר דפתחן דקדש שדינן להו ובגגותיהן תנן מכנגד הקדש ולקדש קדש ומתני' נמי דייקא דתנן ברישא דמתני' דגג בתר מקום הבנין שדינן ליה ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל. ותוכן קדש דקתני מתני' מפ' בירושלמי אליבא דר' עקיבא דהיינו דוקא לאכילת קדשי קדשים אבל אין שוחטין שם קדשים קלים והנכנס לשם בטומאה פטור וכן כתב הרמב"ם ז"ל שם פ' ששי והוא הפך ממה שפירש כאן במשנה. וכתב ה"ר שמשון ז"ל בפ' איזהו מקומן מסיק בבנויות בחול ופתוחות לקדש דאין שוחטין ואין חייבין והאי דאוכלין לפי שהתורה רבתה אכילות הרבה דכתיב בחצר אהל מועד יאכלוה ע"כ: 
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>בין בפנים בין בחוץ. </b>בין שנטמא בפנים בין שנטמא בחוץ נחלקו ב"ש וב"ה: 
+
+<b>בש"א הכל יפדה ויאכל בפנים חוץ וכו'. </b>כצ"ל. ומתני' ר' יהודה היא אבל ר"מ מוקי פלוגתא דב"ש וב"ה בגוונא אחרינא בתוספתא דספ"א דמעשר שני ור"ש בן אלעזר מוקי לפלוגתייהו בגוונא אחרינא ור' אליעזר ור' עקיבא אית להו סברות אחרות כהנהו סברות דאית ליה לכל חד מינייהו בפ' בתרא דשקלים גבי בשר קדשי קדשים: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל ובירוש' מוקי לה כגון שהכניסו ע"מ שלא יקלטוהו מחיצות וכו'. אמר המלקט כתב ה"ר שמשון ז"ל והדר פריך בירושלמי אטו מעשר שני טהור שהכניסו ע"מ שלא תתפשנו מחיצה אין מחיצה תופשתו כלומר והאי נמי דבר תורה טהור ע"כ: 
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>ר' יהודה אומר יקבר. </b>מפ' בירוש' מ"ט דר' יהודה אמר קרא הכסף כסף ראשון ולא כסף שני אלא אינון מתיבין קל וחומר והוא אותיב לון ק"ו כלומר לדידי אית לי קרא לדידכו ק"ו פריכא הוא ופי' הר"ן ז"ל בפ' בני העיר טעמא דר' יהודה דאמר יקבר משום דלא אלים למתפס פדיוניה כמעשר גופיה ע"כ והוא פי' רש"י ז"ל שם בפסחים. ותוס' שם פ' הזהב כתבו דבספרי מפיק טעמא דר' יהודה משום דכתיב הכסף כסף ראשון ולא כסף שני וא"ת דבריש פירקי' אמרי' כסף ראשון ואפי' כסף שני וי"ל דה"מ כסף על כסף אבל לחלל שני פעמים פירות על כסף לא וא"ת למה לי קרא בספרי הא טעמא אחרינא אית ליה לר' יהודה במתני' וי"ל דאסמכתא בעלמא הוא א"נ טרח וכתב לה קרא ע"כ. ושם בפסחים כתבו דלר' יהודה דדריש כסף ראשון ולא כסף שני לכך אינו נפדה טהור בריחוק מקום ולא טמא בקירוב מקום דתרווייהו מחד קרא נפקי מלא תוכל שאתו ורבנן לא דרשי כסף ראשון ולא כסף שני וסברי דלקוח טהור נפדה בריחוק מקום וה"ה טמא בקירוב מקום ומתני' דפרכינן מינה בפ' איזהו מקומן דאשכחן דטפל חמור וכו' מדקתני הלקוח בכסף מעשר שני שנטמא יפדה דשמעת מינה נטמא אין לא נטמא לא והיינו בריחוק מקום דכה"ג מעשר עצמו נפדה ובענין אחר לא הוי טפל חמור מן העיקר אלמא לקוח לרבנן נמי אינו נפדה טהור בריחוק מקום תירץ ר"י דהתם בפ' איזהו מקומן מיירי מדרבנן ע"כ. ועיין עוד שם בפ' איזהו מקומן בדבריהם ז"ל. ואע"ג דמדקאמר תאמרו בלקוח וכו'. משמע דחכמים מודו ליה לר' יהודה בזה כגון זו אשכחן בפ"ק דתמורה גבי והלא במוקדשין האומר רגלה וכו' כמו שכתבתי שם בתמורה סימן ג' ובר"פ בהמה המקשה ע"ש. ועיין במ"ש לעיל פ' שני סימן ז' גבי הכסף כסף: 
+
+<b>הלקוח בכסף מעשר שני שנטמא אינו דין שיפדה. </b>כדתניא בתוספתא א"ל התחמיר בטפלה יותר מן העיקר וקשיא דלדידהו נמי תיקשי מצינו טפל חמור מן העיקר דמעשר גופיה נפדה טהור בריחוק מקום ולא לקוח ותירץ רבינו שמשון ז"ל דמעשר עצמו נפדה כדי לקנות בדמיו בירושלם צרכי סעודה כדכתיב בקרא אבל אם לקח פירות חוץ לירושלם כדי לאכלם בירושלם ה"ז כאילו קנאם בירושלם דלא חזו לפדייה וטעם הדבר כיון דלקח צרכי סעודה מן הכסף וגלי אדעתיה דלא היה קשה בעיניו להעלותו דהא חוץ לירושלם לא מצי אכיל ליה הלכך קנסוהו דיעלהו ולא מצי פריק ליה דהוי זלזולו של מעשר שני ע"כ. ובתוספתא מסיים אמר להם מצינו שהתמורה טפלה חמורה מן העיקר שהתמורה חלה קדושתה על בעלת מום ואינה יוצאה לחולין להגזז וליעבד והקדש אינו חל על בעל מום קבוע כדתנן בפ' שני דבכורות דכל שקדם מום קבוע להקדשן יוצא לחולין ליגזז וליעבד אמרו לו ממקום שבאת מה להלן תמימים אין נפדין ובעלי מומין נפדין אף כאן טהורין לא יפדו טמאים יפדו: 
+
+
+Mishnah 11
+
+בפי' ר"ע ז"ל דת"ק סבר אין פודין וכו'. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל בירוש' לא קאמר כן אלא הטעם הוא דבעי העמדה והערכה אבל כשנשחט לא בעי העמדה והערכה משום דהוי כפירות ור' יוסי סובר דגם שחוט בעי' העמדה והערכה ע"כ: 
+
+<b>יקבר ע"י עורו. </b>דעשו אותו כקדשי בדק הבית ליטען העמדה והערכה כשלקחו חי ונראה דמיירי שלקחו לשלמים אבל לא לבשר תאוה דכיון דגמרינן בג"ש דצריך לקנות שלמים דקדשי מזבח והוא לקח חיה דלא חזיא למזבח ולדמי עורו הוא דקנאו ולפדיון הוא עומד ודנו ביה דין קדשי בדק הבית: רש"א יפדה. אזיל לטעמיה דס"ל פ' יש בקדשי מזבח ואיתה נמי בירוש' דקדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה ומוקי התם קרא דוהעמיד והעריך גבי קדשי מזבח הר"ש שירילי"ו ז"ל. ופלוגתא דר"ש ורבנן במשנת כל הקדשים שקדם מום קבוע דבפ' עשירי דחולין ובפ' שני דבכורות וכמו שכתבתי שם בחולין פ' עשירי: 
+
+<b>בפי' ה"ר עובדיה ז"ל </b>דכיון דלקחו חי אין לו ריחוק מקום וכו'. כ' עליו ה"ר יהוסף ז"ל טעם זה שאמר איני יודע לישבו כי מה הטעם שאין לו ריחוק מקום הרי הוא לקוח בכסף מעשר ואינו מעשר ע"כ: 
+
+<b>לקחו חי ושחטו ונטמא יפדה. </b>דאף על גב דלקחו חי לשלמים כיון דשחטו דמי לפירות לקוחין שנטמאו הואיל וחזי לאכילה. ר' יוסי אומר יקבר כיון דלקחו חי לשלמים ובעי העמדה והערכה אפי' שחטו קנסוהו רבנן ויקבר אבל אם לקחו שחוט אפי' ר' יוסי מודה שהוא כפירות שנטמאו ופודין אותו דהא לא קנאוהו שלמים לענין העמדה והערכה ולא זכי ביה מעשר כי הוי חי ובקדשי בדק הבית נמי ילפי' מקראי בירוש' דאי אקדיש מתה דלא בעי העמדה והערכה. הרי הוא לו כפירות ובאנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן. הר"ש שירילי"ו ז"ל: 
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>המשאיל קנקניו למע"ש. </b>פי' ה"ר יהוסף ז"ל שלא קנה אותם בדמי מעשר אלא שנטלם מביתו ע"כ. עוד כתב זילף לתוכן סתם וכו' משגפן קנה מעשר פי' והקנקן קדוש כל זמן שלא שתו את היין אבל אחרי ששתו את היין בודאי יצא לחולין דלא גרע מאילו קנהו בדמי המעשר שיצא לחולין אחרי ששתו את היין ע"כ: 
+
+<b>זילף לתוכן סתם. </b>שהכניס לתוכן יין של טבל עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט כן פי' ר"ש ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל פירש זילף לתוכן סתם מעשר אלא שלא פירש שנתן אותן הקנקנים בתורת שאלה למעשר וברישא דלא פליג בין גפן ללא גפן מיירי שפירש בהדיא שהן לבד מושאלים למעשר שני וכן פירש ר"ש ג"כ. הרש"ש ז"ל. ועוד פירש ז"ל משגפן מקדשות בכל שהן כדתנן בפ"ג דערלה וחביות סתומות בהדי דברים שאוסרין בכל שהן. עד שלא גפן פי' קרא שם והכי מיפרשא כולה מתני' בירושלמי. תורם מאחת על הכל בדין תורם מן המוקף מיירי ונ"ל אם בא לקרות שם בחביות של יין אם עד שלא סתם את פיהם בא לקרות שם תרומה ולתורמן תורם מאחת על הכל דכיון דפתוחות הן ראויות ליערות בגת וכתורם מן הגת דמי דחלוק חביות לא חשיב חלוק וכבית הלל דבסמוך אבל אם בא לקרות שם אחר שסתם את פיהם לאו מוקף מיקרו ותורם מכל אחת ואחת עכ"ל ז"ל. ואמרי' עלה בתוספתא בד"א בשל יין אבל בשל חומץ ושל ציר ושל דבש ושל שמן בין גפן בין לא גפן לא קנה מעשר הקנקן: 
+
+
+Mishnah 13
+
+<b>בש"א מפתיח וכו'. </b>עיקר זו ההלכה כי כשמכר אדם יין בירושלם וקנה ממנו במעות מעשר שני בש"א שפותחין הקנקנים ומערין אותם מכל מה שבהן לגת ומוכר לגת ואז יצאו הקנקנים לחולין אבל אם מכר היין והוא בקנקניו לא יצא קנקן לחולין ואמרו ב"ה שאם היה דרכן למכור אותן הקנקנים סתומות ומכרן פתוחות יצא קנקן לחולין ואינו צריך לערות ואז ימכור לפי שכיון שפתחן גילה דעתו שאין רצונו למכור הקנקן ואם מכר במדה ואמר מדת כך וכך בכך וכך דמים יצא קנקן לחולין ואפי' היו סתומות ודברי ר"ש אמת ואין חולק הרמב"ם ז"ל. ובחבורו רפ"ח מפרשה כו' כמ"ש בתי"ט. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל ברוב ספרים גרסי' אבל במקום שדרכן לימכר פתוחות יצא קנקן לחולין ועל כן נראה לי לפ' כמו שפירשתי למטה דיצא זה הקנקן שזילף לתוכו סתם לחולין ואע"ג דלעיל תנא לא קנה מעשר וא"כ ה"ל למימר גם כאן לא קנה מעשר מ"מ לשון יצא קנקן לחולין נמי אתי שפיר כלומר אע"פ שקרא שם לקנקן סתם מ"מ היין דוקא נתקדש אבל הקנקן יצא לחולין עכשיו ומותר להריק היין ממנו ולהשתמש בו ואין צריך לחלל את הקנקן אם בא לחלל את היין. ואפשר לומר נמי דאיידי דתנא בסיפא לשון יצא קנקן לחולין תנא נמי ברישא הכי אך אין פירושם שוה כי זה פירושו לא קנה מעשר וזה פירושו יצא לחולין אחרי ששתו את היין ואינו תימה כי במקום שנתן מעות של מעשר שני בעבור הקנקן אין שייך לומר שיצא לחולין תכף קודם שישתו את היין אבל המשאיל אין שייך לפרשו אלא יצא לחולין תכף כי מה שיצא לחולין אחרי שתיית היין אין צ"ל דפשוט הוא כיון שלא נתן מעות בעבורו עכ"ל ז"ל [הגהה בלשון ר"ע ז"ל הלכך בחולין נמי לא קנה מעשר הגיה החכם הר"ם ז"ל הלכך בגבולין נמי לא קנה מעשר ע"כ. ועל מה שפי' ר"ע ז"ל יצא קנקן לחולין ואפי' הקנקנים סתומות כתב לשון הרא"ש ז"ל לא בעי למימר שימכור מעשר במדה דאין מעשר שני נמכר כדתנן אין מוכרין אותו ואין מחליפין אותו אלא משום דאמרי' בירוש' כדפרישית לעיל בפ"ק דאם היה המוכר אומן יוצר כלי חרס נעשה כלוקח יין בפני עצמו וקנקן בפני עצמו ואין הקנקן יוצא לחולין מידי דהוה אמוכר במדה וה"ה בגבולין אם הוא אומן לא קנה מעשר דכל היכא שבירושלם אין הקנקן טפלה ליין בגבולין נמי לא קנה מעשר והשתא ה"ק אם רצה להחמיר על עצמו זה האומן שדינו כמוכר במדה והוא רוצה שיהא דינו כהדיוט ואז דינו שיצא קנקן לחולין בירושלם השתא נמי בגבולין קנה מעשר עכ"ל ז"ל. עוד כתב על מה שכתב ר"ע ז"ל ה"ג ר' שמעון אומר וכו' צ"ע מה דחקו לגרוס כן ע"כ:]: 
+
+<b>ואם רצה להחמיר על עצמו למכור במדה יצא הקנקן לחולין. </b>לא בעי למימר שימכור מעשר שני במדה דאין מעשר שני נמכר כדתנן בריש מכלתין דאין מוכרין אותו ואין מחליפין אותו אלא משום דאמרי' בירושלמי כדפרישית בפ"ק דאם היה המוכר או הלוקח אומן נעשה כלוקח קנקן בפני עצמו ויין בפני עצמו ואין יוצא הקנקן לחולין מידי דהוה אמוכר במדה וה"ה בגבולין אם הוא אומן דמשגפן קרא שם לא קנה מעשר דכל היכא דבירושלם אין הקנקן טפלה ליין בגבולין נמי אין הקנקן טפלה ליין והשתא ה"ק אם רצה להחמיר על עצמו זה האומן שהוא כמוכר במדה שכנס היין בקנקן וגפה וקרא שם ומן הדין כיון שהוא אומן יצא הקנקן לחולין ולא קנה מעשר אלא אם רצה יכול להחמיר על עצמו ה"ר שמשון ז"ל. וז"ל הר"ש שירילי"ו ז"ל מפתח ומערה לגת בירוש' פליגי אמוראי אהייא קאי פלוגתא דב"ש וב"ה אי אמעשר או אמילתא דתרומה דהיינו דקתני עולות בק"א אבל אדין מוקף שהוא דין שלישי דסליק מיניה פשיטא להו דחלוק חביות לא שמיה חלוק דומיא דשקין בגרן ולכ"ע אין צריך לערות. בד"א במקום שדרכן לימכר סתומות וכו' נ"ל לפרשו כן בד"א דכי קרא שם אחר שגפן דקנה מעשר וצריך להתפיס מעות אף כנגד הקנקן אם בא לחללו בגבולין כשהיה אותו מקום שגפן מנהגו שהקונים יין בחביות דרכן לקנותן סתומות ואין צורך להם לבודקן שמוחזק אותו מקום שהיין הוא טוב הלכך בטל הקנקן לגבי היין אבל אם המקום אינו מוחזק שיינו טוב ואין אדם בטוח בחבית ללוקחה סתומה אא"כ בודקה ופותחה וטועמה לא מהני אפי' שקרא שם אחר שגפן ולא יצא קנקן לחולין כלומר לא קנה מעשר ואין צריך להתפיס מעות בגבולין אלא בכדי היין לחוד. לא [הגהה ה"ר יהוסף ז"ל כתב ברוב ספרים ל"ג מלת לא אלא ה"ג אבל מקום שדרכן לימכר פתוחות יצא קנקן לחולין ואם רצה להחמיר וכו' ע"כ. עוד כתב הפי' יצא זה הקנקן שהשאיל אפי' משגפן לתולין כיון שהדרך הוא שנמכרין הקנקנים פתוחות והרי הקנקן נקנה בפני עצמו ואינו טפל ליין א"כ גם כאן גבי שאלה לא הוי הקנקן טפל ליין אך לספרים דגרסי לא יצא הוי פירושו מגומגם ע"כ:] יֵצֵא קנקן לחולין כלומר אין צריך להוציא הקנקן לחולין דלא תפסו המעשר כדי שיצא לחולין שהרי לא נכנס ואינו יוצא מחמת פדיונו ודכוותה אשכחן בפ"ק דתנן לא יֵצֵא העור לחולין ומפ' לה ר' אלעזר בירוש' דהיינו לא קנה מעשר. ה"ג ואם רצה להחמיר על עצמו וכן הוא בספר ישן ולא גרסי' אבל אם רצה וכו' ונתקשה בו רבינו שמשון ז"ל מאי למכור במדה דהא אין מעשר שני נמכר כדתנן בריש מכלתין ופירש הוא פירוש דחוק מאד ואין דבריו נראין ועוד קשה דקתני בהדה ר"ש אומר אף וכו' משמע דדמי רישא לסיפא ויצא קנקן לחולין דקתני ר"ש על כרחין לא קנה מעשר הוא דקאמר כדמוכח בירוש' ובתוספתא הלכך רישא נמי צריך לפרשה כן לכך הנכון דברי הראב"ד ז"ל שפירש בהשגותיו כך דבירושלים קיימא וה"פ שמדקדק המוכר בירושלם היין שמוכר ללוקח שנותן לו שם מעות מעשר שני מדקדק עם הלוקח שישוו כל מעותיו של הלוקח מדות היין ואינו מבליע לו הקנקן בשיעור המעות כאילו בא למכור במדה מכירה כזאת הרי הקנקן חולין שלא חלה עליו קדושת המעות ומצי הלוקח ליקח מעות בקנקנים קודם שישתה היין ולפרוע חובו בהן דלא תפסן המעשר ולומר דנתקדשו ואינו יכול למכרן עד שישתה היין דדרשא דביין דדרשינן בירוש' לעיל בפ"ק יש בה קולא וחומרא דלוקחין קנקן אגב יין ונתקדש ואינו יכול למכרו לקנקן ולפרוע חוב במעותיו דמעשר שני הוא וכששתה היין יצא קנקן לחולין דשמירה הוה ליין וכיון דיין אזל ליה בטל הוא ואין צורך לאכול כנגדו וכי קתני הכא יצא לחולין היינו לגבי קדושה דהתם דעד שלא ישתה היין יכול לפרוע חובו ולקושיית מכירה שהקשה רבינו שמשון ז"ל אינה קושיא דכיון דתני מכירה ודאי בירושלם קא מיירי דמוכר חולין הוא דקא זבין ליה וביד הלוקח הוא דנתפס וא"ת היכי תני מתני' תרי לשני הפוכות זו מזו ואינהו חדא ודמיין אהדדי מעיקרא תני לא יֵצֵא קנקן לחולין והיינו לא קנה מעשר והשתא תני יצא קנקן לחולין דהיינו לא קנה מעשר תשובתך ברישא אין שם מוכר אלא בעל היין שבא להתפיס הקדושה אין צריך להוציא קנקן לחולין ובסיפא דאיכא מוכר דרצה להחמיר על עצמו ולתת לו יין בשיעור המעות ודקדק בסך המעות ונתכוון שיהא הקנקן חולין ובדעתו יצא הקנקן חוץ מן הדמים ומתנה הוא דיהיב ליה מוכר ובערך המוכר קתני יצא כלומר המוכר הוציאו כדבריו ולצד החולין נשאר הקנקן שלא חלה עליו קדושת המעות מה שאין כן ברישא דליכא מוכר ולרבינו שמשון ז"ל שפירש דמלא יצא נולד יצא אתי שפיר והשתא אתי ר"ש שפיר לאשמועי' דאף יש דין אחר בלוקח יין בירושלם במעות מעשר שני דהמוכר לחברו חבית של יין של חולין בירושלם בדמי מעשר שני וא"ל כל חבית זו אני מוכר לך בדמי מעשר שני שאתה נותן לי חוץ מקנקנה דהיינו חוץ משיעור קנקן שאני נוטל בה יין הימנה שאני מפקיד בה אצלך דלהוי חולין בשוליה לעצמי יצא קנקן לחולין כלומר יצא חבית לחולין ואגב רישא דתנא קנקן קתני הכא קנקן דכיון דמשייר לנפשיה שיעור קנקן אע"ג דמוכרה סתומה כפתוחה דמי ויצא לחולין ולא קנה מעשר ודקדקו מכאן בירושלמי דאף אם אמר לו המוכר רביעית חולין יש לי בחבית זו יצא קנקן לחולין ולא קנה מעשר כדאיתא בתוספתא אף אם בירושלם דרכן לימכר סתומות דדוקא כשמכר לו כל יין שבחבית הוא דתנן בפ"ק דקנה מעשר עכ"ל ז"ל. ובמשנת החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל מצאתי מוגה אבל במקום שדרכן לימכר פתוחות יצא קנקן לחולין וכו' ועבר הקולמוס על מלת לא. כמו שכתבתי כבר. ומצאתי שכתב עוד אבל אם רצה להחמיר וכו' נ"ל לישב משנה זו ולומר חסורי מחסרא וה"ק בד"א בזמן שלא פירש אבל אם רצה להחמיר וכו' וקאי אמתני' דפ"ק דתנן כדי יין פתוחות או סתומות מקום שדרכן לימכר סתומות לא יצא קנקן לחולין ופירושו שכיון שהוא פתוח הוי כאילו קנה הקנקן בפני עצמו במעות של מעשר ועל כן צריך לאכול כנגד הקנקן ועלה קאי האי אבל לומר שאם המוכר אמר ללוקח איני רוצה להטעותך אלא הריני מוכר לך את היין לפי מדתו והקנקן הרי הוא לך בחנם שאיני מבקש ממך אלא דמי היין לפי מדתו יצא הקנקן לחולין אחרי ששתה היין ואין צריך לאכול כנגדו. ובא ר"ש והוסיף לומר על מה שאמרנו לעיל בד"א במקום שדרכן לימכר סתומות וכו' שר"ל שהמשאיל קנקניו למעשר אע"פ שקרא לו שם אחרי שגפן מכל מקום יצא הקנקן לחולין ובא ר"ש לומר שאף האומר חבית זו אני מוכר וכו' יצא קנקן אע"פ שהוא סתום ולא אמרי' שכבר הקדישו היין ויהיה אסור להוציא ממנו עכ"ל ז"ל: 
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>המוליך פירות וכו'. </b>וכתב ה"ר יהוסף ז"ל ברוב הספרים גר' המוליך פירות למעשר שני בלמ"ד ע"כ. ודוקא כשמוליכן לפדותן שם אבל אם הוליכן להעלותן ואח"כ נמלך לפדותן אין כאן איסור כלל. ודוקא בפירות מעשר שני של ודאי אבל פירות מעשר שני של דמאי פודין אותן כשער הזול. וכתב ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל דבירושלמי מפ' דדוקא דיעבד ואפי' ממקום הזול לפדותן במקום היוקר ביוקר אסור לכתחלה דגזרינן הא אטו הא ע"כ: 
+
+<b>יציאות. </b>כמו הוצאות. וראיתי שהח' ה"ר יהוסף ז"ל מחק היו"ד השניה ונקד היו"ד הראשונה בשב"א והוי"ו בחיר"ק והצד"י בקמ"ץ: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>פודין מעשר שני בשער הזול וכו'. </b>ובירוש' איכא תנא דס"ל דדוקא פודין כשער הזול ולא כשער היוקר ע"כ: 
+
+<b>את שדמיו ידועים נפדה על פי אחד ואת שאין דמיו ידועים נפדה על פי שלשה. </b>כך הגיה ה"ר יהוסף ז"ל: 
+
+<b>על פי עד אחד. </b>לא גרסי' מלת עד וכן בירוש' ליתה ולא כמפרשים והכי נמי מסתברא וכמו שנכתוב בסמוך בס"ד. וגם ה"ר יהוסף ז"ל מחקה. ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל אמתני' פודין מעשר שני כשער הזול סאה של פירות מעשר כשבא לפדיותה בכסף אין לשערה כפי מה שירויח החנוני אלא כפי מה שיקחנה מן הגננין דדרך חנוני ליקח בזול דהיינו בין בשעת הזול בין בשעת היוקר ותניא בתוספתא הפורט דינר כסף למעשר שני כמות שהחנוני לוקח ולא כמות שהוא מוכר פי' כשבא לפרוט הסלע על פרוטות ולוקח אגודות ירק יחלל סך אגודות על סך פרוטות וסך האגודות היינו מה שהחנוני לוקח מן הגננים ולא כדרך שהוא מוכר. כמות שהשלחני פורט כשבא לחלל מעות כסף או פרוטות על סלע וכשהשלחני מחליף הסלע לפרוטות או למעות נקרא פורט ואז מקבל הפרוטות כשער בית המטבע ח' באיסר או ששה באיסר וכשרוצה להחליפן בסלעים לאנשים דרך הוא לתת מעה פחות לפורטים וכשמקבל הסלע נקרא מצרף לשון צרוף שחלקים רבים מקבץ בידו לחלק אחד וקתני הכא דאדם שיש לו מעות ממעשר שני שיעור סלע ובא לחלל המעות בסלע מונה מעות בסלע כמות שהשלחני לוקחן לעצמו דהיינו כשלוקחן מבית המטבע לפרוט ולא כמו שמוכרן והכי תניא בתוספתא המצרף דינר זהב למעשר שני כמות שהשלחני פורט ולא כמות שהוא מצרף. אין פודין מעשר שני אכסרה בשומא בלא מדה ובלא משקל פירות שהרקיבו או מעות שהחלידו כדתניא בתוספתא אין פודין מעשר שני אכסרה כיצד היו לו פירות מרקיבין ומעות מחלידין לא יאמר כמה אדם רוצה ליתן בצובר זה וכמה אדם רוצה ליתן בכרי זה אלא אומר כמה אדם רוצה ליקח לו פירות בסלע כמה אדם רוצה ליקח לו מעות בדינר ופירש ר"י ז"ל אומר כמה מעות חלודות אדם רוצה ליקח בסלע ומחלל עליהן פירות ששוין סלע מאחר שאמרו לו כי אלו המעות שוין סלע וכן כמה פירות נרקבין אדם לוקח בסלע. על פי אחד לוקח אחד בקי בשומא. על פי שלשה מפ' בירוש' על פי שלשה לקוחות דהיינו סוחרים בקיאין במקח וממכר יין שהקרים שהתחיל להחמיץ עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>שקרס. </b>כמו שהקריס וכ"ה בברייתא בפ"ק דסנהדרין די"ד שהקריס. גרסא אחרת במתניתין שקסס מלשון פריו יקוסס. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל שכן הוא בכל הספרים: 
+
+<b>שהחליאו. </b>כמו שהחלידו הרמב"ם ז"ל אכן הרוב שונים שהחלידו: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בעה"ב אומר וכו'. </b>ומאי דקשה אמתני' מההיא דהבעלים קודמין מפני שהן מוסיפים חומש כתבנוהו שם בערכין פ"ח מ"ב ובירושל' משני מפני שעל החומש יכול להערים וכדפי' ר"ע ז"ל וכן פי' ג"כ הרמב"ם ז"ל: 
+
+<b>בסלע ואיסר. </b>האיסר הוא אחד מששה ותשעים בסלע שהרי הסלע ד' דינרין והדינר ששה מעין והמעה שני פונדיונין והפונדיון שני איסרין: 
+
+<b>הפודה מעשר שני שלו. </b>ומצאתי שפירש ה"ר יונה ז"ל ר"פ ג' שאכלו שהפודה מעשרותיו יש לו להוסיף חומש כדי שלא יערים ויפדה אותו בפחות משוויו דכתיב ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עליו ע"כ: 
+
+<b>ובין שניתן לו במתנה. </b>בירושלמי איכא מאן דמוקי לה בפירות שהן טבולין למעשר וקסבר מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין וכל זמן שלא הורם לאו ממון גבוה הוא דאין שם מעשר עליו וניתן במתנה ואיכא מאן דמוקי לה כר"מ דאית ליה בפ' יש בכור דאין מתנה כמכר אבל התם בקדושין מסיק בפירות שהן טבולין דמודה בהן ר"מ דאכתי לא הוו ממון גבוה: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל ובין שניתן לו במתנה הטבל קודם שהפרישו ממנו וכו'. וכתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה ולפי דבריו היה לו לומר בין שגדל בשדהו ובין שקנה הפירות והפריש המעשר ובמסכת קדושין פ"א אומר בגמ' דיהיב ליה בטבלייהו ונ"ל שכך פירושו שלא נתן לו זה המעשר שני אלא בטיבליה דקאמר ליה קודם שקרא לו שם הרי הוא לך במתנה ע"מ שאעשה אותו מעשר על פירותי. כן נ"ל וצ"ע ע"כ: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ושפחתו העברי'. </b>בבבלי ובירוש' דייק האי שפחתו היכי דמי אי גדולה שהביאה סימנין מאי בעיא גביה הא קנתה עצמה בסימנין ואי בקטנה קטן מי אית ליה זכייה ובבבלי משני דמתני' מיירי במעשר שני דעציץ שאינו נקוב דלא מיחייב אלא מדרבנן ומשום הכי זוכה. ובירוש' מוקי לה כרבנן דאמרי בשם רב נחמן דקטן שנותנין לו אגוז ומצניעו ומחזירו לאחר זמן גזלו גזל זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים. ואיכא מאן דמשני דבשיטת הפעוטות קתני הכא דתנן בפ' הניזקין הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין והכא נמי גבי מעשר שני לא פלוג רבנן בזכיותיו ואפי' דאית ליה אב והא דתני סיפא אבל לא יאמר כן לבנו ולבתו וכן נמי תנן בפ' חלון התם מיירי בקטן שאין לו דעת כלל כגון צרור ונוטלו אגוז וזורקו. ובנו ובתו הגדולים פליגי בה אמוראי בפ"ק דב"מ איכא מ"ד דגדול גדול ממש ואיכא מ"ד כל שאינו סומך על שלחן אביו זהו גדול: 
+
+<b>ופדה לך. </b>לעצמך בירוש' מפ' דאו פדה לך קאמר דבחדא סגי אם פודה לעצמו אע"פ שפודה במעות של בעל הבית א"נ פדה לי במעות שלך שנתתי לך אינו מוסיף חומש דבעינן הוא ופדיונו משלו ומפיק לה מקרא דכתיב ממעשרו חמישיתו יוסף עליו משמע כי היכי דחומש שלו הדמים של הפדיון הן שלו: 
+
+<b>ולא לעבדו ושפחתו הכנענים. </b>בירוש' רמי עלה דמתני' מההיא דת"נן במציעא פ' השואל. השואל את הפרה וא"ל שלחה לי ביד בנך ביד עבדך ביד שלוחך ושלחה ומתה חייב אלמא שהעבד זוכה מרבו לאחר דחשבינן ליה דעבדו של משאיל זוכה לשואל הלכך כי נאנסה ברשות שואל נאנסה ובמתני' אמרי' דיד עבד כיד רבו דמי ומשני ר' אלעזר דהתם מיירי בעבד עברי ור' יוחנן אמר אפי' בעבד כנעני תפתר באומר לו שואל למשאיל פתח לה והיא באה מאליה דכיון דא"ל כן הא קבלה עליה מכי יצאת מן הבית. ואיכא מאן דמשני דמתני' דהכא ודפ' חלון כר"מ דס"ל בפ"ק דקדושין דאין קנין לעבד בלא רבו וההיא דהתם פ' השואל כרבנן דפליגי עליה דר"מ התם במתני' דבקדושין וס"ל דיש קנין לעבד בלא רבו ופרכי' ואי מתני' דבפ' חלון כר' מאיר דיד עבד כיד רבו והא ר"מ נמי סבר דיד אשה כיד בעלה והיכי מצי מזכה בידה לאחרים והא לא נפיק מידו דבתרווייהו פליגי ר"מ ורבנן בפ"ק דקדושין והיכי קתני התם בעירובין וע"י אשתו ומשני דההיא ר"ש בן אלעזר אליבא דר"מ דס"ל דר"מ עביד יד עבד כיד רבו ולא עביד יד אשה כיד בעלה: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>הרי פירות הללו. </b>של מעשר שני נתונין לך במתנה ומכיון שקנאם זה במתנה נעשה הראשון נכרי אצלם ויכול לפדותן בלא חומש. וחוזר ואומר הרי פירות של מעשר שלך יהיו מחוללין על מעות שיש לי בבית ויקנה המעשר הזה את המעות ויצא לחולין והא דנקט אין בידו מעות היינו דאם יש בידו שם בגורן לא היה אומר התנא לעשות כן אלא המעות הללו היה מוסר לחברו ומקנה אותן לו במשיכה וחברו זה פודה את המעשר דהכי עדיף טפי שאינה נראית הערמה כ"כ להפטר מן החומש. והאי גרן מוקמינן ליה התם בפ' הזהב בגרן שאינה שלו דאי בגרן שלו יתן לו בעל המעשר קרקע בחזקה ואגבן המעות ומשיחזיק זה בקרקע יהיו המעות קנויות לו בכל מקום שהן כדתנן בפ"ק דקדושין נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף ובשטר ובחזקה וחברו זה יאמר הרי הפירות הללו מחוללין על מעות שיש לי בביתך דהכי עדיף דהוי נכרי אלא ודאי דגרן אינה שלו וסודר נמי לית ליה דאי הוה ליה סודר הוה מקני ליה מעות אגב סודר ודחינן ואיכפל תנא לאשמועי' גברא ערטילאה דלית ליה ולא כלום אלא לאו ש"מ בגרן שאינה שלו אבל סודר יש לו ואפ"ה הפירות צריך ליתנם לו במתנה שאין המעות נקנין בחליפין ש"מ וז"ל הר"ש ז"ל בריש הזהב דייק מהכא דאין מטבע נקנה בחליפין דמשמע טעמא דאין בידו מעות הא אם יש בידו מעות יהיב ליה להיאך ופריק דהכי עדיף טפי דה"ל נכרי ואי אמרת מטבע נקנה בחליפין ניקני ליה אגב סודר ע"כ. והני פירות איבעית למימר שלא נתנם לו בעודן טבל אלא פירות מעשר שני ממש צריך לומר דמתני' ר' יהודה דס"ל מעשר שני ממון הדיוט הוא: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל ודוקא שנתן אותם לו בטבלן וכו'. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה אלא כפשוטו הוי ע"כ: 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>משך הימנו וכו'. </b>ובקדושין פ' האיש מקדש דייקינן מדקתני ומשתכר בסלע ש"מ דסתם לן תנא כר' יהודה דאמר מעשר שני ממון הדיוט הוא: 
+
+<b>נותן לו סלע. </b>לפי שקנאו במשיכה עכ"ל ר"ע ז"ל והוה משמע שהוא פי' רש"י ז"ל אך בפשיטות אתי פירוש ר"ע ז"ל כפי' הר"ש והראב"ד ז"ל. ולפי זה מתני' דלא כרשב"ג דמתני' משמע מינה דאינו פדוי אלא דוקא בשעת מתן מעות ואיהו קאמר בברייתא לעולם משיכת מעשר שני הוא פדיונו. ופי' הרמב"ם ז"ל קרא בזו ההלכה פדייה לנתינת הזהב של מעשר שני אע"פ שאותן הדמים יצאו לחולין בלי ספק לפי שלא הקפיד התנא על המלות כיון שהענין ידוע וזכור ע"כ ומ"מ ע"ש בלשונו ז"ל. ועל מה שפירש ר"ע ז"ל וצריך לפדותו כשער של עכשיו וכו' כתב עליו ה"ר אפרים אשכנזי ז"ל נ"ל שאין האמת כך ועיין בפ' האיש מקדש שהגמרא הביאה זו המשנה לשם ובזה הלשון הביאה אותה לשם נותן סלע ומשתכר סלע מפני שמעשר שני שלו ופי' רש"י ז"ל משך הימנו איש מחברו נותן סלע וקנה את המעשר שמשעה שמשכו קנאו ולא אמרי' ברשות בעליו מעשר אייקר וצריך לחללו בשנים מפני שמעשר שני שלו שמעשר ממון הדיוט הוא ונקנה במשיכה ובגמ' אמרי' בהדיא שזו המשנה סבר' כר' יהודה דאמר מעשר ממון הדיוט הוא ולא כר"מ שסובר שהמעשר ממון גבוה הוא וכך הוא מוסכם בגמ' שזאת המשנה נשנית דוקא כר' יהודה ואליבא דפי' של רבינו עובדיה ז"ל נשנית אליבא דר"מ עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>ומשתכר בסלע. </b>פי' הרמב"ם ז"ל שירויח הוא הסלע אחר להוציאו במה שירצה ליהנות בו שהוא חושב אותו בשני סלעים כמו שהוא שוה עכשיו ונהנה בו בשאר צרכיו ע"כ וזה אפשר יובן עם מה שנכתב דמתני' ר' יהודה דאמר מעשר שני ממון הדיוט אבל בפ"ח דהלכות מעשר שני ונטע רבעי כתב והשכר למעשר וכתב שם מהרי"ק ז"ל דכיון דאפסיקא הלכתא כר"מ דמעשר שני ממון גבוה א"כ לית הלכתא כזאת המשנה ולהכי שינה בפירושה כי היכי דתיקום אליבא דהלכתא ע"כ. וכאשר פירש מתני' ר"ע ז"ל פירשוה ה"ר שמשון והראב"ד ז"ל וכתב עוד שם מהרי"ק ז"ל להשיב בעד הרמב"ם ז"ל דהא דאמרי' בירוש' מתני' דלא כרשב"ג וכו' לא קאי רק אסיפא דמתני' והיינו דקאמר בדרשב"ג לעולם כלומר בין ברישא בין בסיפא לעולם בתר שעת משיכה אזלינן דמשיכתו של מעשר היא פדיונו בין להקל בין להחמיר ואילו לתנא דידן אע"ג דברישא אזיל בתר שעת משיכה בסיפא לא אזיל בתר שעת משיכה לגבי מעשר אלא בתר שעת פדייה להקל על המעשר ע"כ. ובמה שכתב הוא ז"ל לדעת הרמב"ם ז"ל דלהכי שינה בפירושה כי היכי דתיקום אליבא דהלכתא הכי נמי נימא לפירוש ר"ע ז"ל שהוא פי' הנהו רבנן גאונים ותקיפי עולם ובזה נסתלקה קושיית ה"ר אפרים אשכנזי ז"ל: 
+
+<b>נותן לו סלע מחולין וסלע ממעשר שני שלו. </b>כך מצאתי מוגה אבל מתוך פי' ה"ר שמשון ז"ל לא משתמע הכי: 
+
+<b>אם היה עם הארץ נותן לו מִדִמְיֹו. </b>גרסי' בשקל ותקח מפריו וקרי ליה הכי דמאי שלו אע"ג דחבר ניהו תריץ מה שעם הארץ הוא למוד לאכול דעמי הארץ אוכלין דמאי דחשודין הן עליו. הר"ש שירילי"ו ז"ל. וה"ר יהוסף ז"ל לא נקדו אכן כתב בכל הספרים מצאתי מדמיו ע"כ: 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>צריך לפרש. </b>לומר זהו פדיון מעשר שני ואם לאו לא יצא מעשר לחולין: 
+
+<b>גיטה וקדושיה. </b>פי' גיטה או קדושיה: 
+
+<b>דיו. </b>בגמ' גם בירוש' מפ' ובלבד שעסוקין באותו ענין. ור' אלעזר בר"ש ס"ל אפי' אין עסוקין באותו ענין אלא מענין לענין באותו ענין. וכתוב במהר"י קולון ז"ל סוף שרש קע"א וז"ל ואפי' לר"ש בן אלעזר ולרבי בעינן שיהיו מדברים בענין הקדושין ממש כדגרסי' שם כתנאי רבי אומר והוא שעסוקים באותו ענין ר"ש בן אלעזר אומר אפי' מענין לענין וכו': 
+
+<b>צריך לפרש. </b>זה גיטיך או זה קדושיך. וצריכא דאי תנא מעשר שני ה"א בהא קאמר ר' יוסי דאיסור לאו הוי אבל גבי גיטין וקדושין דאיסור כרת הוא אימא מודי ליה לר' יהודה ואי תנא גיטין וקדושין ה"א בהא קאמר ר' יהודה אבל במעשר שני אימא מודי ליה לר' יוסי צריכא: 
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>המניח איסר וכו' </b>[הגהה נ"ל דה"פ המניח איסר במדינה והלך לירושלם ואכל שם על אותו איסר פירות שוה חציו ואח"כ הלך לעיר אחרת עם האיסר והניח את האיסר באותה העיר וחזר לירושלם ועכשיו הוא רוצה לאכול פירות בירושלם על סמך אותו האיסר אוכל עליו עוד איסר וכו'. אך צ"ע אם שמין את האיסר במה שהוא שוה בירושלם או במה שהוא שוה במקום שהוא בו עכ"ל הרי"א ז"ל. עוד כתב המניח איסר של מעשר שני אוכל עליו אחד עשר איסר ואחד ממאה באיסר בש"א בודאי אחד עשר ובדמאי עשרה פי' בודאי הוא מותר לאכול עליו אחד עשר איסר וכו' כמו שאמרנו אבל בדמאי יש לחוש שמא אותו העם הארץ נחשד על הראשונה ולא על השניה ועל כן צריך להפריש מעשר שני אחד מעשרה וה' יאיר עיני עכ"ל ז"ל. עוד כתב על מה שפי' ר"ע ז"ל יאכל עליו עד אחד עשר באיסר וכו'. כתב פי' זה אינו נכון כלל ואין דרך ושייכות לדברי המשנה עמו ונ"ל לפרש דה"ק המניח איסר של מעשר כלומר מי שיש לו פירות טבל באוצר והוא לוקח איסר של כסף ומניח אותו ומחלל עליו את המעשר שני של אותו האוצר כמה פירות הוא רשאי להפריש מהאוצר על סמך אותו האיסר של מעשר שני אחד עשר איסר ואחד מעשרה באיסר ואחד ממאה באיסר כלומר מותר ליקח מן האוצר פירות שהן שוין י"א איסר ואחד מעשרה באיסר כלומר ופירות שהן שוין עשירית איסר ופירות שהן שוין אחד ממאה באיסר כי מאלה הפירות יעלה למעשר שני איסר כי התרומה כבר הופרשה מהכרי קודם שנעשה אוצר כי אסור לגרן שתעקר עד שיפרישו ממנה תרומה והרי כשהוא בא להפריש מעשר ראשון מאלה האחד עשר איסר הוא מפריש איסר ועשירית של איסר וא"כ לא ישארו עשרה שלימים להפריש מהם מעשר שני ועל כן צריך ליטול עוד עשירית של איסר כדי שישארו עשרה שלימים להפריש מהם איסר שלם למעשר שני אך מ"מ אפי' יש בכאן י"א איסר ועשירית של איסר ישאר עשרה שלימים למעשר שני ע"כ. וחסר חצי שורה:]. ויש להסתפק אם היה גורס מהרי"ק ז"ל בבבא דרישא דמתני' שום פלוגתא שכתוב בפ"ח דה' מע"ש סימן ו' וכתנא קמא: 
+
+<b>אוכל עליו עוד פלג. </b>משמע פלג פונדיון דהיינו איסר וכן מצאתי שפירש ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל אבל ר"ע ז"ל תפס בכולה מתני' פי' הרמב"ם ז"ל. ומפי' ה"ר שמשון ז"ל אין הכרח אם הוא פלג פונדיון או פלג איסר שדבריו סתומים: 
+
+<b>המניח איסר של מעשר שני. </b>פי' ר"ש ז"ל והעתיקו הרא"ש ז"ל וז"ל המניח איסר מיירי בחבר שראה ע"ה שחלל מעשר שני על איסר ומסתמא כמו כן הפריש מעשר ראשון דאמרי' עלה בירוש' דב"ה כר' אליעזר דאמר הנאמן על השני נאמן על הראשון הלכך כשראוהו מחלל פירות מעשר שני על איסר וערבן עם פירותיו תלינן כמו כן הפריש הראשון ותרם עליו תרומת מעשר ממקום אחר ואח"כ ערבן נמצא בידו פירות מתוקנים שוין י"א איסרין. ואחד ממאה באיסר פי' אחד ממאה של כל איסר ואיסר של י"א דהיינו י"א פעמים אחד ממאה באיסר והוא תשיעית האיסר דט' פעמים י"א הן צ"ט ואחד ממאה באיסר דקאמר היינו אחד ממאה מלבר דהוא חד מצ"ט מלגאו שהרי כיון שהיה לו מעשר שני שוה איסר נמצא שהיה בידו טבל שוה אחד עשר איסרין ותשיעית איסר והפריש מעשרה אחד למעשר ראשון ומשוה איסר ותשיעית איסר הפריש תשיעית איסר דבאיסר יש תשע תשיעיות נמצא איסר ותשיעית איסר עשר תשיעיות ומהן הפריש תשיעית למעשר ראשון נשארו שם עשרה איסרין טבולין למע"ש מהן הפריש שוה איסר וחללו על איסר וערבן עם פירותיו וכך עשה למעשר ראשון הפריש עליו תרומת מעשר ממקום אחר ועירב הפירות עם שאר פירותיו נמצא בידו מתוקן אחד עשר ותשיעית ואם לוקח חבר מאותו ע"ה אותו צבור של פירות צריך לתקן אותו דמאי חוץ משוה י"א איסרין ותשיעית איסר שהן בתורת מתוקנין. בש"א הכל עשרה כלומר נאמן על השני ואין נאמן על הראשון ואע"פ שרואהו פודה פירות מעשר שני שמא לא הפרישו לראשון וצריך החבר להפריש מעשר ראשון. ובה"א בודאי אחד עשר אם ראה החבר שהופרש אותו מעשר שחלל מפירות שהיו ודאי טבל אוכל עליו י"א כדפרישית וכן תשיעית אלא שלא חש להאריך אבל אם בפירות דמאי עושה כן אינו אוכל כי אם עשרה [ובלשון הר"ש ואין] דאין נאמן על הראשון עכ"ל ז"ל. והקשה הרא"ש ז"ל ולבי מהסס כיון דתיקן ע"ה זה קצת מפירותיו ולכך אנו מאמינין לו דקצת מפירותיו מתוקנין א"כ אותו הכרי שעירב בו אלו הפירות המתוקנין יהיה כולו בחזקת מתוקן דמה הרויח בתקון אלו הפירות מועטין וחוזר ומערבן עם הטבל זהו מה שהקשה על פירושו ז"ל ותו קשה לי מה שייך להזכיר ודאי ודמאי בפירות שביד ע"ה ועוד קשה לי דבמתני' קתני אחד ממאה באיסר ולפירושו אחד ממאה של כל האיסרין ה"ל למיתני ועוד דדחיק אנפשיה לומר מלגאו ומלבר ועוד קשה טובא דלדידיה בר קפרא דאמר בירוש' בין בודאי בין בדמאי אחד עשר הן מותרין כמאן לא כת"ק ולא כב"ש ולא כב"ה לכך נראה שמוכרח אני לפרש פירוש אחר במשנה זו ובקשתי בפי' הרמב"ם ז"ל במשניותיו וראיתי שאינו על דרך הירוש' כלל ונראה בעיני לפ' משנה על דרך הירוש' כן ע"ה שהניח לבנו חבר איסר של מעשר שני וכגון שראה שאביו היה לו כרי טבול למעשר ראשון ולמעשר שני ושמע לו שאמר קדושת מעשר שני של כאן תהא מחוללת על איסר זו ומת או הלך לו ומפרש תנא דידן כמה פירות יהא בכרי שיכול לאכלן החבר וקתני שיכול לאכול החבר אפי' אם שוין פירות שבכרי י"א איסר יכול לאכלן כולן ואפי' שיעור התרומת מעשר של מעשר ראשון דאסורה לזרים דהויא אחד ממאה שבכרי ג"כ יכול לאכול וטעמא דכיון דתרומת מעשר נטלת שלא מן המוקף כדאיתא פ' אין תורמין נאמר דתרם עליו תרומת מעשר ממקום אחר וא"כ הוו להו מתוקנים עד י"א איסרין כיצד היה הכרי שוה י"א איסרין ותשיעית איסר והפריש מעשרה אחד למעשר ראשון ומשוה איסר ותשיעית איסר הפריש תשיעית איסר דבאיסר יש תשע תשיעיות נמצא איסר ותשיעי' איסר עשר תשיעיות מהם הפריש תשיעית איסר למעשר ראשון נשארו שמה עשרה איסרין טבולין למעשר שני ומהן הפריש פירות שוין איסר וחללן על איסר נמצא השתא איסר כולו קדוש למעשר שני וקסבר האי תנא דנאמן על השני נאמן על הראשון ואע"ג דלא ראה את אביו אלא שחילל המעשר שני של הכרי נאמר דודאי תקנו ג"כ מן המעשר ראשון ואימור שנתן הדמים של מעשר ראשון ללוי כדאיתא לקמן בירושלמי בסוף מכלתין ולקחן מן הלוי. ואחד ממאה באיסר כלומר האי דשרינן ליה לחבר האיסר הנוסף דהיינו האיסר הי"א דהיינו איסר המחלוקת שבו נחלקו ב"ש וב"ה לא תימא דאחד ממאה שבכרי דהיינו תרומת מעשר לא שרינן דגם חלק אחד ממאה שבכרי שיש בכאן באיסר זה הנוסף דהיינו תרומת מעשר דהיינו כשיעור עשירית איסר יכול לאכול באיסר הנוסף על העשרה נמי שרינן דעכשיו אין כאן אלא י"א איסרין ותו לא כדתנן לקמן וכדתני בר קפרא. וטעמא משום דהא אמרי' דסבר תנא דמתני' דהנאמן על השני נאמן לראשון ומחשבון סכום מעשר שני שחילל דהיינו איסר אמרי' סך מעשר ראשון שתיקן ושמא נתן איסר לדמי מעשר ראשון ללוי ואע"ג דהא היה לו לחוש דאין יכול לתת דמים על מעשר ראשון שוה איסר לתת עליו איסר דהא אחד ממאה שבכרי הוי תרומת מעשר ושמא טעה וחשב דסגי בנתינת דמים על אחד ממאה שבכרי באיסר שנתן ומתרץ תנא דלעולם מחזקינן ליה בנאמן ופשיטא דתרם שלא מן המוקף דהא ע"כ אם נאמן על הראשון כ"ש על תרומתו הלכך מצי אכיל אף אם אין בכרי פירות שוין אלא י"א וכ"ש אם אינו שוה אלא עשרה איסרין ותו לא והך שריותא לת"ק הויא בין בודאי בין בדמאי וכדתני בר קפרא ולהכי תני בר קפרא דאע"ג דקושטא דמילתא י"א ותשיעית איסר הויין דלא אפשר שישארו עשרה שלימין טבולין למעשר שני אלא בהכי אפ"ה משום דלב"ש לא שרי אלא דוקא עשרה קתני בבית הלל י"א דשרו ואע"ג דלאו מכוון החשבון כי היכי דשרינן אחד ממאה דהיינו תרומת מעשר כיון דלא בעיא מוקף ה"נ אמרי' התשיעית אכלו העכברים או נתנו לאחר ואע"ג דעתה אין כאן אלא י"א שרינן ליה ולהכי לא תני בר קפרא אלא י"א ושמואל פריך עלה בירוש'. הכל בעשרה בין בודאי בין בדמאי אינו אוכל הכרי אא"כ אין בו פירות אלא שיעור עשרה איסרין ולא יותר דהשתא מוכח דאין שם שיעור פירות אלא שיעור איסר למעשר שני שקרא שם והניח אבל אי הוו שיעור י"א הא איכא הכא פירות טבולין וקסבר נאמן על השני ואין נאמן על הראשון. ובה"א בודאי אחד עשר כשהפירות הוו מכנוסו של אביו אז אין חשוד להקדים וכיון שתקנם לשני פשיטא דנאמן על הראשון ואפי' אחד עשר שריין וכדפרישית אבל בדמאי שידע הבן החבר שלקחן ע"ה אביו מע"ה אחר אע"ג שהפריש מעשר שני וחללו אי איכא שיעור י"א איסרין אינו אוכלן דאין נאמנות לע"ה ושמא הוטבלו עדיין למעשר ראשון ולא חש על תקונו דקיל ליה ועוד דדמאי שרי להקדים כדאיתא פ"ק דדמאי ושמא חשב לתקנו אח"כ ולא הספיק שמת או שהלך לו כנ"ל עכ"ל ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל. ואיני יודע טעם למה שראיתי מוגה במשנת החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל כך בש"א בודאי י"א וכו' והשאר נמחק ושמא תלמיד טועה הגיהו ונתלה באילן גדול וכן כמה הגהות אחרות מצאתי שם שלע"ד לא מצאתי בהן לא טעם ולא ריח אא"כ נאמר שכך מצא הגרסא בספרים ישנים. אחר זמן רב באו לידי המשניות שלו ומצאתי שגם שם הוגה בש"א בודאי אחד עשר וכל השאר עבר עליו קולמוסו וכתב בחוץ בס"א גרסי' כמו בפנים ונ"ל שהוא שבוש עכ"ל ז"ל. ומ"מ צ"ע דאמאי לא אתנייא בעדויות גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה ועיין במ"ש לעיל פ' שני סוף סימן ט': 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. ובה"א בודאי אחד עשר ובדמאי עשרה אם נשאר על האיסר של ודאי אחד מעשרה חייב לאכול עליו עוד שנים ע"כ. אמר המלקט מלת שנים אינה מובנת מפי' הרמב"ם ז"ל שמשם העתיק ר"ע ז"ל כדכתיבנא ובתוס' יום טוב הגיה אחד: 
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>כל המעות הנמצאות וכו'. </b>ובקצת נוסחאות הנמצאות בירושלם: 
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>להיות כונסין חולין בקרבן. </b>כך הגיה ה"ר יהוסף ז"ל בקרבן בבי"ת: 
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>המוצא כלי וכו'. </b>ושם בגמרא הגרסא דלי"ת דמוע ר"ל חולין ותרומה שנתערבו ואין נאכל אלא לכהנים: 
+
+<b>תיו תחת תרומה. </b>ומשמע דאפי' שלא בשעת הסכנה הוי הדין כן מאחר שלפעמים עושין כן גם שלא בשעת הסכנה משום רגילות דשעת הסכנה ע"כ מן מהר"י קולון ז"ל שרש קס"א: 
+
+<b>ר' יוסי אומר כלם שמות בני אדם הם. </b>ק' קהת מ' משה ד' דוד ט' טרפון ת' תחן ור' יוסי לדבריה' דרבנן קאמר להו דלדידי' אפי' כתוב בו כל התיבה שלימה הא קאמר בסיפא דמותר דאימור אשתקד היתה מלאה פירות תרומה ופינה ות"ק סבר לא חיישי' שמא פינה. ובפ' האשה שלום איכא מ"ד דכ"ע חיישי' שמא פינן והכא בהא קמיפלגי מ"ס אם איתא דפינן מיגרר הוה גריר ליה לאות ומ"ס אשתלויי אשתלי ומפ' בגמ' ירוש' דת"ק לא פליג אלא באותו אדם עצמו אבל אם מת אין לבנו טענה ומודי לר' יוסי: 
+
+<b>והיא מלאה פירות. </b>מחק ה"ר יהוסף ז"ל מלת והיא: 
+
+<b>אשתקד. </b>שנה שעברה כמו שתא קדמייתא ואשתדא ר"ל שתא דא ובתוספתא מודה ר' יוסי שאם כתוב על פי המגופה של החבית או בנייר על פי חבית אם תרומה ה"ז תרומה ואם מעשר ה"ז מעשר דכיון דמצא הכי על פי המגופה ודאי לא פינה אותה דהא בכל שנה עושין לחביות מגופות חדשות. ובירוש' תניא מצא כלי כתוב עליו אל"ף או דלי"ת או חי"ת או טי"ת או רי"ש או מ"ם או תי"ו כל אלו ר"ל תרומה ולמעוטי חולין. אל"ף דנקראת התרומה ראשית. דלי"ת דמאי ויש בה תרומה. חי"ת חלבו ותרומה קרויה חלב דכתיב כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן. טי"ת טובו ותרגום חלב הארץ טובא דארעא. רי"ש ראשית דהיינו תרומה. מ"ם מעשר ויש בו תרומה ויש לספק שמא מעשר שני הוא וטעון חומה. תי"ו תרומה. ואם היה כתוב בו בי"ת פ"א שי"ן ר"ל מעשר שני בי"ת ע"ש שהוא שני. פ"א ע"ש דבעי פדיון. שי"ן שקרוי שני. וכן ג"כ אם היה כתוב עליו יו"ד מ"ם מעשר כמשמעו. וכן ג"כ אם היה כתוב עליו עיר ה"ז מעשר שני שטעון עיר. ואם היה כתוב עליו מעשר עיר סימן הוא שנפדה ונאכל בכל עיר חוץ למחיצה: 
+
+<b>היתה מלאה פירות תרומה. </b>מחק הר"ר יהוסף ז"ל מלת פירות: 
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>הרי שם. </b>כצ"ל. ובירוש' דפירקי' ודפ"ק דביצה איכא מאן דבעי לאוקומי מתני' כרבי דתניא הניח מאתים ומצא מנה מנה מונח ומנה נוטל דברי רבי וחכמים אומרים הכל חולין וכן נמי ההיא מתני' דביצה דקתני שנים ומצא שלשה אסורין שלשה ומצא שנים מותרין האי סיפא כרבי וכיון דמתני' יחידאה היא פסק הרמב"ם ז"ל שאם אמר לו הרי שם מאתים ונמצא מנה הרי הוא חולין והיינו כרבנן ואיכא מאן דמוקי למתני' ככולי עלמא דכי אפליגו רבי ורבנן היינו כשהוא הניח והוא מצא דכיון דאינו זוכר כלל איכא למימר בודאי כולהו חולין אבל הכא במשנתנו אביו הניח ובנו מצא ומי יימר דאם אביו מצאם שחסרו היה נותן אל לבו ונזכר שנטל מהן והניח מהן הלכך מודו הכא דהוי השאר מעשר. וכתב ה"ר שמשון ז"ל וסתם מתני' רבי דפרק קמא דפסחים ולמ"ד בפ"ק דביצה מחלוקת בכיס אחד אבל בשני כיסין דברי הכל מנה מונח ומנה נוטל מיתוקמא מתני' לכולי עלמא בשני כיסין ע"כ: 
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כרם רְבָעִי. </b>בקמ"ץ הבי"ת וכדתנן בריש מסכת פרה וכתב ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל האי דתנא הכא בהאי מסכתא כרם רבעי אע"ג דבדין הוא דבמסכת ערלה הוה ליה למתנייה משום דבעי למיתני ביה שיש לו חומש וכבית הלל וטעמא משום דגמר קדש קדש ממעשר שני ובעי חומה ובעי ודוי ובעי פדיון וכסף שיש בו צורה כמעשר שני אלא שאין בו לאו אלא עשה דכתיב יהיה כל פריו קדש הלולים לה' ולהכי תני ה"נ כרם רבעי מקמי ערלה דעיקר פירקין הוא כרם רבעי ואגב תני נמי ציון דערלה. בקזוזות כמו קצוצות חתיכות עפר ע"כ ובירוש' גרסי' זוגא שאל לרבי מה ניתני כרם רבעי או נטע רבעי אמר לון פוקו שאלון לר' יצחק דבחנית ליה כל מתנייתא פי' שבחנתי ודקדקתי עמו כל המשניות כמו שנמסרו נפקון ושאלון ליה אמר לון קדמאה כרם רבעי לבד. וממתני' קמייתא ואילך נטע רבעי תנן. פי' בברכות פ' כ"מ דף ל"ו פליגי ר' חייא ור"ש [ברבי] חד תני כרם רבעי וחד תני נטע רבעי דמ"ס כל היכא דנהיג ערלה נהיג רבעי וכולהו פירות האילן דבעולם בעי פדיון בשנה הרביעית וגרסי' נטע רבעי ומ"ס נהי דבכולהו נהגא ערלה קדושת רבעי אינו נוהג אלא בכרם וטעמיה מפ' התם דיליף ג"ש נאמר כאן להוסיף לכם תבואתו ונאמר להלן ותבואת הכרם מה להלן כרם אף כאן כרם ואיכא מאן דדריש ליה מהלולים דבר הטעון שירה טעון חלול וזהו יין. ור' יצחק רבא ס"ל כמ"ד נטע רבעי אלא דאין חשדא דעוברי דרכים שיכשלו אלא בכרמים שמסתרגין על הגדרים ולוקחין עוברי דרכים הפירות ונכשלין אבל באילנות שהן גבוהין ועוד שאין מסתככין ליכא חשדא. וכתב הר"ן ז"ל בפ"ק דר"ה ולענין רבעי אינו נוהג בחו"ל אלא בכרם אבל בשאר אילנות לא דהא איכא דתני נטע ואיכא דתני כרם וקיימא לן דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ' עשירי מהלכות מאכלות אסורות שאין רבעי נוהג בחו"ל כלל ואפי' בכרם אלא אוכל פירות שנה רביעית בלא פדיון כלל ע"כ. ומהאי טעמא נמי כתב שם דדעת הרמב"ן ז"ל דערלה לא נהגא בחו"ל בהברכה והרכבה כלל משום דקיימא לן דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל כדמפ' פלוגתא התם ע"ש. עוד גרסי' בירושלמי תניא כרם רבעי מציינין אותו בקוזזות אדמה שהוא לשעה שמחמת הגשמים הם נימוחין ומכירין שבאותה שנה יש היתר כגון ע"י פדיון. של ערלה שאיסורו יותר ארוך בחיוורא שהוא עפר לבן ומשמע דלא כפי' רש"י ז"ל שפירש חרסית כתושי רעפים. וכן דלא כהרמב"ם ז"ל שפירש חרסית הוא הטיט השרוף ע"כ. ועל מה שפי' ר"ע ז"ל בחרסית באדמה שעושין ממנה כלי חרס כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה כלל דוכי בעבור שעושין ממנו כלי חרס אינה מוציאה אלא נראה לפ' דחרסית ר"ל שברי חרסים כתושים לעפר שאינם מגדלין צמחים מפני שנשרפו בכבשן ועל זה הדרך פי' הוא עצמו במסכת שבת בפ' המוציא יין דתנן התם חרסית כדי לעשות פי כור של צורפי זהב אלא שפירשו שם לבינה כתושה וגם זה אינו נראה דלבינה אינה נקראת חרס ותו דבפ' כסוי הדם תנן מכסין בזבל דק וכו' ובחרסית ובלבינה ובמגופה שכתשה ש"מ דחרסית אינה לבינה כתושה עכ"ל ז"ל. ושל קברות שאיסורו לעולם בסיד: 
+
+<b>אמר רבן שמעון ב"ג בד"א בשביעית. </b>פי' אבל בשאר שני שבוע הלעיטהו לרשע וימות ובירושלמי פריך בשלמא לרשב"ג דאמר דאין מציינין אלא בשביעית כיון דברשות מרי עלמא קאתי ביום קאתי אלא לרבנן דאמרי אף בשאר שני שבוע מציינין הא לא אתי אלא בלילה כיון דגנב הוא והא לא מהני ליה מידי דלא חזי ליה לציון ומשני דמביום מציין היכן יכנס וכדכתיב חתר בחשך בתים יומם חתמו למו מיומם חתמו למו מה שיגנבו בלילה. ור' יוסי ורשב"ג אמרו דבר אחד וכמו שכתבתי בפ"ג דדמאי סימן ה': 
+
+<b>והצנועין וכו'. </b>בב"ק פרק מרובה כתבו תוס' ז"ל כרם רבעי ק"ק דלא נקט ערלה תחלה ע"כ. וכבר נתיישב במה שכתבתי לעיל בשם הר"ש שירילי"ו ז"ל. עוד כתבו שם ז"ל והצנועין מניחין את המעות וכו'. אי שביעית נוהגת בכרם רבעי כדמשמע ממילתיה דת"ק צ"ל דצנועים אשאר שני שבוע קיימי דאי אשביעית כיון שהיו זוכין מן ההפקר לא היו יכולין לחלל ע"כ. ופירוש והצנועים אנשים כשרים אין מציינין שלא למנען מלאכול: 
+
+<b>כל הנלקט </b>שכבר נלקט דס"ל לרשב"ג כר' יהודה דתניא התם פרק מרובה בתר דאפכינן לה לההיא הכי ר' דוסא אומר שחרית בעל הבית אומר כל שילקטו עניים היום יותר מכדי דינם כגון שלשה שבלים שאינם לקט יהיו הפקר כדי להפטר מן המעשר ולא יכשלו עניים לאכול בלתי מעושר דבר שהוא חייב במעשר ר' יהודה אומר לעתותי ערב דוקא אומר בעל הבית כן אחר שלקטו משום דר' יהודה לטעמיה דלית ליה ברירה גבי ההיא דהלוקח יין מבין הכותים ובמתני' נמי סבר דצנועין כל הנלקט קאמרי אחר שנלקט דתלוש הוא ואע"ג דליתיה ברשותיה מיפריק ותפיס והאי צנועין רשב"ג קאמר ליה הכי משמע שם בפ' מרובה והכי מוכח בירוש' וי"מ התם דהנלקט ר"ל המתלקט ורשב"ג אתי כר' דוסא דאמר שחרית בעל הבית אומר כל מה שילקטו עניים יותר מכדי דינם כגון שלשה שבלים דלא הוו לקט יהא הפקר להפטר מן המעשר דס"ל דיש ברירה שזה הפקר ואע"פ שאין בעל הבית יודע בשחרית דשמא לא ילקטו יותר מכדי דינם. ועיין במה שכתבתי ר"פ מרובה ועיין ג"כ במסקנא שם בגמרא דמשמע דר' יהודה נמי אית ליה ברירה וטעמא דלוקח יין מבין הכותים משום שמא יבקע הנוד ולא משום ברירה ולא תיפוך: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>כרם רְבָעִי היה. </b>מלת היה מחקה ה"ר יהוסף ז"ל. גם מלת אחד מחקה גם מלת היה דבסוף מתני' מחקה והוגה כך ותנאי אימתי שיבנה וכו' וכתב שכן מצא בכל הספרים ע"כ. והיא אחת מט' תקנות שתיקן ריב"ז אליבא דרב פפא והן מפורשות פ' בתרא דר"ה. ולעיל בפירקי' כתבנו דר' יצחק רבא גריס מתחלת משנה זו ואילך נטע רבעי אלא דבירושלמי עלה דמתני' משמע דדוקא בכרם תקינו הכי משום דיש בהם אכילה למזבח אבל בשאר פירות אפי' בזמן הבית נפדין ואפי' סמוך לחומה וכן פסק הרמב"ם ז"ל שם בפ"ט: 
+
+<b>לוד מן המערב. </b>מתני' דקתני דמן לוד עד ירושלם מהלך יום אחד פליגא על הא דאמרינן בירושלמי בנות לוד היו לשות עיסתן ועולות ומתפללות ויורדות עד שלא יחמיצו ואפי' תימא לית היא פליגא מְחִלות היו ונגנזו הדא הוא דכתיב גדר דרכי בגזית נתיבותי עוה: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל מתוך שיאכל כל אדם נטע רבעי שלו יתמלא השוק שאר פירות. כתב ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו בלשון הגמרא שאמרו כדי לעטר שוקי ירושלם ולפי זה היה צריך לומר כדי שיתעטרו שוקי ירושלם ונראה כי כיון שהיו מחוייבין להעלות הפירות לירושלם היו מעלין עמהם מעט פירות אחרים למכור בירושלם עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>ר' יוסי אומר משחרב בית המקדש היה התנאי הזה. </b>שיהא נפדה סמוך לחומה וריב"ז הוא דבטלה כדאיתא בפ"ק דביצה: 
+
+<b>יחזור הדבר לכמות שהיה. </b>שמהלך יום אחד לא יוכלו לפדותו וקסבר בית המקדש עתיד לבנות קודם מלכות בית דוד כדאיתא בירושלמי ומש"ה הוצרכו לעשות תקנה מזמן אותו הדור לכשיבנה ובירושלמי מתמה עלה והכתיב ודם ענב תשתה חמר היינו ביאת המשיח דכתיב ביה פורה דרכתי לבדי ואח"כ תשתה חמר היינו יין נסכה משמע דמלכות בית דוד קודמת: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>כרם רבעי בש"א וכו'. </b>ברמב"ם פ"ט דהלכות מעשר שני סי' ד' כתב דרבעי פטור מפרט ועוללות וגם מלקט ושכחה. וטעמא דב"ש גבי חומש וביעור פליגי רבי ורשב"ג אביו בירוש' רבי סבר כיון דכתיבי בהדיא גבי מעשר שני דכתיב ואם גאל יגאל איש ממעשרו וכתיב מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר וגו' וסבירא ליה נמי דגמרי ב"ש קדש קדש מש"ה הוכרח לפ' דדוקא בשביעית הוא דפליגי דלא נהיג מעשר שני בו הלכך אי איתרמי כרם רבעי בשביעית לית ביה חומש וביעור ורשב"ג סבר אף בכולהו שני נמי פליגי דב"ש לא גמרי קדש קדש ממעשר: 
+
+<b>ובה"א יש לו. </b>למ"ד דפליגי בשביעית דוקא טעמא דבית הלל הוא דקסברי דלחומרא הוא דילפינן קדש קדש ממעשר אבל לקולא דהיינו לפוטרו מקדושתו דחומש וביעור כיון דאין נוהג בה מעשר שני לא ילפי' ולמ"ד בכולהו שני נמי פליגי טעמייהו כדמפ' בפ' האיש מקדש דבית הלל גמרי קדש קדש נאמר בכרם רבעי קדש הלולים ונאמר במעשר שני וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ קדש לה' מה מעשר שני יש לו חומש ויש לו ביעור דבהדיא כתיב ביה אף כרם רבעי נמי וכתבו שם תוס' ז"ל וגם הר"ש ז"ל וא"ת למה לן הלולים למשמע דאחלינהו והדר אכלינהו תיפוק לי מהך ג"ש וי"ל דאי מג"ש לא הוה ידעינן דפדיון רבעי נוהג אלא בזמן שמעשר שני נוהג ולא בשנה שלישית וששית א"נ ה"א מאי חזית דגמרת ממעשר נילף משביעית שתופס דמיו אבל מאחר דגמר מהלולים שאינו תופס דמיו גמר ממעשר ע"כ: 
+
+<b>יש לו פרט ויש לו עוללות. </b>הך בבא בין לרבי בין לרשב"ג בכולהו שני שבוע איתה ואפי' במעשר שני נמי פליגי ולהודיעך כחן דבית הלל שנוייה גבי רבעי תדע דגמרי ב"ש נטע רבעי ממעשר שני דס"ל כר' יהודה נכסיו הוי ומש"ה חייבו בחלה בירושלמי ואליבא דר' יוחנן. והוא רבנן דר"מ דמחייבי מעשר שני בחלה בברייתא דבס"פ חלק. ואית ביה נמי קדושין וא"כ הה"נ גבי מעשר שני גופיה דה"ל למיתני הכי דלב"ש יש לו פרט וכו' אלא משום דבבא דרישא שנויה גבי רבעי תנא סיפא נמי גבי כרם רבעי אבל על כרחיך הכא ל"פ ב"ש וב"ה אלא במשמעות דקדש קדש דכתיבי במעשר שני ובכרם רבעי בהדיא דלא משמע להו לב"ש דקדש משמע ממון גבוה דלעולם נכסיו הוי ומש"ה לרבי דסבר דגמרי ג"ש פי' דדוקא לית להו בשנה שביעית דצריך חומש וביעור אבל בשאר שני שבוע הני תרתי אית להו אבל בפרט ובעוללות דלא כתיבי דכ"ע ל"פ ובכולהו שני פליגי בשניהם דנכסיו גמורין נינהו דהא בתרווייהו כתיב קדש ובמשמעות קדש פליגי דב"ה גופייהו לית להו גבי מעשר אלא מטעם משמעות קדש דמשמע ממון גבוה וב"ש פליגי עלייהו דסברי דלא אתי לאורויי דממון גבוה הוי אלא לענין דבעי פדיון בגבולים והפדיון צריך להעלותו בירושלם כבכורים אבל לדבר אחר לא ומש"ה ר"מ דפליג עליה דר' יהודה היינו דס"ל דמשמעות קדש משמע נמי דהיינו ממון גבוה ואין כאן קדושין כב"ה בהאיש מקדש ומילתייהו בין לענין קדושין בין לענין חלה הוי. והעניים פודין לעצמן אית ספרים דגרסי ליה ואית ספרים דלא גרסי ליה ובפ' האיש מקדש אינו בשום ספר והרשב"א ז"ל לא גריס ליה וכן משמע מן הירושלמי מדאקשי ליה ר' זירא לרב ביבי מדיוקא דמתני' ולא מקשי ליה בפשיטותא דקתני והעניים פודין לעצמן משמע דלא גרסינן ליה במתני'. כולו לגת ואין לעניים בו כלום כדפרישית דכולו ממון גבוה הוא וכר' מאיר עכ"ל ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל. אבל בת"כ פרשה ג' דפרשת קדושים גרסי' והעניים פודין וכו'. ובירוש' מפ' דלב"ש דאמרי יש לו פרט ויש לו עוללות מחייבי בחלה בגבולין ור' יהודה ס"ל כותייהו וכדכתבינן. ור' יהודה דפטר סוריא מנטע רבעי בסוף פ"ג דמס' תרומות וי"ד שנה נמי של כבוש וחלוק פטר להו מנטע רבעי בירושלמי אע"ג דמחייבי בערלה כדתנן בריש ערלה עת שבאו אבותינו וכו' ס"ל כבית שמאי: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>כיצד פודין נטע רבעי. </b>וכתוב בספר לקח טוב פ' קדושים תבואתו מלמד שאינו נפדה אלא תבואה שאין פודין אותו עד שיגיע לעונת המעשרות ע"כ: 
+
+<b>על פי שלשה. </b>כתב ה"ר שמשון ז"ל דשמא הכא בעו ב"ד חשוב אע"ג דהתם גבי מעשר שני אמרי' בשלש לקוחות אפי' אחד מהן עובד כוכבים ואפי' אחד מהם בעלים עכ"ל ז"ל. ועיין בסוף ספר אבודרהם ז"ל שכתב שאחר שפודה הכרם רבעי משמיט פירות הכרם כל אותה שנה לכל עובר ושב ולא יאסוף אותן לדורכן בגת אבל אוכל מהן כשאר כל אדם ושולח מהם דורון לכל מי שירצה ובשנה החמישית אוכל מהענבים ודורכן ועושה מהם יין ומוכרו ועושה בו כרצונו וזהו שאמר הכתוב שלש שנים יהיה לכם וגו' ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו ע"כ. וקצת מהגאונים פסקו שאע"פ שפדה אותם בשנה הרביעית עכ"ז אסור לאכול עד השנה החמישית וכבר כתב הרמב"ם ז"ל בפ' עשירי מהלכות מ"א כי היא שגגת הוראה וכן ג"כ כתב הרא"ש ז"ל וכן כתב ג"כ רבינו שמשון ז"ל בראש פירקין דתלמיד טועה הגיה ותלה באילן גדול דהיינו בעל הלכות גדולות והאריך שם עיין עליו: 
+
+<b>כמה אדם רוצה לפדות לו בסלע. </b>מפ' בירוש' ליקח לו בסלע וה"פ דמקילין גבי נטע רבעי יותר ממעשר שני דאילו גבי מעשר שני תנן פ' המוליך המביא פירות מן הגרן לעיר השבח לשני ויציאות משלם מביתו והכא משער כדי שאחר שיפרע ההוצאות מן הפירות ישאירו פירות שוין סלע וה"ק כמה אדם רוצה ליקח לו פירות בסלע כלומר אם היה כרם זה חולין בכמה סלין מתפייס ליקח לו בסלע ע"מ שיהיו כל ההוצאות שאני הוצאתי שאני חייב לפועל עליו שהרי מצטרך לשכור פועלים להוצאות הכרם כגון חרישה וזריעה זבול בצירה או לקיטה ושימור כ"כ פירות פודה בסלע לאחר שישימו השלשה כמה סלים העומדים ללקט ראוי ליקח בסלע ואומר כל הנלקט מפירות אלו אחר שיהא נלקט דאין פודין במחובר. מחולל על מעות: 
+
+<b>מכך וכך סלים בסלע. </b>כמו שישומו הם אם שני סלים או שלשה ואיכא למידק דהכא משמע דבכרם רבעי לעולם בעי שלשה ובפ"ק דסנהדרין תנן נטע רבעי ומעשר שני שאין דמיו ידועין בשלשה ותירץ רבינו שמשון ז"ל דאין דמיו ידועין לאו אנטע רבעי קאי דבגמ' תניא איזהו מעשר שני שאין דמיו ידועין יין שהקרים כדתנן לעיל ולא קתני בהדיה איזהו כרם רבעי וכו' משום דכוליה הוי אין דמיו ידועין שצריך לפחות היציאה כדתנן הכא ע"כ. ויש ליתן טעם דמ"ש האי מהאי ונראה דמעשר ימצא לוקטין הרבה דבשעה שלוקטו לא הוי טבל עד אחר מירוח ובהבלעה לוקטין אותו הלכך כל היציאות ישלם מביתו ואפי' תימא אתרמי והוציא הוצאות עליה באנפי נפשיה מה שאין כן בכרם רבעי שלא ימצא לוקטין אלא במעות הרבה שאין יכולין לאכול ממנו דהא במחובר הוא קדוש הלכך צריך למעט היציאות מן הפירות ולא ישערו אותן כדרך ששוין בשוק פירות חולין דעלמא כך נ"ל ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל. ועיין במ"ש לעיל פ' שני סימן ח' בשם מהר"י קולון ז"ל: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ובשביעית פודהו בשוויו. </b>ס"א כשוויו בכא"ף: 
+
+<b>אם היה הכל מופקר. </b>פי' בשאר שני שבוע אם היה כל זה המין מופקר כלומר שהוא מפרי של הפקר זה הרבעי. ה"ר יהוסף ז"ל: 
+
+<b>אין לו אלא שכר לקיטה. </b>מפ' בירוש' שכר עקיצה לשון תלישה כמו עקוץ תאנה וכו' כלומר ולא יפחתו מן השווי אלא שכר תלישה ותו לא ולא שכר חמר ולא שכר כתף דכדי לזכות מן ההפקר אנן סהדי דמחיל שכר הבאתו ואינו מפזר מעות לכתפים הלכך לא יפחתו ממנו אלא שכר עקיצה: 
+
+<b>הפודה נטע רבעי שלו מוסיף עליו חומש. </b>דומיא דמעשר שני דכתיב ביה מעשרו ודרשינן ולא של אחר: 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ערב יום טוב הראשון וכו'. </b>ועיין בפ' הזרוע (חולין דף קל"א) שכתבו שם תוס' ז"ל דשני דיני מעשר הם אחד מתחלק בתוך הבית ואחד מתחלק בתוך הגרנות כדמשמע בפ' בתרא דנדרים ואותו המתחלק בתוך הגרנות ?אין לבעלים בו טובת הנאה אלא באותו המתחלק בתוך הבית ובספרי מפרש להו מקראי כתוב אחד אומר מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך והנחת אלמא צריך להניחו בגרן ובאין עניים ונוטלין אותו וכתוב אחר אומר כי תכלה לעשר וגו' ונתת ללוי וגו' אלמא בתוך הבית מחלקו מדכתיב ונתת הא כיצד עד הפסח שהוא זמן גשמים ואם מניחו נפסד מחלקו בתוך ביתו וזהו מעשר עני המתחלק בתוך הבית מכאן ואילך שהוא ימי הקיץ מניחו בחוץ בגרנות ועניים באין ונוטלין אותו עכ"ל ז"ל. וברמב"ם פי"א דהלכות מעשר שני נראה דגריס הוא ז"ל ערב יו"ט האחרון וכו'. וכן כתב שם מהרי"ק ז"ל והביא שם ראיה לגרסתו של הרמב"ם ז"ל מן הירוש' שכתבתי לקמן בתחלת סי' י'. וכן כתב ה"ר יהוסף ז"ל בשם ס"א. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל וז"ל ערב יום טוב הראשון של פסח היה מצות הביעור דאם השהה מעשרותיו של שנה ראשונה של שמטה ושניה חייב להוציאן מן הבית בשנה הרביעית כדכתיב בפרשת ראה מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחת בשעריך ומפ' בירושלמי דלסוף לקיטת פירות שלישית דהיינו ברביעית מוציא מעשרות של שנה ראשונה ושניה ושלישית שהשהיתם ולא ביערתם מן הבית עתה ברביעית תוציאם ותבערם ותתן לכל אחד שלו כדכתיב ובא הלוי ויטול מעשר ראשון והגר והיתום והאלמנה ויטלו מעשר עני ולאחר שעשה הביעור בתחלת הרגל מתודה בסוף הרגל ואומר אותה פרשה בעזרה בערתי הקדש מן הבית וגו' כדכתיבי קראי ובירושלמי יליף מקראי דשתי פעמים בשבוע מתודה ומפ' בספרי טעמא ברביעית מפני מעשר עני שבשלישית ובשביעית מפני מעשר עני שבששית. ומעשר ראשון לבעליו ללוים ומעשר עני לבעליו לעניים וקשה דהכא אמרי' דתרומה בעיא ביעור ובפ' שני דבכורים תנן ויש בבכורים ובמעשר מה שאין כן בתרומה וקא חשיב ביעור וי"ל דתרי גווני ביעור איכא ביעור דהכא היינו שצריך ליתנו לכהן ולא לשהותם עוד בבית והכהן יכול לקיימה כל זמן שירצה והתם מיירי שאוכלין אותן ומבערן מן העולם בי"ט האחרון של פסח כדתנן הכא ומעשר שני והבכורים מתבערים בכל מקום והיינו מתבערין מן העולם ואילו תרומה לא קתני בהדייהו ומע"ש ובכורי' מתבערין מע"ש לכל אדם ובכורי' למי שיש לו היתר אכילתן והיינו הכהני' חייבין לבערן לסוף הרגל בכל מקום דמע"ש ובכורי' טעונים מחיצה ובין שהן תוך מחיצתן דהיינו ירושלם בין שהן חוץ לירושלם ה"ז מבערן ומשליכן לים או שורף וכן כתב הרמב"ם ז"ל פי"א דהלכות מעשר שני עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>כיצד היה ביעור נותנין תרומה וכו'. </b>כך הגיה ה"ר יהוסף ז"ל: 
+
+<b>ור' שמעון אומר הבכורים נתנים לכהנים. </b>דסבירא ליה דהואיל ותרומה קרנהו רחמנא מה תרומה לא בעיא ביעור אף בכורים: 
+
+<b>והתבשיל וכו'. </b>ירושלמי הכל מודים בפת ושמן שצריך לבער שמן דאין מסתפקין ממנו כ"כ ופת חשיב. ביין ותבלין הכל מודים שהוא כמבוער יין דשותיו מרובין ותבלין דמדרבנן נינהו: 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בש"א צריך לחללן על הכסף. </b>דכתיב וצרת הכסף בידך ובלבד בידך כשתגנוז ר"ל כשתקבור בידך ובלבד שיהא כסף מה שתקבור: 
+
+<b>אחד שהן כסף ואחד שהן פירות. </b>פי' בין שיחללנו על הכסף בין פירות עצמן מבערן ומניח הפירות במקום עד שירקבו ומה מועיל החלול. לשון הירוש' וצרת הכסף בלבד בידך כלומר יש זמן שתצור הכסף בלבד בידך ולא פירות דהיינו בזמן הזה ע"כ הר"ס ז"ל. וז"ל הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה בזמן הזה עניינו בזמן שאין בית המקדש קיים אומרים ב"ש וצרת הכסף בידך הכסף בלבד מעלין ובה"א כי זה הוא כשיש שם מקום להעלות הפירות ולאכלן בו אבל בזמן הזה שאין שם מקדש הדין הוא שיבער הפירות ע"כ: 
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>א"ר יהודה וכו'. </b>ופי' ה"ר שמשון ז"ל דהא דאמרי' התם ששלח רבן גמליאל לבני גלילא עילאה ותתאה דזמן ביעורא מטא לאפרשא מעמרי שבלייא וממעטני זיתייא ההוא קודם ר' עקי' ע"כ: 
+
+<b>מהרו והתקינו פירותיכם. </b>נ"ל שלא היו צריכין להזהירם שיתנו המעשרות לבעלים כי כל מי שהיה מעשר לא היה משה' אותו בביתו כי אסור לשהותו דהא איכא כהנים ולוים ועניים והמשה' עובר משום בל תאחר וצ"ע. עד שלא תגיע פי' כי אם תגיע שעת הביעור תצטרכו לבער מעשר שני שהוא ניתן בשעת הביעור. ה"ר יהוסף ז"ל: 
+
+<b>שלא באו לעונת המעשרות. </b>לאו בהבאת שליש קאמר אלא בגרנן הוא דקאמר והשתא אתי שפיר הא דאמרי' בירוש' ממעטני זיתייא ומעומרי שבולייא דהיינו קודם מירוח וקודם שירד שמן לעוקא אבל פשיטא דהשבלים הביאו שליש וכן זיתים של מעטן ולשון עונה לאו דוקא הר"ש שירילי"ו ז"ל. ובירוש' פריך ולאו טבל הוא כלומר דאפי' הגיע לעונת המעשרות אמאי חייב בביעור כל זמן שלא הפרישן ומשני זאת אומרת דטבל קרוי קדש ובראשונה היו סבורין דאפי' קודם מירוח נמי קרוי קדש: 
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו צריך לקרוא להן שם. </b>למעשרותיהן או בצפונן או בדרומן כלומר ומזכה אותן לבעליהן ואהא מייתי מעשה בר"ג דשנת הביעור היתה וכבר קרא שם רבן גמליאל בצפונו או בדרומו והאי רבן גמליאל הוא בנו של רשב"ג הנהרג אחר החרבן. הר"ש שירילי"ו ז"ל: 
+
+<b>מעשה וכו'. </b>פ"ק דקדושין כתבו התוס' דהאי צריך לקרות להם שם היינו דחייב לברר להם בעלים למי יתנום והרש"ש ז"ל פי' כפשוטו ויישבו כמו שכתבתי כבר. ובפ' בתרא דערכין דף ל' הקשו תוס' ז"ל אמאי נתקבלו שכר זה מזה ליתבו ההוא אתרא במתנה ע"מ להחזיר או ליקנו חד לחבריה בחליפין דסודר אי נמי לישייליה ההוא אתרא ויקנה ליה בקנין סודר וי"ל דכל דבר החוזר לבעליו כגון מתנה ע"מ להחזיר א"נ שאלה או שכירות בכולן לא מיקנו בחליפין משום דהוי כמו טובת הנאה דאמרי' דאינה ממונא לקנות בחליפין ומש"ה הוצרך שיתקבלו מעות זה מזה ע"כ. וכבר דבר בזה ה"ר שמשון ז"ל ועיין ג"כ בבית יוסף דחשן המשפט סוף סימן קצ"ה שדברי התוס' ז"ל הנזכר הביאם לפסק הלכה שם בשלחן ערוך: 
+
+<b>אמר ר"ג עשור שאני עתיד וכו'. </b>מה שהניח רבן גמליאל טבל בביתו ולא תיקן אע"ג דחזקה על חבר וכו' שמא קודם שיצא מביתו הודיען: 
+
+<b>נתון ליהושע. </b>לוי היה כדאמרי' בערכין ובספרי מעשה ב"ר יהושע ב"ר חנינא שהלך לסייע את ר' יוחנן בן גודגדא בהגפת דלתות א"ל חזור בך אתה מתחייב בנפשך שאתה מן המשוררין ואני מן השוערים אלמא לוי היה ואע"ג דקנסינהו עזרא למ"ד קנסא לעניים נטל בתורת עני ומה שלא נתן לו מעשר עני דאמרי' בעלמא הנותן מתנותיו לכהן אחד מביא רעב לעולם א"נ היו לו מאתים זוז ואעפ"כ מעשר דלאו דאורייתא לעני היה נוטל הואיל ומתפרנס בדוחק שהיה פחמי כדאמרי' בברכות ובחגיגה כל כך יש בידך ואתה יורד בספינה ולמ"ד קנסא לכהנים ה"פ בתר דקנסינהו הוי אף לכהן. ומחק ה"ר יהוסף ז"ל מלות בן יוסף ממשנתו: 
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>במנחה וכו'. </b>ובירושלמי פריך ויתודה שחרית ומשני עד כאן מצוה לאכול דאחר הוידוי אסור לאכול מעשר שני או נטע רבעי. ומצאתי שכתב בתוספת יו"ט ואיחרוהו לודוי כו' ומכאן ראיה וגדולה היא אלי כו'. ונלע"ד דאי מהא לא אריא דמאן דמחייב יכול לומר דאדרב' מכאן ראיה לחיובא דה"פ כיצד אפשר לו להתודות שחרית והרי עד המנחה ומנחה בכלל מצוה לאכול ויאכל סעודה שלישית ואח"כ יבוא להתודות וכדעת קצת פוסקים אלא מהא ליכא למשמע מידי. ומלת האחרון מחקה ה"ר יהוסף ז"ל מספרו וכתב שכן מצא: 
+
+<b>בערתי הקדש זה מעשר שני ונטע רבעי. </b>דתרווייהו איקרו קדש דכתיב קודש הלולים וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ קדש הוא לה'. ומשמע לעיל בירוש' דר' עקי' ס"ל כר"מ דשניהם ממון גבוה דאמר גבי נטע רבעי לא דברה תורה אלא כנגד היצר שלא יאמר אדם הרי ד' שנים מצטער אני בו חנם לכך נאמר להוסיף לכם תבואתו פי' שיוסיף פירותיו בחמישית וישלם לכם כל אותן פירות של שנים שאבדו מכם לשמי וכן נראה שפירש הר"ש שירילי"ו ז"ל. ובירוש' דייק מדלא תני בכורים בהדי מעשר שני ונטע רבעי ש"מ ר"ש היא דתנן בפ' שני דמסכת בכורים וחייבין בביעור ור"ש פוטר לבערה מן העולם אלא תנתן לכהן כתרומה והא דלא תני להו בהדי תרומה ותרומת מעשר משום דבכלל תרומה אינהו דבכורים איקרו תרומה כדדרשי' ותרומת ידך אלו הבכורים אבל בתוספתא מוסיף בכורים בהדי מעשר שני ונטע רבעי דיליפו להו רבנן מקרא דכתיב בערתי הקדש הקדש העליון במשמע דפרשת בכורים כתיבא לעיל מפרשת ודוי מעשר: 
+
+<b>זה מעשר לוי. </b>בירוש' מפ' דמדקרי ליה מעשר לוי ש"מ דקסבר האי תנא דמעשר ראשון ללוי ולא לכהן ואיכא מ"ד דהיינו דתני גבה יוחנן כהן גדול העביר הודיית המעשר: 
+
+<b>וגם נתתיו זו תרומה וכו'. </b>ועיין ברב המזרחי בסדר כי תבא שנתן טעם למה שינה רש"י ז"ל לשון משנתנו שפירש שם וגם נתתיו אלו התרומות והבכורים ולא הזכיר תרומת מעשר: 
+
+<b>והלקט והשכחה והפאה וכו'. </b>דבכולהו כתיב לעני ולגר וגבי מעשר עני כתיב והגר והיתום והאלמנה: 
+
+<b>אע"פ שאינם מעכבין את הודוי. </b>משמע שאם חסר ולא נתנם דיכול להתודות וקשה דהא אמרי' בירוש' זאת אומרת שאם נשרף טבלו אסור כגון שהפריש מעשר שני ולא הספיק להפריש מעשר עני עד שנשרף אינו יכול להתודות דהא מתודה שהפרישו כדתנן במתני' ועוד הא קאמר ככל מצותך אשר צויתני אלא ה"פ דעל כל אחד מאלו אין מתודין ואין מעכבין דקאמר היינו אע"פ שקיימן אין עכוב בודוי לומר שלא עשה מצוה אם לא התודה דלא בעי ודוי לר"ש אלא במעשר שני ונטע רבעי ולרבנן אף בבכורים. אבל קשה לי על פי' זה חדא דקתני בתוספתא דלקט שכחה ופאה אין להן ודוי ומשמע דאין להם כניסה ויציאה בודוי דאפי' לא קיימן אין הודוי מעכב עליו וכן דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בהלכותיו המשנה כפשטה ועוד קשה לי כיון דפליגי תנאי בירושלמי על זה דאיכא מ"ד כל מצות מעכבות מלומר הודוי ואפי' אם הקדים תפלה של ראש לתפלה של יד ותנא דמתני' ס"ל כמ"ד דדוקא מצות שבפרשה מעכבין מנא להו דלקט שכחה ופאה לא מעכבי כיון דכתיב ככל מצותך אשר צויתני ונ"ל טעמו של דבר דכיון דכתיב בפרשה בערתי הקדש מן הבית כל דאיקרי קדש הוא דמעכב וכל הטובל אע"ג דאין בו תרומה מעכב דדרשינן ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה' ודרשי' בפ' הנשרפין בעתידין ליתרם הכתוב מדבר ואסיקנא בפ' יש מותרות דאפי' מעשר עני נמי טביל מה שא"כ בלקט שכחה ופאה דלא טבלי ונשרף טבלו נמי שאני דטבל היה בידו. מן הבית זו חלה בדין הוא דלידרוש להאי דרשא מקמי וגם נתתיו ללוי כסדר המקרא אלא סדר הפרשת המעשרות נקיט ואזיל הר"ש שירילי"ו ז"ל. ופי' ה"ר יהוסף ז"ל וז"ל נ"ל לומר טעם שאינם מעכבין כי כל אלו אינם בכלל נתינה אלא צריכין עזיבה עכ"ל ז"ל: 
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>הא אם הקדים מעשר שני לראשון וכו'. </b>קצת קשה שהיה לו לומר אם הקדים מעשר ראשון לתרומה כמו שאמר במסכת תרומות ואפשר לתרץ כי דוקא על מעשר שני היתה החששה שיקדימו ולא על הראשון כי מי שהיה עולה לירושלם היה מפריש מעשר שלו ולוקח אותו עמו ויש שלא הפריש מעשר ראשון עדיין וע"כ היו מפרישין מעשר שני. ה"ר יהוסף ז"ל: 
+
+<b>לא הפרשתי ממין על שאינו מינו. </b>ונצטווה על זה מדכתיב כל חלב יצהר וכל חלב תירוש וגו' ודרשי' ליתן חלב לזה וחלב לזה: 
+
+<b>ומלהזכיר שמך עליו. </b>בפ' כיצד מברכין (ברכות דף מ"ב) דייק מהכא אביי דברכה צריכה הזכרת השם ואינה צריכה מלכות מדלא קתני שמך ומלכותך עליו ורבא פליג עליה התם ואמר דאטו כי רוכלא ליחשוב וליזיל וקשה דמשמע דברכת המצות דאורייתא ונראה לפ' דאמעשר שני תוך מחיצתו קאי דבברכה אחרונה מוקמינן לה ובשבעת המינין דברכה אחרונה שלהן דאורייתא הרש"ש ז"ל ואיני יודע היכן מצא הוא ז"ל דרבא פליג עליה דאביי ובנוסחאות שלנו אינו מוזכר שם רבא ואין שם אלא דרב אמר כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה ור' יוחנן אמר כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה אמר אביי כותיה דרב מסתברא דתנן לא עברתי ממצותיך וכו' ואילו ומלכותך עליו לא קתני אמנם כך תרצו שם תוס' ז"ל אליבא דר' יוחנן דלאו תנא כי רוכלא וה"ר שלמה לוריא ז"ל נראה שמצא בספר כתיבת יד אחד של גמרא ור' יוחנן תני מלהזכיר שמך ומלכותך עליו וכן משמע בהרא"ש ז"ל וגם בחדושי הרשב"א ז"ל ומ"מ דברי רבא אינם שם ויתכן שטעות סופר הוא גם במה שכתב דמשמע דברכת המצות דאורייתא אין קושיא שכבר אפשר שהוא מדרבנן אלא דאסמכוה אקרא וכמו שכתוב בתוספות יום טוב: 
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>הא אם אכלו באנינות אינו יכול להתודות. </b>דנפקא לן מדכתיב ביה ואכלת שם לפני ה' אלהיך ושמחת אתה וביתך בשמחה הוא נאכל ולא באנינות וכל הני לאוין דכתיבי בהאי קרא מכח עשה הן באין: 
+
+<b>הא אם הפרישו בטומאה. </b>בפ' הערל אמרי' דאם אכל מעשר שני בטומאת עצמו לוקה ונפקא לן מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך ואמרי' נמי דאם אכלו בטומאת הגוף דלוקה ונ"ל מקרא דולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים והני לאוין דאכילה נינהו אבל איסור בהפרשה לא שמענו והכא דריש ליה מדקאמר לא בערתי ושמא דה"ק אף הביעור שהייתי חייב להפרישו ולבערו לא עשיתי בטומאה לפי שאסור להפרישו בטומאה וטעמא משום דנוגע בו ומטמאו ונראה דאזהרה זו נפקא מכלל דכתיב בכל קדש לא תגע ומעשר שני ונטע רבעי מיקרי קדש ומהאי קרא דלא בערתי ממנו בטמא נפקא לן גם כן דאין מדליקין במעשר שני טמא אבל במעשר שני טהור מדליקין וכמו שפי' רבינו עובדיה ז"ל פ"ח דשביעית סי' ב': 
+
+<b>לא לקחתי ממנו ארון ותכריכין למת. </b>משום דאינם מידי דאכילה והתורה אמרה ואכלת ולא לסחורה ולא להפסד כדרך שנאמר בשביעית והה"נ דלחי נמי מוזהר שלא ליקח מדמיו מלבושין דהא לא הוי מידי דאכילה אלא לא נצרכא אלא למת מצוה דאע"ג דדחיא לכל המצות אפ"ה לא לקחתי לו ארון ותכריכין וכ"ש לחי ובירושלמי דריש לסיכה ולגלויי דסיכה מותרת לחי ואפי' הוי שמן טמא דבאכילה אסור בסיכה מותר ולא נתתיו לאוננים אחרים לא נתתי קא דריש דאי למת לאו בר קבולי מתנה הוא ומאי ולא נתתי אלא לא נתתי לאוננים אחרים וא"ת תיפוק לי דמוזהר מלפני עור לא תתן מכשול דאינהו נמי מוזהרין על כך וי"ל דאתא לרבויי ואפי' אוננים על מתים דאין להם אבלות מן התורה ואינם אוננים מן הדין ואפ"ה מרבינן להו מדכתיב למת כל מת במשמע הרש"ש ז"ל. ועיין בפירוש רבינו שמשון ז"ל במה שהביא מפ' הערל (יבמות דף ע"ד:) 
+
+<b>שָמַחְתִי וְשִמַחְתִי בו. </b>השי"ן דושמחתי בנקודת חיר"ק כמו ושמח את אשתו אשר לקח: 
+
+
+Mishnah 13
+
+<b>השקיפה ממעון קדשך. </b>בירוש' אמרי' אמר רב הונא בר אחא בשם ר' אלכסנדרי בא וראה כמה גדול כחן של עושי מצות שכל השקפה שבתורה ארירה וישקף על פני סדום ועמרה וגו' וירא והנה עלה קיטור הארץ וגו' וכתיב וישקף אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן וגו' וזה בלשון ברכה. עוד גרסי' בירוש' א"ר הילא כעס הוא לפני המקום מי שהוא אומר עשיתי והוא לא עשה מעתה מי שהוא מפריש מתודה מי שאינו מפריש לא יתודה ומשני כהדא דתני עד השקיפה היו אומרים קול נמוך מכאן ואילך היו אומרים קול גבוה: 
+
+<b>עשינו מה שגזרת עלינו. </b>והיינו דכתיב השקיפה הביטה מעשינו וברך אותנו: 
+
+<b>ה"ג ברוב ספרים מה שהבטחתנו וברך את עמך וכו'. </b>והשאר נמחק מספרו של ה"ר יהוסף ז"ל: 
+
+<b>כדי שתתן טעם בפירות. </b>וה"ק קרא ברך את האדמה אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו ותהא ארץ זבת חלב ודבש הרש"ש ז"ל. ובתוספתא דמעשר שני זבת חלב ודבש מלמד שהמעשרות נותנין טעם ריח שומן ודגן בפירות. וז"ל הרמב"ם ז"ל שתתן טעם בפירות עניינו שיהיו שמנות וטובות הטעם עד כאן: 
+
+
+Mishnah 14
+
+<b>מכאן אמרו ישראל וממזרים. </b>כצ"ל: 
+
+<b>ר' יוסי אומר יש להם ערי מגרש. </b>פי' ר"ע ז"ל ויכולין להתודות על המעשרות שמביאים ממגרש הערים שלהן. הקשה הר"ס ז"ל למה לא יתודו אפי' על מה שמביאים מערים אחרים שקנו כמו ישראל שמכר אחוזתו וקנה קרקע אחר שמתודה והר"ש ז"ל לא כתב זה ע"כ. ונראה דת"ק דמתני' ר' יוסי הוא וטעמא דר"מ ור' יוסי מפ' בירוש' דר"מ אזיל לטעמיה דאמר בס"פ שני דמסכת מכות לא היו מעלין ללוים שכר ישראל הבא לדור אצלן או רוצח שצריך לדור שם דהא כתיב ונחלה לא יהיה לו בקרב אחיו ור' יוסי ס"ל כר' יהודה דפליג התם אר"מ ואמר דמעלין להם שכר דלבית דירה ניתנו והלכך נמי סבר הכא דמתודין: 
+
+
+Mishnah 15
+
+<b>יוחנן כהן גדול. </b>זהו ששימש שמנים שנה בכהונה גדולה ולבסוף נעשה צדוקי וחשמוני היה כך מצאתי כתוב. ודע כי לפי זה יש טעות בתוספתא דפי"ג דסוטה שכתוב שם אמר להם ריב"ז וכי יש שינה וכו'. אבל הרמב"ם ז"ל כתב ברפ"ט דהלכות מעשר יוחנן כהן גדול שהיה אחר שמעון הצדיק. וכתב שם בכסף משנה אתא לאפוקי שלא נאמר אותו יוחנן כ"ג ששימש בכהונה גדולה שמנים שנה ולבסוף נעשה צדוקי ע"כ. ובהקדמת הרמב"ם ז"ל לסדר זה בפ' ששי כתב בפירוש יוחנן כהן גדול הוא יוחנן בן מתיתיה ע"כ ויש אומרים שהוא ינאי המלך המוזכר בקדושין פ' האומר שהרג חכמי ישראל וכדאיתא בפ' תפלת השחר (ברכות דף כ"ט) ותרי ינאי כהן גדול הוו. וז"ל הריטב"א ז"ל בפ' האומר דקדושין דף פ"א ע"ב נזרקה בו מינות פי' וזו היא מינות שהיה לו בסוף דינאי זה הוא האמור בברכות שהוא יוחנן כהן גדול ששמש בכהונה גדולה ארבעים שנה ולבסוף נעשה צדוקי ומבני חשמוני היה ואין ינאי זה ההוא שבפ' הבא על יבמתו דאמרי' תרקבא דדינרי עיילא ליה מרתא בת ביתוס לינאי מלכא עד דאוקמיה ליהושע בן גמלא בכהני רברבי שאילו היה זה שהוא כהן גדול היאך היה ממנה כהן גדול אחר ע"כ. ובירוש' מפ' ר' יוחנן דלשבח בטל מפני שראה מהן מפרישין ומהן אין מפרישין וריש לקיש נמי פירש דלשבח בטל וכדפירש ר"ע ז"ל. והא דקתני העביר ולא קתני בטל מפ' בירוש' כהדא דתניא עד השקיפה היו אומרים קול נמוך מכאן ואילך היו אמרים קול גבוה: 
+
+<b>בטל את המעוררין. </b>שהיו אומרים עורה למה תישן ה' אמר וכי יש שינה לפני המקום והכתיב הנה לא ינום ולא יישן וגו' אלא כל זמן שישראל שרויין בצער ועובדי כוכבים בשלוה לכך נאמר עורה למה תישן ה' וכן הוא אומר ובהמרותם תלן עיני. ואת הנוקפין כדתניא שהיו חובטין אותן במקלות להפילו לארץ ונוקפים לשון חבטה. ה"ר שמשון ז"ל: 
+
+<b>עד ימיו. </b>עד תחלת ימיו ובמסכת משקין דף י"א מייתי לה ומאי דקשה אמתני' מההיא דהציר והצנור כתבתיו שם ס"פ ראשון: 
+
+<b>ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי. </b>בירוש' מפ' לפי שהעמיד זוגות ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל כדתנן באבות דעד הלל הזקן כולהו זוגות הוו הראשונים הם נשיאים והשניים היו אבות ב"ד והיה יכולת ביד ב"ד לחפש ולבדוק בצרכי צבור ע"כ. עוד בירוש' אמר ריב"ל בראשונה היה מעשר מתחלק לשלשה חלקים שליש למכירי כהונה ולויה ושליש לאוצר פי' כדכתיב הביאו את המעשר אל בית האוצר ופי' ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל שהיו גונזים אותו שם שאם יבואו האויבים שיהא להם על מה לסמוך ושליש לעניים ולחברים שהיו בירושלים א"ר יוסי ב"ר בון מאן דהוה סליק למידן בירושלם עד תלת איגרן הוה יהיב מן דידיה מכאן ואילך משל אוצר משבא אלעזר בן פועירה ויהודה בן פתירה והיו נוטלין אותן המעשרות בזרוע ולא היו מניחין השליש ליכנס לאוצר ונמנעו העם בראותם זה מלהביא את המעשר עוד אל בית האוצר ועוברים על דברי הנביא והיה סֶפֶק בידו של יוחנן למחות ולא מיחה. והעביר הודיית המעשר זו לגנאי והוו להו שתים רעות. את המעוררין ואת הנוקפין לשבח. עד ימיו היה פטיש מכה מסתברא עד סוף ימיו דאי תחלת ימיו ליתני נמי אף הוא בטל פטיש מכה וכו' אלא דכל ימיו היה מכה הוא דתנן והא נמי לגנאי. ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי לשבח. וכתוב בערוך ואם תאמר ניוודו אשאר מעשרות כל שאין מתודין על מעשר ראשון שוב אין מתודין על שאר מעשרות לפיכך בטל הודוי ע"כ: 
+
+סליק פירקא וסליקא לה מסכת מעשר שני. ובעה"י שומע תפלה נתחיל מסכת חלה 
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishnah Maasrot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishnah Maasrot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..fedd9204f20d36978468ea0c5c6c99c2353e7969
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishnah Maasrot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt	
@@ -0,0 +1,531 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishnah Maasrot
+מלאכת שלמה על משנה מעשרות
+Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
+
+מלאכת שלמה על משנה מעשרות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כלל אמרו במעשרות וכו'. </b>בגמרת שבת ר"פ כלל גדול נותן טעם אמאי לא תני כלל גדול כמו שבת ושביעי' ובר"פ כלל גדול בשבת הארכתי ע"ש: 
+
+<b>במעשרות. </b>מעשר ראשון ומעשר שני וגם מעשר עני: 
+
+<b>כל שהוא אוכל לאדם. </b>למעוטי לא הביא שליש דלא חשיב אוכל כדמפ' במתני' הר"ש שיריל"ו ז"ל והאריך ז"ל להכריח על פי סוגיית הירושלמי וגם ממקומות אחרות דכל אוכל ונשמר וגדולו מן הארץ ומכניסו לקיום דמדאורייתא חייב במעשר ובתרומה והביא ראיות לזה מכמה דוכתי ויישב כל הנהו דוכתי דמשמע מינייהו דזיתים [הגהה מצאתי בפי' הרמב"ן ז"ל לחומש בפ' ראה שכתב וז"ל הדבר המתבאר בגמרא מן התלמוד הבבלי והירושלמי והוא פשוטו של מקרא כך הוא שאפי' זיתים וענבים מעשר שלהן אינו מן התורה עד שיעשו תירוש ויצהר ותהי' בזה נזהר שכבר טעו בו מגדולי המחברי' ע"כ:] וענבים ודגן הוו לבד מדאורייתא והיא דעת הראב"ד ז"ל בהשגות גם דעת רש"י ז"ל בפ' שני דכתובות ובפ' הערל ובפ' העור והרוטב וכן דעת התוס' בפ' מעשר בהמה וגם דעת ר"ש ז"ל והר"ז הלוי ז"ל וכ' בסוף דבריו ושוב מצאתי להראב"ד ז"ל שחזר בו וכתב בסוף ימיו זה הלשון אבל שאר מינין תרומה נוהגת בהן וכן מעשרות אבל אין חייבין על תרומתן מיתה ולא על טבלן וחוץ מזה ומזה אף אם נאמר שאין חייבין מן התורה אם קרא עליהן שם יש עליהן קדושת תרומה מן התורה ומדמעת כשל תורה ובמשנת ביכורים פ' שני שנינו חומר בתרומה שאין בבכורים שהתרומה אוסרת את הגורן ונוהגת בכל הפירות מה שאין כן בבכורים וכל מה ששנו בהן דבר תורה דוק ותשכח ע"כ. וזאת הסכמתו אנו שומעין וכיון דחזקי' המלך תיקן שאר פירות כיון דאנו קורין להם שם פשיטא דכל תרומתן ומעשרותן טובלין ולענין מיתה אין חיוב מיתה אלא בנשמר ומכניסו לקיום ואוכל וגידוליו מן הארץ כדאמרן עכ"ל ז"ל. וכתב ה"ר שמשון ז"ל דבירוש' תני איסי בן עקביא אומר מעשרות לירק מדבריהם ובת"כ בסוף פ' בחוקותי דריש ירקות למעשר מקרא ושמא פליגא אדאיסי א"נ לפי שאינה פשוטה כאחריני ע"כ. ושם בשבת פ' כלל גדול דייקינן ואילו לקיטתו כאחת ומכניסו לקיום לא תנן דכיון דתקון רבנן מעשר לא פלוג בפירות האילן ובירק בין מין למין. דמעשר תאנה וירק הוי מדרבנן והנהו קראי דיליף למעשר בת"כ מינייהו אסמכתא נינהו ומה שלא תקנו פאה בירק ובתאנה ודדמי ליה כמו שתקנו מעשר מהן אומר ר"ת משום דאין לקיטתן כאחת דבר מועט הויא פאה דידי' ויש הפסד לעניים בה יותר מן הריוח שמתבטלין לפי שאין יודעים זמן לקיטתן ודבר שאין מכניסו לקיום כגון ירק נמי לא חשיב ויפסידו יותר ממה שירויחו במקום אחר כן פירשו תוס' ז"ל וגם הר"ש ז"ל בריש פאה אבל הר"ש שירילי"ו ז"ל כתב ולא אמינא דלקיטתו כאחת בעינן דהא תאנה אין לקיטתה כאחת ואפ"ה רחמנא רבייה לענין בכורים ובכורים קרוין תרומה דרחמנא קרנהו תרומה דכתיב ותרומת ידך ודרשי' בפ' הערל אלו הבכורים ואמרי' נמי בהו דון מינה ומינה אלא מאי דממעטינן כעין הפרט בברייתא דמייתי בירושלמי אין מכניסו לקיום ממעטינן ע"כ: 
+
+<b>כל שתחלתו אוכל. </b>פי' ירקות שנזרעין לירק ולא לזרע שחייבין במעשרות כדתנן בפ"ד שכל הירקות תחלתן אוכל וסופן אוכל ה"ר יהוסף ז"ל: 
+
+<b>אע"פ שהוא שומרו להוסיף וכו'. </b>ירושלמי הא אם אינו שומרו להוסיף אינו חייב קטן וגדול ולמעט תמרות של תלתן ושל חרדל ושל פול הלבן דהנהו לא נטרי להו להוסיף אוכל דמתקשות כעץ הלכך פטורות ומתני' דלא כרבן גמליאל דחשיב להו אוכל ומחייבן במעשרות לקמן בפ' הכובש ועוד לאפוקי נמי מר' יהושע בן קפוסאי דמשמע בברייתא דמחייב להו במעשרות מספק קמ"ל מתני' דפטור אפי' על הספק וכל שאין תחלתו אוכל אבל סופו אוכל [הגהה ז"ל ה"ר יהוסף ז"ל שאין תחלתו אוכל פי' כגון כל הפירות וכל מיני תבואה וזרעים כנזכר לקמן ע"כ:] מפ' בירושלמי כגון כל הני דקתני בתרה מאימתי הפירות חייבות במעשרות וכו' תניא כל שתחלתו אוכל ואין סופו אוכל חייב בתחלתו כגון ערוגה מליאה כרוב דהוי ירק וחזי לאכול מיד והוא מקיימו לזרע בטלה דעתו ואם בא אח"כ וליקט ממנו ירק חייב במעשר: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>מאימתי הפירות חייבים במעשרות. </b>לדעת הסוברים דמדאורייתא לא מיחייב רק דגן תירוש ויצהר לחודייהו הכא מדרבנן בעי לאפרושי: 
+
+<b>התאנים משיבחילו. </b>מפ' בירוש' דהיינו משיאדימו פיהם. ומצאתי שנקד החכם הר"מ דילונזאנו ז"ל מִשֶיִבַחֲלוֹ היו"ד בשב"א והבי"ת בפת"ח והחי"ת בשב"א פת"ח וכ' ה"ר יהוסף ז"ל וז"ל התאנים משיבחלו וכו' כאן לא אמר וכן כיוצא בהן כי כבר אמרו במסכת שביעית פ"ד ואין צריך לחזור ולאמרו כאן ומה שאמר כאן הוא דין תאנים משיבחלו וכן דין הענבים משהבאישו וכן דין הזיתים אע"פ שכל אלה נזכרו שם אפשר לתרץ כי עיקר הדין הוא כאן ועל כן לא חשש אם הזכירן כאן בכלל האחרים וגם יש לומר שיש בו צורך כי גבי שביעית הזכיר ב' פרקים בכל אחד דתנן הפגים משהזריחו אוכל בהן פתו בשדה בחלו כונס לתוך ביתו וכן כיוצא בו ובשאר שני שבוע חייבים במעשרות ויש לטעות שם ועל כן חזר להזכיר זמנם כאן עכ"ל ז"ל. ובפ' יוצא דופן (נדה דף מ"ז) גרסי' משילבינו ראשיהם וכתב הראב"ד ז"ל בפי' ת"כ דאפשר ששני הסימנים בתאנים ובתחלת בשולן פיהם התחתון מאדים וראשן העליון מלבין ע"כ. ולשון הרמב"ם ז"ל שם בהלכות מעשר ראשון ר"פ שני כיצד התאנים משיעשו רכים עד שיהו ראוין לאכילה אחר כ"ד שעות משעת אסיפתן ע"כ ויש מי שהגי' במקום מלת עד כדי ועיין בירושלמי: 
+
+<b>והבאושים. </b>מפ' בירושלמי משיקראו באושא וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל. דהיינו כשמתחילין להתבשל ור"י ז"ל פי' לחולה בלשון חכמים קורין באישא ובלע"ז נקרא החולה מלאטו והענבי' כשיתחילו להתבשל קורין להן אובא מלאטא נמצא לחולה ולענבים המבושלים מעט שם אחד להם בירושלמי ובלע"ז שלנו ע"כ: 
+
+<b>משימסו. </b>איכא מאן דמפ' בירושלמי משיכניסו מחצה וימסו מלשון לע"ז חצי מיסו אחינו המסו את לבבנו באגדתא פלגון לבנא והביאו בערוך בערך מס: 
+
+<b>האגוזים משיעשו מגורה. </b>פי' ה"ר שמשון ז"ל קליפות בתוך האגוז המבדילות באוכל כדאמרינן מה אגוז יש בו ד' מגורות אף ישראל היו חונים בד' דגלים. וי"ס האגוזים והשקדים משיעשו מגורה ר' יהודה אומר וכו' וכן נראה קצת ג"כ ממה שאכתוב בסמוך אלא דלא משמע כן מכסף משנה. ובירוש' ומודים חכמים לר' יהודה באלצרין ובאפוסטיקין ובאיצטרובלין משיעשו קליפה אלצרין בערוך לא פירשו אפוסטיקין בערבי פיסטוק איצטרובלין שנוי' בפ"ק דע"ז ופי' רשב"ם ז"ל שם פנייאש בלע"ז והן עגולין ובעלי בטן ולשון הרמב"ם ז"ל שם בפ' שני האגוזים משיתפרש האוכל מהקליפה החיצונה השקדים המתוקים משתתפרש קליפתן החיצונה המרים פטורין לעולם ושאר כל בעלי קליפות כגון האיצטרובלין והלוט והבטנים משיעשו קליפה התחתונה הסמוכה לאוכל ע"כ וע"ש בכסף משנה. וז"ל ה"ר יהוסף ז"ל מפ' בירוש' הקליפה התחתונה ופירושו פרט לקליפה הירוקה החיצונה ע"כ: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>החרובין משינקדו. </b>תני ר' חיננא בר פפא חרובין שלשולן כלפי מטה הוא חנטתן: 
+
+<b>הפרישין. </b>ספרגלין ולמה נקרא שמן פרישין שאין לך מין שהוא פרוש לקדרה אלא מין זה בלבד: 
+
+<b>והעוזרדין. </b>הגיה ה"ר יהוסף ז"ל והחזררין בחי"ת ושתי רישי"ן וכ' ס"א והעזררין בעי"ן ושני רישי"ן וכן בפ"ק דכלאים סימן ד': 
+
+<b>משיקרחו. </b>בגמר בשולן נופל השיער כולו והם לבנים: 
+
+<b>וכל הלבנים. </b>מפ' בירושלמי כגון אילין מרפייתא ולא איתפרש: 
+
+<b>התלתן משתצמח. </b>הסכימו התוס' ז"ל דכל הני שיעורי דמתני' הוא הבאת שליש של אותם פירות השנויין והא דלא קתני משיביאו שליש כדקתני גבי תבואה וזיתים משום דבכולהו אפשר ליתן בהן סימן חוץ מתבואה וזיתים וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ' שני דהלכות מעשר איזהו עונת המעשרות משיגיעו הפירות להזריע ולצמוח הכל לפי מה שהוא הפרי כיצד התאנים וכו': 
+
+<b>התבואה והזיתים וכו'. </b>ופי' רש"י ז"ל שם בר"ה דגן ותירוש קרויין תבואה כדכתיב כתבואת גרן וכתבואת יקב ע"כ וכתבו עליו התוס' וז"ל דאי אפשר לומר כן חדא דא"כ לא ליתני זיתים ולהוו בכלל תבואה כמו ענבים דתרווייהו בכלל תבואת יקב נינהו ועוד דשיעור אחר תנא גבי ענבים בפ"ק דמעשרות הענבים והאובשים משיבאישו והעלו דכל הני שיעורי דמתני' הוא הבאת שליש וכו' כדכתיבנא לי' כבר. ועיין עוד בפי' ה"ר שמשון ז"ל פ' שני דשביעית משנה ז'. ובירוש' רבי חיננא בשם רבי זיתים וענבים שלא הביאו שליש אף המשקים היוצאין מהן להכשיר אין מכשירין: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ובירק וכו'. </b>בירושלמי פריך דלקמן בפ' בתרא תנן הלוקח שדה ירק בסוריא אם עד שלא בא לעונת המעשרות חייב וכו' אלמא דגבי ירק נמי בעינן עונת המעשרות ומתני' קתני חייבים גדולים וקטנים ומסיק ר' זירא דלעולם אפי' בירק בעינן עונת ותחלתו לאו דוקא אלא בערך דלא בעינן בירק שליש קתני קטנים נמי חייבים ועונתן היא עד שיביא שליש עלין מובדלין זו מזו וארוכין וכן פסק הרמב"ם ז"ל [הגה"ה וז"ל שם בפ' שני ושאר הירק שאינן ראוי לאכילה עד שיגדיל אינו חייב עד שיהא ראוי לאכילה ע"כ:]: 
+
+<b>התפוחים והאתרוגים. </b>ירוש' מאן דיפרש דתפוחים דקתני במתני' היינו תפוחים דעלמא ודאי דר"ש פליג נמי עלי' דת"ק בתפוחים ופוטר אותן ג"כ בקוטנן כדמוכח בברייתא והא דלא נקט אלא אתרוגין אליבא דרבי עקיבא דאמר בגמרא דילן בפ' לולב הגזול דאתרוג הבוסר פסול ללולב נקט הכי ומאן דיפרש דמתני' בתפוחים קטנים שדומין לעפצין מיירי לא פליג ר"ש בההוא מינא כדקתני בברייתא ולשון הרמב"ם ז"ל שם פ' שני התפוחים והאתרוגים משיתעגלו מפני שהן ראויין לאכילה כשהן קטנים ע"כ. ובסוכה פ' לולב הגזול (סוכה דף ל"ו) תניא אתרוג הבוסר ואפי' יש בו שיעור ר' עקיבא פוסל וחכמים מכשירין ואמר רבה התם דר' עקיבא ור"ש אמרו דבר אחד ודחי לי' אביי דילמא לא היא ע"כ לא קאמר ר' עקיבא אלא משום טעמא דבעינן הדר לענין מצוה וליכא אבל לענין מעשר כרבנן ס"ל א"נ ע"כ לא קאמר ר"ש לענין מעשר אלא משום דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה ואתרוגים קטנים שנוטעים אינם צומחין אבל תפוחים קים לי' דאע"פ שלא בישלו כל צרכן צומחין ובקטני קטנים אפי' בתפוחים ודאי פליגי הואיל וטעמא משום מוציאין לזריעה הוא וטעמא דת"ק כדתני רישא כל שתחלתו וסופו אוכל ותו לא מידי דאין לדון אחר דבר זה דלא סבר ר"ש כר' עקיבא ולא רבי עקיבא סבר כר"ש ע"כ. ובירושלמי ג"כ אמר ר' אלעזר אתיא דר"ש בשיטת ר' עקיבא רבו כמה דר' עקיבא אומר אינו פרי כן ר"ש אומר אינו פרי ומסיק מסתברא ר"ש יודה לר' עקיבא לענין לולב דכתיב פרי עץ הדר ואינו פרי ר' עקיבא לא יודה לר"ש דהרי מנומר והרי גדל בטפוס והרי עשוי ככדור הרי הוא פסול ללולב וחייב במעשרות: 
+
+<b>החייב בשקרים וכו' החייב במתוקים. </b>והיינו משיעשו מגורה לרבנן ולר' יהודה משיעשו קליפה כדתנן לעיל. ובפ"ק דחולין כתבתי דר' ישמעאל ב"ר יוסי סבר דזה וזה לפיטור ואמרי לה זה וזה לחיוב וכן הוא ג"כ בפ' בכל מערבין (עירובין דף כ"ח) אבל בירושלמי תניא ר' ישמעאל ב"ר יוסי אומר משום אביו שקדים המרים אלו ואלו פטורים ומתוקים אינם חייבין עד שתפרוש קליפתן החיצונה הירוקה שנופלת מהן והורה ר' חנינא בצפורי במתוקים משתפרוש קליפה החיצונה כר' ישמעאל ב"ר יוסי וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"א דהלכות מעשר סי' ט' ובפ' שני סימן ח'. וז"ל ה"ר יהוסף ז"ל פי' כי אין אוכלים בשקדים המרים אלא הקליפה שלה ועל כן כשגדלו שיבשה הקליפה הן פטורין כי אין חייב במעשר אלא הקליפה ובמתוקים הפרי חייב והקליפה פטורה ועל כן כשהן קטנים שאין עיקר אוכל שלהן אלא הקליפה הן פטורין עכ"ל ז"ל: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>איזהו גרנן למעשרות. </b>ס"א של מעשרות ומצאתי כתוב בשם רבינו יצחק מסימפונט ז"ל הבדל בין משנה דמאימתי הפירות חייבות במעשר למתני' דמתני' קמייתא מפרש מאימתי אסור למכרן למי שאינו נאמן על המעשרות ומאז אם הי' האילן שהוצרך לקוצצו אסור לקוצצו בשביעית ומאז אם קצרן ועשה מהן גרן נתחייב הא קודם לכן מותר למכרן למי שאינו נאמן על המעשרות ומותר לקוצצן בשביעית ואם קצרן ומירחן אפי' העמיד ערימה לא מתחייב במעשר ובמשנת איזהו גרנן מיירי דשרי אדם לאכול מפירותיו עראי ומאימתי מיתסר בהו כל חד וחד לפום מאי דפריש במתני' הקשואים וכולי' ע"כ אלא שתקנתי והגהתי הלשון כפי עניות דעתי וז"ל הר"ש שירילי"ו ז"ל עד השתא מיירי מתני' אימתי קרוי פרי לחייב במעשרות דהיינו שיהא קרוי אוכל או פרי דגבי מעשרות כתיב פרי מפרי העץ וכתיב ואכלת והשתא איירי בדיגונם אותן שדרכן לעשות להן קבוץ ודיגון דפירוש דיגון קיבוץ כרי כמו שפי' רש"י ז"ל בפ"ק דביצה וגבי תבואה כתיב דגנך ואפי' גבי ירק דטבלו הוי מדרבנן תקון בי' דיגון כדתנן ירק הנאגד משיאגד וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ועד שלא נעשה דיגון תנן בפ"ק דפאה ומאכיל לבהמה ולחיה ולעופות ופטור מן המעשרות עד שימרח אבל כי מירח אפי' אכילת עראי נמי אסירא אי איכא ראיית חצר או בית כדאיתא בפ' הפועלים ע"כ וכתב עוד ז"ל ועוד אני מוסיף על דברי ר"י מסימפונט ז"ל דעוד יש חילוק בין מדת גרן למדת עונה דאילו עונה פטור וחיוב גרמא ותורת שנים נמי גרמא ואילו מדת גרן פיטור וחיוב גרמא ותורת שנים לא גרמא וטעמא דקראי כתיבי כתיב דגנך והפירוש דיגונך למעוטי לאו דיגון ולמעוטי דיגון ולאו דילך כגון דיגון ברשות הקדש או דהפקר או דעובד כוכבי' ואילו גבי עונה כתיב תבואת זרעך דמיני' דרשינן תבואה שזורעין אותה ומצמחת ומזרעת וכי איכא תבואת זרעך כתיב עשר לומר לך כי איכא שליש עשר וכי ליכא שליש לא תעשר ועוד כתיב גבי' שנה שנה לומר לך כי גדלו שליש בשנה זו לא תעשר עליהן בפירות שנה שעברה או שנה שלאחריה אלא כל שנה לעצמה והכי דרשינן בתורת כהנים לשלש השנים אל תיקרי לשלש אלא לשליש ומש"ה נקיטינן דתבואה שהביאה שליש בשנה שנייה של שמיטה דדינה מעשר שני ונתמרחה ע"י ישראל בשלישית אינה נופלת לחיוב מעשר עני אלא כדקיימא קיימא וכן בזיתים כי ה"ג עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>כשיפקסו. </b>פי' הירושלמי מן די ירים פקסוסיה והוא השיער הצומח בהן ונקרא פיקס ובר"פ שני דעוקצין קרי לי' כישות של קישות ולפעמים שנמכרין בפיקס ומש"ה קתני דאם אינו מפקס וכו'. ושם בפ"ק דיום טוב דף י"ג משמע קצת מפירוש רש"י ז"ל דגריס ושלא פקסו משיעמיד ערימה שפי' כלומר ואם עד שלא פקסו העמידו ערימה מהן כמין כרי הוקבעו למעשר ע"כ. ועיין במה שהקשה ותירץ ה"ר שמשון ז"ל: 
+
+<b>משישלק. </b>פי' בירוש' מן די ירים שלקוקי' ובעל הערוך ז"ל פי' דכשנגמרים האבטיחים הם ירוקים כעין הדבר השלוק ולדעתו פי' מן די ירים אינו לשון השלכה אלא לשון גבהות ר"ל שיהא ניכר ירקותו קצת: 
+
+<b>משיעשה מוקצה. </b>שמגדישין אותו למכור בשוק כן פי' בערוך: 
+
+<b>ירק הנאגד משיאגד. </b>מצאתי מנוקד מהר"מ די לונזאנו ז"ל מִשֶיֹאגַד כמו שֶיֹאכַל. וכן ג"כ נקד ה"ר יהוסף ז"ל ועוד כתב וז"ל מתני' בירק שעיקר זריעה שלו לירק אבל בדבר שזורעין אותו לזרע תנן לקמן פ"ד אין מתעשר זרע וירק אלא השיחליים והגרגיר בלבד ע"כ. כל עד דקתני במתני' איכא מאן דגריס לי' במ"ם משיחפה משימלא משילקוט משימרח וכן כולם: 
+
+<b>כלכלה. </b>יש ירק שאין דרכו לאוגדו אלא להניחו בכלכלה כגון כוסבר ועוד נראה דמיירי בפירות האילן שנותנין אותם בכלכלה כדתניא בנדרים הנודר מן הכלכלה והיו בנות שבע לתוכה ודרך לכסותה בעלין ובהוצין וז"ל החכם ה"ר יהוסף ז"ל כלכלה משיחפה פי' לעיל אמר זמן ירק הנאגד וכו' וכאן אומר ירק הנלקט בכלכלה שאין דרכו ליאגד והה"נ כל הנלקט בכלכלה כגון תאנים וענבים וכו' ע"כ. ומצאתי כתוב בספר חרדים אע"ג דסתם כלכלה הוי של תאנים כדמשמע בפ"ח דנדרים כתב הרמב"ם ז"ל בחבורו בכלכלה עד שיחפה הפירות וכן כתב גם בפי' המשנה משיחפה פי' משיכסה כמו שדרך בני אדם האוספים את הפירות שמכסים אותם בעלי האילן ודומיהן עכ"ל ז"ל וטעם הרב שפי' בכלכלה שכולל כל פירות האילן היינו משום דבמתני' בא ללמדנו גמר מלאכת כל הפירות דאילן ודאדמה ואיך נאמר ששנה גמר מלאכת התאנים בלבד ולא דשאר פירות האילן רק החרובין שפירש אח"כ גמר מלאכתן ועוד כי היכי דשנה גמר מלאכת התאנים הלחים ויבשים דקתני בסיפא הגרוגרות משידוש דהיינו תאנים יבשים וברישא כלכלה משיחפה דהיינו תאנים לחים למה בענבים לא עשה כן אלא אמר בסיפא הצמוקים משיעמיד ערימה ובענבים לחים לא אמר איזהו גמר מלאכתן ועוד למה שנה יין ושמן ולא שנה זיתים וענבים עצמן אלא ע"כ בלשון כלכלה עד שיחפה ששנה התנא בו כלל כל הפירות של האילן זיתים וענבים ותמרים ושאר כל פירות האילן שכולן דרכן ללקטן בכלכלה רק בחרובין שאין דרכן בכך שנה גמר מלאכתן בפני עצמן. עכ"ל החכם ה"ר אלעזר אזכרי ז"ל: 
+
+<b>אבל במוליך לביתו. </b>וה"ה לחצרו ולגבי שוק לא אמרי' עד שהוא מגיע לשוק דלאו בדעתו הדבר תלוי שמא ימצא לקוחות מיד בפתח הגנה ונטבלו מיד. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל נ"ל דהאי בד"א אינו חוזר אלא על אלה שנזכרו לפניו וצ"ע ונ"ל להביא ראי' מדלא קאמר לי' בסוף הפרק אכולה מתני' ותו דהא תנן אע"פ שמרח נוטל מן הקוטעים וכו' ותנן נמי אע"פ שקיפה קולט מן הגת וכן תנן אע"פ שירד נוטל מן העקל וכו' ובכל אלה אין שייך לומר לא מוליך לשוק ולא מוליך לביתו כי הרי כל אלה עדיין לא נתמרחו על כן נ"ל דאינו חוזר אלא על ירק הנאגד ועל כלכלה כי אלה אין להם גרן בשדה כי אין רגילין להניחם בשדה אלא או מוליכין אותם לשוק או לבית עכ"ל ז"ל: 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>והפַרְד וכו' משיעמיד ערימה. </b>מפ' בירושלמי משיעמיד ערימה אפי' בראש גגו ואע"ג דהעבירן דרך חצרו מקצה אינש דעתי' מינייהו שלא לאכלן עד שיצטמקו שם בראש גגו וכ"ש אם העמיד ערימה בשדה דודאי מהני לחייבם במעשר: 
+
+<b>משיפקלו. </b>בקצת ספרים מצאתי כתוב משיפקילו ומפ' בירוש' מן די ירים פודגרא ופי' רמב"ש ז"ל שעוקרים הבצלים עם השרשים ומסירין מעליהן הקליפות הרעות והשרשים ע"כ ופודגרא הוא חולי הרגלים. וי"מ משיפקילו משיעשה אותן אגודה: 
+
+<b>משימרח. </b>שמיפה פני הכרי ברחת ומחליק אותו דומיא דממרח דרטי'. ופריך בירושלמי והא תני ר' יעקב בר סוסאי מאימתי הוא תורם את הגורן משתעקר האלה פי' בערוך אלה כמו עללתא כלומר התבואה ומשני דברייתא מיירי כשאין דעתו למרח: 
+
+<b>הקטניות משיכבור. </b>תניא אבל כובר הוא מקצת ותורם מן הכבור על שאינו כבור ולא הוי מן החיוב על הפיטור מ"ט דכתיב והאלפים והעיירים עובדי האדמה בליל חמיץ יאכלו פי' מלמדי השוורים לחרוש והחמרים שהן עובדי האדמה בליל חמיץ משמע לי' בלול בעפר יאכלו וכיון דכך אוכלין הוי כגמר מלאכה. ועוד תניא בתוספתא הקטניות משיכבור ונוטל מתחת הכברה ואוכל ופסקה שם הרמב"ם ז"ל: 
+
+<b>ואע"פ שמרח. </b>אתבואה קאי כיון דקתני וממה שבתוך התבן ועוד דאקטניות תני בירושלמי בברייתא אבל קולט הוא מתחת הכברה ואוכל כדכתיבנא לה בסמוך והפירוש דהדקין שנופלין למטה עם העפרורית אכילת עראי בהו שרי דאינם בכלל גמר מלאכה: 
+
+<b>מן הקוּטֵעִים. </b>נראה לע"ד דגרסי הכא וגם לקמן בפ' בתרא סי' ד' הקטועים הטי"ת קודם הוי"ו ואי גרסי' הוי"ו קודם הטי"ת צריך להיות הקו"ף בנקודת שורק והטי"ת בפת"ח ובדגש ויהי' כמו המקוטעים. והכי מסתברא טפי שכן הגירסא גם כן ברמב"ם וגם בספ"ד דהלכות תרומות וי"ס שכתוב בהן הקיטעין ביו"ד אחר הקו"ף: 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>היין משיַקְפה. </b>נלע"ד דבפת"ח היו"ד גרסינן לה לפי הפי' שפי' רבינו שמשון ז"ל משיסיר החרצנים וכו' וכמו שהעתיק רבינו עובדי' ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל פי' משיקפה פי' משיעלה עליו קצף משמע דגרסי' בחיר"ק תחת היו"ד. וה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל פי' משיקפה שצפין החרצנים על היין שבבור ובפ' ר' ישמעאל דע"ז דף נ"ו ובפ' הפועלים דף צ"ב פליג ר' עקיבא בברייתא ואמר משישלה בחביות כדאיתא התם: 
+
+<b>אע"פ שקפה. </b>הר"מ די לונזאנו ז"ל נקד שקפה הקו"ף בחיר"ק וכן ה"ר יהוסף ז"ל הגי' יו"ד אחר הקו"ף וכתב עוד ברוב הספרים גרסי' ומן הצנור ומכל מקום ושותה ע"כ: 
+
+<b>ומבין הפצים. </b>תרגום וקרע לו חלוני ופצים לי' והיינו האויר שיש בין נסר לנסר והשמן יוצא מבין הנסרים ודוגמתו שנינו בספ"ח דשבת חרס כדי ליתן בין פצים לחבירו ובפי' הרמב"ם ז"ל כתוב מבין הפצים עניינו מבין שני האבנים או שני העצים מעצי הגת או אבניה ע"כ: 
+
+<b>חמיטה. </b>עוגה דקה מאד ודוגמתו שנינו בריש טבול יום האופה חמיטה ע"ג חמיטה וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל דבשביל שהיא ארוכה ונכפלת ונכפפת קרוי' כן תרגום המה כרעו אחמטו ע"כ וי"ס כתוב בהן ונותן לחמיטה ולתוך הקערה ולתוך התמחוי ופי' קערה ותמחוי שיש בהן תבשיל חם דשניהם כלי שני ואיכא מאן דס"ל בירוש' דאפי' כלי שני אם היד סולדת אסור וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ג דהלכות מעשר והוא ז"ל פי' חמיטה ותמחוי שמות למיניהם מן הכלים שנותנין בהם המאכל כשהוא חם ע"כ: 
+
+<b>כשהן רותחין. </b>הגי' ה"ר יהוסף ז"ל כשהן מרתיחין ע"כ: 
+
+<b>ר' יהודה אומר לכל הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר. </b>ירוש' על דעתי' דר' יהודה אם נתן שמן לתוך המלח הוי קבע כמו ציר וכן אם נתן שמן לתוך יין הוי כחומץ וקבע: 
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>העיגול משיחליקנו. </b>פי' משיחליק פניו באבן או בשיש הוקבע למעשר ואסור באכילת עראי דנגמרה מלאכתו בכך וכולהו מיירי או בראה פני הבית מדאורייתא או נכנס בחצר דרך שער מדרבנן. לשון ה"ר יהוסף ז"ל העיגול משיחליקנו פי' יש תאנים שהן שמנים והן נקראים דבילה והן מתדבקין היטב ועושין אותן עיגולים ואח"כ כשפותחין את העיגול אינם נפרדין לגמרי אלא נשארים חתיכות חתיכות והן נקראים פלחי דבילה ועוד יש תאינים שאינם שמנים כל כך ומשימין אותם בחבית או במגורה ואח"כ כשהחבית נשבר הן מתפרדין כל אחת בפני עצמה והן נקראים גרוגרות עכ"ל ז"ל: בתאנים ובענבים של טבל. מפ' בירוש' שהן טבולין מדרבנן כגון שלקחן או מלחן או כבשן אבל טבל שנטבל מדאורייתא כגון שנגמרה מלאכתו וראה פני הבית אף רבנן מודו. ופי' הרמב"ם ז"ל ולא נאמר שכשהוא מחליק בהן מכחיש אותן ומכין אותן להפסד מפני שכשמושחין אותן ומחליקין בהן ימהר בהן העיפוש וכשמושחין בענבים יקבלו לחלוחית ע"כ ואולי רצה לומר דחיישי' אליבא דר' יהודה לתרומה שלא הופרשה עדיין שלא להפסידה ומ"מ אין הלשון מכוון: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. מחליקי' בתאנים ובענבים של טבל במשקין היוצאין מתאנים וענבים של טבל עכ"ל ר"ע ז"ל וכתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה שהוא עצמו פי' לקמן המחליק בענבים שר"ל שפשף הענבים אבל המשקה של ענבים מכשיר דהיינו יין עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>המחליק בענבים. </b>משום דרבנן אזלי לטעמייהו ור' יהודה לטעמי' תנא לי' הכא. ובשבת פ' כירה פי' רש"י ז"ל דבנחתום מיירי שמחליק הככרות ואין זה ענין משנתנו: 
+
+<b>ומגורה משיעגל. </b>עניינו כשרוצה להכניסן באוצר משיתחיל להחליקן על פי האוצר ולהשוותם ומעגילה שם הכלי המחליק שבו מחליקין הקרקע והגגות. הרמב"ם ז"ל: 
+
+<b>נשברה החבית ונפתחה המגורה. </b>אית דגרסי ונִפְחֲתָה אמנם אני רואה שם בפ"ג דהלכות מעשר סימן ט"ז או נפתחה ובקצת דפוסים חסרים שם ד' מלות והגיהום מספרים מדויקים או נפתחה: 
+
+<b>לא יאכל מהן עראי ור' יוסי מתיר. </b>מפ' בירושלמי דת"ק דר' יוסי הוא ר"מ והא קמ"ל דהלכה כר' יוסי ולא תימא סתמא ור' יוסי הלכה כסתמא וכתב ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל והרמב"ם ז"ל פסק כר' מאיר ולא ידעתי למה: 
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הי' עובר וכו'. </b>כתב ה"ר יהוסף ז"ל נ"ל לדקדק מדתנן הי' עובר בשוק שמדבר במוליך לביתו. טלו לכם תאנים פי' דוקא בדבר מועט מותרין הן לאכול אבל כשהוא מתנה מרובה אסור לאכול עד שיעשר והיינו הא דתנן לקמן פ"ד ר' יהודה אומר אף הלוקט כלכלה לשלח לחברו לא יאכל וכו'. לא יאכלו מהם עראי פי' כי כיון שאמר הכניסו לבתיכם ואכלו הרי הוא כאילו אמר להן אני תיקנתים והרי אינו נאמן לתקן כראוי ובוודאי נטל מהן תרומה והתרומה קובעת בכלכלת תאנים כדתנן לקמן. אינם מתקנין אלא דמאי פי' מפני שאין עם הארץ חשוד על התרומה עכ"ל ז"ל. וז"ל הרמב"ם בפי' המשנה כשזה המוכר המסבב מכריז טלו לכם תאנים מותר לאכול מהם עראי לפי שנאמר לא ראו פני הבית ולפיכך אין מכריז עליהן אלא לאכלן בלבד עראי והוא כנותן המתנה ואין המתנה קובעת למעשר כמו המכר ואם הביאן לביתו צריך להוציא מהן המעשרות החייבות לטבל ואם אמר טלו והכניסו לבתיכם נאמר שהם ראו פני הבית ולפיכך לא יאכל מהן עראי ואינו נאמן באמרו הכניסו לבתיכם שעניינו שהן מעושרין ולפיכך יוציא מהן חוקי הדמאי לפי שהוא ספק שמא אמר אמת באמרו שהן מעושרין או אמר שקר ומה שאמר לא אמר אלא כדי שיתקבצו עליהן לוקחין וכל זה כשהמוכר עם הארץ עכ"ל ז"ל ובחבורו הביא חילוק דאיתא בירושלמי באם רוב העם מכניסין לבתים מעשרין ודאי ואם רוב העם מכניסין לשוק אין מתקנין אלא דמאי שמא עישר ואח"כ הביא לשוק ע"כ. ובירושלמי אמר שמואל דמתני' ר"מ היא דס"ל במתני' דס"פ יש בכור דמתנה אינה כמכר ור' יוסי אמר דדברי הכל היא מתני' דלענין מעשר מתנה אינה כמכר לכ"ע דתרומה ומעשר בזמן הזה מדרבנן ורבנן הקלו בכי ה"ג: 
+
+<b>לא יאכלו מהן עראי. </b>פי' אפי' עראי דחיישי' כיון דאמר להם כן הוי כמי שאמר להן לא תאכלו מהם כאן דטבולים הם שכבר ראו פני הבית אלא לכו לבתיכם ושם תאכלו ואין אוכלין מהן עראי: 
+
+<b>אינם מתקנין אלא דמאי. </b>דשמא כיון דידע דיכניסום לבתים יבוא ויעשר עליהם דקסבר שיסמכו עליו וניחא לי' לע"ה זה שיהא לו עם החבר נחת רוח ומעשר ע"ה על החבר דסובר שסומך עליו הילכך חבר מפריש המעשרות והן שלו אלא תרומת מעשר נותנה לכהן ומעשר שני מוליכו לירושלים כדין דמאי: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל אוכלים ופטורים דאימור לא ראו פני הבית. כתב ה"ר יהוסף ז"ל בירושלמי מפ' דמיירי במקום שרוב בני אדם מכניסין לבתיהם ונ"ל דעל כן מותרין הן לאכול כי לעיל תנן אבל המוליך לביתו אוכל מהם עד שהוא מגיע לביתו ונ"ל עוד דבמוליך לשוק אסור לאכול דהא כבר הוקבעו למעשרות כשלקט כל צרכו כדתנן לעיל וקאמר בירושלמי דבמוליך לשוק אינן מתקנין אלא דמאי כי אין ע"ה חשוד למכור טבל גמור עכ"ל ז"ל: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>היו יושבין בשער או בחנות וכו'. </b>פי' אנשים אחרים זולת בעל השער או בעל החנות ומי שהיה עובר בשוק אמר להם טלו וכו' ולפיכך בעל השער ובעל החנות חייבין לעשר שנמצא כאומר להם טלו והכניסו לבתיכם שהרי הם כבתיהם כך מתבאר שם פ"ה. וגם ה"ר יהוסף ז"ל פי' וז"ל ואמר טלו וכו' פי' אותו שמעביר התאנים בשוק אמר כן כנ"ל לפרש עכ"ל ז"ל. עוד כתב ובעל השער ובעל החנות חייבין פי' דסתם שער וחנות כלים שבתוכן שמורים הם ע"כ: 
+
+<b>ר' יהודה פוטר עד שיחזיר את פניו או עד שישנה מקום ישיבתו. </b>דהיינו מקום שיושב בו למכור בחנות ובשער נמי ישנה מקום ישיבתו שיושב בו לראות הרבים: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>המעלה פירות מן הגליל. </b>ס"א מגליל כ"כ ה"ר יהוסף ז"ל. ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל המעלה פירותיו שליקט משדהו בגליל כדי למכרן ביהודה ואמרי' לעיל בפ"ק דמוליך לשוק דנטבלו הפירות מיד משום שמא ימצא לקוחות מיד וגזור רבנן שלא יאכל המוכר אטו לוקח שמא יחזור בו למכרן וקיימא לן דמקח טובל והכא כיון דאין דעתו למכרן אלא ביהודה או בירושלים אע"פ שהוא נכנס בהן לבתים ולחצרות בדרך לא הוטבלו ויכול לאכול מהן עראי: וכתב ר"י ז"ל והוא כשלקטן משעה ראשונה להוליכן למכרן ביהודה או בירושלים ואם אינו מוכרן שם מחזירן לביתו ובזה התנאי לקטן ואפי' לן בדרך או שבת אינם נטבלין ע"כ: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל ליקט פירות בגליל כדי למכרן ביהודה וכו'. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה דהא לעיל תנן דמוליך למכור אסור לאכול מהם משלקט כל צרכו אלא מיירי שיש לו שדה בגליל וביתו ביהודה או שקנה בגליל במחובר לקרקע או שעולה לירושלים לרגל ע"כ: 
+
+עוד בפי' ר"ע ז"ל אם קודם שהגיע ליהודה נמלך וכו'. וכתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל אין הלשון משמע כן אלא פירושו שחוזר מירושלים לביתו ולוקח מירושלים עמו פירות להוליך לביתו וצ"ע ע"כ: 
+
+<b>וכן ביהודה. </b>צריך להגי' וכן בחזרה. ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל וכן בחזרה אם הי' לו שדה ביהודה ואחר שמכר פירות גליל שם אסף פירותיו מן השדה שביהודה והוליכן לגליל כשחוזר לביתו כיון דמגמתו היא לגליל לא הוטבלו וקמ"ל דלא גזרינן כיון שזה היה הולך ליהודה וחוזר לגליל מיחזי שהחליף סחורתו פירות בפירות וה"ל מקח קמ"ל דלא גזרינן: 
+
+<b>ר"מ אומר עד שהוא מגיע למקום השביתה. </b>מפ' בירושלמי אם נמלך בדעתו לשבות ולנוח במקום אחד לילה ויום באיזה יום שיהי' הוטבלו דכשהוא שובת לילה ויום שמא יזדמנו לו שם לקוחות והכי תני לה בתוספתא בהדיא ר"מ אומר עד שיגיע למקום השביתה ואפי' שבת ביום השני חייב לעשר. פי' דאילו הגיע השבת נטבלו דהא שבת קובעת למעשר אפי' בדבר שאינו מיוחד לשבת ואם מייחדו לשבת נטבל ונקבע למעשר אע"פ שלא הגיע שבת כדתנן לקמן פ"ד: 
+
+<b>והרוכלים המחזרין. </b>ס"א הרוכלין והמחזרין כן כתב ה"ר יהוסף ז"ל: 
+
+<b>עד שהם מגיעין למקים הלינה. </b>מפ' בירושלמי דמקום הלינה היינו ביתו כגון אילין דכפר חנניא דאינון נפקין ומסבבין ד' וה' כפרים ובאין וישינים בבתיהם: 
+
+<b>ר' יהורה אומר הבית הראשון הוא ביתו. </b>פי' הבית הראשון שבעיר אע"פ שלא לן שם קובע למעשר וכו' כך הגי' החכם הר"ס אוחנא ז"ל פי' ר"ע ז"ל שכן הוא ג"כ בפי' הר"ש ז"ל: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>פירות שתרמן. </b>ביום טוב פ' המביא מוכח דמכ"ש דשבת דחשיבא אכילתה דקבעה בשלא נגמרה מלאכתם אליבא דר' אליעזר. וגם הלל ס"ל בשבת כר' אליעזר דקבעה אפי' בדבר שלא נגמרה מלאכתו: 
+
+<b>וחכמים מתירין. </b>דקסברי דאין תרומה טובלת יותר משער הבית וכי היכי דאין שער הבית טובל אלא בנגמרה מלאכתו כך תרומה אינה טובלת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו: 
+
+<b>חוץ מכלכלת תאנים. </b>שאין בדעתו לעשותם גרוגרות וכיון דהשתא כמות שהן נגמרה מלאכתן נינהו חשיבא תרומתן תרומה להטביל ונקט כלכלת תאנים לאשמועי' דאפי' אם נמלך אח"כ לעשותם גרוגרות אפ"ה כיון דבשעה שתרמן לא הי' בדעתו כך ונגמרה מלאכתן הוו תו לא פקע ובירושלמי מוקי פלוגתייהו כגון בתמרים שתרמן והוא עתיד לדורסן או בגרוגרות והוא עתיד לדושן בחבית כדי שיעשו כמין דבילה ר' אליעזר סבר תרומה טובלתן כפירות שנגמרה מלאכתן כיון דאוכלין אותן בלא דריסה ובלא דישה ורבנן סברי אין תרומה טובלתן כפירות שלא נגמרה מלאכתן דאכתי לענין מעשרות לא נגמרה מלאכתן חשיבי: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל וחכמים מתירין דסברי אין תרומה טובלת אא"כ תרם מתוך הכלכלה. וכתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה אלא הענין הוא שחכמים אינם פוטרין אלא בדבר שהוא חסר מלאכה בעצמו של פרי כגון תאנים למוקצה וענבים לגת אז הן פטורין אע"פ שתרמן אבל כלכלת תאנים שהמירוח שלה משיחפה שאינו מלאכה בגוף התאנים אמרי' שהתרומה קובעת כן יש בירושלמי והפי' של זה המפרש אינו נזכר כלל במשנה עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>כלכלת תאנים שתרמה ר"ש מתיר. </b>ירוש' א"ר אלעזר לאו דוקא כלכלה של תאנים דה"ה כלכלה של כל דבר דכלכלה מוכחת עליהן שאין בדעתו לעשותם גרוגרות דאין דרך להניחן בה אלא לאכילה ואפי' פירות דאין דרך לשנותם נמי פליג ר"ש כגון שקדים וכיוצא בהן: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ואם צירף חייב. </b>וכתב ה"ר יהוסף ז"ל נ"ל שר' יהודה סובר בכל אלה שמותר ליקח א' בימינו ואחת בשמאלו וכו' וצ"ע וכן בכל מקום עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>והיו תאנים. </b>י"ס והיו תאניה: 
+
+<b>ולא הופרש ממנה וכו'. </b>פי' ואע"פ שלשם הי' בעל הגן לוקטם כי לא היו מניחים שום אדם לעלות על האילנות בעבור הורדים ה"ר יהוסף ז"ל. וגנת ורדים זו שהיתה בירושלם מפני שהיתה מימות נביאים הראשונים הניחוה דהא קיימא לן דאין מקיימין בירושלם אילנות וכדאיתא בס"פ מרובה עשרה דברים נאמרו בירושלם חדא מינייהו אין עושין בה גנות ופרדסות חוץ מגנת ורדים שהיו בירושלם מימות נביאים הראשונים ופי' רש"י ז"ל גנת ורדים כך שמה והיא היתה צריכה לקטרת והיינו כפת הירדן ע"ש שדרך הורד ליגדל על שפת הירדן ע"כ: 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בעשרים תאנים שאבור לי. </b>גרסי' כמו בסיפ' וכן הוא בירוש' וגם ברמב"ם פ"ה. ומ"מ אי גרסי' עשר לאו לענין דינא נקט עשר אלא דאורחא דמילתא כשהקונה בורר קונה ביוקר מעט יותר מן המנהג כך נלפ"ד: 
+
+<b>פורט. </b>כמו פורד בדלי"ת: 
+
+<b>סופת. </b>גרסי' וכן הוא בערוך וכן בע"ז ספת לה צואה ולשון סוף הוא. הר"ש שירילי"ו ז"ל. אבל ה"ר שמשון ז"ל נראה דגריס כופף ואוכל [הגהה ואני מ"מ סופף בב' פיפין וכן בפירקי' דלקמן סי' ט' וכתב ה"ר יהוסף ז"ל שכן הוא ברוב הספרים ע"כ וכתב עוד באשכול שאבור לי מגרגר פי' כיון שהוא עצמו נוטלן מן האילן ונ"ל דר' טרפון דלקמן פ' שלישי חולק גם בכאן וסובר שנוטל כל האשכול וצ"ע ע"כ:] שפירש כלומר כופף עץ שהאבטיח מחובר בו עד שהוא מגיע האבטיח לתוך פיו ונושך ואוכל שאם הי' תולשו הי' מתחייב ולא דמיא הך מילתא לפלוגתא דר' טרפון ור' עקיבא לקמן בפ' ב' גבי גפן שהיא נטועה בחצר: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל פורט בעוד הרמון במחובר. נראה דנקט לפרש מחובר גבי רמון לרבותא אע"ג שהוא טורח גדול במחובר יותר מן האבטיח ומן האשכול ומטעם זה ג"כ נקט ה"ר שמשון ז"ל בפירושו רמון ואבטיח ששניהם יש טורח בהם במחובר וכל שכן אשכול דאין בו טורח כלל: 
+
+<b>בשני אשכולות אלו. </b>כאן אומר בשני אשכולות ולעיל אמר באשכול כי בכאן בא לומר שאפי' שנים פטורים ולעיל אמר שאפי' אחד אסור ליטול את כולו. ה"ר יהוסף ז"ל. ועיין במה שכתבתי שם פ' ג' סי' ט' בענין זה בשם הר"ש שירילי"ו ז"ל: 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>א"ל ע"מ שאוכל תאנים. </b>בירוש' פריך אמאי תנא הכא ע"מ אפי' שלא ע"מ נמי דכיון דזכתה לו תורה מה צריך תנאי ומשני דלרבותי' נקטי' דאפי' אמר לו ע"מ דהוי מקח אפ"ה אחת אחת שרי וסתם לן תנא כר' יהודה: 
+
+<b>שאוכל אני ובני ביתי. </b>צריך למחוק מלת ביתי. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל שיש ספרים דגרסי אני ובני עמי: 
+
+<b>או שיאכל בני בשכרי. </b>ראיתי מוגה משכרי ולפי מה שפירשו התוס' בפ' הפועלים דף צ"ב נראה דלא יתכן שהם ז"ל כתבו בשכרי היינו תחתי ע"כ. וגם רש"י ז"ל פי' בשכרי בשכר שקצצת לי ע"כ ומ"מ ודאי שהכל לפי השכר אם שכרו מרובה ודאי שאי אפשר שיאכל בנו כנגד כל שכרו: 
+
+<b>הוא אוכל ופטור. </b>ואע"ג דאתני ל"ד למקח שהתורה זכתה לו ודמי לבעל הקרקע וכתיב כנפשך כך נפשו של פועל מה נפשך אוכל ופטור אף פועל אוכל ופטור: 
+
+<b>בשעת הקציעה אוכל ופטור. </b>לפי שהוא תלוש ולא נגמרה מלאכתו: 
+
+<b>ולאחר הקציעה אוכל וחייב. </b>ואפי' באחת צריך לעשר. ובסוף פירקין פליג עלה ר' יהודה: 
+
+<b>שאינו אוכל מן התורה חייב. </b>צריך למחוק מלה זו של חייב וגם מלות שאינו אוכל מן התורה אית דלא גרסי להו: 
+
+<b>זה הכלל האוכל מן התורה פטור. </b>ואפי' קצץ: 
+
+<b>ושאינו אוכל מן התורה חייב. </b>אם קצץ להם מזונות: 
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>בלופסין. </b>מין תאנים חשובין ובנות שבע מין תאנים משובחים הר"ש שירילי"ו ז"ל ובנדרים פ' הנודר מן המבושל (נדרים דף נ') גרסינן בבלופסין ומפ' מין תאנים דעבדי מינייהו לפדא. וכ' הר"ש שירילי"ו ז"ל והא מתני' לדין פועלים תני לה אגב ע"כ. ובירוש' פריך אמאי איצטריך מתני' הא תנינן בהשוכר את הפועלים הי' עושה בתאנים לא יאכל בענבים וכו' ותני עלה הי' עושה ביחור זה לא יאכל ביחור אחר ומשני לא צריכא שהיו שתיהן ביחור אחד כגון לבסים ובנות שבע מורכבים ביחור אחד דאפ"ה גזור דלא ליתי למיכל בשני אילנות. וז"ל ה"ר יהוסף ז"ל לא יאכל בבנות שבע פי' אע"פ שנתן לו בעל השדה רשות אסור משום מעשרות כשהוא מצרף שנים יחד כן נ"ל ע"כ: 
+
+<b>המחליף פירות. </b>והיינו מקח: 
+
+<b>זה לקצות. </b>לייבשן ולעשותן קציעות דהיינו לא נגמרה ולא זו אף זו קתני. הר"ש שירילי"ו ז"ל: 
+
+<b>זה לאכול וזה לאכול. </b>שזה נוטל מזה תאנים וזה מזה וכן אם זה נוטל מזה תאנים לקצות וזה מזה לקצות והוי כמקח וחייב. ויש גורסין זה לוכל וזה לוכל והוא כמו לאכול אלא שהוא לשון ירושלמי: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל ואני אוכל בקציעות שלך וכו'. כתב ה"ר יהוסף ז"ל דבר זה מגומגם כי לקצות אינו משמע לאכול בקציעות ע"כ נ"ל דה"פ דמתני' המחליף עם חבירו שא"ל קח אתה מתאנים שלי ואני אקח את שלך זה לאכול וזה לאכול כלומר ששניהם רוצים לאכלם בלי קציעה או ששניהם רוצין להניחם לעשות מהם קציעות או זה לקצות וזה לאכול חייב וכו' עכ"ל ז"ל: 
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>המעביר תאנים וכו'. </b>פי' רש"י ז"ל המעביר וכו' השוטח תאנים בחצרו ע"כ וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ואין פי' זה נכון דאי הכי ליתני המביא תאנים לחצרו כיון דשוטח אותם שם בחצר ועוד דבירוש' דייק הא שלא לקצות חייב ומתני' רבי ומימרא דרבי הכי תנינן לה הביא תאנים מן השדה והעבירן בחצרו לאכלם בראש גגו רבי מחייב ורבי יוסי בר יהודה פוטר ומתני' משום דלקצות אינהו מצי אכלי בחצר אלא ה"פ המעביר תאנים הרבה בחצרו דאית בהו גרן והעבירן בחצר דרך העברה לעשותן קציעות במקום המיוחד לו בראש גגו והיינו מוקצה ותנן דבניו אוכלין סתם ואפי' בחצר וכ"ש בגג דהיינו במקומו לכ"ע ובחצר בניו וכו' אליבא דרבי פטורין מלעש' דאין חצר קובעת בראיית פנים אלא בדבר שנגמרה מלאכתו אבל הוא לא וכן מצאתי שפירש ר"י עכ"ל ז"ל. ובערוך פי' לקצות ליבש פ"א לקצות לעשות מהן קציעות שקציעתן זו היא גמר מלאכתן והואיל ועדיין לא עשאן קציעות אוכלין מהם עראי ופטורין. ופירות שלא נגמרה מלאכתן קרי מוקצה כדתנן עומד אדם על המוקצה וכו' ע"כ: 
+
+<b>בני ביתו. </b>אשתו ובירושלמי פריך כיון דיש לה עליו מזונות הא דמיא לסיפא דפועלים דקתני בהו הרי אלו לא יאכלו ומשני מיתוקמא כמ"ד אין מזונות לאשה מד"ת וקשה מכאן לתוספות דפ' מי שמתו (ברכות דף כ"ה) שהקשו שם לרש"י ז"ל דלא אשכחן אשתו דקרו בני ביתו. ושם ביום טוב דף ל"ה נמי מייתי לה ותני עלה ר' יעקב [הגה"ה עיין לעיל בירוש'] מחייב ור' יוסי בר יהודה פוטר: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל אבל הוא אסור לאכול אלא במקום שעושים וכו'. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו אמת וצ"ע בירוש' ע"כ. וכתב עוד בזמן שאין להם עליו מזונות ס"א והפועלים שעמו בזמן שיש להם עליו מזונות וכו' ואם אין להם עליו וכו' ע"כ ומלות אוכלין ופטורין דבמתני' דהכא מחקן מן המשנה: 
+
+<b>אבל אם יש להם עליו מזונות הרי אלו לא יאכלו. </b>פי' הרמב"ם ז"ל דטעמא הוי משום דאין פורעין חוב מן הטבל וקשיא דאכתי לא נגמרה מלאכתם הם וקתני סיפא דדבר שלא נגמרה מלאכתו דאוכלין אחת אחת ונראה לפ' לשיטת הרמב"ם ז"ל דלעולם לדידהו חצר דידהו חשיבא דמכח בעל הבית הוא דאתו וכיון דקצץ להם מזונות ונותן להם מן התאנים ה"ל כאילו חילק התאנים הללו לקצות והללו לאכול עתה ולא חייל בהני דאכלי השתא שמא דלקצות ונגמרה מלאכתן נינהו וחצר של אדם קובעת לו בדבר שנגמרה מלאכתו ושם טבל חל בהן הילכך אפי' אחת אחת לא יאכלו דהא אית גרן מראיית פנים ובחצר לא מצו אכלי כלל דומיא דידי'. הר"ש שירילי"ו ז"ל. והוא ז"ל ג"כ דחה דחיי' גמורה בראי' ברורה פי' רבינו שמשון שהעתיק ר"ע ז"ל משום דלגבי לוקח חשיב כנגמרה מלאכתן שהלוקח עיניו במקחו ע"כ וכתב עליו דמשמע מכמה דוכתי דלאו בתר לוקח אזלינן אלא בתר רוב בני המקום וכיון דרוב בני המקום עושין קציעות חשיב לא נגמרה מלאכתו ע"כ. ועוד נתן הוא ז"ל טעם אחר למה לא יאכלו. ירושלמי ר' יוחנן בשם ר"ש בן יוחי אמר היו לו שתי חצרות אחת במגדלא ואחת בטבריא העבירן בזו שבמגדלא לאוכלן בזו שבטבריא מכיון שהעבירן דרך היתר מותרין אתיא דרשב"י כר' יוסי בר' יהודה ועדיפא מיני' דמה דאמר ר' יוסי בר' יהודה בעומד במקום פיטור פירוש כגון שרוצה לאכלן על הגג ועתיד לעמוד במקום פיטור ואשמועי' דכיון דסוף מגמתו על פיטורא אע"ג דעבר על מקום חיובא פטור ומה דאר"ש באומד בדעתו לאכלן במקום חיוב ועתיד לעמוד שם במקום חיובא ומכיון שהעבירן דרך היתר מותר ודר' אליעזר עדיפא מן דתרויהון דתנן לעיל בפ"ח דתרומות הי' אוכל באשכול ונכנס מן הגנה לחצר ר' אליעזר אומר יגמור ומפ' התם בירושלמי טעמא דר"א משום דכיון שהתחיל בהן דרך היתר שהתחיל לאכול מהן עראי בשדה בשעומדין לאכילה. ואם לקצות שהתחיל בגגו אפי' הכניסן לחצר ואכלן בחצר שרי דסבר דחצר לא קבעא אפי' להנהו כיון דהתחיל בהיתר ולענין הלכה קיימא לן כרבי מחבירו הילכך בעל הבית שהעביר תאנים בחצרו לאכלן בראש גגו וכן בניו בני דעה ואשתו וכ"ש פועלים שהכניסום במזיד ולאכלן שם אסור לאכול מהם עראי והיינו מתני' דקתני בה תנאה דמעביר הא הכנסה ושלא לקצות כולהו מיחייבי. העבירום לקצות פועלים דפסקו להם מזונות אסורין ולא יאכלו אפי' אחת דחצר חשיבא כדידהו והיינו מתני' דהפועלים. העבירום בניו ואשתו לקצות בגג הם מותרין לאכול מהן עראי דנחית עלייהו שמא דלקצות והוי דבר שלא נגמרה מלאכתו. בעל הבית עצמו שהעבירן בחצר לקצותן בגג ובא בעל הבית לאכול מהן בחצר עראי פלוגתא דרבי ורבנן בירושלמי ורב סבר כרבי ור' אלעזר סבר כרבנן וקיימא לן כרב ואסור לאכול מהם עראי עד הגג ואין מכל זה בהלכות הרמב"ם ז"ל כלום. הר"ש שירילי"ו ז"ל: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>המוציא פועליו לשדה וכו' אוכלין ופטורין. </b>מידי דהוה אעובר בשוק דפירקין דלעיל דאמרי' מתנה אינה כמכר: 
+
+<b>ואם יש להן עליו מזונות אוכלין אחת אחת. </b>דלא הוי קבע כר' יהודה דלעיל בפ' שני א"נ אפי' כר"מ דע"כ לא אסר ר"מ התם אלא לפי שהקדים לו את האיסר. הר"ש ז"ל: 
+
+<b>אבל לא מן הסל. </b>פי' כי כבר נצטרפו שם בסל והמקח קובע עם הצרוף. ה"ר יהוסף ז"ל: 
+
+<b>ולא מן המוקצה. </b>בירושלמי פריך דהא לא נגמרה מלאכתו ומאי מהני ההוא גרן אדרב' המוקצה מוכיח דלא נגמרה מלאכתן ומשני מוקצה עשו אותו כמצורף וטעמא דכיון דקצץ להם מזונות ואכיל מן המוקצה חשיב כאילו ייחד לו מה שהוא אוכל והוי נגמרה מלאכתו וגרן: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>השוכר את הפועל לעשות עמו בזיתים וכו'. </b>פי' ר"ע ז"ל לעדור ולקשקש תחת הזיתים וכו'. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל בירוש' אינו מפ' כן אלא מיירי ששכרו לנכש בזיתים דומיא דסיפא דבצלים ואפ"ה סברא מתני' דאוכל אחת אחת עכ"ל ז"ל. עוד כתב אוכל אחת אחת ופטור ס"א אחד אחד ע"כ: 
+
+<b>ואם צרף חייב. </b>ירוש' תני דבי רבי אוכל כדרכו ופטור ואפי' בצרוף ובקצץ ופליג אמתני' ומוקי התם פלוגתייהו בששכרו לנכש עמו בזיתים דהיינו להקל מעל האילן הזיתים הרעים שלא יכחישו היפים והשתא הוי דומיא דסיפא לנכש בבצלים וכו': 
+
+<b>לנכש בבצלים. </b>י"מ לעקור הבצלים הרעים מבין היפים ול' ניכוש מורה יותר דהיינו לתלוש העשבים הרעים כדפי' ר"ע ז"ל: 
+
+<b>ניכוש. </b>הוא חפירה סביב האילן הרמב"ם ז"ל: 
+
+<b>ואם צֵירַף חייב. </b>תניא בתוספתא לא יאחוז קלח בידו ויאכל אבל מקרטם עלה עלה ואוכל וצירף דקתני הכא היינו שתלש הקלח שיש בו שנים שלשה עלין. הר"ש שירילי"ו ז"ל: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>מצא קציצות. </b>תאנים שקוצצין אותם באזמל ומוהל שלהן זב ושוטחן בשדה לייבשן הר"ש שירילי"ו ז"ל ומתני' מייתי לה במציעא ר"פ אלו מציאות דכ"א ושם הגירסא קציעות [הגהה אכן ה"ר יהוסף ז"ל כתב בכל הספרים מצאתי קציצות בשני צדי:] בעי"ן ומשם העתיק הר"ש שירילי"ו ז"ל פירושו של רש"י ז"ל. ובתוספות יום טוב כתוב שנקראו קציעות ע"ש המקצועות שהן המחצלאות ואני נלע"ד דאדרב' לא נקראו אותן המחצלאות מקצועות אלא בעבור הקציעות שמייבשין עליהם והן נקראו ע"ש שקוצעין אותן במוקצה וכמה דאת אמר המקצע מכולם טפח על טפח טמא שהוא לשון חתוך בפכ"ז דכלים וכן תנן בכמה דוכתי: 
+
+<b>אפילו בצד שדה קציצות. </b>בשב"א תחת השי"ן וציר"י תחת הדלי"ת שהוא סמוך. פי' אפי' מצאן אצל שדה שיש בה קציעות: 
+
+<b>שהיא נוטה לדרך. </b>מפ' בירושלמי דוקא לדרך משום דידע דעוברי דרכים יטלום מה שאין כן כשנוטה לשדה חבירו: 
+
+<b>מותרות משום גָזַל. </b>יש גורסין אין בהן משום גזל וכן הגי' ה"ר יהוסף ז"ל. וטעמא דקציצות אגב דחשיבי ממשמש בהו וידע מיד ותאנה נמי מידע ידיע דנתרא ועם נפילתה נמאסת ומפקר לה משום דלא ידיע מאיזה אילן היא אי מאילו שהן תחתיהן אי מעלמא ואיכא מאן דמפ' דכיון שהיא נופלת מתלכלכת ונמאסת בעיניו ומפקירה: 
+
+<b>בזיתים ובחרובין. </b>ה"ר יהוסף ז"ל הגי' הזיתים והחרובין: 
+
+<b>ואם לאו פטור. </b>דלפעמים שהרגל דורסה והיא אינה דרוסה ונראית כדרוסה ע"כ עם פי' הרש"ש ז"ל. וז"ל ה"ר יהוסף ז"ל פי' גרוגרות היינו תאנים יבשים שנדרסו בחבית ונתפרדו אח"כ ואלה הגרוגרות דמתני' אינם נכרים אם נדרסו ברגל אדם ובעבור זה הם נראין כגרוגרות או אם נדרסו בחבית ונתפרדו והרי הן גרוגרות ממש וכבר נתחייבו דתנן הגרוגרות משידוש ע"כ. עוד כתב בכל הספרים מצאתי אם דרסו רוב אדם ואין שם מלת בני: 
+
+<b>מצא פלחי דבילה. </b>בירוש' מפ' לה במקום שאין רוב דורסין בבתים דאי רוב דורסין בבתים לא בעינן טעמא דדבר גמור דתיפוק לי דראו פני הבית וגם אין רוב דורסין בשדות הילכך הני פלחים כיון דאית בהו דבר גמור וספק ראיית פני הבית נטבלו אבל במקום שרוב דורסין בשדות אותם המיעוט העתידין לדרוס בבתים בטלין ואינו חייב לעשר: 
+
+<b>עד שלא כנסן לראש הגג מוריד מהם לבהמה. </b>לשון המשנה נקט הרמב"ם ז"ל שם פ"ג ונלע"ד שר"ל עד שלא גמר לכונסן ולהעמידן ערימה מוריד מהן לבהמה וכו' ומ"מ קשה לע"ד דהו"ל למיתני בראש הגג בבי"ת: 
+
+<b>מוריד מהם לבהמה. </b>פי' רבינו שמשון ז"ל ולפיכך הוא מאכיל אותן לבהמתו דלאחר שיבשו כל צרכן אין להאכילן לבהמתו פי' אין רגילות להאכילן לבהמתו ואיכא מאן דמפ' דמוריד מהן לבהמה לאו דוקא דה"ה לאדם והא דנקט בהמה כדמפ' בירושלמי לפי שאין דרך ושבח לתלמיד חכם לאכול בשוק ע"כ. וז"ל ה"ר יהוסף ז"ל פי' שלא עשה מהם ערימה דהיינו גרנן למעשרות ע"כ. עוד כתב בירוש' מפ' דלר' הוי הדין הזה דוקא בחרובין שאינן אוכל אדם ע"כ. עוד כתב מפני שהוא מחזיר את המותר פי' כי הפירות שלא נגמרה מלאכתן לא הוקבעו ומי שרוצה לאכול מאותן הפירות שלא נגמרה מלאכתן כשהוא נוטלם בידו הוא גמר מלאכה שלהן שהרי הוא רוצה לאכלם ולא יש להם מלאכה אחרת עוד שהרי עתה יאכל אותם אך כשהוא מחזיר את המותר אע"פ שנטלן מן המוקצה לאכלם עדיין לא נגמרה מלאכתן שהרי יש בהן שעתידין לחזור למקומן והרי באותם לא נגמרה מלאכתן בנטילה שלו שהוא נוטלם מן המוקצה וכיון שאותן לא נגמרה מלאכתן בנטילה שלו גם האחרים שהוא רוצה לאכול עדיין לא נגמרה מלאכתן עכ"ל ז"ל: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>איזו היא חצר וכו'. </b>כתב ה"ר בצלאל אשכנזי ז"ל אמסכת תרומות קאי דתנן בפ"ח הי' אוכל באשכול ונכנס מן הגנה לחצר וכו' ר' יהושע אומר לא יגמור משמע דחצר מחייבא לנו והשתא מפ' איזו היא חצר וכו' כך מצאתי ע"כ. ואיתה בתוס' פ' הפועלים דף פ"ח והעלו שם דלר' ינאי דאמר התם אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית מודה הוא דחצר קובעת מדרבנן וכן כתב ר"ש ז"ל בשם ר"ת ז"ל. ואיתה בגמ' נדה פ' יוצא דופן (נדה דף מ"ז) ושם פי' רש"י ז"ל בוהלכה כדברי כולן להחמיר שני פירושים וז"ל כדברי כולן להחמיר דאם יש בה אחד מכל אלו חייבת אם יש שם שומר חייבת כר' ישמעאל אע"ג דאחד פותח ואחד נועל פי' שאין השומר קבוע לפתוח ולנעול אלא זה פותח וזה נועל ואי ליכא פותח ונועל חייבת כר' עקיבא ואע"ג דליכא שומר ואם אומר לו מה אתה מבקש חייבת ואע"ג דלית בה חד מכל הני לישנא אחרינא הלכה כדברי כולן להחמיר כיון שאין אדם בוש לאכול בתוכה חייבת פי' דקובעת למעשר ואין אוכלין מפירות הנכנסין לה עד שיתעשרו ומ"מ להפריש מהן על טבל אחר אסור עד שיהי' לה שומר קבוע ע"כ. ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל דמתני' קאי אריש פירקין דקתני המעביר תאנים בחצרו לקצות פטורין הא שלא לקצות חייבין דחצר קובעתן. ובירוש' תני ר"ש בן אלעזר אומר משום ר' עקיבא כל שאחד פותח ואחד נועל בשני שותפין לא בשני דיורין והתם מפ' מה בין שותפין לדיורין עיין בה"ר שמשון ז"ל: 
+
+<b>כל שאין אדם בוש וכו'. </b>לעיל בפ' שני סימן ב' כתבינן דס"ל לר' נחמי' כר' יהודה דהתם: 
+
+<b>ר' יהודה אומר שתי חצרות וכו'. </b>ירושלמי ר' בון בר חייא בעא קומי ר' זעירא מה בא ר' יהודה להוסיף על דברי ר' עקיבא רבו א"ל ולא כלום ודבריו ממש הן דברי ר' עקיבא. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל נ"ל דר' יהודה לא קאי אלעיל ולא פליג אלעיל אלא מילתא באפי נפשה קאמר ע"כ: עוד כתב שתי חצרות פי' שתי חצרות שיש להם בתים סביבות כל חצר וחצר ע"כ. 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>הגגות פטורין וכו'. </b>ודוקא בגג שיש בו ד' אמות דכמו שאין הבית טובל אא"כ יש בו ד' אמות על ד' אמות אף הגג אינו פוטר עד שיהא בו ד' אמות על ד' אמות. ובירוש' גרסי' תו אפי' בגג מבוצר פי' שכל סביבותיו חצר פטרא מתני' ופרכינן בשלמא אי מיירי בכל גגין דעלמא מצינן למימר שהעלן לגג מאחורי הבית או נפלו לו בזריקה שם אבל השתא דמיירי נמי בגג מבוצר אי אפשר שבאו הפירות לגג אלא שדרך חצר הכניסן וכיון דחצר חייבת הא נטבלו ומ"ט דמתני' ומשני מתני' מיתוקמא כר' יוסי ב"ר יהודה בפשיטות דאמר לעיל בריש פירקין בברייתא הביא תאנים מן השדה והעבירן בחצרו לאכלן בראש גגו רבי מחייב ור' יוסי ב"ר יהודה פוטר אבל לרבי לא מיתוקמא מתני' אלא כשהי' בדעתו לעשותן מוקצה ולא נטבלו בחצר ואח"כ נמלך לאכלן כשהעלן בראש גגו: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל והעלה הפירות לגג דרך חצר וכו'. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו דלרבי החצר טובלת ואעפ"י ששנינו למעלה המעביר תאנים בחצרו לקצות בניו ובני ביתו אוכלין היינו דוקא כשהעלן לקציעות שלא נגמרה מלאכתן אבל המעביר תאנים לאכול בגג בודאי חייב ומה שפי' הוא דעת ר' יוסי ב"ר יהודה אלא המשנה מדברת שהעלה אותן לגג שבחצר דרך חצרו לקצות ואח"כ נמלך לאכלן פטור כי החצר לא קבעא בדבר שלא נגמרה מלאכתו ועיין בירוש' עכ"ל ז"ל: 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>הצריפין וכו'. </b>ובירושלמי מפ' דהבורגנין טובלין לבעלי הבורגנין דלדידהו חשיב קבע וכדתניא בית ספר ובית תלמוד טובלין לסופר וְלַמַשְנֶה אבל לאחרים לא: 
+
+<b>והחיצונה פטורה. </b>ואע"ג דתנן ברישא בית שער אכסדרא אם חייבת חייבין והכא תהוי חיצונה כבית שער לפנימית ותטבול למעשר בסוכה פ"ק פריך לה גבי ענין מזוזה ומשני משום דלא קביעא כלומר לא זו ולא זו דבר קבוע ואין הפנימית חשובה להיות לה בית שער והכי נמי נימא לגבי מעשר. כל שאינה דירת החמה ודירת הגשמים דלא הוי בית בלאו הכי ובפ"ק דיומא דף י' פריך והא כתיב והכתי בית החורף על בית הקיץ ומשני בית קיץ ובית חורף איקרו בית סתמא לא איקרו: 
+
+<b>כל שאינה דירת החמה ודירת הגשמים. </b>וכתב ה"ר יהוסף ז"ל ס"א כל שאינה דירת החמה או דירת הגשמים וס"א כל שאינה לא דירת החמה ולא דירת הגשמים וכו': 
+
+<b>סוכת החג בחג. </b>ירושלמי תניא (צריך לע"ד עיון) רבי אומר ד' אמות אע"פ שאין שם ד' דפנות ר"ש אומר ד' דפנות אע"פ שאין ד' אמות ר' יהודה אומר ד' אמות וד' דפנות תניא וכן הי' ר' יהודה מחייבה במזוזה ובעירוב מסתברא ר' יהודה יודה לאילין רבנן דאי לית בה ד' אמות וד' דפנות לא טבלא ורבנין אילין לא יודון לר' יהודה אע"פ שיש ד' אמות וד' דפנות שהיא פטורה מן המזוזה ואינה טובלת למעשרות וכתב ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל ואע"ג דאמרי' פ"ק דסוכה דר"ש ורבי ורבי יהודה כולהו ס"ל סוכה דירת קבע בעינן שיטה הוא דהויא אבל אין כל דבריהם שוין וכן כתבו הגאונים ז"ל הלכך אע"ג דבעי מר ד' דפנות ומר ד' אמות לא סברי דהוו בית לחיובי במזוזה ולאטבולי למעשרות ע"כ: 
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>תאנה שהיא עומדת בחצר וכו'. </b>פי' בחצר החייבת כדלעיל: 
+
+<b>אוכל אחת אחת. </b>אבל שתים לא דהוי גרן וראיית פני חצר בבת אחת ובהא מודה ר' טרפון: 
+
+<b>ממלא חיקו. </b>שולי בגדיו: 
+
+<b>ואוכל. </b>שם שאין אויר החצר קובע למעשר ומיירי שאין גובה כותלי החצר עולה עד כנגד נופה של תאנה הר"ש שירילי"ו ז"ל. אכן בלשון הרמב"ם ז"ל אין שם רק שאין אויר החצר קובע למעשר ע"כ. ובירוש' תניא ר"א בר"ש אומר שלש בימינו ושלש בשמאלו ושלש בפיו ר"א בר"ש ע"י שהיה אכלן הוי משער בגרמי'. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל נראה לי דר' שמעון חולק על כל מקום שיש דין זה של אוכל אחת אחת ופטור ע"כ: 
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>גפן שהיא נטועה בחצר. </b>החייבת דאי נעדרת ונזרעת הרי היא כגנה ואוכל בתוכה עראי. הר"ש ז"ל מן הירושלמי: 
+
+<b>נוטל את כל האשכול. </b>ירוש' א"ר זעירא א"ר חייא בר ווא בשם ר' יוחנן או דר' טרפון כר' אליעזר דהי' אוכל באשכול או דר' טרפון עביד עקיצת האשכול כתחילתו דכיון דשריא התחלה שרי נמי למיגמר ר' אילא ר' ייסא בשם ר' יוחנן או דר' טרפון כר' אליעזר או דר' טרפון עבד אכילה שיש בה שתים ושלש אכילות כאכילה אחת הלכך כל האשכול וכל האבטיח וכל הרמון כתאנה אע"ג דאית בהו כמה אכילות ומ"ט דר' אליעזר משום שהתחיל בו בהיתר תניא א"ר נתן וכו' כדלעיל פ"ח דתרומות סי' ג': 
+
+<b>ר' עקיבא אומר מגרגר באשכול. </b>לעיל פ' הי' עובר גבי מקח תנן הכי ומודה התם ר' טרפון ה"ר שמשון ז"ל אבל הר"ש שירילי"ו ז"ל כתב וי"ל דתני פלוגתא גבי חצר וכ"ש גבי מקח דחצר רמוז בתורה דכתיב בשעריך א"נ סתמא דההיא כרבי דאמר דָמִים חשיבי מחצר ע"כ: 
+
+<b>מקרטם. </b>ס"א מקרסם וכן ברמב"ם ספ"ד: 
+
+<b>אם היו נשמרין חייבין. </b>נשמרין לאדם דהני חישב עליהן לאדם הוו לאדם חישב עליהן לבהמה הוו לבהמה ובירוש' ר"פ הפיגם משמע דנשמרין דקתני דחייבין היינו דוקא בחצר אבל בגנה אפי' נשמרין נמי פטורין ובנדה פ' בא סימן (נדה דף נ"א) מייתי לה ופריך ה"ד אילימא דזרעינהו מתחילה לאדם צריכא למימר אלא לאו דזרעינהו מתחלה לבהמה וקתני אם חזר ושמרן לאדם חייבין ומסיק רב אשי שעלו מאליהן בחצר עסיקינן וסתמא לאדם וה"ק אם החצר משמרת פירותי' חייבין ואם לאו פטורין מ"ט דמחשבת חבור לאו שמה מחשבה וכתבו התוס' ז"ל הא דנקט שבחצר לפי מאי דמסיק שעלו מאליהן אתי שפיר משום דבחצר אין דרך לזרוע אלא בגנה ועוד דבחצר סתמו לאדם לפי שרואה ויודע מתי ללקטן עד שלא יתקשו ע"כ. אכן הרמב"ם ז"ל פי' שבחצר דרך אלו העשבים שצומחין בגנות ובבתים מבלי שזרעו אותם ע"כ: 
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>תאנה שהיא עומדת בחצר ונוטה לַגַנָה אוכל כדרכו ופטור עומדת בַגַנָה. </b>כך מצאתי מנוקד הגימל בפת"ח ודג"ש: 
+
+<b>אוכל כדרכו ופטור. </b>מפ' בירושלמי אותו הנוף הנוטה לגנה אוכל כדרכו כשעומד בגנה: 
+
+<b>ואם צרף חייב. </b>בעומד בחצר: 
+
+<b>עומדת בארץ ונוטה לחוץ לארץ או בחוץ לארץ ונוטה לארץ. </b>כך הגי' ה"ר יהוסף ז"ל וכתב ס"א חוצה: 
+
+<b>ובבתי ערי חומה. </b>מכר אילן בבתי ערי חומה י"ס דגרסי בהו בבא דובירושלם הלך אחר הנוף קודם בבא דבערי מקלט הלך אחר הנוף וגם לא גרסי' מלת הכל בהני תרי באבי רק הלך אחר וכו': 
+
+בפי' ר"ע ז"ל כי היכי דבעיקרו לא מצי גואל הדם וכו'. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה ואינו דעת המשנה וצ"ע במס' מכות פ' שני ע"כ: 
+
+עוד בפי' ר"ע ז"ל כי היכי דבנופו לא מצי פריק וכו'. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל לקמן במסכת מעשר שני פ' שלישי לא אמרי' כן וגם שם לא פירש כן וכן נ"ל לפרש כאן הכל הולך אחר הנוף כלומר אף אחר הנוף שאם הי' הנוף בפנים אע"פ שהעיקר בחוץ דין הנוף כלפנים והה"נ להפך שאם העיקר בפנים והנוף בחוץ דין הנוף כחוץ עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>ובירושלים הלך אחר הנוף. </b>לענין מעשר שני ובכורים שטעונים מחיצה ומפ' בפ' אלו הן הגולין דהך מתני' ר' יהודה היא דס"ל באילן הלך אחר נופו ולחומרא וכו' כדמפ' ר"ע ז"ל ובהאי פירושא מיתרצא מתני' דפ"ג דמסכת מעשר שני המתחלת אילן דלא פליגא אמתני' דההי' רבנן היא וכתב ה"ר שמשון ועוד י"ל דרב אשי דמכות קאי לשנויי דלא תיקשי מתני' דמעשר שני וה"ק ובירושלם הלך אחר הנוף דבין נוף ובין עיקר מכנגד החומה ולפנים כלפנים ואוכלין שם מעשר שני ולא פודין. מכנגד החומה ולחוץ בין נוף בין עיקר כלחוץ ופודין מעשר שני ואין אוכלין ע"כ וזה הפירוש תפס ה"ר עובדי' ז"ל שם לעיקר ובירושלמי משמע דס"ל דובירושלם הלך אחר הנוף היינו בין לקולא בין לחומרא דגרסי' התם עלה דמתני' ובירושלם הלך אחר הנוף א"ר חיננא והוא שעלה דרך הנוף אז בתר נוף שדינן לי' ואי נוף לחוץ חוץ הוא אבל אם עלה דרך העיקר שהוא בפנים והוציאו לחוץ כבר קלטו העיקר ואין פודין אותו ומתני' ב"ש היא דתנינן תמן פ"ג דמסכת מעשר שני בש"א הכל כלפנים גבי בתי הבדים ואילן וה"נ אם עלה דרך העיקר הכל כלפנים. תני החזיר את הנוף מבפנים הכל כלפנים: 
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הכובש. </b>וטעמא דכבוש טובל משום דדינו כמבושל ומבושל קתני דקובע כדתנן השולק ותני בשול זוטא והדר תני בשול רבא ובירוש' מפ' דבעינן שיכבוש כל צרכו אבל שולק אי בעינן עד שישלוק כל צרכו בעיא היא התם ע"ש: 
+
+<b>המולח בשדה חייב. </b>כלומר אפי' בשדה שהאור טובל והמלח טובל והמקח טובל וכן התרומה והשבת והחצר וכולהו תננהו אור ומלח בהאי מתני' מקח מתני' דלעיל פ' שני האומר לחבירו הילך איסר זה וכו' ומתני' דהמחליף נמי ותרומה מתני' דפירות שתרמן שבת בפירקין מתני' דתינוקות כלכלת שבת וכו' חצר כולי' פירקין דהמעביר והרמב"ם ז"ל ס"ל דכולם אינם קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו וכולן מדרבנן אע"ג דחצר ושבת ומקח רמיזי בקראי חצר דכתיב בשעריך שבת נמי וקראת לשבת עונג מקח גבי פועל דפטרינן לי' מכנפשך מה נפשך אוכל ופטור אף נפשו של פועל אוכל ופטור דה"א דליחייב כיון דאכיל בשכרו ה"ל לוקח ומהאי קרא הוה ס"ד פרק הפועלים דלוקח הוי דאורייתא ואסיקנא דלוקח דרבנן ולית לך מן התורה אלא שיראה פני הבית דרך שער כדאיתא פ' הפועלים וריש לקיש ס"ל בירושלמי דחצר המשתמרת הוי כבית ומדאורייתא קבעא: 
+
+<b>המכמיר באדמה פטור. </b>שטומן הזיתים באדמה כדי שיתחממו ויתבשלו כמו כתנור נכמרו ואית דגרסי המכמין באדמה תרגום לא צדה לא כמן כלומר מטמין ע"ש שהאורב מטמין עצמו: 
+
+<b>המקפא לתבשיל. </b>המבשל ביין קרוי מקפא והוא הנותן יין לתוך תבשיל שצריך לו יין דוקא ובתבשיל צונן מוקי לה בירושלמי הר"ש שירילי"ו ז"ל. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל המטבל בשדה ס"א המטמין בשדה ע"כ. עוד כתב על מה שפי' ר"ע ז"ל ואם אחר שנתן יין בתבשיל הסיר מעליו וכו' כתב פי' זה אינו נראה דאין לשון המקפה לתבשיל משמע כן אלא נראה דה"ק המקפא לתוך התבשיל כלומר שלוקח יין מן הבור ומסנן אותו דרך בגד לתוך התבשיל הוי פטור אע"פ שע"י הבגד הקפה את הגרעינים אפ"ה פטור כיון שנפל לתוך התבשיל ואין בכאן יין קפוי ע"כ: 
+
+<b>לקדרה חייב. </b>ירוש' א"ר אלעזר לקדרה ריקנית היא מתני'. מתני' לא אמרה כן אלא שיש בקדרה תבשיל משמע דהא גבי תבשיל קתני לה ע"כ וכדחיי' זו משמע דעת הרמב"ם ז"ל שלא כתב בלשונו אוקמתא דריקנית וז"ל שם וכן נוטל מן היין ונותן לקערה לתוך התבשיל צונן ואוכל אבל לא לתוך הקדרה אע"פ שהיא צוננת מפני שהיא כבור קטן ע"כ. אבל בפי' המשנה כתב ואמרו לקדרה חייב ואפי' אין שם לא תבשיל ולא אש ע"כ: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>תינוקות שטמנו וכו'. </b>וכתב החכם הר"ס ז"ל עיין בפי' הר"ש ז"ל ושם מפורש דפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש היא בפירות שלקטן שלא לצורך שבת אם שבת קובעת אם לאו ושם מפורש הענין כולו ע"כ: 
+
+<b>ה"ג לא יאכלו למוצאי שבת עד שיעשרו. </b>היו"ד בצירי והאל"ף בקמ"ץ והכ"ף בשו"א חטוף וכן ג"כ מלת שיעשרו היו"ד בציר"י והעי"ן בקמ"ץ והשי"ן בחטף והטעם מובן וכן נקד ה"ר יהוסף ז"ל: 
+
+<b>כלכלת שבת. </b>ירושלמי ר' אלעזר בן אנטיגנוס בשם ר' אלעזר בר ינאי תפתר בכלכלה של אילן תאנה המיוחד לאכול מפירותיו בשבת מפני יופיין וטעמן ומש"ה כיון שלקטן בכלכלה קבעה וכן פסק הרמב"ם ז"ל וז"ל תאנה המיוחדת לו לאכול בשבת וליקט ממנה כלכלה לא תאכל עד שיעשר הואיל ופירות אלו מיוחדין לשבת והשבת קובעת ע"כ ומשמע מדבריו ז"ל דאפי' ליקט הכלכלה לאכלה בחול: וכתוב בתוס' יום טוב [כ"ה בד"פ וסיים שם ואולי שלפי שלא נשנית שם וקיי"ל ב"ש במקום ב"ה אינה משנה כמ"ש הר"ב ברפ"ג דיבמות לפ"ז על שפסק הרמב"ם בספ"ה מה"מ וז"ל תאנה שהיתה מיוחדת לו לאכול פירותיה בשבת וליקט ממנה כלכלה וכו' כ' עלה הכ"מ שהוא מן הירוש' כלומר דאילו משנתינו ב"ש במקום ב"ה הוא. אבל הרמב"ם עצמו בפירושו כתב שזה הירושלמי הוא פי' המשנה עצמה. ועי' במס' מע"ש פ"ב מ"ח ופ"ד מ"ח עכ"ל שם:] תמהני אמאי לא אתנייא מתני' בעדויות גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה ולא דק דהא מתנייא היא התם סמוך לסוף הפרק ההוא שהוא פרק רביעי בתר בבא דסדין בציצית. אחר זמן בא לידי גם פי' חלק שני ומצאתי שכתב שם בעדויות פ"ד סי' י' דמה שכתב כאן טעות הי' בידו: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>הנוטל זיתים מן המעטן טובל אחת אחת במלח. </b>שאין קובע אלא במלח וצרוף שתים אבל מלח לבדו או צרוף לבדו לא קבע: 
+
+<b>ר' אליעזר אומר מן הַמְעַטֵן הטהור חייב. </b>לעשר נראה דגרסי' המעטן כמו המעבד דהיינו האומן שעוטנן ומיירי דהאדם האוכלן הוא טמא כדאיתא בפ' המביא ומש"ה במעטן טהור חייב במלח ונתן לפניו דאין ראוי להחזיר מותרו דגברא האוכלן טִמְאַן מן המעטן הטמא פטור דשניהם טמאים וראוי להחזיר המותר וכי שקלינהו מעיקרא אדעתא למיכל פורתא ואהדורי שקלינהו ורבנן פליגי עלי' דר"א וסברי דאפי' במעטן טמא אם מלח ונתן לפניו חייב ובירוש' מוקי פלוגתייהו בשיש לו מעטן טהור ולחברו מעטן טמא והאומן טמא ר' אליעזר סבר חשיבי כאילו אית לי' טהור וטמא דאדם מחזיר מותרו על מעטן חברו ורבנן סברי אין אדם מחזיר מותרו למעטנו של חברו הלכך אכילת קבע חשיבא וחייב. הר"ש שירילי"ו ז"ל. ונלע"ד שאינו מוכרח לגרוס מְעַטֵן כמו מעבד. ונראה שנדחק לכתוב כן כדי לרמוז מה שכתבו תוס' ז"ל שם פ' המביא וז"ל רישא במעטן טהור וגברא טמא דלא מצי למיהדר וא"ת והרי נטמאו זיתי המעטן כו' (כמ"ש התי"ט): 
+
+<b>מפני שהוא מחזיר את המותר. </b>פי' כי כל דבר שלא נגמרה מלאכתו ממש אלא שיש לו דבר אחר שאסור לאכול ממנו וכשהוא יכול להחזיר את המותר פטור: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>שותין על הגת וכו'. </b>ופי' ה"ר יהוסף ז"ל דוקא על הגת הוי עראי ולא חוץ לגת. ופי' רש"י ז"ל ר"א בר צדוק מחייב דס"ל דמזיגה שמזגו במים משויא לי' קבע ולא אהני לי' עמידתו על הגת ע"כ: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל לפי שאינו יכול להחזיר המותר שיקלקל היין שבגת. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה דאין טעם החזרה מחייב אלא המזיגה מחייבת כי היא עושה אותה קבע כי השותה עראי אינו מוזג אותו אך טעם חזרת המותר פוטר ע"כ: 
+
+<b>וחכמים אומרים על החמין חייב ועל הצונן פטור. </b>מפ' בירוש' על החמין חייב שהוא קבע דהא אינו ראוי להחזיר המותר שמקלקל היין ואפי' על הגת שתי אסור ועל הצונן פטור שהוא עראי דיכיל הוא מחזרתי' ואפי' חוץ לגת שרי ע"כ משמע דלא גרסי' במתני' מפני שהוא מחזיר את המותר וכן במשניות מדוייקות אינו וכן כתב הר"ש ז"ל ג"כ ובכל הספרים גרסי' בפ"ק דשבת מפני שהוא מחזיר את המותר ופירוש בעלמא הוא ע"כ: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>המקלף וכו'. </b>כתב ה"ר יהוסף ז"ל צ"ע מה יש בו שמחייב במעשר או מה הוא המירוח שלו ואפשר לומר דהסרת הקליפה בשעורים או הנפוח שמנפח בחטים הוי מירוח ע"כ: 
+
+<b>מקלף אחת אחת וכו'. </b>בירוש' מפ' דסיפא דוקא ורישא לאו דוקא דשתים נמי פטור ושלש חייב וכן תני נמי בתוספתא בשעורים שתים פטור שלש חייב ובחטים שלש פטור ארבע חייב. ומתני' מייתי לה בי"ט פ"ק דף י"ג ופי' שם רש"י ז"ל המקלף שעורים לאכלן קלופים חיים ע"כ אפשר שר"ל דכיון דאין רגילות לטרוח להבהב שעורים רבים לאכלן רק אם רוצה אוכל אחת אחת חיה בקילוף מש"ה נקט תנא גבי שעורים מקלף ונקט נמי שעורים ולא נקט מלילות אבל הה"נ שאם מהבהב מקלף אחת אחת ואוכל אבל גבי חטים שרגילות הוא להבהב הרבה יחד ולאכול נקט תנא מלילות של חטים וזה הטעם עצמו שמותר לנפח חטים הרבה יחד מפני שעדיין יקרא אכילת עראי אבל גבי שעורים אפי' שלש גרעינים מיקרי אכילת קבע וחייב כמו שכתבתי לעיל בשם הירושלמי ואמר התם ביום טוב ר' אלעזר עלה דסיפא דמתני' דקתני המולל מלילות וכו' וכן לשבת פי' דעל יד על יד לא הוה מפרק תולדה דדש דכלאחר יד הוא אבל משקבצם בחיקו הוי תולדת דישה וחייב: 
+
+<b>מנפה מיד ליד. </b>ברוב הספרים מנפה בה"א וכן ג"כ ברמב"ם וכן בערוך. אח"כ מצאתי שכ' הר"ש שירילי"ו ז"ל מנפה על יד על יד בה"א גרסי' ובערוך פי' מנענע מיד ליד שתלך לה הקליפה מלשון נפה וכן גרסת הרמב"ם ז"ל: 
+
+<b>ואוכל. </b>בלא מעשר: 
+
+<b>לתוך חיקו. </b>בשולי בגדיו שקורין פלדאש בלעז ע"כ וכן פי' רש"י ז"ל שם בי"ט פ"ק מלת חיקו ושם בי"ט דף י"ב לענין שבת וי"ט פי' רש"י ז"ל דגבי שבת גרסי' מנפה מיד ליד וגבי יום טוב גרסי' על יד על יד ר"ל מעט מעט אבל גבי מעשר משמע דהכל אחד ע"ש אבל יותר נכון דגרסי' הכא נמי מיד ליד כמו גבי שבת: 
+
+<b>ואם ניפה ונתן לתוך חיקו חייב. </b>הא כל ידו שריא וכר' אלעזר ודלא כהנהו אמוראי דבירוש' דסברו למימר דמנפה על יד על יד דקתני מתני' היינו דוקא בקשרי אצבעותיו והכי נמי מסיק התם בבבלי ביום טוב ר' אלעזר דכיון דמשני מנפח בידו אחת ובכל כחו בשבת ושרי: 
+
+<b>יַרְקָה פטור. </b>שהזרע לעולם עיקר עד שיכוין לירק: 
+
+<b>ר' אליעור אומר השבת וכו'. </b>ר' אליעזר ביו"ד ומייתי לה בע"ז פ"ק דף ז' ומפ' התם דדוקא בְשֶבְתְ הגדל בגנה הוא דראוי לאכול זרע וירק וזירין אבל הגדל בשדות מודה ר' אליעזר לרבנן דאם הניחו לזרע דאין מתעשר ירק וכ"ש זירין ורבנן פליגי עלי' וסברי דאין לך דבר שזרעו לזרע בלחוד דמתעשר זרע וירק אלא שחליים וגרגיר בלבד. ויש מנקדין שבת השי"ן בשב"א והבי"ת בפת"ח: 
+
+<b>שיחליים. </b>בירו"ש בלעז ובשם רבינו הלל מצאתי שהוא רשד בערבי ובלעז משטויירסו. ובפ' בכל מערבין (עירובין דף כ"ח) תניא השיחליים והגרגיר שזרען לירק מתעשרין ירק וזרע זרען לזרע מתעשרי' זרע וירק ופי' ר"י דלהכי תני הכי ולא ערבינהו לאשמועי' דהיכא דזרעה לירק הוי ירק ומתעשר הכל לאחר לקיטה כירק בין ירק בין זרע ואם זרע לזרע מתעשר הכל אחר זמן הראוי למעשר זרע ולא בתר לקיטה ע"כ וכן פי' הר"ש ז"ל ומעשר זרע היינו אחר גמר הפרי כדקיימא לן בפ"ק דר"ה: 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>רבן גמליאל אומר וכו'. </b>גרסי' ואית דגרסי רבן שמעון בן גמליאל: 
+
+<b>תמרות של תלתן. </b>הם הלולבין הרכים שמוציאין האילנות בימי ניסן וכל זמן שהן זקופין למעלה כתמר קרויין תמרות ויש בני אדם אוכלין אותן כן פי' בערוך וכן פי' ג"כ רמב"ש ז"ל והן דברים נכונים ודלא כפי' רש"י ז"ל בפ' כיצד מברכין. ובפי"א דמסכת פרה תנן בהדיא גבי אזוב דתמרות הוו אותן שלא הנצו כל עיקר: 
+
+<b>תמרות של תלתן. </b>אפי' שזרען לזרע מיירי כדמפ' בירוש': 
+
+<b>חייבות במעשר. </b>ורבנן פליגי עלי' ואמרי דאין חשובות אוכל ובטלות הן לגבי הזרע: 
+
+<b>רבי אליעזר אומר הצלף וכו'. </b>כתב רמב"ש ז"ל דמש"ה שנה דר' אליעזר בהדי תמרות תלתן משום דר"א ס"ל כב"ש דאמרי בברייתא דמייתי בירוש' דצלף הוי ירק וחשיבי תמרות אוכלא ור' עקיבא סבר כב"ה דסברי מין אילן הוא ותמרות וקפריסין לאו פרי הוא אלא דומיא דקורא וקליפין בעלמא הן ואין חייבות הר"ש שירילי"ו ז"ל ולא משמע כן פי' המשנה דבפרה פי"א כמו שכתב הוא ז"ל דהתם לא קתני אלא אלו הן היונקות גבעולין שלא גמלו: 
+
+<b>אביונות. </b>כתב הראב"ע ז"ל בפירוש ספר תהלים סימן נ"ח וז"ל בטרם יבינו אמר רב האי ז"ל כי גמילת פרח העץ כמו קשור ובדברי חכמי ישראל אביונות ע"כ: 
+
+בסוף פי' ר"ע ז"ל והלכה כר' עקי' ע"כ. אמר המלקט משמע אפי' בארץ וכן הדין לערלה ודוקא בחו"ל אבל בארץ אף התמרות חייבות בערלה: 
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>העוקר שתלים וכו'. ונוטע לתוך שלו. </b>ס"א בתוך: 
+
+<b>פטור. </b>ואפי' לסתמא דפליג אר' עקיבא בפ"ק דמסכת פאה מדתנן ונוטל מן הגרן וזורע ופטור מן המעשרות עד שימרח דברי ר' עקיבא הכא מודו לי' חכמים משום דשתלים לא נגמרה מלאכתן אבל התם הרי נגמרה מלאכתן וה"נ מודה ר' עקיבא לחכמים בלפת וצנונות דבסמוך משום דהתם שרי ר' עקיבא לזרוע דהא כי מלקטן אח"כ עושה גרן ואין נפקעין מן המעשר לעולם אבל אלו לזרע שוב אין להם גרן דליחייבו ואי שרינן לנוטען אנו מפקיעין אותן מן המעשר בידים מש"ה מודה ר"ע הכא: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל לקח במחובר לקרקע הקונה פירות כשהן מחוברין וכו'. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה דלא שייך לומר דרישא וסיפא מיירי בשתילין ומציעתא בפירות על כן נראה דכולה מיירי בשתילים דלעיל וה"ק לקח שתילים במחובר לקרקע ואח"כ חזר ואמר לקח שתילים לשלוח לחברו וכו' אך קצת קשה דלמה הוצרך לומר ששתלים פטורים הרי אפי' פירות גמורין פטורין אך אפשר לתרץ דמשום לפת וצנונות דלקמן שחייבין הוצרך לומר הדין בשתילים דפטור עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>לקט לשלוח לחברו פטור. </b>יש גורסין לקח לשלוח לחברו וכו' והיא גרסת הרמב"ם ז"ל בפירושו וגם שם פ"ה ומטעם מקח במחובר לקרקע פוטרו כדרישא. ובירוש' דייק דהא אחר דהיינו מי שנשתלחו לו חייב לעשרן אפי' שאין כיוצא בהן נמכרין בשוק ואתא ראב"ע למימר דדוקא אם יש כיוצא בהן נמכרין חייב מי שנשתלחו לו שכן דרך בני אדם משלחין לחבריהם טבלים בדברים הללו ואם לאו פטור ותני כן ר' יהודה אומר משום ר"א בן עזרי' אף השולח לחברו עטנין ושתלין והוצני פשתן לא יאכל עד שיעשר ודאי שכן דרך בני אדם משלחין לחבריהם טבלים בדברים הללו. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל אם יש כיוצא בהן וכו' פי' אם יש שתילים כיוצא בהן נמכרין לאכילה חייב ונ"ל דראב"ע קאי אכל אלה הבבות שבכאן וצ"ע ע"כ. עוד כתב ברוב הספרים גרסי' לקח לשלוח לחברו אך בס"א גרסי' לקט וצ"ע כי לעיל גבי פירות קאמר רבי יהודה אומר אף הלוקט כלכלה לשלח לחברו לא יאכל עד שיעשר אך מ"מ אינה קושיא דכאן מיירי בשתילין שלא נגמרה שאינם עומדין לאכילה אך קצת יש ראי' דל"ג ליקט דליקט מיירי מתוך שלו וא"כ ה"ל למימר עקר כמו שאמר לעיל העוקר שתלים אך אינה קושיא כל כך דשפיר שייך לשון ליקט גבי לשלח לאחרים אך לגרסא דגרסי' לקט צריך לפ' דלקט קאי אשתילים דלעיל וקשה דהפסיק הענין במה שאמר לקח במחובר דלא איירי בשתילים וצ"ע ע"כ. עוד כתב לקט לשלוח לחברו פטור בירושלמי משמע דהאי פטור לא קאי לענין אכילת עראי אלא הוי דומיא דרישא דהעוקר שתילין שר"ל שפטור מלעשר ומותר לנוטען אע"פ שלא עישר וכן בבא דלקח במחובר לקרקע הוי על זה הדרך כי ברישא אמר דין העוקר בתוך שלו ובסיפא אמר דין הלוקח משל חברו שגם הוא פטור מלעשר ואח"כ אמר כאן דין הלוקח שתלים לשלוח לחברו שגם הוא פטור מלעשר ומותר לשלחם בטבלם לחברו אע"פ שקנה אותם תלושים וכבר נתחייבו אפ"ה מותר לשלחם כן נ"ל וצ"ע עכ"ל ז"ל. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל לקט לשלוח לחברו פטור נראה דלא אתיא כר' יהודה דפירקין דלעיל ואפשר לומר דהכא מודה ר' יהודה משום דליקט שתילין והוי טעמא משום דלא נגמרה מלאכתן ע"כ: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ונוטע לתוך שלו לזרע חייב. </b>פי' הרמב"ם ז"ל ליקח ממנו הזרע: 
+
+<b>חייב. </b>דמפקיע מידי מעשר הוא דתנן בסוף פירקין דזרע לפת וצנונות ושאר זרעוני גנה שאין נאכלין פטורין מן המעשרות דלא הוו אוכל וכיון דחזו השתא לאכילה חייבין ובירוש' פליגי אמוראי כשנטען לאכול אי פטור אי לא ור' יוחנן ס"ל דבין לזרע בין לאכול חייב ולדידי' מפני שהוא גרנם דקתני מתני' ר"ל דפעמים שתולשן בשנה שניי' שדינה מעשר שני ונוטען ועתיד לחזור ולתולשן בשלישית שדינה מעשר עני ונמצא מוציאן ממעשר שני ומכניסן למעשר עני או אי נמי איפכא מן העני לשני: 
+
+<b>מפני שהוא גרנן. </b>כתב ה"ר יהוסף ז"ל ס"א כגרנן וכתב עוד פי' כי עתה הן ראויין לאכילה ואח"כ יתקלקלו ואע"ג דתנן במס' פאה ונוטל מן הגרן וזורע ופטור מן המעשרות עד שימרח נ"ל לחלק כי לשם לא נעקר לזרע ועל כן הוי גרנן כגורן שאר האוכלים ולא משעה שנתלש אבל הלפת וצנונות מתחלה נעקרו לכך שלא יהי' להם גרן אחר אלא זה ועל כן חייבין וצ"ע ע"כ: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>לא ימכור אדם את פירותיו וכו'. </b>ומפ' בירוש' שאפי' שמוכר שדהו עם פירותיו לא אמרן דפירות טפלה נינהו תניא ר"ש מתיר מפני שהוא אומר לו לכהן וללוי הרי מכרתי את שלי צא ותבע את שלך: 
+
+<b>ולא בשביעית. </b>כגון פירות האילן דשרו בשביעית ומוכר שדהו עם פירותיו דפירותיו הפקר הן אי נמי שמכרן בשביעית קודם עונת המעשרות. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל נ"ל דגם בשביעית אינו אסור אלא משבאו לעונת המעשרות ע"כ: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>זוגיו. </b>קרום של פסולת ענבים קרוי זוגין: 
+
+<b>להוציא מהן משקין. </b>פי' דוקא להוציא מהן משקי' אסור אבל לשרפם מותר למוכרם ע"כ: 
+
+<b>שהתורם בלבו על הַקוּטַעִין. </b>דתניא בתוספתא דתרומות התורם את הגרן צריך שיכוין לבו על מה שבחרצנים ועל מה שבזגין ואם לא כוון תנאי ב"ד הוא לתרום על הכל ודוקא בתרומה גדולה דשייך למימר דנטלת באומד. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ולפי אוקמתא דפ' אלו עוברין צריכין אנו לומר דחרצנים כדי נסבה: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>הלוקח שדה ירק וכו'. </b>עונת המעשרות שליש גדולן: 
+
+<b>אם עד שלא בא לעונת המעשרות. </b>בירוש' תני שדה שהביאה שליש לפני העובד כוכבים ולקחה ממנו ישראל ר' עקיבא אומר התוספת פטור וחכמים מחייבין והשתא סתם מתני' ר' עקיבא. הר"ש ז"ל: 
+
+<b>ולוקט כדרכו והולך. </b>הוא בעצמו ילקוט פירותיו כשלקחה אחר שליש ולא יוריד פועלים לה דמיחזי כאילו הוא בעל הקרקע ולא פטרי רבנן התוספת במתני' אלא כשלא קנה קרקע. הר"ש שירילי"ו ז"ל: 
+
+<b>בזמן שקנה קרקע. </b>דסבר רשב"ג דסוריא דחיובה מדרבנן בעינן תרתי קודם שליש ושיקנה הקרקע דאי לא קנה קרקע אע"פ שקנה עד שלא בא לעונת המעשרות פטור. ובירוש' א"ר אבין רשב"ג בשיטת ר"ג זקנו דתנן בפ"ד דחלה ישראל שהיו אריסין לעובדי כוכבים בסוריא ר' אליעזר מחייב פירותיהן במעשרות ובשביעית ור"ג פוטר וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל זקנו פי' אביו: 
+
+<b>רבי אומר אף לפי חשבון. </b>מפ' בירושלמי על רישא וכמו שהעתיק ר"ע ז"ל והוא פי' ר"י ורבינו שמשון ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל משמע קצת דלא גריס אף. וז"ל ואמר רבי שהוא חייב אע"פ שלא קנה קרקע אבל לפי חשבון והוא חולק ג"כ על הסתם כיצד וכו' עד והלכה כסתם בלבד. וז"ל ה"ר יהוסף ז"ל פי' אלעיל קאי דתנן משבאו לעונת המעשרות ואמר רבי אינו פטור אלא אפילו לאחר שבאו לעונת המעשרות חייב להפריש לפי חשבון ואינו חולק על רשב"ג כלל ע"כ. וברמב"ם פ"א דהלכות תרומות סי' י"ב פסק כרבי אלא דסתם שם דבריו ולא כתב בסוריא ופי' שם מהרי"ק ז"ל שני טעמים למה פסק כרבי הטעם האחרון הוא משום דע"כ ל"פ אלא בסוריא אבל בא"י לכ"ע הכל לפי חשבון ע"כ אבל הר"ש שירילי"ו ז"ל כתב שהוא ז"ל סובר דאמתני' דלעיל קאי רבי שקנה ישראל מן העובד כוכבים פירות קרקעו בארץ ישראל וסבר רבי דאם לקחן אחר שבאו לעונת המעשרות דהיינו שליש דאהני שליש ראשון דנוטל ממנו דמים מן השבט ושני שלישין דגדל ביד ישראל נותנם לבעליהן בלא דמים ע"כ ואיני יודע לכוין אם נפל שום טעות בלשון: 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>המתמד וכו'. </b>ודוקא במתמד בשמרים דהיינו בזגין דאילו בחרצנים דכ"ע ל"פ דלאו בר עשורי הוא: 
+
+<b>ומצא כדי מדתו. </b>לאו דוקא לרבנן אלא להודיעך כחו דר' יהודה דאפי' בכדי מדתו נמי מיחייב במעשר ואע"ג דקיי"ל דטבל במשהו והכא פטרי רבנן תרצו תוס' ז"ל שם בבתרא ובחולין דהכא בשמרים אינו אלא קיוהא בעלמא וכן תירץ ג"כ ה"ר שמשון ז"ל. ובירוש' מפ' דבעי ר' יהודה החמיץ וכן מפ' לה רב נחמן בספ"ק דחולין אבל בשלא החמיץ ר' יהודה מודה דלאו פירא הוא ורבנן אפי' בשהחמיץ פליגי אבל ר' אלעזר אמר התם דס"ל דאפי' בלא החמיץ מחייב לי' ר' יהודה במעשר. ובירושלמי דריש דמאי דף כ"א גם שם בבבלי ר"פ אלו עוברין רמי דר' יהודה אדר' יהודה דתניא אמר ר' יהודה בראשונה הי' חומץ שביהודה פטור מן המעשרות שהיו עושין יינם בטהרה לנסכים ולא הי' מחמיץ והיו מביאין מן התמד ועכשיו שהיין מחמיץ חייב הרי שפוטרו מן המעשר מפני שהוא הי' בא מן התמד וכאן הוא מחייבו ומשני ר' אילא טעמא דר' יהודה דפטר חומץ התמד שבארצות יהודה לא מפני שאינו יין אלא לפי שבאותן ארצות מפני הנסכים היתה ברכה מרובה והענבים מרובות והזגין והחרצנים לא היו חשובות ולפיכך התמד הבא מהן פטור ועכשיו שאין ענבים מרובות חרצנים וזגים חשובות ומחייב בהו ר' יהודה ע"כ אלא שבבבלי שם פרק אלו עוברין משני דהכא מיירי דוקא במתמד בשמרים וברייתא בדפורצני דלא חשיבי: 
+
+<b>מוציא עליו. </b>ירוש' בעי מהו מוציא לר' יהודה בכדי מדתו ולרבנן במצא ד' והוא לא רמא אלא תלתא ופשיט דדוקא מעשרות הוא דמפריש אבל תרומה לא דתנינן לעיל בפירקי' שהתורם בלבו על הקוטעים ועל הצדדין ועל מה שבתוך התבן ותני עלה ועל הזגין וכתבתי קצת ממנו בסמוך בשם הר"ש ז"ל: 
+
+<b>מוציא עליו ממקום אחר. </b>פי' מחבית אחרת של יין מוציא התרומה והמעשרות לפי חשבון של היין שניתוסף על המים בתמד ואין צריך להוציא על שיעור של כל התמד כי אינו אלא מים אבל אם בא להוציא מהתמד עצמו תרומה ומעשרות בודאי צריך להוציא מכל התמד כיון שהוא מוציא תמד עכ"ל ה"ר יהוסף ז"ל: 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>חורי הנמלים וכו'. </b>ברמב"ם פ"ג מה' מעשר סימן כ"ג כתוב חדרי הנמלים בדלי"ת ורי"ש. וה"ר יהוסף ז"ל הגי' חורְרֵי בב' רישי"ן וכן הגי' במתני' דבספ"ד דפאה: 
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>שום בעל בכי וכו'. </b>ולפי הפירוש השני שהביא ר"ע ז"ל נראה דגרסי' בעל בכי הבי"ת של בעל בשב"א והכ"ף של בכי דגושה. וכ' הר"ש שירילי"ו ז"ל לפי שיש שומים ובצלים וגריסין ועדשין בארץ ישראל דהיינו לכל אחד כיוצא בו הוצרכו ליתן סימן בפטורים הבאים לארץ דלא חייבו חכמים פירות חו"ל הבאים לארץ במעשר אלא אותן שדוגמתן בארץ אבל אלצרין ופסטקין ואיצטרובלין כולן אין גדלין בארץ ולא הוצרכו ליתן בהן סימן דודאי כולהו מיני מחו"ל הם ע"כ וכן כתב ה"ר שמשון ז"ל והוא דרך התוספתא: 
+
+<b>רכפא. </b>פי' הרמב"ם ז"ל בלשון שני שהוא בצל שאין לו אלא גלד אחד חריף מאד כשיקרב אל העין מדמע דמעות רבות תרגום חשרת מים רכפת מיא: 
+
+<b>אף הקוטנים. </b>פי' בערוך אחד ממיני קטניות הוא ושמו בלשון ישמעאל סגיר אל דנאב פי' שהעוקץ שלו קצר יותר מעוקץ הקרקס ע"כ: 
+
+<b>ושאר זרעוני גנה שאינן נאכלין וכו'. </b>ירושלמי תני עלה ר' יוסי אומר אף זרעוני שדה כגון זרע אסטיס וזרע קוצה וזרע ביקיא ופי' הראב"ד ז"ל בת"כ דומה כי ביקיא מין ממיני הצבעים: 
+
+<b>שאע"פ שאביהן תרומה. </b>בפי' הרמב"ם ז"ל גם בקצת ספרים גרסינן ואע"פ ונראה דאי נמי גרסינן שאע"פ הוי כמו ואע"פ כדאשכחן בריש ביצה דקאמר בגמרא שאפר כירה הוי כמו ואפר כירה ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל ואע"פ שאביהן תרומה דאביהם גופי' הוה תרומה ונטען לזרע ותנן בריש פירקין העוקר לפת וצנונות מתוך שלו ונוטע לתוך שלו לזרע חייב מפני שהוא גרנן והני אם עשאן תרומה ונטען בדיעבד לזרע הגדולין נאכלין ע"כ וכן פי' רבינו שמשון ז"ל: 
+
+סליק פירקא וסליקא לה מסכת מעשרות. ובעזרת האחד ואין שני נתחיל מסכת מעשר שני 
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishnah Maasrot/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishnah Maasrot/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..027bd576cb22f420486c8b7f4a027e39e2e95329
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishnah Maasrot/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,534 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishnah Maasrot
+מלאכת שלמה על משנה מעשרות
+merged
+https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishnah_Maasrot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
+
+מלאכת שלמה על משנה מעשרות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כלל אמרו במעשרות וכו'. </b>בגמרת שבת ר"פ כלל גדול נותן טעם אמאי לא תני כלל גדול כמו שבת ושביעי' ובר"פ כלל גדול בשבת הארכתי ע"ש: 
+
+<b>במעשרות. </b>מעשר ראשון ומעשר שני וגם מעשר עני: 
+
+<b>כל שהוא אוכל לאדם. </b>למעוטי לא הביא שליש דלא חשיב אוכל כדמפ' במתני' הר"ש שיריל"ו ז"ל והאריך ז"ל להכריח על פי סוגיית הירושלמי וגם ממקומות אחרות דכל אוכל ונשמר וגדולו מן הארץ ומכניסו לקיום דמדאורייתא חייב במעשר ובתרומה והביא ראיות לזה מכמה דוכתי ויישב כל הנהו דוכתי דמשמע מינייהו דזיתים [הגהה מצאתי בפי' הרמב"ן ז"ל לחומש בפ' ראה שכתב וז"ל הדבר המתבאר בגמרא מן התלמוד הבבלי והירושלמי והוא פשוטו של מקרא כך הוא שאפי' זיתים וענבים מעשר שלהן אינו מן התורה עד שיעשו תירוש ויצהר ותהי' בזה נזהר שכבר טעו בו מגדולי המחברי' ע"כ:] וענבים ודגן הוו לבד מדאורייתא והיא דעת הראב"ד ז"ל בהשגות גם דעת רש"י ז"ל בפ' שני דכתובות ובפ' הערל ובפ' העור והרוטב וכן דעת התוס' בפ' מעשר בהמה וגם דעת ר"ש ז"ל והר"ז הלוי ז"ל וכ' בסוף דבריו ושוב מצאתי להראב"ד ז"ל שחזר בו וכתב בסוף ימיו זה הלשון אבל שאר מינין תרומה נוהגת בהן וכן מעשרות אבל אין חייבין על תרומתן מיתה ולא על טבלן וחוץ מזה ומזה אף אם נאמר שאין חייבין מן התורה אם קרא עליהן שם יש עליהן קדושת תרומה מן התורה ומדמעת כשל תורה ובמשנת ביכורים פ' שני שנינו חומר בתרומה שאין בבכורים שהתרומה אוסרת את הגורן ונוהגת בכל הפירות מה שאין כן בבכורים וכל מה ששנו בהן דבר תורה דוק ותשכח ע"כ. וזאת הסכמתו אנו שומעין וכיון דחזקי' המלך תיקן שאר פירות כיון דאנו קורין להם שם פשיטא דכל תרומתן ומעשרותן טובלין ולענין מיתה אין חיוב מיתה אלא בנשמר ומכניסו לקיום ואוכל וגידוליו מן הארץ כדאמרן עכ"ל ז"ל. וכתב ה"ר שמשון ז"ל דבירוש' תני איסי בן עקביא אומר מעשרות לירק מדבריהם ובת"כ בסוף פ' בחוקותי דריש ירקות למעשר מקרא ושמא פליגא אדאיסי א"נ לפי שאינה פשוטה כאחריני ע"כ. ושם בשבת פ' כלל גדול דייקינן ואילו לקיטתו כאחת ומכניסו לקיום לא תנן דכיון דתקון רבנן מעשר לא פלוג בפירות האילן ובירק בין מין למין. דמעשר תאנה וירק הוי מדרבנן והנהו קראי דיליף למעשר בת"כ מינייהו אסמכתא נינהו ומה שלא תקנו פאה בירק ובתאנה ודדמי ליה כמו שתקנו מעשר מהן אומר ר"ת משום דאין לקיטתן כאחת דבר מועט הויא פאה דידי' ויש הפסד לעניים בה יותר מן הריוח שמתבטלין לפי שאין יודעים זמן לקיטתן ודבר שאין מכניסו לקיום כגון ירק נמי לא חשיב ויפסידו יותר ממה שירויחו במקום אחר כן פירשו תוס' ז"ל וגם הר"ש ז"ל בריש פאה אבל הר"ש שירילי"ו ז"ל כתב ולא אמינא דלקיטתו כאחת בעינן דהא תאנה אין לקיטתה כאחת ואפ"ה רחמנא רבייה לענין בכורים ובכורים קרוין תרומה דרחמנא קרנהו תרומה דכתיב ותרומת ידך ודרשי' בפ' הערל אלו הבכורים ואמרי' נמי בהו דון מינה ומינה אלא מאי דממעטינן כעין הפרט בברייתא דמייתי בירושלמי אין מכניסו לקיום ממעטינן ע"כ: 
+
+<b>כל שתחלתו אוכל. </b>פי' ירקות שנזרעין לירק ולא לזרע שחייבין במעשרות כדתנן בפ"ד שכל הירקות תחלתן אוכל וסופן אוכל ה"ר יהוסף ז"ל: 
+
+<b>אע"פ שהוא שומרו להוסיף וכו'. </b>ירושלמי הא אם אינו שומרו להוסיף אינו חייב קטן וגדול ולמעט תמרות של תלתן ושל חרדל ושל פול הלבן דהנהו לא נטרי להו להוסיף אוכל דמתקשות כעץ הלכך פטורות ומתני' דלא כרבן גמליאל דחשיב להו אוכל ומחייבן במעשרות לקמן בפ' הכובש ועוד לאפוקי נמי מר' יהושע בן קפוסאי דמשמע בברייתא דמחייב להו במעשרות מספק קמ"ל מתני' דפטור אפי' על הספק וכל שאין תחלתו אוכל אבל סופו אוכל [הגהה ז"ל ה"ר יהוסף ז"ל שאין תחלתו אוכל פי' כגון כל הפירות וכל מיני תבואה וזרעים כנזכר לקמן ע"כ:] מפ' בירושלמי כגון כל הני דקתני בתרה מאימתי הפירות חייבות במעשרות וכו' תניא כל שתחלתו אוכל ואין סופו אוכל חייב בתחלתו כגון ערוגה מליאה כרוב דהוי ירק וחזי לאכול מיד והוא מקיימו לזרע בטלה דעתו ואם בא אח"כ וליקט ממנו ירק חייב במעשר: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>מאימתי הפירות חייבים במעשרות. </b>לדעת הסוברים דמדאורייתא לא מיחייב רק דגן תירוש ויצהר לחודייהו הכא מדרבנן בעי לאפרושי: 
+
+<b>התאנים משיבחילו. </b>מפ' בירוש' דהיינו משיאדימו פיהם. ומצאתי שנקד החכם הר"מ דילונזאנו ז"ל מִשֶיִבַחֲלוֹ היו"ד בשב"א והבי"ת בפת"ח והחי"ת בשב"א פת"ח וכ' ה"ר יהוסף ז"ל וז"ל התאנים משיבחלו וכו' כאן לא אמר וכן כיוצא בהן כי כבר אמרו במסכת שביעית פ"ד ואין צריך לחזור ולאמרו כאן ומה שאמר כאן הוא דין תאנים משיבחלו וכן דין הענבים משהבאישו וכן דין הזיתים אע"פ שכל אלה נזכרו שם אפשר לתרץ כי עיקר הדין הוא כאן ועל כן לא חשש אם הזכירן כאן בכלל האחרים וגם יש לומר שיש בו צורך כי גבי שביעית הזכיר ב' פרקים בכל אחד דתנן הפגים משהזריחו אוכל בהן פתו בשדה בחלו כונס לתוך ביתו וכן כיוצא בו ובשאר שני שבוע חייבים במעשרות ויש לטעות שם ועל כן חזר להזכיר זמנם כאן עכ"ל ז"ל. ובפ' יוצא דופן (נדה דף מ"ז) גרסי' משילבינו ראשיהם וכתב הראב"ד ז"ל בפי' ת"כ דאפשר ששני הסימנים בתאנים ובתחלת בשולן פיהם התחתון מאדים וראשן העליון מלבין ע"כ. ולשון הרמב"ם ז"ל שם בהלכות מעשר ראשון ר"פ שני כיצד התאנים משיעשו רכים עד שיהו ראוין לאכילה אחר כ"ד שעות משעת אסיפתן ע"כ ויש מי שהגי' במקום מלת עד כדי ועיין בירושלמי: 
+
+<b>והבאושים. </b>מפ' בירושלמי משיקראו באושא וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל. דהיינו כשמתחילין להתבשל ור"י ז"ל פי' לחולה בלשון חכמים קורין באישא ובלע"ז נקרא החולה מלאטו והענבי' כשיתחילו להתבשל קורין להן אובא מלאטא נמצא לחולה ולענבים המבושלים מעט שם אחד להם בירושלמי ובלע"ז שלנו ע"כ: 
+
+<b>משימסו. </b>איכא מאן דמפ' בירושלמי משיכניסו מחצה וימסו מלשון לע"ז חצי מיסו אחינו המסו את לבבנו באגדתא פלגון לבנא והביאו בערוך בערך מס: 
+
+<b>האגוזים משיעשו מגורה. </b>פי' ה"ר שמשון ז"ל קליפות בתוך האגוז המבדילות באוכל כדאמרינן מה אגוז יש בו ד' מגורות אף ישראל היו חונים בד' דגלים. וי"ס האגוזים והשקדים משיעשו מגורה ר' יהודה אומר וכו' וכן נראה קצת ג"כ ממה שאכתוב בסמוך אלא דלא משמע כן מכסף משנה. ובירוש' ומודים חכמים לר' יהודה באלצרין ובאפוסטיקין ובאיצטרובלין משיעשו קליפה אלצרין בערוך לא פירשו אפוסטיקין בערבי פיסטוק איצטרובלין שנוי' בפ"ק דע"ז ופי' רשב"ם ז"ל שם פנייאש בלע"ז והן עגולין ובעלי בטן ולשון הרמב"ם ז"ל שם בפ' שני האגוזים משיתפרש האוכל מהקליפה החיצונה השקדים המתוקים משתתפרש קליפתן החיצונה המרים פטורין לעולם ושאר כל בעלי קליפות כגון האיצטרובלין והלוט והבטנים משיעשו קליפה התחתונה הסמוכה לאוכל ע"כ וע"ש בכסף משנה. וז"ל ה"ר יהוסף ז"ל מפ' בירוש' הקליפה התחתונה ופירושו פרט לקליפה הירוקה החיצונה ע"כ: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>החרובין משינקדו. </b>תני ר' חיננא בר פפא חרובין שלשולן כלפי מטה הוא חנטתן: 
+
+<b>הפרישין. </b>ספרגלין ולמה נקרא שמן פרישין שאין לך מין שהוא פרוש לקדרה אלא מין זה בלבד: 
+
+<b>והעוזרדין. </b>הגיה ה"ר יהוסף ז"ל והחזררין בחי"ת ושתי רישי"ן וכ' ס"א והעזררין בעי"ן ושני רישי"ן וכן בפ"ק דכלאים סימן ד': 
+
+<b>משיקרחו. </b>בגמר בשולן נופל השיער כולו והם לבנים: 
+
+<b>וכל הלבנים. </b>מפ' בירושלמי כגון אילין מרפייתא ולא איתפרש: 
+
+<b>התלתן משתצמח. </b>הסכימו התוס' ז"ל דכל הני שיעורי דמתני' הוא הבאת שליש של אותם פירות השנויין והא דלא קתני משיביאו שליש כדקתני גבי תבואה וזיתים משום דבכולהו אפשר ליתן בהן סימן חוץ מתבואה וזיתים וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ' שני דהלכות מעשר איזהו עונת המעשרות משיגיעו הפירות להזריע ולצמוח הכל לפי מה שהוא הפרי כיצד התאנים וכו': 
+
+<b>התבואה והזיתים וכו'. </b>ופי' רש"י ז"ל שם בר"ה דגן ותירוש קרויין תבואה כדכתיב כתבואת גרן וכתבואת יקב ע"כ וכתבו עליו התוס' וז"ל דאי אפשר לומר כן חדא דא"כ לא ליתני זיתים ולהוו בכלל תבואה כמו ענבים דתרווייהו בכלל תבואת יקב נינהו ועוד דשיעור אחר תנא גבי ענבים בפ"ק דמעשרות הענבים והאובשים משיבאישו והעלו דכל הני שיעורי דמתני' הוא הבאת שליש וכו' כדכתיבנא לי' כבר. ועיין עוד בפי' ה"ר שמשון ז"ל פ' שני דשביעית משנה ז'. ובירוש' רבי חיננא בשם רבי זיתים וענבים שלא הביאו שליש אף המשקים היוצאין מהן להכשיר אין מכשירין: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ובירק וכו'. </b>בירושלמי פריך דלקמן בפ' בתרא תנן הלוקח שדה ירק בסוריא אם עד שלא בא לעונת המעשרות חייב וכו' אלמא דגבי ירק נמי בעינן עונת המעשרות ומתני' קתני חייבים גדולים וקטנים ומסיק ר' זירא דלעולם אפי' בירק בעינן עונת ותחלתו לאו דוקא אלא בערך דלא בעינן בירק שליש קתני קטנים נמי חייבים ועונתן היא עד שיביא שליש עלין מובדלין זו מזו וארוכין וכן פסק הרמב"ם ז"ל [הגה"ה וז"ל שם בפ' שני ושאר הירק שאינן ראוי לאכילה עד שיגדיל אינו חייב עד שיהא ראוי לאכילה ע"כ:]: 
+
+<b>התפוחים והאתרוגים. </b>ירוש' מאן דיפרש דתפוחים דקתני במתני' היינו תפוחים דעלמא ודאי דר"ש פליג נמי עלי' דת"ק בתפוחים ופוטר אותן ג"כ בקוטנן כדמוכח בברייתא והא דלא נקט אלא אתרוגין אליבא דרבי עקיבא דאמר בגמרא דילן בפ' לולב הגזול דאתרוג הבוסר פסול ללולב נקט הכי ומאן דיפרש דמתני' בתפוחים קטנים שדומין לעפצין מיירי לא פליג ר"ש בההוא מינא כדקתני בברייתא ולשון הרמב"ם ז"ל שם פ' שני התפוחים והאתרוגים משיתעגלו מפני שהן ראויין לאכילה כשהן קטנים ע"כ. ובסוכה פ' לולב הגזול (סוכה דף ל"ו) תניא אתרוג הבוסר ואפי' יש בו שיעור ר' עקיבא פוסל וחכמים מכשירין ואמר רבה התם דר' עקיבא ור"ש אמרו דבר אחד ודחי לי' אביי דילמא לא היא ע"כ לא קאמר ר' עקיבא אלא משום טעמא דבעינן הדר לענין מצוה וליכא אבל לענין מעשר כרבנן ס"ל א"נ ע"כ לא קאמר ר"ש לענין מעשר אלא משום דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה ואתרוגים קטנים שנוטעים אינם צומחין אבל תפוחים קים לי' דאע"פ שלא בישלו כל צרכן צומחין ובקטני קטנים אפי' בתפוחים ודאי פליגי הואיל וטעמא משום מוציאין לזריעה הוא וטעמא דת"ק כדתני רישא כל שתחלתו וסופו אוכל ותו לא מידי דאין לדון אחר דבר זה דלא סבר ר"ש כר' עקיבא ולא רבי עקיבא סבר כר"ש ע"כ. ובירושלמי ג"כ אמר ר' אלעזר אתיא דר"ש בשיטת ר' עקיבא רבו כמה דר' עקיבא אומר אינו פרי כן ר"ש אומר אינו פרי ומסיק מסתברא ר"ש יודה לר' עקיבא לענין לולב דכתיב פרי עץ הדר ואינו פרי ר' עקיבא לא יודה לר"ש דהרי מנומר והרי גדל בטפוס והרי עשוי ככדור הרי הוא פסול ללולב וחייב במעשרות: 
+
+<b>החייב בשקרים וכו' החייב במתוקים. </b>והיינו משיעשו מגורה לרבנן ולר' יהודה משיעשו קליפה כדתנן לעיל. ובפ"ק דחולין כתבתי דר' ישמעאל ב"ר יוסי סבר דזה וזה לפיטור ואמרי לה זה וזה לחיוב וכן הוא ג"כ בפ' בכל מערבין (עירובין דף כ"ח) אבל בירושלמי תניא ר' ישמעאל ב"ר יוסי אומר משום אביו שקדים המרים אלו ואלו פטורים ומתוקים אינם חייבין עד שתפרוש קליפתן החיצונה הירוקה שנופלת מהן והורה ר' חנינא בצפורי במתוקים משתפרוש קליפה החיצונה כר' ישמעאל ב"ר יוסי וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"א דהלכות מעשר סי' ט' ובפ' שני סימן ח'. וז"ל ה"ר יהוסף ז"ל פי' כי אין אוכלים בשקדים המרים אלא הקליפה שלה ועל כן כשגדלו שיבשה הקליפה הן פטורין כי אין חייב במעשר אלא הקליפה ובמתוקים הפרי חייב והקליפה פטורה ועל כן כשהן קטנים שאין עיקר אוכל שלהן אלא הקליפה הן פטורין עכ"ל ז"ל: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>איזהו גרנן למעשרות. </b>ס"א של מעשרות ומצאתי כתוב בשם רבינו יצחק מסימפונט ז"ל הבדל בין משנה דמאימתי הפירות חייבות במעשר למתני' דמתני' קמייתא מפרש מאימתי אסור למכרן למי שאינו נאמן על המעשרות ומאז אם הי' האילן שהוצרך לקוצצו אסור לקוצצו בשביעית ומאז אם קצרן ועשה מהן גרן נתחייב הא קודם לכן מותר למכרן למי שאינו נאמן על המעשרות ומותר לקוצצן בשביעית ואם קצרן ומירחן אפי' העמיד ערימה לא מתחייב במעשר ובמשנת איזהו גרנן מיירי דשרי אדם לאכול מפירותיו עראי ומאימתי מיתסר בהו כל חד וחד לפום מאי דפריש במתני' הקשואים וכולי' ע"כ אלא שתקנתי והגהתי הלשון כפי עניות דעתי וז"ל הר"ש שירילי"ו ז"ל עד השתא מיירי מתני' אימתי קרוי פרי לחייב במעשרות דהיינו שיהא קרוי אוכל או פרי דגבי מעשרות כתיב פרי מפרי העץ וכתיב ואכלת והשתא איירי בדיגונם אותן שדרכן לעשות להן קבוץ ודיגון דפירוש דיגון קיבוץ כרי כמו שפי' רש"י ז"ל בפ"ק דביצה וגבי תבואה כתיב דגנך ואפי' גבי ירק דטבלו הוי מדרבנן תקון בי' דיגון כדתנן ירק הנאגד משיאגד וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ועד שלא נעשה דיגון תנן בפ"ק דפאה ומאכיל לבהמה ולחיה ולעופות ופטור מן המעשרות עד שימרח אבל כי מירח אפי' אכילת עראי נמי אסירא אי איכא ראיית חצר או בית כדאיתא בפ' הפועלים ע"כ וכתב עוד ז"ל ועוד אני מוסיף על דברי ר"י מסימפונט ז"ל דעוד יש חילוק בין מדת גרן למדת עונה דאילו עונה פטור וחיוב גרמא ותורת שנים נמי גרמא ואילו מדת גרן פיטור וחיוב גרמא ותורת שנים לא גרמא וטעמא דקראי כתיבי כתיב דגנך והפירוש דיגונך למעוטי לאו דיגון ולמעוטי דיגון ולאו דילך כגון דיגון ברשות הקדש או דהפקר או דעובד כוכבי' ואילו גבי עונה כתיב תבואת זרעך דמיני' דרשינן תבואה שזורעין אותה ומצמחת ומזרעת וכי איכא תבואת זרעך כתיב עשר לומר לך כי איכא שליש עשר וכי ליכא שליש לא תעשר ועוד כתיב גבי' שנה שנה לומר לך כי גדלו שליש בשנה זו לא תעשר עליהן בפירות שנה שעברה או שנה שלאחריה אלא כל שנה לעצמה והכי דרשינן בתורת כהנים לשלש השנים אל תיקרי לשלש אלא לשליש ומש"ה נקיטינן דתבואה שהביאה שליש בשנה שנייה של שמיטה דדינה מעשר שני ונתמרחה ע"י ישראל בשלישית אינה נופלת לחיוב מעשר עני אלא כדקיימא קיימא וכן בזיתים כי ה"ג עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>כשיפקסו. </b>פי' הירושלמי מן די ירים פקסוסיה והוא השיער הצומח בהן ונקרא פיקס ובר"פ שני דעוקצין קרי לי' כישות של קישות ולפעמים שנמכרין בפיקס ומש"ה קתני דאם אינו מפקס וכו'. ושם בפ"ק דיום טוב דף י"ג משמע קצת מפירוש רש"י ז"ל דגריס ושלא פקסו משיעמיד ערימה שפי' כלומר ואם עד שלא פקסו העמידו ערימה מהן כמין כרי הוקבעו למעשר ע"כ. ועיין במה שהקשה ותירץ ה"ר שמשון ז"ל: 
+
+<b>משישלק. </b>פי' בירוש' מן די ירים שלקוקי' ובעל הערוך ז"ל פי' דכשנגמרים האבטיחים הם ירוקים כעין הדבר השלוק ולדעתו פי' מן די ירים אינו לשון השלכה אלא לשון גבהות ר"ל שיהא ניכר ירקותו קצת: 
+
+<b>משיעשה מוקצה. </b>שמגדישין אותו למכור בשוק כן פי' בערוך: 
+
+<b>ירק הנאגד משיאגד. </b>מצאתי מנוקד מהר"מ די לונזאנו ז"ל מִשֶיֹאגַד כמו שֶיֹאכַל. וכן ג"כ נקד ה"ר יהוסף ז"ל ועוד כתב וז"ל מתני' בירק שעיקר זריעה שלו לירק אבל בדבר שזורעין אותו לזרע תנן לקמן פ"ד אין מתעשר זרע וירק אלא השיחליים והגרגיר בלבד ע"כ. כל עד דקתני במתני' איכא מאן דגריס לי' במ"ם משיחפה משימלא משילקוט משימרח וכן כולם: 
+
+<b>כלכלה. </b>יש ירק שאין דרכו לאוגדו אלא להניחו בכלכלה כגון כוסבר ועוד נראה דמיירי בפירות האילן שנותנין אותם בכלכלה כדתניא בנדרים הנודר מן הכלכלה והיו בנות שבע לתוכה ודרך לכסותה בעלין ובהוצין וז"ל החכם ה"ר יהוסף ז"ל כלכלה משיחפה פי' לעיל אמר זמן ירק הנאגד וכו' וכאן אומר ירק הנלקט בכלכלה שאין דרכו ליאגד והה"נ כל הנלקט בכלכלה כגון תאנים וענבים וכו' ע"כ. ומצאתי כתוב בספר חרדים אע"ג דסתם כלכלה הוי של תאנים כדמשמע בפ"ח דנדרים כתב הרמב"ם ז"ל בחבורו בכלכלה עד שיחפה הפירות וכן כתב גם בפי' המשנה משיחפה פי' משיכסה כמו שדרך בני אדם האוספים את הפירות שמכסים אותם בעלי האילן ודומיהן עכ"ל ז"ל וטעם הרב שפי' בכלכלה שכולל כל פירות האילן היינו משום דבמתני' בא ללמדנו גמר מלאכת כל הפירות דאילן ודאדמה ואיך נאמר ששנה גמר מלאכת התאנים בלבד ולא דשאר פירות האילן רק החרובין שפירש אח"כ גמר מלאכתן ועוד כי היכי דשנה גמר מלאכת התאנים הלחים ויבשים דקתני בסיפא הגרוגרות משידוש דהיינו תאנים יבשים וברישא כלכלה משיחפה דהיינו תאנים לחים למה בענבים לא עשה כן אלא אמר בסיפא הצמוקים משיעמיד ערימה ובענבים לחים לא אמר איזהו גמר מלאכתן ועוד למה שנה יין ושמן ולא שנה זיתים וענבים עצמן אלא ע"כ בלשון כלכלה עד שיחפה ששנה התנא בו כלל כל הפירות של האילן זיתים וענבים ותמרים ושאר כל פירות האילן שכולן דרכן ללקטן בכלכלה רק בחרובין שאין דרכן בכך שנה גמר מלאכתן בפני עצמן. עכ"ל החכם ה"ר אלעזר אזכרי ז"ל: 
+
+<b>אבל במוליך לביתו. </b>וה"ה לחצרו ולגבי שוק לא אמרי' עד שהוא מגיע לשוק דלאו בדעתו הדבר תלוי שמא ימצא לקוחות מיד בפתח הגנה ונטבלו מיד. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל נ"ל דהאי בד"א אינו חוזר אלא על אלה שנזכרו לפניו וצ"ע ונ"ל להביא ראי' מדלא קאמר לי' בסוף הפרק אכולה מתני' ותו דהא תנן אע"פ שמרח נוטל מן הקוטעים וכו' ותנן נמי אע"פ שקיפה קולט מן הגת וכן תנן אע"פ שירד נוטל מן העקל וכו' ובכל אלה אין שייך לומר לא מוליך לשוק ולא מוליך לביתו כי הרי כל אלה עדיין לא נתמרחו על כן נ"ל דאינו חוזר אלא על ירק הנאגד ועל כלכלה כי אלה אין להם גרן בשדה כי אין רגילין להניחם בשדה אלא או מוליכין אותם לשוק או לבית עכ"ל ז"ל: 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>והפַרְד וכו' משיעמיד ערימה. </b>מפ' בירושלמי משיעמיד ערימה אפי' בראש גגו ואע"ג דהעבירן דרך חצרו מקצה אינש דעתי' מינייהו שלא לאכלן עד שיצטמקו שם בראש גגו וכ"ש אם העמיד ערימה בשדה דודאי מהני לחייבם במעשר: 
+
+<b>משיפקלו. </b>בקצת ספרים מצאתי כתוב משיפקילו ומפ' בירוש' מן די ירים פודגרא ופי' רמב"ש ז"ל שעוקרים הבצלים עם השרשים ומסירין מעליהן הקליפות הרעות והשרשים ע"כ ופודגרא הוא חולי הרגלים. וי"מ משיפקילו משיעשה אותן אגודה: 
+
+<b>משימרח. </b>שמיפה פני הכרי ברחת ומחליק אותו דומיא דממרח דרטי'. ופריך בירושלמי והא תני ר' יעקב בר סוסאי מאימתי הוא תורם את הגורן משתעקר האלה פי' בערוך אלה כמו עללתא כלומר התבואה ומשני דברייתא מיירי כשאין דעתו למרח: 
+
+<b>הקטניות משיכבור. </b>תניא אבל כובר הוא מקצת ותורם מן הכבור על שאינו כבור ולא הוי מן החיוב על הפיטור מ"ט דכתיב והאלפים והעיירים עובדי האדמה בליל חמיץ יאכלו פי' מלמדי השוורים לחרוש והחמרים שהן עובדי האדמה בליל חמיץ משמע לי' בלול בעפר יאכלו וכיון דכך אוכלין הוי כגמר מלאכה. ועוד תניא בתוספתא הקטניות משיכבור ונוטל מתחת הכברה ואוכל ופסקה שם הרמב"ם ז"ל: 
+
+<b>ואע"פ שמרח. </b>אתבואה קאי כיון דקתני וממה שבתוך התבן ועוד דאקטניות תני בירושלמי בברייתא אבל קולט הוא מתחת הכברה ואוכל כדכתיבנא לה בסמוך והפירוש דהדקין שנופלין למטה עם העפרורית אכילת עראי בהו שרי דאינם בכלל גמר מלאכה: 
+
+<b>מן הקוּטֵעִים. </b>נראה לע"ד דגרסי הכא וגם לקמן בפ' בתרא סי' ד' הקטועים הטי"ת קודם הוי"ו ואי גרסי' הוי"ו קודם הטי"ת צריך להיות הקו"ף בנקודת שורק והטי"ת בפת"ח ובדגש ויהי' כמו המקוטעים. והכי מסתברא טפי שכן הגירסא גם כן ברמב"ם וגם בספ"ד דהלכות תרומות וי"ס שכתוב בהן הקיטעין ביו"ד אחר הקו"ף: 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>היין משיַקְפה. </b>נלע"ד דבפת"ח היו"ד גרסינן לה לפי הפי' שפי' רבינו שמשון ז"ל משיסיר החרצנים וכו' וכמו שהעתיק רבינו עובדי' ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל פי' משיקפה פי' משיעלה עליו קצף משמע דגרסי' בחיר"ק תחת היו"ד. וה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל פי' משיקפה שצפין החרצנים על היין שבבור ובפ' ר' ישמעאל דע"ז דף נ"ו ובפ' הפועלים דף צ"ב פליג ר' עקיבא בברייתא ואמר משישלה בחביות כדאיתא התם: 
+
+<b>אע"פ שקפה. </b>הר"מ די לונזאנו ז"ל נקד שקפה הקו"ף בחיר"ק וכן ה"ר יהוסף ז"ל הגי' יו"ד אחר הקו"ף וכתב עוד ברוב הספרים גרסי' ומן הצנור ומכל מקום ושותה ע"כ: 
+
+<b>ומבין הפצים. </b>תרגום וקרע לו חלוני ופצים לי' והיינו האויר שיש בין נסר לנסר והשמן יוצא מבין הנסרים ודוגמתו שנינו בספ"ח דשבת חרס כדי ליתן בין פצים לחבירו ובפי' הרמב"ם ז"ל כתוב מבין הפצים עניינו מבין שני האבנים או שני העצים מעצי הגת או אבניה ע"כ: 
+
+<b>חמיטה. </b>עוגה דקה מאד ודוגמתו שנינו בריש טבול יום האופה חמיטה ע"ג חמיטה וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל דבשביל שהיא ארוכה ונכפלת ונכפפת קרוי' כן תרגום המה כרעו אחמטו ע"כ וי"ס כתוב בהן ונותן לחמיטה ולתוך הקערה ולתוך התמחוי ופי' קערה ותמחוי שיש בהן תבשיל חם דשניהם כלי שני ואיכא מאן דס"ל בירוש' דאפי' כלי שני אם היד סולדת אסור וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ג דהלכות מעשר והוא ז"ל פי' חמיטה ותמחוי שמות למיניהם מן הכלים שנותנין בהם המאכל כשהוא חם ע"כ: 
+
+<b>כשהן רותחין. </b>הגי' ה"ר יהוסף ז"ל כשהן מרתיחין ע"כ: 
+
+<b>ר' יהודה אומר לכל הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר. </b>ירוש' על דעתי' דר' יהודה אם נתן שמן לתוך המלח הוי קבע כמו ציר וכן אם נתן שמן לתוך יין הוי כחומץ וקבע: 
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>העיגול משיחליקנו. </b>פי' משיחליק פניו באבן או בשיש הוקבע למעשר ואסור באכילת עראי דנגמרה מלאכתו בכך וכולהו מיירי או בראה פני הבית מדאורייתא או נכנס בחצר דרך שער מדרבנן. לשון ה"ר יהוסף ז"ל העיגול משיחליקנו פי' יש תאנים שהן שמנים והן נקראים דבילה והן מתדבקין היטב ועושין אותן עיגולים ואח"כ כשפותחין את העיגול אינם נפרדין לגמרי אלא נשארים חתיכות חתיכות והן נקראים פלחי דבילה ועוד יש תאינים שאינם שמנים כל כך ומשימין אותם בחבית או במגורה ואח"כ כשהחבית נשבר הן מתפרדין כל אחת בפני עצמה והן נקראים גרוגרות עכ"ל ז"ל: בתאנים ובענבים של טבל. מפ' בירוש' שהן טבולין מדרבנן כגון שלקחן או מלחן או כבשן אבל טבל שנטבל מדאורייתא כגון שנגמרה מלאכתו וראה פני הבית אף רבנן מודו. ופי' הרמב"ם ז"ל ולא נאמר שכשהוא מחליק בהן מכחיש אותן ומכין אותן להפסד מפני שכשמושחין אותן ומחליקין בהן ימהר בהן העיפוש וכשמושחין בענבים יקבלו לחלוחית ע"כ ואולי רצה לומר דחיישי' אליבא דר' יהודה לתרומה שלא הופרשה עדיין שלא להפסידה ומ"מ אין הלשון מכוון: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. מחליקי' בתאנים ובענבים של טבל במשקין היוצאין מתאנים וענבים של טבל עכ"ל ר"ע ז"ל וכתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה שהוא עצמו פי' לקמן המחליק בענבים שר"ל שפשף הענבים אבל המשקה של ענבים מכשיר דהיינו יין עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>המחליק בענבים. </b>משום דרבנן אזלי לטעמייהו ור' יהודה לטעמי' תנא לי' הכא. ובשבת פ' כירה פי' רש"י ז"ל דבנחתום מיירי שמחליק הככרות ואין זה ענין משנתנו: 
+
+<b>ומגורה משיעגל. </b>עניינו כשרוצה להכניסן באוצר משיתחיל להחליקן על פי האוצר ולהשוותם ומעגילה שם הכלי המחליק שבו מחליקין הקרקע והגגות. הרמב"ם ז"ל: 
+
+<b>נשברה החבית ונפתחה המגורה. </b>אית דגרסי ונִפְחֲתָה אמנם אני רואה שם בפ"ג דהלכות מעשר סימן ט"ז או נפתחה ובקצת דפוסים חסרים שם ד' מלות והגיהום מספרים מדויקים או נפתחה: 
+
+<b>לא יאכל מהן עראי ור' יוסי מתיר. </b>מפ' בירושלמי דת"ק דר' יוסי הוא ר"מ והא קמ"ל דהלכה כר' יוסי ולא תימא סתמא ור' יוסי הלכה כסתמא וכתב ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל והרמב"ם ז"ל פסק כר' מאיר ולא ידעתי למה: 
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הי' עובר וכו'. </b>כתב ה"ר יהוסף ז"ל נ"ל לדקדק מדתנן הי' עובר בשוק שמדבר במוליך לביתו. טלו לכם תאנים פי' דוקא בדבר מועט מותרין הן לאכול אבל כשהוא מתנה מרובה אסור לאכול עד שיעשר והיינו הא דתנן לקמן פ"ד ר' יהודה אומר אף הלוקט כלכלה לשלח לחברו לא יאכל וכו'. לא יאכלו מהם עראי פי' כי כיון שאמר הכניסו לבתיכם ואכלו הרי הוא כאילו אמר להן אני תיקנתים והרי אינו נאמן לתקן כראוי ובוודאי נטל מהן תרומה והתרומה קובעת בכלכלת תאנים כדתנן לקמן. אינם מתקנין אלא דמאי פי' מפני שאין עם הארץ חשוד על התרומה עכ"ל ז"ל. וז"ל הרמב"ם בפי' המשנה כשזה המוכר המסבב מכריז טלו לכם תאנים מותר לאכול מהם עראי לפי שנאמר לא ראו פני הבית ולפיכך אין מכריז עליהן אלא לאכלן בלבד עראי והוא כנותן המתנה ואין המתנה קובעת למעשר כמו המכר ואם הביאן לביתו צריך להוציא מהן המעשרות החייבות לטבל ואם אמר טלו והכניסו לבתיכם נאמר שהם ראו פני הבית ולפיכך לא יאכל מהן עראי ואינו נאמן באמרו הכניסו לבתיכם שעניינו שהן מעושרין ולפיכך יוציא מהן חוקי הדמאי לפי שהוא ספק שמא אמר אמת באמרו שהן מעושרין או אמר שקר ומה שאמר לא אמר אלא כדי שיתקבצו עליהן לוקחין וכל זה כשהמוכר עם הארץ עכ"ל ז"ל ובחבורו הביא חילוק דאיתא בירושלמי באם רוב העם מכניסין לבתים מעשרין ודאי ואם רוב העם מכניסין לשוק אין מתקנין אלא דמאי שמא עישר ואח"כ הביא לשוק ע"כ. ובירושלמי אמר שמואל דמתני' ר"מ היא דס"ל במתני' דס"פ יש בכור דמתנה אינה כמכר ור' יוסי אמר דדברי הכל היא מתני' דלענין מעשר מתנה אינה כמכר לכ"ע דתרומה ומעשר בזמן הזה מדרבנן ורבנן הקלו בכי ה"ג: 
+
+<b>לא יאכלו מהן עראי. </b>פי' אפי' עראי דחיישי' כיון דאמר להם כן הוי כמי שאמר להן לא תאכלו מהם כאן דטבולים הם שכבר ראו פני הבית אלא לכו לבתיכם ושם תאכלו ואין אוכלין מהן עראי: 
+
+<b>אינם מתקנין אלא דמאי. </b>דשמא כיון דידע דיכניסום לבתים יבוא ויעשר עליהם דקסבר שיסמכו עליו וניחא לי' לע"ה זה שיהא לו עם החבר נחת רוח ומעשר ע"ה על החבר דסובר שסומך עליו הילכך חבר מפריש המעשרות והן שלו אלא תרומת מעשר נותנה לכהן ומעשר שני מוליכו לירושלים כדין דמאי: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל אוכלים ופטורים דאימור לא ראו פני הבית. כתב ה"ר יהוסף ז"ל בירושלמי מפ' דמיירי במקום שרוב בני אדם מכניסין לבתיהם ונ"ל דעל כן מותרין הן לאכול כי לעיל תנן אבל המוליך לביתו אוכל מהם עד שהוא מגיע לביתו ונ"ל עוד דבמוליך לשוק אסור לאכול דהא כבר הוקבעו למעשרות כשלקט כל צרכו כדתנן לעיל וקאמר בירושלמי דבמוליך לשוק אינן מתקנין אלא דמאי כי אין ע"ה חשוד למכור טבל גמור עכ"ל ז"ל: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>היו יושבין בשער או בחנות וכו'. </b>פי' אנשים אחרים זולת בעל השער או בעל החנות ומי שהיה עובר בשוק אמר להם טלו וכו' ולפיכך בעל השער ובעל החנות חייבין לעשר שנמצא כאומר להם טלו והכניסו לבתיכם שהרי הם כבתיהם כך מתבאר שם פ"ה. וגם ה"ר יהוסף ז"ל פי' וז"ל ואמר טלו וכו' פי' אותו שמעביר התאנים בשוק אמר כן כנ"ל לפרש עכ"ל ז"ל. עוד כתב ובעל השער ובעל החנות חייבין פי' דסתם שער וחנות כלים שבתוכן שמורים הם ע"כ: 
+
+<b>ר' יהודה פוטר עד שיחזיר את פניו או עד שישנה מקום ישיבתו. </b>דהיינו מקום שיושב בו למכור בחנות ובשער נמי ישנה מקום ישיבתו שיושב בו לראות הרבים: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>המעלה פירות מן הגליל. </b>ס"א מגליל כ"כ ה"ר יהוסף ז"ל. ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל המעלה פירותיו שליקט משדהו בגליל כדי למכרן ביהודה ואמרי' לעיל בפ"ק דמוליך לשוק דנטבלו הפירות מיד משום שמא ימצא לקוחות מיד וגזור רבנן שלא יאכל המוכר אטו לוקח שמא יחזור בו למכרן וקיימא לן דמקח טובל והכא כיון דאין דעתו למכרן אלא ביהודה או בירושלים אע"פ שהוא נכנס בהן לבתים ולחצרות בדרך לא הוטבלו ויכול לאכול מהן עראי: וכתב ר"י ז"ל והוא כשלקטן משעה ראשונה להוליכן למכרן ביהודה או בירושלים ואם אינו מוכרן שם מחזירן לביתו ובזה התנאי לקטן ואפי' לן בדרך או שבת אינם נטבלין ע"כ: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל ליקט פירות בגליל כדי למכרן ביהודה וכו'. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה דהא לעיל תנן דמוליך למכור אסור לאכול מהם משלקט כל צרכו אלא מיירי שיש לו שדה בגליל וביתו ביהודה או שקנה בגליל במחובר לקרקע או שעולה לירושלים לרגל ע"כ: 
+
+עוד בפי' ר"ע ז"ל אם קודם שהגיע ליהודה נמלך וכו'. וכתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל אין הלשון משמע כן אלא פירושו שחוזר מירושלים לביתו ולוקח מירושלים עמו פירות להוליך לביתו וצ"ע ע"כ: 
+
+<b>וכן ביהודה. </b>צריך להגי' וכן בחזרה. ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל וכן בחזרה אם הי' לו שדה ביהודה ואחר שמכר פירות גליל שם אסף פירותיו מן השדה שביהודה והוליכן לגליל כשחוזר לביתו כיון דמגמתו היא לגליל לא הוטבלו וקמ"ל דלא גזרינן כיון שזה היה הולך ליהודה וחוזר לגליל מיחזי שהחליף סחורתו פירות בפירות וה"ל מקח קמ"ל דלא גזרינן: 
+
+<b>ר"מ אומר עד שהוא מגיע למקום השביתה. </b>מפ' בירושלמי אם נמלך בדעתו לשבות ולנוח במקום אחד לילה ויום באיזה יום שיהי' הוטבלו דכשהוא שובת לילה ויום שמא יזדמנו לו שם לקוחות והכי תני לה בתוספתא בהדיא ר"מ אומר עד שיגיע למקום השביתה ואפי' שבת ביום השני חייב לעשר. פי' דאילו הגיע השבת נטבלו דהא שבת קובעת למעשר אפי' בדבר שאינו מיוחד לשבת ואם מייחדו לשבת נטבל ונקבע למעשר אע"פ שלא הגיע שבת כדתנן לקמן פ"ד: 
+
+<b>והרוכלים המחזרין. </b>ס"א הרוכלין והמחזרין כן כתב ה"ר יהוסף ז"ל: 
+
+<b>עד שהם מגיעין למקים הלינה. </b>מפ' בירושלמי דמקום הלינה היינו ביתו כגון אילין דכפר חנניא דאינון נפקין ומסבבין ד' וה' כפרים ובאין וישינים בבתיהם: 
+
+<b>ר' יהורה אומר הבית הראשון הוא ביתו. </b>פי' הבית הראשון שבעיר אע"פ שלא לן שם קובע למעשר וכו' כך הגי' החכם הר"ס אוחנא ז"ל פי' ר"ע ז"ל שכן הוא ג"כ בפי' הר"ש ז"ל: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>פירות שתרמן. </b>ביום טוב פ' המביא מוכח דמכ"ש דשבת דחשיבא אכילתה דקבעה בשלא נגמרה מלאכתם אליבא דר' אליעזר. וגם הלל ס"ל בשבת כר' אליעזר דקבעה אפי' בדבר שלא נגמרה מלאכתו: 
+
+<b>וחכמים מתירין. </b>דקסברי דאין תרומה טובלת יותר משער הבית וכי היכי דאין שער הבית טובל אלא בנגמרה מלאכתו כך תרומה אינה טובלת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו: 
+
+<b>חוץ מכלכלת תאנים. </b>שאין בדעתו לעשותם גרוגרות וכיון דהשתא כמות שהן נגמרה מלאכתן נינהו חשיבא תרומתן תרומה להטביל ונקט כלכלת תאנים לאשמועי' דאפי' אם נמלך אח"כ לעשותם גרוגרות אפ"ה כיון דבשעה שתרמן לא הי' בדעתו כך ונגמרה מלאכתן הוו תו לא פקע ובירושלמי מוקי פלוגתייהו כגון בתמרים שתרמן והוא עתיד לדורסן או בגרוגרות והוא עתיד לדושן בחבית כדי שיעשו כמין דבילה ר' אליעזר סבר תרומה טובלתן כפירות שנגמרה מלאכתן כיון דאוכלין אותן בלא דריסה ובלא דישה ורבנן סברי אין תרומה טובלתן כפירות שלא נגמרה מלאכתן דאכתי לענין מעשרות לא נגמרה מלאכתן חשיבי: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל וחכמים מתירין דסברי אין תרומה טובלת אא"כ תרם מתוך הכלכלה. וכתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה אלא הענין הוא שחכמים אינם פוטרין אלא בדבר שהוא חסר מלאכה בעצמו של פרי כגון תאנים למוקצה וענבים לגת אז הן פטורין אע"פ שתרמן אבל כלכלת תאנים שהמירוח שלה משיחפה שאינו מלאכה בגוף התאנים אמרי' שהתרומה קובעת כן יש בירושלמי והפי' של זה המפרש אינו נזכר כלל במשנה עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>כלכלת תאנים שתרמה ר"ש מתיר. </b>ירוש' א"ר אלעזר לאו דוקא כלכלה של תאנים דה"ה כלכלה של כל דבר דכלכלה מוכחת עליהן שאין בדעתו לעשותם גרוגרות דאין דרך להניחן בה אלא לאכילה ואפי' פירות דאין דרך לשנותם נמי פליג ר"ש כגון שקדים וכיוצא בהן: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ואם צירף חייב. </b>וכתב ה"ר יהוסף ז"ל נ"ל שר' יהודה סובר בכל אלה שמותר ליקח א' בימינו ואחת בשמאלו וכו' וצ"ע וכן בכל מקום עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>והיו תאנים. </b>י"ס והיו תאניה: 
+
+<b>ולא הופרש ממנה וכו'. </b>פי' ואע"פ שלשם הי' בעל הגן לוקטם כי לא היו מניחים שום אדם לעלות על האילנות בעבור הורדים ה"ר יהוסף ז"ל. וגנת ורדים זו שהיתה בירושלם מפני שהיתה מימות נביאים הראשונים הניחוה דהא קיימא לן דאין מקיימין בירושלם אילנות וכדאיתא בס"פ מרובה עשרה דברים נאמרו בירושלם חדא מינייהו אין עושין בה גנות ופרדסות חוץ מגנת ורדים שהיו בירושלם מימות נביאים הראשונים ופי' רש"י ז"ל גנת ורדים כך שמה והיא היתה צריכה לקטרת והיינו כפת הירדן ע"ש שדרך הורד ליגדל על שפת הירדן ע"כ: 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בעשרים תאנים שאבור לי. </b>גרסי' כמו בסיפ' וכן הוא בירוש' וגם ברמב"ם פ"ה. ומ"מ אי גרסי' עשר לאו לענין דינא נקט עשר אלא דאורחא דמילתא כשהקונה בורר קונה ביוקר מעט יותר מן המנהג כך נלפ"ד: 
+
+<b>פורט. </b>כמו פורד בדלי"ת: 
+
+<b>סופת. </b>גרסי' וכן הוא בערוך וכן בע"ז ספת לה צואה ולשון סוף הוא. הר"ש שירילי"ו ז"ל. אבל ה"ר שמשון ז"ל נראה דגריס כופף ואוכל [הגהה ואני מ"מ סופף בב' פיפין וכן בפירקי' דלקמן סי' ט' וכתב ה"ר יהוסף ז"ל שכן הוא ברוב הספרים ע"כ וכתב עוד באשכול שאבור לי מגרגר פי' כיון שהוא עצמו נוטלן מן האילן ונ"ל דר' טרפון דלקמן פ' שלישי חולק גם בכאן וסובר שנוטל כל האשכול וצ"ע ע"כ:] שפירש כלומר כופף עץ שהאבטיח מחובר בו עד שהוא מגיע האבטיח לתוך פיו ונושך ואוכל שאם הי' תולשו הי' מתחייב ולא דמיא הך מילתא לפלוגתא דר' טרפון ור' עקיבא לקמן בפ' ב' גבי גפן שהיא נטועה בחצר: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל פורט בעוד הרמון במחובר. נראה דנקט לפרש מחובר גבי רמון לרבותא אע"ג שהוא טורח גדול במחובר יותר מן האבטיח ומן האשכול ומטעם זה ג"כ נקט ה"ר שמשון ז"ל בפירושו רמון ואבטיח ששניהם יש טורח בהם במחובר וכל שכן אשכול דאין בו טורח כלל: 
+
+<b>בשני אשכולות אלו. </b>כאן אומר בשני אשכולות ולעיל אמר באשכול כי בכאן בא לומר שאפי' שנים פטורים ולעיל אמר שאפי' אחד אסור ליטול את כולו. ה"ר יהוסף ז"ל. ועיין במה שכתבתי שם פ' ג' סי' ט' בענין זה בשם הר"ש שירילי"ו ז"ל: 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>א"ל ע"מ שאוכל תאנים. </b>בירוש' פריך אמאי תנא הכא ע"מ אפי' שלא ע"מ נמי דכיון דזכתה לו תורה מה צריך תנאי ומשני דלרבותי' נקטי' דאפי' אמר לו ע"מ דהוי מקח אפ"ה אחת אחת שרי וסתם לן תנא כר' יהודה: 
+
+<b>שאוכל אני ובני ביתי. </b>צריך למחוק מלת ביתי. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל שיש ספרים דגרסי אני ובני עמי: 
+
+<b>או שיאכל בני בשכרי. </b>ראיתי מוגה משכרי ולפי מה שפירשו התוס' בפ' הפועלים דף צ"ב נראה דלא יתכן שהם ז"ל כתבו בשכרי היינו תחתי ע"כ. וגם רש"י ז"ל פי' בשכרי בשכר שקצצת לי ע"כ ומ"מ ודאי שהכל לפי השכר אם שכרו מרובה ודאי שאי אפשר שיאכל בנו כנגד כל שכרו: 
+
+<b>הוא אוכל ופטור. </b>ואע"ג דאתני ל"ד למקח שהתורה זכתה לו ודמי לבעל הקרקע וכתיב כנפשך כך נפשו של פועל מה נפשך אוכל ופטור אף פועל אוכל ופטור: 
+
+<b>בשעת הקציעה אוכל ופטור. </b>לפי שהוא תלוש ולא נגמרה מלאכתו: 
+
+<b>ולאחר הקציעה אוכל וחייב. </b>ואפי' באחת צריך לעשר. ובסוף פירקין פליג עלה ר' יהודה: 
+
+<b>שאינו אוכל מן התורה חייב. </b>צריך למחוק מלה זו של חייב וגם מלות שאינו אוכל מן התורה אית דלא גרסי להו: 
+
+<b>זה הכלל האוכל מן התורה פטור. </b>ואפי' קצץ: 
+
+<b>ושאינו אוכל מן התורה חייב. </b>אם קצץ להם מזונות: 
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>בלופסין. </b>מין תאנים חשובין ובנות שבע מין תאנים משובחים הר"ש שירילי"ו ז"ל ובנדרים פ' הנודר מן המבושל (נדרים דף נ') גרסינן בבלופסין ומפ' מין תאנים דעבדי מינייהו לפדא. וכ' הר"ש שירילי"ו ז"ל והא מתני' לדין פועלים תני לה אגב ע"כ. ובירוש' פריך אמאי איצטריך מתני' הא תנינן בהשוכר את הפועלים הי' עושה בתאנים לא יאכל בענבים וכו' ותני עלה הי' עושה ביחור זה לא יאכל ביחור אחר ומשני לא צריכא שהיו שתיהן ביחור אחד כגון לבסים ובנות שבע מורכבים ביחור אחד דאפ"ה גזור דלא ליתי למיכל בשני אילנות. וז"ל ה"ר יהוסף ז"ל לא יאכל בבנות שבע פי' אע"פ שנתן לו בעל השדה רשות אסור משום מעשרות כשהוא מצרף שנים יחד כן נ"ל ע"כ: 
+
+<b>המחליף פירות. </b>והיינו מקח: 
+
+<b>זה לקצות. </b>לייבשן ולעשותן קציעות דהיינו לא נגמרה ולא זו אף זו קתני. הר"ש שירילי"ו ז"ל: 
+
+<b>זה לאכול וזה לאכול. </b>שזה נוטל מזה תאנים וזה מזה וכן אם זה נוטל מזה תאנים לקצות וזה מזה לקצות והוי כמקח וחייב. ויש גורסין זה לוכל וזה לוכל והוא כמו לאכול אלא שהוא לשון ירושלמי: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל ואני אוכל בקציעות שלך וכו'. כתב ה"ר יהוסף ז"ל דבר זה מגומגם כי לקצות אינו משמע לאכול בקציעות ע"כ נ"ל דה"פ דמתני' המחליף עם חבירו שא"ל קח אתה מתאנים שלי ואני אקח את שלך זה לאכול וזה לאכול כלומר ששניהם רוצים לאכלם בלי קציעה או ששניהם רוצין להניחם לעשות מהם קציעות או זה לקצות וזה לאכול חייב וכו' עכ"ל ז"ל: 
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>המעביר תאנים וכו'. </b>פי' רש"י ז"ל המעביר וכו' השוטח תאנים בחצרו ע"כ וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ואין פי' זה נכון דאי הכי ליתני המביא תאנים לחצרו כיון דשוטח אותם שם בחצר ועוד דבירוש' דייק הא שלא לקצות חייב ומתני' רבי ומימרא דרבי הכי תנינן לה הביא תאנים מן השדה והעבירן בחצרו לאכלם בראש גגו רבי מחייב ורבי יוסי בר יהודה פוטר ומתני' משום דלקצות אינהו מצי אכלי בחצר אלא ה"פ המעביר תאנים הרבה בחצרו דאית בהו גרן והעבירן בחצר דרך העברה לעשותן קציעות במקום המיוחד לו בראש גגו והיינו מוקצה ותנן דבניו אוכלין סתם ואפי' בחצר וכ"ש בגג דהיינו במקומו לכ"ע ובחצר בניו וכו' אליבא דרבי פטורין מלעש' דאין חצר קובעת בראיית פנים אלא בדבר שנגמרה מלאכתו אבל הוא לא וכן מצאתי שפירש ר"י עכ"ל ז"ל. ובערוך פי' לקצות ליבש פ"א לקצות לעשות מהן קציעות שקציעתן זו היא גמר מלאכתן והואיל ועדיין לא עשאן קציעות אוכלין מהם עראי ופטורין. ופירות שלא נגמרה מלאכתן קרי מוקצה כדתנן עומד אדם על המוקצה וכו' ע"כ: 
+
+<b>בני ביתו. </b>אשתו ובירושלמי פריך כיון דיש לה עליו מזונות הא דמיא לסיפא דפועלים דקתני בהו הרי אלו לא יאכלו ומשני מיתוקמא כמ"ד אין מזונות לאשה מד"ת וקשה מכאן לתוספות דפ' מי שמתו (ברכות דף כ"ה) שהקשו שם לרש"י ז"ל דלא אשכחן אשתו דקרו בני ביתו. ושם ביום טוב דף ל"ה נמי מייתי לה ותני עלה ר' יעקב [הגה"ה עיין לעיל בירוש'] מחייב ור' יוסי בר יהודה פוטר: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל אבל הוא אסור לאכול אלא במקום שעושים וכו'. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו אמת וצ"ע בירוש' ע"כ. וכתב עוד בזמן שאין להם עליו מזונות ס"א והפועלים שעמו בזמן שיש להם עליו מזונות וכו' ואם אין להם עליו וכו' ע"כ ומלות אוכלין ופטורין דבמתני' דהכא מחקן מן המשנה: 
+
+<b>אבל אם יש להם עליו מזונות הרי אלו לא יאכלו. </b>פי' הרמב"ם ז"ל דטעמא הוי משום דאין פורעין חוב מן הטבל וקשיא דאכתי לא נגמרה מלאכתם הם וקתני סיפא דדבר שלא נגמרה מלאכתו דאוכלין אחת אחת ונראה לפ' לשיטת הרמב"ם ז"ל דלעולם לדידהו חצר דידהו חשיבא דמכח בעל הבית הוא דאתו וכיון דקצץ להם מזונות ונותן להם מן התאנים ה"ל כאילו חילק התאנים הללו לקצות והללו לאכול עתה ולא חייל בהני דאכלי השתא שמא דלקצות ונגמרה מלאכתן נינהו וחצר של אדם קובעת לו בדבר שנגמרה מלאכתו ושם טבל חל בהן הילכך אפי' אחת אחת לא יאכלו דהא אית גרן מראיית פנים ובחצר לא מצו אכלי כלל דומיא דידי'. הר"ש שירילי"ו ז"ל. והוא ז"ל ג"כ דחה דחיי' גמורה בראי' ברורה פי' רבינו שמשון שהעתיק ר"ע ז"ל משום דלגבי לוקח חשיב כנגמרה מלאכתן שהלוקח עיניו במקחו ע"כ וכתב עליו דמשמע מכמה דוכתי דלאו בתר לוקח אזלינן אלא בתר רוב בני המקום וכיון דרוב בני המקום עושין קציעות חשיב לא נגמרה מלאכתו ע"כ. ועוד נתן הוא ז"ל טעם אחר למה לא יאכלו. ירושלמי ר' יוחנן בשם ר"ש בן יוחי אמר היו לו שתי חצרות אחת במגדלא ואחת בטבריא העבירן בזו שבמגדלא לאוכלן בזו שבטבריא מכיון שהעבירן דרך היתר מותרין אתיא דרשב"י כר' יוסי בר' יהודה ועדיפא מיני' דמה דאמר ר' יוסי בר' יהודה בעומד במקום פיטור פירוש כגון שרוצה לאכלן על הגג ועתיד לעמוד במקום פיטור ואשמועי' דכיון דסוף מגמתו על פיטורא אע"ג דעבר על מקום חיובא פטור ומה דאר"ש באומד בדעתו לאכלן במקום חיוב ועתיד לעמוד שם במקום חיובא ומכיון שהעבירן דרך היתר מותר ודר' אליעזר עדיפא מן דתרויהון דתנן לעיל בפ"ח דתרומות הי' אוכל באשכול ונכנס מן הגנה לחצר ר' אליעזר אומר יגמור ומפ' התם בירושלמי טעמא דר"א משום דכיון שהתחיל בהן דרך היתר שהתחיל לאכול מהן עראי בשדה בשעומדין לאכילה. ואם לקצות שהתחיל בגגו אפי' הכניסן לחצר ואכלן בחצר שרי דסבר דחצר לא קבעא אפי' להנהו כיון דהתחיל בהיתר ולענין הלכה קיימא לן כרבי מחבירו הילכך בעל הבית שהעביר תאנים בחצרו לאכלן בראש גגו וכן בניו בני דעה ואשתו וכ"ש פועלים שהכניסום במזיד ולאכלן שם אסור לאכול מהם עראי והיינו מתני' דקתני בה תנאה דמעביר הא הכנסה ושלא לקצות כולהו מיחייבי. העבירום לקצות פועלים דפסקו להם מזונות אסורין ולא יאכלו אפי' אחת דחצר חשיבא כדידהו והיינו מתני' דהפועלים. העבירום בניו ואשתו לקצות בגג הם מותרין לאכול מהן עראי דנחית עלייהו שמא דלקצות והוי דבר שלא נגמרה מלאכתו. בעל הבית עצמו שהעבירן בחצר לקצותן בגג ובא בעל הבית לאכול מהן בחצר עראי פלוגתא דרבי ורבנן בירושלמי ורב סבר כרבי ור' אלעזר סבר כרבנן וקיימא לן כרב ואסור לאכול מהם עראי עד הגג ואין מכל זה בהלכות הרמב"ם ז"ל כלום. הר"ש שירילי"ו ז"ל: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>המוציא פועליו לשדה וכו' אוכלין ופטורין. </b>מידי דהוה אעובר בשוק דפירקין דלעיל דאמרי' מתנה אינה כמכר: 
+
+<b>ואם יש להן עליו מזונות אוכלין אחת אחת. </b>דלא הוי קבע כר' יהודה דלעיל בפ' שני א"נ אפי' כר"מ דע"כ לא אסר ר"מ התם אלא לפי שהקדים לו את האיסר. הר"ש ז"ל: 
+
+<b>אבל לא מן הסל. </b>פי' כי כבר נצטרפו שם בסל והמקח קובע עם הצרוף. ה"ר יהוסף ז"ל: 
+
+<b>ולא מן המוקצה. </b>בירושלמי פריך דהא לא נגמרה מלאכתו ומאי מהני ההוא גרן אדרב' המוקצה מוכיח דלא נגמרה מלאכתן ומשני מוקצה עשו אותו כמצורף וטעמא דכיון דקצץ להם מזונות ואכיל מן המוקצה חשיב כאילו ייחד לו מה שהוא אוכל והוי נגמרה מלאכתו וגרן: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>השוכר את הפועל לעשות עמו בזיתים וכו'. </b>פי' ר"ע ז"ל לעדור ולקשקש תחת הזיתים וכו'. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל בירוש' אינו מפ' כן אלא מיירי ששכרו לנכש בזיתים דומיא דסיפא דבצלים ואפ"ה סברא מתני' דאוכל אחת אחת עכ"ל ז"ל. עוד כתב אוכל אחת אחת ופטור ס"א אחד אחד ע"כ: 
+
+<b>ואם צרף חייב. </b>ירוש' תני דבי רבי אוכל כדרכו ופטור ואפי' בצרוף ובקצץ ופליג אמתני' ומוקי התם פלוגתייהו בששכרו לנכש עמו בזיתים דהיינו להקל מעל האילן הזיתים הרעים שלא יכחישו היפים והשתא הוי דומיא דסיפא לנכש בבצלים וכו': 
+
+<b>לנכש בבצלים. </b>י"מ לעקור הבצלים הרעים מבין היפים ול' ניכוש מורה יותר דהיינו לתלוש העשבים הרעים כדפי' ר"ע ז"ל: 
+
+<b>ניכוש. </b>הוא חפירה סביב האילן הרמב"ם ז"ל: 
+
+<b>ואם צֵירַף חייב. </b>תניא בתוספתא לא יאחוז קלח בידו ויאכל אבל מקרטם עלה עלה ואוכל וצירף דקתני הכא היינו שתלש הקלח שיש בו שנים שלשה עלין. הר"ש שירילי"ו ז"ל: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>מצא קציצות. </b>תאנים שקוצצין אותם באזמל ומוהל שלהן זב ושוטחן בשדה לייבשן הר"ש שירילי"ו ז"ל ומתני' מייתי לה במציעא ר"פ אלו מציאות דכ"א ושם הגירסא קציעות [הגהה אכן ה"ר יהוסף ז"ל כתב בכל הספרים מצאתי קציצות בשני צדי:] בעי"ן ומשם העתיק הר"ש שירילי"ו ז"ל פירושו של רש"י ז"ל. ובתוספות יום טוב כתוב שנקראו קציעות ע"ש המקצועות שהן המחצלאות ואני נלע"ד דאדרב' לא נקראו אותן המחצלאות מקצועות אלא בעבור הקציעות שמייבשין עליהם והן נקראו ע"ש שקוצעין אותן במוקצה וכמה דאת אמר המקצע מכולם טפח על טפח טמא שהוא לשון חתוך בפכ"ז דכלים וכן תנן בכמה דוכתי: 
+
+<b>אפילו בצד שדה קציצות. </b>בשב"א תחת השי"ן וציר"י תחת הדלי"ת שהוא סמוך. פי' אפי' מצאן אצל שדה שיש בה קציעות: 
+
+<b>שהיא נוטה לדרך. </b>מפ' בירושלמי דוקא לדרך משום דידע דעוברי דרכים יטלום מה שאין כן כשנוטה לשדה חבירו: 
+
+<b>מותרות משום גָזַל. </b>יש גורסין אין בהן משום גזל וכן הגי' ה"ר יהוסף ז"ל. וטעמא דקציצות אגב דחשיבי ממשמש בהו וידע מיד ותאנה נמי מידע ידיע דנתרא ועם נפילתה נמאסת ומפקר לה משום דלא ידיע מאיזה אילן היא אי מאילו שהן תחתיהן אי מעלמא ואיכא מאן דמפ' דכיון שהיא נופלת מתלכלכת ונמאסת בעיניו ומפקירה: 
+
+<b>בזיתים ובחרובין. </b>ה"ר יהוסף ז"ל הגי' הזיתים והחרובין: 
+
+<b>ואם לאו פטור. </b>דלפעמים שהרגל דורסה והיא אינה דרוסה ונראית כדרוסה ע"כ עם פי' הרש"ש ז"ל. וז"ל ה"ר יהוסף ז"ל פי' גרוגרות היינו תאנים יבשים שנדרסו בחבית ונתפרדו אח"כ ואלה הגרוגרות דמתני' אינם נכרים אם נדרסו ברגל אדם ובעבור זה הם נראין כגרוגרות או אם נדרסו בחבית ונתפרדו והרי הן גרוגרות ממש וכבר נתחייבו דתנן הגרוגרות משידוש ע"כ. עוד כתב בכל הספרים מצאתי אם דרסו רוב אדם ואין שם מלת בני: 
+
+<b>מצא פלחי דבילה. </b>בירוש' מפ' לה במקום שאין רוב דורסין בבתים דאי רוב דורסין בבתים לא בעינן טעמא דדבר גמור דתיפוק לי דראו פני הבית וגם אין רוב דורסין בשדות הילכך הני פלחים כיון דאית בהו דבר גמור וספק ראיית פני הבית נטבלו אבל במקום שרוב דורסין בשדות אותם המיעוט העתידין לדרוס בבתים בטלין ואינו חייב לעשר: 
+
+<b>עד שלא כנסן לראש הגג מוריד מהם לבהמה. </b>לשון המשנה נקט הרמב"ם ז"ל שם פ"ג ונלע"ד שר"ל עד שלא גמר לכונסן ולהעמידן ערימה מוריד מהן לבהמה וכו' ומ"מ קשה לע"ד דהו"ל למיתני בראש הגג בבי"ת: 
+
+<b>מוריד מהם לבהמה. </b>פי' רבינו שמשון ז"ל ולפיכך הוא מאכיל אותן לבהמתו דלאחר שיבשו כל צרכן אין להאכילן לבהמתו פי' אין רגילות להאכילן לבהמתו ואיכא מאן דמפ' דמוריד מהן לבהמה לאו דוקא דה"ה לאדם והא דנקט בהמה כדמפ' בירושלמי לפי שאין דרך ושבח לתלמיד חכם לאכול בשוק ע"כ. וז"ל ה"ר יהוסף ז"ל פי' שלא עשה מהם ערימה דהיינו גרנן למעשרות ע"כ. עוד כתב בירוש' מפ' דלר' הוי הדין הזה דוקא בחרובין שאינן אוכל אדם ע"כ. עוד כתב מפני שהוא מחזיר את המותר פי' כי הפירות שלא נגמרה מלאכתן לא הוקבעו ומי שרוצה לאכול מאותן הפירות שלא נגמרה מלאכתן כשהוא נוטלם בידו הוא גמר מלאכה שלהן שהרי הוא רוצה לאכלם ולא יש להם מלאכה אחרת עוד שהרי עתה יאכל אותם אך כשהוא מחזיר את המותר אע"פ שנטלן מן המוקצה לאכלם עדיין לא נגמרה מלאכתן שהרי יש בהן שעתידין לחזור למקומן והרי באותם לא נגמרה מלאכתן בנטילה שלו שהוא נוטלם מן המוקצה וכיון שאותן לא נגמרה מלאכתן בנטילה שלו גם האחרים שהוא רוצה לאכול עדיין לא נגמרה מלאכתן עכ"ל ז"ל: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>איזו היא חצר וכו'. </b>כתב ה"ר בצלאל אשכנזי ז"ל אמסכת תרומות קאי דתנן בפ"ח הי' אוכל באשכול ונכנס מן הגנה לחצר וכו' ר' יהושע אומר לא יגמור משמע דחצר מחייבא לנו והשתא מפ' איזו היא חצר וכו' כך מצאתי ע"כ. ואיתה בתוס' פ' הפועלים דף פ"ח והעלו שם דלר' ינאי דאמר התם אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית מודה הוא דחצר קובעת מדרבנן וכן כתב ר"ש ז"ל בשם ר"ת ז"ל. ואיתה בגמ' נדה פ' יוצא דופן (נדה דף מ"ז) ושם פי' רש"י ז"ל בוהלכה כדברי כולן להחמיר שני פירושים וז"ל כדברי כולן להחמיר דאם יש בה אחד מכל אלו חייבת אם יש שם שומר חייבת כר' ישמעאל אע"ג דאחד פותח ואחד נועל פי' שאין השומר קבוע לפתוח ולנעול אלא זה פותח וזה נועל ואי ליכא פותח ונועל חייבת כר' עקיבא ואע"ג דליכא שומר ואם אומר לו מה אתה מבקש חייבת ואע"ג דלית בה חד מכל הני לישנא אחרינא הלכה כדברי כולן להחמיר כיון שאין אדם בוש לאכול בתוכה חייבת פי' דקובעת למעשר ואין אוכלין מפירות הנכנסין לה עד שיתעשרו ומ"מ להפריש מהן על טבל אחר אסור עד שיהי' לה שומר קבוע ע"כ. ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל דמתני' קאי אריש פירקין דקתני המעביר תאנים בחצרו לקצות פטורין הא שלא לקצות חייבין דחצר קובעתן. ובירוש' תני ר"ש בן אלעזר אומר משום ר' עקיבא כל שאחד פותח ואחד נועל בשני שותפין לא בשני דיורין והתם מפ' מה בין שותפין לדיורין עיין בה"ר שמשון ז"ל: 
+
+<b>כל שאין אדם בוש וכו'. </b>לעיל בפ' שני סימן ב' כתבינן דס"ל לר' נחמי' כר' יהודה דהתם: 
+
+<b>ר' יהודה אומר שתי חצרות וכו'. </b>ירושלמי ר' בון בר חייא בעא קומי ר' זעירא מה בא ר' יהודה להוסיף על דברי ר' עקיבא רבו א"ל ולא כלום ודבריו ממש הן דברי ר' עקיבא. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל נ"ל דר' יהודה לא קאי אלעיל ולא פליג אלעיל אלא מילתא באפי נפשה קאמר ע"כ: עוד כתב שתי חצרות פי' שתי חצרות שיש להם בתים סביבות כל חצר וחצר ע"כ. 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>הגגות פטורין וכו'. </b>ודוקא בגג שיש בו ד' אמות דכמו שאין הבית טובל אא"כ יש בו ד' אמות על ד' אמות אף הגג אינו פוטר עד שיהא בו ד' אמות על ד' אמות. ובירוש' גרסי' תו אפי' בגג מבוצר פי' שכל סביבותיו חצר פטרא מתני' ופרכינן בשלמא אי מיירי בכל גגין דעלמא מצינן למימר שהעלן לגג מאחורי הבית או נפלו לו בזריקה שם אבל השתא דמיירי נמי בגג מבוצר אי אפשר שבאו הפירות לגג אלא שדרך חצר הכניסן וכיון דחצר חייבת הא נטבלו ומ"ט דמתני' ומשני מתני' מיתוקמא כר' יוסי ב"ר יהודה בפשיטות דאמר לעיל בריש פירקין בברייתא הביא תאנים מן השדה והעבירן בחצרו לאכלן בראש גגו רבי מחייב ור' יוסי ב"ר יהודה פוטר אבל לרבי לא מיתוקמא מתני' אלא כשהי' בדעתו לעשותן מוקצה ולא נטבלו בחצר ואח"כ נמלך לאכלן כשהעלן בראש גגו: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל והעלה הפירות לגג דרך חצר וכו'. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו דלרבי החצר טובלת ואעפ"י ששנינו למעלה המעביר תאנים בחצרו לקצות בניו ובני ביתו אוכלין היינו דוקא כשהעלן לקציעות שלא נגמרה מלאכתן אבל המעביר תאנים לאכול בגג בודאי חייב ומה שפי' הוא דעת ר' יוסי ב"ר יהודה אלא המשנה מדברת שהעלה אותן לגג שבחצר דרך חצרו לקצות ואח"כ נמלך לאכלן פטור כי החצר לא קבעא בדבר שלא נגמרה מלאכתו ועיין בירוש' עכ"ל ז"ל: 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>הצריפין וכו'. </b>ובירושלמי מפ' דהבורגנין טובלין לבעלי הבורגנין דלדידהו חשיב קבע וכדתניא בית ספר ובית תלמוד טובלין לסופר וְלַמַשְנֶה אבל לאחרים לא: 
+
+<b>והחיצונה פטורה. </b>ואע"ג דתנן ברישא בית שער אכסדרא אם חייבת חייבין והכא תהוי חיצונה כבית שער לפנימית ותטבול למעשר בסוכה פ"ק פריך לה גבי ענין מזוזה ומשני משום דלא קביעא כלומר לא זו ולא זו דבר קבוע ואין הפנימית חשובה להיות לה בית שער והכי נמי נימא לגבי מעשר. כל שאינה דירת החמה ודירת הגשמים דלא הוי בית בלאו הכי ובפ"ק דיומא דף י' פריך והא כתיב והכתי בית החורף על בית הקיץ ומשני בית קיץ ובית חורף איקרו בית סתמא לא איקרו: 
+
+<b>כל שאינה דירת החמה ודירת הגשמים. </b>וכתב ה"ר יהוסף ז"ל ס"א כל שאינה דירת החמה או דירת הגשמים וס"א כל שאינה לא דירת החמה ולא דירת הגשמים וכו': 
+
+<b>סוכת החג בחג. </b>ירושלמי תניא (צריך לע"ד עיון) רבי אומר ד' אמות אע"פ שאין שם ד' דפנות ר"ש אומר ד' דפנות אע"פ שאין ד' אמות ר' יהודה אומר ד' אמות וד' דפנות תניא וכן הי' ר' יהודה מחייבה במזוזה ובעירוב מסתברא ר' יהודה יודה לאילין רבנן דאי לית בה ד' אמות וד' דפנות לא טבלא ורבנין אילין לא יודון לר' יהודה אע"פ שיש ד' אמות וד' דפנות שהיא פטורה מן המזוזה ואינה טובלת למעשרות וכתב ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל ואע"ג דאמרי' פ"ק דסוכה דר"ש ורבי ורבי יהודה כולהו ס"ל סוכה דירת קבע בעינן שיטה הוא דהויא אבל אין כל דבריהם שוין וכן כתבו הגאונים ז"ל הלכך אע"ג דבעי מר ד' דפנות ומר ד' אמות לא סברי דהוו בית לחיובי במזוזה ולאטבולי למעשרות ע"כ: 
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>תאנה שהיא עומדת בחצר וכו'. </b>פי' בחצר החייבת כדלעיל: 
+
+<b>אוכל אחת אחת. </b>אבל שתים לא דהוי גרן וראיית פני חצר בבת אחת ובהא מודה ר' טרפון: 
+
+<b>ממלא חיקו. </b>שולי בגדיו: 
+
+<b>ואוכל. </b>שם שאין אויר החצר קובע למעשר ומיירי שאין גובה כותלי החצר עולה עד כנגד נופה של תאנה הר"ש שירילי"ו ז"ל. אכן בלשון הרמב"ם ז"ל אין שם רק שאין אויר החצר קובע למעשר ע"כ. ובירוש' תניא ר"א בר"ש אומר שלש בימינו ושלש בשמאלו ושלש בפיו ר"א בר"ש ע"י שהיה אכלן הוי משער בגרמי'. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל נראה לי דר' שמעון חולק על כל מקום שיש דין זה של אוכל אחת אחת ופטור ע"כ: 
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>גפן שהיא נטועה בחצר. </b>החייבת דאי נעדרת ונזרעת הרי היא כגנה ואוכל בתוכה עראי. הר"ש ז"ל מן הירושלמי: 
+
+<b>נוטל את כל האשכול. </b>ירוש' א"ר זעירא א"ר חייא בר ווא בשם ר' יוחנן או דר' טרפון כר' אליעזר דהי' אוכל באשכול או דר' טרפון עביד עקיצת האשכול כתחילתו דכיון דשריא התחלה שרי נמי למיגמר ר' אילא ר' ייסא בשם ר' יוחנן או דר' טרפון כר' אליעזר או דר' טרפון עבד אכילה שיש בה שתים ושלש אכילות כאכילה אחת הלכך כל האשכול וכל האבטיח וכל הרמון כתאנה אע"ג דאית בהו כמה אכילות ומ"ט דר' אליעזר משום שהתחיל בו בהיתר תניא א"ר נתן וכו' כדלעיל פ"ח דתרומות סי' ג': 
+
+<b>ר' עקיבא אומר מגרגר באשכול. </b>לעיל פ' הי' עובר גבי מקח תנן הכי ומודה התם ר' טרפון ה"ר שמשון ז"ל אבל הר"ש שירילי"ו ז"ל כתב וי"ל דתני פלוגתא גבי חצר וכ"ש גבי מקח דחצר רמוז בתורה דכתיב בשעריך א"נ סתמא דההיא כרבי דאמר דָמִים חשיבי מחצר ע"כ: 
+
+<b>מקרטם. </b>ס"א מקרסם וכן ברמב"ם ספ"ד: 
+
+<b>אם היו נשמרין חייבין. </b>נשמרין לאדם דהני חישב עליהן לאדם הוו לאדם חישב עליהן לבהמה הוו לבהמה ובירוש' ר"פ הפיגם משמע דנשמרין דקתני דחייבין היינו דוקא בחצר אבל בגנה אפי' נשמרין נמי פטורין ובנדה פ' בא סימן (נדה דף נ"א) מייתי לה ופריך ה"ד אילימא דזרעינהו מתחילה לאדם צריכא למימר אלא לאו דזרעינהו מתחלה לבהמה וקתני אם חזר ושמרן לאדם חייבין ומסיק רב אשי שעלו מאליהן בחצר עסיקינן וסתמא לאדם וה"ק אם החצר משמרת פירותי' חייבין ואם לאו פטורין מ"ט דמחשבת חבור לאו שמה מחשבה וכתבו התוס' ז"ל הא דנקט שבחצר לפי מאי דמסיק שעלו מאליהן אתי שפיר משום דבחצר אין דרך לזרוע אלא בגנה ועוד דבחצר סתמו לאדם לפי שרואה ויודע מתי ללקטן עד שלא יתקשו ע"כ. אכן הרמב"ם ז"ל פי' שבחצר דרך אלו העשבים שצומחין בגנות ובבתים מבלי שזרעו אותם ע"כ: 
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>תאנה שהיא עומדת בחצר ונוטה לַגַנָה אוכל כדרכו ופטור עומדת בַגַנָה. </b>כך מצאתי מנוקד הגימל בפת"ח ודג"ש: 
+
+<b>אוכל כדרכו ופטור. </b>מפ' בירושלמי אותו הנוף הנוטה לגנה אוכל כדרכו כשעומד בגנה: 
+
+<b>ואם צרף חייב. </b>בעומד בחצר: 
+
+<b>עומדת בארץ ונוטה לחוץ לארץ או בחוץ לארץ ונוטה לארץ. </b>כך הגי' ה"ר יהוסף ז"ל וכתב ס"א חוצה: 
+
+<b>ובבתי ערי חומה. </b>מכר אילן בבתי ערי חומה י"ס דגרסי בהו בבא דובירושלם הלך אחר הנוף קודם בבא דבערי מקלט הלך אחר הנוף וגם לא גרסי' מלת הכל בהני תרי באבי רק הלך אחר וכו': 
+
+בפי' ר"ע ז"ל כי היכי דבעיקרו לא מצי גואל הדם וכו'. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה ואינו דעת המשנה וצ"ע במס' מכות פ' שני ע"כ: 
+
+עוד בפי' ר"ע ז"ל כי היכי דבנופו לא מצי פריק וכו'. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל לקמן במסכת מעשר שני פ' שלישי לא אמרי' כן וגם שם לא פירש כן וכן נ"ל לפרש כאן הכל הולך אחר הנוף כלומר אף אחר הנוף שאם הי' הנוף בפנים אע"פ שהעיקר בחוץ דין הנוף כלפנים והה"נ להפך שאם העיקר בפנים והנוף בחוץ דין הנוף כחוץ עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>ובירושלים הלך אחר הנוף. </b>לענין מעשר שני ובכורים שטעונים מחיצה ומפ' בפ' אלו הן הגולין דהך מתני' ר' יהודה היא דס"ל באילן הלך אחר נופו ולחומרא וכו' כדמפ' ר"ע ז"ל ובהאי פירושא מיתרצא מתני' דפ"ג דמסכת מעשר שני המתחלת אילן דלא פליגא אמתני' דההי' רבנן היא וכתב ה"ר שמשון ועוד י"ל דרב אשי דמכות קאי לשנויי דלא תיקשי מתני' דמעשר שני וה"ק ובירושלם הלך אחר הנוף דבין נוף ובין עיקר מכנגד החומה ולפנים כלפנים ואוכלין שם מעשר שני ולא פודין. מכנגד החומה ולחוץ בין נוף בין עיקר כלחוץ ופודין מעשר שני ואין אוכלין ע"כ וזה הפירוש תפס ה"ר עובדי' ז"ל שם לעיקר ובירושלמי משמע דס"ל דובירושלם הלך אחר הנוף היינו בין לקולא בין לחומרא דגרסי' התם עלה דמתני' ובירושלם הלך אחר הנוף א"ר חיננא והוא שעלה דרך הנוף אז בתר נוף שדינן לי' ואי נוף לחוץ חוץ הוא אבל אם עלה דרך העיקר שהוא בפנים והוציאו לחוץ כבר קלטו העיקר ואין פודין אותו ומתני' ב"ש היא דתנינן תמן פ"ג דמסכת מעשר שני בש"א הכל כלפנים גבי בתי הבדים ואילן וה"נ אם עלה דרך העיקר הכל כלפנים. תני החזיר את הנוף מבפנים הכל כלפנים: 
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הכובש. </b>וטעמא דכבוש טובל משום דדינו כמבושל ומבושל קתני דקובע כדתנן השולק ותני בשול זוטא והדר תני בשול רבא ובירוש' מפ' דבעינן שיכבוש כל צרכו אבל שולק אי בעינן עד שישלוק כל צרכו בעיא היא התם ע"ש: 
+
+<b>המולח בשדה חייב. </b>כלומר אפי' בשדה שהאור טובל והמלח טובל והמקח טובל וכן התרומה והשבת והחצר וכולהו תננהו אור ומלח בהאי מתני' מקח מתני' דלעיל פ' שני האומר לחבירו הילך איסר זה וכו' ומתני' דהמחליף נמי ותרומה מתני' דפירות שתרמן שבת בפירקין מתני' דתינוקות כלכלת שבת וכו' חצר כולי' פירקין דהמעביר והרמב"ם ז"ל ס"ל דכולם אינם קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו וכולן מדרבנן אע"ג דחצר ושבת ומקח רמיזי בקראי חצר דכתיב בשעריך שבת נמי וקראת לשבת עונג מקח גבי פועל דפטרינן לי' מכנפשך מה נפשך אוכל ופטור אף נפשו של פועל אוכל ופטור דה"א דליחייב כיון דאכיל בשכרו ה"ל לוקח ומהאי קרא הוה ס"ד פרק הפועלים דלוקח הוי דאורייתא ואסיקנא דלוקח דרבנן ולית לך מן התורה אלא שיראה פני הבית דרך שער כדאיתא פ' הפועלים וריש לקיש ס"ל בירושלמי דחצר המשתמרת הוי כבית ומדאורייתא קבעא: 
+
+<b>המכמיר באדמה פטור. </b>שטומן הזיתים באדמה כדי שיתחממו ויתבשלו כמו כתנור נכמרו ואית דגרסי המכמין באדמה תרגום לא צדה לא כמן כלומר מטמין ע"ש שהאורב מטמין עצמו: 
+
+<b>המקפא לתבשיל. </b>המבשל ביין קרוי מקפא והוא הנותן יין לתוך תבשיל שצריך לו יין דוקא ובתבשיל צונן מוקי לה בירושלמי הר"ש שירילי"ו ז"ל. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל המטבל בשדה ס"א המטמין בשדה ע"כ. עוד כתב על מה שפי' ר"ע ז"ל ואם אחר שנתן יין בתבשיל הסיר מעליו וכו' כתב פי' זה אינו נראה דאין לשון המקפה לתבשיל משמע כן אלא נראה דה"ק המקפא לתוך התבשיל כלומר שלוקח יין מן הבור ומסנן אותו דרך בגד לתוך התבשיל הוי פטור אע"פ שע"י הבגד הקפה את הגרעינים אפ"ה פטור כיון שנפל לתוך התבשיל ואין בכאן יין קפוי ע"כ: 
+
+<b>לקדרה חייב. </b>ירוש' א"ר אלעזר לקדרה ריקנית היא מתני'. מתני' לא אמרה כן אלא שיש בקדרה תבשיל משמע דהא גבי תבשיל קתני לה ע"כ וכדחיי' זו משמע דעת הרמב"ם ז"ל שלא כתב בלשונו אוקמתא דריקנית וז"ל שם וכן נוטל מן היין ונותן לקערה לתוך התבשיל צונן ואוכל אבל לא לתוך הקדרה אע"פ שהיא צוננת מפני שהיא כבור קטן ע"כ. אבל בפי' המשנה כתב ואמרו לקדרה חייב ואפי' אין שם לא תבשיל ולא אש ע"כ: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>תינוקות שטמנו וכו'. </b>וכתב החכם הר"ס ז"ל עיין בפי' הר"ש ז"ל ושם מפורש דפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש היא בפירות שלקטן שלא לצורך שבת אם שבת קובעת אם לאו ושם מפורש הענין כולו ע"כ: 
+
+<b>ה"ג לא יאכלו למוצאי שבת עד שיעשרו. </b>היו"ד בצירי והאל"ף בקמ"ץ והכ"ף בשו"א חטוף וכן ג"כ מלת שיעשרו היו"ד בציר"י והעי"ן בקמ"ץ והשי"ן בחטף והטעם מובן וכן נקד ה"ר יהוסף ז"ל: 
+
+<b>כלכלת שבת. </b>ירושלמי ר' אלעזר בן אנטיגנוס בשם ר' אלעזר בר ינאי תפתר בכלכלה של אילן תאנה המיוחד לאכול מפירותיו בשבת מפני יופיין וטעמן ומש"ה כיון שלקטן בכלכלה קבעה וכן פסק הרמב"ם ז"ל וז"ל תאנה המיוחדת לו לאכול בשבת וליקט ממנה כלכלה לא תאכל עד שיעשר הואיל ופירות אלו מיוחדין לשבת והשבת קובעת ע"כ ומשמע מדבריו ז"ל דאפי' ליקט הכלכלה לאכלה בחול: וכתוב בתוס' יום טוב [כ"ה בד"פ וסיים שם ואולי שלפי שלא נשנית שם וקיי"ל ב"ש במקום ב"ה אינה משנה כמ"ש הר"ב ברפ"ג דיבמות לפ"ז על שפסק הרמב"ם בספ"ה מה"מ וז"ל תאנה שהיתה מיוחדת לו לאכול פירותיה בשבת וליקט ממנה כלכלה וכו' כ' עלה הכ"מ שהוא מן הירוש' כלומר דאילו משנתינו ב"ש במקום ב"ה הוא. אבל הרמב"ם עצמו בפירושו כתב שזה הירושלמי הוא פי' המשנה עצמה. ועי' במס' מע"ש פ"ב מ"ח ופ"ד מ"ח עכ"ל שם:] תמהני אמאי לא אתנייא מתני' בעדויות גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה ולא דק דהא מתנייא היא התם סמוך לסוף הפרק ההוא שהוא פרק רביעי בתר בבא דסדין בציצית. אחר זמן בא לידי גם פי' חלק שני ומצאתי שכתב שם בעדויות פ"ד סי' י' דמה שכתב כאן טעות הי' בידו: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>הנוטל זיתים מן המעטן טובל אחת אחת במלח. </b>שאין קובע אלא במלח וצרוף שתים אבל מלח לבדו או צרוף לבדו לא קבע: 
+
+<b>ר' אליעזר אומר מן הַמְעַטֵן הטהור חייב. </b>לעשר נראה דגרסי' המעטן כמו המעבד דהיינו האומן שעוטנן ומיירי דהאדם האוכלן הוא טמא כדאיתא בפ' המביא ומש"ה במעטן טהור חייב במלח ונתן לפניו דאין ראוי להחזיר מותרו דגברא האוכלן טִמְאַן מן המעטן הטמא פטור דשניהם טמאים וראוי להחזיר המותר וכי שקלינהו מעיקרא אדעתא למיכל פורתא ואהדורי שקלינהו ורבנן פליגי עלי' דר"א וסברי דאפי' במעטן טמא אם מלח ונתן לפניו חייב ובירוש' מוקי פלוגתייהו בשיש לו מעטן טהור ולחברו מעטן טמא והאומן טמא ר' אליעזר סבר חשיבי כאילו אית לי' טהור וטמא דאדם מחזיר מותרו על מעטן חברו ורבנן סברי אין אדם מחזיר מותרו למעטנו של חברו הלכך אכילת קבע חשיבא וחייב. הר"ש שירילי"ו ז"ל. ונלע"ד שאינו מוכרח לגרוס מְעַטֵן כמו מעבד. ונראה שנדחק לכתוב כן כדי לרמוז מה שכתבו תוס' ז"ל שם פ' המביא וז"ל רישא במעטן טהור וגברא טמא דלא מצי למיהדר וא"ת והרי נטמאו זיתי המעטן כו' (כמ"ש התי"ט): 
+
+<b>מפני שהוא מחזיר את המותר. </b>פי' כי כל דבר שלא נגמרה מלאכתו ממש אלא שיש לו דבר אחר שאסור לאכול ממנו וכשהוא יכול להחזיר את המותר פטור: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>שותין על הגת וכו'. </b>ופי' ה"ר יהוסף ז"ל דוקא על הגת הוי עראי ולא חוץ לגת. ופי' רש"י ז"ל ר"א בר צדוק מחייב דס"ל דמזיגה שמזגו במים משויא לי' קבע ולא אהני לי' עמידתו על הגת ע"כ: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל לפי שאינו יכול להחזיר המותר שיקלקל היין שבגת. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה דאין טעם החזרה מחייב אלא המזיגה מחייבת כי היא עושה אותה קבע כי השותה עראי אינו מוזג אותו אך טעם חזרת המותר פוטר ע"כ: 
+
+<b>וחכמים אומרים על החמין חייב ועל הצונן פטור. </b>מפ' בירוש' על החמין חייב שהוא קבע דהא אינו ראוי להחזיר המותר שמקלקל היין ואפי' על הגת שתי אסור ועל הצונן פטור שהוא עראי דיכיל הוא מחזרתי' ואפי' חוץ לגת שרי ע"כ משמע דלא גרסי' במתני' מפני שהוא מחזיר את המותר וכן במשניות מדוייקות אינו וכן כתב הר"ש ז"ל ג"כ ובכל הספרים גרסי' בפ"ק דשבת מפני שהוא מחזיר את המותר ופירוש בעלמא הוא ע"כ: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>המקלף וכו'. </b>כתב ה"ר יהוסף ז"ל צ"ע מה יש בו שמחייב במעשר או מה הוא המירוח שלו ואפשר לומר דהסרת הקליפה בשעורים או הנפוח שמנפח בחטים הוי מירוח ע"כ: 
+
+<b>מקלף אחת אחת וכו'. </b>בירוש' מפ' דסיפא דוקא ורישא לאו דוקא דשתים נמי פטור ושלש חייב וכן תני נמי בתוספתא בשעורים שתים פטור שלש חייב ובחטים שלש פטור ארבע חייב. ומתני' מייתי לה בי"ט פ"ק דף י"ג ופי' שם רש"י ז"ל המקלף שעורים לאכלן קלופים חיים ע"כ אפשר שר"ל דכיון דאין רגילות לטרוח להבהב שעורים רבים לאכלן רק אם רוצה אוכל אחת אחת חיה בקילוף מש"ה נקט תנא גבי שעורים מקלף ונקט נמי שעורים ולא נקט מלילות אבל הה"נ שאם מהבהב מקלף אחת אחת ואוכל אבל גבי חטים שרגילות הוא להבהב הרבה יחד ולאכול נקט תנא מלילות של חטים וזה הטעם עצמו שמותר לנפח חטים הרבה יחד מפני שעדיין יקרא אכילת עראי אבל גבי שעורים אפי' שלש גרעינים מיקרי אכילת קבע וחייב כמו שכתבתי לעיל בשם הירושלמי ואמר התם ביום טוב ר' אלעזר עלה דסיפא דמתני' דקתני המולל מלילות וכו' וכן לשבת פי' דעל יד על יד לא הוה מפרק תולדה דדש דכלאחר יד הוא אבל משקבצם בחיקו הוי תולדת דישה וחייב: 
+
+<b>מנפה מיד ליד. </b>ברוב הספרים מנפה בה"א וכן ג"כ ברמב"ם וכן בערוך. אח"כ מצאתי שכ' הר"ש שירילי"ו ז"ל מנפה על יד על יד בה"א גרסי' ובערוך פי' מנענע מיד ליד שתלך לה הקליפה מלשון נפה וכן גרסת הרמב"ם ז"ל: 
+
+<b>ואוכל. </b>בלא מעשר: 
+
+<b>לתוך חיקו. </b>בשולי בגדיו שקורין פלדאש בלעז ע"כ וכן פי' רש"י ז"ל שם בי"ט פ"ק מלת חיקו ושם בי"ט דף י"ב לענין שבת וי"ט פי' רש"י ז"ל דגבי שבת גרסי' מנפה מיד ליד וגבי יום טוב גרסי' על יד על יד ר"ל מעט מעט אבל גבי מעשר משמע דהכל אחד ע"ש אבל יותר נכון דגרסי' הכא נמי מיד ליד כמו גבי שבת: 
+
+<b>ואם ניפה ונתן לתוך חיקו חייב. </b>הא כל ידו שריא וכר' אלעזר ודלא כהנהו אמוראי דבירוש' דסברו למימר דמנפה על יד על יד דקתני מתני' היינו דוקא בקשרי אצבעותיו והכי נמי מסיק התם בבבלי ביום טוב ר' אלעזר דכיון דמשני מנפח בידו אחת ובכל כחו בשבת ושרי: 
+
+<b>יַרְקָה פטור. </b>שהזרע לעולם עיקר עד שיכוין לירק: 
+
+<b>ר' אליעור אומר השבת וכו'. </b>ר' אליעזר ביו"ד ומייתי לה בע"ז פ"ק דף ז' ומפ' התם דדוקא בְשֶבְתְ הגדל בגנה הוא דראוי לאכול זרע וירק וזירין אבל הגדל בשדות מודה ר' אליעזר לרבנן דאם הניחו לזרע דאין מתעשר ירק וכ"ש זירין ורבנן פליגי עלי' וסברי דאין לך דבר שזרעו לזרע בלחוד דמתעשר זרע וירק אלא שחליים וגרגיר בלבד. ויש מנקדין שבת השי"ן בשב"א והבי"ת בפת"ח: 
+
+<b>שיחליים. </b>בירו"ש בלעז ובשם רבינו הלל מצאתי שהוא רשד בערבי ובלעז משטויירסו. ובפ' בכל מערבין (עירובין דף כ"ח) תניא השיחליים והגרגיר שזרען לירק מתעשרין ירק וזרע זרען לזרע מתעשרי' זרע וירק ופי' ר"י דלהכי תני הכי ולא ערבינהו לאשמועי' דהיכא דזרעה לירק הוי ירק ומתעשר הכל לאחר לקיטה כירק בין ירק בין זרע ואם זרע לזרע מתעשר הכל אחר זמן הראוי למעשר זרע ולא בתר לקיטה ע"כ וכן פי' הר"ש ז"ל ומעשר זרע היינו אחר גמר הפרי כדקיימא לן בפ"ק דר"ה: 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>רבן גמליאל אומר וכו'. </b>גרסי' ואית דגרסי רבן שמעון בן גמליאל: 
+
+<b>תמרות של תלתן. </b>הם הלולבין הרכים שמוציאין האילנות בימי ניסן וכל זמן שהן זקופין למעלה כתמר קרויין תמרות ויש בני אדם אוכלין אותן כן פי' בערוך וכן פי' ג"כ רמב"ש ז"ל והן דברים נכונים ודלא כפי' רש"י ז"ל בפ' כיצד מברכין. ובפי"א דמסכת פרה תנן בהדיא גבי אזוב דתמרות הוו אותן שלא הנצו כל עיקר: 
+
+<b>תמרות של תלתן. </b>אפי' שזרען לזרע מיירי כדמפ' בירוש': 
+
+<b>חייבות במעשר. </b>ורבנן פליגי עלי' ואמרי דאין חשובות אוכל ובטלות הן לגבי הזרע: 
+
+<b>רבי אליעזר אומר הצלף וכו'. </b>כתב רמב"ש ז"ל דמש"ה שנה דר' אליעזר בהדי תמרות תלתן משום דר"א ס"ל כב"ש דאמרי בברייתא דמייתי בירוש' דצלף הוי ירק וחשיבי תמרות אוכלא ור' עקיבא סבר כב"ה דסברי מין אילן הוא ותמרות וקפריסין לאו פרי הוא אלא דומיא דקורא וקליפין בעלמא הן ואין חייבות הר"ש שירילי"ו ז"ל ולא משמע כן פי' המשנה דבפרה פי"א כמו שכתב הוא ז"ל דהתם לא קתני אלא אלו הן היונקות גבעולין שלא גמלו: 
+
+<b>אביונות. </b>כתב הראב"ע ז"ל בפירוש ספר תהלים סימן נ"ח וז"ל בטרם יבינו אמר רב האי ז"ל כי גמילת פרח העץ כמו קשור ובדברי חכמי ישראל אביונות ע"כ: 
+
+בסוף פי' ר"ע ז"ל והלכה כר' עקי' ע"כ. אמר המלקט משמע אפי' בארץ וכן הדין לערלה ודוקא בחו"ל אבל בארץ אף התמרות חייבות בערלה: 
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>העוקר שתלים וכו'. ונוטע לתוך שלו. </b>ס"א בתוך: 
+
+<b>פטור. </b>ואפי' לסתמא דפליג אר' עקיבא בפ"ק דמסכת פאה מדתנן ונוטל מן הגרן וזורע ופטור מן המעשרות עד שימרח דברי ר' עקיבא הכא מודו לי' חכמים משום דשתלים לא נגמרה מלאכתן אבל התם הרי נגמרה מלאכתן וה"נ מודה ר' עקיבא לחכמים בלפת וצנונות דבסמוך משום דהתם שרי ר' עקיבא לזרוע דהא כי מלקטן אח"כ עושה גרן ואין נפקעין מן המעשר לעולם אבל אלו לזרע שוב אין להם גרן דליחייבו ואי שרינן לנוטען אנו מפקיעין אותן מן המעשר בידים מש"ה מודה ר"ע הכא: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל לקח במחובר לקרקע הקונה פירות כשהן מחוברין וכו'. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה דלא שייך לומר דרישא וסיפא מיירי בשתילין ומציעתא בפירות על כן נראה דכולה מיירי בשתילים דלעיל וה"ק לקח שתילים במחובר לקרקע ואח"כ חזר ואמר לקח שתילים לשלוח לחברו וכו' אך קצת קשה דלמה הוצרך לומר ששתלים פטורים הרי אפי' פירות גמורין פטורין אך אפשר לתרץ דמשום לפת וצנונות דלקמן שחייבין הוצרך לומר הדין בשתילים דפטור עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>לקט לשלוח לחברו פטור. </b>יש גורסין לקח לשלוח לחברו וכו' והיא גרסת הרמב"ם ז"ל בפירושו וגם שם פ"ה ומטעם מקח במחובר לקרקע פוטרו כדרישא. ובירוש' דייק דהא אחר דהיינו מי שנשתלחו לו חייב לעשרן אפי' שאין כיוצא בהן נמכרין בשוק ואתא ראב"ע למימר דדוקא אם יש כיוצא בהן נמכרין חייב מי שנשתלחו לו שכן דרך בני אדם משלחין לחבריהם טבלים בדברים הללו ואם לאו פטור ותני כן ר' יהודה אומר משום ר"א בן עזרי' אף השולח לחברו עטנין ושתלין והוצני פשתן לא יאכל עד שיעשר ודאי שכן דרך בני אדם משלחין לחבריהם טבלים בדברים הללו. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל אם יש כיוצא בהן וכו' פי' אם יש שתילים כיוצא בהן נמכרין לאכילה חייב ונ"ל דראב"ע קאי אכל אלה הבבות שבכאן וצ"ע ע"כ. עוד כתב ברוב הספרים גרסי' לקח לשלוח לחברו אך בס"א גרסי' לקט וצ"ע כי לעיל גבי פירות קאמר רבי יהודה אומר אף הלוקט כלכלה לשלח לחברו לא יאכל עד שיעשר אך מ"מ אינה קושיא דכאן מיירי בשתילין שלא נגמרה שאינם עומדין לאכילה אך קצת יש ראי' דל"ג ליקט דליקט מיירי מתוך שלו וא"כ ה"ל למימר עקר כמו שאמר לעיל העוקר שתלים אך אינה קושיא כל כך דשפיר שייך לשון ליקט גבי לשלח לאחרים אך לגרסא דגרסי' לקט צריך לפ' דלקט קאי אשתילים דלעיל וקשה דהפסיק הענין במה שאמר לקח במחובר דלא איירי בשתילים וצ"ע ע"כ. עוד כתב לקט לשלוח לחברו פטור בירושלמי משמע דהאי פטור לא קאי לענין אכילת עראי אלא הוי דומיא דרישא דהעוקר שתילין שר"ל שפטור מלעשר ומותר לנוטען אע"פ שלא עישר וכן בבא דלקח במחובר לקרקע הוי על זה הדרך כי ברישא אמר דין העוקר בתוך שלו ובסיפא אמר דין הלוקח משל חברו שגם הוא פטור מלעשר ואח"כ אמר כאן דין הלוקח שתלים לשלוח לחברו שגם הוא פטור מלעשר ומותר לשלחם בטבלם לחברו אע"פ שקנה אותם תלושים וכבר נתחייבו אפ"ה מותר לשלחם כן נ"ל וצ"ע עכ"ל ז"ל. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל לקט לשלוח לחברו פטור נראה דלא אתיא כר' יהודה דפירקין דלעיל ואפשר לומר דהכא מודה ר' יהודה משום דליקט שתילין והוי טעמא משום דלא נגמרה מלאכתן ע"כ: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ונוטע לתוך שלו לזרע חייב. </b>פי' הרמב"ם ז"ל ליקח ממנו הזרע: 
+
+<b>חייב. </b>דמפקיע מידי מעשר הוא דתנן בסוף פירקין דזרע לפת וצנונות ושאר זרעוני גנה שאין נאכלין פטורין מן המעשרות דלא הוו אוכל וכיון דחזו השתא לאכילה חייבין ובירוש' פליגי אמוראי כשנטען לאכול אי פטור אי לא ור' יוחנן ס"ל דבין לזרע בין לאכול חייב ולדידי' מפני שהוא גרנם דקתני מתני' ר"ל דפעמים שתולשן בשנה שניי' שדינה מעשר שני ונוטען ועתיד לחזור ולתולשן בשלישית שדינה מעשר עני ונמצא מוציאן ממעשר שני ומכניסן למעשר עני או אי נמי איפכא מן העני לשני: 
+
+<b>מפני שהוא גרנן. </b>כתב ה"ר יהוסף ז"ל ס"א כגרנן וכתב עוד פי' כי עתה הן ראויין לאכילה ואח"כ יתקלקלו ואע"ג דתנן במס' פאה ונוטל מן הגרן וזורע ופטור מן המעשרות עד שימרח נ"ל לחלק כי לשם לא נעקר לזרע ועל כן הוי גרנן כגורן שאר האוכלים ולא משעה שנתלש אבל הלפת וצנונות מתחלה נעקרו לכך שלא יהי' להם גרן אחר אלא זה ועל כן חייבין וצ"ע ע"כ: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>לא ימכור אדם את פירותיו וכו'. </b>ומפ' בירוש' שאפי' שמוכר שדהו עם פירותיו לא אמרן דפירות טפלה נינהו תניא ר"ש מתיר מפני שהוא אומר לו לכהן וללוי הרי מכרתי את שלי צא ותבע את שלך: 
+
+<b>ולא בשביעית. </b>כגון פירות האילן דשרו בשביעית ומוכר שדהו עם פירותיו דפירותיו הפקר הן אי נמי שמכרן בשביעית קודם עונת המעשרות. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל נ"ל דגם בשביעית אינו אסור אלא משבאו לעונת המעשרות ע"כ: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>זוגיו. </b>קרום של פסולת ענבים קרוי זוגין: 
+
+<b>להוציא מהן משקין. </b>פי' דוקא להוציא מהן משקי' אסור אבל לשרפם מותר למוכרם ע"כ: 
+
+<b>שהתורם בלבו על הַקוּטַעִין. </b>דתניא בתוספתא דתרומות התורם את הגרן צריך שיכוין לבו על מה שבחרצנים ועל מה שבזגין ואם לא כוון תנאי ב"ד הוא לתרום על הכל ודוקא בתרומה גדולה דשייך למימר דנטלת באומד. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ולפי אוקמתא דפ' אלו עוברין צריכין אנו לומר דחרצנים כדי נסבה: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>הלוקח שדה ירק וכו'. </b>עונת המעשרות שליש גדולן: 
+
+<b>אם עד שלא בא לעונת המעשרות. </b>בירוש' תני שדה שהביאה שליש לפני העובד כוכבים ולקחה ממנו ישראל ר' עקיבא אומר התוספת פטור וחכמים מחייבין והשתא סתם מתני' ר' עקיבא. הר"ש ז"ל: 
+
+<b>ולוקט כדרכו והולך. </b>הוא בעצמו ילקוט פירותיו כשלקחה אחר שליש ולא יוריד פועלים לה דמיחזי כאילו הוא בעל הקרקע ולא פטרי רבנן התוספת במתני' אלא כשלא קנה קרקע. הר"ש שירילי"ו ז"ל: 
+
+<b>בזמן שקנה קרקע. </b>דסבר רשב"ג דסוריא דחיובה מדרבנן בעינן תרתי קודם שליש ושיקנה הקרקע דאי לא קנה קרקע אע"פ שקנה עד שלא בא לעונת המעשרות פטור. ובירוש' א"ר אבין רשב"ג בשיטת ר"ג זקנו דתנן בפ"ד דחלה ישראל שהיו אריסין לעובדי כוכבים בסוריא ר' אליעזר מחייב פירותיהן במעשרות ובשביעית ור"ג פוטר וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל זקנו פי' אביו: 
+
+<b>רבי אומר אף לפי חשבון. </b>מפ' בירושלמי על רישא וכמו שהעתיק ר"ע ז"ל והוא פי' ר"י ורבינו שמשון ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל משמע קצת דלא גריס אף. וז"ל ואמר רבי שהוא חייב אע"פ שלא קנה קרקע אבל לפי חשבון והוא חולק ג"כ על הסתם כיצד וכו' עד והלכה כסתם בלבד. וז"ל ה"ר יהוסף ז"ל פי' אלעיל קאי דתנן משבאו לעונת המעשרות ואמר רבי אינו פטור אלא אפילו לאחר שבאו לעונת המעשרות חייב להפריש לפי חשבון ואינו חולק על רשב"ג כלל ע"כ. וברמב"ם פ"א דהלכות תרומות סי' י"ב פסק כרבי אלא דסתם שם דבריו ולא כתב בסוריא ופי' שם מהרי"ק ז"ל שני טעמים למה פסק כרבי הטעם האחרון הוא משום דע"כ ל"פ אלא בסוריא אבל בא"י לכ"ע הכל לפי חשבון ע"כ אבל הר"ש שירילי"ו ז"ל כתב שהוא ז"ל סובר דאמתני' דלעיל קאי רבי שקנה ישראל מן העובד כוכבים פירות קרקעו בארץ ישראל וסבר רבי דאם לקחן אחר שבאו לעונת המעשרות דהיינו שליש דאהני שליש ראשון דנוטל ממנו דמים מן השבט ושני שלישין דגדל ביד ישראל נותנם לבעליהן בלא דמים ע"כ ואיני יודע לכוין אם נפל שום טעות בלשון: 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>המתמד וכו'. </b>ודוקא במתמד בשמרים דהיינו בזגין דאילו בחרצנים דכ"ע ל"פ דלאו בר עשורי הוא: 
+
+<b>ומצא כדי מדתו. </b>לאו דוקא לרבנן אלא להודיעך כחו דר' יהודה דאפי' בכדי מדתו נמי מיחייב במעשר ואע"ג דקיי"ל דטבל במשהו והכא פטרי רבנן תרצו תוס' ז"ל שם בבתרא ובחולין דהכא בשמרים אינו אלא קיוהא בעלמא וכן תירץ ג"כ ה"ר שמשון ז"ל. ובירוש' מפ' דבעי ר' יהודה החמיץ וכן מפ' לה רב נחמן בספ"ק דחולין אבל בשלא החמיץ ר' יהודה מודה דלאו פירא הוא ורבנן אפי' בשהחמיץ פליגי אבל ר' אלעזר אמר התם דס"ל דאפי' בלא החמיץ מחייב לי' ר' יהודה במעשר. ובירושלמי דריש דמאי דף כ"א גם שם בבבלי ר"פ אלו עוברין רמי דר' יהודה אדר' יהודה דתניא אמר ר' יהודה בראשונה הי' חומץ שביהודה פטור מן המעשרות שהיו עושין יינם בטהרה לנסכים ולא הי' מחמיץ והיו מביאין מן התמד ועכשיו שהיין מחמיץ חייב הרי שפוטרו מן המעשר מפני שהוא הי' בא מן התמד וכאן הוא מחייבו ומשני ר' אילא טעמא דר' יהודה דפטר חומץ התמד שבארצות יהודה לא מפני שאינו יין אלא לפי שבאותן ארצות מפני הנסכים היתה ברכה מרובה והענבים מרובות והזגין והחרצנים לא היו חשובות ולפיכך התמד הבא מהן פטור ועכשיו שאין ענבים מרובות חרצנים וזגים חשובות ומחייב בהו ר' יהודה ע"כ אלא שבבבלי שם פרק אלו עוברין משני דהכא מיירי דוקא במתמד בשמרים וברייתא בדפורצני דלא חשיבי: 
+
+<b>מוציא עליו. </b>ירוש' בעי מהו מוציא לר' יהודה בכדי מדתו ולרבנן במצא ד' והוא לא רמא אלא תלתא ופשיט דדוקא מעשרות הוא דמפריש אבל תרומה לא דתנינן לעיל בפירקי' שהתורם בלבו על הקוטעים ועל הצדדין ועל מה שבתוך התבן ותני עלה ועל הזגין וכתבתי קצת ממנו בסמוך בשם הר"ש ז"ל: 
+
+<b>מוציא עליו ממקום אחר. </b>פי' מחבית אחרת של יין מוציא התרומה והמעשרות לפי חשבון של היין שניתוסף על המים בתמד ואין צריך להוציא על שיעור של כל התמד כי אינו אלא מים אבל אם בא להוציא מהתמד עצמו תרומה ומעשרות בודאי צריך להוציא מכל התמד כיון שהוא מוציא תמד עכ"ל ה"ר יהוסף ז"ל: 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>חורי הנמלים וכו'. </b>ברמב"ם פ"ג מה' מעשר סימן כ"ג כתוב חדרי הנמלים בדלי"ת ורי"ש. וה"ר יהוסף ז"ל הגי' חורְרֵי בב' רישי"ן וכן הגי' במתני' דבספ"ד דפאה: 
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>שום בעל בכי וכו'. </b>ולפי הפירוש השני שהביא ר"ע ז"ל נראה דגרסי' בעל בכי הבי"ת של בעל בשב"א והכ"ף של בכי דגושה. וכ' הר"ש שירילי"ו ז"ל לפי שיש שומים ובצלים וגריסין ועדשין בארץ ישראל דהיינו לכל אחד כיוצא בו הוצרכו ליתן סימן בפטורים הבאים לארץ דלא חייבו חכמים פירות חו"ל הבאים לארץ במעשר אלא אותן שדוגמתן בארץ אבל אלצרין ופסטקין ואיצטרובלין כולן אין גדלין בארץ ולא הוצרכו ליתן בהן סימן דודאי כולהו מיני מחו"ל הם ע"כ וכן כתב ה"ר שמשון ז"ל והוא דרך התוספתא: 
+
+<b>רכפא. </b>פי' הרמב"ם ז"ל בלשון שני שהוא בצל שאין לו אלא גלד אחד חריף מאד כשיקרב אל העין מדמע דמעות רבות תרגום חשרת מים רכפת מיא: 
+
+<b>אף הקוטנים. </b>פי' בערוך אחד ממיני קטניות הוא ושמו בלשון ישמעאל סגיר אל דנאב פי' שהעוקץ שלו קצר יותר מעוקץ הקרקס ע"כ: 
+
+<b>ושאר זרעוני גנה שאינן נאכלין וכו'. </b>ירושלמי תני עלה ר' יוסי אומר אף זרעוני שדה כגון זרע אסטיס וזרע קוצה וזרע ביקיא ופי' הראב"ד ז"ל בת"כ דומה כי ביקיא מין ממיני הצבעים: 
+
+<b>שאע"פ שאביהן תרומה. </b>בפי' הרמב"ם ז"ל גם בקצת ספרים גרסינן ואע"פ ונראה דאי נמי גרסינן שאע"פ הוי כמו ואע"פ כדאשכחן בריש ביצה דקאמר בגמרא שאפר כירה הוי כמו ואפר כירה ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל ואע"פ שאביהן תרומה דאביהם גופי' הוה תרומה ונטען לזרע ותנן בריש פירקין העוקר לפת וצנונות מתוך שלו ונוטע לתוך שלו לזרע חייב מפני שהוא גרנן והני אם עשאן תרומה ונטען בדיעבד לזרע הגדולין נאכלין ע"כ וכן פי' רבינו שמשון ז"ל: 
+
+סליק פירקא וסליקא לה מסכת מעשרות. ובעזרת האחד ואין שני נתחיל מסכת מעשר שני 
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishnah Sheviit/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishnah Sheviit/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ba56ed2bf560e38c3d360f5e5bcd88bc5052dda8
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishnah Sheviit/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt	
@@ -0,0 +1,906 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishnah Sheviit
+מלאכת שלמה על משנה שביעית
+Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
+
+מלאכת שלמה על משנה שביעית
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>עד אימתי חורשין שדה האילן. </b>בלא בי"ת גרסינן וכן הגיה הר"ר יהוסף ז"ל. והחכם הר"ש שירילי"ו ז"ל פי' וז"ל כל זמן שהוא יפה לפרי כל זמן שהחרישה יפה לפרי של ששית דהיינו אחר עבור עצרת קצת ומכאן ואילך לא דלצורך שביעית הוא חורש דמתני' סברא כר"ע דפ"ק דמ"ק ודפ"ק דר"ה דדריש קרא דבחריש ובקציר תשבות לתוספת שביעית דהיינו שלשים יום לפני ר"ה של שביעית ולית לי' לר' עקיבא הלכתא דעשר נטיעות דלהוי הלכה למשה מסיני למשרינהו עד ר"ה אלא ממילא הוא דקא שרי ר"ע ילדה עד ר"ה דס"ל דאוקומי אילנא הוא וערבה ונסוך המים בלחוד הוא דגמיר הלכתא ולא הוי איסורא דמפסח לשדה הלבן ומעצרת לשדה האילן עד לפני ר"ה אלא מתקנת ב"ש וב"ה הכי מסקי' לה במ"ק פ"ק: 
+
+<b>עד העצרת. </b>דהיינו מעט קודם שיעורייהו דב"ש ומשו"ה תנן וקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו לפרש טעמן דב"ה. ובירושלמי פריך דאי הכי מקולי ב"ש וחומרי ב"ה היא ואמאי לא תני לה בעדיות שכולם נשנו לשם ואפי' הנהו דאליבא דיחיד ומשני דלא תני אלא מידי דלעולם הוי קולא לב"ש והכא פעמים שאין גשמים מצויין ואין הליחה מצויה והוא עתיד לחרוש קודם עצרת דאי ממתין לאחר עצרת יבשי ומתים הן וב"ה מקילין עד עצרת והוו ב"ה לקולא ע"כ ורש"י והתוס' ז"ל לא כך פירשו בפ"ק דמועד קטן ולא דקדקו יפה עכ"ל ז"ל. ובירוש' ר' קרוספדאי בשם ר' יוחנן רבן גמליאל הנשיא ובית דינו התירו איסור שני פרקים הראשונים ר' יוחנן בעי לא כן תנינן אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו עד שיהי' גדול ממנו בחכמה ובמנין. ומסיק רב אחא בשם ר' יונתן בשעה שאסרו למקרא סמכו ובשעה שהתירו למקרא סמכו בשעה שאסרו למקרא סמכו בחריש ובקציר תשבות בחריש שקצירו אסור ואיזה זה חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית ובקציר שחרישו אסור ואיזה זה קציר של שביעית שהוא יוצא למוצאי שביעית ובשעה שהתירו למקרא סמכו ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך וכתיב ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות מה ערב שבת בראשית את מותר לעשות מלאכה עד שתשקע החמה אף ערב שבתות שנים את מותר לעשות מלאכה עד שתשקע. פי' ר"ג זה שהתיר איסור שני פרקים הללו עם בית דינו הוא רבן גמליאל בנו של ר' יהודה הנשיא: ובמועד קטן פ"ק דף ד' מסיק רב אשי דר"ג ובית דינו שבטלו הני שני פרקים אע"ג דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין היינו משום דס"ל כר' ישמעאל דאמר הלכתא גמירי לה ולא מקרא. דקרא דבחריש ובקציר. תשבות מפיק לי' ליצא קציר העומר שהוא מצוה וכי גמירי הלכתא בזמן שבית המקדש קיים דומיא דניסוך המים אבל בזמן שאין בהמ"ק קיים לא וכתבו התוס' ז"ל וקא דייק ר"ג מאי שייכא תוספת שביעית גבי ניסוך המים שניתנו למשה גבי הדדי דבכל מקום שונה הני שלשה ביחד עשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני אלא ודאי למילף סמכינהו רחמנא ע"כ: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>שלשה אילנות לבית סאה. </b>בית סאה נ' על נ' דהוו להו תרי אלפי ות"ק גרמידי ושלשה אילנות גדולים וזקנים מפוזרים בבית סאה ובתנאי שלא יהיו מקורבין יתר מכשיעור דהיינו כשאין ביניהם כדי שיהא הבקר עובר בכליו כדתנן לקמן דאז מקורבין הן וצריכין נמי שלא יהו רחוקין יותר מכשיעור וכגון שאינם תוך בית סאה תוך טבלא של נ' על נ' דבכל חד מהני גווני לא מצטרפי ואין חורשין להם אלא צרכן ועוד בעי' שיהו עושין בין כולם פירות משקל ככר של חול דהיינו ששים מנה ומשקל כל מנה ליטרא וחצי וכל ליטרא ק' דרהם. באיטלקי. מפרש בפ"ק דקידושין גבי פרוטה דלפי שקבעה מטבע ומשקל בימי משה משערי' בה. פחות מכאן. שאינו עושה כל כך: אין חורשין {הגה"ה פי' ה"ר יהוסף ז"ל פי' העצרת כדין שדה אילן אלא שאין חורשין את כל השדה:}. כל הבית סאה אלא תחת האילן וחוצה לו מלא אורה וסלו ושאר השדה הוי שדה הלבן ואין חורשין אותו אלא עד הפסח כדינו. מלא האורה וסלו. חוצה להן סביב האילנות למקום שכלים נופותיהם ולחוץ חורשין מן הקרקע כמלא המלקט וכמלא הסל ללקט פירות הנופות החיצונות ומפ' בירוש' דכלאים פ' איזהו עריס גבי מלא בוצר וסלו דשיעוריה שתי אמות ונראה דהה"נ הכא דהיינו שיעוריה אלא התם גבי גפנים תני בוצר והכא גבי תאנים תני אורה ומשום דכולהו אילנות משער להו תנא דמתני' בתאנים כדתנן לקמן תני בכולהו לישנא דאורה עכ"ל הר"ש שירילי"ו ז"ל. אבל בפי' הרמב"ם ז"ל ככר ר"ל גוף מחובר כדמות ככר לחם: 
+
+<b>אם ראויים. </b>ר"ל כל אחד מן השלשה אילנות: 
+
+<b>אורה. </b>ברוב הוא מלקט התאנים דכבר נאמר על הגפן וארוה כל עוברי דרך [תהלים פ'] ואשכחן נמי דקרוי עודר כמו שכתבתי בפט"ו דמס' יבמות וכן נמי במציעא פ' הפועלים דף פ"ט. תניא בהדיא הפועלים שהיו עודרים בתאנים גודרין {הגה"ה מצאתי ברש"ל ז"ל בפ' במה טומנין (שבת דף נ') שהגיה בשני דלתי"ן כל קציצת תמרים קרוי גדידה ע"ש ואין הכרח גמור לו מן הערוך שלא הביאו אלא בערך גד הרביעי אלא דה"נ מסתבר לע"ד:} בתמרים בוצרים בענבים מוסקין בזתים וכו' אלא שבספר אהל מועד אות הלמ"ד מלת לקט משמע דגריס התם במציעא אורין בתאנים וכו': 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>אחד אילן סרק. </b>מפ' בירושלמי טעמא מפני שהוא מעבה את הקורות שבו דאי לאו משום הכי כיון דאין פירות נראה כמתקן שדהו לצורך שביעית ודוקא עד הפרקים הנזכרים אבל מכאן ואילך הוא מתיש את כחו בחרישה שכבר כלתה הליחה ואם נתיר לו אחרי כן אף הוא יתכוון לחרוש הקרקע ולעובדה לצורך שביעית: 
+
+<b>ככר דבלה של ס' מנה. </b>כשתדקדק בחשבון תמצא שהן חמשה עשר ליטרין דמשקלות של זמננו זה שהרי י"ב אוקיות בכל ליטרא וכל אוקיא היא חמשים דרה"ם וזה אחר שתבין מה שכתבתי לעיל בסמוך בשם הר"ש שירילי"ו ז"ל או בפי' הרמב"ם ז"ל שהביאו ר"ע ז"ל. וז"ל הרמב"ם ז"ל במוגה ככר של ששים מנה שערנו באבני משקלינו ס"ב [ליטרין] ושמונה אוקיות לא פחות ולא יותר שבכל ליטרא ששה עשר אוקיות והאונקיא ט"ז דרכמונים והדרכמון ל"ו גרגרי שעורים ע"כ. ירושלמי ולמה אמרו תאנים על ידי שפירותיהן גסים כו'. א"ר חייא בר אבא כל אילנייא עבדין שתא ומדלגין שתא והדא תאנה עבדה כל שתא. וכתב החכם הר"ס ז"ל אם ראויים לעשות ככר דבלה וכו'. מדברי הרא"ש ז"ל מפורש שצריך כל א' שיהא ראוי לעשות ככר דבלה וזה הדין הוא מג' ועד ט'. ואם הם עשרה או יותר אע"פ שאינם עושים חורשין כל בית סאה בשבילן. ועל עשרה קאי מ"ש רב ביבי בירוש' דבלבד שיהיו משולשין פי' שכל שלשה יעשו ככר. אבל דעת הרמב"ם ז"ל יראה שאין צריך אלא שכל השלש ראויין לעשות ככר דבלה וכן דעת הראב"ד ז"ל ופי' הוא ז"ל דהא דאמר רב ביבי שיהיו משולשין קאי אשלש אילנות וזעירא בר חנינא דאמר מתושעים קאי אתשעה וה"ה אחמשה וששה ושבעה דהוי מחומשים ומשותים ומשובעים וכן לכולן ולדעת הרא"ש ז"ל זעירא בר חנינא קאי אעשרה ופליג על רב ביבי עכ"ל ז"ל: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>היה וכו'. </b>כתב ה"ר יהוסף ז"ל היה אחד עושה ככר דבלה או שנים עושין אין חורשין להן אלא צרכן כך מצאתי הגירסא וגירסת הדפוס נ"ל דשבוש הוא דהא אין צריך אלא שיהא שלשתם יחד עושים ככר אחד של דבלה ואין צריך שיעשה כל אחד ככר וא"כ למה אין חורשין אע"ג שהשנים אין עושים ותו דהא אפילו אילן סרק שאינו עושה מאומה חורשין בשבילו אלא נראה דפי' המשנה הוא כן שאם אין בשדה אלא אילן א' והוא עושה כשלשה אילנות או שנים שעושים כשלשה אין חורשין להם כל השדה עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>או שנים עושין ואחד אינו עושה. </b>בעבור אותו האחד אין חורשין לכל אחד אלא צרכו דהיינו מלא אורה וסלו חוצה לו אבל אם היו עשרה או יותר אע"פ שאינם עושים חורשין. ואמרי' עלה בירוש' רבי ביבי בשם ר' חנינא ובלבד שלא יפחות מחשבון משולשין כלומר שכל שלש מהם יעשו ככר דהיינו שליש ככר לכל אחד זעירא בשם ר' חנינא ובלבד שלא יפחתו מחשבון מתושעים כלומר שכל תשעה מהן יעשו ככר דהיינו תשיעית ככר לכל אחד. הר"ש ז"ל. אבל לשון הרמב"ם ז"ל שם בפ"ג היו משלשה וכו' [ע' תי"ט]: 
+
+<b>שנאמר בחריש ובקציר תשבות. </b>ת"ק דר' ישמעאל הוא ר"ע כדמוכח התם במכות ובמנחות ובמ"ק ובר"ה: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. (ד"ה שנאמר) ארישא קאי דתנן אין חורשין להן אלא צרכן וכו' כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה דהא לא מייתי ראיה אלא על מה שאמרו שאסור לחרוש אפי' לפני שביעית וא"כ לא קאי אלא ארישא דפרקין דאמר שאין חורשין עד ר"ה אלא עד העצרת ועלה קאמר שנאמר בחריש וכו' ומשום שהפסיק לפרש איזהו שדה האילן נטר עד כאן אבל לפי דברי המפ' קשה שהקשה מעט ותירץ לו הרבה ועוד שהקשה קושיא קטנה והניח את הגדולה כי הקשה מנין שאין חורשין כל הבית סאה עד העצרת והיה לו להקשות מנין שאין חורשין עד ר"ה ע"כ נראה לפ' דקאי אריש פירקין כמו שפירשתי עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>אין צריך לומר. </b>י"ס דגרסי' אין צורך לומר וכו'. וכתוב בס' לקח טוב סוף פרשת כי תשא וז"ל ולת"ק מדבר בתוספת שביעית שמוסיפי' מחול על הקדש וכך משמעו ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות ועבודת ששת ימים שהתרתי לך יש שנה שהחריש והקציר אסור ואצ"ל חריש וקציר של שביעית שהרי כבר נאמר שדך לא תזרע וגומר אלא חריש של ערב שביעית עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>רבי ישמעאל אומר מה חריש וכו'. </b>ירושלמי. ר' ישמעאל כדעתי' ר' ישמעאל אומר אין העומר בא מסוריא וכ"ש מחו"ל פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל הכא וגם בשקלים פ' התרומה דה"פ דבפ' ר' ישמעאל במנחות מוכחינן מהך מתני' דלר' ישמעאל כיון דדחי שבת ודאי ס"ל דכל שלא נקצר כמצותו פסול דאי ס"ד נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת נקצריה מע"ש אלא מדדחי שבת ש"מ נקצר שלא כמצותו פסול ופי' רש"י ז"ל דגבי לילה נמי מצותו בלילה ולא ביום ומפסיל וכ"ש כשמביאין אותו מסוריא דבודאי לא יקצר בלילה של ששה עשר בניסן ויביאוהו לירושלים ביום ששה עשר אא"כ יקצרוהו קודם זמנו. ואפילו אם תמצא לומר בגמלא פרחא או ע"י שם אפ"ה פסול דהא אינו כמצותו דכתיב וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר קצירה ולא של ח"ל ואין העומר בא מסוריא היינו דאפי' בדיעבד פסול ומתני' דכל קרבנות הצבור בירוש' דשקלים מוקי לה כר' ישמעאל ובר פלוגתיה דר' ישמעאל היינו ר' יוסי בר יהודה ולית דחש לה להא דר' יוסי בר יהודה דמכשר בח"ל: 
+
+<b>ה"ג </b>במשנה יצא קציר העומר ול"ג יצא קציר העומר שהוא מצוה דבירוש' הוא דמפרש טעמא שהוא מצוה ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל שהיא מצות עשה שאע"פ שמצא קצור שלא לשם העומר צריך לקצור לשם העומר דכתיב וקצרתם את קצירה כדאי' במס' שבת פ' ר"א דמילה אבל בחרישה לא שייך מצוה דאי מצא חרוש אינו חורש ע"כ והכי מפ' לה רבא ג"כ בפ' שני דמכות. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל ונ"ל דר' ישמעאל אינו אוסר תוספת שביעית ועל כן דריש הכי ע"כ: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>וחורשין כל בית סאה בשבילן. </b>יש מפרשים עד עצרת אבל בירושלמי קאמר בהדיא עד ר"ה ה"ר שמשון ז"ל ורש"י ז"ל ג"כ פי' שם עד עצרת אבל הר"ש שירילי"ו ז"ל פי' דלתנא דמתני' דסבר כר' עקיבא לא שרי אלא עד עצרת וברייתא דמייתי בירוש' דקתני שלשה אילנות של שלשה אנשים וקרקע של אדם אחר הרי אלו מצטרפין וחורשין כל בית סאה עד ר"ה אע"פ שבעל השדה חורשן מפני צורך שדהו ה"ז מותר ההיא סברא כר"ג ובית דינו דבטילו איסור שני פרקים דס"ל כר' ישמעאל דעשר נטיעות הלכתא הוא והיינו בזמן המקדש ומכי בטילו אפי' בזקנים חורשים עד ר"ה: 
+
+<b>הַבַּקָר </b>כמו חמר צייד. ע"כ: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. (ד"ה כמלא) אבל פחות מכאן למיעקר קיימי וכו' כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה דודאי חורשין בשבילן אך לא כל השדה כיון שאינם מתפשטים בכל השדה ע"כ: 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>עשר נטיעות וכו'. </b>כתב רשב"ם ז"ל בפ' חזקת (בבא בתרא ד' ל"ז) דגבי נטיעות אשכחן עשרה לבית סאה ובאילנות אמרו שלשה לבית סאה ועל כרחך נטיעות היו מתחילה והיו עשרה לבית סאה אלא שכן דרך אילנות לנטוע הרבה ביחד בתחלה ואחר שגדלו מפזרין אותם ומיעטום לשלש לבית סאה כמו שעושים לירקות ע"כ. ירוש' ר' חייא בר אבא בעא קומי ר' יוחנן עכשיו למה חורשין בזקנות א"ל בשעה שניתנה הלכה לכך ניתנה שאם בקשו לחרוש יחרוש. פי' עשר נטיעות הל"מ דחסה תורה על ממונם של ישראל שאם לא יחרוש להן מתייבשות דאין כחן יפה כזקנות וניתנה הלכה בנטיעות ע"מ שגם בזקנות אם מבקש לחרוש יחרוש ותימה דלא קאמר משום דנמנו על שני פרקים הללו והתירום. ה"ר שמשון ז"ל: וז"ל החכם הר"ס ז"ל בסוכה פ' לולב הגזול פירש"י ז"ל וז"ל אבל אם אינם עשר או שאינם מפוזרות כהלכתן חורש תחת כל א' וא' כשיעור יניקתה לפי חשבון עשר לבית סאה ע"כ. וכן בשלש אילנות זקנות שאמרו בהן שחורשין כל בית סאה בשבילם עד העצרת פי' שם ז"ל וז"ל ואם אינם שלשה חורש לכל אחד תחתיו לפי חשבון ע"כ וזה דבר תימה דבזקנות תנן פחות מכאן אין חורשין להם אלא מלא אורה וסלו חוצה לו וכן בנטיעות תנן היו עשויות שורה וכו' אין חורשים להם אלא צרכן דהיינו מלא אורה וסלו ולא כפי חשבון עשר לבית סאה ועוד אם כדברי רש"י ז"ל שכשיהי' פחות נותנין להן כפי חשבון א"כ מאי רבותייהו דעשר המפוזרות הרי אפי' לפחות מכאן כך נותנים ואפי' לאחד וא"כ הי' ראוי להלכה למשה להודיענו סתם שלכל נטיעה נותנין כפי חשבון עשירית בית סאה וצ"ע. עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>היו עשויות שורה ומוקפות. </b>אית דגרסי או מוקפות וכן גרסת הראב"ד ז"ל בהשגות ומ"מ הפירוש אפי' הרמב"ם ז"ל מודה שהוא כמו או. אלא שפירש הרמב"ם ז"ל שורה שיהיו בשורה אחת על קו אחד ומוקפות עטרה שהוא דומה לקשת. ולפירוש שהביא ר"ע ז"ל ק"ק דאי שורה לשון חומה ה"ל להיות באל"ף: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. עטרה גדר סביב. וכתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה מגומגם הרבה שהי' לו לומר גדר מה ראה לומר עטרה ונראה דהכי פירושא היו עשויות שורה וכו' כלומר אם אינם מפוזרות בכל השדה אלא שהן עשויות בשורה זה אחר זה או שהם נטועים בעיגול כעטרה אין חורשין וכו' והאי עשויות דרישא קאי גם אסיפא וה"ק היו עשויות כשורה או שהיו עשויות מוקפות כעטרה ע"כ. עוד כתב אין חורשין להם אלא צרכן פי' אבל צרכן חורשין אפי' עד ר"ה. ע"כ: 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>רשבג"א עשרה דלועין וכו'. </b>אית דלא גרסי מלת כל במשנה וכ"ה בירוש' וכתב הר"ש ז"ל והא דתניא ג' דלועין ג' קשואין וד' נטיעות מצטרפות מוקי לה בירוש' כרשב"ג דאמר כולן דלועין חורשין ובדלעת יונית היא מתני' ע"כ. ומשמע קצת מן הירוש' הזה דגרסי' מלת כל: 
+
+<b>חורשין כל בית סאה בשבילן עד ר"ה. </b>כצ"ל: 
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>עד אימתי נקראו וכו'. ר' יהושע אומר בת שבע שנים. </b>ס"א עד שבע שנים. ובתוספתא מוכח דלא א"ר יהושע עד שבע שנים אלא בזיתים. ובתאנים בני שש ובגפנים בני חמש: 
+
+<b>כנטיעה. </b>בין לענין חרישה בין לענין ערלה ור"ש ור"א בן יעקב אמרו דבר אחד דא"ר אלעזר בן יעקב הגומם כרמו פחות מטפח חייב בערלה מפני מראית העין. דברי חכמים עד שיגום מעם הארץ. ואיכא מאן דפסק דלא כר"ש משום דשיטה הוא ואיכא מאן דפסק כותיה משום דראב"י דמשנתו קב ונקי ס"ל כותיה: 
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>עד אימתי וכו'. </b>וגם הכא גרסי' שדה הלבן בלא בי"ת וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל: 
+
+<b>עד שתכלה הליחה. </b>היינו כל זמן שבני אדם חורשין ליטע במקשאות ובמדלעות שלהן. ופי' הרמב"ם ז"ל מקשאות מקום זריעת הקשואין ומדלעות מקום זריעת הדלועין ע"כ ופשוט הוא שהוא מלשון כמלונה במקשה (ישעיהו א׳:ח׳). ובירוש' מפרש דלאו דוקא דאית לי' מקשאות ומדלעות אלא אפילו לית לי' כיון דמאן דאית לי' עתיד ליטע שרי שהרואה אומר חורש כדי ליטע ומפרש תו דת"ק דר"ש היינו ר"מ דפריך מאן תנא ליחה ר"מ הוא דסתם מתני' ר"מ ור"מ דאמר עד שתכלה הליחה כב"ש. דמשמע דתכלה הליחה היינו מעט אחר הפסח והיינו כב"ש דכי היכי דבאילן נקטי ב"ש כל זמן שהוא יפה לפרי וב"ה נקטי רגל ה"נ ר"ש נקיט רגל דפסח ור"מ נקיט כלתה ליחה. והאי דוחק גדול הוא דאכפל תנא לאשמועי' דעתייהו דב"ש דסתם לן דעתי' דר"מ ושנאה בלשון חכמים. ותו אמאי נקט ר"ש שדה האילן דהא לא פליגי ביה הכא. ומסיק אלא היינו דאשמועי' תנא דמתני' דתנא דלעיל פ"ק דתנא פלוגתא דב"ש וב"ה גבי אילן היינו ר"מ וה"ק ר"מ בההיא ב"ה מחמרי דעד עצרת ותו לא אבל גבי לבן כולהו מודי אהדדי דבתר ליחה אזלי' ולאו בתר רגל וכלתה ליחה היינו בתר פסח מעט. ור"ש סבר דמעולם לא הוזכר מחלוקת בין בזו ובין בזו והכא בפסח תליא מילתא והתם בעצרת תליא מילתא ולא נחלקו ב"ש וב"ה בחרישת תוספת שביעית לא באילן ולא בלבן והיינו דנקיט ר"ש בלישני' ובאילן דעד עצרת הוא משום דפליג אדר"מ בין אלבן בין אאילן: 
+
+<b>אר"ש נתת תורת כל אחד ואחד בידו. </b>ס"א נתנה תורה שיעור לכל אחד ואחד בידו וכו': 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>מזבלין ומעדרין וכו'. </b>ובירוש' מפרש בבריי' דה"ה דחורשין בשוורים ונקט תנא הכי דדרך הגננים לעדור. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל והא דתנן הכא דחורשין עד ר"ה במקשאות ובמדלעות ובפירקין דלעיל סי' ז' פליגי רבנן ארשב"ג בהא וליכא למימר דמתני' כר"ג ובית דינו דהא תקנתא דר"ג בתר רבי הוה וצריכינן לאוקומי דה"ק לת"ק בשלשה דלועין ושלשה קשואים וד' נטיעות וכ"ש לרשב"ג. ולרשב"ג אי כולהו דלועין נמי חורשין ובדלעת יונית. והרא"ש ז"ל כתב וקשיא לי דדוקא לרשב"ג דלועין כנטיעות ורשב"ג לא קאמר אלא בדלועין אבל בקשואין לא קאמר אלא בשלש מקשאות ושלש מדלעות וד' נטיעות וצ"ע ע"כ ואלו דברים למדן מה"ר שמשון ז"ל מפ"ק וכי ניים ושכיב אמרן או אחר תלאן ביני שיטי דחוץ מכבודו אין הירושלמי מתפרש כך וכו'. ובסוף דבריו כתב שגם הרמב"ם ז"ל מפרש הירוש' שם בפ"ג כמו שפירשו הוא ז"ל: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. (ד"ה אף נוטל) ות"ק לא אמר אלא מפרקין את העלין וכו'. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל אין דמיון לדברי ר"ש עם מפרקין כי ר"ש לא התיר לפרק בשביעי' אלא שהתיר ליטול את העלה מן האשכול לבד מפני שהיא מקלקלת את האשכול ע"כ: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>מסקלין וכו'. </b>בירושלמי מוקי לה ר' יונה באבנים המחוברות ותחובות בקרקע דכיון דבנטילתם מזיז עפר איכא משום חורש בשביעית ולהכי לא שרינן אלא עד ר"ה. ומתני' דלקמן פ"ג דקתני המסקל את שדהו נוטל את העליונות ומניח את הנוגעות בארץ דהתם מתיר אפי' בשביעית עצמה דכל ההוא פירקא בשביעית מיירי. התם מיירי באבנים תלושות ואפילו הכי לא שרינן התחתונות הנוגעות בארץ מפני מראית העין וכתב בתי"ט ומ"מ קשה קצת דמסקלין הו"ל למתני בהדי מזבלין ע"כ ואפשר שיתורץ האי ק"ק עם מה שכתבתי בשם הירושלמי משום דזבול הוי בתלוש לעולם ומסקלין דהכא מוקמינן ליה במחובר כדכתיבנא אמטו להכי חלקן זה מזה: 
+
+<b>מקרסמין. </b>פי' ה"ר שמשון ז"ל מקרסמין היינו זימור אלא שלשון קרסום באילן וזימור בכרם מלשון זמורות שמכרתין ענפים של גפן ע"כ. וכתב החכם ה"ר משה פיזנטי ז"ל ויש מי שהקשה דהא בשדה איכא לשון קרסום דתנן בפ' שני דפאה שדה שקצרוה נכרים קצרוה לסטים קרסמוה נמלים והאי פירכא ליתא דכי אמרי' לשון קרסום באילן לאו למעוטי שדה אלא למעוטי כרם דבכרם לשון קרסום שלו קרוי זימור ועוד י"ל דכשמזכירין בעבודות שאדם עושה בידו הוא דקאמר דלשון קרסום באילן ולשון זמור בכרם אבל במה שעושה בהמה שייך לשון קרסום בכל דבר כדכתיב יכרסמנה חזיר מיער עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>מפסלין. </b>ה"ג בכל הספרים אבל רש"י ז"ל במועד קטן גריס מפסגין ופירש אילן שנופו נוטה לכאן ולכאן קושרין אותו כדי שיעלו ענפיו למעלה ע"כ פירשו הרב ז"ל מלשון הירוש' דמתרגמי' ונתח אותו לנתחיו ויפסיג יתי' לפסיגוהי ונתחי האילן היינו ענפיו ומקשר ענפיו כדי שלא יתפזרו וישברו הר"ש שירילי"ו ז"ל: 
+
+<b>ר' יהושע אומר כזרודה וכפסולה וכו'. </b>לאו דוקא נקט זרוד ופסול דה"ה קרסום וכן ר"ש דקאמר רשאי אני בפסולו לאו דוקא נקט פסול דה"ה קרסום וזרוד: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>מזהמין וכו'. </b>בירוש' מוקי מתני' כרבי דאסר זיהום בשביעית ומשו"ה קתני מתני' דוקא עד ר"ה ברם כרבנן תניא בברייתא מזהמין ומתלעין בשביעית עצמה. וכתב הר"ש שיריל"ו ז"ל וכתלמודא דידן נקטינן דמתרץ מתני' אפי' כרבנן וקמפליג בין זיהום לזיהום דזיהום דברייתא דשרי רבנן אפי' בשביעית עצמה היינו כדי שלא ימות וזיהום דמתני' היינו לחזק את האילן ולהשביחו ומשו"ה עד ר"ה אין בשביעית לא. וכן פי' ה"ר שמשון ז"ל: 
+
+<b>וקוטמין אותם. </b>פי' בערוך תרגום אפר קטמא והקשה הרא"ש ז"ל דהיינו מאבקין דלעיל והרמב"ם ז"ל מפ' דהאי דלעיל בצמרת האילן ושל כאן בשרשים ורש"י ז"ל פי' בהיפך: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. (ד"ה וקוטמין) וי"מ שובר הראשים כמו נקטם ראשו וכתב ה"ר יהוסף ז"ל לאו היינו מזרדין דלעיל דהכא מיירי דוקא בקטימת הראש של האילן ע"כ: 
+
+<b>ומשקין אותן עד ר"ה. </b>פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל אבל לא בשביעית דתולדה דחורש הוי ולר' ישמעאל כי היכי דגמירי הלכתא גבי נטיעות הלכה למשה מסיני דחורשין בעשר נטיעות כל בית סאה עד ר"ה והכא נמי כיון דנטיעות הוו משקין דאוקומי אילנא הוי ולר' עקיבא דמקרא יליף תוספת דשביעית הא קא מודה דכל אוקומי אילנא שרי ולאו בבית השלחין עסיקינן דאילו בבית השלחין אפי' בשביעית עצמה שרי כדתנן בריש מועד קטן וכתב הראב"ד ז"ל בע"ז פ' ר' ישמעאל דכולה מתני' דתנא גבי נטיעות משנה שאינה צריכה היא דהא אפילו חרישה שהוא אב מלאכה בשביעית שרי לצורך נטיעות עד ר"ה אלא הא קמ"ל דעד ר"ה אין בשביעית לא אי נמי לאשמעי' דגבי נטיעות הוא דשרי דכיון דבחרישה לא גזרו דהל"מ היא כל שכן דבתולדות דידיה לא גזרו אע"ג דאברויי אילנא הוא ובשאר אילנות אסור אלא עד העצרת דוקא הוא דשרי א"נ בין בנטיעות בין בשאר אילנות לא גזרו על תוספת שביעית אלא בחרישה שהיא אב מלאכה ואפי' למ"ד שאין לוקין על חרישה בשביעית מ"מ מדאורייתא אסירא כדכתיב בחריש ובקציר תשבות אבל בשאר עבודות אילן דשביעית גופיה אינה אלא מדרבנן כדאיתא בריש מועד קטן לא גזרו עליהן ערב שביעית ע"כ: 
+
+<b>ר' אלעזר ב"ר צדוק אומר אף משקה הוא את הנוף וכו'. </b>נ"א על הנוף. ירושלמי תני ר' יוסי בן כיפר משום ר"א בן שמוע בש"א משקה על הנוף ויורד על העיקר ובה"א משקה בין על הנוף בין על העיקר: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>סכין את הפגים ומנקבין ומפטמין אותן. </b>כצ"ל הגירסא. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ומנקבין ומפטמין חדא היא ופי' רש"י ז"ל ממלאים את הנקבים שמן והאי נמי פטומי פירא הוא ע"כ. ובירוש' פליגי אמוראי אי האי דקתני פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית הוי פירושא דרישא דתנן סכין את הפגין ור' יהודה אפגי שביעית שיצאו למוצאי שביעית קאי או רישא דמתני' בשל ששית שאין נכנסין לשביעית עסיקי' והשתא מפרש דינא דנכנסין לשביעית. ותנאי דבי רבי הוו גרסי במתני' גופה ואלו הן פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית וכ"ש באין נכנסין דשרי לסוך ולנקב אותם והא דקתני מתני' לא סכין ולא מנקבין לאו אשל ערב שביעית שנכנסו לשביעית קאי אלא אשל שביעית שיצאו למוצאי שביעית לחודייהו קאי. אית דגרסי ר' שמעון מתיר באילן מפני שהוא רשאי בעבודת האילן ופירשו דר"ש מתיר לסוך ולנקב האילן עצמו דקא סבר דאדם רשאי בעבודת האילן. דלא אסר רחמנא אלא עבודת קרקע בתולה. וליתא דהא לעיל קאסר ר"ש בפסולו של אילן מעצרת ואילך ונראה דגרסי' ר"ש מתיר באלו בוי"ו וכך מצאתי בספר ישן ואפגין יוצאין קאי וה"ק דאילן מלא פגין של שביעית ויוצאין למוצאי שביעית מותרין כל העבודות הצריכות להן כדתניא בתורת כהנים שנת שבתון יהיה לארץ כיון שיצאת שביעית אע"פ שפירותיה שמטה פירוש שפירותיו אסורין עד ט"ו בשבט מותר אתה לעשות מלאכה בגופו של אילן דשנת שבתון כתיב וכן פי' ה"ר שמשון ז"ל קצת מזה. ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל. אמר המלקט כמעט שהכל מבואר בפי' ה"ר שמשון ז"ל זולת הגירסא עצמה שמצא הרב ז"ל בספר ישן. וז"ל הר"ש ז"ל בקיצור דלא יתכן לפרש דקאי אסיכה דלעיל ר"ש אסר בפסולו של אילן ועוד וכו' ועוד וכו' אלא אתא לאשמועי' דאילן מלא פירות שביעית מותר לעשות במוצאי שביעית כל מלאכות ועבודות הצריכות כדתניא בת"כ שנת שבתון כיון שיצאת שביעית אע"פ שפירותיה שמטה מותר אתה לעשות מלאכה בגופו של אילן אפי' שפירותיו אסורין עד ט"ו בשבט ע"כ ומשמע ממה שכתב ז"ל עוד שם דלר' יוחנן דתני כתנאי דבי רבי ר' יהודה להחמיר אתא וארישא קאי דשרי ת"ק בכל ענין וכדכתבינן ור' יהודה מפליג בפגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית בין מקום שנהגו לסוך למקום שנהגו שלא לסוך ע"כ ועוד כתב שם תניא בתוספתא פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית ר' יהודה אומר מקום שנהגו לסוך אין סכין מפני שהיא עבודה מקום שנהגו שלא לסוך סכין ושל שביעית שיצאו למוצאי שביעית הכל שוין שאין סכין ואין מנקבין אותם פי' הכל שוין ר' יהודה ות"ק אבל ר"ש פליג כדפרישית במתני' עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>מקום שנהגו שלא לסוך. </b>ה"ר יהוסף הגיה מקום שלא נהגו לסוך. וכתב עוד ר"ש מתיר באילן וכו' פי' לסוך ולנקב את האילן שיש בו מפגי שביעית שנכנסו למוצאי שביעית מפני שהוא מותר בעבודת האילן במוצאי שביעית כן נ"ל וצ"ע ע"כ: 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>אין נוטעין ואין מבריכין וכו'. </b>ואיתא בר"ה פ"ק והתם קתני ואם נטע או הבריך או הרכיב יעקור דברי ר' אלעזר. ר' יהודה וכו' וכתבו שם תוס' ז"ל דמשנה היא בפ' שני דשביעית אבל ביבמות פרק הערל סתמא גרסי' לה. ונראה כי טעות היא שנפל שם בפ"ק דר"ה אלא סתמא גרסי' לה ור"מ היא דס"ל התם בגמרא בברייתא יום אחד בשנה חשוב שנה ובהכי אוקי פלוגתייהו דתנאי דמתני' הרמב"ם ז"ל דת"ק ס"ל יום אחד בשנה חשוב שנה א"כ מסברא שהוא צריך שלשים ואחד יום שלשים לקליטה ויום אחד אחר קליטה כדי שתעלה לו שנה אבל הוא סובר יום שלשים עולה לכאן ולכאן ר"ל שהוא נמנה מימי הקליטה ונמנה עם מה שאחריו ותעלה בו שנה ולא יהבינן לי' אלא יום אחד לתוספת שביעית דבכך חשובים שנה אחר זמן קליטה ור' יהודה ור' יוסי ור"ש ס"ל דשלשים יום בשנה שלימים הוא דחשובים שנה ולכך בעי' ל' אחר זמן קליטה ע"כ ועי' עליו שם בגמ'. ושם כתבו תוס' ז"ל שר"ת ז"ל יש לו דרך אחרת בפי' הסוגי' אשר שם שהוא מפרש לדברי האומר ל' לקליטה צריך שלשים ושלשים לענין ערלה אבל לענין שביעית לא חיישי' אלא שלא תקלוט בשביעית והובאו דבריו באורך בפי' הר"ש ז"ל: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. (ד"ה פחות) ל' דקליטה ול' דתוספת. כ' ה"ר יהוסף ז"ל דוחק דל' המשנה אינו משמע כן דהא תנן פחות מל' יום לפני ר"ה ע"כ: 
+
+<b>יעקור. </b>ואם לא עקר הפירות מותרין ומתני' דקתני יעקור היינו בסתם שלא נתברר לנו אי קלט אי לא קלט אבל אי ברי לנו שהשריש אפי' לכתחלה לא יעקור דהא קלט קודם וליכא נטיעה בשביעית: 
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>הבצלים הסריסים וכו'. </b>פי' בערוך בצלים שנחתך ראשן כמו הסריס ולא יעשו זרע פי' אחר שמיעך זרען קודם שהוקשו כדי להתגדל ראשן ע"כ. ואיתה בר"ה פ"ק די"ד. ופי' שם רש"י ז"ל בצלים הסריסים שאין נעשים גדולים כשאר בצלים ע"כ ופי' עוד שם בלשון ראשון דמתני' מוקי לה התם בגמ' כר' יוסי הגלילי דהתם בברייתא אבל בלשון שני פי' דגמ' מוקי הא מתני' כר' עקיבא דס"ל דטעמא דירקות היינו משום שגדלין על כל מים ומפ' טעמא בתלמוד ירושלמי א"ר מנא מכיון שמנע מהם מים שלשים יום לפני ר"ה נעשו כבעל כלומר זמן חיובן למעשר לשעבר דהא לא נסתפקו מכל מים שהן מים שאובין זה שלשים יום כי אם מימי גשמים הלכך יצאו מתורת ירקות הגדלות על כל מים ונכנסו בתורת שדה הבעל דמסתפקא במי גשמים ומתעשרין לשעבר. דרכן של בצלים הסריסים למנוע מהם מים שאובין פרק אחד לפני לקיטתם כדי להקשות לפיכך חלקום חכמים משאר ירקות אבל שאר ירקות שאין דרכן בכך אפי' מנע מהם לא יצאו מדין ירק ובטלה דעתו. ע"כ. והתוס' פי' שם כלשון אחרון דרש"י ז"ל דכן נראה בירוש'. גם ה"ר שמשון ז"ל כתב דמן הירוש' הזה משמע קצת דמתני' ר' עקיבא היא ולא ר' יוסי הגלילי. אע"ג דלכאורה משמע דאתיא כר' יוסי דאיהו דריש התם בר"ה פ"ק בבריי' הכי באספך מגרנך ומיקבך מה גורן ויקב מיוחדים שגדלים על מי שנה שעברה ומתעשרין לשעבר יצאו ירקות שגדלים על מי שנה הבאה ע"כ: 
+
+<b>ופול המצרי. </b>לת"ק דפליג אדר"ש שזורי בין שזרעו לזרע בין שזרעו לירק ולר"ש שזורי דוקא שזרעו לירק דאי זרעו לזרע קטנית הוא ולא הלכו בו אלא אחר השרשה: 
+
+<b>פול המצרי. </b>פאשולי בלע"ז. וכ"כ רש"י ז"ל במנחות דף ל' ובר"ה דף י"ג ב' ובירוש' דשבת דף ז' פול המצרי כשהוא רטוב קורין לו לוביא וכן נקראים בערבי עכ"ל הר"מ דלונזאנו ז"ל: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. ופול המצרי שזרעו לירק דאי זרעו לזרע וכו'. כתב ה"ר יהוסף ז"ל קושיא זו אינה קושיא דלעיל אליבא דר"ש שזורי נאמר אבל חכמים חולקים עליו וכן נראה דאפי' בזרעו לזרע מיירי מדלא קאמר כאן ופול המצרי שזרעו לירק אך צ"ע ע"כ: 
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>התמרות שלהם אסורות בשביעית. </b>הרמב"ם ז"ל בחבורו השמיט זו הבבא ולא ידעתי למה. מתוס' י"ט  כ"ה בתוי"ט ד"פ בד"ה התמרות אחר מלות נ"ל.]: 
+
+<b>[ומרביצין </b>כו']. ובפי' המשנה פי' דנקרא עפר לבן המקום שיש בו אילנות מרוחקות עד יהיו עשרה מהן ביותר מב"ס. ורמב"ש ז"ל פי' עפר לבן לאו היינו שדה לבן אלא קרקע תיחוח ולח ויש בו אילנות ודי לו בהשקאה מועטת וכן דעת רש"י ז"ל שכ' בספר שופטים עפר חיור מין קרקע לח ומוכרין אותו ליוצרי כלי חרס. ור"ש מתיר דלהרויח קרקע אסור אבל להצילו מהפסד לא ואע"ג דטרחא הויא ודמיא לקילון דריש מועד קטן: 
+
+<b>דברי ר"ש ראב"י אוסר. </b>ירוש' אתיא דר"ש כרבנן ודראב"י כשיטתיה דתנן בפ"ק דמ"ק ראב"י אומר מושכין את המים מאילן לאילן ובלבד שלא ישקה את כל השדה. זרעים שלא שתו לא ישקם וחכמים מתירין בזה ובזה ובמסקנא אשכח תני מרביצין בעפר לבן בשביעית אבל לא במועד דברי ר"ש. וראב"י אוסר. ולשון הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' שמיטה וכן עפר הלבן מרביצין אותו במים בשביעית בשביל האילנות שלא יפסדו. ע"כ: 
+
+<b>ממרסין באורז בשביעית דברי ר"ש אבל לא מכסחין. </b>כן כתוב בספרים מדוייקים וכן הוא ג"כ בירוש'. ותימה למה שינה לשנות הלשון כך ולא שנה ר"ש אומר ככולהו דוכתי ושמא משום דכולא מילתא דר"ש ואין חולק עליו. והתם בירוש' פריך דר"ש אדר"ש. וקשיא לי לפי' הרמב"ם ז"ל דפי' אבל לא מכסחין ר"ל שאין מנכשין מאי קפריך בירוש' ולע"ד צ"ע אי דמי הניכוש לנטילת עלין מן האשכול אי לא: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. ממרסין באורז. משקין עפר האורז וכו'. כתב ה"ר יהוסף ז"ל נ"ל דדוקא כשיש שם אורז אלא שהשריש לפני ר"ה דהאי לא עבודת הקרקע אלא עבודת האורז ועל כן שרי אבל כשעושה זה לצורך הקרקע אסור ע"כ: 
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מאימתי מוציאין וכו'. </b>פי' הר"ש ז"ל לאחר שהוציא אשפתו לרה"ר כדי שיהא נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה כונסו למקום אחד בשדה ועושה שם אשפה גדולה עד שהוא מפזרו בשדה לזבלה. ופלוגתא בירוש' אם מותר לעשות אשפה על פתח חצרו עד שלא פסקו עובדי עבודה ע"כ. משיפסיקו עובדי עבודה. בירוש' פריך כיון דאיכא בית השלחין דתמיד עובדין אותה ואין לה זמן מוגבל להוי אסור לעולם. ומשני בני עירו יודעין אם יש לו בית השלהין אי לאו אבל אה"נ דאותו שיש לו בית השלהין אסור: 
+
+<b>משׁיפְסְקי. </b>גרסי' הפ"א בשב"א והסמ"ך בשב"א: 
+
+<b>משייבש המתוק. </b>פי' הרמב"ם ז"ל מתוק הוא הנקרא בערבי חנטל שבזמן ההוא מזבלין הארץ לעבודה ונקרא מתוק מפני שהוא מר כמו שיקראו לעור סגי נהור. ולשון הירושלמי פקועא דבקעתא והרמב"ם ז"ל נראה לו שהוא מלשון פקועות שדה שהן דלועים מרים וכן פי' בערוך: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ואין מוסיפין על האשפתות. </b>מסיק בירושלמי דאפי' בכשיעור אסרי רבנן ועלה הוא דקשרי ר"ש: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>עושה אדם את שדהו וכו'. </b>נ"ל שהפירוש של זו המשנה הוא על זה הדרך כי למעלה אמר לך עד כמה מזבלין וכו' וכא הוא שחזר לומר אותו הדין עצמו משום דבר א' שנתחדש בו דהיינו התיקון שמלמדין חכמים את הצריך להוסיף על האשפתות דהיינו שיעמיק שלשה וכו' ואע"פ שהיה אפשר לקצר הדבר ולומר הבא להוסיף יעמיק שלשה וכו' ולא הי' צריך את המחלוקת של ר"ש ורבנן וכ"ש ברישא אלא משום שרבינו הקדוש לא הי' רשאי לשנות לשון רבותיו והוא למד בברייתא א' לשון המשנה הראשונה ובברייתא אחרת למד לשון המשנה הזו ולא היה רשאי לשנות הלשון והוצרך לשתיהן ועל כן כתב את שתיהן כלשונם ממש. ודו"ק. ובא לומר גם בזו שבכל אופן מתיר ר"ש כמו שפי' המפ' וכן הוא בירוש'. עכ"ל ה"ר יהוסף ז"ל: 
+
+<b>ויותר מכאן דברי ר"ש. </b>גרסי'. ואית דגרסי ויותר מכאן מותר דברי ר"ש ומלת מחצב מוחקין אותה ומהר"י קארו ז"ל כתב בכסף משנה בפ' שני דה' שמיטה ויובל סי' ב' ויותר מכאן מותר כו'. ופירוש יותר מכאן כלומר אפי' יותר משלש אשפתות לבית סאה מותר לעשות ע"כ. ומתוך מה שנכתב תדע כי יש טעות בדפוס בראש פי' ר"ע ז"ל וכך צ"ל יותר מכאן משלש אשפות לבית סאה וכו'. וכ' ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל וא"ת בשלמא למאן דפירש לעיל בירוש' דר"ש דרישא שרי בפוחת מן המשפלות משיעורא שמנו חכמים בשלש אשפות וכ"ש כי אשלים שיעורא בהו דכ"ש דשרי להוסיף אשפה הכא אשמעי' הך מתני' בעושה בכשיעור דבעי' שלש משפלות לכל אשפה ואשפה מהשלש דבבציר משלש משפלות בהו לא שרי ר' שמעון דלא תימא דשרי בפוחת ואפי' משלש משפלות לכל אשפה ואשפה בקמייתא ואשמועי' מתני' דדוקא בעושה כשיעור דמקרי אשפה הוא דשרי ופוחת דשרי היינו פוחת מעשר משפלות לאשפה והיינו דתני תנא עושה אדם את שדהו שלש אשפתות ויותר מכאן דברי ר"ש דבעינן דלהוי בהו בשלש שמא דאשפתות ובהכי הוא דשרי ר"ש להוסיף יותר מכאן אלא למאן דאסיק דלעיל ברישא בעושה יותר מכשיעור במאי מצריך להו. וי"ל דמשום דבעי לאשמועי' תקנתא דרבנן תני לדר"ש בהדייהו וכן כתב הרא"ש ז"ל והאי דתני לה זימנא אחריתי משום דבעי למתני עלה מילתייהו דחכמים ע"כ. עכ"ל ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל. ותירוץ הרא"ש ז"ל הוא תירוץ הר"ש ז"ל ג"כ: 
+
+<b>עד שיעמיק שלשה. </b>בפ"ק דמ"ק דף ד' פריך והלא כשמעמיק נראה כעודר ומשני כו' עד זבלו מוכיח עליו. וכ' תוס' ז"ל דליכא למיחש שמא מאן דחזי לחפירה לא חזי ליה לזבל שבחפירה ע"כ: 
+
+<b>עושה אדם את זבלו אוצר. </b>שם במ"ק מקשה דראב"ע אדראב"ע דתנינן התם פ"ק. ראב"ע אומר אין עושין את האמה בתחלה במועד ובשביעית וטעמא דשביעית הוי משום דמחזי כעודר והכא שרי מדקאמר עד שיעמיק ושם במקומו הארכנו ע"ש. וההיא שינוייא דהתם מהני נמי לרבנן ולר"מ דשרי הכא להעמיק אע"ג דמחזי כעודר כדכתיבנא אלא דהתם נקט ראב"ע אע"ג דאיהו בסיפא דמתני' משום דאשכח דידי' אדידי' ובירוש' נמי משני הכא סלו ומגרפו מוכיחין עליו שכוונתו לעשות אשפה ע"כ מה"ר שמשון ז"ל: 
+
+<b>היה לו דבר מועט. </b>הרמב"ם ז"ל נראה שפי' הפתרון שני דבירוש' דר"ל כשיהי' לו בתוך שדהו בשביעית זבל מועט מותר לו להוסיף עליו מעט מעט עד שיעשה אשפה בזמן שיהא מותר להוציא הזבלים לאשפות: 
+
+<b>ראב"ע אומר וכו'. </b>ירוש' תני הכל מודים שאם היה לו שם סיד או צרורות או אבנים או גפסס מותר לשפוך שם הזבל דכל הני אינם ראויים לזריעה: 
+
+<b>או עד שיתן על הסלע. </b>צ"ע במילתייהו דרבנן אי ס"ל דלא מהני נתינה על הסלע וגם צ"ע אי רבנן ור"מ וראב"ע כולהו ס"ל דבר אחד בכל הני בבות או דילמא יש לחלק וכן נמי צ"ע אי ר"ש ות"ק דר"מ ות"ק דראב"ע שוו לגמרי. ומצאתי בתי"ט שכתב או עד שיתן וכו' יע"ש: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>סהר של בית סאתים. </b>היקף ששיעורו ע' אמה ושירים על ע' אמה ושירים. ואיני יודע למה צריך לומר סהר כמו סחר בחי"ת דהא אפי' בה"א הוי כמו בית הסהר לחבוש אותם שלא יצאו אנה ואנה: 
+
+<b>עוקר שלש רוחות. </b>פי' כי כשמקום זה מלא אי אפשר לבריות לעמוד שם. ה"ר יהוסף ז"ל. ירושל' תני בכל עושין סהרים במחצלאות ובקש ובאבנים ואפי' שלש חבלים זה למעלה מזה ובלבד שלא יהא בין סהר לסהר כמלא סהר אותו המקום חולב בו וגוזז בו ומוליך ומביא את הצאן דרך עליו: 
+
+<b>ומוציא מן הסהר. </b>בירוש' בעי אי צריך להמתין עד שיפסיקו עובדי עבודה ולא אפשטא. ומוציא מן הסהר כתב ה"ר יהוסף ז"ל נ"ל דהא לא קאי אלא ארישא דהמדייר את שדהו ובא לומר שמותר להוציאו ולא אמרי' שהוא אסור להוציאו משום דאז תהיה השדה שדיירה מזובלת אלא מותר ע"כ: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>לא יפתח אדם מחצב בתחלה בתוך שדהו. </b>כתב הר"ש שירילי"ו ז"ל הנכון לפרש שהצור מכוסה בארץ ואין ניכר על פני השדה עד שחופרין ומגלין אותו ומסירין העפר מעל גביו וזהו לשון פתיחה וכשלא התחיל לפותחו מערב שביעית ובא לפותחו עתה בשביעית בתחלה אסור לפתוח המחצב אא"כ יהא שיעור המחצב כ"כ גדול שיהא בו שלש מורביות ופי' בערוך נדבכין דהיינו שורות כמו מורביעות והעי"ן נבלעת והשיעור דשלש מורביות הן שלש על שלש דהיינו ט' על רום שלש אמות דשיעור השלש מורביות כ"ז אבנים גבהן אמה ורחבן אמה על אמה דכשהמחצב יש בו כל כך אבנים מידע ידעי דלצורך אבנים לבנין קעביד ולא משום עודר ומה שפי' ר"ש ז"ל בשיעור האבנים אין נראה בעיני ע"כ. אמר המלקט והוא רבינו שמשון ז"ל פי' ג"כ בסוף דלכאורה לישנא דמתני' משמע כ"ז לשלש המורביות ושמא כל אבן ואבן היתה של אמה על אמה ברום שלש אמות וניחא טפי דלפי שהאבנים אחרות קרי להו מורביות כמו מורביות של ערבה דפ"ד דסוכה וכן מורביות של תאנה דבפ' שני דתמיד ע"כ אלא דברישא דמילתיה פי' מורביות לשון נדבכין שיש בכל אחת ואחת מן המורביות שלשה אמות אורך ורוחב על רום שלש דהיינו כ"ז אבנים של אמה על אמה לכל מורבית ומורבית ע"כ: 
+
+<b>עד שיהיו בו שלש מורביות. </b>פי' ר"ע ז"ל שיהיו נגלין ונראין וכו'. וכתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל קשה דהא לא נאמר במשנה עד שיראו בו אך לשון המשנה הוא שיהיו בו שמשמע שאינו מקפיד אלא שיהיו בו אבנים הרבה כי כשאין בו אלא מעט אבנים הרואה סובר שבודאי אינו עושה את הדבר אלא כדי לסקל את שדהו אבל כשיש בו אבנים הרבה שהוא סלע גדול בודאי שאינו חושש על הקרקע אלא על האבנים כיון שיש בו כ"כ טורח רב ע"כ: 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>של משאוי שנים שנים. </b>שכל אבן ואבן מהעשר שתים מהן משאוי של חמור כנהוג בארץ ישראל באבנים שיקירין זווייא"ש ואין לפרש דאדם נושא אותן שתים שתים דהיינו אבני כתף. ועוד דשתים שתים הוה לי' למתני דאבן לשון נקבה היא כדכתיב והאבן הזאת. פחות מכאן מחצב. היה הגדר פחות מעשרה טפח או שהיו בו פחות מעשר אבנים או שהיו אבניו קטנות ממשוי שנים נוטל עד טפח סמוך לארץ כ"כ הרמב"ם ז"ל ולי נראה לפ' פחות מכאן שלא היה גבוה כ"כ ואפשר שהוא רחב הרבה הרי הוא כמחצב וצריך כ"ז אבנים גבהן אמה ורחבן אמה על אמה וגומם הגדר עד טפח סמוך לארץ שלא יהא מתקן הקרקע וגוממו דקתני ארישא ור"ל גוממו עד שיעמיק בארץ טפח והיינו פחות מן הארץ שאין גומתה שוה לארץ בפחות טפח כן נראה לי דאי כפי' הרמב"ם ז"ל ה"ל למתני וגוממו גבוה מן הארץ טפח. בד"א. אגדר קאי. אבל אם התחיל בו בגדר מערב שביעית להורסו מה שהוא רוצה יטול ונוטל עד גלוי היסוד. הר"ש שירילי"ו ז"ל. ופי' ה"ר שמשון ז"ל הוא מה שהביא כבר ר"ע ז"ל והוא קרוב לפי' הרמב"ם ז"ל. ובערוך פי' מחצב כלומר גדר קטן שהוא פחות מעשרה טפחים קרוי מחצב וכן משמע מן הירושלמי. דגרסי' בירוש' ר' חייא בר אבא שאל הכא את אמר שיעור גדר עשרה טפחים במה אנן קיימין אם כשהיו שני נדבכין ניתני שמונה טפחים אם כשהיו שלשה ניתני י"ב טפחים כדתנן בריש פי"ד דמס' אהלות. ומשני א"ר יוסי הכא נמי שלשה נדבכין שהן י"ב טפח כדתנן התם מיהו כשבא לסתת האבן ולהושיבה בבנין מחסר חצי טפח מלמטה וחצי טפח מלמעלה וכן בנדבך השני דנדבך הראשון הסמוך לארץ אינו מסתתו אלא השני להשלישי הרי עשרה טפחים בג' נדבכין. תני פחות מכאן אינו לא גדר ולא מחצב ופליגא אמתני'. עוד גרסי' בירוש' תני א"ר יהודה בד"א דגוממו עד פחות מן הארץ טפח בזמן  לפ"ז לא הי' להכ"מ מה להגיה בדברי ר"י אבל בכ"מ מבואר שהי' הגי' לפניו בד"א בזמן שלא נתכוין לתקון שדהו אבל אם נתכוין כו' וע"ז הגיה שצ"ל בזמן שנתכוין וכו' ודברי הכ"מ אלו אינן מובנים דהר"מ פוסק בחבור בהדיא לקולא אף שבפי' פוסק לחומרא:] שנתכוון לתקון שדהו אבל אם לא נתכוין לתקון שדהו אפי' יותר מכאן מותר. אמר רשב"ג בד"א שלא נתכוון לתקון שדהו אבל אם נתכוון לתקון שדהו אפי' פחות מכאן אסור פי' אע"פ שמשייר יותר מטפח אמר ר' ביבי הורי ר' ייסא לקולא כר' יהודה וע' בכ"מ פ' שני דה' שמטה ויובל שכ' דרבינו ז"ל גורס הורי ר' ייסא לחומרא וגם הגיה שם בדברי ר' יהודה בד"א שנתכוון לתקון שדהו אבל לא נתכוון אפי' יותר מכאן מותר ע"כ ותימה דברישא נקט לשון יטול ובסיפא נקט נוטל: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. הרי אלו ינטלו כולן. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה קשה שהיה לו לומר הרי זה ינטל כיון דקאי אגדר ע"כ. עוד כתב על מה שפי' ר"ע ז"ל ומניח מן הסלע בארץ וכו'. כ' קשה שהרי לא מיירי בסלע אלא בגדר לפי פירושו ואפשר דט"ס הוא וגרסי' ומניח מן הגדר אך אם היינו מפרשים דהאי וגוממו לא קאי על מה שלפניו פחות מכאן מחצב אלא קאי ארישא דקאמר הרי אלו ינטלו ועלה קאמר וגוממו וכו' וקאי נמי על מחצב שאינו רשאי ליטלו כולו הוה מתיישב הלשון טפי וכן נראה עיקר וה"פ דמתני' גדר שיש בו עשרה אבנים וכו'. הרי אלו העשר אבנים ינטלו ועלה קאי וגוממו וכו' כלומר ולא אותם העשרה אבנים בלבד הוא נוטל אלא גומם את כל הגדר עד פחות וכו' אלא שהפסיק באמצע בדבר אחר לפ' מה נקרא גדר ושיעור גדר עשרה טפחים כדי לומר אח"כ על שניהם פחות מכאן מחצב כלומר אם היו האבנים הגדולים פחות ממשאוי שנים שנים או שהי' גבהו פחות מעשרה טפחים דינו כמחצב שצריך שיהא בו שלש מורביות וכו' וצ"ע עכ"ל ז"ל. עוד כתב ז"ל וז"ל בס"א גרסי' כאן מתני' דהמזנב גפנים וכו' דלקמן בפ"ד משנה ו' ונ"ל דטעות הוא שם דאף באותו ספר גרסי' לה לקמן ג"כ ותרתי למה לי ע"כ: 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>אם יש בהם שתים של משאוי וכו'. </b>בברייתא בירושל' פליגא אמתני' ומצרכא דבכל אחת ואחת בעי' משוי של שנים שנים: 
+
+<b>גרגר של צרורות. </b>מפני קטנותן קרי להו הכי מלשון שנים שלשה גרגרים בראש אמיר: 
+
+<b>גל של אבנים. </b>גדולות ואית דגרסי גרגש בשי"ן וכן הוא שם פרק שני  א"ה לכאורה כוונתו אהרמב"ם פ"ב מה' שמטה שהראה בו מקום לפני זה ואנחנו הכנסנוהו בתוך הציונים. אבל לפנינו שם הגי' גרגר.]. ומחק הר"ר יהוסף ז"ל ממשנתו מלות או גל של אבנים וכתב וי"ס אחרים דגרסי לי' וקשה דהא היינו רישא המסקל את שדהו מגל של אבנים ע"כ. וכ' ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל דבירוש' מפרש דהאי בבא לאו משום שביעית נקטה אלא אפי' בשאר ימות השנה אשמועי' דאסור ללקט צרורות מתוך שדה חבירו שבבקעה משום דרוצה לקיימן דכי מנכש העשבים הרעים מן הזרוע יהיב להו עלייהו כדי שלא יצמחו כ"כ מהרה אבל אם הזרע בהרים ובטרשים מותר דטיבו חשיב לי' שמפנה המקום ע"כ וכתבתיו אמתני' דבסמוך סי' ח' בשם הראב"ד ז"ל: 
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>אין בונין מדרגות וכו'. </b>י"מ בונה גדר סביב המים שלא יקחנו אדם כדי להשקות שדהו: 
+
+<b>ולא יסמוך. </b>ה"ר שמשון ז"ל גריס לא יסבוך בבי"ת פי' לסתום האויר שבין אבן לאבן מלשון נאחז בסבך. והראב"ד ז"ל הביא שתי הנוסחאות בהשגות. וכ' הר"ש שירילי"ו ז"ל. ולא יסבוך בעפר. מדברי הרמב"ם ז"ל נראה שפירושה לא ימלא הגאי עפר מפני שמתקן את הארץ. והראב"ד ז"ל פי' דעל המדרגה שעל שפת הגאי מיירי דכשבונה אותה בשביעית לא יעשנה בעפר מפני שמכשירה לזריעה אלא עושה אותה חיץ אבן על אבן ע"כ. וכתוב שם בכסף משנה ונראה שהוא ז"ל מפרש דרישא אסיפא סמיך וה"ק כשבונים מדרגות על פי הגאיות לא יסמוך בעפר כלומר לא יחזור עפר לגאיות ההם כדי שישוו פניהם ומ"מ יש לתמוה למה לא חלק רבינו בין ערב שביעית משפסקו גשמים. לשביעית משפסקו גשמים כמו שחלקו במשנה וצ"ע ע"כ. ירוש' מהו חיץ חייץ לי' כמה דתימר והוא בונה חיץ: 
+
+<b>וכל אבן שהוא יכול וכו'. </b>פי' הרמב"ם ז"ל אבל מה שאי אפשר לו לקחתם עד שירד בגאי אינו מותר לו לקחתם מפני שכשנראה אותו יורד או משלשל עצמו לקחת אותה נאמר שהוא לתקן את שדהו נתכוון. והראב"ד ז"ל פי' ע"פ הירו' דמשום גזל נגעו בה וז"ל כל אבן שכשעומד ברה"ר יכול לפשוט את עצמו וליטול מתוך שדה חבירו תנטל ואין כאן משום גזל ובונה בה אבל מתוך שדה חבירו פי' מאמצעה לא מפני שהוא רוצה בקיומן דמנכש ויהיב עשבא עליהם עכ"ל ז"ל: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. לא יסמוך בעפר אם בא להיות סוכר מקום יציאת המים וכו'. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה קשה דהא לא נזכר כלל למעלה מענין סכירת מקום יציאת המים והי' לו לומר הבונה סכירת מים לא יסבוך בעפר והיאך שייך לומר סתם לא יסבוך בעפר ויותר הי' נראה לפרש דקאי אדלעיל דקאמר אין בונין מדרגות ערב שביעית וכו' אבל בונין בשביעית ועלה קאמר לא יסבוך בעפר שהבונה אותן המדרגות לא יסבכם בעפר ועלה קאמר עוד כל אבן שהוא יכול לפשוט את ידו וליטלה כשהוא בונה המדרגות וכן נראה מדברי קצת מן המפרשים ע"כ: 
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>אבני כתף באות מ"מ. </b>פי' ה"ר יהוסף ז"ל דכיון שבורר ומחפש ואינו לוקח אלא האבנים הגדולות לבד מינכר מה שא"כ בגדר או במחיצות שנוטל גדולות וקטנות ע"כ: 
+
+<b>והקובלן. </b>פי' הר"ש וגם הר"ש שירילי"ו ז"ל דהיינו שקבל לעשות בניינים בקבלנות. מביא מכל מקום אפי' פחותות מאבני כתף שאין כוונתו אלא לקבץ אבנים ואפי' משדותיו שרי ואין חוששין שהוא מתכוון לתקן שדהו דמידע ידעי דלבנין קבעי דאי משדות אחרים אפי' אינו קובלן כדתנן לעיל דמתוך של חבירו מה שהוא רוצה יטול ע"כ. ומתוך זה תבין להגיה הטעות שנפל בדפוס בסוף פי' ר"ע ז"ל שצ"ל ואפי' מביא משדה שלו אע"פ שבעיקר פי' קבלן פי' כפי' הראשון שהוא אריס סמך לו ז"ל על פי' שני דלה"ר שמשון ז"ל שאכתוב בסמוך בס"ד ועל הרמב"ם ז"ל שכתב ג"כ שקבלן הוא ששוכר את הארץ לעבוד אותה דינו כדין מביא מתוך של חבירו שהוא מביא מכל מקום ואיזה שיעור שיזדמן לו מן האבנים יביא ע"כ. ושם בחבורו כתב אפי' אבנים גדולות ע"כ. ומ"מ לשון ר"ע ז"ל מבולבל. והילך כל לשונו של ה"ר שמשון ז"ל. באות מ"מ. אפי' מתוך שלו דמידע ידעי דלבנין בעי להו ולא לתקן את השדה. והקבלן. מלשון מקבלי קבולת שדרכו לעשות בניינים בקבולת. מביא מ"מ. ואפי' פחותות מאבני כתף דאין כוונתו אלא לקבץ אבנים ואפי' מביא משדות שלו שרי. דאי משדות אחרים אפי' אינו קבלן שרי כדתנן לעיל דמתוך של חבירו מה שהוא רוצה נוטל. וי"מ קבלן שקבל שדה באריסות דלא חשיב האי שדה כשלו ונוטל ממנו אפי' קטנות אע"פ שהוא אריס בה ע"כ. וז"ל ה"ר יהוסף ז"ל על פי' ר"ע ז"ל. פי' זה אינו נראה כלל דלא מצינו אריס שיקרא קבלן ותו דהיאך שייך לומר בו מביא מ"מ הו"ל למיתני מביא משדהו דבשאר שדות אין הפרש בינו לבין אחר על כן נראה דקבלן ר"ל שקבל עליו לבנות בנין שמביא מכל מקום כלומר ואפי' מתוך שדהו כן נראה מדברי ר"ש ז"ל ע"כ: 
+
+<b>באחת יד. </b>אלא בשתי ידים ור' יוסי מיקל טפי: 
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>צוברו ברה"ר. </b>פי' ה"ר יהוסף ז"ל. אבל אינו צוברו ברשותו שלא יאמרו לזרוע עליו הוא טומנו שם ע"כ: 
+
+<b>כך לא יתקנו. </b>כתב ה"ר יהוסף ז"ל על פי' ר"ע ז"ל. פי' זה אינו נראה כלל דבאיזה מקום נזכר זה אלא ה"פ כך לא יתקנו כי אי אפשר לתקן הוא העפר ברשות הרבים אם לא יקלקל תחלה ע"כ: 
+
+<b>צוברו בתוך שדהו כדרך המזבלין. </b>הכא נמי בעי בירוש' אי ממתין לכשיפסקו עובדי עבודה ולא אפשטא: 
+
+<b>וכן החופר בור ושיח ומערה. </b>פי' ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל. דר"ל דגם החופר וכו' צובר העפר לתוך שדהו כדרך המזבלין ולא יפזר שמכשיר השדה לזריעה ע"כ: 
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ואבנים. </b>לא גרסי' במתני' וכן משמע קצת מן הירושלמי. וכן נמי משמע קצת מפי' הר"ש שירילי"ו ז"ל וז"ל וכשהוא מלקט את הגס לא תלינן לי' אלא לצורך עצים דלשריפה קעביד דומיא דאבנים דאמרי' דגסים שרי דמוכח דלבנין קבעי להו וקטנים אסור כדאי' בפרקין דלעיל דמיחזי כמסקל שדהו ולהכי בעצים ועשבים כיון דאיכא נמי הך טעמא דמייפה הקרקע לא שרי בשלו אלא הגס הגס אבל בשל חבירו כיון דלא חייש בתקון שדה חבירו וכדלעיל בין דקין ובין גסין שרי כדתנן לעיל גבי אבנים ומש"ה מפרש בירוש' דהגס הגס דקתני אשלו קאי ולא אשל חבירו ע"כ. ועיין ג"כ ברש"י ז"ל ברפ"ק דנדה. וברמב"ם בחבורו משמע דהוה גריס ואבנים וכן ג"כ משמע מפירושו ז"ל. וה"ר יהוסף ז"ל מחק מספרו מלת ואבנים וכתב וי"ס אחרים דגרסינן ואבנים ונ"ל דטעות הוא דהא לעיל אסר באבנים וכמה חילוקים יש בפרקין דלעיל באבנים ע"כ: 
+
+<b>שלא בטובה. </b>בירוש' מסיים עלה נחשדו להיות מלקטין בטובה והן אומרים שלא בטובה לקטנו התקינו שיהו מביאין מן הקרוב ומן המצוי דאית לי' קלא: 
+
+<b>ואין צורך לומר. </b>כך הגיה ה"ר יהוסף ז"ל: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>שדה שנתקווצה בשביעית תזרע וכו'. </b>בירוש' פליגי אמוראי דבבל עם אמוראי דארץ ישראל תמן אמרין דמיירי בתלושין וכדפירשו רש"י ותוס' ז"ל בפ' כל פסולי. ורבנן דהכא אמרין שנחרש' כי חרישה ראשונה היא להמית הקוצים שצמחו בתוך התבואה: 
+
+<b>תזרע למוצאי שביעית. </b>לפי שלא הוכנה עדיין לזריעה לא קנסוהו: 
+
+<b>שנטייבה. </b>מאן דמפרש נתקווצה שניטלו קוציה מפ' דנטייבה היינו שנחרשה ומאן דמפרש דנתקווצה היינו נחרשה מפרש דנטייבה היינו שנחרשה פעם שנית. ואמרי' התם במ"ק ובפ' השולח ובפ' כל פסולי א"ר יוסי בר חנינא נקטינן הטיבה מת בנו זורעה דלדידי' קנסו רבנן ולא לבריה: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. והוא חרש שתי פעמים וכו'. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה מגומגם הרבה כי למעלה פי' שנתקווצה שניטלו קוציה משמע הא נחרשה אסור וכאן אומר דוקא שנחרשה ב"פ. והנה הוא תפס שתי דעות שנזכרו בירוש' דאיכא מאן דאמר שנתקווצה ר"ל שנחרשה ולדידי' מפ' נטייבה שנחרשה ב' פעמים ואיכא מ"ד שנתקווצה ר"ל שניטלו קוציה ולדידי' ר"ל שנטייבה שנחרשה פעם אחת עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>נדיירה. </b>במה שכבר פי' ר"ע ז"ל כאן ולעיל פ"ג סי' ד' נסתלק דלא קשו מתנייתא אהדדי: 
+
+<b>שֶנִטַיְיבָה אוֹ שֶנִדַיְירָה. </b>כך מצאתי שנקד החכם ר"מ די לונזאנו ז"ל שנטייבה הנו"ן בחירי"ק והטי"ת בפת"ח והיו"ד בשב"א ודגושה והבי"ת קמוצ"ה וכן מלת שֶׁנִדַיְירָה: 
+
+<b>אין אוכלין פירות שביעית בטובה. </b>דאי מחזיק טובה נראה דמן השמור הוא מלקט. ועיין במ"ש ברפ"ה דעדיות: ובירוש' מייתי עובדא דר' טרפון נהג בהא מלתא כב"ש ואסתכן כההיא דק"ש דתנן בפ"ק דברכות: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בשלומן. </b>פי' בשלומן של עובדי כוכבים אע"פ שהם כולם עוברי עבירה שאינם משמרין ז' מצות שלהם אפ"ה שואלין בשלומן משא"כ לישראל חוטא. ה"ר יהוסף ז"ל: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>המדל בזיתים וכו'. </b>עי' בתי"ט וגם ה"ר יהוסף ז"ל הסכים לפ' שהמדל הוא שעוקרם לשרפם כמו המבקיע בזית דבסמוך ואפ"ה המחליק אסור. ירוש' תני דבית רבי נוטל אחד ומניח שניים זהו מדל ופריך והא אנן תנן המחליק שלשה זה בצד זה הא מדל נוטל שנים ומניח אחד. ומשני א"ר יונה מתני' במדל בתחלה ומש"ה שרי מתני' אפי' ליטול שנים ולהניח אחד ורבי מיירי שהדל כבר ועכשיו חוזר לשלוף שעדיין מוכחשת יניקתן שרינן ליטול אחד מבין שניים: 
+
+<b>עד שיגום. </b>צריך לדחוק ולפרש דה"ק דאינו מותר שרוש אלא עד שיודה לגום בלבד אז מתירין לו הגימום: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>המבקיע בזית וכו'. </b>פי' ה"ר יהוסף ז"ל הזית רגילין לחתוך ממנו בקעיות לשרוף ואינו מזיק לאילן ע"כ: 
+
+<b>אין קוצצין בתולת שקמה וכו'. </b>בירוש' מפ' דהא דפליג ר' יהודה ארבנן בקציצת בתולת השקמה אינו בגומם מעם הארץ אלא משלש טפחים ולמעלה עד ט' הוא דפליגי דר' יהודה שרי עד עשרה ועשרה אסר דדרך לקצוץ הבתולה בעשרה טפחים ורבנן סברי דמשלשה עד ט' כעשרה דמי אבל פחות משלשה לכ"ע שרי ושם בברייתא פ' הספינה גרסי' הלוקח בתולת השקמה מחברו מגביה מן הקרקע ג' טפחים וקוצץ דבג' טפחים גזעו יכול להחליף לצורך המוכר כמו שכתבתי שם בפ' הספינה סי' ד'. ופרכינן ובתולת השקמה שלשה טפחים בעי' ורמינהו אין קוצצין בתולת השקמה בשביעית מפני שהיא עבודה שיגדל יותר וכתיב וכרמך לא תזמור ר' יהודה אומר כדרכו אסור אלא או מגביה עשרה טפחים או גומם מעם הארץ מעם הארץ הוא דקשה הא אידך מעלי לה אמר אביי שלשה טפחים ודאי מעלי לה מעם הארץ ודאי קשה לה מכאן ואילך לא מיקשה קשה לה ולא עלויי מעלי לה גבי שביעית עבדינן מידי דודאי קשה לה גבי מקח וממכר עבדי' מידי דודאי מעלי לה ופי' רשב"ם ז"ל או מגביה עשרה טפחים ולת"ק איכא למימר דלית לי' האי שיעורא אלא שיעור אחרינא כגון משלשה ולמעלה אסור. קוצץ מלמעלה מעשרה היזק הוא לאילן ומכחישו הא אידך טפח או שני טפחים מעלי לה ואמאי קתני לעיל בברייתא שלשה טפחים במשהו סגיא. מכאן ואילך מן הקרקע עד שלשה ומשלשה עד עשרה לא מיקשה קשה כ"כ ולא עלויי מעלי לה כ"כ. אלא מספקא לן משום דזימנין קשה וזימנין מעלי הלכך גבי שביעית שאסור לזמור אילן כדי שיבריא עבדינן מידי דודאי קשה דפשיטא לן בי' דלא ישביח בזמור זה משום דספק אסור דאורייתא לחומרא אבל גבי מקח וממכר דעת המוכר לשייר לעצמו כדי מחיית האילן ודאי עכ"ל ז"ל: 
+
+
+Mishnah 6
+
+בפי' ר"ע ז"ל. מקטע זנבות כדי שיתעבה וכו'. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה דזה ודאי אסור אלא ה"פ שמזנב הגפנים כדי לשרפם או לדבר אחר ע"כ: 
+
+<b>ר' יוסי הגלילי אומר ירחיק טפח. </b>בברייתא ר' יהודה ס"ל כר' יוסי הגלילי: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. ירחיק טפח מן הקרקע. וכתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה קשה טובא דאי הכי הול"ל יגביה טפח כמו שאמר לעיל גבי בתולת שקמה ויותר נראה לפ' ירחיק טפח מן המקום שרגילין לזנב או לקצוץ ושייך בזה שפיר לשון ירחיק עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>ר' עקיבא אומר קוצץ כדרכו. </b>בלא הרחקת טפח ובקורדום ובמגל ובמגרה ובכל מה שירצה ואקנים קאי דדמו לאילן סרק. ובירוש' תני הקוצץ בקורות לא יהא מחליק ומדריג מדריג ומחליק כדרך שעושה בשאר השנים שמחליקין ומנסרין הקורות במקום העבה שבאילן באופן אחד ובמקום הדק שבאילן באופן אחר ודומה כמו מדרגות אלא מתכוון שתהא קציצתן שוה תני רשב"ג אומר מקום שנהגו להחליק ידריג להדריג יחליק וגומם מעם הארץ ובלבד שלא יקוץ בקורדום וכתב הר"ש ז"ל וגומם מעם הארץ מילתא באנפי נפשה היא ופליג אדר' עקיבא דגומם מעם הארץ אם ירצה כדקאמרי' במתני' גבי בתולת השקמה אלא שלא יקוץ בקורדום ותלתא תנאי נינהו תנא דמתני' בקציצת קורות לית לי' שינוי ותנא דברייתא אית לי' שנוי ואית לי' לא מחליק ולא מדריג אלא קציצתן שוה ורשב"ג שרי או מדריג או מחליק ואסור בגומם בקורדום. ופריך בירוש' איכפל תנא דמתני' דהכא לאשמועי' דר' יוסי הגלילי כבית שמאי דאמרי לעיל בפרקין יגום ולא ישרש משום דחיישי לעבודה ור"ע כב"ה דמשרש ולא בעי הרחקה ומשני שאני מילתא דר' יוסי הגלילי דאיכא עבודה באילן ומש"ה בעי' שנוי אבל המדל דמשרש אין עבודה באותו האילן דהא עוקרו משרשו ובשביל עודר ליכא נמי דלוקט עצים לדליקה הוא ודוקא גבי מחליק דאיכא קרקע מחזי כחורש אבל במדל לא מחזי ולעולם ר' יוסי הגלילי כב"ה: 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>מאימתי אוכלין פירות האילן וכו'. </b>כתב הר"ש שיריל"ו ז"ל דבירוש' דייק מדקתני הכא הפגים משהזריחו וכן בסמוך גבי בוסר קתני משהביא מים ולא קתני הפגים שהזריחו וגבי בוסר שהביא מים כדקתני גבי זיתים משמע דאתא לפרושי אגב אורחא פגין ובוסר דקתני בדוכתא אחריתי והיינו מתני' דעוקצין פ"ג דתנן התם הפגין והבוסר ר' עקיבא אומר מטמאי' טומאת אוכלין ר' יוחנן בן נורי אומר משיבאו לעונת המעשרות דקשה דה"ל למתני ר' עקיבא מטמא מיד ומטעמא דתנן בסוף פרקין ושאר כל אילן משיוציא עלין אסור לקוצצו בשביעית דבההיא שיעורא אסורין משום ערלה ואית בהו דינא דשומר לפרי אלא משום דההיא מתני' דעוקצין בפגי תאנים לחוד מיירי ושיעור פגי תאנים מפורש במתני' דהיינו משהזריחו להכי לא תני מיד הא פגין אחרים דשאר פירות כ"ע מודו דלא חשיב פרי לטומאה עד שיבאו לעונת המעשרות ואע"ג דחשיבי לגבי דאסור לקוצצן בשביעית מ"מ לא הוו פירא. ולהכי שינה תנא הכא ודק בלישני' ואשמעי' אגב אורחא פירושא דההיא דעוקצין ע"כ. ועוד גרסי' בירוש' ר' פדת בשם ר' יוחנן מודה ריב"נ בשנה השביעית דכיון דחשיב תבואה שאוכל בהן פתו בשדה חשוב נמי לענין טומאה ור' עקיבא יליף משביעית לשאר שני שבוע. וכתב בספר קרבן אהרן וכן כיוצא בהן בשאר שני שבוע אם בחלו חייבין במעשרות וכדתנן בפ"ק דמעשרות והרמב"ם ז"ל נראה דגריס וכן כיוצא בהן ושאר שני שבוע וכו' ופי' וכן כיוצא בהם ר"ל משאר כל מה שיצמח באילנות שהזריחו פגיהם וזו היא הוראה שנתבשלו מעט יאכל מהם מעט בדרך ארעי וכשיגיעו לתכלית בישולם כונס אותם לתוך ביתו ושאר שני שבוע כשיזריחו הפגין אז באים לעונת המעשרות ע"כ. אלא דקשה דהא תנן בפ"ק דמעשרות מאימתי הפירות חייבות במעשרות התאנים משיבחילו משמע דהכא נמי ושאר שני שבוע קאי אבחלו דסיפא. והחכם ה"ר יהוסף ז"ל הגיה ובשאר וכתב כן מצאתי בכל הספרים וצ"ל דה"פ וכן שאר פירות כיוצא בפגים גם כן דינן כן וגם בשאר שני שבוע שחייבין במעשרות משעה שבחלו חייבין במעשרות וכן נ"ל הגירסא הנכונה דלגי' הדפוס לא הי' לו לומר וכן כיוצא בהן כלל אלא הל"ל ובשאר שני שבוע וכו' ע"כ: 
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>הבוסר משהביא מים. </b>מפרש בירוש' שכן דרך נשים מעוברות ששיניהם קהות אוכלות אותו: 
+
+<b>הבאיש. </b>פי' הרמב"ם ז"ל והביא על זה הענין שם באשה מפני שהוא קרוב להתעפש ולהשחת כשיניחוהו ע"כ ומצאתי כתוב דנקראו בלע"ז אובא"ש ונהפכו האותיות בלשון: 
+
+<b>וכן כיוצא בו ובשאר שני שבוע חייבין במעשרות. </b>כתב ה"ר יהוסף ז"ל גירסת חייבין לפום ריהטא נראה דטעות הוא דבשלמא לעיל בפגין דהוו לשון רבים שייך שפיר לומר חייבין אבל בוסר שהוא לשון יחיד אין שייך לומר בו אלא חייב אכן נראה לתרץ לשון חייבין דקאי על הבוסר ועל כיוצא בו וכן עיקר עכ"ל ז"ל: 
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>זיתים שהכניסו. </b>היא גי' הירוש' כדכתבינן: 
+
+<b>הכניסו שליש. </b>מפרש בירוש' דשליש היינו לוג שמן וה"נ תניא בת"כ הכניסו לוג כותש בשדה וכונס לתוך ביתו ע"כ. והפירוש דבמקומות הרעים הן עושין שלש לוגין שמן מסאה של זיתים ובהנהו קא משער תנא ומש"ה קרי ללוג שליש דהסאה ראוי' לעשות שלשה לוגין שמן ואכתי לא עבדא רק חד: 
+
+<b>וכן כיוצא בהן בשאר שני שבוע וכו'. </b>וכן תנן נמי בפ"ק דמעשרות התבואה והזיתים משיכניסו שליש. והסכים הראב"ד ז"ל בהשגות דשליש היינו לוג ודלא כהרמב"ם ז"ל דמפרש דשליש הלוג היינו שליש דמתני' וז"ל שם הזיתים משיעשו שמן אחד מתשעה ממה שהן ראוין לעשות כשיגמרו וזה שליש שלהן ע"כ והוא ז"ל גורס בירוש' מהו שליש שליש לוג. וז"ל החכם הר"ס ז"ל הכניסו שליש וכו'. בת"כ פ' בהר סיני יש נוסחאות שגורסין הכניסו לוג כותש בשדה וכונס לתוך ביתו ומדברי הראב"ד ז"ל נראה שגורס שם שליש ומ"מ נראה מפירושו ששליש האמור שם היינו לוג כפי מה שאמר בירושלמי דמתני' בזיתים העושים ג' לוגין לסאה היא. ומדברי הרמב"ם ז"ל שפי' תשיעית ממה שיוציאו נראה שמפרש שליש היינו שליש לוג ועל פי מה שפירשו בירוש' מתני' בזיתים העושים ג' לוגים לסאה היינו תשיעית ומ"מ פירוש הראב"ד ז"ל הוא יותר נכון לפי שהוא הולך על הסדר תחלה רביעית ואח"כ חצי לוג ואח"כ שליש דהיינו לוג כ"ש כפי הנוסחא דבת"כ הכתוב בה לוג בפירוש. ועוד נראה לדעת הרמב"ם ז"ל דמה שאמר בירוש' דמתני' בזיתים העושים ג' לוגין לסאה לא קאי אלא אסיפא דהיינו הכניסו שליש אבל ברישא דהכניסו חצי לוג צריך לומר דמיירי בזיתים העושים הרבה לסאה שנמצא שחצי לוג בערכם הוא מעט בערך שליש לוג לאלו העושין ג' לוגין לסאה ובת"כ משמע דקאי אכולה מתני' דקתני התם זיתים כל זמן שהן עושין ג' לוגין לסאה הכניסו רביעית לסאה פוצע ואוכל בשדה הכניסו חצי לוג כותש וסך בשדה הכניסו לוג כותש בשדה וכו' עכ"ל ז"ל: 
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>מאימתי אין קוצצין וכו'. </b>והקשו תוס' ז"ל וא"ת בלאו שביעית נמי תיפוק לי דאסור משום לא תשחית את עצה וי"ל דמיירי היכא דלא טעין קבא דלא שייך בי' לא תשחית כדאי' בפ' החובל א"נ מיירי במעולה בדמים לעשות ממנו קורות דאז לא שייך לא תשחית את עצה ומיהו משום איסורא דשביעית איכא לאכלה ולא להפסד. ור"י בן מלכי צדק ז"ל פי' דמיירי באילן הסמוך לעיר דקוצץ ועתה בשנה השביעית אם ימצא אילן סמוך לעיר יקצץ בד"א עד שלא ירד לפרי אבל משירד לפרי אין קוצצין ע"כ: 
+
+<b>משיוציאו. </b>י"מ ר"ל את הפרי וכן פי' רש"י ז"ל שם בברכות אבל בפסחים פי' הוצאת עלין בימי ניסן וכן עיקר דהוצאת פרי קרוי' חנטה בלשון רבותינו ומ"מ ממה שאכתוב בסמוך מוכח בהדיא דקאי אפרי: 
+
+<b>משישרשרו. </b>כמו משישלשלו. ואית דגרסי משישלשלו כעין שלשלת וכל הורדה למטה קרוי' כן ותורידם בחבל תרגומו ושלשלתנון: 
+
+<b>משיגרעו. </b>ירוש' א"ר יונה משיזחילו מים כמה דאת אמר כי יגרע נטפי מים ובפ' מקום שנהגו מפ' דשיעורן כפול הלבן הר"ש ז"ל. וז"ל ה"ר יהוסף ז"ל בירוש' מפרש משיסחטו אותו ויצא ממנו מים מלשון כי יגרע נטפי מים ונ"ל שהוא ע"ד מה שנקראו המקיז דם מגרע בלשון חכמים כלומר שמטיף ממנו דם ע"כ. ור"ע ז"ל העתיק פי' ראשון מהרמב"ם ז"ל ובודאי שהרמב"ם ז"ל לא אתא לפרושי טעם אחר מדעתו ז"ל דהא שם בגמ' דברכות גרסי' אמר ר' אסי הוא בוסר הוא גרוע ושיעורו כפול הלבן וא"כ משמע דהכי ס"ל להרמב"ם ז"ל דמשיגדלו בו גרעינין הוי כפול הלבן ודייקי' עלה התם בגמ' מאן שמעת לי' דאמר גבי ענבים בוסר הוא דאסור דהוי פרי אבל סמדר לא רבנן הוא דפליגי עלי' דר' יוסי בפ"ק דערלה סי' ז' וקאמר דבשאר אילנות דמשיוציאו הוי פרי הראוי דקתני ושאר כל האילנות משיוציאו ש"מ דבשאר אילנות מודו רבנן לר' יוסי. ועיין בטור א"ח ריש סימן ר"ב בבית יוסף אי הלכה כב"ה גם בהא לענין שמברך ב"פ העץ על כל פירות האילן משיוציא חוץ מחרובין וגפנים וזיתים: 
+
+<b>רובע. </b>הקב זיתים: 
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בנות שוח. </b>מצאתי כתוב בס' אגודה בנות שוע ס"א בנות שוח ע"כ. ופי' הראב"ד ז"ל בתו"כ דמדכתב רחמנא שבת שבתון יהי' לארץ ריבה איסור שביעית אפי' למוצאי שביעית שאם חנטו פירותיו בשביעית אסירין למוצאי שביעית הלכך בנות שוח שחנטו פירותיו בשביעית אסורי' בשנה שנייה של שמטה שאין פירותיהן נגמרין עד שנה שלישית ע"כ: 
+
+<b>שהן עושות לשלש שנים. </b>מפ' בירוש' דבכל שנה ושנה הן עושות אלא שאין נגמרין הפירות להתבשל אלא לאחר שלש שנים ונמצא באילן בכל שנה שלש מיני פירות של שנה זו ושל שתי שנים ושל שלש ואע"פ שאלו נגמרו ואלו לא נגמרו זימנין דלא מנכרי כולי האי הנגמרין אלא בטעימה ומפ' ר' יונה דקושרן בחוט פי' הני בחוט לבן והני בחוט שחור והני בחוט אדום ותני שמואל תוחב בהן קסמין לסימן. ופי' ה"ר יהוסף ז"ל שהן עושות לשלש שנים לא הזכיר כאן הקנבוס והלוף שגם הן עושים לשלש שנים כי הן ירק ובירק לא אזלינן בתר חנטה ע"כ: 
+
+<b>ר' יהודה אומר הפרסיות וכו'. </b>ירוש' תני אמרו לו והרי עמך בטבריא והן עושות לשנה אחת אמר להן והרי עמכם בצפורין והן עושות לשתי שנים ע"כ. והקשה הרא"ש ז"ל תימה במאי פליגי בדבר שיש לעמוד עליו אם לא נאמר דבהא פליגי ר' יהודה סבר חנטתם בשנה זו וגמרם בשנה שנייה ורבנן סברי עיקר גידולן בשנה ראשונה אלא שנמשכין לתוך שנה שנייה ע"כ. ואין אנו צריכין לפלפול אלא דבהך ברייתא מפ' במאי פליגי דמר יליף מצפורי ומר יליף מטבריא הר"ש שירילי"ו ז"ל: 
+
+<b>אמרו לו לא אמרו אלא בנות שוח. </b>אבל הפרסיות דין ירק יש להן דבתר לקיטה אזלינן. ותמה על זה בתוספות יום טוב דמאי טעמא לא יהא להן דין שביעית כשנגמרו במוצאי שביעית. ונלע"ד דמשום דהוי כמילתא בלא טעמא ליכא לאקשויי הכא אמרו לו היינו ת"ק כדמקשה בריש פרק בתרא דר"ה ובפ' המוכר פירות (בבא בתרא דף צ"ג:) 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>עד גובה ג' טפחים. </b>מלמעלה למטה הוא דמשערינן לי' דרך משל אם הגובה שמנה טפחים וגם ז' וגם ו' וגם ה' וגם ד' עד גובה שלשה ולא שלשה דשלשה אסור ולרבנן כי הוי יותר מטפח שרי עד טפח ולא טפח. ורבנן פליגי עליה בשיעורא ובגובה הכרי ומודו ליה בגובה עפר. וה"ר יהוסף ז"ל הגיה על גובה ג' טפחים וכו' על גובה טפח. בלמ"ד. ובירושלמי פליגי ר' יונה אמר לוף דקתני מתני' לאו דוקא דה"ה בצלים שכן דרך לטומנם ג"כ כדתנן בפ' ששי דפאה ור' יוסי אמר מסתברא בבצלים אפי' פחות מכאן מותר שהן חלקים ואינם צומחין כ"כ ומש"ה לא בעי כולי האי: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>לוף שעברה עליו שביעית. </b>ונכנסה שמינית ועדיין נטוע בקרקע והגיע שעת הביעור והיינו ביעור דהיתרא כגון שכלו פירות שבשדה דאז צריך כל אדם להוציא פירות מביתו שיאכלו העניים ובההוא קיימא לן דשביעית אוסרת במינה בכל שהוא ואפי' רבו גדולין של היתר דשמינית על העיקר כיון דלאכילה בקדושת שביעית חזו. דבר שיש לו מתירין מיקרי. ומש"ה פליגי תנאי בעלין. ובירוש' פריך דלאחר גזירת ספיחין דאיתא לקמן רפ"ט הויא לי' עיקר איסור וגדולי היתר מעלין ומוקי לה דמשנתינו מקמי גזירה נשנית דלאחר גזירה ודאי דגדולין מעלין את העיקר כדאסיקנא בפ' הנודר מן הירק הר"ש שירילי"ו ז"ל: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. דר"א סבר כר' יהודה וכו'. כ' עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' ומטעם זה לא נחלקו בשרש הלוף מפני שכ"ע מודים שהוא מותר אפי' לעשירים ע"כ. ירוש' ר' אבהו בשם ר' יוחנן אתיא דר' יהודה כר' אליעזר ודר' יוסי כר' יהושע. אמר המלקט מה שפי' הרמב"ם ז"ל במשנה זו דר' יוסי אומר שאחר הביעור אינו מותר לאכלם לא לעניים ולא לעשירים הוא לפי גרסתו שגורס לקמן פ"ט סי' ח' ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אין אוכלין אחר הביעור וכמו שכתבתי שם בס"ד. וכתב ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל. הקשה רבינו שמשון ז"ל לר' אליעזר אמאי צריך לעשות חשבון והא בירק אזלי' בתר לקיטה כו' וי"ל דמתני' מיירי כגון דעקרוהו כו' עד כאן. ונ"ל דלא אזלי' גבי ירק בתר לקיטה אלא לענין שנות מעשר אבל כשהעיקר הוא חתיכה דאיסורא לאו בתר לקיטה אזלי' דאיסור שבו היכן הלך אא"כ רבו גדולין על העיקר ומשמע בפ' הנודר מן הירק דבעינן כ"כ רבו דבטל בששים העיקר תדע דהא בצל שנטעו בכרם ונעקר הכרם קיימא לן בפ' הנודר מן הירק דאפי' רבו גדולין על עיקרו אסור ואמאי נימא ניזיל בתר לקיטה וכשנלקט הבצל הא נעקר הכרם אלא ודאי כדאמרן. עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>אין לעניים עמו חשבון. </b>תני לוף שעברה עליו שביעית ר' אליעזר אומר אם עשה בארץ שלש שנים נותן לעניים רובע שתי שנים נותן לעניים שליש שנה אחת נותן לעניים מחצה וכ' רבינו שמשון ז"ל וא"ת והיכי משכחת לה שיחלקו עניים עם בעל הבית למחצה לשליש ולרביע הא אין עלי הלוף מתקיימין ויש להן ביעור כדתנן לקמן בפ' כלל גדול זוטא וי"ל דמשכחת לה כגון שעקר הלוף בחורף עם העלין וטמנו בארץ כדתנן לעיל ואחר שעבר זמן הקרח חזר ונטעו והוסיף גדולין על גדולין וכן בכל שנה ושנה ע"כ. ולא נמצא לי דין זה בחבור הרמב"ם במשנה תורה: 
+
+
+Mishnah 4
+
+בפי' ר"ע ז"ל. שאם הוסיף צמחים בשביעית אסור לעקרו וכו'. כ' עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה איני יודע מנין בא דהלוף אינו אילן אלא נראה שאם הוסיף יש לו דין שביעית כבצלים שירדו עליהם גשמים דלקמן ע"כ: 
+
+<b>פואה של עדית. </b>פי' בערוך עדית שם מקום והרמב"ם ז"ל פי' הפואה הטובה: 
+
+<b>פואה של צלעות. </b>פירש הרמב"ם ז"ל שיש לה צלעות והיא בעומק הארץ ואי אפשר לעקור אותה בכלי עץ אלא בברזל: 
+
+<b>ומודים בפואה. </b>תנא ומודים לפרושי דבכל פואה שרו ב"ה בקרדומות של מתכת ולא תימא דעדית דוקא קמ"ל דמודו ב"ש היכא דליכא עבודת הארץ ומינה דלב"ה לא חיישי לעבודת הארץ ובכל פואה שרינן. ובתוספתא קתני דפואה של צלעות דמקום שנהגו לחרוש יחרוש דכיון דהיא במקום סלעים וטרשין אין בו משום עבודת קרקע: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. כלומר צדי השדה שאין דרך לזרוע שם. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אין נראה דא"כ למה צריך קרדומות יקחו מארופות ותו דהל"ל ומודים בפואה וכו' שעוקרים אותה אפי' בקרדומות ע"כ: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ר' יהודה אומר מיד. </b>ואע"ג דבשאר ירקות מודה דאסור וכו' לשון ר"ע ז"ל. אמר המלקט פי' מדלא פליג לקמן פ' ששי משנה ד': 
+
+<b>משירבה החדש. </b>ירושלמי תני א"ר יהודה מעשה שהיינו בעין כושים ואכלנו לוף על פי ר' טרפון במוצאי החג של מוצאי שביעית א"ל ר' יוסי עמך הייתי ולא הי' אלא מוצאי הפסח וכ' הר"ש שירילי"ו ז"ל ולא משום דירבה החדש דמתני' הוי פסח דהא גדלו ירקות בימות הגשמים ואין צריך להמתין עד הפסח אלא מעשה שהיה כך היה ולא כדברי הרא"ש ורבינו שמשון ז"ל שפירשו שירבה החדש היינו מן הפסח ואילך כדפי' בירוש' דלא קאמר לה ר' יוסי הכי אלא דטעה ר' יהודה בין רגל לרגל ע"כ: 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>והדקר. </b>י"ס והדקל. בלמ"ד. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל ונ"ל דהכל א' שכן מצינו שהרי"ש מתחלפת ללמ"ד כגון גרעינים גלעינים: 
+
+<b>דקר. </b>פי' ה"ר שמשון ז"ל שהוא את בלשון מקרא כדכתיב וכתתו חרבותם לאתים. והרמב"ם ז"ל פי' מחרישה הוא האת: 
+
+<b>מגל יד. </b>מצד א' סכין ומצד א' מגל והכי מפ' בהכל שוחטין: 
+
+<b>זה הכלל כל שמלאכתו מיוחדת לעבירה. </b>יש ספרים דגרסי לעבודתו והיא היא: 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ואם הביא יותר מכאן מותר. </b>פי' ה"ר יהוסף ז"ל אין נראה לי דקאי על המביא כי מה עניינו לכאן אלא נראה לי דה"ק לא ימכור לו בתחלה אלא זה השיעור מפני שאין דרך להביא אלא כזה השיעור ומכל מקום אם עבר הבעל הבית והביא יותר אין אנו אומרים לא ימכור כלים יותר ויאבדו אלא מותר למכור לו כלים יותר כדי שלא יפסיד פירות שביעית וצ"ע ע"כ. 
+
+<b>ומוכר לעובדי כוכבים בארץ. </b>ואפילו יותר מזה ולישראל בחו"ל ואפילו מן הקנוי בארץ. כך הוא בירושלמי וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל דהכי פירושא ואפי' שהכדים שמוכר לו בח"ל הן קנויין בארץ וה"א דכיון דמארץ ישראל הן שמא יכנס ישראל החשוד בארץ ויראו הכדים של הארץ בידו ויחשדוהו שבארץ ישראל קנאן קמ"ל כיון שמוכרן לו בח"ל שרי ע"כ: 
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>ומוכר לו פירות ואפי' בשעת וכו'. </b>כך צ"ל: 
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>משאלת </b>וכו' 
+
+<b>החשודה. </b>בירושל' בעי אי חשודין לזרוע ולאכול או לזרוע לחודיה ואיכא נפקותא בדבר ולא משני מידי: 
+
+<b>וריחים ותנור. </b>פי' ה"ר שמשון ז"ל ובתנור טמא איירי דאי בתנור טהור אין לו תקנה לטהרות דחשוד אשביעית חשוד אטהרות כדאמרי' בפ' עד כמה ע"כ. ותימה דלא תני כברה וריחים ונפה ותנור כסדר מלאכות הלחם או לכל הפחות ניתני כברה ונפה וריחים ותנור והוה מפרשי' דטעמא משום דמילי דמטלטלי נקט לחוד ומילי דמחברי חנא לחוד ושמא דנקט ברישא היותר שהוא מצוי להשאיל. ועיין במה שכתבתי בגיטין ס"פ הנזיקין: 
+
+<b>ובוררת וטוחנת. </b>וכל בבא זו תנינא בפ' הניזקין והכא עיקר והתם גררא הר"ש ז"ל. ועיין עוד במ"ש בס"פ הניזקין בשם התוספות: 
+
+<b>וטוחנת. </b>אי בריחים של מים. מטחנת פי' מכינה צרכי טחינה. ושם ס"פ הנזקין תניא אשת חבר טוחנת עם אשת ע"ה בזמן שהיא טמאה אבל לא בזמן שהיא טהורה ר"ש בן אלעזר אומר אף בזמן שהיא טמאה לא תטחון מפני שחברתה נותנת לה ואוכלת ע"כ. ופי' רש"י ז"ל בזמן שהיא טמאה לפי שבשעת טומאה אינה ראויה ליגע באוכלין ולא בדבר המקבל טומאה ע"כ וראיתי שרב אלפס ז"ל הבליע דברי ת"ק שבברייתא זו בלשון משנתנו שם ס"פ הניזקין. אכן בתשובות הרשב"א ז"ל סימן ק"ג כתב שבדק בנוסחאות ישנות שבסדר המשניות וכתוב בהן ובוררת וטוחנת עמה אבל אין כתוב בהן בזמן שהיא טמאה אבל לא בזמן שהיא טהורה. ולספרים דגרסי' לה ואי נמי דגרסי בברייתא בוררת אי אפשר להולמה זולתי לפי מה שפי' רש"י ז"ל בזמן שהיא טמאה אשת חבר שאז נזהרת מליגע וליתן לתוך פיה אבל לא בזמן שהיא טהורה שמא תטול ותתן לפיה וזה אי אפשר שאשת חבר אינה חשודה לגזול ולא להחליף ובגמ' מייתי לה בפ"ק דחולין למידק מינה דע"ה חשודין להחליף ואפילו לגזול. אבל אי לא גרסי אלא בוררת וטוחנת עמה זה אפשר שהרי אין כאן עדיין סיוע בדבר האסור שהרי אין התבואה עדיין מקבלת טומאה ע"כ וע"ש עוד שפי' שם הברייתא. ובעי בירוש' דהכא תנינן דמפני דרכי שלום בוררת וטוחנת ומרקדת עם אשת ע"ה ובפ"ד דמס' ע"ז תנן נחתום שהוא עושה בטומאה לא לשין ולא עורכין עמו ותני עלה ולא בוררין ולא טוחנין ולא מרקדין עמו ומסיק דמתני' מיירי בשלא הוכשרו והתם מיירי בששרה החטים 
+
+<b>וְלָתַת </b>אותם דיקא נמי דקתני הכא במתני' אבל משתטיל המים וכו' ולא קתני משגלגלה אלמא משום מים הוא: 
+
+<b>מחזקין. </b>בלא יו"ד. וכן ומחזקין. כן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל. והזי"ן בנקודת שב"א: 
+
+<b>ומחזיקין ידי גוים וכו'. </b>ירושל' ר' חייא ור' אמי חד אמר חרוש בה טבות ואנא נסיב לה מינך בתר שמטתא וחרינא אמר איישר מאן דאמר חרוש בה טבות מאי שואלין בשלומן איישר. ומ"ד איישר מאי שואלין בשלומן ומשני בשלום ישראל שלום עליכם. ופירשו תוס' ז"ל בס"פ הנזיקין דלמ"ד חרוש בה טבות מחזיקין ידי גוים בשביעית ושואלין בשלומן חדא מילתא הוא ע"כ: 
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מכזיב ועד וכו'. </b>ירוש' רב הונא אמר כיני מתני' מכזיב ועד הנהר ומכזיב ועד אמנה ומכזיב דקתני קאי אתרווייהו וכמין טבלא משולשת כמ"ש: 
+
+<b>אמנה. </b>יש מי שקורא אמנם והוא אמנה ויש מי שקורא אמנוס. הרמב"ם ז"ל. ועיין במה שכתבתי לקמן פ"ט סי' ה'. והגיה ה"ר יהוסף ז"ל בכולה מתני' מגזיב בגימ"ל. וכתב עוד מן הנהר נ"ל דהיינו פרת והוא נקרא בכל מקום הנהר סתם והוא בצד ארץ ישראל לצפון ע"כ. וכתב עוד מן הנהר ומאמנם וכו' פי' דהיינו כל חוצה לארץ ע"כ. גם נקד מלת 
+
+<b>ולְפָנִים </b>הוי"ו בשור"ק והלמ"ד בשב"א והפ"א בקמ"ץ. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ודע דעכו מארץ ישראל היא כדכתיב בשופטים אשר לא הוריש את יושבי עכו ומשמע בפ"ק דגיטין דעכו לצד מקצוע צפונה של ארץ ישראל קיימא וכזיב משוכה ממנה לצד צפון יותר וכולהו נגד חוט מזרח אלא שעומדין מחצי חוט מזרח ולצד צפון ובתורה כתיב דחצר עינן הוא בקרן צפונית מזרחית ואסיקנא בגיטין דרצועה נפקא מארץ ישראל ואזלא מעכו לכזיב ואיכא ארץ העמים במזרחה של הרצועה ולמעלה הימנה ואיכא נמי ארץ העמים ולמטה הימנה למערבה של הרצועה וההולך מעכו לכזיב למעלה לצד מזרחה ויש לו לצד ימינו ארץ העמים ולצד שמאלו שטח הרצועה וטהורה וההולך מעכו לכזיב לסוף הרצועה ששם כלתה לצד חלל הארץ ימינו למזרח הדרך שלו ששם שטח הרצועה וטהור ולצד שמאלו ארץ העמים. והר ההר הכתוב בפרשת מסעי דהיינו אמנום דמתני' וטורי אמנה דגמרא דבני מערבא וטורי אמנוס דגיטין הן בקרן צפונית מערבית והים הגדול עולה ומגיע אליהם וכל שפוע ששופעין לצד ארץ ישראל דהיינו לצד דרום אמרי' בירוש' דהוא קדוש אם יכבשוהו ישראל והיינו דתנן מטירי אמנוס ולפנים ול"ג לחוץ וטעות ביד מי שגורס כן ונחל מצרים הוא קרן דרומית מערבית של ארץ ישראל ככתוב בתורה ונסב הגבול מעצמון נחלה מצרים והיו תוצאותיו הימה דהיינו מערב וסמיך לי' וגבול ים ומפרש חוט קו של מערב ומדבר צין הוא קרן דרומית מזרחית ומשמע ממתני' דלא כבשו עולי מצרים אלא מכזיב לצד דרום ומתני' מתפרשת כמין טבלא משולשת ועוד משמע ממתני' דלא כבשו כלל לא זה ולא זה כל רוחב טורי אמנוס וכל נגד שפוען וזהו צורת השמועה כדי שיתברר למראית העין % מכזיב ועד הנהר וכזיב בכלל מה שכבשו עולי מצרים ועד הנהר משמע בגמ' דהוי נחל מצרים דהוא מקצוע דרומי מערבי וכן נראה מלשון הרמב"ם ז"ל פ"א מה' תרומות. ועד אמנוס לאו למימרא דאמנוס למטה מנחל מצרים דזה במקצוע דרומית מערבית וזה במקצוע צפונית מערבית אלא ה"ק מכזיב ועד נחל מצרים דהיינו אלכסונה של כל ארץ ישראל ומכזיב ועד טורי אמנוס דהיינו בקו ישר כמו שציירתי. והאי עד אמנה ולא אמנה בכלל אלא עד זוית מזרחית של ההרים אבל כל שטח שפוען ששופעין לצד הנהר של מצרים דהיינו לפנים וכל נכחן לא כבשו עולי מצרים ולא נתקדש וכ"ש עולי בבל ומשמע ודאי דלא כבשו עולי מצרים חוץ מן הקו היורד מכזיב עד טורי אמנוס וכל אותן עיירות לא נתקדשו ושם נאכל ונעבד ולא איצטריך ליה למיתני דכיון דתני מכזיב ועד אמנוס וכו' מכלל דמכזיב ולהלן לצד צפון לא ופשיטא דנאכל ונעבד והא דתנן מן הנהר ומאמנוס ולפנים נאכל ונעבד איצטריך דה"א כיון דתני מכזיב ועד הנהר ועד אמנוס נאכל אבל לא נעבד משמע דכל עיירות שהן נגד משכו של הנהר ושפוען של טורי אמנוס הכל בכלל להכי תנא מן הנהר דהיינו נגד ארץ פלשתים ומאמנוס ולפנים נאכל ונעבד דכיון דלא כבשום עולי מצרים לא נתקדשו כלל ולפנים קאי נמי אומן הנהר ולפנים ומאמנוס ולפנים נאכל ונעבד עכ"ל ז"ל והוא מיוסד על שרשי פי' רש"י ז"ל שבפרשת מסעי. ועיין בפי' הרב רבינו אליה מזרחי ז"ל בצורה המצויירת שם. וכתב הר"ש ז"ל ואמנוס דהכא הוא הר ההר האמור בגבולין בפרשת אלה מסעי ואין זה הר ההר שמת בו אהרן דההוא בגבול ארץ אדום בדרום ארץ ישראל במקצוע דרומית מזרחית של ארץ ישראל ששם היתה ארץ אדום וזה בגבול צפון של ארץ ישראל כדכתיב בקרא. והיינו אמנה דקרא דקאמר בירושלמי לכשיגיעו גליות לטורי אמנום הם עתידות לומר שירה שנאמר תשורי מראש אמנה עד כאן. ירושלמי תני איזו היא הארץ ואיזו היא ח"ל כל ששופע מטורי אמנה ולפנים ארץ ישראל מטורי אמנה ולחוץ ח"ל הנסין שבים את רואה אותן כאילו חוט מתוח מטורי אמנה עד נחל מצרים מהחוט ולפנים ארץ ישראל מהחוט ולחוץ חוצה לארץ ר' יהודה אומר כל שהוא כנגד ארץ ישראל הרי הוא כארץ ישראל שנאמר וגבול ים והי' לכם הים הגדול וגבול והנסין שבצדדין מהן את רואה אותן כאילו חוט מתוח מקפלוריא עד אוקינוס ומנחל מצרים עד אוקינוס מן החוט ולפנים ארץ ישראל מן החוט ולחוץ חוצה לארץ ועיין על ברייתא זו בפ"ק דגיטין דף ח': 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>עושין בתלוש. </b>אפי' אצל החשודים. עכ"ל ר"ע ז"ל וכתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה כי אין נראה לומר שיתירו חכמים לסייע לעוברי עבירה כי אין אלו נקראים חשודין על השביעית אלא שעוברין על דברי חכמים בפרסום אלא נראה שפי' עושין בתלוש בסוריא אצל העובדי כוכבים אבל לא במחובר וכן משמע בירוש' ע"כ. עוד כתב על מה שפי' ר"ע ז"ל בסוף מתני' אבל במחובר אסור מדרבנן בארץ אפי' במופקר כתב פי' זה קשה עד מאוד דהלא אף בארץ מותר לקצור במופקר וגם פי' הראשון מגומגם ונ"ל דר' עקיבא פליג את"ק וקסבר דקצירה ובצירה ומסיקה שיש להן היתר בארץ דהיינו במופקר מותר לעשותם בסוריא אצל העובד כוכבים. אע"פ שהוא שמור וכן משמע דר' עקיבא פליג לפי שיטת התלמוד וכיוצא בזה יש במס' שבת פכ"ג כלל אמר אבא שאול וכו' עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>אבל לא במחובר. </b>הא בארץ אפי' בתלוש אסור וסבר האי תנא כבוש יחיד לא שמי' כבוש מדמיקל בסוריא טפי מבארץ ישראל וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ומן הדין הוה לן למימר דנאכל ונעבד דומיא דמן הנהר ומאמנוס ולפנים דכיון דלא כבשוהו עולי מצרים לא נתקדש אלא דרבנן גזור דלהוי שביעית נוהג בה כדי שלא יהיו הולכין ומשתקעין שם כלומר משום דחמיר עלייהו שמטה דאדץ ישראל ויניחו ארץ ישראל וישתקעו לשם. יש ספרים דגרסי כיצד דשין. דשין וזורין וכו'. דשין ודורכין הענבים דכולהו דמו אהדדי דמפרק תולדה דדש הוא והא דתני {הגה"ה וזה לשון ה"ר יהוסף ז"ל נ"ל לפרש דלא זו אלא אף זו קתני וה"ק לא זו שדשין וזורין שאפשר לומר שהוא מתבואת שנה שעברה אלא אפי' לדרוך מותר ולא זו דריכה בלבד שאפשר לומר שהענבים באו מח"ל אלא אפי' לעמר מותר אע"פ שהוא נראה לכל שהוא מאותה השדה ומשנה זו ע"כ:} בתר וזורין ומעמרין ולא תני כסדר המלאכות כדתני פ' כלל גדול המעמר והדש והזורה נראה דהיינו טעמא דלא זו אף זו קאמר דל"מ דזורה התבואה דאחר דישה הוא וחשיבא מלאכה בתלוש אלא אפי' מעמר דתבואה בקשיה היא ודמיא למחוברת מש"ה תני מעמרין לבסוף ומש"ה לא אצטריך למתני דבוררין וטוחנין דבהא ליכא למגזר אטו מחובר ופשיטא דשרי וכל מלאכה דתלוש שריא אבל לא במחובר כגון קצירה ובצירה משום דלא ליתו למשרי זריעה וחרישה וזמירה דעבודות קרקע היא וגזרו אכל מלאכה דמחובר לקרקע כן נראה לי ורבינו שמשון ז"ל כתב ודוקא בשמור אבל לא במופקר דהא אפילו בארץ שרי כדתניא בת"כ ואת ענבי נזיריך לא תבצור מן השמור אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המובקר והרא"ש ז"ל כתב דבעי תנא למסמך מעמרין לאבל לא קוצרין לאשמעי' אם כבר נקצרה התבואה ושכרו לעמר מותר אבל אם שכרו לעמר כשהוא קוצר אסור וה"פ ומעמרין אבל לא כשהוא קוצר וכן לא ידרוך כשהוא בוצר ע"כ. כלל אמר ר' עקיבא כל שכיוצא בו מותר בארץ. ר' עקיבא פליג את"ק וקסבר דכבוש יחיד שמיה כבוש הילכך לא שרינן בסוריא אלא דבר שכיוצא בו מותר בארץ כדתנן בפ' בנות שוח דלא תבור ולא תטחן כן נראה לי עכ"ל ז"ל: 
+
+בסוף פי' ר"ע ז"ל. אבל במחובר אסור מדרבנן בארץ אפי' במופקר. אמר המלקט מלות בארץ אפי' במופקר לא מצאתים אפי' בפי' ה"ר שמשון ז"ל שהעתיק ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל משמו ונראה שהם תוספת באור מרבינו עובדי' ז"ל וא"כ צ"ע נמרץ לע"ד אם אין טעות ולא דבר עליהם תוי"ט: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בצלים שירדו וכו'. </b>וז"ל הרשב"א ז"ל בתשובה סי' רפ"ז ה"פ דמתני' בצלים של ששית שעקרן ושתלן בשביעית וירדו עליהם גשמים בשביעית וצמחו אם היו העלין שלהן שחורין ניכר מזה שמן הקרקע ינקו וגידולי איסור הן שגדלו בשביעית והרי הן אסורין ואף הבצל עצמו אסור שגידולי איסור מעלין את ההיתר והכי איתא בהדיא בירוש' דגרסי' התם בצל שעקרו ושתלו מכיון שהשחיר מתעשר לפי כולו אבל הוריקו לא רבו מארעא והבצל בעצמו הוא שהעלה הצמחין והעלין שכן דרך הבצלים ור"ח בן אנטיגנוס אומר אם העלין חזקין כל כך שיכולין הבצלים להתלש בעלין שלהן הן אסורין דהשתא ידעי' דמארעא קא רבו וכנגדן במוצאי שביעית אם עקר בצל של שביעית ושתלו בשמינית כיוצא בזה אם יכולין להתלש בעלין שלהן מותרין דגידולי היתר הן וקסבר דאפי' גידולי היתר מעלין את האיסור וכדאי' התם בנדרים בפ' הנודר מן הירק עכ"ל ז"ל. ופי' הר"ן ז"ל דלאו שחורין ממש אלא משום דירקות הבצל הוא לדרגא בתרא ונוטה לשחרות קצת שזה מוכיח דודאי גדלי ממי שביעית וגדוליו מבטלין את העקר ולפיכך אסורין ע"כ. ושם דף נ"ט שקיל וטרי אי מתני' דקתני שחורין אסורין אע"ג דיש בהן היתר דהיינו מה שהי' כבר משנה ששית אי לא אתיא כרשב"ג דאמר הגדל בחיוב חייב הגדל בפיטור פטור או אי מתני' דקתני שחורין אסורין היינו דוקא התוספת שניתוסף בשביעית וכולה רשב"ג ע"ש. ובירוש' כיני מתני' שחורין אסורין וירוקין מותרין דפי' ירוקין הכסיפו פניהם וכמושין הם ולא תימא דירוקין לשון ירק ותפיך למתני' ולמימר ירוקין אסורין ושחורין מותרין דמתני' דוקא הוא: 
+
+<b>אם אינם יכולים. </b>נראה דגרסת אינם הוא להרמב"ם ז"ל לבדו שכתב וז"ל ור' חנינא בן אנטיגנוס אומר שאם נתלשו העלין מהם ונשארו הם ולא נעקרו עם העלין יהי' דינם כדין הצומת בארץ והן כמו פירות שביעית ע"כ: 
+
+<b>וכנגדן למוצאי שביעית וכו'. </b>פי' רש"י והרא"ש ז"ל שאם היו של שביעית וצמחו בשמינית ויש להם כח בעלין מותרין דגדולי היתר חשיבי ומבטלין את העיקר של איסור ע"כ. וכן נראה שמפרש ג"כ הרמב"ם ז"ל קרוב לזה. עוד פי' הרא"ש ז"ל והאי כנגדן לאו בשוה להן ממש דאילו גדולי איסור אוסרין בכל שהן וגידולי היתר אינם מתירין אלא ברוב אלא ה"ק כנגדו למוצאי שביעית היתר מבטל את האיסור האי כדיני' והאי כדיני' ע"כ. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל כנגד כן וכו'. נ"ל שאין זה מדברי ר' חנינא בן אנטיגנוס ע"כ והגיה ר' חנניה. ועוד כתב על מה שפי' ר"ע ז"ל עקרן וחזר ונטען בשמינית וכו' כתב פי' זה רחוק הרבה ובירוש' משמע שפירושו כפשוטו וצ"ע שם ע"כ: 
+
+
+Mishnah 4
+
+בפי' ר"ע ז"ל. לשון ראשון צריך להגיה דתלינן בדהיתר אי נמי וכו': 
+
+<b>הותר האפיל. </b>אע"פ שלא עשה כיוצא בו מכל מקום אי אפשר שלא רבה ההיתר על האיסור ועוד דרבי לטעמי' דסבר דשביעית בזמן הזה מדרבנן כדאי' בפ' השולח. רבי התיר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד כגון ירק שאינו מתקיים תרדים וכיוצא בו אבל בצלים ודבר שאין זרעו כלה לא התיר כדאיתא בירושלמי. הר"ש שירילי"ו ז"ל: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. לפי שהיו מביאין ירק מח"ל וכו'. בס"פ הנודר מן המבושל בברייתא פליגי בה דתניא אין מביאין ירק מח"ל לארץ חנניא בן גמליאל אומר מבאין מח"ל לארץ מ"ט דמ"ד אין מביאין א"ר ירמי' משום גוש שמא יש מעפר ח"ל בעיקרייהו וטמא משום ספק מת ע"כ. וטעמא דהתיר רבי מיד מפ' לה בירוש' דמס' פאה פ' כל זית דף כ'. ובב"ב פ' מי שמת דף י"ז גבי עובדא דהתם שהביאו לפני רבי תרין פוגלין מבין ריש שתא לצומא רבא והי' מוצאי שביעית והוה בהון טעינא דגמלא אמר לון ולית אסור ולאו ספיחין אינון אמרו לו במוצאי ריש שתא אזדרעון באותה שעה התיר רבי ליקח ירק במוצאי שביעית מיד ועוד גרסי' בירוש' דמס' דמאי פ' שני דף כ"ב רבי התיר בית שאן רבי התיר קסרין רבי התיר בית גוברין רבי התיר כפר צמח רבי התיר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד והיו הכל מליזין עליו אמר להן בואו ונדיין כתיב וכתת נחש הנחשת וכי לא עמד צדיק ממשה ועד צדקיהו להעבירו אלא אותה עטרה הניח לו הקב"ה להתעטר בה ואנו העטרה הזאת הניח הקב"ה לנו להתעטר בה והכא בפירקין גרסי' דכל ירק התיר רבי בר מקפלוטא מה עבדון לי' צפוראי אלבשוניה שקא וקטמא ואייתוניה קומי רבי ואמרו לי' מה חטא דן מכל ירקא ושרא לי' לון: 
+
+<b>אין מוציאין וכו'. </b>בתוס' פסחים שם פי' מכח קושיא דמתני' מיירי לאכילה אבל להוציא לסחורה יש סחורה שמותרת ולזה אפיק רב ספרא גרבא דחמרא מארץ ישראל לח"ל אכן הר"ש ז"ל תירץ דשוגג הי' כדמשמע בגרסת רוב הספרים דגרסי' נפק מארץ ישראל לח"ל הוה בהדי' גרבא דחמרא דשביעית משמע דלאו אדעתי' ע"כ: 
+
+בסוף פי' ר"ע ז"ל. וכן פירות שביעית צריכין ביעור דכתיב בארצך תהי' כל תבואתה לאכול ע"כ. אמר המלקט מלת לאכול היא עיקר ראית הביעור ודע כי זה הוא סתמא אליבא דר"ש בן אלעזר דאמר בבריי' שאם יצאו מביאן לארץ ומבערן. ועיי' בפי' ה"ר שמשון ז"ל עם ההגה"ה שהעתקתי עליו בספר שקראתיו בנין שלמה לחכמת בצלאל. ודלא כרבי דאמר מתבערין בכל מקום שהן: 
+
+<b>שמוציאין לסוריא. </b>כיון דנהיגי בה קצת מצות. ירוש' הוון בעין מימר דלהוציא לארץ שלא כבשוה עולי בבל דלכ"ע מוציאין דהא לא פליגי אלא בסוריא אשכח תני ר' יהודה אומר עד כזיב מוציאין ולא כזיב בכלל דלא כבשוה עולי בבל ור"ש אומר עד אמנה מוציאין דהיינו כל מה שכבשו עולי מצרים ומשמע דת"ק דמתני' ר' יהודה היא. ומצאתי שהגיה ה"ר יהוסף ז"ל בכולה מתני' חוץ לארץ בלא ה"א. גם במתני' דבסמוך: 
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>אין מביאין וכו'. </b>חשו רבנן שמא יהיו הכהנים מרדפים אחריה ויצאו חוץ לארץ להביא את התרומה שאין על הבעלים להביאה אלא מחלקים אותה לכהנים שבחוצה לארץ אבל בכורים דעל כרחן מביאין אותם הבעלים לירושלים תנן בשלהי מס' חלה אריסטון הביא בכוריו מאפמיא שהיא עיר מערי סוריא וקבלו ממנו וכו': 
+
+<b>שמביאין מסוריא. </b>דיש מקום ליכנס בה בטהרה כדאמרינן בפרק קמא דגיטין: 
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כלל גדול וכו'. </b>בשבת שם נותן טעם אמאי תני כלל גדול ובשבת ר"פ כלל גדול הארכתי ע"ש. ואעפ"כ אעתיק פה פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל וז"ל בשבת פ' כלל גדול מפרש טעמא הא דתני הכא כלל גדול משום דגדול עונשו ממעשר דאילו קדושת שביעית דהיינו דאין עושין בפירותיה סחורה ואין משנין דבר מדרך תשמישו ולא להפסד ולא למלוגמא איתי' בין גבי מאכל אדם בין גבי מאכל בהמה כדתנן הכא ובפרקין דלקמן למעוטי מעשר דלא נהיג אלא באוכלי אדם ומש"ה גבי מעשר תני כלל אמרו ולא תני כלל גדול. מאכל אדם ומאכל בהמה. או מאכל בהמה כדפרישית דאפי' באוכלי בהמה נהגא קדושת שביעית כדכתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וכתיב ולבהמתך וגו' הרי אוכלי אדם ואוכלי בהמה אמורי' כאן. וממין הצובעין {הגה"ה ונלע"ד דגרסי' הַצְבָעִין הצד"י בשב"א וכן הוא בקצת ספרים בלי וי"ו:}. או ממין הצובעין דגם במיני צביעה נהגא קדושת שביעית דילפי' לי' מלכם לכל צרכיכם דכל שלצרכיהן אית להו קדושת שביעית. ואינו מתקיים בארץ {הגה"ה כ' ה"ר יהוסף ז"ל יש ס"א ומתקיים ונ"ל דטעות הוא דהא כל אלו שהוא מזכיר אינם מתקיימין כגון העלים ולקמן השרשים בודאי מתקיימין ע"כ:}. אכולהו קאי אם אינו מתקיים בארץ. יש לו ביעור כשכלה לחיה מן השדה צריך לבער הפירות מן הבית ולשרפן וזמן ביעורן הוא עד שיכלה האחרון שבאותה מדינה לגליל כדיני' וליהודה כדיני' ולעבר הירדן כדיני' כדתנן לקמן בפ' הפיגם ואפי' צבע בגד מקליפי כמון ואגוז שנושרין מאביהן כשיגיע זמן הביעור צריך לשורפו כדתנן בפ' הגוזל קמא בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק. ולדמיו ביעור. וזמן הדמים עד ר"ה של מוצאי שביעית כדתנן לקמן ר"מ אומר דמיהן מתבערין עד ר"ה וכן פירשו התוס' בפ"ק דנדה בשמעתא דר' אליעזר ומשום דאינו מתקיים יש לו ביעור כדמפ' טעמא בפ' בא סימן דכתיב ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהי' כל תבואתה לאכול כל זמן שחי' אוכלת מן השדה אתה מאכיל לבהמתך בבית כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך שבבית למעוטי הני דכלו להו עכ"ל ז"ל. פי' אבל בסיפא גבי עיקר הלוף וכו' דמתקיים בארץ דלא כלה לחיה מן השדה אתה מאכיל לבהמתך ממה שבבית. וכ' החכם ה"ר משה פיזנטי ז"ל כלל גדול משום דקבעי למתני עוד כלל אחר תני כלל גדול והא דתנן לקמן כלל גדול אמרו בשביעית ולא קבעי למתני עוד כלל אחר נראה משום דלא אשכחן דנקט כלל אחר משום דתנא כלל גדול אלא כלל אחד דהכי נמי אמרי' בשבת משום דקא בעי למיתני עוד כלל אחר תנא כלל גדול אבל למיתני תרי כללי אגב חד דתנא בי' גדול לא אשכחן מש"ה תני בהאיך גדול לאשמועי' דלאו אגב קמא נקטא ע"כ: 
+
+<b>עלי לוף שוטה. </b>ולא תני לוף פקח משום דלוף שוטה אינו מתקיים שנובל בימות החורף ומשמע בעוקצין דמרים הם מאוד ולא מיטמו טומאת אוכלין עד שיכבשום ביין או בחומץ כדתנן התם בפ' בתרא. עולשין מר הוא כך מצאתי כתוב וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל דבירוש' מפרש אי נחית עלייהו שביעית בלא מתיקה או לא: 
+
+<b>נץ חלב. </b>הרמב"ם ז"ל פי' כאן מקדונס עשב ידוע אצל הרופאים ולקמן פ"ח פי' שהוא מחליב: 
+
+<b>וממין הצובעין. </b>פי' רש"י ז"ל. יש להם שביעית שאין עושין סחורה בהם ואסור לצבוע בהן דהיינו סחורה אבל קודם זמן הביעור מותרין הן להסיקן קודם זמן הביעור דהיינו דומיא דלאכלה ע"כ והתם בגמ' מפ' טעמא דיש במיני צבעים קדושת שביעית משום דבשעת רתיחת היורה כלה השרש וקולט הצבע נמצא דהנאתן ובעורן שוה. פ"א צבע הנאתם ובעורם שוה דהנאתם כשלובשן ואז הוא כלה ומתבער הצבע מיום אל יום הילכך חיילא עלייהו קדושת שביעית אבל עצים עיקר הנאתם דהיינו כשנעשים גחלים להסיק בהן תנור לאפות אחר ביעורם הוא ואע"ג דאיכא עצים שמאירים כנר אבוקה והנאתן ובעורן שוה מ"מ סתם עצים להסקה קיימי ואף עצים דמשחן כך הכריחו תוס' לפי' רש"י ז"ל. וכתב בס' יראים סימן קפ"ו וממין הצובעין פי' ולא עפר שצובעין בו שעפר שצובעין בו אין בו קדושת שביעית כדאמרי' בע"ז כל שיש לו עיקר יש לו שביעית שאין לו עיקר אין לו שביעית ע"כ: 
+
+<b>ספיחי אסטיס וקוצה. </b>תני ספיחי לפי שאין דרך ללוקטן בשנה שנזרעין אלא לסוף ד' או ה' שנים שהשרשים מתפשטין בארץ ומשביחין ושרש שלהן עיקר ולכל אלו מלבד קדושת שביעי' יש להן ביעור ולדמיהם ביעור כן פי' רש"י ז"ל בפ' כלל גדול. ופי' תוס' ז"ל שם פ' הגוזל קמא ולדמיהן ביעור כגון שלקטן מתחילה לאכילה דיכול למוכרן ויש לשניהם ביעור להן ולדמיהן דפרי עצמו לעולם אסור כדנפקא לן מקדש תהי' לכם ע"כ. וצ"ע אמאי הדר תנא יש להם שביעית וכו' דבשלמא בסיפא שייך למימר דמשום מילתא דר"מ הדר תנא לה ושמא לחזוק הענין וכמו שכתבתי בכיוצא בזה פ"ק דתרומות סי' ו' בשם הרמב"ם ז"ל וע' תי"ט: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ועוד כלל אחר אמרו כל שהוא וכו'. </b>גרסי' אבל מתוך פי' הרמב"ם ז"ל נראה שהוא גורס כל שאינו וכן ג"כ שם בחבורו פ"ז: 
+
+<b>ומתקיים בארץ. </b>פי' מהרי"ק ז"ל שם בפ"ז דרבינו מפ' שמה ששנינו בבבא שנית ומתקיים לא קאי אלא למין הצובעין כגון הפואה והרכפא אבל שאר דברים שאינם מאכל אדם ולא מאכל בהמה כגון עיקר הלוף השוטה ועיקר הדנדנה והעקרבנין בין שהן מתקיימין בין שאינם מתקיימין אין להם ביעור ולא לדמיהן ביעור עוד כתב שם בשם הר"י קורקוס ז"ל שה"ר שמשון והתוס' והראב"ד והרא"ש ז"ל כולם גורסים ועוד כלל אחר אמרו כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעין ומתקיים בארץ וכו' ע"כ: 
+
+<b>עיקר לוף השוטה. </b>כתב ה"ר שמשון ז"ל מדקתני לוף שונוה ברישא ובסיפא ולא קתני לוף סתם משמע דחלוק עיקרו (אם יש טעות. ק"ל) מלוף ובירוש' תני ביה תלת מילין עלין שלו יש להן שביעית ולדמיהן שביעית יש להם ביעור ולדמיהן ביעור עיקר שלו אין לו ולא לדמיו שביעית ואין לו ולא לדמיו ביעור. פקח שלו יש להם שביעית ולדמיהם שביעית אין להם ביעור ולא לדמיהם ביעור ולא נתברר אי בלוף פקח איירי אי בשאר דברים ולכאורה בהא דאיירי בהא שמעתתא ובכל ענין קשה אמאי לא תני פקח שלו בהדי הנך דאין להן ביעור ע"כ. אבל הר"ש שירילי"ו ז"ל נראה דגריס הורד תני בי' תלת מלין וכו' ובמקום פקח שלו הוה גריס פיקא שלו שכן פי' פיקא שלו יש לורד למטה מעליו כמין פיקה עגולה ע"כ אבל ה"ר שמשון ז"ל נראה דלא הוה גריס ברישא הורד תני בי' תלת וכו' כמו שהוא בירוש' בדפוס: 
+
+<b>והערקבנין. </b>פי' רבינו האי ז"ל צמח עבה מאוד ויש בו כמו ראשי המחטין: 
+
+<b>והרכפא. </b>פי' הרמב"ם ז"ל רכפא נקרא בקם ובלעז ברזיל. כתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ובירוש' בעי גבי עקרבנין ובוכריא דלא תני בהו עיקר בעלין שלהן יש ביעור או אין ביעור והתם מפ' לה: 
+
+<b>ר' מאיר אומר וכו'. </b>אמרו לו להן אין ביעור ק"ו וכו'. ירושלמי תני אמר להן ר"מ מחמיר אני בדמים מן העיקר שהשמן של שביעית מדליקין בו מכרו ולקח בו שמן אין מדליקין בו וטעמא משום דשמן או פרי עצמו מינכר ולא אתי לעשות בו סחורה אבל דמים דחליפין הן לא מנכרי ואתי למעבד בהן סחורה וס"ל לר"מ דכיון דמצינו חומרא בדמים נחמיר עלייהו תו דאע"ג דדבר המתקיים לית לי' ביעור דמיו אית להו ביעור: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>קליפי רמון וכו'. </b>בירוש' בעי יש להן ביעור או אין להן ביעור ופי' הר"ש שירלי"ו ז"ל נראה בעיני דמבעיא לי' דהא הכא הרמונים נושרין מאביהן וכן האגוזים ולפום כללא דמתני' ה"ל לתנא למיתני נמי הכא יש להן ביעור ולדמיהן ביעור וכן לקמן גבי ורד וכופר וקטף לא גרסי' במתני' יש להן ביעור ולדמיהן ביעור ואילו גבי קטף דהיינו הגומא בלע"ז אפשר הוא דאין דרכו להשיר עליו אבל ורד וכן פרי הלוטם נושר הוא ועוד דגבי ורד תני בתוספתא בהדיא דעלין שלו יש להן ביעור ולדמיהן ביעור והכי נמי איתא בגמ' ירוש' והיינו משום דנושר וא"כ במתני' אמאי לא תני יש להן ביעור ולדמיהן ביעור ותירץ ר' ינאי דכלל גדול דמתני' דוקא הוא והני מהן שדרכן לישור מאביהן ומהן שאין דרכן לישור והתנא לא האריך: 
+
+<b>והצבע צובע לעצמו ולא יצבע בשכר. </b>קשה לע"ד האי ברייתא דמייתי פ' הגוזל עצים (בבא קמא דף ק"א) למפשט מינה דחזותא מילתא הוא דתניא בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק. ודחי התם שאני דאמר קרא תהי' בהויתה תהא קשה חדא דלא אשכחן בשום דוכתא חומרא גבי שביעית דשריפה דמשמע דיש גבי שביעית איסור הנאה ואדרבה הכא תנן דמותר לצבוע ורק בשכר הוא דאסור משום דהוי כסחורה ומ"מ פשוט הוא שאם צבע בשכר דלא נאסר בהנאה לא הבגד ולא השכר ועוד מאי קא משני לי' שאני התם דאמר קרא תהי' בהויתה תהא דהא האי דרשא לא דרשי' לה בשום דוכתא רק לענין מאי דתנן לקמן פ"ח האחרון האחרון נתפש בשביעית והפרי עצמו אסור משום דכתיב תהי' בהויתה וגם בהדיא תניא בת"כ פרשת בהר סיני תהי' אף להדלקת הנר אף לצבוע פי' למה שיצטרך האדם למעוטי צביעת צורך בהמה כדאיתא הכא בהאי פירקא בירוש' ולא תיקשי לך היכי דרשי' ממלת תהי' תרתי דרשות דדרשא דת"כ הוא מיתורא דמלת תהי' וההיא דהפרי עצמו אסור היא משמעותא דמלת תהי' מכל מקום מוכח בהדיא דצביעה לצורך אדם אפי' במאכלי אדם מותר וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ה דה' שמיטה ויובל ותו קשה דאפי' את"ל דההיא דהגוזל לאו משבשתא הוא קשה דלימא לי' התרצן אדפשטת לי מהאי ברייתא דחזותא מלתא היא תיפשוט לי' ממתני' דהכא בשביעית ומברייתא דת"כ דחזותא לאו מילתא היא ושמא דאפי' אי מלתא היא התורה התירתה לצורך עצמו או שמא נפרש דההיא ברייתא מיירי אחר זמן הביעור וכמו שכתבתי בריש פירקין בשם הר"ש שירילי"ו ז"ל ומכל מקום יקשה להרמב"ם ז"ל שסובר שיש ביעור דשריפה בשביעית והסכים עמו בזה הראב"ד ז"ל למה השמיט האי ברייתא דהגוזל עצים בפ"ח מהלכות שמיטה ויובל. ומינה ג"כ יקשה יותר למפרשים ז"ל שסוברים שאין ביעור של שריפה כלל בשביעית: 
+
+<b>ולא בנבלות ולא בטרפות. </b>דמאחר דכתב רחמנא טמאים מה צריך לומר תו וטמאים יהיו לכם עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט כתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ה"ג שקץ הם לכם ומה ת"ל ושקץ יהיו לכם וכו'. דהכי כתיבי בקראי. ובספרים של הירושלמי כתיב טמאים הם לכם ומה ת"ל וטמאים יהיו לכם וטעות הוא דההוא קרא בתנור וכירים כתיב ולא בשרצים ומהאי קרא דשקץ דריש לי' בת"כ ע"כ. ולענין נבלה דאסר במתני' לעשות סחורה והכתוב אומר או מכור לנכרי אלא לקנות ולהרויח אסור והיכא דנזדמן נבלה ה"ז כלוקח לעצמו והותיר וכציידין שנזדמנו להם דבסמוך ה"ר שמשון ז"ל ורמזו ר"ע ז"ל בסמוך. ולעשות סחורה בעור חזיר אע"ג דחזיר עומד לאכילה נלע"ד דמותר כיון דעור חזיר אין איסורו מן התורה אלא מדרבנן כדמשמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד דהלכות מ"א וז"ל האוכל מנבלה וטריפה או מבהמה וחיה הטמאים מן העור ומן העצמות ומן הגידין ומן הקרניים ומן הטלפים ומן הצפורנים של עוף ממקומות שמבצבץ משם הדם כשיחתכו ומן השליא שלהן אע"פ שהוא אסור ה"ז פטור מפני שאלו אינם ראויין לאכילה ואין מצטרפין עם הבשר לכזית עכ"ל ז"ל. וכ"ש בעור גמל וסוס ופרד וחמור דמותר הואיל ובחיים חייתן הותר לעשות בהן סחורה מטעם דלמלאכתן הן גדלין ודאי שאחר מיתתן בהיתרן נשארו. ועור חזיר דאמרן יובן דוקא בעור חזיר שאינו של ישוב אבל בעור חזיר של ישוב קיימא לן דעורו רך כבשרו בין לאיסור אכילה בין לטומאה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ' הנזכר אבל לא משמע כן בתוס' פ' כל שעה (פסחים דף כ"ג) ודס"פ מרובה וכתבתיו שם ע"ש. ועיין בשלטי הגבורים בפ' בתרא דע"ז דף ש"ף. ובתשובות הרשב"א ז"ל סי' ש"א כתוב דע כי בשר חזיר ושאר בהמה וחיה ועוף טמאים וכן שרצים מותרים בהנאה כדדרשי' בפ' כ"ש מדכתיב בהו לכם שלכם יהו אבל אסור לעשות בהן סחורה ולכוין בהן מלאכתו משום דכתי' וטמאים יהיו לכם בהויתן יהו ע"כ בקיצור. ועיין ג"כ שם סי' תפ"ט: 
+
+<b>ולא יהא לוקח ירקות שדה. </b>האי לוקח לאו דוקא דאפי' שלקטן כדי למכרן אף על פי שלא לקחן אסור ולוקח ולוקט הכל אחד וכדקתני בסיפא אבל לוקט הוא ובהדיא קתני בתוספתא לא יהא לוקט אלא משום סיפא נקטיה דתנן לקח לעצמו וכו' הר"ש ז"ל. ותוס' ז"ל כתבו בר"פ בתרא דע"ז וא"ת תיקשי רישא לסיפא דרישא אסרה ליקח למכור בשוק משמע הא לוקט מותר ואפי' בשוק והדר תני לוקט ובנו מוכר על ידו הא למכור בשוק אסור ונראה דיש במשנה ברישא טעות סופר וגרסי' בשניהם לוקט מיהו יש ליישב הגרסא ואשמועי' דדין לוקח ולוקט שוין דבשניהם אסור למכור בשוק ורישא תנא לוקח וה"ה לוקט וסיפא תנא לוקט וה"ה לוקח ויש ליתן טעם למה אסור יותר בשוק שכשמעמיד חנויות בשוק דומה יותר שמשתכר בפירות שביעית ואף על פי שאמרנו שאסור לפרוע חובו מפירות שביעית משום דלאו לאכילה הוא מכל מקום לקדש אשה מותר אף על גב דלאו לאכלה הוא וכדתנן בפרק האומר בקדושין מעשה באחד שקדש חמש נשים בכלכלה של שביעית ואמרו חכמים אין אחיות מקודשות הא אחרות מקודשת וטעמא דמשום פרי' ורבי' אקילו בי' רבנן ומיהו יש לדחות דהתם דיעבד אבל לכתחלה אסור עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>לקח לעצמו וכו'. </b>וכל שכן אם לקט לעצמו והותיר דודאי שרי למכור הוא בעצמו וכל שכן בנו או בן בתו הר"ש שירילי"ו ז"ל: וה"ר יהוסף ז"ל כתב על הפי' שהעתיק ר"ע ז"ל וז"ל פי' זה אינו נראה כלל דהתנא לא טעה בלשונו לומר פעם לוקט ופעם לוקח ויותר היה נראה לפ' הלשון כפשוטו ובא להשמיענו שלקנות ולמכור ודאי אסור אבל ללקוט ולמכור מותר ואפילו בנו מותר למכור במקומו ואין אנו אומרים שהוא נראה כאילו מכרן לבנו ובנו חוזר ומוכרן אלא מותר כך משמע לשון המשנה וצ"ע עכ"ל ז"ל: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ולא צרך לו. </b>בלא יו"ד גרסי' וכן הוא ברבינו דוד קמחי ז"ל בשרש צרך וכן בספר מדויק וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל. וכ"ה ברמב"ם. וי"ס דגרסי כיוצא בו לקח בכור למשתה בנו או לרגל ולא צרך לו וכו': 
+
+<b>מותר למכרו. </b>שם בתשובות הרשב"א ז"ל מסיים בה בתוספתא שהביא ר' אומר אומר אני שלא ימכרנו אלא בדמיו ופי' שלא יראה כעושה בו סחורה ע"כ והתוספתא חמצאנה בפ"ז דתוספתא דשביעית: 
+
+<b>צדי חיה וכו' שנתמנו. </b>לשון וימן המלך: וחכמים אוסרין. תימה לע"ד חכמים היינו ת"ק ודוחק לומר דר' יהודה וחכמים פליגי אליבא דת"ק כי ההיא דלא ירבה לו נשים וכההיא דחזקתן שלש שנים דר"פ חזקת הבתים וראיתי ג"כ דברי תי"ט וגם בהם לא נתיישבה דעתי. וכ' ה"ר שלמה שיריל"ו ז"ל שנתמנו דוקא שנזדמנו הוא דלא מצרכינן להו להפקירם אבל לחזר אחריהם ולצודן כדי למוכרן אסור דהיינו סחורה אי נמי אפי' לחזר אחריהם ללוקחן מאחרים כדי למכרן ולהשתכר אסור ואפי' שלא לחזר אחריהם ונזדמנו לו ללוקחן בזול אע"ג דלא הוי צייד אסור ואהא פליג ר' יהודה אף מי שנתמנה לו לפי דרכו לוקח ומוכר אע"פ שאינו צייד כיון דלא מחזר אחריהם אלא לפי דרכו באו לו לוקח ומוכרן דלא מחזי סחורה אפי' דלא צד אותן הלוקח ובלבד שלא תהא אומנתו בכך דהא מחזי כמחזר כיון דהרבה פעמים לוקח ומוכר. אומנותו. רגילותו דהא באינו צייד עסקי' ובנתמנה לו עסקי'. וחכמים אוסרין ליקח כדי למכור אף אם נזדמנו לפי דרכו דסחורה הוי עכ"ל ז"ל. ועיין במה שכתב החכם השלם ה"ר מנחם עזריה נר"ו במשנה זו סימן כ"ט. ובירוש' משמע דר' יהודה קאי אפירות שביעית וכדפי' הר"ש ז"ל עיין שם ותמהתי שראיתי שהגיה ה"ר יהוסף ז"ל ובלבד שלא תהא אומנותו לכן בנו"ן. וכתב שכן מצא בכל הספרים ואי הוה מגיה לכך לא הוה תמהנא. עוד כתב על מה שפי' ר"ע ז"ל אלא שמצא עופות טמאים וכו' כתב קשה הלשון לוקח ומוכר אינו משמע כן. ויותר נראה נכון לפ' כפשוטו קונה מיד העובד כוכבים ומוכר ע"כ: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>לולבי זרדים והחרובין. </b>לולבין קאי אתרווייהו: 
+
+<b>יש להן ביעור ולדמיהן ביעור. </b>אית דלא גרסי לי' ולדידהו קשה דליערבינהו אבל ברמב"ם פסק דגם יש להם ביעור וגם בספרים מדוייקים גרסי' לה. ובירושלמי פריך מלולבים דהכא דאלה ובוטנה ואטדין. אעלין דריש פרקין דלוף שוטה דהכא אמרי' גבי לולבין דאין להן ביעור לפי שאין נושרין מאביהן וברישא דפרקין גבי עלין דלוף שוטה דיש להן ביעור אע"פ שאין נושרין מאביהן ומשני התם אין סופו להקשות והוי עיקר בפני עצמו ועלין בפני עצמן והאי כדיני' והאי כדיני' אבל לולבין דהכא סופן להקשות ולכך נעשין כאביהן ואין להן ביעור כך פי' ה"ר שמשון ז"ל כפי מה שהעתיק ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל: 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>הורד והכופר והקטף. </b>נראה דה"ר שמשון ז"ל גריס והקטב שכתב קטב כמו קטף: 
+
+<b>והלוטם. </b>תמהתי שבשלשת ספרי הדפוס שם פ"ז דה' שמטה ויובל כתיב והלוטס בסמ"ך. וז"ל הרש"ש ז"ל ובכל המשניות לא גרסי' יש להן ביעור אבל בפ"ק דנדה מייתי לה וגריס לה התם יש להם ביעור ולדמיהן ביעור ומתני' איברא דלא גרסי' לה וכבר מיבעיא לן לעיל בירושלמי בכל הני דלא תני בהון ביעור אי דייקא מתני' ותריץ דכללא היא כל שדרכו לישור יש לו ביעור ושאין דרכו לישור אין לו ביעור ואלו מהן שדרכן לישור ומהן שאין דרכן לישור ושרע תנא מיניה הלכך גבי ורד פשיטא דיש לו ביעור כדאמרי' לעיל בירוש' דשלשה דינים יש לו בעלין של הורד ובפיקא ובעיקר ובהדיא תניא בתוספתא דבעלי הורד יש להן ביעור והכופר האשכולות סתמן נובלות מאביהן אבל גבי קטף לא פסיקא לי' לתנא למתני דבשלמא קטף דעלין או דפרי פשיטא דנושר אבל דגזע יש ממנו שאינו נושר. ומש"ה לא תני לי' ושרע תנא מיניה ורש"י ז"ל גריס לי' בנדה ופי' יש להן ביעור כשכלה לחיה מן השדה ואע"ג דיש להן שביעית איצטריך למימר דיש להו ביעור דיש שיש לו שביעית ליאסר בסחורה ומלוגמ' ואין לו ביעור כגון דבר המתקיים בארץ כל ימי החורף שאינו כלה לחיה מן השדה אבל כל דבר שיש לו ביעור יש לו שביעית וגם תוס' ז"ל כתבו שם בנדה יש להן ביעור ולדמיהן ביעור אע"ג דשביעית תופסת דמיה יש חילוק בין ביעור דמיה לעצמה כדתנן בההוא פרקא בשביעית ר"מ אומר דמיהן מתבערין עד ר"ה אבל הן מתבערין עד הפסח ע"כ. והתם בנדה דף ח' מסיק דת"ק דמתני' ר"א היא דקסבר קטפא פירא הוי דשמעי' לי' דקאמר במס' ערלה המעמיד בשרף הערלה אסור וה"ג התם דתניא ר"ש אומר אין לקטף שביעית וחכמים אומרים יש לקטף שביעית מפני שקטפו זהו פריו וא"ר יוחנן מאן חכמים ר' אליעזר דאמר קטפו זהו פריו ופרכינן אי ר' אליעזר מאי אריא אילן שאינו עושה פרי כגון האי קטף שהוא מין אילן שאינו עושה פרי אלא שרף יוצא ממנו אפי' אילן שהוא עושה פירות ס"ל לר"א דקטפו זהו פריו התם בפ"ק דערלה ומשני לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי אפי' אילן העושה פירות קטפו זהו פריו לדידכו אודו לי מיהא באילן שאינו עושה פירות דקטפו זהו פריו ורבנן אמרי לא שנא וכן נמי בירוש' דפרקין ודפ"ק דערלה גרסי' א"ר פדת ר' יוסא בשם ר' יוחנן דר' שמעון כר' יהושע דתנינן תמן בערלה פ"ק א"ר יהושע שמעתי שהמעמיד בשרף העלים ובשרף העיקרים מותר בשרף הפגים אסור מפני שהוא פרי א"ל ר' זעירא לר' פדת כמה דתימר תמן הלכה כר' יהושע וכא אמר הלכה כר' שמעון א"ר יונה ודמיא היא לכל שיש בה בתמיה והא לא דמי אהדי כלל דגבי ערלה אין אסור אלא בקטף של פרי והוא בטל אגב שרף הנוף והעיקרין ואין כ"כ מתיקות באותו שרף כיון שמפזר גם הלחות בעיקר ובעלין דשרו גבי ערלה אבל גבי שביעית האילן עצמו כל מה שמוציא אית בי' קדושת שביעית כגון עלין ולולבין ושרף ופרי הכל אית בי' דין שביעית וא"כ כל האילן הוא קדוש דכיון דחזי למאכל בהמה יש כאן שביעית וביעור אם כלה דאוכלי בהמה קדושת שביעית חלה עליהן מה שאין כן בערלה א"ר אבין עוד יש לך טענה אחרת דר"ש ור' יהושע לאו חדא נינהו שהרי ר' יהושע אמר דבריו מפי השמועה ור"ש בשם גרמיה ואם איתא דחדא נינהו הו"ל לר"ש למימר נמי שמעתי ע"כ: 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ורד חדש וכו'. </b>נלע"ד דמכאן וגם ממתני' דלעיל יש להוכיח דערלה נהגא בורדים ג"כ מדנהגא בהו שביעית ואת"ל שאינה ראיה לכל הפחות הוי בכלל מאי דתנן בסוף מס' ערלה ספק ערלה בארץ ישראל אסור וכן הבנתי ג"כ מס' בדק הבית דף כ"ד שהביא שם דברי הראב"ד והרשב"א ז"ל ע"ש: וכתב הב"י יו"ד סי' ק"ה בשם המרדכי בכ"מ פירש"י ז"ל כבוש בחומץ אבל בלא חומץ אינו כמבושל ואא"ל כן דהא תנן הכא ורד ישן שכבשו בשמן חדש חייב בביעור אלמא בלא חומץ הוא נו"ט כמבושל ע"כ: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. אבל ורד של שביעית שכבשו בשמן של שמינית וכו'. אמר המלקט זהו פי' הירושלמי על בבא דוישן בחדש חייבין בביעור. אבל ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל כתב וזה העתק כל טופס לשונו ורד חדש של שביעית שכבשו בשמן ישן של ששית מלקט הורד בשביעית והשמן אין צריך לאכלו בקדושת שביעית מפני שלא יכנס בשמן כח הורדים וטעמן דאין השמן מקבל טעם הורד אא"כ יניחוהו זמן רב. חרובין חדשים של שביעית ביין ישן של ששית וישנים של ששית ביין חדש של שביעי' ס"ל לתנא דמתני' דמיד נכנס ביין טעם החרובין ומפני כך חייבין לבער היין והחרובין ולא דמו חרובין לורדים והיינו דתנן כל שהוא בנותן טעם חייב לבער מין בשאינו מינו. ומין במינו כל שהוא מפרש בירושלמי פ' שלש ארצות דאין שביעית אוסרת במינה בכל שהוא אלא בביעור ופי' הר"ן ז"ל בנדרים דף נ"ח לענין שצריך לאכול התערובת קודם הביעור דכיון דאפשר לאכלו קודם הביעור הוי דבר שיש לו מתירין. והראב"ד ז"ל סובר דשני ביעורין הן חד כשכלין פירות העיר ותחומיה וחד כשכלה כל פירות הגליל או פירות יהודה מארץ יהודה דאחר שכלין פירות הארץ שאדם יושב בה מוציאין כל אדם מה שבבתיהם ומביאין אותם לאוצר ליד ב"ד והן מחלקין לכל אדם לשלש סעודות וכן בכל יום ויום עד שיכלו ואם אין שם אוצר ולא ב"ד מוציאן לשוק ומפקירן ואף הוא יכול לחזור ולזכות בהן ככל אדם ואוכל הזוכה בהן עד שיכלו אותן הפירות מכל המדינה ובגליל מכל הגליל וביהודה מכל ארץ יהודה ואחר שיכלו מכל המדינה משדותיה אז יתבערו לגמרי לשריפה או לאיבוד ומאותו הביעור ואילך אינו אוסר במשהו לפי שאין לו שום היתר אבל לביעור הראשון כיון שיש לו היתר אכילת שלש סעודות אוסר במשהו ע"כ ונכון הוא הירוש' לפירושו ז"ל: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. וחרובין חדשים וכו' הכא מיירי בבא לשתות היין אחר זמן הביעור וכו'. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נזכר כלל לא במשנה ולא בשום מקום ונ"ל דחדש וישן שנזכר בבבא זו של חרובין הכל ר"ל שביעית ושמינית חרובין חדשים של שמינית ויין ישן של שביעית וישנים היינו של שביעית ביין חדש היינו של שמינית ומטעם זה הכל אסור שכבר הגיע זמן הביעור וצ"ע בירושלמי עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>שביעית אוסרת. </b>פי' רש"י ז"ל בפ' הנודר מן הירק על מילתי' דר"ש דקאמר התם אף אני לא אמרתי דשביעית אוסרת כל שהוא במינה אלא לביעור אבל לאכילה בנ"ט פי' אלא לביעור שאם נטל בצל של ששית ונטעו בשביעית והוסיפה כל שהוא אותו כל שהוא מבטל את העיקר ומחייב כולו בביעור דמוצאי שביעית. אבל לאכילה שאם נתערבו פירות שביעית בפירות שמינית לאחר שנתחייבו בביעור ולא ביערן דהשתא קיימי באיסור אכילה אינה אוסרת אלא בנ"ט ואם אין בה בנ"ט מתבטל ע"כ. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל והא תנא לי' רישא ולא תני לה אלא לפרושי דלא תימא דכללא הוא בכל הדינים מין במינו במשהו אלא דוקא גבי שביעית וכדאוקימנא בזמן הביעור הראשון דהוי דבר שיש לו מתירין ואפ"ה שלא במינו בנ"ט וכן הוא בכל הדינים דבר שיש לו מתירין במינו אפי' באלפא לא בטיל ויש לרבינו שמשון ז"ל דרך אחרת בבבא דחרובין ואינו נכון אלא דפליגא מתני' אתנא דברייתא וכאשר פירשתי הוא דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ז ע"כ. ואלשון הירוש' פירש דהכי פריך הכא את אמר ילקט את הורד והשמן מותר דהשמן אינו מקבל ולא תנא יבער את הורד אלא ילקט את הורד שאוכלו בקדושת שביעית משמע דאינו חייב לבערו אפי' לאחר הביעור וסיפא תני חייב בביעור הכל משמע דאחר הביעור חייב ומשני ר' אבהו בשם ר' יוחנן תרין תנאין אינון דתנא דסיפא סבר דאחר הביעור מבער את הכל דהורד נמי יש בה טעם ובליעה מהשמן ותנא דרישא סבר דמין בשאינו מינו הוא ובטיל לגבי השמן ואין חייבין לבערו דכל עיקר טעם הורד בשמן ואין בו ממש הלכך ילקט ולא יבער ומסיק לה ר' זעירא בתרי פתרי דאין חדש וישן דסיפא כמו חדש וישן דרישא דסיפא קרי ישן לשל שביעית לגבי מוצאי שביעית דהשמן של שמינית הוא חדש ורישא בשביעית מיירי ולא לאחר הביעור מש"ה תני ילקט וסיפא כיון דהשהה הורד עד שהגיע ובא השמן של שמינית כבר נתחייב בביעור ואם יש בו בנ"ט חייב לבער הכל ובמה שפירשתי תקנתי מה שהקשה רבינו שמשון ז"ל עכ"ל ז"ל. וכדומה לזה הפירוש כתוב בתי"ט: 
+
+סליק פרקא. הדרן עלך כלל גדול זוטא. ואית דקרו ליה כלל גדול דביעור. 
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כלל גדול וכו'. </b>כתבו תוס' ז"ל בשבת פ' כלל גדול (שבת דף ס"ח) אע"ג דלא קתני בתריה כלל אחר כיון דקתני כלל קטן קמיה בפרקין דלעיל שייך למתני בתריה הכא כלל גדול. ועיין במה שכתבתי ריש פרק דלעיל בשם החכם ה"ר משה פיזנטי ז"ל: 
+
+<b>חומרי בהמה. </b>פי' הרמב"ם ז"ל חומרי בהמה הוא שיהיה כמו מאכל בהמה שאין בהמה אוכלת אותו אלא כל זמן שהוא נמצא אותו המין בשדה לחיות השדה ע"כ. אבל בחבורו כתב חומרי מאכל בהמה שאין שולקין אותו ע"כ: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ולסיכה. </b>דוקא סיכה לאדם אבל סיכת כלים אסור כדתנן לקמן סי' ח' ט': 
+
+<b>ה"ג </b>לאכול דבר שדרכו לאכול ולשתות דבר שדרכו לשתו' ולסוך דבר שדרכו לסוך. וכ"ה בס' מדוייק והכי מוכח בירו' דמפ' נמי כיצד לשתות דבר שדרכו לשתות אין מחייבין אותו לשתות אניגרון ולא אכסיגרון ולא יין בשמריו. וכ' ה"ר משה פיזנטי ז"ל דתני עלה כגון אכילה ושתיה וסיכה וצביעה והא דלא תנא הכא ולצביעה איכא למימר דלא חשיב הכא אלא דבר דאיכא פלוגתא כדקתני לאכול דבר שדרכו לאכול ולסוך דבר שדרכו לסוך אבל לענין צביעה בכל ענין שהוא לאדם מותר ע"כ: 
+
+<b>לא יסוך יין וחומץ. </b>פי' שהוא מפסידן בסיכה ואסור להפסיד פירות שביעית אבל השמן דרכו בכך ומותר. הר"ר יהוסף ז"ל: 
+
+<b>אבל סך הוא את השמן. </b>כך הוא הל' ג"כ שם ברמב"ם וק"ק דשפיר טפי הול"ל אבל סך הוא בשמן ושמא נקט הכא סרכא דמתני' דריש פ' שני דמס' מעשר שני ועיין במ"ש שם: 
+
+<b>קל מהם שביעית. </b>בירוש' בעי מהו לפטם יין של שביעית דבתרומה תנן בר"פ בתרא דמס' תרומות פלוגתא דת"ק ור' יהודה ומשני נישמועינה מן הדא קל מהן שביעית שניתנה וכו' וכ"ש דשרי מאי דשרי בתרומה ופריך והתני בתוספתא דאסור לפטם ומשני דמתני' ר' יהודה היא דשרי נמי גבי תרומה דתנן ר' יהודה מתיר מפני שהוא משביחו: 
+
+<b>שניתנה להדלקת הנר. </b>דכתיב תהיה כל תבואתה אף לצביעה אף להדלקה ואף על גב דמשוי הכא שביעית למעשר שני תני בתוספתא מילי דאיתנהו במעשר שני וליתנהו בשביעית ומילי דאיתנהו בשביעית וליתנהו במעשר שני: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>אין מוכרין פירות שביעית לא במדה וכו' ולא תאנים במנין. </b>קשיא לי דאמאי אצטריך למהדר ולמיתני תו ולא תאנים במנין דכיון דתנא אין מוכרין פירות שביעית וכו' הכל בכלל דבשלמא ירק אפשר דלא הוי בכלל פירות ואת"ל דהוי הדר תנייה לאשמועי' ביה פלוגתא דב"ש וב"ה אבל תאנים קשה ואי הוי דרכן של תאנים לימכר בשאר השנים במשקל או במדה הוה אמרי' דאתא לאשמועי' דאפי' ע"י שנוי אסור וגלי בתאנים וה"ה בשאר פירות דלא תימא דוקא כשמוכר במדה דבר שדרכו לימדד ובמשקל דבר שדרכו לשקול ובמנין דבר שדרכו למנות אבל אי אפיך ושינה לית לן בה קמ"ל כך נלע"ד וכן מצאתי אח"כ שכתב קרוב לזה בתי"ט. וגם הר"ר יהוסף ז"ל מצאתי שכתב וז"ל ולא תאנים במנין פי' אע"פ שאין הדרך למכרן בכך וכן הירק אין הדרך למוכרו במשקל אפ"ה אסור כן נ"ל עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>את שדרכו לאגוד אותו בבית. </b>יש גורסין לבית והרמב"ם ז"ל פי' וז"ל שם פ' ששי דברים שדרכן ליאגד בבית למכרן בשוק אגודים אוגד אותם כדרך שאוגדן להביאם לבית לא כדרך שאוגדן לשוק כדי שלא יהא כמוכר בצמצום אבל דברים שאין דרכן ליאגד אלא לשוק אין אוגדין אותן ואפי' אותן שדרכן ליאגד בבית כשמוכר אותן בשוק מוכרן אכסרה לא במשקל ולא במדה ולא במנין ע"כ בהרחבת לשון קצת. והראב"ד ז"ל פי' לאגוד אותו בבית לאכלו והואיל שדרכו לאגדו אפי' לאכלו בביתו כדי שידע בכמה אגודות הוא מסתפק בשבוע גם כשימכור אותן בשוק אוגד אותו שאין אגודתו דרך סחורה אא"כ אין דרכו של ירק זה ליאגד אלא לימכר בשוק ע"כ. וקרוב לזה פי' ה"ר שמשון ז"ל. הכרישין ונץ החלב דרכן לאגדן אפי' בבית. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל יש ס"א דגרסי' ליאגד בבית אוגדין אותו בשוק ונ"ל דטעות הוא דמה מועיל זה שהוא אוגדו בשוק כיון שהטעם הוא שאסור למכרו כדרך שמוכרו בשאר השנים ותו דכל הדברים אין אוגדין אותם בבית אלא בגנה אלא נראה דגרסי' לבית לשוק בלמ"ד וה"פ כל דבר שדרכו לאוגדו לבית כלומר המוליכו לביתו אוגדו כדי שלא יתקלקל או מטעם אחר ולא מטעם שרוצה למוכרו במנין האגודות אלא אף המוליכו לביתו לצרכו אוגדו אותו המין אוגדין אותו אף בשביעית לשוק כלומר כדי למכור עכ"ל ז"ל: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>האומר לפועל וכו'. </b>ראיתי במשניות כתיבת יד דלא גרסי ברישא דמתני' האומר לפועל רק הא לך איסר וכו' ובירוש' משמע דלא נהירא לי' טעמא דפי' שם בע"ז רש"י ז"ל וה"ג התם מה בין האומר לקט לי לאומר לקט לי בו ומשני ר' אבין דמהלכות של עמעום היא דראוי הי' לאסור אלא שעמעמו עליה והתירו משום כדי חייו דפועל {הגהה פי' אבל אם הי' חמר שמרויח הרבה קנסו אותו שכל שכרו בקדושת שביעית כדאי' התם בר"פ בתרא דע"ז:} וכן נמי מתני' דרפ"ג דמס' מעשר שני יש לשאול עליה מה בין האומר לחלק לאומר העלם שנאכלם אלא מה' של עמעום היא וכן נמי מתני' דרפכ"ג דשבת יש לשאול עליה מה בין האומר הלוני לאומר השאילני וכן פתן של עובד כוכבים שהוא אחד מי"ח דבר מהלכות של עמעום היא שעמעמו עליה והתירוה משום חיי נפש כשאין פת של ישראל מצויה. ור"ש בן לקיש תירץ דמתני' דשרי כשאמר לו לקט לי ירק היינו דוקא במראה לו את הירק שאינו נותן לו רק שכר טורח רגלו שהרי הוא בעצמו יכול לילך וללקטו ור' יוחנן אמר אפי' לא הראה לו כמה שהראה לו דהקלו בשביעית שהיא מדרבנן: 
+
+<b>שכרו אסור. </b>ואינו יכול להוציאו אלא באכילה ושתיה כפירות שביעית: 
+
+<b>כשאלקוט ירקות שדה אביא לך מותר. </b>ירקות שדה הן כל הני דתנן בפרקין ודתנן לקמן בפ' הפיגם. ובירוש' תני ר' יהודה ור' נחמיה אוסרין שאין ירקות שדה מצויין: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>אבל נותן הוא לבייר לשתות. </b>בברייתא אמרי רבנן דפירות שביעית אין לוקחין בהן מים ומלח ור' יוסי אומר דלוקחין אלא דהכא בברייתא פליגי בשל תשמיש לבהמה ולפיכך אסרי רבנן ואם הוא בייר הדולה מים לתשמיש אדם כגון לכביסה ר' יוסי מתיר בברייתא דסבר יש בהן חיי נפש וחכמים אוסרין אבל בייר הדולה מים לשתיית אדם לכ"ע מותר כפשטה דמתני'. ולא לבלן אפי' ר' יוסי מודה בהא דהא אדם יכול לגלגל בלא רחיצה ואינו יכול לגלגל בלתי כביסה: 
+
+<b>ולכולן הוא נותן מתנת חנם. </b>ואע"פ שידוע שבשביל שנתן לו מתנה לא יתבע ממנו שכר הא תנן לעיל בפ"ד אוכלין פירות שביעית בטובה ושלא בטובה: 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>תאנים של שביעית וכו'. </b>הרמב"ם ז"ל בחבורו שם גם כאן בפי' המשנה גריס חורבה וז"ל מוקצה שם מקום שהן שוטחין עליו שטיחין התאנים והענבים חורבה ידועה ע"כ ולזו הגרסא הסכים הר"ש שירילי"ו ז"ל שכן הוא בספרים ישנים. ובערוך גריס אין קוצצין ופי' מוקצה של ברזל וחרבה סכין מלשון חרב ואין מתיישב פירושו על סדר המשנה דלא איירי כולה מתני' בלקיטת הפירות אלא במלאכתן שלאחר לקיטה ועוד דאין דרך לקיטת התאנים אלא ביד ואפשר ליישב הגרסא לפי דרכו דכשמייבשין התאנים קוצעין אותן בכלי של ברזל הנקרא מקצוע והכא קרי לי' מוקצה וקוצעין את עוקציהן כדי לעשותם קציעות ודבלה וקתני דאין קוצעין אותן בכלי המיוחד אלא בסכין רחב וקרוי חרבה עכ"ל ז"ל. ונלע"ד שלפי זה הגרסא 
+
+<b>חַרְבָּה </b>החי"ת בפתת והרי"ש בשב"א והבי"ת בקמ"ץ והוי כמו חרבא באל"ף שתרגום חרב חרבא. וז"ל ה"ר יהוסף ז"ל חרבה סכין כן פי' בערוך אך קשה כי אין זו החלוקה דומה לענבים ולזיתים שנזכרו אח"כ ובירוש' משמע שכולם למדנום מפסוק אחד דהיינו לא תבצור את כרמך פי' שלא תבצור כדרך הבוצרים שבוצרים לגת ותו כי לשון מוקצה בכל התלמוד פירושו מקום עשיית התאנים כדתנן ולא תאנים למוקצה ותו כי ברוב הספרים גרסי' בחורבה ויותר הי' נראה נכון לפ' כפשוטו וצ"ע ע"כ: 
+
+<b>ואין עושין זיתים. </b>מלשון ושם עשו כו' תי"ט. ולפי זה צריך לגורסו בדגש: 
+
+<b>קוטב. </b>פי' הרמב"ם ז"ל גת קטן לזיתים ובודידה גת קטנה עד מאוד. ובספרים ישנים גרסי' ובקוטבי ביו"ד. ובערוך פי' בשרש קטב משימין עץ גדול וכבד על הזיתים שבבית הבד ונקרא קוטב ובראשו אבן גדולה וכן הביא בשמו ה"ר שמשון ז"ל וכן פי' ר"ע ז"ל אלא שנהפך שם הלשון קצת: 
+
+<b>טוחן. </b>הוא בבית הבד ולא בקוטבי ובירוש' איכא מאן דשרי קוטבי: 
+
+<b>ומכניס לבודידה. </b>בהא מודה לת"ק: 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>אין מבשלין ירק וכו'. </b>בזבחים מפ' רב יוסף דאפי' לכתחלה שרי ר' שמעון דאי דוקא דיעבד כגון שנתערב שמן בירק דעל כרחו יבשלם יחד מאי טעמייהו דרבנן דפליגי עליה דר"ש הא אינהו מודי ליה התם בפ' התערובת גבי נתערבו חתיכות בחתיכות דכיון דלית להו תקנתא ברעייה דיאכלו כחמור שבהן אע"פ שמביא קדשים לידי פסול והכא נמי אי בדאיערב מיירי לית לי' תקנתא דאי אפשר לסוחטו כולו מן הירק דאי נסחוט טובא קמפסיד לירק ורחמנא אמר לאכלה ולא להפסד ניסחוט פורתא סוף סוף איערובי מיערב אלא ודאי ר"ש אפי' לכתחילה שרי וכן מוכיח נמי התם בגמ' ממתני' דאין לוקחין תרומה בכסף מעשר דברפ"ג דמס' מעשר שני. ור"ש אזיל לטעמי' דס"ל מותר להביא קדשים לבית הפסול הכא גבי שביעית ובפ"ג דמס' מעשר שני כמו שכתבתי ובפ"ט דמס' פסחים ובפ"ח דמס' זבחים שהוא פ' התערובת גם שם בפ' עשירי והתם פליג עלי' ר"מ וסתם לן תנא הכא כר' מאיר. ופי' הר"ש ז"ל שלא יביאנו לידי פסול פי' שלא יביא שמן של תרומה לידי פסול דשביעית עד הביעור ותו לא ע"כ: 
+
+<b>והאחרון האחרון וכו'. </b>ופרי שני דרך מקח אסור דרך חלול לא: 
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>עבדים וקרקעות ובהמה טמאה. </b>דאינם בני אכילה ולאכלה אמר רחמנא וכתוב בה"ר שמשון המוגה ירושלמי א"ר ייסא זאת אומרת שאסור לאדם ליקח אשה מפירות שביעית דאשה ליקוחין כתיב בה דאם לא כן מה בין הקונה אשה לקונה שפחה. ויש לחלק דגבי אשה איכא מצות פרי' ורבי' וראוי להקל ע"כ. ולשון הרמב"ם ז"ל יוציא מממונו מה שהוא שוה הדבר ההוא ויקנה בו פירות מלבד פירות שביעית ויאכלם בקדושת שביעית ע"כ: 
+
+<b>יאכל כנגדן. </b>כדי שלא יהא חוטא נשכר: 
+
+<b>אין מביאין קיני זבין וכו'. </b>דהאחד עולה למזבח ולאכל' אמר רחמנא: 
+
+<b>אין סכין כלי' בשמן של שביעי'. </b>דמיתקנים הכלים בכך ונבלע השמן בהם וכי מטי זמן הביעור קיימין: 
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>ידלק. </b>כדין פירות שלאחר הביעור והכי נמי אשכחן בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק ורבנן פליגי עליה ושאני בגד דחזותא מלתא היא וה"ל כקליפין בעין אבל הכא השמן מבוער הוא משעה ראשונה וליתיה בעולם כיון דנבלע בעור וכדי שלא יהא חוטא נשכר שרצה להרויח באותו שמן ולא לאכלו יאכל כנגדו הר"ש שירילי"ו ז"ל: 
+
+<b>ר' אליעזר אומר ידלק. </b>פי' כי כיון שהוא שמן של שביעית שהוא הפרי של שביעית שאסורין לעולם ואינו יוצא לחולין אינו מועיל מה שיאכל כנגדו ולפיכך ידלק וחכמים סברי שכבר נתבטל בעור ועל כן הוא מותר כן נ"ל וקצת קשה אמאי לא פליג ר' אליעזר לעיל גבי כלים שהרי גם שם מדבר בשמן שגדל בשביעית וצ"ע עכ"ל ה"ר יהוסף ז"ל: 
+
+<b>לא אומר לכם מה ר"א אומר בו. </b>אי אפשר לי לאמרו הרמב"ם ז"ל. ירושלמי מה אמר בו ר' אליעזר א"ר ייסא עצמותיו של אותו האיש ישרפו ר' חזקיה בשם ר' אחא אמר מותר לסוכו הוא דאמר ר' אליעזר ולאו ידלק: 
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>כאוכל בשר חזיר. </b>דקסבר גרי אריות הם ולא מעשרי כלל ומישראל מומרים לעבודת כוכבים קא אתו ופירותם טבל הן ובירוש' א"ר ייסא זאת אומרת שאסור ליקח בתו של ע"ה שחשודה על המעשרות ועל החלה ופתה דמי לפת כותי ר' חזקי' בשם ר' אחא מתיר הי' ר' אליעזר חמצן של כותים אחר הפסח מיד וא"כ מאי דקאמר ר' אליעזר גבי פת כותי מותר קאמר ור' חזקי' אזיל לטעמי'. הר"ש שירילי"ו ז"ל. וה"ר שמשון ז"ל פי' דשמא דמחמיר בפת כותי יותר מבשר חזיר משום דלא מעשרי וטבל במיתה ע"כ כלומר והיינו דקאמר לא אומר לכם מה שר"א אומר בו. וכתבו תוס' ז"ל בחולין פ"ק די"ג בפרקי ר"א יש וכו'. ולפי פי' זה האחרון שכתבתי בשם תוס' משמע דמתני' זו נשנית לאחר שעשאום כעובדי כוכבים גמורים ואין זולתה בכל המשניות וכפי' זה מוכח מפי' הרמב"ם ז"ל שהעתיק ר"ע ז"ל: 
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>בתבן ובקש של שביעית מותר. </b>י"מ דהיינו משירדה רביעה שנייה כדתנן בפרקין דלקמן. אבל הר"ש ז"ל פי' מותר לרחוץ אע"ג דתבן וקש של שביעית אסור כדתנן בפרקין דלקמן. ופי' ה"ר יהוסף ז"ל בתבן או בקש כל אלו מאכל בהמה ואסור לשרפן ע"כ: 
+
+<b>ואם מתחשב הוא. </b>פי' הרמב"ם ז"ל כלומ' אם אדם חשוב הוא ונכבד בעיני עמו שמפני כבודו אפשר לשרוף בכלל העצים מה שאינו עצים כדי להשיב ריח המרחץ כגון דברים שי"ל ריח טוב והן עריבין לאכול ע"כ ובחבורו כ' וז"ל מרחץ שהוסקה בתבן ובקש של שביעית מותר לרחוץ בה בשכר ואם אדם חשיב הוא אסור שמא יסיקו בו דברים אחרים כדי שיהא ריחה נודף ונמצאו מפסידין פירות שביעית ע"כ והראב"ד ז"ל בהשגות כתב אמר אברהם המשנה לא אמרה אלא מותר לרחוץ בה ואם מתחשב הוא לא ירחוץ ופירשו בגמ' אם אדם חשוב הוא לא ירחוץ ונראה לי מותר לרחוץ דקתני ברישא בחנם קאמר אבל בשכר לא דהוי כסחורה ואם אדם חשוב הוא לא ירחוץ דחנם דידיה כשכר דמי ואם כדבריו אדם חשוב לא ירחוץ בשום מרחץ בשביעית ומאי אריא כשהוסק בתבן ובקש של שביעית ע"כ ובכ"מ תירץ בעד הרמב"ם ז"ל והביאו בתי"ט: 
+
+סליק פרקא. פרק כלל גדול רבא. ואית דקרו ליה כלל גדול דמלוגמא. 
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הפיגם. </b>אית דגרסי הפיגס בסמ"ך: 
+
+<b>והירבוזין. </b>בערוך פינוגי בלע"ז: 
+
+<b>השוטים. </b>מפי' הרמב"ם ור"ע ז"ל משמע דהשוטים קאי אירבוזין וכן ממה שנקד ה"ר יהוסף ז"ל ולא כן משמע בפי' רש"י ז"ל בפ' לולב הגזול אלא שהם שני מינים. ירוש' א"ר חגי סרוגין וחלגלוגות ומי נכנס ראשונה המופלג בחכמה או המופלג בשנים אלו שלשה עניינים הוצרכו לשאול אותם החברים כי לא ידעו מה רוצה לומר סירוגין ומה רוצה לומר חלגלוגות אמרו נעלין ונשאל לאילן דבית רבי עלו ושאלו יצאת שפחה משל בית רבי ואמרה להן הכנסו המופלגין בשנים קודם יכנס פלוני קודם יכנס פלוני קודם ועמדו על שאלה אחת. וכיון שראו המופלגין בחכמה שהזקנים נכנסין תחלה לא רצו ליכנס מיד אחריהן דנראין טפלין אליהן אלא שהו מעט ואח"כ נכנסו ואמרה להם מפני מה אתם נכנסין סירוגין סירוגין ולמדו דסירוגין פירושו קטועין. חד דבי ר' ינאי הוה טעין פרפחנין בחגורו ונפלו ממנו אמרה לי' רבי רבי נתפזרו חלגלוגותיך ע"כ וכ"ה ג"כ בירוש' פ' שני דמגילה אבל בבבלי בראש השנה פ' שלישי דף כ"ו ובמגילה פ' שני דף י"ח גרסי' שמעוה לאמתא דבי רבי דאמרה לי' לההוא גברא דהוה קא מבדר פרפחני עד מתי אתה מפזר חלוגלוגות: 
+
+<b>כרפס שבנהרות. </b>יש מפרשים פריגיל בלע"ז. דהיינו בקדוניש בערבי והקשה הר"מ דילונזאנו ז"ל דיקשה לפי' זה כי הפריגיל נשמר הוא וכ' דנ"ל דכרפס שבנהרות בראצא בערבי ע"כ. וכ' בתי"ט לא ידעתי מ"ט נקטו בברייתא כחצי איסר כו'. וגם אני הייתי תמה על זה ושמא דכל פחות מכחצי איסר קים להו לרבנן דלא חשיב בעיניה דבן אדם כדי לשומרו ולהצניעו: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. כדי מזון שלש סעודות. אמר המלקט היינו דאתמר בירוש' וגם התם פ' לולב הגזול בכדי מָן שנו ומשום כדי חייו דשלש סעודות הן מזון צורך לשבת: 
+
+<b>ונלקחין מכל אדם בשביעית. </b>מפ' בפ' בתרא דמעשרות דהאי מכל אדם היינו שאינו יודע אם חשוד הוא אם לאו דאילו בחשוד ודאי התנן במס' בכורות פ' עד כמה החשוד על השביעית אין לוקחין הימנו פשתן ואפי' סרוק והאי אינו יודע אם חשוד הוא אם לאו היינו עם הארץ וקמ"ל דאע"ג דאין מוסרין דמי שביעית לעם הארץ דאינו יודע להזהר בדיניהם ה"מ כשמוכר דברים שחזקתם יש בהם שימור אבל אלו אין כיוצא בהן נשמר והוי לוקח מן המופקר ודוקא מינים אלו שלעולם חזקתן הפקר הוא שמותר למכור לו כדי מזון שלש סעודות אבל דברים שדרכן להיות נשמרין כגון תאנים וענבים וכיוצא בהן כלל כלל אינו יכול למכור לו וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ח דה' שמיטה ויובל אע"ג דלא משמע כן מפי' רש"י ז"ל דבפ' לולב הגזול (סוכה דף ל"ט.) ולדעת הרמב"ם ז"ל צ"ל דברייתא דקתני התם פ' לולב הגזול אין מוסרין דמי פירות שביעית לע"ה יותר ממזון שלש סעודות במינים הללו דוקא מיירי כך נלע"ד. ובירוש' פריך ולמה לא תנינן הסיאה והאזוב והקורנית ומשני דהני אצטר' לי' לאשמועי' לענין היתר ספיחין דלא תימא הואיל ורוב המינין נזרעין והייתי יכול לומר דאסירי משום עוברי עבירה דהיינו טעמא דאיסור ספיחין לפום כן צריך לומר דמותרין אבל אותן שאין דרך בני אדם לזורעם כלל אלא הן מאליהן יוצאים בהרים ובגבעות ובנהרות פשיטא דאין בהם איסור כלל אע"פ שצמחו בשביעית והיינו דלא תנא הכא שום בעל בכי ובצל של רכפא וגריסין הקלקין והעדשים המצריות דתנן להו בפ' בתרא דמעשרות דניקחין מכל אדם בשביעית משום דלא תני במתני' אלא מידי דדרכן לזורען ואפ"ה שרי משום דניכרין או שרובן מצויין בכל מקום אי נמי משום דלא תני הכא אלא מיני ירקות השוין בכל מקום מה שאין כן בעדשים דאין ניקחין אלא המצריות וכן שום בעל בכי מה שא"כ בשאר שומין וכן בבצל וכן בגריסין והא דלא תני נמי זרע לוף העליון וזרע כרישין דתנן להו התם דניקחין מכל אדם בשביעית משום דלא תני הכא אלא מיני ירק והנהו דהתם זרעוני גנה שאין נאכלין הן הר"ש שירילי"ו ז"ל: 
+
+<b>ר' יהודה אומר ספיחי חרדל מותרין. </b>שלא נחשדו עליהן עוברי עבירה פי' ה"ר יהוסף ז"ל מותרין באכילה כי לא גזרו עליהן חכמים כמו שגזרו על שאר הספיחים כי על שאר הספיחים גזרו שיהו אסורין באכילה כדי שלא יביאו מן השמור ויאמרו ספיחין הן אבל על ספיחי חרדל לא חששו כי לא נחשדו עליהן ור"ש סובר שכל הספיחי' לא גזרו עליהן כדי שלא יביאו משום כי כל הספיחים ניכרין כי יש הפרש בין מה שהוא ספיח שגדל מעצמו ובין מה שנחרש ונזרע וגדל ע"י עבודה חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בהן ירק אחר שאינו ניכר אם הוא ספיח אם לאו כן משמע בירושלמי עכ"ל ז"ל. ובת"כ תניא הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו אם אין זורעין היכן הם אוספין א"ר עקיבא מכאן סמכו על הספיחין שיהיו אסורין בשביעית וחכמים אומרים אין ספיחין אסורין מן התורה אלא מד"ס והיינו משום עוברי עבירה ור' יהודה ס"ל כרבנן. ופי' הרמב"ם ז"ל בפ"ד דה' שמיטה ויובל למה גזרו על הספיחין מפני עוברי עבירה שלא ילך ויזרע תבואה וקטניות וזרעוני גנה בתוך שדהו בסתר וכשיצמח יאכל מהן ויאמר ספיחין הן לפיכך אסרו כל הספיחין הצומחין בשביעית ע"כ: 
+
+<b>ר"ש אומר כל הספיחין מותרין חוץ מספיחי כרוב. </b>פי' ה"ר שמשון ז"ל רבנן סברי גזרינן  הר"ש כ' כן מגמ' דפסחים לפי הגי' דהתם בברייתא רש"א כל הספיחין אסורין חוץ מספיחי כרוב כמ"ש בסמוך אבל לפי הגי' שלפנינו במשנה אין לדברים אלו מקום כלל וצ"ע.] ספיחי כרוב אטו שאר ספיחין ור' שמעון סבר לא גזרינן ע"כ ובפסחים פ"ד דף נ"א מייתי ברייתא דקתני אפכא ר' שמעון אומר כל הספיחין אסורין וכבר הקשו שם בתוס' ז"ל וז"ל הקשה רבינו נסים גאון ז"ל דאפכא שמעינן להו במסכת שביעית פ"ט דקתני התם ר"ש אומר כל הספיחין מותרין וליכא למגרס התם אסורין דבירוש' מוכח בהדיא דגרסי' התם מותרין ותירץ דהתם מיירי בספיחים שגדלו בששית בהיתר ונכנסו בשביעית ונשתהו עד לאחר הביעור ולכך שאר ספיחין שרו דלא אתו לאחלופי בהנהו בשביעית דשל ערב שביעית גדולים ושל שביעית קטנים אבל של כרוב שגדלין הרבה בזמן מועט אין היכר בין הגדל בערב שביעית לגדל בשביעית והכי איתא בירוש' א"ר שמואל בר רב יצחק כל ירק אתה יכול לעמוד עליו אם חדש הוא אם ישן הוא ברם הכא שלא ילך ויביא מן האיסור ויאמר מן האמהות הבאתי והך דשמעתין איירי בשביעית עצמה ע"כ וע"ש בתירוץ אחר לרבינו נסים גאון ז"ל. והר"ש ז"ל ג"כ האריך בפי' משנתינו. ובירוש' בפרקין ובפ"ק דברכות גרסי' ר"ש בן יוחי הוה עבר בשמיטה וחמא חד מלקט ספיחי שביעית ירקות שיצאו בששית ונכנסו לשביעית א"ל ולית אסור א"ל ולאו ספיחין אינון ואת הוא מתירן א"ל ואין חבירי חלוקין עלי דס"ל דירק בתר לקיטה אזלי' בין לקולא בין לחומרא קרי עלי' ופורץ גדר ישכנו נחש וכן הוות לי'. ובירוש' דס"פ שני דערלה אמרי' דר' אלעזר בריה ס"ל כאבוה: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>שלש ארצות לבעור. </b>כן צריך להיות גרסת המשנה ונוסחתה שלש ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן והגליל. ושלש שלש ארצות לכל אחת ואחת גליל העליון וגליל התחתון והעמק. מכפר חנניה ולמעלן כל שאינו מגדל שקמין גליל העליון. ומכפר חנניה ולמטן כל שהוא מגדל שקמין גליל התחתון ותחום טברי' הוא העמק. וביהודה ההר והשפלה והעמק. ובעבר הירדן שפלת לוד והר שפלה של לוד ומבית חורון ועד הים. שפלת לוד כשפלת הדרום וההר שלה כהר המלך. ומבית חורון עד הים מדינה אחת. ונלע"ד דהר המלך הוא ההר שנזכר ברישא ביהודה וכמו שאכתוב בס"ד. וקשה לע"ד דהכא במתני' לא קא מפרש לא במאי דפתח בי' ולא במאי דסליק מיני' ואפשר לומר דהכא נמי בגליל דסליק מיני' קא מפ' ברישא אלא משום דבעי לאורוכי גבי עבר הירדן דשפלת לוד כשפלת הדרום וההר שלה כהר המלך וכו' שבקיה בסיפא אבל יהודה דזוטר מלתי' נקטי' ברישא כך נלע"ד. אבל בפירוש ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל מצאתי מוגה ותחום טברי' והעמק וביהודה ההר והשפלה והעמק שפלת לוד כשפלת הדרום וההר שלה כהר המלך ע"כ. ופי' ותחום טבריא הוא עמק הגליל. והעמק בירוש' מפ' איזהו עמק שבגליל זו בקעת גינוסר וחברותיה וביהודה ההר המוזכר בתורה דכתיב בהר ובשפלה ובנגב ותניא בספרי בהר זה הר המלך ובשפלה זו שפלת דרום. והעמק בירוש' מפ' מעין גדי ועד יריחו {הגה"ה גם הר"ר יהוסף ז"ל ראיתי שכתב וז"ל נראה לי מה שלא פירש השלש ארצות של עבר הירדן כי אינה נוהגת בה שביעית בדורות הללו כי לא נכבש ע"י עולי גולה ותנן לעיל כל שהחזיקו עולי בבל וכו' וכל שהחזיקו עולי מצרים וכו' נאכל אבל לא נעבד וצ"ע עכ"ל ז"ל:} ולא מפרש במתני' גבי עבר הירדן הר ושפלה ועמק ובירוש' מפרש לי' ולא תנא אלא דגליל משום דלא תימא כיון דקרוי גליל גליל חד הוא ומש"ה קפיד ויהיב סימנא דלא תטעי ועוד {הגה"ה צ"ע לע"ד אם אין טעות:} משום דבעי למתני דינין בהר ושפלה שבלוד ומדמי לי' לשפלה שביהודה והר דיהודה דתני ושפלת לוד כשפלת הדרום דהיינו שפלה דיהודה והר שלה כהר המלך דהיינו הררי יהודה ע"כ. ובירוש' איזהו הר שבעבר הירדן תני ר"ש בן אלעזר אומר כגון הרי מכוור וגדור וכן כיוצא בהן ושפלתה חשבון וכל עריה אשר במישור דיבון ובמות בעל ובית בעל מעון וכן כיוצא בהן כדכתיב בספר יהושע בנחלת ראובן בתר הני ויהצה וקדמות ומיפעת ועמק שלו בית הרם ובית נמרה וכן כיוצא בהן כדכ' בספר יהושע בנחלת בני גד ובעמק בית הרם ובית נמרה וסוכות וצפון יתר ממלכות סיחון מלך חשבון: 
+
+<b>ומבית חורון ועד הים מדינה אחת. </b>ירוש' א"ר יוחנן עוד היא יש בה הר ושפלה ועמק מבית חורון ועד אמאום הר. מאמאום ועד לוד שפלה. מלוד ועד הים עמק. ופריך אי הכי דאית בי' הר ושפלה ועמק ניתני במתני' ד' ארצות ומשני מעורבות הן ונכנסין תוך גבולים הנזכרים במשנה. תני אין בסוריא שלש ארצות ואע"ג דחמירא מעבר הירדן דהא אינה נעבדת ועבר הירדן דהיינו עמון ומואב דמשה נאכל ונעבד בהא קילא סוריא מעבר הירדן לענין הר ושפלה ועמק דכולה חשיבא ארץ אחת ואוכלין בה כל זמן שנמצא באיזה מקום בכולה. ופי' הרמב"ם ז"ל וענין שאמר שפלת לוד כשפלת הדרום ר"ל שדין שפלת לוד כדין שפלת הדרום ואוכל מפירות של שפלת לוד כל זמן שהמין ההוא נמצא בשפלת הדרום ויאכל מפירות הר שפלת לוד כל זמן שימצא כמותם בהר המלך הוא הר הגדול רב הפירות מכל הרי ארץ ישראל ע"כ. ואפשר שכן ג"כ הוא פי' ר"ע ז"ל: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ולמה אמרו שלש ארצות וכו'. </b>הואיל וג' ארצות בכל אחת הרי כאן תשע ארצות וכו'. לשון ר"ע ז"ל וכתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה מגומגם הרבה דהא נשארה קושיא גדולה מזו בידנו א"כ למה אמרו שלש לכל א' ותו מה ענין ר"ש לכאן ואם נאמר דה"ק מתני' ולמה אמרו שיש שלש ארצות לכל א' הוה אתי שפיר אך נ"ל דקצת קשה דהול"ל ולמה אמרו וכו' שלא יהו אוכלין וכו' אלא על האחרון שבה וצ"ע ונ"ל דה"ק למה אמרו שלש ארצות לביעור וה"ה שבא לשאול גם למה אמרו שיש שלש לכל א' אלא ששאל על הראשונה וה"ק והרי לשון הפסוק משמע שכל מקום שכלה מן השדה יבער מינו א"כ מה זה שאמר שיש שלש ארצות לביעור ומשני שיהו אוכלין בכל אחת וכו' כלומר בא להשמיענו שאין צריך לבער עד שיכלה האחרון שבה ועל כן אמר שיש שלש ארצות שיש בכל א' שלש ארצות חלוקות עכ"ל ז"ל. ורש"י ז"ל פי' שם עד שיכלה האחרון שבה עד שיכלה האחרון שבשלש ארצותיה וכמו שהביא ר"ע ז"ל וכן פי' גם הרמב"ם ז"ל אבל תוס' ז"ל כתבו על פי' רש"י ז"ל דאין נראה דאם אינם חלוקות למה שונה שלש ארצות בכל אחת ועוד קשה לר"י דמדקאמר ר"ש אומר לא אמרו שלש ארצות אלא ביהודה מכלל דלת"ק שלש ארצות חלוקות שכל אחת חלוקה לביעור ור"ש נמי מודה להו ביהודה לכך נראה לפרש דאחרון שבה היינו כגון פירות שבהר עד שיכלה אחרון שבהר ופירות שבעמקים עד שיכלה אחרון שבעמקים וכן שבשפלה עד שיכלה אחרון שבשפלה ע"כ {הגה"ה לשון החכם הר"ס ז"ל פי' הרמב"ם ז"ל שאין נפקותא במה שכל ארץ מאלו הג' ארצות מחולקות לשלש ארצות שכל השלש ארצות שיש בכל אחד כולן נחשבות כאחת וכן כתב בחבורו הגדול וקשה הרבה למה חלקום כל א' לשלש ארצות כיון שאין נפקותא כלל. אמנם הרב ר"ש ז"ל פי' בשם הירוש' שאין חיה שבהר גדלה בעמק ולא שבעמק גדלה בהר ועל פי זה פי' שבכל א' משלש ארצות אלו יש הר ושפלה ועמק וחיה של הר אינה הולכת לעמק ולא לשפלה וכן של העמק אינה הולכת להר ולא לשפלה וכן של שפלה אינה הולכת לא להר ולא לעמק אבל הולכת מהר להר ומעמק לעמק ומשפלה לשפלה. אבל חיה שביהודה אינה הולכת לעבר הירדן ולגליל אפי' מהר להר ומעמק לעמק ומשפלה לשפלה וכן של עבר הירדן אינה הולכת ליהודה ולא לגליל וכן של הגליל אינה הולכת ליהודה ולא לעבר הירדן ומעתה מבואר טעם חילוק ג' ארצות וכל א' מחולקת לשלש ואין להאריך. עכ"ל ז"ל:}. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל אבל הנכון הוא דלעולם בכולן הר בפני עצמו ושפלה בפני עצמו ועמק בפני עצמו ומתני' תרתי קמ"ל חדא דאין כל ההרים שוים ולא כל השפלות שוות ולא כל העמקים שוין אלא הרים דיהודה לעצמן והרים דעבר הירדן לעצמן והרים דגליל לעצמן וכן שפלה דיהודה לעצמה ושפלה דעבר הירדן לעצמה ושפל' דגליל לעצמה וכן עמק דיהודה לעצמו ועמק דעבר הירדן לעצמו ועמק דגליל לעצמו והיינו רישא דתנן שלש ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן והגליל ובסיפא אשמועינן דכל הפרכיא והפרכיא מתחלקת לשלש הר לחוד ושפלה לחוד ועמק לחוד והאי דינא בכל הפרכיא והפרכיא והיינו דתנן ושלש שלש ארצות לכל אחת ואחת לאשמועי' דיהודה עצמה מתחלקת לשלש וכן עבר הירדן והשתא בעי ולמה אמרו שלש ארצות שיהו אוכלין בכל אחת ואחת עד שיכלה האחרון דכל הר המלך אחת ונפקא מינה להא דאמרי' בפ' הניזקין ששים ריבוא עיירות היו לו לינאי המלך בהר המלך דכולן שיעורן אחד: 
+
+<b>לא אמרו ג' ארצות אלא ביהודה. </b>שגבולו גדול ולכך יש חלוק בו בין הר ושפלה ועמק אבל כל שאר הארצות הן כהר המלך דהוא דיהודה. ואי גרסינן בהר המלך בבי"ת ה"פ שיעור זמן כל הארצות כל זמן שיש בהר המלך: 
+
+<b>וכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים. </b>סתמא הוא וכולי עלמא ובירוש' מפרש זמן ביעור דידהו וה"ג התם תני אף לחרובין כל הארצות כאחת. תני אוכלין על התמרים עד שיכלו מיריחו שהיא עיר התמרים כדכתיב בקעת יריחו עיר התמרים עד צוער ושם בפסחים קתני עד שיכלה האחרון שבצוער. ועל הזיתים אוכלין עד שיכלו ממרון ומגוש חלב. וכי קתני מתניתין שלש ארצות לביעור בשאר כל פירות האילן: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>אוכלין על המופקר וכו'. </b>בירוש' מפ' דהאי ת"ק ר"ש הוא. ומאי טעמא דר"ש את הוא שגרמת לך שלא לאכול ששמרתו ועברת אעשה דתשמטנה ונטשתה ושוב אין לסמוך על אותן פירות. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל כיון דבירוש' פירש דמתני' יחידאה היא לא קיימא לן כסתם יחידאה והדרינן לכללין ר' יוסי ור"ש הלכה כר' יוסי ע"כ: 
+
+<b>ר' יוסי אומר אף על השמור. </b>שאלמלא שהן שמורים החיה יכולה לאכול מהן: 
+
+<b>אוכלין על הטפיחין. </b>פי' הרמב"ם ז"ל שהוא לשון רבים מטופח הנזכר בריש כלאים הפורקדן והטופח נקרא בערבי קורטמן ורוצה לומר הגרגרים הקשין ממיני התבואה והקטניות שאינם נזרעין ושם בחבורו פ"ז לקח ג"כ הדמיון בענבים קשים. אבל בירוש' מפ' טפיחים שבעכו ור' יוסי קאמר לה ופי' בערוך שהן כלי חרס הבנוים בכותלים שמקננים בהן העופות. ולפי זה ר' יוסי אזיל לטעמי' דאוכלין אף על השמור דר' יוסי הוא דתני לה כדאמרן: 
+
+<b>אבל לא על הסתוניות. </b>פי' ה"ר יהוסף ז"ל בין שהן ממין אילן שאינו טוען אלא פרי אחד ובין מאילן דופרא כולן אסורין ע"כ: 
+
+<b>ור' יהודה מתיר וכו'. </b>פי' ה"ר שמשון ז"ל והכי נמי פליג ר' יהודה בדיופרא  הגר"י לנדא מגיה כבסתוניות.] סתוניות דתניא בירוש' ר' יהודה מתיר בדיופרין והן שבכרו עד שלא יכלה הקיץ: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>הכובש שלשה כבשים וכו'. </b>כתבו תוס' ז"ל בפ' מקום שנהגו במגילת סתרים דרבינו נסים ז"ל פי' דראשון היינו שניתן ראשון בכבש ואחרון היינו שניתן אחרון בכבש והכי אמרי' בירוש' מה טעם דר' אליעזר וכו' ע"ש. וע' בקרבן אהרן על הת"כ שם: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. ר' יהושע אומר וכו' דאמר קרא מן השדה תאכלו וכו'. כ' ע"ז ה"ר יהוסף ז"ל וז"ל טעם זה אינו ברור כ"כ ובירוש' קאמר טעם מפני שכבר נתבטל קודם הביעור כיון שבלע טעמו של האחר עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>רבן גמליאל אומר וכו'. </b>כתב הרמב"ם ז"ל והלכה כר"ג ולא מטעם שנאמר בכאן והלכה כדבריו {הגה"ה עיין במה שכתבתי בפ' החולץ סי' י"ג:} אלא מטעם שהוא מחמיר ע"כ משמע שגורס במשנה והלכה כדבריו. אבל בירוש' מוכח דלא גרסי' לי' במשנה דה"ק התם תני והלכה כדבריו משמע שהיא תוספתא וכן במשניות מדוייקות אינו כתוב ועוד מצאתי שכתוב שם הנוסחא כך כל שכלה מינו מן השדה יבער מן הבית ר"ש אומר וכו' ופי' ה"ר שמשון ז"ל ואפשר דר' יהושע ורבן גמליאל מודו לר"ש מדאורייתא ולכן מקילין לענין נתינת טעם ע"כ. וז"ל ה"ר יהוסף ז"ל נ"ל דר"ש לא פליג אכל הני דלעיל אלא קסבר דלא דברו בירק וצ"ע ע"כ: וכתב הרמב"ן ז"ל בפי' התורה בפרשת בהר סיני דכל זה מדרש מפני שלא אמר מן השדה תביאו ותאכלו וסמך האכילה לבשדה שלא יאכלו אלא בו ויתכן שהוא סמך מדבריהם ולכך הי' ר' יהושע מקל בו ור"ג מקל בטעמו דאולי אפי' הביעור כולו חומר מד"ס והברייתות השנויות בת"כ בענין הביעור אסמכתא מדרבנן ועל דרך זו תתפרש יפה משנתינו זאת וכן משנת שלש ארצות לשביעית כל שהחזיקו וכו' דהקלו באכילה לאחר הביעור יותר מן העבודה ואפשר לדברי ר"ג שמצות הביעור מן התורה אבל הטעם כיון שנבלע מתחלה מבוער הוא ע"כ בקיצור ומעורב משני מקומות מפירושו שעל שני פסוקים עיין עליו. ועיין ג"כ במה שכתבתי לקמן סוף סי' ח': 
+
+<b>אוכלין ברגילה. </b>משמע קצת דכ"ע תני לה וסתמא היא ולאו סיום מלתי' דר"ש: 
+
+<b>רגילה. </b>היא חלגלוגות דריש פרקין וירדולאגאש בלע"ז: 
+
+<b>סנריות. </b>פי' ה"ר שמשון ז"ל בשם הערוך קרדי דומשתקי בלע"ז. סנריות. בנו"ן: 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>המלקט עשבים לחים וכו'. </b>ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל המלקט לאכילת אדם. והמגבב לאכילת בהמה. עד שייבש המתוק. פי' הרמב"ם ז"ל מתוק הוא חנטל לשון נקייה כמו שקורין לעור סגיא נהור. וה"ר שמשון ז"ל כתב ובירושלמי א"ר מנא פקעא דבקעתא ופי' בערוך בשם רבינו דניאל כגון פקועות שדה וכן פי' רבינו האי ז"ל ודבר תימה הוא מי סני לי' לתנא למתני פקועות כמו ששנה בבמה מדליקין שמן פקועות לכך נראה דהוא לחלוח הארץ לשון פקע כדא דכשהארץ מתייבשת היא מתבקעת עכ"ל ז"ל. ופי' ה"ר יהוסף ז"ל עד שייבש המתוק פי' כי כשייבש המתוק לא יש עוד לחים בשדה וא"כ כלה לחיה מאותו המין בשדה ואע"פ שיש עדיין יבשים חייב לבער ע"כ. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל דהך ביעור הוא דאיסורא ודכולה מתני' נמי הכי הוא: 
+
+<b>עלי קנים ועלי גפנים. </b>ירוש' ר' אבין בשם ר' יוחנן לית כאן עלי קנים אלא עלי גפנים דעלי קנים אין להן ביעור והכי תניא בתוספתא נמי עלי קנים ועלי זיתים ועלי האוג ועלי חרובין אין להן ביעור מפני שאין מינם כלה וכן פסק הרמב"ם ז"ל: 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>עד הגשמים עד שתרד רביעה שנייה. </b>דגשמים תרי משמע: 
+
+<b>המודר הנאה מחברו וכו'. </b>ולאפוקי מרשב"ג דאמר בפ' קונם יין דלא בעי' ירדה ממש אלא יגיע זמנה אע"פ שלא ירדה ובירוש' מפ' כי נדר עד הגשם עד שירד גשם אחד וכן בנדרים בגמ' דילן וכמו שכתבתי שם: 
+
+<b>עד אימתי עניים נכנסין לפרדסות. </b>ליטול לקט שכחה ופאה ופרט ועוללות ובשאר השנים מיירי וקשה לי קצת דבזיתים לחוד תנן בפ' בתרא דפאה משתרד רביעה שנייה ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל דמשם ואילך אינם יכולין ליכנס דכבר גדלה התבואה וקשה לה דוושא ע"כ. מצאתי כתוב במשנת החכם הר"ר סולימאן אוחנא ז"ל וז"ל עד שתרד רביעה שנייה פי' הרמב"ם ז"ל שזמנה בשנה המבכרת בי"ז במרחשון ובשנה בינונית וכו' וקשה אם זמן רביעה שנייה בשנה המבכרת בי"ז במרחשוון אימתי הוא זמן רביעה ראשונה ובפ"ק דתעניות פלוגתא דר"מ ור' יהודה ור' יוסי איזו היא רביעה וקאמר זמן הבכירה והבינונית והאפילה למר כדאית לי' ולמר כדאית לי' וקאמר בגמרא בשלמא רביעה ראשונה לשאול פי' לשאול תן טל ומטר שלישית להתענות פי' אם לא ירדו גשמים עד זמן רביעה שלישית היחידים מתענים ב' וה' וב' שנייה למאי וקאמר התם לנדרים דתנן הנודר עד הגשמים וכו' א"נ לזיתים דתנן מאימתי כל אדם מותרין וכו' כדאי' התם ולפי זה הבכירה והבינונית והאפילה דקתני היינו ראשונה ושנייה ושלישית וכל אלו נקראין יורה שיורה יש בו ג' זמנים אלו ולפי זה רביעה שנייה דתנן בכל מקום היינו בשלשה במרחשון לר' יוסי וי"ז לר' יהודה וז' לר"מ וזה לא ישתנה כלל ולא שייך לומר בו בשנה המבכרת כך ובשנה בינונית כך וצ"ע ונ"ל שטעות נפל בספרים וצריך להגיה בכל המקומות הכא ובפאה ובנדרים זמן הרביעה הבכירה בי"ז במרחשון והבינונית בכ"ג במרחשון והמאוחרת בר"ח כסליו וזהו כדרך האמור בגמרא ובפ' שני מה' מתנות עניים כתב כמו שכתב בפי' המשנה וצ"ע עכ"ל ז"ל: 
+
+בסוף פי' ר"ע ז"ל. אבל כשנתבטל ממה שבשדה ממאכל חיה פקעה קדושת שביעית ממה שבבית וכ' עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה קשה הרבה דהא אדרבה כשכלה מן השדה חייב לבער מן הבית ונראה דודאי חייב לבער כמו שאמר גבי עשבים ועלים לעיל עד שתרד רביעה שנייה אך אף אותו שמותר ליהנות בו אחר זמן הביעור הוא מותר אפי' להפסידו כיון שכבר יפסד מעצמו ע"י הגשמים כיון שכבר ירדה הרביעה ונ"ל דהיינו מה שכבר נתבער כבר כדינו כגון שהופקרו או מה שנתחלקו וצ"ע עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>מאימתי נהנין וכו'. </b>כגון לשרותו בתוך הטיט או לתתו בתוך הכר דאמרי' בירוש' תבן של שביעית אין שורין אותו בטיט תבן של שביעית אין נותנין אותו בכר. משתרד רביעה שנייה. שאז נסרח ונפסל ממאכל חיה וכיון שכלה לחיה מן השדה פקעה קדושת שביעית ממה שבבית ומותר ליהנות ממנו תני ר' אושעיא אפי' שלש שנים עד שיסרח ומשמע דברייתא דר' אושעיא פליגא אמתני' א"נ מתני' בסתם ארצות שממהר לירקב מלחות הארץ שמתלחלחת בגשמים אבל דר' אושעיא במקום הרים וטרשים שהקרקע קשה ואין התבן ממהר לירקב ה"ר שמשון ז"ל. ובפ"ק דתעניות דף ו' גרסי' הכי רב נחמן בר יצחק אמר לבער תבן וקש של שביעית דתניא עד אימתי נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית עד שתרד רביעה שנייה דכתיב ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל זמן שחיה אוכלת בשדה האכל לבהמתך בבית כַלֵה לחיה מן השדה כַלֵה לבהמתך מן הבית משמע דמרביעה שנייה ואילך אסור וקשיא אמתני' ותירץ הרש"ש ז"ל וז"ל ונראה לי דהתם בהיתר אכילה לבהמה מיירי וכיון דנסרח בשדה לא חזי לבהמה ובעי ביעור דאחד אוכלי אדם ואחד אוכלי בהמה שוין והיינו דקאמר מ"ט דכתיב ולבהמתך וגו' וה"נ תניא בתוספתא דמכלתין פ' בתרא מאימתי פורשין מן השבלין שבשדות משתרד רביעה שנייה ע"כ. דמשתרד רביעה שנייה פורשין מהן שלא להאכילן לבהמה וכ"ש לאדם וה"פ עד אימתי נהנין בתבן וקש של שביעית להאכילו לבהמה דמשם ואילך אין נהנין אבל שורפין עד שתרד וכו' ומשירדה רביעה שנייה אסור ליהנות ובעי ביעור דהיינו שריפה ובזה תקנתי כל מה שקשה לרבינו שמשון ז"ל עכ"ל ז"ל. וכתב עוד וז"ל ואיכא למידק מ"ש הכא דתני תבן גבי קש ומ"ש דבפרק כירה לא תני ליה ומ"ש דלא קתני הכא גבבא גבי קש ומ"ש התם דתני גבבא גבי קש. וי"ל דהכא מעניינא דשביעית והתם מעניינא דהסקה דקש הוא מה שנשאר בארץ אחר הקצירה מחובר ויש לו כח להסיק תנור וחזי נמי למאכל בהמה תני ליה הכא והתם גבי הסקה ותבן דתני הכא שהוא קצות השבלים הנקצרים כמו שכתבו שם התוס' ז"ל וגבי שביעית חזי למאכל בהמה ואין בו כח להסיק תנור ולא הוי היסק מש"ה לא תני ליה התם ותני ליה הכא משום נהנין דהיינו ליתנו בכר וכדפרישית. וגבבא תני התם דהיינו מה שנשאר מן התבן באבוס מעורב עם הזבל דמסיקין בו המרחצאות וחזי להסקה ולא חזי למאכל בהמה ומש"ה לא תני ליה הכא והכי מוכח בפי"ז דכלים דתנן של בלנים בגבבא ע"כ: 
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>מי שהיו לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור. </b>מפרש הר"ש שירילי"ו ז"ל דפלוגתא דר' יהודה ור' יוסי בביעור דהיתרא דהיינו משעה שהעשירים מוציאין מה שבביתם והכל אוכלין כר' יוסי דקיימא לן כוותיה מפני שעדיין יש בהרים וביערים הרחוקים וזו היא שביעית שאוסרת במינה בכל שהוא מפני שיש לה היתר בביעור מביתו וכן נראה דעת בר נחמן ז"ל בפי' החומש ויש עוד ביעור אחר לאיסור דהיינו כשכלה פירות או ירק שביערים או במדברות כל חד וחד כמו ששיערו חכמים לירק ולזיתים ולתאנים והרב רבינו משה והרבה מן החכמים ז"ל סבורין שהביעור אוסרן לגמרי וטעונים שריפה או מפרר וזורה לרוח או מטיל לים ואינו כן אלא אם עכבן בביתו אחרי הביעור כדי לאכלן אסורין הן באכילה לגמרי וזו היא שביעית שאוסרת בנ"ט לאחר הביעור שאין לה מתירין. ואפשר שהאיסור זה מדבריהם הוא ע"כ: 
+
+<b>ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין. </b>גרסינן ומפרש טעמיה בירושלמי מקרא דכתיב ואכלו אביוני עמך ויתרם פי' וגם יתרם דהיינו העשירים שהן בעלי היתר כלומר בעלי נכסים כמו ויתרם אכלה אש וכגון שעדיין יש פירות לחיה והיינו דכתיב תאכל חית השדה כלומר כל זמן שחיה אוכלת מן השדה. אבל הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' שמטה ויובל סי' ג' גריס ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אין אוכלין אחר הביעור ופסק שם כר' יוסי דאסור לאכול וכן כתב לעיל בפ"ה סי' ג' ורמזתיו גם אני שם וכן הוא בספר יראים סי' קפ"ו. אכן הירושלמי ורבינו שמשון והראב"ד והרמב"ן ז"ל גורסים כגירסא שכתבתי ראשונה דגרסי' אוכלין. ובירושלמי תני ר"ש אומר עשירים אוכלין מן האוצר ופי' הרש"ש ולדעת ר"ש אין יכולים העשירים לזכות במה שיפקירו אלא אוכלין מן המופקר והיינו כגון אוצר שבעיר דאוכלין מיד ב"ד. ועיין על ברייתא זו בפי' התורה להרמב"ן ז"ל בפסוק ולבהמתך ולחיה. וכתב עוד שם. והכלוי הזה לא פירש רש"י ז"ל מהו ועניינו שיכלה הפירות אחר זמן מביתו להפקירן והוא שביעית שהזכירו חכמים בכל מקום ואין הענין שיהיו הפירות אחר זמן הביעור אסורין בהנאה ובאכילה ויהא מחוייב לאבדם שלא מנו חכמים במשנה פירות שביעית לא מן הנשרפין ולא מן הנקברין ואינו אלא שהוא צריך לבערן מרשותו ולהפקירן לעניים ולכל אדם כענין בערתי הקדש מן הבית וכן שינינו העניים אוכלין אחר הביעור אבל לא העשירים דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור ופי' עניים כל שלקטו הפירות משדות של אחרים מן ההפקר ועשירים בעלי השדות עצמן שלקטו אותן מן השדות שלהן בהפקרן ור' יהודה אסרן להן מדבריהם מפני חשד ור' יוסי מתיר והלכה כדבריו ומצאתי לרש"י ז"ל שכתב במס' פסחים וזהו ביעורן שמפקירן במקום דריסת רגלי אדם ובהמה אולי חשב הרב ז"ל שצריך שיהא מפקירן גם לחיה ולבהמה לקיים בהם ואכלו אביוני עמך ולבהמתך ולחיה אשר בארצך והפליג ומ"מ אינם נאסרין באכילה כלל וכבר שנו בתוספתא שביעור שביעית כביעור מעשר שני ולא שיהא בהן חילוק באיסור אכילה והרב רבינו משה והרבה מן החכמים ז"ל סבורין שהביעור אסור לגמרי וטעונין שריפה או מפרר וזורה לרוח ומטיל לים ואינו כן כמו שנתבאר אבל אם עכבם בביתו אחר הביעור כדי לאכלן אסורין הן באכילה לגמרי וזו היא שביעית שאוסרת בנותן טעם לאחר הביעור שאין לה מתירין ואפשר שהאיסור הזה מדבריהם הוא ע"כ בקיצור מופלג: 
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>שנפלו לו בירושה. </b>מפרש ריש לקיש בירושלמי דבפירות עבירה היא מתני' וכגון דמורישו נעל הכרס ולא הניח לעניים ליכנס לזכות בהן א"נ שנהג בהן כדרך שאר קציר בשאר שני שבוע וקאמר ר' אליעזר כגון שנפלו לזה היורש בירושה דזכה בהן על כרחו כלומר לא מפני השתדלותו אין ראוי לקונסו כלל אלא יזכו בהן היורשין דהיינו אוכליהן ואתי שפיר דאמרי ליה רבנן אין החוטא נשכר כלומר הראשון שחטא לא תתקיים מחשבתו אלא ימכרו אותם ב"ד ליורשים עד סוף פרוטה אחרונה ויתחלקו הדמים לכל ויתקיים מצות שביעית שיד הכל יהיו שוין בו. ור' יוחנן מפרש לה בפירות שביעית של היתר וכמו שהעתיק ר"ע ז"ל שהוא פירוש הרמב"ם ז"ל. אבל ה"ר שמשון והרא"ש ז"ל פירשו בגוונא אחרינא עיין עליו שהם ז"ל גורסין בירוש' דר' אליעזר שמותי הוא ותנינן ברפ"ה דמס' עדויות אוכלין פירות שביעית בטובה ושלא בטובה כדברי ב"ש דס"ל כר' יהודה דאמר התם וגם לעיל פ"ד דזו מקולי ב"ש וחומרי ב"ה. וה"ר שמשון ז"ל עצמו כתב ולא נתברר פירוש בירושלמי: ר' אליעזר. תלמיד מתלמידי ב"ה אלא אחר שמת רבן יוחנן בן זכאי הלך לו לישיבת בית שמאי ונטה אחרי דעתם כך מצאתי וכך הוא בפי' המשנה להרמב"ם ז"ל וכן בירושלמי ס"פ שני דבכורים דף ס"ה ע"ב גרסי' ורבן גמליאל ור' אליעזר לא מן בית הלל אינון הוו וז"ל הר"ן ז"ל בפ"ק דשבת דף ק"א דר' אליעזר שמותי הוא ופירושו מתלמידי שמאי כדמוכח בהדיא בירוש' בפ"ק דביצה דאע"ג דר' אליעזר תלמידו של ריב"ז היה וריב"ז תלמידו של הלל כדאיתא בפ' יש נוחלין שמא חזר ושימש את שמאי או לאחד מתלמידיו או שחזר ונמנה עמהן ע"כ. גם בספר הליכות עולם פ"א דשער החמישי כתוב דאע"פ שהוא תלמיד ריב"ז קים ליה לתלמודא דבכל דבריו קאי כב"ש ע"כ: 
+
+<b>אין החוטא נשכר. </b>כתב ר"ש ז"ל לא נתברר פירושו בירוש' ולשון לאוכליהן משמע למי שדרכן לאכול בלא ביעור עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>וחכמים אומרים אין החוטא נשכר. </b>פי' ה"ר יהוסף ז"ל בתמיה פי' וכי לפי דבריך אין החוטא נשכר שאתה מניחם בידו ליתנם למי שירצה כאילו היו שלו והרי הוא נשכר בזה שיתנם לאוהביו אלא לפי סברתך צ"ל ימכרו והמעות יתחלקו לכל אדם ולא לאוהביו וצ"ע בירושלמי עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>האוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה חייב מיתה. </b>פי' הרמב"ם ז"ל דבשביל שפירות שביעית פטורות מן המעשרות שמא יעלה על דעתנו שהיא פטורה מן החלה בא ללמדנו שהיא חייבת בחלה ע"כ. והתם ספ"ק דבכורות מפרש טעמא דגבי חלה כתיב לדורותיכם משמע אפילו בשביעית: 
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>השביעית משמטת. </b>בה"א גרסינן לה. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל נראה לומר דתנא הכי השביעית ולא תנא שביעית משמטת דתנינן במתני' להא דת"ר בספרי וזה דבר השמטה שמטה משמטת מלוה ואין יובל משמט מלוה שהיה בדין ומה שמטה שאין מוציאה עבדים משמטת מלוה יובל שמשמט עבדים אינו דין שמשמט מלוה ת"ל וזה דבר השמטה שמטה משמטת מלוה ואין יובל משמט מלוה ע"כ. ובירושלמי בעי ר' יוחנן לתרוצי מתני' דקתני דבשטר ג"כ השביעית משמטת בשטר שאין בו אחריות וכר"מ דאמר בפ' שנים אוחזין דאחריות לאו טעות סופר הוא וכן פירשה ג"כ שם בגיטין: 
+
+<b>ואם עשאו מלוה ה"ז משמט. </b>אלמא דזקיפת מלוה כפרעון דמי כ"כ בתשובות הרשב"א ז"ל סימן תתקפ"ט: 
+
+<b>רבי יוסי אומר כל מלאכה שפוסקת. </b>בירושלמי בעי מי נימא דכיון דר' יוסי נמי לא בעי זקיפה כדקתני כל מלאכה שפוסקת וכו' נימא נמי דגבי הקפת חנות ס"ל כר' יהודה ואתו ר' יוסי ור' יהודה בחדא שיטתא ומשני לא ר' יהודה כר' יוסי ויודה לו דאע"ג דר' יהודה לטעמיה אזיל דאמר בפ"ז דשביעית אין דרך השולחני להיות נותן איסר עד שהוא נוטל דינרו והה"נ גבי מתני' דדרכו של חנוני להיות בטוח ולהעמיד ממונו על הודאי ואע"ג דלא זקף כזקף דמי מ"מ מודה הוא לר' יוסי בשכר שכיר דבעינן פוסקת ואי לא פסקה לא דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ומש"ה בעינן דוקא פוסקת דכשפסקה בשביעית נתחייב בשכרו וקרינן ביה לא יגוש לפיכך משמטת דשביעית משמטת בסופה אבל בשלא פסקה בשביעית לא נתחייב עדיין ולא קרינן ביה לא יגוש לפיכך אינה משמטת אבל גבי חנוני אפשר דפליג ר' יוסי אדר' יהודה וס"ל כרבנן דשבועות דלפעמים נותן הפרוטות תחלה ומאמין ואח"כ מקבל הדינר והכא נמי לא חשיב כזקיפה. ועיין על זה בפירוש הר"ש ז"ל. ותוס' ז"ל כתבו בר"פ אע"פ דלר' יוסי דאית ליה כל מלאכה שפוסקת בשביעית משמטת ה"ה דמשמט הקפת החנות וכל מילי אפילו דלאו הלואה אבל לרבנן אית להו דאין משמט אלא מלוה ע"כ: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>אם היה החדש מעובר משמט. </b>בירושלמי מוקי לה כר' יהודה דאמר במתני' דלעיל הקפת החנות ראשונה ראשונה משמט הלכך הכא נמי כשנתעבר אלול ונמצא אותו היום סוף שביעית דהוא משמט אף על גב דליכא זקיפה כר' יהודה וכגון שחזר והקיף ממנו בו ביום דברים אחרים אבל לרבנן כל הקפת החנות אינה משמטת {הגה"ה נלע"ד שהמלוה לחבירו מיני פירות או מיני אוכלין מידי דלא הדר בעיניה דהוי דומיא דהלואת כסף דלא הדר בעיניה. השביעית משמטת. לא מיבעיא אם זקפו עליו במלות מעות שאמר לו דמי כ"כ מדות חטה או דמי כ"כ מדות שמן או יין אן דמי כ"כ ביצים ואגוזים אתה חייב לי דהא ודאי הוי ממש זקפן במלוה ושביעית משמטתן אלא אפילו שא"ל הרי הלויתי לך בכמה פעמים כ"כ מדות חטה או כ"כ מדות שמן ויין או כ"כ ככרות לחם מיקרי נמי זקפן עליו במלוה ולא זו בלבד שזקפן עליו כדאמרינן שביעית משמטת אלא אפילו ככר לחם א' שהלוהו או ליטרא שמן או יין שהלוהו השביעית משמטת דל"ד לשוחט את הפרה והנך דמתני' דבעינן זקפן עליו במלוה משום דהנך מעיקרא לא באו לידו בתורת מלוה אבל המלוה לחבירו ככר לחם או מדה של שמן או יין או ביצים וכיוצא בהן דמעיקרא בתורת מלוה באו לידו. ודאי שהשביעית משמטתן אם לא עשה פרוזבול דלשון כספים בהשמטה לאו דוקא אלא ר"ל כסף או שוה כסף וכדמשמע מלישנא דקרא דכתיב כל בעל משה ידו סתם והא דלא הזכירו רז"ל בלשונם שמטת מלוה במקום שמטת כספים משום דכוונתו למעט דוקא שמטת קרקע דשמטת קרקע אינה נוהגת אלא ביובל ושמטת כספים או שוה כסף ממידי דלא הדר בעיניה לא נהיג אלא בשביעית וכמו שיתבאר בסמוך בס"ד כך נלע"ד פשוט וברור:}: 
+
+<b>האונס והמפתה. </b>ירושלמי אמר רב יהודה אמר רב דר"מ היא דר"מ אמר במלוה הדבר תלוי פי' דאינו משמט אלא מלוה דמשה ידו כתיב  ד' מלות אלו כתובים בהכ"י בין השיטין ולא ידעתי לכונם. ופ' בהשגת הראב"ד ה"ז ובכ"מ שם ובהי"ב ובפני משה כאן. וצ"ע:] (והני מלוה בשטר הם) ומפ' בפ' שני דגיטין דהיינו שלא עמד בדין דלאו ממונא הוא דאי מודי ביה מיפטר ולא קרינן ביה לא יגוש ומש"ה אינם משמטין אבל משעמד בדין ממונא הוא ומשמטין. ועי' בב"י שם בחשן המשפט דף פ"ד עמוד ד': 
+
+<b>המלוה על המשכון. </b>ירו' אמר שמואל ואפילו על המחט: 
+
+<b>והמוסר שטרותיו לב"ד. </b>מדאורייתא אינו משמט והדר בסמוך תני פרוזבול דמדרבנן וסמכוהו לדבר תורה וכן ג"כ כתב הר"ן ז"ל בפ' השולח דף תקע"ב. וראיתי שהחכם ה"ר יהוסף ז"ל בכ"מ ששנינו משמט או משמטין הגיה משמיט או משמיטין ביו"ד: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>פרוזבול אינו משמט. </b>כלומר מאחר שכתב פרוזבול. אינו משמט חובו בשביעית ואפי' השטרות ברומי: 
+<b>וגו' התקין הלל וכו'. </b>בספר כתיבת יד מצאתי עמד והתקין פרוזבול וזהו גופו של וכו'. וכן הוא בהר"ן ז"ל שם פ' השולח: 
+<b>בפי' ר"ע ז"ל</b> והשמטת כספים בזה"ז דרבנן וכו' אמר המלקט רבי היא דדריש הכי בברייתא בגיטין שם. ומה שתקנו רבנן שמטת כספים בזה"ז מפ' התם אביי טעמא דיש להם כח משום דשב ואל תעשה הוא ולרבא הוי טעמא משום דהפקר ב"ד היה הפקר ויליף לה מקרא דכתיב כל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם הוא וכל רכושו ואיכא דיליף לה מקרא <small>[הגה"ה תמהתי שמצאתי כתוב בספר הלבוש בחשן המשפט ריש סי' ס"ז וז"ל ולפ"ז אפילו מן התורה הפקר ב"ד הי' הפקר דקרא דאלה הנחלות בתורה כתיב ע"כ ושמא הוא ז"ל סובר דאע"ג דהאי קרא בספר יהושע כתיב כיון דיהושע תלמיד משה הוא ועוד דעל פיו עשה כדכתיב בפרשת מסעי אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ אלעזר הכהן ויהושע בן נון ונשיא אחד נשיא אחד ממטה תקחו אלא שבכאן רמז הקש ראשים לאבות חשיב ליה כאילו הוא כתוב בתורה:]</small> דאלה הנחלות וגו' ראשי האבות וכי מה ענין ראשים אצל אבות ה"ל למכתב ראשי המטות אלא לומר לך מה אבות מנחילין את בניהם כל מה שירצו אף ראשים מנחילין את בניהם כל מה שירצו. וכתוב בבית יוסף בחשן המשפט סי' ס"ז שכ' בעל התרומות בשם ה"ר יהודה אלברצלוני ז"ל זהו נוסח השטר של הפרוזבול אנו ב"ד החתומין כך היה שבא לפנינו פב"פ ואמר לפנינו רבותי הרי שיש לי חובות על פלוני ופלוני והריני מוסר לכם פרוזבול ויהבית לכון במתנה בקנין ד' גרמידי מן ארעא דאית לי ועל גביהון ארשיתי יתכון למיגבא כל שטר חוב דאית לי על כל אינש ומעתה תהוו לי דייני ותגבוהו ותקבלוהו לי ואם לא תגבוהו אתם מעתה כיון שמסרתי לכם פרוזבול זה הריני גובה כל חוב שיש לי עד היום אצל כל אדם כל זמן שארצה ואנו ב"ד כיון שראינו דבריו נכונים והואיל ומסר קדמנא מילי דפרוזבול כד אמור רבנן כתבנא וחתמנא ביום פלוני בירח פלוני לשנה פלונית הא שטרא דפרוזבלא כד נהגנא מיומי דהלל הזקן וכתיקון רבנן מיומא דנן ולעלם ומדאתעבד הדין עובדא קדמנא ייפינו כחו דלא תשמט ליה להדין פלוני כל חוב ורשו שיש לו אצל כל אדם עד יומא דנן וכן החזקנו כחו כתקנתא דרבנן והכל שריר וקיים עכ"ל ז"ל וע"ש עוד אבל לא ראיתי מי שהקפיד בזמן הזה על נוסח ארוך כזה ולא על הזכרת הקנאת ד' אמות קרקע כנזכר אפילו לכתחילה: 
+
+Mishnah 4
+
+<b>מוסרני לכם. </b>שאתם תהיו נוגשים ואני לא אגוש דהשתא לא קרינן ביה לא יגוש שאינו תובעו כלום אלא מב"ד תובעו שהפקרן היה הפקר והן יורדין לנכסיו: 
+<b>שכל חוב שיש לי. </b>כתב נמוקי יוסף ז"ל בר"פ ארבעה וחמשה ומדאמרינן כל חוב ולא אמרינן כל שטר חוב שמעינן דאפילו במלוה על פה כתבינן פרוזבול ע"כ וכן מוכח בפ' השולח כמו שכתבו תוס' ז"ל שם ברפ"ד וה'. וז"ל הר"ן ז"ל שם פרק השולח וכי תימא כיון דבמסירת שטרות סגי למה הוצרך לתקן פרוזבול וי"ל מפני שאין הכל רוצין למסור שטרותיהם ועוד שלפעמים אינם בידן ועוד דפרוזבול מהני אף למלוה על פה ואף על גב דבמתנה בשעת הלואה על מנת שלא תשמטנו <small>[הגה"ה פי' שלא ישמט הוא חוב זה אפילו בשביעית דמהני משום שחייב עצמו בממון שהתורה לא חייבתו אבל אם אמר ע"מ שלא תשמטנו שביעית לאו כל כמיניה דהוי כמתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל:]</small> בשביעית סגי זימנין דלא דכירי עכ"ל ז"ל וראיתי שמה וגם שם בנמוקי יוסף הלשון כך מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני את כל חוב שיש לי שאגבנו וכו' ע"כ וישר בעיני מאוד וכן הוא ג"כ שם בבית יוסף בדף פ"ה ע"א. ושם בטור עצמו הלשון כך מוסרני לכם כל חוב בלא שי"ן: 
+
+Mishnah 5
+
+<b>שטרי חוב המוקדמין וכו'. </b>ושטרי מקח אפילו המאוחרין פסולין כמו שכתוב בסמוך. ובתוספתא דחולין תניא כשר בגט פסול בפרוזבול כשר בפרוזבול פסול בגט פי' כשר בגט דהיינו מאוחר פסול בפרוזבול כשר בפרוזבול דהיינו מוקדם פסול בגט ופי' הר"ן ז"ל בפ' שני דגיטין דף תקס"א דלדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל בפ"א מה' גירושין דגט מאוחר פסול האי גט דקתני בהאי ברייתא גט חוב קאמר דאף שטרות נקראות גט אבל לעולם גט אשה המאוחר פסול ומשמע דהוי דינא כגט שאין בו זמן דפסול ואם נשאת הולד כשר ע"כ בקיצור. ובפ' מי שמת מוקי לה כר"מ דאמר אדם מקנה דשלב"ל והלכך מאוחרין כשרין שאם כתב בתוך השטר שום אחריות כתב דקנאי ודעתיד אנא למקני שאין כותבין אחריות לחצאין דליכא למיחש למידי וגם אם לא נכתב בו אחריות ליכא למיחש כלל דהא לר"מ לא טריף ממשעבדי בשנים אוחזין ומיהו אם כתב דקנאי ולא כתב בהו דאקני בהא ודאי מודה ר"מ דמאוחרין פסולין דילמא אתי למטרף קרקעות שקנה בין זמן הלואה לזמן כתיבת השטר מיהו לא שכיחא מילתא לכתוב אחריות לחצאין ע"כ עם פי' רשב"ם ז"ל. ובפ' גט פשוט מוכח דמאוחרין כשרין היינו דלא כר' יוסי דלא מכשר מאוחרין אלא כגון שטר שזמנו כתוב בשבת או בעשרה בתשרי משום דבשאר מאוחרין נפיק מיניה חורבה כדמפ' התם דכיון דס"ל לר' יוסי כותבין שובר ונותנין ללוה להודיעו שפרע כל חובו הלכך האי שטר מאוחר פסול דזמנין פרע כל חובו ואמר ליה הב לי שטראי ואמר אירכס לי וה"ה בלא אירכס היכא דפרע חצי חובו וכתבו שובר ללוה יכול המלוה להוציא אחרי כן שטר חובו שכתוב זמנו אחר זמן השובר ויאמר ממון אחר הוא זה שלוית ממני אחרי כן ויגבה כל חובו משלם שהרי אין ידוע שהוא מאוחר אבל שטר שכתוב זמנו בשבת ועשרה בתשרי לא מצי למימר השתא הוא דיזפת מינאי וגרסינן התם אמר רב המנונא לא שנו אלא שטרי הלואה אבל שטרי מקח וממכר אפי' מאוחרין נמי פסולין מ"ט דזימנין דמזבין ליה ארעא בניסן וכתיב ליה בתשרי ומתרמי ליה זוזי ביני ביני וזבין לה מיניה וכי מטי תשרי מפיק ליה לשטרא ואמר ליה הדרי זבינתה מינך ואמרינן התם דר' המנונא ס"ל כר' יהודה דפליג התם אר' יוסי ואמר אין כותבין שובר דלא נפיק חורבא דמפ' התם דכיון דאין כותבין שובר לעולם אינו פרוע עד שיקח השטר ויקרענו וכיון שנקרע השטר תו ליכא למיחש למידי. וכתב הר"ן ז"ל ברפ"ק דר"ה המוקדמין פסולין ולא גבי ממשעבדי ומיהו מבני חרי מיגבא גבי והכי מוכח בפ' איזהו נשך וא"ת והיכי גבי אפילו מבני חרי והרי העדים פסולין הן כיון שהקדימו הזמן {הגה"ה נראה דדעתו ז"ל נוטה לדעה הר"י בר ששת שהביא בית יוסף בחשן משפט סי' מ"ג דע"כ לא אמרו דגובה מבני חרי אלא כשלא יקדימו העדים בכוונה אבל אם הקדימו בכוונה ודאי דאפילו מבני חורין לא גבי שהרי העדים פסולין שחתמו שקר. ע"כ:} איכא למימר כגון דהוי השטר מוקדם במידי דעבידי אינשי למיטעי ביה וכגון שכתבו שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו בשטרי דלא אקנייתא שאע"פ שאין כותבין אלא בשטרי אקנייתא וכדרב אסי דבפ"ק דב"מ כל מאן דלא גמר לדרב אסי לאו רשע הוא עכ"ל ז"ל. ויותר מבואר ענין זה בנמוקי יוסף פ' איזהו נשך דף ק"ה. אבל דעת התוס' דשטר מוקדם פסול לגמרי ואפילו מבני חרי לא גבי ודקדקו כן מלשון פסולין דקתני דמשמע לגמרי: 
+
+<b>והמאוחרין כשרין. </b>פי' רשב"ם ז"ל בין שכתבו בשעת הלואה ואיחרו הזמן בין שלא כתבו עד לאחר הזמן כולן בכלל מאוחרין הן וכשרין ע"כ: 
+
+<b>אחד לוה מחמשה. </b>כותבין פרוזבול לכל אחד ואחד דחמשה נוגשים אית ליה. חמשה לוין מן אחד אין צריך לכתוב אלא פרוזבול אחד כגון מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני שכל חוב שיש לי על פלוני ופלוני ופלוני וכו' שאגבנו כ"ז שארצה. הר"ש שירילי"ו ז"ל: 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>אין כותבין פרוזבול וכו'. </b>בגיטין שם פי' רש"י ז"ל טעמו דלא תקון הלל אלא בזמן שהחוב כשאר רוב שטרות שהן נגבין מן הקרקע דהויא מילתא דשכיחא כדאמרינן בכמה דוכתי דבמילתא דלא שכיחא לא עבוד רבנן תקנתא ע"כ פירושו. והפי' שהביא ר"ע ז"ל הוא פי' רבינו שמשון ז"ל וע' בהר"ן ז"ל שם בפ' השולח שכתב ומסתברא דמאי דאמרינן מזכהו בשדהו כל שהוא שאם היה שם וצווח לא מהני שאין אדם זוכה בעל כרחו ומיהו אם לא היה שם משמע דמהני ומכאן נ"ל דמאי דקיימא לן זכין לאדם שלא בפניו כל שהדבר בעצמו זכות אע"פ שנמשך ממנו חוב שהוא יתר על על הזכות זכה וקנה דהא הכא כשמזכהו קרקע כל שהוא מתחייב הוא בכך שאין שביעית משמטת חובו ואפ"ה אמרינן דמהני אלא שאפשר לדחות ולומר שאף זה מקולי פרוזבול והיכא שצווח כששמע לדברי רש"י ז"ל שכתב דהאי דבעינן קרקע היינו משום דבעינן שיהא החוב כשאר רוב שטרות שהן נגבין מן הקרקע וקרוב הדבר לומר דכיון דבשעת כתיבת הפרוזבול היה הקרקע בחזקתו מהני אבל לדברי רבינו שמשון ז"ל שכתב דהיינו טעמא מפני שאז החוב כגבוי ביד ב"ד משמע דלא מהני וכן הדין אם היה לו קרקע בשעת כתיבת פרוזבול ומכרו קודם שביעית שהדבר תלוי בסברת שני הפירושים זהו דעתי עכ"ל ז"ל. וראיתי שם ברמב"ם פ"ח שכתב אין קרקע ללוה מוכר לו המלוה כל שהוא בתוך שדהו וכן הוא בכל הדפוסים: 
+
+<b>כל שהוא. </b>מפ' התם בגמ' פ' השולח וכמה כל שהוא קלח של כרוב וכן פסק ברמב"ם וכן בסמ"ק סי' רנ"ח: 
+
+<b>היתה לו שדה ממושכנת. </b>כתב הרמב"ם ז"ל ואע"פ שהיא משכנתא דסוריא שאוכל פירות עד זמן ידוע שיסכימו עליו ואז תחזור המשכונא לממשכן ולא יפרע כלום וכן היה כותב לו במשלם שנייא אילין תיפוק ארעא דא בלא כסף ואין לו בה רשות כלל עד ישלם הזמן. ומלת בעיר דקתני מתניתין לאו דוקא וכמו שכתב שם ברמב"ם פ"ט מהרי"ק ז"ל: 
+
+<b>ר' חוצפית אומר. </b>הרא"ש ז"ל פ' השולח סי' ט"ו. והלכתא כר' חוצפית: 
+
+<b>כותבין לאיש וכו'. </b>בירושלמי בעי מהו לכתוב לאפוטרופוסין על נכסי יתומין נשמועינה מן הדא כותבין לאיש על נכסי אשתו מהו לכתוב לאשה על נכסי בעלה נשמועינה מן הדא וכן ליתומין על נכסי אפוטרופים. וכתב בית יוסף שם בחשן המשפט דף פ"ה ריש עמוד ד' דמשמע ליה לרש"י ז"ל ממתני' שאם היתומין הן לוין כותבין על קרקע האפוטרופוס וכן אם הם מלווין יכולין לזכות קרקע האפטרופוס ללוה ולכתוב עליו פרוזבול דכדידהו דמי אלמא איכא גוונא דבעי יתומים לכתוב פרוזבול וכיון דתנן במתני' דברי ר' חוצפית בלא שום חולק הכי קיימא לן ומש"ה דחה רש"י ז"ל ההיא דספרי ע"כ בקיצור: 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>פרוזבול אינו משמט. </b>כלומר מאחר שכתב פרוזבול. אינו משמט חובו בשביעית ואפי' השטרות ברומי: 
+
+<b>וגו' התקין הלל וכו'. </b>בספר כתיבת יד מצאתי עמד והתקין פרוזבול וזהו גופו של וכו'. וכן הוא בהר"ן ז"ל שם פ' השולח: 
+
+<b>מוסרני לכם. </b>שאתם תהיו נוגשים ואני לא אגוש דהשתא לא קרינן ביה לא יגוש שאינו תובעו כלום אלא מב"ד תובעו שהפקרן היה הפקר והן יורדין לנכסיו: 
+
+<b>שכל חוב שיש לי. </b>כתב נמוקי יוסף ז"ל בר"פ ארבעה וחמשה ומדאמרינן כל חוב ולא אמרינן כל שטר חוב שמעינן דאפילו במלוה על פה כתבינן פרוזבול ע"כ וכן מוכח בפ' השולח כמו שכתבו תוס' ז"ל שם ברפ"ד וה'. וז"ל הר"ן ז"ל שם פרק השולח וכי תימא כיון דבמסירת שטרות סגי למה הוצרך לתקן פרוזבול וי"ל מפני שאין הכל רוצין למסור שטרותיהם ועוד שלפעמים אינם בידן ועוד דפרוזבול מהני אף למלוה על פה ואף על גב דבמתנה בשעת הלואה על מנת שלא תשמטנו {הגה"ה פי' שלא ישמט הוא חוב זה אפילו בשביעית דמהני משום שחייב עצמו בממון שהתורה לא חייבתו אבל אם אמר ע"מ שלא תשמטנו שביעית לאו כל כמיניה דהוי כמתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל:} בשביעית סגי זימנין דלא דכירי עכ"ל ז"ל וראיתי שמה וגם שם בנמוקי יוסף הלשון כך מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני את כל חוב שיש לי שאגבנו וכו' ע"כ וישר בעיני מאוד וכן הוא ג"כ שם בבית יוסף בדף פ"ה ע"א. ושם בטור עצמו הלשון כך מוסרני לכם כל חוב בלא שי"ן: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל [במשנה ג] והשמטת כספים בזה"ז דרבנן וכו' אמר המלקט רבי היא דדריש הכי בברייתא בגיטין שם. ומה שתקנו רבנן שמטת כספים בזה"ז מפ' התם אביי טעמא דיש להם כח משום דשב ואל תעשה הוא ולרבא הוי טעמא משום דהפקר ב"ד היה הפקר ויליף לה מקרא דכתיב כל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם הוא וכל רכושו ואיכא דיליף לה מקרא {הגה"ה תמהתי שמצאתי כתוב בספר הלבוש בחשן המשפט ריש סי' ס"ז וז"ל ולפ"ז אפילו מן התורה הפקר ב"ד הי' הפקר דקרא דאלה הנחלות בתורה כתיב ע"כ ושמא הוא ז"ל סובר דאע"ג דהאי קרא בספר יהושע כתיב כיון דיהושע תלמיד משה הוא ועוד דעל פיו עשה כדכתיב בפרשת מסעי אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ אלעזר הכהן ויהושע בן נון ונשיא אחד נשיא אחד ממטה תקחו אלא שבכאן רמז הקש ראשים לאבות חשיב ליה כאילו הוא כתוב בתורה:} דאלה הנחלות וגו' ראשי האבות וכי מה ענין ראשים אצל אבות ה"ל למכתב ראשי המטות אלא לומר לך מה אבות מנחילין את בניהם כל מה שירצו אף ראשים מנחילין את בניהם כל מה שירצו. וכתוב בבית יוסף בחשן המשפט סי' ס"ז שכ' בעל התרומות בשם ה"ר יהודה אלברצלוני ז"ל זהו נוסח השטר של הפרוזבול אנו ב"ד החתומין כך היה שבא לפנינו פב"פ ואמר לפנינו רבותי הרי שיש לי חובות על פלוני ופלוני והריני מוסר לכם פרוזבול ויהבית לכון במתנה בקנין ד' גרמידי מן ארעא דאית לי ועל גביהון ארשיתי יתכון למיגבא כל שטר חוב דאית לי על כל אינש ומעתה תהוו לי דייני ותגבוהו ותקבלוהו לי ואם לא תגבוהו אתם מעתה כיון שמסרתי לכם פרוזבול זה הריני גובה כל חוב שיש לי עד היום אצל כל אדם כל זמן שארצה ואנו ב"ד כיון שראינו דבריו נכונים והואיל ומסר קדמנא מילי דפרוזבול כד אמור רבנן כתבנא וחתמנא ביום פלוני בירח פלוני לשנה פלונית הא שטרא דפרוזבלא כד נהגנא מיומי דהלל הזקן וכתיקון רבנן מיומא דנן ולעלם ומדאתעבד הדין עובדא קדמנא ייפינו כחו דלא תשמט ליה להדין פלוני כל חוב ורשו שיש לו אצל כל אדם עד יומא דנן וכן החזקנו כחו כתקנתא דרבנן והכל שריר וקיים עכ"ל ז"ל וע"ש עוד אבל לא ראיתי מי שהקפיד בזמן הזה על נוסח ארוך כזה ולא על הזכרת הקנאת ד' אמות קרקע כנזכר אפילו לכתחילה: 
+
+<b>ואינה מקבלת טומאה במקומה. </b>וגם הדבש שבתוכה אינו מקבל טומאה דבטל לגבי כוורת ודוקא במקומה אבל אם נטלה משם אז מקבל הדבש טומאה כמ"ד בפ' המוכר את הספינה דלא בעי מחשבה דאיכא מאן דמצריך התם מחשבה הלכך אתא לאשמועינן דכיון דנטלה ממקומה אין צריך מחשבה והלכך אצטריך הכא גבי טומאה למתני במקומה וה"ה לכל הנך מילי עכ"ל רשב"ם ז"ל בפרק המוכר את הבית: 
+
+<b>ומקבלת טומאה. </b>וגם הדבש דלא בעי מחשבה כדתניא בפ' המוכר את הספינה. ותוס' ז"ל הקשו שם וא"ת מה טעם נקט גבי טומאה במקומה דאין חילוק בין במקומה בין שלא במקומה דהא לאו מחוברת היא ואומר ר"ת דשלא במקומה מקבלת טומאה כיון דמטלטלין אותה ממקום למקום ודמי לשאר כלים שבבית וגזרו בה רבנן טומאה דילמא אתי לאיתלופי ע"כ. ונלע"ד דבמה שכתבתי בשם תוס' ז"ל מתורץ קצת דלא מצי למתני וחכמים חולקין בכולן: 
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>המחזיר חוב בשביעית. </b>פי' חוב שהיה חייב בשביעית מחזירו בשמינית דשעה אחרונה של שביעית משמטת. בגיטין שם אמרינן ותלי ליה עד דאמר הכי פי' רש"י ז"ל יתלהו על העץ אם גברה ידו עליו עד שיאמר לו אעפ"כ במתנה אני נותן לך ויש שהקשה עליו וכו' ופירשו הם שרוצה לומר שיהא עיניו של מלוה תלויות כלומר יושב ומצפה ע"כ וכן הוא בסמ"ק סי' ר"מ דמה שאמר בתלמוד ותלי ליה עד דאמר הכי הוא מה שאומר בירושלמי דיכול לומר בשפה רפה משמט אני והיד פשוטה לקבל ע"כ: 
+
+<b>שנאמר וזה דבר השמטה. </b>ממלת וזה דרשינן דאין צריך אלא דבור ראשון וכן גבי וזה דבר הרוצח אבל רש"י ז"ל פי' שם פ' השולח שנאמר וזה דבר השמטה צריך לומר דבור של שמטה ע"כ ולפי זה ארישא מהדר כמו שכתב הר"ן ז"ל שם פרק השולח: 
+
+<b>ורצו אנשי העיר לכבדו וכו'. </b>ירושלמי א"ר יוסי זאת אומרת מי שיודע מסכתא אחת ומכבדין אותו על שתיים צריך להודיעם במסכתא אחת אני חכם ולא יותר: 
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>המחזיר וכו'. </b>וברישא תני המחזיר חוב בשביעית דקאי אלוה שלא אמר למלוה אעפ"כ והשתא תנא המחזיר חוב בשביעית שאמר הלוה למלוה אעפ"כ: 
+
+<b>רוח חכמים נוחה הימנו. </b>רוח חכמה וחסידות בקרבו דאינו רוצה ליהנות מממון אחרים אמנם בפ' כל כתבי (שבת דף קכ"א) פי' רש"י ז"ל אין רוח חכמים נוחה פי' נוחה עריבה ומיושבת עמו כלומר אין מתרצין במעשיו: 
+
+<b>הלוה מן הגר שנתגיירו וכו'. </b>יש מן הפוסקים שמפרשים דדין פקדון שביד ישראל מהגר כדין מלוה ויש מחלקין לומר דדוקא גבי הלואה שעשה לו טובה רוח חכמים נוחה הימנו שאינו משלם רעה תחת טובה אבל גבי פקדון שטרח לשמרם אע"פ שלא יחזיר אפשר שרוח חכמים נוחה הימנו ובקדושין פ"ק מייתי ברייתא דקתני אין רוח חכמים נוחה הימנו ומשני להו דלא פליגי וכדמפ' ר"ע ז"ל אלא שרש"י ז"ל מפ' התם בהפך דהיכא דלידתו בקדושה רוח חכמים נוחה הימנו משום דמיחלף בישראל גמור והקשו עליו מעובדא דאיסור גיורא דבפ' מי שמת וכו' ועוד דלשון מתני' דקתני נתגיירו בניו עמו משמע דלאו בלידתו בקדושה מיירי וכמו שהאריך רבינו שמשון ז"ל ע"ש וגם בהר"ן ז"ל בפ"ק דקדושין דף תרכ"ז: 
+
+<b>כל המטלטלין נקנין ממשיכה. </b>לאו דוקא. עיין במה שכתבתי בפ' שלישי דדמאי סי' ב': 
+
+<b>וכל המקיים את דברו. </b>בלי נתינת דמים מיירי שאם נתן דמים החוזר בו קאי במי שפרע. וכתב בס' הלבוש חשן משפט סי' קכ"ז ואם החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו כשהורתן ולידתן שלא בקדושה דהוי זלזול גדול לבני ישראל שמקל כ"כ בכבודן שמשוה הגר ובניו לבני ישראל אבל אם היתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה אע"ג דמדינא גם זה אינו יורש את אביו מ"מ אם עשה לפנים משורת הדין והחזיר לבניו רוח חכמים נוחה הימנו שעשה לפנים משורת הדין וגם לא הקל כ"כ בכבוד ישראל להשותו להן כיון שלידתו היתה בקדושה עכ"ל ז"ל:
+
+סליק פירקא וסליקא לה מסכת שביעית ובעה"י שוכן עליות תחתיות ורומות נתחיל מס' תרומות: 
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishnah Sheviit/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishnah Sheviit/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ba670ff2aa933013aaffe7d8b225e30760166524
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishnah Sheviit/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,909 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishnah Sheviit
+מלאכת שלמה על משנה שביעית
+merged
+https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishnah_Sheviit
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
+
+מלאכת שלמה על משנה שביעית
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>עד אימתי חורשין שדה האילן. </b>בלא בי"ת גרסינן וכן הגיה הר"ר יהוסף ז"ל. והחכם הר"ש שירילי"ו ז"ל פי' וז"ל כל זמן שהוא יפה לפרי כל זמן שהחרישה יפה לפרי של ששית דהיינו אחר עבור עצרת קצת ומכאן ואילך לא דלצורך שביעית הוא חורש דמתני' סברא כר"ע דפ"ק דמ"ק ודפ"ק דר"ה דדריש קרא דבחריש ובקציר תשבות לתוספת שביעית דהיינו שלשים יום לפני ר"ה של שביעית ולית לי' לר' עקיבא הלכתא דעשר נטיעות דלהוי הלכה למשה מסיני למשרינהו עד ר"ה אלא ממילא הוא דקא שרי ר"ע ילדה עד ר"ה דס"ל דאוקומי אילנא הוא וערבה ונסוך המים בלחוד הוא דגמיר הלכתא ולא הוי איסורא דמפסח לשדה הלבן ומעצרת לשדה האילן עד לפני ר"ה אלא מתקנת ב"ש וב"ה הכי מסקי' לה במ"ק פ"ק: 
+
+<b>עד העצרת. </b>דהיינו מעט קודם שיעורייהו דב"ש ומשו"ה תנן וקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו לפרש טעמן דב"ה. ובירושלמי פריך דאי הכי מקולי ב"ש וחומרי ב"ה היא ואמאי לא תני לה בעדיות שכולם נשנו לשם ואפי' הנהו דאליבא דיחיד ומשני דלא תני אלא מידי דלעולם הוי קולא לב"ש והכא פעמים שאין גשמים מצויין ואין הליחה מצויה והוא עתיד לחרוש קודם עצרת דאי ממתין לאחר עצרת יבשי ומתים הן וב"ה מקילין עד עצרת והוו ב"ה לקולא ע"כ ורש"י והתוס' ז"ל לא כך פירשו בפ"ק דמועד קטן ולא דקדקו יפה עכ"ל ז"ל. ובירוש' ר' קרוספדאי בשם ר' יוחנן רבן גמליאל הנשיא ובית דינו התירו איסור שני פרקים הראשונים ר' יוחנן בעי לא כן תנינן אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו עד שיהי' גדול ממנו בחכמה ובמנין. ומסיק רב אחא בשם ר' יונתן בשעה שאסרו למקרא סמכו ובשעה שהתירו למקרא סמכו בשעה שאסרו למקרא סמכו בחריש ובקציר תשבות בחריש שקצירו אסור ואיזה זה חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית ובקציר שחרישו אסור ואיזה זה קציר של שביעית שהוא יוצא למוצאי שביעית ובשעה שהתירו למקרא סמכו ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך וכתיב ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות מה ערב שבת בראשית את מותר לעשות מלאכה עד שתשקע החמה אף ערב שבתות שנים את מותר לעשות מלאכה עד שתשקע. פי' ר"ג זה שהתיר איסור שני פרקים הללו עם בית דינו הוא רבן גמליאל בנו של ר' יהודה הנשיא: ובמועד קטן פ"ק דף ד' מסיק רב אשי דר"ג ובית דינו שבטלו הני שני פרקים אע"ג דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין היינו משום דס"ל כר' ישמעאל דאמר הלכתא גמירי לה ולא מקרא. דקרא דבחריש ובקציר. תשבות מפיק לי' ליצא קציר העומר שהוא מצוה וכי גמירי הלכתא בזמן שבית המקדש קיים דומיא דניסוך המים אבל בזמן שאין בהמ"ק קיים לא וכתבו התוס' ז"ל וקא דייק ר"ג מאי שייכא תוספת שביעית גבי ניסוך המים שניתנו למשה גבי הדדי דבכל מקום שונה הני שלשה ביחד עשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני אלא ודאי למילף סמכינהו רחמנא ע"כ: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>שלשה אילנות לבית סאה. </b>בית סאה נ' על נ' דהוו להו תרי אלפי ות"ק גרמידי ושלשה אילנות גדולים וזקנים מפוזרים בבית סאה ובתנאי שלא יהיו מקורבין יתר מכשיעור דהיינו כשאין ביניהם כדי שיהא הבקר עובר בכליו כדתנן לקמן דאז מקורבין הן וצריכין נמי שלא יהו רחוקין יותר מכשיעור וכגון שאינם תוך בית סאה תוך טבלא של נ' על נ' דבכל חד מהני גווני לא מצטרפי ואין חורשין להם אלא צרכן ועוד בעי' שיהו עושין בין כולם פירות משקל ככר של חול דהיינו ששים מנה ומשקל כל מנה ליטרא וחצי וכל ליטרא ק' דרהם. באיטלקי. מפרש בפ"ק דקידושין גבי פרוטה דלפי שקבעה מטבע ומשקל בימי משה משערי' בה. פחות מכאן. שאינו עושה כל כך: אין חורשין {הגה"ה פי' ה"ר יהוסף ז"ל פי' העצרת כדין שדה אילן אלא שאין חורשין את כל השדה:}. כל הבית סאה אלא תחת האילן וחוצה לו מלא אורה וסלו ושאר השדה הוי שדה הלבן ואין חורשין אותו אלא עד הפסח כדינו. מלא האורה וסלו. חוצה להן סביב האילנות למקום שכלים נופותיהם ולחוץ חורשין מן הקרקע כמלא המלקט וכמלא הסל ללקט פירות הנופות החיצונות ומפ' בירוש' דכלאים פ' איזהו עריס גבי מלא בוצר וסלו דשיעוריה שתי אמות ונראה דהה"נ הכא דהיינו שיעוריה אלא התם גבי גפנים תני בוצר והכא גבי תאנים תני אורה ומשום דכולהו אילנות משער להו תנא דמתני' בתאנים כדתנן לקמן תני בכולהו לישנא דאורה עכ"ל הר"ש שירילי"ו ז"ל. אבל בפי' הרמב"ם ז"ל ככר ר"ל גוף מחובר כדמות ככר לחם: 
+
+<b>אם ראויים. </b>ר"ל כל אחד מן השלשה אילנות: 
+
+<b>אורה. </b>ברוב הוא מלקט התאנים דכבר נאמר על הגפן וארוה כל עוברי דרך [תהלים פ'] ואשכחן נמי דקרוי עודר כמו שכתבתי בפט"ו דמס' יבמות וכן נמי במציעא פ' הפועלים דף פ"ט. תניא בהדיא הפועלים שהיו עודרים בתאנים גודרין {הגה"ה מצאתי ברש"ל ז"ל בפ' במה טומנין (שבת דף נ') שהגיה בשני דלתי"ן כל קציצת תמרים קרוי גדידה ע"ש ואין הכרח גמור לו מן הערוך שלא הביאו אלא בערך גד הרביעי אלא דה"נ מסתבר לע"ד:} בתמרים בוצרים בענבים מוסקין בזתים וכו' אלא שבספר אהל מועד אות הלמ"ד מלת לקט משמע דגריס התם במציעא אורין בתאנים וכו': 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>אחד אילן סרק. </b>מפ' בירושלמי טעמא מפני שהוא מעבה את הקורות שבו דאי לאו משום הכי כיון דאין פירות נראה כמתקן שדהו לצורך שביעית ודוקא עד הפרקים הנזכרים אבל מכאן ואילך הוא מתיש את כחו בחרישה שכבר כלתה הליחה ואם נתיר לו אחרי כן אף הוא יתכוון לחרוש הקרקע ולעובדה לצורך שביעית: 
+
+<b>ככר דבלה של ס' מנה. </b>כשתדקדק בחשבון תמצא שהן חמשה עשר ליטרין דמשקלות של זמננו זה שהרי י"ב אוקיות בכל ליטרא וכל אוקיא היא חמשים דרה"ם וזה אחר שתבין מה שכתבתי לעיל בסמוך בשם הר"ש שירילי"ו ז"ל או בפי' הרמב"ם ז"ל שהביאו ר"ע ז"ל. וז"ל הרמב"ם ז"ל במוגה ככר של ששים מנה שערנו באבני משקלינו ס"ב [ליטרין] ושמונה אוקיות לא פחות ולא יותר שבכל ליטרא ששה עשר אוקיות והאונקיא ט"ז דרכמונים והדרכמון ל"ו גרגרי שעורים ע"כ. ירושלמי ולמה אמרו תאנים על ידי שפירותיהן גסים כו'. א"ר חייא בר אבא כל אילנייא עבדין שתא ומדלגין שתא והדא תאנה עבדה כל שתא. וכתב החכם הר"ס ז"ל אם ראויים לעשות ככר דבלה וכו'. מדברי הרא"ש ז"ל מפורש שצריך כל א' שיהא ראוי לעשות ככר דבלה וזה הדין הוא מג' ועד ט'. ואם הם עשרה או יותר אע"פ שאינם עושים חורשין כל בית סאה בשבילן. ועל עשרה קאי מ"ש רב ביבי בירוש' דבלבד שיהיו משולשין פי' שכל שלשה יעשו ככר. אבל דעת הרמב"ם ז"ל יראה שאין צריך אלא שכל השלש ראויין לעשות ככר דבלה וכן דעת הראב"ד ז"ל ופי' הוא ז"ל דהא דאמר רב ביבי שיהיו משולשין קאי אשלש אילנות וזעירא בר חנינא דאמר מתושעים קאי אתשעה וה"ה אחמשה וששה ושבעה דהוי מחומשים ומשותים ומשובעים וכן לכולן ולדעת הרא"ש ז"ל זעירא בר חנינא קאי אעשרה ופליג על רב ביבי עכ"ל ז"ל: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>היה וכו'. </b>כתב ה"ר יהוסף ז"ל היה אחד עושה ככר דבלה או שנים עושין אין חורשין להן אלא צרכן כך מצאתי הגירסא וגירסת הדפוס נ"ל דשבוש הוא דהא אין צריך אלא שיהא שלשתם יחד עושים ככר אחד של דבלה ואין צריך שיעשה כל אחד ככר וא"כ למה אין חורשין אע"ג שהשנים אין עושים ותו דהא אפילו אילן סרק שאינו עושה מאומה חורשין בשבילו אלא נראה דפי' המשנה הוא כן שאם אין בשדה אלא אילן א' והוא עושה כשלשה אילנות או שנים שעושים כשלשה אין חורשין להם כל השדה עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>או שנים עושין ואחד אינו עושה. </b>בעבור אותו האחד אין חורשין לכל אחד אלא צרכו דהיינו מלא אורה וסלו חוצה לו אבל אם היו עשרה או יותר אע"פ שאינם עושים חורשין. ואמרי' עלה בירוש' רבי ביבי בשם ר' חנינא ובלבד שלא יפחות מחשבון משולשין כלומר שכל שלש מהם יעשו ככר דהיינו שליש ככר לכל אחד זעירא בשם ר' חנינא ובלבד שלא יפחתו מחשבון מתושעים כלומר שכל תשעה מהן יעשו ככר דהיינו תשיעית ככר לכל אחד. הר"ש ז"ל. אבל לשון הרמב"ם ז"ל שם בפ"ג היו משלשה וכו' [ע' תי"ט]: 
+
+<b>שנאמר בחריש ובקציר תשבות. </b>ת"ק דר' ישמעאל הוא ר"ע כדמוכח התם במכות ובמנחות ובמ"ק ובר"ה: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. (ד"ה שנאמר) ארישא קאי דתנן אין חורשין להן אלא צרכן וכו' כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה דהא לא מייתי ראיה אלא על מה שאמרו שאסור לחרוש אפי' לפני שביעית וא"כ לא קאי אלא ארישא דפרקין דאמר שאין חורשין עד ר"ה אלא עד העצרת ועלה קאמר שנאמר בחריש וכו' ומשום שהפסיק לפרש איזהו שדה האילן נטר עד כאן אבל לפי דברי המפ' קשה שהקשה מעט ותירץ לו הרבה ועוד שהקשה קושיא קטנה והניח את הגדולה כי הקשה מנין שאין חורשין כל הבית סאה עד העצרת והיה לו להקשות מנין שאין חורשין עד ר"ה ע"כ נראה לפ' דקאי אריש פירקין כמו שפירשתי עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>אין צריך לומר. </b>י"ס דגרסי' אין צורך לומר וכו'. וכתוב בס' לקח טוב סוף פרשת כי תשא וז"ל ולת"ק מדבר בתוספת שביעית שמוסיפי' מחול על הקדש וכך משמעו ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות ועבודת ששת ימים שהתרתי לך יש שנה שהחריש והקציר אסור ואצ"ל חריש וקציר של שביעית שהרי כבר נאמר שדך לא תזרע וגומר אלא חריש של ערב שביעית עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>רבי ישמעאל אומר מה חריש וכו'. </b>ירושלמי. ר' ישמעאל כדעתי' ר' ישמעאל אומר אין העומר בא מסוריא וכ"ש מחו"ל פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל הכא וגם בשקלים פ' התרומה דה"פ דבפ' ר' ישמעאל במנחות מוכחינן מהך מתני' דלר' ישמעאל כיון דדחי שבת ודאי ס"ל דכל שלא נקצר כמצותו פסול דאי ס"ד נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת נקצריה מע"ש אלא מדדחי שבת ש"מ נקצר שלא כמצותו פסול ופי' רש"י ז"ל דגבי לילה נמי מצותו בלילה ולא ביום ומפסיל וכ"ש כשמביאין אותו מסוריא דבודאי לא יקצר בלילה של ששה עשר בניסן ויביאוהו לירושלים ביום ששה עשר אא"כ יקצרוהו קודם זמנו. ואפילו אם תמצא לומר בגמלא פרחא או ע"י שם אפ"ה פסול דהא אינו כמצותו דכתיב וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר קצירה ולא של ח"ל ואין העומר בא מסוריא היינו דאפי' בדיעבד פסול ומתני' דכל קרבנות הצבור בירוש' דשקלים מוקי לה כר' ישמעאל ובר פלוגתיה דר' ישמעאל היינו ר' יוסי בר יהודה ולית דחש לה להא דר' יוסי בר יהודה דמכשר בח"ל: 
+
+<b>ה"ג </b>במשנה יצא קציר העומר ול"ג יצא קציר העומר שהוא מצוה דבירוש' הוא דמפרש טעמא שהוא מצוה ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל שהיא מצות עשה שאע"פ שמצא קצור שלא לשם העומר צריך לקצור לשם העומר דכתיב וקצרתם את קצירה כדאי' במס' שבת פ' ר"א דמילה אבל בחרישה לא שייך מצוה דאי מצא חרוש אינו חורש ע"כ והכי מפ' לה רבא ג"כ בפ' שני דמכות. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל ונ"ל דר' ישמעאל אינו אוסר תוספת שביעית ועל כן דריש הכי ע"כ: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>וחורשין כל בית סאה בשבילן. </b>יש מפרשים עד עצרת אבל בירושלמי קאמר בהדיא עד ר"ה ה"ר שמשון ז"ל ורש"י ז"ל ג"כ פי' שם עד עצרת אבל הר"ש שירילי"ו ז"ל פי' דלתנא דמתני' דסבר כר' עקיבא לא שרי אלא עד עצרת וברייתא דמייתי בירוש' דקתני שלשה אילנות של שלשה אנשים וקרקע של אדם אחר הרי אלו מצטרפין וחורשין כל בית סאה עד ר"ה אע"פ שבעל השדה חורשן מפני צורך שדהו ה"ז מותר ההיא סברא כר"ג ובית דינו דבטילו איסור שני פרקים דס"ל כר' ישמעאל דעשר נטיעות הלכתא הוא והיינו בזמן המקדש ומכי בטילו אפי' בזקנים חורשים עד ר"ה: 
+
+<b>הַבַּקָר </b>כמו חמר צייד. ע"כ: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. (ד"ה כמלא) אבל פחות מכאן למיעקר קיימי וכו' כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה דודאי חורשין בשבילן אך לא כל השדה כיון שאינם מתפשטים בכל השדה ע"כ: 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>עשר נטיעות וכו'. </b>כתב רשב"ם ז"ל בפ' חזקת (בבא בתרא ד' ל"ז) דגבי נטיעות אשכחן עשרה לבית סאה ובאילנות אמרו שלשה לבית סאה ועל כרחך נטיעות היו מתחילה והיו עשרה לבית סאה אלא שכן דרך אילנות לנטוע הרבה ביחד בתחלה ואחר שגדלו מפזרין אותם ומיעטום לשלש לבית סאה כמו שעושים לירקות ע"כ. ירוש' ר' חייא בר אבא בעא קומי ר' יוחנן עכשיו למה חורשין בזקנות א"ל בשעה שניתנה הלכה לכך ניתנה שאם בקשו לחרוש יחרוש. פי' עשר נטיעות הל"מ דחסה תורה על ממונם של ישראל שאם לא יחרוש להן מתייבשות דאין כחן יפה כזקנות וניתנה הלכה בנטיעות ע"מ שגם בזקנות אם מבקש לחרוש יחרוש ותימה דלא קאמר משום דנמנו על שני פרקים הללו והתירום. ה"ר שמשון ז"ל: וז"ל החכם הר"ס ז"ל בסוכה פ' לולב הגזול פירש"י ז"ל וז"ל אבל אם אינם עשר או שאינם מפוזרות כהלכתן חורש תחת כל א' וא' כשיעור יניקתה לפי חשבון עשר לבית סאה ע"כ. וכן בשלש אילנות זקנות שאמרו בהן שחורשין כל בית סאה בשבילם עד העצרת פי' שם ז"ל וז"ל ואם אינם שלשה חורש לכל אחד תחתיו לפי חשבון ע"כ וזה דבר תימה דבזקנות תנן פחות מכאן אין חורשין להם אלא מלא אורה וסלו חוצה לו וכן בנטיעות תנן היו עשויות שורה וכו' אין חורשים להם אלא צרכן דהיינו מלא אורה וסלו ולא כפי חשבון עשר לבית סאה ועוד אם כדברי רש"י ז"ל שכשיהי' פחות נותנין להן כפי חשבון א"כ מאי רבותייהו דעשר המפוזרות הרי אפי' לפחות מכאן כך נותנים ואפי' לאחד וא"כ הי' ראוי להלכה למשה להודיענו סתם שלכל נטיעה נותנין כפי חשבון עשירית בית סאה וצ"ע. עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>היו עשויות שורה ומוקפות. </b>אית דגרסי או מוקפות וכן גרסת הראב"ד ז"ל בהשגות ומ"מ הפירוש אפי' הרמב"ם ז"ל מודה שהוא כמו או. אלא שפירש הרמב"ם ז"ל שורה שיהיו בשורה אחת על קו אחד ומוקפות עטרה שהוא דומה לקשת. ולפירוש שהביא ר"ע ז"ל ק"ק דאי שורה לשון חומה ה"ל להיות באל"ף: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. עטרה גדר סביב. וכתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה מגומגם הרבה שהי' לו לומר גדר מה ראה לומר עטרה ונראה דהכי פירושא היו עשויות שורה וכו' כלומר אם אינם מפוזרות בכל השדה אלא שהן עשויות בשורה זה אחר זה או שהם נטועים בעיגול כעטרה אין חורשין וכו' והאי עשויות דרישא קאי גם אסיפא וה"ק היו עשויות כשורה או שהיו עשויות מוקפות כעטרה ע"כ. עוד כתב אין חורשין להם אלא צרכן פי' אבל צרכן חורשין אפי' עד ר"ה. ע"כ: 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>רשבג"א עשרה דלועין וכו'. </b>אית דלא גרסי מלת כל במשנה וכ"ה בירוש' וכתב הר"ש ז"ל והא דתניא ג' דלועין ג' קשואין וד' נטיעות מצטרפות מוקי לה בירוש' כרשב"ג דאמר כולן דלועין חורשין ובדלעת יונית היא מתני' ע"כ. ומשמע קצת מן הירוש' הזה דגרסי' מלת כל: 
+
+<b>חורשין כל בית סאה בשבילן עד ר"ה. </b>כצ"ל: 
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>עד אימתי נקראו וכו'. ר' יהושע אומר בת שבע שנים. </b>ס"א עד שבע שנים. ובתוספתא מוכח דלא א"ר יהושע עד שבע שנים אלא בזיתים. ובתאנים בני שש ובגפנים בני חמש: 
+
+<b>כנטיעה. </b>בין לענין חרישה בין לענין ערלה ור"ש ור"א בן יעקב אמרו דבר אחד דא"ר אלעזר בן יעקב הגומם כרמו פחות מטפח חייב בערלה מפני מראית העין. דברי חכמים עד שיגום מעם הארץ. ואיכא מאן דפסק דלא כר"ש משום דשיטה הוא ואיכא מאן דפסק כותיה משום דראב"י דמשנתו קב ונקי ס"ל כותיה: 
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>עד אימתי וכו'. </b>וגם הכא גרסי' שדה הלבן בלא בי"ת וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל: 
+
+<b>עד שתכלה הליחה. </b>היינו כל זמן שבני אדם חורשין ליטע במקשאות ובמדלעות שלהן. ופי' הרמב"ם ז"ל מקשאות מקום זריעת הקשואין ומדלעות מקום זריעת הדלועין ע"כ ופשוט הוא שהוא מלשון כמלונה במקשה (ישעיהו א׳:ח׳). ובירוש' מפרש דלאו דוקא דאית לי' מקשאות ומדלעות אלא אפילו לית לי' כיון דמאן דאית לי' עתיד ליטע שרי שהרואה אומר חורש כדי ליטע ומפרש תו דת"ק דר"ש היינו ר"מ דפריך מאן תנא ליחה ר"מ הוא דסתם מתני' ר"מ ור"מ דאמר עד שתכלה הליחה כב"ש. דמשמע דתכלה הליחה היינו מעט אחר הפסח והיינו כב"ש דכי היכי דבאילן נקטי ב"ש כל זמן שהוא יפה לפרי וב"ה נקטי רגל ה"נ ר"ש נקיט רגל דפסח ור"מ נקיט כלתה ליחה. והאי דוחק גדול הוא דאכפל תנא לאשמועי' דעתייהו דב"ש דסתם לן דעתי' דר"מ ושנאה בלשון חכמים. ותו אמאי נקט ר"ש שדה האילן דהא לא פליגי ביה הכא. ומסיק אלא היינו דאשמועי' תנא דמתני' דתנא דלעיל פ"ק דתנא פלוגתא דב"ש וב"ה גבי אילן היינו ר"מ וה"ק ר"מ בההיא ב"ה מחמרי דעד עצרת ותו לא אבל גבי לבן כולהו מודי אהדדי דבתר ליחה אזלי' ולאו בתר רגל וכלתה ליחה היינו בתר פסח מעט. ור"ש סבר דמעולם לא הוזכר מחלוקת בין בזו ובין בזו והכא בפסח תליא מילתא והתם בעצרת תליא מילתא ולא נחלקו ב"ש וב"ה בחרישת תוספת שביעית לא באילן ולא בלבן והיינו דנקיט ר"ש בלישני' ובאילן דעד עצרת הוא משום דפליג אדר"מ בין אלבן בין אאילן: 
+
+<b>אר"ש נתת תורת כל אחד ואחד בידו. </b>ס"א נתנה תורה שיעור לכל אחד ואחד בידו וכו': 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>מזבלין ומעדרין וכו'. </b>ובירוש' מפרש בבריי' דה"ה דחורשין בשוורים ונקט תנא הכי דדרך הגננים לעדור. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל והא דתנן הכא דחורשין עד ר"ה במקשאות ובמדלעות ובפירקין דלעיל סי' ז' פליגי רבנן ארשב"ג בהא וליכא למימר דמתני' כר"ג ובית דינו דהא תקנתא דר"ג בתר רבי הוה וצריכינן לאוקומי דה"ק לת"ק בשלשה דלועין ושלשה קשואים וד' נטיעות וכ"ש לרשב"ג. ולרשב"ג אי כולהו דלועין נמי חורשין ובדלעת יונית. והרא"ש ז"ל כתב וקשיא לי דדוקא לרשב"ג דלועין כנטיעות ורשב"ג לא קאמר אלא בדלועין אבל בקשואין לא קאמר אלא בשלש מקשאות ושלש מדלעות וד' נטיעות וצ"ע ע"כ ואלו דברים למדן מה"ר שמשון ז"ל מפ"ק וכי ניים ושכיב אמרן או אחר תלאן ביני שיטי דחוץ מכבודו אין הירושלמי מתפרש כך וכו'. ובסוף דבריו כתב שגם הרמב"ם ז"ל מפרש הירוש' שם בפ"ג כמו שפירשו הוא ז"ל: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. (ד"ה אף נוטל) ות"ק לא אמר אלא מפרקין את העלין וכו'. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל אין דמיון לדברי ר"ש עם מפרקין כי ר"ש לא התיר לפרק בשביעי' אלא שהתיר ליטול את העלה מן האשכול לבד מפני שהיא מקלקלת את האשכול ע"כ: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>מסקלין וכו'. </b>בירושלמי מוקי לה ר' יונה באבנים המחוברות ותחובות בקרקע דכיון דבנטילתם מזיז עפר איכא משום חורש בשביעית ולהכי לא שרינן אלא עד ר"ה. ומתני' דלקמן פ"ג דקתני המסקל את שדהו נוטל את העליונות ומניח את הנוגעות בארץ דהתם מתיר אפי' בשביעית עצמה דכל ההוא פירקא בשביעית מיירי. התם מיירי באבנים תלושות ואפילו הכי לא שרינן התחתונות הנוגעות בארץ מפני מראית העין וכתב בתי"ט ומ"מ קשה קצת דמסקלין הו"ל למתני בהדי מזבלין ע"כ ואפשר שיתורץ האי ק"ק עם מה שכתבתי בשם הירושלמי משום דזבול הוי בתלוש לעולם ומסקלין דהכא מוקמינן ליה במחובר כדכתיבנא אמטו להכי חלקן זה מזה: 
+
+<b>מקרסמין. </b>פי' ה"ר שמשון ז"ל מקרסמין היינו זימור אלא שלשון קרסום באילן וזימור בכרם מלשון זמורות שמכרתין ענפים של גפן ע"כ. וכתב החכם ה"ר משה פיזנטי ז"ל ויש מי שהקשה דהא בשדה איכא לשון קרסום דתנן בפ' שני דפאה שדה שקצרוה נכרים קצרוה לסטים קרסמוה נמלים והאי פירכא ליתא דכי אמרי' לשון קרסום באילן לאו למעוטי שדה אלא למעוטי כרם דבכרם לשון קרסום שלו קרוי זימור ועוד י"ל דכשמזכירין בעבודות שאדם עושה בידו הוא דקאמר דלשון קרסום באילן ולשון זמור בכרם אבל במה שעושה בהמה שייך לשון קרסום בכל דבר כדכתיב יכרסמנה חזיר מיער עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>מפסלין. </b>ה"ג בכל הספרים אבל רש"י ז"ל במועד קטן גריס מפסגין ופירש אילן שנופו נוטה לכאן ולכאן קושרין אותו כדי שיעלו ענפיו למעלה ע"כ פירשו הרב ז"ל מלשון הירוש' דמתרגמי' ונתח אותו לנתחיו ויפסיג יתי' לפסיגוהי ונתחי האילן היינו ענפיו ומקשר ענפיו כדי שלא יתפזרו וישברו הר"ש שירילי"ו ז"ל: 
+
+<b>ר' יהושע אומר כזרודה וכפסולה וכו'. </b>לאו דוקא נקט זרוד ופסול דה"ה קרסום וכן ר"ש דקאמר רשאי אני בפסולו לאו דוקא נקט פסול דה"ה קרסום וזרוד: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>מזהמין וכו'. </b>בירוש' מוקי מתני' כרבי דאסר זיהום בשביעית ומשו"ה קתני מתני' דוקא עד ר"ה ברם כרבנן תניא בברייתא מזהמין ומתלעין בשביעית עצמה. וכתב הר"ש שיריל"ו ז"ל וכתלמודא דידן נקטינן דמתרץ מתני' אפי' כרבנן וקמפליג בין זיהום לזיהום דזיהום דברייתא דשרי רבנן אפי' בשביעית עצמה היינו כדי שלא ימות וזיהום דמתני' היינו לחזק את האילן ולהשביחו ומשו"ה עד ר"ה אין בשביעית לא. וכן פי' ה"ר שמשון ז"ל: 
+
+<b>וקוטמין אותם. </b>פי' בערוך תרגום אפר קטמא והקשה הרא"ש ז"ל דהיינו מאבקין דלעיל והרמב"ם ז"ל מפ' דהאי דלעיל בצמרת האילן ושל כאן בשרשים ורש"י ז"ל פי' בהיפך: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. (ד"ה וקוטמין) וי"מ שובר הראשים כמו נקטם ראשו וכתב ה"ר יהוסף ז"ל לאו היינו מזרדין דלעיל דהכא מיירי דוקא בקטימת הראש של האילן ע"כ: 
+
+<b>ומשקין אותן עד ר"ה. </b>פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל אבל לא בשביעית דתולדה דחורש הוי ולר' ישמעאל כי היכי דגמירי הלכתא גבי נטיעות הלכה למשה מסיני דחורשין בעשר נטיעות כל בית סאה עד ר"ה והכא נמי כיון דנטיעות הוו משקין דאוקומי אילנא הוי ולר' עקיבא דמקרא יליף תוספת דשביעית הא קא מודה דכל אוקומי אילנא שרי ולאו בבית השלחין עסיקינן דאילו בבית השלחין אפי' בשביעית עצמה שרי כדתנן בריש מועד קטן וכתב הראב"ד ז"ל בע"ז פ' ר' ישמעאל דכולה מתני' דתנא גבי נטיעות משנה שאינה צריכה היא דהא אפילו חרישה שהוא אב מלאכה בשביעית שרי לצורך נטיעות עד ר"ה אלא הא קמ"ל דעד ר"ה אין בשביעית לא אי נמי לאשמעי' דגבי נטיעות הוא דשרי דכיון דבחרישה לא גזרו דהל"מ היא כל שכן דבתולדות דידיה לא גזרו אע"ג דאברויי אילנא הוא ובשאר אילנות אסור אלא עד העצרת דוקא הוא דשרי א"נ בין בנטיעות בין בשאר אילנות לא גזרו על תוספת שביעית אלא בחרישה שהיא אב מלאכה ואפי' למ"ד שאין לוקין על חרישה בשביעית מ"מ מדאורייתא אסירא כדכתיב בחריש ובקציר תשבות אבל בשאר עבודות אילן דשביעית גופיה אינה אלא מדרבנן כדאיתא בריש מועד קטן לא גזרו עליהן ערב שביעית ע"כ: 
+
+<b>ר' אלעזר ב"ר צדוק אומר אף משקה הוא את הנוף וכו'. </b>נ"א על הנוף. ירושלמי תני ר' יוסי בן כיפר משום ר"א בן שמוע בש"א משקה על הנוף ויורד על העיקר ובה"א משקה בין על הנוף בין על העיקר: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>סכין את הפגים ומנקבין ומפטמין אותן. </b>כצ"ל הגירסא. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ומנקבין ומפטמין חדא היא ופי' רש"י ז"ל ממלאים את הנקבים שמן והאי נמי פטומי פירא הוא ע"כ. ובירוש' פליגי אמוראי אי האי דקתני פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית הוי פירושא דרישא דתנן סכין את הפגין ור' יהודה אפגי שביעית שיצאו למוצאי שביעית קאי או רישא דמתני' בשל ששית שאין נכנסין לשביעית עסיקי' והשתא מפרש דינא דנכנסין לשביעית. ותנאי דבי רבי הוו גרסי במתני' גופה ואלו הן פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית וכ"ש באין נכנסין דשרי לסוך ולנקב אותם והא דקתני מתני' לא סכין ולא מנקבין לאו אשל ערב שביעית שנכנסו לשביעית קאי אלא אשל שביעית שיצאו למוצאי שביעית לחודייהו קאי. אית דגרסי ר' שמעון מתיר באילן מפני שהוא רשאי בעבודת האילן ופירשו דר"ש מתיר לסוך ולנקב האילן עצמו דקא סבר דאדם רשאי בעבודת האילן. דלא אסר רחמנא אלא עבודת קרקע בתולה. וליתא דהא לעיל קאסר ר"ש בפסולו של אילן מעצרת ואילך ונראה דגרסי' ר"ש מתיר באלו בוי"ו וכך מצאתי בספר ישן ואפגין יוצאין קאי וה"ק דאילן מלא פגין של שביעית ויוצאין למוצאי שביעית מותרין כל העבודות הצריכות להן כדתניא בתורת כהנים שנת שבתון יהיה לארץ כיון שיצאת שביעית אע"פ שפירותיה שמטה פירוש שפירותיו אסורין עד ט"ו בשבט מותר אתה לעשות מלאכה בגופו של אילן דשנת שבתון כתיב וכן פי' ה"ר שמשון ז"ל קצת מזה. ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל. אמר המלקט כמעט שהכל מבואר בפי' ה"ר שמשון ז"ל זולת הגירסא עצמה שמצא הרב ז"ל בספר ישן. וז"ל הר"ש ז"ל בקיצור דלא יתכן לפרש דקאי אסיכה דלעיל ר"ש אסר בפסולו של אילן ועוד וכו' ועוד וכו' אלא אתא לאשמועי' דאילן מלא פירות שביעית מותר לעשות במוצאי שביעית כל מלאכות ועבודות הצריכות כדתניא בת"כ שנת שבתון כיון שיצאת שביעית אע"פ שפירותיה שמטה מותר אתה לעשות מלאכה בגופו של אילן אפי' שפירותיו אסורין עד ט"ו בשבט ע"כ ומשמע ממה שכתב ז"ל עוד שם דלר' יוחנן דתני כתנאי דבי רבי ר' יהודה להחמיר אתא וארישא קאי דשרי ת"ק בכל ענין וכדכתבינן ור' יהודה מפליג בפגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית בין מקום שנהגו לסוך למקום שנהגו שלא לסוך ע"כ ועוד כתב שם תניא בתוספתא פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית ר' יהודה אומר מקום שנהגו לסוך אין סכין מפני שהיא עבודה מקום שנהגו שלא לסוך סכין ושל שביעית שיצאו למוצאי שביעית הכל שוין שאין סכין ואין מנקבין אותם פי' הכל שוין ר' יהודה ות"ק אבל ר"ש פליג כדפרישית במתני' עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>מקום שנהגו שלא לסוך. </b>ה"ר יהוסף הגיה מקום שלא נהגו לסוך. וכתב עוד ר"ש מתיר באילן וכו' פי' לסוך ולנקב את האילן שיש בו מפגי שביעית שנכנסו למוצאי שביעית מפני שהוא מותר בעבודת האילן במוצאי שביעית כן נ"ל וצ"ע ע"כ: 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>אין נוטעין ואין מבריכין וכו'. </b>ואיתא בר"ה פ"ק והתם קתני ואם נטע או הבריך או הרכיב יעקור דברי ר' אלעזר. ר' יהודה וכו' וכתבו שם תוס' ז"ל דמשנה היא בפ' שני דשביעית אבל ביבמות פרק הערל סתמא גרסי' לה. ונראה כי טעות היא שנפל שם בפ"ק דר"ה אלא סתמא גרסי' לה ור"מ היא דס"ל התם בגמרא בברייתא יום אחד בשנה חשוב שנה ובהכי אוקי פלוגתייהו דתנאי דמתני' הרמב"ם ז"ל דת"ק ס"ל יום אחד בשנה חשוב שנה א"כ מסברא שהוא צריך שלשים ואחד יום שלשים לקליטה ויום אחד אחר קליטה כדי שתעלה לו שנה אבל הוא סובר יום שלשים עולה לכאן ולכאן ר"ל שהוא נמנה מימי הקליטה ונמנה עם מה שאחריו ותעלה בו שנה ולא יהבינן לי' אלא יום אחד לתוספת שביעית דבכך חשובים שנה אחר זמן קליטה ור' יהודה ור' יוסי ור"ש ס"ל דשלשים יום בשנה שלימים הוא דחשובים שנה ולכך בעי' ל' אחר זמן קליטה ע"כ ועי' עליו שם בגמ'. ושם כתבו תוס' ז"ל שר"ת ז"ל יש לו דרך אחרת בפי' הסוגי' אשר שם שהוא מפרש לדברי האומר ל' לקליטה צריך שלשים ושלשים לענין ערלה אבל לענין שביעית לא חיישי' אלא שלא תקלוט בשביעית והובאו דבריו באורך בפי' הר"ש ז"ל: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. (ד"ה פחות) ל' דקליטה ול' דתוספת. כ' ה"ר יהוסף ז"ל דוחק דל' המשנה אינו משמע כן דהא תנן פחות מל' יום לפני ר"ה ע"כ: 
+
+<b>יעקור. </b>ואם לא עקר הפירות מותרין ומתני' דקתני יעקור היינו בסתם שלא נתברר לנו אי קלט אי לא קלט אבל אי ברי לנו שהשריש אפי' לכתחלה לא יעקור דהא קלט קודם וליכא נטיעה בשביעית: 
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>הבצלים הסריסים וכו'. </b>פי' בערוך בצלים שנחתך ראשן כמו הסריס ולא יעשו זרע פי' אחר שמיעך זרען קודם שהוקשו כדי להתגדל ראשן ע"כ. ואיתה בר"ה פ"ק די"ד. ופי' שם רש"י ז"ל בצלים הסריסים שאין נעשים גדולים כשאר בצלים ע"כ ופי' עוד שם בלשון ראשון דמתני' מוקי לה התם בגמ' כר' יוסי הגלילי דהתם בברייתא אבל בלשון שני פי' דגמ' מוקי הא מתני' כר' עקיבא דס"ל דטעמא דירקות היינו משום שגדלין על כל מים ומפ' טעמא בתלמוד ירושלמי א"ר מנא מכיון שמנע מהם מים שלשים יום לפני ר"ה נעשו כבעל כלומר זמן חיובן למעשר לשעבר דהא לא נסתפקו מכל מים שהן מים שאובין זה שלשים יום כי אם מימי גשמים הלכך יצאו מתורת ירקות הגדלות על כל מים ונכנסו בתורת שדה הבעל דמסתפקא במי גשמים ומתעשרין לשעבר. דרכן של בצלים הסריסים למנוע מהם מים שאובין פרק אחד לפני לקיטתם כדי להקשות לפיכך חלקום חכמים משאר ירקות אבל שאר ירקות שאין דרכן בכך אפי' מנע מהם לא יצאו מדין ירק ובטלה דעתו. ע"כ. והתוס' פי' שם כלשון אחרון דרש"י ז"ל דכן נראה בירוש'. גם ה"ר שמשון ז"ל כתב דמן הירוש' הזה משמע קצת דמתני' ר' עקיבא היא ולא ר' יוסי הגלילי. אע"ג דלכאורה משמע דאתיא כר' יוסי דאיהו דריש התם בר"ה פ"ק בבריי' הכי באספך מגרנך ומיקבך מה גורן ויקב מיוחדים שגדלים על מי שנה שעברה ומתעשרין לשעבר יצאו ירקות שגדלים על מי שנה הבאה ע"כ: 
+
+<b>ופול המצרי. </b>לת"ק דפליג אדר"ש שזורי בין שזרעו לזרע בין שזרעו לירק ולר"ש שזורי דוקא שזרעו לירק דאי זרעו לזרע קטנית הוא ולא הלכו בו אלא אחר השרשה: 
+
+<b>פול המצרי. </b>פאשולי בלע"ז. וכ"כ רש"י ז"ל במנחות דף ל' ובר"ה דף י"ג ב' ובירוש' דשבת דף ז' פול המצרי כשהוא רטוב קורין לו לוביא וכן נקראים בערבי עכ"ל הר"מ דלונזאנו ז"ל: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. ופול המצרי שזרעו לירק דאי זרעו לזרע וכו'. כתב ה"ר יהוסף ז"ל קושיא זו אינה קושיא דלעיל אליבא דר"ש שזורי נאמר אבל חכמים חולקים עליו וכן נראה דאפי' בזרעו לזרע מיירי מדלא קאמר כאן ופול המצרי שזרעו לירק אך צ"ע ע"כ: 
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>התמרות שלהם אסורות בשביעית. </b>הרמב"ם ז"ל בחבורו השמיט זו הבבא ולא ידעתי למה. מתוס' י"ט  כ"ה בתוי"ט ד"פ בד"ה התמרות אחר מלות נ"ל.]: 
+
+<b>[ומרביצין </b>כו']. ובפי' המשנה פי' דנקרא עפר לבן המקום שיש בו אילנות מרוחקות עד יהיו עשרה מהן ביותר מב"ס. ורמב"ש ז"ל פי' עפר לבן לאו היינו שדה לבן אלא קרקע תיחוח ולח ויש בו אילנות ודי לו בהשקאה מועטת וכן דעת רש"י ז"ל שכ' בספר שופטים עפר חיור מין קרקע לח ומוכרין אותו ליוצרי כלי חרס. ור"ש מתיר דלהרויח קרקע אסור אבל להצילו מהפסד לא ואע"ג דטרחא הויא ודמיא לקילון דריש מועד קטן: 
+
+<b>דברי ר"ש ראב"י אוסר. </b>ירוש' אתיא דר"ש כרבנן ודראב"י כשיטתיה דתנן בפ"ק דמ"ק ראב"י אומר מושכין את המים מאילן לאילן ובלבד שלא ישקה את כל השדה. זרעים שלא שתו לא ישקם וחכמים מתירין בזה ובזה ובמסקנא אשכח תני מרביצין בעפר לבן בשביעית אבל לא במועד דברי ר"ש. וראב"י אוסר. ולשון הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' שמיטה וכן עפר הלבן מרביצין אותו במים בשביעית בשביל האילנות שלא יפסדו. ע"כ: 
+
+<b>ממרסין באורז בשביעית דברי ר"ש אבל לא מכסחין. </b>כן כתוב בספרים מדוייקים וכן הוא ג"כ בירוש'. ותימה למה שינה לשנות הלשון כך ולא שנה ר"ש אומר ככולהו דוכתי ושמא משום דכולא מילתא דר"ש ואין חולק עליו. והתם בירוש' פריך דר"ש אדר"ש. וקשיא לי לפי' הרמב"ם ז"ל דפי' אבל לא מכסחין ר"ל שאין מנכשין מאי קפריך בירוש' ולע"ד צ"ע אי דמי הניכוש לנטילת עלין מן האשכול אי לא: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. ממרסין באורז. משקין עפר האורז וכו'. כתב ה"ר יהוסף ז"ל נ"ל דדוקא כשיש שם אורז אלא שהשריש לפני ר"ה דהאי לא עבודת הקרקע אלא עבודת האורז ועל כן שרי אבל כשעושה זה לצורך הקרקע אסור ע"כ: 
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מאימתי מוציאין וכו'. </b>פי' הר"ש ז"ל לאחר שהוציא אשפתו לרה"ר כדי שיהא נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה כונסו למקום אחד בשדה ועושה שם אשפה גדולה עד שהוא מפזרו בשדה לזבלה. ופלוגתא בירוש' אם מותר לעשות אשפה על פתח חצרו עד שלא פסקו עובדי עבודה ע"כ. משיפסיקו עובדי עבודה. בירוש' פריך כיון דאיכא בית השלחין דתמיד עובדין אותה ואין לה זמן מוגבל להוי אסור לעולם. ומשני בני עירו יודעין אם יש לו בית השלהין אי לאו אבל אה"נ דאותו שיש לו בית השלהין אסור: 
+
+<b>משׁיפְסְקי. </b>גרסי' הפ"א בשב"א והסמ"ך בשב"א: 
+
+<b>משייבש המתוק. </b>פי' הרמב"ם ז"ל מתוק הוא הנקרא בערבי חנטל שבזמן ההוא מזבלין הארץ לעבודה ונקרא מתוק מפני שהוא מר כמו שיקראו לעור סגי נהור. ולשון הירושלמי פקועא דבקעתא והרמב"ם ז"ל נראה לו שהוא מלשון פקועות שדה שהן דלועים מרים וכן פי' בערוך: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ואין מוסיפין על האשפתות. </b>מסיק בירושלמי דאפי' בכשיעור אסרי רבנן ועלה הוא דקשרי ר"ש: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>עושה אדם את שדהו וכו'. </b>נ"ל שהפירוש של זו המשנה הוא על זה הדרך כי למעלה אמר לך עד כמה מזבלין וכו' וכא הוא שחזר לומר אותו הדין עצמו משום דבר א' שנתחדש בו דהיינו התיקון שמלמדין חכמים את הצריך להוסיף על האשפתות דהיינו שיעמיק שלשה וכו' ואע"פ שהיה אפשר לקצר הדבר ולומר הבא להוסיף יעמיק שלשה וכו' ולא הי' צריך את המחלוקת של ר"ש ורבנן וכ"ש ברישא אלא משום שרבינו הקדוש לא הי' רשאי לשנות לשון רבותיו והוא למד בברייתא א' לשון המשנה הראשונה ובברייתא אחרת למד לשון המשנה הזו ולא היה רשאי לשנות הלשון והוצרך לשתיהן ועל כן כתב את שתיהן כלשונם ממש. ודו"ק. ובא לומר גם בזו שבכל אופן מתיר ר"ש כמו שפי' המפ' וכן הוא בירוש'. עכ"ל ה"ר יהוסף ז"ל: 
+
+<b>ויותר מכאן דברי ר"ש. </b>גרסי'. ואית דגרסי ויותר מכאן מותר דברי ר"ש ומלת מחצב מוחקין אותה ומהר"י קארו ז"ל כתב בכסף משנה בפ' שני דה' שמיטה ויובל סי' ב' ויותר מכאן מותר כו'. ופירוש יותר מכאן כלומר אפי' יותר משלש אשפתות לבית סאה מותר לעשות ע"כ. ומתוך מה שנכתב תדע כי יש טעות בדפוס בראש פי' ר"ע ז"ל וכך צ"ל יותר מכאן משלש אשפות לבית סאה וכו'. וכ' ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל וא"ת בשלמא למאן דפירש לעיל בירוש' דר"ש דרישא שרי בפוחת מן המשפלות משיעורא שמנו חכמים בשלש אשפות וכ"ש כי אשלים שיעורא בהו דכ"ש דשרי להוסיף אשפה הכא אשמעי' הך מתני' בעושה בכשיעור דבעי' שלש משפלות לכל אשפה ואשפה מהשלש דבבציר משלש משפלות בהו לא שרי ר' שמעון דלא תימא דשרי בפוחת ואפי' משלש משפלות לכל אשפה ואשפה בקמייתא ואשמועי' מתני' דדוקא בעושה כשיעור דמקרי אשפה הוא דשרי ופוחת דשרי היינו פוחת מעשר משפלות לאשפה והיינו דתני תנא עושה אדם את שדהו שלש אשפתות ויותר מכאן דברי ר"ש דבעינן דלהוי בהו בשלש שמא דאשפתות ובהכי הוא דשרי ר"ש להוסיף יותר מכאן אלא למאן דאסיק דלעיל ברישא בעושה יותר מכשיעור במאי מצריך להו. וי"ל דמשום דבעי לאשמועי' תקנתא דרבנן תני לדר"ש בהדייהו וכן כתב הרא"ש ז"ל והאי דתני לה זימנא אחריתי משום דבעי למתני עלה מילתייהו דחכמים ע"כ. עכ"ל ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל. ותירוץ הרא"ש ז"ל הוא תירוץ הר"ש ז"ל ג"כ: 
+
+<b>עד שיעמיק שלשה. </b>בפ"ק דמ"ק דף ד' פריך והלא כשמעמיק נראה כעודר ומשני כו' עד זבלו מוכיח עליו. וכ' תוס' ז"ל דליכא למיחש שמא מאן דחזי לחפירה לא חזי ליה לזבל שבחפירה ע"כ: 
+
+<b>עושה אדם את זבלו אוצר. </b>שם במ"ק מקשה דראב"ע אדראב"ע דתנינן התם פ"ק. ראב"ע אומר אין עושין את האמה בתחלה במועד ובשביעית וטעמא דשביעית הוי משום דמחזי כעודר והכא שרי מדקאמר עד שיעמיק ושם במקומו הארכנו ע"ש. וההיא שינוייא דהתם מהני נמי לרבנן ולר"מ דשרי הכא להעמיק אע"ג דמחזי כעודר כדכתיבנא אלא דהתם נקט ראב"ע אע"ג דאיהו בסיפא דמתני' משום דאשכח דידי' אדידי' ובירוש' נמי משני הכא סלו ומגרפו מוכיחין עליו שכוונתו לעשות אשפה ע"כ מה"ר שמשון ז"ל: 
+
+<b>היה לו דבר מועט. </b>הרמב"ם ז"ל נראה שפי' הפתרון שני דבירוש' דר"ל כשיהי' לו בתוך שדהו בשביעית זבל מועט מותר לו להוסיף עליו מעט מעט עד שיעשה אשפה בזמן שיהא מותר להוציא הזבלים לאשפות: 
+
+<b>ראב"ע אומר וכו'. </b>ירוש' תני הכל מודים שאם היה לו שם סיד או צרורות או אבנים או גפסס מותר לשפוך שם הזבל דכל הני אינם ראויים לזריעה: 
+
+<b>או עד שיתן על הסלע. </b>צ"ע במילתייהו דרבנן אי ס"ל דלא מהני נתינה על הסלע וגם צ"ע אי רבנן ור"מ וראב"ע כולהו ס"ל דבר אחד בכל הני בבות או דילמא יש לחלק וכן נמי צ"ע אי ר"ש ות"ק דר"מ ות"ק דראב"ע שוו לגמרי. ומצאתי בתי"ט שכתב או עד שיתן וכו' יע"ש: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>סהר של בית סאתים. </b>היקף ששיעורו ע' אמה ושירים על ע' אמה ושירים. ואיני יודע למה צריך לומר סהר כמו סחר בחי"ת דהא אפי' בה"א הוי כמו בית הסהר לחבוש אותם שלא יצאו אנה ואנה: 
+
+<b>עוקר שלש רוחות. </b>פי' כי כשמקום זה מלא אי אפשר לבריות לעמוד שם. ה"ר יהוסף ז"ל. ירושל' תני בכל עושין סהרים במחצלאות ובקש ובאבנים ואפי' שלש חבלים זה למעלה מזה ובלבד שלא יהא בין סהר לסהר כמלא סהר אותו המקום חולב בו וגוזז בו ומוליך ומביא את הצאן דרך עליו: 
+
+<b>ומוציא מן הסהר. </b>בירוש' בעי אי צריך להמתין עד שיפסיקו עובדי עבודה ולא אפשטא. ומוציא מן הסהר כתב ה"ר יהוסף ז"ל נ"ל דהא לא קאי אלא ארישא דהמדייר את שדהו ובא לומר שמותר להוציאו ולא אמרי' שהוא אסור להוציאו משום דאז תהיה השדה שדיירה מזובלת אלא מותר ע"כ: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>לא יפתח אדם מחצב בתחלה בתוך שדהו. </b>כתב הר"ש שירילי"ו ז"ל הנכון לפרש שהצור מכוסה בארץ ואין ניכר על פני השדה עד שחופרין ומגלין אותו ומסירין העפר מעל גביו וזהו לשון פתיחה וכשלא התחיל לפותחו מערב שביעית ובא לפותחו עתה בשביעית בתחלה אסור לפתוח המחצב אא"כ יהא שיעור המחצב כ"כ גדול שיהא בו שלש מורביות ופי' בערוך נדבכין דהיינו שורות כמו מורביעות והעי"ן נבלעת והשיעור דשלש מורביות הן שלש על שלש דהיינו ט' על רום שלש אמות דשיעור השלש מורביות כ"ז אבנים גבהן אמה ורחבן אמה על אמה דכשהמחצב יש בו כל כך אבנים מידע ידעי דלצורך אבנים לבנין קעביד ולא משום עודר ומה שפי' ר"ש ז"ל בשיעור האבנים אין נראה בעיני ע"כ. אמר המלקט והוא רבינו שמשון ז"ל פי' ג"כ בסוף דלכאורה לישנא דמתני' משמע כ"ז לשלש המורביות ושמא כל אבן ואבן היתה של אמה על אמה ברום שלש אמות וניחא טפי דלפי שהאבנים אחרות קרי להו מורביות כמו מורביות של ערבה דפ"ד דסוכה וכן מורביות של תאנה דבפ' שני דתמיד ע"כ אלא דברישא דמילתיה פי' מורביות לשון נדבכין שיש בכל אחת ואחת מן המורביות שלשה אמות אורך ורוחב על רום שלש דהיינו כ"ז אבנים של אמה על אמה לכל מורבית ומורבית ע"כ: 
+
+<b>עד שיהיו בו שלש מורביות. </b>פי' ר"ע ז"ל שיהיו נגלין ונראין וכו'. וכתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל קשה דהא לא נאמר במשנה עד שיראו בו אך לשון המשנה הוא שיהיו בו שמשמע שאינו מקפיד אלא שיהיו בו אבנים הרבה כי כשאין בו אלא מעט אבנים הרואה סובר שבודאי אינו עושה את הדבר אלא כדי לסקל את שדהו אבל כשיש בו אבנים הרבה שהוא סלע גדול בודאי שאינו חושש על הקרקע אלא על האבנים כיון שיש בו כ"כ טורח רב ע"כ: 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>של משאוי שנים שנים. </b>שכל אבן ואבן מהעשר שתים מהן משאוי של חמור כנהוג בארץ ישראל באבנים שיקירין זווייא"ש ואין לפרש דאדם נושא אותן שתים שתים דהיינו אבני כתף. ועוד דשתים שתים הוה לי' למתני דאבן לשון נקבה היא כדכתיב והאבן הזאת. פחות מכאן מחצב. היה הגדר פחות מעשרה טפח או שהיו בו פחות מעשר אבנים או שהיו אבניו קטנות ממשוי שנים נוטל עד טפח סמוך לארץ כ"כ הרמב"ם ז"ל ולי נראה לפ' פחות מכאן שלא היה גבוה כ"כ ואפשר שהוא רחב הרבה הרי הוא כמחצב וצריך כ"ז אבנים גבהן אמה ורחבן אמה על אמה וגומם הגדר עד טפח סמוך לארץ שלא יהא מתקן הקרקע וגוממו דקתני ארישא ור"ל גוממו עד שיעמיק בארץ טפח והיינו פחות מן הארץ שאין גומתה שוה לארץ בפחות טפח כן נראה לי דאי כפי' הרמב"ם ז"ל ה"ל למתני וגוממו גבוה מן הארץ טפח. בד"א. אגדר קאי. אבל אם התחיל בו בגדר מערב שביעית להורסו מה שהוא רוצה יטול ונוטל עד גלוי היסוד. הר"ש שירילי"ו ז"ל. ופי' ה"ר שמשון ז"ל הוא מה שהביא כבר ר"ע ז"ל והוא קרוב לפי' הרמב"ם ז"ל. ובערוך פי' מחצב כלומר גדר קטן שהוא פחות מעשרה טפחים קרוי מחצב וכן משמע מן הירושלמי. דגרסי' בירוש' ר' חייא בר אבא שאל הכא את אמר שיעור גדר עשרה טפחים במה אנן קיימין אם כשהיו שני נדבכין ניתני שמונה טפחים אם כשהיו שלשה ניתני י"ב טפחים כדתנן בריש פי"ד דמס' אהלות. ומשני א"ר יוסי הכא נמי שלשה נדבכין שהן י"ב טפח כדתנן התם מיהו כשבא לסתת האבן ולהושיבה בבנין מחסר חצי טפח מלמטה וחצי טפח מלמעלה וכן בנדבך השני דנדבך הראשון הסמוך לארץ אינו מסתתו אלא השני להשלישי הרי עשרה טפחים בג' נדבכין. תני פחות מכאן אינו לא גדר ולא מחצב ופליגא אמתני'. עוד גרסי' בירוש' תני א"ר יהודה בד"א דגוממו עד פחות מן הארץ טפח בזמן  לפ"ז לא הי' להכ"מ מה להגיה בדברי ר"י אבל בכ"מ מבואר שהי' הגי' לפניו בד"א בזמן שלא נתכוין לתקון שדהו אבל אם נתכוין כו' וע"ז הגיה שצ"ל בזמן שנתכוין וכו' ודברי הכ"מ אלו אינן מובנים דהר"מ פוסק בחבור בהדיא לקולא אף שבפי' פוסק לחומרא:] שנתכוון לתקון שדהו אבל אם לא נתכוין לתקון שדהו אפי' יותר מכאן מותר. אמר רשב"ג בד"א שלא נתכוון לתקון שדהו אבל אם נתכוון לתקון שדהו אפי' פחות מכאן אסור פי' אע"פ שמשייר יותר מטפח אמר ר' ביבי הורי ר' ייסא לקולא כר' יהודה וע' בכ"מ פ' שני דה' שמטה ויובל שכ' דרבינו ז"ל גורס הורי ר' ייסא לחומרא וגם הגיה שם בדברי ר' יהודה בד"א שנתכוון לתקון שדהו אבל לא נתכוון אפי' יותר מכאן מותר ע"כ ותימה דברישא נקט לשון יטול ובסיפא נקט נוטל: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. הרי אלו ינטלו כולן. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה קשה שהיה לו לומר הרי זה ינטל כיון דקאי אגדר ע"כ. עוד כתב על מה שפי' ר"ע ז"ל ומניח מן הסלע בארץ וכו'. כ' קשה שהרי לא מיירי בסלע אלא בגדר לפי פירושו ואפשר דט"ס הוא וגרסי' ומניח מן הגדר אך אם היינו מפרשים דהאי וגוממו לא קאי על מה שלפניו פחות מכאן מחצב אלא קאי ארישא דקאמר הרי אלו ינטלו ועלה קאמר וגוממו וכו' וקאי נמי על מחצב שאינו רשאי ליטלו כולו הוה מתיישב הלשון טפי וכן נראה עיקר וה"פ דמתני' גדר שיש בו עשרה אבנים וכו'. הרי אלו העשר אבנים ינטלו ועלה קאי וגוממו וכו' כלומר ולא אותם העשרה אבנים בלבד הוא נוטל אלא גומם את כל הגדר עד פחות וכו' אלא שהפסיק באמצע בדבר אחר לפ' מה נקרא גדר ושיעור גדר עשרה טפחים כדי לומר אח"כ על שניהם פחות מכאן מחצב כלומר אם היו האבנים הגדולים פחות ממשאוי שנים שנים או שהי' גבהו פחות מעשרה טפחים דינו כמחצב שצריך שיהא בו שלש מורביות וכו' וצ"ע עכ"ל ז"ל. עוד כתב ז"ל וז"ל בס"א גרסי' כאן מתני' דהמזנב גפנים וכו' דלקמן בפ"ד משנה ו' ונ"ל דטעות הוא שם דאף באותו ספר גרסי' לה לקמן ג"כ ותרתי למה לי ע"כ: 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>אם יש בהם שתים של משאוי וכו'. </b>בברייתא בירושל' פליגא אמתני' ומצרכא דבכל אחת ואחת בעי' משוי של שנים שנים: 
+
+<b>גרגר של צרורות. </b>מפני קטנותן קרי להו הכי מלשון שנים שלשה גרגרים בראש אמיר: 
+
+<b>גל של אבנים. </b>גדולות ואית דגרסי גרגש בשי"ן וכן הוא שם פרק שני  א"ה לכאורה כוונתו אהרמב"ם פ"ב מה' שמטה שהראה בו מקום לפני זה ואנחנו הכנסנוהו בתוך הציונים. אבל לפנינו שם הגי' גרגר.]. ומחק הר"ר יהוסף ז"ל ממשנתו מלות או גל של אבנים וכתב וי"ס אחרים דגרסי לי' וקשה דהא היינו רישא המסקל את שדהו מגל של אבנים ע"כ. וכ' ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל דבירוש' מפרש דהאי בבא לאו משום שביעית נקטה אלא אפי' בשאר ימות השנה אשמועי' דאסור ללקט צרורות מתוך שדה חבירו שבבקעה משום דרוצה לקיימן דכי מנכש העשבים הרעים מן הזרוע יהיב להו עלייהו כדי שלא יצמחו כ"כ מהרה אבל אם הזרע בהרים ובטרשים מותר דטיבו חשיב לי' שמפנה המקום ע"כ וכתבתיו אמתני' דבסמוך סי' ח' בשם הראב"ד ז"ל: 
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>אין בונין מדרגות וכו'. </b>י"מ בונה גדר סביב המים שלא יקחנו אדם כדי להשקות שדהו: 
+
+<b>ולא יסמוך. </b>ה"ר שמשון ז"ל גריס לא יסבוך בבי"ת פי' לסתום האויר שבין אבן לאבן מלשון נאחז בסבך. והראב"ד ז"ל הביא שתי הנוסחאות בהשגות. וכ' הר"ש שירילי"ו ז"ל. ולא יסבוך בעפר. מדברי הרמב"ם ז"ל נראה שפירושה לא ימלא הגאי עפר מפני שמתקן את הארץ. והראב"ד ז"ל פי' דעל המדרגה שעל שפת הגאי מיירי דכשבונה אותה בשביעית לא יעשנה בעפר מפני שמכשירה לזריעה אלא עושה אותה חיץ אבן על אבן ע"כ. וכתוב שם בכסף משנה ונראה שהוא ז"ל מפרש דרישא אסיפא סמיך וה"ק כשבונים מדרגות על פי הגאיות לא יסמוך בעפר כלומר לא יחזור עפר לגאיות ההם כדי שישוו פניהם ומ"מ יש לתמוה למה לא חלק רבינו בין ערב שביעית משפסקו גשמים. לשביעית משפסקו גשמים כמו שחלקו במשנה וצ"ע ע"כ. ירוש' מהו חיץ חייץ לי' כמה דתימר והוא בונה חיץ: 
+
+<b>וכל אבן שהוא יכול וכו'. </b>פי' הרמב"ם ז"ל אבל מה שאי אפשר לו לקחתם עד שירד בגאי אינו מותר לו לקחתם מפני שכשנראה אותו יורד או משלשל עצמו לקחת אותה נאמר שהוא לתקן את שדהו נתכוון. והראב"ד ז"ל פי' ע"פ הירו' דמשום גזל נגעו בה וז"ל כל אבן שכשעומד ברה"ר יכול לפשוט את עצמו וליטול מתוך שדה חבירו תנטל ואין כאן משום גזל ובונה בה אבל מתוך שדה חבירו פי' מאמצעה לא מפני שהוא רוצה בקיומן דמנכש ויהיב עשבא עליהם עכ"ל ז"ל: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. לא יסמוך בעפר אם בא להיות סוכר מקום יציאת המים וכו'. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה קשה דהא לא נזכר כלל למעלה מענין סכירת מקום יציאת המים והי' לו לומר הבונה סכירת מים לא יסבוך בעפר והיאך שייך לומר סתם לא יסבוך בעפר ויותר הי' נראה לפרש דקאי אדלעיל דקאמר אין בונין מדרגות ערב שביעית וכו' אבל בונין בשביעית ועלה קאמר לא יסבוך בעפר שהבונה אותן המדרגות לא יסבכם בעפר ועלה קאמר עוד כל אבן שהוא יכול לפשוט את ידו וליטלה כשהוא בונה המדרגות וכן נראה מדברי קצת מן המפרשים ע"כ: 
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>אבני כתף באות מ"מ. </b>פי' ה"ר יהוסף ז"ל דכיון שבורר ומחפש ואינו לוקח אלא האבנים הגדולות לבד מינכר מה שא"כ בגדר או במחיצות שנוטל גדולות וקטנות ע"כ: 
+
+<b>והקובלן. </b>פי' הר"ש וגם הר"ש שירילי"ו ז"ל דהיינו שקבל לעשות בניינים בקבלנות. מביא מכל מקום אפי' פחותות מאבני כתף שאין כוונתו אלא לקבץ אבנים ואפי' משדותיו שרי ואין חוששין שהוא מתכוון לתקן שדהו דמידע ידעי דלבנין קבעי דאי משדות אחרים אפי' אינו קובלן כדתנן לעיל דמתוך של חבירו מה שהוא רוצה יטול ע"כ. ומתוך זה תבין להגיה הטעות שנפל בדפוס בסוף פי' ר"ע ז"ל שצ"ל ואפי' מביא משדה שלו אע"פ שבעיקר פי' קבלן פי' כפי' הראשון שהוא אריס סמך לו ז"ל על פי' שני דלה"ר שמשון ז"ל שאכתוב בסמוך בס"ד ועל הרמב"ם ז"ל שכתב ג"כ שקבלן הוא ששוכר את הארץ לעבוד אותה דינו כדין מביא מתוך של חבירו שהוא מביא מכל מקום ואיזה שיעור שיזדמן לו מן האבנים יביא ע"כ. ושם בחבורו כתב אפי' אבנים גדולות ע"כ. ומ"מ לשון ר"ע ז"ל מבולבל. והילך כל לשונו של ה"ר שמשון ז"ל. באות מ"מ. אפי' מתוך שלו דמידע ידעי דלבנין בעי להו ולא לתקן את השדה. והקבלן. מלשון מקבלי קבולת שדרכו לעשות בניינים בקבולת. מביא מ"מ. ואפי' פחותות מאבני כתף דאין כוונתו אלא לקבץ אבנים ואפי' מביא משדות שלו שרי. דאי משדות אחרים אפי' אינו קבלן שרי כדתנן לעיל דמתוך של חבירו מה שהוא רוצה נוטל. וי"מ קבלן שקבל שדה באריסות דלא חשיב האי שדה כשלו ונוטל ממנו אפי' קטנות אע"פ שהוא אריס בה ע"כ. וז"ל ה"ר יהוסף ז"ל על פי' ר"ע ז"ל. פי' זה אינו נראה כלל דלא מצינו אריס שיקרא קבלן ותו דהיאך שייך לומר בו מביא מ"מ הו"ל למיתני מביא משדהו דבשאר שדות אין הפרש בינו לבין אחר על כן נראה דקבלן ר"ל שקבל עליו לבנות בנין שמביא מכל מקום כלומר ואפי' מתוך שדהו כן נראה מדברי ר"ש ז"ל ע"כ: 
+
+<b>באחת יד. </b>אלא בשתי ידים ור' יוסי מיקל טפי: 
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>צוברו ברה"ר. </b>פי' ה"ר יהוסף ז"ל. אבל אינו צוברו ברשותו שלא יאמרו לזרוע עליו הוא טומנו שם ע"כ: 
+
+<b>כך לא יתקנו. </b>כתב ה"ר יהוסף ז"ל על פי' ר"ע ז"ל. פי' זה אינו נראה כלל דבאיזה מקום נזכר זה אלא ה"פ כך לא יתקנו כי אי אפשר לתקן הוא העפר ברשות הרבים אם לא יקלקל תחלה ע"כ: 
+
+<b>צוברו בתוך שדהו כדרך המזבלין. </b>הכא נמי בעי בירוש' אי ממתין לכשיפסקו עובדי עבודה ולא אפשטא: 
+
+<b>וכן החופר בור ושיח ומערה. </b>פי' ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל. דר"ל דגם החופר וכו' צובר העפר לתוך שדהו כדרך המזבלין ולא יפזר שמכשיר השדה לזריעה ע"כ: 
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ואבנים. </b>לא גרסי' במתני' וכן משמע קצת מן הירושלמי. וכן נמי משמע קצת מפי' הר"ש שירילי"ו ז"ל וז"ל וכשהוא מלקט את הגס לא תלינן לי' אלא לצורך עצים דלשריפה קעביד דומיא דאבנים דאמרי' דגסים שרי דמוכח דלבנין קבעי להו וקטנים אסור כדאי' בפרקין דלעיל דמיחזי כמסקל שדהו ולהכי בעצים ועשבים כיון דאיכא נמי הך טעמא דמייפה הקרקע לא שרי בשלו אלא הגס הגס אבל בשל חבירו כיון דלא חייש בתקון שדה חבירו וכדלעיל בין דקין ובין גסין שרי כדתנן לעיל גבי אבנים ומש"ה מפרש בירוש' דהגס הגס דקתני אשלו קאי ולא אשל חבירו ע"כ. ועיין ג"כ ברש"י ז"ל ברפ"ק דנדה. וברמב"ם בחבורו משמע דהוה גריס ואבנים וכן ג"כ משמע מפירושו ז"ל. וה"ר יהוסף ז"ל מחק מספרו מלת ואבנים וכתב וי"ס אחרים דגרסינן ואבנים ונ"ל דטעות הוא דהא לעיל אסר באבנים וכמה חילוקים יש בפרקין דלעיל באבנים ע"כ: 
+
+<b>שלא בטובה. </b>בירוש' מסיים עלה נחשדו להיות מלקטין בטובה והן אומרים שלא בטובה לקטנו התקינו שיהו מביאין מן הקרוב ומן המצוי דאית לי' קלא: 
+
+<b>ואין צורך לומר. </b>כך הגיה ה"ר יהוסף ז"ל: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>שדה שנתקווצה בשביעית תזרע וכו'. </b>בירוש' פליגי אמוראי דבבל עם אמוראי דארץ ישראל תמן אמרין דמיירי בתלושין וכדפירשו רש"י ותוס' ז"ל בפ' כל פסולי. ורבנן דהכא אמרין שנחרש' כי חרישה ראשונה היא להמית הקוצים שצמחו בתוך התבואה: 
+
+<b>תזרע למוצאי שביעית. </b>לפי שלא הוכנה עדיין לזריעה לא קנסוהו: 
+
+<b>שנטייבה. </b>מאן דמפרש נתקווצה שניטלו קוציה מפ' דנטייבה היינו שנחרשה ומאן דמפרש דנתקווצה היינו נחרשה מפרש דנטייבה היינו שנחרשה פעם שנית. ואמרי' התם במ"ק ובפ' השולח ובפ' כל פסולי א"ר יוסי בר חנינא נקטינן הטיבה מת בנו זורעה דלדידי' קנסו רבנן ולא לבריה: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. והוא חרש שתי פעמים וכו'. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה מגומגם הרבה כי למעלה פי' שנתקווצה שניטלו קוציה משמע הא נחרשה אסור וכאן אומר דוקא שנחרשה ב"פ. והנה הוא תפס שתי דעות שנזכרו בירוש' דאיכא מאן דאמר שנתקווצה ר"ל שנחרשה ולדידי' מפ' נטייבה שנחרשה ב' פעמים ואיכא מ"ד שנתקווצה ר"ל שניטלו קוציה ולדידי' ר"ל שנטייבה שנחרשה פעם אחת עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>נדיירה. </b>במה שכבר פי' ר"ע ז"ל כאן ולעיל פ"ג סי' ד' נסתלק דלא קשו מתנייתא אהדדי: 
+
+<b>שֶנִטַיְיבָה אוֹ שֶנִדַיְירָה. </b>כך מצאתי שנקד החכם ר"מ די לונזאנו ז"ל שנטייבה הנו"ן בחירי"ק והטי"ת בפת"ח והיו"ד בשב"א ודגושה והבי"ת קמוצ"ה וכן מלת שֶׁנִדַיְירָה: 
+
+<b>אין אוכלין פירות שביעית בטובה. </b>דאי מחזיק טובה נראה דמן השמור הוא מלקט. ועיין במ"ש ברפ"ה דעדיות: ובירוש' מייתי עובדא דר' טרפון נהג בהא מלתא כב"ש ואסתכן כההיא דק"ש דתנן בפ"ק דברכות: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בשלומן. </b>פי' בשלומן של עובדי כוכבים אע"פ שהם כולם עוברי עבירה שאינם משמרין ז' מצות שלהם אפ"ה שואלין בשלומן משא"כ לישראל חוטא. ה"ר יהוסף ז"ל: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>המדל בזיתים וכו'. </b>עי' בתי"ט וגם ה"ר יהוסף ז"ל הסכים לפ' שהמדל הוא שעוקרם לשרפם כמו המבקיע בזית דבסמוך ואפ"ה המחליק אסור. ירוש' תני דבית רבי נוטל אחד ומניח שניים זהו מדל ופריך והא אנן תנן המחליק שלשה זה בצד זה הא מדל נוטל שנים ומניח אחד. ומשני א"ר יונה מתני' במדל בתחלה ומש"ה שרי מתני' אפי' ליטול שנים ולהניח אחד ורבי מיירי שהדל כבר ועכשיו חוזר לשלוף שעדיין מוכחשת יניקתן שרינן ליטול אחד מבין שניים: 
+
+<b>עד שיגום. </b>צריך לדחוק ולפרש דה"ק דאינו מותר שרוש אלא עד שיודה לגום בלבד אז מתירין לו הגימום: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>המבקיע בזית וכו'. </b>פי' ה"ר יהוסף ז"ל הזית רגילין לחתוך ממנו בקעיות לשרוף ואינו מזיק לאילן ע"כ: 
+
+<b>אין קוצצין בתולת שקמה וכו'. </b>בירוש' מפ' דהא דפליג ר' יהודה ארבנן בקציצת בתולת השקמה אינו בגומם מעם הארץ אלא משלש טפחים ולמעלה עד ט' הוא דפליגי דר' יהודה שרי עד עשרה ועשרה אסר דדרך לקצוץ הבתולה בעשרה טפחים ורבנן סברי דמשלשה עד ט' כעשרה דמי אבל פחות משלשה לכ"ע שרי ושם בברייתא פ' הספינה גרסי' הלוקח בתולת השקמה מחברו מגביה מן הקרקע ג' טפחים וקוצץ דבג' טפחים גזעו יכול להחליף לצורך המוכר כמו שכתבתי שם בפ' הספינה סי' ד'. ופרכינן ובתולת השקמה שלשה טפחים בעי' ורמינהו אין קוצצין בתולת השקמה בשביעית מפני שהיא עבודה שיגדל יותר וכתיב וכרמך לא תזמור ר' יהודה אומר כדרכו אסור אלא או מגביה עשרה טפחים או גומם מעם הארץ מעם הארץ הוא דקשה הא אידך מעלי לה אמר אביי שלשה טפחים ודאי מעלי לה מעם הארץ ודאי קשה לה מכאן ואילך לא מיקשה קשה לה ולא עלויי מעלי לה גבי שביעית עבדינן מידי דודאי קשה לה גבי מקח וממכר עבדי' מידי דודאי מעלי לה ופי' רשב"ם ז"ל או מגביה עשרה טפחים ולת"ק איכא למימר דלית לי' האי שיעורא אלא שיעור אחרינא כגון משלשה ולמעלה אסור. קוצץ מלמעלה מעשרה היזק הוא לאילן ומכחישו הא אידך טפח או שני טפחים מעלי לה ואמאי קתני לעיל בברייתא שלשה טפחים במשהו סגיא. מכאן ואילך מן הקרקע עד שלשה ומשלשה עד עשרה לא מיקשה קשה כ"כ ולא עלויי מעלי לה כ"כ. אלא מספקא לן משום דזימנין קשה וזימנין מעלי הלכך גבי שביעית שאסור לזמור אילן כדי שיבריא עבדינן מידי דודאי קשה דפשיטא לן בי' דלא ישביח בזמור זה משום דספק אסור דאורייתא לחומרא אבל גבי מקח וממכר דעת המוכר לשייר לעצמו כדי מחיית האילן ודאי עכ"ל ז"ל: 
+
+
+Mishnah 6
+
+בפי' ר"ע ז"ל. מקטע זנבות כדי שיתעבה וכו'. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה דזה ודאי אסור אלא ה"פ שמזנב הגפנים כדי לשרפם או לדבר אחר ע"כ: 
+
+<b>ר' יוסי הגלילי אומר ירחיק טפח. </b>בברייתא ר' יהודה ס"ל כר' יוסי הגלילי: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. ירחיק טפח מן הקרקע. וכתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה קשה טובא דאי הכי הול"ל יגביה טפח כמו שאמר לעיל גבי בתולת שקמה ויותר נראה לפ' ירחיק טפח מן המקום שרגילין לזנב או לקצוץ ושייך בזה שפיר לשון ירחיק עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>ר' עקיבא אומר קוצץ כדרכו. </b>בלא הרחקת טפח ובקורדום ובמגל ובמגרה ובכל מה שירצה ואקנים קאי דדמו לאילן סרק. ובירוש' תני הקוצץ בקורות לא יהא מחליק ומדריג מדריג ומחליק כדרך שעושה בשאר השנים שמחליקין ומנסרין הקורות במקום העבה שבאילן באופן אחד ובמקום הדק שבאילן באופן אחר ודומה כמו מדרגות אלא מתכוון שתהא קציצתן שוה תני רשב"ג אומר מקום שנהגו להחליק ידריג להדריג יחליק וגומם מעם הארץ ובלבד שלא יקוץ בקורדום וכתב הר"ש ז"ל וגומם מעם הארץ מילתא באנפי נפשה היא ופליג אדר' עקיבא דגומם מעם הארץ אם ירצה כדקאמרי' במתני' גבי בתולת השקמה אלא שלא יקוץ בקורדום ותלתא תנאי נינהו תנא דמתני' בקציצת קורות לית לי' שינוי ותנא דברייתא אית לי' שנוי ואית לי' לא מחליק ולא מדריג אלא קציצתן שוה ורשב"ג שרי או מדריג או מחליק ואסור בגומם בקורדום. ופריך בירוש' איכפל תנא דמתני' דהכא לאשמועי' דר' יוסי הגלילי כבית שמאי דאמרי לעיל בפרקין יגום ולא ישרש משום דחיישי לעבודה ור"ע כב"ה דמשרש ולא בעי הרחקה ומשני שאני מילתא דר' יוסי הגלילי דאיכא עבודה באילן ומש"ה בעי' שנוי אבל המדל דמשרש אין עבודה באותו האילן דהא עוקרו משרשו ובשביל עודר ליכא נמי דלוקט עצים לדליקה הוא ודוקא גבי מחליק דאיכא קרקע מחזי כחורש אבל במדל לא מחזי ולעולם ר' יוסי הגלילי כב"ה: 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>מאימתי אוכלין פירות האילן וכו'. </b>כתב הר"ש שיריל"ו ז"ל דבירוש' דייק מדקתני הכא הפגים משהזריחו וכן בסמוך גבי בוסר קתני משהביא מים ולא קתני הפגים שהזריחו וגבי בוסר שהביא מים כדקתני גבי זיתים משמע דאתא לפרושי אגב אורחא פגין ובוסר דקתני בדוכתא אחריתי והיינו מתני' דעוקצין פ"ג דתנן התם הפגין והבוסר ר' עקיבא אומר מטמאי' טומאת אוכלין ר' יוחנן בן נורי אומר משיבאו לעונת המעשרות דקשה דה"ל למתני ר' עקיבא מטמא מיד ומטעמא דתנן בסוף פרקין ושאר כל אילן משיוציא עלין אסור לקוצצו בשביעית דבההיא שיעורא אסורין משום ערלה ואית בהו דינא דשומר לפרי אלא משום דההיא מתני' דעוקצין בפגי תאנים לחוד מיירי ושיעור פגי תאנים מפורש במתני' דהיינו משהזריחו להכי לא תני מיד הא פגין אחרים דשאר פירות כ"ע מודו דלא חשיב פרי לטומאה עד שיבאו לעונת המעשרות ואע"ג דחשיבי לגבי דאסור לקוצצן בשביעית מ"מ לא הוו פירא. ולהכי שינה תנא הכא ודק בלישני' ואשמעי' אגב אורחא פירושא דההיא דעוקצין ע"כ. ועוד גרסי' בירוש' ר' פדת בשם ר' יוחנן מודה ריב"נ בשנה השביעית דכיון דחשיב תבואה שאוכל בהן פתו בשדה חשוב נמי לענין טומאה ור' עקיבא יליף משביעית לשאר שני שבוע. וכתב בספר קרבן אהרן וכן כיוצא בהן בשאר שני שבוע אם בחלו חייבין במעשרות וכדתנן בפ"ק דמעשרות והרמב"ם ז"ל נראה דגריס וכן כיוצא בהן ושאר שני שבוע וכו' ופי' וכן כיוצא בהם ר"ל משאר כל מה שיצמח באילנות שהזריחו פגיהם וזו היא הוראה שנתבשלו מעט יאכל מהם מעט בדרך ארעי וכשיגיעו לתכלית בישולם כונס אותם לתוך ביתו ושאר שני שבוע כשיזריחו הפגין אז באים לעונת המעשרות ע"כ. אלא דקשה דהא תנן בפ"ק דמעשרות מאימתי הפירות חייבות במעשרות התאנים משיבחילו משמע דהכא נמי ושאר שני שבוע קאי אבחלו דסיפא. והחכם ה"ר יהוסף ז"ל הגיה ובשאר וכתב כן מצאתי בכל הספרים וצ"ל דה"פ וכן שאר פירות כיוצא בפגים גם כן דינן כן וגם בשאר שני שבוע שחייבין במעשרות משעה שבחלו חייבין במעשרות וכן נ"ל הגירסא הנכונה דלגי' הדפוס לא הי' לו לומר וכן כיוצא בהן כלל אלא הל"ל ובשאר שני שבוע וכו' ע"כ: 
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>הבוסר משהביא מים. </b>מפרש בירוש' שכן דרך נשים מעוברות ששיניהם קהות אוכלות אותו: 
+
+<b>הבאיש. </b>פי' הרמב"ם ז"ל והביא על זה הענין שם באשה מפני שהוא קרוב להתעפש ולהשחת כשיניחוהו ע"כ ומצאתי כתוב דנקראו בלע"ז אובא"ש ונהפכו האותיות בלשון: 
+
+<b>וכן כיוצא בו ובשאר שני שבוע חייבין במעשרות. </b>כתב ה"ר יהוסף ז"ל גירסת חייבין לפום ריהטא נראה דטעות הוא דבשלמא לעיל בפגין דהוו לשון רבים שייך שפיר לומר חייבין אבל בוסר שהוא לשון יחיד אין שייך לומר בו אלא חייב אכן נראה לתרץ לשון חייבין דקאי על הבוסר ועל כיוצא בו וכן עיקר עכ"ל ז"ל: 
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>זיתים שהכניסו. </b>היא גי' הירוש' כדכתבינן: 
+
+<b>הכניסו שליש. </b>מפרש בירוש' דשליש היינו לוג שמן וה"נ תניא בת"כ הכניסו לוג כותש בשדה וכונס לתוך ביתו ע"כ. והפירוש דבמקומות הרעים הן עושין שלש לוגין שמן מסאה של זיתים ובהנהו קא משער תנא ומש"ה קרי ללוג שליש דהסאה ראוי' לעשות שלשה לוגין שמן ואכתי לא עבדא רק חד: 
+
+<b>וכן כיוצא בהן בשאר שני שבוע וכו'. </b>וכן תנן נמי בפ"ק דמעשרות התבואה והזיתים משיכניסו שליש. והסכים הראב"ד ז"ל בהשגות דשליש היינו לוג ודלא כהרמב"ם ז"ל דמפרש דשליש הלוג היינו שליש דמתני' וז"ל שם הזיתים משיעשו שמן אחד מתשעה ממה שהן ראוין לעשות כשיגמרו וזה שליש שלהן ע"כ והוא ז"ל גורס בירוש' מהו שליש שליש לוג. וז"ל החכם הר"ס ז"ל הכניסו שליש וכו'. בת"כ פ' בהר סיני יש נוסחאות שגורסין הכניסו לוג כותש בשדה וכונס לתוך ביתו ומדברי הראב"ד ז"ל נראה שגורס שם שליש ומ"מ נראה מפירושו ששליש האמור שם היינו לוג כפי מה שאמר בירושלמי דמתני' בזיתים העושים ג' לוגין לסאה היא. ומדברי הרמב"ם ז"ל שפי' תשיעית ממה שיוציאו נראה שמפרש שליש היינו שליש לוג ועל פי מה שפירשו בירוש' מתני' בזיתים העושים ג' לוגים לסאה היינו תשיעית ומ"מ פירוש הראב"ד ז"ל הוא יותר נכון לפי שהוא הולך על הסדר תחלה רביעית ואח"כ חצי לוג ואח"כ שליש דהיינו לוג כ"ש כפי הנוסחא דבת"כ הכתוב בה לוג בפירוש. ועוד נראה לדעת הרמב"ם ז"ל דמה שאמר בירוש' דמתני' בזיתים העושים ג' לוגין לסאה לא קאי אלא אסיפא דהיינו הכניסו שליש אבל ברישא דהכניסו חצי לוג צריך לומר דמיירי בזיתים העושים הרבה לסאה שנמצא שחצי לוג בערכם הוא מעט בערך שליש לוג לאלו העושין ג' לוגין לסאה ובת"כ משמע דקאי אכולה מתני' דקתני התם זיתים כל זמן שהן עושין ג' לוגין לסאה הכניסו רביעית לסאה פוצע ואוכל בשדה הכניסו חצי לוג כותש וסך בשדה הכניסו לוג כותש בשדה וכו' עכ"ל ז"ל: 
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>מאימתי אין קוצצין וכו'. </b>והקשו תוס' ז"ל וא"ת בלאו שביעית נמי תיפוק לי דאסור משום לא תשחית את עצה וי"ל דמיירי היכא דלא טעין קבא דלא שייך בי' לא תשחית כדאי' בפ' החובל א"נ מיירי במעולה בדמים לעשות ממנו קורות דאז לא שייך לא תשחית את עצה ומיהו משום איסורא דשביעית איכא לאכלה ולא להפסד. ור"י בן מלכי צדק ז"ל פי' דמיירי באילן הסמוך לעיר דקוצץ ועתה בשנה השביעית אם ימצא אילן סמוך לעיר יקצץ בד"א עד שלא ירד לפרי אבל משירד לפרי אין קוצצין ע"כ: 
+
+<b>משיוציאו. </b>י"מ ר"ל את הפרי וכן פי' רש"י ז"ל שם בברכות אבל בפסחים פי' הוצאת עלין בימי ניסן וכן עיקר דהוצאת פרי קרוי' חנטה בלשון רבותינו ומ"מ ממה שאכתוב בסמוך מוכח בהדיא דקאי אפרי: 
+
+<b>משישרשרו. </b>כמו משישלשלו. ואית דגרסי משישלשלו כעין שלשלת וכל הורדה למטה קרוי' כן ותורידם בחבל תרגומו ושלשלתנון: 
+
+<b>משיגרעו. </b>ירוש' א"ר יונה משיזחילו מים כמה דאת אמר כי יגרע נטפי מים ובפ' מקום שנהגו מפ' דשיעורן כפול הלבן הר"ש ז"ל. וז"ל ה"ר יהוסף ז"ל בירוש' מפרש משיסחטו אותו ויצא ממנו מים מלשון כי יגרע נטפי מים ונ"ל שהוא ע"ד מה שנקראו המקיז דם מגרע בלשון חכמים כלומר שמטיף ממנו דם ע"כ. ור"ע ז"ל העתיק פי' ראשון מהרמב"ם ז"ל ובודאי שהרמב"ם ז"ל לא אתא לפרושי טעם אחר מדעתו ז"ל דהא שם בגמ' דברכות גרסי' אמר ר' אסי הוא בוסר הוא גרוע ושיעורו כפול הלבן וא"כ משמע דהכי ס"ל להרמב"ם ז"ל דמשיגדלו בו גרעינין הוי כפול הלבן ודייקי' עלה התם בגמ' מאן שמעת לי' דאמר גבי ענבים בוסר הוא דאסור דהוי פרי אבל סמדר לא רבנן הוא דפליגי עלי' דר' יוסי בפ"ק דערלה סי' ז' וקאמר דבשאר אילנות דמשיוציאו הוי פרי הראוי דקתני ושאר כל האילנות משיוציאו ש"מ דבשאר אילנות מודו רבנן לר' יוסי. ועיין בטור א"ח ריש סימן ר"ב בבית יוסף אי הלכה כב"ה גם בהא לענין שמברך ב"פ העץ על כל פירות האילן משיוציא חוץ מחרובין וגפנים וזיתים: 
+
+<b>רובע. </b>הקב זיתים: 
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בנות שוח. </b>מצאתי כתוב בס' אגודה בנות שוע ס"א בנות שוח ע"כ. ופי' הראב"ד ז"ל בתו"כ דמדכתב רחמנא שבת שבתון יהי' לארץ ריבה איסור שביעית אפי' למוצאי שביעית שאם חנטו פירותיו בשביעית אסירין למוצאי שביעית הלכך בנות שוח שחנטו פירותיו בשביעית אסורי' בשנה שנייה של שמטה שאין פירותיהן נגמרין עד שנה שלישית ע"כ: 
+
+<b>שהן עושות לשלש שנים. </b>מפ' בירוש' דבכל שנה ושנה הן עושות אלא שאין נגמרין הפירות להתבשל אלא לאחר שלש שנים ונמצא באילן בכל שנה שלש מיני פירות של שנה זו ושל שתי שנים ושל שלש ואע"פ שאלו נגמרו ואלו לא נגמרו זימנין דלא מנכרי כולי האי הנגמרין אלא בטעימה ומפ' ר' יונה דקושרן בחוט פי' הני בחוט לבן והני בחוט שחור והני בחוט אדום ותני שמואל תוחב בהן קסמין לסימן. ופי' ה"ר יהוסף ז"ל שהן עושות לשלש שנים לא הזכיר כאן הקנבוס והלוף שגם הן עושים לשלש שנים כי הן ירק ובירק לא אזלינן בתר חנטה ע"כ: 
+
+<b>ר' יהודה אומר הפרסיות וכו'. </b>ירוש' תני אמרו לו והרי עמך בטבריא והן עושות לשנה אחת אמר להן והרי עמכם בצפורין והן עושות לשתי שנים ע"כ. והקשה הרא"ש ז"ל תימה במאי פליגי בדבר שיש לעמוד עליו אם לא נאמר דבהא פליגי ר' יהודה סבר חנטתם בשנה זו וגמרם בשנה שנייה ורבנן סברי עיקר גידולן בשנה ראשונה אלא שנמשכין לתוך שנה שנייה ע"כ. ואין אנו צריכין לפלפול אלא דבהך ברייתא מפ' במאי פליגי דמר יליף מצפורי ומר יליף מטבריא הר"ש שירילי"ו ז"ל: 
+
+<b>אמרו לו לא אמרו אלא בנות שוח. </b>אבל הפרסיות דין ירק יש להן דבתר לקיטה אזלינן. ותמה על זה בתוספות יום טוב דמאי טעמא לא יהא להן דין שביעית כשנגמרו במוצאי שביעית. ונלע"ד דמשום דהוי כמילתא בלא טעמא ליכא לאקשויי הכא אמרו לו היינו ת"ק כדמקשה בריש פרק בתרא דר"ה ובפ' המוכר פירות (בבא בתרא דף צ"ג:) 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>עד גובה ג' טפחים. </b>מלמעלה למטה הוא דמשערינן לי' דרך משל אם הגובה שמנה טפחים וגם ז' וגם ו' וגם ה' וגם ד' עד גובה שלשה ולא שלשה דשלשה אסור ולרבנן כי הוי יותר מטפח שרי עד טפח ולא טפח. ורבנן פליגי עליה בשיעורא ובגובה הכרי ומודו ליה בגובה עפר. וה"ר יהוסף ז"ל הגיה על גובה ג' טפחים וכו' על גובה טפח. בלמ"ד. ובירושלמי פליגי ר' יונה אמר לוף דקתני מתני' לאו דוקא דה"ה בצלים שכן דרך לטומנם ג"כ כדתנן בפ' ששי דפאה ור' יוסי אמר מסתברא בבצלים אפי' פחות מכאן מותר שהן חלקים ואינם צומחין כ"כ ומש"ה לא בעי כולי האי: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>לוף שעברה עליו שביעית. </b>ונכנסה שמינית ועדיין נטוע בקרקע והגיע שעת הביעור והיינו ביעור דהיתרא כגון שכלו פירות שבשדה דאז צריך כל אדם להוציא פירות מביתו שיאכלו העניים ובההוא קיימא לן דשביעית אוסרת במינה בכל שהוא ואפי' רבו גדולין של היתר דשמינית על העיקר כיון דלאכילה בקדושת שביעית חזו. דבר שיש לו מתירין מיקרי. ומש"ה פליגי תנאי בעלין. ובירוש' פריך דלאחר גזירת ספיחין דאיתא לקמן רפ"ט הויא לי' עיקר איסור וגדולי היתר מעלין ומוקי לה דמשנתינו מקמי גזירה נשנית דלאחר גזירה ודאי דגדולין מעלין את העיקר כדאסיקנא בפ' הנודר מן הירק הר"ש שירילי"ו ז"ל: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. דר"א סבר כר' יהודה וכו'. כ' עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' ומטעם זה לא נחלקו בשרש הלוף מפני שכ"ע מודים שהוא מותר אפי' לעשירים ע"כ. ירוש' ר' אבהו בשם ר' יוחנן אתיא דר' יהודה כר' אליעזר ודר' יוסי כר' יהושע. אמר המלקט מה שפי' הרמב"ם ז"ל במשנה זו דר' יוסי אומר שאחר הביעור אינו מותר לאכלם לא לעניים ולא לעשירים הוא לפי גרסתו שגורס לקמן פ"ט סי' ח' ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אין אוכלין אחר הביעור וכמו שכתבתי שם בס"ד. וכתב ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל. הקשה רבינו שמשון ז"ל לר' אליעזר אמאי צריך לעשות חשבון והא בירק אזלי' בתר לקיטה כו' וי"ל דמתני' מיירי כגון דעקרוהו כו' עד כאן. ונ"ל דלא אזלי' גבי ירק בתר לקיטה אלא לענין שנות מעשר אבל כשהעיקר הוא חתיכה דאיסורא לאו בתר לקיטה אזלי' דאיסור שבו היכן הלך אא"כ רבו גדולין על העיקר ומשמע בפ' הנודר מן הירק דבעינן כ"כ רבו דבטל בששים העיקר תדע דהא בצל שנטעו בכרם ונעקר הכרם קיימא לן בפ' הנודר מן הירק דאפי' רבו גדולין על עיקרו אסור ואמאי נימא ניזיל בתר לקיטה וכשנלקט הבצל הא נעקר הכרם אלא ודאי כדאמרן. עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>אין לעניים עמו חשבון. </b>תני לוף שעברה עליו שביעית ר' אליעזר אומר אם עשה בארץ שלש שנים נותן לעניים רובע שתי שנים נותן לעניים שליש שנה אחת נותן לעניים מחצה וכ' רבינו שמשון ז"ל וא"ת והיכי משכחת לה שיחלקו עניים עם בעל הבית למחצה לשליש ולרביע הא אין עלי הלוף מתקיימין ויש להן ביעור כדתנן לקמן בפ' כלל גדול זוטא וי"ל דמשכחת לה כגון שעקר הלוף בחורף עם העלין וטמנו בארץ כדתנן לעיל ואחר שעבר זמן הקרח חזר ונטעו והוסיף גדולין על גדולין וכן בכל שנה ושנה ע"כ. ולא נמצא לי דין זה בחבור הרמב"ם במשנה תורה: 
+
+
+Mishnah 4
+
+בפי' ר"ע ז"ל. שאם הוסיף צמחים בשביעית אסור לעקרו וכו'. כ' עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה איני יודע מנין בא דהלוף אינו אילן אלא נראה שאם הוסיף יש לו דין שביעית כבצלים שירדו עליהם גשמים דלקמן ע"כ: 
+
+<b>פואה של עדית. </b>פי' בערוך עדית שם מקום והרמב"ם ז"ל פי' הפואה הטובה: 
+
+<b>פואה של צלעות. </b>פירש הרמב"ם ז"ל שיש לה צלעות והיא בעומק הארץ ואי אפשר לעקור אותה בכלי עץ אלא בברזל: 
+
+<b>ומודים בפואה. </b>תנא ומודים לפרושי דבכל פואה שרו ב"ה בקרדומות של מתכת ולא תימא דעדית דוקא קמ"ל דמודו ב"ש היכא דליכא עבודת הארץ ומינה דלב"ה לא חיישי לעבודת הארץ ובכל פואה שרינן. ובתוספתא קתני דפואה של צלעות דמקום שנהגו לחרוש יחרוש דכיון דהיא במקום סלעים וטרשין אין בו משום עבודת קרקע: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. כלומר צדי השדה שאין דרך לזרוע שם. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אין נראה דא"כ למה צריך קרדומות יקחו מארופות ותו דהל"ל ומודים בפואה וכו' שעוקרים אותה אפי' בקרדומות ע"כ: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ר' יהודה אומר מיד. </b>ואע"ג דבשאר ירקות מודה דאסור וכו' לשון ר"ע ז"ל. אמר המלקט פי' מדלא פליג לקמן פ' ששי משנה ד': 
+
+<b>משירבה החדש. </b>ירושלמי תני א"ר יהודה מעשה שהיינו בעין כושים ואכלנו לוף על פי ר' טרפון במוצאי החג של מוצאי שביעית א"ל ר' יוסי עמך הייתי ולא הי' אלא מוצאי הפסח וכ' הר"ש שירילי"ו ז"ל ולא משום דירבה החדש דמתני' הוי פסח דהא גדלו ירקות בימות הגשמים ואין צריך להמתין עד הפסח אלא מעשה שהיה כך היה ולא כדברי הרא"ש ורבינו שמשון ז"ל שפירשו שירבה החדש היינו מן הפסח ואילך כדפי' בירוש' דלא קאמר לה ר' יוסי הכי אלא דטעה ר' יהודה בין רגל לרגל ע"כ: 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>והדקר. </b>י"ס והדקל. בלמ"ד. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל ונ"ל דהכל א' שכן מצינו שהרי"ש מתחלפת ללמ"ד כגון גרעינים גלעינים: 
+
+<b>דקר. </b>פי' ה"ר שמשון ז"ל שהוא את בלשון מקרא כדכתיב וכתתו חרבותם לאתים. והרמב"ם ז"ל פי' מחרישה הוא האת: 
+
+<b>מגל יד. </b>מצד א' סכין ומצד א' מגל והכי מפ' בהכל שוחטין: 
+
+<b>זה הכלל כל שמלאכתו מיוחדת לעבירה. </b>יש ספרים דגרסי לעבודתו והיא היא: 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ואם הביא יותר מכאן מותר. </b>פי' ה"ר יהוסף ז"ל אין נראה לי דקאי על המביא כי מה עניינו לכאן אלא נראה לי דה"ק לא ימכור לו בתחלה אלא זה השיעור מפני שאין דרך להביא אלא כזה השיעור ומכל מקום אם עבר הבעל הבית והביא יותר אין אנו אומרים לא ימכור כלים יותר ויאבדו אלא מותר למכור לו כלים יותר כדי שלא יפסיד פירות שביעית וצ"ע ע"כ. 
+
+<b>ומוכר לעובדי כוכבים בארץ. </b>ואפילו יותר מזה ולישראל בחו"ל ואפילו מן הקנוי בארץ. כך הוא בירושלמי וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל דהכי פירושא ואפי' שהכדים שמוכר לו בח"ל הן קנויין בארץ וה"א דכיון דמארץ ישראל הן שמא יכנס ישראל החשוד בארץ ויראו הכדים של הארץ בידו ויחשדוהו שבארץ ישראל קנאן קמ"ל כיון שמוכרן לו בח"ל שרי ע"כ: 
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>ומוכר לו פירות ואפי' בשעת וכו'. </b>כך צ"ל: 
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>משאלת </b>וכו' 
+
+<b>החשודה. </b>בירושל' בעי אי חשודין לזרוע ולאכול או לזרוע לחודיה ואיכא נפקותא בדבר ולא משני מידי: 
+
+<b>וריחים ותנור. </b>פי' ה"ר שמשון ז"ל ובתנור טמא איירי דאי בתנור טהור אין לו תקנה לטהרות דחשוד אשביעית חשוד אטהרות כדאמרי' בפ' עד כמה ע"כ. ותימה דלא תני כברה וריחים ונפה ותנור כסדר מלאכות הלחם או לכל הפחות ניתני כברה ונפה וריחים ותנור והוה מפרשי' דטעמא משום דמילי דמטלטלי נקט לחוד ומילי דמחברי חנא לחוד ושמא דנקט ברישא היותר שהוא מצוי להשאיל. ועיין במה שכתבתי בגיטין ס"פ הנזיקין: 
+
+<b>ובוררת וטוחנת. </b>וכל בבא זו תנינא בפ' הניזקין והכא עיקר והתם גררא הר"ש ז"ל. ועיין עוד במ"ש בס"פ הניזקין בשם התוספות: 
+
+<b>וטוחנת. </b>אי בריחים של מים. מטחנת פי' מכינה צרכי טחינה. ושם ס"פ הנזקין תניא אשת חבר טוחנת עם אשת ע"ה בזמן שהיא טמאה אבל לא בזמן שהיא טהורה ר"ש בן אלעזר אומר אף בזמן שהיא טמאה לא תטחון מפני שחברתה נותנת לה ואוכלת ע"כ. ופי' רש"י ז"ל בזמן שהיא טמאה לפי שבשעת טומאה אינה ראויה ליגע באוכלין ולא בדבר המקבל טומאה ע"כ וראיתי שרב אלפס ז"ל הבליע דברי ת"ק שבברייתא זו בלשון משנתנו שם ס"פ הניזקין. אכן בתשובות הרשב"א ז"ל סימן ק"ג כתב שבדק בנוסחאות ישנות שבסדר המשניות וכתוב בהן ובוררת וטוחנת עמה אבל אין כתוב בהן בזמן שהיא טמאה אבל לא בזמן שהיא טהורה. ולספרים דגרסי' לה ואי נמי דגרסי בברייתא בוררת אי אפשר להולמה זולתי לפי מה שפי' רש"י ז"ל בזמן שהיא טמאה אשת חבר שאז נזהרת מליגע וליתן לתוך פיה אבל לא בזמן שהיא טהורה שמא תטול ותתן לפיה וזה אי אפשר שאשת חבר אינה חשודה לגזול ולא להחליף ובגמ' מייתי לה בפ"ק דחולין למידק מינה דע"ה חשודין להחליף ואפילו לגזול. אבל אי לא גרסי אלא בוררת וטוחנת עמה זה אפשר שהרי אין כאן עדיין סיוע בדבר האסור שהרי אין התבואה עדיין מקבלת טומאה ע"כ וע"ש עוד שפי' שם הברייתא. ובעי בירוש' דהכא תנינן דמפני דרכי שלום בוררת וטוחנת ומרקדת עם אשת ע"ה ובפ"ד דמס' ע"ז תנן נחתום שהוא עושה בטומאה לא לשין ולא עורכין עמו ותני עלה ולא בוררין ולא טוחנין ולא מרקדין עמו ומסיק דמתני' מיירי בשלא הוכשרו והתם מיירי בששרה החטים 
+
+<b>וְלָתַת </b>אותם דיקא נמי דקתני הכא במתני' אבל משתטיל המים וכו' ולא קתני משגלגלה אלמא משום מים הוא: 
+
+<b>מחזקין. </b>בלא יו"ד. וכן ומחזקין. כן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל. והזי"ן בנקודת שב"א: 
+
+<b>ומחזיקין ידי גוים וכו'. </b>ירושל' ר' חייא ור' אמי חד אמר חרוש בה טבות ואנא נסיב לה מינך בתר שמטתא וחרינא אמר איישר מאן דאמר חרוש בה טבות מאי שואלין בשלומן איישר. ומ"ד איישר מאי שואלין בשלומן ומשני בשלום ישראל שלום עליכם. ופירשו תוס' ז"ל בס"פ הנזיקין דלמ"ד חרוש בה טבות מחזיקין ידי גוים בשביעית ושואלין בשלומן חדא מילתא הוא ע"כ: 
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מכזיב ועד וכו'. </b>ירוש' רב הונא אמר כיני מתני' מכזיב ועד הנהר ומכזיב ועד אמנה ומכזיב דקתני קאי אתרווייהו וכמין טבלא משולשת כמ"ש: 
+
+<b>אמנה. </b>יש מי שקורא אמנם והוא אמנה ויש מי שקורא אמנוס. הרמב"ם ז"ל. ועיין במה שכתבתי לקמן פ"ט סי' ה'. והגיה ה"ר יהוסף ז"ל בכולה מתני' מגזיב בגימ"ל. וכתב עוד מן הנהר נ"ל דהיינו פרת והוא נקרא בכל מקום הנהר סתם והוא בצד ארץ ישראל לצפון ע"כ. וכתב עוד מן הנהר ומאמנם וכו' פי' דהיינו כל חוצה לארץ ע"כ. גם נקד מלת 
+
+<b>ולְפָנִים </b>הוי"ו בשור"ק והלמ"ד בשב"א והפ"א בקמ"ץ. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ודע דעכו מארץ ישראל היא כדכתיב בשופטים אשר לא הוריש את יושבי עכו ומשמע בפ"ק דגיטין דעכו לצד מקצוע צפונה של ארץ ישראל קיימא וכזיב משוכה ממנה לצד צפון יותר וכולהו נגד חוט מזרח אלא שעומדין מחצי חוט מזרח ולצד צפון ובתורה כתיב דחצר עינן הוא בקרן צפונית מזרחית ואסיקנא בגיטין דרצועה נפקא מארץ ישראל ואזלא מעכו לכזיב ואיכא ארץ העמים במזרחה של הרצועה ולמעלה הימנה ואיכא נמי ארץ העמים ולמטה הימנה למערבה של הרצועה וההולך מעכו לכזיב למעלה לצד מזרחה ויש לו לצד ימינו ארץ העמים ולצד שמאלו שטח הרצועה וטהורה וההולך מעכו לכזיב לסוף הרצועה ששם כלתה לצד חלל הארץ ימינו למזרח הדרך שלו ששם שטח הרצועה וטהור ולצד שמאלו ארץ העמים. והר ההר הכתוב בפרשת מסעי דהיינו אמנום דמתני' וטורי אמנה דגמרא דבני מערבא וטורי אמנוס דגיטין הן בקרן צפונית מערבית והים הגדול עולה ומגיע אליהם וכל שפוע ששופעין לצד ארץ ישראל דהיינו לצד דרום אמרי' בירוש' דהוא קדוש אם יכבשוהו ישראל והיינו דתנן מטירי אמנוס ולפנים ול"ג לחוץ וטעות ביד מי שגורס כן ונחל מצרים הוא קרן דרומית מערבית של ארץ ישראל ככתוב בתורה ונסב הגבול מעצמון נחלה מצרים והיו תוצאותיו הימה דהיינו מערב וסמיך לי' וגבול ים ומפרש חוט קו של מערב ומדבר צין הוא קרן דרומית מזרחית ומשמע ממתני' דלא כבשו עולי מצרים אלא מכזיב לצד דרום ומתני' מתפרשת כמין טבלא משולשת ועוד משמע ממתני' דלא כבשו כלל לא זה ולא זה כל רוחב טורי אמנוס וכל נגד שפוען וזהו צורת השמועה כדי שיתברר למראית העין % מכזיב ועד הנהר וכזיב בכלל מה שכבשו עולי מצרים ועד הנהר משמע בגמ' דהוי נחל מצרים דהוא מקצוע דרומי מערבי וכן נראה מלשון הרמב"ם ז"ל פ"א מה' תרומות. ועד אמנוס לאו למימרא דאמנוס למטה מנחל מצרים דזה במקצוע דרומית מערבית וזה במקצוע צפונית מערבית אלא ה"ק מכזיב ועד נחל מצרים דהיינו אלכסונה של כל ארץ ישראל ומכזיב ועד טורי אמנוס דהיינו בקו ישר כמו שציירתי. והאי עד אמנה ולא אמנה בכלל אלא עד זוית מזרחית של ההרים אבל כל שטח שפוען ששופעין לצד הנהר של מצרים דהיינו לפנים וכל נכחן לא כבשו עולי מצרים ולא נתקדש וכ"ש עולי בבל ומשמע ודאי דלא כבשו עולי מצרים חוץ מן הקו היורד מכזיב עד טורי אמנוס וכל אותן עיירות לא נתקדשו ושם נאכל ונעבד ולא איצטריך ליה למיתני דכיון דתני מכזיב ועד אמנוס וכו' מכלל דמכזיב ולהלן לצד צפון לא ופשיטא דנאכל ונעבד והא דתנן מן הנהר ומאמנוס ולפנים נאכל ונעבד איצטריך דה"א כיון דתני מכזיב ועד הנהר ועד אמנוס נאכל אבל לא נעבד משמע דכל עיירות שהן נגד משכו של הנהר ושפוען של טורי אמנוס הכל בכלל להכי תנא מן הנהר דהיינו נגד ארץ פלשתים ומאמנוס ולפנים נאכל ונעבד דכיון דלא כבשום עולי מצרים לא נתקדשו כלל ולפנים קאי נמי אומן הנהר ולפנים ומאמנוס ולפנים נאכל ונעבד עכ"ל ז"ל והוא מיוסד על שרשי פי' רש"י ז"ל שבפרשת מסעי. ועיין בפי' הרב רבינו אליה מזרחי ז"ל בצורה המצויירת שם. וכתב הר"ש ז"ל ואמנוס דהכא הוא הר ההר האמור בגבולין בפרשת אלה מסעי ואין זה הר ההר שמת בו אהרן דההוא בגבול ארץ אדום בדרום ארץ ישראל במקצוע דרומית מזרחית של ארץ ישראל ששם היתה ארץ אדום וזה בגבול צפון של ארץ ישראל כדכתיב בקרא. והיינו אמנה דקרא דקאמר בירושלמי לכשיגיעו גליות לטורי אמנום הם עתידות לומר שירה שנאמר תשורי מראש אמנה עד כאן. ירושלמי תני איזו היא הארץ ואיזו היא ח"ל כל ששופע מטורי אמנה ולפנים ארץ ישראל מטורי אמנה ולחוץ ח"ל הנסין שבים את רואה אותן כאילו חוט מתוח מטורי אמנה עד נחל מצרים מהחוט ולפנים ארץ ישראל מהחוט ולחוץ חוצה לארץ ר' יהודה אומר כל שהוא כנגד ארץ ישראל הרי הוא כארץ ישראל שנאמר וגבול ים והי' לכם הים הגדול וגבול והנסין שבצדדין מהן את רואה אותן כאילו חוט מתוח מקפלוריא עד אוקינוס ומנחל מצרים עד אוקינוס מן החוט ולפנים ארץ ישראל מן החוט ולחוץ חוצה לארץ ועיין על ברייתא זו בפ"ק דגיטין דף ח': 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>עושין בתלוש. </b>אפי' אצל החשודים. עכ"ל ר"ע ז"ל וכתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה כי אין נראה לומר שיתירו חכמים לסייע לעוברי עבירה כי אין אלו נקראים חשודין על השביעית אלא שעוברין על דברי חכמים בפרסום אלא נראה שפי' עושין בתלוש בסוריא אצל העובדי כוכבים אבל לא במחובר וכן משמע בירוש' ע"כ. עוד כתב על מה שפי' ר"ע ז"ל בסוף מתני' אבל במחובר אסור מדרבנן בארץ אפי' במופקר כתב פי' זה קשה עד מאוד דהלא אף בארץ מותר לקצור במופקר וגם פי' הראשון מגומגם ונ"ל דר' עקיבא פליג את"ק וקסבר דקצירה ובצירה ומסיקה שיש להן היתר בארץ דהיינו במופקר מותר לעשותם בסוריא אצל העובד כוכבים. אע"פ שהוא שמור וכן משמע דר' עקיבא פליג לפי שיטת התלמוד וכיוצא בזה יש במס' שבת פכ"ג כלל אמר אבא שאול וכו' עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>אבל לא במחובר. </b>הא בארץ אפי' בתלוש אסור וסבר האי תנא כבוש יחיד לא שמי' כבוש מדמיקל בסוריא טפי מבארץ ישראל וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ומן הדין הוה לן למימר דנאכל ונעבד דומיא דמן הנהר ומאמנוס ולפנים דכיון דלא כבשוהו עולי מצרים לא נתקדש אלא דרבנן גזור דלהוי שביעית נוהג בה כדי שלא יהיו הולכין ומשתקעין שם כלומר משום דחמיר עלייהו שמטה דאדץ ישראל ויניחו ארץ ישראל וישתקעו לשם. יש ספרים דגרסי כיצד דשין. דשין וזורין וכו'. דשין ודורכין הענבים דכולהו דמו אהדדי דמפרק תולדה דדש הוא והא דתני {הגה"ה וזה לשון ה"ר יהוסף ז"ל נ"ל לפרש דלא זו אלא אף זו קתני וה"ק לא זו שדשין וזורין שאפשר לומר שהוא מתבואת שנה שעברה אלא אפי' לדרוך מותר ולא זו דריכה בלבד שאפשר לומר שהענבים באו מח"ל אלא אפי' לעמר מותר אע"פ שהוא נראה לכל שהוא מאותה השדה ומשנה זו ע"כ:} בתר וזורין ומעמרין ולא תני כסדר המלאכות כדתני פ' כלל גדול המעמר והדש והזורה נראה דהיינו טעמא דלא זו אף זו קאמר דל"מ דזורה התבואה דאחר דישה הוא וחשיבא מלאכה בתלוש אלא אפי' מעמר דתבואה בקשיה היא ודמיא למחוברת מש"ה תני מעמרין לבסוף ומש"ה לא אצטריך למתני דבוררין וטוחנין דבהא ליכא למגזר אטו מחובר ופשיטא דשרי וכל מלאכה דתלוש שריא אבל לא במחובר כגון קצירה ובצירה משום דלא ליתו למשרי זריעה וחרישה וזמירה דעבודות קרקע היא וגזרו אכל מלאכה דמחובר לקרקע כן נראה לי ורבינו שמשון ז"ל כתב ודוקא בשמור אבל לא במופקר דהא אפילו בארץ שרי כדתניא בת"כ ואת ענבי נזיריך לא תבצור מן השמור אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המובקר והרא"ש ז"ל כתב דבעי תנא למסמך מעמרין לאבל לא קוצרין לאשמעי' אם כבר נקצרה התבואה ושכרו לעמר מותר אבל אם שכרו לעמר כשהוא קוצר אסור וה"פ ומעמרין אבל לא כשהוא קוצר וכן לא ידרוך כשהוא בוצר ע"כ. כלל אמר ר' עקיבא כל שכיוצא בו מותר בארץ. ר' עקיבא פליג את"ק וקסבר דכבוש יחיד שמיה כבוש הילכך לא שרינן בסוריא אלא דבר שכיוצא בו מותר בארץ כדתנן בפ' בנות שוח דלא תבור ולא תטחן כן נראה לי עכ"ל ז"ל: 
+
+בסוף פי' ר"ע ז"ל. אבל במחובר אסור מדרבנן בארץ אפי' במופקר. אמר המלקט מלות בארץ אפי' במופקר לא מצאתים אפי' בפי' ה"ר שמשון ז"ל שהעתיק ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל משמו ונראה שהם תוספת באור מרבינו עובדי' ז"ל וא"כ צ"ע נמרץ לע"ד אם אין טעות ולא דבר עליהם תוי"ט: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בצלים שירדו וכו'. </b>וז"ל הרשב"א ז"ל בתשובה סי' רפ"ז ה"פ דמתני' בצלים של ששית שעקרן ושתלן בשביעית וירדו עליהם גשמים בשביעית וצמחו אם היו העלין שלהן שחורין ניכר מזה שמן הקרקע ינקו וגידולי איסור הן שגדלו בשביעית והרי הן אסורין ואף הבצל עצמו אסור שגידולי איסור מעלין את ההיתר והכי איתא בהדיא בירוש' דגרסי' התם בצל שעקרו ושתלו מכיון שהשחיר מתעשר לפי כולו אבל הוריקו לא רבו מארעא והבצל בעצמו הוא שהעלה הצמחין והעלין שכן דרך הבצלים ור"ח בן אנטיגנוס אומר אם העלין חזקין כל כך שיכולין הבצלים להתלש בעלין שלהן הן אסורין דהשתא ידעי' דמארעא קא רבו וכנגדן במוצאי שביעית אם עקר בצל של שביעית ושתלו בשמינית כיוצא בזה אם יכולין להתלש בעלין שלהן מותרין דגידולי היתר הן וקסבר דאפי' גידולי היתר מעלין את האיסור וכדאי' התם בנדרים בפ' הנודר מן הירק עכ"ל ז"ל. ופי' הר"ן ז"ל דלאו שחורין ממש אלא משום דירקות הבצל הוא לדרגא בתרא ונוטה לשחרות קצת שזה מוכיח דודאי גדלי ממי שביעית וגדוליו מבטלין את העקר ולפיכך אסורין ע"כ. ושם דף נ"ט שקיל וטרי אי מתני' דקתני שחורין אסורין אע"ג דיש בהן היתר דהיינו מה שהי' כבר משנה ששית אי לא אתיא כרשב"ג דאמר הגדל בחיוב חייב הגדל בפיטור פטור או אי מתני' דקתני שחורין אסורין היינו דוקא התוספת שניתוסף בשביעית וכולה רשב"ג ע"ש. ובירוש' כיני מתני' שחורין אסורין וירוקין מותרין דפי' ירוקין הכסיפו פניהם וכמושין הם ולא תימא דירוקין לשון ירק ותפיך למתני' ולמימר ירוקין אסורין ושחורין מותרין דמתני' דוקא הוא: 
+
+<b>אם אינם יכולים. </b>נראה דגרסת אינם הוא להרמב"ם ז"ל לבדו שכתב וז"ל ור' חנינא בן אנטיגנוס אומר שאם נתלשו העלין מהם ונשארו הם ולא נעקרו עם העלין יהי' דינם כדין הצומת בארץ והן כמו פירות שביעית ע"כ: 
+
+<b>וכנגדן למוצאי שביעית וכו'. </b>פי' רש"י והרא"ש ז"ל שאם היו של שביעית וצמחו בשמינית ויש להם כח בעלין מותרין דגדולי היתר חשיבי ומבטלין את העיקר של איסור ע"כ. וכן נראה שמפרש ג"כ הרמב"ם ז"ל קרוב לזה. עוד פי' הרא"ש ז"ל והאי כנגדן לאו בשוה להן ממש דאילו גדולי איסור אוסרין בכל שהן וגידולי היתר אינם מתירין אלא ברוב אלא ה"ק כנגדו למוצאי שביעית היתר מבטל את האיסור האי כדיני' והאי כדיני' ע"כ. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל כנגד כן וכו'. נ"ל שאין זה מדברי ר' חנינא בן אנטיגנוס ע"כ והגיה ר' חנניה. ועוד כתב על מה שפי' ר"ע ז"ל עקרן וחזר ונטען בשמינית וכו' כתב פי' זה רחוק הרבה ובירוש' משמע שפירושו כפשוטו וצ"ע שם ע"כ: 
+
+
+Mishnah 4
+
+בפי' ר"ע ז"ל. לשון ראשון צריך להגיה דתלינן בדהיתר אי נמי וכו': 
+
+<b>הותר האפיל. </b>אע"פ שלא עשה כיוצא בו מכל מקום אי אפשר שלא רבה ההיתר על האיסור ועוד דרבי לטעמי' דסבר דשביעית בזמן הזה מדרבנן כדאי' בפ' השולח. רבי התיר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד כגון ירק שאינו מתקיים תרדים וכיוצא בו אבל בצלים ודבר שאין זרעו כלה לא התיר כדאיתא בירושלמי. הר"ש שירילי"ו ז"ל: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. לפי שהיו מביאין ירק מח"ל וכו'. בס"פ הנודר מן המבושל בברייתא פליגי בה דתניא אין מביאין ירק מח"ל לארץ חנניא בן גמליאל אומר מבאין מח"ל לארץ מ"ט דמ"ד אין מביאין א"ר ירמי' משום גוש שמא יש מעפר ח"ל בעיקרייהו וטמא משום ספק מת ע"כ. וטעמא דהתיר רבי מיד מפ' לה בירוש' דמס' פאה פ' כל זית דף כ'. ובב"ב פ' מי שמת דף י"ז גבי עובדא דהתם שהביאו לפני רבי תרין פוגלין מבין ריש שתא לצומא רבא והי' מוצאי שביעית והוה בהון טעינא דגמלא אמר לון ולית אסור ולאו ספיחין אינון אמרו לו במוצאי ריש שתא אזדרעון באותה שעה התיר רבי ליקח ירק במוצאי שביעית מיד ועוד גרסי' בירוש' דמס' דמאי פ' שני דף כ"ב רבי התיר בית שאן רבי התיר קסרין רבי התיר בית גוברין רבי התיר כפר צמח רבי התיר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד והיו הכל מליזין עליו אמר להן בואו ונדיין כתיב וכתת נחש הנחשת וכי לא עמד צדיק ממשה ועד צדקיהו להעבירו אלא אותה עטרה הניח לו הקב"ה להתעטר בה ואנו העטרה הזאת הניח הקב"ה לנו להתעטר בה והכא בפירקין גרסי' דכל ירק התיר רבי בר מקפלוטא מה עבדון לי' צפוראי אלבשוניה שקא וקטמא ואייתוניה קומי רבי ואמרו לי' מה חטא דן מכל ירקא ושרא לי' לון: 
+
+<b>אין מוציאין וכו'. </b>בתוס' פסחים שם פי' מכח קושיא דמתני' מיירי לאכילה אבל להוציא לסחורה יש סחורה שמותרת ולזה אפיק רב ספרא גרבא דחמרא מארץ ישראל לח"ל אכן הר"ש ז"ל תירץ דשוגג הי' כדמשמע בגרסת רוב הספרים דגרסי' נפק מארץ ישראל לח"ל הוה בהדי' גרבא דחמרא דשביעית משמע דלאו אדעתי' ע"כ: 
+
+בסוף פי' ר"ע ז"ל. וכן פירות שביעית צריכין ביעור דכתיב בארצך תהי' כל תבואתה לאכול ע"כ. אמר המלקט מלת לאכול היא עיקר ראית הביעור ודע כי זה הוא סתמא אליבא דר"ש בן אלעזר דאמר בבריי' שאם יצאו מביאן לארץ ומבערן. ועיי' בפי' ה"ר שמשון ז"ל עם ההגה"ה שהעתקתי עליו בספר שקראתיו בנין שלמה לחכמת בצלאל. ודלא כרבי דאמר מתבערין בכל מקום שהן: 
+
+<b>שמוציאין לסוריא. </b>כיון דנהיגי בה קצת מצות. ירוש' הוון בעין מימר דלהוציא לארץ שלא כבשוה עולי בבל דלכ"ע מוציאין דהא לא פליגי אלא בסוריא אשכח תני ר' יהודה אומר עד כזיב מוציאין ולא כזיב בכלל דלא כבשוה עולי בבל ור"ש אומר עד אמנה מוציאין דהיינו כל מה שכבשו עולי מצרים ומשמע דת"ק דמתני' ר' יהודה היא. ומצאתי שהגיה ה"ר יהוסף ז"ל בכולה מתני' חוץ לארץ בלא ה"א. גם במתני' דבסמוך: 
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>אין מביאין וכו'. </b>חשו רבנן שמא יהיו הכהנים מרדפים אחריה ויצאו חוץ לארץ להביא את התרומה שאין על הבעלים להביאה אלא מחלקים אותה לכהנים שבחוצה לארץ אבל בכורים דעל כרחן מביאין אותם הבעלים לירושלים תנן בשלהי מס' חלה אריסטון הביא בכוריו מאפמיא שהיא עיר מערי סוריא וקבלו ממנו וכו': 
+
+<b>שמביאין מסוריא. </b>דיש מקום ליכנס בה בטהרה כדאמרינן בפרק קמא דגיטין: 
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כלל גדול וכו'. </b>בשבת שם נותן טעם אמאי תני כלל גדול ובשבת ר"פ כלל גדול הארכתי ע"ש. ואעפ"כ אעתיק פה פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל וז"ל בשבת פ' כלל גדול מפרש טעמא הא דתני הכא כלל גדול משום דגדול עונשו ממעשר דאילו קדושת שביעית דהיינו דאין עושין בפירותיה סחורה ואין משנין דבר מדרך תשמישו ולא להפסד ולא למלוגמא איתי' בין גבי מאכל אדם בין גבי מאכל בהמה כדתנן הכא ובפרקין דלקמן למעוטי מעשר דלא נהיג אלא באוכלי אדם ומש"ה גבי מעשר תני כלל אמרו ולא תני כלל גדול. מאכל אדם ומאכל בהמה. או מאכל בהמה כדפרישית דאפי' באוכלי בהמה נהגא קדושת שביעית כדכתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וכתיב ולבהמתך וגו' הרי אוכלי אדם ואוכלי בהמה אמורי' כאן. וממין הצובעין {הגה"ה ונלע"ד דגרסי' הַצְבָעִין הצד"י בשב"א וכן הוא בקצת ספרים בלי וי"ו:}. או ממין הצובעין דגם במיני צביעה נהגא קדושת שביעית דילפי' לי' מלכם לכל צרכיכם דכל שלצרכיהן אית להו קדושת שביעית. ואינו מתקיים בארץ {הגה"ה כ' ה"ר יהוסף ז"ל יש ס"א ומתקיים ונ"ל דטעות הוא דהא כל אלו שהוא מזכיר אינם מתקיימין כגון העלים ולקמן השרשים בודאי מתקיימין ע"כ:}. אכולהו קאי אם אינו מתקיים בארץ. יש לו ביעור כשכלה לחיה מן השדה צריך לבער הפירות מן הבית ולשרפן וזמן ביעורן הוא עד שיכלה האחרון שבאותה מדינה לגליל כדיני' וליהודה כדיני' ולעבר הירדן כדיני' כדתנן לקמן בפ' הפיגם ואפי' צבע בגד מקליפי כמון ואגוז שנושרין מאביהן כשיגיע זמן הביעור צריך לשורפו כדתנן בפ' הגוזל קמא בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק. ולדמיו ביעור. וזמן הדמים עד ר"ה של מוצאי שביעית כדתנן לקמן ר"מ אומר דמיהן מתבערין עד ר"ה וכן פירשו התוס' בפ"ק דנדה בשמעתא דר' אליעזר ומשום דאינו מתקיים יש לו ביעור כדמפ' טעמא בפ' בא סימן דכתיב ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהי' כל תבואתה לאכול כל זמן שחי' אוכלת מן השדה אתה מאכיל לבהמתך בבית כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך שבבית למעוטי הני דכלו להו עכ"ל ז"ל. פי' אבל בסיפא גבי עיקר הלוף וכו' דמתקיים בארץ דלא כלה לחיה מן השדה אתה מאכיל לבהמתך ממה שבבית. וכ' החכם ה"ר משה פיזנטי ז"ל כלל גדול משום דקבעי למתני עוד כלל אחר תני כלל גדול והא דתנן לקמן כלל גדול אמרו בשביעית ולא קבעי למתני עוד כלל אחר נראה משום דלא אשכחן דנקט כלל אחר משום דתנא כלל גדול אלא כלל אחד דהכי נמי אמרי' בשבת משום דקא בעי למיתני עוד כלל אחר תנא כלל גדול אבל למיתני תרי כללי אגב חד דתנא בי' גדול לא אשכחן מש"ה תני בהאיך גדול לאשמועי' דלאו אגב קמא נקטא ע"כ: 
+
+<b>עלי לוף שוטה. </b>ולא תני לוף פקח משום דלוף שוטה אינו מתקיים שנובל בימות החורף ומשמע בעוקצין דמרים הם מאוד ולא מיטמו טומאת אוכלין עד שיכבשום ביין או בחומץ כדתנן התם בפ' בתרא. עולשין מר הוא כך מצאתי כתוב וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל דבירוש' מפרש אי נחית עלייהו שביעית בלא מתיקה או לא: 
+
+<b>נץ חלב. </b>הרמב"ם ז"ל פי' כאן מקדונס עשב ידוע אצל הרופאים ולקמן פ"ח פי' שהוא מחליב: 
+
+<b>וממין הצובעין. </b>פי' רש"י ז"ל. יש להם שביעית שאין עושין סחורה בהם ואסור לצבוע בהן דהיינו סחורה אבל קודם זמן הביעור מותרין הן להסיקן קודם זמן הביעור דהיינו דומיא דלאכלה ע"כ והתם בגמ' מפ' טעמא דיש במיני צבעים קדושת שביעית משום דבשעת רתיחת היורה כלה השרש וקולט הצבע נמצא דהנאתן ובעורן שוה. פ"א צבע הנאתם ובעורם שוה דהנאתם כשלובשן ואז הוא כלה ומתבער הצבע מיום אל יום הילכך חיילא עלייהו קדושת שביעית אבל עצים עיקר הנאתם דהיינו כשנעשים גחלים להסיק בהן תנור לאפות אחר ביעורם הוא ואע"ג דאיכא עצים שמאירים כנר אבוקה והנאתן ובעורן שוה מ"מ סתם עצים להסקה קיימי ואף עצים דמשחן כך הכריחו תוס' לפי' רש"י ז"ל. וכתב בס' יראים סימן קפ"ו וממין הצובעין פי' ולא עפר שצובעין בו שעפר שצובעין בו אין בו קדושת שביעית כדאמרי' בע"ז כל שיש לו עיקר יש לו שביעית שאין לו עיקר אין לו שביעית ע"כ: 
+
+<b>ספיחי אסטיס וקוצה. </b>תני ספיחי לפי שאין דרך ללוקטן בשנה שנזרעין אלא לסוף ד' או ה' שנים שהשרשים מתפשטין בארץ ומשביחין ושרש שלהן עיקר ולכל אלו מלבד קדושת שביעי' יש להן ביעור ולדמיהם ביעור כן פי' רש"י ז"ל בפ' כלל גדול. ופי' תוס' ז"ל שם פ' הגוזל קמא ולדמיהן ביעור כגון שלקטן מתחילה לאכילה דיכול למוכרן ויש לשניהם ביעור להן ולדמיהן דפרי עצמו לעולם אסור כדנפקא לן מקדש תהי' לכם ע"כ. וצ"ע אמאי הדר תנא יש להם שביעית וכו' דבשלמא בסיפא שייך למימר דמשום מילתא דר"מ הדר תנא לה ושמא לחזוק הענין וכמו שכתבתי בכיוצא בזה פ"ק דתרומות סי' ו' בשם הרמב"ם ז"ל וע' תי"ט: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ועוד כלל אחר אמרו כל שהוא וכו'. </b>גרסי' אבל מתוך פי' הרמב"ם ז"ל נראה שהוא גורס כל שאינו וכן ג"כ שם בחבורו פ"ז: 
+
+<b>ומתקיים בארץ. </b>פי' מהרי"ק ז"ל שם בפ"ז דרבינו מפ' שמה ששנינו בבבא שנית ומתקיים לא קאי אלא למין הצובעין כגון הפואה והרכפא אבל שאר דברים שאינם מאכל אדם ולא מאכל בהמה כגון עיקר הלוף השוטה ועיקר הדנדנה והעקרבנין בין שהן מתקיימין בין שאינם מתקיימין אין להם ביעור ולא לדמיהן ביעור עוד כתב שם בשם הר"י קורקוס ז"ל שה"ר שמשון והתוס' והראב"ד והרא"ש ז"ל כולם גורסים ועוד כלל אחר אמרו כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעין ומתקיים בארץ וכו' ע"כ: 
+
+<b>עיקר לוף השוטה. </b>כתב ה"ר שמשון ז"ל מדקתני לוף שונוה ברישא ובסיפא ולא קתני לוף סתם משמע דחלוק עיקרו (אם יש טעות. ק"ל) מלוף ובירוש' תני ביה תלת מילין עלין שלו יש להן שביעית ולדמיהן שביעית יש להם ביעור ולדמיהן ביעור עיקר שלו אין לו ולא לדמיו שביעית ואין לו ולא לדמיו ביעור. פקח שלו יש להם שביעית ולדמיהם שביעית אין להם ביעור ולא לדמיהם ביעור ולא נתברר אי בלוף פקח איירי אי בשאר דברים ולכאורה בהא דאיירי בהא שמעתתא ובכל ענין קשה אמאי לא תני פקח שלו בהדי הנך דאין להן ביעור ע"כ. אבל הר"ש שירילי"ו ז"ל נראה דגריס הורד תני בי' תלת מלין וכו' ובמקום פקח שלו הוה גריס פיקא שלו שכן פי' פיקא שלו יש לורד למטה מעליו כמין פיקה עגולה ע"כ אבל ה"ר שמשון ז"ל נראה דלא הוה גריס ברישא הורד תני בי' תלת וכו' כמו שהוא בירוש' בדפוס: 
+
+<b>והערקבנין. </b>פי' רבינו האי ז"ל צמח עבה מאוד ויש בו כמו ראשי המחטין: 
+
+<b>והרכפא. </b>פי' הרמב"ם ז"ל רכפא נקרא בקם ובלעז ברזיל. כתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ובירוש' בעי גבי עקרבנין ובוכריא דלא תני בהו עיקר בעלין שלהן יש ביעור או אין ביעור והתם מפ' לה: 
+
+<b>ר' מאיר אומר וכו'. </b>אמרו לו להן אין ביעור ק"ו וכו'. ירושלמי תני אמר להן ר"מ מחמיר אני בדמים מן העיקר שהשמן של שביעית מדליקין בו מכרו ולקח בו שמן אין מדליקין בו וטעמא משום דשמן או פרי עצמו מינכר ולא אתי לעשות בו סחורה אבל דמים דחליפין הן לא מנכרי ואתי למעבד בהן סחורה וס"ל לר"מ דכיון דמצינו חומרא בדמים נחמיר עלייהו תו דאע"ג דדבר המתקיים לית לי' ביעור דמיו אית להו ביעור: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>קליפי רמון וכו'. </b>בירוש' בעי יש להן ביעור או אין להן ביעור ופי' הר"ש שירלי"ו ז"ל נראה בעיני דמבעיא לי' דהא הכא הרמונים נושרין מאביהן וכן האגוזים ולפום כללא דמתני' ה"ל לתנא למיתני נמי הכא יש להן ביעור ולדמיהן ביעור וכן לקמן גבי ורד וכופר וקטף לא גרסי' במתני' יש להן ביעור ולדמיהן ביעור ואילו גבי קטף דהיינו הגומא בלע"ז אפשר הוא דאין דרכו להשיר עליו אבל ורד וכן פרי הלוטם נושר הוא ועוד דגבי ורד תני בתוספתא בהדיא דעלין שלו יש להן ביעור ולדמיהן ביעור והכי נמי איתא בגמ' ירוש' והיינו משום דנושר וא"כ במתני' אמאי לא תני יש להן ביעור ולדמיהן ביעור ותירץ ר' ינאי דכלל גדול דמתני' דוקא הוא והני מהן שדרכן לישור מאביהן ומהן שאין דרכן לישור והתנא לא האריך: 
+
+<b>והצבע צובע לעצמו ולא יצבע בשכר. </b>קשה לע"ד האי ברייתא דמייתי פ' הגוזל עצים (בבא קמא דף ק"א) למפשט מינה דחזותא מילתא הוא דתניא בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק. ודחי התם שאני דאמר קרא תהי' בהויתה תהא קשה חדא דלא אשכחן בשום דוכתא חומרא גבי שביעית דשריפה דמשמע דיש גבי שביעית איסור הנאה ואדרבה הכא תנן דמותר לצבוע ורק בשכר הוא דאסור משום דהוי כסחורה ומ"מ פשוט הוא שאם צבע בשכר דלא נאסר בהנאה לא הבגד ולא השכר ועוד מאי קא משני לי' שאני התם דאמר קרא תהי' בהויתה תהא דהא האי דרשא לא דרשי' לה בשום דוכתא רק לענין מאי דתנן לקמן פ"ח האחרון האחרון נתפש בשביעית והפרי עצמו אסור משום דכתיב תהי' בהויתה וגם בהדיא תניא בת"כ פרשת בהר סיני תהי' אף להדלקת הנר אף לצבוע פי' למה שיצטרך האדם למעוטי צביעת צורך בהמה כדאיתא הכא בהאי פירקא בירוש' ולא תיקשי לך היכי דרשי' ממלת תהי' תרתי דרשות דדרשא דת"כ הוא מיתורא דמלת תהי' וההיא דהפרי עצמו אסור היא משמעותא דמלת תהי' מכל מקום מוכח בהדיא דצביעה לצורך אדם אפי' במאכלי אדם מותר וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ה דה' שמיטה ויובל ותו קשה דאפי' את"ל דההיא דהגוזל לאו משבשתא הוא קשה דלימא לי' התרצן אדפשטת לי מהאי ברייתא דחזותא מלתא היא תיפשוט לי' ממתני' דהכא בשביעית ומברייתא דת"כ דחזותא לאו מילתא היא ושמא דאפי' אי מלתא היא התורה התירתה לצורך עצמו או שמא נפרש דההיא ברייתא מיירי אחר זמן הביעור וכמו שכתבתי בריש פירקין בשם הר"ש שירילי"ו ז"ל ומכל מקום יקשה להרמב"ם ז"ל שסובר שיש ביעור דשריפה בשביעית והסכים עמו בזה הראב"ד ז"ל למה השמיט האי ברייתא דהגוזל עצים בפ"ח מהלכות שמיטה ויובל. ומינה ג"כ יקשה יותר למפרשים ז"ל שסוברים שאין ביעור של שריפה כלל בשביעית: 
+
+<b>ולא בנבלות ולא בטרפות. </b>דמאחר דכתב רחמנא טמאים מה צריך לומר תו וטמאים יהיו לכם עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט כתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ה"ג שקץ הם לכם ומה ת"ל ושקץ יהיו לכם וכו'. דהכי כתיבי בקראי. ובספרים של הירושלמי כתיב טמאים הם לכם ומה ת"ל וטמאים יהיו לכם וטעות הוא דההוא קרא בתנור וכירים כתיב ולא בשרצים ומהאי קרא דשקץ דריש לי' בת"כ ע"כ. ולענין נבלה דאסר במתני' לעשות סחורה והכתוב אומר או מכור לנכרי אלא לקנות ולהרויח אסור והיכא דנזדמן נבלה ה"ז כלוקח לעצמו והותיר וכציידין שנזדמנו להם דבסמוך ה"ר שמשון ז"ל ורמזו ר"ע ז"ל בסמוך. ולעשות סחורה בעור חזיר אע"ג דחזיר עומד לאכילה נלע"ד דמותר כיון דעור חזיר אין איסורו מן התורה אלא מדרבנן כדמשמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד דהלכות מ"א וז"ל האוכל מנבלה וטריפה או מבהמה וחיה הטמאים מן העור ומן העצמות ומן הגידין ומן הקרניים ומן הטלפים ומן הצפורנים של עוף ממקומות שמבצבץ משם הדם כשיחתכו ומן השליא שלהן אע"פ שהוא אסור ה"ז פטור מפני שאלו אינם ראויין לאכילה ואין מצטרפין עם הבשר לכזית עכ"ל ז"ל. וכ"ש בעור גמל וסוס ופרד וחמור דמותר הואיל ובחיים חייתן הותר לעשות בהן סחורה מטעם דלמלאכתן הן גדלין ודאי שאחר מיתתן בהיתרן נשארו. ועור חזיר דאמרן יובן דוקא בעור חזיר שאינו של ישוב אבל בעור חזיר של ישוב קיימא לן דעורו רך כבשרו בין לאיסור אכילה בין לטומאה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ' הנזכר אבל לא משמע כן בתוס' פ' כל שעה (פסחים דף כ"ג) ודס"פ מרובה וכתבתיו שם ע"ש. ועיין בשלטי הגבורים בפ' בתרא דע"ז דף ש"ף. ובתשובות הרשב"א ז"ל סי' ש"א כתוב דע כי בשר חזיר ושאר בהמה וחיה ועוף טמאים וכן שרצים מותרים בהנאה כדדרשי' בפ' כ"ש מדכתיב בהו לכם שלכם יהו אבל אסור לעשות בהן סחורה ולכוין בהן מלאכתו משום דכתי' וטמאים יהיו לכם בהויתן יהו ע"כ בקיצור. ועיין ג"כ שם סי' תפ"ט: 
+
+<b>ולא יהא לוקח ירקות שדה. </b>האי לוקח לאו דוקא דאפי' שלקטן כדי למכרן אף על פי שלא לקחן אסור ולוקח ולוקט הכל אחד וכדקתני בסיפא אבל לוקט הוא ובהדיא קתני בתוספתא לא יהא לוקט אלא משום סיפא נקטיה דתנן לקח לעצמו וכו' הר"ש ז"ל. ותוס' ז"ל כתבו בר"פ בתרא דע"ז וא"ת תיקשי רישא לסיפא דרישא אסרה ליקח למכור בשוק משמע הא לוקט מותר ואפי' בשוק והדר תני לוקט ובנו מוכר על ידו הא למכור בשוק אסור ונראה דיש במשנה ברישא טעות סופר וגרסי' בשניהם לוקט מיהו יש ליישב הגרסא ואשמועי' דדין לוקח ולוקט שוין דבשניהם אסור למכור בשוק ורישא תנא לוקח וה"ה לוקט וסיפא תנא לוקט וה"ה לוקח ויש ליתן טעם למה אסור יותר בשוק שכשמעמיד חנויות בשוק דומה יותר שמשתכר בפירות שביעית ואף על פי שאמרנו שאסור לפרוע חובו מפירות שביעית משום דלאו לאכילה הוא מכל מקום לקדש אשה מותר אף על גב דלאו לאכלה הוא וכדתנן בפרק האומר בקדושין מעשה באחד שקדש חמש נשים בכלכלה של שביעית ואמרו חכמים אין אחיות מקודשות הא אחרות מקודשת וטעמא דמשום פרי' ורבי' אקילו בי' רבנן ומיהו יש לדחות דהתם דיעבד אבל לכתחלה אסור עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>לקח לעצמו וכו'. </b>וכל שכן אם לקט לעצמו והותיר דודאי שרי למכור הוא בעצמו וכל שכן בנו או בן בתו הר"ש שירילי"ו ז"ל: וה"ר יהוסף ז"ל כתב על הפי' שהעתיק ר"ע ז"ל וז"ל פי' זה אינו נראה כלל דהתנא לא טעה בלשונו לומר פעם לוקט ופעם לוקח ויותר היה נראה לפ' הלשון כפשוטו ובא להשמיענו שלקנות ולמכור ודאי אסור אבל ללקוט ולמכור מותר ואפילו בנו מותר למכור במקומו ואין אנו אומרים שהוא נראה כאילו מכרן לבנו ובנו חוזר ומוכרן אלא מותר כך משמע לשון המשנה וצ"ע עכ"ל ז"ל: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ולא צרך לו. </b>בלא יו"ד גרסי' וכן הוא ברבינו דוד קמחי ז"ל בשרש צרך וכן בספר מדויק וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל. וכ"ה ברמב"ם. וי"ס דגרסי כיוצא בו לקח בכור למשתה בנו או לרגל ולא צרך לו וכו': 
+
+<b>מותר למכרו. </b>שם בתשובות הרשב"א ז"ל מסיים בה בתוספתא שהביא ר' אומר אומר אני שלא ימכרנו אלא בדמיו ופי' שלא יראה כעושה בו סחורה ע"כ והתוספתא חמצאנה בפ"ז דתוספתא דשביעית: 
+
+<b>צדי חיה וכו' שנתמנו. </b>לשון וימן המלך: וחכמים אוסרין. תימה לע"ד חכמים היינו ת"ק ודוחק לומר דר' יהודה וחכמים פליגי אליבא דת"ק כי ההיא דלא ירבה לו נשים וכההיא דחזקתן שלש שנים דר"פ חזקת הבתים וראיתי ג"כ דברי תי"ט וגם בהם לא נתיישבה דעתי. וכ' ה"ר שלמה שיריל"ו ז"ל שנתמנו דוקא שנזדמנו הוא דלא מצרכינן להו להפקירם אבל לחזר אחריהם ולצודן כדי למוכרן אסור דהיינו סחורה אי נמי אפי' לחזר אחריהם ללוקחן מאחרים כדי למכרן ולהשתכר אסור ואפי' שלא לחזר אחריהם ונזדמנו לו ללוקחן בזול אע"ג דלא הוי צייד אסור ואהא פליג ר' יהודה אף מי שנתמנה לו לפי דרכו לוקח ומוכר אע"פ שאינו צייד כיון דלא מחזר אחריהם אלא לפי דרכו באו לו לוקח ומוכרן דלא מחזי סחורה אפי' דלא צד אותן הלוקח ובלבד שלא תהא אומנתו בכך דהא מחזי כמחזר כיון דהרבה פעמים לוקח ומוכר. אומנותו. רגילותו דהא באינו צייד עסקי' ובנתמנה לו עסקי'. וחכמים אוסרין ליקח כדי למכור אף אם נזדמנו לפי דרכו דסחורה הוי עכ"ל ז"ל. ועיין במה שכתב החכם השלם ה"ר מנחם עזריה נר"ו במשנה זו סימן כ"ט. ובירוש' משמע דר' יהודה קאי אפירות שביעית וכדפי' הר"ש ז"ל עיין שם ותמהתי שראיתי שהגיה ה"ר יהוסף ז"ל ובלבד שלא תהא אומנותו לכן בנו"ן. וכתב שכן מצא בכל הספרים ואי הוה מגיה לכך לא הוה תמהנא. עוד כתב על מה שפי' ר"ע ז"ל אלא שמצא עופות טמאים וכו' כתב קשה הלשון לוקח ומוכר אינו משמע כן. ויותר נראה נכון לפ' כפשוטו קונה מיד העובד כוכבים ומוכר ע"כ: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>לולבי זרדים והחרובין. </b>לולבין קאי אתרווייהו: 
+
+<b>יש להן ביעור ולדמיהן ביעור. </b>אית דלא גרסי לי' ולדידהו קשה דליערבינהו אבל ברמב"ם פסק דגם יש להם ביעור וגם בספרים מדוייקים גרסי' לה. ובירושלמי פריך מלולבים דהכא דאלה ובוטנה ואטדין. אעלין דריש פרקין דלוף שוטה דהכא אמרי' גבי לולבין דאין להן ביעור לפי שאין נושרין מאביהן וברישא דפרקין גבי עלין דלוף שוטה דיש להן ביעור אע"פ שאין נושרין מאביהן ומשני התם אין סופו להקשות והוי עיקר בפני עצמו ועלין בפני עצמן והאי כדיני' והאי כדיני' אבל לולבין דהכא סופן להקשות ולכך נעשין כאביהן ואין להן ביעור כך פי' ה"ר שמשון ז"ל כפי מה שהעתיק ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל: 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>הורד והכופר והקטף. </b>נראה דה"ר שמשון ז"ל גריס והקטב שכתב קטב כמו קטף: 
+
+<b>והלוטם. </b>תמהתי שבשלשת ספרי הדפוס שם פ"ז דה' שמטה ויובל כתיב והלוטס בסמ"ך. וז"ל הרש"ש ז"ל ובכל המשניות לא גרסי' יש להן ביעור אבל בפ"ק דנדה מייתי לה וגריס לה התם יש להם ביעור ולדמיהן ביעור ומתני' איברא דלא גרסי' לה וכבר מיבעיא לן לעיל בירושלמי בכל הני דלא תני בהון ביעור אי דייקא מתני' ותריץ דכללא היא כל שדרכו לישור יש לו ביעור ושאין דרכו לישור אין לו ביעור ואלו מהן שדרכן לישור ומהן שאין דרכן לישור ושרע תנא מיניה הלכך גבי ורד פשיטא דיש לו ביעור כדאמרי' לעיל בירוש' דשלשה דינים יש לו בעלין של הורד ובפיקא ובעיקר ובהדיא תניא בתוספתא דבעלי הורד יש להן ביעור והכופר האשכולות סתמן נובלות מאביהן אבל גבי קטף לא פסיקא לי' לתנא למתני דבשלמא קטף דעלין או דפרי פשיטא דנושר אבל דגזע יש ממנו שאינו נושר. ומש"ה לא תני לי' ושרע תנא מיניה ורש"י ז"ל גריס לי' בנדה ופי' יש להן ביעור כשכלה לחיה מן השדה ואע"ג דיש להן שביעית איצטריך למימר דיש להו ביעור דיש שיש לו שביעית ליאסר בסחורה ומלוגמ' ואין לו ביעור כגון דבר המתקיים בארץ כל ימי החורף שאינו כלה לחיה מן השדה אבל כל דבר שיש לו ביעור יש לו שביעית וגם תוס' ז"ל כתבו שם בנדה יש להן ביעור ולדמיהן ביעור אע"ג דשביעית תופסת דמיה יש חילוק בין ביעור דמיה לעצמה כדתנן בההוא פרקא בשביעית ר"מ אומר דמיהן מתבערין עד ר"ה אבל הן מתבערין עד הפסח ע"כ. והתם בנדה דף ח' מסיק דת"ק דמתני' ר"א היא דקסבר קטפא פירא הוי דשמעי' לי' דקאמר במס' ערלה המעמיד בשרף הערלה אסור וה"ג התם דתניא ר"ש אומר אין לקטף שביעית וחכמים אומרים יש לקטף שביעית מפני שקטפו זהו פריו וא"ר יוחנן מאן חכמים ר' אליעזר דאמר קטפו זהו פריו ופרכינן אי ר' אליעזר מאי אריא אילן שאינו עושה פרי כגון האי קטף שהוא מין אילן שאינו עושה פרי אלא שרף יוצא ממנו אפי' אילן שהוא עושה פירות ס"ל לר"א דקטפו זהו פריו התם בפ"ק דערלה ומשני לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי אפי' אילן העושה פירות קטפו זהו פריו לדידכו אודו לי מיהא באילן שאינו עושה פירות דקטפו זהו פריו ורבנן אמרי לא שנא וכן נמי בירוש' דפרקין ודפ"ק דערלה גרסי' א"ר פדת ר' יוסא בשם ר' יוחנן דר' שמעון כר' יהושע דתנינן תמן בערלה פ"ק א"ר יהושע שמעתי שהמעמיד בשרף העלים ובשרף העיקרים מותר בשרף הפגים אסור מפני שהוא פרי א"ל ר' זעירא לר' פדת כמה דתימר תמן הלכה כר' יהושע וכא אמר הלכה כר' שמעון א"ר יונה ודמיא היא לכל שיש בה בתמיה והא לא דמי אהדי כלל דגבי ערלה אין אסור אלא בקטף של פרי והוא בטל אגב שרף הנוף והעיקרין ואין כ"כ מתיקות באותו שרף כיון שמפזר גם הלחות בעיקר ובעלין דשרו גבי ערלה אבל גבי שביעית האילן עצמו כל מה שמוציא אית בי' קדושת שביעית כגון עלין ולולבין ושרף ופרי הכל אית בי' דין שביעית וא"כ כל האילן הוא קדוש דכיון דחזי למאכל בהמה יש כאן שביעית וביעור אם כלה דאוכלי בהמה קדושת שביעית חלה עליהן מה שאין כן בערלה א"ר אבין עוד יש לך טענה אחרת דר"ש ור' יהושע לאו חדא נינהו שהרי ר' יהושע אמר דבריו מפי השמועה ור"ש בשם גרמיה ואם איתא דחדא נינהו הו"ל לר"ש למימר נמי שמעתי ע"כ: 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ורד חדש וכו'. </b>נלע"ד דמכאן וגם ממתני' דלעיל יש להוכיח דערלה נהגא בורדים ג"כ מדנהגא בהו שביעית ואת"ל שאינה ראיה לכל הפחות הוי בכלל מאי דתנן בסוף מס' ערלה ספק ערלה בארץ ישראל אסור וכן הבנתי ג"כ מס' בדק הבית דף כ"ד שהביא שם דברי הראב"ד והרשב"א ז"ל ע"ש: וכתב הב"י יו"ד סי' ק"ה בשם המרדכי בכ"מ פירש"י ז"ל כבוש בחומץ אבל בלא חומץ אינו כמבושל ואא"ל כן דהא תנן הכא ורד ישן שכבשו בשמן חדש חייב בביעור אלמא בלא חומץ הוא נו"ט כמבושל ע"כ: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. אבל ורד של שביעית שכבשו בשמן של שמינית וכו'. אמר המלקט זהו פי' הירושלמי על בבא דוישן בחדש חייבין בביעור. אבל ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל כתב וזה העתק כל טופס לשונו ורד חדש של שביעית שכבשו בשמן ישן של ששית מלקט הורד בשביעית והשמן אין צריך לאכלו בקדושת שביעית מפני שלא יכנס בשמן כח הורדים וטעמן דאין השמן מקבל טעם הורד אא"כ יניחוהו זמן רב. חרובין חדשים של שביעית ביין ישן של ששית וישנים של ששית ביין חדש של שביעי' ס"ל לתנא דמתני' דמיד נכנס ביין טעם החרובין ומפני כך חייבין לבער היין והחרובין ולא דמו חרובין לורדים והיינו דתנן כל שהוא בנותן טעם חייב לבער מין בשאינו מינו. ומין במינו כל שהוא מפרש בירושלמי פ' שלש ארצות דאין שביעית אוסרת במינה בכל שהוא אלא בביעור ופי' הר"ן ז"ל בנדרים דף נ"ח לענין שצריך לאכול התערובת קודם הביעור דכיון דאפשר לאכלו קודם הביעור הוי דבר שיש לו מתירין. והראב"ד ז"ל סובר דשני ביעורין הן חד כשכלין פירות העיר ותחומיה וחד כשכלה כל פירות הגליל או פירות יהודה מארץ יהודה דאחר שכלין פירות הארץ שאדם יושב בה מוציאין כל אדם מה שבבתיהם ומביאין אותם לאוצר ליד ב"ד והן מחלקין לכל אדם לשלש סעודות וכן בכל יום ויום עד שיכלו ואם אין שם אוצר ולא ב"ד מוציאן לשוק ומפקירן ואף הוא יכול לחזור ולזכות בהן ככל אדם ואוכל הזוכה בהן עד שיכלו אותן הפירות מכל המדינה ובגליל מכל הגליל וביהודה מכל ארץ יהודה ואחר שיכלו מכל המדינה משדותיה אז יתבערו לגמרי לשריפה או לאיבוד ומאותו הביעור ואילך אינו אוסר במשהו לפי שאין לו שום היתר אבל לביעור הראשון כיון שיש לו היתר אכילת שלש סעודות אוסר במשהו ע"כ ונכון הוא הירוש' לפירושו ז"ל: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. וחרובין חדשים וכו' הכא מיירי בבא לשתות היין אחר זמן הביעור וכו'. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נזכר כלל לא במשנה ולא בשום מקום ונ"ל דחדש וישן שנזכר בבבא זו של חרובין הכל ר"ל שביעית ושמינית חרובין חדשים של שמינית ויין ישן של שביעית וישנים היינו של שביעית ביין חדש היינו של שמינית ומטעם זה הכל אסור שכבר הגיע זמן הביעור וצ"ע בירושלמי עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>שביעית אוסרת. </b>פי' רש"י ז"ל בפ' הנודר מן הירק על מילתי' דר"ש דקאמר התם אף אני לא אמרתי דשביעית אוסרת כל שהוא במינה אלא לביעור אבל לאכילה בנ"ט פי' אלא לביעור שאם נטל בצל של ששית ונטעו בשביעית והוסיפה כל שהוא אותו כל שהוא מבטל את העיקר ומחייב כולו בביעור דמוצאי שביעית. אבל לאכילה שאם נתערבו פירות שביעית בפירות שמינית לאחר שנתחייבו בביעור ולא ביערן דהשתא קיימי באיסור אכילה אינה אוסרת אלא בנ"ט ואם אין בה בנ"ט מתבטל ע"כ. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל והא תנא לי' רישא ולא תני לה אלא לפרושי דלא תימא דכללא הוא בכל הדינים מין במינו במשהו אלא דוקא גבי שביעית וכדאוקימנא בזמן הביעור הראשון דהוי דבר שיש לו מתירין ואפ"ה שלא במינו בנ"ט וכן הוא בכל הדינים דבר שיש לו מתירין במינו אפי' באלפא לא בטיל ויש לרבינו שמשון ז"ל דרך אחרת בבבא דחרובין ואינו נכון אלא דפליגא מתני' אתנא דברייתא וכאשר פירשתי הוא דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ז ע"כ. ואלשון הירוש' פירש דהכי פריך הכא את אמר ילקט את הורד והשמן מותר דהשמן אינו מקבל ולא תנא יבער את הורד אלא ילקט את הורד שאוכלו בקדושת שביעית משמע דאינו חייב לבערו אפי' לאחר הביעור וסיפא תני חייב בביעור הכל משמע דאחר הביעור חייב ומשני ר' אבהו בשם ר' יוחנן תרין תנאין אינון דתנא דסיפא סבר דאחר הביעור מבער את הכל דהורד נמי יש בה טעם ובליעה מהשמן ותנא דרישא סבר דמין בשאינו מינו הוא ובטיל לגבי השמן ואין חייבין לבערו דכל עיקר טעם הורד בשמן ואין בו ממש הלכך ילקט ולא יבער ומסיק לה ר' זעירא בתרי פתרי דאין חדש וישן דסיפא כמו חדש וישן דרישא דסיפא קרי ישן לשל שביעית לגבי מוצאי שביעית דהשמן של שמינית הוא חדש ורישא בשביעית מיירי ולא לאחר הביעור מש"ה תני ילקט וסיפא כיון דהשהה הורד עד שהגיע ובא השמן של שמינית כבר נתחייב בביעור ואם יש בו בנ"ט חייב לבער הכל ובמה שפירשתי תקנתי מה שהקשה רבינו שמשון ז"ל עכ"ל ז"ל. וכדומה לזה הפירוש כתוב בתי"ט: 
+
+סליק פרקא. הדרן עלך כלל גדול זוטא. ואית דקרו ליה כלל גדול דביעור. 
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כלל גדול וכו'. </b>כתבו תוס' ז"ל בשבת פ' כלל גדול (שבת דף ס"ח) אע"ג דלא קתני בתריה כלל אחר כיון דקתני כלל קטן קמיה בפרקין דלעיל שייך למתני בתריה הכא כלל גדול. ועיין במה שכתבתי ריש פרק דלעיל בשם החכם ה"ר משה פיזנטי ז"ל: 
+
+<b>חומרי בהמה. </b>פי' הרמב"ם ז"ל חומרי בהמה הוא שיהיה כמו מאכל בהמה שאין בהמה אוכלת אותו אלא כל זמן שהוא נמצא אותו המין בשדה לחיות השדה ע"כ. אבל בחבורו כתב חומרי מאכל בהמה שאין שולקין אותו ע"כ: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ולסיכה. </b>דוקא סיכה לאדם אבל סיכת כלים אסור כדתנן לקמן סי' ח' ט': 
+
+<b>ה"ג </b>לאכול דבר שדרכו לאכול ולשתות דבר שדרכו לשתו' ולסוך דבר שדרכו לסוך. וכ"ה בס' מדוייק והכי מוכח בירו' דמפ' נמי כיצד לשתות דבר שדרכו לשתות אין מחייבין אותו לשתות אניגרון ולא אכסיגרון ולא יין בשמריו. וכ' ה"ר משה פיזנטי ז"ל דתני עלה כגון אכילה ושתיה וסיכה וצביעה והא דלא תנא הכא ולצביעה איכא למימר דלא חשיב הכא אלא דבר דאיכא פלוגתא כדקתני לאכול דבר שדרכו לאכול ולסוך דבר שדרכו לסוך אבל לענין צביעה בכל ענין שהוא לאדם מותר ע"כ: 
+
+<b>לא יסוך יין וחומץ. </b>פי' שהוא מפסידן בסיכה ואסור להפסיד פירות שביעית אבל השמן דרכו בכך ומותר. הר"ר יהוסף ז"ל: 
+
+<b>אבל סך הוא את השמן. </b>כך הוא הל' ג"כ שם ברמב"ם וק"ק דשפיר טפי הול"ל אבל סך הוא בשמן ושמא נקט הכא סרכא דמתני' דריש פ' שני דמס' מעשר שני ועיין במ"ש שם: 
+
+<b>קל מהם שביעית. </b>בירוש' בעי מהו לפטם יין של שביעית דבתרומה תנן בר"פ בתרא דמס' תרומות פלוגתא דת"ק ור' יהודה ומשני נישמועינה מן הדא קל מהן שביעית שניתנה וכו' וכ"ש דשרי מאי דשרי בתרומה ופריך והתני בתוספתא דאסור לפטם ומשני דמתני' ר' יהודה היא דשרי נמי גבי תרומה דתנן ר' יהודה מתיר מפני שהוא משביחו: 
+
+<b>שניתנה להדלקת הנר. </b>דכתיב תהיה כל תבואתה אף לצביעה אף להדלקה ואף על גב דמשוי הכא שביעית למעשר שני תני בתוספתא מילי דאיתנהו במעשר שני וליתנהו בשביעית ומילי דאיתנהו בשביעית וליתנהו במעשר שני: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>אין מוכרין פירות שביעית לא במדה וכו' ולא תאנים במנין. </b>קשיא לי דאמאי אצטריך למהדר ולמיתני תו ולא תאנים במנין דכיון דתנא אין מוכרין פירות שביעית וכו' הכל בכלל דבשלמא ירק אפשר דלא הוי בכלל פירות ואת"ל דהוי הדר תנייה לאשמועי' ביה פלוגתא דב"ש וב"ה אבל תאנים קשה ואי הוי דרכן של תאנים לימכר בשאר השנים במשקל או במדה הוה אמרי' דאתא לאשמועי' דאפי' ע"י שנוי אסור וגלי בתאנים וה"ה בשאר פירות דלא תימא דוקא כשמוכר במדה דבר שדרכו לימדד ובמשקל דבר שדרכו לשקול ובמנין דבר שדרכו למנות אבל אי אפיך ושינה לית לן בה קמ"ל כך נלע"ד וכן מצאתי אח"כ שכתב קרוב לזה בתי"ט. וגם הר"ר יהוסף ז"ל מצאתי שכתב וז"ל ולא תאנים במנין פי' אע"פ שאין הדרך למכרן בכך וכן הירק אין הדרך למוכרו במשקל אפ"ה אסור כן נ"ל עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>את שדרכו לאגוד אותו בבית. </b>יש גורסין לבית והרמב"ם ז"ל פי' וז"ל שם פ' ששי דברים שדרכן ליאגד בבית למכרן בשוק אגודים אוגד אותם כדרך שאוגדן להביאם לבית לא כדרך שאוגדן לשוק כדי שלא יהא כמוכר בצמצום אבל דברים שאין דרכן ליאגד אלא לשוק אין אוגדין אותן ואפי' אותן שדרכן ליאגד בבית כשמוכר אותן בשוק מוכרן אכסרה לא במשקל ולא במדה ולא במנין ע"כ בהרחבת לשון קצת. והראב"ד ז"ל פי' לאגוד אותו בבית לאכלו והואיל שדרכו לאגדו אפי' לאכלו בביתו כדי שידע בכמה אגודות הוא מסתפק בשבוע גם כשימכור אותן בשוק אוגד אותו שאין אגודתו דרך סחורה אא"כ אין דרכו של ירק זה ליאגד אלא לימכר בשוק ע"כ. וקרוב לזה פי' ה"ר שמשון ז"ל. הכרישין ונץ החלב דרכן לאגדן אפי' בבית. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל יש ס"א דגרסי' ליאגד בבית אוגדין אותו בשוק ונ"ל דטעות הוא דמה מועיל זה שהוא אוגדו בשוק כיון שהטעם הוא שאסור למכרו כדרך שמוכרו בשאר השנים ותו דכל הדברים אין אוגדין אותם בבית אלא בגנה אלא נראה דגרסי' לבית לשוק בלמ"ד וה"פ כל דבר שדרכו לאוגדו לבית כלומר המוליכו לביתו אוגדו כדי שלא יתקלקל או מטעם אחר ולא מטעם שרוצה למוכרו במנין האגודות אלא אף המוליכו לביתו לצרכו אוגדו אותו המין אוגדין אותו אף בשביעית לשוק כלומר כדי למכור עכ"ל ז"ל: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>האומר לפועל וכו'. </b>ראיתי במשניות כתיבת יד דלא גרסי ברישא דמתני' האומר לפועל רק הא לך איסר וכו' ובירוש' משמע דלא נהירא לי' טעמא דפי' שם בע"ז רש"י ז"ל וה"ג התם מה בין האומר לקט לי לאומר לקט לי בו ומשני ר' אבין דמהלכות של עמעום היא דראוי הי' לאסור אלא שעמעמו עליה והתירו משום כדי חייו דפועל {הגהה פי' אבל אם הי' חמר שמרויח הרבה קנסו אותו שכל שכרו בקדושת שביעית כדאי' התם בר"פ בתרא דע"ז:} וכן נמי מתני' דרפ"ג דמס' מעשר שני יש לשאול עליה מה בין האומר לחלק לאומר העלם שנאכלם אלא מה' של עמעום היא וכן נמי מתני' דרפכ"ג דשבת יש לשאול עליה מה בין האומר הלוני לאומר השאילני וכן פתן של עובד כוכבים שהוא אחד מי"ח דבר מהלכות של עמעום היא שעמעמו עליה והתירוה משום חיי נפש כשאין פת של ישראל מצויה. ור"ש בן לקיש תירץ דמתני' דשרי כשאמר לו לקט לי ירק היינו דוקא במראה לו את הירק שאינו נותן לו רק שכר טורח רגלו שהרי הוא בעצמו יכול לילך וללקטו ור' יוחנן אמר אפי' לא הראה לו כמה שהראה לו דהקלו בשביעית שהיא מדרבנן: 
+
+<b>שכרו אסור. </b>ואינו יכול להוציאו אלא באכילה ושתיה כפירות שביעית: 
+
+<b>כשאלקוט ירקות שדה אביא לך מותר. </b>ירקות שדה הן כל הני דתנן בפרקין ודתנן לקמן בפ' הפיגם. ובירוש' תני ר' יהודה ור' נחמיה אוסרין שאין ירקות שדה מצויין: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>אבל נותן הוא לבייר לשתות. </b>בברייתא אמרי רבנן דפירות שביעית אין לוקחין בהן מים ומלח ור' יוסי אומר דלוקחין אלא דהכא בברייתא פליגי בשל תשמיש לבהמה ולפיכך אסרי רבנן ואם הוא בייר הדולה מים לתשמיש אדם כגון לכביסה ר' יוסי מתיר בברייתא דסבר יש בהן חיי נפש וחכמים אוסרין אבל בייר הדולה מים לשתיית אדם לכ"ע מותר כפשטה דמתני'. ולא לבלן אפי' ר' יוסי מודה בהא דהא אדם יכול לגלגל בלא רחיצה ואינו יכול לגלגל בלתי כביסה: 
+
+<b>ולכולן הוא נותן מתנת חנם. </b>ואע"פ שידוע שבשביל שנתן לו מתנה לא יתבע ממנו שכר הא תנן לעיל בפ"ד אוכלין פירות שביעית בטובה ושלא בטובה: 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>תאנים של שביעית וכו'. </b>הרמב"ם ז"ל בחבורו שם גם כאן בפי' המשנה גריס חורבה וז"ל מוקצה שם מקום שהן שוטחין עליו שטיחין התאנים והענבים חורבה ידועה ע"כ ולזו הגרסא הסכים הר"ש שירילי"ו ז"ל שכן הוא בספרים ישנים. ובערוך גריס אין קוצצין ופי' מוקצה של ברזל וחרבה סכין מלשון חרב ואין מתיישב פירושו על סדר המשנה דלא איירי כולה מתני' בלקיטת הפירות אלא במלאכתן שלאחר לקיטה ועוד דאין דרך לקיטת התאנים אלא ביד ואפשר ליישב הגרסא לפי דרכו דכשמייבשין התאנים קוצעין אותן בכלי של ברזל הנקרא מקצוע והכא קרי לי' מוקצה וקוצעין את עוקציהן כדי לעשותם קציעות ודבלה וקתני דאין קוצעין אותן בכלי המיוחד אלא בסכין רחב וקרוי חרבה עכ"ל ז"ל. ונלע"ד שלפי זה הגרסא 
+
+<b>חַרְבָּה </b>החי"ת בפתת והרי"ש בשב"א והבי"ת בקמ"ץ והוי כמו חרבא באל"ף שתרגום חרב חרבא. וז"ל ה"ר יהוסף ז"ל חרבה סכין כן פי' בערוך אך קשה כי אין זו החלוקה דומה לענבים ולזיתים שנזכרו אח"כ ובירוש' משמע שכולם למדנום מפסוק אחד דהיינו לא תבצור את כרמך פי' שלא תבצור כדרך הבוצרים שבוצרים לגת ותו כי לשון מוקצה בכל התלמוד פירושו מקום עשיית התאנים כדתנן ולא תאנים למוקצה ותו כי ברוב הספרים גרסי' בחורבה ויותר הי' נראה נכון לפ' כפשוטו וצ"ע ע"כ: 
+
+<b>ואין עושין זיתים. </b>מלשון ושם עשו כו' תי"ט. ולפי זה צריך לגורסו בדגש: 
+
+<b>קוטב. </b>פי' הרמב"ם ז"ל גת קטן לזיתים ובודידה גת קטנה עד מאוד. ובספרים ישנים גרסי' ובקוטבי ביו"ד. ובערוך פי' בשרש קטב משימין עץ גדול וכבד על הזיתים שבבית הבד ונקרא קוטב ובראשו אבן גדולה וכן הביא בשמו ה"ר שמשון ז"ל וכן פי' ר"ע ז"ל אלא שנהפך שם הלשון קצת: 
+
+<b>טוחן. </b>הוא בבית הבד ולא בקוטבי ובירוש' איכא מאן דשרי קוטבי: 
+
+<b>ומכניס לבודידה. </b>בהא מודה לת"ק: 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>אין מבשלין ירק וכו'. </b>בזבחים מפ' רב יוסף דאפי' לכתחלה שרי ר' שמעון דאי דוקא דיעבד כגון שנתערב שמן בירק דעל כרחו יבשלם יחד מאי טעמייהו דרבנן דפליגי עליה דר"ש הא אינהו מודי ליה התם בפ' התערובת גבי נתערבו חתיכות בחתיכות דכיון דלית להו תקנתא ברעייה דיאכלו כחמור שבהן אע"פ שמביא קדשים לידי פסול והכא נמי אי בדאיערב מיירי לית לי' תקנתא דאי אפשר לסוחטו כולו מן הירק דאי נסחוט טובא קמפסיד לירק ורחמנא אמר לאכלה ולא להפסד ניסחוט פורתא סוף סוף איערובי מיערב אלא ודאי ר"ש אפי' לכתחילה שרי וכן מוכיח נמי התם בגמ' ממתני' דאין לוקחין תרומה בכסף מעשר דברפ"ג דמס' מעשר שני. ור"ש אזיל לטעמי' דס"ל מותר להביא קדשים לבית הפסול הכא גבי שביעית ובפ"ג דמס' מעשר שני כמו שכתבתי ובפ"ט דמס' פסחים ובפ"ח דמס' זבחים שהוא פ' התערובת גם שם בפ' עשירי והתם פליג עלי' ר"מ וסתם לן תנא הכא כר' מאיר. ופי' הר"ש ז"ל שלא יביאנו לידי פסול פי' שלא יביא שמן של תרומה לידי פסול דשביעית עד הביעור ותו לא ע"כ: 
+
+<b>והאחרון האחרון וכו'. </b>ופרי שני דרך מקח אסור דרך חלול לא: 
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>עבדים וקרקעות ובהמה טמאה. </b>דאינם בני אכילה ולאכלה אמר רחמנא וכתוב בה"ר שמשון המוגה ירושלמי א"ר ייסא זאת אומרת שאסור לאדם ליקח אשה מפירות שביעית דאשה ליקוחין כתיב בה דאם לא כן מה בין הקונה אשה לקונה שפחה. ויש לחלק דגבי אשה איכא מצות פרי' ורבי' וראוי להקל ע"כ. ולשון הרמב"ם ז"ל יוציא מממונו מה שהוא שוה הדבר ההוא ויקנה בו פירות מלבד פירות שביעית ויאכלם בקדושת שביעית ע"כ: 
+
+<b>יאכל כנגדן. </b>כדי שלא יהא חוטא נשכר: 
+
+<b>אין מביאין קיני זבין וכו'. </b>דהאחד עולה למזבח ולאכל' אמר רחמנא: 
+
+<b>אין סכין כלי' בשמן של שביעי'. </b>דמיתקנים הכלים בכך ונבלע השמן בהם וכי מטי זמן הביעור קיימין: 
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>ידלק. </b>כדין פירות שלאחר הביעור והכי נמי אשכחן בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק ורבנן פליגי עליה ושאני בגד דחזותא מלתא היא וה"ל כקליפין בעין אבל הכא השמן מבוער הוא משעה ראשונה וליתיה בעולם כיון דנבלע בעור וכדי שלא יהא חוטא נשכר שרצה להרויח באותו שמן ולא לאכלו יאכל כנגדו הר"ש שירילי"ו ז"ל: 
+
+<b>ר' אליעזר אומר ידלק. </b>פי' כי כיון שהוא שמן של שביעית שהוא הפרי של שביעית שאסורין לעולם ואינו יוצא לחולין אינו מועיל מה שיאכל כנגדו ולפיכך ידלק וחכמים סברי שכבר נתבטל בעור ועל כן הוא מותר כן נ"ל וקצת קשה אמאי לא פליג ר' אליעזר לעיל גבי כלים שהרי גם שם מדבר בשמן שגדל בשביעית וצ"ע עכ"ל ה"ר יהוסף ז"ל: 
+
+<b>לא אומר לכם מה ר"א אומר בו. </b>אי אפשר לי לאמרו הרמב"ם ז"ל. ירושלמי מה אמר בו ר' אליעזר א"ר ייסא עצמותיו של אותו האיש ישרפו ר' חזקיה בשם ר' אחא אמר מותר לסוכו הוא דאמר ר' אליעזר ולאו ידלק: 
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>כאוכל בשר חזיר. </b>דקסבר גרי אריות הם ולא מעשרי כלל ומישראל מומרים לעבודת כוכבים קא אתו ופירותם טבל הן ובירוש' א"ר ייסא זאת אומרת שאסור ליקח בתו של ע"ה שחשודה על המעשרות ועל החלה ופתה דמי לפת כותי ר' חזקי' בשם ר' אחא מתיר הי' ר' אליעזר חמצן של כותים אחר הפסח מיד וא"כ מאי דקאמר ר' אליעזר גבי פת כותי מותר קאמר ור' חזקי' אזיל לטעמי'. הר"ש שירילי"ו ז"ל. וה"ר שמשון ז"ל פי' דשמא דמחמיר בפת כותי יותר מבשר חזיר משום דלא מעשרי וטבל במיתה ע"כ כלומר והיינו דקאמר לא אומר לכם מה שר"א אומר בו. וכתבו תוס' ז"ל בחולין פ"ק די"ג בפרקי ר"א יש וכו'. ולפי פי' זה האחרון שכתבתי בשם תוס' משמע דמתני' זו נשנית לאחר שעשאום כעובדי כוכבים גמורים ואין זולתה בכל המשניות וכפי' זה מוכח מפי' הרמב"ם ז"ל שהעתיק ר"ע ז"ל: 
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>בתבן ובקש של שביעית מותר. </b>י"מ דהיינו משירדה רביעה שנייה כדתנן בפרקין דלקמן. אבל הר"ש ז"ל פי' מותר לרחוץ אע"ג דתבן וקש של שביעית אסור כדתנן בפרקין דלקמן. ופי' ה"ר יהוסף ז"ל בתבן או בקש כל אלו מאכל בהמה ואסור לשרפן ע"כ: 
+
+<b>ואם מתחשב הוא. </b>פי' הרמב"ם ז"ל כלומ' אם אדם חשוב הוא ונכבד בעיני עמו שמפני כבודו אפשר לשרוף בכלל העצים מה שאינו עצים כדי להשיב ריח המרחץ כגון דברים שי"ל ריח טוב והן עריבין לאכול ע"כ ובחבורו כ' וז"ל מרחץ שהוסקה בתבן ובקש של שביעית מותר לרחוץ בה בשכר ואם אדם חשיב הוא אסור שמא יסיקו בו דברים אחרים כדי שיהא ריחה נודף ונמצאו מפסידין פירות שביעית ע"כ והראב"ד ז"ל בהשגות כתב אמר אברהם המשנה לא אמרה אלא מותר לרחוץ בה ואם מתחשב הוא לא ירחוץ ופירשו בגמ' אם אדם חשוב הוא לא ירחוץ ונראה לי מותר לרחוץ דקתני ברישא בחנם קאמר אבל בשכר לא דהוי כסחורה ואם אדם חשוב הוא לא ירחוץ דחנם דידיה כשכר דמי ואם כדבריו אדם חשוב לא ירחוץ בשום מרחץ בשביעית ומאי אריא כשהוסק בתבן ובקש של שביעית ע"כ ובכ"מ תירץ בעד הרמב"ם ז"ל והביאו בתי"ט: 
+
+סליק פרקא. פרק כלל גדול רבא. ואית דקרו ליה כלל גדול דמלוגמא. 
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הפיגם. </b>אית דגרסי הפיגס בסמ"ך: 
+
+<b>והירבוזין. </b>בערוך פינוגי בלע"ז: 
+
+<b>השוטים. </b>מפי' הרמב"ם ור"ע ז"ל משמע דהשוטים קאי אירבוזין וכן ממה שנקד ה"ר יהוסף ז"ל ולא כן משמע בפי' רש"י ז"ל בפ' לולב הגזול אלא שהם שני מינים. ירוש' א"ר חגי סרוגין וחלגלוגות ומי נכנס ראשונה המופלג בחכמה או המופלג בשנים אלו שלשה עניינים הוצרכו לשאול אותם החברים כי לא ידעו מה רוצה לומר סירוגין ומה רוצה לומר חלגלוגות אמרו נעלין ונשאל לאילן דבית רבי עלו ושאלו יצאת שפחה משל בית רבי ואמרה להן הכנסו המופלגין בשנים קודם יכנס פלוני קודם יכנס פלוני קודם ועמדו על שאלה אחת. וכיון שראו המופלגין בחכמה שהזקנים נכנסין תחלה לא רצו ליכנס מיד אחריהן דנראין טפלין אליהן אלא שהו מעט ואח"כ נכנסו ואמרה להם מפני מה אתם נכנסין סירוגין סירוגין ולמדו דסירוגין פירושו קטועין. חד דבי ר' ינאי הוה טעין פרפחנין בחגורו ונפלו ממנו אמרה לי' רבי רבי נתפזרו חלגלוגותיך ע"כ וכ"ה ג"כ בירוש' פ' שני דמגילה אבל בבבלי בראש השנה פ' שלישי דף כ"ו ובמגילה פ' שני דף י"ח גרסי' שמעוה לאמתא דבי רבי דאמרה לי' לההוא גברא דהוה קא מבדר פרפחני עד מתי אתה מפזר חלוגלוגות: 
+
+<b>כרפס שבנהרות. </b>יש מפרשים פריגיל בלע"ז. דהיינו בקדוניש בערבי והקשה הר"מ דילונזאנו ז"ל דיקשה לפי' זה כי הפריגיל נשמר הוא וכ' דנ"ל דכרפס שבנהרות בראצא בערבי ע"כ. וכ' בתי"ט לא ידעתי מ"ט נקטו בברייתא כחצי איסר כו'. וגם אני הייתי תמה על זה ושמא דכל פחות מכחצי איסר קים להו לרבנן דלא חשיב בעיניה דבן אדם כדי לשומרו ולהצניעו: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. כדי מזון שלש סעודות. אמר המלקט היינו דאתמר בירוש' וגם התם פ' לולב הגזול בכדי מָן שנו ומשום כדי חייו דשלש סעודות הן מזון צורך לשבת: 
+
+<b>ונלקחין מכל אדם בשביעית. </b>מפ' בפ' בתרא דמעשרות דהאי מכל אדם היינו שאינו יודע אם חשוד הוא אם לאו דאילו בחשוד ודאי התנן במס' בכורות פ' עד כמה החשוד על השביעית אין לוקחין הימנו פשתן ואפי' סרוק והאי אינו יודע אם חשוד הוא אם לאו היינו עם הארץ וקמ"ל דאע"ג דאין מוסרין דמי שביעית לעם הארץ דאינו יודע להזהר בדיניהם ה"מ כשמוכר דברים שחזקתם יש בהם שימור אבל אלו אין כיוצא בהן נשמר והוי לוקח מן המופקר ודוקא מינים אלו שלעולם חזקתן הפקר הוא שמותר למכור לו כדי מזון שלש סעודות אבל דברים שדרכן להיות נשמרין כגון תאנים וענבים וכיוצא בהן כלל כלל אינו יכול למכור לו וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ח דה' שמיטה ויובל אע"ג דלא משמע כן מפי' רש"י ז"ל דבפ' לולב הגזול (סוכה דף ל"ט.) ולדעת הרמב"ם ז"ל צ"ל דברייתא דקתני התם פ' לולב הגזול אין מוסרין דמי פירות שביעית לע"ה יותר ממזון שלש סעודות במינים הללו דוקא מיירי כך נלע"ד. ובירוש' פריך ולמה לא תנינן הסיאה והאזוב והקורנית ומשני דהני אצטר' לי' לאשמועי' לענין היתר ספיחין דלא תימא הואיל ורוב המינין נזרעין והייתי יכול לומר דאסירי משום עוברי עבירה דהיינו טעמא דאיסור ספיחין לפום כן צריך לומר דמותרין אבל אותן שאין דרך בני אדם לזורעם כלל אלא הן מאליהן יוצאים בהרים ובגבעות ובנהרות פשיטא דאין בהם איסור כלל אע"פ שצמחו בשביעית והיינו דלא תנא הכא שום בעל בכי ובצל של רכפא וגריסין הקלקין והעדשים המצריות דתנן להו בפ' בתרא דמעשרות דניקחין מכל אדם בשביעית משום דלא תני במתני' אלא מידי דדרכן לזורען ואפ"ה שרי משום דניכרין או שרובן מצויין בכל מקום אי נמי משום דלא תני הכא אלא מיני ירקות השוין בכל מקום מה שאין כן בעדשים דאין ניקחין אלא המצריות וכן שום בעל בכי מה שא"כ בשאר שומין וכן בבצל וכן בגריסין והא דלא תני נמי זרע לוף העליון וזרע כרישין דתנן להו התם דניקחין מכל אדם בשביעית משום דלא תני הכא אלא מיני ירק והנהו דהתם זרעוני גנה שאין נאכלין הן הר"ש שירילי"ו ז"ל: 
+
+<b>ר' יהודה אומר ספיחי חרדל מותרין. </b>שלא נחשדו עליהן עוברי עבירה פי' ה"ר יהוסף ז"ל מותרין באכילה כי לא גזרו עליהן חכמים כמו שגזרו על שאר הספיחים כי על שאר הספיחים גזרו שיהו אסורין באכילה כדי שלא יביאו מן השמור ויאמרו ספיחין הן אבל על ספיחי חרדל לא חששו כי לא נחשדו עליהן ור"ש סובר שכל הספיחי' לא גזרו עליהן כדי שלא יביאו משום כי כל הספיחים ניכרין כי יש הפרש בין מה שהוא ספיח שגדל מעצמו ובין מה שנחרש ונזרע וגדל ע"י עבודה חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בהן ירק אחר שאינו ניכר אם הוא ספיח אם לאו כן משמע בירושלמי עכ"ל ז"ל. ובת"כ תניא הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו אם אין זורעין היכן הם אוספין א"ר עקיבא מכאן סמכו על הספיחין שיהיו אסורין בשביעית וחכמים אומרים אין ספיחין אסורין מן התורה אלא מד"ס והיינו משום עוברי עבירה ור' יהודה ס"ל כרבנן. ופי' הרמב"ם ז"ל בפ"ד דה' שמיטה ויובל למה גזרו על הספיחין מפני עוברי עבירה שלא ילך ויזרע תבואה וקטניות וזרעוני גנה בתוך שדהו בסתר וכשיצמח יאכל מהן ויאמר ספיחין הן לפיכך אסרו כל הספיחין הצומחין בשביעית ע"כ: 
+
+<b>ר"ש אומר כל הספיחין מותרין חוץ מספיחי כרוב. </b>פי' ה"ר שמשון ז"ל רבנן סברי גזרינן  הר"ש כ' כן מגמ' דפסחים לפי הגי' דהתם בברייתא רש"א כל הספיחין אסורין חוץ מספיחי כרוב כמ"ש בסמוך אבל לפי הגי' שלפנינו במשנה אין לדברים אלו מקום כלל וצ"ע.] ספיחי כרוב אטו שאר ספיחין ור' שמעון סבר לא גזרינן ע"כ ובפסחים פ"ד דף נ"א מייתי ברייתא דקתני אפכא ר' שמעון אומר כל הספיחין אסורין וכבר הקשו שם בתוס' ז"ל וז"ל הקשה רבינו נסים גאון ז"ל דאפכא שמעינן להו במסכת שביעית פ"ט דקתני התם ר"ש אומר כל הספיחין מותרין וליכא למגרס התם אסורין דבירוש' מוכח בהדיא דגרסי' התם מותרין ותירץ דהתם מיירי בספיחים שגדלו בששית בהיתר ונכנסו בשביעית ונשתהו עד לאחר הביעור ולכך שאר ספיחין שרו דלא אתו לאחלופי בהנהו בשביעית דשל ערב שביעית גדולים ושל שביעית קטנים אבל של כרוב שגדלין הרבה בזמן מועט אין היכר בין הגדל בערב שביעית לגדל בשביעית והכי איתא בירוש' א"ר שמואל בר רב יצחק כל ירק אתה יכול לעמוד עליו אם חדש הוא אם ישן הוא ברם הכא שלא ילך ויביא מן האיסור ויאמר מן האמהות הבאתי והך דשמעתין איירי בשביעית עצמה ע"כ וע"ש בתירוץ אחר לרבינו נסים גאון ז"ל. והר"ש ז"ל ג"כ האריך בפי' משנתינו. ובירוש' בפרקין ובפ"ק דברכות גרסי' ר"ש בן יוחי הוה עבר בשמיטה וחמא חד מלקט ספיחי שביעית ירקות שיצאו בששית ונכנסו לשביעית א"ל ולית אסור א"ל ולאו ספיחין אינון ואת הוא מתירן א"ל ואין חבירי חלוקין עלי דס"ל דירק בתר לקיטה אזלי' בין לקולא בין לחומרא קרי עלי' ופורץ גדר ישכנו נחש וכן הוות לי'. ובירוש' דס"פ שני דערלה אמרי' דר' אלעזר בריה ס"ל כאבוה: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>שלש ארצות לבעור. </b>כן צריך להיות גרסת המשנה ונוסחתה שלש ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן והגליל. ושלש שלש ארצות לכל אחת ואחת גליל העליון וגליל התחתון והעמק. מכפר חנניה ולמעלן כל שאינו מגדל שקמין גליל העליון. ומכפר חנניה ולמטן כל שהוא מגדל שקמין גליל התחתון ותחום טברי' הוא העמק. וביהודה ההר והשפלה והעמק. ובעבר הירדן שפלת לוד והר שפלה של לוד ומבית חורון ועד הים. שפלת לוד כשפלת הדרום וההר שלה כהר המלך. ומבית חורון עד הים מדינה אחת. ונלע"ד דהר המלך הוא ההר שנזכר ברישא ביהודה וכמו שאכתוב בס"ד. וקשה לע"ד דהכא במתני' לא קא מפרש לא במאי דפתח בי' ולא במאי דסליק מיני' ואפשר לומר דהכא נמי בגליל דסליק מיני' קא מפ' ברישא אלא משום דבעי לאורוכי גבי עבר הירדן דשפלת לוד כשפלת הדרום וההר שלה כהר המלך וכו' שבקיה בסיפא אבל יהודה דזוטר מלתי' נקטי' ברישא כך נלע"ד. אבל בפירוש ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל מצאתי מוגה ותחום טברי' והעמק וביהודה ההר והשפלה והעמק שפלת לוד כשפלת הדרום וההר שלה כהר המלך ע"כ. ופי' ותחום טבריא הוא עמק הגליל. והעמק בירוש' מפ' איזהו עמק שבגליל זו בקעת גינוסר וחברותיה וביהודה ההר המוזכר בתורה דכתיב בהר ובשפלה ובנגב ותניא בספרי בהר זה הר המלך ובשפלה זו שפלת דרום. והעמק בירוש' מפ' מעין גדי ועד יריחו {הגה"ה גם הר"ר יהוסף ז"ל ראיתי שכתב וז"ל נראה לי מה שלא פירש השלש ארצות של עבר הירדן כי אינה נוהגת בה שביעית בדורות הללו כי לא נכבש ע"י עולי גולה ותנן לעיל כל שהחזיקו עולי בבל וכו' וכל שהחזיקו עולי מצרים וכו' נאכל אבל לא נעבד וצ"ע עכ"ל ז"ל:} ולא מפרש במתני' גבי עבר הירדן הר ושפלה ועמק ובירוש' מפרש לי' ולא תנא אלא דגליל משום דלא תימא כיון דקרוי גליל גליל חד הוא ומש"ה קפיד ויהיב סימנא דלא תטעי ועוד {הגה"ה צ"ע לע"ד אם אין טעות:} משום דבעי למתני דינין בהר ושפלה שבלוד ומדמי לי' לשפלה שביהודה והר דיהודה דתני ושפלת לוד כשפלת הדרום דהיינו שפלה דיהודה והר שלה כהר המלך דהיינו הררי יהודה ע"כ. ובירוש' איזהו הר שבעבר הירדן תני ר"ש בן אלעזר אומר כגון הרי מכוור וגדור וכן כיוצא בהן ושפלתה חשבון וכל עריה אשר במישור דיבון ובמות בעל ובית בעל מעון וכן כיוצא בהן כדכתיב בספר יהושע בנחלת ראובן בתר הני ויהצה וקדמות ומיפעת ועמק שלו בית הרם ובית נמרה וכן כיוצא בהן כדכ' בספר יהושע בנחלת בני גד ובעמק בית הרם ובית נמרה וסוכות וצפון יתר ממלכות סיחון מלך חשבון: 
+
+<b>ומבית חורון ועד הים מדינה אחת. </b>ירוש' א"ר יוחנן עוד היא יש בה הר ושפלה ועמק מבית חורון ועד אמאום הר. מאמאום ועד לוד שפלה. מלוד ועד הים עמק. ופריך אי הכי דאית בי' הר ושפלה ועמק ניתני במתני' ד' ארצות ומשני מעורבות הן ונכנסין תוך גבולים הנזכרים במשנה. תני אין בסוריא שלש ארצות ואע"ג דחמירא מעבר הירדן דהא אינה נעבדת ועבר הירדן דהיינו עמון ומואב דמשה נאכל ונעבד בהא קילא סוריא מעבר הירדן לענין הר ושפלה ועמק דכולה חשיבא ארץ אחת ואוכלין בה כל זמן שנמצא באיזה מקום בכולה. ופי' הרמב"ם ז"ל וענין שאמר שפלת לוד כשפלת הדרום ר"ל שדין שפלת לוד כדין שפלת הדרום ואוכל מפירות של שפלת לוד כל זמן שהמין ההוא נמצא בשפלת הדרום ויאכל מפירות הר שפלת לוד כל זמן שימצא כמותם בהר המלך הוא הר הגדול רב הפירות מכל הרי ארץ ישראל ע"כ. ואפשר שכן ג"כ הוא פי' ר"ע ז"ל: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ולמה אמרו שלש ארצות וכו'. </b>הואיל וג' ארצות בכל אחת הרי כאן תשע ארצות וכו'. לשון ר"ע ז"ל וכתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה מגומגם הרבה דהא נשארה קושיא גדולה מזו בידנו א"כ למה אמרו שלש לכל א' ותו מה ענין ר"ש לכאן ואם נאמר דה"ק מתני' ולמה אמרו שיש שלש ארצות לכל א' הוה אתי שפיר אך נ"ל דקצת קשה דהול"ל ולמה אמרו וכו' שלא יהו אוכלין וכו' אלא על האחרון שבה וצ"ע ונ"ל דה"ק למה אמרו שלש ארצות לביעור וה"ה שבא לשאול גם למה אמרו שיש שלש לכל א' אלא ששאל על הראשונה וה"ק והרי לשון הפסוק משמע שכל מקום שכלה מן השדה יבער מינו א"כ מה זה שאמר שיש שלש ארצות לביעור ומשני שיהו אוכלין בכל אחת וכו' כלומר בא להשמיענו שאין צריך לבער עד שיכלה האחרון שבה ועל כן אמר שיש שלש ארצות שיש בכל א' שלש ארצות חלוקות עכ"ל ז"ל. ורש"י ז"ל פי' שם עד שיכלה האחרון שבה עד שיכלה האחרון שבשלש ארצותיה וכמו שהביא ר"ע ז"ל וכן פי' גם הרמב"ם ז"ל אבל תוס' ז"ל כתבו על פי' רש"י ז"ל דאין נראה דאם אינם חלוקות למה שונה שלש ארצות בכל אחת ועוד קשה לר"י דמדקאמר ר"ש אומר לא אמרו שלש ארצות אלא ביהודה מכלל דלת"ק שלש ארצות חלוקות שכל אחת חלוקה לביעור ור"ש נמי מודה להו ביהודה לכך נראה לפרש דאחרון שבה היינו כגון פירות שבהר עד שיכלה אחרון שבהר ופירות שבעמקים עד שיכלה אחרון שבעמקים וכן שבשפלה עד שיכלה אחרון שבשפלה ע"כ {הגה"ה לשון החכם הר"ס ז"ל פי' הרמב"ם ז"ל שאין נפקותא במה שכל ארץ מאלו הג' ארצות מחולקות לשלש ארצות שכל השלש ארצות שיש בכל אחד כולן נחשבות כאחת וכן כתב בחבורו הגדול וקשה הרבה למה חלקום כל א' לשלש ארצות כיון שאין נפקותא כלל. אמנם הרב ר"ש ז"ל פי' בשם הירוש' שאין חיה שבהר גדלה בעמק ולא שבעמק גדלה בהר ועל פי זה פי' שבכל א' משלש ארצות אלו יש הר ושפלה ועמק וחיה של הר אינה הולכת לעמק ולא לשפלה וכן של העמק אינה הולכת להר ולא לשפלה וכן של שפלה אינה הולכת לא להר ולא לעמק אבל הולכת מהר להר ומעמק לעמק ומשפלה לשפלה. אבל חיה שביהודה אינה הולכת לעבר הירדן ולגליל אפי' מהר להר ומעמק לעמק ומשפלה לשפלה וכן של עבר הירדן אינה הולכת ליהודה ולא לגליל וכן של הגליל אינה הולכת ליהודה ולא לעבר הירדן ומעתה מבואר טעם חילוק ג' ארצות וכל א' מחולקת לשלש ואין להאריך. עכ"ל ז"ל:}. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל אבל הנכון הוא דלעולם בכולן הר בפני עצמו ושפלה בפני עצמו ועמק בפני עצמו ומתני' תרתי קמ"ל חדא דאין כל ההרים שוים ולא כל השפלות שוות ולא כל העמקים שוין אלא הרים דיהודה לעצמן והרים דעבר הירדן לעצמן והרים דגליל לעצמן וכן שפלה דיהודה לעצמה ושפלה דעבר הירדן לעצמה ושפל' דגליל לעצמה וכן עמק דיהודה לעצמו ועמק דעבר הירדן לעצמו ועמק דגליל לעצמו והיינו רישא דתנן שלש ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן והגליל ובסיפא אשמועינן דכל הפרכיא והפרכיא מתחלקת לשלש הר לחוד ושפלה לחוד ועמק לחוד והאי דינא בכל הפרכיא והפרכיא והיינו דתנן ושלש שלש ארצות לכל אחת ואחת לאשמועי' דיהודה עצמה מתחלקת לשלש וכן עבר הירדן והשתא בעי ולמה אמרו שלש ארצות שיהו אוכלין בכל אחת ואחת עד שיכלה האחרון דכל הר המלך אחת ונפקא מינה להא דאמרי' בפ' הניזקין ששים ריבוא עיירות היו לו לינאי המלך בהר המלך דכולן שיעורן אחד: 
+
+<b>לא אמרו ג' ארצות אלא ביהודה. </b>שגבולו גדול ולכך יש חלוק בו בין הר ושפלה ועמק אבל כל שאר הארצות הן כהר המלך דהוא דיהודה. ואי גרסינן בהר המלך בבי"ת ה"פ שיעור זמן כל הארצות כל זמן שיש בהר המלך: 
+
+<b>וכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים. </b>סתמא הוא וכולי עלמא ובירוש' מפרש זמן ביעור דידהו וה"ג התם תני אף לחרובין כל הארצות כאחת. תני אוכלין על התמרים עד שיכלו מיריחו שהיא עיר התמרים כדכתיב בקעת יריחו עיר התמרים עד צוער ושם בפסחים קתני עד שיכלה האחרון שבצוער. ועל הזיתים אוכלין עד שיכלו ממרון ומגוש חלב. וכי קתני מתניתין שלש ארצות לביעור בשאר כל פירות האילן: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>אוכלין על המופקר וכו'. </b>בירוש' מפ' דהאי ת"ק ר"ש הוא. ומאי טעמא דר"ש את הוא שגרמת לך שלא לאכול ששמרתו ועברת אעשה דתשמטנה ונטשתה ושוב אין לסמוך על אותן פירות. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל כיון דבירוש' פירש דמתני' יחידאה היא לא קיימא לן כסתם יחידאה והדרינן לכללין ר' יוסי ור"ש הלכה כר' יוסי ע"כ: 
+
+<b>ר' יוסי אומר אף על השמור. </b>שאלמלא שהן שמורים החיה יכולה לאכול מהן: 
+
+<b>אוכלין על הטפיחין. </b>פי' הרמב"ם ז"ל שהוא לשון רבים מטופח הנזכר בריש כלאים הפורקדן והטופח נקרא בערבי קורטמן ורוצה לומר הגרגרים הקשין ממיני התבואה והקטניות שאינם נזרעין ושם בחבורו פ"ז לקח ג"כ הדמיון בענבים קשים. אבל בירוש' מפ' טפיחים שבעכו ור' יוסי קאמר לה ופי' בערוך שהן כלי חרס הבנוים בכותלים שמקננים בהן העופות. ולפי זה ר' יוסי אזיל לטעמי' דאוכלין אף על השמור דר' יוסי הוא דתני לה כדאמרן: 
+
+<b>אבל לא על הסתוניות. </b>פי' ה"ר יהוסף ז"ל בין שהן ממין אילן שאינו טוען אלא פרי אחד ובין מאילן דופרא כולן אסורין ע"כ: 
+
+<b>ור' יהודה מתיר וכו'. </b>פי' ה"ר שמשון ז"ל והכי נמי פליג ר' יהודה בדיופרא  הגר"י לנדא מגיה כבסתוניות.] סתוניות דתניא בירוש' ר' יהודה מתיר בדיופרין והן שבכרו עד שלא יכלה הקיץ: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>הכובש שלשה כבשים וכו'. </b>כתבו תוס' ז"ל בפ' מקום שנהגו במגילת סתרים דרבינו נסים ז"ל פי' דראשון היינו שניתן ראשון בכבש ואחרון היינו שניתן אחרון בכבש והכי אמרי' בירוש' מה טעם דר' אליעזר וכו' ע"ש. וע' בקרבן אהרן על הת"כ שם: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. ר' יהושע אומר וכו' דאמר קרא מן השדה תאכלו וכו'. כ' ע"ז ה"ר יהוסף ז"ל וז"ל טעם זה אינו ברור כ"כ ובירוש' קאמר טעם מפני שכבר נתבטל קודם הביעור כיון שבלע טעמו של האחר עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>רבן גמליאל אומר וכו'. </b>כתב הרמב"ם ז"ל והלכה כר"ג ולא מטעם שנאמר בכאן והלכה כדבריו {הגה"ה עיין במה שכתבתי בפ' החולץ סי' י"ג:} אלא מטעם שהוא מחמיר ע"כ משמע שגורס במשנה והלכה כדבריו. אבל בירוש' מוכח דלא גרסי' לי' במשנה דה"ק התם תני והלכה כדבריו משמע שהיא תוספתא וכן במשניות מדוייקות אינו כתוב ועוד מצאתי שכתוב שם הנוסחא כך כל שכלה מינו מן השדה יבער מן הבית ר"ש אומר וכו' ופי' ה"ר שמשון ז"ל ואפשר דר' יהושע ורבן גמליאל מודו לר"ש מדאורייתא ולכן מקילין לענין נתינת טעם ע"כ. וז"ל ה"ר יהוסף ז"ל נ"ל דר"ש לא פליג אכל הני דלעיל אלא קסבר דלא דברו בירק וצ"ע ע"כ: וכתב הרמב"ן ז"ל בפי' התורה בפרשת בהר סיני דכל זה מדרש מפני שלא אמר מן השדה תביאו ותאכלו וסמך האכילה לבשדה שלא יאכלו אלא בו ויתכן שהוא סמך מדבריהם ולכך הי' ר' יהושע מקל בו ור"ג מקל בטעמו דאולי אפי' הביעור כולו חומר מד"ס והברייתות השנויות בת"כ בענין הביעור אסמכתא מדרבנן ועל דרך זו תתפרש יפה משנתינו זאת וכן משנת שלש ארצות לשביעית כל שהחזיקו וכו' דהקלו באכילה לאחר הביעור יותר מן העבודה ואפשר לדברי ר"ג שמצות הביעור מן התורה אבל הטעם כיון שנבלע מתחלה מבוער הוא ע"כ בקיצור ומעורב משני מקומות מפירושו שעל שני פסוקים עיין עליו. ועיין ג"כ במה שכתבתי לקמן סוף סי' ח': 
+
+<b>אוכלין ברגילה. </b>משמע קצת דכ"ע תני לה וסתמא היא ולאו סיום מלתי' דר"ש: 
+
+<b>רגילה. </b>היא חלגלוגות דריש פרקין וירדולאגאש בלע"ז: 
+
+<b>סנריות. </b>פי' ה"ר שמשון ז"ל בשם הערוך קרדי דומשתקי בלע"ז. סנריות. בנו"ן: 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>המלקט עשבים לחים וכו'. </b>ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל המלקט לאכילת אדם. והמגבב לאכילת בהמה. עד שייבש המתוק. פי' הרמב"ם ז"ל מתוק הוא חנטל לשון נקייה כמו שקורין לעור סגיא נהור. וה"ר שמשון ז"ל כתב ובירושלמי א"ר מנא פקעא דבקעתא ופי' בערוך בשם רבינו דניאל כגון פקועות שדה וכן פי' רבינו האי ז"ל ודבר תימה הוא מי סני לי' לתנא למתני פקועות כמו ששנה בבמה מדליקין שמן פקועות לכך נראה דהוא לחלוח הארץ לשון פקע כדא דכשהארץ מתייבשת היא מתבקעת עכ"ל ז"ל. ופי' ה"ר יהוסף ז"ל עד שייבש המתוק פי' כי כשייבש המתוק לא יש עוד לחים בשדה וא"כ כלה לחיה מאותו המין בשדה ואע"פ שיש עדיין יבשים חייב לבער ע"כ. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל דהך ביעור הוא דאיסורא ודכולה מתני' נמי הכי הוא: 
+
+<b>עלי קנים ועלי גפנים. </b>ירוש' ר' אבין בשם ר' יוחנן לית כאן עלי קנים אלא עלי גפנים דעלי קנים אין להן ביעור והכי תניא בתוספתא נמי עלי קנים ועלי זיתים ועלי האוג ועלי חרובין אין להן ביעור מפני שאין מינם כלה וכן פסק הרמב"ם ז"ל: 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>עד הגשמים עד שתרד רביעה שנייה. </b>דגשמים תרי משמע: 
+
+<b>המודר הנאה מחברו וכו'. </b>ולאפוקי מרשב"ג דאמר בפ' קונם יין דלא בעי' ירדה ממש אלא יגיע זמנה אע"פ שלא ירדה ובירוש' מפ' כי נדר עד הגשם עד שירד גשם אחד וכן בנדרים בגמ' דילן וכמו שכתבתי שם: 
+
+<b>עד אימתי עניים נכנסין לפרדסות. </b>ליטול לקט שכחה ופאה ופרט ועוללות ובשאר השנים מיירי וקשה לי קצת דבזיתים לחוד תנן בפ' בתרא דפאה משתרד רביעה שנייה ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל דמשם ואילך אינם יכולין ליכנס דכבר גדלה התבואה וקשה לה דוושא ע"כ. מצאתי כתוב במשנת החכם הר"ר סולימאן אוחנא ז"ל וז"ל עד שתרד רביעה שנייה פי' הרמב"ם ז"ל שזמנה בשנה המבכרת בי"ז במרחשון ובשנה בינונית וכו' וקשה אם זמן רביעה שנייה בשנה המבכרת בי"ז במרחשוון אימתי הוא זמן רביעה ראשונה ובפ"ק דתעניות פלוגתא דר"מ ור' יהודה ור' יוסי איזו היא רביעה וקאמר זמן הבכירה והבינונית והאפילה למר כדאית לי' ולמר כדאית לי' וקאמר בגמרא בשלמא רביעה ראשונה לשאול פי' לשאול תן טל ומטר שלישית להתענות פי' אם לא ירדו גשמים עד זמן רביעה שלישית היחידים מתענים ב' וה' וב' שנייה למאי וקאמר התם לנדרים דתנן הנודר עד הגשמים וכו' א"נ לזיתים דתנן מאימתי כל אדם מותרין וכו' כדאי' התם ולפי זה הבכירה והבינונית והאפילה דקתני היינו ראשונה ושנייה ושלישית וכל אלו נקראין יורה שיורה יש בו ג' זמנים אלו ולפי זה רביעה שנייה דתנן בכל מקום היינו בשלשה במרחשון לר' יוסי וי"ז לר' יהודה וז' לר"מ וזה לא ישתנה כלל ולא שייך לומר בו בשנה המבכרת כך ובשנה בינונית כך וצ"ע ונ"ל שטעות נפל בספרים וצריך להגיה בכל המקומות הכא ובפאה ובנדרים זמן הרביעה הבכירה בי"ז במרחשון והבינונית בכ"ג במרחשון והמאוחרת בר"ח כסליו וזהו כדרך האמור בגמרא ובפ' שני מה' מתנות עניים כתב כמו שכתב בפי' המשנה וצ"ע עכ"ל ז"ל: 
+
+בסוף פי' ר"ע ז"ל. אבל כשנתבטל ממה שבשדה ממאכל חיה פקעה קדושת שביעית ממה שבבית וכ' עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה קשה הרבה דהא אדרבה כשכלה מן השדה חייב לבער מן הבית ונראה דודאי חייב לבער כמו שאמר גבי עשבים ועלים לעיל עד שתרד רביעה שנייה אך אף אותו שמותר ליהנות בו אחר זמן הביעור הוא מותר אפי' להפסידו כיון שכבר יפסד מעצמו ע"י הגשמים כיון שכבר ירדה הרביעה ונ"ל דהיינו מה שכבר נתבער כבר כדינו כגון שהופקרו או מה שנתחלקו וצ"ע עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>מאימתי נהנין וכו'. </b>כגון לשרותו בתוך הטיט או לתתו בתוך הכר דאמרי' בירוש' תבן של שביעית אין שורין אותו בטיט תבן של שביעית אין נותנין אותו בכר. משתרד רביעה שנייה. שאז נסרח ונפסל ממאכל חיה וכיון שכלה לחיה מן השדה פקעה קדושת שביעית ממה שבבית ומותר ליהנות ממנו תני ר' אושעיא אפי' שלש שנים עד שיסרח ומשמע דברייתא דר' אושעיא פליגא אמתני' א"נ מתני' בסתם ארצות שממהר לירקב מלחות הארץ שמתלחלחת בגשמים אבל דר' אושעיא במקום הרים וטרשים שהקרקע קשה ואין התבן ממהר לירקב ה"ר שמשון ז"ל. ובפ"ק דתעניות דף ו' גרסי' הכי רב נחמן בר יצחק אמר לבער תבן וקש של שביעית דתניא עד אימתי נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית עד שתרד רביעה שנייה דכתיב ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל זמן שחיה אוכלת בשדה האכל לבהמתך בבית כַלֵה לחיה מן השדה כַלֵה לבהמתך מן הבית משמע דמרביעה שנייה ואילך אסור וקשיא אמתני' ותירץ הרש"ש ז"ל וז"ל ונראה לי דהתם בהיתר אכילה לבהמה מיירי וכיון דנסרח בשדה לא חזי לבהמה ובעי ביעור דאחד אוכלי אדם ואחד אוכלי בהמה שוין והיינו דקאמר מ"ט דכתיב ולבהמתך וגו' וה"נ תניא בתוספתא דמכלתין פ' בתרא מאימתי פורשין מן השבלין שבשדות משתרד רביעה שנייה ע"כ. דמשתרד רביעה שנייה פורשין מהן שלא להאכילן לבהמה וכ"ש לאדם וה"פ עד אימתי נהנין בתבן וקש של שביעית להאכילו לבהמה דמשם ואילך אין נהנין אבל שורפין עד שתרד וכו' ומשירדה רביעה שנייה אסור ליהנות ובעי ביעור דהיינו שריפה ובזה תקנתי כל מה שקשה לרבינו שמשון ז"ל עכ"ל ז"ל. וכתב עוד וז"ל ואיכא למידק מ"ש הכא דתני תבן גבי קש ומ"ש דבפרק כירה לא תני ליה ומ"ש דלא קתני הכא גבבא גבי קש ומ"ש התם דתני גבבא גבי קש. וי"ל דהכא מעניינא דשביעית והתם מעניינא דהסקה דקש הוא מה שנשאר בארץ אחר הקצירה מחובר ויש לו כח להסיק תנור וחזי נמי למאכל בהמה תני ליה הכא והתם גבי הסקה ותבן דתני הכא שהוא קצות השבלים הנקצרים כמו שכתבו שם התוס' ז"ל וגבי שביעית חזי למאכל בהמה ואין בו כח להסיק תנור ולא הוי היסק מש"ה לא תני ליה התם ותני ליה הכא משום נהנין דהיינו ליתנו בכר וכדפרישית. וגבבא תני התם דהיינו מה שנשאר מן התבן באבוס מעורב עם הזבל דמסיקין בו המרחצאות וחזי להסקה ולא חזי למאכל בהמה ומש"ה לא תני ליה הכא והכי מוכח בפי"ז דכלים דתנן של בלנים בגבבא ע"כ: 
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>מי שהיו לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור. </b>מפרש הר"ש שירילי"ו ז"ל דפלוגתא דר' יהודה ור' יוסי בביעור דהיתרא דהיינו משעה שהעשירים מוציאין מה שבביתם והכל אוכלין כר' יוסי דקיימא לן כוותיה מפני שעדיין יש בהרים וביערים הרחוקים וזו היא שביעית שאוסרת במינה בכל שהוא מפני שיש לה היתר בביעור מביתו וכן נראה דעת בר נחמן ז"ל בפי' החומש ויש עוד ביעור אחר לאיסור דהיינו כשכלה פירות או ירק שביערים או במדברות כל חד וחד כמו ששיערו חכמים לירק ולזיתים ולתאנים והרב רבינו משה והרבה מן החכמים ז"ל סבורין שהביעור אוסרן לגמרי וטעונים שריפה או מפרר וזורה לרוח או מטיל לים ואינו כן אלא אם עכבן בביתו אחרי הביעור כדי לאכלן אסורין הן באכילה לגמרי וזו היא שביעית שאוסרת בנ"ט לאחר הביעור שאין לה מתירין. ואפשר שהאיסור זה מדבריהם הוא ע"כ: 
+
+<b>ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין. </b>גרסינן ומפרש טעמיה בירושלמי מקרא דכתיב ואכלו אביוני עמך ויתרם פי' וגם יתרם דהיינו העשירים שהן בעלי היתר כלומר בעלי נכסים כמו ויתרם אכלה אש וכגון שעדיין יש פירות לחיה והיינו דכתיב תאכל חית השדה כלומר כל זמן שחיה אוכלת מן השדה. אבל הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' שמטה ויובל סי' ג' גריס ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אין אוכלין אחר הביעור ופסק שם כר' יוסי דאסור לאכול וכן כתב לעיל בפ"ה סי' ג' ורמזתיו גם אני שם וכן הוא בספר יראים סי' קפ"ו. אכן הירושלמי ורבינו שמשון והראב"ד והרמב"ן ז"ל גורסים כגירסא שכתבתי ראשונה דגרסי' אוכלין. ובירושלמי תני ר"ש אומר עשירים אוכלין מן האוצר ופי' הרש"ש ולדעת ר"ש אין יכולים העשירים לזכות במה שיפקירו אלא אוכלין מן המופקר והיינו כגון אוצר שבעיר דאוכלין מיד ב"ד. ועיין על ברייתא זו בפי' התורה להרמב"ן ז"ל בפסוק ולבהמתך ולחיה. וכתב עוד שם. והכלוי הזה לא פירש רש"י ז"ל מהו ועניינו שיכלה הפירות אחר זמן מביתו להפקירן והוא שביעית שהזכירו חכמים בכל מקום ואין הענין שיהיו הפירות אחר זמן הביעור אסורין בהנאה ובאכילה ויהא מחוייב לאבדם שלא מנו חכמים במשנה פירות שביעית לא מן הנשרפין ולא מן הנקברין ואינו אלא שהוא צריך לבערן מרשותו ולהפקירן לעניים ולכל אדם כענין בערתי הקדש מן הבית וכן שינינו העניים אוכלין אחר הביעור אבל לא העשירים דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור ופי' עניים כל שלקטו הפירות משדות של אחרים מן ההפקר ועשירים בעלי השדות עצמן שלקטו אותן מן השדות שלהן בהפקרן ור' יהודה אסרן להן מדבריהם מפני חשד ור' יוסי מתיר והלכה כדבריו ומצאתי לרש"י ז"ל שכתב במס' פסחים וזהו ביעורן שמפקירן במקום דריסת רגלי אדם ובהמה אולי חשב הרב ז"ל שצריך שיהא מפקירן גם לחיה ולבהמה לקיים בהם ואכלו אביוני עמך ולבהמתך ולחיה אשר בארצך והפליג ומ"מ אינם נאסרין באכילה כלל וכבר שנו בתוספתא שביעור שביעית כביעור מעשר שני ולא שיהא בהן חילוק באיסור אכילה והרב רבינו משה והרבה מן החכמים ז"ל סבורין שהביעור אסור לגמרי וטעונין שריפה או מפרר וזורה לרוח ומטיל לים ואינו כן כמו שנתבאר אבל אם עכבם בביתו אחר הביעור כדי לאכלן אסורין הן באכילה לגמרי וזו היא שביעית שאוסרת בנותן טעם לאחר הביעור שאין לה מתירין ואפשר שהאיסור הזה מדבריהם הוא ע"כ בקיצור מופלג: 
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>שנפלו לו בירושה. </b>מפרש ריש לקיש בירושלמי דבפירות עבירה היא מתני' וכגון דמורישו נעל הכרס ולא הניח לעניים ליכנס לזכות בהן א"נ שנהג בהן כדרך שאר קציר בשאר שני שבוע וקאמר ר' אליעזר כגון שנפלו לזה היורש בירושה דזכה בהן על כרחו כלומר לא מפני השתדלותו אין ראוי לקונסו כלל אלא יזכו בהן היורשין דהיינו אוכליהן ואתי שפיר דאמרי ליה רבנן אין החוטא נשכר כלומר הראשון שחטא לא תתקיים מחשבתו אלא ימכרו אותם ב"ד ליורשים עד סוף פרוטה אחרונה ויתחלקו הדמים לכל ויתקיים מצות שביעית שיד הכל יהיו שוין בו. ור' יוחנן מפרש לה בפירות שביעית של היתר וכמו שהעתיק ר"ע ז"ל שהוא פירוש הרמב"ם ז"ל. אבל ה"ר שמשון והרא"ש ז"ל פירשו בגוונא אחרינא עיין עליו שהם ז"ל גורסין בירוש' דר' אליעזר שמותי הוא ותנינן ברפ"ה דמס' עדויות אוכלין פירות שביעית בטובה ושלא בטובה כדברי ב"ש דס"ל כר' יהודה דאמר התם וגם לעיל פ"ד דזו מקולי ב"ש וחומרי ב"ה. וה"ר שמשון ז"ל עצמו כתב ולא נתברר פירוש בירושלמי: ר' אליעזר. תלמיד מתלמידי ב"ה אלא אחר שמת רבן יוחנן בן זכאי הלך לו לישיבת בית שמאי ונטה אחרי דעתם כך מצאתי וכך הוא בפי' המשנה להרמב"ם ז"ל וכן בירושלמי ס"פ שני דבכורים דף ס"ה ע"ב גרסי' ורבן גמליאל ור' אליעזר לא מן בית הלל אינון הוו וז"ל הר"ן ז"ל בפ"ק דשבת דף ק"א דר' אליעזר שמותי הוא ופירושו מתלמידי שמאי כדמוכח בהדיא בירוש' בפ"ק דביצה דאע"ג דר' אליעזר תלמידו של ריב"ז היה וריב"ז תלמידו של הלל כדאיתא בפ' יש נוחלין שמא חזר ושימש את שמאי או לאחד מתלמידיו או שחזר ונמנה עמהן ע"כ. גם בספר הליכות עולם פ"א דשער החמישי כתוב דאע"פ שהוא תלמיד ריב"ז קים ליה לתלמודא דבכל דבריו קאי כב"ש ע"כ: 
+
+<b>אין החוטא נשכר. </b>כתב ר"ש ז"ל לא נתברר פירושו בירוש' ולשון לאוכליהן משמע למי שדרכן לאכול בלא ביעור עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>וחכמים אומרים אין החוטא נשכר. </b>פי' ה"ר יהוסף ז"ל בתמיה פי' וכי לפי דבריך אין החוטא נשכר שאתה מניחם בידו ליתנם למי שירצה כאילו היו שלו והרי הוא נשכר בזה שיתנם לאוהביו אלא לפי סברתך צ"ל ימכרו והמעות יתחלקו לכל אדם ולא לאוהביו וצ"ע בירושלמי עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>האוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה חייב מיתה. </b>פי' הרמב"ם ז"ל דבשביל שפירות שביעית פטורות מן המעשרות שמא יעלה על דעתנו שהיא פטורה מן החלה בא ללמדנו שהיא חייבת בחלה ע"כ. והתם ספ"ק דבכורות מפרש טעמא דגבי חלה כתיב לדורותיכם משמע אפילו בשביעית: 
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>השביעית משמטת. </b>בה"א גרסינן לה. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל נראה לומר דתנא הכי השביעית ולא תנא שביעית משמטת דתנינן במתני' להא דת"ר בספרי וזה דבר השמטה שמטה משמטת מלוה ואין יובל משמט מלוה שהיה בדין ומה שמטה שאין מוציאה עבדים משמטת מלוה יובל שמשמט עבדים אינו דין שמשמט מלוה ת"ל וזה דבר השמטה שמטה משמטת מלוה ואין יובל משמט מלוה ע"כ. ובירושלמי בעי ר' יוחנן לתרוצי מתני' דקתני דבשטר ג"כ השביעית משמטת בשטר שאין בו אחריות וכר"מ דאמר בפ' שנים אוחזין דאחריות לאו טעות סופר הוא וכן פירשה ג"כ שם בגיטין: 
+
+<b>ואם עשאו מלוה ה"ז משמט. </b>אלמא דזקיפת מלוה כפרעון דמי כ"כ בתשובות הרשב"א ז"ל סימן תתקפ"ט: 
+
+<b>רבי יוסי אומר כל מלאכה שפוסקת. </b>בירושלמי בעי מי נימא דכיון דר' יוסי נמי לא בעי זקיפה כדקתני כל מלאכה שפוסקת וכו' נימא נמי דגבי הקפת חנות ס"ל כר' יהודה ואתו ר' יוסי ור' יהודה בחדא שיטתא ומשני לא ר' יהודה כר' יוסי ויודה לו דאע"ג דר' יהודה לטעמיה אזיל דאמר בפ"ז דשביעית אין דרך השולחני להיות נותן איסר עד שהוא נוטל דינרו והה"נ גבי מתני' דדרכו של חנוני להיות בטוח ולהעמיד ממונו על הודאי ואע"ג דלא זקף כזקף דמי מ"מ מודה הוא לר' יוסי בשכר שכיר דבעינן פוסקת ואי לא פסקה לא דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ומש"ה בעינן דוקא פוסקת דכשפסקה בשביעית נתחייב בשכרו וקרינן ביה לא יגוש לפיכך משמטת דשביעית משמטת בסופה אבל בשלא פסקה בשביעית לא נתחייב עדיין ולא קרינן ביה לא יגוש לפיכך אינה משמטת אבל גבי חנוני אפשר דפליג ר' יוסי אדר' יהודה וס"ל כרבנן דשבועות דלפעמים נותן הפרוטות תחלה ומאמין ואח"כ מקבל הדינר והכא נמי לא חשיב כזקיפה. ועיין על זה בפירוש הר"ש ז"ל. ותוס' ז"ל כתבו בר"פ אע"פ דלר' יוסי דאית ליה כל מלאכה שפוסקת בשביעית משמטת ה"ה דמשמט הקפת החנות וכל מילי אפילו דלאו הלואה אבל לרבנן אית להו דאין משמט אלא מלוה ע"כ: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>אם היה החדש מעובר משמט. </b>בירושלמי מוקי לה כר' יהודה דאמר במתני' דלעיל הקפת החנות ראשונה ראשונה משמט הלכך הכא נמי כשנתעבר אלול ונמצא אותו היום סוף שביעית דהוא משמט אף על גב דליכא זקיפה כר' יהודה וכגון שחזר והקיף ממנו בו ביום דברים אחרים אבל לרבנן כל הקפת החנות אינה משמטת {הגה"ה נלע"ד שהמלוה לחבירו מיני פירות או מיני אוכלין מידי דלא הדר בעיניה דהוי דומיא דהלואת כסף דלא הדר בעיניה. השביעית משמטת. לא מיבעיא אם זקפו עליו במלות מעות שאמר לו דמי כ"כ מדות חטה או דמי כ"כ מדות שמן או יין אן דמי כ"כ ביצים ואגוזים אתה חייב לי דהא ודאי הוי ממש זקפן במלוה ושביעית משמטתן אלא אפילו שא"ל הרי הלויתי לך בכמה פעמים כ"כ מדות חטה או כ"כ מדות שמן ויין או כ"כ ככרות לחם מיקרי נמי זקפן עליו במלוה ולא זו בלבד שזקפן עליו כדאמרינן שביעית משמטת אלא אפילו ככר לחם א' שהלוהו או ליטרא שמן או יין שהלוהו השביעית משמטת דל"ד לשוחט את הפרה והנך דמתני' דבעינן זקפן עליו במלוה משום דהנך מעיקרא לא באו לידו בתורת מלוה אבל המלוה לחבירו ככר לחם או מדה של שמן או יין או ביצים וכיוצא בהן דמעיקרא בתורת מלוה באו לידו. ודאי שהשביעית משמטתן אם לא עשה פרוזבול דלשון כספים בהשמטה לאו דוקא אלא ר"ל כסף או שוה כסף וכדמשמע מלישנא דקרא דכתיב כל בעל משה ידו סתם והא דלא הזכירו רז"ל בלשונם שמטת מלוה במקום שמטת כספים משום דכוונתו למעט דוקא שמטת קרקע דשמטת קרקע אינה נוהגת אלא ביובל ושמטת כספים או שוה כסף ממידי דלא הדר בעיניה לא נהיג אלא בשביעית וכמו שיתבאר בסמוך בס"ד כך נלע"ד פשוט וברור:}: 
+
+<b>האונס והמפתה. </b>ירושלמי אמר רב יהודה אמר רב דר"מ היא דר"מ אמר במלוה הדבר תלוי פי' דאינו משמט אלא מלוה דמשה ידו כתיב  ד' מלות אלו כתובים בהכ"י בין השיטין ולא ידעתי לכונם. ופ' בהשגת הראב"ד ה"ז ובכ"מ שם ובהי"ב ובפני משה כאן. וצ"ע:] (והני מלוה בשטר הם) ומפ' בפ' שני דגיטין דהיינו שלא עמד בדין דלאו ממונא הוא דאי מודי ביה מיפטר ולא קרינן ביה לא יגוש ומש"ה אינם משמטין אבל משעמד בדין ממונא הוא ומשמטין. ועי' בב"י שם בחשן המשפט דף פ"ד עמוד ד': 
+
+<b>המלוה על המשכון. </b>ירו' אמר שמואל ואפילו על המחט: 
+
+<b>והמוסר שטרותיו לב"ד. </b>מדאורייתא אינו משמט והדר בסמוך תני פרוזבול דמדרבנן וסמכוהו לדבר תורה וכן ג"כ כתב הר"ן ז"ל בפ' השולח דף תקע"ב. וראיתי שהחכם ה"ר יהוסף ז"ל בכ"מ ששנינו משמט או משמטין הגיה משמיט או משמיטין ביו"ד: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>פרוזבול אינו משמט. </b>כלומר מאחר שכתב פרוזבול. אינו משמט חובו בשביעית ואפי' השטרות ברומי: 
+<b>וגו' התקין הלל וכו'. </b>בספר כתיבת יד מצאתי עמד והתקין פרוזבול וזהו גופו של וכו'. וכן הוא בהר"ן ז"ל שם פ' השולח: 
+<b>בפי' ר"ע ז"ל</b> והשמטת כספים בזה"ז דרבנן וכו' אמר המלקט רבי היא דדריש הכי בברייתא בגיטין שם. ומה שתקנו רבנן שמטת כספים בזה"ז מפ' התם אביי טעמא דיש להם כח משום דשב ואל תעשה הוא ולרבא הוי טעמא משום דהפקר ב"ד היה הפקר ויליף לה מקרא דכתיב כל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם הוא וכל רכושו ואיכא דיליף לה מקרא <small>[הגה"ה תמהתי שמצאתי כתוב בספר הלבוש בחשן המשפט ריש סי' ס"ז וז"ל ולפ"ז אפילו מן התורה הפקר ב"ד הי' הפקר דקרא דאלה הנחלות בתורה כתיב ע"כ ושמא הוא ז"ל סובר דאע"ג דהאי קרא בספר יהושע כתיב כיון דיהושע תלמיד משה הוא ועוד דעל פיו עשה כדכתיב בפרשת מסעי אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ אלעזר הכהן ויהושע בן נון ונשיא אחד נשיא אחד ממטה תקחו אלא שבכאן רמז הקש ראשים לאבות חשיב ליה כאילו הוא כתוב בתורה:]</small> דאלה הנחלות וגו' ראשי האבות וכי מה ענין ראשים אצל אבות ה"ל למכתב ראשי המטות אלא לומר לך מה אבות מנחילין את בניהם כל מה שירצו אף ראשים מנחילין את בניהם כל מה שירצו. וכתוב בבית יוסף בחשן המשפט סי' ס"ז שכ' בעל התרומות בשם ה"ר יהודה אלברצלוני ז"ל זהו נוסח השטר של הפרוזבול אנו ב"ד החתומין כך היה שבא לפנינו פב"פ ואמר לפנינו רבותי הרי שיש לי חובות על פלוני ופלוני והריני מוסר לכם פרוזבול ויהבית לכון במתנה בקנין ד' גרמידי מן ארעא דאית לי ועל גביהון ארשיתי יתכון למיגבא כל שטר חוב דאית לי על כל אינש ומעתה תהוו לי דייני ותגבוהו ותקבלוהו לי ואם לא תגבוהו אתם מעתה כיון שמסרתי לכם פרוזבול זה הריני גובה כל חוב שיש לי עד היום אצל כל אדם כל זמן שארצה ואנו ב"ד כיון שראינו דבריו נכונים והואיל ומסר קדמנא מילי דפרוזבול כד אמור רבנן כתבנא וחתמנא ביום פלוני בירח פלוני לשנה פלונית הא שטרא דפרוזבלא כד נהגנא מיומי דהלל הזקן וכתיקון רבנן מיומא דנן ולעלם ומדאתעבד הדין עובדא קדמנא ייפינו כחו דלא תשמט ליה להדין פלוני כל חוב ורשו שיש לו אצל כל אדם עד יומא דנן וכן החזקנו כחו כתקנתא דרבנן והכל שריר וקיים עכ"ל ז"ל וע"ש עוד אבל לא ראיתי מי שהקפיד בזמן הזה על נוסח ארוך כזה ולא על הזכרת הקנאת ד' אמות קרקע כנזכר אפילו לכתחילה: 
+
+Mishnah 4
+
+<b>מוסרני לכם. </b>שאתם תהיו נוגשים ואני לא אגוש דהשתא לא קרינן ביה לא יגוש שאינו תובעו כלום אלא מב"ד תובעו שהפקרן היה הפקר והן יורדין לנכסיו: 
+<b>שכל חוב שיש לי. </b>כתב נמוקי יוסף ז"ל בר"פ ארבעה וחמשה ומדאמרינן כל חוב ולא אמרינן כל שטר חוב שמעינן דאפילו במלוה על פה כתבינן פרוזבול ע"כ וכן מוכח בפ' השולח כמו שכתבו תוס' ז"ל שם ברפ"ד וה'. וז"ל הר"ן ז"ל שם פרק השולח וכי תימא כיון דבמסירת שטרות סגי למה הוצרך לתקן פרוזבול וי"ל מפני שאין הכל רוצין למסור שטרותיהם ועוד שלפעמים אינם בידן ועוד דפרוזבול מהני אף למלוה על פה ואף על גב דבמתנה בשעת הלואה על מנת שלא תשמטנו <small>[הגה"ה פי' שלא ישמט הוא חוב זה אפילו בשביעית דמהני משום שחייב עצמו בממון שהתורה לא חייבתו אבל אם אמר ע"מ שלא תשמטנו שביעית לאו כל כמיניה דהוי כמתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל:]</small> בשביעית סגי זימנין דלא דכירי עכ"ל ז"ל וראיתי שמה וגם שם בנמוקי יוסף הלשון כך מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני את כל חוב שיש לי שאגבנו וכו' ע"כ וישר בעיני מאוד וכן הוא ג"כ שם בבית יוסף בדף פ"ה ע"א. ושם בטור עצמו הלשון כך מוסרני לכם כל חוב בלא שי"ן: 
+
+Mishnah 5
+
+<b>שטרי חוב המוקדמין וכו'. </b>ושטרי מקח אפילו המאוחרין פסולין כמו שכתוב בסמוך. ובתוספתא דחולין תניא כשר בגט פסול בפרוזבול כשר בפרוזבול פסול בגט פי' כשר בגט דהיינו מאוחר פסול בפרוזבול כשר בפרוזבול דהיינו מוקדם פסול בגט ופי' הר"ן ז"ל בפ' שני דגיטין דף תקס"א דלדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל בפ"א מה' גירושין דגט מאוחר פסול האי גט דקתני בהאי ברייתא גט חוב קאמר דאף שטרות נקראות גט אבל לעולם גט אשה המאוחר פסול ומשמע דהוי דינא כגט שאין בו זמן דפסול ואם נשאת הולד כשר ע"כ בקיצור. ובפ' מי שמת מוקי לה כר"מ דאמר אדם מקנה דשלב"ל והלכך מאוחרין כשרין שאם כתב בתוך השטר שום אחריות כתב דקנאי ודעתיד אנא למקני שאין כותבין אחריות לחצאין דליכא למיחש למידי וגם אם לא נכתב בו אחריות ליכא למיחש כלל דהא לר"מ לא טריף ממשעבדי בשנים אוחזין ומיהו אם כתב דקנאי ולא כתב בהו דאקני בהא ודאי מודה ר"מ דמאוחרין פסולין דילמא אתי למטרף קרקעות שקנה בין זמן הלואה לזמן כתיבת השטר מיהו לא שכיחא מילתא לכתוב אחריות לחצאין ע"כ עם פי' רשב"ם ז"ל. ובפ' גט פשוט מוכח דמאוחרין כשרין היינו דלא כר' יוסי דלא מכשר מאוחרין אלא כגון שטר שזמנו כתוב בשבת או בעשרה בתשרי משום דבשאר מאוחרין נפיק מיניה חורבה כדמפ' התם דכיון דס"ל לר' יוסי כותבין שובר ונותנין ללוה להודיעו שפרע כל חובו הלכך האי שטר מאוחר פסול דזמנין פרע כל חובו ואמר ליה הב לי שטראי ואמר אירכס לי וה"ה בלא אירכס היכא דפרע חצי חובו וכתבו שובר ללוה יכול המלוה להוציא אחרי כן שטר חובו שכתוב זמנו אחר זמן השובר ויאמר ממון אחר הוא זה שלוית ממני אחרי כן ויגבה כל חובו משלם שהרי אין ידוע שהוא מאוחר אבל שטר שכתוב זמנו בשבת ועשרה בתשרי לא מצי למימר השתא הוא דיזפת מינאי וגרסינן התם אמר רב המנונא לא שנו אלא שטרי הלואה אבל שטרי מקח וממכר אפי' מאוחרין נמי פסולין מ"ט דזימנין דמזבין ליה ארעא בניסן וכתיב ליה בתשרי ומתרמי ליה זוזי ביני ביני וזבין לה מיניה וכי מטי תשרי מפיק ליה לשטרא ואמר ליה הדרי זבינתה מינך ואמרינן התם דר' המנונא ס"ל כר' יהודה דפליג התם אר' יוסי ואמר אין כותבין שובר דלא נפיק חורבא דמפ' התם דכיון דאין כותבין שובר לעולם אינו פרוע עד שיקח השטר ויקרענו וכיון שנקרע השטר תו ליכא למיחש למידי. וכתב הר"ן ז"ל ברפ"ק דר"ה המוקדמין פסולין ולא גבי ממשעבדי ומיהו מבני חרי מיגבא גבי והכי מוכח בפ' איזהו נשך וא"ת והיכי גבי אפילו מבני חרי והרי העדים פסולין הן כיון שהקדימו הזמן {הגה"ה נראה דדעתו ז"ל נוטה לדעה הר"י בר ששת שהביא בית יוסף בחשן משפט סי' מ"ג דע"כ לא אמרו דגובה מבני חרי אלא כשלא יקדימו העדים בכוונה אבל אם הקדימו בכוונה ודאי דאפילו מבני חורין לא גבי שהרי העדים פסולין שחתמו שקר. ע"כ:} איכא למימר כגון דהוי השטר מוקדם במידי דעבידי אינשי למיטעי ביה וכגון שכתבו שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו בשטרי דלא אקנייתא שאע"פ שאין כותבין אלא בשטרי אקנייתא וכדרב אסי דבפ"ק דב"מ כל מאן דלא גמר לדרב אסי לאו רשע הוא עכ"ל ז"ל. ויותר מבואר ענין זה בנמוקי יוסף פ' איזהו נשך דף ק"ה. אבל דעת התוס' דשטר מוקדם פסול לגמרי ואפילו מבני חרי לא גבי ודקדקו כן מלשון פסולין דקתני דמשמע לגמרי: 
+
+<b>והמאוחרין כשרין. </b>פי' רשב"ם ז"ל בין שכתבו בשעת הלואה ואיחרו הזמן בין שלא כתבו עד לאחר הזמן כולן בכלל מאוחרין הן וכשרין ע"כ: 
+
+<b>אחד לוה מחמשה. </b>כותבין פרוזבול לכל אחד ואחד דחמשה נוגשים אית ליה. חמשה לוין מן אחד אין צריך לכתוב אלא פרוזבול אחד כגון מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני שכל חוב שיש לי על פלוני ופלוני ופלוני וכו' שאגבנו כ"ז שארצה. הר"ש שירילי"ו ז"ל: 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>אין כותבין פרוזבול וכו'. </b>בגיטין שם פי' רש"י ז"ל טעמו דלא תקון הלל אלא בזמן שהחוב כשאר רוב שטרות שהן נגבין מן הקרקע דהויא מילתא דשכיחא כדאמרינן בכמה דוכתי דבמילתא דלא שכיחא לא עבוד רבנן תקנתא ע"כ פירושו. והפי' שהביא ר"ע ז"ל הוא פי' רבינו שמשון ז"ל וע' בהר"ן ז"ל שם בפ' השולח שכתב ומסתברא דמאי דאמרינן מזכהו בשדהו כל שהוא שאם היה שם וצווח לא מהני שאין אדם זוכה בעל כרחו ומיהו אם לא היה שם משמע דמהני ומכאן נ"ל דמאי דקיימא לן זכין לאדם שלא בפניו כל שהדבר בעצמו זכות אע"פ שנמשך ממנו חוב שהוא יתר על על הזכות זכה וקנה דהא הכא כשמזכהו קרקע כל שהוא מתחייב הוא בכך שאין שביעית משמטת חובו ואפ"ה אמרינן דמהני אלא שאפשר לדחות ולומר שאף זה מקולי פרוזבול והיכא שצווח כששמע לדברי רש"י ז"ל שכתב דהאי דבעינן קרקע היינו משום דבעינן שיהא החוב כשאר רוב שטרות שהן נגבין מן הקרקע וקרוב הדבר לומר דכיון דבשעת כתיבת הפרוזבול היה הקרקע בחזקתו מהני אבל לדברי רבינו שמשון ז"ל שכתב דהיינו טעמא מפני שאז החוב כגבוי ביד ב"ד משמע דלא מהני וכן הדין אם היה לו קרקע בשעת כתיבת פרוזבול ומכרו קודם שביעית שהדבר תלוי בסברת שני הפירושים זהו דעתי עכ"ל ז"ל. וראיתי שם ברמב"ם פ"ח שכתב אין קרקע ללוה מוכר לו המלוה כל שהוא בתוך שדהו וכן הוא בכל הדפוסים: 
+
+<b>כל שהוא. </b>מפ' התם בגמ' פ' השולח וכמה כל שהוא קלח של כרוב וכן פסק ברמב"ם וכן בסמ"ק סי' רנ"ח: 
+
+<b>היתה לו שדה ממושכנת. </b>כתב הרמב"ם ז"ל ואע"פ שהיא משכנתא דסוריא שאוכל פירות עד זמן ידוע שיסכימו עליו ואז תחזור המשכונא לממשכן ולא יפרע כלום וכן היה כותב לו במשלם שנייא אילין תיפוק ארעא דא בלא כסף ואין לו בה רשות כלל עד ישלם הזמן. ומלת בעיר דקתני מתניתין לאו דוקא וכמו שכתב שם ברמב"ם פ"ט מהרי"ק ז"ל: 
+
+<b>ר' חוצפית אומר. </b>הרא"ש ז"ל פ' השולח סי' ט"ו. והלכתא כר' חוצפית: 
+
+<b>כותבין לאיש וכו'. </b>בירושלמי בעי מהו לכתוב לאפוטרופוסין על נכסי יתומין נשמועינה מן הדא כותבין לאיש על נכסי אשתו מהו לכתוב לאשה על נכסי בעלה נשמועינה מן הדא וכן ליתומין על נכסי אפוטרופים. וכתב בית יוסף שם בחשן המשפט דף פ"ה ריש עמוד ד' דמשמע ליה לרש"י ז"ל ממתני' שאם היתומין הן לוין כותבין על קרקע האפוטרופוס וכן אם הם מלווין יכולין לזכות קרקע האפטרופוס ללוה ולכתוב עליו פרוזבול דכדידהו דמי אלמא איכא גוונא דבעי יתומים לכתוב פרוזבול וכיון דתנן במתני' דברי ר' חוצפית בלא שום חולק הכי קיימא לן ומש"ה דחה רש"י ז"ל ההיא דספרי ע"כ בקיצור: 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>פרוזבול אינו משמט. </b>כלומר מאחר שכתב פרוזבול. אינו משמט חובו בשביעית ואפי' השטרות ברומי: 
+
+<b>וגו' התקין הלל וכו'. </b>בספר כתיבת יד מצאתי עמד והתקין פרוזבול וזהו גופו של וכו'. וכן הוא בהר"ן ז"ל שם פ' השולח: 
+
+<b>מוסרני לכם. </b>שאתם תהיו נוגשים ואני לא אגוש דהשתא לא קרינן ביה לא יגוש שאינו תובעו כלום אלא מב"ד תובעו שהפקרן היה הפקר והן יורדין לנכסיו: 
+
+<b>שכל חוב שיש לי. </b>כתב נמוקי יוסף ז"ל בר"פ ארבעה וחמשה ומדאמרינן כל חוב ולא אמרינן כל שטר חוב שמעינן דאפילו במלוה על פה כתבינן פרוזבול ע"כ וכן מוכח בפ' השולח כמו שכתבו תוס' ז"ל שם ברפ"ד וה'. וז"ל הר"ן ז"ל שם פרק השולח וכי תימא כיון דבמסירת שטרות סגי למה הוצרך לתקן פרוזבול וי"ל מפני שאין הכל רוצין למסור שטרותיהם ועוד שלפעמים אינם בידן ועוד דפרוזבול מהני אף למלוה על פה ואף על גב דבמתנה בשעת הלואה על מנת שלא תשמטנו {הגה"ה פי' שלא ישמט הוא חוב זה אפילו בשביעית דמהני משום שחייב עצמו בממון שהתורה לא חייבתו אבל אם אמר ע"מ שלא תשמטנו שביעית לאו כל כמיניה דהוי כמתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל:} בשביעית סגי זימנין דלא דכירי עכ"ל ז"ל וראיתי שמה וגם שם בנמוקי יוסף הלשון כך מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני את כל חוב שיש לי שאגבנו וכו' ע"כ וישר בעיני מאוד וכן הוא ג"כ שם בבית יוסף בדף פ"ה ע"א. ושם בטור עצמו הלשון כך מוסרני לכם כל חוב בלא שי"ן: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל [במשנה ג] והשמטת כספים בזה"ז דרבנן וכו' אמר המלקט רבי היא דדריש הכי בברייתא בגיטין שם. ומה שתקנו רבנן שמטת כספים בזה"ז מפ' התם אביי טעמא דיש להם כח משום דשב ואל תעשה הוא ולרבא הוי טעמא משום דהפקר ב"ד היה הפקר ויליף לה מקרא דכתיב כל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם הוא וכל רכושו ואיכא דיליף לה מקרא {הגה"ה תמהתי שמצאתי כתוב בספר הלבוש בחשן המשפט ריש סי' ס"ז וז"ל ולפ"ז אפילו מן התורה הפקר ב"ד הי' הפקר דקרא דאלה הנחלות בתורה כתיב ע"כ ושמא הוא ז"ל סובר דאע"ג דהאי קרא בספר יהושע כתיב כיון דיהושע תלמיד משה הוא ועוד דעל פיו עשה כדכתיב בפרשת מסעי אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ אלעזר הכהן ויהושע בן נון ונשיא אחד נשיא אחד ממטה תקחו אלא שבכאן רמז הקש ראשים לאבות חשיב ליה כאילו הוא כתוב בתורה:} דאלה הנחלות וגו' ראשי האבות וכי מה ענין ראשים אצל אבות ה"ל למכתב ראשי המטות אלא לומר לך מה אבות מנחילין את בניהם כל מה שירצו אף ראשים מנחילין את בניהם כל מה שירצו. וכתוב בבית יוסף בחשן המשפט סי' ס"ז שכ' בעל התרומות בשם ה"ר יהודה אלברצלוני ז"ל זהו נוסח השטר של הפרוזבול אנו ב"ד החתומין כך היה שבא לפנינו פב"פ ואמר לפנינו רבותי הרי שיש לי חובות על פלוני ופלוני והריני מוסר לכם פרוזבול ויהבית לכון במתנה בקנין ד' גרמידי מן ארעא דאית לי ועל גביהון ארשיתי יתכון למיגבא כל שטר חוב דאית לי על כל אינש ומעתה תהוו לי דייני ותגבוהו ותקבלוהו לי ואם לא תגבוהו אתם מעתה כיון שמסרתי לכם פרוזבול זה הריני גובה כל חוב שיש לי עד היום אצל כל אדם כל זמן שארצה ואנו ב"ד כיון שראינו דבריו נכונים והואיל ומסר קדמנא מילי דפרוזבול כד אמור רבנן כתבנא וחתמנא ביום פלוני בירח פלוני לשנה פלונית הא שטרא דפרוזבלא כד נהגנא מיומי דהלל הזקן וכתיקון רבנן מיומא דנן ולעלם ומדאתעבד הדין עובדא קדמנא ייפינו כחו דלא תשמט ליה להדין פלוני כל חוב ורשו שיש לו אצל כל אדם עד יומא דנן וכן החזקנו כחו כתקנתא דרבנן והכל שריר וקיים עכ"ל ז"ל וע"ש עוד אבל לא ראיתי מי שהקפיד בזמן הזה על נוסח ארוך כזה ולא על הזכרת הקנאת ד' אמות קרקע כנזכר אפילו לכתחילה: 
+
+<b>ואינה מקבלת טומאה במקומה. </b>וגם הדבש שבתוכה אינו מקבל טומאה דבטל לגבי כוורת ודוקא במקומה אבל אם נטלה משם אז מקבל הדבש טומאה כמ"ד בפ' המוכר את הספינה דלא בעי מחשבה דאיכא מאן דמצריך התם מחשבה הלכך אתא לאשמועינן דכיון דנטלה ממקומה אין צריך מחשבה והלכך אצטריך הכא גבי טומאה למתני במקומה וה"ה לכל הנך מילי עכ"ל רשב"ם ז"ל בפרק המוכר את הבית: 
+
+<b>ומקבלת טומאה. </b>וגם הדבש דלא בעי מחשבה כדתניא בפ' המוכר את הספינה. ותוס' ז"ל הקשו שם וא"ת מה טעם נקט גבי טומאה במקומה דאין חילוק בין במקומה בין שלא במקומה דהא לאו מחוברת היא ואומר ר"ת דשלא במקומה מקבלת טומאה כיון דמטלטלין אותה ממקום למקום ודמי לשאר כלים שבבית וגזרו בה רבנן טומאה דילמא אתי לאיתלופי ע"כ. ונלע"ד דבמה שכתבתי בשם תוס' ז"ל מתורץ קצת דלא מצי למתני וחכמים חולקין בכולן: 
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>המחזיר חוב בשביעית. </b>פי' חוב שהיה חייב בשביעית מחזירו בשמינית דשעה אחרונה של שביעית משמטת. בגיטין שם אמרינן ותלי ליה עד דאמר הכי פי' רש"י ז"ל יתלהו על העץ אם גברה ידו עליו עד שיאמר לו אעפ"כ במתנה אני נותן לך ויש שהקשה עליו וכו' ופירשו הם שרוצה לומר שיהא עיניו של מלוה תלויות כלומר יושב ומצפה ע"כ וכן הוא בסמ"ק סי' ר"מ דמה שאמר בתלמוד ותלי ליה עד דאמר הכי הוא מה שאומר בירושלמי דיכול לומר בשפה רפה משמט אני והיד פשוטה לקבל ע"כ: 
+
+<b>שנאמר וזה דבר השמטה. </b>ממלת וזה דרשינן דאין צריך אלא דבור ראשון וכן גבי וזה דבר הרוצח אבל רש"י ז"ל פי' שם פ' השולח שנאמר וזה דבר השמטה צריך לומר דבור של שמטה ע"כ ולפי זה ארישא מהדר כמו שכתב הר"ן ז"ל שם פרק השולח: 
+
+<b>ורצו אנשי העיר לכבדו וכו'. </b>ירושלמי א"ר יוסי זאת אומרת מי שיודע מסכתא אחת ומכבדין אותו על שתיים צריך להודיעם במסכתא אחת אני חכם ולא יותר: 
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>המחזיר וכו'. </b>וברישא תני המחזיר חוב בשביעית דקאי אלוה שלא אמר למלוה אעפ"כ והשתא תנא המחזיר חוב בשביעית שאמר הלוה למלוה אעפ"כ: 
+
+<b>רוח חכמים נוחה הימנו. </b>רוח חכמה וחסידות בקרבו דאינו רוצה ליהנות מממון אחרים אמנם בפ' כל כתבי (שבת דף קכ"א) פי' רש"י ז"ל אין רוח חכמים נוחה פי' נוחה עריבה ומיושבת עמו כלומר אין מתרצין במעשיו: 
+
+<b>הלוה מן הגר שנתגיירו וכו'. </b>יש מן הפוסקים שמפרשים דדין פקדון שביד ישראל מהגר כדין מלוה ויש מחלקין לומר דדוקא גבי הלואה שעשה לו טובה רוח חכמים נוחה הימנו שאינו משלם רעה תחת טובה אבל גבי פקדון שטרח לשמרם אע"פ שלא יחזיר אפשר שרוח חכמים נוחה הימנו ובקדושין פ"ק מייתי ברייתא דקתני אין רוח חכמים נוחה הימנו ומשני להו דלא פליגי וכדמפ' ר"ע ז"ל אלא שרש"י ז"ל מפ' התם בהפך דהיכא דלידתו בקדושה רוח חכמים נוחה הימנו משום דמיחלף בישראל גמור והקשו עליו מעובדא דאיסור גיורא דבפ' מי שמת וכו' ועוד דלשון מתני' דקתני נתגיירו בניו עמו משמע דלאו בלידתו בקדושה מיירי וכמו שהאריך רבינו שמשון ז"ל ע"ש וגם בהר"ן ז"ל בפ"ק דקדושין דף תרכ"ז: 
+
+<b>כל המטלטלין נקנין ממשיכה. </b>לאו דוקא. עיין במה שכתבתי בפ' שלישי דדמאי סי' ב': 
+
+<b>וכל המקיים את דברו. </b>בלי נתינת דמים מיירי שאם נתן דמים החוזר בו קאי במי שפרע. וכתב בס' הלבוש חשן משפט סי' קכ"ז ואם החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו כשהורתן ולידתן שלא בקדושה דהוי זלזול גדול לבני ישראל שמקל כ"כ בכבודן שמשוה הגר ובניו לבני ישראל אבל אם היתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה אע"ג דמדינא גם זה אינו יורש את אביו מ"מ אם עשה לפנים משורת הדין והחזיר לבניו רוח חכמים נוחה הימנו שעשה לפנים משורת הדין וגם לא הקל כ"כ בכבוד ישראל להשותו להן כיון שלידתו היתה בקדושה עכ"ל ז"ל:
+
+סליק פירקא וסליקא לה מסכת שביעית ובעה"י שוכן עליות תחתיות ורומות נתחיל מס' תרומות: 
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishnah Terumot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishnah Terumot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..278033f660bead38524dc9427ef4a1b31299a994
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishnah Terumot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt	
@@ -0,0 +1,949 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishnah Terumot
+מלאכת שלמה על משנה תרומות
+Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
+
+מלאכת שלמה על משנה תרומות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>לא יתרומו. </b>כתב הרמב"ם ז"ל אמרם בכל המשנה תרם כו' (הובא בתי"ט). וז"ל רבינו דוד קמחי ז"ל בשרש כסס רז"ל נשתמשו הרבה בלשון מכס באמרם הי' עובר על בית המכס וזולת זה הרבה עד שמרוב שמושם בו קבעו המ"ם שרשית וקראו ללוקחי המכס שהוא לשון מנין מן במכסת נפשות ע"ש שלוקחין במנין חמשית או ששית או עשירית קראוהו מוכס במקומות הרבה באמרם אין פורטין מתיבת המוכסין כמו שקבעו תי"ו תחילה ואמרו מתחיל מתחילין ותי"ו תרומה ואמרו תורם תורמין ע"כ: 
+
+<b>ואם תרמו אין תרומתן תרומה. </b>כל עיקר ואסירא בין לכהנים בין לזרים ואם קדש בה אשה אינה מקודשת מטעם טבל. ומתני' דקתני אין תרומתן תרומה דלא כר' אליעזר דאמר התם בשבת תרומת חרש לא תצא לחולין מפני שהוא ספק אי דעתו צלולה היא אי לא והויא תרומה ליאסר לזרים ויחזור ויתרום הפקח אחרת: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. מניינא למעוטי הא דא"ר יהודה וכו' וכן לק' במניינא דבסי' ו' וכ"ה בפי' הרמב"ם ז"ל. ואני ההדיוט נלע"ד דיתכן דמניינא דהאי מתני' הוי למעוטי חמשה דבמתני' דלק' בסי' ו' דקתני ואם תרמו תרומתן תרומה וההוא מניינא דהתם ג"כ למעוטי הני דתנן הכא דאפי' בדיעבד אין תרומתן תרומה ע"כ: 
+
+<b>החרש כו'. </b>בירושל' מאן תנא חרש דלא כר' יהודה דתניא אמר ר' יהודה מעשה בבניו של ר' יוחנן בן גודגדא שהיו כולן חרשים והיו כל טהרות של ירושלים נעשין על גביהן א"ל משם ראיה שהטהרות אין צריכין מחשבה. סימני שוטה היוצא בלילה והלן בבית הקברות והמקרע כסיתו והמאבד מה שנותנין לו א"ר הונא והוא שיהו כולן בו ור' יוחנן אמר אפילו אין בו אלא אחת מהם מאן תנא קטן דלא כר' יהודה דתניא קטן שהניחו אביו במקשה והי' תורם ואביו מוכר על ידו תרומתו תרומה דברי ר' יהודה וה"נ תנינן בסמוך קטן שלא הביא שתי שערות ר' יהודה אומר תרומתו תרומה אלא ר"מ היא. וחש"ו לא הוי תרומתן תרומה לא לפירותיהן ולא בשליחות בן דעת לתרום פירות שולחיהן. ופריך בירושלמי ויוכיח מעשה חש"ו על מחשבתן דתנינן במכשירין שיש להן מעשה ואין להן מחשבה ומשני ונחשב לכם כתיב את שכתוב בו מחשבה אין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו ושאין כתוב בו מחשבה מעשה שלו מוכיח על מחשבתו פירש תוס' ז"ל בחולין פ"ק דף י"ג כיון שעיקר תרומה במחשבה וחש"ו אין להם מחשבה לא מסתבר שיוכיח המעשה על מחשבתו. והדר פריך והרי גיטין שאין כתוב בו מחשבה ואין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו דתנינן בפ' שני דגיטין הכל כשרין לכתוב את הגט אפי' חש"ו ואמר רב הונא והוא שיהא פקח עומד על גביו ומתרץ תמן זה כותב וזה מגרש פי' ואין המחשבה של קטן מהני לגירושין דבן דעת. הכא הוא החושב והוא התורם פי' ואי לאו קרא דונחשב מהני. תו בעא למידק בירוש' מדקתני מתני' והתורם את שאינו שלו ולא קתני והתורם את של חבירו שאם תרם כרי שהוקדש או הופקר נמי לא הוי תרומה אע"ג דהוי אחר מירוח ופליגי אמוראי עלה: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>חרש וכו'. </b>ומסיק בגמ' ברכות פ"ב ד' ט"ו דמתני' ר' יהודה היא דבדיעבד אין לכתחלה לא ודלא כר"מ דמכשר בתוספתא בגמ' אפי' לכתחלה דתני ר' יהודה בריה דר"ש בן פזי חרש המדבר ואינו שומע תורם לכתחלה ומוקמי' לה התם כר"מ דאמר גבי ק"ש כתיב אשר אנכי מצוך היום על לבבך אחר כוונת הלב הן הן הדברים ואפי' לכתחלה נמי אין צריך ואע"ג שק"ש מדאורי' וכ"ש ברכות דמדרבנן. ובירוש' גרסינן למי נצרכה מתני' דקתני תרומתו תרומה אלא לר' יוסי דאע"ג דאמר ר' יוסי בפ' היה קורא גבי ק"ש אם לא השמיע לאזנו לא יצא קמ"ל הכא דיצא ותרומתו תרומה אע"פ שלא השמיע לאזנו הברכה דשאני התם דכתיב שמע השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך ומשום שתבין ותדע ותשכיל מעצמך דלא נצרכה רק איחידאה לא ערבה רבי בכלל הני חמשה דתנן בסמוך דתרומתן תרומה וה"נ קאמר רב חסדא התם בבבלי בברכות דף ט"ו: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>קטן שלא הביא וכו'. </b>כתבו הר"ש והרא"ש ז"ל בכל הספרים כתוב בשלהי פ' יוצא דופן אין תרומתו תרומה וגי' דהכא עיקר כדאי' בירוש' מאן תנא קטן דלא כר' יהודה והא דמייתי התם ראיה מברייתא דמקשה ולא מייתי ממתני' דהכא משום דהו"א מדנקט ר' יהודה קטן שלא הביא שתי שערות משמע דבסמיך להבאת שתי שערות איירי אלא שעדיין לא הביא ור' יוסי לפרושי דברי ר' יהודה קאתי אבל בריי' דמקשה קתני קטן סתם משמע כל קטן ובירושלמי דיבמות פ' בית שמאי מוכח נמי דלר' יהודה תרומתו תרומה דגרסי' התם תמן תנינן קטן שלא הביא שתי שערות ר' יהודה אומר תרומתו תרומה תני בשם ר"מ לעולם אין תרומתו תרומה עד שיביא שתי שערות ושלש מחלוקת בדבר עכ"ל ז"ל ועיין תו בה"ר שמשון ז"ל. וכתב ה"ר שלמה ז"ל מדקאמר ר' יוסי אומר אם עד שלא בא לעונת נדרים אין תרומתו תרומה משמע דר' יהודה סבר דאפי' קמי עונת נדרים הוי תרומה ואפי' דליכא שערות בו. ותימה דאפילו אית ביה שערות שומא הוו ונ"ל דר' יהודה ס"ל כבריה דאמר בפ' יוצא דופן דמתשעה ואילך הוי סימן וכיון דתרומה קילא דלנדר דמיא הלכך אפי' ליכא שערות מרבינן לה ואפילו קמי עונת נדרים: 
+
+
+Mishnah 4
+
+בפי' ר"ע ז"ל. דכתיב כדגן מן הגורן מן הגמור על הגמור וכו' כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה דהא תנן לקמן אין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו וכו' ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו וכו' ואם תרמו תרומתן תרומה ובכאן כ"ע ס"ל דאינה תרומה ומה שתירץ הוא לקמן מהיין צריך ראיה ויותר הי' נראה דהטעם הוא דזיתים ושמן הוו כתרי מינין כגון חומץ ויין דלקמן רפ"ג אך שמן על זיתים לאכילה תורמין בתחלה דזה השמן כבר הי' זיתים ולא הוי ממין על שאינו מינו אלא מן היפה על הרע וצ"ע בירושלמי דבירוש' משמע כפירושו שהטעם הוי משום גזל השבט והוי גזרת חכמים וצ"ל שיש כח ביד חכמים לעשות התרומה טבל. ואפשר לומר שהטעם הוא משום שכל התורם על דעת רבנן הוא תורם וצ"ע ע"כ. וכתבו הר"ש והרא"ש ז"ל בירושלמי פריך תמן תנינן אין תורמין מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שנגמרה מלאכתו ומשנה היא בסוף פרקין ומסיים בה ואם תרם תרומתו תרומה והכא אמרי בית הלל אין תרומתו תרומה דזיתים על שמן היינו מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שנגמרה מלאכתו ומשני ר' אילא בשם ר' יוחנן מפני גזל השבט מהו מפני גזל השבט מפני הטורח שצריך הכהן לדורכן ולעשות מהם יין ושמן ר' מנא לא אמר כן אלא שהוא מבקש לתרום לפי השמן ואינו תורם אלא לפי הזיתים. כלומר אם ארבע סאים דזיתים עושין סאתים דשמן הי' ראוי לתרום ד' סאים על תשעים ושמונה סאין שמן והוא אינו תורם אלא סאתים ופריך הגע עצמך שתרם לפי השמן ומשני כדין הוא עביד הכין וזמן חורן לא עביד כן כלומר גזרינן דילמא לא עביד כן זימנא אחריתי עוד משני חמי תבריה לי' ואמר זה מתכוין לרבות ואני איני מתכוין לרבות ותימה מאי קמשני במתני' דשילהי פרקין נמי ניחוש לגזל ואין לומר דדוקא בזיתים ובענבים שצריך לעצרן בגת ובבד ויש טורח גדול שייך גזל השבט ולא בשאר דברים דהא פלוגתא היא בירוש' חזקי' אמר לא שנו אלא זיתים על שמן וענבים על יין הא שאר כל הדברים לא ר' יוחנן אמר לא שניא היא זיתים על שמן וענבים על יין היא שאר כל הדברים אלמא דר' יוחנן גופיה דמשני משום גזל השבט לא מפליג. עוד תנן לקמן בפרקין אין תורמין שמן על זיתים הנכתשין ולא יין על ענבים הנדרכין ואם תרם תרומה ויחזור ויתרום ופריך עלה ממתני' דסוף פרקין דקתני מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו דהיינו משמן על זיתים תרומתו תרומה ולא קתני תרומה ויחזור ויתרום ומשני נמי ר' אילא בשם ר' יוחנן משום גדר מי חטאת שלא יהו מי חטאת בטלים ותימה מאי קמשני ההיא דשלהי פרקין נמי נימא דיחזור ויתרום משום גדר מי חטאת והשתא הני תלת מתני' קשיין אהדדי. דמתני' דהכא קתני דזיתים על שמן וענבים על יין אין תרומתו תרומה ולקמן גבי שמן על זיתים ויין על ענבים קתני תרומה ויחזור ויתרום ובסוף פרקין קתני בכולהו תרומתו תרומה ואין צריך לחזור ולתרום ויש לתרץ כולם דהא דתנן בזיתים על השמן אין תרומתו תרומה בתורם זיתים וענבים שלא מדעת הכהן מפני גזל השבט אבל אם מדעת הכהן (לא). דזימנין דניחא לי' לכהן בזיתים וענבים תרומתו תרומה ולכתחלה לא שמא פעם אחרת יעשה כך שלא מדעת הכהן ור' מנא דמפרש טעמא משום דמבקש לתרום לפי השמן ואינו תורם אלא לפי הזיתים לטעמי' דאיהו אמר לקמן [הגה"ה לשון ה"ר שמשון ז"ל לטעמיה דלקמן בההיא ברייתא ואמתני' דעדיות לית כאן וכו':] אמתני' א"ר מנא לית כאן זיתים על שמן אלא שמן על זיתים. וההיא דמדבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר על דבר שנגמרה מלאכתו בשאר פירות מיירי אבל בזיתים וענבים אין תרומתו תרומה דהפסד גדול יש לכהן אם הוא תורם לפי הזיתים והענבים והא דקשה ממציעתא אסוף פרקין ומשני משום גדר מי חטאת ר' אילא מוקי למציעתא כשאין הראשונה קיימת ואמרו חכמים שיחזור ויתרום משום גדר מי חטאת דעיקר טהרה שהיו עושין בגבולין היא משום סרך תרומה הלכך כשתרם מדבר שלא הי' ראוי לתרום ונאבדה הראשונה הזקיקוהו לתרום אחרת כדי שיצטרך הכהן ליטהר ולאכלה בטהרה וסיפא כשהתרומה קיימת: 
+
+<b>בית שמאי אומרים תרומת עצמן יש בהן. </b>פי' קדשו מדומעין והוו הזיתים חולין ותרומה מעורבין זה בזה וימכרו לכהן בדמי תרומה. ובה"א אינה תרומה כלל וטבל גמור הוי ואפילו לכהן אסור ויכול לעשותם תרומה ומעשר על מקום אחר עכ"ל ז"ל עוד הקשה ה"ר שמשון ז"ל וא"ת לר' מנא דמפרש טעמא דזיתים על שמן משום דתורם לפי הזיתים זיתים על זיתים לישתרי ואמאי תנן אין תורמין מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו ועוד תני ר' אושעיא זיתים על זיתים ועתיד לכותשן ענבים על ענבים ועתיד לדורכן תרומה ויחזור ויתרום וצריך לומר דבהני מודה ר' מנא לטעמא דגזל השבט ע"כ: 
+
+<b>ואם תרמו בש"א וכו'. </b>במס' עדיות פ"ה שנינו תורמין זיתים על שמן וענבים על יין כדברי ב"ש ובה"א אין תורמין וקשיא אמתני' דממתניתין משמע דפלוגתייהו בדיעבד ומהתם שמעי' דפלוגתייהו בלכתחילה וליכא למימר דההיא דהתם [פי' דמשנה דעדיות מתחלת ר' יוסי אומר ששה דברים וכו'] ר' יוסי היא ומתני' אליבא דתנא אחרינא דה"נ משמע בירושלמי דר' מאיר אית לי' סברא אחרינא דזה לשון הברייתא וכנוסח שכתב החכם ה"ר אליעזר אזכרי ז"ל אין תורמין זיתים על שמן ולא ענבים על יין ואם תרם תרומתו תרומה דברי ר"מ ר' יוסי אומר בש"א תרומת עצמן בהן ובה"א אין תרומתן תרומה וה"נ אמרי' בהדיא בירוש' אשכח תני בש"ר יוסי בש"א תרומת עצמן בהן ובה"א אין תרומתן תרומה. דא"כ קשה דר' יוסי אדר' יוסי ונלאו. רעיוני למצוא תשובה שלימה לדבר ומ"מ ראה זה מצאתי בירושלמי שר' מנא הגיה ההיא דעדיות ולא גרס תורמין זיתים על שמן וכו' רק תורמין שמן על זיתים דגבי גזל השבט מחמיר ר' יוסי וגבי גדר מי חטאת הוא דמיקל ופריך עליה דר' מנא ור' יוסי האמר תרומה ויחזור ויתרום דתניא ר' יוסי אומר בש"א תורמין שמן על זיתים ויין על ענבים ובה"א אין תורמין שאם תרם צריך לחזור ולתרום שנייה ומשני התם כשאין הראשונה קיימת שנאבדה והזקיקוהו לחזור ולתרום שנייה כיון שהראשונה תרמה שלא כרצון חכמים ונתנו טעם לדבריהם מפני חשש טומאה כדי שיחזור ויטהר פעם שנית ויזה עליו מטומאת מת ומתני' דעדיות מיירי כשהראשונה קיימת קורא לה שם ודיו ע"כ מצאתי מן הירוש' עם פי' החכם ה"ר שלמה ז"ל ומ"מ הקושיא עדיין במקומה עומדת דר' מנא קאי בין אמתני' דעדיות בין [כבר כתב בהג"ה דלעיל בשם הר"ש ז"ל דר' מנא מגיה רק הברייתא המבואר לעיל לא המתני' דהכא וא"כ אין כאן מקום לתמיהתו כלל ודו"ק.] אמתני' דהכא וכמו שלראה מתוך פי' ה"ר שמשון ז"ל והרא"ש ז"ל שהעתקתי לעיל ואפשר לומר דלאו דוקא נקט התם לשון לכתחלה אלא איידי דתנא רישא דהתם לשון לכתחילה נקט נמי סיפא לשון לכתחילה: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>שניטלה תרומתו. </b>הרמב"ם ז"ל גריס שלא ניטלה תרומתו [הגה"ה גם ה"ר יהוסף ז"ל הגיה שלא ניטלה תרומתו וכו' וכתב כן מצאתי וצ"ע על הבריי' דספרי אם סובר שצריך שיהא טבול לתרומה גדולה כשרוצים לעשותו תרומה גדולה על מקום אחר דאי היה כן לא הוי קשה מידי כי המשנה הסוברת אין תורמין רוצה לומר שניטלה ממנו תרומה גדולה והברייתא שאמרה תורמין מדברת שלא ניטלה ממנו תרומה גדול ודו"ק אך נ"ל דמשנה זו אינה מדבר' בתורם מהם על מקום אחר כי זה נזכר לקמן לא מן הפטור על החיוב אלא מדברת בתורם מהן על עצמן שאינה תרומה כלל כי פטורים הם לגמרי וכן משמע בירושלמי וצ"ע עכ"ל ז"ל:]. וז"ל ואמרם ממעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו כשיהי' לוי ויהי' לו זרע מאדמתו הוא חייב בתרומה בלי ספק וג"כ יש לו ללוי מעשר שלקחו מן ישראל אין ראוי לו להוציא ממנו שיעור התרומה החייבת לזרעו ושיתננה לכהן לפי שיש לכהן באותו מעשר חוק וזכות והיא תרומת מעשר אבל יוציא תרומת מעשר ואח"כ יוציא ממנו התרומה החייבת לזרעו ע"כ אבל מצאתי לשונו ז"ל מוגה כך ושיתננה לכהן שזה המעשר אע"פ שהוא חייב בתרומת מעשר ויש לכהן באותו מעשר חוק וזכות והיא תרומת מעשר אינו חייב בתרומה גדולה וכן ג"כ גורס הוא ז"ל ולא ממעשר שני והקדש שלא נפדו. והראב"ד ז"ל השיגו בפ"ה דה' תרומות סימן י"ג ושם כתב מהרי"ק ז"ל דלרבותא נקט שלא ניטלה תרומתו שאע"פ שהוא טבול לתרומה גדולה [הגהה נלע"ד לתרומת מעשר. צ"ל] אין תורמין ממנו וכ"ש היכא דניטלה תרומתו דאין תורמין ממנו ועל דרך זה יתפרש מעשר שני והקדש שלא נפדו וכל שכן אם נפדו דפשיטא דחולין גמורין הם ע"כ ותוס' יום טוב יישב פי' הרמב"ם ז"ל וגירסתו בדרך אחרת ע"ש ורמזתי קצת מדבריו לקמן פרק שני סי' ב': 
+
+<b>לא מן החייב על הפטור ולא מן הפטור על החייב. </b>פי' דהמפריש מן הפיטור על החיוב אוכל טבל שהרי אין שם מעשר חל על מעשרותיו שאינו ראוי לכך ונמצא שלא נתקן זה שהפריש עליו והמפריש מן החיוב על הפיטור מאכיל ג"כ טבל לכהן שהרי אין שם תרומה חלה עליו כיון שזה שהוא מפריש עליו אין צריך לכך נמצא שנותן לו מטבל זה החייב בתרומה ומאכילו לכהן על חנם וטבל במיתה אף לכהן כדאמרי' באלו הן הנשרפין: 
+
+<b>ולא מן התלוש על המחובר. </b>פי' רש"י ז"ל מחובר אינו חייב בתרומה דראשית דגנך כתיב מידי דמידגן דנאסף בכרי הלכך לא חל שם תרומה על התלוש שהופרש עליו וטבל הוא ביד כהן ויכול לתרום עליה ממקום אחר והמחובר שהופרש עליו לא נתקן וכשיתלש צריך לתרום ע"כ: 
+
+<b>ואם תרמו אין תרומתן תרומה. </b>ירושלמי על דעתיה דחזקיה במחלוקת שנויה דאיכא תנא דס"ל דבדיעבד תרומתו תרומה על דעתיה דר' יוחנן דברי הכל: 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>האלם. </b>שומע ואינו מדבר כדכתיב וכאלם לא יפתח פיו: 
+
+<b>לא יתרומו וכו'. </b>מצאתי שפי' ה"ר משה פיזנטי ז"ל וז"ל ונראה דהא דהדר וקאמר לא יתרומו דה"א דהא דקתני לכתחלה לא לא מהדר אלא אהנהו דלא יכלי לברוכי אבל אידך אפי' לכתחל' ואגב אידך נקטינהו להכי הדר תנא לאשמועי' דבכולהו דיעבד אין לכתחלה לא ע"כ. ולי הדיוט נראה דמצינא לתרוצי אפכא דאי לאו דהדר ותנא בסיפא לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה ה"א דהא דקתני ברישא דבדיעבד תרומתן תרומה דוקא בהנהו דלא מצו לברוכי ומשום טעמא דברכות אינם מעכבות ואגב אינך נקטינהו לכולהו אבל לעולם דשכור וסומא דמקרא ילפי' שיהא תורם מן היפה והני אינם יודעין לתרום מן היפה ה"א דאפי' דיעבד נמי לא קמ"ל יתורא דסיפא דאפי' שכור וסומא בדיעבד תרומתן תרומה כך נלע"ד. ומ"מ צריך לדקדק דה"ל לתנא למנקט אלם וערום ובעל קרי דכולהו תלתא מחד טעמא בהדי הדדי ואפשר משום דבעל קרי היא דעת ר' מאיר ודלא כר' יהודה וכמו שכתבתי בפ"ג דברכות סי' ד' להכי שבקיה לאחרונה ועדיין צ"ע: 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>לא במדה וכו'. </b>דמצוה לתרום מאומד כדי שיתרום בעין יפה וילפי' לה מקרא דונחשב וכדפי' ר"ע ז"ל. והא דתנן לקמן פ"ד המונה משובח והמודד משובח ממנו מיירי בתרומת מעשר: 
+
+<b>חציין או שלישן. </b>מצאתי במשניות מדוייקות כתיבת יד כתוב בהן או שלישיתן: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. שהרואה אומר במדה הוא תורם. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה דמה אנו צריכין לטעם דרואה הרי הוא תורם במדה ממש וכן לקמן גבי סאה שחציה מדה אין הטעם משום גזירה אלא דהוי מדה ממש ע"כ: 
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>אין תורמין שמן על זיתים הנכתשין. </b>פי' ה"ר יהוסף ז"ל הנכתשין. פי' שעתיד לכותשן ולדורכן כן משמע בירוש' וקנס זה כדי שיצטרך לעשות את השמן בטהרה בעבור התרומה. ע"כ: 
+
+<b>הראשונה מדמעת בפני עצמה. </b>הא דקתני בפני עצמה קל להבין כשתעיין במתני' דלקמן רפ"ג: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. לפיכך אינה נאכלת עד שיפרישו עליה תרומה ומעשרות ממקום אחר. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה דלמה יצטרך להפריש תרומה כיון שהראשונה תרומה ולקמן פ"ה דתנן חזר והוסיף חייב במעשרות לא תנן שחייב בתרומה ע"כ נראה דטעות סופר הוא ול"ג תרומה וגם מה שאמר ממקום אחר אינו נראה דלמה לא יפריש ממנה מעשרות עכ"ל ז"ל: 
+
+בסוף פי' ר"ע ז"ל. דפירש אלא דרבנן הוא דגזיר דיחזור ויתרום ע"כ. אמר המלקט פי' משום גדר מי חטאת שלא יהו מי חטאת בטלין והכא מיירי בשאין תרומה הראשונה קיימת אבל קיימת קורא לה שם ודיו והיינו טעמא דכשאין הראשונה [קיימת] שייך גדר מי חטאת משום דעיקר מי חטאת לטהרה שהיו עושין בגבולין משום סרך תרומה ובשאין הראשונה קיימת חייבוהו לחזור ולתרום דמחמת התרומה על כרחו יטהר ויזה עליו כדי לאכלה בטהרה ומתני' דסוף פרקין דקתני תרומתו תרומה בשתרומה הראשונה קיימת וכבר כתבתי זה לעיל בסימן ד' באורך [בשם] ה"ר שמשון והרא"ש ז"ל. והאי טעמא דמי חטאת קאמר לי' רשב"ג גבי כלי מתכת דחוזרין לטומאתן הישנה בטומאת הנפש בריש פי"א דמס' כלים וכדאי' בפ"ק דשבת דף ט"ו: 
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>ותורמין שמן על זיתים הנכבשים וכו'. </b>פי' ה"ר יהוסף ז"ל הנכבשין שרוצה לכובשן אע"פ שעדיין לא כבשן עדיין ע"כ: 
+
+<b>ויין על ענבים לעשותן צמוקים. </b>דכיון דעומדין לצמוקים חשיב מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שנגמרה מלאכתו. ובירוש' פריך אם תרצה לתרץ כי הייכי דלא תיקשי האי מתני' אמתני' דבסמוך דצמוקים הוי דבר שנגמרה מלאכתו והא תנן בפ"ק דמעשרות הפרד והצמוקים והחרובין משיעמיד ערימה. ומשני ר' יוסי בשם ר' יצחק בן אלעזר אין אסור לתרום מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו אלא גורן ויקב בלבד כלומר יין על הענבים הנדרכות הוא דאסור הא יין על צמוקים לא דלאו יקב נינהו הר"ש ז"ל: 
+
+<b>הרי שתרם. </b>יש גורסין מי שתרם: 
+
+<b>ונמלך לדורכן אינו צריך לחזור ולתרום. </b>הא לא נמלך תרומ' ויחזור ויתרו' הכי איתא בירושל'. וצ"ע לע"ד אם אינו טעות ולא הובא בהר"ש ז"ל ושמא דבתמיה בעלמא הוא. וראיתי שגם החכם הר"ס ז"ל העתיק במשנתו הירושלמי הזה כלשונו. וכתב עוד ונמלך לדורכן משמע דענבים לדורכן חשבינן להו לא נגמרה מלאכתן והכי משמע פ"ג דמעשר שני דקתני ושלא נגמרה מלאכתן סלי ענבים לגת ונפקא מינה ללוקח סלי ענבים לגת מן העובדי כוכבים קרו להו נגמרה מלאכתן ביד ישראל עכ"ל ז"ל: 
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>אין תורמין מדבר וכו' ואם תרמו תרומתן תרומה. </b>וא"ת מדבר שלא נגמרה מלאכתו היאך תרומתן תרומה. מ"ש ממפריש חלה מן הקמח דתנן בפ' שני דחלה דאינה חלה וי"ל דשאני הכא דרבינהו קרא כדדרשי' מקראי בפ' כל שעה מעשר ראשון שהקדימו בשבלין פטור מתרומה גדולה ה"ר שמשון ז"ל. ופי' ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל מדבר שנגמרה על דבר שלא נגמרה. בשאר פירות דליכא גדר מי חטאת דאילו ביין על ענבים ושמן על זיתים תרומה ויחזור ויתרום הוא. מדבר שלא נגמרה על דבר שנגמרה. לר' יוחנן אפי' בזיתים על שמן אלא שהוא בדעת כהן ולר' מנא ולר' חזקיה בשאר פירות דוקא ולר' חנניה הכא בתרומת מעשר עסקינן עכ"ל ז"ל: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. ודוקא בשאר פירות וכו'. כתב עליו ה"ר יוסף ז"ל בירושלמי אינו אומר כן אלא דוקא בגורן ויקב אסור מדבר שלא נגמרה על דבר שנגמרה או מדבר שנגמרה וכו' ודבר שלא ננמרה מלאכתו ר"ל יין שלא קפה אבל שאר כל הפירות מותרים בתחלה כדתנן גבי ענבים לעשותן צמוקים עכ"ל ז"ל: 
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אין תורמין מן הטהור וכו'. </b>בתרומה גדולה מיירי אבל תמ"ע לכתחלה תורמין מן הטהור על הטמא שנא' את מקדשו ממנו טול מן המוקדש שבו כך פסק שם הרמב"ם ז"ל והוא בירושלמי והכי תנן נמי בפ"ב דבכורים סי' ה' דנתרמת שלא מן המוקף ומן הטהור על הטמא ומדקתני אין תורמין מן הטהור על הטמא ולא מן הטמא על הטהור שמעי' שפיר דמצי לתרום מן הטמא על הטמא: 
+
+<b>ואם תרמו תרומתן תרומה. </b>גרסינן הכא ולקמן גרסינן ואם תרם שוגג וכו' לשון יחיד וכך העיד ג"כ ה"ר יהוסף ז"ל שמצא בספרים מדוייקים: 
+
+<b>העיגול של דבלה שנטמא מקצתו. </b>בירוש' פריך ומכיון שנטמא מקצתו אין כולו טמא ומשני במחובר במי פירות היא מתני' דקיימא לן מי פירות כשם שאין מכשירין את האוכל לקבל טומאה כך אין מחברין וכותיה דר' עקיבא פ"ג דטבול יום ומיירי שקרא שם תרומה לתרי ממאה שבזוית העיגול בעודן מחוברין בעיגול ואח"כ מפרידן מן העיגול ונותנם לכהן. וכן אגודה כשנטמאת והיא אגודה אבל נטמאת והיא קלחים כיון שנאסר אז לתרום מן הקלח הטהור עליו ואע"פ שאח"כ עשאן אגד אחד לא הותר לתרום ממנו על הטמא והכא נמי מיירי שקרא שם תרומה במחובר. וכן נמי ה"ה גבי עגול שאם חצי העגול נטמא ואח"כ חבר לו חצי עגול אחר ועשה הכל גוף אחד כמופרד הוא ואין מפרישין ממנו על הטמא. וכן בערימה א"ר חייא בר אבא ולא תימא דהאי ערימה דקתני במתני' דוקא ערימת חטים או שעורים משום דאין דרך אדם ליקח חטה אחת או שעורה אחת אלא קבוץ חטים או שעורים יחד מלא קומצו הלכך אפי' צבור גדול הוי חבור אלא מתני' אפי' בצבור גדול של קשואין או דלועין וכיוצא בהן שדרך אדם ליקח כל אחד בידו אפ"ה הוי חבור כן פי' הירוש' החכם ה"ר אלעזר אזכרי ז"ל: 
+
+<b>שתי ערימות אחת טהורה וא' טמאה לא יתרום מזה על זה. </b>כ' ה"ר יהוסף ז"ל כך מצאתי והפי' מן הטהור על הטמא ע"כ: 
+
+<b>ר' אליעור אומר תורמין מן הטהור על הטמא. </b>והכי נמי אמר גבי חלה ס"פ שני דחלה וחכמים פליגי עליה. ובתוספתא ספ"ג תניא ר' אליעזר אומר תורמין מן הטהור על הטמא א"ר אליעזר מעשה שנפלה דליקה בגרנית של כפר סגנא ותרמו מן הטהור על הטמא א"ל משם ראיה לא אלא שתרמו מהן עליהן ר' אלעאי אומר משום ר' אליעזר תורמין מן הטהור על הטמא אף בלח כיצד וכו': 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>אין תורמין מן הטמא וכו'. </b>פסק שם הרמב"ם ז"ל הכא כפשטא דמתני' דמיירי בין בתרומה גדולה בין בתרומת מעשר. ואיתא ביבמות פ' האשה רבה (יבמות ד' פ"ט) ובמנחות פ' הקומץ רבה (מנחות ד' כ"ה) ברייתא ושם פליגי ר' אליעזר ור' יוסי דבין בשוגג בין במזיד תרומתו תרומה גם בירוש' דפרקין ודפ"ק דמכלתין סי' ד' וגם לקמן ר"פ ששי ומשמע קצת התם דסתם מתני' סומכוס היא. ומה שפי' ר"ע ז"ל הוא פי' הרמב"ם ז"ל והיא סברת ר' נחמן בר יצחק בפסחים פ' שני דף ל"ג אבל בפ"ה מה' תרומות לא חילק כלל בין קודם שתגיע לעונ' המעשר ללאחר שתגיע. נראה מדבריו ז"ל דאפי' נטמא הטבל קודם גמר מלאכה או אפי' במחובר כשהי' יבש והוכשר ונטמא כשתרם מאותו טבל על הטהור הויא תרומה דבר תורה והחכם ה"ר אלעזר אזכרי ז"ל תירץ ונתן טעם למה חזר בו ולא ראיתי פה להאריך. ושם ג"כ פסק הלכה כר' יהודה: 
+
+<b>שהי' לו מעשר טבל. </b>כ' ה"ר יהוסף ז"ל י"ס דל"ג מלת טבל ע"כ. וכ' עוד על מה שפי' ר"ע ז"ל מעשר טבל מעשר ראשון שלא נטלה ממנו תרומת מעשר כתב פי' זה קשה מאוד דאין זה נקרא טבל. ותו וכי מה עשה זה הלוי שהפריש ממנו חרומת מעשר ע"י אחר או אפי' אם פשע במה שהוא מפריש מדבר החייב בתרומת מעשר על החייב הלא אילו לא הי' טבל לא היה רשאי להפריש ממנו שהרי הי' מן הפטור על החיוב ע"כ נראה דמעשר טבל מיירי שלא ניטלה ממנו גם תרומה גדולה והקדימו לוי לכהן בכרי אך לספרים דל"ג טבל צריך לפרש דקאי אטמא דלעיל וה"ק וכן בן לוי שהי' לו מעשר והי' מפריש עליו ממעשר אחר שהוא טמא שוגג מה שעשוי עשוי וכו' ובזה מיושב לשון עליו וצ"ע עכ"ל ז"ל: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. אם הי' יודע בו מתחלה שהוא טבל או שהוא טמא אע"פ שבשעה שתרם הי' שוגג ששכח שהוא טבל או שהוא טמא וכו'. אמר המלקט הי' נראה שצריך למחוק שלש מלות אלה והן טבל או שהוא משני המקומות שהן כתובות בו. וכך הי' נראה שצריך להיות אם הי' יודע בו מתחלה שהוא טמא אע"פ שבשעה שתרם הי' שוגג ששכח שהוא טמא הוי שוגג קרוב למזיד. וכן ג"כ הי' נראה [הגהה וכן מצאתי אחר זמן רב שהגיה החכם ה"ר סולימן ז"ל במשנתו בין בפי' הרמב"ם ז"ל בין בפי' ר"ע ז"ל:] שצריך לכתוב טמא במקום טבל שהוא כתוב בפי' הרמב"ם ז"ל בסוף פי' משנה זו בכל המקומות שכתוב טבל מדברי ר' יהודה והלאה וז"ל וא"ר יהודה לא יהי' בכאן שוגג אלא כשלא ידע כלל כי זה המעשר טבל עד שיפריש ממנו אבל אם ידע שהוא טבל ואח"כ שכח והוציא ממנו התרומה וכונתו שלא הי' טבל ואח"כ נזכר שהוא טבל לא עשה כלום ע"כ. או לכל הפחות הי' נראה שצ"ל בפי' ר"ע ז"ל שהוא טבל טמא ולמחוק מלות או שהוא והר"ש שירילי"ו ז"ל פי' מעשר טבל טהור שלא הוציא ממנו תרומת מעשר והי' מפריש עליו ממקום אחר ונמצא שהטבל האחר הי' טמא. אם הי' יודע בו מתחלה. מפ' ר' יהודה לשוגג דת"ק דהיינו שלא ידע בטומאה אבל אם ידע בה מתחלה ושגג ששכח והי' סבור שטהורים הן ובירוש' מפרש דאם שגג שחשב שמותר לתרום מן הטמא על הטהור הרי הוא קרוב למזיד ולא עשה ולא כלום בין בתרומה גדולה בין בתרומת מעשר עכ"ל ז"ל: ולפירושו ז"ל אתי שפיר לישנא דוהיה מפריש עליו דלפירוש שהעתיק ר"ע ז"ל ה"ל למתני והיה מפריש ממנו והולך ומ"מ נלע"ד דאינה כ"כ קושיא דדכותה אשכחן בפ' המוכר פירות וברפ"ק דנדה בברייתא דהי' בודק את החבית להיות מפריש עליה והולך וכמו שכתבתי בפ' שני דמקואות סי' ב' בשם רש"י ז"ל ע"ש. ואפשר ליישב בדוחק לשון טבל הכתוב בפי' הרמב"ם ז"ל דה"פ וכן בן לוי שהיה לו מעשר טבל שהופרש ממנו תרומה גדולה אבל הלוי עדיין לא הפריש ממנו תרומת מעשר והי' מפריש עליו פי' מטבל גמור אחר היה מפריש על זה שאינו טבול רק לתרומת מעשר שוגג מה שעשוי עשוי דלגבי שוגג חשבינן ליה מן החיוב על החיוב מזיד לא עשה כלום דלגבי מזיד חשבינן ליה מן החיוב על הפטור ר' יהודה אומר אם הי' יודע מתחל' שאותו הוא טבל גמור ושזה אינו טבל גמור אע"פ שהוא שוגג לא עשה כלום דהוי שוגג קרוב למזיד והרי תרם מן החיוב על הפיטור ואתי שפיר גם לפי' זה מלת עליו ומ"מ ממה שלא פי' דבריו הרמב"ם ז"ל בחבורו בפ"ה דה' תרומות גבי מעשר טבל דבן לוי אי הוי טעמא משום טבל משמע דמעשר טבל נמי הוי משום לתא דאין תורמין מן הטמא על הטהור או משום שזה טמא ושאר מעשרותיו טהורין או שזה טהור ושאר מעשרותיו שהפריש מהן על זה טמאין. וא"ת מה לו לתנא דמתני' לאשמועי' דאין תורמין מן הטמא על הטהור תרי זימני איכא למימר דלא זו אף זו קתני לא מבעיא טבל גמור דאם תרם מן הטמא על הטהור מזיד לא עשה כלום דאיכא נמי טעמא דפסידא דכהן מלבד טעמא דגזרה שמא יתרום שלא מן המוקף אבל גבי מעשר טבל שאינו טבול רק לתרומת מעשר דליכא טעמא דשמא יתרום שלא מן המוקף דהא שרי להפריש תרומת מעשר שלא מן המוקף ה"א דמזיד נמי מה שעשה עשוי קמ"ל. ועוד להודיעך כחו דר' יהודה דאפי' גבי טבל טבול לתרומת מעשר לבד ס"ל דאם תרם מן הטמא על הטהור והי' יודע בו מתחלה הוי שוגג קרוב למזיד מה ששכח אח"כ ולא עשה כלום כך נלע"ד. אע"פ שלכאורה יש לומר דמה דקאמר ר"ע ז"ל שהוא טבל או שהוא טמא מלות שהוא טבל קאי אסיפא אבן לוי ומלות או שהוא טמא קאי ארישא דאין תורמין מן הטמא על הטהור ואתא לאשמועי' בקיצור דבריו ז"ל דאתרווייהו פליג ר' יהודה. ולשון הרמב"ם ז"ל שהעתקתי לעיל משמע שדרך אחרת יש לו יובן למעיין: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>המטביל כלים בשבת שוגג ישתמש בהן במזיד לא ישתמש בהן. </b>כצ"ל. במזיד לא ישתמש בהן. טעמא לאו משום דהוי מוקצין מע"ש דההוא מוקצה משום גזרה דרבנן ואזיל ליה ועוד דחזו להשתמש בהן לדברים טמאים או לאשתו נדה אלא טעמא משום דאפשר ליה בשאלה שישאל כלים ומשתמש והכי מוקמינן לה בפ' שני דביצה ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל. ובירושלמי מתני' בכלים גדולים אבל בכלים קטנים כגון קערות כוסות וצלוחיות מערים להשתמש בהן ומטבילן דבכל אלו הרואה אומר לשאוב מים בהן הוא צריך או להשתמש בהן להדיחן: 
+
+<b>המעשר והמבשל בשבת. </b>פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל המעשר במזיד לא יאכל אסיקנא בפ"ב דביצה דמתני' מיירי דאית ליה פירי אחרינא לשבת דאי לית לי' אלא הני לא מדחייא עונג מקמי גזרה דרבנן ואפי' במזיד נמי יאכל: המבשל בשבת בשוגג יאכל הוא בעצמו בו ביום ואע"ג דר' מאיר אית ליה מוקצה בפ' כירה שאני הכא דמערב שבת חזי לכוס. במזיד לא יאכל. דבשול אב מלאכה הוא ואיסור סקילה וסתמא כר' מאיר כדאיתא בירוש' ע"כ. ור"ע ז"ל העתיק לפרש אליבא דהלכתא מפי' הרמב"ם ז"ל. והרש"ש ז"ל כתב דבירושלמי מפרש אמאי ערבינהו מבשל בהדי מעשר לאשמועי' דמה מעשר דקעביד מעשה בשבת אף מבשל דקעביד מעשה בשבת ולמעוטי שכח קדירה ע"ג כירה שאינה גרופה וקטומה ונתבשלה בשבת. ומזיד היינו שהשהה בכוונה ע"ג כירה וכוליה מבעוד יום דבההיא לא שנא מזיד ולא שנא שוגג איכא מ"ד בפרק כירה דתרווייהו להיתרא ואיכא מ"ד דתרווייהו לאיסורא מ"ד להיתרא דמדרבנן הוא ומ"ד לאיסורא דטעמא דמבשל בשוגג יאכל הוא דלא אתי לאיערומי ולעשות מזיד ולומר שוגג הייתי דלא נחשדו ישראל על השבתות אבל האי דאתי לאיערומי דקיל ליה איסור דרבנן ואתי לשהויי מזיד ויאמר שכחתי בשוגג אפי' בשוגג לא יאכל ע"כ. ובשבת ובכתובות בברייתא פליגי בהא מילתא ר' מאיר ור' יהודה ור' יוחנן הסנדלר: 
+
+<b>הנוטע בשבת. </b>בברייתא בירושלמי ובפ' הנזקין בבבלי מסיים עלה דברי ר"מ ר' יהודה אומר חילוף הדברים בשביעית בשוגג יקיים במזיד יעקור בשבת בין בשוגג בין במזיד יעקור מפני שהניית שבת עליו והתם מפרש טעמייהו וקרי התם לר"מ רבנן משום דסתם מתני' כותיה: 
+
+<b>שוגג יקיים. </b>ז"ל ה"ר יהוסף ז"ל שוגג יקיים פי' כי אינו ניכר שנטעוהו בשבת אבל נטיעה של שביעית ניכרת כן נ"ל ע"כ: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>אין תורמין ממין על שאינו מינו. </b>לא תרומה גדולה ולא תרומת מעשר ולא מעשרות. ומסיים בה הרמב"ם ז"ל שם רפ"ה שנאמר כדגן מן הגורן ע"כ. ובס' הפרפראות סוף פ' קרח והרמותם ממנו קרי ביה ממינו שאין תורמין ממין על שאינו מינו ולא מן החדש על הישן ע"כ. ובבכורות ר"פ מעשר בהמה (בכורות דף נ"ג) ילפינן לה מקרא דכתיב כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן אמרה תורה תן חלב לזה וחלב לזה וחלב היינו תרומה ומעשר כדכתיב בהרימכם את חלבו ופרכינן אשכחן תירוש ויצהר. תירוש ודגן. דגן ודגן. קל וחומר ומה תירוש ויצהר שאינם כלאים זה בזה אין מתעשרין מזה על זה. תירוש ודגן דגן ודגן שהם כלאים זה בזה אינו דין שלא יתעשרו מזה על זה. ולר' יאשיה דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד היכי מייתי לה הכי מייתי לה ומה תירוש ויצהר שאינם כלאים זה בזה אפי' ע"י דבר אחר אין מתעשרין מזה על זה תירוש ודגן דגן ודגן שהם כלאים זה בזה ע"י דבר אחר אינו דין שלא יתעשרו מזה על זה. ובעינן תו ושני מינים בעלמא מנלן ומשני הני דרבנן וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון מה דאורייתא שני מינין אין מתעשרין מזה על זה דרבנן נמי: 
+
+<b>כל מין חטין אחד וכו'. </b>ברייתא בפ' ראשית הגז תניא היו לו שני מיני תאנים שחורות ולבנות וכן שני מיני חיטין אין תורמין ומעשרין מזה על זה ר' יצחק אומר משום ר' אלעאי בש"א אין תורמין ובה"א תורמין ופי' רש"י ז"ל שם ות"ק דפליג אדר' יצחק ס"ל דלא נחלקו ב"ה בדבר זה דתרי מיני נינהו ע"כ א"כ סתם מתני' ב"ה אליבא דר' יצחק משום ר' אלעאי: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>תורמין בצל קטן. </b>כתב ה"ר יהוסף ז"ל נ"ל דזה חוזר אפילו ארישא דמתני' שדוקא בשאר דברים הוי הדין כן שכשיש כהן תורם מן היפה אבל לענין חצי בצל אפי' במקום שיש כהן לא יתרום חצי בצל כי שמא לא יצטרך לו הכהן בו ביום ויופסד תיכף עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>אבל לא חצי בצל גדול. </b>ואפילו שהוא טוב לאכילה יותר מהקטן ובמקום שאין שם כהן מיירי ומשום הפסד כהן חששו אבל יש שם כהן תורמין מן היפה אע"פ שהוא חצי כיון שעומד לאכילה מיד מפי' החכם ה"ר משה פיזנטי ז"ל ופשוט הוא שם בברכות במסקנא אכן הרמב"ם ז"ל פי' דבהא פליגי דר' יהודה סבר חשוב עדיף ות"ק סבר שלם עדיף כדקס"ד התם בגמ'. ולכן בין בפי' המשנה בין שם בחבורו כתב בכל מקום בין שיש שם כהן בין שאין שם כהן ע"ש ופסק כת"ק. אבל ה"ר יונה ז"ל פסק הלכה כר' יהודה: 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>תורמין זיתי שמן. </b>העומדין להוציא שמנן וכו' לשון ר"ע ז"ל. וכתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה דהא הזיתי שמן לא נגמרה מלאכתן ונראה דזיתי שמן גם הם רגילות לכובשם והם יותר משובחין מזיתי כבש כיון שהם שמנים ע"כ וי"ס שכתוב בהן אין תורמין זיתי שמן וכו' ופשיטא שהוא טעות גמור: 
+
+<b>ויין שאינו מבושל וכו' </b>אבל מבושל מתקיים יותר. ובירושלמי א"ר יוחנן מחלפא שיטתיה דר' יהודה דבריש פרק בתרא דמכילתין תנן אין מבשלין יין של תרומה מפני שהוא ממעיטו ר' יהודה מתיר מפני שהוא משביחו משמע דמבושל יפה מן מה שאינו מבושל לר' יהודה ותירץ ר' אלעזר לא מחלפא תמן תנינן בכהן וכאן בבעלים כלומר שאינו מבושל יפה לשתיה אלא דלכהן התירו לבשל שמשביחו דמתקיים לו אבל בעלים דצריכין לתרום מן היפה לא חיישינן במתקיים יותר. ה"ר שמשון ז"ל. ועי' עוד במ"ש לקמן ריש פ' בתרא. ומצאתי שכתב הר"ר יהוסף ז"ל נ"ל לתרץ קושיא זו הכי דמתני' מיירי ביין שנתבשל מגתו דזה לא הוי משובח משום דהוי כמו דבש שאינו משובח כמו היין אבל משנה דהתם מיירי בכהן שיש לו יין ישן שהוא תרומה ורוצה לבשלו שאז נשאר בטעמו והוי משובח כן נ"ל לפרש עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>זה הכלל כל שהוא כלאים בחבירו. </b>סימנא יהב תנא למאי דקאמר לעיל כל מין חטים אחד ולהכי קאמר כל שהוא כלאים בחבירו כדמפורש בפ"ק דכלאים. לא יתרום מן הרע על היפה. דתרומה קרויה חלב כדכתיב כל חלב יצהר וגו' לך נתתים ותורם מן היפה על הרע דכתיב בהרימכם את חלבו ומתרגמינן שופריה. הר"ש שיריליו ז"ל: 
+
+<b>חוץ מן הזונין על החטין שאינם אוכל. </b>פי' מפני שאינם אוכל ובירושל' דייק הא דבר שהוא אוכל הויא תרומה מתני' ר' ישמעאל בר' יוסי דתניא ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו תורמין מן היין על החומץ אבל לא מן החומץ על היין עבר ותרם תרומתו תרומה רבי אומר יין וחומץ שני מינין הן אין תורמין ולא מעשרין מזה על זה: 
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>התורם קישות וכו'. </b>ראיתי כתוב שם בקידושין בשם המאירי ז"ל שמא תאמר מה בין קישות מרה שאתה מחייבו בתרומה לשקדים המרים שהן פטורין יראה הטעם ששקדים המרים מין בפני עצמו שתולדתו בכך אבל קישות שתולדתה מתוקה אלא שלאיזה סיבה נתחדש בה מרירות והראיה מה חבר עמו אבטיח ונמצא סרוח ולפיכך חייבין ואינו מן הפיטור על החיוב אלא שהוא מן הרע על היפה ותרומתו תרומה אלא שחוזר ותורם ואע"פ שדרך כלל אמרו במס' תרומות התורם מן הרע על היפה תרומתו תרומה ולא אמרו שיחזור ויתרום פירשו בו שכל שהוא מתכוון לכך תרומתו תרומה ואין צריך לחזור ולתרום אבל כל שדעתו לתרום מן היפה ונמצאת רעה הואיל ובטעות הופרש צריך לחזור ולתרום וזהו לשון ונמצאת מרה אלא שמ"מ תרומתו תרומה שהרי כשידע בכך ג"כ תרומתו תרומה ויש שואלין א"כ היאך אמרו במס' תרומות בתורם חבית של יין ונמצאת חומץ שאם ידע שהיתה חומץ עד שלא נתרמה אינה תרומה והלא יין וחומץ אחד הוא וא"ת שיין וחומץ שני מינין הן כמו שבארנו לענין תערובת יין נסך ומה תאמר לדעת גדולי המחברים שעשאוהו לענין יין נסך שני מינין ולענין תורם מזה על זה כתבו הם בפירוש שהן מין אחד ואעפ"כ פסקו שאם היתה חומץ בשעת הפרשה אינה תרומה ואין זה אלא מן הרע על היפה ונראין הדברים שהיין כבר בדקו ומצאו יין והיה סבור שבשעת הפרשה היה יין ומאחר שבדק וגילה דעתו שאינו רוצה אלא ביפה וטעה ונזדמן לו רע אינה תרומה אבל קישות אע"פ שמ"מ הוא היה סבור בה שאינה מרה מ"מ לא גלה דעתו בכך. עכ"ל המאירי ז"ל: 
+
+<b>קישות ונמצאת מרה אבטיח ונמצא סרוח. </b>בירושל' פריך ניחא אבטיח ונמצא סרוח אלא קישות ונמצאת מרה ולאו מעיקרא מרה היא שדרך הקישות כך. והוה ליה למימר אינה תרומה כלל כמו גבי יין ונמצא חומץ. ומסיק ר' יונה לכל דבר עשו אותה כספק אוכל דמטמאה טומאת אוכלין ושורפין אותה בטומאה וחייבין עליה חומש ולוקין עליה מרדות אם אכלה חוץ לחומה אם הוא מעשר שני עירב בה נעשה חמר גמל ע"כ. אבל לפי שיטה דיבמות משמע דלא עשו אותה אוכל אלא בתורם בטעות ולא בתורם במזיד דאי במזיד הוי כתורם מן הטמא על הטהור דבמזיד אין תרומתו תרומה. ה"ר שמשון ז"ל. ובכסף משנה שם כתב ואפשר לומר עוד דנעשית מרה מחמת עיפוש שאירע בה ואינה סרוחה או שהסריחה ואינה מרה ע"כ: 
+
+<b>תרומה ויחזור ויתרום. </b>כתב ה"ר יהוסף ז"ל נ"ל דתרומה הראשונה הויא תרומה מן התורה דלא דמי לזונין על החטים שאינם אוכל כלל אבל הא אוכל הוא ע"י הדחק אבל חומץ אינו כן דמין אחר הוא אך בירושלמי אינו אומר כן ולפי זה צריך לתרץ דהא דתנן הראשונה אינה מדמעת קאי אשנייה עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>אם ידוע שהיתה של חומץ עד שלא תרמה אינה תרומה. </b>רבי הוא דסבר יין וחומץ שני מינין אבל לר' ישמעאל בר' יוסי אפי' עבר במזיד ותרם מן החומץ על היין הויא תרומה ופסק הירושלמי בהא הלכה כרבי אע"ג דר' יוסי דנמוקו עמו פליג עליה וכן נמי רבנן סבירא ליה בתוספתא פ"ג דיין וחומץ מין אחד אלא ששם נפלה טעות ששם כתוב דברי ר' יוסי שר' יוסי אומר יין וחומץ שני מינים וצריך להגיה דברי רבי שרבי אומר וכו'. ועיין בה"ר שמשון ז"ל שהקשה מ"ש תורם חומץ על יין לרבנן מתורם מטמא על הטהור ומאבטיח ונמצא סרוח דמשמע בהאשה רבה דבשוגג תרומתו תרומה ובמזיד אין תרומתו תרומה והכא לרבנן איפכא דמחומץ על יין במזיד תרומתו תרומה בשוגג אין תרומתו תרומה כדמפ' איהו ז"ל לההיא ברייתא דקתני תרומה ויחזור ויתרום וכו' ומשני להו ז"ל שפיר וז"ל וי"ל דלא דמי דטמא ואבטיח תקון רבנן דלא תהא תרומה במזיד משום דלא חזו לאכילה ויש כח בידם לעקור דבר מן התורה כדאמרי' בהאשה רבה או כמאן דאמר לא אמר כלום לתקן השיריים אבל חומץ חזי לאכילה ואיכא דניחא ליה בחלא כדאמרי' בהמוכר את הספינה והוי כמן הרע על היפה דל"ש שוגג ול"ש מזיד תרומתו תרומה חוץ מהיה בלבו דהוי כמפרש שלא יהא תרומה ע"כ: 
+
+<b>אם ספק תרומה. </b>דספיקא דאורייתא לחומרא וכ"ש דאיסורא: 
+
+<b>ויחזור ויתרום. </b>קישות אחרת מתוקה כמשקלה. ובירוש' תני בשם ר' יוסי אין לך מר בקשות אלא תוכו כיצד הוא עושה מוסיף על החיצון שלה ותורם. ותנא דמתני' ס"ל דגם בחיצון יש בו טעם מרירות: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>נפלה אחת מהן וכו'. </b>לפרש מאי דקתני ברישא דבין ראשונה בין שנייה אינה מדמעת בפני עצמה קאתי השתא וכן אם אכל זר שתיהן משלם כקטנה שבשתיהן וחומשה וכיצד הוא עושה בשתיהן נותנן לכהן אחד ונוטל מן הכהן דמי הגדולה כך כתוב שם בפ"ה דהל' תרומות ויש ממנו בירושל': 
+
+<b>נפלה שנייה למקום אחר. </b>כך צריך להיות: 
+
+<b>אינה מדמעתן. </b>כ' ה"ר יהוסף ז"ל ברוב הספרים גרסי' מדמעתן בנו"ן וצ"ל דקאי אחולין שנזכרו לעיל וה"ק אינה מדמעתן לאותן חולין ויש ס"א דגרסי' מדמעת ע"כ: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>השותפין שתרמו וכו'. </b>פי' שלא ידע השני שהראשון תרם. ובירושל' רפ"ק דמכלתין גרסי' אתם פרט לשותפין ופריך והא תנן השותפין שתרמו זה אחר זה וכו' ומסיק כאן להלכה כאן למעשה כלומר דיעבד אם תרמו תרומתן תרומה דשותפים לא קפדי אהדדי וחשוב כאילו תרם מדעת חבירו אבל לכתחלה לא יתרום גזרה שותף דלא קפיד אטו שותף דקפיד: 
+
+<b>וחכמים אומרים תרומת הראשון תרומה. </b>כלומר ולא תרומת השני. ואית דגרסי וחכ"א אין תרומת השני תרומה. ובירוש' מפרש דהיכא דבא השני לשאול ורוצה שתהא תרומתו קיימת לחצי חלק הכרי דהיינו חלקו ואומר דהסאה שתרם תרומה בטעות דבהא כ"ע מודו דחצי סאה השנייה טבל טבול לכל הוא וכן ה"ה אם בא הראשון ופירש דבריו. כי פליגי בסתמא דכיון דלא באו לשאול מסתמא אינם ממחין. וחכמים סברי תרומת הראשון תרומה אבל לא תרומת השני דסתמייהו ממתין הן שאינו רוצה שיפסיד חבירו התבואה ע"כ. ובתמורה פ"ק גמרא דאין תרומה אחר תרומה גרסי' מתני' מני ר"ע דתנן השותפים שתרמו זה אחר זה ר' אליעזר אומר תרומת שניהם תרומה ר' עקיבא אומר אין תרומת שניהם תרומה וחכמים אומרים אם תרם הראשון כשיעור אין תרומת השני תרומ' ואם לא תרם הראשון כשיעור תרומת השני תרומה והקשו שם תוס' ז"ל דהכא בפרקין קאמר ר"ע תרומת שניהם תרומה וא"כ קשיא דר' עקיבא אדר' עקיבא ותירץ ר"י דבשמעתא דהתם מיירי כשנתנו רשות זה לזה לתרום ומש"ה תרומת הראשון תרומה לר"ע שהרי מדעת חבירו תרם ומאי דקאמר אין תרומת שניהם תרומה ר"ל אלא תרומת הראשון דומיא דולא תמורה אחר תמורה דהתם דהראשון תמורה והשני אינו תמורה והשני מה שתרם אינה כלום דכיון דנתן לחבירו רשות לתרום כבר תרם ור' אליעזר סבר דתרומת שניהם תרומה דגלי אדעתייהו דכל חד לא ניחא ליה בתרומת חבירו אבל הכא במתני' בשלא נתנו רשות זה לזה לתרום הלכך כל חד אדעתא דנפשיה תרם חלקו לפיכך תרומת שניהם תרומה מקצת ע"כ. ורבינו שמשון ז"ל כתב דעל כרחך גירסא דהתם משובשת. ובירושלמי במה אנן קיימין אי בשמוחין זה על זה אף ר' עקיבא מודה ואי בשאינם מוחין אף רבנן מודו אלא כן אנן קיימין בסתם ר"ע אומר סתמא אין מוחין ורבנן אמרי סתמא מוחין. אכן הר"ש ז"ל נראה דגריס בירוש' מומחין שפי' מומחין פי' בקיאין לתרום דניחא ליה לשותף חבירו שיתרום כיון שהוא בקי אבל אם אינו בקי ודאי לא ניחא ליה וה"ל תורם שלא ברשות ומסיק דבסתם פליגי עכ"ל ז"ל. וברמב"ם פ"ד דהל' תרומות פסק אם היו ממחין זה על זה תרומת השני אינה תרומה ואם לא היו ממחין זה על זה ותרם הראשון כשיעור מה שתרם חבירו אין תרומת השני תרומה ואם לא תרם הראשון כשיעור תרומת שניהם תרומה פי' מהרי"ק ז"ל שהוא מפ' דמאי דקאמר ר' יוסי בסיפא דתרומת השני תרומה היינו לומר דאף תרומת השני תרומה: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>אבל אם הרשה את בן ביתו. </b>וה"ה לשותפו ומשמע דלמאי שכתבתי במתני' דלעיל בשם תוס' ז"ל דהאי מתני' דלא כר' אליעזר. דו"ק. ולשון ה"ר יהוסף ז"ל פי' אפי' בן ביתו ואין צ"ל שותפו ע"כ. ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל והאי עבדו ושפחתו דתנן הכא עבריים נינהו דאי' בהו שליחות ואע"ג דשפחה לא שייכא אלא בדלא אית לה שתי שערות דאי מייתא שתי שערות מאי בעיא גביה ואי אית (לית נראה דצ"ל) בה שתי שערות קטנה היא ולית בה שליחות איכא לאוקומי בתרומת ירק דמדרבנן היא והכי אוקימנא בפ' התקבל מתני' טובא דכוותה ולמאי דא"ר ינאי בפ' המביא תניין דדוקא עובד כוכבים הוא דממעטינן דאין לו שליחות משום דלא בא בברית מצות אבל עבד כנעני לא ממעטינן דכתיב גביה קבלת תורה מחוטב עציך א"כ בר ברית הוא לדידיה מתני' אתיא כפשטה בעבד כנעני גדול דמצי לתרום בשבילו עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>הדרוכות. </b>י"מ דקאי אענבים וי"מ דקאי אפועלים הדורכים וכן פי' בערוך ודוקא יין מפני שטומאתו מצויה לפי שהוא ראוי לשתיה אבל שמן לא הכי מוכח בירושלמי. וז"ל הרמב"ם ז"ל שם פ"ד הפועלים אין להם רשות לתרום שלא מדעת בעל הבית חוץ מן הדורכין בגת שאם ירצו לטמא את היין הרי הן מטמאין אותו מיד ולפי שמסר להם והאמינם על כן הרי הן כשלוחין ואם תרמו תרומתן תרומה ע"כ. ובהשגות אמר אברהם לשון המשנה כך הוא חוץ מן הדרוכות מפני שהן מטמאין את הגת מיד והפירוש מפני שהוא משקה והטומאה מצויה בו מיד משהלכו שתי וערב לפיכך הזריז לתקנו קודם שיקבלו טומאה ה"ז משובח ובודאי ניחא ליה לבעה"ב שיתרומו קודם שידרכו בה ע"כ. וכתב עליו הר"י קורקוס ז"ל ויש לסייע לפי' רבינו מלשון המשנה שאמרו מפני שהן מטמאין את הגת מיד דמשמע דה"ק שהן יכולין לטמאה מיד דלפי' הראב"ד ז"ל למה תלה הטומאה בפועלים ה"ל למתני מפני שהן מקבלין טומאה מיד ע"כ. ועיין בפי' הרמב"ם ז"ל למשנתנו וז"ל בטל הוא שיבטל לשלוחו משליחותו ובתנאי שיהיה עובר על דעתו כגון שצוהו לתרום דרך דמיון למזרחו של כרי והוא תרם למערבו אבל אם לא עבר על דעתו מה שעשה עשוי אע"פ שבטל כי העיקר אצלנו אין אדם מבטל שליחותו בדבר. ודרוכות הם דורכי הענבים בגתות ואין (נראה דצ"ל והן) רשאין לטמא הגת כשמתחילין לדרוך מפני שיהא מוכשר לטומאה וכיון ששכר אותם לדרוך ומסר להם גתו הנה הניחם במקומו וקבל עליו מעשיהם ע"כ. וכתב הר"מ דילונזאנו ז"ל הַדָרוֹכוֹת כך מצאתי נקוד בנכ"י ופירושו הדורכים ודוגמתו הלקוחות ע"כ: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. מפני שהן מטמאין את הגת שהבעלים עמי הארץ. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל אין לשון המשנה משמע שהוא חוזר על הבעלים אלא על הפועלים שמטמאין את הגת מיד שהלכו בו שתי וערב ע"כ: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>האומר תרומת הכרי הוה בתוכו ומעשרותיו בתוכו. </b>פי' רש"י ז"ל ומעשרותיו בתוכו באמצעיתו תהא תרומתו כדי שיעור תרומה ומעכשיו תהא כדי להתיר סביביו. תרומת מעשר זה בתוכו. מילתא אחריתי הוא כלומר או אם היה כרי של מעשר ואמר תהא תרומה שלו בתוכו. קרא שם. ועד עכשיו אם אכל ממנו לא היה בו אלא איסור של טבל ומעכשיו אם אכלו לוקה עליו משום תרומה ומשום מעשר שני חוץ לחומה ואם נטמא ואכלו חייב משום אוכל תרומה בטומאה ע"כ. וברמב"ם שם מפרש שלא להתיר סביביו א"ר שמעון אלא לומר שאינו יכול עוד להוציא תרומה ומעשרות מכרי אחר על זה אלא ממנו יוציא אותן וה"ר שמשון ז"ל בשם הירוש' פי' דה"ק קרא שם. ותרומה וחולין מדומעין כאילו הפריש התרומה וחזרה ונפלה לאותו כרי וימכר הכל לכהן בדמי תרומה אם לא שישאל התרה על אותה הפרשה שכן הדין שיכול לשאול התרה על תרומתו כמו על נדרו: 
+
+<b>ר' אלעזר הסמא. </b>בויקרא רבה [ס' אחרי מות פכ"ג סי' ד'] מפ' אמאי קרו ליה הכי. ופי' רבינו שמשון ז"ל דר' אלעזר מוסיף על ר"ש דאפילו לא אמר בתוכו אלא ממנו עליו שאין שיריו נכרין אפ"ה קרא שם ולאו דוקא נקט תרומה אלא ה"ה למעשרות ועוד פי' אי נמי אתא ר' אלעזר למימר דתרומה דוקא לא בעינן מקום מסויים. אבל במעשר בעי' מקום מסויים ע"כ. ואית דגרסי ר' אלעזר חסמא אומר אף האומר וכו' וכן ג"כ במלתיה דראב"י גרסי אף האומר וכו'. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ור"א בן יעקב סבר דאפילו גבי כרי דמעשר ואמר תרומתו עליו מסויים הוי. וס"ל כאבא אלעזר בן גומל דבירושלמי פ"ק דמכלתין דאמר מה תרומה גדולה במחשבה אף תרומת מעשר במחשבה אפילו לכתחלה ע"כ. והבאתי דברי אבא אלעזר בן גומל לקמן פ' עשירי סי' ו' והביאה ג"כ ר"ע ז"ל בפ"ה דמס' דמאי סי' ב'. ובירוש' אמרי' דר"ש אתי כב"ש כמו דב"ש אמרין קדשו מדומעין כדתנן לעיל פ"ק בש"א תרומת עצמן בהן כן נמי ר"ש ס"ל קדשו מדומעין ובעינן התם עד כדון באומר בתוכו אמר בו מהו ופשטינן מברייתא דפלוגתא דאיכא באומר בתוכו היא נמי באומר בו ומפרש התם טעמא דרבנן דאמרי עד שיאמר בצפונו או בדרומו דכתיב ונחשב לכם תרומתכם והרמותם מה תורם במסויים אף מחשב במסויים והיינו שיאמר בצפונו או בדרומו והתם מייתי ברייתא דמשמע דפליגי בה רבי ורבנן אחכמים דמתני' כמו שכתב החכם ה"ר אליעזר ז"ל. ע"ש בירושל': 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>עובר בל"ת. </b>בירושל' אמר ר' יוחנן דאינו לוקה על לאו זה דאסמכתא בעלמא הוא דעיקר קרא למאחר מליתן אותו לכהן בזמן הביעור: 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ומנין שיוקדמו כו' אלא יוקדמו כו' ותרומה לראשון שהיא ראשית. </b>מה שא"כ במעשר ראשון דאע"ג דאשכחן דאיקרי תרומה דכתיב בפרשה קרח כי את מעשר ב"י אשר ירימו לה' תרומה נתתי ללוים בנחלה. ראשית לא אשכחן דאיקרי. ובמכילתין מפ' טעמא והביאו רש"י ז"ל בריש תמורה דף ד' יוקדמו בכורים לתרומה משום דבכורים חמירי דאית להו ד' שמות ראשית ומלאה ותרומה ובכורים. ותרומה אין לה אלא שלשה שמות ראשית ודמע ותרומה. ויוקדם תרומה למעשר ראשון שאין לו אלא שני שמות כגון מעשר ותרומת מעשר. ויוקדם נמי מעשר ראשון דאית ליה שני שמות למע"ש דאין לו אלא שם אחד כגון מעשר שני ע"כ. ואית דגרסי שיקדמו היו"ד בחירי"ק והקו"ף בפת"ח והדל"ת בשב"א. והר"מ די לונזאנו ז"ל נקד היו"ד בחירי"ק והקו"ף והדל"ת בשב"א: 
+
+<b>שהן בכורים לכל. </b>מצאתי שנקד החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל בכרים בשם ספר כתיבת יד. הבי"ת בשב"א. ובציר"י הכ"ף. עוד כ' שהן בכרים לכל פי' האי לכל חוזר למעלה וה"ק אלא יקדמו הבכורי' לכל כי הם בכורים ועל זה הדרך מדברת כל המשנה שאמרה אח"כ ותרומה לראשון וכו' ומע"ר לשני וכו' גם כאן פירושו הבכורים קודמין לכל כי הם בכורים ע"כ. עוד כ' על מה שפי' ר"ע ז"ל ה"ק אע"פ שהוא עובר בל"ת וכו' כ' פי' זה דחוק ונרא' דמייתי ראי' ממה שאמר הפסוק לא תאחר ש"מ שמה שעש' עשוי שאל"כ אין שייך לומר איחור וצ"ע וכן יש בירושלמי בפירוש וכדומה לזה יש במס' תמורה פ"א ממירין מן הבקר על הצאן וכו' שנאמר לא יחליפנו וכו' ע"כ: 
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>עולה ואמר שלמים לא אמר כלום. </b>והוי חולין גמורים הן ומהימן לומר שכן היה בדעתו וטעה והוציא בענין אחר. שאני נהנה לזה ונהנה לזה קונם יהא מה שאני נהנה לראובן זה כלומר שלא אשא ואתן עמו ונתקל בדבורו ואמר לשמעון. לא אמר כלום. ושניהם מותרין דבעי' פיו ולבו שוין הר"ש שירילי"ו ז"ל. ואיכא מאן דס"ל בירושלמי דמתני' דלא כב"ש דתנן ברפ"ה דנזיר בש"א הקדש טעות הקדש. וכתב ה"ר משה פיזנטי ז"ל המתכוין לומר תרומה אפילו אי דברים שבלב לא הוו דברים גבי ההיא דזבין נכסי' אדעתא למיסק לארעא דישראל ובעידנא דזבין לא אמר כלום התם אינו טועה בדבורו אבל הכא דברים שבלב הן ומה שהוציא בשפתיו אינו כלום לפי שטעה בדבורו ע"כ. והם דברי הר"ן ז"ל בפ' האיש מקדש דף תרמ"ג: 
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>העובד כוכבים והכותי תרומתן תרומה. </b>אית ספרים דגרסי שתרמו משלהן תרומתן תרומה. ופי' רש"י ז"ל תרומתן תרומה ליאסר לזרים דקסבר אין קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל להפקיע מן המעשרות ומירוח העובד כוכבים אינו פוטר מן התרומה. ובמנחות יליף לה טעמא מדגנך דגנך תרי זימני למעוטי דיגון עובד כוכבים ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. מדמעת. אם נפלה לחולין אוסרת וחייבין עליה חומש האוכלה בשוגג. ור"ש פוטר דקסבר אין מירוח העובד כוכבים חייב בתרומה. ויליף לה מדגנך ולא דיגון עובד כוכבים במנחות ולדידיה ליכא מיעוט אחר מיעוט דמצריך להו צרוכי עכ"ל ז"ל. והתוס' ז"ל דחקו עצמן לומר דמיירי שגדל שליש ביד ישראל ולקחו העובד כוכבים הלכך חייב בתרומה וכתב עליהן הר"ש שירילי"ו ז"ל ואינו כן כדמשמע הכא בגמ' ירושלמית דבין בתרומת גרנו בין בעובד כוכבים שלקח פירות מישראל מיירי מתני' וטעמא דמתני' היינו דהוי קדשי הפה וכי היכי דבהמת חולין דשרייא אי אקדשה עובד כוכבים הוי הקדש כדתניא בפ"ק דחולין איש איש לרבות העובדי כוכבים שנודרין נדרים ונדבות כישראל והכא נמי אע"ג דפירותיו חולין הוו ושרו באכילה אם קרא עליהן שם אסירי לכולי עלמא ונתפסין הן דאפי' בחלת ח"ל אמרי' הכי כדאמרי' בפ"ק דיום טוב ות"ק דפליג אדר"ש היינו ר' יוסי דמייתי בירושלמי דפליג עליה בפ"ד דזבחים דתנינן תמן קדשי עובדי כוכבים אין חייבים עליהן משום פגול נותר וטמא והשוחטן בחוץ פטור דברי ר"ש ר' יוסי מחייב וכי פליגי ר"י ור"ש היינו אי חייבין עליהן חומש זרים שאכלוה או לא ואי אוסרת במאה או לא וכן בבהמת הקדש מחייב כרת השוחטה בחוץ או לא וכן בפגול וכו' אבל כ"ע מודו דקדשה עכ"ל ז"ל. וכן נראה קצת שפי' ג"כ הרמב"ם ז"ל וז"ל העובדי כוכבים הללו אע"פ שאינם חייבים במצות אם עשו מהם שום דבר יש להן קצת שכר וכיון שהם משתתפין עמנו בשכר מעשיהן במצוות קיימין כאשר הראה ע"כ: 
+
+<b>ומעשרותן מעשר. </b>אם קראו מעשר ראשון הוי טבל וחייבין להפריש ממנו תרומת מעשר ואי מעשר שני קרא חייבין לאכלו בירושלים ובעי פדיון: והקדשן הקדש. בהמה שהקדישו הוי קדש ואין נהנין בה ואי עבר ונהנה אי חייבין אשם מעילות בה או אם שחטה בחוץ אי חייבין כרת בה בהא פליגי ר"ש ור"י בפ' ב"ש בזבחים והתם מפ' טעמייהו ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל. ע"כ: 
+
+<b>רבי יהודה אומר אין לעובד כוכבים כרם רבעי. </b>משמע דסבר ר' יהודה יש קנין לעובד כוכבים בא"י וקשה דבמנחות פ' ר' ישמעאל שמעי' ליה לר' יהודה דאמר תורמין משל עובד כוכבים על של ישראל ומשל ישראל על של עובד כוכבים וי"ל דלא פטר ר' יהודה הכא אלא בסוריא כדתניא וכו' ה"ר שמשון ז"ל. והוא עצמו ז"ל כתב בפ"ה דדמאי דמן הירושל' מוכח ומן התוספתא משמע דכר' יוסי ור"ש ס"ל דיש קנין לעובד כוכבים וכו' וכתבתיו ספ"ד דפאה ובירושל' דפאה דף כ' ודמעשר שני דף נ"ו א"ר אלעזר כיני מתני' אין לעובד כוכבים כרם רבעי כל עיקר אפי' בארץ ישראל כיון שנשנית סתם ומתני' פליגא אבריי' ותרי תנאי אליבא דר' יהודה ויש שם אמוראים אשר הסכימו דלא גרסי' במשנה לשון כל עיקר אלא רבי יהודה אומר אין לעובד כוכבים כרם רבעי ולגרסא זו נוכל לומר שהבריי' באה לפרש המשנה דבסוריא לבד אמר ר' יהודה שאין לעובד כוכבים כרם רבעי ומינה אתה למד הא לישראל יש כרם רבעי בסוריא. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל בירושל' מפרש דמיירי בפירות שקנה העובד כוכבים מישראל ע"כ: 
+
+<b>תרומת העובד כוככים מדמעת. </b>ת"ק היינו ר' יוסי כדכתבינן: 
+
+<b>ור"ש פוטר. </b>פי' רש"י ז"ל שם בקדושין דקסבר אין מירוח העובד כוכבים חייב בתרומה ויליף לה מדגנך ולא דגון עובד כוכבים ולדידיה ליכא מיעוט אחר מיעוט דמצריך להו צרוכי ע"כ וכמו שכתבתי לעיל בסמיך והקשו עליו תוס' ז"ל שם דמשמע מפירושו דת"ק ור"ש פליגי ביש קנין לעובד כוכבים ובפ' השולח פליגי בה אמוראי ואין סברא לומר דפליגי תנאי בפלוגתא דאמוראי לכך פי' ר"י דת"ק סבר דאפי' יש קנין משכחת שפיר שתבואתם חייבת בתרומה כגון שגדלה שליש ביד ישראל ואי משום מירוח העובד כוכבים דפוטר י"ל דמיירי שמרחו ישראל ואי משום זרעך ולא לוקח י"ל דמיירי שלקחן קודם מרוח ואח"כ מירחם ישראל ופיטורא דלוקח אינו אלא אחר מרוח וקשה דא"כ דומיא דהכי פטר ר"ש ומ"ט. וי"ל דטעמא כדאמרי במנחות דאר"ש קדשי עובדי כוכבים אין בהם מעילה משום דילפי' חטא חטא מתרומה ובתרומה כתיב בני ישראל ולא עובדי כוכבים אלמא ממעט לי' קרא בהדיא עכ"ל ז"ל וכבר כתבתי לעיל בסמוך מה שהקשה עליהם הר"ש שירילי"ו ז"ל. ובירושלמי מייתי ברייתא דפליגי בה רבי ורשב"ג ונדשמעמינה דמתני' מיירי כשתרם העובד כוכבים לפנינו דוקא. ומסיק בירושל' דאשכח ברייתא דפליג ר"ש בין אחומש בין אדמוע דקדושה דעובד כוכבים קלה היא ואינה מדמעת וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ובגמ' דילן פ' ר' ישמעאל במנחות אסיקנא בדר"ש דאע"ג דסבר דמירוח העובד כוכבים פוטר אפ"ה כי מרחינהו עובד כוכבים והפריש מהן תרומה מדמעת מדרבנן משום בעלי כיסין וכי קאמר הכא אינה מדמעת היינו מדאו' אבל מדרבנן מדמעת וכן כתבו התוס' שם ע"כ: 
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מוציא ממנו תרומה עליו. </b>י"ס דגרסי מוציא ממנו תרומה ומעשרות עליו: 
+
+<b>אבל לא על מקום אחר ר' מאיר אומר אף מוציא הוא על מקום אחר וכו'. </b>כן גרסת הר"ש ז"ל וכדפי' ר"ע ז"ל. וכתב הרא"ש ז"ל והיינו טעמא דכשאדם תורם כריו אי אפשר לו להוציא כל התרומה בבת אחת אלא מרים וחוזר ומרים הלכך אפי' הפסיק ביניהם יום או יומים אין לחוש דמה לי הפסק מועט ומה לי הפסק מרובה אבל מ"מ כיון שמקצתו מתוקן אין להפריש על טבל גמור ור"מ לא מפליג אבל הרמב"ם ז"ל גריס אבל לא ממקום אחר וז"ל פירושו כוונת התנא לומר כי אותו הקצת שהפריש אינו לא תרומה ולא מעשר אבל עדיין הוא טבל כמו שהי' אבל מוציא מאותו הקצת החק שהוא חייב בו ואם הפריש קצת מעשרות יוציא ממנו המעשר שחייב לאותו קצת ואין לו להוציא על אותו קצת שהוציא תרומות ומעשרות ממקום אחר כמו שהוא מותר עשותו בטבל כיון שזה שהוציאו הוציאו לדעת שהוא מקצת תרומה ומעשרות ור"מ מתיר שיוציא עליו ממקום אחר ואין הפרש אצלו בין מוציא קצת תרומה ומעשרות או שאר הטבלים ע"כ. והראב"ד ז"ל גריס כגרסת הר"ש ז"ל בהשגות שם בפ"ג דה' תרומות ובפ"א דה' מעשר סי' ט"ו וכן מוכח בירושלמי והקשה הראב"ד ז"ל דלפי' הרמב"ם ז"ל קשה דהו"ל למיתני מוציא ממנו תרומה עליה בל' נקבה ונלע"ד דלא קשיא ג"כ מלת עליו לפי' הרמב"ם ז"ל שהוא ז"ל יסבור דקאי אמלת מקצת שהוא ל' זכר: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במגורה </b>גרסי' הבי"ת בפת"ח והמ"ם בשב"א ודגש והגימ"ל בשור"ק והרי"ש קמוצה: 
+
+<b>ונתן סאה לבן לוי וסאה לעני. </b>בירוש' דפ"ג דמס' מעשרות איכא מאן דיליף מהכא דהמעשרות ניטלות בבית ולא מן הגורן כתרומה: 
+
+<b>וחכמים אומרים אינו מפריש אלא לפי חשבון. </b>כתבו הר"ש והרא"ש ז"ל עוד פי' אחר מלבד השני פירושים שהביא ר"ע ז"ל. ועוד פי' אחר וז"ל ועוד יש לפרש דמיירי כגון שנתן סאה ללוי ולעני והלכו הלוי והעני ומדדום ונמצאו חסרים דר"מ סבר מהימנינן לי' לבעל הבית שהפריש שני סאין שלימין ונאבד מה שחסר או אכלוהו עכברים ורבנן סברי דלפי חשבון הנמצא מהימן ותו לא. והרמב"ם ז"ל פי' כפי' האחרון שלהם דהיינו הפי' השני שהביא ר"ע ז"ל. וז"ל ה"ר יהוסף ז"ל מי שהיו פירותיו במגורה. פי' מי שהיו לו פירות הרבה באוצר ולא הפריש מהם כל המעשרות אלא נתן סאה אחד ללוי למעשר ראשון וסאה לעני למעשר עני והרי אלו הפירות מקצתן מתוקנין ומקצתן אינן מתוקנין וא"ר מאיר שרשאי הוא להפריש עוד ח' סאין ולאכלם דיש ברירה שעל אלה הח' סאין הפריש כל המעשרות ור"מ לטעמי' דלעיל קאמר גבי תרומה שמוציא ממנו למקום אחר ואנו אומרים הוברר הדבר שלא הפריש התרומה על מה שהוא נותן לתרומה על מקום אחר אלא על יתר הכרי וחכ"א אינו מפריש אלא המעשרות שנתן הן לפי חשבון כי לא הפרישן אלא על כל הכרי ולא נאמר שלא נתן אותן אלא על אלו הח' סאין בלבד ורבנן לטעמייהו שאמרו לעיל שמוציא ממנו תרומה עליו ולא למקום אחר כן נ"ל לפי דעת התלמוד ירושלמי ואלו הפירושים של המפרשים אינם נראים כלל עכ"ל ז"ל: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>שיעור תרומה וכו'. </b>בספר הפרפראות פ' שלח לך מראשית עריסותיכם הפסוק מתחיל במ"ם ומסיים במ"ם לומר לך עין יפה אחד מארבעים ע"כ. ובירוש' כתיב ששית האיפה מחומר החטים וששיתם את האיפה מחומר השעורים יכול יתרום בחטים א' מששים ובשעורים א' משלשים ת"ל וכל תרומה אשר ירימו שיהיו כל התרומות שוות וכו': 
+
+<b>תרם ועלה בידו אחד מס'. </b>תרם מאומד ונמצא אחד מששים תרומה ואינו צריך לתרום. ואפי' הי' למוד לתרום אחד ממ' או אחד מנ' כיון שעלה בידו אחד משעורי חכמים אין צריך להוסיף ואם חזר והוסיף תרומה אין שם תרומה עליו וחייב במעשרות אבל אם עלה בידו א' מששים ואחד שהוא פחות משעור הקטן שנתנו חכמים יחזור ויתרום ויוסיף כמות שהוא למוד ואותו המותר יכול לתרום במדה במשקל ובמנין דלא אמרן לתרום מאומד אלא כשתורם מתחלה אבל מן המוקף צריך לתרום ר' יהודה סבר דאף מוקף אין צריך אלא בתחלה: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>תורם בבינונית אחד מחמשים. </b>דאזלי' בתר רובא דעלמא ובדין הוא דלא לתני אלא בבינונית ולא בעי תו למתני אחד מחמשים אלא משום דבעי למתני פיחת אחד מעשרה או הוסיף עשרה דתני מניינא תני נמי מניינא הר"ש שירילי"ו ז"ל: 
+
+<b>פיחת עשרה. </b>ותרם ממ' או הוסיף עשרה ותרם מס' תרומתו תרומה אפי' אתא בעה"ב ואמר לא ניחא לי דכיון דבאחד משיעורי חכמים תרם יכול למימר לי' אנא להכי אמדתיך ה"ר שמשון ז"ל. וכן פי' רש"י ז"ל שם בקדושין אבל הרמב"ם ז"ל פי' הפך מזה פיחת עשרה אחד מששים הוסיף עשרה אחד ממ' וכן פי' תוס' ז"ל שם בקדושין בשם יש מפרשים וק"ל שהכל עולה לסגנון אחד. לשון ה"ר יהוסף ז"ל פָחַת עשרה או הוסיף עשרה פי' אם במה שרצה לתרום כדעתו של בעה"ב טעה והוסיף עשרה וכן כשתרם בבינונית כשלא ידע דעתו והוסיף או פיחת תרומתו תרומה ע"כ: 
+
+<b>ואם נתכוין להוסיף אפי' אחת אין תרומתו תרומה. </b>פי' הרמב"ם ז"ל כגון שנתכוין להוציא אחד ממ"ט מתחייב זה התוספת [הגה"ה וז"ל ואם נתכוין להוסיף אפי' אחת עניינו שנתכוין להוציא אחת ממ"ט שמחייב זה התוס' בתרומה וכצ"ל:] בתרומה ע"כ. וכתב ה"ר שמשון ז"ל פיחת עשרה או הוסיף עשרה תרומתו תרומה אבל יותר מעשרה אין תרומתו תרומה ודוקא גבי שליח אבל בעה"ב תנא בפרק אלמנה ניזונית תרם ועלה בידו אפי' אחד מעשרים תרומתו תרומה: 
+
+<b>אם נתכוין [להוסיף] אפי' אחד. </b>גרסי' לשון זכר כדתני נמי עשרה: אין תרומתו תרומה. לשון הרמב"ם ז"ל שם פ"ד ואם נתכוין להוסיף על הבינונית אפי' אחד מתשעים ותשעה אין תרומתו תרומה אלא שבספר מוגה מצאתי שהגיה אפילו אחד מארבעים ותשעה וכו'. ובירוש' פריך תמן בפ' בתרא דמעילה תנינן כולן מעלו ואפי' בעה"ב אלמא מוסיף על דבריו הוי ולא מעביר והכא קתני אין תרומתו תרומה אלמא מעביר על דבריו הוי ומשני דגבי מעילה משנטלו חתיכה ראשונה נעשית שליחותו של בעה"ב אבל במתני' הפרשתו בבת אחת עשוי' כשהוא פוחת או מוסיף ה"ל מעביר עכ"ל ז"ל. והתם בירוש' מפרש אי הוה יודע דעתו של בעה"ב ונתכוין לפחות אי הוי תרומה אי לא: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ר' אליעזר אומר אחד מעשרה כתרומת מעשר. </b>ירוש' אתיא דר"א כב"ש דאמרו לעיל בפ"ק קדשו מדומעין דתנן בש"א תרומת עצמן בהן והוו להו הזיתים תרומה וחולין מעורבין כן ר' אליעזר אמר קדשו מדומעין פירות סאה עודפת דגם אם לא קרא שם למעשרות של הכרי מ"מ קדשה התרומה אע"ג דהיא מעורבת עם חולין הטבולין דר"א ס"ל כב"ש: 
+
+<b>יותר מכאן יעשנה תרומת מעשר על מקום אחר. </b>כך צ"ל במתני' אבל בפי' החכם ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל גריס [הגה"ה וה"ר יהוסף ז"ל כתב י"ס דגרסי אבל לא למקום אחר וצ"ע:] אבל לא על מקום אחר וז"ל אבל לא על מקום אחר כשיעשה אותה סאה עודפת תרומת מעשר תהי' על אותו כרי עצמו שבו ריבה לתרומה אבל לא על עשרה סאין של מעשר טבול אחרות דטעמא משום דדמי למן החיוב [הגה"ה טפי הוה ניחא אי הוה קאמר מן הפיטור על החיוב:] על הפיטור דאע"ג דריבה בתרומה וקדשה מ"מ אין טבל הזה טבול כשאר טבל בעלמא דהא כבר הפריש מן הכרי תרומה ומעשר כאחת דהא י"א נתן. ובירוש' אמרי' דר' חייא פליג אדתני רבי במתני' וטבל גמור הוא דהוי ויעשנה תרומת מעשר על מקום אחר אליבא דר' אליעזר עכ"ל ז"ל וכל המפרשים היה להם גירסא אחרת בירוש' שהביא הוא ז"ל. ולשון ה"ר יהוסף ז"ל יעשנה תרומת מעשר על מקום אחר פי' שיצרפנה עם חולין אחרים דאמר אלו החולין שהן מעורבין בזו התרומה יהו מעשר עם ט' שיעורים כמותן על אלו החולין ואלו החולין המעורבין עם התרומה שעשיתי מעשר יהי' תרומת מעשר ע"כ: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. לפי שאין תורמין שלא מן המוקף. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל. פי' זה קשה דלמה אינו יכול להקיפו ונראה דקסבר שאסור לעשותו תרומה כיון שאינו טבול לתרומה עכ"ל ז"ל: 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בשלשה פרקים משערין את הכלכלה. </b>פי' ה"ר שמשון ז"ל משערין את המדה כדי שלא יקח לעצמו בגדולה ויתן לכהן בקטנה א"נ לענין דינא דבשלשה זמנים אלו רשאי לשנות ולא יותר. א"נ לענין התאנים הנלקטות דבג' זמנים אלו הפירות יפות אלו מאלו שלא יתרום מן הרע על היפה ע"כ ור"ע ז"ל תפס פי' הרמב"ם ז"ל לעיקר. וה"ר יהוסף ז"ל כתב על הפי' שהעתיק ר"ע ז"ל פי' זה קשה מאוד דאין כאן מקומו כי כאן אינו מדבר אלא בתרומה על כן נראה דודאי בתרומה קמיירי ומודדין את הכלכלה כדי שיוכל לכוין וליתן באומד כמות שהוא למוד א' מחמשים או א' מארבעים או א' מששים כי כשמדד את הטבל ויודע כמה מדות הוא צריך להפריש הוא לוקח כלי שאינו של מדה דלא שיוכל לשער בו מדה אחת או שתי מדות בקירוב ומפריש בו תרומה כשיעור וכבר תנן לעיל אבל תורם הוא את המדוד אך זה אינו קושיא כל כך מה עניינו לכאן כי כיון שכבר סיים כל דיני הפרשת תרומה בא לומר דיני תרומת מעשר וכן יש בירושלמי אך מה שפי' שמשערין את הכלכלה ר"ל הכלכלה שמודדין בה זה אינו נראה דמה צריך לשער הרי האחת כמו חברתה ויעשה את העשירית קדש אלא נראה לפרש שמשערין את הכלכלה שרוצה לתרום ממנה שלא יאמר כבר שיערתי אותה שאינה מקבלת אלא ק' תאנים וא"כ אין צריך ליתן אלא עשרה לתרומת מעשר שאע"פ ששיערה בזמן הבכורות בזמן הסיפות היא מקבלת יותר וצריך ליתן יותר וע"כ צריך לשער עכ"ל ז"ל. וכתב הרש"ש ז"ל פי' לפירושו של הרמב"ם ז"ל דאם אירע שמנה מה שמחזיק בסוף הקיץ והיו בה מאה לא יאמר בשנה הבאה בזמן הבכורות כך מדתה ומעשרה כלכלות שמלקט יתן למעשר מאה בכורות דמעשרותיו מקולקלות הן דל"ד מה שמחזיק בה עתה למה שמחזיק בה בסוף הקיץ וכן אילו ידע כמה היתה מחזקת באמצע. הקיץ והיו ק' כשילקוט י' כלכלות בסוף הקיץ לא יתן מאה תאנים למעשר אלא צריך לשערה עכשיו דאינו שוה מה שמחזקת עכשיו בסוף הקיץ למה שהיתה באמצע הקיץ מחזקת ומ"ט משום דבעי לתרום תרומ"ע ומעשר בצמצום ע"כ: 
+
+<b>בבכורות </b>הבי"ת בחירק כדכתיב בס' הושע ט' כבכורה בתאנה ויותר נכון לגרוס הבי"ת בפתח וכדכתיב בס' ירמי' כ"ד כִתְאֵנֵי הבַכוֹרוֹת הבי"ת בפתח והכ"ף בשורק והרי"ש בפת': 
+
+<b>ובסיפות. </b>היו"ד בקמץ נקד ה"ר יהוסף ז"ל: 
+
+<b>והשוקל משובח משלשתן. </b>ע' תי"ט מ"ש בשם הירושלמי ועיין מה שכתבתי בפרק ה' דדמאי סי' ב': 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ר"א אומר תרומה עולה בא' ומאה. </b>עיין במ"ש ר"פ שני דמס' ערלה:
+
+<b> ר' יהושע אומר במאה ועוד. ועוד זה אין לו שיעור. ר' יוסי בן משולם אומר ועוד קב למאה סאה וכו'. </b>יתכן לפרש דר' יהושע לא אמר אלא סתם במאה ועוד ואח"כ תרי תנאי פליגי אליביה. וראיתי שיש מי ששונים מלת ועוד הראשונה דבמלתיה דר' יהושע הוי"ו בקמץ ואינו מוכרח בתוספתא קתני אמלתיה דר' יוסי בן משולם והלכה כדבריו ולא קיימא לן הכי: 
+
+<b>שתות למדמע. </b>פי' הרמב"ם ז"ל ומה שאמר שתות למדמע כו' ואלו אמר קב למאה ולא הי' מוסיף זו התוספת היינו אומרים כו' כיון שיש שם קב יותר על המאה והודיעך כי אין הדבר כן אלא צריך שיהיה זה הקב שתות למדמע וקב פחות חלק ממאה אינו שתות סאה אלא פחות מזה ותבין זה עכ"ל ז"ל מספר מוגה: 
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>כיצד. </b>מדברי ר' עקיבא הוא. הרא"ש ז"ל. ומדתנן נפלה שחורה שחורות אסורות בלבד נפלה לבנה לבנות אסורות בלבד. למד מכאן בעל ספר החסידים ז"ל בסימן תתנ"א וז"ל כיון ששחורות ולבנות שני מינים הם הרי גודגדניות אם בירך על האדומות קטנות שהחיינו ואח"כ שחורות צריך לברך עוד על השחורות שהחיינו אע"פ שטעמן שוה וכ"ש אדומים גדולים ואדומים קטנים או שחורים לפי שישנם שני מינים ע"כ בקיצור. וכן מצאתי שפסק ג"כ בספר לבוש תכלת סימן רכ"ה סעי' ד'. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל דבירוש' מפרש דאיכא למ"ד דלר' יהושע אפילו בידוע מה נפל. מעלות ואיכא למ"ד דאין מעלות. ופליגי דלר' עקיבא אפי' ידע ולבסוף שכח אסורין דכיון דנאסרו נאסרו אבל אם אין ידוע אם שחורה נפלה או לבנה נפלה כיון דכולן בספק איסור הן מעלות זו את זו דס"ל בירוש' דר"ע סברא דנפשיה קאמר ולא מפרש לדברי ר' יהושע וקשיא דהיכי תנא בסיפא דמילתיה ובזו ר' יהושע מקל והתם מפרש לה עכ"ל ז"ל. וסיפא דמתני' ר' יהודה אליבא דר"ע היא דלר"מ לא חלק ר' עקיבא כלל בזה דתניא נמצאת אומר בידוע לא תעלה שאינו ידוע תעלה דברי ר' אליעזר ר' יהושע אומר בין בידוע בין בשאינו ידוע תעלה דברי ר"מ ור' יהודה אומר בין בידוע בין בשאינו ידוע לא תעלה דברי ר"א ור' יהושע אומר בין בידוע בין בשאינו ידוע תעלה ור' עקיבא אומר בידוע לא תעלה בשאינו ידוע תעלה ע"כ: 
+
+<b>ובזו ר"א מחמיר וכו'. </b>נ"ל שהוצרך לומר זה כדי שלא נטעה לומר שאלה השני דינים שוין כי לפי הנראה לפום ריהטא משמע שהן שוין קמ"ל שאינם שוין עכ"ל ה"ר יהוסף ז"ל: 
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>בדורם ליטרא קציעות. </b>סתמא כר"מ דברייתא דריש ביצה ור' יהודה פליג התם והתם קתני חבית והיינו חבית היינו כד. ה"ר שמשון ז"ל. ועיין בירוש' אי משמע אפכא מדריש ביצה: 
+
+<b>ור' יהושע אומר לא תעלה. </b>דכיון דאינה מעורבת אין התחתונות מסייעות לבטל את העליונות אבל אם אין ידוע באיזה מקום בעיגול דרסה מודה ר' יהושע דיעלו וצריך טעם בין לר' אליעזר בין לר' יהושע מ"ש לבנות ושחורות גדולות וקטנות מתחתונות לעליונות ה"ר שמשון ז"ל. ודומה דבירוש' פריך לה ומשני ר' יוחנן דפלוגתא דתנאי היא והא דתאנים שחורות דמשנתנו אמרה חד תנא וקבל כן המחלוקת של ר' אליעזר ור' יהושע ולדידי' גם בליטרא קציעות ר' אליעזר מחמיר ומצריך ק' פומין ור' יהושע מקל דתחתונות מעלות את העליונות וסיפא דליטרא קציעות תנא אחר אמרה שקבל כך המחלוקת של ר"א ור' יהושע ולדידי' גם בתאנים שחורות ולבנות ר' אליעזר אומר דמעלות זו את זו ור' יהושע אוסר וכך הוא פי' לשון המשנה בזו ר"א מחמיר ור' יהושע מקל כלומר חד תנא אמר הכי הכא וה"ה גבי ליטרא קציעות ובזו ר"א מקל ור"י מחמיר כלומר ואיכא תנא אחרינא דאמר בליטרא קציעות דר"א מקל ור"י מחמיר וה"ה שתנא זה יאמר גבי תאנים שחורות ר"א מקל ור' יהושע מחמיר ע"כ עם פי' החכם ה"ר אלעזר אזכרי ז"ל. והברייתא שהביא ר' יוחנן לפרושי דפלוגתא דתנאי. היא הברייתא שכתבתי לעיל בסמוך: 
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>וקפאה. </b>שב אל המגורה לא אל הסאה ונשאר עדיין מן התרומה במגורה כדאי' בירוש' ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל. וכתב ה"ר שמשון והרא"ש ז"ל ופריך בירוש' מחלפא שיטתי' דר' אליעזר תמן אמר התחתונות מעלות את העליונות וכאן אמר בקפוי אבל בארעייתא לא בתמיה ומשני שמעון בר אבא בשם כהנא דברי ר' אליעזר עשאוהו כמרבה במזיד כלומר דגרע משום דקפה דכיון דהסירה להתיר השאר ופשע לבטל איסור אין התחתון מסייעו לבטל ר' יוסי בשם ר' יוחנן עשאוה כסאה עולה מתוך מאה כלומר הא דקתני אם יש בקפוי היינו עם מה שלמטה ור"א ור' יהושע בטעמייהו וקמ"ל אע"ג דקפאה מסייע תחתון לבטל ע"כ ויש במלתי' דר' יוסי דרך אחרת להר"ש שירילי"ו ז"ל ולא העתקתיה מפני אהבת הקיצור. ומדברי הרמב"ם ז"ל בפירושו משמע דמסקנת התלמוד דמוחלפת שיטתו של ר"א וז"ל א"ר אליעזר כי כשנפלה סאה תרומה על פי מגורה ונתקבצה שם ונתעבית על פני אוצר גדול מחטים שנשער פי המגורה כולה אם יש בשטח העליון בלבד ק' סאה אז תעלה ואם לאו יהי' הכל מדומע וזה הפך ממה שאמר במה שקדם שאמר התחתונות מעלות את העליונות וכן אמרו בתלמוד מוחלפת שיטתי' דר"א ע"כ בקיצור. וז"ל ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה שהביא ר"ע ז"ל אינו בירושלמי וכך הוא לשון הירוש' מחלפא שיטתי' דר"א תמן הוא אומר התחתונות מעלות והכא את אומר אם יש בקפוי דוקא ומשני עשאוה כסאה עולה מתוך מאה ופי' הדבר הוא כי זה הקפוי הוא כמו סאה תרומה שנפלה למאה סאה חולין שאותה סאה נשארה תרומה וע"כ גם בכאן נשאר אותו הקפוי תרומה אם אין בו מאה ואחד ע"כ. ומ"מ שַׁמְעַת ממה שכתבנו דלא גרסי' אם יש בקפוי מאה סאה אלא אם יש בקפוי תעלה באחד ומאה ול"ג מלות מאה סאה. ואפשר שהיא גרסת ר"ע ז"ל ואי גרסי' לי' יתבאר דהיינו עם מה שלמטה כדכתיבנא לפי פי' שהביא ר"ע ז"ל. וגם ה"ר יהוסף ז"ל מחק מלות מאה סאה ממשנתו וכתב כן מצאתי ונ"ל דה"פ אם יש בו כדי העלאה בקפוי תעלה וכך יש בירוש' ע"כ. עוד כתב ור' יהושע אומר לא תעלה נ"ל שטעמו של ר' יהושע שאומר לא תעלה הוא משום שהוא חושש שיבטלנה בידים שיקפה מן הכרי הרבה כדי להעלותה ע"כ: 
+
+<b>יקפיאנה. </b>שב אל הסאה שנוטל כל התרומה דרואין אותה כאילו הן חטים ע"ג שעורים ומוציא התרומה לעצמה שנפלה ע"ג המגורה עם מעט מהחולין שנפלה עליהן כמי שמאסף חטים מע"ג שעורים ותחתונים שרו אף אם אין בהן מאה כנגד התרומה והכי איתא בתוספת'. הר"ש שירילי"ו ז"ל. וכן פי' הרמב"ם ז"ל: 
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>ואין ירוע לאיזו מהן נפלה מעלות זו את זו. </b>כתבו הר"ש והרא"ש ז"ל נראה דהאי מעלות זו את זו היינו דוקא בששתיהן של אדם אחד שדרכן להתפנות ולהתערב אבל שני ב"א לא. וכך הוא בטור סוף סי' קי"א. וכתב נמוקי יוסף בפ הערל דף ת"ל דמתני' מיירי בתרומה בזמן הזה דהויא דרבנן ולפיכך הקלו בה לחשבן כאילו הן קופה אחת אע"ג דליכא שאני אומר שהרי שתי הקופות חולין משום טעמא דמתני' מיירי בששתיהן של אדם אחד ע"כ ועיין עוד שם: 
+
+<b>אפי' הן בשתי עיירות וכו'. </b>דס"ל לר"ש כיון דשל אדם אחד הם מצטרפין דלסוף יצרפם כאחת וראיתי מי שפירש עיירות קופות גדולות עשויות למדה. ושהיא מלה בלשון ערבי. וגם בספר כף נחת כן פי' ואין להם על מי לסמוך שאפי' ברמב"ם בפי"ד כתוב אבל אם היו שתי הקופות בשתי עיירות אינם מצטרפות ואם כדבריהם הל"ל שתי הקופות שתי עיירות בלתי בי"ת. וה"נ תנן בפ"ה דדמאי אפי' משתי קופות אפי' משתי עיירות: 
+
+
+Mishnah 13
+
+<b>א"ר יוסי מעשה וכו'. </b>בא לאתויי ראיה לשתי קופות דרואין אותם כאילו הן מעורבות כדאשכחן באגודות דאמרי' תעלה אע"פ שאין האגודות מעורבות ה"ר שמשון והרא"ש ז"ל. ועוד פי' ה"ר שמשון ז"ל דבירוש' פריך דר' יוסי אדר' יוסי דתניא ר' יוסי אומר בלול מעלה. שאינו בלול אינו מעלה. והכא קאמר ר' יוסי דאינו בלול דמעלה ומשני דס"ל לר' יוסי דבדבר בלול בין מקפיד על תערובתו בין אינו מקפיד עולה באחד ומאה אבל בדבר שאינו בלול אם מקפיד על תערובתו אינו מעלה ואם אינו מקפיד על תערובתו מעלה ע"כ: 
+
+<b>שנפלה אחת מהן. </b>בכל המפרשים לא גרסי' מלת מהן. אבל ר"ע ז"ל נראה דגריס לה. גם ה"ר יהוסף ז"ל כתב ברוב הספרים גרסי' מהם ע"כ. ויש ספרים דגרסי שנפלה אחת לתוכן חצייה חולין וחצייה תרומה וכו': 
+
+<b>ואמרתי לפניו תעלה. </b>ושתק ר' עקיבא והודה לדברי: 
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>סאה תרומה טמאה. </b>בספרי פ' קרח יליף מקל וחומר דתרומה טמאה נמי עולה באחד ומאה דתניא מכל חלבו את מקדשו ממנו שאם נפל לתוכו מקדשו מכאן אמרו תרומה עולה באחד ומאה אין לי אלא תרומה טהורה תרומה טמאה מנין קל וחומר אם יעלה איסור מן האיסור להיתר ק"ו האיסור מן המותר להיתר פי' הרא"ש ז"ל איסור מן האיסור היינו תרומה שעלתה מן הטבל דשתיהן אסורים לזרים ואותה עלייה היא תחלת התרת הטבל ק"ו תרומה טמאה שאסורה לכהן שנפלה למאה תרומה טהורה שמותרת לכהן שעולה ומתרת המותר. ולאו ק"ו הוא דעלייתה מן הטבל הפרשת תרומה היא ועליית תרומה טמאה מטהורה בטול הוא ומן הדין אפי' הרמה לא צריך אלא כיון דכבר שמעי' דטהורה בטלה בקל ילפי' דטמאה נמי בטלה. ורבי קאמר ק"ו אם תעלה תרומה טהורה שהיא אסורה לזרים מן החולין המותרים לזרים ק"ו שתעלה תרומה טמאה שמותרת לכהן להסיק תחת תבשילו מן הטהורה שמותרת באכילה ובטלה הטמאה במיעוטה ונעשה הכל מותר ע"כ: 
+
+<b>להקדש. </b>בהקדש בדק הבית מיירי מדתני סיפא יפדו דאי בהקדש מזבח אין לו פדיון דקדוש קדושת הגוף וטעמא דאפי' בפדיון לא מהני משום תרומה טמאה ואע"ג דמן התורה בטל ברוב כיון דאסמכוה אקרא דאת מקדשו ממנו אחמירו בה ובפ' הנודר מן הירק פריך הא למאה תעלה כלומר יעלו סאה אחת והשאר מותר והא דבר שיש לו מתירין הוא דאי בעי מתשל עלה וחזרה היתר ואמאי בטלה במאה וכי תימא דמיירי דאתאי לידי כהן ולית בה שאלה והא מדקתני ואם היתה טהורה אותה סאה ימכרו לכהן מכלל דלאו ביד כהן היא וליכא למימר דבישראל שירשה מבית אבי אמו כהן מיירי דאי הכי אותה סאה אמאי לא ימכור והא ירשה ומסיק דתרומה מאי מצוה לאיתשולי עלה איכא וכדבר שאין לו מתירין דמי ולהכי בטילה במאה הר"ש שירילי"ו ז"ל. וכתב הרא"ש ז"ל ובירוש' פריך אנפלה להקדש ולא כן סברינן למימר אין להקדש אלא מקומו ושעתו ומשנה היא בערכין ס"פ שום היתומים כלומר וזו היא שעתו דמי עציו ולתקלה לא חיישי' דהקדש בדילי אינשי מיני' ומשני א"ר חנינא תפתר שחרב אותו מקום ולא מצא למכרו אפי' בדמי עצים ע"כ: 
+
+<b>ואם טמאים היו אותן החולין וכו'. </b>כתב ה"ר יהוסף ז"ל ברוב הספרים גרסי' יעלו ויאכלו ונ"ל דטעות הוא דהא לפחות ממאה נפלו וא"כ אינם עולין ותו דהאיך שייך לומר יעלו דקאי אחולין כי אין מעלין את החולין אלא את התרומה אלא ודאי לא גרסי' אלא אם טמאים היו אותן החולין יאכלו נקודים וכו' ע"כ: 
+
+<b>נקודים. </b>פי' הרמב"ם ז"ל ככרות קטנות כל אחת פחות מכביצה. והר"ש שירילי"ו ז"ל כתב נקודים ויזקוטו"ש בלע"ז שעושין עגולין קטנים שאין בהם כביצה ומנקדין אותן נקודות נקודות וכן תרגם יונתן יבש היה נקודים הוה ככסנין ופירשו הגאונים ז"ל פת יבשה מאוד שכוססין אותו בבית המשתה וכן פי' ר"י ז"ל נקודים טראל"י בלע"ז. ילושו במי פירות שאין מכשירין ואין מחברין ואין כאן אוכל וסתם לן כר' עקיבא דאמר במס' ט"י פ"ג לא פסל אלא מקום מגעו בלבד ע"כ. ובמחילה מכבודו ואני נושק ידו דמשמע מתוך דבריו ז"ל דמי פירות דמתני' היינו אפי' שמן דבי' מיירי התם ר"ע וא"כ כיצד אמר במי פירות שאין מכשירין ואין מחברין בשלמא אין מחברין משכחת לה אפי' בשמן כר' עקיבא. אלא שאין מכשירין. השמן לכ"ע מכשיר כדתנן סתמא בפ' בתרא דמכשירין ולא ירדתי לסוף דעתו הנמרצת בע"ד. וכתב ה"ר משה פיזנטי ז"ל סאה תרומה טמאה. נקט טמאה לאשמועי' רבותא דדיוקא דהא למאה אע"ג דטמאה היא תעלה ע"כ: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. ויעשם הלוי תרומת מעשר על טבלו. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה דכי היאך הוא רשאי לעשר תרומת מעשר כיון שנדמע ונעשה תרומה גדולה. המשנה לא אמרה אם למעשר ראשון נפלה יעשנה תרומת מעשר כמו שאמר לעיל אלא אמרה יקרא שם וכו' ע"כ נראה דה"ק אם טהורה היתה אותה הסאה ונפלה לחולין ימכרו לכהנים בתורת תרומה ואח"כ אמר ואם למעשר ראשון נפלה והרי היא טבל ותרומה מעורבין שהרי מעשר ראשון אסור אפי' לכהנים בטבלו אלא הן מפרישין תרומה ומחזיקין אותה לעצמן א"כ גם כאן אסור לכהן לאכלו כך אפי' בתורת תרומה אלא יקרא שם לתרומת מעשר שבו תחלה ואח"כ הוא רשאי לאכלה בתורת תרומה וכן אם הוא מעשר או הקדש צריכין פדיון תחלה ואח"כ יאכלם בתורת תרומה עכ"ל ז"ל. עוד כתב על מה שפי' ר"ע ז"ל ואם טמאים היו החולין והמעשר ראשון וכו' כתב קשה דלפי דבריו הי' לו לומר ואם טמאים היו החולין או המעשר ראשון או המעשר שני והקדש יאכלו ניקודים וכו' ותו דלפי דבריו מעשר ראשון לא הוי דינו כמו שאמר לעיל יקרא שם ומעשר שני או הקדש בין טמא בין טהור צריך פדיון כנזכר למעלה וכל זה הי' ראוי להתפרש במשנה והיאך שייך לכוללם בדבור אחד כשאינם שוין ותו דהיאך שייך דקאי גם אמעשר ראשון הלא הוא צריך קריאת שם לתרומת מעשר ואותה התרומת מעשר היא עצמה כבר טמאה וא"כ מה תועלת יש במה שיאכלנה ניקודים כדי שלא תוכשר לקבל טומאה הלא טמאה היא ואסורה היא באכילה דבשלמא התרומה הטהורה שנפלה לתוכה מותרת ליאכל ניקודים כי ממה נפשך אין בה חשש איסור דאם יאכל התרומה הרי טהורה היא ואם יאכל החולין הטמאים שנעשו תרומה הרי חולין הם אבל טמאה אסורה. על כן נראה דלא קאי אלא אחולין לחוד וממעשר ראשון לא קמשתעי משום שאינו בכל ענין דמשנטלה ממנו תרומת מעשר ע"כ מצאתי וחסר פה כמו שורה אחת: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. לשון המתחיל ואם טמאים. צריך להגיה שם על מקום אחר אלא מפריש עליו תרומת מעשר ממקום אחר וימכרנו וכו'. ומה שהקשה היא קושיתו של הרא"ש ז"ל ותירוצו וכתב עליו ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל והנה האריך למענית ולא הספיק ונ"ל הטעם ברור דרישא דהתרומה הויא טמאה אם נאמר תאכל קליות לא אהנינן ולא מידי דהא אוכלין שקבלו טומאה בכל שהוא יש בהן טומאה ול"מ דבכזית איכא איסור עשה לטהור ולטמא בלא תעשה אלא אפי' כל שהוא נמי אסור דקיי"ל כר' יוחנן דאמר חצי שיעור אסור מן התורה בכל האסורין שבעולם ואפי' ריש לקיש מודה דמדרבנן אסור כדאי' בפ' בתרא דיומא הלכך ירקבו אבל סיפא מהניא תקנתא לאכול תרומה בטהרה דאין אוכל מקבל טומאה בפחות מכביצה ונצטווינו לשמור את התרומה וליזהר בה שלא להפסידה דאכילה כתיבא בה כמו שביעית עכ"ל ז"ל. ובמה שכתב ר"ע ז"ל דאין אוכל מקבל טומאה בפחות מכביצה דעת הרמב"ם ז"ל ברפ"ד דהלכות טומאת אוכלין דמקבלין טומאה בכל שהוא וכן משמע מפירושו ז"ל כאן במתני' ועיין בדעת רש"י ותוס' ז"ל בפ' המצניע (שבת דף צ"א) ובפ' כל שעה (פסחים דף ל"ג) וגם בפ' מרובה (בבא קמא דף ע"ז) ששם כתבו שרש"י ז"ל חזר בו ממה שהי' רגיל לפרש בכל מקום דאוכל פחות מכביצה מקבל טומאה מן התורה שהרי פי' בהדיא בפ' אותו ואת בנו (חולין דף פ"ב) דלא מקבל האי בצק האי טומאה דלית בי' שיעורא ע"כ: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ר' אליעזר אומר תירום ותשרף. </b>ירוש' א"ר סימון ר"א כדעתיה כמה דר' אליעזר אמר תמן בפ' התערובת אברי בעלי מומין שנתערבו באברי תמימין ר"א אומר אם קרב ראשו של אחד מהם יקרבו כל הראשין שאני תולה שהפסול עלה בידו והקריבו ומש"ה מקל להקריב כל שאר הראשין שנים שנים כדמפ' בזבחים וכה"ג א"ר אליעזר לקמן בפרקין סאה של תרומה שנפלה למאה והגביהה ונפלה למקום אחר ר"א אומר מדמעת כתרומה ודאי שאני רואה כאילו העלה סאה של תרומה. ומתני' דהכא מייתי לה בבכורות פ' הלוקח בהמה (בכורות דף כ"ב) ובכל הספרים כתיב שם ר' אליעזר אומר תירום ותרקב והי' אומר ר"ת דנקט בגמ' דידן תרקב לפרושי תשרף דמתני' דהיינו שריפה כעין רקבון בלא הנאה דאי שרית לי' בהנאה אתי למיכלה דסבור שהיא מותרת ע"י בטול כדאמרי' רבנן תעלה ותאכל וא"ת כיון דתרקב ואסורא בהנאה אמאי תירום הא מפ' בירוש' דהא דערלה וכלאים בטלין במאתים ואין צריך להרים ותרומה בא' ומאה וצריך להרים היינו משום גזל השבט והכא דכי קא מרים לה מיתסרא אין כאן גזל וצריך לומר דלא פלוג רבנן. ובפ' כל שעה (פסחים דף ל"ד) כתבו תוס' ז"ל ואומר ר"ת דבמאיסתא תשרף ויהנה ממנו בשעת שריפה ע"כ: 
+
+<b>תעלה ותאכל. </b>בפ' הלוקח בהמה פי' רש"י ז"ל בכתיבת יד תעלה לשון בטול הוא ולא הרמה מדקתני בדר' אליעזר תירום ובדרבנן תעלה והא דתנן בר"פ שני דמס' ערלה התרומה ותרומת מעשר וכו' עולין באחד ומאה וצריך להרים התם משום הפסד כהן ואי יהיב לי' דמי שפיר דמי ותדע דקתני סיפא הערלה וכלאי הכרם אין צריך להרים ואפ"ה קתני בהו לשון עלייה דתנן התם בפ' בתרא מי שהיו לו חבילי תלתן של כלאי הכרם וקתני התם יעלו באחד ומאתים עכ"ל ז"ל והדין עמו שפי' משום הפסד כהן כדאי' בירושלמי מפני גזל השבט ומיהו אע"ג דעיקר התקנה היתה משום הפסד כהן נראה דלא מיפטר בדמי דעד כאן לא פליגי ר"א ורבנן בפרקין במדומע אחר שהורם אלא דלר"א מדמע כתרומה ודאי ולרבנן לפי חשבון אבל פשיטא דקדושת תרומה יש בה דאי לאו דקדשה מימנע ולא יהיב דמי. הלכך נראה לפרש תעלה עלייה ממש והאי דנקט תעלה משום שהיא בטלה בחולין מטומאה ותאכל גם היא כמו החולין ניקודים או קליות. אבל לר"א הסאה תירום ותשרף והחולין יאכלו נקודים כדמפרש בפרק הלוקח. שלא יהא במקום אחד כביצה. כלומר כביצה מן התרומה שהתרומה היא חלק אחד ממאה ואחד שלא יהא בעיסה מאה ואחד ביצים דאז הי' בה כביצה מתרומה טמאה ואין הטמאה יכולה ליבטל במאה של טהורים שהוכשרו שהרי היא מטמאה את הכל ומיהו אין חשש איסור בזה כיון שנתבטלה תרומה ומותרת לזרים גם טומאה אין בה אלא טעמא כדקאמר עולא בפ' הלוקח שמא יבטל קב חולין טמאה בקב ועוד מדמוע זה ואינו בטל בו כי אותו ועוד מן הטמא הוא. וא"ת חולין טמאין שנתערבו ברוב חולין טהורין ניחוש נמי להכי וי"ל כשנתבטלו מיעוט חולין טמאים ברוב חולין טהורין ליכא למיחש שמא יבטל קב חולין טמאין בקב ועוד מתערובת זה כי ידוע דשם טומאה לא פקע מחולין טמאין המעורבין בטהורין אלא דבטלי ברוב וכשיערב בקב ועוד קב טמאים מצא את מינו וטומאה ננערת אבל הכא סבור הוא דשם טומאה פקע ממנה לגמרי מאחר דשרינן לאכול לזרים הכל לרבנן ולר' אליעזר המאה סאין אע"פ שהתרומה מעורבת בהן עכ"ל הר"ש והרא"ש ז"ל. ותוס' פרק הלוקח בהמה בבכורות האריכו יותר מדאי בכתיבת יד שלא נמצא בדפוס אפי' מחצית לשונם. וכתבו בסוף לשונם דבכתיבת יד כי גם בבבא שאחרי כן דתנן [לקמן סי' ד'] לאחר שהודו ר' אליעזר אומר תירום ותשרף בתוספתא קתני תירום ותרקב ואפשר דאיכא דתני הכי ואיכא דתני הכי וכההיא דבפרק מצות חליצה גבי קטנה שחלצה דבספרים שלנו גרסי' חליצתה פסולה ובירוש' גרסי' כשרה ובפ' מקום שנהגו בראשו בההיא דכל הספיחין אסורין אין הגירסא כן בירוש' ובמשניות פ"ט דשביעית ע"כ. וכן כתב ג"כ הר"ש ז"ל. ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל ואע"ג דקתני תעלה תאכל ותילוש ותתחלק בלשון נקבה לאו משום דאסאה לחודה קאי אלא דגם החולין יאכלו קליות או נקודים דתניא בפרק הלוקח בהמה דלר' אליעזר נמי אע"ג דהסאה תירום ותשרף מ"מ החולין יאכלו נקודים או קליות או ילושו במי פירות או יתחלקו ובלבד שלא יהי' במקום אחד כביצה וא"כ כ"ש לרבנן דהחולין נמי יאכלו הכי וכן פי' רש"י ז"ל שם בפ' הלוקח בהמה אלא משום דתני ר' אליעזר דינא דילי' גבי סאה תנו רבנן נמי דינא גבי סאה. ובירושלמי מפ' טעמא אחרינא אמאי חולין ותרומה אוכלין אותן נקודים עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>או תתחלק לעיסות. </b>פי' כי אבדה במיעוטה ונטהרה ואפילו הכי אינו רשאי להכשירה כיון שהיתה טמאה כבר. ה"ר יהוסף ז"ל: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>תעלה ותאכל נקודים. </b>בירושלמי מפרש אי החולין שאוכלין הזרים אי בעי למכלינהו נקודים אי לא. הר"ש שירילי"ו ז"ל: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>אם העלו החולין הקלין המותרים לזרים את הטהורה. </b>שכן קולתן גדולה והיתרן חזקה דמותרים לזרים ומצו מפקיעין איסור תרומה טהורה אבל תרומה דלא שריא אלא לכהנים אין שריותה כל כך חזק כדי לבטל דהא כהנים נמי אכלי נבלה דהיינו מליקה ואין כאן טעם להפקיע ובירוש' מוכח לה מטעם אחר ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל: 
+
+<b>תעלה תרומה החמורה. </b>כ' ה"ר יהוסף ז"ל ברוב הספרים לא גרסי' תרומה ע"כ: 
+
+<b>לאחר שהודו. </b>ב"ש לב"ה. ולא מצינו בשום מקום שחזרו ב"ש לדברי ב"ה אלא כאן ומשתי הוכחות מפרש לה בירוש' כאן ובפ' הישן דב"ש הן שהודו לב"ה חדא מדתנן בפ' שני דמס' טבול יום המערה מכלי אל כלי ונגע טבול יום בקלוח אם יש בו יעלה באחד ומאה ואי ס"ד דב"ה הודו לב"ש שלא תעלה מאן תנא התם דתעלה לא ב"ש ולא ב"ה ואי תימא למדחי דההיא ב"ה שנו אותה קודם שהודו לב"ש ממתני' גופה איכא הוכחה דקתני סיפא ר"א אומר תירום ותשרף ור' אליעזר קיי"ל דשמותי הוא [כלומר מתלמידי ב"ש] ש"מ דב"ש הוא שהודו ומתניתא נמי אמרה כן אחר שהודו אלו לאלו תעלה. וכן פירשו תוס' ז"ל מלת שמותי בשבת ר"פ ר"א דמילה ובפ"ק דנדה דף ז' בשם ר"ת ורשב"ם ז"ל ושכן הוא באלפא ביתא דר' מכיר. אבל קשיא לי עלה דבירוש' פרק שני דערלה גמרא דאתרוג שוה פריך ור"ג ור"א לא מן דבית הלל אינון אבל יש לומר דיש לתרץ במה שכתבתי בספ"ט דמס' שביעית בשם הרמב"ם ז"ל והר"ן ז"ל ע"ש: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ר' אליעזר אומר מדמעת כתרומה ודאי. </b>בריש פ' נוטל מפרש דקסבר ר"א תרומה בעינה מחתא ואינה מעורבת ואם נפלה למקום אחר שאין שם מאה חולין מדמעתן. והיינו דקאמר לעיל סי' ב' שאני אומר סאה שנפלה היא סאה שעלתה וכמו שאכתוב בסמוך: 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ר"א אומר מדמעת. </b>ה"ר יהוסף ז"ל הגיה מדמע בלא תי"ו. ובפ"ק דתמורה קתני ר"א אומר מדמעת כתרומה ודאי שאני אומר סאה שנפלה היא סאה שעלתה ע"כ ואפשר דהתם לפרושי טעמא דר' אליעזר הוסיפו שאני אומר וכו' ול"ג לה תוך המשנה הכא אלא כלומר ר"א אזיל לטעמי' דאמר נמי בריש פרקין שאני אומר וכו'. וכתבו שם תוס' ז"ל וה"ה דמילתא דר"א הויא אפי' אם יש בשניה מאה כדי לבטל מה שנפל בה כיון דלא עלתה אחת מהן קודם שנפל בשניה וצריך להעלותה מפני גזל השבט ע"כ. ובירוש' פליגי בה איכא מ"ד דוקא שנפל לחמש מקומות כל המדומע כגון שנפלה סאה תרומה לד' סאין של חולין דנדמעו ונפלו החמש סאין לתוך חמש מקומות כיון דאיכא למימר חד מן הסאין שנפלה לחד דוכתא הויא תרומה וכיון דלא ידעי מאי ניהו כל מקום ומקום בעי מאה של היתר כנגד הסאה שנפלה ורבנן פליגי דאין מדמע אלא לפי חשבון הלכך אין כאן תרומה אלא חמישית סאה וכנגד חמישית סאה הוא דבעי' מאה ואיכא מ"ד דאפי' כי נפלו כולן למקום אחד בעי ר"א מאה סאה כנגד כל סאה דהיינו ת"ק סאין של חולין ע"כ והוא לשון הר"ש שירילי"ו ז"ל. וז"ל הר"ש והרא"ש ז"ל לפי חשבון שיש תרומה בסאה זו של דמוע בעי' מאה שיעורין לבטלה בין מן החולין שנפלה בהן בין מן החולין המעורבין באותה סאה כגון אם נפל מתחלה סאה של תרומה לתוך כ"ג סאין של חולין ונדמעו נמצא כל סאה וסאה שיש שם הוי אחד מעשרים וארבע שבה תרומה והיינו לוג וכשחזר ונפל מאותו דמוע סאה לתוך חולין אחרים אם יש שם ע"ז לוגין מצטרפין עם כ"ג לוגין שבסאה זו ומבטלין לוג של תרומה שבה ובבא [הגה"ה פי' דהאי בבא לר' אליעזר לא אצטריך דמכ"ש דמתניתין דלעיל שמעת לה:] זו לרבנן אצטריכא ליה עכ"ל ז"ל והוא ג"כ לשון רש"י ז"ל שם בתמורה: אין המדומע וכו'. כתוב בספרי הפוסקים ז"ל דל"פ רבנן עליה דר"א אלא בדמוע שהוא מדרבנן וחמוץ שאין איסורו מטעם תערובת אלא מטעם גרם החמוץ והיא סברת ר"א ממיץ דאפילו חולין ותרומה שאין איסור אלא באחד מהן אמרי' חתיכה עצמה נעשית נבלה וכ"ש בבשר בחלב. (פשוט הוא שבפי' ר"ע ז"ל דבור המתחיל ואין המחומץ וכו' עד ולא מיתסרא ([לפניו הי' כתוב בר"ב ולא מיסתרא כמו שהוא בד"ו] כצ"ל). ועיין במ"ש שם פ"ק דתמורה סי' ד' בשם התוספת והגליון: 
+
+<b>ואין המים שאובין פוסלין וכו'. </b>דע כי לפי הפי' שפי' ר"ע ז"ל כאן מתני' ראב"י היא ולפי הפי' האחר שפי' ר"ע ז"ל בפ"ק דתמורה אתיא מתניתין אליבא דיוסי בן חוני: 
+
+עוד בפי' ר"ע ז"ל. בזה הלשון עצמו צריך להגיה כשהיא דרך המשכה והיה שם רוב שיעור וכו'. עוד שם אא"כ הם עשרים לוגין מים צריך להגיה עשרים סאין מים. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה שהעתיק ר"ע ז"ל מגומגם הרבה ויותר היה נראה לפרש כגון שהיו מי גשמים מזלפין מעט בצנור ויורדין למקוה ושפך לתוכן מים שאובין פחות משלשה לוגין וירדו גם הם למקוה עם המי גשמים לא נאמר כבר נעשו גם המי גשמים שאובין כיון שנתערבו בצנור ויפסלו את המקוה אלא אינם פוסלין אלא לפי חשבון אך צ"ע על לשון הגמרא של מסכתא תמורה עכ"ל ז"ל: 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ה"ז מותרת. </b>גרסינן וכן לקמן גרסינן ה"ז אסורה וכן הוא בכל הספרים. ה"ר יהוזף ז"ל: 
+
+<b>עד שתרבה תרומה על דחולין. </b>ובירוש' תניא רבתה התרומה נעשה כמרבה מזיד ופריך והא תנינן בפ"ז דמס' מקואות מקוה שיש בו מ' סאה דהוא כשר ונתן סאה מתמד או ממי פירות ונתבטלה דאין מקוה שלם נפסל אלא בשנוי מראה ואח"כ חזר ונטל סאה מן המקוה והשליכה לחוץ ונשארו מ' סאה מכוונות ואח"כ נתן סאה של מי פירות והדר נטל סאה וכן עד רובו עד שנתן כ"א סאה וכ"א נטל ואשמועי' דכי חזר ונטל איכא למימר הא חסר לי' מקוה שהסאה שנתן אינה משלימתו שאינה ראוי' למקוה אפ"ה כשר דמכי יהבה לגביה בטיל לי' והוו להו מ"א כולן ראויין וכי שקל סאה פשו להו מ' ודוקא כי נתן סאה תחלה דכי נתן ה"ל מקוה שלם אבל אפכא לא דכי נטל סאה ברישא חסר לי' וכי נתן משקין ה"ל מקוה חסר דמשקים הללו אין משלימין כדתנן התם ואתמר בשם ר' יוחנן דעד רובו של מקוה דהיינו עד כ"א סאה יכול ליתן כדאמרי' ומשמע דאפילו ברוב כשר מדלא קאמר אבל רובו פסול והכא תנינן דאילו רבתה התרומה כגון דנפלו עד חמשים ואחד סאה אסור ומשני תמן הוה בו רוב ואת מרבה עליו והוא כשר. דמעיקרא כי נתן המשקין הי' המקוה שלם וכשנתן המשקין בטל ברוב וחזרו מים וכי הדר ונטל מים הוא דנטל ונשארו מ' סאה מים וכי הדר נתן סאה משקין לתוך המים נתן וכן לעולם ברם הכא לא נתבטלה סאה הראשונה משום דממשה שם נשאר דדבר יבש הוא וכי הדר נפיל אידך חזרה ונעורה וכל סאה וסאה צריכה מאה הלכך כי רבתה התרומה אסירא ע"כ ויש עוד תירוץ אחר שם: 
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>שנפלה למאה. </b>ונתבטלה אלא שראוי להעלותה מפני גזל השבט: עד שנפלה אחרת. ונמצאו שתיהן לתוך מאה של חולין: ה"ז אסור. כדמפרש טעמא בירוש' דחוסר הרמתה מקדשתה כלומר מפני חיוב הרמתה שצריך להרימה ולא הרימה ונפלה שניה עליו קדשה דנמצאו שתי סאין לתוך מאה: ור"ש מתיר. מפרש טעמא בירוש' ר"ש סבר דחוסר ידיעתה מקדשתה כלומר אם לא נודע לו בין ראשונה לשניה נאסרה שאחר נפילת השניה נודע לו מן הראשונה דכבת אחת דמי ואסור אבל כיון דנודע לו בין ראשונה לשניה כיון דסופו להרים כמורם דמי ומתני' דייקא דנודע לו בנתיים דתנן ולא הספיק לו להגביהה משמע מצד שהזמן היה לו דחוק לא הספיק להגביהה אבל כבר ידע ורוצה להגביהה אבל בגמ' דילן פ' נוטל מפ' טעמא דר"ש דס"ל דקמייתא למאה נפלה ואחרונה נפלה למאה ואחת ורבנן סברי דכבת אחת דמי והאי לחמשין נפלה והאי לחמשין נפלה ולפי דרך זה ר"ש סתם קאמר ל"ש נודע לו בנתים ל"ש לא נודע לו שרי דסוף סוף אחרונה למאה ואחד נפלה וא"כ הא דתניא בתוספתא א"ר אלעזר בר"ש בד"א בזמן שלא ידע ואח"כ נפלה אבל אם ידע ואח"כ נפלה מותרת שכבר עלתה על כרחך ר' אלעזר מכריע בין ר"ש ורבנן הוא וקיי"ל כל ששנים חולקין ואחד מכריע הלכה כדברי המכריע וזה דעתו של הרמב"ם ז"ל בפי"ג שכתב סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה סאה אחרת אם ידע בראשונה קודם שתפול השניה לא נדמעו אלא מפריש סאתים והשאר מותר הואיל והי' לה לעלות הרי הוא כאילו עלתה ואם לא ידע בסאה ראשונה אלא אחר שנפלה השניה ה"ז מדומע וכאילו נפלו שתיהן כאחת ע"כ אלא דקשיא דאשכחן במרובה דס"ל לר"ש דכל העומד לזרוק כזרוק דמי וא"כ ר"א בר"ש מפרש הוא לר"ש אביו והירוש' צריך נמי לפרשו על זה הדרך דחוסר ידיעתה ביו זו לזו הוא דאוסרתה ואיהו שרי משום שנודע לו בנתים דכיון דעומדת לתרום כמורם דמי וזהו דעתו של הראב"ד ז"ל ולכך השיג עליו ואמר א"א מה רב גובריה דעביד כיחידאה דר"ש הוא דמפליג הכי אבל ת"ק לא מפליג הכי אלא בין ידע בין לא ידע אסור ואשכחן בהדיא בההיא פירקא סאה תרומה שנפלה למאתים ידע בה ואח"כ נפלה אחרת ה"ז מותרת לפחות מכאן ה"ז אסורה הרי לצ"ט ומאה נפלו וידע בה ואסור וכ"ש למאה. בפ"ז דתוספתא תרומות עכ"ד ז"ל. וכבר בררתי דברי רבינו משה ז"ל וראוי להחמיר כדברי הראב"ד ז"ל. והלכתא כת"ק. ואיכא למידק דהכא משמע דהאיסור חוזר וניעור דאפי' בנודע לו בנתיים אסרי ואילו במס' ערלה תנן הערלה מעלה את הכלאים וכו' ותנן הערלה מעלה את התרומה והתרומה מעלה את הערלה משמע דהתרומה והערלה לאחר שנתבטלו נעשו היתר גמור אף לבטל איסור הבא עליהן לאחר מכאן והכא משמע דחוזר וניעור תירץ הראב"ד ז"ל דההיא בתרומה לגבי ערלה ולכהן שאינו צריך להרים אבל הך דהכא בתרומה לגבי חולין דישראל שצריך להרים עכ"ל הר"ש שירילי"ו ז"ל. וכתוב בספר אגודה יש רוצין להוכיח מכאן דאם נתחבה כף של בשר בתוך קדרה של חלב ב' או ג' פעמים ויש ס' מכף אחת ואין בו ס' משנים או משלשה אם נודע בין כל אחד ואחד יש להתירה ואם לא נודע אסור כי הכא ויש לחלק דהתם יש שתי סאים של איסור והכא אין כאן אלא כף אח' של איסור ממה נפשך והיכא שיש שתי כפות או שלש דמי למתני' דהכא ע"כ: 
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>וטחנן ופחתו. </b>אין תולין הפחת בחולין לבדן כדי לאסרן אלא כשם שפחתו החולין כך פיחתה התרומה ומותר וכן בסיפא אין תולין היתרון בחולין שבהן להתיר ומרישא שמעי' כיון דאין תולין הפחת בחולין לאסור כ"ש דאין תולין בהן היתרון להתיר אלא משום סיפא נקטי' דסמכי' ע"י חשיבות של חולין להתיר הרא"ש ז"ל. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל ופחתו. פי' כגון שהיו החטים רעים שאכלו התולעים את תוכן ואין בהן קמח ע"כ. עוד כתב ז"ל כך פחתה התרומה מותר ברוב הספרים גרסי' מותר וכן לקמן גרסי' אסור ולא גרסי' וי"ו בשניהם ובס"א גרסי' ומותר ולקמן גרסי' ואסור ע"כ. וז"ל ה"ר שמשון ז"ל וטחנן כולו בבת אחת ופחתו לא אמרי' חולין פחתו ולא התרומה ואין כאן ק"א ואסור שאפי' הי' כך תו לא מיתסרי תדע מדלא קתני בהא רישא אם ידוע שהחטים של תרומה יפות אסור וק"ק למה לי' למימר פיחתה התרומה ע"כ. ועיין בהר"ן ז"ל פרק גיד הנשה דף תשי"ב והרמב"ם ז"ל כתב והעיקר אצלנו שטנופת של תרומה אין מצטרפת עם התרומה לאסור את החולין אבל טנופת של חולין מצטרפת עם החולין להעלות את התרומה ע"כ. וכך הוא ברייתא בירוש'. וה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל כתב וז"ל וטחנן ופחתו. שהוציא הטחון מהם הצרורות וחטים מרוקבות ופחתו. כך פחתה התרומה דכיון דנתבטלה נתבטלה ומש"ה לא תנא הכא ואם ידוע שהחטים של תרומה יפות אסור דצרורות פסולת שבחולין מצטרף למלאת המדה ולבטל התרומה הלכך כיון דנתבטלה שוב אינה נאסרת. הותירה התרומה ואין תולין היתרון בחולין לבדן להתיר ומשום סיפא נקטיה דסמכינן על חטים יפות של חולין להתיר דשל חולין הותירו ולא של תרומה ויש כאן א' ומאה ואע"ג דמעיקרא נאסרו חזרו והותרו ע"כ וגרסי' בירוש' ולא סוף דבר שפיחתה התרומה אלא אפי' פחתו החולין ותרומה בעינה טוחן ומתיר וזה פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל על ירוש' זה. לא סוף דבר שפיחתה התרומה שיכול לתלות שפיחתה דשרי אלא אפי' אינו יכול לתלות אלא דודאי פחתו החולין והתרומה בעינה וכגון שהתרומה קודם שנפלה מדדוה הרבה פעמים ועמדה על מדתה והחולין היו מדותיו טפופות ולא היו כבושות וכשחזרו ומדדום אחר שנפלה עמדו על מאה סאין שהדין נותן שהחולין פחתו או כגון שהיתה התרומה מנוקה מצרורות ונפלה לתוך החולין ואח"כ נטלו צרורות מן החולין ובררוהו דהשתא ודאי חולין הן דפחתו והתרומה בעינה היא טוחן ומתיר ואולי אחר טחינה ימצאו מאה ואחת ע"כ ומשמע דהרא"ש ז"ל בדבריו לא פליג אה"ר שמשון ז"ל. עוד מפרש בירוש' דאפי' לכתחלה נמי טוחן אם יודע שהחטים יפות כדי להתיר ואין כאן משום מרבה במזיד דמצינן למימר דכבושין הוו מעיקרא והשתא רווחו להו. עוד בירוש' ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל שריבה עליהן שוגג מותר מזיד אסור ולאו מתני' היא בשוגג מותר במזיד אסור מתני' בתרומה אתא למימר לך אפי' שאר כל הדברים א"ר אלעזר כשם שאסור לטהר את הטמא כך אסור לטמא את הטהור פי' שלא יחמיר אדם על עצמו מלצרף טנופת של חולין עם החולין כדי להעלות את התרומה דכיון שחכמים הקלו לא יזוז מדבריהם ע"כ. ואית' בתשובות הרשב"א ז"ל סי' תש"ל ובירוש' דחגיגה סוף פ"א: 
+
+<b>ואם מזיד אסור. </b>הא דאמרי' בריש ביצה ובכל דוכתא בתלמוד ותנן אין מבטלין איסור לכתחלה אין לשון זה שנוי בשום מקום אלא ממתני' דהכא דייקינן לה. וכתבו תוס' ז"ל בפ' כל שעה (פסחים דף ל') דאפי' איסורא דרבנן אין מבטלין אם יש לו לאיסור שורש מן התורה אבל דבר שאין לו שורש מן התורה כגון מוקצה מבטלין והיינו דאמרי' בעלמא עצים שנשרו מן הדקל לתנור ביו"ט מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן לכתחלה ע"כ ועי' ג"כ ברב אלפס בפ"ק דביצה דף ר"ף ובפי' הר"ן ז"ל דבדרבנן מבטלין איסור לכתחילה ולא כל דרבנן אלא הנהו דקאמר התם מפני שיש להם טעם להתיר עי"ש. ובפ' גיד הנש' דף תשי"ג ע"א כתב הר"ן ז"ל בשם תוס' ז"ל דמדאורייתא מבטלין איסור לכתחילה וחדושיה דזרוע בשלה דקאמר בגמרא היינו שמצוה לבטלו אבל הראב"ד ז"ל כתב בספר איסור משהו שלו דמדקרי לי' תלמודא לזרוע בשלה חדוש ש"מ דמאי דאמרי' אין מבטלין איסור לכתחילה דאורייתא הוא ע"כ. ומיהו אע"ג דביטול איסור לכתחילה מדאורייתא הוא לדברי הרב ז"ל מ"מ אם עבר ובטלו מדאורייתא בטיל ואפי' במזיד ומדרבנן במזיד לא בטיל ובשוגג פליגי בה ר' יהודה ור' יוסי בגיטין בפרק הנזקין וקיימא לן כר' יוסי דאמר בשוגג בטל. ומזיד נמי כתב הרמב"ם ז"ל דדוקא למי שבטל אותו במזיד אסור אבל לאחרים מותר וכן דעת הראב"ד ז"ל עכ"ל ז"ל בקיצור. ובפרק אין מעמידין דף שס"א ע"ב העלה ז"ל דלא אמרו אין מבטלין איסור לכתחילה אלא במתכוין לערב איסור בהיתר כדי ליהנות ממנו אבל במתכוין להכשיר הכלי ואינו נהנה מן האיסור שרי ע"כ: 
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>משלם קרן וחומש. </b>דכתיב בפרשת אמור אל הכהנים ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו ופליגי תנאי בפ' הזהב אי חומשא מלבר או מלגאו דתניא חמישיתו יוסף עליו שיהא הוא וחומשו חמשה דהיינו מלבר דברי ר' יאשי' ר' יונתן אומר וחמישיתו חומשו של קרן דהיינו מלגאו: 
+
+<b>אחד השותה. </b>יין: 
+
+<b>ואחד הסך שמן. </b>ובת"כ מרבה סיכה מקרא ושתיה בכלל אכילה: 
+
+<b>וחומש חומשה. </b>אם אכל תרומה שוגג משלם קרן וחומש והתשלומין נעשים תרומה כדקתני סיפא ואם חזר ואכל תשלומי החומש משלם חומש על אותו החומש ובפ' הזהב דריש לי' מדכתיב ויסף חמישיתו ושקלינן לוי"ו דויסף ושדינן לי' בסוף חמישיתו ויהי' חמישיתוו בשני ווי"ן לרבות חומשין הרבה ופליגי בת"כ ובירוש' אם משעת הפרשה קדשי כתרומה לחייב האוכלן או עד שעת נתינה והכי תניא ונתן לכהן את הקדש מתנתו מקדשתו לחייב עליו חומש דברי רבי ר' אלעזר בר"ש אומר אף הפרשתו מקדשתו לחייב עליו חומש: 
+
+<b>נעשים תרומה. </b>לענין דמוע וזולתו: 
+
+<b>והתשלומין תרומה. </b>בירוש' איכא פלוגתא אם כתרומה לכל דבר או לא דתניא התם תשלומי תרומה אין משלמין עליהם קרן וחומש ואינם חייבין בחלה ואין ידים וטבול יום פוסלות בהם כדרך שאין פוסלות בחולין ועוד איתא התם ר' זירא בשם רבי חנינא תשלומי תרומה הרי הן כתרומה לכל דבר אלא שגדוליהן חולין ואפשר דברייתא דהתם בת"כ פליגא אמתני' ור' חנינא כמתני': 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. מה שחוזר ומשלם תחתיהן גם הם נעשים תרומה. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אין נראה דהא לקמן גבי התשלומין חולין אין שייך לפרש כן וכן גבי זה הכלל דלקמן ואמר התשלומין תרומה אין שייך לפרש כן על כן נראה דקאי אתשלומין הראשונים וגרסי' התשלומין בלא וי"ו ואע"פ שאומר למעלה והן נעשין תרומה חזר לומר לשון זה התשלומין תרומה איידי דנקט לי' בכל מקום עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>אם רצה וכו'. </b>כתבו התוס' ז"ל בפ' אלו נערות דהא דאין הכהן יכול למחול היינו לענין שלא יהיה צריך להפריש אבל לאחר שהפריש יכול למחול לו שיהא שלו שהכפרה תלויה בהפרשה ע"כ: 
+
+<b>אינו מוחל. </b>דכיון דגזרת הכתוב שחייב לשלם דבר הראוי להיות קדש ואין יכול ליפטר בדמים אין הדבר תלוי בבעלים אבל אין לומר משום דהוי כעין קרבן כיון דמחייב חומש דהא גוזל את חבירו ונשבע לו דמחייב חומש תנינן בהגוזל קמא דיכול למחול עכ"ל הרא"ש ז"ל: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>משלמת קרן וחומש לעצמה. </b>ברמב"ם פסק שאם לא הספיקה לשלם עד שנתגרשה בין כך ובין כך אינה משלמת לעצמה והרי היא כמי שלא נשאת לכהן מעולם והוא בירושלמי: 
+
+<b>קרן לבעלים. </b>דממון דכהן ויכול לקדש בו אשה כדתנן בקדושין: 
+
+<b>וחומש לעצמה. </b>כדתני סיפא חומש לכל כהן שירצה ונראה דנפקא לן מקרא דכתיב ונתן לכהן בפת"ח הכהן הידוע דהיינו הבעלים את הקדש קדש שאכל ולא החומש וכיון שנשאת כהנת היא. הר"ש שירילי"ו ז"ל: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ואת אורחיו. </b>כתב הר"ש שיריל"ו ז"ל מדקתני והוא משלם להם משמע דאורחיו שחייב להם קתני והיינו שעשה להם אכסניא שנתחייב לתת להם סעודה ע"כ. ומה שפי' ר"ע ז"ל הוא פי' הר"ש והרא"ש ז"ל וכתבו עוד דמתוך הירוש' משמע הוא משלם את הקרן דקאמר ר"מ היינו חולין מתוקנין שמוטל על הפועלים לשלם כדפריך הא ר"מ אומר משלמין ורבנן אמרין משלמין מה ביניהון ומשני א"ר יוחנן עיקר סעודה ביניהון ר"מ אומר עיקר סעודה לבעל הבית ורבנין אמרין לפועלים פי' עיקר סעודה על מי לטרוח ר"מ סבר על בעה"ב לטרוח הלכך משלם כל הקרן ורבנין סברי על הפועלין לטרוח ולקנות ובעה"ב נותן להם הדמים והיינו פחות מן הקרן ור"ל אמר טפלה ביניהון ר"מ אומר טפלה לבעה"ב ורבנין אמרין טפלה לפועלים פי' לר"מ מיחייב בעה"ב ליטפל ולקנות חולין מתוקנין לשלם התרומה שצריך לשלם דבר הראוי להיות קדש ופריך לר' יוחנן אליבא דר"מ דקאמר עיקר סעודה לבעה"ב ומש"ה משלם כל הקרן ואמאי והרי כבר טרח והאכילן ולא הי' לו לשלם אלא דמים ומשני דההוא טורח לא חשיב טורח לפי שנפשו של אדם חתה וקצה באכילת איסור והוי כאילו לא נהנו הלכך צריך ליתן להם כל הקרן והם לא יפסידו כלום בתשלום הקרן ע"כ והוקשה לו לה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל לשון עיקר ולשון טפלה ולכך נראה לו ז"ל לפרש השמועה בלשון אחר דעיקר סעודה ביניהון מיירי באתרא דאיכא דיהבי לפועלים סעודה ואיכא דלא יהבי והוא פסק סתם ונתן להם סעודה של תרומה כגון אורז של תרומה בנדבת לבו וכן לאורחיו דלא נתחייב כלל בהדיא אלא סתם ותניא בפ' הפועלים השוכר ואמר לו כאחד וכשנים מבני העיר נותן לו כפחות שבשכירות דברי ר' יהושע וחכמים אומרים משמנין ביניהם. ופי' רש"י ז"ל וא"ל בעה"ב הרי עלי שכרך כאחד מפועלי העיר. משמנין ביניהם לא בפחות ולא ביותר אלא כמנהג המדינה בינוני ע"כ. ר"מ סבר אדעתא דפועלים אזלינן ואינהו סעודה חשובה בעו ואיבעי לי' לבעה"ב לאתנויי ע"מ שאין עליכם עלי סעודה הלכך כיון דלא אתני עיקר סעודה לבעה"ב אית לי' למיהב ובעה"ב מיחייב לשלם קרן דפורע חובו הוא דהוי ורבנן סברי עיקר סעודה משל פועלים הוא ולא מיחייב בעה"ב מידי הלכך הן משלמין קרן וחומש והוא משלם להם דמי סעודה קלה דהיינו לפתן קל כגון בצל וצנון וכיוצא בו ואזלי לטעמייהו דאמרי משמנין ביניהם וריש לקיש אמר טפלה ביניהון כלומר בעיקר סעודה כ"ע לא פליגי דבעה"ב הוא דחייב אלא הכא בהא קמפלגי בלפתן שנתן להם שהיו פירות של תרומה הלפתן קרוי טפלה כדתנן כל שהוא עיקר ועמו טפלה ואיכא דיהבי ואיכא דלא יהבי והוא נתן להם נמי טפלה דומיא דאורחיו בנדבת לבו ר"מ סבר בעה"ב מיחייב נמי בטפלה הלכך הוא משלם את הקרן דהיינו עיקר וטפלה ורבנין אמרי לא מיחייב בעה"ב בטפלה הלכך הם משלמין דמי הטפלה הקרן והחומש והוא משלם דמי עיקר הסעודה וכי קתני והוא משלם וכו' אקרן הוא דקאי זכ"ל ז"ל: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>דמי תרומה. </b>שאין דמיה יקרין כחולין וגם יכול לשלם דמים ואין צריך לשלם פירות הראויין להיות קדש. ה"ר שמשון ז"ל: 
+
+<b>אכלה משלם שני קרנים וחומש. </b>אם הי' שוה ד' סלעים מה שאכל בשוגג משלם ט' סלעים. ושני חומשין וקרן דסיפא הם ששה סלעים. מהרמב"ם ז"ל. וכ' עוד ואיסור הקדש אינו מוסיף על איסור תרומה אלא מפני שהוא איסור מוסיף כי התרומה היתה אסורה לישראל ומותרת לכהנים וכיון שהקדיש אותה נאסרת לכהנים וכאשר אירע בה איסור לכהנים הוסיף ג"כ אותו האיסור לישראל ע"כ. כתב ה"ר יהוסף ז"ל משלם שני חומשין צ"ע אם החומש שהוא בעבור ההקדש הוא דמי תרומה או חומש של דמי חולין ע"כ: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ה"ג ולא ממעשר ראשון שניטלה תרומתו ולא ממעשר שני והקדש שנפדו. </b>אבל בת"כ תני מנין שאין משלמין לא מן הלקט ולא מן השכחה ולא מן הפאה ולא ממעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ולא ממע"ש והקדש שלא נפדו ת"ל ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיות קדש. וכתבו ה"ר שמשון והרא"ש ז"ל דבמתני' לא יתכן לגרוס כן דבלא נטלה תרומתו ולא נפדו לא היו חכמים מתירין ע"כ. וכתב הרא"ש ז"ל ויש דוחקין ליישב גרסת תורת כהנים אף במתני' ולא ממעשר ראשון שהקדימו בשבלין ולא ניטלה הימנו תרומה גדולה ולא במע"ש שפדאו ע"ג אסימון וההקדש ע"ג קרקע ולא נהירא כיון דפטור מתרומה גדולה מ"ט דר"מ וכן במע"ש והקדש כיון דפדויין הן אע"פ שלא נפדו כהלכתן ע"כ. והרמב"ם ז"ל הי' נראה קצת דגריס בפי' המשנה כגרסת הת"כ וכפי' שהביא הרא"ש ז"ל אכן כי דייקת שפיר משכחת דגריס שניטלה תרומתו ומע"ש והקדש שנפדו וכ"ה ג"כ ברמב"ם וכן גרסת הירושל'. ובספר קרבן אהרן פרשת אמור בפרק ששי כתב ואנחנו מצינו הגרסאות בהפך דבמשנה גריס שלא ניטלה תרומתו ושלא נפדו ובת"כ גריס שניטלה ושנפדו ואח"כ יישב ששתי הגרסאות כולן אחת ע"ש: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. ואע"ג דהשתא הוו כחולין המתוקנים וכו'. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה כלל דמנלן הא דאמרינן הואיל ולא הוי ראוי קודם וכו' הלא גם שאר חולין מתוקנים לא היו ראויין לכך בשעת טבלם ומ"ש האי טבל משאר טבל ותו דבכל הספרים גרסי' שלא ניטלה תרומתו וכן ומע"ש והקדש שלא נפדו ונ"ל לפרש דדוקא בשלא ניטלה תרומתו או כשלא נפדו אין משלמין משום דהוו חולין שאינם מתוקנים ע"כ. עוד כתב על מה שפי' ר"ע ז"ל וכיון דקודם שנפדו לא חזו תו לא חזו לאחר שנפדו כתב פי' זה אינו נראה כלל דהא במשנה לא קאמר טעם אלא משום שאין הקדש פודה את הקדש ואי נפדו אין שייך לומר בו קדש. ותו דמאיזה טעם נאמר באלו הואיל ולא חזו קודם. יותר מבשאר חולין מתוקנים שגם הם היו טבל קודם עכ"ל ז"ל. ומפרש ר' יוחנן שם בירוש' דוחכמים מתירין באלו. אכולהו דקתני מתני' קאי וכן פסק שם הרמב"ם ז"ל ודלא כריש לקיש אבל בפי' המשנה פי' וחכמים מתירין באלו ר"ל במע"ש והקדש שנפדו כריש לקיש אבל שם כתב הגירסא וחכמים אומרים משלמין מכולן ע"כ: 
+
+<b>שאין הקדש פודה את הקדש. </b>פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל דכתיב ונתן לכהן את הקדש מי שאחר נתינה יהיה קדש יצאו אלו שכבר היו קדש קודם נתינה מדלא כתיב והקדש יתן לכהן ע"כ: 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ימתין לקשואין של מוצאי שביעית. </b>פי' לפי שאין משלמין מן ההפקר ושנוי' שם בת"כ: 
+
+<b>כל שהוא ראוי להיות קדש. </b>הגיה ה"ר יהוסף ז"ל ליעשות קדש. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל כתב הראב"ד ז"ל בפי' ת"כ מיתחזי לי דר' עקיבא ור' אליעזר לא פליגי אלא במין על שאינו מינו אבל באוכל קשואין של ערב שביעית ורוצה לשלם קשואין של שביעית ד"ה אין תשלומיו תשלומין שהרי אף לר' אליעזר בעינן דבר שהוא ראוי ליעשות קדש וקשואין של שביעית אינם ראויין ליעשות תרומה על פירות אחרים ולא שייך בהו זיקת תרומה כלל דכי הוי בשעת לקיטה הוא דמיחייבי דירק בשעת לקיטתו ואז הוי שביעית והאי דקאמר הכא על מילתי' דר' עקיבא לפיכך אכל קשואין וכו' לאו למימרא דר' אליעזר פליג עלי' ולמימר שישלם לו פירות שביעית אלא כיון דאמר קרא ונתן לכהן את הקדש וסבר ר' עקיבא קדש שאכל אבל מין על שאינו מינו לא לפיכך אכל קשואין של ערב שביעית וכלו ימתין לקשואין של מוצאי שביעית ואילו לר"א אינו צריך להמתין עד מוצאי שביעית כלל אלא ישלם לו מיד בערב שביעית ממין אחר ע"כ ודבריו נכונים. ובירוש' מפרש דקשואים של שביעית לאו דוקא דלאו משום איסור ספיחין בלחוד דלר' עקיבא מדאוריי' אסורין פסול להו אלא אפי' פירות היתר דשרו באכילה בשביעית כגון פירות האילן לא מצי נמי לשלומי מינייהו כדמפ' בירוש': 
+
+<b>קדש שאכל. </b>מין קדש שאכל אבל מן החדש על הישן מודה ר' עקיבא כדאי' בתוספתא עכ"ל ז"ל: 
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>האוכל תרומה מזיד וכו'. </b>בירוש' פריך ממתני' דריש פרקין דלעיל ומהאי מתני' לריש לקיש דאמר בפרק אלו נערות חייבי מלקיות שוגגין פטורין מן התשלומין פי' דא"כ אמאי תנן שאוכל תרומה שוגג משלם קרן וחומש ואוכל תרומה מזיד משלם קרן ומשני דכל הנך מתנייתא כר"מ דאמר לוקה ומשלם ברפ"ק דמס' מכות. והדר פריך אם יסבור ריש לקיש כל מתנייתא כר"מ. קראי מי נימא דר"מ דכתיב ואיש כי יאכל קדש. ומשני קסבר ריש לקיש שהחומש קרבן. והדר פריך אטו קרן מי הוו קרבן ומשני שהקרן קנס דתנן אינו משלם אלא חולין מתוקנים והן נעשין תרומה ותנן נמי אכל תרומה טמאה משלם חולין טהורין ולא דמי עצים חייב לו הדא אמרה שהקרן קנס. ופריך וכמה דתימא קרן קנס ודכוותה חומש קנס בתמיה ומשני אלא ריש לקיש כדעתי' כמה דו אמר תמן הכל היו בכלל לא תענה יצא ועשיתם כאשר זמם לחייבו ממון וכאן הכל היו בכלל וכל זר לא יאכל יצא ואיש כי יאכל קדש בשגג' לחייבו ממון ע"כ. ומצאתי ג"כ בתוס' דפ' אלו נערות (כתובות דף ל' ע"ב) שכתבו דגלי רחמנא במיתה דתרומה בשוגג דלא אמרי' קים לי' בדרבה מיני' פי' אע"ג דבמזיד איכא מיתה: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>כת כהן שנשאת לישראל. </b>בסנהדרין בד' ס"ו איכא מ"ד דרבי ס"ל כר"מ. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל דבירוש' פריך והתנן לקמן רפ"ח האשה שהיתה אוכלת בתרומה ובאו ואמרו לה מת בעלך ר' אליעזר מחייב קרן וחומש ור' יהושע פוטר והה"נ בת כהן שאוכלת בתרומה ובאו ואמרו לה אביך השיאך לזר דה"ה דפליגי בה ולר' יהושע פטורה בין מקרן בין מחומש דומיא דעבד מת רבך או מכרך וקיי"ל כר' יהושע ומתני' סתמא קתני דחייבת בקרן ומני לא ר' אליעזר ולא ר' יהושע ומשני הוון בענין למימר דר' יהושע לא פטר אלא בחומש ולא בקרן ומתני' בקרן מיירי ומסיק מה פליגין לשעבר שחשב הוא או היא שאוכלין בהיתר אבל מתני' להבא שאחר שנשאת ויודעת שנשאת אכלה והתם אפי' ר' יהושע מודה דמיחייבא בקרן כי מתני' ע"כ: 
+
+<b>נשאת לאחד מכל הפסולין. </b>כגון חלל נתין וממזר או מצרי ואדומי עמוני ומואבי או אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט שהיא חללה (זונה). הרמב"ם ז"ל: 
+
+<b>משלמת קרן וחומש. </b>בקצת ספרי כתיבת יד גרסי' התם בכריתות משלמת קרן וחומש ואשם ושם כתב רש"י ז"ל דלא גרסי' אשם: 
+
+<b>וחכמים אומרים זו וזו וכו'. </b>חכמים הוא ר' יהודה כדמוכח בפרק קמא דכריתות: 
+
+
+Mishnah 3
+
+בפי' ר"ע ז"ל. המאכיל את בניו קטנים דלאו בני חיובא נינהו כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל אין זה הטעם נראה עיקר דהא עבדים בני חיובא נינהו אלא הטעם הוא משום דאין להם מה לשלם אך כשיש להם מצד אחר ממון בודאי פטורין הן מטעם שאינם בני עונשין עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>תרומת חוצה לארץ. </b>דמדרבנן היא באותן מקומות ששנינו בידים והן בבל ומצרים עמון ומואב. וה"ר יהוסף ז"ל הגיה תרומת חוץ לארץ בלא ה"א: 
+
+<b>פחות מכזית. </b>בפ' כל שעה מייתי לה ומפ' היכי דמי אי דלית בה שוה פרוטה אפי' אית בה כזית נמי ומסיק לעולם דאית בה ש"פ ואפ"ה דוקא אית בה כזית חייב ואי לא פטור מן החומש דכי יאכל כתיב ואין אכילה פחותה מכזית ואבא שאול פליג עלה כדאי' התם: 
+
+<b>והתשלומין חולין. </b>וקמ"ל דאע"ג דבן חומש הוא דהא בשוגג אכלה אלא דלית לי' ממון אפ"ה כיון דליכא חומש התשלומין חולין ויכול הכהן למחול דלא חייבי' רחמנא אלא משום מזיק ממון חבירו בעלמא וכיון דמחיל מחיל: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>זה הכלל וכו'. </b>פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל סימנא יהיב למלתי'. למדו הרב ז"ל ממה שכתבתי במגילה ר"פ הקורא עומד. ודכוותייהו איכא טובא במשנה והביאם בתי"ט אע"פ שהוא עצמו פי' קצת ממה שהביא פה לסימנא במקומן פי' למאי אתו: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>לתוך של תרומה נפלה. </b>כתב הר"ש שירילי"ו ז"ל דבירוש' פליגי אמוראי אי בעינן בקופה של חולין כפל מהתרומה וקסבר ריש לקיש דבעי' בקופה של חולין רוב כנגד התרומה דהשתא אפי' תמצא לומר שנפלה סאה תרומה בחולין מדאורייתא בטל ברוב כדין יבש ביבש ור' יוחנן אמר אפי' שאין בשנייה רוב דסמכינן אשאני אומר דקסבר דתרומה בזה"ז דרבנן והכי אמרי' בפ' הערל ע"כ. אבל בבבלי שם דף פ"ב לא אפליגו רק אברייתא דתניא התם שתי קופות אחת של תרומה ואחת של חולין ולפניהם שתי סאין אחת של תרומה ואחת של חולין ונפלו אלו בתוך אלו מותר שאני אומר תרומה לתוך של תרומה נפלה וחולין לתוך של חולין נפלו וכתבו תוס' והר"ש ז"ל דלרבותא דר' יוחנן מייתי ברייתא דאפי' בשתי קופות ושתי סאים דאיכא תרתי שאני אומר אעפ"כ שרי בה ר' יוחנן בלא רבייה ואפשר דבסאה אחת אפי' ר"ל שרי בלא רבייה דסמכינן אחזקת חולין שבקופה ולהכי לא פליגי אמתני' אלא אברייתא ע"כ. וכתב הר"ר יהוסף ז"ל לתוך ס"א בתוך בבי"ת ע"כ. עוד כתב אין ידוע איזוהי של תרומה ברוב הספרים גרסי' ואין בוי"ו. עוד כתב איזו היא של תרומה פי' לאו אנפלה קאי אלא אם יש בכאן שתי קופות ואין ידוע וכו' ועל כן נראה דלא גרסי' לעיל בריש מתני' שנפלה אלא גרסי' נפלה והפי' כשיש בכאן שתי קופות וכו' אם נפלה סאה וכו' ואין ידוע הריני אומר ואם יש בכאן ספק אחר שאין ידוע איזוהי וכו' של תרומה וכו' אכל אחת וכו' עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>ור' יוסי פוטר. </b>דהוי כמו מדומע דפטור מן החלה כדתנן בפ"ק דחלה אכל אחר את השנייה פטור. דאמרי' חברו הראשון אכלה: 
+
+<b>משלם. </b>קרן וחומש: 
+
+<b>כקטנה שבשתיהן. </b>לקולא דאם אינם שוות נאמר הקטנה היתה של התרומה וישלם לכהנים דמי הקטנה דמי התרומה. ובירוש' א"ר יוחנן הא דתנן אכל אחד את שתיהן משלם כקטנה שבשתיהן דמשמע הא בא אחד לשאול עליו ועל חבירו פטורין ר' יהודה היא דתנינן בפ"ה דמס' טהרות שני שבילין וכו' ר"י אומר אם נשאלו בבת אחת טמאים בזה אחר זה טהורים ר' יוסי אומר בין כך ובין כך טמאים ולרבי יהודה דמטהר התם הכא נמי פטורים ע"כ פי' דהתם נמי לא פליג ר' יהודה ור' יוסי רק בבא לישאל עליו ועל חברו וכדפי' התם כבר ר"ע ז"ל: 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>אינה מדמעתן. </b>דשמא היתה אותה של חולין. ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל וכל בבא זו דומיא דקמייתא וצריכא דאי תני רישא ה"א אכל אחר השנייה פטור משום דהמוציא וכו' ואינ' בעולם אבל סיפא דשני התערובות בעולם ה"א לידמע כקטנה שבשתיהן קמ"ל ואי תנא סיפא ה"א סיפא בדין הוא דאינה מדמעת דהא מעורבת היא השתא ומעיקרא נמי אינה ידועה אבל רישא דהא בעינה היא ואינה מעורבת אימא אכל השני את השנייה ליחייב קמ"ל ע"כ: 
+
+<b>נוהג בה כתרומה. </b>מלת כתרומה בכ"ף צ"ל בכולהו תלתא בבי: 
+
+<b>נפלו שתיהן למקום אחד. </b>מלת אחד בדל"ת צ"ל: 
+
+
+Mishnah 7
+
+בפי' ר"ע ז"ל. בלשון המתחיל בדבר וכו' הי' נראה שצריך להגיה וחשבינן לי' כגדולי גדולי תרומה דתנן וכו' אבל הנכון שצריך להיות כך וחשבינן לי' כגידולי מדומע דתנן וכו' והכי מוכח מה"ר שמשון ז"ל. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ור' יוסי פוטר לר' יוסי אצטריך דהא כשזרע בטלה מדאורייתא ולא קנסינן לה אלא דרבנן גזור וכיון דאיכא למימר אין כאן תרומה בעולם וליחייב בחלה קמ"ל מ"מ ספק מדומע הוא. ובירוש' ר' זעירא בשם ר' חייא בר ווא כי אמרי' דדבר שאין זרעו כלה הגדולין מדומע היינו כי זרע השנייה עד שלא קצר הראשונה אבל אם קצר הראשונה עד שלא זרע השנייה וזרע השנייה אחר קצירת הראשונה אפי' בדבר שאין זרעו כלה הגדולין חולין מ"ט שאין תלוש ומחובר עושין הוכיח ולומר הבא ראיה ותוכיח מי הוא המותר ותאכל דכל חדא באנפי נפשה היא ואין כאן איסור מוחזק דהוו להו כשני מינין ע"כ. וברמב"ם פי"ג סי' י"ג בדפוס כסף משנה כתוב שאין תלוש ומחובר נעשין חובה זה לזה במקום מלת הוכיח דבירושל' וכתב שם כסף משנה שיש בו טעות סופר ואולי שעל מלה זו כיון הרב ז"ל: 
+
+<b>בדבר שזרעו כלה מותר. </b>כתב ה"ר יהוסף ז"ל כאן לא אמר חייב כי כבר נודע ממה שלמעלן אלא שבא לחדש דין זה ולמעלה חדש שאינה מדמעת אלא כקטנה שבשתיהן ע"כ: 
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>באו ואמרו לה. </b>ס"א לא גרסי' באו: 
+
+<b>מת בעליך או גרשך. </b>בירושלמי פריך מת בעליך ניחא אבל גירשך היכי דמי כו' ומשני רבנן אומרים כמשנה ראשונה שארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה ואביה מקבל גיטה ר' אלעזר אומר אפי' תימא כמשנה אחרונה תפתר בשאמרה לו הבא (ס"א זכה) לי גיטי למקום פלוני והי' דרכו להביאו לאותו מקום בעשרה ימים ומצא סוס רץ והביאו לשם בחמשה ימים והיא לא ידעה ונמצאת אוכלת בטעות ואפי' ר"א בן שמוע דפליג התם בכשאמרה לו התקבל לי גיטי למקום פלוני דאסורה מיד מודה הוא בכשאמרה לו לשון הבאה או זכייה ושלא יהא שליח קבלה עד הגיעו למקום ההוא דאוכלת בתרומה עד שיגיע גט לאותו מקום דהא ודאי קפדא ואתי ר' אליעזר דמחייב קרן וחומש הכא אפי' כר"א בן שמוע דבהא מודה: 
+
+<b>וכן העבד. </b>כנעני דאילו עבד עברי אינו אוכל ואפי' נרצע: 
+
+<b>ור' יהושע פוטר. </b>בירוש' דפרקין דלעיל מפ' דר' יהושע פטר לי' בין מקרן בין מחומש והתם בפסחים מפ' טעמי' משום דטועה בדבר מצוה דהא עשה מצוה כל דהו שהקריב קרבן וכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים ואף הנשחטין לשם פסח ר' יהושע מכשר להו בפ' תמיד נשחט ומתני' דהכא מוקמינן לה נמי בתרומה בערב הפסח דזמנה בהול. ועוד מפ' לה התם בכל ימות השנה ואכילת תרומה איקרי עבודה ועבודה של חלל בשוגג רחמנא אכשרה כדתנן לקמן הי' עומד ומקריב ע"ג המזבח ונודע שהוא בן גרושה וכו' כל הקרבנות כולן שהקריב ר' יהושע מכשיר ותרומה דאכילתה מיקרייא עבודה מנלן דתניא מעשה בר' טרפון שלא בא אמש לבהמ"ד לשחרית מצאו ר"ג א"ל מפני מה לא באת אמש לבהמ"ד א"ל עבודה עבדתי א"ל כל דבריך אינם אלא תימה עבודה בזה"ז מנין א"ל ה"ה אומר עבודת מתנה אתן את כהונתכם עשה אכילת תרומה כעבודת בהמ"ק ופירש"י ז"ל עבודת מתנה מתנות כהונה שנתתי לכם הרי הן כעבודה ע"כ עכ"ל הר"ש שירילי"ו ז"ל: 
+
+<b>ונודע וכו'. </b>בירושלמי מפרש שנודע בב"ד: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>וכולן. </b>אעבד ואשה קאי ומשום דהתחילו בהיתר מתיר ר"א לבלוע אבל ר' נתן פליג בירושלמי אמתני' ולא מפליג בין התחיל בהיתר להתחיל באיסור דתניא א"ר נתן לא שהי' ר"א אומר משום שהתחיל בו בהיתר אלא שהי' ר"א אומר הלעוס כבלוע אף בשבת ובפסח וביה"כ ובנזיר ובנבלה ובטריפה ובשקצים וברמשים פי' אף בשבת כגון פירות הנושרין שלעס בפיו והן מוקצין. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל לתוך פיהם בלמ"ד גרסי' וכן מצאתי בכל הספרים וגם בסיפא גרסי' בלמ"ד טעם פשפש לתוך פיו ע"כ. עוד כתב ונטמאת תרומה ברוב הספרים גרסי' ונטמאת אך בספר אחד גרסי' נטמאת ונ"ל דהכל אחד ואפי' לספרים דגרסי ונטמאת פירושו או נטמאת דהא לקמן גרסי' בכולן טמא היית וטמאה היתה וכו' אע"ג שגם שם ר"ל או טמאה מ"מ גרסי' וטמאה וא"כ גם הכא יש לגרוס ונטמאת אע"ג דפי' או ע"כ. עוד כתב נודע שהוא טבל ס"א שהיא ביו"ד ונ"ל לגרוס שהוא בוי"ו מפני שאינו חוזר על הכהן האוכל תרומה אלא על כל מי שיהי' אוכל איזה מאכל ונודע לו שהוא טבל וכו' ע"כ. עוד כתב ז"ל על מה שפי' ר"ע ז"ל וכולן עבד ואשה שאכלו מתחלה בהיתר כתב כמה קשים דברי המפרש הזה. זה כנגד זה שבכאן אמר שטעמו של ר"א הוא משום שהתחיל בו בהיתר ולמטה הוא אומר לא שיגמור בחצר אלא יצא חוץ לחצר והיינו דברי ר' נתן שאומר שאין טעמו של ר"א משום שהתחיל בו בהיתר עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>אמרו לו נטמאת. </b>ותרומה לא נטמאה כגון דלא הוכשרה אסורה לך בלא תעשה: ונטמאת התרומה. או נטמאה התרומה יאסור אפי' לטהור בעשה ובטומאה שאירעה אחר שהכניס התרומה לתוך פיו עסקי' למ"ד משום דאתחיל בהיתר: 
+
+<b>טמא היית. </b>קודם שתאכל התרומה: 
+
+<b>וטמאה היתה התרומה. </b>או טמאה היתה: 
+
+<b>או נודע לו שהוא טבל. </b>מה שהי' אוכל או לוי שהי' אוכל מעשר ואמרו לו שלא ניטלה תרומתו וטבל הוא או מעשר שני חוץ לירושלים וחשב שהי' פדוי ואמרו לו שלא נפדה: 
+
+<b>או שטעם טעם פשפש. </b>בנדה פרק הרואה כתם (נדה דף נ"ח) מפ' מנא ידע וקאמר דריחו כטעמו ובירוש' מפרש דלאו דוקא פשפש דה"ה כל דבר שנפשו של אדם חתה וקצה ממנו והי' תרומה לתוך פיו ה"ז יפלוט ואע"ג דפליגי לעיל גבי נטמא או נטמאת התרומה דר' אליעזר אומר יבלע ור' יהושע אומר יפלוט הכא כולהו מודו הואיל ועד שלא ניתנה לתוך פיו אירע בה פסול או שמעולם לא הותרה לא חיישי' להפסד תרומה ומשום דמאבד אוכלי תרומה נקט לה אבל כ"ש חולין דהא שרץ הוא. הר"ש שירילי"ו ז"ל והוא פי' רש"י ז"ל שם בנדה. ועיין במה שכתב בית יוסף בטוי"ד ססי' ק"ד בשם תשוב' הרשב"א ז"ל. והילך קיצור מה שמצאתי בתשוב' הרשב"א ז"ל סי' ק"א. דברים ברורים אני רואה כאן שאין הבריה אוסרת בכל מה שהיא מחמת פליטתה אלא מחמת ממשה והוא שתהא שלימה ושלא נפסדה צורתה הא אם נחתך ממנה אבר או אפי' היא שלימה ונתרסקה ונפסדה צורתה אבד שמה והרי היא כשאר האיסורין ובטלה ואלו דברים פשוטים לא ראיתי לכתוב ראיותיהן כי רבו וכו' עד ומה ששנינו הי' אוכל את התרומה וטעם טעם פשפש זורקה מסתברא לי משום דחיישי' שמא פשפש עומד בפני עצמו דאי אפשר לו לברור בתוך פיו ולפיכך זורקה ע"כ והב"י הביאה שם כולה בשלימות: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>היה אוכל באשכול וכו'. </b>כתב ה"ר יהוסף ז"ל ר"א אומר יגמור פי' יגמור אפי' בחצר ואפי' בשבת כיון שהתחיל בו בהיתר ומה שפי' המפרש לא שיאכל בחצר הועתק מלשון הירושלמי אך צ"ע בלשון הירוש' כי משמע שם שאין זה אלא דעת ר' נתן ואין נראה שזוהי דעת משנתינו פי' שאין סברא שר' יהושע יחלוק על זה וצ"ע שם דקאמר התם מ"ט דר"א משום שהתחיל בו בהיתר תני ר"נ אומר לא שהי' ר"א אומר משום שהתחיל בו בהיתר אלא שהי' ר"א אומר הלעוס כבלוע וכו' ולקמן קאמר נמי הכי מ"ט וכו' תני ר' נתן אומר לא שהי' ר"א אומר משום וכו' אלא שר"א אומר ימתין עד מ"ש וכו' משמע שדוקא ר"נ אומר זה עכ"ל. והקשו התוס' בפ' הפועלים לר' יוחנן דס"ל התם דחצר קובעת מדאורייתא אמאי יגמור לר"א וי"ל דמיירי בחצר שאין הכלים נשמרים בתוכה דלא קבעה אלא מדרבנן ע"כ. ותני הכא הך פלוגתא משום דדמיא לדלעיל שהתחיל בהיתר. וביו"ט ס"פ המביא פי' רש"י ז"ל הי' אוכל באשכול וסתם אשכול לאו גמר מלאכה היא דסתם ענבים לדריכה קיימי הלכך מותרין דרך עראי. ונכנס מן הגנה לחצר שלקטו משם ובא לו לחצר וחצר קובעת למעשר כדמפרש בפ"ב דמעשרות. יגמור אם רצה לגמור בחצר אכילתו יגמור. לא יגמור דקסבר חצר קובעת דבר שלא נגמרה מלאכתו ע"כ: 
+
+<b>חשיכה לילי וכו'. </b>יגמור למ"ש. ופי' הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות בפ' ערבי פסחים דף רמ"ט דחשכה לאו דוקא אלא ר"ל שקיעת החמה וכן נמי הא דתנן השום והבוסר והמלילות שרסקן מע"ש ר' ישמעאל אומר יגמור משתחשך וכן הא דתנן אין נותנין את הפת לתנור ע"ש עם חשיכה וכן הא דתנן משלשלין את הפסח לתנור ע"ש עם חשכה וכן הא דת"ר לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמוסין ותניח לתוך התנור ע"ש עם חשכה וכן כי"ב פי' חשיכה בכולן שקיעת החמה כדתנן ובכולן ב"ה מתירין עם השמש ע"כ. וכן פי' ג"כ שם הר"ן ז"ל. והקשו תוס' ז"ל שם ביו"ט מ"ש מתינוקות שטמנו תאנים דלמ"ש לא יאכל וי"ל דהתם ייחדום לאכילת שבת אבל הכא לא ייחדום לשבת א"נ כפי' רש"י ז"ל שם דהתם מיירי בתאנים דנגמרה מלאכתן אבל הכא מיירי באשכול דלא נגמרה מלאכתן ע"כ. וכן פי' הר"ש ז"ל. ובירוש' מפרש טעמי' דר' אליעזר משום דהתחיל בה בהיתר ור' יהושע לית לי' טעמא דהתחיל בהיתר. תניא ר"נ אומר לא שאמר ר"א משום שהתחיל בו בהיתר אלא שר"א אומר ימתין עד למ"ש או עד שיצא חוץ לחצר ויגמור וכמו שפי' ר"ע ז"ל: 
+
+<b>חשכה לילי שבת ר' יהושע אומר יגמור. </b>כך נראה שהיא גרסת הרמב"ם ז"ל בהאי סיפא אבל גרסת רש"י ז"ל התם ביום טוב בתרי בבי ר' אליעזר אומר יגמור ור' יהושע אומר לא יגמור וכן משמע שהיא גרסת תוס' והר"ש ז"ל גם הר"ש שירילי"ו ז"ל וכן משמע מברייתא דר"נ וגם הרמב"ם ז"ל נראה שחזר בו בהלכות מעשר ס"פ חמישי שפסק לא יגמור כר' יהושע דקי"ל כותי' לגבי ר"א. גם ה"ר יהוסף ז"ל כתב ברוב הספרים גרסי' בסיפא ר"א אומר לא יגמור ור"י אומר יגמור ונ"ל דטעות הוא דמ"ש הא מרישא דר"א לקולא ור"י לחומרא ע"כ. אחר זמן ראיתי פי' הרמב"ם ז"ל מוגה מסכים עם גרסת רש"י ותוס' ושאר המפרשים ז"ל גם עם מה שפסק בחבורו. וע"ש בכ"מ שנתן טעם למה גבי שבת פסק שם ואם הניתן למו"ש ה"ז גומרן וגבי חצר שם בספ"ד פסק אע"פ שיצא מן החצר לא יגמור עד שיעשר אלא שאני ראיתי בספר מדויק שם בספ"ה מוגה ואפי' הניחו לאחר השבת ה"ז לא יגמור: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ישפך. </b>משום סכנה ואפי' לזילוף לא חזי דנכנס הארס ברגלים. הר"ש שירילי"ו ז"ל: 
+
+<b>שלשה משקין אסורין משום גלוי וכו'. </b>בירוש' וגם שם בפ' אלו טרפות תניא חמשה אין בהן משום גלוי ציר וחומץ שמן ודבש ומורייס ר"ש אומר אף הן יש בהן משום גלוי. והקשו שם תוס' ז"ל מתני' דקתני ושאר כל המשקין מותרין מני הא אפי' רבנן דבריי' לא שרו אלא חמשה. ותרצו דה"ה לכולן והא דנקט חמשה משום דפליג ר"ש עלייהו אבל בשאר מודה ע"כ: 
+
+<b>המים והיין והחלב. </b>מדרש תהלים סימן קל"ו מים מנין לרוקע הארץ על המים חלב מנין שנאמר ותפתח את נאד החלב יין מנין דכתיב כל נבל ימלא יין. כתוב בטור א"ח סי' רע"ב וז"ל וכיון שנתן האור תחתיו והרתיח אין בו משום גלוי ולא משום יין נסך ע"כ: 
+
+<b>כדי שיצא הרחש. </b>בירוש' פריך ולא חמי לי' בתמיה והא כיון דלא שהה שיעור שיכול לחזור לחורו אלא לבא לשתות ולא יותר ודאי לא אתא דאי אתא הא קחזי לי' בחזירתו ומשני דמין קטן הוא ושפיפון שמו והוא כחוט השערה ואינו ניכר אבל בחולין בבבלי ד' יו"ד מתרץ כדי שישתה ויחזור לחורו כדפי' ר"ע ז"ל. וכתב הר"ר יהוסף ז"ל הרחש פי' כל דבר שיש בו ארס ולאו דוקא נחש כן נ"ל לדקדק ממאי דקתני רחש ולא קתני נחש כדקתני לקמן ונשכת הנחש אסורה ע"כ: 
+
+
+Mishnah 5
+
+בפי' ר"ע ז"ל. צריך להגיה שיעור המים להיות מותרים משום גלוי וכו' או לכל הפחות צריך להיות כך שיעור המים מלהיות אסורין משום גלוי וכו': 
+
+<b>כדי שתאבד בהם המרה. </b>הארס ולא מפ' במתני' כמה שיעורן שתאבד בהן ותתבטל ופליגי בירושלמי תנאי בהא מילתא ומדקאמר ר' יוסי בקרקעות מ' סאה משמע דת"ק לא בעי כולי האי ור' נחמי' אמר כדי שתהא חבית של שייטין מתמלאת מהן ואפשר דת"ק דמתני' סבר כותי' ולא מפליג בין כלים לקרקע ור"י פליג עלי' וסבר דבעי' תרתי שהמים יהיו בקרקע ולא בכלי וארבעים סאה דוקא ולא בפחות מכאן דס"ל דקרירות הקרקע ורבוי המים הוא דמבטלי אכל בכלי אפי' מרובין אין המים בכחן ולא מבטלי הארס. הר"ש שירילי"ו ז"ל. וגם הרמב"ם ז"ל נראה שהוא סובר דר"י לחלוק בא אבל בית יוסף כתב בטוי"ד סי' קט"ז דהרי"ף והרא"ש ז"ל נראה שהם מפרשים דר"י לפרש דברי ת"ק אתא וגם הר"י בעל הטורים ז"ל מאחר שהביא ב' הפירושים ע"כ. וז"ל הרי"ף והרא"ש ז"ל בפרק שני דע"ז אחר שהביאו דברי ת"ק ור"י כתבו יש שפירשו אם המים המגולים מרובין כדי שתאבד בהן המרה שהיא הסם של רחש אין חוששין להם שהסם בטל בהם ואינו מזיק ואם אין בהן זה השעור אסורין מפני הסכנה וי"א חלוף שאם אין בהם זה השעור והמים נראים צלולין מותרין שאלו הי' בהם סם הי' נראה אבל אם המים מרובין אסורין שחוששין שמא יש בהן סם ואינו ניכר ע"כ: 
+
+<b>בכלים כ"ש. </b>לאיסורא קתני לה. פי' אפי' מרובין וכן פירשו כל המפרשים גם הר"ן ז"ל בפ"ב דמס' ע"ז וכן פי' הר"ש ז"ל אלא שכתב הטעם דגזרינן אטו מועטין: 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>אפילו הם ככר. </b>כלומר שהם גדולים הרבה עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט נראה שהוא מלשון כר וכסת או מלשון כרי ואני היה נראה לע"ד דככר לשון קנטר כלומר אפי' הן מרובין וכולם נקורין אסורין והשתא אתי שפיר דקתני בתר הכי אחד גדול ואחד קטן. אבל ה"ר יהוסף ז"ל כתב על פי' ר"ע ז"ל פי' זה אין נראה דהא אח"כ קאמר אחד גדול וכו' אלא נראה שר"ל אפי' הן שלימין עדיין אלא שנקרו בהן מעט אפי' הכי אסור וכל דבר שלם הוא נקרא ככר כגון ככר דבילה או כגון הא דתנן בעירובין ככר כאיסר והוא שלם וכו' עכ"ל ז"ל. אבל הר"ש שירילי"ו ז"ל כתב ה"ג ואפי' הם ככד בדלי"ת כלומר גדולים כמו כד כדאמרי' נמי בפ"ק דר"ה דף ט"ו אפי' הי' האתרוג כזית ונעשה ככד ע"כ וגם שם נפל טעות ובערוך לא מצאתי לא זו ולא זו לא בערך כד בדלי"ת ולא בערך כר ברי"ש. ומ"מ גם ברב אלפס שם בפ' שני דע"ז איתא ככד בדלי"ת בשני הדפוסין וגם בדפוס שאלוניקי וגם הרב בצלאל אשכנזי ז"ל הגיה במתני' ככד בדלי"ת וכתב גם הוא ז"ל מה שהוקשה לי וז"ל קשה קצת דהאי בבא דאחד גדול וא' קטן מיותרת היא דהא קתני אפי' הם ככד ע"כ וגם בתוס' י"ט. ונראה ממתני' דאם דָרַך ענבים שהיו בהן נקורין אסורין: 
+
+<b>כל שיש בו ליחה אסורה. </b>כתב הרשב"א ז"ל דאפי' באבטיח אינו אסור עד שיגיע מקום נקורו למעיה ע"כ: 
+
+<b>ונשוכת הנחש וכו'. </b>ללח מדמינן לה. וראיתי שהגיה ה"ר יהוסף ז"ל וּנְשַיכַת ביו"ד אחר השי"ן ובניקוד ציר"י בשי"ן. ובירושלמי א"ר יהודה בן פזי מאן תנא נקורין ר"ג הוא דתנן בפ"ט דמס' פרה ר"ג אומר אף הנחש מפני שהוא מקיא וקאמרי רבנן התם דחולדה פוסלת ולא נחש דס"ל דנחש אינו מקיא וא"כ מתני' דקאמרה ניקורין ר"ג שנאה וטעמא משום דמקיא הארס בשעה שהוא נוקר לאכול ודחי לה דאע"ג דלגבי מצות פליגי רבנן כגון גבי מי חטאת. לגבי סכנתא חשו כולהו לדרבן גמליאל דחמירא סכנתא מאיסורא: 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>המשמרת וכו'. </b>ירוש' המשמרת של יין פי' שהוא כלי עשוי ככברה לסנן בו היין ע"ג פי חבית או כלי אחר ר' יהודה אומר אם היתה פקוקה מלמעלה אע"פ שהיא פתוחה מלמטן אין בו משום גלוי דכיון שמנטף מתירא הנחש לבוא ונבעת ר"נ אומר אם היתה התחתונה מכוסה אע"פ שהעליונה מגולה מותר מפני שארס נחש עומד בסבכה ועומד מלמעלה ואינו עובר. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל דת"ק דמתני' לית לי' דר' יהודה: 
+
+<b>ר' נחמי' מתיר. </b>פי' הר"ן ז"ל בפ"ב דע"ז שמפני שהיא מנטפת שומע קולו ובורח. וכתב הר"ר יהוסף ז"ל ברוב הספרים ל"ג זו המשנה ע"כ. עוד כתב המשמרת וכו' פי' כשהיין מגולה בתוך המשמרת כי הארס יוצא עם היין ע"כ: 
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>שנולד בה ספק טומאה. </b>הקשו תוס' חיצוניות וא"ת ה"ד אי ברה"ר ספיקו טהור ואי ברה"י ספיקו טמא וי"ל ברה"ר וכגון שטומאה הזאת באה מנגע ונדה דלא ילפי' מסוטה דכל טומאה הבאה מגוף האדם לא ילפי' ספיקה מסוטה כיון דא"א לברר ע"כ. אבל ה"ר גרשון מ"ה ז"ל פי' שנולד לה ספק טומאה שנמצא שרץ בצדה ספק נגע ספק לא נגע ע"כ. ובודאי דקשה על פירושו ז"ל מה שכתבתי וכן ג"כ הקשה ה"ר שמשון ז"ל ואסיק כדפי' ר"ע ז"ל וכ' דשתיהן תלויות מדאוריי' דאע"ג דס' טומאה ברה"י ספקו טמא מדאו' אין לטמא שתיהן מכח זה כיון דממ"נ כו': 
+
+<b>יגלנה. </b>כי היכי דלהוי בה ספק יין מגולה ותנן לעיל יין שנתגלה ישפך ואפי' של תרומה: 
+
+<b>ר"ג אומר אל יחדש וכו'. </b>ס"א רשב"ג אומר אל יחדש וכו': 
+
+<b>אל יחדש בה כל דבר. </b>אלא יניחנה כמות שהיא אם במקום תורפה אם במקום מוצנע דס"ל כר' אליעזר דשמא יבא אליהו ויטהרנה. ובירוש' א"ר יוסי ב"ר בון מדברי שלשתן נלמוד דתלויה אסור לשורפה דכולהו מודו דממתינין עד שיכול בה טומאה ודלא כר"מ דאמר רב הונא אומר הי' ר"מ דשורפין תלוי' אפי' בשאר ימות השנה וכ"ש בערב הפסח וטעמא דר"מ משום תקלה שמא יאכלנה ועוד דסוף סוף אזלא לאיבוד דאין יכול לאכלה. ועוד גרסי' בירושלמי תמן תנינן בפ"ה דבכורות בכור שאחזו דם אפי' מת אין מקיזין לו דם דבדי ר' יהודה וחכ"א יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום ואם עשה בו מום ה"ז לא ישחט עליו ר"ש אומר יקיז ואע"פ שעושה בו מום ר' אבהו בשם ר' אלעזר אתיא דר' יהודה כר"ג פי' ר' יהוד' דאמר אע"ג דמית ואזיל לאיבוד לא יקלקלנו ולא יתקננו כר"ג דאמר אל יחדש בה כל דבר ודרבנן דאסרי לקלקלו ומתירין לתקנו אם יכול לעשות בלא מום יקיז שלא ימות כר"א דאסור לגרום לה טומאה אלא מצניעה שלא תטמא. ור"ש כר' יהושע פי' ר"ש דשרי להטיל מום קודם שימות כדי שיראה לאכילה ובמום אחר כר' יהושע דאמר יגרום לה טומאה כדי שתראה לזילוף. והא דתניא בשם ר"ש יקיז ואע"פ שהוא מתכוין לעשות בו מום דס"ל דנשחט באותו מום ופליגא אמתני' אתיא כרבי יהושע אוחרא דס"ל דתלויה שרי לטמאה בידים ועיין במ"ש שם בפ' כל פסולי סי' ב': 
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>חבית שנשברה בגת וכו'. </b>אית דגרסי חבית של תרומה שנשברה והכי איתא שם בפסחים פ"ק דף ט"ו וסוף הפרק ותוס' פ' התערובת דף ע"ג ודפ' הקומץ רבא דף כ"ב אבל הרמב"ם ז"ל לא גריס של תרומה שפי' ז"ל החבית ר"ל בחבית של תרומה. ובירושלמי מפ' דמתני' מיירי שאין בבור שיעור כדי להעלות התרומה. הר"ש שירילי"ו ז"ל: 
+
+<b>ואם לאו ר"א אומר תרד ותטמא ואל יטמאנה בידיו. </b>בפ' התכלת וגם שם בפסחים מסיים בה ור"י אומר אף יטמאנה ביד וכתב הר"ש ז"ל דהיינו דתני סיפא ועל זו ועל זו וכו' אלא שהתלמוד מקצר בלשון ותני ר"י אומר אף יטמאנה ביד. ושם בפסחים פ"ק דף כ' רמי ר"א תרומה אתרומה ומשני מי אמר ר' יהושע גרמא אין. בידים לא. דקאמר לעיל במתני' אם היתה מכוסה יגלנה ותו לא ורמינהו חבית שנשברה בגת העליונה וכו' ומשני שאני התם דאיכא הפסד חולין והא דלא חייש ר' יוסי אליבא דר' יהושע במתני' דספ"ק דפסחים דאין שורפין אותן ביחד ואע"ג דאיכא הפסד עצים משני התם אביי עלה וקאמר דלהפסד מרובה חששו להפסד מועט לא חששו כדתניא וכו' ומייתי התם הך מתני' דחבית של שמן בלשון ברייתא ובלשון אחר ע"ש דקתני התם חבית של שמן של תרומה שנשברה בגת העליונה ותחתיה חולין טמאין מודה ר"א לר"י שאם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה יציל וא"ל תרד ותטמא ואל יטמאנה ביד וקתני מלת לר' יהושע בלמ"ד ופריך עלה התם מודה ר"י לר"א מיבעי ליה ומשני רבא איפוך ורב הונא ברי' דר' יהושע אמר לעולם לא תיפוך והאי מודה לאו אסיפא קאי או אם לאו אלא ארישא דקתני אם יכול להציל רביעית וכו' ובכלי שתוכו טהור וגבו טמא דמהו דתימא נגזור ר' אליעזר דלא יציל בתוכו דילמא נגע גבו בתרומה ומטמא לה בידים קמ"ל: 
+
+בסוף פי' ר"ע ז"ל. ולהכי קתני גבי שמן נשפכה ולא נקט כמו גבי יין משום דבחבית של שמן שנשברה בגת העליונה ובתחתונה חולין טמאים מודה ר"א ור"י שאם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה יציל ואם לאו תרד בטהרה ואל יטמאנה ביד וכו' ע"כ אמר המלקט הוא פי' הר"ש ז"ל ופשוט הוא דמאי דקאמר ואם לאו תרד בטהרה ואל יטמאנה ביד וכו' ר"ל דבהא לדברי הכל תרד בטהרה ואפי' לר"י וכדמפ' ואזיל לא נחלקו וכו' והוא פי' בנוי על הקדמת הברייתא דבספ"ק דפסחים שכתבתיה בסמוך. ובירוש' חברייא בשם ר"א חבית הראשונה דהיינו פלוגתא דלעיל ברישא דתנן אליבא דר"י דאפי' בתלוי' לא שרי ר' יהושע אלא גרמא היינו אליבא דר' יוסי וה"נ אמרי' התם דהך רישא ר' יוסי ואליבא דר' יהושע וחבית שנייה דהיינו מתני' דחבית שנשברה ר' יהושע אליבא דר' מאיר דשרי לטמאות תרומה טהורה בידים היכא דאזלא לאיבוד ע"כ ואיכא התם מאן דפליג עלייהו ע"ש: 
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>ואל יבלענה. </b>גרסינן וכן הוא במשניות מדויקות. ופירש הר"ש שירילי"ו ז"ל ואל יבלענה בידיו ואל יבלענה בסמרטוט בידים שאינם טהורות ובירושלמי מפרש דבנתגלגלה בבית הפרס ושם נשפכה מיירי שהיא טמאה מדרבנן ומשום הכי קתני ואל יבלענה דמשחיתה כולה אבל אם אינו משחיתה כולה כגון בכלי שתוכו טהור ואחוריו טמאים שרי ר' אליעזר ואף על גב דגבי שמן כי מקבל לה בכלי טמא לא מפסיד כהן דיכול להדליקה אפילו הכי פליג ר' אליעזר אר' יהושע ע"כ. אכן ה"ר יהוסף ז"ל הגיה ואל יטמאנה בידיו וכתב פי' כדי להציל השמן שלא יבלע ויוכל להדליקו בטומאה ע"כ. ועל מה שפי' ר"ע ז"ל ואם לאו תרד בטהרה ואל יטמאנה ביד משום דשמן ראוי להדליק וכו' כתב קשה לפי' זה דהא ותבלע תנן ע"כ: 
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>ועל זו ועל זו. </b>כך צ"ל. וכ' הר"ש ז"ל בפסחים ספ"ק גרסי' בשני מקומות ר' יהושע אומר יטמאנה ביד והיינו הא דתני סיפא ועל זו ועל זו וכו' ע"כ וכבר כתבתיו לעיל סי' ט': 
+
+<b>ובל תטמאה. </b>פי' הרמב"ם ז"ל עניינו שאל יכוין לטומאה אבל לסייע בזה אחר שנשפכה מותר עכ"ל ז"ל נראה מתוך פירושו ז"ל שהוא סובר דובל תטמאה חוזר על האמור למעלה וקשה לפירושו מאי כיצד דקתני ושמא לא הי' גורס כיצד וכן כתב ה"ר יהוסף ז"ל דבכל הספרים לא גרסי' כיצד. וז"ל הר"ש שירילי"ו ז"ל ובל תטמאנה כיצד. ר' יהושע דרישא קאמר לה מה שאני מוזהר שלא לטמאות התרומה אע"ג דאיכא דוחקא כגון זה דאני מוזהר כיצד הי' עובר וכו' והאזהרה שלא לטמא את התרומה פי' רש"י ז"ל בפ"ק דפסחים דכתיב את משמרת תרומתי ע"כ וזהו עשה דמשמרת ולאו נמי איכא ופלוגתא דאמוראי היא בהדיא בפ' אלו הן הלוקין ע"כ בקיצור: 
+
+<b>ואל יתן לו אחת מהן ויטמא. </b>י"ס דלא גרסי ויטמא: 
+
+<b>אחת מהן על הסלע. </b>יש ספרים דלא גרסי מלת מהן: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. ועל זו ועל זו שנולד לה ספק טומאה ועל זו שהולכת לאבוד וכו' כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה כלל כי ר' יהושע כבר אמר דבריו על אותה המשנה. אך האי על זו ועל זו קאי על אלה השתי בבות שלפניו דהיינו חבית שנשברה וחבית שנשפכה כי בשתיהן הזכיר דברי ר"א לבד והשתא אשמועי' על זו ועל זו שעל שתיהן אמר ר' יהושע וכו' וכן פי' הוא בעצמו לעיל על משנה דחבית שנשברה אך בתלמוד ירוש' יש מחלוקת בדבר וצ"ע שם עכ"ל ז"ל. עוד כתב ואם לאו הרי אני מטמא את כולם פי' אע"פ שגם בזה יש מחלוקת מ"מ כ"ע מודו שלא יתננה בידו ויטמאנה בידים ובעבור שהזכיר הדין הזכיר המחלוקת ע"כ: 
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>תנו אחת מכם. </b>ס"א תנו לנו אחת מכם: 
+
+<b>יטמא את כולן. </b>כלומר ימסור נפשו עליהן וימות ויטמא העובד כוכבים את כולן. הר"ש שירילי"ו ז"ל: 
+
+<b>ואל ימסרו להם נפש אחת. </b>פי' ה"ר יהוסף ז"ל וכאן כ"ע מודו משום דמאי חזית למסור בידים את זו שמא אחרת ע"כ. ובירוש' מוכח דאם ייחדו להם אחת מוסרין אותה וכן נמי תני התם דאם אמרו תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו ואם לאו נהרוג את כולכם יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל ואם ייחדו להם אחד כשבע בן בכרי ימסרוהו להם ואל יהרגו ומ"מ אינה משנת חסידים כדמוכח התם בעובדא דר"י בן לוי והביאו ב"י בי"ד סי' קנ"ז: 
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הזורע תרומה וכו'. </b>הר"ש שירילי"ו ז"ל דחה הפי' שפי' רבינו שמשון ז"ל במתני' דשוגג יופך מזיד יקיים משום דהחמירו בשוגג יותר מבמזיד וכתב והנכון כפי' הרמב"ם ז"ל שכתב יופך מותר לו לאדם להפוך הארץ ויפסד הזרע שזרע ואם הוא מזיד יקיים עניינו שחייב להניחן כדי שיצמחו ויהיו הגדולין הצומחין תרומה ע"כ. ור"ע ז"ל נראה שמפרש כפי' הרמב"ם ז"ל אע"פ שרוב לשונו מועתק מהר"ש ז"ל דוק: 
+
+<b>ובפשתן מזיד יופך. </b>מפ' טעמא בירוש' כדי שלא יהנה בקסמין והיינו משום דעיקר פשתן לאדם היינו משום קסמין ולא משום זרע דסתם זרע פשתן לא קאי לאכילה כדאי' בריש המוכר פירות וכדי לבטל שלא תהנה מחשבתו הוא דגזור והשתא לא דמי יופך דסיפא ליופך דרישא דיופך דרישא היינו אם רצה שתהנה לו שדהו יהפך וימותו הזרעים כדי שיוכל לזרעה אבל אה"נ אם רצה לקיים יקיים והכא על כרחו יופך וכי תימא ה"נ נימא יקיים ולימרו דהקסמין להוו לכהן לסדינין וללבוש וי"ל דלא מצינו שם תרומה אלא באוכל כדתנן כלל אמרו במעשרות כל שהוא אוכל. ואין שם תרומה נקרא על השדה כיון דעיקר זרע משום קסמין הוא עכ"ל הרש"ש ז"ל. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל ובפשתן מזיד יופך נ"ל לפרש מדלא קאמר אפי' מזיד משמע שדוקא מזיד אבל שוגג אם הביאה שליש יקיים וצ"ע ע"כ: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ועניי כהנים. </b>ואפי' טמאים: 
+
+<b>בדמי תרומה. </b>והדמים שלהם שמוכרין אותה בזול דגדולי תרומה הן ותקינו דאסורין לזרים ולא חיישי רבנן לומר דילמא ישכחו ויתנו לתוך פיהם דמשלך נתנו לך דכי נמי ישכחו חולין הוא דקא אכלי: 
+
+<b>שמא ישכחו ויתנו לתוך פיהם. </b>כלומר משום טעם דיאמרו דישכחו והן יתנו לתוך פיהם מזיד והוו מילי דרבנן חוכא ואטלולא: 
+
+<b>ה"ג א"ל ר' עקיבא א"כ לא ילקטו אלא טהורים. </b>ול"ג א"ר עקיבא לא ילקטו אלא טהורים דמשמע דמודה לר"ט ומחמיר מיניה אלא גרסי' כגירסא קמייתא וכן מוכח בירוש' דלחלוק בא הר"ש שירילי"ו ז"ל. ונראה דר"ל דלחלוק בא וס"ל כת"ק מאחר שאני רואה שבפי' המשנה פסק הרמב"ם ז"ל כר' עקיבא ושם בחיבורו ספי"א לא הביא דברי ר"ע אלא דברי ת"ק משמע דר"ע אתא לסייעי לת"ק: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>וחייבת במעשרות. </b>מעשר ראשון ושני. וה"ה בתרומה ותרומת מעשר ולא חש להזכיר אלא דברים הניתנים אף לזרים כדי למכרם לכהן בדמי תרומה ומיהו מעשר שני אינו נמכר ולא קתני ליה הר"ש ז"ל. ונלע"ד שאפשר שר"ל דלא קתני לי' בהדיא אע"ג דהא קתני מעשרו' לשון רבים. ושם ברמב"ם ספי"א אני רואה כתוב שני ואין כתוב מעשר עני ונראה שהוא טעות שהרי בדפוס הגדול שבמגדל עוז כתוב מעשר עני אע"פ שבא לידי ספר מוגה וזה לא הגיהו אלא הניחו שני כמו שהוא בדפוס. וכבר יתכן לומר דאינו טעות רק קאמר מעשר שני שנוהג ברוב השנים וה"ה למעשר עני של שנה שלישית וששית ושניהם נקראים מעשר שני אלא שהאחד שני והוא לבעה"ב לאכלו בקדושה בירושלים והאחר מעשר שני ג"כ אלא שהוא לעניים לאכלו בתורת חולין אלא דק"ק דהא קאמר התם ברישא מעשרות לשון רבים וודאי דהיינו ראשון ושני והדר קאמר מעשר עני וכלישנא דמתני': 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. והה"נ לתרומה. כתב ה"ר יהוסף ז"ל וכן יש בירוש' בפירוש שהיא כחולין לכל דבר אלא שאסורה לזרים ונ"ל דבכלל זה שאמר וחייבת במעשרות הוי נמי תרומה וכך יש כדומה לזה בכמה מקומות דקאמרי' אין קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל או יש קנין להפקיע מן המעשרות וכן נמי תנן במס' פאה ונותן משום פאה ופטור מן המעשרות ונותן משום הפקר וכו' ובכל המקומות האלו צ"ל שהתרומה היא ג"כ בכלל ע"כ. עוד כתב ועניי כהנים נוטלים. נ"ל דר' טרפון אינו חולק ע"ז כי דוקא באלה שלמעלה שהן מתעסקין בלקיטתם אנו חוששין שמא ישכחו אבל בכאן אינו כן ועל כן אין לחוש עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>החובט משובח. </b>יותר מן הדש: 
+
+<b>נותן לתוכן. </b>ס"א בתוכן ה"ר יהוסף ז"ל: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>גדולי תרומה תרומה. </b>היא גזירה אחת מי"ח דבר. ובירוש' דמכלתין לעיל בפ"ז דייק גדולי תרומה תרומה הא גדולי תשלומי תרומה חולין. ופסק הרמב"ם ז"ל שם בפי"א דהלכות תרומות כמ"ד התם בירוש' דהא דגדולי תרומה תרומה הרי הן כחולין לכל דבר אלא שאסורין לזרים וגדולי גדולין חולין היינו אפי' לזרים. וכתב ה"ר שמשון ז"ל והקשה במגילת סתרים דהא תניא בפ"ק דטהרות גדולי תרומה חולין ודחק לתרץ דהתם מיירי לענין לחייבו בלקט שכחה ופאה ולחייבו בתרומה ומעשרות כדתנן לעיל ועל חנם דחק דהתם מיירי לענין טומאה וטהרה שהגדולין חולין ואין בהן שלישי אע"ג דבירוש' משמע כפירושו וכו' ע"ש ותוס' הביאו דברי רבינו נסים גאון בעל מגילת סתרים בפ' כל שעה (פסחים דף ל"ד.) וכתב ה"ר יהוסף ז"ל גדולי תרומה תרומה פי' אפי' בדבר שזרעו כלה דהא טבל אינו מדבר אלא בדבר שזרעו כלה כדתנן לקמן ע"כ: 
+
+<b>ותרומת חוץ לארץ. </b>כך הגיה החכם הנז': 
+
+<b>עוד כתב </b>גדוליהן חולין. פי' שהטבל הוי גדוליו חולין לענין שמותר לאכול ממנו עראי בלא מעשר אע"פ שהטבל הי' אסור ע"כ: 
+
+<b>והבכורים גדוליהן חולין. </b>בירוש' רמי האי מתני' אההיא דתנן בר"פ שני דבכורים וגדוליהן אסורין ומסיק הא דתימא גדוליהן אסורין איסור מחיצה והא דתימא גדוליהן מותרין היתר זרות ע"כ מלשון כסף משנה דבפ"ד דהלכות בכורים ובתוי"ט כתוב דמתני' דהכא בזורע חוץ לירושלים והכי מוקי לה בירוש' ע"כ ואני כתבתי כל זה שם באורך: 
+
+<b>בזמן שזרען. </b>יש ספרים כזמן שזרען בכ"ף ורוב ספרים זרען בלא שי"ן. ופי' כזמן שזרען כשער הראשון וכתב ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל ור' יוחנן מפ' פודה כל האוצר בדמי אותה סאה ודמי הסאה הם כשער שעומד בו ולא כשער הראשון וקמ"ל דאפי' אם לא פדה אותן הגדולין חולין הן וכשבא לפדות אינו חייב לפדות אלא סאה אחת אותה שזרע והיינו כזמן זרען דלא הי' אלא סאה וכפי השער שעומד בו דיינינן דבזרעו כלה קמיירי ע"כ ובירוש' מסיק הפרש בין הקדש למ"ש דמעשר שני בין בדבר שזרעו כלה בין בדבר שאין זרעו כלה נפדה כשער הזול כמבואר ברפ"ד דמס' מע"ש אלא דבר שזרעו כלה נפדה בזול של השער שהוא עומד בו דבר שאין זרעו כלה נפדה בזול של השער הא' והקדש בין בדבר שזרעו כלה בין אינו כלה אין לו אלא מקומו ושעתו אלא דבר שזרעו כלה פודה כל האוצר בדמי אותה סאה שזרע ודבר שאין זרעו כלה פודה כל האוצר ע"כ. ובספר האגודה מצאתי כתוב ופודה אותן בדמיו של זרעים פי' בדמי אותו שזרע ע"כ. והחכם ה"ר יהוסף ז"ל כתב בזמן זרען יש ס"א שהגיהו בו כזמן בכ"ף ופי' ופודה כפי מה שהיו שוין בזמן שזרען ולא כפי מה שהן שוין עכשיו שגדלו ואי גרסינן בזמן צ"ע ונ"ל דה"פ שמותר לפדותן בזמן זרען ואינו צריך להמתין עד שיגדלו ויפדה אותם אז בשוויים כיון שעתה אינם בפנינו שהרי כבר נזרעו וצ"ע ע"כ. וברמב"ם פ"ה דה' מעילה סי' י"א הלשון כך פודה אותן בשעת זרען בכל הדפוסים גם בהלכות מע"ש ס"פ ששי הלשון ופודה אותו בשעת זריעתו: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>מאה לגינה. </b>פי' בערוך לגינה לשון לגין ובתוספתא קתני מאה לוג משמע דלגינה לשון לוג ע"כ. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ולי נראה שהוא לשון ערוגה שתרגם יונתן בפסוק הלוא אם שוה פניה (ישעי' כ"ח כ"ה). ויקרב יתהון זרעיין זרעיין לשבטין הא כזרעי חטין על לגינין [לפנינו הגי' בתרגום חטין על בייר] שערין על שומנין וכונתין על תחומין. לגנה לשון דבר פרוץ ורחב ע"כ: 
+
+<b>אפי' מאה של חולין ואחת של תרומה כולן אסורין. </b>אפי' מאה לגינין של הזרע חולין ואחת של הזרע תרומה ולא ידוע הי מינייהו תרומה הכל אסור ואע"ג דתרומה עולה באחד ומאה הכא דזרועין אין הקרקע עולה דהרי הקרקע עומד במקומו והלגינה עומדת במקומה והכי תניא בתוספתא אבל דבר שאין זרעו כלה לא יעלה שאין הקרקע עולה באחד ומאה תלש יעלה ובלבד שלא יתכוין לתלוש ר' יוסי אומר אף יתכוין וילקוט ויעלה באחד ומאה ע"כ. ואע"ג דאין מבטלין איסור לכתחלה אפשר לומר דס"ל דבמילתא דלא שכיחא לא גזור ואזיל לטעמיה דתנן נמי בפ"ק דערלה ר"י אומר אף יתכוין וילקוט ויעלה באחד ומאתים: 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>הטבל גדוליו מותרין וכו'. </b>בנדרים ס"פ הנודר מן הירק מצאתי מוגה בתלמודו של הרב בצלאל אשכנזי ז"ל והתנן הטבל גדולי גדולין מותרין בדבר שזרעו כלה אבל דבר שאין זרעו כלה גדולי גדולין אסורין ולא משמע כן מן המפרשים ז"ל אשר שם רק משמע כן קצת מפי' המכונה שם לרש"י ז"ל ע"ש: 
+
+<b>אבל בדבר שאין זרעו כלה גדולי גדולין אסורין. </b>מפ' התם בס"פ הנודר מו הירק אליבא דר' ינאי דהא דקתני גבי טבל גדולי גדולין אסורין מיירי בשלא רבו גדולי גדולין על העיקר דהיינו גדולין אבל אם רבו גדולי גדולין על הגדולין אפי' גבי תרומה מותר. ומפ' בירוש' דעד שלש גרנות אסורין והרביעית מותרת ובתרומה דחמירא טפי מטבל דתנן גדולי תרומה תרומה ואפי' זרעו כלה כי אין זרעו כלה גרן הרביעית נמי אסורה והחמישית מותרת כדתנן גדולי גדולין חולין. ומה אית לך שלא יהו רבין גדולין על עיקרו דבההוא רביעית הוא דשריא בטבל וחמישית בתרומה בבצלים לא מצית לאוקמה דהא רבו גדולין על עיקרו ואפי' גדולין ראשונים שרו ומוקי לה בכליסין פי' מין קטניות. וי"ס דגרסי בלשון מתני' אפי' גדולי גדולין אסירין וכ"ה בכסף משנה פ"ו דה' מעשר סי' ו': 
+
+<b>איזהו דבר שאין זרעו כלה וכו'. </b>גרסי' ואע"פ שכתב ה"ר יהוסף ז"ל כי ברוב ספרים גרסי' איזהו דבר שזרעו כלה וכו' כבר הוא עצמו הכריח שהוא טעות דהא חסיות ר"ל שום ובצלים כדקאמר לקמן כל הנכבשים זה עם זה וכו' ותנן בסמוך המנכש עם העובד כוכבים בחסיות אע"פ שפירותיו טבל וכו' ואי ס"ד שום ובצל זרעם כלה פשיטא שמותר אפי' בשל ישראל מכ"ש בפירות של עובד כוכבים שיש להם היתר אחר שהוא מירוח עובד כוכבים שפוטר אותן מן המעשרות ואינם טבל עכ"ל ז"ל ופשוט הוא: 
+
+<b>השום כשעורה. </b>גרסי' אבל בפי' הרמב"ם ז"ל כשעורים וכדפי' ר"ע ז"ל בלשון ראשון. אכן ה"ר יהוסף ז"ל כתב על פי' ר"ע ז"ל קשה לפי' זה האחרון דהא לא גרסי' כשעורה אלא כשעורים וזה אין שייך לפרש דבשעורה קמשתעי ע"כ. ותמהתי שראיתי בפי' רש"י ז"ל בפ' כ"ש דף ל"ד דבר שזרעו כלה כגון חטין או צלעות שומין ע"כ כדעת ר' יהודה וכבר תמהו עליו ג"כ תוס' ז"ל שם: 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>המנכש כו'. </b>בפ' הנודר מן הירק קתני מנכש עם הכותי שהוא ודאי לא הפריש מעשר כלל ופירותיו אינם כדין דמאי אלא ודאי טבל ונראה שאותה היא ברייתא אף הרישא כמו שאכתוב בסמוך. וכתב הרש"ש ז"ל ומוקי לה בירוש' כר"ש דפ' הלוקח מן הנחתום דס"ל יש קנין לעובד כוכבים בא"י להפקיע מידי מעשר ולא הוי טבל דאורייתא ופריך אי כר"ש למה לי עראי אפילו קבע נמי ומשני מודה ר"ש שהוא מפריש מעשרותיו מהלכה פי' מתקנתא דרבנן משום בעלי כיסין שהעשירים יתנו שדותיהם לעובדי כוכבים כיון דמירוח העובד כוכבים פוטר ומפקיעין אותן מן המעשרות ויפה מתפרשת כר"ש. וכתב ה"ר משה פיזנטי ז"ל ואית דגרסי עם הכותי ע"כ. ובברייתא תניא המנכש עם הכותי בחסיות אוכל מהם אכילת עראי ומעשרן ודאי ר"ש בן אלעזר אומר אם ישראל חשוד על השביעית למוצאי שביעית מותר ע"כ ואיתא התם בנדרים ופי' הרא"ש ז"ל המנכש עם הכותי בחסיות ברייתא היא בתרומות פ' הזורע פשתן עוקר ותולש מהן כדי להרחיב לנותרים כדי שיגדלו היטב: אוכל מהן עראי. כדין פועל שאוכל במלאכתו שהוא עושה ומותר לאכול עראי מדבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר ולא חיישי' שמא כותי זרע טבל גמור וקיי"ל דגדולי טבל טבל ואסור אף באכילת עראי. ומעשרן ודאי אם בא לאכול מהם קבע. אם הי' ישראל חשוד על השביעית ויש לחוש שמא פירות אלו גדלו בשביעית. למוצאי שביעית מותרין כי נתבטלו ברוב גדולי היתר ולאו דוקא חשוד דהה"נ אם היו פירות שביעית ודאי אלא אורחא דמילתא נקט שביד חשוד נמצאים פירות שביעית ע"כ. ופי' הרמב"ם ז"ל וזכר זה הדין של חסיות בכאן למה שקדם לו זכרו והוא הלוף והשום והבצלים ע"כ: 
+
+<b>ואסורין מלאכול. </b>משום טומאה ובפ' כל שעה (פסחים דף ל"ד) פריך וכי מאחר דטהורים מליטמא אמאי אסורין מלאכול ומסיק דמעלה בעלמא כדי שלא יזרעו תרומה דאין זריעה מועלת לתרומה לטהרה כי היכי דלא מהניא להקדש לטהרו וברמב"ם שם פסק כר' יהודה: 
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בצל שנתנו לתוך העדשים. </b>מפרש בירוש' דבבצל יבש עסיקינן שיש לו קליפה יבשה שאין בה לחות ובבצל של חולין ובעדשים של תרומה עסיקי' ואוקמוה הכי משום דקתני אם שלם מותר משמע דקאי אבצל דאי אעדשים הו"ל למיתני מותרות ומש"ה נמי קתני לתוך העדשים ולא קתני לתוך עדשים ונראה דמודו נמי דכשהבצל של תרומה והעדשים של חולין דשרו דסבירא לן דכשם שהעדשים צופדות אותו שלא יבלע ה"נ צופדות אותו שלא יתן והשתא אתיא סיפא דצחנה שפיר וכן פי' הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה: ושאר כל התבשיל בין שלם בין מחותך בנ"ט. ואע"ג דקיי"ל דתרומה עולה באחד ומאה ה"מ דהוי מין במינו אבל מין בשאינו מינו אע"ג דליכא אלא ששים סגי דהיינו שאינו נ"ט עכ"ל הר"ש שירילי"ו ז"ל. והר"ש ז"ל פי' בצל של תרומה שנתנו לתוך תבשיל של עדשים של חולין שלם אינו נ"ט מחותך נ"ט ובצונן איירי ע"כ וכתב יה"ר יהוסף ז"ל על פי' זה בירוש' לא קאמר הכי אלא קאמר דמתני' מיירי בבצל של חולין דוקא וע"ש והא דקאמר בתר הכי ור"י מתיר בצחנה וכו' ר"ל ר"י מתיר בצחנה אע"פ שאינו עדשים ואע"פ שהבצל הוי של תרומה כי אין שייך לומר בצחנה שהן תרומה כי הם דגים ואין שייך בם דין תרומה אך קשה אם כן יהא אסור ליתן את הבצל של תרומה בצחנה כיון שהוא מפסידו שהרי אינו אלא ליטול את הזוהמא ותנן אין נותנין דבלה וגרוגרות לתוך המורייס וצ"ע ע"כ: 
+
+<b>ר"י מתיר בצחנה. </b>ירושלמי ומודה ר"י בבצל של הקדש ושל ע"ז דחוששין לטעמן דלא פליג בנתינת טעם של הבצל אלא דמיקל גבי תרומה: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>תפוח שרסקו וכו'. </b>בפ' כל המנחות אמרי' דאפי' לרבנן דפליגי התם בברייתא אר' חנינא בן גמליאל ואמרי דאין מחמיצין לשתי הלחם וללחמי תודה בתפוחים משום דלא הוי חמוץ מעליא דמי פירות אין מחמיצין הכא לענין תרומה מודו דאסור דאע"ג דלא הוי חמץ גמור חמץ נוקשא מיהא הוי. ובירוש' דפרקין ודרפ"ק דחלה ודשבת פ' כירה ודפסחים פ' כל שעה תניא תפוח שרסקו ונתנו לתוך עיסה וחמצה ה"ז אסורה ור"י מתיר פי' דלא חשיב לי' חמוץ. ר' אחא ר' אבהו בשם ר"י בר חנינא מה פליגין במחמץ במימיו אבל במחמץ בגופו מותר כמה דר' יוסי אמר תמן בפ"ג דשבת ולא יפקיענה בסודרין ור"י מתיר דבשול חמי חמה אין בשולו תבשיל ברור כן הוא אומר הכא אין חמוצו חמוץ ברור: 
+
+<b>שעורים שנפלו וכו'. </b>תניא כל נותני טעם בין לשבח בין לפגם אסורין דברי ר"מ ר"ש אומר לשבת אסור לפגם מותר ומתני' ר' יוחנן אמר במחלוקת ור"ש בן לקיש אמר דברי הכל ואי' נמי בירוש' פ' בתרא דע"ז: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>הרודה פת חמה וכו'. </b>עיין במה שכתבתי בשם הר"ש ז"ל פ"ג דמס' מכשירין סי' ג': 
+
+<b>ר' יוסי מתיר. </b>ירוש' חטים מלמטן ושעורים מלמעלן כשם שאין חטים שואבות כך אין השעורים שואבות שעורים מלמטן וחטים מלמעלן כשם שהשעורים שואבות כך החטים שואבות: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>תנור שהסיקו בכמון. </b>ראיתי שה"ר יהוסף ז"ל הגיה בכולן כמן בלא וי"ו: 
+
+<b>שאין בה טעם כמון. </b>פי' רש"י בע"ז ואי משום דהוסק לא איכפת לן דתרומה אין איסורה איסור הנאה ובפ' כלל גדול זוטא אמרינן דהנאת תרומה מותרת לזרים. ותוס' ז"ל ג"כ כתבו דלא אמרי' יש שבח בפת אלא דוקא באסורי הנאה כגון קליפי ערלה ודומיהם וכתב עליהם הר"ן ז"ל דראי' מכרחת היא ממתני' לומר דלא שייך לומר יש שבח עצים בפת אלא דוקא באיסורי הנאה כגון קליפי ערלה ודומיהן אבל מה שהביאו ג"כ ראיה ממאי דתנן לעיל פרק שני המבשל בשבת בשוגג יאכל אע"פ שהתבשיל נתבשל בעצים וודאי שכל העצים מוקצים הם בשבת אפי' אותן שנתלשו מאתמול ומדהתבשיל שרי ש"מ דלא אמרי' יש שבח עצים בפת רק באיסורי הנאה ומוקצה מותר בהנאה כתב עליהם דזאת הראיה אינה מכרחת לפי שלא שמענו שבת עצים בתבשיל ע"כ בקצור: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>לתוך הבור של מים. </b>הגיה ה"ר יהוסף ז"ל: 
+
+<b>בשביעית. </b>בירוש' דשביעית פרק הפיגם מוקי לה ר' מנא דאיסור דקתני הכא בעץ היינו שעבר זמן הביעור ויש קדושת שביעית במאכל בהמה דבעיא ביעור ואוסר בנותן טעם: 
+
+<b>ובכלאי הכרם. </b>כתב הר"מ פיזנטי ז"ל דהא דלא נקט ערלה משום דערלה וכלאי הכרם שוין בשיעורן ואסורין בהנאה ככלאי הכרם ולינקוט ערלה ולא כלאי הכרם איכא למימר דערלה דעולה ועולה במאתים ילפי' לה מכלאי הכרם דכלאי הכרם אשכחן דעולין דיליף מתרומה נאמר בתרומה מלאה ונאמר בכלאים מלאה פן תוקדש המלאה מה מלאה האמורה לגבי תרומה עולה אף מלאה האמורה לגבי כלאים עולה וכיון דכפל איסורו כפלינן עלייתו וערלה ילפי' מה כלאים אסורין בהנאה ועולין אף ערלה שאסורה בהנאה עולה ותרומה גופה דעולה מנלן דריש לה בספרי פרשת קרח מדכתיב גבי תרומת מעשר מכל חלבו את מקדשו ממנו שאם נפל לתוכו הרי הוא מקדשו דהיינו אחד ממאה דמאה סאין של טבל שיעור תרומת מעשר שבו היינו סאה ע"כ. וכ' בתי"ט והא דבמשנה ו' ז' פ"ז דשביעית כו'. ומובן הוא מפי' ה"ר שמשון ז"ל המוגה: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. לפי שאין העץ קדוש בתרומה. כתב ה"ר יהוסף ז"ל אע"פ שאמרו לקמן אם הפריש לא יאמר וכו' מ"מ אין לעץ דין קדושת תרומה ע"כ: 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>חבילי תלתן של כלאי הכרם. </b>מפרש בירוש' אין חבילה פחותה מעשרים וחמשה קלחים ובעינן נמי דארבע חבילין מהן יהיו גדולים כל כך שראויין לעשות מהם מטה וכהאי שיעורא הוא דס"ל לר"מ בפ"ג דערלה דאינם בטלים אפי' באלף: 
+
+<b>היו לו חבילי תלתן של טבל. </b>בפ"ק דביצה מוקי לה אביי במעשר שהקדימו בשבלים והטבל טבול לתרומת מעשר ג"כ ומתני' אבא אלעזר בן גומל דאמר תרומת מעשר נמי ניטלת באומד ויליף לה מקרא דכתיב גבי לוים ונחשב לכם תרומתכם בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה גדולה ואחת תרומת מעשר פי' רש"י ז"ל כדגן מן הגורן זו תרומה גדולה תרומתכם זו תרומת מעשר. והא דקאמר כותש קנס לפי שלקח המעשר קודם הכחישה והפסיד לכהן תרומה גדולה שיש באותו מעשר ודייקי מדקתני חבילי תלתן ולא קתני תלתן סתם ש"מ איסורייתא טבלא ואסור לאכול מהן עראי וכן פי' הרמב"ם ז"ל וגם בחבורו פ"ג דה' תרומה סי' י"ד אלא שלקח הדמיון בתבואה שקדם בן לוי ולקח המעשרות בשבלים קונסין אותו לדוש ולזרות וליתן לו מעשר מן המעשר מן הדגן ואינו חייב ליתן לו מעשר מן התבן ומן העצים ואם הפריש תמ"ע שבלים כמו שנתנו לו ה"ז כותש ונותן לכהן את הזרע ואת התבן ומפני מה קנסוהו לכתוש מפני שלקח המעשר שבלים והפקיע ממנו ת"ג ע"כ: 
+
+<b>ומפריש על הזרע ואינו צריך להפריש על העץ. </b>כך כתוב במשניות מדויקות: 
+
+<b>אלא נותן העץ עם הזרע. </b>פי' הר"ש ז"ל ומפריש מן העץ על העץ ומן הזרע על הזרע: 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>פצועי חולין כו' </b>[הגהה זיתי חולין שכבשן עם זיתי תרומה. פי' המשנה כן. הכובש זיתים של חולין עם זיתים של תרומה אם כבש פצועי חולין עם פצועי תרומה וכו' אסור אבל אם כבש שלימי חולין עם פצועי תרומה וכ"ש אם כבש עם שלימי תרומה מותר. ה"ר יהוסף ז"ל:]. פי' הר"ש ז"ל אותן זיתי חולין שכבשן עם זיתי תרומה אם זיתי חולין נפצעו אסורין ואם שלימין מותרין: 
+
+<b>או במי תרומה. </b>ואע"ג דמי כבש זיתים אין בהם טעם לשבח דמוחל זיתים מתערב בהן והוא מר אלא שמתבטלת מרירותו מחמת המלח מכל מקום אוסר ובירוש' מוקי לה כר"ש דאמר בסמוך כרוב של שקיא דהיינו של בית השלחין עם כרוב של בעל של תרומה אסור הכרוב של שקיא מפני שהוא בולע מפני שהוא רך וטעמו יפה ע"י השקאה פעמים רבות אלמא דשל תרומה הוא דגריע ואפ"ה אסור. ועוד מפ' התם דדוקא כשכבשן כאחת אבל זה אחר זה אפי' שלימין בשלימין אסירי והוא דהוו שלימין חולין לבסוף וטעמא דכיון דשלימין בולעין ופולטין ושוב אינם בולעין שלימין בתראי כי בלעי ברישא איסור בלעי: 
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>דג טמא שכבשו עם דג טהור וכו'. </b>כתב מהר"י קולון ז"ל בשרש ע"א ועל ששנינו בפ"י דמס' תרומות דג טמא שכבשו עם דג טהור אסור וכו' ומחלק עלה בירוש' בין כבשו זה עם זה לכבשו בזה אחר זה ודוקא בזה אחר זה אסור וקשיא לך דהא קיי"ל דכבוש הרי הוא כמבושל ומבושל אין חילוק בין בב"א לזה אח"ז עוד קשיא לך ההיא דלעיל מינה דזיתי חולין שכבשן עם זיתי תרומה פצועי חולין עם פצועי תרומה אסור אבל שלימי חולין עם פצועי תרומה מותר ואילו במבושל אין חילוק בין פצועין לשלימין עוד קשיא לך כיון דמיירי במליח טמא וטהור תפל כדאי' בירוש' למ"ל כבשן לא כבשן נמי ליתסר יודע לך כי שלשה המה נפלאו מרבינו שמשון משנ"ץ בפי' משנת זרעים שלו וז"ל ובירוש' תני ר' יהודה בן פזי דברדליין דג טהור תפל שכבשו עם דג טמא מליח אסור תני ר' חייא מדיחו ומותר א"ר מנא מ"ד מותר כשכבשן שניהם כאחת מ"ד אסור כשכבשן זה אחר זה תדע לך שהוא כן דתנינן או במי תרומה אסור ולאו בשכבשן זה אח"ז כלומר דמי תרומה קרוי מקום שכבשו בו זיתי תרומה ודבר תימה הוא דקיי"ל בפ' כל הבשר כבוש הרי הוא כמבושל ומבושל אין חילוק בין ב"א ובין לזאח"ז וכו' עד ועוד קשיא מתני' דלעיל דמשמע דשלימי חולין לא בלעי ובמבושל אין חילוק בין שלימין לפצועין וה"נ בכבושים ועוד כיון דמיירי בטמא מליח וטהור תפל למה לי כבשן בלא כבשן נמי ליתסר כדקיי"ל בפ' כל הבשר. מיהו בזה י"ל משום דאינו אלא כרותח דצלי ולקמן אמתני' דחגבים טמאים שכבשן גרסי' בירוש' א"ר יוחנן לית נכבשין אלא נשלקין דכבוש הרי הוא כרותח משמע דאכולהי מתני' קאי כל היכא דתנן כבישא תניא שליקא במקומה וצ"ל דשלוק פחות מבשול אע"ג דנקט סוף בהמה המקשה עור חמור ששלקו לאו משום דאין מתרכך בבישול דאדרבה הבשול טפי משליקה ומתרכך יותר ומיהו פרק כל הבשר משמע בהדיא דשליקה טפי מבשול גבי כבד אוסרת ואינה נאסרת דפליג עלה ר"י בנו של ריב"ב וכו' שלוקה אוסרת ונאסרת עכ"ל ר' שמשון משנ"ץ ואם כי תירוצו נראה בדוחק מי אשר יבא אחר המלך בשכבר נתפרסם בכל התלמוד מעשה תקפו וגבורתו הלא הם כתובים על ספר דברי התורה אשר יסד עכ"ל ז"ל. ופי' ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל ומשנה חסרה דלא פירשה אם מותר אם אסור דהא האי בבא מושכת עד בגליל ודקתני דג טמא צירו אסור היינו בבא אחריתי דפליגי בה ר' יהודה ור' יוסי. ובירוש' תני ר' יהודה בן פזי דג טהור טפל שכבשו עם דג טמא מליח אסור תני רבי חייא מדיחו ומותר. וגם בספר הליכות עולם בשם ספר כריתות כתב שבירוש' הוא שנחלקו בפירושה אבל המשנה לא פירשה בה לא איסור ולא היתר ע"כ בקיצור ועי' עוד במ"ש בסוף מתני': 
+
+<b>עשרה זין </b>גרסי'. ולא גרסי' זוז. הראב"ד ז"ל בת"כ. והזין משקל ידוע הוא אצלם מענין טרטא ואוזיא. וכן הוא הנוסח של הגרסא רפ"ח דתוספתא דתרומות. גם ה"ר יהוסף ז"ל כתב שכן מצא בכל הספרים זין. גם כתב דיש ספרים דל"ג אם יש אלא ויש. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ואית דגרסי עשרה זוז והכל עולה לטעם אחד דעשרה זוז הם שני סלעים וחצי דהרי הזוז הוא דינר והוו חמש סלעים בגליל דמשקל של יהודה הוי כפלים כשל גליל כדאמרי' בכתובות בפ' אע"פ ע"כ. וה"ג בגמרא בפ' יש בכור (בכורות דף מ"ח) בגמרות כתיבת יד לענין חמש סלעים של בן דחציים עשרה זין שהם עשרה זוזים קתני התם בברייתא ר' יהודה אומר האחין שחלקו אם יש עשרה זין לזה ועשרה זין לזה חייבין ואם לאו פטורים פי' ואם לאו דבין הכל ליכא חמש סלעים מעזבון אביהם פטורין דחמש ולא חצי חמש ע"כ. וממה שפי' שם בת"כ הראב"ד ז"ל משמע דמושך הדין הראשון עד צירו אסור וסובר דהדין הראשון בנתערב ציר בציר נמי איירי וכתב נמי דר' יהודה לא פליג ומושך הלשון כן. דג טמא שכבשו עם דג טהור כל גרב שמחזיק סאתים אם יש בו משקל עשרה זין ביהודה שהן חמש סלעים בגליל דג טמא צירו אסור. ר' יהודה אומר וכו'. וקשה לפירושו ז"ל דהא בחולין פ' גיד הנשה (חולין דף צ"ט) אר"י ב"ח לא כל השיעורין שוין שהרי ציר שיעורו קרוב למאתים דתנן דג טמא צירו אסור וכו'. ואם איתא היכי אתחילו מהתם לשון המשנה לא ה"ל למימר אלא דתנן ר' יהודה אומר רביעית בסאתים אלא ודאי דמהתם מתחיל דינא דציר ורישא בעירוב גופו של דג מיירי ועוד דבירוש' מפ' דלת"ק עולה החשבון לתתק"ס ובר' יהודה פירשו שהוא קרוב למאתים וא"כ כיצד אפשר לפרש דר' יהודה לא פליג וכן הכריח הר"ש שירילי"ו ז"ל מכח קושיות אלו גם מכח קושיות אחרות שהקשה עוד לפי' הראב"ד ז"ל והביא ראיה לדבריו מן התוספתא. ואי קשיא דג טמא אפי' באלף ליתסר דהא קיי"ל דבריה לא בטלה תירץ הוא ז"ל וז"ל ונראה בעיני דהאי תנא סבר דשאני בריה טמאה דמים. מן בריה טמאה דיבשה. דבריה טמאה דמים הותרה מכללה דהא בריות דכלים או דבורות שיחין ומערות אע"ג דלית בהו סנפיר וקשקשת שרו וכיון דהותרה מכללה קילא ועוד דנברא מטהור דחזי לאכילה דהיינו מים ומשו"ה אצטריך קרא דשקץ יהיו לאסור עירוביהן דכיון דהותר מכללו ה"א נתערבו ואינם נכרין שרו קמ"ל והיינו טעמא דאקילו בהו רבנן בתתק"ס אבל גיד הנשה חשיב בריה ולא בטיל משום דלא הותר מכללו דאפי' בעולה איכא מ"ד דחולצו לתפוח ומש"ה אחמירו ביה ובירוש' גרסי' אתא ר' בון והורה בעכברא שנתערב דג טמא עם דגים טהורין ואסרן אפי' באלף ואשכחן הוראה לאיסור כדאי' בפ"ק דכתובות ולא רצה להקל אלא ששוין בריה טמאה דמים לבריה טמאה דיבשה וכן דעת הרמב"ם ז"ל לפסוק כר' בון ולא פסק המשנה הזו בהלכותיו עכ"ל ז"ל. ועיין בס' קרבן אהרן פרשת שמיני סוף פרשה ג' ובהר"ן ז"ל פ' גיד הנשה דף תשי"ד. וחשבון תתק"ס מפרש בירוש' דסאה עבדא כ"ד לוגין ולוגא עביד תרתין ליטרין וליטרא עבדא ק' זינין. ופי' הר"ש ז"ל נמצא דסאתים כו' [כמ"ש בתי"ט]. אבל רש"י ז"ל פי' בפ' בכל מערבין (עירובין דף כ"ט) עוכלא שמינית שבליטרא וליטרא הוא לוג ע"כ. והרמב"ם ז"ל כתב בפ"א דה' עירובין ליטרא האמורה בכל מקום מלא שתי רביעיות ועוכלא חצי רביעית ע"כ ועי' עוד שם. ופי' הרמב"ם ז"ל בפ' גיד הנשה רביעית של ציר טמא אוסר סאתים של ציר טהור וסאתים הוו להו מאתים רביעיות נכי תמניא דהא קב ד' לוגין ולוג ד' רביעיות ט"ז לקב וסאה ו' קבין לשלשת קבין מ"ח רביעיות שהן חמשים סלעים. אמר המלקט נלע"ד שאם אין צריך להיות שהן כ"ה סלעים צריך לפרש שהם חמשים סלעים בגליל. 
+
+<b>דג טמא צירו אסור. </b>ולא דמי לציר חגבים טמאים ובת"כ ילפי לה מדכתיב שקץ תשקצום לאסור צירן ורוטבן והיינו הזיעה היוצאה מהם דחשיבא לאסור וכיון דציר דגים טמאי' בעיניה אסור מן התורה כשנתערב ציר טמא בציר דגים טהורים פליגי בה ר' יהודה ור' יוסי עד כמה יהא אוסר ורבי יהודה סבר רביעית לסאתים ופי' רש"י ז"ל בפ' גיד הנשה רביעית של ציר טמא אוסר סאתים של ציר טהור וסאתים הוו להו מאתים רביעית נכי תמניא דהא קב ד' לוגין ולוג ד' רביעיות ט"ז לקב וסאה ו' קב ין לשלשת קבין מ"ח רביעיות וכן ד' פעמים הרי קצ"ב ואסור אלא דצריך תוספת להיתרא על שיעור קצ"ב ונקט סאתים דהוי יותר ממא' ותשעי' ור' יוסי סבר דאינו אוסר אלא חלק אחד מציר תוך י"ו כגון לוג ציר טמא תוך י"ו לוגין דהיתרא אבל יותר מי"ו דהיתרא שרי ובטל. הר"ש שירילי"ו ז"ל. ופי' הרמב"ם ז"ל אחד מי"ו בו הוא שש רביעיות לסאה והיינו ג"כ מה שפי' הר"ש שירילי"ו ז"ל דהרי שש רביעיות הם לוג וחצי מכ"ד לוגין שהיא הסאה וע' במ"ש בספ"ק דר"ה על מלת גרב. וראיתי להביא הנה רוב תשובת הרשב"א ז"ל דבסימן ע"ר וז"ל ואולי נתכוונת לומר דכולה מתני' לענין ביטול ציר וכדקתני בהדיא ולא לגופן של דגים שמא מפני ששנינו בהדיא באותה משנה מחלוקת ר' יהודה ור' יוסי בביטול הציר כדקתני דג טמא צירו אסור ר' יהודה אומר רביעית בסאתים ר' יוסי אומר אחד מי"ו בו על זה באת לומר דכל אותה משנה אינה אלא בבטול הציר ורישא נמי דקתני דג טמא שכבשו עם דג טהור דאלמא משום כבישה לבד היא ומשום בטולו של ציר דאי משום בטולו של דג למה לי שכבשו לימא שנתערב ואם על זה באת לסמוך אגב חורפך לא עיינת בה דעל כרחי' סיפא דרישא לאו משום בטול ציר דא"כ ה"ל מחלוקת ת"ק ור' יהודה ור' יוסי דת"ק סבר בתתק"ס ור' יהודה ברביעית בסאתים ור' יוסי אחד מי"ו בו. וזה אינו חדא דאי אפשר שיהא בין ת"ק לר' יהודה ור' יוסי כולי האי. ועוד שיחמיר ת"ק בציר דרבנן דאינו אלא זיעה בעלמא כולי האי ועוד דא"כ מאי קאמר בתר רישא דג טמא צירו אסור והא עד השתא בצירו עסיקי' באיסורו ובבטולו. אלא רישא באיסור כבישתו שאוסר את הטהור במליחתו עמו והדר איירי בבטול גופו וסיפא באיסור צירו וביטולו ושלש משניות הן רישא בנתינת טעם כשכבש דג טמא עם דג טהור דבנתינת טעם כדג טהור שמלחו עם דג טמא דמייתי' בפ' כל הבשר והכא משנה חסרה היא והכי קתני דג טהור שכבשו עם דג טמא ולא פירש אם אסור אם מותר. וסיפא כל גרב בבטול גופו. וסיפא דסיפא בבטול צירו ובירושלמי פריש רישא לאסור דגרסי' עלה דג טמא ר' יהודה בן פזי דבר דלייה דג טהור תפל שכבשו עם דג טמא מליח אסור וכל גרב שהוא מחזיק סאתים אם יש בו משקל של עשרה זוז ביהודה שהן חמש סלעים בגליל זו משנה אחרת דמיירי בבטול גופו וכן פי' רבינו שמשון זה השתא לא מיירי באיסו' נתינת טעם דשיעורו בס' אלא בדג טמא שנתערב בתוך דגים טהורים דמיתסרי כולהו משום דבריה לא בטלה עכ"ל ע"כ לשון התשובה. גם בתשובת סי' ר"פ כתב וז"ל כבר כתבתי לך בתשובתי הראשונה כי ג' משניות הן רישא דג טמא שכבשו עם דג טהור והיא חסרה שלא נתפרש בה אם להתיר אם לאסור ובירוש' פרישו דתני ר' יהודה בן פזי וכו' ומציעתא כל גרב שהוא מחזיק סאתים אם יש בו משקל עשרה זוזים ביהודה שהן ה' סלעים בגליל זו היא לבטול גופו. וזו ת"ק היא ולא ידענו אם יודה בה ר' יהודה שאינו מחמיר אפי' במין במינו יותר משיעור זה כמו שאין ת"ק מחמיר יוחר משיעור זה בבריה החמורה לבטלה בשיעור זה או שמא ת"ק היא ור' יהודה לא מודה בה ולא מיירי בה וסיפא בבטול ציר ר' יהודה מחמיר עד רביעית בסאתים ור' יוסי מיקל ואמר א' מי"ו ומה שאמרת אם בבטול גופו היאך אפשר דבטול גופו לא חמיר מבטול ציר עכ"ל הוא תימה בעיני והיכן הוא חומרו של ציר כאן והיכן הוא קולו של גוף והלא ציר בטל אפי' לר' יהודה שהוא המחמיר רביעית בסאתים שהוא אחד בקצ"ב ואילו גופו בעינן סאתים לעשרה זוז שהוא תתק"ס זוז והיכן הוא החומרא והקולא שאמרת עכ"ל ז"ל. עוד כתב בתשובת רפ"א וז"ל. תשובה. איברא של שיעורו של עשרה זוז בסאתיים כך הוא עולה לכל זוז תתק"ס זוז ומפורש הוא בירושלמי ולשון הירושלמי כך הוא סאה עבדא כ"ד לוגין לוגא עבדא ב' ליטרין ליטרא עבדא ק' זוז הרי כל זוז עבד תתק"ס ע"כ והנה חשבון זה לפניך נמצא גרב של סאתים עושים ט' אלפים ות"ר זוז חלקם לעשרה זוזים נמצאו תתק"ס לכל זוז וזוז ואני כתבתי לך פי' המשנה כולה בתשובתי הראשונה כמו שפירשה רש"י ז"ל כל שצריך לך לפי' חילוק כל המשנה שהן כעין ג' משניות. רישא דג טמא שכבשו עם דג טהור ופירשו בירוש' שהוא אסור. ומציעתא כל גרב שהיא לענין בטול גופו. וסיפא דג טמא צירו אסור. ואם באת לשאול למה לי כבשו דכבוש הרי הוא כמבושל לתני שמלחו לבד דהא קיי"ל דמליח הרי הוא כרותח ואפילו לא כבשו ליתסר כדקיי"ל בפ' כל הבשר (חולין דף קי"ג) דמייתי התם דג טמא שמלחו עם דג טהור וכו' כדאי' התם יש לומר דהכא נקט כבשו כדי לאסור את כולו ואפילו בדגים כחושים לפי שמליח אינו אלא כרותח דצלי ואינו אוסר אלא כדי קליפה בדברים הכחושים שאינם מפעפעין וכדאמרי' בפ' גיד הנשה (חולין דף צ"ו) מדשמואל דאמר מליח הרי הוא כרותח כבוש הרי הוא כמבושל וקא פריש התם מר בר רב אשי מדכבוש הרי הוא כמבושל מליח הרי הוא כרותח דצלי ע"כ. ועיין עוד בתשובת שצ"ב ושצ"ג ושצ"ד ותמ"ג. ובתשובת סי' תכ"ו כתב צריכין אנו למודעי בהאי מתני' דמה ראו להתיר כאן בשעור זה דתתק"ס משא"כ בשאר הדברים החשובים וגם שבפי' הרמב"ם ז"ל יש קושיות וכבר טרחנו הרבה ונלאינו למצוא פתח לדבר זה ולא מצאנו. ע"כ וכן כתב ג"כ בסוף סי' תרע"ח: 
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>העיד ר' צדוק על ציר חגבים טמאים שהוא טהור. </b>ירושלמי מהו טהור טהור מלהכשיר הא לטמא אפי' כל שהוא טמא ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל משום דתנן בפרק בתרא דמכשירין ציר טהור שנפל לתוכו מים כל שהוא טמא ומפ' לה בבכורות פ' הלוקח בהמה דציר לאו בר קבולי טומאה דזיע' בעלמא הוא אלא משום דנחשדו עמי הארץ לערב בציר מחצה מים וכשנתן בו מעט מים (טמא) טהרה עוררת טומאה ונעשו המים רוב וטמאים הלכך גבי ציר חגבים טהורים דחזק הוא דבלאו (דגים) [המים] שבתוכו מציר ומתחזק כדמוכח בירוש' לעיל בסמוך הוא דאמור דנחשדו בו לערב מחצה מים משום דהציר של טהורים סובל כל כך אבל דטמאים דחלש הוא בכל שהוא מים טמא דכולו הוא מים. וחדוש הוא לומר דבלא מים דלא יכשיר דבלא מים הוא מים. א"נ דכיון דקיי"ל דלגבי איסורי אכיל' נבלה שאינה ראוי' לגר אינה נבלה. לדעת הראב"ד ז"ל דסובר דמטעם משקה סרוח הוא דאכשיר רבי צדוק כ"ש דשרי לגבי איסור ולדידן דטעמא הוא משום מיעוטא דהוא דכתיב שקץ הוא לכם פרט לעירוביו וכ"ש צירן כדתניא בת"כ החדוש הוא דדמי לציר טהור שיש בו רוב מים דבכל דהו מים שיטמא ואינו בטל ברוב ור' צדוק לא בא להשמיענו טהור דכיון דאינו מציר כ"ש דאינו מכשיר דזיעה בעלמא הוא ותו דרחמנא שרייה ולהא לא אצטריך עדות ר' צדוק דמק"ו דציר דגים טהורים ילפי'. אלא היינו דאשמועי' דלטמא בכל שהוא מים שנופל לתוכו מטמא כמו ציר דגים טהורים ואפי' ידעינן ביה דלא נפל בו מים אלא האי כ"ש ולא בעי' הכא טהרה עוררת טומאה כי התם עכ"ל ז"ל. ועיין בפ' הלוקח בהמה (בכורות דף כ"ג.) וכתוב בתשובת הרשב"א ז"ל סי' רפ"ו וז"ל תשובה. מסתברא לי דת"ק מיירי לענין איסור דאי לענין הכשר מאי שייכא הכא ליתניה במס' מכשירין ולפיכך נ"ל דת"ק מיירי לענין איסור ור' צדוק לענין הכשר ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי והכי איתא בירוש' דגרסי' התם מהו טהור מלהכשיר הא ליטמא אפי' כל שהוא מטמא ופי' דמתני' הכי חגבים טמאים שנכבשו עם חגבים טהורים לא פסלו את צירן בתערובתן משום דזיעה בעלמא הוא וגריעה אפי' מציר דגים טמאים אבל הציר בפני עצמו אסור ור' צדוק נמי לא פליג בהא אלא מודה הוא דהציר של חגבים טמאים אסור הוא בפני עצמו וכן כל ציר הוא עצמו טהור מליטמא וכדאמרי' בבכורות פ' הלוקח בהמה ציר לאו בר קבולי טומא' הוא ולא עוד אלא נחשדו עמי הארץ לערב מחצה מים בצירן ואע"פ שהמים שלהם טמאין אותו ציר אינו מיטמא לפי שטומאת עם הארץ דרבנן וטומאת משקין נמי דרבנן וכי גזור רבנן ברובא בפלגא לא גזור אבל אם הוסיף בו מים כל שהוא ואפי' מים טהורין. משקין טמאים שהיו מעיקרא נתעוררו ונצטרפו אל משהו מים טהורין שנפלו בו עכשיו והוו להו מים רובא ומיטמא ואף על פי שמים אלו שנפלו לבסוף טהורין אין אומרין טומאה ראשונה כיון שבטלה בטלה ושוב לא תתעורר להצטרף אל אלו שהן טהורין אלא אומרין דטהרה מעוררת את הטומאה וכדאי' התם בפ' הלוקח בהמה והיינו דקאמר הכא ר' צדוק דאפי' של חגבים טמאים טהור מלהכשיר אע"פ שיש בתוכו מחצה מים [ואם הוסיף בו מים] כל שהוא מיטמא ע"כ: 
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>כל הנכבשין וכו'. </b>פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל כל הנכבשין כגון לפתות שנותנין בחרדל וחומץ בין שלימין בין חתוכין או שרשי תרדים או קנרסין. וכבש של תרומ' עם של חולין ל"ש כאחת ל"ש זה אח"ז ואשמועי' מתני' דדוקא מי זיתים דלעיל דחריפי מיבלעי אבל מי כבשים דשאר ירקות דעלמא לא חשיבי ולא מידי אלא עם החסיות: 
+
+<b>חסית של חולין וכו'. </b>אשמועי' גוונין כדאשמועי' גבי שלימין ופצועין דבעינן דפצועין להוו דחולין דוקא וה"נ בעינן חסיות דתרומה כי היכי דלהוי איסור: 
+
+<b>חסית של חולין עם ירק של תרומה מותר. </b>דפועל טעמו באחרי' ואחרים לא מיבלעי בי' ע"כ: 
+
+בסוף פי' ר"ע ז"ל. צריך להיות או נשלקין אוסרין: 
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>ר"ש אומר וכו' </b>ר' עקיבא אומר כל המתבשלין וכו'. כך נראה שצ"ל לפי הפי' של הרמב"ם ור"ע ז"ל אלא שבפי' הר"ש ז"ל מצאתי רשום על מלת ר' עקיבא אשר שם. ופי' הרמב"ם ז"ל ר"ש נטה לדעתו דר' יוסי ואמר שאם שלק כרובים של שקיא והוו הכרובים של בעל תרומה שאסור לאכול הכרובים של שקיא שהן חולין לפי שקלחי הכרוב רפים ובולעין לחלוחית הכרובים האחרים שהן תרומה והוסיף ר' עקיבא ואמר אפי' המבושלין כמו הזרעים וזולתן כשמבשלין תרומה עם חולין לא יאסרו החולין אלא אם נתבשלו בשר עם ירק של תרומה אז יאסר הבשר לזרים לפי שהוא מושך את הירק ומתקן טעמו וזה ברור והוסיף ריב"נ ע"ז ואמר הכבד כשיתבשל בירק של תרומה אינו נאסר לפי שהוא פולט ואינו מושך כלל ודבריהם כולם בדיעבד אבל לכתחלה כולן אסורין עכ"ל ז"ל והביא כל פירושו ז"ל הר"ן ז"ל בפ' גיד הנשה דף תשי"ח וכתב שם שרב אלפס והרמב"ם ז"ל סוברין דכולה סוגיא דהתם בפ' גיד הנשה אליבא דר"י בן נורי אתמר אבל רבנן פליגי עליה וסברי דכבד נאסרת ולפיכך לרבנן אין הכבד מותרת בבשול אפי' בפני עצמה אלא בחליטה בחומץ או ברותחין ולדידן דלא בקיאינן בחליטה לית להו תקנתא אלא בצלי ע"כ. וכתב עוד שם דלמאי דמוקמינן לה בגמ' בכבדא דאיסורא דהוה קשה דהיכי תני עלה ואינה נאסרת לומר שלא תהא בולעת שמנינות דאיסורא האי כבד דהיתרא והדבר נראה לעין בהפך שהכבד בולעת שמנינות ביותר אע"פ שטרוד למיפלט עם פי' הרמב"ם ז"ל לא קשה מידי דה"ק כבד דאיסורא אוסרת ירקות של תרומה ואין כבד של היתר נאסרת מחמתן ע"כ כוונת לשונו לפי מה שהשיגה דעתי. ותימה בעיני דממתני' משמע דשקיא הוי לשון יובש ואילו אנן מתרגמי' את גולות עליות ואת גולות תחתיות ית בית שקיא עלאה וית בית שקיא תתאה וה"ר יהוסף ז"ל הגיה שקי ומחק האל"ף ונקד ציר"י וחירי"ק. ובירוש' ר' אבהו בשם ר' יוחנן מודה ר' עקיבא לחכמים בבשר שהוא אסור פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל כגון בשר שנתבשל בירק חסית של תרומה והדר נפל האי בשר שבלע טעם התרומה בקדרה רותחת שיש בה בשר של חולין אפי' הבשר הזה השני אסור וכי תנן אלא עם הבשר לאו בשר הראשון עם הירק קאמר דההוא פשיטא דאסור לזרים אלא בשר שני קאמר ואע"ג דבר בר נ"ט הוא ע"כ. ועוד אמרי' התם אפי' חסית בחסית דמין במינו הוא וליכא למיקם אטעמא ר' עקיבא מתיר דבטל ברוב מן התורה ועוד דתרומה של ירק לכ"ע מדרבנן והקלו: 
+
+<b>הכבד אוסרת. </b>בפ' כל הבשר (חולין דף ק"י) קאמר אביי בדחייה בעלמא דדילמא דכבד אוסרת דקתני בכבד של טריפה ומשום טעם שומן של טריפה אוסרת את כל המתבשל עמה וכדפי' ר"ע ז"ל. ומשום דמא מבעיא לן. ואיתא נמי התם ברייתא ר' אליעזר אומר הכבד אוסרת ואינה נאסרת מפני שפולטת ואינה בולעת ר' ישמעאל בנו של ריב"ב אומר מתובלת אוסרת ונאסרת שלוקה אוסרת ונאסרת ופי' רש"י ז"ל מתובלת התבלין מרככין אותה שלוקה הרבה מאד נאסרת לפי שלאחר שנגמרה פליטתה חוזרת ובולעת ע"כ ופי' שם הר"ן ז"ל בדף תשי"ז דה"ק לי' ר"י לת"ק כשם שמתובלת אוסרת ונאסרת דבהא ודאי את גופך מודית כך שלוקה אוסרת ונאסרת ומש"ה פלגינהו ר' ישמעאל בתרתי ולא ערבינהו למתני מתובלת או שלוקה אוסרת ונאסרת ומשמע דקיי"ל דשלוקה אינה נאסרת וריב"נ נמי סתמא קתני אוסרת ואינה נאסרת ומשמע אפילו בשלוקה ומיהו במתובלת לכ"ע נאסרת עכ"ל ז"ל ועי' עוד שם בהר"ן ז"ל כי האריך והביא עוד שם שני פירושים במאי דתנן כבד אוסרת ואינה נאסרת והשני הוא להרא"ה ז"ל: 
+
+<b>ואינה נאסרת. </b>אם היא של בהמה כשרה ונתבשלה עם דבר אסור וכדפי' ר"ע ז"ל. ועיין בר"פ כיצד צולין שנתנו טעם שם התוס' ז"ל אמאי לא קתני גבי לב אוסר ואינו נאסר כדקתני גבי כבד: 
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>ביצה שנתבלה כו' אפי' הלמון שלה. </b>הלמון בה"א גרסינן בקצת ספרים והכי מייתי לה נמי בערוך. ובירוש' משמע דלא גרסי' במתני' "אפילו" אלא ה"ג ביצה שנתבלה בתבלין אסורין הלמון שלה אסור מפני שהוא בולע וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ובירוש' מפ' דכש"כ החלבון שהוא מבחוץ דאסור ע"כ: 
+
+<b>מי שלקות ומי כבשים של תרומה אסורין לזרים. </b>במשניות דוקניות גרסי' מי כבשים ומי שלקות אסורין וכן הוא בפי' רבינו שמשון ור"ע ז"ל וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל. ובירוש' פריך עלה דמתני' מההיא דתנן בפ"ז דמס' מקואות אלו פוסלין ולא מעלין המים בין טמאים בין טהורים ומי כבשים ומי שלקות והכי פריך הכא את עביד לה אוכל דקתני אסורין לזרים אלמא דמי כבשים נהפכו למיץ של הזיתים הכבושים בהם דקרוי אוכל דהא אין קרוי משקה אלא ז' משקין והתם גבי מקוה את עביד להו כמים בעלמא דאילו הוו מי פירות הא קתני דלא פוסלין ולא מעלין ומשני כאן בקשין כאן ברכין כלומר כששהו הזיתים או הירקות בתוך מי הכבישה עד שנתרככו כלומר שנפצעו בהנהו אמרי' דפעל בהן הכבישה ואסירי גבי תרומה וגבי מקוה נמי חשיבי מי פירות ולא פוסלין ולא מעלין וכי קתני גבי מקוה דפוסלין בקשין שעדיין עומדין הזיתים בקשיין ובחזקן בענין שלא פעל בהן הכבש ואז הוי כמו מים בעלמא. ומאי דהדר קאמר בירושלמי כאן באוכל כאן במשקה פרושי קא מפרש כלומר מאי נפקא לן דהוו רכין דהוו להו אוכל ובקשין הוו להו משקה כמו שהיה. ורבינו שמשון ז"ל פי' התם במס' מקואות קשין כלומר שנתעכרו המים מראיתן מחמת הכבש רכין צלולין מים בעלמא. ור' יוסי ב"ר בון משני דתרומה תליא איסור דילה בנתינת טעם דאוסר באכילה לזרים. אבל מש"ה לא נפקי מתורת מים לענין מקוה הלכך לענין תרומה ל"ש קשין ול"ש רכין אסירי ולענין מקוה ל"ש קשין ול"ש רכין דינם כמים ופסלו דלא אזלי' התם בתר טעמא ואזלינן הכא לחומרא והכא לחומרא ורבינו מאיר ז"ל פי' דגבי מקוה עיקר המים פוסלין לא מפני נתינת טעם. וגבי תרומה לאו אוכלין נינהו אלא משקה שיש בו טעם תרומה ע"כ. עכ"ל הר"ש שירילי"ו ז"ל: 
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>לתוך המורייס. </b>ס"א בתוך: 
+
+<b>אבל נותנין את היין למורייס. </b>בירוש' מוקי לה ר' יוחנן דרבי היא דתניא יין למורייס רבי מתיר דלמתוקי טעמא יהבי לי' ור"א בר"ש אוסר דלעבורי זוהמא יהבי לי' וקא מפסיד אוכלי תרומה לפיכך אם עבר ונתנו רבי אוסר לזרים ור"א בר"ש מתיר לזרים דלא הויא אכילה ומ"מ אפי' מאן דמתיר הכא גבי תרומה אוסר מורייס של עובדי כוכבים במס' ע"ז פרק שני משום חומרא דע"ז דאפי' הנאתה אסורה דכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם: 
+
+<b>מפטמין. </b>מרקחין את הבשמים תרגום רוקח בירושלמי מפטם: 
+
+<b>יינומלין. </b>יין דבש ופלפלין ונלע"ד שהוא נוטריקון יין מילי דהיינו דבש. לין ר"ל פלפלין ע"כ ואית דגרסי יינמלין. והוא נקרא ג"כ קונדיטון כדאי' במדרש בפרשת בחדש השלישי נמשלה תורה לקונדיטון מה הוא יש בו יין דבש ופלפלין אף ד"ת כן ע"כ. והביאו הר"ן ז"ל בפ' אין מעמידין דף שנ"ח ע"ב. ובתשובות הרשב"א ז"ל סי' תשס"ו: 
+
+<b>אין מבשלין וכו'. </b>פי' הר"ש ז"ל אין מבשלין יין של תרומה דרך לבשלו כשהוא תירוש ונותנין בו דבש ומתעלה ע"כ: 
+
+<b>ור' יהודה מתיר מפני וכו'. </b>נראה דקאי נמי ארישא דאין מפטמין כדמשמע בירוש' שהעתקתי פ"ח דמס' שביעית סי' ב' ומה דקשה דר' יהודה אדר' יהודה מההיא דס"פ שני דמכילתין נכתב שם. וכתוב בתשובות הרשב"א ז"ל סי' כ"ד וז"ל והלכך מבושל נמי דמשביחו אומר עליו קדוש היום ומנלן דבשולו משביחו דתנן ור' יהודה מתיר מפני שמשביחו אלמא לכ"ע אשבוחי משבח ואפי' לת"ק דהא לא אסר אלא מפני שממעיטו. והא דתנן בפ"ב דתרומות ולא מן המבושל על שאינו מבושל דאלמא מבושל רע דאשתני לגריעותא תרצו בירוש' בשם ר' יוחנן דההיא ר' יהודה היא דסבר שהוא משתנה לגריעותא והא דתנן בפ' בתרא ר"י מתיר מפני שמשביחו מוחלפת השיטה היא והכי תנינן אין מבשלין יין של תרומה דברי ר' יהודה וחכמים מתירין מפני שמשביחו ור"א תירץ תמן בכהן וכאן בבעלים כלומר אין מחליפין את השיטה דלכ"ע אשבוחי משבח ומתני' דבפ' בתרא בכהן שבא לבשלו אחר שנתנוהו לו הבעלים חי ובההוא אמרי רבנן דאין מבשלין מפני שממעיטו ממדתו ואע"פ שמשביחו ור"י מתיר הואיל ומשביחו אבל ההוא דפ"ב ששנינו שאין תורמין מן המבושל על שאינו מבושל ההוא בבעלים פי' לפי שהבעלים מפרישין אותו לפי מדתו שהי' קודם שנתבשל ולפיכך אסור לפי שנותן לכהן פחות מן הראוי לפי מדתו של עכשיו נמצא כי לדברי ר"א אשבוחי משבח לכ"ע ולדברי ר"י דמחליף השיטה משביחו לכה"פ לרבנן וקי"ל כוותייהו עכ"ל ז"ל: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>דבש תמרים. </b>בין שהפריש תמרים וזב מהם דבש בין שהפריש דבש לתרומה: 
+
+<b>סַתְוָנִיוֹת. </b>הגיה ה"ר יהוסף ז"ל סתְוָונִיוֹת בשני ווי"ן. והוי"ו הראשונה קמוצה וכן בכל מקום שנזכר במשנה. ירוש' הוו בעיי מימר מה פליגין בחומש אבל בקרן אף ר' יהושע מודה דהא גזל הוא ביד הזר מה פליגין לשעבר הא בתחלה פי' משקין שזבו מן התמרים בעודם טבל אף ר' יהושע מודה דאסורין באכילה עד שיתרום והתניא דבש תמרים ר' אליעזר מחייב במעשרות ור' יהושע פוטר לא קשיא כאן שזבו משנטבלו דהיינו כשראו פני הבית כשהן פרי וזבו משקין מהם אסורין לכתחלה וחייבין בקרן דמשקין היוצאין מן הטבל כטבל כאן כשזבו עד שלא נטבלו מותר לאכול מהן בלי הפרשת תרומה ומעשרות. ומודה ר"א שאם עשר על התמרים כאן וכבר זבו משקין מהם אפי' באספמיא מותר ולא אמרי' דהוי טבל דהא לא עשר על הדבש מילתי' אמרה שהוא מעשר מן התמרים על הדבש לפי תמרים. תניא ר"נ אומר לא שר' אליעזר מחייב במעשרות אלא שר"א אומר שלא יאכל מן התמרים עד שיעשר על הדבש מילתי' אמרה שהוא מעשר מן התמרים לפי דבש ולפי תמרים ע"כ. אבל בפי' הר"ש ז"ל הלשון כך תניא דבש תמרים ר"א מחייב במעשרות אר"נ מודה היה שזה פטור מן המעשר אבל הי' אומר ר"א לא יאכל מן הדבש עד שיתקן התמרים ע"כ וכ"ה ג"כ בתוספתא פ"ח דתרומות: 
+
+<b>וחומץ סתווניות. </b>יש גורסין וחומץ ספוניות לשון סופי ענבים: 
+
+<b>ר"א מטמא משום משקה. </b>תניא ר"נ אומר לא שר"א מטמא משום משקה על מה נחלקו על שנפל לתוכו משקה שר"א מטמא משום משקה וחכמים אומרים הולכין אחר הרוב. על דעתיה דר"נ ר"מ וראב"י ור"א שלשתן אמרו דבר אחד ר"מ דו אמר אין מי פירות בטלין לעולם ראב"י דתנן בפ' בתרא דמכשירין ראב"י אומר ציר טהור שנפל לתוכו מים כל שהוא טמא והדין ר"א דהכא. מ"ט דר"א דכתיב וכל משקה מ"ט דרבנן דכתיב אשר ישתה ור"א ס"ל דאשר ישתה מיבעי לי' פרט למשקה סרוח א"ל חכמים משקה סרוח אין הפרות והעופות נמנעין מלשתות מהן והלכך נמי מכשירין ומודה ר"א לחכמים במי ים הגדול שאפי' הם סרוחים מכשירין דהכתוב קורא אותם מים שנאמר ולמקוה המים קרא ימים. ומודה ר"א לחכמים במי תרדים ובמי שלקות שאינם מכשירין דהנהו אפי' לבהמה לא חזו ע"כ. ובפ' כ"מ אמר מר בר רב אשי דאין מברכין על דבש תמרים רק שהנ"ב דזיעה בעלמא הוא דאין לך פרי הניתן למשקה אלא זיתים וענבים בלבד כדעת ר' יהושע: 
+
+<b>כמוני פטמים. </b>נראה דפטמים בשב"א הפ"א גרסי' לה דקאי אמיני בשמים ומוני דנקט ביו"ד לשון רבים אפטמים הרבה דבעלמא. ר"ל מוכרי הבשמים או רוקחי המרקחת. אבל בתוי"ט כתוב כמוני פטמים מוסב על חכמים כו'. אמנם לא משמע מתוך לשון רש"י ז"ל דמוני דהוי לשון רבים קאי אחכמים כדפי' הוא יצ"ו אלא דה"פ חכמים שמנו בקצרה ובדקדוק מנו ולא כדרך הרוכלים והפטמים שמונים הבשמים שלהם בקול רם להשמיעם לקונים שפעמים מוסיפין ופעמים גורעין ופעמים מזכירין בהכרזתם שם בשמים אחרים שלא הזכירו עדיין כלל במבוי זה. ובירוש' ר' יוחנן בשם ר' שמעון ב"י אם יאמר לך אדם שמונה משקים הם אמור לו הרי טל ומים מין אחד הם ומנו אותם חכמים שנים אילו הוה לון חורן לא הוון מנוניה: 
+
+<b>ושאר כל המשקין טהורין. </b>משמע אפי' מלקבל טומאת עצמן: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>אין עושין תמרים דבש. </b>דמפסידן הוא: 
+
+<b>ובמעשר שני. </b>דגבי מע"ש כתיב ואכלת ודרשי' ולא להפסד. הר"ש שירילי"ו ז"ל: 
+
+<b>אין סופגין ארבעים משום ערלה וכו'. </b>ה"ר יהוסף ז"ל הגיה משם ערלה בלא וי"ו. ובפ' העור והרוטב מוקמי' דפלוגתא דר"א במתני' דלעיל בדון מינה ומינה דר"א ס"ל דון מינה ומינה דון מינה דמה בכורים משקין היוצאים מהם כמותם לענין שאם הביא ענבים ודרכן הוו בכורים דילפי' לה מרבויא דתביא מארצך אף תרומה משקה היוצא מהן כמותן. ומינה דמה בכורים אפי' שאר מינין אף תרומה נמי אפי' שאר מינין ור' יהושע סבר דון מינה ואוקי באתרה. דון מינה דמה בכורים המשקין היוצאין מהם כמותם אף תרומה משקין היוצאים מהם כמותם ואוקי באתרה דמה משקה דתרומה תירוש ויצהר אין מידי אחריני לא אף משקין היוצאין מהן כמותן תירוש ויצהר אין מידי אחרינא לא ומתני' דקתני אין סופגין מ' משום ערלה אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים ואין מביאין בכורים וכו' ר' יהושע היא דאמר בתרומה לא מיתסרי ואתו בכורים וגמרי מתרומה בהיקשא דאיקרו תרומה ואתיא ערלה וגמרה מבכורים מג"ש דפרי פרי ע"כ: 
+
+<b>אין מביאין בכורים משקין וכו'. </b>בירוש' מפ' דה"ק אין עושים בכורים משקין ומיירי בכהן שניתנו לו וע"ש. ה"ר יהוסף ז"ל: 
+
+<b>ואין מטמא משום משקה. </b>גם פה מחק הוי"ו ה"ר יהוסף ז"ל. והפי' משקה היוצא מן הפירות והא נמי ר' יהושע היא כדלעיל. ובירוש' דפרקין ודס"פ בתרא דחלה מפ' דהא דתנן ואין מביאין בכורים משקין אבל אם לקטן משעה ראשונה ע"מ להביאן משקין ודרכן יכול להביאן ומרבי לי' מקרא דתביא. תניא זיתים של תרומה טהורים יעשו שמן. טמאים לא יעשו שמן. וענבים בין טמאות בין טהורות לא יעשו דברי ר"מ ר' יעקב אומר משמו לא נחלקו ר"א ור"י על זיתים טהורים שיעשו על מה נחלקו על הטמאים שר"א אומר לא יעשו ור"י אומר יעשו וענבים טהורות יעשו טמאות לא יעשו א"ר יהודה מודים ר"א ור' יהושע בזיתים טהורים שיעשו על מה נחלקו על הטמאים שר"א אומר לא יעשו ור' יהושע אומר יעשו וענבים בין טהורות בין טמאות שיעשו אמר רבי מודים ר"א ור"י בזיתים טהורים שיעשו וענבים טמאות וזיתים טמאות שלא יעשו ועל מה נחלקו על ענבים טהורות שר"א אומר לא יעשו ור' יהושע אומר יעשו: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>עוקצי תאנים וכו'. </b>כתב ה"ר יהוסף ז"ל הכי פירושא דהאי מתני' עוקצי תאנים ועוקצי גרוגרות ועוקצי כליסין ועוקצי חרובין שהן תרומה כולן אסורין לזרים כן נ"ל אך קצת קשה דה"ל למימר וכליסין וחרובין וצ"ע ע"כ. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ובערוך גריס כאן בליסין בבי"ת. וכתב רבינו מאיר דגרסי' הכא והלובסין כי ההיא דלקמן פ"ב דמעשרות הי' עושה בלובסין והן מין תאנים והעוקץ הוא העץ שתלוי בו הפרי ויש בו קצת מתיקות ומפ' בירוש' במובלעות באוכל דהיינו מן הקשר ולפנים וכתב רמב"ש ז"ל דמשום עוקצי חרובין הוא דאצטריך שהיוצא חוץ לעומת האוכל הוא קשה ואפי' הניית מציצה אין בו ואינו כן דלכך דקדקו במובלעות באוכל כלומר שנידונין כאוכל שיש בהן קצת טעם ולכך פירשתי מן הקשר ולפנים דהיינו לצד האוכל דכל אלו לצד האוכל משפעין וחזו לאכילה ע"כ אבל הרמב"ם ז"ל כתב אע"פ שאין בהן אוכל. אמר המלקט אבל כליסין בכ"ף הם מין קטניות כדמשמע בירוש' פ' האשה שהיתה אוכלת בתרומה ובבבלי ס"פ אלו טריפות: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>גרעיני תרומה. </b>ס"א גלעיני בלמ"ד: 
+
+<b>וכן עצמות הקדשים וכו'. </b>כתבו תוס' ז"ל בפ' המזבח מקדש דפי' ר"ת דהכא מיירי לאחר זריקת הדם דאי קודם זריקה אפי' מעילה איכא בקדשי קדשים דאין כאן שעת היתר לכהנים ובעצמות קדשים הנאכלין מיירי דומיא דתרומה ויש עליהן עדיין בשר וקאמר דאם מכניסן ומצניען א"כ הוא מחשבן ואכתי שם קדשים עליהם ואסורין אבל משליכן בטל שם אוכל מינייהו וכן גרעיני תרומה מיירי שיש עליהן אוכל ומיפרשא בענין זה ע"כ וכן נראה שפי' ה"ר שמשון ז"ל ומשום נותר הם אסורין ושכן משמע מן הירושלמי: 
+
+<b>המורסן מותר. </b>פירש"י ז"ל בפ' בתרא דכתובות מורסן הן סובין היוצאין באחרונה סובין שהמכתשת מוציאה כשלותתין חטים לסולת כותשין אותן במכתשת. ובמתני' משמע דמורסן גרוע מסובין הלכך נראה כפי' רבינו מאיר ז"ל שפי' המורסן הוא הקליפה הגסה היוצאת קודם טחינה ולא חשיבא אוכל אבל בסובין שהוא לאחר טחינה יש חילוק בין חדשות לישנות של חדשות אסורות. והרמב"ם ז"ל פי' כאן ומורסן הוא העולה מן הסובין וסובין ידוע ע"כ: 
+
+<b>המסלת קב או קביים לסאה. </b>שמוציא מסאה קמח של תרומה קב או קביים סלת מצניע את השאר ואינו מאבדו ודריש לה בת"כ מדכתיב כי לחמו מסלת את החטים כל שהוא רוצה ומקנב את הירק כל שהוא רוצה יכול תהא קניבתו חול ת"ל הוא הרי הוא בקדושתו ע"כ ופי' הראב"ד ז"ל לחמו ולא קאמר לחם ש"מ לחמו הראוי לו שאם הוא מפונק ואינו אוכל את החטים כי אם סלת גמור יכול הוא לעשות כן לאוכלי תרומה ואינו חושש להפסד תרומה ואע"פ שהמורסן והקמח יאכילם לבהמתו כמו הכרשינין ע"כ: 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>אלא מכבד כדרכו ונותן לתוכה חולין </b>כצ"ל. וכתב הר"ש ז"ל דיש ללמוד ממתני' דהני גתות שדרך בהן העובד כוכבים כשבא ישראל לנגבן מכבד כדרכן ואין מחייבין אותו ללקט החרצנים שבין הגתות. [כדאשכחן במתני' המפנה חטים של תרומה מן המגורה] ונותן לתוכה חולין ונוהג בהן מנהג חולין לאכול הזרים ושלא לשמרן בטהרה דאין זה מבטל איסור לכתחלה שלא נתכוון לבטל ע"כ ועיין בתשובות הרשב"א ז"ל סימן רכ"ב: 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ומטפח. </b>כי ההיא דתנן בפ' החובל והיתה מטפחת ומנחת ידה על ראשה מלשון טופח ע"מ להטפיח. ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל. ופי' ה"ר שמשון ז"ל דמדלא קתני חבית של שמן שנשברה משמע דלא מיירי שנשפכה לארץ וגם לא איירי ברוצה לתת לתוכה חולין ולהאכיל לזרים מדלא קתני ונותן לתוכה חולין כדקתני בבבא דמגורה שפינה ובבבא דמערה אלא לענין איסור תרומה מיירי דלא חיישי' במה שמתייבש השמן והולך וכלה ע"כ אלא שתקנתי הלשון כפי עניות דעתי: 
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>המערה מכד לכד וניטף שלש טפים נותן לתוכה חולין. </b>כך צ"ל. אבל בספר יראים סימן קמ"ו מצאתי כתוב ואין לטעות ולהביא ראיה שאין להקפיד ולבטל איסור לכתחלה בבטול טפיחת הדם דתנן בשלהי תרומות המערה מכד לכד ניטף שלש טפים ונותן לתוכה חולין דהתם בתרומה גדולה איירי שאין קדושה תלוי' אלא בדעת התורם ואמור רבנן שאין דעת התורם על טפיחת כלי אחר נטיפת שלש טפים ע"כ. בסוף הלכות תרומות כתב הרמב"ם ז"ל קדרה שבישל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בשל בנותן טעם ואם שטף הקדרה במים או ביין ה"ז מותר לבשל בה בשל במקצת הכלי אין צריך לשטוף את כולו אלא שיטף את מקום הבשול בלבד ע"כ. וכתב בתשובה לחכמי לוניל שמזו המשנה דייק שאין צריך הגעלה לכלי של תרומה כדי לבשל בו חולין אלא שטיפה בלבד וק"ו הדברים אם היין או השמן הנשאר בדופני הכד אינו מדמע אע"פ שאילו הרכין הכד על צדו היה מתמצה תרומה המדמעת וכל הצחצוחין הנשארים שם הן עצמן של תרומה ק"ו הדברים לקדרה שנבלעה התרומה בחרסיה שאין בו ממש ודאי ולא הוא עין תרומה אלא המים שנתבשלה בהן התרומה הם הנבלעים בקדרה ואין לאותו היוצא אם יצא לא ממש ולא טעם ולפיכך אני אומר שאין הקדירה צריכה אלא רחיצה בלבד ולא הצרכתי רחיצה אלא מפני שהיא ע"י האור להחמיר אבל ליתן לה חולין ע"י צונן אינה צריכה רחיצה כמו המערה מכד אל כד ע"כ בקצור מופלג וראיתיה בכתיבת יד באורך. ובכסף משנה העתיקה שם בקצור מעט. ובחדושי הרשב"א ז"ל פ' הספינה דף פ"ז כתוב בסוף דבריו למדנו מענין המשנה שמאחר שעירה החבית וניטף ג' טפים השאר בטל הוא בדופני החבית לענין זה שמותר להרבות עליו חולין והוא בטל בהן ואינו מדמע קל הוא שהקלו חכמים בדבר מפני שאי אפשר להטריח על הצבור יותר מדאי ע"כ. ועי' בפי' הר"ש ז"ל שכתב דיש ללמוד ממתני' דלעיל דקתני מגורה שפינה ממנה וכו' אין מחייבין אותו וכו' יש ללמוד דהני גתות שדרך בהן עובד כוכבים כשבא ישראל לנגבן מכבד כדרכו ואין מחייבין אותו ללקט חרצנים שבין הגתות ומיהו כוס שפינו ממנו יין נסך לא שרי למרמי בי' חמרא אע"ג דתנן גבי חבית תרומה דלא חייבוהו לטפח ל"ד דההיא לא איירי ברוצה לתת לתוכה חולין ולהאכיל לזרים אלא לענין איסור תרומה איירי וכו' כדכתיבנא לכולה מלתא לעיל: 
+
+<b>הרכינה ומיצתה. </b>מאי דקשה אמתני' מההיא דהרכינה ומיצת הרי היא של מוכר דתנן בפ' המוכר את הספינה נכתב שם דטעמא דהוי התם של מוכר מפני שמתייאש הלוקח ממנו שטורח לו להמתין עד שיתמצה אבל הכא גבי תרומה דלא שייך יאוש תנן דהוי תרומה ואסורה לזרים ע"כ אבל אי לאו משום טעם יאוש התם נמי המצוי היה ראוי לתתו ללוקח כמו הכא שניתן לכהן וה"נ משני הכא בירושלמי: 
+
+<b>כמה תהא בתרומת מעשר של דמאי. </b>מפרש בירוש' דקאי אהרכינה ומיצתה כמה תהא תרומת המצוי ויחזירנה אחד משמונה וכו' הר"ש שירילי"ו ז"ל. ואית דגרסי כמה יהא וכו': 
+
+<b>תרומת מעשר של דמאי. </b>מש"ה תני תרומת מעשר דמצי למתני בה של דמאי דאילו תרומה גדולה ליתה בדמאי דלא נחשדו עמי הארץ עליה: 
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>כרשיני תרומה. </b>אע"ג דשריא בהנאה לישראל מדתנן מערבין לישראל בתרומה אומר ר"ת דהנאת כלוי אסורא כשנעשית בשביל ישראל כגון אכילה והדלקה וכדאסרינן בסמוך להדליק במבואות האפלין שלא ברשות כהן ה"ר שמשון ז"ל. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ומקשו הכא דכיון דסיפא דרישא תני אע"פ שמזונותיה עליו וכו' משמע דברישא דרישא סתמא קתני בין מזונותיה על השוכר בין אין מזונותיה עליו ותימה דכיון דמזונותיה על השוכר דררא דממונא איכא ואמאי מאכילה תרומה שהיא ממונו של כהן והיה נראה לתרץ דמתני' בדיני תרומה הוא דקא מיירי בדררא דממונא לא קא מיירי. אבל רש"י ז"ל כתב בפ"ק דע"ז וז"ל יאכילנה כרשיני תרומה ואע"פ שמזונותיה על השוכר אינו גזלן אם האכילה תרומה לפי שתרומה ממון שאין לו תובעין היא שהרי נותנה לכל כהן שירצה ואם רצה היה יכול ליתנה לכהן זה שהשכיר לו פרתו ואותו כהן מסתמא ניחא ליה ומחיל אם האכילה כרשיני תרומה הרבה דמה לו להקפיד והלא אינה המיוחדת לו לפיכך שריא שיודע שנותן לבהמתו מאותן כרשינין בעין יפה יותר משאילו הויא שלו וניחא ליה ואינו גזלן א"נ שנפלו לו מבית אבי אמו כהן והשתא הויא ממונו מאכילה ע"כ. ששם פרה מכהן. ששאלה ממנו ושם אותה בדמים שאם תאנס או תמות משלם דמיה וכשישראל שם אותה מכהן קיימא ברשות ישראל וכשהכהן שם אותה קיימא ברשות כהן וכן פי' רש"י ז"ל ביבמות בפ' אלמנה לכהן גדול עכ"ל ז"ל. וכן הכריח ה"ר שמשון ז"ל דצריך להעמידה בשואל וכן הכריח ר"י בעל התוס' שם ר"פ אלמנה לכה"ג. ומלת ששם השי"ן השנייה ג"כ בשבלת שָׁשָם שהוא לשון שומא ולא לשון שימה. וכתבו תוס' ז"ל שם בפ"ק דע"ז ישראל ששכר פרה מכהן מאכילה כרשיני תרומה נראה לר"י דמיירי באין מזונותיה על ישראל אלא על כהן מדלא קתני אע"פ שמזונותיה עליו כדקתני בסיפא ועוד וכו' ע"כ. ובירוש' פריך אסיפא דמתני' דקתני וכהן ששם פרה מישראל מאכילה כרשיני תרומה דאמאי מאכילה בתרומה הא אילו רצה שואל לתת לו דמיה ולקחתה לעצמו אינו רשאי דהא שלשה שבועות משביעין אותו וחדא מנייהו שמא עיניו נתן בה ותני מנין לכהן שקנה עבד ולישראל בו שותפות אפי' אחד ממאה שבו שאינו מאכילו בתרומה ת"ל וכהן כי יקנה נפש קנין כספי שיהא קנוי לו לגמרי משמע ומסיק דבר קפרא תני לא שנא שם ל"ש שכר כהן מישראל אין מאכילה בתרומה ומגיה בר קפרא למתני' ותנא דידן סבר כיון דבכולי' תלמודא אמרי' דכי קם לי' ברשותיה כדידיה דמי ה"נ כדידיה דמי ולא חשיב ההוא דאינו יכול לעכבה לעצמו שיור ע"כ וכפי פי' ה"ר שלמה שיריל"ו ז"ל: 
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>מדליקין שמן שריפה וכו'. </b>הקשה ה"ר שמשון ז"ל תימה דבמס' שביעית פ"ח תני בירוש' אין מדליקין שמן שריפה לא בבתי כנסיות ולא בבתי מדרשות ושמא פליגא אמתני' ע"כ: 
+
+<b>ברשות כהן. </b>פי' עניינו במאמרו ובמצותו שירשה לנו זה. הרמב"ם ז"ל. וה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל נראה דארכבה אתרי רכשי וז"ל אביה מדליק ברשותה בדיעה שלה וברצונה ואפי' שנהנה אביה בנר דנר לאחד נר למאה ע"כ. ובירוש' מפ' ר' יוחנן דברשות כהן לא קאי רק אחולין דסליק מיניה הא קמייתא אפי' שלא ברשות כהן וכ"ה שם ברמב"ם ונראה דטעמא הוי דכיון דתלתא קמייתא מצוה דרבים ניחא לי' לאינש לקיומי מצוה בין בגופי' בין בממוניה. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ועל גבי החולין ברשות כהן וכגון דאין בהם סכנה ע"כ ובירוש' פליגי אמוראי אי האי שמן שריפה הוי דוקא כגון שנפל לו לישראל בירושה מבית אבי אמו כהן או אפילו הוי ממונו של ישראל מגרנו ולא מסרו לכהן: 
+
+<b>והיא למודה. </b>ס"א והיא למודה לבוא אצל אביה ומביאה שמן שריפה עמה לבית אביה. וכתוב בספר הלבוש סי' של"א דיורה דעה סעי' י"ט וז"ל וכהן שאוכל אצל ישראל נותן שמן של תרומה שהוכשרה לקבל טומאה יכול לתתה בנר שנהנה הוא עם הכהן ואע"פ שאח"כ עומד הכהן והולך לו אין צריך לכבותו עד שיכבה מעצמו הואיל ובהיתר הודלק ע"כ. והוא מהרמב"ם ז"ל שם פי"א ומסיים שם עלה וטובל הישראל פתילה בנר הכהן ומדליק לילך בה ע"כ: 
+
+<b>מדליקין בבית המשתה. </b>פי' שמן שריפה בבית המשתה של ישראל דכהנים אוכלים במשתה. ה"ר שמשון ז"ל. ובגדים נקיים דמפ' בירושלמי פירש הוא ז"ל דרוצה לומר נקיים מטומאה וירא הוא שלא יטמא השמן הטמא את בגדיו הטהורין ע"כ. ירושלמי תני בת ישראל שנכנסה להדליק מכהנת טובלת פתילה בשמן שריפה ומדלקת: 
+
+סליק פירקא וסליקא לה מסכת תרומות ובעה"י בעל גבורות יוצר המאורות עזרה בעת צרות נתחיל מסכת מעשרות 
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishnah Terumot/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishnah Terumot/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..3da437a5d61691c4d7fd9212a62ff3dd6a5a2849
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishnah Terumot/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,952 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishnah Terumot
+מלאכת שלמה על משנה תרומות
+merged
+https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishnah_Terumot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
+
+מלאכת שלמה על משנה תרומות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>לא יתרומו. </b>כתב הרמב"ם ז"ל אמרם בכל המשנה תרם כו' (הובא בתי"ט). וז"ל רבינו דוד קמחי ז"ל בשרש כסס רז"ל נשתמשו הרבה בלשון מכס באמרם הי' עובר על בית המכס וזולת זה הרבה עד שמרוב שמושם בו קבעו המ"ם שרשית וקראו ללוקחי המכס שהוא לשון מנין מן במכסת נפשות ע"ש שלוקחין במנין חמשית או ששית או עשירית קראוהו מוכס במקומות הרבה באמרם אין פורטין מתיבת המוכסין כמו שקבעו תי"ו תחילה ואמרו מתחיל מתחילין ותי"ו תרומה ואמרו תורם תורמין ע"כ: 
+
+<b>ואם תרמו אין תרומתן תרומה. </b>כל עיקר ואסירא בין לכהנים בין לזרים ואם קדש בה אשה אינה מקודשת מטעם טבל. ומתני' דקתני אין תרומתן תרומה דלא כר' אליעזר דאמר התם בשבת תרומת חרש לא תצא לחולין מפני שהוא ספק אי דעתו צלולה היא אי לא והויא תרומה ליאסר לזרים ויחזור ויתרום הפקח אחרת: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. מניינא למעוטי הא דא"ר יהודה וכו' וכן לק' במניינא דבסי' ו' וכ"ה בפי' הרמב"ם ז"ל. ואני ההדיוט נלע"ד דיתכן דמניינא דהאי מתני' הוי למעוטי חמשה דבמתני' דלק' בסי' ו' דקתני ואם תרמו תרומתן תרומה וההוא מניינא דהתם ג"כ למעוטי הני דתנן הכא דאפי' בדיעבד אין תרומתן תרומה ע"כ: 
+
+<b>החרש כו'. </b>בירושל' מאן תנא חרש דלא כר' יהודה דתניא אמר ר' יהודה מעשה בבניו של ר' יוחנן בן גודגדא שהיו כולן חרשים והיו כל טהרות של ירושלים נעשין על גביהן א"ל משם ראיה שהטהרות אין צריכין מחשבה. סימני שוטה היוצא בלילה והלן בבית הקברות והמקרע כסיתו והמאבד מה שנותנין לו א"ר הונא והוא שיהו כולן בו ור' יוחנן אמר אפילו אין בו אלא אחת מהם מאן תנא קטן דלא כר' יהודה דתניא קטן שהניחו אביו במקשה והי' תורם ואביו מוכר על ידו תרומתו תרומה דברי ר' יהודה וה"נ תנינן בסמוך קטן שלא הביא שתי שערות ר' יהודה אומר תרומתו תרומה אלא ר"מ היא. וחש"ו לא הוי תרומתן תרומה לא לפירותיהן ולא בשליחות בן דעת לתרום פירות שולחיהן. ופריך בירושלמי ויוכיח מעשה חש"ו על מחשבתן דתנינן במכשירין שיש להן מעשה ואין להן מחשבה ומשני ונחשב לכם כתיב את שכתוב בו מחשבה אין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו ושאין כתוב בו מחשבה מעשה שלו מוכיח על מחשבתו פירש תוס' ז"ל בחולין פ"ק דף י"ג כיון שעיקר תרומה במחשבה וחש"ו אין להם מחשבה לא מסתבר שיוכיח המעשה על מחשבתו. והדר פריך והרי גיטין שאין כתוב בו מחשבה ואין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו דתנינן בפ' שני דגיטין הכל כשרין לכתוב את הגט אפי' חש"ו ואמר רב הונא והוא שיהא פקח עומד על גביו ומתרץ תמן זה כותב וזה מגרש פי' ואין המחשבה של קטן מהני לגירושין דבן דעת. הכא הוא החושב והוא התורם פי' ואי לאו קרא דונחשב מהני. תו בעא למידק בירוש' מדקתני מתני' והתורם את שאינו שלו ולא קתני והתורם את של חבירו שאם תרם כרי שהוקדש או הופקר נמי לא הוי תרומה אע"ג דהוי אחר מירוח ופליגי אמוראי עלה: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>חרש וכו'. </b>ומסיק בגמ' ברכות פ"ב ד' ט"ו דמתני' ר' יהודה היא דבדיעבד אין לכתחלה לא ודלא כר"מ דמכשר בתוספתא בגמ' אפי' לכתחלה דתני ר' יהודה בריה דר"ש בן פזי חרש המדבר ואינו שומע תורם לכתחלה ומוקמי' לה התם כר"מ דאמר גבי ק"ש כתיב אשר אנכי מצוך היום על לבבך אחר כוונת הלב הן הן הדברים ואפי' לכתחלה נמי אין צריך ואע"ג שק"ש מדאורי' וכ"ש ברכות דמדרבנן. ובירוש' גרסינן למי נצרכה מתני' דקתני תרומתו תרומה אלא לר' יוסי דאע"ג דאמר ר' יוסי בפ' היה קורא גבי ק"ש אם לא השמיע לאזנו לא יצא קמ"ל הכא דיצא ותרומתו תרומה אע"פ שלא השמיע לאזנו הברכה דשאני התם דכתיב שמע השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך ומשום שתבין ותדע ותשכיל מעצמך דלא נצרכה רק איחידאה לא ערבה רבי בכלל הני חמשה דתנן בסמוך דתרומתן תרומה וה"נ קאמר רב חסדא התם בבבלי בברכות דף ט"ו: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>קטן שלא הביא וכו'. </b>כתבו הר"ש והרא"ש ז"ל בכל הספרים כתוב בשלהי פ' יוצא דופן אין תרומתו תרומה וגי' דהכא עיקר כדאי' בירוש' מאן תנא קטן דלא כר' יהודה והא דמייתי התם ראיה מברייתא דמקשה ולא מייתי ממתני' דהכא משום דהו"א מדנקט ר' יהודה קטן שלא הביא שתי שערות משמע דבסמיך להבאת שתי שערות איירי אלא שעדיין לא הביא ור' יוסי לפרושי דברי ר' יהודה קאתי אבל בריי' דמקשה קתני קטן סתם משמע כל קטן ובירושלמי דיבמות פ' בית שמאי מוכח נמי דלר' יהודה תרומתו תרומה דגרסי' התם תמן תנינן קטן שלא הביא שתי שערות ר' יהודה אומר תרומתו תרומה תני בשם ר"מ לעולם אין תרומתו תרומה עד שיביא שתי שערות ושלש מחלוקת בדבר עכ"ל ז"ל ועיין תו בה"ר שמשון ז"ל. וכתב ה"ר שלמה ז"ל מדקאמר ר' יוסי אומר אם עד שלא בא לעונת נדרים אין תרומתו תרומה משמע דר' יהודה סבר דאפי' קמי עונת נדרים הוי תרומה ואפי' דליכא שערות בו. ותימה דאפילו אית ביה שערות שומא הוו ונ"ל דר' יהודה ס"ל כבריה דאמר בפ' יוצא דופן דמתשעה ואילך הוי סימן וכיון דתרומה קילא דלנדר דמיא הלכך אפי' ליכא שערות מרבינן לה ואפילו קמי עונת נדרים: 
+
+
+Mishnah 4
+
+בפי' ר"ע ז"ל. דכתיב כדגן מן הגורן מן הגמור על הגמור וכו' כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה דהא תנן לקמן אין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו וכו' ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו וכו' ואם תרמו תרומתן תרומה ובכאן כ"ע ס"ל דאינה תרומה ומה שתירץ הוא לקמן מהיין צריך ראיה ויותר הי' נראה דהטעם הוא דזיתים ושמן הוו כתרי מינין כגון חומץ ויין דלקמן רפ"ג אך שמן על זיתים לאכילה תורמין בתחלה דזה השמן כבר הי' זיתים ולא הוי ממין על שאינו מינו אלא מן היפה על הרע וצ"ע בירושלמי דבירוש' משמע כפירושו שהטעם הוי משום גזל השבט והוי גזרת חכמים וצ"ל שיש כח ביד חכמים לעשות התרומה טבל. ואפשר לומר שהטעם הוא משום שכל התורם על דעת רבנן הוא תורם וצ"ע ע"כ. וכתבו הר"ש והרא"ש ז"ל בירושלמי פריך תמן תנינן אין תורמין מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שנגמרה מלאכתו ומשנה היא בסוף פרקין ומסיים בה ואם תרם תרומתו תרומה והכא אמרי בית הלל אין תרומתו תרומה דזיתים על שמן היינו מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שנגמרה מלאכתו ומשני ר' אילא בשם ר' יוחנן מפני גזל השבט מהו מפני גזל השבט מפני הטורח שצריך הכהן לדורכן ולעשות מהם יין ושמן ר' מנא לא אמר כן אלא שהוא מבקש לתרום לפי השמן ואינו תורם אלא לפי הזיתים. כלומר אם ארבע סאים דזיתים עושין סאתים דשמן הי' ראוי לתרום ד' סאים על תשעים ושמונה סאין שמן והוא אינו תורם אלא סאתים ופריך הגע עצמך שתרם לפי השמן ומשני כדין הוא עביד הכין וזמן חורן לא עביד כן כלומר גזרינן דילמא לא עביד כן זימנא אחריתי עוד משני חמי תבריה לי' ואמר זה מתכוין לרבות ואני איני מתכוין לרבות ותימה מאי קמשני במתני' דשילהי פרקין נמי ניחוש לגזל ואין לומר דדוקא בזיתים ובענבים שצריך לעצרן בגת ובבד ויש טורח גדול שייך גזל השבט ולא בשאר דברים דהא פלוגתא היא בירוש' חזקי' אמר לא שנו אלא זיתים על שמן וענבים על יין הא שאר כל הדברים לא ר' יוחנן אמר לא שניא היא זיתים על שמן וענבים על יין היא שאר כל הדברים אלמא דר' יוחנן גופיה דמשני משום גזל השבט לא מפליג. עוד תנן לקמן בפרקין אין תורמין שמן על זיתים הנכתשין ולא יין על ענבים הנדרכין ואם תרם תרומה ויחזור ויתרום ופריך עלה ממתני' דסוף פרקין דקתני מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו דהיינו משמן על זיתים תרומתו תרומה ולא קתני תרומה ויחזור ויתרום ומשני נמי ר' אילא בשם ר' יוחנן משום גדר מי חטאת שלא יהו מי חטאת בטלים ותימה מאי קמשני ההיא דשלהי פרקין נמי נימא דיחזור ויתרום משום גדר מי חטאת והשתא הני תלת מתני' קשיין אהדדי. דמתני' דהכא קתני דזיתים על שמן וענבים על יין אין תרומתו תרומה ולקמן גבי שמן על זיתים ויין על ענבים קתני תרומה ויחזור ויתרום ובסוף פרקין קתני בכולהו תרומתו תרומה ואין צריך לחזור ולתרום ויש לתרץ כולם דהא דתנן בזיתים על השמן אין תרומתו תרומה בתורם זיתים וענבים שלא מדעת הכהן מפני גזל השבט אבל אם מדעת הכהן (לא). דזימנין דניחא לי' לכהן בזיתים וענבים תרומתו תרומה ולכתחלה לא שמא פעם אחרת יעשה כך שלא מדעת הכהן ור' מנא דמפרש טעמא משום דמבקש לתרום לפי השמן ואינו תורם אלא לפי הזיתים לטעמי' דאיהו אמר לקמן [הגה"ה לשון ה"ר שמשון ז"ל לטעמיה דלקמן בההיא ברייתא ואמתני' דעדיות לית כאן וכו':] אמתני' א"ר מנא לית כאן זיתים על שמן אלא שמן על זיתים. וההיא דמדבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר על דבר שנגמרה מלאכתו בשאר פירות מיירי אבל בזיתים וענבים אין תרומתו תרומה דהפסד גדול יש לכהן אם הוא תורם לפי הזיתים והענבים והא דקשה ממציעתא אסוף פרקין ומשני משום גדר מי חטאת ר' אילא מוקי למציעתא כשאין הראשונה קיימת ואמרו חכמים שיחזור ויתרום משום גדר מי חטאת דעיקר טהרה שהיו עושין בגבולין היא משום סרך תרומה הלכך כשתרם מדבר שלא הי' ראוי לתרום ונאבדה הראשונה הזקיקוהו לתרום אחרת כדי שיצטרך הכהן ליטהר ולאכלה בטהרה וסיפא כשהתרומה קיימת: 
+
+<b>בית שמאי אומרים תרומת עצמן יש בהן. </b>פי' קדשו מדומעין והוו הזיתים חולין ותרומה מעורבין זה בזה וימכרו לכהן בדמי תרומה. ובה"א אינה תרומה כלל וטבל גמור הוי ואפילו לכהן אסור ויכול לעשותם תרומה ומעשר על מקום אחר עכ"ל ז"ל עוד הקשה ה"ר שמשון ז"ל וא"ת לר' מנא דמפרש טעמא דזיתים על שמן משום דתורם לפי הזיתים זיתים על זיתים לישתרי ואמאי תנן אין תורמין מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו ועוד תני ר' אושעיא זיתים על זיתים ועתיד לכותשן ענבים על ענבים ועתיד לדורכן תרומה ויחזור ויתרום וצריך לומר דבהני מודה ר' מנא לטעמא דגזל השבט ע"כ: 
+
+<b>ואם תרמו בש"א וכו'. </b>במס' עדיות פ"ה שנינו תורמין זיתים על שמן וענבים על יין כדברי ב"ש ובה"א אין תורמין וקשיא אמתני' דממתניתין משמע דפלוגתייהו בדיעבד ומהתם שמעי' דפלוגתייהו בלכתחילה וליכא למימר דההיא דהתם [פי' דמשנה דעדיות מתחלת ר' יוסי אומר ששה דברים וכו'] ר' יוסי היא ומתני' אליבא דתנא אחרינא דה"נ משמע בירושלמי דר' מאיר אית לי' סברא אחרינא דזה לשון הברייתא וכנוסח שכתב החכם ה"ר אליעזר אזכרי ז"ל אין תורמין זיתים על שמן ולא ענבים על יין ואם תרם תרומתו תרומה דברי ר"מ ר' יוסי אומר בש"א תרומת עצמן בהן ובה"א אין תרומתן תרומה וה"נ אמרי' בהדיא בירוש' אשכח תני בש"ר יוסי בש"א תרומת עצמן בהן ובה"א אין תרומתן תרומה. דא"כ קשה דר' יוסי אדר' יוסי ונלאו. רעיוני למצוא תשובה שלימה לדבר ומ"מ ראה זה מצאתי בירושלמי שר' מנא הגיה ההיא דעדיות ולא גרס תורמין זיתים על שמן וכו' רק תורמין שמן על זיתים דגבי גזל השבט מחמיר ר' יוסי וגבי גדר מי חטאת הוא דמיקל ופריך עליה דר' מנא ור' יוסי האמר תרומה ויחזור ויתרום דתניא ר' יוסי אומר בש"א תורמין שמן על זיתים ויין על ענבים ובה"א אין תורמין שאם תרם צריך לחזור ולתרום שנייה ומשני התם כשאין הראשונה קיימת שנאבדה והזקיקוהו לחזור ולתרום שנייה כיון שהראשונה תרמה שלא כרצון חכמים ונתנו טעם לדבריהם מפני חשש טומאה כדי שיחזור ויטהר פעם שנית ויזה עליו מטומאת מת ומתני' דעדיות מיירי כשהראשונה קיימת קורא לה שם ודיו ע"כ מצאתי מן הירוש' עם פי' החכם ה"ר שלמה ז"ל ומ"מ הקושיא עדיין במקומה עומדת דר' מנא קאי בין אמתני' דעדיות בין [כבר כתב בהג"ה דלעיל בשם הר"ש ז"ל דר' מנא מגיה רק הברייתא המבואר לעיל לא המתני' דהכא וא"כ אין כאן מקום לתמיהתו כלל ודו"ק.] אמתני' דהכא וכמו שלראה מתוך פי' ה"ר שמשון ז"ל והרא"ש ז"ל שהעתקתי לעיל ואפשר לומר דלאו דוקא נקט התם לשון לכתחלה אלא איידי דתנא רישא דהתם לשון לכתחילה נקט נמי סיפא לשון לכתחילה: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>שניטלה תרומתו. </b>הרמב"ם ז"ל גריס שלא ניטלה תרומתו [הגה"ה גם ה"ר יהוסף ז"ל הגיה שלא ניטלה תרומתו וכו' וכתב כן מצאתי וצ"ע על הבריי' דספרי אם סובר שצריך שיהא טבול לתרומה גדולה כשרוצים לעשותו תרומה גדולה על מקום אחר דאי היה כן לא הוי קשה מידי כי המשנה הסוברת אין תורמין רוצה לומר שניטלה ממנו תרומה גדולה והברייתא שאמרה תורמין מדברת שלא ניטלה ממנו תרומה גדול ודו"ק אך נ"ל דמשנה זו אינה מדבר' בתורם מהם על מקום אחר כי זה נזכר לקמן לא מן הפטור על החיוב אלא מדברת בתורם מהן על עצמן שאינה תרומה כלל כי פטורים הם לגמרי וכן משמע בירושלמי וצ"ע עכ"ל ז"ל:]. וז"ל ואמרם ממעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו כשיהי' לוי ויהי' לו זרע מאדמתו הוא חייב בתרומה בלי ספק וג"כ יש לו ללוי מעשר שלקחו מן ישראל אין ראוי לו להוציא ממנו שיעור התרומה החייבת לזרעו ושיתננה לכהן לפי שיש לכהן באותו מעשר חוק וזכות והיא תרומת מעשר אבל יוציא תרומת מעשר ואח"כ יוציא ממנו התרומה החייבת לזרעו ע"כ אבל מצאתי לשונו ז"ל מוגה כך ושיתננה לכהן שזה המעשר אע"פ שהוא חייב בתרומת מעשר ויש לכהן באותו מעשר חוק וזכות והיא תרומת מעשר אינו חייב בתרומה גדולה וכן ג"כ גורס הוא ז"ל ולא ממעשר שני והקדש שלא נפדו. והראב"ד ז"ל השיגו בפ"ה דה' תרומות סימן י"ג ושם כתב מהרי"ק ז"ל דלרבותא נקט שלא ניטלה תרומתו שאע"פ שהוא טבול לתרומה גדולה [הגהה נלע"ד לתרומת מעשר. צ"ל] אין תורמין ממנו וכ"ש היכא דניטלה תרומתו דאין תורמין ממנו ועל דרך זה יתפרש מעשר שני והקדש שלא נפדו וכל שכן אם נפדו דפשיטא דחולין גמורין הם ע"כ ותוס' יום טוב יישב פי' הרמב"ם ז"ל וגירסתו בדרך אחרת ע"ש ורמזתי קצת מדבריו לקמן פרק שני סי' ב': 
+
+<b>לא מן החייב על הפטור ולא מן הפטור על החייב. </b>פי' דהמפריש מן הפיטור על החיוב אוכל טבל שהרי אין שם מעשר חל על מעשרותיו שאינו ראוי לכך ונמצא שלא נתקן זה שהפריש עליו והמפריש מן החיוב על הפיטור מאכיל ג"כ טבל לכהן שהרי אין שם תרומה חלה עליו כיון שזה שהוא מפריש עליו אין צריך לכך נמצא שנותן לו מטבל זה החייב בתרומה ומאכילו לכהן על חנם וטבל במיתה אף לכהן כדאמרי' באלו הן הנשרפין: 
+
+<b>ולא מן התלוש על המחובר. </b>פי' רש"י ז"ל מחובר אינו חייב בתרומה דראשית דגנך כתיב מידי דמידגן דנאסף בכרי הלכך לא חל שם תרומה על התלוש שהופרש עליו וטבל הוא ביד כהן ויכול לתרום עליה ממקום אחר והמחובר שהופרש עליו לא נתקן וכשיתלש צריך לתרום ע"כ: 
+
+<b>ואם תרמו אין תרומתן תרומה. </b>ירושלמי על דעתיה דחזקיה במחלוקת שנויה דאיכא תנא דס"ל דבדיעבד תרומתו תרומה על דעתיה דר' יוחנן דברי הכל: 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>האלם. </b>שומע ואינו מדבר כדכתיב וכאלם לא יפתח פיו: 
+
+<b>לא יתרומו וכו'. </b>מצאתי שפי' ה"ר משה פיזנטי ז"ל וז"ל ונראה דהא דהדר וקאמר לא יתרומו דה"א דהא דקתני לכתחלה לא לא מהדר אלא אהנהו דלא יכלי לברוכי אבל אידך אפי' לכתחל' ואגב אידך נקטינהו להכי הדר תנא לאשמועי' דבכולהו דיעבד אין לכתחלה לא ע"כ. ולי הדיוט נראה דמצינא לתרוצי אפכא דאי לאו דהדר ותנא בסיפא לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה ה"א דהא דקתני ברישא דבדיעבד תרומתן תרומה דוקא בהנהו דלא מצו לברוכי ומשום טעמא דברכות אינם מעכבות ואגב אינך נקטינהו לכולהו אבל לעולם דשכור וסומא דמקרא ילפי' שיהא תורם מן היפה והני אינם יודעין לתרום מן היפה ה"א דאפי' דיעבד נמי לא קמ"ל יתורא דסיפא דאפי' שכור וסומא בדיעבד תרומתן תרומה כך נלע"ד. ומ"מ צריך לדקדק דה"ל לתנא למנקט אלם וערום ובעל קרי דכולהו תלתא מחד טעמא בהדי הדדי ואפשר משום דבעל קרי היא דעת ר' מאיר ודלא כר' יהודה וכמו שכתבתי בפ"ג דברכות סי' ד' להכי שבקיה לאחרונה ועדיין צ"ע: 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>לא במדה וכו'. </b>דמצוה לתרום מאומד כדי שיתרום בעין יפה וילפי' לה מקרא דונחשב וכדפי' ר"ע ז"ל. והא דתנן לקמן פ"ד המונה משובח והמודד משובח ממנו מיירי בתרומת מעשר: 
+
+<b>חציין או שלישן. </b>מצאתי במשניות מדוייקות כתיבת יד כתוב בהן או שלישיתן: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. שהרואה אומר במדה הוא תורם. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה דמה אנו צריכין לטעם דרואה הרי הוא תורם במדה ממש וכן לקמן גבי סאה שחציה מדה אין הטעם משום גזירה אלא דהוי מדה ממש ע"כ: 
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>אין תורמין שמן על זיתים הנכתשין. </b>פי' ה"ר יהוסף ז"ל הנכתשין. פי' שעתיד לכותשן ולדורכן כן משמע בירוש' וקנס זה כדי שיצטרך לעשות את השמן בטהרה בעבור התרומה. ע"כ: 
+
+<b>הראשונה מדמעת בפני עצמה. </b>הא דקתני בפני עצמה קל להבין כשתעיין במתני' דלקמן רפ"ג: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. לפיכך אינה נאכלת עד שיפרישו עליה תרומה ומעשרות ממקום אחר. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה דלמה יצטרך להפריש תרומה כיון שהראשונה תרומה ולקמן פ"ה דתנן חזר והוסיף חייב במעשרות לא תנן שחייב בתרומה ע"כ נראה דטעות סופר הוא ול"ג תרומה וגם מה שאמר ממקום אחר אינו נראה דלמה לא יפריש ממנה מעשרות עכ"ל ז"ל: 
+
+בסוף פי' ר"ע ז"ל. דפירש אלא דרבנן הוא דגזיר דיחזור ויתרום ע"כ. אמר המלקט פי' משום גדר מי חטאת שלא יהו מי חטאת בטלין והכא מיירי בשאין תרומה הראשונה קיימת אבל קיימת קורא לה שם ודיו והיינו טעמא דכשאין הראשונה [קיימת] שייך גדר מי חטאת משום דעיקר מי חטאת לטהרה שהיו עושין בגבולין משום סרך תרומה ובשאין הראשונה קיימת חייבוהו לחזור ולתרום דמחמת התרומה על כרחו יטהר ויזה עליו כדי לאכלה בטהרה ומתני' דסוף פרקין דקתני תרומתו תרומה בשתרומה הראשונה קיימת וכבר כתבתי זה לעיל בסימן ד' באורך [בשם] ה"ר שמשון והרא"ש ז"ל. והאי טעמא דמי חטאת קאמר לי' רשב"ג גבי כלי מתכת דחוזרין לטומאתן הישנה בטומאת הנפש בריש פי"א דמס' כלים וכדאי' בפ"ק דשבת דף ט"ו: 
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>ותורמין שמן על זיתים הנכבשים וכו'. </b>פי' ה"ר יהוסף ז"ל הנכבשין שרוצה לכובשן אע"פ שעדיין לא כבשן עדיין ע"כ: 
+
+<b>ויין על ענבים לעשותן צמוקים. </b>דכיון דעומדין לצמוקים חשיב מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שנגמרה מלאכתו. ובירוש' פריך אם תרצה לתרץ כי הייכי דלא תיקשי האי מתני' אמתני' דבסמוך דצמוקים הוי דבר שנגמרה מלאכתו והא תנן בפ"ק דמעשרות הפרד והצמוקים והחרובין משיעמיד ערימה. ומשני ר' יוסי בשם ר' יצחק בן אלעזר אין אסור לתרום מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו אלא גורן ויקב בלבד כלומר יין על הענבים הנדרכות הוא דאסור הא יין על צמוקים לא דלאו יקב נינהו הר"ש ז"ל: 
+
+<b>הרי שתרם. </b>יש גורסין מי שתרם: 
+
+<b>ונמלך לדורכן אינו צריך לחזור ולתרום. </b>הא לא נמלך תרומ' ויחזור ויתרו' הכי איתא בירושל'. וצ"ע לע"ד אם אינו טעות ולא הובא בהר"ש ז"ל ושמא דבתמיה בעלמא הוא. וראיתי שגם החכם הר"ס ז"ל העתיק במשנתו הירושלמי הזה כלשונו. וכתב עוד ונמלך לדורכן משמע דענבים לדורכן חשבינן להו לא נגמרה מלאכתן והכי משמע פ"ג דמעשר שני דקתני ושלא נגמרה מלאכתן סלי ענבים לגת ונפקא מינה ללוקח סלי ענבים לגת מן העובדי כוכבים קרו להו נגמרה מלאכתן ביד ישראל עכ"ל ז"ל: 
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>אין תורמין מדבר וכו' ואם תרמו תרומתן תרומה. </b>וא"ת מדבר שלא נגמרה מלאכתו היאך תרומתן תרומה. מ"ש ממפריש חלה מן הקמח דתנן בפ' שני דחלה דאינה חלה וי"ל דשאני הכא דרבינהו קרא כדדרשי' מקראי בפ' כל שעה מעשר ראשון שהקדימו בשבלין פטור מתרומה גדולה ה"ר שמשון ז"ל. ופי' ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל מדבר שנגמרה על דבר שלא נגמרה. בשאר פירות דליכא גדר מי חטאת דאילו ביין על ענבים ושמן על זיתים תרומה ויחזור ויתרום הוא. מדבר שלא נגמרה על דבר שנגמרה. לר' יוחנן אפי' בזיתים על שמן אלא שהוא בדעת כהן ולר' מנא ולר' חזקיה בשאר פירות דוקא ולר' חנניה הכא בתרומת מעשר עסקינן עכ"ל ז"ל: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. ודוקא בשאר פירות וכו'. כתב עליו ה"ר יוסף ז"ל בירושלמי אינו אומר כן אלא דוקא בגורן ויקב אסור מדבר שלא נגמרה על דבר שנגמרה או מדבר שנגמרה וכו' ודבר שלא ננמרה מלאכתו ר"ל יין שלא קפה אבל שאר כל הפירות מותרים בתחלה כדתנן גבי ענבים לעשותן צמוקים עכ"ל ז"ל: 
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אין תורמין מן הטהור וכו'. </b>בתרומה גדולה מיירי אבל תמ"ע לכתחלה תורמין מן הטהור על הטמא שנא' את מקדשו ממנו טול מן המוקדש שבו כך פסק שם הרמב"ם ז"ל והוא בירושלמי והכי תנן נמי בפ"ב דבכורים סי' ה' דנתרמת שלא מן המוקף ומן הטהור על הטמא ומדקתני אין תורמין מן הטהור על הטמא ולא מן הטמא על הטהור שמעי' שפיר דמצי לתרום מן הטמא על הטמא: 
+
+<b>ואם תרמו תרומתן תרומה. </b>גרסינן הכא ולקמן גרסינן ואם תרם שוגג וכו' לשון יחיד וכך העיד ג"כ ה"ר יהוסף ז"ל שמצא בספרים מדוייקים: 
+
+<b>העיגול של דבלה שנטמא מקצתו. </b>בירוש' פריך ומכיון שנטמא מקצתו אין כולו טמא ומשני במחובר במי פירות היא מתני' דקיימא לן מי פירות כשם שאין מכשירין את האוכל לקבל טומאה כך אין מחברין וכותיה דר' עקיבא פ"ג דטבול יום ומיירי שקרא שם תרומה לתרי ממאה שבזוית העיגול בעודן מחוברין בעיגול ואח"כ מפרידן מן העיגול ונותנם לכהן. וכן אגודה כשנטמאת והיא אגודה אבל נטמאת והיא קלחים כיון שנאסר אז לתרום מן הקלח הטהור עליו ואע"פ שאח"כ עשאן אגד אחד לא הותר לתרום ממנו על הטמא והכא נמי מיירי שקרא שם תרומה במחובר. וכן נמי ה"ה גבי עגול שאם חצי העגול נטמא ואח"כ חבר לו חצי עגול אחר ועשה הכל גוף אחד כמופרד הוא ואין מפרישין ממנו על הטמא. וכן בערימה א"ר חייא בר אבא ולא תימא דהאי ערימה דקתני במתני' דוקא ערימת חטים או שעורים משום דאין דרך אדם ליקח חטה אחת או שעורה אחת אלא קבוץ חטים או שעורים יחד מלא קומצו הלכך אפי' צבור גדול הוי חבור אלא מתני' אפי' בצבור גדול של קשואין או דלועין וכיוצא בהן שדרך אדם ליקח כל אחד בידו אפ"ה הוי חבור כן פי' הירוש' החכם ה"ר אלעזר אזכרי ז"ל: 
+
+<b>שתי ערימות אחת טהורה וא' טמאה לא יתרום מזה על זה. </b>כ' ה"ר יהוסף ז"ל כך מצאתי והפי' מן הטהור על הטמא ע"כ: 
+
+<b>ר' אליעור אומר תורמין מן הטהור על הטמא. </b>והכי נמי אמר גבי חלה ס"פ שני דחלה וחכמים פליגי עליה. ובתוספתא ספ"ג תניא ר' אליעזר אומר תורמין מן הטהור על הטמא א"ר אליעזר מעשה שנפלה דליקה בגרנית של כפר סגנא ותרמו מן הטהור על הטמא א"ל משם ראיה לא אלא שתרמו מהן עליהן ר' אלעאי אומר משום ר' אליעזר תורמין מן הטהור על הטמא אף בלח כיצד וכו': 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>אין תורמין מן הטמא וכו'. </b>פסק שם הרמב"ם ז"ל הכא כפשטא דמתני' דמיירי בין בתרומה גדולה בין בתרומת מעשר. ואיתא ביבמות פ' האשה רבה (יבמות ד' פ"ט) ובמנחות פ' הקומץ רבה (מנחות ד' כ"ה) ברייתא ושם פליגי ר' אליעזר ור' יוסי דבין בשוגג בין במזיד תרומתו תרומה גם בירוש' דפרקין ודפ"ק דמכלתין סי' ד' וגם לקמן ר"פ ששי ומשמע קצת התם דסתם מתני' סומכוס היא. ומה שפי' ר"ע ז"ל הוא פי' הרמב"ם ז"ל והיא סברת ר' נחמן בר יצחק בפסחים פ' שני דף ל"ג אבל בפ"ה מה' תרומות לא חילק כלל בין קודם שתגיע לעונ' המעשר ללאחר שתגיע. נראה מדבריו ז"ל דאפי' נטמא הטבל קודם גמר מלאכה או אפי' במחובר כשהי' יבש והוכשר ונטמא כשתרם מאותו טבל על הטהור הויא תרומה דבר תורה והחכם ה"ר אלעזר אזכרי ז"ל תירץ ונתן טעם למה חזר בו ולא ראיתי פה להאריך. ושם ג"כ פסק הלכה כר' יהודה: 
+
+<b>שהי' לו מעשר טבל. </b>כ' ה"ר יהוסף ז"ל י"ס דל"ג מלת טבל ע"כ. וכ' עוד על מה שפי' ר"ע ז"ל מעשר טבל מעשר ראשון שלא נטלה ממנו תרומת מעשר כתב פי' זה קשה מאוד דאין זה נקרא טבל. ותו וכי מה עשה זה הלוי שהפריש ממנו חרומת מעשר ע"י אחר או אפי' אם פשע במה שהוא מפריש מדבר החייב בתרומת מעשר על החייב הלא אילו לא הי' טבל לא היה רשאי להפריש ממנו שהרי הי' מן הפטור על החיוב ע"כ נראה דמעשר טבל מיירי שלא ניטלה ממנו גם תרומה גדולה והקדימו לוי לכהן בכרי אך לספרים דל"ג טבל צריך לפרש דקאי אטמא דלעיל וה"ק וכן בן לוי שהי' לו מעשר והי' מפריש עליו ממעשר אחר שהוא טמא שוגג מה שעשוי עשוי וכו' ובזה מיושב לשון עליו וצ"ע עכ"ל ז"ל: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. אם הי' יודע בו מתחלה שהוא טבל או שהוא טמא אע"פ שבשעה שתרם הי' שוגג ששכח שהוא טבל או שהוא טמא וכו'. אמר המלקט הי' נראה שצריך למחוק שלש מלות אלה והן טבל או שהוא משני המקומות שהן כתובות בו. וכך הי' נראה שצריך להיות אם הי' יודע בו מתחלה שהוא טמא אע"פ שבשעה שתרם הי' שוגג ששכח שהוא טמא הוי שוגג קרוב למזיד. וכן ג"כ הי' נראה [הגהה וכן מצאתי אחר זמן רב שהגיה החכם ה"ר סולימן ז"ל במשנתו בין בפי' הרמב"ם ז"ל בין בפי' ר"ע ז"ל:] שצריך לכתוב טמא במקום טבל שהוא כתוב בפי' הרמב"ם ז"ל בסוף פי' משנה זו בכל המקומות שכתוב טבל מדברי ר' יהודה והלאה וז"ל וא"ר יהודה לא יהי' בכאן שוגג אלא כשלא ידע כלל כי זה המעשר טבל עד שיפריש ממנו אבל אם ידע שהוא טבל ואח"כ שכח והוציא ממנו התרומה וכונתו שלא הי' טבל ואח"כ נזכר שהוא טבל לא עשה כלום ע"כ. או לכל הפחות הי' נראה שצ"ל בפי' ר"ע ז"ל שהוא טבל טמא ולמחוק מלות או שהוא והר"ש שירילי"ו ז"ל פי' מעשר טבל טהור שלא הוציא ממנו תרומת מעשר והי' מפריש עליו ממקום אחר ונמצא שהטבל האחר הי' טמא. אם הי' יודע בו מתחלה. מפ' ר' יהודה לשוגג דת"ק דהיינו שלא ידע בטומאה אבל אם ידע בה מתחלה ושגג ששכח והי' סבור שטהורים הן ובירוש' מפרש דאם שגג שחשב שמותר לתרום מן הטמא על הטהור הרי הוא קרוב למזיד ולא עשה ולא כלום בין בתרומה גדולה בין בתרומת מעשר עכ"ל ז"ל: ולפירושו ז"ל אתי שפיר לישנא דוהיה מפריש עליו דלפירוש שהעתיק ר"ע ז"ל ה"ל למתני והיה מפריש ממנו והולך ומ"מ נלע"ד דאינה כ"כ קושיא דדכותה אשכחן בפ' המוכר פירות וברפ"ק דנדה בברייתא דהי' בודק את החבית להיות מפריש עליה והולך וכמו שכתבתי בפ' שני דמקואות סי' ב' בשם רש"י ז"ל ע"ש. ואפשר ליישב בדוחק לשון טבל הכתוב בפי' הרמב"ם ז"ל דה"פ וכן בן לוי שהיה לו מעשר טבל שהופרש ממנו תרומה גדולה אבל הלוי עדיין לא הפריש ממנו תרומת מעשר והי' מפריש עליו פי' מטבל גמור אחר היה מפריש על זה שאינו טבול רק לתרומת מעשר שוגג מה שעשוי עשוי דלגבי שוגג חשבינן ליה מן החיוב על החיוב מזיד לא עשה כלום דלגבי מזיד חשבינן ליה מן החיוב על הפטור ר' יהודה אומר אם הי' יודע מתחל' שאותו הוא טבל גמור ושזה אינו טבל גמור אע"פ שהוא שוגג לא עשה כלום דהוי שוגג קרוב למזיד והרי תרם מן החיוב על הפיטור ואתי שפיר גם לפי' זה מלת עליו ומ"מ ממה שלא פי' דבריו הרמב"ם ז"ל בחבורו בפ"ה דה' תרומות גבי מעשר טבל דבן לוי אי הוי טעמא משום טבל משמע דמעשר טבל נמי הוי משום לתא דאין תורמין מן הטמא על הטהור או משום שזה טמא ושאר מעשרותיו טהורין או שזה טהור ושאר מעשרותיו שהפריש מהן על זה טמאין. וא"ת מה לו לתנא דמתני' לאשמועי' דאין תורמין מן הטמא על הטהור תרי זימני איכא למימר דלא זו אף זו קתני לא מבעיא טבל גמור דאם תרם מן הטמא על הטהור מזיד לא עשה כלום דאיכא נמי טעמא דפסידא דכהן מלבד טעמא דגזרה שמא יתרום שלא מן המוקף אבל גבי מעשר טבל שאינו טבול רק לתרומת מעשר דליכא טעמא דשמא יתרום שלא מן המוקף דהא שרי להפריש תרומת מעשר שלא מן המוקף ה"א דמזיד נמי מה שעשה עשוי קמ"ל. ועוד להודיעך כחו דר' יהודה דאפי' גבי טבל טבול לתרומת מעשר לבד ס"ל דאם תרם מן הטמא על הטהור והי' יודע בו מתחלה הוי שוגג קרוב למזיד מה ששכח אח"כ ולא עשה כלום כך נלע"ד. אע"פ שלכאורה יש לומר דמה דקאמר ר"ע ז"ל שהוא טבל או שהוא טמא מלות שהוא טבל קאי אסיפא אבן לוי ומלות או שהוא טמא קאי ארישא דאין תורמין מן הטמא על הטהור ואתא לאשמועי' בקיצור דבריו ז"ל דאתרווייהו פליג ר' יהודה. ולשון הרמב"ם ז"ל שהעתקתי לעיל משמע שדרך אחרת יש לו יובן למעיין: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>המטביל כלים בשבת שוגג ישתמש בהן במזיד לא ישתמש בהן. </b>כצ"ל. במזיד לא ישתמש בהן. טעמא לאו משום דהוי מוקצין מע"ש דההוא מוקצה משום גזרה דרבנן ואזיל ליה ועוד דחזו להשתמש בהן לדברים טמאים או לאשתו נדה אלא טעמא משום דאפשר ליה בשאלה שישאל כלים ומשתמש והכי מוקמינן לה בפ' שני דביצה ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל. ובירושלמי מתני' בכלים גדולים אבל בכלים קטנים כגון קערות כוסות וצלוחיות מערים להשתמש בהן ומטבילן דבכל אלו הרואה אומר לשאוב מים בהן הוא צריך או להשתמש בהן להדיחן: 
+
+<b>המעשר והמבשל בשבת. </b>פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל המעשר במזיד לא יאכל אסיקנא בפ"ב דביצה דמתני' מיירי דאית ליה פירי אחרינא לשבת דאי לית לי' אלא הני לא מדחייא עונג מקמי גזרה דרבנן ואפי' במזיד נמי יאכל: המבשל בשבת בשוגג יאכל הוא בעצמו בו ביום ואע"ג דר' מאיר אית ליה מוקצה בפ' כירה שאני הכא דמערב שבת חזי לכוס. במזיד לא יאכל. דבשול אב מלאכה הוא ואיסור סקילה וסתמא כר' מאיר כדאיתא בירוש' ע"כ. ור"ע ז"ל העתיק לפרש אליבא דהלכתא מפי' הרמב"ם ז"ל. והרש"ש ז"ל כתב דבירושלמי מפרש אמאי ערבינהו מבשל בהדי מעשר לאשמועי' דמה מעשר דקעביד מעשה בשבת אף מבשל דקעביד מעשה בשבת ולמעוטי שכח קדירה ע"ג כירה שאינה גרופה וקטומה ונתבשלה בשבת. ומזיד היינו שהשהה בכוונה ע"ג כירה וכוליה מבעוד יום דבההיא לא שנא מזיד ולא שנא שוגג איכא מ"ד בפרק כירה דתרווייהו להיתרא ואיכא מ"ד דתרווייהו לאיסורא מ"ד להיתרא דמדרבנן הוא ומ"ד לאיסורא דטעמא דמבשל בשוגג יאכל הוא דלא אתי לאיערומי ולעשות מזיד ולומר שוגג הייתי דלא נחשדו ישראל על השבתות אבל האי דאתי לאיערומי דקיל ליה איסור דרבנן ואתי לשהויי מזיד ויאמר שכחתי בשוגג אפי' בשוגג לא יאכל ע"כ. ובשבת ובכתובות בברייתא פליגי בהא מילתא ר' מאיר ור' יהודה ור' יוחנן הסנדלר: 
+
+<b>הנוטע בשבת. </b>בברייתא בירושלמי ובפ' הנזקין בבבלי מסיים עלה דברי ר"מ ר' יהודה אומר חילוף הדברים בשביעית בשוגג יקיים במזיד יעקור בשבת בין בשוגג בין במזיד יעקור מפני שהניית שבת עליו והתם מפרש טעמייהו וקרי התם לר"מ רבנן משום דסתם מתני' כותיה: 
+
+<b>שוגג יקיים. </b>ז"ל ה"ר יהוסף ז"ל שוגג יקיים פי' כי אינו ניכר שנטעוהו בשבת אבל נטיעה של שביעית ניכרת כן נ"ל ע"כ: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>אין תורמין ממין על שאינו מינו. </b>לא תרומה גדולה ולא תרומת מעשר ולא מעשרות. ומסיים בה הרמב"ם ז"ל שם רפ"ה שנאמר כדגן מן הגורן ע"כ. ובס' הפרפראות סוף פ' קרח והרמותם ממנו קרי ביה ממינו שאין תורמין ממין על שאינו מינו ולא מן החדש על הישן ע"כ. ובבכורות ר"פ מעשר בהמה (בכורות דף נ"ג) ילפינן לה מקרא דכתיב כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן אמרה תורה תן חלב לזה וחלב לזה וחלב היינו תרומה ומעשר כדכתיב בהרימכם את חלבו ופרכינן אשכחן תירוש ויצהר. תירוש ודגן. דגן ודגן. קל וחומר ומה תירוש ויצהר שאינם כלאים זה בזה אין מתעשרין מזה על זה. תירוש ודגן דגן ודגן שהם כלאים זה בזה אינו דין שלא יתעשרו מזה על זה. ולר' יאשיה דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד היכי מייתי לה הכי מייתי לה ומה תירוש ויצהר שאינם כלאים זה בזה אפי' ע"י דבר אחר אין מתעשרין מזה על זה תירוש ודגן דגן ודגן שהם כלאים זה בזה ע"י דבר אחר אינו דין שלא יתעשרו מזה על זה. ובעינן תו ושני מינים בעלמא מנלן ומשני הני דרבנן וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון מה דאורייתא שני מינין אין מתעשרין מזה על זה דרבנן נמי: 
+
+<b>כל מין חטין אחד וכו'. </b>ברייתא בפ' ראשית הגז תניא היו לו שני מיני תאנים שחורות ולבנות וכן שני מיני חיטין אין תורמין ומעשרין מזה על זה ר' יצחק אומר משום ר' אלעאי בש"א אין תורמין ובה"א תורמין ופי' רש"י ז"ל שם ות"ק דפליג אדר' יצחק ס"ל דלא נחלקו ב"ה בדבר זה דתרי מיני נינהו ע"כ א"כ סתם מתני' ב"ה אליבא דר' יצחק משום ר' אלעאי: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>תורמין בצל קטן. </b>כתב ה"ר יהוסף ז"ל נ"ל דזה חוזר אפילו ארישא דמתני' שדוקא בשאר דברים הוי הדין כן שכשיש כהן תורם מן היפה אבל לענין חצי בצל אפי' במקום שיש כהן לא יתרום חצי בצל כי שמא לא יצטרך לו הכהן בו ביום ויופסד תיכף עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>אבל לא חצי בצל גדול. </b>ואפילו שהוא טוב לאכילה יותר מהקטן ובמקום שאין שם כהן מיירי ומשום הפסד כהן חששו אבל יש שם כהן תורמין מן היפה אע"פ שהוא חצי כיון שעומד לאכילה מיד מפי' החכם ה"ר משה פיזנטי ז"ל ופשוט הוא שם בברכות במסקנא אכן הרמב"ם ז"ל פי' דבהא פליגי דר' יהודה סבר חשוב עדיף ות"ק סבר שלם עדיף כדקס"ד התם בגמ'. ולכן בין בפי' המשנה בין שם בחבורו כתב בכל מקום בין שיש שם כהן בין שאין שם כהן ע"ש ופסק כת"ק. אבל ה"ר יונה ז"ל פסק הלכה כר' יהודה: 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>תורמין זיתי שמן. </b>העומדין להוציא שמנן וכו' לשון ר"ע ז"ל. וכתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה דהא הזיתי שמן לא נגמרה מלאכתן ונראה דזיתי שמן גם הם רגילות לכובשם והם יותר משובחין מזיתי כבש כיון שהם שמנים ע"כ וי"ס שכתוב בהן אין תורמין זיתי שמן וכו' ופשיטא שהוא טעות גמור: 
+
+<b>ויין שאינו מבושל וכו' </b>אבל מבושל מתקיים יותר. ובירושלמי א"ר יוחנן מחלפא שיטתיה דר' יהודה דבריש פרק בתרא דמכילתין תנן אין מבשלין יין של תרומה מפני שהוא ממעיטו ר' יהודה מתיר מפני שהוא משביחו משמע דמבושל יפה מן מה שאינו מבושל לר' יהודה ותירץ ר' אלעזר לא מחלפא תמן תנינן בכהן וכאן בבעלים כלומר שאינו מבושל יפה לשתיה אלא דלכהן התירו לבשל שמשביחו דמתקיים לו אבל בעלים דצריכין לתרום מן היפה לא חיישינן במתקיים יותר. ה"ר שמשון ז"ל. ועי' עוד במ"ש לקמן ריש פ' בתרא. ומצאתי שכתב הר"ר יהוסף ז"ל נ"ל לתרץ קושיא זו הכי דמתני' מיירי ביין שנתבשל מגתו דזה לא הוי משובח משום דהוי כמו דבש שאינו משובח כמו היין אבל משנה דהתם מיירי בכהן שיש לו יין ישן שהוא תרומה ורוצה לבשלו שאז נשאר בטעמו והוי משובח כן נ"ל לפרש עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>זה הכלל כל שהוא כלאים בחבירו. </b>סימנא יהב תנא למאי דקאמר לעיל כל מין חטים אחד ולהכי קאמר כל שהוא כלאים בחבירו כדמפורש בפ"ק דכלאים. לא יתרום מן הרע על היפה. דתרומה קרויה חלב כדכתיב כל חלב יצהר וגו' לך נתתים ותורם מן היפה על הרע דכתיב בהרימכם את חלבו ומתרגמינן שופריה. הר"ש שיריליו ז"ל: 
+
+<b>חוץ מן הזונין על החטין שאינם אוכל. </b>פי' מפני שאינם אוכל ובירושל' דייק הא דבר שהוא אוכל הויא תרומה מתני' ר' ישמעאל בר' יוסי דתניא ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו תורמין מן היין על החומץ אבל לא מן החומץ על היין עבר ותרם תרומתו תרומה רבי אומר יין וחומץ שני מינין הן אין תורמין ולא מעשרין מזה על זה: 
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>התורם קישות וכו'. </b>ראיתי כתוב שם בקידושין בשם המאירי ז"ל שמא תאמר מה בין קישות מרה שאתה מחייבו בתרומה לשקדים המרים שהן פטורין יראה הטעם ששקדים המרים מין בפני עצמו שתולדתו בכך אבל קישות שתולדתה מתוקה אלא שלאיזה סיבה נתחדש בה מרירות והראיה מה חבר עמו אבטיח ונמצא סרוח ולפיכך חייבין ואינו מן הפיטור על החיוב אלא שהוא מן הרע על היפה ותרומתו תרומה אלא שחוזר ותורם ואע"פ שדרך כלל אמרו במס' תרומות התורם מן הרע על היפה תרומתו תרומה ולא אמרו שיחזור ויתרום פירשו בו שכל שהוא מתכוון לכך תרומתו תרומה ואין צריך לחזור ולתרום אבל כל שדעתו לתרום מן היפה ונמצאת רעה הואיל ובטעות הופרש צריך לחזור ולתרום וזהו לשון ונמצאת מרה אלא שמ"מ תרומתו תרומה שהרי כשידע בכך ג"כ תרומתו תרומה ויש שואלין א"כ היאך אמרו במס' תרומות בתורם חבית של יין ונמצאת חומץ שאם ידע שהיתה חומץ עד שלא נתרמה אינה תרומה והלא יין וחומץ אחד הוא וא"ת שיין וחומץ שני מינין הן כמו שבארנו לענין תערובת יין נסך ומה תאמר לדעת גדולי המחברים שעשאוהו לענין יין נסך שני מינין ולענין תורם מזה על זה כתבו הם בפירוש שהן מין אחד ואעפ"כ פסקו שאם היתה חומץ בשעת הפרשה אינה תרומה ואין זה אלא מן הרע על היפה ונראין הדברים שהיין כבר בדקו ומצאו יין והיה סבור שבשעת הפרשה היה יין ומאחר שבדק וגילה דעתו שאינו רוצה אלא ביפה וטעה ונזדמן לו רע אינה תרומה אבל קישות אע"פ שמ"מ הוא היה סבור בה שאינה מרה מ"מ לא גלה דעתו בכך. עכ"ל המאירי ז"ל: 
+
+<b>קישות ונמצאת מרה אבטיח ונמצא סרוח. </b>בירושל' פריך ניחא אבטיח ונמצא סרוח אלא קישות ונמצאת מרה ולאו מעיקרא מרה היא שדרך הקישות כך. והוה ליה למימר אינה תרומה כלל כמו גבי יין ונמצא חומץ. ומסיק ר' יונה לכל דבר עשו אותה כספק אוכל דמטמאה טומאת אוכלין ושורפין אותה בטומאה וחייבין עליה חומש ולוקין עליה מרדות אם אכלה חוץ לחומה אם הוא מעשר שני עירב בה נעשה חמר גמל ע"כ. אבל לפי שיטה דיבמות משמע דלא עשו אותה אוכל אלא בתורם בטעות ולא בתורם במזיד דאי במזיד הוי כתורם מן הטמא על הטהור דבמזיד אין תרומתו תרומה. ה"ר שמשון ז"ל. ובכסף משנה שם כתב ואפשר לומר עוד דנעשית מרה מחמת עיפוש שאירע בה ואינה סרוחה או שהסריחה ואינה מרה ע"כ: 
+
+<b>תרומה ויחזור ויתרום. </b>כתב ה"ר יהוסף ז"ל נ"ל דתרומה הראשונה הויא תרומה מן התורה דלא דמי לזונין על החטים שאינם אוכל כלל אבל הא אוכל הוא ע"י הדחק אבל חומץ אינו כן דמין אחר הוא אך בירושלמי אינו אומר כן ולפי זה צריך לתרץ דהא דתנן הראשונה אינה מדמעת קאי אשנייה עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>אם ידוע שהיתה של חומץ עד שלא תרמה אינה תרומה. </b>רבי הוא דסבר יין וחומץ שני מינין אבל לר' ישמעאל בר' יוסי אפי' עבר במזיד ותרם מן החומץ על היין הויא תרומה ופסק הירושלמי בהא הלכה כרבי אע"ג דר' יוסי דנמוקו עמו פליג עליה וכן נמי רבנן סבירא ליה בתוספתא פ"ג דיין וחומץ מין אחד אלא ששם נפלה טעות ששם כתוב דברי ר' יוסי שר' יוסי אומר יין וחומץ שני מינים וצריך להגיה דברי רבי שרבי אומר וכו'. ועיין בה"ר שמשון ז"ל שהקשה מ"ש תורם חומץ על יין לרבנן מתורם מטמא על הטהור ומאבטיח ונמצא סרוח דמשמע בהאשה רבה דבשוגג תרומתו תרומה ובמזיד אין תרומתו תרומה והכא לרבנן איפכא דמחומץ על יין במזיד תרומתו תרומה בשוגג אין תרומתו תרומה כדמפ' איהו ז"ל לההיא ברייתא דקתני תרומה ויחזור ויתרום וכו' ומשני להו ז"ל שפיר וז"ל וי"ל דלא דמי דטמא ואבטיח תקון רבנן דלא תהא תרומה במזיד משום דלא חזו לאכילה ויש כח בידם לעקור דבר מן התורה כדאמרי' בהאשה רבה או כמאן דאמר לא אמר כלום לתקן השיריים אבל חומץ חזי לאכילה ואיכא דניחא ליה בחלא כדאמרי' בהמוכר את הספינה והוי כמן הרע על היפה דל"ש שוגג ול"ש מזיד תרומתו תרומה חוץ מהיה בלבו דהוי כמפרש שלא יהא תרומה ע"כ: 
+
+<b>אם ספק תרומה. </b>דספיקא דאורייתא לחומרא וכ"ש דאיסורא: 
+
+<b>ויחזור ויתרום. </b>קישות אחרת מתוקה כמשקלה. ובירוש' תני בשם ר' יוסי אין לך מר בקשות אלא תוכו כיצד הוא עושה מוסיף על החיצון שלה ותורם. ותנא דמתני' ס"ל דגם בחיצון יש בו טעם מרירות: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>נפלה אחת מהן וכו'. </b>לפרש מאי דקתני ברישא דבין ראשונה בין שנייה אינה מדמעת בפני עצמה קאתי השתא וכן אם אכל זר שתיהן משלם כקטנה שבשתיהן וחומשה וכיצד הוא עושה בשתיהן נותנן לכהן אחד ונוטל מן הכהן דמי הגדולה כך כתוב שם בפ"ה דהל' תרומות ויש ממנו בירושל': 
+
+<b>נפלה שנייה למקום אחר. </b>כך צריך להיות: 
+
+<b>אינה מדמעתן. </b>כ' ה"ר יהוסף ז"ל ברוב הספרים גרסי' מדמעתן בנו"ן וצ"ל דקאי אחולין שנזכרו לעיל וה"ק אינה מדמעתן לאותן חולין ויש ס"א דגרסי' מדמעת ע"כ: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>השותפין שתרמו וכו'. </b>פי' שלא ידע השני שהראשון תרם. ובירושל' רפ"ק דמכלתין גרסי' אתם פרט לשותפין ופריך והא תנן השותפין שתרמו זה אחר זה וכו' ומסיק כאן להלכה כאן למעשה כלומר דיעבד אם תרמו תרומתן תרומה דשותפים לא קפדי אהדדי וחשוב כאילו תרם מדעת חבירו אבל לכתחלה לא יתרום גזרה שותף דלא קפיד אטו שותף דקפיד: 
+
+<b>וחכמים אומרים תרומת הראשון תרומה. </b>כלומר ולא תרומת השני. ואית דגרסי וחכ"א אין תרומת השני תרומה. ובירוש' מפרש דהיכא דבא השני לשאול ורוצה שתהא תרומתו קיימת לחצי חלק הכרי דהיינו חלקו ואומר דהסאה שתרם תרומה בטעות דבהא כ"ע מודו דחצי סאה השנייה טבל טבול לכל הוא וכן ה"ה אם בא הראשון ופירש דבריו. כי פליגי בסתמא דכיון דלא באו לשאול מסתמא אינם ממחין. וחכמים סברי תרומת הראשון תרומה אבל לא תרומת השני דסתמייהו ממתין הן שאינו רוצה שיפסיד חבירו התבואה ע"כ. ובתמורה פ"ק גמרא דאין תרומה אחר תרומה גרסי' מתני' מני ר"ע דתנן השותפים שתרמו זה אחר זה ר' אליעזר אומר תרומת שניהם תרומה ר' עקיבא אומר אין תרומת שניהם תרומה וחכמים אומרים אם תרם הראשון כשיעור אין תרומת השני תרומ' ואם לא תרם הראשון כשיעור תרומת השני תרומה והקשו שם תוס' ז"ל דהכא בפרקין קאמר ר"ע תרומת שניהם תרומה וא"כ קשיא דר' עקיבא אדר' עקיבא ותירץ ר"י דבשמעתא דהתם מיירי כשנתנו רשות זה לזה לתרום ומש"ה תרומת הראשון תרומה לר"ע שהרי מדעת חבירו תרם ומאי דקאמר אין תרומת שניהם תרומה ר"ל אלא תרומת הראשון דומיא דולא תמורה אחר תמורה דהתם דהראשון תמורה והשני אינו תמורה והשני מה שתרם אינה כלום דכיון דנתן לחבירו רשות לתרום כבר תרם ור' אליעזר סבר דתרומת שניהם תרומה דגלי אדעתייהו דכל חד לא ניחא ליה בתרומת חבירו אבל הכא במתני' בשלא נתנו רשות זה לזה לתרום הלכך כל חד אדעתא דנפשיה תרם חלקו לפיכך תרומת שניהם תרומה מקצת ע"כ. ורבינו שמשון ז"ל כתב דעל כרחך גירסא דהתם משובשת. ובירושלמי במה אנן קיימין אי בשמוחין זה על זה אף ר' עקיבא מודה ואי בשאינם מוחין אף רבנן מודו אלא כן אנן קיימין בסתם ר"ע אומר סתמא אין מוחין ורבנן אמרי סתמא מוחין. אכן הר"ש ז"ל נראה דגריס בירוש' מומחין שפי' מומחין פי' בקיאין לתרום דניחא ליה לשותף חבירו שיתרום כיון שהוא בקי אבל אם אינו בקי ודאי לא ניחא ליה וה"ל תורם שלא ברשות ומסיק דבסתם פליגי עכ"ל ז"ל. וברמב"ם פ"ד דהל' תרומות פסק אם היו ממחין זה על זה תרומת השני אינה תרומה ואם לא היו ממחין זה על זה ותרם הראשון כשיעור מה שתרם חבירו אין תרומת השני תרומה ואם לא תרם הראשון כשיעור תרומת שניהם תרומה פי' מהרי"ק ז"ל שהוא מפ' דמאי דקאמר ר' יוסי בסיפא דתרומת השני תרומה היינו לומר דאף תרומת השני תרומה: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>אבל אם הרשה את בן ביתו. </b>וה"ה לשותפו ומשמע דלמאי שכתבתי במתני' דלעיל בשם תוס' ז"ל דהאי מתני' דלא כר' אליעזר. דו"ק. ולשון ה"ר יהוסף ז"ל פי' אפי' בן ביתו ואין צ"ל שותפו ע"כ. ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל והאי עבדו ושפחתו דתנן הכא עבריים נינהו דאי' בהו שליחות ואע"ג דשפחה לא שייכא אלא בדלא אית לה שתי שערות דאי מייתא שתי שערות מאי בעיא גביה ואי אית (לית נראה דצ"ל) בה שתי שערות קטנה היא ולית בה שליחות איכא לאוקומי בתרומת ירק דמדרבנן היא והכי אוקימנא בפ' התקבל מתני' טובא דכוותה ולמאי דא"ר ינאי בפ' המביא תניין דדוקא עובד כוכבים הוא דממעטינן דאין לו שליחות משום דלא בא בברית מצות אבל עבד כנעני לא ממעטינן דכתיב גביה קבלת תורה מחוטב עציך א"כ בר ברית הוא לדידיה מתני' אתיא כפשטה בעבד כנעני גדול דמצי לתרום בשבילו עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>הדרוכות. </b>י"מ דקאי אענבים וי"מ דקאי אפועלים הדורכים וכן פי' בערוך ודוקא יין מפני שטומאתו מצויה לפי שהוא ראוי לשתיה אבל שמן לא הכי מוכח בירושלמי. וז"ל הרמב"ם ז"ל שם פ"ד הפועלים אין להם רשות לתרום שלא מדעת בעל הבית חוץ מן הדורכין בגת שאם ירצו לטמא את היין הרי הן מטמאין אותו מיד ולפי שמסר להם והאמינם על כן הרי הן כשלוחין ואם תרמו תרומתן תרומה ע"כ. ובהשגות אמר אברהם לשון המשנה כך הוא חוץ מן הדרוכות מפני שהן מטמאין את הגת מיד והפירוש מפני שהוא משקה והטומאה מצויה בו מיד משהלכו שתי וערב לפיכך הזריז לתקנו קודם שיקבלו טומאה ה"ז משובח ובודאי ניחא ליה לבעה"ב שיתרומו קודם שידרכו בה ע"כ. וכתב עליו הר"י קורקוס ז"ל ויש לסייע לפי' רבינו מלשון המשנה שאמרו מפני שהן מטמאין את הגת מיד דמשמע דה"ק שהן יכולין לטמאה מיד דלפי' הראב"ד ז"ל למה תלה הטומאה בפועלים ה"ל למתני מפני שהן מקבלין טומאה מיד ע"כ. ועיין בפי' הרמב"ם ז"ל למשנתנו וז"ל בטל הוא שיבטל לשלוחו משליחותו ובתנאי שיהיה עובר על דעתו כגון שצוהו לתרום דרך דמיון למזרחו של כרי והוא תרם למערבו אבל אם לא עבר על דעתו מה שעשה עשוי אע"פ שבטל כי העיקר אצלנו אין אדם מבטל שליחותו בדבר. ודרוכות הם דורכי הענבים בגתות ואין (נראה דצ"ל והן) רשאין לטמא הגת כשמתחילין לדרוך מפני שיהא מוכשר לטומאה וכיון ששכר אותם לדרוך ומסר להם גתו הנה הניחם במקומו וקבל עליו מעשיהם ע"כ. וכתב הר"מ דילונזאנו ז"ל הַדָרוֹכוֹת כך מצאתי נקוד בנכ"י ופירושו הדורכים ודוגמתו הלקוחות ע"כ: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. מפני שהן מטמאין את הגת שהבעלים עמי הארץ. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל אין לשון המשנה משמע שהוא חוזר על הבעלים אלא על הפועלים שמטמאין את הגת מיד שהלכו בו שתי וערב ע"כ: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>האומר תרומת הכרי הוה בתוכו ומעשרותיו בתוכו. </b>פי' רש"י ז"ל ומעשרותיו בתוכו באמצעיתו תהא תרומתו כדי שיעור תרומה ומעכשיו תהא כדי להתיר סביביו. תרומת מעשר זה בתוכו. מילתא אחריתי הוא כלומר או אם היה כרי של מעשר ואמר תהא תרומה שלו בתוכו. קרא שם. ועד עכשיו אם אכל ממנו לא היה בו אלא איסור של טבל ומעכשיו אם אכלו לוקה עליו משום תרומה ומשום מעשר שני חוץ לחומה ואם נטמא ואכלו חייב משום אוכל תרומה בטומאה ע"כ. וברמב"ם שם מפרש שלא להתיר סביביו א"ר שמעון אלא לומר שאינו יכול עוד להוציא תרומה ומעשרות מכרי אחר על זה אלא ממנו יוציא אותן וה"ר שמשון ז"ל בשם הירוש' פי' דה"ק קרא שם. ותרומה וחולין מדומעין כאילו הפריש התרומה וחזרה ונפלה לאותו כרי וימכר הכל לכהן בדמי תרומה אם לא שישאל התרה על אותה הפרשה שכן הדין שיכול לשאול התרה על תרומתו כמו על נדרו: 
+
+<b>ר' אלעזר הסמא. </b>בויקרא רבה [ס' אחרי מות פכ"ג סי' ד'] מפ' אמאי קרו ליה הכי. ופי' רבינו שמשון ז"ל דר' אלעזר מוסיף על ר"ש דאפילו לא אמר בתוכו אלא ממנו עליו שאין שיריו נכרין אפ"ה קרא שם ולאו דוקא נקט תרומה אלא ה"ה למעשרות ועוד פי' אי נמי אתא ר' אלעזר למימר דתרומה דוקא לא בעינן מקום מסויים. אבל במעשר בעי' מקום מסויים ע"כ. ואית דגרסי ר' אלעזר חסמא אומר אף האומר וכו' וכן ג"כ במלתיה דראב"י גרסי אף האומר וכו'. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ור"א בן יעקב סבר דאפילו גבי כרי דמעשר ואמר תרומתו עליו מסויים הוי. וס"ל כאבא אלעזר בן גומל דבירושלמי פ"ק דמכלתין דאמר מה תרומה גדולה במחשבה אף תרומת מעשר במחשבה אפילו לכתחלה ע"כ. והבאתי דברי אבא אלעזר בן גומל לקמן פ' עשירי סי' ו' והביאה ג"כ ר"ע ז"ל בפ"ה דמס' דמאי סי' ב'. ובירוש' אמרי' דר"ש אתי כב"ש כמו דב"ש אמרין קדשו מדומעין כדתנן לעיל פ"ק בש"א תרומת עצמן בהן כן נמי ר"ש ס"ל קדשו מדומעין ובעינן התם עד כדון באומר בתוכו אמר בו מהו ופשטינן מברייתא דפלוגתא דאיכא באומר בתוכו היא נמי באומר בו ומפרש התם טעמא דרבנן דאמרי עד שיאמר בצפונו או בדרומו דכתיב ונחשב לכם תרומתכם והרמותם מה תורם במסויים אף מחשב במסויים והיינו שיאמר בצפונו או בדרומו והתם מייתי ברייתא דמשמע דפליגי בה רבי ורבנן אחכמים דמתני' כמו שכתב החכם ה"ר אליעזר ז"ל. ע"ש בירושל': 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>עובר בל"ת. </b>בירושל' אמר ר' יוחנן דאינו לוקה על לאו זה דאסמכתא בעלמא הוא דעיקר קרא למאחר מליתן אותו לכהן בזמן הביעור: 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ומנין שיוקדמו כו' אלא יוקדמו כו' ותרומה לראשון שהיא ראשית. </b>מה שא"כ במעשר ראשון דאע"ג דאשכחן דאיקרי תרומה דכתיב בפרשה קרח כי את מעשר ב"י אשר ירימו לה' תרומה נתתי ללוים בנחלה. ראשית לא אשכחן דאיקרי. ובמכילתין מפ' טעמא והביאו רש"י ז"ל בריש תמורה דף ד' יוקדמו בכורים לתרומה משום דבכורים חמירי דאית להו ד' שמות ראשית ומלאה ותרומה ובכורים. ותרומה אין לה אלא שלשה שמות ראשית ודמע ותרומה. ויוקדם תרומה למעשר ראשון שאין לו אלא שני שמות כגון מעשר ותרומת מעשר. ויוקדם נמי מעשר ראשון דאית ליה שני שמות למע"ש דאין לו אלא שם אחד כגון מעשר שני ע"כ. ואית דגרסי שיקדמו היו"ד בחירי"ק והקו"ף בפת"ח והדל"ת בשב"א. והר"מ די לונזאנו ז"ל נקד היו"ד בחירי"ק והקו"ף והדל"ת בשב"א: 
+
+<b>שהן בכורים לכל. </b>מצאתי שנקד החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל בכרים בשם ספר כתיבת יד. הבי"ת בשב"א. ובציר"י הכ"ף. עוד כ' שהן בכרים לכל פי' האי לכל חוזר למעלה וה"ק אלא יקדמו הבכורי' לכל כי הם בכורים ועל זה הדרך מדברת כל המשנה שאמרה אח"כ ותרומה לראשון וכו' ומע"ר לשני וכו' גם כאן פירושו הבכורים קודמין לכל כי הם בכורים ע"כ. עוד כ' על מה שפי' ר"ע ז"ל ה"ק אע"פ שהוא עובר בל"ת וכו' כ' פי' זה דחוק ונרא' דמייתי ראי' ממה שאמר הפסוק לא תאחר ש"מ שמה שעש' עשוי שאל"כ אין שייך לומר איחור וצ"ע וכן יש בירושלמי בפירוש וכדומה לזה יש במס' תמורה פ"א ממירין מן הבקר על הצאן וכו' שנאמר לא יחליפנו וכו' ע"כ: 
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>עולה ואמר שלמים לא אמר כלום. </b>והוי חולין גמורים הן ומהימן לומר שכן היה בדעתו וטעה והוציא בענין אחר. שאני נהנה לזה ונהנה לזה קונם יהא מה שאני נהנה לראובן זה כלומר שלא אשא ואתן עמו ונתקל בדבורו ואמר לשמעון. לא אמר כלום. ושניהם מותרין דבעי' פיו ולבו שוין הר"ש שירילי"ו ז"ל. ואיכא מאן דס"ל בירושלמי דמתני' דלא כב"ש דתנן ברפ"ה דנזיר בש"א הקדש טעות הקדש. וכתב ה"ר משה פיזנטי ז"ל המתכוין לומר תרומה אפילו אי דברים שבלב לא הוו דברים גבי ההיא דזבין נכסי' אדעתא למיסק לארעא דישראל ובעידנא דזבין לא אמר כלום התם אינו טועה בדבורו אבל הכא דברים שבלב הן ומה שהוציא בשפתיו אינו כלום לפי שטעה בדבורו ע"כ. והם דברי הר"ן ז"ל בפ' האיש מקדש דף תרמ"ג: 
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>העובד כוכבים והכותי תרומתן תרומה. </b>אית ספרים דגרסי שתרמו משלהן תרומתן תרומה. ופי' רש"י ז"ל תרומתן תרומה ליאסר לזרים דקסבר אין קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל להפקיע מן המעשרות ומירוח העובד כוכבים אינו פוטר מן התרומה. ובמנחות יליף לה טעמא מדגנך דגנך תרי זימני למעוטי דיגון עובד כוכבים ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. מדמעת. אם נפלה לחולין אוסרת וחייבין עליה חומש האוכלה בשוגג. ור"ש פוטר דקסבר אין מירוח העובד כוכבים חייב בתרומה. ויליף לה מדגנך ולא דיגון עובד כוכבים במנחות ולדידיה ליכא מיעוט אחר מיעוט דמצריך להו צרוכי עכ"ל ז"ל. והתוס' ז"ל דחקו עצמן לומר דמיירי שגדל שליש ביד ישראל ולקחו העובד כוכבים הלכך חייב בתרומה וכתב עליהן הר"ש שירילי"ו ז"ל ואינו כן כדמשמע הכא בגמ' ירושלמית דבין בתרומת גרנו בין בעובד כוכבים שלקח פירות מישראל מיירי מתני' וטעמא דמתני' היינו דהוי קדשי הפה וכי היכי דבהמת חולין דשרייא אי אקדשה עובד כוכבים הוי הקדש כדתניא בפ"ק דחולין איש איש לרבות העובדי כוכבים שנודרין נדרים ונדבות כישראל והכא נמי אע"ג דפירותיו חולין הוו ושרו באכילה אם קרא עליהן שם אסירי לכולי עלמא ונתפסין הן דאפי' בחלת ח"ל אמרי' הכי כדאמרי' בפ"ק דיום טוב ות"ק דפליג אדר"ש היינו ר' יוסי דמייתי בירושלמי דפליג עליה בפ"ד דזבחים דתנינן תמן קדשי עובדי כוכבים אין חייבים עליהן משום פגול נותר וטמא והשוחטן בחוץ פטור דברי ר"ש ר' יוסי מחייב וכי פליגי ר"י ור"ש היינו אי חייבין עליהן חומש זרים שאכלוה או לא ואי אוסרת במאה או לא וכן בבהמת הקדש מחייב כרת השוחטה בחוץ או לא וכן בפגול וכו' אבל כ"ע מודו דקדשה עכ"ל ז"ל. וכן נראה קצת שפי' ג"כ הרמב"ם ז"ל וז"ל העובדי כוכבים הללו אע"פ שאינם חייבים במצות אם עשו מהם שום דבר יש להן קצת שכר וכיון שהם משתתפין עמנו בשכר מעשיהן במצוות קיימין כאשר הראה ע"כ: 
+
+<b>ומעשרותן מעשר. </b>אם קראו מעשר ראשון הוי טבל וחייבין להפריש ממנו תרומת מעשר ואי מעשר שני קרא חייבין לאכלו בירושלים ובעי פדיון: והקדשן הקדש. בהמה שהקדישו הוי קדש ואין נהנין בה ואי עבר ונהנה אי חייבין אשם מעילות בה או אם שחטה בחוץ אי חייבין כרת בה בהא פליגי ר"ש ור"י בפ' ב"ש בזבחים והתם מפ' טעמייהו ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל. ע"כ: 
+
+<b>רבי יהודה אומר אין לעובד כוכבים כרם רבעי. </b>משמע דסבר ר' יהודה יש קנין לעובד כוכבים בא"י וקשה דבמנחות פ' ר' ישמעאל שמעי' ליה לר' יהודה דאמר תורמין משל עובד כוכבים על של ישראל ומשל ישראל על של עובד כוכבים וי"ל דלא פטר ר' יהודה הכא אלא בסוריא כדתניא וכו' ה"ר שמשון ז"ל. והוא עצמו ז"ל כתב בפ"ה דדמאי דמן הירושל' מוכח ומן התוספתא משמע דכר' יוסי ור"ש ס"ל דיש קנין לעובד כוכבים וכו' וכתבתיו ספ"ד דפאה ובירושל' דפאה דף כ' ודמעשר שני דף נ"ו א"ר אלעזר כיני מתני' אין לעובד כוכבים כרם רבעי כל עיקר אפי' בארץ ישראל כיון שנשנית סתם ומתני' פליגא אבריי' ותרי תנאי אליבא דר' יהודה ויש שם אמוראים אשר הסכימו דלא גרסי' במשנה לשון כל עיקר אלא רבי יהודה אומר אין לעובד כוכבים כרם רבעי ולגרסא זו נוכל לומר שהבריי' באה לפרש המשנה דבסוריא לבד אמר ר' יהודה שאין לעובד כוכבים כרם רבעי ומינה אתה למד הא לישראל יש כרם רבעי בסוריא. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל בירושל' מפרש דמיירי בפירות שקנה העובד כוכבים מישראל ע"כ: 
+
+<b>תרומת העובד כוככים מדמעת. </b>ת"ק היינו ר' יוסי כדכתבינן: 
+
+<b>ור"ש פוטר. </b>פי' רש"י ז"ל שם בקדושין דקסבר אין מירוח העובד כוכבים חייב בתרומה ויליף לה מדגנך ולא דגון עובד כוכבים ולדידיה ליכא מיעוט אחר מיעוט דמצריך להו צרוכי ע"כ וכמו שכתבתי לעיל בסמיך והקשו עליו תוס' ז"ל שם דמשמע מפירושו דת"ק ור"ש פליגי ביש קנין לעובד כוכבים ובפ' השולח פליגי בה אמוראי ואין סברא לומר דפליגי תנאי בפלוגתא דאמוראי לכך פי' ר"י דת"ק סבר דאפי' יש קנין משכחת שפיר שתבואתם חייבת בתרומה כגון שגדלה שליש ביד ישראל ואי משום מירוח העובד כוכבים דפוטר י"ל דמיירי שמרחו ישראל ואי משום זרעך ולא לוקח י"ל דמיירי שלקחן קודם מרוח ואח"כ מירחם ישראל ופיטורא דלוקח אינו אלא אחר מרוח וקשה דא"כ דומיא דהכי פטר ר"ש ומ"ט. וי"ל דטעמא כדאמרי במנחות דאר"ש קדשי עובדי כוכבים אין בהם מעילה משום דילפי' חטא חטא מתרומה ובתרומה כתיב בני ישראל ולא עובדי כוכבים אלמא ממעט לי' קרא בהדיא עכ"ל ז"ל וכבר כתבתי לעיל בסמוך מה שהקשה עליהם הר"ש שירילי"ו ז"ל. ובירושלמי מייתי ברייתא דפליגי בה רבי ורשב"ג ונדשמעמינה דמתני' מיירי כשתרם העובד כוכבים לפנינו דוקא. ומסיק בירושל' דאשכח ברייתא דפליג ר"ש בין אחומש בין אדמוע דקדושה דעובד כוכבים קלה היא ואינה מדמעת וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ובגמ' דילן פ' ר' ישמעאל במנחות אסיקנא בדר"ש דאע"ג דסבר דמירוח העובד כוכבים פוטר אפ"ה כי מרחינהו עובד כוכבים והפריש מהן תרומה מדמעת מדרבנן משום בעלי כיסין וכי קאמר הכא אינה מדמעת היינו מדאו' אבל מדרבנן מדמעת וכן כתבו התוס' שם ע"כ: 
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מוציא ממנו תרומה עליו. </b>י"ס דגרסי מוציא ממנו תרומה ומעשרות עליו: 
+
+<b>אבל לא על מקום אחר ר' מאיר אומר אף מוציא הוא על מקום אחר וכו'. </b>כן גרסת הר"ש ז"ל וכדפי' ר"ע ז"ל. וכתב הרא"ש ז"ל והיינו טעמא דכשאדם תורם כריו אי אפשר לו להוציא כל התרומה בבת אחת אלא מרים וחוזר ומרים הלכך אפי' הפסיק ביניהם יום או יומים אין לחוש דמה לי הפסק מועט ומה לי הפסק מרובה אבל מ"מ כיון שמקצתו מתוקן אין להפריש על טבל גמור ור"מ לא מפליג אבל הרמב"ם ז"ל גריס אבל לא ממקום אחר וז"ל פירושו כוונת התנא לומר כי אותו הקצת שהפריש אינו לא תרומה ולא מעשר אבל עדיין הוא טבל כמו שהי' אבל מוציא מאותו הקצת החק שהוא חייב בו ואם הפריש קצת מעשרות יוציא ממנו המעשר שחייב לאותו קצת ואין לו להוציא על אותו קצת שהוציא תרומות ומעשרות ממקום אחר כמו שהוא מותר עשותו בטבל כיון שזה שהוציאו הוציאו לדעת שהוא מקצת תרומה ומעשרות ור"מ מתיר שיוציא עליו ממקום אחר ואין הפרש אצלו בין מוציא קצת תרומה ומעשרות או שאר הטבלים ע"כ. והראב"ד ז"ל גריס כגרסת הר"ש ז"ל בהשגות שם בפ"ג דה' תרומות ובפ"א דה' מעשר סי' ט"ו וכן מוכח בירושלמי והקשה הראב"ד ז"ל דלפי' הרמב"ם ז"ל קשה דהו"ל למיתני מוציא ממנו תרומה עליה בל' נקבה ונלע"ד דלא קשיא ג"כ מלת עליו לפי' הרמב"ם ז"ל שהוא ז"ל יסבור דקאי אמלת מקצת שהוא ל' זכר: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במגורה </b>גרסי' הבי"ת בפת"ח והמ"ם בשב"א ודגש והגימ"ל בשור"ק והרי"ש קמוצה: 
+
+<b>ונתן סאה לבן לוי וסאה לעני. </b>בירוש' דפ"ג דמס' מעשרות איכא מאן דיליף מהכא דהמעשרות ניטלות בבית ולא מן הגורן כתרומה: 
+
+<b>וחכמים אומרים אינו מפריש אלא לפי חשבון. </b>כתבו הר"ש והרא"ש ז"ל עוד פי' אחר מלבד השני פירושים שהביא ר"ע ז"ל. ועוד פי' אחר וז"ל ועוד יש לפרש דמיירי כגון שנתן סאה ללוי ולעני והלכו הלוי והעני ומדדום ונמצאו חסרים דר"מ סבר מהימנינן לי' לבעל הבית שהפריש שני סאין שלימין ונאבד מה שחסר או אכלוהו עכברים ורבנן סברי דלפי חשבון הנמצא מהימן ותו לא. והרמב"ם ז"ל פי' כפי' האחרון שלהם דהיינו הפי' השני שהביא ר"ע ז"ל. וז"ל ה"ר יהוסף ז"ל מי שהיו פירותיו במגורה. פי' מי שהיו לו פירות הרבה באוצר ולא הפריש מהם כל המעשרות אלא נתן סאה אחד ללוי למעשר ראשון וסאה לעני למעשר עני והרי אלו הפירות מקצתן מתוקנין ומקצתן אינן מתוקנין וא"ר מאיר שרשאי הוא להפריש עוד ח' סאין ולאכלם דיש ברירה שעל אלה הח' סאין הפריש כל המעשרות ור"מ לטעמי' דלעיל קאמר גבי תרומה שמוציא ממנו למקום אחר ואנו אומרים הוברר הדבר שלא הפריש התרומה על מה שהוא נותן לתרומה על מקום אחר אלא על יתר הכרי וחכ"א אינו מפריש אלא המעשרות שנתן הן לפי חשבון כי לא הפרישן אלא על כל הכרי ולא נאמר שלא נתן אותן אלא על אלו הח' סאין בלבד ורבנן לטעמייהו שאמרו לעיל שמוציא ממנו תרומה עליו ולא למקום אחר כן נ"ל לפי דעת התלמוד ירושלמי ואלו הפירושים של המפרשים אינם נראים כלל עכ"ל ז"ל: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>שיעור תרומה וכו'. </b>בספר הפרפראות פ' שלח לך מראשית עריסותיכם הפסוק מתחיל במ"ם ומסיים במ"ם לומר לך עין יפה אחד מארבעים ע"כ. ובירוש' כתיב ששית האיפה מחומר החטים וששיתם את האיפה מחומר השעורים יכול יתרום בחטים א' מששים ובשעורים א' משלשים ת"ל וכל תרומה אשר ירימו שיהיו כל התרומות שוות וכו': 
+
+<b>תרם ועלה בידו אחד מס'. </b>תרם מאומד ונמצא אחד מששים תרומה ואינו צריך לתרום. ואפי' הי' למוד לתרום אחד ממ' או אחד מנ' כיון שעלה בידו אחד משעורי חכמים אין צריך להוסיף ואם חזר והוסיף תרומה אין שם תרומה עליו וחייב במעשרות אבל אם עלה בידו א' מששים ואחד שהוא פחות משעור הקטן שנתנו חכמים יחזור ויתרום ויוסיף כמות שהוא למוד ואותו המותר יכול לתרום במדה במשקל ובמנין דלא אמרן לתרום מאומד אלא כשתורם מתחלה אבל מן המוקף צריך לתרום ר' יהודה סבר דאף מוקף אין צריך אלא בתחלה: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>תורם בבינונית אחד מחמשים. </b>דאזלי' בתר רובא דעלמא ובדין הוא דלא לתני אלא בבינונית ולא בעי תו למתני אחד מחמשים אלא משום דבעי למתני פיחת אחד מעשרה או הוסיף עשרה דתני מניינא תני נמי מניינא הר"ש שירילי"ו ז"ל: 
+
+<b>פיחת עשרה. </b>ותרם ממ' או הוסיף עשרה ותרם מס' תרומתו תרומה אפי' אתא בעה"ב ואמר לא ניחא לי דכיון דבאחד משיעורי חכמים תרם יכול למימר לי' אנא להכי אמדתיך ה"ר שמשון ז"ל. וכן פי' רש"י ז"ל שם בקדושין אבל הרמב"ם ז"ל פי' הפך מזה פיחת עשרה אחד מששים הוסיף עשרה אחד ממ' וכן פי' תוס' ז"ל שם בקדושין בשם יש מפרשים וק"ל שהכל עולה לסגנון אחד. לשון ה"ר יהוסף ז"ל פָחַת עשרה או הוסיף עשרה פי' אם במה שרצה לתרום כדעתו של בעה"ב טעה והוסיף עשרה וכן כשתרם בבינונית כשלא ידע דעתו והוסיף או פיחת תרומתו תרומה ע"כ: 
+
+<b>ואם נתכוין להוסיף אפי' אחת אין תרומתו תרומה. </b>פי' הרמב"ם ז"ל כגון שנתכוין להוציא אחד ממ"ט מתחייב זה התוספת [הגה"ה וז"ל ואם נתכוין להוסיף אפי' אחת עניינו שנתכוין להוציא אחת ממ"ט שמחייב זה התוס' בתרומה וכצ"ל:] בתרומה ע"כ. וכתב ה"ר שמשון ז"ל פיחת עשרה או הוסיף עשרה תרומתו תרומה אבל יותר מעשרה אין תרומתו תרומה ודוקא גבי שליח אבל בעה"ב תנא בפרק אלמנה ניזונית תרם ועלה בידו אפי' אחד מעשרים תרומתו תרומה: 
+
+<b>אם נתכוין [להוסיף] אפי' אחד. </b>גרסי' לשון זכר כדתני נמי עשרה: אין תרומתו תרומה. לשון הרמב"ם ז"ל שם פ"ד ואם נתכוין להוסיף על הבינונית אפי' אחד מתשעים ותשעה אין תרומתו תרומה אלא שבספר מוגה מצאתי שהגיה אפילו אחד מארבעים ותשעה וכו'. ובירוש' פריך תמן בפ' בתרא דמעילה תנינן כולן מעלו ואפי' בעה"ב אלמא מוסיף על דבריו הוי ולא מעביר והכא קתני אין תרומתו תרומה אלמא מעביר על דבריו הוי ומשני דגבי מעילה משנטלו חתיכה ראשונה נעשית שליחותו של בעה"ב אבל במתני' הפרשתו בבת אחת עשוי' כשהוא פוחת או מוסיף ה"ל מעביר עכ"ל ז"ל. והתם בירוש' מפרש אי הוה יודע דעתו של בעה"ב ונתכוין לפחות אי הוי תרומה אי לא: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ר' אליעזר אומר אחד מעשרה כתרומת מעשר. </b>ירוש' אתיא דר"א כב"ש דאמרו לעיל בפ"ק קדשו מדומעין דתנן בש"א תרומת עצמן בהן והוו להו הזיתים תרומה וחולין מעורבין כן ר' אליעזר אמר קדשו מדומעין פירות סאה עודפת דגם אם לא קרא שם למעשרות של הכרי מ"מ קדשה התרומה אע"ג דהיא מעורבת עם חולין הטבולין דר"א ס"ל כב"ש: 
+
+<b>יותר מכאן יעשנה תרומת מעשר על מקום אחר. </b>כך צ"ל במתני' אבל בפי' החכם ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל גריס [הגה"ה וה"ר יהוסף ז"ל כתב י"ס דגרסי אבל לא למקום אחר וצ"ע:] אבל לא על מקום אחר וז"ל אבל לא על מקום אחר כשיעשה אותה סאה עודפת תרומת מעשר תהי' על אותו כרי עצמו שבו ריבה לתרומה אבל לא על עשרה סאין של מעשר טבול אחרות דטעמא משום דדמי למן החיוב [הגה"ה טפי הוה ניחא אי הוה קאמר מן הפיטור על החיוב:] על הפיטור דאע"ג דריבה בתרומה וקדשה מ"מ אין טבל הזה טבול כשאר טבל בעלמא דהא כבר הפריש מן הכרי תרומה ומעשר כאחת דהא י"א נתן. ובירוש' אמרי' דר' חייא פליג אדתני רבי במתני' וטבל גמור הוא דהוי ויעשנה תרומת מעשר על מקום אחר אליבא דר' אליעזר עכ"ל ז"ל וכל המפרשים היה להם גירסא אחרת בירוש' שהביא הוא ז"ל. ולשון ה"ר יהוסף ז"ל יעשנה תרומת מעשר על מקום אחר פי' שיצרפנה עם חולין אחרים דאמר אלו החולין שהן מעורבין בזו התרומה יהו מעשר עם ט' שיעורים כמותן על אלו החולין ואלו החולין המעורבין עם התרומה שעשיתי מעשר יהי' תרומת מעשר ע"כ: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. לפי שאין תורמין שלא מן המוקף. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל. פי' זה קשה דלמה אינו יכול להקיפו ונראה דקסבר שאסור לעשותו תרומה כיון שאינו טבול לתרומה עכ"ל ז"ל: 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בשלשה פרקים משערין את הכלכלה. </b>פי' ה"ר שמשון ז"ל משערין את המדה כדי שלא יקח לעצמו בגדולה ויתן לכהן בקטנה א"נ לענין דינא דבשלשה זמנים אלו רשאי לשנות ולא יותר. א"נ לענין התאנים הנלקטות דבג' זמנים אלו הפירות יפות אלו מאלו שלא יתרום מן הרע על היפה ע"כ ור"ע ז"ל תפס פי' הרמב"ם ז"ל לעיקר. וה"ר יהוסף ז"ל כתב על הפי' שהעתיק ר"ע ז"ל פי' זה קשה מאוד דאין כאן מקומו כי כאן אינו מדבר אלא בתרומה על כן נראה דודאי בתרומה קמיירי ומודדין את הכלכלה כדי שיוכל לכוין וליתן באומד כמות שהוא למוד א' מחמשים או א' מארבעים או א' מששים כי כשמדד את הטבל ויודע כמה מדות הוא צריך להפריש הוא לוקח כלי שאינו של מדה דלא שיוכל לשער בו מדה אחת או שתי מדות בקירוב ומפריש בו תרומה כשיעור וכבר תנן לעיל אבל תורם הוא את המדוד אך זה אינו קושיא כל כך מה עניינו לכאן כי כיון שכבר סיים כל דיני הפרשת תרומה בא לומר דיני תרומת מעשר וכן יש בירושלמי אך מה שפי' שמשערין את הכלכלה ר"ל הכלכלה שמודדין בה זה אינו נראה דמה צריך לשער הרי האחת כמו חברתה ויעשה את העשירית קדש אלא נראה לפרש שמשערין את הכלכלה שרוצה לתרום ממנה שלא יאמר כבר שיערתי אותה שאינה מקבלת אלא ק' תאנים וא"כ אין צריך ליתן אלא עשרה לתרומת מעשר שאע"פ ששיערה בזמן הבכורות בזמן הסיפות היא מקבלת יותר וצריך ליתן יותר וע"כ צריך לשער עכ"ל ז"ל. וכתב הרש"ש ז"ל פי' לפירושו של הרמב"ם ז"ל דאם אירע שמנה מה שמחזיק בסוף הקיץ והיו בה מאה לא יאמר בשנה הבאה בזמן הבכורות כך מדתה ומעשרה כלכלות שמלקט יתן למעשר מאה בכורות דמעשרותיו מקולקלות הן דל"ד מה שמחזיק בה עתה למה שמחזיק בה בסוף הקיץ וכן אילו ידע כמה היתה מחזקת באמצע. הקיץ והיו ק' כשילקוט י' כלכלות בסוף הקיץ לא יתן מאה תאנים למעשר אלא צריך לשערה עכשיו דאינו שוה מה שמחזקת עכשיו בסוף הקיץ למה שהיתה באמצע הקיץ מחזקת ומ"ט משום דבעי לתרום תרומ"ע ומעשר בצמצום ע"כ: 
+
+<b>בבכורות </b>הבי"ת בחירק כדכתיב בס' הושע ט' כבכורה בתאנה ויותר נכון לגרוס הבי"ת בפתח וכדכתיב בס' ירמי' כ"ד כִתְאֵנֵי הבַכוֹרוֹת הבי"ת בפתח והכ"ף בשורק והרי"ש בפת': 
+
+<b>ובסיפות. </b>היו"ד בקמץ נקד ה"ר יהוסף ז"ל: 
+
+<b>והשוקל משובח משלשתן. </b>ע' תי"ט מ"ש בשם הירושלמי ועיין מה שכתבתי בפרק ה' דדמאי סי' ב': 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ר"א אומר תרומה עולה בא' ומאה. </b>עיין במ"ש ר"פ שני דמס' ערלה:
+
+<b> ר' יהושע אומר במאה ועוד. ועוד זה אין לו שיעור. ר' יוסי בן משולם אומר ועוד קב למאה סאה וכו'. </b>יתכן לפרש דר' יהושע לא אמר אלא סתם במאה ועוד ואח"כ תרי תנאי פליגי אליביה. וראיתי שיש מי ששונים מלת ועוד הראשונה דבמלתיה דר' יהושע הוי"ו בקמץ ואינו מוכרח בתוספתא קתני אמלתיה דר' יוסי בן משולם והלכה כדבריו ולא קיימא לן הכי: 
+
+<b>שתות למדמע. </b>פי' הרמב"ם ז"ל ומה שאמר שתות למדמע כו' ואלו אמר קב למאה ולא הי' מוסיף זו התוספת היינו אומרים כו' כיון שיש שם קב יותר על המאה והודיעך כי אין הדבר כן אלא צריך שיהיה זה הקב שתות למדמע וקב פחות חלק ממאה אינו שתות סאה אלא פחות מזה ותבין זה עכ"ל ז"ל מספר מוגה: 
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>כיצד. </b>מדברי ר' עקיבא הוא. הרא"ש ז"ל. ומדתנן נפלה שחורה שחורות אסורות בלבד נפלה לבנה לבנות אסורות בלבד. למד מכאן בעל ספר החסידים ז"ל בסימן תתנ"א וז"ל כיון ששחורות ולבנות שני מינים הם הרי גודגדניות אם בירך על האדומות קטנות שהחיינו ואח"כ שחורות צריך לברך עוד על השחורות שהחיינו אע"פ שטעמן שוה וכ"ש אדומים גדולים ואדומים קטנים או שחורים לפי שישנם שני מינים ע"כ בקיצור. וכן מצאתי שפסק ג"כ בספר לבוש תכלת סימן רכ"ה סעי' ד'. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל דבירוש' מפרש דאיכא למ"ד דלר' יהושע אפילו בידוע מה נפל. מעלות ואיכא למ"ד דאין מעלות. ופליגי דלר' עקיבא אפי' ידע ולבסוף שכח אסורין דכיון דנאסרו נאסרו אבל אם אין ידוע אם שחורה נפלה או לבנה נפלה כיון דכולן בספק איסור הן מעלות זו את זו דס"ל בירוש' דר"ע סברא דנפשיה קאמר ולא מפרש לדברי ר' יהושע וקשיא דהיכי תנא בסיפא דמילתיה ובזו ר' יהושע מקל והתם מפרש לה עכ"ל ז"ל. וסיפא דמתני' ר' יהודה אליבא דר"ע היא דלר"מ לא חלק ר' עקיבא כלל בזה דתניא נמצאת אומר בידוע לא תעלה שאינו ידוע תעלה דברי ר' אליעזר ר' יהושע אומר בין בידוע בין בשאינו ידוע תעלה דברי ר"מ ור' יהודה אומר בין בידוע בין בשאינו ידוע לא תעלה דברי ר"א ור' יהושע אומר בין בידוע בין בשאינו ידוע תעלה ור' עקיבא אומר בידוע לא תעלה בשאינו ידוע תעלה ע"כ: 
+
+<b>ובזו ר"א מחמיר וכו'. </b>נ"ל שהוצרך לומר זה כדי שלא נטעה לומר שאלה השני דינים שוין כי לפי הנראה לפום ריהטא משמע שהן שוין קמ"ל שאינם שוין עכ"ל ה"ר יהוסף ז"ל: 
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>בדורם ליטרא קציעות. </b>סתמא כר"מ דברייתא דריש ביצה ור' יהודה פליג התם והתם קתני חבית והיינו חבית היינו כד. ה"ר שמשון ז"ל. ועיין בירוש' אי משמע אפכא מדריש ביצה: 
+
+<b>ור' יהושע אומר לא תעלה. </b>דכיון דאינה מעורבת אין התחתונות מסייעות לבטל את העליונות אבל אם אין ידוע באיזה מקום בעיגול דרסה מודה ר' יהושע דיעלו וצריך טעם בין לר' אליעזר בין לר' יהושע מ"ש לבנות ושחורות גדולות וקטנות מתחתונות לעליונות ה"ר שמשון ז"ל. ודומה דבירוש' פריך לה ומשני ר' יוחנן דפלוגתא דתנאי היא והא דתאנים שחורות דמשנתנו אמרה חד תנא וקבל כן המחלוקת של ר' אליעזר ור' יהושע ולדידי' גם בליטרא קציעות ר' אליעזר מחמיר ומצריך ק' פומין ור' יהושע מקל דתחתונות מעלות את העליונות וסיפא דליטרא קציעות תנא אחר אמרה שקבל כך המחלוקת של ר"א ור' יהושע ולדידי' גם בתאנים שחורות ולבנות ר' אליעזר אומר דמעלות זו את זו ור' יהושע אוסר וכך הוא פי' לשון המשנה בזו ר"א מחמיר ור' יהושע מקל כלומר חד תנא אמר הכי הכא וה"ה גבי ליטרא קציעות ובזו ר"א מקל ור"י מחמיר כלומר ואיכא תנא אחרינא דאמר בליטרא קציעות דר"א מקל ור"י מחמיר וה"ה שתנא זה יאמר גבי תאנים שחורות ר"א מקל ור' יהושע מחמיר ע"כ עם פי' החכם ה"ר אלעזר אזכרי ז"ל. והברייתא שהביא ר' יוחנן לפרושי דפלוגתא דתנאי. היא הברייתא שכתבתי לעיל בסמוך: 
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>וקפאה. </b>שב אל המגורה לא אל הסאה ונשאר עדיין מן התרומה במגורה כדאי' בירוש' ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל. וכתב ה"ר שמשון והרא"ש ז"ל ופריך בירוש' מחלפא שיטתי' דר' אליעזר תמן אמר התחתונות מעלות את העליונות וכאן אמר בקפוי אבל בארעייתא לא בתמיה ומשני שמעון בר אבא בשם כהנא דברי ר' אליעזר עשאוהו כמרבה במזיד כלומר דגרע משום דקפה דכיון דהסירה להתיר השאר ופשע לבטל איסור אין התחתון מסייעו לבטל ר' יוסי בשם ר' יוחנן עשאוה כסאה עולה מתוך מאה כלומר הא דקתני אם יש בקפוי היינו עם מה שלמטה ור"א ור' יהושע בטעמייהו וקמ"ל אע"ג דקפאה מסייע תחתון לבטל ע"כ ויש במלתי' דר' יוסי דרך אחרת להר"ש שירילי"ו ז"ל ולא העתקתיה מפני אהבת הקיצור. ומדברי הרמב"ם ז"ל בפירושו משמע דמסקנת התלמוד דמוחלפת שיטתו של ר"א וז"ל א"ר אליעזר כי כשנפלה סאה תרומה על פי מגורה ונתקבצה שם ונתעבית על פני אוצר גדול מחטים שנשער פי המגורה כולה אם יש בשטח העליון בלבד ק' סאה אז תעלה ואם לאו יהי' הכל מדומע וזה הפך ממה שאמר במה שקדם שאמר התחתונות מעלות את העליונות וכן אמרו בתלמוד מוחלפת שיטתי' דר"א ע"כ בקיצור. וז"ל ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה שהביא ר"ע ז"ל אינו בירושלמי וכך הוא לשון הירוש' מחלפא שיטתי' דר"א תמן הוא אומר התחתונות מעלות והכא את אומר אם יש בקפוי דוקא ומשני עשאוה כסאה עולה מתוך מאה ופי' הדבר הוא כי זה הקפוי הוא כמו סאה תרומה שנפלה למאה סאה חולין שאותה סאה נשארה תרומה וע"כ גם בכאן נשאר אותו הקפוי תרומה אם אין בו מאה ואחד ע"כ. ומ"מ שַׁמְעַת ממה שכתבנו דלא גרסי' אם יש בקפוי מאה סאה אלא אם יש בקפוי תעלה באחד ומאה ול"ג מלות מאה סאה. ואפשר שהיא גרסת ר"ע ז"ל ואי גרסי' לי' יתבאר דהיינו עם מה שלמטה כדכתיבנא לפי פי' שהביא ר"ע ז"ל. וגם ה"ר יהוסף ז"ל מחק מלות מאה סאה ממשנתו וכתב כן מצאתי ונ"ל דה"פ אם יש בו כדי העלאה בקפוי תעלה וכך יש בירוש' ע"כ. עוד כתב ור' יהושע אומר לא תעלה נ"ל שטעמו של ר' יהושע שאומר לא תעלה הוא משום שהוא חושש שיבטלנה בידים שיקפה מן הכרי הרבה כדי להעלותה ע"כ: 
+
+<b>יקפיאנה. </b>שב אל הסאה שנוטל כל התרומה דרואין אותה כאילו הן חטים ע"ג שעורים ומוציא התרומה לעצמה שנפלה ע"ג המגורה עם מעט מהחולין שנפלה עליהן כמי שמאסף חטים מע"ג שעורים ותחתונים שרו אף אם אין בהן מאה כנגד התרומה והכי איתא בתוספת'. הר"ש שירילי"ו ז"ל. וכן פי' הרמב"ם ז"ל: 
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>ואין ירוע לאיזו מהן נפלה מעלות זו את זו. </b>כתבו הר"ש והרא"ש ז"ל נראה דהאי מעלות זו את זו היינו דוקא בששתיהן של אדם אחד שדרכן להתפנות ולהתערב אבל שני ב"א לא. וכך הוא בטור סוף סי' קי"א. וכתב נמוקי יוסף בפ הערל דף ת"ל דמתני' מיירי בתרומה בזמן הזה דהויא דרבנן ולפיכך הקלו בה לחשבן כאילו הן קופה אחת אע"ג דליכא שאני אומר שהרי שתי הקופות חולין משום טעמא דמתני' מיירי בששתיהן של אדם אחד ע"כ ועיין עוד שם: 
+
+<b>אפי' הן בשתי עיירות וכו'. </b>דס"ל לר"ש כיון דשל אדם אחד הם מצטרפין דלסוף יצרפם כאחת וראיתי מי שפירש עיירות קופות גדולות עשויות למדה. ושהיא מלה בלשון ערבי. וגם בספר כף נחת כן פי' ואין להם על מי לסמוך שאפי' ברמב"ם בפי"ד כתוב אבל אם היו שתי הקופות בשתי עיירות אינם מצטרפות ואם כדבריהם הל"ל שתי הקופות שתי עיירות בלתי בי"ת. וה"נ תנן בפ"ה דדמאי אפי' משתי קופות אפי' משתי עיירות: 
+
+
+Mishnah 13
+
+<b>א"ר יוסי מעשה וכו'. </b>בא לאתויי ראיה לשתי קופות דרואין אותם כאילו הן מעורבות כדאשכחן באגודות דאמרי' תעלה אע"פ שאין האגודות מעורבות ה"ר שמשון והרא"ש ז"ל. ועוד פי' ה"ר שמשון ז"ל דבירוש' פריך דר' יוסי אדר' יוסי דתניא ר' יוסי אומר בלול מעלה. שאינו בלול אינו מעלה. והכא קאמר ר' יוסי דאינו בלול דמעלה ומשני דס"ל לר' יוסי דבדבר בלול בין מקפיד על תערובתו בין אינו מקפיד עולה באחד ומאה אבל בדבר שאינו בלול אם מקפיד על תערובתו אינו מעלה ואם אינו מקפיד על תערובתו מעלה ע"כ: 
+
+<b>שנפלה אחת מהן. </b>בכל המפרשים לא גרסי' מלת מהן. אבל ר"ע ז"ל נראה דגריס לה. גם ה"ר יהוסף ז"ל כתב ברוב הספרים גרסי' מהם ע"כ. ויש ספרים דגרסי שנפלה אחת לתוכן חצייה חולין וחצייה תרומה וכו': 
+
+<b>ואמרתי לפניו תעלה. </b>ושתק ר' עקיבא והודה לדברי: 
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>סאה תרומה טמאה. </b>בספרי פ' קרח יליף מקל וחומר דתרומה טמאה נמי עולה באחד ומאה דתניא מכל חלבו את מקדשו ממנו שאם נפל לתוכו מקדשו מכאן אמרו תרומה עולה באחד ומאה אין לי אלא תרומה טהורה תרומה טמאה מנין קל וחומר אם יעלה איסור מן האיסור להיתר ק"ו האיסור מן המותר להיתר פי' הרא"ש ז"ל איסור מן האיסור היינו תרומה שעלתה מן הטבל דשתיהן אסורים לזרים ואותה עלייה היא תחלת התרת הטבל ק"ו תרומה טמאה שאסורה לכהן שנפלה למאה תרומה טהורה שמותרת לכהן שעולה ומתרת המותר. ולאו ק"ו הוא דעלייתה מן הטבל הפרשת תרומה היא ועליית תרומה טמאה מטהורה בטול הוא ומן הדין אפי' הרמה לא צריך אלא כיון דכבר שמעי' דטהורה בטלה בקל ילפי' דטמאה נמי בטלה. ורבי קאמר ק"ו אם תעלה תרומה טהורה שהיא אסורה לזרים מן החולין המותרים לזרים ק"ו שתעלה תרומה טמאה שמותרת לכהן להסיק תחת תבשילו מן הטהורה שמותרת באכילה ובטלה הטמאה במיעוטה ונעשה הכל מותר ע"כ: 
+
+<b>להקדש. </b>בהקדש בדק הבית מיירי מדתני סיפא יפדו דאי בהקדש מזבח אין לו פדיון דקדוש קדושת הגוף וטעמא דאפי' בפדיון לא מהני משום תרומה טמאה ואע"ג דמן התורה בטל ברוב כיון דאסמכוה אקרא דאת מקדשו ממנו אחמירו בה ובפ' הנודר מן הירק פריך הא למאה תעלה כלומר יעלו סאה אחת והשאר מותר והא דבר שיש לו מתירין הוא דאי בעי מתשל עלה וחזרה היתר ואמאי בטלה במאה וכי תימא דמיירי דאתאי לידי כהן ולית בה שאלה והא מדקתני ואם היתה טהורה אותה סאה ימכרו לכהן מכלל דלאו ביד כהן היא וליכא למימר דבישראל שירשה מבית אבי אמו כהן מיירי דאי הכי אותה סאה אמאי לא ימכור והא ירשה ומסיק דתרומה מאי מצוה לאיתשולי עלה איכא וכדבר שאין לו מתירין דמי ולהכי בטילה במאה הר"ש שירילי"ו ז"ל. וכתב הרא"ש ז"ל ובירוש' פריך אנפלה להקדש ולא כן סברינן למימר אין להקדש אלא מקומו ושעתו ומשנה היא בערכין ס"פ שום היתומים כלומר וזו היא שעתו דמי עציו ולתקלה לא חיישי' דהקדש בדילי אינשי מיני' ומשני א"ר חנינא תפתר שחרב אותו מקום ולא מצא למכרו אפי' בדמי עצים ע"כ: 
+
+<b>ואם טמאים היו אותן החולין וכו'. </b>כתב ה"ר יהוסף ז"ל ברוב הספרים גרסי' יעלו ויאכלו ונ"ל דטעות הוא דהא לפחות ממאה נפלו וא"כ אינם עולין ותו דהאיך שייך לומר יעלו דקאי אחולין כי אין מעלין את החולין אלא את התרומה אלא ודאי לא גרסי' אלא אם טמאים היו אותן החולין יאכלו נקודים וכו' ע"כ: 
+
+<b>נקודים. </b>פי' הרמב"ם ז"ל ככרות קטנות כל אחת פחות מכביצה. והר"ש שירילי"ו ז"ל כתב נקודים ויזקוטו"ש בלע"ז שעושין עגולין קטנים שאין בהם כביצה ומנקדין אותן נקודות נקודות וכן תרגם יונתן יבש היה נקודים הוה ככסנין ופירשו הגאונים ז"ל פת יבשה מאוד שכוססין אותו בבית המשתה וכן פי' ר"י ז"ל נקודים טראל"י בלע"ז. ילושו במי פירות שאין מכשירין ואין מחברין ואין כאן אוכל וסתם לן כר' עקיבא דאמר במס' ט"י פ"ג לא פסל אלא מקום מגעו בלבד ע"כ. ובמחילה מכבודו ואני נושק ידו דמשמע מתוך דבריו ז"ל דמי פירות דמתני' היינו אפי' שמן דבי' מיירי התם ר"ע וא"כ כיצד אמר במי פירות שאין מכשירין ואין מחברין בשלמא אין מחברין משכחת לה אפי' בשמן כר' עקיבא. אלא שאין מכשירין. השמן לכ"ע מכשיר כדתנן סתמא בפ' בתרא דמכשירין ולא ירדתי לסוף דעתו הנמרצת בע"ד. וכתב ה"ר משה פיזנטי ז"ל סאה תרומה טמאה. נקט טמאה לאשמועי' רבותא דדיוקא דהא למאה אע"ג דטמאה היא תעלה ע"כ: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. ויעשם הלוי תרומת מעשר על טבלו. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה דכי היאך הוא רשאי לעשר תרומת מעשר כיון שנדמע ונעשה תרומה גדולה. המשנה לא אמרה אם למעשר ראשון נפלה יעשנה תרומת מעשר כמו שאמר לעיל אלא אמרה יקרא שם וכו' ע"כ נראה דה"ק אם טהורה היתה אותה הסאה ונפלה לחולין ימכרו לכהנים בתורת תרומה ואח"כ אמר ואם למעשר ראשון נפלה והרי היא טבל ותרומה מעורבין שהרי מעשר ראשון אסור אפי' לכהנים בטבלו אלא הן מפרישין תרומה ומחזיקין אותה לעצמן א"כ גם כאן אסור לכהן לאכלו כך אפי' בתורת תרומה אלא יקרא שם לתרומת מעשר שבו תחלה ואח"כ הוא רשאי לאכלה בתורת תרומה וכן אם הוא מעשר או הקדש צריכין פדיון תחלה ואח"כ יאכלם בתורת תרומה עכ"ל ז"ל. עוד כתב על מה שפי' ר"ע ז"ל ואם טמאים היו החולין והמעשר ראשון וכו' כתב קשה דלפי דבריו הי' לו לומר ואם טמאים היו החולין או המעשר ראשון או המעשר שני והקדש יאכלו ניקודים וכו' ותו דלפי דבריו מעשר ראשון לא הוי דינו כמו שאמר לעיל יקרא שם ומעשר שני או הקדש בין טמא בין טהור צריך פדיון כנזכר למעלה וכל זה הי' ראוי להתפרש במשנה והיאך שייך לכוללם בדבור אחד כשאינם שוין ותו דהיאך שייך דקאי גם אמעשר ראשון הלא הוא צריך קריאת שם לתרומת מעשר ואותה התרומת מעשר היא עצמה כבר טמאה וא"כ מה תועלת יש במה שיאכלנה ניקודים כדי שלא תוכשר לקבל טומאה הלא טמאה היא ואסורה היא באכילה דבשלמא התרומה הטהורה שנפלה לתוכה מותרת ליאכל ניקודים כי ממה נפשך אין בה חשש איסור דאם יאכל התרומה הרי טהורה היא ואם יאכל החולין הטמאים שנעשו תרומה הרי חולין הם אבל טמאה אסורה. על כן נראה דלא קאי אלא אחולין לחוד וממעשר ראשון לא קמשתעי משום שאינו בכל ענין דמשנטלה ממנו תרומת מעשר ע"כ מצאתי וחסר פה כמו שורה אחת: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. לשון המתחיל ואם טמאים. צריך להגיה שם על מקום אחר אלא מפריש עליו תרומת מעשר ממקום אחר וימכרנו וכו'. ומה שהקשה היא קושיתו של הרא"ש ז"ל ותירוצו וכתב עליו ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל והנה האריך למענית ולא הספיק ונ"ל הטעם ברור דרישא דהתרומה הויא טמאה אם נאמר תאכל קליות לא אהנינן ולא מידי דהא אוכלין שקבלו טומאה בכל שהוא יש בהן טומאה ול"מ דבכזית איכא איסור עשה לטהור ולטמא בלא תעשה אלא אפי' כל שהוא נמי אסור דקיי"ל כר' יוחנן דאמר חצי שיעור אסור מן התורה בכל האסורין שבעולם ואפי' ריש לקיש מודה דמדרבנן אסור כדאי' בפ' בתרא דיומא הלכך ירקבו אבל סיפא מהניא תקנתא לאכול תרומה בטהרה דאין אוכל מקבל טומאה בפחות מכביצה ונצטווינו לשמור את התרומה וליזהר בה שלא להפסידה דאכילה כתיבא בה כמו שביעית עכ"ל ז"ל. ובמה שכתב ר"ע ז"ל דאין אוכל מקבל טומאה בפחות מכביצה דעת הרמב"ם ז"ל ברפ"ד דהלכות טומאת אוכלין דמקבלין טומאה בכל שהוא וכן משמע מפירושו ז"ל כאן במתני' ועיין בדעת רש"י ותוס' ז"ל בפ' המצניע (שבת דף צ"א) ובפ' כל שעה (פסחים דף ל"ג) וגם בפ' מרובה (בבא קמא דף ע"ז) ששם כתבו שרש"י ז"ל חזר בו ממה שהי' רגיל לפרש בכל מקום דאוכל פחות מכביצה מקבל טומאה מן התורה שהרי פי' בהדיא בפ' אותו ואת בנו (חולין דף פ"ב) דלא מקבל האי בצק האי טומאה דלית בי' שיעורא ע"כ: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ר' אליעזר אומר תירום ותשרף. </b>ירוש' א"ר סימון ר"א כדעתיה כמה דר' אליעזר אמר תמן בפ' התערובת אברי בעלי מומין שנתערבו באברי תמימין ר"א אומר אם קרב ראשו של אחד מהם יקרבו כל הראשין שאני תולה שהפסול עלה בידו והקריבו ומש"ה מקל להקריב כל שאר הראשין שנים שנים כדמפ' בזבחים וכה"ג א"ר אליעזר לקמן בפרקין סאה של תרומה שנפלה למאה והגביהה ונפלה למקום אחר ר"א אומר מדמעת כתרומה ודאי שאני רואה כאילו העלה סאה של תרומה. ומתני' דהכא מייתי לה בבכורות פ' הלוקח בהמה (בכורות דף כ"ב) ובכל הספרים כתיב שם ר' אליעזר אומר תירום ותרקב והי' אומר ר"ת דנקט בגמ' דידן תרקב לפרושי תשרף דמתני' דהיינו שריפה כעין רקבון בלא הנאה דאי שרית לי' בהנאה אתי למיכלה דסבור שהיא מותרת ע"י בטול כדאמרי' רבנן תעלה ותאכל וא"ת כיון דתרקב ואסורא בהנאה אמאי תירום הא מפ' בירוש' דהא דערלה וכלאים בטלין במאתים ואין צריך להרים ותרומה בא' ומאה וצריך להרים היינו משום גזל השבט והכא דכי קא מרים לה מיתסרא אין כאן גזל וצריך לומר דלא פלוג רבנן. ובפ' כל שעה (פסחים דף ל"ד) כתבו תוס' ז"ל ואומר ר"ת דבמאיסתא תשרף ויהנה ממנו בשעת שריפה ע"כ: 
+
+<b>תעלה ותאכל. </b>בפ' הלוקח בהמה פי' רש"י ז"ל בכתיבת יד תעלה לשון בטול הוא ולא הרמה מדקתני בדר' אליעזר תירום ובדרבנן תעלה והא דתנן בר"פ שני דמס' ערלה התרומה ותרומת מעשר וכו' עולין באחד ומאה וצריך להרים התם משום הפסד כהן ואי יהיב לי' דמי שפיר דמי ותדע דקתני סיפא הערלה וכלאי הכרם אין צריך להרים ואפ"ה קתני בהו לשון עלייה דתנן התם בפ' בתרא מי שהיו לו חבילי תלתן של כלאי הכרם וקתני התם יעלו באחד ומאתים עכ"ל ז"ל והדין עמו שפי' משום הפסד כהן כדאי' בירושלמי מפני גזל השבט ומיהו אע"ג דעיקר התקנה היתה משום הפסד כהן נראה דלא מיפטר בדמי דעד כאן לא פליגי ר"א ורבנן בפרקין במדומע אחר שהורם אלא דלר"א מדמע כתרומה ודאי ולרבנן לפי חשבון אבל פשיטא דקדושת תרומה יש בה דאי לאו דקדשה מימנע ולא יהיב דמי. הלכך נראה לפרש תעלה עלייה ממש והאי דנקט תעלה משום שהיא בטלה בחולין מטומאה ותאכל גם היא כמו החולין ניקודים או קליות. אבל לר"א הסאה תירום ותשרף והחולין יאכלו נקודים כדמפרש בפרק הלוקח. שלא יהא במקום אחד כביצה. כלומר כביצה מן התרומה שהתרומה היא חלק אחד ממאה ואחד שלא יהא בעיסה מאה ואחד ביצים דאז הי' בה כביצה מתרומה טמאה ואין הטמאה יכולה ליבטל במאה של טהורים שהוכשרו שהרי היא מטמאה את הכל ומיהו אין חשש איסור בזה כיון שנתבטלה תרומה ומותרת לזרים גם טומאה אין בה אלא טעמא כדקאמר עולא בפ' הלוקח שמא יבטל קב חולין טמאה בקב ועוד מדמוע זה ואינו בטל בו כי אותו ועוד מן הטמא הוא. וא"ת חולין טמאין שנתערבו ברוב חולין טהורין ניחוש נמי להכי וי"ל כשנתבטלו מיעוט חולין טמאים ברוב חולין טהורין ליכא למיחש שמא יבטל קב חולין טמאין בקב ועוד מתערובת זה כי ידוע דשם טומאה לא פקע מחולין טמאין המעורבין בטהורין אלא דבטלי ברוב וכשיערב בקב ועוד קב טמאים מצא את מינו וטומאה ננערת אבל הכא סבור הוא דשם טומאה פקע ממנה לגמרי מאחר דשרינן לאכול לזרים הכל לרבנן ולר' אליעזר המאה סאין אע"פ שהתרומה מעורבת בהן עכ"ל הר"ש והרא"ש ז"ל. ותוס' פרק הלוקח בהמה בבכורות האריכו יותר מדאי בכתיבת יד שלא נמצא בדפוס אפי' מחצית לשונם. וכתבו בסוף לשונם דבכתיבת יד כי גם בבבא שאחרי כן דתנן [לקמן סי' ד'] לאחר שהודו ר' אליעזר אומר תירום ותשרף בתוספתא קתני תירום ותרקב ואפשר דאיכא דתני הכי ואיכא דתני הכי וכההיא דבפרק מצות חליצה גבי קטנה שחלצה דבספרים שלנו גרסי' חליצתה פסולה ובירוש' גרסי' כשרה ובפ' מקום שנהגו בראשו בההיא דכל הספיחין אסורין אין הגירסא כן בירוש' ובמשניות פ"ט דשביעית ע"כ. וכן כתב ג"כ הר"ש ז"ל. ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל ואע"ג דקתני תעלה תאכל ותילוש ותתחלק בלשון נקבה לאו משום דאסאה לחודה קאי אלא דגם החולין יאכלו קליות או נקודים דתניא בפרק הלוקח בהמה דלר' אליעזר נמי אע"ג דהסאה תירום ותשרף מ"מ החולין יאכלו נקודים או קליות או ילושו במי פירות או יתחלקו ובלבד שלא יהי' במקום אחד כביצה וא"כ כ"ש לרבנן דהחולין נמי יאכלו הכי וכן פי' רש"י ז"ל שם בפ' הלוקח בהמה אלא משום דתני ר' אליעזר דינא דילי' גבי סאה תנו רבנן נמי דינא גבי סאה. ובירושלמי מפ' טעמא אחרינא אמאי חולין ותרומה אוכלין אותן נקודים עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>או תתחלק לעיסות. </b>פי' כי אבדה במיעוטה ונטהרה ואפילו הכי אינו רשאי להכשירה כיון שהיתה טמאה כבר. ה"ר יהוסף ז"ל: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>תעלה ותאכל נקודים. </b>בירושלמי מפרש אי החולין שאוכלין הזרים אי בעי למכלינהו נקודים אי לא. הר"ש שירילי"ו ז"ל: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>אם העלו החולין הקלין המותרים לזרים את הטהורה. </b>שכן קולתן גדולה והיתרן חזקה דמותרים לזרים ומצו מפקיעין איסור תרומה טהורה אבל תרומה דלא שריא אלא לכהנים אין שריותה כל כך חזק כדי לבטל דהא כהנים נמי אכלי נבלה דהיינו מליקה ואין כאן טעם להפקיע ובירוש' מוכח לה מטעם אחר ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל: 
+
+<b>תעלה תרומה החמורה. </b>כ' ה"ר יהוסף ז"ל ברוב הספרים לא גרסי' תרומה ע"כ: 
+
+<b>לאחר שהודו. </b>ב"ש לב"ה. ולא מצינו בשום מקום שחזרו ב"ש לדברי ב"ה אלא כאן ומשתי הוכחות מפרש לה בירוש' כאן ובפ' הישן דב"ש הן שהודו לב"ה חדא מדתנן בפ' שני דמס' טבול יום המערה מכלי אל כלי ונגע טבול יום בקלוח אם יש בו יעלה באחד ומאה ואי ס"ד דב"ה הודו לב"ש שלא תעלה מאן תנא התם דתעלה לא ב"ש ולא ב"ה ואי תימא למדחי דההיא ב"ה שנו אותה קודם שהודו לב"ש ממתני' גופה איכא הוכחה דקתני סיפא ר"א אומר תירום ותשרף ור' אליעזר קיי"ל דשמותי הוא [כלומר מתלמידי ב"ש] ש"מ דב"ש הוא שהודו ומתניתא נמי אמרה כן אחר שהודו אלו לאלו תעלה. וכן פירשו תוס' ז"ל מלת שמותי בשבת ר"פ ר"א דמילה ובפ"ק דנדה דף ז' בשם ר"ת ורשב"ם ז"ל ושכן הוא באלפא ביתא דר' מכיר. אבל קשיא לי עלה דבירוש' פרק שני דערלה גמרא דאתרוג שוה פריך ור"ג ור"א לא מן דבית הלל אינון אבל יש לומר דיש לתרץ במה שכתבתי בספ"ט דמס' שביעית בשם הרמב"ם ז"ל והר"ן ז"ל ע"ש: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ר' אליעזר אומר מדמעת כתרומה ודאי. </b>בריש פ' נוטל מפרש דקסבר ר"א תרומה בעינה מחתא ואינה מעורבת ואם נפלה למקום אחר שאין שם מאה חולין מדמעתן. והיינו דקאמר לעיל סי' ב' שאני אומר סאה שנפלה היא סאה שעלתה וכמו שאכתוב בסמוך: 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ר"א אומר מדמעת. </b>ה"ר יהוסף ז"ל הגיה מדמע בלא תי"ו. ובפ"ק דתמורה קתני ר"א אומר מדמעת כתרומה ודאי שאני אומר סאה שנפלה היא סאה שעלתה ע"כ ואפשר דהתם לפרושי טעמא דר' אליעזר הוסיפו שאני אומר וכו' ול"ג לה תוך המשנה הכא אלא כלומר ר"א אזיל לטעמי' דאמר נמי בריש פרקין שאני אומר וכו'. וכתבו שם תוס' ז"ל וה"ה דמילתא דר"א הויא אפי' אם יש בשניה מאה כדי לבטל מה שנפל בה כיון דלא עלתה אחת מהן קודם שנפל בשניה וצריך להעלותה מפני גזל השבט ע"כ. ובירוש' פליגי בה איכא מ"ד דוקא שנפל לחמש מקומות כל המדומע כגון שנפלה סאה תרומה לד' סאין של חולין דנדמעו ונפלו החמש סאין לתוך חמש מקומות כיון דאיכא למימר חד מן הסאין שנפלה לחד דוכתא הויא תרומה וכיון דלא ידעי מאי ניהו כל מקום ומקום בעי מאה של היתר כנגד הסאה שנפלה ורבנן פליגי דאין מדמע אלא לפי חשבון הלכך אין כאן תרומה אלא חמישית סאה וכנגד חמישית סאה הוא דבעי' מאה ואיכא מ"ד דאפי' כי נפלו כולן למקום אחד בעי ר"א מאה סאה כנגד כל סאה דהיינו ת"ק סאין של חולין ע"כ והוא לשון הר"ש שירילי"ו ז"ל. וז"ל הר"ש והרא"ש ז"ל לפי חשבון שיש תרומה בסאה זו של דמוע בעי' מאה שיעורין לבטלה בין מן החולין שנפלה בהן בין מן החולין המעורבין באותה סאה כגון אם נפל מתחלה סאה של תרומה לתוך כ"ג סאין של חולין ונדמעו נמצא כל סאה וסאה שיש שם הוי אחד מעשרים וארבע שבה תרומה והיינו לוג וכשחזר ונפל מאותו דמוע סאה לתוך חולין אחרים אם יש שם ע"ז לוגין מצטרפין עם כ"ג לוגין שבסאה זו ומבטלין לוג של תרומה שבה ובבא [הגה"ה פי' דהאי בבא לר' אליעזר לא אצטריך דמכ"ש דמתניתין דלעיל שמעת לה:] זו לרבנן אצטריכא ליה עכ"ל ז"ל והוא ג"כ לשון רש"י ז"ל שם בתמורה: אין המדומע וכו'. כתוב בספרי הפוסקים ז"ל דל"פ רבנן עליה דר"א אלא בדמוע שהוא מדרבנן וחמוץ שאין איסורו מטעם תערובת אלא מטעם גרם החמוץ והיא סברת ר"א ממיץ דאפילו חולין ותרומה שאין איסור אלא באחד מהן אמרי' חתיכה עצמה נעשית נבלה וכ"ש בבשר בחלב. (פשוט הוא שבפי' ר"ע ז"ל דבור המתחיל ואין המחומץ וכו' עד ולא מיתסרא ([לפניו הי' כתוב בר"ב ולא מיסתרא כמו שהוא בד"ו] כצ"ל). ועיין במ"ש שם פ"ק דתמורה סי' ד' בשם התוספת והגליון: 
+
+<b>ואין המים שאובין פוסלין וכו'. </b>דע כי לפי הפי' שפי' ר"ע ז"ל כאן מתני' ראב"י היא ולפי הפי' האחר שפי' ר"ע ז"ל בפ"ק דתמורה אתיא מתניתין אליבא דיוסי בן חוני: 
+
+עוד בפי' ר"ע ז"ל. בזה הלשון עצמו צריך להגיה כשהיא דרך המשכה והיה שם רוב שיעור וכו'. עוד שם אא"כ הם עשרים לוגין מים צריך להגיה עשרים סאין מים. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה שהעתיק ר"ע ז"ל מגומגם הרבה ויותר היה נראה לפרש כגון שהיו מי גשמים מזלפין מעט בצנור ויורדין למקוה ושפך לתוכן מים שאובין פחות משלשה לוגין וירדו גם הם למקוה עם המי גשמים לא נאמר כבר נעשו גם המי גשמים שאובין כיון שנתערבו בצנור ויפסלו את המקוה אלא אינם פוסלין אלא לפי חשבון אך צ"ע על לשון הגמרא של מסכתא תמורה עכ"ל ז"ל: 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ה"ז מותרת. </b>גרסינן וכן לקמן גרסינן ה"ז אסורה וכן הוא בכל הספרים. ה"ר יהוזף ז"ל: 
+
+<b>עד שתרבה תרומה על דחולין. </b>ובירוש' תניא רבתה התרומה נעשה כמרבה מזיד ופריך והא תנינן בפ"ז דמס' מקואות מקוה שיש בו מ' סאה דהוא כשר ונתן סאה מתמד או ממי פירות ונתבטלה דאין מקוה שלם נפסל אלא בשנוי מראה ואח"כ חזר ונטל סאה מן המקוה והשליכה לחוץ ונשארו מ' סאה מכוונות ואח"כ נתן סאה של מי פירות והדר נטל סאה וכן עד רובו עד שנתן כ"א סאה וכ"א נטל ואשמועי' דכי חזר ונטל איכא למימר הא חסר לי' מקוה שהסאה שנתן אינה משלימתו שאינה ראוי' למקוה אפ"ה כשר דמכי יהבה לגביה בטיל לי' והוו להו מ"א כולן ראויין וכי שקל סאה פשו להו מ' ודוקא כי נתן סאה תחלה דכי נתן ה"ל מקוה שלם אבל אפכא לא דכי נטל סאה ברישא חסר לי' וכי נתן משקין ה"ל מקוה חסר דמשקים הללו אין משלימין כדתנן התם ואתמר בשם ר' יוחנן דעד רובו של מקוה דהיינו עד כ"א סאה יכול ליתן כדאמרי' ומשמע דאפילו ברוב כשר מדלא קאמר אבל רובו פסול והכא תנינן דאילו רבתה התרומה כגון דנפלו עד חמשים ואחד סאה אסור ומשני תמן הוה בו רוב ואת מרבה עליו והוא כשר. דמעיקרא כי נתן המשקין הי' המקוה שלם וכשנתן המשקין בטל ברוב וחזרו מים וכי הדר ונטל מים הוא דנטל ונשארו מ' סאה מים וכי הדר נתן סאה משקין לתוך המים נתן וכן לעולם ברם הכא לא נתבטלה סאה הראשונה משום דממשה שם נשאר דדבר יבש הוא וכי הדר נפיל אידך חזרה ונעורה וכל סאה וסאה צריכה מאה הלכך כי רבתה התרומה אסירא ע"כ ויש עוד תירוץ אחר שם: 
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>שנפלה למאה. </b>ונתבטלה אלא שראוי להעלותה מפני גזל השבט: עד שנפלה אחרת. ונמצאו שתיהן לתוך מאה של חולין: ה"ז אסור. כדמפרש טעמא בירוש' דחוסר הרמתה מקדשתה כלומר מפני חיוב הרמתה שצריך להרימה ולא הרימה ונפלה שניה עליו קדשה דנמצאו שתי סאין לתוך מאה: ור"ש מתיר. מפרש טעמא בירוש' ר"ש סבר דחוסר ידיעתה מקדשתה כלומר אם לא נודע לו בין ראשונה לשניה נאסרה שאחר נפילת השניה נודע לו מן הראשונה דכבת אחת דמי ואסור אבל כיון דנודע לו בין ראשונה לשניה כיון דסופו להרים כמורם דמי ומתני' דייקא דנודע לו בנתיים דתנן ולא הספיק לו להגביהה משמע מצד שהזמן היה לו דחוק לא הספיק להגביהה אבל כבר ידע ורוצה להגביהה אבל בגמ' דילן פ' נוטל מפ' טעמא דר"ש דס"ל דקמייתא למאה נפלה ואחרונה נפלה למאה ואחת ורבנן סברי דכבת אחת דמי והאי לחמשין נפלה והאי לחמשין נפלה ולפי דרך זה ר"ש סתם קאמר ל"ש נודע לו בנתים ל"ש לא נודע לו שרי דסוף סוף אחרונה למאה ואחד נפלה וא"כ הא דתניא בתוספתא א"ר אלעזר בר"ש בד"א בזמן שלא ידע ואח"כ נפלה אבל אם ידע ואח"כ נפלה מותרת שכבר עלתה על כרחך ר' אלעזר מכריע בין ר"ש ורבנן הוא וקיי"ל כל ששנים חולקין ואחד מכריע הלכה כדברי המכריע וזה דעתו של הרמב"ם ז"ל בפי"ג שכתב סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה סאה אחרת אם ידע בראשונה קודם שתפול השניה לא נדמעו אלא מפריש סאתים והשאר מותר הואיל והי' לה לעלות הרי הוא כאילו עלתה ואם לא ידע בסאה ראשונה אלא אחר שנפלה השניה ה"ז מדומע וכאילו נפלו שתיהן כאחת ע"כ אלא דקשיא דאשכחן במרובה דס"ל לר"ש דכל העומד לזרוק כזרוק דמי וא"כ ר"א בר"ש מפרש הוא לר"ש אביו והירוש' צריך נמי לפרשו על זה הדרך דחוסר ידיעתה ביו זו לזו הוא דאוסרתה ואיהו שרי משום שנודע לו בנתים דכיון דעומדת לתרום כמורם דמי וזהו דעתו של הראב"ד ז"ל ולכך השיג עליו ואמר א"א מה רב גובריה דעביד כיחידאה דר"ש הוא דמפליג הכי אבל ת"ק לא מפליג הכי אלא בין ידע בין לא ידע אסור ואשכחן בהדיא בההיא פירקא סאה תרומה שנפלה למאתים ידע בה ואח"כ נפלה אחרת ה"ז מותרת לפחות מכאן ה"ז אסורה הרי לצ"ט ומאה נפלו וידע בה ואסור וכ"ש למאה. בפ"ז דתוספתא תרומות עכ"ד ז"ל. וכבר בררתי דברי רבינו משה ז"ל וראוי להחמיר כדברי הראב"ד ז"ל. והלכתא כת"ק. ואיכא למידק דהכא משמע דהאיסור חוזר וניעור דאפי' בנודע לו בנתיים אסרי ואילו במס' ערלה תנן הערלה מעלה את הכלאים וכו' ותנן הערלה מעלה את התרומה והתרומה מעלה את הערלה משמע דהתרומה והערלה לאחר שנתבטלו נעשו היתר גמור אף לבטל איסור הבא עליהן לאחר מכאן והכא משמע דחוזר וניעור תירץ הראב"ד ז"ל דההיא בתרומה לגבי ערלה ולכהן שאינו צריך להרים אבל הך דהכא בתרומה לגבי חולין דישראל שצריך להרים עכ"ל הר"ש שירילי"ו ז"ל. וכתוב בספר אגודה יש רוצין להוכיח מכאן דאם נתחבה כף של בשר בתוך קדרה של חלב ב' או ג' פעמים ויש ס' מכף אחת ואין בו ס' משנים או משלשה אם נודע בין כל אחד ואחד יש להתירה ואם לא נודע אסור כי הכא ויש לחלק דהתם יש שתי סאים של איסור והכא אין כאן אלא כף אח' של איסור ממה נפשך והיכא שיש שתי כפות או שלש דמי למתני' דהכא ע"כ: 
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>וטחנן ופחתו. </b>אין תולין הפחת בחולין לבדן כדי לאסרן אלא כשם שפחתו החולין כך פיחתה התרומה ומותר וכן בסיפא אין תולין היתרון בחולין שבהן להתיר ומרישא שמעי' כיון דאין תולין הפחת בחולין לאסור כ"ש דאין תולין בהן היתרון להתיר אלא משום סיפא נקטי' דסמכי' ע"י חשיבות של חולין להתיר הרא"ש ז"ל. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל ופחתו. פי' כגון שהיו החטים רעים שאכלו התולעים את תוכן ואין בהן קמח ע"כ. עוד כתב ז"ל כך פחתה התרומה מותר ברוב הספרים גרסי' מותר וכן לקמן גרסי' אסור ולא גרסי' וי"ו בשניהם ובס"א גרסי' ומותר ולקמן גרסי' ואסור ע"כ. וז"ל ה"ר שמשון ז"ל וטחנן כולו בבת אחת ופחתו לא אמרי' חולין פחתו ולא התרומה ואין כאן ק"א ואסור שאפי' הי' כך תו לא מיתסרי תדע מדלא קתני בהא רישא אם ידוע שהחטים של תרומה יפות אסור וק"ק למה לי' למימר פיחתה התרומה ע"כ. ועיין בהר"ן ז"ל פרק גיד הנשה דף תשי"ב והרמב"ם ז"ל כתב והעיקר אצלנו שטנופת של תרומה אין מצטרפת עם התרומה לאסור את החולין אבל טנופת של חולין מצטרפת עם החולין להעלות את התרומה ע"כ. וכך הוא ברייתא בירוש'. וה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל כתב וז"ל וטחנן ופחתו. שהוציא הטחון מהם הצרורות וחטים מרוקבות ופחתו. כך פחתה התרומה דכיון דנתבטלה נתבטלה ומש"ה לא תנא הכא ואם ידוע שהחטים של תרומה יפות אסור דצרורות פסולת שבחולין מצטרף למלאת המדה ולבטל התרומה הלכך כיון דנתבטלה שוב אינה נאסרת. הותירה התרומה ואין תולין היתרון בחולין לבדן להתיר ומשום סיפא נקטיה דסמכינן על חטים יפות של חולין להתיר דשל חולין הותירו ולא של תרומה ויש כאן א' ומאה ואע"ג דמעיקרא נאסרו חזרו והותרו ע"כ וגרסי' בירוש' ולא סוף דבר שפיחתה התרומה אלא אפי' פחתו החולין ותרומה בעינה טוחן ומתיר וזה פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל על ירוש' זה. לא סוף דבר שפיחתה התרומה שיכול לתלות שפיחתה דשרי אלא אפי' אינו יכול לתלות אלא דודאי פחתו החולין והתרומה בעינה וכגון שהתרומה קודם שנפלה מדדוה הרבה פעמים ועמדה על מדתה והחולין היו מדותיו טפופות ולא היו כבושות וכשחזרו ומדדום אחר שנפלה עמדו על מאה סאין שהדין נותן שהחולין פחתו או כגון שהיתה התרומה מנוקה מצרורות ונפלה לתוך החולין ואח"כ נטלו צרורות מן החולין ובררוהו דהשתא ודאי חולין הן דפחתו והתרומה בעינה היא טוחן ומתיר ואולי אחר טחינה ימצאו מאה ואחת ע"כ ומשמע דהרא"ש ז"ל בדבריו לא פליג אה"ר שמשון ז"ל. עוד מפרש בירוש' דאפי' לכתחלה נמי טוחן אם יודע שהחטים יפות כדי להתיר ואין כאן משום מרבה במזיד דמצינן למימר דכבושין הוו מעיקרא והשתא רווחו להו. עוד בירוש' ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל שריבה עליהן שוגג מותר מזיד אסור ולאו מתני' היא בשוגג מותר במזיד אסור מתני' בתרומה אתא למימר לך אפי' שאר כל הדברים א"ר אלעזר כשם שאסור לטהר את הטמא כך אסור לטמא את הטהור פי' שלא יחמיר אדם על עצמו מלצרף טנופת של חולין עם החולין כדי להעלות את התרומה דכיון שחכמים הקלו לא יזוז מדבריהם ע"כ. ואית' בתשובות הרשב"א ז"ל סי' תש"ל ובירוש' דחגיגה סוף פ"א: 
+
+<b>ואם מזיד אסור. </b>הא דאמרי' בריש ביצה ובכל דוכתא בתלמוד ותנן אין מבטלין איסור לכתחלה אין לשון זה שנוי בשום מקום אלא ממתני' דהכא דייקינן לה. וכתבו תוס' ז"ל בפ' כל שעה (פסחים דף ל') דאפי' איסורא דרבנן אין מבטלין אם יש לו לאיסור שורש מן התורה אבל דבר שאין לו שורש מן התורה כגון מוקצה מבטלין והיינו דאמרי' בעלמא עצים שנשרו מן הדקל לתנור ביו"ט מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן לכתחלה ע"כ ועי' ג"כ ברב אלפס בפ"ק דביצה דף ר"ף ובפי' הר"ן ז"ל דבדרבנן מבטלין איסור לכתחילה ולא כל דרבנן אלא הנהו דקאמר התם מפני שיש להם טעם להתיר עי"ש. ובפ' גיד הנש' דף תשי"ג ע"א כתב הר"ן ז"ל בשם תוס' ז"ל דמדאורייתא מבטלין איסור לכתחילה וחדושיה דזרוע בשלה דקאמר בגמרא היינו שמצוה לבטלו אבל הראב"ד ז"ל כתב בספר איסור משהו שלו דמדקרי לי' תלמודא לזרוע בשלה חדוש ש"מ דמאי דאמרי' אין מבטלין איסור לכתחילה דאורייתא הוא ע"כ. ומיהו אע"ג דביטול איסור לכתחילה מדאורייתא הוא לדברי הרב ז"ל מ"מ אם עבר ובטלו מדאורייתא בטיל ואפי' במזיד ומדרבנן במזיד לא בטיל ובשוגג פליגי בה ר' יהודה ור' יוסי בגיטין בפרק הנזקין וקיימא לן כר' יוסי דאמר בשוגג בטל. ומזיד נמי כתב הרמב"ם ז"ל דדוקא למי שבטל אותו במזיד אסור אבל לאחרים מותר וכן דעת הראב"ד ז"ל עכ"ל ז"ל בקיצור. ובפרק אין מעמידין דף שס"א ע"ב העלה ז"ל דלא אמרו אין מבטלין איסור לכתחילה אלא במתכוין לערב איסור בהיתר כדי ליהנות ממנו אבל במתכוין להכשיר הכלי ואינו נהנה מן האיסור שרי ע"כ: 
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>משלם קרן וחומש. </b>דכתיב בפרשת אמור אל הכהנים ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו ופליגי תנאי בפ' הזהב אי חומשא מלבר או מלגאו דתניא חמישיתו יוסף עליו שיהא הוא וחומשו חמשה דהיינו מלבר דברי ר' יאשי' ר' יונתן אומר וחמישיתו חומשו של קרן דהיינו מלגאו: 
+
+<b>אחד השותה. </b>יין: 
+
+<b>ואחד הסך שמן. </b>ובת"כ מרבה סיכה מקרא ושתיה בכלל אכילה: 
+
+<b>וחומש חומשה. </b>אם אכל תרומה שוגג משלם קרן וחומש והתשלומין נעשים תרומה כדקתני סיפא ואם חזר ואכל תשלומי החומש משלם חומש על אותו החומש ובפ' הזהב דריש לי' מדכתיב ויסף חמישיתו ושקלינן לוי"ו דויסף ושדינן לי' בסוף חמישיתו ויהי' חמישיתוו בשני ווי"ן לרבות חומשין הרבה ופליגי בת"כ ובירוש' אם משעת הפרשה קדשי כתרומה לחייב האוכלן או עד שעת נתינה והכי תניא ונתן לכהן את הקדש מתנתו מקדשתו לחייב עליו חומש דברי רבי ר' אלעזר בר"ש אומר אף הפרשתו מקדשתו לחייב עליו חומש: 
+
+<b>נעשים תרומה. </b>לענין דמוע וזולתו: 
+
+<b>והתשלומין תרומה. </b>בירוש' איכא פלוגתא אם כתרומה לכל דבר או לא דתניא התם תשלומי תרומה אין משלמין עליהם קרן וחומש ואינם חייבין בחלה ואין ידים וטבול יום פוסלות בהם כדרך שאין פוסלות בחולין ועוד איתא התם ר' זירא בשם רבי חנינא תשלומי תרומה הרי הן כתרומה לכל דבר אלא שגדוליהן חולין ואפשר דברייתא דהתם בת"כ פליגא אמתני' ור' חנינא כמתני': 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. מה שחוזר ומשלם תחתיהן גם הם נעשים תרומה. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אין נראה דהא לקמן גבי התשלומין חולין אין שייך לפרש כן וכן גבי זה הכלל דלקמן ואמר התשלומין תרומה אין שייך לפרש כן על כן נראה דקאי אתשלומין הראשונים וגרסי' התשלומין בלא וי"ו ואע"פ שאומר למעלה והן נעשין תרומה חזר לומר לשון זה התשלומין תרומה איידי דנקט לי' בכל מקום עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>אם רצה וכו'. </b>כתבו התוס' ז"ל בפ' אלו נערות דהא דאין הכהן יכול למחול היינו לענין שלא יהיה צריך להפריש אבל לאחר שהפריש יכול למחול לו שיהא שלו שהכפרה תלויה בהפרשה ע"כ: 
+
+<b>אינו מוחל. </b>דכיון דגזרת הכתוב שחייב לשלם דבר הראוי להיות קדש ואין יכול ליפטר בדמים אין הדבר תלוי בבעלים אבל אין לומר משום דהוי כעין קרבן כיון דמחייב חומש דהא גוזל את חבירו ונשבע לו דמחייב חומש תנינן בהגוזל קמא דיכול למחול עכ"ל הרא"ש ז"ל: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>משלמת קרן וחומש לעצמה. </b>ברמב"ם פסק שאם לא הספיקה לשלם עד שנתגרשה בין כך ובין כך אינה משלמת לעצמה והרי היא כמי שלא נשאת לכהן מעולם והוא בירושלמי: 
+
+<b>קרן לבעלים. </b>דממון דכהן ויכול לקדש בו אשה כדתנן בקדושין: 
+
+<b>וחומש לעצמה. </b>כדתני סיפא חומש לכל כהן שירצה ונראה דנפקא לן מקרא דכתיב ונתן לכהן בפת"ח הכהן הידוע דהיינו הבעלים את הקדש קדש שאכל ולא החומש וכיון שנשאת כהנת היא. הר"ש שירילי"ו ז"ל: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ואת אורחיו. </b>כתב הר"ש שיריל"ו ז"ל מדקתני והוא משלם להם משמע דאורחיו שחייב להם קתני והיינו שעשה להם אכסניא שנתחייב לתת להם סעודה ע"כ. ומה שפי' ר"ע ז"ל הוא פי' הר"ש והרא"ש ז"ל וכתבו עוד דמתוך הירוש' משמע הוא משלם את הקרן דקאמר ר"מ היינו חולין מתוקנין שמוטל על הפועלים לשלם כדפריך הא ר"מ אומר משלמין ורבנן אמרין משלמין מה ביניהון ומשני א"ר יוחנן עיקר סעודה ביניהון ר"מ אומר עיקר סעודה לבעל הבית ורבנין אמרין לפועלים פי' עיקר סעודה על מי לטרוח ר"מ סבר על בעה"ב לטרוח הלכך משלם כל הקרן ורבנין סברי על הפועלין לטרוח ולקנות ובעה"ב נותן להם הדמים והיינו פחות מן הקרן ור"ל אמר טפלה ביניהון ר"מ אומר טפלה לבעה"ב ורבנין אמרין טפלה לפועלים פי' לר"מ מיחייב בעה"ב ליטפל ולקנות חולין מתוקנין לשלם התרומה שצריך לשלם דבר הראוי להיות קדש ופריך לר' יוחנן אליבא דר"מ דקאמר עיקר סעודה לבעה"ב ומש"ה משלם כל הקרן ואמאי והרי כבר טרח והאכילן ולא הי' לו לשלם אלא דמים ומשני דההוא טורח לא חשיב טורח לפי שנפשו של אדם חתה וקצה באכילת איסור והוי כאילו לא נהנו הלכך צריך ליתן להם כל הקרן והם לא יפסידו כלום בתשלום הקרן ע"כ והוקשה לו לה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל לשון עיקר ולשון טפלה ולכך נראה לו ז"ל לפרש השמועה בלשון אחר דעיקר סעודה ביניהון מיירי באתרא דאיכא דיהבי לפועלים סעודה ואיכא דלא יהבי והוא פסק סתם ונתן להם סעודה של תרומה כגון אורז של תרומה בנדבת לבו וכן לאורחיו דלא נתחייב כלל בהדיא אלא סתם ותניא בפ' הפועלים השוכר ואמר לו כאחד וכשנים מבני העיר נותן לו כפחות שבשכירות דברי ר' יהושע וחכמים אומרים משמנין ביניהם. ופי' רש"י ז"ל וא"ל בעה"ב הרי עלי שכרך כאחד מפועלי העיר. משמנין ביניהם לא בפחות ולא ביותר אלא כמנהג המדינה בינוני ע"כ. ר"מ סבר אדעתא דפועלים אזלינן ואינהו סעודה חשובה בעו ואיבעי לי' לבעה"ב לאתנויי ע"מ שאין עליכם עלי סעודה הלכך כיון דלא אתני עיקר סעודה לבעה"ב אית לי' למיהב ובעה"ב מיחייב לשלם קרן דפורע חובו הוא דהוי ורבנן סברי עיקר סעודה משל פועלים הוא ולא מיחייב בעה"ב מידי הלכך הן משלמין קרן וחומש והוא משלם להם דמי סעודה קלה דהיינו לפתן קל כגון בצל וצנון וכיוצא בו ואזלי לטעמייהו דאמרי משמנין ביניהם וריש לקיש אמר טפלה ביניהון כלומר בעיקר סעודה כ"ע לא פליגי דבעה"ב הוא דחייב אלא הכא בהא קמפלגי בלפתן שנתן להם שהיו פירות של תרומה הלפתן קרוי טפלה כדתנן כל שהוא עיקר ועמו טפלה ואיכא דיהבי ואיכא דלא יהבי והוא נתן להם נמי טפלה דומיא דאורחיו בנדבת לבו ר"מ סבר בעה"ב מיחייב נמי בטפלה הלכך הוא משלם את הקרן דהיינו עיקר וטפלה ורבנין אמרי לא מיחייב בעה"ב בטפלה הלכך הם משלמין דמי הטפלה הקרן והחומש והוא משלם דמי עיקר הסעודה וכי קתני והוא משלם וכו' אקרן הוא דקאי זכ"ל ז"ל: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>דמי תרומה. </b>שאין דמיה יקרין כחולין וגם יכול לשלם דמים ואין צריך לשלם פירות הראויין להיות קדש. ה"ר שמשון ז"ל: 
+
+<b>אכלה משלם שני קרנים וחומש. </b>אם הי' שוה ד' סלעים מה שאכל בשוגג משלם ט' סלעים. ושני חומשין וקרן דסיפא הם ששה סלעים. מהרמב"ם ז"ל. וכ' עוד ואיסור הקדש אינו מוסיף על איסור תרומה אלא מפני שהוא איסור מוסיף כי התרומה היתה אסורה לישראל ומותרת לכהנים וכיון שהקדיש אותה נאסרת לכהנים וכאשר אירע בה איסור לכהנים הוסיף ג"כ אותו האיסור לישראל ע"כ. כתב ה"ר יהוסף ז"ל משלם שני חומשין צ"ע אם החומש שהוא בעבור ההקדש הוא דמי תרומה או חומש של דמי חולין ע"כ: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ה"ג ולא ממעשר ראשון שניטלה תרומתו ולא ממעשר שני והקדש שנפדו. </b>אבל בת"כ תני מנין שאין משלמין לא מן הלקט ולא מן השכחה ולא מן הפאה ולא ממעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ולא ממע"ש והקדש שלא נפדו ת"ל ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיות קדש. וכתבו ה"ר שמשון והרא"ש ז"ל דבמתני' לא יתכן לגרוס כן דבלא נטלה תרומתו ולא נפדו לא היו חכמים מתירין ע"כ. וכתב הרא"ש ז"ל ויש דוחקין ליישב גרסת תורת כהנים אף במתני' ולא ממעשר ראשון שהקדימו בשבלין ולא ניטלה הימנו תרומה גדולה ולא במע"ש שפדאו ע"ג אסימון וההקדש ע"ג קרקע ולא נהירא כיון דפטור מתרומה גדולה מ"ט דר"מ וכן במע"ש והקדש כיון דפדויין הן אע"פ שלא נפדו כהלכתן ע"כ. והרמב"ם ז"ל הי' נראה קצת דגריס בפי' המשנה כגרסת הת"כ וכפי' שהביא הרא"ש ז"ל אכן כי דייקת שפיר משכחת דגריס שניטלה תרומתו ומע"ש והקדש שנפדו וכ"ה ג"כ ברמב"ם וכן גרסת הירושל'. ובספר קרבן אהרן פרשת אמור בפרק ששי כתב ואנחנו מצינו הגרסאות בהפך דבמשנה גריס שלא ניטלה תרומתו ושלא נפדו ובת"כ גריס שניטלה ושנפדו ואח"כ יישב ששתי הגרסאות כולן אחת ע"ש: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. ואע"ג דהשתא הוו כחולין המתוקנים וכו'. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה כלל דמנלן הא דאמרינן הואיל ולא הוי ראוי קודם וכו' הלא גם שאר חולין מתוקנים לא היו ראויין לכך בשעת טבלם ומ"ש האי טבל משאר טבל ותו דבכל הספרים גרסי' שלא ניטלה תרומתו וכן ומע"ש והקדש שלא נפדו ונ"ל לפרש דדוקא בשלא ניטלה תרומתו או כשלא נפדו אין משלמין משום דהוו חולין שאינם מתוקנים ע"כ. עוד כתב על מה שפי' ר"ע ז"ל וכיון דקודם שנפדו לא חזו תו לא חזו לאחר שנפדו כתב פי' זה אינו נראה כלל דהא במשנה לא קאמר טעם אלא משום שאין הקדש פודה את הקדש ואי נפדו אין שייך לומר בו קדש. ותו דמאיזה טעם נאמר באלו הואיל ולא חזו קודם. יותר מבשאר חולין מתוקנים שגם הם היו טבל קודם עכ"ל ז"ל. ומפרש ר' יוחנן שם בירוש' דוחכמים מתירין באלו. אכולהו דקתני מתני' קאי וכן פסק שם הרמב"ם ז"ל ודלא כריש לקיש אבל בפי' המשנה פי' וחכמים מתירין באלו ר"ל במע"ש והקדש שנפדו כריש לקיש אבל שם כתב הגירסא וחכמים אומרים משלמין מכולן ע"כ: 
+
+<b>שאין הקדש פודה את הקדש. </b>פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל דכתיב ונתן לכהן את הקדש מי שאחר נתינה יהיה קדש יצאו אלו שכבר היו קדש קודם נתינה מדלא כתיב והקדש יתן לכהן ע"כ: 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ימתין לקשואין של מוצאי שביעית. </b>פי' לפי שאין משלמין מן ההפקר ושנוי' שם בת"כ: 
+
+<b>כל שהוא ראוי להיות קדש. </b>הגיה ה"ר יהוסף ז"ל ליעשות קדש. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל כתב הראב"ד ז"ל בפי' ת"כ מיתחזי לי דר' עקיבא ור' אליעזר לא פליגי אלא במין על שאינו מינו אבל באוכל קשואין של ערב שביעית ורוצה לשלם קשואין של שביעית ד"ה אין תשלומיו תשלומין שהרי אף לר' אליעזר בעינן דבר שהוא ראוי ליעשות קדש וקשואין של שביעית אינם ראויין ליעשות תרומה על פירות אחרים ולא שייך בהו זיקת תרומה כלל דכי הוי בשעת לקיטה הוא דמיחייבי דירק בשעת לקיטתו ואז הוי שביעית והאי דקאמר הכא על מילתי' דר' עקיבא לפיכך אכל קשואין וכו' לאו למימרא דר' אליעזר פליג עלי' ולמימר שישלם לו פירות שביעית אלא כיון דאמר קרא ונתן לכהן את הקדש וסבר ר' עקיבא קדש שאכל אבל מין על שאינו מינו לא לפיכך אכל קשואין של ערב שביעית וכלו ימתין לקשואין של מוצאי שביעית ואילו לר"א אינו צריך להמתין עד מוצאי שביעית כלל אלא ישלם לו מיד בערב שביעית ממין אחר ע"כ ודבריו נכונים. ובירוש' מפרש דקשואים של שביעית לאו דוקא דלאו משום איסור ספיחין בלחוד דלר' עקיבא מדאוריי' אסורין פסול להו אלא אפי' פירות היתר דשרו באכילה בשביעית כגון פירות האילן לא מצי נמי לשלומי מינייהו כדמפ' בירוש': 
+
+<b>קדש שאכל. </b>מין קדש שאכל אבל מן החדש על הישן מודה ר' עקיבא כדאי' בתוספתא עכ"ל ז"ל: 
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>האוכל תרומה מזיד וכו'. </b>בירוש' פריך ממתני' דריש פרקין דלעיל ומהאי מתני' לריש לקיש דאמר בפרק אלו נערות חייבי מלקיות שוגגין פטורין מן התשלומין פי' דא"כ אמאי תנן שאוכל תרומה שוגג משלם קרן וחומש ואוכל תרומה מזיד משלם קרן ומשני דכל הנך מתנייתא כר"מ דאמר לוקה ומשלם ברפ"ק דמס' מכות. והדר פריך אם יסבור ריש לקיש כל מתנייתא כר"מ. קראי מי נימא דר"מ דכתיב ואיש כי יאכל קדש. ומשני קסבר ריש לקיש שהחומש קרבן. והדר פריך אטו קרן מי הוו קרבן ומשני שהקרן קנס דתנן אינו משלם אלא חולין מתוקנים והן נעשין תרומה ותנן נמי אכל תרומה טמאה משלם חולין טהורין ולא דמי עצים חייב לו הדא אמרה שהקרן קנס. ופריך וכמה דתימא קרן קנס ודכוותה חומש קנס בתמיה ומשני אלא ריש לקיש כדעתי' כמה דו אמר תמן הכל היו בכלל לא תענה יצא ועשיתם כאשר זמם לחייבו ממון וכאן הכל היו בכלל וכל זר לא יאכל יצא ואיש כי יאכל קדש בשגג' לחייבו ממון ע"כ. ומצאתי ג"כ בתוס' דפ' אלו נערות (כתובות דף ל' ע"ב) שכתבו דגלי רחמנא במיתה דתרומה בשוגג דלא אמרי' קים לי' בדרבה מיני' פי' אע"ג דבמזיד איכא מיתה: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>כת כהן שנשאת לישראל. </b>בסנהדרין בד' ס"ו איכא מ"ד דרבי ס"ל כר"מ. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל דבירוש' פריך והתנן לקמן רפ"ח האשה שהיתה אוכלת בתרומה ובאו ואמרו לה מת בעלך ר' אליעזר מחייב קרן וחומש ור' יהושע פוטר והה"נ בת כהן שאוכלת בתרומה ובאו ואמרו לה אביך השיאך לזר דה"ה דפליגי בה ולר' יהושע פטורה בין מקרן בין מחומש דומיא דעבד מת רבך או מכרך וקיי"ל כר' יהושע ומתני' סתמא קתני דחייבת בקרן ומני לא ר' אליעזר ולא ר' יהושע ומשני הוון בענין למימר דר' יהושע לא פטר אלא בחומש ולא בקרן ומתני' בקרן מיירי ומסיק מה פליגין לשעבר שחשב הוא או היא שאוכלין בהיתר אבל מתני' להבא שאחר שנשאת ויודעת שנשאת אכלה והתם אפי' ר' יהושע מודה דמיחייבא בקרן כי מתני' ע"כ: 
+
+<b>נשאת לאחד מכל הפסולין. </b>כגון חלל נתין וממזר או מצרי ואדומי עמוני ומואבי או אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט שהיא חללה (זונה). הרמב"ם ז"ל: 
+
+<b>משלמת קרן וחומש. </b>בקצת ספרי כתיבת יד גרסי' התם בכריתות משלמת קרן וחומש ואשם ושם כתב רש"י ז"ל דלא גרסי' אשם: 
+
+<b>וחכמים אומרים זו וזו וכו'. </b>חכמים הוא ר' יהודה כדמוכח בפרק קמא דכריתות: 
+
+
+Mishnah 3
+
+בפי' ר"ע ז"ל. המאכיל את בניו קטנים דלאו בני חיובא נינהו כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל אין זה הטעם נראה עיקר דהא עבדים בני חיובא נינהו אלא הטעם הוא משום דאין להם מה לשלם אך כשיש להם מצד אחר ממון בודאי פטורין הן מטעם שאינם בני עונשין עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>תרומת חוצה לארץ. </b>דמדרבנן היא באותן מקומות ששנינו בידים והן בבל ומצרים עמון ומואב. וה"ר יהוסף ז"ל הגיה תרומת חוץ לארץ בלא ה"א: 
+
+<b>פחות מכזית. </b>בפ' כל שעה מייתי לה ומפ' היכי דמי אי דלית בה שוה פרוטה אפי' אית בה כזית נמי ומסיק לעולם דאית בה ש"פ ואפ"ה דוקא אית בה כזית חייב ואי לא פטור מן החומש דכי יאכל כתיב ואין אכילה פחותה מכזית ואבא שאול פליג עלה כדאי' התם: 
+
+<b>והתשלומין חולין. </b>וקמ"ל דאע"ג דבן חומש הוא דהא בשוגג אכלה אלא דלית לי' ממון אפ"ה כיון דליכא חומש התשלומין חולין ויכול הכהן למחול דלא חייבי' רחמנא אלא משום מזיק ממון חבירו בעלמא וכיון דמחיל מחיל: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>זה הכלל וכו'. </b>פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל סימנא יהיב למלתי'. למדו הרב ז"ל ממה שכתבתי במגילה ר"פ הקורא עומד. ודכוותייהו איכא טובא במשנה והביאם בתי"ט אע"פ שהוא עצמו פי' קצת ממה שהביא פה לסימנא במקומן פי' למאי אתו: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>לתוך של תרומה נפלה. </b>כתב הר"ש שירילי"ו ז"ל דבירוש' פליגי אמוראי אי בעינן בקופה של חולין כפל מהתרומה וקסבר ריש לקיש דבעי' בקופה של חולין רוב כנגד התרומה דהשתא אפי' תמצא לומר שנפלה סאה תרומה בחולין מדאורייתא בטל ברוב כדין יבש ביבש ור' יוחנן אמר אפי' שאין בשנייה רוב דסמכינן אשאני אומר דקסבר דתרומה בזה"ז דרבנן והכי אמרי' בפ' הערל ע"כ. אבל בבבלי שם דף פ"ב לא אפליגו רק אברייתא דתניא התם שתי קופות אחת של תרומה ואחת של חולין ולפניהם שתי סאין אחת של תרומה ואחת של חולין ונפלו אלו בתוך אלו מותר שאני אומר תרומה לתוך של תרומה נפלה וחולין לתוך של חולין נפלו וכתבו תוס' והר"ש ז"ל דלרבותא דר' יוחנן מייתי ברייתא דאפי' בשתי קופות ושתי סאים דאיכא תרתי שאני אומר אעפ"כ שרי בה ר' יוחנן בלא רבייה ואפשר דבסאה אחת אפי' ר"ל שרי בלא רבייה דסמכינן אחזקת חולין שבקופה ולהכי לא פליגי אמתני' אלא אברייתא ע"כ. וכתב הר"ר יהוסף ז"ל לתוך ס"א בתוך בבי"ת ע"כ. עוד כתב אין ידוע איזוהי של תרומה ברוב הספרים גרסי' ואין בוי"ו. עוד כתב איזו היא של תרומה פי' לאו אנפלה קאי אלא אם יש בכאן שתי קופות ואין ידוע וכו' ועל כן נראה דלא גרסי' לעיל בריש מתני' שנפלה אלא גרסי' נפלה והפי' כשיש בכאן שתי קופות וכו' אם נפלה סאה וכו' ואין ידוע הריני אומר ואם יש בכאן ספק אחר שאין ידוע איזוהי וכו' של תרומה וכו' אכל אחת וכו' עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>ור' יוסי פוטר. </b>דהוי כמו מדומע דפטור מן החלה כדתנן בפ"ק דחלה אכל אחר את השנייה פטור. דאמרי' חברו הראשון אכלה: 
+
+<b>משלם. </b>קרן וחומש: 
+
+<b>כקטנה שבשתיהן. </b>לקולא דאם אינם שוות נאמר הקטנה היתה של התרומה וישלם לכהנים דמי הקטנה דמי התרומה. ובירוש' א"ר יוחנן הא דתנן אכל אחד את שתיהן משלם כקטנה שבשתיהן דמשמע הא בא אחד לשאול עליו ועל חבירו פטורין ר' יהודה היא דתנינן בפ"ה דמס' טהרות שני שבילין וכו' ר"י אומר אם נשאלו בבת אחת טמאים בזה אחר זה טהורים ר' יוסי אומר בין כך ובין כך טמאים ולרבי יהודה דמטהר התם הכא נמי פטורים ע"כ פי' דהתם נמי לא פליג ר' יהודה ור' יוסי רק בבא לישאל עליו ועל חברו וכדפי' התם כבר ר"ע ז"ל: 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>אינה מדמעתן. </b>דשמא היתה אותה של חולין. ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל וכל בבא זו דומיא דקמייתא וצריכא דאי תני רישא ה"א אכל אחר השנייה פטור משום דהמוציא וכו' ואינ' בעולם אבל סיפא דשני התערובות בעולם ה"א לידמע כקטנה שבשתיהן קמ"ל ואי תנא סיפא ה"א סיפא בדין הוא דאינה מדמעת דהא מעורבת היא השתא ומעיקרא נמי אינה ידועה אבל רישא דהא בעינה היא ואינה מעורבת אימא אכל השני את השנייה ליחייב קמ"ל ע"כ: 
+
+<b>נוהג בה כתרומה. </b>מלת כתרומה בכ"ף צ"ל בכולהו תלתא בבי: 
+
+<b>נפלו שתיהן למקום אחד. </b>מלת אחד בדל"ת צ"ל: 
+
+
+Mishnah 7
+
+בפי' ר"ע ז"ל. בלשון המתחיל בדבר וכו' הי' נראה שצריך להגיה וחשבינן לי' כגדולי גדולי תרומה דתנן וכו' אבל הנכון שצריך להיות כך וחשבינן לי' כגידולי מדומע דתנן וכו' והכי מוכח מה"ר שמשון ז"ל. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ור' יוסי פוטר לר' יוסי אצטריך דהא כשזרע בטלה מדאורייתא ולא קנסינן לה אלא דרבנן גזור וכיון דאיכא למימר אין כאן תרומה בעולם וליחייב בחלה קמ"ל מ"מ ספק מדומע הוא. ובירוש' ר' זעירא בשם ר' חייא בר ווא כי אמרי' דדבר שאין זרעו כלה הגדולין מדומע היינו כי זרע השנייה עד שלא קצר הראשונה אבל אם קצר הראשונה עד שלא זרע השנייה וזרע השנייה אחר קצירת הראשונה אפי' בדבר שאין זרעו כלה הגדולין חולין מ"ט שאין תלוש ומחובר עושין הוכיח ולומר הבא ראיה ותוכיח מי הוא המותר ותאכל דכל חדא באנפי נפשה היא ואין כאן איסור מוחזק דהוו להו כשני מינין ע"כ. וברמב"ם פי"ג סי' י"ג בדפוס כסף משנה כתוב שאין תלוש ומחובר נעשין חובה זה לזה במקום מלת הוכיח דבירושל' וכתב שם כסף משנה שיש בו טעות סופר ואולי שעל מלה זו כיון הרב ז"ל: 
+
+<b>בדבר שזרעו כלה מותר. </b>כתב ה"ר יהוסף ז"ל כאן לא אמר חייב כי כבר נודע ממה שלמעלן אלא שבא לחדש דין זה ולמעלה חדש שאינה מדמעת אלא כקטנה שבשתיהן ע"כ: 
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>באו ואמרו לה. </b>ס"א לא גרסי' באו: 
+
+<b>מת בעליך או גרשך. </b>בירושלמי פריך מת בעליך ניחא אבל גירשך היכי דמי כו' ומשני רבנן אומרים כמשנה ראשונה שארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה ואביה מקבל גיטה ר' אלעזר אומר אפי' תימא כמשנה אחרונה תפתר בשאמרה לו הבא (ס"א זכה) לי גיטי למקום פלוני והי' דרכו להביאו לאותו מקום בעשרה ימים ומצא סוס רץ והביאו לשם בחמשה ימים והיא לא ידעה ונמצאת אוכלת בטעות ואפי' ר"א בן שמוע דפליג התם בכשאמרה לו התקבל לי גיטי למקום פלוני דאסורה מיד מודה הוא בכשאמרה לו לשון הבאה או זכייה ושלא יהא שליח קבלה עד הגיעו למקום ההוא דאוכלת בתרומה עד שיגיע גט לאותו מקום דהא ודאי קפדא ואתי ר' אליעזר דמחייב קרן וחומש הכא אפי' כר"א בן שמוע דבהא מודה: 
+
+<b>וכן העבד. </b>כנעני דאילו עבד עברי אינו אוכל ואפי' נרצע: 
+
+<b>ור' יהושע פוטר. </b>בירוש' דפרקין דלעיל מפ' דר' יהושע פטר לי' בין מקרן בין מחומש והתם בפסחים מפ' טעמי' משום דטועה בדבר מצוה דהא עשה מצוה כל דהו שהקריב קרבן וכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים ואף הנשחטין לשם פסח ר' יהושע מכשר להו בפ' תמיד נשחט ומתני' דהכא מוקמינן לה נמי בתרומה בערב הפסח דזמנה בהול. ועוד מפ' לה התם בכל ימות השנה ואכילת תרומה איקרי עבודה ועבודה של חלל בשוגג רחמנא אכשרה כדתנן לקמן הי' עומד ומקריב ע"ג המזבח ונודע שהוא בן גרושה וכו' כל הקרבנות כולן שהקריב ר' יהושע מכשיר ותרומה דאכילתה מיקרייא עבודה מנלן דתניא מעשה בר' טרפון שלא בא אמש לבהמ"ד לשחרית מצאו ר"ג א"ל מפני מה לא באת אמש לבהמ"ד א"ל עבודה עבדתי א"ל כל דבריך אינם אלא תימה עבודה בזה"ז מנין א"ל ה"ה אומר עבודת מתנה אתן את כהונתכם עשה אכילת תרומה כעבודת בהמ"ק ופירש"י ז"ל עבודת מתנה מתנות כהונה שנתתי לכם הרי הן כעבודה ע"כ עכ"ל הר"ש שירילי"ו ז"ל: 
+
+<b>ונודע וכו'. </b>בירושלמי מפרש שנודע בב"ד: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>וכולן. </b>אעבד ואשה קאי ומשום דהתחילו בהיתר מתיר ר"א לבלוע אבל ר' נתן פליג בירושלמי אמתני' ולא מפליג בין התחיל בהיתר להתחיל באיסור דתניא א"ר נתן לא שהי' ר"א אומר משום שהתחיל בו בהיתר אלא שהי' ר"א אומר הלעוס כבלוע אף בשבת ובפסח וביה"כ ובנזיר ובנבלה ובטריפה ובשקצים וברמשים פי' אף בשבת כגון פירות הנושרין שלעס בפיו והן מוקצין. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל לתוך פיהם בלמ"ד גרסי' וכן מצאתי בכל הספרים וגם בסיפא גרסי' בלמ"ד טעם פשפש לתוך פיו ע"כ. עוד כתב ונטמאת תרומה ברוב הספרים גרסי' ונטמאת אך בספר אחד גרסי' נטמאת ונ"ל דהכל אחד ואפי' לספרים דגרסי ונטמאת פירושו או נטמאת דהא לקמן גרסי' בכולן טמא היית וטמאה היתה וכו' אע"ג שגם שם ר"ל או טמאה מ"מ גרסי' וטמאה וא"כ גם הכא יש לגרוס ונטמאת אע"ג דפי' או ע"כ. עוד כתב נודע שהוא טבל ס"א שהיא ביו"ד ונ"ל לגרוס שהוא בוי"ו מפני שאינו חוזר על הכהן האוכל תרומה אלא על כל מי שיהי' אוכל איזה מאכל ונודע לו שהוא טבל וכו' ע"כ. עוד כתב ז"ל על מה שפי' ר"ע ז"ל וכולן עבד ואשה שאכלו מתחלה בהיתר כתב כמה קשים דברי המפרש הזה. זה כנגד זה שבכאן אמר שטעמו של ר"א הוא משום שהתחיל בו בהיתר ולמטה הוא אומר לא שיגמור בחצר אלא יצא חוץ לחצר והיינו דברי ר' נתן שאומר שאין טעמו של ר"א משום שהתחיל בו בהיתר עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>אמרו לו נטמאת. </b>ותרומה לא נטמאה כגון דלא הוכשרה אסורה לך בלא תעשה: ונטמאת התרומה. או נטמאה התרומה יאסור אפי' לטהור בעשה ובטומאה שאירעה אחר שהכניס התרומה לתוך פיו עסקי' למ"ד משום דאתחיל בהיתר: 
+
+<b>טמא היית. </b>קודם שתאכל התרומה: 
+
+<b>וטמאה היתה התרומה. </b>או טמאה היתה: 
+
+<b>או נודע לו שהוא טבל. </b>מה שהי' אוכל או לוי שהי' אוכל מעשר ואמרו לו שלא ניטלה תרומתו וטבל הוא או מעשר שני חוץ לירושלים וחשב שהי' פדוי ואמרו לו שלא נפדה: 
+
+<b>או שטעם טעם פשפש. </b>בנדה פרק הרואה כתם (נדה דף נ"ח) מפ' מנא ידע וקאמר דריחו כטעמו ובירוש' מפרש דלאו דוקא פשפש דה"ה כל דבר שנפשו של אדם חתה וקצה ממנו והי' תרומה לתוך פיו ה"ז יפלוט ואע"ג דפליגי לעיל גבי נטמא או נטמאת התרומה דר' אליעזר אומר יבלע ור' יהושע אומר יפלוט הכא כולהו מודו הואיל ועד שלא ניתנה לתוך פיו אירע בה פסול או שמעולם לא הותרה לא חיישי' להפסד תרומה ומשום דמאבד אוכלי תרומה נקט לה אבל כ"ש חולין דהא שרץ הוא. הר"ש שירילי"ו ז"ל והוא פי' רש"י ז"ל שם בנדה. ועיין במה שכתב בית יוסף בטוי"ד ססי' ק"ד בשם תשוב' הרשב"א ז"ל. והילך קיצור מה שמצאתי בתשוב' הרשב"א ז"ל סי' ק"א. דברים ברורים אני רואה כאן שאין הבריה אוסרת בכל מה שהיא מחמת פליטתה אלא מחמת ממשה והוא שתהא שלימה ושלא נפסדה צורתה הא אם נחתך ממנה אבר או אפי' היא שלימה ונתרסקה ונפסדה צורתה אבד שמה והרי היא כשאר האיסורין ובטלה ואלו דברים פשוטים לא ראיתי לכתוב ראיותיהן כי רבו וכו' עד ומה ששנינו הי' אוכל את התרומה וטעם טעם פשפש זורקה מסתברא לי משום דחיישי' שמא פשפש עומד בפני עצמו דאי אפשר לו לברור בתוך פיו ולפיכך זורקה ע"כ והב"י הביאה שם כולה בשלימות: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>היה אוכל באשכול וכו'. </b>כתב ה"ר יהוסף ז"ל ר"א אומר יגמור פי' יגמור אפי' בחצר ואפי' בשבת כיון שהתחיל בו בהיתר ומה שפי' המפרש לא שיאכל בחצר הועתק מלשון הירושלמי אך צ"ע בלשון הירוש' כי משמע שם שאין זה אלא דעת ר' נתן ואין נראה שזוהי דעת משנתינו פי' שאין סברא שר' יהושע יחלוק על זה וצ"ע שם דקאמר התם מ"ט דר"א משום שהתחיל בו בהיתר תני ר"נ אומר לא שהי' ר"א אומר משום שהתחיל בו בהיתר אלא שהי' ר"א אומר הלעוס כבלוע וכו' ולקמן קאמר נמי הכי מ"ט וכו' תני ר' נתן אומר לא שהי' ר"א אומר משום וכו' אלא שר"א אומר ימתין עד מ"ש וכו' משמע שדוקא ר"נ אומר זה עכ"ל. והקשו התוס' בפ' הפועלים לר' יוחנן דס"ל התם דחצר קובעת מדאורייתא אמאי יגמור לר"א וי"ל דמיירי בחצר שאין הכלים נשמרים בתוכה דלא קבעה אלא מדרבנן ע"כ. ותני הכא הך פלוגתא משום דדמיא לדלעיל שהתחיל בהיתר. וביו"ט ס"פ המביא פי' רש"י ז"ל הי' אוכל באשכול וסתם אשכול לאו גמר מלאכה היא דסתם ענבים לדריכה קיימי הלכך מותרין דרך עראי. ונכנס מן הגנה לחצר שלקטו משם ובא לו לחצר וחצר קובעת למעשר כדמפרש בפ"ב דמעשרות. יגמור אם רצה לגמור בחצר אכילתו יגמור. לא יגמור דקסבר חצר קובעת דבר שלא נגמרה מלאכתו ע"כ: 
+
+<b>חשיכה לילי וכו'. </b>יגמור למ"ש. ופי' הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות בפ' ערבי פסחים דף רמ"ט דחשכה לאו דוקא אלא ר"ל שקיעת החמה וכן נמי הא דתנן השום והבוסר והמלילות שרסקן מע"ש ר' ישמעאל אומר יגמור משתחשך וכן הא דתנן אין נותנין את הפת לתנור ע"ש עם חשיכה וכן הא דתנן משלשלין את הפסח לתנור ע"ש עם חשכה וכן הא דת"ר לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמוסין ותניח לתוך התנור ע"ש עם חשכה וכן כי"ב פי' חשיכה בכולן שקיעת החמה כדתנן ובכולן ב"ה מתירין עם השמש ע"כ. וכן פי' ג"כ שם הר"ן ז"ל. והקשו תוס' ז"ל שם ביו"ט מ"ש מתינוקות שטמנו תאנים דלמ"ש לא יאכל וי"ל דהתם ייחדום לאכילת שבת אבל הכא לא ייחדום לשבת א"נ כפי' רש"י ז"ל שם דהתם מיירי בתאנים דנגמרה מלאכתן אבל הכא מיירי באשכול דלא נגמרה מלאכתן ע"כ. וכן פי' הר"ש ז"ל. ובירוש' מפרש טעמי' דר' אליעזר משום דהתחיל בה בהיתר ור' יהושע לית לי' טעמא דהתחיל בהיתר. תניא ר"נ אומר לא שאמר ר"א משום שהתחיל בו בהיתר אלא שר"א אומר ימתין עד למ"ש או עד שיצא חוץ לחצר ויגמור וכמו שפי' ר"ע ז"ל: 
+
+<b>חשכה לילי שבת ר' יהושע אומר יגמור. </b>כך נראה שהיא גרסת הרמב"ם ז"ל בהאי סיפא אבל גרסת רש"י ז"ל התם ביום טוב בתרי בבי ר' אליעזר אומר יגמור ור' יהושע אומר לא יגמור וכן משמע שהיא גרסת תוס' והר"ש ז"ל גם הר"ש שירילי"ו ז"ל וכן משמע מברייתא דר"נ וגם הרמב"ם ז"ל נראה שחזר בו בהלכות מעשר ס"פ חמישי שפסק לא יגמור כר' יהושע דקי"ל כותי' לגבי ר"א. גם ה"ר יהוסף ז"ל כתב ברוב הספרים גרסי' בסיפא ר"א אומר לא יגמור ור"י אומר יגמור ונ"ל דטעות הוא דמ"ש הא מרישא דר"א לקולא ור"י לחומרא ע"כ. אחר זמן ראיתי פי' הרמב"ם ז"ל מוגה מסכים עם גרסת רש"י ותוס' ושאר המפרשים ז"ל גם עם מה שפסק בחבורו. וע"ש בכ"מ שנתן טעם למה גבי שבת פסק שם ואם הניתן למו"ש ה"ז גומרן וגבי חצר שם בספ"ד פסק אע"פ שיצא מן החצר לא יגמור עד שיעשר אלא שאני ראיתי בספר מדויק שם בספ"ה מוגה ואפי' הניחו לאחר השבת ה"ז לא יגמור: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ישפך. </b>משום סכנה ואפי' לזילוף לא חזי דנכנס הארס ברגלים. הר"ש שירילי"ו ז"ל: 
+
+<b>שלשה משקין אסורין משום גלוי וכו'. </b>בירוש' וגם שם בפ' אלו טרפות תניא חמשה אין בהן משום גלוי ציר וחומץ שמן ודבש ומורייס ר"ש אומר אף הן יש בהן משום גלוי. והקשו שם תוס' ז"ל מתני' דקתני ושאר כל המשקין מותרין מני הא אפי' רבנן דבריי' לא שרו אלא חמשה. ותרצו דה"ה לכולן והא דנקט חמשה משום דפליג ר"ש עלייהו אבל בשאר מודה ע"כ: 
+
+<b>המים והיין והחלב. </b>מדרש תהלים סימן קל"ו מים מנין לרוקע הארץ על המים חלב מנין שנאמר ותפתח את נאד החלב יין מנין דכתיב כל נבל ימלא יין. כתוב בטור א"ח סי' רע"ב וז"ל וכיון שנתן האור תחתיו והרתיח אין בו משום גלוי ולא משום יין נסך ע"כ: 
+
+<b>כדי שיצא הרחש. </b>בירוש' פריך ולא חמי לי' בתמיה והא כיון דלא שהה שיעור שיכול לחזור לחורו אלא לבא לשתות ולא יותר ודאי לא אתא דאי אתא הא קחזי לי' בחזירתו ומשני דמין קטן הוא ושפיפון שמו והוא כחוט השערה ואינו ניכר אבל בחולין בבבלי ד' יו"ד מתרץ כדי שישתה ויחזור לחורו כדפי' ר"ע ז"ל. וכתב הר"ר יהוסף ז"ל הרחש פי' כל דבר שיש בו ארס ולאו דוקא נחש כן נ"ל לדקדק ממאי דקתני רחש ולא קתני נחש כדקתני לקמן ונשכת הנחש אסורה ע"כ: 
+
+
+Mishnah 5
+
+בפי' ר"ע ז"ל. צריך להגיה שיעור המים להיות מותרים משום גלוי וכו' או לכל הפחות צריך להיות כך שיעור המים מלהיות אסורין משום גלוי וכו': 
+
+<b>כדי שתאבד בהם המרה. </b>הארס ולא מפ' במתני' כמה שיעורן שתאבד בהן ותתבטל ופליגי בירושלמי תנאי בהא מילתא ומדקאמר ר' יוסי בקרקעות מ' סאה משמע דת"ק לא בעי כולי האי ור' נחמי' אמר כדי שתהא חבית של שייטין מתמלאת מהן ואפשר דת"ק דמתני' סבר כותי' ולא מפליג בין כלים לקרקע ור"י פליג עלי' וסבר דבעי' תרתי שהמים יהיו בקרקע ולא בכלי וארבעים סאה דוקא ולא בפחות מכאן דס"ל דקרירות הקרקע ורבוי המים הוא דמבטלי אכל בכלי אפי' מרובין אין המים בכחן ולא מבטלי הארס. הר"ש שירילי"ו ז"ל. וגם הרמב"ם ז"ל נראה שהוא סובר דר"י לחלוק בא אבל בית יוסף כתב בטוי"ד סי' קט"ז דהרי"ף והרא"ש ז"ל נראה שהם מפרשים דר"י לפרש דברי ת"ק אתא וגם הר"י בעל הטורים ז"ל מאחר שהביא ב' הפירושים ע"כ. וז"ל הרי"ף והרא"ש ז"ל בפרק שני דע"ז אחר שהביאו דברי ת"ק ור"י כתבו יש שפירשו אם המים המגולים מרובין כדי שתאבד בהן המרה שהיא הסם של רחש אין חוששין להם שהסם בטל בהם ואינו מזיק ואם אין בהן זה השעור אסורין מפני הסכנה וי"א חלוף שאם אין בהם זה השעור והמים נראים צלולין מותרין שאלו הי' בהם סם הי' נראה אבל אם המים מרובין אסורין שחוששין שמא יש בהן סם ואינו ניכר ע"כ: 
+
+<b>בכלים כ"ש. </b>לאיסורא קתני לה. פי' אפי' מרובין וכן פירשו כל המפרשים גם הר"ן ז"ל בפ"ב דמס' ע"ז וכן פי' הר"ש ז"ל אלא שכתב הטעם דגזרינן אטו מועטין: 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>אפילו הם ככר. </b>כלומר שהם גדולים הרבה עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט נראה שהוא מלשון כר וכסת או מלשון כרי ואני היה נראה לע"ד דככר לשון קנטר כלומר אפי' הן מרובין וכולם נקורין אסורין והשתא אתי שפיר דקתני בתר הכי אחד גדול ואחד קטן. אבל ה"ר יהוסף ז"ל כתב על פי' ר"ע ז"ל פי' זה אין נראה דהא אח"כ קאמר אחד גדול וכו' אלא נראה שר"ל אפי' הן שלימין עדיין אלא שנקרו בהן מעט אפי' הכי אסור וכל דבר שלם הוא נקרא ככר כגון ככר דבילה או כגון הא דתנן בעירובין ככר כאיסר והוא שלם וכו' עכ"ל ז"ל. אבל הר"ש שירילי"ו ז"ל כתב ה"ג ואפי' הם ככד בדלי"ת כלומר גדולים כמו כד כדאמרי' נמי בפ"ק דר"ה דף ט"ו אפי' הי' האתרוג כזית ונעשה ככד ע"כ וגם שם נפל טעות ובערוך לא מצאתי לא זו ולא זו לא בערך כד בדלי"ת ולא בערך כר ברי"ש. ומ"מ גם ברב אלפס שם בפ' שני דע"ז איתא ככד בדלי"ת בשני הדפוסין וגם בדפוס שאלוניקי וגם הרב בצלאל אשכנזי ז"ל הגיה במתני' ככד בדלי"ת וכתב גם הוא ז"ל מה שהוקשה לי וז"ל קשה קצת דהאי בבא דאחד גדול וא' קטן מיותרת היא דהא קתני אפי' הם ככד ע"כ וגם בתוס' י"ט. ונראה ממתני' דאם דָרַך ענבים שהיו בהן נקורין אסורין: 
+
+<b>כל שיש בו ליחה אסורה. </b>כתב הרשב"א ז"ל דאפי' באבטיח אינו אסור עד שיגיע מקום נקורו למעיה ע"כ: 
+
+<b>ונשוכת הנחש וכו'. </b>ללח מדמינן לה. וראיתי שהגיה ה"ר יהוסף ז"ל וּנְשַיכַת ביו"ד אחר השי"ן ובניקוד ציר"י בשי"ן. ובירושלמי א"ר יהודה בן פזי מאן תנא נקורין ר"ג הוא דתנן בפ"ט דמס' פרה ר"ג אומר אף הנחש מפני שהוא מקיא וקאמרי רבנן התם דחולדה פוסלת ולא נחש דס"ל דנחש אינו מקיא וא"כ מתני' דקאמרה ניקורין ר"ג שנאה וטעמא משום דמקיא הארס בשעה שהוא נוקר לאכול ודחי לה דאע"ג דלגבי מצות פליגי רבנן כגון גבי מי חטאת. לגבי סכנתא חשו כולהו לדרבן גמליאל דחמירא סכנתא מאיסורא: 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>המשמרת וכו'. </b>ירוש' המשמרת של יין פי' שהוא כלי עשוי ככברה לסנן בו היין ע"ג פי חבית או כלי אחר ר' יהודה אומר אם היתה פקוקה מלמעלה אע"פ שהיא פתוחה מלמטן אין בו משום גלוי דכיון שמנטף מתירא הנחש לבוא ונבעת ר"נ אומר אם היתה התחתונה מכוסה אע"פ שהעליונה מגולה מותר מפני שארס נחש עומד בסבכה ועומד מלמעלה ואינו עובר. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל דת"ק דמתני' לית לי' דר' יהודה: 
+
+<b>ר' נחמי' מתיר. </b>פי' הר"ן ז"ל בפ"ב דע"ז שמפני שהיא מנטפת שומע קולו ובורח. וכתב הר"ר יהוסף ז"ל ברוב הספרים ל"ג זו המשנה ע"כ. עוד כתב המשמרת וכו' פי' כשהיין מגולה בתוך המשמרת כי הארס יוצא עם היין ע"כ: 
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>שנולד בה ספק טומאה. </b>הקשו תוס' חיצוניות וא"ת ה"ד אי ברה"ר ספיקו טהור ואי ברה"י ספיקו טמא וי"ל ברה"ר וכגון שטומאה הזאת באה מנגע ונדה דלא ילפי' מסוטה דכל טומאה הבאה מגוף האדם לא ילפי' ספיקה מסוטה כיון דא"א לברר ע"כ. אבל ה"ר גרשון מ"ה ז"ל פי' שנולד לה ספק טומאה שנמצא שרץ בצדה ספק נגע ספק לא נגע ע"כ. ובודאי דקשה על פירושו ז"ל מה שכתבתי וכן ג"כ הקשה ה"ר שמשון ז"ל ואסיק כדפי' ר"ע ז"ל וכ' דשתיהן תלויות מדאוריי' דאע"ג דס' טומאה ברה"י ספקו טמא מדאו' אין לטמא שתיהן מכח זה כיון דממ"נ כו': 
+
+<b>יגלנה. </b>כי היכי דלהוי בה ספק יין מגולה ותנן לעיל יין שנתגלה ישפך ואפי' של תרומה: 
+
+<b>ר"ג אומר אל יחדש וכו'. </b>ס"א רשב"ג אומר אל יחדש וכו': 
+
+<b>אל יחדש בה כל דבר. </b>אלא יניחנה כמות שהיא אם במקום תורפה אם במקום מוצנע דס"ל כר' אליעזר דשמא יבא אליהו ויטהרנה. ובירוש' א"ר יוסי ב"ר בון מדברי שלשתן נלמוד דתלויה אסור לשורפה דכולהו מודו דממתינין עד שיכול בה טומאה ודלא כר"מ דאמר רב הונא אומר הי' ר"מ דשורפין תלוי' אפי' בשאר ימות השנה וכ"ש בערב הפסח וטעמא דר"מ משום תקלה שמא יאכלנה ועוד דסוף סוף אזלא לאיבוד דאין יכול לאכלה. ועוד גרסי' בירושלמי תמן תנינן בפ"ה דבכורות בכור שאחזו דם אפי' מת אין מקיזין לו דם דבדי ר' יהודה וחכ"א יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום ואם עשה בו מום ה"ז לא ישחט עליו ר"ש אומר יקיז ואע"פ שעושה בו מום ר' אבהו בשם ר' אלעזר אתיא דר' יהודה כר"ג פי' ר' יהוד' דאמר אע"ג דמית ואזיל לאיבוד לא יקלקלנו ולא יתקננו כר"ג דאמר אל יחדש בה כל דבר ודרבנן דאסרי לקלקלו ומתירין לתקנו אם יכול לעשות בלא מום יקיז שלא ימות כר"א דאסור לגרום לה טומאה אלא מצניעה שלא תטמא. ור"ש כר' יהושע פי' ר"ש דשרי להטיל מום קודם שימות כדי שיראה לאכילה ובמום אחר כר' יהושע דאמר יגרום לה טומאה כדי שתראה לזילוף. והא דתניא בשם ר"ש יקיז ואע"פ שהוא מתכוין לעשות בו מום דס"ל דנשחט באותו מום ופליגא אמתני' אתיא כרבי יהושע אוחרא דס"ל דתלויה שרי לטמאה בידים ועיין במ"ש שם בפ' כל פסולי סי' ב': 
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>חבית שנשברה בגת וכו'. </b>אית דגרסי חבית של תרומה שנשברה והכי איתא שם בפסחים פ"ק דף ט"ו וסוף הפרק ותוס' פ' התערובת דף ע"ג ודפ' הקומץ רבא דף כ"ב אבל הרמב"ם ז"ל לא גריס של תרומה שפי' ז"ל החבית ר"ל בחבית של תרומה. ובירושלמי מפ' דמתני' מיירי שאין בבור שיעור כדי להעלות התרומה. הר"ש שירילי"ו ז"ל: 
+
+<b>ואם לאו ר"א אומר תרד ותטמא ואל יטמאנה בידיו. </b>בפ' התכלת וגם שם בפסחים מסיים בה ור"י אומר אף יטמאנה ביד וכתב הר"ש ז"ל דהיינו דתני סיפא ועל זו ועל זו וכו' אלא שהתלמוד מקצר בלשון ותני ר"י אומר אף יטמאנה ביד. ושם בפסחים פ"ק דף כ' רמי ר"א תרומה אתרומה ומשני מי אמר ר' יהושע גרמא אין. בידים לא. דקאמר לעיל במתני' אם היתה מכוסה יגלנה ותו לא ורמינהו חבית שנשברה בגת העליונה וכו' ומשני שאני התם דאיכא הפסד חולין והא דלא חייש ר' יוסי אליבא דר' יהושע במתני' דספ"ק דפסחים דאין שורפין אותן ביחד ואע"ג דאיכא הפסד עצים משני התם אביי עלה וקאמר דלהפסד מרובה חששו להפסד מועט לא חששו כדתניא וכו' ומייתי התם הך מתני' דחבית של שמן בלשון ברייתא ובלשון אחר ע"ש דקתני התם חבית של שמן של תרומה שנשברה בגת העליונה ותחתיה חולין טמאין מודה ר"א לר"י שאם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה יציל וא"ל תרד ותטמא ואל יטמאנה ביד וקתני מלת לר' יהושע בלמ"ד ופריך עלה התם מודה ר"י לר"א מיבעי ליה ומשני רבא איפוך ורב הונא ברי' דר' יהושע אמר לעולם לא תיפוך והאי מודה לאו אסיפא קאי או אם לאו אלא ארישא דקתני אם יכול להציל רביעית וכו' ובכלי שתוכו טהור וגבו טמא דמהו דתימא נגזור ר' אליעזר דלא יציל בתוכו דילמא נגע גבו בתרומה ומטמא לה בידים קמ"ל: 
+
+בסוף פי' ר"ע ז"ל. ולהכי קתני גבי שמן נשפכה ולא נקט כמו גבי יין משום דבחבית של שמן שנשברה בגת העליונה ובתחתונה חולין טמאים מודה ר"א ור"י שאם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה יציל ואם לאו תרד בטהרה ואל יטמאנה ביד וכו' ע"כ אמר המלקט הוא פי' הר"ש ז"ל ופשוט הוא דמאי דקאמר ואם לאו תרד בטהרה ואל יטמאנה ביד וכו' ר"ל דבהא לדברי הכל תרד בטהרה ואפי' לר"י וכדמפ' ואזיל לא נחלקו וכו' והוא פי' בנוי על הקדמת הברייתא דבספ"ק דפסחים שכתבתיה בסמוך. ובירוש' חברייא בשם ר"א חבית הראשונה דהיינו פלוגתא דלעיל ברישא דתנן אליבא דר"י דאפי' בתלוי' לא שרי ר' יהושע אלא גרמא היינו אליבא דר' יוסי וה"נ אמרי' התם דהך רישא ר' יוסי ואליבא דר' יהושע וחבית שנייה דהיינו מתני' דחבית שנשברה ר' יהושע אליבא דר' מאיר דשרי לטמאות תרומה טהורה בידים היכא דאזלא לאיבוד ע"כ ואיכא התם מאן דפליג עלייהו ע"ש: 
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>ואל יבלענה. </b>גרסינן וכן הוא במשניות מדויקות. ופירש הר"ש שירילי"ו ז"ל ואל יבלענה בידיו ואל יבלענה בסמרטוט בידים שאינם טהורות ובירושלמי מפרש דבנתגלגלה בבית הפרס ושם נשפכה מיירי שהיא טמאה מדרבנן ומשום הכי קתני ואל יבלענה דמשחיתה כולה אבל אם אינו משחיתה כולה כגון בכלי שתוכו טהור ואחוריו טמאים שרי ר' אליעזר ואף על גב דגבי שמן כי מקבל לה בכלי טמא לא מפסיד כהן דיכול להדליקה אפילו הכי פליג ר' אליעזר אר' יהושע ע"כ. אכן ה"ר יהוסף ז"ל הגיה ואל יטמאנה בידיו וכתב פי' כדי להציל השמן שלא יבלע ויוכל להדליקו בטומאה ע"כ. ועל מה שפי' ר"ע ז"ל ואם לאו תרד בטהרה ואל יטמאנה ביד משום דשמן ראוי להדליק וכו' כתב קשה לפי' זה דהא ותבלע תנן ע"כ: 
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>ועל זו ועל זו. </b>כך צ"ל. וכ' הר"ש ז"ל בפסחים ספ"ק גרסי' בשני מקומות ר' יהושע אומר יטמאנה ביד והיינו הא דתני סיפא ועל זו ועל זו וכו' ע"כ וכבר כתבתיו לעיל סי' ט': 
+
+<b>ובל תטמאה. </b>פי' הרמב"ם ז"ל עניינו שאל יכוין לטומאה אבל לסייע בזה אחר שנשפכה מותר עכ"ל ז"ל נראה מתוך פירושו ז"ל שהוא סובר דובל תטמאה חוזר על האמור למעלה וקשה לפירושו מאי כיצד דקתני ושמא לא הי' גורס כיצד וכן כתב ה"ר יהוסף ז"ל דבכל הספרים לא גרסי' כיצד. וז"ל הר"ש שירילי"ו ז"ל ובל תטמאנה כיצד. ר' יהושע דרישא קאמר לה מה שאני מוזהר שלא לטמאות התרומה אע"ג דאיכא דוחקא כגון זה דאני מוזהר כיצד הי' עובר וכו' והאזהרה שלא לטמא את התרומה פי' רש"י ז"ל בפ"ק דפסחים דכתיב את משמרת תרומתי ע"כ וזהו עשה דמשמרת ולאו נמי איכא ופלוגתא דאמוראי היא בהדיא בפ' אלו הן הלוקין ע"כ בקיצור: 
+
+<b>ואל יתן לו אחת מהן ויטמא. </b>י"ס דלא גרסי ויטמא: 
+
+<b>אחת מהן על הסלע. </b>יש ספרים דלא גרסי מלת מהן: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. ועל זו ועל זו שנולד לה ספק טומאה ועל זו שהולכת לאבוד וכו' כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה כלל כי ר' יהושע כבר אמר דבריו על אותה המשנה. אך האי על זו ועל זו קאי על אלה השתי בבות שלפניו דהיינו חבית שנשברה וחבית שנשפכה כי בשתיהן הזכיר דברי ר"א לבד והשתא אשמועי' על זו ועל זו שעל שתיהן אמר ר' יהושע וכו' וכן פי' הוא בעצמו לעיל על משנה דחבית שנשברה אך בתלמוד ירוש' יש מחלוקת בדבר וצ"ע שם עכ"ל ז"ל. עוד כתב ואם לאו הרי אני מטמא את כולם פי' אע"פ שגם בזה יש מחלוקת מ"מ כ"ע מודו שלא יתננה בידו ויטמאנה בידים ובעבור שהזכיר הדין הזכיר המחלוקת ע"כ: 
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>תנו אחת מכם. </b>ס"א תנו לנו אחת מכם: 
+
+<b>יטמא את כולן. </b>כלומר ימסור נפשו עליהן וימות ויטמא העובד כוכבים את כולן. הר"ש שירילי"ו ז"ל: 
+
+<b>ואל ימסרו להם נפש אחת. </b>פי' ה"ר יהוסף ז"ל וכאן כ"ע מודו משום דמאי חזית למסור בידים את זו שמא אחרת ע"כ. ובירוש' מוכח דאם ייחדו להם אחת מוסרין אותה וכן נמי תני התם דאם אמרו תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו ואם לאו נהרוג את כולכם יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל ואם ייחדו להם אחד כשבע בן בכרי ימסרוהו להם ואל יהרגו ומ"מ אינה משנת חסידים כדמוכח התם בעובדא דר"י בן לוי והביאו ב"י בי"ד סי' קנ"ז: 
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הזורע תרומה וכו'. </b>הר"ש שירילי"ו ז"ל דחה הפי' שפי' רבינו שמשון ז"ל במתני' דשוגג יופך מזיד יקיים משום דהחמירו בשוגג יותר מבמזיד וכתב והנכון כפי' הרמב"ם ז"ל שכתב יופך מותר לו לאדם להפוך הארץ ויפסד הזרע שזרע ואם הוא מזיד יקיים עניינו שחייב להניחן כדי שיצמחו ויהיו הגדולין הצומחין תרומה ע"כ. ור"ע ז"ל נראה שמפרש כפי' הרמב"ם ז"ל אע"פ שרוב לשונו מועתק מהר"ש ז"ל דוק: 
+
+<b>ובפשתן מזיד יופך. </b>מפ' טעמא בירוש' כדי שלא יהנה בקסמין והיינו משום דעיקר פשתן לאדם היינו משום קסמין ולא משום זרע דסתם זרע פשתן לא קאי לאכילה כדאי' בריש המוכר פירות וכדי לבטל שלא תהנה מחשבתו הוא דגזור והשתא לא דמי יופך דסיפא ליופך דרישא דיופך דרישא היינו אם רצה שתהנה לו שדהו יהפך וימותו הזרעים כדי שיוכל לזרעה אבל אה"נ אם רצה לקיים יקיים והכא על כרחו יופך וכי תימא ה"נ נימא יקיים ולימרו דהקסמין להוו לכהן לסדינין וללבוש וי"ל דלא מצינו שם תרומה אלא באוכל כדתנן כלל אמרו במעשרות כל שהוא אוכל. ואין שם תרומה נקרא על השדה כיון דעיקר זרע משום קסמין הוא עכ"ל הרש"ש ז"ל. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל ובפשתן מזיד יופך נ"ל לפרש מדלא קאמר אפי' מזיד משמע שדוקא מזיד אבל שוגג אם הביאה שליש יקיים וצ"ע ע"כ: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ועניי כהנים. </b>ואפי' טמאים: 
+
+<b>בדמי תרומה. </b>והדמים שלהם שמוכרין אותה בזול דגדולי תרומה הן ותקינו דאסורין לזרים ולא חיישי רבנן לומר דילמא ישכחו ויתנו לתוך פיהם דמשלך נתנו לך דכי נמי ישכחו חולין הוא דקא אכלי: 
+
+<b>שמא ישכחו ויתנו לתוך פיהם. </b>כלומר משום טעם דיאמרו דישכחו והן יתנו לתוך פיהם מזיד והוו מילי דרבנן חוכא ואטלולא: 
+
+<b>ה"ג א"ל ר' עקיבא א"כ לא ילקטו אלא טהורים. </b>ול"ג א"ר עקיבא לא ילקטו אלא טהורים דמשמע דמודה לר"ט ומחמיר מיניה אלא גרסי' כגירסא קמייתא וכן מוכח בירוש' דלחלוק בא הר"ש שירילי"ו ז"ל. ונראה דר"ל דלחלוק בא וס"ל כת"ק מאחר שאני רואה שבפי' המשנה פסק הרמב"ם ז"ל כר' עקיבא ושם בחיבורו ספי"א לא הביא דברי ר"ע אלא דברי ת"ק משמע דר"ע אתא לסייעי לת"ק: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>וחייבת במעשרות. </b>מעשר ראשון ושני. וה"ה בתרומה ותרומת מעשר ולא חש להזכיר אלא דברים הניתנים אף לזרים כדי למכרם לכהן בדמי תרומה ומיהו מעשר שני אינו נמכר ולא קתני ליה הר"ש ז"ל. ונלע"ד שאפשר שר"ל דלא קתני לי' בהדיא אע"ג דהא קתני מעשרו' לשון רבים. ושם ברמב"ם ספי"א אני רואה כתוב שני ואין כתוב מעשר עני ונראה שהוא טעות שהרי בדפוס הגדול שבמגדל עוז כתוב מעשר עני אע"פ שבא לידי ספר מוגה וזה לא הגיהו אלא הניחו שני כמו שהוא בדפוס. וכבר יתכן לומר דאינו טעות רק קאמר מעשר שני שנוהג ברוב השנים וה"ה למעשר עני של שנה שלישית וששית ושניהם נקראים מעשר שני אלא שהאחד שני והוא לבעה"ב לאכלו בקדושה בירושלים והאחר מעשר שני ג"כ אלא שהוא לעניים לאכלו בתורת חולין אלא דק"ק דהא קאמר התם ברישא מעשרות לשון רבים וודאי דהיינו ראשון ושני והדר קאמר מעשר עני וכלישנא דמתני': 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. והה"נ לתרומה. כתב ה"ר יהוסף ז"ל וכן יש בירוש' בפירוש שהיא כחולין לכל דבר אלא שאסורה לזרים ונ"ל דבכלל זה שאמר וחייבת במעשרות הוי נמי תרומה וכך יש כדומה לזה בכמה מקומות דקאמרי' אין קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל או יש קנין להפקיע מן המעשרות וכן נמי תנן במס' פאה ונותן משום פאה ופטור מן המעשרות ונותן משום הפקר וכו' ובכל המקומות האלו צ"ל שהתרומה היא ג"כ בכלל ע"כ. עוד כתב ועניי כהנים נוטלים. נ"ל דר' טרפון אינו חולק ע"ז כי דוקא באלה שלמעלה שהן מתעסקין בלקיטתם אנו חוששין שמא ישכחו אבל בכאן אינו כן ועל כן אין לחוש עכ"ל ז"ל: 
+
+<b>החובט משובח. </b>יותר מן הדש: 
+
+<b>נותן לתוכן. </b>ס"א בתוכן ה"ר יהוסף ז"ל: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>גדולי תרומה תרומה. </b>היא גזירה אחת מי"ח דבר. ובירוש' דמכלתין לעיל בפ"ז דייק גדולי תרומה תרומה הא גדולי תשלומי תרומה חולין. ופסק הרמב"ם ז"ל שם בפי"א דהלכות תרומות כמ"ד התם בירוש' דהא דגדולי תרומה תרומה הרי הן כחולין לכל דבר אלא שאסורין לזרים וגדולי גדולין חולין היינו אפי' לזרים. וכתב ה"ר שמשון ז"ל והקשה במגילת סתרים דהא תניא בפ"ק דטהרות גדולי תרומה חולין ודחק לתרץ דהתם מיירי לענין לחייבו בלקט שכחה ופאה ולחייבו בתרומה ומעשרות כדתנן לעיל ועל חנם דחק דהתם מיירי לענין טומאה וטהרה שהגדולין חולין ואין בהן שלישי אע"ג דבירוש' משמע כפירושו וכו' ע"ש ותוס' הביאו דברי רבינו נסים גאון בעל מגילת סתרים בפ' כל שעה (פסחים דף ל"ד.) וכתב ה"ר יהוסף ז"ל גדולי תרומה תרומה פי' אפי' בדבר שזרעו כלה דהא טבל אינו מדבר אלא בדבר שזרעו כלה כדתנן לקמן ע"כ: 
+
+<b>ותרומת חוץ לארץ. </b>כך הגיה החכם הנז': 
+
+<b>עוד כתב </b>גדוליהן חולין. פי' שהטבל הוי גדוליו חולין לענין שמותר לאכול ממנו עראי בלא מעשר אע"פ שהטבל הי' אסור ע"כ: 
+
+<b>והבכורים גדוליהן חולין. </b>בירוש' רמי האי מתני' אההיא דתנן בר"פ שני דבכורים וגדוליהן אסורין ומסיק הא דתימא גדוליהן אסורין איסור מחיצה והא דתימא גדוליהן מותרין היתר זרות ע"כ מלשון כסף משנה דבפ"ד דהלכות בכורים ובתוי"ט כתוב דמתני' דהכא בזורע חוץ לירושלים והכי מוקי לה בירוש' ע"כ ואני כתבתי כל זה שם באורך: 
+
+<b>בזמן שזרען. </b>יש ספרים כזמן שזרען בכ"ף ורוב ספרים זרען בלא שי"ן. ופי' כזמן שזרען כשער הראשון וכתב ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל ור' יוחנן מפ' פודה כל האוצר בדמי אותה סאה ודמי הסאה הם כשער שעומד בו ולא כשער הראשון וקמ"ל דאפי' אם לא פדה אותן הגדולין חולין הן וכשבא לפדות אינו חייב לפדות אלא סאה אחת אותה שזרע והיינו כזמן זרען דלא הי' אלא סאה וכפי השער שעומד בו דיינינן דבזרעו כלה קמיירי ע"כ ובירוש' מסיק הפרש בין הקדש למ"ש דמעשר שני בין בדבר שזרעו כלה בין בדבר שאין זרעו כלה נפדה כשער הזול כמבואר ברפ"ד דמס' מע"ש אלא דבר שזרעו כלה נפדה בזול של השער שהוא עומד בו דבר שאין זרעו כלה נפדה בזול של השער הא' והקדש בין בדבר שזרעו כלה בין אינו כלה אין לו אלא מקומו ושעתו אלא דבר שזרעו כלה פודה כל האוצר בדמי אותה סאה שזרע ודבר שאין זרעו כלה פודה כל האוצר ע"כ. ובספר האגודה מצאתי כתוב ופודה אותן בדמיו של זרעים פי' בדמי אותו שזרע ע"כ. והחכם ה"ר יהוסף ז"ל כתב בזמן זרען יש ס"א שהגיהו בו כזמן בכ"ף ופי' ופודה כפי מה שהיו שוין בזמן שזרען ולא כפי מה שהן שוין עכשיו שגדלו ואי גרסינן בזמן צ"ע ונ"ל דה"פ שמותר לפדותן בזמן זרען ואינו צריך להמתין עד שיגדלו ויפדה אותם אז בשוויים כיון שעתה אינם בפנינו שהרי כבר נזרעו וצ"ע ע"כ. וברמב"ם פ"ה דה' מעילה סי' י"א הלשון כך פודה אותן בשעת זרען בכל הדפוסים גם בהלכות מע"ש ס"פ ששי הלשון ופודה אותו בשעת זריעתו: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>מאה לגינה. </b>פי' בערוך לגינה לשון לגין ובתוספתא קתני מאה לוג משמע דלגינה לשון לוג ע"כ. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ולי נראה שהוא לשון ערוגה שתרגם יונתן בפסוק הלוא אם שוה פניה (ישעי' כ"ח כ"ה). ויקרב יתהון זרעיין זרעיין לשבטין הא כזרעי חטין על לגינין [לפנינו הגי' בתרגום חטין על בייר] שערין על שומנין וכונתין על תחומין. לגנה לשון דבר פרוץ ורחב ע"כ: 
+
+<b>אפי' מאה של חולין ואחת של תרומה כולן אסורין. </b>אפי' מאה לגינין של הזרע חולין ואחת של הזרע תרומה ולא ידוע הי מינייהו תרומה הכל אסור ואע"ג דתרומה עולה באחד ומאה הכא דזרועין אין הקרקע עולה דהרי הקרקע עומד במקומו והלגינה עומדת במקומה והכי תניא בתוספתא אבל דבר שאין זרעו כלה לא יעלה שאין הקרקע עולה באחד ומאה תלש יעלה ובלבד שלא יתכוין לתלוש ר' יוסי אומר אף יתכוין וילקוט ויעלה באחד ומאה ע"כ. ואע"ג דאין מבטלין איסור לכתחלה אפשר לומר דס"ל דבמילתא דלא שכיחא לא גזור ואזיל לטעמיה דתנן נמי בפ"ק דערלה ר"י אומר אף יתכוין וילקוט ויעלה באחד ומאתים: 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>הטבל גדוליו מותרין וכו'. </b>בנדרים ס"פ הנודר מן הירק מצאתי מוגה בתלמודו של הרב בצלאל אשכנזי ז"ל והתנן הטבל גדולי גדולין מותרין בדבר שזרעו כלה אבל דבר שאין זרעו כלה גדולי גדולין אסורין ולא משמע כן מן המפרשים ז"ל אשר שם רק משמע כן קצת מפי' המכונה שם לרש"י ז"ל ע"ש: 
+
+<b>אבל בדבר שאין זרעו כלה גדולי גדולין אסורין. </b>מפ' התם בס"פ הנודר מו הירק אליבא דר' ינאי דהא דקתני גבי טבל גדולי גדולין אסורין מיירי בשלא רבו גדולי גדולין על העיקר דהיינו גדולין אבל אם רבו גדולי גדולין על הגדולין אפי' גבי תרומה מותר. ומפ' בירוש' דעד שלש גרנות אסורין והרביעית מותרת ובתרומה דחמירא טפי מטבל דתנן גדולי תרומה תרומה ואפי' זרעו כלה כי אין זרעו כלה גרן הרביעית נמי אסורה והחמישית מותרת כדתנן גדולי גדולין חולין. ומה אית לך שלא יהו רבין גדולין על עיקרו דבההוא רביעית הוא דשריא בטבל וחמישית בתרומה בבצלים לא מצית לאוקמה דהא רבו גדולין על עיקרו ואפי' גדולין ראשונים שרו ומוקי לה בכליסין פי' מין קטניות. וי"ס דגרסי בלשון מתני' אפי' גדולי גדולין אסירין וכ"ה בכסף משנה פ"ו דה' מעשר סי' ו': 
+
+<b>איזהו דבר שאין זרעו כלה וכו'. </b>גרסי' ואע"פ שכתב ה"ר יהוסף ז"ל כי ברוב ספרים גרסי' איזהו דבר שזרעו כלה וכו' כבר הוא עצמו הכריח שהוא טעות דהא חסיות ר"ל שום ובצלים כדקאמר לקמן כל הנכבשים זה עם זה וכו' ותנן בסמוך המנכש עם העובד כוכבים בחסיות אע"פ שפירותיו טבל וכו' ואי ס"ד שום ובצל זרעם כלה פשיטא שמותר אפי' בשל ישראל מכ"ש בפירות של עובד כוכבים שיש להם היתר אחר שהוא מירוח עובד כוכבים שפוטר אותן מן המעשרות ואינם טבל עכ"ל ז"ל ופשוט הוא: 
+
+<b>השום כשעורה. </b>גרסי' אבל בפי' הרמב"ם ז"ל כשעורים וכדפי' ר"ע ז"ל בלשון ראשון. אכן ה"ר יהוסף ז"ל כתב על פי' ר"ע ז"ל קשה לפי' זה האחרון דהא לא גרסי' כשעורה אלא כשעורים וזה אין שייך לפרש דבשעורה קמשתעי ע"כ. ותמהתי שראיתי בפי' רש"י ז"ל בפ' כ"ש דף ל"ד דבר שזרעו כלה כגון חטין או צלעות שומין ע"כ כדעת ר' יהודה וכבר תמהו עליו ג"כ תוס' ז"ל שם: 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>המנכש כו'. </b>בפ' הנודר מן הירק קתני מנכש עם הכותי שהוא ודאי לא הפריש מעשר כלל ופירותיו אינם כדין דמאי אלא ודאי טבל ונראה שאותה היא ברייתא אף הרישא כמו שאכתוב בסמוך. וכתב הרש"ש ז"ל ומוקי לה בירוש' כר"ש דפ' הלוקח מן הנחתום דס"ל יש קנין לעובד כוכבים בא"י להפקיע מידי מעשר ולא הוי טבל דאורייתא ופריך אי כר"ש למה לי עראי אפילו קבע נמי ומשני מודה ר"ש שהוא מפריש מעשרותיו מהלכה פי' מתקנתא דרבנן משום בעלי כיסין שהעשירים יתנו שדותיהם לעובדי כוכבים כיון דמירוח העובד כוכבים פוטר ומפקיעין אותן מן המעשרות ויפה מתפרשת כר"ש. וכתב ה"ר משה פיזנטי ז"ל ואית דגרסי עם הכותי ע"כ. ובברייתא תניא המנכש עם הכותי בחסיות אוכל מהם אכילת עראי ומעשרן ודאי ר"ש בן אלעזר אומר אם ישראל חשוד על השביעית למוצאי שביעית מותר ע"כ ואיתא התם בנדרים ופי' הרא"ש ז"ל המנכש עם הכותי בחסיות ברייתא היא בתרומות פ' הזורע פשתן עוקר ותולש מהן כדי להרחיב לנותרים כדי שיגדלו היטב: אוכל מהן עראי. כדין פועל שאוכל במלאכתו שהוא עושה ומותר לאכול עראי מדבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר ולא חיישי' שמא כותי זרע טבל גמור וקיי"ל דגדולי טבל טבל ואסור אף באכילת עראי. ומעשרן ודאי אם בא לאכול מהם קבע. אם הי' ישראל חשוד על השביעית ויש לחוש שמא פירות אלו גדלו בשביעית. למוצאי שביעית מותרין כי נתבטלו ברוב גדולי היתר ולאו דוקא חשוד דהה"נ אם היו פירות שביעית ודאי אלא אורחא דמילתא נקט שביד חשוד נמצאים פירות שביעית ע"כ. ופי' הרמב"ם ז"ל וזכר זה הדין של חסיות בכאן למה שקדם לו זכרו והוא הלוף והשום והבצלים ע"כ: 
+
+<b>ואסורין מלאכול. </b>משום טומאה ובפ' כל שעה (פסחים דף ל"ד) פריך וכי מאחר דטהורים מליטמא אמאי אסורין מלאכול ומסיק דמעלה בעלמא כדי שלא יזרעו תרומה דאין זריעה מועלת לתרומה לטהרה כי היכי דלא מהניא להקדש לטהרו וברמב"ם שם פסק כר' יהודה: 
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בצל שנתנו לתוך העדשים. </b>מפרש בירוש' דבבצל יבש עסיקינן שיש לו קליפה יבשה שאין בה לחות ובבצל של חולין ובעדשים של תרומה עסיקי' ואוקמוה הכי משום דקתני אם שלם מותר משמע דקאי אבצל דאי אעדשים הו"ל למיתני מותרות ומש"ה נמי קתני לתוך העדשים ולא קתני לתוך עדשים ונראה דמודו נמי דכשהבצל של תרומה והעדשים של חולין דשרו דסבירא לן דכשם שהעדשים צופדות אותו שלא יבלע ה"נ צופדות אותו שלא יתן והשתא אתיא סיפא דצחנה שפיר וכן פי' הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה: ושאר כל התבשיל בין שלם בין מחותך בנ"ט. ואע"ג דקיי"ל דתרומה עולה באחד ומאה ה"מ דהוי מין במינו אבל מין בשאינו מינו אע"ג דליכא אלא ששים סגי דהיינו שאינו נ"ט עכ"ל הר"ש שירילי"ו ז"ל. והר"ש ז"ל פי' בצל של תרומה שנתנו לתוך תבשיל של עדשים של חולין שלם אינו נ"ט מחותך נ"ט ובצונן איירי ע"כ וכתב יה"ר יהוסף ז"ל על פי' זה בירוש' לא קאמר הכי אלא קאמר דמתני' מיירי בבצל של חולין דוקא וע"ש והא דקאמר בתר הכי ור"י מתיר בצחנה וכו' ר"ל ר"י מתיר בצחנה אע"פ שאינו עדשים ואע"פ שהבצל הוי של תרומה כי אין שייך לומר בצחנה שהן תרומה כי הם דגים ואין שייך בם דין תרומה אך קשה אם כן יהא אסור ליתן את הבצל של תרומה בצחנה כיון שהוא מפסידו שהרי אינו אלא ליטול את הזוהמא ותנן אין נותנין דבלה וגרוגרות לתוך המורייס וצ"ע ע"כ: 
+
+<b>ר"י מתיר בצחנה. </b>ירושלמי ומודה ר"י בבצל של הקדש ושל ע"ז דחוששין לטעמן דלא פליג בנתינת טעם של הבצל אלא דמיקל גבי תרומה: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>תפוח שרסקו וכו'. </b>בפ' כל המנחות אמרי' דאפי' לרבנן דפליגי התם בברייתא אר' חנינא בן גמליאל ואמרי דאין מחמיצין לשתי הלחם וללחמי תודה בתפוחים משום דלא הוי חמוץ מעליא דמי פירות אין מחמיצין הכא לענין תרומה מודו דאסור דאע"ג דלא הוי חמץ גמור חמץ נוקשא מיהא הוי. ובירוש' דפרקין ודרפ"ק דחלה ודשבת פ' כירה ודפסחים פ' כל שעה תניא תפוח שרסקו ונתנו לתוך עיסה וחמצה ה"ז אסורה ור"י מתיר פי' דלא חשיב לי' חמוץ. ר' אחא ר' אבהו בשם ר"י בר חנינא מה פליגין במחמץ במימיו אבל במחמץ בגופו מותר כמה דר' יוסי אמר תמן בפ"ג דשבת ולא יפקיענה בסודרין ור"י מתיר דבשול חמי חמה אין בשולו תבשיל ברור כן הוא אומר הכא אין חמוצו חמוץ ברור: 
+
+<b>שעורים שנפלו וכו'. </b>תניא כל נותני טעם בין לשבח בין לפגם אסורין דברי ר"מ ר"ש אומר לשבת אסור לפגם מותר ומתני' ר' יוחנן אמר במחלוקת ור"ש בן לקיש אמר דברי הכל ואי' נמי בירוש' פ' בתרא דע"ז: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>הרודה פת חמה וכו'. </b>עיין במה שכתבתי בשם הר"ש ז"ל פ"ג דמס' מכשירין סי' ג': 
+
+<b>ר' יוסי מתיר. </b>ירוש' חטים מלמטן ושעורים מלמעלן כשם שאין חטים שואבות כך אין השעורים שואבות שעורים מלמטן וחטים מלמעלן כשם שהשעורים שואבות כך החטים שואבות: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>תנור שהסיקו בכמון. </b>ראיתי שה"ר יהוסף ז"ל הגיה בכולן כמן בלא וי"ו: 
+
+<b>שאין בה טעם כמון. </b>פי' רש"י בע"ז ואי משום דהוסק לא איכפת לן דתרומה אין איסורה איסור הנאה ובפ' כלל גדול זוטא אמרינן דהנאת תרומה מותרת לזרים. ותוס' ז"ל ג"כ כתבו דלא אמרי' יש שבח בפת אלא דוקא באסורי הנאה כגון קליפי ערלה ודומיהם וכתב עליהם הר"ן ז"ל דראי' מכרחת היא ממתני' לומר דלא שייך לומר יש שבח עצים בפת אלא דוקא באיסורי הנאה כגון קליפי ערלה ודומיהן אבל מה שהביאו ג"כ ראיה ממאי דתנן לעיל פרק שני המבשל בשבת בשוגג יאכל אע"פ שהתבשיל נתבשל בעצים וודאי שכל העצים מוקצים הם בשבת אפי' אותן שנתלשו מאתמול ומדהתבשיל שרי ש"מ דלא אמרי' יש שבח עצים בפת רק באיסורי הנאה ומוקצה מותר בהנאה כתב עליהם דזאת הראיה אינה מכרחת לפי שלא שמענו שבת עצים בתבשיל ע"כ בקצור: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>לתוך הבור של מים. </b>הגיה ה"ר יהוסף ז"ל: 
+
+<b>בשביעית. </b>בירוש' דשביעית פרק הפיגם מוקי לה ר' מנא דאיסור דקתני הכא בעץ היינו שעבר זמן הביעור ויש קדושת שביעית במאכל בהמה דבעיא ביעור ואוסר בנותן טעם: 
+
+<b>ובכלאי הכרם. </b>כתב הר"מ פיזנטי ז"ל דהא דלא נקט ערלה משום דערלה וכלאי הכרם שוין בשיעורן ואסורין בהנאה ככלאי הכרם ולינקוט ערלה ולא כלאי הכרם איכא למימר דערלה דעולה ועולה במאתים ילפי' לה מכלאי הכרם דכלאי הכרם אשכחן דעולין דיליף מתרומה נאמר בתרומה מלאה ונאמר בכלאים מלאה פן תוקדש המלאה מה מלאה האמורה לגבי תרומה עולה אף מלאה האמורה לגבי כלאים עולה וכיון דכפל איסורו כפלינן עלייתו וערלה ילפי' מה כלאים אסורין בהנאה ועולין אף ערלה שאסורה בהנאה עולה ותרומה גופה דעולה מנלן דריש לה בספרי פרשת קרח מדכתיב גבי תרומת מעשר מכל חלבו את מקדשו ממנו שאם נפל לתוכו הרי הוא מקדשו דהיינו אחד ממאה דמאה סאין של טבל שיעור תרומת מעשר שבו היינו סאה ע"כ. וכ' בתי"ט והא דבמשנה ו' ז' פ"ז דשביעית כו'. ומובן הוא מפי' ה"ר שמשון ז"ל המוגה: 
+
+בפי' ר"ע ז"ל. לפי שאין העץ קדוש בתרומה. כתב ה"ר יהוסף ז"ל אע"פ שאמרו לקמן אם הפריש לא יאמר וכו' מ"מ אין לעץ דין קדושת תרומה ע"כ: 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>חבילי תלתן של כלאי הכרם. </b>מפרש בירוש' אין חבילה פחותה מעשרים וחמשה קלחים ובעינן נמי דארבע חבילין מהן יהיו גדולים כל כך שראויין לעשות מהם מטה וכהאי שיעורא הוא דס"ל לר"מ בפ"ג דערלה דאינם בטלים אפי' באלף: 
+
+<b>היו לו חבילי תלתן של טבל. </b>בפ"ק דביצה מוקי לה אביי במעשר שהקדימו בשבלים והטבל טבול לתרומת מעשר ג"כ ומתני' אבא אלעזר בן גומל דאמר תרומת מעשר נמי ניטלת באומד ויליף לה מקרא דכתיב גבי לוים ונחשב לכם תרומתכם בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה גדולה ואחת תרומת מעשר פי' רש"י ז"ל כדגן מן הגורן זו תרומה גדולה תרומתכם זו תרומת מעשר. והא דקאמר כותש קנס לפי שלקח המעשר קודם הכחישה והפסיד לכהן תרומה גדולה שיש באותו מעשר ודייקי מדקתני חבילי תלתן ולא קתני תלתן סתם ש"מ איסורייתא טבלא ואסור לאכול מהן עראי וכן פי' הרמב"ם ז"ל וגם בחבורו פ"ג דה' תרומה סי' י"ד אלא שלקח הדמיון בתבואה שקדם בן לוי ולקח המעשרות בשבלים קונסין אותו לדוש ולזרות וליתן לו מעשר מן המעשר מן הדגן ואינו חייב ליתן לו מעשר מן התבן ומן העצים ואם הפריש תמ"ע שבלים כמו שנתנו לו ה"ז כותש ונותן לכהן את הזרע ואת התבן ומפני מה קנסוהו לכתוש מפני שלקח המעשר שבלים והפקיע ממנו ת"ג ע"כ: 
+
+<b>ומפריש על הזרע ואינו צריך להפריש על העץ. </b>כך כתוב במשניות מדויקות: 
+
+<b>אלא נותן העץ עם הזרע. </b>פי' הר"ש ז"ל ומפריש מן העץ על העץ ומן הזרע על הזרע: 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>פצועי חולין כו' </b>[הגהה זיתי חולין שכבשן עם זיתי תרומה. פי' המשנה כן. הכובש זיתים של חולין עם זיתים של תרומה אם כבש פצועי חולין עם פצועי תרומה וכו' אסור אבל אם כבש שלימי חולין עם פצועי תרומה וכ"ש אם כבש עם שלימי תרומה מותר. ה"ר יהוסף ז"ל:]. פי' הר"ש ז"ל אותן זיתי חולין שכבשן עם זיתי תרומה אם זיתי חולין נפצעו אסורין ואם שלימין מותרין: 
+
+<b>או במי תרומה. </b>ואע"ג דמי כבש זיתים אין בהם טעם לשבח דמוחל זיתים מתערב בהן והוא מר אלא שמתבטלת מרירותו מחמת המלח מכל מקום אוסר ובירוש' מוקי לה כר"ש דאמר בסמוך כרוב של שקיא דהיינו של בית השלחין עם כרוב של בעל של תרומה אסור הכרוב של שקיא מפני שהוא בולע מפני שהוא רך וטעמו יפה ע"י השקאה פעמים רבות אלמא דשל תרומה הוא דגריע ואפ"ה אסור. ועוד מפ' התם דדוקא כשכבשן כאחת אבל זה אחר זה אפי' שלימין בשלימין אסירי והוא דהוו שלימין חולין לבסוף וטעמא דכיון דשלימין בולעין ופולטין ושוב אינם בולעין שלימין בתראי כי בלעי ברישא איסור בלעי: 
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>דג טמא שכבשו עם דג טהור וכו'. </b>כתב מהר"י קולון ז"ל בשרש ע"א ועל ששנינו בפ"י דמס' תרומות דג טמא שכבשו עם דג טהור אסור וכו' ומחלק עלה בירוש' בין כבשו זה עם זה לכבשו בזה אחר זה ודוקא בזה אחר זה אסור וקשיא לך דהא קיי"ל דכבוש הרי הוא כמבושל ומבושל אין חילוק בין בב"א לזה אח"ז עוד קשיא לך ההיא דלעיל מינה דזיתי חולין שכבשן עם זיתי תרומה פצועי חולין עם פצועי תרומה אסור אבל שלימי חולין עם פצועי תרומה מותר ואילו במבושל אין חילוק בין פצועין לשלימין עוד קשיא לך כיון דמיירי במליח טמא וטהור תפל כדאי' בירוש' למ"ל כבשן לא כבשן נמי ליתסר יודע לך כי שלשה המה נפלאו מרבינו שמשון משנ"ץ בפי' משנת זרעים שלו וז"ל ובירוש' תני ר' יהודה בן פזי דברדליין דג טהור תפל שכבשו עם דג טמא מליח אסור תני ר' חייא מדיחו ומותר א"ר מנא מ"ד מותר כשכבשן שניהם כאחת מ"ד אסור כשכבשן זה אחר זה תדע לך שהוא כן דתנינן או במי תרומה אסור ולאו בשכבשן זה אח"ז כלומר דמי תרומה קרוי מקום שכבשו בו זיתי תרומה ודבר תימה הוא דקיי"ל בפ' כל הבשר כבוש הרי הוא כמבושל ומבושל אין חילוק בין ב"א ובין לזאח"ז וכו' עד ועוד קשיא מתני' דלעיל דמשמע דשלימי חולין לא בלעי ובמבושל אין חילוק בין שלימין לפצועין וה"נ בכבושים ועוד כיון דמיירי בטמא מליח וטהור תפל למה לי כבשן בלא כבשן נמי ליתסר כדקיי"ל בפ' כל הבשר. מיהו בזה י"ל משום דאינו אלא כרותח דצלי ולקמן אמתני' דחגבים טמאים שכבשן גרסי' בירוש' א"ר יוחנן לית נכבשין אלא נשלקין דכבוש הרי הוא כרותח משמע דאכולהי מתני' קאי כל היכא דתנן כבישא תניא שליקא במקומה וצ"ל דשלוק פחות מבשול אע"ג דנקט סוף בהמה המקשה עור חמור ששלקו לאו משום דאין מתרכך בבישול דאדרבה הבשול טפי משליקה ומתרכך יותר ומיהו פרק כל הבשר משמע בהדיא דשליקה טפי מבשול גבי כבד אוסרת ואינה נאסרת דפליג עלה ר"י בנו של ריב"ב וכו' שלוקה אוסרת ונאסרת עכ"ל ר' שמשון משנ"ץ ואם כי תירוצו נראה בדוחק מי אשר יבא אחר המלך בשכבר נתפרסם בכל התלמוד מעשה תקפו וגבורתו הלא הם כתובים על ספר דברי התורה אשר יסד עכ"ל ז"ל. ופי' ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל ומשנה חסרה דלא פירשה אם מותר אם אסור דהא האי בבא מושכת עד בגליל ודקתני דג טמא צירו אסור היינו בבא אחריתי דפליגי בה ר' יהודה ור' יוסי. ובירוש' תני ר' יהודה בן פזי דג טהור טפל שכבשו עם דג טמא מליח אסור תני רבי חייא מדיחו ומותר. וגם בספר הליכות עולם בשם ספר כריתות כתב שבירוש' הוא שנחלקו בפירושה אבל המשנה לא פירשה בה לא איסור ולא היתר ע"כ בקיצור ועי' עוד במ"ש בסוף מתני': 
+
+<b>עשרה זין </b>גרסי'. ולא גרסי' זוז. הראב"ד ז"ל בת"כ. והזין משקל ידוע הוא אצלם מענין טרטא ואוזיא. וכן הוא הנוסח של הגרסא רפ"ח דתוספתא דתרומות. גם ה"ר יהוסף ז"ל כתב שכן מצא בכל הספרים זין. גם כתב דיש ספרים דל"ג אם יש אלא ויש. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ואית דגרסי עשרה זוז והכל עולה לטעם אחד דעשרה זוז הם שני סלעים וחצי דהרי הזוז הוא דינר והוו חמש סלעים בגליל דמשקל של יהודה הוי כפלים כשל גליל כדאמרי' בכתובות בפ' אע"פ ע"כ. וה"ג בגמרא בפ' יש בכור (בכורות דף מ"ח) בגמרות כתיבת יד לענין חמש סלעים של בן דחציים עשרה זין שהם עשרה זוזים קתני התם בברייתא ר' יהודה אומר האחין שחלקו אם יש עשרה זין לזה ועשרה זין לזה חייבין ואם לאו פטורים פי' ואם לאו דבין הכל ליכא חמש סלעים מעזבון אביהם פטורין דחמש ולא חצי חמש ע"כ. וממה שפי' שם בת"כ הראב"ד ז"ל משמע דמושך הדין הראשון עד צירו אסור וסובר דהדין הראשון בנתערב ציר בציר נמי איירי וכתב נמי דר' יהודה לא פליג ומושך הלשון כן. דג טמא שכבשו עם דג טהור כל גרב שמחזיק סאתים אם יש בו משקל עשרה זין ביהודה שהן חמש סלעים בגליל דג טמא צירו אסור. ר' יהודה אומר וכו'. וקשה לפירושו ז"ל דהא בחולין פ' גיד הנשה (חולין דף צ"ט) אר"י ב"ח לא כל השיעורין שוין שהרי ציר שיעורו קרוב למאתים דתנן דג טמא צירו אסור וכו'. ואם איתא היכי אתחילו מהתם לשון המשנה לא ה"ל למימר אלא דתנן ר' יהודה אומר רביעית בסאתים אלא ודאי דמהתם מתחיל דינא דציר ורישא בעירוב גופו של דג מיירי ועוד דבירוש' מפ' דלת"ק עולה החשבון לתתק"ס ובר' יהודה פירשו שהוא קרוב למאתים וא"כ כיצד אפשר לפרש דר' יהודה לא פליג וכן הכריח הר"ש שירילי"ו ז"ל מכח קושיות אלו גם מכח קושיות אחרות שהקשה עוד לפי' הראב"ד ז"ל והביא ראיה לדבריו מן התוספתא. ואי קשיא דג טמא אפי' באלף ליתסר דהא קיי"ל דבריה לא בטלה תירץ הוא ז"ל וז"ל ונראה בעיני דהאי תנא סבר דשאני בריה טמאה דמים. מן בריה טמאה דיבשה. דבריה טמאה דמים הותרה מכללה דהא בריות דכלים או דבורות שיחין ומערות אע"ג דלית בהו סנפיר וקשקשת שרו וכיון דהותרה מכללה קילא ועוד דנברא מטהור דחזי לאכילה דהיינו מים ומשו"ה אצטריך קרא דשקץ יהיו לאסור עירוביהן דכיון דהותר מכללו ה"א נתערבו ואינם נכרין שרו קמ"ל והיינו טעמא דאקילו בהו רבנן בתתק"ס אבל גיד הנשה חשיב בריה ולא בטיל משום דלא הותר מכללו דאפי' בעולה איכא מ"ד דחולצו לתפוח ומש"ה אחמירו ביה ובירוש' גרסי' אתא ר' בון והורה בעכברא שנתערב דג טמא עם דגים טהורין ואסרן אפי' באלף ואשכחן הוראה לאיסור כדאי' בפ"ק דכתובות ולא רצה להקל אלא ששוין בריה טמאה דמים לבריה טמאה דיבשה וכן דעת הרמב"ם ז"ל לפסוק כר' בון ולא פסק המשנה הזו בהלכותיו עכ"ל ז"ל. ועיין בס' קרבן אהרן פרשת שמיני סוף פרשה ג' ובהר"ן ז"ל פ' גיד הנשה דף תשי"ד. וחשבון תתק"ס מפרש בירוש' דסאה עבדא כ"ד לוגין ולוגא עביד תרתין ליטרין וליטרא עבדא ק' זינין. ופי' הר"ש ז"ל נמצא דסאתים כו' [כמ"ש בתי"ט]. אבל רש"י ז"ל פי' בפ' בכל מערבין (עירובין דף כ"ט) עוכלא שמינית שבליטרא וליטרא הוא לוג ע"כ. והרמב"ם ז"ל כתב בפ"א דה' עירובין ליטרא האמורה בכל מקום מלא שתי רביעיות ועוכלא חצי רביעית ע"כ ועי' עוד שם. ופי' הרמב"ם ז"ל בפ' גיד הנשה רביעית של ציר טמא אוסר סאתים של ציר טהור וסאתים הוו להו מאתים רביעיות נכי תמניא דהא קב ד' לוגין ולוג ד' רביעיות ט"ז לקב וסאה ו' קבין לשלשת קבין מ"ח רביעיות שהן חמשים סלעים. אמר המלקט נלע"ד שאם אין צריך להיות שהן כ"ה סלעים צריך לפרש שהם חמשים סלעים בגליל. 
+
+<b>דג טמא צירו אסור. </b>ולא דמי לציר חגבים טמאים ובת"כ ילפי לה מדכתיב שקץ תשקצום לאסור צירן ורוטבן והיינו הזיעה היוצאה מהם דחשיבא לאסור וכיון דציר דגים טמאי' בעיניה אסור מן התורה כשנתערב ציר טמא בציר דגים טהורים פליגי בה ר' יהודה ור' יוסי עד כמה יהא אוסר ורבי יהודה סבר רביעית לסאתים ופי' רש"י ז"ל בפ' גיד הנשה רביעית של ציר טמא אוסר סאתים של ציר טהור וסאתים הוו להו מאתים רביעית נכי תמניא דהא קב ד' לוגין ולוג ד' רביעיות ט"ז לקב וסאה ו' קב ין לשלשת קבין מ"ח רביעיות וכן ד' פעמים הרי קצ"ב ואסור אלא דצריך תוספת להיתרא על שיעור קצ"ב ונקט סאתים דהוי יותר ממא' ותשעי' ור' יוסי סבר דאינו אוסר אלא חלק אחד מציר תוך י"ו כגון לוג ציר טמא תוך י"ו לוגין דהיתרא אבל יותר מי"ו דהיתרא שרי ובטל. הר"ש שירילי"ו ז"ל. ופי' הרמב"ם ז"ל אחד מי"ו בו הוא שש רביעיות לסאה והיינו ג"כ מה שפי' הר"ש שירילי"ו ז"ל דהרי שש רביעיות הם לוג וחצי מכ"ד לוגין שהיא הסאה וע' במ"ש בספ"ק דר"ה על מלת גרב. וראיתי להביא הנה רוב תשובת הרשב"א ז"ל דבסימן ע"ר וז"ל ואולי נתכוונת לומר דכולה מתני' לענין ביטול ציר וכדקתני בהדיא ולא לגופן של דגים שמא מפני ששנינו בהדיא באותה משנה מחלוקת ר' יהודה ור' יוסי בביטול הציר כדקתני דג טמא צירו אסור ר' יהודה אומר רביעית בסאתים ר' יוסי אומר אחד מי"ו בו על זה באת לומר דכל אותה משנה אינה אלא בבטול הציר ורישא נמי דקתני דג טמא שכבשו עם דג טהור דאלמא משום כבישה לבד היא ומשום בטולו של ציר דאי משום בטולו של דג למה לי שכבשו לימא שנתערב ואם על זה באת לסמוך אגב חורפך לא עיינת בה דעל כרחי' סיפא דרישא לאו משום בטול ציר דא"כ ה"ל מחלוקת ת"ק ור' יהודה ור' יוסי דת"ק סבר בתתק"ס ור' יהודה ברביעית בסאתים ור' יוסי אחד מי"ו בו. וזה אינו חדא דאי אפשר שיהא בין ת"ק לר' יהודה ור' יוסי כולי האי. ועוד שיחמיר ת"ק בציר דרבנן דאינו אלא זיעה בעלמא כולי האי ועוד דא"כ מאי קאמר בתר רישא דג טמא צירו אסור והא עד השתא בצירו עסיקי' באיסורו ובבטולו. אלא רישא באיסור כבישתו שאוסר את הטהור במליחתו עמו והדר איירי בבטול גופו וסיפא באיסור צירו וביטולו ושלש משניות הן רישא בנתינת טעם כשכבש דג טמא עם דג טהור דבנתינת טעם כדג טהור שמלחו עם דג טמא דמייתי' בפ' כל הבשר והכא משנה חסרה היא והכי קתני דג טהור שכבשו עם דג טמא ולא פירש אם אסור אם מותר. וסיפא כל גרב בבטול גופו. וסיפא דסיפא בבטול צירו ובירושלמי פריש רישא לאסור דגרסי' עלה דג טמא ר' יהודה בן פזי דבר דלייה דג טהור תפל שכבשו עם דג טמא מליח אסור וכל גרב שהוא מחזיק סאתים אם יש בו משקל של עשרה זוז ביהודה שהן חמש סלעים בגליל זו משנה אחרת דמיירי בבטול גופו וכן פי' רבינו שמשון זה השתא לא מיירי באיסו' נתינת טעם דשיעורו בס' אלא בדג טמא שנתערב בתוך דגים טהורים דמיתסרי כולהו משום דבריה לא בטלה עכ"ל ע"כ לשון התשובה. גם בתשובת סי' ר"פ כתב וז"ל כבר כתבתי לך בתשובתי הראשונה כי ג' משניות הן רישא דג טמא שכבשו עם דג טהור והיא חסרה שלא נתפרש בה אם להתיר אם לאסור ובירוש' פרישו דתני ר' יהודה בן פזי וכו' ומציעתא כל גרב שהוא מחזיק סאתים אם יש בו משקל עשרה זוזים ביהודה שהן ה' סלעים בגליל זו היא לבטול גופו. וזו ת"ק היא ולא ידענו אם יודה בה ר' יהודה שאינו מחמיר אפי' במין במינו יותר משיעור זה כמו שאין ת"ק מחמיר יוחר משיעור זה בבריה החמורה לבטלה בשיעור זה או שמא ת"ק היא ור' יהודה לא מודה בה ולא מיירי בה וסיפא בבטול ציר ר' יהודה מחמיר עד רביעית בסאתים ור' יוסי מיקל ואמר א' מי"ו ומה שאמרת אם בבטול גופו היאך אפשר דבטול גופו לא חמיר מבטול ציר עכ"ל הוא תימה בעיני והיכן הוא חומרו של ציר כאן והיכן הוא קולו של גוף והלא ציר בטל אפי' לר' יהודה שהוא המחמיר רביעית בסאתים שהוא אחד בקצ"ב ואילו גופו בעינן סאתים לעשרה זוז שהוא תתק"ס זוז והיכן הוא החומרא והקולא שאמרת עכ"ל ז"ל. עוד כתב בתשובת רפ"א וז"ל. תשובה. איברא של שיעורו של עשרה זוז בסאתיים כך הוא עולה לכל זוז תתק"ס זוז ומפורש הוא בירושלמי ולשון הירושלמי כך הוא סאה עבדא כ"ד לוגין לוגא עבדא ב' ליטרין ליטרא עבדא ק' זוז הרי כל זוז עבד תתק"ס ע"כ והנה חשבון זה לפניך נמצא גרב של סאתים עושים ט' אלפים ות"ר זוז חלקם לעשרה זוזים נמצאו תתק"ס לכל זוז וזוז ואני כתבתי לך פי' המשנה כולה בתשובתי הראשונה כמו שפירשה רש"י ז"ל כל שצריך לך לפי' חילוק כל המשנה שהן כעין ג' משניות. רישא דג טמא שכבשו עם דג טהור ופירשו בירוש' שהוא אסור. ומציעתא כל גרב שהיא לענין בטול גופו. וסיפא דג טמא צירו אסור. ואם באת לשאול למה לי כבשו דכבוש הרי הוא כמבושל לתני שמלחו לבד דהא קיי"ל דמליח הרי הוא כרותח ואפילו לא כבשו ליתסר כדקיי"ל בפ' כל הבשר (חולין דף קי"ג) דמייתי התם דג טמא שמלחו עם דג טהור וכו' כדאי' התם יש לומר דהכא נקט כבשו כדי לאסור את כולו ואפילו בדגים כחושים לפי שמליח אינו אלא כרותח דצלי ואינו אוסר אלא כדי קליפה בדברים הכחושים שאינם מפעפעין וכדאמרי' בפ' גיד הנשה (חולין דף צ"ו) מדשמואל דאמר מליח הרי הוא כרותח כבוש הרי הוא כמבושל וקא פריש התם מר בר רב אשי מדכבוש הרי הוא כמבושל מליח הרי הוא כרותח דצלי ע"כ. ועיין עוד בתשובת שצ"ב ושצ"ג ושצ"ד ותמ"ג. ובתשובת סי' תכ"ו כתב צריכין אנו למודעי בהאי מתני' דמה ראו להתיר כאן בשעור זה דתתק"ס משא"כ בשאר הדברים החשובים וגם שבפי' הרמב"ם ז"ל יש קושיות וכבר טרחנו הרבה ונלאינו למצוא פתח לדבר זה ולא מצאנו. ע"כ וכן כתב ג"כ בסוף סי' תרע"ח: 
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>העיד ר' צדוק על ציר חגבים טמאים שהוא טהור. </b>ירושלמי מהו טהור טהור מלהכשיר הא לטמא אפי' כל שהוא טמא ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל משום דתנן בפרק בתרא דמכשירין ציר טהור שנפל לתוכו מים כל שהוא טמא ומפ' לה בבכורות פ' הלוקח בהמה דציר לאו בר קבולי טומאה דזיע' בעלמא הוא אלא משום דנחשדו עמי הארץ לערב בציר מחצה מים וכשנתן בו מעט מים (טמא) טהרה עוררת טומאה ונעשו המים רוב וטמאים הלכך גבי ציר חגבים טהורים דחזק הוא דבלאו (דגים) [המים] שבתוכו מציר ומתחזק כדמוכח בירוש' לעיל בסמוך הוא דאמור דנחשדו בו לערב מחצה מים משום דהציר של טהורים סובל כל כך אבל דטמאים דחלש הוא בכל שהוא מים טמא דכולו הוא מים. וחדוש הוא לומר דבלא מים דלא יכשיר דבלא מים הוא מים. א"נ דכיון דקיי"ל דלגבי איסורי אכיל' נבלה שאינה ראוי' לגר אינה נבלה. לדעת הראב"ד ז"ל דסובר דמטעם משקה סרוח הוא דאכשיר רבי צדוק כ"ש דשרי לגבי איסור ולדידן דטעמא הוא משום מיעוטא דהוא דכתיב שקץ הוא לכם פרט לעירוביו וכ"ש צירן כדתניא בת"כ החדוש הוא דדמי לציר טהור שיש בו רוב מים דבכל דהו מים שיטמא ואינו בטל ברוב ור' צדוק לא בא להשמיענו טהור דכיון דאינו מציר כ"ש דאינו מכשיר דזיעה בעלמא הוא ותו דרחמנא שרייה ולהא לא אצטריך עדות ר' צדוק דמק"ו דציר דגים טהורים ילפי'. אלא היינו דאשמועי' דלטמא בכל שהוא מים שנופל לתוכו מטמא כמו ציר דגים טהורים ואפי' ידעינן ביה דלא נפל בו מים אלא האי כ"ש ולא בעי' הכא טהרה עוררת טומאה כי התם עכ"ל ז"ל. ועיין בפ' הלוקח בהמה (בכורות דף כ"ג.) וכתוב בתשובת הרשב"א ז"ל סי' רפ"ו וז"ל תשובה. מסתברא לי דת"ק מיירי לענין איסור דאי לענין הכשר מאי שייכא הכא ליתניה במס' מכשירין ולפיכך נ"ל דת"ק מיירי לענין איסור ור' צדוק לענין הכשר ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי והכי איתא בירוש' דגרסי' התם מהו טהור מלהכשיר הא ליטמא אפי' כל שהוא מטמא ופי' דמתני' הכי חגבים טמאים שנכבשו עם חגבים טהורים לא פסלו את צירן בתערובתן משום דזיעה בעלמא הוא וגריעה אפי' מציר דגים טמאים אבל הציר בפני עצמו אסור ור' צדוק נמי לא פליג בהא אלא מודה הוא דהציר של חגבים טמאים אסור הוא בפני עצמו וכן כל ציר הוא עצמו טהור מליטמא וכדאמרי' בבכורות פ' הלוקח בהמה ציר לאו בר קבולי טומא' הוא ולא עוד אלא נחשדו עמי הארץ לערב מחצה מים בצירן ואע"פ שהמים שלהם טמאין אותו ציר אינו מיטמא לפי שטומאת עם הארץ דרבנן וטומאת משקין נמי דרבנן וכי גזור רבנן ברובא בפלגא לא גזור אבל אם הוסיף בו מים כל שהוא ואפי' מים טהורין. משקין טמאים שהיו מעיקרא נתעוררו ונצטרפו אל משהו מים טהורין שנפלו בו עכשיו והוו להו מים רובא ומיטמא ואף על פי שמים אלו שנפלו לבסוף טהורין אין אומרין טומאה ראשונה כיון שבטלה בטלה ושוב לא תתעורר להצטרף אל אלו שהן טהורין אלא אומרין דטהרה מעוררת את הטומאה וכדאי' התם בפ' הלוקח בהמה והיינו דקאמר הכא ר' צדוק דאפי' של חגבים טמאים טהור מלהכשיר אע"פ שיש בתוכו מחצה מים [ואם הוסיף בו מים] כל שהוא מיטמא ע"כ: 
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>כל הנכבשין וכו'. </b>פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל כל הנכבשין כגון לפתות שנותנין בחרדל וחומץ בין שלימין בין חתוכין או שרשי תרדים או קנרסין. וכבש של תרומ' עם של חולין ל"ש כאחת ל"ש זה אח"ז ואשמועי' מתני' דדוקא מי זיתים דלעיל דחריפי מיבלעי אבל מי כבשים דשאר ירקות דעלמא לא חשיבי ולא מידי אלא עם החסיות: 
+
+<b>חסית של חולין וכו'. </b>אשמועי' גוונין כדאשמועי' גבי שלימין ופצועין דבעינן דפצועין להוו דחולין דוקא וה"נ בעינן חסיות דתרומה כי היכי דלהוי איסור: 
+
+<b>חסית של חולין עם ירק של תרומה מותר. </b>דפועל טעמו באחרי' ואחרים לא מיבלעי בי' ע"כ: 
+
+בסוף פי' ר"ע ז"ל. צריך להיות או נשלקין אוסרין: 
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>ר"ש אומר וכו' </b>ר' עקיבא אומר כל המתבשלין וכו'. כך נראה שצ"ל לפי הפי' של הרמב"ם ור"ע ז"ל אלא שבפי' הר"ש ז"ל מצאתי רשום על מלת ר' עקיבא אשר שם. ופי' הרמב"ם ז"ל ר"ש נטה לדעתו דר' יוסי ואמר שאם שלק כרובים של שקיא והוו הכרובים של בעל תרומה שאסור לאכול הכרובים של שקיא שהן חולין לפי שקלחי הכרוב רפים ובולעין לחלוחית הכרובים האחרים שהן תרומה והוסיף ר' עקיבא ואמר אפי' המבושלין כמו הזרעים וזולתן כשמבשלין תרומה עם חולין לא יאסרו החולין אלא אם נתבשלו בשר עם ירק של תרומה אז יאסר הבשר לזרים לפי שהוא מושך את הירק ומתקן טעמו וזה ברור והוסיף ריב"נ ע"ז ואמר הכבד כשיתבשל בירק של תרומה אינו נאסר לפי שהוא פולט ואינו מושך כלל ודבריהם כולם בדיעבד אבל לכתחלה כולן אסורין עכ"ל ז"ל והביא כל פירושו ז"ל הר"ן ז"ל בפ' גיד הנשה דף תשי"ח וכתב שם שרב אלפס והרמב"ם ז"ל סוברין דכולה סוגיא דהתם בפ' גיד הנשה אליבא דר"י בן נורי אתמר אבל רבנן פליגי עליה וסברי דכבד נאסרת ולפיכך לרבנן אין הכבד מותרת בבשול אפי' בפני עצמה אלא בחליטה בחומץ או ברותחין ולדידן דלא בקיאינן בחליטה לית להו תקנתא אלא בצלי ע"כ. וכתב עוד שם דלמאי דמוקמינן לה בגמ' בכבדא דאיסורא דהוה קשה דהיכי תני עלה ואינה נאסרת לומר שלא תהא בולעת שמנינות דאיסורא האי כבד דהיתרא והדבר נראה לעין בהפך שהכבד בולעת שמנינות ביותר אע"פ שטרוד למיפלט עם פי' הרמב"ם ז"ל לא קשה מידי דה"ק כבד דאיסורא אוסרת ירקות של תרומה ואין כבד של היתר נאסרת מחמתן ע"כ כוונת לשונו לפי מה שהשיגה דעתי. ותימה בעיני דממתני' משמע דשקיא הוי לשון יובש ואילו אנן מתרגמי' את גולות עליות ואת גולות תחתיות ית בית שקיא עלאה וית בית שקיא תתאה וה"ר יהוסף ז"ל הגיה שקי ומחק האל"ף ונקד ציר"י וחירי"ק. ובירוש' ר' אבהו בשם ר' יוחנן מודה ר' עקיבא לחכמים בבשר שהוא אסור פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל כגון בשר שנתבשל בירק חסית של תרומה והדר נפל האי בשר שבלע טעם התרומה בקדרה רותחת שיש בה בשר של חולין אפי' הבשר הזה השני אסור וכי תנן אלא עם הבשר לאו בשר הראשון עם הירק קאמר דההוא פשיטא דאסור לזרים אלא בשר שני קאמר ואע"ג דבר בר נ"ט הוא ע"כ. ועוד אמרי' התם אפי' חסית בחסית דמין במינו הוא וליכא למיקם אטעמא ר' עקיבא מתיר דבטל ברוב מן התורה ועוד דתרומה של ירק לכ"ע מדרבנן והקלו: 
+
+<b>הכבד אוסרת. </b>בפ' כל הבשר (חולין דף ק"י) קאמר אביי בדחייה בעלמא דדילמא דכבד אוסרת דקתני בכבד של טריפה ומשום טעם שומן של טריפה אוסרת את כל המתבשל עמה וכדפי' ר"ע ז"ל. ומשום דמא מבעיא לן. ואיתא נמי התם ברייתא ר' אליעזר אומר הכבד אוסרת ואינה נאסרת מפני שפולטת ואינה בולעת ר' ישמעאל בנו של ריב"ב אומר מתובלת אוסרת ונאסרת שלוקה אוסרת ונאסרת ופי' רש"י ז"ל מתובלת התבלין מרככין אותה שלוקה הרבה מאד נאסרת לפי שלאחר שנגמרה פליטתה חוזרת ובולעת ע"כ ופי' שם הר"ן ז"ל בדף תשי"ז דה"ק לי' ר"י לת"ק כשם שמתובלת אוסרת ונאסרת דבהא ודאי את גופך מודית כך שלוקה אוסרת ונאסרת ומש"ה פלגינהו ר' ישמעאל בתרתי ולא ערבינהו למתני מתובלת או שלוקה אוסרת ונאסרת ומשמע דקיי"ל דשלוקה אינה נאסרת וריב"נ נמי סתמא קתני אוסרת ואינה נאסרת ומשמע אפילו בשלוקה ומיהו במתובלת לכ"ע נאסרת עכ"ל ז"ל ועי' עוד שם בהר"ן ז"ל כי האריך והביא עוד שם שני פירושים במאי דתנן כבד אוסרת ואינה נאסרת והשני הוא להרא"ה ז"ל: 
+
+<b>ואינה נאסרת. </b>אם היא של בהמה כשרה ונתבשלה עם דבר אסור וכדפי' ר"ע ז"ל. ועיין בר"פ כיצד צולין שנתנו טעם שם התוס' ז"ל אמאי לא קתני גבי לב אוסר ואינו נאסר כדקתני גבי כבד: 
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>ביצה שנתבלה כו' אפי' הלמון שלה. </b>הלמון בה"א גרסינן בקצת ספרים והכי מייתי לה נמי בערוך. ובירוש' משמע דלא גרסי' במתני' "אפילו" אלא ה"ג ביצה שנתבלה בתבלין אסורין הלמון שלה אסור מפני שהוא בולע וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ובירוש' מפ' דכש"כ החלבון שהוא מבחוץ דאסור ע"כ: 
+
+<b>מי שלקות ומי כבשים של תרומה אסורין לזרים. </b>במשניות דוקניות גרסי' מי כבשים ומי שלקות אסורין וכן הוא בפי' רבינו שמשון ור"ע ז"ל וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל. ובירוש' פריך עלה דמתני' מההיא דתנן בפ"ז דמס' מקואות אלו פוסלין ולא מעלין המים בין טמאים בין טהורים ומי כבשים ומי שלקות והכי פריך הכא את עביד לה אוכל דקתני אסורין לזרים אלמא דמי כבשים נהפכו למיץ של הזיתים הכבושים בהם דקרוי אוכל דהא אין קרוי משקה אלא ז' משקין והתם גבי מקוה את עביד להו כמים בעלמא דאילו הוו מי פירות הא קתני דלא פוסלין ולא מעלין ומשני כאן בקשין כאן ברכין כלומר כששהו הזיתים או הירקות בתוך מי הכבישה עד שנתרככו כלומר שנפצעו בהנהו אמרי' דפעל בהן הכבישה ואסירי גבי תרומה וגבי מקוה נמי חשיבי מי פירות ולא פוסלין ולא מעלין וכי קתני גבי מקוה דפוסלין בקשין שעדיין עומדין הזיתים בקשיין ובחזקן בענין שלא פעל בהן הכבש ואז הוי כמו מים בעלמא. ומאי דהדר קאמר בירושלמי כאן באוכל כאן במשקה פרושי קא מפרש כלומר מאי נפקא לן דהוו רכין דהוו להו אוכל ובקשין הוו להו משקה כמו שהיה. ורבינו שמשון ז"ל פי' התם במס' מקואות קשין כלומר שנתעכרו המים מראיתן מחמת הכבש רכין צלולין מים בעלמא. ור' יוסי ב"ר בון משני דתרומה תליא איסור דילה בנתינת טעם דאוסר באכילה לזרים. אבל מש"ה לא נפקי מתורת מים לענין מקוה הלכך לענין תרומה ל"ש קשין ול"ש רכין אסירי ולענין מקוה ל"ש קשין ול"ש רכין דינם כמים ופסלו דלא אזלי' התם בתר טעמא ואזלינן הכא לחומרא והכא לחומרא ורבינו מאיר ז"ל פי' דגבי מקוה עיקר המים פוסלין לא מפני נתינת טעם. וגבי תרומה לאו אוכלין נינהו אלא משקה שיש בו טעם תרומה ע"כ. עכ"ל הר"ש שירילי"ו ז"ל: 
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>לתוך המורייס. </b>ס"א בתוך: 
+
+<b>אבל נותנין את היין למורייס. </b>בירוש' מוקי לה ר' יוחנן דרבי היא דתניא יין למורייס רבי מתיר דלמתוקי טעמא יהבי לי' ור"א בר"ש אוסר דלעבורי זוהמא יהבי לי' וקא מפסיד אוכלי תרומה לפיכך אם עבר ונתנו רבי אוסר לזרים ור"א בר"ש מתיר לזרים דלא הויא אכילה ומ"מ אפי' מאן דמתיר הכא גבי תרומה אוסר מורייס של עובדי כוכבים במס' ע"ז פרק שני משום חומרא דע"ז דאפי' הנאתה אסורה דכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם: 
+
+<b>מפטמין. </b>מרקחין את הבשמים תרגום רוקח בירושלמי מפטם: 
+
+<b>יינומלין. </b>יין דבש ופלפלין ונלע"ד שהוא נוטריקון יין מילי דהיינו דבש. לין ר"ל פלפלין ע"כ ואית דגרסי יינמלין. והוא נקרא ג"כ קונדיטון כדאי' במדרש בפרשת בחדש השלישי נמשלה תורה לקונדיטון מה הוא יש בו יין דבש ופלפלין אף ד"ת כן ע"כ. והביאו הר"ן ז"ל בפ' אין מעמידין דף שנ"ח ע"ב. ובתשובות הרשב"א ז"ל סי' תשס"ו: 
+
+<b>אין מבשלין וכו'. </b>פי' הר"ש ז"ל אין מבשלין יין של תרומה דרך לבשלו כשהוא תירוש ונותנין בו דבש ומתעלה ע"כ: 
+
+<b>ור' יהודה מתיר מפני וכו'. </b>נראה דקאי נמי ארישא דאין מפטמין כדמשמע בירוש' שהעתקתי פ"ח דמס' שביעית סי' ב' ומה דקשה דר' יהודה אדר' יהודה מההיא דס"פ שני דמכילתין נכתב שם. וכתוב בתשובות הרשב"א ז"ל סי' כ"ד וז"ל והלכך מבושל נמי דמשביחו אומר עליו קדוש היום ומנלן דבשולו משביחו דתנן ור' יהודה מתיר מפני שמשביחו אלמא לכ"ע אשבוחי משבח ואפי' לת"ק דהא לא אסר אלא מפני שממעיטו. והא דתנן בפ"ב דתרומות ולא מן המבושל על שאינו מבושל דאלמא מבושל רע דאשתני לגריעותא תרצו בירוש' בשם ר' יוחנן דההיא ר' יהודה היא דסבר שהוא משתנה לגריעותא והא דתנן בפ' בתרא ר"י מתיר מפני שמשביחו מוחלפת השיטה היא והכי תנינן אין מבשלין יין של תרומה דברי ר' יהודה וחכמים מתירין מפני שמשביחו ור"א תירץ תמן בכהן וכאן בבעלים כלומר אין מחליפין את השיטה דלכ"ע אשבוחי משבח ומתני' דבפ' בתרא בכהן שבא לבשלו אחר שנתנוהו לו הבעלים חי ובההוא אמרי רבנן דאין מבשלין מפני שממעיטו ממדתו ואע"פ שמשביחו ור"י מתיר הואיל ומשביחו אבל ההוא דפ"ב ששנינו שאין תורמין מן המבושל על שאינו מבושל ההוא בבעלים פי' לפי שהבעלים מפרישין אותו לפי מדתו שהי' קודם שנתבשל ולפיכך אסור לפי שנותן לכהן פחות מן הראוי לפי מדתו של עכשיו נמצא כי לדברי ר"א אשבוחי משבח לכ"ע ולדברי ר"י דמחליף השיטה משביחו לכה"פ לרבנן וקי"ל כוותייהו עכ"ל ז"ל: 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>דבש תמרים. </b>בין שהפריש תמרים וזב מהם דבש בין שהפריש דבש לתרומה: 
+
+<b>סַתְוָנִיוֹת. </b>הגיה ה"ר יהוסף ז"ל סתְוָונִיוֹת בשני ווי"ן. והוי"ו הראשונה קמוצה וכן בכל מקום שנזכר במשנה. ירוש' הוו בעיי מימר מה פליגין בחומש אבל בקרן אף ר' יהושע מודה דהא גזל הוא ביד הזר מה פליגין לשעבר הא בתחלה פי' משקין שזבו מן התמרים בעודם טבל אף ר' יהושע מודה דאסורין באכילה עד שיתרום והתניא דבש תמרים ר' אליעזר מחייב במעשרות ור' יהושע פוטר לא קשיא כאן שזבו משנטבלו דהיינו כשראו פני הבית כשהן פרי וזבו משקין מהם אסורין לכתחלה וחייבין בקרן דמשקין היוצאין מן הטבל כטבל כאן כשזבו עד שלא נטבלו מותר לאכול מהן בלי הפרשת תרומה ומעשרות. ומודה ר"א שאם עשר על התמרים כאן וכבר זבו משקין מהם אפי' באספמיא מותר ולא אמרי' דהוי טבל דהא לא עשר על הדבש מילתי' אמרה שהוא מעשר מן התמרים על הדבש לפי תמרים. תניא ר"נ אומר לא שר' אליעזר מחייב במעשרות אלא שר"א אומר שלא יאכל מן התמרים עד שיעשר על הדבש מילתי' אמרה שהוא מעשר מן התמרים לפי דבש ולפי תמרים ע"כ. אבל בפי' הר"ש ז"ל הלשון כך תניא דבש תמרים ר"א מחייב במעשרות אר"נ מודה היה שזה פטור מן המעשר אבל הי' אומר ר"א לא יאכל מן הדבש עד שיתקן התמרים ע"כ וכ"ה ג"כ בתוספתא פ"ח דתרומות: 
+
+<b>וחומץ סתווניות. </b>יש גורסין וחומץ ספוניות לשון סופי ענבים: 
+
+<b>ר"א מטמא משום משקה. </b>תניא ר"נ אומר לא שר"א מטמא משום משקה על מה נחלקו על שנפל לתוכו משקה שר"א מטמא משום משקה וחכמים אומרים הולכין אחר הרוב. על דעתיה דר"נ ר"מ וראב"י ור"א שלשתן אמרו דבר אחד ר"מ דו אמר אין מי פירות בטלין לעולם ראב"י דתנן בפ' בתרא דמכשירין ראב"י אומר ציר טהור שנפל לתוכו מים כל שהוא טמא והדין ר"א דהכא. מ"ט דר"א דכתיב וכל משקה מ"ט דרבנן דכתיב אשר ישתה ור"א ס"ל דאשר ישתה מיבעי לי' פרט למשקה סרוח א"ל חכמים משקה סרוח אין הפרות והעופות נמנעין מלשתות מהן והלכך נמי מכשירין ומודה ר"א לחכמים במי ים הגדול שאפי' הם סרוחים מכשירין דהכתוב קורא אותם מים שנאמר ולמקוה המים קרא ימים. ומודה ר"א לחכמים במי תרדים ובמי שלקות שאינם מכשירין דהנהו אפי' לבהמה לא חזו ע"כ. ובפ' כ"מ אמר מר בר רב אשי דאין מברכין על דבש תמרים רק שהנ"ב דזיעה בעלמא הוא דאין לך פרי הניתן למשקה אלא זיתים וענבים בלבד כדעת ר' יהושע: 
+
+<b>כמוני פטמים. </b>נראה דפטמים בשב"א הפ"א גרסי' לה דקאי אמיני בשמים ומוני דנקט ביו"ד לשון רבים אפטמים הרבה דבעלמא. ר"ל מוכרי הבשמים או רוקחי המרקחת. אבל בתוי"ט כתוב כמוני פטמים מוסב על חכמים כו'. אמנם לא משמע מתוך לשון רש"י ז"ל דמוני דהוי לשון רבים קאי אחכמים כדפי' הוא יצ"ו אלא דה"פ חכמים שמנו בקצרה ובדקדוק מנו ולא כדרך הרוכלים והפטמים שמונים הבשמים שלהם בקול רם להשמיעם לקונים שפעמים מוסיפין ופעמים גורעין ופעמים מזכירין בהכרזתם שם בשמים אחרים שלא הזכירו עדיין כלל במבוי זה. ובירוש' ר' יוחנן בשם ר' שמעון ב"י אם יאמר לך אדם שמונה משקים הם אמור לו הרי טל ומים מין אחד הם ומנו אותם חכמים שנים אילו הוה לון חורן לא הוון מנוניה: 
+
+<b>ושאר כל המשקין טהורין. </b>משמע אפי' מלקבל טומאת עצמן: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>אין עושין תמרים דבש. </b>דמפסידן הוא: 
+
+<b>ובמעשר שני. </b>דגבי מע"ש כתיב ואכלת ודרשי' ולא להפסד. הר"ש שירילי"ו ז"ל: 
+
+<b>אין סופגין ארבעים משום ערלה וכו'. </b>ה"ר יהוסף ז"ל הגיה משם ערלה בלא וי"ו. ובפ' העור והרוטב מוקמי' דפלוגתא דר"א במתני' דלעיל בדון מינה ומינה דר"א ס"ל דון מינה ומינה דון מינה דמה בכורים משקין היוצאים מהם כמותם לענין שאם הביא ענבים ודרכן הוו בכורים דילפי' לה מרבויא דתביא מארצך אף תרומה משקה היוצא מהן כמותן. ומינה דמה בכורים אפי' שאר מינין אף תרומה נמי אפי' שאר מינין ור' יהושע סבר דון מינה ואוקי באתרה. דון מינה דמה בכורים המשקין היוצאין מהם כמותם אף תרומה משקין היוצאים מהם כמותם ואוקי באתרה דמה משקה דתרומה תירוש ויצהר אין מידי אחריני לא אף משקין היוצאין מהן כמותן תירוש ויצהר אין מידי אחרינא לא ומתני' דקתני אין סופגין מ' משום ערלה אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים ואין מביאין בכורים וכו' ר' יהושע היא דאמר בתרומה לא מיתסרי ואתו בכורים וגמרי מתרומה בהיקשא דאיקרו תרומה ואתיא ערלה וגמרה מבכורים מג"ש דפרי פרי ע"כ: 
+
+<b>אין מביאין בכורים משקין וכו'. </b>בירוש' מפ' דה"ק אין עושים בכורים משקין ומיירי בכהן שניתנו לו וע"ש. ה"ר יהוסף ז"ל: 
+
+<b>ואין מטמא משום משקה. </b>גם פה מחק הוי"ו ה"ר יהוסף ז"ל. והפי' משקה היוצא מן הפירות והא נמי ר' יהושע היא כדלעיל. ובירוש' דפרקין ודס"פ בתרא דחלה מפ' דהא דתנן ואין מביאין בכורים משקין אבל אם לקטן משעה ראשונה ע"מ להביאן משקין ודרכן יכול להביאן ומרבי לי' מקרא דתביא. תניא זיתים של תרומה טהורים יעשו שמן. טמאים לא יעשו שמן. וענבים בין טמאות בין טהורות לא יעשו דברי ר"מ ר' יעקב אומר משמו לא נחלקו ר"א ור"י על זיתים טהורים שיעשו על מה נחלקו על הטמאים שר"א אומר לא יעשו ור"י אומר יעשו וענבים טהורות יעשו טמאות לא יעשו א"ר יהודה מודים ר"א ור' יהושע בזיתים טהורים שיעשו על מה נחלקו על הטמאים שר"א אומר לא יעשו ור' יהושע אומר יעשו וענבים בין טהורות בין טמאות שיעשו אמר רבי מודים ר"א ור"י בזיתים טהורים שיעשו וענבים טמאות וזיתים טמאות שלא יעשו ועל מה נחלקו על ענבים טהורות שר"א אומר לא יעשו ור' יהושע אומר יעשו: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>עוקצי תאנים וכו'. </b>כתב ה"ר יהוסף ז"ל הכי פירושא דהאי מתני' עוקצי תאנים ועוקצי גרוגרות ועוקצי כליסין ועוקצי חרובין שהן תרומה כולן אסורין לזרים כן נ"ל אך קצת קשה דה"ל למימר וכליסין וחרובין וצ"ע ע"כ. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ובערוך גריס כאן בליסין בבי"ת. וכתב רבינו מאיר דגרסי' הכא והלובסין כי ההיא דלקמן פ"ב דמעשרות הי' עושה בלובסין והן מין תאנים והעוקץ הוא העץ שתלוי בו הפרי ויש בו קצת מתיקות ומפ' בירוש' במובלעות באוכל דהיינו מן הקשר ולפנים וכתב רמב"ש ז"ל דמשום עוקצי חרובין הוא דאצטריך שהיוצא חוץ לעומת האוכל הוא קשה ואפי' הניית מציצה אין בו ואינו כן דלכך דקדקו במובלעות באוכל כלומר שנידונין כאוכל שיש בהן קצת טעם ולכך פירשתי מן הקשר ולפנים דהיינו לצד האוכל דכל אלו לצד האוכל משפעין וחזו לאכילה ע"כ אבל הרמב"ם ז"ל כתב אע"פ שאין בהן אוכל. אמר המלקט אבל כליסין בכ"ף הם מין קטניות כדמשמע בירוש' פ' האשה שהיתה אוכלת בתרומה ובבבלי ס"פ אלו טריפות: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>גרעיני תרומה. </b>ס"א גלעיני בלמ"ד: 
+
+<b>וכן עצמות הקדשים וכו'. </b>כתבו תוס' ז"ל בפ' המזבח מקדש דפי' ר"ת דהכא מיירי לאחר זריקת הדם דאי קודם זריקה אפי' מעילה איכא בקדשי קדשים דאין כאן שעת היתר לכהנים ובעצמות קדשים הנאכלין מיירי דומיא דתרומה ויש עליהן עדיין בשר וקאמר דאם מכניסן ומצניען א"כ הוא מחשבן ואכתי שם קדשים עליהם ואסורין אבל משליכן בטל שם אוכל מינייהו וכן גרעיני תרומה מיירי שיש עליהן אוכל ומיפרשא בענין זה ע"כ וכן נראה שפי' ה"ר שמשון ז"ל ומשום נותר הם אסורין ושכן משמע מן הירושלמי: 
+
+<b>המורסן מותר. </b>פירש"י ז"ל בפ' בתרא דכתובות מורסן הן סובין היוצאין באחרונה סובין שהמכתשת מוציאה כשלותתין חטים לסולת כותשין אותן במכתשת. ובמתני' משמע דמורסן גרוע מסובין הלכך נראה כפי' רבינו מאיר ז"ל שפי' המורסן הוא הקליפה הגסה היוצאת קודם טחינה ולא חשיבא אוכל אבל בסובין שהוא לאחר טחינה יש חילוק בין חדשות לישנות של חדשות אסורות. והרמב"ם ז"ל פי' כאן ומורסן הוא העולה מן הסובין וסובין ידוע ע"כ: 
+
+<b>המסלת קב או קביים לסאה. </b>שמוציא מסאה קמח של תרומה קב או קביים סלת מצניע את השאר ואינו מאבדו ודריש לה בת"כ מדכתיב כי לחמו מסלת את החטים כל שהוא רוצה ומקנב את הירק כל שהוא רוצה יכול תהא קניבתו חול ת"ל הוא הרי הוא בקדושתו ע"כ ופי' הראב"ד ז"ל לחמו ולא קאמר לחם ש"מ לחמו הראוי לו שאם הוא מפונק ואינו אוכל את החטים כי אם סלת גמור יכול הוא לעשות כן לאוכלי תרומה ואינו חושש להפסד תרומה ואע"פ שהמורסן והקמח יאכילם לבהמתו כמו הכרשינין ע"כ: 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>אלא מכבד כדרכו ונותן לתוכה חולין </b>כצ"ל. וכתב הר"ש ז"ל דיש ללמוד ממתני' דהני גתות שדרך בהן העובד כוכבים כשבא ישראל לנגבן מכבד כדרכן ואין מחייבין אותו ללקט החרצנים שבין הגתות. [כדאשכחן במתני' המפנה חטים של תרומה מן המגורה] ונותן לתוכה חולין ונוהג בהן מנהג חולין לאכול הזרים ושלא לשמרן בטהרה דאין זה מבטל איסור לכתחלה שלא נתכוון לבטל ע"כ ועיין בתשובות הרשב"א ז"ל סימן רכ"ב: 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ומטפח. </b>כי ההיא דתנן בפ' החובל והיתה מטפחת ומנחת ידה על ראשה מלשון טופח ע"מ להטפיח. ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל. ופי' ה"ר שמשון ז"ל דמדלא קתני חבית של שמן שנשברה משמע דלא מיירי שנשפכה לארץ וגם לא איירי ברוצה לתת לתוכה חולין ולהאכיל לזרים מדלא קתני ונותן לתוכה חולין כדקתני בבבא דמגורה שפינה ובבבא דמערה אלא לענין איסור תרומה מיירי דלא חיישי' במה שמתייבש השמן והולך וכלה ע"כ אלא שתקנתי הלשון כפי עניות דעתי: 
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>המערה מכד לכד וניטף שלש טפים נותן לתוכה חולין. </b>כך צ"ל. אבל בספר יראים סימן קמ"ו מצאתי כתוב ואין לטעות ולהביא ראיה שאין להקפיד ולבטל איסור לכתחלה בבטול טפיחת הדם דתנן בשלהי תרומות המערה מכד לכד ניטף שלש טפים ונותן לתוכה חולין דהתם בתרומה גדולה איירי שאין קדושה תלוי' אלא בדעת התורם ואמור רבנן שאין דעת התורם על טפיחת כלי אחר נטיפת שלש טפים ע"כ. בסוף הלכות תרומות כתב הרמב"ם ז"ל קדרה שבישל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בשל בנותן טעם ואם שטף הקדרה במים או ביין ה"ז מותר לבשל בה בשל במקצת הכלי אין צריך לשטוף את כולו אלא שיטף את מקום הבשול בלבד ע"כ. וכתב בתשובה לחכמי לוניל שמזו המשנה דייק שאין צריך הגעלה לכלי של תרומה כדי לבשל בו חולין אלא שטיפה בלבד וק"ו הדברים אם היין או השמן הנשאר בדופני הכד אינו מדמע אע"פ שאילו הרכין הכד על צדו היה מתמצה תרומה המדמעת וכל הצחצוחין הנשארים שם הן עצמן של תרומה ק"ו הדברים לקדרה שנבלעה התרומה בחרסיה שאין בו ממש ודאי ולא הוא עין תרומה אלא המים שנתבשלה בהן התרומה הם הנבלעים בקדרה ואין לאותו היוצא אם יצא לא ממש ולא טעם ולפיכך אני אומר שאין הקדירה צריכה אלא רחיצה בלבד ולא הצרכתי רחיצה אלא מפני שהיא ע"י האור להחמיר אבל ליתן לה חולין ע"י צונן אינה צריכה רחיצה כמו המערה מכד אל כד ע"כ בקצור מופלג וראיתיה בכתיבת יד באורך. ובכסף משנה העתיקה שם בקצור מעט. ובחדושי הרשב"א ז"ל פ' הספינה דף פ"ז כתוב בסוף דבריו למדנו מענין המשנה שמאחר שעירה החבית וניטף ג' טפים השאר בטל הוא בדופני החבית לענין זה שמותר להרבות עליו חולין והוא בטל בהן ואינו מדמע קל הוא שהקלו חכמים בדבר מפני שאי אפשר להטריח על הצבור יותר מדאי ע"כ. ועי' בפי' הר"ש ז"ל שכתב דיש ללמוד ממתני' דלעיל דקתני מגורה שפינה ממנה וכו' אין מחייבין אותו וכו' יש ללמוד דהני גתות שדרך בהן עובד כוכבים כשבא ישראל לנגבן מכבד כדרכו ואין מחייבין אותו ללקט חרצנים שבין הגתות ומיהו כוס שפינו ממנו יין נסך לא שרי למרמי בי' חמרא אע"ג דתנן גבי חבית תרומה דלא חייבוהו לטפח ל"ד דההיא לא איירי ברוצה לתת לתוכה חולין ולהאכיל לזרים אלא לענין איסור תרומה איירי וכו' כדכתיבנא לכולה מלתא לעיל: 
+
+<b>הרכינה ומיצתה. </b>מאי דקשה אמתני' מההיא דהרכינה ומיצת הרי היא של מוכר דתנן בפ' המוכר את הספינה נכתב שם דטעמא דהוי התם של מוכר מפני שמתייאש הלוקח ממנו שטורח לו להמתין עד שיתמצה אבל הכא גבי תרומה דלא שייך יאוש תנן דהוי תרומה ואסורה לזרים ע"כ אבל אי לאו משום טעם יאוש התם נמי המצוי היה ראוי לתתו ללוקח כמו הכא שניתן לכהן וה"נ משני הכא בירושלמי: 
+
+<b>כמה תהא בתרומת מעשר של דמאי. </b>מפרש בירוש' דקאי אהרכינה ומיצתה כמה תהא תרומת המצוי ויחזירנה אחד משמונה וכו' הר"ש שירילי"ו ז"ל. ואית דגרסי כמה יהא וכו': 
+
+<b>תרומת מעשר של דמאי. </b>מש"ה תני תרומת מעשר דמצי למתני בה של דמאי דאילו תרומה גדולה ליתה בדמאי דלא נחשדו עמי הארץ עליה: 
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>כרשיני תרומה. </b>אע"ג דשריא בהנאה לישראל מדתנן מערבין לישראל בתרומה אומר ר"ת דהנאת כלוי אסורא כשנעשית בשביל ישראל כגון אכילה והדלקה וכדאסרינן בסמוך להדליק במבואות האפלין שלא ברשות כהן ה"ר שמשון ז"ל. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ומקשו הכא דכיון דסיפא דרישא תני אע"פ שמזונותיה עליו וכו' משמע דברישא דרישא סתמא קתני בין מזונותיה על השוכר בין אין מזונותיה עליו ותימה דכיון דמזונותיה על השוכר דררא דממונא איכא ואמאי מאכילה תרומה שהיא ממונו של כהן והיה נראה לתרץ דמתני' בדיני תרומה הוא דקא מיירי בדררא דממונא לא קא מיירי. אבל רש"י ז"ל כתב בפ"ק דע"ז וז"ל יאכילנה כרשיני תרומה ואע"פ שמזונותיה על השוכר אינו גזלן אם האכילה תרומה לפי שתרומה ממון שאין לו תובעין היא שהרי נותנה לכל כהן שירצה ואם רצה היה יכול ליתנה לכהן זה שהשכיר לו פרתו ואותו כהן מסתמא ניחא ליה ומחיל אם האכילה כרשיני תרומה הרבה דמה לו להקפיד והלא אינה המיוחדת לו לפיכך שריא שיודע שנותן לבהמתו מאותן כרשינין בעין יפה יותר משאילו הויא שלו וניחא ליה ואינו גזלן א"נ שנפלו לו מבית אבי אמו כהן והשתא הויא ממונו מאכילה ע"כ. ששם פרה מכהן. ששאלה ממנו ושם אותה בדמים שאם תאנס או תמות משלם דמיה וכשישראל שם אותה מכהן קיימא ברשות ישראל וכשהכהן שם אותה קיימא ברשות כהן וכן פי' רש"י ז"ל ביבמות בפ' אלמנה לכהן גדול עכ"ל ז"ל. וכן הכריח ה"ר שמשון ז"ל דצריך להעמידה בשואל וכן הכריח ר"י בעל התוס' שם ר"פ אלמנה לכה"ג. ומלת ששם השי"ן השנייה ג"כ בשבלת שָׁשָם שהוא לשון שומא ולא לשון שימה. וכתבו תוס' ז"ל שם בפ"ק דע"ז ישראל ששכר פרה מכהן מאכילה כרשיני תרומה נראה לר"י דמיירי באין מזונותיה על ישראל אלא על כהן מדלא קתני אע"פ שמזונותיה עליו כדקתני בסיפא ועוד וכו' ע"כ. ובירוש' פריך אסיפא דמתני' דקתני וכהן ששם פרה מישראל מאכילה כרשיני תרומה דאמאי מאכילה בתרומה הא אילו רצה שואל לתת לו דמיה ולקחתה לעצמו אינו רשאי דהא שלשה שבועות משביעין אותו וחדא מנייהו שמא עיניו נתן בה ותני מנין לכהן שקנה עבד ולישראל בו שותפות אפי' אחד ממאה שבו שאינו מאכילו בתרומה ת"ל וכהן כי יקנה נפש קנין כספי שיהא קנוי לו לגמרי משמע ומסיק דבר קפרא תני לא שנא שם ל"ש שכר כהן מישראל אין מאכילה בתרומה ומגיה בר קפרא למתני' ותנא דידן סבר כיון דבכולי' תלמודא אמרי' דכי קם לי' ברשותיה כדידיה דמי ה"נ כדידיה דמי ולא חשיב ההוא דאינו יכול לעכבה לעצמו שיור ע"כ וכפי פי' ה"ר שלמה שיריל"ו ז"ל: 
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>מדליקין שמן שריפה וכו'. </b>הקשה ה"ר שמשון ז"ל תימה דבמס' שביעית פ"ח תני בירוש' אין מדליקין שמן שריפה לא בבתי כנסיות ולא בבתי מדרשות ושמא פליגא אמתני' ע"כ: 
+
+<b>ברשות כהן. </b>פי' עניינו במאמרו ובמצותו שירשה לנו זה. הרמב"ם ז"ל. וה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל נראה דארכבה אתרי רכשי וז"ל אביה מדליק ברשותה בדיעה שלה וברצונה ואפי' שנהנה אביה בנר דנר לאחד נר למאה ע"כ. ובירוש' מפ' ר' יוחנן דברשות כהן לא קאי רק אחולין דסליק מיניה הא קמייתא אפי' שלא ברשות כהן וכ"ה שם ברמב"ם ונראה דטעמא הוי דכיון דתלתא קמייתא מצוה דרבים ניחא לי' לאינש לקיומי מצוה בין בגופי' בין בממוניה. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ועל גבי החולין ברשות כהן וכגון דאין בהם סכנה ע"כ ובירוש' פליגי אמוראי אי האי שמן שריפה הוי דוקא כגון שנפל לו לישראל בירושה מבית אבי אמו כהן או אפילו הוי ממונו של ישראל מגרנו ולא מסרו לכהן: 
+
+<b>והיא למודה. </b>ס"א והיא למודה לבוא אצל אביה ומביאה שמן שריפה עמה לבית אביה. וכתוב בספר הלבוש סי' של"א דיורה דעה סעי' י"ט וז"ל וכהן שאוכל אצל ישראל נותן שמן של תרומה שהוכשרה לקבל טומאה יכול לתתה בנר שנהנה הוא עם הכהן ואע"פ שאח"כ עומד הכהן והולך לו אין צריך לכבותו עד שיכבה מעצמו הואיל ובהיתר הודלק ע"כ. והוא מהרמב"ם ז"ל שם פי"א ומסיים שם עלה וטובל הישראל פתילה בנר הכהן ומדליק לילך בה ע"כ: 
+
+<b>מדליקין בבית המשתה. </b>פי' שמן שריפה בבית המשתה של ישראל דכהנים אוכלים במשתה. ה"ר שמשון ז"ל. ובגדים נקיים דמפ' בירושלמי פירש הוא ז"ל דרוצה לומר נקיים מטומאה וירא הוא שלא יטמא השמן הטמא את בגדיו הטהורין ע"כ. ירושלמי תני בת ישראל שנכנסה להדליק מכהנת טובלת פתילה בשמן שריפה ומדלקת: 
+
+סליק פירקא וסליקא לה מסכת תרומות ובעה"י בעל גבורות יוצר המאורות עזרה בעת צרות נתחיל מסכת מעשרות 
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Mishnah Arakhin/Hebrew/Vilna Edition.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Mishnah Arakhin/Hebrew/Vilna Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9d44795f8db2baf9d3f342ccab3ae6ee6b6c7a42
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Mishnah Arakhin/Hebrew/Vilna Edition.txt	
@@ -0,0 +1,218 @@
+Rashash on Mishnah Arakhin
+רש״ש על משנה ערכין
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה ערכין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה הכל (ב') וכ"ה בפירש"י. </b>לפניו היתה הגי' ברש"י בן י"ג [וכמו שהוא בגמ' ד"ו (רפ"א)] וכ"מ מדסיים רש"י ואינו איש עד שיביא שתי שערות ובבן י"ב ויו"א לא מהני ב"ש דקי"ל תוך זמן כלפני זמן בנדה (מ"ו) ע"ש בתד"ה קטנה. ולכן הגהת התוי"ט בהרע"ב בן י"ב אין נראה מדכתב ולא הביא ב"ש:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה אין בנגעים כו'. </b>ישנה גם בספ"ג דנגעים:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה פחות מסלע והעשיר. </b>ל"ד כו' אלא אפי' כו' חוץ מסלע א' כו'. נראה דגם בדבריהם חוץ מסלע דנקטי ל"ד אלא אפי' נשאר פחות מסלע ג"כ מגלגלין. ואני מסתפק דאולי לרבנן דדרשי האי וכ"ע יהיה בשקל כו' לא יהו פחותים משקל ר"ל ג"כ דאם היה לו שקל וחצי אינו נותן אלא שקל. או לאידך גיסא דמחוייב ללות ולהשלים לב' שקלים שלמים. ואם לא ישיג נשאר עליו החוב עדיין דומיא דאין מחשבין חדשים להקדש דלקמן רפ"ז. ומהא דלקמן דקאמר יהיב תרתי ופלגא להאי כו' אין ראיה. די"ל דלאו בדוקא נקיט:
+<b>שם בסה"ד אטו כו' מי לא פסקינן כחכמים. </b>י"ל משום דסד"א דמסתבר טעמי' דר"מ וכה"ג אמרינן בנדה (ל' ב') וכיוצא בזה כתבתי בתמורה (י"ח) וע"ש:
+<b>[שם ד"ה ואין פתח בטועה כו' לפי שאם נאמר שב' ימים מאלו הד' מתחילת עת נדתה ישארו עד הי"א כצ"ל. </b>מהגרמ"ש ז"ל]:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ברע"ב ד"ה ולא נראה יותר כו'. </b>ובדין היו שיהיו כל חדשי השנה אחד מלא ואחד חסר אלא מפני יתירות הב' ידות שעה כו'. ואין טעם זה מספיק על הוספת ב' עיבורין שהיה די מפני זה עיבור אחד נוסף. ומכש"כ שאינו טעם על ח' חסרין. אלא יש עוד סיבות כגון שלא נראה הירח מפני העבים. או משום מתיא וירקא ועי' ברמב"ם בפרק י"ח מהלכות קה"ח. וז"ל בפירושו (אחר שכתב כטעם הרע"ב). וזו היא אחד מהסבות כו' ואין כוונתינו לדבר בכאן על כל אותן הסיבות ולא על טעם מנינן כו':
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>[בתוי"ט ד"ה לוים היו כו' פשטי' דקרא כו'. </b>נ"ב בסמ"ג עשה קס"ט כתב וז"ל. ואע"פ שבפרק החליל (נ"ה) דורש פרשה זו בכהנים כאן דורש מפשוטו של מקרא שאומר שם וכי יבא הלוי מאחד שעריך וגו' עכ"ל. והח"ן כתב מדנפשי' ולא ראה את התוי"ט. מהגרמ"ש ז"ל]:
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה א"פ מששה טלאים כו'. </b>מש"כ התוי"ט דהא דתנן בפסחים פסח מצרים מקחו מבעשור אין נראה שיהא פסח מדבר בכללו. תמוה איך ס"ד לומר כן דהא חשיב שם ג"כ הזאה בא"א על המשקוף כו' בחפזון (ותימוצו) [וחימוצו] כל היום. הכי כל אלו נהגו בפסח מדבר:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה ובשדה מקנה נותן את שוויו רא"א כו'. </b>ופסק הרמב"ם פ"ד מהל' ערכין הכ"ו כת"ק ושאינו מוסיף חומש כדמסקינן לקמן בגמרא. וכ"כ הרשב"ם בס"פ המוכר את הבית והתוס' ספ"ד דגיטין דפודין אותה בשוויו. ולפלא בעיני על המל"מ שם שפלפל בדין זה ונעלמה מאתו משנה זו עם הגמרא שעליה. וכן פרש"י לקמן (כ"ו ב') במשנה וגם מהכ"מ אישתמיט לפי שעה המשנה והגמרא שלא ציין מקור דינים הללו:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה אבל בקרבנות אינו כן אפי' כו'. </b>לשון הרמב"ם בפיה"מ אבל היה עני באותו הפרק שנתחייב בקרבן ה"ז יביא קרבן עני ואפי' אחר שהגיעו לרשותו הנכסים. ומשמע דבכל קרבן עולה ויורד הדין כן. ותימה דהלא משנה מפורשת בסוף כריתות הפריש לעשירית האיפה העשיר יביא עוף העשיר יביא כשבה כו'. הרי דאפי' כבר הפריש לקרבן עני אם העשיר אח"כ מחוייב להביא קרבן עשיר. וע"כ לא פליגי לקמן בגמרא במצורע אלא בתר איזה קרבן אזלינן אבל למיזל בתר חיוב ליכא למ"ד. ועמש"כ בתמורה (כ') בתד"ה הני:
+<b>שם ברע"ב ד"ה ה"ג כו' היה עני והעשיר כו' אשר תשיג יד הנודר א"ר כו' עשיר והעני נמי תשיג יד הנודר כתיב והתו"ח גמגם עליו מלשון הגמרא שלפנינו ועי' רש"י. </b>וע"כ גירסת הרע"ב היה בגמרא כמו שהעתיק. ונ"ל משום דמשקל פוֹעֵל לו שני מובנים. הא') לשמוש התואר כמו ראובן הכותב שתוכל לקראו כן אף בשעה שאינו כותב. והב') הוא לבינוני פועל שהוא כותב בשעה שמדברים עליו. וכאן מפרשינן ליה בהב' מובנים ולחומרא:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה והעשיר כו' ונ"ל דר"ל קודם שיערכנו כו'. </b>ונ"ל דל"ד בזה במחכ"ת דפשוט דאף שהיה עני בשעת הערכת הכהן אם העשיר קודם נתינה נותן ערך עשיר כדמוכח לעיל רפ"ב נתן סלע והעשיר כו' דודאי ר"ל עפ"י הערכת הכהן ואפ"ה תני סיפא פחות מסלע והעשיר נותן נו"ן סלע ומשמע אעפ"י שהעריכו הכהן כבר כדין השגת יד. וכ"מ שם בתד"ה בעידנא דפירשו היה עשיר היינו בשעת הערכת הכהן והעני היינו קודם נתינה. א"כ היה עני פי' ג"כ בשעת הערכה והעשיר קודם נתינה. וכ"מ מפרש"י בב"מ (קי"ג ב') בד"ה ומפץ שכתב ואפי' העשיר לאחר שאמדוהו ונטל מה שבידו אך לכאורה מפרש"י לקמן בס"פ שום היתומים משמע כהתוי"ט שכ' ולפי דמים ששמאוהו יתן שהרי בזמן שהעריכו כהן לא היה לו יותר. ומוכח דאעפ"י שלא נתן אז שהרי כתב מקודם וזה משהא אותה וימכרנה כו' יתן. אולם י"ל דדינא דהעשיר אינו אלא שהעשיר בכדי שיוכל לתת כל הערך שעליו משלם. וכה"ג כתב הלח"מ בפ"ג מהלכות ערכין לענין עשיר והעני ויישב בזה קושיית התוס' דלעיל (ל' ב') ד"ה בעידנא לדעת הרמב"ם ע"ש:
+<b>שם ד"ה רי"א כו' ולא ידעתי מאי קשיא להו דהא דרשינן לי' בפ"ו מ"ג (ועי' בגמ' רכ"ד) ול"נ ליישב דהרי ר"י לא פליג על הנך דרשות דלקמן. </b>ואפ"ה דריש ליה להך דהכא ג"כ וע"כ צ"ל דיש במשמעו עוד דרשה אחרת לבד הנך דלקמן. ולכן שפיר הקשו מאי דרשי בי' רבנן. אבל עדיין צ"ע מגמרא דב"מ (קי"ד) דאיתא שם הוא ולא ב"ח ואידך עד שיהא במכותו מתחילתו ועד סופו וע"ש בתד"ה במכותו ובד"ה מהו:
+<b>שם בא"ד והא תנן היה קרוב ונתרחק ה"ז כשר כו' בגמ' הא תניא. </b>ול"ד כלל במחכ"ת דמתניתין יל"פ דנתרחק קודם ראיית העדות וא"כ היה כשר מתחלתו דהיינו משעת ראיית העדות עד סופו דהוא הגדתו בב"ד. דזה ודאי אין לומר דמקשה דליבעי שיהא כשר אף קודם ראיית העדות. דהא גם בערכין לא בעי ר"י שלא יהא עשיר קודם קבלת הערך עליו. אבל מברייתא פריך שפיר דמכשרת אף בנפסל ביני לביני:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב ד"ה נותן כו' דכתיב כערכך יקום. </b>ותמה התוי"ט דהאי קרא לא כתיב בערכין אלא במקדיש שדה אחוזה ושם אין דין השגת יד (השגת יד מאי בעי הכא) ותירץ דאם א"ע למקדיש שדה אחוזה כו' תנהו ענין למעריך כה"ג דריש בחולין (קל"ט) קרא דונתן את הערכך הכתוב בשדה מקנה לענין ערכין ע"ש בפרש"י:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה ושוקל בשר כו' בתוס' כתבו. ואני כו' דוקא נקט שוקל מעיקרא כו'. </b>לפי' זה נראה שנותן מעט מעט בהחבית עד שתתמלא. ואם יִוָתֵר בבשר ששקל בתחלה ישקול המותר וינכהו ממשקל הראשון. ואם יפחות דהיינו שלא יהיה די בהבשר ששקל בתחלה למלאות הכלי יוסיף עוד בשר אחר שישקלהו טרם נתינתו להחבית עד שתתמלא. והתוי"ט לא הבין כן בדבריהם ע"ש:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה יתנו היורשין כו' וקשה לי דהך קרא לא כתיב אלא במך כו' וא"כ כשאינו מך כו'. </b>זה לק"מ דהא לעיל (ו ב') אמרינן דגוסס לא נערך דלאו בר העמדה והערכה הוא וכן לעיל (ד'). ופשוט דאפי' אם המעריך אינו מך פטור. והוא כפרש"י שם (ד') ד"ה ולא כהן הלכך ליתא בערכין דאי עני הוא לא קרינן בי' והעמידו כו'. ועמש"כ בס"ד בקדושין (ד' ב') בתד"ה מעיקרא:
+<b>מה שהביא מלשון הראב"ד דשם דהעמדה והערכה באה למעוטי גוסס ויוצא ליהרג שאינן ראויין כו'. </b>תימה דיוצא ליהרג לא מימעט מטע"ז אלא מקרא דכל חרם כו' כדאיתא לעיל (ו' ב'). ואולי אשגרת לישן הוא דתרוייהו תנינו להו כאחד שם במשנה:
+<b>שם בא"ד מה שרצה ליישב דעת הרמב"ם בהא דמטלטלי דיתמי לא הוו משתעבדי אלא מתקנת הגאונים. </b>דבריו בזה מגומגמין מאד כמבואר למעיין הישר. ולבסוף מסיק שלפני הרמב"ם לא היתה הגירסא בסוגיא כמו שהוא לפנינו. אבל מ"מ ע"כ אוקימתא דמיירי בשעמד בדין גם הוא הי' גורס ואני אומר דהתוס' ע"כ לא הוי גרסי כלל כל השקלא וטריא ואוקימתא דכשעמד בדין וכן בסה"ע לא גרסי מאי ניהו שעמד בדין כו'. דלגי' שלפנינו קשה טובא מש"כ לעיל (ו' ב') בד"ה כי פליגי. ובנודר ומעריך שמא יחול מיד ולהכי גובה מן היורשין. ור"ל אפי' לא עמד בדין. דאי עמד בדין אפי' אם הזיק חייב כמבואר שם בסוגיא. ות"ק הא ס"ל דמלוה ע"פ אינו גובה מן היורשין. ומלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמי מדפוטר בהזיק כדאיתא שם. וטעמא נ"ל משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ואפי' בעלי כדמוכח לקמן בפ' המקדיש את שדהו (כ"ז) במשנה חזר כו' ממשכנין כו' וכן הבין שם התוי"ט. וא"כ אין מקום להוציא שלפנינו וע"כ ל"ג לה כלל:
+<b>[שם סד"ה ערך ידי כו'. </b>נ"ב עי' בשמע שלמה להאלגזי פ' בחקתי ובמל"מ פ"ב מהל' ערכין ה"ד. מהגרמ"ש ז"ל]:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתוי"ט ד"ה חייבי חטאות כו' וה"נ אשם נזיר טמא מה שאין מעכבו מלמנות מש"ה ל"א דאתי לשהויי. </b>תמוה מאד דהא כיון דאינו מעכבו לשום דבר מדוע לא ימנע מלשהות אותו. ועי' בלח"מ בפ"י מהלכות נזירות ה"ח דאשם נזיר טמא באמת ממשכנין עליו וכן אשם מצורע ועולתו לדידן דלא פסקינן כרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב סד"ה בבקר ובערב כו'. </b>השתא דקי"ל מטלטלי דיתמי הוו משתעבדי לבע"ח הרי בע"ח היה נשבע וגובה כו'. ותמה התוי"ט דמה מקום לשבועה זו כיון שע"י הודאת האב כו'. וי"ל דאין כוונתם רק על בע"ח עובד כוכבים כשרבית אוכלת בהן וכגון שקבל עליו לדון בד"י כדאוקימנא. וכן בכתובת אשה. ואח"ז מצאתי כן בתור"ע וצריכין דבריו הגהה קצת:
+<b>שם בתוי"ט סד"ה הערב כו' ועוד שמעתי שיש לפסוק כר"א כו'. </b>ואין זה ראיה של כלום דהא גם ר' יהושע מודה דהוי חיישינן לקינוניא אם לא דיש שאלה להקדש כדמסקינן בגמרא (כ"ג ע"א):
+
+Mishnah 2
+
+<b>ברע"ב ד"ה והיתה. </b>שקדמו גירושין כו' כ"כ רש"י. לרווחא דמילתא פי' כן. דאיכא לאוקמה כשהדירה:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה המקדיש כו' ובפ"ט דב"ק שם מתקיף לה ר"ז וכי דעתו ש"א על תפיליו. </b>ומשני אביי המקדיש סבר מצוה קא עבידנא. והרי הכא מסקינן דגם בזבינא הדין כן. ונ"ל דאביי ל"א שם כן אלא לתרוצי מלתא דר' אבא דאמר כל המקדיש אין דעתו כו' אבל שם במסקנא בלא"ה לא קם דבריו וגם ר' אבא חזר בו שם. אלא אמרינן דאף שאין דעתו ע"ז. כיון דבאמירתו נכללו גם המה. דברים שבלב אינם דברים. ולכן גם בזבינא דינא הכי. וכן סתמא דגמרא בב"ב (קנ"א) תפילין איקרי נכסי כו'. וקאי על הא דלעיל שם אמר נכסי לפלניא. ומש"כ עוד התוי"ט והיינו נמי טעמא דבערכין כו' ולא היה דעתו אתפילין. ל"ד כלל דבערכין ודאי לא מהני מה שבדעתו לא היה ע"ז כדפריש שם רב אושעיא וכי דעתו ש"א ע"ע למשכנו. והחילוק שבין ערכין להקדש הוא משום גזה"כ בערכין דמסדרין מקרא דואם מך הוא. ואע"ג דגם בהקדש ס"ל לריו"ח בב"מ (קי"ד) דמסדרין היינו דוקא בכגון דאמר הרי עלי מנה לבד"ה כדאיתא שם. אבל במקדיש דבר מיוחד פשוט דאפי' הקדיש מזונו של אותו יום ה"ז מקודש. וה"נ במקדיש נכסיו כיון דתפילין בכללן הוה כאילו הקדישן בפירוש:
+
+Mishnah 5
+
+<b>ברע"ב ד"ה לכרך. </b>שדרך סוחרים לבוא שם כ"כ רש"י. בפשוטו יל"פ דשם נמצאים עשירים ונשיהם מתקשטות יותר מדשל עיירות וכפרים:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ולא גואלין כו' בשלמא לשמואל כו' לא גואלין לאחר היובל כו'. </b>נלע"ד דה"פ לא גואלין בגירוע (דומיא דאין מקדישין דרישא) וכ"מ מדל"ק בשינויא אליבא דרב דולא גואלין היינו בגירוע ע"כ משום דגם לשמואל פירושו כן. ולהכי לשמואל ניחא דאין גירוע פחות משנה אחר היובל דזהו דכתיב אם משנת היובל כו' דפירושו אליביה משנה שאחר היובל והיינו בכל השנה דאין מחשבין חדשים להקדש. אבל לרב הא אפי' יום אחד אחר היובל יש כאן גירוע שנה שלימה דשנת היובל. ונ"ל דגם רש"י פי' כן. ומש"כ דקמ"ל כו' הוא ליישב דלא תיקשי גם לשמואל מאי קמ"ל דאין מחשבין כו' כדמקשה אליבא דרב. והתוי"ט נראה דלא הבין כן ולשון רש"י אטעיתי'. ולכאורה אינו מיושב לשון המשנה לפי הבנתו. אולי יפרש דיובל פי' בתחלתו דיובל הוא משמט בתחלתו. כדלקמן (כ"ח ב') (וכל השנה כולה נקראה שנת היובל) ואתיא כרי"ש בנו של ריב"ב שם. ואף לרבנן י"ל פחות משנה למנין עולם. ור"ל דא"צ לגאול דהקדישו אינו כלום. אח"ז מצאתי בלח"מ בפ"ד מהל' ערכין הי"ב קצת ממש"כ:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה היו שם נקעים כו' כבר כתבתי כו' שאינו מפרש במשנה כפי האמת שבגמ'. </b>תמוה דאף לפי המסקנא דמוקמינן לה במלאים מים הוה הדין כן כדהביא לקמן מרשב"ם ותוס'. ומנ"ל למשוכי דעתיה לדעת הרמב"ם המוקשה כמש"כ לקמן:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט סד"ה גאלה אחר כו' ושוב ראיתי בתוס' כו' שהרי אם גאלה אחר לא ימכרנה כו'. </b>בתוס' הלשון שהרי אם גאלה אחר למכרנה כו'. נראה דר"ל דלמאי איצטריך עוד מלמד שיוכל לגאול ושתהא לפניו כשדה מקנה פשיטא דיכול למכרנה לבעלים אם ירצה. וגי' התוי"ט [וכ"ה בדפוס ויניציא (רפ"ח)] לא ימכרנה ל"י להולמה אם לא בלשון תמיהה:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה אמר אחד ה"ה שלי בכ"א הבעלים נותנין כ"ו כו'. </b>נ"ל דאם ירצו הבעלים לתת לגיזבר החומש לבד דהיינו ה' סלעים (ואולי דדי אפי' בד' וכ"מ מקושיית הגמרא ולימרו אתא גברא בחריקין) הרשות בידם והשדה תשאר אצל האחר בכ"א בע"כ. (וכן בשארי הבבות לפי חשבון שימולא רק כ"ה). ואלת"ה לקתה מדת הדין שיבא אחר ויוסיף על מחיר השדה שאמרו הבעלים עד פחות מעט מחומש רק בכדי שיכופו את הבעלים לפדות בתוספתו של זה:
+<b>שם בחמשה ועשרים. </b>וכתב התוי"ט דכן העתיק הר"ב תרי זימני. לפנינו נמצאו ד' זימני. ואולי היה לפניו השאר בנוטרק"ן:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה אראב"ע מה אם לגבוה כו' עאכו"כ שיהא אדם חס על נכסיו. </b>ובגמרא דאתי לאסופי הא דאל יבזבז יותר מחומש. וקשה דמנ"ל הא. נימא דיו וכר"א:
+<b>שם בתוי"ט סד"ה אמר ראב"ע כו' והרמב"ם כו' פסק כראב"ע. </b>נראה טעמו משום דסתמא דגמ' פריך בכתובות (ס"ז ב') מהא דר"א על מר עוקבא דבזבז לפלגי' דממוניה:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה רי"ש אומר כו'. </b>הסדר הדורות בהגהות הש"ס הביא בשם הסמ"ג דגורס במשנה הא כיצד אי אתה מקדשו קדושת מזבח אבל אתה מקדשו קדושת חביבות פירוש כו' לומר הרי הוא מקודש בקדושת בכור כו' מפני חביבות המצוה ע"ש. וגירסא זו תמוה דהרי לעיל אמרינן וריב"ב דחל על קק"ד ועל קק"ל מנ"ל ס"ל כרי"ש הרי מוכח דרי"ש דריש ליה להקדש עילוי. אבל קדושת חביבות ל"ל וכדאיתא לקמן בגמרא. והסמ"ג צ"ל דגריס כן בברייתא דמייתי הגמרא לקמן:
+<b>שם הא כיצד מקדישו אתה הקדש עילוי. </b>פירש הרע"ב כמה אדם רוצה ליתן בו להעלותו עולה כו'. ויפה כ"ע התוי"ט דלא דק. דהא אינו רשאי להתפיסו לזבח אחר כדקאמר ואי אתה מקדישו הקדש מזבח. והתו"ח ל"ד כלל בזה דנתחלף לו עולה בבכור עיין עליו:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה מכרה לו לפני ר"ה והיא מלאה פירות כו'. </b>נ"פ דאם מכרה לפני ר"ה אחר שקצרה והגיע שנתים ימים ועדיין לא בכרה התבואה אינו מותר לגאול דבעינן תרתי שנים ותבואות. אולם אם רק אותה באגא לא בכרה. אולי יוכל לגאול כמו בשדפון שהביאו התוספות:
+<b>שם ברע"ב ד"ה אינו מותר לגאול כו' כגון אם מכרה עשר שנים לפני היובל במנה נמצא שמכר פירות כשו"ש בעשירית מנה כו' </b>כ"כ רש"י וכ"כ הרמב"ם בפירושו ובחבורו פי"א הלכה ה'. וק"ל דהא בהעשר שנים דלפני היובל נמצאים ב' שמיטות דאינן בנות תבואה וקרא כתיב כי מספר תבואות הוא מוכר לך. וכה"ג פריך בב"מ (ק"ו) על פדיון הקדש דשדה אחוזה. והתם משני דחזיא למישטחא בה פירי ופרש"י דלא כתיב ביה שני תבואות. אבל הכא הא כתיב כי מספר תבואות כו'. וצ"ל דס"ל ז"ל דכיון דגבי גאולת מכירת שד"א כתיב וחשב את שני ממכרו ולא כתיב תבואת ממכרו ש"מ דלא קפדינן אלא משנים. וכ"מ בב"מ שם דפריך סתמא שביעית ל"ת לו מן הגירוע דמשמע דפריך מסתם פדיון בין דמכר בין דהקדש דפסיקא ליה דגם במכר עולה בגירוע. וכן רש"י שם בתירוצא כתב סתם דגבי פדיון שד"א ל"כ שני תבואות. דמשמע אפי' דמכר. ואגב ראיתי ברמב"ם שם ה"ו שכ' ואינו מחשב כו' שנאמר ע"פ השנים לא ע"פ התבואות. ותימא דהאי קרא כתיב אצל פדיית הקדש. והביאו על פדיית מכר שהקפידה תורה גם אתבואות. ולפמש"כ י"ל קצת:
+<b>שם ד"ה אינו עולה וכו'. </b>אבל היתה שנה הראויה לתבואה ונרה כו' וכ"כ רש"י. ולע"ד הנל"פ דנרה כו' קאי ארישא דאפי' היתה שנת שדפון בכה"ע והוא נרה או הובירה עולה לו דכה"ג אמר שמואל בב"מ שם אמתניתין דהתם ל"ש כו' אבל לא זרעה כלל לא דא"ל אילו זרעת כו' ע"ש:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה לא ימכור ברחוק ויגאל בקרוב כו'. </b>הנה כשנגאלת בקרובים לא בארה לנו המשנה אם בהם ג"כ נוהגים דינים אלו או לא. והקרא שמביאה הגמרא לקמן למעוטי דברים אלו לא כתיב אלא בגאולת בעל השדה. אך בת"כ פרק ה' סמן ה' ממעטם גם בקרובים מקרא דואם לא מצאה ידו כו' באם אינו ענין ע"ש. אמנם נראה דדין גרעון אינו אלא בגאולת בעל השדה אבל קרובים כשבאים לגאול מחוייבים ליתן כל מחירה שנתן הלוקח בעבורה ואינו מגרע להם השנים שעברו שהיתה בידו. כי לא כתיב וחשב כו' רק בגאולת בעל השדה בעצמו. וכ"מ פשטיה דקרא למתבונן בעינא פקיחא. וק"ל הא דאיתא בקדושין (כ"א) איתיביה אביי מה ת"ל יגאלנו כו' לרבות כל הגאולות שנגאלו כסדר הזה כו' בתי חצרים ושדה אחוזה בהדיא כתיב כו' ע"ש. מדוע לא נאמר דאתי לרבויי בהן גאולת קרובים בגירוע כמו עבד עברי הנמכר לנכרי דבהדיא כתיב ביה גירוע אף בפדיון קרובים:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה רבי אומר ליתן לו שנה ועיבורה. </b>עי' פרש"י והרע"ב. והגרי"פ ברל"צ כ"ע דל"ד שהרי נודע דיתרון שנת החמה על שנת הלבנה היינו יכ"א ר"ד כו'. וממחכ"ת אדרבה הוא ל"ד דהחשבון דיכ"א ר"ד הוא בהחשב שנת הלבנה שנ"ד ימים ח' שעות תתע"ו חלקים שכך היא שנתה באמת כדאיתא לעיל פ"ב בסוגיא דא"פ מד"ח המעוברין בגמרא ופרש"י. ושנת החמה שס"ה יום ורביע עי' בעירובין (נ"ו). אבל הרע"ב שכ' שנת לבנה שנ"ד יום לבד שכן הוא ברוב שנים כשאחד מלא ואחד חסר. כי אליבא דרבנן ודאי דאין מונין השעות דאמרי בברייתא י"ב חדש. ואמרינן במגילה (ה') שאין מחשבין שעות לחדשים א"כ אדרבה יהיה שנת חמה יתירה י"א ימים ורביע. אבל באמת גם אליבא דרבי לא חשיב הו' שעות כדאמר בברייתא מונה שס"ה ימים כמנין ימות החמה ולא הזכיר השעות וכ"כ הרמב"ם בפי' להדיא ואין חוששין לשעות כו' וזה אישתמיט מהגרי"פ. ונמצא שפרש"י והרע"ב מכוון יפה:
+<b>שם ברע"ב ד"ה ואינה רבית גמור כו' ולא ע"י מכר כו'. </b>כיון לתירוצא של התוס'. אבל מ"מ ק"ל על הרע"ב שפי' אליבא דריו"ח ולא כרבא דלכ"ע צד אחד ברבית אסור וע"ש בפרש"י ותוס' וק"ק דהרי הלואה פשוטה ג"כ אינה אלא צד אחד ברבית דאם לא יפרענו קודם שביעית תהא משמטתו. וי"ל:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה חוץ מן השדות כו'. </b>משמע דחצירות לכ"ע נחלטות אף אם לא מכר אלא החצר לבד דומיא דשדות. (ולפי מאי דמוקי לה בגמרא בחולסית ומצולה אינה ראיה). וכ"מ בתוי"ט פ"ג דמעשרות מ"י (וראייתו שם מהא דג' חצירות של ב' ב' בתים תמוה דשם לא איירי אלא לאשמעינן מה זה נקרא עיר חומה להיות נחלטים בה הבתים). וא"כ קשה הא דאיתא בסוכה (ג') בית שאין בו דע"ד אינו נחלט בבתי ע"ח ואמאי נימא דלא גרע מחצר כדאמרינן שם לענין הנחת השיתוף בו ע"ש. וי"ל דשם מיירי שאין באותו חצר אלא בית זה בלבד דומיא דאין משתתפין בו ששנינו שם ולכן לא מיקרי חצר כיון שאין בו בתים זולתו. גם י"ל דשם איירי לענין הא דבענין ג' חצירות של ב' ב' בתים דבית כזה אינו מצטרף לחשבון ב' בתים:
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה עיר שגגותיה כו'. </b>נ"ל דאתי לאפוקי דאם כתלי החצירות (שהם בלא גגין) המה חומתה דשפיר ה"ל דין עיר חומה דקרינן בה בית מושב עיר חומה. ונראה דהך מתניתין אתיא ככ"ע דאפי' ר"ש דלעיל מודה בה דע"כ ל"פ אלא דכל העיר מוקפת חומה כראוי דנקראת עיר חומה. רק באותו בית נבנה בחומה. אבל אם כל בתיה נבנו באופן זה לא נקראת כלל עיר חומה:
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה ונגאלין מיד וכל יב"ח כבתים. </b>לכאורה ל"ל למתני וכל יב"ח ליתני דנגאלין מיד לבד וכמו דתני בברייתא גאולה תהיה לו מיד. אדרבה טפי ה"ל לאשמעינן דנגאלין לאחר יב"ח דאינן כבתי ע"ח שלאחר יב"ח אינו יכול לגואלן. ואולי דאשמעינן דדוקא כל יב"ח ולאפוקי בשנה שניה א"י לגאול דלמאי מדמית להו אי לשדה הא אינה נגאלת בפחות מב' שנים. ואי לבתי ע"ח ג"כ אין נגאלים דכבר נחלטים ללוקח בכלות השנה. אך לקמן בגמרא משני ר"פ ל"נ אלא כו' ופגע בו יובל בשנה שניה כו' להכי איצטריך וביובל יצא. וא"כ אית לן למימר דגם גאולה תהיה לו דסמיך ליה מיירי ג"כ בשנה שניה וכ"מ בקדושין (כ"א) בתד"ה משום ובמהרש"א שם דנגאלין אף בשנה שניה. אמנם נ"ל דמתניתין אתי לאשמעינן דכל יב"ח נגאלין כבתים. דהיינו בלא גירוע כדמוכח במתניתין לעיל (ל"א) וכפרש"י ולא כפי' התוס' שם (בע"ב) אליבא דרבא. אבל לאחר יב"ח נגאלין בגירוע:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Mishnah Arakhin/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Mishnah Arakhin/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..2643333b169f73084b3b4ace3055b8feeb289696
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Mishnah Arakhin/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,221 @@
+Rashash on Mishnah Arakhin
+רש״ש על משנה ערכין
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Mishnah_Arakhin
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה ערכין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה הכל (ב') וכ"ה בפירש"י. </b>לפניו היתה הגי' ברש"י בן י"ג [וכמו שהוא בגמ' ד"ו (רפ"א)] וכ"מ מדסיים רש"י ואינו איש עד שיביא שתי שערות ובבן י"ב ויו"א לא מהני ב"ש דקי"ל תוך זמן כלפני זמן בנדה (מ"ו) ע"ש בתד"ה קטנה. ולכן הגהת התוי"ט בהרע"ב בן י"ב אין נראה מדכתב ולא הביא ב"ש:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה אין בנגעים כו'. </b>ישנה גם בספ"ג דנגעים:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה פחות מסלע והעשיר. </b>ל"ד כו' אלא אפי' כו' חוץ מסלע א' כו'. נראה דגם בדבריהם חוץ מסלע דנקטי ל"ד אלא אפי' נשאר פחות מסלע ג"כ מגלגלין. ואני מסתפק דאולי לרבנן דדרשי האי וכ"ע יהיה בשקל כו' לא יהו פחותים משקל ר"ל ג"כ דאם היה לו שקל וחצי אינו נותן אלא שקל. או לאידך גיסא דמחוייב ללות ולהשלים לב' שקלים שלמים. ואם לא ישיג נשאר עליו החוב עדיין דומיא דאין מחשבין חדשים להקדש דלקמן רפ"ז. ומהא דלקמן דקאמר יהיב תרתי ופלגא להאי כו' אין ראיה. די"ל דלאו בדוקא נקיט:
+<b>שם בסה"ד אטו כו' מי לא פסקינן כחכמים. </b>י"ל משום דסד"א דמסתבר טעמי' דר"מ וכה"ג אמרינן בנדה (ל' ב') וכיוצא בזה כתבתי בתמורה (י"ח) וע"ש:
+<b>[שם ד"ה ואין פתח בטועה כו' לפי שאם נאמר שב' ימים מאלו הד' מתחילת עת נדתה ישארו עד הי"א כצ"ל. </b>מהגרמ"ש ז"ל]:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ברע"ב ד"ה ולא נראה יותר כו'. </b>ובדין היו שיהיו כל חדשי השנה אחד מלא ואחד חסר אלא מפני יתירות הב' ידות שעה כו'. ואין טעם זה מספיק על הוספת ב' עיבורין שהיה די מפני זה עיבור אחד נוסף. ומכש"כ שאינו טעם על ח' חסרין. אלא יש עוד סיבות כגון שלא נראה הירח מפני העבים. או משום מתיא וירקא ועי' ברמב"ם בפרק י"ח מהלכות קה"ח. וז"ל בפירושו (אחר שכתב כטעם הרע"ב). וזו היא אחד מהסבות כו' ואין כוונתינו לדבר בכאן על כל אותן הסיבות ולא על טעם מנינן כו':
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>[בתוי"ט ד"ה לוים היו כו' פשטי' דקרא כו'. </b>נ"ב בסמ"ג עשה קס"ט כתב וז"ל. ואע"פ שבפרק החליל (נ"ה) דורש פרשה זו בכהנים כאן דורש מפשוטו של מקרא שאומר שם וכי יבא הלוי מאחד שעריך וגו' עכ"ל. והח"ן כתב מדנפשי' ולא ראה את התוי"ט. מהגרמ"ש ז"ל]:
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה א"פ מששה טלאים כו'. </b>מש"כ התוי"ט דהא דתנן בפסחים פסח מצרים מקחו מבעשור אין נראה שיהא פסח מדבר בכללו. תמוה איך ס"ד לומר כן דהא חשיב שם ג"כ הזאה בא"א על המשקוף כו' בחפזון (ותימוצו) [וחימוצו] כל היום. הכי כל אלו נהגו בפסח מדבר:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה ובשדה מקנה נותן את שוויו רא"א כו'. </b>ופסק הרמב"ם פ"ד מהל' ערכין הכ"ו כת"ק ושאינו מוסיף חומש כדמסקינן לקמן בגמרא. וכ"כ הרשב"ם בס"פ המוכר את הבית והתוס' ספ"ד דגיטין דפודין אותה בשוויו. ולפלא בעיני על המל"מ שם שפלפל בדין זה ונעלמה מאתו משנה זו עם הגמרא שעליה. וכן פרש"י לקמן (כ"ו ב') במשנה וגם מהכ"מ אישתמיט לפי שעה המשנה והגמרא שלא ציין מקור דינים הללו:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה אבל בקרבנות אינו כן אפי' כו'. </b>לשון הרמב"ם בפיה"מ אבל היה עני באותו הפרק שנתחייב בקרבן ה"ז יביא קרבן עני ואפי' אחר שהגיעו לרשותו הנכסים. ומשמע דבכל קרבן עולה ויורד הדין כן. ותימה דהלא משנה מפורשת בסוף כריתות הפריש לעשירית האיפה העשיר יביא עוף העשיר יביא כשבה כו'. הרי דאפי' כבר הפריש לקרבן עני אם העשיר אח"כ מחוייב להביא קרבן עשיר. וע"כ לא פליגי לקמן בגמרא במצורע אלא בתר איזה קרבן אזלינן אבל למיזל בתר חיוב ליכא למ"ד. ועמש"כ בתמורה (כ') בתד"ה הני:
+<b>שם ברע"ב ד"ה ה"ג כו' היה עני והעשיר כו' אשר תשיג יד הנודר א"ר כו' עשיר והעני נמי תשיג יד הנודר כתיב והתו"ח גמגם עליו מלשון הגמרא שלפנינו ועי' רש"י. </b>וע"כ גירסת הרע"ב היה בגמרא כמו שהעתיק. ונ"ל משום דמשקל פוֹעֵל לו שני מובנים. הא') לשמוש התואר כמו ראובן הכותב שתוכל לקראו כן אף בשעה שאינו כותב. והב') הוא לבינוני פועל שהוא כותב בשעה שמדברים עליו. וכאן מפרשינן ליה בהב' מובנים ולחומרא:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה והעשיר כו' ונ"ל דר"ל קודם שיערכנו כו'. </b>ונ"ל דל"ד בזה במחכ"ת דפשוט דאף שהיה עני בשעת הערכת הכהן אם העשיר קודם נתינה נותן ערך עשיר כדמוכח לעיל רפ"ב נתן סלע והעשיר כו' דודאי ר"ל עפ"י הערכת הכהן ואפ"ה תני סיפא פחות מסלע והעשיר נותן נו"ן סלע ומשמע אעפ"י שהעריכו הכהן כבר כדין השגת יד. וכ"מ שם בתד"ה בעידנא דפירשו היה עשיר היינו בשעת הערכת הכהן והעני היינו קודם נתינה. א"כ היה עני פי' ג"כ בשעת הערכה והעשיר קודם נתינה. וכ"מ מפרש"י בב"מ (קי"ג ב') בד"ה ומפץ שכתב ואפי' העשיר לאחר שאמדוהו ונטל מה שבידו אך לכאורה מפרש"י לקמן בס"פ שום היתומים משמע כהתוי"ט שכ' ולפי דמים ששמאוהו יתן שהרי בזמן שהעריכו כהן לא היה לו יותר. ומוכח דאעפ"י שלא נתן אז שהרי כתב מקודם וזה משהא אותה וימכרנה כו' יתן. אולם י"ל דדינא דהעשיר אינו אלא שהעשיר בכדי שיוכל לתת כל הערך שעליו משלם. וכה"ג כתב הלח"מ בפ"ג מהלכות ערכין לענין עשיר והעני ויישב בזה קושיית התוס' דלעיל (ל' ב') ד"ה בעידנא לדעת הרמב"ם ע"ש:
+<b>שם ד"ה רי"א כו' ולא ידעתי מאי קשיא להו דהא דרשינן לי' בפ"ו מ"ג (ועי' בגמ' רכ"ד) ול"נ ליישב דהרי ר"י לא פליג על הנך דרשות דלקמן. </b>ואפ"ה דריש ליה להך דהכא ג"כ וע"כ צ"ל דיש במשמעו עוד דרשה אחרת לבד הנך דלקמן. ולכן שפיר הקשו מאי דרשי בי' רבנן. אבל עדיין צ"ע מגמרא דב"מ (קי"ד) דאיתא שם הוא ולא ב"ח ואידך עד שיהא במכותו מתחילתו ועד סופו וע"ש בתד"ה במכותו ובד"ה מהו:
+<b>שם בא"ד והא תנן היה קרוב ונתרחק ה"ז כשר כו' בגמ' הא תניא. </b>ול"ד כלל במחכ"ת דמתניתין יל"פ דנתרחק קודם ראיית העדות וא"כ היה כשר מתחלתו דהיינו משעת ראיית העדות עד סופו דהוא הגדתו בב"ד. דזה ודאי אין לומר דמקשה דליבעי שיהא כשר אף קודם ראיית העדות. דהא גם בערכין לא בעי ר"י שלא יהא עשיר קודם קבלת הערך עליו. אבל מברייתא פריך שפיר דמכשרת אף בנפסל ביני לביני:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב ד"ה נותן כו' דכתיב כערכך יקום. </b>ותמה התוי"ט דהאי קרא לא כתיב בערכין אלא במקדיש שדה אחוזה ושם אין דין השגת יד (השגת יד מאי בעי הכא) ותירץ דאם א"ע למקדיש שדה אחוזה כו' תנהו ענין למעריך כה"ג דריש בחולין (קל"ט) קרא דונתן את הערכך הכתוב בשדה מקנה לענין ערכין ע"ש בפרש"י:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה ושוקל בשר כו' בתוס' כתבו. ואני כו' דוקא נקט שוקל מעיקרא כו'. </b>לפי' זה נראה שנותן מעט מעט בהחבית עד שתתמלא. ואם יִוָתֵר בבשר ששקל בתחלה ישקול המותר וינכהו ממשקל הראשון. ואם יפחות דהיינו שלא יהיה די בהבשר ששקל בתחלה למלאות הכלי יוסיף עוד בשר אחר שישקלהו טרם נתינתו להחבית עד שתתמלא. והתוי"ט לא הבין כן בדבריהם ע"ש:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה יתנו היורשין כו' וקשה לי דהך קרא לא כתיב אלא במך כו' וא"כ כשאינו מך כו'. </b>זה לק"מ דהא לעיל (ו ב') אמרינן דגוסס לא נערך דלאו בר העמדה והערכה הוא וכן לעיל (ד'). ופשוט דאפי' אם המעריך אינו מך פטור. והוא כפרש"י שם (ד') ד"ה ולא כהן הלכך ליתא בערכין דאי עני הוא לא קרינן בי' והעמידו כו'. ועמש"כ בס"ד בקדושין (ד' ב') בתד"ה מעיקרא:
+<b>מה שהביא מלשון הראב"ד דשם דהעמדה והערכה באה למעוטי גוסס ויוצא ליהרג שאינן ראויין כו'. </b>תימה דיוצא ליהרג לא מימעט מטע"ז אלא מקרא דכל חרם כו' כדאיתא לעיל (ו' ב'). ואולי אשגרת לישן הוא דתרוייהו תנינו להו כאחד שם במשנה:
+<b>שם בא"ד מה שרצה ליישב דעת הרמב"ם בהא דמטלטלי דיתמי לא הוו משתעבדי אלא מתקנת הגאונים. </b>דבריו בזה מגומגמין מאד כמבואר למעיין הישר. ולבסוף מסיק שלפני הרמב"ם לא היתה הגירסא בסוגיא כמו שהוא לפנינו. אבל מ"מ ע"כ אוקימתא דמיירי בשעמד בדין גם הוא הי' גורס ואני אומר דהתוס' ע"כ לא הוי גרסי כלל כל השקלא וטריא ואוקימתא דכשעמד בדין וכן בסה"ע לא גרסי מאי ניהו שעמד בדין כו'. דלגי' שלפנינו קשה טובא מש"כ לעיל (ו' ב') בד"ה כי פליגי. ובנודר ומעריך שמא יחול מיד ולהכי גובה מן היורשין. ור"ל אפי' לא עמד בדין. דאי עמד בדין אפי' אם הזיק חייב כמבואר שם בסוגיא. ות"ק הא ס"ל דמלוה ע"פ אינו גובה מן היורשין. ומלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמי מדפוטר בהזיק כדאיתא שם. וטעמא נ"ל משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ואפי' בעלי כדמוכח לקמן בפ' המקדיש את שדהו (כ"ז) במשנה חזר כו' ממשכנין כו' וכן הבין שם התוי"ט. וא"כ אין מקום להוציא שלפנינו וע"כ ל"ג לה כלל:
+<b>[שם סד"ה ערך ידי כו'. </b>נ"ב עי' בשמע שלמה להאלגזי פ' בחקתי ובמל"מ פ"ב מהל' ערכין ה"ד. מהגרמ"ש ז"ל]:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתוי"ט ד"ה חייבי חטאות כו' וה"נ אשם נזיר טמא מה שאין מעכבו מלמנות מש"ה ל"א דאתי לשהויי. </b>תמוה מאד דהא כיון דאינו מעכבו לשום דבר מדוע לא ימנע מלשהות אותו. ועי' בלח"מ בפ"י מהלכות נזירות ה"ח דאשם נזיר טמא באמת ממשכנין עליו וכן אשם מצורע ועולתו לדידן דלא פסקינן כרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב סד"ה בבקר ובערב כו'. </b>השתא דקי"ל מטלטלי דיתמי הוו משתעבדי לבע"ח הרי בע"ח היה נשבע וגובה כו'. ותמה התוי"ט דמה מקום לשבועה זו כיון שע"י הודאת האב כו'. וי"ל דאין כוונתם רק על בע"ח עובד כוכבים כשרבית אוכלת בהן וכגון שקבל עליו לדון בד"י כדאוקימנא. וכן בכתובת אשה. ואח"ז מצאתי כן בתור"ע וצריכין דבריו הגהה קצת:
+<b>שם בתוי"ט סד"ה הערב כו' ועוד שמעתי שיש לפסוק כר"א כו'. </b>ואין זה ראיה של כלום דהא גם ר' יהושע מודה דהוי חיישינן לקינוניא אם לא דיש שאלה להקדש כדמסקינן בגמרא (כ"ג ע"א):
+
+Mishnah 2
+
+<b>ברע"ב ד"ה והיתה. </b>שקדמו גירושין כו' כ"כ רש"י. לרווחא דמילתא פי' כן. דאיכא לאוקמה כשהדירה:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה המקדיש כו' ובפ"ט דב"ק שם מתקיף לה ר"ז וכי דעתו ש"א על תפיליו. </b>ומשני אביי המקדיש סבר מצוה קא עבידנא. והרי הכא מסקינן דגם בזבינא הדין כן. ונ"ל דאביי ל"א שם כן אלא לתרוצי מלתא דר' אבא דאמר כל המקדיש אין דעתו כו' אבל שם במסקנא בלא"ה לא קם דבריו וגם ר' אבא חזר בו שם. אלא אמרינן דאף שאין דעתו ע"ז. כיון דבאמירתו נכללו גם המה. דברים שבלב אינם דברים. ולכן גם בזבינא דינא הכי. וכן סתמא דגמרא בב"ב (קנ"א) תפילין איקרי נכסי כו'. וקאי על הא דלעיל שם אמר נכסי לפלניא. ומש"כ עוד התוי"ט והיינו נמי טעמא דבערכין כו' ולא היה דעתו אתפילין. ל"ד כלל דבערכין ודאי לא מהני מה שבדעתו לא היה ע"ז כדפריש שם רב אושעיא וכי דעתו ש"א ע"ע למשכנו. והחילוק שבין ערכין להקדש הוא משום גזה"כ בערכין דמסדרין מקרא דואם מך הוא. ואע"ג דגם בהקדש ס"ל לריו"ח בב"מ (קי"ד) דמסדרין היינו דוקא בכגון דאמר הרי עלי מנה לבד"ה כדאיתא שם. אבל במקדיש דבר מיוחד פשוט דאפי' הקדיש מזונו של אותו יום ה"ז מקודש. וה"נ במקדיש נכסיו כיון דתפילין בכללן הוה כאילו הקדישן בפירוש:
+
+Mishnah 5
+
+<b>ברע"ב ד"ה לכרך. </b>שדרך סוחרים לבוא שם כ"כ רש"י. בפשוטו יל"פ דשם נמצאים עשירים ונשיהם מתקשטות יותר מדשל עיירות וכפרים:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ולא גואלין כו' בשלמא לשמואל כו' לא גואלין לאחר היובל כו'. </b>נלע"ד דה"פ לא גואלין בגירוע (דומיא דאין מקדישין דרישא) וכ"מ מדל"ק בשינויא אליבא דרב דולא גואלין היינו בגירוע ע"כ משום דגם לשמואל פירושו כן. ולהכי לשמואל ניחא דאין גירוע פחות משנה אחר היובל דזהו דכתיב אם משנת היובל כו' דפירושו אליביה משנה שאחר היובל והיינו בכל השנה דאין מחשבין חדשים להקדש. אבל לרב הא אפי' יום אחד אחר היובל יש כאן גירוע שנה שלימה דשנת היובל. ונ"ל דגם רש"י פי' כן. ומש"כ דקמ"ל כו' הוא ליישב דלא תיקשי גם לשמואל מאי קמ"ל דאין מחשבין כו' כדמקשה אליבא דרב. והתוי"ט נראה דלא הבין כן ולשון רש"י אטעיתי'. ולכאורה אינו מיושב לשון המשנה לפי הבנתו. אולי יפרש דיובל פי' בתחלתו דיובל הוא משמט בתחלתו. כדלקמן (כ"ח ב') (וכל השנה כולה נקראה שנת היובל) ואתיא כרי"ש בנו של ריב"ב שם. ואף לרבנן י"ל פחות משנה למנין עולם. ור"ל דא"צ לגאול דהקדישו אינו כלום. אח"ז מצאתי בלח"מ בפ"ד מהל' ערכין הי"ב קצת ממש"כ:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה היו שם נקעים כו' כבר כתבתי כו' שאינו מפרש במשנה כפי האמת שבגמ'. </b>תמוה דאף לפי המסקנא דמוקמינן לה במלאים מים הוה הדין כן כדהביא לקמן מרשב"ם ותוס'. ומנ"ל למשוכי דעתיה לדעת הרמב"ם המוקשה כמש"כ לקמן:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט סד"ה גאלה אחר כו' ושוב ראיתי בתוס' כו' שהרי אם גאלה אחר לא ימכרנה כו'. </b>בתוס' הלשון שהרי אם גאלה אחר למכרנה כו'. נראה דר"ל דלמאי איצטריך עוד מלמד שיוכל לגאול ושתהא לפניו כשדה מקנה פשיטא דיכול למכרנה לבעלים אם ירצה. וגי' התוי"ט [וכ"ה בדפוס ויניציא (רפ"ח)] לא ימכרנה ל"י להולמה אם לא בלשון תמיהה:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה אמר אחד ה"ה שלי בכ"א הבעלים נותנין כ"ו כו'. </b>נ"ל דאם ירצו הבעלים לתת לגיזבר החומש לבד דהיינו ה' סלעים (ואולי דדי אפי' בד' וכ"מ מקושיית הגמרא ולימרו אתא גברא בחריקין) הרשות בידם והשדה תשאר אצל האחר בכ"א בע"כ. (וכן בשארי הבבות לפי חשבון שימולא רק כ"ה). ואלת"ה לקתה מדת הדין שיבא אחר ויוסיף על מחיר השדה שאמרו הבעלים עד פחות מעט מחומש רק בכדי שיכופו את הבעלים לפדות בתוספתו של זה:
+<b>שם בחמשה ועשרים. </b>וכתב התוי"ט דכן העתיק הר"ב תרי זימני. לפנינו נמצאו ד' זימני. ואולי היה לפניו השאר בנוטרק"ן:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה אראב"ע מה אם לגבוה כו' עאכו"כ שיהא אדם חס על נכסיו. </b>ובגמרא דאתי לאסופי הא דאל יבזבז יותר מחומש. וקשה דמנ"ל הא. נימא דיו וכר"א:
+<b>שם בתוי"ט סד"ה אמר ראב"ע כו' והרמב"ם כו' פסק כראב"ע. </b>נראה טעמו משום דסתמא דגמ' פריך בכתובות (ס"ז ב') מהא דר"א על מר עוקבא דבזבז לפלגי' דממוניה:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה רי"ש אומר כו'. </b>הסדר הדורות בהגהות הש"ס הביא בשם הסמ"ג דגורס במשנה הא כיצד אי אתה מקדשו קדושת מזבח אבל אתה מקדשו קדושת חביבות פירוש כו' לומר הרי הוא מקודש בקדושת בכור כו' מפני חביבות המצוה ע"ש. וגירסא זו תמוה דהרי לעיל אמרינן וריב"ב דחל על קק"ד ועל קק"ל מנ"ל ס"ל כרי"ש הרי מוכח דרי"ש דריש ליה להקדש עילוי. אבל קדושת חביבות ל"ל וכדאיתא לקמן בגמרא. והסמ"ג צ"ל דגריס כן בברייתא דמייתי הגמרא לקמן:
+<b>שם הא כיצד מקדישו אתה הקדש עילוי. </b>פירש הרע"ב כמה אדם רוצה ליתן בו להעלותו עולה כו'. ויפה כ"ע התוי"ט דלא דק. דהא אינו רשאי להתפיסו לזבח אחר כדקאמר ואי אתה מקדישו הקדש מזבח. והתו"ח ל"ד כלל בזה דנתחלף לו עולה בבכור עיין עליו:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה מכרה לו לפני ר"ה והיא מלאה פירות כו'. </b>נ"פ דאם מכרה לפני ר"ה אחר שקצרה והגיע שנתים ימים ועדיין לא בכרה התבואה אינו מותר לגאול דבעינן תרתי שנים ותבואות. אולם אם רק אותה באגא לא בכרה. אולי יוכל לגאול כמו בשדפון שהביאו התוספות:
+<b>שם ברע"ב ד"ה אינו מותר לגאול כו' כגון אם מכרה עשר שנים לפני היובל במנה נמצא שמכר פירות כשו"ש בעשירית מנה כו' </b>כ"כ רש"י וכ"כ הרמב"ם בפירושו ובחבורו פי"א הלכה ה'. וק"ל דהא בהעשר שנים דלפני היובל נמצאים ב' שמיטות דאינן בנות תבואה וקרא כתיב כי מספר תבואות הוא מוכר לך. וכה"ג פריך בב"מ (ק"ו) על פדיון הקדש דשדה אחוזה. והתם משני דחזיא למישטחא בה פירי ופרש"י דלא כתיב ביה שני תבואות. אבל הכא הא כתיב כי מספר תבואות כו'. וצ"ל דס"ל ז"ל דכיון דגבי גאולת מכירת שד"א כתיב וחשב את שני ממכרו ולא כתיב תבואת ממכרו ש"מ דלא קפדינן אלא משנים. וכ"מ בב"מ שם דפריך סתמא שביעית ל"ת לו מן הגירוע דמשמע דפריך מסתם פדיון בין דמכר בין דהקדש דפסיקא ליה דגם במכר עולה בגירוע. וכן רש"י שם בתירוצא כתב סתם דגבי פדיון שד"א ל"כ שני תבואות. דמשמע אפי' דמכר. ואגב ראיתי ברמב"ם שם ה"ו שכ' ואינו מחשב כו' שנאמר ע"פ השנים לא ע"פ התבואות. ותימא דהאי קרא כתיב אצל פדיית הקדש. והביאו על פדיית מכר שהקפידה תורה גם אתבואות. ולפמש"כ י"ל קצת:
+<b>שם ד"ה אינו עולה וכו'. </b>אבל היתה שנה הראויה לתבואה ונרה כו' וכ"כ רש"י. ולע"ד הנל"פ דנרה כו' קאי ארישא דאפי' היתה שנת שדפון בכה"ע והוא נרה או הובירה עולה לו דכה"ג אמר שמואל בב"מ שם אמתניתין דהתם ל"ש כו' אבל לא זרעה כלל לא דא"ל אילו זרעת כו' ע"ש:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה לא ימכור ברחוק ויגאל בקרוב כו'. </b>הנה כשנגאלת בקרובים לא בארה לנו המשנה אם בהם ג"כ נוהגים דינים אלו או לא. והקרא שמביאה הגמרא לקמן למעוטי דברים אלו לא כתיב אלא בגאולת בעל השדה. אך בת"כ פרק ה' סמן ה' ממעטם גם בקרובים מקרא דואם לא מצאה ידו כו' באם אינו ענין ע"ש. אמנם נראה דדין גרעון אינו אלא בגאולת בעל השדה אבל קרובים כשבאים לגאול מחוייבים ליתן כל מחירה שנתן הלוקח בעבורה ואינו מגרע להם השנים שעברו שהיתה בידו. כי לא כתיב וחשב כו' רק בגאולת בעל השדה בעצמו. וכ"מ פשטיה דקרא למתבונן בעינא פקיחא. וק"ל הא דאיתא בקדושין (כ"א) איתיביה אביי מה ת"ל יגאלנו כו' לרבות כל הגאולות שנגאלו כסדר הזה כו' בתי חצרים ושדה אחוזה בהדיא כתיב כו' ע"ש. מדוע לא נאמר דאתי לרבויי בהן גאולת קרובים בגירוע כמו עבד עברי הנמכר לנכרי דבהדיא כתיב ביה גירוע אף בפדיון קרובים:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה רבי אומר ליתן לו שנה ועיבורה. </b>עי' פרש"י והרע"ב. והגרי"פ ברל"צ כ"ע דל"ד שהרי נודע דיתרון שנת החמה על שנת הלבנה היינו יכ"א ר"ד כו'. וממחכ"ת אדרבה הוא ל"ד דהחשבון דיכ"א ר"ד הוא בהחשב שנת הלבנה שנ"ד ימים ח' שעות תתע"ו חלקים שכך היא שנתה באמת כדאיתא לעיל פ"ב בסוגיא דא"פ מד"ח המעוברין בגמרא ופרש"י. ושנת החמה שס"ה יום ורביע עי' בעירובין (נ"ו). אבל הרע"ב שכ' שנת לבנה שנ"ד יום לבד שכן הוא ברוב שנים כשאחד מלא ואחד חסר. כי אליבא דרבנן ודאי דאין מונין השעות דאמרי בברייתא י"ב חדש. ואמרינן במגילה (ה') שאין מחשבין שעות לחדשים א"כ אדרבה יהיה שנת חמה יתירה י"א ימים ורביע. אבל באמת גם אליבא דרבי לא חשיב הו' שעות כדאמר בברייתא מונה שס"ה ימים כמנין ימות החמה ולא הזכיר השעות וכ"כ הרמב"ם בפי' להדיא ואין חוששין לשעות כו' וזה אישתמיט מהגרי"פ. ונמצא שפרש"י והרע"ב מכוון יפה:
+<b>שם ברע"ב ד"ה ואינה רבית גמור כו' ולא ע"י מכר כו'. </b>כיון לתירוצא של התוס'. אבל מ"מ ק"ל על הרע"ב שפי' אליבא דריו"ח ולא כרבא דלכ"ע צד אחד ברבית אסור וע"ש בפרש"י ותוס' וק"ק דהרי הלואה פשוטה ג"כ אינה אלא צד אחד ברבית דאם לא יפרענו קודם שביעית תהא משמטתו. וי"ל:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה חוץ מן השדות כו'. </b>משמע דחצירות לכ"ע נחלטות אף אם לא מכר אלא החצר לבד דומיא דשדות. (ולפי מאי דמוקי לה בגמרא בחולסית ומצולה אינה ראיה). וכ"מ בתוי"ט פ"ג דמעשרות מ"י (וראייתו שם מהא דג' חצירות של ב' ב' בתים תמוה דשם לא איירי אלא לאשמעינן מה זה נקרא עיר חומה להיות נחלטים בה הבתים). וא"כ קשה הא דאיתא בסוכה (ג') בית שאין בו דע"ד אינו נחלט בבתי ע"ח ואמאי נימא דלא גרע מחצר כדאמרינן שם לענין הנחת השיתוף בו ע"ש. וי"ל דשם מיירי שאין באותו חצר אלא בית זה בלבד דומיא דאין משתתפין בו ששנינו שם ולכן לא מיקרי חצר כיון שאין בו בתים זולתו. גם י"ל דשם איירי לענין הא דבענין ג' חצירות של ב' ב' בתים דבית כזה אינו מצטרף לחשבון ב' בתים:
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה עיר שגגותיה כו'. </b>נ"ל דאתי לאפוקי דאם כתלי החצירות (שהם בלא גגין) המה חומתה דשפיר ה"ל דין עיר חומה דקרינן בה בית מושב עיר חומה. ונראה דהך מתניתין אתיא ככ"ע דאפי' ר"ש דלעיל מודה בה דע"כ ל"פ אלא דכל העיר מוקפת חומה כראוי דנקראת עיר חומה. רק באותו בית נבנה בחומה. אבל אם כל בתיה נבנו באופן זה לא נקראת כלל עיר חומה:
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה ונגאלין מיד וכל יב"ח כבתים. </b>לכאורה ל"ל למתני וכל יב"ח ליתני דנגאלין מיד לבד וכמו דתני בברייתא גאולה תהיה לו מיד. אדרבה טפי ה"ל לאשמעינן דנגאלין לאחר יב"ח דאינן כבתי ע"ח שלאחר יב"ח אינו יכול לגואלן. ואולי דאשמעינן דדוקא כל יב"ח ולאפוקי בשנה שניה א"י לגאול דלמאי מדמית להו אי לשדה הא אינה נגאלת בפחות מב' שנים. ואי לבתי ע"ח ג"כ אין נגאלים דכבר נחלטים ללוקח בכלות השנה. אך לקמן בגמרא משני ר"פ ל"נ אלא כו' ופגע בו יובל בשנה שניה כו' להכי איצטריך וביובל יצא. וא"כ אית לן למימר דגם גאולה תהיה לו דסמיך ליה מיירי ג"כ בשנה שניה וכ"מ בקדושין (כ"א) בתד"ה משום ובמהרש"א שם דנגאלין אף בשנה שניה. אמנם נ"ל דמתניתין אתי לאשמעינן דכל יב"ח נגאלין כבתים. דהיינו בלא גירוע כדמוכח במתניתין לעיל (ל"א) וכפרש"י ולא כפי' התוס' שם (בע"ב) אליבא דרבא. אבל לאחר יב"ח נגאלין בגירוע:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Mishnah Bekhorot/Hebrew/Vilna Edition.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Mishnah Bekhorot/Hebrew/Vilna Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c7d6a4686438a88a8380fa53321f97630c4c63cf
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Mishnah Bekhorot/Hebrew/Vilna Edition.txt	
@@ -0,0 +1,344 @@
+Rashash on Mishnah Bekhorot
+רש״ש על משנה בכורות
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה בכורות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה אם פטרו את של ישראל כו' דכתיב כו'. </b>כל שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בהמה טמאה כו'. גמ' לכאורה יש לפטור מהיקש זה נשים ג"כ מפדיון פ"ח שלהן כמו שפטורות מלפדות בכור אדם מבניהן כדאיתא בקדושין (כ"ט). והרמ"א בסי' שכ"א סי"ט לא פטר אלא כהנת ולויה. וי"ל דכוונת ההיקש כאן הוא בכור לבכור. (כדמשמע לישנא דכל שישנו בבכור כו'. ולא אמר כל שישנו בפדיית בכור כו') ונשים אע"ג שאינן בפדיית בכור מ"מ לא פקע ממנו שם בכור וצריך לפדות א"ע. ובזה ינצל פרש"י מקושיית התוספות בד"ה אם דדלמא איצטריך הקישא כו' דהתם הוא מהקישא דפדייה והכא הוא מהקישא דבכור. וא"ת מ"מ ליפטרו נשים מהקישא דפדייה י"ל דכיון דעכ"פ שם בכור עליו כדאמרן לכן לרבי יהודה לקמן (ט' ב') יאסר בהנאה ואף לר"ש ע"כ מצות פדייה מוטלת עליו כמו על בכור אדם. ומי יקיימנה אם לא בעליו:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה שתי נקבות וזכר כו'. </b>אין כאן לכהן כלום. לכאורה יש כאן ס"ס לכהן ספק נולד הזכר לבד ואת"ל עם נקבה ס' הוא יצא תחלה. ודעת התוספות בכתובות (ט' ב') ד"ה אי דבס"ס מוציאין ממון מחזקתיה. וכן הרשב"א הביאו הש"ך בכללי ס"ס סימן כ"ז כתב דס"ס עדיף כרוב. ואפשר דאלים יותר מרוב. ועכ"פ יקשה לרב דס"ל דאזלינן בממון אחר הרוב:
+<b>שם ברע"ב ד"ה שתי חמורות כו' ואאידך כו' מפריש טלה והוא לעצמו </b>כ"כ רש"י וכ"ה הלשון בטוש"ע סי' שכ"א סי"ד לפי' ר"ת לעיל בגמרא (ד' ב') בתוד"ה ופודה וכן פסק הטור והרמ"א שם ס"ה והש"ך כתב שם ורשאי אח"כ לחזור ולפדות עליו ודאי פ"ח לכאורה היה יכול לפדות בכאן שניהם על טלה אחד ויתנהו אח"כ לכהן אך גם לשון התוס' בסד"ה מאן ל"מ כן. ואולי דהכא נתפס בתחלה בשביל הודאי וא"כ צריך ליתנו לכהן לכן אינו יכול לחזור ולפדות עליו את הספק וצ"ע בזה אכן בב' זכרים וב"נ שכתב רש"י ואחריו הר"ב דמפריש עליהן שני טלאים וכ"כ הטור והש"ך שם ודאי ל"ד:
+<b>שם [בר"ב ד"ה שני זכרים כך פירשו רבותי. </b>נ"ב כן פירש"י. ומצאתי בתוספתא ספ"א מפורש כדעת רש"י וז"ל ב' נקבות וזכר או ב' זכרים וב' נקבות ואין יודע אין כאן לכהן כלום אלא מפריש טלה א' ופודה בו כאו"א לעצמו ע"כ. והנה כאן ג"כ מפורש שא"צ רק שה אחד וזה כמ"ש במשנה ופודה בו פעמים הרבה. ועי' בתוס' (י"א סע"א) ד"ה שהיו ודברי רש"י והר"ב שכ' ב' טלאים צע"ק. ואח"ז ראיתי בהגהות אאמו"ר זלל"ה שכתב שרש"י לא דק בזה, וכתב זה מדנפשי' וכיון להלכה בהתוספתא. ואח"ז הגיע לידי ס' מזבח כפרה וראיתי בו שכ' התוס' חיצוניות וז"ל ומ"מ מפריש ב' טלאים והם לעצמו כו' ולפי' ר"ת הפודה בו פעמים הרבה דפודה וחוזר ופודה בשה א' גם הכא ל"צ רק טלה אחד. אכן רש"י שפי' ב' טלאים הולך לשיטתו דפי' לעיל דפודה פה"ר אם חזר ולקחה מן הכהן עכ"ל. (ואח"ז כ' שאם הפרישו לעצמו ונולד לו פטר חמור אחר ודאי יכול לפדותו באותו שה עצמו עכ"ל. ולזה כיון הש"ך מדעתי'). ולכאורה לא נראה לומר שלרש"י אין יכול להפריש הטלה פ"ש לעצמו אף שמשמע כן מדברי התוס' לקמן (י"א סע"א) וצ"ע בזה כי יש פנים לכאן ולכאן. וע"ד התוספתא מצאתי באו"ז הל' בכורות אות תפ"ה שכתב וז"ל ב' נקבות וזכר או ב"ז וב"נ אין כאן לכהן כלום אבל גבי ב"נ וזכר מפריש טלה אחד לעצמו וגבי ב"ז וב"נ מפריש ב' טלאים לעצמו וכך היא שנויה בתוספתא עכ"ל. מהגרמ"ש ז"ל]:
+<b>שם בא"ד אבל רמב"ם סבר כו' ואפי' טלה לעצמו א"צ כו'. </b>ונ"ל דטעמיה משום דלישנא אין כאן לכהן כלום משמעו דאפילו דין ספק אין לו כדמוכח במשנה רפ"ג כל שידוע שבכרה אין כאן לכהן כלום כו'. ואם ספק יאכל במומן לבעלים. והא דלקמן (י"ח ב') גבי רחלים דתני ג"כ בהאי לישנא ושם מודה הרמב"ם שהוא ספק. י"ל דהתם נקט שיגרת לישנא דהכא. וכה"ג כ' התוספות בד"ה שתי חמוריו. וכתב התוי"ט ואע"ג דבזכר ונקבה כו' לא ממעיט מהפרשת טלה כו'. והוא מלשון הכ"מ ע"ש. זו"נ בכדי נקטי דשם אינו אלא ספק אחד. ואין לומר דכוונו למש"כ הרא"ש דשם איכא ג"כ עוד מיעוט דנפקא מקצת נקבה בהדי זכר כו' וה"ל חציצה. דע"ז אינו מועיל תירוץ הכ"מ. אלא ע"כ צ"ל דהאי מיעוטא לא שכיח כלל ואינו נחשב למאומה:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ברע"ב ד"ה כפדיון מע"ש כו' וחכ"א כו' לפדייה הקשתיו כו'. </b>ותמה התוי"ט דלענין איזו פדייה הוקשו ע"ש. ול"נ דכוונתם על ההיקש דא"ר לעיל (ד') לפטור כהנים ולוים מבכור בהמה טמאה וכדמסיק התוי"ט בעצמו. ור"ל דוקא לענין עיקר חיוב פדייה כגון לפטור כהנים ולוים. וכן לענין במה שיהיה הפדייה כדאיתא שם (ע"ב) מה בכור אדם לא חלקת בין לדורות כו' וזה ההיקש הוא לכ"ע דהא מיניה ילפינן הא דפודה בו פעמים הרבה ועיין בתוספות שם ד"ה אם. וזה נראה דאישתמיט מהתוי"ט במחכ"ת:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה וחייב במתנות. </b>כ' רש"י וסתם משנה היא זו. משמע אבל והשני ירעה לאו ד"ה אלא ר"ע קא"ל דלר"ט הוה ודאי חולין וכ"מ בתוי"ט. וק"ו הוא אם מוציאין ממון מחזקתו ע"י סברתו דחמיר מאיסורא דאין הולכין בו אחר הרוב לשמואל. כש"כ איסורא. עי' לקמן (כ') ובתד"ה ורבי יהושע וד"ה לקולא. אבל לקמן בשני זכרים ונקבה ה"נ לכאורה דאף לר"ט השני ירעה די"ל דהיפה יצא יחידי והגרוע יצא מהשניה ראשון ואחריו הנקבה. אבל י"ל דהוה ס"ס. ספק השני זכרים מא' ודאי יצא היפה תחלה ואת"ל דהיפה נולד יחידי שמא מהשניה יצאה הנקבה תחלה. אבל עדיין יש הרהורי דברים באם הנקבה יפה או גרועה מהזכר הב' או בהיא יפה מכולן ואכמ"ל. ועמש"כ במשנה שם:
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה ב' זכרים ונקבה כו'. </b>רט"א הכהן בורר לו אה"י. לכאורה אם הנקבה גרועה אף מזכר הב' הל"ל דודאי יצא הזכר תחלה וגם הוא לכהן. וכן במשנה דלעיל בזו"נ והזכר יפה מהנקבה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה עושה מקום כו' כתבו התוס' כו' לפי שהקדשים נשחטין בעזרה כו'. </b>ותימה דבכור תמים נמי נשחט בעזרה ואי מיירי בבע"מ. א"כ קדשים נמי במומן נפדים ונשחטים חוץ לעזרה. ונלע"ד להגיה לפי שהקדשים נשחטין באיטלז משא"כ בכור כדאיתא לקמן רפ"ה. ובאיטלז שהוא מקום מיוחד לשחיטה מצוי שם ג"כ סכינים:
+<b>שם ד"ה ותולש השער כו' ואיכא למידק אמאי תנן שער דהא בצאן צמר מיקרי כו'. </b>הן עזים ג"כ בכלל צאן וגיזתם נקראו שער. ולקמן פ"ה מ"ג קרי לצמר איל ג"כ שער דאיתא שם מעשה בזכר של רחלים זקן ושערו מדולדל. ואין לומר בזקן שאני. דא"כ לא יהיה בו איסור כלאים. ויפסול לבגדי כהונה. וכן הנודר מן הצמר יהיה מותר בו וזה לא שמעינן. ולענין דקדוקו נ"ל דלפי מאי דמסקינן דטעמיה דר"י בן משולם הוא משום דתולש לאו היינו גוזז. והוא כרבי יוסי בחולין (קל"ז) ואמרינן שם דבנוצה של עזים מודה משום דאורחיה הוא (וכמו דאמרינן לקמן שאני כנף דהיינו אורחי'). לכן קאמר הכא ותולש השער לאפוקי הנוצה. עי' תוספות שבת (כ"ז) ד"ה ונוצה:
+<b>ואגב </b>אומר דלהכי פסק הרמב"ם בפ"ב מהל' מת"ע ה"ו כרבי יוסי (וע"ש בכ"מ שנדחק בטעמו וכן הר"ן שהביאו שם) משום דקאי ריב"מ דפסקינן כוותי' בשיטתיה. וכן במנחות (ר"ד ס"ח) אמרינן דקיטוף שרי קודם העומר וע"ש בפרש"י והיינו כרבי יוסי. ודע דמה שהקשה השעה"מ בפ"ג מהלכות יו"ט בסתירת פסקי הרמב"ם מהלכות בכורים אישתמיטתיה שכבר קדמו הר"ן בזה הביאו הכ"מ שם:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה רי"א בדקה כו'. </b>שתהא הנתינה דרך גדולה וכדכתיב למשחה בהם. ומצויין שמות כ"ט. ונ"ל דלשון הרמב"ם אטעי' במכ"ת. דז"ל שכל מת"כ אינו מותר לתת אותן לכהנים אלא דרך גדולה כו' וכבר פירשנו מה שא"ר למשחה בהם לגדולה כו'. וכוונתו למה שפי' בפ"י דזבחים מ"ז א"ר בדברים שהכהן אוכל למשחה כו' לגדולה. והוא מה שנאמר בפ' קרח לך נתתים למשחה וכדפי' רש"י והרע"ב שם. ומלת בהם שכ' כאן שב על המתנות שהזכיר. אבל קרא דלמשחה בהם לא כתיב אלא גבי בגדי כהונה שאין לו ענין כלל להך דהכא:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה בתוך שנתו כו' דגבי מעשר דכתיב שנה בשנה דרשינן כו'. </b>שם כתיב שנה שנה בלא בית. ולא שייך למידרש בה כעין כאן ודשכיר:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה הנוטל שכרו לדון דיניו בטלים. </b>עי' בהר"ב מה שקרא תגר על הרבנים מסדרי גיטין. והרמ"א בסי' קנ"ד בסדר הגט סעיף ד' כ"ע דסדור הגט אינו דין אלא לימוד בעלמא. לכאורה זה אינו מספיק אלא שלא יהא הגט בטל. אבל עדיין עוברים על מה אני בחנם כו' וכדמוכח ג"כ בתוספות כתובות (ק"ה סע"א) ממש"כ ומה"ט א"ש כו' מלמדי הלכות שחיטה והלכות קמיצה כו'. ועיין בשו"ע יו"ד סי' רמ"ו סעיף ה' וסעיף כ"א בהגהת רמ"א:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה אין לוקחין הימנו פשתן. </b>התוי"ט הביא ירושלמי דמקשה ופשתן לא קסמין הוא כו' לכאורה לא שייך קושיא זו לפרש"י (והרע"ב אחריו) דחשוד לזרוע בשביעית:
+
+Mishnah 9
+
+<b>בתוי"ט ד"ה תו"מ בכל הדבור. </b>מש"כ שלאשה שניסת לנכרי דאסורה במעשר כדתנן ברפ"י דיבמות ע"ש דלא מיירי אלא באשה שניסת עפ"י עד אחד (לישראל) ואח"כ בא בעלה. ומש"כ וכתבתי שם דלתוספות מספקא להו. עי' מה שהשגתי עליו שם (צ"א) ומש"כ ובמתני' דלקמן תנן נמי מעשרות וא"א לפרש אלא מע"ש דחומרא דחומה כו' כצ"ל. ומש"כ ומיהו מע"ר נמי איכא חומרא דאסור לזרים. ואין להקשות א"כ מאי חומרא דשביעית מיניה. די"ל משום דאיסורה שוה בכל. ומש"כ דא"כ לנקט מתניתין נמי תרומה. עמש"כ בהגהות למ"ר בראשית פ"א אות ז' במ"ת דנוכל לומר דגם תרומה נכללת בשם מעשרות. ומש"כ ויראה דמעשרות כלומר דגן תירוש ויצהר כו'. לכאורה קשה ע"ד מהא דר"ה (י"ב) דפריך וליתני מעשר אחד מע"ב כו'. מדוע ל"ק דל"ר קאי אדגן תוי"צ ע"ש בתוספות. אבל ז"א דהרי לאילנות ר"ה שבט. ואולם עמש"כ שם בק"א להט"א ותראה שאין דבריו בזה מחוורין:
+
+Mishnah 10
+
+<b>במשנה חשוד על טהרות. </b>עתוי"ט שהביא לשון הרמב"ם בחבורו "שהאוכל הטמא כו' א"מ אחרים אלא ד"ס". וק"ל הא משקין מטמא מדאורייתא כדמוכח בפ"ד דטהרות מ"ט ופסקה הרמב"ם בפי"ד מהל' אה"ט ה"ז וכ"מ בסוגיא דרחס"ה בפסחים. וכן צ"ע לשונו שם ברפ"ז שכתב אבל מד"ס גזרו על האוכל הטמא שאם נגע באוכל אחר טמאהו וכן אם נגע אוכל הטמא במשקין טמאין. דמשמע ששניהם מד"ס מדכתב וכן וצ"ע:
+<b>שם ברע"ב ד"ה אין חשוד כו' ושביעית כיון שנאסרה אין לה פדיון. </b>ול"ד דהרי מעולם אסורה. ואולי כונתו אלאחר זמן הבעור. אולם בגמ' הלשון שביעית כיון דקא מיתסרא לי' כו' והוא לשון בינוני ור"ל דמיתסרא עלי' לעולם ול"ל תקנה בפדיון :
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה כל פסה"מ הנאתן להקדש. </b>ק"ל דהא גם בהם מ"ל הנייתן לבעלים כגון באומר הרי עלי שור במנה והפרישו ונסתאב והוזל צריך להשלים המותר מביתו. וכן אפילו בסתמא הרי הל"מ דיביא הוא ונסכיו במנה כדאיתא בפ' בתרא דמנחות. וכן אשם שדמו קצוב בתורה וצ"ע:
+<b>שם ושוקלין מנה כנגד מנה בבכור. </b>מש"כ התו"ח דבע"מ אינו מתחלק רק נותן לכהן אחד. גם תם יכול ליתנו לבל כהן שירצה כדמוכח בספ"ח דערכין במשנה:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה בבכור כו' דמדאורייתא לא מיתסרא מכירתו אלא תמים חי דומיא דתמורה הכ"מ פ"ו מה"ב. </b>וכ"מ מלשון הרמב"ם שם שכתב בהל' ה' מע"ב אסור למוכרו כשהוא תמים כו' ובהל' ו' כתב מד"ס שאסור למוכרו בע"מ כו' והוא תמוה דהא מדקאמר הגמרא אימתי עושה תמורה מחיים אימתי אינו נגאל מחיים כו'. מוכח דמחיים אסור למכרו אף כשהוא בע"מ דומיא דתמורה. וכן לדרשה דר"ש בי"צ לקמן איזהו דבר שאין בו ברכה מחיים כו' ובבע"מ משתעי קרא כדפרש"י וצע"ג:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+בתוי"ט ד"ה מכרוהו לנכרים כו' ואני תמה כו'. עי' בס' אהלי יאודה (אמאדו) בחי' הרמב"ם הל' מאכלות אסורות ספ"ח. ובמהריט"א כאן והארכתי בחי'. מהגרמ"ש ז"ל]:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה על אלו מומין כו'. </b>א"ה מומין שבסתר נמי אלמה כו'. נפגמו ונגממו לא. ק"ל דהא משמע בכ"ד דמומין שבסתר שוחטין לכתחלה במקדש. ועי' לקמן (ל"ט) בסוגיא דחסרון מבפנים. והשלש מחלוקת דלקמן (ל"ט) בחוטין הפנימים שנעקרו ע"ש. נ"ל טעמם משום דאמרינן לעיל (ל"ה) דכי אכיל לא מיחזי וכי פעי מחזי (הגמרא זו נראה שנעלמה מהתוי"ט לקמן במ"ד שהביא זאת מהרמב"ם) דמ"ד דמותר לשחוט עליהם במדינה סבר דכיון דכי פעי מיחזי הוי מומין שבגלוי. ולמ"ד דשוחטין במקדש סבר הואיל דכי אכיל לא מיחזי הוי מום שבסתר. ומ"ד דאין שוחטין לא במדינה ולא במקדש סבר דכיון דכי פעי עכ"פ מיחזי גזרינן אטו מומין שבגלוי. והשתא אמאי פסלינן לקמן נפגמו (או נגממו לגירסת התוספות כאן לקמן (מ"א ב') ד"ה אילימא וכן הרמב"ם בפ"ב מהלכות א"מ ה"ח. ותימה על התוי"ט שלא העיר בזה לפי דרכו) הלא מום שבסתר הוא לכ"ע עיין פרש"י לעיל (ל"ה) ואולי משום גזירה אטו חיצוניות או אטו שנעקרו. אבל יקשה א"כ נגזור נמי נעקרו דלא לשחוט במדינה אטו נפגמו וכן בנפגמו חיצוניות אטו פנימיות. והרמב"ם שם כתב אין מקריבין אותן לפי שאינן מן המובחר כו' ואם הקריבן יראה לי שהורצו. ונכון מאד:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוי"ט ד"ה רע"א כו'. </b>דס"ל דרי"ש ור"ע במילתיה דת"ק פליגי כו'. ותמוה דהרי ת"ק אמר דה"ז מום ולרי"ש לא הוה מום. ול"נ דהרמב"ם מפרש דאין לו אלא ביצה אחת הוא בבא בפ"ע וקאי אדלקמיה ור"ל דבה פליגי רי"ש ור"ע ול"ג או וכן ליתא בגירסת הרא"ש ובמשניות. וכה"ג בר"פ דלקמן ובעלי חטרות ר"י מכשיר וחכמים פוסלין. וכאן בגמרא היה לפניו גירסא אחרת קצת. אך לשונו בפיה"מ וכן לשון הרע"ב אחריו ל"מ כן:
+
+Mishnah 7
+
+במשנה איזהו שחול שנשמטה ירכו. ובהרע"ב בדפוס אמשטרדם איתא שנשמטה ידו. אולם בד"ח הגיהו ירכו והשמיטו לגמרי הנוסחא ישנה * ורע עלי המעשה. דנ"ל שכיון בזה ליישב קושיית רש"י ותוס' מהא דבוקא דאטמא דשף כו'. וכ"מ בפלתי סימן נ"ה סק"ג שתירץ כן לדעת הרשב"א. אולם מש"כ עוד שם דלדידן דבעינן איעכול ניביה אין נ"מ בין הרמב"ם להרשב"א ע"ש. הוא תמוה. דלפי מה שפסק הרמ"א שם דאיעכל ניביה בלי שמיטת ירך כשרה. א"כ יש נ"מ רבתי באם נשמט הירך מתחלת ברייתה ואח"כ איעכל ניביה דלהרמב"ם כשרה ולהרשב"א טרפה:
+*בכל הדפו"י שלפני דפוס אמשטרדם וגם בר"ב ד"ר איתא יריכו. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה מומין אלו מנה אילא כו'. </b>פירש הרע"ב נשבר עצם ידו כו'. תמוה מדוע לא פירש כפשוטו דקאי אכל הני דחשיב בפרקין עד כאן. וגם לשון מנה אין נופל יפה על שנים לבד. גם לפירושו יהיה התוספות מרובה על העיקר:
+<b>שם בתי"ט ד"ה את שגלגל עינו כו' ובגמ' פרכינן כו' ורמינהו המפלת כו' דלר"מ אפילו עינו אחת כשל אדם הוי בהמה. </b>ודברים אלו מתמיהים דקושית הגמ' פשוטה דהרי חזינן דדרך עין בהמה להיות עגול כשל אדם וא"כ לא הוי מומא:
+
+Mishnah 9
+
+<b>במשנה בזמן שהוא עצם אחד מום כו'. </b>עי' רע"ב וכן פרש"י. אבל הרמב"ם פסק להיפך ונדחק הב"י לכוון לשון המשנה לשיטתו עתוי"ט. ויותר נראה שהוא גורס אחר ברי"ש. ומש"כ הב"י שבפיה"מ לא פי' כן. כ"ע התוי"ט כוונה רחוקה ע"ש. ול"נ דכוונתו להא שמביא התוי"ט בשמו לקמן בדבור הסמוך ענין עצם כו' כמו שנטל גולם אחד רך וכפלו. והוא ביאור לבזמן שהוא עצם אחד:
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>בתוי"ט ד"ה כל מרבית כו' שאין לפרש שדעתו כהרמב"ם כו' דא"כ לא ה"ל להר"ב לכתוב נמתחות. </b>זה יש לדחות די"ל דהיינו עד הערקוב. אבל יש להכריע מדכתב שיהא זנבן מגיע לערקוב. דאי כפירוש הרמב"ם הל"ל שלא יהא כו':
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה אין לו גבינים אין לו אלא גבין אחד. </b>קשה השתא אין לו אלא גבין אחד אמרת הוי מומא אין לו כלל מבעי' כדפריך הגמרא לעיל (מ') כה"ג. ואולי שלא תאמר דזהו מאוס יותר כשאין לו אלא גבין אחד משאין לו כלל. או משום דהוי כמין שרוע וזגדן:
+<b>שם זהו גבן האמור בתורה. </b>נראה משום דכל הפרק מדבר במומין הפוסלין מטעם דאין שוין בזרעו ש"א. לכן אמר בזה שהוא גבן כו' ונ"מ דמחיל עבודה כדלעיל. וכן הכונה בגמ' לקמן (מ"ד ב') גבי מרוח אשך. אך ממש"כ הרע"ב כאן דכ"ע מודו כו' ומשמעות דורשין א"ב והוא מפי' הרמב"ם ל"מ הכי:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה איזהו חרום הכוחל שתי עיניו כאחת. </b>סתם לן כר' יוסי בברייתא ודלא כת"ק דידיה ודלא כאמרו לו. והרמב"ם בחבורו פ"ח מהל' ביאת המקדש הלכה ב' פסק כת"ק דלא כסתמא דמתניתין. ותמה עליו הכ"מ (ויישבו בדוחק). ובפיה"מ וכן הרע"ב לא הזכירו מדברי הת"ק. ואנכי תמה על המזרחי שלא ידע טעם רש"י בפיה"ת שהביא דעת ר' יוסי. הלא כתורה עשה כסתמא דמתניתין:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה שפתו העליונה עודפת כו'. </b>התוי"ט הביא להוכיח מהגמרא דלעיל דמפני מראית עין לא קאי על הא דשפתו כו'. ואני אומר דמהמשנה עצמה מוכח כן מדסיימא אחריהן הרי זה מום:
+<b>שם המאושכן. </b>כצ"ל בכ"ף והוא מלשון מרוח אשך:
+<b>שם ובעל גבר. </b>לשון התוס' יו"ט בשם הרמב"ם. ולפעמים קורא גבר על משקל גבל. נראה דכוונתו על פסוק עם גְבַר תמים (תהילים י״ח:כ״ו) כי משקל פֶעל בשש נקודות לא ישתנה בסמיכות (לבד שבע) עי' תל"ע קע"ח ולכן ע"כ שהם שני משקלים:
+<b>שם שנמרחו אשכיו. </b>וכ' התוי"ט והא דכ' קרא אשך ל"י פי' שאין לו שום אשך. לשונו שלא בדיוק. שהרי רי"ש פליג את"ק ואומר שנמרחו. ופירושו דחוק. וטפי יל"פ שהוא ע"ד ויהי לי שור וחמור בר"פ וישלח ודומיו:
+<b>שם ר"ח בא"א כל שמראיו חשוכים. </b>ופירש הרע"ב ואע"פ שאינו שחור ככושי. ותימה דבגמרא קאמר דהיינו כושי ומש"כ עוד ובעיקר הדין ל"פ כו'. עמש"כ לעיל (מ"ג ב') במשנת אין לו גבינים. ועק"ל כיון דהגמרא קאמר דרחב"א לא תני כושי. ואם גם חכמים ל"פ עליה בעיקר הדין אם כן מאן קתני ליה. ודברי התוספות יום טוב שם מגומגמין:
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה פיקא יוצאה מגודלו. </b>מפרש"י משמע דזהו פירושו של בעל הפיקים וכ"כ הר"ב להדיא. וכ' התוי"ט אבל להרמב"ם לא פריש מתניתין אלא עיקל בלבד כו' ומפרש בעל פיקה היא שתהא עקבו כו' בולטת כו' מזה נראה דעקבו יצא לאחוריו דבמתניתין מפרש דהוא פי' דבעל פיקום:
+<b>שם יתר בידיו ורגליו שש ושש כ"ד ר"י מכשיר וחכ"פ. ופי' הרע"ב כלומר אפי' כו' אפ"ה חכ"פ וכש"כ אם כו'. </b>טפי יל"פ דבזה אפי' ר"י פוסל:
+
+Mishnah 7
+
+<b>ברע"ב ד"ה הנושא נשים כו' דכיון דקיי"ל שהבא להתיר נדרו צריך לפרש כו' והוא מפי' הרמב"ם. </b>ותמיהני דהא בגמ' מבואר דלמ"ד צל"פ לא נצרך עד"ר וכן בעד"ר מהני אפי' למ"ד דאצ"ל ומה שחששו שמא יאמר לחכם דלדבר מצוה הוא שואל התרה. הרי הגמרא לא חששה לזה. והטעם נ"פ דהואיל דבאמת אין בו מצוה דאדרבה דיש בו עבירה לא תועיל התרה דחכם. וכן תמוה דבריו בחבורו בפ"ו מהל' ביאת המקדש ה"ט שהצריך להדירו עד"ר כיון דקי"ל דצל"פ כמש"כ כאן בפירושו (ולפלא שבחיבורו לא נמצא מפורש דצריך לפרט. ואולי ס"ל כהתוספות בערכין (כ"ג) בד"ה מ"ס דא"צ כי אם לפרש הלשון שנדר בו. וזה נכלל במש"כ בפ"ו מה"ש ה"ה שיאמר אני נשבעתי על כך וכך). אח"ז מצאתי להמ"א בסי' קכ"ח סקנ"ח שעמד ע"ז וכתב בזה ישוב דחוק ע"ש:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה נתגיירה מעוברת כו' בכור לכהן ואין בכור לנחלה. </b>ק"ל הא אפי' כפשוט לא שקיל וכדפריך הש"ס לקמן על הסיפא. לא מיבעי' לפי' ר"י בתוס' קדושין (ר"ד י"ח) אלא אפי' לפרש"י שם מ"מ לכתחלה ליכא חיוב להחזיר ומכש"כ לפי' הב"ח בדעת הטור שהבאתי שם דלכתחלה היה אסור להחזיר בכל ענין. ואולי דוקא כשהיו הנכסים כבר ביד אחר כשמת היה זוכה בהן. אבל אם היו ברשותו של אביו כשמת נוטל חלק ירושה כאחיו שהורתן ולידתן בקדושה מד"ס. אבל לפ"ז קשה לשון השו"ע ר"ס ער"ה "גר מעובדי כוכבים שמת כו' אע"פ כו' לידתן בקדושה כו' וכל הקודם כו'". גם בלא זה קשה לפי לשון הרמזים שהביא הש"ך בסימן קכ"ז סק"ז ע"ש וצ"ע. ולולי פרש"י כאן הייתי מפרש דמיירי שאביו לא נתגייר (וכ"מ מפרש"י עצמו לקמן (מ"ז ב') ד"ה אמאי שכתב דלא ציית דינא. משמע מפני שהוא עובד כוכבים ועמש"כ שם) וגר היה יורש את אביו עובד כוכבים מד"ס:
+<b>שם היא וכהנת כו'. </b>מפרש"י ואחריו הרע"ב נראה להדיא דר"ל דהכהנת היתה אשת אחר. וכ"ה להדיא בגמרא לקמן (מ"ז סע"א) אליבא דר"פ. וקשה דא"כ אף כפשוט לא לירתו. וכ"ת דמיירי בבאו בהרשאה ולחלק פשיטות מהני הרשאה אפילו בלא הוכרו כמש"כ הב"י בסימן רע"ג אות י"ג בשם רי"ו וכ"כ הט"ז שם סעיף י"א. ועיין בב"ב (קס"ג) ובפי' הרשב"ם שם. ודלא כדמשמע מלשון רש"י לקמן (מ"ז ב'). א"כ ה"ל להש"ס שם לדקדק הכל על בבא זו ולא היה נצרך להביא משמואל. דמינה ובה גופא מוכח דמיירי בבא בהרשאה דאל"כ אפילו כפשוט לא ירתי. וי"ל דסוגיא דשם הולכת אליבא דמר בר"י משמיה דרבא דלקמן (מ"ז) ולדידיה יל"פ דהכהנת היתה ג"כ אשתו וא"כ לא נצרך הרשאה לחלק פשיטות. וקושיא דלכתוב הרשאה קאי ג"כ על בבא זו. ולר"פ ע"כ מיירי בבאו בהרשאה. אבל קשה לשיטת הרשב"ם בב"ב (קכ"ו ב') דחלק פשיטות אין יכול למכור קודם חלוקה וגם הרשאה אין כותבין אלא בדבר שיכול להקנות ועי' בשו"ע סי' קכ"ג א"כ לא מהני הרשאה לחלק פשיטות ועי' מל"מ פ"ב מהל' נחלות ה"ו וצ"ע:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה סנדל. </b>הביא מסקנת הגמרא דנדה דא"צ צורת פנים. משמע דר"ל דגם הכא פוטר הבא אחריו מכהן וכן הרמב"ם בפי"א מהל' בכורים הי"ד כללא כייל כל נפל שאמו טמאה לידה הבא אחריו אינו פטר רחם. וק"ל דהא בסמוך כ' התוי"ט בשמו דשם הוא חומרא שהחמירו בו כו' וא"כ לא ה"ל לפטור הבא אחריו ממצות פדייה וצ"ע:
+<b>שם ד"ה עד. </b>לישנא דעד ל"י לפרושי. לכאורה נ"פ דר"ל דהפוטר רחם אינו פוטר את הבא אחריו עד שיפטור מישראל:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה רש"א כו' וסברא תמוה היא זו דמסתברא לשון לידה משמעותו כדרך לידה כו'. </b>ותימה דהוא עצמו הביא לעיל בד"ה שניהם מהתוספות שהוכיחו מגמרא דר"פ יוצא דופן דלשון לידה לא משמע דרך לידה דוקא. אבל הא דנצרך למילף מתלד דגבי יולדת. הוא רק כדי שלא נילף לידה לידה מבכור בהמה עי' בתוספות:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב ד"ה אם לכהן א'. </b>ואיגלאי מילתא דנפל הוא. כ"כ רש"י עי' לקמן (מ"ט) תד"ה מת בנו:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה בתוך ל' יום. </b>כלומר בתוך ל' ויום אחד כדתנן בספ"ד דערכין כו'. תמוה דהא לקמן תני בזה פלוגתת ר"ע וחכמים דלר"ע אם נתן לא יטול לכן שפיר תנא בתוך ל' מילתא דפסיקא לכ"ע. וכן שם אצל פלוגתתן הקדים ותני בתוך ל' אע"פ שנתן יחזיר ור"ל אליבא דכ"ע. ועוד דבתוך ל' יל"פ דגם ל' עצמו נכלל בו וכדמשמע לקמן בתד"ה מת ביום ל'. לכן מסתם ליה סתומי ולכל חד כדאית ליה:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה רע"א אם נתן לא יטול. </b>נ"ל דלפ"מ שחילקו התוס' בב"מ (ו' ע"ב) בין תפס קודם שנולד הספק לתפס אח"כ (כאן בד"ה ואם לשני בנ"א לא באו דבריהם בביאור) כוונת ר"ע אם נתן דוקא טרם שמת דהיינו קודם שנולד הספק אבל אם נתן אחר שמת דהוה אחר שנולד הספק יחזיר. ולכן לעיל גבי שתי נקבות וזכר או ב' זכרים וב' נקבות קתני אין כאן לכהן כלום דמשמע דאפי' תפס מוציאין מידו משום דהוה לעולם אחר הספק וכן בכל הני דקתני אין לכהן כלום. והיכא דקתני פטור היינו פטור מליתן. אבל אם נתן יש חילוק דפעמים דהיינו בשנתן קודם שנולד הספק לא יחזיר:
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה כולם בשקל הקדש כו'. </b>ברש"י כאן ובגמרא לקמן (נ"א) הועתק וכולם בו':
+<b>שם חוץ משקלים. </b>הא דלא תני נמי מעשר וראיון כדתני בברייתא לקמן (נ"א). הוא משום דלאו חדא מחתא נינהו דשקלים הוא דוקא מטבע של כסף וזהו המכוון כאן באמרו חוץ כו' ר"ל דאינן בשוה כסף אלא בכסף (ממש) דוקא. משא"כ מעשר דנפדה אפילו במטבע דפרוטות כדלקמן (נ"ב) (ולשון הרע"ב "ומע"ש נמי א"נ אלא במטבע של כסף" הוא שלא בדיוק כלל). וכן הראיון נראה דאין קפידה אלא על המטבע מאיזה מין שיהיה :
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה לפיכך אם רצה כו'. </b>פרש"י בזה דחוק. ולע"ד נל"פ עפ"י מה ששנינו ברפ"ו דתרומות אינו משלם תרומה אלא חולין כו' אם רצה הכהן למחול אינו מוחל. ופירש הרע"ב כיון דגזה"כ כו' ואינו יכול לפטור עצמו בדמים אין הדבר תלוי בבעלים. והכא ה"נ קאמר לפיכך כיון שהקפידה התורה שלא לפדות בעבדים כו' אינו יכול למחול. ואין תקנה אא"כ רצה הכהן ליתן לו במתנה אח"כ וכפרש"י:
+
+Mishnah 9
+
+<b>במשנה בנכסי האם פירש"י והרע"ב. </b>נכסי מלוג. וק"ל דע"כ איירי באלמנה או גרושה דאל"כ הבעל יורש את הכל. וא"כ מאי האי דנקיט נ"מ הלא עתה גם הכתובה תחת ידה:
+
+Mishnah 10
+
+<b>במשנה וחכ"א מתנה כמכר. </b>נסתפקתי במתנה אם יוכל הנותן לגאול בע"כ של המקבל קודם היובל. בתי ע"ח משמע בערכין (פ"ט מ"ד) דאף במתנה יוכל לגאול בתוך שנתן. אבל שם מרבינן מתנה מן לצמיתות. דמשמע דוקא אחר שנתן כדכתיב ברישא דקרא הא בתוך שנתן לא וע"כ משום דיכול לפדות. משא"כ הכא האי קרא דמרבינן מתנה מיניה לא כתיב אפי' בפרשה דגאולה:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ברע"ב ד"ה (שלשה) [שלשים] ושנים מיל כו' מצטרפות את הצדדין (ר"ל עם הצדדין. וזה מוכח מלשון מצטרפות. </b>דא"ת דר"ל דעושה דגם הצדדין יצטרפו זל"ז הל"ל מצרפות) להכי תני כו' אין האמצעי מצרפן (ר"ל את הצדדין יחד זל"ז ודלא כשמואל) ועי' ברש"י בגמ' ד"ה וכמה אמר רב כו' והתוי"ט לא הבין כן בדבריו. וגם יש ט"ס בדבריו דמש"כ וכרבה צ"ל וכרב:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה האחין השותפין. </b>כ"ה הגי' במשניות בלא ו' וכ"נ מפרש"י ועי' תוי"ט בספ"ג דשקלים:
+<b>[שם בתוי"ט סד"ה האחים כו'. </b>עי' בספ"ק דשקלים כו'. נ"ב עי' בלח"מ בפ"ג מהל' בכורות ה"י שהאריך בזה וחידוש על התוי"ט שלא הביאו לא כאן ולא בשקלים. מהגרמ"ש ז"ל]:
+<b>שם ד"ה פטורים ממע"ב כו' דאיפכא ל"ל כו'. </b>והתו"ח כ' דלרבויי שותפות במעשר ל"צ דמה"ת לומר דפטירי ע"ש. ול"נ דצריכה דלא נילף העברה העברה מבכור עי' לקמן מ"ח בתוי"ט:
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב ד"ה הכל נכנס כו' הכל לאתויי כו' וטומטם ואנדרוגינוס כו' והתוי"ט הקשה על הרמב"ם דפסק דבריה הוא ואפ"ה ל"פ כרשב"י ע"ש. </b>ול"נ דהכא שאני דכתיב וצאן ודרשינן ליה בר"פ לכל צאן אחד הוא ואנדרוגינוס אטו משום דמיפקע מכלל זכר ונקבה מיפקע נמי מכלל צאן בתמי' וכה"ג אר"א בברייתא לעיל (מ"ב) עוף הואיל ול"נ בו זו"נ אין אתה מוציא טוא"ג מביניהם ואף דהתם ל"פ הרמב"ם כר"א. הכא אית לן דרשה דוצאן כדאמרן. והגמרא לרווחא דמילתא אמרה דפליגי בספיקא וברי' וכה"ג מצינו בכ"מ:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה ויתום כו' תימה כו' אמאי לא תנן לי' בשום דוכתא כו' ע"ש ודחק בישובו. </b>והנה תמיהתו חזקה ותירוצו חלוש. גם מה שהבין בהשגת הראב"ד שקושייתו איננה מוסבת על הרמב"ם לבד כי אם גם על המשניות כו' ונסתייע מלשונו שכ' מ"ט לא תני כו'. נ"ל דט"ס הוא וצ"ל מ"ט לא מני וכ"נ מהלח"מ ע"ש ובמל"מ. ולענין תמיהתו נלע"ד דבאמת ס"ל לתנא דמתניתין דיתום אינו פסול בקדשים. וכ"מ לי מהא דספ"ז דלא חשבינן בין הפסולין בבהמה וכשרים באדם. דהכי אשכחנא במכילתא סוף פרשת בא שמעון ב"ע אומר כו' לפי שהוא אומר כל אשר יעבור כו' שומע אני אף היתום במשמע. והדין נותן מה אם בע"מ כו' יתום שהוא כשר לגבי מזבח כו' נאמר כאן עברה כו' ע"ש והרי לב"ע כשר לגבי מזבח. ומ"מ מודה דא"נ לדיר להתעשר מהעברה העברה. לכן איננו רחוק בעיני שגם תנא דמתניתין סבר כוותיה ונכון בעז"ה. רק דק"ק לפ"ז מאי דמייתי הגמרא לפרושי טעמא דמתניתין מהא דתחת אמו פרט ליתום:
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה רבי אלעזר ורש"א כו' כצ"ל בל"י וכן בתוספות:</b>
+משנה ו
+<b>במשנה חמשה לפני ר"ה וה' לאחר ר"ה אינן מצטרפין. </b>וכתב הרע"ב אגב כו' תנא נמי האי. ול"נ דאצטריך טובא לגופה משום דבפ"ד דחלה מ"ד תנן קב חדש וקב ישן שנשכו זב"ז ריש"א יטול מן האמצע. אלמא דמצטרפי אהדדי קמ"ל הכא במע"ב דלא מצטרפי ועמש"כ שם בשלהי המסכת בס"ד:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה קפץ אחד מן המנוין. </b>כו' פי' הרע"ב שמנה עשר כו' ונטל העשירי כו'. במחכ"ת ל"ד דלא אמרה הגמרא לקמן (נ"ט ב') לפרש כן אלא דלא להוכיח דינא דרבא מזה. אבל כיון דבאמת קם ליה דיני' יש לפרש המשנה משום מנין הראוי. וכפרש"י:
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה יצאו תשיעי ועשירי כאחת כו'. </b>אמת דבפי' הרמב"ם נמי משמע שהיה לפניו כן הגי' במשנה. אבל מפרש"י מוכח להדיא דל"ג לה שכ' והא דקתני יצאו שנים כאחת לא מיירי מתשיעי ועשירי דהא מתשיעי ואילך קמפרש רבא דינא בגמרא. וכ"נ מהרע"ב מדלא פירשה. והתוי"ט ל"ד כלל במחכ"ת בהעתיקו דברי התוס' דלעיל פ"ב על בבא זו. דהם לא כתבו זאת רק על מימרא דרבא ביצאו שנים בעשירי דהיינו שיצאו עשירי ואחד עשר כאחת ע"ש. אבל על בבא זו לא שייכי דבריהם כלל:
+<b>[שם ברע"ב ד"ה שלשתן כו' יכול כו' אף שמיני ושנים עשר כו' כצ"ל. </b>מהגרמ"ש ז"ל]:
+סליק מסכת בכורות 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Mishnah Bekhorot/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Mishnah Bekhorot/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9799936d328e23463d7fbf013880b6627ce079ee
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Mishnah Bekhorot/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,347 @@
+Rashash on Mishnah Bekhorot
+רש״ש על משנה בכורות
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Mishnah_Bekhorot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה בכורות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה אם פטרו את של ישראל כו' דכתיב כו'. </b>כל שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בהמה טמאה כו'. גמ' לכאורה יש לפטור מהיקש זה נשים ג"כ מפדיון פ"ח שלהן כמו שפטורות מלפדות בכור אדם מבניהן כדאיתא בקדושין (כ"ט). והרמ"א בסי' שכ"א סי"ט לא פטר אלא כהנת ולויה. וי"ל דכוונת ההיקש כאן הוא בכור לבכור. (כדמשמע לישנא דכל שישנו בבכור כו'. ולא אמר כל שישנו בפדיית בכור כו') ונשים אע"ג שאינן בפדיית בכור מ"מ לא פקע ממנו שם בכור וצריך לפדות א"ע. ובזה ינצל פרש"י מקושיית התוספות בד"ה אם דדלמא איצטריך הקישא כו' דהתם הוא מהקישא דפדייה והכא הוא מהקישא דבכור. וא"ת מ"מ ליפטרו נשים מהקישא דפדייה י"ל דכיון דעכ"פ שם בכור עליו כדאמרן לכן לרבי יהודה לקמן (ט' ב') יאסר בהנאה ואף לר"ש ע"כ מצות פדייה מוטלת עליו כמו על בכור אדם. ומי יקיימנה אם לא בעליו:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה שתי נקבות וזכר כו'. </b>אין כאן לכהן כלום. לכאורה יש כאן ס"ס לכהן ספק נולד הזכר לבד ואת"ל עם נקבה ס' הוא יצא תחלה. ודעת התוספות בכתובות (ט' ב') ד"ה אי דבס"ס מוציאין ממון מחזקתיה. וכן הרשב"א הביאו הש"ך בכללי ס"ס סימן כ"ז כתב דס"ס עדיף כרוב. ואפשר דאלים יותר מרוב. ועכ"פ יקשה לרב דס"ל דאזלינן בממון אחר הרוב:
+<b>שם ברע"ב ד"ה שתי חמורות כו' ואאידך כו' מפריש טלה והוא לעצמו </b>כ"כ רש"י וכ"ה הלשון בטוש"ע סי' שכ"א סי"ד לפי' ר"ת לעיל בגמרא (ד' ב') בתוד"ה ופודה וכן פסק הטור והרמ"א שם ס"ה והש"ך כתב שם ורשאי אח"כ לחזור ולפדות עליו ודאי פ"ח לכאורה היה יכול לפדות בכאן שניהם על טלה אחד ויתנהו אח"כ לכהן אך גם לשון התוס' בסד"ה מאן ל"מ כן. ואולי דהכא נתפס בתחלה בשביל הודאי וא"כ צריך ליתנו לכהן לכן אינו יכול לחזור ולפדות עליו את הספק וצ"ע בזה אכן בב' זכרים וב"נ שכתב רש"י ואחריו הר"ב דמפריש עליהן שני טלאים וכ"כ הטור והש"ך שם ודאי ל"ד:
+<b>שם [בר"ב ד"ה שני זכרים כך פירשו רבותי. </b>נ"ב כן פירש"י. ומצאתי בתוספתא ספ"א מפורש כדעת רש"י וז"ל ב' נקבות וזכר או ב' זכרים וב' נקבות ואין יודע אין כאן לכהן כלום אלא מפריש טלה א' ופודה בו כאו"א לעצמו ע"כ. והנה כאן ג"כ מפורש שא"צ רק שה אחד וזה כמ"ש במשנה ופודה בו פעמים הרבה. ועי' בתוס' (י"א סע"א) ד"ה שהיו ודברי רש"י והר"ב שכ' ב' טלאים צע"ק. ואח"ז ראיתי בהגהות אאמו"ר זלל"ה שכתב שרש"י לא דק בזה, וכתב זה מדנפשי' וכיון להלכה בהתוספתא. ואח"ז הגיע לידי ס' מזבח כפרה וראיתי בו שכ' התוס' חיצוניות וז"ל ומ"מ מפריש ב' טלאים והם לעצמו כו' ולפי' ר"ת הפודה בו פעמים הרבה דפודה וחוזר ופודה בשה א' גם הכא ל"צ רק טלה אחד. אכן רש"י שפי' ב' טלאים הולך לשיטתו דפי' לעיל דפודה פה"ר אם חזר ולקחה מן הכהן עכ"ל. (ואח"ז כ' שאם הפרישו לעצמו ונולד לו פטר חמור אחר ודאי יכול לפדותו באותו שה עצמו עכ"ל. ולזה כיון הש"ך מדעתי'). ולכאורה לא נראה לומר שלרש"י אין יכול להפריש הטלה פ"ש לעצמו אף שמשמע כן מדברי התוס' לקמן (י"א סע"א) וצ"ע בזה כי יש פנים לכאן ולכאן. וע"ד התוספתא מצאתי באו"ז הל' בכורות אות תפ"ה שכתב וז"ל ב' נקבות וזכר או ב"ז וב"נ אין כאן לכהן כלום אבל גבי ב"נ וזכר מפריש טלה אחד לעצמו וגבי ב"ז וב"נ מפריש ב' טלאים לעצמו וכך היא שנויה בתוספתא עכ"ל. מהגרמ"ש ז"ל]:
+<b>שם בא"ד אבל רמב"ם סבר כו' ואפי' טלה לעצמו א"צ כו'. </b>ונ"ל דטעמיה משום דלישנא אין כאן לכהן כלום משמעו דאפילו דין ספק אין לו כדמוכח במשנה רפ"ג כל שידוע שבכרה אין כאן לכהן כלום כו'. ואם ספק יאכל במומן לבעלים. והא דלקמן (י"ח ב') גבי רחלים דתני ג"כ בהאי לישנא ושם מודה הרמב"ם שהוא ספק. י"ל דהתם נקט שיגרת לישנא דהכא. וכה"ג כ' התוספות בד"ה שתי חמוריו. וכתב התוי"ט ואע"ג דבזכר ונקבה כו' לא ממעיט מהפרשת טלה כו'. והוא מלשון הכ"מ ע"ש. זו"נ בכדי נקטי דשם אינו אלא ספק אחד. ואין לומר דכוונו למש"כ הרא"ש דשם איכא ג"כ עוד מיעוט דנפקא מקצת נקבה בהדי זכר כו' וה"ל חציצה. דע"ז אינו מועיל תירוץ הכ"מ. אלא ע"כ צ"ל דהאי מיעוטא לא שכיח כלל ואינו נחשב למאומה:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ברע"ב ד"ה כפדיון מע"ש כו' וחכ"א כו' לפדייה הקשתיו כו'. </b>ותמה התוי"ט דלענין איזו פדייה הוקשו ע"ש. ול"נ דכוונתם על ההיקש דא"ר לעיל (ד') לפטור כהנים ולוים מבכור בהמה טמאה וכדמסיק התוי"ט בעצמו. ור"ל דוקא לענין עיקר חיוב פדייה כגון לפטור כהנים ולוים. וכן לענין במה שיהיה הפדייה כדאיתא שם (ע"ב) מה בכור אדם לא חלקת בין לדורות כו' וזה ההיקש הוא לכ"ע דהא מיניה ילפינן הא דפודה בו פעמים הרבה ועיין בתוספות שם ד"ה אם. וזה נראה דאישתמיט מהתוי"ט במחכ"ת:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה וחייב במתנות. </b>כ' רש"י וסתם משנה היא זו. משמע אבל והשני ירעה לאו ד"ה אלא ר"ע קא"ל דלר"ט הוה ודאי חולין וכ"מ בתוי"ט. וק"ו הוא אם מוציאין ממון מחזקתו ע"י סברתו דחמיר מאיסורא דאין הולכין בו אחר הרוב לשמואל. כש"כ איסורא. עי' לקמן (כ') ובתד"ה ורבי יהושע וד"ה לקולא. אבל לקמן בשני זכרים ונקבה ה"נ לכאורה דאף לר"ט השני ירעה די"ל דהיפה יצא יחידי והגרוע יצא מהשניה ראשון ואחריו הנקבה. אבל י"ל דהוה ס"ס. ספק השני זכרים מא' ודאי יצא היפה תחלה ואת"ל דהיפה נולד יחידי שמא מהשניה יצאה הנקבה תחלה. אבל עדיין יש הרהורי דברים באם הנקבה יפה או גרועה מהזכר הב' או בהיא יפה מכולן ואכמ"ל. ועמש"כ במשנה שם:
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה ב' זכרים ונקבה כו'. </b>רט"א הכהן בורר לו אה"י. לכאורה אם הנקבה גרועה אף מזכר הב' הל"ל דודאי יצא הזכר תחלה וגם הוא לכהן. וכן במשנה דלעיל בזו"נ והזכר יפה מהנקבה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה עושה מקום כו' כתבו התוס' כו' לפי שהקדשים נשחטין בעזרה כו'. </b>ותימה דבכור תמים נמי נשחט בעזרה ואי מיירי בבע"מ. א"כ קדשים נמי במומן נפדים ונשחטים חוץ לעזרה. ונלע"ד להגיה לפי שהקדשים נשחטין באיטלז משא"כ בכור כדאיתא לקמן רפ"ה. ובאיטלז שהוא מקום מיוחד לשחיטה מצוי שם ג"כ סכינים:
+<b>שם ד"ה ותולש השער כו' ואיכא למידק אמאי תנן שער דהא בצאן צמר מיקרי כו'. </b>הן עזים ג"כ בכלל צאן וגיזתם נקראו שער. ולקמן פ"ה מ"ג קרי לצמר איל ג"כ שער דאיתא שם מעשה בזכר של רחלים זקן ושערו מדולדל. ואין לומר בזקן שאני. דא"כ לא יהיה בו איסור כלאים. ויפסול לבגדי כהונה. וכן הנודר מן הצמר יהיה מותר בו וזה לא שמעינן. ולענין דקדוקו נ"ל דלפי מאי דמסקינן דטעמיה דר"י בן משולם הוא משום דתולש לאו היינו גוזז. והוא כרבי יוסי בחולין (קל"ז) ואמרינן שם דבנוצה של עזים מודה משום דאורחיה הוא (וכמו דאמרינן לקמן שאני כנף דהיינו אורחי'). לכן קאמר הכא ותולש השער לאפוקי הנוצה. עי' תוספות שבת (כ"ז) ד"ה ונוצה:
+<b>ואגב </b>אומר דלהכי פסק הרמב"ם בפ"ב מהל' מת"ע ה"ו כרבי יוסי (וע"ש בכ"מ שנדחק בטעמו וכן הר"ן שהביאו שם) משום דקאי ריב"מ דפסקינן כוותי' בשיטתיה. וכן במנחות (ר"ד ס"ח) אמרינן דקיטוף שרי קודם העומר וע"ש בפרש"י והיינו כרבי יוסי. ודע דמה שהקשה השעה"מ בפ"ג מהלכות יו"ט בסתירת פסקי הרמב"ם מהלכות בכורים אישתמיטתיה שכבר קדמו הר"ן בזה הביאו הכ"מ שם:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה רי"א בדקה כו'. </b>שתהא הנתינה דרך גדולה וכדכתיב למשחה בהם. ומצויין שמות כ"ט. ונ"ל דלשון הרמב"ם אטעי' במכ"ת. דז"ל שכל מת"כ אינו מותר לתת אותן לכהנים אלא דרך גדולה כו' וכבר פירשנו מה שא"ר למשחה בהם לגדולה כו'. וכוונתו למה שפי' בפ"י דזבחים מ"ז א"ר בדברים שהכהן אוכל למשחה כו' לגדולה. והוא מה שנאמר בפ' קרח לך נתתים למשחה וכדפי' רש"י והרע"ב שם. ומלת בהם שכ' כאן שב על המתנות שהזכיר. אבל קרא דלמשחה בהם לא כתיב אלא גבי בגדי כהונה שאין לו ענין כלל להך דהכא:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה בתוך שנתו כו' דגבי מעשר דכתיב שנה בשנה דרשינן כו'. </b>שם כתיב שנה שנה בלא בית. ולא שייך למידרש בה כעין כאן ודשכיר:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה הנוטל שכרו לדון דיניו בטלים. </b>עי' בהר"ב מה שקרא תגר על הרבנים מסדרי גיטין. והרמ"א בסי' קנ"ד בסדר הגט סעיף ד' כ"ע דסדור הגט אינו דין אלא לימוד בעלמא. לכאורה זה אינו מספיק אלא שלא יהא הגט בטל. אבל עדיין עוברים על מה אני בחנם כו' וכדמוכח ג"כ בתוספות כתובות (ק"ה סע"א) ממש"כ ומה"ט א"ש כו' מלמדי הלכות שחיטה והלכות קמיצה כו'. ועיין בשו"ע יו"ד סי' רמ"ו סעיף ה' וסעיף כ"א בהגהת רמ"א:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה אין לוקחין הימנו פשתן. </b>התוי"ט הביא ירושלמי דמקשה ופשתן לא קסמין הוא כו' לכאורה לא שייך קושיא זו לפרש"י (והרע"ב אחריו) דחשוד לזרוע בשביעית:
+
+Mishnah 9
+
+<b>בתוי"ט ד"ה תו"מ בכל הדבור. </b>מש"כ שלאשה שניסת לנכרי דאסורה במעשר כדתנן ברפ"י דיבמות ע"ש דלא מיירי אלא באשה שניסת עפ"י עד אחד (לישראל) ואח"כ בא בעלה. ומש"כ וכתבתי שם דלתוספות מספקא להו. עי' מה שהשגתי עליו שם (צ"א) ומש"כ ובמתני' דלקמן תנן נמי מעשרות וא"א לפרש אלא מע"ש דחומרא דחומה כו' כצ"ל. ומש"כ ומיהו מע"ר נמי איכא חומרא דאסור לזרים. ואין להקשות א"כ מאי חומרא דשביעית מיניה. די"ל משום דאיסורה שוה בכל. ומש"כ דא"כ לנקט מתניתין נמי תרומה. עמש"כ בהגהות למ"ר בראשית פ"א אות ז' במ"ת דנוכל לומר דגם תרומה נכללת בשם מעשרות. ומש"כ ויראה דמעשרות כלומר דגן תירוש ויצהר כו'. לכאורה קשה ע"ד מהא דר"ה (י"ב) דפריך וליתני מעשר אחד מע"ב כו'. מדוע ל"ק דל"ר קאי אדגן תוי"צ ע"ש בתוספות. אבל ז"א דהרי לאילנות ר"ה שבט. ואולם עמש"כ שם בק"א להט"א ותראה שאין דבריו בזה מחוורין:
+
+Mishnah 10
+
+<b>במשנה חשוד על טהרות. </b>עתוי"ט שהביא לשון הרמב"ם בחבורו "שהאוכל הטמא כו' א"מ אחרים אלא ד"ס". וק"ל הא משקין מטמא מדאורייתא כדמוכח בפ"ד דטהרות מ"ט ופסקה הרמב"ם בפי"ד מהל' אה"ט ה"ז וכ"מ בסוגיא דרחס"ה בפסחים. וכן צ"ע לשונו שם ברפ"ז שכתב אבל מד"ס גזרו על האוכל הטמא שאם נגע באוכל אחר טמאהו וכן אם נגע אוכל הטמא במשקין טמאין. דמשמע ששניהם מד"ס מדכתב וכן וצ"ע:
+<b>שם ברע"ב ד"ה אין חשוד כו' ושביעית כיון שנאסרה אין לה פדיון. </b>ול"ד דהרי מעולם אסורה. ואולי כונתו אלאחר זמן הבעור. אולם בגמ' הלשון שביעית כיון דקא מיתסרא לי' כו' והוא לשון בינוני ור"ל דמיתסרא עלי' לעולם ול"ל תקנה בפדיון :
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה כל פסה"מ הנאתן להקדש. </b>ק"ל דהא גם בהם מ"ל הנייתן לבעלים כגון באומר הרי עלי שור במנה והפרישו ונסתאב והוזל צריך להשלים המותר מביתו. וכן אפילו בסתמא הרי הל"מ דיביא הוא ונסכיו במנה כדאיתא בפ' בתרא דמנחות. וכן אשם שדמו קצוב בתורה וצ"ע:
+<b>שם ושוקלין מנה כנגד מנה בבכור. </b>מש"כ התו"ח דבע"מ אינו מתחלק רק נותן לכהן אחד. גם תם יכול ליתנו לבל כהן שירצה כדמוכח בספ"ח דערכין במשנה:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה בבכור כו' דמדאורייתא לא מיתסרא מכירתו אלא תמים חי דומיא דתמורה הכ"מ פ"ו מה"ב. </b>וכ"מ מלשון הרמב"ם שם שכתב בהל' ה' מע"ב אסור למוכרו כשהוא תמים כו' ובהל' ו' כתב מד"ס שאסור למוכרו בע"מ כו' והוא תמוה דהא מדקאמר הגמרא אימתי עושה תמורה מחיים אימתי אינו נגאל מחיים כו'. מוכח דמחיים אסור למכרו אף כשהוא בע"מ דומיא דתמורה. וכן לדרשה דר"ש בי"צ לקמן איזהו דבר שאין בו ברכה מחיים כו' ובבע"מ משתעי קרא כדפרש"י וצע"ג:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+בתוי"ט ד"ה מכרוהו לנכרים כו' ואני תמה כו'. עי' בס' אהלי יאודה (אמאדו) בחי' הרמב"ם הל' מאכלות אסורות ספ"ח. ובמהריט"א כאן והארכתי בחי'. מהגרמ"ש ז"ל]:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה על אלו מומין כו'. </b>א"ה מומין שבסתר נמי אלמה כו'. נפגמו ונגממו לא. ק"ל דהא משמע בכ"ד דמומין שבסתר שוחטין לכתחלה במקדש. ועי' לקמן (ל"ט) בסוגיא דחסרון מבפנים. והשלש מחלוקת דלקמן (ל"ט) בחוטין הפנימים שנעקרו ע"ש. נ"ל טעמם משום דאמרינן לעיל (ל"ה) דכי אכיל לא מיחזי וכי פעי מחזי (הגמרא זו נראה שנעלמה מהתוי"ט לקמן במ"ד שהביא זאת מהרמב"ם) דמ"ד דמותר לשחוט עליהם במדינה סבר דכיון דכי פעי מיחזי הוי מומין שבגלוי. ולמ"ד דשוחטין במקדש סבר הואיל דכי אכיל לא מיחזי הוי מום שבסתר. ומ"ד דאין שוחטין לא במדינה ולא במקדש סבר דכיון דכי פעי עכ"פ מיחזי גזרינן אטו מומין שבגלוי. והשתא אמאי פסלינן לקמן נפגמו (או נגממו לגירסת התוספות כאן לקמן (מ"א ב') ד"ה אילימא וכן הרמב"ם בפ"ב מהלכות א"מ ה"ח. ותימה על התוי"ט שלא העיר בזה לפי דרכו) הלא מום שבסתר הוא לכ"ע עיין פרש"י לעיל (ל"ה) ואולי משום גזירה אטו חיצוניות או אטו שנעקרו. אבל יקשה א"כ נגזור נמי נעקרו דלא לשחוט במדינה אטו נפגמו וכן בנפגמו חיצוניות אטו פנימיות. והרמב"ם שם כתב אין מקריבין אותן לפי שאינן מן המובחר כו' ואם הקריבן יראה לי שהורצו. ונכון מאד:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוי"ט ד"ה רע"א כו'. </b>דס"ל דרי"ש ור"ע במילתיה דת"ק פליגי כו'. ותמוה דהרי ת"ק אמר דה"ז מום ולרי"ש לא הוה מום. ול"נ דהרמב"ם מפרש דאין לו אלא ביצה אחת הוא בבא בפ"ע וקאי אדלקמיה ור"ל דבה פליגי רי"ש ור"ע ול"ג או וכן ליתא בגירסת הרא"ש ובמשניות. וכה"ג בר"פ דלקמן ובעלי חטרות ר"י מכשיר וחכמים פוסלין. וכאן בגמרא היה לפניו גירסא אחרת קצת. אך לשונו בפיה"מ וכן לשון הרע"ב אחריו ל"מ כן:
+
+Mishnah 7
+
+במשנה איזהו שחול שנשמטה ירכו. ובהרע"ב בדפוס אמשטרדם איתא שנשמטה ידו. אולם בד"ח הגיהו ירכו והשמיטו לגמרי הנוסחא ישנה * ורע עלי המעשה. דנ"ל שכיון בזה ליישב קושיית רש"י ותוס' מהא דבוקא דאטמא דשף כו'. וכ"מ בפלתי סימן נ"ה סק"ג שתירץ כן לדעת הרשב"א. אולם מש"כ עוד שם דלדידן דבעינן איעכול ניביה אין נ"מ בין הרמב"ם להרשב"א ע"ש. הוא תמוה. דלפי מה שפסק הרמ"א שם דאיעכל ניביה בלי שמיטת ירך כשרה. א"כ יש נ"מ רבתי באם נשמט הירך מתחלת ברייתה ואח"כ איעכל ניביה דלהרמב"ם כשרה ולהרשב"א טרפה:
+*בכל הדפו"י שלפני דפוס אמשטרדם וגם בר"ב ד"ר איתא יריכו. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה מומין אלו מנה אילא כו'. </b>פירש הרע"ב נשבר עצם ידו כו'. תמוה מדוע לא פירש כפשוטו דקאי אכל הני דחשיב בפרקין עד כאן. וגם לשון מנה אין נופל יפה על שנים לבד. גם לפירושו יהיה התוספות מרובה על העיקר:
+<b>שם בתי"ט ד"ה את שגלגל עינו כו' ובגמ' פרכינן כו' ורמינהו המפלת כו' דלר"מ אפילו עינו אחת כשל אדם הוי בהמה. </b>ודברים אלו מתמיהים דקושית הגמ' פשוטה דהרי חזינן דדרך עין בהמה להיות עגול כשל אדם וא"כ לא הוי מומא:
+
+Mishnah 9
+
+<b>במשנה בזמן שהוא עצם אחד מום כו'. </b>עי' רע"ב וכן פרש"י. אבל הרמב"ם פסק להיפך ונדחק הב"י לכוון לשון המשנה לשיטתו עתוי"ט. ויותר נראה שהוא גורס אחר ברי"ש. ומש"כ הב"י שבפיה"מ לא פי' כן. כ"ע התוי"ט כוונה רחוקה ע"ש. ול"נ דכוונתו להא שמביא התוי"ט בשמו לקמן בדבור הסמוך ענין עצם כו' כמו שנטל גולם אחד רך וכפלו. והוא ביאור לבזמן שהוא עצם אחד:
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>בתוי"ט ד"ה כל מרבית כו' שאין לפרש שדעתו כהרמב"ם כו' דא"כ לא ה"ל להר"ב לכתוב נמתחות. </b>זה יש לדחות די"ל דהיינו עד הערקוב. אבל יש להכריע מדכתב שיהא זנבן מגיע לערקוב. דאי כפירוש הרמב"ם הל"ל שלא יהא כו':
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה אין לו גבינים אין לו אלא גבין אחד. </b>קשה השתא אין לו אלא גבין אחד אמרת הוי מומא אין לו כלל מבעי' כדפריך הגמרא לעיל (מ') כה"ג. ואולי שלא תאמר דזהו מאוס יותר כשאין לו אלא גבין אחד משאין לו כלל. או משום דהוי כמין שרוע וזגדן:
+<b>שם זהו גבן האמור בתורה. </b>נראה משום דכל הפרק מדבר במומין הפוסלין מטעם דאין שוין בזרעו ש"א. לכן אמר בזה שהוא גבן כו' ונ"מ דמחיל עבודה כדלעיל. וכן הכונה בגמ' לקמן (מ"ד ב') גבי מרוח אשך. אך ממש"כ הרע"ב כאן דכ"ע מודו כו' ומשמעות דורשין א"ב והוא מפי' הרמב"ם ל"מ הכי:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה איזהו חרום הכוחל שתי עיניו כאחת. </b>סתם לן כר' יוסי בברייתא ודלא כת"ק דידיה ודלא כאמרו לו. והרמב"ם בחבורו פ"ח מהל' ביאת המקדש הלכה ב' פסק כת"ק דלא כסתמא דמתניתין. ותמה עליו הכ"מ (ויישבו בדוחק). ובפיה"מ וכן הרע"ב לא הזכירו מדברי הת"ק. ואנכי תמה על המזרחי שלא ידע טעם רש"י בפיה"ת שהביא דעת ר' יוסי. הלא כתורה עשה כסתמא דמתניתין:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה שפתו העליונה עודפת כו'. </b>התוי"ט הביא להוכיח מהגמרא דלעיל דמפני מראית עין לא קאי על הא דשפתו כו'. ואני אומר דמהמשנה עצמה מוכח כן מדסיימא אחריהן הרי זה מום:
+<b>שם המאושכן. </b>כצ"ל בכ"ף והוא מלשון מרוח אשך:
+<b>שם ובעל גבר. </b>לשון התוס' יו"ט בשם הרמב"ם. ולפעמים קורא גבר על משקל גבל. נראה דכוונתו על פסוק עם גְבַר תמים (תהילים י״ח:כ״ו) כי משקל פֶעל בשש נקודות לא ישתנה בסמיכות (לבד שבע) עי' תל"ע קע"ח ולכן ע"כ שהם שני משקלים:
+<b>שם שנמרחו אשכיו. </b>וכ' התוי"ט והא דכ' קרא אשך ל"י פי' שאין לו שום אשך. לשונו שלא בדיוק. שהרי רי"ש פליג את"ק ואומר שנמרחו. ופירושו דחוק. וטפי יל"פ שהוא ע"ד ויהי לי שור וחמור בר"פ וישלח ודומיו:
+<b>שם ר"ח בא"א כל שמראיו חשוכים. </b>ופירש הרע"ב ואע"פ שאינו שחור ככושי. ותימה דבגמרא קאמר דהיינו כושי ומש"כ עוד ובעיקר הדין ל"פ כו'. עמש"כ לעיל (מ"ג ב') במשנת אין לו גבינים. ועק"ל כיון דהגמרא קאמר דרחב"א לא תני כושי. ואם גם חכמים ל"פ עליה בעיקר הדין אם כן מאן קתני ליה. ודברי התוספות יום טוב שם מגומגמין:
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה פיקא יוצאה מגודלו. </b>מפרש"י משמע דזהו פירושו של בעל הפיקים וכ"כ הר"ב להדיא. וכ' התוי"ט אבל להרמב"ם לא פריש מתניתין אלא עיקל בלבד כו' ומפרש בעל פיקה היא שתהא עקבו כו' בולטת כו' מזה נראה דעקבו יצא לאחוריו דבמתניתין מפרש דהוא פי' דבעל פיקום:
+<b>שם יתר בידיו ורגליו שש ושש כ"ד ר"י מכשיר וחכ"פ. ופי' הרע"ב כלומר אפי' כו' אפ"ה חכ"פ וכש"כ אם כו'. </b>טפי יל"פ דבזה אפי' ר"י פוסל:
+
+Mishnah 7
+
+<b>ברע"ב ד"ה הנושא נשים כו' דכיון דקיי"ל שהבא להתיר נדרו צריך לפרש כו' והוא מפי' הרמב"ם. </b>ותמיהני דהא בגמ' מבואר דלמ"ד צל"פ לא נצרך עד"ר וכן בעד"ר מהני אפי' למ"ד דאצ"ל ומה שחששו שמא יאמר לחכם דלדבר מצוה הוא שואל התרה. הרי הגמרא לא חששה לזה. והטעם נ"פ דהואיל דבאמת אין בו מצוה דאדרבה דיש בו עבירה לא תועיל התרה דחכם. וכן תמוה דבריו בחבורו בפ"ו מהל' ביאת המקדש ה"ט שהצריך להדירו עד"ר כיון דקי"ל דצל"פ כמש"כ כאן בפירושו (ולפלא שבחיבורו לא נמצא מפורש דצריך לפרט. ואולי ס"ל כהתוספות בערכין (כ"ג) בד"ה מ"ס דא"צ כי אם לפרש הלשון שנדר בו. וזה נכלל במש"כ בפ"ו מה"ש ה"ה שיאמר אני נשבעתי על כך וכך). אח"ז מצאתי להמ"א בסי' קכ"ח סקנ"ח שעמד ע"ז וכתב בזה ישוב דחוק ע"ש:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה נתגיירה מעוברת כו' בכור לכהן ואין בכור לנחלה. </b>ק"ל הא אפי' כפשוט לא שקיל וכדפריך הש"ס לקמן על הסיפא. לא מיבעי' לפי' ר"י בתוס' קדושין (ר"ד י"ח) אלא אפי' לפרש"י שם מ"מ לכתחלה ליכא חיוב להחזיר ומכש"כ לפי' הב"ח בדעת הטור שהבאתי שם דלכתחלה היה אסור להחזיר בכל ענין. ואולי דוקא כשהיו הנכסים כבר ביד אחר כשמת היה זוכה בהן. אבל אם היו ברשותו של אביו כשמת נוטל חלק ירושה כאחיו שהורתן ולידתן בקדושה מד"ס. אבל לפ"ז קשה לשון השו"ע ר"ס ער"ה "גר מעובדי כוכבים שמת כו' אע"פ כו' לידתן בקדושה כו' וכל הקודם כו'". גם בלא זה קשה לפי לשון הרמזים שהביא הש"ך בסימן קכ"ז סק"ז ע"ש וצ"ע. ולולי פרש"י כאן הייתי מפרש דמיירי שאביו לא נתגייר (וכ"מ מפרש"י עצמו לקמן (מ"ז ב') ד"ה אמאי שכתב דלא ציית דינא. משמע מפני שהוא עובד כוכבים ועמש"כ שם) וגר היה יורש את אביו עובד כוכבים מד"ס:
+<b>שם היא וכהנת כו'. </b>מפרש"י ואחריו הרע"ב נראה להדיא דר"ל דהכהנת היתה אשת אחר. וכ"ה להדיא בגמרא לקמן (מ"ז סע"א) אליבא דר"פ. וקשה דא"כ אף כפשוט לא לירתו. וכ"ת דמיירי בבאו בהרשאה ולחלק פשיטות מהני הרשאה אפילו בלא הוכרו כמש"כ הב"י בסימן רע"ג אות י"ג בשם רי"ו וכ"כ הט"ז שם סעיף י"א. ועיין בב"ב (קס"ג) ובפי' הרשב"ם שם. ודלא כדמשמע מלשון רש"י לקמן (מ"ז ב'). א"כ ה"ל להש"ס שם לדקדק הכל על בבא זו ולא היה נצרך להביא משמואל. דמינה ובה גופא מוכח דמיירי בבא בהרשאה דאל"כ אפילו כפשוט לא ירתי. וי"ל דסוגיא דשם הולכת אליבא דמר בר"י משמיה דרבא דלקמן (מ"ז) ולדידיה יל"פ דהכהנת היתה ג"כ אשתו וא"כ לא נצרך הרשאה לחלק פשיטות. וקושיא דלכתוב הרשאה קאי ג"כ על בבא זו. ולר"פ ע"כ מיירי בבאו בהרשאה. אבל קשה לשיטת הרשב"ם בב"ב (קכ"ו ב') דחלק פשיטות אין יכול למכור קודם חלוקה וגם הרשאה אין כותבין אלא בדבר שיכול להקנות ועי' בשו"ע סי' קכ"ג א"כ לא מהני הרשאה לחלק פשיטות ועי' מל"מ פ"ב מהל' נחלות ה"ו וצ"ע:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה סנדל. </b>הביא מסקנת הגמרא דנדה דא"צ צורת פנים. משמע דר"ל דגם הכא פוטר הבא אחריו מכהן וכן הרמב"ם בפי"א מהל' בכורים הי"ד כללא כייל כל נפל שאמו טמאה לידה הבא אחריו אינו פטר רחם. וק"ל דהא בסמוך כ' התוי"ט בשמו דשם הוא חומרא שהחמירו בו כו' וא"כ לא ה"ל לפטור הבא אחריו ממצות פדייה וצ"ע:
+<b>שם ד"ה עד. </b>לישנא דעד ל"י לפרושי. לכאורה נ"פ דר"ל דהפוטר רחם אינו פוטר את הבא אחריו עד שיפטור מישראל:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה רש"א כו' וסברא תמוה היא זו דמסתברא לשון לידה משמעותו כדרך לידה כו'. </b>ותימה דהוא עצמו הביא לעיל בד"ה שניהם מהתוספות שהוכיחו מגמרא דר"פ יוצא דופן דלשון לידה לא משמע דרך לידה דוקא. אבל הא דנצרך למילף מתלד דגבי יולדת. הוא רק כדי שלא נילף לידה לידה מבכור בהמה עי' בתוספות:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב ד"ה אם לכהן א'. </b>ואיגלאי מילתא דנפל הוא. כ"כ רש"י עי' לקמן (מ"ט) תד"ה מת בנו:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה בתוך ל' יום. </b>כלומר בתוך ל' ויום אחד כדתנן בספ"ד דערכין כו'. תמוה דהא לקמן תני בזה פלוגתת ר"ע וחכמים דלר"ע אם נתן לא יטול לכן שפיר תנא בתוך ל' מילתא דפסיקא לכ"ע. וכן שם אצל פלוגתתן הקדים ותני בתוך ל' אע"פ שנתן יחזיר ור"ל אליבא דכ"ע. ועוד דבתוך ל' יל"פ דגם ל' עצמו נכלל בו וכדמשמע לקמן בתד"ה מת ביום ל'. לכן מסתם ליה סתומי ולכל חד כדאית ליה:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה רע"א אם נתן לא יטול. </b>נ"ל דלפ"מ שחילקו התוס' בב"מ (ו' ע"ב) בין תפס קודם שנולד הספק לתפס אח"כ (כאן בד"ה ואם לשני בנ"א לא באו דבריהם בביאור) כוונת ר"ע אם נתן דוקא טרם שמת דהיינו קודם שנולד הספק אבל אם נתן אחר שמת דהוה אחר שנולד הספק יחזיר. ולכן לעיל גבי שתי נקבות וזכר או ב' זכרים וב' נקבות קתני אין כאן לכהן כלום דמשמע דאפי' תפס מוציאין מידו משום דהוה לעולם אחר הספק וכן בכל הני דקתני אין לכהן כלום. והיכא דקתני פטור היינו פטור מליתן. אבל אם נתן יש חילוק דפעמים דהיינו בשנתן קודם שנולד הספק לא יחזיר:
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה כולם בשקל הקדש כו'. </b>ברש"י כאן ובגמרא לקמן (נ"א) הועתק וכולם בו':
+<b>שם חוץ משקלים. </b>הא דלא תני נמי מעשר וראיון כדתני בברייתא לקמן (נ"א). הוא משום דלאו חדא מחתא נינהו דשקלים הוא דוקא מטבע של כסף וזהו המכוון כאן באמרו חוץ כו' ר"ל דאינן בשוה כסף אלא בכסף (ממש) דוקא. משא"כ מעשר דנפדה אפילו במטבע דפרוטות כדלקמן (נ"ב) (ולשון הרע"ב "ומע"ש נמי א"נ אלא במטבע של כסף" הוא שלא בדיוק כלל). וכן הראיון נראה דאין קפידה אלא על המטבע מאיזה מין שיהיה :
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה לפיכך אם רצה כו'. </b>פרש"י בזה דחוק. ולע"ד נל"פ עפ"י מה ששנינו ברפ"ו דתרומות אינו משלם תרומה אלא חולין כו' אם רצה הכהן למחול אינו מוחל. ופירש הרע"ב כיון דגזה"כ כו' ואינו יכול לפטור עצמו בדמים אין הדבר תלוי בבעלים. והכא ה"נ קאמר לפיכך כיון שהקפידה התורה שלא לפדות בעבדים כו' אינו יכול למחול. ואין תקנה אא"כ רצה הכהן ליתן לו במתנה אח"כ וכפרש"י:
+
+Mishnah 9
+
+<b>במשנה בנכסי האם פירש"י והרע"ב. </b>נכסי מלוג. וק"ל דע"כ איירי באלמנה או גרושה דאל"כ הבעל יורש את הכל. וא"כ מאי האי דנקיט נ"מ הלא עתה גם הכתובה תחת ידה:
+
+Mishnah 10
+
+<b>במשנה וחכ"א מתנה כמכר. </b>נסתפקתי במתנה אם יוכל הנותן לגאול בע"כ של המקבל קודם היובל. בתי ע"ח משמע בערכין (פ"ט מ"ד) דאף במתנה יוכל לגאול בתוך שנתן. אבל שם מרבינן מתנה מן לצמיתות. דמשמע דוקא אחר שנתן כדכתיב ברישא דקרא הא בתוך שנתן לא וע"כ משום דיכול לפדות. משא"כ הכא האי קרא דמרבינן מתנה מיניה לא כתיב אפי' בפרשה דגאולה:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ברע"ב ד"ה (שלשה) [שלשים] ושנים מיל כו' מצטרפות את הצדדין (ר"ל עם הצדדין. וזה מוכח מלשון מצטרפות. </b>דא"ת דר"ל דעושה דגם הצדדין יצטרפו זל"ז הל"ל מצרפות) להכי תני כו' אין האמצעי מצרפן (ר"ל את הצדדין יחד זל"ז ודלא כשמואל) ועי' ברש"י בגמ' ד"ה וכמה אמר רב כו' והתוי"ט לא הבין כן בדבריו. וגם יש ט"ס בדבריו דמש"כ וכרבה צ"ל וכרב:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה האחין השותפין. </b>כ"ה הגי' במשניות בלא ו' וכ"נ מפרש"י ועי' תוי"ט בספ"ג דשקלים:
+<b>[שם בתוי"ט סד"ה האחים כו'. </b>עי' בספ"ק דשקלים כו'. נ"ב עי' בלח"מ בפ"ג מהל' בכורות ה"י שהאריך בזה וחידוש על התוי"ט שלא הביאו לא כאן ולא בשקלים. מהגרמ"ש ז"ל]:
+<b>שם ד"ה פטורים ממע"ב כו' דאיפכא ל"ל כו'. </b>והתו"ח כ' דלרבויי שותפות במעשר ל"צ דמה"ת לומר דפטירי ע"ש. ול"נ דצריכה דלא נילף העברה העברה מבכור עי' לקמן מ"ח בתוי"ט:
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב ד"ה הכל נכנס כו' הכל לאתויי כו' וטומטם ואנדרוגינוס כו' והתוי"ט הקשה על הרמב"ם דפסק דבריה הוא ואפ"ה ל"פ כרשב"י ע"ש. </b>ול"נ דהכא שאני דכתיב וצאן ודרשינן ליה בר"פ לכל צאן אחד הוא ואנדרוגינוס אטו משום דמיפקע מכלל זכר ונקבה מיפקע נמי מכלל צאן בתמי' וכה"ג אר"א בברייתא לעיל (מ"ב) עוף הואיל ול"נ בו זו"נ אין אתה מוציא טוא"ג מביניהם ואף דהתם ל"פ הרמב"ם כר"א. הכא אית לן דרשה דוצאן כדאמרן. והגמרא לרווחא דמילתא אמרה דפליגי בספיקא וברי' וכה"ג מצינו בכ"מ:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה ויתום כו' תימה כו' אמאי לא תנן לי' בשום דוכתא כו' ע"ש ודחק בישובו. </b>והנה תמיהתו חזקה ותירוצו חלוש. גם מה שהבין בהשגת הראב"ד שקושייתו איננה מוסבת על הרמב"ם לבד כי אם גם על המשניות כו' ונסתייע מלשונו שכ' מ"ט לא תני כו'. נ"ל דט"ס הוא וצ"ל מ"ט לא מני וכ"נ מהלח"מ ע"ש ובמל"מ. ולענין תמיהתו נלע"ד דבאמת ס"ל לתנא דמתניתין דיתום אינו פסול בקדשים. וכ"מ לי מהא דספ"ז דלא חשבינן בין הפסולין בבהמה וכשרים באדם. דהכי אשכחנא במכילתא סוף פרשת בא שמעון ב"ע אומר כו' לפי שהוא אומר כל אשר יעבור כו' שומע אני אף היתום במשמע. והדין נותן מה אם בע"מ כו' יתום שהוא כשר לגבי מזבח כו' נאמר כאן עברה כו' ע"ש והרי לב"ע כשר לגבי מזבח. ומ"מ מודה דא"נ לדיר להתעשר מהעברה העברה. לכן איננו רחוק בעיני שגם תנא דמתניתין סבר כוותיה ונכון בעז"ה. רק דק"ק לפ"ז מאי דמייתי הגמרא לפרושי טעמא דמתניתין מהא דתחת אמו פרט ליתום:
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה רבי אלעזר ורש"א כו' כצ"ל בל"י וכן בתוספות:</b>
+משנה ו
+<b>במשנה חמשה לפני ר"ה וה' לאחר ר"ה אינן מצטרפין. </b>וכתב הרע"ב אגב כו' תנא נמי האי. ול"נ דאצטריך טובא לגופה משום דבפ"ד דחלה מ"ד תנן קב חדש וקב ישן שנשכו זב"ז ריש"א יטול מן האמצע. אלמא דמצטרפי אהדדי קמ"ל הכא במע"ב דלא מצטרפי ועמש"כ שם בשלהי המסכת בס"ד:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה קפץ אחד מן המנוין. </b>כו' פי' הרע"ב שמנה עשר כו' ונטל העשירי כו'. במחכ"ת ל"ד דלא אמרה הגמרא לקמן (נ"ט ב') לפרש כן אלא דלא להוכיח דינא דרבא מזה. אבל כיון דבאמת קם ליה דיני' יש לפרש המשנה משום מנין הראוי. וכפרש"י:
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה יצאו תשיעי ועשירי כאחת כו'. </b>אמת דבפי' הרמב"ם נמי משמע שהיה לפניו כן הגי' במשנה. אבל מפרש"י מוכח להדיא דל"ג לה שכ' והא דקתני יצאו שנים כאחת לא מיירי מתשיעי ועשירי דהא מתשיעי ואילך קמפרש רבא דינא בגמרא. וכ"נ מהרע"ב מדלא פירשה. והתוי"ט ל"ד כלל במחכ"ת בהעתיקו דברי התוס' דלעיל פ"ב על בבא זו. דהם לא כתבו זאת רק על מימרא דרבא ביצאו שנים בעשירי דהיינו שיצאו עשירי ואחד עשר כאחת ע"ש. אבל על בבא זו לא שייכי דבריהם כלל:
+<b>[שם ברע"ב ד"ה שלשתן כו' יכול כו' אף שמיני ושנים עשר כו' כצ"ל. </b>מהגרמ"ש ז"ל]:
+סליק מסכת בכורות 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Mishnah Chullin/Hebrew/Vilna Edition.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Mishnah Chullin/Hebrew/Vilna Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b54ba8792a7a6eae4d25f1cf7051677a7b4ad963
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Mishnah Chullin/Hebrew/Vilna Edition.txt	
@@ -0,0 +1,308 @@
+Rashash on Mishnah Chullin
+רש״ש על משנה חולין
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה חולין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה בצור כו' ולא כן לענין עבודת כוכבים. </b>תמוה דאדרבה גם בעבודת כוכבים אמרינן לקמן תלוש ולבסוף חברו הוי תלוש ועיין שם בתוספות:
+<b>שם ברע"ב ד"ה ובכל שוחטים כו' ונוקבים הסימנים. </b>כ"כ רש"י ט"ז ע"ב ד"ה ה' דברים. והרע"ב מסיים ואתי למיעבד חלדה. ויפה כיון דבלא זה לא היה מיפסל דהוה כמו שוחט בשנים וג' מקומות דלקמן (ל') ע"ש:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה שחיטתו פסולה וכתב הר"ב דקודם שהגיע לסימנים נטרפה כו' וכ"כ רש"י. </b>ק"ל דא"כ תיהני לה שחיטה עכ"פ לטהורי מידי נבלה כדלקמן (כ' ב'). ולשון שחיטתו פסולה משמעו דמטמאה כנבלה כדלעיל (י"ח) במשנה ב"ש פוסלין ע"ש בגמרא. ומש"כ רש"י (לקמן שם) דמתניתין איכא למימר דטרפה היא ולא נבלה. שם י"ל דמש"ה אלימא לי' לר"ח טפי לאותביה ממתניתין דמלק בסכין דקתני בה בהדיא דמטמאה. אבל לפי האמת צ"ל או משום דזעירי (שם) וברוב בשר עמה. או משום חלדה כר"ה שם. אבל קשה לרבא שם דל"ל טעמא דר"ה. ואי ליתא גם לזעירי א"כ מ"ט שחיטתו פסולה דהא טעמא דרבא משום דרסה ל"ל כאן דהא קתני השוחט דמשמע בהולכה והבאה:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה טהור בכ"ע. </b>בהעתקת התוי"ט דברי התוס' דשבת נפלו בה שבושים הרבה וראה בתוס' שם לתקנה:
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה כל מקום שיש תקיעה. </b>פי' רש"י כל מקום שיש תקיעה. ע"ש וימים טובים וכ"פ הרע"ב. אנכי בעניותי. ל"מ באיזה מקום בש"ס שיהיו תוקעין בעיו"ט. ואדרבה בסוכה (נ"ד) מוכח דלא היו תוקעין בערב פסח להבדיל מדקאמר שם שייר ערה"פ וע"ש פרש"י ותוס' ואם איתא הלא יהיה נ"ד. ומאי דחי שם דהא מני ר"י הוא דאמר מימיהם כו'. הא אכתי יהיה מ"ח עם השש דבכל עיו"ט. ודוחק לומר דשאני ער"פ משארי עיו"ט משום דאסור במלאכה מחצות ולהלן כמבואר בר"פ מקום שנהגו. והתוס' כתבו שם דבירושלמי משמע דמדאורייתא אסור. דהא מ"מ קילא טובא באיסור מלאכה מביו"ט. ואפי' מחוה"מ כדאיתא שם (נ"ה ב') ונראה דלרש"י דחק מה שאמר במו"ש מבדילין ולא תוקעין דמשמע לו דאי לאו מו"ש היו תוקעין וכ"נ מדבריו בס"פ ואלו קשרים. אבל לפמש"כ הרמב"ם בחבורו בספ"ה מהל' שבת דבכל מו"ש תוקעין אחר צה"כ להתיר העם למעשיהן. פשוט דאתי לאפוקי האי תקיעה וע"ש בהה"מ:
+<b>ודע דממש"כ הרע"ב תוקעין ג' תקיעות כו' ובה"ש תוקע ומריע כו'. </b>משמע דהג' ראשונות היו כולן תקיעות וכ"מ מלשון הרמב"ם בחבורו שם. אבל התוס' בשבת (ל"ה ב') הוכיחו דגם המה היו תר"ת:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה עד שישחוט את הוורידים. </b>כמין חוטין שעל שני צדי הקנה כ"כ הרמב"ם וצ"ע בגמ' שאמרו משום דושט סמוך לוורידין ועפירש"י שם:
+<b>שם בא"ד הואיל וצוליהו כולו כאחד כו' ושחיטה כו' ל"ד אלא כו' קודם שיקרוש הדם דתו לא נפיק ע"י מליחה. </b>מליחה מאן דכר שמה. ונראה להגיה ע"י צלייה:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה שנים אוחזין בסכין כו'. </b>וכתב התוי"ט דבבא זו דמשמע דאפי' לכתחלה איירי דוקא בחולין ע"ש. והוא דוחק. אבל אישתמיטתיה הא דארבב"ח אריו"ח לעיל אבל חכ"א שנים שוחטים זבח אחד וכ"פ הרמב"ם בפ"א מהל' פהמ"ק ה"ה. וא"כ פשוט דמיירי אפי' בקדשים ואתיא כחכמים וע"ש בכ"מ. וגם דיוקו דב' אוחזין כו' משמעו אפי' לכתחלה ליתא כדמוכח לקמן מ"ח מ"י וזה קשה גם על הכ"מ שם. וע"ש בלח"מ. ודע דגם דברי הר"ן ברפ"ב דקדושין במה שפי' מה שאמר ריב"ק וכי כל הקהל שוחטין כו' היינו משום דכתיב תזבח שלא יהיו שנים שוחטין זבח אחד. ק"ל דא"כ אדפריך שם הניחא לריב"ק אלא לריו"נ כו' מנ"ל. טפי ה"ל למיפרך הניחא לראב"ש אלא לחכמים דס"ל שנים שוחטין כו' מנ"ל. וכן הרי"ף הביא ילפותא דריב"ק ואע"ג דהלכה כחכמים דראב"ש כמש"כ לעיל. אלא התם ר"ל וכי אפשר דכל הקהל דהיינו ס' רבוא שחטו פסח אחד ואכמ"ל:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה התיז את הראש בב"א פסולה. </b>נ"פ דהכא אפי' בסימן אחד פסולה. ולשיטת רש"י לעיל אפי' במיעוט הושט. ולא נקיט התיז אה"ר אלא אגב סיפא דהיה שוחט דהיינו בהולכה או בהבאה דאז אם לא שחט אלא סימן אחד היה כשר דסי' א' מישתחיט שפיר בהולכה או בהבאה. ולכן דק הרע"ב שלא לפרש ולשחיטת כו' קרי התיז אה"ר אלא בסיפא. ולשון הר"ן בזה בא שלא בדיוק ע"ש:
+<b>שם ברע"ב ד"ה נפלה סכין כו'. </b>ואע"ג דלא איכוין לשחיטה. אינו מדוייק כלל דזה אפי' רבנן לא בעו כדלקמן (בע"ב ועי' בתוס') והפך הל"ל ואע"ג דלא איכוין אפילו לחתיכה:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה או ששחט א' מהן והמתין לה עד שמתה כו' רע"א טרפה. </b>נ"ל דטעמיה הואיל ועשה בה הכשר שחיטה בעוף עי' לעיל (כ"ט ב') בגמרא ובתוס' שם ד"ה כגון. או דנפ"ל מהיקשא דזאת תורת הבהמה והעוף דלעיל (כ"ז ב') דעיקרה לענין טומאה נאמר כדפרש"י שם (ועי' תוס' שם ד"ה באיזו). דמה עוף יוצאה מידי טומאה בסי' אחד אף בהמה כן. וה"ט דכולהו דמשמע דדוקא בשחט סימן אחד כהוגן מטהר. אבל בשפסק שניהם או החלידם אף הוא מודה דנבלה היא. ובנפסקה הגרגרת ואח"כ שחט את הושט הוה ס"ל כדקס"ד דרבא לענין עוף מיהא. וממילא גם בבהמה טהורה מהיקשא. ואפשר דאפי' לאחר חזרה בעוף מיהא טהור כאינך. ומסתבר יותר דדמי לשמוטת הגרגרת דאפי' בעוף קרי לה (לעיל י') פסול בשחיטה:
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה ול"י מהן דם כשרים כו'. </b>בתור"ע מביא בשם הרשב"א בת"ה דמשום דיוקא איצטרך דבקדשים א"נ בידים מסואבות דחבת הקדש מכשרתן. ק"ל דבקדשים פסולין לגמרי כדאמרינן בגמרא אי בקדשים כי ל"י מהם דם כשרים הוא עצמו לדם הוא צריך. ואם כוונתו שנוכל לפדותם ואי משום העמדה והערכה הא תנן שחט בה שנים או רו"ש כו' ה"ה כחי' לכ"ד. לעיל (ל') ואף שכ' התוס' לקמן (פ"ד) דבשחיטה דמשתרי בה ל"א ה"ה כחיה. איכא למימר דאתיא כרבנן בתמורה (ל"ג ב') דקדשי מזבח לא הי' בכלל העמדה והערכה ע"ש בתד"ה כדתניא. אבל א"כ אזלא לה חבת הקדש:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה השוחט לשם הרים כו'. </b>הרמב"ם בחבורו כ' אע"פ של"נ אלא לרפואה כו'. והב"י ר"ל בדעתו דבמתכוון לעובדם נמי דינא הכי דמותר בה בהנאה ע"ש. ולכאורה קשה דא"כ מנ"ל להרמב"ם דמיירי אף במתכוון לרפואה. ונ"ל משום דהיה ק"ל דאי מיירי דוקא במתכוון לעבדם מאי איריא דנקט שחיטתו פסולה דמשמע מפני דשחט לשם אלו והוה כעין תקרובת עבודת כוכבים כדפרש"י לקמן. והוא עצמו לא נפסל מכאן ולהבא לשחיטה. תיפוק לי' דהוה מומר לעבודת כוכבים ושחיטתו פסולה לעולם. עי' בפי' הרמב"ם בריש מכלתין על הא דהשוחט בשבת במזיד. ועי' תור"ע אות ט' בשם הט"א:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה שנים אוחזין כו'. </b>והא דמסיק הר"ב כו' דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו כו'. במחכ"ת ל"ד דהתם טעמא לחוד כמש"כ שם הר"ש. ותדע דהגמרא מייתא לקמן כתנאי מברייתא. ומדוע לא הביאה ממתניתין דשם. וכן התם פסקו הרמב"ם (בפ"ה מהל' כלאים ה' ח') והשו"ע (יו"ד סי' רצ"ו ס"ד) כר' יוסי ור"ש דאין אדם אוסר דבר שא"ש. ובכותי שנסך יינו של ישראל פסקו דאוסר. ומה שהביא אוקימתא דמתניתין מיירי בישראל מומר. א"נ כשהתרו כו' בזה ל"ד כלל. דאוקימתא זו אינה אלא למאי דמסיק דטעמייהו משום דלצעורי קא מכוין ולעולם אדם אוסר דשא"ש. אבל למאי דס"ד מעיקרא (וכן לפ"ד בדעת הרע"ב) דאין אדם אוסר דשא"ש מאי מהני דהוי מומר או שהתרו בו דהא אפי' כותי גמור אינו אוסר וכן מתבאר בפרש"י בד"ה בישראל מומר:
+
+Mishnah 9
+
+<b>בתור"ע אות ט' ואם שחט אסור כו' שמא מין הוא [הרמב"ם] והרשב"א כו' ובטו"א כו' וכל מה שישחוט פסול כו'. </b>וק"ל דה"מ למיתני שחיטותיו פסולות כדתני בבכורות (כ"ט) הנוטל שכרו לדון דיניו בטלים. להעיד עדותיו בטלין. ודקדק הר"ן מל' זה דכל דינין שדן וכל עדיות שהעיד בטלין. וי"ל דל' זה היה משמעו דגם מה ששחט למפרע פסולות כמו התם ובאמת אף להרמב"ם אין פסול אלא מכאן ולהבא:
+
+Mishnah 10
+
+<b>במשנה השוחט לשם עולה כו' שחיטתו פסולה. </b>ק"ק לישנא דפסולה דמשמעה דהוי' כנבלה כמו לעיל (י"ח) במשנה ב"ש פוסלין ע"ש בגמרא ועי' בתוס' ר"פ דלקמן והא אפי' קדשים ממש בחוץ הוי שחיטה לטהרה מידי נבלה כדאיתא בזבחים (ס"ט). ועי' בפ' דלקמן מ"ב בתוי"ט ד"ה וחכמים פוסלין:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה לשם חטאת כו' כי אמר זו לחטאת פסולה </b>ט"ס הוא וצ"ל לחטאתי ביו"ד:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה נקובת הושט כו'. </b>כתב התוי"ט מסקינן בגמרא כו' דר"ע שנאה קודם חזרה כו'. זהו תירוצא דריו"ח שם. אבל רבא תירץ דאלו אסורות קתני כו'. ואולי כיון דסידר הש"ס תירוצא דריו"ח באחרונה משמע דהוא עיקר. וכה"ג כתבו התוס' בכ"ד:
+<b>[שם ברע"ב ד"ה ודרוסת הזאב כו' ואם ודאי דרוסה היא נ"ב וניכר מקום הדריסה מבחוץ. </b>מהגרמ"ש ז"ל]:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה רשבג"א עד כאיסר האיטלקי. </b>כל' הזה אמר ג"כ במקוואות פ"ט מ"ה:
+<b>[שם בתור"ע אות י"ג הרשב"א וכן הטור פסקו כו'. </b>נ"ב עי' בב"י שכ' שכן נראה מדברי הרמב"ם ומדברי הרי"ף והרא"ש שלא הביאו כלל דברי רשב"א. וסיים שכן הלכה. ועי' בפר"ח שגם דעתו נוטה לפסוק כרשב"א והתב"ש הביאו והשיג עליו ועי' בלבושי שרד סי' ל"ו ס"ק ק"כ שסיים ומאחר שכל הפוסקים פסקו כת"ק זולת ס' צדה לדרך והרע"ב שפסקו כרשב"א פשיטא שיש להקל כו' עכ"ל. מהגרמ"ש ז"ל]:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה הכתה חולדה על ראשה מקום שעושה אותה טרפה. </b>אם נפרש דר"ל דטרפה עד שיבדוק הקרום כמ"ש רב כו' בגמ'. וכ"מ מפרש"י שכ' חיישינן לנקיבת הקרום וכ"כ הגר"א ז"ל בסי' ל' סק"ז יקשה דהא בסוף מתניתין קתני לישנא דכשרה אף דצריך עדיין בדיקה כדאיתא בגמרא. ומדוע קרי לה כאן טרפה כדקתני ואלו טרפות בעוף. והלא יש לה תקנה בבדיקה. וכ"מ לקמן (נ"ז) דטרפה משמע דלא מהני בדיקה גבי שמוטת גף העוף דרב אמר טרפה ושמואל פליג עליה ואמר תיבדק. ועוד קשה מדוע נדחק רש"י לפרש דאיצטרך לאשמעינן דלא תימא תיטרף בנשבר העצם כו'. לימא דהיא גופא קמשמע לן דטרפה עד שתיבדק. מה שאין כן בבהמה דלא חיישינן כמו שפסק הרמ"א שם ועי' שם בהגר"א. ונ"ל דרש"י מפרש מקום שעושה אותה טרפה ר"ל דהכתה אותה בשיניה על הקרום דהיינו מקום דמיטרפא בו אם ניקב. לכן הוה בחזקת טרפה דחיישינן דאינקב. ובכה"ג אף בבהמה חיישינן. אבל קושיא ראשונה עדיין אינה מיושבת יפה:
+<b>ודע שראיתי להתוי"ט שכ' על פרש"י והמ"ל דקמ"ל דבנקיבת קרום העליון נטרפת כו' ע"ש. </b>ותמוה דמוכח בגמרא להדיא דאין חילוק בזה בין עוף לבהמה. דקאמר הניחא למ"ד עד דמנקב קרמא תתאה כו'. ועוד איך מוכח ממתניתין דבר זה דבעילאה לחוד טרפה. ואולי י"ל דהוכחתי מהא דמשני הגמרא אליבא דמ"ד דבעילאה לחוד טרפה. אי איתא כו' והשתא תיקשה להיפך לאידך עד מתי אתה מכלה ממונו ש"י דדילמא אינקב עילאה לחוד ואגב רוככיה דתתאי מיפקע. אלא ע"כ דבעוף מודה דבעילאה לחוד מיטרף. אבל א"כ תיקשי ליה מדתני לוי מדוע ל"א ג"כ דיתר עליהן כל עוף (ר"ל אף שאינו של מים) דמיטרף בעילאה לחוד ואכמ"ל:
+<b>כתב </b>הרע"ב בסוף המשנה יתר עליהן בעוף אלו השנויין במשנה. תמוה דכל אלו השנויין כאן כנגדן בבהמה נמי טרפה במה דשייך בה (ור"ל לאפוקי קורקבן דליתיה בבהמה). ולענין נפלה לאור כו' עי' ברא"ש. וכן לוי לא הבדילם אלא בנשבר העצם כו' וזה לא תנן במתניתין:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה אכלה סם המות. </b>פירש"י שהוא סה"מ לאדם. והרע"ב הוסיף ואינו סה"מ לבהמה. הוסיף וגרע דמאי איכפת לן אם היה גם סה"מ לבהמה דמ"מ כשרה היא כמו באכלה הרדופני וסה"מ דבברייתא לקמן דאוקימנא בסה"מ דידה. ואולי כוונתו ואינו (ר"ל ואין פירושו) סם המות לבהמה לבד כסה"מ דברייתא:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>[בתוי"ט ד"ה זה הכלל כו' דאמר ר"ש קלוט בן פרה כו'. </b>כצ"ל. מהגרמ"ש ז"ל]:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה יצא רובו. </b>בתור"ע העלה פי' הרע"ב בצ"ע הא דפי' יצא רובו כאחד. דהא מסקינן דאפי' מחתך ומניח ג"כ יקבר. ואנכי תמה עליו דהא ז"א אלא לר"ה אבל לרבה מתניתין כפשטו דדוקא יצא רובו כאחד. והרא"ש פסק כוותי' ע"ש וא"כ פי' הרע"ב הוא כהלכה:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה מה מצינו בטרפה כו'. </b>נראה דלהכי ילפי מטרפה משום דהיקשן הכתוב כדלעיל בר"פ:
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה ומוציא את דמו. </b>כתב הר"ן אע"ג דחלבו מותר מכל בבהמה תאכלו (עי' לקמן (ע"ה) תד"ה מה) מ"מ דמו כיון דמשקה הוא לא נפיק משריותא דכל בבהמה תאכלו כו' כיון דאיכא לאוקמיה אמידי דבר אכילה לא מוקמינן לי' אדם. וק"ל מהא דאמרי' בשבועות (כ"ב ב') שבועה שלא אוכל ושתה חייב כו' ואב"א קרא שתיה בכלל אכילה כו'. והרי התם איכא לאוקמי ג"כ שבועתו אמידי דבר אכילה גרידא ואפ"ה אמרי' דשתיה בכלל:
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוי"ט ד"ה הארכובה.</b> [על הברכים מתורגם כו' כצ"ל. מהגרמ"ש ז"ל]:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה והשוחט פרת חטאת כו' ור"ש פוטר. </b>ק"ל לר' אושעי' דלעיל מדוע לא קתני פלוגתייהו בשאר קדשים. וכן לרבא דלעיל ה"ל למינקט בעולה. ולפי מאי דמסקינן בגמרא דפרת חטאת אינה משנה. י"ל דבקדשים לא מיירי:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה ונתנבלה כו' דהא לא מתעבדא מילתא כלל בסימנין. </b>אישתמיטתיה דברי רש"י כ"ז ע"ב ד"ה אין שחיטה לעוף מה"ת וע"ע תוס' (כ' ע"א) ד"ה לא אמרן:
+<b>שם במשנה אבל יש לו ריוח כו'. </b>עי' רע"ב וכן פירש"י. ונראה דה"ה או כש"כ אם מכר לשניהם ביום אתמול וכ"נ מהלח"מ בפי' דברי הראב"ד. ולפי' הרמב"ם (במש"כ בחבורו שאותו שלקח באחרונה נחפז כו') נראה דא"צ להודיע רק אם יודע שהראשון ישחטנה היום וכ"נ מהלח"מ שם. וא"כ חולק על מה שפסק בשו"ע דבכה"ג אף בשאר ימוה"ש צריך להודיע. והאחרונים לא דברו בזה מאומה:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה חיה ועוף הנסקלים. </b>ק"ק למה פרט בהו חיה ועוף. הלא כל הני דלעיל נמי רק בהם איירי. ואולי כלפי דתני בפ' דלעיל שור הנסקל (והתם נקט שור נגד פרת חטאת) תני הכא חיה ועוף:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט סד"ה כסהו ונתגלה כו' ולא נכתב בל' מקור כסה בחול"ם הסמ"ך. </b>ול"ד דכיון דוכסהו הוא מבנין פעל הדגוש. המקור ממנו כַסֵה:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה כסהו הרוח כו' הא אידחי לי' מכסוי. </b>דהא כסהו ונתגלה פטור מלכסות כ"כ רש"י. לכאורה כך הל"ל דהא כי לא חזר ונתגלה פטור וכן פירש"י בעצמו בסוכה וע"ז:
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה או בדם החיה. </b>פירש"י ואחריו הרע"ב בדם היקז כו'. ורמב"ם פי' בדם חיה טמאה. לפירושם העיקר חסר מן הספר. ולע"ד נל"פ בדם החיה דהוא לשון חיות ר"ל בדם חיה ועוף שהמה חיים עדנה דהיינו בדם המכה או בדם היקז (ויש לכוון לזה גם פרש"י). וכלפי דם המתערב שהוא של שחוטה קרי לזה דם החיה וכה"ג מצאתי בבכורות (נ"ז ב') מפשיטין את המתה ומלבישין את החיה ע"ש. וכאן י"ל עוד שבא לזווג מלות בהמה וחיה אהדדי. ולפי' הרמב"ם קשה עוד מדוע לא תני ג"כ עוף טמא. אבל לדידי נכללו חיה ועוף. ועי"ל דשיגרא דלישנא דמתניתין דזבחים דמייתי הגמרא. נקט גם הכא:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתו"ח (על הרע"ב סד"ה והרוטב) ותימא דמין בשא"מ כו' ע"ש. </b>ובאמת הטור יו"ד סי' שפ"ג כתב בששים והוא מסה"ת וכ"פ הרמ"א אחריו שם. אמנם אנכי מצאתי חבר גדול להרע"ב והוא הרמב"ם בפט"ו מהל' מ"א סוף הל' למ"ד ע"ש. ותימה על הרב"י והאחרונים שלא הביאו דעתו הגדולה בזה. וצ"ע להלכה כי אין הכרעת הרמ"א מכרעת דכיון דשלא הביא דעת הרמב"ם והרע"ב כלל נראה דגם מאתו נעלם במחכ"ת דעתם ז"ל. ולענין תמיהת התו"ח נ"ל דגזרו אטו מב"מ דלא לשערו ג"כ בס' וכולא חדא גזירה היא. וה"ט ג"כ בערלה וכה"כ היכא דליכא קפילא דבעו מאתים כנ"ל נכון בס"ד:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה ואסור להעלות עם הגבינה עה"ש. </b>לכאורה יפלא מדוע שביק לישנא דחלב דפתח בי' והוא ג"כ לישנא דקרא. ונקיט הכא גבינה. ולולא דמסתפינא הייתי אומר. דבדוקא נקיט גבינה. דאילו חלב שהוא נוזלי ואין מעלין אותו אלא בכלי לא הוי כעין תפיסה אחת דלקמן (ק"ז ב) וע"ש בתוס' וכן הא דתני אגרא לקמן (ק"ד ב') עוף וגבינה נאכלין באפיקורן בדוקא נקיט גבינה לפי דנאכלת בידים הוא דדייקינן מינה הא בשר לא דהיינו דבעי נט"י אבל חלב דע"י כלי אפי' בבשר לא בעי נט"י. וכן ראיתי בשם הפר"ח דהאוכל במגריפה א"צ נט"י. וענ"ל דדוקא גבינה מסקינן שם דבעי קינוח והדחה משום שהוא מודבק בחניכים ובבין השינים ואינו יוצא ע"י הדחה לחודה. אבל בחלב סגי בהדחה לחודה:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה כל הבשר כו'. </b>דאיסור בב"ח חייל אאיסור מוקדשין. לכאורה כיון דמתניתין איירי באיסור בישול פשיטא דחייל. דהא במוקדשין ליכא איסור בישול. ודומה למש"כ בס"ד לעיל (ק"א) ע"ש. אולם הר"ן מלא דבריהם למ"ד דכל היכא דאאכילה לא לקי אבישול נמי לא לקי. וכוונתו להא דלקמן (ר"ד קי"ד). ולעד"נ דאף באימורים איכא איסור בישול משום דכתיב בהן ריח ודרשינן מיניה בזבחים (מ"ו ב') לאפוקי אברים שצלאן ואח"כ העלן. ועוד נלע"ד דאיצטריך לאשמעינן אף בחלק הכהנים. דסד"א הואיל דכתיב בהו למשחה ודרשינן בסוטה (ט"ו ושם) לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין וה"א אפי' בחלב נמי וכמו דאישתרי מליקה גבייהו קמ"ל:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ברע"ב ד"ה הלב קורעו כו' אבל בשר הלב אינו נאסר כו' כ"כ רש"י. </b>ר"ל כדאיתא בגמ' (מ"ט ע"ב) בברייתא קורעו לאחר בשולו ומותר:
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ולבהמה טמאה כו'. </b>והא דתנן ר"ע אומר בלשון פלוגתא כו'. כאן י"ל דנקט לשון פלוגתא משום ריה"ג דפליג עליה:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה והגידין כו' אבל לא טומאת נבלות. </b>ופרש"י דתניא בנבלתה כו' ולא בגידים. הנה בפסחים (כ"ב) אמרינן למ"ד יש בגידין בנ"ט כשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרו. ופרש"י לפי שגם הן קרויין עמה נבלה (וע"ש פ"ג ב' אר"י א"ר כל הגידין בשר כו') וסתם מתניתין לעיל (צ"ו ב') דיש בגידין בנ"ט. ואולי דהכא ממעטינן להו ממיעוטא דה' דבנבלתה או ממ"ם דבנבלתם עמש"כ לעיל (ע"ז ב'):
+<b>שם בהרע"ב ד"ה אבל לא ט"נ כו'. </b>וא"מ לכזית להשלים שיעור נבלה לטמא אדם ובגדים שעליו. ל"ד במחכ"ת דכיון דעסיק ואתי במגע כדמסיים בקרא דהנוגע בנבלתה. הרי במגע נבלה אין טומאת בגדים עמש"כ לעיל (כ"ט ב'). ולשון רש"י לקמן בגמרא בד"ה להא דת"ר לטומאת אדם וכלים כנכון:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה ריבנ"א ח' שרצים יש להן עורות. </b>לכאורה ה"ל להתנא להציג דבריו מיד אחר דברי ר' יהודה וי"ל:
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה כולו חבור כ' הר"ב כו' וכ"כ רש"י כו' ויתכן בעיני כו'. </b>ול"נ שדחקו לפרש כן שלא תיקשי חכמים היינו ת"ק:
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה שתחבן בקיסם כו' ושיטת הרמב"ם כו' וכתב הכ"מ כו' כלומר כו' ואינו מובן. </b>ולי נראה דכוונת הרמב"ם בנוגע במקצתו וזהו שסיים שאין חיבורי אדם חבור. אבל אם נגע בשני החציים מודה דטמא דיש נוגע וחוזר ונוגע:
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתור"ע אות מ"ז ואף היכא דא"א לבא לידי מגע לא מטמא משום שומר כו' צ"ל דהתם מיקרי אתיא לכלל מגע דאילו מאהיל על העצם שנגד המוח טמא משום טומאה בוקעת ועולה והוי כמגע. </b>וק"ל דהא השתא אכתי לא אסיק אדעתיה דזה נקרא מגע עד שחידש לנו ריו"ח. ואינו אלא אליבא דרבא (ולא לר"ז ואביי כמש"כ לקמן רש"י ותוס' בד"ה ומאן תנא). ול"נ דדוקא בקולית נבלה דלטמא השומר במגע צריך שתהא הטומאה בעצמה ראויה לטמא במגע. אבל הכא לענין שיהא השומר מטמא באהל די לנו שתהא הטומאה עצמה ראויה לטמא באהל. והרי ראויה היא אם האהיל כנגדה:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ברע"ב ד"ה ור"ש מטהר. </b>א"א לאוקמי כו' אהך דסיפא כו' הלכך ע"כ ר"ש ארישא קאי כו'. ל"ד כלל במחכ"ת. ורש"י לא כתב אלא וכ"ש דפליג על הרישא כו':
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה האבר והבשר המדולדלים באדם טהורין. </b>לכאורה יפלא מדוע לא תני נמי הכא מטמאין ט"א במקומן כדתני לעיל גבי בהמה דהכי תנן בעוקצין פ"ג מ"ב החותך מן האדם ומן הבהמה כו'. ואולי משום דלא מתניא ליה בסיפא מת האדם הבשר צריך הכשר כמו בבהמה משום דבטלה דעתו אצל כ"א כדאיתא בכריתות (כ"א ב'). להכי לא תני גם ברישא:
+<b>שם במשנה דברי ר"מ ור"ש מטהר. </b>הרמב"ם והרע"ב אחריו פירש דפלוגתייהו בכזית בשר ועצם כשעורה הפורשין מאבר מן המת דר"ש מטהר. ותמוה דלא מצינו מחלוקת בזה באבר מן המת. וגם אין שום סברא לחלק בין הפורשים מן המת להפורשים מן האבר ממנו. וע"ק לפירושם דכן היה יכול הגמרא לפרש פלוגתת ר"ש לעיל דקאי אכזית בשר הפורש מאבר מן המת דבהמה ועמש"כ בס"ד בפ"ו דעדיות:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ברע"ב ד"ה חוץ מן הבכור. </b>ובע"מ נאכל לכהן כ"כ רש"י. ל"ד דלב"ה בכורות (ל"ב ב') במשנה נאכל אפילו לעובד כוכבים אלא ר"ל דניתן לכהן. וכדמסיים לימד על בכור בע"מ שמתנה לכהן:
+<b>שם ד"ה ועושין תמורה. </b>קודם פדיונן כפרש"י. תמוה דשם (ט"ו ב') איתא להדיא בברייתא דגם לאחר פדיונן עושין תמורה. וע"ש (ט"ז) בגמ' ובתוס' וכ"פ ברמב"ם בפ"ג מהל' תמורה ה"ד. ולפלא שלהלח"מ שם אישתמיט הגמרא והתוס' הנ"ל. וכן הא דואם מתו יקברו לטעם השני שבפרש"י. הוא אפילו מתו לאחר פדיה. ואף דהא דהשוחטן בחוץ חייב אינו אלא לפני פדיונן. וכן הא דואם מתו יקברו לפמש"כ לעיל. ל"ק דהא כדאיתא והא כדאיתא:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה בזמן שמאה שוחטין כו'. </b>ואם לקח אחד מהמאה נראה דתליא בפלוגתת אדמון וחכמים בפ' בתרא דכתובות גבי מי שאבדה דרך שדהו. ועי' בשו"ע ח"מ סי' קי"ט ס"ה ובאחרונים שם:
+<b>שם ברע"ב סד"ה בכור כו'. </b>שאין קדושה חלה על קדושה כ"כ רש"י. ובגמ' (קל"ד) בד"ה חלה פי' רש"י דמתנות אין בהן קדושה. והט"ז בסי' ס"א ס"ק כ"א הרגיש בזה ונדחק. ולע"ד נ"פ הטעם משום דאיתקש לצבי ואיל בפ' ראה. וכמו שפרש"י בר"פ גבי פהמ"ק שנפדו. והוא מהגמרא דבכורות (ט"ו):
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה רי"א שוק מן הפ' כו' עד סובך של רגל. </b>וכ' התוי"ט וא"כ לר"י אין במתנת הזרוע רק עצם האמצעי כו'. ותימה דמלשון ר"י משמע דל"פ אלא אשוק. אבל בזרוע מודה לת"ק דהוא ב' עצמות. ונראה דט"ס בדבריו וצ"ל השוק תחת הזרוע. וכ"מ מהמשך דבריו:
+<b>שם עד פיקה כו'. </b>רש"י פירש (ואחריו הר"ב). עד פיקה כו' שהיא פקיעתה כו'. נראה שמפרש כאילו היה כתוב פיקעה בעיי"ן. וע"ד שכתבתי בפסחים (ק"ט) בד"ה ועוד מפרש. ומש"כ רש"י קנה בית הבליעה. ר"ל במקום בה"ב שהוא בוושט. וברע"ב ליתא כלל תיבות בה"ב אך רש"י הזכירו גם כן לקמן בגמרא:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה ורה"ג א"נ אלא ברחלות. </b>ק"ל דהא מוכח בפי"ג דמנחות מ"ז דרחל היא נקבה בת שתי שנים. ורה"ג נוהג ג"כ בזכרים ובבני שנה. טפי ה"ל למיתני כשבים שכולל כולן לפמש"כ בפסחים (ס"ט ב'). שוב ראיתי להמהרש"א בח"א לקמן (קל"ז ב') שהעיר קצת בזה:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה חומר כו' וא"ת ליתני נמי הא דתנן לקמן כו' </b>בתוס' לפנינו הא דתניא לעיל והכונה לסוף דף קל"ג. ואולי תלמיד טועה הוא שהגיה בתוי"ט כן דעיקר הכונה לסיומא דזה חומר בזרוע דאיתא בברייתא שם ובמתניתין ליתא:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה משקל חמש סלעים ביהודה שהן כו'. </b>כזה בכתובות (ס"ד ב') במשנה:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Mishnah Chullin/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Mishnah Chullin/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b3241a8f1d0e746846c00215afc8cf18467b8439
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Mishnah Chullin/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,311 @@
+Rashash on Mishnah Chullin
+רש״ש על משנה חולין
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Mishnah_Chullin
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה חולין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה בצור כו' ולא כן לענין עבודת כוכבים. </b>תמוה דאדרבה גם בעבודת כוכבים אמרינן לקמן תלוש ולבסוף חברו הוי תלוש ועיין שם בתוספות:
+<b>שם ברע"ב ד"ה ובכל שוחטים כו' ונוקבים הסימנים. </b>כ"כ רש"י ט"ז ע"ב ד"ה ה' דברים. והרע"ב מסיים ואתי למיעבד חלדה. ויפה כיון דבלא זה לא היה מיפסל דהוה כמו שוחט בשנים וג' מקומות דלקמן (ל') ע"ש:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה שחיטתו פסולה וכתב הר"ב דקודם שהגיע לסימנים נטרפה כו' וכ"כ רש"י. </b>ק"ל דא"כ תיהני לה שחיטה עכ"פ לטהורי מידי נבלה כדלקמן (כ' ב'). ולשון שחיטתו פסולה משמעו דמטמאה כנבלה כדלעיל (י"ח) במשנה ב"ש פוסלין ע"ש בגמרא. ומש"כ רש"י (לקמן שם) דמתניתין איכא למימר דטרפה היא ולא נבלה. שם י"ל דמש"ה אלימא לי' לר"ח טפי לאותביה ממתניתין דמלק בסכין דקתני בה בהדיא דמטמאה. אבל לפי האמת צ"ל או משום דזעירי (שם) וברוב בשר עמה. או משום חלדה כר"ה שם. אבל קשה לרבא שם דל"ל טעמא דר"ה. ואי ליתא גם לזעירי א"כ מ"ט שחיטתו פסולה דהא טעמא דרבא משום דרסה ל"ל כאן דהא קתני השוחט דמשמע בהולכה והבאה:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה טהור בכ"ע. </b>בהעתקת התוי"ט דברי התוס' דשבת נפלו בה שבושים הרבה וראה בתוס' שם לתקנה:
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה כל מקום שיש תקיעה. </b>פי' רש"י כל מקום שיש תקיעה. ע"ש וימים טובים וכ"פ הרע"ב. אנכי בעניותי. ל"מ באיזה מקום בש"ס שיהיו תוקעין בעיו"ט. ואדרבה בסוכה (נ"ד) מוכח דלא היו תוקעין בערב פסח להבדיל מדקאמר שם שייר ערה"פ וע"ש פרש"י ותוס' ואם איתא הלא יהיה נ"ד. ומאי דחי שם דהא מני ר"י הוא דאמר מימיהם כו'. הא אכתי יהיה מ"ח עם השש דבכל עיו"ט. ודוחק לומר דשאני ער"פ משארי עיו"ט משום דאסור במלאכה מחצות ולהלן כמבואר בר"פ מקום שנהגו. והתוס' כתבו שם דבירושלמי משמע דמדאורייתא אסור. דהא מ"מ קילא טובא באיסור מלאכה מביו"ט. ואפי' מחוה"מ כדאיתא שם (נ"ה ב') ונראה דלרש"י דחק מה שאמר במו"ש מבדילין ולא תוקעין דמשמע לו דאי לאו מו"ש היו תוקעין וכ"נ מדבריו בס"פ ואלו קשרים. אבל לפמש"כ הרמב"ם בחבורו בספ"ה מהל' שבת דבכל מו"ש תוקעין אחר צה"כ להתיר העם למעשיהן. פשוט דאתי לאפוקי האי תקיעה וע"ש בהה"מ:
+<b>ודע דממש"כ הרע"ב תוקעין ג' תקיעות כו' ובה"ש תוקע ומריע כו'. </b>משמע דהג' ראשונות היו כולן תקיעות וכ"מ מלשון הרמב"ם בחבורו שם. אבל התוס' בשבת (ל"ה ב') הוכיחו דגם המה היו תר"ת:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה עד שישחוט את הוורידים. </b>כמין חוטין שעל שני צדי הקנה כ"כ הרמב"ם וצ"ע בגמ' שאמרו משום דושט סמוך לוורידין ועפירש"י שם:
+<b>שם בא"ד הואיל וצוליהו כולו כאחד כו' ושחיטה כו' ל"ד אלא כו' קודם שיקרוש הדם דתו לא נפיק ע"י מליחה. </b>מליחה מאן דכר שמה. ונראה להגיה ע"י צלייה:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה שנים אוחזין בסכין כו'. </b>וכתב התוי"ט דבבא זו דמשמע דאפי' לכתחלה איירי דוקא בחולין ע"ש. והוא דוחק. אבל אישתמיטתיה הא דארבב"ח אריו"ח לעיל אבל חכ"א שנים שוחטים זבח אחד וכ"פ הרמב"ם בפ"א מהל' פהמ"ק ה"ה. וא"כ פשוט דמיירי אפי' בקדשים ואתיא כחכמים וע"ש בכ"מ. וגם דיוקו דב' אוחזין כו' משמעו אפי' לכתחלה ליתא כדמוכח לקמן מ"ח מ"י וזה קשה גם על הכ"מ שם. וע"ש בלח"מ. ודע דגם דברי הר"ן ברפ"ב דקדושין במה שפי' מה שאמר ריב"ק וכי כל הקהל שוחטין כו' היינו משום דכתיב תזבח שלא יהיו שנים שוחטין זבח אחד. ק"ל דא"כ אדפריך שם הניחא לריב"ק אלא לריו"נ כו' מנ"ל. טפי ה"ל למיפרך הניחא לראב"ש אלא לחכמים דס"ל שנים שוחטין כו' מנ"ל. וכן הרי"ף הביא ילפותא דריב"ק ואע"ג דהלכה כחכמים דראב"ש כמש"כ לעיל. אלא התם ר"ל וכי אפשר דכל הקהל דהיינו ס' רבוא שחטו פסח אחד ואכמ"ל:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה התיז את הראש בב"א פסולה. </b>נ"פ דהכא אפי' בסימן אחד פסולה. ולשיטת רש"י לעיל אפי' במיעוט הושט. ולא נקיט התיז אה"ר אלא אגב סיפא דהיה שוחט דהיינו בהולכה או בהבאה דאז אם לא שחט אלא סימן אחד היה כשר דסי' א' מישתחיט שפיר בהולכה או בהבאה. ולכן דק הרע"ב שלא לפרש ולשחיטת כו' קרי התיז אה"ר אלא בסיפא. ולשון הר"ן בזה בא שלא בדיוק ע"ש:
+<b>שם ברע"ב ד"ה נפלה סכין כו'. </b>ואע"ג דלא איכוין לשחיטה. אינו מדוייק כלל דזה אפי' רבנן לא בעו כדלקמן (בע"ב ועי' בתוס') והפך הל"ל ואע"ג דלא איכוין אפילו לחתיכה:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה או ששחט א' מהן והמתין לה עד שמתה כו' רע"א טרפה. </b>נ"ל דטעמיה הואיל ועשה בה הכשר שחיטה בעוף עי' לעיל (כ"ט ב') בגמרא ובתוס' שם ד"ה כגון. או דנפ"ל מהיקשא דזאת תורת הבהמה והעוף דלעיל (כ"ז ב') דעיקרה לענין טומאה נאמר כדפרש"י שם (ועי' תוס' שם ד"ה באיזו). דמה עוף יוצאה מידי טומאה בסי' אחד אף בהמה כן. וה"ט דכולהו דמשמע דדוקא בשחט סימן אחד כהוגן מטהר. אבל בשפסק שניהם או החלידם אף הוא מודה דנבלה היא. ובנפסקה הגרגרת ואח"כ שחט את הושט הוה ס"ל כדקס"ד דרבא לענין עוף מיהא. וממילא גם בבהמה טהורה מהיקשא. ואפשר דאפי' לאחר חזרה בעוף מיהא טהור כאינך. ומסתבר יותר דדמי לשמוטת הגרגרת דאפי' בעוף קרי לה (לעיל י') פסול בשחיטה:
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה ול"י מהן דם כשרים כו'. </b>בתור"ע מביא בשם הרשב"א בת"ה דמשום דיוקא איצטרך דבקדשים א"נ בידים מסואבות דחבת הקדש מכשרתן. ק"ל דבקדשים פסולין לגמרי כדאמרינן בגמרא אי בקדשים כי ל"י מהם דם כשרים הוא עצמו לדם הוא צריך. ואם כוונתו שנוכל לפדותם ואי משום העמדה והערכה הא תנן שחט בה שנים או רו"ש כו' ה"ה כחי' לכ"ד. לעיל (ל') ואף שכ' התוס' לקמן (פ"ד) דבשחיטה דמשתרי בה ל"א ה"ה כחיה. איכא למימר דאתיא כרבנן בתמורה (ל"ג ב') דקדשי מזבח לא הי' בכלל העמדה והערכה ע"ש בתד"ה כדתניא. אבל א"כ אזלא לה חבת הקדש:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה השוחט לשם הרים כו'. </b>הרמב"ם בחבורו כ' אע"פ של"נ אלא לרפואה כו'. והב"י ר"ל בדעתו דבמתכוון לעובדם נמי דינא הכי דמותר בה בהנאה ע"ש. ולכאורה קשה דא"כ מנ"ל להרמב"ם דמיירי אף במתכוון לרפואה. ונ"ל משום דהיה ק"ל דאי מיירי דוקא במתכוון לעבדם מאי איריא דנקט שחיטתו פסולה דמשמע מפני דשחט לשם אלו והוה כעין תקרובת עבודת כוכבים כדפרש"י לקמן. והוא עצמו לא נפסל מכאן ולהבא לשחיטה. תיפוק לי' דהוה מומר לעבודת כוכבים ושחיטתו פסולה לעולם. עי' בפי' הרמב"ם בריש מכלתין על הא דהשוחט בשבת במזיד. ועי' תור"ע אות ט' בשם הט"א:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה שנים אוחזין כו'. </b>והא דמסיק הר"ב כו' דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו כו'. במחכ"ת ל"ד דהתם טעמא לחוד כמש"כ שם הר"ש. ותדע דהגמרא מייתא לקמן כתנאי מברייתא. ומדוע לא הביאה ממתניתין דשם. וכן התם פסקו הרמב"ם (בפ"ה מהל' כלאים ה' ח') והשו"ע (יו"ד סי' רצ"ו ס"ד) כר' יוסי ור"ש דאין אדם אוסר דבר שא"ש. ובכותי שנסך יינו של ישראל פסקו דאוסר. ומה שהביא אוקימתא דמתניתין מיירי בישראל מומר. א"נ כשהתרו כו' בזה ל"ד כלל. דאוקימתא זו אינה אלא למאי דמסיק דטעמייהו משום דלצעורי קא מכוין ולעולם אדם אוסר דשא"ש. אבל למאי דס"ד מעיקרא (וכן לפ"ד בדעת הרע"ב) דאין אדם אוסר דשא"ש מאי מהני דהוי מומר או שהתרו בו דהא אפי' כותי גמור אינו אוסר וכן מתבאר בפרש"י בד"ה בישראל מומר:
+
+Mishnah 9
+
+<b>בתור"ע אות ט' ואם שחט אסור כו' שמא מין הוא [הרמב"ם] והרשב"א כו' ובטו"א כו' וכל מה שישחוט פסול כו'. </b>וק"ל דה"מ למיתני שחיטותיו פסולות כדתני בבכורות (כ"ט) הנוטל שכרו לדון דיניו בטלים. להעיד עדותיו בטלין. ודקדק הר"ן מל' זה דכל דינין שדן וכל עדיות שהעיד בטלין. וי"ל דל' זה היה משמעו דגם מה ששחט למפרע פסולות כמו התם ובאמת אף להרמב"ם אין פסול אלא מכאן ולהבא:
+
+Mishnah 10
+
+<b>במשנה השוחט לשם עולה כו' שחיטתו פסולה. </b>ק"ק לישנא דפסולה דמשמעה דהוי' כנבלה כמו לעיל (י"ח) במשנה ב"ש פוסלין ע"ש בגמרא ועי' בתוס' ר"פ דלקמן והא אפי' קדשים ממש בחוץ הוי שחיטה לטהרה מידי נבלה כדאיתא בזבחים (ס"ט). ועי' בפ' דלקמן מ"ב בתוי"ט ד"ה וחכמים פוסלין:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה לשם חטאת כו' כי אמר זו לחטאת פסולה </b>ט"ס הוא וצ"ל לחטאתי ביו"ד:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה נקובת הושט כו'. </b>כתב התוי"ט מסקינן בגמרא כו' דר"ע שנאה קודם חזרה כו'. זהו תירוצא דריו"ח שם. אבל רבא תירץ דאלו אסורות קתני כו'. ואולי כיון דסידר הש"ס תירוצא דריו"ח באחרונה משמע דהוא עיקר. וכה"ג כתבו התוס' בכ"ד:
+<b>[שם ברע"ב ד"ה ודרוסת הזאב כו' ואם ודאי דרוסה היא נ"ב וניכר מקום הדריסה מבחוץ. </b>מהגרמ"ש ז"ל]:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה רשבג"א עד כאיסר האיטלקי. </b>כל' הזה אמר ג"כ במקוואות פ"ט מ"ה:
+<b>[שם בתור"ע אות י"ג הרשב"א וכן הטור פסקו כו'. </b>נ"ב עי' בב"י שכ' שכן נראה מדברי הרמב"ם ומדברי הרי"ף והרא"ש שלא הביאו כלל דברי רשב"א. וסיים שכן הלכה. ועי' בפר"ח שגם דעתו נוטה לפסוק כרשב"א והתב"ש הביאו והשיג עליו ועי' בלבושי שרד סי' ל"ו ס"ק ק"כ שסיים ומאחר שכל הפוסקים פסקו כת"ק זולת ס' צדה לדרך והרע"ב שפסקו כרשב"א פשיטא שיש להקל כו' עכ"ל. מהגרמ"ש ז"ל]:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה הכתה חולדה על ראשה מקום שעושה אותה טרפה. </b>אם נפרש דר"ל דטרפה עד שיבדוק הקרום כמ"ש רב כו' בגמ'. וכ"מ מפרש"י שכ' חיישינן לנקיבת הקרום וכ"כ הגר"א ז"ל בסי' ל' סק"ז יקשה דהא בסוף מתניתין קתני לישנא דכשרה אף דצריך עדיין בדיקה כדאיתא בגמרא. ומדוע קרי לה כאן טרפה כדקתני ואלו טרפות בעוף. והלא יש לה תקנה בבדיקה. וכ"מ לקמן (נ"ז) דטרפה משמע דלא מהני בדיקה גבי שמוטת גף העוף דרב אמר טרפה ושמואל פליג עליה ואמר תיבדק. ועוד קשה מדוע נדחק רש"י לפרש דאיצטרך לאשמעינן דלא תימא תיטרף בנשבר העצם כו'. לימא דהיא גופא קמשמע לן דטרפה עד שתיבדק. מה שאין כן בבהמה דלא חיישינן כמו שפסק הרמ"א שם ועי' שם בהגר"א. ונ"ל דרש"י מפרש מקום שעושה אותה טרפה ר"ל דהכתה אותה בשיניה על הקרום דהיינו מקום דמיטרפא בו אם ניקב. לכן הוה בחזקת טרפה דחיישינן דאינקב. ובכה"ג אף בבהמה חיישינן. אבל קושיא ראשונה עדיין אינה מיושבת יפה:
+<b>ודע שראיתי להתוי"ט שכ' על פרש"י והמ"ל דקמ"ל דבנקיבת קרום העליון נטרפת כו' ע"ש. </b>ותמוה דמוכח בגמרא להדיא דאין חילוק בזה בין עוף לבהמה. דקאמר הניחא למ"ד עד דמנקב קרמא תתאה כו'. ועוד איך מוכח ממתניתין דבר זה דבעילאה לחוד טרפה. ואולי י"ל דהוכחתי מהא דמשני הגמרא אליבא דמ"ד דבעילאה לחוד טרפה. אי איתא כו' והשתא תיקשה להיפך לאידך עד מתי אתה מכלה ממונו ש"י דדילמא אינקב עילאה לחוד ואגב רוככיה דתתאי מיפקע. אלא ע"כ דבעוף מודה דבעילאה לחוד מיטרף. אבל א"כ תיקשי ליה מדתני לוי מדוע ל"א ג"כ דיתר עליהן כל עוף (ר"ל אף שאינו של מים) דמיטרף בעילאה לחוד ואכמ"ל:
+<b>כתב </b>הרע"ב בסוף המשנה יתר עליהן בעוף אלו השנויין במשנה. תמוה דכל אלו השנויין כאן כנגדן בבהמה נמי טרפה במה דשייך בה (ור"ל לאפוקי קורקבן דליתיה בבהמה). ולענין נפלה לאור כו' עי' ברא"ש. וכן לוי לא הבדילם אלא בנשבר העצם כו' וזה לא תנן במתניתין:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה אכלה סם המות. </b>פירש"י שהוא סה"מ לאדם. והרע"ב הוסיף ואינו סה"מ לבהמה. הוסיף וגרע דמאי איכפת לן אם היה גם סה"מ לבהמה דמ"מ כשרה היא כמו באכלה הרדופני וסה"מ דבברייתא לקמן דאוקימנא בסה"מ דידה. ואולי כוונתו ואינו (ר"ל ואין פירושו) סם המות לבהמה לבד כסה"מ דברייתא:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>[בתוי"ט ד"ה זה הכלל כו' דאמר ר"ש קלוט בן פרה כו'. </b>כצ"ל. מהגרמ"ש ז"ל]:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה יצא רובו. </b>בתור"ע העלה פי' הרע"ב בצ"ע הא דפי' יצא רובו כאחד. דהא מסקינן דאפי' מחתך ומניח ג"כ יקבר. ואנכי תמה עליו דהא ז"א אלא לר"ה אבל לרבה מתניתין כפשטו דדוקא יצא רובו כאחד. והרא"ש פסק כוותי' ע"ש וא"כ פי' הרע"ב הוא כהלכה:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה מה מצינו בטרפה כו'. </b>נראה דלהכי ילפי מטרפה משום דהיקשן הכתוב כדלעיל בר"פ:
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה ומוציא את דמו. </b>כתב הר"ן אע"ג דחלבו מותר מכל בבהמה תאכלו (עי' לקמן (ע"ה) תד"ה מה) מ"מ דמו כיון דמשקה הוא לא נפיק משריותא דכל בבהמה תאכלו כו' כיון דאיכא לאוקמיה אמידי דבר אכילה לא מוקמינן לי' אדם. וק"ל מהא דאמרי' בשבועות (כ"ב ב') שבועה שלא אוכל ושתה חייב כו' ואב"א קרא שתיה בכלל אכילה כו'. והרי התם איכא לאוקמי ג"כ שבועתו אמידי דבר אכילה גרידא ואפ"ה אמרי' דשתיה בכלל:
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוי"ט ד"ה הארכובה.</b> [על הברכים מתורגם כו' כצ"ל. מהגרמ"ש ז"ל]:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה והשוחט פרת חטאת כו' ור"ש פוטר. </b>ק"ל לר' אושעי' דלעיל מדוע לא קתני פלוגתייהו בשאר קדשים. וכן לרבא דלעיל ה"ל למינקט בעולה. ולפי מאי דמסקינן בגמרא דפרת חטאת אינה משנה. י"ל דבקדשים לא מיירי:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה ונתנבלה כו' דהא לא מתעבדא מילתא כלל בסימנין. </b>אישתמיטתיה דברי רש"י כ"ז ע"ב ד"ה אין שחיטה לעוף מה"ת וע"ע תוס' (כ' ע"א) ד"ה לא אמרן:
+<b>שם במשנה אבל יש לו ריוח כו'. </b>עי' רע"ב וכן פירש"י. ונראה דה"ה או כש"כ אם מכר לשניהם ביום אתמול וכ"נ מהלח"מ בפי' דברי הראב"ד. ולפי' הרמב"ם (במש"כ בחבורו שאותו שלקח באחרונה נחפז כו') נראה דא"צ להודיע רק אם יודע שהראשון ישחטנה היום וכ"נ מהלח"מ שם. וא"כ חולק על מה שפסק בשו"ע דבכה"ג אף בשאר ימוה"ש צריך להודיע. והאחרונים לא דברו בזה מאומה:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה חיה ועוף הנסקלים. </b>ק"ק למה פרט בהו חיה ועוף. הלא כל הני דלעיל נמי רק בהם איירי. ואולי כלפי דתני בפ' דלעיל שור הנסקל (והתם נקט שור נגד פרת חטאת) תני הכא חיה ועוף:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט סד"ה כסהו ונתגלה כו' ולא נכתב בל' מקור כסה בחול"ם הסמ"ך. </b>ול"ד דכיון דוכסהו הוא מבנין פעל הדגוש. המקור ממנו כַסֵה:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה כסהו הרוח כו' הא אידחי לי' מכסוי. </b>דהא כסהו ונתגלה פטור מלכסות כ"כ רש"י. לכאורה כך הל"ל דהא כי לא חזר ונתגלה פטור וכן פירש"י בעצמו בסוכה וע"ז:
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה או בדם החיה. </b>פירש"י ואחריו הרע"ב בדם היקז כו'. ורמב"ם פי' בדם חיה טמאה. לפירושם העיקר חסר מן הספר. ולע"ד נל"פ בדם החיה דהוא לשון חיות ר"ל בדם חיה ועוף שהמה חיים עדנה דהיינו בדם המכה או בדם היקז (ויש לכוון לזה גם פרש"י). וכלפי דם המתערב שהוא של שחוטה קרי לזה דם החיה וכה"ג מצאתי בבכורות (נ"ז ב') מפשיטין את המתה ומלבישין את החיה ע"ש. וכאן י"ל עוד שבא לזווג מלות בהמה וחיה אהדדי. ולפי' הרמב"ם קשה עוד מדוע לא תני ג"כ עוף טמא. אבל לדידי נכללו חיה ועוף. ועי"ל דשיגרא דלישנא דמתניתין דזבחים דמייתי הגמרא. נקט גם הכא:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתו"ח (על הרע"ב סד"ה והרוטב) ותימא דמין בשא"מ כו' ע"ש. </b>ובאמת הטור יו"ד סי' שפ"ג כתב בששים והוא מסה"ת וכ"פ הרמ"א אחריו שם. אמנם אנכי מצאתי חבר גדול להרע"ב והוא הרמב"ם בפט"ו מהל' מ"א סוף הל' למ"ד ע"ש. ותימה על הרב"י והאחרונים שלא הביאו דעתו הגדולה בזה. וצ"ע להלכה כי אין הכרעת הרמ"א מכרעת דכיון דשלא הביא דעת הרמב"ם והרע"ב כלל נראה דגם מאתו נעלם במחכ"ת דעתם ז"ל. ולענין תמיהת התו"ח נ"ל דגזרו אטו מב"מ דלא לשערו ג"כ בס' וכולא חדא גזירה היא. וה"ט ג"כ בערלה וכה"כ היכא דליכא קפילא דבעו מאתים כנ"ל נכון בס"ד:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה ואסור להעלות עם הגבינה עה"ש. </b>לכאורה יפלא מדוע שביק לישנא דחלב דפתח בי' והוא ג"כ לישנא דקרא. ונקיט הכא גבינה. ולולא דמסתפינא הייתי אומר. דבדוקא נקיט גבינה. דאילו חלב שהוא נוזלי ואין מעלין אותו אלא בכלי לא הוי כעין תפיסה אחת דלקמן (ק"ז ב) וע"ש בתוס' וכן הא דתני אגרא לקמן (ק"ד ב') עוף וגבינה נאכלין באפיקורן בדוקא נקיט גבינה לפי דנאכלת בידים הוא דדייקינן מינה הא בשר לא דהיינו דבעי נט"י אבל חלב דע"י כלי אפי' בבשר לא בעי נט"י. וכן ראיתי בשם הפר"ח דהאוכל במגריפה א"צ נט"י. וענ"ל דדוקא גבינה מסקינן שם דבעי קינוח והדחה משום שהוא מודבק בחניכים ובבין השינים ואינו יוצא ע"י הדחה לחודה. אבל בחלב סגי בהדחה לחודה:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה כל הבשר כו'. </b>דאיסור בב"ח חייל אאיסור מוקדשין. לכאורה כיון דמתניתין איירי באיסור בישול פשיטא דחייל. דהא במוקדשין ליכא איסור בישול. ודומה למש"כ בס"ד לעיל (ק"א) ע"ש. אולם הר"ן מלא דבריהם למ"ד דכל היכא דאאכילה לא לקי אבישול נמי לא לקי. וכוונתו להא דלקמן (ר"ד קי"ד). ולעד"נ דאף באימורים איכא איסור בישול משום דכתיב בהן ריח ודרשינן מיניה בזבחים (מ"ו ב') לאפוקי אברים שצלאן ואח"כ העלן. ועוד נלע"ד דאיצטריך לאשמעינן אף בחלק הכהנים. דסד"א הואיל דכתיב בהו למשחה ודרשינן בסוטה (ט"ו ושם) לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין וה"א אפי' בחלב נמי וכמו דאישתרי מליקה גבייהו קמ"ל:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ברע"ב ד"ה הלב קורעו כו' אבל בשר הלב אינו נאסר כו' כ"כ רש"י. </b>ר"ל כדאיתא בגמ' (מ"ט ע"ב) בברייתא קורעו לאחר בשולו ומותר:
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ולבהמה טמאה כו'. </b>והא דתנן ר"ע אומר בלשון פלוגתא כו'. כאן י"ל דנקט לשון פלוגתא משום ריה"ג דפליג עליה:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה והגידין כו' אבל לא טומאת נבלות. </b>ופרש"י דתניא בנבלתה כו' ולא בגידים. הנה בפסחים (כ"ב) אמרינן למ"ד יש בגידין בנ"ט כשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרו. ופרש"י לפי שגם הן קרויין עמה נבלה (וע"ש פ"ג ב' אר"י א"ר כל הגידין בשר כו') וסתם מתניתין לעיל (צ"ו ב') דיש בגידין בנ"ט. ואולי דהכא ממעטינן להו ממיעוטא דה' דבנבלתה או ממ"ם דבנבלתם עמש"כ לעיל (ע"ז ב'):
+<b>שם בהרע"ב ד"ה אבל לא ט"נ כו'. </b>וא"מ לכזית להשלים שיעור נבלה לטמא אדם ובגדים שעליו. ל"ד במחכ"ת דכיון דעסיק ואתי במגע כדמסיים בקרא דהנוגע בנבלתה. הרי במגע נבלה אין טומאת בגדים עמש"כ לעיל (כ"ט ב'). ולשון רש"י לקמן בגמרא בד"ה להא דת"ר לטומאת אדם וכלים כנכון:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה ריבנ"א ח' שרצים יש להן עורות. </b>לכאורה ה"ל להתנא להציג דבריו מיד אחר דברי ר' יהודה וי"ל:
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה כולו חבור כ' הר"ב כו' וכ"כ רש"י כו' ויתכן בעיני כו'. </b>ול"נ שדחקו לפרש כן שלא תיקשי חכמים היינו ת"ק:
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה שתחבן בקיסם כו' ושיטת הרמב"ם כו' וכתב הכ"מ כו' כלומר כו' ואינו מובן. </b>ולי נראה דכוונת הרמב"ם בנוגע במקצתו וזהו שסיים שאין חיבורי אדם חבור. אבל אם נגע בשני החציים מודה דטמא דיש נוגע וחוזר ונוגע:
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתור"ע אות מ"ז ואף היכא דא"א לבא לידי מגע לא מטמא משום שומר כו' צ"ל דהתם מיקרי אתיא לכלל מגע דאילו מאהיל על העצם שנגד המוח טמא משום טומאה בוקעת ועולה והוי כמגע. </b>וק"ל דהא השתא אכתי לא אסיק אדעתיה דזה נקרא מגע עד שחידש לנו ריו"ח. ואינו אלא אליבא דרבא (ולא לר"ז ואביי כמש"כ לקמן רש"י ותוס' בד"ה ומאן תנא). ול"נ דדוקא בקולית נבלה דלטמא השומר במגע צריך שתהא הטומאה בעצמה ראויה לטמא במגע. אבל הכא לענין שיהא השומר מטמא באהל די לנו שתהא הטומאה עצמה ראויה לטמא באהל. והרי ראויה היא אם האהיל כנגדה:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ברע"ב ד"ה ור"ש מטהר. </b>א"א לאוקמי כו' אהך דסיפא כו' הלכך ע"כ ר"ש ארישא קאי כו'. ל"ד כלל במחכ"ת. ורש"י לא כתב אלא וכ"ש דפליג על הרישא כו':
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה האבר והבשר המדולדלים באדם טהורין. </b>לכאורה יפלא מדוע לא תני נמי הכא מטמאין ט"א במקומן כדתני לעיל גבי בהמה דהכי תנן בעוקצין פ"ג מ"ב החותך מן האדם ומן הבהמה כו'. ואולי משום דלא מתניא ליה בסיפא מת האדם הבשר צריך הכשר כמו בבהמה משום דבטלה דעתו אצל כ"א כדאיתא בכריתות (כ"א ב'). להכי לא תני גם ברישא:
+<b>שם במשנה דברי ר"מ ור"ש מטהר. </b>הרמב"ם והרע"ב אחריו פירש דפלוגתייהו בכזית בשר ועצם כשעורה הפורשין מאבר מן המת דר"ש מטהר. ותמוה דלא מצינו מחלוקת בזה באבר מן המת. וגם אין שום סברא לחלק בין הפורשים מן המת להפורשים מן האבר ממנו. וע"ק לפירושם דכן היה יכול הגמרא לפרש פלוגתת ר"ש לעיל דקאי אכזית בשר הפורש מאבר מן המת דבהמה ועמש"כ בס"ד בפ"ו דעדיות:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ברע"ב ד"ה חוץ מן הבכור. </b>ובע"מ נאכל לכהן כ"כ רש"י. ל"ד דלב"ה בכורות (ל"ב ב') במשנה נאכל אפילו לעובד כוכבים אלא ר"ל דניתן לכהן. וכדמסיים לימד על בכור בע"מ שמתנה לכהן:
+<b>שם ד"ה ועושין תמורה. </b>קודם פדיונן כפרש"י. תמוה דשם (ט"ו ב') איתא להדיא בברייתא דגם לאחר פדיונן עושין תמורה. וע"ש (ט"ז) בגמ' ובתוס' וכ"פ ברמב"ם בפ"ג מהל' תמורה ה"ד. ולפלא שלהלח"מ שם אישתמיט הגמרא והתוס' הנ"ל. וכן הא דואם מתו יקברו לטעם השני שבפרש"י. הוא אפילו מתו לאחר פדיה. ואף דהא דהשוחטן בחוץ חייב אינו אלא לפני פדיונן. וכן הא דואם מתו יקברו לפמש"כ לעיל. ל"ק דהא כדאיתא והא כדאיתא:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה בזמן שמאה שוחטין כו'. </b>ואם לקח אחד מהמאה נראה דתליא בפלוגתת אדמון וחכמים בפ' בתרא דכתובות גבי מי שאבדה דרך שדהו. ועי' בשו"ע ח"מ סי' קי"ט ס"ה ובאחרונים שם:
+<b>שם ברע"ב סד"ה בכור כו'. </b>שאין קדושה חלה על קדושה כ"כ רש"י. ובגמ' (קל"ד) בד"ה חלה פי' רש"י דמתנות אין בהן קדושה. והט"ז בסי' ס"א ס"ק כ"א הרגיש בזה ונדחק. ולע"ד נ"פ הטעם משום דאיתקש לצבי ואיל בפ' ראה. וכמו שפרש"י בר"פ גבי פהמ"ק שנפדו. והוא מהגמרא דבכורות (ט"ו):
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה רי"א שוק מן הפ' כו' עד סובך של רגל. </b>וכ' התוי"ט וא"כ לר"י אין במתנת הזרוע רק עצם האמצעי כו'. ותימה דמלשון ר"י משמע דל"פ אלא אשוק. אבל בזרוע מודה לת"ק דהוא ב' עצמות. ונראה דט"ס בדבריו וצ"ל השוק תחת הזרוע. וכ"מ מהמשך דבריו:
+<b>שם עד פיקה כו'. </b>רש"י פירש (ואחריו הר"ב). עד פיקה כו' שהיא פקיעתה כו'. נראה שמפרש כאילו היה כתוב פיקעה בעיי"ן. וע"ד שכתבתי בפסחים (ק"ט) בד"ה ועוד מפרש. ומש"כ רש"י קנה בית הבליעה. ר"ל במקום בה"ב שהוא בוושט. וברע"ב ליתא כלל תיבות בה"ב אך רש"י הזכירו גם כן לקמן בגמרא:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה ורה"ג א"נ אלא ברחלות. </b>ק"ל דהא מוכח בפי"ג דמנחות מ"ז דרחל היא נקבה בת שתי שנים. ורה"ג נוהג ג"כ בזכרים ובבני שנה. טפי ה"ל למיתני כשבים שכולל כולן לפמש"כ בפסחים (ס"ט ב'). שוב ראיתי להמהרש"א בח"א לקמן (קל"ז ב') שהעיר קצת בזה:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה חומר כו' וא"ת ליתני נמי הא דתנן לקמן כו' </b>בתוס' לפנינו הא דתניא לעיל והכונה לסוף דף קל"ג. ואולי תלמיד טועה הוא שהגיה בתוי"ט כן דעיקר הכונה לסיומא דזה חומר בזרוע דאיתא בברייתא שם ובמתניתין ליתא:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה משקל חמש סלעים ביהודה שהן כו'. </b>כזה בכתובות (ס"ד ב') במשנה:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Mishnah Keritot/Hebrew/Vilna Edition.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Mishnah Keritot/Hebrew/Vilna Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..09fb0c66870e7d4fdf15561045ac04680559a2fe
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Mishnah Keritot/Hebrew/Vilna Edition.txt	
@@ -0,0 +1,183 @@
+Rashash on Mishnah Keritot
+רש״ש על משנה כריתות
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה כריתות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה כריתות כו'. </b>יש מהן בחנק ויש מהן בסקילה. נקיט שתי הקצוות הקלה והחמורה שבהן. אבל יש מהן גם בשרפה והוא אשה ובתה:
+<b>שם ד"ה הבא על האם כו' והמגדף עד והמחלל שבת כו' אלא דלא בעי למפסק בין כריתות דעריות </b>ויותר נכון כל' רש"י ובין כריתות שע"י ביאה:
+<b>שם ד"ה ובעל אוב כו'. </b>ובפ"ז דסנהדרין קתני נמי וידעוני דהתם לענין מיתה חילקן הכתוב כו'. ול"ד דאטו בתרי קטלי קטלינן ליה. ולענין חיוב אכל חד אם עשאו לבדו אף אם לא חילקן הי' חייב ועי' בגמ'. גם מה שהביא זאת מסנהדרין תמוה. דשם אינו מבואר יותר ממה דאיתא בגמרא שלפנינו:
+<b>[שם ד"ה והסך כו' דכתיב למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו (כל הימים). </b>ליתא במקרא ואולי הוא נמשך למטה. מהגרמ"ש ז"ל]:
+<b>שם בסה"ד ותמיהני על הרמב"ם כו' פי' להא דיהוא כו'. </b>ולי אין קושיא כלל. דהא דיהואחז ל"נ בשה"מ הוא משום דלא הוה אבל בדין הי' למשחו בו כשלמה וכיואש לכן מיסתם ליה סתומי הרמב"ם כמו הברייתא. אבל יהוא אף דאז היה עדיין הש"מ לא היו רשאין למשחו בו כי אם באפרסמא דכיא. ולהכי לא חשבתו הברייתא קמייתא בהדי הנך משום דלא דמי להו:
+<b>שם בתו"ח ד"ה ומסיים רש"י ואיכא למ"ד כו' וצ"ל לפי"ז דעבודתו בכך כו'. </b>וכ"כ רש"י בעצמו בסנהדרין (סוף דף ס"ד) וא"כ קשה דהיינו עובד עבודת כוכבים. וכה"ג דייק הש"ס שם (בע"א) לענין מולך. וע"כ מגדף דהכא הכוונה על ברכת השם וכפירושו בעצמו לקמן (ז' רע"ב):
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ועל שגגתן חטאת כו' כסבור בהמות אלו של צבור מותרות בבמות ומוקי ליה לקרא בבמת יחיד </b>וברש"י וכסבור במות אלו של ציבור מותרות. ולא הבנתי דאימתי נאסרו הבמות בשילה ובב"ע. הרי בשילה היתה בפנים הבמה הגדולה דהיינו מזבח שעשה משה. ואפי' לר"ה בזבחים (ס"א ב') דעשו מזבח אבנים שמה מ"מ גם מזבח משה היה עומד אצלו ע"ש בפרש"י. ובב"ע הרי גנזו שלמה עפרש"י בשבת (נ"ה). אולם גם גי' התוי"ט אינו נוח לי. ועוד דלפ"ז נצטרך להגיה בס"ד ומוקי לי' לקרא בבהמת יחיד:
+<b>שם ד"ה וחכ"א כו' אדר"מ מהדר דאמר חוץ ממטמא מקדש וקדשיו כו'. </b>ואינו כלום דחוץ ממטמא כו' אינו מפיק אלא מא"ת כדמפרש הש"ס לעיל. ומגדף לדברי חכמים פטור אף בודאי חטא:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה אר"י אימתי כו' אבל כו' ונאכל. </b>ואמרינן בגמרא משום דמודה ר"י במחו"כ (ר"ל דלא בעי ידיעה). ומשמע לי מדברי התוספות לקמן (כ"ב ב') דגם ת"ק לא פליג עלי' בהא. אבל מפירוש הרמב"ם כאן ולקמן ספ"ה (והרע"ב אחריו) ובחבורו פ"א מהלכות מחוכ"פ ה"ז מוכח להדיא דס"ל דת"ק פליג דאף מחו"כ צריכין ידיעה. ולכאורה נראה דע"כ ל"פ עלי' אלא בהא דקאמר ונאכל. משום דבעו ידיעה אבל להתכפר לאכול בקדשים מודה לר"י דמייתו ומתנו. דהא גם אם כל אחת תביא לעצמה הוה בלא ידיעה. לכן טפי ניחא שלא להרבות בחטאות ספיקות עיין לקמן (ח') ברש"י במשנה ד"ה ואין השאר עליה חובה. ונראה דיש עוד נ"מ בפלוגתייהו אם נודעה אח"כ האשה שילדה מין חובה לר"י פטורה כמו באשם מעילות לקמן (כ"ב ב') דאמר רבא מדברי שניהם נלמד אשם ודאי ל"ב ידיעה לכתחלה ע"ש. וכן באשה אחת שהביאה על הספק ואח"כ נודע שהפילה מין חובה לר"י פטורה. ולת"ק חייבת. ועוד נ"מ באשה אחת שנודע שהיא חייבת אחר הזאה דחטאת ספק לר"י נאכלת דהרי פטורה להביא אחרת ולת"ק אינה נאכלת דהא צריכה להביא חטאת אחרת ועמש"כ לקמן (כ"ו ב') בזה בס"ד. אבל מפירוש הרמב"ם לקמן בספ"ה וכן בחבורו שם משמע דלת"ק אין מביאין כלל בשותפות וצריך טעמא. ושמא משום דזה שמביאה על הספק ומתירתה לאכול בקדשים אף בלא ידיעה ילפינן בנזיר (כ"ט) מקרא. אבל שיביאו שתיהם ויתנו אין לנו וצ"ע:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה אר"י. </b>וכן נמי באשם תלוי שם במ"ה פ"ה כו'. נראה למחוק תיבת תלוי וצ"ל במ"ד וע"ש בדבריו בד"ה רי"א (דבמ"ד) וגם שם נראה למחוק תיבת תלוי. ומתחלה הייתי רוצה להעמיס בכוונתו כגון שהיו מונחים במקום אחד כזית חלב וכזית שומן. ובמק"א שני זיתי שומן. ואכל אדם אחד כזית מאלו. והשני מהשניים שלא יביאו שניהם א"ת א' ויתנו. ושוב חזרתי מזה מפני כמה טעמים. א) דאין ד"ז מבואר שם פ"ה. ב) מדוע לא יביאו ויתנו בכזה דהרי בא"ת לא כתיב הודע. ג) דנראה דכ"א לעצמו אינו מחויב להביא א"ת דלכאו"א ה"ל ס"ס:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה ארבעה מחוסרי כפרה. </b>לשון הרע"ב שמביאים כפרה כו'. וכ"ע התוי"ט וז"ל רש"י מביאין חטאת כו'. ול"נ דהרע"ב שינה לשון רש"י בכוונה דראב"י אומר אף גר מח"כ והוא אינו מביא חטאת כדלקמן:
+<b>שם בתור"ע אות ד' העלה בצ"ע דהא לקמן (ט' ב') מוקי סתמא דמתניתין כריב"י דאמר דנזירות טהרה משביעי הוא דחיילא וא"כ ליכא עיכובא בקרבן ונימא דראב"י כוותיה ס"ל. </b>אי דס"ל כרבי דאמרינן בנזיר (י"ח ב') אליביה דמונה אע"פ שלא הביא קרבנותיו. ולי י"ל עפ"י סוגיא דיבמות (ל"ז) דאביי ורבא מהדרי כאו"א לאוקמי דראב"י אליבא דהלכתא ע"ש. וה"נ הרי קי"ל כרבנן בנזיר שם דאינו מונה עד שיביא חטאתו וכמו שפסק הרמב"ם בפ"ו מהנ"ז להכי רוצה הש"ס לאוקמי ג"כ הא דראב"י דהכא אליבא דהלכתא:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה ומצורע שנתנגע נגעים הרבה. </b>עפרש"י. וכתב התוי"ט ואיכא למידק אי ה"נ כשהיה ראוי להביא קרבנותיו אי מתחייב על כל נגע כו'. פשוט דר"ל שנתנגע ביום השמיני להבאת ציפרין שהוא יום הבאת קרבנותיו כדכתיב בפרשה ומבואר במשנה פי"ד דנגעים ותימה על המחבר נ"ת שהבין דיום הבאת ציפרין קרוי ראוי להבאת קרבנותיו וכן הביא בשם ס' מ"ח ואשר ע"כ תמה על התוי"ט שלא כדת. ושגיאות מי יבין:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה ועל בטוי שפתים ועל טומאת כו'. </b>מפרש"י והרע"ב משמע דהוי גרסי טומאת כו' קודם בטוי וכסדרן בכתוב. והתוי"ט לא הרגיש בזה:
+<b>שם במשנה זה חומר כו' שעשה בה את המזיד כשוגג. </b>התוי"ט כתב בדעת הרמב"ם בפירושו דס"ל דה"נ הוקשה אשה לאיש לענין דאף כשהיא שוגגת חייבת מלקות. והא דת"כ ל"ק דיליף ליה מקרא ע"ש. לכאורה אישתמיטתיה דעת הרמב"ם בחבורו שם דקטן בן ט' חייב הוא נמי בקרבן. וא"כ אין כאן קושיא כלל מהא דת"כ. ואולי יכוון להקשות מדוע לא ילפינן נמי לקטנה שתהא חייבת כמו דאם הוא קטן דחייב (לשיטתו בחבורו) וכדילפינן לחייבה שוגגת ממה שהוא חייב בשוגג. ולזה אמר דילפינן מקרא ור"ל מדכתיב אשה דמשמע גדולה. אמנם באמת נראה דבפירושו ס"ל כהתוספות דבקטן הוא פטור ולא מרבינן בת"כ אלא לחייב אותה. וזה מוכח בפירושו דהתחיל לבאר דבשאר עריות קטנה שבא עליה גדול חייב. וכן קטן חייבת הנבעלת אם היא גדולה. וכשבא לבאר דין דש"ח לא כתב רק דא"ח אם היא קטנה. משמע דבהוא קטן אין דינה חלוק משאר עריות. ונראה עוד מפירושו דגם בהוא ישן והיא ערה היא חייבת כבשאר עריות מדלא כתב בה חלוקא דלפטור אלא כשהיא ישנה. ויליף זה מקטן דת"כ דמרבה לה לחיובא. וכ"מ מלשון התוי"ט שכתב ולענין זה לרבות שוגג כמזיד. משמע ולא זולת:
+<b>הקשה </b>לי חכם א' דלפי מה שפסק הרמב"ם כר"ע דלעיל דש"ח היינו חציה שפחה וחציה ב"ח ומאורסת לע"ע היכא מ"ל בקטנה דהרי אין קידושיה כלום. ועי' בגיטין (מ"ג). והשבתי לו דמ"ל עפ"י האמור בירושלמי כתובות פ"א סוף הלכה ב' בת ג' שנים ויום א' ונמלכו ב"ד לעברו הבתולין חוזרין כו'. וכ"נ פשוט בבת יב"ש ויום אחד וא"כ מ"ל שקבלה קדושיה בהיותה בת י"ב שנים ויום אחד. ואח"כ נמלכו ב"ד לעבר אה"ש והרי היא קטנה. וקידושיה לא פקעו דהרי אז היתה גדולה. אולם יש לבעה"ד לחלוק ולומר דנעשה קטנה למפרע וא"כ פקעו ממילא הקדושין. והחכם השואל תירץ דמ"ל בישראל שבא על ח"ש וחב"ח וילדה לו בת וגם היא דינה כח"ש וחב"ח. ולצד חירות שבה הוא אב ויכול לקבל קידושיה:
+<b>בתו"ח </b>(במ"ה) הקשה הלא משנה זו נמי מיירי בחילוק שבין כל העריות לש"ח כמו משנה הקודמת. ומדוע לא שנאן ביחד והפסיק בינם בבבא דאיזו שפחה כו'. ועוד דקדק למה לא סיים כאן משא"כ בשפחה כדלעיל. (הן גם שם לא סיים בבבא אחרונה. ואולי דשם סמיך על הקודמים. או על מה דתני אח"ז זו חומר מכלל דהא דחשיב ראשונה קולי בש"ח). ונדחק בישובם ע"ש. ול"נ משום דדיני משנה זו נוהגין בחד צד גם בש"ח דהיינו באם הוא קטן או ישן או שוגג והיא לא. היא חייבת (עמש"כ לעיל ובהה"מ פ"ג מהלכות א"ב) משא"כ בחילוקי משנה דלעיל. ולזה נכון מאד פירוש הרמב"ם לעיל בחייב על כל ביאה וביאה דהיינו אפילו שלא כדרכה ונד מפרש"י. משום דאזיל לשיטתיה (בחבורו שם) הלכה י"ד דהיא חייבת על כל ביאה וביאה וא"כ בצד זה שוה ש"ח לשאר עריות ולא ה"ל לחשבה שמה ונכון בעז"ה:
+<b>שם ברע"ב ד"ה והמפלת תאומים כו'. </b>כגון שנתעברה ג' והפילה אחד כו' כ"כ רש"י. לולי פירושו הנל"פ דמיירי כמו בבבא דרישא דהראשון היתה נקבה בת קיימא ואחרי שבועיים עברה שני זכרים תאומים והפילה הראשון בתוך שמונים ללידה ראשונה והשני בתוך מ' לנפל הראשון ואחר פ' ללידה הראשונה. שוב התבוננתי דרש"י אזיל לשיטתי' לקמן בגמרא ד"ה מפלת תאומים איצטריכא ליה ע"ש. אבל משם אין הכרע דיל"פ דסד"א דב' נפלי התאומים חדא לידה אריכתא היא והואיל דהראשון היה בתוך מלאת דלידה הראשונה גם הנפל הב' נמשך אחריו וחשיב גם הוא בתוך מלאת דלידה הראשונה דאזלינן בתר אתחלתא קמ"ל דלא:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה והפילה כו'. </b>דאטו ברשיעי עסקינן. ובמחכ"ת הא אפי' ברשיעי לא מ"ל בתוך מלאת דזכר דהא ביום ארבעים גופי' עדיין מיא בעלמא היא. והכ"מ שהביא לקמי' שפיר קאמר דהתם מיירי אחר מ'. וכן בהא דלעיל בפ"ק מ"ל באור למ"א. ומש"כ ע"ד הכ"מ ואני אומר שא"צ לכך כו'. אני אומר שא"צ לכך ולכך דאפשר בתאומים. ואף שכ' ברישא היולדת דמשמע דכלו חדשיו. י"ל שהראשון נגמר צורתו לשבעה והב' ה"ל לגמור לט' והפילתו ביו"ד לתשיעי דקי"ל דהיולדת לט' א"י למקוטעין עי' בנדה (כ"ז) ותבין. אמנם עיקר דינו דהרמב"ם תמוה אצלי דכיון דיש עליה ודאי חיוב מהטומטום והאנדרוגינוס הא אריב"נ לעיל ספ"ק שלספק אם יש ודאי ביניהם תאמר על הודאי ותיפטר וע"ש בפרש"י. ואין לומר דמיירי שכבר הביאה על הראשון אחר פ' מלידתו ובתוך ימי מלאת דהנפל. דהא פסק שם לעיל בהלכה ה' דאם הביאה תוך מלאת של ולד זה אפי' על ולדות הראשונים לא יצאת. (ולפי מה שפרש"י לקמן דלדברי חכמים ולד שני גורם לקרבן וראשון ל"ל קרבן. א"כ בדינו של הרמב"ם על הנפל חייב ודאי ועל הטומטום והאנדרוגינוס חיוב ספק). ואפשר ליישב דברי הרמב"ם דמיירי שהפרישה על הולד הראשון קודם שהפילה השני. ונאמר דללידה שלאחר הפרשה אינה מטהרה עי' זבחים (ו') דמבעי' אי עולה מכפרת על עשה דלאחר הפרשה ולפירש"י שם (ר"ד ז') לא איפשטא. ועי' שבת (ע"א ב') בפלוגתת ריו"ח ור"ל ובתוס' שם (ע' ב') ד"ה נודע:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה שנים אומרים אכל והוא אומר לא אכלתי כו'. </b>פי' הרע"ב (והוא מהרמב"ם) טעם דפטור (אליבא דחכמים) דכתיב או הודע כו'. ותמיהני דהא מוקי להאי קרא בגמרא באחד דא"ל אכלת חלב והוא אמר איני יודע (עי' בתוס'). וגם הגמרא לא מיבעי' אלא אם טעמייהו משום דאדם נאמן ע"ע כו'. אבל לא מטעם הקרא:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה כאלו אכלן קליות דברי ר"מ וחכ"א כו' בגמ' איבעי להו ר"מ לחומרא קאמר או לקולא קאמר כו' ופירש"י לחומרא כאלו אוכל כו'. </b>אף אם שהה כו' יותר מכדי אכילת פרס כדי אכילת קליות בסמוך זל"ז כו' כצ"ל. ורמב"ם פי' דפלוגתייהו הוא רק באכלן כאכילת קליות ממש דהיינו שאכל הכזית בחלקים דקים חלק אחר חלק תכופות וסמוכות זל"ז ושהה בזה אפי' כל היום כולו לר"מ מצטרפות. ולרבנן דוקא באכלן בכדי אכ"פ. ומשמע דבהפסיק בינתיים לא פליג ר"מ. והרע"ב הרכיב ב' הפירושים כאחד ועשה ב' פלוגתות בין ר"מ לחכמים ע"ש. ונ"ל להכריע כדבריו. דמלשון כאילו כו' משמע כפרש"י דמיירי בהפסיק בינתיים. ומיתור לשון שבדברי חכמים מתחלה ועד סוף מוכח דשמעי לר"מ דזמן אכילתו ולעיסתו לא מיחשב בשיעור שהייה (ולכן אם אכלן כקליות ממש אפי' כל היום כולו מצטרפין) וחכ"א עד שישהה מתחלה ועד סוף דר"ל מתחלת אכילתו עד סוף אכילתו. דגם זמן אכילתו מצטרף לשיעור השהייה:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה א"ל אינו מן השם. </b>כה"ג במכות (כ"א ב') במשנה:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה ארבע חטאות כו'. </b>ואפי' לר"ש כו' כמו שאכתוב כו' בספ"ה. אבל מה יענה על חטאת דיוה"כ דאינה מחמת קדשים. ובהדיא פליג באוכל נבלה ביוה"כ:
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה הבא על בת בתו חייב כו'. </b>לכאורה לפי פסק הרמב"ם בפ"ב מהל' א"ב הל"ו דהבא על בתו מנשואתו חייב שתים משום בתו ומשום אשה ובתה. ונראה פשוט דה"ה (או אפשר כש"כ דבה כתיב אזהרה מפורשת ערות כו' או בת בתך ל"ת משא"כ בתו דילפינן לאביי כדא"ל ולרבא כדא"ל בהנשרפין) בבת בתו מנשואתו. ונ"ל דאפי' להראב"ד שהשיגו בזה (עי' טעמו בלח"מ שם) מודה דאם אנס אשה וילדה בת דנאסרה עליו משום בתו מאנוסתו ואח"כ נשא את אמה דחייל על הבת ג"כ אסור אשה ובתה ע"י כולל דשאר בנותיה מאיש אחר והלח"מ שם שגה בזה במחכ"ת. וא"כ קשה מדוע לא חשיב כאן איסור דבת בתה ויהיה שמונה. וי"ל דהתנא רצה לאשמעינן בסיפא בת בת אשתו בפ"ע דיש בה ג"כ כל השמות הללו. וזה ממילא מובן דבהצטרפותם יהיו ח' חטאות. ודע דבירושלמי ר"פ נושאין מבואר להדיא שלא כדברי הרמב"ם דז"ל שם בעון קומי ר"א בת בתו מן הנשואין ב"ב מן האונסין. א"ל כל שם בת בת אחת וע"ש. דמוכח דבכ"ע א"ח אלא אחת ואף באנס ואח"כ נשאה ודלא כמש"כ דבזה גם הראב"ד מודה:
+<b>שם וכן הבא כו' ועל בת בתה. </b>וכתב הרע"ב ומ"ל שהיא אחות אשתו כגון כו'. והוא מפי' הרמב"ם תימה דגם בהיתר מ"ל כגון שהיה לחתן אשתו בת מאשה אחרת ונשאה זה ועמש"כ לקמן במשנה הסמוכה:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה ואשת אחיו כו' אבל התוס' כתבו וי"ל דמיירי כו' דהוא עצמו כ"כ ממזר. </b>נ"ל דר"ל דע"כ אותו שנשאה הוא ממזר דהא ת"ק לא מיירי בעבד איסורא כמש"כ לקמן ולכן י"ל בטח דאחיו כ"כ ממזר. ונ"ל דכמו כן מש"כ הרע"ב א"נ אם היו אחי אביה ממזרים ר"ל שהיו (כלום) [כולם] ממזרים אף אותו שנשאה וא"כ תו לא נצרך לומר מש"כ קודם שקדושין תופסין בח"ל. ודלא כמש"כ התוי"ט עליו דל"ד:
+<b>שם ד"ה הבא כו'. </b>ונשא בת לאה שהיתה לה מיעקב כו'. בס' נ"ת מביא בשם ב"ד להגיה שהיתה לה מאיש אחר כו' ה"ה בת בן אשתו ובת בתה. ולעד"נ של"ד כלל דעל בת בנה ובת בתה (בגוף אחד) א"ח אלא חטאת אחת כיון דנאמרו בלאו אחד כמו במשנה הסמוכה לקמן להאמרו לו ועמש"כ שם. ול"נ לסרס דבריהם ולתת הבת לרחל מאדם אחר והבן ללאה מיעקב ותהיה הבת הנולדה מהן בת בתה (כציור דמתניתין) ובת בנו. וכצ"ל בקושייתם (על הסיפא). והא דלא הקשה ר"ב ברישא אמאי לא חשיב גם בת בנו כגון שבא בנו על בתו והולידו בת. דבזה ודאי חייב שתים כיון דכתיב או בת בתך דאו בא לחלק כדמוכח בסנהדרין (ס"ה) ע"ש בפרש"י ד"ה חלוקין הן במיתה. משום דעדיפא ליה להקשות ממה שבא ע"י היתר:
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה הבא על חמותו כו'. </b>עי' בפירוש הרע"ב והוא מהרמב"ם. הן בפשוט יל"פ בהיתר כגון ראובן נשא אשה ובנו נשא אמה ואח"כ נשא ראובן ג"כ את אחות חמותו. (ובהכי לא נצטרך ג"כ למה שנדחק התוי"ט בהסדר. וגם לפי גירסתינו בסדר המשנה שבגמרא אחות אשתו אחר אשת אחי אביו לא יעלה יישובו). וכן תפרש הבא על אם חמותו שבנו נשאה ואח"כ נשא הוא עוד את אחותה. ועד"ז אם חמיו. וכ"נ שהבין רש"י מדלא פירש כלום בזה ואולי לא רצו לפרש באיסור כולל כמש"כ התוספות לעיל. או משום יגדיל תורה ויאדיר:
+<b>שם ריבנ"א הבא ע"ח כו'. </b>לכאורה צ"ל דס"ל איסור כולל אפילו בשני שמות ודלא כרבי יוסי (עיין תד"ה הכא בסופו) ואולי י"ל דכולהו הוויין שם אחד שם חמות ולענין זה דריש ריב"נ זימה היא הכתוב עשאן לכולן זימה אחת שדרש ר"א בשם ריו"ח אליבא דרבנן לענין שא"ח אלא חטאת אחת. גם י"ל דמ"ל באיסור ב"א כגון דשוויין אינהי שליח לקבלת קידושיהן:
+<b>שם א"ל שלשתן שם אחד. </b>פירש"י ובחד לאו. ותימה דהא כתיבי בתרי לאוי ערות אשה ובתה ל"ת. את בת בנה כו' לא תקח ובסנהדרין ר"פ הנשרפין ילפינן דורות דלמעלה מדורות דלמטה ע"ש. ואולי דרשינן את בת בנה ואת ב"ב למעלה אלא תגלה. ולא תקח חוזר ג"כ אכולהי לאורויי דדרך ליקוחין אסרה תורה. וכדבר"פ נושאין. וע"ע בקדושין (ס"ז ב'). אח"ז מצאתי בירושל' ר"פ נושאין וז"ל מ"ט דריב"נ מה אשה ובתה ובת בתה בשני לאוין אף אשה ובת בנה ובת בתה בשני לאוין. מ"ט דרבנן מה בת בנה ובת בתה בלאו אחד אף אשה ובתה (כצ"ל) כו' ובת בנה בלאו אחד. והשתא מקויים פירש"י. ועי' בפי' הרמב"ם פי' אחר ולע"ד נל"פ שם אחד הוא מה שפי' לנו ר"א בשם ריו"ח לקמן בגמ' זימה היא הכתוב עשאן לכולן זימה אחת:
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה הבא על אחותו כו' ועל אחות אמו (בהעלם אחד). </b>ונראה דטעותא היא לפי מאי דמפרשינן בגמרא דבאחותו שהיא אחות אביו כו' קמבע"ל. ולפי מאי דפשיט רב אשי בשבת (ע"א ב') דלריו"ח ידיעות מחלקות וכ"פ הרמב"ם י"ל הגי' ובא לאפוקי בנודע לו תחלה שהיא אחותו ואח"כ נודע לו שהיא ג"כ אחות אביו כו' אולם במשב"ג ליתא:
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה שכך היו מוכי שחין כו' הולך לו ע"פ כו'. </b>פירש"י שלא יהא מאוס ברגל כו'. והוא דוחק דלכאורה יותר הוא מאוס באבר מחותך לגמרי. ולעד"נ משום דשנינו בתוספתא ספ"ו דמקואות האבר והבשר המדולדלין באדם הרי אלו חוצצים כ"ה גי' הרא"ש בפ' בתרא דנדה סי' כ"ו ובטור סימן קצ"ח וכ"פ בשו"ע שם סעיף כ"ב. (לאפוקי מגי' שלפנינו אינן חוצצים וכ"ה בר"ש פ"ט מ"ד ובסמ"ג שהביא הב"י שם) ולכן בע"פ שנצרכו לטבול מטומאתן לעשות הפסח הוכרחו לחתכן משום חציצה ונכון בס"ד:
+<b>שם ורואין אנו שהדברים ק"ו. </b>פרש"י מפרש בגמרא אדם שמטמא מחיים כו'. כאן לא נמצא בגמרא רק בחולין (ע"א ב') אבל לענין אחר. ולעד"נ דהק"ו הוא דאמה"ח באדם מטמא באהל. וטומאתו ז"י וצריך הזאה גו"ז וכהן מוזהר עליו ונזיר מגלח עליו משא"כ באמה"ח מבהמה:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>ברע"ב ד"ה הבא על הבהמה יוכיח שחייב על כל ביאה וביאה. </b>בגמרא אמרינן דרבה תני נדות וכמו קטנות ונראה דגם כאן תני רבה הבא על הבהמות יוכיח ול"ד הרע"ב במש"כ הבא עה"ב שחייב על כל ביאה וביאה והכי הול"ל דחייב על כל בהמה ובהמה ולשון רש"י בסוף הסוגיא אטעי':
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה ואפילו אכל כו' שסבור שומן הוא כו' </b>כ"כ רש"י ע"ש משמע דאתי לאפוקי אם ידע שהוא חלב וסבור שאין בו כשיעור ואח"כ נודע שהוא ספק אם יש בו כשיעור ומשום דזה מיקרי לא שב מידיעתו. ותימה דלא מיבעי' לריו"ח בשבת (ס"ט) דהזיד בלאו ושגג בכרת דחייב אלא אפי' לר"ל שם דבעי עד שישגוג בלאו וכרת מודה בהזיד בעשה ע"ש בתד"ה דידע לה. ומכ"ש חצי שיעור דאפי' עשה אין בו רק איסורא בעלמא. וגם לר"ל עצמו אינו אסור אלא מדרבנן. וכ"מ ביומא (פ') אי נימא דמחייבי קרבן אכזית קטן והתניא כו':
+בא"ד ואח"כ נודע לו שהוא חלב כו'. כ"כ רש"י. נראה להדיא דלא ס"ל כדעת התוס' דמחייבי אפי' בספק ספיקא. וא"כ ל"ד התוי"ט בהעתיקו דברי התוס' עפ"י הרע"ב ועלח"מ רפ"ח מהלכות שגגות:
+<b>שם ד"ה אכל אחד מהן. </b>אבל אם בשעת אכילה היה לו ספק והזיד כו' הוי מזיד ופטור כ"כ רש"י. נסתפקתי בכה"ג אם נודע לו אח"כ שהוא ודאי חלב אם חייב חטאת. די"ל דאע"ג דלא פריש מספק אבל בודאי היה נפרש ונקרא שב מידיעתו ועי' ב"מ (ו') פרשי אינשי מספק שבועה כו'. ועי' שבועות (י"ד ב') א"ד כיון דכעדשה לא ידע אי מטמא אי לא מטמא העלמה היא. אבל אין זה ענין לנידן דידן. ולכאורה ספק איסורא אין בו איסור כרת ולאו אלא הוא כמו חצי שיעור אליבא דריו"ח (רק דחמיר מיניה שחייבין עליו א"ת) וא"כ הוי כמו הזיד בלאו לריו"ח או בעשה לר"ל דחייב חטאת כמש"כ לעיל. ועוד אני מסתפק אם נעלם ממנו שספק איסור אסור ואכל ספק חלב וס' דם וכו' אם חייב א"ת על כאו"א או אחד על כולן. ואין זה דומה לתינוק שנשבה בין העובדי כוכבים דחייב על כאו"א (שבת ס"ח ב') דהתם יש הרבה שגגות סבר שבחלב מותר וכן סבר שדם מותר וכן כולם. אבל הכא חדא שגגה היא שסבר שספק מותר. וכן ספק זה הוא לענין חטאות אם נודע אח"כ שודאי איסורי הן:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה ספק אכל כו'. ומ"מ נ"ל ליישב דעת הרמב"ם והר"ב משום דר"ע ור' יוסי (דלקמן כ"ג) סברי ע"כ טעמא דאיקבע איסורא. </b>ואישתמיטתי' תוס' דנדה (ט"ו) דמוקי להו דהראשון לא אכל כל החתיכה. ואף דבסוכה (ו' ב') דחו זה ע"ש היינו דמ"מ מוכח שפיר דלר"ע אפשר לומר דלא דריש מצוות מהא דר"ל דחתיכה מב' חתיכות א"ב. אבל לפי מאי דמסיק י"ל דגם המה דרשי מצוות ומיירי כשהראשון שייר קצתה דהיינו כזית ודו"ק:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה א"ר יוסי ל"נ כו' שאני אומר מקצת עשה היום כו'. </b>משמע דת"ק סבר דאף בזה נחלקו ור"א מחייב ומ"ט. ונ"ל משום דמצינו לר"א לעיל (י"ז) דמחייב בכתב אות אחת בש"ז ואות אחת בש"ז וס"ל לת"ק דה"ה בשבת ויוה"כ:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה שהוא משם אחד. </b>פירש"י כגון שתי אילנות כו'. והרע"ב צייר בשתי נדות. ובתור"ע הקשה עליו דהא אפי' נתכוון לטהורה ובא על הנדה שהוא מתעסק גמור ג"כ חייב. ותמיהני שהרי הרע"ב לא פי' דבריהם לענין מתעסק אלא לענין ידיעה אחר החטא במה חטא ובזה אין חילוק בין שבת לחלבים ועריות. וה"ל לתפסו במה שלא פי' דבריהם גם לענין מתעסק כדמוכח בגמרא ועי' תוס' לקמן (ר"ד כ'). וכמו ששכל רש"י לפרש וכן בנתכוין כו'. גם מש"כ בתור"ע דר"ש ור"י פליגי בשחורות ולבנות אם הויין שם אחד. ג"כ תמוה דמפרש"י מוכח דלכ"ע הם שם אחד אלא דר"י ס"ל דאפי' בשם א' ממש פוטר ר' יהושע. ושחורות ולבנות דנקט צ"ל דל"ד אלא אורחא דמילתא נקט וכ"מ לישנא בגמרא:
+<b>שם במשנה על מה נחלקו. </b>ופירש"י וכן בנתכוון בזו ועשה א"ז דבה דכתיב כו' בין אחטאת כו' לר"י עד שיתכוון לחטא בה. הן לקמן בסה"ע פי' דלר"י מתעסק פטור מטעם מלאכת מחשבת ואפי' במין אחד. והיא סתירה והרגיש בה התוי"ט. וכן בכל הסוגיא דבריו נראין לכאורה כנאחזין בסבך. ונלע"ד דרש"י לשיטתו לקמן (ע"ב) בד"ה אפי' ר"י מחייב. דאביי ורבא פליגי אדשמואל וס"ל דדוקא מתכוין להיתר מיקרי מתעסק ופטור ולא מדרשה דמלאכת מחשבת (דס"ל דלא בא אלא למעוטי הנך דס"פ כיצד הרגל ושם) דא"כ אפי' במתכוון לאיסור ליפטרו כדשמואל וכפרש"י שם. אלא מדרשה דבה ולדידהו ר"י תרתי מיני מתעסק ממעט מיניה. א) במתכוון להיתר אפי' במין אחד. ב) במתכוון לאיסור בשני מינין. ור"א לא דריש ביה אלא למעוטי נתכוון להיתר לבד. ור' יהודה הוסיף דאפי' בלקדם פטר ר' יהושע בב' מינין ושחורות ולבנים הוו ג"כ ב' מינים כדקס"ד דרב אושעי'. והוא כעין תירוצא דרבא אליבא דשמואל לקמן (כ'). והא דפרש"י בסוף מתניתין פרט למתעסק בהיתרא כו'. הוא לב' טעמים. א) ליישב דרשה דבה גם לר"א. ב) דדרכו בכ"מ לפרש המשנה כמשמעה בפשוט והיינו דר' יהודה מיירי במתכוון לזו ועשה א"ז. אבל למסקנא דאיירי בלקדם (ורמזה רש"י במש"כ בגמרא מפרש מאי פלוגתא דר"י עלייהו) מצינן לאוקמי מיעוטא דבה לר' יהושע אף במתכוון לזו ועשה א"ז בב' מינים. וכ"ה שיטת הרמב"ם בחבורו פ"א מהלכות שבת ומוצל מהשגת הראב"ד משום דפסק כאביי ורבא ודלא כשמואל. והלח"מ הלך ג"כ קצת בדרך הזה אבל לא בכולן:
+<b>והרע"ב נראה שהולך בשיטת התוס' דאביי ורבא לא פליגי אדשמואל. </b>ואינהו מיירי שחתך אותו דבר שנתכוון לו אלא דסבור שהיה תלוש וזה ממעטינן מן בה. ומה שהזכיר גם דרשה דמלאכת מחשבת בזה (והרגיש עליו התוי"ט). נ"ל דכוונתו דהא האי בה לא כתיב גבי שבת וא"כ מנ"ל דמדרשיה דוקא לענין שבת. לזה אומר לפי שמצינו דכ"ר גבה מלאכת מחשבת למעט מתעסק דשמואל לכן מוקמינן נמי מיעוטא דבה דאתי להא דאביי ורבא ג"כ דוקא לענין שבת. ועמש"כ בס"ד בשבועות (י"ט) בתד"ה פרט. רק עדיין דברי הרע"ב בס"פ אינן מדוייקים:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה ומודה ר"ע שאינו מביא את מעילתו כו'. </b>לכאורה קשה למה לא ישלם מספיקא להקדש לכ"ע. מי גרע הקדש מצדקה לדעת הרמב"ן שהביא הר"ן בנדרים (ז') דספיקא לחומרא. וי"ל דהקדש שאני שהרי פטרה התורה כל המזיקין אותו כמש"כ התוס' בב"ק (ז') ד"ה שור רעהו. רק דבנהנה בשוגג חידשה להביא אשם ומעילתו לכפרה ואין לך בו אלא חדושו דהיינו בודאי אבל לא בספק:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה ר"ע מחייב כו' [ורבנן מצות אפקיה מהיקשא כו' כצ"ל. </b>מהגרמ"ש ז"ל]:
+<b>בא"ד ומסקי שם (ר"ל בזבחים) דלרבנן איצטרך כו'. </b>ע"ש בגמ' דל"א סברא זו אלא קודם שהביא דרשה דזאת תורת וג"ש דבערכך. ובגמרא שלפנינו איתא לסברא זו לאפוקי מדרשה דזאת תורת. אבל לא לענין לאפוקי מגז"ש דבערכך. ונראה דחסר בדבריו וכצ"ל ומסקי שם בתוס' ותמצא:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה ר' יוסי אומר אין שנים מביאין חטאת א'. </b>בגמ' א"ל רבא לר"נ לר"י חטאת היא דלא מייתו כו' היינו ת"ק כו'. הא דלא מקשה כזה על בבא הקודמת בהא דאר"י אין שנים מביאין אשם אחד הוא משום דת"ק דהיינו ר"ע אומר זה מביא א"ת כו' ור"י בא לומר דגם א"ת אין מביאין כחכמים דא"מ א"ת על ספק מעילות. והוא כעין הוכ"ת כו' דקאמר הכא ודעתם לא הוזכרה בבבא זו. אבל הכא דלכ"ע זה מביא א"ת כו' ולהכי דייק לומר הא א"ת מייתו שניהם. א"כ היינו ת"ק. והנה בבבא דחתיכת חלב וחתיכת חלב קדש דנזכרה במשנה גם דעת חכמים דפליגי על ר"ע דתני זה מביא חטאת כו'. ואילו א"ת לא קתני גם שם איכא למיפרך ר"י היינו ת"ק. ובזה תראה שהתוי"ט במ"ז תמה על הרע"ב שלא כדת:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה לבית השריפה. </b>ואע"ג דחשנ"ב טעונין קבורה האי הוי כזבח פסול שטעון שרפה. עי' רש"י שגירסא אחרת היתה לו בגמרא בדברי רב אשי. אבל הרע"ב נראה דגרס כגירסא שלפנינו. וע"כ הכי פירושו דרבה דאמר א"ת מתוך שלבו נוקפו כו' ר"ל דאתי כרבנן דאית להו הך סברא. ור"א משני דאתי אפי' כר"מ ומשום דמתחזי כז"פ. אבל קושיא דאשם ודאי נשאר תירוץ דתברא. ובזה נחלץ הרע"ב ממה שתמה עליו התוי"ט במ"ב וממה שגמגם עליו במ"א:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה חוץ מאחר יוה"כ יום אחד. </b>נראה משום דבכל יום היה מע"ל בין א"ת לא"ת או קרוב לו לכן חשש שמא חטא בינתיים. אבל יוה"כ דכל היום מכפר והוא לא היה יכול להביאו אלא קודם תמיד של בה"ע א"כ יחסר הרבה ממע"ל לכן ליכא חשש כ"כ שמא חטא בינתיים:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה חטאת העוף הבאה עה"ס כו'. </b>והנה אם קודם שנמלקה נודע לה שלא ילדה מבואר לקמן (כ"ו ב') בברייתא דת"כ דריו"ח דתצא לחולין. ותמיהני מדוע לא תני לה בר"פ דחה"ע הבאה עה"ס אינו כן ר"ל כא"ת:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Mishnah Keritot/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Mishnah Keritot/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c28bf60ab1935f5c9ac59a7baee4811794609f06
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Mishnah Keritot/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,186 @@
+Rashash on Mishnah Keritot
+רש״ש על משנה כריתות
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Mishnah_Keritot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה כריתות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה כריתות כו'. </b>יש מהן בחנק ויש מהן בסקילה. נקיט שתי הקצוות הקלה והחמורה שבהן. אבל יש מהן גם בשרפה והוא אשה ובתה:
+<b>שם ד"ה הבא על האם כו' והמגדף עד והמחלל שבת כו' אלא דלא בעי למפסק בין כריתות דעריות </b>ויותר נכון כל' רש"י ובין כריתות שע"י ביאה:
+<b>שם ד"ה ובעל אוב כו'. </b>ובפ"ז דסנהדרין קתני נמי וידעוני דהתם לענין מיתה חילקן הכתוב כו'. ול"ד דאטו בתרי קטלי קטלינן ליה. ולענין חיוב אכל חד אם עשאו לבדו אף אם לא חילקן הי' חייב ועי' בגמ'. גם מה שהביא זאת מסנהדרין תמוה. דשם אינו מבואר יותר ממה דאיתא בגמרא שלפנינו:
+<b>[שם ד"ה והסך כו' דכתיב למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו (כל הימים). </b>ליתא במקרא ואולי הוא נמשך למטה. מהגרמ"ש ז"ל]:
+<b>שם בסה"ד ותמיהני על הרמב"ם כו' פי' להא דיהוא כו'. </b>ולי אין קושיא כלל. דהא דיהואחז ל"נ בשה"מ הוא משום דלא הוה אבל בדין הי' למשחו בו כשלמה וכיואש לכן מיסתם ליה סתומי הרמב"ם כמו הברייתא. אבל יהוא אף דאז היה עדיין הש"מ לא היו רשאין למשחו בו כי אם באפרסמא דכיא. ולהכי לא חשבתו הברייתא קמייתא בהדי הנך משום דלא דמי להו:
+<b>שם בתו"ח ד"ה ומסיים רש"י ואיכא למ"ד כו' וצ"ל לפי"ז דעבודתו בכך כו'. </b>וכ"כ רש"י בעצמו בסנהדרין (סוף דף ס"ד) וא"כ קשה דהיינו עובד עבודת כוכבים. וכה"ג דייק הש"ס שם (בע"א) לענין מולך. וע"כ מגדף דהכא הכוונה על ברכת השם וכפירושו בעצמו לקמן (ז' רע"ב):
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ועל שגגתן חטאת כו' כסבור בהמות אלו של צבור מותרות בבמות ומוקי ליה לקרא בבמת יחיד </b>וברש"י וכסבור במות אלו של ציבור מותרות. ולא הבנתי דאימתי נאסרו הבמות בשילה ובב"ע. הרי בשילה היתה בפנים הבמה הגדולה דהיינו מזבח שעשה משה. ואפי' לר"ה בזבחים (ס"א ב') דעשו מזבח אבנים שמה מ"מ גם מזבח משה היה עומד אצלו ע"ש בפרש"י. ובב"ע הרי גנזו שלמה עפרש"י בשבת (נ"ה). אולם גם גי' התוי"ט אינו נוח לי. ועוד דלפ"ז נצטרך להגיה בס"ד ומוקי לי' לקרא בבהמת יחיד:
+<b>שם ד"ה וחכ"א כו' אדר"מ מהדר דאמר חוץ ממטמא מקדש וקדשיו כו'. </b>ואינו כלום דחוץ ממטמא כו' אינו מפיק אלא מא"ת כדמפרש הש"ס לעיל. ומגדף לדברי חכמים פטור אף בודאי חטא:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה אר"י אימתי כו' אבל כו' ונאכל. </b>ואמרינן בגמרא משום דמודה ר"י במחו"כ (ר"ל דלא בעי ידיעה). ומשמע לי מדברי התוספות לקמן (כ"ב ב') דגם ת"ק לא פליג עלי' בהא. אבל מפירוש הרמב"ם כאן ולקמן ספ"ה (והרע"ב אחריו) ובחבורו פ"א מהלכות מחוכ"פ ה"ז מוכח להדיא דס"ל דת"ק פליג דאף מחו"כ צריכין ידיעה. ולכאורה נראה דע"כ ל"פ עלי' אלא בהא דקאמר ונאכל. משום דבעו ידיעה אבל להתכפר לאכול בקדשים מודה לר"י דמייתו ומתנו. דהא גם אם כל אחת תביא לעצמה הוה בלא ידיעה. לכן טפי ניחא שלא להרבות בחטאות ספיקות עיין לקמן (ח') ברש"י במשנה ד"ה ואין השאר עליה חובה. ונראה דיש עוד נ"מ בפלוגתייהו אם נודעה אח"כ האשה שילדה מין חובה לר"י פטורה כמו באשם מעילות לקמן (כ"ב ב') דאמר רבא מדברי שניהם נלמד אשם ודאי ל"ב ידיעה לכתחלה ע"ש. וכן באשה אחת שהביאה על הספק ואח"כ נודע שהפילה מין חובה לר"י פטורה. ולת"ק חייבת. ועוד נ"מ באשה אחת שנודע שהיא חייבת אחר הזאה דחטאת ספק לר"י נאכלת דהרי פטורה להביא אחרת ולת"ק אינה נאכלת דהא צריכה להביא חטאת אחרת ועמש"כ לקמן (כ"ו ב') בזה בס"ד. אבל מפירוש הרמב"ם לקמן בספ"ה וכן בחבורו שם משמע דלת"ק אין מביאין כלל בשותפות וצריך טעמא. ושמא משום דזה שמביאה על הספק ומתירתה לאכול בקדשים אף בלא ידיעה ילפינן בנזיר (כ"ט) מקרא. אבל שיביאו שתיהם ויתנו אין לנו וצ"ע:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה אר"י. </b>וכן נמי באשם תלוי שם במ"ה פ"ה כו'. נראה למחוק תיבת תלוי וצ"ל במ"ד וע"ש בדבריו בד"ה רי"א (דבמ"ד) וגם שם נראה למחוק תיבת תלוי. ומתחלה הייתי רוצה להעמיס בכוונתו כגון שהיו מונחים במקום אחד כזית חלב וכזית שומן. ובמק"א שני זיתי שומן. ואכל אדם אחד כזית מאלו. והשני מהשניים שלא יביאו שניהם א"ת א' ויתנו. ושוב חזרתי מזה מפני כמה טעמים. א) דאין ד"ז מבואר שם פ"ה. ב) מדוע לא יביאו ויתנו בכזה דהרי בא"ת לא כתיב הודע. ג) דנראה דכ"א לעצמו אינו מחויב להביא א"ת דלכאו"א ה"ל ס"ס:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה ארבעה מחוסרי כפרה. </b>לשון הרע"ב שמביאים כפרה כו'. וכ"ע התוי"ט וז"ל רש"י מביאין חטאת כו'. ול"נ דהרע"ב שינה לשון רש"י בכוונה דראב"י אומר אף גר מח"כ והוא אינו מביא חטאת כדלקמן:
+<b>שם בתור"ע אות ד' העלה בצ"ע דהא לקמן (ט' ב') מוקי סתמא דמתניתין כריב"י דאמר דנזירות טהרה משביעי הוא דחיילא וא"כ ליכא עיכובא בקרבן ונימא דראב"י כוותיה ס"ל. </b>אי דס"ל כרבי דאמרינן בנזיר (י"ח ב') אליביה דמונה אע"פ שלא הביא קרבנותיו. ולי י"ל עפ"י סוגיא דיבמות (ל"ז) דאביי ורבא מהדרי כאו"א לאוקמי דראב"י אליבא דהלכתא ע"ש. וה"נ הרי קי"ל כרבנן בנזיר שם דאינו מונה עד שיביא חטאתו וכמו שפסק הרמב"ם בפ"ו מהנ"ז להכי רוצה הש"ס לאוקמי ג"כ הא דראב"י דהכא אליבא דהלכתא:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה ומצורע שנתנגע נגעים הרבה. </b>עפרש"י. וכתב התוי"ט ואיכא למידק אי ה"נ כשהיה ראוי להביא קרבנותיו אי מתחייב על כל נגע כו'. פשוט דר"ל שנתנגע ביום השמיני להבאת ציפרין שהוא יום הבאת קרבנותיו כדכתיב בפרשה ומבואר במשנה פי"ד דנגעים ותימה על המחבר נ"ת שהבין דיום הבאת ציפרין קרוי ראוי להבאת קרבנותיו וכן הביא בשם ס' מ"ח ואשר ע"כ תמה על התוי"ט שלא כדת. ושגיאות מי יבין:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה ועל בטוי שפתים ועל טומאת כו'. </b>מפרש"י והרע"ב משמע דהוי גרסי טומאת כו' קודם בטוי וכסדרן בכתוב. והתוי"ט לא הרגיש בזה:
+<b>שם במשנה זה חומר כו' שעשה בה את המזיד כשוגג. </b>התוי"ט כתב בדעת הרמב"ם בפירושו דס"ל דה"נ הוקשה אשה לאיש לענין דאף כשהיא שוגגת חייבת מלקות. והא דת"כ ל"ק דיליף ליה מקרא ע"ש. לכאורה אישתמיטתיה דעת הרמב"ם בחבורו שם דקטן בן ט' חייב הוא נמי בקרבן. וא"כ אין כאן קושיא כלל מהא דת"כ. ואולי יכוון להקשות מדוע לא ילפינן נמי לקטנה שתהא חייבת כמו דאם הוא קטן דחייב (לשיטתו בחבורו) וכדילפינן לחייבה שוגגת ממה שהוא חייב בשוגג. ולזה אמר דילפינן מקרא ור"ל מדכתיב אשה דמשמע גדולה. אמנם באמת נראה דבפירושו ס"ל כהתוספות דבקטן הוא פטור ולא מרבינן בת"כ אלא לחייב אותה. וזה מוכח בפירושו דהתחיל לבאר דבשאר עריות קטנה שבא עליה גדול חייב. וכן קטן חייבת הנבעלת אם היא גדולה. וכשבא לבאר דין דש"ח לא כתב רק דא"ח אם היא קטנה. משמע דבהוא קטן אין דינה חלוק משאר עריות. ונראה עוד מפירושו דגם בהוא ישן והיא ערה היא חייבת כבשאר עריות מדלא כתב בה חלוקא דלפטור אלא כשהיא ישנה. ויליף זה מקטן דת"כ דמרבה לה לחיובא. וכ"מ מלשון התוי"ט שכתב ולענין זה לרבות שוגג כמזיד. משמע ולא זולת:
+<b>הקשה </b>לי חכם א' דלפי מה שפסק הרמב"ם כר"ע דלעיל דש"ח היינו חציה שפחה וחציה ב"ח ומאורסת לע"ע היכא מ"ל בקטנה דהרי אין קידושיה כלום. ועי' בגיטין (מ"ג). והשבתי לו דמ"ל עפ"י האמור בירושלמי כתובות פ"א סוף הלכה ב' בת ג' שנים ויום א' ונמלכו ב"ד לעברו הבתולין חוזרין כו'. וכ"נ פשוט בבת יב"ש ויום אחד וא"כ מ"ל שקבלה קדושיה בהיותה בת י"ב שנים ויום אחד. ואח"כ נמלכו ב"ד לעבר אה"ש והרי היא קטנה. וקידושיה לא פקעו דהרי אז היתה גדולה. אולם יש לבעה"ד לחלוק ולומר דנעשה קטנה למפרע וא"כ פקעו ממילא הקדושין. והחכם השואל תירץ דמ"ל בישראל שבא על ח"ש וחב"ח וילדה לו בת וגם היא דינה כח"ש וחב"ח. ולצד חירות שבה הוא אב ויכול לקבל קידושיה:
+<b>בתו"ח </b>(במ"ה) הקשה הלא משנה זו נמי מיירי בחילוק שבין כל העריות לש"ח כמו משנה הקודמת. ומדוע לא שנאן ביחד והפסיק בינם בבבא דאיזו שפחה כו'. ועוד דקדק למה לא סיים כאן משא"כ בשפחה כדלעיל. (הן גם שם לא סיים בבבא אחרונה. ואולי דשם סמיך על הקודמים. או על מה דתני אח"ז זו חומר מכלל דהא דחשיב ראשונה קולי בש"ח). ונדחק בישובם ע"ש. ול"נ משום דדיני משנה זו נוהגין בחד צד גם בש"ח דהיינו באם הוא קטן או ישן או שוגג והיא לא. היא חייבת (עמש"כ לעיל ובהה"מ פ"ג מהלכות א"ב) משא"כ בחילוקי משנה דלעיל. ולזה נכון מאד פירוש הרמב"ם לעיל בחייב על כל ביאה וביאה דהיינו אפילו שלא כדרכה ונד מפרש"י. משום דאזיל לשיטתיה (בחבורו שם) הלכה י"ד דהיא חייבת על כל ביאה וביאה וא"כ בצד זה שוה ש"ח לשאר עריות ולא ה"ל לחשבה שמה ונכון בעז"ה:
+<b>שם ברע"ב ד"ה והמפלת תאומים כו'. </b>כגון שנתעברה ג' והפילה אחד כו' כ"כ רש"י. לולי פירושו הנל"פ דמיירי כמו בבבא דרישא דהראשון היתה נקבה בת קיימא ואחרי שבועיים עברה שני זכרים תאומים והפילה הראשון בתוך שמונים ללידה ראשונה והשני בתוך מ' לנפל הראשון ואחר פ' ללידה הראשונה. שוב התבוננתי דרש"י אזיל לשיטתי' לקמן בגמרא ד"ה מפלת תאומים איצטריכא ליה ע"ש. אבל משם אין הכרע דיל"פ דסד"א דב' נפלי התאומים חדא לידה אריכתא היא והואיל דהראשון היה בתוך מלאת דלידה הראשונה גם הנפל הב' נמשך אחריו וחשיב גם הוא בתוך מלאת דלידה הראשונה דאזלינן בתר אתחלתא קמ"ל דלא:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה והפילה כו'. </b>דאטו ברשיעי עסקינן. ובמחכ"ת הא אפי' ברשיעי לא מ"ל בתוך מלאת דזכר דהא ביום ארבעים גופי' עדיין מיא בעלמא היא. והכ"מ שהביא לקמי' שפיר קאמר דהתם מיירי אחר מ'. וכן בהא דלעיל בפ"ק מ"ל באור למ"א. ומש"כ ע"ד הכ"מ ואני אומר שא"צ לכך כו'. אני אומר שא"צ לכך ולכך דאפשר בתאומים. ואף שכ' ברישא היולדת דמשמע דכלו חדשיו. י"ל שהראשון נגמר צורתו לשבעה והב' ה"ל לגמור לט' והפילתו ביו"ד לתשיעי דקי"ל דהיולדת לט' א"י למקוטעין עי' בנדה (כ"ז) ותבין. אמנם עיקר דינו דהרמב"ם תמוה אצלי דכיון דיש עליה ודאי חיוב מהטומטום והאנדרוגינוס הא אריב"נ לעיל ספ"ק שלספק אם יש ודאי ביניהם תאמר על הודאי ותיפטר וע"ש בפרש"י. ואין לומר דמיירי שכבר הביאה על הראשון אחר פ' מלידתו ובתוך ימי מלאת דהנפל. דהא פסק שם לעיל בהלכה ה' דאם הביאה תוך מלאת של ולד זה אפי' על ולדות הראשונים לא יצאת. (ולפי מה שפרש"י לקמן דלדברי חכמים ולד שני גורם לקרבן וראשון ל"ל קרבן. א"כ בדינו של הרמב"ם על הנפל חייב ודאי ועל הטומטום והאנדרוגינוס חיוב ספק). ואפשר ליישב דברי הרמב"ם דמיירי שהפרישה על הולד הראשון קודם שהפילה השני. ונאמר דללידה שלאחר הפרשה אינה מטהרה עי' זבחים (ו') דמבעי' אי עולה מכפרת על עשה דלאחר הפרשה ולפירש"י שם (ר"ד ז') לא איפשטא. ועי' שבת (ע"א ב') בפלוגתת ריו"ח ור"ל ובתוס' שם (ע' ב') ד"ה נודע:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה שנים אומרים אכל והוא אומר לא אכלתי כו'. </b>פי' הרע"ב (והוא מהרמב"ם) טעם דפטור (אליבא דחכמים) דכתיב או הודע כו'. ותמיהני דהא מוקי להאי קרא בגמרא באחד דא"ל אכלת חלב והוא אמר איני יודע (עי' בתוס'). וגם הגמרא לא מיבעי' אלא אם טעמייהו משום דאדם נאמן ע"ע כו'. אבל לא מטעם הקרא:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה כאלו אכלן קליות דברי ר"מ וחכ"א כו' בגמ' איבעי להו ר"מ לחומרא קאמר או לקולא קאמר כו' ופירש"י לחומרא כאלו אוכל כו'. </b>אף אם שהה כו' יותר מכדי אכילת פרס כדי אכילת קליות בסמוך זל"ז כו' כצ"ל. ורמב"ם פי' דפלוגתייהו הוא רק באכלן כאכילת קליות ממש דהיינו שאכל הכזית בחלקים דקים חלק אחר חלק תכופות וסמוכות זל"ז ושהה בזה אפי' כל היום כולו לר"מ מצטרפות. ולרבנן דוקא באכלן בכדי אכ"פ. ומשמע דבהפסיק בינתיים לא פליג ר"מ. והרע"ב הרכיב ב' הפירושים כאחד ועשה ב' פלוגתות בין ר"מ לחכמים ע"ש. ונ"ל להכריע כדבריו. דמלשון כאילו כו' משמע כפרש"י דמיירי בהפסיק בינתיים. ומיתור לשון שבדברי חכמים מתחלה ועד סוף מוכח דשמעי לר"מ דזמן אכילתו ולעיסתו לא מיחשב בשיעור שהייה (ולכן אם אכלן כקליות ממש אפי' כל היום כולו מצטרפין) וחכ"א עד שישהה מתחלה ועד סוף דר"ל מתחלת אכילתו עד סוף אכילתו. דגם זמן אכילתו מצטרף לשיעור השהייה:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה א"ל אינו מן השם. </b>כה"ג במכות (כ"א ב') במשנה:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה ארבע חטאות כו'. </b>ואפי' לר"ש כו' כמו שאכתוב כו' בספ"ה. אבל מה יענה על חטאת דיוה"כ דאינה מחמת קדשים. ובהדיא פליג באוכל נבלה ביוה"כ:
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה הבא על בת בתו חייב כו'. </b>לכאורה לפי פסק הרמב"ם בפ"ב מהל' א"ב הל"ו דהבא על בתו מנשואתו חייב שתים משום בתו ומשום אשה ובתה. ונראה פשוט דה"ה (או אפשר כש"כ דבה כתיב אזהרה מפורשת ערות כו' או בת בתך ל"ת משא"כ בתו דילפינן לאביי כדא"ל ולרבא כדא"ל בהנשרפין) בבת בתו מנשואתו. ונ"ל דאפי' להראב"ד שהשיגו בזה (עי' טעמו בלח"מ שם) מודה דאם אנס אשה וילדה בת דנאסרה עליו משום בתו מאנוסתו ואח"כ נשא את אמה דחייל על הבת ג"כ אסור אשה ובתה ע"י כולל דשאר בנותיה מאיש אחר והלח"מ שם שגה בזה במחכ"ת. וא"כ קשה מדוע לא חשיב כאן איסור דבת בתה ויהיה שמונה. וי"ל דהתנא רצה לאשמעינן בסיפא בת בת אשתו בפ"ע דיש בה ג"כ כל השמות הללו. וזה ממילא מובן דבהצטרפותם יהיו ח' חטאות. ודע דבירושלמי ר"פ נושאין מבואר להדיא שלא כדברי הרמב"ם דז"ל שם בעון קומי ר"א בת בתו מן הנשואין ב"ב מן האונסין. א"ל כל שם בת בת אחת וע"ש. דמוכח דבכ"ע א"ח אלא אחת ואף באנס ואח"כ נשאה ודלא כמש"כ דבזה גם הראב"ד מודה:
+<b>שם וכן הבא כו' ועל בת בתה. </b>וכתב הרע"ב ומ"ל שהיא אחות אשתו כגון כו'. והוא מפי' הרמב"ם תימה דגם בהיתר מ"ל כגון שהיה לחתן אשתו בת מאשה אחרת ונשאה זה ועמש"כ לקמן במשנה הסמוכה:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה ואשת אחיו כו' אבל התוס' כתבו וי"ל דמיירי כו' דהוא עצמו כ"כ ממזר. </b>נ"ל דר"ל דע"כ אותו שנשאה הוא ממזר דהא ת"ק לא מיירי בעבד איסורא כמש"כ לקמן ולכן י"ל בטח דאחיו כ"כ ממזר. ונ"ל דכמו כן מש"כ הרע"ב א"נ אם היו אחי אביה ממזרים ר"ל שהיו (כלום) [כולם] ממזרים אף אותו שנשאה וא"כ תו לא נצרך לומר מש"כ קודם שקדושין תופסין בח"ל. ודלא כמש"כ התוי"ט עליו דל"ד:
+<b>שם ד"ה הבא כו'. </b>ונשא בת לאה שהיתה לה מיעקב כו'. בס' נ"ת מביא בשם ב"ד להגיה שהיתה לה מאיש אחר כו' ה"ה בת בן אשתו ובת בתה. ולעד"נ של"ד כלל דעל בת בנה ובת בתה (בגוף אחד) א"ח אלא חטאת אחת כיון דנאמרו בלאו אחד כמו במשנה הסמוכה לקמן להאמרו לו ועמש"כ שם. ול"נ לסרס דבריהם ולתת הבת לרחל מאדם אחר והבן ללאה מיעקב ותהיה הבת הנולדה מהן בת בתה (כציור דמתניתין) ובת בנו. וכצ"ל בקושייתם (על הסיפא). והא דלא הקשה ר"ב ברישא אמאי לא חשיב גם בת בנו כגון שבא בנו על בתו והולידו בת. דבזה ודאי חייב שתים כיון דכתיב או בת בתך דאו בא לחלק כדמוכח בסנהדרין (ס"ה) ע"ש בפרש"י ד"ה חלוקין הן במיתה. משום דעדיפא ליה להקשות ממה שבא ע"י היתר:
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה הבא על חמותו כו'. </b>עי' בפירוש הרע"ב והוא מהרמב"ם. הן בפשוט יל"פ בהיתר כגון ראובן נשא אשה ובנו נשא אמה ואח"כ נשא ראובן ג"כ את אחות חמותו. (ובהכי לא נצטרך ג"כ למה שנדחק התוי"ט בהסדר. וגם לפי גירסתינו בסדר המשנה שבגמרא אחות אשתו אחר אשת אחי אביו לא יעלה יישובו). וכן תפרש הבא על אם חמותו שבנו נשאה ואח"כ נשא הוא עוד את אחותה. ועד"ז אם חמיו. וכ"נ שהבין רש"י מדלא פירש כלום בזה ואולי לא רצו לפרש באיסור כולל כמש"כ התוספות לעיל. או משום יגדיל תורה ויאדיר:
+<b>שם ריבנ"א הבא ע"ח כו'. </b>לכאורה צ"ל דס"ל איסור כולל אפילו בשני שמות ודלא כרבי יוסי (עיין תד"ה הכא בסופו) ואולי י"ל דכולהו הוויין שם אחד שם חמות ולענין זה דריש ריב"נ זימה היא הכתוב עשאן לכולן זימה אחת שדרש ר"א בשם ריו"ח אליבא דרבנן לענין שא"ח אלא חטאת אחת. גם י"ל דמ"ל באיסור ב"א כגון דשוויין אינהי שליח לקבלת קידושיהן:
+<b>שם א"ל שלשתן שם אחד. </b>פירש"י ובחד לאו. ותימה דהא כתיבי בתרי לאוי ערות אשה ובתה ל"ת. את בת בנה כו' לא תקח ובסנהדרין ר"פ הנשרפין ילפינן דורות דלמעלה מדורות דלמטה ע"ש. ואולי דרשינן את בת בנה ואת ב"ב למעלה אלא תגלה. ולא תקח חוזר ג"כ אכולהי לאורויי דדרך ליקוחין אסרה תורה. וכדבר"פ נושאין. וע"ע בקדושין (ס"ז ב'). אח"ז מצאתי בירושל' ר"פ נושאין וז"ל מ"ט דריב"נ מה אשה ובתה ובת בתה בשני לאוין אף אשה ובת בנה ובת בתה בשני לאוין. מ"ט דרבנן מה בת בנה ובת בתה בלאו אחד אף אשה ובתה (כצ"ל) כו' ובת בנה בלאו אחד. והשתא מקויים פירש"י. ועי' בפי' הרמב"ם פי' אחר ולע"ד נל"פ שם אחד הוא מה שפי' לנו ר"א בשם ריו"ח לקמן בגמ' זימה היא הכתוב עשאן לכולן זימה אחת:
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה הבא על אחותו כו' ועל אחות אמו (בהעלם אחד). </b>ונראה דטעותא היא לפי מאי דמפרשינן בגמרא דבאחותו שהיא אחות אביו כו' קמבע"ל. ולפי מאי דפשיט רב אשי בשבת (ע"א ב') דלריו"ח ידיעות מחלקות וכ"פ הרמב"ם י"ל הגי' ובא לאפוקי בנודע לו תחלה שהיא אחותו ואח"כ נודע לו שהיא ג"כ אחות אביו כו' אולם במשב"ג ליתא:
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה שכך היו מוכי שחין כו' הולך לו ע"פ כו'. </b>פירש"י שלא יהא מאוס ברגל כו'. והוא דוחק דלכאורה יותר הוא מאוס באבר מחותך לגמרי. ולעד"נ משום דשנינו בתוספתא ספ"ו דמקואות האבר והבשר המדולדלין באדם הרי אלו חוצצים כ"ה גי' הרא"ש בפ' בתרא דנדה סי' כ"ו ובטור סימן קצ"ח וכ"פ בשו"ע שם סעיף כ"ב. (לאפוקי מגי' שלפנינו אינן חוצצים וכ"ה בר"ש פ"ט מ"ד ובסמ"ג שהביא הב"י שם) ולכן בע"פ שנצרכו לטבול מטומאתן לעשות הפסח הוכרחו לחתכן משום חציצה ונכון בס"ד:
+<b>שם ורואין אנו שהדברים ק"ו. </b>פרש"י מפרש בגמרא אדם שמטמא מחיים כו'. כאן לא נמצא בגמרא רק בחולין (ע"א ב') אבל לענין אחר. ולעד"נ דהק"ו הוא דאמה"ח באדם מטמא באהל. וטומאתו ז"י וצריך הזאה גו"ז וכהן מוזהר עליו ונזיר מגלח עליו משא"כ באמה"ח מבהמה:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>ברע"ב ד"ה הבא על הבהמה יוכיח שחייב על כל ביאה וביאה. </b>בגמרא אמרינן דרבה תני נדות וכמו קטנות ונראה דגם כאן תני רבה הבא על הבהמות יוכיח ול"ד הרע"ב במש"כ הבא עה"ב שחייב על כל ביאה וביאה והכי הול"ל דחייב על כל בהמה ובהמה ולשון רש"י בסוף הסוגיא אטעי':
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה ואפילו אכל כו' שסבור שומן הוא כו' </b>כ"כ רש"י ע"ש משמע דאתי לאפוקי אם ידע שהוא חלב וסבור שאין בו כשיעור ואח"כ נודע שהוא ספק אם יש בו כשיעור ומשום דזה מיקרי לא שב מידיעתו. ותימה דלא מיבעי' לריו"ח בשבת (ס"ט) דהזיד בלאו ושגג בכרת דחייב אלא אפי' לר"ל שם דבעי עד שישגוג בלאו וכרת מודה בהזיד בעשה ע"ש בתד"ה דידע לה. ומכ"ש חצי שיעור דאפי' עשה אין בו רק איסורא בעלמא. וגם לר"ל עצמו אינו אסור אלא מדרבנן. וכ"מ ביומא (פ') אי נימא דמחייבי קרבן אכזית קטן והתניא כו':
+בא"ד ואח"כ נודע לו שהוא חלב כו'. כ"כ רש"י. נראה להדיא דלא ס"ל כדעת התוס' דמחייבי אפי' בספק ספיקא. וא"כ ל"ד התוי"ט בהעתיקו דברי התוס' עפ"י הרע"ב ועלח"מ רפ"ח מהלכות שגגות:
+<b>שם ד"ה אכל אחד מהן. </b>אבל אם בשעת אכילה היה לו ספק והזיד כו' הוי מזיד ופטור כ"כ רש"י. נסתפקתי בכה"ג אם נודע לו אח"כ שהוא ודאי חלב אם חייב חטאת. די"ל דאע"ג דלא פריש מספק אבל בודאי היה נפרש ונקרא שב מידיעתו ועי' ב"מ (ו') פרשי אינשי מספק שבועה כו'. ועי' שבועות (י"ד ב') א"ד כיון דכעדשה לא ידע אי מטמא אי לא מטמא העלמה היא. אבל אין זה ענין לנידן דידן. ולכאורה ספק איסורא אין בו איסור כרת ולאו אלא הוא כמו חצי שיעור אליבא דריו"ח (רק דחמיר מיניה שחייבין עליו א"ת) וא"כ הוי כמו הזיד בלאו לריו"ח או בעשה לר"ל דחייב חטאת כמש"כ לעיל. ועוד אני מסתפק אם נעלם ממנו שספק איסור אסור ואכל ספק חלב וס' דם וכו' אם חייב א"ת על כאו"א או אחד על כולן. ואין זה דומה לתינוק שנשבה בין העובדי כוכבים דחייב על כאו"א (שבת ס"ח ב') דהתם יש הרבה שגגות סבר שבחלב מותר וכן סבר שדם מותר וכן כולם. אבל הכא חדא שגגה היא שסבר שספק מותר. וכן ספק זה הוא לענין חטאות אם נודע אח"כ שודאי איסורי הן:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה ספק אכל כו'. ומ"מ נ"ל ליישב דעת הרמב"ם והר"ב משום דר"ע ור' יוסי (דלקמן כ"ג) סברי ע"כ טעמא דאיקבע איסורא. </b>ואישתמיטתי' תוס' דנדה (ט"ו) דמוקי להו דהראשון לא אכל כל החתיכה. ואף דבסוכה (ו' ב') דחו זה ע"ש היינו דמ"מ מוכח שפיר דלר"ע אפשר לומר דלא דריש מצוות מהא דר"ל דחתיכה מב' חתיכות א"ב. אבל לפי מאי דמסיק י"ל דגם המה דרשי מצוות ומיירי כשהראשון שייר קצתה דהיינו כזית ודו"ק:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה א"ר יוסי ל"נ כו' שאני אומר מקצת עשה היום כו'. </b>משמע דת"ק סבר דאף בזה נחלקו ור"א מחייב ומ"ט. ונ"ל משום דמצינו לר"א לעיל (י"ז) דמחייב בכתב אות אחת בש"ז ואות אחת בש"ז וס"ל לת"ק דה"ה בשבת ויוה"כ:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה שהוא משם אחד. </b>פירש"י כגון שתי אילנות כו'. והרע"ב צייר בשתי נדות. ובתור"ע הקשה עליו דהא אפי' נתכוון לטהורה ובא על הנדה שהוא מתעסק גמור ג"כ חייב. ותמיהני שהרי הרע"ב לא פי' דבריהם לענין מתעסק אלא לענין ידיעה אחר החטא במה חטא ובזה אין חילוק בין שבת לחלבים ועריות. וה"ל לתפסו במה שלא פי' דבריהם גם לענין מתעסק כדמוכח בגמרא ועי' תוס' לקמן (ר"ד כ'). וכמו ששכל רש"י לפרש וכן בנתכוין כו'. גם מש"כ בתור"ע דר"ש ור"י פליגי בשחורות ולבנות אם הויין שם אחד. ג"כ תמוה דמפרש"י מוכח דלכ"ע הם שם אחד אלא דר"י ס"ל דאפי' בשם א' ממש פוטר ר' יהושע. ושחורות ולבנות דנקט צ"ל דל"ד אלא אורחא דמילתא נקט וכ"מ לישנא בגמרא:
+<b>שם במשנה על מה נחלקו. </b>ופירש"י וכן בנתכוון בזו ועשה א"ז דבה דכתיב כו' בין אחטאת כו' לר"י עד שיתכוון לחטא בה. הן לקמן בסה"ע פי' דלר"י מתעסק פטור מטעם מלאכת מחשבת ואפי' במין אחד. והיא סתירה והרגיש בה התוי"ט. וכן בכל הסוגיא דבריו נראין לכאורה כנאחזין בסבך. ונלע"ד דרש"י לשיטתו לקמן (ע"ב) בד"ה אפי' ר"י מחייב. דאביי ורבא פליגי אדשמואל וס"ל דדוקא מתכוין להיתר מיקרי מתעסק ופטור ולא מדרשה דמלאכת מחשבת (דס"ל דלא בא אלא למעוטי הנך דס"פ כיצד הרגל ושם) דא"כ אפי' במתכוון לאיסור ליפטרו כדשמואל וכפרש"י שם. אלא מדרשה דבה ולדידהו ר"י תרתי מיני מתעסק ממעט מיניה. א) במתכוון להיתר אפי' במין אחד. ב) במתכוון לאיסור בשני מינין. ור"א לא דריש ביה אלא למעוטי נתכוון להיתר לבד. ור' יהודה הוסיף דאפי' בלקדם פטר ר' יהושע בב' מינין ושחורות ולבנים הוו ג"כ ב' מינים כדקס"ד דרב אושעי'. והוא כעין תירוצא דרבא אליבא דשמואל לקמן (כ'). והא דפרש"י בסוף מתניתין פרט למתעסק בהיתרא כו'. הוא לב' טעמים. א) ליישב דרשה דבה גם לר"א. ב) דדרכו בכ"מ לפרש המשנה כמשמעה בפשוט והיינו דר' יהודה מיירי במתכוון לזו ועשה א"ז. אבל למסקנא דאיירי בלקדם (ורמזה רש"י במש"כ בגמרא מפרש מאי פלוגתא דר"י עלייהו) מצינן לאוקמי מיעוטא דבה לר' יהושע אף במתכוון לזו ועשה א"ז בב' מינים. וכ"ה שיטת הרמב"ם בחבורו פ"א מהלכות שבת ומוצל מהשגת הראב"ד משום דפסק כאביי ורבא ודלא כשמואל. והלח"מ הלך ג"כ קצת בדרך הזה אבל לא בכולן:
+<b>והרע"ב נראה שהולך בשיטת התוס' דאביי ורבא לא פליגי אדשמואל. </b>ואינהו מיירי שחתך אותו דבר שנתכוון לו אלא דסבור שהיה תלוש וזה ממעטינן מן בה. ומה שהזכיר גם דרשה דמלאכת מחשבת בזה (והרגיש עליו התוי"ט). נ"ל דכוונתו דהא האי בה לא כתיב גבי שבת וא"כ מנ"ל דמדרשיה דוקא לענין שבת. לזה אומר לפי שמצינו דכ"ר גבה מלאכת מחשבת למעט מתעסק דשמואל לכן מוקמינן נמי מיעוטא דבה דאתי להא דאביי ורבא ג"כ דוקא לענין שבת. ועמש"כ בס"ד בשבועות (י"ט) בתד"ה פרט. רק עדיין דברי הרע"ב בס"פ אינן מדוייקים:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה ומודה ר"ע שאינו מביא את מעילתו כו'. </b>לכאורה קשה למה לא ישלם מספיקא להקדש לכ"ע. מי גרע הקדש מצדקה לדעת הרמב"ן שהביא הר"ן בנדרים (ז') דספיקא לחומרא. וי"ל דהקדש שאני שהרי פטרה התורה כל המזיקין אותו כמש"כ התוס' בב"ק (ז') ד"ה שור רעהו. רק דבנהנה בשוגג חידשה להביא אשם ומעילתו לכפרה ואין לך בו אלא חדושו דהיינו בודאי אבל לא בספק:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה ר"ע מחייב כו' [ורבנן מצות אפקיה מהיקשא כו' כצ"ל. </b>מהגרמ"ש ז"ל]:
+<b>בא"ד ומסקי שם (ר"ל בזבחים) דלרבנן איצטרך כו'. </b>ע"ש בגמ' דל"א סברא זו אלא קודם שהביא דרשה דזאת תורת וג"ש דבערכך. ובגמרא שלפנינו איתא לסברא זו לאפוקי מדרשה דזאת תורת. אבל לא לענין לאפוקי מגז"ש דבערכך. ונראה דחסר בדבריו וכצ"ל ומסקי שם בתוס' ותמצא:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה ר' יוסי אומר אין שנים מביאין חטאת א'. </b>בגמ' א"ל רבא לר"נ לר"י חטאת היא דלא מייתו כו' היינו ת"ק כו'. הא דלא מקשה כזה על בבא הקודמת בהא דאר"י אין שנים מביאין אשם אחד הוא משום דת"ק דהיינו ר"ע אומר זה מביא א"ת כו' ור"י בא לומר דגם א"ת אין מביאין כחכמים דא"מ א"ת על ספק מעילות. והוא כעין הוכ"ת כו' דקאמר הכא ודעתם לא הוזכרה בבבא זו. אבל הכא דלכ"ע זה מביא א"ת כו' ולהכי דייק לומר הא א"ת מייתו שניהם. א"כ היינו ת"ק. והנה בבבא דחתיכת חלב וחתיכת חלב קדש דנזכרה במשנה גם דעת חכמים דפליגי על ר"ע דתני זה מביא חטאת כו'. ואילו א"ת לא קתני גם שם איכא למיפרך ר"י היינו ת"ק. ובזה תראה שהתוי"ט במ"ז תמה על הרע"ב שלא כדת:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה לבית השריפה. </b>ואע"ג דחשנ"ב טעונין קבורה האי הוי כזבח פסול שטעון שרפה. עי' רש"י שגירסא אחרת היתה לו בגמרא בדברי רב אשי. אבל הרע"ב נראה דגרס כגירסא שלפנינו. וע"כ הכי פירושו דרבה דאמר א"ת מתוך שלבו נוקפו כו' ר"ל דאתי כרבנן דאית להו הך סברא. ור"א משני דאתי אפי' כר"מ ומשום דמתחזי כז"פ. אבל קושיא דאשם ודאי נשאר תירוץ דתברא. ובזה נחלץ הרע"ב ממה שתמה עליו התוי"ט במ"ב וממה שגמגם עליו במ"א:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה חוץ מאחר יוה"כ יום אחד. </b>נראה משום דבכל יום היה מע"ל בין א"ת לא"ת או קרוב לו לכן חשש שמא חטא בינתיים. אבל יוה"כ דכל היום מכפר והוא לא היה יכול להביאו אלא קודם תמיד של בה"ע א"כ יחסר הרבה ממע"ל לכן ליכא חשש כ"כ שמא חטא בינתיים:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה חטאת העוף הבאה עה"ס כו'. </b>והנה אם קודם שנמלקה נודע לה שלא ילדה מבואר לקמן (כ"ו ב') בברייתא דת"כ דריו"ח דתצא לחולין. ותמיהני מדוע לא תני לה בר"פ דחה"ע הבאה עה"ס אינו כן ר"ל כא"ת:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Mishnah Kinnim/Hebrew/Vilna Edition.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Mishnah Kinnim/Hebrew/Vilna Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..75cb2f89fb942340c7f76f8be42883b40a4c730b
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Mishnah Kinnim/Hebrew/Vilna Edition.txt	
@@ -0,0 +1,83 @@
+Rashash on Mishnah Kinnim
+רש״ש על משנה קינים
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה קינים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>בהרע"ב ד"ה חטאת שנתערבה. </b>בשני קנין של חובה כו' שכל קן מהן הוא א' עולה כו'. וכ"כ לקמן בסוה"מ. ול"ד בלישניה. דע"כ לא מיירי שכל קן מופרש לבד דא"כ לא הוה כשר אלא פרידה אחת. וכן לקמן פ"ג דבריו מגומגמין בזה אשר שם כבר צווחו עליו קמאי דקמן. ולקמן פ"ב מ"ב תמה עליו התוי"ט בכה"ג:
+
+Mishnah 3
+
+<b>תוי"ט ד"ה אחת. </b>מפני שחייבות מהן (אולי צ"ל בהן) כמו האנשים ומוסף כו'. ק"ל מקרבן דשמיעת קול דאינו בנשים כדאיתא בר"פ שבועת העדות. ועי' נו"ב מ"ת חלק חו"מ סי' ח':
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בהר"ב ד"ה לבין הקריבות וכו'. </b>לפי שהוא סתם ול"נ כו' לפיכך אינו פוסל אלא א' כנגדו. דבריו שלא בדיוק דמשמע דמפרש פסול היינו גוזל הנשאר (והוא נגד מה שאמר ברישא יקח זוג לשני) ופוסל אחד כנגדו היינו במקום שפרח. וסותר א"ע למה שפי' במשנה דלקמן. וכך הל"ל לפיכך אינו פסול אלא הוא או אחר במקום שנתערב וכמש"כ התוס' הביאם התוי"ט בדבור הא':
+<b>[שם בתוי"ט ד"ה קן סתומה כו' אבל פרידה כו' אינו יכול להקריב אלא כו' ופירש"י ואלו קן כו'. </b>כצ"ל מהגרמ"ש ז"ל]:
+<b>שם ד"ה או. והנך חטאות דידי' כו'. </b>תימה דאף דלאו דידיה יוכל להקריב לשם מי שהוא וכמש"כ התוי"ט בפרק דלעיל מ"ג בד"ה מחצה. ואפי' אם כולם של אדם אחד צריך להקריב כ"א לשם אותו דבר שהופרש עליו. ועי' בכריתות פ"ו מ"ז ובגמרא שם. ונ"ל דה"ה במחוסרי כפרה דאם הפרישה קן על זיבה לא תוכל להביאו על לידה. ונ"ל ראיה מהא דאיתא שם (ח') דעל ב' לידות או ב' זיבות מביאה קרבן א' ואוכלת בקדשים (שכן אם הפריש על חלב שאכל אמש יוכל מדאורייתא להביאה על חלב שאכל היום כמש"כ התוי"ט שם פ"ו מ"ז לדעת הרמב"ם). משא"כ על לידה ועל זיבה (שכן אם הפריש על חלב והביא על הדם לא כפר) וכ"מ לי מתוס' נזיר שם בד"ה ואלו. אלא דמשמע מדבריהם שם דאפי' מזיבה על זיבה לא כפר וזה שלא כדברי הרמב"ם הנ"ל. אבל אין דבריהם מוכרחים שם דיל"פ דלראובן שאר קינים מיתקן להביא אפי' על כפרה אחרת. ובלא"ה אנכי תמה דטפי ה"ל לפרש כיון דמקריב גוזל הנשאר א"כ הוקבע אותו שפרח אם לחטאת אם לעולה ולא יוכל לעשות מהקינין דעלמא רק כעין אותו שפרח:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>וי"א השביעית ל"ה כלום. </b>עי' בהרע"ב ודבריו לקוחים מהמפרש. ולכאורה אין להם ביאור. ולעד"נ דמצד הדין אינו פוסל א' כנגדו אלא בפרח לבין הקריבות אבל לבין המתות. אינו פוסל וכדלקמן מ"ד פרח מן הסתומה למפורשת דכיון דבה ימותו לכן יקח זוג לשני. ולהכי בשאר קינין הואיל דבפריחה פוסל אחד כנגדו מן הדין דהרי פרח לבין הקריבות גזרו גם בחזרה אף שחזר לבין המתות. אבל בשביעית דליכא בה פריחה כלל לכן ל"ג בה:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>או שפרח מן האמצע כו'. </b>עתוי"ט שנדחק. ולי עוד קשה מדוע לא בארה המשנה ג"כ דאם פרח מתחלה מן הצדדין לאמצע דג"כ ימותו. ולכן נראה דזהו המכוון במה שאמר או פרח. ור"ל דמתחלה קאמר חזר לאמצע כו' עדיין יש תקנה לאותן שבצדדים אלו יקרבו כו'. ואין הדין שימותו כולן אלא אם חזר אח"כ. וע"ז אמר או שפרח פי' דתחלת הפריחה הי' מהצדדין לאמצע ג"כ ימותו כולן. ומה שאמר מן האמצע לצדדין. חוזר על חזר שאמר תחלה. וכה"ג מצינו בפי"ז דכלים מ"ב מפני שהן מקיימין עי' פי' הרע"ב שם. ענ"ל לפרש או שפרח מן האמצע מתחלה לצד אחד ד"מ לצד אשר שם החטאת ואח"כ פרח משם לצד השני (ולזה יכוון באמרו לצדדין ל"ר) כולן ימותו. צד העולה. מן הדין שמא פרח החטאת. והצד החטאת. אף דמן הדין הי' יכול להקריב ממנה חטאת ימותו מפני גזירת הצד השני וכמו דגזרינן במ"ג. והוא ע"ד פי' הרמב"ם:
+<b>שם בע"א הולכין אחר הראשון. </b>נ"פ דר"ל אחר הקרב ראשון. אבל אם עדיין לא נקרב רק שהפרישו ראשון. גם ב"ע מודה דהעולה תהיה לנדבה. ולחובתה תביא אחרת ממין החטאת. וכ"מ להדיא מהמפרש דאיירי כשנקרב. והרע"ב שתולה בהפרשה ל"ד:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בהרע"ב ד"ה כיון שכל קן וקן היה בפ"ע. </b>עמש"כ בזבחים (ס"ז ב' בס"ד):
+
+Mishnah 5
+
+<b>ברע"ב ד"ה חטאת שנים כו'. </b>הרי עולה אותו מנין חטאת שבחובה כו'. כצ"ל. מהגרמ"ש ז"ל]:
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה משני מינין תביא שתים. </b>עי' פרש"י בזה (זבחים שם) (וכ"כ המפרש אחריו) ולדבריו הנודר קן לא יוכל להביא תור וב"י אלא ב' תורים או בנ"י וזהו מה שאמרו א"מ תורין כנגד בנ"י כו'. ואנכי תמה דזה לא שמענו אלא בחובה וכדמפרש כיצד האשה שהביאה חטאתה תור כו' אבל בנדר או בנדבה לא שמענו. וכ"נ להדיא מדברי הרמב"ם רפ"י מהל' פהמ"ק. וע"כ ל"פ ר"י ור"ש בספ"ה דמנחות אלא במחצה חלות ומחצה רקיקין דב' קרבנות חלוקין הן במעשיהן. דאלו בלולות ואלו משוחות ומקראי ע"ש. אבל תורין וב"י דמעשיהן שוין וליכא קראי כ"ע מודו דיביא. ולענין משנתינו יל"פ דהכהן א"י איזו שתים עשה למעלה ואיזו למטה ושמא עשה הב' תורים למטה וצריכה להשלים כנגד התור של חטאת עולת תור. או שמא הבנ"י למטה וצריכה להשלים עולת ב"י וכן פי' הרמב"ם:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה פרשה. </b>בהעתקת פרש"י. ואם שני מינין היו כו' דאין מביאין תור כנגד בנ"י. תמוה דתיפוק ליה דפרשה נדרה. ובפרש"י שלפנינו ליתא לכ"ז:
+<b>[שם ד"ה וחטאת אחת (הב') כו' והרי לו זוג ממינו לעולה כו'. </b>כצ"ל:
+<b>שם בד"ה וי"א אף צמרו כו' דס"ל שתביא שמונה וא"נ לא אכפת כו' כצ"ל. </b>מהגרמ"ש ז"ל]:
+סליק סדר קדשים.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Mishnah Kinnim/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Mishnah Kinnim/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ac4a15b30001396e5dfe75db6b83eea9b8ce139a
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Mishnah Kinnim/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,86 @@
+Rashash on Mishnah Kinnim
+רש״ש על משנה קינים
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Mishnah_Kinnim
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה קינים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>בהרע"ב ד"ה חטאת שנתערבה. </b>בשני קנין של חובה כו' שכל קן מהן הוא א' עולה כו'. וכ"כ לקמן בסוה"מ. ול"ד בלישניה. דע"כ לא מיירי שכל קן מופרש לבד דא"כ לא הוה כשר אלא פרידה אחת. וכן לקמן פ"ג דבריו מגומגמין בזה אשר שם כבר צווחו עליו קמאי דקמן. ולקמן פ"ב מ"ב תמה עליו התוי"ט בכה"ג:
+
+Mishnah 3
+
+<b>תוי"ט ד"ה אחת. </b>מפני שחייבות מהן (אולי צ"ל בהן) כמו האנשים ומוסף כו'. ק"ל מקרבן דשמיעת קול דאינו בנשים כדאיתא בר"פ שבועת העדות. ועי' נו"ב מ"ת חלק חו"מ סי' ח':
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בהר"ב ד"ה לבין הקריבות וכו'. </b>לפי שהוא סתם ול"נ כו' לפיכך אינו פוסל אלא א' כנגדו. דבריו שלא בדיוק דמשמע דמפרש פסול היינו גוזל הנשאר (והוא נגד מה שאמר ברישא יקח זוג לשני) ופוסל אחד כנגדו היינו במקום שפרח. וסותר א"ע למה שפי' במשנה דלקמן. וכך הל"ל לפיכך אינו פסול אלא הוא או אחר במקום שנתערב וכמש"כ התוס' הביאם התוי"ט בדבור הא':
+<b>[שם בתוי"ט ד"ה קן סתומה כו' אבל פרידה כו' אינו יכול להקריב אלא כו' ופירש"י ואלו קן כו'. </b>כצ"ל מהגרמ"ש ז"ל]:
+<b>שם ד"ה או. והנך חטאות דידי' כו'. </b>תימה דאף דלאו דידיה יוכל להקריב לשם מי שהוא וכמש"כ התוי"ט בפרק דלעיל מ"ג בד"ה מחצה. ואפי' אם כולם של אדם אחד צריך להקריב כ"א לשם אותו דבר שהופרש עליו. ועי' בכריתות פ"ו מ"ז ובגמרא שם. ונ"ל דה"ה במחוסרי כפרה דאם הפרישה קן על זיבה לא תוכל להביאו על לידה. ונ"ל ראיה מהא דאיתא שם (ח') דעל ב' לידות או ב' זיבות מביאה קרבן א' ואוכלת בקדשים (שכן אם הפריש על חלב שאכל אמש יוכל מדאורייתא להביאה על חלב שאכל היום כמש"כ התוי"ט שם פ"ו מ"ז לדעת הרמב"ם). משא"כ על לידה ועל זיבה (שכן אם הפריש על חלב והביא על הדם לא כפר) וכ"מ לי מתוס' נזיר שם בד"ה ואלו. אלא דמשמע מדבריהם שם דאפי' מזיבה על זיבה לא כפר וזה שלא כדברי הרמב"ם הנ"ל. אבל אין דבריהם מוכרחים שם דיל"פ דלראובן שאר קינים מיתקן להביא אפי' על כפרה אחרת. ובלא"ה אנכי תמה דטפי ה"ל לפרש כיון דמקריב גוזל הנשאר א"כ הוקבע אותו שפרח אם לחטאת אם לעולה ולא יוכל לעשות מהקינין דעלמא רק כעין אותו שפרח:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>וי"א השביעית ל"ה כלום. </b>עי' בהרע"ב ודבריו לקוחים מהמפרש. ולכאורה אין להם ביאור. ולעד"נ דמצד הדין אינו פוסל א' כנגדו אלא בפרח לבין הקריבות אבל לבין המתות. אינו פוסל וכדלקמן מ"ד פרח מן הסתומה למפורשת דכיון דבה ימותו לכן יקח זוג לשני. ולהכי בשאר קינין הואיל דבפריחה פוסל אחד כנגדו מן הדין דהרי פרח לבין הקריבות גזרו גם בחזרה אף שחזר לבין המתות. אבל בשביעית דליכא בה פריחה כלל לכן ל"ג בה:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>או שפרח מן האמצע כו'. </b>עתוי"ט שנדחק. ולי עוד קשה מדוע לא בארה המשנה ג"כ דאם פרח מתחלה מן הצדדין לאמצע דג"כ ימותו. ולכן נראה דזהו המכוון במה שאמר או פרח. ור"ל דמתחלה קאמר חזר לאמצע כו' עדיין יש תקנה לאותן שבצדדים אלו יקרבו כו'. ואין הדין שימותו כולן אלא אם חזר אח"כ. וע"ז אמר או שפרח פי' דתחלת הפריחה הי' מהצדדין לאמצע ג"כ ימותו כולן. ומה שאמר מן האמצע לצדדין. חוזר על חזר שאמר תחלה. וכה"ג מצינו בפי"ז דכלים מ"ב מפני שהן מקיימין עי' פי' הרע"ב שם. ענ"ל לפרש או שפרח מן האמצע מתחלה לצד אחד ד"מ לצד אשר שם החטאת ואח"כ פרח משם לצד השני (ולזה יכוון באמרו לצדדין ל"ר) כולן ימותו. צד העולה. מן הדין שמא פרח החטאת. והצד החטאת. אף דמן הדין הי' יכול להקריב ממנה חטאת ימותו מפני גזירת הצד השני וכמו דגזרינן במ"ג. והוא ע"ד פי' הרמב"ם:
+<b>שם בע"א הולכין אחר הראשון. </b>נ"פ דר"ל אחר הקרב ראשון. אבל אם עדיין לא נקרב רק שהפרישו ראשון. גם ב"ע מודה דהעולה תהיה לנדבה. ולחובתה תביא אחרת ממין החטאת. וכ"מ להדיא מהמפרש דאיירי כשנקרב. והרע"ב שתולה בהפרשה ל"ד:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בהרע"ב ד"ה כיון שכל קן וקן היה בפ"ע. </b>עמש"כ בזבחים (ס"ז ב' בס"ד):
+
+Mishnah 5
+
+<b>ברע"ב ד"ה חטאת שנים כו'. </b>הרי עולה אותו מנין חטאת שבחובה כו'. כצ"ל. מהגרמ"ש ז"ל]:
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה משני מינין תביא שתים. </b>עי' פרש"י בזה (זבחים שם) (וכ"כ המפרש אחריו) ולדבריו הנודר קן לא יוכל להביא תור וב"י אלא ב' תורים או בנ"י וזהו מה שאמרו א"מ תורין כנגד בנ"י כו'. ואנכי תמה דזה לא שמענו אלא בחובה וכדמפרש כיצד האשה שהביאה חטאתה תור כו' אבל בנדר או בנדבה לא שמענו. וכ"נ להדיא מדברי הרמב"ם רפ"י מהל' פהמ"ק. וע"כ ל"פ ר"י ור"ש בספ"ה דמנחות אלא במחצה חלות ומחצה רקיקין דב' קרבנות חלוקין הן במעשיהן. דאלו בלולות ואלו משוחות ומקראי ע"ש. אבל תורין וב"י דמעשיהן שוין וליכא קראי כ"ע מודו דיביא. ולענין משנתינו יל"פ דהכהן א"י איזו שתים עשה למעלה ואיזו למטה ושמא עשה הב' תורים למטה וצריכה להשלים כנגד התור של חטאת עולת תור. או שמא הבנ"י למטה וצריכה להשלים עולת ב"י וכן פי' הרמב"ם:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה פרשה. </b>בהעתקת פרש"י. ואם שני מינין היו כו' דאין מביאין תור כנגד בנ"י. תמוה דתיפוק ליה דפרשה נדרה. ובפרש"י שלפנינו ליתא לכ"ז:
+<b>[שם ד"ה וחטאת אחת (הב') כו' והרי לו זוג ממינו לעולה כו'. </b>כצ"ל:
+<b>שם בד"ה וי"א אף צמרו כו' דס"ל שתביא שמונה וא"נ לא אכפת כו' כצ"ל. </b>מהגרמ"ש ז"ל]:
+סליק סדר קדשים.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Mishnah Meilah/Hebrew/Vilna Edition.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Mishnah Meilah/Hebrew/Vilna Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..71c16360555bb42b5b5200de888d904c2ca8f867
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Mishnah Meilah/Hebrew/Vilna Edition.txt	
@@ -0,0 +1,187 @@
+Rashash on Mishnah Meilah
+רש״ש על משנה מעילה
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה מעילה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כתב התוי"ט בשם הרמב"ם הביא אחר כריתות מעילה מפני כו'. </b>לכאורה בפשוט י"ל דכ"ה הסדר בויקרא תחלה חטאת קבוע דבאה על חייבי כריתות ואח"כ קרבן עולה ויורד ואח"כ אשם מעילות:
+<b>במשנה ואיזו היא שלא ה"ל שע"ה פירש"י וה"ה לכל הני כו' וה"ט דנקיט הני כו'. </b>והוא דוחק. ולכאורה נראה דלפי סוגיין לקמן בגמ' דלר' יהודה דלכ"ע בהני דרישא אם עלו ירדו. אין בהן מעילה אלא מדרבנן. א"ש בפשיטות דר' יהושע מעילה דאורייתא אתי לאשמעינן דכל הנך דחשיב הכא לכ"ע אם עלו לא ירדו. ולכן דברי התוי"ט בד"ה ושקבלו פסולין שתלה טעם מעילתן מדאורייתא משום דא"ל תקנתא. שלא בדקדוק דבל"ה נמי כיון דאם עלו ל"י ועוד דודאי מיירי שאין עוד דם הנפש דאל"כ עדיין יש תקנה שיקבלו כשרים ויזרקו ויצאו מידי מעילה. אלא שהרמב"ם סתם ברפ"ג דהל' מעילה וכתב דאם נפסלו בדברים שיפסלו בהן הקרבנות כו' מועלין בהו מד"ס. ושיטתו הוא דאפילו בהך דאם עלו ל"י אין בהן מעילה ד"ת וכמו שבאר הלח"מ בפ"ג מהל' פהמ"ק ה"ז ע"ש:
+<b>שם ברע"ב ד"ה בלילה כו'. </b>האי כל שכן הוא כו' וכ"כ רש"י. ועתד"ה שחטן ולעד"נ דבהך בבא אתי לאשמעינן דאף דזרק ביום מ"מ לא יצאו מידי מעילה. ולהכי בבבי קמייתא דלא מיירי בזריקה הוה רבותא בהיפך. אבל הכא הוה רבותא דאף דהזריקה היתה כהוגן מ"מ ל"י מידי מעילה דומיא דשחטן חוץ לזמנן כו' דהוה הרבותא בזה כמ"ש התוס' לקמן:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ברע"ב ד"ה בשר קק"ד. </b>ואח"כ נכנס כ"כ רש"י. תימה דמאי מעליותא מחזר ונכנס כיון דכבר נפסל ביוצא. דע"כ לא אמרינן בזבחים (צ') מאי לאו דהדר עיילינהו. וכן ר"פ שם דאמר בדהדר עיילינהו כ"ע ל"פ כו' אלא בסיפא דוקא באימורי קק"ל די"ל דלא מיפסלי ביוצא קודם זריקה. וכן במנחות (מ"ז ב') לענין שתי הלחם דאר"פ דבהדר עיילינהו פליגי היינו דנאמר דר"ע ס"ל דשחיטה לא מקדשא ולא איפסלו כלל. וכ"כ קשה בזבחים שם דקס"ד דטעמא דר"ע באימורי קק"ל דס"ל דלא מיפסלי ביוצא. דא"כ מ"ט בבשר קק"ד. ועי' בתוס' שם (כ"ו) ד"ה דלמא. והתוי"ט שהקשה על מה שפרש"י לקמן בסיפא ג"כ דמיירי בחזרו מהא דר"פ שם בזבחים דאמר בדהדר עיילינהו כ"ע ל"פ. זה לק"מ דר"פ ל"ק שם אלא למידחי הכתנאי. אבל באמת לפי דקאמר רבינא ב"ש שם דמיפסלי ביוצא. אפי' בדהדר פליג ר"א. ודלא כהרמב"ם בפ"א מהלכות פהמ"ק הל' ל"ג דמשמע שדחה דברי רבינא ב"ש מהלכה ועצ"ק שנגע במקצת דברי אלה:
+<b>שם ד"ה וא"ח עליו משום פיגול כו' פירש"י הואיל כו'. </b>אלא זריקה כשרה וכ"פ אחריו הרע"ב. והתוס' כתבו ביתר ביאור לענין פיגול דאמרינן כהרצאת כשר כך הרצאת פסול וכ"כ במנחות (מ"ז ב') (והתוי"ט ל"ד במש"כ בשמם דפיגול יליף בגז"ש כו'. דל"כ הגז"ש אלא לענין נותר). ואף דמוקמינן לקמן ביצא מקצת בשר. דאפי' ר' יהושע מודה דאם נשתייר כזית בשר זורק אה"ד (פסחים ע"ט) וכש"כ לר"א דס"ל שם (ע"ז) דם אע"פ שאין בשר וא"כ זריקה כשרה היא. מ"מ לענין בשר היוצא דלא מהני הזריקה ליה לאשתרויי באכילה כדלקמן בסה"פ ה"ל לדידי' כזריקה פסולה ועי' לשון רש"י במנחות שם:
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתו"ח ד"ה דאיתא שם כו' אי נמי מזריקת הדם. </b>נראה דט"ס הוא וצ"ל בקבלת הדם ועי' בתוס':
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה פרים הנשרפים כו' ומועלין בהן בבה"ד עד שיתיך הבשר. </b>ק"ל מדוע לא קתני דבאימוריהן מועלין עד שיצאו לבה"ד. ונלע"ד דלפי דמצות הרמת והוצאת הדשן לא כתיבי אלא גבי עולה. לא ילפינן מינה אלא הנעשין על מזבח החיצון דומיא דידה. ע"ד שאר"ש בפ' ב"ש בזבחים (מ"ג) במשנה כל שאינו על מזה"ח כשלמים א"ח עליהן משום פיגול. וכעין תירוץ התוס' לקמן (י' ב') ד"ה הכל מודים. ודע דמשמע דחייבין עליהן משום פיגול כו' קאי ג"כ על הבשר שהרי ומועלין בהן כו' לא קאי אלא עלייהו לחוד ועמש"כ בזבחים (ל"ה) וצ"ע:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>במשנה זה"כ כל שיל"מ אח"ע משום פיגול כו'. </b>ומש"כ התוי"ט דפה"נ דמן מתיר בשרן ועורן לבה"ד. משמע דחייבין עליהן משום פיגול ועמש"כ עליו בזבחים (ל"ה) בס"ד:
+<b>[שם בתוי"ט ד"ה קדשו בכלי כו' אגב הני דלעיל נקט לי'. </b>תוס'. נ"ב עי' הלשון בתוס'. מהגרמ"ש ז"ל]:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה המפריש. </b>פירש"י ולא פי' אלו לחטאת כו'. וכן פי' הרע"ב. וכ"ע התוי"ט ל"ד דאפי' אמר אלו לחובתי מפורשין הן כו'. ואני אומר עליו ז"ל דל"ד דלפי מה שפירשו לקמן בהא דשהן ראויין להביא בכולן שלמים דר"ל דבכל מעה ומעה כו' וכפי שבאר דבריהם שם התוי"ט בעצמו. פשוט דאפי' אמר לחובתי ואף באמר אלו לחטאתי ולעולתי כו' נמי דינא הכי. ומה שהביא התוי"ט ממש"כ בנזיר. אינו כלום דשם קאי על דינא דלקמן במת דשם מחלק במתניתין בין סתומין למפורשין. אבל ברישא דלא מחלק משמע דאפי' במפורשין (דבסיפא) נמי. ועי' בתוס' דנזיר (כ"ו) בסד"ה הא. אבל לפי' התוס' שהביא התוי"ט בד"ה מת בועי"ל הוה איפכא דברישא מיירי ביותר סתומין מבסיפא. ואין זה משמעות המשנה. אולם על מה שפי' הרע"ב ג"כ בסיפא גבי מת שלא פי' אלו לחטאתי כו'. שם יפול עליו שפיר דל"ד:
+<b>[שם בתוי"ט ד"ה לא נהנין כו' דאפי' מדאורייתא אסור אע"ג דקיימא כו' </b>כצ"ל:
+<b>שם בא"ד תוס' </b>נ"ב בנזיר כ"ד ע"ב:
+<b>שם ד"ה מת כו' והקשו דלישני כו' </b>כצ"ל:
+<b>שם בא"ד ואמר מעות הללו לקרבנות נזירתו </b>כצ"ל. מהגרמ"ש ז"ל]:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה לשיתין. </b>כ' התוי"ט דהוא לשון ארמית כו'. והוא ג"כ לשון עברי והיו שתותיה מדוכאים (ישעיהו י״ט:י׳). כי השתות יהרסון (תהילים י״א:ג׳):
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה המקדיש דישון בתחלה כו'. </b>פירושי המפרשים בזה דחוקים מאד. ולעד"נ דר"ל דקדושה שהיה בהן קודם כבר אזלא לה כדקתני רישא. אבל אם הקדישו אדם עתה מחדש (וזהו שכוון במלת בתחלה) מועלין בו. ועי' בפי' הרע"ב דלכאורה כוונתו נעלמה. ואולי יכוון דדוקא אם הקדיש דמיו בעוד היותו בפנים ר"ל בהיכל דאז לא היה ראוי לשערו ולשומו משום דכ"א אסור ליכנס שמה שלל"צ עבודה והוא באזהרת אל יבוא דר"פ אחרי. ותיכף כשהוציאוהו לעזרה דאז היה ראוי לשומו נהנה ממנו מעל. משא"כ אם היה שהות לשומו קודם שנהנה ממנו. או שהקדישו לאחר שהוציאוהו לעזרה דהיה שהות לשומו קודם שהקדישו לא מעל. ובזה ינצל מכל גמגומי התוי"ט עליו:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה אילן ואח"כ נתמלא פירות שדה ואח"כ נתמלאה עשבים כו' וא"מ במה שבתוכן כו'. </b>מה שהקשה התוי"ט מביצת תרנגולת ומחלב חמורה דלעיל. נראה דלק"מ די"ל דהתם מיירי בחלב שהיה בדדיה וביצה שהיתה במעיה בשעה שהקדישם. ומה שהביא ראיה בסד"ה רש"א לפסוק כר' יוסי מגידולי קונם דפ"ז דנדרים. עמשכ"ע שם (נ"ז) בס"ד. ובר מן דין הא איסורא מיהא איכא אפי' לת"ק וכדאיתא בפסחים שהביא לעיל. ולכאורה ה"נ ראיה לפסוק כר' יוסי ממשנה דלקמן שרשי אילן של הדיוט הבאין בשה"ק וכו'. ומדאיצטריך לאשמועינן בהו דאין מועלין ש"מ דבשאר גידולי הקדש מועלין. אבל י"ל דרישא מיירי דכשהקדיש הקרקע היו כבר שרשי אילן של חבירו לתוכה. וכן סיפא כשהקדיש את האילן כבר היו שרשיו לתוך שדה חבירו. וכ"מ לישנא דגמרא בב"ב (כ"ו ב') מידי איריא בגידולין הבאין לאחר מכאן עסקינן. מכלל דלשינויא דרבינא שם לאו בהכי איירי:
+<b>שם ולד מעושרת כצ"ל וכן לקמן עי' הנוסח במשב"ג. </b>והקשה התוי"ט דבדמאי קרי מעושרת לכלכלה שהופרש ממנה המעשרות והרמב"ם העתיק ולד המעשר. ונראה דאישתמיטתיה מ"ז דפ"ט דבכורות מן המעושרים דפירושו מן העשיריים. ובגמרא שם (נ"ט ב') הוה ס"ד דפירושו אותן שעישר עלייהו ודחי שם דאינו אלא העשיריים ודיקא נמי כו'. וז"ל הרמב"ם שם בפירושו והוא מה שאמרו בתיקון מה שאמר מעושרין מאי מעושרין עשיריים:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה אילן מלא פירות כו' וז"ל רש"י כו'. </b>ובבכורים לא מיתוקמא שהרי אין קרבין כו' וע"ש. ול"נ דמשום הא לא איריא כיון דטעונין הנחה לפני המזבח שפיר מיקרי ראוי למזבח. ומה שאח"כ נוטלין הכהנים משלחן גבוה קזכו כמו בשר החטאת והאשם ודומיהן:
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה ראבצ"א כו'. </b>התוי"ט העלה בצ"ע על הרמב"ם בחבורו שהשמיט ד"ז ע"ש. ול"נ דהרי הרמב"ם מפרש בפיה"מ דראב"צ אתא לאפלוגי ולומר דמותר ליהנות ממנה והביא ראיה מהא דנוהגין כו'. ות"ק סבר דאין זה ראיה דהתם טעמא משום דמצות ללה"נ (ויש ט"ס בפירושו וצ"ל תחת אינה מודה. אינו ראיה ובהגהת התוי"ט ג"כ ט"ס וצ"ל לא שמעינן) ולכן לא הביאו הרמב"ם להלכה דלענין לתתה בלולב הוא פשוט דשרי מטעם דמללה"נ וזה הביא בד"ט. ולשאר הנאות פסק דאסור כת"ק. אלא דלכאורה קשה מ"ש זה מהא דפסק הרמב"ם בפ"א מהלכות שופר ה"ג דבשופר של עולה לא יתקע לכתחלה. וי"ל דשאני הכא דאפילו הנאה גמורה אינו אסורה אלא מדרבנן מדקתני ולא מועלין לכן בהנאה דמצוה ל"ג אפילו לכתחלה:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה כלל אר"י כו'. </b>ופסקו הרמב"ם בפ"ד מהלכות ט"א הי"א וכ"כ בפי' הכלל הזה אמת. וקשה דהלא ביומא (פ"א) אמרינן דרבנן פליגי עליה ע"ש. ונ"ל דסמך אסוגיא דסוכה (י"ז) דאזלא כוותיה ע"ש:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה השרץ והנבלה כו' א"מ זע"ז כו'. </b>לפרש"י במשנה דלעיל אתיא כר' יהושע. אבל לשיטת הרמב"ם והתוס' שם שהבאתי י"ל דאתיא אפי' כרבנן:
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה במזון שתי סעודות לעירוב. </b>מש"כ הרע"ב שהם שמונה ביצים לדברי רבותי. במחכ"ת אגב שיטפי' ל"ד דעי' בפ"ח דעירובין מ"ב דזה ליכא למ"ד. שוב נזכרתי שכ"כ גם הטור או"ח סי' ת"ט וע"ש בט"ז סק"ח:
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה הערלה וכלאי הכרם מצטרפין זע"ז. </b>מש"כ הרע"ב לאסור במאתים ביבש ובלח בנו"ט. ל"ד. וכך הל"ל במין במינו במאתים ושלא במינו בנו"ט או אפי' במינו וכגון המחמץ עי' פ"ב דערלה מ"ו:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה רש"א כו' </b>והרמב"ם בפי' מסיים שאנו חוששין להשוות השיעור לטומאה בדברים שמטמאין לא בדברים שמתטמאים ע"כ:
+<b>בא"ד וגם בזה לא נוח לי. </b>לכאורה שפתי הרמב"ם ברור מללו דל"ח שיהיו שיעוריהן שוין אלא לענין הצטרפות המטמאין. אבל להצטרפות המתטמאין ל"ח שיהיה שיעוריהן שוין (גם נראה שבתוי"ט נפל ט"ס וצ"ל דהא אמרן לעיל טומאתו ולא שיעורו. גם לקמן שכ' "וזהו פירושו שבכאן". ט"ס וצריך להציגם אחר וי"מ כו'). אמנם ק"ל לפי מה שחילק הרמב"ם. מסוכה (י"ז ב') דפריך על רבה דאמר דמש"ה לא מצטרפי סכך פסול ואויר מפני דלא שוו שיעורייהו להדדי מהא דהבגד והשק כו'. והלא סכך פסול ואויר הוויין כדברים המטמאין. אך לפי מה שהוסיף הרמב"ם כאן ביאור בדברי ר"ש. י"ל דהיינו הא דמשני התם כדקתני טעמא אר"ש מ"ט כו':
+<b>מלשון הרע"ב שכ' וכן כ"א מצטרף לקל וכולן מצטרפין זע"ז כו'. </b>משמע דאפי' שלא כסדר השנוי במשנה. ולא כן פי' בכלים ועי' תוי"ט שם:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה נהנה בכחצי פרוטה ופגם בכח"פ כו'. </b>נראה דהו' מן ופגם הוא ו' המחלקת:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה נתנה לחבירו הוא מעל. </b>וכ' התוי"ט בשם הרמב"ם בטוה"נ הבאה לו. וסייעתא לפסק השו"ע או"ח סי' רכ"ג ס"ה וע"ש במ"א סק"ח:
+<b>שם נטל פרוטה של הקדש כו'. </b>התוי"ט הקשה דהא תו ל"ל. ולי י"ל משום דרצה לאשמעינן דינה בבלן:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה השליח מעל פי' בתוס' כדאמרינן כו' דילפינן חטא כו'. </b>והרע"ב כתב מקרא דואשמה הנפש ההיא כו' והוא מפי' הרמב"ם ועתוי"ט. ואנכי תמה דהרי מקרא זה לא כתיב אצל מעילה רק בגזל הגר בפ' נשא:
+<b>שם כולן מעלו. </b>התוי"ט העתיק הירושלמי מה שמחלק בין הא דהכא להא דתרומות פ"ד מ"ד ע"ש. ול"נ דע"כ גמרא דילן ל"ל הך חילוק דהירושלמי דא"כ היאך רצה לפשוט ממתניתין בעיא דאמר לשלוחו זבין לי ליתכא ואזיל וזבין ליה כורא דהתם הרי זבין בב"א ודומה להך דתרומות. וע"כ צריך לחלק לגמרתנו כמו שחילק הר"ש שם בתחלה מדעת עצמו ע"ש:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה כיצד יעשה נוטל כו'. </b>עפרש"י ותוס' וכ"נ מהרמב"ם בחבורו בפ"ז מהמ"ע ה"ו. דבהקדש יכול לחלק אף שהוא ברשות אחר כמש"כ התוס' בב"ק (ס"ח ב') ד"ה הוא. והרע"ב נמשך אחרי הרמב"ם בפי' ולא מחוור:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתו"ח ד"ה ואפשר דאתיא כר"י דסבר מב"מ לא בטיל. </b>זה אינו למש"כ התוס' במנחות (כ"ב ב') ובש"מ דביבש ביבש אפי' ר"י מודה דבטיל ע"ש:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Mishnah Meilah/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Mishnah Meilah/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..279b95cd55f6f5afac09ae9ba78a4aff88f977f4
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Mishnah Meilah/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,190 @@
+Rashash on Mishnah Meilah
+רש״ש על משנה מעילה
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Mishnah_Meilah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה מעילה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כתב התוי"ט בשם הרמב"ם הביא אחר כריתות מעילה מפני כו'. </b>לכאורה בפשוט י"ל דכ"ה הסדר בויקרא תחלה חטאת קבוע דבאה על חייבי כריתות ואח"כ קרבן עולה ויורד ואח"כ אשם מעילות:
+<b>במשנה ואיזו היא שלא ה"ל שע"ה פירש"י וה"ה לכל הני כו' וה"ט דנקיט הני כו'. </b>והוא דוחק. ולכאורה נראה דלפי סוגיין לקמן בגמ' דלר' יהודה דלכ"ע בהני דרישא אם עלו ירדו. אין בהן מעילה אלא מדרבנן. א"ש בפשיטות דר' יהושע מעילה דאורייתא אתי לאשמעינן דכל הנך דחשיב הכא לכ"ע אם עלו לא ירדו. ולכן דברי התוי"ט בד"ה ושקבלו פסולין שתלה טעם מעילתן מדאורייתא משום דא"ל תקנתא. שלא בדקדוק דבל"ה נמי כיון דאם עלו ל"י ועוד דודאי מיירי שאין עוד דם הנפש דאל"כ עדיין יש תקנה שיקבלו כשרים ויזרקו ויצאו מידי מעילה. אלא שהרמב"ם סתם ברפ"ג דהל' מעילה וכתב דאם נפסלו בדברים שיפסלו בהן הקרבנות כו' מועלין בהו מד"ס. ושיטתו הוא דאפילו בהך דאם עלו ל"י אין בהן מעילה ד"ת וכמו שבאר הלח"מ בפ"ג מהל' פהמ"ק ה"ז ע"ש:
+<b>שם ברע"ב ד"ה בלילה כו'. </b>האי כל שכן הוא כו' וכ"כ רש"י. ועתד"ה שחטן ולעד"נ דבהך בבא אתי לאשמעינן דאף דזרק ביום מ"מ לא יצאו מידי מעילה. ולהכי בבבי קמייתא דלא מיירי בזריקה הוה רבותא בהיפך. אבל הכא הוה רבותא דאף דהזריקה היתה כהוגן מ"מ ל"י מידי מעילה דומיא דשחטן חוץ לזמנן כו' דהוה הרבותא בזה כמ"ש התוס' לקמן:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ברע"ב ד"ה בשר קק"ד. </b>ואח"כ נכנס כ"כ רש"י. תימה דמאי מעליותא מחזר ונכנס כיון דכבר נפסל ביוצא. דע"כ לא אמרינן בזבחים (צ') מאי לאו דהדר עיילינהו. וכן ר"פ שם דאמר בדהדר עיילינהו כ"ע ל"פ כו' אלא בסיפא דוקא באימורי קק"ל די"ל דלא מיפסלי ביוצא קודם זריקה. וכן במנחות (מ"ז ב') לענין שתי הלחם דאר"פ דבהדר עיילינהו פליגי היינו דנאמר דר"ע ס"ל דשחיטה לא מקדשא ולא איפסלו כלל. וכ"כ קשה בזבחים שם דקס"ד דטעמא דר"ע באימורי קק"ל דס"ל דלא מיפסלי ביוצא. דא"כ מ"ט בבשר קק"ד. ועי' בתוס' שם (כ"ו) ד"ה דלמא. והתוי"ט שהקשה על מה שפרש"י לקמן בסיפא ג"כ דמיירי בחזרו מהא דר"פ שם בזבחים דאמר בדהדר עיילינהו כ"ע ל"פ. זה לק"מ דר"פ ל"ק שם אלא למידחי הכתנאי. אבל באמת לפי דקאמר רבינא ב"ש שם דמיפסלי ביוצא. אפי' בדהדר פליג ר"א. ודלא כהרמב"ם בפ"א מהלכות פהמ"ק הל' ל"ג דמשמע שדחה דברי רבינא ב"ש מהלכה ועצ"ק שנגע במקצת דברי אלה:
+<b>שם ד"ה וא"ח עליו משום פיגול כו' פירש"י הואיל כו'. </b>אלא זריקה כשרה וכ"פ אחריו הרע"ב. והתוס' כתבו ביתר ביאור לענין פיגול דאמרינן כהרצאת כשר כך הרצאת פסול וכ"כ במנחות (מ"ז ב') (והתוי"ט ל"ד במש"כ בשמם דפיגול יליף בגז"ש כו'. דל"כ הגז"ש אלא לענין נותר). ואף דמוקמינן לקמן ביצא מקצת בשר. דאפי' ר' יהושע מודה דאם נשתייר כזית בשר זורק אה"ד (פסחים ע"ט) וכש"כ לר"א דס"ל שם (ע"ז) דם אע"פ שאין בשר וא"כ זריקה כשרה היא. מ"מ לענין בשר היוצא דלא מהני הזריקה ליה לאשתרויי באכילה כדלקמן בסה"פ ה"ל לדידי' כזריקה פסולה ועי' לשון רש"י במנחות שם:
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתו"ח ד"ה דאיתא שם כו' אי נמי מזריקת הדם. </b>נראה דט"ס הוא וצ"ל בקבלת הדם ועי' בתוס':
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה פרים הנשרפים כו' ומועלין בהן בבה"ד עד שיתיך הבשר. </b>ק"ל מדוע לא קתני דבאימוריהן מועלין עד שיצאו לבה"ד. ונלע"ד דלפי דמצות הרמת והוצאת הדשן לא כתיבי אלא גבי עולה. לא ילפינן מינה אלא הנעשין על מזבח החיצון דומיא דידה. ע"ד שאר"ש בפ' ב"ש בזבחים (מ"ג) במשנה כל שאינו על מזה"ח כשלמים א"ח עליהן משום פיגול. וכעין תירוץ התוס' לקמן (י' ב') ד"ה הכל מודים. ודע דמשמע דחייבין עליהן משום פיגול כו' קאי ג"כ על הבשר שהרי ומועלין בהן כו' לא קאי אלא עלייהו לחוד ועמש"כ בזבחים (ל"ה) וצ"ע:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>במשנה זה"כ כל שיל"מ אח"ע משום פיגול כו'. </b>ומש"כ התוי"ט דפה"נ דמן מתיר בשרן ועורן לבה"ד. משמע דחייבין עליהן משום פיגול ועמש"כ עליו בזבחים (ל"ה) בס"ד:
+<b>[שם בתוי"ט ד"ה קדשו בכלי כו' אגב הני דלעיל נקט לי'. </b>תוס'. נ"ב עי' הלשון בתוס'. מהגרמ"ש ז"ל]:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה המפריש. </b>פירש"י ולא פי' אלו לחטאת כו'. וכן פי' הרע"ב. וכ"ע התוי"ט ל"ד דאפי' אמר אלו לחובתי מפורשין הן כו'. ואני אומר עליו ז"ל דל"ד דלפי מה שפירשו לקמן בהא דשהן ראויין להביא בכולן שלמים דר"ל דבכל מעה ומעה כו' וכפי שבאר דבריהם שם התוי"ט בעצמו. פשוט דאפי' אמר לחובתי ואף באמר אלו לחטאתי ולעולתי כו' נמי דינא הכי. ומה שהביא התוי"ט ממש"כ בנזיר. אינו כלום דשם קאי על דינא דלקמן במת דשם מחלק במתניתין בין סתומין למפורשין. אבל ברישא דלא מחלק משמע דאפי' במפורשין (דבסיפא) נמי. ועי' בתוס' דנזיר (כ"ו) בסד"ה הא. אבל לפי' התוס' שהביא התוי"ט בד"ה מת בועי"ל הוה איפכא דברישא מיירי ביותר סתומין מבסיפא. ואין זה משמעות המשנה. אולם על מה שפי' הרע"ב ג"כ בסיפא גבי מת שלא פי' אלו לחטאתי כו'. שם יפול עליו שפיר דל"ד:
+<b>[שם בתוי"ט ד"ה לא נהנין כו' דאפי' מדאורייתא אסור אע"ג דקיימא כו' </b>כצ"ל:
+<b>שם בא"ד תוס' </b>נ"ב בנזיר כ"ד ע"ב:
+<b>שם ד"ה מת כו' והקשו דלישני כו' </b>כצ"ל:
+<b>שם בא"ד ואמר מעות הללו לקרבנות נזירתו </b>כצ"ל. מהגרמ"ש ז"ל]:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה לשיתין. </b>כ' התוי"ט דהוא לשון ארמית כו'. והוא ג"כ לשון עברי והיו שתותיה מדוכאים (ישעיהו י״ט:י׳). כי השתות יהרסון (תהילים י״א:ג׳):
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה המקדיש דישון בתחלה כו'. </b>פירושי המפרשים בזה דחוקים מאד. ולעד"נ דר"ל דקדושה שהיה בהן קודם כבר אזלא לה כדקתני רישא. אבל אם הקדישו אדם עתה מחדש (וזהו שכוון במלת בתחלה) מועלין בו. ועי' בפי' הרע"ב דלכאורה כוונתו נעלמה. ואולי יכוון דדוקא אם הקדיש דמיו בעוד היותו בפנים ר"ל בהיכל דאז לא היה ראוי לשערו ולשומו משום דכ"א אסור ליכנס שמה שלל"צ עבודה והוא באזהרת אל יבוא דר"פ אחרי. ותיכף כשהוציאוהו לעזרה דאז היה ראוי לשומו נהנה ממנו מעל. משא"כ אם היה שהות לשומו קודם שנהנה ממנו. או שהקדישו לאחר שהוציאוהו לעזרה דהיה שהות לשומו קודם שהקדישו לא מעל. ובזה ינצל מכל גמגומי התוי"ט עליו:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה אילן ואח"כ נתמלא פירות שדה ואח"כ נתמלאה עשבים כו' וא"מ במה שבתוכן כו'. </b>מה שהקשה התוי"ט מביצת תרנגולת ומחלב חמורה דלעיל. נראה דלק"מ די"ל דהתם מיירי בחלב שהיה בדדיה וביצה שהיתה במעיה בשעה שהקדישם. ומה שהביא ראיה בסד"ה רש"א לפסוק כר' יוסי מגידולי קונם דפ"ז דנדרים. עמשכ"ע שם (נ"ז) בס"ד. ובר מן דין הא איסורא מיהא איכא אפי' לת"ק וכדאיתא בפסחים שהביא לעיל. ולכאורה ה"נ ראיה לפסוק כר' יוסי ממשנה דלקמן שרשי אילן של הדיוט הבאין בשה"ק וכו'. ומדאיצטריך לאשמועינן בהו דאין מועלין ש"מ דבשאר גידולי הקדש מועלין. אבל י"ל דרישא מיירי דכשהקדיש הקרקע היו כבר שרשי אילן של חבירו לתוכה. וכן סיפא כשהקדיש את האילן כבר היו שרשיו לתוך שדה חבירו. וכ"מ לישנא דגמרא בב"ב (כ"ו ב') מידי איריא בגידולין הבאין לאחר מכאן עסקינן. מכלל דלשינויא דרבינא שם לאו בהכי איירי:
+<b>שם ולד מעושרת כצ"ל וכן לקמן עי' הנוסח במשב"ג. </b>והקשה התוי"ט דבדמאי קרי מעושרת לכלכלה שהופרש ממנה המעשרות והרמב"ם העתיק ולד המעשר. ונראה דאישתמיטתיה מ"ז דפ"ט דבכורות מן המעושרים דפירושו מן העשיריים. ובגמרא שם (נ"ט ב') הוה ס"ד דפירושו אותן שעישר עלייהו ודחי שם דאינו אלא העשיריים ודיקא נמי כו'. וז"ל הרמב"ם שם בפירושו והוא מה שאמרו בתיקון מה שאמר מעושרין מאי מעושרין עשיריים:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה אילן מלא פירות כו' וז"ל רש"י כו'. </b>ובבכורים לא מיתוקמא שהרי אין קרבין כו' וע"ש. ול"נ דמשום הא לא איריא כיון דטעונין הנחה לפני המזבח שפיר מיקרי ראוי למזבח. ומה שאח"כ נוטלין הכהנים משלחן גבוה קזכו כמו בשר החטאת והאשם ודומיהן:
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה ראבצ"א כו'. </b>התוי"ט העלה בצ"ע על הרמב"ם בחבורו שהשמיט ד"ז ע"ש. ול"נ דהרי הרמב"ם מפרש בפיה"מ דראב"צ אתא לאפלוגי ולומר דמותר ליהנות ממנה והביא ראיה מהא דנוהגין כו'. ות"ק סבר דאין זה ראיה דהתם טעמא משום דמצות ללה"נ (ויש ט"ס בפירושו וצ"ל תחת אינה מודה. אינו ראיה ובהגהת התוי"ט ג"כ ט"ס וצ"ל לא שמעינן) ולכן לא הביאו הרמב"ם להלכה דלענין לתתה בלולב הוא פשוט דשרי מטעם דמללה"נ וזה הביא בד"ט. ולשאר הנאות פסק דאסור כת"ק. אלא דלכאורה קשה מ"ש זה מהא דפסק הרמב"ם בפ"א מהלכות שופר ה"ג דבשופר של עולה לא יתקע לכתחלה. וי"ל דשאני הכא דאפילו הנאה גמורה אינו אסורה אלא מדרבנן מדקתני ולא מועלין לכן בהנאה דמצוה ל"ג אפילו לכתחלה:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה כלל אר"י כו'. </b>ופסקו הרמב"ם בפ"ד מהלכות ט"א הי"א וכ"כ בפי' הכלל הזה אמת. וקשה דהלא ביומא (פ"א) אמרינן דרבנן פליגי עליה ע"ש. ונ"ל דסמך אסוגיא דסוכה (י"ז) דאזלא כוותיה ע"ש:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה השרץ והנבלה כו' א"מ זע"ז כו'. </b>לפרש"י במשנה דלעיל אתיא כר' יהושע. אבל לשיטת הרמב"ם והתוס' שם שהבאתי י"ל דאתיא אפי' כרבנן:
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה במזון שתי סעודות לעירוב. </b>מש"כ הרע"ב שהם שמונה ביצים לדברי רבותי. במחכ"ת אגב שיטפי' ל"ד דעי' בפ"ח דעירובין מ"ב דזה ליכא למ"ד. שוב נזכרתי שכ"כ גם הטור או"ח סי' ת"ט וע"ש בט"ז סק"ח:
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה הערלה וכלאי הכרם מצטרפין זע"ז. </b>מש"כ הרע"ב לאסור במאתים ביבש ובלח בנו"ט. ל"ד. וכך הל"ל במין במינו במאתים ושלא במינו בנו"ט או אפי' במינו וכגון המחמץ עי' פ"ב דערלה מ"ו:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה רש"א כו' </b>והרמב"ם בפי' מסיים שאנו חוששין להשוות השיעור לטומאה בדברים שמטמאין לא בדברים שמתטמאים ע"כ:
+<b>בא"ד וגם בזה לא נוח לי. </b>לכאורה שפתי הרמב"ם ברור מללו דל"ח שיהיו שיעוריהן שוין אלא לענין הצטרפות המטמאין. אבל להצטרפות המתטמאין ל"ח שיהיה שיעוריהן שוין (גם נראה שבתוי"ט נפל ט"ס וצ"ל דהא אמרן לעיל טומאתו ולא שיעורו. גם לקמן שכ' "וזהו פירושו שבכאן". ט"ס וצריך להציגם אחר וי"מ כו'). אמנם ק"ל לפי מה שחילק הרמב"ם. מסוכה (י"ז ב') דפריך על רבה דאמר דמש"ה לא מצטרפי סכך פסול ואויר מפני דלא שוו שיעורייהו להדדי מהא דהבגד והשק כו'. והלא סכך פסול ואויר הוויין כדברים המטמאין. אך לפי מה שהוסיף הרמב"ם כאן ביאור בדברי ר"ש. י"ל דהיינו הא דמשני התם כדקתני טעמא אר"ש מ"ט כו':
+<b>מלשון הרע"ב שכ' וכן כ"א מצטרף לקל וכולן מצטרפין זע"ז כו'. </b>משמע דאפי' שלא כסדר השנוי במשנה. ולא כן פי' בכלים ועי' תוי"ט שם:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה נהנה בכחצי פרוטה ופגם בכח"פ כו'. </b>נראה דהו' מן ופגם הוא ו' המחלקת:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה נתנה לחבירו הוא מעל. </b>וכ' התוי"ט בשם הרמב"ם בטוה"נ הבאה לו. וסייעתא לפסק השו"ע או"ח סי' רכ"ג ס"ה וע"ש במ"א סק"ח:
+<b>שם נטל פרוטה של הקדש כו'. </b>התוי"ט הקשה דהא תו ל"ל. ולי י"ל משום דרצה לאשמעינן דינה בבלן:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה השליח מעל פי' בתוס' כדאמרינן כו' דילפינן חטא כו'. </b>והרע"ב כתב מקרא דואשמה הנפש ההיא כו' והוא מפי' הרמב"ם ועתוי"ט. ואנכי תמה דהרי מקרא זה לא כתיב אצל מעילה רק בגזל הגר בפ' נשא:
+<b>שם כולן מעלו. </b>התוי"ט העתיק הירושלמי מה שמחלק בין הא דהכא להא דתרומות פ"ד מ"ד ע"ש. ול"נ דע"כ גמרא דילן ל"ל הך חילוק דהירושלמי דא"כ היאך רצה לפשוט ממתניתין בעיא דאמר לשלוחו זבין לי ליתכא ואזיל וזבין ליה כורא דהתם הרי זבין בב"א ודומה להך דתרומות. וע"כ צריך לחלק לגמרתנו כמו שחילק הר"ש שם בתחלה מדעת עצמו ע"ש:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה כיצד יעשה נוטל כו'. </b>עפרש"י ותוס' וכ"נ מהרמב"ם בחבורו בפ"ז מהמ"ע ה"ו. דבהקדש יכול לחלק אף שהוא ברשות אחר כמש"כ התוס' בב"ק (ס"ח ב') ד"ה הוא. והרע"ב נמשך אחרי הרמב"ם בפי' ולא מחוור:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתו"ח ד"ה ואפשר דאתיא כר"י דסבר מב"מ לא בטיל. </b>זה אינו למש"כ התוס' במנחות (כ"ב ב') ובש"מ דביבש ביבש אפי' ר"י מודה דבטיל ע"ש:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Mishnah Menachot/Hebrew/Vilna Edition.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Mishnah Menachot/Hebrew/Vilna Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..75cac5898934c5bf4780dc3cdeb4c0c0710efb88
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Mishnah Menachot/Hebrew/Vilna Edition.txt	
@@ -0,0 +1,417 @@
+Rashash on Mishnah Menachot
+רש״ש על משנה מנחות
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה מנחות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה ומנחת קנאות כו'. </b>כחטאת שויוה רבנן. וכ"ע התו"ח משמע דמדרבנן הוא. ואין מלשון זה הכרע כמש"כ בס"ד בר"ה ספ"ק ע"ש:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה קמץ בשמאל פסול. </b>עי' תוי"ט שהביא משמא דגמרא דילפינן מן וימלא כפו ממנה כו'. אבל לימוד זה נדחה במסקנא לקמן (י') אלא דילפינן יד יד ממצורע. ולרבנן מסיק שם דמכהונה לבד נפקא דכהונה לא בעיא אצבע. וכי איצטריך יד יד לקידוש קומץ. ולר"ש נפקא ליה קמיצה גופא מהקישא דכחטאת בא לעובדה ביד עובדה בימין. וקידוש לא בעי כלל. או דמכשיר בשמאל. ואיצטרך יד יד לקמיצה דמנחת חוטא עי' היטב שם בסוגיא:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה פושט כו'. </b>ואע"ג דשלשתן נקמצות לאחר אפייה כו'. והלשון אינו מדויק דמשמע דמנחת סלת ניחא ליה אע"פ שהיא ג"כ בלולה נופל בה שפיר לשון קמח. וסיים דמשכחת נקמצות קמח אותן שאין בה שמן כו'. ועי' לקמן (נ"ד) תד"ה ת"ש:
+
+Mishnah 3
+
+<b>ברע"ב ד"ה חסר לבונתה כו'. </b>ואילו רבה לבונתה לא קתני דלא פסל אלא כשרבה יותר על שני קמצין. (ועי' רש"י י"א ע"ב ד"ה שהפריש לה ב' קמצין כו') ול"ד דבשני קמצין מצומצמין ג"כ פסול לפי' הא' דרש"י שהחזיק הרע"ב אחריו. ובפי' הרמב"ם יש ט"ס וכצ"ל והוא שיתן משני קומצין של לבונה ולמעלה. וכ"פ בחבורו פי"א מהל' פהמ"ק. ואולי גם בדברי הרע"ב חסר קו על מלת על והכוונה עלה ור"ל על המנחה או על הלבונה. ודע שהתוי"ט מלא דברי הרע"ב וז"ל דב' קומצין לגבי ב' קרטין הוא יותר מדאי הרבה כו'. ור"ל דחסר לבונתה דמתניתין היינו משני קרטין וכר' יהודה וכמש"כ הכ"מ שם בהל' ח' לחד תירוצא בדעת הרמב"ם. אבל זה דוחק גדול. דהרי חזינן דריו"ח מפרש חיסר לבונתה דמתניתין. דהיינו מקומץ. ואולי יאמר דהרמב"ם פסק כתירוצא קמא דסתמא דגמרא על הברייתא תני קורע כו' (ועמש"כ בס"ד בשבועות (ט"ז) בתד"ה תני) ולכן גם במתניתין י"ל תני חיסר לבונתה משני קרטין. אבל קשה דלריו"ח (לפמש"כ התוי"ט) יקשה מדוע לא תני מתניתין יתר לבונתה. ול"נ דהרמב"ם מפרש דריו"ח לא בא רק לתרץ הקושיא דוהתניא כו' ובא לומר דאתיא כר"מ וריו"ח גמיר לה דר"מ פוסל בחסר כ"ש (כה"ג תמצא לו בסנהדרין (נ' ב') ע"ש בפרש"י ד"ה מרגלא) ולא ניחא ליה בתירוצא דתני קורט כו' דמשמע ליה דתני לה דומיא דקומץ כיון דכייל להו בחד חסר. וכן לא ניחא ליה בתירוצא דכאן כו' כאן כו' אף דאית ליה חילוק זה כדאמר לקמן. דמשמע ליה דהברייתא מיירי ג"כ בלבונה הבאה עם המנחה מדכייל לקומץ בהדיה. אבל מתניתין מפרש ג"כ דחיסר משני קרטין וכר"י וכדמוכח מהא דלא תני רבה לבונתה כדכתב התוי"ט. ועוד נ"ל ראיה ממשנה הסמוכה לקמן דתני להקטיר לבונתה ופרש"י עצמו דהך סתמא כר"ש (כן הגיה הצ"ק) כו' דלבונה כשרה בקורט א'. ול"ד דה"ה דמצי אתיא כר"י דמכשיר בב' קרטין דהל' כוותיה נגד ר"ש:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה שני כבשים כו' וכ' רש"י אע"ג דז' כבשים כו' שאין הלחם קדוש אלא כו'. </b>לשונו מזוקק. ולשון הרע"ב ושאר כבשים דמוספין נינהו. ול"ד במחכ"ת. עי' לקמן (מ"ה ב') רע"א יכול הן הן כבשים האמורים כאן הן הן האמורים בחוה"פ אמרת כו'. ועי' בפירושו לקמן פ"ד מ"ב:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+ <b>במשנה לא פתת. </b>ברש"י וברע"ב וזה אם לא פתת אלא כדי קמיצה כשר. ונ"פ דכוונתו דע"כ פתת מהחלות כדי קמיצה דקומץ היתר פסול כדלעיל (ו) במשנה והתוי"ט ל"ד בכאן במחכ"ת. ומש"כ רש"י כדאמרינן באלו מנחות. שב למש"כ קודם ה"ה לכל המנחות כו' והוא שם (ע"ה) מנחה לרבות כל המנחות לפתיתה. או דצ"ל האי כדאמרינן כו' קודם וזה אם לא פתת כו':
+<b>שם במשנה והן בולעות זו מזו. </b>עתוי"ט. ונראה דאישתמיטתיה מש"כ הרמב"ם בפי"א מהל' פהמ"ק ה"ח דאם נפל לתוכה שמן מנחה אחרת כ"ש נפסלה. וא"כ נוכל לפרש הכא דהפסול הוא משום ריבה שמנה. אם לא שיאמר דהרע"ב לקח לו שיטה אחרת דאף בזה לא מיפסל עד שיוסיף לוג ודלא כרש"י ולא כרמב"ם. זה ה"ל להתוי"ט לבאר. (ואגב ראיתי להכ"מ שם בהל' ט' על מש"כ הרמב"ם דבריבה שמנה עד שני לוגין כשרה. שכתב ודלא כפרש"י שכתב אהא דאמרינן ולוקמה כגון דעריב שמן דחולין כו' דעריב ביה פורתא כו'. ותמוה דהא גם הרמב"ם מודה בעירב בה דחולין או דמנחה אחרת אפי' כל שהוא פסולה. וה"ל לאתויי הא דפרש"י לעיל אבל בלוג ומחצה קס"ד דלא מיפסלא. משמע דלמסקנא מיפסלא בהכי. ושני לוגין דנקיט הוא לרבותא דס"ד הואיל והאי חזי ליה כו'):
+<b>ומה </b>שכ' התוי"ט שלא הבין לשיטת רש"י והתוס' דהטעם הוא משום ריבה שמנה קושיית הגמרא וכי בולעות זו מזו מה הוי מב"מ הוא. לאחר העיון בפירושם נראה דהכי פריך כיון דמב"מ לא בטיל לכן אע"פ שהקומץ בולע שמן מהמנחה כיון דלא בטיל לגביה. כל היכא דאיתיה אמנחה שדינן ליה. כדפרש"י לקמן (כ"ג) בד"ה רי"א לא יקרב. משום דעולין א"מ זא"ז והיכא דאיתיה אמנחת נדבה שדינן ליה. ולכן לא הוה ריבה שמנה לגבי קומץ ולא חסר שמנה לגבי מנחה. ועי' עוד שם בבעיא דרבא קומץ שמיצה שמנו כו' ובתוס' שם ובד"ה חרב. ומשני רבא כ"ש מב"מ וד"א כו' שא"מ (דהיינו הקומץ) רבה עליו (על שמן הנבלע בו) ומבטלו. ולכן הוה ריבה שמן בקומץ כיון דבטיל בתוכו. וחסר שמנה גבי מנחה. אך קצת סתירה לזה מהא דפרש"י שם (בע"ב) ד"ה לימא דלא כר"ח שכתב דבטיל כמאן דליתיה דמי ולא אייתיר ליה. וכבר הרגישו עליו בזה התוס' כאן בד"ה והן הא':
+<b>שם ברע"ב ד"ה לא מלח כל המנחה כו'. </b>פירושו זה לא נמצא בגמרא עי' לקמן (ר"ד כ'). והפי' גופיה לא מחוור כלל. דמאי קמ"ל מתניתין בלשון דיעבד כיון דאפי' לכתחלה לא בעיא כל המנחה מליחה. בשלמא לא יצק דפי' לא יצק כהן אלא זר. אף דגם לכתחלה משמע דכשרה בזר דמקמיצה ואילך מצות כהונה. מ"מ אפשר דאפ"ה היו נוהגים הכהנים ליצוק. וכיוצא בזה כתבתי בברכות (כ"ח. ל"א ב') ע"ש. או דאתי לאפוקי מר"ש דס"ל לקמן (בע"ב) דבעינן דוקא כהן. והרמב"ם פי' דלא מלח כהן אלא זר. ולקושיית רב יוסף לקמן ע"ז וכי תעלה ע"ד כו' לא חש לה די"ל קמ"ל דאם עבר ועלה או בשוגג ומלח כשר. (ורב יוסף דלא ניחא ליה בזה אולי ס"ל דהוה מצוה הבאה בעבירה ולכן אפי' עבר ועלה ומלח לא יצא ובפרט זה יש להאריך ואכ"מ) ועי' בכ"מ ולח"מ בפ"ה מהל' אמ"ז הי"ב:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה לא מלח כו'. </b>לא דקדק בסדר כו'. ונ"ל דל"ד הרב ז"ל בזה. דהתוס' מפרשי' לא מלח קאי על הקומץ. או שלא מלחו כלל. או שלא מלחו כהן אלא זר. וכדאיתא בגמרא שציינתי לעיל. אבל לפי' הרע"ב דלא מלח קאי על כל המנחה. אדרבה י"ל דבדוקא אקדים התנא לא מלח לארויי לן דמיירי במנחה כולה דקדים לתנופה ולהגשה:
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ואינו מרצה כו' ותמיהני כו' ע"ש כה"ד. </b>ואולי יכוון רש"י דאותן קדשים המותרין להקריבן בבמה קטנה אפי' אם הקריבן בבמה גדולה אין נפסלין ביוצא עי' זבחים (ס"ד קי"ט) ובפרש"י שם:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה שני שעירי יוה"כ מעכבין זא"ז. </b>ק"ל מאי איריא השעירים דהוזקקו זל"ז בהגרלה. אפי' הפר של כה"ג והקטורת דלפני ולפנים וכל האמור בפ' אחרי בסדר היום מעכבי אהדדי עי' יומא (ס') פלוגתת ר"י ור"נ. ואולי קמ"ל דאף שעיר המשתלח דעיקר מצותו בחוץ להשתלח וגם כשר בזר אפ"ה מעכב. ועי"ל דהא כבר תני להו בדוכתייהו ביומא שם. אלא דכאן רצה התנא לזווג שנים שנים ועמש"כ לקמן בסמוך:
+<b>שם שעל הפרוכת ומה"ז עי' רש"י. </b>ועי' בלשון הרע"ב דמשמע מדבריו דגם פהע"ד ופכה"מ טעונין ז' הזיות על מזבח הפנימי וז"א כדמוכח בזבחים (ר"ד מ"ב) ובש"ד. ומש"כ עוד וד' מתנות כו' אע"פ שלא הוזכרו במשנה. נ"ל דזה כבר שנה בפ"ד דזבחים כל הניתנין על מזבח הפנימי כו' ושם תני דומיא דחטאת החיצונה דהויא בקרנות. וכן לקמן (מ"ד ב') תני המתנות שעל מזבח החיצון א"מ זא"ז דמשמע הא דפנימי מעכבות. אך ק"ל מדוע לא תני הזאה ראשונה שעל בין הבדים ושעל הפרוכת דפר ושעיר של יוה"כ. וה"ל למיתני בבא דשמונה. שכן רש"י כללה עם השבע לעיל (ט"ז) ד"ה מ"ג דיו"ה ועשאו שמונה. ואולי דזה כבר נכלל בהא דיומא (ס') וכאן לא שנה רק לזווג שבע שבע וכמש"כ בסמוך לעיל:
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה שתי פרשיות שבמזוזה כו'. </b>ק"ק מדוע לא חשבה לעיל בהדי שנים שנים. וכן ד"פ שבתפילין וד' ציציות בהדי ד"ד כמו שחשב שם ד' שבלולב אע"פ שאינו מעניני עבודה:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה תפלה כו'. </b>עתוי"ט ולע"ד יל"פ מלשון מחשבה כדפרש"י בפ' ויחי על לא פללתי. והוא לפי שאסור להסיח דעתו מתפילין וצריך שיהא מחשבתו עליהם תמיד:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה והכבשים א"מ זא"ז. </b>בגמ' איתא גם והשעירים. ומסובבת בד"ח בסימן המחיקה. ולכאורה גי' והשעירים נכונה ופירושה כמו דמפרש הש"ס לוהאילים דלא אילים דתו"כ מעכבי ליה לאיל דחוה"פ כו' דב' שעירים הן א' שבפ' אמור בגלל הלחם והב' שבחוה"פ למוספין כמש"כ הרמב"ם ברפ"ח מהל' תומו"ס והוא מהגמרא לקמן (מ"ה ב'). רק ק"ק לפ"ז מדוע לא הזכירם הש"ס לפרשם כמו והאילים:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב ד"ה התמידים א"מ כו' דאי בעי כו' ואי בעי מוספין מקריב ברישא. </b>כן פי' רש"י. ונ"פ דלא פי' כן רק לפי הקס"ד. אבל לפי מאי דמסיק אביי לקמן ע"כ פירושו דאין מעכבין אה"מ בדיעבד אם קרב המוספין קודם והרע"ב שהעתיק לשון רש"י ואי בעי מוספין כו' לפירושא דמתניתין לפי האמת ל"ד במחכ"ת. ולא עוד אלא דהוא עצמו מסיים דדרשה דהעולה אינה אלא למצוה כו' וא"ל דבריו סותרין אהדדי:
+<b>[שם בתורע"ק אות ט"ו.</b> כן העיר הצ"ק מהת"י ועי' בריטב"א ליומא שם ובח"נ כאן. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה ושלימה היתה קריבה. </b>עפרש"י וכ"ה המסקנא בגמ' לקמן. והתימה על הרמב"ם והרע"ב שנשמטו מלפרש כן. וגם התוי"ט לא העיר מזה:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה רי"א אף היא אינה מן המובחר. </b>כלשון זה אמר הוא עצמו בסנהדרין (נ"ב) במשנה ופרש"י שם אף הוא לישנא בעלמא כו'. ועמש"כ שם והכא י"ל דנקט לשון זה אשיגרת לישן דאמרו לו אף היא כו' דסיפא:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ברע"ב ד"ה מנחת הסלת המתנדב מנחה סתם מביא כו' כ"כ רש"י. </b>ושנו משנתם כר"י ברפ"י לקמן דל"ה כוותיה. עי' מל"מ פי"ז מהל' מעה"ק הלכה ה':
+<b>שם בתוי"ט ד"ה לחה"פ אי אכללא דכה"מ קאי כו' דאקרי מנחה כו' </b>ולי מוכח להדיא דקרינן ליה מנחה ממתני' דשקלים והובאה בגמ' לעיל (מ"ו ב') אלא שהכהנים כו' וכל מנחת כהן כו' הואיל כו' ולחה"פ כו' האיך נאכלין וע"ש בגמרא. וכ"מ לקמן (ס' ב') דקס"ד לרבויי לחה"פ להגשה מאת המנחה:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה נתן כלי ע"ג כלי לא פסלה. </b>לשון הרע"ב ול"א הרי עבר כו' וכ"כ הרמב"ם בפי' ובחבורו פי"ב מהל' מעה"ק ה"ח. ולכאורה מדתני גבי שיריה אינו עובר. והכא לא תני רק לא פסלה משמע דעובר מיהא. וכבר דקדק בזה הלח"מ שם ונ"ל דהם מפרשים כאן ע"ד שפי' הגמרא בסנהדרין על הא דבחדא מתני' תני שם מאכילין אותו שעורים ובאידך תני לחם צר. דבתרוייהו עבדינן תרוייהון ומה שחסר זה גילה זה ויגיד עליו ריעו. וכה"ג כתבתי בשבת (קנ"ה) בד"ה אר"ה ע"ש. ודע דהל"ל לפרש בהא דנתן כלי ע"ג כלי דתרתי קתני ואו או קאמר. ור"ל נתן כלי ע"ג גופא דמנחה. או שנתן השמן ע"ג הכלי שהמנחה בתוכה. אך לשון הרמב"ם בפי' ל"מ כן:
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה יש טעונות הגשה וא"ט תנופה. </b>תנופה ולא הגשה. הגשה ותנופה. לא כו'. כ"ה הגי' במשניות וכן הובא בנדרים בגמרא. וכן מפרש להו על סדר הזה במשנה הסמוכה:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה מנחת הסולת כו' המנחה והבאת כו'. </b>משמע דדריש הא דהמנחה לרבוי אולם בתוס' שמהם העתיק איתא את המנחה כו' ר"ל דאת הוא רבוי וכדמוכח להדיא מדבריהם לקמן ד"ה ר"ש:
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה ואימורי שלמי יחיד וחו"ש שלהן. </b>ק"ל מדוע נקיט שלמי יחיד הלא גם שלמי ציבור טעונין תנופה שחוטין כדלקמן בדברי ר"ש. ואולי מתניתין כרבי דאמר לקמן (ס"ב) דתנופת שלמי צבור לאחר שחיטה כמות שהן וכהרמב"ם בפ"ח מהל' תומ"ס הי"א דלאחר שחיטה ג"כ הנפתן עם הלחם. וא"כ הוא נכלל במה שאמר אח"כ ושתי הלחם וב' כבשי עצרת כו'. (והרווחנו בזה למצוא מקור לדברי הרמב"ם הנ"ל דלאחר שחיטה ג"כ תנופתן עם הלחם ע"ש בלח"מ. ואין לדחות דלמא דוקא לרבי דס"ל דון מינה ואוקי באתרא לכן ס"ל ג"כ דתנופתו עם הלחם. אבל לרבנן דפסק הרמב"ם כוותייהו דס"ל דון מינה ומינה מנ"ל דבעי' עם הלחם. ז"א דהא לר"פ שם אף רבי ס"ל דון מינה ומינה ואפ"ה ס"ל דעם הלחם וא"כ ה"ה לרבנן נמי) אולם לפ"ז דסתם מתני' אתיא כרבי ה"ל לפסוק כוותיה ויקשה על הרמב"ם דפסק כחכמים. ולכן נ"ל דמשמע שם דלחכמים דרבי אימורין דשלמי ציבור אינן בתנופה וכ"נ להדיא ברמב"ם שם (ובאמת ל"י למה כיון דמשלמי יחיד ילפינן ליבעו אימורין נמי תנופה כדיחיד. ולרבינא שם דאמר דילפי משלמיהם ניחא דהתם לא כתיב אלא חו"ש אבל לאינך אמוראי דשם קשיא) ולכן יל"פ כאן דהכינוי שלהן מוסב על שלמי שזכר (ונכלל בזה גם דשל ציבור) לא על היחיד שעמו ונכון בעז"ה. ודע דק"ל מדוע שייר התנא מלחשוב לחמי תודה ודנזיר דטעונין ג"כ תנופה (עי' ספ"ט בהרע"ב ובמש"כ שם) ואין בהם הגשה:
+<b>שם ברע"ב ד"ה שתי הלחם וכבשי שלמים של עצרת הבאים בגלל הלחם. </b>עמש"כ בהוריות (י"ג):
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>במשנה הרי עלי בתנור לא יביא מאפה כופח כו'. </b>לכאורה אפי' אמר הרי עלי מנחת מאפה סתם ל"י מכל הני כיון דילפינן מדכתיב מאפה תנור. הרי לא גילתה התורה שיוכל להתנדב זולת מאפה תנור. ואמרי' לעיל (ס' ב') ת"ל אלה אין לי אלא אלה:
+<b>שם במשנה יורות הערביים. </b>עי' פי' הרמב"ם והרע"ב. וכן מפורש במשנה עצמה בפ"ה דכלים מ"י:
+<b>שם ברע"ב ד"ה רעפים כו'. </b>ומסיקין אותן בכבשן. גם תנור וכופח מסיקין בכבשן והוא גמר מלאכתו עי' שבת (קכ"ה). ונראה שיש חסרון בדבריו וכוונתו למה שפי' הרמב"ם ומאפה רעפים (כ"נ דצ"ל) הוא שמחממין אבן קשה כו':
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ברע"ב ד"ה ומתן שמן כו'. </b>ואופה בתנור ופותתה ויוצק כו'. ונ"פ דתיבת בתנור ט"ס* דהא מאפה תנור ממעטינן מיציקה:
+*וכן כתב ג"כ בעל מלאכת שלמה וגם ברע"ב שבתי"ט ד"פ וד"ק ליתא:
+<b>שם בתוי"ט סד"ה כל כו' ומאי קושיא כו'. </b>עי' תוספות (ע"ה ע"ב) ד"ה איזהו:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה רש"א כו' ומנחת כה"מ אין בהם פתיתה. </b>עי' לח"מ ומל"מ פי"ג מהל' מעה"ק הל' ד':
+<b>שם בתוי"ט ד"ה הנעשות כ' דמב' מיעוטין ממעטינן להו [לב' הלחם ולחה"פ] דחלוקין הם לענין לבונה. </b>וקשה דהרי לענין הגשה ממעטינן להו לעיל (ס"ד ס') ממיעוט אחד:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה רש"א לא היה להן קצבה. </b>במשניות הגי' לא היה לה כו'. ומשמע לפי גי' זו דלא פליג אלא על לחה"פ. ולחם נקרא לפעמים בל"נ כמש"כ התוס' לקמן בר"פ שתי הלחם. וכן הקרא שמביא הוא בלה"פ. ושביק קרא המוקדם סלת תהיינה הכתוב בשתה"ל. וגם לגי' דלהן י"ל דל"ר שב על הנפות. והרע"ב העתיק הגי' לה ואפ"ה פי' דפליג אכולהו:
+<b>ודע </b>דלכאורה תימה על הרע"ב ואחריו התוי"ט (וכ"מ מפי' הרמב"ם) שפי' כרשב"א ולא כת"ק. והרמב"ם בחיבורו מיסתם להו סתומי בג' המקומות. ועלח"מ פ"ז מהל' תומ"ס הי"ב. ונ"ל משום דלת"ק לא היה אלא שתי נפות ובהן היו מניפין י"ג פעמים כדפרש"י. ומה דאיתא בתוספתא שהעתיקו התוס' בהת"ק י"ג נפות. נ"ל דנפות אינו שם העצם בל"ר. אלא הוא שם המקרה או מקור ורשב"א דס"ל די"ג נפות ממש היו נקיט בלישניה י"ג יפה. וא"כ סתמא דמתניתין דנקטה גם כן נפה אתיא כוותיה לכן פירש אליביה ונכון בעזרת השם:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה שהן שש מדבריות כו' עשרה לחמץ כו'. </b>עי' לקמן בגמרא (ע"ז ב' ע"ח) דיליף להו שפיר משתי הלחם. והרע"ב והתוי"ט שתקו מזה ולא ביארו:
+<b>שם ורבוכה. </b>עי' בתוי"ט בשם הרמב"ם טעם לשם זה. ומש"כ שם והוא שנאמר סולת בשמן תעשה. תמוה דהאי קרא כתיב במנחת מרחשת. ובפי' הרמב"ם ליתא לתיבת סלת ונכון ור"ל הא דכתיב בחביתין על מחבת בשמן תעשה:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בהרע"ב ד"ה ולד תודה שהפריש תודה מעוברת. </b>ול"י כוונתו דאדרבה דלריו"ח בתמורה (כ"ה) דאם שיירו משוייר ה"נ כמפריש ב' תודות לאחריות (עי' בתוס') וקודם כפרה באיזו שמתכפר טעונה לחם. וגם לאחר כפרה בתודת נדבה נראה דג"כ טעונה לחם דמרבה בתודות הוא. ואילו בהקדיש ואח"כ נתעברה. בתודת נדבה אפי' קודם כפרה אין הולד טעון לחם. ובתודת חובה ג"כ לאחר כפרה מיהא א"ט לחם לכ"ע. ולמ"ד אין אדם מתכפר בשבח הקדש אפי' קודם כפרה א"ט לחם כמבואר כ"ז בסוגיא:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה עפריים בבקעה כצ"ל כמו שציינו התוס'. </b>ובמשניות הגי' חפריים וגם היא נמצאת ביהושע (י"ט י"ט) ופי' בבקעה נראה דר"ל דדוקא בבקעות שבתוכה לאפוקי הרים ומישור. ודלא כהרע"ב. וכן מפרש לקמן (פ"ו ב') ובית לבן בהר וכפר סיגנה בבקעה:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה תקוע אלפא לשמן. </b>במשניות הגי' תקועה. וט"ס הוא כי שם העצם שלה תקוע כדכתיב בריש עמוס ובירמיה (ו') והא דכתיב וישלח יואב תקועה. שם בא הה"א במקום למ"ד בתחלתה:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה משלישה מאמצעה. </b>הפי' הנכון בזה לע"ד הוא דאינו מביא אלא משליש האמצעי. ומאמצעה דקאמר הוא לביאור על משלישה לומר דיכוון לשליש האמצעי. ולפ"ז היה משים הברזא תחת שני השלישים העליונים. ויתחיל להמשך מתחתית שליש האמצעי. וכשיכלה ויתחיל להמשך משליש העליון (דהיינו זרק הגיר ודלא כמשמעות פרש"י ומהא דאיתא בגמרא גיר של שמרים ל"ק כי גם למעלה לפעמים נמצא שמרים כידוע) אז הקיש בקנה. ויתכן ג"כ לפרש דמאמצעה שב על מקום מושב החבית במרתף. וירצה בזה שלא לקחו מאותן החביות הסדורות סביבות כתלי המרתף אלא מאמצעו. וכעין זה פי' הלח"מ בפ"ז מהל' איסורי מזבח ה"ו לדעת הרמב"ם:
+<b>שם שנאמר תמימים כו'. </b>פשוט שזה אינו מדברי ריב"י אלא מסתמא דמתני' והוא טעם כולל לכל הפסולים שנשנו בפרקין ודלא כדמשמע קצת מפרש"י. וכ"מ להדיא מפי' הרמב"ם (והרע"ב) ובחבורו רפ"ו מהל' אמ"ז וע"ש בכ"מ:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה ז' מדות של לח כו'. </b>עי' לעיל (ח' ב') בתד"ה כלי הלח ובמש"כ שם:
+<b>שם אלא כו' לוג ומחצה כו' למנחת כ"ג כו'. </b>ק"ל הא רביעית לא נמשחה אלא בשבילה כדלקמן (פ"ח רע"ב) וא"כ לוג ומחצה ל"ל. ויותר קשה הא דאיתא (שם רע"א) א"ל חצי לוג היתה שם כו'. מדוע לא א"ל דרביעית היתה שם והיא ע"כ מוכרחת לה. שוב ראיתי להמל"מ בפי"ג מהל' מעה"ק ה"ג שהתעורר בזה. ועי' לעיל (ח') תד"ה ולר"ח:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה כל מדות שבמקדש היו נגדשות. </b>משמע דכולל גם מדות הלח דהם ג"כ נקראים מדות סתם כמש"כ התוס' לעיל (ח' ב') ועמש"כ שם. וק"ל דהרי בהן היו מודדין יין ושמן ומים ואין גודשן שוה כמש"כ התוס' בזבחים (פ"ח) (וכדמוכח ג"כ מהא דגפן כדי רביעית יין לנזיר לפרש"י בעירובין ובסוכה). ולעיל (פ"ח) איתא דלר"מ אסור להוסיף ומתניתין אוקימנן כוותיה לקמן בגמרא:
+<b>שם בירוציהן. </b>רש"י מפרש דזהו מה שנופל אחורי הכלי ופירושו עולה יפה. והרע"ב שמפרש דהיינו גודשן לא מחוור כלל דהא תני רישא דכה"מ היה נגדשות ובמה נתקדש הגודש ביבש. וגם טעמי פלוגתתן דמפרש בגמ' ל"מ הכי:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה הכל סומכין. </b>מש"כ התו"ח דלא משכחת לקרבן חש"ו אלא ביורש. נעלם מאתו הא דאיתא בנדרים (ל"ה ב') דאדם מביא קרבן מצורע על בניו הקטנים ע"ש:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה סומא כו' ותמיהני דשבקו לנכרי כו'. </b>ול"נ דמנכרי לא רצו להקשות דא"ל דעיקר קרא אתא למעוטי נשים כדמייתי הגמרא בעירובין (צ"ו ב') ובש"ד (וזה נראה דאישתמיט מהתוי"ט כאן. וכ"נ מהא דכ' לקמן על הרע"ב ומיהו דרשה דנקט בת"כ מתניא. ולא הביא מהגמרא) ודרשה דלמעוטי עובד כוכבים (דאיתא ג"כ בת"כ) לא מייתא. והכא דמייתא לעיל אינו אלא לרווחא דמלתא. או קודם דילפינן מסנהדרין כמ"ש גם התוי"ט לענין חש"ו. ודע דבמקום משנתינו ב"פ שבדבריו צ"ל גמרתינו:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה על הראש. </b>דת"ר ידו על הראש ולא כו' ולא כו'. משמע דמחד ראש ממעט כולהו. ובגמ' ידו על הראש ול"י על הצואר ידו על הראש ול"י עה"ג כו'. נראה דכאו"א ממעט מראש בפ"ע דטובא ראש כתיבי בויקרא וכ"מ מהא דקאמר צריכי דאי כתב רחמנא חד כו' וכמו לעיל בדרשות דידו:
+
+Mishnah 9
+
+<b>במשנה שהתנופה נוהגת בקה"י ובקה"צ. </b>אע"ג דסמיכה איתא נמי בק"צ כדלעיל (צ"ב) מ"מ א"נ בכל אותן שכנגדן ביחיד טעונין סמיכה משא"כ בתנופה ודו"ק. א"נ י"ל דכרוך ותני ובקה"צ בחיים ובשחוטין:
+<b>שם ובדבר שא"ב רוח חיים. </b>בהרע"ב כגון לחמי תודה. זה דהן טעונין תנופה מבואר בגמרא לעיל (פ"א). אולם מה דאיתא בהרמב"ם פ"ט מהל' מעה"ק ה"ז דטעונין תנופה עם האימורין וחו"ש. ל"מ זה מפורש בש"ס. דמה שציין הכ"מ למכלתין (ע"ז) חפשתי שם ול"מ. ואדרבה מדאמרי' שם על הא דפריך ונילף מלה"פ (ר"ל ללחמי תודה) דנין מנחה הבאה חמץ עם הזבח כו'. ולא אמר ג"כ דשוין בהא דבעו תנופה. משמע דלחמי תודה א"ט תנופה. אבל הא א"א כדהבאתי לעיל מהא (דבדף פ"א). וגם מדל"ק להפך דלחה"פ ולחמי תודה תרוייהו א"ט תנופה לכן ה"נ דלח"ת ממוצעין בין לחה"פ ובין שתה"ל. והוא דבעיין תנופה אבל לא ביחד עם הבשר ודלא כהרמב"ם. ולכאורה דעת הרמב"ם תמוה מהא דאמרינן לעיל (ט"ו) להדיא דתודה ולחמה לא הוזקקו זל"ז בתנופה. וצ"ל לדעתו ז"ל דשם הכוונה דלא הוזקקו להניפם יחד בחיי התודה כמו הכבשים עם הלחם. וא"כ א"ש גם לדידיה הא (דבדף ע"ז) שהבאתי. ודע דגם דעת רש"י לעיל (פ"א) ד"ה משום דאיכא ארבעה. כדעת הרמב"ם. ואולי מדאמר הש"ס לעיל (ר"ד ס"ב) ובכ"מ שיש לחם הלחם למעלה למדו כן וילפינן מלחמי נזיר:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה וחכ"א אחד בשבת כו' בשלשה כו'. </b>לכאורה לפמש"כ התוס' ברישא. שבת דמודה רי"ש מזכיר ברישא. ה"ל למיתני כאן חול קודם. ואולי שיגרא דלישנא דרישא נקיט ואזיל:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה אומרים לו קצור. </b>התוי"ט העיר מדוע בשאלה זו לא השיבו הין כמו בהקודמות. ולכאורה ה"נ משום דקצור אינו אלא מלה אחת כמו הין משא"כ באינך ולשון קצר עדיף. אמנם משמע דכאן אדרבה היו מכוונים להרבות בדברים מפני הבייתוסים:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ואם הביא כו' נסכים בכורים רש"י פי' יין שביכר כו' ול"נ כו'. </b>ונראה דרש"י לא פי' כהתי"ט משום דא"כ לא הל"ל סתמא בכורים דנכללו בהם גם בכורי דגן. והם ודאי פסולים כדמוכח להדיא מפרש"י בס"ד הסמוך לקמי'. ונלע"ד להוכיח מלשון המשנה וסדורה דלא מיירי רק מבכורי דגן ודנסכים ג"כ כשירין כרנב"י. מלשונה. מדנקטה מנחת בהמה ולא מנחת נסכים כדנקטה בכ"ד ומהן לעיל (נ"ט א' ס"א) אלא משום דבמנחת נסכים נכללו לפעמים גם הנסכים עצמן. ואע"ג דלקמן (ע"ד ב') בגמרא מוכח דהא דתנן התם מנחת נסכים למזבח אין הנסכים בכלל. מ"מ כאן דאיכא למיטעי חשש התנא. מסדורה. מדנקטה בכורים בין המנחות ודאי כוונה לאשמעינן בזה דבבכורי תבואה קמיירי דומיא דמנחות האמורות לפניהם ולאחריהם. ועתה לך ואראך חכמת הרמב"ם ז"ל. דלפי שלא פסק כר"י בר נחמיה. ולא כרנב"י שאמר לשיטתו (כהתוי"ט בדעתו ז"ל ודלא כרש"ק) לכן שינה לשון המשנה וסדורה בפ"ז מהל' תומ"ס הל' י"ז. וכתב שאין מביאין מנחות ולא מנחת נסכים ולא בכורים מן החדש קודם הבאת העומר ואם הביא פסול. ונכון בעז"ה. אמנם לולי פרש"י הנ"ל לומר בדרנב"י דלעולם תרתי קאמר. ודאפילו בכורי דגן קאמר ומשום דאין למזבח בהן כלום לכן ליכא בהו ממשקה ישראל. והכהנים יאכלום אחר הקרבת העומר. ומתני' לא אתיא כוותיה כמש"כ התוי"ט. אך קצת עומד לנגדי הא דתניא בזבחים (פ"ח) אין מביאין כו' ובכורים מן המדומע ואצ"ל מערלה ומכה"כ כו'. ויש לחלק ע"ש בתוס' ואכמ"ל:
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה ומלקצור לפני העומר. </b>נ"ל דבזמן שאין מקדש מותר לקצור דאיסור קצירה הוא מדכתיב ראשית קצירכם וכיון דאין קציר בעומר שרי ודלא כדמשמע בס' משכנות יעקב סי' ס"ד ליו"ד (דף צ"א ע"ד) ד"ה ויש למצוא. במה שהביא ראיה מפ' א"נ ע"ש. (גם מש"כ דאפשר דבח"ל מותר לקצור. כן מבואר להדיא ברמב"ם בפ"ז מהל' תומ"ס הי"ג דאין איסור קצירה אלא בא"י). ונ"ל עוד דלמ"ד לקמן (לגי' התוס' ופירושם) בל"ק דאיסור קצירה נמשך עד הבאת העומר. יש לאסור אף בזמן שאין מקדש. אולם לפי מאי דמסקינן שם דאסיפא איתמר. ולכ"ע איסור קצירה אינה נמשכת אלא עד קצירת העומר. איסורה אינה נוהגת אלא בזמן שיש עומר. ובזה אתי כעין חומר הגי' שלפנינו כאן ובריש חלה ואסורין בחדש מלפני הפסח. מפני דאיסור אכילה אינו תלוי בעומר דאף בזמן דליכא עומר אסור. (ומלפני הפסח ר"ל היום שבפסח שמביאין בו העומר כמש"כ התוי"ט בחלה שם בסד"ה ואסורים להירושלמי). ומלקצור לפני העומר. משום דאיסור קצירה תלוי בעומר דוקא. ומקשה שפיר הגמרא למ"ד דאיסור קצירה נמשך עד הבאת העומר ליערבינהו וליתנינהו כיון דלדידיה אין חילוק בשום דבר בין איסור קצירה לאיסור אכילה. וא"ש בין להגי' ליערבינהו וליתנינהו אסורין כו' לפני הפסח. או לגי' לפני העומר. דלגי' רש"י ותוס' וכפי שהגיהו הבה"ז והתוי"ט ומלקצור מלפני הפסח. קשה דהא אפילו במוצאי יו"ט הא' נמי אסור עד שנקצר העומר. והתוס' נדחקו לומר דמיד בליל ט"ז קוצרין העומר (גם י"ל משום שאין דרך לקצור בלילה כמש"כ לעיל (ס"ח). וכש"כ דקשה טפי למ"ד עד הבאה. והגמ' לא פריך עליה אלא דליערבינהו כו'):
+<b>שם ברע"ב ד"ה ואם השרישו כו' קודם קצירת העומר כו' ומותר לקצור כו' אלא אחר קצירת העומר אסורים כו'. </b>ונ"ל דהיינו לקצור דוקא אבל לאכילה מותר אפי' השרישו אחר קצירה רק קודם הבאה ופסק כמ"ד קודם קצירה. והא ראיה שהרי גם הרמב"ם פי' כן כאן וכן בריש חלה. ואפ"ה פסק בחבורו בפ"י מהל' מא"ס ה"ד אם השריש קודם הקרבת העומר כו' מותר באכילה. ודלא כהכ"מ שם שכתב שפסק כמ"ד קודם הבאה. ובפ"ז מהל' תומ"ס הי"ד לענין קצירה מיסתם לה סתומי וכ' שהשריש קודם העומר וקאי אדלעיל דמיירי בקצירת העומר. ולפמש"כ אין ראיה מסוגיא דמקום שנהגו דאזלא דוקא כמ"ד קודם הבאה כמו שהביא הגר"א ז"ל בס' שנ"א. דהתם איכא למימר דלאכילה מיירי. דקצירה אפשר ע"י קיטוף ומהירושלמי אין ללמוד מאומה לפי שנשתבש שם בגירסא:
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה עד שלא הביא שליש. </b>פי' הרע"ב שליש אחרון כו'. והוא מפי' הרמב"ם. ותימה דבכ"מ משמע דפי' שליש הראשון:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה שתי הלחם התוי"ט מביא משמואל (א' י"ז י"ז) ועשרה* הלחם הזה. </b>ונראה שחפש בהקונקורדנציא כי שם במספר הלחם מביאו בלשון זה. אבל הוא שבוש כי בכה"ס שלפנינו כתוב ועשרה לחם הזה. וכן הביא בעצמו במספר ועשרה. ותימה גם על המנ"ש שלא תפשו בזה. ובעיקר הדבר שכח התוי"ט מקרא מוקדם (שם ט' ז') הלחם אזל. והרל"צ מביא מפ' אמור (כ"ד ט') ואכלהו. וגם הוא שכח הפסוק שלפניו. יערכנו. ומה שהביא עוד מן ולחם אין. זו שגיאה כי מלת אין משמשת גם לנקבה כמו אין חכמה ואין תבונה ואין עצה (משלי כ״א:ל׳):
+<b>שם ובדפוס בתוס' כתבו ומתוך הסברא נראה כו' אבל כו' ומשני כיון דאפי לה נפחה משמע שהלחם חוץ לדפוס דאי כו'. </b>מוכח דזה פסיקא להו דדפוס הראשון שהיה לו בעודו בצק היה הלחם נעשה בתוכו. דאלת"כ אלא דבתרווייהו כהדדי מספקא להו. איך ניחא להו אם היה הלחם לחוץ הא מ"מ לא מינפח לפנימיותו דאין הדפוס מניחו וישאר הקושיא וליהדרה בדפוס קמא. וכן מה שגמגם התוי"ט בפי' הרע"ב מדברי התוס'. ואחר כך מסיק בדעת הרע"ב כמש"כ. ומשמע ודלא כהתוספות ל"ד במחכ"ת. וכן דברי הלח"מ בפ"ה מהל' תומ"ס ה"ח שהכריע דעת הרמב"ם שלא כדעת התוספות מדכתב שנותנין בו החלה והוא בצק (והוא הדפוס הא') דמשמע שנותנין אותו בתוך הדפוס ע"ש. אינם לפמש"כ דגם התוס' לא נסתפקו בזה:
+*כ"ה בתי"ט ד"פ וד"ק ובדפוסים האחרונים תקנו כלפנינו. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה לחה"פ כו' וקרנותיו ז' אצבעות. </b>הרמב"ם בחבורו פ"ה מהל' מעה"ק הל"ט מפרש דקרנות היינו עובי הלחם. ותימה דהרי בפסחים (ל"ז) אמרינן שכן מצינו בלה"פ טפח. ועל הגמרא לא קשיא מחשבון הרלב"ג (שהביא הכ"מ שם) שלא יתכן עוביו יותר מג' רביעי אצבע בקרוב. די"ל דרק בשפתיו היה עביו טפח כדי שיהיה לו פנים כפרש"י שם ובאמצעיתו היה דק. ומה שהקשה הלח"מ לפי' הרמב"ם מאי פריך הגמרא לקמן בסה"ע והא איכא קרנות. אישתמיטתיה מה שהקשו התוס' לעיל (צ"ד ב') בד"ה כמין תיבה בסה"ד מהא דעביו טפח. וכן יתפרש קושיית הגמרא מהא דקרנות לפי' הרמב"ם וכן הבין התוי"ט. וכתירוץ התוס' שם יש לכוון גם תירוץ הגמרא אלא שהלשון דחוק קצת כמש"כ התוי"ט. ואולי גי' אחרת היה להרמב"ם בתירוצא:
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה א"ל הרי כבר נאמר ועליו מטה מנשה. </b>וכ' התוי"ט ורבי דמייתי קרא דוסכות על הארון את הפרוכת. דניחא ליה למינקט קרא דמשכן לראיה על התנופה כו'. ל"ד דעיקר דברי רבי הוא על הבזיכין לקמן (צ"ח) ולעיל (ס"ב). ומש"כ התו"ח דאבא שאול להכי לא מייתי קרא דוסכות. דיש לדחות דהכוונה דניכוף ביה פורתא דמחזי כסכך לא (הואיל) [הועיל] כלום בזה לדעת הרשב"ם בב"ב (צ"ט) דהארון היה במערבו דבית קה"ק וכ"ה דעת הרמב"ם. ומסתמא כ"כ במשכן. א"כ היה מרוחק מן הפרוכת ואפי' הסיכוך לא היה עליו נגדו ממש אלא בסמוך:
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה מפוצלין בראשיהן. </b>נראה דפיצול פי' כאן ענין פגימה ונקב שהיו הקנים נכנסין בהן עי' לשון התוס' לעיל (צ"ד ב') ד"ה דסמכי. ואולי דאחד מהסניפין היה מנוקב נקבים מפולשין מעבר לעבר בכדי שיהיו יכולין לתחוב דרכם מאבר החיצון את הקנים ולדחותם בין הלחמים דרך הפגימות שהיו בראשיהן (כדאיתא בגמרא לקמן קנים שקועי משקע להו) עד שיגיע להפיצולים שכנגדם אשר בסניף השני. וכן כשהיה שומטן היה מושכן דרך נקבי הסניף אשר באו בהם בלתי טלטול הלחמים כלל. רק כשמסדרן לפי שהיו עביין קצת יותר מפגימת הלחמין (מלמעלה למטה כדאמרינן שם דמגביה ליה פורתא) היה צריך להגביה קצת הלחם אשר יעברו תחתיו כדאיתא בברייתא (צ"ז). וזה דלא כהציורים הנמצאים שעשויין כעין בליטות יוצאות מהסניפין:
+<b>שם ושומטו ונותנו לארכו של שולחן. </b>עי' לקמן (צ"ו) תד"ה לארכו:
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה ועל של זהב ביציאתו שמעלין בקדש ול"מ. </b>ונ"ל דהיה במשכו ובעביו כשל פנים לא פחות. דאם לא כן אכתי הוה הורדה כדמוכח בפסחים (ס"ד ב') דפריך דלמא שקלי בר מאתן ומעיילי בר מאה ע"ש. אך לפ"ז היו יכולין לעשות השני ג"כ של זהב וקטן משל היכל. ואולי דבזה לא היה ניכר כ"כ ההעלאה בקדש. ועיקר המטרה היה כדי להראות כו' כדפרש"י:
+<b>שם אלו מושכין ואלו מניחים כו'. </b>וע"כ היו נוטלין הסניפין תחלה אותן ד' שבאו ריקנין ליטול את הישנים. ומשמע דעליהם לא גזרו איסור טלטול כמו על הקנים לעיל:
+<b>שם חל להיות בע"ש כו'. </b>הקשה התוי"ט מדוע לא מייתי הגמרא דסוכה (נ"ד ב') מהך דהכא ע"ש. ולולי דברי הרמב"ם שמביא בסמוך הנלע"ד דבסוכה עיקר הפירכא מהברייתא דמייתי שם מר"ז דתנא לא היו כו' דמשמעו שכבר אירע כן פעמים ולא היו כו'. והמשנה דחלבי שבת כו' שהביא שם אינו רק להבנת דברי ר"ז במה שאמר דברי הכל. ר"ע היא. על איזו פלוגתא כוונתו. וא"ש לפ"ז דמעיקרא מביא ממשנה והדר מברייתא דהוה כיהודה ועוד לקרא. אבל מהכא לא פריך דא"ל דל"א רק אם יארע כך והוא ע"ד התנאי שאמר הרמב"ם. וכן יתורץ בזה קושיית התוס' בס"פ בד"ה שני יו"ט של ר"ה. ומה שדחה הרמב"ם זה מהא דהמשנה אומרת הלכה למעשה שהבבליים היו אוכלין חי. אולי שגירסתו היתה היו אוכלין. אבל לפנינו דליתא למלת היו יל"פ דר"ל אם יארע כך יכולין הבבלים לאכלו חי. ולפי' התוס' לקמן בד"ה ששונאין שהרגילו עצמן כו' אף בכל השנים א"ש גם לשון היו. וגם לא נצטרך לתירוצם שהרי מעולם לא אכלו את השעיר בחל בע"ש שאז מצוה לאכלו כן:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה המכניסין כו'. </b>דקדושת צפון חמירא. כלומר דקק"ד שחיטתן בצפון. ולכאורה קשה ממה שפרש"י עצמו בזבחים (נ"ה ב') ד"ה וחד להכשיר צפון. דמאי קדושתיה דצפון מדרום. וי"ל דהתם היינו אם לא היה לנו קרא להכשיר צפון בשלמים. אבל בתר דגלי לן דכשרים בכל הרוחות. וקק"ד אינן אלא בצפון ע"כ קדישא טפי:
+<b>שם ד"ה ר' יוסי וכוותיה סתם לן כו' משום דהכא עיקר כו'. </b>סברא זו מקורו בסנהדרין (ל"ד ב') ואב"א משום דקתני לה גבי הלכתא דדיני ע"ש בפרש"י. ומוכח להדיא בהר"ן בספ"ב דמגילה דסתמא דדוכתא עדיפא מסתמא דגבי הלכתא פסיקתא. ולהתו"ח אישתמיט זה. גם מש"כ דבשבת פי"ט מ"ב סתם כרבנן כדאיתא התם בגמרא (מאן תנא כו' ומסיק רבנן דר' יוסי היא) שגה בזה בפי' השמועה. דמאן תנא קאי שם על הברייתא דתנא בה פירש אינו חוזר. אבל מתניתין דשם אדרבה סתמה עושין כ"צ מילה ומרבינן מינה ציצין שאינן מעכבין. ומשמע טפי אפי' פירש דומיא דפרטי דקחשיב שם וא"כ אדרבה הוא דוקא כר"י:
+
+Mishnah 8
+
+<b>בר"ב סד"ה והקטיר כו' שבת ראשונה דמפסיל בלינה. </b>ורש"י סיים הואיל ולן הלחם בלא בזיכין. לכאורה אינו מובן. והרע"ב השמיטם. וכן בד"ח נמחקו ברש"י תיבות אלו כאשר הביא הצ"ק. אולם לדעתי רמז לנו בזה לתרץ קושיא והוא דבזבחים (פ"ז) לשלחן מדמינן לה כו'. דמשמע להדיא דעל השלחן אינן נפסלין בלינה וכמש"כ התוס' שם דמשום דנסדר כהלכתו לא מיפסל בלינה. ולכן כתב רש"י דהכא שאני הואיל ולן כו' ור"ל דדוקא כשהוא כהלכתו עם הבזיכין לא נפסל בלינה. ובזה מתורץ התימה שבתוס' שם בסה"ד. דכיון דנסדר שלא בזמנו הוה שלא כהלכתו ונכון בס"ד. ובא ואחוך עוד כוונה נאותה בפרש"י דבבבא השניה בסידר אה"ל ואה"ב בשבת (כהלכתו) והקטיר אה"ב לאחה"ש פי' ז"ל למחר (והרע"ב השמיטו) משום דק"ל דאם נפרש דר"ל לאחר שבת שניה. אמאי פסולה וא"ח עליהן כו' כיון דעל השלחן א"נ בלינה (ובאמת לא מצינו בתורה מפורש שתקבע זמן הקטרת הבזיכין בשבת דוקא רק ממשמעות שצותה ביום השבת ביוה"ש יערכנו שמעינן דאז מסלקין את הישנה ומקטירין אה"ב. ועתה נתגלה לנו בעז"ה מש"כ התוס' בזבחים שם דע"כ שום פסוק יש עד"ז שאינו נפסל כי נסדר כהלכתו). לכן השכיל לפרש דר"ל למחר דהוי מח"ז. ובזה א"ש גם התוספתא (אשר העיר עליה התוי"ט) דשם איתא בבבא זו דחייבין עליהן משום פיגול כו'. דהתם ר"ל דהקטירן לאח"ש השניה. ומה שאמר שם פסולה אפשר דהוא מדרבנן. וברמב"ם נראה דט"ס הוא מש"כ בין לאח"ש זו. ולא נצטרך למה שנדחק הכ"מ ליישב הא דלא קרב המתיר כמצותו:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה העופות כו' אין להן פדיון. </b>לכאורה טעמא בעי מ"ש ממנחות עד שלא קדשו בכלי. ובגמרא משמע דאפילו קדשן בכלי הוה ס"ד דליפרק. דנילף מבע"מ. אלא דמכ"ש לא אשכחן דמפריק. (ור"ל דאפי' בהמה לא מיפרקא לאחר שחיטה אם הוממה עי' זבחים (כ"ה ב')) ועי' לעיל (ע"ח ב') אבל עופות שנחסר אבר מנ"ל דלא מיפרקי. ונ"ל הטעם דהואיל דאין בהן קדושת כלי כלל דמליקתן והזאתן ומיצוי דמן הכל בגופו של כהן (ומש"כ התוי"ט בד"ה והעופות. כגון עולה שאינה באה לכ"ש ל"י כוונתו דהא גם חטאת העוף אין בה כלי כלל). לכן מקדשי קדושת הגוף מיד בהקדשן לענין פדייה (ר"ל משא"כ לענין להפסל בטבו"י כו' דרפ"ב דמעילה דלא שייכא מחיים) ולזה נראה שכוון רש"י לקמן בגמרא בד"ה עופות קדושת הגוף נינהו. וטעם הרמב"ם בחבורו פ"ו מהל' א"מ ה"ד על כל אלו דמשנתינו לפי שאינן בהעמדה. תמוה לי חדא עוף מדוע אינו בהעמדה. הא תנא לוי הכל היו בכלל העמדה כו' ואפי' עופות (תמורה ל"ג). שנית בדבר שאינו בע"ח לא בעינן העמדה כמו שכתב רש"י ותוס' בר"פ ראשית הגז:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה שלא נאמר כו' וכן משמע מפירש"י ותמיהני כו'. </b>ול"נ דכוונתו לאפוקי אם לא אקדשינהו אלא לדמי למוכרן וליקח בהן קרבן או לבד"ה דיש להן פדיון:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה והלא אלו לפרים ואלו לכבשים כו'. </b>והרע"ב הוסיף ואלו לאילים כו'. וגרע דמנחת פרים ואילים בלילתן שוה. והכי הל"ל אלו לפרים ואילים ואלו לכבשים ועמש"כ לעיל (פ"ט ב') בס"ד. ולכן ל"ד התוי"ט במש"כ בסד"ה אלא. דלא אשכחן כו' בלילה שוה כו'. דאפי' תשכח אין מערבין לכתחילה. ור"ש אולי לרווחא דמלתא קאמר. ובהאמור מיושב הצ"ע של תור"ע עיין עליו:
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה מתנדבין יין. </b>לעיל ולקמן (ק"ז) ילפינן לה מאזרח וכ"כ רש"י במתניתין. והתוי"ט מביא מת"כ דיליף לה מקרבן ע"ש וכ"כ לקמן בפי"ג מ"ג. ולפלא דשביק גמרא דילן ואזל בתר ת"כ. ולעיל מ"ד ובפ' דלקמן מ"ה הביא בעצמו דרשא דאזרח. ובאמת מאזרח ליכא למילף אלא שמתנדב מנחת נסכים כדאמר רבא לקמן והיינו סלת ושמן ויין דהכתיב שם יעשה ככה ולעיל מיני' כתובים שלשתן. ואולי הואיל דאין הסולת והשמן מעכבין את היין כו' בבאין עם הזבח לכן יכול ג"כ להתנדב כאו"א בפ"ע. אבל קשה דהא בקרא דאזרח מסיים להקריב אשה כו' והמתנדב יין קי"ל דלשיתין אזיל לעיל (ע"ד ב') וכדפרש"י ועי' זבחים (צ"א ב'):
+<b>שם רט"א מתנדבין שמן. </b>ולעיל (ע"ד ב') אמר שמואל דקומצו ושיריו נאכלין כדפרש"י. וכ' התוי"ט דלקמצי' בפס ידו כו' א"א אלא שמפריש בכלי שיעור קומץ כו'. עמש"כ עליו ביומא רפ"ה:
+<b>שם ברע"ב ד"ה ואין מתנדבין שמן בלא סלת ויין </b>כ"ה ברש"י ול"נ למחוק תיבת ויין דודאי מתנדבין שמן עם סלת בלא יין אפילו מנחת נסכים אף לר"ע כמו שמנדבין יין לבד וכמו שבאר טעמו:
+<b>שם בסד"ה שכן הוא קרב כו' אינו מעכב המנחה. </b>הלשון הפוך וכך הל"ל אין המנחה מעכבתו. והתוי"ט כ"ע דהא לא תנן דיין מעכב מנחה (והוא לפי לשונו של הרע"ב) ולפלא דאישתמיטתיה משנה מפורשת (בפ"ד מ"א) הסלת והשמן א"מ את היין ולא היין מעכבן:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה פירשתי וא"י איזה מהן כו' עפרש"י. </b>ובמשניות הגי' וא"י מה פירשתי. וגם גי' זו יש לכוונה ע"ד פרש"י. ופי' הרע"ב לא מחוור:
+<b>שם ברע"ב ד"ה פרשתי כו' והשאר יהא לנדבה כ"כ רש"י. </b>וכן פרש"י לקמן בדברי ת"ק דרבי. והתו"ח גמגם ע"ד הרע"ב ע"ש. ול"נ דמש"כ והשאר נדבה ר"ל דאף שלא נתחייבתי אלא בפחות. השאר מנדב אני לנדרי שיהיה יותר גדול על מה שנדרתי והיינו כמו קטן והביא גדול דלרבנן יצא והוא כאוקימתא דרב אשי לקמן (ק"ו ב'). וזה ע"ד שפירשתי בס"ד בנזיר (נ"ט ב') במשנה והעולה נדבה שבדברי ב"ז ע"ש:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה לבונה לא יפחות מקומץ עתוי"ט. </b>ומש"כ דהרמב"ם בפט"ז מהקרבנות העתיק לשון משנתינו. אישתמיטתיה שדין זה ביאר בפי"א מהל' פהמ"ק הלכה י"ז וכמ"ד דמחלק:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה פירשתי מן הבקר כו' יביא פר ועגל כו'. </b>ק"ל למה לא יצטרך ג"כ להביא בן בקר דהיינו בן שתים שהרי יש לו שם בפ"ע כדאיתא בר"ה (י') ויהיה מזה ראיה להרמב"ם בפ"א מהלכות מעה"ק דפר הוא ג"כ בן שתים וכגירסתינו בפ"ק דפרה וחכמים אומרים אף בני ג' ודלא כהר"ש ומהר"ם שם. ואולי י"ל כיון דפר נקרא ג"כ פר בן בקר עי' תוס' ר"ה שם לכן אפילו אמר בן בקר יוצא בהבאת פר אף לרבי. שוב נזכרתי שכבר עמד בזה הט"א בר"ה שם וע"ש ובמה שהעירותי עליו בק"א:
+סליק מס' מנחות 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Mishnah Menachot/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Mishnah Menachot/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..38463c5e138f1fd3e5ae9a8dbf038ed306fd6a4f
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Mishnah Menachot/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,420 @@
+Rashash on Mishnah Menachot
+רש״ש על משנה מנחות
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Mishnah_Menachot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה מנחות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה ומנחת קנאות כו'. </b>כחטאת שויוה רבנן. וכ"ע התו"ח משמע דמדרבנן הוא. ואין מלשון זה הכרע כמש"כ בס"ד בר"ה ספ"ק ע"ש:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה קמץ בשמאל פסול. </b>עי' תוי"ט שהביא משמא דגמרא דילפינן מן וימלא כפו ממנה כו'. אבל לימוד זה נדחה במסקנא לקמן (י') אלא דילפינן יד יד ממצורע. ולרבנן מסיק שם דמכהונה לבד נפקא דכהונה לא בעיא אצבע. וכי איצטריך יד יד לקידוש קומץ. ולר"ש נפקא ליה קמיצה גופא מהקישא דכחטאת בא לעובדה ביד עובדה בימין. וקידוש לא בעי כלל. או דמכשיר בשמאל. ואיצטרך יד יד לקמיצה דמנחת חוטא עי' היטב שם בסוגיא:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה פושט כו'. </b>ואע"ג דשלשתן נקמצות לאחר אפייה כו'. והלשון אינו מדויק דמשמע דמנחת סלת ניחא ליה אע"פ שהיא ג"כ בלולה נופל בה שפיר לשון קמח. וסיים דמשכחת נקמצות קמח אותן שאין בה שמן כו'. ועי' לקמן (נ"ד) תד"ה ת"ש:
+
+Mishnah 3
+
+<b>ברע"ב ד"ה חסר לבונתה כו'. </b>ואילו רבה לבונתה לא קתני דלא פסל אלא כשרבה יותר על שני קמצין. (ועי' רש"י י"א ע"ב ד"ה שהפריש לה ב' קמצין כו') ול"ד דבשני קמצין מצומצמין ג"כ פסול לפי' הא' דרש"י שהחזיק הרע"ב אחריו. ובפי' הרמב"ם יש ט"ס וכצ"ל והוא שיתן משני קומצין של לבונה ולמעלה. וכ"פ בחבורו פי"א מהל' פהמ"ק. ואולי גם בדברי הרע"ב חסר קו על מלת על והכוונה עלה ור"ל על המנחה או על הלבונה. ודע שהתוי"ט מלא דברי הרע"ב וז"ל דב' קומצין לגבי ב' קרטין הוא יותר מדאי הרבה כו'. ור"ל דחסר לבונתה דמתניתין היינו משני קרטין וכר' יהודה וכמש"כ הכ"מ שם בהל' ח' לחד תירוצא בדעת הרמב"ם. אבל זה דוחק גדול. דהרי חזינן דריו"ח מפרש חיסר לבונתה דמתניתין. דהיינו מקומץ. ואולי יאמר דהרמב"ם פסק כתירוצא קמא דסתמא דגמרא על הברייתא תני קורע כו' (ועמש"כ בס"ד בשבועות (ט"ז) בתד"ה תני) ולכן גם במתניתין י"ל תני חיסר לבונתה משני קרטין. אבל קשה דלריו"ח (לפמש"כ התוי"ט) יקשה מדוע לא תני מתניתין יתר לבונתה. ול"נ דהרמב"ם מפרש דריו"ח לא בא רק לתרץ הקושיא דוהתניא כו' ובא לומר דאתיא כר"מ וריו"ח גמיר לה דר"מ פוסל בחסר כ"ש (כה"ג תמצא לו בסנהדרין (נ' ב') ע"ש בפרש"י ד"ה מרגלא) ולא ניחא ליה בתירוצא דתני קורט כו' דמשמע ליה דתני לה דומיא דקומץ כיון דכייל להו בחד חסר. וכן לא ניחא ליה בתירוצא דכאן כו' כאן כו' אף דאית ליה חילוק זה כדאמר לקמן. דמשמע ליה דהברייתא מיירי ג"כ בלבונה הבאה עם המנחה מדכייל לקומץ בהדיה. אבל מתניתין מפרש ג"כ דחיסר משני קרטין וכר"י וכדמוכח מהא דלא תני רבה לבונתה כדכתב התוי"ט. ועוד נ"ל ראיה ממשנה הסמוכה לקמן דתני להקטיר לבונתה ופרש"י עצמו דהך סתמא כר"ש (כן הגיה הצ"ק) כו' דלבונה כשרה בקורט א'. ול"ד דה"ה דמצי אתיא כר"י דמכשיר בב' קרטין דהל' כוותיה נגד ר"ש:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה שני כבשים כו' וכ' רש"י אע"ג דז' כבשים כו' שאין הלחם קדוש אלא כו'. </b>לשונו מזוקק. ולשון הרע"ב ושאר כבשים דמוספין נינהו. ול"ד במחכ"ת. עי' לקמן (מ"ה ב') רע"א יכול הן הן כבשים האמורים כאן הן הן האמורים בחוה"פ אמרת כו'. ועי' בפירושו לקמן פ"ד מ"ב:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+ <b>במשנה לא פתת. </b>ברש"י וברע"ב וזה אם לא פתת אלא כדי קמיצה כשר. ונ"פ דכוונתו דע"כ פתת מהחלות כדי קמיצה דקומץ היתר פסול כדלעיל (ו) במשנה והתוי"ט ל"ד בכאן במחכ"ת. ומש"כ רש"י כדאמרינן באלו מנחות. שב למש"כ קודם ה"ה לכל המנחות כו' והוא שם (ע"ה) מנחה לרבות כל המנחות לפתיתה. או דצ"ל האי כדאמרינן כו' קודם וזה אם לא פתת כו':
+<b>שם במשנה והן בולעות זו מזו. </b>עתוי"ט. ונראה דאישתמיטתיה מש"כ הרמב"ם בפי"א מהל' פהמ"ק ה"ח דאם נפל לתוכה שמן מנחה אחרת כ"ש נפסלה. וא"כ נוכל לפרש הכא דהפסול הוא משום ריבה שמנה. אם לא שיאמר דהרע"ב לקח לו שיטה אחרת דאף בזה לא מיפסל עד שיוסיף לוג ודלא כרש"י ולא כרמב"ם. זה ה"ל להתוי"ט לבאר. (ואגב ראיתי להכ"מ שם בהל' ט' על מש"כ הרמב"ם דבריבה שמנה עד שני לוגין כשרה. שכתב ודלא כפרש"י שכתב אהא דאמרינן ולוקמה כגון דעריב שמן דחולין כו' דעריב ביה פורתא כו'. ותמוה דהא גם הרמב"ם מודה בעירב בה דחולין או דמנחה אחרת אפי' כל שהוא פסולה. וה"ל לאתויי הא דפרש"י לעיל אבל בלוג ומחצה קס"ד דלא מיפסלא. משמע דלמסקנא מיפסלא בהכי. ושני לוגין דנקיט הוא לרבותא דס"ד הואיל והאי חזי ליה כו'):
+<b>ומה </b>שכ' התוי"ט שלא הבין לשיטת רש"י והתוס' דהטעם הוא משום ריבה שמנה קושיית הגמרא וכי בולעות זו מזו מה הוי מב"מ הוא. לאחר העיון בפירושם נראה דהכי פריך כיון דמב"מ לא בטיל לכן אע"פ שהקומץ בולע שמן מהמנחה כיון דלא בטיל לגביה. כל היכא דאיתיה אמנחה שדינן ליה. כדפרש"י לקמן (כ"ג) בד"ה רי"א לא יקרב. משום דעולין א"מ זא"ז והיכא דאיתיה אמנחת נדבה שדינן ליה. ולכן לא הוה ריבה שמנה לגבי קומץ ולא חסר שמנה לגבי מנחה. ועי' עוד שם בבעיא דרבא קומץ שמיצה שמנו כו' ובתוס' שם ובד"ה חרב. ומשני רבא כ"ש מב"מ וד"א כו' שא"מ (דהיינו הקומץ) רבה עליו (על שמן הנבלע בו) ומבטלו. ולכן הוה ריבה שמן בקומץ כיון דבטיל בתוכו. וחסר שמנה גבי מנחה. אך קצת סתירה לזה מהא דפרש"י שם (בע"ב) ד"ה לימא דלא כר"ח שכתב דבטיל כמאן דליתיה דמי ולא אייתיר ליה. וכבר הרגישו עליו בזה התוס' כאן בד"ה והן הא':
+<b>שם ברע"ב ד"ה לא מלח כל המנחה כו'. </b>פירושו זה לא נמצא בגמרא עי' לקמן (ר"ד כ'). והפי' גופיה לא מחוור כלל. דמאי קמ"ל מתניתין בלשון דיעבד כיון דאפי' לכתחלה לא בעיא כל המנחה מליחה. בשלמא לא יצק דפי' לא יצק כהן אלא זר. אף דגם לכתחלה משמע דכשרה בזר דמקמיצה ואילך מצות כהונה. מ"מ אפשר דאפ"ה היו נוהגים הכהנים ליצוק. וכיוצא בזה כתבתי בברכות (כ"ח. ל"א ב') ע"ש. או דאתי לאפוקי מר"ש דס"ל לקמן (בע"ב) דבעינן דוקא כהן. והרמב"ם פי' דלא מלח כהן אלא זר. ולקושיית רב יוסף לקמן ע"ז וכי תעלה ע"ד כו' לא חש לה די"ל קמ"ל דאם עבר ועלה או בשוגג ומלח כשר. (ורב יוסף דלא ניחא ליה בזה אולי ס"ל דהוה מצוה הבאה בעבירה ולכן אפי' עבר ועלה ומלח לא יצא ובפרט זה יש להאריך ואכ"מ) ועי' בכ"מ ולח"מ בפ"ה מהל' אמ"ז הי"ב:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה לא מלח כו'. </b>לא דקדק בסדר כו'. ונ"ל דל"ד הרב ז"ל בזה. דהתוס' מפרשי' לא מלח קאי על הקומץ. או שלא מלחו כלל. או שלא מלחו כהן אלא זר. וכדאיתא בגמרא שציינתי לעיל. אבל לפי' הרע"ב דלא מלח קאי על כל המנחה. אדרבה י"ל דבדוקא אקדים התנא לא מלח לארויי לן דמיירי במנחה כולה דקדים לתנופה ולהגשה:
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ואינו מרצה כו' ותמיהני כו' ע"ש כה"ד. </b>ואולי יכוון רש"י דאותן קדשים המותרין להקריבן בבמה קטנה אפי' אם הקריבן בבמה גדולה אין נפסלין ביוצא עי' זבחים (ס"ד קי"ט) ובפרש"י שם:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה שני שעירי יוה"כ מעכבין זא"ז. </b>ק"ל מאי איריא השעירים דהוזקקו זל"ז בהגרלה. אפי' הפר של כה"ג והקטורת דלפני ולפנים וכל האמור בפ' אחרי בסדר היום מעכבי אהדדי עי' יומא (ס') פלוגתת ר"י ור"נ. ואולי קמ"ל דאף שעיר המשתלח דעיקר מצותו בחוץ להשתלח וגם כשר בזר אפ"ה מעכב. ועי"ל דהא כבר תני להו בדוכתייהו ביומא שם. אלא דכאן רצה התנא לזווג שנים שנים ועמש"כ לקמן בסמוך:
+<b>שם שעל הפרוכת ומה"ז עי' רש"י. </b>ועי' בלשון הרע"ב דמשמע מדבריו דגם פהע"ד ופכה"מ טעונין ז' הזיות על מזבח הפנימי וז"א כדמוכח בזבחים (ר"ד מ"ב) ובש"ד. ומש"כ עוד וד' מתנות כו' אע"פ שלא הוזכרו במשנה. נ"ל דזה כבר שנה בפ"ד דזבחים כל הניתנין על מזבח הפנימי כו' ושם תני דומיא דחטאת החיצונה דהויא בקרנות. וכן לקמן (מ"ד ב') תני המתנות שעל מזבח החיצון א"מ זא"ז דמשמע הא דפנימי מעכבות. אך ק"ל מדוע לא תני הזאה ראשונה שעל בין הבדים ושעל הפרוכת דפר ושעיר של יוה"כ. וה"ל למיתני בבא דשמונה. שכן רש"י כללה עם השבע לעיל (ט"ז) ד"ה מ"ג דיו"ה ועשאו שמונה. ואולי דזה כבר נכלל בהא דיומא (ס') וכאן לא שנה רק לזווג שבע שבע וכמש"כ בסמוך לעיל:
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה שתי פרשיות שבמזוזה כו'. </b>ק"ק מדוע לא חשבה לעיל בהדי שנים שנים. וכן ד"פ שבתפילין וד' ציציות בהדי ד"ד כמו שחשב שם ד' שבלולב אע"פ שאינו מעניני עבודה:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה תפלה כו'. </b>עתוי"ט ולע"ד יל"פ מלשון מחשבה כדפרש"י בפ' ויחי על לא פללתי. והוא לפי שאסור להסיח דעתו מתפילין וצריך שיהא מחשבתו עליהם תמיד:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה והכבשים א"מ זא"ז. </b>בגמ' איתא גם והשעירים. ומסובבת בד"ח בסימן המחיקה. ולכאורה גי' והשעירים נכונה ופירושה כמו דמפרש הש"ס לוהאילים דלא אילים דתו"כ מעכבי ליה לאיל דחוה"פ כו' דב' שעירים הן א' שבפ' אמור בגלל הלחם והב' שבחוה"פ למוספין כמש"כ הרמב"ם ברפ"ח מהל' תומו"ס והוא מהגמרא לקמן (מ"ה ב'). רק ק"ק לפ"ז מדוע לא הזכירם הש"ס לפרשם כמו והאילים:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב ד"ה התמידים א"מ כו' דאי בעי כו' ואי בעי מוספין מקריב ברישא. </b>כן פי' רש"י. ונ"פ דלא פי' כן רק לפי הקס"ד. אבל לפי מאי דמסיק אביי לקמן ע"כ פירושו דאין מעכבין אה"מ בדיעבד אם קרב המוספין קודם והרע"ב שהעתיק לשון רש"י ואי בעי מוספין כו' לפירושא דמתניתין לפי האמת ל"ד במחכ"ת. ולא עוד אלא דהוא עצמו מסיים דדרשה דהעולה אינה אלא למצוה כו' וא"ל דבריו סותרין אהדדי:
+<b>[שם בתורע"ק אות ט"ו.</b> כן העיר הצ"ק מהת"י ועי' בריטב"א ליומא שם ובח"נ כאן. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה ושלימה היתה קריבה. </b>עפרש"י וכ"ה המסקנא בגמ' לקמן. והתימה על הרמב"ם והרע"ב שנשמטו מלפרש כן. וגם התוי"ט לא העיר מזה:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה רי"א אף היא אינה מן המובחר. </b>כלשון זה אמר הוא עצמו בסנהדרין (נ"ב) במשנה ופרש"י שם אף הוא לישנא בעלמא כו'. ועמש"כ שם והכא י"ל דנקט לשון זה אשיגרת לישן דאמרו לו אף היא כו' דסיפא:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ברע"ב ד"ה מנחת הסלת המתנדב מנחה סתם מביא כו' כ"כ רש"י. </b>ושנו משנתם כר"י ברפ"י לקמן דל"ה כוותיה. עי' מל"מ פי"ז מהל' מעה"ק הלכה ה':
+<b>שם בתוי"ט ד"ה לחה"פ אי אכללא דכה"מ קאי כו' דאקרי מנחה כו' </b>ולי מוכח להדיא דקרינן ליה מנחה ממתני' דשקלים והובאה בגמ' לעיל (מ"ו ב') אלא שהכהנים כו' וכל מנחת כהן כו' הואיל כו' ולחה"פ כו' האיך נאכלין וע"ש בגמרא. וכ"מ לקמן (ס' ב') דקס"ד לרבויי לחה"פ להגשה מאת המנחה:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה נתן כלי ע"ג כלי לא פסלה. </b>לשון הרע"ב ול"א הרי עבר כו' וכ"כ הרמב"ם בפי' ובחבורו פי"ב מהל' מעה"ק ה"ח. ולכאורה מדתני גבי שיריה אינו עובר. והכא לא תני רק לא פסלה משמע דעובר מיהא. וכבר דקדק בזה הלח"מ שם ונ"ל דהם מפרשים כאן ע"ד שפי' הגמרא בסנהדרין על הא דבחדא מתני' תני שם מאכילין אותו שעורים ובאידך תני לחם צר. דבתרוייהו עבדינן תרוייהון ומה שחסר זה גילה זה ויגיד עליו ריעו. וכה"ג כתבתי בשבת (קנ"ה) בד"ה אר"ה ע"ש. ודע דהל"ל לפרש בהא דנתן כלי ע"ג כלי דתרתי קתני ואו או קאמר. ור"ל נתן כלי ע"ג גופא דמנחה. או שנתן השמן ע"ג הכלי שהמנחה בתוכה. אך לשון הרמב"ם בפי' ל"מ כן:
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה יש טעונות הגשה וא"ט תנופה. </b>תנופה ולא הגשה. הגשה ותנופה. לא כו'. כ"ה הגי' במשניות וכן הובא בנדרים בגמרא. וכן מפרש להו על סדר הזה במשנה הסמוכה:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה מנחת הסולת כו' המנחה והבאת כו'. </b>משמע דדריש הא דהמנחה לרבוי אולם בתוס' שמהם העתיק איתא את המנחה כו' ר"ל דאת הוא רבוי וכדמוכח להדיא מדבריהם לקמן ד"ה ר"ש:
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה ואימורי שלמי יחיד וחו"ש שלהן. </b>ק"ל מדוע נקיט שלמי יחיד הלא גם שלמי ציבור טעונין תנופה שחוטין כדלקמן בדברי ר"ש. ואולי מתניתין כרבי דאמר לקמן (ס"ב) דתנופת שלמי צבור לאחר שחיטה כמות שהן וכהרמב"ם בפ"ח מהל' תומ"ס הי"א דלאחר שחיטה ג"כ הנפתן עם הלחם. וא"כ הוא נכלל במה שאמר אח"כ ושתי הלחם וב' כבשי עצרת כו'. (והרווחנו בזה למצוא מקור לדברי הרמב"ם הנ"ל דלאחר שחיטה ג"כ תנופתן עם הלחם ע"ש בלח"מ. ואין לדחות דלמא דוקא לרבי דס"ל דון מינה ואוקי באתרא לכן ס"ל ג"כ דתנופתו עם הלחם. אבל לרבנן דפסק הרמב"ם כוותייהו דס"ל דון מינה ומינה מנ"ל דבעי' עם הלחם. ז"א דהא לר"פ שם אף רבי ס"ל דון מינה ומינה ואפ"ה ס"ל דעם הלחם וא"כ ה"ה לרבנן נמי) אולם לפ"ז דסתם מתני' אתיא כרבי ה"ל לפסוק כוותיה ויקשה על הרמב"ם דפסק כחכמים. ולכן נ"ל דמשמע שם דלחכמים דרבי אימורין דשלמי ציבור אינן בתנופה וכ"נ להדיא ברמב"ם שם (ובאמת ל"י למה כיון דמשלמי יחיד ילפינן ליבעו אימורין נמי תנופה כדיחיד. ולרבינא שם דאמר דילפי משלמיהם ניחא דהתם לא כתיב אלא חו"ש אבל לאינך אמוראי דשם קשיא) ולכן יל"פ כאן דהכינוי שלהן מוסב על שלמי שזכר (ונכלל בזה גם דשל ציבור) לא על היחיד שעמו ונכון בעז"ה. ודע דק"ל מדוע שייר התנא מלחשוב לחמי תודה ודנזיר דטעונין ג"כ תנופה (עי' ספ"ט בהרע"ב ובמש"כ שם) ואין בהם הגשה:
+<b>שם ברע"ב ד"ה שתי הלחם וכבשי שלמים של עצרת הבאים בגלל הלחם. </b>עמש"כ בהוריות (י"ג):
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>במשנה הרי עלי בתנור לא יביא מאפה כופח כו'. </b>לכאורה אפי' אמר הרי עלי מנחת מאפה סתם ל"י מכל הני כיון דילפינן מדכתיב מאפה תנור. הרי לא גילתה התורה שיוכל להתנדב זולת מאפה תנור. ואמרי' לעיל (ס' ב') ת"ל אלה אין לי אלא אלה:
+<b>שם במשנה יורות הערביים. </b>עי' פי' הרמב"ם והרע"ב. וכן מפורש במשנה עצמה בפ"ה דכלים מ"י:
+<b>שם ברע"ב ד"ה רעפים כו'. </b>ומסיקין אותן בכבשן. גם תנור וכופח מסיקין בכבשן והוא גמר מלאכתו עי' שבת (קכ"ה). ונראה שיש חסרון בדבריו וכוונתו למה שפי' הרמב"ם ומאפה רעפים (כ"נ דצ"ל) הוא שמחממין אבן קשה כו':
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ברע"ב ד"ה ומתן שמן כו'. </b>ואופה בתנור ופותתה ויוצק כו'. ונ"פ דתיבת בתנור ט"ס* דהא מאפה תנור ממעטינן מיציקה:
+*וכן כתב ג"כ בעל מלאכת שלמה וגם ברע"ב שבתי"ט ד"פ וד"ק ליתא:
+<b>שם בתוי"ט סד"ה כל כו' ומאי קושיא כו'. </b>עי' תוספות (ע"ה ע"ב) ד"ה איזהו:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה רש"א כו' ומנחת כה"מ אין בהם פתיתה. </b>עי' לח"מ ומל"מ פי"ג מהל' מעה"ק הל' ד':
+<b>שם בתוי"ט ד"ה הנעשות כ' דמב' מיעוטין ממעטינן להו [לב' הלחם ולחה"פ] דחלוקין הם לענין לבונה. </b>וקשה דהרי לענין הגשה ממעטינן להו לעיל (ס"ד ס') ממיעוט אחד:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה רש"א לא היה להן קצבה. </b>במשניות הגי' לא היה לה כו'. ומשמע לפי גי' זו דלא פליג אלא על לחה"פ. ולחם נקרא לפעמים בל"נ כמש"כ התוס' לקמן בר"פ שתי הלחם. וכן הקרא שמביא הוא בלה"פ. ושביק קרא המוקדם סלת תהיינה הכתוב בשתה"ל. וגם לגי' דלהן י"ל דל"ר שב על הנפות. והרע"ב העתיק הגי' לה ואפ"ה פי' דפליג אכולהו:
+<b>ודע </b>דלכאורה תימה על הרע"ב ואחריו התוי"ט (וכ"מ מפי' הרמב"ם) שפי' כרשב"א ולא כת"ק. והרמב"ם בחיבורו מיסתם להו סתומי בג' המקומות. ועלח"מ פ"ז מהל' תומ"ס הי"ב. ונ"ל משום דלת"ק לא היה אלא שתי נפות ובהן היו מניפין י"ג פעמים כדפרש"י. ומה דאיתא בתוספתא שהעתיקו התוס' בהת"ק י"ג נפות. נ"ל דנפות אינו שם העצם בל"ר. אלא הוא שם המקרה או מקור ורשב"א דס"ל די"ג נפות ממש היו נקיט בלישניה י"ג יפה. וא"כ סתמא דמתניתין דנקטה גם כן נפה אתיא כוותיה לכן פירש אליביה ונכון בעזרת השם:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה שהן שש מדבריות כו' עשרה לחמץ כו'. </b>עי' לקמן בגמרא (ע"ז ב' ע"ח) דיליף להו שפיר משתי הלחם. והרע"ב והתוי"ט שתקו מזה ולא ביארו:
+<b>שם ורבוכה. </b>עי' בתוי"ט בשם הרמב"ם טעם לשם זה. ומש"כ שם והוא שנאמר סולת בשמן תעשה. תמוה דהאי קרא כתיב במנחת מרחשת. ובפי' הרמב"ם ליתא לתיבת סלת ונכון ור"ל הא דכתיב בחביתין על מחבת בשמן תעשה:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בהרע"ב ד"ה ולד תודה שהפריש תודה מעוברת. </b>ול"י כוונתו דאדרבה דלריו"ח בתמורה (כ"ה) דאם שיירו משוייר ה"נ כמפריש ב' תודות לאחריות (עי' בתוס') וקודם כפרה באיזו שמתכפר טעונה לחם. וגם לאחר כפרה בתודת נדבה נראה דג"כ טעונה לחם דמרבה בתודות הוא. ואילו בהקדיש ואח"כ נתעברה. בתודת נדבה אפי' קודם כפרה אין הולד טעון לחם. ובתודת חובה ג"כ לאחר כפרה מיהא א"ט לחם לכ"ע. ולמ"ד אין אדם מתכפר בשבח הקדש אפי' קודם כפרה א"ט לחם כמבואר כ"ז בסוגיא:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה עפריים בבקעה כצ"ל כמו שציינו התוס'. </b>ובמשניות הגי' חפריים וגם היא נמצאת ביהושע (י"ט י"ט) ופי' בבקעה נראה דר"ל דדוקא בבקעות שבתוכה לאפוקי הרים ומישור. ודלא כהרע"ב. וכן מפרש לקמן (פ"ו ב') ובית לבן בהר וכפר סיגנה בבקעה:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה תקוע אלפא לשמן. </b>במשניות הגי' תקועה. וט"ס הוא כי שם העצם שלה תקוע כדכתיב בריש עמוס ובירמיה (ו') והא דכתיב וישלח יואב תקועה. שם בא הה"א במקום למ"ד בתחלתה:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה משלישה מאמצעה. </b>הפי' הנכון בזה לע"ד הוא דאינו מביא אלא משליש האמצעי. ומאמצעה דקאמר הוא לביאור על משלישה לומר דיכוון לשליש האמצעי. ולפ"ז היה משים הברזא תחת שני השלישים העליונים. ויתחיל להמשך מתחתית שליש האמצעי. וכשיכלה ויתחיל להמשך משליש העליון (דהיינו זרק הגיר ודלא כמשמעות פרש"י ומהא דאיתא בגמרא גיר של שמרים ל"ק כי גם למעלה לפעמים נמצא שמרים כידוע) אז הקיש בקנה. ויתכן ג"כ לפרש דמאמצעה שב על מקום מושב החבית במרתף. וירצה בזה שלא לקחו מאותן החביות הסדורות סביבות כתלי המרתף אלא מאמצעו. וכעין זה פי' הלח"מ בפ"ז מהל' איסורי מזבח ה"ו לדעת הרמב"ם:
+<b>שם שנאמר תמימים כו'. </b>פשוט שזה אינו מדברי ריב"י אלא מסתמא דמתני' והוא טעם כולל לכל הפסולים שנשנו בפרקין ודלא כדמשמע קצת מפרש"י. וכ"מ להדיא מפי' הרמב"ם (והרע"ב) ובחבורו רפ"ו מהל' אמ"ז וע"ש בכ"מ:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה ז' מדות של לח כו'. </b>עי' לעיל (ח' ב') בתד"ה כלי הלח ובמש"כ שם:
+<b>שם אלא כו' לוג ומחצה כו' למנחת כ"ג כו'. </b>ק"ל הא רביעית לא נמשחה אלא בשבילה כדלקמן (פ"ח רע"ב) וא"כ לוג ומחצה ל"ל. ויותר קשה הא דאיתא (שם רע"א) א"ל חצי לוג היתה שם כו'. מדוע לא א"ל דרביעית היתה שם והיא ע"כ מוכרחת לה. שוב ראיתי להמל"מ בפי"ג מהל' מעה"ק ה"ג שהתעורר בזה. ועי' לעיל (ח') תד"ה ולר"ח:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה כל מדות שבמקדש היו נגדשות. </b>משמע דכולל גם מדות הלח דהם ג"כ נקראים מדות סתם כמש"כ התוס' לעיל (ח' ב') ועמש"כ שם. וק"ל דהרי בהן היו מודדין יין ושמן ומים ואין גודשן שוה כמש"כ התוס' בזבחים (פ"ח) (וכדמוכח ג"כ מהא דגפן כדי רביעית יין לנזיר לפרש"י בעירובין ובסוכה). ולעיל (פ"ח) איתא דלר"מ אסור להוסיף ומתניתין אוקימנן כוותיה לקמן בגמרא:
+<b>שם בירוציהן. </b>רש"י מפרש דזהו מה שנופל אחורי הכלי ופירושו עולה יפה. והרע"ב שמפרש דהיינו גודשן לא מחוור כלל דהא תני רישא דכה"מ היה נגדשות ובמה נתקדש הגודש ביבש. וגם טעמי פלוגתתן דמפרש בגמ' ל"מ הכי:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה הכל סומכין. </b>מש"כ התו"ח דלא משכחת לקרבן חש"ו אלא ביורש. נעלם מאתו הא דאיתא בנדרים (ל"ה ב') דאדם מביא קרבן מצורע על בניו הקטנים ע"ש:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה סומא כו' ותמיהני דשבקו לנכרי כו'. </b>ול"נ דמנכרי לא רצו להקשות דא"ל דעיקר קרא אתא למעוטי נשים כדמייתי הגמרא בעירובין (צ"ו ב') ובש"ד (וזה נראה דאישתמיט מהתוי"ט כאן. וכ"נ מהא דכ' לקמן על הרע"ב ומיהו דרשה דנקט בת"כ מתניא. ולא הביא מהגמרא) ודרשה דלמעוטי עובד כוכבים (דאיתא ג"כ בת"כ) לא מייתא. והכא דמייתא לעיל אינו אלא לרווחא דמלתא. או קודם דילפינן מסנהדרין כמ"ש גם התוי"ט לענין חש"ו. ודע דבמקום משנתינו ב"פ שבדבריו צ"ל גמרתינו:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה על הראש. </b>דת"ר ידו על הראש ולא כו' ולא כו'. משמע דמחד ראש ממעט כולהו. ובגמ' ידו על הראש ול"י על הצואר ידו על הראש ול"י עה"ג כו'. נראה דכאו"א ממעט מראש בפ"ע דטובא ראש כתיבי בויקרא וכ"מ מהא דקאמר צריכי דאי כתב רחמנא חד כו' וכמו לעיל בדרשות דידו:
+
+Mishnah 9
+
+<b>במשנה שהתנופה נוהגת בקה"י ובקה"צ. </b>אע"ג דסמיכה איתא נמי בק"צ כדלעיל (צ"ב) מ"מ א"נ בכל אותן שכנגדן ביחיד טעונין סמיכה משא"כ בתנופה ודו"ק. א"נ י"ל דכרוך ותני ובקה"צ בחיים ובשחוטין:
+<b>שם ובדבר שא"ב רוח חיים. </b>בהרע"ב כגון לחמי תודה. זה דהן טעונין תנופה מבואר בגמרא לעיל (פ"א). אולם מה דאיתא בהרמב"ם פ"ט מהל' מעה"ק ה"ז דטעונין תנופה עם האימורין וחו"ש. ל"מ זה מפורש בש"ס. דמה שציין הכ"מ למכלתין (ע"ז) חפשתי שם ול"מ. ואדרבה מדאמרי' שם על הא דפריך ונילף מלה"פ (ר"ל ללחמי תודה) דנין מנחה הבאה חמץ עם הזבח כו'. ולא אמר ג"כ דשוין בהא דבעו תנופה. משמע דלחמי תודה א"ט תנופה. אבל הא א"א כדהבאתי לעיל מהא (דבדף פ"א). וגם מדל"ק להפך דלחה"פ ולחמי תודה תרוייהו א"ט תנופה לכן ה"נ דלח"ת ממוצעין בין לחה"פ ובין שתה"ל. והוא דבעיין תנופה אבל לא ביחד עם הבשר ודלא כהרמב"ם. ולכאורה דעת הרמב"ם תמוה מהא דאמרינן לעיל (ט"ו) להדיא דתודה ולחמה לא הוזקקו זל"ז בתנופה. וצ"ל לדעתו ז"ל דשם הכוונה דלא הוזקקו להניפם יחד בחיי התודה כמו הכבשים עם הלחם. וא"כ א"ש גם לדידיה הא (דבדף ע"ז) שהבאתי. ודע דגם דעת רש"י לעיל (פ"א) ד"ה משום דאיכא ארבעה. כדעת הרמב"ם. ואולי מדאמר הש"ס לעיל (ר"ד ס"ב) ובכ"מ שיש לחם הלחם למעלה למדו כן וילפינן מלחמי נזיר:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה וחכ"א אחד בשבת כו' בשלשה כו'. </b>לכאורה לפמש"כ התוס' ברישא. שבת דמודה רי"ש מזכיר ברישא. ה"ל למיתני כאן חול קודם. ואולי שיגרא דלישנא דרישא נקיט ואזיל:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה אומרים לו קצור. </b>התוי"ט העיר מדוע בשאלה זו לא השיבו הין כמו בהקודמות. ולכאורה ה"נ משום דקצור אינו אלא מלה אחת כמו הין משא"כ באינך ולשון קצר עדיף. אמנם משמע דכאן אדרבה היו מכוונים להרבות בדברים מפני הבייתוסים:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ואם הביא כו' נסכים בכורים רש"י פי' יין שביכר כו' ול"נ כו'. </b>ונראה דרש"י לא פי' כהתי"ט משום דא"כ לא הל"ל סתמא בכורים דנכללו בהם גם בכורי דגן. והם ודאי פסולים כדמוכח להדיא מפרש"י בס"ד הסמוך לקמי'. ונלע"ד להוכיח מלשון המשנה וסדורה דלא מיירי רק מבכורי דגן ודנסכים ג"כ כשירין כרנב"י. מלשונה. מדנקטה מנחת בהמה ולא מנחת נסכים כדנקטה בכ"ד ומהן לעיל (נ"ט א' ס"א) אלא משום דבמנחת נסכים נכללו לפעמים גם הנסכים עצמן. ואע"ג דלקמן (ע"ד ב') בגמרא מוכח דהא דתנן התם מנחת נסכים למזבח אין הנסכים בכלל. מ"מ כאן דאיכא למיטעי חשש התנא. מסדורה. מדנקטה בכורים בין המנחות ודאי כוונה לאשמעינן בזה דבבכורי תבואה קמיירי דומיא דמנחות האמורות לפניהם ולאחריהם. ועתה לך ואראך חכמת הרמב"ם ז"ל. דלפי שלא פסק כר"י בר נחמיה. ולא כרנב"י שאמר לשיטתו (כהתוי"ט בדעתו ז"ל ודלא כרש"ק) לכן שינה לשון המשנה וסדורה בפ"ז מהל' תומ"ס הל' י"ז. וכתב שאין מביאין מנחות ולא מנחת נסכים ולא בכורים מן החדש קודם הבאת העומר ואם הביא פסול. ונכון בעז"ה. אמנם לולי פרש"י הנ"ל לומר בדרנב"י דלעולם תרתי קאמר. ודאפילו בכורי דגן קאמר ומשום דאין למזבח בהן כלום לכן ליכא בהו ממשקה ישראל. והכהנים יאכלום אחר הקרבת העומר. ומתני' לא אתיא כוותיה כמש"כ התוי"ט. אך קצת עומד לנגדי הא דתניא בזבחים (פ"ח) אין מביאין כו' ובכורים מן המדומע ואצ"ל מערלה ומכה"כ כו'. ויש לחלק ע"ש בתוס' ואכמ"ל:
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה ומלקצור לפני העומר. </b>נ"ל דבזמן שאין מקדש מותר לקצור דאיסור קצירה הוא מדכתיב ראשית קצירכם וכיון דאין קציר בעומר שרי ודלא כדמשמע בס' משכנות יעקב סי' ס"ד ליו"ד (דף צ"א ע"ד) ד"ה ויש למצוא. במה שהביא ראיה מפ' א"נ ע"ש. (גם מש"כ דאפשר דבח"ל מותר לקצור. כן מבואר להדיא ברמב"ם בפ"ז מהל' תומ"ס הי"ג דאין איסור קצירה אלא בא"י). ונ"ל עוד דלמ"ד לקמן (לגי' התוס' ופירושם) בל"ק דאיסור קצירה נמשך עד הבאת העומר. יש לאסור אף בזמן שאין מקדש. אולם לפי מאי דמסקינן שם דאסיפא איתמר. ולכ"ע איסור קצירה אינה נמשכת אלא עד קצירת העומר. איסורה אינה נוהגת אלא בזמן שיש עומר. ובזה אתי כעין חומר הגי' שלפנינו כאן ובריש חלה ואסורין בחדש מלפני הפסח. מפני דאיסור אכילה אינו תלוי בעומר דאף בזמן דליכא עומר אסור. (ומלפני הפסח ר"ל היום שבפסח שמביאין בו העומר כמש"כ התוי"ט בחלה שם בסד"ה ואסורים להירושלמי). ומלקצור לפני העומר. משום דאיסור קצירה תלוי בעומר דוקא. ומקשה שפיר הגמרא למ"ד דאיסור קצירה נמשך עד הבאת העומר ליערבינהו וליתנינהו כיון דלדידיה אין חילוק בשום דבר בין איסור קצירה לאיסור אכילה. וא"ש בין להגי' ליערבינהו וליתנינהו אסורין כו' לפני הפסח. או לגי' לפני העומר. דלגי' רש"י ותוס' וכפי שהגיהו הבה"ז והתוי"ט ומלקצור מלפני הפסח. קשה דהא אפילו במוצאי יו"ט הא' נמי אסור עד שנקצר העומר. והתוס' נדחקו לומר דמיד בליל ט"ז קוצרין העומר (גם י"ל משום שאין דרך לקצור בלילה כמש"כ לעיל (ס"ח). וכש"כ דקשה טפי למ"ד עד הבאה. והגמ' לא פריך עליה אלא דליערבינהו כו'):
+<b>שם ברע"ב ד"ה ואם השרישו כו' קודם קצירת העומר כו' ומותר לקצור כו' אלא אחר קצירת העומר אסורים כו'. </b>ונ"ל דהיינו לקצור דוקא אבל לאכילה מותר אפי' השרישו אחר קצירה רק קודם הבאה ופסק כמ"ד קודם קצירה. והא ראיה שהרי גם הרמב"ם פי' כן כאן וכן בריש חלה. ואפ"ה פסק בחבורו בפ"י מהל' מא"ס ה"ד אם השריש קודם הקרבת העומר כו' מותר באכילה. ודלא כהכ"מ שם שכתב שפסק כמ"ד קודם הבאה. ובפ"ז מהל' תומ"ס הי"ד לענין קצירה מיסתם לה סתומי וכ' שהשריש קודם העומר וקאי אדלעיל דמיירי בקצירת העומר. ולפמש"כ אין ראיה מסוגיא דמקום שנהגו דאזלא דוקא כמ"ד קודם הבאה כמו שהביא הגר"א ז"ל בס' שנ"א. דהתם איכא למימר דלאכילה מיירי. דקצירה אפשר ע"י קיטוף ומהירושלמי אין ללמוד מאומה לפי שנשתבש שם בגירסא:
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה עד שלא הביא שליש. </b>פי' הרע"ב שליש אחרון כו'. והוא מפי' הרמב"ם. ותימה דבכ"מ משמע דפי' שליש הראשון:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה שתי הלחם התוי"ט מביא משמואל (א' י"ז י"ז) ועשרה* הלחם הזה. </b>ונראה שחפש בהקונקורדנציא כי שם במספר הלחם מביאו בלשון זה. אבל הוא שבוש כי בכה"ס שלפנינו כתוב ועשרה לחם הזה. וכן הביא בעצמו במספר ועשרה. ותימה גם על המנ"ש שלא תפשו בזה. ובעיקר הדבר שכח התוי"ט מקרא מוקדם (שם ט' ז') הלחם אזל. והרל"צ מביא מפ' אמור (כ"ד ט') ואכלהו. וגם הוא שכח הפסוק שלפניו. יערכנו. ומה שהביא עוד מן ולחם אין. זו שגיאה כי מלת אין משמשת גם לנקבה כמו אין חכמה ואין תבונה ואין עצה (משלי כ״א:ל׳):
+<b>שם ובדפוס בתוס' כתבו ומתוך הסברא נראה כו' אבל כו' ומשני כיון דאפי לה נפחה משמע שהלחם חוץ לדפוס דאי כו'. </b>מוכח דזה פסיקא להו דדפוס הראשון שהיה לו בעודו בצק היה הלחם נעשה בתוכו. דאלת"כ אלא דבתרווייהו כהדדי מספקא להו. איך ניחא להו אם היה הלחם לחוץ הא מ"מ לא מינפח לפנימיותו דאין הדפוס מניחו וישאר הקושיא וליהדרה בדפוס קמא. וכן מה שגמגם התוי"ט בפי' הרע"ב מדברי התוס'. ואחר כך מסיק בדעת הרע"ב כמש"כ. ומשמע ודלא כהתוספות ל"ד במחכ"ת. וכן דברי הלח"מ בפ"ה מהל' תומ"ס ה"ח שהכריע דעת הרמב"ם שלא כדעת התוספות מדכתב שנותנין בו החלה והוא בצק (והוא הדפוס הא') דמשמע שנותנין אותו בתוך הדפוס ע"ש. אינם לפמש"כ דגם התוס' לא נסתפקו בזה:
+*כ"ה בתי"ט ד"פ וד"ק ובדפוסים האחרונים תקנו כלפנינו. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה לחה"פ כו' וקרנותיו ז' אצבעות. </b>הרמב"ם בחבורו פ"ה מהל' מעה"ק הל"ט מפרש דקרנות היינו עובי הלחם. ותימה דהרי בפסחים (ל"ז) אמרינן שכן מצינו בלה"פ טפח. ועל הגמרא לא קשיא מחשבון הרלב"ג (שהביא הכ"מ שם) שלא יתכן עוביו יותר מג' רביעי אצבע בקרוב. די"ל דרק בשפתיו היה עביו טפח כדי שיהיה לו פנים כפרש"י שם ובאמצעיתו היה דק. ומה שהקשה הלח"מ לפי' הרמב"ם מאי פריך הגמרא לקמן בסה"ע והא איכא קרנות. אישתמיטתיה מה שהקשו התוס' לעיל (צ"ד ב') בד"ה כמין תיבה בסה"ד מהא דעביו טפח. וכן יתפרש קושיית הגמרא מהא דקרנות לפי' הרמב"ם וכן הבין התוי"ט. וכתירוץ התוס' שם יש לכוון גם תירוץ הגמרא אלא שהלשון דחוק קצת כמש"כ התוי"ט. ואולי גי' אחרת היה להרמב"ם בתירוצא:
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה א"ל הרי כבר נאמר ועליו מטה מנשה. </b>וכ' התוי"ט ורבי דמייתי קרא דוסכות על הארון את הפרוכת. דניחא ליה למינקט קרא דמשכן לראיה על התנופה כו'. ל"ד דעיקר דברי רבי הוא על הבזיכין לקמן (צ"ח) ולעיל (ס"ב). ומש"כ התו"ח דאבא שאול להכי לא מייתי קרא דוסכות. דיש לדחות דהכוונה דניכוף ביה פורתא דמחזי כסכך לא (הואיל) [הועיל] כלום בזה לדעת הרשב"ם בב"ב (צ"ט) דהארון היה במערבו דבית קה"ק וכ"ה דעת הרמב"ם. ומסתמא כ"כ במשכן. א"כ היה מרוחק מן הפרוכת ואפי' הסיכוך לא היה עליו נגדו ממש אלא בסמוך:
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה מפוצלין בראשיהן. </b>נראה דפיצול פי' כאן ענין פגימה ונקב שהיו הקנים נכנסין בהן עי' לשון התוס' לעיל (צ"ד ב') ד"ה דסמכי. ואולי דאחד מהסניפין היה מנוקב נקבים מפולשין מעבר לעבר בכדי שיהיו יכולין לתחוב דרכם מאבר החיצון את הקנים ולדחותם בין הלחמים דרך הפגימות שהיו בראשיהן (כדאיתא בגמרא לקמן קנים שקועי משקע להו) עד שיגיע להפיצולים שכנגדם אשר בסניף השני. וכן כשהיה שומטן היה מושכן דרך נקבי הסניף אשר באו בהם בלתי טלטול הלחמים כלל. רק כשמסדרן לפי שהיו עביין קצת יותר מפגימת הלחמין (מלמעלה למטה כדאמרינן שם דמגביה ליה פורתא) היה צריך להגביה קצת הלחם אשר יעברו תחתיו כדאיתא בברייתא (צ"ז). וזה דלא כהציורים הנמצאים שעשויין כעין בליטות יוצאות מהסניפין:
+<b>שם ושומטו ונותנו לארכו של שולחן. </b>עי' לקמן (צ"ו) תד"ה לארכו:
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה ועל של זהב ביציאתו שמעלין בקדש ול"מ. </b>ונ"ל דהיה במשכו ובעביו כשל פנים לא פחות. דאם לא כן אכתי הוה הורדה כדמוכח בפסחים (ס"ד ב') דפריך דלמא שקלי בר מאתן ומעיילי בר מאה ע"ש. אך לפ"ז היו יכולין לעשות השני ג"כ של זהב וקטן משל היכל. ואולי דבזה לא היה ניכר כ"כ ההעלאה בקדש. ועיקר המטרה היה כדי להראות כו' כדפרש"י:
+<b>שם אלו מושכין ואלו מניחים כו'. </b>וע"כ היו נוטלין הסניפין תחלה אותן ד' שבאו ריקנין ליטול את הישנים. ומשמע דעליהם לא גזרו איסור טלטול כמו על הקנים לעיל:
+<b>שם חל להיות בע"ש כו'. </b>הקשה התוי"ט מדוע לא מייתי הגמרא דסוכה (נ"ד ב') מהך דהכא ע"ש. ולולי דברי הרמב"ם שמביא בסמוך הנלע"ד דבסוכה עיקר הפירכא מהברייתא דמייתי שם מר"ז דתנא לא היו כו' דמשמעו שכבר אירע כן פעמים ולא היו כו'. והמשנה דחלבי שבת כו' שהביא שם אינו רק להבנת דברי ר"ז במה שאמר דברי הכל. ר"ע היא. על איזו פלוגתא כוונתו. וא"ש לפ"ז דמעיקרא מביא ממשנה והדר מברייתא דהוה כיהודה ועוד לקרא. אבל מהכא לא פריך דא"ל דל"א רק אם יארע כך והוא ע"ד התנאי שאמר הרמב"ם. וכן יתורץ בזה קושיית התוס' בס"פ בד"ה שני יו"ט של ר"ה. ומה שדחה הרמב"ם זה מהא דהמשנה אומרת הלכה למעשה שהבבליים היו אוכלין חי. אולי שגירסתו היתה היו אוכלין. אבל לפנינו דליתא למלת היו יל"פ דר"ל אם יארע כך יכולין הבבלים לאכלו חי. ולפי' התוס' לקמן בד"ה ששונאין שהרגילו עצמן כו' אף בכל השנים א"ש גם לשון היו. וגם לא נצטרך לתירוצם שהרי מעולם לא אכלו את השעיר בחל בע"ש שאז מצוה לאכלו כן:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה המכניסין כו'. </b>דקדושת צפון חמירא. כלומר דקק"ד שחיטתן בצפון. ולכאורה קשה ממה שפרש"י עצמו בזבחים (נ"ה ב') ד"ה וחד להכשיר צפון. דמאי קדושתיה דצפון מדרום. וי"ל דהתם היינו אם לא היה לנו קרא להכשיר צפון בשלמים. אבל בתר דגלי לן דכשרים בכל הרוחות. וקק"ד אינן אלא בצפון ע"כ קדישא טפי:
+<b>שם ד"ה ר' יוסי וכוותיה סתם לן כו' משום דהכא עיקר כו'. </b>סברא זו מקורו בסנהדרין (ל"ד ב') ואב"א משום דקתני לה גבי הלכתא דדיני ע"ש בפרש"י. ומוכח להדיא בהר"ן בספ"ב דמגילה דסתמא דדוכתא עדיפא מסתמא דגבי הלכתא פסיקתא. ולהתו"ח אישתמיט זה. גם מש"כ דבשבת פי"ט מ"ב סתם כרבנן כדאיתא התם בגמרא (מאן תנא כו' ומסיק רבנן דר' יוסי היא) שגה בזה בפי' השמועה. דמאן תנא קאי שם על הברייתא דתנא בה פירש אינו חוזר. אבל מתניתין דשם אדרבה סתמה עושין כ"צ מילה ומרבינן מינה ציצין שאינן מעכבין. ומשמע טפי אפי' פירש דומיא דפרטי דקחשיב שם וא"כ אדרבה הוא דוקא כר"י:
+
+Mishnah 8
+
+<b>בר"ב סד"ה והקטיר כו' שבת ראשונה דמפסיל בלינה. </b>ורש"י סיים הואיל ולן הלחם בלא בזיכין. לכאורה אינו מובן. והרע"ב השמיטם. וכן בד"ח נמחקו ברש"י תיבות אלו כאשר הביא הצ"ק. אולם לדעתי רמז לנו בזה לתרץ קושיא והוא דבזבחים (פ"ז) לשלחן מדמינן לה כו'. דמשמע להדיא דעל השלחן אינן נפסלין בלינה וכמש"כ התוס' שם דמשום דנסדר כהלכתו לא מיפסל בלינה. ולכן כתב רש"י דהכא שאני הואיל ולן כו' ור"ל דדוקא כשהוא כהלכתו עם הבזיכין לא נפסל בלינה. ובזה מתורץ התימה שבתוס' שם בסה"ד. דכיון דנסדר שלא בזמנו הוה שלא כהלכתו ונכון בס"ד. ובא ואחוך עוד כוונה נאותה בפרש"י דבבבא השניה בסידר אה"ל ואה"ב בשבת (כהלכתו) והקטיר אה"ב לאחה"ש פי' ז"ל למחר (והרע"ב השמיטו) משום דק"ל דאם נפרש דר"ל לאחר שבת שניה. אמאי פסולה וא"ח עליהן כו' כיון דעל השלחן א"נ בלינה (ובאמת לא מצינו בתורה מפורש שתקבע זמן הקטרת הבזיכין בשבת דוקא רק ממשמעות שצותה ביום השבת ביוה"ש יערכנו שמעינן דאז מסלקין את הישנה ומקטירין אה"ב. ועתה נתגלה לנו בעז"ה מש"כ התוס' בזבחים שם דע"כ שום פסוק יש עד"ז שאינו נפסל כי נסדר כהלכתו). לכן השכיל לפרש דר"ל למחר דהוי מח"ז. ובזה א"ש גם התוספתא (אשר העיר עליה התוי"ט) דשם איתא בבבא זו דחייבין עליהן משום פיגול כו'. דהתם ר"ל דהקטירן לאח"ש השניה. ומה שאמר שם פסולה אפשר דהוא מדרבנן. וברמב"ם נראה דט"ס הוא מש"כ בין לאח"ש זו. ולא נצטרך למה שנדחק הכ"מ ליישב הא דלא קרב המתיר כמצותו:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה העופות כו' אין להן פדיון. </b>לכאורה טעמא בעי מ"ש ממנחות עד שלא קדשו בכלי. ובגמרא משמע דאפילו קדשן בכלי הוה ס"ד דליפרק. דנילף מבע"מ. אלא דמכ"ש לא אשכחן דמפריק. (ור"ל דאפי' בהמה לא מיפרקא לאחר שחיטה אם הוממה עי' זבחים (כ"ה ב')) ועי' לעיל (ע"ח ב') אבל עופות שנחסר אבר מנ"ל דלא מיפרקי. ונ"ל הטעם דהואיל דאין בהן קדושת כלי כלל דמליקתן והזאתן ומיצוי דמן הכל בגופו של כהן (ומש"כ התוי"ט בד"ה והעופות. כגון עולה שאינה באה לכ"ש ל"י כוונתו דהא גם חטאת העוף אין בה כלי כלל). לכן מקדשי קדושת הגוף מיד בהקדשן לענין פדייה (ר"ל משא"כ לענין להפסל בטבו"י כו' דרפ"ב דמעילה דלא שייכא מחיים) ולזה נראה שכוון רש"י לקמן בגמרא בד"ה עופות קדושת הגוף נינהו. וטעם הרמב"ם בחבורו פ"ו מהל' א"מ ה"ד על כל אלו דמשנתינו לפי שאינן בהעמדה. תמוה לי חדא עוף מדוע אינו בהעמדה. הא תנא לוי הכל היו בכלל העמדה כו' ואפי' עופות (תמורה ל"ג). שנית בדבר שאינו בע"ח לא בעינן העמדה כמו שכתב רש"י ותוס' בר"פ ראשית הגז:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה שלא נאמר כו' וכן משמע מפירש"י ותמיהני כו'. </b>ול"נ דכוונתו לאפוקי אם לא אקדשינהו אלא לדמי למוכרן וליקח בהן קרבן או לבד"ה דיש להן פדיון:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה והלא אלו לפרים ואלו לכבשים כו'. </b>והרע"ב הוסיף ואלו לאילים כו'. וגרע דמנחת פרים ואילים בלילתן שוה. והכי הל"ל אלו לפרים ואילים ואלו לכבשים ועמש"כ לעיל (פ"ט ב') בס"ד. ולכן ל"ד התוי"ט במש"כ בסד"ה אלא. דלא אשכחן כו' בלילה שוה כו'. דאפי' תשכח אין מערבין לכתחילה. ור"ש אולי לרווחא דמלתא קאמר. ובהאמור מיושב הצ"ע של תור"ע עיין עליו:
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה מתנדבין יין. </b>לעיל ולקמן (ק"ז) ילפינן לה מאזרח וכ"כ רש"י במתניתין. והתוי"ט מביא מת"כ דיליף לה מקרבן ע"ש וכ"כ לקמן בפי"ג מ"ג. ולפלא דשביק גמרא דילן ואזל בתר ת"כ. ולעיל מ"ד ובפ' דלקמן מ"ה הביא בעצמו דרשא דאזרח. ובאמת מאזרח ליכא למילף אלא שמתנדב מנחת נסכים כדאמר רבא לקמן והיינו סלת ושמן ויין דהכתיב שם יעשה ככה ולעיל מיני' כתובים שלשתן. ואולי הואיל דאין הסולת והשמן מעכבין את היין כו' בבאין עם הזבח לכן יכול ג"כ להתנדב כאו"א בפ"ע. אבל קשה דהא בקרא דאזרח מסיים להקריב אשה כו' והמתנדב יין קי"ל דלשיתין אזיל לעיל (ע"ד ב') וכדפרש"י ועי' זבחים (צ"א ב'):
+<b>שם רט"א מתנדבין שמן. </b>ולעיל (ע"ד ב') אמר שמואל דקומצו ושיריו נאכלין כדפרש"י. וכ' התוי"ט דלקמצי' בפס ידו כו' א"א אלא שמפריש בכלי שיעור קומץ כו'. עמש"כ עליו ביומא רפ"ה:
+<b>שם ברע"ב ד"ה ואין מתנדבין שמן בלא סלת ויין </b>כ"ה ברש"י ול"נ למחוק תיבת ויין דודאי מתנדבין שמן עם סלת בלא יין אפילו מנחת נסכים אף לר"ע כמו שמנדבין יין לבד וכמו שבאר טעמו:
+<b>שם בסד"ה שכן הוא קרב כו' אינו מעכב המנחה. </b>הלשון הפוך וכך הל"ל אין המנחה מעכבתו. והתוי"ט כ"ע דהא לא תנן דיין מעכב מנחה (והוא לפי לשונו של הרע"ב) ולפלא דאישתמיטתיה משנה מפורשת (בפ"ד מ"א) הסלת והשמן א"מ את היין ולא היין מעכבן:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה פירשתי וא"י איזה מהן כו' עפרש"י. </b>ובמשניות הגי' וא"י מה פירשתי. וגם גי' זו יש לכוונה ע"ד פרש"י. ופי' הרע"ב לא מחוור:
+<b>שם ברע"ב ד"ה פרשתי כו' והשאר יהא לנדבה כ"כ רש"י. </b>וכן פרש"י לקמן בדברי ת"ק דרבי. והתו"ח גמגם ע"ד הרע"ב ע"ש. ול"נ דמש"כ והשאר נדבה ר"ל דאף שלא נתחייבתי אלא בפחות. השאר מנדב אני לנדרי שיהיה יותר גדול על מה שנדרתי והיינו כמו קטן והביא גדול דלרבנן יצא והוא כאוקימתא דרב אשי לקמן (ק"ו ב'). וזה ע"ד שפירשתי בס"ד בנזיר (נ"ט ב') במשנה והעולה נדבה שבדברי ב"ז ע"ש:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה לבונה לא יפחות מקומץ עתוי"ט. </b>ומש"כ דהרמב"ם בפט"ז מהקרבנות העתיק לשון משנתינו. אישתמיטתיה שדין זה ביאר בפי"א מהל' פהמ"ק הלכה י"ז וכמ"ד דמחלק:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה פירשתי מן הבקר כו' יביא פר ועגל כו'. </b>ק"ל למה לא יצטרך ג"כ להביא בן בקר דהיינו בן שתים שהרי יש לו שם בפ"ע כדאיתא בר"ה (י') ויהיה מזה ראיה להרמב"ם בפ"א מהלכות מעה"ק דפר הוא ג"כ בן שתים וכגירסתינו בפ"ק דפרה וחכמים אומרים אף בני ג' ודלא כהר"ש ומהר"ם שם. ואולי י"ל כיון דפר נקרא ג"כ פר בן בקר עי' תוס' ר"ה שם לכן אפילו אמר בן בקר יוצא בהבאת פר אף לרבי. שוב נזכרתי שכבר עמד בזה הט"א בר"ה שם וע"ש ובמה שהעירותי עליו בק"א:
+סליק מס' מנחות 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Mishnah Middot/Hebrew/Vilna Edition.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Mishnah Middot/Hebrew/Vilna Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..3750d5da6152cff017de3979718dd4debe4a5313
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Mishnah Middot/Hebrew/Vilna Edition.txt	
@@ -0,0 +1,194 @@
+Rashash on Mishnah Middot
+רש״ש על משנה מדות
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה מדות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה ואחד בלשכת הפרוכת. </b>ל"י היכן מקומה ולא נזכרה בשום מקום זולת כאן:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה שומרים. </b>ואין נראין כו' שכתב שיהיו שומרים יום ולילה. ולי קשה עליו דהרי ג' מקומות דכהנים ילפינן מקרא דאהרן ובניו שומרים כו'. וא"כ היאך אפשר שיהיו שומרים ביום הלא היו צריכים לעבוד עבודה. וזולתם לא היו כהנים. עי' זבחים (ק"א ע"ב). [וכ"כ הב"ש על דברי המפרש זה לא היה ולא נברא. וכ"כ המל"מ פ"ח מהל' בית הבחירה הל"ב דדברי המפרש תמוהים הם בעיניו. וחידוש שלא הביא את התוי"ט והב"ש שקדמוהו בזה. ומ"ש (דה"א כ"ו י"ז) למזרח הלוים ששה לצפונה ליום ארבעה לנגבה ליום ארבעה. עי' בנ"ע שמ"ש "ליום" הוא מהופך מן "לוים" כמו כבש כשב וכדומה אך מ"ש שם הלשון שביום ובלילה היו שומרים בכ"ד מקומות הוא ל"ד. ואח"ז מצאתי בס' דרך הקדש (הנספח לשו"ת מגיד מראשית) דף י"א ע"ג שהעיר מזה הפסוק ומביא בשם הגהות הרב ר' בצלאל אשכנזי דאלו ב' רוחות צפונה ונגבה היו שומרין בין ביום ובין בלילה (דיום ר"ל מעל"ע) אבל בשאר מקומות לא היו שומרין רק בלילה וסמך כתוב בפתרוני הר"ר שמואל החסיד ז"ל מפסוק על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים כל היום וכל הלילה כו'. א"נ מצינו למימר איפכא דבצפונה ונגבה היו שומרים ביום דוקא דכתיב היום למעוטי לילה אבל בשאר מקומות בין ביום ובין בלילה. מהגרמ"ש ז"ל]:
+<b>שם ד"ה והלוים. </b>ובסה"פ כתב הר"ב עוד שגם כו' הלוים ג"כ משמרים. ועמש"כ בשמו פ"ג דפרה בסופו. ול"נ דל"ד במחכ"ת דכוונת הרע"ב היא משום דחשיב בהכ"א מקומות דלוים ה' על ה' שערי העזרה. ובתוך מנין השערים הרי היו הניצוץ ובית המוקד לקמן במ"ה. ובית אבטינס נמי פירש הרע"ב כאן שהיה בנוי בצד שערי העזרה. ובשם היו הכהנים שומרים ג"כ:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה ורשות היה לו לשרוף את כסותו. </b>לכאורה מה זה תשלום גמול. ואולי דסמכו על המקרא דוקרעים תלביש נומה (משלי כ״ג:כ״א) ולפי' הר"ב בשקלים דגם בכהן היה כן. לכן לא היו קורעין כי המקרע בגדי כהונה לוקה (יומא דף ע"ב). אבל לשורפן אולי רשאי. וקצת ראיה מהא דמבלאי מכנסי כהנים היו מפקיעין ובהן היו מדליקין. אלא דמ"מ יקשה ממה שהיו מפקיעין תחלה. ואולי כיון דהוה לצורך שריפה שרי. דאינו אסור אלא דרך השחתה כמש"כ הרמב"ם בפ"ט מהל' כהמ"ק ה"ג. אבל יש לדחות דבלו שאני עי' קדושין (נ"ד):
+<b>שם מה קול בעזרה. </b>לכאורה הל"ל בהר הבית:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה ה' שערים היו להר הבית כו'. </b>פירש הר"ש לחומת עזרת נשים המקפת כל ההר לפנים כו'. אף שפירושו דחוק. וגם מפשטות המשנה לקמן פ"ג מ"ה משמע דע"נ לא היתה רק מצד מזרח. וכ"מ לקמן בפרקין מ"ה דקאמר ופתח היה לו לחיל. וכן במ"ז אחד פתוח לחיל (ועמש"כ שם מתמיד). ועמש"כ בפ"ג דמע"ש מ"ח. וא"כ איך יפרנס מה שאמר קיפונוס מן המערב. והלא שם היה שער נקנור במזרח עזרת ישראל. (ולהכי שכל לפרש מקפת כל ההר). מ"מ לפי פירושו תתיישב תמיהתי בפסחים (פ"ו) ע"ש:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה טדי. ונכתב שם טרי בריש כו'. </b>עי' מש"כ בזה ביומא (י"א ב'):
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה שער המים כו' </b>[בדברי ראב"י ובו כו' כצ"ל. מהגרמ"ש ז"ל]:
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה ופתח היה לו לחיל. </b>בריש תמיד (כ"ו ב') הגירסא לחול. וכן לקמן במשנה ז' במפרש שם ז' משמע דגורס לחול:
+
+Mishnah 6
+
+<b>תוי"ט ד"ה מזרחית. </b>הרי לשכת החותמות שבצפונית מזרחית כו'. תמוה דהרי מסקינן ביומא (י"ז) דגם תנא דתמיד מודה דלשכת הטלאים לצד מערבית דרומית הואי טפי ומאותו הקרן מתחיל החשבון וא"כ לפ"ז הוה לשכת החותמות במזרחית צפונית ע"ש ובפירש"י:
+
+Mishnah 7
+
+<b>תוי"ט ד"ה שנים. </b>כיון דב' שערים ה"ל אמאי לא קחשיב כו' אלא חד שומר. לכאורה הא קחשיב באמת שם שני שומרים במ"ט הכהן מבפנים ובן לוי יושב (כ"ה עיקר הגי' כהעתקת הרע"ב בד"י וכ"כ המל"מ בפ"ח מהל' בה"ב) מבחוץ ולעיל קחשיב שמירת הלוים בה' שערים ואיכא למימר דבית המוקד א' מהן. וכהן ודאי היה שומר שם כדאיתא בר"פ ובריש תמיד. וע"ש בגמרא (כ"ז) תרי מינייהו ל"צ שימור ובמפרש שם. ובמל"מ שם באורך:
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>במשנה נתן כסותו עליה. </b>נראה להגיה דצ"ל כסתו כדלעיל איש כסתו בארץ:
+<b>שם יוצא והולך לו בטדי. </b>בהגר"א ז"ל נ"ל דהוא דברי הכל כצ"ל. (והיה כתוב בר"ת ד"ה וטעה המעתיק) ור"ל דזה אינו מדברי ראב"י אלא סתמא דמתניתין ואתי לכ"ע. וראב"י ל"פ אלא על מה שאמר ת"ק במסיבה כו' תחת הבירה והוא אומר תחת החיל. ודלא כהר"ש והתוי"ט לעיל במ"ג שהבינו שגם זה הוא מדברי ראב"י:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה נכנסין דרך ימין. </b>עתוי"ט בשם פי' הרמב"ם. עדיין חסר לנו ביאור ויוצאין דרך שמאל. ועי' פ"ו דזבחים מ"ג ובפי' הרע"ב שם ותפרש כן גם כאן:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה כל המעלות שהיו שם רום מעלה חצי אמה כו'. </b>ק"ל הא סתמא דמדות ראב"י היא כמש"כ הרע"ב לקמן מ"ה ועי' תוי"ט מ"ד ד"ה שהכהן. והוא אמר לקמן מ"ו מעלה היתה שם וגבוהה אמה. ועיין לקמן פ"ה מ"ב בתוי"ט ד"ה והמותר:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה חוץ מכותל מזרחי שהכהן כו'. </b>בפי' הרמב"ם ואמרו שהוא נמוך מכ' אמה העתיקו התוי"ט. וט"ס הוא וצ"ל מכ"ד. או מד' ויהיה הכוונה על גובה הכותל שלמעלה מן השער שהוא גבוה כ' ככל השערים. וא"ש לפ"ז מה שסיים כדי שיהא הנראה משער ההיכל יותר מב' אמות. אולם לפי השיעור דב"א ל"י מנ"ל. ובגמרא יומא שם איתא הא איכא פלגא דאמתא דמיתחזי ליה פיתחא בגווי'. מוכח דסגי בהאי שיעורא. וה"ה ודאי גם בפחות מזה. ואולי גם הוא ז"ל לא כוון בדוקא וכמו שאמר דרך משל. ובחבורו פ"ו מהל' בה"ב ה"ה סתם וכתב שהיה נמוך. ועי' תוי"ש ביומא שם. [ודע דמה שהעתיק התוי"ט מפירוש הרמב"ם ובין האולם והמזבח בקרקע אחד ישר. זהו לשיטתו לקמן בפ"ג מ"ו בפי' אמה אמה ורובד שלש דקאי על בנין כותל האולם. אבל לפירוש הרע"ב שם לא היה קרקע ישר בתחלתו רק ג' אמות לת"ק וב' אמות לר"י לבד הרובדים]. ובפסקי תוס' כאן סי' ח' כתבו שהיה גבהו ששה אמות. וע"כ כוונתם כדי שיוכל לראות דרך עליו כל גובה שער ע"נ. אבל ל"י מה יועיל זה לראיית פתח ההיכל דסוף סוף לא יראנו אלא דרך ד' אמות עליונות דשער עזרת נשים:
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה בסופה לא היו טרוטות אלא מוקפות כחצי גורן עגולה. </b>עי' פי' הרע"ב. ומזה לכאורה קשה לפי' הב' דרש"י בשבת (ל"א) ע"ש. ובמכלתא פ' בשלח בפסוק ויחנו לפני פי החירות. ולא היו טרוטות אלא מוקפות ולא היו עגולות אלא מרובעות:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה וארבע לשכות. </b>בארבע המקצועות שמבחוץ לעזרה זו. לפ"ז לא היו הלשכות שלצד מערב בהמקצועות ממש שיכילו ב' הרוחות. שהרי עזרת ישראל תכופה לה. אלא שהיו בצד דרומי וצפוני בסופם במקצוע המערבי:
+<b>שם ד"ה וחלקה. </b>וצ"ל שמעקה ה"ל כו'. א"כ אין זה חלקה. אבל י"ל דאין צורך למעקה אלא לגובה בזקיפה. והכא הלא מעלות ה"ל ע"פ כל הרוחב כמש"כ לעיל במ"ג בשם רש"י:
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה ובה שלש מעלות כו'. </b>לעד"נ דפי' בה היינו בעזרת כהנים והוא ענין בפ"ע אבל גם זה הוא מדברי ראב"י כדמוכח ביומא (ט"ז). דלפירוש המפרשים דמוסב על הדוכן (וע"כ גרסי ובו כדאיתא ביומא שם) קשה מאי דסיים נמצא עה"כ גבוה מע"י ב"א ומחצה וכי הדוכן הכיל כל עזרת הכהנים ועי' פירש"י ביומא שם ד"ה ר"א היא. ודברי התוי"ש שם דחוקים. ונ"ל עוד דראב"י פליג על הא דקאמר ת"ק וראשי פספסין מבדילין כו'. ואמר דלא היו צריכין לזה דהיכר גדול היה בל"ז דמעלה היתה שם כו' וגם דוכן נתון עליה. וכ"מ מהר"ש והתוי"ט בפ"א דכלים מ"ח ע"ש. וכן הרמב"ם בחבורו לא הזכיר הפספסין:
+<b>שם ולמה נקרא שמו שער המים כו'. </b>י"ל עוד טעם ג' מפני שע"ג היה בית טבילה לכ"ג כדאיתא ביומא (י"ט):
+<b>שם תוי"ט ד"ה פספסין. </b>א"כ אין איסור בנטיעת עץ בע"י. אבל מה יענה להפספסין דעלייה לקמן פ"ד מ"ה:
+<b>שם ד"ה והדוכן. </b>לברך את העם הרר"ש. תמוה שמלא פי' הרע"ב עם דברי הרר"ש ואינן עולים בקנה אחד. שהרי הרע"ב פי' ודוכן של לוים והוא מפירש"י ביומא ור"ל לשיר. וכ"כ הרמב"ם בחבורו פ"ו מהל' בה"ב ה"ו. וכ"כ התוספות בסוכה (נ"א) ד"ה שעליהן. ועל פי' הרר"ש ק"ל דבפ"ז דתמיד מ"ב איתא דעל מעלות האולם היו הכהנים מברכין. ועמש"כ בפתיחתא דאיכה בפתיחת משא גיא חזיון:
+<b>שם ד"ה שער הנשים. </b>ואע"ג דאמרי' אשה בעזרה למה. הוא בקדושין (נ"ב ב') בשינוי לשון קצת ומש"כ לק"מ עי' בתוס' שם:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה אמר רבי יוסי מתחלה כו' עד שנמצא מקום המערכה כ' על כ'. </b>קרא כתיב כן בדה"י (ב' ד' א') ויעש מזבח נחשת (פי' תחת נחשת. אבל שלו היה של אבנים עי' זבחים (ס') ובפרש"י ד"ה ה"ק) עשרים אמה ארכו וע"א רחבו. ואמקום המערכה קאי כדפרש"י בזבחים שם. ולכן נ"ל דליכא דפליג על ר"י בהא וכן סתם הרמב"ם בחבורו פ"ב מהל' בה"ב. ופרש"י במלכים (א' ח' ס"ד) שכ' מקום מערכתו כ"ד על כ"ד צ"ע וכבר עמד עליו הבה"ז שם (נ"ט ב') ע"ש. וכן צ"ע במש"כ בשבת (נ"ה) דשלמה עשה מזבח אבנים של ל"ב אמה:
+<b>שם בהרע"ב ד"ה כל קרש ארכו ל"ב אמות. </b>הן ע"כ חלל הדפוס היה מחזיק ל"ב אמה וא"כ אורך הקרש היה צ"ל יותר. אם לא שנאמר דהקרשים היו נוגעים זה בזה בקצוותיהם הפנימיים [וק"ל]:
+<b>[שם בתוי"ט ד"ה מקום הקרנות כו' ואותן ג' כתובות כו' ופי' הכ"מ כו' היינו משפת סובב כו' כצ"ל. </b>מהגרמ"ש ז"ל]:
+<b>שם ד"ה כמין גמא. </b>דבריו וציוריו צריכין תיקון למתבונן בם:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה ובפגימה לכל דבר. </b>משמע דמ"מ בעינן שיפגמו ע"י איזה דבר אף שלא ע"י ברזל. אבל אם מצאן פגומין תחת קרקע בתולה שידוע שכן היה גידולן לא מיפסלי. ומה שאמר ברישא אבנים שלמות וכדכתיב דברים (כ"ז) אינו אלא לאפוקי שנחסרו אחר הוצאתן ממקורם. לכן תמה אנכי על התוס' בחולין (ר"ד י"ח) שהקשו אנה ימצאו אבנים בלא פגימה:
+
+Mishnah 5
+
+<b>תוי"ט ד"ה על שלחנות. </b>לשון הראבי"ה פי' שבין הטבעות ולעמודים כ"נ דצ"ל:
+<b>שם ד"ה אלא כל דממזרח למערב עמודים ח' כו'. </b>ובציור שבסוף המסכת צייר לעמודים ח' מצפון לדרום בשורה אחת והשלחנות לפניהם בשני סדרים. וזה דלא כמאן דלהראבי"ה משמע דהעמודים הי' בסדר אחד ממזרח למערב וכן השלחנות לפניהם. ולרש"י ביומא שהביאו התוי"ט לקמן פ"ה מ"ב היו השלחנות בד' סדרים. ובציור הרמב"ם מסודרים העמודים כדעת הראבי"ה. ושלחנות באמצען (והוא כדעת התוס' ביומא (ט"ז ב') בד"ה מן "וי"ל הני אחריני נינהו כו'" והוא ג"כ דעת המפרש למס' תמיד (ל"א) בד"ה מדיחין אותן ג"פ). והשלחנות ח' שהוזכרו במסכת שקלים פ"ו מ"ד והן הן דלקמן פ"ה מ"ב ציירן בשני סדרים. ועוד ראיתי בציור התוי"ט שצייר הטבעות ד' סדרים של ו' ו' כהי"א והוא תימה. ובציור הרמב"ם המה נכונים כדעת הת"ק:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ברע"ב ד"ה של מלת כו'. </b>נ"ב עי' מ"ש בהגהותי לגמרא עירובין (ג' א'). מהגרמ"ש ז"ל:
+
+Mishnah 8
+
+<b>בתוי"ט ד"ה גפן כו' להתברך הגפן כו'. </b>נ"ב ברמב"ם איתא כגפן. מהנ"ל]:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בהרע"ב ד"ה בסופו. </b>ושתים דלתות לדלתות שתיהם. ל"ד דתיבת לדלתות מוטעמת באתנח. הוי דמלת שתים מוסבת למטה וכהרמב"ם שהעתיק התוי"ט:
+
+Mishnah 2
+
+<b>הרע"ב ד"ה ושני פשפשין. </b>רחוקים קצת מן השער. עמש"כ עליו בפ"ג דתמיד מ"ז:
+<b>שם ד"ה ופתח את הפשפש. </b>ובא לו אל שער השני שבסוף עובי הכותל כו'. ל"ד בזה וכמש"כ עליו בתמיד פ"ג מ"ז ע"ש:
+
+Mishnah 3
+
+<b>הרע"ב ד"ה ט"ו בצפון. </b>אלא עובי הכותל עם החלל שבינו ובין הכותל השני כו'. לישנא קטיעא היא דהל"ל נמי ועובי הכותל השני. או בקוצר אלא עובי הכותל והחלל שבתוכו הוא מונה ולשון הרמב"ם הוא כעין זה ע"ש ועמש"כ לקמן מ"ז:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה ט"ו. </b>מאין נפלה האורה אל כל התאים כו' ובשלמא להיכל כו'. עי' מה שהשגתי עליו בזה לקמן מ"ה. ובנידון האור אל התאים היה נ"ל שהיו בהם חלונות. באותן שבצפון ושבדרום בקציותיהן המזרחיות והמערביות. ובאותן שבמערב בקצוותיהן הצפוניות והדרומיות. כי התאים לא היו נמשכים רק כנגד כותלי ההיכל. והקרנות היינו צפונית מערבית ודרומית מערבית היו פגומים ומשם האורה באה. אולם מרוח מזרח לתאי צפוניים ודרומיים לא היה אור גדול כ"כ כי האולם היה כנגדם. ולא בא להם רק מאורו של אולם. וגם התוי"ט ע"כ סובר כן מדלא מקשה מהתאים החיצונים. ולהרמב"ם האולם היה נמשך גם בצפון ודרום ההיכל והתאים. אך היציעות שהיו מחוץ לתאים לפי' הרמב"ם במשנה דלקמן עדיין מאפילות אפי' על התאים החיצונים. אמנם לפמש"כ שלא היו נוגעים התאים שבצדדי ההיכל לאשר במערבו רק בקרנותיהם א"כ ודאי כבד לפסוע על גגותיהם מאחד לחבירו דרך משעול צר כזה דהוא דרך הקרנות ולקמן במ"ה תנן שהי' הולך דרך עליהם. אבל מצינו כה"ג לר"ש בב"ב ספ"ו דס"ל ד' מערות. ויהיה ע"כ המבוא להחצר דרך קרנות ע"ש:
+<b>שם ד"ה ובקרן. </b>וז"ל הרמב"ם ומ"ש כאן לפשפש אחד כו' כצ"ל:
+<b>[בא"ד אבל רש"י ז"נ בפי' יחזקאל כו' מה שיש בין ב' הכתלים כו' כצ"ל. </b>מהגרמ"ש ז"ל]:
+<b>שם (בסופו) וא' לפשפש כלומר כו'. והוא דחוק. </b>ול"נ דפשפש הונח כאן על חדר קטן שעושין לפני פתח הבית מבחוץ לבוא דרך עליו אל הבית (פארהויז בל"א). והיה עומד אצל פתח התא מבחוץ. אח"ז מצאתי להגר"א ז"ל שנראה שכוון לזה:
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה התחתונה. </b>כ"ש באורך רב כזה שהוא שבעים אמות. ל"ד דאורך כותל המסיבה היה נגד אורך ההיכל וכותליו (עמש"כ במ"ג) שהוא ע"ג אמה. ואם מגרע ממנו מה שנגד עובי כותליו המזרחי והמערבי לא ישאר רק ס"ג:
+<b>[שם בא"ד עובי הכותל חצי אמה שלשיעור יציעות כו' כצ"ל בתיבה חדא </b>מהגרמ"ש ז"ל]:
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה הי' מהלך בדרום עד שהוא מגיע לפתחה של עליה כו'. </b>משמע שהיה נכנס בדרך ישר מהגגות של התאים להעלי'. בלתי סולם. דאל"כ היה אומרו כמו שאמר הכלונסות שעולין דרך עליהם לגנה. וא"כ ע"כ גובה גגי התאים היה שוה לרצפת העלי'. ותחתיה עד חלל ההיכל היה עוד ה' אמות. אמה מעזיבה. אמה תקרה. אמתים ב"ד. אמה כיור. וא"כ מאין יבא האורה להיכל מלמעלה לגג התאים שכ' התוי"ט לעיל בריש מ"ג. וסתירה ג"כ למאי דמשמע לעיל מדבריו במ"ד. דגובה כל התאים אינו רק י"ח אמות. ועי' בראב"ד פ"ד מהל' בה"ב ה"ט דמוכח דדבריו ג"כ דגובה כל תא היה יותר מששה אמות:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה וראשי פספסין. </b>וניחא לי כו' אבא שאול אומר עליית בית ק"ק חמורה מבית קה"ק כו' וצ"ע דמתניתין דהכא דלא כמתניתין דספ"ק דכלים כו'. ול"נ דמתניתין דהכא לא אתיא ג"כ כא"ש. דלבית קה"ק תני דהיו משלשלין אה"א כו' כדי שלא יזונו כו'. ובעלייה משמע שהיו מתקנים כדרכן בלתי תיבות:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה וההיכל צר מאחוריו כו'. </b>לפמש"כ לעיל במ"ג יל"פ דר"ל אחוריו ממש במקום התאים דלא היה שם רק רוחב ל"ב נגד ההיכל וכותליו. וא"ש גם לפי' הרמב"ם והרע"ב בבנין האולם. אשר הרע"ב כ' על הא דצר מאחוריו דלא איתפרש לו והרמב"ם נדחק. והראב"ד מביא מזה עזרה לשיטתו שלא היה האולם אלא על פני מזרח:
+<b>שם בהרע"ב ד"ה ט"ו אמה. והאולם עשר כו'. </b>לפירושו לעיל במ"ה שהיו עוד יציעים סביבות ההיכל חוץ לכותל המסיבה לצפון וכן לדרום משמע שהיה חוץ לכותל הורדת המים. לא יתכן להיות חלל האולם עשרה דחלל היציע לבד כותלה החיצון היה חמש אמות. והא לא תקשה לפירושו מדוע לא חשב היציעים ברוחב ההיכל. וכן המערביים בארכו ויהיה יותר ממאה. די"ל משום דלא היו קדושים בקדושת ההיכל. אבל התאים משמע שקדושתן שוים להיכל. וכ"מ מפרש"י בזבחים (נ"ה ב') ד"ה לא. אולם זה קשה לפי' הרע"ב בהא דיציעים מהא דתנן לקמן ברפ"ה וי"א אמה לאחורי בהכ"פ וכ"ה בכ"ד בש"ס. דמשמע שהיה פנוי בלא שום בנין:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה כותל ההיכל. </b>ולסברא זו כו' י"ל ג"כ להרמב"ם כו'. נראה דכוונתו ליישב בזה מה שגמגם עליו לעיל במ"ד ע"ש. ותימה דלפ"ז יקשה מדוע לא חשיב המגרעות ויתוסף עוד ב' אמות ברוחב ויהי' ע"ב דבשלמא לפי' התוס' לא יתוסף כלום דיחסר לעומת זה חלל התא וכמ"ש דאידי ואידי חד שיעורא היא משא"כ להרמב"ם:
+<b>בא"ד (בסופו) אבל כמו שפי' לעיל במ"ג הוא נכון. </b>גם שם לא באר ככל הצורך כמו שהעירותי שמה. ודע שאחר התבוננות בלשון הרע"ב משמע דדעתו דכותל ההיכל וחללו (שקוראו תא) לבד היו שש. והכותל הב' ממנו הוא בכלל שש דהתא שאצלו וכן כולן לבד האחרון לפי הבנת התוי"ט בו. (אבל ל"נ דדעת הרע"ב דכותל החיצוני של התא הוא נכלל בי"א אמה שאחורי בהכ"פ ולא נחשב בחשבון ההיכל. וכמו דלא נחשבו כותלי עזרה בחשבון עזרה לקמן ברפ"ה. וכ"מ מדבריו לקמן פ"ה סמ"א שכתב י"א אמה של חלל עם עובי הכותל. ור"ל הכותל התא החיצוני). אבל מפי' הרמב"ם במ"ג משמע דגם הכותל הב' הוא נכלל בשש דכותל ההיכל וכן כולן והתוי"ט לא הבין כן בדעת הרע"ב:
+<b>שם ד"ה האולם (בסופו). </b>מש"כ שהשבעים אמה רוחב היה באורך פ"ד אמה. וכ"כ עוד בסה"ד דהעודף ט"ו אמה מזה וט"ו אמה מזה היה במשך ממערב למזרח ט"ז אמה כשיעור כותל האולם חמש והאולם י"א כו'. ל"ד במחכ"ת ושכח לחשוב כותל האולם במערבו שהי' ג"כ עוביו חמש (עי' זבחים (כ') רש"י ד"ה ה"ג אבל מן החליפות. ושם (נ"ה ב') בד"ה שני פשפשין וכל הענין דשם) וא"כ היה רחבו מאה במשך ממערב למזרח כ"א אמה. ורוחב ע' באורך ע"ט אמה. ואולי לשון הראב"ד שהביא לעיל שכ' שלא היה לאולם אלא כותל המזרח כו' הטעהו. אבל זה דבר שא"א לשמוע שיהיה שם פרוץ בלי חומה. וגם לעיל ספ"ג מבואר שה"ל תקרה ג"כ. וכ"מ להדיא במנחות (כ"ח ב') בתד"ה אכסדרה שהיה מגופף מד' רוחות. וזה אין לומר שכותלו המערבי הי' מנגד קרן מזרחית צפונית של כותל המסיבה למזרח. וכן בדרום נגד קרן דרומית מזרחית דכותל הורדת המים ולמזרח. דא"כ לא יהי' חללו שם י"א. וגם לא יהיה הכותל מיושר כי כותלי התאים וההיכל נכנסים לפנים:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה וי"א אמה אחורי בהכ"פ. </b>ר"ל החלל שבין כותל התא המערבי עד כותל המערבי של העזרה. ודברי הרע"ב בזה שלא בדיוק ועמש"כ עליו בפ' דלעיל מ"ז [צ"ל ברע"ב י"א אמה של חלל עד עובי הכותל או צ"ל לבד עובי כו'. מהגרמ"ש ז"ל]:
+
+Mishnah 2
+
+<b>מן השולחנות ולננסין ארבע. </b>מדלא קאמר לננסין בלא ו' כמו באינך. משמע לי דה"ק מהתחלת השולחנות ועד לננסין וכולל השולחנות עם החלל שבינם לננסין ואמר שהם ביחד ד' אמות. ואולי שהחלל לא היה אמה שלמה לפי שהשלחנות היו צריכין להיותן קרובים להננסים כדי שיוכל להניח עליהם הכבש בשעת תלייתו באונקלויות שבננסים להפשיט. ע"כ לא נתן לו קצב בפ"ע וכללו עם מקום השלחנות. עי"ל דהשולחנות היו עשויין חוליות ופרקים כמין איצטרמיטא ונכפפות ונפתחות. כשתולה בהמה קטנה להפשיט היה פותחן כדי לקרבן להננסין. ובגדולה (או בשעה שהיה תולה הבהמה שהיה נצרך לו מקום מרווח להתעסק בתלייתה) אז מקפלן. לכן לא יהיב שיעורא להשולחנות לבד ולהחלל לבד. כי היו משתנין בשיעורן כפי הנצרך. או י"ל דלא נעשין בחוליות רק שלא היה קבוע עמידתן במקום אחד אלא מזיזן ממקום למקום כפי הנדרש לקרבן או לרחקן. ונכון בס"ד כי בזה מיושב מה שגמגמו הראשונים נ"ע אודותם:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה מן הטבעות. </b>וכן גם רש"י עצמו כו' שמקום השלחנות כלול כו' ומעתה אין לתמיהת כו'. ל"י איך יתיישב לפי' זה דרש"י. דהלא מ"מ ס"ל דהחלל שבין הננסין לשולחנות היה ארבע:
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה לשכת הפרוה. </b>ואני תמה כו'. ואני תמה דהתנן פ"א דכלים מ"ח החיל מקודש ממנו שאין עובדי כוכבים וט"מ נכנסים לשם. ובפסקי תוס' סי' כ"ב ראיתי עובד כוכבים לא היה בונה שום דבר בהר הבית. ואולי הכוונה דע"י נבנה אבל הוא עצמו לא נכנס לשם. או שהיה ישראל מומר. ועל עיקר פירושם בהא דאמגושא דיומא מכשף. ק"ל דהא בשבת ע"ה פליג ביה רב ושמואל ורב סבר גידופי:
+<b>בא"ד ועשאן דומה לדומה וכו'. </b>אולי צ"ל רומה לרומה וז"ל רש"י ביומא (י"ט) ד"ה על גגה מי מעיין הי' באין לשם ברומה:
+<b>שם ד"ה לשכת המדיחין. </b>הקרבים מדיחין פע"ר בלשכת מדיחין כו'. לפ"ז מה לו לדחוק ולפרש דקרבי קדשים דהכא היינו כרס. ולפנינו במפרש ליתא לכ"ז ונוסחא משובשת נזדמנה לו:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה ודנה את הכהונה. </b>נראה דבכל ע"ש שהיתה באה משמרה חדשה למקדש היו דנין אותה וכל משמר שלא נמצא בו פסול באחד מהם היה עושה יו"ט והיו אומרים ברוך כו':
+<b>שם בתוי"ט ד"ה אבא שאול. </b>שאע"פ שהיתה בנויה בקדש היתה פתוחה לחול כו'. כבר הקדימוהו בזה התוס' ביומא (ח' ב') בד"ה דאי:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Mishnah Middot/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Mishnah Middot/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e22165f5687d4bb8af76668fb7a20eee1109406d
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Mishnah Middot/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,197 @@
+Rashash on Mishnah Middot
+רש״ש על משנה מדות
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Mishnah_Middot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה מדות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה ואחד בלשכת הפרוכת. </b>ל"י היכן מקומה ולא נזכרה בשום מקום זולת כאן:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה שומרים. </b>ואין נראין כו' שכתב שיהיו שומרים יום ולילה. ולי קשה עליו דהרי ג' מקומות דכהנים ילפינן מקרא דאהרן ובניו שומרים כו'. וא"כ היאך אפשר שיהיו שומרים ביום הלא היו צריכים לעבוד עבודה. וזולתם לא היו כהנים. עי' זבחים (ק"א ע"ב). [וכ"כ הב"ש על דברי המפרש זה לא היה ולא נברא. וכ"כ המל"מ פ"ח מהל' בית הבחירה הל"ב דדברי המפרש תמוהים הם בעיניו. וחידוש שלא הביא את התוי"ט והב"ש שקדמוהו בזה. ומ"ש (דה"א כ"ו י"ז) למזרח הלוים ששה לצפונה ליום ארבעה לנגבה ליום ארבעה. עי' בנ"ע שמ"ש "ליום" הוא מהופך מן "לוים" כמו כבש כשב וכדומה אך מ"ש שם הלשון שביום ובלילה היו שומרים בכ"ד מקומות הוא ל"ד. ואח"ז מצאתי בס' דרך הקדש (הנספח לשו"ת מגיד מראשית) דף י"א ע"ג שהעיר מזה הפסוק ומביא בשם הגהות הרב ר' בצלאל אשכנזי דאלו ב' רוחות צפונה ונגבה היו שומרין בין ביום ובין בלילה (דיום ר"ל מעל"ע) אבל בשאר מקומות לא היו שומרין רק בלילה וסמך כתוב בפתרוני הר"ר שמואל החסיד ז"ל מפסוק על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים כל היום וכל הלילה כו'. א"נ מצינו למימר איפכא דבצפונה ונגבה היו שומרים ביום דוקא דכתיב היום למעוטי לילה אבל בשאר מקומות בין ביום ובין בלילה. מהגרמ"ש ז"ל]:
+<b>שם ד"ה והלוים. </b>ובסה"פ כתב הר"ב עוד שגם כו' הלוים ג"כ משמרים. ועמש"כ בשמו פ"ג דפרה בסופו. ול"נ דל"ד במחכ"ת דכוונת הרע"ב היא משום דחשיב בהכ"א מקומות דלוים ה' על ה' שערי העזרה. ובתוך מנין השערים הרי היו הניצוץ ובית המוקד לקמן במ"ה. ובית אבטינס נמי פירש הרע"ב כאן שהיה בנוי בצד שערי העזרה. ובשם היו הכהנים שומרים ג"כ:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה ורשות היה לו לשרוף את כסותו. </b>לכאורה מה זה תשלום גמול. ואולי דסמכו על המקרא דוקרעים תלביש נומה (משלי כ״ג:כ״א) ולפי' הר"ב בשקלים דגם בכהן היה כן. לכן לא היו קורעין כי המקרע בגדי כהונה לוקה (יומא דף ע"ב). אבל לשורפן אולי רשאי. וקצת ראיה מהא דמבלאי מכנסי כהנים היו מפקיעין ובהן היו מדליקין. אלא דמ"מ יקשה ממה שהיו מפקיעין תחלה. ואולי כיון דהוה לצורך שריפה שרי. דאינו אסור אלא דרך השחתה כמש"כ הרמב"ם בפ"ט מהל' כהמ"ק ה"ג. אבל יש לדחות דבלו שאני עי' קדושין (נ"ד):
+<b>שם מה קול בעזרה. </b>לכאורה הל"ל בהר הבית:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה ה' שערים היו להר הבית כו'. </b>פירש הר"ש לחומת עזרת נשים המקפת כל ההר לפנים כו'. אף שפירושו דחוק. וגם מפשטות המשנה לקמן פ"ג מ"ה משמע דע"נ לא היתה רק מצד מזרח. וכ"מ לקמן בפרקין מ"ה דקאמר ופתח היה לו לחיל. וכן במ"ז אחד פתוח לחיל (ועמש"כ שם מתמיד). ועמש"כ בפ"ג דמע"ש מ"ח. וא"כ איך יפרנס מה שאמר קיפונוס מן המערב. והלא שם היה שער נקנור במזרח עזרת ישראל. (ולהכי שכל לפרש מקפת כל ההר). מ"מ לפי פירושו תתיישב תמיהתי בפסחים (פ"ו) ע"ש:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה טדי. ונכתב שם טרי בריש כו'. </b>עי' מש"כ בזה ביומא (י"א ב'):
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה שער המים כו' </b>[בדברי ראב"י ובו כו' כצ"ל. מהגרמ"ש ז"ל]:
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה ופתח היה לו לחיל. </b>בריש תמיד (כ"ו ב') הגירסא לחול. וכן לקמן במשנה ז' במפרש שם ז' משמע דגורס לחול:
+
+Mishnah 6
+
+<b>תוי"ט ד"ה מזרחית. </b>הרי לשכת החותמות שבצפונית מזרחית כו'. תמוה דהרי מסקינן ביומא (י"ז) דגם תנא דתמיד מודה דלשכת הטלאים לצד מערבית דרומית הואי טפי ומאותו הקרן מתחיל החשבון וא"כ לפ"ז הוה לשכת החותמות במזרחית צפונית ע"ש ובפירש"י:
+
+Mishnah 7
+
+<b>תוי"ט ד"ה שנים. </b>כיון דב' שערים ה"ל אמאי לא קחשיב כו' אלא חד שומר. לכאורה הא קחשיב באמת שם שני שומרים במ"ט הכהן מבפנים ובן לוי יושב (כ"ה עיקר הגי' כהעתקת הרע"ב בד"י וכ"כ המל"מ בפ"ח מהל' בה"ב) מבחוץ ולעיל קחשיב שמירת הלוים בה' שערים ואיכא למימר דבית המוקד א' מהן. וכהן ודאי היה שומר שם כדאיתא בר"פ ובריש תמיד. וע"ש בגמרא (כ"ז) תרי מינייהו ל"צ שימור ובמפרש שם. ובמל"מ שם באורך:
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>במשנה נתן כסותו עליה. </b>נראה להגיה דצ"ל כסתו כדלעיל איש כסתו בארץ:
+<b>שם יוצא והולך לו בטדי. </b>בהגר"א ז"ל נ"ל דהוא דברי הכל כצ"ל. (והיה כתוב בר"ת ד"ה וטעה המעתיק) ור"ל דזה אינו מדברי ראב"י אלא סתמא דמתניתין ואתי לכ"ע. וראב"י ל"פ אלא על מה שאמר ת"ק במסיבה כו' תחת הבירה והוא אומר תחת החיל. ודלא כהר"ש והתוי"ט לעיל במ"ג שהבינו שגם זה הוא מדברי ראב"י:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה נכנסין דרך ימין. </b>עתוי"ט בשם פי' הרמב"ם. עדיין חסר לנו ביאור ויוצאין דרך שמאל. ועי' פ"ו דזבחים מ"ג ובפי' הרע"ב שם ותפרש כן גם כאן:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה כל המעלות שהיו שם רום מעלה חצי אמה כו'. </b>ק"ל הא סתמא דמדות ראב"י היא כמש"כ הרע"ב לקמן מ"ה ועי' תוי"ט מ"ד ד"ה שהכהן. והוא אמר לקמן מ"ו מעלה היתה שם וגבוהה אמה. ועיין לקמן פ"ה מ"ב בתוי"ט ד"ה והמותר:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה חוץ מכותל מזרחי שהכהן כו'. </b>בפי' הרמב"ם ואמרו שהוא נמוך מכ' אמה העתיקו התוי"ט. וט"ס הוא וצ"ל מכ"ד. או מד' ויהיה הכוונה על גובה הכותל שלמעלה מן השער שהוא גבוה כ' ככל השערים. וא"ש לפ"ז מה שסיים כדי שיהא הנראה משער ההיכל יותר מב' אמות. אולם לפי השיעור דב"א ל"י מנ"ל. ובגמרא יומא שם איתא הא איכא פלגא דאמתא דמיתחזי ליה פיתחא בגווי'. מוכח דסגי בהאי שיעורא. וה"ה ודאי גם בפחות מזה. ואולי גם הוא ז"ל לא כוון בדוקא וכמו שאמר דרך משל. ובחבורו פ"ו מהל' בה"ב ה"ה סתם וכתב שהיה נמוך. ועי' תוי"ש ביומא שם. [ודע דמה שהעתיק התוי"ט מפירוש הרמב"ם ובין האולם והמזבח בקרקע אחד ישר. זהו לשיטתו לקמן בפ"ג מ"ו בפי' אמה אמה ורובד שלש דקאי על בנין כותל האולם. אבל לפירוש הרע"ב שם לא היה קרקע ישר בתחלתו רק ג' אמות לת"ק וב' אמות לר"י לבד הרובדים]. ובפסקי תוס' כאן סי' ח' כתבו שהיה גבהו ששה אמות. וע"כ כוונתם כדי שיוכל לראות דרך עליו כל גובה שער ע"נ. אבל ל"י מה יועיל זה לראיית פתח ההיכל דסוף סוף לא יראנו אלא דרך ד' אמות עליונות דשער עזרת נשים:
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה בסופה לא היו טרוטות אלא מוקפות כחצי גורן עגולה. </b>עי' פי' הרע"ב. ומזה לכאורה קשה לפי' הב' דרש"י בשבת (ל"א) ע"ש. ובמכלתא פ' בשלח בפסוק ויחנו לפני פי החירות. ולא היו טרוטות אלא מוקפות ולא היו עגולות אלא מרובעות:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה וארבע לשכות. </b>בארבע המקצועות שמבחוץ לעזרה זו. לפ"ז לא היו הלשכות שלצד מערב בהמקצועות ממש שיכילו ב' הרוחות. שהרי עזרת ישראל תכופה לה. אלא שהיו בצד דרומי וצפוני בסופם במקצוע המערבי:
+<b>שם ד"ה וחלקה. </b>וצ"ל שמעקה ה"ל כו'. א"כ אין זה חלקה. אבל י"ל דאין צורך למעקה אלא לגובה בזקיפה. והכא הלא מעלות ה"ל ע"פ כל הרוחב כמש"כ לעיל במ"ג בשם רש"י:
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה ובה שלש מעלות כו'. </b>לעד"נ דפי' בה היינו בעזרת כהנים והוא ענין בפ"ע אבל גם זה הוא מדברי ראב"י כדמוכח ביומא (ט"ז). דלפירוש המפרשים דמוסב על הדוכן (וע"כ גרסי ובו כדאיתא ביומא שם) קשה מאי דסיים נמצא עה"כ גבוה מע"י ב"א ומחצה וכי הדוכן הכיל כל עזרת הכהנים ועי' פירש"י ביומא שם ד"ה ר"א היא. ודברי התוי"ש שם דחוקים. ונ"ל עוד דראב"י פליג על הא דקאמר ת"ק וראשי פספסין מבדילין כו'. ואמר דלא היו צריכין לזה דהיכר גדול היה בל"ז דמעלה היתה שם כו' וגם דוכן נתון עליה. וכ"מ מהר"ש והתוי"ט בפ"א דכלים מ"ח ע"ש. וכן הרמב"ם בחבורו לא הזכיר הפספסין:
+<b>שם ולמה נקרא שמו שער המים כו'. </b>י"ל עוד טעם ג' מפני שע"ג היה בית טבילה לכ"ג כדאיתא ביומא (י"ט):
+<b>שם תוי"ט ד"ה פספסין. </b>א"כ אין איסור בנטיעת עץ בע"י. אבל מה יענה להפספסין דעלייה לקמן פ"ד מ"ה:
+<b>שם ד"ה והדוכן. </b>לברך את העם הרר"ש. תמוה שמלא פי' הרע"ב עם דברי הרר"ש ואינן עולים בקנה אחד. שהרי הרע"ב פי' ודוכן של לוים והוא מפירש"י ביומא ור"ל לשיר. וכ"כ הרמב"ם בחבורו פ"ו מהל' בה"ב ה"ו. וכ"כ התוספות בסוכה (נ"א) ד"ה שעליהן. ועל פי' הרר"ש ק"ל דבפ"ז דתמיד מ"ב איתא דעל מעלות האולם היו הכהנים מברכין. ועמש"כ בפתיחתא דאיכה בפתיחת משא גיא חזיון:
+<b>שם ד"ה שער הנשים. </b>ואע"ג דאמרי' אשה בעזרה למה. הוא בקדושין (נ"ב ב') בשינוי לשון קצת ומש"כ לק"מ עי' בתוס' שם:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה אמר רבי יוסי מתחלה כו' עד שנמצא מקום המערכה כ' על כ'. </b>קרא כתיב כן בדה"י (ב' ד' א') ויעש מזבח נחשת (פי' תחת נחשת. אבל שלו היה של אבנים עי' זבחים (ס') ובפרש"י ד"ה ה"ק) עשרים אמה ארכו וע"א רחבו. ואמקום המערכה קאי כדפרש"י בזבחים שם. ולכן נ"ל דליכא דפליג על ר"י בהא וכן סתם הרמב"ם בחבורו פ"ב מהל' בה"ב. ופרש"י במלכים (א' ח' ס"ד) שכ' מקום מערכתו כ"ד על כ"ד צ"ע וכבר עמד עליו הבה"ז שם (נ"ט ב') ע"ש. וכן צ"ע במש"כ בשבת (נ"ה) דשלמה עשה מזבח אבנים של ל"ב אמה:
+<b>שם בהרע"ב ד"ה כל קרש ארכו ל"ב אמות. </b>הן ע"כ חלל הדפוס היה מחזיק ל"ב אמה וא"כ אורך הקרש היה צ"ל יותר. אם לא שנאמר דהקרשים היו נוגעים זה בזה בקצוותיהם הפנימיים [וק"ל]:
+<b>[שם בתוי"ט ד"ה מקום הקרנות כו' ואותן ג' כתובות כו' ופי' הכ"מ כו' היינו משפת סובב כו' כצ"ל. </b>מהגרמ"ש ז"ל]:
+<b>שם ד"ה כמין גמא. </b>דבריו וציוריו צריכין תיקון למתבונן בם:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה ובפגימה לכל דבר. </b>משמע דמ"מ בעינן שיפגמו ע"י איזה דבר אף שלא ע"י ברזל. אבל אם מצאן פגומין תחת קרקע בתולה שידוע שכן היה גידולן לא מיפסלי. ומה שאמר ברישא אבנים שלמות וכדכתיב דברים (כ"ז) אינו אלא לאפוקי שנחסרו אחר הוצאתן ממקורם. לכן תמה אנכי על התוס' בחולין (ר"ד י"ח) שהקשו אנה ימצאו אבנים בלא פגימה:
+
+Mishnah 5
+
+<b>תוי"ט ד"ה על שלחנות. </b>לשון הראבי"ה פי' שבין הטבעות ולעמודים כ"נ דצ"ל:
+<b>שם ד"ה אלא כל דממזרח למערב עמודים ח' כו'. </b>ובציור שבסוף המסכת צייר לעמודים ח' מצפון לדרום בשורה אחת והשלחנות לפניהם בשני סדרים. וזה דלא כמאן דלהראבי"ה משמע דהעמודים הי' בסדר אחד ממזרח למערב וכן השלחנות לפניהם. ולרש"י ביומא שהביאו התוי"ט לקמן פ"ה מ"ב היו השלחנות בד' סדרים. ובציור הרמב"ם מסודרים העמודים כדעת הראבי"ה. ושלחנות באמצען (והוא כדעת התוס' ביומא (ט"ז ב') בד"ה מן "וי"ל הני אחריני נינהו כו'" והוא ג"כ דעת המפרש למס' תמיד (ל"א) בד"ה מדיחין אותן ג"פ). והשלחנות ח' שהוזכרו במסכת שקלים פ"ו מ"ד והן הן דלקמן פ"ה מ"ב ציירן בשני סדרים. ועוד ראיתי בציור התוי"ט שצייר הטבעות ד' סדרים של ו' ו' כהי"א והוא תימה. ובציור הרמב"ם המה נכונים כדעת הת"ק:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ברע"ב ד"ה של מלת כו'. </b>נ"ב עי' מ"ש בהגהותי לגמרא עירובין (ג' א'). מהגרמ"ש ז"ל:
+
+Mishnah 8
+
+<b>בתוי"ט ד"ה גפן כו' להתברך הגפן כו'. </b>נ"ב ברמב"ם איתא כגפן. מהנ"ל]:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בהרע"ב ד"ה בסופו. </b>ושתים דלתות לדלתות שתיהם. ל"ד דתיבת לדלתות מוטעמת באתנח. הוי דמלת שתים מוסבת למטה וכהרמב"ם שהעתיק התוי"ט:
+
+Mishnah 2
+
+<b>הרע"ב ד"ה ושני פשפשין. </b>רחוקים קצת מן השער. עמש"כ עליו בפ"ג דתמיד מ"ז:
+<b>שם ד"ה ופתח את הפשפש. </b>ובא לו אל שער השני שבסוף עובי הכותל כו'. ל"ד בזה וכמש"כ עליו בתמיד פ"ג מ"ז ע"ש:
+
+Mishnah 3
+
+<b>הרע"ב ד"ה ט"ו בצפון. </b>אלא עובי הכותל עם החלל שבינו ובין הכותל השני כו'. לישנא קטיעא היא דהל"ל נמי ועובי הכותל השני. או בקוצר אלא עובי הכותל והחלל שבתוכו הוא מונה ולשון הרמב"ם הוא כעין זה ע"ש ועמש"כ לקמן מ"ז:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה ט"ו. </b>מאין נפלה האורה אל כל התאים כו' ובשלמא להיכל כו'. עי' מה שהשגתי עליו בזה לקמן מ"ה. ובנידון האור אל התאים היה נ"ל שהיו בהם חלונות. באותן שבצפון ושבדרום בקציותיהן המזרחיות והמערביות. ובאותן שבמערב בקצוותיהן הצפוניות והדרומיות. כי התאים לא היו נמשכים רק כנגד כותלי ההיכל. והקרנות היינו צפונית מערבית ודרומית מערבית היו פגומים ומשם האורה באה. אולם מרוח מזרח לתאי צפוניים ודרומיים לא היה אור גדול כ"כ כי האולם היה כנגדם. ולא בא להם רק מאורו של אולם. וגם התוי"ט ע"כ סובר כן מדלא מקשה מהתאים החיצונים. ולהרמב"ם האולם היה נמשך גם בצפון ודרום ההיכל והתאים. אך היציעות שהיו מחוץ לתאים לפי' הרמב"ם במשנה דלקמן עדיין מאפילות אפי' על התאים החיצונים. אמנם לפמש"כ שלא היו נוגעים התאים שבצדדי ההיכל לאשר במערבו רק בקרנותיהם א"כ ודאי כבד לפסוע על גגותיהם מאחד לחבירו דרך משעול צר כזה דהוא דרך הקרנות ולקמן במ"ה תנן שהי' הולך דרך עליהם. אבל מצינו כה"ג לר"ש בב"ב ספ"ו דס"ל ד' מערות. ויהיה ע"כ המבוא להחצר דרך קרנות ע"ש:
+<b>שם ד"ה ובקרן. </b>וז"ל הרמב"ם ומ"ש כאן לפשפש אחד כו' כצ"ל:
+<b>[בא"ד אבל רש"י ז"נ בפי' יחזקאל כו' מה שיש בין ב' הכתלים כו' כצ"ל. </b>מהגרמ"ש ז"ל]:
+<b>שם (בסופו) וא' לפשפש כלומר כו'. והוא דחוק. </b>ול"נ דפשפש הונח כאן על חדר קטן שעושין לפני פתח הבית מבחוץ לבוא דרך עליו אל הבית (פארהויז בל"א). והיה עומד אצל פתח התא מבחוץ. אח"ז מצאתי להגר"א ז"ל שנראה שכוון לזה:
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה התחתונה. </b>כ"ש באורך רב כזה שהוא שבעים אמות. ל"ד דאורך כותל המסיבה היה נגד אורך ההיכל וכותליו (עמש"כ במ"ג) שהוא ע"ג אמה. ואם מגרע ממנו מה שנגד עובי כותליו המזרחי והמערבי לא ישאר רק ס"ג:
+<b>[שם בא"ד עובי הכותל חצי אמה שלשיעור יציעות כו' כצ"ל בתיבה חדא </b>מהגרמ"ש ז"ל]:
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה הי' מהלך בדרום עד שהוא מגיע לפתחה של עליה כו'. </b>משמע שהיה נכנס בדרך ישר מהגגות של התאים להעלי'. בלתי סולם. דאל"כ היה אומרו כמו שאמר הכלונסות שעולין דרך עליהם לגנה. וא"כ ע"כ גובה גגי התאים היה שוה לרצפת העלי'. ותחתיה עד חלל ההיכל היה עוד ה' אמות. אמה מעזיבה. אמה תקרה. אמתים ב"ד. אמה כיור. וא"כ מאין יבא האורה להיכל מלמעלה לגג התאים שכ' התוי"ט לעיל בריש מ"ג. וסתירה ג"כ למאי דמשמע לעיל מדבריו במ"ד. דגובה כל התאים אינו רק י"ח אמות. ועי' בראב"ד פ"ד מהל' בה"ב ה"ט דמוכח דדבריו ג"כ דגובה כל תא היה יותר מששה אמות:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה וראשי פספסין. </b>וניחא לי כו' אבא שאול אומר עליית בית ק"ק חמורה מבית קה"ק כו' וצ"ע דמתניתין דהכא דלא כמתניתין דספ"ק דכלים כו'. ול"נ דמתניתין דהכא לא אתיא ג"כ כא"ש. דלבית קה"ק תני דהיו משלשלין אה"א כו' כדי שלא יזונו כו'. ובעלייה משמע שהיו מתקנים כדרכן בלתי תיבות:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה וההיכל צר מאחוריו כו'. </b>לפמש"כ לעיל במ"ג יל"פ דר"ל אחוריו ממש במקום התאים דלא היה שם רק רוחב ל"ב נגד ההיכל וכותליו. וא"ש גם לפי' הרמב"ם והרע"ב בבנין האולם. אשר הרע"ב כ' על הא דצר מאחוריו דלא איתפרש לו והרמב"ם נדחק. והראב"ד מביא מזה עזרה לשיטתו שלא היה האולם אלא על פני מזרח:
+<b>שם בהרע"ב ד"ה ט"ו אמה. והאולם עשר כו'. </b>לפירושו לעיל במ"ה שהיו עוד יציעים סביבות ההיכל חוץ לכותל המסיבה לצפון וכן לדרום משמע שהיה חוץ לכותל הורדת המים. לא יתכן להיות חלל האולם עשרה דחלל היציע לבד כותלה החיצון היה חמש אמות. והא לא תקשה לפירושו מדוע לא חשב היציעים ברוחב ההיכל. וכן המערביים בארכו ויהיה יותר ממאה. די"ל משום דלא היו קדושים בקדושת ההיכל. אבל התאים משמע שקדושתן שוים להיכל. וכ"מ מפרש"י בזבחים (נ"ה ב') ד"ה לא. אולם זה קשה לפי' הרע"ב בהא דיציעים מהא דתנן לקמן ברפ"ה וי"א אמה לאחורי בהכ"פ וכ"ה בכ"ד בש"ס. דמשמע שהיה פנוי בלא שום בנין:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה כותל ההיכל. </b>ולסברא זו כו' י"ל ג"כ להרמב"ם כו'. נראה דכוונתו ליישב בזה מה שגמגם עליו לעיל במ"ד ע"ש. ותימה דלפ"ז יקשה מדוע לא חשיב המגרעות ויתוסף עוד ב' אמות ברוחב ויהי' ע"ב דבשלמא לפי' התוס' לא יתוסף כלום דיחסר לעומת זה חלל התא וכמ"ש דאידי ואידי חד שיעורא היא משא"כ להרמב"ם:
+<b>בא"ד (בסופו) אבל כמו שפי' לעיל במ"ג הוא נכון. </b>גם שם לא באר ככל הצורך כמו שהעירותי שמה. ודע שאחר התבוננות בלשון הרע"ב משמע דדעתו דכותל ההיכל וחללו (שקוראו תא) לבד היו שש. והכותל הב' ממנו הוא בכלל שש דהתא שאצלו וכן כולן לבד האחרון לפי הבנת התוי"ט בו. (אבל ל"נ דדעת הרע"ב דכותל החיצוני של התא הוא נכלל בי"א אמה שאחורי בהכ"פ ולא נחשב בחשבון ההיכל. וכמו דלא נחשבו כותלי עזרה בחשבון עזרה לקמן ברפ"ה. וכ"מ מדבריו לקמן פ"ה סמ"א שכתב י"א אמה של חלל עם עובי הכותל. ור"ל הכותל התא החיצוני). אבל מפי' הרמב"ם במ"ג משמע דגם הכותל הב' הוא נכלל בשש דכותל ההיכל וכן כולן והתוי"ט לא הבין כן בדעת הרע"ב:
+<b>שם ד"ה האולם (בסופו). </b>מש"כ שהשבעים אמה רוחב היה באורך פ"ד אמה. וכ"כ עוד בסה"ד דהעודף ט"ו אמה מזה וט"ו אמה מזה היה במשך ממערב למזרח ט"ז אמה כשיעור כותל האולם חמש והאולם י"א כו'. ל"ד במחכ"ת ושכח לחשוב כותל האולם במערבו שהי' ג"כ עוביו חמש (עי' זבחים (כ') רש"י ד"ה ה"ג אבל מן החליפות. ושם (נ"ה ב') בד"ה שני פשפשין וכל הענין דשם) וא"כ היה רחבו מאה במשך ממערב למזרח כ"א אמה. ורוחב ע' באורך ע"ט אמה. ואולי לשון הראב"ד שהביא לעיל שכ' שלא היה לאולם אלא כותל המזרח כו' הטעהו. אבל זה דבר שא"א לשמוע שיהיה שם פרוץ בלי חומה. וגם לעיל ספ"ג מבואר שה"ל תקרה ג"כ. וכ"מ להדיא במנחות (כ"ח ב') בתד"ה אכסדרה שהיה מגופף מד' רוחות. וזה אין לומר שכותלו המערבי הי' מנגד קרן מזרחית צפונית של כותל המסיבה למזרח. וכן בדרום נגד קרן דרומית מזרחית דכותל הורדת המים ולמזרח. דא"כ לא יהי' חללו שם י"א. וגם לא יהיה הכותל מיושר כי כותלי התאים וההיכל נכנסים לפנים:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה וי"א אמה אחורי בהכ"פ. </b>ר"ל החלל שבין כותל התא המערבי עד כותל המערבי של העזרה. ודברי הרע"ב בזה שלא בדיוק ועמש"כ עליו בפ' דלעיל מ"ז [צ"ל ברע"ב י"א אמה של חלל עד עובי הכותל או צ"ל לבד עובי כו'. מהגרמ"ש ז"ל]:
+
+Mishnah 2
+
+<b>מן השולחנות ולננסין ארבע. </b>מדלא קאמר לננסין בלא ו' כמו באינך. משמע לי דה"ק מהתחלת השולחנות ועד לננסין וכולל השולחנות עם החלל שבינם לננסין ואמר שהם ביחד ד' אמות. ואולי שהחלל לא היה אמה שלמה לפי שהשלחנות היו צריכין להיותן קרובים להננסים כדי שיוכל להניח עליהם הכבש בשעת תלייתו באונקלויות שבננסים להפשיט. ע"כ לא נתן לו קצב בפ"ע וכללו עם מקום השלחנות. עי"ל דהשולחנות היו עשויין חוליות ופרקים כמין איצטרמיטא ונכפפות ונפתחות. כשתולה בהמה קטנה להפשיט היה פותחן כדי לקרבן להננסין. ובגדולה (או בשעה שהיה תולה הבהמה שהיה נצרך לו מקום מרווח להתעסק בתלייתה) אז מקפלן. לכן לא יהיב שיעורא להשולחנות לבד ולהחלל לבד. כי היו משתנין בשיעורן כפי הנצרך. או י"ל דלא נעשין בחוליות רק שלא היה קבוע עמידתן במקום אחד אלא מזיזן ממקום למקום כפי הנדרש לקרבן או לרחקן. ונכון בס"ד כי בזה מיושב מה שגמגמו הראשונים נ"ע אודותם:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה מן הטבעות. </b>וכן גם רש"י עצמו כו' שמקום השלחנות כלול כו' ומעתה אין לתמיהת כו'. ל"י איך יתיישב לפי' זה דרש"י. דהלא מ"מ ס"ל דהחלל שבין הננסין לשולחנות היה ארבע:
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה לשכת הפרוה. </b>ואני תמה כו'. ואני תמה דהתנן פ"א דכלים מ"ח החיל מקודש ממנו שאין עובדי כוכבים וט"מ נכנסים לשם. ובפסקי תוס' סי' כ"ב ראיתי עובד כוכבים לא היה בונה שום דבר בהר הבית. ואולי הכוונה דע"י נבנה אבל הוא עצמו לא נכנס לשם. או שהיה ישראל מומר. ועל עיקר פירושם בהא דאמגושא דיומא מכשף. ק"ל דהא בשבת ע"ה פליג ביה רב ושמואל ורב סבר גידופי:
+<b>בא"ד ועשאן דומה לדומה וכו'. </b>אולי צ"ל רומה לרומה וז"ל רש"י ביומא (י"ט) ד"ה על גגה מי מעיין הי' באין לשם ברומה:
+<b>שם ד"ה לשכת המדיחין. </b>הקרבים מדיחין פע"ר בלשכת מדיחין כו'. לפ"ז מה לו לדחוק ולפרש דקרבי קדשים דהכא היינו כרס. ולפנינו במפרש ליתא לכ"ז ונוסחא משובשת נזדמנה לו:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה ודנה את הכהונה. </b>נראה דבכל ע"ש שהיתה באה משמרה חדשה למקדש היו דנין אותה וכל משמר שלא נמצא בו פסול באחד מהם היה עושה יו"ט והיו אומרים ברוך כו':
+<b>שם בתוי"ט ד"ה אבא שאול. </b>שאע"פ שהיתה בנויה בקדש היתה פתוחה לחול כו'. כבר הקדימוהו בזה התוס' ביומא (ח' ב') בד"ה דאי:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Mishnah Tamid/Hebrew/Vilna Edition.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Mishnah Tamid/Hebrew/Vilna Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..1c4ace4df4b8b539466f855428218de3fcde31cb
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Mishnah Tamid/Hebrew/Vilna Edition.txt	
@@ -0,0 +1,195 @@
+Rashash on Mishnah Tamid
+רש״ש על משנה תמיד
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה תמיד
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה בית אבטינס ובית הניצוץ היו עליות. </b>פי' הרע"ב בנויות בצד שערי עזרה. וכ"כ בריש מדות. (וכ"כ הרמב"ם בחבורו בפ"ח מהלכות בית הבחירה ה"ה) אבל שם מ"ה ובפירושו משמע להדיא דעל שער הניצוץ ממש היתה העליה. ואולי כיון דב' כותלים היו בולטים חוץ לשער ועליהם היתה העליה להכי קרי ליה מצד:
+<b>שם ופרחי כהונה איש כסתו בארץ. </b>הרע"ב פי' דהן היו השומרים. אבל פשטא דמתניתין משמע דזקני ופרחי הן היו מעובדי עבודה ומחלק במקום שינתם. הזקנים היו ישנים על האיצטבאות. ופרחי על הארץ. והשומרים היו הרובים שלא הגיעו עדיין לעבודה וכמו שפי' המפרש הטעם. ועמל"מ בסוף הלכות בה"ב:
+<b>בהרע"ב בסוה"מ. </b>לפי שטבו"י משתלח חוץ לעזרה כו' וכל זב לרבות בע"ק. במחכ"ת ל"ד דטבו"י אפי' דמת ושרץ דאין משתלחין אלא ממחנה שכינה אסור ג"כ בעזרה מה"ת כדאיתא בפרה פי"א מ"ד. ורבנן גזרו אף במחנה לויה שהוא בע"נ. וקרא דוכל זב. אתי לרבות דקודם טבילה אסור אפי' במחנה לויה. גם מש"כ לעיל ומפני שהיה בע"ק לא היה מהלך דרך העזרה כו'. הוא שלא בדיוק. דהל"ל דרך הר הבית:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בהרע"ב ד"ה פשפש. </b>פתח קטן שבתוך גופו של פתח גדול. ולקמן פ"ג מ"ז פי' לפשפשין דשם. דהיו רחוקין קצת מן השער ופי' דשם הוא מוכרח עמש"כ שם. וכ"מ לי עוד ממה שאמר אבא יוסי בספ"ב דמדות שהיו ג' השתחויות כנגד שער נקנור ושני פשפשיו. וש"מ שהיו בצידיו לא בתוכו:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה ושתי אבוקות. </b>דלישא אבוקה כו' יש בו משום הטיית הנר שהוא מבעיר ממש. לכאורה קשה דבשבת (בדף מ"ז) לא משכח הש"ס טעמא לאסור טלטול בנר הדולק בשבת לר"ש אלא משום דנעשה בסיס. ויש לחלק בין לטלטל לבין לשאת. וכן בין טלטול בלא כוונת הארה להכא שנושאם בכדי להאיר. וכן בין נר יחידי לאבוקה:
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה אין אדם כו'. </b>שבין אולם למזבח אין אדם יכול ליכנס בהן אלא בשעת עבודה. תימה ולא תנן במסכת כלים מ"ט אלא שאין בע"מ ופ"ר נכנסין לשם משמע דשארי כהנים רשאין ועמש"כ שם בס"ד:
+<b>שם ד"ה ולא נר. </b>לפי שהולך יחידי. נראה דר"ל שהרי הוא יצטרך לקדש ידיו ולא יהיה אז מי שיאחז לו את הנר. וכן בשעת הרמה ג"כ ודאי יצטרך לב' ידיו:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה סונקין כמו מסלקין כו'. </b>ומפרש סולקין כמו מסלקין נראה דר"ל שהוא פועל יוצא. והרל"צ כ' שהיה לפניו הגי' סונקין כמו שהוא לפנינו:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה סודרן כו'. </b>ואמרינן כו' דאין לינה במזבח. וכ"כ התוס' ביומא (מ"ה ב'). אבל שם בזבחים (פ"ז) איתא דלרבא לינה מועלת במזבח והרמב"ם פסק כוותי'. אולם אם לא ירד לכ"ע יקטיר. רק דקשה איך יפסלם לכתחלה ולעבור על לאו דלא ילין עי' פסחים (ע"א) ובתד"ה מנין. ולולי דבריהם היה נ"ל דכיון דמשלה בהן האור שוב אין לינה פוסלת בהם. עי' זבחים (מ"ג). ועי' בהגר"א ז"ל:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט שהי' מציתין כו'. </b>והצתת האליתא נפ"ל מוערכו עצים על האש דה"ק כו'. ותימה דהא מן וערכו עצים נפ"ל ביומא (כ"ו ב') לשני גזרי עצים בב' כהנים לתמיד של בה"ע. והצתת אליתא. מרישא דקרא ונתנו בנ"א הכהן אש עה"מ נפ"ל כדאיתא שם מ"ה. ונראה דלישנא דגמרא שם (כ"ד ב') דנקיט כולי' קרא ונתנו בנ"א כו' וערכו כו' לימד על הצתת אליתא כו'. אטעייהו במחכ"ת:
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה בררו משם עצי תאנה. </b>וכ' התוי"ט וא"נ של אגוז כו' אלא חד מתלת נקט. עמש"כ בס"ד בפ"ב דפאה מ"ז:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בביאורי הגר"א ז"ל. ד"ה בואו והפיסו ואח"כ היה הולך יותר ממאה אמה כו'. </b>לע"ד ל"ד במחכת"ה דהרי הוי יותר מקנ"ב אמה כיצד מקום הטבעת שנשחט שם היה רחוק מן המזבח י"ב אמה כמש"כ התוי"ט לקמן רפ"ד (ולמש"כ שם היה כ"ז אמה) ול"ב אמה כנגד רוחב המזבח לצד מערב. ומשם לרגלי הכבש יותר משלשים אמה אף אם היה הולך באלכסון. רוחב הכבש ט"ז. משם עד קרן דרומית מזרחית המזבח ג"כ יותר משלשים אמה. ורוחב המזרחי של המזבח ל"ב אמה. ס"ה קנ"ב אמה. אמנם גם עיקר דבריו תמוה דכיון שכתב שהשחיטה והקבלה היו קודמין איך יתכן שיהא שהות לדישון ולהטבה בכדי ההילוך. דשיעור מהלך מאה אמה הוא פחות מן א' מינו"ט לדעת השו"ע או"ח סימן תנ"ט ס"ב. או יותר קצת לפמש"כ שם המ"א והגר"א ז"ל. ואיך אפשר במינו"ט אחד לדשן ולהיטיב שהיו בזה אח"ז כמש"כ בעצמו ז"ל לקמן מ"ט. והטבת חמש נרות לבדן צריכין שהות הרבה אף למ"ד דשל פרקים היו וכש"כ למ"ד דשל חוליות היו עי' מנחות (פ"ח ב'):
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה הטני דומה לתרקב גדול כו'. </b>וכן לקמן פ"ה מ"ד ועתוי"ט. ול"נ דרוצה באמרו גדול דהינו במדת ציפורי עי' שבת (ט"ו) וש"מ:
+<b>שם אחד שהוא יורד לאמת השחי. </b>לע"ד נל"פ דר"ל דהמנעול היה במורד הפשפש כנגד קצה יד האדם כאשר היא משולשלת למטה. וא"כ כאשר ירצה לפתחו נצרך לשוח למטה. ואחד פותח כיון ר"ל שהיה מכוון כנגד האדם שאינו נצרך לשוח וכ"נ מפי' הרמב"ם:
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה ושני פשפשין ה"ל לשער הגדול. </b>מש"כ הרע"ב והיו לו דלתות בתחלת עובי הכותל כו'. ל"ד דלא היו אלא בהרחק אמה מתחלת עובי החומה לפנים לרבנן ברפ"ד דמדות. ולר"י שם בהרחק חצי אמה ע"ש. גם מש"כ דהפשפשין היו רחוקין קצת מן השער. ג"כ ל"ד שהרי הצפוני היה בהתא. והוא היה רחוק מהשער י"א אמה. ה' אמות חלל ההיכל מן השער עד כותל הצפוני. ושש עובי הכותל. כמבואר כ"ז במדות שם מ"ג ובתוי"ט שם ד"ה ובקרן וכ"כ שם התוי"ט במ"ב בשם הראבי"ה:
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה מיריחו היו שומעין קול המגריפה. </b>לפי סדר הקולות שבגירסתינו במשניות (לאפוקי גירסת המשנה שבגמ') נראה שזאת המגריפה איננה כלי ניגון כאשר הבינו הרמב"ם והרע"ב אחריו. מדאפסיק בינה לשאר קולי כלי השיר. בקול מוכני ובקול גביני. אלא היא היא המגריפה המוזכרת לקמן ספ"ה. וההיא דערכין אין הכוונה עליה:
+
+Mishnah 9
+
+<b>במשנה מדשן את השאר. </b>מה שפי' הרע"ב דנותן שמן חדש ופתילה חדשה. וכ"כ לקמן. קשה דהא לעיל תנן וארבעה כלים בידם. ואם איתא יתוסף עוד כלי עם השמן. (ומלשון תשובת הרשב"א סימן ע"ט בסופה הביאה התוי"ט לקמן רפ"ו מוכח דמפרש דבהכוז היה השמן החדש). ולעד"נ שעתה לא היה רק מדשנן. ולערב בהגעת זמן הדלקתן אז מביא השמן והפתילות ונותנין לתוכן ומדליקן. וק"ק מדוע לא שנה סדר בין הערבים ועיין היטב פירוש הרשב"א במתניתין דרפ"ו שהביאו שם התוי"ט. גם ק"ל דהא לצורך הדישון היו בזיכין קטנים שבהם חותה את האפר כדפרש"י בפ' תרומה על ומחתותיה. ואמאי לא חשיב להו בהכלים שמכניסים. ואולי שהן היו מונחים תמיד בהיכל אצל המנורה:
+<b>ומש"כ דקודם שמת שמעון הצדיק לא היה מדשן אלא הנר הראשון ואע"ג דכתיב כו' דאין הטבה פחות משנים הכי עדיף טפי כו'. </b>ק"ל דהרי יכולין לתקן שניהם שלא ייטיבו מעיקרא רק ד' נרות:
+<b>ומש"כ ולכך נמי מדליקה אם מצאה כבויה קודם שחיטת התמיד כיון שצריך כו'. </b>תמוה דהא הוא עצמו פירש לקמן רפ"ו דאפי' אם מדליקה עכשיו ואחר זריקת התמיד מצאה עדיין דולקת מכבה ומדשנה ומדליקה. א"כ מה תועלת יש בהדלקותה עתה. ועוד דאין טע"ז מספיק על הדלקת נר המזרחי עכשיו ג"כ. וטעמא דלעיל כדי שיהא ניכר יפה ההפסק כו' הוא יפה ומספיק לשתיהן:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה ומניח. והא דהטבה ראשונה קודמת לדם התמיד לרבנן כו'. </b>תמוה דהא לרבנן דם התמיד קודם אפילו להטבת ה' נרות כמש"כ לעיל בדבור הסמוך בסופו ולקמן בדבור זה:
+<b>ומש"כ מדלא אמרינן דהעלאת אברים נמי תהא מפסקת כו'. </b>הן מסדר המשנה משמע דגם היא היתה קודם הטבת ב' נרות דבספ"ד תנן העלתם ואח"כ ברפ"ו תנא דישונם. וכ"ה מפורש בתשובת הרשב"א סי' ע"ט וז"ל שם והרי לא"ש ששחיטת התמיד כו' והעלאת אברים לכבש הכל היה מפסיק בין הטבת ה' נרות להטבת ב' נרות. וכן עוד שם בהעתיקו פי' המפרש שכתב לו השואל כתב ואחר זריקתו והעלאת אברים לכבש חוזר ומכבה כו' כדי שתהא ההפסקה ניכרת. שוב התבוננתי דכוונת התוי"ט על העלאתם מן הכבש למזבח כי כן קוראן העלאה סתם ג"כ לקמן פ"ז מ"ב בשם הרמב"ם. אך מ"מ דבריו תמוהים דהא ביומא (ל"ג) ילפינן דקטורת קודמת לאברים ונרות קודמין לקטורת ע"ש וא"כ איך יתכן שתוקדם הקטרת אברים לגמר הנרות:
+<b>שם ד"ה ומטיב. </b>למה תלה טעם כו' במה שממנו מדליק כו' שאינו מפורש והניח העיקר המפורש כו'. מל' הרע"ב משמע דעיקר קרא דתמיד להכי הוא דאתא דא"ת קבע נר אחד להדליק ממנו שאר נרות:
+<b>בא"ד חמישית מי דחקו לומר כו' אפי' מצא דולק יכבנו כו'. </b>קושיא זו איננה לפירוש הרע"ב שהרי לא פירש לקמן רפ"ו דאע"פ שנמצא דולק כו' מכבהו אלא אם כבה קודם בשעת הטבת ה' נרות והדליקו אז. והרי חזינן שאין הנס קיים:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה על טבעת שניה. </b>עי' במפרש כה"ד. ולע"ד נל"פ טבעת שניה היא בסדר השני שמצד צפון דהוא סדר החמישי מצד המזבח. וכ"נ שהבין בעל המאור שהביאו התוי"ט. וא"ש מה שקראה צפונית כו' דלפירוש המפרשים אדרבה דרומית היא בערך מקום הטבעות. וגם תהא מיושב תמיהת התוי"ט (דלא יספיק הריחוק מהאפלת המזבח) ע"ש. כי לפ"ז יהיה הריחוק יותר מכ"ז אמה כי מש"כ התוי"ט שד' אמות מזה לזה עם הטבעת ל"ד במחכ"ת. דו' סדרים עושין ה' חללים. וגם בלא זה תמיהתו אינה חזקה כ"כ כי בירושלים (שרחבה ל"ב מעלות) אפי' בתקופת טבת אינה עושה השמש צל ארוך כ"כ לצפון בהנצה ודי בי"ב אמות הרחק מהמזבח. גם מש"כ לקמן דתמיהתו תפול גם על פירוש הרא"ם בשם הסמ"ג תמוה דהרי ההיכל והאולם במערב שחיטתו ואיך יחוצו בעד השמש הזורחת ממזרח:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה הגיע לחזה חתך את הראש. </b>ל"י מדוע לא חתכו קודם התחלת ההפשט והיה יכול להפשיטו בב"א:
+<b>שם חתך את הכרעים. </b>נראה דר"ל הארכובות התחתונות הנמכרות עם הראש ועדיין נשאר תלוי כי הנקבים היו קצת למעלה מהן לצד הגוף. ולשון התוי"ט בזה תמוה:
+<b>שם מרק את ההפשט קרע את הלב והוציא א"ד. </b>לכאורה תמוה דהרי הלב עדיין טמון בגוף הטלה. שהרי אינו קורעו עד לאחר חתיכת הידים ורגל ימין. כדלקמן. ואולי פירושו קרע נגד הלב עיין ע"ז (ל"ב) גבי עורות לבובין. וכמו כן יכוון דקרע את הלב עצמו כמו בחולין (ק"ט) במשנה:
+<b>שם לא היה שובר. </b>במפרש נסתרסו התיבות בדבור זה ולכן נבוכו בו בהבנתו עיין הגהת הב"ח ובהגר"א. ולעד"נ דכצ"ל סדור דבריו כשהיה מתחיל להפשיט דרך הרגל ויורד עד לחזה וכ"מ ביומא דאמרינן התם דרך הפשטו היה קרב הראש והרגל העוקץ כו' לא היה שובר כו' ומניח כו' ברגל האחר דרך הנקב שינקוב כו' כנ"ל נכון בעז"ה:
+<b>ודע </b>שהתוי"ט שהעתיק דברי המפרש על פירוש הרע"ב ל"ד במחכ"ת שאינן עולין בקנה אחד דהרע"ב מפרש דאתי לאפוקי מדרך הטבחים שחותכין לגמרי את הרגלים עם העור שעליהן קודם ההפשט ע"ש:
+<b>[שם בתוי"ט ד"ה חתך את הכרעים כו' ולכן יתכן לומר דהרגלים עד מקום כו' כצ"ל. </b>מהגרמ"ש ז"ל]:
+<b>שם ד"ה כל צרכה. </b>ולא קבע בה הדחה. ר"ל שלא קבעו בה כמה פעמים מדיחין אותה כמו בקרבים שקבע בם ג' פעמים. לפי שיש כרס כו':
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנ' נטל את הרגל השמאלית ונתנה כו'. </b>מלת חתכה ליתא במשניות ונכון כי הוא נשאר לבדו בלתי ד"א מחובר בו ובמשב"ג חתכה ונתנה ואינו נכון:
+<b>שם במשנה ומלחום. </b>לא קאי על כל הנזכרים דיין לא בעי מליחה כדאיתא במנחות (ר"ד כ"א):
+<b>שם בתוי"ט ד"ה נטל את הסכין. </b>ועד עכשיו לא ה"ל צורך לסכין כו'. הא ודאי דלחתיכת הראש והכרעים והידים והרגל היה צורך ג"כ לסכין. אלא משום דאז כבר היה בידו מעת הפשטו. אבל אחר חתיכתם הניחו מידו. ולכן עתה שנצרך לו שוב אמר נטל כלומר שחזר ונטלו:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה ברכו את העם כו' וברכות כהנים. </b>מש"כ הרע"ב דנשיאת כפים היה לאחר הקרבת התמיד עמש"כ בס"ד בברכות (י"א ב'). ומש"כ התוי"ט לדעת הרמב"ם דב"כ היינו שים שלום. דנקרא כן ע"ש התחלת הש"ץ כו'. הוא דוחק. ול"נ דלכן קורא לברכת שלום ב"כ מפני שהשלום הוא העיקר בה שהרי מסתיימת בו וכדאיתא במ"ר נשא פי"א גדול שלום כו' אף בב"כ אחר כה"ב סיימו בשלום וע"ש עוד:
+<b>שם ובשבת מוסיפין ב"א למשמר היוצא. </b>משמע דעתה באותו מעמד היו אומרין אותה. וקשה דהא בשלהי סוכה אמרינן דמשמר היוצא עושה המוספין והם קרבין בשש (ר"פ ת"נ). ועכשיו עדיין לא הגיע זמן יוצר אור וא"כ עוד לא נכנסו הנכנסים. לכן ה"נ לע"ד לפרש ברכו את העם לא כדפרש"י עם העם אלא ברכו אותם כפשטיה. דגם באמת ויציב בסופה בנוסחתנו יש ברכה צור ישראל קומה בעזרת כו'. ואולי בנוסחתם היה בה עוד הוספת דברי ברכה. וכ"נ מפירוש הרמב"ם שכתב שכולן תפלה על ישראל כו' ע"ש. וכיון דאיירי במה שברכו את העם אמר נמי דבשבת היה עוד ברכה בכגון אלו. ומברכין אותה בזמנה:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>תוי"ט ד"ה בתוכו. </b>ובמקרא כף אחת ל"נ. ה"ל להעמיד דקדוקו קודם על הא דתני מחזיק ל"ז. ואם היה גורס מחזקת כגירסא שבגמרא. ה"ל לדקדק בלשון המשנה מינה ובה. ואולי משום דשם יל"פ דקאי על התרקב:
+
+Mishnah 5
+
+<b>מי שזכה במחתה כו'. </b>התוי"ט תמה על הרמב"ם בחבורו שכתב דמי שזכה בתה"ד הוא שזכה בהמחתה הזאת דמנין לו זה. וכן תמה עליו הלח"מ. והכ"מ ג"כ לא הראה מקומו. ולעד"נ דממשנה שלפנינו למד הרמב"ם דקאמר מי שזכה במחתה. ועדיין לא השמיענו מי זכה ואיך זכה. לכן פירש דר"ל מי שזכה במחתה לתרום בה הדשן כדלעיל פ"א מ"ד. ויתכן ג"כ שבאותה מחתה עצמה שתרם בה היה חותה ג"כ הגחלים לקטורת ונכון בס"ד:
+
+Mishnah 6
+
+<b>תוי"ט ד"ה המגרפה. </b>והתוספות כתבו דשני מיני מגרפות היו כו' לאו למעוטי כו'. נעלם מכת"ר פירוש הראב"ד למסכת תמיד שכתב לעיל בפ"ג דזאת שבכאן היא עצמה דלעיל שהיא כ"ז ופירש וזורקה כמו נזרקה מפי חבורה ור"ל שנזרקה ממנה כל הקולות שהיו בה ביחד להשמיע קול גדול:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה מי שזכה בדישון כו'. </b>התוי"ט העתיק לשון הרמב"ם בחבורו פ"י מהלכות תומ"ס ה"ד (שפסק כרבנן דא"ש) דיוצא זה שהקטיר (הקטורת) עם מדשן המנורה. משמע דבעוד שהיה המקטיר שם נכנס המטיב להיטיב הנרות המזרחיים. וק"ל דהא אמרינן ביומא (ר"ד מ"ד) דאפילו ביציאתו אין אדם רשאי ליכנס שם כדכתיב עד צאתו ועמש"כ שם. וכ"כ הרמב"ם עצמו שם בפ"ג ה"ג לא יהיה שם אדם עד שיצא זה שהקטיר הקטורת:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה ומצא בסופו. </b>אלא שצריך טעם למה מקדימין בשחר כלל כיון שאין עושין אז כלום כו'. תמוה שהרי אז מדשן אותן הפתילות שכבו. ומדשן ומדליק ב' נרות המזרחיים אם מצאן שכבו כמש"כ לעיל בספ"ג בשם הרשב"א:
+<b>שם ד"ה ומדליקו (בסופו). </b>נדחק הכ"מ ליישב דלשון רבינו ל"ד כו'. ט"ס וכצ"ל דלשון המשנה (שאמרה שכבו כו' ומדליקן ל"ר) ל"ד כו' ע"ש בכ"מ:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>התחיל מרדד ויוצא. </b>לכאורה תמוה. א) מדקתני התחיל מכלל דאיכא גמר וא"כ איך יצא טרם שיגמור. ב) דבסוף המשנה חוזר ושונה והקטיר והשתחוה ויצא. ולא קאי שם אכה"ג. דומיא דפרשו העם דמיירי בכל הכהנים. ונ"ל דהאי ויוצא קאי על המלמדו הוי זהיר כו' (ויתכן לומר דהמלמדו הוא אוהבו או קרובו שזכר) ואחר שראה שהתחיל לרדד כמו שלמדהו היה יוצא. מפני המקרא דוכל אדם לא יהיה בא"מ כו' וכדקתני לקמן פרשו העם:
+<b>ונ"ל </b>עוד מדלא תני הכא והשתחוה ויצא (עי' תוי"ט בשם הרמב"ם בד"ה נותנו) דהשתחואה לא הוה אלא למי שעבד עבודה וכשגמרה השתחוה ויצא. אבל זה המלמדו דלא עביד מאומה דאפילו את"ל דזהו אוהבו או קרובו כו' גם הוא לא עביד אלא מעשה איצטבא. לא היה משתחוה ביציאתו:
+<b>ודע </b>דמה שפירש הרע"ב דהוי צובר הקטורת. ממשנה דיומא (נ"ב ב') הוא שלמד כן וע"ש בגמרא. ואילו במשנה שלפנינו אדרבה תנן מרדד דמשמע כהי"א (שם מ"ט ב') בברייתא דמפזרה כו' וכמו שהעיר התוי"ט. והרע"ב צ"ל דמפרש מרדד דהכא הוא דלאחר שצברה הוא נעשה חד מלמעלה בראשו כעין (מגדול) [מגדל] לכן היה מרדדו קצת שיהא שטוח מעט. אבל זה דוחק. ולעד"נ דדוקא בקטורת דבין הבדים ביוה"כ הוא דתנן צוברה אבל בקטרת דהיכל לכולי עלמא היה מפזרה והיינו דתנן הכא מרדד. וכן הרמב"ם בחבורו לא הזכיר צבירה אלא בקטורת דמחתה בפרק ד' מהלכות עבודת יום הכפורים. ובקטרת דמזבח הפנימי כתב בפ"ג מהלכות תומ"ס ה"ח ומשליך הקטורת כו' עד שתתרדה על כל האש ע"ש:
+<b>והא </b>דלא חשיב לה התם בין החילוקים דיוה"כ לדכל יום. י"ל דתנא ושייר ויהא מיושב ג"כ התוי"ט ממה שהעירותי עליו שם בד"ה והיום בסופו ע"ש. ולפמש"כ י"ל ג"כ דברי התוספות דשם. ממה שחשדם התוי"ט כאן דאישתמיט מיניהו מתניתין שלפנינו ע"ש. דהם סוברים דממשנתנו לא היה מביא אביי שם לראיה דהיא מיירי בקטורת דהיכל שהיה מפזרה. ואין ראיה לקטורת דמחתה שהיה צוברה. אלא ודאי דברייתא היא דמתנייא בקטרת דמחתה. ונכון בעז"ה:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>[בראשון לציון ד"ה תוי"ט סד"ה הפרוכת כו'. </b>עכ"ל הל"מ וכבר קדמו הבה"ז בחדושיו למנחות (צ"ח א') והביא ג"כ מ"ש מרן פ"ד מהל' בית הבחירה דין ב' דבבית ראשון לא היה פרוכת ע"כ. ועי' בחק נתן מנחות שם שהאריך בזה להצדיק את הכ"מ בהל' בית הבחירה. מהגרמ"ש ז"ל]:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה מהיכן הוא מתחיל כו'. </b>בהגר"א ז"ל כסתמא דמתניתין פ"ד דיומא. ולא אבין דלכאורה אף ר"י דשם דס"ל דלעולם כה"ג עולה באמצע כו'. מודה דמ"מ צריך להקיף דרך ימין:
+<b>ומש"כ </b>עוד בד"ה על שלחן. עמש"כ בשקלים פ"ד מ"ו:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Mishnah Tamid/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Mishnah Tamid/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..59476a6cfe5858d2727e1957dd59c7bd25a8ae4d
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Mishnah Tamid/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,198 @@
+Rashash on Mishnah Tamid
+רש״ש על משנה תמיד
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Mishnah_Tamid
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה תמיד
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה בית אבטינס ובית הניצוץ היו עליות. </b>פי' הרע"ב בנויות בצד שערי עזרה. וכ"כ בריש מדות. (וכ"כ הרמב"ם בחבורו בפ"ח מהלכות בית הבחירה ה"ה) אבל שם מ"ה ובפירושו משמע להדיא דעל שער הניצוץ ממש היתה העליה. ואולי כיון דב' כותלים היו בולטים חוץ לשער ועליהם היתה העליה להכי קרי ליה מצד:
+<b>שם ופרחי כהונה איש כסתו בארץ. </b>הרע"ב פי' דהן היו השומרים. אבל פשטא דמתניתין משמע דזקני ופרחי הן היו מעובדי עבודה ומחלק במקום שינתם. הזקנים היו ישנים על האיצטבאות. ופרחי על הארץ. והשומרים היו הרובים שלא הגיעו עדיין לעבודה וכמו שפי' המפרש הטעם. ועמל"מ בסוף הלכות בה"ב:
+<b>בהרע"ב בסוה"מ. </b>לפי שטבו"י משתלח חוץ לעזרה כו' וכל זב לרבות בע"ק. במחכ"ת ל"ד דטבו"י אפי' דמת ושרץ דאין משתלחין אלא ממחנה שכינה אסור ג"כ בעזרה מה"ת כדאיתא בפרה פי"א מ"ד. ורבנן גזרו אף במחנה לויה שהוא בע"נ. וקרא דוכל זב. אתי לרבות דקודם טבילה אסור אפי' במחנה לויה. גם מש"כ לעיל ומפני שהיה בע"ק לא היה מהלך דרך העזרה כו'. הוא שלא בדיוק. דהל"ל דרך הר הבית:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בהרע"ב ד"ה פשפש. </b>פתח קטן שבתוך גופו של פתח גדול. ולקמן פ"ג מ"ז פי' לפשפשין דשם. דהיו רחוקין קצת מן השער ופי' דשם הוא מוכרח עמש"כ שם. וכ"מ לי עוד ממה שאמר אבא יוסי בספ"ב דמדות שהיו ג' השתחויות כנגד שער נקנור ושני פשפשיו. וש"מ שהיו בצידיו לא בתוכו:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה ושתי אבוקות. </b>דלישא אבוקה כו' יש בו משום הטיית הנר שהוא מבעיר ממש. לכאורה קשה דבשבת (בדף מ"ז) לא משכח הש"ס טעמא לאסור טלטול בנר הדולק בשבת לר"ש אלא משום דנעשה בסיס. ויש לחלק בין לטלטל לבין לשאת. וכן בין טלטול בלא כוונת הארה להכא שנושאם בכדי להאיר. וכן בין נר יחידי לאבוקה:
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה אין אדם כו'. </b>שבין אולם למזבח אין אדם יכול ליכנס בהן אלא בשעת עבודה. תימה ולא תנן במסכת כלים מ"ט אלא שאין בע"מ ופ"ר נכנסין לשם משמע דשארי כהנים רשאין ועמש"כ שם בס"ד:
+<b>שם ד"ה ולא נר. </b>לפי שהולך יחידי. נראה דר"ל שהרי הוא יצטרך לקדש ידיו ולא יהיה אז מי שיאחז לו את הנר. וכן בשעת הרמה ג"כ ודאי יצטרך לב' ידיו:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה סונקין כמו מסלקין כו'. </b>ומפרש סולקין כמו מסלקין נראה דר"ל שהוא פועל יוצא. והרל"צ כ' שהיה לפניו הגי' סונקין כמו שהוא לפנינו:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה סודרן כו'. </b>ואמרינן כו' דאין לינה במזבח. וכ"כ התוס' ביומא (מ"ה ב'). אבל שם בזבחים (פ"ז) איתא דלרבא לינה מועלת במזבח והרמב"ם פסק כוותי'. אולם אם לא ירד לכ"ע יקטיר. רק דקשה איך יפסלם לכתחלה ולעבור על לאו דלא ילין עי' פסחים (ע"א) ובתד"ה מנין. ולולי דבריהם היה נ"ל דכיון דמשלה בהן האור שוב אין לינה פוסלת בהם. עי' זבחים (מ"ג). ועי' בהגר"א ז"ל:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט שהי' מציתין כו'. </b>והצתת האליתא נפ"ל מוערכו עצים על האש דה"ק כו'. ותימה דהא מן וערכו עצים נפ"ל ביומא (כ"ו ב') לשני גזרי עצים בב' כהנים לתמיד של בה"ע. והצתת אליתא. מרישא דקרא ונתנו בנ"א הכהן אש עה"מ נפ"ל כדאיתא שם מ"ה. ונראה דלישנא דגמרא שם (כ"ד ב') דנקיט כולי' קרא ונתנו בנ"א כו' וערכו כו' לימד על הצתת אליתא כו'. אטעייהו במחכ"ת:
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה בררו משם עצי תאנה. </b>וכ' התוי"ט וא"נ של אגוז כו' אלא חד מתלת נקט. עמש"כ בס"ד בפ"ב דפאה מ"ז:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בביאורי הגר"א ז"ל. ד"ה בואו והפיסו ואח"כ היה הולך יותר ממאה אמה כו'. </b>לע"ד ל"ד במחכת"ה דהרי הוי יותר מקנ"ב אמה כיצד מקום הטבעת שנשחט שם היה רחוק מן המזבח י"ב אמה כמש"כ התוי"ט לקמן רפ"ד (ולמש"כ שם היה כ"ז אמה) ול"ב אמה כנגד רוחב המזבח לצד מערב. ומשם לרגלי הכבש יותר משלשים אמה אף אם היה הולך באלכסון. רוחב הכבש ט"ז. משם עד קרן דרומית מזרחית המזבח ג"כ יותר משלשים אמה. ורוחב המזרחי של המזבח ל"ב אמה. ס"ה קנ"ב אמה. אמנם גם עיקר דבריו תמוה דכיון שכתב שהשחיטה והקבלה היו קודמין איך יתכן שיהא שהות לדישון ולהטבה בכדי ההילוך. דשיעור מהלך מאה אמה הוא פחות מן א' מינו"ט לדעת השו"ע או"ח סימן תנ"ט ס"ב. או יותר קצת לפמש"כ שם המ"א והגר"א ז"ל. ואיך אפשר במינו"ט אחד לדשן ולהיטיב שהיו בזה אח"ז כמש"כ בעצמו ז"ל לקמן מ"ט. והטבת חמש נרות לבדן צריכין שהות הרבה אף למ"ד דשל פרקים היו וכש"כ למ"ד דשל חוליות היו עי' מנחות (פ"ח ב'):
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה הטני דומה לתרקב גדול כו'. </b>וכן לקמן פ"ה מ"ד ועתוי"ט. ול"נ דרוצה באמרו גדול דהינו במדת ציפורי עי' שבת (ט"ו) וש"מ:
+<b>שם אחד שהוא יורד לאמת השחי. </b>לע"ד נל"פ דר"ל דהמנעול היה במורד הפשפש כנגד קצה יד האדם כאשר היא משולשלת למטה. וא"כ כאשר ירצה לפתחו נצרך לשוח למטה. ואחד פותח כיון ר"ל שהיה מכוון כנגד האדם שאינו נצרך לשוח וכ"נ מפי' הרמב"ם:
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה ושני פשפשין ה"ל לשער הגדול. </b>מש"כ הרע"ב והיו לו דלתות בתחלת עובי הכותל כו'. ל"ד דלא היו אלא בהרחק אמה מתחלת עובי החומה לפנים לרבנן ברפ"ד דמדות. ולר"י שם בהרחק חצי אמה ע"ש. גם מש"כ דהפשפשין היו רחוקין קצת מן השער. ג"כ ל"ד שהרי הצפוני היה בהתא. והוא היה רחוק מהשער י"א אמה. ה' אמות חלל ההיכל מן השער עד כותל הצפוני. ושש עובי הכותל. כמבואר כ"ז במדות שם מ"ג ובתוי"ט שם ד"ה ובקרן וכ"כ שם התוי"ט במ"ב בשם הראבי"ה:
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה מיריחו היו שומעין קול המגריפה. </b>לפי סדר הקולות שבגירסתינו במשניות (לאפוקי גירסת המשנה שבגמ') נראה שזאת המגריפה איננה כלי ניגון כאשר הבינו הרמב"ם והרע"ב אחריו. מדאפסיק בינה לשאר קולי כלי השיר. בקול מוכני ובקול גביני. אלא היא היא המגריפה המוזכרת לקמן ספ"ה. וההיא דערכין אין הכוונה עליה:
+
+Mishnah 9
+
+<b>במשנה מדשן את השאר. </b>מה שפי' הרע"ב דנותן שמן חדש ופתילה חדשה. וכ"כ לקמן. קשה דהא לעיל תנן וארבעה כלים בידם. ואם איתא יתוסף עוד כלי עם השמן. (ומלשון תשובת הרשב"א סימן ע"ט בסופה הביאה התוי"ט לקמן רפ"ו מוכח דמפרש דבהכוז היה השמן החדש). ולעד"נ שעתה לא היה רק מדשנן. ולערב בהגעת זמן הדלקתן אז מביא השמן והפתילות ונותנין לתוכן ומדליקן. וק"ק מדוע לא שנה סדר בין הערבים ועיין היטב פירוש הרשב"א במתניתין דרפ"ו שהביאו שם התוי"ט. גם ק"ל דהא לצורך הדישון היו בזיכין קטנים שבהם חותה את האפר כדפרש"י בפ' תרומה על ומחתותיה. ואמאי לא חשיב להו בהכלים שמכניסים. ואולי שהן היו מונחים תמיד בהיכל אצל המנורה:
+<b>ומש"כ דקודם שמת שמעון הצדיק לא היה מדשן אלא הנר הראשון ואע"ג דכתיב כו' דאין הטבה פחות משנים הכי עדיף טפי כו'. </b>ק"ל דהרי יכולין לתקן שניהם שלא ייטיבו מעיקרא רק ד' נרות:
+<b>ומש"כ ולכך נמי מדליקה אם מצאה כבויה קודם שחיטת התמיד כיון שצריך כו'. </b>תמוה דהא הוא עצמו פירש לקמן רפ"ו דאפי' אם מדליקה עכשיו ואחר זריקת התמיד מצאה עדיין דולקת מכבה ומדשנה ומדליקה. א"כ מה תועלת יש בהדלקותה עתה. ועוד דאין טע"ז מספיק על הדלקת נר המזרחי עכשיו ג"כ. וטעמא דלעיל כדי שיהא ניכר יפה ההפסק כו' הוא יפה ומספיק לשתיהן:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה ומניח. והא דהטבה ראשונה קודמת לדם התמיד לרבנן כו'. </b>תמוה דהא לרבנן דם התמיד קודם אפילו להטבת ה' נרות כמש"כ לעיל בדבור הסמוך בסופו ולקמן בדבור זה:
+<b>ומש"כ מדלא אמרינן דהעלאת אברים נמי תהא מפסקת כו'. </b>הן מסדר המשנה משמע דגם היא היתה קודם הטבת ב' נרות דבספ"ד תנן העלתם ואח"כ ברפ"ו תנא דישונם. וכ"ה מפורש בתשובת הרשב"א סי' ע"ט וז"ל שם והרי לא"ש ששחיטת התמיד כו' והעלאת אברים לכבש הכל היה מפסיק בין הטבת ה' נרות להטבת ב' נרות. וכן עוד שם בהעתיקו פי' המפרש שכתב לו השואל כתב ואחר זריקתו והעלאת אברים לכבש חוזר ומכבה כו' כדי שתהא ההפסקה ניכרת. שוב התבוננתי דכוונת התוי"ט על העלאתם מן הכבש למזבח כי כן קוראן העלאה סתם ג"כ לקמן פ"ז מ"ב בשם הרמב"ם. אך מ"מ דבריו תמוהים דהא ביומא (ל"ג) ילפינן דקטורת קודמת לאברים ונרות קודמין לקטורת ע"ש וא"כ איך יתכן שתוקדם הקטרת אברים לגמר הנרות:
+<b>שם ד"ה ומטיב. </b>למה תלה טעם כו' במה שממנו מדליק כו' שאינו מפורש והניח העיקר המפורש כו'. מל' הרע"ב משמע דעיקר קרא דתמיד להכי הוא דאתא דא"ת קבע נר אחד להדליק ממנו שאר נרות:
+<b>בא"ד חמישית מי דחקו לומר כו' אפי' מצא דולק יכבנו כו'. </b>קושיא זו איננה לפירוש הרע"ב שהרי לא פירש לקמן רפ"ו דאע"פ שנמצא דולק כו' מכבהו אלא אם כבה קודם בשעת הטבת ה' נרות והדליקו אז. והרי חזינן שאין הנס קיים:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה על טבעת שניה. </b>עי' במפרש כה"ד. ולע"ד נל"פ טבעת שניה היא בסדר השני שמצד צפון דהוא סדר החמישי מצד המזבח. וכ"נ שהבין בעל המאור שהביאו התוי"ט. וא"ש מה שקראה צפונית כו' דלפירוש המפרשים אדרבה דרומית היא בערך מקום הטבעות. וגם תהא מיושב תמיהת התוי"ט (דלא יספיק הריחוק מהאפלת המזבח) ע"ש. כי לפ"ז יהיה הריחוק יותר מכ"ז אמה כי מש"כ התוי"ט שד' אמות מזה לזה עם הטבעת ל"ד במחכ"ת. דו' סדרים עושין ה' חללים. וגם בלא זה תמיהתו אינה חזקה כ"כ כי בירושלים (שרחבה ל"ב מעלות) אפי' בתקופת טבת אינה עושה השמש צל ארוך כ"כ לצפון בהנצה ודי בי"ב אמות הרחק מהמזבח. גם מש"כ לקמן דתמיהתו תפול גם על פירוש הרא"ם בשם הסמ"ג תמוה דהרי ההיכל והאולם במערב שחיטתו ואיך יחוצו בעד השמש הזורחת ממזרח:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה הגיע לחזה חתך את הראש. </b>ל"י מדוע לא חתכו קודם התחלת ההפשט והיה יכול להפשיטו בב"א:
+<b>שם חתך את הכרעים. </b>נראה דר"ל הארכובות התחתונות הנמכרות עם הראש ועדיין נשאר תלוי כי הנקבים היו קצת למעלה מהן לצד הגוף. ולשון התוי"ט בזה תמוה:
+<b>שם מרק את ההפשט קרע את הלב והוציא א"ד. </b>לכאורה תמוה דהרי הלב עדיין טמון בגוף הטלה. שהרי אינו קורעו עד לאחר חתיכת הידים ורגל ימין. כדלקמן. ואולי פירושו קרע נגד הלב עיין ע"ז (ל"ב) גבי עורות לבובין. וכמו כן יכוון דקרע את הלב עצמו כמו בחולין (ק"ט) במשנה:
+<b>שם לא היה שובר. </b>במפרש נסתרסו התיבות בדבור זה ולכן נבוכו בו בהבנתו עיין הגהת הב"ח ובהגר"א. ולעד"נ דכצ"ל סדור דבריו כשהיה מתחיל להפשיט דרך הרגל ויורד עד לחזה וכ"מ ביומא דאמרינן התם דרך הפשטו היה קרב הראש והרגל העוקץ כו' לא היה שובר כו' ומניח כו' ברגל האחר דרך הנקב שינקוב כו' כנ"ל נכון בעז"ה:
+<b>ודע </b>שהתוי"ט שהעתיק דברי המפרש על פירוש הרע"ב ל"ד במחכ"ת שאינן עולין בקנה אחד דהרע"ב מפרש דאתי לאפוקי מדרך הטבחים שחותכין לגמרי את הרגלים עם העור שעליהן קודם ההפשט ע"ש:
+<b>[שם בתוי"ט ד"ה חתך את הכרעים כו' ולכן יתכן לומר דהרגלים עד מקום כו' כצ"ל. </b>מהגרמ"ש ז"ל]:
+<b>שם ד"ה כל צרכה. </b>ולא קבע בה הדחה. ר"ל שלא קבעו בה כמה פעמים מדיחין אותה כמו בקרבים שקבע בם ג' פעמים. לפי שיש כרס כו':
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנ' נטל את הרגל השמאלית ונתנה כו'. </b>מלת חתכה ליתא במשניות ונכון כי הוא נשאר לבדו בלתי ד"א מחובר בו ובמשב"ג חתכה ונתנה ואינו נכון:
+<b>שם במשנה ומלחום. </b>לא קאי על כל הנזכרים דיין לא בעי מליחה כדאיתא במנחות (ר"ד כ"א):
+<b>שם בתוי"ט ד"ה נטל את הסכין. </b>ועד עכשיו לא ה"ל צורך לסכין כו'. הא ודאי דלחתיכת הראש והכרעים והידים והרגל היה צורך ג"כ לסכין. אלא משום דאז כבר היה בידו מעת הפשטו. אבל אחר חתיכתם הניחו מידו. ולכן עתה שנצרך לו שוב אמר נטל כלומר שחזר ונטלו:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה ברכו את העם כו' וברכות כהנים. </b>מש"כ הרע"ב דנשיאת כפים היה לאחר הקרבת התמיד עמש"כ בס"ד בברכות (י"א ב'). ומש"כ התוי"ט לדעת הרמב"ם דב"כ היינו שים שלום. דנקרא כן ע"ש התחלת הש"ץ כו'. הוא דוחק. ול"נ דלכן קורא לברכת שלום ב"כ מפני שהשלום הוא העיקר בה שהרי מסתיימת בו וכדאיתא במ"ר נשא פי"א גדול שלום כו' אף בב"כ אחר כה"ב סיימו בשלום וע"ש עוד:
+<b>שם ובשבת מוסיפין ב"א למשמר היוצא. </b>משמע דעתה באותו מעמד היו אומרין אותה. וקשה דהא בשלהי סוכה אמרינן דמשמר היוצא עושה המוספין והם קרבין בשש (ר"פ ת"נ). ועכשיו עדיין לא הגיע זמן יוצר אור וא"כ עוד לא נכנסו הנכנסים. לכן ה"נ לע"ד לפרש ברכו את העם לא כדפרש"י עם העם אלא ברכו אותם כפשטיה. דגם באמת ויציב בסופה בנוסחתנו יש ברכה צור ישראל קומה בעזרת כו'. ואולי בנוסחתם היה בה עוד הוספת דברי ברכה. וכ"נ מפירוש הרמב"ם שכתב שכולן תפלה על ישראל כו' ע"ש. וכיון דאיירי במה שברכו את העם אמר נמי דבשבת היה עוד ברכה בכגון אלו. ומברכין אותה בזמנה:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>תוי"ט ד"ה בתוכו. </b>ובמקרא כף אחת ל"נ. ה"ל להעמיד דקדוקו קודם על הא דתני מחזיק ל"ז. ואם היה גורס מחזקת כגירסא שבגמרא. ה"ל לדקדק בלשון המשנה מינה ובה. ואולי משום דשם יל"פ דקאי על התרקב:
+
+Mishnah 5
+
+<b>מי שזכה במחתה כו'. </b>התוי"ט תמה על הרמב"ם בחבורו שכתב דמי שזכה בתה"ד הוא שזכה בהמחתה הזאת דמנין לו זה. וכן תמה עליו הלח"מ. והכ"מ ג"כ לא הראה מקומו. ולעד"נ דממשנה שלפנינו למד הרמב"ם דקאמר מי שזכה במחתה. ועדיין לא השמיענו מי זכה ואיך זכה. לכן פירש דר"ל מי שזכה במחתה לתרום בה הדשן כדלעיל פ"א מ"ד. ויתכן ג"כ שבאותה מחתה עצמה שתרם בה היה חותה ג"כ הגחלים לקטורת ונכון בס"ד:
+
+Mishnah 6
+
+<b>תוי"ט ד"ה המגרפה. </b>והתוספות כתבו דשני מיני מגרפות היו כו' לאו למעוטי כו'. נעלם מכת"ר פירוש הראב"ד למסכת תמיד שכתב לעיל בפ"ג דזאת שבכאן היא עצמה דלעיל שהיא כ"ז ופירש וזורקה כמו נזרקה מפי חבורה ור"ל שנזרקה ממנה כל הקולות שהיו בה ביחד להשמיע קול גדול:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה מי שזכה בדישון כו'. </b>התוי"ט העתיק לשון הרמב"ם בחבורו פ"י מהלכות תומ"ס ה"ד (שפסק כרבנן דא"ש) דיוצא זה שהקטיר (הקטורת) עם מדשן המנורה. משמע דבעוד שהיה המקטיר שם נכנס המטיב להיטיב הנרות המזרחיים. וק"ל דהא אמרינן ביומא (ר"ד מ"ד) דאפילו ביציאתו אין אדם רשאי ליכנס שם כדכתיב עד צאתו ועמש"כ שם. וכ"כ הרמב"ם עצמו שם בפ"ג ה"ג לא יהיה שם אדם עד שיצא זה שהקטיר הקטורת:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה ומצא בסופו. </b>אלא שצריך טעם למה מקדימין בשחר כלל כיון שאין עושין אז כלום כו'. תמוה שהרי אז מדשן אותן הפתילות שכבו. ומדשן ומדליק ב' נרות המזרחיים אם מצאן שכבו כמש"כ לעיל בספ"ג בשם הרשב"א:
+<b>שם ד"ה ומדליקו (בסופו). </b>נדחק הכ"מ ליישב דלשון רבינו ל"ד כו'. ט"ס וכצ"ל דלשון המשנה (שאמרה שכבו כו' ומדליקן ל"ר) ל"ד כו' ע"ש בכ"מ:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>התחיל מרדד ויוצא. </b>לכאורה תמוה. א) מדקתני התחיל מכלל דאיכא גמר וא"כ איך יצא טרם שיגמור. ב) דבסוף המשנה חוזר ושונה והקטיר והשתחוה ויצא. ולא קאי שם אכה"ג. דומיא דפרשו העם דמיירי בכל הכהנים. ונ"ל דהאי ויוצא קאי על המלמדו הוי זהיר כו' (ויתכן לומר דהמלמדו הוא אוהבו או קרובו שזכר) ואחר שראה שהתחיל לרדד כמו שלמדהו היה יוצא. מפני המקרא דוכל אדם לא יהיה בא"מ כו' וכדקתני לקמן פרשו העם:
+<b>ונ"ל </b>עוד מדלא תני הכא והשתחוה ויצא (עי' תוי"ט בשם הרמב"ם בד"ה נותנו) דהשתחואה לא הוה אלא למי שעבד עבודה וכשגמרה השתחוה ויצא. אבל זה המלמדו דלא עביד מאומה דאפילו את"ל דזהו אוהבו או קרובו כו' גם הוא לא עביד אלא מעשה איצטבא. לא היה משתחוה ביציאתו:
+<b>ודע </b>דמה שפירש הרע"ב דהוי צובר הקטורת. ממשנה דיומא (נ"ב ב') הוא שלמד כן וע"ש בגמרא. ואילו במשנה שלפנינו אדרבה תנן מרדד דמשמע כהי"א (שם מ"ט ב') בברייתא דמפזרה כו' וכמו שהעיר התוי"ט. והרע"ב צ"ל דמפרש מרדד דהכא הוא דלאחר שצברה הוא נעשה חד מלמעלה בראשו כעין (מגדול) [מגדל] לכן היה מרדדו קצת שיהא שטוח מעט. אבל זה דוחק. ולעד"נ דדוקא בקטורת דבין הבדים ביוה"כ הוא דתנן צוברה אבל בקטרת דהיכל לכולי עלמא היה מפזרה והיינו דתנן הכא מרדד. וכן הרמב"ם בחבורו לא הזכיר צבירה אלא בקטורת דמחתה בפרק ד' מהלכות עבודת יום הכפורים. ובקטרת דמזבח הפנימי כתב בפ"ג מהלכות תומ"ס ה"ח ומשליך הקטורת כו' עד שתתרדה על כל האש ע"ש:
+<b>והא </b>דלא חשיב לה התם בין החילוקים דיוה"כ לדכל יום. י"ל דתנא ושייר ויהא מיושב ג"כ התוי"ט ממה שהעירותי עליו שם בד"ה והיום בסופו ע"ש. ולפמש"כ י"ל ג"כ דברי התוספות דשם. ממה שחשדם התוי"ט כאן דאישתמיט מיניהו מתניתין שלפנינו ע"ש. דהם סוברים דממשנתנו לא היה מביא אביי שם לראיה דהיא מיירי בקטורת דהיכל שהיה מפזרה. ואין ראיה לקטורת דמחתה שהיה צוברה. אלא ודאי דברייתא היא דמתנייא בקטרת דמחתה. ונכון בעז"ה:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>[בראשון לציון ד"ה תוי"ט סד"ה הפרוכת כו'. </b>עכ"ל הל"מ וכבר קדמו הבה"ז בחדושיו למנחות (צ"ח א') והביא ג"כ מ"ש מרן פ"ד מהל' בית הבחירה דין ב' דבבית ראשון לא היה פרוכת ע"כ. ועי' בחק נתן מנחות שם שהאריך בזה להצדיק את הכ"מ בהל' בית הבחירה. מהגרמ"ש ז"ל]:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה מהיכן הוא מתחיל כו'. </b>בהגר"א ז"ל כסתמא דמתניתין פ"ד דיומא. ולא אבין דלכאורה אף ר"י דשם דס"ל דלעולם כה"ג עולה באמצע כו'. מודה דמ"מ צריך להקיף דרך ימין:
+<b>ומש"כ </b>עוד בד"ה על שלחן. עמש"כ בשקלים פ"ד מ"ו:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Mishnah Temurah/Hebrew/Vilna Edition.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Mishnah Temurah/Hebrew/Vilna Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e88bab2b8fad71b76a75a3f5ff0d1dc92a74cda7
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Mishnah Temurah/Hebrew/Vilna Edition.txt	
@@ -0,0 +1,1355 @@
+Rashash on Mishnah Temurah
+רש״ש על משנה תמורה
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה תמורה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה הכל ממירין כו'. </b>אבל הכא כיון דעונש שאש"ב הוא דתנן אין הציבור כו' גמ'. והרמב"ם בריש ה' תמורה פסק דגם בקרבן ציבור אם המיר לוקה. וכתב הלח"מ והש"א תשו' פ"ב דע"כ היה גורס כגי' קמא שהביא רש"י אבל לאו שאין בו מעשה כו'. וכתב עוד הש"א דלגי' זו אדרבה יהיה ראיה להרמב"ם דציבור ישנו באזהרה דלא ימיר דאל"כ ה"ל לאו שאש"ב ול"ל לא יקחו ללמד שהאשה מוזהרת ע"י האיש ביבמות (פ"ד ב') ולא ילפינן מהא דהשוה הכתוב אשה לאיש כו' הואיל דאש"ב. הא נוכל למילף מתמורה דאף דא"נ בצבור וה"ל לאו שאש"ב ואפ"ה נשים חייבות. ואנכי תמה דאיך נקרא לתמורה לאו שאש"ב. כיון דכל יחיד ויחיד מוזהר עליה רק דהתורה לא הזהירה על ק"צ ואין זה אלא תנאי במה הזהירה. וכמו שאינו נקרא אש"ב מה שא"נ בקדשי בה"ב. הכי נקרא לאו דשעטנז אש"ב הואיל ואינו אלא בצמר ופשתים ובשוע וטוי ונוז דוקא וכן שארי לאוין הרבה כיוצא בזה. וגדולה מזו חילקו התוס' ביבמות (ה') בד"ה ואכתי בשם ר"י ע"ש. ולגי' שלפנינו צ"ל שאינו אלא אשגרת לישנא. ומה שהקשה הש"א על גי' דלאו שאין בו מעשה. הלא ריו"ח אמר לקמן לא תיתני מימר דבדיבורו עשה מעשה. נ"ל דאינה קושיא דמ"מ ה"א דאינו נכלל בכלל איש או אשה כי יעשו כו'. כיון דאינו עושה מעשה בידים ממש. ועוד דהרמב"ם לא פסק כריו"ח דבריש הלכות תמורה חשיב גם למימר בלאו שאין בו מעשה. ואפשר דסמיך על סוגיא זו דסתמא דגמרא קרי ליה לאו שאב"מ. ותמיהני על הה"מ בפי"ג מהל' שכירות שצידד לומר דהרמב"ם כתב כלשון המימרא דחשיב גם למימר אבל באמת ס"ל דהטעם הוא כריו"ח משום דבדיבורו בא לכלל מעשה. דהלא בריש הלכות תמורה כתב דמי שהמיר בקרבן ציבור לוקה ואין התמורה קודש. הרי דאף שלא בא לכלל מעשה מ"מ לוקה. ועי' בלח"מ בהל' שכירות שם שהסב כוונת הה"מ לדרך אחר:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב ד"ה ואין מים שאובים כו'. </b>כ"נ פי' משנה זו וכ"פ במס' תרומות כו' והוא כרחב"א אר"י ותמיהני כיון דהגמרא דחי ליה מפני מימרא דרבין אריו"ח מאן ספין כו' לקיימו:
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתוי"ט ד"ה אין ביה"פ כו' ומצאתי בפי' הר"ש כו' ומיהו קשה דאכתי ס"ס הוא כו'. </b>ולעד"נ דלק"מ דזה הכל נקרא ס' אחד אם נתגלגל עצם עד כאן או לא. ודמיא להא דכ' התוס' בכתובות (ט') בד"ה ואב"א דשם אונס חד הוא, ועיין באחרונים בכללי ס"ס. ולכאורה הייתי רוצה לתרץ בסברת התוס' בנדה (כ"ז) ד"ה חומר ע"ש הבאתיה בר"ה (כ"ט) ועמש"כ שם ובכתובות ספ"ב:
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה הציבור והשותפין א"ע תמורה כו'. </b>ור"ש אומר בלשון אחר יצאו קרבנות ציבור. וכ' התוי"ט דלדינא אין ביניהם מחלוקת וע"ש דלשונו מגומגם והכי הל"ל דגם לת"ק העיקר תלוי בבעל הקרבן אם הוא יחיד או צבור ושותפין. דלא ימיר היינו בעה"ק וקאמר בל"י ממילא משמע דהוא יחידי:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה שקרבנות הצבור דוחין כו' ואת הטומאה. </b>פי' הרמב"ם (והר"ב אחריו) והוא שיהיו רוב הכהנים טמאים. ול"י מנ"ל זה. עי' ביומא (ו' ב') פלוגתת ר"נ ור"ש בטומאה דחויה או הותרה והנ"מ שביניהם ולא נזכר שם רוב. ולא אשכחן רוב אלא בקהל ולענין פסח בפסחים (ע"ט) במשנה נטמא הקהל או רובו או שהיו הכהנים טמאים. ומדל"ק או רובן כדאמר בקהל משמע דבהם לא תלי הדבר ברוב. (ודע דמשמע לי דבעבודת הפסחים כל המשמרות שוות. ובשלהי סוכה דתנן בג"פ בשנה היו כה"מ שוות כו' ופרש"י בג' רגלים. י"ל דעה"פ נכלל ברגל שלו. או דלא חשיב רק אותן שיש בהן הנייה לכהנים וכפרש"י שם ובפסח אין להם הנאה של כלום. אך אמר שם ושאר ק"צ ואמרינן בגמרא לאתויי פהע"ד ש"צ כו' והרי בהם ג"כ אין לכהנים כלום). ובפי' הרמב"ם בפ"ז דפסחים במשנת ה"ד באים בטומאה כ' ג"כ כשנטמאו רוב הכהנים. והוסיף ג"כ או כשנטמא רוב הקהל. וזה תמוה ביותר דמה לי טומאת קהל בקרבנות ציבור. הלא גם יחיד טמא משלח קרבנותיו. ובחבורו פ"ד מהלכות ביאהמ"ק הי"ד כ' אם היה רוב הכהנים נכנסים שם בירושלים כו' ע"ש. ול"מ מקור למה שתלה בירושלים. כי לענין פהע"ד ש"צ אמרינן בהוריות (ג') דהולכין אחר רוב יושבי א"י. ולענין פסח אמרינן בפסחים (צ"ד ב') אחר רוב העומדין בעזרה. ובחבורו פ"ז מהלכות ק"פ הל"ו כ' משערין בכל הנכנסין לעזרה ועד שהן מבחוץ קודם שתכנס כת הראשונה כו' וצ"ע בכ"ז:
+<b>שם ברע"ב ד"ה קרבנות היחיד כו' כגון עולת יולדות וקרבנות מצורע (ברש"י כגון קרבן עולת יולדת וקרבנה וקרבנות מצורע).</b> הא דלא נקיט גם חטאתה משום דהיא באה מן העוף אף בעשירה. והגמרא תירצה לרישא דבבהמה קתני. ועי"ל משום דתני ובאחריות נסכיהם והחטאת א"ט נסכים. אבל עולת בהמה דיולדת טעונה נסכים כדאיתא במנחות (צ"א ב'). ויותר נראה דתחת וקרבנה שמחק הצ"ק ברש"י (ברע"ב ליתא) צ"ל וחטאתה:
+<b>שם ד"ה משקרב הזבח כו' מנחתם ונסכיהם של קרבנות ציבור קרבים אפילו בלילה אפי' למחר. </b>ל"ד דבקרבנות יחיד נמי דינא הכי. ובזבחים (מ"ד) איתא אדם מביא א"ז היום ונסכים מיכן עד עש"י. וכן לקמן בגמרא דמקשה ונסכים מי קרבי בלילה מדתניא דנסכים ביום ולא משני הא בק"צ והא בק"י:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה קה"י חייבין באחריותן. </b>כלומר יש כו' וטעמייהו כו' ולפ"ז קשה מאי דשקיל וטרי הגמרא בהא דעושין תמורה. נימא דיש מהן תני וכן בהא דמקשה בגמרא על בבא דנוהגות בזו"נ נימא דיש מהן קתני והיינו בשלמים וכדמסיק בואב"א. וצ"ל דכ"ז אינו אלא משום יגדיל תורה ויאדיר. ותדע דרישא משני כי קתני בבהמה קתני. ובמציעתא משני האיכא עולת העוף:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה רא"א ולד שלמים לא יקרב שלמים. </b>בתור"ע (אות ד') דקדק מדשייר ולד תמורה משמע דמודה בי' ר"א דקרב משום דלא שכיח דיעבור בלאו דלא יחליפנו כו' וכמש"כ רש"י לקמן בגמרא בד"ה גזירה גבי ולד תודה. ותמיהני והרי אדרבה לקמן (כ' ב') מדמה הש"ס ולד תמורה לולד ולד דלר"ש לכ"ע לא קרב וע"ש בתוס'. ולכן נראה דלהכי שייר ולד תמורה דכ"ש הוא דדמי לולד ולד כנ"ל בגמרא. ועי' לח"מ ברפ"ד מהלכות תמורה. גם מה שהקשה אלישנא דר"ש דאמר ועל ולד ולד תמורה דלפי הגמרא הנ"ל אפי' ולד תמורה נמי כולד ולד דמי. נ"ל דלק"מ דהגמרא לא קאמרה אלא דהוא גרע מולד קדשים ולכן לר"א דאפי' ולד ראשון לא קרב כש"כ ולד תמורה (ע"ש בתוס') אבל שיהא שוה ממש לולד ולד לא קאמרה. והוא כמו ממוצע בין ולד לולד ולד. עמש"כ בחדושי הרמב"ם בפ"ד מהלכות תמורה. ומה שהקשה על פסק הרמב"ם כר"ש הא הוה מחלוקת ואח"כ סתם. כבר קדמו בזה הלח"מ. ולי קשה בלא זה מדוע פסק כר"ש נגד הת"ק. וע"כ צ"ל משום דפליגי אמוראי אליבי' משמע דהלכתא כוותיה וכמש"כ הפוס' בכ"מ:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה ולד שלמים כו' לר' יהודה כו'. </b>נראה דצ"ל לר"מ לפמש"כ בעצמו שם. אולם שם דבריו תמוהים וכבר השיגו שם התו"ח:
+<b>שם בא"ד וי"ל אחרי שכתוב מיעוט כו' אצטריך כו'. </b>והא דלא תירץ איפכא. משום דא"כ יקשה ל"ל קרא לרבויי עוד גבי תודה לקמן (י"ח א' וב'):
+<b>שם ד"ה לא יקרב כו' וקשיא דת"ל דמשהה עובר בעשה כו'. </b>ול"נ משום דל"מ דיבטלו רבנן מ"ע משום סייג רק כי היכי דלא יבוא לידי איסור בקום ועשה וכ"כ הש"א בתשו' ד' ע"ש:
+<b>שם ד"ה וחכ"א. </b>צ"ע כו'. ולעד"נ ליישב ע"ד תירוץ הגמרא בנדה (ל' ב'. ומ"ט) מהו דתימא מסתבר טעמא כו'. וכה"ג תירצו התוס' במנחות (י"ב) גם אנכי בערכין (ח'):
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה תמורת עולה כו' הרי אלו כעולה וטעונין הפשט ונתוח כו'. </b>נ"פ דה"ה דטעונין סמיכה ונסכים כדלעיל בשלמים (ובמנחות צ"א מרבינן סתם ולדות קדשים ותמורתן לנסכים) ולא תני הכא אלא אותן דברים שאינן בשלמים. ובתודה לא הוצרך לפרט בה כלום דהואיל ותני בה ובלבד כו' מוכח דבשאר דברים שוים:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה המפריש נקבה לאשם תרעה כו'. </b>וכתב התוי"ט ובעולה מילתא דפשיטא. ור"ל דלהכי לא איצטרך למיתני גבה דין זה דתרעה. וה"ל להוסיף תבלין דאפילו ר"ש מודה בה כמש"כ רש"י והרע"ב. וכמו שסיים לקמיה לענין ולד אשם דלא תני דאפילו ר"א מודה ביה. אבל מלשון רש"י ותוספות והרע"ב משמע דהיה לפניהם הגירסא במשנה מפורש גם גבי המפריש נקבה לעולה דתרעה. וכ"נ להדיא מפרש"י לקמן (כ' א' בסה"ע):
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה אר"ש מ"ט שהבכור כו'. </b>לכאורה ה"נ דר"ש לטעמיה דדריש בעלמא טעמיה דקרא עי' לקמן (ע"ב) בתד"ה ממקום אבל כשתעיין סיום דברי הספרי הביאוהו התוס' לעיל (י"ח) תראה דנצרך הטעם לכ"ע:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה המפריש מעות לחטאת ואבדו והפריש כו' עד שנמצאו הראשונות כו'. </b>עי' מה שכתבתי בראש השנה (ה' ב') מדוע לא נאמר דהשניים הוו כהקדש טעות. ועל מה שתירצתי שם משום דהוה כנולד. לכאורה יש סתירה לזה מב"ק (ס"ד ק"י) דפריך שם על אביי דאמר אדעתא דהכי לא יהיב ליה. מחטאת ואשם שמתו בעליה ליפוק לחולין דאדעתא דהכי לא אפרשה. אבל י"ל דפריך אליבא דר"א דס"ל דפותחין בנולד. אמנם עכ"פ למדנו משם ישוב לקושייתנו. משום דהלכתא גמירי להו:
+<b>שם והשניה תמות דברי רבי כו'. </b>לשון הרע"ב דרבי סבר כו' וכי היכי דאם נתכפר בשאינו אבוד האבוד הנשאר כשימצא כו'. הוסיף על לשון רש"י לקמן (כ"ג) בד"ה דרבי סבר. תיבת כשימצא. וגרע במחכ"ת דהא כאן הכוונה בנמצאת קודם כפרה. שוב ראיתי בפירוש הרמב"ם שגם דבריו בזה כסיגנון הרע"ב ותמוה. אולם בנא"י שהביא התוי"ט לעיל במ"א ליתא לכ"ז:
+<b>שם וחכ"א אין חטאת מתה אלא כו'. </b>וכתב התוי"ט ה"ק אין חטאת מתה ודאי כו' בין שאינה אבודה אלא כו'. וזה הוסיף מדעתו על לשון התוספות לקמן בד"ה הכל מודים. ולד דשאינה אבודה שתמות בנמצאת אחר כפרה איך משכחת לה כיון דכבר נתכפר בה:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה כיצד מערימין כו'. </b>התוי"ט כתב בשם הרמב"ם דתחבולה שאינה להתיר תקרא מרמה. לפ"ז ק"ל הפיוט דיום ליבשה שיסד הר"י הלוי הטבעת בתרמית. בת ענמית. ולמש"כ התוי"ט דבלשון תורה מצינו גם לערמת היתר א"ש קצת. וראיתי להמפרש דפירש בתרמית של מצרים ור"ל דהב' בא לשמוש הסבה כמו איש בחטאו וכדומה. ודוחק:
+<b>שם ואם נקבה זבחי שלמים. </b>וכתב התוי"ט והכא דלמיתה אזיל רשאי לשנותן אף לשלמים. אין טעם זה מספיק אלא לפרש"י (ואחריו הרע"ב) שפירש לקמן בגמרא אהא דמוקי לה בבהמה דהקדש. דהיינו חטאת. אבל הרמב"ם בפירושו כ' שהקדישה לאחד מן הקרבנות וכ"נ מפירוש התוספות וכפשטיה דלישנא דגמ' ור"ל אף בתודה או שלמים ורוצה להתפיס את הולד לחובת נדרו שהיה עליו. והטעם פשוט משום דא"א לעיולי ליה דנקבה לעולה לא חזי:
+<b>שם אם זכר עולה ואם נקבה כו'. </b>וכתב התוי"ט אע"ג כו' שכשיש לו ב' בהמות כו'. דבריו אינן מחוורין דמנין הוא יודע שתלד תאומים (וביותר לפמש"כ הרשב"ם שארמזהו לקמן אין דבריו עולין כלל). אלא הטעם כיון דהוא זכר ויכול להקדישנו לעולה אינו רשאי להקדישו לשלמים וכדאיתא בגמרא גבי בכור. והתוי"ט לשיטתו לעיל בדבור הסמוך שכתב הטעם משום דדמיתה אזיל כו'. אבל כבר השגתי עליו גם שם כנ"ל:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה אם זכר כו'. </b>אבל שלמים לא דנחתא מקדושתיה שיהנה בו'. הרמב"ם כו'. ועי' תוס'. וק"ל דאדרבה שלמים קדשי טפי מבכור כדאיתא בריש זבחים ובפרק כל התדיר. ושם בגמרא אדרבה בכור קדים כו' אפ"ה כו' (וכן ק"ק לקמן בגמרא בהא דא"ל ר"ע לר"ש אמר על הבכור כו'. עולה הוי כו'). ולשון רש"י לקמן בגמרא אבל שלמים דקדושה קלה היא כו'. יל"פ דר"ל קלה מעולה. וכיון דאיכא לעיולי טפי דהיינו לקדושת עולה אסור להתפיסו בקלה הימנה:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה ילדה שני זכרים כו' והשני ימכר כו'. </b>נ"ל דהטעם הוא דמי שיצא ראשון הרי הוא קדוש כפי מאמרו והב' הוא חולין גמור דלא הקדיש אלא אחד. וגדולה מזו כתב הרשב"ם בב"ב (ק"מ ב') במתניתין ובגמרא שם (קמ"א ב') ע"ש (ולכאורה ממתניתין דלפנינו תיובתא לאה"נ שכתב שם במתניתין ואכמ"ל) אך מפני דלא ידעינן הי מינייהו נפק ראשון לכן ימכר השני לצרכי אותו המין. וכ"כ יקרב למי שהוא. וכ"מ מפרש"י בגמרא בד"ה אי בהמת הקדש היא. אך דבריו במתניתין ל"מ כן וצ"ע:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+בתוי"ט ד"ה דבריו קיימים כו' כלומר דכי נמי אמר תמורת עולה תמורת שלמים כו' כצ"ל מהגרמ"ש ז"ל]:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה אמר על בהמה טמאה כו' הרי אלו עולה לא"כ. </b>משמע דלא מהני מידי אמירתו. ומוכרח הוא לפי' הי"מ שהביאו התוספות לקמן. וקשה דמ"מ יועיל דבורו לאסור אותם על כה"ע כקרבן כדתנן בפ"א דנדרים מ"ד וצ"ל דמתניתין אתיא כר"י שם:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה שכנגד הכלב כו'. אבל הני תערובתו בהיתר כו' אז סמכינן אברירה כו' תוס'. </b>פשוט דהתוס' ר"ל דוקא למ"ד דיש ברירה כמש"כ בריש הדבור. והרי הא דהלוקח יין מביא הש"ס בכ"מ לפלוגתא דברירה. וכן הא דסוגיין פריך בבכורות (נ"ז) רק למ"ד דיש ברירה. ותמיהני על התוי"ט דנראה שהבין דר"ל דבכה"ג לכ"ע י"ב. דהביא דבריהם לתרץ מה שתמה בתחלה דהא קי"ל דבאורייתא א"ב. ועי' בתו"ח שאמר דבר חכמה דקושיית הש"ס קאי על הא דמשמע דמה דאמר בר"פ כה"א לגבי מזבח אוסרין בכש"ה כו' ומחיר דקאי נמי על הא דכשנגד הכלב אסור. ובע"ח דלא בטלי אינו אלא מדרבנן לכן פריך שפיר אפילו למאי דקי"ל דל"א ברירה אלא בדרבנן. אבל אין זה מכוון לפי המבואר בש"ך בכללי ס"ס אות י"ט ואחריו החזיק המל"מ בפ"ד מהלכות בכורות ה"א בסופו דהיכא דנפל הספק בהיותו דאורייתא לא מהני מה שבא אח"כ מצד אחד להיות דרבנן וכש"כ הכא דגם עתה הנשארים שלא נתערבו יהיו אסורים דלדידהו ל"א י"ב. אולם עפ"י דרכו י"ל דהוי כב' תערובות המבואר בסימן ק"י בש"ך סק"נ וס"ק כ"ב ע"ש אך אין זה ענין לדין ברירה. ולא נצטרך ג"כ למיפק חדא. ומה שהתפלא בתור"ע דאף בלא תערובות אחר כיון דמחיר הכלב מעורב עם ט' מדאורייתא בטל ברוב נ"ל ליישב עפ"י מש"כ המל"מ בפ"ט מהלכות מטמאי מו"מ בכוונת המרדכי וז"ל ונראה דעיקר החילוק הוא שכ"ד שתחלת איסורו כו' היה מעורב לא שייך ביה ביטול ע"ש:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה כל האסורים כו' ולדותיהן מותרים. </b>ופירש הרע"ב כגון כו' כשהוא חולין והוא מפירוש הרמב"ם משמע דבנרבעו כשהן מוקדשין אסורין והוא כרבא אר"נ לקמן בל"א אבל בחבורו פ"ג מהלכות א"מ הי"ג פסק דאפילו בשנרבעו כשהן מוקדשין מותרין וע"ש בכ"מ ותימה על התוי"ט שלא העיר בזה. ומש"כ הרע"ב טעמא משום זוז"ג הוא כל"ק דרבא ונ"ל דבאתנן ומחיר אפי' היה הזכר ג"כ כיוצא בה מותר הולד משום מיעוטא דהם ולא ולדות ועוד דלא גרע משינוייהן לב"ה דהא נשתנה לזרע ואח"כ לולד. ולכן חלקן התנא לשנותן בפ"ע לעיל ולא סמך על הכלל דכאן. (וזה י"ל משום דחלוקין באם היו מעוברות קודם לכן כמש"כ לעיל) ולפ"ז יפה דקדק הכ"מ בספ"ד שם על הרמב"ם מה שהשמיט היתר דולדותיהן בהדי שינוייהן בפ"ע כמו תנא דמשנתינו ואין תפיסת המל"מ עליו כלום. אבל אחר העיון נלפע"ד בדעת הרמב"ם שגם בשאר איסורין הולדות מותרין אפי' היכא דהזכר ג"כ אסור דליכא זוז"ג ומטעם דאישתנו. וטעם זה נזכר בגמרא לקמן בל"א לר"נ. ותירץ בזה קושיית התד"ה אבל. והראיה מדסתם הרמב"ם ולדותיהן מותרין ולא הזכיר טעם דזוז"ג. וכן בפירושו לא זכר טע"ז אלא בולד טרפה. ועוד ראיה ממה שפסק שם בפ"ג הי"ד דהמשתחוה לקמה חטיה מותרין למנחות שהרי נשתנו ונדמו לולדות של א"מ כו'. וזהו כמו שפשט מ"ז בריה דר"נ בע"ז כדהביא הכ"מ שם. ש"מ דחד טעמא הוא משום דנשתנו. ונכון בס"ד:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה ולדן וחלבן אסור כו'. </b>התוי"ט כתב דשייר הא דא"י לחולין להגזז ולהעבד הנשנה בחולין ובבכורות. והוא ז"ל שייר הא דפטור מן הבכורה דנשנה שם ג"כ. ממתנות לק"ל. דהא א"נ אלא בשור ושה והמקדישן תמימים לבד"ה א"י מידי מזבח. ובע"מ אפילו למזבח נמי אבל בכור שייך במקדיש חמור לבד"ה. ואולי משום דקולא הוא בקדשי מזבח. ומש"כ עוד ושייר נמי הקדש עילוי דלקמן עמש"כ שם בס"ד. אמנם לדעת הראב"ד ורש"י שהביא התוי"ט שם. שייר נמי דבקד"מ אין משנין מקדושה לחברתה. ובקדב"ה משנין אף מהיכל למזבח. ואפילו לדעת הרמב"ם בקדב"ה משנין עכ"פ מקל לחמור. ובקד"מ כלל לא:
+<b>[שם בתוי"ט ד"ה שקדשי כו' וכי קתני כו' ומש"ה לא קשה מולד כצ"ל. </b>מהגרמ"ש ז"ל]:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה ומקדישין אותן הקדש עילוי. </b>הכוונה ע"כ אקד"מ כפרש"י [ואחריו הר"ב]. דאילו קדב"ה אין להם הקדש עילוי כדאיתא לקמן בברייתא. והלשון משמעו דקאי ארישא אאחד קד"מ ואחד קדב"ה. ותו דואם מתו יקברו אליבא דר"ל לקמן בגמרא לא קאי אלא אקדב"ה והתנא מיסתם לה סתומי ונצרך סכינא חריפא למיפסקה. ונלע"ד דמשנה זו מישך שייכא למשנה דלעיל על יש בקדב"ה (וראיה דלא סיים שם משא"כ בקד"מ כדמסיים ברישא משא"כ בקדב"ה). ואמר כאן אף שאחד קד"מ כו'. מ"מ מקדישין אותן (ר"ל קד"מ) הקדש עילוי משא"כ קדב"ה. וזה חשוב לחומר קדב"ה דקדושים כ"כ עד שהבעלים אין בהם שום יד להקדישן אף הקדש עילוי משא"כ קד"מ עדיין יד הבעלים עליהן להקדישן הקדש עילוי. (וזה דלא כהתוי"ט שהבאתיו לעיל). ואמר עוד ואם מתו יקברו לר"ל א"ש בפשיטות דדוקא קדב"ה בעו העמדה והערכה אבל קד"מ לא. ולריו"ח ג"כ לא קאי אלא אקדשי בדה"ב ובבע"מ מעיקרא דמודה דל"ב העמדה והערכה בק"מ. עיין לקמן בסוגיא ובפרש"י ונכון בעז"ה. <b>וק"ק </b>דה"ל למיחשב ג"כ דגנב והקדיש לבד"ה מחייב בד' וה'. ובהקדיש למזבח פטור עי' ב"ק (ע"ו. ע"ח). אך י"ל דזה הויא בכלל הקדש עילוי דחשיב. עמש"כ בס"ד בתוס' ד"ה מקדישין:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה ואם מתו בסופו. </b>ואע"ג דלבד"ה ל"ל קרא י"ל דכיון דגלי קרא בשל מזבח ה"ה בשל בד"ה. ותמיהני איך אישתמיטתיה הגמרא ל"ג ע"א ופירש"י במקומו ד"ה וריו"ח:
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ופטר חמור כו'. </b>ופירש"י כו' ואידי ואידי בטהור או טמא. פשוט דזה לא קאי רק אשער נזיר דבפטר חמור מאי שיייטא דטומאה וטהרה גבי'. והתוי"ט ל"ד דהעתיקו רק על פ"ח. אבל קשה דבנזיר טהור ודאי אף בשער ישרף כדכתיב בקרא. וראיתי בהגהה מהר"ב רנשבורג דמחק או טמא. ול"נ איפכא לגרוס בטמא לבד:
+<b>שם ד"ה וכן חיה כו'. </b>והוא מלתא בלא טעמא. ונראה דאישתמיטתיה גמרא חולין (פ"ה ב') קדושין (נ"ח) ופרש"י ותוספות ע"ש:
+
+Mishnah 5
+
+<b>ברע"ב ד"ה את שדרכו. </b>אערלה וכה"כ קאי כ"פ רש"י והרמב"ם. ונראה כוונתם דאתרומה ל"מ קאי דהא איתא בספ"ק דפסחים דתעשה זילוף. עי' שבת (כ"ה) תד"ה כך. ושאר הנשרפים נמי אמרינן בס"פ כל התדיר נסכים שנטמאו כו' ושורפן אלמא דבר שמצוה מה"ת בשריפה אפי' משקה נמי. וכן חמץ לר"י דיליף מנותר אפי' משקין מחוייב לעשות היסק גדול ולשורפן. לכן ל"מ קאי רק על ערלה וכה"כ. וטעמא נ"ל משום דשרפה דידהו לא כתבה תורה בלשון חיוב רק פן תוקדש. ובזה א"ש מה שפרש"י על הא דכהנ"ש לא יקברו דלמא כו'. שהעלה הגה"ש בקושיא דתיפוק ליה דמצותו בשרפה ע"ש. דמשום ערלה וכה"כ איצטרך לה"ט ונכון בעז"ה. ומזה לכאורה קשה לפי' א"נ שבתוספות שבת שם דתרומה מצותה מן התורה בשרפה דאם כן למה שריא בזילוף. אם לא שיפרשו כדפרישית בסוף פרק קמא דפסחים בס"ד:
+
+Mishnah 6
+
+<b>ברע"ב ד"ה אשם תלוי כו' נודע לו שלא חטא כו' </b>כ"כ רש"י וכמ"ק בפירוש הרמב"ם. משמע דהיכא דלא נודע לו רק שאירע בו פסול אחר כגון נותר או טומאה או שנשחט חל"ז וחל"מ לכ"ע בשרפה כשאר קדשים. וצ"ע דמוכח להדיא בפסחים (ר"ד כ"ח) דר"י פליג אף בגווני שזכרתי וכפרש"י בעצמו שם וע"ש בתד"ה ואתה דיליף ליה מקרא בת"כ (והוא בצו פרשתא ט' פי"ג הלכה ה' והק"א הבין שם הת"כ כפרש"י דהכא). וגם לשון המשנה עצמה מוכח כן דקאי על נשחט חו"ל כו' דסמיך ליה דנודע לו מאן דכר שמיה. וכ"מ בכריתות (כ"ד ב') דמשני התם ר"א תברא מי ששנה זו כו'. משמע דלא אשכח תנאי בהדיא דפליגי בהא. ולפרש"י הל"ל הא רבנן והא ר"י. והא דל"ק הא רבנן והא ר"ש דפליגי בחולין שנב"ע. י"ל דס"ל דבהא אפילו חכמים דר"ש מודו משום דמחזי כזבח פסול. רק דלא ידע לחלק בין א"ת לאשם ודאי:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+
+
+Mishnah 14
+
+
+
+Mishnah 15
+
+
+
+Mishnah 16
+
+
+
+Mishnah 17
+
+
+
+Mishnah 18
+
+
+
+Mishnah 19
+
+
+
+Mishnah 20
+
+
+
+Mishnah 21
+
+
+
+Mishnah 22
+
+
+
+Mishnah 23
+
+
+
+Mishnah 24
+
+
+
+Mishnah 25
+
+
+
+Mishnah 26
+
+
+
+Mishnah 27
+
+
+
+Mishnah 28
+
+
+
+Mishnah 29
+
+
+
+Mishnah 30
+
+
+
+Mishnah 31
+
+
+
+Mishnah 32
+
+
+
+Mishnah 33
+
+
+
+Mishnah 34
+
+
+
+Mishnah 35
+
+
+
+Mishnah 36
+
+
+
+Mishnah 37
+
+
+
+Mishnah 38
+
+
+
+Mishnah 39
+
+
+
+Mishnah 40
+
+
+
+Mishnah 41
+
+
+
+Mishnah 42
+
+
+
+Mishnah 43
+
+
+
+Mishnah 44
+
+
+
+Mishnah 45
+
+
+
+Mishnah 46
+
+
+
+Mishnah 47
+
+
+
+Mishnah 48
+
+
+
+Mishnah 49
+
+
+
+Mishnah 50
+
+
+
+Mishnah 51
+
+
+
+Mishnah 52
+
+
+
+Mishnah 53
+
+
+
+Mishnah 54
+
+
+
+Mishnah 55
+
+
+
+Mishnah 56
+
+
+
+Mishnah 57
+
+
+
+Mishnah 58
+
+
+
+Mishnah 59
+
+
+
+Mishnah 60
+
+
+
+Mishnah 61
+
+
+
+Mishnah 62
+
+
+
+Mishnah 63
+
+
+
+Mishnah 64
+
+
+
+Mishnah 65
+
+
+
+Mishnah 66
+
+
+
+Mishnah 67
+
+
+
+Mishnah 68
+
+
+
+Mishnah 69
+
+
+
+Mishnah 70
+
+
+
+Mishnah 71
+
+
+
+Mishnah 72
+
+
+
+Mishnah 73
+
+
+
+Mishnah 74
+
+
+
+Mishnah 75
+
+
+
+Mishnah 76
+
+
+
+Mishnah 77
+
+
+
+Mishnah 78
+
+
+
+Mishnah 79
+
+
+
+Mishnah 80
+
+
+
+Mishnah 81
+
+
+
+Mishnah 82
+
+
+
+Mishnah 83
+
+
+
+Mishnah 84
+
+
+
+Mishnah 85
+
+
+
+Mishnah 86
+
+
+
+Mishnah 87
+
+
+
+Mishnah 88
+
+
+
+Mishnah 89
+
+
+
+Mishnah 90
+
+
+
+Mishnah 91
+
+
+
+Mishnah 92
+
+
+
+Mishnah 93
+
+
+
+Mishnah 94
+
+
+
+Mishnah 95
+
+
+
+Mishnah 96
+
+
+
+Mishnah 97
+
+
+
+Mishnah 98
+
+
+
+Mishnah 99
+
+
+
+Mishnah 100
+
+
+
+Mishnah 101
+
+
+
+Mishnah 102
+
+
+
+Mishnah 103
+
+
+
+Mishnah 104
+
+
+
+Mishnah 105
+
+
+
+Mishnah 106
+
+
+
+Mishnah 107
+
+
+
+Mishnah 108
+
+
+
+Mishnah 109
+
+
+
+Mishnah 110
+
+
+
+Mishnah 111
+
+
+
+Mishnah 112
+
+
+
+Mishnah 113
+
+
+
+Mishnah 114
+
+
+
+Mishnah 115
+
+
+
+Mishnah 116
+
+
+
+Mishnah 117
+
+
+
+Mishnah 118
+
+
+
+Mishnah 119
+
+
+
+Mishnah 120
+
+
+
+Mishnah 121
+
+
+
+Mishnah 122
+
+
+
+Mishnah 123
+
+
+
+Mishnah 124
+
+
+
+Mishnah 125
+
+
+
+Mishnah 126
+
+
+
+Mishnah 127
+
+
+
+Mishnah 128
+
+
+
+Mishnah 129
+
+
+
+Mishnah 130
+
+
+
+Mishnah 131
+
+
+
+Mishnah 132
+
+
+
+Mishnah 133
+
+
+
+Mishnah 134
+
+
+
+Mishnah 135
+
+
+
+Mishnah 136
+
+
+
+Mishnah 137
+
+
+
+Mishnah 138
+
+
+
+Mishnah 139
+
+
+
+Mishnah 140
+
+
+
+Mishnah 141
+
+
+
+Mishnah 142
+
+
+
+Mishnah 143
+
+
+
+Mishnah 144
+
+
+
+Mishnah 145
+
+
+
+Mishnah 146
+
+
+
+Mishnah 147
+
+
+
+Mishnah 148
+
+
+
+Mishnah 149
+
+
+
+Mishnah 150
+
+
+
+Mishnah 151
+
+
+
+Mishnah 152
+
+
+
+Mishnah 153
+
+
+
+Mishnah 154
+
+
+
+Mishnah 155
+
+
+
+Mishnah 156
+
+
+
+Mishnah 157
+
+
+
+Mishnah 158
+
+
+
+Mishnah 159
+
+
+
+Mishnah 160
+
+
+
+Mishnah 161
+
+
+
+Mishnah 162
+
+
+
+Mishnah 163
+
+
+
+Mishnah 164
+
+
+
+Mishnah 165
+
+
+
+Mishnah 166
+
+
+
+Mishnah 167
+
+
+
+Mishnah 168
+
+
+
+Mishnah 169
+
+
+
+Mishnah 170
+
+
+
+Mishnah 171
+
+
+
+Mishnah 172
+
+
+
+Mishnah 173
+
+
+
+Mishnah 174
+
+
+
+Mishnah 175
+
+
+
+Mishnah 176
+
+
+
+Mishnah 177
+
+
+
+Mishnah 178
+
+
+
+Mishnah 179
+
+
+
+Mishnah 180
+
+
+
+Mishnah 181
+
+
+
+Mishnah 182
+
+
+
+Mishnah 183
+
+
+
+Mishnah 184
+
+
+
+Mishnah 185
+
+
+
+Mishnah 186
+
+
+
+Mishnah 187
+
+
+
+Mishnah 188
+
+
+
+Mishnah 189
+
+
+
+Mishnah 190
+
+
+
+Mishnah 191
+
+
+
+Mishnah 192
+
+
+
+Mishnah 193
+
+
+
+Mishnah 194
+
+
+
+Mishnah 195
+
+
+
+Mishnah 196
+
+
+
+Mishnah 197
+
+
+
+Mishnah 198
+
+
+
+Mishnah 199
+
+
+
+Mishnah 200
+
+
+
+Mishnah 201
+
+
+
+Mishnah 202
+
+
+
+Mishnah 203
+
+
+
+Mishnah 204
+
+
+
+Mishnah 205
+
+
+
+Mishnah 206
+
+
+
+Mishnah 207
+
+
+
+Mishnah 208
+
+
+
+Mishnah 209
+
+
+
+Mishnah 210
+
+
+
+Mishnah 211
+
+
+
+Mishnah 212
+
+
+
+Mishnah 213
+
+
+
+Mishnah 214
+
+
+
+Mishnah 215
+
+
+
+Mishnah 216
+
+
+
+Mishnah 217
+
+
+
+Mishnah 218
+
+
+
+Mishnah 219
+
+
+
+Mishnah 220
+
+
+
+Mishnah 221
+
+
+
+Mishnah 222
+
+
+
+Mishnah 223
+
+
+
+Mishnah 224
+
+
+
+Mishnah 225
+
+
+
+Mishnah 226
+
+
+
+Mishnah 227
+
+
+
+Mishnah 228
+
+
+
+Mishnah 229
+
+
+
+Mishnah 230
+
+
+
+Mishnah 231
+
+
+
+Mishnah 232
+
+
+
+Mishnah 233
+
+
+
+Mishnah 234
+
+
+
+Mishnah 235
+
+
+
+Mishnah 236
+
+
+
+Mishnah 237
+
+
+
+Mishnah 238
+
+
+
+Mishnah 239
+
+
+
+Mishnah 240
+
+
+
+Mishnah 241
+
+
+
+Mishnah 242
+
+
+
+Mishnah 243
+
+
+
+Mishnah 244
+
+
+
+Mishnah 245
+
+
+
+Mishnah 246
+
+
+
+Mishnah 247
+
+
+
+Mishnah 248
+
+
+
+Mishnah 249
+
+
+
+Mishnah 250
+
+
+
+Mishnah 251
+
+
+
+Mishnah 252
+
+
+
+Mishnah 253
+
+
+
+Mishnah 254
+
+
+
+Mishnah 255
+
+
+
+Mishnah 256
+
+
+
+Mishnah 257
+
+
+
+Mishnah 258
+
+
+
+Mishnah 259
+
+
+
+Mishnah 260
+
+
+
+Mishnah 261
+
+
+
+Mishnah 262
+
+
+
+Mishnah 263
+
+
+
+Mishnah 264
+
+
+
+Mishnah 265
+
+
+
+Mishnah 266
+
+
+
+Mishnah 267
+
+
+
+Mishnah 268
+
+
+
+Mishnah 269
+
+
+
+Mishnah 270
+
+
+
+Mishnah 271
+
+
+
+Mishnah 272
+
+
+
+Mishnah 273
+
+
+
+Mishnah 274
+
+
+
+Mishnah 275
+
+
+
+Mishnah 276
+
+
+
+Mishnah 277
+
+
+
+Mishnah 278
+
+
+
+Mishnah 279
+
+
+
+Mishnah 280
+
+
+
+Mishnah 281
+
+
+
+Mishnah 282
+
+
+
+Mishnah 283
+
+
+
+Mishnah 284
+
+
+
+Mishnah 285
+
+
+
+Mishnah 286
+
+
+
+Mishnah 287
+
+
+
+Mishnah 288
+
+
+
+Mishnah 289
+
+
+
+Mishnah 290
+
+
+
+Mishnah 291
+
+
+
+Mishnah 292
+
+
+
+Mishnah 293
+
+
+
+Mishnah 294
+
+
+
+Mishnah 295
+
+
+
+Mishnah 296
+
+
+
+Mishnah 297
+
+
+
+Mishnah 298
+
+
+
+Mishnah 299
+
+
+
+Mishnah 300
+
+<b>בתוי"ט ד"ה כה"ק כו'. </b>ומה"ט בשר קדש שנטמא או נותר כו' וכן שער נזיר טהור כו'. ול"ד דבשער נזיר נמי כתיב ונתן על האש כו' וכדפרש"י לקמן בגמרא:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Mishnah Temurah/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Mishnah Temurah/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..da2c603579ca86b8d892699e4d2cf1e1f769572b
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Mishnah Temurah/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,1358 @@
+Rashash on Mishnah Temurah
+רש״ש על משנה תמורה
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Mishnah_Temurah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה תמורה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה הכל ממירין כו'. </b>אבל הכא כיון דעונש שאש"ב הוא דתנן אין הציבור כו' גמ'. והרמב"ם בריש ה' תמורה פסק דגם בקרבן ציבור אם המיר לוקה. וכתב הלח"מ והש"א תשו' פ"ב דע"כ היה גורס כגי' קמא שהביא רש"י אבל לאו שאין בו מעשה כו'. וכתב עוד הש"א דלגי' זו אדרבה יהיה ראיה להרמב"ם דציבור ישנו באזהרה דלא ימיר דאל"כ ה"ל לאו שאש"ב ול"ל לא יקחו ללמד שהאשה מוזהרת ע"י האיש ביבמות (פ"ד ב') ולא ילפינן מהא דהשוה הכתוב אשה לאיש כו' הואיל דאש"ב. הא נוכל למילף מתמורה דאף דא"נ בצבור וה"ל לאו שאש"ב ואפ"ה נשים חייבות. ואנכי תמה דאיך נקרא לתמורה לאו שאש"ב. כיון דכל יחיד ויחיד מוזהר עליה רק דהתורה לא הזהירה על ק"צ ואין זה אלא תנאי במה הזהירה. וכמו שאינו נקרא אש"ב מה שא"נ בקדשי בה"ב. הכי נקרא לאו דשעטנז אש"ב הואיל ואינו אלא בצמר ופשתים ובשוע וטוי ונוז דוקא וכן שארי לאוין הרבה כיוצא בזה. וגדולה מזו חילקו התוס' ביבמות (ה') בד"ה ואכתי בשם ר"י ע"ש. ולגי' שלפנינו צ"ל שאינו אלא אשגרת לישנא. ומה שהקשה הש"א על גי' דלאו שאין בו מעשה. הלא ריו"ח אמר לקמן לא תיתני מימר דבדיבורו עשה מעשה. נ"ל דאינה קושיא דמ"מ ה"א דאינו נכלל בכלל איש או אשה כי יעשו כו'. כיון דאינו עושה מעשה בידים ממש. ועוד דהרמב"ם לא פסק כריו"ח דבריש הלכות תמורה חשיב גם למימר בלאו שאין בו מעשה. ואפשר דסמיך על סוגיא זו דסתמא דגמרא קרי ליה לאו שאב"מ. ותמיהני על הה"מ בפי"ג מהל' שכירות שצידד לומר דהרמב"ם כתב כלשון המימרא דחשיב גם למימר אבל באמת ס"ל דהטעם הוא כריו"ח משום דבדיבורו בא לכלל מעשה. דהלא בריש הלכות תמורה כתב דמי שהמיר בקרבן ציבור לוקה ואין התמורה קודש. הרי דאף שלא בא לכלל מעשה מ"מ לוקה. ועי' בלח"מ בהל' שכירות שם שהסב כוונת הה"מ לדרך אחר:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב ד"ה ואין מים שאובים כו'. </b>כ"נ פי' משנה זו וכ"פ במס' תרומות כו' והוא כרחב"א אר"י ותמיהני כיון דהגמרא דחי ליה מפני מימרא דרבין אריו"ח מאן ספין כו' לקיימו:
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתוי"ט ד"ה אין ביה"פ כו' ומצאתי בפי' הר"ש כו' ומיהו קשה דאכתי ס"ס הוא כו'. </b>ולעד"נ דלק"מ דזה הכל נקרא ס' אחד אם נתגלגל עצם עד כאן או לא. ודמיא להא דכ' התוס' בכתובות (ט') בד"ה ואב"א דשם אונס חד הוא, ועיין באחרונים בכללי ס"ס. ולכאורה הייתי רוצה לתרץ בסברת התוס' בנדה (כ"ז) ד"ה חומר ע"ש הבאתיה בר"ה (כ"ט) ועמש"כ שם ובכתובות ספ"ב:
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה הציבור והשותפין א"ע תמורה כו'. </b>ור"ש אומר בלשון אחר יצאו קרבנות ציבור. וכ' התוי"ט דלדינא אין ביניהם מחלוקת וע"ש דלשונו מגומגם והכי הל"ל דגם לת"ק העיקר תלוי בבעל הקרבן אם הוא יחיד או צבור ושותפין. דלא ימיר היינו בעה"ק וקאמר בל"י ממילא משמע דהוא יחידי:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה שקרבנות הצבור דוחין כו' ואת הטומאה. </b>פי' הרמב"ם (והר"ב אחריו) והוא שיהיו רוב הכהנים טמאים. ול"י מנ"ל זה. עי' ביומא (ו' ב') פלוגתת ר"נ ור"ש בטומאה דחויה או הותרה והנ"מ שביניהם ולא נזכר שם רוב. ולא אשכחן רוב אלא בקהל ולענין פסח בפסחים (ע"ט) במשנה נטמא הקהל או רובו או שהיו הכהנים טמאים. ומדל"ק או רובן כדאמר בקהל משמע דבהם לא תלי הדבר ברוב. (ודע דמשמע לי דבעבודת הפסחים כל המשמרות שוות. ובשלהי סוכה דתנן בג"פ בשנה היו כה"מ שוות כו' ופרש"י בג' רגלים. י"ל דעה"פ נכלל ברגל שלו. או דלא חשיב רק אותן שיש בהן הנייה לכהנים וכפרש"י שם ובפסח אין להם הנאה של כלום. אך אמר שם ושאר ק"צ ואמרינן בגמרא לאתויי פהע"ד ש"צ כו' והרי בהם ג"כ אין לכהנים כלום). ובפי' הרמב"ם בפ"ז דפסחים במשנת ה"ד באים בטומאה כ' ג"כ כשנטמאו רוב הכהנים. והוסיף ג"כ או כשנטמא רוב הקהל. וזה תמוה ביותר דמה לי טומאת קהל בקרבנות ציבור. הלא גם יחיד טמא משלח קרבנותיו. ובחבורו פ"ד מהלכות ביאהמ"ק הי"ד כ' אם היה רוב הכהנים נכנסים שם בירושלים כו' ע"ש. ול"מ מקור למה שתלה בירושלים. כי לענין פהע"ד ש"צ אמרינן בהוריות (ג') דהולכין אחר רוב יושבי א"י. ולענין פסח אמרינן בפסחים (צ"ד ב') אחר רוב העומדין בעזרה. ובחבורו פ"ז מהלכות ק"פ הל"ו כ' משערין בכל הנכנסין לעזרה ועד שהן מבחוץ קודם שתכנס כת הראשונה כו' וצ"ע בכ"ז:
+<b>שם ברע"ב ד"ה קרבנות היחיד כו' כגון עולת יולדות וקרבנות מצורע (ברש"י כגון קרבן עולת יולדת וקרבנה וקרבנות מצורע).</b> הא דלא נקיט גם חטאתה משום דהיא באה מן העוף אף בעשירה. והגמרא תירצה לרישא דבבהמה קתני. ועי"ל משום דתני ובאחריות נסכיהם והחטאת א"ט נסכים. אבל עולת בהמה דיולדת טעונה נסכים כדאיתא במנחות (צ"א ב'). ויותר נראה דתחת וקרבנה שמחק הצ"ק ברש"י (ברע"ב ליתא) צ"ל וחטאתה:
+<b>שם ד"ה משקרב הזבח כו' מנחתם ונסכיהם של קרבנות ציבור קרבים אפילו בלילה אפי' למחר. </b>ל"ד דבקרבנות יחיד נמי דינא הכי. ובזבחים (מ"ד) איתא אדם מביא א"ז היום ונסכים מיכן עד עש"י. וכן לקמן בגמרא דמקשה ונסכים מי קרבי בלילה מדתניא דנסכים ביום ולא משני הא בק"צ והא בק"י:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה קה"י חייבין באחריותן. </b>כלומר יש כו' וטעמייהו כו' ולפ"ז קשה מאי דשקיל וטרי הגמרא בהא דעושין תמורה. נימא דיש מהן תני וכן בהא דמקשה בגמרא על בבא דנוהגות בזו"נ נימא דיש מהן קתני והיינו בשלמים וכדמסיק בואב"א. וצ"ל דכ"ז אינו אלא משום יגדיל תורה ויאדיר. ותדע דרישא משני כי קתני בבהמה קתני. ובמציעתא משני האיכא עולת העוף:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה רא"א ולד שלמים לא יקרב שלמים. </b>בתור"ע (אות ד') דקדק מדשייר ולד תמורה משמע דמודה בי' ר"א דקרב משום דלא שכיח דיעבור בלאו דלא יחליפנו כו' וכמש"כ רש"י לקמן בגמרא בד"ה גזירה גבי ולד תודה. ותמיהני והרי אדרבה לקמן (כ' ב') מדמה הש"ס ולד תמורה לולד ולד דלר"ש לכ"ע לא קרב וע"ש בתוס'. ולכן נראה דלהכי שייר ולד תמורה דכ"ש הוא דדמי לולד ולד כנ"ל בגמרא. ועי' לח"מ ברפ"ד מהלכות תמורה. גם מה שהקשה אלישנא דר"ש דאמר ועל ולד ולד תמורה דלפי הגמרא הנ"ל אפי' ולד תמורה נמי כולד ולד דמי. נ"ל דלק"מ דהגמרא לא קאמרה אלא דהוא גרע מולד קדשים ולכן לר"א דאפי' ולד ראשון לא קרב כש"כ ולד תמורה (ע"ש בתוס') אבל שיהא שוה ממש לולד ולד לא קאמרה. והוא כמו ממוצע בין ולד לולד ולד. עמש"כ בחדושי הרמב"ם בפ"ד מהלכות תמורה. ומה שהקשה על פסק הרמב"ם כר"ש הא הוה מחלוקת ואח"כ סתם. כבר קדמו בזה הלח"מ. ולי קשה בלא זה מדוע פסק כר"ש נגד הת"ק. וע"כ צ"ל משום דפליגי אמוראי אליבי' משמע דהלכתא כוותיה וכמש"כ הפוס' בכ"מ:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה ולד שלמים כו' לר' יהודה כו'. </b>נראה דצ"ל לר"מ לפמש"כ בעצמו שם. אולם שם דבריו תמוהים וכבר השיגו שם התו"ח:
+<b>שם בא"ד וי"ל אחרי שכתוב מיעוט כו' אצטריך כו'. </b>והא דלא תירץ איפכא. משום דא"כ יקשה ל"ל קרא לרבויי עוד גבי תודה לקמן (י"ח א' וב'):
+<b>שם ד"ה לא יקרב כו' וקשיא דת"ל דמשהה עובר בעשה כו'. </b>ול"נ משום דל"מ דיבטלו רבנן מ"ע משום סייג רק כי היכי דלא יבוא לידי איסור בקום ועשה וכ"כ הש"א בתשו' ד' ע"ש:
+<b>שם ד"ה וחכ"א. </b>צ"ע כו'. ולעד"נ ליישב ע"ד תירוץ הגמרא בנדה (ל' ב'. ומ"ט) מהו דתימא מסתבר טעמא כו'. וכה"ג תירצו התוס' במנחות (י"ב) גם אנכי בערכין (ח'):
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה תמורת עולה כו' הרי אלו כעולה וטעונין הפשט ונתוח כו'. </b>נ"פ דה"ה דטעונין סמיכה ונסכים כדלעיל בשלמים (ובמנחות צ"א מרבינן סתם ולדות קדשים ותמורתן לנסכים) ולא תני הכא אלא אותן דברים שאינן בשלמים. ובתודה לא הוצרך לפרט בה כלום דהואיל ותני בה ובלבד כו' מוכח דבשאר דברים שוים:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה המפריש נקבה לאשם תרעה כו'. </b>וכתב התוי"ט ובעולה מילתא דפשיטא. ור"ל דלהכי לא איצטרך למיתני גבה דין זה דתרעה. וה"ל להוסיף תבלין דאפילו ר"ש מודה בה כמש"כ רש"י והרע"ב. וכמו שסיים לקמיה לענין ולד אשם דלא תני דאפילו ר"א מודה ביה. אבל מלשון רש"י ותוספות והרע"ב משמע דהיה לפניהם הגירסא במשנה מפורש גם גבי המפריש נקבה לעולה דתרעה. וכ"נ להדיא מפרש"י לקמן (כ' א' בסה"ע):
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה אר"ש מ"ט שהבכור כו'. </b>לכאורה ה"נ דר"ש לטעמיה דדריש בעלמא טעמיה דקרא עי' לקמן (ע"ב) בתד"ה ממקום אבל כשתעיין סיום דברי הספרי הביאוהו התוס' לעיל (י"ח) תראה דנצרך הטעם לכ"ע:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה המפריש מעות לחטאת ואבדו והפריש כו' עד שנמצאו הראשונות כו'. </b>עי' מה שכתבתי בראש השנה (ה' ב') מדוע לא נאמר דהשניים הוו כהקדש טעות. ועל מה שתירצתי שם משום דהוה כנולד. לכאורה יש סתירה לזה מב"ק (ס"ד ק"י) דפריך שם על אביי דאמר אדעתא דהכי לא יהיב ליה. מחטאת ואשם שמתו בעליה ליפוק לחולין דאדעתא דהכי לא אפרשה. אבל י"ל דפריך אליבא דר"א דס"ל דפותחין בנולד. אמנם עכ"פ למדנו משם ישוב לקושייתנו. משום דהלכתא גמירי להו:
+<b>שם והשניה תמות דברי רבי כו'. </b>לשון הרע"ב דרבי סבר כו' וכי היכי דאם נתכפר בשאינו אבוד האבוד הנשאר כשימצא כו'. הוסיף על לשון רש"י לקמן (כ"ג) בד"ה דרבי סבר. תיבת כשימצא. וגרע במחכ"ת דהא כאן הכוונה בנמצאת קודם כפרה. שוב ראיתי בפירוש הרמב"ם שגם דבריו בזה כסיגנון הרע"ב ותמוה. אולם בנא"י שהביא התוי"ט לעיל במ"א ליתא לכ"ז:
+<b>שם וחכ"א אין חטאת מתה אלא כו'. </b>וכתב התוי"ט ה"ק אין חטאת מתה ודאי כו' בין שאינה אבודה אלא כו'. וזה הוסיף מדעתו על לשון התוספות לקמן בד"ה הכל מודים. ולד דשאינה אבודה שתמות בנמצאת אחר כפרה איך משכחת לה כיון דכבר נתכפר בה:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה כיצד מערימין כו'. </b>התוי"ט כתב בשם הרמב"ם דתחבולה שאינה להתיר תקרא מרמה. לפ"ז ק"ל הפיוט דיום ליבשה שיסד הר"י הלוי הטבעת בתרמית. בת ענמית. ולמש"כ התוי"ט דבלשון תורה מצינו גם לערמת היתר א"ש קצת. וראיתי להמפרש דפירש בתרמית של מצרים ור"ל דהב' בא לשמוש הסבה כמו איש בחטאו וכדומה. ודוחק:
+<b>שם ואם נקבה זבחי שלמים. </b>וכתב התוי"ט והכא דלמיתה אזיל רשאי לשנותן אף לשלמים. אין טעם זה מספיק אלא לפרש"י (ואחריו הרע"ב) שפירש לקמן בגמרא אהא דמוקי לה בבהמה דהקדש. דהיינו חטאת. אבל הרמב"ם בפירושו כ' שהקדישה לאחד מן הקרבנות וכ"נ מפירוש התוספות וכפשטיה דלישנא דגמ' ור"ל אף בתודה או שלמים ורוצה להתפיס את הולד לחובת נדרו שהיה עליו. והטעם פשוט משום דא"א לעיולי ליה דנקבה לעולה לא חזי:
+<b>שם אם זכר עולה ואם נקבה כו'. </b>וכתב התוי"ט אע"ג כו' שכשיש לו ב' בהמות כו'. דבריו אינן מחוורין דמנין הוא יודע שתלד תאומים (וביותר לפמש"כ הרשב"ם שארמזהו לקמן אין דבריו עולין כלל). אלא הטעם כיון דהוא זכר ויכול להקדישנו לעולה אינו רשאי להקדישו לשלמים וכדאיתא בגמרא גבי בכור. והתוי"ט לשיטתו לעיל בדבור הסמוך שכתב הטעם משום דדמיתה אזיל כו'. אבל כבר השגתי עליו גם שם כנ"ל:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה אם זכר כו'. </b>אבל שלמים לא דנחתא מקדושתיה שיהנה בו'. הרמב"ם כו'. ועי' תוס'. וק"ל דאדרבה שלמים קדשי טפי מבכור כדאיתא בריש זבחים ובפרק כל התדיר. ושם בגמרא אדרבה בכור קדים כו' אפ"ה כו' (וכן ק"ק לקמן בגמרא בהא דא"ל ר"ע לר"ש אמר על הבכור כו'. עולה הוי כו'). ולשון רש"י לקמן בגמרא אבל שלמים דקדושה קלה היא כו'. יל"פ דר"ל קלה מעולה. וכיון דאיכא לעיולי טפי דהיינו לקדושת עולה אסור להתפיסו בקלה הימנה:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה ילדה שני זכרים כו' והשני ימכר כו'. </b>נ"ל דהטעם הוא דמי שיצא ראשון הרי הוא קדוש כפי מאמרו והב' הוא חולין גמור דלא הקדיש אלא אחד. וגדולה מזו כתב הרשב"ם בב"ב (ק"מ ב') במתניתין ובגמרא שם (קמ"א ב') ע"ש (ולכאורה ממתניתין דלפנינו תיובתא לאה"נ שכתב שם במתניתין ואכמ"ל) אך מפני דלא ידעינן הי מינייהו נפק ראשון לכן ימכר השני לצרכי אותו המין. וכ"כ יקרב למי שהוא. וכ"מ מפרש"י בגמרא בד"ה אי בהמת הקדש היא. אך דבריו במתניתין ל"מ כן וצ"ע:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+בתוי"ט ד"ה דבריו קיימים כו' כלומר דכי נמי אמר תמורת עולה תמורת שלמים כו' כצ"ל מהגרמ"ש ז"ל]:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה אמר על בהמה טמאה כו' הרי אלו עולה לא"כ. </b>משמע דלא מהני מידי אמירתו. ומוכרח הוא לפי' הי"מ שהביאו התוספות לקמן. וקשה דמ"מ יועיל דבורו לאסור אותם על כה"ע כקרבן כדתנן בפ"א דנדרים מ"ד וצ"ל דמתניתין אתיא כר"י שם:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה שכנגד הכלב כו'. אבל הני תערובתו בהיתר כו' אז סמכינן אברירה כו' תוס'. </b>פשוט דהתוס' ר"ל דוקא למ"ד דיש ברירה כמש"כ בריש הדבור. והרי הא דהלוקח יין מביא הש"ס בכ"מ לפלוגתא דברירה. וכן הא דסוגיין פריך בבכורות (נ"ז) רק למ"ד דיש ברירה. ותמיהני על התוי"ט דנראה שהבין דר"ל דבכה"ג לכ"ע י"ב. דהביא דבריהם לתרץ מה שתמה בתחלה דהא קי"ל דבאורייתא א"ב. ועי' בתו"ח שאמר דבר חכמה דקושיית הש"ס קאי על הא דמשמע דמה דאמר בר"פ כה"א לגבי מזבח אוסרין בכש"ה כו' ומחיר דקאי נמי על הא דכשנגד הכלב אסור. ובע"ח דלא בטלי אינו אלא מדרבנן לכן פריך שפיר אפילו למאי דקי"ל דל"א ברירה אלא בדרבנן. אבל אין זה מכוון לפי המבואר בש"ך בכללי ס"ס אות י"ט ואחריו החזיק המל"מ בפ"ד מהלכות בכורות ה"א בסופו דהיכא דנפל הספק בהיותו דאורייתא לא מהני מה שבא אח"כ מצד אחד להיות דרבנן וכש"כ הכא דגם עתה הנשארים שלא נתערבו יהיו אסורים דלדידהו ל"א י"ב. אולם עפ"י דרכו י"ל דהוי כב' תערובות המבואר בסימן ק"י בש"ך סק"נ וס"ק כ"ב ע"ש אך אין זה ענין לדין ברירה. ולא נצטרך ג"כ למיפק חדא. ומה שהתפלא בתור"ע דאף בלא תערובות אחר כיון דמחיר הכלב מעורב עם ט' מדאורייתא בטל ברוב נ"ל ליישב עפ"י מש"כ המל"מ בפ"ט מהלכות מטמאי מו"מ בכוונת המרדכי וז"ל ונראה דעיקר החילוק הוא שכ"ד שתחלת איסורו כו' היה מעורב לא שייך ביה ביטול ע"ש:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה כל האסורים כו' ולדותיהן מותרים. </b>ופירש הרע"ב כגון כו' כשהוא חולין והוא מפירוש הרמב"ם משמע דבנרבעו כשהן מוקדשין אסורין והוא כרבא אר"נ לקמן בל"א אבל בחבורו פ"ג מהלכות א"מ הי"ג פסק דאפילו בשנרבעו כשהן מוקדשין מותרין וע"ש בכ"מ ותימה על התוי"ט שלא העיר בזה. ומש"כ הרע"ב טעמא משום זוז"ג הוא כל"ק דרבא ונ"ל דבאתנן ומחיר אפי' היה הזכר ג"כ כיוצא בה מותר הולד משום מיעוטא דהם ולא ולדות ועוד דלא גרע משינוייהן לב"ה דהא נשתנה לזרע ואח"כ לולד. ולכן חלקן התנא לשנותן בפ"ע לעיל ולא סמך על הכלל דכאן. (וזה י"ל משום דחלוקין באם היו מעוברות קודם לכן כמש"כ לעיל) ולפ"ז יפה דקדק הכ"מ בספ"ד שם על הרמב"ם מה שהשמיט היתר דולדותיהן בהדי שינוייהן בפ"ע כמו תנא דמשנתינו ואין תפיסת המל"מ עליו כלום. אבל אחר העיון נלפע"ד בדעת הרמב"ם שגם בשאר איסורין הולדות מותרין אפי' היכא דהזכר ג"כ אסור דליכא זוז"ג ומטעם דאישתנו. וטעם זה נזכר בגמרא לקמן בל"א לר"נ. ותירץ בזה קושיית התד"ה אבל. והראיה מדסתם הרמב"ם ולדותיהן מותרין ולא הזכיר טעם דזוז"ג. וכן בפירושו לא זכר טע"ז אלא בולד טרפה. ועוד ראיה ממה שפסק שם בפ"ג הי"ד דהמשתחוה לקמה חטיה מותרין למנחות שהרי נשתנו ונדמו לולדות של א"מ כו'. וזהו כמו שפשט מ"ז בריה דר"נ בע"ז כדהביא הכ"מ שם. ש"מ דחד טעמא הוא משום דנשתנו. ונכון בס"ד:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה ולדן וחלבן אסור כו'. </b>התוי"ט כתב דשייר הא דא"י לחולין להגזז ולהעבד הנשנה בחולין ובבכורות. והוא ז"ל שייר הא דפטור מן הבכורה דנשנה שם ג"כ. ממתנות לק"ל. דהא א"נ אלא בשור ושה והמקדישן תמימים לבד"ה א"י מידי מזבח. ובע"מ אפילו למזבח נמי אבל בכור שייך במקדיש חמור לבד"ה. ואולי משום דקולא הוא בקדשי מזבח. ומש"כ עוד ושייר נמי הקדש עילוי דלקמן עמש"כ שם בס"ד. אמנם לדעת הראב"ד ורש"י שהביא התוי"ט שם. שייר נמי דבקד"מ אין משנין מקדושה לחברתה. ובקדב"ה משנין אף מהיכל למזבח. ואפילו לדעת הרמב"ם בקדב"ה משנין עכ"פ מקל לחמור. ובקד"מ כלל לא:
+<b>[שם בתוי"ט ד"ה שקדשי כו' וכי קתני כו' ומש"ה לא קשה מולד כצ"ל. </b>מהגרמ"ש ז"ל]:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה ומקדישין אותן הקדש עילוי. </b>הכוונה ע"כ אקד"מ כפרש"י [ואחריו הר"ב]. דאילו קדב"ה אין להם הקדש עילוי כדאיתא לקמן בברייתא. והלשון משמעו דקאי ארישא אאחד קד"מ ואחד קדב"ה. ותו דואם מתו יקברו אליבא דר"ל לקמן בגמרא לא קאי אלא אקדב"ה והתנא מיסתם לה סתומי ונצרך סכינא חריפא למיפסקה. ונלע"ד דמשנה זו מישך שייכא למשנה דלעיל על יש בקדב"ה (וראיה דלא סיים שם משא"כ בקד"מ כדמסיים ברישא משא"כ בקדב"ה). ואמר כאן אף שאחד קד"מ כו'. מ"מ מקדישין אותן (ר"ל קד"מ) הקדש עילוי משא"כ קדב"ה. וזה חשוב לחומר קדב"ה דקדושים כ"כ עד שהבעלים אין בהם שום יד להקדישן אף הקדש עילוי משא"כ קד"מ עדיין יד הבעלים עליהן להקדישן הקדש עילוי. (וזה דלא כהתוי"ט שהבאתיו לעיל). ואמר עוד ואם מתו יקברו לר"ל א"ש בפשיטות דדוקא קדב"ה בעו העמדה והערכה אבל קד"מ לא. ולריו"ח ג"כ לא קאי אלא אקדשי בדה"ב ובבע"מ מעיקרא דמודה דל"ב העמדה והערכה בק"מ. עיין לקמן בסוגיא ובפרש"י ונכון בעז"ה. <b>וק"ק </b>דה"ל למיחשב ג"כ דגנב והקדיש לבד"ה מחייב בד' וה'. ובהקדיש למזבח פטור עי' ב"ק (ע"ו. ע"ח). אך י"ל דזה הויא בכלל הקדש עילוי דחשיב. עמש"כ בס"ד בתוס' ד"ה מקדישין:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה ואם מתו בסופו. </b>ואע"ג דלבד"ה ל"ל קרא י"ל דכיון דגלי קרא בשל מזבח ה"ה בשל בד"ה. ותמיהני איך אישתמיטתיה הגמרא ל"ג ע"א ופירש"י במקומו ד"ה וריו"ח:
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ופטר חמור כו'. </b>ופירש"י כו' ואידי ואידי בטהור או טמא. פשוט דזה לא קאי רק אשער נזיר דבפטר חמור מאי שיייטא דטומאה וטהרה גבי'. והתוי"ט ל"ד דהעתיקו רק על פ"ח. אבל קשה דבנזיר טהור ודאי אף בשער ישרף כדכתיב בקרא. וראיתי בהגהה מהר"ב רנשבורג דמחק או טמא. ול"נ איפכא לגרוס בטמא לבד:
+<b>שם ד"ה וכן חיה כו'. </b>והוא מלתא בלא טעמא. ונראה דאישתמיטתיה גמרא חולין (פ"ה ב') קדושין (נ"ח) ופרש"י ותוספות ע"ש:
+
+Mishnah 5
+
+<b>ברע"ב ד"ה את שדרכו. </b>אערלה וכה"כ קאי כ"פ רש"י והרמב"ם. ונראה כוונתם דאתרומה ל"מ קאי דהא איתא בספ"ק דפסחים דתעשה זילוף. עי' שבת (כ"ה) תד"ה כך. ושאר הנשרפים נמי אמרינן בס"פ כל התדיר נסכים שנטמאו כו' ושורפן אלמא דבר שמצוה מה"ת בשריפה אפי' משקה נמי. וכן חמץ לר"י דיליף מנותר אפי' משקין מחוייב לעשות היסק גדול ולשורפן. לכן ל"מ קאי רק על ערלה וכה"כ. וטעמא נ"ל משום דשרפה דידהו לא כתבה תורה בלשון חיוב רק פן תוקדש. ובזה א"ש מה שפרש"י על הא דכהנ"ש לא יקברו דלמא כו'. שהעלה הגה"ש בקושיא דתיפוק ליה דמצותו בשרפה ע"ש. דמשום ערלה וכה"כ איצטרך לה"ט ונכון בעז"ה. ומזה לכאורה קשה לפי' א"נ שבתוספות שבת שם דתרומה מצותה מן התורה בשרפה דאם כן למה שריא בזילוף. אם לא שיפרשו כדפרישית בסוף פרק קמא דפסחים בס"ד:
+
+Mishnah 6
+
+<b>ברע"ב ד"ה אשם תלוי כו' נודע לו שלא חטא כו' </b>כ"כ רש"י וכמ"ק בפירוש הרמב"ם. משמע דהיכא דלא נודע לו רק שאירע בו פסול אחר כגון נותר או טומאה או שנשחט חל"ז וחל"מ לכ"ע בשרפה כשאר קדשים. וצ"ע דמוכח להדיא בפסחים (ר"ד כ"ח) דר"י פליג אף בגווני שזכרתי וכפרש"י בעצמו שם וע"ש בתד"ה ואתה דיליף ליה מקרא בת"כ (והוא בצו פרשתא ט' פי"ג הלכה ה' והק"א הבין שם הת"כ כפרש"י דהכא). וגם לשון המשנה עצמה מוכח כן דקאי על נשחט חו"ל כו' דסמיך ליה דנודע לו מאן דכר שמיה. וכ"מ בכריתות (כ"ד ב') דמשני התם ר"א תברא מי ששנה זו כו'. משמע דלא אשכח תנאי בהדיא דפליגי בהא. ולפרש"י הל"ל הא רבנן והא ר"י. והא דל"ק הא רבנן והא ר"ש דפליגי בחולין שנב"ע. י"ל דס"ל דבהא אפילו חכמים דר"ש מודו משום דמחזי כזבח פסול. רק דלא ידע לחלק בין א"ת לאשם ודאי:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+
+
+Mishnah 14
+
+
+
+Mishnah 15
+
+
+
+Mishnah 16
+
+
+
+Mishnah 17
+
+
+
+Mishnah 18
+
+
+
+Mishnah 19
+
+
+
+Mishnah 20
+
+
+
+Mishnah 21
+
+
+
+Mishnah 22
+
+
+
+Mishnah 23
+
+
+
+Mishnah 24
+
+
+
+Mishnah 25
+
+
+
+Mishnah 26
+
+
+
+Mishnah 27
+
+
+
+Mishnah 28
+
+
+
+Mishnah 29
+
+
+
+Mishnah 30
+
+
+
+Mishnah 31
+
+
+
+Mishnah 32
+
+
+
+Mishnah 33
+
+
+
+Mishnah 34
+
+
+
+Mishnah 35
+
+
+
+Mishnah 36
+
+
+
+Mishnah 37
+
+
+
+Mishnah 38
+
+
+
+Mishnah 39
+
+
+
+Mishnah 40
+
+
+
+Mishnah 41
+
+
+
+Mishnah 42
+
+
+
+Mishnah 43
+
+
+
+Mishnah 44
+
+
+
+Mishnah 45
+
+
+
+Mishnah 46
+
+
+
+Mishnah 47
+
+
+
+Mishnah 48
+
+
+
+Mishnah 49
+
+
+
+Mishnah 50
+
+
+
+Mishnah 51
+
+
+
+Mishnah 52
+
+
+
+Mishnah 53
+
+
+
+Mishnah 54
+
+
+
+Mishnah 55
+
+
+
+Mishnah 56
+
+
+
+Mishnah 57
+
+
+
+Mishnah 58
+
+
+
+Mishnah 59
+
+
+
+Mishnah 60
+
+
+
+Mishnah 61
+
+
+
+Mishnah 62
+
+
+
+Mishnah 63
+
+
+
+Mishnah 64
+
+
+
+Mishnah 65
+
+
+
+Mishnah 66
+
+
+
+Mishnah 67
+
+
+
+Mishnah 68
+
+
+
+Mishnah 69
+
+
+
+Mishnah 70
+
+
+
+Mishnah 71
+
+
+
+Mishnah 72
+
+
+
+Mishnah 73
+
+
+
+Mishnah 74
+
+
+
+Mishnah 75
+
+
+
+Mishnah 76
+
+
+
+Mishnah 77
+
+
+
+Mishnah 78
+
+
+
+Mishnah 79
+
+
+
+Mishnah 80
+
+
+
+Mishnah 81
+
+
+
+Mishnah 82
+
+
+
+Mishnah 83
+
+
+
+Mishnah 84
+
+
+
+Mishnah 85
+
+
+
+Mishnah 86
+
+
+
+Mishnah 87
+
+
+
+Mishnah 88
+
+
+
+Mishnah 89
+
+
+
+Mishnah 90
+
+
+
+Mishnah 91
+
+
+
+Mishnah 92
+
+
+
+Mishnah 93
+
+
+
+Mishnah 94
+
+
+
+Mishnah 95
+
+
+
+Mishnah 96
+
+
+
+Mishnah 97
+
+
+
+Mishnah 98
+
+
+
+Mishnah 99
+
+
+
+Mishnah 100
+
+
+
+Mishnah 101
+
+
+
+Mishnah 102
+
+
+
+Mishnah 103
+
+
+
+Mishnah 104
+
+
+
+Mishnah 105
+
+
+
+Mishnah 106
+
+
+
+Mishnah 107
+
+
+
+Mishnah 108
+
+
+
+Mishnah 109
+
+
+
+Mishnah 110
+
+
+
+Mishnah 111
+
+
+
+Mishnah 112
+
+
+
+Mishnah 113
+
+
+
+Mishnah 114
+
+
+
+Mishnah 115
+
+
+
+Mishnah 116
+
+
+
+Mishnah 117
+
+
+
+Mishnah 118
+
+
+
+Mishnah 119
+
+
+
+Mishnah 120
+
+
+
+Mishnah 121
+
+
+
+Mishnah 122
+
+
+
+Mishnah 123
+
+
+
+Mishnah 124
+
+
+
+Mishnah 125
+
+
+
+Mishnah 126
+
+
+
+Mishnah 127
+
+
+
+Mishnah 128
+
+
+
+Mishnah 129
+
+
+
+Mishnah 130
+
+
+
+Mishnah 131
+
+
+
+Mishnah 132
+
+
+
+Mishnah 133
+
+
+
+Mishnah 134
+
+
+
+Mishnah 135
+
+
+
+Mishnah 136
+
+
+
+Mishnah 137
+
+
+
+Mishnah 138
+
+
+
+Mishnah 139
+
+
+
+Mishnah 140
+
+
+
+Mishnah 141
+
+
+
+Mishnah 142
+
+
+
+Mishnah 143
+
+
+
+Mishnah 144
+
+
+
+Mishnah 145
+
+
+
+Mishnah 146
+
+
+
+Mishnah 147
+
+
+
+Mishnah 148
+
+
+
+Mishnah 149
+
+
+
+Mishnah 150
+
+
+
+Mishnah 151
+
+
+
+Mishnah 152
+
+
+
+Mishnah 153
+
+
+
+Mishnah 154
+
+
+
+Mishnah 155
+
+
+
+Mishnah 156
+
+
+
+Mishnah 157
+
+
+
+Mishnah 158
+
+
+
+Mishnah 159
+
+
+
+Mishnah 160
+
+
+
+Mishnah 161
+
+
+
+Mishnah 162
+
+
+
+Mishnah 163
+
+
+
+Mishnah 164
+
+
+
+Mishnah 165
+
+
+
+Mishnah 166
+
+
+
+Mishnah 167
+
+
+
+Mishnah 168
+
+
+
+Mishnah 169
+
+
+
+Mishnah 170
+
+
+
+Mishnah 171
+
+
+
+Mishnah 172
+
+
+
+Mishnah 173
+
+
+
+Mishnah 174
+
+
+
+Mishnah 175
+
+
+
+Mishnah 176
+
+
+
+Mishnah 177
+
+
+
+Mishnah 178
+
+
+
+Mishnah 179
+
+
+
+Mishnah 180
+
+
+
+Mishnah 181
+
+
+
+Mishnah 182
+
+
+
+Mishnah 183
+
+
+
+Mishnah 184
+
+
+
+Mishnah 185
+
+
+
+Mishnah 186
+
+
+
+Mishnah 187
+
+
+
+Mishnah 188
+
+
+
+Mishnah 189
+
+
+
+Mishnah 190
+
+
+
+Mishnah 191
+
+
+
+Mishnah 192
+
+
+
+Mishnah 193
+
+
+
+Mishnah 194
+
+
+
+Mishnah 195
+
+
+
+Mishnah 196
+
+
+
+Mishnah 197
+
+
+
+Mishnah 198
+
+
+
+Mishnah 199
+
+
+
+Mishnah 200
+
+
+
+Mishnah 201
+
+
+
+Mishnah 202
+
+
+
+Mishnah 203
+
+
+
+Mishnah 204
+
+
+
+Mishnah 205
+
+
+
+Mishnah 206
+
+
+
+Mishnah 207
+
+
+
+Mishnah 208
+
+
+
+Mishnah 209
+
+
+
+Mishnah 210
+
+
+
+Mishnah 211
+
+
+
+Mishnah 212
+
+
+
+Mishnah 213
+
+
+
+Mishnah 214
+
+
+
+Mishnah 215
+
+
+
+Mishnah 216
+
+
+
+Mishnah 217
+
+
+
+Mishnah 218
+
+
+
+Mishnah 219
+
+
+
+Mishnah 220
+
+
+
+Mishnah 221
+
+
+
+Mishnah 222
+
+
+
+Mishnah 223
+
+
+
+Mishnah 224
+
+
+
+Mishnah 225
+
+
+
+Mishnah 226
+
+
+
+Mishnah 227
+
+
+
+Mishnah 228
+
+
+
+Mishnah 229
+
+
+
+Mishnah 230
+
+
+
+Mishnah 231
+
+
+
+Mishnah 232
+
+
+
+Mishnah 233
+
+
+
+Mishnah 234
+
+
+
+Mishnah 235
+
+
+
+Mishnah 236
+
+
+
+Mishnah 237
+
+
+
+Mishnah 238
+
+
+
+Mishnah 239
+
+
+
+Mishnah 240
+
+
+
+Mishnah 241
+
+
+
+Mishnah 242
+
+
+
+Mishnah 243
+
+
+
+Mishnah 244
+
+
+
+Mishnah 245
+
+
+
+Mishnah 246
+
+
+
+Mishnah 247
+
+
+
+Mishnah 248
+
+
+
+Mishnah 249
+
+
+
+Mishnah 250
+
+
+
+Mishnah 251
+
+
+
+Mishnah 252
+
+
+
+Mishnah 253
+
+
+
+Mishnah 254
+
+
+
+Mishnah 255
+
+
+
+Mishnah 256
+
+
+
+Mishnah 257
+
+
+
+Mishnah 258
+
+
+
+Mishnah 259
+
+
+
+Mishnah 260
+
+
+
+Mishnah 261
+
+
+
+Mishnah 262
+
+
+
+Mishnah 263
+
+
+
+Mishnah 264
+
+
+
+Mishnah 265
+
+
+
+Mishnah 266
+
+
+
+Mishnah 267
+
+
+
+Mishnah 268
+
+
+
+Mishnah 269
+
+
+
+Mishnah 270
+
+
+
+Mishnah 271
+
+
+
+Mishnah 272
+
+
+
+Mishnah 273
+
+
+
+Mishnah 274
+
+
+
+Mishnah 275
+
+
+
+Mishnah 276
+
+
+
+Mishnah 277
+
+
+
+Mishnah 278
+
+
+
+Mishnah 279
+
+
+
+Mishnah 280
+
+
+
+Mishnah 281
+
+
+
+Mishnah 282
+
+
+
+Mishnah 283
+
+
+
+Mishnah 284
+
+
+
+Mishnah 285
+
+
+
+Mishnah 286
+
+
+
+Mishnah 287
+
+
+
+Mishnah 288
+
+
+
+Mishnah 289
+
+
+
+Mishnah 290
+
+
+
+Mishnah 291
+
+
+
+Mishnah 292
+
+
+
+Mishnah 293
+
+
+
+Mishnah 294
+
+
+
+Mishnah 295
+
+
+
+Mishnah 296
+
+
+
+Mishnah 297
+
+
+
+Mishnah 298
+
+
+
+Mishnah 299
+
+
+
+Mishnah 300
+
+<b>בתוי"ט ד"ה כה"ק כו'. </b>ומה"ט בשר קדש שנטמא או נותר כו' וכן שער נזיר טהור כו'. ול"ד דבשער נזיר נמי כתיב ונתן על האש כו' וכדפרש"י לקמן בגמרא:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Mishnah Zevachim/Hebrew/Vilna Edition.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Mishnah Zevachim/Hebrew/Vilna Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e01fbf11d7a3f9cf893339b3c1b1cce2caf4b971
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Mishnah Zevachim/Hebrew/Vilna Edition.txt	
@@ -0,0 +1,484 @@
+Rashash on Mishnah Zevachim
+רש״ש על משנה זבחים
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה זבחים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה אלא כו' אלא ה"ק אם כו' שנשחט לשם נדר [עי' פירש"י ובפי' הרמב"ם]. </b>משמע דאם שחטו לשם עולת נדבה או חובה אינו עולה ג"כ לשם נדרו. ואולי מדמה לה לחטאת חלב ששחטה לשם חטאת דם דמסקינן לקמן (ט' ב') דפסולה. אבל יותר נראה לדמותו לתודה ששחטה לשם תודה אחרת דכשרה לקמן (ז) ע"ש בפרש"י ד"ה לא דידיה. וכ"מ לקמן בספ"ד במשנה דתנן והחטאת והאשם לשם חטא. דמשמע דשאר קרבנות לא בעינן לשם אותו דבר דוקא. וכ"מ במנחות (ב' ב') רש"א כו' שהקומץ מחבת לשם מרחשת מעשיה מוכיחין כו'. ואם איתא משכחת לה בכה"ג וע"ש בכל הסוגיא. ואגב עיוני תמהתי על מה שהשמיט הרמב"ם דין השוחט תודה לשם תודת חבירו דפליגי בה רבה ור"ח לקמן (ז):
+<b>שם בא"ד אבל קרבנות צבור שנשחטו שלא לשמן עלו לצבור לשם חובה שהשחיטה מושכתן כו' </b>והוא מפי' הרמב"ם ותמה אני דבגמ' (ד' ע"א) מה לשינוי קדש כו' וישנו בצבור כביחיד וכן איתא בפסחים (ר"ד ס"א, ס"ב, ב'). אח"ז מצאתי לקצת מפרשים אחרונים שהרגישו בזה. וצ"ל שהם מפרשים דהא דאמר וישנו בצבור כביחיד היינו בשאר עבודות חוץ משחיטה. והם לא אמרו אלא בשחיטה דוקא. או דמפרשי כוונת הגמ' דש"ב לא שייך בק"צ אפי' לכתחלה כיון דאין בעליו מיוחדים. ובש"ק שייך עכ"פ לכתחילה. או דמפרשי דהא דסכין מושכתן למה שהן. היינו משום דלב ב"ד מתנה עליהם עי' לקמן (ו' ב') ובפרש"י וכ"כ התוי"ט אבל מדין תורה פסיל להו שלא לשמן אף בשחיטה ועמש"כ בביצה (כ' ב'). אמנם הרמב"ם בחבורו פט"ו מהל' פסהמ"ק תבריה לגזיזיה ומשוה לגמרי ק"צ לקרבן יחיד אף בשחיטה שלא לשמו:
+<b>שם ד"ה וחטאת כו' מחטאתו אשר חטא שתהא לשם אותו החטא. </b>ועי' תוס' (ט' ב') ד"ה ושחט כו'. ותימה על התוי"ט שלא העיר עליו בזה:
+<b>שם [בתורע"ק אות ה' ותמוה לי על הרע"ב והרמב"ם כו'. </b>נ"ב על פי' הרמב"ם כבר קדמו בזה הפנים מאירות (ועי' בח"נ) והשעה"מ בפט"ו מהל' פה"מ ה"א, ע"ש שהעיר ג"כ על המהרש"א בביצה ע"ש. וכן המ"ח העיר ג"כ על פי' הרמב"ם והרע"ב. מהגרמ"ש ז"ל]:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה הבכור והמעשר כו'. </b>ק"ל מדוע לא קאמר נמי מעשר ששחטו לשם בכור כשר ואיפכא פסול דהא לקמן פ"י מבואר דבכור קדוש טפי ממעשר שקדושתו מרחם ונאכל לכהנים:
+<b>[שם בתוי"ט ד"ה כשרים כו'.</b> ובגבוה מודה לרבנן כצ"ל. מהגרמ"ש ז"ל]:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב סד"ה כיצד כו' ואין הלכה כר"א כו' </b>והוא מהרמב"ם מוכח דס"ל דפליגי ולת"ק אף בהולכה לחוץ פסלה מחשבה וכ"פ בחיבורו שם בסה"פ. וברש"י ד"ה אי תניא ואין מחלוקת בין ר"א לת"ק. ונראה לה"ר לפרש"י דסתמא דגמרא לעיל משני לא דקאי זר בראי עפרש"י שם. וע"ש במל"מ. אולם מה דסיים רש"י אלא אר"ש אבוה כו'. תמוה דסתם ר"א הוא בן הורקנוס. וכן אי גרסינן ר' אלעזר בל"י וכן הגיה הגרי"פ (וזה יותר נראה שהוא חבירו של ר"ש הנזכר לפניו אבל ר' אליעזר היה בדור שלפני פניו. ודלא כסה"ד שחשבו בר' אליעזר. ועמש"כ בס"ד בפסחים (ע"ז).) היינו בן שמוע. אח"ז ראיתי בהגהת הב"ח שגורס במשנה ר"א בר"ש וזה היה בבירור גי' רש"י:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה ומחוסר כפורים ומחוסר בגדים. </b>גי' זו נראה ישרה בעיני התוי"ט (ונסתייע מפרש"י) ומסמיך כו' ע"ש. ול"נ עוד דנאות להסמיך מחו"כ לטבו"י דתרוייהו בני בקתא נינהו דלא נגמרו טהרתן. אכן בגמרא מוכח דהגי' הוא בהפך כאשר העיר הגרי"פ. ונ"ל דברש"י צ"ל הבד"א ובא לחלוק לנו בין טבו"י למחו"כ דבטומאות חלוקות הן:
+<b>שם ברע"ב ד"ה עומד כו' הואיל ורצפת העזרה מקדשת וכ"ש מקדשין כו' וכ"ה בתוס' ובפי' הרמב"ם. </b>אולם ברש"י ד"ה הואיל וד"ה וכ"ש נראה דגרסתו היתה מקודשת מקודשין והתוי"ט לא דק בהעתיקו פירש"י על פי' הרע"ב. ובדוחק יש לכוון גם פירש"י לפירושם:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה קבל בשמאל כו' וחכמים למדין יד מאצבע הרמב"ם. </b>ותימה דהרי מבואר בסוגיין (כ"ד ע"א) דמאצבע גופיה דכתיב בקבלה (דסברי דבאצבעו אולקח דכתיב לפניו נמי קאי כדאיתא לקמן) ילפי. ועוד דלא מצינו כתוב יד בקבלה. ועוד דיד מיד גופיה דכתיב גבי מצורע עשיר גבי שמן ילפינן כדלקמן ובמנחות (י'). ועי' בלשון הרמב"ם עצמו דלא כתב כן:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה או מקצת אימוריו. </b>ק"ל מדוע לא תני כזית מאימוריו כדתני באכילת בשר או כזית מבשרו. דהא גם בהקטרה בעינן כזית דוקא עי' ס"פ ובפ' דלקמן (ל"ה) במשנה וכדיליף לה בר"פ הקומץ רבה בגמרא. ולקמן (כ"ט ב') במשנה איתא זה הכלל כל השוחט כו' דבר שדרכו להקטיר כזית כו'. ובגי' שבמשניות ליתא גם שם תיבת כזית. אולם בגמרא ס"פ מוכח דגרסי' שם כזית ע"ש היטב:
+<b>שם לזרוק דמו למחר. </b>כלומר חוץ לזמנו. דאפי' חשב לזרוק בלילה ג"כ פיגול כדאיתא בגמרא לקמן (נ"ו ב') ועי' בפ"ב דמנחות מ"ב בהרע"ב ותוי"ט שם ד"ה לאכול:
+<b>שם לאכול בשרו למחר. </b>עפרש"י. ולעד"נ דמצי איירי אף בשלמים ור"ל דחשיב לאכלו כל יום המחרת דהיינו אף בלילה שאחריו דגם היא נכללת בשם מחר (ובפרט בקדשים שהלילה הולכת אחר היום) וראיה לזה מלקמן (נ"ו ב') יכול יהו נאכלין לאור שלישי כו'. ואע"ג דלא כתיב רק ביום זבחכם יאכל וממחרת וע"ש בפרש"י:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה חוץ למקומו פסול ואב"כ. </b>בתוי"ט מביא ע"ז קרא דקדושים ע"ש. ותמיהני דהלא רבא מסיק בסוגיא דלעיל (כ"ח ב') דכולהו מקרא אריכא (דפ' צו) אתיין ועי' לעיל (כ"ג ב') תד"ה עון פיגול:
+<b>שם ובלבד שיקרב המתיר כמצותו. </b>בתוי"ט העתיק לשון רש"י דמעילה כדכתיב גבי כשר ירצה לכפר עליו. ולא הרגיש כי מקרא זה איננו. וצריך להגיהו ונרצה לו לכפר הכתוב בריש ויקרא. ומה שהביא הוא קרא דלרצונכם כו' דכתיב גבי קרא דלא ירצה. תמוה דקרא זה דפ' קדושים אוקמיה אחוץ למקומו לעיל בד"ה חוץ למקומו. ואולי לסימנא בעלמא נקטיה. ובפסחים (ס"א ב') מביא רש"י קרא דמיום השמיני והלאה ירצה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה ובטמאים. </b>בתוי"ט ולא כי"נ דל"ג דהא כו'. אנכי שמעתי בשם גדול אחד ליישב קושיית התוס' על הלכות א"י שכ' דנשים לא ישחטו מדוע לא קאמר הש"ס משום דבעי למיתני נשים. ואמר דפי' כל הפסולים היינו הנך דחשבינהו בפרק דלעיל. והתם הוזכר טמא. אבל לא נשים. וממילא לפ"ז מאן דל"ג כאן ובטמאים לא משתבש. אמנם לשון הגמרא משום דקבעי למיתני טמאים למ"ה:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה נתנו ע"ג הכבש. </b>בתוי"ט כיון דהבעלים נתכפרו כדתנן ברפ"ב. ל"ד. דבמשנה איתא סתם פסול. אלא דשמואל הוא דאמרה שם בגמרא והביאו הר"ב שם:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה לאכול כח"ז ולהקטיר כח"ז כשר כו'. </b>ובתוי"ט וצ"ע דהא תנינא לה חדא זימנא בס"פ דלעיל. הנה כבר הקשה רש"י בכיוצא בזה ברפ"ג דמנחות ותירץ דלר"א איצטריך כו' והביאו התוי"ט שם. וה"נ דכוותיה. ואף דמלשון רש"י שם משמע דלא בא לתרוצי רק בבא דלאכול ולהקטיר פחות מכזית. מ"מ בתירוצו מיושבת גם בבא זו וכ"מ שם מציון התוי"ט. אמנם ק"ל דבתירוצו עדיין לא יתיישב לר' ירמיה שם בספ"ק דמוקי מתניתין דהתם כר"א א"כ כבר ידעינן משם דאף ר"א לא גזר בכזה. וכן הכא יקשה לר' ירמיה דמוקי מתניתין דס"פ דלעיל כר"א ע"ש בגמרא:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ברע"ב ד"ה לאכול שליל כו' דשליל ושליא לאו גופה דזיבחא הוא. </b>העתיקם מפרש"י במשנה. אבל ל"ד במחכ"ת. דלר"א ע"כ הטעם משום שאין דרכה ליאכל הוא וכמו שפרש"י כאן והסכימו גם התוס' ע"י. ומה שלא פי' כן במשנה הוא מפני דהגמרא לפניו ולכן מפרש כפי הס"ד וכמה שכתב התוי"ט בכ"מ:
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוי"ט ד"ה שחטו ע"מ כו' וצ"ע כו'. </b>עפרש"י ד"ה ולפלוג בליתן כו' ור"ל דממחשב ליתן בחוץ את הניתנין בפנים לא מקשי משום דמתורץ במה שאמר כבר דסבר שלא במקומו כמקומו דמי ועי' תוס' לעיל (כ"ו ב') ד"ה אמר שמואל ולפלא בעיני שנשמטו מכ"ת פרש"י והתוס' שהזכרתי:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה לוג שמן של מצורע רש"א אח"ע משום פיגול. </b>התו"ח כתב דלחכמים דלעיל דס"ל דאין פיגול בנסכים כלל מ"מ בלוג שמן של מצורע מודו דנתפגל במחשב בשעת מתן שבע ובמתן בהונות (מש"כ במתן בהונות לא נראה כלל כדמוכח לקמן (מ"ד סע"א) בגמרא ובפרש"י. אבל בשעת מתן שבע לכאורה יש מקום לומר כן וכרב יוסף שם אליבא דרבי). ויש להוסיף עוד דר"ש דס"ל דאין בו פיגול כלל אזיל לשיטתו לקמן דכל שאינו על מזבח החיצון אח"ע משום פיגול. וביותר לפמש"כ התוס' במנחות (ע"ד ב') ד"ה איכא מתנות שהיו על הפרוכת. רק דלפ"ז יקשה על הרמב"ם שפסק כר"ש. אולם אישתמיטתי' דהא דרב יוסף איפרך שם ואסקינן דלכ"ע אין מתנותיו מפגלין:
+<b>שם ברע"ב ד"ה לוג שמן. </b>שיריו נאכלין עתוי"ט. ול"נ פשוט דכוונתו משום דאין פיגול נוהג אלא בדבר שיל"מ בין לאדם ובין למזבח. ומה"ט פסק הרמב"ם דפרים ושעירים הנשרפים אין פיגול בבשרם כאשר הבאתי לעיל (ל"ה) ע"ש. ולכן אנכי תמה על הא דאיתא לקמן (מ"ד ב') בברייתא לוג שמן כו' ח"ע משום פיגול מפני שדם (האשם) מתירו לבהונות והכי הל"ל שדם מתירו לשיריו לאכילת כהנים:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ר"י מחייב ומכאן סתירה כו'. </b>עי' בבה"ז שיישב בטוב דברי הכ"מ:
+<b>שם ד"ה העצים כו' או הקריב עצים כו'. </b>הרמב"ם. נראה משום דמשמע ליה דבאכילת עצים אפי' לת"ק פטור דלא שייך בהו אכילה כלל וכמש"כ התוי"ט לעיל במ"ג בד"ה והלבונה. אבל קשה דמ"מ ה"ל לפרושי בלבונה וקטורת ג"כ לענין הקרבה נמי. ועוד קשה דבגמרא מוכח דלא מיירי אלא באכילה:
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה אר"י כו' שהוא תנאי ב"ד. </b>כה"ג אמר ר' יוסי עצמו בסוף טבול יום ובפ"ז דדמאי מ"ג:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה שחיטתן בצפון כו' שלאחר שקבל כהן אחד למקצת דם בידו היה כהן אחר מקבל הדם בכלי. </b>ול"ד אמנם בגמ' איתא אחד ביד ואחד בכלי אולם במ"ח בפי"ד דנגעים איתא א' בכלי ואחד ביד וכ"ה בתו"כ ובתוספתא שם פ"ט הובאה שם בר"ש ובא"ר איתא להדיא זה שקבל בכלי מקבל תחלה וזה שקבל ביד מקבל אחריו ואם שינה כשר. והרמב"ם בפ"ד מהל' מחכ"פ ה"ב לא ביאר ג"כ דלכתחלה צריך לקבל בכלי תחלה. רק בזריקה על המזבח כתב שתהיה תחלה ואח"כ על התנוך ובהונות ע"ש וצ"ע:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ק"ק כו'. </b>ואני אומר דאף יוצא כו'. ואני אומר דפשוט דכוונתם על יוצא דחוץ לקלעים ועי' לקמן (ס"ד פ"ט) בגמרא:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה שחיטתן בכ"מ בעזרה. </b>בתוי"ט כ' ויל"ד אמאי שינה כו'. לי יש דקדוק יותר בהא דלקמן רפ"ו (ס"ג) דתני נקמצות בכ"מ בעזרה ונאכלין לפנים מן הקלעים. אבל נ"ל משום דלאכילה לא בעינן לפני אה"מ וכשר אפילו צידי צדדין כדמסקינן לקמן (נ"ו) להכי תני לפנים מן הקלעים לכלול גם אותם. משא"כ בשחיטה שפסול צ"צ כמבואר שם ופרש"י כגון לשכות להכי נקיט עזרה דמשמעה מקום הגלוי ולמעוטי הלשכות. אך ק"ק דהא אפי' לשכות הבנויות בחול דהמה חוץ לקלעים רק דפתוחות לקדש אוכלין שם קק"ד כדאיתא שם. וי"ל כיון דפתוחות לפנים ואין יכולין להכנס בתוכן אלא דרך פנים שפיר גם הם נכללין בשם לפנים מן הקלעים. ודע דבתוי"ט ד"ה בכל העיר בסופו שכתב וה"נ קשה דה"ל למינקט חוץ ממחנה ישראל. ט"ס וצ"ל בכל מחנה ישראל כל' המשנה בפרק בתרא:
+<b>[שם בתוי"ט ד"ה לנשיהם ולעבדיהם כל הנאכלים לכהנות כו' כצ"ל. </b>מהגרמ"ש ז"ל]:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה שינה באכילתן כו' ונאכלין בכל העיר כו'. </b>יל"ד שהרי הפסח נאכל ג"כ בכל העיר. ואולי רמז התנא בזה דהפסח אינו נאכל בשתי מקומות עי' בפסחים ס"פ כ"צ. והא דלא חשיב לה הכא בפסח כמו שחשב שאר הדברים שחלוק מהם דלא חש להאריך כיון שכבר באר זה במקומו במס' המיוחדת לו ודי לו כאן ברמז מעט ונכון בס"ד:
+<b>[שם בתוי"ט ד"ה לשני ימים כו' אלא מהדר אמר הכתוב לך יהיה דלא כו' כצ"ל. </b>מהגרמ"ש ז"ל]:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה המנחות כו'. </b>קשה מ"ט מפרשן קודם לקרבנות העוף הלא הם קודמין להן כדלקמן פ"י. ועי' לקמן (ס"ד ב') תד"ה חטאת. ואולי משום דזוטרן מילייהו הכא דכל פרטי דינייהו מפורשין במקומן במס' מנחות והכא לא תני להו רק אגב דתני בפרק דלעיל מקומן של עבודות הזבחים ומקום אכילתן דהנאכלין וזמנן ולמי. פסיק ושדי להו. וק"ל דלא תני בחטאת העוף דיני אכילתה:
+<b>שם ברע"ב ד"ה לפנים מן הקלעים. </b>דכתיב כו' וסמיך ליה כו' כ"כ רש"י. הן בפרשת וזאת תורת המנחה גופה כתיב תאכל במקום קדוש בחצר א"מ כו' כל זכר כו'. וכה"ג דקדק התוי"ט אחריו בפרק דלעיל גבי אשם. ואולי י"ל (גם דקדוק התוי"ט) משום דהכא כתיב ולכל גבייהו:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה ושירי הדם. </b>ופרש"י ואחריו הרע"ב של חטאות החיצונות וכ"כ התוס' לקמן (ס"ד). ולכאורה ה"נ כיון דתני סתמא משמע אף מחטאות הפנימיות. וכמ"ק בגמרא דמביא ע"ז קרא דכתיב בפהע"ד לבד. וס"ל להאי תנא דכוליה מזבח בצפון העזרה קיימא ולכן נותן על יסוד מערבי שבקרן דרומית עי' לעיל (נ"ג סע"א):
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה עולין דרך ימין ומקיפין. </b>נראה פי' הגם שא"צ אלא לקרן דרומית מזרחית כגון בעולת העוף. לאחר שיגמור עבודתו שמה אינו חוזר על העקב אלא מקיף כל המזבח לימינו אף לחנם משום כל פינות כו' וכ"נ מפרש"י בסוכה. וכמ"ק מהא דלג"ד אלו אי לאו טעמא דיתעשנו היה מקיף דרך ימין חנם כל הרוחות השלשה. ופרש"י והרע"ב בכאן בשביל צרכי עבודה כו' תמוה בעיני. וכן אינו מדוייק לשונו ביומא (מ"ג ב') במשנה ד"ה בכל יום כהנים שכ' ומקיף את המזבח לעבוד:
+<b>שם חוץ כו' שהיו עולין ויורדין על העקב. </b>הלשון תמוה דהעיקר חסר דלא תני איך היו עולין אם דרך ימין או דרך שמאל (ועי' לקמן ס"ד ב') לשון הברייתא. ונ"ל דחסר ב' תיבות וכצ"ל עולין דרך שמאל ויורדין עה"ע וכלשון הברייתא שהובאה בסוכה (מ"ח ב'). ועוד אני אומר דשם בסוכה צ"ל תנן התם במקום ת"ר והכוונה על המשנה שלפנינו. וע"ש בתד"ה ועולת העוף (שבע"א):
+<b>שם בתוי"ט ד"ה וחוזרין. </b>ותוס' כתבו דטעמא כו'. הן כפי העתקתי לשון רש"י אין ביניהם כלום. אבל בתוס' סוכה שם העתיקו לשונו שלא ירבה בהלוך בחנם ע"ש:
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב ד"ה היה מתמצה שמקרב ב"מ כו' </b>ברש"י שמקיף ומקרב כו' ובריש מנחות (סד"ב) פי' רש"י מיצוי סוחט בין אצבעותיו וניצוק הדם הולך למרחוק. ונ"ל ראיה לפירושו דכאן מלקמן בגמרא (ר"ד פ"ח) דמגע להו (פי' לכותל מזבח כשמזה) ופריך הזאה היא מיצוי היא. וכן במשנה דלקמן נטל את הראש והקיף בית מליקתו למזבח. וזה יש לדחות די"ל דדוקא הראש שהוא קצר וקשה צריך לדחקו לכותל (ובזה נדחו דברי התוס' לקמן (ס"ה) בד"ה דמו ועמש"כ שם). ואדרבה משם ראיה להפך. מדל"ק כן ברישא במיצוי הגוף. אבל לכאורה יש להכריע כפי' דמנחות מהא דלעיל (ט"ו) אלא חטאת העוף דפסולה בה מחשבה לר"ש המ"ל כו' ואי בתר דנפיק דם איתעביד מצותה מאי קושיא דלמא מדפריש ועד דמטא למזבח. ואי כפי' דהכא יקשה מעולת העוף דלית בה אלא מיצוי:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה כיצד קרב המתיר כמצותו כו' כיצד ל"ק המתיר כו' או שמלק ומיצה הדם חוץ למקומו כו' ובסוף המשנה לאכול כח"ז ולהקטיר כח"ז כשר כו'. </b>עי' בכ"ז מש"כ בגמ' (ל"א ב') בס"ד. ומש"כ התו"ח כאן דאם חשב סתם חוץ לזמנו מ"מ הוי פסול ע"ש. לא מחוור בעיני דהרי בגמרא שם אמר רבא בר ר"ח וא"א אויר מזבח כמזבח דמי עולת העוף דפסלה במחשבה המ"ל. מדלא קאמר דמפגלה וקאמר דפסלה משמע דאפי' פסול לית בה:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>[בתוי"ט ד"ה כמעשה כו' והלכך כיון דבהבדלה ליכא פסולא כלל כו' כצ"ל. </b>מהגרמ"ש ז"ל]:
+<b>בא"ד בסופו. </b>ואי איתא דמתני' ראב"ש היא בלא"ה כו'. לכאורה לראב"ש מאי מהני הא דשינה במליקה לר' יהושע להוציאה מעולת העוף. אם במאי דלא הבדיל הא אמרי דלא פסל בה. ואם במאי דמלקה למטה הא כתב לקמן דלשיטתם לכ"ע לא פסל בה:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בר"ב ד"ה ומה חטאת העוף כו' </b>[כשעשאה לשמה כו' כצ"ל. מהגרמ"ש ז"ל]:
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה כה"פ שמלקו כו' וא"מ בבה"ב. </b>בגמ' איתא הך בבא בראש המשנה. ומהא דקאמר בגמרא לקמן (בע"ב) לרב האי כל לאתויי שמאל ולילה ותני והדר מפרש. משמע כגי' המשב"ג:
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה ק"ו אם נבלת בהמה כו' נה"ע שא"מ כו'. </b>עי' לעיל (נ' ב') תד"ה מה נבילת שתמהו הא א"ל מה לנבלת בהמה שא"מ בבית הבליעה כדלקמן בגמרא:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה ברובע ונרבע. </b>עי' בפי' הרע"ב. ומה שהוסיפו בד"ח בדבריו מלת של. נראה שבוש וכן בפי' הרמב"ם אשר ממנו לקח הרע"ב ליתא. וכוונתם פשוטה דר"ל שהיה הרובע או הנרבע והנהרג עובד כוכבים דאז אין הבהמה נהרגת עי' רמב"ם פ"ט מהל' מלכים ה"ו. ודע דמה שחדשו לנו הרמב"ם והרע"ב דקודם שנגמר דינו אסור לגבוה. יש לו מקור נאמן מהגמרא ר"פ כל האסורים לפי' הראשון של התוס' שם בד"ה טול. אך ע"י עובד כוכבים לא ראיתי עדיין מקורו. ואולי דחילייהו מהא דקרא סתמא כתיב מן הבהמה להוציא את הרובע והנרבע ומן הצאן להוציא את הנוגח. ממעטינן כל הני דליכא בהו סקילה ועי' תד"ה ע"פ עד אחד. שוב נזכרתי שגם זה גמ' בר"פ אין מעמידין לוקחים מהם בהמה לקרבן וא"ח לא משום רובע ולא משום נרבע. דמשמע דאם ידעינן שכן הוא נאסרים לגבוה. וממילא מוכח גם הא דלא נגמר דינו. [וכמו כן מהא דנפסל ע"י ע"א] ועמש"כ לקמן (פ"ד) דברים הסותרים לכאורה לזה. אבל דעת לנבון נקל לחלק ביניהם:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה כל הזבחים כו' ואי אשמעינן הכא דלגבוה דמאיס אבל להדיוט אימא ה"נ דליבטלו כו'. </b>ונראה דל"ד במחכ"ת דהא מהכא שמעינן דאפי' להדיוט לא בטילי מדקתני ימותו ולא תני תקנתא דירעו וימכרו כמו בבבא הסמוכה וכמו שפרש"י בד"ה אימא ניבטלי אבל לגי' דהכא א"ש דר"ל דכיון שנתערבו בקדשים להכי מאיסי אפי' להשהותן עד שיוממו ויפדו. וע"ד שאמרו בתמורה חדא בחולין וחדא בקדשים וצריכי דאי אשמעינן גבי קדשים משום דמאיסא ע"ש. ושם בתמורה קאי ארובע וחבריו דתנן הכא דאינן אסורין אלא להקדש ע"ש:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה זה יקרב כו' והרמב"ם פ"ו מהל' פסוה"מ כ' כו' שיתן האחד חלקו לחברו. </b>וק"ל הא בפסחים (פ"ט ב' וצ') איתא דאינו יכול למכור וליתן עולתו ושלמיו שהפריש לעצמו ופסקה הוא ז"ל בפ"ד מהל' מעילה ה"ח. ומש"כ התוי"ט שלמד כן מדר"ש כו' אינו כלום דהתם בתחלת הקדש ודאי מצי לאתנויי. ומש"כ עוד ואע"ג דהתם הלכה כר"ע כו'. תמוה דהתם ה"ט משום דבעינן או הודע אליו חטאתו. ולפי שיטתו היה יכול להביא מסתם מתניתין דרפ"ח דנזיר שהביא לעיל מהתוס':
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה חתיכות בחתיכות קדשי קדשים כו' יאכלו כחמור שבהן. </b>לכאורה עולה נמי קק"ד והלל"פ קדשי קדשים הנאכלין. אבל עי' בפ"ז דשקלים מ"ג שעולה נחתכת לאברים. והנאכלים לחתיכות. ולכן כיון שאמר חתיכות ממילא מובן דמיירי בנאכלין. ובמשנה הסמוכה דקדק ג"כ התנא למינקט אברי כו' ונכון בעז"ה:
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב ד"ה יתן למעלן כו'</b> [שתי לחם מן השאור ובכורים מן הדבש כצ"ל. מהגרמ"ש ז"ל]:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתוי"ט ד"ה בדם הפסולים פי' הרע"ב כו' וה"ה בדם כו' ורש"י כתב כגון בדם רובע ונרבע או שנשחט כו'.</b> ק"ל דהא לרב זביד לקמן בגמרא (ע"ט ב') ע"כ צ"ל דנותנן לשם מים בעלמא וכסברת ר"א לעיל באברי חטאת (עי' תד"ה בדם בהמה ושם ד"ה במאי קמיפלגי). וכן לר"פ שם אינו אלא משום גזירה. והא ר"א גופיה מודה לכ"ע ברובע ונרבע ולמתניתין ג"כ בבע"מ. וע"כ טעמא משום דמאיסי כדלעיל וא"כ בדם נמי וכדלקמן (פ"א) בברייתא בדברי ר"י. ואולי לזה כיון הרע"ב שהשמיט רובע ונרבע שבפרש"י ודלא כהתוי"ט שכ"ע וה"ה כו':
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>ברע"ב ד"ה רואה אני כו'. ומפני שמצוה כו' כ"כ רש"י. </b>לכאורה לא היה צריך לזה דבלא"ה הכי שפיר טפי. דעתה כשיחזור ויתן למטה לא נצטרך לומר שמה כאילו הן מים אלא דתעלה לו לשפיכת שיריים וכמו דמסיק. משא"כ אם יקדים למטה נצטרך לומר גם שמה רואין כו'. אבל הא דתעלה לו לשפיכת שיריים שכ' איננו אליבא דהלכתא וכמו שפסק הרמב"ם בפ"ב מהל' פהמ"ק הל' י"א כרב יוסף לקמן (פ"א) דשפיכת שיריים צריכה איצטבא ע"ש. ולהכי לקמיה כוון יפה במה שפי' באם לא נמלך ונתן כשר. העליון. והשמיט סיומא דברייתא (שם בע"ב) דיחזור ויתן למטה שהביא התוי"ט. דלר"י לרבנן ישפך לאמה. והברייתא מיירי דאיערב חטאת בשיריים כמבואר שם בגמרא. ודברי הרמב"ם בזה צ"ע וע"ש בלח"מ והתוי"ט לא חלה ולא הרגיש בזה. וכן שפיר דק רש"י לפרש לקמן בדברי ר"א שאמר ינתנו במתן ארבע. ורואה כו' כאילו הן מים. ולא פי' דעולה לשפיכת שיריים. אבל ק"ל לאביי ולרשב"ל דס"ל מקום עולה מקום שיריים. וע"כ צ"ל כמש"כ התוס' שם ד"ה אבל. וא"כ אמאי פליג ר' יהושע שם:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה ואם לא נמלך בסופו. </b>אבל לר"א ל"ק כו' דס"ל דא"ב. תמוה דהא אוקמינן ליה בכוס בכוסות וכמ"ש בעצמו לקמן בדבור הסמוך. וא"כ ודאי נתן גם מן (הניתין) [הניתנין] למטה למעלה וכבר נתכפר. הכי הל"ל דלדידיה ל"ק מטעם דנתן לשם מים וכדאיתא בתוס' שם:
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>במשנה שהציץ מרצה על הטמא כו'. </b>ופי' הרע"ב (הוא מהרמב"ם) דילפינן מן איש אשר יקרב כו' אל הקדשים כו' וטומאתו עליו כו'. ק"ל דהרי האי קרא איירי בטומאת הגוף וקי"ל לעיל (כ"ג ב') עון מקדישים לא וי"ל:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה ר"ש ס"ל בנסכים ש"ז כר"י כ"כ רש"י. </b>ומ"מ א"ב מנחת נסכים ש"ז דלר"י ל"י ולר"ש ירדו כמו שנתבאר בגמרא:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה הרובע כו'. </b>התוי"ט דקדק מדוע לא תני הנוגח כמו בר"פ דלעיל. ולולי דמסתפינא הייתי אומר דלר' יהודה דפוטר שור ההקדש מן המיתה בב"ק (מ"ד ב') ה"ה דמותר להקרבה. ול"ד לעל פי עד אחד או עפ"י הבעלים דהתם שור בר מיתה הוא אלא שמחוסר עדים. והכא כולהו איירי כשאירעו פסולייהו לאחר שהוקדשו כמש"כ התוס' לקמן (ע"ב) בד"ה ומוציא. ועמש"כ בר"פ דלעיל בס"ד:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ברע"ב ד"ה ואין מועלין. </b>דכיון דה"ל כמעוכלין כו' כ"כ רש"י. זה אינו מספיק דהא אף באפר מועלין עד שתצא לבה"ד כדתנן בפ"ב דמעילה אלא הכא משום דפקעו ואין מצוה להחזירן:
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה כלי הלח כו' ומדות יבש כו'. </b>עי' רש"י ותוס' שנדחקו. ולעד"נ לפרש כלי מלשון וכל בשליש (ישעיה מ') וזהו דאשמעינן שמואל ל"ש אלא מדות אבל מזרקות כו'. (ותמיהני על פרש"י ויותר על הרע"ב אחריו שפי' כלי הלח קערות ומזרקות נגד דברי שמואל. שוב התבוננתי בפרש"י וראיתי דמפרש דשמואל לא קאי אלא אסיפא אהא דאין כלי הלח מקדשות את היבש). ואולי שהונח מתחלה שרש כול על מדידת הלח. ומדוד על מדידת היבש. ואין סתירה מן מי מדד בשעלו מים. (ועי' תוס' מנחות ח' ב' ד"ה כלי הלח). וכל בשליש עפר הארץ. דגדולה מזו מצינו דאותיות שהן ממוצא אחד או הדומות בכתיבה וכיוצא באים לפעמים זו תחת זו כמו שנתבאר בספרי המדקדקים ומפרשי התנ"כ. ועוד יל"פ דהתנא רוצה לאשמעינן דכלי שאין לו תוך אינו מקדש (דכ"מ במנחות ע"ח ב') מב' לישני דר"פ ע"ש. ועי' עוד שם (בדף י"א) בעי ר"פ דבקיה כו' מאי תוך כלי בעינן כו' (ובדף פ"ז ב') בבעי' אחרונה דרמי ב"ח (מר"ח) וכלי הלח ודאי יש לו תוך אבל כלי יבש אפשר להיות בלתי תוך. לכן קאמר מדת היבש וכלי מדה א"א בלא תוך. ואולי לזה כוון התוי"ט:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה דמו ואמוריו כו' ויראה לי דמתניתין אליבא דר"א כו' וכ"מ בסוגיא. </b>ל"ד דז"א אלא לפי דקס"ד דפלוגתייהו בדהדר עיילינהו. אבל לר"פ דמוקי בדאיתנהו אבראי ורע"ס דזריקה מועלת ליוצא לענין מעילה כו'. ולאפסולי ודאי מיפסלי. עי' בהראב"ד פ"א מהל' פהמ"ק הל' ל"ג ובתוס' במעילה שם בסה"פ. א"כ ר"א ור"ע שוין בזה. ולהרמב"ם שם יש קצת מקום לדבריו:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ברע"ב ד"ה ובאין בכסף שקלים. </b>ואתי אשם תלוי כו' בגז"ש בערכך כו' וכ"כ הרע"ב בכריתות פ"ו מ"ו. ונ"ל דל"ד דלפי המתבאר לעיל (מ"ח) וע"ש בתד"ה גמר. ובכריתות (כ"ב ב') לרבנן דר"ע שם דהל' כוותייהו לא ילפינן א"ת אלא מואם נפש ו' מוסיף על ענין ראשון. וע"ע מש"כ לעיל (מ"ח):
+
+Mishnah 6
+
+<b>ברע"ב סד"ה וחכמים אומרים כו'. </b>ונראה דתדיר קודם. וכתב התוי"ט טעמו משום דתדיר מקרא נ"ל אבל למקודש ל"ל קרא כו'. לכאורה אישתמיטתיה גמרא דהוריות (ס"ד י"ב) וכל המקודש מחבירו קודם א"ח מנלן דתניא וקדשתו כו' והביאה ג"כ הרע"ב שם עי' תשובת ש"א סי' כ"ח. אבל נ"ל דכוונת הגמרא שם איננה אלא להביא ראיה מתדבר"י דהקדמה הוא מענין קדושה ולכן ממילא מוכח דדבר המקודש יותר ראוי להקדימו לדבר שקדושתו פחותה ממנו:
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה רשאין לשנות באכילתן כו'. </b>עתוי"ט שנדחק בפירוש לישנא דלשנות. ול"נ דהכוונה דיכולין לשנות אכילתן מאכילת המזבח דהיא דרך צלי על האש אבל הם רשאין לאוכלן צלויין ושלוקין כו'. והתוספתא שמבארת במנחות הוא לרבותא יותר דהא מחבת ומרחשת ומאפה תנור כבר הן מתוקנות לאכילה ואפ"ה רשאין לשנותן לאיזה אופן שירצו:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב ד"ה זה חומר. </b>אכיבוס קאי כ"כ רש"י. אבל הרמב"ם מפרש דקאי נמי אשבירת כ"ח. ולומר דבשאר קדשים אף כ"ח סגי במריקה ושטיפה. וכ"כ בחבורו בפ"ח מהל' מעה"ק הי"ד. ולכאורה קשה מהא דאמרי' בפסחים (למ"ד ב' ושם) התורה העידה על כ"ח שא"י מידי דופיו לעולם. והרי מהני בהו מו"ש בשאר קדשים. וי"ל דקדשים שאני מפני דהתירא בלעו כדמשני ר"א בשלהי מס' ע"ז לענין שפוד ואסכלא. ומ"מ ילפינן לענין איסורא מהא דאף בחטאת בכלי נחושת התירה התורה ע"י מו"ש ובכ"ח הצריכה שבירה עי' תוס' פסחים שם ד"ה התורה. והא דאמרינן שם לענין חמץ התורה העידה כו' אע"ג דהתירא הוא דבלע. וכ"מ שם ג"כ לענין בשר בחלב דלא מהני להו אלא הסקה. איכא למימר כמש"כ הר"ן שם בשם הרמב"ן דחמץ כיון דשמו עליו לא מיקרי התירא ע"ש. וכן בבו"ח א"ל האי טעמא. וזה דלא כהה"מ בפ"ה מהל' חמץ הכ"ג בדעת הרמב"ם דחמץ מיקרי התירא בלע ע"ש:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתוי"ט ד"ה רש"א כו' ומפני כן אני תמה על הרמב"ם כו' </b>וכן הקשה הלח"מ ג"כ על הרמב"ם דמזכה שטרא לבי תרי דהכא פסק כר"ש והתם פסק כר"י וכן הקשה הברה"ז. ולעד"נ דחיליה דהרמב"ם מהא דלקמן אחר משנה הסמוכה ת"ר יכול ניתז מן הצואר על הבגד יהא טעון כבוס ת"ל אשר יזה לא אמרתי לך אלא בראוי להזאה. ומזה נילף מק"ו להיכא שלא היתה לה שעת הכושר כגון שנשחטה חוץ לזמנה כו' דהא בניתז מן הצואר רגע קודם נפילתה על הבגד ראויה היתה להתקבל בכלי ולהזות (עי' תד"ה ניתז) ממעטינן מחמת שאינה ראויה להזאה כמות שהיא בלתי מעשה הקבלה בכלי כש"כ נשחטה חוץ לזמנה שאינה ראויה כלל להזאה וכן רש"י במשנה ר"פ פי' הטעם דפסולה א"ט כבוס מדכתיב אשר יזה כו' וא"כ ע"כ מדמה אתי למעוטי שהיתה לה שעת הכושר ואותה פרט לתרומה וכן הרמב"ם בפי' לא הביא אלא מיעוט אחד דמדמה ונכון בעז"ה:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה מריקה כמריקת הכוס כו' ולפ"ז גרסי' מריקה ושטיפה בצונן כו' ונ"א דגרסי מריקה בחמין כו' היא גי' הרמב"ם. </b>ול"נ דאינו מוכרח דהרמב"ם גורס בהדיא חמין. ומש"כ יאמרו מריקה בחמין לא קאי אמתניתין אלא על חכמים דברייתא. ותדע דאמר ע"ז ואמרו ל"ר ועל כמריקת הכוס כתב ומה שאמר בל"י. ואפ"ה מפרש כוונת המשנה לדעת החכמים כמו שמפרש רבה בשלהי ע"ז כמש"כ התוס' כאן ד"ה השפוד. ואביי דמקשה ליה הוא משטיפה דלכ"ע בצונן. ורש"י ע"כ יאמר דגם רבה ל"ג וכפי מש"כ ראשונה ואביי פליג עליה בפירושא:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה לערב כו' משום טבו"י נקט לה. </b>והוא מדברי תוס' דהכא ודרפ"ג דחגיגה. וגם תירוץ התו"ח איתא בדבריהם כאן ושם. ונראה שלא ראם. גם נשתבש בדברי התוי"ט שהבין בו שהטבילה לחוד מעכבתו מחלוקה. די"ל דכוונתו שלא הביא עדיין כפרתו. אבל לדינא נוכל לומר דאפי' הביא כפרתו אלא שלא טבל ג"כ אינו חולק. וכ"כ הצ"ק בשם בה"ז וקלסי'. ומאי דפשיטא ליה להתו"ח כיון דמה"ת ראוי הוא. אין איסור דמד"ס מעכבתו מחלוקה. אונן ביום קבורה יוכיח לאוקימתא דרב אסי לקמן (צ"ט ב') דג"כ אינו אלא מדרבנן ואינו חולק:
+<b>שם ד"ה וכל שאין לו בבשר כו'. </b>מש"כ התוי"ט בשם כך מצאתי. היא גמרא ערוכה בפרקין (ק"ג ב') ע"ש ופלא הוא :
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה עולה שנשחטה שלא לשמה כו' עורה לכהנים. </b>בפי' הרמב"ם ומה שאמר שעלתה לאיש כו' ר"ל עלתה לגבי המזבח. ודוחק דהא קרא קאמר עולת איש. וכן המשנה אומרת שעלתה לאיש. ול"נ לפרש דעלתה לאיש לשם נדבה כדאיתא בריש מכלתין. וע"ד דאמרי' בערכין פ"ח מ"ז כמה אדם רוצה ליתן כו' להעלותו עולה שאינו רשאי:
+<b>שם ואחד עולת האשה כו'. </b>בפי' הרמב"ם ומה שאמר איש פרט לעולת הקדש כו'. תימה וכי סני ליה דרשה דמתניתין עולה שעלתה לאיש וכ"ה בברייתא לקמן בסה"ע. ואולי דהרמב"ם דינא הוא דאתי לאשמעינן ותרתי שמעת מיניה:
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה עורות קק"ל כו' וא"צ מעוט לקק"ל כו'. </b>ואני אומר דלקק"ל ליכא ק"ו דמה לעולה דלא זכו בה הבעלים כלום משא"כ בקק"ל דזכו בם בבשרם:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה וחכ"א אין כו'. </b>בגמ' אמרו והלכתא כחכמים. פשוט דזהו מסתמא דגמרא ודלא כרחב"א אר"י דפסק כר"ע וכ"נ מפרש"י כאן ומתוס' בכורות (ל"ב ב'). ומדברי הרמב"ם והרע"ב אחריו נראה שמפרשים דגם זה הוא מדברי רחב"א אר"י ותמוה:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוי"ט ד"ה יצאו כו' וסמכוהו למה שנאמר בפהע"ד והוציא את כל הפר כו' אמרו כיון כו' </b>(וע"כ ט"ס הוא וצ"ל למה שנאמר בפר כהן משיח. או למחוק מלת כל והתוי"ט לא הרגיש בזה והעתיק בשבוש כאשר הוא בפי' הרמב"ם) ועפירש"י דמאל מחוץ למחנה הכתוב גבי פר ושעיר דיו"כ יליף לה וצ"ל דגי' אחרת היה לפני הרמב"ם בגמרא ותו"כ. והתוי"ט לא העיר בזה. ולא עוד אלא שביומא פ"ו מ"ז הביא הגמרא ופרש"י כמו שהוא לפנינו:
+<b>שם ד"ה ניתך כו' ומ"ש הר"ב דכתיב והשורף כו' יכול כו'. </b>דהל"ל לאחר שניתך כלישנא דמתניתין. ופשוט דהרע"ב כתב כן אליבא דהלכתא שפוסק כת"ק דברייתא וכ"פ הרמב"ם בחבורו. ונראה שהם מפרשים דניתך הבשר דמתניתין הוא סיום דברי ר"ש (ולא מסתם מתניתין) וכמו דשמעינן ליה בברייתא לגי' שלפנינו:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה א"ל אף השוחט בפנים כו'. </b>בתור"ע תמה מה זו שאלה הלא לקמן (ר"ד ק"ט) תנן אחד כו' שהיה פסולן בקדש כו' חייב. וכן קשה לרבי ע"ש. ול"נ דע"כ כלל זה ל"ד דהתנן שם (ע"ב) וכלם שחסרו כ"ש כו' פטור. והרי היה להם שעת הכושר ואם עלו ל"י. ויוצא הוה דומיא דפסול חסרון כדאמרי' לקמן (ק"י) מה לי חסר מה לי יצא:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה כיון שהוציאו כו' ואל פתח אוהל מועד לא יביאנו כצ"ל:</b>
+[שם בא"ד שהעלן בחוץ כדתני דבר"י כו' כצ"ל. מהגרמ"ש ז"ל]:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה חייב כו'. </b>הרמב"ם בנא"י. והן דברי ריו"ח בגמרא. ותמוה. (וכבר כ"ע המל"מ שלא יוכל ליישבם). ובעיקר דברי הרמב"ם נל"פ כוונתו דר"ל דר"ש דריש אותו לחייב על כל אבר ואבר ולא למעוטי חסר. ור' יוסי דריש אותו למעוטי חסר ולא לחייב על כל אבר ואבר. ור"ל דמפלוגתייהו דמתניתין דמיירי בד' וה' אברים שמעינן נמי דפליגי ג"כ במקטיר אבר אחד חסר דלר"ש חייב ולר"י פטור. ואף שאינו כחד מאמוראי בסוגיין צ"ל שהיה לפניו גי' אחרת בגמרא:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה ר"א פוטר כו'. </b>הוא ר' אלעזר בלא י' בן שמוע כדמוכח לקמן (ק"י ב') בתד"ה ומודה. וכן צריך להגיה בגמ' ופרש"י ובמשנה דהקומץ והלבונה הכל בל"י. מה שכ' הרע"ב דקסבר כל המתירין נפסלין בחסרון כו'. הוא שלא בדיוק דבזה ל"פ רבנן. ולשון רש"י בזה מדוייק שפיר:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה שהקריב כו' קסבר כו' אשיעור הקטרה כו' כזית ועי' בתור"ע. </b>ומש"כ שהתוי"ט כתב במשנה הקודמת דלר' יוסי קאי על קרבן כולו וזהו כאוקימתא דר"ל. ל"ד במחכ"ת שזהו כפי גי' שלפנינו בפיה"מ אבל התוי"ט העתיק הנא"י דאפי' לר"י קאי אותו על אבר שלם וסיים ע"ז שהן דברי ריו"ח בגמרא ועמש"כ שם. ונלע"ד בשטת רש"י דאותו פי שנים במובנו. אבר שלם והקטרה שלמה. ובקומץ ולבונה כו' דלא שייך אבר לא בעינן אלא שיעור הקטרה. וכ"נ מהכ"מ שהביאו התוי"ט בד"ה המעלה כזית:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>בתוי"ט ד"ה נתן שניהם בפנים פטור כו'. </b>יש לדחוק דכולי גווני קתני. כה"ג כתבו התוס' לעיל ר"פ חטאת העוף הביאם בעצמו שם:
+
+Chapter 14
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה וכן שעיר המשתלח. </b>עפרש"י. ולשון התוי"ט דאי קודם וידוי בעי לכנס כו' וה"ה ראוי לבא. משמע דבאמת חייבין עליו קודם וידוי וז"א דגם זה ממעטינן בברייתא לקמן (ס"ד קי"ג) מלה'. אלא דמתניתין לא איירי מזה שוב ראיתי שגם הרמב"ם בפי"ח מהל' מעה"ק הי"א פסק דחייבין עליו קודם וידוי וע"ש בהראב"ד ובנו"כ ועצ"ק. ודע דלשון הרע"ב שכ' כל שאינו ראוי לבא שאין עתיד להקריב דמשמע דממעטינן מזה שעיר המשתלח אפי' קודם וידוי הוא שלא בדיוק כדאמרן:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה שרש"א כל שהוא ראוי לבא לא"ז ה"ז בל"ת. </b>וטעמו מלא תעשון ככל אשר כו'. והעתיקו הרמב"ם בפי' בקוצר. וכ' עוד בדברי חכמים אין הענין כו' אבל הכוונה שהלאו הזה הוא אזהרה לכרת שאין לוקין עליו. והעתיקו התוי"ט. וק"ל הא סתם מתניתין ברפ"ג דמכות דלוקין על לאו שניתן לאזהרת כרת וכר"ע שם בגמרא וכ"פ בחבורו רפי"ח מהל' סנהדרין ובפ"א מהל' א"ב ה"ז. ועוד ק"ל דהא כבר נ"ל אזהרה לשוחט ומעלה בגמרא בר"פ דלעיל:
+<b>שם וחכ"א כל שאין בו כרת א"ב בל"ת. </b>לכאורה חכמים היינו ת"ק. ונראה דר"ש וחכמים פליגי בפירושא דפטור שבדברי הת"ק וכה"ג בפסחים (קט"ז ב') במשנה ע"ש ברשב"ם ותוס':
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה עולותיהן ושלמיהן בחוץ חייבין. </b>עתוי"ט בלשון הרמב"ם בנא"י אבל העולה היא דורון אפי' הקריבה בתוך ימה"ס כו'. משמע דאם הביא עולתו בתוך הזמן יצא ואפי' למצוה א"צ להביא אחרת והוא חדוש גדול ולא כן משמע בפסחים (נ"ט סע"א). ובתוספתא פ"א דזבחים איתא להדיא עולת נזיר ועולת יולדת ועולת מצורע כו' ששחטן מח"ז בבעלים כשרים כו' אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה ומשהוקם המשכן נאסרו הבמות. </b>וכתב הרע"ב אבל עובדי כוכבים מותרין להקריב שלמים כו'. ל"י אמאי נקיט שלמים עי' לקמן בגמרא (קי"ז) ובמנחות (ע"ג ב') דיש פלוגתא בזה אם מביאין שלמים. ועולות לכ"ע מביאין. ולשון הרמב"ם בפי' ומותר לעובד כוכבים עכשיו להקריב עולות כו':
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ברע"ב ד"ה באו לשילה נאסרו הבמות כו'. </b>ומנוחה זו שילה כו' שלא היו נוסעים כו' כמו במדבר. ובגמרא לקמן (קי"ט ב') איתא בשלמא למ"ד זו"ז שילה מנוחה דנחו מכיבוש כו' ע"ש:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>ברע"ב ד"ה הרי אלו בעשה כו' א"נ עשה והביאום לה'. </b>כ"כ רש"י. לכאורה קשה הא מוקמינן ליה לעיל (ק"ו ב') באותן שהקדישן בשעת היתר הבמות כו'. וי"ל דילפינן מינה בק"ו להקדישן בשעת איסור הבמות כדאיתא שם בגמרא ועל עשה אין שייך למפרך וכי מזהירין מן הדין:
+<b>שם ברע"ב ד"ה הקדישן בשעת איסור. </b>מההיא שעתא כו' וכיון שהמתין עד שלא יוכל לקיימו כו' כ"כ רש"י. ול"י למה לא יוכל לקיים עתה להקריבם בבמת ציבור. ועוד ק"ל דאם תיכף כשהקדיש חרבה שילה מאי ה"ל למיעבד. ועוד כיון דהעשה כבר עבר א"כ לכתחלה יקריב בבמה קטנה ומלשון המשנה משמע דבעת ההקרבה עובר בעשה. ולעד"נ דהעשה הוא כיון דהקדיש בשעת איסור הוי כמו שפירש להדיא ע"מ שיקריבם במשכן הואיל דא"א בבמה והוי בעשה דמוצא שפתיך כו' כאשר נדרת ועשית כמש"כ רש"י לקמן בסמוך ועי' מש"כ בסמוך:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה אין חייבין כו' על השוחט בחוץ והמעלה בחוץ כו' כן איתא ברש"י. </b>ולא דק. דבאמת יש למחוק ברש"י המלות ועל העלאת חוץ דזה כתיב אחריו:
+<b>שם בסה"ד זאת להם עונש עשה ול"ת כו'. </b>והוא מרש"י. ולא דק כי הרע"ב מפרש כאן באופן אחר:
+
+Mishnah 10
+
+<b>במשנה קדשים שהוקדשו למשכן עי' רש"י ורע"ב. </b>ול"נ לפרש דר"ל שהקדישן בשעת איסור הבמות דאז הוי כאילו הוקדשו בפירוש למשכן וכמש"כ לעיל:
+<b>שם קה"י שהוקדשו למשכן כו' ואם הקריבן בבמה פטור. </b>נראה דמ"מ ידי נדרו דהיינו אם אמר עלי לא יצא ועי' בפי"ג דמנחות מ"י:
+<b>שם ומתן סביב. </b>פי' הרע"ב דכתיב כו' על המזבח סביב ולא בבמה. וכ"פ לענין הגשה וכיהון. ולכאורה קשה לר' יוסי בפרק דלעיל (ק"ח) במשנה (וע"ש בגמרא) דהל' כוותיה מא"ל. ועי' לקמן (קי"ט ב') בגמרא ופרש"י שהביא בכל הני קראי דכתיבי בהו פתח א"מ או לפני ה'. רק לענין מחיצה בדמים פרש"י ג"כ מדכתיב המזבח פי' בה"א. ובהכי י"ל ג"כ פי' הרע"ב בכל הני. אך הקרא דהביא לענין כיהון הוא שלא ככתוב ואולי ט"ס הוא:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Mishnah Zevachim/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Mishnah Zevachim/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..96d7d80faf0310ce8e604307528b454e29595f65
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Mishnah Zevachim/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,487 @@
+Rashash on Mishnah Zevachim
+רש״ש על משנה זבחים
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Mishnah_Zevachim
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה זבחים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה אלא כו' אלא ה"ק אם כו' שנשחט לשם נדר [עי' פירש"י ובפי' הרמב"ם]. </b>משמע דאם שחטו לשם עולת נדבה או חובה אינו עולה ג"כ לשם נדרו. ואולי מדמה לה לחטאת חלב ששחטה לשם חטאת דם דמסקינן לקמן (ט' ב') דפסולה. אבל יותר נראה לדמותו לתודה ששחטה לשם תודה אחרת דכשרה לקמן (ז) ע"ש בפרש"י ד"ה לא דידיה. וכ"מ לקמן בספ"ד במשנה דתנן והחטאת והאשם לשם חטא. דמשמע דשאר קרבנות לא בעינן לשם אותו דבר דוקא. וכ"מ במנחות (ב' ב') רש"א כו' שהקומץ מחבת לשם מרחשת מעשיה מוכיחין כו'. ואם איתא משכחת לה בכה"ג וע"ש בכל הסוגיא. ואגב עיוני תמהתי על מה שהשמיט הרמב"ם דין השוחט תודה לשם תודת חבירו דפליגי בה רבה ור"ח לקמן (ז):
+<b>שם בא"ד אבל קרבנות צבור שנשחטו שלא לשמן עלו לצבור לשם חובה שהשחיטה מושכתן כו' </b>והוא מפי' הרמב"ם ותמה אני דבגמ' (ד' ע"א) מה לשינוי קדש כו' וישנו בצבור כביחיד וכן איתא בפסחים (ר"ד ס"א, ס"ב, ב'). אח"ז מצאתי לקצת מפרשים אחרונים שהרגישו בזה. וצ"ל שהם מפרשים דהא דאמר וישנו בצבור כביחיד היינו בשאר עבודות חוץ משחיטה. והם לא אמרו אלא בשחיטה דוקא. או דמפרשי כוונת הגמ' דש"ב לא שייך בק"צ אפי' לכתחלה כיון דאין בעליו מיוחדים. ובש"ק שייך עכ"פ לכתחילה. או דמפרשי דהא דסכין מושכתן למה שהן. היינו משום דלב ב"ד מתנה עליהם עי' לקמן (ו' ב') ובפרש"י וכ"כ התוי"ט אבל מדין תורה פסיל להו שלא לשמן אף בשחיטה ועמש"כ בביצה (כ' ב'). אמנם הרמב"ם בחבורו פט"ו מהל' פסהמ"ק תבריה לגזיזיה ומשוה לגמרי ק"צ לקרבן יחיד אף בשחיטה שלא לשמו:
+<b>שם ד"ה וחטאת כו' מחטאתו אשר חטא שתהא לשם אותו החטא. </b>ועי' תוס' (ט' ב') ד"ה ושחט כו'. ותימה על התוי"ט שלא העיר עליו בזה:
+<b>שם [בתורע"ק אות ה' ותמוה לי על הרע"ב והרמב"ם כו'. </b>נ"ב על פי' הרמב"ם כבר קדמו בזה הפנים מאירות (ועי' בח"נ) והשעה"מ בפט"ו מהל' פה"מ ה"א, ע"ש שהעיר ג"כ על המהרש"א בביצה ע"ש. וכן המ"ח העיר ג"כ על פי' הרמב"ם והרע"ב. מהגרמ"ש ז"ל]:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה הבכור והמעשר כו'. </b>ק"ל מדוע לא קאמר נמי מעשר ששחטו לשם בכור כשר ואיפכא פסול דהא לקמן פ"י מבואר דבכור קדוש טפי ממעשר שקדושתו מרחם ונאכל לכהנים:
+<b>[שם בתוי"ט ד"ה כשרים כו'.</b> ובגבוה מודה לרבנן כצ"ל. מהגרמ"ש ז"ל]:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב סד"ה כיצד כו' ואין הלכה כר"א כו' </b>והוא מהרמב"ם מוכח דס"ל דפליגי ולת"ק אף בהולכה לחוץ פסלה מחשבה וכ"פ בחיבורו שם בסה"פ. וברש"י ד"ה אי תניא ואין מחלוקת בין ר"א לת"ק. ונראה לה"ר לפרש"י דסתמא דגמרא לעיל משני לא דקאי זר בראי עפרש"י שם. וע"ש במל"מ. אולם מה דסיים רש"י אלא אר"ש אבוה כו'. תמוה דסתם ר"א הוא בן הורקנוס. וכן אי גרסינן ר' אלעזר בל"י וכן הגיה הגרי"פ (וזה יותר נראה שהוא חבירו של ר"ש הנזכר לפניו אבל ר' אליעזר היה בדור שלפני פניו. ודלא כסה"ד שחשבו בר' אליעזר. ועמש"כ בס"ד בפסחים (ע"ז).) היינו בן שמוע. אח"ז ראיתי בהגהת הב"ח שגורס במשנה ר"א בר"ש וזה היה בבירור גי' רש"י:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה ומחוסר כפורים ומחוסר בגדים. </b>גי' זו נראה ישרה בעיני התוי"ט (ונסתייע מפרש"י) ומסמיך כו' ע"ש. ול"נ עוד דנאות להסמיך מחו"כ לטבו"י דתרוייהו בני בקתא נינהו דלא נגמרו טהרתן. אכן בגמרא מוכח דהגי' הוא בהפך כאשר העיר הגרי"פ. ונ"ל דברש"י צ"ל הבד"א ובא לחלוק לנו בין טבו"י למחו"כ דבטומאות חלוקות הן:
+<b>שם ברע"ב ד"ה עומד כו' הואיל ורצפת העזרה מקדשת וכ"ש מקדשין כו' וכ"ה בתוס' ובפי' הרמב"ם. </b>אולם ברש"י ד"ה הואיל וד"ה וכ"ש נראה דגרסתו היתה מקודשת מקודשין והתוי"ט לא דק בהעתיקו פירש"י על פי' הרע"ב. ובדוחק יש לכוון גם פירש"י לפירושם:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה קבל בשמאל כו' וחכמים למדין יד מאצבע הרמב"ם. </b>ותימה דהרי מבואר בסוגיין (כ"ד ע"א) דמאצבע גופיה דכתיב בקבלה (דסברי דבאצבעו אולקח דכתיב לפניו נמי קאי כדאיתא לקמן) ילפי. ועוד דלא מצינו כתוב יד בקבלה. ועוד דיד מיד גופיה דכתיב גבי מצורע עשיר גבי שמן ילפינן כדלקמן ובמנחות (י'). ועי' בלשון הרמב"ם עצמו דלא כתב כן:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה או מקצת אימוריו. </b>ק"ל מדוע לא תני כזית מאימוריו כדתני באכילת בשר או כזית מבשרו. דהא גם בהקטרה בעינן כזית דוקא עי' ס"פ ובפ' דלקמן (ל"ה) במשנה וכדיליף לה בר"פ הקומץ רבה בגמרא. ולקמן (כ"ט ב') במשנה איתא זה הכלל כל השוחט כו' דבר שדרכו להקטיר כזית כו'. ובגי' שבמשניות ליתא גם שם תיבת כזית. אולם בגמרא ס"פ מוכח דגרסי' שם כזית ע"ש היטב:
+<b>שם לזרוק דמו למחר. </b>כלומר חוץ לזמנו. דאפי' חשב לזרוק בלילה ג"כ פיגול כדאיתא בגמרא לקמן (נ"ו ב') ועי' בפ"ב דמנחות מ"ב בהרע"ב ותוי"ט שם ד"ה לאכול:
+<b>שם לאכול בשרו למחר. </b>עפרש"י. ולעד"נ דמצי איירי אף בשלמים ור"ל דחשיב לאכלו כל יום המחרת דהיינו אף בלילה שאחריו דגם היא נכללת בשם מחר (ובפרט בקדשים שהלילה הולכת אחר היום) וראיה לזה מלקמן (נ"ו ב') יכול יהו נאכלין לאור שלישי כו'. ואע"ג דלא כתיב רק ביום זבחכם יאכל וממחרת וע"ש בפרש"י:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה חוץ למקומו פסול ואב"כ. </b>בתוי"ט מביא ע"ז קרא דקדושים ע"ש. ותמיהני דהלא רבא מסיק בסוגיא דלעיל (כ"ח ב') דכולהו מקרא אריכא (דפ' צו) אתיין ועי' לעיל (כ"ג ב') תד"ה עון פיגול:
+<b>שם ובלבד שיקרב המתיר כמצותו. </b>בתוי"ט העתיק לשון רש"י דמעילה כדכתיב גבי כשר ירצה לכפר עליו. ולא הרגיש כי מקרא זה איננו. וצריך להגיהו ונרצה לו לכפר הכתוב בריש ויקרא. ומה שהביא הוא קרא דלרצונכם כו' דכתיב גבי קרא דלא ירצה. תמוה דקרא זה דפ' קדושים אוקמיה אחוץ למקומו לעיל בד"ה חוץ למקומו. ואולי לסימנא בעלמא נקטיה. ובפסחים (ס"א ב') מביא רש"י קרא דמיום השמיני והלאה ירצה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה ובטמאים. </b>בתוי"ט ולא כי"נ דל"ג דהא כו'. אנכי שמעתי בשם גדול אחד ליישב קושיית התוס' על הלכות א"י שכ' דנשים לא ישחטו מדוע לא קאמר הש"ס משום דבעי למיתני נשים. ואמר דפי' כל הפסולים היינו הנך דחשבינהו בפרק דלעיל. והתם הוזכר טמא. אבל לא נשים. וממילא לפ"ז מאן דל"ג כאן ובטמאים לא משתבש. אמנם לשון הגמרא משום דקבעי למיתני טמאים למ"ה:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה נתנו ע"ג הכבש. </b>בתוי"ט כיון דהבעלים נתכפרו כדתנן ברפ"ב. ל"ד. דבמשנה איתא סתם פסול. אלא דשמואל הוא דאמרה שם בגמרא והביאו הר"ב שם:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה לאכול כח"ז ולהקטיר כח"ז כשר כו'. </b>ובתוי"ט וצ"ע דהא תנינא לה חדא זימנא בס"פ דלעיל. הנה כבר הקשה רש"י בכיוצא בזה ברפ"ג דמנחות ותירץ דלר"א איצטריך כו' והביאו התוי"ט שם. וה"נ דכוותיה. ואף דמלשון רש"י שם משמע דלא בא לתרוצי רק בבא דלאכול ולהקטיר פחות מכזית. מ"מ בתירוצו מיושבת גם בבא זו וכ"מ שם מציון התוי"ט. אמנם ק"ל דבתירוצו עדיין לא יתיישב לר' ירמיה שם בספ"ק דמוקי מתניתין דהתם כר"א א"כ כבר ידעינן משם דאף ר"א לא גזר בכזה. וכן הכא יקשה לר' ירמיה דמוקי מתניתין דס"פ דלעיל כר"א ע"ש בגמרא:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ברע"ב ד"ה לאכול שליל כו' דשליל ושליא לאו גופה דזיבחא הוא. </b>העתיקם מפרש"י במשנה. אבל ל"ד במחכ"ת. דלר"א ע"כ הטעם משום שאין דרכה ליאכל הוא וכמו שפרש"י כאן והסכימו גם התוס' ע"י. ומה שלא פי' כן במשנה הוא מפני דהגמרא לפניו ולכן מפרש כפי הס"ד וכמה שכתב התוי"ט בכ"מ:
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוי"ט ד"ה שחטו ע"מ כו' וצ"ע כו'. </b>עפרש"י ד"ה ולפלוג בליתן כו' ור"ל דממחשב ליתן בחוץ את הניתנין בפנים לא מקשי משום דמתורץ במה שאמר כבר דסבר שלא במקומו כמקומו דמי ועי' תוס' לעיל (כ"ו ב') ד"ה אמר שמואל ולפלא בעיני שנשמטו מכ"ת פרש"י והתוס' שהזכרתי:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה לוג שמן של מצורע רש"א אח"ע משום פיגול. </b>התו"ח כתב דלחכמים דלעיל דס"ל דאין פיגול בנסכים כלל מ"מ בלוג שמן של מצורע מודו דנתפגל במחשב בשעת מתן שבע ובמתן בהונות (מש"כ במתן בהונות לא נראה כלל כדמוכח לקמן (מ"ד סע"א) בגמרא ובפרש"י. אבל בשעת מתן שבע לכאורה יש מקום לומר כן וכרב יוסף שם אליבא דרבי). ויש להוסיף עוד דר"ש דס"ל דאין בו פיגול כלל אזיל לשיטתו לקמן דכל שאינו על מזבח החיצון אח"ע משום פיגול. וביותר לפמש"כ התוס' במנחות (ע"ד ב') ד"ה איכא מתנות שהיו על הפרוכת. רק דלפ"ז יקשה על הרמב"ם שפסק כר"ש. אולם אישתמיטתי' דהא דרב יוסף איפרך שם ואסקינן דלכ"ע אין מתנותיו מפגלין:
+<b>שם ברע"ב ד"ה לוג שמן. </b>שיריו נאכלין עתוי"ט. ול"נ פשוט דכוונתו משום דאין פיגול נוהג אלא בדבר שיל"מ בין לאדם ובין למזבח. ומה"ט פסק הרמב"ם דפרים ושעירים הנשרפים אין פיגול בבשרם כאשר הבאתי לעיל (ל"ה) ע"ש. ולכן אנכי תמה על הא דאיתא לקמן (מ"ד ב') בברייתא לוג שמן כו' ח"ע משום פיגול מפני שדם (האשם) מתירו לבהונות והכי הל"ל שדם מתירו לשיריו לאכילת כהנים:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ר"י מחייב ומכאן סתירה כו'. </b>עי' בבה"ז שיישב בטוב דברי הכ"מ:
+<b>שם ד"ה העצים כו' או הקריב עצים כו'. </b>הרמב"ם. נראה משום דמשמע ליה דבאכילת עצים אפי' לת"ק פטור דלא שייך בהו אכילה כלל וכמש"כ התוי"ט לעיל במ"ג בד"ה והלבונה. אבל קשה דמ"מ ה"ל לפרושי בלבונה וקטורת ג"כ לענין הקרבה נמי. ועוד קשה דבגמרא מוכח דלא מיירי אלא באכילה:
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה אר"י כו' שהוא תנאי ב"ד. </b>כה"ג אמר ר' יוסי עצמו בסוף טבול יום ובפ"ז דדמאי מ"ג:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה שחיטתן בצפון כו' שלאחר שקבל כהן אחד למקצת דם בידו היה כהן אחר מקבל הדם בכלי. </b>ול"ד אמנם בגמ' איתא אחד ביד ואחד בכלי אולם במ"ח בפי"ד דנגעים איתא א' בכלי ואחד ביד וכ"ה בתו"כ ובתוספתא שם פ"ט הובאה שם בר"ש ובא"ר איתא להדיא זה שקבל בכלי מקבל תחלה וזה שקבל ביד מקבל אחריו ואם שינה כשר. והרמב"ם בפ"ד מהל' מחכ"פ ה"ב לא ביאר ג"כ דלכתחלה צריך לקבל בכלי תחלה. רק בזריקה על המזבח כתב שתהיה תחלה ואח"כ על התנוך ובהונות ע"ש וצ"ע:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ק"ק כו'. </b>ואני אומר דאף יוצא כו'. ואני אומר דפשוט דכוונתם על יוצא דחוץ לקלעים ועי' לקמן (ס"ד פ"ט) בגמרא:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה שחיטתן בכ"מ בעזרה. </b>בתוי"ט כ' ויל"ד אמאי שינה כו'. לי יש דקדוק יותר בהא דלקמן רפ"ו (ס"ג) דתני נקמצות בכ"מ בעזרה ונאכלין לפנים מן הקלעים. אבל נ"ל משום דלאכילה לא בעינן לפני אה"מ וכשר אפילו צידי צדדין כדמסקינן לקמן (נ"ו) להכי תני לפנים מן הקלעים לכלול גם אותם. משא"כ בשחיטה שפסול צ"צ כמבואר שם ופרש"י כגון לשכות להכי נקיט עזרה דמשמעה מקום הגלוי ולמעוטי הלשכות. אך ק"ק דהא אפי' לשכות הבנויות בחול דהמה חוץ לקלעים רק דפתוחות לקדש אוכלין שם קק"ד כדאיתא שם. וי"ל כיון דפתוחות לפנים ואין יכולין להכנס בתוכן אלא דרך פנים שפיר גם הם נכללין בשם לפנים מן הקלעים. ודע דבתוי"ט ד"ה בכל העיר בסופו שכתב וה"נ קשה דה"ל למינקט חוץ ממחנה ישראל. ט"ס וצ"ל בכל מחנה ישראל כל' המשנה בפרק בתרא:
+<b>[שם בתוי"ט ד"ה לנשיהם ולעבדיהם כל הנאכלים לכהנות כו' כצ"ל. </b>מהגרמ"ש ז"ל]:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה שינה באכילתן כו' ונאכלין בכל העיר כו'. </b>יל"ד שהרי הפסח נאכל ג"כ בכל העיר. ואולי רמז התנא בזה דהפסח אינו נאכל בשתי מקומות עי' בפסחים ס"פ כ"צ. והא דלא חשיב לה הכא בפסח כמו שחשב שאר הדברים שחלוק מהם דלא חש להאריך כיון שכבר באר זה במקומו במס' המיוחדת לו ודי לו כאן ברמז מעט ונכון בס"ד:
+<b>[שם בתוי"ט ד"ה לשני ימים כו' אלא מהדר אמר הכתוב לך יהיה דלא כו' כצ"ל. </b>מהגרמ"ש ז"ל]:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה המנחות כו'. </b>קשה מ"ט מפרשן קודם לקרבנות העוף הלא הם קודמין להן כדלקמן פ"י. ועי' לקמן (ס"ד ב') תד"ה חטאת. ואולי משום דזוטרן מילייהו הכא דכל פרטי דינייהו מפורשין במקומן במס' מנחות והכא לא תני להו רק אגב דתני בפרק דלעיל מקומן של עבודות הזבחים ומקום אכילתן דהנאכלין וזמנן ולמי. פסיק ושדי להו. וק"ל דלא תני בחטאת העוף דיני אכילתה:
+<b>שם ברע"ב ד"ה לפנים מן הקלעים. </b>דכתיב כו' וסמיך ליה כו' כ"כ רש"י. הן בפרשת וזאת תורת המנחה גופה כתיב תאכל במקום קדוש בחצר א"מ כו' כל זכר כו'. וכה"ג דקדק התוי"ט אחריו בפרק דלעיל גבי אשם. ואולי י"ל (גם דקדוק התוי"ט) משום דהכא כתיב ולכל גבייהו:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה ושירי הדם. </b>ופרש"י ואחריו הרע"ב של חטאות החיצונות וכ"כ התוס' לקמן (ס"ד). ולכאורה ה"נ כיון דתני סתמא משמע אף מחטאות הפנימיות. וכמ"ק בגמרא דמביא ע"ז קרא דכתיב בפהע"ד לבד. וס"ל להאי תנא דכוליה מזבח בצפון העזרה קיימא ולכן נותן על יסוד מערבי שבקרן דרומית עי' לעיל (נ"ג סע"א):
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה עולין דרך ימין ומקיפין. </b>נראה פי' הגם שא"צ אלא לקרן דרומית מזרחית כגון בעולת העוף. לאחר שיגמור עבודתו שמה אינו חוזר על העקב אלא מקיף כל המזבח לימינו אף לחנם משום כל פינות כו' וכ"נ מפרש"י בסוכה. וכמ"ק מהא דלג"ד אלו אי לאו טעמא דיתעשנו היה מקיף דרך ימין חנם כל הרוחות השלשה. ופרש"י והרע"ב בכאן בשביל צרכי עבודה כו' תמוה בעיני. וכן אינו מדוייק לשונו ביומא (מ"ג ב') במשנה ד"ה בכל יום כהנים שכ' ומקיף את המזבח לעבוד:
+<b>שם חוץ כו' שהיו עולין ויורדין על העקב. </b>הלשון תמוה דהעיקר חסר דלא תני איך היו עולין אם דרך ימין או דרך שמאל (ועי' לקמן ס"ד ב') לשון הברייתא. ונ"ל דחסר ב' תיבות וכצ"ל עולין דרך שמאל ויורדין עה"ע וכלשון הברייתא שהובאה בסוכה (מ"ח ב'). ועוד אני אומר דשם בסוכה צ"ל תנן התם במקום ת"ר והכוונה על המשנה שלפנינו. וע"ש בתד"ה ועולת העוף (שבע"א):
+<b>שם בתוי"ט ד"ה וחוזרין. </b>ותוס' כתבו דטעמא כו'. הן כפי העתקתי לשון רש"י אין ביניהם כלום. אבל בתוס' סוכה שם העתיקו לשונו שלא ירבה בהלוך בחנם ע"ש:
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב ד"ה היה מתמצה שמקרב ב"מ כו' </b>ברש"י שמקיף ומקרב כו' ובריש מנחות (סד"ב) פי' רש"י מיצוי סוחט בין אצבעותיו וניצוק הדם הולך למרחוק. ונ"ל ראיה לפירושו דכאן מלקמן בגמרא (ר"ד פ"ח) דמגע להו (פי' לכותל מזבח כשמזה) ופריך הזאה היא מיצוי היא. וכן במשנה דלקמן נטל את הראש והקיף בית מליקתו למזבח. וזה יש לדחות די"ל דדוקא הראש שהוא קצר וקשה צריך לדחקו לכותל (ובזה נדחו דברי התוס' לקמן (ס"ה) בד"ה דמו ועמש"כ שם). ואדרבה משם ראיה להפך. מדל"ק כן ברישא במיצוי הגוף. אבל לכאורה יש להכריע כפי' דמנחות מהא דלעיל (ט"ו) אלא חטאת העוף דפסולה בה מחשבה לר"ש המ"ל כו' ואי בתר דנפיק דם איתעביד מצותה מאי קושיא דלמא מדפריש ועד דמטא למזבח. ואי כפי' דהכא יקשה מעולת העוף דלית בה אלא מיצוי:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה כיצד קרב המתיר כמצותו כו' כיצד ל"ק המתיר כו' או שמלק ומיצה הדם חוץ למקומו כו' ובסוף המשנה לאכול כח"ז ולהקטיר כח"ז כשר כו'. </b>עי' בכ"ז מש"כ בגמ' (ל"א ב') בס"ד. ומש"כ התו"ח כאן דאם חשב סתם חוץ לזמנו מ"מ הוי פסול ע"ש. לא מחוור בעיני דהרי בגמרא שם אמר רבא בר ר"ח וא"א אויר מזבח כמזבח דמי עולת העוף דפסלה במחשבה המ"ל. מדלא קאמר דמפגלה וקאמר דפסלה משמע דאפי' פסול לית בה:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>[בתוי"ט ד"ה כמעשה כו' והלכך כיון דבהבדלה ליכא פסולא כלל כו' כצ"ל. </b>מהגרמ"ש ז"ל]:
+<b>בא"ד בסופו. </b>ואי איתא דמתני' ראב"ש היא בלא"ה כו'. לכאורה לראב"ש מאי מהני הא דשינה במליקה לר' יהושע להוציאה מעולת העוף. אם במאי דלא הבדיל הא אמרי דלא פסל בה. ואם במאי דמלקה למטה הא כתב לקמן דלשיטתם לכ"ע לא פסל בה:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בר"ב ד"ה ומה חטאת העוף כו' </b>[כשעשאה לשמה כו' כצ"ל. מהגרמ"ש ז"ל]:
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה כה"פ שמלקו כו' וא"מ בבה"ב. </b>בגמ' איתא הך בבא בראש המשנה. ומהא דקאמר בגמרא לקמן (בע"ב) לרב האי כל לאתויי שמאל ולילה ותני והדר מפרש. משמע כגי' המשב"ג:
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה ק"ו אם נבלת בהמה כו' נה"ע שא"מ כו'. </b>עי' לעיל (נ' ב') תד"ה מה נבילת שתמהו הא א"ל מה לנבלת בהמה שא"מ בבית הבליעה כדלקמן בגמרא:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה ברובע ונרבע. </b>עי' בפי' הרע"ב. ומה שהוסיפו בד"ח בדבריו מלת של. נראה שבוש וכן בפי' הרמב"ם אשר ממנו לקח הרע"ב ליתא. וכוונתם פשוטה דר"ל שהיה הרובע או הנרבע והנהרג עובד כוכבים דאז אין הבהמה נהרגת עי' רמב"ם פ"ט מהל' מלכים ה"ו. ודע דמה שחדשו לנו הרמב"ם והרע"ב דקודם שנגמר דינו אסור לגבוה. יש לו מקור נאמן מהגמרא ר"פ כל האסורים לפי' הראשון של התוס' שם בד"ה טול. אך ע"י עובד כוכבים לא ראיתי עדיין מקורו. ואולי דחילייהו מהא דקרא סתמא כתיב מן הבהמה להוציא את הרובע והנרבע ומן הצאן להוציא את הנוגח. ממעטינן כל הני דליכא בהו סקילה ועי' תד"ה ע"פ עד אחד. שוב נזכרתי שגם זה גמ' בר"פ אין מעמידין לוקחים מהם בהמה לקרבן וא"ח לא משום רובע ולא משום נרבע. דמשמע דאם ידעינן שכן הוא נאסרים לגבוה. וממילא מוכח גם הא דלא נגמר דינו. [וכמו כן מהא דנפסל ע"י ע"א] ועמש"כ לקמן (פ"ד) דברים הסותרים לכאורה לזה. אבל דעת לנבון נקל לחלק ביניהם:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה כל הזבחים כו' ואי אשמעינן הכא דלגבוה דמאיס אבל להדיוט אימא ה"נ דליבטלו כו'. </b>ונראה דל"ד במחכ"ת דהא מהכא שמעינן דאפי' להדיוט לא בטילי מדקתני ימותו ולא תני תקנתא דירעו וימכרו כמו בבבא הסמוכה וכמו שפרש"י בד"ה אימא ניבטלי אבל לגי' דהכא א"ש דר"ל דכיון שנתערבו בקדשים להכי מאיסי אפי' להשהותן עד שיוממו ויפדו. וע"ד שאמרו בתמורה חדא בחולין וחדא בקדשים וצריכי דאי אשמעינן גבי קדשים משום דמאיסא ע"ש. ושם בתמורה קאי ארובע וחבריו דתנן הכא דאינן אסורין אלא להקדש ע"ש:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה זה יקרב כו' והרמב"ם פ"ו מהל' פסוה"מ כ' כו' שיתן האחד חלקו לחברו. </b>וק"ל הא בפסחים (פ"ט ב' וצ') איתא דאינו יכול למכור וליתן עולתו ושלמיו שהפריש לעצמו ופסקה הוא ז"ל בפ"ד מהל' מעילה ה"ח. ומש"כ התוי"ט שלמד כן מדר"ש כו' אינו כלום דהתם בתחלת הקדש ודאי מצי לאתנויי. ומש"כ עוד ואע"ג דהתם הלכה כר"ע כו'. תמוה דהתם ה"ט משום דבעינן או הודע אליו חטאתו. ולפי שיטתו היה יכול להביא מסתם מתניתין דרפ"ח דנזיר שהביא לעיל מהתוס':
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה חתיכות בחתיכות קדשי קדשים כו' יאכלו כחמור שבהן. </b>לכאורה עולה נמי קק"ד והלל"פ קדשי קדשים הנאכלין. אבל עי' בפ"ז דשקלים מ"ג שעולה נחתכת לאברים. והנאכלים לחתיכות. ולכן כיון שאמר חתיכות ממילא מובן דמיירי בנאכלין. ובמשנה הסמוכה דקדק ג"כ התנא למינקט אברי כו' ונכון בעז"ה:
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב ד"ה יתן למעלן כו'</b> [שתי לחם מן השאור ובכורים מן הדבש כצ"ל. מהגרמ"ש ז"ל]:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתוי"ט ד"ה בדם הפסולים פי' הרע"ב כו' וה"ה בדם כו' ורש"י כתב כגון בדם רובע ונרבע או שנשחט כו'.</b> ק"ל דהא לרב זביד לקמן בגמרא (ע"ט ב') ע"כ צ"ל דנותנן לשם מים בעלמא וכסברת ר"א לעיל באברי חטאת (עי' תד"ה בדם בהמה ושם ד"ה במאי קמיפלגי). וכן לר"פ שם אינו אלא משום גזירה. והא ר"א גופיה מודה לכ"ע ברובע ונרבע ולמתניתין ג"כ בבע"מ. וע"כ טעמא משום דמאיסי כדלעיל וא"כ בדם נמי וכדלקמן (פ"א) בברייתא בדברי ר"י. ואולי לזה כיון הרע"ב שהשמיט רובע ונרבע שבפרש"י ודלא כהתוי"ט שכ"ע וה"ה כו':
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>ברע"ב ד"ה רואה אני כו'. ומפני שמצוה כו' כ"כ רש"י. </b>לכאורה לא היה צריך לזה דבלא"ה הכי שפיר טפי. דעתה כשיחזור ויתן למטה לא נצטרך לומר שמה כאילו הן מים אלא דתעלה לו לשפיכת שיריים וכמו דמסיק. משא"כ אם יקדים למטה נצטרך לומר גם שמה רואין כו'. אבל הא דתעלה לו לשפיכת שיריים שכ' איננו אליבא דהלכתא וכמו שפסק הרמב"ם בפ"ב מהל' פהמ"ק הל' י"א כרב יוסף לקמן (פ"א) דשפיכת שיריים צריכה איצטבא ע"ש. ולהכי לקמיה כוון יפה במה שפי' באם לא נמלך ונתן כשר. העליון. והשמיט סיומא דברייתא (שם בע"ב) דיחזור ויתן למטה שהביא התוי"ט. דלר"י לרבנן ישפך לאמה. והברייתא מיירי דאיערב חטאת בשיריים כמבואר שם בגמרא. ודברי הרמב"ם בזה צ"ע וע"ש בלח"מ והתוי"ט לא חלה ולא הרגיש בזה. וכן שפיר דק רש"י לפרש לקמן בדברי ר"א שאמר ינתנו במתן ארבע. ורואה כו' כאילו הן מים. ולא פי' דעולה לשפיכת שיריים. אבל ק"ל לאביי ולרשב"ל דס"ל מקום עולה מקום שיריים. וע"כ צ"ל כמש"כ התוס' שם ד"ה אבל. וא"כ אמאי פליג ר' יהושע שם:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה ואם לא נמלך בסופו. </b>אבל לר"א ל"ק כו' דס"ל דא"ב. תמוה דהא אוקמינן ליה בכוס בכוסות וכמ"ש בעצמו לקמן בדבור הסמוך. וא"כ ודאי נתן גם מן (הניתין) [הניתנין] למטה למעלה וכבר נתכפר. הכי הל"ל דלדידיה ל"ק מטעם דנתן לשם מים וכדאיתא בתוס' שם:
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>במשנה שהציץ מרצה על הטמא כו'. </b>ופי' הרע"ב (הוא מהרמב"ם) דילפינן מן איש אשר יקרב כו' אל הקדשים כו' וטומאתו עליו כו'. ק"ל דהרי האי קרא איירי בטומאת הגוף וקי"ל לעיל (כ"ג ב') עון מקדישים לא וי"ל:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה ר"ש ס"ל בנסכים ש"ז כר"י כ"כ רש"י. </b>ומ"מ א"ב מנחת נסכים ש"ז דלר"י ל"י ולר"ש ירדו כמו שנתבאר בגמרא:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה הרובע כו'. </b>התוי"ט דקדק מדוע לא תני הנוגח כמו בר"פ דלעיל. ולולי דמסתפינא הייתי אומר דלר' יהודה דפוטר שור ההקדש מן המיתה בב"ק (מ"ד ב') ה"ה דמותר להקרבה. ול"ד לעל פי עד אחד או עפ"י הבעלים דהתם שור בר מיתה הוא אלא שמחוסר עדים. והכא כולהו איירי כשאירעו פסולייהו לאחר שהוקדשו כמש"כ התוס' לקמן (ע"ב) בד"ה ומוציא. ועמש"כ בר"פ דלעיל בס"ד:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ברע"ב ד"ה ואין מועלין. </b>דכיון דה"ל כמעוכלין כו' כ"כ רש"י. זה אינו מספיק דהא אף באפר מועלין עד שתצא לבה"ד כדתנן בפ"ב דמעילה אלא הכא משום דפקעו ואין מצוה להחזירן:
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה כלי הלח כו' ומדות יבש כו'. </b>עי' רש"י ותוס' שנדחקו. ולעד"נ לפרש כלי מלשון וכל בשליש (ישעיה מ') וזהו דאשמעינן שמואל ל"ש אלא מדות אבל מזרקות כו'. (ותמיהני על פרש"י ויותר על הרע"ב אחריו שפי' כלי הלח קערות ומזרקות נגד דברי שמואל. שוב התבוננתי בפרש"י וראיתי דמפרש דשמואל לא קאי אלא אסיפא אהא דאין כלי הלח מקדשות את היבש). ואולי שהונח מתחלה שרש כול על מדידת הלח. ומדוד על מדידת היבש. ואין סתירה מן מי מדד בשעלו מים. (ועי' תוס' מנחות ח' ב' ד"ה כלי הלח). וכל בשליש עפר הארץ. דגדולה מזו מצינו דאותיות שהן ממוצא אחד או הדומות בכתיבה וכיוצא באים לפעמים זו תחת זו כמו שנתבאר בספרי המדקדקים ומפרשי התנ"כ. ועוד יל"פ דהתנא רוצה לאשמעינן דכלי שאין לו תוך אינו מקדש (דכ"מ במנחות ע"ח ב') מב' לישני דר"פ ע"ש. ועי' עוד שם (בדף י"א) בעי ר"פ דבקיה כו' מאי תוך כלי בעינן כו' (ובדף פ"ז ב') בבעי' אחרונה דרמי ב"ח (מר"ח) וכלי הלח ודאי יש לו תוך אבל כלי יבש אפשר להיות בלתי תוך. לכן קאמר מדת היבש וכלי מדה א"א בלא תוך. ואולי לזה כוון התוי"ט:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה דמו ואמוריו כו' ויראה לי דמתניתין אליבא דר"א כו' וכ"מ בסוגיא. </b>ל"ד דז"א אלא לפי דקס"ד דפלוגתייהו בדהדר עיילינהו. אבל לר"פ דמוקי בדאיתנהו אבראי ורע"ס דזריקה מועלת ליוצא לענין מעילה כו'. ולאפסולי ודאי מיפסלי. עי' בהראב"ד פ"א מהל' פהמ"ק הל' ל"ג ובתוס' במעילה שם בסה"פ. א"כ ר"א ור"ע שוין בזה. ולהרמב"ם שם יש קצת מקום לדבריו:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ברע"ב ד"ה ובאין בכסף שקלים. </b>ואתי אשם תלוי כו' בגז"ש בערכך כו' וכ"כ הרע"ב בכריתות פ"ו מ"ו. ונ"ל דל"ד דלפי המתבאר לעיל (מ"ח) וע"ש בתד"ה גמר. ובכריתות (כ"ב ב') לרבנן דר"ע שם דהל' כוותייהו לא ילפינן א"ת אלא מואם נפש ו' מוסיף על ענין ראשון. וע"ע מש"כ לעיל (מ"ח):
+
+Mishnah 6
+
+<b>ברע"ב סד"ה וחכמים אומרים כו'. </b>ונראה דתדיר קודם. וכתב התוי"ט טעמו משום דתדיר מקרא נ"ל אבל למקודש ל"ל קרא כו'. לכאורה אישתמיטתיה גמרא דהוריות (ס"ד י"ב) וכל המקודש מחבירו קודם א"ח מנלן דתניא וקדשתו כו' והביאה ג"כ הרע"ב שם עי' תשובת ש"א סי' כ"ח. אבל נ"ל דכוונת הגמרא שם איננה אלא להביא ראיה מתדבר"י דהקדמה הוא מענין קדושה ולכן ממילא מוכח דדבר המקודש יותר ראוי להקדימו לדבר שקדושתו פחותה ממנו:
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה רשאין לשנות באכילתן כו'. </b>עתוי"ט שנדחק בפירוש לישנא דלשנות. ול"נ דהכוונה דיכולין לשנות אכילתן מאכילת המזבח דהיא דרך צלי על האש אבל הם רשאין לאוכלן צלויין ושלוקין כו'. והתוספתא שמבארת במנחות הוא לרבותא יותר דהא מחבת ומרחשת ומאפה תנור כבר הן מתוקנות לאכילה ואפ"ה רשאין לשנותן לאיזה אופן שירצו:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב ד"ה זה חומר. </b>אכיבוס קאי כ"כ רש"י. אבל הרמב"ם מפרש דקאי נמי אשבירת כ"ח. ולומר דבשאר קדשים אף כ"ח סגי במריקה ושטיפה. וכ"כ בחבורו בפ"ח מהל' מעה"ק הי"ד. ולכאורה קשה מהא דאמרי' בפסחים (למ"ד ב' ושם) התורה העידה על כ"ח שא"י מידי דופיו לעולם. והרי מהני בהו מו"ש בשאר קדשים. וי"ל דקדשים שאני מפני דהתירא בלעו כדמשני ר"א בשלהי מס' ע"ז לענין שפוד ואסכלא. ומ"מ ילפינן לענין איסורא מהא דאף בחטאת בכלי נחושת התירה התורה ע"י מו"ש ובכ"ח הצריכה שבירה עי' תוס' פסחים שם ד"ה התורה. והא דאמרינן שם לענין חמץ התורה העידה כו' אע"ג דהתירא הוא דבלע. וכ"מ שם ג"כ לענין בשר בחלב דלא מהני להו אלא הסקה. איכא למימר כמש"כ הר"ן שם בשם הרמב"ן דחמץ כיון דשמו עליו לא מיקרי התירא ע"ש. וכן בבו"ח א"ל האי טעמא. וזה דלא כהה"מ בפ"ה מהל' חמץ הכ"ג בדעת הרמב"ם דחמץ מיקרי התירא בלע ע"ש:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתוי"ט ד"ה רש"א כו' ומפני כן אני תמה על הרמב"ם כו' </b>וכן הקשה הלח"מ ג"כ על הרמב"ם דמזכה שטרא לבי תרי דהכא פסק כר"ש והתם פסק כר"י וכן הקשה הברה"ז. ולעד"נ דחיליה דהרמב"ם מהא דלקמן אחר משנה הסמוכה ת"ר יכול ניתז מן הצואר על הבגד יהא טעון כבוס ת"ל אשר יזה לא אמרתי לך אלא בראוי להזאה. ומזה נילף מק"ו להיכא שלא היתה לה שעת הכושר כגון שנשחטה חוץ לזמנה כו' דהא בניתז מן הצואר רגע קודם נפילתה על הבגד ראויה היתה להתקבל בכלי ולהזות (עי' תד"ה ניתז) ממעטינן מחמת שאינה ראויה להזאה כמות שהיא בלתי מעשה הקבלה בכלי כש"כ נשחטה חוץ לזמנה שאינה ראויה כלל להזאה וכן רש"י במשנה ר"פ פי' הטעם דפסולה א"ט כבוס מדכתיב אשר יזה כו' וא"כ ע"כ מדמה אתי למעוטי שהיתה לה שעת הכושר ואותה פרט לתרומה וכן הרמב"ם בפי' לא הביא אלא מיעוט אחד דמדמה ונכון בעז"ה:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה מריקה כמריקת הכוס כו' ולפ"ז גרסי' מריקה ושטיפה בצונן כו' ונ"א דגרסי מריקה בחמין כו' היא גי' הרמב"ם. </b>ול"נ דאינו מוכרח דהרמב"ם גורס בהדיא חמין. ומש"כ יאמרו מריקה בחמין לא קאי אמתניתין אלא על חכמים דברייתא. ותדע דאמר ע"ז ואמרו ל"ר ועל כמריקת הכוס כתב ומה שאמר בל"י. ואפ"ה מפרש כוונת המשנה לדעת החכמים כמו שמפרש רבה בשלהי ע"ז כמש"כ התוס' כאן ד"ה השפוד. ואביי דמקשה ליה הוא משטיפה דלכ"ע בצונן. ורש"י ע"כ יאמר דגם רבה ל"ג וכפי מש"כ ראשונה ואביי פליג עליה בפירושא:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה לערב כו' משום טבו"י נקט לה. </b>והוא מדברי תוס' דהכא ודרפ"ג דחגיגה. וגם תירוץ התו"ח איתא בדבריהם כאן ושם. ונראה שלא ראם. גם נשתבש בדברי התוי"ט שהבין בו שהטבילה לחוד מעכבתו מחלוקה. די"ל דכוונתו שלא הביא עדיין כפרתו. אבל לדינא נוכל לומר דאפי' הביא כפרתו אלא שלא טבל ג"כ אינו חולק. וכ"כ הצ"ק בשם בה"ז וקלסי'. ומאי דפשיטא ליה להתו"ח כיון דמה"ת ראוי הוא. אין איסור דמד"ס מעכבתו מחלוקה. אונן ביום קבורה יוכיח לאוקימתא דרב אסי לקמן (צ"ט ב') דג"כ אינו אלא מדרבנן ואינו חולק:
+<b>שם ד"ה וכל שאין לו בבשר כו'. </b>מש"כ התוי"ט בשם כך מצאתי. היא גמרא ערוכה בפרקין (ק"ג ב') ע"ש ופלא הוא :
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה עולה שנשחטה שלא לשמה כו' עורה לכהנים. </b>בפי' הרמב"ם ומה שאמר שעלתה לאיש כו' ר"ל עלתה לגבי המזבח. ודוחק דהא קרא קאמר עולת איש. וכן המשנה אומרת שעלתה לאיש. ול"נ לפרש דעלתה לאיש לשם נדבה כדאיתא בריש מכלתין. וע"ד דאמרי' בערכין פ"ח מ"ז כמה אדם רוצה ליתן כו' להעלותו עולה שאינו רשאי:
+<b>שם ואחד עולת האשה כו'. </b>בפי' הרמב"ם ומה שאמר איש פרט לעולת הקדש כו'. תימה וכי סני ליה דרשה דמתניתין עולה שעלתה לאיש וכ"ה בברייתא לקמן בסה"ע. ואולי דהרמב"ם דינא הוא דאתי לאשמעינן ותרתי שמעת מיניה:
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה עורות קק"ל כו' וא"צ מעוט לקק"ל כו'. </b>ואני אומר דלקק"ל ליכא ק"ו דמה לעולה דלא זכו בה הבעלים כלום משא"כ בקק"ל דזכו בם בבשרם:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה וחכ"א אין כו'. </b>בגמ' אמרו והלכתא כחכמים. פשוט דזהו מסתמא דגמרא ודלא כרחב"א אר"י דפסק כר"ע וכ"נ מפרש"י כאן ומתוס' בכורות (ל"ב ב'). ומדברי הרמב"ם והרע"ב אחריו נראה שמפרשים דגם זה הוא מדברי רחב"א אר"י ותמוה:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוי"ט ד"ה יצאו כו' וסמכוהו למה שנאמר בפהע"ד והוציא את כל הפר כו' אמרו כיון כו' </b>(וע"כ ט"ס הוא וצ"ל למה שנאמר בפר כהן משיח. או למחוק מלת כל והתוי"ט לא הרגיש בזה והעתיק בשבוש כאשר הוא בפי' הרמב"ם) ועפירש"י דמאל מחוץ למחנה הכתוב גבי פר ושעיר דיו"כ יליף לה וצ"ל דגי' אחרת היה לפני הרמב"ם בגמרא ותו"כ. והתוי"ט לא העיר בזה. ולא עוד אלא שביומא פ"ו מ"ז הביא הגמרא ופרש"י כמו שהוא לפנינו:
+<b>שם ד"ה ניתך כו' ומ"ש הר"ב דכתיב והשורף כו' יכול כו'. </b>דהל"ל לאחר שניתך כלישנא דמתניתין. ופשוט דהרע"ב כתב כן אליבא דהלכתא שפוסק כת"ק דברייתא וכ"פ הרמב"ם בחבורו. ונראה שהם מפרשים דניתך הבשר דמתניתין הוא סיום דברי ר"ש (ולא מסתם מתניתין) וכמו דשמעינן ליה בברייתא לגי' שלפנינו:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה א"ל אף השוחט בפנים כו'. </b>בתור"ע תמה מה זו שאלה הלא לקמן (ר"ד ק"ט) תנן אחד כו' שהיה פסולן בקדש כו' חייב. וכן קשה לרבי ע"ש. ול"נ דע"כ כלל זה ל"ד דהתנן שם (ע"ב) וכלם שחסרו כ"ש כו' פטור. והרי היה להם שעת הכושר ואם עלו ל"י. ויוצא הוה דומיא דפסול חסרון כדאמרי' לקמן (ק"י) מה לי חסר מה לי יצא:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה כיון שהוציאו כו' ואל פתח אוהל מועד לא יביאנו כצ"ל:</b>
+[שם בא"ד שהעלן בחוץ כדתני דבר"י כו' כצ"ל. מהגרמ"ש ז"ל]:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה חייב כו'. </b>הרמב"ם בנא"י. והן דברי ריו"ח בגמרא. ותמוה. (וכבר כ"ע המל"מ שלא יוכל ליישבם). ובעיקר דברי הרמב"ם נל"פ כוונתו דר"ל דר"ש דריש אותו לחייב על כל אבר ואבר ולא למעוטי חסר. ור' יוסי דריש אותו למעוטי חסר ולא לחייב על כל אבר ואבר. ור"ל דמפלוגתייהו דמתניתין דמיירי בד' וה' אברים שמעינן נמי דפליגי ג"כ במקטיר אבר אחד חסר דלר"ש חייב ולר"י פטור. ואף שאינו כחד מאמוראי בסוגיין צ"ל שהיה לפניו גי' אחרת בגמרא:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה ר"א פוטר כו'. </b>הוא ר' אלעזר בלא י' בן שמוע כדמוכח לקמן (ק"י ב') בתד"ה ומודה. וכן צריך להגיה בגמ' ופרש"י ובמשנה דהקומץ והלבונה הכל בל"י. מה שכ' הרע"ב דקסבר כל המתירין נפסלין בחסרון כו'. הוא שלא בדיוק דבזה ל"פ רבנן. ולשון רש"י בזה מדוייק שפיר:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה שהקריב כו' קסבר כו' אשיעור הקטרה כו' כזית ועי' בתור"ע. </b>ומש"כ שהתוי"ט כתב במשנה הקודמת דלר' יוסי קאי על קרבן כולו וזהו כאוקימתא דר"ל. ל"ד במחכ"ת שזהו כפי גי' שלפנינו בפיה"מ אבל התוי"ט העתיק הנא"י דאפי' לר"י קאי אותו על אבר שלם וסיים ע"ז שהן דברי ריו"ח בגמרא ועמש"כ שם. ונלע"ד בשטת רש"י דאותו פי שנים במובנו. אבר שלם והקטרה שלמה. ובקומץ ולבונה כו' דלא שייך אבר לא בעינן אלא שיעור הקטרה. וכ"נ מהכ"מ שהביאו התוי"ט בד"ה המעלה כזית:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>בתוי"ט ד"ה נתן שניהם בפנים פטור כו'. </b>יש לדחוק דכולי גווני קתני. כה"ג כתבו התוס' לעיל ר"פ חטאת העוף הביאם בעצמו שם:
+
+Chapter 14
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה וכן שעיר המשתלח. </b>עפרש"י. ולשון התוי"ט דאי קודם וידוי בעי לכנס כו' וה"ה ראוי לבא. משמע דבאמת חייבין עליו קודם וידוי וז"א דגם זה ממעטינן בברייתא לקמן (ס"ד קי"ג) מלה'. אלא דמתניתין לא איירי מזה שוב ראיתי שגם הרמב"ם בפי"ח מהל' מעה"ק הי"א פסק דחייבין עליו קודם וידוי וע"ש בהראב"ד ובנו"כ ועצ"ק. ודע דלשון הרע"ב שכ' כל שאינו ראוי לבא שאין עתיד להקריב דמשמע דממעטינן מזה שעיר המשתלח אפי' קודם וידוי הוא שלא בדיוק כדאמרן:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה שרש"א כל שהוא ראוי לבא לא"ז ה"ז בל"ת. </b>וטעמו מלא תעשון ככל אשר כו'. והעתיקו הרמב"ם בפי' בקוצר. וכ' עוד בדברי חכמים אין הענין כו' אבל הכוונה שהלאו הזה הוא אזהרה לכרת שאין לוקין עליו. והעתיקו התוי"ט. וק"ל הא סתם מתניתין ברפ"ג דמכות דלוקין על לאו שניתן לאזהרת כרת וכר"ע שם בגמרא וכ"פ בחבורו רפי"ח מהל' סנהדרין ובפ"א מהל' א"ב ה"ז. ועוד ק"ל דהא כבר נ"ל אזהרה לשוחט ומעלה בגמרא בר"פ דלעיל:
+<b>שם וחכ"א כל שאין בו כרת א"ב בל"ת. </b>לכאורה חכמים היינו ת"ק. ונראה דר"ש וחכמים פליגי בפירושא דפטור שבדברי הת"ק וכה"ג בפסחים (קט"ז ב') במשנה ע"ש ברשב"ם ותוס':
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה עולותיהן ושלמיהן בחוץ חייבין. </b>עתוי"ט בלשון הרמב"ם בנא"י אבל העולה היא דורון אפי' הקריבה בתוך ימה"ס כו'. משמע דאם הביא עולתו בתוך הזמן יצא ואפי' למצוה א"צ להביא אחרת והוא חדוש גדול ולא כן משמע בפסחים (נ"ט סע"א). ובתוספתא פ"א דזבחים איתא להדיא עולת נזיר ועולת יולדת ועולת מצורע כו' ששחטן מח"ז בבעלים כשרים כו' אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה ומשהוקם המשכן נאסרו הבמות. </b>וכתב הרע"ב אבל עובדי כוכבים מותרין להקריב שלמים כו'. ל"י אמאי נקיט שלמים עי' לקמן בגמרא (קי"ז) ובמנחות (ע"ג ב') דיש פלוגתא בזה אם מביאין שלמים. ועולות לכ"ע מביאין. ולשון הרמב"ם בפי' ומותר לעובד כוכבים עכשיו להקריב עולות כו':
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ברע"ב ד"ה באו לשילה נאסרו הבמות כו'. </b>ומנוחה זו שילה כו' שלא היו נוסעים כו' כמו במדבר. ובגמרא לקמן (קי"ט ב') איתא בשלמא למ"ד זו"ז שילה מנוחה דנחו מכיבוש כו' ע"ש:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>ברע"ב ד"ה הרי אלו בעשה כו' א"נ עשה והביאום לה'. </b>כ"כ רש"י. לכאורה קשה הא מוקמינן ליה לעיל (ק"ו ב') באותן שהקדישן בשעת היתר הבמות כו'. וי"ל דילפינן מינה בק"ו להקדישן בשעת איסור הבמות כדאיתא שם בגמרא ועל עשה אין שייך למפרך וכי מזהירין מן הדין:
+<b>שם ברע"ב ד"ה הקדישן בשעת איסור. </b>מההיא שעתא כו' וכיון שהמתין עד שלא יוכל לקיימו כו' כ"כ רש"י. ול"י למה לא יוכל לקיים עתה להקריבם בבמת ציבור. ועוד ק"ל דאם תיכף כשהקדיש חרבה שילה מאי ה"ל למיעבד. ועוד כיון דהעשה כבר עבר א"כ לכתחלה יקריב בבמה קטנה ומלשון המשנה משמע דבעת ההקרבה עובר בעשה. ולעד"נ דהעשה הוא כיון דהקדיש בשעת איסור הוי כמו שפירש להדיא ע"מ שיקריבם במשכן הואיל דא"א בבמה והוי בעשה דמוצא שפתיך כו' כאשר נדרת ועשית כמש"כ רש"י לקמן בסמוך ועי' מש"כ בסמוך:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה אין חייבין כו' על השוחט בחוץ והמעלה בחוץ כו' כן איתא ברש"י. </b>ולא דק. דבאמת יש למחוק ברש"י המלות ועל העלאת חוץ דזה כתיב אחריו:
+<b>שם בסה"ד זאת להם עונש עשה ול"ת כו'. </b>והוא מרש"י. ולא דק כי הרע"ב מפרש כאן באופן אחר:
+
+Mishnah 10
+
+<b>במשנה קדשים שהוקדשו למשכן עי' רש"י ורע"ב. </b>ול"נ לפרש דר"ל שהקדישן בשעת איסור הבמות דאז הוי כאילו הוקדשו בפירוש למשכן וכמש"כ לעיל:
+<b>שם קה"י שהוקדשו למשכן כו' ואם הקריבן בבמה פטור. </b>נראה דמ"מ ידי נדרו דהיינו אם אמר עלי לא יצא ועי' בפי"ג דמנחות מ"י:
+<b>שם ומתן סביב. </b>פי' הרע"ב דכתיב כו' על המזבח סביב ולא בבמה. וכ"פ לענין הגשה וכיהון. ולכאורה קשה לר' יוסי בפרק דלעיל (ק"ח) במשנה (וע"ש בגמרא) דהל' כוותיה מא"ל. ועי' לקמן (קי"ט ב') בגמרא ופרש"י שהביא בכל הני קראי דכתיבי בהו פתח א"מ או לפני ה'. רק לענין מחיצה בדמים פרש"י ג"כ מדכתיב המזבח פי' בה"א. ובהכי י"ל ג"כ פי' הרע"ב בכל הני. אך הקרא דהביא לענין כיהון הוא שלא ככתוב ואולי ט"ס הוא:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Beitzah/Hebrew/Vilna Edition.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Beitzah/Hebrew/Vilna Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..5ac15465e168af55c828b0b510d05f68cf6c3122
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Beitzah/Hebrew/Vilna Edition.txt	
@@ -0,0 +1,191 @@
+Rashash on Mishnah Beitzah
+רש״ש על משנה ביצה
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה ביצה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה שאור בכזית כו' ולכתוב חמץ כו' אלא ש"מ שיעורו ש"ז לא כשיעורו ש"ז. </b>ואין להקשות מדוע לא נימא דאתי לגופיה לומר לך דאף בפחות מכזית ונאמר דשיעורו כשעורה כעצם המת או כעדשה דטומאת שרץ די"ל כיון דכתב רחמנא שאור לא ימצא כו' כי כל אוכל כו' משמע דשיעורו כמו שיעור אכילה דאשכחן באיזה מקום. ועי' בתוס' יומא (ע"ט ב') ד"ה לומר ובמ"ש בסמוך:
+<b>שם לענין אכילה כ"ע ל"פ כו'. </b>פי' דבאכילה לא כתיב לא אזהרה ולא עונש בשאור רק דילפינן מחמץ ודברי התוי"ט בזה מגומגמין:
+<b>בתוי"ט ד"ה וחמץ כו' </b>כפי' רש"י והתוס' אך אין זה אלא לרב זביד דשם דלמד מכאן שיעורא דכותבת דיוה"כ אבל לפי מה שדחה שם הש"ס ראייתו צריכין אנו לטעמא שכתבו התוס' שם ד"ה לומר ואולי ס"ל ז"ל דכיון דמ"מ מסיק הש"ס התם כר"ז ממתני' דברכות תו ל"צ למימר דכותבת דהכא בבינונית ונצטרך לדחוקי בטעמא כמ"ש התוס' שם אלא דהכא נמי בגסה וכדר"ז וממילא הטעם מורווח כמ"ש כאן ולפמש"כ התוי"ט כאן ע"ש לא צריכנא להדוחק דתוס' שם אפי' למאי דדחי דר"ז די"ל דהכוונה דב"ש פליגי אף ביוה"כ ומשערי גם שם בבינונית ותימה על התוי"ט שלא העיר מדברי התוס' דשם ועוד הא דמשמע מדבריו דוכגרעינתה הוא תוספת על הכותבת לא כן כתב שם בעצמו בשם התוס' והר"ן. ועוד דשביק לאיסתפוקי אי מיירי ב"ש בבינונית או בגסה ועוד דלא מייתי הא דר"ז ודדחי ליה כנ"ל:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ברע"ב בד"ה אין מוליכין. </b>הכא שרי משום שמחת יו"ט. [נ"ב הרע"ב נמשך אחר הרמב"ם בפי' המשנה וכ"פ בס' היד בפ"ה מהל' יו"ט ה"ד. וע"ש בנו"כ. וחידוש על התוי"ט שלא העיר ע"ז. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוי"ט ד"ה אין מוליכין כו' ומתנות אף הן הרמתן כו' ואע"פ שאין טובלין כו' רש"י. </b>לכאורה אדרבה לפי שאין טובלין ומותר לאכול הבשר קודם הפרשתן לכן מותר להרימם דאין זה שום תיקון וכמו דפריך לעיל (ט') גבי חלה לימא פליגא דשמואל כו' ע"ש ובפירושו ולזאת אפי' נשחטה מעיו"ט שרי להפרישם ביו"ט וכדאיתא בגמ' ולכן מה שמסיים משום גזירה דאין מגביהין אותם תמוה. אח"ז ראיתי בהגהות הב"ח שמגיה דא"מ תרומה ולפמש"כ מדויק שפיר מה דסיימו ב"ה תאמרו במתנות שזכאי בהרמתן דשבקי לחלה ברת זוגיה משום דמלתא פסיקא קאמרי דמתנות לעולם מרימין משא"כ חלה דאם נגמרה הלישה מעיו"ט לכ"ע אין מרימין אפי' לרבה לעיל (ט') כמו שהביאו התוס' שם בשם הירושלמי וכן ב"ש נקטי בסוף דבריהם מתנות לרבותא וכן בברייתא לקמן ורש"י שכתב שם בד"ה על המתנות וה"ה לחלה כו' לשיטתו לעיל (ט') דלא שמיע ליה הא דירושלמי:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>בתורע"א אות ה' קשה איך הותר כו' הא הוי מוקצה כו'. </b>ותימה שנעלם מכ"ת התוס' בשבת (קמ"ב ב') דכיון דאוכל מרובה עה"פ כדמוקי לה רשב"ג בטלה ברוב ליטלה מן האוכל ולזורקה ועי' לעיל (ג' ב') תד"ה אבל:
+
+Mishnah 9
+
+<b>בתוי"ט ד"ה אבל כו' מידי דהוה אשחיקת מלח דודאי היא תולדה דטוחן ככל שחיקת תבלין כו' </b>עי' מש"כ לעיל בגמ' (ז' ב') ותראה ששגה בזה ועי' בפ"א דמע"ש מ"ג בתוי"ט ובתור"ע אות ד':
+
+Mishnah 10
+
+<b>בתורע"א אות ח' כו' אבל באמת כו' דברי התוי"ט תמוהים כו'. </b>נ"ל דלק"מ דהא לקמן (ר"ד י"ח) דא"ר טעמא דאין מטבילין כלים שמא יעבירנו ד"א ברה"ר וגזירה יו"ט אטו שבת. והר"ש שם פסק כוותיה וע"ש בתד"ה גזירה ובשבת (קכ"ד) והא בקעת דביו"ט דבר שמלאכתו להיתר כו' כיון דבשבת כו' גזירה יו"ט אטו שבת:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה ואם הותיר הותיר לשבת. </b>עי' לקמן (י"ז) דגם לכתחלה שרי להוסיף אף שא"צ אלא לחתיכה אחת ואפי' מיו"ט לחבירו דהב' ספק חול וברש"י שם ע"ב ד"ה שלא יערים כתב דאפי' לחול שרי ואולי יכוון כאן דאפי' הותיר כולו אח"כ שלא טעם ממנו מאומה אין בכך כלום הואיל דבתחלת בישולו כיון בלא הערמה לאכול מקצתו ועי' ט"ז סי' תקכ"ז סק"כ. או יל"פ האי ואם כמו ואפי' כמש"כ בברכות (ל"ד) בס"ד ובהשמטות בסוף שבת (ועי' תל"ע חלק ה' מאמר ג' פ"ג בשמוש הה' דמלת אם) וכפל דהותיר הותיר מורה דאפי' טובא (ע"ש מאמר א' רפ"ד) ועי' ב"מ (ל"א) וכן יל"פ הלשון דואם נתרפא נתרפא דפי"ד דשבת מ"ד ודסוף פכ"ב ור"ל ואף דנתרפא יפה יפה:
+<b>שם ושוין כו' שהן ב"ת. </b>לכאורה הלשון תמוה דהכי פליגי במה נקרא ב"ת ואולי אתא לאפוקי מרשב"א לקמן (י"ז ב') דאמר דפליגי בזה אם הם ב"ת ובפשוט י"ל דה"ק ושוין בדג כו' דמערבין ביה ואמר הטעם מפני שהן ב"ת:
+<b>בתוי"ט ד"ה אכלו כו' וז"ל רש"י אכלו או שאבד קודם שבשל כ"צ שבת. </b>לולא דמסתפינא הייתי אומר דלטעמא דרבא כדי שיברור כו' אם נאכל העירוב אחר שסעד סעודת יו"ט מותר לבשל בתחלה לשבת דתו לא שייך שמא יכלה הכל ליו"ט ונ"מ לדינא דבמרדכי כ' שסמך ר"ש על הא דרבא פ"א דשכח ול"ע והניח ע"ת ביו"ט כו' הביאו הב"י ססי' תקכ"ז ע"ש:
+<b>[בתו"ח בד"ה ובשו"ע סי' תקכ"ז פסק כו' וכן פסק הרמב"ם והטור. </b>נ"ב כן העיר התוי"ט ד"ה ואם שייר. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ברע"ב ד"ה לא יחם כו' כ"כ רש"י. </b>לכאורה מדוע לא פי' משום בישול ונ"ל דבא ליישב קושיית התור"ע לרבה לעיל (י"ב) דמשמע דס"ל דגם לב"ה לא אמרי' מתוך א"כ מ"ט קשרו הכא לכן שכל לפרש דכאן לא איירי אלא באיסור הבערה ודומיא דמדורה (ודיקא נמי דקתני לא יחם דמשמע רק להפיג צינתן וכדרך שמפשירין קצת לרחיצת רגלים ולשתיה. ועי' בפ' כירה מ' ב') ובהבערה איכא נמי מיעוטא ביום השבת בר"פ ויקהל ודרשי' ליה למעוטי יו"ט כדאמר שם לענין הוצאה וכמ"ש הה"מ בפ"א מהל' יו"ט ה"ד ובירושלמי בפ' משילין סוף הל"ב דריש כן להדיא ומסיק שם ע"ז תנינן תמן ב"ש אוסרין וב"ה מתירין (הביאו הרא"ש לקמן סי' כ"ב והה"מ שם) ויל"פ דר"ל הא פלוגתא דלא יחם כו' דמשנתינו או דמדורה דברייתא ודלא כהה"מ שם (והאחרונים שנמשכו אחריו) דקאי על פלוגתתם בהוצאת קטן כו' עוד י"ל דב"ה סברי הבערה ללאו יצאת עי' פסחים (ה' ב') תד"ה לחלק ולקמן (כ"ג) ד"ה ע"ג חרס ור"נ יאמר דל"נ ב"ש וכ"ה בדבר זה:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה פרתו יוצאה כו'. </b>עתוי"ט סד"ה ביו"ט שכתב בשם הב"י דשביתת בהמתו הויא בלאו. וכ"כ רש"י והר"ן בע"ז (ט"ו) אבל התוס' בריש פ' במה בהמה כתב דשביתת בהמה אין בה אלא איסור עשה למען ינוח כו' וכ"כ הרמב"ם בריש פ"כ ועי"ש במ"מ. ואולי לזה כוונו התוס' במש"כ דמחמר חמיר טפי. ועי' בר"ן:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ואינה נגררת. </b>ותמיהני למה להו לפרושי הכי כו' [נ"ב תמיהני עליו. הרי כן מפורש בגמ' (כ"ג ב') אימא סיפא רי"א אין הכל (אצל הכלים) נגררין בשבת חוץ כו'. מהגרמ"ש]:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה רש"א כל שאין מומו ניכר מבעו"י כו'. </b>היינו דלא איתחזי לחכם כדמפרש בגמ' הא חזי ליה חכם אע"ג שלא התירו עדיין שרי כעובדי דר' אמי ורבא לקמן (כ"ז) ולפמש"כ הת"י בשבת (מ"ו ב') בתד"ה התם אם הו"ל מבעו"י מום מובהק דניתר ע"י ג' בני הכנסת שרי אפי' לא חזו ליה:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה ושוחטין ומחלקין ביניהם. </b>מפירש"י משמע דגריס ושוחט כדלקמן (ס"ד כ"ח) במשנה ואו קתני או דנמנין מעיו"ט או דמחלק ביניהן בלא פיסוק דמים כלל וע"ז שייל בגמ' היכי עביד:
+<b>[ברע"ב ד"ה שוקל אדם בשר. </b>מותר לשקול כנגד הכלי כו' ולמחר כו' נ"ב עי' בחידושי מהר"ם לובלין. מהגרמ"ש]:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה ומתחילין בערמת התבן כו' דלית ליה להאי תנא מוקצה. </b>מפרש למתני' כל"ק אבל הרי"ף וכן בפי' הרמב"ם פי' כל"ב וכן מסתבר דהא מתני' דאין מבקעין כו' אתאן לר"י עי' בריש מכילתין ולקמן (ל"א ב') תד"ה ונפחת. לפמש"כ בר"מ בתד"ה גבי יש לקיים פי' הר"ב:
+<b>[בתוי"ט ד"ה בידו. </b>לא ידענא אמאי שני בלישנא כו' נ"ב עי' בס' בני שמואל (עדאוי). מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ברע"ב ד"ה ערב שבת כו' ואין רגילין לעשרן כו' </b>איסורא נמי איכא (ספ"א דתרומות):
+<b>בתוי"ט ד"ה ועוד אר"א כו' תירצו התוס' כו' ותמיהני כו'. </b>וכן המהרש"א בעירובין שם כ' דדבריהם דהכא מגומגמין. ול"נ ליישבם דהא מוכח בדבריהם שם ד"ה אילימא דהא דסוכה דאר"א מי שלא אכל כו' הויא קולא דיש לו תשלומין ולכן הוקשה להם הכא לתירוץ ר"ת דבקולא משום כח דהתירא (כ"כ שם) שייך למתני ועוד אף דאפקינהו במילי אחריני א"כ מאי מקשה שם מסוכה ואהא תירצו דהתם הוי חדא לחומרא ונכון בעז"ה:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה ולא מייבמין. </b>הקשו המחברים דמאי איריא ביו"ט משום שמא יכתוב אפי' בחוה"מ תנן במו"ק (ח' ב') דא"מ מפני ששמחה היא לו והט"א בחגיגה (ח' ב') תירץ דנ"מ לליל יו"ט הראשון דאין נוהג בו מצות שמחה וכ"ע הב"א שסותר א"ע למה שכתב בתשובה דגם בה חייב בשמחה מדרבנן מיהא ונעלם ממנו מש"כ הד"מ באו"ח סי' תרצ"ו בשם הכלבו צ"ע אי נושאים בפורים כו' א"ד דל"א אלא רגלים שהוא דאורייתא כו' והד"מ הכריע להתירא ע"ש וא"כ ה"ה ליל יו"ט א' אם לא מה"ט ועמש"כ בחגיגה בישוב קושיית המחברים בס"ד:
+<b>ברע"ב ד"ה ולא מחרימין כו'. </b>וסתם חרמים לב"ה וכ"כ רש"י והר"ן ותמה עליהם התוי"ט שפי' דלא כחכמים פ"ח דערכין וע"ש ונראה דדחקי לפרש כן דאי לכהנים מאי מצוה איכא (עי' תוי"ט שם במ"ד ד"ה מה אם לגבוה מש"כ בשם התוס'). ועי' בגמ' דערכין שם דרב פסק כריב"ב דסתם חרמים לב"ה וכן ר"י שם ובאמת תמה הכ"מ על הרמב"ם שפסק כחכמים. והתוי"ט הביאו שם והנך רואה שאגב שיטפיה שכח גם ד"ע:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ולא מספקין כו' אכן נ"ל דבחנם כו' דמהיכי תיתי לחלק בין בחמתו לרצונו </b>ואני אומר יש ויש דהטעם דשמא יתקן כ"ש לא שייך לבחמתו ואשמעינן דלא פלוג והוא בעצמו כתב לקמן דלרצונו הוה כש"כ מחמתו ואי קשיא הא קשיא דהרי"ף והרא"ש בשלהי עירובין הביאו הירושלמי דאוסר כל משמיעי קול ודחוהו מהלכה מפני גמרתנו דא"ר ל"א אלא קול של שיר וא"כ בחמתו נמי לישתרי ודע דגירסת הירושלמי מספקין קודם למטפחין כמש"כ התוי"ט וכ"ה גי' הרי"ף והרא"ש וכן בגמרתנו בשבת ומש"כ התוי"ט ראיה דמטפחין כף על כף מקרא דויכו כף ע"ש משם א"ר דהוה על כף יותר ה"ל להביא קרא דיחזקאל (כ"א י"ט) והך כף אל כף דתרגם יונתן ג"כ וטפח:
+[בתוס' רע"א אות ל"ג ד"ה ולמקצת פוסקים. נ"ב עי' מש"כ במגילה פ"א אות ז'. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה כלים המיוחדין לא' מן האחין כו'. </b>עמש"כ בזה בגמ' יומא (י"א ב') בס"ד:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתוי"ט ד"ה כרגלי הממלא כו' פי' הר"ב כו' דתחומין דרבנן ובדרבנן קי"ל די"ב. </b>עי' ש"א תשובה צ' ותראה שהתוי"ט שגה במחכ"ת:
+<b>[בתורע"א אות ל"ו ד"ה לענ"ד הדין עם הב"י כו' </b>נ"ב כבר קדמו בזה השעה"מ פ"ה מהל' יו"ט הי"ד. מהגרמ"ש]:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Beitzah/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Beitzah/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..1e34963ce9f50c0e8b1e92a4d9e916aac3683ad8
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Beitzah/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,194 @@
+Rashash on Mishnah Beitzah
+רש״ש על משנה ביצה
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Mishnah_Beitzah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה ביצה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה שאור בכזית כו' ולכתוב חמץ כו' אלא ש"מ שיעורו ש"ז לא כשיעורו ש"ז. </b>ואין להקשות מדוע לא נימא דאתי לגופיה לומר לך דאף בפחות מכזית ונאמר דשיעורו כשעורה כעצם המת או כעדשה דטומאת שרץ די"ל כיון דכתב רחמנא שאור לא ימצא כו' כי כל אוכל כו' משמע דשיעורו כמו שיעור אכילה דאשכחן באיזה מקום. ועי' בתוס' יומא (ע"ט ב') ד"ה לומר ובמ"ש בסמוך:
+<b>שם לענין אכילה כ"ע ל"פ כו'. </b>פי' דבאכילה לא כתיב לא אזהרה ולא עונש בשאור רק דילפינן מחמץ ודברי התוי"ט בזה מגומגמין:
+<b>בתוי"ט ד"ה וחמץ כו' </b>כפי' רש"י והתוס' אך אין זה אלא לרב זביד דשם דלמד מכאן שיעורא דכותבת דיוה"כ אבל לפי מה שדחה שם הש"ס ראייתו צריכין אנו לטעמא שכתבו התוס' שם ד"ה לומר ואולי ס"ל ז"ל דכיון דמ"מ מסיק הש"ס התם כר"ז ממתני' דברכות תו ל"צ למימר דכותבת דהכא בבינונית ונצטרך לדחוקי בטעמא כמ"ש התוס' שם אלא דהכא נמי בגסה וכדר"ז וממילא הטעם מורווח כמ"ש כאן ולפמש"כ התוי"ט כאן ע"ש לא צריכנא להדוחק דתוס' שם אפי' למאי דדחי דר"ז די"ל דהכוונה דב"ש פליגי אף ביוה"כ ומשערי גם שם בבינונית ותימה על התוי"ט שלא העיר מדברי התוס' דשם ועוד הא דמשמע מדבריו דוכגרעינתה הוא תוספת על הכותבת לא כן כתב שם בעצמו בשם התוס' והר"ן. ועוד דשביק לאיסתפוקי אי מיירי ב"ש בבינונית או בגסה ועוד דלא מייתי הא דר"ז ודדחי ליה כנ"ל:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ברע"ב בד"ה אין מוליכין. </b>הכא שרי משום שמחת יו"ט. [נ"ב הרע"ב נמשך אחר הרמב"ם בפי' המשנה וכ"פ בס' היד בפ"ה מהל' יו"ט ה"ד. וע"ש בנו"כ. וחידוש על התוי"ט שלא העיר ע"ז. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוי"ט ד"ה אין מוליכין כו' ומתנות אף הן הרמתן כו' ואע"פ שאין טובלין כו' רש"י. </b>לכאורה אדרבה לפי שאין טובלין ומותר לאכול הבשר קודם הפרשתן לכן מותר להרימם דאין זה שום תיקון וכמו דפריך לעיל (ט') גבי חלה לימא פליגא דשמואל כו' ע"ש ובפירושו ולזאת אפי' נשחטה מעיו"ט שרי להפרישם ביו"ט וכדאיתא בגמ' ולכן מה שמסיים משום גזירה דאין מגביהין אותם תמוה. אח"ז ראיתי בהגהות הב"ח שמגיה דא"מ תרומה ולפמש"כ מדויק שפיר מה דסיימו ב"ה תאמרו במתנות שזכאי בהרמתן דשבקי לחלה ברת זוגיה משום דמלתא פסיקא קאמרי דמתנות לעולם מרימין משא"כ חלה דאם נגמרה הלישה מעיו"ט לכ"ע אין מרימין אפי' לרבה לעיל (ט') כמו שהביאו התוס' שם בשם הירושלמי וכן ב"ש נקטי בסוף דבריהם מתנות לרבותא וכן בברייתא לקמן ורש"י שכתב שם בד"ה על המתנות וה"ה לחלה כו' לשיטתו לעיל (ט') דלא שמיע ליה הא דירושלמי:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>בתורע"א אות ה' קשה איך הותר כו' הא הוי מוקצה כו'. </b>ותימה שנעלם מכ"ת התוס' בשבת (קמ"ב ב') דכיון דאוכל מרובה עה"פ כדמוקי לה רשב"ג בטלה ברוב ליטלה מן האוכל ולזורקה ועי' לעיל (ג' ב') תד"ה אבל:
+
+Mishnah 9
+
+<b>בתוי"ט ד"ה אבל כו' מידי דהוה אשחיקת מלח דודאי היא תולדה דטוחן ככל שחיקת תבלין כו' </b>עי' מש"כ לעיל בגמ' (ז' ב') ותראה ששגה בזה ועי' בפ"א דמע"ש מ"ג בתוי"ט ובתור"ע אות ד':
+
+Mishnah 10
+
+<b>בתורע"א אות ח' כו' אבל באמת כו' דברי התוי"ט תמוהים כו'. </b>נ"ל דלק"מ דהא לקמן (ר"ד י"ח) דא"ר טעמא דאין מטבילין כלים שמא יעבירנו ד"א ברה"ר וגזירה יו"ט אטו שבת. והר"ש שם פסק כוותיה וע"ש בתד"ה גזירה ובשבת (קכ"ד) והא בקעת דביו"ט דבר שמלאכתו להיתר כו' כיון דבשבת כו' גזירה יו"ט אטו שבת:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה ואם הותיר הותיר לשבת. </b>עי' לקמן (י"ז) דגם לכתחלה שרי להוסיף אף שא"צ אלא לחתיכה אחת ואפי' מיו"ט לחבירו דהב' ספק חול וברש"י שם ע"ב ד"ה שלא יערים כתב דאפי' לחול שרי ואולי יכוון כאן דאפי' הותיר כולו אח"כ שלא טעם ממנו מאומה אין בכך כלום הואיל דבתחלת בישולו כיון בלא הערמה לאכול מקצתו ועי' ט"ז סי' תקכ"ז סק"כ. או יל"פ האי ואם כמו ואפי' כמש"כ בברכות (ל"ד) בס"ד ובהשמטות בסוף שבת (ועי' תל"ע חלק ה' מאמר ג' פ"ג בשמוש הה' דמלת אם) וכפל דהותיר הותיר מורה דאפי' טובא (ע"ש מאמר א' רפ"ד) ועי' ב"מ (ל"א) וכן יל"פ הלשון דואם נתרפא נתרפא דפי"ד דשבת מ"ד ודסוף פכ"ב ור"ל ואף דנתרפא יפה יפה:
+<b>שם ושוין כו' שהן ב"ת. </b>לכאורה הלשון תמוה דהכי פליגי במה נקרא ב"ת ואולי אתא לאפוקי מרשב"א לקמן (י"ז ב') דאמר דפליגי בזה אם הם ב"ת ובפשוט י"ל דה"ק ושוין בדג כו' דמערבין ביה ואמר הטעם מפני שהן ב"ת:
+<b>בתוי"ט ד"ה אכלו כו' וז"ל רש"י אכלו או שאבד קודם שבשל כ"צ שבת. </b>לולא דמסתפינא הייתי אומר דלטעמא דרבא כדי שיברור כו' אם נאכל העירוב אחר שסעד סעודת יו"ט מותר לבשל בתחלה לשבת דתו לא שייך שמא יכלה הכל ליו"ט ונ"מ לדינא דבמרדכי כ' שסמך ר"ש על הא דרבא פ"א דשכח ול"ע והניח ע"ת ביו"ט כו' הביאו הב"י ססי' תקכ"ז ע"ש:
+<b>[בתו"ח בד"ה ובשו"ע סי' תקכ"ז פסק כו' וכן פסק הרמב"ם והטור. </b>נ"ב כן העיר התוי"ט ד"ה ואם שייר. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ברע"ב ד"ה לא יחם כו' כ"כ רש"י. </b>לכאורה מדוע לא פי' משום בישול ונ"ל דבא ליישב קושיית התור"ע לרבה לעיל (י"ב) דמשמע דס"ל דגם לב"ה לא אמרי' מתוך א"כ מ"ט קשרו הכא לכן שכל לפרש דכאן לא איירי אלא באיסור הבערה ודומיא דמדורה (ודיקא נמי דקתני לא יחם דמשמע רק להפיג צינתן וכדרך שמפשירין קצת לרחיצת רגלים ולשתיה. ועי' בפ' כירה מ' ב') ובהבערה איכא נמי מיעוטא ביום השבת בר"פ ויקהל ודרשי' ליה למעוטי יו"ט כדאמר שם לענין הוצאה וכמ"ש הה"מ בפ"א מהל' יו"ט ה"ד ובירושלמי בפ' משילין סוף הל"ב דריש כן להדיא ומסיק שם ע"ז תנינן תמן ב"ש אוסרין וב"ה מתירין (הביאו הרא"ש לקמן סי' כ"ב והה"מ שם) ויל"פ דר"ל הא פלוגתא דלא יחם כו' דמשנתינו או דמדורה דברייתא ודלא כהה"מ שם (והאחרונים שנמשכו אחריו) דקאי על פלוגתתם בהוצאת קטן כו' עוד י"ל דב"ה סברי הבערה ללאו יצאת עי' פסחים (ה' ב') תד"ה לחלק ולקמן (כ"ג) ד"ה ע"ג חרס ור"נ יאמר דל"נ ב"ש וכ"ה בדבר זה:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה פרתו יוצאה כו'. </b>עתוי"ט סד"ה ביו"ט שכתב בשם הב"י דשביתת בהמתו הויא בלאו. וכ"כ רש"י והר"ן בע"ז (ט"ו) אבל התוס' בריש פ' במה בהמה כתב דשביתת בהמה אין בה אלא איסור עשה למען ינוח כו' וכ"כ הרמב"ם בריש פ"כ ועי"ש במ"מ. ואולי לזה כוונו התוס' במש"כ דמחמר חמיר טפי. ועי' בר"ן:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ואינה נגררת. </b>ותמיהני למה להו לפרושי הכי כו' [נ"ב תמיהני עליו. הרי כן מפורש בגמ' (כ"ג ב') אימא סיפא רי"א אין הכל (אצל הכלים) נגררין בשבת חוץ כו'. מהגרמ"ש]:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה רש"א כל שאין מומו ניכר מבעו"י כו'. </b>היינו דלא איתחזי לחכם כדמפרש בגמ' הא חזי ליה חכם אע"ג שלא התירו עדיין שרי כעובדי דר' אמי ורבא לקמן (כ"ז) ולפמש"כ הת"י בשבת (מ"ו ב') בתד"ה התם אם הו"ל מבעו"י מום מובהק דניתר ע"י ג' בני הכנסת שרי אפי' לא חזו ליה:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה ושוחטין ומחלקין ביניהם. </b>מפירש"י משמע דגריס ושוחט כדלקמן (ס"ד כ"ח) במשנה ואו קתני או דנמנין מעיו"ט או דמחלק ביניהן בלא פיסוק דמים כלל וע"ז שייל בגמ' היכי עביד:
+<b>[ברע"ב ד"ה שוקל אדם בשר. </b>מותר לשקול כנגד הכלי כו' ולמחר כו' נ"ב עי' בחידושי מהר"ם לובלין. מהגרמ"ש]:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה ומתחילין בערמת התבן כו' דלית ליה להאי תנא מוקצה. </b>מפרש למתני' כל"ק אבל הרי"ף וכן בפי' הרמב"ם פי' כל"ב וכן מסתבר דהא מתני' דאין מבקעין כו' אתאן לר"י עי' בריש מכילתין ולקמן (ל"א ב') תד"ה ונפחת. לפמש"כ בר"מ בתד"ה גבי יש לקיים פי' הר"ב:
+<b>[בתוי"ט ד"ה בידו. </b>לא ידענא אמאי שני בלישנא כו' נ"ב עי' בס' בני שמואל (עדאוי). מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ברע"ב ד"ה ערב שבת כו' ואין רגילין לעשרן כו' </b>איסורא נמי איכא (ספ"א דתרומות):
+<b>בתוי"ט ד"ה ועוד אר"א כו' תירצו התוס' כו' ותמיהני כו'. </b>וכן המהרש"א בעירובין שם כ' דדבריהם דהכא מגומגמין. ול"נ ליישבם דהא מוכח בדבריהם שם ד"ה אילימא דהא דסוכה דאר"א מי שלא אכל כו' הויא קולא דיש לו תשלומין ולכן הוקשה להם הכא לתירוץ ר"ת דבקולא משום כח דהתירא (כ"כ שם) שייך למתני ועוד אף דאפקינהו במילי אחריני א"כ מאי מקשה שם מסוכה ואהא תירצו דהתם הוי חדא לחומרא ונכון בעז"ה:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה ולא מייבמין. </b>הקשו המחברים דמאי איריא ביו"ט משום שמא יכתוב אפי' בחוה"מ תנן במו"ק (ח' ב') דא"מ מפני ששמחה היא לו והט"א בחגיגה (ח' ב') תירץ דנ"מ לליל יו"ט הראשון דאין נוהג בו מצות שמחה וכ"ע הב"א שסותר א"ע למה שכתב בתשובה דגם בה חייב בשמחה מדרבנן מיהא ונעלם ממנו מש"כ הד"מ באו"ח סי' תרצ"ו בשם הכלבו צ"ע אי נושאים בפורים כו' א"ד דל"א אלא רגלים שהוא דאורייתא כו' והד"מ הכריע להתירא ע"ש וא"כ ה"ה ליל יו"ט א' אם לא מה"ט ועמש"כ בחגיגה בישוב קושיית המחברים בס"ד:
+<b>ברע"ב ד"ה ולא מחרימין כו'. </b>וסתם חרמים לב"ה וכ"כ רש"י והר"ן ותמה עליהם התוי"ט שפי' דלא כחכמים פ"ח דערכין וע"ש ונראה דדחקי לפרש כן דאי לכהנים מאי מצוה איכא (עי' תוי"ט שם במ"ד ד"ה מה אם לגבוה מש"כ בשם התוס'). ועי' בגמ' דערכין שם דרב פסק כריב"ב דסתם חרמים לב"ה וכן ר"י שם ובאמת תמה הכ"מ על הרמב"ם שפסק כחכמים. והתוי"ט הביאו שם והנך רואה שאגב שיטפיה שכח גם ד"ע:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ולא מספקין כו' אכן נ"ל דבחנם כו' דמהיכי תיתי לחלק בין בחמתו לרצונו </b>ואני אומר יש ויש דהטעם דשמא יתקן כ"ש לא שייך לבחמתו ואשמעינן דלא פלוג והוא בעצמו כתב לקמן דלרצונו הוה כש"כ מחמתו ואי קשיא הא קשיא דהרי"ף והרא"ש בשלהי עירובין הביאו הירושלמי דאוסר כל משמיעי קול ודחוהו מהלכה מפני גמרתנו דא"ר ל"א אלא קול של שיר וא"כ בחמתו נמי לישתרי ודע דגירסת הירושלמי מספקין קודם למטפחין כמש"כ התוי"ט וכ"ה גי' הרי"ף והרא"ש וכן בגמרתנו בשבת ומש"כ התוי"ט ראיה דמטפחין כף על כף מקרא דויכו כף ע"ש משם א"ר דהוה על כף יותר ה"ל להביא קרא דיחזקאל (כ"א י"ט) והך כף אל כף דתרגם יונתן ג"כ וטפח:
+[בתוס' רע"א אות ל"ג ד"ה ולמקצת פוסקים. נ"ב עי' מש"כ במגילה פ"א אות ז'. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה כלים המיוחדין לא' מן האחין כו'. </b>עמש"כ בזה בגמ' יומא (י"א ב') בס"ד:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתוי"ט ד"ה כרגלי הממלא כו' פי' הר"ב כו' דתחומין דרבנן ובדרבנן קי"ל די"ב. </b>עי' ש"א תשובה צ' ותראה שהתוי"ט שגה במחכ"ת:
+<b>[בתורע"א אות ל"ו ד"ה לענ"ד הדין עם הב"י כו' </b>נ"ב כבר קדמו בזה השעה"מ פ"ה מהל' יו"ט הי"ד. מהגרמ"ש]:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Chagigah/Hebrew/Vilna Edition.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Chagigah/Hebrew/Vilna Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..38bf50bf26eead332c8c85aae2c9636873cfd349
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Chagigah/Hebrew/Vilna Edition.txt	
@@ -0,0 +1,81 @@
+Rashash on Mishnah Chagigah
+רש״ש על משנה חגיגה
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה חגיגה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה וטומטום ואנדרוגינוס. </b>עט"א ותראה שדעתו היכא דתני ב' דינים ודין אחד הוא מסובב מהשני תני דינו אחר הדין שהוא הסבה לו. אולם עי' בנ"י ריש מו"ק בד"ה ולא ממימי הקילון ותמצא סתירה לדבריו:
+<b>ברע"ב ד"ה וטומטום וכו' וכ"מ שאין נשים חייבין בה כו'. </b>ותמוה דשביק טעמא דר"ה מא"פ האדון כו' ונ"מ לח"ע וחב"ח ואף למ"א בח"ע של קטן דלאו בר כפי' הוא כמו שהאריך בזה הט"א בריש מכילתין ומכש"כ דקשה טפי לפירושו ברישא דמתני' כשיטת הרמב"ם דלמ"א פטור ודוחק לומר דאף שחייב מדאורייתא רבנן פטרוהו בשוא"ת כדי שימהר רבו לשחררו עי' בכ"מ בפ"ב מהל' ק"פ הי"ג. שוב מצאתי להתור"ע שעמד עליו ולפלא בעיני שלא שת לבו למש"כ מהא דפי' ברישא דמתני'. עוד כתב הרע"ב ט"א דכתיב בבוא כל ישראל ליראות ועבדים לאו בכלל ישראל. טעם זה ל"מ בגמ' וגם ק"ל דמישראל אימעוט נמי משוחררים כדהוכיחו התוס' בסוכה (כ"ח ב') וע"כ תצטרך לומר שיש שום רבוי כמש"כ התוס' שם א"כ ח"ע וחב"ח יהא ג"כ חייב מאותו רבוי. שוב ראיתי להרמב"ם רפ"ב מהל' חגיגה שגם הוא כתב ב' טעמים הללו שבהרע"ב וצ"ע:
+<b>בתוי"ט ד"ה ומי שאינו יכול כו' היינו טעמא שכשיכול לעלות להה"ב שהוא בשפוע ההר ממילא עולה עוד במעלות העזרות כו'. </b>מוכח מדבריו דהה"ב עד החיל (ששם התחילו המעלות) היה ההר בשפוע ובלא מעלות וזה נסתר מגמ' יומא (ט"ז) שעושה חשבון לגובה קרקע ההיכל מן קרקעית הה"ב בשיפולו רק ממספר המעלות הנמצאות ביניהם עי"ש:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ברע"ב ד"ה יצא מנחם כו' לפיכך לא הודע מענינו אם נחלק כו' והוא מפי' הרמב"ם. </b>ולא ידענא מדוע לא פי' כפשוטו דלא נחלקו היינו דגם מנחם הסכים כדעת הלל לסמוך:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתוי"ט ד"ה בגדי ע"ה כו' ושניהם לא דייקי כו'. </b>נראה שגי' משובשת נזדמנה לו בפירש"י וכל אשר יגע במשכבו. ודע שגם הוא לא דק במה שלא תפס על הרע"ב שכתב וכל אשר יגע במשכבה. דבנדה כתיב וכל הנוגע:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה אחוריים. </b>עי' רש"י. ומשמע דדוקא אם אחוריים ראויים לתשמיש הוא דחשיבי לענין זה דאם נטמאו לא נטמא תוכו. אבל באינן ראויים לתשמיש מבטלי לגבי תוכו ואם נטמאו נטמא גם תוכו. אולם לא משמע כן בכ"ד. ואולי מפרש חלוקת אחוריים ותוך כו' דמשנתינו היינו דאפי' נטמא התוך השאר טהורים וכ"מ ממ"ש כל תשמיש כו' שאם נטמא זה לנ"ז. לכן פי' דמיירי דראוי להשתמש כו' להכי דינייהו כמו הרובע וחצי הרובע דבפ' כ"ה דכלים מ"ד ע"ש. אבל לקמן (כ"ב ב') פי' על אוגנו ג"כ דראוי לתשמיש ואפ"ה תני נטמא תוכו כולו טמא. וכן הרע"ב דנמשך אחריו לפרש דכולם ראויים לתשמיש ואפ"ה לא כתב רק אם נטמא אחוריו כו' לא נטמא כו' ואם נטמא ב"צ כו' דמשמע דאם נטמא תוכו כולו טמא וכ"מ מהגמ' דהביאה לפרושי מתני' להא דתנן כלי כו' נטמא תוכו כולו טמא. מוכח דכוונת משנתינו נמי הכי הוא וצ"ע. ובעיקר פי' משנתינו נלע"ד דבית הצביטה הוא שמוש בית יד (ורי"ח דמפרש מקום שנקיי הדעת צובעין הוא כפי' הרע"ב והוא מהרמב"ם ודלא כפירש"י) ולפי מאי דאיתא בפכ"ה דכלים מ"ו ידות הכלים קילי טפי דאם נפלו עליהם משקין טמאים מנגבן בלבד והן טהורין. ועי' בר"ש שם ברה"פ מה שהביא מהתוספתא. נמצא יש ג' חלוקי דינים. א' נטמא תוכו כולו טמא. ב' נטמא אחוריו המה לבדם טמאים. ג' נטמא בית צביטתו (ואולי נכללים בשם זה כל הני דחשיב התם כלים ואוגנים כו') מנגבו וטהור. ולזה אמר כאן דהני ג' חלוקים הן לתרומה. אבל לא בקדש דבאיזה מהן שנטמא כולו טמא. כנ"ל נכון בעז"ה:
+<b>ברע"ב ד"ה חומר בקודש שמטבילין כו' כששניהם טמאים וכ"פ רש"י. </b>עי' לקמן (כ"ב) תד"ה מאי ובמהרש"א ברש"י שם ד"ה הרי אלו טהורים. ונ"ל משום דמתני' סתמא קתני דמשמע דאפי' אין בפי החיצון כשה"נ להכי אסברא לה הכי דמיגו דסלקא טבילה לחיצון כו' כדאיתא שם בגמ'. ולזה כוון גם התוי"ט אלא שקיצר במקום שה"ל להאריך:
+<b>שם ד"ה אבל לא לקדש כו' חוצץ בפני הטומאה כו' וכן פי' הרמב"ם משום חציצה. </b>ולכאורה תמוה מדוע פי' כר' אילא ולא כרבא. והלא ר"נ ורב"א כוותיה ס"ל. וכן ת"ק דאבא שאול לקמן בגמ'. והיותר תמוה פסקי הרמב"ם בחבורו דבפי"ב מהל' אה"ט פסק כרבא. ובספ"ג מהלכות מקואות כתב דלקדש אין מטבילין אפי' בסל ובקופה. ונ"ל דהרמב"ם היה גורס איפכא למ"ד משום חציצה ליכא ומשום גזירה איכא. ובדרבא גריס סל וגורגותני שמלאן כלים והטבילן טמאין ובקדש מיירי (וכדפירש"י לגירסתו) וע"ז קאי והנ"מ בכלי טהור כו' דלפירש"י והתוס' לא קאי אדסמיך ליה. ולהכי פסק שם בהל' אה"ט דבשניהם טמאין אף בקדש מטבילין. ולפ"ז אתא רבא כא"ש (וכמ"ק בירושלמי להמעיין הישר) ולכן א"ש מה שבפירושו סתם כר' אילא משום דהוא אתא כת"ק דא"ש וכשיטתו שהבאתי בחידושי לש"ע או"ח סי' ק"ס ע"ש. ובחידושי על הרמב"ם פ"ב מהל' סוטה הל' י' (ולהמל"מ שם אישתמיט שיטתו זאת) והא דבחבורו פסק כרבא נ"ל דסמיך אירושלמי שפוסק להדיא כא"ש. ודע דלפי מה שביארתי שיטתו בפירושו צ"ל דקופה הנזכרת בדבריו שם אינה בתבנית סל וגרגותני הנזכרים ונכון בעז"ה:
+<b>שם ומנגב כו' עי' פירש"י. </b>והרע"ב הוסיף עוד (מפי' הרמב"ם) דשמנונים שעליו הוי כחוצץ. וק"ל דאדרבה יבש הוי חציצה טפי מלח עי' שבת (ס"ד ק"כ) ולעד"נ לפרש האי מנגיב דומיא דמנגבה דתנן בע"ז (ע"ד ב') דמפרשינן בגמ' שם דהוא במים ואפר ע"ש. וכן בשלהי טהרות פי' הר"ש מנגבן דשם כפי' הגמ' דע"ז:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ברע"ב ד"ה ובקדש מטביל שתיהן והוא שתשאר לחלוחית כו' וכ"פ הרמב"ם. </b>וק"ל דלפ"ז מ"ק ריו"ח לקמן (כ"ד ב') מדקתני סיפא שהיד מטמא חבירתה כו' הא תו ל"ל הא תני ליה רישא כו'. ואם איתא לפירושו מאי פריך הלא רישא בלחה דוקא ובלא נגיעה וסיפא בנגובה ובנגיעה. ודע שבמשנה דירושלמי הגי' והיד מטמא א"ח בקדש כו' משמע דזה מעלה בפ"ע. וכן איתא שם פלוגתא דתנאי כמה מעלות בקדש דר"מ סובר י"ג ור' יוסי סובר י"ב וע"ש בק"ע דפליגי אם לחשוב בית הצביטה למעלה בפ"ע. ושניהם חושבין תרתי דס"פ דלעיל דנוטלין ידים לתרומה ולקדש מטבילין. ודטבל והוחזק לתרומה לא הוחזק לקדש. אבל ממתני' משמע דלא חשבה להנך תרתי. מדחזרה ושנאה כאן בגדי א"ת מדרס לקדש השנויה שם לבדה ושבקה להנך תרתי. והתוס' נתנו טעם לזה. לכן יותר נראה דס"ל כרבא דאמר י"א מעלות שנו כאן. וחשבו ג"כ להא דהיד מטמא א"ח בפ"ע כנ"ל. ופליגי בבית הצביטה:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה האונן ומחוסר כפורים צריכין טבילה לקדש כו'. </b>בט"א ד"ה ומח"כ כתב וכיון דעל אונן ל"ג לנגיעה כו' ה"נ מח"כ דהא מחמת חסרון כפרה גופה שרי בנגיעה. וכן התוי"ט בפ"י דנדה מ"ז רוצה להעמיס בדברי הרמב"ם דקודם כפרה מותר ליגע בקדשים והשיג שם על הכ"מ. ואנכי תמה על שני הגאונים הללו. דהא איתא ביבמות (ע"ד ב') א"ק וכפר עליה הכהן וטהרה מכלל שהיא טמאה כו' איקרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא ל"י. וכ"מ לקמן (כ"ד) בק"ו דר' יוסי לענין רביעי בקדש ועמש"כ שם. ובסוף דברי הט"א משמע ג"כ דקודם כפרה פוסל קדשים במגע מה"ת אלא שלא הביא מקרא דיבמות שזכרתי ונמצא שסותר דברי עצמו. ועוד ראיתי בו דבר תימה במש"כ לקמן בד"ה צריכין טבילה "ואע"ג דרבא ס"ל התם אליבא דר"י דדוקא מצורע טובל כו' אבל שאר כ"א לא". דע"ש דליכא מי שיאמר כן דהא ר"י אומר שם להדיא בברייתא ראשונה וכ"א במתני' דפי"ד דנגעים מ"ח דמצורע א"צ טבילה. (וגם שם רבא לא נזכר שם בכל הסוגיא) רק אליבא דרבנן דברייתא שניה ס"ל לרבינא דדוקא מצורע וכן רב יוסף שם:
+<b>ברע"ב ד"ה צריכין טבילה כו' דעד האידנא היו אסורים כו' </b>ומשמע בהדיא דלהכי אצ"ט לתרומה משום דלא הוו אסירי עד השתא וכמ"ש רש"י ז"ל וק"ל דהא בנדה (ע"א ב') ס"ל לב"ה דיולדת אף שאסורה לאכול בתרומה כל ימי מלאת והיא נקראת טבו"י ארוך מ"מ כשנשלמו מותרת בתרומה בלתי טבילה. וכי טעמא דב"ש אתו לאשמעינן. ועוד בשאר טמאין אף ב"ש מודו שמותרין בתרומה אחר שהעריב שמשן אע"פ שהיו אסורין להם אחר טבילתן עד הערב שמש ואפי' טבלו מבקר:
+<b>בתוי"ט ד"ה אוכלין אוכלים נגובים כו' ופירש"י כו' וק"ל דלא מצינו שהידים יטמאו לכלים כו'. </b>ונראה דאישתמיט מכ"ת משנה ערוכה במס' טבו"י פ"ד מ"ב ומניחתה בכפישה כו'. ופי' שם הר"ש והרע"ב משום היכרא דלא אתיא למינגע בהחלה עצמה והוא מפירש"י בנדה וה"נ דכוותה ועט"א:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה נאמנין ע"ט יין ושמן כימה"ש </b>עט"א שתמה על פי' רח"כ שבתוס' זבחים (כ"ח) דמדומע דשם היינו מעורב בערלה כו' דל"מ מדומע בכל הגמ' אלא על ידי תערובת תרומה ולא על שאר איסורין. והנה בסיפא דמתני' כדי כו' המדומעות. אמרי דבר"ח מדומעות דקדש כו' לקמן (כ"ה ב') ע"ש ובפירש"י:
+<b>ברע"ב ד"ה רביעית הלוג יין כו' וכ"פ רש"י. </b>והט"א פי' רביעית ההין שהוא פחות שבנסכים. אמנם בשמן מצינו רביעית הלוג לנזיר בפ' שתי מדות:
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה מן המודיעים ולפנים נאמנים כו'. </b>הט"א כתב דמשמע ליה דאקדש דוקא קאי ע"ש. ולא מפיו אנו חיין דבהדיא איתא כן בגמ' תנא נאמנים על כלי חרס הדקים לקדש וכן התוי"ט רמז בזה להברייתא הלזו:
+<b>תוי"ט ד"ה ולפנים. </b>הא מודיעים עצמה לא מהימן כו'. ועל מן המודיעים ולחוץ א"נ דייק הא מודיעים כלפנים אבל אביי לקמן לא דייק רק מבבא דסיפא. ונראה משום דמצינו לפעמים בקרא דגם הוא בכלל כמו ומיום השמיני והלאה וגו' (בפרשה אמור) דיום השמיני גם כן בכלל כדאיתא בתורת כהנים ועי' בערכין (י"ח) אולם מצאנו כדיוק התוס' יו"ט גם כן בגמ' פסחים (פ"ה ב') על מתני' דמן האגף עי"ש:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Chagigah/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Chagigah/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..5e321201090d275de43a5ed75beebfcd3647cfac
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Chagigah/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,84 @@
+Rashash on Mishnah Chagigah
+רש״ש על משנה חגיגה
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Mishnah_Chagigah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה חגיגה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה וטומטום ואנדרוגינוס. </b>עט"א ותראה שדעתו היכא דתני ב' דינים ודין אחד הוא מסובב מהשני תני דינו אחר הדין שהוא הסבה לו. אולם עי' בנ"י ריש מו"ק בד"ה ולא ממימי הקילון ותמצא סתירה לדבריו:
+<b>ברע"ב ד"ה וטומטום וכו' וכ"מ שאין נשים חייבין בה כו'. </b>ותמוה דשביק טעמא דר"ה מא"פ האדון כו' ונ"מ לח"ע וחב"ח ואף למ"א בח"ע של קטן דלאו בר כפי' הוא כמו שהאריך בזה הט"א בריש מכילתין ומכש"כ דקשה טפי לפירושו ברישא דמתני' כשיטת הרמב"ם דלמ"א פטור ודוחק לומר דאף שחייב מדאורייתא רבנן פטרוהו בשוא"ת כדי שימהר רבו לשחררו עי' בכ"מ בפ"ב מהל' ק"פ הי"ג. שוב מצאתי להתור"ע שעמד עליו ולפלא בעיני שלא שת לבו למש"כ מהא דפי' ברישא דמתני'. עוד כתב הרע"ב ט"א דכתיב בבוא כל ישראל ליראות ועבדים לאו בכלל ישראל. טעם זה ל"מ בגמ' וגם ק"ל דמישראל אימעוט נמי משוחררים כדהוכיחו התוס' בסוכה (כ"ח ב') וע"כ תצטרך לומר שיש שום רבוי כמש"כ התוס' שם א"כ ח"ע וחב"ח יהא ג"כ חייב מאותו רבוי. שוב ראיתי להרמב"ם רפ"ב מהל' חגיגה שגם הוא כתב ב' טעמים הללו שבהרע"ב וצ"ע:
+<b>בתוי"ט ד"ה ומי שאינו יכול כו' היינו טעמא שכשיכול לעלות להה"ב שהוא בשפוע ההר ממילא עולה עוד במעלות העזרות כו'. </b>מוכח מדבריו דהה"ב עד החיל (ששם התחילו המעלות) היה ההר בשפוע ובלא מעלות וזה נסתר מגמ' יומא (ט"ז) שעושה חשבון לגובה קרקע ההיכל מן קרקעית הה"ב בשיפולו רק ממספר המעלות הנמצאות ביניהם עי"ש:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ברע"ב ד"ה יצא מנחם כו' לפיכך לא הודע מענינו אם נחלק כו' והוא מפי' הרמב"ם. </b>ולא ידענא מדוע לא פי' כפשוטו דלא נחלקו היינו דגם מנחם הסכים כדעת הלל לסמוך:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתוי"ט ד"ה בגדי ע"ה כו' ושניהם לא דייקי כו'. </b>נראה שגי' משובשת נזדמנה לו בפירש"י וכל אשר יגע במשכבו. ודע שגם הוא לא דק במה שלא תפס על הרע"ב שכתב וכל אשר יגע במשכבה. דבנדה כתיב וכל הנוגע:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה אחוריים. </b>עי' רש"י. ומשמע דדוקא אם אחוריים ראויים לתשמיש הוא דחשיבי לענין זה דאם נטמאו לא נטמא תוכו. אבל באינן ראויים לתשמיש מבטלי לגבי תוכו ואם נטמאו נטמא גם תוכו. אולם לא משמע כן בכ"ד. ואולי מפרש חלוקת אחוריים ותוך כו' דמשנתינו היינו דאפי' נטמא התוך השאר טהורים וכ"מ ממ"ש כל תשמיש כו' שאם נטמא זה לנ"ז. לכן פי' דמיירי דראוי להשתמש כו' להכי דינייהו כמו הרובע וחצי הרובע דבפ' כ"ה דכלים מ"ד ע"ש. אבל לקמן (כ"ב ב') פי' על אוגנו ג"כ דראוי לתשמיש ואפ"ה תני נטמא תוכו כולו טמא. וכן הרע"ב דנמשך אחריו לפרש דכולם ראויים לתשמיש ואפ"ה לא כתב רק אם נטמא אחוריו כו' לא נטמא כו' ואם נטמא ב"צ כו' דמשמע דאם נטמא תוכו כולו טמא וכ"מ מהגמ' דהביאה לפרושי מתני' להא דתנן כלי כו' נטמא תוכו כולו טמא. מוכח דכוונת משנתינו נמי הכי הוא וצ"ע. ובעיקר פי' משנתינו נלע"ד דבית הצביטה הוא שמוש בית יד (ורי"ח דמפרש מקום שנקיי הדעת צובעין הוא כפי' הרע"ב והוא מהרמב"ם ודלא כפירש"י) ולפי מאי דאיתא בפכ"ה דכלים מ"ו ידות הכלים קילי טפי דאם נפלו עליהם משקין טמאים מנגבן בלבד והן טהורין. ועי' בר"ש שם ברה"פ מה שהביא מהתוספתא. נמצא יש ג' חלוקי דינים. א' נטמא תוכו כולו טמא. ב' נטמא אחוריו המה לבדם טמאים. ג' נטמא בית צביטתו (ואולי נכללים בשם זה כל הני דחשיב התם כלים ואוגנים כו') מנגבו וטהור. ולזה אמר כאן דהני ג' חלוקים הן לתרומה. אבל לא בקדש דבאיזה מהן שנטמא כולו טמא. כנ"ל נכון בעז"ה:
+<b>ברע"ב ד"ה חומר בקודש שמטבילין כו' כששניהם טמאים וכ"פ רש"י. </b>עי' לקמן (כ"ב) תד"ה מאי ובמהרש"א ברש"י שם ד"ה הרי אלו טהורים. ונ"ל משום דמתני' סתמא קתני דמשמע דאפי' אין בפי החיצון כשה"נ להכי אסברא לה הכי דמיגו דסלקא טבילה לחיצון כו' כדאיתא שם בגמ'. ולזה כוון גם התוי"ט אלא שקיצר במקום שה"ל להאריך:
+<b>שם ד"ה אבל לא לקדש כו' חוצץ בפני הטומאה כו' וכן פי' הרמב"ם משום חציצה. </b>ולכאורה תמוה מדוע פי' כר' אילא ולא כרבא. והלא ר"נ ורב"א כוותיה ס"ל. וכן ת"ק דאבא שאול לקמן בגמ'. והיותר תמוה פסקי הרמב"ם בחבורו דבפי"ב מהל' אה"ט פסק כרבא. ובספ"ג מהלכות מקואות כתב דלקדש אין מטבילין אפי' בסל ובקופה. ונ"ל דהרמב"ם היה גורס איפכא למ"ד משום חציצה ליכא ומשום גזירה איכא. ובדרבא גריס סל וגורגותני שמלאן כלים והטבילן טמאין ובקדש מיירי (וכדפירש"י לגירסתו) וע"ז קאי והנ"מ בכלי טהור כו' דלפירש"י והתוס' לא קאי אדסמיך ליה. ולהכי פסק שם בהל' אה"ט דבשניהם טמאין אף בקדש מטבילין. ולפ"ז אתא רבא כא"ש (וכמ"ק בירושלמי להמעיין הישר) ולכן א"ש מה שבפירושו סתם כר' אילא משום דהוא אתא כת"ק דא"ש וכשיטתו שהבאתי בחידושי לש"ע או"ח סי' ק"ס ע"ש. ובחידושי על הרמב"ם פ"ב מהל' סוטה הל' י' (ולהמל"מ שם אישתמיט שיטתו זאת) והא דבחבורו פסק כרבא נ"ל דסמיך אירושלמי שפוסק להדיא כא"ש. ודע דלפי מה שביארתי שיטתו בפירושו צ"ל דקופה הנזכרת בדבריו שם אינה בתבנית סל וגרגותני הנזכרים ונכון בעז"ה:
+<b>שם ומנגב כו' עי' פירש"י. </b>והרע"ב הוסיף עוד (מפי' הרמב"ם) דשמנונים שעליו הוי כחוצץ. וק"ל דאדרבה יבש הוי חציצה טפי מלח עי' שבת (ס"ד ק"כ) ולעד"נ לפרש האי מנגיב דומיא דמנגבה דתנן בע"ז (ע"ד ב') דמפרשינן בגמ' שם דהוא במים ואפר ע"ש. וכן בשלהי טהרות פי' הר"ש מנגבן דשם כפי' הגמ' דע"ז:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ברע"ב ד"ה ובקדש מטביל שתיהן והוא שתשאר לחלוחית כו' וכ"פ הרמב"ם. </b>וק"ל דלפ"ז מ"ק ריו"ח לקמן (כ"ד ב') מדקתני סיפא שהיד מטמא חבירתה כו' הא תו ל"ל הא תני ליה רישא כו'. ואם איתא לפירושו מאי פריך הלא רישא בלחה דוקא ובלא נגיעה וסיפא בנגובה ובנגיעה. ודע שבמשנה דירושלמי הגי' והיד מטמא א"ח בקדש כו' משמע דזה מעלה בפ"ע. וכן איתא שם פלוגתא דתנאי כמה מעלות בקדש דר"מ סובר י"ג ור' יוסי סובר י"ב וע"ש בק"ע דפליגי אם לחשוב בית הצביטה למעלה בפ"ע. ושניהם חושבין תרתי דס"פ דלעיל דנוטלין ידים לתרומה ולקדש מטבילין. ודטבל והוחזק לתרומה לא הוחזק לקדש. אבל ממתני' משמע דלא חשבה להנך תרתי. מדחזרה ושנאה כאן בגדי א"ת מדרס לקדש השנויה שם לבדה ושבקה להנך תרתי. והתוס' נתנו טעם לזה. לכן יותר נראה דס"ל כרבא דאמר י"א מעלות שנו כאן. וחשבו ג"כ להא דהיד מטמא א"ח בפ"ע כנ"ל. ופליגי בבית הצביטה:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה האונן ומחוסר כפורים צריכין טבילה לקדש כו'. </b>בט"א ד"ה ומח"כ כתב וכיון דעל אונן ל"ג לנגיעה כו' ה"נ מח"כ דהא מחמת חסרון כפרה גופה שרי בנגיעה. וכן התוי"ט בפ"י דנדה מ"ז רוצה להעמיס בדברי הרמב"ם דקודם כפרה מותר ליגע בקדשים והשיג שם על הכ"מ. ואנכי תמה על שני הגאונים הללו. דהא איתא ביבמות (ע"ד ב') א"ק וכפר עליה הכהן וטהרה מכלל שהיא טמאה כו' איקרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא ל"י. וכ"מ לקמן (כ"ד) בק"ו דר' יוסי לענין רביעי בקדש ועמש"כ שם. ובסוף דברי הט"א משמע ג"כ דקודם כפרה פוסל קדשים במגע מה"ת אלא שלא הביא מקרא דיבמות שזכרתי ונמצא שסותר דברי עצמו. ועוד ראיתי בו דבר תימה במש"כ לקמן בד"ה צריכין טבילה "ואע"ג דרבא ס"ל התם אליבא דר"י דדוקא מצורע טובל כו' אבל שאר כ"א לא". דע"ש דליכא מי שיאמר כן דהא ר"י אומר שם להדיא בברייתא ראשונה וכ"א במתני' דפי"ד דנגעים מ"ח דמצורע א"צ טבילה. (וגם שם רבא לא נזכר שם בכל הסוגיא) רק אליבא דרבנן דברייתא שניה ס"ל לרבינא דדוקא מצורע וכן רב יוסף שם:
+<b>ברע"ב ד"ה צריכין טבילה כו' דעד האידנא היו אסורים כו' </b>ומשמע בהדיא דלהכי אצ"ט לתרומה משום דלא הוו אסירי עד השתא וכמ"ש רש"י ז"ל וק"ל דהא בנדה (ע"א ב') ס"ל לב"ה דיולדת אף שאסורה לאכול בתרומה כל ימי מלאת והיא נקראת טבו"י ארוך מ"מ כשנשלמו מותרת בתרומה בלתי טבילה. וכי טעמא דב"ש אתו לאשמעינן. ועוד בשאר טמאין אף ב"ש מודו שמותרין בתרומה אחר שהעריב שמשן אע"פ שהיו אסורין להם אחר טבילתן עד הערב שמש ואפי' טבלו מבקר:
+<b>בתוי"ט ד"ה אוכלין אוכלים נגובים כו' ופירש"י כו' וק"ל דלא מצינו שהידים יטמאו לכלים כו'. </b>ונראה דאישתמיט מכ"ת משנה ערוכה במס' טבו"י פ"ד מ"ב ומניחתה בכפישה כו'. ופי' שם הר"ש והרע"ב משום היכרא דלא אתיא למינגע בהחלה עצמה והוא מפירש"י בנדה וה"נ דכוותה ועט"א:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה נאמנין ע"ט יין ושמן כימה"ש </b>עט"א שתמה על פי' רח"כ שבתוס' זבחים (כ"ח) דמדומע דשם היינו מעורב בערלה כו' דל"מ מדומע בכל הגמ' אלא על ידי תערובת תרומה ולא על שאר איסורין. והנה בסיפא דמתני' כדי כו' המדומעות. אמרי דבר"ח מדומעות דקדש כו' לקמן (כ"ה ב') ע"ש ובפירש"י:
+<b>ברע"ב ד"ה רביעית הלוג יין כו' וכ"פ רש"י. </b>והט"א פי' רביעית ההין שהוא פחות שבנסכים. אמנם בשמן מצינו רביעית הלוג לנזיר בפ' שתי מדות:
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה מן המודיעים ולפנים נאמנים כו'. </b>הט"א כתב דמשמע ליה דאקדש דוקא קאי ע"ש. ולא מפיו אנו חיין דבהדיא איתא כן בגמ' תנא נאמנים על כלי חרס הדקים לקדש וכן התוי"ט רמז בזה להברייתא הלזו:
+<b>תוי"ט ד"ה ולפנים. </b>הא מודיעים עצמה לא מהימן כו'. ועל מן המודיעים ולחוץ א"נ דייק הא מודיעים כלפנים אבל אביי לקמן לא דייק רק מבבא דסיפא. ונראה משום דמצינו לפעמים בקרא דגם הוא בכלל כמו ומיום השמיני והלאה וגו' (בפרשה אמור) דיום השמיני גם כן בכלל כדאיתא בתורת כהנים ועי' בערכין (י"ח) אולם מצאנו כדיוק התוס' יו"ט גם כן בגמ' פסחים (פ"ה ב') על מתני' דמן האגף עי"ש:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Eruvin/Hebrew/Vilna Edition.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Eruvin/Hebrew/Vilna Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b808c03449b4c216112122b9d88a5793cd555248
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Eruvin/Hebrew/Vilna Edition.txt	
@@ -0,0 +1,426 @@
+Rashash on Mishnah Eruvin
+רש״ש על משנה עירובין
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה עירובין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה גבוה למעלה מעשרים אמה. </b>יש מגמגמין על מל' למעלה והב"ח בהגהותיו מחקה. ועי' ר"ן ריש סוכה ול"נ דאי לא תני אלא גבוה מכ' ה"א דהמ"ם הוא לשמש "מן" ור"ל שהוא גבוה מן כ' ומעלה וכ' ג"כ בכלל וכמו (לקמן בגמ' י"א ב') במשנה רחב מארבע אמות כו' דר"ל וארבע בכלל ועי' מש"כ בפ"ד דכלאים מ"ז בס"ד (ועי' ערכין ספ"ד במשנה וגמרא) אבל השתא דתני שהוא גבוה למעלה מכ' מבואר דר"ל דדוקא שהוא גבוה יותר מכ'. ותיבת למעלה מושכת עצמה ואחר עמה ושבה גם על הרחב מעשר דסיפא ומה שאמר רבא בגמ' חלל סוכה תנן חלל מבוי תנן נראה דיוקו מדלא תני סכך שהוא גבוה קורה שהיא גבוה ש"מ דקאי על חלליהם וזה שלא כדברי הר"ן שם:
+<b>שם ואם י"ל צוה"פ אע"פ שהוא רחב כו'. </b>לכאורה לפי מאי דמסקינן לקמן בגמ' (ריש דף י"ד) דגם לגובה מהני צוה"פ תיבות אלו מן אע"פ עד מעשר אמות מיותרות (ולפמש"כ התוס' שם בד"ה איפכא י"ל קצת) ויל"פ דה"ק אע"פ שהוא רחב כו' דלא מהני ליה אמלתרא צוה"פ מהני. וכ"ש לגובה דמהני גם אמלתרא:
+<b>שם ברע"ב ד"ה מבוי שאינו רחב ט"ז אמה אע"פ שהוא פתוח מב' ראשיו כו'. </b>לשון הר"ב דמשמע מיניה דאפי' מפולש אם אינו רחב ט"ז סגי ליה בתקנתא דלחי או קורה אינו מדויק. ובמשנה ב' תבריה לגזיזיה וכ' ומבוי דאיירי ביה הכא הוא כו'. ולשון רש"י ד"ה מבוי כו' דאי הוה מפולש לא הוי משתרי כו'. ר"ל אפילו לא הוה רחב ט"ז וכ"מ בכמה דוכתי. [א"ה כבר קדמו בזה בס' משנת חכמים. עי' תוס' אנשי שם]:
+<b>שם בתו"ח ד"ה ואם יש לו כו' וכתב ב"י ביו"ד כו' דטפח שוחק הוא יותר כו' חצי אצבע. </b>והוא טעות דאמה שוחקת הוא דיתירה על עוצבת חצי אצבע וכן מתבאר מדברי הבד"ה שם ובשו"ע שם ובש"ך סק"ו וכ"כ הה"מ ספ"ו מהל' שבת:
+<b>שם בתוס' ר"ע (אות א) בסופה גם מ"ש הרע"ב ושריוה בתקנתא דלחי או קורה כו' אינו מדוקדק כו'. </b>וי"ל דליהוי היכרא לא קאי אלא אקורה דסליק מיניה. [וכן יש ליישב דברי רש"י במשנתינו] אולם לשונו בריש סוכה א"א ליישב כן ע"ש:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ברע"ב ד"ה ובה"א כו' דאי ארכו כרחבו הוי כחצר כו' וצריך פס ד' ומשהו כו'. </b>וכ"כ הרמב"ם בחבורו פי"ז סוף הל' ח' אכן בגמ' לקמן ובפוסקים וכן בפי' הרמב"ם וכן בחבורו שם בהלכה הקודמת ליתא "ומשהו" לכן נראה דט"ס הוא וצריך למחקו. [א"ה עי' נמוקי הגרי"ב שכתב ג"כ הך ומשהו לא נזכר בגמ' ולא בשום פוסק לכן צע"ג מנ"ל להר"ב הא]:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה ובה"א כו' ולעיל פי' דרבנן גזור כו' הואיל ואין הדבר מפורש כו' מיקרי ד"ס. </b>ישובו אינו מתיישב על הלב דמ"מ לישנא דגזור רבנן אינו נופל על הל"מ וכן מדשרי ב"ב בכה"ק להציל למבוי המפולש (רפט"ז דשבת) והוא ג' מחיצות בלא לחי כדמסיק שם בגמ' וכן לרבנן שם בלחי אחד אף לר"א דהכא ש"מ דהוא דרבנן ממש ועי' מש"כ לקמן (י"ד). ומש"כ עוד התוי"ט בסה"ד דדעת שלישית ספ"ט דמה"ת בב' מחיצות הוי רה"י וכ"כ שם הרמב"ם והרע"ב וכן איתא בגמ' שם ולקמן (י"ב ב') לכאורה לשיטתם דהכא הל"ל דהוי כרמלית לר"י כמו בג' מחיצות לרבנן ואולי קראו רה"י ע"ד שתירץ עולא בשבת (סוף ד' ו) משנה דטהרות וע"ש בגה"ש (בריש ד"ז) בד"ה רה"י קתני:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה לא נחלקו כו' וכתבו התוס' כו' ותמיהני דא"כ כו'. </b>המהרש"א כתב ישוב לזה ויש סתירה לישובו מלקמן (ע"ב ב) בתוד"ה אבל ועי' מש"כ שם ועי' תוי"ט רפ"ג דפאה ולי י"ל דת"ק אשמעינן דל"ת דע"כ ל"פ ב"ה אלא במבוי שהוא פחות מד"א קמ"ל דבפחות אף ב"ש מודו ודוקא על יותר פליגי וב"ה מתירין גם כן בלחי או קורה וכה"ג מיישב הר"ן ריש סוכה גבי סוכה ישנה וכ"כ מהר"ם בכונת התוס' שם:
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה כדי לקבל אריח כו' ואפשר דלגי' זו כו' נמצא האריח טפח ומחצה על טו"מ כו'. </b>ותימה שנעלמה ממנו הברייתא דלקמן וכן ב' קורות המתאימות כו' אם מקבלות אריח לרחבו טפח כו' רשבג"א כו' אריח לארכו שלשה כו'. וכן נעלם ממנו הירושלמי על משנה זו שזה פלוגתת רשב"ג ותנא דמתניתין. דמתני' ס"ל לארכו ורשב"ג ס"ל לרחבו וע"ש ומשם תראה דע"כ גירסת גמרא דילן במשנה לרחבו מדפריך טו"מ בעינן כו' וברשב"ג ע"כ גרסי לארכו ובזה יצא לנו פי' מורווח בהא דרשב"ג בשתי קורות המתאימות דאמר אם מקבלות אריח לארכו דאין בם פלוגתא חדשה (כאשר הביאו המפרשים) רק דאזלי לשיטתייהו בפלוגתתם בקורה אחת ותדע דהירושלמי הביא תחלת הברייתא דקורה היוצאה מכותל זה ואינה נוגעת כו'. וסופה דהיינו וכן ב' קורות המתאימות כו' השמיט והוא משום דכבר השמיענו פלוגתתם בקורה א' ומינה נשמע דה"ה בב' המתאימות ונכון מאד בעז"ה. אח"ז ראיתי בהרר"י שכתב שם ויש שגורסין כו' ומשמע שהם מפרשים ברשב"ג כמש"כ והוא כתב ע"ז ולא נהירא דהרי ל"פ במתני' כו' ואישתמיטתיה במחכ"ת הירושלמי הנ"ל דבאמת פליג וכנ"ל. ונ"ל דמאן דתני לארכו נ"מ דמשער באריחין ולא בשלמות הוא כדי להרויח הריוח שבין אריח לאריח (וארבעין אריחין דבירוש' ל"ד) עי' מ"א שס"ג סקט"ז ובמחצית השקל:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה עגולה רואין אותה כאלו היא מרובעת. </b>לכאורה הי' נראה לפרש דרואין כאלו יש לה קרנות והוה טע"ט מרובע אולם מדפריך הגמ' ע"ז הא תו ל"ל מוכח כפירוש רש"י [נפסלת או חלוקה] דהרי לא שמענו עדיין דנאמר רואין כאלו נתוסף אליה [אולם מה שפי' נפסלת משמע לכאורה דר"ל שתנטל עובי העיגול וא"כ תצטרך שתהא עוביה טפח וב' חומשין וכמו בפסי ביראות לרי"ש בנו של ריב"ב (לקמן י"ט ב) וקונדסי סוכה לר' יעקב בסוכה (ב) ולפמש"כ או חלוקה תהיה די בעובי טפח וכדאיתא בטוש"ע ואפשר לומר דס"ל ז"ל דאפילו רבנן ל"פ דאמרינן רואין באפשר לתקנה כמו ליטול עובי העיגול וראיה לזה מהא דפסי ביראות שהזכרתי דקאמר הש"ס שם דטעמייהו דתרי רואין ל"א מוכח להדיא דחד רואין אמרינן בכגון זה ועוד ראיה מהא דאר"ז לקמן גבי עקומה רואין כל שאלו ינטל כו' ובודאי אליבא דרבנן קאמר עי' ברא"ש. ולר"י אמרינן רואין אפילו היכא דא"א לתקוני כמו של קש או בעקומה אף כל שאילו ינטל יהיה בין זה לזה שלשה וכמש"כ הרר"י במתניתין (ודבריו בהא דר"ז תמוהין ואכמ"ל) וכן בעגולה כשר לדידיה אפילו אין בעוביו אלא טפח ולכן פירש"י נפסלת אליבא דרבנן או חלוקה אליבא דר"י וכן נפרש בעקומה לכל צד כדא"ל היינו לרבנן אלו תינטל לא יהיה בין זה לזה שלשה ולר"י אף אם יהיה שלשה. וכן בירושלמי איתא לחד מ"ד דעקומה ד"ה היא וע"ש. אולם בעגולה איתא שם עוד היא דר"י ואולי סמיך על הא דלעיל דלמ"ד בעקומה ד"ה היא ה"ה בעגולה. ומן האמור נראה דשפיר פסק הרמב"ם בהיתה אחת למעלה כו' כריב"י דבהאי רואין אמרינן לכ"ע והא דאמר אביי דס"ל כאבוה ל"ד. אלא משום דלדידיה שמעינן בהדיא דאית ליה רואין וליה ולמחלוקותו קאמר ועי' בב"י סי' שס"ג. ובכונת רש"י י"ל דנפסלת דקאמר היינו שיקציענה עד חצי רחבה ולא ישאר בה אלא חציה שלמה או חלוקה ותהיה שני חצאים שלמים]:
+<b>שם בתוי"ט סד"ה כל שיש בהקיפו כו' לא דקדקו בשל דבריהם והקילו בו. </b>לפמש"כ הרע"ב לעיל במ"ב שהוא הל"מ וע"ש בתוי"ט יקשה איך הקילו על ד"ת. ואולי קאמר ששיעור רחב טפח הוא מדבריהם:
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוי"ט בד"ה גבהן י"ט כו' ומ"ש הר"ב ואפילו היה המבוי כו' כבר כתבתי כן לעיל מ"א בשם הרמב"ם. </b>ול"ד דדין זה אינו ענין לדעת הרמב"ם. שם מיירי לענין צוה"פ דכשר אף למעלה מכ' והכא איירי להכשיר אף אם המבוי גבוה הרבה בלחי שאינו גבוה רק עשרה:
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה ור' יוסי אוסר. </b>עי' תוי"ט שישר בעיניו הגי' ור"מ אוסר. ומש"כ התו"ח שגם בסוכה הגי' ר"מ (שם מוכחת כל הסוגיא דהגי' ר"מ ע"ש) אבל שם הוא ברייתא. ומש"כ עוד דמשמע שם דר"י לא ס"ל בזה כר"מ ע"ש בכל הסוגיא דאין בה משמעות כלל. ודע דגי' הרמב"ם בפירושו ר' יוסי וכ"מ מפי' הרע"ב שכתב הטעם שמא תמות ואלו לר"מ מסיק שם ראב"י דקסבר כל מחיצה כו' וכדכתב הרע"ב לקמן וטעם זה מספיק גם ללחי וכמ"ש רש"י וטעמא דר"מ כו':
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>ברע"ב ד"ה ומדמאי שא"צ להפריש ת"מ כו'. </b>השמיט שגם מע"ש א"צ להפריש (והרמב"ם זכרו) וכן לקמן פ"ג מערבין בדמאי פי' שלא הפריש ממנו ת"מ והשמיט מע"ש ולא דק:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתור"ע (אות ט"ו) הקשה דמנ"ל לשמואל דהא דלבור הרבים לריב"ב לא מהני פסין משום דבעינן דחזי לאדם (עי' תוס' ר"פ ד"ה בור לחוד הב') דילמא לטעמיה אזיל דס"ל דאף להיקף סאתים בעינן שומירה כו' ולכן בעי באר דחשיב דירה כדפירש רש"י בשלהי מתניתין דר"פ ע"ש באורך. </b>ול"נ מדקאמר אלא לבאר בלבד משמע דלבור אין צד היתר בפסין אפילו בדאיכא שומירה כו' ותדע מדקאמר ולשאר עושין חגורה ואי בדליכא שומירה אפי' חגורה לא מהני בבור לשיטתיה וכמ"ש בעצמו בסה"ד:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה חגורה. </b>פי' הר"ב מחיצה וכן לשון התוס' וכתב הר"ר יהונתן כו'. אבל רש"י פירש חגורה היקף של חבלים והוא כחוניא בגמ' (יח ב) דקאמר חבלים לבור וא"ש דשינה מלישנא דר"ע דאמר מחיצה:
+
+Mishnah 5
+
+<b>ברע"ב ד"ה ובלבד כו' תן אחת למזרחה כו' הרי רחבה ע' וארכה נ' (וכ"ה לשון רש"י) </b>לכאורה צ"ל בהיפך דלעולם האורך נקרא ממזרח למערב ובפרט כשהוא יותר:
+<b>בתוי"ט ד"ה ובלבד כו' לפי שהוא פחות (ר"ל מרפ"ג אמה) ב' אצבעות וב' שלישי אצבע כו' עד סוף חשבונו הכניס הרע"ב ממלוי הקרנות בחשבון אורך הרצועה. </b>ולא דק כי אין אנו עסוקין רק בכמות אורך הרצועה הנצרכת להקפת המרובע מע' אמה וד"ט ודו"ק. ועיין מהרש"א. ודברי הגרי"פ ברל"צ שלא כענין במחכ"ת ע"ש. ובבאורו לפי' הרמב"ם בתחלתו על מש"כ אבל שטח מרובע כו' לא יוודע צלע כו' כתב ר"ל כו' או שאין ארכו כפליים ברחבו. ל"ד כלל. דמדוע לא יוודע תפוס איזה מספר שתרצה ס' או פ' ותחלוק בו את החמשת אלפים. מה שיעלה בידך הוא האורך במכוון. ואם יהיה בתשבורת מ"מ ידוע הוא. ומש"כ בסופו ד"ה ונשוב כי לא ישאר רק נ"ו ורביע. ל"ד ג"כ כי לא ישאר רק נ"ו פחות חלק י"ב בקרוב כי מספר ב' הרבועים עולה י"א אלף ות"ק ושליש בקרוב כמ"ש לעיל. ומש"כ בד"ה אני שלא יעדיף ק"ז ורביע כ"א פחות מב' אמות ושנהו עוד בד"ה העולה. ג"כ ל"ד שיעדוף עוד על ב' אמות ששית אמה וחלק ט"ז בקרוב כפי מש"כ בעצמו. והנה אף לפי הגהתו ק"ל:
+א) שהרי לפי ציורו יהיה האלכסון יותר על כפל הרוחב בכדי חצי אמה וחלק י"ב מאמה בקרוב. ולר"א ודאי אע"פ שאמר אם כו' יתר אפי' אמה כו'. ל"ד אמה אלא ה"ה בפחות וכמ"ש הרמב"ם בעצמו. ור"א סובר כי לא יוסיף כו' אלא כשיעור שהיה אלכסון כפל הרוחב כו' ועי' ביו"ד סי' ל"ו בט"ז סקי"ד:
+ב) הרי לציורי חסר מב"ס יותר מל"ח אמה. אשר ע"כ נ"ל ברור דצ"ל והרחב נ"ג ושלשה רביעי אמה ¾ 35 ועתה צא וחשוב ויתיישב לך. [עי' בהגהת הגר"א ז"ל]:
+
+Mishnah 6
+
+<b>ברע"ב ד"ה אנשי חצר כו' בטל רשות חצרו לחביריו. </b>וברש"י לחבירו ואולי משום דבאמת לר"א א"צ לבטל לכאו"א כדאמרינן בגמ' בס"פ:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה בכל מערבין כו' אין למידין מן הכללות כו' דהא הכא תנן כו' ואיכא נמי כמהין ופטריות כו'. </b>כ"ה בגמרא. הגר"א ז"ל באו"ח שפ"ו ס"ק ט"ז מפרש דקושית הגמ' והאיכא כו"פ לא קאי רק אהכל נקח כו' דכן מפורש בתו"כ מכלל ופרט כיצד כו' יצא כו"פ ע"ש. ואנכי תמה דהא לר"י בן גדיש דאפי' ציר נקח מטעם דדריש ריבויי ומיעוטי ומרבי כל מילי וממעט מים ומלח כדלקמן משמע דמרבי נמי כו"פ. ובתו"כ לא ממעט להו רק משום דדריש בכלל ופרט וא"כ א"ל דמתניתין אתיא כוותיה. ולשון רש"י לקמן בגמרא ד"ה פירא בעינן "כדלקמן מכלל ופרט" אינו מדוקדק. ודברי התוי"ט בפ"א דמע"ש מ"ג בזה מגומגמין מאד ע"ש. ולפי גי' הק"א שם משמע דלא ממעט להו בתו"כ אלא משום דסבר כללא קמא דוקא ובעינן נמי וולד ולדות הארץ (עי' לקמן ריש דף כ"ח) אבל למאן דל"ב רק מפרי מפרי וגד"ק לא מימעטו. ובזה אתיין דברי התוס' בד"ה מאן. שכ' דכו"פ נקחין דפרי מפרי הן וגד"ק לנכון ולא יקשה עליהם מתו"כ הנ"ל. וכ"נ להדיא מהירושלמי דתלי זה בפלוגתת רי"ש ור"ע דרי"ש דדריש ולד ולדות הארץ ממעט כו"פ. ולר"ע דלא דריש רק פרי מפרי מרבה כו"פ. והגר"א ז"ל שהעתיק התו"כ "אף כל פרי מפרי כו' יצאו כו"פ" ל"י אנה מצא גי' זו. ואולי הגיה כן מדעתו. אבל הוא נגד הירושלמי והתוס'. שוב מצאתי חבר גדול להגר"א ז"ל רש"י בב"ק (סג) ד"ה פרי מפרי שכ' דבא למעט כו"פ:
+<b>בתוי"ט ד"ה מפני שיכול כו' ומסיים רש"י בעגלות מבעוד יום. </b>לכאורה קשה דהא בעינן דח"ל בה"ש. ומה"ט לסומכוס א"מ לישראל בתרומה אף דאי בעי מתשיל עלה ויפריש תרומה אחרת מבעו"י. וי"ל דדוקא אם אינה ראויה כך כמות שהיא רק מחמת דאי בעי הוי עביד תקנה. בעינן שיוכל לעשותה בה"ש. עי' לקמן (ל' ב') [תוס' ד"ה ולפרוש] אבל היכא דראויה ליה בלא דאי מבעו"י (ולאחריני חזי אפי' בשבת עצמה) ש"ד. וכמו שהשיבו ב"ש שם על הא דמערבין לגדול ביוה"כ התם איכא סעודה הראויה מבעו"י. וזה דומה להא דלקמן (ריש ד' נ"א) והוא דכי רהיט לעקריה מטי דהיינו מבעו"י בעת שאומר שביתתי בעקרו:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתורע"א אות כ"ב כו' ויעוין ברשב"א בחידושי יבמות שהק' לשיטתיה כו' דאמאי א"מ בטבל כו' הא חזי לקטנים כו'. </b>ושמעתי לתרץ דטבל אינן רשאין להאכילו לקטנים מטעם אחר משום דאסור בהנאה של כלוי עי' שבת (כ"ו) תוד"ה א"מ בטבל טמא:
+<b>שם אות כ"ה כו' אבל מתניתין כו' ולא באו לחזרה כו' דגם בשולח ע"י גדול כו'. </b>ול"נ ליישב ע"פ דבריהם בדבור הסמוך דהיכא דסומך עליו לגמרי ול"צ לטעם חזקה כו' וא"כ הוה כאלו אמרו בפירוש שהנחנו [וצ"ע]:
+
+Mishnah 3
+
+<b>ברע"ב ד"ה ואבד המפתח כו' ואיכא תרתי כו' אפילו לרבי דאמר כו' בכה"ג מודה דגזרו וכו'. </b>עי' תור"ע שתמה עליו ע"ש ונ"ל ליישב דהתם הב' איסורים בזאח"ז אבל הכא בשעה שחותך החבלים קא מטלטל גם לסכין ועובר על ב' איסורים בב"א. אולם לפמש"כ המ"א בסי' ש"ח סק"י יש לדון בזה:
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב ד"ה תרומה ונטמאת כו' ותנא תרומה שנטמאת כו' דאע"ג דישנה בעולם כו'. </b>כן פירש"י ונראה דחוק. ויל"פ דהרבותא היא אע"ג דהוה ספק טומאה בר"ה דר"מ מטהר כה"ג בהא דנגע בא' בלילה מטעם זה כמ"ש התוס' בשם התוספתא שם מ"מ הכא מחמיר מטעמי דמחלקין אמוראי דלקמן ואפשר להוסיף עוד דהכא אף דגם אין בו דעת לישאל:
+<b>בתוי"ט ד"ה אם ספק כו' התם תרי חזקות לקולא כו'. </b>עי' בתורע"א בקושיא הא' (וכ"ה בגה"ש). הן ר"מ ור"י תרווייהו ס"ל בה"ש כהרף עין (ריש ברכות) א"כ בתוך בין השמשות הוא כולו. ובזה מיושב קצת מה שפירש רש"י דודאי איטמי מבעו"י וכן לקמן (ל"ו סע"א) פי' סוף היום תחלת בה"ש. ועוד שם (ריש ע"ב) תחלת היום דהיינו סוף בה"ש דלכאורה תמוה דהא בשבת (ל"ד ב') אמרינן בה"ש ספק כולו מן הלילה כו' אבל אם הוא כהרף עין הרי הוא תופס מן היום ומן הלילה:
+<b>אולם </b>בסברא זאת שחדש לנו הגה"ש [וכ"כ התוס' בשבת (ל"ד) ד"ה שניהם] "דהיכא דידוע לנו באיזה זמן נפל השרץ רק דמספקינן על אותו זמן אם הוא יום או לילה לא שייך לאוקמיה אחזקה" יל"פ כוונת ר' ירמיה (לא כפירוש רש"י דודאי איטמי מבעו"י דא"כ מאי שייך פלוגתא בזה ואיך יקראנו התנא ספק. ואיך יאמרו ר"מ ור"י בזה ה"ז חמר גמל ור"י ור"ש יכשירוהו. וכיון דודאי איטמי מבעו"י וא"א שיטעה ר' ירמיה בכ"ז) הוא דראינו שנפל בביה"ש ואין נודע לנו אם אותו זמן תפס קצת מן היום (או אפילו תחלת הלילה ממש למאי דאמרינן לקמן תחלת היום קונה עירוב) או לא. ולכן לא שייך כאן חזקה ואפ"ה פריך מר"י דהרי גם הוא אינו מכשיר בלא חזקה כדלקמן בס' טהורה ס' טמאה ונכון בעז"ה:
+
+Mishnah 5
+
+<b>ברע"ב ד"ה ר' יהודה אומר כו' דלקנו ליה ההוא ערוב דלצד רביה כו' ורש"י מסיים ומיהו איהו הוא דלא ידע לאיזה מן הצדדין יבא כו' משמע דזה ידע שרבו אחד מהם. </b>וקשה כיון דידע ואפ"ה אמר למקום שארצה אלך א"כ חזינן לדעתיה דלא ניחא ליה כ"כ ברבו ומדוע לא פי' שלא ידע כלל שרבו אחד מהם. [ודברי הרע"ב יסבלו גם אם נאמר דלא ידע כלל שרבו א' מהם]:
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוי"ט ד"ה מערב אדם כו' ומ"ש הר"ב שיערב כו' משום יו"ט שחל אחר השבת כו' ע"ש </b>אבל מה יענה במה שפי' במשנה הסמוכה בב' יו"ט של ר"ה ג"כ שמניחן בעיו"ט ועי' מהרש"א:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>בתוס' רע"א אות ל"ו כו' וקשה לי דהא תינח כו'. </b>י"ל דלאינך טעמי כו' ותו קשה הא מכלכלה נמי נשמע זה כו'. ע"ש ואני תמה על כתה"ג דאישתמיטתיה דבטבל ל"א כלל מיגו דאיתקצאי לביה"ש דהא קיי"ל דטבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותיקן מתוקן (שבת מ"ג) וע"ש בפי' רש"י ותוס' ומש"כ הכא דבהתירא מפריש ובזה יפלו כל דבריו שם גם סוף דבריו תמוהים ואכמ"ל:
+
+Mishnah 9
+
+<b>במשנה החליצנו כו' את יום רה"ח כו' </b>ברא"ש ובהרר"י הגי' ביום רה"ח כו' והיא גי' נכונה לכאורה אבל קשה לי לישנא דאם אמש דהוי צועק לשעבר. (וצ"ע בדבריו):
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>ברע"ב עגולות כו' דמינייהו ילפינן אלפים של ת"ש </b>עי' בגמ' (נ"א א) הדרשה ודרשה זו אינה אלא אסמכתא בעלמא כמ"ש רש"י (שבת ל"ד) ע"ש ולהך למוד כוון הרע"ב וכן הטור ריש סי' שצ"ז ע"ש אבל דרשת ר"ע בפ' כשם דרשה גמורה והוה דאורייתא לדידיה התוי"ט כאן. ובפ' כשם עירב את הדרשות והעלה בצ"ע ול"ד במחכ"ת שוב ראיתי להתוס' (בסוטה ל' ר' ע"ב) שהשוו ג"כ הדרשות כהדדי ונשארו בתימא ולעד"נ כמ"ש:
+<b>שם בא"ד ורבנן כו' דרשי זה לרבויי כו'. </b>ותימא דבכ"ד דרשינן זה למיעוט ומהן (בב"ב קכ"א) ע"ש. אולם אשכחנא כ"כ (מנחות צ"ז ב) ורי"ס כזה יהו כל אמות כלים:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>בתוי"ט ד"ה עד ט"ו אמה כו' והאחיזה טפח וחצי אצבע כו' </b>בנדה (כ"ו) אמרינן כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן טפח ופי' הר"ן בר"ה דכדי אחיזה אין בו טפח רק כדי שיראה כו' משלימו ולפי דברי התו"ח שהבאתי בריש מכילתין היה מקום ליישב קצת אבל כבר השבתי עליו ע"ש. ואולי משום דצריך למתוח החבל בכל כחו כדפירש"י לקמן (נ"ח ב) במשנה בשם התוספתא לכן צריך שיצאו קצוות החבל מאחורי ידיהם קצת כדי שלא ישמוט. ודע כיון דקרי להו טועין משמע דלאו שפיר עבדי וכ"מ לקמן (נ"ח) לא פחות מפני שמרבה כו' וכן שם ע"ב בחבל של ד"א:
+<b>ברע"ב ד"ה כטבלא מרובעת כתב הרמב"ם כו'. </b>והוא דחוק. ול"נ דבא להשמיענו בקוצר אשר נמדוד שטח התחומין פשוט כשטח הטבלא שהיא חלקה ור"ל שלא נמדוד שפוע ההרים והגאיות וכדלקמן בפ' הסמוך (סוף דף נ"ז במשנה):
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>וגשרים כו' שיש בהם בית דירה. </b>לעד"נ לפרש דדרך הגשרים להיות מגופפין מלמעלה (מצדיהן לעברי הנהר מדין מעקה עי' בשו"ע חו"מ בסופו ובראשו שלא יעברום בלתי דעת המוכס עושין בהם שומרים) ואמר שאם יש בהן בית דירה להמוכס אז כל הגשר כמו שהוא גדול מתעבר עם העיר דומה לפי' ר"י בתוד"ה ל"צ לקמן (נ"ה ב') לענין מערה (ופי' הרר"י בזה הביאו ג"כ התוי"ט לא מחוור ע"ש) וכן יתפרש קבר ובכה"נ וכל הני דחשיב (שם) בברייתא:
+<b>בתוי"ט ד"ה ועושין אותה כו'. </b>גי' זאת ישרה בעיני התוי"ט ומפרש בשם הרמב"ם דקאי על המדינה ודלא כגי' רש"י "אותן" ול"נ פשוט דאף לגי' אותן יל"פ דקאי על הערים שהזכיר התנא בר"ד בלשון רבים:
+<b>שם בד"ה כמין טבלא כו' כתב רש"י כו' שהרי רחבן למדת העיר היא אם קטנה כו'. </b>פשוט דר"ל על כל אחד מתחומי צדדי העיר טרם מילוי הקרנות שהם אלפים על אלפים בכ"א מהן לפי' הב"י בכוונתו הביאו ג"כ התוי"ט תמוה ע"ש:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה. רובה כו' למקום שריבה. </b>מפי' הרמב"ם משמע דמפרש ריבה למקום אחד היינו ד"מ לרוח מזרחי ריבה ממדה ראשונה ומיעט למקום אחר היינו דלרוח מערבי מיעט ממדה ראשונה שומעין למקום שריבה ומשמע דלרוח מזרחי שריבה שומעין לו אבל לרוח מערבי שמיעט אין שומעין לו ולכן פריך שפיר אמאי לא ומשני אימא אף כו' ור"ל דבאמת שומעין לו לב' הצדדים בין להקל ובין להחמיר ונכון מאד. ועי' רש"י ותוס' שנדחקו בזה:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>בתוי"ט ד"ה מהלכין כו' </b>ע"ש מה שדקדק התוי"ט מלשון הרע"ב שכתב ומשלימין דמשמע דנחשבת עכ"פ לד"א אינו כלום שהרי גם בגמ' איתא ומשלימין לו את השאר וע"כ יפרש הרר"י דר"ל דמשלימין לו על כמות המדה שעד העיר אבל אנכי תמה איך יפרנס לשון המשנה מה שנשכר הוא מפסיד הלא משתכר ד"א שנותנין לו במקום ערובו:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה והוציאו את הכלים כו'. </b>והרב שכתב כו' ובעצמו כתב כו' ש"מ כו'. ולא ידעתי מאי קאמר דלעולם יסבור הרב דלא מהני חזקה אף לת"ק שלא יוכל לחזור בו אח"כ אלא דסובר דכ"ז שלא יחזור מהני בטולו להכי קאמר מהרו ועשו צרכיכם ור"ל אף משתחשך טרם שיוציא כליו ויחזור וא"ל ר"י דלא כן היה אלא אמר להם מהרו כו' מבעו"י עד שלא יצא היום ולא כו' כדקאמרת רק דלכאורה הוא נגד הגמ' שאמרה למימרא דכי מפקי אינהו כו' לא אסר וכו'. ואולי סובר הרע"ב דכל השקלי וטריא שם הוא על הברייתא דתני שם הוציאו מה שאתם מוציאין כו' דמשמע איזה דבר בעלמא שיהיה רק חזקה אבל במשנה דגורס בה ועשו צרכיכם מ"ל כל צרכיהם כמו בדר"י וע"כ דלא מהני חזקה. [ובר מן דין אין לדקדוקו של התוי"ט בדברי הרע"ב כל יסוד. דהדברים "ולא עוד שיוציא כליו" קאי על הצדוקי ולא עליהם כמו שהעיר ע"ז בנמוקי הגרי"ב]:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ברע"ב ד"ה א"צ לערב והוא שיהיו כולן שותפות בכלי אחד. </b>לע"ד נל"פ דלישנא דמתניתין לזה ביין ולזה ביין. דמשמע דקנה בעה"ב עם שכן אחד יין בשותפות וכן עם שכן אחר נמצא דשכן עם שכן אין להם שותפות כלל. לכן בעינן שיתערבו בכ"א דהשתא הוו כולן שותפין בהדדי באותו כלי אבל אם כולן יחד שותפין בב' הכלים אפילו באחד יין ובאחד שמן הוי עירוב ומצטרפין זה עם זה וזהו דינא דב"ה (ועי' בתוס') ויש לכוין גם פירש"י ותוס' לזה:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה נפרצה הכותל כו' ונשאר מהכותל משהו כו' או מצ"א לבדו וכו'. </b>בקיצורו נתן מקום לטעות דמצד אחד נמי סגי במשהו וז"א דמצ"א בעינן רחב ד"ט וכן סיים הרר"י:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב ד"ה ב' גזוזטראות כו' ונתן נסר רחב ד' מזו לזו כו'. </b>וברש"י ואם ישנן זו אצל זו כו' ובגמרא על זו שלא כנגד זו נדחק לפרש שהיה זו בולטת כו' אבל הרר"י פי' זו כנגד זו שרוחב רה"ר מפסיק ביניהם וא"ש בפשיטות זו שלא כנגד זו דבגמרא. וע"ש בהרר"י וכן מוכרח לפרש זו כנגד זו דבשבת ר"פ הזורק. ופירוש רש"י צ"ע:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ועל ידי אשתו כו' ועוד תימה כו' אלא באומר ע"מ שאין לבעליך רשות בהן. </b>לדעתי כיון דהבעל עצמו מזכה על ידה לכל בני המבוי הוה כמו (או עדיף טפי) שאומר ע"מ כו'. וכ"מ מלשון המ"א שס"ו ס"ק י"ז:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>במשנה אבל בשירי עירוב כל שהוא. </b>רש"י פי' אין צריך להוסיף [ור' יוסי פליג את"ק] זהו הגהת רש"י ואולי מצא כן בס"י [אאה"ל כפי עדות הרב בעל ד"ס ז"ל לא נמצא כן לא בכל הדפוסים הישנים ולא ברש"י כ"י] ועי' תוי"ט שהכריח זה מדקאמר ת"ק נתמעט האוכל מוסיף כו'. דלר"י אין צריך להוסיף (ולפירוש רש"י כאן בהא דול"א לערב בחצרות כו' אין הכרח דא"ל לת"ק איירי בשתופי מבואות. אכן לפירוש רש"י לעיל (מ"ו ב') וע"ש בתוס' יש מקום לדבריו) וכתב עוד ואין לומר דר"י מיירי קודם שבת ראשון כו' ותמוה דכלפי לייא. ונראה דט"ס הוא וצ"ל דלר"י מיירי כו' (ור"ל הרישא דנתמעט מוסיף) דהא ודאי כו' עד לשבת הבאה (כ"ז שייך להו "אין לומר" להכריח דדברי ר"י אינם רק לאחר שבת ראשון ולכן היה מקום לומר דרישא מיירי לדידיה קודם שבת ראשון) דהא לעיל פי' נמי הכי כצ"ל (ור"ל דברי ת"ק בנתמעט האוכל פי' נמי דהיינו מע"ש השני כמו שהביא שם בשם הרר"י) ונ"ל משום דא"א לפרש קודם שבת הראשון דא"כ אפילו כלה לגמרי נמי כיון דעדיין לא הועיל כלום הוה כמו שמערב בתחלה דמאיזה מין שירצה יוכל לערב כסברת ר"נ בגיטין (סוף ס"ג) ע"ש. ובזה יש לדון קצת. [ועי' בנמוקי הגרי"ב]:
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>בתוי"ט ד"ה אבל בערובי חצרות כו' ובטעמא דת"ק דהכא כו' ויש למצוא טעם כו' וה"נ כו' אפשר דלא ניחא ליה שיתערבו בני החצר כו'. </b>ותימה שלא הביא פירוש רש"י לעיל (ריש דף פ) דאולי מקפיד כו' וכ"כ התוס' (מ"ו ב') בד"ה ואין חבין:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה לכל מי שילך כו' אפשר שדעתו כדעת הראב"ד כו' שלא לברך על ע"ת. </b>ועי' לשונו בספ"ו מהל' עירובין כי כונתו באה סתומה ורבים מתקשים בו ולעד"נ בכונתו דבשלמא בע"ח ושתופי מבואות לא נשאר אחר העירוב והשתוף מגזרת חכמים כלום מאיסור הטלטול בהם. זולת העירוב והשתוף עצמם שע"י יש היכר לגזירתם לכן שייך שפיר לברך עלייהו. משא"כ בע"ת עדיין גזירת חכמים במקומה שהרי גם עתה אסור לו לילך ממקום עירובו יותר מאלפים לכ"ר ואין צורך להעירוב שיהא היכר רק שבא להתיר בלבד ונכון בעז"ה:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה וזה וזה מתכוונין להקל. </b>כה"ג בפכ"ז דכלים מי"א. והרע"ב העתיק "אלו ואלו" וכן הגי' שם בפי"ז מי"א וע"ש בתוי"ט ועי' פירש"י ובכתובות פי' בענין אחר ולהתוי"ט אישתמיט פה פירושו דשם והביא זה בשם הרר"י [עי' ש"נ]:
+<b>שם מככר בפונדיון כו' </b>כאן לא נופל יפה המ' דמככר (ורש"י העתיק ככר בלא מ"ם) אבל התנא מיסרך בלישניה דפ"ח פאה מ"ז ע"ש. [עי' ש"נ]:
+<b>בתוס' חדשים על התוי"ט ד"ה ורש"א כו' נתחכם לחלק דהכא ובהמשרה כו' </b>להכי סגי בפחות משום דמשערינן כאלו אוכלהו בלפתן משא"כ בבית המנוגע ונעלם מאתו משנה דנגעים (פי"ג מ"ט) וגמרא בריש מכילתין דגם שם משערינן כאלו אוכלו בליפתן:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוי"ט ד"ה אוגנו כו' ובפי' הרמב"ם שכתב חוליות הבור כו' ולא כמו בס"א שנדפס מלמטן בתחתיות הבור כו'. </b>ולדידי נראה פירושו דכוונתו בזה לאפוקי מפי' רש"י בלמטה מן המים דהיינו שתהא המחיצה קבוע בקרקעית הבור. לכן קאמר והסמוך לו ר"ל לתחתית הבור וכפי' התוס' ואדרבה להגהת התוי"ט לא א"ש והסמוך לו וצ"ע:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>במשנה וחכ"א כו' לא ישפוך. </b>עי' תוי"ט שהאריך לחלק מה בין זה לחצר ד' על ד'. ולבסוף העלה כי דייקינן כו' עם כל הד"א בשיפוע. דבריו אינם מבוררים דלכאורה בזה שפיר יש לחלק בין בים לחצר דחצר הקרקע שוה ומתפשטים המים על כל שטחה. אבל בים שהוא משופע בצדדים ובאמצעו הוא החריץ נקוים המים להחריץ ובו לבדו אין דע"ד רק בהצטרפות צדדי השפוע. זולת דהגמ' אינה מחלקת בינם ומוקי לרישא כראב"י וכדמסיק:
+<b>שם אבל שופך מגג לגג. </b>[במשב"ב בד' האחרונים. אבל שופך הוא לגג] ותימה על התוי"ט שהעלים עין מגי' זו [שבמשב"ב] ושכ"ה ברי"ף וברא"ש ובהעתקת הב"י [עי' ש"נ וראיתי כי ברוב הדפוסים הראשונים היתה הנוסחא מגג אל גג וכן היתה בגמרת התוי"ט]:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה קרפיפות. </b>עי' בהגהותי לגמרא שבת מה שכתבתי שם בדעת רש"י והטור ותמיהתי על התוי"ט כאן:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה גג גדול כו' פי' הרע"ב להוציא לו כלי ביתו וכן פירש"י. </b>והנה לרה"ר לעיל גבי חורבה ביניהם ה"נ לכאורה לענין כלים ששבתו בגג וחצר הוה הדין להיפך דהקטן והקטנה מותרין לטלטל לגג ולחצר הגדולים. והגדולים אסורים לטלטל מהם להקטנים:
+<b>בתוי"ט ד"ה גג גדול פי' הרמב"ם כשיש כותל מקיף בגגות כו' והוא כלישנא מציעא דרב יוסף (פ"ט ב') ל"ש אלא שיש מחיצה ע"ז וכו' וע"ש בפרש"י. </b>וכ"נ דעתו בחבורו שלא הביא דין זה דגג משום דכיון דמיירי בשיש להם מחיצות מלמעלה דוקא נלמד זה מחצר גדולה וקטנה (והתוי"ט השיא דברי הרמב"ם והרע"ב אחריו מפשטן. מפני שלא נזכר מדברי רב יוסף שהבאתי) ותימה על הרב"י שלא הרגיש בזה בסוף סי' שע"ד ולא הביא דעתו ז"ל וכן בשו"ע סתם כדעת הטור שניתר במחיצות התחתונות מטעם גוד אסיק וגם האחרונים לא העירו מזה וצ"ע להלכה:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה חצר שנפרצה לרה"ר. </b>מדברי התוס' ד"ה מ"ש מבואר דל"ג לרה"ר וכן לעיל (י"ז) ליתא:
+<b>שם מותרין באותו שבת כו' דברי ר"י. </b>נ"פ דע"כ לא שרי אלא שגם עתה אחר שנפלו אינו אסור אלא מדרבנן. אבל אם היה אסור מדאורייתא ודאי לא שרי מטעם הואיל. ולפי"ז יש לגמגם קצת במאי דפריך הגמ' אלא ביתר מעשרה א"ה אפי' מרוח אחת נמי דנימא דלרבותא דרי"ה אשמועינן ודוקא מב' רוחות דנשאר עליו עדיין שם רשות היחיד מדאורייתא לשיטתו בר"פ. אבל מג' רוחות מודה דאסור. ולפמש"כ התוס' ד"ה מ"ש בסה"ד א"ש:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה המוצא ב' כו'. </b>ומ"ש רש"י כו' וכן כתבו בתוס' בסוף פ"ק דביצה. בתוס' לא נמצא מאומה מזה אבל הוא מבואר שם בגמ' ע"ש:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ברע"ב ד"ה נותנין עליו בני עליה כו'. </b>וכן פירש"י. נ"פ משום דלפני החלון משמע שהוא שוה לתחתית החלון או למטה ממנו עי' בגמ'. וחלון הבית לא פסיקא שיהא גבוה עשרה מקרקעית ר"ה עי' לעיל ר"פ חלון במשנה וגמ' לכן פי' דהכונה פה לבני עליה. והתוי"ט הניחו בתימה ודבריו ג"כ מגומגמין:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>תוי"ט ד"ה שהיה בירושלים כו'. </b>ובסוף פ"ה דפסחים נמי משמע הכי כו' ואמאי לא עירבו כו'. ולק"מ דההיא איכא לאוקמי לאחר שנפרצו בה פרצות וכאוקימתא דר"פ וכה"ג כתבו התוס' (שם ס"ו) ד"ה תוחב (ועי"ש במהרש"א):
+
+Mishnah 10
+
+<b>במשנה ר' אליעזר אוסר. </b>נ"ל להגיה אלעזר בלא יו"ד וכ"ה ביבמות (צ"ו ב') והוא ר"א בן שמוע חבירו של ר' יוסי אבל ר' אליעזר היה רבו דרבו (אך מזה אין כ"כ ראיה דגם בפסחים (ע"ז) אשכחן דפליג ר' יוסי עם ר' אליעזר ע"ש בתוד"ה ר"א ועוד דאיך יביא ר"א ראיה מר"ג והזקנים שהיו חביריו וזה דלא כסה"ד שחשב משנה זו בין המקומות אשר נזכר בהם ר' אליעזר ובדר' אלעזר לא חשבה) (והנ"ש הטיב לראות בזה) [ועי' ש"נ]:
+<b>בתוי"ט ד"ה ור"י מתיר כו' ואע"פ שמלאכתו לאיסור כו'. </b>ורש"י בשבת (ריש דף קכ"ד) פי' שהוא מלאכתו להיתר:
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+<b>ברע"ב ד"ה יבלת כו' הוי תולדה דגוזז את הצמר. </b>ק"ל דא"כ מילה ליחייב נמי משום גוזז ובכ"ד מוכח דאין בה אלא משום חובל עי' (שבת ק"ו) וגם הכא יל"פ משום חובל. ונלע"ד דלא שייך גוזז אלא בדבר הדומה לצמר דגזעו מחליף כגון צפורן דשבת (צ"ד ב') ומייתי לה לקמן אבל בשר ועור אין גזעו מחליף כמבואר כ"ז (בנדה נ"ה) ועוד נראה מטעם אחר דאין כאן משום גוזז והוא כמש"כ התוס' (בשבת ע"ג ב') ד"ה וצריך לעצים לענין קוצר:
+<b>בתוי"ט סד"ה קושרין נימא במקדש כו' ואפי' לדברי רש"י למדנו כו' דלא הותר אלא במקדש כו'. </b>וכן בס"פ קרי הרע"ב להדיא לעניבה איסור שבות וכ"מ שם לשון רש"י כי דברי המהרש"א בכוונתו דחוקים ותמוה טובא דבשבת (קי"ג) משמע דמותר לכתחלה וכ"פ בשו"ע שי"ז (ולפמש"כ המ"א שם ס"ק ט"ו בשם ש"ג א"ש קצת):
+
+Mishnah 14
+
+<b>ברע"ב ד"ה ומבאר הקר כו' ונשאר בהיתרו כו' אף במדינה. </b>לשונו אינו מכוון דהלא הבור הזה עומד במקום שעמד והכי הל"ל הותר לכל. או אף בזה"ז:
+
+Mishnah 15
+
+<b>ברע"ב בהמיינו כו' ואע"ג דמטמא ליה לאבנט שהוא קדוש. </b>[וכן כתב רש"י] ואע"ג דבלא"ה איכא איסור דאורייתא משום מכניס טמא שרץ דאמר שמואל לקמן דחייב עליו ועי' תוס' ד"ה לא וכן מוכח מדברי ר"י דאמר בצבת של עץ וקי"ל שלרבי דפסל כלי שרת של עץ (סוכה נ' ב') ואפ"ה דוקא צבת דהוא פשוטי כלי עץ דלא מקבל טומאה. אתי לפרושי רבותא דהמיינו דנקטא מתני' אבל מש"כ [רש"י] לקמן בסה"ע ד"ה שהוי עדיף "דהא אבנט נמי מידי דקדש הוא" ודאי קשה ושם נלע"ד לפרש דפלוגתתן הוא אם קום עשה עדיף או שוא"ת עדיף כדלעיל ק' דו"ק שם:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Eruvin/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Eruvin/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..adcbe6e700df1c15303311bc1dea1adb128d26e1
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Eruvin/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,429 @@
+Rashash on Mishnah Eruvin
+רש״ש על משנה עירובין
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Mishnah_Eruvin
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה עירובין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה גבוה למעלה מעשרים אמה. </b>יש מגמגמין על מל' למעלה והב"ח בהגהותיו מחקה. ועי' ר"ן ריש סוכה ול"נ דאי לא תני אלא גבוה מכ' ה"א דהמ"ם הוא לשמש "מן" ור"ל שהוא גבוה מן כ' ומעלה וכ' ג"כ בכלל וכמו (לקמן בגמ' י"א ב') במשנה רחב מארבע אמות כו' דר"ל וארבע בכלל ועי' מש"כ בפ"ד דכלאים מ"ז בס"ד (ועי' ערכין ספ"ד במשנה וגמרא) אבל השתא דתני שהוא גבוה למעלה מכ' מבואר דר"ל דדוקא שהוא גבוה יותר מכ'. ותיבת למעלה מושכת עצמה ואחר עמה ושבה גם על הרחב מעשר דסיפא ומה שאמר רבא בגמ' חלל סוכה תנן חלל מבוי תנן נראה דיוקו מדלא תני סכך שהוא גבוה קורה שהיא גבוה ש"מ דקאי על חלליהם וזה שלא כדברי הר"ן שם:
+<b>שם ואם י"ל צוה"פ אע"פ שהוא רחב כו'. </b>לכאורה לפי מאי דמסקינן לקמן בגמ' (ריש דף י"ד) דגם לגובה מהני צוה"פ תיבות אלו מן אע"פ עד מעשר אמות מיותרות (ולפמש"כ התוס' שם בד"ה איפכא י"ל קצת) ויל"פ דה"ק אע"פ שהוא רחב כו' דלא מהני ליה אמלתרא צוה"פ מהני. וכ"ש לגובה דמהני גם אמלתרא:
+<b>שם ברע"ב ד"ה מבוי שאינו רחב ט"ז אמה אע"פ שהוא פתוח מב' ראשיו כו'. </b>לשון הר"ב דמשמע מיניה דאפי' מפולש אם אינו רחב ט"ז סגי ליה בתקנתא דלחי או קורה אינו מדויק. ובמשנה ב' תבריה לגזיזיה וכ' ומבוי דאיירי ביה הכא הוא כו'. ולשון רש"י ד"ה מבוי כו' דאי הוה מפולש לא הוי משתרי כו'. ר"ל אפילו לא הוה רחב ט"ז וכ"מ בכמה דוכתי. [א"ה כבר קדמו בזה בס' משנת חכמים. עי' תוס' אנשי שם]:
+<b>שם בתו"ח ד"ה ואם יש לו כו' וכתב ב"י ביו"ד כו' דטפח שוחק הוא יותר כו' חצי אצבע. </b>והוא טעות דאמה שוחקת הוא דיתירה על עוצבת חצי אצבע וכן מתבאר מדברי הבד"ה שם ובשו"ע שם ובש"ך סק"ו וכ"כ הה"מ ספ"ו מהל' שבת:
+<b>שם בתוס' ר"ע (אות א) בסופה גם מ"ש הרע"ב ושריוה בתקנתא דלחי או קורה כו' אינו מדוקדק כו'. </b>וי"ל דליהוי היכרא לא קאי אלא אקורה דסליק מיניה. [וכן יש ליישב דברי רש"י במשנתינו] אולם לשונו בריש סוכה א"א ליישב כן ע"ש:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ברע"ב ד"ה ובה"א כו' דאי ארכו כרחבו הוי כחצר כו' וצריך פס ד' ומשהו כו'. </b>וכ"כ הרמב"ם בחבורו פי"ז סוף הל' ח' אכן בגמ' לקמן ובפוסקים וכן בפי' הרמב"ם וכן בחבורו שם בהלכה הקודמת ליתא "ומשהו" לכן נראה דט"ס הוא וצריך למחקו. [א"ה עי' נמוקי הגרי"ב שכתב ג"כ הך ומשהו לא נזכר בגמ' ולא בשום פוסק לכן צע"ג מנ"ל להר"ב הא]:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה ובה"א כו' ולעיל פי' דרבנן גזור כו' הואיל ואין הדבר מפורש כו' מיקרי ד"ס. </b>ישובו אינו מתיישב על הלב דמ"מ לישנא דגזור רבנן אינו נופל על הל"מ וכן מדשרי ב"ב בכה"ק להציל למבוי המפולש (רפט"ז דשבת) והוא ג' מחיצות בלא לחי כדמסיק שם בגמ' וכן לרבנן שם בלחי אחד אף לר"א דהכא ש"מ דהוא דרבנן ממש ועי' מש"כ לקמן (י"ד). ומש"כ עוד התוי"ט בסה"ד דדעת שלישית ספ"ט דמה"ת בב' מחיצות הוי רה"י וכ"כ שם הרמב"ם והרע"ב וכן איתא בגמ' שם ולקמן (י"ב ב') לכאורה לשיטתם דהכא הל"ל דהוי כרמלית לר"י כמו בג' מחיצות לרבנן ואולי קראו רה"י ע"ד שתירץ עולא בשבת (סוף ד' ו) משנה דטהרות וע"ש בגה"ש (בריש ד"ז) בד"ה רה"י קתני:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה לא נחלקו כו' וכתבו התוס' כו' ותמיהני דא"כ כו'. </b>המהרש"א כתב ישוב לזה ויש סתירה לישובו מלקמן (ע"ב ב) בתוד"ה אבל ועי' מש"כ שם ועי' תוי"ט רפ"ג דפאה ולי י"ל דת"ק אשמעינן דל"ת דע"כ ל"פ ב"ה אלא במבוי שהוא פחות מד"א קמ"ל דבפחות אף ב"ש מודו ודוקא על יותר פליגי וב"ה מתירין גם כן בלחי או קורה וכה"ג מיישב הר"ן ריש סוכה גבי סוכה ישנה וכ"כ מהר"ם בכונת התוס' שם:
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה כדי לקבל אריח כו' ואפשר דלגי' זו כו' נמצא האריח טפח ומחצה על טו"מ כו'. </b>ותימה שנעלמה ממנו הברייתא דלקמן וכן ב' קורות המתאימות כו' אם מקבלות אריח לרחבו טפח כו' רשבג"א כו' אריח לארכו שלשה כו'. וכן נעלם ממנו הירושלמי על משנה זו שזה פלוגתת רשב"ג ותנא דמתניתין. דמתני' ס"ל לארכו ורשב"ג ס"ל לרחבו וע"ש ומשם תראה דע"כ גירסת גמרא דילן במשנה לרחבו מדפריך טו"מ בעינן כו' וברשב"ג ע"כ גרסי לארכו ובזה יצא לנו פי' מורווח בהא דרשב"ג בשתי קורות המתאימות דאמר אם מקבלות אריח לארכו דאין בם פלוגתא חדשה (כאשר הביאו המפרשים) רק דאזלי לשיטתייהו בפלוגתתם בקורה אחת ותדע דהירושלמי הביא תחלת הברייתא דקורה היוצאה מכותל זה ואינה נוגעת כו'. וסופה דהיינו וכן ב' קורות המתאימות כו' השמיט והוא משום דכבר השמיענו פלוגתתם בקורה א' ומינה נשמע דה"ה בב' המתאימות ונכון מאד בעז"ה. אח"ז ראיתי בהרר"י שכתב שם ויש שגורסין כו' ומשמע שהם מפרשים ברשב"ג כמש"כ והוא כתב ע"ז ולא נהירא דהרי ל"פ במתני' כו' ואישתמיטתיה במחכ"ת הירושלמי הנ"ל דבאמת פליג וכנ"ל. ונ"ל דמאן דתני לארכו נ"מ דמשער באריחין ולא בשלמות הוא כדי להרויח הריוח שבין אריח לאריח (וארבעין אריחין דבירוש' ל"ד) עי' מ"א שס"ג סקט"ז ובמחצית השקל:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה עגולה רואין אותה כאלו היא מרובעת. </b>לכאורה הי' נראה לפרש דרואין כאלו יש לה קרנות והוה טע"ט מרובע אולם מדפריך הגמ' ע"ז הא תו ל"ל מוכח כפירוש רש"י [נפסלת או חלוקה] דהרי לא שמענו עדיין דנאמר רואין כאלו נתוסף אליה [אולם מה שפי' נפסלת משמע לכאורה דר"ל שתנטל עובי העיגול וא"כ תצטרך שתהא עוביה טפח וב' חומשין וכמו בפסי ביראות לרי"ש בנו של ריב"ב (לקמן י"ט ב) וקונדסי סוכה לר' יעקב בסוכה (ב) ולפמש"כ או חלוקה תהיה די בעובי טפח וכדאיתא בטוש"ע ואפשר לומר דס"ל ז"ל דאפילו רבנן ל"פ דאמרינן רואין באפשר לתקנה כמו ליטול עובי העיגול וראיה לזה מהא דפסי ביראות שהזכרתי דקאמר הש"ס שם דטעמייהו דתרי רואין ל"א מוכח להדיא דחד רואין אמרינן בכגון זה ועוד ראיה מהא דאר"ז לקמן גבי עקומה רואין כל שאלו ינטל כו' ובודאי אליבא דרבנן קאמר עי' ברא"ש. ולר"י אמרינן רואין אפילו היכא דא"א לתקוני כמו של קש או בעקומה אף כל שאילו ינטל יהיה בין זה לזה שלשה וכמש"כ הרר"י במתניתין (ודבריו בהא דר"ז תמוהין ואכמ"ל) וכן בעגולה כשר לדידיה אפילו אין בעוביו אלא טפח ולכן פירש"י נפסלת אליבא דרבנן או חלוקה אליבא דר"י וכן נפרש בעקומה לכל צד כדא"ל היינו לרבנן אלו תינטל לא יהיה בין זה לזה שלשה ולר"י אף אם יהיה שלשה. וכן בירושלמי איתא לחד מ"ד דעקומה ד"ה היא וע"ש. אולם בעגולה איתא שם עוד היא דר"י ואולי סמיך על הא דלעיל דלמ"ד בעקומה ד"ה היא ה"ה בעגולה. ומן האמור נראה דשפיר פסק הרמב"ם בהיתה אחת למעלה כו' כריב"י דבהאי רואין אמרינן לכ"ע והא דאמר אביי דס"ל כאבוה ל"ד. אלא משום דלדידיה שמעינן בהדיא דאית ליה רואין וליה ולמחלוקותו קאמר ועי' בב"י סי' שס"ג. ובכונת רש"י י"ל דנפסלת דקאמר היינו שיקציענה עד חצי רחבה ולא ישאר בה אלא חציה שלמה או חלוקה ותהיה שני חצאים שלמים]:
+<b>שם בתוי"ט סד"ה כל שיש בהקיפו כו' לא דקדקו בשל דבריהם והקילו בו. </b>לפמש"כ הרע"ב לעיל במ"ב שהוא הל"מ וע"ש בתוי"ט יקשה איך הקילו על ד"ת. ואולי קאמר ששיעור רחב טפח הוא מדבריהם:
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוי"ט בד"ה גבהן י"ט כו' ומ"ש הר"ב ואפילו היה המבוי כו' כבר כתבתי כן לעיל מ"א בשם הרמב"ם. </b>ול"ד דדין זה אינו ענין לדעת הרמב"ם. שם מיירי לענין צוה"פ דכשר אף למעלה מכ' והכא איירי להכשיר אף אם המבוי גבוה הרבה בלחי שאינו גבוה רק עשרה:
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה ור' יוסי אוסר. </b>עי' תוי"ט שישר בעיניו הגי' ור"מ אוסר. ומש"כ התו"ח שגם בסוכה הגי' ר"מ (שם מוכחת כל הסוגיא דהגי' ר"מ ע"ש) אבל שם הוא ברייתא. ומש"כ עוד דמשמע שם דר"י לא ס"ל בזה כר"מ ע"ש בכל הסוגיא דאין בה משמעות כלל. ודע דגי' הרמב"ם בפירושו ר' יוסי וכ"מ מפי' הרע"ב שכתב הטעם שמא תמות ואלו לר"מ מסיק שם ראב"י דקסבר כל מחיצה כו' וכדכתב הרע"ב לקמן וטעם זה מספיק גם ללחי וכמ"ש רש"י וטעמא דר"מ כו':
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>ברע"ב ד"ה ומדמאי שא"צ להפריש ת"מ כו'. </b>השמיט שגם מע"ש א"צ להפריש (והרמב"ם זכרו) וכן לקמן פ"ג מערבין בדמאי פי' שלא הפריש ממנו ת"מ והשמיט מע"ש ולא דק:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתור"ע (אות ט"ו) הקשה דמנ"ל לשמואל דהא דלבור הרבים לריב"ב לא מהני פסין משום דבעינן דחזי לאדם (עי' תוס' ר"פ ד"ה בור לחוד הב') דילמא לטעמיה אזיל דס"ל דאף להיקף סאתים בעינן שומירה כו' ולכן בעי באר דחשיב דירה כדפירש רש"י בשלהי מתניתין דר"פ ע"ש באורך. </b>ול"נ מדקאמר אלא לבאר בלבד משמע דלבור אין צד היתר בפסין אפילו בדאיכא שומירה כו' ותדע מדקאמר ולשאר עושין חגורה ואי בדליכא שומירה אפי' חגורה לא מהני בבור לשיטתיה וכמ"ש בעצמו בסה"ד:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה חגורה. </b>פי' הר"ב מחיצה וכן לשון התוס' וכתב הר"ר יהונתן כו'. אבל רש"י פירש חגורה היקף של חבלים והוא כחוניא בגמ' (יח ב) דקאמר חבלים לבור וא"ש דשינה מלישנא דר"ע דאמר מחיצה:
+
+Mishnah 5
+
+<b>ברע"ב ד"ה ובלבד כו' תן אחת למזרחה כו' הרי רחבה ע' וארכה נ' (וכ"ה לשון רש"י) </b>לכאורה צ"ל בהיפך דלעולם האורך נקרא ממזרח למערב ובפרט כשהוא יותר:
+<b>בתוי"ט ד"ה ובלבד כו' לפי שהוא פחות (ר"ל מרפ"ג אמה) ב' אצבעות וב' שלישי אצבע כו' עד סוף חשבונו הכניס הרע"ב ממלוי הקרנות בחשבון אורך הרצועה. </b>ולא דק כי אין אנו עסוקין רק בכמות אורך הרצועה הנצרכת להקפת המרובע מע' אמה וד"ט ודו"ק. ועיין מהרש"א. ודברי הגרי"פ ברל"צ שלא כענין במחכ"ת ע"ש. ובבאורו לפי' הרמב"ם בתחלתו על מש"כ אבל שטח מרובע כו' לא יוודע צלע כו' כתב ר"ל כו' או שאין ארכו כפליים ברחבו. ל"ד כלל. דמדוע לא יוודע תפוס איזה מספר שתרצה ס' או פ' ותחלוק בו את החמשת אלפים. מה שיעלה בידך הוא האורך במכוון. ואם יהיה בתשבורת מ"מ ידוע הוא. ומש"כ בסופו ד"ה ונשוב כי לא ישאר רק נ"ו ורביע. ל"ד ג"כ כי לא ישאר רק נ"ו פחות חלק י"ב בקרוב כי מספר ב' הרבועים עולה י"א אלף ות"ק ושליש בקרוב כמ"ש לעיל. ומש"כ בד"ה אני שלא יעדיף ק"ז ורביע כ"א פחות מב' אמות ושנהו עוד בד"ה העולה. ג"כ ל"ד שיעדוף עוד על ב' אמות ששית אמה וחלק ט"ז בקרוב כפי מש"כ בעצמו. והנה אף לפי הגהתו ק"ל:
+א) שהרי לפי ציורו יהיה האלכסון יותר על כפל הרוחב בכדי חצי אמה וחלק י"ב מאמה בקרוב. ולר"א ודאי אע"פ שאמר אם כו' יתר אפי' אמה כו'. ל"ד אמה אלא ה"ה בפחות וכמ"ש הרמב"ם בעצמו. ור"א סובר כי לא יוסיף כו' אלא כשיעור שהיה אלכסון כפל הרוחב כו' ועי' ביו"ד סי' ל"ו בט"ז סקי"ד:
+ב) הרי לציורי חסר מב"ס יותר מל"ח אמה. אשר ע"כ נ"ל ברור דצ"ל והרחב נ"ג ושלשה רביעי אמה ¾ 35 ועתה צא וחשוב ויתיישב לך. [עי' בהגהת הגר"א ז"ל]:
+
+Mishnah 6
+
+<b>ברע"ב ד"ה אנשי חצר כו' בטל רשות חצרו לחביריו. </b>וברש"י לחבירו ואולי משום דבאמת לר"א א"צ לבטל לכאו"א כדאמרינן בגמ' בס"פ:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה בכל מערבין כו' אין למידין מן הכללות כו' דהא הכא תנן כו' ואיכא נמי כמהין ופטריות כו'. </b>כ"ה בגמרא. הגר"א ז"ל באו"ח שפ"ו ס"ק ט"ז מפרש דקושית הגמ' והאיכא כו"פ לא קאי רק אהכל נקח כו' דכן מפורש בתו"כ מכלל ופרט כיצד כו' יצא כו"פ ע"ש. ואנכי תמה דהא לר"י בן גדיש דאפי' ציר נקח מטעם דדריש ריבויי ומיעוטי ומרבי כל מילי וממעט מים ומלח כדלקמן משמע דמרבי נמי כו"פ. ובתו"כ לא ממעט להו רק משום דדריש בכלל ופרט וא"כ א"ל דמתניתין אתיא כוותיה. ולשון רש"י לקמן בגמרא ד"ה פירא בעינן "כדלקמן מכלל ופרט" אינו מדוקדק. ודברי התוי"ט בפ"א דמע"ש מ"ג בזה מגומגמין מאד ע"ש. ולפי גי' הק"א שם משמע דלא ממעט להו בתו"כ אלא משום דסבר כללא קמא דוקא ובעינן נמי וולד ולדות הארץ (עי' לקמן ריש דף כ"ח) אבל למאן דל"ב רק מפרי מפרי וגד"ק לא מימעטו. ובזה אתיין דברי התוס' בד"ה מאן. שכ' דכו"פ נקחין דפרי מפרי הן וגד"ק לנכון ולא יקשה עליהם מתו"כ הנ"ל. וכ"נ להדיא מהירושלמי דתלי זה בפלוגתת רי"ש ור"ע דרי"ש דדריש ולד ולדות הארץ ממעט כו"פ. ולר"ע דלא דריש רק פרי מפרי מרבה כו"פ. והגר"א ז"ל שהעתיק התו"כ "אף כל פרי מפרי כו' יצאו כו"פ" ל"י אנה מצא גי' זו. ואולי הגיה כן מדעתו. אבל הוא נגד הירושלמי והתוס'. שוב מצאתי חבר גדול להגר"א ז"ל רש"י בב"ק (סג) ד"ה פרי מפרי שכ' דבא למעט כו"פ:
+<b>בתוי"ט ד"ה מפני שיכול כו' ומסיים רש"י בעגלות מבעוד יום. </b>לכאורה קשה דהא בעינן דח"ל בה"ש. ומה"ט לסומכוס א"מ לישראל בתרומה אף דאי בעי מתשיל עלה ויפריש תרומה אחרת מבעו"י. וי"ל דדוקא אם אינה ראויה כך כמות שהיא רק מחמת דאי בעי הוי עביד תקנה. בעינן שיוכל לעשותה בה"ש. עי' לקמן (ל' ב') [תוס' ד"ה ולפרוש] אבל היכא דראויה ליה בלא דאי מבעו"י (ולאחריני חזי אפי' בשבת עצמה) ש"ד. וכמו שהשיבו ב"ש שם על הא דמערבין לגדול ביוה"כ התם איכא סעודה הראויה מבעו"י. וזה דומה להא דלקמן (ריש ד' נ"א) והוא דכי רהיט לעקריה מטי דהיינו מבעו"י בעת שאומר שביתתי בעקרו:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתורע"א אות כ"ב כו' ויעוין ברשב"א בחידושי יבמות שהק' לשיטתיה כו' דאמאי א"מ בטבל כו' הא חזי לקטנים כו'. </b>ושמעתי לתרץ דטבל אינן רשאין להאכילו לקטנים מטעם אחר משום דאסור בהנאה של כלוי עי' שבת (כ"ו) תוד"ה א"מ בטבל טמא:
+<b>שם אות כ"ה כו' אבל מתניתין כו' ולא באו לחזרה כו' דגם בשולח ע"י גדול כו'. </b>ול"נ ליישב ע"פ דבריהם בדבור הסמוך דהיכא דסומך עליו לגמרי ול"צ לטעם חזקה כו' וא"כ הוה כאלו אמרו בפירוש שהנחנו [וצ"ע]:
+
+Mishnah 3
+
+<b>ברע"ב ד"ה ואבד המפתח כו' ואיכא תרתי כו' אפילו לרבי דאמר כו' בכה"ג מודה דגזרו וכו'. </b>עי' תור"ע שתמה עליו ע"ש ונ"ל ליישב דהתם הב' איסורים בזאח"ז אבל הכא בשעה שחותך החבלים קא מטלטל גם לסכין ועובר על ב' איסורים בב"א. אולם לפמש"כ המ"א בסי' ש"ח סק"י יש לדון בזה:
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב ד"ה תרומה ונטמאת כו' ותנא תרומה שנטמאת כו' דאע"ג דישנה בעולם כו'. </b>כן פירש"י ונראה דחוק. ויל"פ דהרבותא היא אע"ג דהוה ספק טומאה בר"ה דר"מ מטהר כה"ג בהא דנגע בא' בלילה מטעם זה כמ"ש התוס' בשם התוספתא שם מ"מ הכא מחמיר מטעמי דמחלקין אמוראי דלקמן ואפשר להוסיף עוד דהכא אף דגם אין בו דעת לישאל:
+<b>בתוי"ט ד"ה אם ספק כו' התם תרי חזקות לקולא כו'. </b>עי' בתורע"א בקושיא הא' (וכ"ה בגה"ש). הן ר"מ ור"י תרווייהו ס"ל בה"ש כהרף עין (ריש ברכות) א"כ בתוך בין השמשות הוא כולו. ובזה מיושב קצת מה שפירש רש"י דודאי איטמי מבעו"י וכן לקמן (ל"ו סע"א) פי' סוף היום תחלת בה"ש. ועוד שם (ריש ע"ב) תחלת היום דהיינו סוף בה"ש דלכאורה תמוה דהא בשבת (ל"ד ב') אמרינן בה"ש ספק כולו מן הלילה כו' אבל אם הוא כהרף עין הרי הוא תופס מן היום ומן הלילה:
+<b>אולם </b>בסברא זאת שחדש לנו הגה"ש [וכ"כ התוס' בשבת (ל"ד) ד"ה שניהם] "דהיכא דידוע לנו באיזה זמן נפל השרץ רק דמספקינן על אותו זמן אם הוא יום או לילה לא שייך לאוקמיה אחזקה" יל"פ כוונת ר' ירמיה (לא כפירוש רש"י דודאי איטמי מבעו"י דא"כ מאי שייך פלוגתא בזה ואיך יקראנו התנא ספק. ואיך יאמרו ר"מ ור"י בזה ה"ז חמר גמל ור"י ור"ש יכשירוהו. וכיון דודאי איטמי מבעו"י וא"א שיטעה ר' ירמיה בכ"ז) הוא דראינו שנפל בביה"ש ואין נודע לנו אם אותו זמן תפס קצת מן היום (או אפילו תחלת הלילה ממש למאי דאמרינן לקמן תחלת היום קונה עירוב) או לא. ולכן לא שייך כאן חזקה ואפ"ה פריך מר"י דהרי גם הוא אינו מכשיר בלא חזקה כדלקמן בס' טהורה ס' טמאה ונכון בעז"ה:
+
+Mishnah 5
+
+<b>ברע"ב ד"ה ר' יהודה אומר כו' דלקנו ליה ההוא ערוב דלצד רביה כו' ורש"י מסיים ומיהו איהו הוא דלא ידע לאיזה מן הצדדין יבא כו' משמע דזה ידע שרבו אחד מהם. </b>וקשה כיון דידע ואפ"ה אמר למקום שארצה אלך א"כ חזינן לדעתיה דלא ניחא ליה כ"כ ברבו ומדוע לא פי' שלא ידע כלל שרבו אחד מהם. [ודברי הרע"ב יסבלו גם אם נאמר דלא ידע כלל שרבו א' מהם]:
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוי"ט ד"ה מערב אדם כו' ומ"ש הר"ב שיערב כו' משום יו"ט שחל אחר השבת כו' ע"ש </b>אבל מה יענה במה שפי' במשנה הסמוכה בב' יו"ט של ר"ה ג"כ שמניחן בעיו"ט ועי' מהרש"א:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>בתוס' רע"א אות ל"ו כו' וקשה לי דהא תינח כו'. </b>י"ל דלאינך טעמי כו' ותו קשה הא מכלכלה נמי נשמע זה כו'. ע"ש ואני תמה על כתה"ג דאישתמיטתיה דבטבל ל"א כלל מיגו דאיתקצאי לביה"ש דהא קיי"ל דטבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותיקן מתוקן (שבת מ"ג) וע"ש בפי' רש"י ותוס' ומש"כ הכא דבהתירא מפריש ובזה יפלו כל דבריו שם גם סוף דבריו תמוהים ואכמ"ל:
+
+Mishnah 9
+
+<b>במשנה החליצנו כו' את יום רה"ח כו' </b>ברא"ש ובהרר"י הגי' ביום רה"ח כו' והיא גי' נכונה לכאורה אבל קשה לי לישנא דאם אמש דהוי צועק לשעבר. (וצ"ע בדבריו):
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>ברע"ב עגולות כו' דמינייהו ילפינן אלפים של ת"ש </b>עי' בגמ' (נ"א א) הדרשה ודרשה זו אינה אלא אסמכתא בעלמא כמ"ש רש"י (שבת ל"ד) ע"ש ולהך למוד כוון הרע"ב וכן הטור ריש סי' שצ"ז ע"ש אבל דרשת ר"ע בפ' כשם דרשה גמורה והוה דאורייתא לדידיה התוי"ט כאן. ובפ' כשם עירב את הדרשות והעלה בצ"ע ול"ד במחכ"ת שוב ראיתי להתוס' (בסוטה ל' ר' ע"ב) שהשוו ג"כ הדרשות כהדדי ונשארו בתימא ולעד"נ כמ"ש:
+<b>שם בא"ד ורבנן כו' דרשי זה לרבויי כו'. </b>ותימא דבכ"ד דרשינן זה למיעוט ומהן (בב"ב קכ"א) ע"ש. אולם אשכחנא כ"כ (מנחות צ"ז ב) ורי"ס כזה יהו כל אמות כלים:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>בתוי"ט ד"ה עד ט"ו אמה כו' והאחיזה טפח וחצי אצבע כו' </b>בנדה (כ"ו) אמרינן כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן טפח ופי' הר"ן בר"ה דכדי אחיזה אין בו טפח רק כדי שיראה כו' משלימו ולפי דברי התו"ח שהבאתי בריש מכילתין היה מקום ליישב קצת אבל כבר השבתי עליו ע"ש. ואולי משום דצריך למתוח החבל בכל כחו כדפירש"י לקמן (נ"ח ב) במשנה בשם התוספתא לכן צריך שיצאו קצוות החבל מאחורי ידיהם קצת כדי שלא ישמוט. ודע כיון דקרי להו טועין משמע דלאו שפיר עבדי וכ"מ לקמן (נ"ח) לא פחות מפני שמרבה כו' וכן שם ע"ב בחבל של ד"א:
+<b>ברע"ב ד"ה כטבלא מרובעת כתב הרמב"ם כו'. </b>והוא דחוק. ול"נ דבא להשמיענו בקוצר אשר נמדוד שטח התחומין פשוט כשטח הטבלא שהיא חלקה ור"ל שלא נמדוד שפוע ההרים והגאיות וכדלקמן בפ' הסמוך (סוף דף נ"ז במשנה):
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>וגשרים כו' שיש בהם בית דירה. </b>לעד"נ לפרש דדרך הגשרים להיות מגופפין מלמעלה (מצדיהן לעברי הנהר מדין מעקה עי' בשו"ע חו"מ בסופו ובראשו שלא יעברום בלתי דעת המוכס עושין בהם שומרים) ואמר שאם יש בהן בית דירה להמוכס אז כל הגשר כמו שהוא גדול מתעבר עם העיר דומה לפי' ר"י בתוד"ה ל"צ לקמן (נ"ה ב') לענין מערה (ופי' הרר"י בזה הביאו ג"כ התוי"ט לא מחוור ע"ש) וכן יתפרש קבר ובכה"נ וכל הני דחשיב (שם) בברייתא:
+<b>בתוי"ט ד"ה ועושין אותה כו'. </b>גי' זאת ישרה בעיני התוי"ט ומפרש בשם הרמב"ם דקאי על המדינה ודלא כגי' רש"י "אותן" ול"נ פשוט דאף לגי' אותן יל"פ דקאי על הערים שהזכיר התנא בר"ד בלשון רבים:
+<b>שם בד"ה כמין טבלא כו' כתב רש"י כו' שהרי רחבן למדת העיר היא אם קטנה כו'. </b>פשוט דר"ל על כל אחד מתחומי צדדי העיר טרם מילוי הקרנות שהם אלפים על אלפים בכ"א מהן לפי' הב"י בכוונתו הביאו ג"כ התוי"ט תמוה ע"ש:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה. רובה כו' למקום שריבה. </b>מפי' הרמב"ם משמע דמפרש ריבה למקום אחד היינו ד"מ לרוח מזרחי ריבה ממדה ראשונה ומיעט למקום אחר היינו דלרוח מערבי מיעט ממדה ראשונה שומעין למקום שריבה ומשמע דלרוח מזרחי שריבה שומעין לו אבל לרוח מערבי שמיעט אין שומעין לו ולכן פריך שפיר אמאי לא ומשני אימא אף כו' ור"ל דבאמת שומעין לו לב' הצדדים בין להקל ובין להחמיר ונכון מאד. ועי' רש"י ותוס' שנדחקו בזה:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>בתוי"ט ד"ה מהלכין כו' </b>ע"ש מה שדקדק התוי"ט מלשון הרע"ב שכתב ומשלימין דמשמע דנחשבת עכ"פ לד"א אינו כלום שהרי גם בגמ' איתא ומשלימין לו את השאר וע"כ יפרש הרר"י דר"ל דמשלימין לו על כמות המדה שעד העיר אבל אנכי תמה איך יפרנס לשון המשנה מה שנשכר הוא מפסיד הלא משתכר ד"א שנותנין לו במקום ערובו:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה והוציאו את הכלים כו'. </b>והרב שכתב כו' ובעצמו כתב כו' ש"מ כו'. ולא ידעתי מאי קאמר דלעולם יסבור הרב דלא מהני חזקה אף לת"ק שלא יוכל לחזור בו אח"כ אלא דסובר דכ"ז שלא יחזור מהני בטולו להכי קאמר מהרו ועשו צרכיכם ור"ל אף משתחשך טרם שיוציא כליו ויחזור וא"ל ר"י דלא כן היה אלא אמר להם מהרו כו' מבעו"י עד שלא יצא היום ולא כו' כדקאמרת רק דלכאורה הוא נגד הגמ' שאמרה למימרא דכי מפקי אינהו כו' לא אסר וכו'. ואולי סובר הרע"ב דכל השקלי וטריא שם הוא על הברייתא דתני שם הוציאו מה שאתם מוציאין כו' דמשמע איזה דבר בעלמא שיהיה רק חזקה אבל במשנה דגורס בה ועשו צרכיכם מ"ל כל צרכיהם כמו בדר"י וע"כ דלא מהני חזקה. [ובר מן דין אין לדקדוקו של התוי"ט בדברי הרע"ב כל יסוד. דהדברים "ולא עוד שיוציא כליו" קאי על הצדוקי ולא עליהם כמו שהעיר ע"ז בנמוקי הגרי"ב]:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ברע"ב ד"ה א"צ לערב והוא שיהיו כולן שותפות בכלי אחד. </b>לע"ד נל"פ דלישנא דמתניתין לזה ביין ולזה ביין. דמשמע דקנה בעה"ב עם שכן אחד יין בשותפות וכן עם שכן אחר נמצא דשכן עם שכן אין להם שותפות כלל. לכן בעינן שיתערבו בכ"א דהשתא הוו כולן שותפין בהדדי באותו כלי אבל אם כולן יחד שותפין בב' הכלים אפילו באחד יין ובאחד שמן הוי עירוב ומצטרפין זה עם זה וזהו דינא דב"ה (ועי' בתוס') ויש לכוין גם פירש"י ותוס' לזה:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה נפרצה הכותל כו' ונשאר מהכותל משהו כו' או מצ"א לבדו וכו'. </b>בקיצורו נתן מקום לטעות דמצד אחד נמי סגי במשהו וז"א דמצ"א בעינן רחב ד"ט וכן סיים הרר"י:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב ד"ה ב' גזוזטראות כו' ונתן נסר רחב ד' מזו לזו כו'. </b>וברש"י ואם ישנן זו אצל זו כו' ובגמרא על זו שלא כנגד זו נדחק לפרש שהיה זו בולטת כו' אבל הרר"י פי' זו כנגד זו שרוחב רה"ר מפסיק ביניהם וא"ש בפשיטות זו שלא כנגד זו דבגמרא. וע"ש בהרר"י וכן מוכרח לפרש זו כנגד זו דבשבת ר"פ הזורק. ופירוש רש"י צ"ע:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ועל ידי אשתו כו' ועוד תימה כו' אלא באומר ע"מ שאין לבעליך רשות בהן. </b>לדעתי כיון דהבעל עצמו מזכה על ידה לכל בני המבוי הוה כמו (או עדיף טפי) שאומר ע"מ כו'. וכ"מ מלשון המ"א שס"ו ס"ק י"ז:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>במשנה אבל בשירי עירוב כל שהוא. </b>רש"י פי' אין צריך להוסיף [ור' יוסי פליג את"ק] זהו הגהת רש"י ואולי מצא כן בס"י [אאה"ל כפי עדות הרב בעל ד"ס ז"ל לא נמצא כן לא בכל הדפוסים הישנים ולא ברש"י כ"י] ועי' תוי"ט שהכריח זה מדקאמר ת"ק נתמעט האוכל מוסיף כו'. דלר"י אין צריך להוסיף (ולפירוש רש"י כאן בהא דול"א לערב בחצרות כו' אין הכרח דא"ל לת"ק איירי בשתופי מבואות. אכן לפירוש רש"י לעיל (מ"ו ב') וע"ש בתוס' יש מקום לדבריו) וכתב עוד ואין לומר דר"י מיירי קודם שבת ראשון כו' ותמוה דכלפי לייא. ונראה דט"ס הוא וצ"ל דלר"י מיירי כו' (ור"ל הרישא דנתמעט מוסיף) דהא ודאי כו' עד לשבת הבאה (כ"ז שייך להו "אין לומר" להכריח דדברי ר"י אינם רק לאחר שבת ראשון ולכן היה מקום לומר דרישא מיירי לדידיה קודם שבת ראשון) דהא לעיל פי' נמי הכי כצ"ל (ור"ל דברי ת"ק בנתמעט האוכל פי' נמי דהיינו מע"ש השני כמו שהביא שם בשם הרר"י) ונ"ל משום דא"א לפרש קודם שבת הראשון דא"כ אפילו כלה לגמרי נמי כיון דעדיין לא הועיל כלום הוה כמו שמערב בתחלה דמאיזה מין שירצה יוכל לערב כסברת ר"נ בגיטין (סוף ס"ג) ע"ש. ובזה יש לדון קצת. [ועי' בנמוקי הגרי"ב]:
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>בתוי"ט ד"ה אבל בערובי חצרות כו' ובטעמא דת"ק דהכא כו' ויש למצוא טעם כו' וה"נ כו' אפשר דלא ניחא ליה שיתערבו בני החצר כו'. </b>ותימה שלא הביא פירוש רש"י לעיל (ריש דף פ) דאולי מקפיד כו' וכ"כ התוס' (מ"ו ב') בד"ה ואין חבין:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה לכל מי שילך כו' אפשר שדעתו כדעת הראב"ד כו' שלא לברך על ע"ת. </b>ועי' לשונו בספ"ו מהל' עירובין כי כונתו באה סתומה ורבים מתקשים בו ולעד"נ בכונתו דבשלמא בע"ח ושתופי מבואות לא נשאר אחר העירוב והשתוף מגזרת חכמים כלום מאיסור הטלטול בהם. זולת העירוב והשתוף עצמם שע"י יש היכר לגזירתם לכן שייך שפיר לברך עלייהו. משא"כ בע"ת עדיין גזירת חכמים במקומה שהרי גם עתה אסור לו לילך ממקום עירובו יותר מאלפים לכ"ר ואין צורך להעירוב שיהא היכר רק שבא להתיר בלבד ונכון בעז"ה:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה וזה וזה מתכוונין להקל. </b>כה"ג בפכ"ז דכלים מי"א. והרע"ב העתיק "אלו ואלו" וכן הגי' שם בפי"ז מי"א וע"ש בתוי"ט ועי' פירש"י ובכתובות פי' בענין אחר ולהתוי"ט אישתמיט פה פירושו דשם והביא זה בשם הרר"י [עי' ש"נ]:
+<b>שם מככר בפונדיון כו' </b>כאן לא נופל יפה המ' דמככר (ורש"י העתיק ככר בלא מ"ם) אבל התנא מיסרך בלישניה דפ"ח פאה מ"ז ע"ש. [עי' ש"נ]:
+<b>בתוס' חדשים על התוי"ט ד"ה ורש"א כו' נתחכם לחלק דהכא ובהמשרה כו' </b>להכי סגי בפחות משום דמשערינן כאלו אוכלהו בלפתן משא"כ בבית המנוגע ונעלם מאתו משנה דנגעים (פי"ג מ"ט) וגמרא בריש מכילתין דגם שם משערינן כאלו אוכלו בליפתן:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוי"ט ד"ה אוגנו כו' ובפי' הרמב"ם שכתב חוליות הבור כו' ולא כמו בס"א שנדפס מלמטן בתחתיות הבור כו'. </b>ולדידי נראה פירושו דכוונתו בזה לאפוקי מפי' רש"י בלמטה מן המים דהיינו שתהא המחיצה קבוע בקרקעית הבור. לכן קאמר והסמוך לו ר"ל לתחתית הבור וכפי' התוס' ואדרבה להגהת התוי"ט לא א"ש והסמוך לו וצ"ע:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>במשנה וחכ"א כו' לא ישפוך. </b>עי' תוי"ט שהאריך לחלק מה בין זה לחצר ד' על ד'. ולבסוף העלה כי דייקינן כו' עם כל הד"א בשיפוע. דבריו אינם מבוררים דלכאורה בזה שפיר יש לחלק בין בים לחצר דחצר הקרקע שוה ומתפשטים המים על כל שטחה. אבל בים שהוא משופע בצדדים ובאמצעו הוא החריץ נקוים המים להחריץ ובו לבדו אין דע"ד רק בהצטרפות צדדי השפוע. זולת דהגמ' אינה מחלקת בינם ומוקי לרישא כראב"י וכדמסיק:
+<b>שם אבל שופך מגג לגג. </b>[במשב"ב בד' האחרונים. אבל שופך הוא לגג] ותימה על התוי"ט שהעלים עין מגי' זו [שבמשב"ב] ושכ"ה ברי"ף וברא"ש ובהעתקת הב"י [עי' ש"נ וראיתי כי ברוב הדפוסים הראשונים היתה הנוסחא מגג אל גג וכן היתה בגמרת התוי"ט]:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה קרפיפות. </b>עי' בהגהותי לגמרא שבת מה שכתבתי שם בדעת רש"י והטור ותמיהתי על התוי"ט כאן:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה גג גדול כו' פי' הרע"ב להוציא לו כלי ביתו וכן פירש"י. </b>והנה לרה"ר לעיל גבי חורבה ביניהם ה"נ לכאורה לענין כלים ששבתו בגג וחצר הוה הדין להיפך דהקטן והקטנה מותרין לטלטל לגג ולחצר הגדולים. והגדולים אסורים לטלטל מהם להקטנים:
+<b>בתוי"ט ד"ה גג גדול פי' הרמב"ם כשיש כותל מקיף בגגות כו' והוא כלישנא מציעא דרב יוסף (פ"ט ב') ל"ש אלא שיש מחיצה ע"ז וכו' וע"ש בפרש"י. </b>וכ"נ דעתו בחבורו שלא הביא דין זה דגג משום דכיון דמיירי בשיש להם מחיצות מלמעלה דוקא נלמד זה מחצר גדולה וקטנה (והתוי"ט השיא דברי הרמב"ם והרע"ב אחריו מפשטן. מפני שלא נזכר מדברי רב יוסף שהבאתי) ותימה על הרב"י שלא הרגיש בזה בסוף סי' שע"ד ולא הביא דעתו ז"ל וכן בשו"ע סתם כדעת הטור שניתר במחיצות התחתונות מטעם גוד אסיק וגם האחרונים לא העירו מזה וצ"ע להלכה:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה חצר שנפרצה לרה"ר. </b>מדברי התוס' ד"ה מ"ש מבואר דל"ג לרה"ר וכן לעיל (י"ז) ליתא:
+<b>שם מותרין באותו שבת כו' דברי ר"י. </b>נ"פ דע"כ לא שרי אלא שגם עתה אחר שנפלו אינו אסור אלא מדרבנן. אבל אם היה אסור מדאורייתא ודאי לא שרי מטעם הואיל. ולפי"ז יש לגמגם קצת במאי דפריך הגמ' אלא ביתר מעשרה א"ה אפי' מרוח אחת נמי דנימא דלרבותא דרי"ה אשמועינן ודוקא מב' רוחות דנשאר עליו עדיין שם רשות היחיד מדאורייתא לשיטתו בר"פ. אבל מג' רוחות מודה דאסור. ולפמש"כ התוס' ד"ה מ"ש בסה"ד א"ש:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה המוצא ב' כו'. </b>ומ"ש רש"י כו' וכן כתבו בתוס' בסוף פ"ק דביצה. בתוס' לא נמצא מאומה מזה אבל הוא מבואר שם בגמ' ע"ש:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ברע"ב ד"ה נותנין עליו בני עליה כו'. </b>וכן פירש"י. נ"פ משום דלפני החלון משמע שהוא שוה לתחתית החלון או למטה ממנו עי' בגמ'. וחלון הבית לא פסיקא שיהא גבוה עשרה מקרקעית ר"ה עי' לעיל ר"פ חלון במשנה וגמ' לכן פי' דהכונה פה לבני עליה. והתוי"ט הניחו בתימה ודבריו ג"כ מגומגמין:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>תוי"ט ד"ה שהיה בירושלים כו'. </b>ובסוף פ"ה דפסחים נמי משמע הכי כו' ואמאי לא עירבו כו'. ולק"מ דההיא איכא לאוקמי לאחר שנפרצו בה פרצות וכאוקימתא דר"פ וכה"ג כתבו התוס' (שם ס"ו) ד"ה תוחב (ועי"ש במהרש"א):
+
+Mishnah 10
+
+<b>במשנה ר' אליעזר אוסר. </b>נ"ל להגיה אלעזר בלא יו"ד וכ"ה ביבמות (צ"ו ב') והוא ר"א בן שמוע חבירו של ר' יוסי אבל ר' אליעזר היה רבו דרבו (אך מזה אין כ"כ ראיה דגם בפסחים (ע"ז) אשכחן דפליג ר' יוסי עם ר' אליעזר ע"ש בתוד"ה ר"א ועוד דאיך יביא ר"א ראיה מר"ג והזקנים שהיו חביריו וזה דלא כסה"ד שחשב משנה זו בין המקומות אשר נזכר בהם ר' אליעזר ובדר' אלעזר לא חשבה) (והנ"ש הטיב לראות בזה) [ועי' ש"נ]:
+<b>בתוי"ט ד"ה ור"י מתיר כו' ואע"פ שמלאכתו לאיסור כו'. </b>ורש"י בשבת (ריש דף קכ"ד) פי' שהוא מלאכתו להיתר:
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+<b>ברע"ב ד"ה יבלת כו' הוי תולדה דגוזז את הצמר. </b>ק"ל דא"כ מילה ליחייב נמי משום גוזז ובכ"ד מוכח דאין בה אלא משום חובל עי' (שבת ק"ו) וגם הכא יל"פ משום חובל. ונלע"ד דלא שייך גוזז אלא בדבר הדומה לצמר דגזעו מחליף כגון צפורן דשבת (צ"ד ב') ומייתי לה לקמן אבל בשר ועור אין גזעו מחליף כמבואר כ"ז (בנדה נ"ה) ועוד נראה מטעם אחר דאין כאן משום גוזז והוא כמש"כ התוס' (בשבת ע"ג ב') ד"ה וצריך לעצים לענין קוצר:
+<b>בתוי"ט סד"ה קושרין נימא במקדש כו' ואפי' לדברי רש"י למדנו כו' דלא הותר אלא במקדש כו'. </b>וכן בס"פ קרי הרע"ב להדיא לעניבה איסור שבות וכ"מ שם לשון רש"י כי דברי המהרש"א בכוונתו דחוקים ותמוה טובא דבשבת (קי"ג) משמע דמותר לכתחלה וכ"פ בשו"ע שי"ז (ולפמש"כ המ"א שם ס"ק ט"ו בשם ש"ג א"ש קצת):
+
+Mishnah 14
+
+<b>ברע"ב ד"ה ומבאר הקר כו' ונשאר בהיתרו כו' אף במדינה. </b>לשונו אינו מכוון דהלא הבור הזה עומד במקום שעמד והכי הל"ל הותר לכל. או אף בזה"ז:
+
+Mishnah 15
+
+<b>ברע"ב בהמיינו כו' ואע"ג דמטמא ליה לאבנט שהוא קדוש. </b>[וכן כתב רש"י] ואע"ג דבלא"ה איכא איסור דאורייתא משום מכניס טמא שרץ דאמר שמואל לקמן דחייב עליו ועי' תוס' ד"ה לא וכן מוכח מדברי ר"י דאמר בצבת של עץ וקי"ל שלרבי דפסל כלי שרת של עץ (סוכה נ' ב') ואפ"ה דוקא צבת דהוא פשוטי כלי עץ דלא מקבל טומאה. אתי לפרושי רבותא דהמיינו דנקטא מתני' אבל מש"כ [רש"י] לקמן בסה"ע ד"ה שהוי עדיף "דהא אבנט נמי מידי דקדש הוא" ודאי קשה ושם נלע"ד לפרש דפלוגתתן הוא אם קום עשה עדיף או שוא"ת עדיף כדלעיל ק' דו"ק שם:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Megillah/Hebrew/Vilna Edition.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Megillah/Hebrew/Vilna Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ab8a8a1b0b9e73e038b7716f30ad0762cb503cda
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Megillah/Hebrew/Vilna Edition.txt	
@@ -0,0 +1,134 @@
+Rashash on Mishnah Megillah
+רש״ש על משנה מגילה
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה מגילה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה ח"ל כו' ברביעי כפרים מקדימין ליוהכ"נ. </b>נ"ל דאם רצו לקרות ביום ג' רשאין מטעם הירושלמי לפניו ולאחריו קורין בו אין קורין וכן אם חל ביום א' רשאין לקרותה ביום ו' מה"ט:
+<b>שם ח"ל אחר השבת. </b>ור"ל ביום א' לבד. ובגיטין ס"פ מי שאחזו מסקינן דעד ג' בכלל מיקרי אחר השבת ואולי דהכא ליכא למיטעי וכן בחגיגה פ"ב מ"ד שלא לקיים דה"א עצרת אחר השבת המכוון ג"כ יום א' ובנגעים פ"א מ"ד לאחר השבת ב"פ ר"ל ג"כ יום א' ועמש"כ ביבמות (מ"ח ב') דפלוגתא דתנאי היא אם אחר סמוך או מופלג וגי' הרי"ף כאן ח"ל בא' בשבת וכ"ה בר"ן וברע"ב:
+<b>שם ברע"ב ד"ה ח"ל בע"ש כו'. </b>מ"מ אין קורין ויבא עמלק אלא בשבת כו' ומפטירין פקדתי וכ"כ הרמב"ם ס"פ בני העיר ותימה שנשמטו דבריהם מהרב"י ואחרונים בסי' תרפ"ח ס"ו ע"ש:
+<b>בתוי"ט ד"ה ח"ל יום י"ד. </b>שהוא עיקר כו' ומש"ה קתני לה סתמא כו' הר"ן. הר"ן כתב כן לגי' הרי"ף דל"ג י"ד (וכן ברא"ש ובמשנה שבירושלמי ליתא ובירושלמי מוכח להדיא דל"ג ליה ע"ש) אבל התוי"ט ל"ד בהביאו דבריו על גי' דילן וכמו שהעתיק בעצמו:
+<b>בתוי"ט ד"ה ח"ל בשבת כו'. </b>דוקא בזמן כו' י"ל מדוע לא כתב כן על ח"ל בשני המוקדם ובירושלמי אר"י לית כאן ח"ל בשני ולית כאן ח"ל בשבת כו' ע"ש ולכאורה לית כאן גם או ברביעי דאז יחול הו"ר בשבת ועי' סוכה (מ"ג ב' ותוס' ד"ה לא) מה שהביאו בשם הירושלמי ובשו"ע ריש סי' תכ"ח:
+
+Mishnah 3
+
+<b>ברע"ב ד"ה באלו אמרו כו' אם חל זמן קריאתה בשבת וברש"י אם חל י"ד בשבת. </b>ועי' בר"ן וברש"י שם והתוי"ט נדחק ומש"כ בשם הרי"ף מהירושלמי ותרומת שקלים נ"פ דר"ל משום דבפרוס הפסח היו תורמין תרומה ראשונה כדתנן ברפ"ג דשקלים והוא בא' בניסן עתוי"ט שם ואם חל בשבת תורמין בע"ש דהא צריך להביא בא' בניסן מתרומה חדשה וכדכתב הר"ן ולכן מה שהוסיף התוי"ט דבא' באדר כו' אין לו ענין בכאן וכן הק"נ אות כ"ב ל"ד ונמשך אחר התוי"ט:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה אין בין ספרים לתו"מ כו' </b>וק"ל האיכא עוד דתו"מ א"נ אלא כסדרן ומצאתי אחר כך בתור"ע שקדמני בזה וי"ל ע"פ מה שהביא בפ"ת סי' רע"ו סק"כ דהשם אפי' בס"ת צריך שיכתבנו כסדרו ולהכי לא פסיקא ליה. עוד נ"ל דגם פרשת סוטה שבס"ת לר"י משום ר"מ (עירובין י"ג) דאין מטילין קנקנתום לדיו בכתיבתה מטעם דמוחקין לה מה"ת ה"ה דא"נ אלא כסדרה דמגילת סוטה פסולה של"כ (סוטה י"ז ב') (וה"נ דהלכה כמותו נגד ר' יעקב דפליג עליה שם דרי"ה הוא מרי דתלמודא טפי מרי"ע וצ"ע דהפוסקים ל"פ כוותיה) אבל לענין לשון תנן בפ' וא"נ דפרשתם נאמרה בכל לשון וה"נ דה"ה כתיבתה אלא שראיתי להרמב"ם בפ"ג מה"ס ה"ח שכתב וכותב עליה בלה"ק והכ"מ לא הראנו מקורו ואולי יצא לו מהא דא"ר שם (י"ז ב') כתבה למפרע פסולה דכתיב כו' כי דכתיבא ושם בר"פ וא"נ תניא ק"ש ככתבה והכוונה ללה"ק ה"נ כוון רבא לאשמעינן ג"כ דבלה"ק נכתבת. שוב ראיתי בירושלמי דמקשה ולמה לינן אמרין כו' שהספרים נכתבין בשני דפין כו' התיב כו' תולין בספרים וא"ת לא בתו"מ ופי' הק"ע משום דה"ל שלא כסדרן וכ"ה בב"י או"ח סי' ל"ב בשם הר"י אכסנד' וכ"כ הש"ך ביו"ד סי' רפ"ח סק"ב ונראה דזה מקשה ג"כ דלמה לא תנינן לה במתני'. ועי' תשובת חתם סופר חא"ח סי' ח':
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>במשנה שבשילה אוכלין קק"ל ומע"ש בכל הרואה. </b>וכ"ה בפ' בתרא דזבחים. וק"ל מדוע שייר בכורים שנוהגין בשילה דאיתא בספרי פ' תבא והלכת אל המקום כו' זה שילה וב"ע:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה אבל קורין אותה ללועזות בלעז. </b>הר"ן כ' בשם הרמב"ן דדוקא בא"י לה"ק ע"ש ונ"ל ראיה לדבריו מדל"ק ללועזים משמע דר"ל לנשים לועזות דהן מסתמא א"י לה"ק כדלקמן (י"ח) מידי דהוה אנשים וע"ה ומיושב ג"כ דקדוק הט"א מדוע ל"ת אבל הלועז קורא לועזית דכיון דבנשים איירי והן בסתמא א"י לקרות מתוך הספר אפי' בלשון לעז ועי"ל דקמ"ל דאע"פ שא"י לקרות בעצמן וה"א דמקרי א"ר לבילה דקריאה וא"י בשמיעה דכה"ג הביא הש"א בתשו' ו' בשם הג"א דריש חולין ובשם הש"ל קמ"ל דאפ"ה יוצאין ולפ"ז נדחה ראייתו:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה עד שתנץ החמה. </b>הט"א כתב בפשיטות דכל הני דחשיב במתני' דלקמן ג"כ דינייהו דלכתחלה צריך להמתין עד הנה"ח וכ"כ שם. וק"ל מ"ש תמיד דמשמע במס' תמיד וביומא דלכתחלה קודם הנץ וא"ל משום דכהנים זריזין הן דהא לקמן חשיב ג"כ מוספין ושארי עבודת כהנים ולולי דמסתפינא הייתי אומר דעד שתנץ החמה דכאן אינו הנה"ח דכולא ש"ס דהוא ד' מילין מעה"ש אלא הוא משהאיר המזרח דאז יצא מספק לילה כבתמיד (ומצינו רבות לשון א' על כוונות מתחלפות) וראיה לדבר מהא דאמרי' בר"ה (ל' ושם) אשתקד מי לא אכלנו בהאיר המזרח וכן ראיתי במהרש"א בסוכה (נ"א ב') בתד"ה קרא הגבר בתוך דבריו דהאיר המזרח הוא הנה"ח וכ"מ מפירש"י ריש פסחים בד"ה הבוקר אור וד"ה בכי טוב וכן פי' בהדיא במנחות (ס"ח) האיר מזרח הוא הנה"ח שוב ראיתי בירושלמי ריש ברכות ובב"ר פ"נ דמע"ה עד שיאיר המזרח ד' מילין ומשהאיר המזרח עד הנה"ח ד' מילין וע"ש במ"כ ובגמ' שלנו בפסחים (צ"ד) אמרו דמע"ה עד הנה"ח ד' מילין ש"מ דהוא הוא האיר המזרח וש"מ דיש עוד זמן הנקרא נה"ח והוא מאוחר מהראשון ד' מילין ובזה יש מקום לגי' הישנה ברמב"ם פ"א מהל' ק"ש הי"א וכפי מש"כ שם הכ"מ בשם מהרי"א. אך לפ"ז צ"ע מאי דאמרי' בברכות (י"ב) דלא מטא זמן יוצר אור וכן הא דאמרי' ביומא הקורא א"ש עם אנשי משמר ל"י הלא שחיטת התמיד משהאיר המזרח דהוא הנה"ח ואח"כ זריקת דמו הפשטו וניתוחו וסידורו על הכבש ומליחתו ואחר כ"ז ירדו ללשה"ג לקרות שמע וכן צ"ע מש"כ התוס' ביומא שם דהתמיד היה קודם הנה"ח בע"ה וכן רש"י בזבחים (פ"ו ב') ד"ה וברגלים כ' לשחוט ולהעלות התמיד בע"ה:
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה כה"י כשר לקה"מ. </b>הט"א כתב בתוך דבריו דלר"י מוספין ותפ"מ אינם אלא עד חצות וכ"כ לקמן בד"ה ולמוספין ול"ד אגב שיטפיה דבהדיא איתא (בברכות כ"ז) דזמנה כל שבע לדידיה ובד"ה ולתפ"מ כ' דקרבן מוסף קדים לתמיד אפי' הגיע כבר זמנו כדאמרי' רפ"ה דפסחים ל"מ שם להדיא אלא דמוספין בשש ואז לא הגיע עדיין זמן התמיד ואולי כוונתו להא דאמרי' שם (נ"ט) ואין לך דבר שמתעכב אחר תמיד של ביה"ע כו' ועי' ר"ה (ל' ב') תד"ה ונתקלקלו:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>[בתוי"ט ד"ה והחותם. </b>נראה בעיני דמשום כן נהיגי עלמא למקרי אדם חשוב באחרונה. נ"ב עי' בלח"ש שכתב שתלמוד ערוך הוא בידנו אחרון שקרא ד' משובח משום דמעלין בקודש א"כ אף כאן אחרון חביב כדאמרי' בעלמא נמי כו' עכ"ל וכבר קדמו האלי' רבא סי' קל"ט בסופו. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה א"פ ע"ש. </b>מש"כ ואנו כו' ונמצא שמיד מתחיל הש"ץ בברכת הי"ח ולא הוי ככופר לכאורה נסתר זה מפי' הר"ן שמביא לקמן בדבור הסמוך דחזינן דאף דעובר לפה"ת ג"כ אפ"ה אמרי בברכה של יוצר וי"ל דהר"ן לשיטתו שכתב לקמן ושמעינן ממתני' שאין היחיד אומר קדושה של יוצר:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה והוא נושא א"כ. </b>עי' תוי"ט וט"א שנדחקו בזה ול"נ דלפי דתנן פ"ה דברכות העובר לפה"ת כו' וא"א שם כהן אלא הוא ל"י את כפיו כו' ופירשו הפוסקים דאם יש כהנים אחרים זולתו אפי' הבטחתו כו' ל"י א"כ. להכי תני הכא והוא אף דעובר לפה"ת כדקתני מ"מ נושא א"כ באם הבטחתו כו' ובזה יתיישב ג"כ קושיית התוס' והפוסקים מהא דחולין נתמלא זקנו דהכא דוקא משום דרגיל להפטיר התירוהו בהבאת ב' שערות לבד:
+<b>שם פוחח פירש"י שכרעיו נראים כו' </b>הר"ן הקשה עליו מהא דלקמן בסנדל איני עובר אף יחף ל"י דמשמע דאחר עובר יחף [ועי"ש וברע"ב כאן]. ול"נ דיחף דהתם היינו בלא סנדל אבל מ"מ הוא מכוסה רגלים באנפילאות דומיא הא דמייתי הרא"ש ביומא סי' כ"ד מפדר"א פ' (מ"ו) אף ישראל יחיפי רגל ביוה"כ (לפנינו ליתא שם) ויוה"כ מותר באנפילאות לדעת ר"פ ועי"ש בגמ' (ע"ז) בהא דיליף איסור נעה"ס מיחף דקרא אבל קשה דהכא תני דאינו נושא א"כ ולקמן איתא מומין שאמרו כו' וברגליו ופירש"י משום דחולץ מנעליו וע"כ מיירי דרגליו יחפים ממש (עי' שו"ע סי' קכ"ח ס"ל) לכן נ"ל דיחף הוא רק בחלק התחתון דרגל ופוחח הוא שכרעיו נראים והיינו בגובה הרגל. ומה שהביא רש"י ראיה מתרגום עיין בתוס' ובהגרי"פ וגם סותר א"ע למה שפי' בערכין ס"פ השג יד וטעם דמתרגם כתב התוי"ט בשם הר"ן דלא הוי חשיבותא כ"כ דקטן מתרגם ועי' מש"כ לעיל בד"ה המפטיר ולשון הר"ן שהגדול קורא בתורה וקטן ממנו מתרגם עליו:
+<b>שם ברע"ב ד"ה המפטיר בנביא מי שרגיל כו' וכ"ה ברש"י. </b>נראה דהיה ק"ל דפריסת שמע ודאי קודם קה"ת היא וכמש"כ התוי"ט ולישנא דהמפטיר משמע שכבר הפטיר לכן פי' מי שרגיל דהיינו בימים שעברו והתוי"ט שכ"ע וכלומר מי שעתיד להפטיר כו' שחת כוונתו. ועי' לשון הר"ן ומש"כ התוי"ט לקמן בשמו דטעם דאין כבוד למפטיר הוא משום דאיתא אפי' בקטן לכאורה תמוה דהא תנן בסמוך דקטן קורא בתורה א"כ מאי גריעותא דמפטיר אבל הר"ן לשיטתו שכתב שם ולא שיהיו כולם קטנים או רובם כו':
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוס' רע"א אות ל"ו ד"ה וכ"כ רש"י והר"ן כו' </b>[נ"ב עי' בקול הרמ"ז והעתיקו הב"ד וכתבו ע"ז שכ"כ הר"ן (ובמח"כ לא ראו שכ"כ גם רש"י. ונראה דאישתמיט מינייהו לפי שבא פירש"י בסיום המשנה שלא במקומו) והקשה אטו זהב מן האסור לפיך. והביא מפירש"י לסנהדרין (אבל לא ממנחות) ואח"ז מצאתי בנו"ב מ"ק או"ח סי' א' ד"ה והנה גם הר"ן תמה על פירש"י והר"ן שזהב מאי איסור ומאי היתר שייך בו. ומביא ג"כ מפירש"י מסנהדרין ומנחות (וחידוש על הגרע"א שלא זכר את הנודע) וע"ש בד"ה והנה ע"כ דברינו. ועי' בס' ערוך לנר מכות (י"א א') על רש"י ד"ה כי איתקש שהביא את התוס' רעק"א דכאן וגם הוא לא ידע את הנודע. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>בתוי"ט ד"ה האומר כו' ומצאתי בערוך כו'. </b>אמנם בירושלמי הגי' גם בתדר"י ארמית ונסתר פירושו:
+
+Mishnah 10
+
+<b>בתוי"ט ד"ה רא"א כו' וניחא לי במ"ש הלבוש כו' דפ' הודע כתיב בה כו' אביך האמורי כו' עי"ש </b>ול"נ סמך לפירושו מהא דאיתא בסנהדרין (מ"ד ב') בשעה כו' אביך האמורי כו' אמרה כו' רבש"ע כו' וסוד אחר אל תגל והקב"ה לא השיבה כלום:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Megillah/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Megillah/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..db29d8e534c17e87f86721374bb7305322b26e5e
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Megillah/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,137 @@
+Rashash on Mishnah Megillah
+רש״ש על משנה מגילה
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Mishnah_Megillah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה מגילה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה ח"ל כו' ברביעי כפרים מקדימין ליוהכ"נ. </b>נ"ל דאם רצו לקרות ביום ג' רשאין מטעם הירושלמי לפניו ולאחריו קורין בו אין קורין וכן אם חל ביום א' רשאין לקרותה ביום ו' מה"ט:
+<b>שם ח"ל אחר השבת. </b>ור"ל ביום א' לבד. ובגיטין ס"פ מי שאחזו מסקינן דעד ג' בכלל מיקרי אחר השבת ואולי דהכא ליכא למיטעי וכן בחגיגה פ"ב מ"ד שלא לקיים דה"א עצרת אחר השבת המכוון ג"כ יום א' ובנגעים פ"א מ"ד לאחר השבת ב"פ ר"ל ג"כ יום א' ועמש"כ ביבמות (מ"ח ב') דפלוגתא דתנאי היא אם אחר סמוך או מופלג וגי' הרי"ף כאן ח"ל בא' בשבת וכ"ה בר"ן וברע"ב:
+<b>שם ברע"ב ד"ה ח"ל בע"ש כו'. </b>מ"מ אין קורין ויבא עמלק אלא בשבת כו' ומפטירין פקדתי וכ"כ הרמב"ם ס"פ בני העיר ותימה שנשמטו דבריהם מהרב"י ואחרונים בסי' תרפ"ח ס"ו ע"ש:
+<b>בתוי"ט ד"ה ח"ל יום י"ד. </b>שהוא עיקר כו' ומש"ה קתני לה סתמא כו' הר"ן. הר"ן כתב כן לגי' הרי"ף דל"ג י"ד (וכן ברא"ש ובמשנה שבירושלמי ליתא ובירושלמי מוכח להדיא דל"ג ליה ע"ש) אבל התוי"ט ל"ד בהביאו דבריו על גי' דילן וכמו שהעתיק בעצמו:
+<b>בתוי"ט ד"ה ח"ל בשבת כו'. </b>דוקא בזמן כו' י"ל מדוע לא כתב כן על ח"ל בשני המוקדם ובירושלמי אר"י לית כאן ח"ל בשני ולית כאן ח"ל בשבת כו' ע"ש ולכאורה לית כאן גם או ברביעי דאז יחול הו"ר בשבת ועי' סוכה (מ"ג ב' ותוס' ד"ה לא) מה שהביאו בשם הירושלמי ובשו"ע ריש סי' תכ"ח:
+
+Mishnah 3
+
+<b>ברע"ב ד"ה באלו אמרו כו' אם חל זמן קריאתה בשבת וברש"י אם חל י"ד בשבת. </b>ועי' בר"ן וברש"י שם והתוי"ט נדחק ומש"כ בשם הרי"ף מהירושלמי ותרומת שקלים נ"פ דר"ל משום דבפרוס הפסח היו תורמין תרומה ראשונה כדתנן ברפ"ג דשקלים והוא בא' בניסן עתוי"ט שם ואם חל בשבת תורמין בע"ש דהא צריך להביא בא' בניסן מתרומה חדשה וכדכתב הר"ן ולכן מה שהוסיף התוי"ט דבא' באדר כו' אין לו ענין בכאן וכן הק"נ אות כ"ב ל"ד ונמשך אחר התוי"ט:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה אין בין ספרים לתו"מ כו' </b>וק"ל האיכא עוד דתו"מ א"נ אלא כסדרן ומצאתי אחר כך בתור"ע שקדמני בזה וי"ל ע"פ מה שהביא בפ"ת סי' רע"ו סק"כ דהשם אפי' בס"ת צריך שיכתבנו כסדרו ולהכי לא פסיקא ליה. עוד נ"ל דגם פרשת סוטה שבס"ת לר"י משום ר"מ (עירובין י"ג) דאין מטילין קנקנתום לדיו בכתיבתה מטעם דמוחקין לה מה"ת ה"ה דא"נ אלא כסדרה דמגילת סוטה פסולה של"כ (סוטה י"ז ב') (וה"נ דהלכה כמותו נגד ר' יעקב דפליג עליה שם דרי"ה הוא מרי דתלמודא טפי מרי"ע וצ"ע דהפוסקים ל"פ כוותיה) אבל לענין לשון תנן בפ' וא"נ דפרשתם נאמרה בכל לשון וה"נ דה"ה כתיבתה אלא שראיתי להרמב"ם בפ"ג מה"ס ה"ח שכתב וכותב עליה בלה"ק והכ"מ לא הראנו מקורו ואולי יצא לו מהא דא"ר שם (י"ז ב') כתבה למפרע פסולה דכתיב כו' כי דכתיבא ושם בר"פ וא"נ תניא ק"ש ככתבה והכוונה ללה"ק ה"נ כוון רבא לאשמעינן ג"כ דבלה"ק נכתבת. שוב ראיתי בירושלמי דמקשה ולמה לינן אמרין כו' שהספרים נכתבין בשני דפין כו' התיב כו' תולין בספרים וא"ת לא בתו"מ ופי' הק"ע משום דה"ל שלא כסדרן וכ"ה בב"י או"ח סי' ל"ב בשם הר"י אכסנד' וכ"כ הש"ך ביו"ד סי' רפ"ח סק"ב ונראה דזה מקשה ג"כ דלמה לא תנינן לה במתני'. ועי' תשובת חתם סופר חא"ח סי' ח':
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>במשנה שבשילה אוכלין קק"ל ומע"ש בכל הרואה. </b>וכ"ה בפ' בתרא דזבחים. וק"ל מדוע שייר בכורים שנוהגין בשילה דאיתא בספרי פ' תבא והלכת אל המקום כו' זה שילה וב"ע:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה אבל קורין אותה ללועזות בלעז. </b>הר"ן כ' בשם הרמב"ן דדוקא בא"י לה"ק ע"ש ונ"ל ראיה לדבריו מדל"ק ללועזים משמע דר"ל לנשים לועזות דהן מסתמא א"י לה"ק כדלקמן (י"ח) מידי דהוה אנשים וע"ה ומיושב ג"כ דקדוק הט"א מדוע ל"ת אבל הלועז קורא לועזית דכיון דבנשים איירי והן בסתמא א"י לקרות מתוך הספר אפי' בלשון לעז ועי"ל דקמ"ל דאע"פ שא"י לקרות בעצמן וה"א דמקרי א"ר לבילה דקריאה וא"י בשמיעה דכה"ג הביא הש"א בתשו' ו' בשם הג"א דריש חולין ובשם הש"ל קמ"ל דאפ"ה יוצאין ולפ"ז נדחה ראייתו:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה עד שתנץ החמה. </b>הט"א כתב בפשיטות דכל הני דחשיב במתני' דלקמן ג"כ דינייהו דלכתחלה צריך להמתין עד הנה"ח וכ"כ שם. וק"ל מ"ש תמיד דמשמע במס' תמיד וביומא דלכתחלה קודם הנץ וא"ל משום דכהנים זריזין הן דהא לקמן חשיב ג"כ מוספין ושארי עבודת כהנים ולולי דמסתפינא הייתי אומר דעד שתנץ החמה דכאן אינו הנה"ח דכולא ש"ס דהוא ד' מילין מעה"ש אלא הוא משהאיר המזרח דאז יצא מספק לילה כבתמיד (ומצינו רבות לשון א' על כוונות מתחלפות) וראיה לדבר מהא דאמרי' בר"ה (ל' ושם) אשתקד מי לא אכלנו בהאיר המזרח וכן ראיתי במהרש"א בסוכה (נ"א ב') בתד"ה קרא הגבר בתוך דבריו דהאיר המזרח הוא הנה"ח וכ"מ מפירש"י ריש פסחים בד"ה הבוקר אור וד"ה בכי טוב וכן פי' בהדיא במנחות (ס"ח) האיר מזרח הוא הנה"ח שוב ראיתי בירושלמי ריש ברכות ובב"ר פ"נ דמע"ה עד שיאיר המזרח ד' מילין ומשהאיר המזרח עד הנה"ח ד' מילין וע"ש במ"כ ובגמ' שלנו בפסחים (צ"ד) אמרו דמע"ה עד הנה"ח ד' מילין ש"מ דהוא הוא האיר המזרח וש"מ דיש עוד זמן הנקרא נה"ח והוא מאוחר מהראשון ד' מילין ובזה יש מקום לגי' הישנה ברמב"ם פ"א מהל' ק"ש הי"א וכפי מש"כ שם הכ"מ בשם מהרי"א. אך לפ"ז צ"ע מאי דאמרי' בברכות (י"ב) דלא מטא זמן יוצר אור וכן הא דאמרי' ביומא הקורא א"ש עם אנשי משמר ל"י הלא שחיטת התמיד משהאיר המזרח דהוא הנה"ח ואח"כ זריקת דמו הפשטו וניתוחו וסידורו על הכבש ומליחתו ואחר כ"ז ירדו ללשה"ג לקרות שמע וכן צ"ע מש"כ התוס' ביומא שם דהתמיד היה קודם הנה"ח בע"ה וכן רש"י בזבחים (פ"ו ב') ד"ה וברגלים כ' לשחוט ולהעלות התמיד בע"ה:
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה כה"י כשר לקה"מ. </b>הט"א כתב בתוך דבריו דלר"י מוספין ותפ"מ אינם אלא עד חצות וכ"כ לקמן בד"ה ולמוספין ול"ד אגב שיטפיה דבהדיא איתא (בברכות כ"ז) דזמנה כל שבע לדידיה ובד"ה ולתפ"מ כ' דקרבן מוסף קדים לתמיד אפי' הגיע כבר זמנו כדאמרי' רפ"ה דפסחים ל"מ שם להדיא אלא דמוספין בשש ואז לא הגיע עדיין זמן התמיד ואולי כוונתו להא דאמרי' שם (נ"ט) ואין לך דבר שמתעכב אחר תמיד של ביה"ע כו' ועי' ר"ה (ל' ב') תד"ה ונתקלקלו:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>[בתוי"ט ד"ה והחותם. </b>נראה בעיני דמשום כן נהיגי עלמא למקרי אדם חשוב באחרונה. נ"ב עי' בלח"ש שכתב שתלמוד ערוך הוא בידנו אחרון שקרא ד' משובח משום דמעלין בקודש א"כ אף כאן אחרון חביב כדאמרי' בעלמא נמי כו' עכ"ל וכבר קדמו האלי' רבא סי' קל"ט בסופו. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה א"פ ע"ש. </b>מש"כ ואנו כו' ונמצא שמיד מתחיל הש"ץ בברכת הי"ח ולא הוי ככופר לכאורה נסתר זה מפי' הר"ן שמביא לקמן בדבור הסמוך דחזינן דאף דעובר לפה"ת ג"כ אפ"ה אמרי בברכה של יוצר וי"ל דהר"ן לשיטתו שכתב לקמן ושמעינן ממתני' שאין היחיד אומר קדושה של יוצר:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה והוא נושא א"כ. </b>עי' תוי"ט וט"א שנדחקו בזה ול"נ דלפי דתנן פ"ה דברכות העובר לפה"ת כו' וא"א שם כהן אלא הוא ל"י את כפיו כו' ופירשו הפוסקים דאם יש כהנים אחרים זולתו אפי' הבטחתו כו' ל"י א"כ. להכי תני הכא והוא אף דעובר לפה"ת כדקתני מ"מ נושא א"כ באם הבטחתו כו' ובזה יתיישב ג"כ קושיית התוס' והפוסקים מהא דחולין נתמלא זקנו דהכא דוקא משום דרגיל להפטיר התירוהו בהבאת ב' שערות לבד:
+<b>שם פוחח פירש"י שכרעיו נראים כו' </b>הר"ן הקשה עליו מהא דלקמן בסנדל איני עובר אף יחף ל"י דמשמע דאחר עובר יחף [ועי"ש וברע"ב כאן]. ול"נ דיחף דהתם היינו בלא סנדל אבל מ"מ הוא מכוסה רגלים באנפילאות דומיא הא דמייתי הרא"ש ביומא סי' כ"ד מפדר"א פ' (מ"ו) אף ישראל יחיפי רגל ביוה"כ (לפנינו ליתא שם) ויוה"כ מותר באנפילאות לדעת ר"פ ועי"ש בגמ' (ע"ז) בהא דיליף איסור נעה"ס מיחף דקרא אבל קשה דהכא תני דאינו נושא א"כ ולקמן איתא מומין שאמרו כו' וברגליו ופירש"י משום דחולץ מנעליו וע"כ מיירי דרגליו יחפים ממש (עי' שו"ע סי' קכ"ח ס"ל) לכן נ"ל דיחף הוא רק בחלק התחתון דרגל ופוחח הוא שכרעיו נראים והיינו בגובה הרגל. ומה שהביא רש"י ראיה מתרגום עיין בתוס' ובהגרי"פ וגם סותר א"ע למה שפי' בערכין ס"פ השג יד וטעם דמתרגם כתב התוי"ט בשם הר"ן דלא הוי חשיבותא כ"כ דקטן מתרגם ועי' מש"כ לעיל בד"ה המפטיר ולשון הר"ן שהגדול קורא בתורה וקטן ממנו מתרגם עליו:
+<b>שם ברע"ב ד"ה המפטיר בנביא מי שרגיל כו' וכ"ה ברש"י. </b>נראה דהיה ק"ל דפריסת שמע ודאי קודם קה"ת היא וכמש"כ התוי"ט ולישנא דהמפטיר משמע שכבר הפטיר לכן פי' מי שרגיל דהיינו בימים שעברו והתוי"ט שכ"ע וכלומר מי שעתיד להפטיר כו' שחת כוונתו. ועי' לשון הר"ן ומש"כ התוי"ט לקמן בשמו דטעם דאין כבוד למפטיר הוא משום דאיתא אפי' בקטן לכאורה תמוה דהא תנן בסמוך דקטן קורא בתורה א"כ מאי גריעותא דמפטיר אבל הר"ן לשיטתו שכתב שם ולא שיהיו כולם קטנים או רובם כו':
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוס' רע"א אות ל"ו ד"ה וכ"כ רש"י והר"ן כו' </b>[נ"ב עי' בקול הרמ"ז והעתיקו הב"ד וכתבו ע"ז שכ"כ הר"ן (ובמח"כ לא ראו שכ"כ גם רש"י. ונראה דאישתמיט מינייהו לפי שבא פירש"י בסיום המשנה שלא במקומו) והקשה אטו זהב מן האסור לפיך. והביא מפירש"י לסנהדרין (אבל לא ממנחות) ואח"ז מצאתי בנו"ב מ"ק או"ח סי' א' ד"ה והנה גם הר"ן תמה על פירש"י והר"ן שזהב מאי איסור ומאי היתר שייך בו. ומביא ג"כ מפירש"י מסנהדרין ומנחות (וחידוש על הגרע"א שלא זכר את הנודע) וע"ש בד"ה והנה ע"כ דברינו. ועי' בס' ערוך לנר מכות (י"א א') על רש"י ד"ה כי איתקש שהביא את התוס' רעק"א דכאן וגם הוא לא ידע את הנודע. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>בתוי"ט ד"ה האומר כו' ומצאתי בערוך כו'. </b>אמנם בירושלמי הגי' גם בתדר"י ארמית ונסתר פירושו:
+
+Mishnah 10
+
+<b>בתוי"ט ד"ה רא"א כו' וניחא לי במ"ש הלבוש כו' דפ' הודע כתיב בה כו' אביך האמורי כו' עי"ש </b>ול"נ סמך לפירושו מהא דאיתא בסנהדרין (מ"ד ב') בשעה כו' אביך האמורי כו' אמרה כו' רבש"ע כו' וסוד אחר אל תגל והקב"ה לא השיבה כלום:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Moed Katan/Hebrew/Vilna Edition.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Moed Katan/Hebrew/Vilna Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..5c8a7e4b0e72af3a9c4292080af292037aa98d66
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Moed Katan/Hebrew/Vilna Edition.txt	
@@ -0,0 +1,65 @@
+Rashash on Mishnah Moed Katan
+רש״ש על משנה מועד קטן
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה מועד קטן
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה במועד כו' ולפי שאין במשנה לשון חש"מ כו'. </b>מצינו לשון זה במ"ב פ"ד דמגילה. וע"כ כוונתו על משנה שלפנינו:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה וחכ"א כו' כ"כ הר"ן כו' </b>(נמשך אחרי מדפיסי הרי"ף שציינו עליו מלמעלה ר"ן. אבל נראה ברור שהוא הנ"י כניכר מסיגנון לשונו שמובדל הרבה מלשון הר"ן. גם ברפ"ב מביא את הה"מ. והר"ן אינו מביאו לעולם. ואף הרב"י והגר"א מביאים אותו בשם נ"י) ומ"ש הר"ן דלהכי לא אסרי משום חופר כיון שמשליך את העפר למרחוק כו'. כוונתו דדרך העודר להניח העפר במקומו וכאן ע"כ משליך על אגפי האמה (וזה קרי ליה הנ"י למרחוק) כיון דצריך לגומא. וכן לא אסרי משום דמכשיר אגפיה לזריעה מטעם שכתבו התוס' לקמן (ד' ב') כיון דעביד ע"י שינוי. והא דפריך הגמ' שם. ליחוש מפני שמכשיר אגפיה לזריעה. היינו למ"ד דטעמא דראב"ע מפני שנראה כעודר ליחוש נמי מפני דמכשיר אבל לרבנן כמו דל"ח לעודר כן ל"ח למכשיר וכזה כתבו התוס' בסוכה (כ"ג) ד"ה ולמ"ד ועי' מש"כ שם ובשבת (מ"ט) בד"ה רש"י. ובמש"כ מיושב מה שגמגם עליו בתור"ע:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה מי שהפך כו' ואי לא מסיק כו' לטחון כו'. </b>נראה דאף לתנא דמתני' במנחות (פ"ו) דלא היה טוחן אלא בפעם הג' וע"ש בגמ' היינו דוקא למנורה ולמנחות אבל להדיוט דרך לטחון אף בפעם הראשון. תדע דגם טעינת קורה לא הוזכרה שם אלא בפעם הב' והכא משמע דטוענה מיד:
+<b>שם ברע"ב ד"ה זולף כו' ע"ג בית הבד כו' וכ"פ רש"י. </b>נותנם ע"ג בית הבד כו'. זה גם רי"ה מתיר. ול"נ לפרש זולף דהכא כזולף דבמתני' דלקמן דפי' לתוך החבית. דרי"ה אומר ומניחה כו'. פי' בתוך הבור כמו ביין לקמן:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה אין מביאין כו' שיחשבו כו' </b>ותימה שלא הביא פירש"י בפסחים (נ"ה ב') דהטעם הוא מפני הטורח:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ברע"ב ד"ה בטלה ממנו כו' ומונה אחר הרגל ל' יום עם הג' שעברו כבר מן השלשים. </b>תמוה חדא דהא רגל עולה למנין שלשים אף אם קברו ברגל כדמסקינן לקמן וכמש"כ בעצמו לקמן. שנית דהג' ימים שקודם הרגל נחשבין לז"י מן השלשים כיון דחשיבי כשבעה ימי אבילות כדלקמן (כ"ד ב') וכמש"כ בעצמו במ"ו:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Moed Katan/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Moed Katan/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..09b32187adeb209bf9ee88b63fb4862ea9d88cd7
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Moed Katan/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,68 @@
+Rashash on Mishnah Moed Katan
+רש״ש על משנה מועד קטן
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Mishnah_Moed_Katan
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה מועד קטן
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה במועד כו' ולפי שאין במשנה לשון חש"מ כו'. </b>מצינו לשון זה במ"ב פ"ד דמגילה. וע"כ כוונתו על משנה שלפנינו:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה וחכ"א כו' כ"כ הר"ן כו' </b>(נמשך אחרי מדפיסי הרי"ף שציינו עליו מלמעלה ר"ן. אבל נראה ברור שהוא הנ"י כניכר מסיגנון לשונו שמובדל הרבה מלשון הר"ן. גם ברפ"ב מביא את הה"מ. והר"ן אינו מביאו לעולם. ואף הרב"י והגר"א מביאים אותו בשם נ"י) ומ"ש הר"ן דלהכי לא אסרי משום חופר כיון שמשליך את העפר למרחוק כו'. כוונתו דדרך העודר להניח העפר במקומו וכאן ע"כ משליך על אגפי האמה (וזה קרי ליה הנ"י למרחוק) כיון דצריך לגומא. וכן לא אסרי משום דמכשיר אגפיה לזריעה מטעם שכתבו התוס' לקמן (ד' ב') כיון דעביד ע"י שינוי. והא דפריך הגמ' שם. ליחוש מפני שמכשיר אגפיה לזריעה. היינו למ"ד דטעמא דראב"ע מפני שנראה כעודר ליחוש נמי מפני דמכשיר אבל לרבנן כמו דל"ח לעודר כן ל"ח למכשיר וכזה כתבו התוס' בסוכה (כ"ג) ד"ה ולמ"ד ועי' מש"כ שם ובשבת (מ"ט) בד"ה רש"י. ובמש"כ מיושב מה שגמגם עליו בתור"ע:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה מי שהפך כו' ואי לא מסיק כו' לטחון כו'. </b>נראה דאף לתנא דמתני' במנחות (פ"ו) דלא היה טוחן אלא בפעם הג' וע"ש בגמ' היינו דוקא למנורה ולמנחות אבל להדיוט דרך לטחון אף בפעם הראשון. תדע דגם טעינת קורה לא הוזכרה שם אלא בפעם הב' והכא משמע דטוענה מיד:
+<b>שם ברע"ב ד"ה זולף כו' ע"ג בית הבד כו' וכ"פ רש"י. </b>נותנם ע"ג בית הבד כו'. זה גם רי"ה מתיר. ול"נ לפרש זולף דהכא כזולף דבמתני' דלקמן דפי' לתוך החבית. דרי"ה אומר ומניחה כו'. פי' בתוך הבור כמו ביין לקמן:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה אין מביאין כו' שיחשבו כו' </b>ותימה שלא הביא פירש"י בפסחים (נ"ה ב') דהטעם הוא מפני הטורח:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ברע"ב ד"ה בטלה ממנו כו' ומונה אחר הרגל ל' יום עם הג' שעברו כבר מן השלשים. </b>תמוה חדא דהא רגל עולה למנין שלשים אף אם קברו ברגל כדמסקינן לקמן וכמש"כ בעצמו לקמן. שנית דהג' ימים שקודם הרגל נחשבין לז"י מן השלשים כיון דחשיבי כשבעה ימי אבילות כדלקמן (כ"ד ב') וכמש"כ בעצמו במ"ו:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Pesachim/Hebrew/Vilna Edition.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Pesachim/Hebrew/Vilna Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ca56f42d6c9c0b15e5627355f65c628d1816fed3
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Pesachim/Hebrew/Vilna Edition.txt	
@@ -0,0 +1,388 @@
+Rashash on Mishnah Pesachim
+רש״ש על משנה פסחים
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה פסחים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בהרע"ב ד"ה בודקין כו'. </b>אית דמפרשי דטעמא דלא סמכינן אביטול דחיישינן שמא ימצא גלוסקא יפיפיה ונמלך על ביטולו כו' ומלא התוי"ט א"ד דמחשבה מבטלת מחשבה וא"צ לזה דאפי' לר"ל (בקדושין נ"ט ב') לפי דמתני רב זביד הכא כיון דדעתו לקנות קני ליה רשותו עי' (ב"מ י' א') ובתוד"ה זכתה. אמנם לכאורה עיקר דברי הרע"ב תמוה דהא לקמן (ו' ב') מוכח להדיא דבביטול אזלא לה חששא דגלוסקא וגם דאף אחר הבדיקה איכא חששא דגלוסקא וי"ל דבלא בדיקה ודאי מצוי שימצא גלוסקא ולכן חיישינן שמא ימלך על בטולו אבל אחר הבדיקה אינו אלא חששא שמא ימצא כו' ושמא ימלך ולתרי שמא תו לא חיישינן:
+
+Mishnah 2
+
+<b>שם ד"ה שתי שורות. </b>וב' שורות שאמרו ב"ש הם שורה חיצונה מן הארץ עד שמי קורה כו'. נמשך אחר לשון רש"י. ולא פי' גם כאן שהוא ע"פ כל רחבו. ורש"י השמיט זה בדבריו משום דסמיך על מה שפי' כבר בדברי רב יהודה דבה לא פליגי. והתוי"ט נדחק בזה:
+<b>בתוי"ט ד"ה בודקין כו'. </b>כתב הרע"ב ואע"ג כו' כדפירש"י כו'. והתוס' הקשו עליו. ונ"ל ראיה לפירש"י מתו"כ ר"פ בהר (והביאו רש"י בפיה"ת) והיתה שבת הארץ לכם מן השבות אתה אוכל ואי אתה אוכל מן השמור משמע דמפרש שבת לשון הפקר היפך השמור וכפי' הא' של הרא"ם:
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה בתוך המועד כו' והא דלא רצה רש"י לפרש כא"ד כו'. </b>נ"ל דלרש"י דחק לשון הברייתא דמביא רב יוסף לקמן "רי"א כל שלא בדק בג"פ הללו שוב א"ב" דע"כ נזכר שם מקודם דעת חכמים כלשונם במשנתינו. אור י"ד. י"ד. תוך המועד. ור"י מודה להו בג"פ הללו א"כ מוכח דתוך המועד הוא שעת הביעור שבדבריו במשנה. עוד נ"ל דמשמע דהג"פ שזכר ר"י יש לכ"א קדימת מעלה על הבא אחריו. הלילה. אור הנר יפה בה ושעה שב"א מצויין בבתיהם. ושחרית נ"ל דהיינו עד ד' שעות כמו תפלת השחר לדידיה בר"פ תה"ש ושעת ביעור היינו שעה ה' וששית (דבה' כ"א בהול לבערו למכור לנכרי טרם שיגיע ו' שאסור בהנאה) ולדידיה דתולין כל חמש ודאי דעדיף טפי לבדוק קודם לה שמותר עדיין באכילה. אבל לחכמים (דהם ר"מ כמ"ש רש"י לקמן בד"ה דרבנן אדרבנן) דס"ל דאוכלין כל חמש שוה חמש לקודם לה. ולכן שינו לשונם לומר תוך המועד דהוא שעה ו' מועד שקבעו חכמים לבערו. וכן ל"א בי"ד שחרית שלא תטעה דהיינו עד ד' שעות כמו בדר"י. ולדידהו היינו עד ה' שעות ולכן הוכרח ג"כ לפרש לאחר המועד הוא עד שתחשך ולא יותר דאל"כ הל"ל לא בדק בתוך המועד יבדוק עד שתחשך לא בדק כו' יבדוק בתוך הרגל. דהא ודאי עדיף טפי קודם הרגל דאינו אלא בלאו מברגל עצמו דבכרת. עי' ר"ן ונכון בעז"ה:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה רי"א כו' ותולין כל חמש. </b>לכאורה יפלא כיון דאיסור הנאה מז' הוא ג"כ מדאורייתא ולוקין עליו. עי' מל"מ בפ"ה מהל' יסוה"ת מדוע ל"ג עליה ג"כ כמו באכילה י"ל שלא רצו להחמיר כ"כ ואשכחן כה"ג לענין בשר בחלב דאע"ג דהג' איסורין שבו דהם אכילה הנאה ובישול שוין לאיסורא מ"מ במאי דגזרו מדבריהם ל"ג אלא על אכילה. עי' יו"ד ר"ס פ"ז ובזבחים (צ"ט ב') באכילה עבוד רבנן מעלה כו' ועי' (שבת י"ב ב') תוד"ה ר' נתן:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>תוי"ט ד"ה בנר דהא הך דאוכל מטמא אוכל נמי מדרבנן היא. </b>ל"ד דהכי הל"ל דהא משקה מטמא אוכל נמי מדרבנן לפי הס"ד וא"כ מאי אהני ליה האי נר להאי שמן אי לאפסולי גופיה הא פסול וקאי ואם לטמא אחרים מדרבנן אפי' בשרץ נמי כמבואר בסוגיין:
+
+Mishnah 7
+
+<b>שם ד"ה מדבריהם. </b>ולפ"ז הך סוגיא כו' דדייק כו' אתיא כו' אוכל מטמא אוכל כו' דל"צ כו' דמדבריהם אדר"א ור"י קאי תמוה דאליבא דמ"ד אוכל מטמא אוכל כו' שפיר מצינן לאוקמי דנטמא במשקין כר' ירמיה כפירש"י ומדבריהם היינו מדברי ר"ח. ונראה דחסר בדבריו תיבת או קודם דל"צ כו' וכוונתו דהך סוגיא כו' אתיא או כמ"ד אוכל מטמא אוכל כו' וכר' ירמיה או דלא כרי"ר ומדבריהם אדר"א ור"י קאי. ויותר נראה דכ"ז מן דל"צ עד תיבת קאי למחוק מכאן ולהעמידם להלן אחר תיבת מיירי וכמו שהוסיפו שם תיבות אלו:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה אסור בהנאתו כו' שנאמר לא יאכל כו' משמע כו' וכן פירש"י. </b>ולעד"נ דלא יאכל משמע אף לכלבים. ומפרש דהוא מטעם הנאה וה"ה לכל הנאות וכה"ג דריש ר"ש במנחות (ק"א ב') מכל האוכל אשר יאכל שאתה יכול להאכילו לאחרים וממעט מזה אה"נ ואף למאי דכ' התוס' שם בד"ה אוכל ע"ש איכא למימר דיאכל תרווייהו משמע. אך לכאורה לפמש"כ התוס' (בשבת כ"ו) ד"ה אין מדליקין ע"ש ה"נ אימא דלא אסרה תורה אלא הנאה של כילוי דומיא דאכילה וכן לפמש"כ (בב"ק נ"ג ב') בד"ה לענין כלים דלא ילפינן שאר הנאות לאיסור מאכילת כלבים לר"א ע"ש ה"נ לא ניליף ושאר הנאות מנלן. אך זה י"ל דחזקיה ס"ל כרבא וכר"י שהביאו התוס' שם דלא מחלקי. אמנם בלא"ה קשה לדבריהם מהא דיליף לקמן מאותו דאי אתה משליך לכלב כאשב"ת שאר הנאות ג"כ וכבר הרגישו בעצמם לקמן (כ"ט ב') ד"ה ר"א. ועמש"כ (בבכורות י"ב ב') פי' אחר נכון בס"ד:
+<b>[בתו"ח לדברי התוי"ט ד"ה כל שעה. </b>תימא דרש"י פי' כן במתני' להס"ד בגמ' כדרכו. נ"ב במח"כ לא ראה מש"כ המהרש"א שם. וע"ש במפרשים. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה שנאמר לא יראה לך שאור. </b>ברי"ף ורא"ש הגי' חמץ ועי' לקמן (כ"ט) ויליף שאור דאכילה משאור דראיה ובפירש"י ובמשנה שבירושלמי ל"ג אלא ל"י לך לחוד:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ברע"ב ד"ה ומצטרפין לכזית וה"ה בה' מיני דגן כו'. </b>ואתרווייהו קאי ולא מחוור דיותר ה"ל למתני' שם כמו ששנה אבל לא בטבל כו' והכא סמיך אדהתם והר"ן נתן טעם אחר בזה ע"ש. ול"נ משום דתנן בפ"ג דחלה מ"ז העושה עיסה מן החטים ומן האורז כו' ויוצא בה יד"ח בפסח. ולרוב הפוסקים בכזית בלבד יוצא. עי' בהגר"א סי' תנ"ג ולכן לא תני בהם ומצטרפין דהוה משמע דה' המינין לחוד ולא זולתם:
+
+Mishnah 7
+
+<b>ברע"ב ד"ה אבל חולטין כו' שכ"ז שהמים רותחין א"י להחמיץ. </b>משמעו דלאחר שיצטננו יוכל להחמיץ וז"א כדאיתא לקמן בברייתא:
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה ומטבילין אותו בהן. </b>נ"ל דקאי על כל הנזכרים למעלה רצוני אף אחרוסת וחרדל דחריפי טובא וה"א דמבטלי טעם פסח קמ"ל ובזה א"ש דשנאו כאן עי' לקמן תוד"ה אין מבשלין:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה הרי אלו באזהרה כו' וכן כתב הכ"מ כו'. </b>וטעמא מדכתב גבי אוכל חמץ ונכרתה וגבי מחמצת שהוא תערובות חמץ לא כתב ונכרתה כו'. לכאורה תמוה דהא גבי מחמצת נמי כתיב ונכרתה בפ' בא (י"ב י"ט) וזהו קושיית הגמ' עצמה לקמן (מ"ג) ומסיק דמכל נפקא ורבנן לא דרשי כל וע"ש בכ"מ באורך ובלח"מ:
+<b>בסה"ד דמשמע כו' אבל איסורא מה"ת כו'. </b>תמוה לומר דתערובת חמץ במשהו מה"ת:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה לא זהו חמץ שמוזהרין כו'. </b>מכאן נ"ל סתירה למה שראיתי בפ"ת ליו"ד (שכ"ב סק"ב) בשם בר"י דבעה"ב חייב באחריות החלה עד שתבא ליד כהן כו'. דא"כ מדוע לא יעבור עליה כמו בחמצו של נכרי שק"ע אחריות דילפינן לה מדלא כתיב לך גבי לא ימצא. ולכן פשוט דאפי' ל"ל בעלים מיוחדים ומה שפי' רש"י וזה כו' ולא של חבירך וכן מה שפי' לקמן בגמ' ומשום פקדון נמי ליכא כו'. הוא דס"ל כפי שיטת הגר"א ז"ל בסי' תמ"ג סקי"א דבשל חבירו עובר אף בלא קע"א ועמש"כ שם או דכוונתו לתת טעם מדוע לא יעברו הכהנים ואין לומר דהכא כיון שאין הכהן יכול ליהנות ממנה אין שייך לחייבו באחריות וכמש"כ שם בחלה בזה"ז דהא לענין ב"י וב"י עשאו הכתוב כאלו היה מותר בהנאתו כמש"כ לקמן לענין טה"נ לכן נ"ל דא"ח באחריות החלה ול"ד לרה"ג דהתם אכתי מצי לקיים הנתינה משאר הגיזה כיון דאין בה קדושה משא"כ הכא כבר נפטרה העיסה וא"א לחול עליה עוד שם חלה (וכה"ג מחלק המל"מ בפ"י מהל' בכורים ה"ח ע"ש) דזה ודאי דאף הבר"י מודה דעיסה נתקנה מיד בהפרשת החלה טרם נתינתה לכהן:
+<b>ברע"ב ד"ה חלה בטומאה שנטמאת העיסה כו' והן דברי רש"י ז"ל . </b>עי' צל"ח מש"כ בכוונתו עפ"י הירושלמי וכ"ה בהר"ן ולפלא שלא הביאו. וי"ל עוד שכוון לאפוקי אם נטמא בעודה קמח דה"ל שלא היתה לה שעת הכושר דהמפריש חלתו קמח אינה חלה (פ"ב דחלה מ"ה) ופטורה מה"ח כדלעיל (לג) והצל"ח במחכ"ת ל"ד בהבאתו בשם הירושלמי אבל אם נטמא הקמח כו'. עושה עיסתו קבא קבא דאז הוה פטורה לגמרי ולשון הירושלמי קודם לגלגולה וכ"ה לשון הר"ן ור"ל אחר נתינת המים דזה מיקרי שעת הכושר דתנן (חלה רפ"ג) כיון שהיא נותנת אה"מ מגבהת חלתה וע"ש בר"ש ובשנ"א ועי' לעיל ל"ג ובמש"כ שם:
+<b>בא"ד ולשורפה או להאכילה כו'. </b>עי' תוי"ט מה שהביא בשם תוס' ביצה שהקשו עליו וכן מה שתמה בעצמו ועמש"כ לעיל ברפ"ב ובביצה שם בישוב דברי רש"י:
+<b>שם ד"ה ר"א לא יקרא כו'. </b>וד"ה לא זהו חמץ כו' ור"א סבר הואיל כו'. עי' בסוגיא דרמב"ח ופירש"י. ותמה אנכי על התוי"ט שכתב על הרע"ב שפי' דר' אליעזר סבירא ליה הואיל דאי בעי מיתשל דתו לא הוי צריך לפרש בו טעמא דאכתי כ"ח וחדא כו'. ובסוף כ"ע דטעה בזה דהרי גם רמב"ח ס"ל דפליגי בהאי הואיל (כפי' רש"י ומוכרח הוא מדחויי דר"פ ורב שישא וכבר הקשו על הרי"ף דמפרש דרמב"ח כוון להואיל דאי בעי מיתשיל) וכן רי"ר קבל ליה וגם ר"ז שתיק ליה ומש"כ דעל פירש"י דאכתי כ"ח כו'. הקשו התוס' ב' קושיות. קושיותם אינם רק על פי' דההואיל הוא דאי בעי בצע כו'. אבל עיקר ההואיל הוא מוכרח מהסוגיא ועי' מהר"ם וכן הר"ן פי' בדר"א ב' ההואילים. גם מש"כ מקודם ועוד דאין ענין הקדש בטעות. אלא מכי אמרי' הואיל כו'. מגומגם:
+<b>בתוי"ט ד"ה ר"א כו' ומש"ה נמי נ"ל דרש"י כו' אלא רש"י ידע כו'. </b>ול"נ משום דא"ל דמיירי דכבר בא ליד הגזבר וכמש"כ התוס' לעיל (מ"ו ב') בד"ה הואיל הב':
+<b>משנה ו ברע"ב ד"ה תרומה מלפני השבת. </b>והלכה כר' אלעזר בר' צדוק. נ"ב כ"כ הרמב"ם בפי' המשנה (וכ"כ הרי"ף) אבל בס' היד (פ"ג מהל' חו"מ) נראה שחזר בו. ועי' בבעל המאור ובמלחמות ובר"ן ספ"ק ועי' בב"י סי' תמ"ד. ובב"ח ובפר"ח שם שכולם שקלו וטרו נידון פסק ההלכה. וחידוש על התוי"ט שלא העיר בזה כלום. אח"ז ראיתי בש"ל שכתב ב' טעמים על פסק הרע"ב משמיה דנפשיה. וכפי הנראה לא עיין בדברי הראשונים מש"כ בזה. [אח"ז ראיתי בהו"ע שגם הוא כתב בזה. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>בתוי"ט ד"ה חוזר ושורפו כו'. </b>וכתבו התוס' דקשה לר"י אי דאורייתא כו'. ולעד"נ דעת רש"י והרע"ב דע"כ ל"א דבמקום אכילתו שריפתו אלא שאירע בו הפסול במקום אכילתו. אבל ביצא חוצה לו מדאורייתא שריפתו במקומו רק דרבנן החמירו בלא עבר צופים. וזהו (דלעיל כ"ד) ד"ה פסולי חשיב טומאה ושפיכת הדם וכו' ול"ח פסול יוצא. ונ"ל ראייה לזה מזבחים (ק"ד ב') דתני לוי ביה"ד היה בעזרה ששורפין כו'. ופרים הנשרפין כו'. ובהר הבית ששורפין פרים הנשרפים כו'. שאירע בהן פסול ביציאתן עי"ש. ועי' מש"כ (בשקלים פ"ח מ"ו בס"ד):
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה עד חצות. </b>אלא הטעם כדאיתא בירושלמי כו'. נ"ב באו"ח כתב דכוונת רש"י אינו אלא על המנהג של איסור דקודם חצות. אבל על האיסור גמור דאחר חצות י"ל דמודה רש"י כטעם הירושלמי כו' ע"כ וכ"כ הצל"ח. וכבר קדמם בזה בס' בית דוד עי"ש:
+<b>שם בסה"ד ועי' מ"ש במשנה ג' פ"ה דחולין. </b>נ"ב שהעיר שם ממ"ש שם התוס' והרע"ב דבערב סוכות כ"ע טרידי בסוכה ולולב כו' ע"ש. והפר"ח או"ח ריש סי' תס"ח העיר משמיה דנפשיה על דברי התוי"ט כאן מהא דמ"ש בתוס' שם בחולין כי לא עיין בתוי"ט שם:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה בן בתירה. </b>ול"ג בגמ' אמר ר"י הלכה כבן בתירה. נ"ב עי' בשעה"מ פרק כ"א שהשיג עליו:
+<b>שם בא"ד מיהו הר"ן חולק בזה בפ"ק דסוכה. </b>[נ"ב עי' מש"כ בגליון מעשרות ספ"ב. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה מש"נ לאכול צלי בלילי פסחים כו'. </b>לפי הא"נ שכתבו התוס' לקמן בר"פ ע"פ ע"ש. הל"ל דה"נ כולל התנא גם פסח שני והרי טעם דאין אוכלין הוא דמחזי כאוכל פסח בחוץ וזה שייך גם בפ"ש. ולפ"ז באלו הארצות שא"נ לאכול צלי (מ"א ר"ס תע"ו) אסור גם בליל ט"ו אייר ואף את"ל דכיון דבמנהגא תליא מלתא אמרי' דל"נ רק בט"ו ניסן. מ"מ גדי מקולס דאסור בכ"מ (דלא כרש"י לקמן רפ"ז עמש"כ שם) איסורו הוא אף בליל ט"ו אייר דגם בו אמרו ל"ר פסחים לקמן ובמשנה בפ"ב דביצה:
+
+Mishnah 5
+
+<b>ברע"ב ד"ה וב"ה מתירים. </b>מידי דהוה אתענית כו'. במחכ"ת נראה דאשתמיטתיה גמ' דלעיל בריש מכילתין דלטעם זה היה אסור מע"ה וע"כ טעמייהו כמ"ש התוס' שם לר"י וגם מהתוי"ט נראה דאשתמיט ליה גמ' הלזו:
+<b>[שם מידי דהוה אתענית שהיום אסור באכילה. </b>נ"ב עי' בתוי"ט. ואולי הוא ט"ס ברע"ב. וצ"ל במלאכה. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתוי"ט ד"ה מחזירין שכתב ואע"ג דהשתא כו'. </b>זו ואצל"ז קתני כו'. במחכ"ת ל"ד כי כפי שרוצה להעמיס שיטה זו בהרע"ב ורוצה להגיה בי"ד וס"ל דדוקא אם מתה אחר ג"י ומשום הפסד דביצים. ע"כ צ"ל דלהושיב אחרת גרע מלהושיב בתחלה וכועי"ל שבב"י לדעת הרמב"ם (ועיין בהה"מ) אם כן אין זה זו וא"צ לזו:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה בין בחול בין בשבת הן בין לאביי בין לרבא בפי' פלוגתת רי"ש ור"ע לקמן בגמ' הרבותא היא בבין השני וכי"ב הרבה במשנה וגמ'. </b>וזה דלא כמו שהבאתי (בברכות נ') בשם הסמ"ע ובריש הוריות בגמ' על הא דתנן בין שעשו ועשה עמהן כו'. מוכח דיותר מסתבר לינקוט הרבותא בהשני (ובשבת ק"ח ב') במשנה אר"י וה"ה הלמי בין מרובה ובין מועט ובגמ' אבע"ל ר"י לאסור או להתיר ועמש"כ עוד בזה (שם קנ"ה):
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה ובידיהם בזיכי כו'. </b>הן בכ"מ איתא מזרקות לקבלת הדם. ואולי הכא מפני שלא היו להם שוליים רחבים קוראן בזיכין שכן דרך הכף עי' כלים פ' בתרא מ"ב ובזיכי לבונה אע"ג דה"ל שוליים יתכן שמלאכתם היה כעין כף בעגול ארוך:
+<b>שם שורה. </b>שכולה כסף כסף. ושורה שכולה זהב זהב כ"ה כוונת המשנה כאשר הפסקתיה:
+<b>משנה ז בתו"ח על הרע"ב ד"ה קראו את ההלל. </b>וי"ל כיון כשקוראין ההלל כו' נ"ב כ"כ הש"ל. ובאמת לא הרע"ב לבדו פי' כן כ"א גם רש"י פי' כאן שהכתות היו קורין. וכ"פ רש"י בסוכה (נ"ד רע"ב) ושם השיגו בתוס' עליו מהתוספתא. אך יש להעיר שהרע"ב בעצמו בפ"ב דערכין (מ"ג) כתב הלשון. והיו הלוים משוררים בפה את ההלל כו' ע"כ וחידוש על הרמ"ז והב"ד והש"ל שלא הזכירוהו:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>בתוס' רע"א אות כ' ד"ה במחילת כתה"ק אשתמיטתיה כו'. </b>נ"ב כ"כ הרמ"ז ועי' בש"ל וכן העיר בספר מחנה ראובן. מהגרמ"ש:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>במשנה והשלישית במקומה עומדת. </b>לכאורה קשה כיון דהשלישית נשארה במקומה יכלה הראשונה לשבת בחיל ושניה בעזרת נשים ויש לומר דבשעה שיצאה הראשונה היתה אז כת הב' עומדת הכן בע"נ והג' בחיל לכן הוכרחה לשוב עד הר הבית וכן בשובת השניה מצאה אז השלישית בע"נ לכן היתה מוכרחת לשוב עד החיל:
+<b>בתוי"ט ד"ה והוצא כו' והרב שכתב כו' ובפסח נאמר האליה כו'. </b>ל"ד דבפסח עצמו לא כתיב אימורין כלל ולקמן יליף ריה"ג מן ואת חלבם תקטיר דכתיב גבי בכור ולקמן צ"ו ב' יליף עוד מקרא אחר לאליה:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה וחתיכת יבלתו. </b>הצל"ח נסתפק בנולדה היבלת בשבת עה"פ אם מותר לחתכה שהרי לא היה אפשר לעשותה מע"ש ע"ש ונעלם מכ"ת ירושלמי בפירקין בסוף הל' ג' וז"ל הגע עצמך שנולדה לו יבולת כו'. ומשני מין יבולת ראויה ליחתך מאתמול (וצ"ע ביבמות (ו' ב') בתד"ה טעמא בסופו שכתבו דבכ"ד משוינן מכשירי מצוה שא"א לעשותן מע"ש כמצוה עצמה כו' ע"ש) עוד שם בירושלמי הגע עצמך שחל יום הז' שלו בשבת כו'. ומשני מין הזייה ראויה מאתמול ומזה אני תמה גם על רש"י שנדחק בסוה"מ וכ' והזאה כו':
+<b>ברע"ב ד"ה שחיטתו כו' דכתיב ביום צוותו כו'. </b>לכאורה הלא בגופיה כתיב בין הערבים ואולי משום דכתיב ביה נמי שם תזבח כו'. בערב כבוא השמש:
+<b>בתוי"ט ד"ה וזריקת דמו כו' ושם כתבו עוד כו' מותר להפשיט לגמרי [ר"ל כדרכו ע"ש] כו' וכתירוץ האחרון נראה דעת הרמב"ם כו' שכתב דמפשיטין את כולו ולא חילק כו'. </b>(ולהלח"מ שם אישתמיט תוס' דשבת ע"ש). ולי עדיין קשה דה"ל לבאר דבמונח על פתורא דדהבא אינו רשאי להפשיט את כולו כדאיתא שם אליבא דרבא ואם הוא גם יומא דאיסתנא אסור לכ"ע ע"ש. ואולי דסמך על הא דאמר הש"ס בר"פ רי"ש (מנחות ס"ד ס"ג) לישנא דאיכא בזיון קדשים ומשמע ליה דלטעם זה מותר בכ"ע. ונ"ל ראיה לדעת הרמב"ם ור"י (דבשבת קל"ג ב') ובמנחות שם מייתא לפלוגתתם אמלאכות דאורייתא ע"ש:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה מ"ר רשות למצוה כו' וברפ"כ דשבת ס"ל דנותנין לתלויה בשבת ל"ד במחכ"ת דמן תולין אה"מ ביו"ט ה"ל לאקשויי דע"ז אמר הש"ס שם דר"א ס"ל דמכשירי א"נ דוחין את היו"ט ועיין בלשון התוס' לקמן (ס"ח ב') ומש"כ עוד בס"ד מ"מ לענין ע"ת מיקרי רשות כו'. </b>ג"כ ל"ד דאדרבה דלענין ע"ת שאין מערבין אלא לדב"מ ע"כ דשמחת יו"ט מקרי ג"כ מצוה אלא נגד מצות ביעור חמץ מיקרי רשות והכי הל"ל:
+<b>[שם ותדע דמייתי כו' מן התוספתא. </b>נ"ב עי' בשעה"מ בהשמטות להל' ק"פ מש"כ בזה ושכח להזכיר התוי"ט. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה ובזמן שהוא בא בשבת במרובה ובטומאה. </b>לכאורה קשה על שינוי הסדר מרישא ומצאתי בתוי"ט שהרגיש בזה. ונ"ל ליישב ע"ד שכתב התוי"ט לעיל בד"ה בחול ע"ש וה"נ אי הוה אמר בשבת ובטומאה ה"א דדוקא תרוויהון לא דחי לכן הפסיק ביניהון לחלקן:
+
+Mishnah 4
+
+<b>מן הכבשים ומן העזים. </b>לכאורה זה אין רבותא כלל שהרי גם פסח בא מהם. ונ"ל דהתוס' (בריש מכילתין ג' ב') כתבו דרוב פסחיהם היה טלה ואולי מצוה מן המהדרין הוא גבי פסח (אף דבשאר קרבנות שניהם שוין כדלעיל ס"פ מש"נ) מפני דמזל מצרים היה טלה והיו עובדים אותו להכי קמ"ל דבחגיגה אפי' מצוה מן המהדרין ליכא ולפי מש"כ במ"א דדוקא כבש סתם הוא בן שנה אבל כשב כולל כל המין בן שנה ובן שתים ולמעלה הנ"ל לומר דהכא ט"ס וצ"ל מן הכשבים ולאפוקי פסח דאינו בא אלא בן שנה. וענ"ל כיון דדרשינן לקמן [ע' ב'] אליבא דבן דורתאי קרא דוזבחת פסח כו' צאן ובקר צאן זה פסח בקר זו חגיגה ה"א דוקא בקר ולא צאן וע"ד שדורש ר"א בזבחים (נ"ה) לענין שחיטת צפון בקק"ל וכפירוש שפירשתי שם בס"ד:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה מעשה בר"ג שאמר כו' אה"פ. </b>בסה"ד מביא ע"ז פירש"י דר"ג היה בבית שני כו' הן לפנינו ליתא ברש"י ואפשר דט"ס הוא וצ"ל פירוש והוא פי' של עצמו. ובאמת שגם (בנדה ו' ב') מצינו שנשאל משפחתו על עובדא דתרומת לחמי תודה ולקמן (פ"ח ב') נשאל מהמלכה על עובדא דפסח ואם ניתן אמון לסופרי העמים אשר בן כוזיבא במלכו בנה בהמ"ק והחריבו אדריינוס ועי' מ"ע חלק א"ב פי"ב א"ש טפי. אבל לא שמענוהו בפירוש בדברי חז"ל. ולעד"נ דעובדא דא הוה אחר חורבן. ולפי שמצינו לו (בביצה כ"ב ב') במשנה דעושין גדי מקולס בלילי פסחים. ופירש"י משום זכר למקדש. לכן מחמת חביבותו היה קורהו פסח ואע"ג דאמרי' לעיל (נג) דאסור לומר בשר זה לפסח וע"ש בפירש"י ותוס' י"ל דר"ג דלא חייש לרואים בעשיית גדי מקולס ה"ה דל"ח בקרוא עליו שם פסח והשתא א"ש דלא הוה מעשה לסתור (כדפריך הגמ' וכן בירושלמי מקשה ליה לר"י צלי אש כו' ותו איתא שם ר"ג חלוק על חכמים ועושה הלכה כיוצא בו ונראה דהוא בלשון קושיא וכמו דמקשה בריש ברכות העתקתיו לעיל (נ"א ב') ודלא כפי' הק"ע ולא מתרץ מידי) אלא לראיה דפסח ממש א"צ על האסכלא (וכבר הרשנו הרמב"ם בפ"ה דנזיר מ"ה לפרש משנה נגד הגמ' היכא דליכא נפקותא לדינא. ע"ש בתוי"ט ועמש"כ בברכות (מ"ט ב') במשנה שגם הגר"א ז"ל עשה כן) דר"ג מפני שרצה להראות שאינו אלא לזכר ולא יסברו שאוכל קדשים בחוץ צוה לשנותו ולצלותו על האסכלא. ונ"ל עוד דלכן אמר שעושין גדי מקולס (וגדי אע"פ שבלשון תורה הוא כולל אף פרה ורחל (חולין קי"ג) מ"מ בלשון חכמים הוא שם פרטי לעז בלבד כדמוכח לקמן (פ"ח ב') במשנה ובש"מ טובא) הוא ג"כ לשינוי שרוב פסחיהם היה טלה כמש"כ לעיל (ס"ט ב') וכן בירושלמי איתא דעגל מקולס שרי לכ"ע:
+
+Mishnah 3
+
+<b>ברע"ב ד"ה נטף מרוטבו על הסולת והסולת רותחת כו' וכ"כ רש"י מפרש בגמ' בסולת רותחת. </b>הא דל"ק רש"י ברישא גבי עה"ח דבגמ' מפרש בחרס רותח הוא דכיון דפי' שם נטף בתנור ממילא מישתמע דהחרס פי' של תנור עי' שם בתד"ה תנן ולהכי גם רי"ר א"ש לא הוצרך לשנות רק אסולת ועל הרע"ב יש תפיסה שהשמיט תיבת בתנור מלשון רש"י ואפ"ה לא ביאר ברישא דמיירי בחרס חם:
+<b>תוי"ט ד"ה שאין פודין כו' והקשו בתוס' כו'. </b>ונראה לר"י דבירושלים גזרו כו' הב"א כתב דבירושלמי יליף היתר מכירת מע"ש מק"ו מתרומה וש"מ דאף מדרבנן ל"ג אטו פדיה כמו דל"ג בתרומה ול"ד דבתרומה לא שייך גזירה אטו פדיה כיון דל"ל פדיה בשום מקום. אבל מעשר דא"ל פדיה חוץ לחומה שייך שפיר למיגזר ומש"כ עוד דדברי התוס' אליבא דר"מ דמדאורייתא אין מוכרין אותו והא דהוצרכו לטעמא דגזירה הוא לענין דיעבד שתתבטל המכירה א"נ כלל דהא מתני' ל"א אלא לישנא דלכתחלה ומנא להו להתוס' דאף בדיעבד בטלה ולחדש גזירה:
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ה' דברים כו' ובגמ' עביד צריכותא דתמיד ופסח דפי' הר"ב רפ"ו כו' </b>הקשה הב"ח בגמ' דבלא"ה צריך מועדו גבי תמיד למילף גז"ש מועדו מועדו מפסח לענין טומאת התהום כדמסיק רבא (לקמן פ"א) ושכח דברי הצל"ח דרבא ל"ק שם אלא לתנא דיליף בגז"ש דמועדו אבל למאן דיליף ממשמעות (והוא תנא שלפנינו כמ"ש המחבר בשם התוס' לעיל ס"ו) ליכא למילף לענין טומאת התהום כלל ע"ש. ולפ"ז לא יפה עשה התוי"ט בהביאו הצריכותא על פי' הרע"ב דמגז"ש יליף ולא ממשמעותא:
+<b>בתוי"ט ד"ה ושעירי ר"ח כו' דה"נ לא קאי אשבת כו'. </b>עי' במהרש"א שכתב דלשון אשבת מגומגם דמוספי שבת ודאי לא איצטריך כו'. וכ"כ עוד בס"ד דלמוספי פסח וסוכות לא איצטריך במועדיכם כו'. ול"ד במחכ"ת דנהי דלא איצטריך לענין שבת אבל משום דחיית טומאה איצטריך וכדמסיק בעצמו לענין תמיד והכי הל"ל דלא מייתא הש"ס קרא לקמן על מוספי שבת. ובאמת צ"ל דילפינן להו ממוספי יו"ט או משבתו דהוה כמו במועדו:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ואח"כ נודע כו' ואפי' לר"י כו' בדבר הנאכל כו' הנ"מ לכתחלה כו'. </b>לשונו אינו מדוייק דלכתחלה אפי' טומאת דם נמי לא והכי הל"ל דלר"י הציץ מרצה על האוכלין ג"כ רק דלכתחלה לא. ל"ש טומאת דם ול"ש ט"א עי' בתוס' ד"ה נזרק דמו ועי' בסוגיא (בדף ע"ז וע"ח) היטב ובמש"כ שם בס"ד:
+
+Mishnah 8
+
+<b>בתוי"ט ד"ה מעצי המערכה וכתבו התוס' נראה הטעם כו'. </b>ולע"ד י"ל משום דמצות לאו ליהנות ניתנו (ר"ה כ"ח) מיהו צריכין אנו לדבריהם אליבא דרב יהודה דשם:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>במשנה חל ט"ז להיות בשבת כו'. </b>עי' תוי"ט ולנ"פ דקמ"ל אע"ג שידחה עד י"ז אפ"ה ל"ד יום טוב וכה"ג איתא (בחגיגה י"ז ב') ע"ש:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה שכח כו' וטלה שלי. </b>לכאורה קשה איך יוכל להמנות על של עצמו הא אפי' בחציו ב"ח ל"י מש"ע למ"ר כשכ"כ בשכולו עבד וצ"ל דאמרי' מסתמא ניחא ליה לרבו שימנה על של עצמו בכה"ג משום תקנת עצמו:
+<b>ברע"ב סד"ה ופטורין כו' דקמי שמיא גליא וכ"כ רש"י </b>ומשמע דמפרשי כדאיכא דמתני לה (להא דאביי) אברייתא אבל במתני' אע"ג דשכח קודם זריקה דט"ז לא הצריכו אלא להך לישנא אבל הרמב"ם פי' דדוקא בשכח אח"ז וכ"פ בחבורו וע"ש בכ"מ והתוי"ט לא העיר מזה וגם בתור"ע ל"ד בזה במחכ"ת:
+
+Mishnah 3
+
+<b>רש"א עד שיזרוק כו'. </b>בגמ' ור"ש סבר מהווייתו דשה פי' דיש עדיין מה להוות בו דהיינו לזרוק דכל כמה דלא זריק לא מישתרי הבשר (עי' לעיל ברש"י ס"ד י"ג) אבל הקטרת אימוריו אינם מעכבין בנטמאו או שאבדו (לעיל נ"ט ב') ובזה יפול היש לעיין שבתור"ע:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ברע"ב ד"ה חוץ מן המפקח כו' והוא שהיה הגל כו' אבל כו' ארוך שמא בשעת שחיטה כו'. </b>ועי' פירש"י. וק"ל אם הגל ברה"ר הוי ספק טומאה ברה"ר וטהור ודאי ואם ברה"י הוה כודאי טמא ונראה דלעולם ברה"י אך זה הוי כטומאת התהום דהא לא ידע אדם מעולם אם היה שם טומאה במקום שהאהיל וגם אז לא ידע שום אדם אם חי או מת אע"ג דבזה לחוד לא משוה לו טומאת התהום כגון בגל עגול (משום כיון דנפל עליו גל איתרע חזקת חיים שלו עיין בהאחרונים ביו"ד סי' שצ"ז) מ"מ בהצטרפותו לספק אוהל מהני לשווייה כטהת"ה ועדיין צ"ע:
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה א"ש אה"פ עה"י דר"י ור"י מתיר </b>הרמב"ם פסק כר' יוסי וק"ל דהא (ביומא ל"א) ס"ל לרב ששת כר' יהודה דא"ש עה"י וה"ל לפסוק כוותיה:
+<b>ברע"ב ד"ה אפי' כו' מאה ואין כל אחד מהם יכולין לאכול כזית. </b>כ"ה לשון הרמב"ם בחבורו ואין כ"א מהן יכול לאכול כזית וזה הלשון יותר מכוון וע"ש בכ"מ. ורש"י כתב וא"י לאכול כזית בין כולם. וגם מש"כ רש"י יחיד ויכול לאכול כזית כו' ונמשך אחריו הרע"ב לשון הרמב"ם שם והוא שיהא ראוי לאכול את כולו והטעם הוא כדי שלא יבא לידי נותר וכן לשון ר' יוסי בברייתא יחיד ויכול לאכלו משמע דר"ל כולו וכ"מ שם בתד"ה עשרה ורש"י גם שם פי' כזית ממנו ואינו מכוון לענ"ד:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה שגג כו' נראה כו' כדיליף כו' לזבין כו' ושוב ראיתי בירושלמי כו'. </b>לכאורה כוונת הילפותא לזבין ומצורעין לעיל בגמ' (ס"ז ב') היא מכפל לשון איש וכדדרשינן (בחולין י"ג ב') איש מה ת"ל איש איש לרבות נכרי כו' וכן טובא. אך כפה"נ אישתמיטתיה להתוי"ט פירש"י שם [או שהיה פירושו דחוק בעיניו משום דהעיקר חסר מן הספר]. ונ"ל דלרש"י דחק דהא קי"ל אפי' שגג או נאנס או הזיד עושה אה"ש (שם) ומנ"ל הא ועוד מדוע שיירן התנא דהוויין רבותא טפי לכן השכיל לפרש דדרשת התנא שם מתיבת טמא ולזאת אין מרבה ממנו אלא טמאים ורבוי דאיש אתי לרבות שגג כו'. שוב מצאתי בירושלמי ר"פ מפורש בדרשת הכתובים כדאמרן והתוי"ט לא דק בזה. וב"ה שהנחני בדרך אמת:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ר' אליעזר אומר כו'. </b>לפי גירסתינו א"ל ר"י (לאפוקי גי' המשניות דליתא מלת ליה) ה"נ להגיה ר' אלעזר כי ר' אליעזר היה רביה דרביה דרבי יוסי כידוע אך (מלקמן צ"ד ב') בגמ' (ולעיל ס"ט) מוכח גי' ר' אליעזר ועמ"ש בגמ' (לעיל ע"ז) בס"ד:
+<b>שם ברע"ב ד"ה חוץ כו' אפי' היה קרוב לירושלים כו'. </b>ל"ד דהל"ל אפי' היה בירושלים עצמה וכ"ה בפי' הרמב"ם. ומש"כ עוד ולא הגיע כו' עד סוף שעת הקרבת הקרבן וכ"כ לקמן בדר' יוסי ג"כ ל"ד דלפי פירושו בדר"ע [שהוא מפי' הרמב"ם] דד"ר הוא שא"י להגיע בתחלת זמן השחיטה הל"ל הכי גם בדר"א ור"י ובלשון הרמב"ם יש לדחוק קצת ע"ש:
+<b>שם ד"ה לפיכך כו' אני שמעתי לדרוש רחוק ה' אמות מאסקופת העזרה. </b>לכאורה תמוה היכן רמוז ה' אמות בדר"א ור"י ונ"ל שהרע"ב העתיק השמועה שלא בדקדוק במחכ"ת והוא דנראה דעובי כותלי העזרה היו ה' אמות כמו כותלי האולם והתאים בפ"ד דמדות מ"ז וקי"ל (בגמ' פ"ה ב') דשע"נ לא נתקדש (ואפי' שאר השערים דנתקדשו אפשר דלא חזו לשחיטה לפי' הריב"ן בתוס' (יבמות ז' ב' בד"ה זה) ועי' זבחים נ"ו וצ"ע בזה) וא"כ חוץ לאיסקופה הוה רחוק מהעזרה המקודשת ה"א:
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה מה בין כו' ואין הב' נשחט בג' כתות כדתניא בתוספתא כו'. </b>פשוט דגם עשרה לא בעינן דמחד קראי נפקא להו (לעיל ס"ד ב') אלא דמספקא ליה הא דטעון הלל בעשייתו אם הוא בפחות מעשרה עמש"כ (בברכות י"ד):
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ברע"ב ד"ה לילה א' כו' מתני' ח"מ וה"ק כו' ובגמ' ליתא התיבת מתני' ח"מ וה"ק ומזה מוכח דמאמר וה"ה לפ"ד וחימוצו כה"י המה רק בכח המאמר ודלא כהרע"ב. </b>וגם לדבריו קשה מדוע דוקא בהאחרון תני ההיפך שכנגדו ולא כן בשאר חלוקות (ועי' בכורים פ"ג מ"י בתוי"ט ד"ה ועיטור הב') אבל לפי מש"כ גם בזה לא תני אלא מה שבצד אחד (ועמש"כ בס"ד בפ"ב דמע"ש מ"ג) ומה ששינה התנא בזה לנקוט הנהוג בפ"ד נ"ל משום דאי הוה נקיט בחלוקה זו הנהוג בפ"מ היה צריך לנקוט בלשון שלילה דאינו נוהג רק יום אחד ותנא חיובי תני לא שלילות. והנה התוס' נדחקו ל"ל למיתנא כלל בלילה א' כיון דגם פ"ד כן והואיל דכבר הרשנו הרמב"ם לפרש משנה דלא כפי' הגמ' היכא דליכא נפקותא לדינא כמש"כ לעיל בר"פ כ"צ הנ"ל לומר דכוונת המשנה דפ"מ ל"נ אלא בלילה א' דהוא ליל ט"ו בניסן ופ"ד נוהג בב' לילות גם בליל ט"ו אייר ומלשון הרע"ב משמע דלא היה לפניו הגי' בגמ' וה"ה לפ"ד וכן מהתוי"ט שהעתיק זה מפרש"י וא"כ יש לכוין פירושו זה גם בגמ' וק"ק מדוע שייר דפ"ד היה בו הקטרת אימורין ושפיכת דם על המזבח משא"כ פ"מ ולפי מאי דאיתא בתרגום יהונתן פ' יתרו בפסוק ואשא אתכם על כנפי נשרים דגם פ"מ עשו במקום בית המקדש י"ל דשם זרקו אה"ד והקטירו אימוריו במקום המזבח ודלא כגמ' דילן לעיל:
+<b>בתוי"ט ד"ה ופסח דורות כו' וראיתי בירושלמי כו'. </b>ואע"ג דל"ק אלא ב' כתות קיצר במובן עמש"כ בזה בס' נת"ע אות י"ג באורך ומש"כ התוי"ט בס"ד הרי דלא כהתוס' אנכי לא מצאתי בתוס' שדברו בזה:
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוי"ט ד"ה שתמורת הפסח כו' פי' הר"ב כו' וכן לשון רש"י כו' ולא ידעתי כו' ולמה לא יוכל להקריבה בי"ד כו'. </b>ול"נ פשוט דלפי מאי דמפרש ר"ע דהוא בנמצא אחר שה"פ אינו יכול להקריבו שלמים היום מפני עשה דהשלמה ואפי' חגיגת י"ד מסיק המל"מ בפ"ו מהל' כה"מ דאינה נשחטת אחר תמיד של בה"ע ומש"כ בראש דבריו ואפי' בחג עצמו אם הם שלמי חגיגה ל"ד במחכ"ת דהרי א"י בה משום חגיגה דדבר שבחובה א"ב אלא מה"ח ועיין (לעיל ס"ד ע') בתוס' והל"ל משום שלמי שמחה:
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה המפריש נקבה לפסחו כו'. </b>ויפלו דמיו לנדבה. כ"ה גי' הרמב"ם ונראה דזהו מה שאמרו בגמ' וש"מ יש דיחוי בדמים דר"ל שאפי' הדמים נדחין מלהקריב מהם קרבן אלא שיפלו לנדבה והוא כעין מה שהביא המהרש"א שמצא מוגה בפירש"י אפי' לגי' ויביא בדמיו שלמים. ודלא כהתוי"ט דהש"מ דבע"ח נדחין הוא מזה:
+
+Mishnah 8
+
+<b>ברע"ב ד"ה ר"ש. </b>ויקרב פסח לשם פסח כו'. נ"ל לנקוד <b>וְיִקָרֵב </b>מבנין נפעל. עי' זבחים (ע"א ב') תד"ה לשם. ובמש"כ שם (ב' ב') בס"ד. אבל ק"ל דהא יעבור על עשה דהשלמה בהקרבת הבכור. ומשמע דשרי לכתחלה להקריבם. ועוד לשמואל ולריו"ח לקמן (קי"ט ב') יש לחוש שמא יאכלו הבכור לאחרונה. וזה י"ל דאינו אלא מדרבנן ע"ש בתד"ה מפטירין וקושיא ראשונה כבר עמדו בה התוס' ביומא (כ"ט ב') ד"ה אלא ע"ש:
+<b>בתוי"ט ד"ה נתערב. </b>ואין טעונין תנופה חו"ש ולא סמיכה ונסכים. ק"ל הא אשם שנתערב בשלמים נמי ס"ל לר"ש לקמן בגמ' דיקרבו אף ע"ג דכל אשם א"ט תנופת חו"ש. ואשם מצורע א"ט סמיכה למ"ד סמיכתו לאו דאורייתא ואינה אלא באקופי ידא (זבחים ל"ג ובתד"ה סמיכת) וכן כל אשם א"ט נסכים חוץ משל מצורע ושלמים חייבים בכולם וכן דברי התוס' (שם ע"ו ב') ד"ה אשם וד"ה סמיכה צ"ע דמשמע מדבריהם דדוקא התם משום תקוני גברא התיר ר"ש והא הכא בנתערב ג"כ מתיר והיא משנה שם (ע"ה ב') וא"ל דבכדי שלא יצטרכו לירעות הוה כמו תיקוני גברא ואפשר דעדיף דכ"מ לכאורה מהא דמקשה שם לרבה דאמר דלא התיר ר"ש אלא בדיעבד היכא דאיערב מהא דמביא אשמו ומתנה עד דשני ליה תקוני גברא שאני דז"א דהא פריך בגמ' שם (ס"ד ע"ד) על הא דמין במינו והא בעי סמיכה ואולי דהתוס' יאמרו דר"ש מיירי בשאר אשמות ולא דמצורע. ודע דהא דמשמע שם בתד"ה וסמיכה בהא דר"ש דמביא אשמו כו'. דא"ס אלא באקופי ידא וכ"כ להדיא שם (ע"ה) בד"ה והא סותרין ד"ע שם לעיל (ל"ג) בד"ה סמיכת דמשמע שם דסמוך סמיכה גמורה ואכמ"ל:
+
+Mishnah 9
+
+<b>ברע"ב ד"ה אם שלו נשחט ראשון ושלהן ישרף דפסח בלא בעלים הוא. </b>וכ"ה ברש"י. לכאורה כיון דכבר יצאו בשלו הוה שלהם כמותר הפסח ולמאן דלא בעי עקירה הוה כשלמים ששחטן לשם פסח דכשר אליבא דר' יהושע לעיל (ס"ב ב' ע"א ב') וגם זה הוי עקירה בטעות (עי' ר"ד ע"ב) ועי' בס"פ א"ד דשקל וטרי הש"ס טובא בכעין זה ועי' (לעיל פ"ט) בתד"ה ונטרחו ויתיישב לך:
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>בתוי"ט ד"ה זה ממנה וכו'. </b>ומ"מ הרמב"ם כו' העתיק מתני' כו' דה"ל כסתם. תמוה דלפ"ז היאך פסק למשנתינו זו דשנים שנתערבו כו' כיון דפסק כר' יוסי דשוחטין על היחיד וכר' יהודה דבעינן אחד מבני חבורה דוקא וע"ש בלח"מ:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה לא יאכל. </b>כדי כו' לתיאבון משום הד"מ (וכ"כ הרשב"ם) ותימה שלא פי' הרשב"ם כהאמור בגמ' לקמן (ק"ז ב') דילמא אתי למיכל למצה אכילה גסה ופירש בעצמו ואינה אכילה ואולי דלמאי שפי' שם דלהכי נקיט מצה דלגבה הוי אכ"ג באכילה מועטת ואכ"ג כזו אינה אלא כמו שלא לתיאבון ויוצא בה וכדמחלק ר"ת בתוס' שם. והר"ן פי' כאן משום אכילה גסה כנכון:
+<b>תוי"ט ד"ה ואפי' עני. </b>וי"מ כו' אפי' עני שלא אכל כ"י כו' ולנל"פ עד"ז דאפי' עני דאף שיאכל סמוך למנחה מ"מ יאכל מצה לתיאבון כשתחשך כדאמר אביי (מגילה ז' ב') כי נפקא מבי מר הוה שבענא כו' כפין עניא ולא ידע:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה עד שמגיע לפרפרת הפת. </b>עי' בר"ן בשם הרמב"ן דהמצה גופה קרי הכי לפי שהיא עשויה רקיקין ועי' (לעיל ר"ד ל"ז) דלר"ה שרי בעובי טפח ועמ"א סי' ת"ס סק"ד ולענ"ד יל"פ מפני דמצוה בפרוסה (לקמן ר"ד קט"ז) והוא מלשון ויפרפרני עי תוי"ט:
+<b>שם אע"פ שאין חרוסת מצוה </b>פי' וה"א דאסור משום דאתי חרוסת דרשות ומבטל חזרת דמצוה קמ"ל עי' תוס':
+<b>בתוי"ט ד"ה מטבל כו' ומ"ש הרע"ב כלשון הרמב"ם דטבול לזה כו' ואלו היתה בכלל ההבאה החרוסת כו'. </b>וכ"מ לשון הרא"ש ולפ"ז נדחית דחיית התוס' והתוי"ט אעפ"כ העתיקה ול"ד במחכ"ת ומש"כ עוד שם בשם הרא"ש משום דטבול ראשון אינו לחיוב אלא להכירא כו' המ"ל עוד משום דאינו דוקא בחזרת:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה הלילה הזה כולו צלי. </b>לכאורה תמוה וכי לא יכול לאכול קודם אכילת הפסח בתוך הסעודה בשר מבושל חולין ג"כ או שלמים מבושלין (עי' זבחים צ"ט ב') ונ"ל משום דתני לעיל (קי"ד) במשנה הביאו לפניו כו' ושני תבשילין (הם זכר לפסח ולחגיגה) ובמקדש היו מביאין לפניו גופו של פסח וזה נ"פ דגם החגיגה היו מביאין עמו (והא דל"ת לה משום דלרבנן דב"ת אינה באה בשבת ובמרובה ובטומאה לכן לא פסיקא ליה למיתנא ואע"ג דכאן סתם כב"ת ל"ק דהא גם לעיל (ס"ט ב') סתם דלא כוותיה וכש"כ לפי' התוס' לעיל (נ"ט ב') ד"ה בי"ד בסופו דגם לב"ת אינה דוחה שבת א"ש אף לדידיה) אבל שאר צרכי סעודה לא היו מביאין עד זמן האכילה עצמה לכן לב"ת שפיר שואל הבן הלילה הזה כולו צלי שאינו רואה לפניו עה"ש רק הפסח והחגיגה שהמה צלוים אבל לרבנן הרי גם החגיגה לפניו שהיא יכולה להיות מבושלת ובזה א"ש נמי מה שדקדקו קצת מפרשי הגדה מדוע אינו שואל על ד' כוסות כיון שאינו רואה כולם לפניו:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה מן הפסחים ומן הזבחים. </b>עי' הגהת הגרי"פ דצ"ל בהיפך ולפלא שהעלים עין מהתוס' בסד"ה ה"ג ונאמר:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Pesachim/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Pesachim/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..cf0f83ee60fa30fe2161f24fba70ff686af1c722
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Pesachim/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,391 @@
+Rashash on Mishnah Pesachim
+רש״ש על משנה פסחים
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Mishnah_Pesachim
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה פסחים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בהרע"ב ד"ה בודקין כו'. </b>אית דמפרשי דטעמא דלא סמכינן אביטול דחיישינן שמא ימצא גלוסקא יפיפיה ונמלך על ביטולו כו' ומלא התוי"ט א"ד דמחשבה מבטלת מחשבה וא"צ לזה דאפי' לר"ל (בקדושין נ"ט ב') לפי דמתני רב זביד הכא כיון דדעתו לקנות קני ליה רשותו עי' (ב"מ י' א') ובתוד"ה זכתה. אמנם לכאורה עיקר דברי הרע"ב תמוה דהא לקמן (ו' ב') מוכח להדיא דבביטול אזלא לה חששא דגלוסקא וגם דאף אחר הבדיקה איכא חששא דגלוסקא וי"ל דבלא בדיקה ודאי מצוי שימצא גלוסקא ולכן חיישינן שמא ימלך על בטולו אבל אחר הבדיקה אינו אלא חששא שמא ימצא כו' ושמא ימלך ולתרי שמא תו לא חיישינן:
+
+Mishnah 2
+
+<b>שם ד"ה שתי שורות. </b>וב' שורות שאמרו ב"ש הם שורה חיצונה מן הארץ עד שמי קורה כו'. נמשך אחר לשון רש"י. ולא פי' גם כאן שהוא ע"פ כל רחבו. ורש"י השמיט זה בדבריו משום דסמיך על מה שפי' כבר בדברי רב יהודה דבה לא פליגי. והתוי"ט נדחק בזה:
+<b>בתוי"ט ד"ה בודקין כו'. </b>כתב הרע"ב ואע"ג כו' כדפירש"י כו'. והתוס' הקשו עליו. ונ"ל ראיה לפירש"י מתו"כ ר"פ בהר (והביאו רש"י בפיה"ת) והיתה שבת הארץ לכם מן השבות אתה אוכל ואי אתה אוכל מן השמור משמע דמפרש שבת לשון הפקר היפך השמור וכפי' הא' של הרא"ם:
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה בתוך המועד כו' והא דלא רצה רש"י לפרש כא"ד כו'. </b>נ"ל דלרש"י דחק לשון הברייתא דמביא רב יוסף לקמן "רי"א כל שלא בדק בג"פ הללו שוב א"ב" דע"כ נזכר שם מקודם דעת חכמים כלשונם במשנתינו. אור י"ד. י"ד. תוך המועד. ור"י מודה להו בג"פ הללו א"כ מוכח דתוך המועד הוא שעת הביעור שבדבריו במשנה. עוד נ"ל דמשמע דהג"פ שזכר ר"י יש לכ"א קדימת מעלה על הבא אחריו. הלילה. אור הנר יפה בה ושעה שב"א מצויין בבתיהם. ושחרית נ"ל דהיינו עד ד' שעות כמו תפלת השחר לדידיה בר"פ תה"ש ושעת ביעור היינו שעה ה' וששית (דבה' כ"א בהול לבערו למכור לנכרי טרם שיגיע ו' שאסור בהנאה) ולדידיה דתולין כל חמש ודאי דעדיף טפי לבדוק קודם לה שמותר עדיין באכילה. אבל לחכמים (דהם ר"מ כמ"ש רש"י לקמן בד"ה דרבנן אדרבנן) דס"ל דאוכלין כל חמש שוה חמש לקודם לה. ולכן שינו לשונם לומר תוך המועד דהוא שעה ו' מועד שקבעו חכמים לבערו. וכן ל"א בי"ד שחרית שלא תטעה דהיינו עד ד' שעות כמו בדר"י. ולדידהו היינו עד ה' שעות ולכן הוכרח ג"כ לפרש לאחר המועד הוא עד שתחשך ולא יותר דאל"כ הל"ל לא בדק בתוך המועד יבדוק עד שתחשך לא בדק כו' יבדוק בתוך הרגל. דהא ודאי עדיף טפי קודם הרגל דאינו אלא בלאו מברגל עצמו דבכרת. עי' ר"ן ונכון בעז"ה:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה רי"א כו' ותולין כל חמש. </b>לכאורה יפלא כיון דאיסור הנאה מז' הוא ג"כ מדאורייתא ולוקין עליו. עי' מל"מ בפ"ה מהל' יסוה"ת מדוע ל"ג עליה ג"כ כמו באכילה י"ל שלא רצו להחמיר כ"כ ואשכחן כה"ג לענין בשר בחלב דאע"ג דהג' איסורין שבו דהם אכילה הנאה ובישול שוין לאיסורא מ"מ במאי דגזרו מדבריהם ל"ג אלא על אכילה. עי' יו"ד ר"ס פ"ז ובזבחים (צ"ט ב') באכילה עבוד רבנן מעלה כו' ועי' (שבת י"ב ב') תוד"ה ר' נתן:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>תוי"ט ד"ה בנר דהא הך דאוכל מטמא אוכל נמי מדרבנן היא. </b>ל"ד דהכי הל"ל דהא משקה מטמא אוכל נמי מדרבנן לפי הס"ד וא"כ מאי אהני ליה האי נר להאי שמן אי לאפסולי גופיה הא פסול וקאי ואם לטמא אחרים מדרבנן אפי' בשרץ נמי כמבואר בסוגיין:
+
+Mishnah 7
+
+<b>שם ד"ה מדבריהם. </b>ולפ"ז הך סוגיא כו' דדייק כו' אתיא כו' אוכל מטמא אוכל כו' דל"צ כו' דמדבריהם אדר"א ור"י קאי תמוה דאליבא דמ"ד אוכל מטמא אוכל כו' שפיר מצינן לאוקמי דנטמא במשקין כר' ירמיה כפירש"י ומדבריהם היינו מדברי ר"ח. ונראה דחסר בדבריו תיבת או קודם דל"צ כו' וכוונתו דהך סוגיא כו' אתיא או כמ"ד אוכל מטמא אוכל כו' וכר' ירמיה או דלא כרי"ר ומדבריהם אדר"א ור"י קאי. ויותר נראה דכ"ז מן דל"צ עד תיבת קאי למחוק מכאן ולהעמידם להלן אחר תיבת מיירי וכמו שהוסיפו שם תיבות אלו:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה אסור בהנאתו כו' שנאמר לא יאכל כו' משמע כו' וכן פירש"י. </b>ולעד"נ דלא יאכל משמע אף לכלבים. ומפרש דהוא מטעם הנאה וה"ה לכל הנאות וכה"ג דריש ר"ש במנחות (ק"א ב') מכל האוכל אשר יאכל שאתה יכול להאכילו לאחרים וממעט מזה אה"נ ואף למאי דכ' התוס' שם בד"ה אוכל ע"ש איכא למימר דיאכל תרווייהו משמע. אך לכאורה לפמש"כ התוס' (בשבת כ"ו) ד"ה אין מדליקין ע"ש ה"נ אימא דלא אסרה תורה אלא הנאה של כילוי דומיא דאכילה וכן לפמש"כ (בב"ק נ"ג ב') בד"ה לענין כלים דלא ילפינן שאר הנאות לאיסור מאכילת כלבים לר"א ע"ש ה"נ לא ניליף ושאר הנאות מנלן. אך זה י"ל דחזקיה ס"ל כרבא וכר"י שהביאו התוס' שם דלא מחלקי. אמנם בלא"ה קשה לדבריהם מהא דיליף לקמן מאותו דאי אתה משליך לכלב כאשב"ת שאר הנאות ג"כ וכבר הרגישו בעצמם לקמן (כ"ט ב') ד"ה ר"א. ועמש"כ (בבכורות י"ב ב') פי' אחר נכון בס"ד:
+<b>[בתו"ח לדברי התוי"ט ד"ה כל שעה. </b>תימא דרש"י פי' כן במתני' להס"ד בגמ' כדרכו. נ"ב במח"כ לא ראה מש"כ המהרש"א שם. וע"ש במפרשים. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה שנאמר לא יראה לך שאור. </b>ברי"ף ורא"ש הגי' חמץ ועי' לקמן (כ"ט) ויליף שאור דאכילה משאור דראיה ובפירש"י ובמשנה שבירושלמי ל"ג אלא ל"י לך לחוד:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ברע"ב ד"ה ומצטרפין לכזית וה"ה בה' מיני דגן כו'. </b>ואתרווייהו קאי ולא מחוור דיותר ה"ל למתני' שם כמו ששנה אבל לא בטבל כו' והכא סמיך אדהתם והר"ן נתן טעם אחר בזה ע"ש. ול"נ משום דתנן בפ"ג דחלה מ"ז העושה עיסה מן החטים ומן האורז כו' ויוצא בה יד"ח בפסח. ולרוב הפוסקים בכזית בלבד יוצא. עי' בהגר"א סי' תנ"ג ולכן לא תני בהם ומצטרפין דהוה משמע דה' המינין לחוד ולא זולתם:
+
+Mishnah 7
+
+<b>ברע"ב ד"ה אבל חולטין כו' שכ"ז שהמים רותחין א"י להחמיץ. </b>משמעו דלאחר שיצטננו יוכל להחמיץ וז"א כדאיתא לקמן בברייתא:
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה ומטבילין אותו בהן. </b>נ"ל דקאי על כל הנזכרים למעלה רצוני אף אחרוסת וחרדל דחריפי טובא וה"א דמבטלי טעם פסח קמ"ל ובזה א"ש דשנאו כאן עי' לקמן תוד"ה אין מבשלין:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה הרי אלו באזהרה כו' וכן כתב הכ"מ כו'. </b>וטעמא מדכתב גבי אוכל חמץ ונכרתה וגבי מחמצת שהוא תערובות חמץ לא כתב ונכרתה כו'. לכאורה תמוה דהא גבי מחמצת נמי כתיב ונכרתה בפ' בא (י"ב י"ט) וזהו קושיית הגמ' עצמה לקמן (מ"ג) ומסיק דמכל נפקא ורבנן לא דרשי כל וע"ש בכ"מ באורך ובלח"מ:
+<b>בסה"ד דמשמע כו' אבל איסורא מה"ת כו'. </b>תמוה לומר דתערובת חמץ במשהו מה"ת:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה לא זהו חמץ שמוזהרין כו'. </b>מכאן נ"ל סתירה למה שראיתי בפ"ת ליו"ד (שכ"ב סק"ב) בשם בר"י דבעה"ב חייב באחריות החלה עד שתבא ליד כהן כו'. דא"כ מדוע לא יעבור עליה כמו בחמצו של נכרי שק"ע אחריות דילפינן לה מדלא כתיב לך גבי לא ימצא. ולכן פשוט דאפי' ל"ל בעלים מיוחדים ומה שפי' רש"י וזה כו' ולא של חבירך וכן מה שפי' לקמן בגמ' ומשום פקדון נמי ליכא כו'. הוא דס"ל כפי שיטת הגר"א ז"ל בסי' תמ"ג סקי"א דבשל חבירו עובר אף בלא קע"א ועמש"כ שם או דכוונתו לתת טעם מדוע לא יעברו הכהנים ואין לומר דהכא כיון שאין הכהן יכול ליהנות ממנה אין שייך לחייבו באחריות וכמש"כ שם בחלה בזה"ז דהא לענין ב"י וב"י עשאו הכתוב כאלו היה מותר בהנאתו כמש"כ לקמן לענין טה"נ לכן נ"ל דא"ח באחריות החלה ול"ד לרה"ג דהתם אכתי מצי לקיים הנתינה משאר הגיזה כיון דאין בה קדושה משא"כ הכא כבר נפטרה העיסה וא"א לחול עליה עוד שם חלה (וכה"ג מחלק המל"מ בפ"י מהל' בכורים ה"ח ע"ש) דזה ודאי דאף הבר"י מודה דעיסה נתקנה מיד בהפרשת החלה טרם נתינתה לכהן:
+<b>ברע"ב ד"ה חלה בטומאה שנטמאת העיסה כו' והן דברי רש"י ז"ל . </b>עי' צל"ח מש"כ בכוונתו עפ"י הירושלמי וכ"ה בהר"ן ולפלא שלא הביאו. וי"ל עוד שכוון לאפוקי אם נטמא בעודה קמח דה"ל שלא היתה לה שעת הכושר דהמפריש חלתו קמח אינה חלה (פ"ב דחלה מ"ה) ופטורה מה"ח כדלעיל (לג) והצל"ח במחכ"ת ל"ד בהבאתו בשם הירושלמי אבל אם נטמא הקמח כו'. עושה עיסתו קבא קבא דאז הוה פטורה לגמרי ולשון הירושלמי קודם לגלגולה וכ"ה לשון הר"ן ור"ל אחר נתינת המים דזה מיקרי שעת הכושר דתנן (חלה רפ"ג) כיון שהיא נותנת אה"מ מגבהת חלתה וע"ש בר"ש ובשנ"א ועי' לעיל ל"ג ובמש"כ שם:
+<b>בא"ד ולשורפה או להאכילה כו'. </b>עי' תוי"ט מה שהביא בשם תוס' ביצה שהקשו עליו וכן מה שתמה בעצמו ועמש"כ לעיל ברפ"ב ובביצה שם בישוב דברי רש"י:
+<b>שם ד"ה ר"א לא יקרא כו'. </b>וד"ה לא זהו חמץ כו' ור"א סבר הואיל כו'. עי' בסוגיא דרמב"ח ופירש"י. ותמה אנכי על התוי"ט שכתב על הרע"ב שפי' דר' אליעזר סבירא ליה הואיל דאי בעי מיתשל דתו לא הוי צריך לפרש בו טעמא דאכתי כ"ח וחדא כו'. ובסוף כ"ע דטעה בזה דהרי גם רמב"ח ס"ל דפליגי בהאי הואיל (כפי' רש"י ומוכרח הוא מדחויי דר"פ ורב שישא וכבר הקשו על הרי"ף דמפרש דרמב"ח כוון להואיל דאי בעי מיתשיל) וכן רי"ר קבל ליה וגם ר"ז שתיק ליה ומש"כ דעל פירש"י דאכתי כ"ח כו'. הקשו התוס' ב' קושיות. קושיותם אינם רק על פי' דההואיל הוא דאי בעי בצע כו'. אבל עיקר ההואיל הוא מוכרח מהסוגיא ועי' מהר"ם וכן הר"ן פי' בדר"א ב' ההואילים. גם מש"כ מקודם ועוד דאין ענין הקדש בטעות. אלא מכי אמרי' הואיל כו'. מגומגם:
+<b>בתוי"ט ד"ה ר"א כו' ומש"ה נמי נ"ל דרש"י כו' אלא רש"י ידע כו'. </b>ול"נ משום דא"ל דמיירי דכבר בא ליד הגזבר וכמש"כ התוס' לעיל (מ"ו ב') בד"ה הואיל הב':
+<b>משנה ו ברע"ב ד"ה תרומה מלפני השבת. </b>והלכה כר' אלעזר בר' צדוק. נ"ב כ"כ הרמב"ם בפי' המשנה (וכ"כ הרי"ף) אבל בס' היד (פ"ג מהל' חו"מ) נראה שחזר בו. ועי' בבעל המאור ובמלחמות ובר"ן ספ"ק ועי' בב"י סי' תמ"ד. ובב"ח ובפר"ח שם שכולם שקלו וטרו נידון פסק ההלכה. וחידוש על התוי"ט שלא העיר בזה כלום. אח"ז ראיתי בש"ל שכתב ב' טעמים על פסק הרע"ב משמיה דנפשיה. וכפי הנראה לא עיין בדברי הראשונים מש"כ בזה. [אח"ז ראיתי בהו"ע שגם הוא כתב בזה. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>בתוי"ט ד"ה חוזר ושורפו כו'. </b>וכתבו התוס' דקשה לר"י אי דאורייתא כו'. ולעד"נ דעת רש"י והרע"ב דע"כ ל"א דבמקום אכילתו שריפתו אלא שאירע בו הפסול במקום אכילתו. אבל ביצא חוצה לו מדאורייתא שריפתו במקומו רק דרבנן החמירו בלא עבר צופים. וזהו (דלעיל כ"ד) ד"ה פסולי חשיב טומאה ושפיכת הדם וכו' ול"ח פסול יוצא. ונ"ל ראייה לזה מזבחים (ק"ד ב') דתני לוי ביה"ד היה בעזרה ששורפין כו'. ופרים הנשרפין כו'. ובהר הבית ששורפין פרים הנשרפים כו'. שאירע בהן פסול ביציאתן עי"ש. ועי' מש"כ (בשקלים פ"ח מ"ו בס"ד):
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה עד חצות. </b>אלא הטעם כדאיתא בירושלמי כו'. נ"ב באו"ח כתב דכוונת רש"י אינו אלא על המנהג של איסור דקודם חצות. אבל על האיסור גמור דאחר חצות י"ל דמודה רש"י כטעם הירושלמי כו' ע"כ וכ"כ הצל"ח. וכבר קדמם בזה בס' בית דוד עי"ש:
+<b>שם בסה"ד ועי' מ"ש במשנה ג' פ"ה דחולין. </b>נ"ב שהעיר שם ממ"ש שם התוס' והרע"ב דבערב סוכות כ"ע טרידי בסוכה ולולב כו' ע"ש. והפר"ח או"ח ריש סי' תס"ח העיר משמיה דנפשיה על דברי התוי"ט כאן מהא דמ"ש בתוס' שם בחולין כי לא עיין בתוי"ט שם:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה בן בתירה. </b>ול"ג בגמ' אמר ר"י הלכה כבן בתירה. נ"ב עי' בשעה"מ פרק כ"א שהשיג עליו:
+<b>שם בא"ד מיהו הר"ן חולק בזה בפ"ק דסוכה. </b>[נ"ב עי' מש"כ בגליון מעשרות ספ"ב. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה מש"נ לאכול צלי בלילי פסחים כו'. </b>לפי הא"נ שכתבו התוס' לקמן בר"פ ע"פ ע"ש. הל"ל דה"נ כולל התנא גם פסח שני והרי טעם דאין אוכלין הוא דמחזי כאוכל פסח בחוץ וזה שייך גם בפ"ש. ולפ"ז באלו הארצות שא"נ לאכול צלי (מ"א ר"ס תע"ו) אסור גם בליל ט"ו אייר ואף את"ל דכיון דבמנהגא תליא מלתא אמרי' דל"נ רק בט"ו ניסן. מ"מ גדי מקולס דאסור בכ"מ (דלא כרש"י לקמן רפ"ז עמש"כ שם) איסורו הוא אף בליל ט"ו אייר דגם בו אמרו ל"ר פסחים לקמן ובמשנה בפ"ב דביצה:
+
+Mishnah 5
+
+<b>ברע"ב ד"ה וב"ה מתירים. </b>מידי דהוה אתענית כו'. במחכ"ת נראה דאשתמיטתיה גמ' דלעיל בריש מכילתין דלטעם זה היה אסור מע"ה וע"כ טעמייהו כמ"ש התוס' שם לר"י וגם מהתוי"ט נראה דאשתמיט ליה גמ' הלזו:
+<b>[שם מידי דהוה אתענית שהיום אסור באכילה. </b>נ"ב עי' בתוי"ט. ואולי הוא ט"ס ברע"ב. וצ"ל במלאכה. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתוי"ט ד"ה מחזירין שכתב ואע"ג דהשתא כו'. </b>זו ואצל"ז קתני כו'. במחכ"ת ל"ד כי כפי שרוצה להעמיס שיטה זו בהרע"ב ורוצה להגיה בי"ד וס"ל דדוקא אם מתה אחר ג"י ומשום הפסד דביצים. ע"כ צ"ל דלהושיב אחרת גרע מלהושיב בתחלה וכועי"ל שבב"י לדעת הרמב"ם (ועיין בהה"מ) אם כן אין זה זו וא"צ לזו:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה בין בחול בין בשבת הן בין לאביי בין לרבא בפי' פלוגתת רי"ש ור"ע לקמן בגמ' הרבותא היא בבין השני וכי"ב הרבה במשנה וגמ'. </b>וזה דלא כמו שהבאתי (בברכות נ') בשם הסמ"ע ובריש הוריות בגמ' על הא דתנן בין שעשו ועשה עמהן כו'. מוכח דיותר מסתבר לינקוט הרבותא בהשני (ובשבת ק"ח ב') במשנה אר"י וה"ה הלמי בין מרובה ובין מועט ובגמ' אבע"ל ר"י לאסור או להתיר ועמש"כ עוד בזה (שם קנ"ה):
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה ובידיהם בזיכי כו'. </b>הן בכ"מ איתא מזרקות לקבלת הדם. ואולי הכא מפני שלא היו להם שוליים רחבים קוראן בזיכין שכן דרך הכף עי' כלים פ' בתרא מ"ב ובזיכי לבונה אע"ג דה"ל שוליים יתכן שמלאכתם היה כעין כף בעגול ארוך:
+<b>שם שורה. </b>שכולה כסף כסף. ושורה שכולה זהב זהב כ"ה כוונת המשנה כאשר הפסקתיה:
+<b>משנה ז בתו"ח על הרע"ב ד"ה קראו את ההלל. </b>וי"ל כיון כשקוראין ההלל כו' נ"ב כ"כ הש"ל. ובאמת לא הרע"ב לבדו פי' כן כ"א גם רש"י פי' כאן שהכתות היו קורין. וכ"פ רש"י בסוכה (נ"ד רע"ב) ושם השיגו בתוס' עליו מהתוספתא. אך יש להעיר שהרע"ב בעצמו בפ"ב דערכין (מ"ג) כתב הלשון. והיו הלוים משוררים בפה את ההלל כו' ע"כ וחידוש על הרמ"ז והב"ד והש"ל שלא הזכירוהו:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>בתוס' רע"א אות כ' ד"ה במחילת כתה"ק אשתמיטתיה כו'. </b>נ"ב כ"כ הרמ"ז ועי' בש"ל וכן העיר בספר מחנה ראובן. מהגרמ"ש:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>במשנה והשלישית במקומה עומדת. </b>לכאורה קשה כיון דהשלישית נשארה במקומה יכלה הראשונה לשבת בחיל ושניה בעזרת נשים ויש לומר דבשעה שיצאה הראשונה היתה אז כת הב' עומדת הכן בע"נ והג' בחיל לכן הוכרחה לשוב עד הר הבית וכן בשובת השניה מצאה אז השלישית בע"נ לכן היתה מוכרחת לשוב עד החיל:
+<b>בתוי"ט ד"ה והוצא כו' והרב שכתב כו' ובפסח נאמר האליה כו'. </b>ל"ד דבפסח עצמו לא כתיב אימורין כלל ולקמן יליף ריה"ג מן ואת חלבם תקטיר דכתיב גבי בכור ולקמן צ"ו ב' יליף עוד מקרא אחר לאליה:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה וחתיכת יבלתו. </b>הצל"ח נסתפק בנולדה היבלת בשבת עה"פ אם מותר לחתכה שהרי לא היה אפשר לעשותה מע"ש ע"ש ונעלם מכ"ת ירושלמי בפירקין בסוף הל' ג' וז"ל הגע עצמך שנולדה לו יבולת כו'. ומשני מין יבולת ראויה ליחתך מאתמול (וצ"ע ביבמות (ו' ב') בתד"ה טעמא בסופו שכתבו דבכ"ד משוינן מכשירי מצוה שא"א לעשותן מע"ש כמצוה עצמה כו' ע"ש) עוד שם בירושלמי הגע עצמך שחל יום הז' שלו בשבת כו'. ומשני מין הזייה ראויה מאתמול ומזה אני תמה גם על רש"י שנדחק בסוה"מ וכ' והזאה כו':
+<b>ברע"ב ד"ה שחיטתו כו' דכתיב ביום צוותו כו'. </b>לכאורה הלא בגופיה כתיב בין הערבים ואולי משום דכתיב ביה נמי שם תזבח כו'. בערב כבוא השמש:
+<b>בתוי"ט ד"ה וזריקת דמו כו' ושם כתבו עוד כו' מותר להפשיט לגמרי [ר"ל כדרכו ע"ש] כו' וכתירוץ האחרון נראה דעת הרמב"ם כו' שכתב דמפשיטין את כולו ולא חילק כו'. </b>(ולהלח"מ שם אישתמיט תוס' דשבת ע"ש). ולי עדיין קשה דה"ל לבאר דבמונח על פתורא דדהבא אינו רשאי להפשיט את כולו כדאיתא שם אליבא דרבא ואם הוא גם יומא דאיסתנא אסור לכ"ע ע"ש. ואולי דסמך על הא דאמר הש"ס בר"פ רי"ש (מנחות ס"ד ס"ג) לישנא דאיכא בזיון קדשים ומשמע ליה דלטעם זה מותר בכ"ע. ונ"ל ראיה לדעת הרמב"ם ור"י (דבשבת קל"ג ב') ובמנחות שם מייתא לפלוגתתם אמלאכות דאורייתא ע"ש:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה מ"ר רשות למצוה כו' וברפ"כ דשבת ס"ל דנותנין לתלויה בשבת ל"ד במחכ"ת דמן תולין אה"מ ביו"ט ה"ל לאקשויי דע"ז אמר הש"ס שם דר"א ס"ל דמכשירי א"נ דוחין את היו"ט ועיין בלשון התוס' לקמן (ס"ח ב') ומש"כ עוד בס"ד מ"מ לענין ע"ת מיקרי רשות כו'. </b>ג"כ ל"ד דאדרבה דלענין ע"ת שאין מערבין אלא לדב"מ ע"כ דשמחת יו"ט מקרי ג"כ מצוה אלא נגד מצות ביעור חמץ מיקרי רשות והכי הל"ל:
+<b>[שם ותדע דמייתי כו' מן התוספתא. </b>נ"ב עי' בשעה"מ בהשמטות להל' ק"פ מש"כ בזה ושכח להזכיר התוי"ט. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה ובזמן שהוא בא בשבת במרובה ובטומאה. </b>לכאורה קשה על שינוי הסדר מרישא ומצאתי בתוי"ט שהרגיש בזה. ונ"ל ליישב ע"ד שכתב התוי"ט לעיל בד"ה בחול ע"ש וה"נ אי הוה אמר בשבת ובטומאה ה"א דדוקא תרוויהון לא דחי לכן הפסיק ביניהון לחלקן:
+
+Mishnah 4
+
+<b>מן הכבשים ומן העזים. </b>לכאורה זה אין רבותא כלל שהרי גם פסח בא מהם. ונ"ל דהתוס' (בריש מכילתין ג' ב') כתבו דרוב פסחיהם היה טלה ואולי מצוה מן המהדרין הוא גבי פסח (אף דבשאר קרבנות שניהם שוין כדלעיל ס"פ מש"נ) מפני דמזל מצרים היה טלה והיו עובדים אותו להכי קמ"ל דבחגיגה אפי' מצוה מן המהדרין ליכא ולפי מש"כ במ"א דדוקא כבש סתם הוא בן שנה אבל כשב כולל כל המין בן שנה ובן שתים ולמעלה הנ"ל לומר דהכא ט"ס וצ"ל מן הכשבים ולאפוקי פסח דאינו בא אלא בן שנה. וענ"ל כיון דדרשינן לקמן [ע' ב'] אליבא דבן דורתאי קרא דוזבחת פסח כו' צאן ובקר צאן זה פסח בקר זו חגיגה ה"א דוקא בקר ולא צאן וע"ד שדורש ר"א בזבחים (נ"ה) לענין שחיטת צפון בקק"ל וכפירוש שפירשתי שם בס"ד:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה מעשה בר"ג שאמר כו' אה"פ. </b>בסה"ד מביא ע"ז פירש"י דר"ג היה בבית שני כו' הן לפנינו ליתא ברש"י ואפשר דט"ס הוא וצ"ל פירוש והוא פי' של עצמו. ובאמת שגם (בנדה ו' ב') מצינו שנשאל משפחתו על עובדא דתרומת לחמי תודה ולקמן (פ"ח ב') נשאל מהמלכה על עובדא דפסח ואם ניתן אמון לסופרי העמים אשר בן כוזיבא במלכו בנה בהמ"ק והחריבו אדריינוס ועי' מ"ע חלק א"ב פי"ב א"ש טפי. אבל לא שמענוהו בפירוש בדברי חז"ל. ולעד"נ דעובדא דא הוה אחר חורבן. ולפי שמצינו לו (בביצה כ"ב ב') במשנה דעושין גדי מקולס בלילי פסחים. ופירש"י משום זכר למקדש. לכן מחמת חביבותו היה קורהו פסח ואע"ג דאמרי' לעיל (נג) דאסור לומר בשר זה לפסח וע"ש בפירש"י ותוס' י"ל דר"ג דלא חייש לרואים בעשיית גדי מקולס ה"ה דל"ח בקרוא עליו שם פסח והשתא א"ש דלא הוה מעשה לסתור (כדפריך הגמ' וכן בירושלמי מקשה ליה לר"י צלי אש כו' ותו איתא שם ר"ג חלוק על חכמים ועושה הלכה כיוצא בו ונראה דהוא בלשון קושיא וכמו דמקשה בריש ברכות העתקתיו לעיל (נ"א ב') ודלא כפי' הק"ע ולא מתרץ מידי) אלא לראיה דפסח ממש א"צ על האסכלא (וכבר הרשנו הרמב"ם בפ"ה דנזיר מ"ה לפרש משנה נגד הגמ' היכא דליכא נפקותא לדינא. ע"ש בתוי"ט ועמש"כ בברכות (מ"ט ב') במשנה שגם הגר"א ז"ל עשה כן) דר"ג מפני שרצה להראות שאינו אלא לזכר ולא יסברו שאוכל קדשים בחוץ צוה לשנותו ולצלותו על האסכלא. ונ"ל עוד דלכן אמר שעושין גדי מקולס (וגדי אע"פ שבלשון תורה הוא כולל אף פרה ורחל (חולין קי"ג) מ"מ בלשון חכמים הוא שם פרטי לעז בלבד כדמוכח לקמן (פ"ח ב') במשנה ובש"מ טובא) הוא ג"כ לשינוי שרוב פסחיהם היה טלה כמש"כ לעיל (ס"ט ב') וכן בירושלמי איתא דעגל מקולס שרי לכ"ע:
+
+Mishnah 3
+
+<b>ברע"ב ד"ה נטף מרוטבו על הסולת והסולת רותחת כו' וכ"כ רש"י מפרש בגמ' בסולת רותחת. </b>הא דל"ק רש"י ברישא גבי עה"ח דבגמ' מפרש בחרס רותח הוא דכיון דפי' שם נטף בתנור ממילא מישתמע דהחרס פי' של תנור עי' שם בתד"ה תנן ולהכי גם רי"ר א"ש לא הוצרך לשנות רק אסולת ועל הרע"ב יש תפיסה שהשמיט תיבת בתנור מלשון רש"י ואפ"ה לא ביאר ברישא דמיירי בחרס חם:
+<b>תוי"ט ד"ה שאין פודין כו' והקשו בתוס' כו'. </b>ונראה לר"י דבירושלים גזרו כו' הב"א כתב דבירושלמי יליף היתר מכירת מע"ש מק"ו מתרומה וש"מ דאף מדרבנן ל"ג אטו פדיה כמו דל"ג בתרומה ול"ד דבתרומה לא שייך גזירה אטו פדיה כיון דל"ל פדיה בשום מקום. אבל מעשר דא"ל פדיה חוץ לחומה שייך שפיר למיגזר ומש"כ עוד דדברי התוס' אליבא דר"מ דמדאורייתא אין מוכרין אותו והא דהוצרכו לטעמא דגזירה הוא לענין דיעבד שתתבטל המכירה א"נ כלל דהא מתני' ל"א אלא לישנא דלכתחלה ומנא להו להתוס' דאף בדיעבד בטלה ולחדש גזירה:
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ה' דברים כו' ובגמ' עביד צריכותא דתמיד ופסח דפי' הר"ב רפ"ו כו' </b>הקשה הב"ח בגמ' דבלא"ה צריך מועדו גבי תמיד למילף גז"ש מועדו מועדו מפסח לענין טומאת התהום כדמסיק רבא (לקמן פ"א) ושכח דברי הצל"ח דרבא ל"ק שם אלא לתנא דיליף בגז"ש דמועדו אבל למאן דיליף ממשמעות (והוא תנא שלפנינו כמ"ש המחבר בשם התוס' לעיל ס"ו) ליכא למילף לענין טומאת התהום כלל ע"ש. ולפ"ז לא יפה עשה התוי"ט בהביאו הצריכותא על פי' הרע"ב דמגז"ש יליף ולא ממשמעותא:
+<b>בתוי"ט ד"ה ושעירי ר"ח כו' דה"נ לא קאי אשבת כו'. </b>עי' במהרש"א שכתב דלשון אשבת מגומגם דמוספי שבת ודאי לא איצטריך כו'. וכ"כ עוד בס"ד דלמוספי פסח וסוכות לא איצטריך במועדיכם כו'. ול"ד במחכ"ת דנהי דלא איצטריך לענין שבת אבל משום דחיית טומאה איצטריך וכדמסיק בעצמו לענין תמיד והכי הל"ל דלא מייתא הש"ס קרא לקמן על מוספי שבת. ובאמת צ"ל דילפינן להו ממוספי יו"ט או משבתו דהוה כמו במועדו:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ואח"כ נודע כו' ואפי' לר"י כו' בדבר הנאכל כו' הנ"מ לכתחלה כו'. </b>לשונו אינו מדוייק דלכתחלה אפי' טומאת דם נמי לא והכי הל"ל דלר"י הציץ מרצה על האוכלין ג"כ רק דלכתחלה לא. ל"ש טומאת דם ול"ש ט"א עי' בתוס' ד"ה נזרק דמו ועי' בסוגיא (בדף ע"ז וע"ח) היטב ובמש"כ שם בס"ד:
+
+Mishnah 8
+
+<b>בתוי"ט ד"ה מעצי המערכה וכתבו התוס' נראה הטעם כו'. </b>ולע"ד י"ל משום דמצות לאו ליהנות ניתנו (ר"ה כ"ח) מיהו צריכין אנו לדבריהם אליבא דרב יהודה דשם:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>במשנה חל ט"ז להיות בשבת כו'. </b>עי' תוי"ט ולנ"פ דקמ"ל אע"ג שידחה עד י"ז אפ"ה ל"ד יום טוב וכה"ג איתא (בחגיגה י"ז ב') ע"ש:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה שכח כו' וטלה שלי. </b>לכאורה קשה איך יוכל להמנות על של עצמו הא אפי' בחציו ב"ח ל"י מש"ע למ"ר כשכ"כ בשכולו עבד וצ"ל דאמרי' מסתמא ניחא ליה לרבו שימנה על של עצמו בכה"ג משום תקנת עצמו:
+<b>ברע"ב סד"ה ופטורין כו' דקמי שמיא גליא וכ"כ רש"י </b>ומשמע דמפרשי כדאיכא דמתני לה (להא דאביי) אברייתא אבל במתני' אע"ג דשכח קודם זריקה דט"ז לא הצריכו אלא להך לישנא אבל הרמב"ם פי' דדוקא בשכח אח"ז וכ"פ בחבורו וע"ש בכ"מ והתוי"ט לא העיר מזה וגם בתור"ע ל"ד בזה במחכ"ת:
+
+Mishnah 3
+
+<b>רש"א עד שיזרוק כו'. </b>בגמ' ור"ש סבר מהווייתו דשה פי' דיש עדיין מה להוות בו דהיינו לזרוק דכל כמה דלא זריק לא מישתרי הבשר (עי' לעיל ברש"י ס"ד י"ג) אבל הקטרת אימוריו אינם מעכבין בנטמאו או שאבדו (לעיל נ"ט ב') ובזה יפול היש לעיין שבתור"ע:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ברע"ב ד"ה חוץ מן המפקח כו' והוא שהיה הגל כו' אבל כו' ארוך שמא בשעת שחיטה כו'. </b>ועי' פירש"י. וק"ל אם הגל ברה"ר הוי ספק טומאה ברה"ר וטהור ודאי ואם ברה"י הוה כודאי טמא ונראה דלעולם ברה"י אך זה הוי כטומאת התהום דהא לא ידע אדם מעולם אם היה שם טומאה במקום שהאהיל וגם אז לא ידע שום אדם אם חי או מת אע"ג דבזה לחוד לא משוה לו טומאת התהום כגון בגל עגול (משום כיון דנפל עליו גל איתרע חזקת חיים שלו עיין בהאחרונים ביו"ד סי' שצ"ז) מ"מ בהצטרפותו לספק אוהל מהני לשווייה כטהת"ה ועדיין צ"ע:
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה א"ש אה"פ עה"י דר"י ור"י מתיר </b>הרמב"ם פסק כר' יוסי וק"ל דהא (ביומא ל"א) ס"ל לרב ששת כר' יהודה דא"ש עה"י וה"ל לפסוק כוותיה:
+<b>ברע"ב ד"ה אפי' כו' מאה ואין כל אחד מהם יכולין לאכול כזית. </b>כ"ה לשון הרמב"ם בחבורו ואין כ"א מהן יכול לאכול כזית וזה הלשון יותר מכוון וע"ש בכ"מ. ורש"י כתב וא"י לאכול כזית בין כולם. וגם מש"כ רש"י יחיד ויכול לאכול כזית כו' ונמשך אחריו הרע"ב לשון הרמב"ם שם והוא שיהא ראוי לאכול את כולו והטעם הוא כדי שלא יבא לידי נותר וכן לשון ר' יוסי בברייתא יחיד ויכול לאכלו משמע דר"ל כולו וכ"מ שם בתד"ה עשרה ורש"י גם שם פי' כזית ממנו ואינו מכוון לענ"ד:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה שגג כו' נראה כו' כדיליף כו' לזבין כו' ושוב ראיתי בירושלמי כו'. </b>לכאורה כוונת הילפותא לזבין ומצורעין לעיל בגמ' (ס"ז ב') היא מכפל לשון איש וכדדרשינן (בחולין י"ג ב') איש מה ת"ל איש איש לרבות נכרי כו' וכן טובא. אך כפה"נ אישתמיטתיה להתוי"ט פירש"י שם [או שהיה פירושו דחוק בעיניו משום דהעיקר חסר מן הספר]. ונ"ל דלרש"י דחק דהא קי"ל אפי' שגג או נאנס או הזיד עושה אה"ש (שם) ומנ"ל הא ועוד מדוע שיירן התנא דהוויין רבותא טפי לכן השכיל לפרש דדרשת התנא שם מתיבת טמא ולזאת אין מרבה ממנו אלא טמאים ורבוי דאיש אתי לרבות שגג כו'. שוב מצאתי בירושלמי ר"פ מפורש בדרשת הכתובים כדאמרן והתוי"ט לא דק בזה. וב"ה שהנחני בדרך אמת:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ר' אליעזר אומר כו'. </b>לפי גירסתינו א"ל ר"י (לאפוקי גי' המשניות דליתא מלת ליה) ה"נ להגיה ר' אלעזר כי ר' אליעזר היה רביה דרביה דרבי יוסי כידוע אך (מלקמן צ"ד ב') בגמ' (ולעיל ס"ט) מוכח גי' ר' אליעזר ועמ"ש בגמ' (לעיל ע"ז) בס"ד:
+<b>שם ברע"ב ד"ה חוץ כו' אפי' היה קרוב לירושלים כו'. </b>ל"ד דהל"ל אפי' היה בירושלים עצמה וכ"ה בפי' הרמב"ם. ומש"כ עוד ולא הגיע כו' עד סוף שעת הקרבת הקרבן וכ"כ לקמן בדר' יוסי ג"כ ל"ד דלפי פירושו בדר"ע [שהוא מפי' הרמב"ם] דד"ר הוא שא"י להגיע בתחלת זמן השחיטה הל"ל הכי גם בדר"א ור"י ובלשון הרמב"ם יש לדחוק קצת ע"ש:
+<b>שם ד"ה לפיכך כו' אני שמעתי לדרוש רחוק ה' אמות מאסקופת העזרה. </b>לכאורה תמוה היכן רמוז ה' אמות בדר"א ור"י ונ"ל שהרע"ב העתיק השמועה שלא בדקדוק במחכ"ת והוא דנראה דעובי כותלי העזרה היו ה' אמות כמו כותלי האולם והתאים בפ"ד דמדות מ"ז וקי"ל (בגמ' פ"ה ב') דשע"נ לא נתקדש (ואפי' שאר השערים דנתקדשו אפשר דלא חזו לשחיטה לפי' הריב"ן בתוס' (יבמות ז' ב' בד"ה זה) ועי' זבחים נ"ו וצ"ע בזה) וא"כ חוץ לאיסקופה הוה רחוק מהעזרה המקודשת ה"א:
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה מה בין כו' ואין הב' נשחט בג' כתות כדתניא בתוספתא כו'. </b>פשוט דגם עשרה לא בעינן דמחד קראי נפקא להו (לעיל ס"ד ב') אלא דמספקא ליה הא דטעון הלל בעשייתו אם הוא בפחות מעשרה עמש"כ (בברכות י"ד):
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ברע"ב ד"ה לילה א' כו' מתני' ח"מ וה"ק כו' ובגמ' ליתא התיבת מתני' ח"מ וה"ק ומזה מוכח דמאמר וה"ה לפ"ד וחימוצו כה"י המה רק בכח המאמר ודלא כהרע"ב. </b>וגם לדבריו קשה מדוע דוקא בהאחרון תני ההיפך שכנגדו ולא כן בשאר חלוקות (ועי' בכורים פ"ג מ"י בתוי"ט ד"ה ועיטור הב') אבל לפי מש"כ גם בזה לא תני אלא מה שבצד אחד (ועמש"כ בס"ד בפ"ב דמע"ש מ"ג) ומה ששינה התנא בזה לנקוט הנהוג בפ"ד נ"ל משום דאי הוה נקיט בחלוקה זו הנהוג בפ"מ היה צריך לנקוט בלשון שלילה דאינו נוהג רק יום אחד ותנא חיובי תני לא שלילות. והנה התוס' נדחקו ל"ל למיתנא כלל בלילה א' כיון דגם פ"ד כן והואיל דכבר הרשנו הרמב"ם לפרש משנה דלא כפי' הגמ' היכא דליכא נפקותא לדינא כמש"כ לעיל בר"פ כ"צ הנ"ל לומר דכוונת המשנה דפ"מ ל"נ אלא בלילה א' דהוא ליל ט"ו בניסן ופ"ד נוהג בב' לילות גם בליל ט"ו אייר ומלשון הרע"ב משמע דלא היה לפניו הגי' בגמ' וה"ה לפ"ד וכן מהתוי"ט שהעתיק זה מפרש"י וא"כ יש לכוין פירושו זה גם בגמ' וק"ק מדוע שייר דפ"ד היה בו הקטרת אימורין ושפיכת דם על המזבח משא"כ פ"מ ולפי מאי דאיתא בתרגום יהונתן פ' יתרו בפסוק ואשא אתכם על כנפי נשרים דגם פ"מ עשו במקום בית המקדש י"ל דשם זרקו אה"ד והקטירו אימוריו במקום המזבח ודלא כגמ' דילן לעיל:
+<b>בתוי"ט ד"ה ופסח דורות כו' וראיתי בירושלמי כו'. </b>ואע"ג דל"ק אלא ב' כתות קיצר במובן עמש"כ בזה בס' נת"ע אות י"ג באורך ומש"כ התוי"ט בס"ד הרי דלא כהתוס' אנכי לא מצאתי בתוס' שדברו בזה:
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוי"ט ד"ה שתמורת הפסח כו' פי' הר"ב כו' וכן לשון רש"י כו' ולא ידעתי כו' ולמה לא יוכל להקריבה בי"ד כו'. </b>ול"נ פשוט דלפי מאי דמפרש ר"ע דהוא בנמצא אחר שה"פ אינו יכול להקריבו שלמים היום מפני עשה דהשלמה ואפי' חגיגת י"ד מסיק המל"מ בפ"ו מהל' כה"מ דאינה נשחטת אחר תמיד של בה"ע ומש"כ בראש דבריו ואפי' בחג עצמו אם הם שלמי חגיגה ל"ד במחכ"ת דהרי א"י בה משום חגיגה דדבר שבחובה א"ב אלא מה"ח ועיין (לעיל ס"ד ע') בתוס' והל"ל משום שלמי שמחה:
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה המפריש נקבה לפסחו כו'. </b>ויפלו דמיו לנדבה. כ"ה גי' הרמב"ם ונראה דזהו מה שאמרו בגמ' וש"מ יש דיחוי בדמים דר"ל שאפי' הדמים נדחין מלהקריב מהם קרבן אלא שיפלו לנדבה והוא כעין מה שהביא המהרש"א שמצא מוגה בפירש"י אפי' לגי' ויביא בדמיו שלמים. ודלא כהתוי"ט דהש"מ דבע"ח נדחין הוא מזה:
+
+Mishnah 8
+
+<b>ברע"ב ד"ה ר"ש. </b>ויקרב פסח לשם פסח כו'. נ"ל לנקוד <b>וְיִקָרֵב </b>מבנין נפעל. עי' זבחים (ע"א ב') תד"ה לשם. ובמש"כ שם (ב' ב') בס"ד. אבל ק"ל דהא יעבור על עשה דהשלמה בהקרבת הבכור. ומשמע דשרי לכתחלה להקריבם. ועוד לשמואל ולריו"ח לקמן (קי"ט ב') יש לחוש שמא יאכלו הבכור לאחרונה. וזה י"ל דאינו אלא מדרבנן ע"ש בתד"ה מפטירין וקושיא ראשונה כבר עמדו בה התוס' ביומא (כ"ט ב') ד"ה אלא ע"ש:
+<b>בתוי"ט ד"ה נתערב. </b>ואין טעונין תנופה חו"ש ולא סמיכה ונסכים. ק"ל הא אשם שנתערב בשלמים נמי ס"ל לר"ש לקמן בגמ' דיקרבו אף ע"ג דכל אשם א"ט תנופת חו"ש. ואשם מצורע א"ט סמיכה למ"ד סמיכתו לאו דאורייתא ואינה אלא באקופי ידא (זבחים ל"ג ובתד"ה סמיכת) וכן כל אשם א"ט נסכים חוץ משל מצורע ושלמים חייבים בכולם וכן דברי התוס' (שם ע"ו ב') ד"ה אשם וד"ה סמיכה צ"ע דמשמע מדבריהם דדוקא התם משום תקוני גברא התיר ר"ש והא הכא בנתערב ג"כ מתיר והיא משנה שם (ע"ה ב') וא"ל דבכדי שלא יצטרכו לירעות הוה כמו תיקוני גברא ואפשר דעדיף דכ"מ לכאורה מהא דמקשה שם לרבה דאמר דלא התיר ר"ש אלא בדיעבד היכא דאיערב מהא דמביא אשמו ומתנה עד דשני ליה תקוני גברא שאני דז"א דהא פריך בגמ' שם (ס"ד ע"ד) על הא דמין במינו והא בעי סמיכה ואולי דהתוס' יאמרו דר"ש מיירי בשאר אשמות ולא דמצורע. ודע דהא דמשמע שם בתד"ה וסמיכה בהא דר"ש דמביא אשמו כו'. דא"ס אלא באקופי ידא וכ"כ להדיא שם (ע"ה) בד"ה והא סותרין ד"ע שם לעיל (ל"ג) בד"ה סמיכת דמשמע שם דסמוך סמיכה גמורה ואכמ"ל:
+
+Mishnah 9
+
+<b>ברע"ב ד"ה אם שלו נשחט ראשון ושלהן ישרף דפסח בלא בעלים הוא. </b>וכ"ה ברש"י. לכאורה כיון דכבר יצאו בשלו הוה שלהם כמותר הפסח ולמאן דלא בעי עקירה הוה כשלמים ששחטן לשם פסח דכשר אליבא דר' יהושע לעיל (ס"ב ב' ע"א ב') וגם זה הוי עקירה בטעות (עי' ר"ד ע"ב) ועי' בס"פ א"ד דשקל וטרי הש"ס טובא בכעין זה ועי' (לעיל פ"ט) בתד"ה ונטרחו ויתיישב לך:
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>בתוי"ט ד"ה זה ממנה וכו'. </b>ומ"מ הרמב"ם כו' העתיק מתני' כו' דה"ל כסתם. תמוה דלפ"ז היאך פסק למשנתינו זו דשנים שנתערבו כו' כיון דפסק כר' יוסי דשוחטין על היחיד וכר' יהודה דבעינן אחד מבני חבורה דוקא וע"ש בלח"מ:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה לא יאכל. </b>כדי כו' לתיאבון משום הד"מ (וכ"כ הרשב"ם) ותימה שלא פי' הרשב"ם כהאמור בגמ' לקמן (ק"ז ב') דילמא אתי למיכל למצה אכילה גסה ופירש בעצמו ואינה אכילה ואולי דלמאי שפי' שם דלהכי נקיט מצה דלגבה הוי אכ"ג באכילה מועטת ואכ"ג כזו אינה אלא כמו שלא לתיאבון ויוצא בה וכדמחלק ר"ת בתוס' שם. והר"ן פי' כאן משום אכילה גסה כנכון:
+<b>תוי"ט ד"ה ואפי' עני. </b>וי"מ כו' אפי' עני שלא אכל כ"י כו' ולנל"פ עד"ז דאפי' עני דאף שיאכל סמוך למנחה מ"מ יאכל מצה לתיאבון כשתחשך כדאמר אביי (מגילה ז' ב') כי נפקא מבי מר הוה שבענא כו' כפין עניא ולא ידע:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה עד שמגיע לפרפרת הפת. </b>עי' בר"ן בשם הרמב"ן דהמצה גופה קרי הכי לפי שהיא עשויה רקיקין ועי' (לעיל ר"ד ל"ז) דלר"ה שרי בעובי טפח ועמ"א סי' ת"ס סק"ד ולענ"ד יל"פ מפני דמצוה בפרוסה (לקמן ר"ד קט"ז) והוא מלשון ויפרפרני עי תוי"ט:
+<b>שם אע"פ שאין חרוסת מצוה </b>פי' וה"א דאסור משום דאתי חרוסת דרשות ומבטל חזרת דמצוה קמ"ל עי' תוס':
+<b>בתוי"ט ד"ה מטבל כו' ומ"ש הרע"ב כלשון הרמב"ם דטבול לזה כו' ואלו היתה בכלל ההבאה החרוסת כו'. </b>וכ"מ לשון הרא"ש ולפ"ז נדחית דחיית התוס' והתוי"ט אעפ"כ העתיקה ול"ד במחכ"ת ומש"כ עוד שם בשם הרא"ש משום דטבול ראשון אינו לחיוב אלא להכירא כו' המ"ל עוד משום דאינו דוקא בחזרת:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה הלילה הזה כולו צלי. </b>לכאורה תמוה וכי לא יכול לאכול קודם אכילת הפסח בתוך הסעודה בשר מבושל חולין ג"כ או שלמים מבושלין (עי' זבחים צ"ט ב') ונ"ל משום דתני לעיל (קי"ד) במשנה הביאו לפניו כו' ושני תבשילין (הם זכר לפסח ולחגיגה) ובמקדש היו מביאין לפניו גופו של פסח וזה נ"פ דגם החגיגה היו מביאין עמו (והא דל"ת לה משום דלרבנן דב"ת אינה באה בשבת ובמרובה ובטומאה לכן לא פסיקא ליה למיתנא ואע"ג דכאן סתם כב"ת ל"ק דהא גם לעיל (ס"ט ב') סתם דלא כוותיה וכש"כ לפי' התוס' לעיל (נ"ט ב') ד"ה בי"ד בסופו דגם לב"ת אינה דוחה שבת א"ש אף לדידיה) אבל שאר צרכי סעודה לא היו מביאין עד זמן האכילה עצמה לכן לב"ת שפיר שואל הבן הלילה הזה כולו צלי שאינו רואה לפניו עה"ש רק הפסח והחגיגה שהמה צלוים אבל לרבנן הרי גם החגיגה לפניו שהיא יכולה להיות מבושלת ובזה א"ש נמי מה שדקדקו קצת מפרשי הגדה מדוע אינו שואל על ד' כוסות כיון שאינו רואה כולם לפניו:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה מן הפסחים ומן הזבחים. </b>עי' הגהת הגרי"פ דצ"ל בהיפך ולפלא שהעלים עין מהתוס' בסד"ה ה"ג ונאמר:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Rosh Hashanah/Hebrew/Vilna Edition.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Rosh Hashanah/Hebrew/Vilna Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..1a9b158c4f29440b463d0fad0e158602052e2a03
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Rosh Hashanah/Hebrew/Vilna Edition.txt	
@@ -0,0 +1,172 @@
+Rashash on Mishnah Rosh Hashanah
+רש״ש על משנה ראש השנה
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה ראש השנה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה בא' באלול ר"ה למע"ב. </b>הט"א בא"מ הקשה על הרמב"ם שפסק בפ"ז מהל' בכורות דאם עשר משנה על שנה ה"ז מעשר. מדחשביה מתני' בר"ה ואמרי' לקמן (ז' ב') ותנא דידן דכיון דאם הביא יצא לא פסיקא ליה. ולפמש"כ שם בק"א (דף ב' סע"ב) בישוב קושייתו על הא דפריך הש"ס (ז' ב') לרבא ולרנב"י ליתני ר"ה דשתי הלחם ע"ש (המחבר השמיט שם שמי ומאתי יצאו הדברים ותיקן בלוח הטעות) יתיישב ג"כ קושייתו זאת. ועוד נ"ל דיל"פ מתני' לענין צירוף כדתנן בפ"ט דבכורות ה' לפני ר"ה וה' לאחר ר"ה אינן מצטרפין. ואפי' בדיעבד אם צירף ועשר משמע לי דאינו מעשר. מדאמרי' שם (נ"ח ב') מ"ד ליגזור דלמא אתי למישקל מהנך ע"ש ויש לדחות. ועמש"כ בשילהי חלה בס"ד:
+<b>שם בא' בשבט ר"ה לאילן כו' בה"א בט"ו בו. </b>רש"י פי' לענין חדש וישן. וכ"ה ברע"ב. ונ"מ עוד לענין שניה הנכנסת לשלישית כדמוכח ממעשה דר"ע לקמן (י"ד) ובסוגיא שם. עוד נ"מ לענין ערלה כדאיתא לקמן (ר"ד י') וכולהו מינה ילפינן כמ"ש התוס' לקמן (י"ד) ד"ה באחד. אולם לענין שביעית לא מצאתי מפורש ט"ו בשבט. והט"א כתב בפשיטות (שם) בד"ה הואיל וה"נ לענין שביעית כו' (ותמיהני על התור"ע אות ה' שכתב דנראה דלשביעית גם באילן ר"ה שלו תשרי ולא זכר את הט"א. אמנם מלשון הרמב"ם בפ"ד מהל' שמיטה הל"ט והי"ב משמע כהגרע"א. אך מה דמשמע מהרמב"ם שם דאף באילן הולכין אחר עונתו למעשר צ"ע גדול דמפורש להדיא במשנה וגמ' בכ"מ דאזלינן ביה בתר חנטה (ועי' בתורע"א ריש מעשרות). גם מש"כ עוד בתור"ע ובאתרוג לענין ערלה ושביעית דינו כשאר אילן. הוא תימה דהרי מתני' דסוכה (ל"ט) אוקימנא שם כרבותינו שבאושא דאזלי ביה אחר לקיטה אף לשביעית והרמב"ם שם הי"ב חש להו לחומרא ע"ש בכ"מ). והנה באתרוג אף למאן דאזיל ביה בתר לקיטה מ"מ ר"ה שלו שבט כדמסקינן לקמן (ר"ד ט"ו) ולפ"ז קשה סוגיא דסוכה על משנת הלוקח לולב מחבירו בשביעית כו' דמסיק שם משום דבאתרוג אזלינן בתר לקיטה. הא מ"מ כיון דנלקט קודם שבט ה"ל בן ששית. וא"א לומר דמתני' איירי בשמינית דא"כ לולב נמי ועי' ט"א (ט"ו ב') ד"ה ר"י ור"ל. ונלע"ד דלמ"ד דאזלינן ביה אחר לקיטה לכל דבר ה"ה דר"ה שלו תשרי כירק וע"כ ל"א דר"ה שלו שבט אלא למאן דאמר דלשביעית עכ"פ אזלינן בתר חנטה וכ"מ לשון הגמ' (ר"ד ט"ו) מאן שמעת כו' ר"ג. והוא ס"ל מיהא דלשביעית בתר חנטה. אבל לישנא דגמ' בסוכה לולב בר ששית הנכנס לשביעית הוא ע"ש פרש"י קשה דהא בר ששית גמור הוא כיון דנתלש קודם ט"ו בשבט. אח"ז מצאתי למהר"ם שם בתד"ה ולשביעית שנגע במקצת דברי אלה:
+<b>ברע"ב ד"ה לשמיטין אסור לחרוש כו' וכ"כ רש"י. </b>וה"ה לענין ירקות הנלקטין או תבואה שהביאה שליש משנכנס תשרי קדושת שביעית נוהגת בהם לאיסור סחורה וחיוב ביעור וכיוצא:
+<b>תוי"ט ד"ה למעשר בהמה. </b>מש"כ ע"ד התוס' דלקמן (ח') בד"ה סמוך עט"א שם כדברים האלה ביתר ביאור. אך מש"כ עוד ומפני כן הוצרכו כו' ע"ש. תמוה דגם לפרש"י צריך לימוד דמנ"ל דמעשר דגם סמוך לגמרו דהוא א' בתשרי זמן עישורו:
+<b>שם ד"ה לנטיעה כו' ומ"ש הר"ב כו' שיום הנטיעה אינו מכלל ימי הקליטה כו'. </b>אמת שכ"מ להדיא מהרמב"ם בחבורו פ"ט מהל' מע"ש וכן בפירושו כאן וכ"ה בשו"ע יו"ד סי' רצ"ד אמנם לכאורה תמוה מגמ' דפסחים (נ"ה) דמוכח שם דלר"י מקצת יום ראשון ככולו ע"ש וא"כ ה"ה לר"י ור"ש דמה"ת לחלק. שוב מצאתי להנו"ב מ"ת חלק או"ח סי' פ"ד שעמד בזה וע"ש ישובו ועי' לקמן (י' ב') ובמש"כ שם:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ברע"ב ד"ה ועל אלול כו' ועושין ר"ה ביום ל' לאלול בגולה. </b>גם בא"י צריכין לזה דבר"ה א"י לידע אימתי נתקדש תשרי:
+<b>בתוי"ט ד"ה ועל אלול כו' כתב הר"ב כו' מסיימין בתוס' וגם למחרתו כו'. </b>אבל מלשון רש"י שם מבואר שלא עשו אלא יום אחד שהרי כתב ואע"פ שספק כו' הולכין אחר רוב שנים וכ"מ מדבריו לקמן (י"ט ב') בד"ה והא קמקלקלא ר"ה וכן הבינו הט"א. ולכן ל"ד התוי"ט בהעתקתו דברי התוס' בדרך ביאור ע"ד הרע"ב שכתב לשון רש"י. ואולי י"ל דכוונת רש"י על עיקר ר"ה דאינו אלא יום הראשון דבשני מקילינן לענין מת ולמיכחל עינא לנהרדעי בביצה (כ"ב):
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב ד"ה שבהם שלוחי ב"ד כו' ומן התורה כו' שאין תקון המועדות תלוי בהן כו'. </b>וכ"ה ברש"י ומוסיף ולא איכפת למלאן ולחסרן עפ"י עדים אבל ב' חדשים כו'. משמע דהטעם משום דמצוה לקדש ע"פ הראיה ולעיל (כ') לא מסקינן הכי. ולקמן בגמ' פי' כדי שיתקדש החדש בזמנו והוא נכון כפי המסקנא. והתוי"ט בד"ה ובהן ע"ש ל"ד במחכ"ת שהרי מתקנין את המועדות היינו קביעותן לא קיומן וכדלקמן בגמ'. אמנם ק"ל דהא גם באדר ובאלול תלוי תיקון המועדות שאם לא יחללו את השבת עליהם ויתקדשו ביום ל"א. א"כ <b>כשיֵראוּ </b>ירחי ניסן ותשרי ביום כ"ט לקביעותן לא יוכלו לקדשן אז דאין חדש פחות מכ"ט יום כדמוכח בכ"ד ולעיל (ס"ד כ') וכן מהא דאמר שמואל אין מעברין את השנה ביום ל' של אדר הואיל וראוי לקובעו ניסן מוכח דבכ"ט אין ראוי לקובעו וכן איתא להדיא בתוספתא דמכילתין רפ"ב. והא דאיתא לקמן (כ"ה) פעם א' כו' ונראית כו' בכ"ט לחדש כסבורים העם לומר ר"ח כו' ע"כ הכוונה על יום המחרת:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה אם מעכב אתה את הרבים נמצאת מכשילן לע"ל. </b>נ"ל דלרווחא דמילתא אמר כן ולדבריו דר"ע (עי' מש"כ בגמ' ד' ט"ז) דגם בלא זה איכא טעם המבואר במשנה הסמוכה שאם יפסל א' מהן. ואולי דל"ח לזה אלא באיש א' אבל לא במרובים כהכא. או דסבירא ליה כר' יוסי וכיון דחזו ליה כולי האי ודאי נראה בעליל:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>ברע"ב ד"ה משחק בקוביא כו' ואמור רבנן כו' גזלנין מדרבנן כו' כ"כ רש"י ומוסיף דמדאורייתא כו' אלא החוטף כו' עי' בתוי"ט. </b>ק"ל. א) לשון ואמור רבנן דלכאורה אסמכתא דלא קנה הוא מה"ת עי' סמ"ע סי' ל"ד סק"מ (ובתומים שם) ובסי' ש"ע סק"ג) ב) שדבריו סותרין זא"ז דכיון דאינו קרוי גזלן אלא החוטף אפי' אי אסמכתא ל"ק מה"ת לא יפסל מה"ת. ג) דהא דאמרי' דאינו קרוי גזלן כו' היינו שאינו נופל עליו תואר גזלן אבל מ"מ לעדות פסול דלא גרע מהכופר בפקדון דפסול לעדות ומשמע דהוא מה"ת. וב' קושיות הראשונות י"ל דלישנא דאמור רבנן היינו דחכמים אמרו שכ"ה דין תורה כמו בסוכה (מ"א ב') במשנה שאמרו חכמים אין אדם יוצא כו'. ובריש פ"ג דנדרים ד' נדרים התירו חכמים. ולשונם ז"ל בגיטין (פ') במשנה ט"ו עריות שאמרו חכמים כו':
+
+Mishnah 9
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ואם צודה כו' ומסיים רש"י והבייתוסים והכותין כו'. </b>ועי' עוד פירש"י (כ"ב ע"ב) ד"ה להטעות את החכמים. וקשה דאדרבה הכא דמיירי בשבת (עמש"כ לקמן בסמוך) אם יבואו עדים ויקדשו ב"ד אה"ח ביום השבת יהיה ג"כ יו"ט הראשון של פסח בו ביום וזהו דוקא רצונם:
+<b>שם ד"ה שעל מהלך לילה ויום כו'. </b>אם היה ביניהם יותר לא ילכו שאין עדותן מועלת כלום אחר למ"ד כו'. וק"ל דאם יראו ביום השבת שהוא כ"ט לחדש למה לא ילכו ביום השבת בכדי שיבואו ליום א' בעוד יום ויקדשו אותו שהוא יום ל'. ולע"ד נל"פ ע"פ הירושלמי דבעי שם דבר שהוא דוחה אה"ש ביום מכשירין מהו שידחה אה"ש בלילה כו' ומביא ממתני' דמוכח שמחללין את השבת בלילה כדי לקדשו ביום ודחי ר"י בר בון ולא למפרע הוא קדוש (ר"ל אי מקדשין ביום האם לא תקדש גם הלילה למפרע) מכיון שהוא קדוש למפרע הוא יום הוא לילה ע"כ (והק"ע ל"ד כלל בפירושו עי' בו) שמעינן מהא די"ל אף בלילה לא יחללו בשביל קידוש היום. א"כ זה ודאי דאין לחלל אה"ש בשביל קידוש יום חול וכדאמרי' במנחות (מ"ח) חטא בשבת כדי שתזכה בחול ל"א. (ובזה נדחו דברי לוית חן בפ' תזריע שכתב דהא דדחי מילה אה"ש לא משום שבת גופיה דהיא עצמה אות אלא משום מוצאי שבת) והשתא דברי המשנה מאירין דר"ל כשחשכה ליל שבת ויש מהלך לילה ויום (ול"ד אלא שישאר עוד שהות כדי לקדשו) מחללין אה"ש ויוצאין אף בלילה כדי שיתקדש ביום השבת. אבל ביותר מזה דאז לא יקדשוהו אלא ביום חול לא. ואתי לאפוקי נמי אם ראה ד"מ בחצי היום דשבת אם לא יגיע בעוד יום משום דאז יהיה מהלכו יום ואח"כ לילה ולכן דקדקה המשנה לומר לילה ואח"כ יום ודו"ק כי הוא נכון בעז"ה:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה אחר עמו לב"ד הגדול שמקדשין כו' וברש"י שמקדש כו'. </b>והגרי"פ הגיה שמקדשין. ובמחכ"ת מצינו בכ"ד שב"ד נקרא בל"י ומהן לקמן בגמ' (כ"ה) במשנה כל ב"ד וב"ד שעמד כו' ועו"ש ב"ד על ישראל הרי הוא כו'. וכן בכ"מ נקראו ב"ד הגדול (וכלשון רש"י הכא) ולא הגדולים:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה משקלקלו הכותים. </b>כאן א"א לפרש כפירש"י לעיל ד"ה להטעות את החכמים דהא בירושלים אשר שם קדשו אה"ח יניפו את העומר ביום ב' וכן קרבני עצרת. אלא שלא היתה כוונתם רק להטעות את ישראל שלא יעשו המועדות במועדם. ולכן לעיל אמר בייתוסים וכאן כותים. והתוי"ט נראה שלא הרגיש בזה:
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה מוליך כו' ואם הם זולתם הרי הם קיימים. </b>ל"ד שגם הם מהלכים ממזרח למערב ע"י כח גלגל היומי רק שאין להם מהלך עצמי כמבואר בספרי התוכנים:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוי"ט ד"ה לצפונה כו'. </b>הירח הולך בכ"ט י"ב תשצ"ג בגלגלה מנקודה עד שחוזרת לאותה נקודה ממש. במחכ"ת ל"ד כי בזמן הנזכר כבר היא שבה נגד השמש אשר הלכה במשך הזה יותר מכ"ט מעלות. ולאותה נקודה חוזרת בכ"ז ימים ואיזו שעות:
+<b>שם ד"ה ולאין היה נוטה כו'. </b>שהחמה בעת ראיית הלבנה כו' כבר שקעה במערב. הן מוכח בכ"ד (עי' כ"א ב' ברש"י ד"ה שלוחין) דאפשר שתראה ביום. וכן בר"פ דלקמן ואמאי ל"ת שמיעה גדולה מראיה אר"ז כגון שראוהו בלילה. ואפשר דאין כוונתו שקיעה ממש תחת האופק אלא דר"ל שהיא במערב הלבנה. ומש"כ עוד ואם הלבנה בנטיה הצפונית כו' הקרנים כו' נליזה אל הדרום כו' ואם כו' הדרומית כו' נליזה לצד צפון כו' שהרי הנליזה היא כלפי החמה כו'. לכאורה כ"ז הוא להיפך ובדוחק יש ליישב לשונו:
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה ראב"צ כו' שכבר קדשוהו שמים. </b>ז"ל הירושלמי טעמא דראב"צ כיון שב"ד שלמעלן רואה שאין ב"ד מקדשין אותו הן מקדשין אותו. ופי' הק"ע מקדשין את יום ל"א מיד בתחלת הלילה. ול"ד דהא א"מ אה"ח בלילה כבר"פ דלקמן. ולשון התוס' בסנהדרין (י' ב') מן הבוקר ביום ל"א. ומה שפי' הרע"ב (והוא מפי' הרמב"ם) בטעמיה שקה"ח אינו חובה כו'. תמוה דכן ס"ל לראב"ש בגמ' דבין כך ובין כך א"מ אותו. אבל ראב"צ ע"כ ס"ל דמצוה לקדש חדשים רק דבשלנ"ב כבר קדשוהו שמים וכ"נ מפרש"י לעיל (ח' ב'):
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה ועוד באו שנים ואמרו ראינוהו בזמנו ובליל עיבורו ל"נ (והוא ליל ל"א כפירש"י לעיל ס"ד כ"ב וכ"נ מפירש"י כאן) וקבלן ר"ג. </b>משמע דקיבלן אחר ליל עיבורו היינו ביום ל"א לקדש למפרע את יום הל'. ומזה אולי יצא לו להרמב"ם מש"כ בפ"ג מהל' קה"ח הל' ט"ז דמקדשין למפרע אפי' אחר ד' או ה' ימים. אך יש לדחוק דוקבלן ר"ג היינו קודם ליל עיבורו. אולם יש ראיה מגמ' (כ"ד) מעובר איצטריכא ליה כו' ופירש"י ואי תנא ה"ז מתקדש למחר ה"א לעולם מיומא קמא מתקנין מועדותיה והיינו דמתקדש למפרע. ולהט"א לקמן ברפ"ג אישתמיט במחכ"ת דברי הרמב"ם הללו וחדושי הרשב"א שם:
+<b>ברע"ב ד"ה קיבלן ר"ג כו' פ"א נתקשרו שמים כו' בכ"ז לחדש כו'. </b>גם בפי' הרמב"ם הגי' בכ"ז. ובגמ' לפנינו בכ"ט ונראה דלזה כיון רש"י בד"ה ונראית לאפוקי מגירסתם. ואולי חסר בתחלתו ה"ג. ודלא כס"א שמחקוהו לגמרי:
+<b>בתוי"ט ד"ה קבלן ר"ג כו'. </b>א"א כו' בכמו ב' ימים כו' שכמו כו' בכמו יום כן כו' בכמו יום. תימה שהרי לעיל (כ' ב') אר"נ כ"ד שעי מיכסי סיהרא לדידן שית מעתיקא וי"ח מחדתי ולדידהו כו' ע"ש. ודע שבציוריו יש ט"ס וצ"ל ציון ו' מימין בצד מזרח וז' למטה בצד דרום. ומש"כ בסה"ד ול"א שטעו בראיה של ליל שלשים תירץ הרמב"ם כו'. לכאורה כיון שלפי חשבון ר"ג היה ראוי שתראה אז באותה הלילה כמש"כ הרמב"ם בעצמו א"כ ודאי בשחרית היה ראיה מוטעת ועלח"מ שם. ובמאור כתב ב' הטעמים:
+<b>[שם שמש הוא דידע מבואו כו'. </b>נראה דדריש ידע דכאן מלשון קביעות כמש"כ במגילה (ג') בס"ד שם ודרשוהו לפועל יוצא ור"ל שהי"ת קבע מבואו והלוכו דהשמש]:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה נחקרו העדים כו' ומיהו אם ליל שלשים כו'. </b>מבואר מדבריו שאם ראוהו ביום כ"ט יכולין לקדש מיד את יום המחרת ויותר מבואר כן בהרמב"ם בפירושו ובחבורו. ועי' בהרלב"ח ובתוי"ט שנראה מדבריהם שד"ז מבואר בגמ' כאן. ואנכי אינני רואה הכרע לזה בגמ' ועט"א:
+<b>בתוי"ט ד"ה השנים כו'. </b>ונראה דמאי שאמר כאן השנים בה"א (ולא כן בבבא הקודמת) הוא כלפי שאמר ויושיבו מחבריהם דהיינו אחרים שלא היו במעמד הראיה קאמר הכא השנים ר"ל מאותן הנזכרים אשר ראו. אכן בפיסקא שבגמ' הגי' שנים בלא ה':
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ברע"ב ד"ה ופי' מצופה זהב. </b>בשל מקדש קאמר וכפי' רש"י ז"ל בשל מקדש. הן בגמ' לקמן (כ"ז) לא מצינו זה אלא לענין חצוצרות ושופר. ואולי כאן ס"ל ז"ל מדקאמר הש"ס סתמא ר"פ ב"ש סבר למיעבד כמתני' ולא ציין בפרט על דינא דחצוצרות ושופר וגם רבא א"ל סתם לא אמרו כו' משמע ליה דקאי גם אזה (וכ"מ דעת הפוסקים מדלא הזכירוהו. אך על הרמב"ם קשיא דלא הביאהו אף לענין מקדש. שוב מצאתי להלח"מ שעמד עליו בזה בריש הל' תענית). והא דמייתי תנ"ה ושם ליתא אלא דינא דחצוצרות ושופר י"ל דהכי מייתי כיון דחזינן דבחד דינא דמתני' אף דקתני סתמא מ"מ איירי דוקא במקדש א"כ נוכל לומר דגם דין השני במקדש דוקא. והשתא דאתינא להכי י"ל דגם הא דנקט של יעל ופלוגתת ר"י ומימרא דר' לוי ג"כ במקדש איירי. וכ"מ לישנא דר"י בברייתא היו תוקעין. אבל בגבולין כל השופרות כשרין חוץ משל פרה כבמתני' דלעיל וא"ש מה שגמגמו התוס' בסתירת ב' משניות הללו:
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה כפופין כו' ונראה דרש"י ל"ג דעתיה כו' </b>ויהיה מכאן סמך גדול להמתפללין בר"ה ויו"כ בכריעה והובאו ג"כ בתוס' ברכות (י"ב ב'. ל"א):
+
+Mishnah 5
+
+<b>ברע"ב ד"ה שוה כו' דגמרי בג"ש משביעי שביעי כ"כ רש"י. </b>והרע"ב מוסיף שיהיו כל תקיעות שבחודש השביעי שוות זו כזו. ולא דק בלישניה דזהו לישנא דהקישא שבתחלת הברייתא בסוף מכילתין מבחודש השביעי. ע"ש:
+
+Mishnah 6
+
+<b>ברע"ב ד"ה שופר כו' דהו"ל כב' שופרות והוא מפירש"י </b>ולפ"ז מיירי שנסדק מב' צדדיו לגמרי כמש"כ התוס'. וא"כ ל"ד הרע"ב במה שהשיב ע"ז והנ"מ נסדק לארכו אבל נסדק לרחבו כו' כשר. דבכה"ג ה"ל כהוסיף עליו כ"ש דאף במינו פסול כבגמ' (כ"ז ב'). ודוחק לומר דס"ל כוהיינו יכולין לפרש שם בתד"ה צפהו זהב והי"א שבכלבו שהביא הב"י סי' תקפ"ו. ואולי ס"ל כדעת הה"מ דרובו ככולו. או דס"ל דהא דהוסיף עליו כ"ש פסול אף במינו היינו דוקא משופר אחר אבל זה דבר חדש לא שערוהו הפוסקים:
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה וכן מי שהיה עובר כו'. </b>עי' תוי"ט. ול"נ משום דבשניהם שנים שומעים קול א' זה יצא וזה ל"י. ונ"ל עוד דהאי אע"פ כו' זה כוון לבו כו' שב על שניהם ר"ל גם על התוקע לתוך הבור כו'. דזה כיון לשמוע קול שופר וזה לא כיון לזה ושמע קול הברה ודלא כמסקנת הרא"ש [אבל לקמן דאמר הכא בור מקום חיובא הוא לאותן העומדים בבור משמע קצת כהרא"ש דלאותם העומדים על שפתו ל"מ שיצאו ועי' ט"ז סי' תקפ"ז סק"א]. אלא כדמשמע מפירש"י וכפשטא דלישנא דרב הונא דהחילוק אם קול שופר כו' ואם קול הברה כו' לאותן העומדים על שפת הבור. ויש להמתיק עוד דכמו בתוקע לתוך הבור אותן שבבור לעולם יצאו ודעל שפתו יש חילוק. כן מי שהוא בבהכ"נ מסתמא יצאו כמ"ש המ"א בסוף סי' תקפ"ט והחילוק אינו אלא למי שהיה עובר אחוריו כו':
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה חש"ו א"מ אה"ר יד"ח וכ"ה הלשון בזה הכלל. </b>ול"י כוונת לישנא דאה"ר הכי את היחיד מוציאין:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה במדינה ז' כו' חיישינן שתשתכח תורת שופר כו' הר"ן. </b>וכתב הוא ז"ל ולתירוצו יש ראיה מדלא תנן כו' ע"ש לדברים הללו אין הבנה. ומש"כ עוד ואע"ג דר"ה איתא נמי ב' ימים מ"מ ד"ת אינו אלא יום אחד. ותימה דגם לולב בגבולין אינו מה"ת אלא יום ראשון. ואולי יכוין דר"ה עיקרו אינו אלא יום אחד משא"כ סוכות דנהי דמצות לולב שבו אינה אלא ביום הראשון. מ"מ שאר מצותיו הם כל ז'. או דר"ל דמ"מ במקדש הוא ד"ת כל שבעה:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוי"ט ד"ה אין מזכירין ובשה"מ שבגמ' גרס כו' </b>וכן בגמ' מפרש להו כסדרן:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>ברע"ב ד"ה אין בידו כו' דאפסוקי תקיעה כו' וכפי' רש"י. </b>לפי המסקנא בגמ' (כ"ז כ"ח) דתחלה בלא סוף או איפכא לא כלום הוא. לא היה צריך לזה עי"ש:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה ומשך בשניה בסופו. </b>דקאי אסיפא ליחיד שבירך ואח"כ כו'. שגגה פלטה הקולמוס דיחיד אף אם היה לו שופר אינו תוקע על סדר הברכות כדפסקינן לקמן:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Rosh Hashanah/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Rosh Hashanah/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..75cce24a38ddb3c85ff136ffb82af4f0f702f388
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Rosh Hashanah/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,175 @@
+Rashash on Mishnah Rosh Hashanah
+רש״ש על משנה ראש השנה
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Mishnah_Rosh_Hashanah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה ראש השנה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה בא' באלול ר"ה למע"ב. </b>הט"א בא"מ הקשה על הרמב"ם שפסק בפ"ז מהל' בכורות דאם עשר משנה על שנה ה"ז מעשר. מדחשביה מתני' בר"ה ואמרי' לקמן (ז' ב') ותנא דידן דכיון דאם הביא יצא לא פסיקא ליה. ולפמש"כ שם בק"א (דף ב' סע"ב) בישוב קושייתו על הא דפריך הש"ס (ז' ב') לרבא ולרנב"י ליתני ר"ה דשתי הלחם ע"ש (המחבר השמיט שם שמי ומאתי יצאו הדברים ותיקן בלוח הטעות) יתיישב ג"כ קושייתו זאת. ועוד נ"ל דיל"פ מתני' לענין צירוף כדתנן בפ"ט דבכורות ה' לפני ר"ה וה' לאחר ר"ה אינן מצטרפין. ואפי' בדיעבד אם צירף ועשר משמע לי דאינו מעשר. מדאמרי' שם (נ"ח ב') מ"ד ליגזור דלמא אתי למישקל מהנך ע"ש ויש לדחות. ועמש"כ בשילהי חלה בס"ד:
+<b>שם בא' בשבט ר"ה לאילן כו' בה"א בט"ו בו. </b>רש"י פי' לענין חדש וישן. וכ"ה ברע"ב. ונ"מ עוד לענין שניה הנכנסת לשלישית כדמוכח ממעשה דר"ע לקמן (י"ד) ובסוגיא שם. עוד נ"מ לענין ערלה כדאיתא לקמן (ר"ד י') וכולהו מינה ילפינן כמ"ש התוס' לקמן (י"ד) ד"ה באחד. אולם לענין שביעית לא מצאתי מפורש ט"ו בשבט. והט"א כתב בפשיטות (שם) בד"ה הואיל וה"נ לענין שביעית כו' (ותמיהני על התור"ע אות ה' שכתב דנראה דלשביעית גם באילן ר"ה שלו תשרי ולא זכר את הט"א. אמנם מלשון הרמב"ם בפ"ד מהל' שמיטה הל"ט והי"ב משמע כהגרע"א. אך מה דמשמע מהרמב"ם שם דאף באילן הולכין אחר עונתו למעשר צ"ע גדול דמפורש להדיא במשנה וגמ' בכ"מ דאזלינן ביה בתר חנטה (ועי' בתורע"א ריש מעשרות). גם מש"כ עוד בתור"ע ובאתרוג לענין ערלה ושביעית דינו כשאר אילן. הוא תימה דהרי מתני' דסוכה (ל"ט) אוקימנא שם כרבותינו שבאושא דאזלי ביה אחר לקיטה אף לשביעית והרמב"ם שם הי"ב חש להו לחומרא ע"ש בכ"מ). והנה באתרוג אף למאן דאזיל ביה בתר לקיטה מ"מ ר"ה שלו שבט כדמסקינן לקמן (ר"ד ט"ו) ולפ"ז קשה סוגיא דסוכה על משנת הלוקח לולב מחבירו בשביעית כו' דמסיק שם משום דבאתרוג אזלינן בתר לקיטה. הא מ"מ כיון דנלקט קודם שבט ה"ל בן ששית. וא"א לומר דמתני' איירי בשמינית דא"כ לולב נמי ועי' ט"א (ט"ו ב') ד"ה ר"י ור"ל. ונלע"ד דלמ"ד דאזלינן ביה אחר לקיטה לכל דבר ה"ה דר"ה שלו תשרי כירק וע"כ ל"א דר"ה שלו שבט אלא למאן דאמר דלשביעית עכ"פ אזלינן בתר חנטה וכ"מ לשון הגמ' (ר"ד ט"ו) מאן שמעת כו' ר"ג. והוא ס"ל מיהא דלשביעית בתר חנטה. אבל לישנא דגמ' בסוכה לולב בר ששית הנכנס לשביעית הוא ע"ש פרש"י קשה דהא בר ששית גמור הוא כיון דנתלש קודם ט"ו בשבט. אח"ז מצאתי למהר"ם שם בתד"ה ולשביעית שנגע במקצת דברי אלה:
+<b>ברע"ב ד"ה לשמיטין אסור לחרוש כו' וכ"כ רש"י. </b>וה"ה לענין ירקות הנלקטין או תבואה שהביאה שליש משנכנס תשרי קדושת שביעית נוהגת בהם לאיסור סחורה וחיוב ביעור וכיוצא:
+<b>תוי"ט ד"ה למעשר בהמה. </b>מש"כ ע"ד התוס' דלקמן (ח') בד"ה סמוך עט"א שם כדברים האלה ביתר ביאור. אך מש"כ עוד ומפני כן הוצרכו כו' ע"ש. תמוה דגם לפרש"י צריך לימוד דמנ"ל דמעשר דגם סמוך לגמרו דהוא א' בתשרי זמן עישורו:
+<b>שם ד"ה לנטיעה כו' ומ"ש הר"ב כו' שיום הנטיעה אינו מכלל ימי הקליטה כו'. </b>אמת שכ"מ להדיא מהרמב"ם בחבורו פ"ט מהל' מע"ש וכן בפירושו כאן וכ"ה בשו"ע יו"ד סי' רצ"ד אמנם לכאורה תמוה מגמ' דפסחים (נ"ה) דמוכח שם דלר"י מקצת יום ראשון ככולו ע"ש וא"כ ה"ה לר"י ור"ש דמה"ת לחלק. שוב מצאתי להנו"ב מ"ת חלק או"ח סי' פ"ד שעמד בזה וע"ש ישובו ועי' לקמן (י' ב') ובמש"כ שם:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ברע"ב ד"ה ועל אלול כו' ועושין ר"ה ביום ל' לאלול בגולה. </b>גם בא"י צריכין לזה דבר"ה א"י לידע אימתי נתקדש תשרי:
+<b>בתוי"ט ד"ה ועל אלול כו' כתב הר"ב כו' מסיימין בתוס' וגם למחרתו כו'. </b>אבל מלשון רש"י שם מבואר שלא עשו אלא יום אחד שהרי כתב ואע"פ שספק כו' הולכין אחר רוב שנים וכ"מ מדבריו לקמן (י"ט ב') בד"ה והא קמקלקלא ר"ה וכן הבינו הט"א. ולכן ל"ד התוי"ט בהעתקתו דברי התוס' בדרך ביאור ע"ד הרע"ב שכתב לשון רש"י. ואולי י"ל דכוונת רש"י על עיקר ר"ה דאינו אלא יום הראשון דבשני מקילינן לענין מת ולמיכחל עינא לנהרדעי בביצה (כ"ב):
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב ד"ה שבהם שלוחי ב"ד כו' ומן התורה כו' שאין תקון המועדות תלוי בהן כו'. </b>וכ"ה ברש"י ומוסיף ולא איכפת למלאן ולחסרן עפ"י עדים אבל ב' חדשים כו'. משמע דהטעם משום דמצוה לקדש ע"פ הראיה ולעיל (כ') לא מסקינן הכי. ולקמן בגמ' פי' כדי שיתקדש החדש בזמנו והוא נכון כפי המסקנא. והתוי"ט בד"ה ובהן ע"ש ל"ד במחכ"ת שהרי מתקנין את המועדות היינו קביעותן לא קיומן וכדלקמן בגמ'. אמנם ק"ל דהא גם באדר ובאלול תלוי תיקון המועדות שאם לא יחללו את השבת עליהם ויתקדשו ביום ל"א. א"כ <b>כשיֵראוּ </b>ירחי ניסן ותשרי ביום כ"ט לקביעותן לא יוכלו לקדשן אז דאין חדש פחות מכ"ט יום כדמוכח בכ"ד ולעיל (ס"ד כ') וכן מהא דאמר שמואל אין מעברין את השנה ביום ל' של אדר הואיל וראוי לקובעו ניסן מוכח דבכ"ט אין ראוי לקובעו וכן איתא להדיא בתוספתא דמכילתין רפ"ב. והא דאיתא לקמן (כ"ה) פעם א' כו' ונראית כו' בכ"ט לחדש כסבורים העם לומר ר"ח כו' ע"כ הכוונה על יום המחרת:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה אם מעכב אתה את הרבים נמצאת מכשילן לע"ל. </b>נ"ל דלרווחא דמילתא אמר כן ולדבריו דר"ע (עי' מש"כ בגמ' ד' ט"ז) דגם בלא זה איכא טעם המבואר במשנה הסמוכה שאם יפסל א' מהן. ואולי דל"ח לזה אלא באיש א' אבל לא במרובים כהכא. או דסבירא ליה כר' יוסי וכיון דחזו ליה כולי האי ודאי נראה בעליל:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>ברע"ב ד"ה משחק בקוביא כו' ואמור רבנן כו' גזלנין מדרבנן כו' כ"כ רש"י ומוסיף דמדאורייתא כו' אלא החוטף כו' עי' בתוי"ט. </b>ק"ל. א) לשון ואמור רבנן דלכאורה אסמכתא דלא קנה הוא מה"ת עי' סמ"ע סי' ל"ד סק"מ (ובתומים שם) ובסי' ש"ע סק"ג) ב) שדבריו סותרין זא"ז דכיון דאינו קרוי גזלן אלא החוטף אפי' אי אסמכתא ל"ק מה"ת לא יפסל מה"ת. ג) דהא דאמרי' דאינו קרוי גזלן כו' היינו שאינו נופל עליו תואר גזלן אבל מ"מ לעדות פסול דלא גרע מהכופר בפקדון דפסול לעדות ומשמע דהוא מה"ת. וב' קושיות הראשונות י"ל דלישנא דאמור רבנן היינו דחכמים אמרו שכ"ה דין תורה כמו בסוכה (מ"א ב') במשנה שאמרו חכמים אין אדם יוצא כו'. ובריש פ"ג דנדרים ד' נדרים התירו חכמים. ולשונם ז"ל בגיטין (פ') במשנה ט"ו עריות שאמרו חכמים כו':
+
+Mishnah 9
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ואם צודה כו' ומסיים רש"י והבייתוסים והכותין כו'. </b>ועי' עוד פירש"י (כ"ב ע"ב) ד"ה להטעות את החכמים. וקשה דאדרבה הכא דמיירי בשבת (עמש"כ לקמן בסמוך) אם יבואו עדים ויקדשו ב"ד אה"ח ביום השבת יהיה ג"כ יו"ט הראשון של פסח בו ביום וזהו דוקא רצונם:
+<b>שם ד"ה שעל מהלך לילה ויום כו'. </b>אם היה ביניהם יותר לא ילכו שאין עדותן מועלת כלום אחר למ"ד כו'. וק"ל דאם יראו ביום השבת שהוא כ"ט לחדש למה לא ילכו ביום השבת בכדי שיבואו ליום א' בעוד יום ויקדשו אותו שהוא יום ל'. ולע"ד נל"פ ע"פ הירושלמי דבעי שם דבר שהוא דוחה אה"ש ביום מכשירין מהו שידחה אה"ש בלילה כו' ומביא ממתני' דמוכח שמחללין את השבת בלילה כדי לקדשו ביום ודחי ר"י בר בון ולא למפרע הוא קדוש (ר"ל אי מקדשין ביום האם לא תקדש גם הלילה למפרע) מכיון שהוא קדוש למפרע הוא יום הוא לילה ע"כ (והק"ע ל"ד כלל בפירושו עי' בו) שמעינן מהא די"ל אף בלילה לא יחללו בשביל קידוש היום. א"כ זה ודאי דאין לחלל אה"ש בשביל קידוש יום חול וכדאמרי' במנחות (מ"ח) חטא בשבת כדי שתזכה בחול ל"א. (ובזה נדחו דברי לוית חן בפ' תזריע שכתב דהא דדחי מילה אה"ש לא משום שבת גופיה דהיא עצמה אות אלא משום מוצאי שבת) והשתא דברי המשנה מאירין דר"ל כשחשכה ליל שבת ויש מהלך לילה ויום (ול"ד אלא שישאר עוד שהות כדי לקדשו) מחללין אה"ש ויוצאין אף בלילה כדי שיתקדש ביום השבת. אבל ביותר מזה דאז לא יקדשוהו אלא ביום חול לא. ואתי לאפוקי נמי אם ראה ד"מ בחצי היום דשבת אם לא יגיע בעוד יום משום דאז יהיה מהלכו יום ואח"כ לילה ולכן דקדקה המשנה לומר לילה ואח"כ יום ודו"ק כי הוא נכון בעז"ה:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה אחר עמו לב"ד הגדול שמקדשין כו' וברש"י שמקדש כו'. </b>והגרי"פ הגיה שמקדשין. ובמחכ"ת מצינו בכ"ד שב"ד נקרא בל"י ומהן לקמן בגמ' (כ"ה) במשנה כל ב"ד וב"ד שעמד כו' ועו"ש ב"ד על ישראל הרי הוא כו'. וכן בכ"מ נקראו ב"ד הגדול (וכלשון רש"י הכא) ולא הגדולים:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה משקלקלו הכותים. </b>כאן א"א לפרש כפירש"י לעיל ד"ה להטעות את החכמים דהא בירושלים אשר שם קדשו אה"ח יניפו את העומר ביום ב' וכן קרבני עצרת. אלא שלא היתה כוונתם רק להטעות את ישראל שלא יעשו המועדות במועדם. ולכן לעיל אמר בייתוסים וכאן כותים. והתוי"ט נראה שלא הרגיש בזה:
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה מוליך כו' ואם הם זולתם הרי הם קיימים. </b>ל"ד שגם הם מהלכים ממזרח למערב ע"י כח גלגל היומי רק שאין להם מהלך עצמי כמבואר בספרי התוכנים:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוי"ט ד"ה לצפונה כו'. </b>הירח הולך בכ"ט י"ב תשצ"ג בגלגלה מנקודה עד שחוזרת לאותה נקודה ממש. במחכ"ת ל"ד כי בזמן הנזכר כבר היא שבה נגד השמש אשר הלכה במשך הזה יותר מכ"ט מעלות. ולאותה נקודה חוזרת בכ"ז ימים ואיזו שעות:
+<b>שם ד"ה ולאין היה נוטה כו'. </b>שהחמה בעת ראיית הלבנה כו' כבר שקעה במערב. הן מוכח בכ"ד (עי' כ"א ב' ברש"י ד"ה שלוחין) דאפשר שתראה ביום. וכן בר"פ דלקמן ואמאי ל"ת שמיעה גדולה מראיה אר"ז כגון שראוהו בלילה. ואפשר דאין כוונתו שקיעה ממש תחת האופק אלא דר"ל שהיא במערב הלבנה. ומש"כ עוד ואם הלבנה בנטיה הצפונית כו' הקרנים כו' נליזה אל הדרום כו' ואם כו' הדרומית כו' נליזה לצד צפון כו' שהרי הנליזה היא כלפי החמה כו'. לכאורה כ"ז הוא להיפך ובדוחק יש ליישב לשונו:
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה ראב"צ כו' שכבר קדשוהו שמים. </b>ז"ל הירושלמי טעמא דראב"צ כיון שב"ד שלמעלן רואה שאין ב"ד מקדשין אותו הן מקדשין אותו. ופי' הק"ע מקדשין את יום ל"א מיד בתחלת הלילה. ול"ד דהא א"מ אה"ח בלילה כבר"פ דלקמן. ולשון התוס' בסנהדרין (י' ב') מן הבוקר ביום ל"א. ומה שפי' הרע"ב (והוא מפי' הרמב"ם) בטעמיה שקה"ח אינו חובה כו'. תמוה דכן ס"ל לראב"ש בגמ' דבין כך ובין כך א"מ אותו. אבל ראב"צ ע"כ ס"ל דמצוה לקדש חדשים רק דבשלנ"ב כבר קדשוהו שמים וכ"נ מפרש"י לעיל (ח' ב'):
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה ועוד באו שנים ואמרו ראינוהו בזמנו ובליל עיבורו ל"נ (והוא ליל ל"א כפירש"י לעיל ס"ד כ"ב וכ"נ מפירש"י כאן) וקבלן ר"ג. </b>משמע דקיבלן אחר ליל עיבורו היינו ביום ל"א לקדש למפרע את יום הל'. ומזה אולי יצא לו להרמב"ם מש"כ בפ"ג מהל' קה"ח הל' ט"ז דמקדשין למפרע אפי' אחר ד' או ה' ימים. אך יש לדחוק דוקבלן ר"ג היינו קודם ליל עיבורו. אולם יש ראיה מגמ' (כ"ד) מעובר איצטריכא ליה כו' ופירש"י ואי תנא ה"ז מתקדש למחר ה"א לעולם מיומא קמא מתקנין מועדותיה והיינו דמתקדש למפרע. ולהט"א לקמן ברפ"ג אישתמיט במחכ"ת דברי הרמב"ם הללו וחדושי הרשב"א שם:
+<b>ברע"ב ד"ה קיבלן ר"ג כו' פ"א נתקשרו שמים כו' בכ"ז לחדש כו'. </b>גם בפי' הרמב"ם הגי' בכ"ז. ובגמ' לפנינו בכ"ט ונראה דלזה כיון רש"י בד"ה ונראית לאפוקי מגירסתם. ואולי חסר בתחלתו ה"ג. ודלא כס"א שמחקוהו לגמרי:
+<b>בתוי"ט ד"ה קבלן ר"ג כו'. </b>א"א כו' בכמו ב' ימים כו' שכמו כו' בכמו יום כן כו' בכמו יום. תימה שהרי לעיל (כ' ב') אר"נ כ"ד שעי מיכסי סיהרא לדידן שית מעתיקא וי"ח מחדתי ולדידהו כו' ע"ש. ודע שבציוריו יש ט"ס וצ"ל ציון ו' מימין בצד מזרח וז' למטה בצד דרום. ומש"כ בסה"ד ול"א שטעו בראיה של ליל שלשים תירץ הרמב"ם כו'. לכאורה כיון שלפי חשבון ר"ג היה ראוי שתראה אז באותה הלילה כמש"כ הרמב"ם בעצמו א"כ ודאי בשחרית היה ראיה מוטעת ועלח"מ שם. ובמאור כתב ב' הטעמים:
+<b>[שם שמש הוא דידע מבואו כו'. </b>נראה דדריש ידע דכאן מלשון קביעות כמש"כ במגילה (ג') בס"ד שם ודרשוהו לפועל יוצא ור"ל שהי"ת קבע מבואו והלוכו דהשמש]:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה נחקרו העדים כו' ומיהו אם ליל שלשים כו'. </b>מבואר מדבריו שאם ראוהו ביום כ"ט יכולין לקדש מיד את יום המחרת ויותר מבואר כן בהרמב"ם בפירושו ובחבורו. ועי' בהרלב"ח ובתוי"ט שנראה מדבריהם שד"ז מבואר בגמ' כאן. ואנכי אינני רואה הכרע לזה בגמ' ועט"א:
+<b>בתוי"ט ד"ה השנים כו'. </b>ונראה דמאי שאמר כאן השנים בה"א (ולא כן בבבא הקודמת) הוא כלפי שאמר ויושיבו מחבריהם דהיינו אחרים שלא היו במעמד הראיה קאמר הכא השנים ר"ל מאותן הנזכרים אשר ראו. אכן בפיסקא שבגמ' הגי' שנים בלא ה':
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ברע"ב ד"ה ופי' מצופה זהב. </b>בשל מקדש קאמר וכפי' רש"י ז"ל בשל מקדש. הן בגמ' לקמן (כ"ז) לא מצינו זה אלא לענין חצוצרות ושופר. ואולי כאן ס"ל ז"ל מדקאמר הש"ס סתמא ר"פ ב"ש סבר למיעבד כמתני' ולא ציין בפרט על דינא דחצוצרות ושופר וגם רבא א"ל סתם לא אמרו כו' משמע ליה דקאי גם אזה (וכ"מ דעת הפוסקים מדלא הזכירוהו. אך על הרמב"ם קשיא דלא הביאהו אף לענין מקדש. שוב מצאתי להלח"מ שעמד עליו בזה בריש הל' תענית). והא דמייתי תנ"ה ושם ליתא אלא דינא דחצוצרות ושופר י"ל דהכי מייתי כיון דחזינן דבחד דינא דמתני' אף דקתני סתמא מ"מ איירי דוקא במקדש א"כ נוכל לומר דגם דין השני במקדש דוקא. והשתא דאתינא להכי י"ל דגם הא דנקט של יעל ופלוגתת ר"י ומימרא דר' לוי ג"כ במקדש איירי. וכ"מ לישנא דר"י בברייתא היו תוקעין. אבל בגבולין כל השופרות כשרין חוץ משל פרה כבמתני' דלעיל וא"ש מה שגמגמו התוס' בסתירת ב' משניות הללו:
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה כפופין כו' ונראה דרש"י ל"ג דעתיה כו' </b>ויהיה מכאן סמך גדול להמתפללין בר"ה ויו"כ בכריעה והובאו ג"כ בתוס' ברכות (י"ב ב'. ל"א):
+
+Mishnah 5
+
+<b>ברע"ב ד"ה שוה כו' דגמרי בג"ש משביעי שביעי כ"כ רש"י. </b>והרע"ב מוסיף שיהיו כל תקיעות שבחודש השביעי שוות זו כזו. ולא דק בלישניה דזהו לישנא דהקישא שבתחלת הברייתא בסוף מכילתין מבחודש השביעי. ע"ש:
+
+Mishnah 6
+
+<b>ברע"ב ד"ה שופר כו' דהו"ל כב' שופרות והוא מפירש"י </b>ולפ"ז מיירי שנסדק מב' צדדיו לגמרי כמש"כ התוס'. וא"כ ל"ד הרע"ב במה שהשיב ע"ז והנ"מ נסדק לארכו אבל נסדק לרחבו כו' כשר. דבכה"ג ה"ל כהוסיף עליו כ"ש דאף במינו פסול כבגמ' (כ"ז ב'). ודוחק לומר דס"ל כוהיינו יכולין לפרש שם בתד"ה צפהו זהב והי"א שבכלבו שהביא הב"י סי' תקפ"ו. ואולי ס"ל כדעת הה"מ דרובו ככולו. או דס"ל דהא דהוסיף עליו כ"ש פסול אף במינו היינו דוקא משופר אחר אבל זה דבר חדש לא שערוהו הפוסקים:
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה וכן מי שהיה עובר כו'. </b>עי' תוי"ט. ול"נ משום דבשניהם שנים שומעים קול א' זה יצא וזה ל"י. ונ"ל עוד דהאי אע"פ כו' זה כוון לבו כו' שב על שניהם ר"ל גם על התוקע לתוך הבור כו'. דזה כיון לשמוע קול שופר וזה לא כיון לזה ושמע קול הברה ודלא כמסקנת הרא"ש [אבל לקמן דאמר הכא בור מקום חיובא הוא לאותן העומדים בבור משמע קצת כהרא"ש דלאותם העומדים על שפתו ל"מ שיצאו ועי' ט"ז סי' תקפ"ז סק"א]. אלא כדמשמע מפירש"י וכפשטא דלישנא דרב הונא דהחילוק אם קול שופר כו' ואם קול הברה כו' לאותן העומדים על שפת הבור. ויש להמתיק עוד דכמו בתוקע לתוך הבור אותן שבבור לעולם יצאו ודעל שפתו יש חילוק. כן מי שהוא בבהכ"נ מסתמא יצאו כמ"ש המ"א בסוף סי' תקפ"ט והחילוק אינו אלא למי שהיה עובר אחוריו כו':
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה חש"ו א"מ אה"ר יד"ח וכ"ה הלשון בזה הכלל. </b>ול"י כוונת לישנא דאה"ר הכי את היחיד מוציאין:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה במדינה ז' כו' חיישינן שתשתכח תורת שופר כו' הר"ן. </b>וכתב הוא ז"ל ולתירוצו יש ראיה מדלא תנן כו' ע"ש לדברים הללו אין הבנה. ומש"כ עוד ואע"ג דר"ה איתא נמי ב' ימים מ"מ ד"ת אינו אלא יום אחד. ותימה דגם לולב בגבולין אינו מה"ת אלא יום ראשון. ואולי יכוין דר"ה עיקרו אינו אלא יום אחד משא"כ סוכות דנהי דמצות לולב שבו אינה אלא ביום הראשון. מ"מ שאר מצותיו הם כל ז'. או דר"ל דמ"מ במקדש הוא ד"ת כל שבעה:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוי"ט ד"ה אין מזכירין ובשה"מ שבגמ' גרס כו' </b>וכן בגמ' מפרש להו כסדרן:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>ברע"ב ד"ה אין בידו כו' דאפסוקי תקיעה כו' וכפי' רש"י. </b>לפי המסקנא בגמ' (כ"ז כ"ח) דתחלה בלא סוף או איפכא לא כלום הוא. לא היה צריך לזה עי"ש:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה ומשך בשניה בסופו. </b>דקאי אסיפא ליחיד שבירך ואח"כ כו'. שגגה פלטה הקולמוס דיחיד אף אם היה לו שופר אינו תוקע על סדר הברכות כדפסקינן לקמן:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Shabbat/Hebrew/Vilna Edition.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Shabbat/Hebrew/Vilna Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..799ba0ba5109078e223a67991125c27dc745c5dd
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Shabbat/Hebrew/Vilna Edition.txt	
@@ -0,0 +1,535 @@
+Rashash on Mishnah Shabbat
+רש״ש על משנה שבת
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה שבת
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה פשט העני כו' קמ"ל דמה"ב אסורה וחייבין עליה. </b>וכ"ע התוי"ט ואפילו כו' ולר' יוסי דסוכה כו' דל"נ שבת לדחות אצל צדקה כו'. ובתוס' ר"ע הקשה עליו דהא גבי לולב גם כן ל"נ שבת לדחות אלא בטרדא הדבר תלוי ע"ש. ולפלא שנעלם משניהם ז"ל התוס' (ביבמות ל"ד) ד"ה טעה שהוכיחו להדיא דלא בדחי' תליא אלא בטרדא ע"ש. והכא דחייב נראה משום דאין זמנו בהול וכדאיתא חילוק זה ביבמות (שם) ובפסחים (ע"ב ב):
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה מפסיקין כו' הא דכתב הר"ב דאתאן לד"ת כו' וכ"ש הוא מכל הני דלעיל דמפסיקין ואפילו כי איכא שהות כו' וכ"כ הר"ן. </b>וקשה דהא הך בבא מוקי לה בדבור הסמוך בדליכא שהות (בשם הר"ן) וא"כ דיו לבמה"ד להיות כנדון ובאמת בר"ן משמע דמפסיקין לק"ש קאי אדלעיל וגורס ומפסיקין בו"ו ובפרק לולב הגזול מוכח בדבריו בביאור שכן הוא רק ואין מפסיקין לתפלה מוקי הש"ס דקאי אחברים:
+<b>שם בתוס' ר"ע (אות ח') וקשה לי הא סיפא מיירי בת"ע כו' והוי חדוש אף דשכיח שכרות כו' קמ"ל בסיפא דגם לת"ע אין מפסיקין. </b>ולי עוד קשה דילמא אשמעינן דאף דמפסיקין לק"ש משקראו חוזרין למלאכתן ואח"כ מתפלל וכמו שבאמת הדין כן כמו"ש הר"ן וכ"פ בשו"ע. אשר ע"כ הנלע"ד דקושית הש"ס הוא מלשון מפסיקין ויהיה פירושו והתנא רישא כו' כיון דכבר עסיק ותני בה ברישא לא הל"ל מפסיקין כאלו הוא ענין חדש אלא הל"ל ומפסיקין לק"ש או אבל מפסיקין וזה דלא כגי' הר"ן שכתב בסמוך וזה מדויק במה שציין הש"ס ואם התחילו א"מ מפסיקין לק"ש ולא ציין הא דוא"מ לתפלה דלפירש"י הא עיקר הקושיא מזה:
+<b>שם ברע"ב ד"ה וא"מ לתפלה. </b>שאין לה זמן קבוע דאורייתא [עי' רש"י שבת דף י"א ע"א ד"ה חברים]. משמע דאזיל כאן בשיטת הרמב"ם בפ"א מהל' תפלה שהיא עצמה מה"ת רק שזמנה מדרבנן. ועי' ר"פ מי שמתו מה שפי' בשם רבותיו:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוס' רע"א (אות י"ד) והתורה הזהירה על התרומה כו' רש"י. </b>ומה דנקט מהרש"א דשותה תרומה טמאה במיתה באמת כ"כ רש"י בבכורות כו' וכן נקטו תוס' ע"ז כ"ו. שכח לציין ג"כ תוס' פסחים (ריש דף י') ועי' מש"כ בחדושי הרמב"ם בפי"ט מהל' סנהדרין בס"ד. אבל מ"מ פירש רש"י צריך ישוב מדוע לא פי' טעם דאיסור עשה הנ"ל. ונ"ל דהוכרח לפרש כן אליבא דר"א דא"ל בפ"ח דתרומות מ"ב דאם נטמאה התרומה אחר שנתנה לתוך פיו יבלע וע"ש. איברא דאפשר לומר דכאן כיון שהיה כבר אוכלין טמאים בפיו בשעה שנתן המשקים דתרומה לפיו הוה כמו שנטמאו קודם וכעין זה הוא בגיטין (ע"ט) ל"ש אלא שקדם גט כו' ע"ש:
+<b>שם ברע"ב ד"ה וי"ח דברים כו' והגזירה הי"ז כו' כדאמרינן גזרו על פתן משום שמנן כו'. </b>לא דק דבגמ' פריך מאי אולמיה כו' אלא גזרו על פתן ושמנן כו':
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתוי"ט ד"ה וכרשינין. </b>פי' הרמב"ם כוסמת כו' שנמצאת למד שהוא סובר שכוסמת אינו כוסמין שחשבו מה' מינין. ובירושלמי ריש חלה הביאו הר"ש שם יליף הא דה' דברים חייבים בחלה מקרא דושם חטה שורה כו' וכוסמת זו הכוסמין ומשמע דדרשה גמורה היא ולא אסמכתא מדפריך עלה ולמדין מן הקבלה. אך מצינו במו"ק פ"ג ה"ה דקאמר שם מנין לאבל מן התורה שבעה שנאמר ויעש לאביו אבל שבעת ימים וז' ימי אבילות אינן אלא מדרבנן ואפ"ה פריך עלה ולמדין דבר קודם למ"ת:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ברע"ב ד"ה אלא כו' למקום קרוב. </b>כלומר שיהא המקום שרוצה להוליכו קרוב שיוכל להגיע שם מבעוד יום [רש"י]. וכן בפי' הרמב"ם שיגיע לביתו כו' ואין לשון למקום קרוב סובל פירושם דהל"ל כדי שיגיע לביתו כלישנייהו וזהו לקמן (י"ח ב' וי"ט) בברייתות יהיה המקום קרוב או רחוק. לכן הנלע"ד דדעת תנא דמתניתין אליבייהו דלא בעינן לביתו ממש אלא כדי שיגיע לבית שבעירו היותר קרוב וכדעת ב"ה בברייתא לקמן (י"ח ב') לת"ק דר"ע. וקרוב בעיני לומר דגם ר"ע אליבא דב"ש כן בכדי שלא להפליג מחלקותן. אלא שלא חש כ"כ לפרש דברי ב"ש ומסתמא ממילא ומתניתין כוותיה ועי' מ"א רמ"ז:
+<b>שם במשנה וב"ה מתירין. </b>מלשון הרמב"ם בחבורו פ"ו הל' י"ט וכ' וביותר מלשון הטוש"ע רנ"ב סס"א משמע דבעינן שיצא ממש מביתו מבעו"י אבל לשון כדי כו' שבדברי ר"ע בברייתא לא משמע הכי וכן לקמן (י"ט) נותנין מזונות לפני העובד כוכבים בחצר (כדי לאכלן. רמב"ם ושו"ע) נטלן ויצאן אין נזקקין לו וצ"ע:
+
+Mishnah 8
+
+<b>ברע"ב ד"ה מתירין עם השמש. </b>בעוד שהחמה על הארץ כו' (רש"י). לכאורה סתירה מכאן לפיר"ת (שבת לה) ובתוד"ה תרי דמתחלת שקיעה בכדי הלוך ג' מילין ועוד 3/1 או ¼ מיל ודאי יום הוא דא"כ אמאי מצרכי בעוד שהחמה זורחת וסייעתא להגר"א ז"ל וסייעתו באו"ח רס"א סקי"א וכן הביא גם הוא ז"ל בהמשך דבריו ראיה זו. ואולי י"ל דהכוונה לאינם בקיאין וכדא"ל רבא לשמעיה אתון דלא קיי"ל כו' אדשימשא אריש דקלי כו' (שבת ל"ה ע"ב):
+
+Mishnah 9
+
+<b>ברע"ב ד"ה כלי לבן כו' וצריך ג' ימים (עי' רש"י) </b>משמע דאם היה נצרך זמן יותר היה אסור אף קודם ג"י הכל לפי הזמן וכן לשון הרי"ף והרא"ש לקמן (י"ט) גבי אגרות דאי לא קביע ב"ד במתא אין משלחין כלל וכן לשון הרמב"ם בפ"ו הלכה כ' אסור לשלוח לעולם ולשון השו"ע ר"ס רמ"ז אפילו מיום ראשון. ונ"ל דלדברי הרז"ה שהביא הר"ן גבי הא דאין מפליגין בספינה פחות מג' ימים כו' שרי כל הני בג' ימים קודם השבת:
+<b>שם ברע"ב ד"ה ושוין כו' לאחר שטחנו הזיתים טוענין עליהם קורות כבדים כו' (רש"י). </b>לכאורה זה דלא כסתם משנה דמנחות (פ"י) דשמן שני לא טחנו מקודם אלא כת"ק דברייתא שם. ואולי דשטחנו דנקיט לאו דוקא דה"ה כתישה. והעיקר נראה דע"כ ל"א תנא דמתניתין שם ור"י בברייתא שם דלא היה טוחנו אלא כותשו אלא משום מנורה דכתיב בה כתית אבל להדיוט (ואפילו למנחות) הכל מודים דדרך לטוחנם:
+
+Mishnah 10
+
+<b>אין צולין בשר כו'. </b>נ"ל דזה קאי אסוף מתניתין דלעיל ושוין כו' ור"ל דבזה גם ב"ה מודו וטעם שמא יחתה ובזה לא נצטרך לומר דנקיט ושוין משום ב"ש כמ"ש התוי"ט:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה ומאחיזין את האור כו' כי שנים כו' מהבנין הכבד כו' והב' כו' מאחזים. </b>תמוה כי מָאֳחָזִים הוא בינוני פעול מבנין הפעיל [צ"ל בינוני מבנין הָפעל. המעתיק]:
+<b>שם בתוס' רע"א (אות כ"ה) בהרע"ב ד"ה כדי שיקרום דהוא נאפה תחלה כו' ורש"י פי' איפכא דר"א חומרא היא כו' [ועיין בתוס' שם בשם הירושלמי] </b>ולי עוד ק"ק מדוע לא מיבעיא ליה להש"ס פי' שיקרמו פניה שבדברי ת"ק אם אחת מפניה או כל פניה. ע"כ נלע"ד בדעת רש"י דר"א ודאי להקל בא דלת"ק בעינן כל פנים ואף הפנים שלמעלה דכלפי ראש התנור המתאחר להקרם מכולן ולר"א די בכדי שיקרום התחתון רק דהש"ס בעי הי תחתון קאמר ומ"מ ר"א לקולא. והא דקרי רש"י חומרא אי אמרינן דר"א על פנים המדובקין קאמר לא נגד הת"ק אלא נגד צד הב' דהאיבעיא. ואולי מש"כ הרע"ב המדובק כו' דהוא "נאפה" תחלה קודם כו' שכלפי אויר התנור ר"ל כלפי ראש התנור. ובתורע"א הביא בשם ש"ל דהרע"ב מיירי בתנור גרוף. ואינו נ"ל:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה ולא בשמן קיק כו' ופתילות שא"ח כו' ומתוך שאין הנר דולקת יפה חיישינן שמא יטה כו' [רש"י] א"נ שמא יניח הנר ויצא ואנן קי"ל דנר של שבת חובה [רמב"ם]</b> ותמוה דכי מפני שהאור פה חלוש יניחנו וילך למקום חושך לגמרי. ועוד ה"ל לאביי להקשות כאן לרבא כדמקשה ליה לקמן (כ"ה ב') על טעמו בדברי רי"ש ועוד הא רבנן לא חיישי שמא יניחנו ויצא אף מפני ריח רע ויותר הלל"פ כדפי' הת"י לקמן דמפני טעמים אלו חיישינן שמא יכבה ולא יהיה שלום בית. או כפשוטו כיון דהאור חלוש אין כאן שלום בית:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>וכל היוצא מן העץ כו' גם באיני יוצא מה"ע א"מ אלא אותן שהיו במשכן כדמשמע בגמ' ובתוס' סד"ה וכל. </b>אלא דהתנא לא בא בכאן רק לזווג לה דכה"י מה"ע דהדלקה:
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה לא ימלא כו' ואיכא למידק כו' ולשתוק מביצה כו' וי"ל דלר"י כו'. </b>תירוצו ל"נ כלל. דא"כ מדוע לא קאמר הש"ס דלרבנן איצטריך קערה משום האי סברא דהפתילה מונחת בתוכה. ול"נ דסתם קערה היא של חרס (ועי' חולין קי"א ע"ב. קערה שמלא בה בשר כו' דמוקי לה הר"פ בטור סי' ס"ט בשל חרס דוקא) ואולי דוקא בש"ח התיר ר"י אבל לא בשאר כלים כיון דמופסקת. ומה שפי' שם בכוונת הרמב"ם דבקערה כיון דמחוברת קרוב יותר שיהיה חייב משום מכבה. משמע דבשפופרת ודאי אין כבוי דאורייתא בזה נדחו דברי הרא"ש בפ"ב דביצה סי' י"ז מה שהביא מהך דשפופרת לסתור דברי התוס' דשם [ועי' ברמב"ם בחבורו פ"ה מהל' שבת הל' י"ב]:
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתוי"ט סד"ה כחס כו' עוד נמצא בברייתא כלך לד"ז ואפשר דבל"ח רגילין בכ"ף נוספת כו'. </b>ונמצא ג"כ במקרא כ' נוספת בסוף התיבה כמו ערכך בפ' בחוקותי שכ' רש"י של"י כפל הכפי"ן:
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוס' רע"א (אות מ"ב) הא דלא תני סתם ובנר כמו דתני ובחלה כו'. </b>ולענד"נ דזה אין סברא דליהוי להו עונש מיתה בעבור שאינן נזהרות להדליק אה"נ. שהוא אינו רק מד"ס (עי' רמב"ם רפ"ה). דבשלמא נידה הוא בכרת עיסה הטבולה לחלה במיתה ביד"ש. אמת הוא שכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה בידי שמים (ועי' מש"כ בהרא"ש למו"ק סי' נ' בס"ד) אבל לחשבה בהדי הני אין לנו (עי' מו"ק כ"ד בתוד"ה הא וברא"ש שם). לכן נ"ל דהכוונה בכאן על שאינן זהירות בהדה"נ מבע"י ומחללת אה"ש באיסור סקילה [דומיא דא"ר אחא לקמן בברייתא בעון שמכבסות כו' בשבת]. ולזאת סמך לה ג' דברים צא"ל כו' עם חשכה כו' הדליקו אה"נ וכן ספק חשכה כו' ואין מדליקין אה"נ דנדחק רש"י לומר דזו ואצ"ל זו קתני והגהמ"ר והרע"ב פי' דהיינו ע"י נכרי אבל למש"כ א"ש משום דכולן לא תני הכא רק אגב דאין מדליקין בזה עסיק תנא ואזיל ועי' לעיל כ"ה ב' בתוד"ה הדלקת הנר:
+
+Mishnah 7
+
+<b>ברע"ב ד"ה עשרתם כו' שאף אכילת עראי ש"ש קובעת למעשר [רש"י] </b>ל"י מה דחקו לזה דאפילו הוי שרי עראי צריך לשאלה משום אכילת קבע. ואין לומר משום הא דרבא ביומא ע"ט ב' דפרי לא בעי סוכה ולשון הרא"ש בפ"ב דסוכה (סי' י"ג) דקבע דידהו כאכילת עראי. ליתא דלא אמרינן אלא לענין סוכה אבל למעשרות ודאי יש קבע כדמוכח בכמה דוכתי במס' מעשרות. ועוד משום פרי דנגמרו מלאכתן צריך לישאל. ולזה י"ל כיון דחזקה ע"ח שא"מ מת"י דבר שא"מ. א"כ תיכף כשנגמרו עשורי מעשר להו כדמוכח בפסחים ט'. ואולי יכוין למש"כ הר"ן בע"פ גבי שבתא קבעה נפשה דטעם איסור הפרשה בשבת ביה"ש הוא כיון דאסור לאכול אפי' עראי חשיב כמתקן. וכ"כ הרמב"ן שם במלחמות:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>תנור כו' ל"י בין מתוכו כו'. </b>נ"ל הא דבכירה תני עליה ול"ת רבותא טפי דאפילו בתוכה שרי כדלעיל ל"ז אא"א לשהות תנן מה לי תוכה כו' הוא משום סיפא דחזרה דהתם דוקא עליה כדלעיל (שם) ולהכי קאמר הכא בתנור ל"י בין מתוכו שתידוק הא בכירה מותר אפילו בתוכה. ואי להחזיר תנן א"כ בכירה קאמר דוקא עליה. ובתנור אשמעינן דאין חילוק בין מתוכו כו' לדייק הא בכירה יש חילוק ודו"ק:
+
+Mishnah 3
+
+<b>אין נותנין ביצה כו' בשביל שתתגלגל כו' בשביל שתצלה כו'. </b>הא דשני בלישנא. נלענ"ד דברישא דאיסור דאורייתא הוא כדקאמר בגמרא. לכן אסור אפי' גלגול דהוא צליה קצת. אבל בסיפא דאינה אלא גזירה דרבנן כדקאמר בגמ'. ל"ג אלא בצליה גמורה והאי בשביל שתצלה שב נמי על הא דלא יפקיענה. ודברי ת"ק הוא לא יפקיענה כו' בשביל שתצלה אלא דר"י אפסקיה לחלוק על ריש דבריו:
+<b>שם ברע"ב ד"ה ולא יטמיננה כו' הואיל ותרוייהו דרך הטמנה כו' עי' [רש"י]. </b>נ"ל פי' לפירושו דיטעה לומר דדרך הטמנה הוא שגורם ההיתר. דלא אסרה תורה אלא דרך בשול שהוא אצל או ע"ג האש. משא"כ בהפקעת סודרין אין לו במה לתלות ההיתר רק מחמת תולדות חמה אבל תולדות האש ודאי כאש דמיא. ולא יטעה לתלות ההיתר מחמת תולדה. ובזה שוב לא נצטרך לדברי התוס' ולמה שנדחק המהרש"א לדבריהם:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בכנפי יונה. </b>נ"ל דכנפים סתם כולל גם הנוצה הרכה (פו"ך בל"א) כדמשמע בחולין (נ"ו ב') במשנה ובאמת היא מוספת הבל ואסור להטמין בה ולכן אמר כנפי יונה להורות דדוקא דומיא דיונה שאין לה הנוצה הרכה. וזה דלא כמשמעות הרמ"א (רנ"ז ס"ג). ועי' בטהרות פ"א מ"ב בתוי"ט מה שהביא בשם הרמב"ם והגהתו עליו ולדבריו משמע דכנפים אינן נקראים רק הנוצה הרכה ונוצה היא השערות הקצרים הירוקים (בלא"ה) ונ"מ גדולה ודעת הפוסקים כר"י בחולין שם. וא"ש טפי הא דנקיט כנפי יונה לאשמעינן דהיינו דוקא הנוצה הגדולה:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה וא"י להחזיר והילכך חיישינן שמא יטלטל הגיזין [בידו (והן מוקצות) או אפי' ע"י הקדירה שג"כ אסור (ועי' תוס' ד"ה הכל)]. </b>ולענד"נ שהחשש הוא שאם תתקלקל לא יוכל להטמין ויתבטל מענג שבת שמצוה לענגו באכילת חמין כמ"ש הרמ"א סס"י רנ"ז וזה מדויק בלשון הגמרא [ושם צ"ל מ"ט חיישינן שמא תתקלקל וכ"ה ברי"ף]. ודע דהרמב"ם מפרש דהטעם שאסור להחזיר כשנתקלקל מפני דהוה כמו שמטמין בחחלה בשבת. כיון שנהרס המקום שהיתה טמונה. ועכשיו מתקן המקום מחדש. והשו"ע קבעו בסי' רנ"ט ס"ג בשם י"א. והגרע"א הקשה הא קייל בסי' רנ"ז ס"ד דאפילו ליטלו כולו ולתת אחר במקומו שרי. והוא דפסקינן כרשב"ג (לקמן נ"א) ואנכי תמה על קושיתו דע"כ לא שרינן להחליף אלא הכסוי לבד כמבואר ברמב"ם פ"ד הל"ד וכ"מ מכה"פ לכן מתבאר בדברי רש"י בפי' הברייתא דר' שמעון בן גמליאל. אבל הדברים שטמונה הקדירה בהם ודאי דאסור להחליפם לכ"ע:
+<b>שם ברע"ב ד"ה ונותן כו' ואע"פ שהוא מלא מוכין כו'. </b>והוא לקוח מפי' הרמב"ם. ע"כ במוכין יבשים קאמרי דא"מ הבל דבחבורו פ"ד הל"ד אינו מתיר אלא בדבר שא"מ הבל וכן לשון רש"י לעיל (ל"ד) במשנה ד"ה וטומנין אה"ח בקופה של מוכין ולעיל בגמ' (מ"ח) מוכין שטמן בהם כו' ושם בברייתא טומנין כו' ובמוכין צ"ל הכל ביבשים דבדבר המוסיף הבל אף מבעו"י אסור:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה מזין עליהן. </b>כתבו התוס' דאיצטריך כו' אבל לפי' הר"ב כו' דהתם כו' נפרש כו' שלא נחוש לשמא יתכוין להזות עה"ב. וזה דוחק דלמה יתכוין עה"ב. ול"נ דאשמעינן דל"ח שמא תפול ההזאה עה"ב וממנה תתמצה עלה"כ דפסולה כדאיתא שם:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ולא בעיר של זהב. </b>הקשו בתוס' דהא תנן כו' והכא לא אסרו אלא בשבת כו'. שמעתי דזהו פרכת הגמ' בכאן מאי בעיר של זהב דהלא גם בחול אסור ומשני ירושלים דדהבא ור"ל דצורת ירושלים מותרת (ואולי משום קרא דאם אשכחך ירושלים וגו') וכדעביד ליה ר"ע כו' אלמא דשרי וש"י:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתו"ח [על התוי"ט ד"ה ולא בתפילין] ול"נ דגם למ"ד שבת לאו ז"ת צריכין ג"כ האי טעמא כו' וכ"ע הגרע"א דכן הוא להדיא ברש"י סנהדרין (כ"ח) ע"ש. </b>ולי ל"נ כן דעת רש"י מדל"כ רק דשמא יצא בהן לר"ה משמע דהיציאה גופה אסורה זולת חששה דליפנות או דמיפסקי ובעיקר כוונת רש"י עי' מש"כ שם בס"ד:
+
+Mishnah 3
+
+<b>ולא בכובלת ולא בצלוחית של פלייטון ואם יצתה חייבת חטאת דר"מ. </b>ק"ל דהא המה עשוין למי שריחה רע כדאמרינן בגמרא וא"כ אמאי ר"מ מחייב חטאת למה יגרעו מקמיע מומחה שפירש"י לעיל (ס' א') במשנה דתכשיט הוא לחולה כאחד ממלבושיו. וזה י"ל כי נחלק בין קמיע שנושאה מי שיש לו חולי וכדומה. אבל ריח רע אינו נקרא חולי. וחילוק כזה הוא בתוספתא שהביא הרי"ף בס"פ שמונה שרצים ע"ש. אבל קשה מהא דתנן לקמן (ס"ד ב) יוצאות כו' בפלפל ופי' בגמ' שהוא לריח הפה. ואולי אין רוב נשים שיש להן ריח רע יוצאות בכובלת וכמ"ש הרע"ב בכוליאר ולפמ"ש בס"ד לעיל בגמ' (נ"ט ע"ב) א"ש כאן בפשיטות:
+
+Mishnah 4
+
+<b>בירית טהורה ויוצאין בה בשבת. </b>הן לפי סדר המשנה בזה הפרק. מ"א מפרשת דברים שלא תצא אשה בהם לכתחלה וא"י א"ח חטאת. מ"ב כיו"ב באיש. מ"ג דבאשה חייבת חטאת. מ"ד כיו"ב באיש. ומן מ"ה עד סוף הפרק דברים שיוצאין בהם לכתחלה באשה ובאיש. ולכן תימה על סדרו בבא זו דבירית שיוצאין בה לכתחלה. במשנה זו. הלא מקומה הנאות לה במשנה שאח"ז. וי"ל:
+
+Mishnah 5
+
+<b>ברע"ב ד"ה בחוטי שער כו' וקולעת בהן שערה [רש"י] או אפי' קשרה אותן על פדחתה כו'. </b>לכאורה מנ"ל הא. הא זה הוי קשה ע"ג הרך דגרע עי' בגמ' ר"פ ובתוס' ד"ה השתא הב' אבל דבריו לקוחין מפי' הרמב"ם והוא פי' גם בר"פ שבראשה נכלל גם מצחה:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>ברע"ב ד"ה ואם יש לו בית קבול כו' מקבל טומאת מגע כו' [כ"ה ברש"י] </b>ותימה עליו ועל התוי"ט דשתיק ליה הלא זהו דעת אביי בגמרא (והביא זה גם התוי"ט) ורבא פליג עליה ואמר אף מדרס והל' כרבא וכן פי' הרמב"ם ופסק כן בחבורו:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>חייב על כל אב מלאכה ומלאכה. </b>עי' [פי' הרע"ב ו] פי' רש"י אבל בנוסחת המשנה דירושלמי ליתא למלת אב וכן בגמ' ס"ח ריש ע"ב ובפיסקא (ע') ליתא:
+
+Mishnah 2
+
+<b>הזורע. </b>הן אף כ"ז שלא נשרש כמאן דשדי בכדא דמי. עי' מנחות (ס"ט) מ"מ כיון דע"י זריעתו עתה ישרש אח"כ חייב כמו אופה וצולה דחייב אע"פ שנאפה ונצלה אח"כ מאליו (וע"ש סוף דף נ"ו ונ"ז א') והנה אם לקט הזרע קודם שנשרש נראה דפטור למפרע על מה שזרע כיון דלא נתקיימה מחשבתו וד"ז יש ללמוד מבעיא דרבב"א בריש מכילתין דאם רודהו קודם שנאפה פטור וגדולה מזו משמע בתוס' ק"ע בירושלמי דפרקין (דף כ"ח א' דפוס דעסוי) בד"ה כל דבר דאם עקר דבר מגידולו אם שוב שתלו אח"כ פטור. וזה ודאי ל"נ כלל דכיון דכבר גמר מלאכת העקירה. [וזה דומה למש"כ הרא"ש בפ"ב דביצה סס"י י"ז ע"ש] משא"כ הכא היכא דלא נשרש עדיין לא נעשה כלום דכמאן דשדא בכדא דמי. והנה בזורע משמע דחייב אף דההשרשה לא תהיה אלא בחול עי' מש"כ בפ"ב דכלאים מ"ג וכן הנוטע חייב אף דזמן קליטתו נמשכת. עי' בפ"ב דשביעית מ"ו. ומזה נ"ל דכן האופה בשבת עם חשכה חייב אף דאין שהות שתגמר אפיתו בעו"י:
+<b>שם המולחו והמעבדו והממחקו כו' </b>כצ"ל וכ"ה ברי"ף וברא"ש ולקמן (ע"ה ב') בפיסקא בגמרא ותיבת את עורו ליתא. [עי' שנויי נוסחאות. המעתיק]:
+<b>ברע"ב ד"ה והמרקד כו' משום דשלשתן הוו במשכן כו' [גמ'] א"נ לפי שאינן כו'. </b>ותמוה לפרש טעם אחר מהש"ס ואולי א"נ ט"ס הוא ובא ליישב בזה מדוע ל"ח ג"כ השובט והמדקדק דחשבם ר"י לקמן (ע"ה ב' ועי' רש"י שם שיישב בטוב) והוא מחלק דשם באמצע מלאכת המסיכה והאריגה הוא שובט ומדקדק לתקן יפה המסיכה והאריגה אבל הכא הוה בזה אחר זה:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה אבות כו' וכ"ש לבית יוסף כו' דכל תופר א"ח על הקשירה כו'. </b>ע"ש בב"י דלכן לא מחייב משום דמיירי דלא עשה אלא קשר אחד. וא"כ אדרבה לא א"ש לישנא דארבעים כיון שזה לא נקרא קשר. גם מה שתלה זה בב"י ע"ש דהוא לא חידש מידי רק הביא דברי הר"ן והסמ"ג גם סתירתו מהא דחלתא אינה סתירה דאולי דרכה היתה להעשות בב' קשרים דלצורך החזקת התפירה לא היה נצרך לקשר דע"כ לא בעינן ליה אלא בב' תפירות לבד כמ"ש הרמב"ם פ"י ה"ט:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה המכבה והמבעיר. </b>הכא ל"ק דליתני מבעיר ברישא כו' ולכן נראה בעיני כו' שבהבערה איכא מאן דס"ל שאין בה ח"ח כו' והוא ר"י כו'. מוכח דס"ל דבכבוי גם ר"י מודה. ושארי הגאון המפורסם מו"ה מנשה בן יוסף בן פורת מאילייא ז"ל באלפי מנשה נסתפק בזה. ולכאורה מדברי התוס' בביצה (ר"ד כ"ג) נראה דכבוי ג"כ אינו אלא בלאו לר"י מדהוצרכו לחלק ביניהם מטעם דהבערה ישנה לפעמים לצורך או"נ כו' ע"ש וכן הבין דבריהם בס' משכיל לאיתן (בפסחים צ"ג ב') ע"ש אבל בס"פ ספק אכל מוקמי אמי ב"א לרחב"א לת"ק דברייתא שם דאמר המחתה בגחלים בשבת חייב חטאת (אחת אע"פ שהוא מכבה ומבעיר) כר"י דאמר הבערה לל"י הרי לך בהדיא דבכבוי מודה וכ"נ מר"י גופיה לעיל בפרק ב"מ דפוטר בכולן חוץ מה"פ שהוא עושה פחם משמע דמודה בה לת"ק דחייב חטאת. שוב מצאתי להת"י שם כדברי והביא ג"כ להא דכריתות:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב ד"ה לחין הראוין לאדם כו' דלחים לא חזו לגדי [כ"ה ברש"י] אף דהיה חזו י"ל כיון דחזו גם לאדם אין מאכילין אותן לגדי. </b>עי' בגמ' (ע"ח) וברש"י ד"ה רפואתו ל"ש ושם ע"ב בד"ה קלף במתניתין (וע"ט א') בתוס' ד"ה כדי. וכן הרמב"ם בחבורו לא כתב רק מפני שהן אוכלי אדם:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>קלף כדי לכתוב עליו פ"ק שבתפילין שהיא שמע ישראל. </b>ק"ל לדעת הי"מ שבתוס' (מנחות מ"ב ב') ד"ה עד דבקלף של תפילין כ"ע ל"פ דבעינן עבוד לשמה וכ"כ המאור פ"ק דסוכה ה"ל להתנא להתנות שהיה מעובד לשמה. ועוד קשה לי לדעת הרמב"ם דבמזוזה ל"צ עבוד לשמה מאי פריך הגמ' לקמן (ע"ט ב') ורמינהו קלף כו' כדי לכתוב עליו מזוזה נימא התם דלא עיבדו לשמן והוה א"ש גם סיפא דברייתא דתני קלף כו' פ"ק שבתפילין דר"ל אם היה מעובד לשמה ולא לשנויי בדוחק דה"ק כו' ע"ש [ול"נ ליישב. דרש"י פי' איידי דדמיו יקרים לא עבדי מיניה קשר מוכסין וכ"כ התוס' לקמן וק"ל דמ"מ כי אין בו כדי לכתוב פ"ק שבתפלין אמאי פטור הלא מעתה כיון שא"צ לתפילין ע"כ ישמש בו לד"א ולחייב בכדי קשר מוכסין וכ"ת דאכתי ראוי לדבק או לתפור אליו חתיכת קלף עד שישלימנו לשיעור פ"ק דהא כתבו התוס' בסוטה י"ח ד"ה כתבה דלא מהני תפירה. ועי' בתשו' הגרע"א סי' י"א. ע"כ נלענ"ד דהטעם דא"ח בכדי קשר מוכסין הוא מפני דע"כ מיירי דעיבדו לשם תפילין וא"כ אסור לעשותו לקשר מוכסין משום הורדה מקדושה וכן הברייתא ע"כ ג"כ איירי במעובד לשם מצוה דאל"כ לחייב בכדי קש"מ]:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה שהיא שמע ישראל. </b>תמיהא לי דלמאי איצטריך לפרש דזיל קרי כו' ונ"ל כו' שד' פרשיות שבתפילין מעכבות זא"ז א"כ לא ליהוי כו' אהכי קתני כו'. ולכאורה מה יושיענו זה אכתי אף לזאת חסר לו עוד דיו וקולמוס וכן לרוב דברים שחשיב במשנה אין די בהם לבדם בלתי הצטרפות דברים זולתן ובר"פ פריך אביי מים בכד ומצטרפין והשיב לו רבא מידי דחשיב בעינן וה"נ הא חשיב ופירש רש"י דחזי לצרופי ביה מיא. וי"ל דע"כ ל"א דחזי לאיצטרופי אלא אם חסר לו דבר אחר שנצרך לתכליתו אבל לא אם הוא בעצמו חסר השיעור דאל"ת כן יתחייב על כל פחות משיעור [ומדברי התוס' לעיל (ע"ו ב.) ד"ה אף אנן נמי תנינא לא משמע כן] ול"נ ליישב ע"פ משנה (בקדושין ס"ב ב) קדשתי את בתי הקטנה כו' כולן אסורות חוץ מן הגדולה שבגדולות דר"מ מה"נ איכא למטעי דפרשה קטנה היינו קטנה מהגדולה ואף לאביי שם דבכת אחת כו' קטנה קטנה ממש נראה דכאן דומה לב' כתות דקדש והיה כו' כמו כת אחת ושמע והיה א"ש כמו כת הב' ומכ"ש לשטת ר"ת בסדר הנחתן בבתים דקדש והיה כ"י בצד אחד ושמע והיה א"ש בצד הב':
+
+Mishnah 4
+
+<b>סיד כדי לסוד קטנה שבבנות. </b>ובגמ' (פ' ב') תנא כדי לסוד אצבע קטנה שבבנות. ותמיהני על הרמב"ם בפי' והר"ב אחריו שלא בארו זה ולעיל בר"פ גבי שמן כדי לסוך אבר קטן בארו יפה. ונ"ל ראיה לפירוש רש"י שם דאבר קטן היינו אחד מפרקי אצבע קטנה ולא כפי' הרמב"ם אצבע קטנה מדהתם תני אבר קטן (עי' בפ"א דאהלות מ"ח) והכא אצבע קטנה ש"מ דחלוקין מהדדי:
+<b>שם רי"א כדי לעשות כלכול. </b>לקמן בגמ' בפיסקא איתא כדי לסוד כלכול וכ"ה בנזיר וכ"ה ברא"ש:
+<b>שם ברע"ב ד"ה פטפוט. </b>רגל למקום מושב הכור כו'. כן הוא ברש"י ובפי' הרמב"ם אבל בגמ' איתא פטפוט כירה קטנה:
+
+Mishnah 5
+
+<b>ברע"ב ד"ה ונתונה באלפס. </b>שהוחם כבר:
+וכ"ה בפי' הרמב"ם וכ"פ בפ"ה דכלים מ"ב והעקר חסר מה"ס. ולענד"נ דסתם אלפס הוא של ברזל כמש"כ התוי"ט שם בפי"ד מ"ד וזה ידוע דברזל מתחמם מהר יותר מחרס:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוי"ט ד"ה פלפלת. </b>פי' הר"ב אין זה פלפול כו' ונ"ל מדקתני פלפלת בתי"ו כו'. והנה לעיל (פ"ו מ"ה) תני פלפל והגמ' מפרשו שם לריח הפה כמו הכא א"כ נראה דחדא נינהו:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה רי"א כו'. </b>ולכאורה היה נ"ל דת"ק טעמיה משום דהוה מלאכה שאצל"ג ור"ש היא כו'. ולדעתי דלר"ש גם מאבני וכו' פטור וכדאמרינן בגמרא לקמן (צ"ד) פוטר היה ר"ש אף במוציא אה"מ לקוברו ע"ש בפירש"י:
+
+Mishnah 7
+
+<b>ריבב"א חמשה. </b>נ"ל סמך לדבריו דבקרא דכארץ תוציא צמחה וגו' רמוז ה' זרעונים כדלעיל בגמ' (פ"ד ב') משמע דבהכי חשיבותייהו:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה מת כגרוגרת. </b>פי' הר"ב כדין שאר אוכלין שהרי מותר לאכלו כשמת כו'. וכתבו התוס' כו'. ול"ד במחכ"ת דאפילו היה אסור לאוכלו מ"מ ראוי הוא לנכרי כמ"ש התוספות בכיוצא בזה בד"ה שמצניעין. ועי' מ"ש לעיל בגמרא (ע"ח ב) אך לפי"ז ק"ק מ"ט דת"ק דפליג על ר"י בחי טמא. הא עכ"פ חזי לעובד כוכבים קטן:
+<b>שם במשנה צפורת כרמים. </b>הוא מין חגב טהור כדאיתא בחולין (ס"ה):
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה חזר והכניסו כו' וכתב המגיד דהא דתנן חזר והכניסו ר"ל והוציאו כו' ודוחק ול"נ דברישא אמר המצניע כו' ור"ל דלקח מאוצרו כ"ש והצניע לזרע כו' חייב בכ"ש. </b>וע"ז אמר חזר והכניסו ר"ל לאוצרו ואח"כ הוציאו (דהוציאו דרישא מושך עצמו ואחר עמו כמו דקאי על וכל אדם דר"ל ונ"א שהוציאו) א"ח אלא כשיעורו. והמקשה דפריך פשיטא ר"ל כיון דחזר וזרקו לאוצר הרי ביטל מחשבתו הראשונה במעשה (ולשון רש"י שם אינו מדויק דלשיטתו הל"ל כיון דחזר ונמלך דלא לזרעו בטלי כו') וחדש לו אביי כגון כו' ומקומו ניכר כו':
+<b>שם ברע"ב ד"ה עד שיוציא. </b>כלומר אלא ע"כ הוציא בראשונה כל הקופה [רש"י] כוונתו מבוארת דאם לאחר שהניחה חזר והוציא כולה תו אינו מחייב שכבר היתה מקצתה בר"ה. וכ"כ הה"מ בפי"ב (ולמאי דפרישית [לקמן] דהאיסקופה היא כרמלית מילתא דפשיטא היא שהיה פטור) ומזה ה"נ לכאורה לב"ע דס"ל מהלך כעומד דמי. המוציא מרה"י לר"ה דרך הילוך פטור. דהא בשעה שנעתק מרשות לרשות היה כמונח מקצת החפץ ברה"י ומקצתו ברה"ר [וזהו דוקא כפי משמעות התוס' לעיל (ה ב) ד"ה בשלמא דמעביר ד"א ברה"ר הלכתא גמרינן לה ול"ג מהלכה. אבל לא לשיטתם בכתובות (ל"א ב') דגמרינן ממעביר דבמקום חיוב ל"א מהלך כעומד דמי כאשר אבאר בסמוך בס"ד] והא דתני פלוגתתן דרך סטיו הוא לרבותא דרבנן. ובזה הוה א"ש כמין חומר מה שנדחקו ראשונים בהא דרבה גבי לולב וכו' שאמר גזירה שמא יעבירנו ד"א בר"ה ול"א שמא יוציאנו מרה"י לרה"ר דמשום ב"ע איצטריך. ובפרט לפי מה שהבין הרא"ש והר"ן בדעת הרי"ף דהלכתא כוותיה דלדידיה ליכא חיוב מרה"י לרה"ר. אבל זה אינו דהא בכתובות שם מוקי לההיא דגונב כיס כב"ע וברישא תני קודם שיבוא לידי איסור סקילה (ועי' ב"ק ל"ה ובתוס' ד"ה מתניתין בשוגג) וכן מסיפא דהיה מגרר כו' משמע בסוגיין דמיד כשבא לרה"ר בא עליו חיוב שבת דמגרר כמונח דמי. ובשעה שנעתק מרשות לרשות ל"א דאז הוי כמונח ולפטור. אבל מ"מ טעמא בעי מדוע ל"א כמונח דמי בשעת העתקתו מרשות לרשות ולפטור וכקושית הירושלמי לב"ע על העברת ד"א:
+<b>וראיתי בתורע"א כאן שהבין בדברי המהרש"א שבתוס' בכתובות הנ"ל. </b>דלקולא ל"ג ממעביר ד"א בר"ה דל"א מהלך כע"ד ע"ש. ובמחילה מכתה"ג שחילוק זה אינו לא בתוס' ולא במהרש"א. רק המהרש"א כתב דלענין חיוב תשלומין דגניבה נשארה הסברא החיצונה דמהלך כע"ד ול"ג ממעביר. כיון דלענין שבת אין נ"מ שם. אבל מה שנוגע לענין חיוב שבת ילפינן שפיר ממעביר בין לחומרא בין לקולא (רק בהמוציא כו' דרך סטיו לא ילפינן ממעביר מפני שהוא מקום פטור) ולפי"ז מודה ב"ע בדינא דריו"ח דהמפנה כו' ונמלך כו' משום דילפינן ממעביר דלאו כע"ד מפני שהוא מקום חיוב. והא דקאמר הש"ס שם אלא הא מני ב"ע קאי נמי למאי דמוקי ע"מ להוציא. רק לדידיה לא מיירי דעמד משום דלענין חיוב גניבה אמרינן מהלך כע"ד. ובזה נרויח לישב דעת הרי"ף שפסק כב"ע מקושית הרא"ש והר"ן מהא דריו"ח דהמפנה כו'. ולדברינו אחדים המה:
+<b>שם ברע"ב בא"ד אבל מלאה חרדל כו'. </b>[והוא כחזקיה דבגמ'] ולכאורה תמוה דהא קם רבא בשיטתיה דר' יוחנן במסקנא לקמן. וה"ל לפרושי כוותייהו. וכ"פ הרמב"ם בפי"ב ומטעם זה כמו שביאר הה"מ. והא ל"ל דהרע"ב מפרש דאיפוך דאמרינן לקמן קאי אקמייתא דהא כבר הכריח הר"ן בפ"ב דגיטין גבי פלוגתת ר"י ור"ל בטעם תקנת זמן בגיטין דסתם איפוך בש"ס קאי אבתרייתא. ואפשר ליישב דבריו ע"פ מש"כ התוס' לקמן ד"ה התם בתירוץ הא' דרבה ס"ל אגד גופו ש"א והוא כאביי. וכיון דרבה ואביי קמו בחדא שיטתא הלכתא כוותייהו נגד רבא והרא"ש ברפ"ב דב"ק כתב דהלכה כרבה (אפילו לחודיה) נגד רבא וכן ר' אבוהו לעיל ה' ס"ל ג"כ דאגד יד שמיה אגד כמ"ש התוס' שם. לכן פסק ג"כ באגד כלי כאביי:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה איסקופה החיצונה. </b>פי' הר"ב כו' ופחותה מג' דהוי ר"ה גמורה. ול"נ דגם היא כרמלית כאיסקופה דרישא דנראה שהיא כמו מדרגה לפני הפתח לעלות דרך עליה מר"ה להבית. והאיסקופה דרישא היא לפנים ממנה תחת המשקוף (עי' בפי' הרמב"ם) גבוה מהחיצונה ודרך מדרגה להיות גבוה ג"ט כמעלות שבמקדש (מדות פ"ב) שהיה רומן חצי אמה. ולזה אמר אע"פ שרוה"פ מבחוץ ר"ל חוץ להאיסקופה דהיינו ברה"ר. והא לא תיקשי דא"כ איך אמר חזקיה דמלאה חרדל חייב דאג"כ ל"ש אגד. והא אמרינן לקמן בגמ' אליבא דרבא דאגד גופו ל"ש אגד, מ"מ בלמעלה מג' פטור. י"ל דהתם טעמא משום דלא נח כפירוש רש"י. והכא הא מונחים בקופה ודמיא לבעיא דרבא לעיל (ה' ב') אגוז בכלי וכלי צף ע"ג מים. ויסבור חזקיה כצד דבתר אגוז אזלינן. ואגד גופו יסבור דשמיה אגד. ולכן פטור בפשט בעה"ב את ידו כו' א"ו כפי' הר"י שבתוס' שם דלמעלה מג' ידו בתר גופו גריר. גם י"ל דמיירי דהקופה מונחת בשיפוע דמתתאי לצד חוץ והוה שם בפחות מג' סמוך לארץ:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה שכן משא בני קהת. </b>פירש"י בשם רב האי גאון שמפורש בירושלמי ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור וקטורת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה שמן אחד בימין ושמן אחד בשמאל והקטורת בחיקו והחביתין בכתף עכ"ל בירוש' שלפנינו הגירסא אינה כן וכן במ"ר שם וגירסתו מצאתי בילקוט שם בשם הירושלמי. ומש"כ והחביתין הוא נגד ומנחת התמיד דבקרא דבפ' צו נקראו מנחת תמיד. ועי' מ"ש בס"ד במ"ר שם:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה מרפיקו. </b>ונראה בעיני כו' ולא ע"י כלי שתולין בזרוע במרפיק כו'. ולפי הגירסא שלפנינו בירושלמי ובמ"ר הנ"ל דמה"ת היתה תלויה בזרועו א"כ פשיטא דחייב:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתוי"ט סד"ה וכן כזית. </b>ואפשר דלכלבו כו' הוי שיעורא רבה כו'. תמוה דלפ"ז הדרא קושיא לדוכתא דמ"ט משמשי ע"ז פטור מפני שא"כ להצניעם ה"נ ליפטרו מפני שאין מצניעין כמוהו. וכן מש"כ דבפחות מכזית מה"מ אינו מצוה לקברו א"כ לא ליחייב אחצי זית מכזית דהא אין מצניעין כמוהו. ובגמ' איתא דחייב ופסקה הרמב"ם. ומש"כ ועוד דלא שכיח כו' אינו מובן:
+
+Mishnah 6
+
+<b>הנטל צפרניו כו'. </b>לכאורה מה שייטייהו דהני דיני דחיובייהו משום גוזז למיתנינהו הכא בין דיני דהוצאה וזריקה. ואולי משום דאינהו הוו נמי מלאכה שאצ"ל כמ"ש התוס' לקמן:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה הזורק. </b>ומ"ש ולחי ברוח רביעית וכן קורה כדמפרש לקמן. ותמיהני הלא הוא נאמן בית הר"ב ואיך שכח דעתו בפ"א דעירובין (מ"ב) דמבוי שיש לו ג' מחיצות וקורה אינו כרה"י (והיא שיטת הרמב"ם) רק דינו כמקום פטור. והא דלא חשיב ליה בתוך מק"פ משום דרבנן שווינהו כרה"י לענין שאין מטלטלין מתוכו לרה"ר או איפכא [וכשאין לו הכשר כלל ברוח רביעית הוא בכלל והכרמלית דחשיב שם וכן נכלל בו המדבר בזה"ז]:
+<b>ומה שחשב הר"ב המדברות בכלל רה"ר ובגמ' (ו' ב') מסקינן דבזה"ז אין דינן כרה"ר. </b>נמשך בזה אחר שיטת הרמב"ם וכבר תמה עליו הה"מ בפי"ד הל"א וע"ש בכ"מ. ומ"ש עוד ומקום שאין בו ד' על ד' כו' הוא מ"פ אפילו קוצים כו' לא דק בלשונו דעי' בגמ' (ז) דרבותא היא דאף בדידהו בעינן גבוה ג' ולאפוקי ממ"ד דאינהו אפילו פחות מגובה ג' הוויין מ"פ:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתור"ע אות קי"ח ובמושיט למטה מי' רצו בתוס' להוכיח דחייב וכתבו בדף ד' ע"א ד"ה אבל למעלה כו' עכ"ל. </b>וקשה לי כו' אבל לעולם לדידן דלא ילפינן זורק ממושיט גם למטה מלמעלה לא ילפינן. ולענ"ד דהוכחת התוס' היא דע"כ מטה כלמעלה ממש ולא דנצטרך למילף זה מזה אלא הוא מטה והוא מעלה. דא"ת דחלוקין הן רק דילפינן זמ"ז היה יכול לומר דלמעלה ד"ה חייב דילפינן כו' וה"ה או כ"ש מושיט למטה. אבל מ"מ זורק למטה ל"י ממושיט למטה דדומה מדומה ל"י ע"ד דלמד מלמד לא ילפינן בקדשים:
+
+Mishnah 3
+
+<b>שם בסוף אות קכ"ב ועוד תמה אני כו' א"כ בזה ישאר הקושיא דנימא בכל אמה דהוי כמונח כו'. </b>ולי לק"מ דהא הש"ס קאמר בר"פ אלא כל ד"א ברה"ר גמרא ג"ל ור"ל כל צדדי ד"א בין ע"י העברה ובין ע"י זריקה ובין ע"י גלגול ויתישב ג"כ בזה מה שהקשה על תוס' דעירובין:
+<b>שם ברע"ב ד"ה ונתגלגל חוץ לד"א פטור. </b>שהרי לא נתכוין לזריקה של חיוב [והוא מפי' הרמב"ם. אבל מדברי התוס' בד"ה והא וד"ה אחזתו בסופו מוכח דטעמא דפטורא היא משום דנח מעיקרא בתוך הד"א] וקשה לפי' לאביי דלעיל (ע"ג א') מא"ל. ועוד דמשמע דאיירי דומיא דסיפא בנח ע"ג משהו. ולרבא דשם מיירי הכא דנתכוין לד"א או באומר כ"מ שתרצה תנוח [עי' ב"ק (כ"ו ב') תוד"ה נתכוין. המעתיק]:
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב ד"ה רקק מים ורה"ר כו' דאפילו רקק רחב ארבעה וכו' </b>מלשונו משמע ארבעה טפחים וכן נראה מהתוי"ט והוא תמוה עי' בגמ' דף ק' ע"ב אביי אמר כו' אבל היכא דהוי ד"א וכו' וכ"כ ברש"י ובפי' הרמב"ם. ומה שהקשה התוי"ט ע"ד מתרץ שיש בו דע"ד כו' לפי מה דס"ד ה"ל לאקשויי גם על שאינו רחב ד' דשם הוי מקום פטור. ואנכי תמה על פי' הרמב"ם ואחריו הרע"ב שלא פי' כרב אשי בסמוך ותפשו דברי אביי [עי' תוס' ר"ע אות קפ"ד. המעתיק]:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה והמכה בפטיש. </b>פי' הר"ב כו' וכפירש"י כו' והקשו בתוס' כו'. אלא נראה לר"י כו' . ונראה לי לתרץ דברי רש"י כו' ובהווה עכשיו באה המשנה לאשמעינן ויש לי ראיה שכן היא כו' עכ"ל התוי"ט. יותר ה"ל להביא מהא דחשיב בא"מ בפ' כ"ג האופה במקום מבשל שהיה במשכן ומפרש בגמ' שם דסדורא דפת נקיט. ופי' הר"ן משום דשכיחא. אבל כונת התוס' הוא דלפירש"י אינו אלא תולדת מכה בפטיש שהיה במשכן ואיך שביק האב ונקיט התולדה. וכש"כ למאי דמשני בגמ' אליבא דשמואל ור' יוחנן אימא המסתת המכה בפטיש ופירש"י דה"ק המסתת שהוא חייב משום מכה בפטיש. דמשמע ודאי שהוא האב משא"כ אופה וכן הני דהביא תוי"ט המה ג"כ אבות ממש. עי' בפי' הרמב"ם במשנה דא"מ בפרק כ"ג:
+<b>והנה לפירוש ר"י מוסיף רשב"ג אף המכה על הסדן ולפירש"י בפכ"ג צ"ל דמוסיף אף בשעת מלאכה וכ"מ בפירושו בגמ'. </b>ודלא כגירסת הרי"ף (ברשב"ג) בשעת גמר מלאכה. והר"ן בפ' כ"ג נמשך אחר גי' הרי"ף ולכן הקשה מזה על פירש"י דשם. ולפלא איך לא הרגיש שרש"י לא גריס כן:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ברע"ב ד"ה בין משם אחד. </b>שתיהן אלפי"ן [רש"י]. לכאורה לא מצינו למ"ד שמחויב על ב' אותיות שאינן שם בשום מקום אף דהגמ' ר"ל דר"ש מחייב כה"ג. מ"מ מסקנא לא הוי הכי. ואולי י"ל דרש"י פי' כן אליבא דר' יוסי דחייב משום רושם. ולרושם ודאי די גם ב' אלפי"ן. והא דאריב"ח אליביה (ק"ג ע"ב) מאחת שם משמעון הוא ל"ד וכמ"ש התוס' לעיל (ע. ב') וכפי דמוקי ר' יעקב רישא כותיה. אבל על הרע"ב שכתב אוקימתא דאביי קשה. ואפשר דדוקא היכא דנתכוין לשם גדול הוא דבעינן שהב' אותיות שכתב יהיו שם במק"א. אבל אם לא נתכוין מתחלה רק על כתיבת ב' אותיות חייב אף בכה"ג וכמ"ק בפירש"י בגמ'. שוב ראיתי בתור"ע שהעיר קצת מזה:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ברע"ב ד"ה במשקין כו' כמו מי תותים [רש"י] נראה דוחק דהא הוה בכלל מי פירות. </b>ולענ"ד נל"פ דמשקין הם ז' משקין שמנו חכמים במס' מכשירין פ"ו מ"ד:
+<b>שם בד"ה באבק דרכים כגון ששרט כו' על החול והאבק שבדרכים. </b>קשה דהול"ל בחול ובאבק דרכים כדתנינהו בהדדי לעיל (ל"ח ב') במשנה. ומזה יש להכריע כפי' ראשון שברש"י כי אבק דרכים כאן הוא טיט:
+<b>שם בד"ה באבק סופרים עפרורית של קסת הסופר [רש"י] </b>נ"ל דלפי' הב' ברש"י באד"ר יל"פ אבק סופרים שהסופרים מדבקים בו ניירותיהם והוא אבק הריחים עי' פסחים סוף (דף מ"ב):
+<b>שם בד"ה על שני דפי פנקס כו' עד ולא זו אף זו קתני. </b>כפי הנראה דברי רש"י הם אך במחכ"ת לא העתיקם כראוי וז"ל רש"י. וה"ה לכותלי הבית (ר"ל אם כותב על אחד מכותלי הבית) רחוקים (ר"ל האותיות זה מזה) כו' והדר תני שני דפי פנקס (ור"ל דהן דומין לכותל אחד) וה"ה כו':
+
+Chapter 13
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה שיעור המלבן כו'. </b>ל"י מדוע שביק למיתני הגוזז דהיא מלאכה ראשונה שבצמר ושנוי תחלה בא"מ בפ' כלל גדול והוה רבותא יותר דרחיק טפי מן טוה. עי' לעיל (ע"ט) ובתוד"ה אלמא. ובתוספתא רפ"ט תנא דהגוזז חייב ג"כ במלא הסיט כפול ופסקה הרמב"ם בפ"ט הל"ז:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ישב האחד על הפתח ולא מלאהו כו' השני חייב. </b>לכאורה קשה לר"נ לעיל (צ"ד ב') דאם אפיק חצי זית מכזית ומחצה חייב משום דאהני דאי שקיל מיניה תו פורתא לא יטמא. ה"נ נימא דאהני הראשון (אם לא נשאר פחות רק כדי מלואו של הצבי) דאי הדר תו מיכסי קצת מן הפתח יהא ניצוד. ובקל יש לחלק:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה אע"פ שעמד הראשון והלך לו כו'. </b>דאלת"ה היאך אפשר כו' ונמצא כשהשני חוזר אח"כ וממלא הפתח הוא צודו להצבי. ולמה יהיה פטור כו'. ועמ"א סי' שי"ו סקי"א שהשיג עליו ודעתו להתיר אף כה"ג כיון שכבר היה ניצוד ע"ש. וסברתו זר מאד. ועי' תו"ח. ואנכי מצאתי בתוספתא ברפי"ג הצד צבי בחצר של ב' פתחים נעל הראשון אה"פ בא שני ונעל אה"פ (ר"ל הפתח הב') השני חייב והא' פטור. חזר הא' ופתח ונעל הא' חייב על צידה שניה. הרי מבואר דאף שכבר הוה ניצוד מ"מ כיון שפתח הא' וכלתה שמירתו אם נעל אח"כ חייב. ועל התוי"ט אני תמה מאין פסיקא ליה שיוכל צבי לצאת דרך אותו מקום שיצא בו האדם. הלא עינינו רואות שעובי הצבי יותר מעובי אדם בינוני. ועתה י"ל כפשוטו ד"מ דחלל הפתח היה במכוון שיצא הצבי דרך בו ובא הא' וסתם חצי חללו (ומלאהו ל"ד אלא דר"ל דמיעט להחלל עד שלא נשאר בו בכדי שיצא הצבי) והב' סתם חצי חללו הנשאר ולכן אף שעמד הראשון והלך לו ונשאר מקומו פתוח אין בו כדי שיצא הצבי. ועד"ז דעת לנבון נקל למצא עוד גווני אחריני וישמע חכם ויוסף לקח:
+<b>שם במשנה הא למה זה דומה לנועל את ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו. </b>עי' תוי"ט מה שמביא בשם הר"ן. ועי' רש"י ולענ"ד נראה דתיבת "שמור" הוא תואר לצבי הנזכר. ושעורו ונמצא צבי שהוא שמור (דהיינו קשור כמש"כ הר"ן בא"נ ע"ש) בתוכו. דודאי אף שניתר אח"כ אין אומרים לזה שיפתח כמ"ש הר"ן. ולענין קושית התוס' מאי אולמיה כו'. נראה מפירש"י לקמן בגמ' דממעשה בנ"א מביא ראיה וכדאשכחן בכמה דוכתי בש"ס והא מעשה כו':
+
+Chapter 14
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה והחובל בהן חייב. </b>עי' פירש"י והרמב"ם מפרש דחייב משום מפרק שהיא תולדה דדש. ושאר שקצים ורמשים דפטור דעתו ז"ל אף שיצא הדם לחוץ כמ"ש הרב המגיד בפ"ח הל"ט. והקשה בתור"ע מהא דלעיל (ע"ה) דפליגי ר"י ורבנן בפוצע חלזון אי חייב משום מפרק ומפרש רבא דפליגי באם יש דישה שלא בגדולי קרקע. הא כיון דאין לו עור לא שייך בו מפרק ע"ש. והנה בפי' המשנה באר הרמב"ם הטעם לפי שהוא מתחדש וחוזר לקדמותו ובחלזון פליגי אפילו בפצעו מת דאפילו רבא לא אמר שם אלא אפילו תימא שפצעו חי ור"ל דבפצעו חי נמי מיירי ובמת לא יחזור עוד לקדמותו לכן הוצרך רבא לחדש עוד טעם דס"ל לרבנן דאין דישה אלא בג"ק ור"י באמת ס"ל דאפילו בחי דחוזר לקדמותו מ"מ כשיצא לחוץ חייב וברייתא בחולין שהביא שם הה"מ וכ"מ דמחייבת בשאר שקו"ר ביצא הדם אתיא כר"י. ולה"כ אלא כסתם מתניתין דלא חלקה בין יצא לל"י ונכון בס"ד:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה ושלא לצורך כו' וכתב הר"ן כו' אלא שאותן שמונה שרצים אין דרכן להזיק ולפיכך כל צידתן לצורך. </b>וק"ל הא גם מהם יש שמזיקין את השדות ואת האילנות וכדתנן בפ"ק דמו"ק צדין את האישות (והם תנשמת) ואת העכברין משדה האילן ומשדה הלבן כו' ועכברין סורן רע הוריות (י"ג) ורשיעי נינהו כו' לא מסתייהו דאכלי אלא קריין לחבריהן (תוס' ב"מ מ' בשם הירושלמי). 
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה בין מרובה כו' אבל רש"י והרע"ב אליבא דרבה בר רב הונא (לעיל בגמ' ע"ה ב'). </b>והתוס' כתבו שם דמדרבנן אסור לכ"ע. ומש"כ (התוי"ט) וטעמא רבה איכא כו'. דפח"ח וזה נעלם מהמג"א סי' שכ"א ס"ק ז' ע"ש:
+
+Chapter 15
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה וכשם כו' כדי לקצרן כו' [רש"י] </b>ובגמ' (ס"ד ב) מפרש רש"י להתיר מרשת זו ולהוסיף ע"ז:
+
+Chapter 16
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה למבוי שאינו מפולש שי"ל ג' מחיצות ולחי כו' </b>[כ"ה בפי' הרמב"ם] וקצרו במקום שהו"ל להאריך דהא קשה דאפילו אוכלין ומשקין נמי עי' לקמן בגמ' (קי"ז) בתוס' ד"ה ועוד ובמהרש"א וה"ל לבאר דס"ל כר"א דבעינן ב' לחייב בעלמא רק דבכה"ג בחד לחי סגי וכדמסיק בגמרא:
+שם <b>בתוי"ט בסד"ה מצילין כו' וטעמא דלא שרינן להציל מידי אחרינא מפורש כו'. </b>במחכ"ת ל"ד דהכא דמיירי למבוי שאינו מעורב הטעם פשוט משום דלא עירבו. וגם לפי המסקנא בגמרא (קי"ז ב') דאתיא כר"א דבעינן בעלמא ב' לחיין. מחוסר גם כן עוד לחי הב':
+
+Chapter 17
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>כל הכלים ניטלים לצורך ושלא לצורך ר' נחמיה אומר כו'. </b>בגמרא אמר רבה לצורך דבר שמלאכתו להיתר כו' שלל"צ כו'. משמע לכאורה דמפרש לצורך ושלל"צ דמתני' קאי תרווייהו על דבר שמלאכתו להיתר. וא"כ שמלאכתו לאיסור לא הוזכר דינו במשנה כלל וכן לאוקימתא דרבא יקשה כזה. לכן נראה דהכי מפרש למתניתין כה"כ ניטלין אבל יש מהן לצורך דוקא והוא כלי שמלאכתו לאיסור ויש דאפילו שלל"צ והוא שמלאכתו להיתר ופירוש דלצורך ושלל"צ הוא לכל חד כדאית ליה. ויתכן עוד לאמר דמשנה זו היא באור לדברי ר"י דלעיל דאמר סתמא כה"כ ניטלין ומפרש השתא דכה"כ ניטלין יש מהן כו' כנ"ל:
+<b>שם ברע"ב ד"ה ר' נחמיה אומר כו' כגון סכין לחתוך בו בלבד שרי ולא לסמוך כו'. </b>ל"ד דאפילו לחתוך בו לא שרי אלא דברים שדרכן לחתוך בו כגון אוכלין כדמוכח בעירובין (ל"ה) וכדפי' [הרע"ב] בעצמו שם (פ"ג מ"ג):
+
+Chapter 18
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה ומע"ש והקדש שנפדו כו' ולא נתנו את החומש כו'. </b>כן מוקי לה בגמ' בלא נתן אה"ח דאינו מעכב. וק"ל לר"י (ב"מ נ"ד) דמדרבנן אסור לאכול משום פשיעותא אפילו בשבת ופסק הרמב"ם כוותיה בפ"ה מהל' מע"ש הי"ב מדוע לא יאסר בטלטול כמו טבל דרבנן. ומתני' א"ל דאתיא כר"א או כהכרעת רבי שם אבל על הרמב"ם דפסקה קשיא:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה והקדש כו' דכתיב ונתן את הערכך וגו' ונתן הכסף וגו' ע"ש. </b>ודרשה זו תמוה דבכ"מ מצינו בקרא נתינה בקרקע כמו לזרעך אתן את הארץ הזאת ועוד רבות ועי' ב"מ (נ"ו ב'):
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה מדדין כו' ומיהו למאי שפסק הר"ן לחלק בין גדולים לקטנים כו' ניחא כו' ולהכי תני עגלים כו' ולא שאר עופות כו'. </b>ותמוה דמאי נייחא הא גם לדעת הר"ן שווים בהמה ועוף דבגדולים שרי אף בר"ה ובקטנים לא. א"כ ישאר הקושיא מדוע שייר שאר עופות. והמחוור הוא משום דבעופות יש תרנגולת דאין מדדין להכי לא תני להו:
+
+Chapter 19
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ברע"ב ד"ה כורך על אצבעו. </b>דרך מלבוש לשנותו כו'. וכן פי' רש"י. ולכאורה תרתי דסתרי דאם הוא דרך מלבוש אין בו איסור כלל אפילו מדרבנן. ולשנותו כו' (זהו אפילו אינן דרך מלבוש כמו לעיל (קכ"ח ב') לענין שמן מביאה בשערה) הוה איסורא דרבנן. ואולי אף דרך מלבוש אסור דהוה כהערמה לעיל (ס"ה ב') אבל מ"מ קשה דל"ל כלל לטעמא דדרך מלבוש ואולי בכדי דליהוי שבות דשבות אבל משמע דדרך רה"ר אסור וכ"כ המ"א סי' של"א סק"ח וא"כ הוה בלא"ה שבות דשבות. והגרע"א הקשה דמ"ש מכמון דשרי ללעוס בשיניו דהוי טחינה כלאח"י וה"נ הוי הוצאה כלאח"י ואפילו מרה"ר לישתרי ולי שנא ושנא דהתם לצורך רפואה (וביותר תמיהני על כתה"ג דלקמן ע"ב בפיסקא דמוצצין קאמר הש"ס דהוה סכנה וע"ש בתוד"ה לעוס) והכא לצורך מילה דמכשירי' קודם המילה אינם דוחים אפילו שבות:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה ומזלפין כו' ולשון ארמי הוא כו'. </b>ואני אומר שמקורו הוא מל' עברי מן דֶלֶף כי הז' והד' מתחלפין מל"ע לל"א כמו זכר בל"ע דכר בל"א ודומיו הרבה:
+
+Mishnah 3
+
+<b>ברע"ב ד"ה ספק בן ח' חדשים ספק בן ט'. </b>וכפירש"י. ובברייתא בגמ' (קל"ה) איתא ספק בן ז' ספק בן ח' ולכאורה ה"נ דהברייתא דוקא נקטא כה"ג דתרווייהו ספיקי מיעוטי נינהו אבל בציור רש"י והרע"ב יש לן למיזל בתר רובא דרוב נשים לט' ילדן (יבמות ל"ז). ואולי הברייתא כרבנן דרשב"ג לקמן (קל"ו) ורש"י מפרש אליבא דרשב"ג דפסק לקמן ריא"ש כוותיה ועי' מ"א סי' ש"ל סקט"ו:
+
+Chapter 20
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ועושין אנומלין בשבת ריה"א כו' רצ"א כו'. </b>לכאורה נראה דר"י ור"צ פליגי בפירוש מילתא דת"ק עי' פסחים (קט"ז ב') במשנה וחותם בגאולה רט"א כו' רע"א כו' ברשב"ם ובתוס' שם ועי' עוד בעירובין (ריש דף מ"ח) בתוס'. ותמיהני על לשון הרמב"ם והר"ב דנראה שמפרשים דג' מחלוקות בדבר וכ"נ מהטוש"ע:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>אבל לא כובשין. </b>פי' רש"י [וכן הרע"ב] דהיינו צורך חול. מאי פסקא הא תנן לעיל (פט"ו מ"ג) מקפלין את הכלים ופירש"י [וכן הרע"ב] כדי לחזור וללבשן בו ביום והוא מהגמ' שם ולולי פירושם הנל"פ הטעם שמא יתקע דומיא להא דתניא לעיל בר"פ כה"כ דלת של שידה כו' נוטלין אבל לא מחזירין ופי' רבא משום גזירה שמא יתקע:
+
+Chapter 21
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה והאבן בתוכה כו'. </b>ומ"ש הר"ב עוד ומתני' איירי כו' נמשך לפי' הרמב"ם כו' ודבריו תמוהים כו' והכי איתא בגמ' ולנעורינהו נעורי אמר רחב"א אמר רב כו'. עי' היטב בתוס' ישנים. ולפי הא"נ שבסוף דבריהם יבא אל נכון פי' הרמב"ם (והרע"ב) אחריו במשנה. והתוי"ט נראה שלא ראה את הת"י והנה מוכח מפירושם דאף דהאבן נעשה דופן לכלכלה מ"מ עוד שם מוקצה עליו ולהב"י סי' ש"ט היה פשוט דתורת כלי עליו ולכן כתב על פיה"מ להרמב"ם וא"א לומר כן כו' ע"ש והביאו התוי"ט וכ"נ מהרמב"ם בחבורו וטוש"ע ולענין דינא נראה דל"פ דאינהו מיירי בדהדקיה עי' לעיל (קכ"ה) וכ"כ המ"א שם סק"ג והת"י מיירי בדלא הדקיה:
+
+Chapter 22
+
+
+
+Chapter 23
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה לא יספיד כו' ולפיכך יש לבעלי התוס' כו' אלא לשם כמה בנ"א. </b>כלומר כו'. ול"נ דר"ל דלאחר שיספידו בהם לאותו אדם שהובאו בשבילו ראוים עוד להספיד בהם לכמה מתים ועל כונה זו הובאו. משא"כ ארון וקבר א"ר אלא לאותו מת בלבד:
+
+Mishnah 5
+
+<b>לא שיעלה כו'. </b>כלשון הזה בפ"ד דשביעית מ"ו:
+
+Chapter 24
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה בין דקה ובין גסה. </b>הן לר"ה בגמ' הרבותא בגסה ולר"י הרבותא בדקה וש"מ דבלישנא דבין בין אין קפידא בסדור הדברים וכ"מ בר"ה (ריש דף ל"ג) אבל בריש מו"ק משמע בגמרא דאת הפשוט דרך להזכיר תחלה ועי' מש"כ בברכות (נ"ד א'):
+שם <b>בתוי"ט ד"ה מתירין כו' ל' הרב שאגדן וכן לשון רש"י ואגד אין בו קשר האסור כו'. </b>נראה דאישתמיטתיה במחכ"ת גמרא ופירש"י בסוכה (ל"ג ב') בענין אגד של לולב דבעינן דוקא קשר האסור ע"ש ובנידון דהכא נ"ל דדרכן היה לקשור העמרים בהתבן גופיה עי' פ"ו דפאה משנה יו"ד ובפי' הרע"ב כמו שנוהגין בזמננו (וגם בלא"ה הרי עמרים גופייהו עומדין להתירן למאכל בהמה) והרע"ב כתב בסוף מכילתין דגמ' דראוי למאכל בהמה לא מבטיל ליה להיות קשר ש"ק. ודמיא להא דתנן לעיל פט"ו קושרין דלי בפסיקיא. ורש"י שם הוסיף עוד דמנתק כשיבש ולדבריו הך עדיפא מהא דפסיקיא ובזה נסתר ג"כ דמיון התוי"ט שם להא דפ"ב דעירובין דהכא שאני דלא מבטל ליה:
+
+Mishnah 3
+
+<b>הרדיסיות ברע"ב ד"ה דורסיות כו' ע"ש הורדוס (והוא מפי' הרמב"ם) </b>ורש"י פי' הדרסיאות ע"ש מקומן ובחולין (קל"ט ב') מאן דתני הרדסיאות ע"ש הורדוס ומד"ת הדרסיאות ע"ש מקומן והנך רואה שבטעות נתחלפו הגירסאות ברש"י והרע"ב וצריך להחליפן וברש"י שאצל הרי"ף ובר"ן הגירסא על נכון:
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב ד"ה מחתכין את הדלועין כו' אלא לאדם. </b>וכן פירש"י ועי' בתו' רע"א שכתב דלפי"ז שייך זה בפלוגתת ר"י ור"ש דלר"י אסור כו' ע"ש והנה מלישנא דמתני' משמע להדיא דל"פ ר"י אלא בנבלה אבל בדלועין מודה. וטעמא נ"ל דלא מצינו בגמ' לומר לר"י מוכן לאדם לא הוי מוכן לבהמה רק לישנא לא הוי מוכן לכלבים (פסחים נ"ו ב' ביצה ו' ב') ועי' ג"כ בחולין (י"ד) וטעמא נראה משום דאין אדם חס עליהן. עי' לעיל (קנ"ה ב'). משא"כ בשאר הבהמות. וראיה לזה תמצא לעיל (קכ"ח) בתוס' ד"ה דג ושם ע"ב בד"ה קשר. ולפ"ז ל"ד הרע"ב במש"כ בדר"י דכל מידי כו' לא מקצה ליה לבהמה. רק דלכאורה יש סתירה לזה קצת מלעיל (ס"ד קמ"ב) ע"ש אבל המעיין היטב יש לחלק ועי' מש"כ בס"פ מפנין:
+
+Mishnah 5
+
+<b>ונשאלין לנדרים כו'. </b>נראה משום דהבעל מיפר נדרי אשתו שלא מדעתה אבל החכם אינו מתיר עד שיבוא הנודר לפניו ושואל התרתו. והתוי"ט נדחק בזה ומה שהעלה בתורע"א דברי הר"ן דנדרים בצ"ע ישבתי בחדושי שם בס"ד:
+<b>שם לידע אם יש בגיגית פ"ט. </b>ובגמרא הילקטי כו' וע"ש פירוש רש"י ותוס'. ופי' הרע"ב הוא כעין ומיהו יתכן לומר כו' שבתוס' וגם על פירושו יקשה מארובה כו' עי' מהרש"א. ולי ג"כ קשה מרפי"א דאהלות דאיתא שם להדיא דאף סדק כ"ש מפסיק שלא תעבור הטומאה מעבר לעבר ע"ש. ולעדנל"פ דהסדק לא היה הולך ע"פ כל אורך הגיגית אלא באחת מקצוותיה נשאר שלם בלתי סדק והם מדדו את קצהו השלם אם יש בו טפח שיעור אוהל היה מביא אה"ט (עי' תוי"ט ד"ה לידע). ואם לית ביה טפח הרי הסדק מפסיק. ופי' זה מדויק בלשון המשנה דלפירושם הול"ל אם יש בסדק הגיגית פ"ט ולשון פותח טפח מצינו על דבר שלם בכ"מ ומהם בסוכה (כב) ע"ש ברש"י ובתוספות ובאהלות פי"ב מ"ו ובפי"ד כמה פעמים:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Shabbat/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Shabbat/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..4c54b5252937e326ab70e02dd889567353803070
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Shabbat/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,538 @@
+Rashash on Mishnah Shabbat
+רש״ש על משנה שבת
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Mishnah_Shabbat
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה שבת
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה פשט העני כו' קמ"ל דמה"ב אסורה וחייבין עליה. </b>וכ"ע התוי"ט ואפילו כו' ולר' יוסי דסוכה כו' דל"נ שבת לדחות אצל צדקה כו'. ובתוס' ר"ע הקשה עליו דהא גבי לולב גם כן ל"נ שבת לדחות אלא בטרדא הדבר תלוי ע"ש. ולפלא שנעלם משניהם ז"ל התוס' (ביבמות ל"ד) ד"ה טעה שהוכיחו להדיא דלא בדחי' תליא אלא בטרדא ע"ש. והכא דחייב נראה משום דאין זמנו בהול וכדאיתא חילוק זה ביבמות (שם) ובפסחים (ע"ב ב):
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה מפסיקין כו' הא דכתב הר"ב דאתאן לד"ת כו' וכ"ש הוא מכל הני דלעיל דמפסיקין ואפילו כי איכא שהות כו' וכ"כ הר"ן. </b>וקשה דהא הך בבא מוקי לה בדבור הסמוך בדליכא שהות (בשם הר"ן) וא"כ דיו לבמה"ד להיות כנדון ובאמת בר"ן משמע דמפסיקין לק"ש קאי אדלעיל וגורס ומפסיקין בו"ו ובפרק לולב הגזול מוכח בדבריו בביאור שכן הוא רק ואין מפסיקין לתפלה מוקי הש"ס דקאי אחברים:
+<b>שם בתוס' ר"ע (אות ח') וקשה לי הא סיפא מיירי בת"ע כו' והוי חדוש אף דשכיח שכרות כו' קמ"ל בסיפא דגם לת"ע אין מפסיקין. </b>ולי עוד קשה דילמא אשמעינן דאף דמפסיקין לק"ש משקראו חוזרין למלאכתן ואח"כ מתפלל וכמו שבאמת הדין כן כמו"ש הר"ן וכ"פ בשו"ע. אשר ע"כ הנלע"ד דקושית הש"ס הוא מלשון מפסיקין ויהיה פירושו והתנא רישא כו' כיון דכבר עסיק ותני בה ברישא לא הל"ל מפסיקין כאלו הוא ענין חדש אלא הל"ל ומפסיקין לק"ש או אבל מפסיקין וזה דלא כגי' הר"ן שכתב בסמוך וזה מדויק במה שציין הש"ס ואם התחילו א"מ מפסיקין לק"ש ולא ציין הא דוא"מ לתפלה דלפירש"י הא עיקר הקושיא מזה:
+<b>שם ברע"ב ד"ה וא"מ לתפלה. </b>שאין לה זמן קבוע דאורייתא [עי' רש"י שבת דף י"א ע"א ד"ה חברים]. משמע דאזיל כאן בשיטת הרמב"ם בפ"א מהל' תפלה שהיא עצמה מה"ת רק שזמנה מדרבנן. ועי' ר"פ מי שמתו מה שפי' בשם רבותיו:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוס' רע"א (אות י"ד) והתורה הזהירה על התרומה כו' רש"י. </b>ומה דנקט מהרש"א דשותה תרומה טמאה במיתה באמת כ"כ רש"י בבכורות כו' וכן נקטו תוס' ע"ז כ"ו. שכח לציין ג"כ תוס' פסחים (ריש דף י') ועי' מש"כ בחדושי הרמב"ם בפי"ט מהל' סנהדרין בס"ד. אבל מ"מ פירש רש"י צריך ישוב מדוע לא פי' טעם דאיסור עשה הנ"ל. ונ"ל דהוכרח לפרש כן אליבא דר"א דא"ל בפ"ח דתרומות מ"ב דאם נטמאה התרומה אחר שנתנה לתוך פיו יבלע וע"ש. איברא דאפשר לומר דכאן כיון שהיה כבר אוכלין טמאים בפיו בשעה שנתן המשקים דתרומה לפיו הוה כמו שנטמאו קודם וכעין זה הוא בגיטין (ע"ט) ל"ש אלא שקדם גט כו' ע"ש:
+<b>שם ברע"ב ד"ה וי"ח דברים כו' והגזירה הי"ז כו' כדאמרינן גזרו על פתן משום שמנן כו'. </b>לא דק דבגמ' פריך מאי אולמיה כו' אלא גזרו על פתן ושמנן כו':
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתוי"ט ד"ה וכרשינין. </b>פי' הרמב"ם כוסמת כו' שנמצאת למד שהוא סובר שכוסמת אינו כוסמין שחשבו מה' מינין. ובירושלמי ריש חלה הביאו הר"ש שם יליף הא דה' דברים חייבים בחלה מקרא דושם חטה שורה כו' וכוסמת זו הכוסמין ומשמע דדרשה גמורה היא ולא אסמכתא מדפריך עלה ולמדין מן הקבלה. אך מצינו במו"ק פ"ג ה"ה דקאמר שם מנין לאבל מן התורה שבעה שנאמר ויעש לאביו אבל שבעת ימים וז' ימי אבילות אינן אלא מדרבנן ואפ"ה פריך עלה ולמדין דבר קודם למ"ת:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ברע"ב ד"ה אלא כו' למקום קרוב. </b>כלומר שיהא המקום שרוצה להוליכו קרוב שיוכל להגיע שם מבעוד יום [רש"י]. וכן בפי' הרמב"ם שיגיע לביתו כו' ואין לשון למקום קרוב סובל פירושם דהל"ל כדי שיגיע לביתו כלישנייהו וזהו לקמן (י"ח ב' וי"ט) בברייתות יהיה המקום קרוב או רחוק. לכן הנלע"ד דדעת תנא דמתניתין אליבייהו דלא בעינן לביתו ממש אלא כדי שיגיע לבית שבעירו היותר קרוב וכדעת ב"ה בברייתא לקמן (י"ח ב') לת"ק דר"ע. וקרוב בעיני לומר דגם ר"ע אליבא דב"ש כן בכדי שלא להפליג מחלקותן. אלא שלא חש כ"כ לפרש דברי ב"ש ומסתמא ממילא ומתניתין כוותיה ועי' מ"א רמ"ז:
+<b>שם במשנה וב"ה מתירין. </b>מלשון הרמב"ם בחבורו פ"ו הל' י"ט וכ' וביותר מלשון הטוש"ע רנ"ב סס"א משמע דבעינן שיצא ממש מביתו מבעו"י אבל לשון כדי כו' שבדברי ר"ע בברייתא לא משמע הכי וכן לקמן (י"ט) נותנין מזונות לפני העובד כוכבים בחצר (כדי לאכלן. רמב"ם ושו"ע) נטלן ויצאן אין נזקקין לו וצ"ע:
+
+Mishnah 8
+
+<b>ברע"ב ד"ה מתירין עם השמש. </b>בעוד שהחמה על הארץ כו' (רש"י). לכאורה סתירה מכאן לפיר"ת (שבת לה) ובתוד"ה תרי דמתחלת שקיעה בכדי הלוך ג' מילין ועוד 3/1 או ¼ מיל ודאי יום הוא דא"כ אמאי מצרכי בעוד שהחמה זורחת וסייעתא להגר"א ז"ל וסייעתו באו"ח רס"א סקי"א וכן הביא גם הוא ז"ל בהמשך דבריו ראיה זו. ואולי י"ל דהכוונה לאינם בקיאין וכדא"ל רבא לשמעיה אתון דלא קיי"ל כו' אדשימשא אריש דקלי כו' (שבת ל"ה ע"ב):
+
+Mishnah 9
+
+<b>ברע"ב ד"ה כלי לבן כו' וצריך ג' ימים (עי' רש"י) </b>משמע דאם היה נצרך זמן יותר היה אסור אף קודם ג"י הכל לפי הזמן וכן לשון הרי"ף והרא"ש לקמן (י"ט) גבי אגרות דאי לא קביע ב"ד במתא אין משלחין כלל וכן לשון הרמב"ם בפ"ו הלכה כ' אסור לשלוח לעולם ולשון השו"ע ר"ס רמ"ז אפילו מיום ראשון. ונ"ל דלדברי הרז"ה שהביא הר"ן גבי הא דאין מפליגין בספינה פחות מג' ימים כו' שרי כל הני בג' ימים קודם השבת:
+<b>שם ברע"ב ד"ה ושוין כו' לאחר שטחנו הזיתים טוענין עליהם קורות כבדים כו' (רש"י). </b>לכאורה זה דלא כסתם משנה דמנחות (פ"י) דשמן שני לא טחנו מקודם אלא כת"ק דברייתא שם. ואולי דשטחנו דנקיט לאו דוקא דה"ה כתישה. והעיקר נראה דע"כ ל"א תנא דמתניתין שם ור"י בברייתא שם דלא היה טוחנו אלא כותשו אלא משום מנורה דכתיב בה כתית אבל להדיוט (ואפילו למנחות) הכל מודים דדרך לטוחנם:
+
+Mishnah 10
+
+<b>אין צולין בשר כו'. </b>נ"ל דזה קאי אסוף מתניתין דלעיל ושוין כו' ור"ל דבזה גם ב"ה מודו וטעם שמא יחתה ובזה לא נצטרך לומר דנקיט ושוין משום ב"ש כמ"ש התוי"ט:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה ומאחיזין את האור כו' כי שנים כו' מהבנין הכבד כו' והב' כו' מאחזים. </b>תמוה כי מָאֳחָזִים הוא בינוני פעול מבנין הפעיל [צ"ל בינוני מבנין הָפעל. המעתיק]:
+<b>שם בתוס' רע"א (אות כ"ה) בהרע"ב ד"ה כדי שיקרום דהוא נאפה תחלה כו' ורש"י פי' איפכא דר"א חומרא היא כו' [ועיין בתוס' שם בשם הירושלמי] </b>ולי עוד ק"ק מדוע לא מיבעיא ליה להש"ס פי' שיקרמו פניה שבדברי ת"ק אם אחת מפניה או כל פניה. ע"כ נלע"ד בדעת רש"י דר"א ודאי להקל בא דלת"ק בעינן כל פנים ואף הפנים שלמעלה דכלפי ראש התנור המתאחר להקרם מכולן ולר"א די בכדי שיקרום התחתון רק דהש"ס בעי הי תחתון קאמר ומ"מ ר"א לקולא. והא דקרי רש"י חומרא אי אמרינן דר"א על פנים המדובקין קאמר לא נגד הת"ק אלא נגד צד הב' דהאיבעיא. ואולי מש"כ הרע"ב המדובק כו' דהוא "נאפה" תחלה קודם כו' שכלפי אויר התנור ר"ל כלפי ראש התנור. ובתורע"א הביא בשם ש"ל דהרע"ב מיירי בתנור גרוף. ואינו נ"ל:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה ולא בשמן קיק כו' ופתילות שא"ח כו' ומתוך שאין הנר דולקת יפה חיישינן שמא יטה כו' [רש"י] א"נ שמא יניח הנר ויצא ואנן קי"ל דנר של שבת חובה [רמב"ם]</b> ותמוה דכי מפני שהאור פה חלוש יניחנו וילך למקום חושך לגמרי. ועוד ה"ל לאביי להקשות כאן לרבא כדמקשה ליה לקמן (כ"ה ב') על טעמו בדברי רי"ש ועוד הא רבנן לא חיישי שמא יניחנו ויצא אף מפני ריח רע ויותר הלל"פ כדפי' הת"י לקמן דמפני טעמים אלו חיישינן שמא יכבה ולא יהיה שלום בית. או כפשוטו כיון דהאור חלוש אין כאן שלום בית:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>וכל היוצא מן העץ כו' גם באיני יוצא מה"ע א"מ אלא אותן שהיו במשכן כדמשמע בגמ' ובתוס' סד"ה וכל. </b>אלא דהתנא לא בא בכאן רק לזווג לה דכה"י מה"ע דהדלקה:
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה לא ימלא כו' ואיכא למידק כו' ולשתוק מביצה כו' וי"ל דלר"י כו'. </b>תירוצו ל"נ כלל. דא"כ מדוע לא קאמר הש"ס דלרבנן איצטריך קערה משום האי סברא דהפתילה מונחת בתוכה. ול"נ דסתם קערה היא של חרס (ועי' חולין קי"א ע"ב. קערה שמלא בה בשר כו' דמוקי לה הר"פ בטור סי' ס"ט בשל חרס דוקא) ואולי דוקא בש"ח התיר ר"י אבל לא בשאר כלים כיון דמופסקת. ומה שפי' שם בכוונת הרמב"ם דבקערה כיון דמחוברת קרוב יותר שיהיה חייב משום מכבה. משמע דבשפופרת ודאי אין כבוי דאורייתא בזה נדחו דברי הרא"ש בפ"ב דביצה סי' י"ז מה שהביא מהך דשפופרת לסתור דברי התוס' דשם [ועי' ברמב"ם בחבורו פ"ה מהל' שבת הל' י"ב]:
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתוי"ט סד"ה כחס כו' עוד נמצא בברייתא כלך לד"ז ואפשר דבל"ח רגילין בכ"ף נוספת כו'. </b>ונמצא ג"כ במקרא כ' נוספת בסוף התיבה כמו ערכך בפ' בחוקותי שכ' רש"י של"י כפל הכפי"ן:
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוס' רע"א (אות מ"ב) הא דלא תני סתם ובנר כמו דתני ובחלה כו'. </b>ולענד"נ דזה אין סברא דליהוי להו עונש מיתה בעבור שאינן נזהרות להדליק אה"נ. שהוא אינו רק מד"ס (עי' רמב"ם רפ"ה). דבשלמא נידה הוא בכרת עיסה הטבולה לחלה במיתה ביד"ש. אמת הוא שכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה בידי שמים (ועי' מש"כ בהרא"ש למו"ק סי' נ' בס"ד) אבל לחשבה בהדי הני אין לנו (עי' מו"ק כ"ד בתוד"ה הא וברא"ש שם). לכן נ"ל דהכוונה בכאן על שאינן זהירות בהדה"נ מבע"י ומחללת אה"ש באיסור סקילה [דומיא דא"ר אחא לקמן בברייתא בעון שמכבסות כו' בשבת]. ולזאת סמך לה ג' דברים צא"ל כו' עם חשכה כו' הדליקו אה"נ וכן ספק חשכה כו' ואין מדליקין אה"נ דנדחק רש"י לומר דזו ואצ"ל זו קתני והגהמ"ר והרע"ב פי' דהיינו ע"י נכרי אבל למש"כ א"ש משום דכולן לא תני הכא רק אגב דאין מדליקין בזה עסיק תנא ואזיל ועי' לעיל כ"ה ב' בתוד"ה הדלקת הנר:
+
+Mishnah 7
+
+<b>ברע"ב ד"ה עשרתם כו' שאף אכילת עראי ש"ש קובעת למעשר [רש"י] </b>ל"י מה דחקו לזה דאפילו הוי שרי עראי צריך לשאלה משום אכילת קבע. ואין לומר משום הא דרבא ביומא ע"ט ב' דפרי לא בעי סוכה ולשון הרא"ש בפ"ב דסוכה (סי' י"ג) דקבע דידהו כאכילת עראי. ליתא דלא אמרינן אלא לענין סוכה אבל למעשרות ודאי יש קבע כדמוכח בכמה דוכתי במס' מעשרות. ועוד משום פרי דנגמרו מלאכתן צריך לישאל. ולזה י"ל כיון דחזקה ע"ח שא"מ מת"י דבר שא"מ. א"כ תיכף כשנגמרו עשורי מעשר להו כדמוכח בפסחים ט'. ואולי יכוין למש"כ הר"ן בע"פ גבי שבתא קבעה נפשה דטעם איסור הפרשה בשבת ביה"ש הוא כיון דאסור לאכול אפי' עראי חשיב כמתקן. וכ"כ הרמב"ן שם במלחמות:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>תנור כו' ל"י בין מתוכו כו'. </b>נ"ל הא דבכירה תני עליה ול"ת רבותא טפי דאפילו בתוכה שרי כדלעיל ל"ז אא"א לשהות תנן מה לי תוכה כו' הוא משום סיפא דחזרה דהתם דוקא עליה כדלעיל (שם) ולהכי קאמר הכא בתנור ל"י בין מתוכו שתידוק הא בכירה מותר אפילו בתוכה. ואי להחזיר תנן א"כ בכירה קאמר דוקא עליה. ובתנור אשמעינן דאין חילוק בין מתוכו כו' לדייק הא בכירה יש חילוק ודו"ק:
+
+Mishnah 3
+
+<b>אין נותנין ביצה כו' בשביל שתתגלגל כו' בשביל שתצלה כו'. </b>הא דשני בלישנא. נלענ"ד דברישא דאיסור דאורייתא הוא כדקאמר בגמרא. לכן אסור אפי' גלגול דהוא צליה קצת. אבל בסיפא דאינה אלא גזירה דרבנן כדקאמר בגמ'. ל"ג אלא בצליה גמורה והאי בשביל שתצלה שב נמי על הא דלא יפקיענה. ודברי ת"ק הוא לא יפקיענה כו' בשביל שתצלה אלא דר"י אפסקיה לחלוק על ריש דבריו:
+<b>שם ברע"ב ד"ה ולא יטמיננה כו' הואיל ותרוייהו דרך הטמנה כו' עי' [רש"י]. </b>נ"ל פי' לפירושו דיטעה לומר דדרך הטמנה הוא שגורם ההיתר. דלא אסרה תורה אלא דרך בשול שהוא אצל או ע"ג האש. משא"כ בהפקעת סודרין אין לו במה לתלות ההיתר רק מחמת תולדות חמה אבל תולדות האש ודאי כאש דמיא. ולא יטעה לתלות ההיתר מחמת תולדה. ובזה שוב לא נצטרך לדברי התוס' ולמה שנדחק המהרש"א לדבריהם:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בכנפי יונה. </b>נ"ל דכנפים סתם כולל גם הנוצה הרכה (פו"ך בל"א) כדמשמע בחולין (נ"ו ב') במשנה ובאמת היא מוספת הבל ואסור להטמין בה ולכן אמר כנפי יונה להורות דדוקא דומיא דיונה שאין לה הנוצה הרכה. וזה דלא כמשמעות הרמ"א (רנ"ז ס"ג). ועי' בטהרות פ"א מ"ב בתוי"ט מה שהביא בשם הרמב"ם והגהתו עליו ולדבריו משמע דכנפים אינן נקראים רק הנוצה הרכה ונוצה היא השערות הקצרים הירוקים (בלא"ה) ונ"מ גדולה ודעת הפוסקים כר"י בחולין שם. וא"ש טפי הא דנקיט כנפי יונה לאשמעינן דהיינו דוקא הנוצה הגדולה:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה וא"י להחזיר והילכך חיישינן שמא יטלטל הגיזין [בידו (והן מוקצות) או אפי' ע"י הקדירה שג"כ אסור (ועי' תוס' ד"ה הכל)]. </b>ולענד"נ שהחשש הוא שאם תתקלקל לא יוכל להטמין ויתבטל מענג שבת שמצוה לענגו באכילת חמין כמ"ש הרמ"א סס"י רנ"ז וזה מדויק בלשון הגמרא [ושם צ"ל מ"ט חיישינן שמא תתקלקל וכ"ה ברי"ף]. ודע דהרמב"ם מפרש דהטעם שאסור להחזיר כשנתקלקל מפני דהוה כמו שמטמין בחחלה בשבת. כיון שנהרס המקום שהיתה טמונה. ועכשיו מתקן המקום מחדש. והשו"ע קבעו בסי' רנ"ט ס"ג בשם י"א. והגרע"א הקשה הא קייל בסי' רנ"ז ס"ד דאפילו ליטלו כולו ולתת אחר במקומו שרי. והוא דפסקינן כרשב"ג (לקמן נ"א) ואנכי תמה על קושיתו דע"כ לא שרינן להחליף אלא הכסוי לבד כמבואר ברמב"ם פ"ד הל"ד וכ"מ מכה"פ לכן מתבאר בדברי רש"י בפי' הברייתא דר' שמעון בן גמליאל. אבל הדברים שטמונה הקדירה בהם ודאי דאסור להחליפם לכ"ע:
+<b>שם ברע"ב ד"ה ונותן כו' ואע"פ שהוא מלא מוכין כו'. </b>והוא לקוח מפי' הרמב"ם. ע"כ במוכין יבשים קאמרי דא"מ הבל דבחבורו פ"ד הל"ד אינו מתיר אלא בדבר שא"מ הבל וכן לשון רש"י לעיל (ל"ד) במשנה ד"ה וטומנין אה"ח בקופה של מוכין ולעיל בגמ' (מ"ח) מוכין שטמן בהם כו' ושם בברייתא טומנין כו' ובמוכין צ"ל הכל ביבשים דבדבר המוסיף הבל אף מבעו"י אסור:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה מזין עליהן. </b>כתבו התוס' דאיצטריך כו' אבל לפי' הר"ב כו' דהתם כו' נפרש כו' שלא נחוש לשמא יתכוין להזות עה"ב. וזה דוחק דלמה יתכוין עה"ב. ול"נ דאשמעינן דל"ח שמא תפול ההזאה עה"ב וממנה תתמצה עלה"כ דפסולה כדאיתא שם:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ולא בעיר של זהב. </b>הקשו בתוס' דהא תנן כו' והכא לא אסרו אלא בשבת כו'. שמעתי דזהו פרכת הגמ' בכאן מאי בעיר של זהב דהלא גם בחול אסור ומשני ירושלים דדהבא ור"ל דצורת ירושלים מותרת (ואולי משום קרא דאם אשכחך ירושלים וגו') וכדעביד ליה ר"ע כו' אלמא דשרי וש"י:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתו"ח [על התוי"ט ד"ה ולא בתפילין] ול"נ דגם למ"ד שבת לאו ז"ת צריכין ג"כ האי טעמא כו' וכ"ע הגרע"א דכן הוא להדיא ברש"י סנהדרין (כ"ח) ע"ש. </b>ולי ל"נ כן דעת רש"י מדל"כ רק דשמא יצא בהן לר"ה משמע דהיציאה גופה אסורה זולת חששה דליפנות או דמיפסקי ובעיקר כוונת רש"י עי' מש"כ שם בס"ד:
+
+Mishnah 3
+
+<b>ולא בכובלת ולא בצלוחית של פלייטון ואם יצתה חייבת חטאת דר"מ. </b>ק"ל דהא המה עשוין למי שריחה רע כדאמרינן בגמרא וא"כ אמאי ר"מ מחייב חטאת למה יגרעו מקמיע מומחה שפירש"י לעיל (ס' א') במשנה דתכשיט הוא לחולה כאחד ממלבושיו. וזה י"ל כי נחלק בין קמיע שנושאה מי שיש לו חולי וכדומה. אבל ריח רע אינו נקרא חולי. וחילוק כזה הוא בתוספתא שהביא הרי"ף בס"פ שמונה שרצים ע"ש. אבל קשה מהא דתנן לקמן (ס"ד ב) יוצאות כו' בפלפל ופי' בגמ' שהוא לריח הפה. ואולי אין רוב נשים שיש להן ריח רע יוצאות בכובלת וכמ"ש הרע"ב בכוליאר ולפמ"ש בס"ד לעיל בגמ' (נ"ט ע"ב) א"ש כאן בפשיטות:
+
+Mishnah 4
+
+<b>בירית טהורה ויוצאין בה בשבת. </b>הן לפי סדר המשנה בזה הפרק. מ"א מפרשת דברים שלא תצא אשה בהם לכתחלה וא"י א"ח חטאת. מ"ב כיו"ב באיש. מ"ג דבאשה חייבת חטאת. מ"ד כיו"ב באיש. ומן מ"ה עד סוף הפרק דברים שיוצאין בהם לכתחלה באשה ובאיש. ולכן תימה על סדרו בבא זו דבירית שיוצאין בה לכתחלה. במשנה זו. הלא מקומה הנאות לה במשנה שאח"ז. וי"ל:
+
+Mishnah 5
+
+<b>ברע"ב ד"ה בחוטי שער כו' וקולעת בהן שערה [רש"י] או אפי' קשרה אותן על פדחתה כו'. </b>לכאורה מנ"ל הא. הא זה הוי קשה ע"ג הרך דגרע עי' בגמ' ר"פ ובתוס' ד"ה השתא הב' אבל דבריו לקוחין מפי' הרמב"ם והוא פי' גם בר"פ שבראשה נכלל גם מצחה:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>ברע"ב ד"ה ואם יש לו בית קבול כו' מקבל טומאת מגע כו' [כ"ה ברש"י] </b>ותימה עליו ועל התוי"ט דשתיק ליה הלא זהו דעת אביי בגמרא (והביא זה גם התוי"ט) ורבא פליג עליה ואמר אף מדרס והל' כרבא וכן פי' הרמב"ם ופסק כן בחבורו:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>חייב על כל אב מלאכה ומלאכה. </b>עי' [פי' הרע"ב ו] פי' רש"י אבל בנוסחת המשנה דירושלמי ליתא למלת אב וכן בגמ' ס"ח ריש ע"ב ובפיסקא (ע') ליתא:
+
+Mishnah 2
+
+<b>הזורע. </b>הן אף כ"ז שלא נשרש כמאן דשדי בכדא דמי. עי' מנחות (ס"ט) מ"מ כיון דע"י זריעתו עתה ישרש אח"כ חייב כמו אופה וצולה דחייב אע"פ שנאפה ונצלה אח"כ מאליו (וע"ש סוף דף נ"ו ונ"ז א') והנה אם לקט הזרע קודם שנשרש נראה דפטור למפרע על מה שזרע כיון דלא נתקיימה מחשבתו וד"ז יש ללמוד מבעיא דרבב"א בריש מכילתין דאם רודהו קודם שנאפה פטור וגדולה מזו משמע בתוס' ק"ע בירושלמי דפרקין (דף כ"ח א' דפוס דעסוי) בד"ה כל דבר דאם עקר דבר מגידולו אם שוב שתלו אח"כ פטור. וזה ודאי ל"נ כלל דכיון דכבר גמר מלאכת העקירה. [וזה דומה למש"כ הרא"ש בפ"ב דביצה סס"י י"ז ע"ש] משא"כ הכא היכא דלא נשרש עדיין לא נעשה כלום דכמאן דשדא בכדא דמי. והנה בזורע משמע דחייב אף דההשרשה לא תהיה אלא בחול עי' מש"כ בפ"ב דכלאים מ"ג וכן הנוטע חייב אף דזמן קליטתו נמשכת. עי' בפ"ב דשביעית מ"ו. ומזה נ"ל דכן האופה בשבת עם חשכה חייב אף דאין שהות שתגמר אפיתו בעו"י:
+<b>שם המולחו והמעבדו והממחקו כו' </b>כצ"ל וכ"ה ברי"ף וברא"ש ולקמן (ע"ה ב') בפיסקא בגמרא ותיבת את עורו ליתא. [עי' שנויי נוסחאות. המעתיק]:
+<b>ברע"ב ד"ה והמרקד כו' משום דשלשתן הוו במשכן כו' [גמ'] א"נ לפי שאינן כו'. </b>ותמוה לפרש טעם אחר מהש"ס ואולי א"נ ט"ס הוא ובא ליישב בזה מדוע ל"ח ג"כ השובט והמדקדק דחשבם ר"י לקמן (ע"ה ב' ועי' רש"י שם שיישב בטוב) והוא מחלק דשם באמצע מלאכת המסיכה והאריגה הוא שובט ומדקדק לתקן יפה המסיכה והאריגה אבל הכא הוה בזה אחר זה:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה אבות כו' וכ"ש לבית יוסף כו' דכל תופר א"ח על הקשירה כו'. </b>ע"ש בב"י דלכן לא מחייב משום דמיירי דלא עשה אלא קשר אחד. וא"כ אדרבה לא א"ש לישנא דארבעים כיון שזה לא נקרא קשר. גם מה שתלה זה בב"י ע"ש דהוא לא חידש מידי רק הביא דברי הר"ן והסמ"ג גם סתירתו מהא דחלתא אינה סתירה דאולי דרכה היתה להעשות בב' קשרים דלצורך החזקת התפירה לא היה נצרך לקשר דע"כ לא בעינן ליה אלא בב' תפירות לבד כמ"ש הרמב"ם פ"י ה"ט:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה המכבה והמבעיר. </b>הכא ל"ק דליתני מבעיר ברישא כו' ולכן נראה בעיני כו' שבהבערה איכא מאן דס"ל שאין בה ח"ח כו' והוא ר"י כו'. מוכח דס"ל דבכבוי גם ר"י מודה. ושארי הגאון המפורסם מו"ה מנשה בן יוסף בן פורת מאילייא ז"ל באלפי מנשה נסתפק בזה. ולכאורה מדברי התוס' בביצה (ר"ד כ"ג) נראה דכבוי ג"כ אינו אלא בלאו לר"י מדהוצרכו לחלק ביניהם מטעם דהבערה ישנה לפעמים לצורך או"נ כו' ע"ש וכן הבין דבריהם בס' משכיל לאיתן (בפסחים צ"ג ב') ע"ש אבל בס"פ ספק אכל מוקמי אמי ב"א לרחב"א לת"ק דברייתא שם דאמר המחתה בגחלים בשבת חייב חטאת (אחת אע"פ שהוא מכבה ומבעיר) כר"י דאמר הבערה לל"י הרי לך בהדיא דבכבוי מודה וכ"נ מר"י גופיה לעיל בפרק ב"מ דפוטר בכולן חוץ מה"פ שהוא עושה פחם משמע דמודה בה לת"ק דחייב חטאת. שוב מצאתי להת"י שם כדברי והביא ג"כ להא דכריתות:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב ד"ה לחין הראוין לאדם כו' דלחים לא חזו לגדי [כ"ה ברש"י] אף דהיה חזו י"ל כיון דחזו גם לאדם אין מאכילין אותן לגדי. </b>עי' בגמ' (ע"ח) וברש"י ד"ה רפואתו ל"ש ושם ע"ב בד"ה קלף במתניתין (וע"ט א') בתוס' ד"ה כדי. וכן הרמב"ם בחבורו לא כתב רק מפני שהן אוכלי אדם:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>קלף כדי לכתוב עליו פ"ק שבתפילין שהיא שמע ישראל. </b>ק"ל לדעת הי"מ שבתוס' (מנחות מ"ב ב') ד"ה עד דבקלף של תפילין כ"ע ל"פ דבעינן עבוד לשמה וכ"כ המאור פ"ק דסוכה ה"ל להתנא להתנות שהיה מעובד לשמה. ועוד קשה לי לדעת הרמב"ם דבמזוזה ל"צ עבוד לשמה מאי פריך הגמ' לקמן (ע"ט ב') ורמינהו קלף כו' כדי לכתוב עליו מזוזה נימא התם דלא עיבדו לשמן והוה א"ש גם סיפא דברייתא דתני קלף כו' פ"ק שבתפילין דר"ל אם היה מעובד לשמה ולא לשנויי בדוחק דה"ק כו' ע"ש [ול"נ ליישב. דרש"י פי' איידי דדמיו יקרים לא עבדי מיניה קשר מוכסין וכ"כ התוס' לקמן וק"ל דמ"מ כי אין בו כדי לכתוב פ"ק שבתפלין אמאי פטור הלא מעתה כיון שא"צ לתפילין ע"כ ישמש בו לד"א ולחייב בכדי קשר מוכסין וכ"ת דאכתי ראוי לדבק או לתפור אליו חתיכת קלף עד שישלימנו לשיעור פ"ק דהא כתבו התוס' בסוטה י"ח ד"ה כתבה דלא מהני תפירה. ועי' בתשו' הגרע"א סי' י"א. ע"כ נלענ"ד דהטעם דא"ח בכדי קשר מוכסין הוא מפני דע"כ מיירי דעיבדו לשם תפילין וא"כ אסור לעשותו לקשר מוכסין משום הורדה מקדושה וכן הברייתא ע"כ ג"כ איירי במעובד לשם מצוה דאל"כ לחייב בכדי קש"מ]:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה שהיא שמע ישראל. </b>תמיהא לי דלמאי איצטריך לפרש דזיל קרי כו' ונ"ל כו' שד' פרשיות שבתפילין מעכבות זא"ז א"כ לא ליהוי כו' אהכי קתני כו'. ולכאורה מה יושיענו זה אכתי אף לזאת חסר לו עוד דיו וקולמוס וכן לרוב דברים שחשיב במשנה אין די בהם לבדם בלתי הצטרפות דברים זולתן ובר"פ פריך אביי מים בכד ומצטרפין והשיב לו רבא מידי דחשיב בעינן וה"נ הא חשיב ופירש רש"י דחזי לצרופי ביה מיא. וי"ל דע"כ ל"א דחזי לאיצטרופי אלא אם חסר לו דבר אחר שנצרך לתכליתו אבל לא אם הוא בעצמו חסר השיעור דאל"ת כן יתחייב על כל פחות משיעור [ומדברי התוס' לעיל (ע"ו ב.) ד"ה אף אנן נמי תנינא לא משמע כן] ול"נ ליישב ע"פ משנה (בקדושין ס"ב ב) קדשתי את בתי הקטנה כו' כולן אסורות חוץ מן הגדולה שבגדולות דר"מ מה"נ איכא למטעי דפרשה קטנה היינו קטנה מהגדולה ואף לאביי שם דבכת אחת כו' קטנה קטנה ממש נראה דכאן דומה לב' כתות דקדש והיה כו' כמו כת אחת ושמע והיה א"ש כמו כת הב' ומכ"ש לשטת ר"ת בסדר הנחתן בבתים דקדש והיה כ"י בצד אחד ושמע והיה א"ש בצד הב':
+
+Mishnah 4
+
+<b>סיד כדי לסוד קטנה שבבנות. </b>ובגמ' (פ' ב') תנא כדי לסוד אצבע קטנה שבבנות. ותמיהני על הרמב"ם בפי' והר"ב אחריו שלא בארו זה ולעיל בר"פ גבי שמן כדי לסוך אבר קטן בארו יפה. ונ"ל ראיה לפירוש רש"י שם דאבר קטן היינו אחד מפרקי אצבע קטנה ולא כפי' הרמב"ם אצבע קטנה מדהתם תני אבר קטן (עי' בפ"א דאהלות מ"ח) והכא אצבע קטנה ש"מ דחלוקין מהדדי:
+<b>שם רי"א כדי לעשות כלכול. </b>לקמן בגמ' בפיסקא איתא כדי לסוד כלכול וכ"ה בנזיר וכ"ה ברא"ש:
+<b>שם ברע"ב ד"ה פטפוט. </b>רגל למקום מושב הכור כו'. כן הוא ברש"י ובפי' הרמב"ם אבל בגמ' איתא פטפוט כירה קטנה:
+
+Mishnah 5
+
+<b>ברע"ב ד"ה ונתונה באלפס. </b>שהוחם כבר:
+וכ"ה בפי' הרמב"ם וכ"פ בפ"ה דכלים מ"ב והעקר חסר מה"ס. ולענד"נ דסתם אלפס הוא של ברזל כמש"כ התוי"ט שם בפי"ד מ"ד וזה ידוע דברזל מתחמם מהר יותר מחרס:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוי"ט ד"ה פלפלת. </b>פי' הר"ב אין זה פלפול כו' ונ"ל מדקתני פלפלת בתי"ו כו'. והנה לעיל (פ"ו מ"ה) תני פלפל והגמ' מפרשו שם לריח הפה כמו הכא א"כ נראה דחדא נינהו:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה רי"א כו'. </b>ולכאורה היה נ"ל דת"ק טעמיה משום דהוה מלאכה שאצל"ג ור"ש היא כו'. ולדעתי דלר"ש גם מאבני וכו' פטור וכדאמרינן בגמרא לקמן (צ"ד) פוטר היה ר"ש אף במוציא אה"מ לקוברו ע"ש בפירש"י:
+
+Mishnah 7
+
+<b>ריבב"א חמשה. </b>נ"ל סמך לדבריו דבקרא דכארץ תוציא צמחה וגו' רמוז ה' זרעונים כדלעיל בגמ' (פ"ד ב') משמע דבהכי חשיבותייהו:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה מת כגרוגרת. </b>פי' הר"ב כדין שאר אוכלין שהרי מותר לאכלו כשמת כו'. וכתבו התוס' כו'. ול"ד במחכ"ת דאפילו היה אסור לאוכלו מ"מ ראוי הוא לנכרי כמ"ש התוספות בכיוצא בזה בד"ה שמצניעין. ועי' מ"ש לעיל בגמרא (ע"ח ב) אך לפי"ז ק"ק מ"ט דת"ק דפליג על ר"י בחי טמא. הא עכ"פ חזי לעובד כוכבים קטן:
+<b>שם במשנה צפורת כרמים. </b>הוא מין חגב טהור כדאיתא בחולין (ס"ה):
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה חזר והכניסו כו' וכתב המגיד דהא דתנן חזר והכניסו ר"ל והוציאו כו' ודוחק ול"נ דברישא אמר המצניע כו' ור"ל דלקח מאוצרו כ"ש והצניע לזרע כו' חייב בכ"ש. </b>וע"ז אמר חזר והכניסו ר"ל לאוצרו ואח"כ הוציאו (דהוציאו דרישא מושך עצמו ואחר עמו כמו דקאי על וכל אדם דר"ל ונ"א שהוציאו) א"ח אלא כשיעורו. והמקשה דפריך פשיטא ר"ל כיון דחזר וזרקו לאוצר הרי ביטל מחשבתו הראשונה במעשה (ולשון רש"י שם אינו מדויק דלשיטתו הל"ל כיון דחזר ונמלך דלא לזרעו בטלי כו') וחדש לו אביי כגון כו' ומקומו ניכר כו':
+<b>שם ברע"ב ד"ה עד שיוציא. </b>כלומר אלא ע"כ הוציא בראשונה כל הקופה [רש"י] כוונתו מבוארת דאם לאחר שהניחה חזר והוציא כולה תו אינו מחייב שכבר היתה מקצתה בר"ה. וכ"כ הה"מ בפי"ב (ולמאי דפרישית [לקמן] דהאיסקופה היא כרמלית מילתא דפשיטא היא שהיה פטור) ומזה ה"נ לכאורה לב"ע דס"ל מהלך כעומד דמי. המוציא מרה"י לר"ה דרך הילוך פטור. דהא בשעה שנעתק מרשות לרשות היה כמונח מקצת החפץ ברה"י ומקצתו ברה"ר [וזהו דוקא כפי משמעות התוס' לעיל (ה ב) ד"ה בשלמא דמעביר ד"א ברה"ר הלכתא גמרינן לה ול"ג מהלכה. אבל לא לשיטתם בכתובות (ל"א ב') דגמרינן ממעביר דבמקום חיוב ל"א מהלך כעומד דמי כאשר אבאר בסמוך בס"ד] והא דתני פלוגתתן דרך סטיו הוא לרבותא דרבנן. ובזה הוה א"ש כמין חומר מה שנדחקו ראשונים בהא דרבה גבי לולב וכו' שאמר גזירה שמא יעבירנו ד"א בר"ה ול"א שמא יוציאנו מרה"י לרה"ר דמשום ב"ע איצטריך. ובפרט לפי מה שהבין הרא"ש והר"ן בדעת הרי"ף דהלכתא כוותיה דלדידיה ליכא חיוב מרה"י לרה"ר. אבל זה אינו דהא בכתובות שם מוקי לההיא דגונב כיס כב"ע וברישא תני קודם שיבוא לידי איסור סקילה (ועי' ב"ק ל"ה ובתוס' ד"ה מתניתין בשוגג) וכן מסיפא דהיה מגרר כו' משמע בסוגיין דמיד כשבא לרה"ר בא עליו חיוב שבת דמגרר כמונח דמי. ובשעה שנעתק מרשות לרשות ל"א דאז הוי כמונח ולפטור. אבל מ"מ טעמא בעי מדוע ל"א כמונח דמי בשעת העתקתו מרשות לרשות ולפטור וכקושית הירושלמי לב"ע על העברת ד"א:
+<b>וראיתי בתורע"א כאן שהבין בדברי המהרש"א שבתוס' בכתובות הנ"ל. </b>דלקולא ל"ג ממעביר ד"א בר"ה דל"א מהלך כע"ד ע"ש. ובמחילה מכתה"ג שחילוק זה אינו לא בתוס' ולא במהרש"א. רק המהרש"א כתב דלענין חיוב תשלומין דגניבה נשארה הסברא החיצונה דמהלך כע"ד ול"ג ממעביר. כיון דלענין שבת אין נ"מ שם. אבל מה שנוגע לענין חיוב שבת ילפינן שפיר ממעביר בין לחומרא בין לקולא (רק בהמוציא כו' דרך סטיו לא ילפינן ממעביר מפני שהוא מקום פטור) ולפי"ז מודה ב"ע בדינא דריו"ח דהמפנה כו' ונמלך כו' משום דילפינן ממעביר דלאו כע"ד מפני שהוא מקום חיוב. והא דקאמר הש"ס שם אלא הא מני ב"ע קאי נמי למאי דמוקי ע"מ להוציא. רק לדידיה לא מיירי דעמד משום דלענין חיוב גניבה אמרינן מהלך כע"ד. ובזה נרויח לישב דעת הרי"ף שפסק כב"ע מקושית הרא"ש והר"ן מהא דריו"ח דהמפנה כו'. ולדברינו אחדים המה:
+<b>שם ברע"ב בא"ד אבל מלאה חרדל כו'. </b>[והוא כחזקיה דבגמ'] ולכאורה תמוה דהא קם רבא בשיטתיה דר' יוחנן במסקנא לקמן. וה"ל לפרושי כוותייהו. וכ"פ הרמב"ם בפי"ב ומטעם זה כמו שביאר הה"מ. והא ל"ל דהרע"ב מפרש דאיפוך דאמרינן לקמן קאי אקמייתא דהא כבר הכריח הר"ן בפ"ב דגיטין גבי פלוגתת ר"י ור"ל בטעם תקנת זמן בגיטין דסתם איפוך בש"ס קאי אבתרייתא. ואפשר ליישב דבריו ע"פ מש"כ התוס' לקמן ד"ה התם בתירוץ הא' דרבה ס"ל אגד גופו ש"א והוא כאביי. וכיון דרבה ואביי קמו בחדא שיטתא הלכתא כוותייהו נגד רבא והרא"ש ברפ"ב דב"ק כתב דהלכה כרבה (אפילו לחודיה) נגד רבא וכן ר' אבוהו לעיל ה' ס"ל ג"כ דאגד יד שמיה אגד כמ"ש התוס' שם. לכן פסק ג"כ באגד כלי כאביי:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה איסקופה החיצונה. </b>פי' הר"ב כו' ופחותה מג' דהוי ר"ה גמורה. ול"נ דגם היא כרמלית כאיסקופה דרישא דנראה שהיא כמו מדרגה לפני הפתח לעלות דרך עליה מר"ה להבית. והאיסקופה דרישא היא לפנים ממנה תחת המשקוף (עי' בפי' הרמב"ם) גבוה מהחיצונה ודרך מדרגה להיות גבוה ג"ט כמעלות שבמקדש (מדות פ"ב) שהיה רומן חצי אמה. ולזה אמר אע"פ שרוה"פ מבחוץ ר"ל חוץ להאיסקופה דהיינו ברה"ר. והא לא תיקשי דא"כ איך אמר חזקיה דמלאה חרדל חייב דאג"כ ל"ש אגד. והא אמרינן לקמן בגמ' אליבא דרבא דאגד גופו ל"ש אגד, מ"מ בלמעלה מג' פטור. י"ל דהתם טעמא משום דלא נח כפירוש רש"י. והכא הא מונחים בקופה ודמיא לבעיא דרבא לעיל (ה' ב') אגוז בכלי וכלי צף ע"ג מים. ויסבור חזקיה כצד דבתר אגוז אזלינן. ואגד גופו יסבור דשמיה אגד. ולכן פטור בפשט בעה"ב את ידו כו' א"ו כפי' הר"י שבתוס' שם דלמעלה מג' ידו בתר גופו גריר. גם י"ל דמיירי דהקופה מונחת בשיפוע דמתתאי לצד חוץ והוה שם בפחות מג' סמוך לארץ:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה שכן משא בני קהת. </b>פירש"י בשם רב האי גאון שמפורש בירושלמי ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור וקטורת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה שמן אחד בימין ושמן אחד בשמאל והקטורת בחיקו והחביתין בכתף עכ"ל בירוש' שלפנינו הגירסא אינה כן וכן במ"ר שם וגירסתו מצאתי בילקוט שם בשם הירושלמי. ומש"כ והחביתין הוא נגד ומנחת התמיד דבקרא דבפ' צו נקראו מנחת תמיד. ועי' מ"ש בס"ד במ"ר שם:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה מרפיקו. </b>ונראה בעיני כו' ולא ע"י כלי שתולין בזרוע במרפיק כו'. ולפי הגירסא שלפנינו בירושלמי ובמ"ר הנ"ל דמה"ת היתה תלויה בזרועו א"כ פשיטא דחייב:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתוי"ט סד"ה וכן כזית. </b>ואפשר דלכלבו כו' הוי שיעורא רבה כו'. תמוה דלפ"ז הדרא קושיא לדוכתא דמ"ט משמשי ע"ז פטור מפני שא"כ להצניעם ה"נ ליפטרו מפני שאין מצניעין כמוהו. וכן מש"כ דבפחות מכזית מה"מ אינו מצוה לקברו א"כ לא ליחייב אחצי זית מכזית דהא אין מצניעין כמוהו. ובגמ' איתא דחייב ופסקה הרמב"ם. ומש"כ ועוד דלא שכיח כו' אינו מובן:
+
+Mishnah 6
+
+<b>הנטל צפרניו כו'. </b>לכאורה מה שייטייהו דהני דיני דחיובייהו משום גוזז למיתנינהו הכא בין דיני דהוצאה וזריקה. ואולי משום דאינהו הוו נמי מלאכה שאצ"ל כמ"ש התוס' לקמן:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה הזורק. </b>ומ"ש ולחי ברוח רביעית וכן קורה כדמפרש לקמן. ותמיהני הלא הוא נאמן בית הר"ב ואיך שכח דעתו בפ"א דעירובין (מ"ב) דמבוי שיש לו ג' מחיצות וקורה אינו כרה"י (והיא שיטת הרמב"ם) רק דינו כמקום פטור. והא דלא חשיב ליה בתוך מק"פ משום דרבנן שווינהו כרה"י לענין שאין מטלטלין מתוכו לרה"ר או איפכא [וכשאין לו הכשר כלל ברוח רביעית הוא בכלל והכרמלית דחשיב שם וכן נכלל בו המדבר בזה"ז]:
+<b>ומה שחשב הר"ב המדברות בכלל רה"ר ובגמ' (ו' ב') מסקינן דבזה"ז אין דינן כרה"ר. </b>נמשך בזה אחר שיטת הרמב"ם וכבר תמה עליו הה"מ בפי"ד הל"א וע"ש בכ"מ. ומ"ש עוד ומקום שאין בו ד' על ד' כו' הוא מ"פ אפילו קוצים כו' לא דק בלשונו דעי' בגמ' (ז) דרבותא היא דאף בדידהו בעינן גבוה ג' ולאפוקי ממ"ד דאינהו אפילו פחות מגובה ג' הוויין מ"פ:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתור"ע אות קי"ח ובמושיט למטה מי' רצו בתוס' להוכיח דחייב וכתבו בדף ד' ע"א ד"ה אבל למעלה כו' עכ"ל. </b>וקשה לי כו' אבל לעולם לדידן דלא ילפינן זורק ממושיט גם למטה מלמעלה לא ילפינן. ולענ"ד דהוכחת התוס' היא דע"כ מטה כלמעלה ממש ולא דנצטרך למילף זה מזה אלא הוא מטה והוא מעלה. דא"ת דחלוקין הן רק דילפינן זמ"ז היה יכול לומר דלמעלה ד"ה חייב דילפינן כו' וה"ה או כ"ש מושיט למטה. אבל מ"מ זורק למטה ל"י ממושיט למטה דדומה מדומה ל"י ע"ד דלמד מלמד לא ילפינן בקדשים:
+
+Mishnah 3
+
+<b>שם בסוף אות קכ"ב ועוד תמה אני כו' א"כ בזה ישאר הקושיא דנימא בכל אמה דהוי כמונח כו'. </b>ולי לק"מ דהא הש"ס קאמר בר"פ אלא כל ד"א ברה"ר גמרא ג"ל ור"ל כל צדדי ד"א בין ע"י העברה ובין ע"י זריקה ובין ע"י גלגול ויתישב ג"כ בזה מה שהקשה על תוס' דעירובין:
+<b>שם ברע"ב ד"ה ונתגלגל חוץ לד"א פטור. </b>שהרי לא נתכוין לזריקה של חיוב [והוא מפי' הרמב"ם. אבל מדברי התוס' בד"ה והא וד"ה אחזתו בסופו מוכח דטעמא דפטורא היא משום דנח מעיקרא בתוך הד"א] וקשה לפי' לאביי דלעיל (ע"ג א') מא"ל. ועוד דמשמע דאיירי דומיא דסיפא בנח ע"ג משהו. ולרבא דשם מיירי הכא דנתכוין לד"א או באומר כ"מ שתרצה תנוח [עי' ב"ק (כ"ו ב') תוד"ה נתכוין. המעתיק]:
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב ד"ה רקק מים ורה"ר כו' דאפילו רקק רחב ארבעה וכו' </b>מלשונו משמע ארבעה טפחים וכן נראה מהתוי"ט והוא תמוה עי' בגמ' דף ק' ע"ב אביי אמר כו' אבל היכא דהוי ד"א וכו' וכ"כ ברש"י ובפי' הרמב"ם. ומה שהקשה התוי"ט ע"ד מתרץ שיש בו דע"ד כו' לפי מה דס"ד ה"ל לאקשויי גם על שאינו רחב ד' דשם הוי מקום פטור. ואנכי תמה על פי' הרמב"ם ואחריו הרע"ב שלא פי' כרב אשי בסמוך ותפשו דברי אביי [עי' תוס' ר"ע אות קפ"ד. המעתיק]:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה והמכה בפטיש. </b>פי' הר"ב כו' וכפירש"י כו' והקשו בתוס' כו'. אלא נראה לר"י כו' . ונראה לי לתרץ דברי רש"י כו' ובהווה עכשיו באה המשנה לאשמעינן ויש לי ראיה שכן היא כו' עכ"ל התוי"ט. יותר ה"ל להביא מהא דחשיב בא"מ בפ' כ"ג האופה במקום מבשל שהיה במשכן ומפרש בגמ' שם דסדורא דפת נקיט. ופי' הר"ן משום דשכיחא. אבל כונת התוס' הוא דלפירש"י אינו אלא תולדת מכה בפטיש שהיה במשכן ואיך שביק האב ונקיט התולדה. וכש"כ למאי דמשני בגמ' אליבא דשמואל ור' יוחנן אימא המסתת המכה בפטיש ופירש"י דה"ק המסתת שהוא חייב משום מכה בפטיש. דמשמע ודאי שהוא האב משא"כ אופה וכן הני דהביא תוי"ט המה ג"כ אבות ממש. עי' בפי' הרמב"ם במשנה דא"מ בפרק כ"ג:
+<b>והנה לפירוש ר"י מוסיף רשב"ג אף המכה על הסדן ולפירש"י בפכ"ג צ"ל דמוסיף אף בשעת מלאכה וכ"מ בפירושו בגמ'. </b>ודלא כגירסת הרי"ף (ברשב"ג) בשעת גמר מלאכה. והר"ן בפ' כ"ג נמשך אחר גי' הרי"ף ולכן הקשה מזה על פירש"י דשם. ולפלא איך לא הרגיש שרש"י לא גריס כן:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ברע"ב ד"ה בין משם אחד. </b>שתיהן אלפי"ן [רש"י]. לכאורה לא מצינו למ"ד שמחויב על ב' אותיות שאינן שם בשום מקום אף דהגמ' ר"ל דר"ש מחייב כה"ג. מ"מ מסקנא לא הוי הכי. ואולי י"ל דרש"י פי' כן אליבא דר' יוסי דחייב משום רושם. ולרושם ודאי די גם ב' אלפי"ן. והא דאריב"ח אליביה (ק"ג ע"ב) מאחת שם משמעון הוא ל"ד וכמ"ש התוס' לעיל (ע. ב') וכפי דמוקי ר' יעקב רישא כותיה. אבל על הרע"ב שכתב אוקימתא דאביי קשה. ואפשר דדוקא היכא דנתכוין לשם גדול הוא דבעינן שהב' אותיות שכתב יהיו שם במק"א. אבל אם לא נתכוין מתחלה רק על כתיבת ב' אותיות חייב אף בכה"ג וכמ"ק בפירש"י בגמ'. שוב ראיתי בתור"ע שהעיר קצת מזה:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ברע"ב ד"ה במשקין כו' כמו מי תותים [רש"י] נראה דוחק דהא הוה בכלל מי פירות. </b>ולענ"ד נל"פ דמשקין הם ז' משקין שמנו חכמים במס' מכשירין פ"ו מ"ד:
+<b>שם בד"ה באבק דרכים כגון ששרט כו' על החול והאבק שבדרכים. </b>קשה דהול"ל בחול ובאבק דרכים כדתנינהו בהדדי לעיל (ל"ח ב') במשנה. ומזה יש להכריע כפי' ראשון שברש"י כי אבק דרכים כאן הוא טיט:
+<b>שם בד"ה באבק סופרים עפרורית של קסת הסופר [רש"י] </b>נ"ל דלפי' הב' ברש"י באד"ר יל"פ אבק סופרים שהסופרים מדבקים בו ניירותיהם והוא אבק הריחים עי' פסחים סוף (דף מ"ב):
+<b>שם בד"ה על שני דפי פנקס כו' עד ולא זו אף זו קתני. </b>כפי הנראה דברי רש"י הם אך במחכ"ת לא העתיקם כראוי וז"ל רש"י. וה"ה לכותלי הבית (ר"ל אם כותב על אחד מכותלי הבית) רחוקים (ר"ל האותיות זה מזה) כו' והדר תני שני דפי פנקס (ור"ל דהן דומין לכותל אחד) וה"ה כו':
+
+Chapter 13
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה שיעור המלבן כו'. </b>ל"י מדוע שביק למיתני הגוזז דהיא מלאכה ראשונה שבצמר ושנוי תחלה בא"מ בפ' כלל גדול והוה רבותא יותר דרחיק טפי מן טוה. עי' לעיל (ע"ט) ובתוד"ה אלמא. ובתוספתא רפ"ט תנא דהגוזז חייב ג"כ במלא הסיט כפול ופסקה הרמב"ם בפ"ט הל"ז:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ישב האחד על הפתח ולא מלאהו כו' השני חייב. </b>לכאורה קשה לר"נ לעיל (צ"ד ב') דאם אפיק חצי זית מכזית ומחצה חייב משום דאהני דאי שקיל מיניה תו פורתא לא יטמא. ה"נ נימא דאהני הראשון (אם לא נשאר פחות רק כדי מלואו של הצבי) דאי הדר תו מיכסי קצת מן הפתח יהא ניצוד. ובקל יש לחלק:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה אע"פ שעמד הראשון והלך לו כו'. </b>דאלת"ה היאך אפשר כו' ונמצא כשהשני חוזר אח"כ וממלא הפתח הוא צודו להצבי. ולמה יהיה פטור כו'. ועמ"א סי' שי"ו סקי"א שהשיג עליו ודעתו להתיר אף כה"ג כיון שכבר היה ניצוד ע"ש. וסברתו זר מאד. ועי' תו"ח. ואנכי מצאתי בתוספתא ברפי"ג הצד צבי בחצר של ב' פתחים נעל הראשון אה"פ בא שני ונעל אה"פ (ר"ל הפתח הב') השני חייב והא' פטור. חזר הא' ופתח ונעל הא' חייב על צידה שניה. הרי מבואר דאף שכבר הוה ניצוד מ"מ כיון שפתח הא' וכלתה שמירתו אם נעל אח"כ חייב. ועל התוי"ט אני תמה מאין פסיקא ליה שיוכל צבי לצאת דרך אותו מקום שיצא בו האדם. הלא עינינו רואות שעובי הצבי יותר מעובי אדם בינוני. ועתה י"ל כפשוטו ד"מ דחלל הפתח היה במכוון שיצא הצבי דרך בו ובא הא' וסתם חצי חללו (ומלאהו ל"ד אלא דר"ל דמיעט להחלל עד שלא נשאר בו בכדי שיצא הצבי) והב' סתם חצי חללו הנשאר ולכן אף שעמד הראשון והלך לו ונשאר מקומו פתוח אין בו כדי שיצא הצבי. ועד"ז דעת לנבון נקל למצא עוד גווני אחריני וישמע חכם ויוסף לקח:
+<b>שם במשנה הא למה זה דומה לנועל את ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו. </b>עי' תוי"ט מה שמביא בשם הר"ן. ועי' רש"י ולענ"ד נראה דתיבת "שמור" הוא תואר לצבי הנזכר. ושעורו ונמצא צבי שהוא שמור (דהיינו קשור כמש"כ הר"ן בא"נ ע"ש) בתוכו. דודאי אף שניתר אח"כ אין אומרים לזה שיפתח כמ"ש הר"ן. ולענין קושית התוס' מאי אולמיה כו'. נראה מפירש"י לקמן בגמ' דממעשה בנ"א מביא ראיה וכדאשכחן בכמה דוכתי בש"ס והא מעשה כו':
+
+Chapter 14
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה והחובל בהן חייב. </b>עי' פירש"י והרמב"ם מפרש דחייב משום מפרק שהיא תולדה דדש. ושאר שקצים ורמשים דפטור דעתו ז"ל אף שיצא הדם לחוץ כמ"ש הרב המגיד בפ"ח הל"ט. והקשה בתור"ע מהא דלעיל (ע"ה) דפליגי ר"י ורבנן בפוצע חלזון אי חייב משום מפרק ומפרש רבא דפליגי באם יש דישה שלא בגדולי קרקע. הא כיון דאין לו עור לא שייך בו מפרק ע"ש. והנה בפי' המשנה באר הרמב"ם הטעם לפי שהוא מתחדש וחוזר לקדמותו ובחלזון פליגי אפילו בפצעו מת דאפילו רבא לא אמר שם אלא אפילו תימא שפצעו חי ור"ל דבפצעו חי נמי מיירי ובמת לא יחזור עוד לקדמותו לכן הוצרך רבא לחדש עוד טעם דס"ל לרבנן דאין דישה אלא בג"ק ור"י באמת ס"ל דאפילו בחי דחוזר לקדמותו מ"מ כשיצא לחוץ חייב וברייתא בחולין שהביא שם הה"מ וכ"מ דמחייבת בשאר שקו"ר ביצא הדם אתיא כר"י. ולה"כ אלא כסתם מתניתין דלא חלקה בין יצא לל"י ונכון בס"ד:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה ושלא לצורך כו' וכתב הר"ן כו' אלא שאותן שמונה שרצים אין דרכן להזיק ולפיכך כל צידתן לצורך. </b>וק"ל הא גם מהם יש שמזיקין את השדות ואת האילנות וכדתנן בפ"ק דמו"ק צדין את האישות (והם תנשמת) ואת העכברין משדה האילן ומשדה הלבן כו' ועכברין סורן רע הוריות (י"ג) ורשיעי נינהו כו' לא מסתייהו דאכלי אלא קריין לחבריהן (תוס' ב"מ מ' בשם הירושלמי). 
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה בין מרובה כו' אבל רש"י והרע"ב אליבא דרבה בר רב הונא (לעיל בגמ' ע"ה ב'). </b>והתוס' כתבו שם דמדרבנן אסור לכ"ע. ומש"כ (התוי"ט) וטעמא רבה איכא כו'. דפח"ח וזה נעלם מהמג"א סי' שכ"א ס"ק ז' ע"ש:
+
+Chapter 15
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה וכשם כו' כדי לקצרן כו' [רש"י] </b>ובגמ' (ס"ד ב) מפרש רש"י להתיר מרשת זו ולהוסיף ע"ז:
+
+Chapter 16
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה למבוי שאינו מפולש שי"ל ג' מחיצות ולחי כו' </b>[כ"ה בפי' הרמב"ם] וקצרו במקום שהו"ל להאריך דהא קשה דאפילו אוכלין ומשקין נמי עי' לקמן בגמ' (קי"ז) בתוס' ד"ה ועוד ובמהרש"א וה"ל לבאר דס"ל כר"א דבעינן ב' לחייב בעלמא רק דבכה"ג בחד לחי סגי וכדמסיק בגמרא:
+שם <b>בתוי"ט בסד"ה מצילין כו' וטעמא דלא שרינן להציל מידי אחרינא מפורש כו'. </b>במחכ"ת ל"ד דהכא דמיירי למבוי שאינו מעורב הטעם פשוט משום דלא עירבו. וגם לפי המסקנא בגמרא (קי"ז ב') דאתיא כר"א דבעינן בעלמא ב' לחיין. מחוסר גם כן עוד לחי הב':
+
+Chapter 17
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>כל הכלים ניטלים לצורך ושלא לצורך ר' נחמיה אומר כו'. </b>בגמרא אמר רבה לצורך דבר שמלאכתו להיתר כו' שלל"צ כו'. משמע לכאורה דמפרש לצורך ושלל"צ דמתני' קאי תרווייהו על דבר שמלאכתו להיתר. וא"כ שמלאכתו לאיסור לא הוזכר דינו במשנה כלל וכן לאוקימתא דרבא יקשה כזה. לכן נראה דהכי מפרש למתניתין כה"כ ניטלין אבל יש מהן לצורך דוקא והוא כלי שמלאכתו לאיסור ויש דאפילו שלל"צ והוא שמלאכתו להיתר ופירוש דלצורך ושלל"צ הוא לכל חד כדאית ליה. ויתכן עוד לאמר דמשנה זו היא באור לדברי ר"י דלעיל דאמר סתמא כה"כ ניטלין ומפרש השתא דכה"כ ניטלין יש מהן כו' כנ"ל:
+<b>שם ברע"ב ד"ה ר' נחמיה אומר כו' כגון סכין לחתוך בו בלבד שרי ולא לסמוך כו'. </b>ל"ד דאפילו לחתוך בו לא שרי אלא דברים שדרכן לחתוך בו כגון אוכלין כדמוכח בעירובין (ל"ה) וכדפי' [הרע"ב] בעצמו שם (פ"ג מ"ג):
+
+Chapter 18
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה ומע"ש והקדש שנפדו כו' ולא נתנו את החומש כו'. </b>כן מוקי לה בגמ' בלא נתן אה"ח דאינו מעכב. וק"ל לר"י (ב"מ נ"ד) דמדרבנן אסור לאכול משום פשיעותא אפילו בשבת ופסק הרמב"ם כוותיה בפ"ה מהל' מע"ש הי"ב מדוע לא יאסר בטלטול כמו טבל דרבנן. ומתני' א"ל דאתיא כר"א או כהכרעת רבי שם אבל על הרמב"ם דפסקה קשיא:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה והקדש כו' דכתיב ונתן את הערכך וגו' ונתן הכסף וגו' ע"ש. </b>ודרשה זו תמוה דבכ"מ מצינו בקרא נתינה בקרקע כמו לזרעך אתן את הארץ הזאת ועוד רבות ועי' ב"מ (נ"ו ב'):
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה מדדין כו' ומיהו למאי שפסק הר"ן לחלק בין גדולים לקטנים כו' ניחא כו' ולהכי תני עגלים כו' ולא שאר עופות כו'. </b>ותמוה דמאי נייחא הא גם לדעת הר"ן שווים בהמה ועוף דבגדולים שרי אף בר"ה ובקטנים לא. א"כ ישאר הקושיא מדוע שייר שאר עופות. והמחוור הוא משום דבעופות יש תרנגולת דאין מדדין להכי לא תני להו:
+
+Chapter 19
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ברע"ב ד"ה כורך על אצבעו. </b>דרך מלבוש לשנותו כו'. וכן פי' רש"י. ולכאורה תרתי דסתרי דאם הוא דרך מלבוש אין בו איסור כלל אפילו מדרבנן. ולשנותו כו' (זהו אפילו אינן דרך מלבוש כמו לעיל (קכ"ח ב') לענין שמן מביאה בשערה) הוה איסורא דרבנן. ואולי אף דרך מלבוש אסור דהוה כהערמה לעיל (ס"ה ב') אבל מ"מ קשה דל"ל כלל לטעמא דדרך מלבוש ואולי בכדי דליהוי שבות דשבות אבל משמע דדרך רה"ר אסור וכ"כ המ"א סי' של"א סק"ח וא"כ הוה בלא"ה שבות דשבות. והגרע"א הקשה דמ"ש מכמון דשרי ללעוס בשיניו דהוי טחינה כלאח"י וה"נ הוי הוצאה כלאח"י ואפילו מרה"ר לישתרי ולי שנא ושנא דהתם לצורך רפואה (וביותר תמיהני על כתה"ג דלקמן ע"ב בפיסקא דמוצצין קאמר הש"ס דהוה סכנה וע"ש בתוד"ה לעוס) והכא לצורך מילה דמכשירי' קודם המילה אינם דוחים אפילו שבות:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה ומזלפין כו' ולשון ארמי הוא כו'. </b>ואני אומר שמקורו הוא מל' עברי מן דֶלֶף כי הז' והד' מתחלפין מל"ע לל"א כמו זכר בל"ע דכר בל"א ודומיו הרבה:
+
+Mishnah 3
+
+<b>ברע"ב ד"ה ספק בן ח' חדשים ספק בן ט'. </b>וכפירש"י. ובברייתא בגמ' (קל"ה) איתא ספק בן ז' ספק בן ח' ולכאורה ה"נ דהברייתא דוקא נקטא כה"ג דתרווייהו ספיקי מיעוטי נינהו אבל בציור רש"י והרע"ב יש לן למיזל בתר רובא דרוב נשים לט' ילדן (יבמות ל"ז). ואולי הברייתא כרבנן דרשב"ג לקמן (קל"ו) ורש"י מפרש אליבא דרשב"ג דפסק לקמן ריא"ש כוותיה ועי' מ"א סי' ש"ל סקט"ו:
+
+Chapter 20
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ועושין אנומלין בשבת ריה"א כו' רצ"א כו'. </b>לכאורה נראה דר"י ור"צ פליגי בפירוש מילתא דת"ק עי' פסחים (קט"ז ב') במשנה וחותם בגאולה רט"א כו' רע"א כו' ברשב"ם ובתוס' שם ועי' עוד בעירובין (ריש דף מ"ח) בתוס'. ותמיהני על לשון הרמב"ם והר"ב דנראה שמפרשים דג' מחלוקות בדבר וכ"נ מהטוש"ע:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>אבל לא כובשין. </b>פי' רש"י [וכן הרע"ב] דהיינו צורך חול. מאי פסקא הא תנן לעיל (פט"ו מ"ג) מקפלין את הכלים ופירש"י [וכן הרע"ב] כדי לחזור וללבשן בו ביום והוא מהגמ' שם ולולי פירושם הנל"פ הטעם שמא יתקע דומיא להא דתניא לעיל בר"פ כה"כ דלת של שידה כו' נוטלין אבל לא מחזירין ופי' רבא משום גזירה שמא יתקע:
+
+Chapter 21
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה והאבן בתוכה כו'. </b>ומ"ש הר"ב עוד ומתני' איירי כו' נמשך לפי' הרמב"ם כו' ודבריו תמוהים כו' והכי איתא בגמ' ולנעורינהו נעורי אמר רחב"א אמר רב כו'. עי' היטב בתוס' ישנים. ולפי הא"נ שבסוף דבריהם יבא אל נכון פי' הרמב"ם (והרע"ב) אחריו במשנה. והתוי"ט נראה שלא ראה את הת"י והנה מוכח מפירושם דאף דהאבן נעשה דופן לכלכלה מ"מ עוד שם מוקצה עליו ולהב"י סי' ש"ט היה פשוט דתורת כלי עליו ולכן כתב על פיה"מ להרמב"ם וא"א לומר כן כו' ע"ש והביאו התוי"ט וכ"נ מהרמב"ם בחבורו וטוש"ע ולענין דינא נראה דל"פ דאינהו מיירי בדהדקיה עי' לעיל (קכ"ה) וכ"כ המ"א שם סק"ג והת"י מיירי בדלא הדקיה:
+
+Chapter 22
+
+
+
+Chapter 23
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה לא יספיד כו' ולפיכך יש לבעלי התוס' כו' אלא לשם כמה בנ"א. </b>כלומר כו'. ול"נ דר"ל דלאחר שיספידו בהם לאותו אדם שהובאו בשבילו ראוים עוד להספיד בהם לכמה מתים ועל כונה זו הובאו. משא"כ ארון וקבר א"ר אלא לאותו מת בלבד:
+
+Mishnah 5
+
+<b>לא שיעלה כו'. </b>כלשון הזה בפ"ד דשביעית מ"ו:
+
+Chapter 24
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה בין דקה ובין גסה. </b>הן לר"ה בגמ' הרבותא בגסה ולר"י הרבותא בדקה וש"מ דבלישנא דבין בין אין קפידא בסדור הדברים וכ"מ בר"ה (ריש דף ל"ג) אבל בריש מו"ק משמע בגמרא דאת הפשוט דרך להזכיר תחלה ועי' מש"כ בברכות (נ"ד א'):
+שם <b>בתוי"ט ד"ה מתירין כו' ל' הרב שאגדן וכן לשון רש"י ואגד אין בו קשר האסור כו'. </b>נראה דאישתמיטתיה במחכ"ת גמרא ופירש"י בסוכה (ל"ג ב') בענין אגד של לולב דבעינן דוקא קשר האסור ע"ש ובנידון דהכא נ"ל דדרכן היה לקשור העמרים בהתבן גופיה עי' פ"ו דפאה משנה יו"ד ובפי' הרע"ב כמו שנוהגין בזמננו (וגם בלא"ה הרי עמרים גופייהו עומדין להתירן למאכל בהמה) והרע"ב כתב בסוף מכילתין דגמ' דראוי למאכל בהמה לא מבטיל ליה להיות קשר ש"ק. ודמיא להא דתנן לעיל פט"ו קושרין דלי בפסיקיא. ורש"י שם הוסיף עוד דמנתק כשיבש ולדבריו הך עדיפא מהא דפסיקיא ובזה נסתר ג"כ דמיון התוי"ט שם להא דפ"ב דעירובין דהכא שאני דלא מבטל ליה:
+
+Mishnah 3
+
+<b>הרדיסיות ברע"ב ד"ה דורסיות כו' ע"ש הורדוס (והוא מפי' הרמב"ם) </b>ורש"י פי' הדרסיאות ע"ש מקומן ובחולין (קל"ט ב') מאן דתני הרדסיאות ע"ש הורדוס ומד"ת הדרסיאות ע"ש מקומן והנך רואה שבטעות נתחלפו הגירסאות ברש"י והרע"ב וצריך להחליפן וברש"י שאצל הרי"ף ובר"ן הגירסא על נכון:
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב ד"ה מחתכין את הדלועין כו' אלא לאדם. </b>וכן פירש"י ועי' בתו' רע"א שכתב דלפי"ז שייך זה בפלוגתת ר"י ור"ש דלר"י אסור כו' ע"ש והנה מלישנא דמתני' משמע להדיא דל"פ ר"י אלא בנבלה אבל בדלועין מודה. וטעמא נ"ל דלא מצינו בגמ' לומר לר"י מוכן לאדם לא הוי מוכן לבהמה רק לישנא לא הוי מוכן לכלבים (פסחים נ"ו ב' ביצה ו' ב') ועי' ג"כ בחולין (י"ד) וטעמא נראה משום דאין אדם חס עליהן. עי' לעיל (קנ"ה ב'). משא"כ בשאר הבהמות. וראיה לזה תמצא לעיל (קכ"ח) בתוס' ד"ה דג ושם ע"ב בד"ה קשר. ולפ"ז ל"ד הרע"ב במש"כ בדר"י דכל מידי כו' לא מקצה ליה לבהמה. רק דלכאורה יש סתירה לזה קצת מלעיל (ס"ד קמ"ב) ע"ש אבל המעיין היטב יש לחלק ועי' מש"כ בס"פ מפנין:
+
+Mishnah 5
+
+<b>ונשאלין לנדרים כו'. </b>נראה משום דהבעל מיפר נדרי אשתו שלא מדעתה אבל החכם אינו מתיר עד שיבוא הנודר לפניו ושואל התרתו. והתוי"ט נדחק בזה ומה שהעלה בתורע"א דברי הר"ן דנדרים בצ"ע ישבתי בחדושי שם בס"ד:
+<b>שם לידע אם יש בגיגית פ"ט. </b>ובגמרא הילקטי כו' וע"ש פירוש רש"י ותוס'. ופי' הרע"ב הוא כעין ומיהו יתכן לומר כו' שבתוס' וגם על פירושו יקשה מארובה כו' עי' מהרש"א. ולי ג"כ קשה מרפי"א דאהלות דאיתא שם להדיא דאף סדק כ"ש מפסיק שלא תעבור הטומאה מעבר לעבר ע"ש. ולעדנל"פ דהסדק לא היה הולך ע"פ כל אורך הגיגית אלא באחת מקצוותיה נשאר שלם בלתי סדק והם מדדו את קצהו השלם אם יש בו טפח שיעור אוהל היה מביא אה"ט (עי' תוי"ט ד"ה לידע). ואם לית ביה טפח הרי הסדק מפסיק. ופי' זה מדויק בלשון המשנה דלפירושם הול"ל אם יש בסדק הגיגית פ"ט ולשון פותח טפח מצינו על דבר שלם בכ"מ ומהם בסוכה (כב) ע"ש ברש"י ובתוספות ובאהלות פי"ב מ"ו ובפי"ד כמה פעמים:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Shekalim/Hebrew/Vilna Edition.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Shekalim/Hebrew/Vilna Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..8176d48a4b81c203fba7454245c3cb91f135d86e
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Shekalim/Hebrew/Vilna Edition.txt	
@@ -0,0 +1,249 @@
+Rashash on Mishnah Shekalim
+רש״ש על משנה שקלים
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה שקלים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ועושין כל צרכי הרבים. </b>עי' בהרע"ב והשמיט עריפת עגלה דאיתא בירושלמי ובפי' הרמב"ם. וקצת תימה דבט"ו באדר דהוא זמן שמחת פורים בירושלים יעדו לב"ד עסקים רבי העמל כאלה עי' מגילה (ז' ב'):
+<b>בהרע"ב ד"ה ומתקנין אה"ד בשביל עו"ר וא"ד בשביל כו'. </b>לכאורה מדוע פי' לזה טעם פרטי הלא לא גרע משאר צרכי רבים ואולי מפני שגם המשנה פרטם בפ"ע ולא סמכה על מה שאמרה כצה"ר ונ"ל משום דעדיין ימוה"ג לא חלפו לגמרי כדמוכח בריש מו"ק דגם במועד מתקנים אותן עי"ש בתוי"ט לכן הוצרך התנא לפורטם ומטעמא דהרע"ב שהוא דבר נחוץ לשיטתו:
+<b>תוי"ט ד"ה ועל הכלאים ועוד תימה כו' ומותרין באכילה. </b>בתור"ע כתב דגם כוונת הרע"ב אינה אלא לאסור לקיים זה ודאי דאין כוונת הרע"ב לדעת הרשב"ם בב"ב דהרע"ב כתב דישייר אחד מן המינים ולדעת הרשב"ם כבר נאסרו ב' המינים מהשרשה (ועמש"כ שם ע"ד) אבל אין טעם יפה לחלק בין לזרוע דשרי ע"י ביטול לבין לקיים דל"מ ביטול ולי י"ל כמו דמצינו לענין תרומה שאין הקרקע עולה בק"א (פ"ט דתרומות מ"ה) וכן לענין ערלה (פ"א דערלה מ"ו) ופרש"י בגיטין (נ"ד ב') דמחובר חשיב ולא בטיל ומצאתי חבר להרע"ב הרא"ש בפי' לכלאים רפ"ב שכ' ולכשיגדיל צריך לעקור כל מין אחר שיש בו וכדתנן במתני' א"ל עקור את הכל אבל מגמ' דמו"ק (ו' סע"א) מוכח להדיא דאף במחובר בטיל וכמש"כ התוס' שם ובב"ב ולשון עקור אה"כ דמביא הרא"ש לראיה נ"ל דשם הכוונה כל המינים כדמסיים חוץ ממין אחד אבל לת"ק כדא"ל עד שיפחות מרובע ולר"י הכל כדא"ל ואולי אף לדעת הרא"ש אם נודע לו קודם שנזרע וכבר נתבטל שוב אינו חוזר וניעור כמו במין במינו ביבש שנתבטל ברוב ואח"כ בשלו שהאריך להתיר בס"פ ג"ה סי' ל"ז:
+<b>בא"ד דליכא למילף משום דחדוש הוא כו' וכי הא דכתב הרא"ש כו'. </b>לכאורה הרא"ש לא הביא רק הגמ' דפסחים (מ"ד ב') וה"ל להביא הגמ' עצמה אך שם ל"א אלא משום דחדשה בו התורה חומרא לאסור בבישול אף דע"י כבוש מות לכן גם חומרת טעם כעיקר אולי הוא מהחידוש ולא ילפינן מיניה אבל קולא כש"כ דמצי למילף מיניה דומיא להא דאמרי' בחולין (צ"ח ב') אטו אנן לקולא גמרינן לחומרא גמרינן וכאן נימר איפכא אבל לשון הרא"ש דזה קולא בבב"ח דלא נאסרה ע"י שריה משמע דגם קולתו הויא חדוש:
+<b>שם ד"ה ויוצאין. </b>לפירושו הוה כמו ואף יוצאין עה"כ וכה"ג מצינו במקרא וברכתם גם אותי שהוא כמו וגם תברכו אותי ועמש"כ בס"ד במגילה (ד'):
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה במדינה כו' והדעת מכרעת כו'. </b>יותר ה"ל להביא מהא דאיתא שם במקדש אומר אה"ש ככתבו כו' והתם ודאי מקדש ממש קאמר דהא אמרי' ביומא (ס"ט ב') אין אומרין שהמ"פ בגבולים ופרש"י כל חוץ לעזרה קרי גבולין וע"ש דמוכרח הוא ואפי' רב יוסף דקאמר שם שגדלו בשם המפורש נראה דל"פ בזה אלא דס"ל דהוראת שעה היתה כדלקמן שם:
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה כל כהן ששוקל כל דעבר על פיקודא יתן. </b>ור"ל כמש"כ לקמן בדה"ס דגבי לוים לא שייך העברה אך מש"כ וכדפי' הרב כו' ל"ד דהוא דייק שם מדכתיב מבן כ':
+<b>בא"ד וכ' התוס' בפ"ק דערכין דה"נ כו' וקצת דוחק כו'. </b>ע"ש בתוס' דלא כ"כ רק על ריב"ז ול"נ דלרבותא נקטי כהן אף שיש בו ג"כ משום וכל מ"כ כליל כו':
+<b>שם ד"ה כל כהן שאינו. </b>בסופו ומ"ש הרמב"ם כו' יש לתמוה כו'. ול"נ שמביא ראיה לריב"ז דממקרא זה דוכל מ"כ אין לפוטרן דהא בן בוכרי גופיה אמר דאם רצו כו' וא"כ ע"כ דאין זה שייך לשקלים וקרוב בעיני דחסר קצת בדבריו והאי ולפיכך קאי על המשנה הסמוכה לתת טעם על הא דנשים ונכרים אם שקלו מקבלין מידן דזה נלמוד מעדותו של ב"ב:
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתוי"ט ד"ה אבל. </b>אבל גי' הרמב"ם כו'. לכאורה לפ"ז זה"כ כל שנידר כו' לא קאי אלא על עובדי כוכבים לבד וכ"מ בפי' הרמב"ם. אך מהתוי"ט לקמן בד"ה כל משמע דקאי אכותים וצ"ל דחטאת ואשם נקראו ג"כ נידר ונידב וע"ד שכתבתי בנדרים (י"ג) לשיטת הרמב"ם ע"ש:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>תוי"ט ד"ה כך </b>ונ"ל דאפשר דדייק (ר"ל דלא היו אלא שתים) דאלו דיוקא דשתים ולא א' כבר כתב הכ"מ מדקתני שופרות בל"ר וא"כ אין מקום לקושיית התו"ח עליו:
+<b>ד"ה אלו דהכא א"ל יביא מאלו ומאלו דא"מ אלא כו'. </b>אינו מובן דמ"מ יוכל ליקח מאלו ואלו ויתנם לתוך הלשכה:
+<b>בא"ד ורישא דמיא כו'. </b>נראה כוונתו דמשמע דברישא אם נמצאו אח"כ יפלו לשקלי השנה ואע"ג דכבר נתרמה התרומה עליהם ובכלל זה אפי' קרבה הבהמה כמשנה דלקמן. אבל מ"מ אינם אלא כאכלא לדנא דהכא הוה כמו שהקריב מאותן מעות עצמן וכמו שאר אנשים המביאין שקליהן אחר שכבר נתרמה התרומה גם מש"כ משא"כ בשאר קרבנות הלא הכא ג"כ באים חטאות המוספין מהתרומה ועי' פ"ד דנזיר מ"ד ומ"ו:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בהרע"ב ד"ה יאכל דשביעית תופסת דמיה כהקדש. </b>זה מפורש במשנה דאל"כ למ"ל דמי שביעית אלא דר"ל תופסת דמיה ויוצאה לחולין בפירי שני עי' סוכה (מ' ב') אולם מש"כ יביא שקל כו' וכ"ה בירושלמי ל"י מדוע לא פי' כפשוטו דיאכל פירות חולין כנגדן כלישנא דברייתא בסוכה (ל"ט) והכי עדיף טפי דאין מחללין כסף על כסף במע"ש ובפרט בירושלים עשנ"א פ"ב דמע"ש מ"ח:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>רי"א אף לשקלים אין להם קצבה שכשעלו כו'. </b>לפי' הרע"ב והוא מהרמב"ם קשה מאי ס"ד דר"י דהא מ"מ אין לו ליתן רק מחצית המטבע היוצא וגם ר"ש לא דחהו רק מפני שיד כולם שוה לכן המחוור הוא פי' הראב"ד בפ"א מהל' שקלים וכן הרמב"ן בר"פ תשא דרשאין להוסיף כמה שירצו אם כולם בשוה ומפרשים שהיו נותנים דרכונות שלמים וכן סלעים :
+<b>תוי"ט ד"ה וחטאת ולהלן כו' בסלע. </b>שם לשון המשנה כן אבל בזבחים (מ"ח) איתא בת דנקא כפי' הרב כאן:
+<b>שם ד"ה היו. </b>דרשוהו בירושלמי שאדם חייב באחריות כו' וכ"ה בהרמב"ן שם אבל לשון הירושלמי שלפנינו שאדם חייב לשלש שקלו ג"פ בשנה והוא כדעת הראב"ד שהבאתי דאם דחיקא להו מעות הלשכה כופלין ומשלשין ולא יותר מפני טורח הצבור כדאמר שם בסמוך:
+<b>[בא"ד וקרא דכתיב בעזרא ב' י'. </b>כו' נ"ב צ"ל נחמיה י'. הגרמ"ש]:
+[אבל אין זה טעות. כי הוא קורא לנחמיה בשם עזרא ב' לאמר הספר השני לספרו של עזרא (ראה ב"ב דף י"ד ע"ב וסנהדרין צ"ג סע"ב). המעתיק]:
+
+Mishnah 5
+
+<b>בפנים מותר עשירית האיפה מותר קיני זבים כו'. </b>לכאורה יפלא מדוע דלג לשתי תורים או בנ"י דדלות דשמיעת הקול וכו' וכן דדלות דמצורע. ונראה דרבותא אשמעינן בקיני זבים דאף שא' מהן עולה מ"מ כיון דאתיא עם חטאת דין מותריהן כמותר חטאת וכש"כ קיני דלות דשמיעת הקול וכו' דאתיין תחת חטאת בהמה דעשיר ואשמעינן תו קיני יולדות דאף דהעולה באה תחת עולת עשירה וה"ה קיני מצורע עני:
+<b>בהרע"ב ואם נזיר א' הפריש כו' </b>ל"י מדוע לא פי' כאינך דאם גבו לנזיר זה כו' וכן התוי"ט שכ' וליהוי כמותר עני כו' ל"ד דהתם הוי חולין והכא לנדבה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>תוי"ט ד"ה בשלשה אבל כנסום כו' בר"ח ניסן כדאיתא בפ"ק. </b>ר"ח ניסן לא נזכר שם בכה"פ:
+<b>בא"ד ומיהו אפי' לא שקלו כלל כו' </b>אמת שכן פירש"י בכתובות (ק"ח) אך התוס' שם השיגו עליו בזה:
+<b>שם ד"ה בפרוס וא"א לתרום כמו שא"א לעשר כו'. </b>התם טעמא משום סקרתא דלא שייך הכא ואם ר"ל משום דתני והן גרנות למע"ב דמשמע דזמן אחד להם גם ז"א כמש"כ בס"ד במגילה (כ"ט ב') ושם כתבתי ג"כ ישוב נכון לדברי הרמב"ם שהעלם בצ"ע:
+<b>שם ד"ה והן דמצוה בעלמא כו' אבל הרשות כו' </b>אינו מובן דאם יאכלם קודם שיעשר מבטל המצוה בידים וא"ל דדינו כחלת חו"ל דאוכל והולך ואח"כ מפריש דבבכורות (נ"ח ב') במשנה משמע דלת"ק דריב"י לא סגי בלא מנין:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בד"ה ולא במנעל ומסיים בה לפי כו'. </b>לא העתיק כהוגן דודאי הטעם כאן מפני החשד דאל"כ לא ה"ל לתנא למיתנא הכא אלא דבמנעל יש איסור נוסף לפי שא"נ כו' וע"ש בגמ' שהעתיקה המשנה בל' אחר "ואצ"ל במנעל כו'" והגרי"פ הגיה שם דתניא ועמש"כ שם בס"ד:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בקטבלאות. </b>[נ"ב עי' בתוי"ט פט"ז דכלים מ"ד. מהגרמ"ש]:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>תוי"ט ד"ה שומרי. </b>עי' מש"כ בר"ה (ט') ע"ד התוס' דשם בס"ד:
+<b>שם ד"ה מתנדב ושלוחי ב"ד יביאום. </b>לכאורה גם בהם יש לחוש שיזכו לעצמם ואולי ר"ל דישלחו כהנים שהמה שלוחי דרחמנא או דב"ד (עי' יומא פ"א מ"ה ובגמ' שם) והמה כמו שכורים בכ"ד מתנות שנוטלין חלף עבודתם:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ושעיר המשתלח. </b>פי' הרע"ב לפי כו' וא"י על איזה מהם יעלה הגורל לה' ולא מחוור דא"כ פשיטא כדפריך הש"ס ביומא (ס"ג ב') אקרא לכן נראה דהכא נמי מיירי שמת המשתלח אחר הגרלה וכר"ש כו' וכדמוקי שם רב יוסף ואפ"ה אינו בא אלא מתה"ל דהוא נמי אתא לכפרה או משום דגם הוא נקרא חטאת כדכתיב בר"פ אחרי שני שעירי עזים לחטאת אך לטע"ז קשה בחולין (י"א) לענין טרפה מדוע ל"ק הש"ס האי טעמא כמו דאמר שם גבי פרה ועי' תוס' שם ד"ה חטאת וי"ל פי' הרע"ב דכיון דלקיחתן כאחד יכול להתנות דמעות התרומה יתחללו על אותו שיעלה עליו הגורל לה' וקמ"ל דלא משום שאין ברירה:
+<b>תוי"ט ד"ה ולשון ואיכא לספוקי כו' ובלשון שקושרין בפתחו של היכל כו'. </b>גם הוא היה מאותה אסמכתא דאם יהיו חטאיכם כו' רק דלפי שהיו מציצין כו' התקינו לתתו בין קרניו וספיקו הוא דלמא הוא עדיף להביאו מהתרומה לפי שהיה בפנים ודברי התו"ח בזה מגומגמין:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>מותר נסכים. </b>בפי' הרע"ב כאן ובס"פ משמע שהיו עושין מקח עם בעלי היינות כו' על שנה שלמה (וכ"מ מפירש"י ב"מ (נ"ז ב') ומנחות צ') וא"כ פירושו בהא דאיתא שם אחת לל"י משערין אה"ל תמוה וסתירה. ונ"ל דשם הכוונה דאחת לל"י דורשין השער שבשוק ומוכרין בזה השער למי שצריך לנסכים כו' כל הל"י ואם השער אז הוזל מכפי המקח שעשו עם הבעלי יינות כו' בתחלת השנה מחויבים ליתן כשער הזול דעכשיו ובזה אין מותר לגזברים מאומה ואם אז הוקר השער הבעלי יינות מחויבין להעמיד כפי המקח שעשו מתה"ש והגזברים ימכרו כפי היוקר דעכשיו ואז יש מותר וכן מל"י לל"י וזה היפך פי' הרע"ב ורש"י במנחות שם במותר נסכים:
+<b>תוי"ט ד"ה לקיץ מלשון בקיץ ובחורף יהיה והוא בזכריה (יד) </b>ותימה שלא הביא מה"ת וקיץ וחרף (בפ' נח) וגם שם הפירות דיקראו קיץ מצינו ומאה קיץ (שמואל ב' טז) כלוב קיץ (עמוס ח'):
+<b>שם ד"ה מותר תרומה ולעיל מהך פריך כו' </b>ע"ש דזה השקלא וטריא הוא על מעות בד"ה לא על מותר תרומה:
+
+Mishnah 5
+
+<b>מפרישין ממנה שכר האומנין. </b>התוס' בשבועות (י' ב') ל"ג ממנה ע"ש ועמש"כ בכריתות (ו'):
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתו"ח על הרע"ב בד"ה שהמקדיש בפירוש. </b>והכ"מ לא העיר בזה [נ"ב עי' לח"מ הל' מעשה הקרבנות פ"ה הל"א כ"א. מהגרמ"ש:] 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שהיה פותח בדברים ודורשן. </b>נ"ל שהיה פותח פתח בדברים הסתומין וסגורין לכנוס פנימה ולדרשן:
+<b>שם חופר שיחין פי' הרע"ב לעו"ר וכ"ה ברש"י יבמות (קכ"א ב') ובב"ק (נ') </b>ול"י מדוע לא פי' סתם להולכי דרכים ואי משום דסתמא ממעות שירי הלישכה היו באות (ועמש"כ בב"ק שם) ובפ' דלעיל אמר וכ"צ העיר באין משירי הלשכה ותידוק מינה דמה שא"צ יושבי ירושלים או למי שעולה לה לרגל אסור דהלא אף היוצאין עה"כ היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה (מו"ק ו):
+
+Mishnah 2
+
+<b>תוי"ט ד"ה א"פ אלא דבירושלמי איתא המלך וכ"ג כו' ע"ש ותראה אשר תיבות אלו שייכים למעלה לסיום מאמר שהעתיק התוי"ט והוא לבאור במפקד חזקי' כו' דהמה המלך וכ"ג. </b>ולכאורה קשה מדוע לא חשיב הירושלמי בין הקתליק לכ"ג את הסגן. עי' רמב"ם פ"ד מהל' כהמ"ק ועי' בסוטה רפ"ח בגמ' ורש"י ותוס':
+<b>שם ד"ה חוץ ותימה כו'. </b>ול"נ דעמהם היו חברים באותו המינוי ומשום כבודן לא חשיב להו וביותר לפי' הא' שבהרע"ב בר"פ וכה"ג משני הגמ' ברפ"ב דר"ה וכה"ג כתב התוס' בב"ב (ח' ב') בד"ה כי הא וכמ"ק מלשון הרע"ב שכתב על הקינין דלוקחין המעות ומביאין מהן הקינין ולקמן בספ"ז קרי להו ב"ד:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בהרע"ב עקומות כשופר. </b>ולשון הרמב"ם וקראו אותן שופרות לפי שהיו בצורת שופר עגולות עקומות כו' בפ"ג דר"ה איתא שופר של ר"ה של יעל פשוט ובירושלמי תני שופרות הללו עקומות היו כו' הרי של"א זה משום שופר אלא דתני שכך היו ועגולות שכ' הרמב"ם לא נזכר שמה (ועי' חולין נ"ט ב') ובחבורו רפ"ב דשקלים לא כתב רק רחב מלמטה כו' כלשון הרע"ב לעיל רפ"ב ועי' שבת ספ"ב בגמ' ופירש"י:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>שם ד"ה שעה"נ לסמוך כו' לדר' יוסי ולדר"י ור"ש לעמוד כו'. </b>בעירובין (צ"ו ב' ושם) איתא דר"ש סובר ג"כ נשים סומכות רשות וע"כ הוא ט"ס:
+<b>שם ד"ה פשפשין שערים קטנים בתוך כו'. </b>עמש"כ בתמיד פ"א מ"ג:
+<b>תוי"ט ד"ה שער הדלק </b>עי' כה"ד ובמחכ"ת שגה להבין דלשכת העץ שכתב הרע"ב היינו לשכת דיר העצים דר"פ ושכח משנה ערוכה בסוף מדות דחשיב לשכת העץ בלשכות הדרומיות שבעזרה ע"ש והרווחנו בזה להבין טעם קריאתה לשכת העץ אשר נדחקו הרבה בזה עי"ש בתוי"ט ד"ה א"ש:
+<b>שם ד"ה ושנים במערב לפי שמיעוטה של עזרה היה במערב כדתנן בפ"ב דמדות כו'. </b>ע"ש דקאי על הר הבית לא על העזרה אך האמת כן הוא דלא היה שם רק י"א אמה כדתנן בפ"ה דשם מ"א ולא מצינו שם איזה שימוש:
+
+Mishnah 4
+
+<b>י"ג שולחנות </b>מדלא חשיב י' שולחנות שעשה שלמה עי' מנחות (צ"ט) משמע לכאורה דלא היו בבית שני אבל ביומא (נ"א ב') מוכח דהיו וצ"ע. אח"ז מצאתי בהמפרש לתמיד (ל"א ב') שכ' דהא דלא חשיב להו משום דלא היו משמשין כלום כת"ק במנחות שם:
+<b>בהרע"ב אחר הניתוח מסדרין אותן על השלחן. </b>בתמיד פ"ד מוכח דכל אבר שנתחו נתנוהו למי שזכה בו ואח"כ הוליכום והניחום על הכבש וצ"ל דכאן מיירי בעולות של יחיד ונראה דלזה כיון הגר"א ז"ל בפ"ז דתמיד מ"ג ד"ה על שלחן אלא דנפל שם ט"ס וכצ"ל ולפי שהיה מיוחד לשאר קרבנות (ר"ל חוץ מעולת התמיד) ורובן כו':
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה זה מדרש דרש יהוידע כהן גדול. </b>[נ"ב בזבחים (ק"ג א') ובתמורה (כג ב) ליתא תיבת גדול וצ"ע כמש"כ בגליון זבחים שם. - מהגרמ"ש]:
+<b>תוי"ט ד"ה ואומר כו' כלומר שימכרו לצרכי חטאות כו'. </b>לשון מכירה אינו נופל על כסף והל"ל יוחלפו ודמי החליפין יובא בית ה':
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בהרע"ב בירושלמי פריך כו' ומשני ב"ד כו' לוקחין מש"צ כו'. </b>גם הכ"מ העתיק דבריו בספ"ג מהל' שקלים וכתב וא"י למה השמיטו רבינו אבל תימה דבירושלמי איתא ע"ז תנאי ב"ד הוא המספק את הקינים מספק אה"פ (ואת האובדות) כ"נ דצ"ל כדאיתא שם בס"פ והיינו כר' יוסי שם במשנה ופסקוהו הרע"ב והרמב"ם שם מהירושלמי וכ"פ בחבורו פ"ז מהל' כהמ"ק ה"ט ובהרע"ב כאן אולי ט"ס או שיגרא דלישנא דת"ק דשם נקט ול"ד:
+
+Mishnah 2
+
+<b>תוי"ט ד"ה לעולם ופירש"י כו' </b>עמש"כ שם בס"ד:
+<b>בסה"ד ומ"ש הר"ב כו' וז"ל התוס' כו'. </b>ול"נ דחלוקין בטעמיהון דלהרב אפי' תאמר דכל לוקח עומד לבדו מה"ב שרוצה לקנות מ"מ יש לוקחים יותר ממוכרים דתגר א' מביא כמה בהמות אשר יספיקו ללוקחים הרבה ואזלינן בתר רוב אנשים:
+<b>שם ד"ה בהר וא"ת לפי' הא' כו'. </b>התוס' הקשו מהברייתא דשם (ס"ב ב') דמפורש בה ולא במעות הצרורים לו בסדינו ואהא א"ש לשונם בתירוצם:
+
+Mishnah 3
+
+<b>שם ד"ה זה ואם הוא עולה א"צ לזה כו'. </b>צריך וצריך לענין דאסור להקטירן ומ"ש בשם הרמב"ם דהחשש הוא שעבר זמנם וכ"כ בחבורו פי"ט מהלכות פסהמ"ק ה"ד אמת שכ"ה בירושלמי שאמר ר' יוסי אבל לא בא שם אלא לדחויי הא דר"ה דייק מכאן דהסה"ד טעון עבור צורה ע"ז אמר דאינו משום הסה"ד (עמש"כ בפסחים ל"ד בס"ד) רק דשמא נתקלקלה צורתו וא"כ למאי דפסק הרמב"ם כריו"ח בפסחים שם דהסה"ד אינו אלא פסול טומאה דהרי בפ"ב מהל' ביהב"ח הי"ד מביא הא דלול קטן כו' ובפ"ד מהל' ק"פ פסק דכל שפסול בגופו ישרף מיד (ודלא כהמל"מ שכ' בהל' פסהמ"ק שם דלא מצא ד"ז ברבינו) ה"ל לפרושי טעמא דמתני' משום הסה"ד גם ק"ל לטעם דשמא עבר זמנו דבירושלים אמרי' דשוקיה עשויין להתכבד בכ"י ודניחוש שמא כבר נעשה נותר ביד הבעלים דקודם אבידה ודאי לא חשידי להשהותם כ"כ וזה י"ל דכיון דנפל איתרע ליה וחיישי' כדאמרי' בב"מ (י"ג) ואכמ"ל:
+<b>שם ד"ה חתיכות וכו'. </b>ולהחמיר קאמר ולא מדין המשנה. וכ"כ התוס' בחולין (צ"ה) דחומרא בעלמא היא אבל מש"כ ולא מדין המשנה קשה דהא שם פריך עליה ממתני' דלפנינו ומשני דמותרות משום נבלה וזה יקשה גם להרמב"ם:
+
+Mishnah 4
+
+<b>זכרים עולות פי' הרע"ב דרוב זכרים עולות כו'. </b>נראה דתפס דברי ריו"ח בירושלמי דאמר דהילכו בהן אחר הרוב אם רוב זכרים עולות כו' (והוא כמו בין) ועי' תק"ח הגהת הגר"א ז"ל בהירושלמי ואף שהוא נגד הש"ס שלנו בקדושין אליביה מפני דפשטא דמתני' משמעה כו' וככה תמצא רבות בדברי הפוסקים ועוד דריו"ח ירושלמי הוה ודאי ידעי טפי איך שאמר וגם דהוא עצמו סדר והתוי"ט ל"ד במה שהביא סוגיא דקדושין על פי' הרע"ב:
+
+Mishnah 5
+
+<b>תוי"ט ד"ה משל צבור וכ"כ הר"ב לקמן גבי קינין. </b>ה"ל להביא מן דהקודם שכן פי' בחביתי כה"ג:
+
+Mishnah 6
+
+<b>שם ד"ה וזה עכה"ד. </b>ודבריו דחוקים ול"נ דנכרי ששלח וכן גר שמת לחדא דחשיב להו דכ"מ לישנא דוכן ובזה יתיישב נמי מה שנדחק לקמן בד"ה ותנאי ב"ד דלפי שהוא תנאי בפ"ע לא כמו גר הקודם לו לכן אמר בו ותנאי כו' וכה"ג כ' התוי"ט בפ"ד דכתובות מ"ד ד"ה וזכאי:
+
+Mishnah 7
+
+<b>שם בתוי"ט ד"ה קריבה משל צבור. </b>דודאי מסתברא דאם לא ירשו כו' [נ"ב לא כן כתב הריב"ש בתשובה סי' תע"ח עי"ש. ועי' גיטין (ל' רע"ב) ר"א יורשין שירשו ומי איכא יורשין דלא ירתי. מהגרמ"ש]:
+<b>שם ד"ה ועל הקינין </b>מש"כ התו"ח וכצ"ל ג"כ על הא דהשולח חטאתו ממדה"י כו' הן רש"י פי' שם בד"ה בקרבן נשים אשה ששגגה בכרת כו' וקרבן זה צריך דעת גם אישתמיטתיה גמ' דסוטה (ח') דאף מחוסרי כפרה צריכין לעמוד על קרבנן:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>וקופיץ בין בזה ובין בזה שונה ומטביל ועי' בהרע"ב כגון שהיה הנשיא גוסס בי"ג כו'. </b>ק"ל לפי' הרמב"ם דשונה היינו להזות הא ודאי כבר הוזה עליו בט' להזאת שלישי כדי שיוכל להזות עליו הזאה שניה בי"ג דהרי אז לא ידע שהנשיא יהיה גוסס וא"כ בי"ד אמאי שונה דהא ע"כ כבר הזה בי"ג להזאת ז' דהא אסור להשהות יותר מג"י בין ההזאות כדאיתא בקדושין (ס"ב). אך הרמב"ם לשיטתו דפסק בפי"א מהל' פ"א ה"ב דרשאי להשהות בין ההזאות וע"ש בכ"מ. אך ק"ל מעיקרא דבעי הש"ס לאוקמא כב"ת דחגיגה אסורה בשבירת עצם א"כ בי"ג לא ישנה להזות עד למחר דדלמא הזאה ראשונה לא היתה אלא בעשירי והב' חשב להזות בי"ד ומשמע דדומיא דסכין תני דשונה בו ביום ואכמ"ל:
+<b>בהרע"ב אבל קופיץ כו' שמא ימות כו' ואז א"מ חגיגה כו'. </b>עמש"כ בפסחים (ע' ב') בס"ד:
+
+Mishnah 4
+
+<b>תוי"ט ד"ה פרוכת א"נ כשהיו נושאין כו' נותן הכלים לתוכה. </b>פשוט דאין כוונת התוס' על הפרוכת דמשכן במדבר בשעת המסעות דהא בסוף פ' במדבר מפורש דלא היה משמש אז רק לכסות את הארון וכן הבין התוי"ט דבמקדש מיירי ודלא כתו"ח:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה ובה"א הכל ישרף בחוץ כו' ובמ"ז רא"א את שנטמא באה"ט כו' ישרף בחוץ. </b>וק"ל כיון דילפינן מקרא דבקדש באש תשרף דפסולי ק"ק שריפתן בקדש (פסחים כ"ד) ופירש"י כגון שנטמאו איך יתקנו רבנן לעקור בידים להוציאן לחוץ. בשלמא דעת ב"ש ור"ע י"ל ע"פ מש"כ שם (מ"ט) בס"ד ע"ש אבל דעת ב"ה ור"א קשה. ואולי מפני זה פסק הרמב"ם כר"ע. ומיושב תמיהת התו"ח. ודע דיש בו ט"ס וצ"ל דאל"כ ר"ע היינו ב"ש או ב"ה:
+
+Mishnah 7
+
+<b>בהרע"ב דכיון דטהור מדאורייתא. </b>נ"ל דכוונתו ע"ד פירושו בפ"ג דמע"ש מ"ט ע"ש וכב"ק דר"י איפרך בירושלמי שם וכאן ולהתוי"ט נראה דאישתמיט פי' הרע"ב דשם:
+
+Mishnah 8
+
+<b>המקדיש שקלים כו' רש"א כו'. </b>עיין מש"כ בס"ד בשילהי בכורים:
+נשלמה מסכת שקלים. בעזרת יוצר הרים. 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Shekalim/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Shekalim/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..268daf432c44616477b85b0b6baf9ed93810d283
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Shekalim/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,252 @@
+Rashash on Mishnah Shekalim
+רש״ש על משנה שקלים
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Mishnah_Shekalim
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה שקלים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ועושין כל צרכי הרבים. </b>עי' בהרע"ב והשמיט עריפת עגלה דאיתא בירושלמי ובפי' הרמב"ם. וקצת תימה דבט"ו באדר דהוא זמן שמחת פורים בירושלים יעדו לב"ד עסקים רבי העמל כאלה עי' מגילה (ז' ב'):
+<b>בהרע"ב ד"ה ומתקנין אה"ד בשביל עו"ר וא"ד בשביל כו'. </b>לכאורה מדוע פי' לזה טעם פרטי הלא לא גרע משאר צרכי רבים ואולי מפני שגם המשנה פרטם בפ"ע ולא סמכה על מה שאמרה כצה"ר ונ"ל משום דעדיין ימוה"ג לא חלפו לגמרי כדמוכח בריש מו"ק דגם במועד מתקנים אותן עי"ש בתוי"ט לכן הוצרך התנא לפורטם ומטעמא דהרע"ב שהוא דבר נחוץ לשיטתו:
+<b>תוי"ט ד"ה ועל הכלאים ועוד תימה כו' ומותרין באכילה. </b>בתור"ע כתב דגם כוונת הרע"ב אינה אלא לאסור לקיים זה ודאי דאין כוונת הרע"ב לדעת הרשב"ם בב"ב דהרע"ב כתב דישייר אחד מן המינים ולדעת הרשב"ם כבר נאסרו ב' המינים מהשרשה (ועמש"כ שם ע"ד) אבל אין טעם יפה לחלק בין לזרוע דשרי ע"י ביטול לבין לקיים דל"מ ביטול ולי י"ל כמו דמצינו לענין תרומה שאין הקרקע עולה בק"א (פ"ט דתרומות מ"ה) וכן לענין ערלה (פ"א דערלה מ"ו) ופרש"י בגיטין (נ"ד ב') דמחובר חשיב ולא בטיל ומצאתי חבר להרע"ב הרא"ש בפי' לכלאים רפ"ב שכ' ולכשיגדיל צריך לעקור כל מין אחר שיש בו וכדתנן במתני' א"ל עקור את הכל אבל מגמ' דמו"ק (ו' סע"א) מוכח להדיא דאף במחובר בטיל וכמש"כ התוס' שם ובב"ב ולשון עקור אה"כ דמביא הרא"ש לראיה נ"ל דשם הכוונה כל המינים כדמסיים חוץ ממין אחד אבל לת"ק כדא"ל עד שיפחות מרובע ולר"י הכל כדא"ל ואולי אף לדעת הרא"ש אם נודע לו קודם שנזרע וכבר נתבטל שוב אינו חוזר וניעור כמו במין במינו ביבש שנתבטל ברוב ואח"כ בשלו שהאריך להתיר בס"פ ג"ה סי' ל"ז:
+<b>בא"ד דליכא למילף משום דחדוש הוא כו' וכי הא דכתב הרא"ש כו'. </b>לכאורה הרא"ש לא הביא רק הגמ' דפסחים (מ"ד ב') וה"ל להביא הגמ' עצמה אך שם ל"א אלא משום דחדשה בו התורה חומרא לאסור בבישול אף דע"י כבוש מות לכן גם חומרת טעם כעיקר אולי הוא מהחידוש ולא ילפינן מיניה אבל קולא כש"כ דמצי למילף מיניה דומיא להא דאמרי' בחולין (צ"ח ב') אטו אנן לקולא גמרינן לחומרא גמרינן וכאן נימר איפכא אבל לשון הרא"ש דזה קולא בבב"ח דלא נאסרה ע"י שריה משמע דגם קולתו הויא חדוש:
+<b>שם ד"ה ויוצאין. </b>לפירושו הוה כמו ואף יוצאין עה"כ וכה"ג מצינו במקרא וברכתם גם אותי שהוא כמו וגם תברכו אותי ועמש"כ בס"ד במגילה (ד'):
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה במדינה כו' והדעת מכרעת כו'. </b>יותר ה"ל להביא מהא דאיתא שם במקדש אומר אה"ש ככתבו כו' והתם ודאי מקדש ממש קאמר דהא אמרי' ביומא (ס"ט ב') אין אומרין שהמ"פ בגבולים ופרש"י כל חוץ לעזרה קרי גבולין וע"ש דמוכרח הוא ואפי' רב יוסף דקאמר שם שגדלו בשם המפורש נראה דל"פ בזה אלא דס"ל דהוראת שעה היתה כדלקמן שם:
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה כל כהן ששוקל כל דעבר על פיקודא יתן. </b>ור"ל כמש"כ לקמן בדה"ס דגבי לוים לא שייך העברה אך מש"כ וכדפי' הרב כו' ל"ד דהוא דייק שם מדכתיב מבן כ':
+<b>בא"ד וכ' התוס' בפ"ק דערכין דה"נ כו' וקצת דוחק כו'. </b>ע"ש בתוס' דלא כ"כ רק על ריב"ז ול"נ דלרבותא נקטי כהן אף שיש בו ג"כ משום וכל מ"כ כליל כו':
+<b>שם ד"ה כל כהן שאינו. </b>בסופו ומ"ש הרמב"ם כו' יש לתמוה כו'. ול"נ שמביא ראיה לריב"ז דממקרא זה דוכל מ"כ אין לפוטרן דהא בן בוכרי גופיה אמר דאם רצו כו' וא"כ ע"כ דאין זה שייך לשקלים וקרוב בעיני דחסר קצת בדבריו והאי ולפיכך קאי על המשנה הסמוכה לתת טעם על הא דנשים ונכרים אם שקלו מקבלין מידן דזה נלמוד מעדותו של ב"ב:
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתוי"ט ד"ה אבל. </b>אבל גי' הרמב"ם כו'. לכאורה לפ"ז זה"כ כל שנידר כו' לא קאי אלא על עובדי כוכבים לבד וכ"מ בפי' הרמב"ם. אך מהתוי"ט לקמן בד"ה כל משמע דקאי אכותים וצ"ל דחטאת ואשם נקראו ג"כ נידר ונידב וע"ד שכתבתי בנדרים (י"ג) לשיטת הרמב"ם ע"ש:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>תוי"ט ד"ה כך </b>ונ"ל דאפשר דדייק (ר"ל דלא היו אלא שתים) דאלו דיוקא דשתים ולא א' כבר כתב הכ"מ מדקתני שופרות בל"ר וא"כ אין מקום לקושיית התו"ח עליו:
+<b>ד"ה אלו דהכא א"ל יביא מאלו ומאלו דא"מ אלא כו'. </b>אינו מובן דמ"מ יוכל ליקח מאלו ואלו ויתנם לתוך הלשכה:
+<b>בא"ד ורישא דמיא כו'. </b>נראה כוונתו דמשמע דברישא אם נמצאו אח"כ יפלו לשקלי השנה ואע"ג דכבר נתרמה התרומה עליהם ובכלל זה אפי' קרבה הבהמה כמשנה דלקמן. אבל מ"מ אינם אלא כאכלא לדנא דהכא הוה כמו שהקריב מאותן מעות עצמן וכמו שאר אנשים המביאין שקליהן אחר שכבר נתרמה התרומה גם מש"כ משא"כ בשאר קרבנות הלא הכא ג"כ באים חטאות המוספין מהתרומה ועי' פ"ד דנזיר מ"ד ומ"ו:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בהרע"ב ד"ה יאכל דשביעית תופסת דמיה כהקדש. </b>זה מפורש במשנה דאל"כ למ"ל דמי שביעית אלא דר"ל תופסת דמיה ויוצאה לחולין בפירי שני עי' סוכה (מ' ב') אולם מש"כ יביא שקל כו' וכ"ה בירושלמי ל"י מדוע לא פי' כפשוטו דיאכל פירות חולין כנגדן כלישנא דברייתא בסוכה (ל"ט) והכי עדיף טפי דאין מחללין כסף על כסף במע"ש ובפרט בירושלים עשנ"א פ"ב דמע"ש מ"ח:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>רי"א אף לשקלים אין להם קצבה שכשעלו כו'. </b>לפי' הרע"ב והוא מהרמב"ם קשה מאי ס"ד דר"י דהא מ"מ אין לו ליתן רק מחצית המטבע היוצא וגם ר"ש לא דחהו רק מפני שיד כולם שוה לכן המחוור הוא פי' הראב"ד בפ"א מהל' שקלים וכן הרמב"ן בר"פ תשא דרשאין להוסיף כמה שירצו אם כולם בשוה ומפרשים שהיו נותנים דרכונות שלמים וכן סלעים :
+<b>תוי"ט ד"ה וחטאת ולהלן כו' בסלע. </b>שם לשון המשנה כן אבל בזבחים (מ"ח) איתא בת דנקא כפי' הרב כאן:
+<b>שם ד"ה היו. </b>דרשוהו בירושלמי שאדם חייב באחריות כו' וכ"ה בהרמב"ן שם אבל לשון הירושלמי שלפנינו שאדם חייב לשלש שקלו ג"פ בשנה והוא כדעת הראב"ד שהבאתי דאם דחיקא להו מעות הלשכה כופלין ומשלשין ולא יותר מפני טורח הצבור כדאמר שם בסמוך:
+<b>[בא"ד וקרא דכתיב בעזרא ב' י'. </b>כו' נ"ב צ"ל נחמיה י'. הגרמ"ש]:
+[אבל אין זה טעות. כי הוא קורא לנחמיה בשם עזרא ב' לאמר הספר השני לספרו של עזרא (ראה ב"ב דף י"ד ע"ב וסנהדרין צ"ג סע"ב). המעתיק]:
+
+Mishnah 5
+
+<b>בפנים מותר עשירית האיפה מותר קיני זבים כו'. </b>לכאורה יפלא מדוע דלג לשתי תורים או בנ"י דדלות דשמיעת הקול וכו' וכן דדלות דמצורע. ונראה דרבותא אשמעינן בקיני זבים דאף שא' מהן עולה מ"מ כיון דאתיא עם חטאת דין מותריהן כמותר חטאת וכש"כ קיני דלות דשמיעת הקול וכו' דאתיין תחת חטאת בהמה דעשיר ואשמעינן תו קיני יולדות דאף דהעולה באה תחת עולת עשירה וה"ה קיני מצורע עני:
+<b>בהרע"ב ואם נזיר א' הפריש כו' </b>ל"י מדוע לא פי' כאינך דאם גבו לנזיר זה כו' וכן התוי"ט שכ' וליהוי כמותר עני כו' ל"ד דהתם הוי חולין והכא לנדבה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>תוי"ט ד"ה בשלשה אבל כנסום כו' בר"ח ניסן כדאיתא בפ"ק. </b>ר"ח ניסן לא נזכר שם בכה"פ:
+<b>בא"ד ומיהו אפי' לא שקלו כלל כו' </b>אמת שכן פירש"י בכתובות (ק"ח) אך התוס' שם השיגו עליו בזה:
+<b>שם ד"ה בפרוס וא"א לתרום כמו שא"א לעשר כו'. </b>התם טעמא משום סקרתא דלא שייך הכא ואם ר"ל משום דתני והן גרנות למע"ב דמשמע דזמן אחד להם גם ז"א כמש"כ בס"ד במגילה (כ"ט ב') ושם כתבתי ג"כ ישוב נכון לדברי הרמב"ם שהעלם בצ"ע:
+<b>שם ד"ה והן דמצוה בעלמא כו' אבל הרשות כו' </b>אינו מובן דאם יאכלם קודם שיעשר מבטל המצוה בידים וא"ל דדינו כחלת חו"ל דאוכל והולך ואח"כ מפריש דבבכורות (נ"ח ב') במשנה משמע דלת"ק דריב"י לא סגי בלא מנין:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בד"ה ולא במנעל ומסיים בה לפי כו'. </b>לא העתיק כהוגן דודאי הטעם כאן מפני החשד דאל"כ לא ה"ל לתנא למיתנא הכא אלא דבמנעל יש איסור נוסף לפי שא"נ כו' וע"ש בגמ' שהעתיקה המשנה בל' אחר "ואצ"ל במנעל כו'" והגרי"פ הגיה שם דתניא ועמש"כ שם בס"ד:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בקטבלאות. </b>[נ"ב עי' בתוי"ט פט"ז דכלים מ"ד. מהגרמ"ש]:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>תוי"ט ד"ה שומרי. </b>עי' מש"כ בר"ה (ט') ע"ד התוס' דשם בס"ד:
+<b>שם ד"ה מתנדב ושלוחי ב"ד יביאום. </b>לכאורה גם בהם יש לחוש שיזכו לעצמם ואולי ר"ל דישלחו כהנים שהמה שלוחי דרחמנא או דב"ד (עי' יומא פ"א מ"ה ובגמ' שם) והמה כמו שכורים בכ"ד מתנות שנוטלין חלף עבודתם:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ושעיר המשתלח. </b>פי' הרע"ב לפי כו' וא"י על איזה מהם יעלה הגורל לה' ולא מחוור דא"כ פשיטא כדפריך הש"ס ביומא (ס"ג ב') אקרא לכן נראה דהכא נמי מיירי שמת המשתלח אחר הגרלה וכר"ש כו' וכדמוקי שם רב יוסף ואפ"ה אינו בא אלא מתה"ל דהוא נמי אתא לכפרה או משום דגם הוא נקרא חטאת כדכתיב בר"פ אחרי שני שעירי עזים לחטאת אך לטע"ז קשה בחולין (י"א) לענין טרפה מדוע ל"ק הש"ס האי טעמא כמו דאמר שם גבי פרה ועי' תוס' שם ד"ה חטאת וי"ל פי' הרע"ב דכיון דלקיחתן כאחד יכול להתנות דמעות התרומה יתחללו על אותו שיעלה עליו הגורל לה' וקמ"ל דלא משום שאין ברירה:
+<b>תוי"ט ד"ה ולשון ואיכא לספוקי כו' ובלשון שקושרין בפתחו של היכל כו'. </b>גם הוא היה מאותה אסמכתא דאם יהיו חטאיכם כו' רק דלפי שהיו מציצין כו' התקינו לתתו בין קרניו וספיקו הוא דלמא הוא עדיף להביאו מהתרומה לפי שהיה בפנים ודברי התו"ח בזה מגומגמין:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>מותר נסכים. </b>בפי' הרע"ב כאן ובס"פ משמע שהיו עושין מקח עם בעלי היינות כו' על שנה שלמה (וכ"מ מפירש"י ב"מ (נ"ז ב') ומנחות צ') וא"כ פירושו בהא דאיתא שם אחת לל"י משערין אה"ל תמוה וסתירה. ונ"ל דשם הכוונה דאחת לל"י דורשין השער שבשוק ומוכרין בזה השער למי שצריך לנסכים כו' כל הל"י ואם השער אז הוזל מכפי המקח שעשו עם הבעלי יינות כו' בתחלת השנה מחויבים ליתן כשער הזול דעכשיו ובזה אין מותר לגזברים מאומה ואם אז הוקר השער הבעלי יינות מחויבין להעמיד כפי המקח שעשו מתה"ש והגזברים ימכרו כפי היוקר דעכשיו ואז יש מותר וכן מל"י לל"י וזה היפך פי' הרע"ב ורש"י במנחות שם במותר נסכים:
+<b>תוי"ט ד"ה לקיץ מלשון בקיץ ובחורף יהיה והוא בזכריה (יד) </b>ותימה שלא הביא מה"ת וקיץ וחרף (בפ' נח) וגם שם הפירות דיקראו קיץ מצינו ומאה קיץ (שמואל ב' טז) כלוב קיץ (עמוס ח'):
+<b>שם ד"ה מותר תרומה ולעיל מהך פריך כו' </b>ע"ש דזה השקלא וטריא הוא על מעות בד"ה לא על מותר תרומה:
+
+Mishnah 5
+
+<b>מפרישין ממנה שכר האומנין. </b>התוס' בשבועות (י' ב') ל"ג ממנה ע"ש ועמש"כ בכריתות (ו'):
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתו"ח על הרע"ב בד"ה שהמקדיש בפירוש. </b>והכ"מ לא העיר בזה [נ"ב עי' לח"מ הל' מעשה הקרבנות פ"ה הל"א כ"א. מהגרמ"ש:] 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שהיה פותח בדברים ודורשן. </b>נ"ל שהיה פותח פתח בדברים הסתומין וסגורין לכנוס פנימה ולדרשן:
+<b>שם חופר שיחין פי' הרע"ב לעו"ר וכ"ה ברש"י יבמות (קכ"א ב') ובב"ק (נ') </b>ול"י מדוע לא פי' סתם להולכי דרכים ואי משום דסתמא ממעות שירי הלישכה היו באות (ועמש"כ בב"ק שם) ובפ' דלעיל אמר וכ"צ העיר באין משירי הלשכה ותידוק מינה דמה שא"צ יושבי ירושלים או למי שעולה לה לרגל אסור דהלא אף היוצאין עה"כ היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה (מו"ק ו):
+
+Mishnah 2
+
+<b>תוי"ט ד"ה א"פ אלא דבירושלמי איתא המלך וכ"ג כו' ע"ש ותראה אשר תיבות אלו שייכים למעלה לסיום מאמר שהעתיק התוי"ט והוא לבאור במפקד חזקי' כו' דהמה המלך וכ"ג. </b>ולכאורה קשה מדוע לא חשיב הירושלמי בין הקתליק לכ"ג את הסגן. עי' רמב"ם פ"ד מהל' כהמ"ק ועי' בסוטה רפ"ח בגמ' ורש"י ותוס':
+<b>שם ד"ה חוץ ותימה כו'. </b>ול"נ דעמהם היו חברים באותו המינוי ומשום כבודן לא חשיב להו וביותר לפי' הא' שבהרע"ב בר"פ וכה"ג משני הגמ' ברפ"ב דר"ה וכה"ג כתב התוס' בב"ב (ח' ב') בד"ה כי הא וכמ"ק מלשון הרע"ב שכתב על הקינין דלוקחין המעות ומביאין מהן הקינין ולקמן בספ"ז קרי להו ב"ד:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בהרע"ב עקומות כשופר. </b>ולשון הרמב"ם וקראו אותן שופרות לפי שהיו בצורת שופר עגולות עקומות כו' בפ"ג דר"ה איתא שופר של ר"ה של יעל פשוט ובירושלמי תני שופרות הללו עקומות היו כו' הרי של"א זה משום שופר אלא דתני שכך היו ועגולות שכ' הרמב"ם לא נזכר שמה (ועי' חולין נ"ט ב') ובחבורו רפ"ב דשקלים לא כתב רק רחב מלמטה כו' כלשון הרע"ב לעיל רפ"ב ועי' שבת ספ"ב בגמ' ופירש"י:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>שם ד"ה שעה"נ לסמוך כו' לדר' יוסי ולדר"י ור"ש לעמוד כו'. </b>בעירובין (צ"ו ב' ושם) איתא דר"ש סובר ג"כ נשים סומכות רשות וע"כ הוא ט"ס:
+<b>שם ד"ה פשפשין שערים קטנים בתוך כו'. </b>עמש"כ בתמיד פ"א מ"ג:
+<b>תוי"ט ד"ה שער הדלק </b>עי' כה"ד ובמחכ"ת שגה להבין דלשכת העץ שכתב הרע"ב היינו לשכת דיר העצים דר"פ ושכח משנה ערוכה בסוף מדות דחשיב לשכת העץ בלשכות הדרומיות שבעזרה ע"ש והרווחנו בזה להבין טעם קריאתה לשכת העץ אשר נדחקו הרבה בזה עי"ש בתוי"ט ד"ה א"ש:
+<b>שם ד"ה ושנים במערב לפי שמיעוטה של עזרה היה במערב כדתנן בפ"ב דמדות כו'. </b>ע"ש דקאי על הר הבית לא על העזרה אך האמת כן הוא דלא היה שם רק י"א אמה כדתנן בפ"ה דשם מ"א ולא מצינו שם איזה שימוש:
+
+Mishnah 4
+
+<b>י"ג שולחנות </b>מדלא חשיב י' שולחנות שעשה שלמה עי' מנחות (צ"ט) משמע לכאורה דלא היו בבית שני אבל ביומא (נ"א ב') מוכח דהיו וצ"ע. אח"ז מצאתי בהמפרש לתמיד (ל"א ב') שכ' דהא דלא חשיב להו משום דלא היו משמשין כלום כת"ק במנחות שם:
+<b>בהרע"ב אחר הניתוח מסדרין אותן על השלחן. </b>בתמיד פ"ד מוכח דכל אבר שנתחו נתנוהו למי שזכה בו ואח"כ הוליכום והניחום על הכבש וצ"ל דכאן מיירי בעולות של יחיד ונראה דלזה כיון הגר"א ז"ל בפ"ז דתמיד מ"ג ד"ה על שלחן אלא דנפל שם ט"ס וכצ"ל ולפי שהיה מיוחד לשאר קרבנות (ר"ל חוץ מעולת התמיד) ורובן כו':
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה זה מדרש דרש יהוידע כהן גדול. </b>[נ"ב בזבחים (ק"ג א') ובתמורה (כג ב) ליתא תיבת גדול וצ"ע כמש"כ בגליון זבחים שם. - מהגרמ"ש]:
+<b>תוי"ט ד"ה ואומר כו' כלומר שימכרו לצרכי חטאות כו'. </b>לשון מכירה אינו נופל על כסף והל"ל יוחלפו ודמי החליפין יובא בית ה':
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בהרע"ב בירושלמי פריך כו' ומשני ב"ד כו' לוקחין מש"צ כו'. </b>גם הכ"מ העתיק דבריו בספ"ג מהל' שקלים וכתב וא"י למה השמיטו רבינו אבל תימה דבירושלמי איתא ע"ז תנאי ב"ד הוא המספק את הקינים מספק אה"פ (ואת האובדות) כ"נ דצ"ל כדאיתא שם בס"פ והיינו כר' יוסי שם במשנה ופסקוהו הרע"ב והרמב"ם שם מהירושלמי וכ"פ בחבורו פ"ז מהל' כהמ"ק ה"ט ובהרע"ב כאן אולי ט"ס או שיגרא דלישנא דת"ק דשם נקט ול"ד:
+
+Mishnah 2
+
+<b>תוי"ט ד"ה לעולם ופירש"י כו' </b>עמש"כ שם בס"ד:
+<b>בסה"ד ומ"ש הר"ב כו' וז"ל התוס' כו'. </b>ול"נ דחלוקין בטעמיהון דלהרב אפי' תאמר דכל לוקח עומד לבדו מה"ב שרוצה לקנות מ"מ יש לוקחים יותר ממוכרים דתגר א' מביא כמה בהמות אשר יספיקו ללוקחים הרבה ואזלינן בתר רוב אנשים:
+<b>שם ד"ה בהר וא"ת לפי' הא' כו'. </b>התוס' הקשו מהברייתא דשם (ס"ב ב') דמפורש בה ולא במעות הצרורים לו בסדינו ואהא א"ש לשונם בתירוצם:
+
+Mishnah 3
+
+<b>שם ד"ה זה ואם הוא עולה א"צ לזה כו'. </b>צריך וצריך לענין דאסור להקטירן ומ"ש בשם הרמב"ם דהחשש הוא שעבר זמנם וכ"כ בחבורו פי"ט מהלכות פסהמ"ק ה"ד אמת שכ"ה בירושלמי שאמר ר' יוסי אבל לא בא שם אלא לדחויי הא דר"ה דייק מכאן דהסה"ד טעון עבור צורה ע"ז אמר דאינו משום הסה"ד (עמש"כ בפסחים ל"ד בס"ד) רק דשמא נתקלקלה צורתו וא"כ למאי דפסק הרמב"ם כריו"ח בפסחים שם דהסה"ד אינו אלא פסול טומאה דהרי בפ"ב מהל' ביהב"ח הי"ד מביא הא דלול קטן כו' ובפ"ד מהל' ק"פ פסק דכל שפסול בגופו ישרף מיד (ודלא כהמל"מ שכ' בהל' פסהמ"ק שם דלא מצא ד"ז ברבינו) ה"ל לפרושי טעמא דמתני' משום הסה"ד גם ק"ל לטעם דשמא עבר זמנו דבירושלים אמרי' דשוקיה עשויין להתכבד בכ"י ודניחוש שמא כבר נעשה נותר ביד הבעלים דקודם אבידה ודאי לא חשידי להשהותם כ"כ וזה י"ל דכיון דנפל איתרע ליה וחיישי' כדאמרי' בב"מ (י"ג) ואכמ"ל:
+<b>שם ד"ה חתיכות וכו'. </b>ולהחמיר קאמר ולא מדין המשנה. וכ"כ התוס' בחולין (צ"ה) דחומרא בעלמא היא אבל מש"כ ולא מדין המשנה קשה דהא שם פריך עליה ממתני' דלפנינו ומשני דמותרות משום נבלה וזה יקשה גם להרמב"ם:
+
+Mishnah 4
+
+<b>זכרים עולות פי' הרע"ב דרוב זכרים עולות כו'. </b>נראה דתפס דברי ריו"ח בירושלמי דאמר דהילכו בהן אחר הרוב אם רוב זכרים עולות כו' (והוא כמו בין) ועי' תק"ח הגהת הגר"א ז"ל בהירושלמי ואף שהוא נגד הש"ס שלנו בקדושין אליביה מפני דפשטא דמתני' משמעה כו' וככה תמצא רבות בדברי הפוסקים ועוד דריו"ח ירושלמי הוה ודאי ידעי טפי איך שאמר וגם דהוא עצמו סדר והתוי"ט ל"ד במה שהביא סוגיא דקדושין על פי' הרע"ב:
+
+Mishnah 5
+
+<b>תוי"ט ד"ה משל צבור וכ"כ הר"ב לקמן גבי קינין. </b>ה"ל להביא מן דהקודם שכן פי' בחביתי כה"ג:
+
+Mishnah 6
+
+<b>שם ד"ה וזה עכה"ד. </b>ודבריו דחוקים ול"נ דנכרי ששלח וכן גר שמת לחדא דחשיב להו דכ"מ לישנא דוכן ובזה יתיישב נמי מה שנדחק לקמן בד"ה ותנאי ב"ד דלפי שהוא תנאי בפ"ע לא כמו גר הקודם לו לכן אמר בו ותנאי כו' וכה"ג כ' התוי"ט בפ"ד דכתובות מ"ד ד"ה וזכאי:
+
+Mishnah 7
+
+<b>שם בתוי"ט ד"ה קריבה משל צבור. </b>דודאי מסתברא דאם לא ירשו כו' [נ"ב לא כן כתב הריב"ש בתשובה סי' תע"ח עי"ש. ועי' גיטין (ל' רע"ב) ר"א יורשין שירשו ומי איכא יורשין דלא ירתי. מהגרמ"ש]:
+<b>שם ד"ה ועל הקינין </b>מש"כ התו"ח וכצ"ל ג"כ על הא דהשולח חטאתו ממדה"י כו' הן רש"י פי' שם בד"ה בקרבן נשים אשה ששגגה בכרת כו' וקרבן זה צריך דעת גם אישתמיטתיה גמ' דסוטה (ח') דאף מחוסרי כפרה צריכין לעמוד על קרבנן:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>וקופיץ בין בזה ובין בזה שונה ומטביל ועי' בהרע"ב כגון שהיה הנשיא גוסס בי"ג כו'. </b>ק"ל לפי' הרמב"ם דשונה היינו להזות הא ודאי כבר הוזה עליו בט' להזאת שלישי כדי שיוכל להזות עליו הזאה שניה בי"ג דהרי אז לא ידע שהנשיא יהיה גוסס וא"כ בי"ד אמאי שונה דהא ע"כ כבר הזה בי"ג להזאת ז' דהא אסור להשהות יותר מג"י בין ההזאות כדאיתא בקדושין (ס"ב). אך הרמב"ם לשיטתו דפסק בפי"א מהל' פ"א ה"ב דרשאי להשהות בין ההזאות וע"ש בכ"מ. אך ק"ל מעיקרא דבעי הש"ס לאוקמא כב"ת דחגיגה אסורה בשבירת עצם א"כ בי"ג לא ישנה להזות עד למחר דדלמא הזאה ראשונה לא היתה אלא בעשירי והב' חשב להזות בי"ד ומשמע דדומיא דסכין תני דשונה בו ביום ואכמ"ל:
+<b>בהרע"ב אבל קופיץ כו' שמא ימות כו' ואז א"מ חגיגה כו'. </b>עמש"כ בפסחים (ע' ב') בס"ד:
+
+Mishnah 4
+
+<b>תוי"ט ד"ה פרוכת א"נ כשהיו נושאין כו' נותן הכלים לתוכה. </b>פשוט דאין כוונת התוס' על הפרוכת דמשכן במדבר בשעת המסעות דהא בסוף פ' במדבר מפורש דלא היה משמש אז רק לכסות את הארון וכן הבין התוי"ט דבמקדש מיירי ודלא כתו"ח:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה ובה"א הכל ישרף בחוץ כו' ובמ"ז רא"א את שנטמא באה"ט כו' ישרף בחוץ. </b>וק"ל כיון דילפינן מקרא דבקדש באש תשרף דפסולי ק"ק שריפתן בקדש (פסחים כ"ד) ופירש"י כגון שנטמאו איך יתקנו רבנן לעקור בידים להוציאן לחוץ. בשלמא דעת ב"ש ור"ע י"ל ע"פ מש"כ שם (מ"ט) בס"ד ע"ש אבל דעת ב"ה ור"א קשה. ואולי מפני זה פסק הרמב"ם כר"ע. ומיושב תמיהת התו"ח. ודע דיש בו ט"ס וצ"ל דאל"כ ר"ע היינו ב"ש או ב"ה:
+
+Mishnah 7
+
+<b>בהרע"ב דכיון דטהור מדאורייתא. </b>נ"ל דכוונתו ע"ד פירושו בפ"ג דמע"ש מ"ט ע"ש וכב"ק דר"י איפרך בירושלמי שם וכאן ולהתוי"ט נראה דאישתמיט פי' הרע"ב דשם:
+
+Mishnah 8
+
+<b>המקדיש שקלים כו' רש"א כו'. </b>עיין מש"כ בס"ד בשילהי בכורים:
+נשלמה מסכת שקלים. בעזרת יוצר הרים. 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Sukkah/Hebrew/Vilna Edition.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Sukkah/Hebrew/Vilna Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..886bd715f2a5cb5661824c6c5ad49370ae0b09af
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Sukkah/Hebrew/Vilna Edition.txt	
@@ -0,0 +1,185 @@
+Rashash on Mishnah Sukkah
+רש״ש על משנה סוכה
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה סוכה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים כו'. </b>עמש"כ בריש עירובין בס"ד:
+<b>בתוי"ט ד"ה ב"ש פוסלין כו'. </b>וב"ה ההוא מב"ל לעושין סוכה בחש"מ. ר"ל דדרשי' ג"כ הקרא בסירוס כב"ש סוכות תעשה בחג וכ"מ להדיא לקמן (כ"ז ב') ודרשה דר"א שם הוא משבעת הימים וחכמים דשם וב"ה דהכא דרשי ליה לדרשה דלקמן (כ"ג) בפלוגתת ר"י ור"מ וזה דלא כב"י סס"י תרל"ז שכ' דרבנן ילפי הא דעושין סוכה בחש"מ מדכתיב שבעת ימים דה"ק סוכות תעשה לך באיזה יום מז' הימים דא"כ מ"מ דרשה דב"ש מחג מ"ע ליה ב"ה ועוד דלדבריו המ"ל דב"ש א"ל כרבנן דעושין וזה מדרשה דשבעת ימים ודרשה דידהו מחג:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ברע"ב ד"ה אם אין דיורין כו' דבהא כ"ע מודו שהתחתונה כשרה בסכך העליונה שהגג שלה אינו גג. </b>תמוה דהרי לגג הוא ראוי אלא טעמא דסכך העליונה אינה חשוב סכך אחר שא"ר לדור תחתיו. ועי' רש"י בד"ה כ"א רב דימי ובד"ה ומשני:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה וסכך על גבה. </b>לעיל (ט' ב') הגי' על גבן ועי' תוי"ט ומיהו על גבה נמי ניחא וקאי על דלעת וקיסם ר"ל שהן ל"נ משא"כ אילן שהוא ל"ז בכ"ד אבל גם גפן הוא ל"נ הגפן תתן פריה והיא כפורחת עלתה נצה ועוד טובא ומ"מ לפי' הר"ן גי' על גבן עולה טפי דקאי אשלשתן:
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה וכולן שהתירן כשירות. </b>בריש חולין מדייק הגמ' וכולן ששחטו אהייא אילימא אחש"ו עלה קאי ואם שחטו מב"ל ועי' ט"ז סי' תרכ"ט סקי"ז וגי' הרי"ף והרא"ש ואם התירן וכ"ה בגי' המשנה שבירושלמי והתוס' לקמן ע"ב בד"ה אין העתיקו ואם היו מותרות:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה עבדים כו'. </b>דמ"ע שהז"ג נשים פטורות כו' וכ"כ רש"י. לכאורה קשה דהא לקמן בגמ' (כ"ח) ממעטינן נשים בסוכה מהלכתא ע"ש. אמנם עי' במל"מ פ"ו מהל' מלכים ה"ז סד"ה ודע ובדבור הסמוך עוד ראיתי ותעמוד על עומק כוונת רש"י ז"ל:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה המעובה כמין בית אע"פ שאין הכוכבים נראין מתוכה כשרה. </b>הפוסקים הביאו הירושלמי הד"א צריכין הכוכבים נראין מתוכה רל"א בכוכבי חמה שנו ופי' בו דמלשון כשרה קדייק דמשמעה בדיעבד וכתב הגר"א ז"ל בסי' תרל"א סק"ג וצ"ל מ"ש ת"ר אין כו' (היא גי' הרא"ש) אפי' לכתחלה וצ"ל דתני אגב סיפא לישנא דכשרה דהוא לשון דיעבד ודוחק ול"נ דגם רישא דברייתא בדוקא קתני לישנא דדיעבד אבל היינו אליבא דב"ש (דרישא אשמעינן מה דכשר לכ"ע כמבואר) דגזרו אטו כוכבי חמה דאפי' דיעבד פסול אבל לב"ה דאפי' בכוכבי חמה מכשרי דיעבד בכוכבי לילה שרו אפי' לכתחלה. אולם מדברי הר"ן למדתי דדיוקא דהירושלמי איננו מלשון כשרה דהרבה מצינו לשון זה אפי' בלכתחלה (עי' סוגיא דריש חולין) אלא דלישנא דמתני' קשיתיה דודאי בית מעובה ביותר דלא די שאין כוכבי חמה נראין אלא אפי' גשמים אין מנטפין (ועיין ריש מכילתין בתד"ה כי עביד וצ"ע) וא"כ כיון ששנה תחלה כמין בית (שזה כולל יותר) מאי קאמר תו אע"פ שאה"כ כו' להכי דייק הירושלמי דאין כשר אלא דיעבד לכן קאמר שפיר אע"פ כו' שאינה מעובה כ"כ אינה כשרה ג"כ אלא בדיעבד וכה"ג פירש"י בגיטין (פ"ו רע"ב) ובקדושין רפ"ג בגמ' וברישא דברייתא ל"ג המעובה כו' אע"פ כו'. אלא כגי' הרא"ש ונכון בס"ד:
+
+Mishnah 3
+
+<b>ברע"ב ד"ה ועולין לה כו' איידי דבעי למתני סיפא כו' כ"כ רש"י. </b>ונ"ל דלפמש"כ התוס' בעירובין (מ"ג) בשם הרשב"ם דמותר ליכנס בקרון או בספינה אפי' בשבת והנכרי מוליכן אפי' חוץ לתחום ע"ש איצטריך לגופייהו וזהו דאשמעינן:
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה העושה כו' ולא סמכה עליהן כו'. </b>ר"ל דלא ליפסל לר"י לעיל בגמ' (כ"א ב') משום מעמיד במחובר עי' ר"ן שם וכן משום שלא ישתמש בסכך כדלעיל (כ"ב ב') בתד"ה שתים:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה ועוד אר"א מי שלא אכל יו"ט הראשון כו' </b>כצ"ל ותיבת לילי מיותרת ועי' מהרש"א בתד"ה אי בעי והנה לפי' התוס' לקמן בד"ה חזר וכן לפירש"י להס"ד נראה דפי' יו"ט הראשון כל ז' ימי החג וקרי להו ראשון נגד יום השמיני שנקרא אחרון (ודלא כתוי"ט שנדחק) ויהיה ראיה מכאן דאף חוה"מ נקרא יו"ט דלא כמ"א ר"ס ת"צ:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה מעשה וילדה כו' וסיכך כו' בשביל קטן. </b>הפ"י תמה איך שייך חינוך בקטן ב"י ונעלם מכ"ת דברי מהרש"ל ביבמות (ט"ו) שפי' שהיה לה קטן אחר שהיה צריך לאמו ולא זז ממנה ובשבילו סכך וש"י וכ"מ לשון הר"ן וא"ש דל"ת וילדה בן אך צע"ק הא דאיתא בחגיגה (ו') השיב רבי כו' עד יגמל הנער ופירש"י ומשנה ראשונה הוא יכול לרכוב כו' וי"ל שאני שמואל דחכמה יתירה היתה בו שהרי הורה דשחיטה כשירה בזר בהיותו בן ב' שנים:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה אר"מ כו' בגימוניות של זהב. </b>ק"ל לפ"מ שכ' התוס' לעיל (ל"א ב') בד"ה הואיל דלהכי לרבנן א"ע בב"ת אם אוגדין אותו שלב"מ משום דאין זה דרך גדילתו בזהב שהוא דומם הרי לא שייך בו ד"ג וא"כ לכ"ע יעבור בב"ת. ונ"ל דגימוניות בנפרד הוא גימון דאיתא במשנה ספ"ה דשבת ומפרשין בגמ' בר נירא והוא גמי כדפי' הרמב"ם והוא מגדולי קרקע ושל זהב פי' שהיו מחופין זהב כמו שן של זהב שם פ"ו מה שפי' הרמב"ם מכוסה זהב וראיית ר"מ הוא מהגמי דאלו זהב לכ"ע אין בו ב"ת כיון שאינו מגדולי קרקע:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה רא"א ליה ולך מזבח. </b>מש"כ התוי"ט ובכתובים (ר"ל מצינו שם יה) מן המצר כו' ענני במרחב יה ל"ד דמרחב יה לרב ולרבא אחת הן ולר"ח קאי בתיקו. ומש"כ על המהרש"ל דא"ה כו' הל"ל ורבא אריו"ח כו' אינו מוכרח עמש"כ בהרא"ש פ"ק דעירובין סי' ז' ומש"כ בסופו ואע"ג דהירושלמי חולק על גמ' דידן כו' לי יראה דט"ס בירושלמי וצ"ל הוי רב דו אמר הללו יה (ר"ל ב' תיבות) והפשיטות היא מדאמר ר"ח על ר"מ של"נ לקדשו משמע דהוא בעצמו ס"ל דצריך לחלקו ולקדשו וע"ש בק"ע. ודע דהירושלמי הזה הוא ג"כ במכילתין פ' דלעיל הל"י ולחנם הרחיקו התוי"ט למגילה:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתוי"ט ד"ה מיד התינוקות כו' ואין בדבר משום גזל. </b>ר"ל גזל דדבריהם כת"ק דר"י כו' משמע דלר"י הוי גזל דאורייתא והא ליתא כדפי' הר"ב שם והוא מהגמ':
+
+Mishnah 8
+
+<b>בתוי"ט ד"ה מלמד שחייב אדם כו' וכתיב בפ' עשר תעשר כו'. </b>מלשונו משמע דקרא קמא שהביא הוא בפ' אחרת ובאמת שניהם בפ' אחרונה דעשר תעשר ולשון רש"י בזה מדויק והוא ז"ל לא העתיקו כראוי. ומש"כ עוד דשלמי שמחה א"ד אה"ש דדוקא ביו"ט פליגי כו' ג"כ ל"ד דש"ש לכ"ע מביאין ביו"ט וע"ש בד"ע דמוכח להדיא מהגמ' דאף לב"ש מביאין:
+
+Mishnah 9
+
+<b>בתוי"ט ד"ה רי"א בלוג כו' ובטעם דלוג אפשר שסובר כראב"י כו'. </b>גם לרבנן י"ל משום דסתם מנחת נדבה הוה עשרון בלוג שמן ויותר נראה דיליף מלוג שמן דמצורע למתן בהונות שבא בפ"ע. ומש"כ ועוד אפשר דיליף ממצורע עני שמביא לוג א' למנחתו תימה דמנחתו טעונה ג' לוגין:
+
+Mishnah 10
+
+<b>במשנה היה ממלא מן הכיור. </b>לפמש"כ התוס' בב"ב (ס' ב') ד"ה מים דמי בורות פסולין לנסוך וכ"כ הרשב"ם שם (ע"ט) ד"ה מים וכ"מ לקמן בתוס' ד"ה מנה"מ קשה דהאר"ל בזבחים (כ"ב) דמי מקוה כשרין לכיור וא"כ מאי פסקא למלאות מן הכיור. ודוחק לומר דאתיא כרי"ש שם דאמר מי מעין הם וכן הרמב"ם פסק לשניהם ועמש"כ בסוטה (ט"ו ב') בס"ד:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ירדו לע"נ כהנים ולוים כו' </b>גם ישראלים אינם אסורים אלא מעזרת כהנים ולפנים (פ"א דכלים מ"ח):
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה של ק"כ כו' ואני מצאתי במס' סופרים כו' </b>ונעלם מכ"ת שכן איתא בירושלמי בפ' כל כתבי:
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה מבלאי מכנסי הכהנים כתבו התוס' תימא כו' ולי קשה גם מצנפת. </b>[נ"ב מרן בכ"מ פ"ח מהל' כלי המקדש דין ו' כתב וז"ל. וצריך טעם למה השמיט רבינו מצנפת ואפשר כתונת וה"ה למצנפות. א"נ משום דמצנפות דקות ביותר ולא חזו לפתילות ולכך השמיטם. מהגרמ"ש]:
+<b>בתו"ח לתוי"ט ד"ה מבלאי כו'. </b>ול"נ דאה"נ רק באבנט בא לאשמעינן דהיה של בוץ ולא של כלאים כו'. ונעלם ממנו גמ' דשבת (כ"א) דמקשה מינה להא דתני רב"ח דפתילות שא"מ בהן בשבת א"מ בהן במקדש וע"ש בפירש"י והכי הל"ל דאשמעינן דלשמחת בהש"א מותר אפי' משל צמר כדמשמע שם או דדוקא הני משום דאין ראוין למקדש אבנט משום צמר שבו ומכנסים מפני הכבוד דהיו לכסות בשר ערוה. ועי' שו"ע או"ח סי' קנ"ב סכ"א. וגם לשון התוס' תמוה במש"כ שגם היא היתה של שש דהא של צמר נמי מותר ואולי דס"ל דלפי מאי דמשני התם אהא דמקשה תו מהא דתני רב"מ בגדי כהונה כו' פתילות למקדש כו' לא דבוץ גם קושיא ראשונה ממתני' מיתרצא בהכי וכמ"ד דאבנטו כשהן של כה"ד של שש לבד ודוחק. ועוד דהא קי"ל הלכה כרבי דהיה של כלאים יותר טוב לאוקמי מתני' אליבא דהלכתא ושמחת בהש"א שאני. ועוד דסתם מתני' ביומא (ע"א ב') משמעה כרבי מדקאמר מוסיף עליו כ"ג כו' משמע דבד' הבגדים שוים. ומזה תקשה ג"כ לדעת ריב"א בתוס' לעיל בגמ' (ה') דמחלק בין מצנפותם. ועי' בש"א סי' כ"ט:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה והלוים בכנורות כו' בלא מספר. </b>לכאורה גוזמא קתני. ונ"ל דכלפי ששנינו בערכין פ"ב גבי כלי שיר דקרבן אין פוחתין כו' ובאינך תני נמי דאין מוסיפין קאמר הכא בלא מספר ר"ל שלא היה להם מספר קצוב דפוחתין ומוסיפין:
+<b>ברע"ב ד"ה ע"ג המזבח כו' כשחל ע"פ בשבת כו' דלא שכיחא כ"ה שיבא ע"פ בשבת. </b>בגמ' איתא דליתא בכל שנה ושנה. והרע"ב לא דק בזה במחכ"ת דא"כ מאי פריך מע"ש שבתוך החג והתוי"ט לא הרגיש בזה והעתיק עליו תירוץ הגמ' דדחינן ליה:
+<b>בתוי"ט ד"ה ובמוספין כו' ומה"ט ניחא דלא חשיב ר"ה כו'. </b>ל"ד במחכ"ת דבלא"ה ל"ק מזה דליתא בכל שנה כדאמרי' לקמן בגמ' דלהכי לא חשיב ע"פ שחל בשבת גם מש"כ הר"ב דע"פ שחל בשבת הוו נ"ז תקיעות והוא מפי' הרמב"ם לכאורה צ"ע דהא מתני' ע"כ ר"י היא דאל"כ תקשה דליתני גם עה"פ ומאי שייר דהאי שייר ולדידיה לא הוי אלא נ"א תקיעות. ואולי לזה כיון הרע"ב באמרו זימנין דמוסיפין עד נ"ז. ור"ל אם היה כת הג' מרובה דנצרכה גם לשלש. ועוד י"ל דלפי מאי דמסיק דליתיה בכל שנה לא קתני אתיא מתני' אף לרבנן ואפ"ה לא תני עה"פ משום דזימנין דלא נצרך כלל לג' או אפי' לשנות כגון שהיה עמה מועטים (עי' לקמן תוד"ה שייר) והוה כמו דליתא בכל שנה ואכמ"ל:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ברע"ב ד"ה ומקריב לאתויי קיץ המזבח כו' לוקחין ממעות המותרות משירי הלשכה כו'. </b>והוא תמוה ועי' פירש"י ובפ"ד דשקלים:
+<b>בתוי"ט ד"ה מלפניה. </b>כתב הר"ב אם חל שמיני כו' וכן ל' רש"י וה"ה ז' דפסח כו' וב' דר"ה. אגב שיטפיה ל"ד דאפי' אם חל בשבת עצמו אינו בד"ז שיהיו כולם שוין דהא לא שנינן אלא בג' פרקים ופירש"י בג' רגלים וכ"מ מהלמוד דמאחד שעריך בשעה כו'. וא"ז אלא בג"ר שחייבין בראיה:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Sukkah/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Sukkah/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..30330579d93ac6abb49dd8dfb072e118571ad8af
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Sukkah/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,188 @@
+Rashash on Mishnah Sukkah
+רש״ש על משנה סוכה
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Mishnah_Sukkah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה סוכה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים כו'. </b>עמש"כ בריש עירובין בס"ד:
+<b>בתוי"ט ד"ה ב"ש פוסלין כו'. </b>וב"ה ההוא מב"ל לעושין סוכה בחש"מ. ר"ל דדרשי' ג"כ הקרא בסירוס כב"ש סוכות תעשה בחג וכ"מ להדיא לקמן (כ"ז ב') ודרשה דר"א שם הוא משבעת הימים וחכמים דשם וב"ה דהכא דרשי ליה לדרשה דלקמן (כ"ג) בפלוגתת ר"י ור"מ וזה דלא כב"י סס"י תרל"ז שכ' דרבנן ילפי הא דעושין סוכה בחש"מ מדכתיב שבעת ימים דה"ק סוכות תעשה לך באיזה יום מז' הימים דא"כ מ"מ דרשה דב"ש מחג מ"ע ליה ב"ה ועוד דלדבריו המ"ל דב"ש א"ל כרבנן דעושין וזה מדרשה דשבעת ימים ודרשה דידהו מחג:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ברע"ב ד"ה אם אין דיורין כו' דבהא כ"ע מודו שהתחתונה כשרה בסכך העליונה שהגג שלה אינו גג. </b>תמוה דהרי לגג הוא ראוי אלא טעמא דסכך העליונה אינה חשוב סכך אחר שא"ר לדור תחתיו. ועי' רש"י בד"ה כ"א רב דימי ובד"ה ומשני:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה וסכך על גבה. </b>לעיל (ט' ב') הגי' על גבן ועי' תוי"ט ומיהו על גבה נמי ניחא וקאי על דלעת וקיסם ר"ל שהן ל"נ משא"כ אילן שהוא ל"ז בכ"ד אבל גם גפן הוא ל"נ הגפן תתן פריה והיא כפורחת עלתה נצה ועוד טובא ומ"מ לפי' הר"ן גי' על גבן עולה טפי דקאי אשלשתן:
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה וכולן שהתירן כשירות. </b>בריש חולין מדייק הגמ' וכולן ששחטו אהייא אילימא אחש"ו עלה קאי ואם שחטו מב"ל ועי' ט"ז סי' תרכ"ט סקי"ז וגי' הרי"ף והרא"ש ואם התירן וכ"ה בגי' המשנה שבירושלמי והתוס' לקמן ע"ב בד"ה אין העתיקו ואם היו מותרות:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה עבדים כו'. </b>דמ"ע שהז"ג נשים פטורות כו' וכ"כ רש"י. לכאורה קשה דהא לקמן בגמ' (כ"ח) ממעטינן נשים בסוכה מהלכתא ע"ש. אמנם עי' במל"מ פ"ו מהל' מלכים ה"ז סד"ה ודע ובדבור הסמוך עוד ראיתי ותעמוד על עומק כוונת רש"י ז"ל:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה המעובה כמין בית אע"פ שאין הכוכבים נראין מתוכה כשרה. </b>הפוסקים הביאו הירושלמי הד"א צריכין הכוכבים נראין מתוכה רל"א בכוכבי חמה שנו ופי' בו דמלשון כשרה קדייק דמשמעה בדיעבד וכתב הגר"א ז"ל בסי' תרל"א סק"ג וצ"ל מ"ש ת"ר אין כו' (היא גי' הרא"ש) אפי' לכתחלה וצ"ל דתני אגב סיפא לישנא דכשרה דהוא לשון דיעבד ודוחק ול"נ דגם רישא דברייתא בדוקא קתני לישנא דדיעבד אבל היינו אליבא דב"ש (דרישא אשמעינן מה דכשר לכ"ע כמבואר) דגזרו אטו כוכבי חמה דאפי' דיעבד פסול אבל לב"ה דאפי' בכוכבי חמה מכשרי דיעבד בכוכבי לילה שרו אפי' לכתחלה. אולם מדברי הר"ן למדתי דדיוקא דהירושלמי איננו מלשון כשרה דהרבה מצינו לשון זה אפי' בלכתחלה (עי' סוגיא דריש חולין) אלא דלישנא דמתני' קשיתיה דודאי בית מעובה ביותר דלא די שאין כוכבי חמה נראין אלא אפי' גשמים אין מנטפין (ועיין ריש מכילתין בתד"ה כי עביד וצ"ע) וא"כ כיון ששנה תחלה כמין בית (שזה כולל יותר) מאי קאמר תו אע"פ שאה"כ כו' להכי דייק הירושלמי דאין כשר אלא דיעבד לכן קאמר שפיר אע"פ כו' שאינה מעובה כ"כ אינה כשרה ג"כ אלא בדיעבד וכה"ג פירש"י בגיטין (פ"ו רע"ב) ובקדושין רפ"ג בגמ' וברישא דברייתא ל"ג המעובה כו' אע"פ כו'. אלא כגי' הרא"ש ונכון בס"ד:
+
+Mishnah 3
+
+<b>ברע"ב ד"ה ועולין לה כו' איידי דבעי למתני סיפא כו' כ"כ רש"י. </b>ונ"ל דלפמש"כ התוס' בעירובין (מ"ג) בשם הרשב"ם דמותר ליכנס בקרון או בספינה אפי' בשבת והנכרי מוליכן אפי' חוץ לתחום ע"ש איצטריך לגופייהו וזהו דאשמעינן:
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה העושה כו' ולא סמכה עליהן כו'. </b>ר"ל דלא ליפסל לר"י לעיל בגמ' (כ"א ב') משום מעמיד במחובר עי' ר"ן שם וכן משום שלא ישתמש בסכך כדלעיל (כ"ב ב') בתד"ה שתים:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה ועוד אר"א מי שלא אכל יו"ט הראשון כו' </b>כצ"ל ותיבת לילי מיותרת ועי' מהרש"א בתד"ה אי בעי והנה לפי' התוס' לקמן בד"ה חזר וכן לפירש"י להס"ד נראה דפי' יו"ט הראשון כל ז' ימי החג וקרי להו ראשון נגד יום השמיני שנקרא אחרון (ודלא כתוי"ט שנדחק) ויהיה ראיה מכאן דאף חוה"מ נקרא יו"ט דלא כמ"א ר"ס ת"צ:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה מעשה וילדה כו' וסיכך כו' בשביל קטן. </b>הפ"י תמה איך שייך חינוך בקטן ב"י ונעלם מכ"ת דברי מהרש"ל ביבמות (ט"ו) שפי' שהיה לה קטן אחר שהיה צריך לאמו ולא זז ממנה ובשבילו סכך וש"י וכ"מ לשון הר"ן וא"ש דל"ת וילדה בן אך צע"ק הא דאיתא בחגיגה (ו') השיב רבי כו' עד יגמל הנער ופירש"י ומשנה ראשונה הוא יכול לרכוב כו' וי"ל שאני שמואל דחכמה יתירה היתה בו שהרי הורה דשחיטה כשירה בזר בהיותו בן ב' שנים:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה אר"מ כו' בגימוניות של זהב. </b>ק"ל לפ"מ שכ' התוס' לעיל (ל"א ב') בד"ה הואיל דלהכי לרבנן א"ע בב"ת אם אוגדין אותו שלב"מ משום דאין זה דרך גדילתו בזהב שהוא דומם הרי לא שייך בו ד"ג וא"כ לכ"ע יעבור בב"ת. ונ"ל דגימוניות בנפרד הוא גימון דאיתא במשנה ספ"ה דשבת ומפרשין בגמ' בר נירא והוא גמי כדפי' הרמב"ם והוא מגדולי קרקע ושל זהב פי' שהיו מחופין זהב כמו שן של זהב שם פ"ו מה שפי' הרמב"ם מכוסה זהב וראיית ר"מ הוא מהגמי דאלו זהב לכ"ע אין בו ב"ת כיון שאינו מגדולי קרקע:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה רא"א ליה ולך מזבח. </b>מש"כ התוי"ט ובכתובים (ר"ל מצינו שם יה) מן המצר כו' ענני במרחב יה ל"ד דמרחב יה לרב ולרבא אחת הן ולר"ח קאי בתיקו. ומש"כ על המהרש"ל דא"ה כו' הל"ל ורבא אריו"ח כו' אינו מוכרח עמש"כ בהרא"ש פ"ק דעירובין סי' ז' ומש"כ בסופו ואע"ג דהירושלמי חולק על גמ' דידן כו' לי יראה דט"ס בירושלמי וצ"ל הוי רב דו אמר הללו יה (ר"ל ב' תיבות) והפשיטות היא מדאמר ר"ח על ר"מ של"נ לקדשו משמע דהוא בעצמו ס"ל דצריך לחלקו ולקדשו וע"ש בק"ע. ודע דהירושלמי הזה הוא ג"כ במכילתין פ' דלעיל הל"י ולחנם הרחיקו התוי"ט למגילה:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתוי"ט ד"ה מיד התינוקות כו' ואין בדבר משום גזל. </b>ר"ל גזל דדבריהם כת"ק דר"י כו' משמע דלר"י הוי גזל דאורייתא והא ליתא כדפי' הר"ב שם והוא מהגמ':
+
+Mishnah 8
+
+<b>בתוי"ט ד"ה מלמד שחייב אדם כו' וכתיב בפ' עשר תעשר כו'. </b>מלשונו משמע דקרא קמא שהביא הוא בפ' אחרת ובאמת שניהם בפ' אחרונה דעשר תעשר ולשון רש"י בזה מדויק והוא ז"ל לא העתיקו כראוי. ומש"כ עוד דשלמי שמחה א"ד אה"ש דדוקא ביו"ט פליגי כו' ג"כ ל"ד דש"ש לכ"ע מביאין ביו"ט וע"ש בד"ע דמוכח להדיא מהגמ' דאף לב"ש מביאין:
+
+Mishnah 9
+
+<b>בתוי"ט ד"ה רי"א בלוג כו' ובטעם דלוג אפשר שסובר כראב"י כו'. </b>גם לרבנן י"ל משום דסתם מנחת נדבה הוה עשרון בלוג שמן ויותר נראה דיליף מלוג שמן דמצורע למתן בהונות שבא בפ"ע. ומש"כ ועוד אפשר דיליף ממצורע עני שמביא לוג א' למנחתו תימה דמנחתו טעונה ג' לוגין:
+
+Mishnah 10
+
+<b>במשנה היה ממלא מן הכיור. </b>לפמש"כ התוס' בב"ב (ס' ב') ד"ה מים דמי בורות פסולין לנסוך וכ"כ הרשב"ם שם (ע"ט) ד"ה מים וכ"מ לקמן בתוס' ד"ה מנה"מ קשה דהאר"ל בזבחים (כ"ב) דמי מקוה כשרין לכיור וא"כ מאי פסקא למלאות מן הכיור. ודוחק לומר דאתיא כרי"ש שם דאמר מי מעין הם וכן הרמב"ם פסק לשניהם ועמש"כ בסוטה (ט"ו ב') בס"ד:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ירדו לע"נ כהנים ולוים כו' </b>גם ישראלים אינם אסורים אלא מעזרת כהנים ולפנים (פ"א דכלים מ"ח):
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה של ק"כ כו' ואני מצאתי במס' סופרים כו' </b>ונעלם מכ"ת שכן איתא בירושלמי בפ' כל כתבי:
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה מבלאי מכנסי הכהנים כתבו התוס' תימא כו' ולי קשה גם מצנפת. </b>[נ"ב מרן בכ"מ פ"ח מהל' כלי המקדש דין ו' כתב וז"ל. וצריך טעם למה השמיט רבינו מצנפת ואפשר כתונת וה"ה למצנפות. א"נ משום דמצנפות דקות ביותר ולא חזו לפתילות ולכך השמיטם. מהגרמ"ש]:
+<b>בתו"ח לתוי"ט ד"ה מבלאי כו'. </b>ול"נ דאה"נ רק באבנט בא לאשמעינן דהיה של בוץ ולא של כלאים כו'. ונעלם ממנו גמ' דשבת (כ"א) דמקשה מינה להא דתני רב"ח דפתילות שא"מ בהן בשבת א"מ בהן במקדש וע"ש בפירש"י והכי הל"ל דאשמעינן דלשמחת בהש"א מותר אפי' משל צמר כדמשמע שם או דדוקא הני משום דאין ראוין למקדש אבנט משום צמר שבו ומכנסים מפני הכבוד דהיו לכסות בשר ערוה. ועי' שו"ע או"ח סי' קנ"ב סכ"א. וגם לשון התוס' תמוה במש"כ שגם היא היתה של שש דהא של צמר נמי מותר ואולי דס"ל דלפי מאי דמשני התם אהא דמקשה תו מהא דתני רב"מ בגדי כהונה כו' פתילות למקדש כו' לא דבוץ גם קושיא ראשונה ממתני' מיתרצא בהכי וכמ"ד דאבנטו כשהן של כה"ד של שש לבד ודוחק. ועוד דהא קי"ל הלכה כרבי דהיה של כלאים יותר טוב לאוקמי מתני' אליבא דהלכתא ושמחת בהש"א שאני. ועוד דסתם מתני' ביומא (ע"א ב') משמעה כרבי מדקאמר מוסיף עליו כ"ג כו' משמע דבד' הבגדים שוים. ומזה תקשה ג"כ לדעת ריב"א בתוס' לעיל בגמ' (ה') דמחלק בין מצנפותם. ועי' בש"א סי' כ"ט:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה והלוים בכנורות כו' בלא מספר. </b>לכאורה גוזמא קתני. ונ"ל דכלפי ששנינו בערכין פ"ב גבי כלי שיר דקרבן אין פוחתין כו' ובאינך תני נמי דאין מוסיפין קאמר הכא בלא מספר ר"ל שלא היה להם מספר קצוב דפוחתין ומוסיפין:
+<b>ברע"ב ד"ה ע"ג המזבח כו' כשחל ע"פ בשבת כו' דלא שכיחא כ"ה שיבא ע"פ בשבת. </b>בגמ' איתא דליתא בכל שנה ושנה. והרע"ב לא דק בזה במחכ"ת דא"כ מאי פריך מע"ש שבתוך החג והתוי"ט לא הרגיש בזה והעתיק עליו תירוץ הגמ' דדחינן ליה:
+<b>בתוי"ט ד"ה ובמוספין כו' ומה"ט ניחא דלא חשיב ר"ה כו'. </b>ל"ד במחכ"ת דבלא"ה ל"ק מזה דליתא בכל שנה כדאמרי' לקמן בגמ' דלהכי לא חשיב ע"פ שחל בשבת גם מש"כ הר"ב דע"פ שחל בשבת הוו נ"ז תקיעות והוא מפי' הרמב"ם לכאורה צ"ע דהא מתני' ע"כ ר"י היא דאל"כ תקשה דליתני גם עה"פ ומאי שייר דהאי שייר ולדידיה לא הוי אלא נ"א תקיעות. ואולי לזה כיון הרע"ב באמרו זימנין דמוסיפין עד נ"ז. ור"ל אם היה כת הג' מרובה דנצרכה גם לשלש. ועוד י"ל דלפי מאי דמסיק דליתיה בכל שנה לא קתני אתיא מתני' אף לרבנן ואפ"ה לא תני עה"פ משום דזימנין דלא נצרך כלל לג' או אפי' לשנות כגון שהיה עמה מועטים (עי' לקמן תוד"ה שייר) והוה כמו דליתא בכל שנה ואכמ"ל:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ברע"ב ד"ה ומקריב לאתויי קיץ המזבח כו' לוקחין ממעות המותרות משירי הלשכה כו'. </b>והוא תמוה ועי' פירש"י ובפ"ד דשקלים:
+<b>בתוי"ט ד"ה מלפניה. </b>כתב הר"ב אם חל שמיני כו' וכן ל' רש"י וה"ה ז' דפסח כו' וב' דר"ה. אגב שיטפיה ל"ד דאפי' אם חל בשבת עצמו אינו בד"ז שיהיו כולם שוין דהא לא שנינן אלא בג' פרקים ופירש"י בג' רגלים וכ"מ מהלמוד דמאחד שעריך בשעה כו'. וא"ז אלא בג"ר שחייבין בראיה:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Taanit/Hebrew/Vilna Edition.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Taanit/Hebrew/Vilna Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..5d9fd85c15f395a26f8a419edac059b22aa959c2
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Taanit/Hebrew/Vilna Edition.txt	
@@ -0,0 +1,144 @@
+Rashash on Mishnah Taanit
+רש״ש על משנה תענית
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה תענית
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ר"א אומר כו' בתפלת יוצר כו' ונ"ל דלא איכפת לן להפסיק כו' כיון דצורך תפילה היא. </b>כבר הקדימו בזה הרשב"א בתשובה הביאו הד"מ בסי' קי"א אות ב' ועי"ש וכן הביאו הב"י בסי' רל"ו בקיצור. ואע"ג דהרא"ש בסי' ב' הביא מהירושלמי דאינו יכול להפסיק בהכרזה זה הוא אליבא דר' יהודה אבל ר"א פליג עליה בהא. תדע דבגמ' מספקא לר"א אי מניסוך גמר לה ומזכירין מאורתא אע"ג דלר"י ל"ל להא מטעם הירושלמי שהביא הרא"ש שם:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה רמ"א עד שיצא ניסן שנאמר כו'. </b>הגבו"א הקשה דהא לקמן בגמ' אמר דירד להם רביעה שניה בה' בניסן וא"כ מנ"ל עד שיצא ניסן. ול"נ הואיל דהנביא אמר סתם בראשון ולא ביאר באיזה ימים בחדש כדרך הכתובים בכ"מ ש"מ דכל החדש ראוי לכך ואז מעשה שהיה כך היה:
+<b>בתוי"ט ד"ה האחרון מזכיר כו'. </b>וקצת י"ל אמאי קרי ליה התם השני והכא ק"ל האחרון. ונ"ל דלהכי קאמר הכא האחרון כדי לזוגו למלת האחרון שקדם לו וכי"ב כ' התוי"ט בעצמו בר"ה שם במשנה הקודמת ע"ש. [וגדולה מזו כתב בשבועות פ"ז מ"ח ד"ה נתגלגלה]. וכה"ג משני ר"א בסנהדרין (י' ב') ואיידי דבעי למיתני עיבור שנה תנא נמי עיבור חדש:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה בג' במ"ח שואלין אה"ג רג"א בז' בו. </b>ירושלמי בסוף הלכה תני אם היתה שנה חסרה נותנין לה חסרונה כו' דברי רשב"ג ר' אומר לעולם הולכין אחר סידרה אם היתה השנה מעוברת (פי' הק"ע כגון שעיברו השנה אחר ר"ה מיד כו'. ול"נ דמעוברת היא היפך חסרה ר"ל דהיה בין ניסן לחשוון ה' מלאים כמו שפי' בחסרה. או דר"ל דהשנה שעברה היתה מעוברת ולכן יהיה מועד הגשם בשנה זו קודם ג' חשוון) הולכין אחר עיבורה. וכ"ה בתוספתא רק בחילוף הדעות. מחלפה שיטתיה דרבי תמן הוא אמר אחר סידרה וכה הוא אמר אחר עיבורה. פי' הק"ע תמן בערכין כו' ע"ש. ול"נ דמקשה מיניה וביה מ"ש כשהיתה השנה חסרה אינו משנה מסדר שאר שנים ושואלין בג' מ"ח וכשהשנה מעוברת משנה הסדר. ועי' בבבלי ר"ה (ט"ו) לענין ט"ו בשבט ר"ה לאילנות דמסקינן דאף במעוברת הולכין אחר רוב שנים. ולהגבו"א נעלמו הירושלמי והתוספתא ע"ש:
+<b>שם כדי שיגיע אחרון שבישראל כו'. </b>משמע שיש שהולכין לבתיהם בתוך החג ועתוי"ט. וק"ל דהא חייבין בשמחה כל שמונה ועיקרה בזמן המקדש בבשר שלמים וא"כ מוכרח כ"א להיות בירושלים כל שמונה וגם שמיני טעון לינה (סוכה מ"ז). ועי' תוס' ר"ה (ה') ועמש"כ במו"ק (ט') בס"ד. ובחשבון ט"ו ימים שיגיע בהם לקצה א"י עי' בתוי"ט דבר נחמד בזה. אבל תמיהני כיון דביום ט"ו גופיה מתחילין לשאול א"כ לא ישאר רק י"ד ימים. וגם לאותן הדרים בהקרנות יעלו יותר מט"ו יום בעבור האלכסון:
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה היחידים פי' הר"ב ת"ח כו' ותמיהני כו' ש"מ כו'. </b>בגמ' ת"ר אל יאמר אדם תלמיד כו' אלא כל ת"ח יחידים. א"כ משמע דמחוייבים להתענות כיון שהם בכלל יחידים. וכ"נ מהתוס' מדלא הוכיחו דיחיד עדיף מתלמיד מזה דיחיד מחויב ותלמיד רק אם רצה וכ"כ הב"י והאחרונים בר"ס תקע"ה. ולכן בחנם גמגם התוי"ט על הרא"ש והרע"ב שפי' יחידים ת"ח:
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתוי"ט ד"ה הגיע ר"ח כו' שכתב ומתני' דהכא כר' יוסי דהלכה כמותו. </b>ותימה דלדידיה בר"ח כסליו לא התחילו להתענות אלא היחידים כדאמר בעצמו לעיל בגמ' (ו') וכן פירש"י שם דמתני' כר"מ וכ"ה בירושלמי:
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה אוכלין ושותין מבעו"י. </b>כתב הגבו"א דלהכי לריו"ח בפסחים (נ"ד ב') בהש"מ שלהם אסור ול"א ספיקא דרבנן לקולא דא"כ ניקל נמי בבה"מ דאפוקי יומא והוי תרי קולי דסתרי אהדדי וע"ש דהאריך בראיות. ומה יענה להא דרבי דס"ל בעירובין (ל"ב ב') דכ"ד שהוא משום שבות ל"ג עליו בבהש"מ וכן לשמואל בפסחים שם דס"ל דבהש"מ שלהם ושל ט"ב מותר (ועמש"כ עליו בס"ד בר"ה כ"ט) וגם אישתמיטתיה מש"כ המרדכי במכילתין (סי' תרל"א). וכן הב"י ר"ס תקס"ב בשם הג"מ דלכ"ע אסור בהש"מ דאפוקי יומא דמספיקא לא נפיק מאיסורא ועמ"א סי' שמ"ב:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה זכרונות ושופרות כו' וריב"י דאומר כל מקום כו' לא בא ללמד אלא על ר"ה ויו"כ של יובל כו'. </b>זה נסתר ממש"כ בכ"מ מהתוס' דכתובות (ח') דלשון כל אינו נופל על פחות משלשה. ומש"כ עוד והאי קרא כו' כתיב גבי וביום שמחתכם ור"ה נקרא יום שמחה כו' ה"ל לאתויי ממש"כ הרא"ש בשלהי ר"ה בשם מר שר שלום בהא דהיו אומרים מועדים לשמחה בר"ה ע"ש:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ברע"ב ד"ה אלא בשער המזרח לפי שהיו מזכירין שם המפורש. </b>קשה דשהמ"פ לא היו מזכירין אלא בעזרה כדמוכח ביומא שם ובפירש"י ובשכמל"ו היו עונין אף בהר הבית כמו שהוכחתי. ועוד קשה עליו לרב יוסף (ביומא ס"ט ב') דמפרש הגדול שגדלו בשם המפורש ועכ"ז כתיב דענו אמן אמן:
+<b>בתוי"ט ד"ה לא היינו נוהגין כן כו' וכתב הר"ן כו' ואני שמעתי ולא אבין כו' ע"ש. </b>ובמחכ"ת לא שת לבו להגירסא שמביא הר"ן בריש דבריו וענו אחריו אמן ואותה תפס לעיקר וע"ז סובב פירושו. גם מש"כ (לפי הבנתו) ועוד דא"כ בתרתי טעו. גם בזה ל"ד דלא טעו רק במה שענו בשכמל"ו ולפי טעותם זו שפיר עבדו במה שאמרו מי שענה אחר הברכות:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>בתוי"ט ד"ה שלא להפקיע כו' כ"כ הרמב"ם בפי' וז"ל כו' מפני שאומר דלת העם כו' כלומר כו' ודוחק. </b>ול"נ דכוונתו דלי השכל ונעדרי המדע:
+
+Mishnah 10
+
+<b>תוי"ט ד"ה ואם התחילו כו'. </b>כ' רש"י אבל פורים כו' ואם התחילו כו'. דאע"ג כו' לא כתיב ביה יום משתה ושמחה. וכ"ע התוי"ט אבל פורים דכתיב ביה יום משתה ושמחה כיון דלא איקרי מועד כו' אע"ג דאיקרי יו"ט כו'. במגילה (ה' ב') מסקינן דיו"ט לא קבילו עלייהו. אולם צריכין דבריו לשינויא קמא דשם. אמנם דבריו דחוקים. ול"נ דרש"י לא הוצרך לטעמיה אלא על ר"ח דאורייתא אבל חנוכה ופורים פשוט הואיל דמדרבנן נינהו:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה על אלו מתריעין בכ"מ כו' ועל הארבה ועל החסיל. </b>בתוס' ב"ק (פ' ב') בד"ה על החגב נראה דהי' הגי' לפניהם כאן גם ועל הגובאי וגי' נכונה היא כדאיתא בדף (י"ט ב') בברייתא ומתריעין על הגובאי בכ"ש וכ"מ קצת בירושלמי דמפרש על מתני' למה נקרא שמו חסיל כו' ולמה נקרא שמו גובאי כו':
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה במנחה כו' פרשה בנעילה ליכא. </b>רש"י. ומביא בשם הרמב"ם דגם בנעילה היתה קריאה. ונעלם ממנו שגם הרע"ב הולך בשיטתו שכ' במ"ד. בד"ה קרבן מוסף "לא היו קורין שום פרשה בנעילה":
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב ד"ה יום שיש בו הלל כו' אותן שהיו בירושלים. </b>כ"כ רש"י לכאורה בהלל אין טעם לחלק בין ירושלים לשאר עיירות:
+<b>בתוי"ט ד"ה קרבן מוסף כו'. </b>אין לך מוסף בלא ב' בהמות. רש"י. אין זה אלא בשבת ובו בלא"ה לא היה מעמד כלל:
+
+Mishnah 5
+
+<b>ברע"ב ד"ה זמן עצי הכהנים כו' מביאין עמהם קרבן וכ"ה ברש"י והרמב"ם מסיים וזהו קרבן העצים וכ"כ בחבורו ספ"ו מהל' כהמ"ק. </b>וק"ל דהא במנחות (כ' ב') אמרי' קרבן מלמד שמתנדבין עצים כו' וכה"א כו' קרבן העצים ופירש"י וכה"א דעצים קרבן מיקרו. הרי דמפרשינן קרבן העצים דהמה גופייהו הוא הקרבן ומנלן דמביאים עמהם קרבן אחר. ועי' בגבו"א מש"כ בשם הריטב"א:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>בתוי"ט ד"ה וחמשה עשר כו' ותמיהתם כו' וסברו כו' יתחילו משנה שהיה בה שלוחי מרגלים כו'. </b>אבל השי"ת התחיל החשבון מזמן יציאתם ממצרים כו'. תמוה דגם לפי חשבון זה עדיין ה"ל למות בשנה זו שהיא שנת המ' ליציאת מצרים. ועיין בזה באורך בתוס' בבא בתרא (קכ"א) ובמפרשים שמה:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Taanit/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Taanit/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f646dd68f0e45850c8337f98cb6e3fcadf51db47
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Taanit/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,147 @@
+Rashash on Mishnah Taanit
+רש״ש על משנה תענית
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Mishnah_Taanit
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה תענית
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ר"א אומר כו' בתפלת יוצר כו' ונ"ל דלא איכפת לן להפסיק כו' כיון דצורך תפילה היא. </b>כבר הקדימו בזה הרשב"א בתשובה הביאו הד"מ בסי' קי"א אות ב' ועי"ש וכן הביאו הב"י בסי' רל"ו בקיצור. ואע"ג דהרא"ש בסי' ב' הביא מהירושלמי דאינו יכול להפסיק בהכרזה זה הוא אליבא דר' יהודה אבל ר"א פליג עליה בהא. תדע דבגמ' מספקא לר"א אי מניסוך גמר לה ומזכירין מאורתא אע"ג דלר"י ל"ל להא מטעם הירושלמי שהביא הרא"ש שם:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה רמ"א עד שיצא ניסן שנאמר כו'. </b>הגבו"א הקשה דהא לקמן בגמ' אמר דירד להם רביעה שניה בה' בניסן וא"כ מנ"ל עד שיצא ניסן. ול"נ הואיל דהנביא אמר סתם בראשון ולא ביאר באיזה ימים בחדש כדרך הכתובים בכ"מ ש"מ דכל החדש ראוי לכך ואז מעשה שהיה כך היה:
+<b>בתוי"ט ד"ה האחרון מזכיר כו'. </b>וקצת י"ל אמאי קרי ליה התם השני והכא ק"ל האחרון. ונ"ל דלהכי קאמר הכא האחרון כדי לזוגו למלת האחרון שקדם לו וכי"ב כ' התוי"ט בעצמו בר"ה שם במשנה הקודמת ע"ש. [וגדולה מזו כתב בשבועות פ"ז מ"ח ד"ה נתגלגלה]. וכה"ג משני ר"א בסנהדרין (י' ב') ואיידי דבעי למיתני עיבור שנה תנא נמי עיבור חדש:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה בג' במ"ח שואלין אה"ג רג"א בז' בו. </b>ירושלמי בסוף הלכה תני אם היתה שנה חסרה נותנין לה חסרונה כו' דברי רשב"ג ר' אומר לעולם הולכין אחר סידרה אם היתה השנה מעוברת (פי' הק"ע כגון שעיברו השנה אחר ר"ה מיד כו'. ול"נ דמעוברת היא היפך חסרה ר"ל דהיה בין ניסן לחשוון ה' מלאים כמו שפי' בחסרה. או דר"ל דהשנה שעברה היתה מעוברת ולכן יהיה מועד הגשם בשנה זו קודם ג' חשוון) הולכין אחר עיבורה. וכ"ה בתוספתא רק בחילוף הדעות. מחלפה שיטתיה דרבי תמן הוא אמר אחר סידרה וכה הוא אמר אחר עיבורה. פי' הק"ע תמן בערכין כו' ע"ש. ול"נ דמקשה מיניה וביה מ"ש כשהיתה השנה חסרה אינו משנה מסדר שאר שנים ושואלין בג' מ"ח וכשהשנה מעוברת משנה הסדר. ועי' בבבלי ר"ה (ט"ו) לענין ט"ו בשבט ר"ה לאילנות דמסקינן דאף במעוברת הולכין אחר רוב שנים. ולהגבו"א נעלמו הירושלמי והתוספתא ע"ש:
+<b>שם כדי שיגיע אחרון שבישראל כו'. </b>משמע שיש שהולכין לבתיהם בתוך החג ועתוי"ט. וק"ל דהא חייבין בשמחה כל שמונה ועיקרה בזמן המקדש בבשר שלמים וא"כ מוכרח כ"א להיות בירושלים כל שמונה וגם שמיני טעון לינה (סוכה מ"ז). ועי' תוס' ר"ה (ה') ועמש"כ במו"ק (ט') בס"ד. ובחשבון ט"ו ימים שיגיע בהם לקצה א"י עי' בתוי"ט דבר נחמד בזה. אבל תמיהני כיון דביום ט"ו גופיה מתחילין לשאול א"כ לא ישאר רק י"ד ימים. וגם לאותן הדרים בהקרנות יעלו יותר מט"ו יום בעבור האלכסון:
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה היחידים פי' הר"ב ת"ח כו' ותמיהני כו' ש"מ כו'. </b>בגמ' ת"ר אל יאמר אדם תלמיד כו' אלא כל ת"ח יחידים. א"כ משמע דמחוייבים להתענות כיון שהם בכלל יחידים. וכ"נ מהתוס' מדלא הוכיחו דיחיד עדיף מתלמיד מזה דיחיד מחויב ותלמיד רק אם רצה וכ"כ הב"י והאחרונים בר"ס תקע"ה. ולכן בחנם גמגם התוי"ט על הרא"ש והרע"ב שפי' יחידים ת"ח:
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתוי"ט ד"ה הגיע ר"ח כו' שכתב ומתני' דהכא כר' יוסי דהלכה כמותו. </b>ותימה דלדידיה בר"ח כסליו לא התחילו להתענות אלא היחידים כדאמר בעצמו לעיל בגמ' (ו') וכן פירש"י שם דמתני' כר"מ וכ"ה בירושלמי:
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה אוכלין ושותין מבעו"י. </b>כתב הגבו"א דלהכי לריו"ח בפסחים (נ"ד ב') בהש"מ שלהם אסור ול"א ספיקא דרבנן לקולא דא"כ ניקל נמי בבה"מ דאפוקי יומא והוי תרי קולי דסתרי אהדדי וע"ש דהאריך בראיות. ומה יענה להא דרבי דס"ל בעירובין (ל"ב ב') דכ"ד שהוא משום שבות ל"ג עליו בבהש"מ וכן לשמואל בפסחים שם דס"ל דבהש"מ שלהם ושל ט"ב מותר (ועמש"כ עליו בס"ד בר"ה כ"ט) וגם אישתמיטתיה מש"כ המרדכי במכילתין (סי' תרל"א). וכן הב"י ר"ס תקס"ב בשם הג"מ דלכ"ע אסור בהש"מ דאפוקי יומא דמספיקא לא נפיק מאיסורא ועמ"א סי' שמ"ב:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה זכרונות ושופרות כו' וריב"י דאומר כל מקום כו' לא בא ללמד אלא על ר"ה ויו"כ של יובל כו'. </b>זה נסתר ממש"כ בכ"מ מהתוס' דכתובות (ח') דלשון כל אינו נופל על פחות משלשה. ומש"כ עוד והאי קרא כו' כתיב גבי וביום שמחתכם ור"ה נקרא יום שמחה כו' ה"ל לאתויי ממש"כ הרא"ש בשלהי ר"ה בשם מר שר שלום בהא דהיו אומרים מועדים לשמחה בר"ה ע"ש:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ברע"ב ד"ה אלא בשער המזרח לפי שהיו מזכירין שם המפורש. </b>קשה דשהמ"פ לא היו מזכירין אלא בעזרה כדמוכח ביומא שם ובפירש"י ובשכמל"ו היו עונין אף בהר הבית כמו שהוכחתי. ועוד קשה עליו לרב יוסף (ביומא ס"ט ב') דמפרש הגדול שגדלו בשם המפורש ועכ"ז כתיב דענו אמן אמן:
+<b>בתוי"ט ד"ה לא היינו נוהגין כן כו' וכתב הר"ן כו' ואני שמעתי ולא אבין כו' ע"ש. </b>ובמחכ"ת לא שת לבו להגירסא שמביא הר"ן בריש דבריו וענו אחריו אמן ואותה תפס לעיקר וע"ז סובב פירושו. גם מש"כ (לפי הבנתו) ועוד דא"כ בתרתי טעו. גם בזה ל"ד דלא טעו רק במה שענו בשכמל"ו ולפי טעותם זו שפיר עבדו במה שאמרו מי שענה אחר הברכות:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>בתוי"ט ד"ה שלא להפקיע כו' כ"כ הרמב"ם בפי' וז"ל כו' מפני שאומר דלת העם כו' כלומר כו' ודוחק. </b>ול"נ דכוונתו דלי השכל ונעדרי המדע:
+
+Mishnah 10
+
+<b>תוי"ט ד"ה ואם התחילו כו'. </b>כ' רש"י אבל פורים כו' ואם התחילו כו'. דאע"ג כו' לא כתיב ביה יום משתה ושמחה. וכ"ע התוי"ט אבל פורים דכתיב ביה יום משתה ושמחה כיון דלא איקרי מועד כו' אע"ג דאיקרי יו"ט כו'. במגילה (ה' ב') מסקינן דיו"ט לא קבילו עלייהו. אולם צריכין דבריו לשינויא קמא דשם. אמנם דבריו דחוקים. ול"נ דרש"י לא הוצרך לטעמיה אלא על ר"ח דאורייתא אבל חנוכה ופורים פשוט הואיל דמדרבנן נינהו:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה על אלו מתריעין בכ"מ כו' ועל הארבה ועל החסיל. </b>בתוס' ב"ק (פ' ב') בד"ה על החגב נראה דהי' הגי' לפניהם כאן גם ועל הגובאי וגי' נכונה היא כדאיתא בדף (י"ט ב') בברייתא ומתריעין על הגובאי בכ"ש וכ"מ קצת בירושלמי דמפרש על מתני' למה נקרא שמו חסיל כו' ולמה נקרא שמו גובאי כו':
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה במנחה כו' פרשה בנעילה ליכא. </b>רש"י. ומביא בשם הרמב"ם דגם בנעילה היתה קריאה. ונעלם ממנו שגם הרע"ב הולך בשיטתו שכ' במ"ד. בד"ה קרבן מוסף "לא היו קורין שום פרשה בנעילה":
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב ד"ה יום שיש בו הלל כו' אותן שהיו בירושלים. </b>כ"כ רש"י לכאורה בהלל אין טעם לחלק בין ירושלים לשאר עיירות:
+<b>בתוי"ט ד"ה קרבן מוסף כו'. </b>אין לך מוסף בלא ב' בהמות. רש"י. אין זה אלא בשבת ובו בלא"ה לא היה מעמד כלל:
+
+Mishnah 5
+
+<b>ברע"ב ד"ה זמן עצי הכהנים כו' מביאין עמהם קרבן וכ"ה ברש"י והרמב"ם מסיים וזהו קרבן העצים וכ"כ בחבורו ספ"ו מהל' כהמ"ק. </b>וק"ל דהא במנחות (כ' ב') אמרי' קרבן מלמד שמתנדבין עצים כו' וכה"א כו' קרבן העצים ופירש"י וכה"א דעצים קרבן מיקרו. הרי דמפרשינן קרבן העצים דהמה גופייהו הוא הקרבן ומנלן דמביאים עמהם קרבן אחר. ועי' בגבו"א מש"כ בשם הריטב"א:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>בתוי"ט ד"ה וחמשה עשר כו' ותמיהתם כו' וסברו כו' יתחילו משנה שהיה בה שלוחי מרגלים כו'. </b>אבל השי"ת התחיל החשבון מזמן יציאתם ממצרים כו'. תמוה דגם לפי חשבון זה עדיין ה"ל למות בשנה זו שהיא שנת המ' ליציאת מצרים. ועיין בזה באורך בתוס' בבא בתרא (קכ"א) ובמפרשים שמה:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Yoma/Hebrew/Vilna Edition.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Yoma/Hebrew/Vilna Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..35ef25a9fb82270fc7855748c0e417646a8197bc
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Yoma/Hebrew/Vilna Edition.txt	
@@ -0,0 +1,269 @@
+Rashash on Mishnah Yoma
+רש״ש על משנה יומא
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה יומא
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה ומטיב אה"נ. </b>ק"ק מדוע לא ירגיל א"ע ג"כ בהדלקתן לערב. ואולי דאה"נ וזה נכלל נמי בלישנא דהטבה וגדולה מזו עי' לקמן פ"ו מ"ד בהרע"ב ובתוס' שם. ועוד נ"ל דלפי' הרע"ב בספ"ג דתמיד לאחר שמת שמעון הצדיק כשבא להיטיב הב' נרות (דבהם איירי מתני' כדלקמן בגמ') היה ג"כ נותן שמן חדש ופתילה חדשה ומדליק לנר מערבי ונמצא מתרגל בזה ג"כ בהדלקה. ולפ"ז לא נצטרך שוב למש"כ התוס' לקמן (ע"ב) בסד"ה אמר אביי דלא קחשיב כו' שהן גמר העבודה ע"ש אלא משום דבהם מתרגל ג"כ בהדלקה:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה מסרו לו זקנים כו'. </b>לעיל (ד') מבואר בברייתא דשנים מוסרין לו. ותימה שלא נתבאר זה ברמב"ם ובשאר מסדרין סדורי דיומא:
+<b>שם בתור"ע אות ו' והשביעוהו. </b>הפר"ח הקשה כו' הא היו יכולין לראותו דרך פישפש כדפרכינן בגיטין (נ"ד ב'). ול"נ דהיו חוששין שמא הרואין עצמן יהיו צדוקין שהרי לא היו מכירין בהם. ואשכחן בסנהדרין (נ"ב) במשנה דסנהדרין גופייהו היו מהם ודרך הפישפש לא יוכלו אנשים הרבה להסתכל בו. ותדע דהרי בת"י לקמן (מ"ד ב') ד"ה כיון מבואר דהיו רואין אותו מבין האולם ולמזבח דרך פתח האולם וההיכל שלא יתקן מבחוץ. משא"כ כשהשביעוהו היה בפומבי במעמד רבים. ומה שהקשה עוד דמאי מהני השבועה דלדעתם הוה כנשבע לבטל מצוה. נ"ל דלק"מ דהא מ"מ הוי שבועת שוא. ואף דהוי שבועת אונסין (ועי' שו"ע יו"ד סי' רל"ב סי"ד וט"ו ובאחרונים שם) אולי ידעו חז"ל דהצדוקין ל"ל הך דינא. או דל"ל דרשה דל"י דברו אבל מיחל הוא לחפצי שמים:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ברע"ב ד"ה באיוב כו' המושכים את הלב כו' וכן פירש"י. </b>ויל"פ משום דהם קשי הבנה וצריך להשים לב עליהם ולהעמיק הרעיון בם ולכן יפיג שינתו. ומה שאמר ובמה קורין לפניו משמע דכשקורא בעצמו אין קפידא באיזה מקום רק כששומע יש לחוש שיסיח דעתו משמוע ויישן לכן בחרו הני מטעמא דאמרן או כפירש"י. אך י"ל דבמאי דסיים פתח וה"ה כשקורא בעצמו עמש"כ בפ"ב דפאה מ"ז:
+<b>[בתוס' רע"א אות ה' בד"ה הפר"ח בס' מים חיים וע"ש עוד תירוץ בע"א. </b>נ"ב עי' בס' בני דוד פאלקון הל' עבודת יוה"כ פ"א ד"ז. אח"ז ראיתי להש"ל כאן שהאריך בזה ג"כ והביאו בשם הבית דוד:
+<b>שם אות ו' הקשה בספר הנ"ל ודילמא דחזינן דרך פשפש כו' </b>נ"ב עי' בס' ב"ד הנזכר שם. מהגרמ"ש]:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה ואם היו שניהם שוין כו' מעשה שהיו שניהם כו'. </b>במשניות קטנים ד"א וכן בירושלמי הגירסא שנים בתרווייהו ונכון:
+<b>שם ארבע פייסות היו שם. </b>התו"ח הביא ראיה לשיטת הסוברים דתה"ד לא היה בכ"ג דאל"כ למה לו לקדש אחר ע"ה הא כבר קידש לצורך תה"ד ולינה א"פ מתה"ד עד ע"ה כדאיתא בריש זבחים. שם לא נמצא. אבל ט"ס הוא וכוונתו לשם (כ') למימרא דריו"ח ע"ש. אבל נראה דכבר הרגישו בזה הת"י לעיל (כ' ב') בד"ה משום חולשא. וע"ש שכ' והי' יכול לצאת חוץ לעזרה. ור"ל דביצא לכ"ע צריך לקדש כדמשמע שם (י"ט ב') אפי' לראב"ש דקאמר שם טעמיה דכתיב בבואם ופירש"י והרי לא יצא וכ"כ לקמן בד"ה למחר. והא דאיבעיא לן שם (כ' ב') יציאה מהו כו' היינו לפי שעה. עוד נ"ל דע"כ ל"א ריו"ח שם אלא מקרות הגבר וכדאמר אביי שם להדיא אבל ביוה"כ דמחצות לא. שוב ראיתי להמלחמות שהביא ג"כ ראיה זו דהתו"ח אכן לא כתב רק הרי כבר טביל לת"ה. משמע דלא הביא רק מטבילה לא מקידוש. ויש חילוק ביניהם כדמוכח מהברייתא שם יצא חוץ כו' אם לשהות טעון טבילה ואם לפי שעה טעון קידוש לפי הס"ד דשם:
+<b>בתוי"ט ד"ה ואין מוציאין כו'. </b>אבל הרמב"ם פי' כו' ע"ש. לכאורה גם כוונת הרמב"ם ע"כ שלבד אצבעו הפשוטה כבר יפשוט גם גודלו בכדי שימנה בשנים ע"ש:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ארבע פייסות כו' ופייס הג' לקטורת ר"ל למי שיזכה במחתה וגם היא מעשרת כדאיתא בירושלמי וב"כ מתברכים בכל יום. </b>בגמ' (כ"ו ב') איתא מחתה איצטריכא ליה כו' ומעתרא. משמע להדיא דמחתה ג"כ מעשרת וכ"ה בירושלמי אר"ח וכן למחתה (פי' היו ג"כ חדשים) אר"י מתניתא אמרה כן מי שזכה בקטורת אומר לזה שעל ימינו אף את למחתה. (נ"ל דהראיה הוא מדקאמר שעל ימינו דוקא ועי' לשון התוס' והם היו כולם חדשים אבל משאר כהנים לא) נמצאתה אומר ב' כהנים היו מתברכין בכל פעם כ"ה הגירסא בירושלמי שלפנינו וכן העתיק המלחמות ודלא כמו שהעתיק התוי"ט מתברכין בכל יום וכן בקה"ע וגי' זו הטעתו להתו"ח וכתב מש"כ ע"ש. וכן הת"י כתבו לקמן (כ"ו ב') בד"ה דלא כראב"י בסופו דהירושלמי סובר דמחתה ג"כ מעשרת ע"ש:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה מי שוחט מי זורק. </b>הרמב"ם בפי' כתב דהראשון הוא הזוכה לזרוק והסמוך לו הוא השוחט ונתן טעם לדבר לפי שהזריקה מעולה כו'. ונמשך אחריו גם הרע"ב. ול"י מנ"ל הא להוציא מתני' מפשטה בסברא בעלמא. ולא כן משמע מפי' רש"י בגמ' בסמוך וכן בחבורו חזר בו וכ"כ המפרש רפ"ג דתמיד. שוב התבוננתי בפי' הרמב"ם שם בתמיד דנראה שהיה גירסתו כאן במשנה מי זורק מי שוחט:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה מי מעלה אברים מה"כ למזבח. </b>בגמ' (כ"ו ב') ברש"י ותוס' מבואר דכהן אחד היה מקטירן. אבל בת"י לקמן (כ"ז) ד"ה למדנו מסקי דהיה טעון ששה כהנים ועמש"כ לקמן:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ברע"ב ד"ה אם רצה כו' ובלא פייס וכ"כ רש"י. </b>המל"מ בפ"ד מהל' תמידין ה"ט נסתפק בדבריו אם הדבר תלוי בדעת הבעלים לתתו לכל כהן שירצה או דכל הקודם זכה ודעתו נוטה לסברא האחרונה. ואישתמיטתיה פירש"י בתמורה (ל"ב) במשנה שכ' דרשאי ליטול דבר מישראל חבירו כדי שיתן עולתו לבן בתו כהן כו'. הרי לפניך שבדעת הבעלים תלוי. אך התוס' שם חלקו עליו דלא מצינו טה"נ זו גבי קרבן. ונ"ל ראיה מקדושין (נ"ג) דיליף שם מקרא דאין חולקין זבחים ומנחות כנגד עופות והרי עופות קרבן יחיד הן ותני דחולקין. ויש לדחות דשם מיירי שלא בררו הבעלים כהן מיוחד אלא הביאום סתמא:
+<b>בתוי"ט ד"ה העוקץ כו' וקתני העוקץ בהדיה כו' משום כו'. </b>ל"י למאי הוצרכו לזה הא בפשיטות איכא למימר דלהכי תנן עוקץ משום דגם הוא בשנים:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה הורידו כ"ג לביה"ט. </b>לכאורה הל"ל העלו שהרי היה בגובה על גבי שער המים לקמן (ל"א) וע"ש. ואולי ע"ש דבהגיעו שם היה צריך לרדת לתוך חקק ביה"ט. אולם בקרא מצינו בכה"ג לשון עליה ויעלו אותם עמק עכור (יהושע ז׳:כ״ד) ע"ש ברד"ק:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה ואת האיברים והחביתין. </b>עתוי"ט. ומש"כ בתוס' רע"ק שהרמב"ם כולל בשם נסכים הסלת והיין וכמ"ש התוי"ט בשמו בזבחים. הרחיק אה"ד כי כמו כן כתב ברפ"ה דשקלים ורמזו לקמן במ"ה. ובעיקר תמיהת התוי"ט מדוע לא תני הסלת דלכאורה תמיה רבתי היא. והת"י כ' לקמן (ל"ב ב') דהמנחה בכלל חביתין וזה דוחק. ולעד"נ דכיון דקי"ל מנחתם ונסכיהם אפי' בלילה ואפי' למחר וזהו אפי' לכתחלה כמש"כ התוס' בר"ה (ל' ב') בסה"ד ולכן אינה נקראת עבודת היום שתהא דוקא בכה"ג וביותר לדעת הריטב"א שהבאתי לעיל (י"ב) ע"ש. ול"ד לאיברים שכשרים בכל הלילה שאחריו. משום דבקדשים הלילה הולכת אחר היום. ועוד דלא היה יכול להקטיר החביתין אם לא שתקדם להם איברי התמיד כדלקמן (ל"ג ב') וע"ש בתד"ה העולה ויש עוד לחלק. אבל היין מפני השיר שאומרין עליו לכן לכתחלה מצותו עם הקרבן כמש"כ התוס' בר"ה שם. והמנחה אינה מעכבת את היין כדאיתא במנחות פ"ד מ"א לזאת יכולין להביא היין היום עם הקרבן ומנחתו אפי' אחר י' ימים. והאי דלקמן בסדור אביי מנחה קודם ליין היינו כשמביאן בב"א:
+<b>בתוי"ט ד"ה וקידש כו' וכן פי' רש"י כו'. </b>ובירושלמי פ"ד סוף הלכה ה' איתא בזה פלוגתא דאמוראי קידוש ראשון אי הואי מן הכיור או מן הקיתון של זהב. אך מש"כ רש"י כדיליף כו' לכאורה הוא לל"צ דקידוש זה תיפוק ליה דתחלת עבודה היא:
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתור"ע אות י"ח דקדק מסדר המשנה דלא הותר זאת אלא בד' טבילות שהיו בקודש דאין שבות במקדש והכא איכא שבות דמצרף כגי' התוס' לקמן (ל"ד ב') עי"ש. </b>ותמיהני דע"כ ל"א לקמן דהוי שבות אלא לר"י דאמר עששיות של ברזל כו' אבל תנא דמתני' דאמר בחמין ליכא איסורא כלל עי' שבת (מ"ב) ובתוס' שם. ומסדרא דמתני' אדרבה משמע דאטבילה ראשונה קאי דהא תני לה קודם להא דהביאוהו לבית הפרוה כו' וכמ"ק בתוס' סנהדרין (י"ח ב') ד"ה משום צינה דבכל הטבילות היו עושין כן:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה הנדויין. </b>הרע"ב פי' מארץ הודו. וכ"פ התוי"ט ותוספת הנו"ן לא פי'. בארמית נמצא הוספת הנו"ן באמצע התיבה כמו בכישור ת' בכונשרא (משלי ל"א) ומנדע (דניאל ה') תחת ומדע בעברית ובד"ה (א' ה') פלנאסר תחת פלאסר במלכים (ב' ט"ו) אתרונגא בקדושין (ע') וכן הרבה:
+<b>שם אלו מש"צ. </b>עתוי"ט . ובתו"כ פ' אחרי מפרש להדיא בפסוק כתונת בד קדש ילבש "שיהיו משל קודש כו' בנין אב לכל הבגדים שיהיו משל קודש" והובא ג"כ בת"י (ל"ה ב') בד"ה ובלבד. ובר"פ תצוה פרש"י בגדי קודש מתרומה המקודשת לשמי כו' ושם כתוב לאהרן ולבניו:
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה אנא השם. </b>עי' תוי"ט ובט"ז או"ח סי' תרכ"א ססק"ב:
+
+Mishnah 9
+
+<b>בתוי"ט ד"ה לצפון המזבח. </b>ומשום דהלכה כרבי כו' ובירושלמי לגירסא אחת כו' נ"ב עי' בזבחים (ל"ג א'). וברש"י שם ד"ה לתוך הפתח וצ"ע:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה אשכרוע. </b>כתב הרמב"ם והוא בלשון עברי ברוש [נ"ב וכ"כ רש"י כאן. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 10
+
+<b>במשנה מוכני לכיור. </b>מה שגמגמו התוי"ט והכ"נ במקום הבור שהיו משקעין בו. בת"י כתב בשם ר"ח משמא דגמ' פ"ב דזבחים שהיה שיקוען בים של שלמה. אך לפנינו לא נמצא שם גם הת"י סיימו ולא ידעתי אם היה הים בבית שני. ומש"כ התוי"ט ועי"ל דהקיפו לא היה אלא ט' אמות כו'. עמש"כ בסוכה ח' בס"ד:
+
+Mishnah 11
+
+<b>ברע"ב ד"ה ע"מ הכתב. </b>קושר כו'. וכ"ה ברש"י. בגמ' איתא שהיה נוטל בין אצבעותיו. והרי יש ד' בין הביניים ושם יכול לאחוז בלתי קשורה. ולכאורה מכאן סתירה למה שהבאתי במגילה (ח' ב') דאותיות השם צריך לכותבן כסדרן. דהא א"ר כל שאינו בזה אחר זה אפי' בב"א אינו. אלמא דחשבינן לכ"א מהם כאילו הוא אחרון וא"כ ה"נ נחשוב כאילו האותיות הראשונות מהשם נכתבו באחרונה ויש לחלק. ועמש"כ לקמן (נ"ז) בס"ד:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתור"ע אות כ"א וצ"ל דמיירי כו' </b>מפי' רש"י (דף ל"ו ע"ב) ד"ה עשה להם כו' משמע דר"ל שתכפר להם הזדונות כמו שאתה מכפר על השגגות ורבינו לא הבין כן ולכן העלה בצ"ע:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה והיום חותה בשל זהב כו'. </b>לכאורה ה"נ הטעם משום דכתיב ולקח מלא המחתה כו' והביא דמשמע דבאותו כלי שלקח יביאם וכדפריך בר"פ דלקמן מלא חפניו והביא א"ר. אמנם הש"ס מפרש כאן משום חולשא דכ"ג. ואולי דגם שם לא פריך אלא דיהא רשאי לעשות כן ולא לעיכובא וכ"מ לישנא דל"ל דשם. עוד י"ל דהש"ס הוצרך לטעם דחולשא משום קטורת דהיכל שגם לה היה חותה בשל זהב וכ"כ התו"ח ושכן מבואר ברמב"ם בחבורו. (וכן כל היום היום שבמשנה היה ג"כ בקטורת דהיכל לבד היום דדקה מן הדקה) ונ"ל דלכן הקדים לה הא דוהיום מוסיף כו' להורות דהא דקתני בתריה לא קאי אלא עליהם אבל לגחלים דלפני ולפנים בלא"ה נמי מטעם דאמרן. אלא דלפ"ז קשה דא"כ אף דהיכל ל"ל טעמי דחולשא נימא דמשום היכרא הוא שידע דמצות היום בלא עירוי כדאמרן לעיל (ל"א ב') כדי שיכיר שעבודת היום בבגדי בוץ וכמש"כ התוי"ט שם. אמנם לפמש"כ המלחמות בישוב בעלי הקרובות שכהן הדיוט עשה עבודת המחתה בהיכל לא יקשה זאת ולדעתו נצטרך לפרש חולשא דכ"ג דאמר הש"ס ע"ד פר"י לעיל בתוס' (ר"ד כ"א). מש"כ התוי"ט לחלק בין דיוה"כ לדשאר השנה בהגחלים לא מחוור דא"כ ה"ל לתנא למיתני דבכ"י כו' והיום כו' בהם כמו באינך:
+
+Mishnah 5
+
+<b>בכל יום כ"ג מקדש יו"ר מן הכיור. </b>הא דלא תני בכ"י כהנים מקדשין כו' כלישנא דגבי עלייה וגם הוא בכלל. י"ל משום דסיים בלישנא דכ"ג וכה"ג כתבתי בריש תענית ע"ש. ולגי' הרמב"ם שהביא התוי"ט והיום עולים כו' א"ש טפי:
+
+Mishnah 6
+
+<b>ברע"ב ד"ה ארבע מערכות כו' אברים ופדרים של תמיד של ביה"ע. </b>בגמ' ליתא לתיבות של תמיד של ביה"ע. והנה מש"כ הר"ב של תמיד הוא משום דבשבת ויוה"כ ודאי אינה אלא לצורך התמיד וכ"כ רש"י לקמן (מ"ו) ד"ה תנינא ובגמ' שם אר"ה תמיד תחלתו דוחה כו'. אך מש"כ של בה"ע וכ"כ רש"י שם (בע"ב) ד"ה שבת. הוא ל"ד:
+<b>בתוי"ט ד"ה שתים כו' כתב הר"ב כו' ואינך כו' ור"י כו'. </b>נראה שפי' אי מהתם היינו מקרא דונתנו בני אהרן כו' ולא דק במחכ"ת ועי' רש"י בגמ' שם:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>תוי"ט ד"ה נטל כו' וגדולה מזו כו' דלא איתמר אלא בתר כו'. </b>כוונתו למה דשאל שם הני חמשה ענויין כנגד מי ע"ש. ואישתמיטתיה מש"כ התוס' שם דר"ח גופיה שאלה:
+<b>שם במשנה החיצונה היתה פרופה מן הדרום. עתוי"ט.</b> וא"י איך יפרנס לפי פירושו מש"כ רש"י להיות פתוחה ועומדת. ול"נ לפרש דלא היה רוחב הפרוכת אלא כנגד רוחב ההיכל והחיצונה היתה נכפלת על עצמה בקצה הדרום לצד ההיכל וזהו לצד חוץ שכתב רש"י והיתה שם פרופה בקרס ונמצא שהיתה שם פתוחה ועומדת. וכן תפרש עד"ז והפנימית מן הצפון:
+<b>בתוי"ט ד"ה שלא להבעית את ישראל כו' כי הרבה כה"ג היו מתים בקה"ק כו'. </b>וזהו תימה שבמקום הקדוש ביותר יארע טומאת מת החמורה עי' שלהי עירובין. ולעיל (י"ט ב') איתא וי"א ביציאתו ניגף:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה משניטל ארון אבן היתה שם. </b>ק"ל מדוע לא עשו ארון אחר בבית שני. ואי משום דכתיב ונתת אל הארון את העדות. דמשמע דעיקרו אינו אלא לצורך העדות הלא גם בחשן כתיב ונתת אל חה"מ את האורים וגו' ואפ"ה לדעת הראב"ד הבאתיו לעיל בספ"ק לא היו בב"ש ומ"מ עשו את החשן לתשלום הח' בגדים [ועי' לעיל (ה' ב') וברש"י שם בד"ה דלא כתיב]. ואולי משום דכפל הש"י בצווי נתינת העדות אליו בפרשת תרומה בפסוק ט"ז וכ"א משמע דלעכב שנה עלייהו (ורש"י נדחק שם על כפילתו). וכן בפ' תשא (ל"א ז') כתיב ואת הארון לעדות דמשמע דאינו אלא לצורך העדות. ועי' רמב"ן בפ' עקב בפסוק בעת ההיא. ולשון המ"ר נשא פי"ב בדרשת אפריון זה הארון כך התורה נאה כו' אמר הקב"ה עשו לה ארון כו'. ולמ"ד שגלה לבבל ל"י מדוע לא החזירו כורש כשאר כלי בית ה'. מה שתמה התוי"ט על הרמב"ם ועל הריצב"א במקום עמידת ארון עמש"כ בב"ב (כ"ה) בס"ד:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב ד"ה נטל דם הפר. </b>מסקנא דמילתיה דר"י כו' וכ"ה ברש"י. וכ"מ בגמ' לקמן (נ"ו ב') בההוא דנחית קמיה דרבא. ונ"ל דלקמן דתני נטל דם השעיר והניח דם הפר מצי אתיא כרבנן ופירושו והניח וכבר הניח ואתי לאפוקי דלא היה מערה כמו בסוף מתני'. אבל הכא כבר תני והניחו על כן הזהב השני ודלא כהתוי"ט:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה שוין כו' ובקומה. </b>עמש"כ בס"ד בסנהדרין (פ"א ב'):
+<b>שם ובדמים. </b>נראה דר"ל בשווי דמי מחירם והיינו שיהיו שוין בשומנן. וז"ל הירושלמי שוין בדמים ואין שוין בשבח הדמים אין השעירים כמצותן שוין בשבח הדמים ואין שוין בדמים השעירים כמצותן. וע"ש בק"ע. וכ"מ מהא דכללן כולן בואע"פ שאינן שוים ודלא כתוי"ט שכ' שדמים הוי דבר שחוץ לגופן כמו לקיחתן כאחד. גם מש"כ דלר"י נמי כו' דמראה וקומה מחד קרא נפקי כו' תמוה דבגמ' אמרי' חד למראה וחד לקומה. ועי' ת"י גירסאות שונות בזה. ומש"כ הת"י דלקיחתן כאחד נפ"ל מדכתיב יקח שני שעירי משמע דבשעת לקיחתן יהיו שנים. כעין דרשה זו הוא לעיל (מ"א) ולקחה כו' אחד לעולה וא' לחטאת דיליף מיניה דבשעת לקיחה מתפרשות ע"ש. אבל קשה א"כ ליבעי נמי שם לקיחתן כא':
+<b>ברע"ב ד"ה ועוד אר"י כו'. </b>ובכל העבודות כו' בין בחוץ חוקה כתיב כו'. תמוה שסתם דבריו כדברי ר"נ לעיל (ס') ללא צורך והוא עצמו בס"פ דלעיל סתם כר"י. וגם הכא בדר"י קיימינן. ואולי קורא בכאן להיכל חוץ ודוחק:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה והכהנים והעם כו'. </b>עי' תוי"ט שכ' תיקן הפייטן כדי שהחזן יא"ל תטהרו כו'. ועכשיו נוהגין שהחזן והצבור אומרים זה ביחד ובמרוצה ובחפזון ואינו נכון:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה מירושלים ועד צוק תשעים ריס כו'. </b>החשבון הזה עולה לי"ב מיל כפירש"י ומזה יש סמך טוב לדעת הרי"ף ספ"ק דעירובין די"ב מיל הוה דאורייתא ולכן נקבע הצוק בריחוק זה בכדי שלא לעבור על איסור תחומין ותשעים ל"ד אלא מעט פחות. או לאידך גיסא (ויהיה תשעים דוקא) דכיון שנקראת ארץ גזרה משמע שהיא גזורה וחתוכה מרגל בנ"א לכן הוכרח להיות רחוק י"ב מיל שאין רשאי לעבור לשם רגל אדם ביוה"כ מירושלים. ועתוי"ט במש"כ על הא דעומד מרחוק כו' דבסמוך. ולפ"ז יהיה מוכח דביוה"כ יש ג"כ איסור תחומין ועי' ש"א שם:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה ושוהין כדי מיל. </b>נ"ל דהיינו שיקיפו את הר הבית שהיה ה' מאות אמה על ה' מאות אמה מקצהו ועד קצהו:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה וראש הכנסת נותנו לסגן כו'. </b>קשה דלא חשיב כאן ראש בית אב עי' לעיל (ל"ז) ואולי דהרה"כ לא היה פקידות בפ"ע אלא ראש הב"א שמאותו יום הוא היה באותו היום ראש הכנסת ועי' סוף הוריות ובפ"ה דשקלים מ"ב בהרע"ב:
+<b>שם ובעשור שבחוה"פ קורא ע"פ. </b>לשון הרע"ב שהיא רחוקה מפ' אחרי ואך בעשור כו'. מה שהזכיר פ' אחרי הוא שלא בדיוק. דאף אם לא היתה קרובה רק לפרשת אך בעשור היתה נקראת מתוך הספר:
+<b>שם ועל ירושלים בפ"ע. </b>מפירש"י מוכח דל"ג ליה וכן לקמן (ע') בברייתא ליתא וכן מחקו הב"ח:
+<b>ברע"ב ד"ה יותר כו' שלא להוציא לעז כו'. </b>וק"ק דמאי מתקן באמרו יותר כו' דמ"מ יסברו דפרשה זו חסרה. וגם בלא אמירתו רואין שכתוב בו יותר. ואולי דר"ל מהענין שקראתי לפניכם יש בו יותר והמ' של ממה הוא כאן לשמוש מן ולא ליתרון:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה וברחיצה. </b>לכאורה הנ"ל דאינה אסורה אלא במים ולא בשאר משקין דאלת"ה סיכה בכדי נקט דתיפוק ליה דאסורה משום רחיצה. דהא אפי' מקצת גופו אסור ברחיצה ואפי' בצונן עי' שו"ע סי' תרי"ג. אמנם לפמש"כ שם ר"ס תרי"ד דסיכה אסורה אפי' להעביר הזוהמא משא"כ רחיצה עי' מ"א שם אין ראיה מזה:
+<b>שם ובתשמיש. </b>בתור"ע מביא ירושלמי דמקשה ברחיצה הוא דאסור בתה"מ לא כש"כ ע"ש. וקשה דלמא בא לאסור אפי' העראה ככל ביאת איסור ועי' מל"מ פ"ג מהלכות ביאהמ"ק ה"ג. ועוד כיון דבע"ק טובלין ביוה"כ ה"א דמותר לשמש ולטבול אח"כ ואם נפשך לומר. מ"ל כגון שהיה בע"ק:
+<b>ברע"ב ד"ה דברי ר"א. </b>אכולהו קאי כו'. וכ"ה ברש"י. וע"ש בגליון שם בשם מ"א דהוכחתו הוא מדלא תני דיני דמלך וכלה אחר הפלוגתא. לא מחוור די"ל דתני כסדר שהזכיר בתחלה רחיצה קודם נטילה. ועי' לקמן (פ"ד ב') ואם איתא כו' ליערבינהו וליתנינהו וליפלגו רבנן בסיפא. ויותר נ"ל דדייק מדתני והחיה בו' העיטוף ואם הוא התחלת דברי ר"א ה"ל למיתני בלא ו'. אבל אין אנו צריכין לכ"ז דלקמן (ע"ח ב') מבואר להדיא בברייתא דחכמים אוסרין במלך וכלה ג"כ. אח"ז מצאתי בהה"מ ובלח"מ פ"ג מהל' שב"ע הל"ח שהביאו ג"כ מהברייתא. שוב ראיתי בירושלמי וז"ל הוינן סברין מימר על סופה אשכח תני על כולהון:
+<b>בתוי"ט ד"ה אסור באכילה כו' למה דפסק כו' דחצי שיעור נמי מדאורייתא כו' דלח"ש תנן אסור. </b>תמוה דלקמן בגמ' אמרי' דאפי' לר"ל תני אסור משום ח"ש דמודה דאסור מדרבנן. והוא בעצמו תפס בכזה את הרע"ב בפ"א דחלה מ"ט ע"ש:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב ד"ה מחנכין כו' היה רגיל לאכול בד' שעות כו'. </b>ול"ד דהא מסקינן בפסחים (י"ב ב') דד' זמן סעודה לכל היא וא"כ קטנים ודאי מקדמי קצת. ובגמ' היה רגיל לאכול בב' שעות כו':
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>במשנה אחטא ויוה"כ מכפר אין יוה"כ מכפר. עי' תוי"ט בשם הרמב"ם.</b> וק"ל דהא מוקמינן מתני' אפי' כרבי דיוה"כ לא בעיא תשובה. ולענ"ד נראה הטעם פשוט ביוה"כ כדאמרי' בגמ' אגב שאני. אך גבי אחטא ואשוב לא שייך האי טעמא כיון דשב ע"ז גופיה במה שבטח על התשובה ולכן בעינן ב"פ:
+נשלמה מסכת יומא. בעזר נוצר האומה:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Yoma/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Yoma/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..4e8b6bc7ef07cd3c740763294ec85a25f457742b
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Moed/Rashash on Mishnah Yoma/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,272 @@
+Rashash on Mishnah Yoma
+רש״ש על משנה יומא
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Mishnah_Yoma
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה יומא
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה ומטיב אה"נ. </b>ק"ק מדוע לא ירגיל א"ע ג"כ בהדלקתן לערב. ואולי דאה"נ וזה נכלל נמי בלישנא דהטבה וגדולה מזו עי' לקמן פ"ו מ"ד בהרע"ב ובתוס' שם. ועוד נ"ל דלפי' הרע"ב בספ"ג דתמיד לאחר שמת שמעון הצדיק כשבא להיטיב הב' נרות (דבהם איירי מתני' כדלקמן בגמ') היה ג"כ נותן שמן חדש ופתילה חדשה ומדליק לנר מערבי ונמצא מתרגל בזה ג"כ בהדלקה. ולפ"ז לא נצטרך שוב למש"כ התוס' לקמן (ע"ב) בסד"ה אמר אביי דלא קחשיב כו' שהן גמר העבודה ע"ש אלא משום דבהם מתרגל ג"כ בהדלקה:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה מסרו לו זקנים כו'. </b>לעיל (ד') מבואר בברייתא דשנים מוסרין לו. ותימה שלא נתבאר זה ברמב"ם ובשאר מסדרין סדורי דיומא:
+<b>שם בתור"ע אות ו' והשביעוהו. </b>הפר"ח הקשה כו' הא היו יכולין לראותו דרך פישפש כדפרכינן בגיטין (נ"ד ב'). ול"נ דהיו חוששין שמא הרואין עצמן יהיו צדוקין שהרי לא היו מכירין בהם. ואשכחן בסנהדרין (נ"ב) במשנה דסנהדרין גופייהו היו מהם ודרך הפישפש לא יוכלו אנשים הרבה להסתכל בו. ותדע דהרי בת"י לקמן (מ"ד ב') ד"ה כיון מבואר דהיו רואין אותו מבין האולם ולמזבח דרך פתח האולם וההיכל שלא יתקן מבחוץ. משא"כ כשהשביעוהו היה בפומבי במעמד רבים. ומה שהקשה עוד דמאי מהני השבועה דלדעתם הוה כנשבע לבטל מצוה. נ"ל דלק"מ דהא מ"מ הוי שבועת שוא. ואף דהוי שבועת אונסין (ועי' שו"ע יו"ד סי' רל"ב סי"ד וט"ו ובאחרונים שם) אולי ידעו חז"ל דהצדוקין ל"ל הך דינא. או דל"ל דרשה דל"י דברו אבל מיחל הוא לחפצי שמים:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ברע"ב ד"ה באיוב כו' המושכים את הלב כו' וכן פירש"י. </b>ויל"פ משום דהם קשי הבנה וצריך להשים לב עליהם ולהעמיק הרעיון בם ולכן יפיג שינתו. ומה שאמר ובמה קורין לפניו משמע דכשקורא בעצמו אין קפידא באיזה מקום רק כששומע יש לחוש שיסיח דעתו משמוע ויישן לכן בחרו הני מטעמא דאמרן או כפירש"י. אך י"ל דבמאי דסיים פתח וה"ה כשקורא בעצמו עמש"כ בפ"ב דפאה מ"ז:
+<b>[בתוס' רע"א אות ה' בד"ה הפר"ח בס' מים חיים וע"ש עוד תירוץ בע"א. </b>נ"ב עי' בס' בני דוד פאלקון הל' עבודת יוה"כ פ"א ד"ז. אח"ז ראיתי להש"ל כאן שהאריך בזה ג"כ והביאו בשם הבית דוד:
+<b>שם אות ו' הקשה בספר הנ"ל ודילמא דחזינן דרך פשפש כו' </b>נ"ב עי' בס' ב"ד הנזכר שם. מהגרמ"ש]:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה ואם היו שניהם שוין כו' מעשה שהיו שניהם כו'. </b>במשניות קטנים ד"א וכן בירושלמי הגירסא שנים בתרווייהו ונכון:
+<b>שם ארבע פייסות היו שם. </b>התו"ח הביא ראיה לשיטת הסוברים דתה"ד לא היה בכ"ג דאל"כ למה לו לקדש אחר ע"ה הא כבר קידש לצורך תה"ד ולינה א"פ מתה"ד עד ע"ה כדאיתא בריש זבחים. שם לא נמצא. אבל ט"ס הוא וכוונתו לשם (כ') למימרא דריו"ח ע"ש. אבל נראה דכבר הרגישו בזה הת"י לעיל (כ' ב') בד"ה משום חולשא. וע"ש שכ' והי' יכול לצאת חוץ לעזרה. ור"ל דביצא לכ"ע צריך לקדש כדמשמע שם (י"ט ב') אפי' לראב"ש דקאמר שם טעמיה דכתיב בבואם ופירש"י והרי לא יצא וכ"כ לקמן בד"ה למחר. והא דאיבעיא לן שם (כ' ב') יציאה מהו כו' היינו לפי שעה. עוד נ"ל דע"כ ל"א ריו"ח שם אלא מקרות הגבר וכדאמר אביי שם להדיא אבל ביוה"כ דמחצות לא. שוב ראיתי להמלחמות שהביא ג"כ ראיה זו דהתו"ח אכן לא כתב רק הרי כבר טביל לת"ה. משמע דלא הביא רק מטבילה לא מקידוש. ויש חילוק ביניהם כדמוכח מהברייתא שם יצא חוץ כו' אם לשהות טעון טבילה ואם לפי שעה טעון קידוש לפי הס"ד דשם:
+<b>בתוי"ט ד"ה ואין מוציאין כו'. </b>אבל הרמב"ם פי' כו' ע"ש. לכאורה גם כוונת הרמב"ם ע"כ שלבד אצבעו הפשוטה כבר יפשוט גם גודלו בכדי שימנה בשנים ע"ש:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ארבע פייסות כו' ופייס הג' לקטורת ר"ל למי שיזכה במחתה וגם היא מעשרת כדאיתא בירושלמי וב"כ מתברכים בכל יום. </b>בגמ' (כ"ו ב') איתא מחתה איצטריכא ליה כו' ומעתרא. משמע להדיא דמחתה ג"כ מעשרת וכ"ה בירושלמי אר"ח וכן למחתה (פי' היו ג"כ חדשים) אר"י מתניתא אמרה כן מי שזכה בקטורת אומר לזה שעל ימינו אף את למחתה. (נ"ל דהראיה הוא מדקאמר שעל ימינו דוקא ועי' לשון התוס' והם היו כולם חדשים אבל משאר כהנים לא) נמצאתה אומר ב' כהנים היו מתברכין בכל פעם כ"ה הגירסא בירושלמי שלפנינו וכן העתיק המלחמות ודלא כמו שהעתיק התוי"ט מתברכין בכל יום וכן בקה"ע וגי' זו הטעתו להתו"ח וכתב מש"כ ע"ש. וכן הת"י כתבו לקמן (כ"ו ב') בד"ה דלא כראב"י בסופו דהירושלמי סובר דמחתה ג"כ מעשרת ע"ש:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה מי שוחט מי זורק. </b>הרמב"ם בפי' כתב דהראשון הוא הזוכה לזרוק והסמוך לו הוא השוחט ונתן טעם לדבר לפי שהזריקה מעולה כו'. ונמשך אחריו גם הרע"ב. ול"י מנ"ל הא להוציא מתני' מפשטה בסברא בעלמא. ולא כן משמע מפי' רש"י בגמ' בסמוך וכן בחבורו חזר בו וכ"כ המפרש רפ"ג דתמיד. שוב התבוננתי בפי' הרמב"ם שם בתמיד דנראה שהיה גירסתו כאן במשנה מי זורק מי שוחט:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה מי מעלה אברים מה"כ למזבח. </b>בגמ' (כ"ו ב') ברש"י ותוס' מבואר דכהן אחד היה מקטירן. אבל בת"י לקמן (כ"ז) ד"ה למדנו מסקי דהיה טעון ששה כהנים ועמש"כ לקמן:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ברע"ב ד"ה אם רצה כו' ובלא פייס וכ"כ רש"י. </b>המל"מ בפ"ד מהל' תמידין ה"ט נסתפק בדבריו אם הדבר תלוי בדעת הבעלים לתתו לכל כהן שירצה או דכל הקודם זכה ודעתו נוטה לסברא האחרונה. ואישתמיטתיה פירש"י בתמורה (ל"ב) במשנה שכ' דרשאי ליטול דבר מישראל חבירו כדי שיתן עולתו לבן בתו כהן כו'. הרי לפניך שבדעת הבעלים תלוי. אך התוס' שם חלקו עליו דלא מצינו טה"נ זו גבי קרבן. ונ"ל ראיה מקדושין (נ"ג) דיליף שם מקרא דאין חולקין זבחים ומנחות כנגד עופות והרי עופות קרבן יחיד הן ותני דחולקין. ויש לדחות דשם מיירי שלא בררו הבעלים כהן מיוחד אלא הביאום סתמא:
+<b>בתוי"ט ד"ה העוקץ כו' וקתני העוקץ בהדיה כו' משום כו'. </b>ל"י למאי הוצרכו לזה הא בפשיטות איכא למימר דלהכי תנן עוקץ משום דגם הוא בשנים:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה הורידו כ"ג לביה"ט. </b>לכאורה הל"ל העלו שהרי היה בגובה על גבי שער המים לקמן (ל"א) וע"ש. ואולי ע"ש דבהגיעו שם היה צריך לרדת לתוך חקק ביה"ט. אולם בקרא מצינו בכה"ג לשון עליה ויעלו אותם עמק עכור (יהושע ז׳:כ״ד) ע"ש ברד"ק:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה ואת האיברים והחביתין. </b>עתוי"ט. ומש"כ בתוס' רע"ק שהרמב"ם כולל בשם נסכים הסלת והיין וכמ"ש התוי"ט בשמו בזבחים. הרחיק אה"ד כי כמו כן כתב ברפ"ה דשקלים ורמזו לקמן במ"ה. ובעיקר תמיהת התוי"ט מדוע לא תני הסלת דלכאורה תמיה רבתי היא. והת"י כ' לקמן (ל"ב ב') דהמנחה בכלל חביתין וזה דוחק. ולעד"נ דכיון דקי"ל מנחתם ונסכיהם אפי' בלילה ואפי' למחר וזהו אפי' לכתחלה כמש"כ התוס' בר"ה (ל' ב') בסה"ד ולכן אינה נקראת עבודת היום שתהא דוקא בכה"ג וביותר לדעת הריטב"א שהבאתי לעיל (י"ב) ע"ש. ול"ד לאיברים שכשרים בכל הלילה שאחריו. משום דבקדשים הלילה הולכת אחר היום. ועוד דלא היה יכול להקטיר החביתין אם לא שתקדם להם איברי התמיד כדלקמן (ל"ג ב') וע"ש בתד"ה העולה ויש עוד לחלק. אבל היין מפני השיר שאומרין עליו לכן לכתחלה מצותו עם הקרבן כמש"כ התוס' בר"ה שם. והמנחה אינה מעכבת את היין כדאיתא במנחות פ"ד מ"א לזאת יכולין להביא היין היום עם הקרבן ומנחתו אפי' אחר י' ימים. והאי דלקמן בסדור אביי מנחה קודם ליין היינו כשמביאן בב"א:
+<b>בתוי"ט ד"ה וקידש כו' וכן פי' רש"י כו'. </b>ובירושלמי פ"ד סוף הלכה ה' איתא בזה פלוגתא דאמוראי קידוש ראשון אי הואי מן הכיור או מן הקיתון של זהב. אך מש"כ רש"י כדיליף כו' לכאורה הוא לל"צ דקידוש זה תיפוק ליה דתחלת עבודה היא:
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתור"ע אות י"ח דקדק מסדר המשנה דלא הותר זאת אלא בד' טבילות שהיו בקודש דאין שבות במקדש והכא איכא שבות דמצרף כגי' התוס' לקמן (ל"ד ב') עי"ש. </b>ותמיהני דע"כ ל"א לקמן דהוי שבות אלא לר"י דאמר עששיות של ברזל כו' אבל תנא דמתני' דאמר בחמין ליכא איסורא כלל עי' שבת (מ"ב) ובתוס' שם. ומסדרא דמתני' אדרבה משמע דאטבילה ראשונה קאי דהא תני לה קודם להא דהביאוהו לבית הפרוה כו' וכמ"ק בתוס' סנהדרין (י"ח ב') ד"ה משום צינה דבכל הטבילות היו עושין כן:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה הנדויין. </b>הרע"ב פי' מארץ הודו. וכ"פ התוי"ט ותוספת הנו"ן לא פי'. בארמית נמצא הוספת הנו"ן באמצע התיבה כמו בכישור ת' בכונשרא (משלי ל"א) ומנדע (דניאל ה') תחת ומדע בעברית ובד"ה (א' ה') פלנאסר תחת פלאסר במלכים (ב' ט"ו) אתרונגא בקדושין (ע') וכן הרבה:
+<b>שם אלו מש"צ. </b>עתוי"ט . ובתו"כ פ' אחרי מפרש להדיא בפסוק כתונת בד קדש ילבש "שיהיו משל קודש כו' בנין אב לכל הבגדים שיהיו משל קודש" והובא ג"כ בת"י (ל"ה ב') בד"ה ובלבד. ובר"פ תצוה פרש"י בגדי קודש מתרומה המקודשת לשמי כו' ושם כתוב לאהרן ולבניו:
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה אנא השם. </b>עי' תוי"ט ובט"ז או"ח סי' תרכ"א ססק"ב:
+
+Mishnah 9
+
+<b>בתוי"ט ד"ה לצפון המזבח. </b>ומשום דהלכה כרבי כו' ובירושלמי לגירסא אחת כו' נ"ב עי' בזבחים (ל"ג א'). וברש"י שם ד"ה לתוך הפתח וצ"ע:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה אשכרוע. </b>כתב הרמב"ם והוא בלשון עברי ברוש [נ"ב וכ"כ רש"י כאן. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 10
+
+<b>במשנה מוכני לכיור. </b>מה שגמגמו התוי"ט והכ"נ במקום הבור שהיו משקעין בו. בת"י כתב בשם ר"ח משמא דגמ' פ"ב דזבחים שהיה שיקוען בים של שלמה. אך לפנינו לא נמצא שם גם הת"י סיימו ולא ידעתי אם היה הים בבית שני. ומש"כ התוי"ט ועי"ל דהקיפו לא היה אלא ט' אמות כו'. עמש"כ בסוכה ח' בס"ד:
+
+Mishnah 11
+
+<b>ברע"ב ד"ה ע"מ הכתב. </b>קושר כו'. וכ"ה ברש"י. בגמ' איתא שהיה נוטל בין אצבעותיו. והרי יש ד' בין הביניים ושם יכול לאחוז בלתי קשורה. ולכאורה מכאן סתירה למה שהבאתי במגילה (ח' ב') דאותיות השם צריך לכותבן כסדרן. דהא א"ר כל שאינו בזה אחר זה אפי' בב"א אינו. אלמא דחשבינן לכ"א מהם כאילו הוא אחרון וא"כ ה"נ נחשוב כאילו האותיות הראשונות מהשם נכתבו באחרונה ויש לחלק. ועמש"כ לקמן (נ"ז) בס"ד:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתור"ע אות כ"א וצ"ל דמיירי כו' </b>מפי' רש"י (דף ל"ו ע"ב) ד"ה עשה להם כו' משמע דר"ל שתכפר להם הזדונות כמו שאתה מכפר על השגגות ורבינו לא הבין כן ולכן העלה בצ"ע:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה והיום חותה בשל זהב כו'. </b>לכאורה ה"נ הטעם משום דכתיב ולקח מלא המחתה כו' והביא דמשמע דבאותו כלי שלקח יביאם וכדפריך בר"פ דלקמן מלא חפניו והביא א"ר. אמנם הש"ס מפרש כאן משום חולשא דכ"ג. ואולי דגם שם לא פריך אלא דיהא רשאי לעשות כן ולא לעיכובא וכ"מ לישנא דל"ל דשם. עוד י"ל דהש"ס הוצרך לטעם דחולשא משום קטורת דהיכל שגם לה היה חותה בשל זהב וכ"כ התו"ח ושכן מבואר ברמב"ם בחבורו. (וכן כל היום היום שבמשנה היה ג"כ בקטורת דהיכל לבד היום דדקה מן הדקה) ונ"ל דלכן הקדים לה הא דוהיום מוסיף כו' להורות דהא דקתני בתריה לא קאי אלא עליהם אבל לגחלים דלפני ולפנים בלא"ה נמי מטעם דאמרן. אלא דלפ"ז קשה דא"כ אף דהיכל ל"ל טעמי דחולשא נימא דמשום היכרא הוא שידע דמצות היום בלא עירוי כדאמרן לעיל (ל"א ב') כדי שיכיר שעבודת היום בבגדי בוץ וכמש"כ התוי"ט שם. אמנם לפמש"כ המלחמות בישוב בעלי הקרובות שכהן הדיוט עשה עבודת המחתה בהיכל לא יקשה זאת ולדעתו נצטרך לפרש חולשא דכ"ג דאמר הש"ס ע"ד פר"י לעיל בתוס' (ר"ד כ"א). מש"כ התוי"ט לחלק בין דיוה"כ לדשאר השנה בהגחלים לא מחוור דא"כ ה"ל לתנא למיתני דבכ"י כו' והיום כו' בהם כמו באינך:
+
+Mishnah 5
+
+<b>בכל יום כ"ג מקדש יו"ר מן הכיור. </b>הא דלא תני בכ"י כהנים מקדשין כו' כלישנא דגבי עלייה וגם הוא בכלל. י"ל משום דסיים בלישנא דכ"ג וכה"ג כתבתי בריש תענית ע"ש. ולגי' הרמב"ם שהביא התוי"ט והיום עולים כו' א"ש טפי:
+
+Mishnah 6
+
+<b>ברע"ב ד"ה ארבע מערכות כו' אברים ופדרים של תמיד של ביה"ע. </b>בגמ' ליתא לתיבות של תמיד של ביה"ע. והנה מש"כ הר"ב של תמיד הוא משום דבשבת ויוה"כ ודאי אינה אלא לצורך התמיד וכ"כ רש"י לקמן (מ"ו) ד"ה תנינא ובגמ' שם אר"ה תמיד תחלתו דוחה כו'. אך מש"כ של בה"ע וכ"כ רש"י שם (בע"ב) ד"ה שבת. הוא ל"ד:
+<b>בתוי"ט ד"ה שתים כו' כתב הר"ב כו' ואינך כו' ור"י כו'. </b>נראה שפי' אי מהתם היינו מקרא דונתנו בני אהרן כו' ולא דק במחכ"ת ועי' רש"י בגמ' שם:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>תוי"ט ד"ה נטל כו' וגדולה מזו כו' דלא איתמר אלא בתר כו'. </b>כוונתו למה דשאל שם הני חמשה ענויין כנגד מי ע"ש. ואישתמיטתיה מש"כ התוס' שם דר"ח גופיה שאלה:
+<b>שם במשנה החיצונה היתה פרופה מן הדרום. עתוי"ט.</b> וא"י איך יפרנס לפי פירושו מש"כ רש"י להיות פתוחה ועומדת. ול"נ לפרש דלא היה רוחב הפרוכת אלא כנגד רוחב ההיכל והחיצונה היתה נכפלת על עצמה בקצה הדרום לצד ההיכל וזהו לצד חוץ שכתב רש"י והיתה שם פרופה בקרס ונמצא שהיתה שם פתוחה ועומדת. וכן תפרש עד"ז והפנימית מן הצפון:
+<b>בתוי"ט ד"ה שלא להבעית את ישראל כו' כי הרבה כה"ג היו מתים בקה"ק כו'. </b>וזהו תימה שבמקום הקדוש ביותר יארע טומאת מת החמורה עי' שלהי עירובין. ולעיל (י"ט ב') איתא וי"א ביציאתו ניגף:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה משניטל ארון אבן היתה שם. </b>ק"ל מדוע לא עשו ארון אחר בבית שני. ואי משום דכתיב ונתת אל הארון את העדות. דמשמע דעיקרו אינו אלא לצורך העדות הלא גם בחשן כתיב ונתת אל חה"מ את האורים וגו' ואפ"ה לדעת הראב"ד הבאתיו לעיל בספ"ק לא היו בב"ש ומ"מ עשו את החשן לתשלום הח' בגדים [ועי' לעיל (ה' ב') וברש"י שם בד"ה דלא כתיב]. ואולי משום דכפל הש"י בצווי נתינת העדות אליו בפרשת תרומה בפסוק ט"ז וכ"א משמע דלעכב שנה עלייהו (ורש"י נדחק שם על כפילתו). וכן בפ' תשא (ל"א ז') כתיב ואת הארון לעדות דמשמע דאינו אלא לצורך העדות. ועי' רמב"ן בפ' עקב בפסוק בעת ההיא. ולשון המ"ר נשא פי"ב בדרשת אפריון זה הארון כך התורה נאה כו' אמר הקב"ה עשו לה ארון כו'. ולמ"ד שגלה לבבל ל"י מדוע לא החזירו כורש כשאר כלי בית ה'. מה שתמה התוי"ט על הרמב"ם ועל הריצב"א במקום עמידת ארון עמש"כ בב"ב (כ"ה) בס"ד:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב ד"ה נטל דם הפר. </b>מסקנא דמילתיה דר"י כו' וכ"ה ברש"י. וכ"מ בגמ' לקמן (נ"ו ב') בההוא דנחית קמיה דרבא. ונ"ל דלקמן דתני נטל דם השעיר והניח דם הפר מצי אתיא כרבנן ופירושו והניח וכבר הניח ואתי לאפוקי דלא היה מערה כמו בסוף מתני'. אבל הכא כבר תני והניחו על כן הזהב השני ודלא כהתוי"ט:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה שוין כו' ובקומה. </b>עמש"כ בס"ד בסנהדרין (פ"א ב'):
+<b>שם ובדמים. </b>נראה דר"ל בשווי דמי מחירם והיינו שיהיו שוין בשומנן. וז"ל הירושלמי שוין בדמים ואין שוין בשבח הדמים אין השעירים כמצותן שוין בשבח הדמים ואין שוין בדמים השעירים כמצותן. וע"ש בק"ע. וכ"מ מהא דכללן כולן בואע"פ שאינן שוים ודלא כתוי"ט שכ' שדמים הוי דבר שחוץ לגופן כמו לקיחתן כאחד. גם מש"כ דלר"י נמי כו' דמראה וקומה מחד קרא נפקי כו' תמוה דבגמ' אמרי' חד למראה וחד לקומה. ועי' ת"י גירסאות שונות בזה. ומש"כ הת"י דלקיחתן כאחד נפ"ל מדכתיב יקח שני שעירי משמע דבשעת לקיחתן יהיו שנים. כעין דרשה זו הוא לעיל (מ"א) ולקחה כו' אחד לעולה וא' לחטאת דיליף מיניה דבשעת לקיחה מתפרשות ע"ש. אבל קשה א"כ ליבעי נמי שם לקיחתן כא':
+<b>ברע"ב ד"ה ועוד אר"י כו'. </b>ובכל העבודות כו' בין בחוץ חוקה כתיב כו'. תמוה שסתם דבריו כדברי ר"נ לעיל (ס') ללא צורך והוא עצמו בס"פ דלעיל סתם כר"י. וגם הכא בדר"י קיימינן. ואולי קורא בכאן להיכל חוץ ודוחק:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה והכהנים והעם כו'. </b>עי' תוי"ט שכ' תיקן הפייטן כדי שהחזן יא"ל תטהרו כו'. ועכשיו נוהגין שהחזן והצבור אומרים זה ביחד ובמרוצה ובחפזון ואינו נכון:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה מירושלים ועד צוק תשעים ריס כו'. </b>החשבון הזה עולה לי"ב מיל כפירש"י ומזה יש סמך טוב לדעת הרי"ף ספ"ק דעירובין די"ב מיל הוה דאורייתא ולכן נקבע הצוק בריחוק זה בכדי שלא לעבור על איסור תחומין ותשעים ל"ד אלא מעט פחות. או לאידך גיסא (ויהיה תשעים דוקא) דכיון שנקראת ארץ גזרה משמע שהיא גזורה וחתוכה מרגל בנ"א לכן הוכרח להיות רחוק י"ב מיל שאין רשאי לעבור לשם רגל אדם ביוה"כ מירושלים. ועתוי"ט במש"כ על הא דעומד מרחוק כו' דבסמוך. ולפ"ז יהיה מוכח דביוה"כ יש ג"כ איסור תחומין ועי' ש"א שם:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה ושוהין כדי מיל. </b>נ"ל דהיינו שיקיפו את הר הבית שהיה ה' מאות אמה על ה' מאות אמה מקצהו ועד קצהו:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה וראש הכנסת נותנו לסגן כו'. </b>קשה דלא חשיב כאן ראש בית אב עי' לעיל (ל"ז) ואולי דהרה"כ לא היה פקידות בפ"ע אלא ראש הב"א שמאותו יום הוא היה באותו היום ראש הכנסת ועי' סוף הוריות ובפ"ה דשקלים מ"ב בהרע"ב:
+<b>שם ובעשור שבחוה"פ קורא ע"פ. </b>לשון הרע"ב שהיא רחוקה מפ' אחרי ואך בעשור כו'. מה שהזכיר פ' אחרי הוא שלא בדיוק. דאף אם לא היתה קרובה רק לפרשת אך בעשור היתה נקראת מתוך הספר:
+<b>שם ועל ירושלים בפ"ע. </b>מפירש"י מוכח דל"ג ליה וכן לקמן (ע') בברייתא ליתא וכן מחקו הב"ח:
+<b>ברע"ב ד"ה יותר כו' שלא להוציא לעז כו'. </b>וק"ק דמאי מתקן באמרו יותר כו' דמ"מ יסברו דפרשה זו חסרה. וגם בלא אמירתו רואין שכתוב בו יותר. ואולי דר"ל מהענין שקראתי לפניכם יש בו יותר והמ' של ממה הוא כאן לשמוש מן ולא ליתרון:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה וברחיצה. </b>לכאורה הנ"ל דאינה אסורה אלא במים ולא בשאר משקין דאלת"ה סיכה בכדי נקט דתיפוק ליה דאסורה משום רחיצה. דהא אפי' מקצת גופו אסור ברחיצה ואפי' בצונן עי' שו"ע סי' תרי"ג. אמנם לפמש"כ שם ר"ס תרי"ד דסיכה אסורה אפי' להעביר הזוהמא משא"כ רחיצה עי' מ"א שם אין ראיה מזה:
+<b>שם ובתשמיש. </b>בתור"ע מביא ירושלמי דמקשה ברחיצה הוא דאסור בתה"מ לא כש"כ ע"ש. וקשה דלמא בא לאסור אפי' העראה ככל ביאת איסור ועי' מל"מ פ"ג מהלכות ביאהמ"ק ה"ג. ועוד כיון דבע"ק טובלין ביוה"כ ה"א דמותר לשמש ולטבול אח"כ ואם נפשך לומר. מ"ל כגון שהיה בע"ק:
+<b>ברע"ב ד"ה דברי ר"א. </b>אכולהו קאי כו'. וכ"ה ברש"י. וע"ש בגליון שם בשם מ"א דהוכחתו הוא מדלא תני דיני דמלך וכלה אחר הפלוגתא. לא מחוור די"ל דתני כסדר שהזכיר בתחלה רחיצה קודם נטילה. ועי' לקמן (פ"ד ב') ואם איתא כו' ליערבינהו וליתנינהו וליפלגו רבנן בסיפא. ויותר נ"ל דדייק מדתני והחיה בו' העיטוף ואם הוא התחלת דברי ר"א ה"ל למיתני בלא ו'. אבל אין אנו צריכין לכ"ז דלקמן (ע"ח ב') מבואר להדיא בברייתא דחכמים אוסרין במלך וכלה ג"כ. אח"ז מצאתי בהה"מ ובלח"מ פ"ג מהל' שב"ע הל"ח שהביאו ג"כ מהברייתא. שוב ראיתי בירושלמי וז"ל הוינן סברין מימר על סופה אשכח תני על כולהון:
+<b>בתוי"ט ד"ה אסור באכילה כו' למה דפסק כו' דחצי שיעור נמי מדאורייתא כו' דלח"ש תנן אסור. </b>תמוה דלקמן בגמ' אמרי' דאפי' לר"ל תני אסור משום ח"ש דמודה דאסור מדרבנן. והוא בעצמו תפס בכזה את הרע"ב בפ"א דחלה מ"ט ע"ש:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב ד"ה מחנכין כו' היה רגיל לאכול בד' שעות כו'. </b>ול"ד דהא מסקינן בפסחים (י"ב ב') דד' זמן סעודה לכל היא וא"כ קטנים ודאי מקדמי קצת. ובגמ' היה רגיל לאכול בב' שעות כו':
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>במשנה אחטא ויוה"כ מכפר אין יוה"כ מכפר. עי' תוי"ט בשם הרמב"ם.</b> וק"ל דהא מוקמינן מתני' אפי' כרבי דיוה"כ לא בעיא תשובה. ולענ"ד נראה הטעם פשוט ביוה"כ כדאמרי' בגמ' אגב שאני. אך גבי אחטא ואשוב לא שייך האי טעמא כיון דשב ע"ז גופיה במה שבטח על התשובה ולכן בעינן ב"פ:
+נשלמה מסכת יומא. בעזר נוצר האומה:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nashim/Rashash on Mishnah Gittin/Hebrew/Vilna Edition.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nashim/Rashash on Mishnah Gittin/Hebrew/Vilna Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..77f7b68b3c248258005854989eeaaf5bfcaa55e7
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nashim/Rashash on Mishnah Gittin/Hebrew/Vilna Edition.txt	
@@ -0,0 +1,240 @@
+Rashash on Mishnah Gittin
+רש״ש על משנה גיטין
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה גיטין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה בפ"נ כו' ופירש"י שיטה ראשונה שבה כו'. </b>משמע משום דזהו התורף. וא"כ צ"ל דגם הרי את מותרת לכ"א הוא באותה השיטה דגם זה הוא מן התורף. וא"א שתכיל שיטה אחת את הכל כפי הנהוג בינינו. ואולי במקצת התורף סגי. אבל התוס' לעיל (סוף דף ה) כתבו דמסתמא סיימו לשמה. משמע דלא תליא בתורף אלא בהתחלה ואפשר דשיטה ג"כ לאו דוקא. אמנם גם התוס' משמע דלא כתבו כן אלא אליבא דרבה אבל לרבא כתבו לעיל (ג) בד"ה אתי כפרש"י וכן כאן בסד"ה בפ"נ. ויתכן דגם לרבא כוונת בפני נכתב היינו לשמה (והא דאמרי' לעיל ורבא כו' אמר לך מי קתני בפ"נ לשמה כו'. ר"ל אם נאמר דעיקר התקנה היה משום לשמה) ולכן גם לדידיה סגי בהתחלה. ומש"כ דבעינן שיעיד על העיקר כו' לא אתו אלא לאפוקי חציו האחרון. ולקמן (כג) דאמר מאי לאו כשהוא כותבו לתורף לשמה כו' משמע קצת כפרש"י:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה ועל הקרן של פרה ונותן לה אה"פ וכו'. </b>מדלא נקיט כן גבי עלה של זית ונותן לה את הזית (ר"ל את האילן בכללו) מוכח דפי' עלה ש"ז היינו תלושה כדפרש"י אבל במחובר לא מהני כלל. וטעמא נראה משום דכתיב ונתן בידה משמע דראוי להנתן מיד ליד וכדדרשינן בב"מ (נו ב). אך קשה דשם ממעטינן ג"כ עבדים. ועי' לק' (ס"ד כא) בדיני דעציץ ובתד"ה יצא. שוב ראיתי כן מפורש בהרא"ש לקמן ר"ס כ"ג:
+<b>שם ר' יה"ג אומר אין כותבין כו' ולא על האוכלין. </b>משמע דבזה אתא לאפלוגי על עלה ש"ז המוזכר בדברי ת"ק. ומוכח דפי' אוכלים היינו אפי' מאכל בהמה (דעלה ש"ז נראה דל"ח למאכל אדם וכ"מ מפרש"י לקמן (כ) ד"ה דחזי לאיצטרופי). ואינו כמו סתם אוכל המוזכר בכ"מ בש"ס דפי' אוכל אדם דוקא. עי' בגמ' דשבת ר"פ כלל גדול ובפרש"י שם:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה לאלתר כו'. </b>והא דמחזירין לזמן מרובה היינו כשהבעל אומר תנו לה כדתנן כו'. נ"ל דל"ד דכאן דאיירי שנאבד מיד השליח לא נצרך לאמירתו עי' תד"ה בב"ד דר"ה:
+<b>שם ד"ה מצאו כו' וא"ת וניחוש לשאלה כו'. </b>לכאורה י"ל דכ"כ ל"ח שישאילם דוקא לאיש ששמו כשמו וגם שמות נשותיהם שוין:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה המביא גט כו'. </b>ומשנה הסמוכה לה. לא ידעתי מדוע הפסיק במשנות הללו לבין המשנות המדברות בדיני העמדת דבר על חזקתו הראשונה. בשלמא לר"א דאמר (כ"ט ע"ב) דאם מת ראשון בטלו כולם שפיר אשמעינן דאפילו חלה ל"ח שמא מת. ועוד דאפי' למיתת א' משנים דהיינו הבעל או השליח לא חיישינן. ובמשנה הסמוכה אשמעינן רבותא טפי דאפי' כמה שלוחין (כמו שדקדק הש"ס מלשון אחרון) ג"כ ל"ח למיתת א' מהן. וא"ש ג"כ מאי דאשמעינן ר"כ דדוקא חלה דלא תימה דמשום רבותא דל"ח למיתה קתני חלה (והגמרא דמקשה עליה פשיטא הוא לפי מאי דמסיק מר בר"א דאפי' מת השליח הראשון לא בטל שליחותו) אלא למר בר"א קשיא. וי"ל בדוחק:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתוי"ט ד"ה להיות מפריש עליהן כו' ובהגהות אשרי יהיב טעמא כו'.</b> [נ"ב כ"כ התוס' בבבא בתרא (קכג ע"ב) דבכל דוכתא עביד מכירי כהונה מוחזק בפ' כל הגט כו' והיינו טעמא שזהו מתנה מועטת ואסור לחזור בו ואפילו בדברים בעלמא כו' עכ"ל. ולכאורה יש לפקפק בזה דהא דמתנה מועטת אסור לחזור בו הוא דעת ר' יוחנן בהזהב (מ"ט א) אבל לא דעת רב. וכאן רב הוא דמוקים במכירי ההו"ל ועי' ירושלמי סוף שביעית ובשנ"א שם מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין. </b>ולשון הרמב"ם בחבורו בפ"ז מהל' מעשר ה"ד ואוכל ושותה עד שיעשו כל אותן הפירות שהניח מעשר. לכאורה נראה דשיעור חסרונות המפורש בב"מ (מ) ודאי צריך לנכות וע"ש (לח) בהסוגיא היטב ובמש"כ שם:
+<b>[שם בתוס' רע"א אות ל"א </b>בד"ה מפריש עליהן כו' בירושלמי כו' וכ"כ בתוס' יומא כו' ולפ"ז דברי הירושלמי כו' נ"ב עי' בירושלמי על משנה ג' בת ישראל הנשואה לכהן והלך בעלה למדינת הים אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים. הקשו. ולא כן תני האומר לאשה ה"ז גיטך לפני מיתתי שעה אחת כו' שהיא אסורה לאכול בתרומה מיד. תמן משעה ראשונה נתקלקלה ברם הכא לכשימות היא מתקלקלה ע"כ. מהגרמ"ש]:
+<b>שם בשלשה פרקים בודקין אה"י כו'. </b>ק"ל דבב"ב (ר"ד צח) במשנה משמע דבעצרת דרכו להחמיץ וא"כ יהי' צריך בדיקה אז:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה מפריש כו' אבל הרמב"ם כ' שאעפ"י שאכלן מחוייב להפריש התו"מ ע"ש. </b>וכה"ג כתב הרמב"ם פי"ב מהל' מעשר ה"ב בדמאי דבמוצאי שבת צריך לעשר אף על מה שאכל בשבת. ולכאורה תמוה מהא דאיתא בחולין (קל ב) מנין לבעה"ב שאכל פירותיו טבלין כו' שפטור מן התשלומין כו'. ולפרש"י שם (קלא) ד"ה ש"ה דקא משתרשי ליה ע"ש דמשמע דגם באוכל טבליו דינא הכי הוה א"ש. אבל לפי' התוס' שם וכן הרמב"ם שהעתיק הברייתא הנ"ל כלשונה דמוכח דאזיל בשיטתייהו ודאי קשה. וביותר קשה פסקו בדמאי שהבאתי דהתם לא שייך גזל השבט דהמע"ה. ובדמאי משמע בכ"ד דלא תקנו שיאכל ואחר כך יפריש כחלת ח"ל:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה או ששלח כו' וא"ל כו' בטל הוא כו'. </b>מזה קצת ראיה לדעת בעה"ע שהביא הר"ן בפ"ק דפסחים שיוכל לבטל חמצו ע"י שליח:
+<b>שם אם משהגיע גט לידה שוב א"י לבטלו. </b>בהרע"ב אי א"ל ה"ז גיטך מעכשיו ולזמן פלוני כו' מכי מטא גיטא לידה לא מצי תו לבטולי כו'. תמוה דהתנן לקמן בפ"ז מ"ג מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט ופי' שם בעצמו דמספקא לן אי תנאה הוי או חזרה הוי. ובקדושין (נט ב) מדמה לה הש"ס למעכשיו ולאחר ל"י. ומשמע דכ"פ כסתמא דמתניתין דלקמן והוא כרב שם בקדושין וכ"פ הרי"ף והרא"ש. וא"כ לספק חזרה ודאי מצי לבטולי'. וכן לריו"ח שם כיון דלא נגמר הגט עד לאחר ל"י ודאי מצי לבטולי'. ואפי' לשמואל דתנאה הוי לפרש"י שם דהיינו אם לא יחזור בו עד זמן פלוני הרי חזר בו כיון שבטלו. ואין קיום לדבריו כי אם לשמואל וכפי' הרמב"ן שהביא הר"ן שם דא"י לחזור דהכוונה אינה רק אם יחיה עד ל"י ע"ש. אולם כשמואל ודאי לית הלכתא אלא כרב או כריו"ח ע"ש ברא"ש ור"ן. שוב ראיתי שהרע"ב לקח דברים אלו ממקור נאמן מפי' הרמב"ם אלא דשם הלשון בסגנון טוב והרע"ב במחכ"ת ל"ד:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ברע"ב ד"ה העדים חותמין כו' אתרווייהו קאי ורש"י פי' אכולהו קאי. </b>ואינו מדוייק לפמש"כ בכ"מ מהתוספות בכתובות (ח) דלשון כל אינו נופל על פחות משלשה:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה תקנתם את רבו. </b>לכאורה אף הרב מפסיד ולדות כיון שאינו יכול להשיאו שפחה. ועי' חגיגה (ב ע"ב) תד"ה תקנתם גי' הרר"מ. וי"ל דעבד אחד יכול לישא כמה שפחות ואם יש לו עבד כנעני אחר אינו מפסיד כלום. ודוקא קאמינא עבד כנעני דאילו עבד עברי אף שמותר בשפחה כנענית לא הותרה לו אלא אחת כמבואר ברמב"ם פ"ג מהלכות עבדים הלכה ה'. והכ"מ לא הראנו מקורו. ונ"ל דאזיל לשיטתיה בפי"ז מהל' איסורי ביאה הלי"ג דאסור לכה"ג לישא שתי נשים משום שנאמר אשה אחת ולא ב'. וה"נ כתיב אם אדוניו יתן לו אשה אחת ולא ב' ואע"ג דהה"מ כתב שם משום דאשה דקרא יתירה היא. ה"נ י"ל דהאשה (דכתיב בתריה האשה וילדיה) יתירה דה"ל למיכתב היא וילדיה:
+<b>שם בת חורין א"א שכבר חציו עבד. </b>בפסחים שם הגי' שעדיין חציו עבד:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה רמ"א כו' ושא"צ חקירת חכם יחזיר. </b>נ"ל הטעם דא"י לקלקלה ולומר שלא ידע שיוכל להפר דזיל קרי בי רב הוא ולא ה"ל למהר ולגרשה ולכן אין סתירה מהא דתנן בנדרים (פז ב) א"י שיש מפירין יפר. אבל התרת חכם אינו מפורש בקרא כדתנן היתר נדרים פורחים באויר כו' (חגיגה י). והתוי"ט כתב דיאמרו לו שיכול להפר ושוב לא יוכל לקלקלה. וצ"ל דבצריך ת"ח לא מהני מה שיאמרו לו כיון דהיא אינה רוצה עתה ללכת לחכם להתירה. אבל קשה דא"כ מ"ט דר"א דמש"כ בדבור הסמוך דס"ל כו' דיכול לומר א"י שזה נדר. תמוה. א'. יאמרו לו שזה נדר ושיכול להפר. ב'. הרי מגרשה מפני שנדרה וע"כ יודע שזה נדר:
+<b>שם ברע"ב ד"ה ר"י כו' עשרה מישראל כו'. </b>והוא מפי' הרמב"ם. וכ"ע התו"ח וקשה כו' ורנ"ס אפי' ג' והכי קי"ל ביו"ד כו'. ול"ד דהתם פסקו בע"ד רבים ובזה אפי' רי"צ מודה כדקי"ל רבים ג' רק בהודר ברבים דילפינן מן כי נשבעו להם נשיאי העדה ס"ל עשרה משום דאין עדה פחותה מעשרה. וכן פרש"י לעיל (לה ב) וע"ש מש"כ. והרי התו' ר"ל בתחלה דבעד"ר סגי אפי' בשנים ועי' לקמן פ"ה מ"ה בתוי"ט ד"ה לרבים:
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה אומר לה שתיקותיך יפה מדיבוריך. </b>יבמות (סה). התוי"ט (בסד"ה וחכ"א) כתב דלחכמים דאמרי יחזיר והוה גט מעליא ואפי' אינה איילונית א"י לומר לה שתיקותיך כו'. ולכאורה תימה דהא לר"י דס"ל דלא יחזיר הוה השתא גומר ומגרש כדפי' הרע"ב במשנה דלעיל ואפ"ה ליתן כתובה אמרי' דלא גירש א"כ גם לחכמים כן. ויש לחלק קצת. אבל בתוס' שם ד"ה אי משמע דאף לרבנן כן:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה וכל שא"י לשמור את גיטה א"י להתגרש. </b>לפר"ת יל"פ דה"ק דבקטנה כזו אפי' רבנן מודו דא"י להתגרש ע"י עצמה:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ר"א אוסר מיד כו' וברפ"ח כו'. </b>ע"ש בשנ"א ותראה איך שהתוי"ט שם וכאן העתיק הירושלמי בשבוש:
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתוי"ט ד"ה רשש"א אף המסוכן כו' חולה כו'. </b>ומחלה כו' וקשה כו'. ובירושלמי הביאו הרא"ש איתא תני אף החולה וכ"מ ממשנה דלקמן הבריא שאמר כו' משמע דוקא בריא:
+<b>[בא"ד והוא אדם שקפץ כו' ובמשנה ה' כו'. </b>נ"ב כ"ה מפורש בירושלמי כאן ובפאה פ"ג חולה כדרך הארץ מסוכן כל שקפץ עליו החולי ע"כ וחידוש על התוי"ט שלא העיר כן מהירושלמי שהוא בעצמו הביאו בסוף הדיבור. ואח"ז ראיתי שהרא"ש והמ"מ הביאו ג"כ את הירושלמי. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה כל השומע את קולו יכתוב גט כו'. </b>נראה דאף דתנן לקמן אמר לעשרה כו' כולכם כתובו כו' וכולם חותמין. הכא סגי בתרי אף דאמר כל דר"ל שנים מכל השומעים עי' סנהדרין (פא) אלא באחת מכל אלה כו' וכולכם שאני שהיו כולם בפניו וידעי להו:
+<b>שם במשנה הבריא כו' רצה לשחק בה. </b>בתור"ע אות ע"א נתקשה בזה ע"ש. ול"נ דבא לומר דאע"פ שנסע תיכף לדרך רחוקה (שלא בדרך מדבר) ונשתהה שם (עי' ב"ש סי' קמ"א ס"ק כג) וסד"א דודאי כוון שיתנו לה ג"כ קמ"ל דאמרי' רצה לשחק בה:
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה אמר לשלשה תנו כו' מפני שעשאן ב"ד. </b>ק"ל דלמא כוונתו לשנים מהם כדלקמן באמר לעשרה כו' ושנים חותמין:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה זה גיטך וכו' מחולי זה. </b>במשניות הגי' אם מתי מחולי זה אבל מפרש"י והרע"ב מוכח דל"ג אם מתי וכ"ה בגי' הרי"ף והרא"ש. אכן הרמב"ם גריס להו ולא יפה עשה התוי"ט שהעתיקו ולא העיר כלום:
+<b>שם זה גיטך לאחר מיתה לא"כ. </b>אף דזה אתי במכש"כ דאם מתי נקיט לה משום סיפא באם אמר מהיום יש חילוק ביניהם. והתוי"ט נדחק בזה ועי' בדבריו רפ"ב דנדרים:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה הגיע לאנטיפרס במשניות הגי' לאנטיפטרס. </b>וכן נזכר ביומא (סט) ובנדה (סב):
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה מחצה ע"מ כו' והב"י הקשה עוד בשם הרשב"א כו'. </b>א"כ שניהם יכולים לשומרו היינו שכ"א יוכל לשומרו לבדו וא"כ אמאי אינה מגורשת ע"ש. ולכאורה כיון שהשמירה עושה רשות כמ"ש לעיל מינה בשם הר"ן הוה כרשות שניהם וכמו לאוקימתא דרב כששניהם עומדים בד"א של הגט אם היה אפשר לצמצם:
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה קרוב ללוה כו' אלא גמ' דידן לא חש להקשות גם זו הקושיא דמסיפא ע"ש. </b>ומצאתי כה"ג בקדושין (כה) על שפתיו פשיטא והיה יכול להקשות טפי אמאי פליגי חכמים. אבל לפלא שהעלים עין מדברי התוס'. ופשוט שהרמב"ם והטור שהביא אזלי בשיטת התוס'. שוב מצאתי כן בב"ח ודרישה. והש"ך שם רמז עליהם. ובפיה"מ להרמב"ם כתב אבל כו' ותפטר ה"ז אינו פטור והוא תמוה דלכה"פ בקרוב למלוה פטור לכ"ע. וכבר תמה עליו הלח"מ:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתור"ע אות צ"ח ד"ה ולכל מי כו' ומלשון רש"י כו' לא הוי שיור כו'. </b>ולי צ"ע בזה דעי' בשו"ע יו"ד סי' רי"ז סל"ה באמר יורדי הים לאחר ל"י עלי מי שהוא בשעת הנדר מיורדי הים אסור בו ור"ל אפי' נעשה מיושבי יבשה קודם חלות הנדר עי' ב"י שם בשם הירושלמי. וכש"כ דאם בשעת חלות הנדר היה מיורדי הים אף שבמשך זמן הנדר נעשה מיושבי היבשה אסור בו. וזה לכ"ע אפי' לרי"ש עי' בירושלמי. וא"כ נראה דה"ה מן הקטנים אסור בהם אף בנתגדלו אח"כ (וק"ק מ"ש מנודר מן הענבים דמותר ביין בפ"ו דנדרים מ"ז ויש לחלק). ולכן בנידון שלפנינו נמי אפי' לאחר שנתגדלו ג"כ בכלל לשונו. ועמש"כ שם (פג ב) בס"ד:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתור"ע אות ק"ב ד"ה תוי"ט וכו' מוקדם. </b>וק"ל דהא מוכח מתוכו דהוא מוקדם ע"ש. ול"נ כיון דמאוחר כשר כמש"כ התוס' לעיל (פ) בד"ה כי. א"כ ליכא הוכחה דיתלו דאחרונים אחרום:
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה ב' גיטין כו' ושנים עדים יוונים כו' את שהעדים הראשונים כו'. </b>עי' פי' הרע"ב והוא לקוח מפי' הרמב"ם (ובציור שבו ט"ס דצ"ל בן תחת הימני כדאיתא בגמרא וכמו שבאר בעצמו. ובלשון רומי הוא שם לנכון [FILIS] תחת השמאלי ועמש"כ בסמוך. וכן ט"ס בו בג' הענינים שהעד חותם בם שבאר עי' במשנה דלקמן ובתוס' בסוגיין). והרע"ב הסבירו ביותר ונראה דמש"כ שהאחרונים הפכו כתבם כו' היינו בסדר התיבות כגון אם היוונים אחרונים. כתבו גם המה התיבות מימין לשמאל אבל האותיות מהתיבה גופה ע"כ כתבו כדרכן משמאל לימין. דא"ת דגם האותיות כתבו גונדלית כגון [BOCAJ] א"כ מוכח דודאי כתבו גונדלית משמאל (וזהו שאמר התוי"ט שלא הבין) וכן אם העברים אחרונים חיישינן שהפכו כתיבת התיבות משמאל לימין אבל האותיות מהתיבה גופה כתבו כסדרן מימין לשמאל וכנ"ל. כגון אם הוא ראובן בן יעקב כתב כזה יעקב בן ראובן. והרמב"ם בחבורו השמיט דין זה. וכתב הה"מ לפי שכבר נשתקע כתב היווני כו'. ותמוה כיון דכל הלשונות כשרות בגט ובעדיו וא"כ מה לנו שנשתקע ונשתבש. ול"ד למש"כ בהל' תפילין דהתם. לשון יווני הברור דוקא. והב"י סי' ק"ל כתב טעם השמטתו מפני שאינו מצוי לכתוב בדרך הזה גם ז"א לפי דרכו ז"ל בחבורו:
+<b>ודע דק"ל במש"כ הרע"ב דאם היוונים חתומים למעלה השמאלי כשר. </b>דמשמע אפי' הגיטין עצמן כתובין עברית (ועי' ד' פ"ז ע"ב בתד"ה דהא) אמאי לא חיישינן דהיוונים הפכו כתבם לסדר כתיבת הגט. וכן יקשה הא דמשמע ממתניתין דאם העברים ראשונים הימני כשר אף דהגיטין כתובים בלשון יווני ניחוש דלמא גונדלית חתמו ככתיבת הגט (ובדוחק י"ל דדוקא בעדים חיישינן להתדמות אחרונים לראשונים מפני שאין חותמין אלא זה בפני זה) ולפעד"נ דהמשנה דקדקה בלשונה לומר נקראין עמו דר"ל דנקראין בשוה עם הגט (כמו לשון עמו דבמשנה דלקמן) והיינו אם הגט כתוב עברית אינו כשר אלא אם העדים הראשונים עברים דנקראין בשוה מימין לשמאל. ולאפוקי אם הראשונים יוונים דאין נקראין עמו בשוה דשניהם פסולים אף השמאלי (ודלא כהרע"ב) וכן אם הגיטין כתובין יוונית והעדים הראשונים עברים שניהם פסולין אף הימני מטעם הנ"ל ונכון בעיני בעז"ה:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>במשנה בש"א כו' דבר ערוה שנאמר כו'. </b>לכאורה קשה דהא שם בפרשה כתיב ושנאה האיש האחרון כו' ורש"י פי' (דף צ' ב') אם שנאת שלח כר"ע. מוכח דשנאה משמע אפי' מחמת שמצא אחרת נאה הימנה (וצע"ק מהא דפסחים (קיג ב) דמוקי שם שונא דקרא דחזיא ביה דבר ערוה). ובקל י"ל כיון דכבר נמצא בה דבר ערוה תחת בעלה הראשון לכן מותר השני לגרשה אפי' במצא אחרת כו'. והעיקר נ"ל דבבעל שני אפי' אחר אלמנות מותר אף לב"ש במצא אחרת כו'. ונ"ל עוד דהא דקאמר הש"ס לקמן הא בזוג שני כולל ב' ענינים בין שאצלו הוא זוג שני אף שעדיין היא בתולה. ובין שאצלה הוא זוג שני אף שהוא עדיין בחור. וזוג ראשון אינו כי אם בחור עם בתולה. ומה שאמרו שם כל המגרש אשתו ראשונה כו' כולל שניהם היינו שהיא ראשונה לו שהיה בחור. וגם היא ראשונה בנשואיה וכדאמרינן ביבמות מאי שני' שניה בנשואין ע"ש בר"פ כיצד. וא"ש מאי דכתיב בתריה דההוא קרא דכסות דמעה. אשת נעוריך (פי' שלקחתה בימי נעוריך בעוד שהיית בחור) ואשת בריתך (היינו שלקחתה בעודה בתולה) כדאמרי' בסנהדרין (כב ב) אין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nashim/Rashash on Mishnah Gittin/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nashim/Rashash on Mishnah Gittin/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..085c8aa2304139e2cc150f7cfda5d6037b730392
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nashim/Rashash on Mishnah Gittin/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,243 @@
+Rashash on Mishnah Gittin
+רש״ש על משנה גיטין
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Mishnah_Gittin
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה גיטין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה בפ"נ כו' ופירש"י שיטה ראשונה שבה כו'. </b>משמע משום דזהו התורף. וא"כ צ"ל דגם הרי את מותרת לכ"א הוא באותה השיטה דגם זה הוא מן התורף. וא"א שתכיל שיטה אחת את הכל כפי הנהוג בינינו. ואולי במקצת התורף סגי. אבל התוס' לעיל (סוף דף ה) כתבו דמסתמא סיימו לשמה. משמע דלא תליא בתורף אלא בהתחלה ואפשר דשיטה ג"כ לאו דוקא. אמנם גם התוס' משמע דלא כתבו כן אלא אליבא דרבה אבל לרבא כתבו לעיל (ג) בד"ה אתי כפרש"י וכן כאן בסד"ה בפ"נ. ויתכן דגם לרבא כוונת בפני נכתב היינו לשמה (והא דאמרי' לעיל ורבא כו' אמר לך מי קתני בפ"נ לשמה כו'. ר"ל אם נאמר דעיקר התקנה היה משום לשמה) ולכן גם לדידיה סגי בהתחלה. ומש"כ דבעינן שיעיד על העיקר כו' לא אתו אלא לאפוקי חציו האחרון. ולקמן (כג) דאמר מאי לאו כשהוא כותבו לתורף לשמה כו' משמע קצת כפרש"י:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה ועל הקרן של פרה ונותן לה אה"פ וכו'. </b>מדלא נקיט כן גבי עלה של זית ונותן לה את הזית (ר"ל את האילן בכללו) מוכח דפי' עלה ש"ז היינו תלושה כדפרש"י אבל במחובר לא מהני כלל. וטעמא נראה משום דכתיב ונתן בידה משמע דראוי להנתן מיד ליד וכדדרשינן בב"מ (נו ב). אך קשה דשם ממעטינן ג"כ עבדים. ועי' לק' (ס"ד כא) בדיני דעציץ ובתד"ה יצא. שוב ראיתי כן מפורש בהרא"ש לקמן ר"ס כ"ג:
+<b>שם ר' יה"ג אומר אין כותבין כו' ולא על האוכלין. </b>משמע דבזה אתא לאפלוגי על עלה ש"ז המוזכר בדברי ת"ק. ומוכח דפי' אוכלים היינו אפי' מאכל בהמה (דעלה ש"ז נראה דל"ח למאכל אדם וכ"מ מפרש"י לקמן (כ) ד"ה דחזי לאיצטרופי). ואינו כמו סתם אוכל המוזכר בכ"מ בש"ס דפי' אוכל אדם דוקא. עי' בגמ' דשבת ר"פ כלל גדול ובפרש"י שם:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה לאלתר כו'. </b>והא דמחזירין לזמן מרובה היינו כשהבעל אומר תנו לה כדתנן כו'. נ"ל דל"ד דכאן דאיירי שנאבד מיד השליח לא נצרך לאמירתו עי' תד"ה בב"ד דר"ה:
+<b>שם ד"ה מצאו כו' וא"ת וניחוש לשאלה כו'. </b>לכאורה י"ל דכ"כ ל"ח שישאילם דוקא לאיש ששמו כשמו וגם שמות נשותיהם שוין:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה המביא גט כו'. </b>ומשנה הסמוכה לה. לא ידעתי מדוע הפסיק במשנות הללו לבין המשנות המדברות בדיני העמדת דבר על חזקתו הראשונה. בשלמא לר"א דאמר (כ"ט ע"ב) דאם מת ראשון בטלו כולם שפיר אשמעינן דאפילו חלה ל"ח שמא מת. ועוד דאפי' למיתת א' משנים דהיינו הבעל או השליח לא חיישינן. ובמשנה הסמוכה אשמעינן רבותא טפי דאפי' כמה שלוחין (כמו שדקדק הש"ס מלשון אחרון) ג"כ ל"ח למיתת א' מהן. וא"ש ג"כ מאי דאשמעינן ר"כ דדוקא חלה דלא תימה דמשום רבותא דל"ח למיתה קתני חלה (והגמרא דמקשה עליה פשיטא הוא לפי מאי דמסיק מר בר"א דאפי' מת השליח הראשון לא בטל שליחותו) אלא למר בר"א קשיא. וי"ל בדוחק:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתוי"ט ד"ה להיות מפריש עליהן כו' ובהגהות אשרי יהיב טעמא כו'.</b> [נ"ב כ"כ התוס' בבבא בתרא (קכג ע"ב) דבכל דוכתא עביד מכירי כהונה מוחזק בפ' כל הגט כו' והיינו טעמא שזהו מתנה מועטת ואסור לחזור בו ואפילו בדברים בעלמא כו' עכ"ל. ולכאורה יש לפקפק בזה דהא דמתנה מועטת אסור לחזור בו הוא דעת ר' יוחנן בהזהב (מ"ט א) אבל לא דעת רב. וכאן רב הוא דמוקים במכירי ההו"ל ועי' ירושלמי סוף שביעית ובשנ"א שם מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין. </b>ולשון הרמב"ם בחבורו בפ"ז מהל' מעשר ה"ד ואוכל ושותה עד שיעשו כל אותן הפירות שהניח מעשר. לכאורה נראה דשיעור חסרונות המפורש בב"מ (מ) ודאי צריך לנכות וע"ש (לח) בהסוגיא היטב ובמש"כ שם:
+<b>[שם בתוס' רע"א אות ל"א </b>בד"ה מפריש עליהן כו' בירושלמי כו' וכ"כ בתוס' יומא כו' ולפ"ז דברי הירושלמי כו' נ"ב עי' בירושלמי על משנה ג' בת ישראל הנשואה לכהן והלך בעלה למדינת הים אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים. הקשו. ולא כן תני האומר לאשה ה"ז גיטך לפני מיתתי שעה אחת כו' שהיא אסורה לאכול בתרומה מיד. תמן משעה ראשונה נתקלקלה ברם הכא לכשימות היא מתקלקלה ע"כ. מהגרמ"ש]:
+<b>שם בשלשה פרקים בודקין אה"י כו'. </b>ק"ל דבב"ב (ר"ד צח) במשנה משמע דבעצרת דרכו להחמיץ וא"כ יהי' צריך בדיקה אז:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה מפריש כו' אבל הרמב"ם כ' שאעפ"י שאכלן מחוייב להפריש התו"מ ע"ש. </b>וכה"ג כתב הרמב"ם פי"ב מהל' מעשר ה"ב בדמאי דבמוצאי שבת צריך לעשר אף על מה שאכל בשבת. ולכאורה תמוה מהא דאיתא בחולין (קל ב) מנין לבעה"ב שאכל פירותיו טבלין כו' שפטור מן התשלומין כו'. ולפרש"י שם (קלא) ד"ה ש"ה דקא משתרשי ליה ע"ש דמשמע דגם באוכל טבליו דינא הכי הוה א"ש. אבל לפי' התוס' שם וכן הרמב"ם שהעתיק הברייתא הנ"ל כלשונה דמוכח דאזיל בשיטתייהו ודאי קשה. וביותר קשה פסקו בדמאי שהבאתי דהתם לא שייך גזל השבט דהמע"ה. ובדמאי משמע בכ"ד דלא תקנו שיאכל ואחר כך יפריש כחלת ח"ל:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה או ששלח כו' וא"ל כו' בטל הוא כו'. </b>מזה קצת ראיה לדעת בעה"ע שהביא הר"ן בפ"ק דפסחים שיוכל לבטל חמצו ע"י שליח:
+<b>שם אם משהגיע גט לידה שוב א"י לבטלו. </b>בהרע"ב אי א"ל ה"ז גיטך מעכשיו ולזמן פלוני כו' מכי מטא גיטא לידה לא מצי תו לבטולי כו'. תמוה דהתנן לקמן בפ"ז מ"ג מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט ופי' שם בעצמו דמספקא לן אי תנאה הוי או חזרה הוי. ובקדושין (נט ב) מדמה לה הש"ס למעכשיו ולאחר ל"י. ומשמע דכ"פ כסתמא דמתניתין דלקמן והוא כרב שם בקדושין וכ"פ הרי"ף והרא"ש. וא"כ לספק חזרה ודאי מצי לבטולי'. וכן לריו"ח שם כיון דלא נגמר הגט עד לאחר ל"י ודאי מצי לבטולי'. ואפי' לשמואל דתנאה הוי לפרש"י שם דהיינו אם לא יחזור בו עד זמן פלוני הרי חזר בו כיון שבטלו. ואין קיום לדבריו כי אם לשמואל וכפי' הרמב"ן שהביא הר"ן שם דא"י לחזור דהכוונה אינה רק אם יחיה עד ל"י ע"ש. אולם כשמואל ודאי לית הלכתא אלא כרב או כריו"ח ע"ש ברא"ש ור"ן. שוב ראיתי שהרע"ב לקח דברים אלו ממקור נאמן מפי' הרמב"ם אלא דשם הלשון בסגנון טוב והרע"ב במחכ"ת ל"ד:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ברע"ב ד"ה העדים חותמין כו' אתרווייהו קאי ורש"י פי' אכולהו קאי. </b>ואינו מדוייק לפמש"כ בכ"מ מהתוספות בכתובות (ח) דלשון כל אינו נופל על פחות משלשה:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה תקנתם את רבו. </b>לכאורה אף הרב מפסיד ולדות כיון שאינו יכול להשיאו שפחה. ועי' חגיגה (ב ע"ב) תד"ה תקנתם גי' הרר"מ. וי"ל דעבד אחד יכול לישא כמה שפחות ואם יש לו עבד כנעני אחר אינו מפסיד כלום. ודוקא קאמינא עבד כנעני דאילו עבד עברי אף שמותר בשפחה כנענית לא הותרה לו אלא אחת כמבואר ברמב"ם פ"ג מהלכות עבדים הלכה ה'. והכ"מ לא הראנו מקורו. ונ"ל דאזיל לשיטתיה בפי"ז מהל' איסורי ביאה הלי"ג דאסור לכה"ג לישא שתי נשים משום שנאמר אשה אחת ולא ב'. וה"נ כתיב אם אדוניו יתן לו אשה אחת ולא ב' ואע"ג דהה"מ כתב שם משום דאשה דקרא יתירה היא. ה"נ י"ל דהאשה (דכתיב בתריה האשה וילדיה) יתירה דה"ל למיכתב היא וילדיה:
+<b>שם בת חורין א"א שכבר חציו עבד. </b>בפסחים שם הגי' שעדיין חציו עבד:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה רמ"א כו' ושא"צ חקירת חכם יחזיר. </b>נ"ל הטעם דא"י לקלקלה ולומר שלא ידע שיוכל להפר דזיל קרי בי רב הוא ולא ה"ל למהר ולגרשה ולכן אין סתירה מהא דתנן בנדרים (פז ב) א"י שיש מפירין יפר. אבל התרת חכם אינו מפורש בקרא כדתנן היתר נדרים פורחים באויר כו' (חגיגה י). והתוי"ט כתב דיאמרו לו שיכול להפר ושוב לא יוכל לקלקלה. וצ"ל דבצריך ת"ח לא מהני מה שיאמרו לו כיון דהיא אינה רוצה עתה ללכת לחכם להתירה. אבל קשה דא"כ מ"ט דר"א דמש"כ בדבור הסמוך דס"ל כו' דיכול לומר א"י שזה נדר. תמוה. א'. יאמרו לו שזה נדר ושיכול להפר. ב'. הרי מגרשה מפני שנדרה וע"כ יודע שזה נדר:
+<b>שם ברע"ב ד"ה ר"י כו' עשרה מישראל כו'. </b>והוא מפי' הרמב"ם. וכ"ע התו"ח וקשה כו' ורנ"ס אפי' ג' והכי קי"ל ביו"ד כו'. ול"ד דהתם פסקו בע"ד רבים ובזה אפי' רי"צ מודה כדקי"ל רבים ג' רק בהודר ברבים דילפינן מן כי נשבעו להם נשיאי העדה ס"ל עשרה משום דאין עדה פחותה מעשרה. וכן פרש"י לעיל (לה ב) וע"ש מש"כ. והרי התו' ר"ל בתחלה דבעד"ר סגי אפי' בשנים ועי' לקמן פ"ה מ"ה בתוי"ט ד"ה לרבים:
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה אומר לה שתיקותיך יפה מדיבוריך. </b>יבמות (סה). התוי"ט (בסד"ה וחכ"א) כתב דלחכמים דאמרי יחזיר והוה גט מעליא ואפי' אינה איילונית א"י לומר לה שתיקותיך כו'. ולכאורה תימה דהא לר"י דס"ל דלא יחזיר הוה השתא גומר ומגרש כדפי' הרע"ב במשנה דלעיל ואפ"ה ליתן כתובה אמרי' דלא גירש א"כ גם לחכמים כן. ויש לחלק קצת. אבל בתוס' שם ד"ה אי משמע דאף לרבנן כן:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה וכל שא"י לשמור את גיטה א"י להתגרש. </b>לפר"ת יל"פ דה"ק דבקטנה כזו אפי' רבנן מודו דא"י להתגרש ע"י עצמה:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ר"א אוסר מיד כו' וברפ"ח כו'. </b>ע"ש בשנ"א ותראה איך שהתוי"ט שם וכאן העתיק הירושלמי בשבוש:
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתוי"ט ד"ה רשש"א אף המסוכן כו' חולה כו'. </b>ומחלה כו' וקשה כו'. ובירושלמי הביאו הרא"ש איתא תני אף החולה וכ"מ ממשנה דלקמן הבריא שאמר כו' משמע דוקא בריא:
+<b>[בא"ד והוא אדם שקפץ כו' ובמשנה ה' כו'. </b>נ"ב כ"ה מפורש בירושלמי כאן ובפאה פ"ג חולה כדרך הארץ מסוכן כל שקפץ עליו החולי ע"כ וחידוש על התוי"ט שלא העיר כן מהירושלמי שהוא בעצמו הביאו בסוף הדיבור. ואח"ז ראיתי שהרא"ש והמ"מ הביאו ג"כ את הירושלמי. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה כל השומע את קולו יכתוב גט כו'. </b>נראה דאף דתנן לקמן אמר לעשרה כו' כולכם כתובו כו' וכולם חותמין. הכא סגי בתרי אף דאמר כל דר"ל שנים מכל השומעים עי' סנהדרין (פא) אלא באחת מכל אלה כו' וכולכם שאני שהיו כולם בפניו וידעי להו:
+<b>שם במשנה הבריא כו' רצה לשחק בה. </b>בתור"ע אות ע"א נתקשה בזה ע"ש. ול"נ דבא לומר דאע"פ שנסע תיכף לדרך רחוקה (שלא בדרך מדבר) ונשתהה שם (עי' ב"ש סי' קמ"א ס"ק כג) וסד"א דודאי כוון שיתנו לה ג"כ קמ"ל דאמרי' רצה לשחק בה:
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה אמר לשלשה תנו כו' מפני שעשאן ב"ד. </b>ק"ל דלמא כוונתו לשנים מהם כדלקמן באמר לעשרה כו' ושנים חותמין:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה זה גיטך וכו' מחולי זה. </b>במשניות הגי' אם מתי מחולי זה אבל מפרש"י והרע"ב מוכח דל"ג אם מתי וכ"ה בגי' הרי"ף והרא"ש. אכן הרמב"ם גריס להו ולא יפה עשה התוי"ט שהעתיקו ולא העיר כלום:
+<b>שם זה גיטך לאחר מיתה לא"כ. </b>אף דזה אתי במכש"כ דאם מתי נקיט לה משום סיפא באם אמר מהיום יש חילוק ביניהם. והתוי"ט נדחק בזה ועי' בדבריו רפ"ב דנדרים:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה הגיע לאנטיפרס במשניות הגי' לאנטיפטרס. </b>וכן נזכר ביומא (סט) ובנדה (סב):
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה מחצה ע"מ כו' והב"י הקשה עוד בשם הרשב"א כו'. </b>א"כ שניהם יכולים לשומרו היינו שכ"א יוכל לשומרו לבדו וא"כ אמאי אינה מגורשת ע"ש. ולכאורה כיון שהשמירה עושה רשות כמ"ש לעיל מינה בשם הר"ן הוה כרשות שניהם וכמו לאוקימתא דרב כששניהם עומדים בד"א של הגט אם היה אפשר לצמצם:
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה קרוב ללוה כו' אלא גמ' דידן לא חש להקשות גם זו הקושיא דמסיפא ע"ש. </b>ומצאתי כה"ג בקדושין (כה) על שפתיו פשיטא והיה יכול להקשות טפי אמאי פליגי חכמים. אבל לפלא שהעלים עין מדברי התוס'. ופשוט שהרמב"ם והטור שהביא אזלי בשיטת התוס'. שוב מצאתי כן בב"ח ודרישה. והש"ך שם רמז עליהם. ובפיה"מ להרמב"ם כתב אבל כו' ותפטר ה"ז אינו פטור והוא תמוה דלכה"פ בקרוב למלוה פטור לכ"ע. וכבר תמה עליו הלח"מ:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתור"ע אות צ"ח ד"ה ולכל מי כו' ומלשון רש"י כו' לא הוי שיור כו'. </b>ולי צ"ע בזה דעי' בשו"ע יו"ד סי' רי"ז סל"ה באמר יורדי הים לאחר ל"י עלי מי שהוא בשעת הנדר מיורדי הים אסור בו ור"ל אפי' נעשה מיושבי יבשה קודם חלות הנדר עי' ב"י שם בשם הירושלמי. וכש"כ דאם בשעת חלות הנדר היה מיורדי הים אף שבמשך זמן הנדר נעשה מיושבי היבשה אסור בו. וזה לכ"ע אפי' לרי"ש עי' בירושלמי. וא"כ נראה דה"ה מן הקטנים אסור בהם אף בנתגדלו אח"כ (וק"ק מ"ש מנודר מן הענבים דמותר ביין בפ"ו דנדרים מ"ז ויש לחלק). ולכן בנידון שלפנינו נמי אפי' לאחר שנתגדלו ג"כ בכלל לשונו. ועמש"כ שם (פג ב) בס"ד:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתור"ע אות ק"ב ד"ה תוי"ט וכו' מוקדם. </b>וק"ל דהא מוכח מתוכו דהוא מוקדם ע"ש. ול"נ כיון דמאוחר כשר כמש"כ התוס' לעיל (פ) בד"ה כי. א"כ ליכא הוכחה דיתלו דאחרונים אחרום:
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה ב' גיטין כו' ושנים עדים יוונים כו' את שהעדים הראשונים כו'. </b>עי' פי' הרע"ב והוא לקוח מפי' הרמב"ם (ובציור שבו ט"ס דצ"ל בן תחת הימני כדאיתא בגמרא וכמו שבאר בעצמו. ובלשון רומי הוא שם לנכון [FILIS] תחת השמאלי ועמש"כ בסמוך. וכן ט"ס בו בג' הענינים שהעד חותם בם שבאר עי' במשנה דלקמן ובתוס' בסוגיין). והרע"ב הסבירו ביותר ונראה דמש"כ שהאחרונים הפכו כתבם כו' היינו בסדר התיבות כגון אם היוונים אחרונים. כתבו גם המה התיבות מימין לשמאל אבל האותיות מהתיבה גופה ע"כ כתבו כדרכן משמאל לימין. דא"ת דגם האותיות כתבו גונדלית כגון [BOCAJ] א"כ מוכח דודאי כתבו גונדלית משמאל (וזהו שאמר התוי"ט שלא הבין) וכן אם העברים אחרונים חיישינן שהפכו כתיבת התיבות משמאל לימין אבל האותיות מהתיבה גופה כתבו כסדרן מימין לשמאל וכנ"ל. כגון אם הוא ראובן בן יעקב כתב כזה יעקב בן ראובן. והרמב"ם בחבורו השמיט דין זה. וכתב הה"מ לפי שכבר נשתקע כתב היווני כו'. ותמוה כיון דכל הלשונות כשרות בגט ובעדיו וא"כ מה לנו שנשתקע ונשתבש. ול"ד למש"כ בהל' תפילין דהתם. לשון יווני הברור דוקא. והב"י סי' ק"ל כתב טעם השמטתו מפני שאינו מצוי לכתוב בדרך הזה גם ז"א לפי דרכו ז"ל בחבורו:
+<b>ודע דק"ל במש"כ הרע"ב דאם היוונים חתומים למעלה השמאלי כשר. </b>דמשמע אפי' הגיטין עצמן כתובין עברית (ועי' ד' פ"ז ע"ב בתד"ה דהא) אמאי לא חיישינן דהיוונים הפכו כתבם לסדר כתיבת הגט. וכן יקשה הא דמשמע ממתניתין דאם העברים ראשונים הימני כשר אף דהגיטין כתובים בלשון יווני ניחוש דלמא גונדלית חתמו ככתיבת הגט (ובדוחק י"ל דדוקא בעדים חיישינן להתדמות אחרונים לראשונים מפני שאין חותמין אלא זה בפני זה) ולפעד"נ דהמשנה דקדקה בלשונה לומר נקראין עמו דר"ל דנקראין בשוה עם הגט (כמו לשון עמו דבמשנה דלקמן) והיינו אם הגט כתוב עברית אינו כשר אלא אם העדים הראשונים עברים דנקראין בשוה מימין לשמאל. ולאפוקי אם הראשונים יוונים דאין נקראין עמו בשוה דשניהם פסולים אף השמאלי (ודלא כהרע"ב) וכן אם הגיטין כתובין יוונית והעדים הראשונים עברים שניהם פסולין אף הימני מטעם הנ"ל ונכון בעיני בעז"ה:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>במשנה בש"א כו' דבר ערוה שנאמר כו'. </b>לכאורה קשה דהא שם בפרשה כתיב ושנאה האיש האחרון כו' ורש"י פי' (דף צ' ב') אם שנאת שלח כר"ע. מוכח דשנאה משמע אפי' מחמת שמצא אחרת נאה הימנה (וצע"ק מהא דפסחים (קיג ב) דמוקי שם שונא דקרא דחזיא ביה דבר ערוה). ובקל י"ל כיון דכבר נמצא בה דבר ערוה תחת בעלה הראשון לכן מותר השני לגרשה אפי' במצא אחרת כו'. והעיקר נ"ל דבבעל שני אפי' אחר אלמנות מותר אף לב"ש במצא אחרת כו'. ונ"ל עוד דהא דקאמר הש"ס לקמן הא בזוג שני כולל ב' ענינים בין שאצלו הוא זוג שני אף שעדיין היא בתולה. ובין שאצלה הוא זוג שני אף שהוא עדיין בחור. וזוג ראשון אינו כי אם בחור עם בתולה. ומה שאמרו שם כל המגרש אשתו ראשונה כו' כולל שניהם היינו שהיא ראשונה לו שהיה בחור. וגם היא ראשונה בנשואיה וכדאמרינן ביבמות מאי שני' שניה בנשואין ע"ש בר"פ כיצד. וא"ש מאי דכתיב בתריה דההוא קרא דכסות דמעה. אשת נעוריך (פי' שלקחתה בימי נעוריך בעוד שהיית בחור) ואשת בריתך (היינו שלקחתה בעודה בתולה) כדאמרי' בסנהדרין (כב ב) אין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nashim/Rashash on Mishnah Ketubot/Hebrew/Vilna Edition.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nashim/Rashash on Mishnah Ketubot/Hebrew/Vilna Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..68e38de6133702bf535154279b5dbc7b24dd0fab
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nashim/Rashash on Mishnah Ketubot/Hebrew/Vilna Edition.txt	
@@ -0,0 +1,479 @@
+Rashash on Mishnah Ketubot
+רש״ש על משנה כתובות
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה כתובות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>[במשנה הגיורת כו'. </b>נ"ב פתח בלשון יחיד הגיורת וכו' וסיים בלשון רבים שנפדו כו' ומצאתי בש"מ שהרגיש בזה ע"ש וכן ראיתי בס' גאון צבי שכתב בזה מהגרמ"ש]:
+במשנה בתולה אלמנה גרושה וחלוצה כו'. עי' תוי"ט בשם הר"ן דחלוצה איידי דמתניתין קמא נקט. והר"ן מסיים ולאשמעינן דאע"ג דנתאלמנה ונחלצה מנה מיהא אית לה:
+<b>שם הגיורת כו' יתירות על בנות שלש שנים ויום א' כו'. </b>יתירות לאו דוקא כדמוכח בכ"ד דבת ג"ש ויום א' ביאתה ביאה וכדקתני במשנה הקודמת פחותות כו' דמשמע הא בנות ג"ש ויום א' מנה. ואיידי דתני רישא פחותות תני סיפא יתירות וכה"ג משני בעירובין (טז) איידי דתני רישא פרוץ מרובה עה"ע תני סיפא עומד מרובה עה"פ:
+<b>[בתוי"ט ד"ה הגיורת כו' אבל פ"ק מהל' נערה הל' י' העתיק כו'. </b>נ"ב יפה כתב ודברי מרן שם נפלאים שהראה שם המקור ממשנתינו דכאן:
+<b>שם בא"ד ובשם רבנו מוהר"ר ליווא ז"ל שמעתי כו' </b>נ"ב כ"כ הריטב"א בחידושיו והרדב"ז כמ"ש בשיטה מקובצת כאן. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה היא אומרת כו' ונסתחפה שדך. </b>כ"ה הגי' במשניות ונכון:
+<b>תוי"ט ד"ה לא כי. </b>עמש"כ בב"ק (לה ב):
+<b>[בתוי"ט ד"ה עד שלא תתארס כו' ולא ידעתי כו' </b>נ"ב עי' בק"ע שם מש"כ בש"ק ישוב לזה. ונ"ל שדבריו אינם נכונים ע"ש. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את ר"ג ור"א אומרים נאמנת. </b>וכ' הרע"ב ומ"מ אם אשת כהן היא כו' שויתה אנפשיה חדא"ס כו'. וכ"ע התוי"ט וה"נ באשת ישראל וקבל בה אביה קדושין בפחות מבת ג' שנים. אבל הרע"ב נראה דדק שפיר במה שלא כתב בכגון זה דהא ע"כ מתניתין לא איירי בגוון זה. דא"כ ע"כ תחתיו נאנסה ומאי טענתיה הרי נסתחפה שדהו:
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>במשנה אם רוב אנשי העיר משיאין כו'. </b>כ' התור"ע דאם היה ד"מ נ"א כשרים ונ' פסולים ובהנ"א היה כהן א' אסורה לו. דכיון דהוא יודע בעצמו שלא בא עליה א"כ הוא אינו בכלל הספק ולא נשאר רק מחצה ע"מ כו'. הנה הרב ז"ל נראה דמדמי ליה להא דתנן בפ"ד דתרומות מ"ח וט' בלבנות ושחורות ע"ש. אבל לעד"נ דדוקא לענין ביטול לא מהני אותן שאינן בכלל הספק. אבל לענין דכל דפריש מרובא פריש מהני אפי' אותן שאינן בכלל הספק:
+וראיה מב"ב (כג ב) גבי נמצא בין ב' שובכות דאמרינן שם ואע"ג דבחד מנייהו נפיש מחבריה ע"ש. והרי בהנשארים בהשובך אין ספק שהם ודאי נשארו במקומן. והספק אינו אלא על הניפול הנמצא ואפ"ה אמרינן דמרובא פריש. ולפמש"כ היה נ"ל דאם בחנות אחת כשרה היו מ' חתיכות מרובעות ועשר משולשות. ובחנות הטרפה לא היה אלא כ' חתיכות וכולן משולשות. ונמצאת חתיכה משולשת כשרה. ודבר זה צריך עדיין תלמוד ואכמ"ל:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה אם רוב כו' פירש"י כו' שאין רוב בני העיר מן הפוסלין כו'. </b>תימה דשינה לשון המשנה המדוייק דדוקא רוב כשרין. ולשונו משמע דבמחצה על מחצה גם כן כשרה. ונראה דטעות סופר הוא וצ"ל שרוב בני העיר אינן מן הפוסלין כו':
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה היא אומרת בתולה נשאתני. </b>בב"ב הגי' נישאתי. ובזה יובנו דברי רש"י [והרע"ב] ד"ה והוא אומר. שלא הקדים לפרש כן על מלת נשאתני שהיא לנוכח:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ומודה ר"י כו' כתב הרע"ב כו' כ"כ הרמב"ם כו'. </b>בפי' הרמב"ם מחלק דהתם המיגו אינו אלא לענין איסור והיתר לכן לא אמרינן לה לענין ממונא. אבל הכא הוה המיגו ג"כ לענין ממונא להכי מודה ביה ר"י. וזהו ג"כ כוונת הרע"ב וע"כ גירסא אחרת היה לפניהם בגמרא והתוי"ט במחכ"ת שגה בכוונתם ע"ש דודאי אמרינן מיגו גם לענין איסור והיתר כמו לקמן (כב) במשנה וע' בתור"ע. ובזה מיושב שפיר קושיית התוס' לעיל (יג) ד"ה ר"א:
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה אינן נאמנים כו' דעדים החתומים כו' דלא חציף כו' רש"י כו'. </b>זה אינו ענין לכאן כלל דהא הכא יש עדים שהוא כ"י או כ"י יוצא ממק"א וא"כ ידעינן שאינו מזוייף. אלא דמביאו הכא לכוונה אחרת לענין דהוה כהגדה לפני ב"ד שאינו חוזר ומגיד:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה ואם יש עדים שהיתה אשת איש והיא אומרת גרושה אני א"נ. </b>בתורע"א אות כ"א הקשה דמאי איריא באומרת עתה אחר שבאו עדים הא אפילו אמרה תחלה טרם ביאת העדים א"א הייתי וגרושה אני ואח"כ באו עדים לא מהני ואפילו באו עדים אחר שנשאת לא מהני (אליבא דרבה ב"א לקמן כג) לכאורה סותר א"ע למש"כ לקמן באות כ"ג דוהיא אומרת כו' ר"ל שמחזקת דבריה מה שאמרה מקודם ע"ש:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ובזמן כו' ולעיל בשבויה ל"ד כו'. </b>ול"נ דדעתם ז"ל דאם הוא עצמו אינו יודע אם כהן הוא ע"א אינו נאמן להעיד עליו. ולכן לעיל בשבויה לא הוצרך לפרש דפשיטא דהיא אומרת ע"ע טהורה היא דלא שייך לומר שהיא אינה יודעת. ובאומרת שהיא טמאה הוא שויתה אנפשא חתיכה דאיסורא. ובזה נראה לכוון דברי התוס' ד"ה אין במש"כ דאי בדליכא עדים היינו מציעתא. ור"ל דע"כ מיירי דחברתה אומרת ע"ע ג"כ שהיא טהורה. וא"כ היא טהורה מחמת עצמה כבמציעתא ולא שייך לומר על עדות חברתה עליה נאמנת. ומשום דידה גופה ג"כ לא שייך לומר נאמנת במה שאומרה שהיא טמאה. דכל שאינה אומרת שהיא טהורה ממילא היא טמאה ודו"ק:
+
+Mishnah 8
+
+<b>בתוי"ט ד"ה רי"א כו' אבל נ"ל דלאב"א כו' ולא מחוור דהתם נמי יש הפסד החמרים. </b>ול"נ דטעמא דרבנן שם משום דהחשוד עה"ד לא דנו ולא מעידו כדכתב התוי"ט שם מ"א ומ"ו ועי' לשון רש"י כאן ד"ה אינו נאמן. ואף דלא פסק כן הרמב"ם מ"מ כיון דאיכא נמי טעמא דגומלין חיישינן טפי:
+<b>[שם באמצע הדבור. </b>ובעל כסף משנה בפרק ב' מהל' מעשר כו' ולא פירש היאך מתרצא כו' נ"ב נ"ל שבכ"מ יש חיסור לשון. כי בפי' מהר"י קורקוס שהי' לפני מרן תמיד כתב וז"ל ואפשר שדעת רבינו דכי מסקינן התם דר"י ורבנן במעלין מתל"י קא מיפלגי מתרצינן נמי קושיא דרבנן אדרבנן דמעיקרא דהוה סברי דטעמא דר"י בההיא דכהן משום דחייש לגומלין א"כ רבנן דפליגי עליה לא חיישי לגומלין ומקילין טפי ואנן איפכא שמעינן להו בההיא דאמרינן דרבנן מחמירין טפי מר"י אבל כיון דאסיקנא דטעמא דר"י לאו משום גומלין אלא דחייש שמא יעלו אותו ליוחסין ורבנן לא חיישי להכי דאין מעלין אפשר דס"ל דגבי חמרין איכא למיחש טפי לקנוניא. כי הדבר יותר מצוי ויותר מוכיח שהם גומלין כו' עכ"ל. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 9
+
+<b>במשנה וא"נ אדם ע"י עצמו. </b>וכן במשנה הסמוכה בר"ז בן הקצב. ק"ל הא לעיל (כב ב) בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דהבא עליה בא"ת קאי ואפ"ה אם נשאת לא' מעדיה לא תצא לת"ק אלמא מספק לא תצא ממי שאומר ברי לי. ק"ו בשבויה דרבנן ובעלה שנשאה בהיתר א"ד שלא תצא ממנו כשאומר ברי לי. ויש לחלק:
+<b>[שם בתוי"ט ד"ה המעון הזה. </b>רב צמח גאון פירש בעבור שראה החורבן נשבע כו' נ"ב נ"ל שצ"ל ה"היכל" או ה"מקדש" וכוונתו שלשון "זה" הוא כמורה באצבע או "שהכוונה היא שבימיו נחרב הבית והוא ראה את הבית על מכונו" לכן נשבע בו. ואולי שכוונת הרצ"ג הוא להיפך. כי א"א לפרש שנשבע במקדש שזה היה אחר החורבן אלא שנשבע באלקים מלשון מעון אתה וכו' והיוחסין לא הבין כן. לכן הקשה מבבא ב"ב ומר"ג. ונ"ל עוד שזה לא היה בעת חרבן הבית. כ"א במלחמה אחת לפני החרבן והעד עד שיצאו כנ"ל ובזה מיושב גמגום בעל היוחסין:
+<b>שם בתוס' חדשים ד"ה האשה כו' וא"כ הוא נאמן במיגו כדפי' הר"ב כו' </b>נ"ב עי' בש"מ שכ' ושמא י"ל דלא הי' מחבואה בירושלים ולפי' התוס' א"ש דאפי' אם היו מחבואות הושיבו שומרין ואין כאן מגו. קונטריסין . ועוד תרצו בקונ' אחרים שבאו הגוים לירושלים פתאום ולא יכלו להטמן עכ"ל ועי' בק"נ:
+<b>שם בתורע"א אות ל"ב בד"ה לענ"ד יש הפרש בין הרע"ב כו' דהרע"ב דמפרש כן כו' </b>נ"ב הרע"ב לא פירש כלום. מהגרמ"ש]:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה אלו נערות כו' אם אנס כו' </b>כ"כ רש"י נראה דדוקא נקטי אנס עי' תד"ה ועל אשת אחיו ועי' לקמן (לה ב) תד"ה לא קנס:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה והבא על הגיורת. חילקן כו'. </b>אבל ק"ל מדוע הפסיק בבא על הגיורת כו' בין חייבי לאוין לח"כ שהם מסוג אחד. ונראה לי דבבא דרישא אשמע לן תרתי. חדא דאף דלא קרינן בהו ולו תהיה לאשה מכל מקום יש להן קנס. שנית דאף שהן פסולות ל"ח בהו שמא נבעלו מקודם. ולהכי סמיך להו בבא דגיורת כו' משום דבהו חיישינן שמא נבעלו מקודם:
+<b>בתו"ח (לתוי"ט ד"ה ועל א"א) וקשה דלוקמה באחיו מן האם ע"ש. </b>וכבר קדמו בזה הרי"ף. ולי י"ל משום דדומיא דאשת אחי אביו תני דהוה דוקא מן האב כדאיתא ביבמות (נד ב):
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה רי"א כו' דרי"א כו' אפילו בת עשר שנים כו'. </b>נראה דנקט בת עשר לפי דאיתא בקדושין (פא ב) על הא דתנן הגדילו זה ישן בכסותו כו' וכמה כו' תינוקת בת תשע שנים ויום א'. דהיינו שנת עשר. וגם דרך חז"ל לנקוט מספר עשרה על הפלגה וה"ה יותר כמש"כ במ"ר ס"פ צו בס"ד וכן נמי בלשון המקרא לא יבא ממזר כו' גם דור עשירי כו' ור"ל עד עולם כדאיתא ביבמות (עח ב):
+<b>[שם בסה"ד ובתוספתא לא נשנה כו' </b>נ"ב לפלא כי בתוספתא בפרקין מפורש רי"א קטנה בת ישראל שנשבית אפי' היא בת י' שנים הרי היא בקדושתה וכתובתה קיימת. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוי"ט ד"ה המפתה פטור ול"ק כו' למאי תנן שנתארסה כו' רבותא אשמעינן דלא כריה"ג כו'. </b>ר"ל מדקתני האונס חייב דהיינו בכל כדמפורש בדברי ר' אבין. אבל מכל מקום זה דחוק דאיכא למימר אפי' כריה"ג וחייב היינו בושת ופגם (כמו שמפרש ר"א הפטור). ולהכי קתני שנתארסה כו' משום לשון פטור שיהא כולל הכל. דבלא נתארסה היה חייב על כל פנים בקנס לדעת ר"א. ודע שנעלם מכ"ת התוי"ט דברי הר"ן בזה ע"ש:
+ומש"כ עוד שם וכן י"ל דא"צ כו' ביתומה ממש דוקא כו' ואין חלוק כו' דבשתיהן אמרינן דפטור מן הכל כו'. תמוה דמאי תלי זה בזה אינהו ל"פ רק אם יכולה למחול הקנס. אבל הבושת ופגם לכ"ע א"י למחול מפני שהם של אביה וכדפריך לעיל ויש אדם שמוחל דבר שאינו שלו ועי' בר"ן:
+<b>שם ואו מנה או מאתים קאמר דהא בחד כתובה מיירי כו'. </b>ויותר נראה כוונת רש"י דל"ר הוא על תרי מיני כתובות מנה ומאתים. ומנה מ"ל בנבעלה בזנות או במוכת עץ לדברי חכמים בפ"א או בשבויה:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>תוי"ט ד"ה הבוגרת ומצאתי כו' כלומר מלאה שער כו' </b>ושלא בדקדוק כ"כ דהא משהביאה ב"ש סגי לשון הרע"ב אטעייה במחכ"ת. דבאמת אינה נקראת בוגרת עד ששה חדשים אחר הבאת ב"ש. וא"כ יוכל להיות שאז היא מלאה שער. ואף דאיילונית נקראת גם כן בוגרת לעיל (לו) ובקדושין (ד) והיא אינה בת שער כלל. אצלה הוא שם מושאל:
+
+Mishnah 9
+
+<b>במשנה האומר גנבתי כו' ואין משלם כו' ותשלומי דו"ה. </b>עי' בגליון גי' ס"א. ול"נ גי' שלפנינו עיקר דקמ"ל דאע"ג דבטביחה ומכירה לא הודה ובאו עדים שטבח ומכר אינו משלם דו"ה דכיון דפטור מן הכפל הרי תשלומי דו"ה א"ר ולא תשלומי ג' וד' כדאיתא בב"ק (עה ב):
+<b>שם בתוי"ט ד"ה האומר פתיתי כו' הא תינח במקום שהבו"פ לעצמה כו'. </b>ול"נ דאם מכחשתו (כדמשמע קצת לישנא דמתניתין עי' בתוס') אם היה לעצמה היה פטור כמו דאיתא בחו"מ סי' ע"ה סי"א באומר חייב אני לך והלה אומר אינך חייב לי כלום. אבל אם שייך לאביה לאו כל כמינה לאפקועי ממוניה וע' מהרש"א:
+<b>שם ברע"ב ד"ה המית כו' דקסבר כופרא ממונא. </b>כ"כ רש"י ר"ל ולא קנסא. ולשון רש"י בב"ק (מג ב) ד"ה והיכי דמי דכופרא כפרה ולא קנסא דליפטור משום הודאת עצמו. ומיושב הצע"ג שבתור"ע אות מ"ו. אך לשון וקסבר אינו מדוייק כ"כ . ועמש"כ שם (בע"א) בד"ה אימא בס"ד:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה רש"א אם לא הספיקה כו'. </b>עי' בגליון נ"א. אבל מפרש"י לקמן (מב ב) ד"ה כגון שעמדה בדין ובגרה מוכח כגי' שלפנינו. וכן גי' הרי"ף והרא"ש:
+<b>[שם בתוי"ט ד"ה הרי הן של עצמה כו' ואין ספק שכשכתב זה לא עלה בזכרונו מה שכתב הר"ן כו' </b>נ"ב עי' במל"מ שם וחידוש שלא זכר שכבר העיר כן התוי"ט כאן. מהגרמ"ש]:
+<b>שם בתור"ע אות מ"ט וכו' תוס' כו' </b>(והא דאינו נותן את הצער אף דפתוי קטנה אונס הוא דכיון דנעשה ברצון אין לה צער). ולכאורה מהראב"ד פ"ב מהל' סוטה ה"ד לא משמע כן ע"ש. אולם לפי דלשונו ז"ל אינו מבורר לי לכן לא אותביה מיניה תיובתא. ומש"כ עוד בתור"ע דא"א לומר דמיירי בקטנה דהא קתני סיפא והמפתה לכשיוציא. ופיתוי קטנה אונס הוא ומחוייב לישאנה. לע"ד לא נראה כן דהא באונס כתיב ולו תהיה לאשה תחת אשר ענה וגו'. והרמב"ם וכן הרע"ב אחריו כתבו בפ' דלעיל מ"ד דלהכי לא כתיב עינוי במפותה משום דאין לה צער. והרי הרב בעצמו אומר דגם קטנה מפותה אין לה צער וא"כ לא קרינן בה תחת אשר ענה. ובסנהדרין (נה ב) אמרינן גבי קטנה כיון דמזידה היא כו' ורחמנא הוא דחס עלה:
+ודע דמדברי התוס' סתירה נגלית למש"כ הרב הגר"ע הנ"ל בחדושיו לעיל (מ) דמאנס את הקטנה אין בה עשה דולו תהיה לאשה דאפילו רבנן דרשי במהוה עצמה לענין זה ע"ש. א"כ איך ס"ד דהתוס' לאוקמי בקטנה דהא קתני סיפא האונס שותה בעציצו. ובפרט לפי מה שנסתפק שם דאפילו כשתגדיל אינו מחויב עוד לישאנה ולפי ספיקו יש להסתפק ג"כ אם אנס אחות אשתו ומתה אשתו אח"כ אם מחויב אז לנשאה. ויש לחלק ועי' תוס' ריש יבמות ד"ה ואחות אשתו:
+ומה שכתבו התוס' דלא שייך בה מחילה צ"ל דכוונתם בשלא הגיעה עדיין לעונת הפעוטות עי' לקמן (ריש דף פו) בדבריהם. עי' תוי"ט שהקשה דאימא דאיצטריך מתניתין דהכא לאשמעינן דהצער בתפוסה לאביה והאריך בזה ע"ש. ובקל י"ל אי אמרינן דזהו עיקר חידושא הל"ל בהדיא דלאביה כי היכא דלא ניתי למטעי ולפרש כהראב"ד ויש עוד להאריך בזה ואכ"מ:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה המארס כו'</b> משום דגמ' נקט בסיפא אליבא דמ"ד דטעמא דמעין גורם כו' [נ"ב כמש"כ התוס'. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתור"ע אות נ"ב הקשה דא"כ דליכא מה"ת גר קטן שהורתו ולידתו שלא בקדושה. </b>ל"ל קרא שם למעוטי שאינה בסקילה תיפוק ליה דהיא בחזקת בעולה ע"ש. ול"נ כיון שנתגיירה אמה והיא מחזיקתה תחת השגחתה כדי שתתגייר משתגדיל לכן היא בחזקת משתמרת שלא נבעלה. ועי' בגמרא ס"פ ד' אחין. עי"ל דאתי למעוטי כגון שהושיבוה ע"פ חבית של יין ולא היה ריחה נודף קודם הזנות כדלעיל. וכמו שבדקו בנות יבש גלעד ביבמות (ס, ב) אבל לא אישתמיט תנא לאשמעינן דתהני הך בדיקה לענין קנס ולענין כתובה שתהיה לה מאתים. ולעיל (ו, ב) אמרינן רוב בקיאין הן ר"ל בהטיה. ועי' חגיגה (יד, ב) תד"ה בתולה:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה נישאת יתר עליו הבעל כו'. </b>ופרש"י [והרע"ב] שהוא זוכה גם בכל השנוים למעלה כו'. לכאורה קשה מזה לדעת הרמב"ם ברפי"ב מהל' נדרים שהאב מפר כל נדרי בתו והבעל אינו מפר אלא דברים שיש בהן עינוי נפש כו'. א"כ בזה גרע כח הבעל ולפמש"כ בתור"ע דמתניתין לא חשיב רק כללי שרשי זכיות אבל פרטי דיניהם ל"ח א"ש:
+<b>שם וחייב במזונותיה. </b>מ"ש התי"ט בסה"ד ד"ה וחייב כו' וברפ"ג דמעשרות מוקמינן למתניתין דהתם כמ"ד שאין מזונות לאשה דאורייתא. עי' מה שתמהתי עליו שם:
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתוי"ט ד"ה לעולם היא כו' וזכאי בה בכל זכות כצ"ל </b>וכ"ה ברש"י שברי"ף ובר"ן:
+<b>שם ד"ה עד שתכנס כו' והרי רב פליג על ר"א כו' אין הלכה כתלמיד במקום הרב כו'. </b>תמוה דהא ריו"ח ור' חנינא ג"כ סוברים כר"א. והכי הל"ל דאין הלכה כר"א משום דאיפרך:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה ולא כתב לה כל נכסים כו' אחראין כו' חייב כו'. </b>נראה דהוי"ו בא בכאן לחלק ור"ל או אפילו כתב לה שדה שוה מאתים אלא דלא כתב לה אחריות על שאר נכסיו חייב אבל לקמן (סוף דף נו) בתוס' ל"מ כן:
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>בתוי"ט ד"ה מיגד כו' והגי' בדלי"ת. </b>ול"נ דגם לגי' מיגר ברי"ש יל"פ לשון המשנה כמו וכמים הנגרים ארצה (שמואל ב י״ד:י״ד) כמים מוגרים במורד (מיכה א׳:ד׳):
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה אם רצה להוסיף כו'. </b>עי' ר"ן. והוסיף התוי"ט ע"ד וגדולה מזו כו' דחזי ליכי כו'. תמוה דז"א אלא בכהנים ובמשפחות המיוחסות. וכ"מ להח"מ בא"ע סי' ס"ו סק"ל שזהו החילוק ביניהם. אולם בב"ש שם ס"ק ט"ז לא משמע כן:
+<b>[שם בתוי"ט סד"ה יוסיף כו' דאפי' כותב דחזו ליכי מנהג טוב הוא כו' </b>נ"ב אבל רק ראוי להיות בכהונה ובמשפחות המיוחסות בישראל. כמ"ש שם בשם התוס'. ועי' שו"ע אה"ע סי' ס"ו ס"ז בהגהת רמ"א בשם המרדכי פ"ק. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה נותנין לבתולה י"ב חדש. </b>ובגמרא יליף לה מהא דכתיב תשב כו' ימים וילפינן מימים תהיה גאולתו. ובנזיר (דף ב) ומגלח א' ליב"ח שנא' ויהי מקץ ימים לימים ויליף ג"כ מימים דבתי ע"ח. ולכאורה כיון דילפינן מהתם והתם חדש העבור אינו נחשב בפ"ע במספר ירחים ששנינו בערכין (לא) וגואל כל יב"ח. שהרי אמר שם תמימה להביא את חדש העבור. הוא הדין בהני נמי אינו נחשב בפ"ע להשלמת יב"ח. ומוכח דאפילו היכא דחכמים נתנו החשבון בחדשים חדש העבור אינו עולה במספרם. וסייעתא להפוסקים ביו"ד סי' נ"ז סעיף י"ח ובא"ע סי' י"ג סעי' י"א דהעבור אינו בחשבון ותיובתא להחולקים שם:
+<b>שם הגיע זמן ולא נשאו. </b>עי' תוי"ט. ומש"כ ומיהו ס"ל כו' והל"ל ינשאו. לפי דקדוק הלשון הל"ל תנשאנה. אולם בלשון חכז"ל מצינו רבות כיו"ב:
+
+Mishnah 3
+
+<b>עד שתכנס לחופה. </b>התוי"ט הביא בשם הר"ן לדחות פי' הרמב"ם דחופה היינו יחוד מהא דתניא בברייתא נכנסה לחופה אפי' לא נסתרה. וכן העתיקה לעיל בפ"ק מ"ד. ול"ד דהא ברייתא היא לעיל (סוף דף יא) ולא גרסינן שם חופה אלא כנסה ראשון לשם נשואין כו' (וכן הר"ן גופיה לא העתיק בה מלת חופה). ויל"פ דהיינו מסר האב לשלוחי הבעל וכר"ל לעיל (מח ב) וכדפריש רבינא לומר דכתובתה מאחר מנה. וגם שאר אמוראי ל"פ עליו בזה ודלא כהא"נ שבתוס' שם. גם י"ל דכנסה היינו שמסרה האב לרשות הבעל ממש ובזה נראה דלכ"ע הויא כנשואה לכל מילי. ולפ"ז א"ש הגי' במשנה שם עד שתכנס לרשות הבעל דהיינו רשותו ממש. ודיוקא דרנב"י שם הוא מלשון כיון כמש"כ התוס' שם במתניתין ד"ה לעולם. ועמש"כ בנדרים (עג ב). ול"נ ראיה לפי' הרמב"ם דחופה היינו יחוד מיבמות (קז) "לא ניחא ליה דתהוי חופה דאיסורא" ומאי איסורא איכא אם לא היחוד דפנויה:
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב ד"ה המותר כו' ולא הקדיש מעשה ידיה עצמן. </b>וכ"כ רש"י. ל"י כוונתו בזה. דא"ל דס"ל דאם הקדיש מעשה ידיה בכלל מיגו דלא חייל על עיקר מע"י לא חל נמי על המותר כמו בקדושין (נא) באומר לה' נשים כולכן מקודשות לי והיו בהן ב' אחיות דאף הנכריות אינן מקודשות וע"ש ברא"ש וכמש"כ שם בס"ד. דהא לקמן אר"ע יפר שמא תעדיף עליו יתר מן הראוי לו. ודברי התוי"ט בזה דחוקים:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ברע"ב ד"ה בש"א. </b>אם הדירה ב' שבתות כו' כ"כ רש"י ול"ד דמשמע דדוקא במפרש אבל בסתם יוציא לאלתר ויתן כתובה והוא כרב לקמן בגמרא וכה"פ פסקו כשמואל דהלכה כוותיה בדינא וכ"ה גם דעת הרע"ב עצמו כמש"כ התוי"ט לקמן פ"ז מ"א ד"ה עד שלשים:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה בה"א. </b>ולשון הפרה שכתב (ר"ל הרמב"ם) לאו בדוקא כו' ומשום כו'. וכ"ה לשון הגמרא לקמן (סג) אפשר דמיפר נדראי. ושם י"ל ג"כ כמש"כ התוי"ט דאגב רהיטא דנדרי בתו עצמה נקיט. אבל מצינו ג"כ בעלמא דנקיט לישנא דהפרה בבכורות (ריש דף לז) וע"ש בתוס'. ועי' תוי"ט פ"ח דנדרים מ"ז ד"ה להפר:
+<b>[שם בתוי"ט ד"ה התלמידים וכו' וכתב הר"ן ותמה אני למה לא הוזכרה במשנתנו כו' </b>נ"ב עי' בב"ד שתירץ דלא בעי למנות ת"ח משום דצניעי טפי והתורה נמי לא פרסמה הגמל מפני שצנוע בתשמיש כדפי' רש"י בפ' וישלח כו' ע"כ וכבר קדמו בזה המהר"ם שיף ועי' בק"ן ומ"ש בשם רש"י פ' וישלח כ"ה בירוש' כאן ובב"ר פ' וישלח. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה טרפעיקין. </b>עתוי"ט. ודבריו תמוהין שהרי כדברי הרמב"ם מפורש להדיא בגמרא לקמן (סד) מאי טרפעיקין אר"ש איסתרא כו' פלגא דזוזא. ועי' פרש"י שם (ולפמש"כ בסה"ד מדברי הרמב"ם בחיבורו שדינרין דת"ק הם של מדינה. יהיה שיעור של ר"י טפי משל ת"ק) ואולי דלזה כיון התוי"ט במש"כ לקמן אבל בגמרא כו'. אולם מ"מ דבריו אך למותר:
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה אר"י לא פסק לה שעורים אלא רי"ש כו'. </b>ועי' לקמן פירושו בגמרא. ומשמע דת"ק פליג עליה וס"ל דבכ"מ שעורים כפלים בחטים. והני תנאי כתנאי דפליגי בפ"ח דפאה מ"ה ור' יוסי כר"מ דשם. ונ"ל סמך יפה להת"ק מקרא סאה סלת בשקל וסאתים שעורים בשקל (מלכים ב ז׳:א׳):
+
+Mishnah 9
+
+<b>משקל ה' סלעים שתי ביהודה שהן עשר סלעים בגליל. </b>כה"ג בחולין (קלה) במשנה:
+<b>שם ברע"ב ד"ה שתי. </b>קשה לטוות כפלים כשל ערב. וכ"כ רש"י. ובנגעים פי"א מ"ח העתיק מפי' הרמב"ם שהשתי דק והערב עב מאד. וב' הפירושים יש להם מקום כאן ושם:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה שום במנה כו' ורש"י מסיים אין לו לומר תנו לי עוד חמישיתו כו'. </b>וקמ"ל דאף דאיתא עדיין טעמא דהן פוחתין מ"מ א"צ להשלים חומש. ומהרע"ב משמע דאשמעינן דלא יוסיף שליש. והוא דל"ת דעל שום ג"כ מוסיפין אלא דברישא להכי פוחת עוד חומש לפי ששמאום יותר מדאי עד כדי ההוספה ופחיתת חומש קמ"ל דלא. ומיושב קושיית התוי"ט פשיטא:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט סד"ה המדיר כו' אבל הכא דקתני המדיר כו' תוס'. </b>והנה לא העתיק רק התירוץ הזה. ובמחכ"ת סותר א"ע למש"כ לעיל פ"ה מ"ה ד"ה המדיר בשם הטור. והטור ע"כ סובר כתירוץ הראשון שבתוס':
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה ולא קוצה לה חלה. </b>אולי צ"ל לו כדלקמן בברייתא כל היודע באשתו שאינה קוצה לו חלה. דהרא"ש כתב דבעינן דוקא שמכשילתו:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה מאכילתו כו' ויש לגמגם למה נקיט כהן. </b>ובמש"כ בס"ד בברכות (כח א לא ב) יתיישב זה ע"ש. וסתם כהנים מטוהרין הן לאכילת תרומה ולמקדש:
+וכן לקמן גבי חלה נקיט גבל דמסתמא הוא טהור עי' חולין (קכב ב) רש"י ד"ה לגבל:
+[ומה שנוגע להירוש' הנה בגי' הירוש' שלפנינו ג"כ ליתא "כהן" אבל הריטב"א והר"ן הביאו את הירושלמי בנוסחת "כהן" ובש"מ הביא לשון רש"י שכ' לאו דוקא כהן אלא אורחא דמילתא נקט שהכהן היה מתקן את הכרי ונוטל את הראוי לו עכ"ל. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>בתוי"ט ד"ה האב צריך כו' ומסיימו התוס' ואיירי כו' ולהר"ן כו'. </b>ולע"ד ה"נ דסברת כאן נמצאו כאן היו היא מענין חזקה. אלא דחזקה הוא דמוקמינן זמן המאוחר בחזקת המוקדם לו. וכאן נמצאו כו' הוא להיפך דמוקמינן זמן המוקדם בחזקת המאוחר לו עי' לקמן תד"ה על בעל החמור. והנה בחזקה המוקדמת כ' התוס' בחולין (יא) דכל שלא נודע החזקה בשעתה אלא שנתבררה אח"כ לא אזלינן בתרה. וה"נ נאמר בחזקה המאוחרת דהוא כאן נמצאו כו'. והתם לא נודע לנו כלל בעת היותה בבית אביה שנאנסה רק אח"כ בבואה לבית בעלה נתברר לנו שנאנסה מקודם בעודה בבית אביה לכן לא אזלינן בתרה. וכעין זה מצאתי בנו"ב חלק חו"מ סי' ד' בסופו ע"ש. אלא דק"ל על סברת התוס' דלדבריהם יפלו רוב החזקות. דאף בדבר הנראה לעין הלא אינו רואה רק מה שהיה קודם קצת. כי הגעת דבר הנראה לעין הרואה יתמהמה זמן מה לפי דעת הרבה מחכמי הראיה. אולם לפ"ז יקשה מאי דפריך ראב"י בחולין (י ב) ודלמא כגון שיצא דרך אחוריו דקא חזי ליה כי נפק. דמ"מ בעת הסגרו לא חזי רק איך שהיה בזמן קדום קצת. וא"כ ע"כ צריכא לחזקה. ואולי י"ל דהא קי"ל תכ"ד כדבור דמי וא"כ ה"נ לענין חזקה ל"א אלא בתוכ"ד. ובזה מתורץ ג"כ קושייתי על התוס'. ולכאורה ע"כ צ"ל כן בהא דאמרינן שם וראב"י כגון דקיימי דרא דגברי כו' וע"ש בתוס'. והא מ"מ ניחוש דבתוך שהגידו זה לזה וזל"ז בצר ליה שיעורא. אלא ע"כ צ"ל שהכל היה בתוכ"ד דכדבור דמי ולא משום חזקה. ולא תאמר דתכ"ד אינו אלא לענין דבור. דבנדרים (פז) איתא ג"כ לענין קריעה דאם קרע ואח"כ מת בתכ"ד דיצא ידי קריעה. אבל כ"ז הוא לפי העתקת הרא"ש והר"ן בחולין שם בשם התוס'. אבל כפי הנמצא בתוס' שלפנינו שם נראה בדבריהם כוונה אחרת והוא משום דלא נודע לנו בבירור גמור שהיתה הפרה כשרה מקודם והיינו משום דאיכא מיעוטא דמיעוטא טריפות דחיות יב"ח כמש"כ הש"ך בסי' נ"ז ס"ק מ"ח בשם המהרש"ל. ולפ"ז כש"כ דלא מהני חזקה דאתיא מכח רובא שכתבו הרא"ש והר"ן ואכמ"ל:
+<b>שם ד"ה וחכ"א כו' ורבנן לא אתו לאפלוגי כו'. </b>וכה"ג ביבמות (קטז ב) במשנה דנקטי ב"ש אחת כו' ואחת כו' עד הבציר אע"ג דבכל הני גם ב"ה מודו כדמוכח בברייתא שם:
+
+Mishnah 9
+
+<b>בתוי"ט ד"ה האיש שנולדו כו' דאי לאחר שארסה כו' </b>ול"י מנ"ל הא דהא גבי מורדת תניא לעיל (סג) אחת ארוסה. ועי' בשו"ע סי' ע"ז בח"מ סק"כ ובב"ש שם:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט סד"ה בש"א כו' שממהר לגרשה כו'. </b>בתוס' שלפנינו שמוזהר לגרשה:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ברע"ב ד"ה נכסים ידועים כו'. </b>הנה כה"פ פה אחד פסקו כריו"ח כיון דתניא כוותיה. וכן הרמב"ם בפירושו פי' כוותיה. ול"י מה היה לו להרע"ב בהביאו גם דעת ריב"ח והשוון אהדדי אית דמפרשי כו' ואית דאמרי כו':
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה שאם מכרה כו' ובתוס' כו' תימא אמאי קתני שאם מכרה כו'. </b>לפמש"כ הרא"ש והר"ן בשם הרמב"ם דמהני אפי' לנכסים שנפלו לה משנשאת דבל"ה מכרה בטל ע"ש. י"ל דלהכי קתני לשון דיעבד לאשמעינן הא ואה"נ דאפי' לכתחלה. וכן לפמ"ש התוס' לעיל (עח ב) בד"ה לא כר"י. י"ל דאתי לאשמעינן בזה כאמרו לו:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה אבל משביע הוא את יורשיה. </b>כתב התוי"ט ובגמרא שהוא טוען כו'. בגמרא לא נמצא זה אלא ברמב"ם ברפי"ז מהלכות מלוה והוא מרב האי ורי"ף בתשובה כמ"ש הה"מ. ואדרבא הה"מ טרח שם ליישב מדוע לא מוקי הש"ס הא דהיתומים לא יפרעו אלא בשבועה בכה"ג. ולדעתי נראה דכאן לא בעינן שהוא טוען כו'. דהא היה יכול להשביעה שבועת אפטרופיא אפי' לר"ש דלקמן (פח ב) כשבאה לגבות כתובתה ע"ש בתד"ה לאפוקי. אלא שפטרה. וכיון דאמרינן דלא פטר רק אותה א"כ ממילא יורשיה חייבין לישבע שבועתן (דמש"כ המהרש"א כאן בתד"ה נדר דלענין שבועת אפטרופסין לא ניחא לפרש גבי יורשין שבועה שלא פקדנו ע"ש אינו מוכרח כלל):
+ומש"כ בתור"ע כאן דבפגמה ומתה אף בחייו אינם גובים ממנו כו'. תמוה משני פנים (א) דגמרא מפורשת בשבועות ס"פ כל הנשבעים פוגם את שטרו ומת יורשין כו' ונוטלין. ומש"כ בשו"ע סס"י פ"ד נגד זה כבר הרעישו האחרונים בו. (ב) דהא הכא פטרה משבועה זו דפוגמת כדמסקינן לקמן בגמרא ומאי שייך א"א מוריש שבועה לבניו בזה:
+<b>שם אבל יורשיו משביעין כו'. </b>והא דל"ת הכא ג"כ דהבאים ברשותו משביעין כו' נדחק התוי"ט בזה מאד וגם דבריו מגומגמים. ולולי דמסתפינא מרבותי הפוסקים הנלע"ד דבדוקא לא תני הכא הבאים ברשותו דכיון דהוא פטרה שוב גם הלקוחות א"י להשביעה. דעי' בשבועות (מא) תד"ה וכי מה שהכריחו מבבא זו (אף שהזכירו בדבריהם לישנא דאבא שאול ב"מ דלקמן בגמרא באמת ל"י מדוע לא הביאו מבבא זו דמשנתינו) טעמא דהנפרע מן היתומים ל"י אלא בשבועה אינו משום דהלוה גופיה דלמא הוה טעין אישתבע לי (ודלא כפרש"י במתניתין דלקמן) ומשמע דממשועבדים מודו דטעמא משום הכי הוא כפרש"י ועי' בר"ן שהכריח פירושו מהגמרא. וא"כ היכא דפטרה ממנו ולא היה יכול לומר לה השבעי לי ממילא גם הלקוחות אינן יכולין להשביעה:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתוי"ט ד"ה מנכסי יתומים כו' ובס' המשנה דירושלמי כו'. </b>וכ"נ מפרש"י:
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>במשנה מן הסכנה ואילך כו'. </b>בתור"ע הביא בשם הכ"מ דהרמב"ם מפרש דאז כשהיתה הסכנה תקנו כו' ואע"פ שעברה הגזרה נאמן כו'. ובזה נראה מדויק לישנא דרשב"ג מן הסכנה ואילך ולא אמר בשעת הסכנה כמו בר"פ ר"א דמילה. ומש"כ עוד ופסק כרשב"ג אי כו'. לכאורה לא היה צריך לכ"ז דכיון דאר"נ בגיטין (לז ב) נאמן אדם כו' יש לנו לפסוק כוותיה. אלא כלפי מש"כ הרא"ש והר"ן בדעת הרי"ף דדחי הא דר"נ מפני סתמא דת"ק דהכא. לכן הוכרח ליישב גם מתניתין אליביה. ועמ"ש בס"ד בחדושי לשו"ע או"ח סי' ק"ס. ובמס' מגילה (ז). ומלישנא דהרמב"ם משמע דדברי ר"נ הן הן דברי רשב"ג. וקשה דלפ"ז מאי פריך עליה דר"נ ממתניתין דהכא ואוקמיה כתנאי דברייתא. ומדוע לא משני דהוא אמר כרשב"ג. וכש"כ לפמש"כ הכ"מ דרשב"ג מפרש לדברי ת"ק. וצ"ל דהיינו לאחר שמצינו לחכמים דברייתא דאמרי א"צ לכן אמרינן דגם רשב"ג כוון לדבריהם. אבל בלא זה היה מסתבר יותר לומר דדוקא בשעת הסכנה ממש קאמר רשב"ג:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה ויורשי הראשונה קודמין ליורשי שניה. </b>פשוט דה"ה שקודמין גם להשניה עצמה. ואיידי דתני יורשי הראשונה תנא נמי יורשי שניה. וכדרך דאר"א לקמן בגמ' בסיפא דמתניתין:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ברע"ב ד"ה הראשונה נשבעת כו'. </b>כ"כ רש"י והר"ן אם שניה טוענת כו' השבעי לי. כ"כ רש"י והר"ן. והתוי"ט העלה בצ"ע דזה הוי כמו מנכסים משועבדים דנשבעים אפי' בלא טענה. ול"נ דהא משמע אפי' אנו רואים דיש בהנכסים כדי גיבוי כל הכתובות. ואינו אלא משום חששא דלמא לא משתייר כדפרש"י דהיינו שמא ימצא בע"ח מוקדם על האחרונות וכדומה ואינו ברי הזיקן לכן ס"ל ז"ל דאינן נשבעין אלא בטוענות. ועי' בב"ש סי' צ"ו ס"ק כ"ד:
+<b>שם בתו"ח ד"ה הר"ב כו' וק"ק אמאי לא פי' כאביי ע"ש. </b>ול"נ כיון דלדינא ליכא נפקותא דלענין מה שגבה לא גבה גם לפירושם כן דהלכה כת"ק. ועוד דגם סתמא דמתניתין דלקמן דתני הראשונה מן השניה כוותיה וה"ל מחלוקת ואח"כ סתם דהלכה כסתם. ולענין יתומים גדולים ודאי גם לפירושם הלכה כאביי קשישא כמש"כ הרא"ש מש"ס דגיטין והכא מיירי כשאין שם יורש כמש"כ הרע"ב (והוא מהרמב"ם) או כמש"כ התוס' והרא"ש דמיירי שפטרן אביהן מן השבועה. ולהכי לא ניחא להו כדאביי משום דלדידיה אתא הת"ק דלא כהלכתא:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ומוכרת למזונות כו'. </b>בתוס' סד"ה מתניתין מני כו' הוא דמוכרת כתובתה שלא בב"ד. משמע דמפרשי דשלא בב"ד קאי אכולה מילתייהו דאף הארבעה וחמשה פעמים שמוכרת לכתובתה א"צ ב"ד. והתוספות יו"ט לא הרגיש בזה ע"ש:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה אפי' מכרו שוה מנה במאתים כו'. </b>ובתוי"ט אלא ודאי דס"ל להירושלמי דבפלג איכא אונאה לקרקעות וכ"ה בטור כו' ומיהו התוס' בפ"ב דקדושין כו' ע"ש. ל"י מדוע לא הביא דעת התוס' לעיל (צח) ד"ה אלמנה שברור מללו דבפלג יש אונאה וכן הרא"ש בפ' הזהב סי' כ"א והרי"ף שם הבינו דעת הירושלמי כן:
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה ואם מתחלה נשאה כו' יש לה כתובה. </b>עתוי"ט. ומש"כ מ"מ איסורא דרבנן עביד כמבואר ברמב"ם בפכ"א (כ"נ דצ"ל) הלכה כ"ו. ועי' במ"מ פט"ו מהל' אישות הל"ו. אבל משמע ודאי דאם יש לו אשה בת בנים מותר לישא איילונית וא"כ דבריו אינן מוכרחים:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה לכשתבוא אצלי אזונה כו'. </b>עי' פירש"י ורע"ב. ותמיהני מדוע לא פי' כפשוטו דקאי על הבת עצמה ולאפוקי מאלמנה דתנן לקמן דיכולין לומר לה אם את אצלינו כו' עי' ברא"ש ור"ן:
+<b>שם ברע"ב ד"ה הנושא כו'. </b>או שאמר אתם עדי שאני מחייב עצמי. מוכח שהולך בשיטת הרמב"ם (הובא בר"ן) שגם באתם עדי יכול להתחייב א"ע ושכן גם דעת הרי"ף. והתוי"ט ל"ד שהשיא כוונתו לעדי הודאה כשטת רש"י. אולם פי' הרע"ב במשנה תמוה דהרי חזינן דהש"ס לא אוקים למתניתין בכגון זה אלא בגוונא דפלוגתתם או בשטרא פסיקתא:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוס' חדשים ד"ה אבל בירושלמי פ"ט דשביעית כו' </b>[נ"ב ראיתי בס' דרשות מוהר"י ן' שועיב פ' ויגש שכ' וז"ל:
+וכתבו חכמי הטבע כי הצבי אינו סובל שום דבר בקרנים כשאר החיות או הבהמות שיש להם קרנים. כי מיד הוא משליך אותו וע"ז אמרו חכמים ז"ל הניח מעותיו על קרן צבי עכ"ל ועי' ש"מ. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה בשביל כו'. </b>כן הוכיח הרי"ף אחר משנה דלקמן. לא נמצא שם שום הוכחה רק כתב סתם דנפקא ליה מהלכתא וקי"ל כרבנן. וזה כתב ג"כ על משנה זו בעצמה ולית הל' כאדמון. אולם בב"ב ר"פ מ"ש כ' הרי"ף טעם ע"ש ובנ"י:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>במשנה יהודה ועה"י והגליל. </b>התוי"ט הקשה מדוע הפסיק בעה"י בין יהודה לגליל אשר שניהם בא"י בעבר המערבי. ולי י"ל משום דאמרינן בחגיגה (ריש ד' כה) דרצועה של עובדי כוכבים מפסקת ביניהם. אבל הירדן הוא עצמו ג"כ בכלל ארץ כנען. עי' בכורות (נה) ועי' בתור"ע בשביעית פ"ט אות מ"ב מה שהביא מס' כפתור ופרח:
+
+Mishnah 11
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ואין הכל מוציאין כו'. </b>דאי רישא בכנעני השתא מעלין אמרת צ"ל דאין מוציאין. הק"ו תמוה. אבל הרב ל"ד במחכ"ת דעי' בר"ן דלא כתב זה אלא לפי' הראב"ד דהכל מעלין היינו שכופה העבד את רבו להעלותו לירושלים וע"ז שפיר קאמר צ"ל דא"מ:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nashim/Rashash on Mishnah Ketubot/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nashim/Rashash on Mishnah Ketubot/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a17e9b6af0f7348fac52a533248a597d23915cc7
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nashim/Rashash on Mishnah Ketubot/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,482 @@
+Rashash on Mishnah Ketubot
+רש״ש על משנה כתובות
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Mishnah_Ketubot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה כתובות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>[במשנה הגיורת כו'. </b>נ"ב פתח בלשון יחיד הגיורת וכו' וסיים בלשון רבים שנפדו כו' ומצאתי בש"מ שהרגיש בזה ע"ש וכן ראיתי בס' גאון צבי שכתב בזה מהגרמ"ש]:
+במשנה בתולה אלמנה גרושה וחלוצה כו'. עי' תוי"ט בשם הר"ן דחלוצה איידי דמתניתין קמא נקט. והר"ן מסיים ולאשמעינן דאע"ג דנתאלמנה ונחלצה מנה מיהא אית לה:
+<b>שם הגיורת כו' יתירות על בנות שלש שנים ויום א' כו'. </b>יתירות לאו דוקא כדמוכח בכ"ד דבת ג"ש ויום א' ביאתה ביאה וכדקתני במשנה הקודמת פחותות כו' דמשמע הא בנות ג"ש ויום א' מנה. ואיידי דתני רישא פחותות תני סיפא יתירות וכה"ג משני בעירובין (טז) איידי דתני רישא פרוץ מרובה עה"ע תני סיפא עומד מרובה עה"פ:
+<b>[בתוי"ט ד"ה הגיורת כו' אבל פ"ק מהל' נערה הל' י' העתיק כו'. </b>נ"ב יפה כתב ודברי מרן שם נפלאים שהראה שם המקור ממשנתינו דכאן:
+<b>שם בא"ד ובשם רבנו מוהר"ר ליווא ז"ל שמעתי כו' </b>נ"ב כ"כ הריטב"א בחידושיו והרדב"ז כמ"ש בשיטה מקובצת כאן. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה היא אומרת כו' ונסתחפה שדך. </b>כ"ה הגי' במשניות ונכון:
+<b>תוי"ט ד"ה לא כי. </b>עמש"כ בב"ק (לה ב):
+<b>[בתוי"ט ד"ה עד שלא תתארס כו' ולא ידעתי כו' </b>נ"ב עי' בק"ע שם מש"כ בש"ק ישוב לזה. ונ"ל שדבריו אינם נכונים ע"ש. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את ר"ג ור"א אומרים נאמנת. </b>וכ' הרע"ב ומ"מ אם אשת כהן היא כו' שויתה אנפשיה חדא"ס כו'. וכ"ע התוי"ט וה"נ באשת ישראל וקבל בה אביה קדושין בפחות מבת ג' שנים. אבל הרע"ב נראה דדק שפיר במה שלא כתב בכגון זה דהא ע"כ מתניתין לא איירי בגוון זה. דא"כ ע"כ תחתיו נאנסה ומאי טענתיה הרי נסתחפה שדהו:
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>במשנה אם רוב אנשי העיר משיאין כו'. </b>כ' התור"ע דאם היה ד"מ נ"א כשרים ונ' פסולים ובהנ"א היה כהן א' אסורה לו. דכיון דהוא יודע בעצמו שלא בא עליה א"כ הוא אינו בכלל הספק ולא נשאר רק מחצה ע"מ כו'. הנה הרב ז"ל נראה דמדמי ליה להא דתנן בפ"ד דתרומות מ"ח וט' בלבנות ושחורות ע"ש. אבל לעד"נ דדוקא לענין ביטול לא מהני אותן שאינן בכלל הספק. אבל לענין דכל דפריש מרובא פריש מהני אפי' אותן שאינן בכלל הספק:
+וראיה מב"ב (כג ב) גבי נמצא בין ב' שובכות דאמרינן שם ואע"ג דבחד מנייהו נפיש מחבריה ע"ש. והרי בהנשארים בהשובך אין ספק שהם ודאי נשארו במקומן. והספק אינו אלא על הניפול הנמצא ואפ"ה אמרינן דמרובא פריש. ולפמש"כ היה נ"ל דאם בחנות אחת כשרה היו מ' חתיכות מרובעות ועשר משולשות. ובחנות הטרפה לא היה אלא כ' חתיכות וכולן משולשות. ונמצאת חתיכה משולשת כשרה. ודבר זה צריך עדיין תלמוד ואכמ"ל:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה אם רוב כו' פירש"י כו' שאין רוב בני העיר מן הפוסלין כו'. </b>תימה דשינה לשון המשנה המדוייק דדוקא רוב כשרין. ולשונו משמע דבמחצה על מחצה גם כן כשרה. ונראה דטעות סופר הוא וצ"ל שרוב בני העיר אינן מן הפוסלין כו':
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה היא אומרת בתולה נשאתני. </b>בב"ב הגי' נישאתי. ובזה יובנו דברי רש"י [והרע"ב] ד"ה והוא אומר. שלא הקדים לפרש כן על מלת נשאתני שהיא לנוכח:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ומודה ר"י כו' כתב הרע"ב כו' כ"כ הרמב"ם כו'. </b>בפי' הרמב"ם מחלק דהתם המיגו אינו אלא לענין איסור והיתר לכן לא אמרינן לה לענין ממונא. אבל הכא הוה המיגו ג"כ לענין ממונא להכי מודה ביה ר"י. וזהו ג"כ כוונת הרע"ב וע"כ גירסא אחרת היה לפניהם בגמרא והתוי"ט במחכ"ת שגה בכוונתם ע"ש דודאי אמרינן מיגו גם לענין איסור והיתר כמו לקמן (כב) במשנה וע' בתור"ע. ובזה מיושב שפיר קושיית התוס' לעיל (יג) ד"ה ר"א:
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה אינן נאמנים כו' דעדים החתומים כו' דלא חציף כו' רש"י כו'. </b>זה אינו ענין לכאן כלל דהא הכא יש עדים שהוא כ"י או כ"י יוצא ממק"א וא"כ ידעינן שאינו מזוייף. אלא דמביאו הכא לכוונה אחרת לענין דהוה כהגדה לפני ב"ד שאינו חוזר ומגיד:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה ואם יש עדים שהיתה אשת איש והיא אומרת גרושה אני א"נ. </b>בתורע"א אות כ"א הקשה דמאי איריא באומרת עתה אחר שבאו עדים הא אפילו אמרה תחלה טרם ביאת העדים א"א הייתי וגרושה אני ואח"כ באו עדים לא מהני ואפילו באו עדים אחר שנשאת לא מהני (אליבא דרבה ב"א לקמן כג) לכאורה סותר א"ע למש"כ לקמן באות כ"ג דוהיא אומרת כו' ר"ל שמחזקת דבריה מה שאמרה מקודם ע"ש:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ובזמן כו' ולעיל בשבויה ל"ד כו'. </b>ול"נ דדעתם ז"ל דאם הוא עצמו אינו יודע אם כהן הוא ע"א אינו נאמן להעיד עליו. ולכן לעיל בשבויה לא הוצרך לפרש דפשיטא דהיא אומרת ע"ע טהורה היא דלא שייך לומר שהיא אינה יודעת. ובאומרת שהיא טמאה הוא שויתה אנפשא חתיכה דאיסורא. ובזה נראה לכוון דברי התוס' ד"ה אין במש"כ דאי בדליכא עדים היינו מציעתא. ור"ל דע"כ מיירי דחברתה אומרת ע"ע ג"כ שהיא טהורה. וא"כ היא טהורה מחמת עצמה כבמציעתא ולא שייך לומר על עדות חברתה עליה נאמנת. ומשום דידה גופה ג"כ לא שייך לומר נאמנת במה שאומרה שהיא טמאה. דכל שאינה אומרת שהיא טהורה ממילא היא טמאה ודו"ק:
+
+Mishnah 8
+
+<b>בתוי"ט ד"ה רי"א כו' אבל נ"ל דלאב"א כו' ולא מחוור דהתם נמי יש הפסד החמרים. </b>ול"נ דטעמא דרבנן שם משום דהחשוד עה"ד לא דנו ולא מעידו כדכתב התוי"ט שם מ"א ומ"ו ועי' לשון רש"י כאן ד"ה אינו נאמן. ואף דלא פסק כן הרמב"ם מ"מ כיון דאיכא נמי טעמא דגומלין חיישינן טפי:
+<b>[שם באמצע הדבור. </b>ובעל כסף משנה בפרק ב' מהל' מעשר כו' ולא פירש היאך מתרצא כו' נ"ב נ"ל שבכ"מ יש חיסור לשון. כי בפי' מהר"י קורקוס שהי' לפני מרן תמיד כתב וז"ל ואפשר שדעת רבינו דכי מסקינן התם דר"י ורבנן במעלין מתל"י קא מיפלגי מתרצינן נמי קושיא דרבנן אדרבנן דמעיקרא דהוה סברי דטעמא דר"י בההיא דכהן משום דחייש לגומלין א"כ רבנן דפליגי עליה לא חיישי לגומלין ומקילין טפי ואנן איפכא שמעינן להו בההיא דאמרינן דרבנן מחמירין טפי מר"י אבל כיון דאסיקנא דטעמא דר"י לאו משום גומלין אלא דחייש שמא יעלו אותו ליוחסין ורבנן לא חיישי להכי דאין מעלין אפשר דס"ל דגבי חמרין איכא למיחש טפי לקנוניא. כי הדבר יותר מצוי ויותר מוכיח שהם גומלין כו' עכ"ל. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 9
+
+<b>במשנה וא"נ אדם ע"י עצמו. </b>וכן במשנה הסמוכה בר"ז בן הקצב. ק"ל הא לעיל (כב ב) בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דהבא עליה בא"ת קאי ואפ"ה אם נשאת לא' מעדיה לא תצא לת"ק אלמא מספק לא תצא ממי שאומר ברי לי. ק"ו בשבויה דרבנן ובעלה שנשאה בהיתר א"ד שלא תצא ממנו כשאומר ברי לי. ויש לחלק:
+<b>[שם בתוי"ט ד"ה המעון הזה. </b>רב צמח גאון פירש בעבור שראה החורבן נשבע כו' נ"ב נ"ל שצ"ל ה"היכל" או ה"מקדש" וכוונתו שלשון "זה" הוא כמורה באצבע או "שהכוונה היא שבימיו נחרב הבית והוא ראה את הבית על מכונו" לכן נשבע בו. ואולי שכוונת הרצ"ג הוא להיפך. כי א"א לפרש שנשבע במקדש שזה היה אחר החורבן אלא שנשבע באלקים מלשון מעון אתה וכו' והיוחסין לא הבין כן. לכן הקשה מבבא ב"ב ומר"ג. ונ"ל עוד שזה לא היה בעת חרבן הבית. כ"א במלחמה אחת לפני החרבן והעד עד שיצאו כנ"ל ובזה מיושב גמגום בעל היוחסין:
+<b>שם בתוס' חדשים ד"ה האשה כו' וא"כ הוא נאמן במיגו כדפי' הר"ב כו' </b>נ"ב עי' בש"מ שכ' ושמא י"ל דלא הי' מחבואה בירושלים ולפי' התוס' א"ש דאפי' אם היו מחבואות הושיבו שומרין ואין כאן מגו. קונטריסין . ועוד תרצו בקונ' אחרים שבאו הגוים לירושלים פתאום ולא יכלו להטמן עכ"ל ועי' בק"נ:
+<b>שם בתורע"א אות ל"ב בד"ה לענ"ד יש הפרש בין הרע"ב כו' דהרע"ב דמפרש כן כו' </b>נ"ב הרע"ב לא פירש כלום. מהגרמ"ש]:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה אלו נערות כו' אם אנס כו' </b>כ"כ רש"י נראה דדוקא נקטי אנס עי' תד"ה ועל אשת אחיו ועי' לקמן (לה ב) תד"ה לא קנס:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה והבא על הגיורת. חילקן כו'. </b>אבל ק"ל מדוע הפסיק בבא על הגיורת כו' בין חייבי לאוין לח"כ שהם מסוג אחד. ונראה לי דבבא דרישא אשמע לן תרתי. חדא דאף דלא קרינן בהו ולו תהיה לאשה מכל מקום יש להן קנס. שנית דאף שהן פסולות ל"ח בהו שמא נבעלו מקודם. ולהכי סמיך להו בבא דגיורת כו' משום דבהו חיישינן שמא נבעלו מקודם:
+<b>בתו"ח (לתוי"ט ד"ה ועל א"א) וקשה דלוקמה באחיו מן האם ע"ש. </b>וכבר קדמו בזה הרי"ף. ולי י"ל משום דדומיא דאשת אחי אביו תני דהוה דוקא מן האב כדאיתא ביבמות (נד ב):
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה רי"א כו' דרי"א כו' אפילו בת עשר שנים כו'. </b>נראה דנקט בת עשר לפי דאיתא בקדושין (פא ב) על הא דתנן הגדילו זה ישן בכסותו כו' וכמה כו' תינוקת בת תשע שנים ויום א'. דהיינו שנת עשר. וגם דרך חז"ל לנקוט מספר עשרה על הפלגה וה"ה יותר כמש"כ במ"ר ס"פ צו בס"ד וכן נמי בלשון המקרא לא יבא ממזר כו' גם דור עשירי כו' ור"ל עד עולם כדאיתא ביבמות (עח ב):
+<b>[שם בסה"ד ובתוספתא לא נשנה כו' </b>נ"ב לפלא כי בתוספתא בפרקין מפורש רי"א קטנה בת ישראל שנשבית אפי' היא בת י' שנים הרי היא בקדושתה וכתובתה קיימת. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוי"ט ד"ה המפתה פטור ול"ק כו' למאי תנן שנתארסה כו' רבותא אשמעינן דלא כריה"ג כו'. </b>ר"ל מדקתני האונס חייב דהיינו בכל כדמפורש בדברי ר' אבין. אבל מכל מקום זה דחוק דאיכא למימר אפי' כריה"ג וחייב היינו בושת ופגם (כמו שמפרש ר"א הפטור). ולהכי קתני שנתארסה כו' משום לשון פטור שיהא כולל הכל. דבלא נתארסה היה חייב על כל פנים בקנס לדעת ר"א. ודע שנעלם מכ"ת התוי"ט דברי הר"ן בזה ע"ש:
+ומש"כ עוד שם וכן י"ל דא"צ כו' ביתומה ממש דוקא כו' ואין חלוק כו' דבשתיהן אמרינן דפטור מן הכל כו'. תמוה דמאי תלי זה בזה אינהו ל"פ רק אם יכולה למחול הקנס. אבל הבושת ופגם לכ"ע א"י למחול מפני שהם של אביה וכדפריך לעיל ויש אדם שמוחל דבר שאינו שלו ועי' בר"ן:
+<b>שם ואו מנה או מאתים קאמר דהא בחד כתובה מיירי כו'. </b>ויותר נראה כוונת רש"י דל"ר הוא על תרי מיני כתובות מנה ומאתים. ומנה מ"ל בנבעלה בזנות או במוכת עץ לדברי חכמים בפ"א או בשבויה:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>תוי"ט ד"ה הבוגרת ומצאתי כו' כלומר מלאה שער כו' </b>ושלא בדקדוק כ"כ דהא משהביאה ב"ש סגי לשון הרע"ב אטעייה במחכ"ת. דבאמת אינה נקראת בוגרת עד ששה חדשים אחר הבאת ב"ש. וא"כ יוכל להיות שאז היא מלאה שער. ואף דאיילונית נקראת גם כן בוגרת לעיל (לו) ובקדושין (ד) והיא אינה בת שער כלל. אצלה הוא שם מושאל:
+
+Mishnah 9
+
+<b>במשנה האומר גנבתי כו' ואין משלם כו' ותשלומי דו"ה. </b>עי' בגליון גי' ס"א. ול"נ גי' שלפנינו עיקר דקמ"ל דאע"ג דבטביחה ומכירה לא הודה ובאו עדים שטבח ומכר אינו משלם דו"ה דכיון דפטור מן הכפל הרי תשלומי דו"ה א"ר ולא תשלומי ג' וד' כדאיתא בב"ק (עה ב):
+<b>שם בתוי"ט ד"ה האומר פתיתי כו' הא תינח במקום שהבו"פ לעצמה כו'. </b>ול"נ דאם מכחשתו (כדמשמע קצת לישנא דמתניתין עי' בתוס') אם היה לעצמה היה פטור כמו דאיתא בחו"מ סי' ע"ה סי"א באומר חייב אני לך והלה אומר אינך חייב לי כלום. אבל אם שייך לאביה לאו כל כמינה לאפקועי ממוניה וע' מהרש"א:
+<b>שם ברע"ב ד"ה המית כו' דקסבר כופרא ממונא. </b>כ"כ רש"י ר"ל ולא קנסא. ולשון רש"י בב"ק (מג ב) ד"ה והיכי דמי דכופרא כפרה ולא קנסא דליפטור משום הודאת עצמו. ומיושב הצע"ג שבתור"ע אות מ"ו. אך לשון וקסבר אינו מדוייק כ"כ . ועמש"כ שם (בע"א) בד"ה אימא בס"ד:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה רש"א אם לא הספיקה כו'. </b>עי' בגליון נ"א. אבל מפרש"י לקמן (מב ב) ד"ה כגון שעמדה בדין ובגרה מוכח כגי' שלפנינו. וכן גי' הרי"ף והרא"ש:
+<b>[שם בתוי"ט ד"ה הרי הן של עצמה כו' ואין ספק שכשכתב זה לא עלה בזכרונו מה שכתב הר"ן כו' </b>נ"ב עי' במל"מ שם וחידוש שלא זכר שכבר העיר כן התוי"ט כאן. מהגרמ"ש]:
+<b>שם בתור"ע אות מ"ט וכו' תוס' כו' </b>(והא דאינו נותן את הצער אף דפתוי קטנה אונס הוא דכיון דנעשה ברצון אין לה צער). ולכאורה מהראב"ד פ"ב מהל' סוטה ה"ד לא משמע כן ע"ש. אולם לפי דלשונו ז"ל אינו מבורר לי לכן לא אותביה מיניה תיובתא. ומש"כ עוד בתור"ע דא"א לומר דמיירי בקטנה דהא קתני סיפא והמפתה לכשיוציא. ופיתוי קטנה אונס הוא ומחוייב לישאנה. לע"ד לא נראה כן דהא באונס כתיב ולו תהיה לאשה תחת אשר ענה וגו'. והרמב"ם וכן הרע"ב אחריו כתבו בפ' דלעיל מ"ד דלהכי לא כתיב עינוי במפותה משום דאין לה צער. והרי הרב בעצמו אומר דגם קטנה מפותה אין לה צער וא"כ לא קרינן בה תחת אשר ענה. ובסנהדרין (נה ב) אמרינן גבי קטנה כיון דמזידה היא כו' ורחמנא הוא דחס עלה:
+ודע דמדברי התוס' סתירה נגלית למש"כ הרב הגר"ע הנ"ל בחדושיו לעיל (מ) דמאנס את הקטנה אין בה עשה דולו תהיה לאשה דאפילו רבנן דרשי במהוה עצמה לענין זה ע"ש. א"כ איך ס"ד דהתוס' לאוקמי בקטנה דהא קתני סיפא האונס שותה בעציצו. ובפרט לפי מה שנסתפק שם דאפילו כשתגדיל אינו מחויב עוד לישאנה ולפי ספיקו יש להסתפק ג"כ אם אנס אחות אשתו ומתה אשתו אח"כ אם מחויב אז לנשאה. ויש לחלק ועי' תוס' ריש יבמות ד"ה ואחות אשתו:
+ומה שכתבו התוס' דלא שייך בה מחילה צ"ל דכוונתם בשלא הגיעה עדיין לעונת הפעוטות עי' לקמן (ריש דף פו) בדבריהם. עי' תוי"ט שהקשה דאימא דאיצטריך מתניתין דהכא לאשמעינן דהצער בתפוסה לאביה והאריך בזה ע"ש. ובקל י"ל אי אמרינן דזהו עיקר חידושא הל"ל בהדיא דלאביה כי היכא דלא ניתי למטעי ולפרש כהראב"ד ויש עוד להאריך בזה ואכ"מ:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה המארס כו'</b> משום דגמ' נקט בסיפא אליבא דמ"ד דטעמא דמעין גורם כו' [נ"ב כמש"כ התוס'. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתור"ע אות נ"ב הקשה דא"כ דליכא מה"ת גר קטן שהורתו ולידתו שלא בקדושה. </b>ל"ל קרא שם למעוטי שאינה בסקילה תיפוק ליה דהיא בחזקת בעולה ע"ש. ול"נ כיון שנתגיירה אמה והיא מחזיקתה תחת השגחתה כדי שתתגייר משתגדיל לכן היא בחזקת משתמרת שלא נבעלה. ועי' בגמרא ס"פ ד' אחין. עי"ל דאתי למעוטי כגון שהושיבוה ע"פ חבית של יין ולא היה ריחה נודף קודם הזנות כדלעיל. וכמו שבדקו בנות יבש גלעד ביבמות (ס, ב) אבל לא אישתמיט תנא לאשמעינן דתהני הך בדיקה לענין קנס ולענין כתובה שתהיה לה מאתים. ולעיל (ו, ב) אמרינן רוב בקיאין הן ר"ל בהטיה. ועי' חגיגה (יד, ב) תד"ה בתולה:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה נישאת יתר עליו הבעל כו'. </b>ופרש"י [והרע"ב] שהוא זוכה גם בכל השנוים למעלה כו'. לכאורה קשה מזה לדעת הרמב"ם ברפי"ב מהל' נדרים שהאב מפר כל נדרי בתו והבעל אינו מפר אלא דברים שיש בהן עינוי נפש כו'. א"כ בזה גרע כח הבעל ולפמש"כ בתור"ע דמתניתין לא חשיב רק כללי שרשי זכיות אבל פרטי דיניהם ל"ח א"ש:
+<b>שם וחייב במזונותיה. </b>מ"ש התי"ט בסה"ד ד"ה וחייב כו' וברפ"ג דמעשרות מוקמינן למתניתין דהתם כמ"ד שאין מזונות לאשה דאורייתא. עי' מה שתמהתי עליו שם:
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתוי"ט ד"ה לעולם היא כו' וזכאי בה בכל זכות כצ"ל </b>וכ"ה ברש"י שברי"ף ובר"ן:
+<b>שם ד"ה עד שתכנס כו' והרי רב פליג על ר"א כו' אין הלכה כתלמיד במקום הרב כו'. </b>תמוה דהא ריו"ח ור' חנינא ג"כ סוברים כר"א. והכי הל"ל דאין הלכה כר"א משום דאיפרך:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה ולא כתב לה כל נכסים כו' אחראין כו' חייב כו'. </b>נראה דהוי"ו בא בכאן לחלק ור"ל או אפילו כתב לה שדה שוה מאתים אלא דלא כתב לה אחריות על שאר נכסיו חייב אבל לקמן (סוף דף נו) בתוס' ל"מ כן:
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>בתוי"ט ד"ה מיגד כו' והגי' בדלי"ת. </b>ול"נ דגם לגי' מיגר ברי"ש יל"פ לשון המשנה כמו וכמים הנגרים ארצה (שמואל ב י״ד:י״ד) כמים מוגרים במורד (מיכה א׳:ד׳):
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה אם רצה להוסיף כו'. </b>עי' ר"ן. והוסיף התוי"ט ע"ד וגדולה מזו כו' דחזי ליכי כו'. תמוה דז"א אלא בכהנים ובמשפחות המיוחסות. וכ"מ להח"מ בא"ע סי' ס"ו סק"ל שזהו החילוק ביניהם. אולם בב"ש שם ס"ק ט"ז לא משמע כן:
+<b>[שם בתוי"ט סד"ה יוסיף כו' דאפי' כותב דחזו ליכי מנהג טוב הוא כו' </b>נ"ב אבל רק ראוי להיות בכהונה ובמשפחות המיוחסות בישראל. כמ"ש שם בשם התוס'. ועי' שו"ע אה"ע סי' ס"ו ס"ז בהגהת רמ"א בשם המרדכי פ"ק. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה נותנין לבתולה י"ב חדש. </b>ובגמרא יליף לה מהא דכתיב תשב כו' ימים וילפינן מימים תהיה גאולתו. ובנזיר (דף ב) ומגלח א' ליב"ח שנא' ויהי מקץ ימים לימים ויליף ג"כ מימים דבתי ע"ח. ולכאורה כיון דילפינן מהתם והתם חדש העבור אינו נחשב בפ"ע במספר ירחים ששנינו בערכין (לא) וגואל כל יב"ח. שהרי אמר שם תמימה להביא את חדש העבור. הוא הדין בהני נמי אינו נחשב בפ"ע להשלמת יב"ח. ומוכח דאפילו היכא דחכמים נתנו החשבון בחדשים חדש העבור אינו עולה במספרם. וסייעתא להפוסקים ביו"ד סי' נ"ז סעיף י"ח ובא"ע סי' י"ג סעי' י"א דהעבור אינו בחשבון ותיובתא להחולקים שם:
+<b>שם הגיע זמן ולא נשאו. </b>עי' תוי"ט. ומש"כ ומיהו ס"ל כו' והל"ל ינשאו. לפי דקדוק הלשון הל"ל תנשאנה. אולם בלשון חכז"ל מצינו רבות כיו"ב:
+
+Mishnah 3
+
+<b>עד שתכנס לחופה. </b>התוי"ט הביא בשם הר"ן לדחות פי' הרמב"ם דחופה היינו יחוד מהא דתניא בברייתא נכנסה לחופה אפי' לא נסתרה. וכן העתיקה לעיל בפ"ק מ"ד. ול"ד דהא ברייתא היא לעיל (סוף דף יא) ולא גרסינן שם חופה אלא כנסה ראשון לשם נשואין כו' (וכן הר"ן גופיה לא העתיק בה מלת חופה). ויל"פ דהיינו מסר האב לשלוחי הבעל וכר"ל לעיל (מח ב) וכדפריש רבינא לומר דכתובתה מאחר מנה. וגם שאר אמוראי ל"פ עליו בזה ודלא כהא"נ שבתוס' שם. גם י"ל דכנסה היינו שמסרה האב לרשות הבעל ממש ובזה נראה דלכ"ע הויא כנשואה לכל מילי. ולפ"ז א"ש הגי' במשנה שם עד שתכנס לרשות הבעל דהיינו רשותו ממש. ודיוקא דרנב"י שם הוא מלשון כיון כמש"כ התוס' שם במתניתין ד"ה לעולם. ועמש"כ בנדרים (עג ב). ול"נ ראיה לפי' הרמב"ם דחופה היינו יחוד מיבמות (קז) "לא ניחא ליה דתהוי חופה דאיסורא" ומאי איסורא איכא אם לא היחוד דפנויה:
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב ד"ה המותר כו' ולא הקדיש מעשה ידיה עצמן. </b>וכ"כ רש"י. ל"י כוונתו בזה. דא"ל דס"ל דאם הקדיש מעשה ידיה בכלל מיגו דלא חייל על עיקר מע"י לא חל נמי על המותר כמו בקדושין (נא) באומר לה' נשים כולכן מקודשות לי והיו בהן ב' אחיות דאף הנכריות אינן מקודשות וע"ש ברא"ש וכמש"כ שם בס"ד. דהא לקמן אר"ע יפר שמא תעדיף עליו יתר מן הראוי לו. ודברי התוי"ט בזה דחוקים:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ברע"ב ד"ה בש"א. </b>אם הדירה ב' שבתות כו' כ"כ רש"י ול"ד דמשמע דדוקא במפרש אבל בסתם יוציא לאלתר ויתן כתובה והוא כרב לקמן בגמרא וכה"פ פסקו כשמואל דהלכה כוותיה בדינא וכ"ה גם דעת הרע"ב עצמו כמש"כ התוי"ט לקמן פ"ז מ"א ד"ה עד שלשים:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה בה"א. </b>ולשון הפרה שכתב (ר"ל הרמב"ם) לאו בדוקא כו' ומשום כו'. וכ"ה לשון הגמרא לקמן (סג) אפשר דמיפר נדראי. ושם י"ל ג"כ כמש"כ התוי"ט דאגב רהיטא דנדרי בתו עצמה נקיט. אבל מצינו ג"כ בעלמא דנקיט לישנא דהפרה בבכורות (ריש דף לז) וע"ש בתוס'. ועי' תוי"ט פ"ח דנדרים מ"ז ד"ה להפר:
+<b>[שם בתוי"ט ד"ה התלמידים וכו' וכתב הר"ן ותמה אני למה לא הוזכרה במשנתנו כו' </b>נ"ב עי' בב"ד שתירץ דלא בעי למנות ת"ח משום דצניעי טפי והתורה נמי לא פרסמה הגמל מפני שצנוע בתשמיש כדפי' רש"י בפ' וישלח כו' ע"כ וכבר קדמו בזה המהר"ם שיף ועי' בק"ן ומ"ש בשם רש"י פ' וישלח כ"ה בירוש' כאן ובב"ר פ' וישלח. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה טרפעיקין. </b>עתוי"ט. ודבריו תמוהין שהרי כדברי הרמב"ם מפורש להדיא בגמרא לקמן (סד) מאי טרפעיקין אר"ש איסתרא כו' פלגא דזוזא. ועי' פרש"י שם (ולפמש"כ בסה"ד מדברי הרמב"ם בחיבורו שדינרין דת"ק הם של מדינה. יהיה שיעור של ר"י טפי משל ת"ק) ואולי דלזה כיון התוי"ט במש"כ לקמן אבל בגמרא כו'. אולם מ"מ דבריו אך למותר:
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה אר"י לא פסק לה שעורים אלא רי"ש כו'. </b>ועי' לקמן פירושו בגמרא. ומשמע דת"ק פליג עליה וס"ל דבכ"מ שעורים כפלים בחטים. והני תנאי כתנאי דפליגי בפ"ח דפאה מ"ה ור' יוסי כר"מ דשם. ונ"ל סמך יפה להת"ק מקרא סאה סלת בשקל וסאתים שעורים בשקל (מלכים ב ז׳:א׳):
+
+Mishnah 9
+
+<b>משקל ה' סלעים שתי ביהודה שהן עשר סלעים בגליל. </b>כה"ג בחולין (קלה) במשנה:
+<b>שם ברע"ב ד"ה שתי. </b>קשה לטוות כפלים כשל ערב. וכ"כ רש"י. ובנגעים פי"א מ"ח העתיק מפי' הרמב"ם שהשתי דק והערב עב מאד. וב' הפירושים יש להם מקום כאן ושם:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה שום במנה כו' ורש"י מסיים אין לו לומר תנו לי עוד חמישיתו כו'. </b>וקמ"ל דאף דאיתא עדיין טעמא דהן פוחתין מ"מ א"צ להשלים חומש. ומהרע"ב משמע דאשמעינן דלא יוסיף שליש. והוא דל"ת דעל שום ג"כ מוסיפין אלא דברישא להכי פוחת עוד חומש לפי ששמאום יותר מדאי עד כדי ההוספה ופחיתת חומש קמ"ל דלא. ומיושב קושיית התוי"ט פשיטא:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט סד"ה המדיר כו' אבל הכא דקתני המדיר כו' תוס'. </b>והנה לא העתיק רק התירוץ הזה. ובמחכ"ת סותר א"ע למש"כ לעיל פ"ה מ"ה ד"ה המדיר בשם הטור. והטור ע"כ סובר כתירוץ הראשון שבתוס':
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה ולא קוצה לה חלה. </b>אולי צ"ל לו כדלקמן בברייתא כל היודע באשתו שאינה קוצה לו חלה. דהרא"ש כתב דבעינן דוקא שמכשילתו:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה מאכילתו כו' ויש לגמגם למה נקיט כהן. </b>ובמש"כ בס"ד בברכות (כח א לא ב) יתיישב זה ע"ש. וסתם כהנים מטוהרין הן לאכילת תרומה ולמקדש:
+וכן לקמן גבי חלה נקיט גבל דמסתמא הוא טהור עי' חולין (קכב ב) רש"י ד"ה לגבל:
+[ומה שנוגע להירוש' הנה בגי' הירוש' שלפנינו ג"כ ליתא "כהן" אבל הריטב"א והר"ן הביאו את הירושלמי בנוסחת "כהן" ובש"מ הביא לשון רש"י שכ' לאו דוקא כהן אלא אורחא דמילתא נקט שהכהן היה מתקן את הכרי ונוטל את הראוי לו עכ"ל. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>בתוי"ט ד"ה האב צריך כו' ומסיימו התוס' ואיירי כו' ולהר"ן כו'. </b>ולע"ד ה"נ דסברת כאן נמצאו כאן היו היא מענין חזקה. אלא דחזקה הוא דמוקמינן זמן המאוחר בחזקת המוקדם לו. וכאן נמצאו כו' הוא להיפך דמוקמינן זמן המוקדם בחזקת המאוחר לו עי' לקמן תד"ה על בעל החמור. והנה בחזקה המוקדמת כ' התוס' בחולין (יא) דכל שלא נודע החזקה בשעתה אלא שנתבררה אח"כ לא אזלינן בתרה. וה"נ נאמר בחזקה המאוחרת דהוא כאן נמצאו כו'. והתם לא נודע לנו כלל בעת היותה בבית אביה שנאנסה רק אח"כ בבואה לבית בעלה נתברר לנו שנאנסה מקודם בעודה בבית אביה לכן לא אזלינן בתרה. וכעין זה מצאתי בנו"ב חלק חו"מ סי' ד' בסופו ע"ש. אלא דק"ל על סברת התוס' דלדבריהם יפלו רוב החזקות. דאף בדבר הנראה לעין הלא אינו רואה רק מה שהיה קודם קצת. כי הגעת דבר הנראה לעין הרואה יתמהמה זמן מה לפי דעת הרבה מחכמי הראיה. אולם לפ"ז יקשה מאי דפריך ראב"י בחולין (י ב) ודלמא כגון שיצא דרך אחוריו דקא חזי ליה כי נפק. דמ"מ בעת הסגרו לא חזי רק איך שהיה בזמן קדום קצת. וא"כ ע"כ צריכא לחזקה. ואולי י"ל דהא קי"ל תכ"ד כדבור דמי וא"כ ה"נ לענין חזקה ל"א אלא בתוכ"ד. ובזה מתורץ ג"כ קושייתי על התוס'. ולכאורה ע"כ צ"ל כן בהא דאמרינן שם וראב"י כגון דקיימי דרא דגברי כו' וע"ש בתוס'. והא מ"מ ניחוש דבתוך שהגידו זה לזה וזל"ז בצר ליה שיעורא. אלא ע"כ צ"ל שהכל היה בתוכ"ד דכדבור דמי ולא משום חזקה. ולא תאמר דתכ"ד אינו אלא לענין דבור. דבנדרים (פז) איתא ג"כ לענין קריעה דאם קרע ואח"כ מת בתכ"ד דיצא ידי קריעה. אבל כ"ז הוא לפי העתקת הרא"ש והר"ן בחולין שם בשם התוס'. אבל כפי הנמצא בתוס' שלפנינו שם נראה בדבריהם כוונה אחרת והוא משום דלא נודע לנו בבירור גמור שהיתה הפרה כשרה מקודם והיינו משום דאיכא מיעוטא דמיעוטא טריפות דחיות יב"ח כמש"כ הש"ך בסי' נ"ז ס"ק מ"ח בשם המהרש"ל. ולפ"ז כש"כ דלא מהני חזקה דאתיא מכח רובא שכתבו הרא"ש והר"ן ואכמ"ל:
+<b>שם ד"ה וחכ"א כו' ורבנן לא אתו לאפלוגי כו'. </b>וכה"ג ביבמות (קטז ב) במשנה דנקטי ב"ש אחת כו' ואחת כו' עד הבציר אע"ג דבכל הני גם ב"ה מודו כדמוכח בברייתא שם:
+
+Mishnah 9
+
+<b>בתוי"ט ד"ה האיש שנולדו כו' דאי לאחר שארסה כו' </b>ול"י מנ"ל הא דהא גבי מורדת תניא לעיל (סג) אחת ארוסה. ועי' בשו"ע סי' ע"ז בח"מ סק"כ ובב"ש שם:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט סד"ה בש"א כו' שממהר לגרשה כו'. </b>בתוס' שלפנינו שמוזהר לגרשה:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ברע"ב ד"ה נכסים ידועים כו'. </b>הנה כה"פ פה אחד פסקו כריו"ח כיון דתניא כוותיה. וכן הרמב"ם בפירושו פי' כוותיה. ול"י מה היה לו להרע"ב בהביאו גם דעת ריב"ח והשוון אהדדי אית דמפרשי כו' ואית דאמרי כו':
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה שאם מכרה כו' ובתוס' כו' תימא אמאי קתני שאם מכרה כו'. </b>לפמש"כ הרא"ש והר"ן בשם הרמב"ם דמהני אפי' לנכסים שנפלו לה משנשאת דבל"ה מכרה בטל ע"ש. י"ל דלהכי קתני לשון דיעבד לאשמעינן הא ואה"נ דאפי' לכתחלה. וכן לפמ"ש התוס' לעיל (עח ב) בד"ה לא כר"י. י"ל דאתי לאשמעינן בזה כאמרו לו:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה אבל משביע הוא את יורשיה. </b>כתב התוי"ט ובגמרא שהוא טוען כו'. בגמרא לא נמצא זה אלא ברמב"ם ברפי"ז מהלכות מלוה והוא מרב האי ורי"ף בתשובה כמ"ש הה"מ. ואדרבא הה"מ טרח שם ליישב מדוע לא מוקי הש"ס הא דהיתומים לא יפרעו אלא בשבועה בכה"ג. ולדעתי נראה דכאן לא בעינן שהוא טוען כו'. דהא היה יכול להשביעה שבועת אפטרופיא אפי' לר"ש דלקמן (פח ב) כשבאה לגבות כתובתה ע"ש בתד"ה לאפוקי. אלא שפטרה. וכיון דאמרינן דלא פטר רק אותה א"כ ממילא יורשיה חייבין לישבע שבועתן (דמש"כ המהרש"א כאן בתד"ה נדר דלענין שבועת אפטרופסין לא ניחא לפרש גבי יורשין שבועה שלא פקדנו ע"ש אינו מוכרח כלל):
+ומש"כ בתור"ע כאן דבפגמה ומתה אף בחייו אינם גובים ממנו כו'. תמוה משני פנים (א) דגמרא מפורשת בשבועות ס"פ כל הנשבעים פוגם את שטרו ומת יורשין כו' ונוטלין. ומש"כ בשו"ע סס"י פ"ד נגד זה כבר הרעישו האחרונים בו. (ב) דהא הכא פטרה משבועה זו דפוגמת כדמסקינן לקמן בגמרא ומאי שייך א"א מוריש שבועה לבניו בזה:
+<b>שם אבל יורשיו משביעין כו'. </b>והא דל"ת הכא ג"כ דהבאים ברשותו משביעין כו' נדחק התוי"ט בזה מאד וגם דבריו מגומגמים. ולולי דמסתפינא מרבותי הפוסקים הנלע"ד דבדוקא לא תני הכא הבאים ברשותו דכיון דהוא פטרה שוב גם הלקוחות א"י להשביעה. דעי' בשבועות (מא) תד"ה וכי מה שהכריחו מבבא זו (אף שהזכירו בדבריהם לישנא דאבא שאול ב"מ דלקמן בגמרא באמת ל"י מדוע לא הביאו מבבא זו דמשנתינו) טעמא דהנפרע מן היתומים ל"י אלא בשבועה אינו משום דהלוה גופיה דלמא הוה טעין אישתבע לי (ודלא כפרש"י במתניתין דלקמן) ומשמע דממשועבדים מודו דטעמא משום הכי הוא כפרש"י ועי' בר"ן שהכריח פירושו מהגמרא. וא"כ היכא דפטרה ממנו ולא היה יכול לומר לה השבעי לי ממילא גם הלקוחות אינן יכולין להשביעה:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתוי"ט ד"ה מנכסי יתומים כו' ובס' המשנה דירושלמי כו'. </b>וכ"נ מפרש"י:
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>במשנה מן הסכנה ואילך כו'. </b>בתור"ע הביא בשם הכ"מ דהרמב"ם מפרש דאז כשהיתה הסכנה תקנו כו' ואע"פ שעברה הגזרה נאמן כו'. ובזה נראה מדויק לישנא דרשב"ג מן הסכנה ואילך ולא אמר בשעת הסכנה כמו בר"פ ר"א דמילה. ומש"כ עוד ופסק כרשב"ג אי כו'. לכאורה לא היה צריך לכ"ז דכיון דאר"נ בגיטין (לז ב) נאמן אדם כו' יש לנו לפסוק כוותיה. אלא כלפי מש"כ הרא"ש והר"ן בדעת הרי"ף דדחי הא דר"נ מפני סתמא דת"ק דהכא. לכן הוכרח ליישב גם מתניתין אליביה. ועמ"ש בס"ד בחדושי לשו"ע או"ח סי' ק"ס. ובמס' מגילה (ז). ומלישנא דהרמב"ם משמע דדברי ר"נ הן הן דברי רשב"ג. וקשה דלפ"ז מאי פריך עליה דר"נ ממתניתין דהכא ואוקמיה כתנאי דברייתא. ומדוע לא משני דהוא אמר כרשב"ג. וכש"כ לפמש"כ הכ"מ דרשב"ג מפרש לדברי ת"ק. וצ"ל דהיינו לאחר שמצינו לחכמים דברייתא דאמרי א"צ לכן אמרינן דגם רשב"ג כוון לדבריהם. אבל בלא זה היה מסתבר יותר לומר דדוקא בשעת הסכנה ממש קאמר רשב"ג:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה ויורשי הראשונה קודמין ליורשי שניה. </b>פשוט דה"ה שקודמין גם להשניה עצמה. ואיידי דתני יורשי הראשונה תנא נמי יורשי שניה. וכדרך דאר"א לקמן בגמ' בסיפא דמתניתין:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ברע"ב ד"ה הראשונה נשבעת כו'. </b>כ"כ רש"י והר"ן אם שניה טוענת כו' השבעי לי. כ"כ רש"י והר"ן. והתוי"ט העלה בצ"ע דזה הוי כמו מנכסים משועבדים דנשבעים אפי' בלא טענה. ול"נ דהא משמע אפי' אנו רואים דיש בהנכסים כדי גיבוי כל הכתובות. ואינו אלא משום חששא דלמא לא משתייר כדפרש"י דהיינו שמא ימצא בע"ח מוקדם על האחרונות וכדומה ואינו ברי הזיקן לכן ס"ל ז"ל דאינן נשבעין אלא בטוענות. ועי' בב"ש סי' צ"ו ס"ק כ"ד:
+<b>שם בתו"ח ד"ה הר"ב כו' וק"ק אמאי לא פי' כאביי ע"ש. </b>ול"נ כיון דלדינא ליכא נפקותא דלענין מה שגבה לא גבה גם לפירושם כן דהלכה כת"ק. ועוד דגם סתמא דמתניתין דלקמן דתני הראשונה מן השניה כוותיה וה"ל מחלוקת ואח"כ סתם דהלכה כסתם. ולענין יתומים גדולים ודאי גם לפירושם הלכה כאביי קשישא כמש"כ הרא"ש מש"ס דגיטין והכא מיירי כשאין שם יורש כמש"כ הרע"ב (והוא מהרמב"ם) או כמש"כ התוס' והרא"ש דמיירי שפטרן אביהן מן השבועה. ולהכי לא ניחא להו כדאביי משום דלדידיה אתא הת"ק דלא כהלכתא:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ומוכרת למזונות כו'. </b>בתוס' סד"ה מתניתין מני כו' הוא דמוכרת כתובתה שלא בב"ד. משמע דמפרשי דשלא בב"ד קאי אכולה מילתייהו דאף הארבעה וחמשה פעמים שמוכרת לכתובתה א"צ ב"ד. והתוספות יו"ט לא הרגיש בזה ע"ש:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה אפי' מכרו שוה מנה במאתים כו'. </b>ובתוי"ט אלא ודאי דס"ל להירושלמי דבפלג איכא אונאה לקרקעות וכ"ה בטור כו' ומיהו התוס' בפ"ב דקדושין כו' ע"ש. ל"י מדוע לא הביא דעת התוס' לעיל (צח) ד"ה אלמנה שברור מללו דבפלג יש אונאה וכן הרא"ש בפ' הזהב סי' כ"א והרי"ף שם הבינו דעת הירושלמי כן:
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה ואם מתחלה נשאה כו' יש לה כתובה. </b>עתוי"ט. ומש"כ מ"מ איסורא דרבנן עביד כמבואר ברמב"ם בפכ"א (כ"נ דצ"ל) הלכה כ"ו. ועי' במ"מ פט"ו מהל' אישות הל"ו. אבל משמע ודאי דאם יש לו אשה בת בנים מותר לישא איילונית וא"כ דבריו אינן מוכרחים:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה לכשתבוא אצלי אזונה כו'. </b>עי' פירש"י ורע"ב. ותמיהני מדוע לא פי' כפשוטו דקאי על הבת עצמה ולאפוקי מאלמנה דתנן לקמן דיכולין לומר לה אם את אצלינו כו' עי' ברא"ש ור"ן:
+<b>שם ברע"ב ד"ה הנושא כו'. </b>או שאמר אתם עדי שאני מחייב עצמי. מוכח שהולך בשיטת הרמב"ם (הובא בר"ן) שגם באתם עדי יכול להתחייב א"ע ושכן גם דעת הרי"ף. והתוי"ט ל"ד שהשיא כוונתו לעדי הודאה כשטת רש"י. אולם פי' הרע"ב במשנה תמוה דהרי חזינן דהש"ס לא אוקים למתניתין בכגון זה אלא בגוונא דפלוגתתם או בשטרא פסיקתא:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוס' חדשים ד"ה אבל בירושלמי פ"ט דשביעית כו' </b>[נ"ב ראיתי בס' דרשות מוהר"י ן' שועיב פ' ויגש שכ' וז"ל:
+וכתבו חכמי הטבע כי הצבי אינו סובל שום דבר בקרנים כשאר החיות או הבהמות שיש להם קרנים. כי מיד הוא משליך אותו וע"ז אמרו חכמים ז"ל הניח מעותיו על קרן צבי עכ"ל ועי' ש"מ. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה בשביל כו'. </b>כן הוכיח הרי"ף אחר משנה דלקמן. לא נמצא שם שום הוכחה רק כתב סתם דנפקא ליה מהלכתא וקי"ל כרבנן. וזה כתב ג"כ על משנה זו בעצמה ולית הל' כאדמון. אולם בב"ב ר"פ מ"ש כ' הרי"ף טעם ע"ש ובנ"י:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>במשנה יהודה ועה"י והגליל. </b>התוי"ט הקשה מדוע הפסיק בעה"י בין יהודה לגליל אשר שניהם בא"י בעבר המערבי. ולי י"ל משום דאמרינן בחגיגה (ריש ד' כה) דרצועה של עובדי כוכבים מפסקת ביניהם. אבל הירדן הוא עצמו ג"כ בכלל ארץ כנען. עי' בכורות (נה) ועי' בתור"ע בשביעית פ"ט אות מ"ב מה שהביא מס' כפתור ופרח:
+
+Mishnah 11
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ואין הכל מוציאין כו'. </b>דאי רישא בכנעני השתא מעלין אמרת צ"ל דאין מוציאין. הק"ו תמוה. אבל הרב ל"ד במחכ"ת דעי' בר"ן דלא כתב זה אלא לפי' הראב"ד דהכל מעלין היינו שכופה העבד את רבו להעלותו לירושלים וע"ז שפיר קאמר צ"ל דא"מ:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nashim/Rashash on Mishnah Kiddushin/Hebrew/Vilna Edition.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nashim/Rashash on Mishnah Kiddushin/Hebrew/Vilna Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..30ac42dd8aee40304cbad8e4d1338f860a7a39dc
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nashim/Rashash on Mishnah Kiddushin/Hebrew/Vilna Edition.txt	
@@ -0,0 +1,182 @@
+Rashash on Mishnah Kiddushin
+רש״ש על משנה קידושין
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה קידושין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה וקונה א"ע בחליצה כו'. </b>היינו מהזיקה לבדה קודם שנקנית לו בביאה. ולא הוה כקונה א"ע דאשה דהוא אחר שנקנית לו בא' מהג"ד:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה בביאה כו'. </b>ועי' בפי' הרע"ב כו' דדריש יבא עליה מ"מ ולא מויבמה. ול"נ דתרוייהו צריכי (וכ"מ מהתניא אידך דשם דנקיט לתרוייהו דרשי) דהרי חזינן דיש חילוק בינו לבינה בישן הוא דלא קנה ובהיא ישנה קנה (אף דלענין שוגג ומזיד כו' דילפינן מיבא עליה כהדדי נינהו) וע"כ משום דרשה דויבמה הוא:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה וקונה עצמו בשנים. </b>עתוי"ט בד"ה וקונה שכ' דאפילו מוכר עצמו הואיל ויוצא בשנים שקצב כו'. וזהו דוחק. ולפמש"כ המל"מ בפ"ב הל"ג מפרש"י והרמב"ם דבנמכר סתם יוצא בשש א"ש בפשיטות. ואולי דמכאן גופא הוא דדייקי להו. ובזה מיושב קצת קושית הרש"א לקמן (טו ב) בתד"ה אמאי:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה דר"מ ור' אלעזר. </b>כצ"ל בל"י והוא ר"א בן שמוע חבירו דר"מ אבל ר' אליעזר היה רבי' דרבי' וב"מ מוגה בגליון הרי"ף בשם ד"ת. אך לפ"ז לא א"ש מש"כ התוס' בד"ה בהמה הב' אבל אכתי קשה כו' והתם קתני ר' אליעזר כו'. וראיתי בר"ן שהעתיק בההיא דב"מ ג"כ אלעזר בל"י והשתא גם דברי התוס' מיושבין. והסה"ד ל"ד בהביאו משנתינו בדר' אליעזר:
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה שיש להם אחריות וכו'. </b>מה שהקשה בתור"ע אות ט"ו מזה לר"נ בב"ק (יב) לפי' הרע"ב ע"ש. לדידי לק"מ כיון דכבר תני לעיל קנין עבדים בפ"ע שנקנין בכסף כו'. ואדרבה לדידי' ניחא טפי דנכללו גם בכאן לענין קנין משיכה דמהני בהו כדאמר שמואל לעיל (כב ב):
+<b>שם בתוי"ט ד"ה בשטר כו' במוכר שדהו מפני רעתה כו'. </b>עי' בזה לשון התו"ח. ול"ד דאדרבה שמואל סתמא קאמר במכר לא קנה. ולרב המנונא צ"ל דשמואל מודה בה ולר"א איכא לאוקמי מילתא דשמואל דאף מפני רעתה לא קנה:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה ובל תטמא למתים. </b>ופרש"י דכהנים וכ"מ להדיא בגמרא. והא דלא מפרשי לענין טומאה ברגל דישראל מוזהרין עליה כדאיתא בר"ה (טז ב) משום דההיא אף בטומאת נבלות ומאי איריא דנקיט למתים ועי' בתשו' ש"א סי' ס"ו:
+
+Mishnah 8
+
+<b>ברע"ב ד"ה חוץ מסוטה ונזירה שהן מניפות מנחתן כו' שמנחתן כו' כ"כ רש"י. </b>לכאורה אינו מדוייק דבנזיר אין תנופה במנחה. (ר"ל במנחת נסכיו של עולתו ושלמיו) רק בהזרוע וכו' כדכתיב בקרא. אולם לשון המשנה משמע ג"כ דמנחת קאי נמי אנזירה. ונ"ל דקורא התנא לחלה ולרקיק דטעונין תנופה בשם מנחה כמו דהתורה קוראה לשתי הלחם בשם מנחה (בפ' פנחס) וכדאיתא במנחות (מו ב). וע"ש בתוס' ר"פ כל המנחות:
+
+Mishnah 9
+
+<b>בתוי"ט ד"ה חוץ מן הערלה כו'. </b>אבל תו"מ אינן מוטלות אלא על מי שיש לו קרקע כו'. ול"נ שכוונו להא דדרשינן בב"מ (פח) תבואת זרעך ולא לקוח וע"ש בתוס'. ולע"ד ה"נ לחלק משום דתנן ברפ"ב דחלה דפירות חו"ל שנכנסו לארץ חייבים בחלה ומשמע דהוא מה"ת ולכן גזרו בה טפי אטו דנכנסו לארץ ועמש"כ בחדושי להרמב"ם בפ"א מהל' תרומות הל' כ"ב:
+
+Mishnah 10
+
+<b>במשנה כל שישנו כו' לא במהרה הוא חוטא. </b>לכאורה זה מתאים עם האמור בפ"ב דאבות מ"ב יפה ת"ת עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה האיש מקדש כו' שמצוה בו יותר מבשלוחו כו'. </b>בגמ' א"ד בהא איסורא נמי אית בה כדר"י א"ר כו'. לכאורה כיון דקי"ל הכי כדר"י א"כ טעמא דמתניתין דקתני בו הוא משום איסורא וכ"ה בפי' הרמב"ם. ואולי דר"ל אע"פ שמכירה מ"מ מצוה איכא וכדמוכח מבבא דהאשה מתקדשת כו' ועי' בתד"ה אי איתמר. אבל מ"מ לא ה"ל להשמיט דינא דר"י א"ר. ופי' הרמב"ם בכאן מגומגם ע"ש:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה התקדשי לי כו' אבל בפ"ד מהל"נ כתב כו'. </b>אמרי' ראה רבי דבריו של ר"ש בקידושין כו'. ואנכי תמה דא"כ דיש סברא לחלק מנ"ל לרבה לומר דמתניתין ר"ש דוקא דלמא אתיא ככ"ע דבקידושין מודו. ואין לדחוק ולומר דבאמת אין כוונת רבה דאתיא כוותיה דוקא אלא דר"ל דאתיא כסברת ר"ש שם. דהא לעיל מפקינן מתניתין מדר"י מדפליג עליה דר"ש שם בשבועה:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה בדינר זה של כסף ונמצא של זהב כו' א"מ. </b>ופי' הרע"ב דאיכא דניחא כו'. לכאורה ע"כ לא הוצרך הש"ס להאי טעמא לקמן אלא למיפרך לר"ש. אבל לרבנן בלא ה"ט נמי ניחא דס"ל דאפי' הטעה לשבח א"מ וכ"מ מפרש"י לקמן (מט ב) במשנה ובפי' הרמב"ם ועי' בב"ש סי' ל"ח ס"ק מ"ד ומ"ה:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה בן עיר ונמצא בן כרך כו'. </b>נ"ל מדהתחיל בבבא שאח"ז בעל מנת ולא סמך על הע"מ שהזכיר בתחלת המשנה. דבן עיר וב"כ אין המכוון בהם שדר עתה בעיר או בכרך כדמשמע מפרש"י. אלא שהרצון בהם שנתגדל בעיר או בכרך וידוע בנסיון ההפרש שביניהם בטבעם ובד"א. ולפי שהוא שינוי שבגופו לכן כללו בסדר אחד עם הקודמים שכולן הם בגופן. ובבבא דלאחריו ששונה בה דברים שחוץ לגופו התחילה בע"מ בפ"ע:
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה אינה מקודשת כו' ותנן נמי גבי גיטין כו' וצריכא כו' והשתא א"ש כו' ולא תני כו' האשה כו'. </b>ול"נ דבלא"ה נמי א"ש דל"ת לה דמ"ל לכפול לתנא לאשמעינן בדידי' ובדידה והתם איצטריך משום דפליג ר"א. אך מצינו לעיל דכפל תנא לאשמעינן וכן היא שהטעתו:
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה שכל המומין הפוסלין כו'. </b>מהרש"ל הגיה כל ועי' הגרי"פ. ואפשר לומר שהשי"ן כאן במקום ו' כמו שאפר כירה כו' בריש ביצה:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתוי"ט ד"ה אינן מקודשות כו' וכתבו התוס' כו' ואחות אשה נ"ל כו' דחייבי כריתות היא. </b>הלשון תמוה דשם מסקינן דאחות אשה ממעטינן מן והיתה לאיש אחר ושאר ח"כ ילפינן מינה בהיקשא דר' יונה. ואולי כוונתם ליישב מדוע לא נמעט מאיש אחר חייבי לאוין דכתיב בהו ג"כ לא יקחו על לכתחלה לזה אמרו דח"כ היא לכן מסתבר יותר למעט אותה. ודברי התוי"ט בזה מגומגמין. גם מה שהביא מפרש"י דשם דכולהו ח"כ מאחות אשה ילפינן דכתיבא בה לא תקח לא תקדשנה. שגה ברואה במחכ"ת דרש"י קאי שם על לכתחלה. ודיעבד נ"ל מאיש אחר כמש"כ. ודברי התו"ח בזה תמוהים:
+
+Mishnah 8
+
+<b>ברע"ב ד"ה המקדש בחלקו. </b>שחלק עם אחיו הכהנים. וכ"כ רש"י. אף דמשמע מפירושו בגמרא (נב ב') ד"ה כי קא זכו דגם הבעלים אם קדשו בחלקם א"מ. מ"מ לשון בחלקו משמעו טפי דקאי על הכהן כמש"כ התוס' בב"ק (יב ב) ד"ה ומחיים. ועוד קדשי קדשים אינן אלא בכהן:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה רי"א כו' ופליגי אמוראי כו' ורי"א איפכא כו'. </b>עי' פרש"י ד"ה רי"א ור"ל דלהכי מספקא ליה. וא"כ לענין פירושא דמתניתין לא שבקינן מאי דפסיקא ליה לר' ירמיה משום ספיקא דר' יעקב כמש"כ הפוסקים בכ"ד:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה רחבג"א כו' שאפי' באכ"נ לא ינחלו. </b>עפרש"י ותוס' ובסוגית הגמרא ובתוס'. ולכאורה קשה דהכא משמע דאי לא כפלי' ה"א דיוקנסו ולא יטלו כלל ואף שילכו ויסייעו בכיבוש אכ"נ כשאר שבטים ובגלעד כבר סייעו כאחד מהם. ולקמן בגמרא אמרינן אליביה סד"א כו' לא תיטיב לא אגרא ולא דינא וכן גבי אם בחוקותי כו' וגבי אם תאבו ושמעתם. וי"ל דהכא ודהתם ר"ל דלא הוה ידעינן המכוון איך הוא אם ר"ל לא אגרא ולא דינא. או אפי' דינא:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה דבר עליה לשלטון כו' מקודשת. </b>וכ' התוי"ט ד"ה דבר מסיים הרמב"ם והניחה השלטון ולא תבעה והיינו כהתוספתא כו' דתני אם דבר כו' כדרך המדברים כו'. ותימה דאדרבה מהתוספתא משמע דאם רק דבר כדרך המדברים אע"פ שלא נעתר לדבריו ולא מלא בקשתו מקודשת. ועיינתי ברמב"ם שם וראיתי שלא כתב כן אלא במקדש בשכר שידבר כו' דאינה מקודשת. ושם שפיר נקט כן לרבותא:
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתור"ע אות ל"ו הקשה על הרשב"א שמביא הר"ן דתיפוק ליה דהוה ע"א בהכחשה. </b>ול"נ דאתי לאפוקי מדעת הרמב"ם הובאה בשו"ע סי' י"ז סל"ז בעד אומר מת וע"א אומר לא מת ובאו בב"א דאם נשאת לאותו עד שאמר מת ל"ת. אך שם התנה שהיא אומרת ברי לי שמת והכא היא א"י למי קדשה אביה. ועי"ל דכוונת הרשב"א דאם אותו שאמר אני קדשתיה כנסה בעצמו בלא התרת ב"ד אפי' קודם שבא השני תצא ולאפוקי מדעת הר"ן בתשו' הובאה שם סל"ט:
+
+Mishnah 8
+
+<b>ברע"ב ד"ה אין הבוגרות כו' אמרינן לא שביק אינש כו'. </b>נראה דלפ"ז כש"כ קטנות דאינן בכלל דהא בהו איסורא נמי איכא (לעיל רפ"ב) ודנקיט לעיל קטנה לאו דוקא אלא הכוונה על נערה וכלפי אחותה הבוגרת ק"ל קטנה וכה"ג מצינו טובא. ולפ"ז ל"ד הרע"ב במש"כ אח"כ אבל הקטנות והנערות כולן צריכות גט. הוסיף נערות על לשון הגמרא וגרע. אמנם לפ"ז יש לדקדק טובא בדינא דב' כתי בנות אם נאמר דגם שם אין הבוגרות והקטנות בכלל הספק עי' בתוי"ט מ"ט ד"ה משתי נשים וכו' בהעתקת לשון הב"י לא משכחת לה ב' בנות מאשה אחת שתיהן נערות דהרי משך ימי נערות אינן אלא ו' חדשים ואינן כדי עיבור. אם לא בתאומים או דהגדולה איחרה בהבאת סימניה. או דגם לנערה לא הודיע מהקדושין שתתרצה וא"כ ממ"נ עביד איסורא וא"ש גם דברי הרע"ב:
+
+Mishnah 9
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ואמר. </b>ולשון הרמב"ם כו' ובשעת הקדושין כו' וא"נ שנתכוון כו'. הרמב"ם ודאי לא נתכוון למידק אבל אם פירש כו' כיון שפסק כר"י דאין אסורה אלא גדולה שבגדולות ואין כאן ספק. ופשוט דגם הר"ן לא נתכוון רק כיון דפסקינן כאביי בקדושין שא"מ לביאה דהוו קדושין לכן פי' דאפי' בכה"ג ר"מ ס"ל דכולן אסורות ול"ת דוקא כשהוכרו ולבסוף נתערבו כדמוקמינן לעיל אליבא דרבא:
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>במשנה הולד הולך אחר הפגום ואיזה זו זו אלמנה לכ"ג כו'. </b>לכאורה קשה הלא גרושה וחלוצה מותרות בתרומה ואלמנה מותרת אף להנשא לכה"ד. והולד הוא חלל ואסור בתרומה ואם היא בת פסולה לכה"ד וא"כ הוא פגום יותר מהן. וי"ל הרי גם הן נעשות חללות עכשיו כדלקמן (עז):
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה נתיני. </b>וכ' התוי"ט ד"ה נתיני לא אמר בגמ' מנלן כו'. ול"נ דהגמרא סמיך על הא דמייתי על כהני כו' קרא דוישבו הכהנים כו' והנתינים כו':
+<b>[שם בתוי"ט ד"ה לויי כו' אין תירוצם עולה כו' </b>נ"ב כבר העירו ע"ז התוס' ביבמות (פו סע"ב) ד"ה ומבני לוי לא מצאתי שם וז"ל ואפילו למ"ד עיקר שירה בפה מ"מ הקפיד משום דאיכא נמי מצוה בכלים עכ"ל וזהו כדמסיק התוי"ט ומיהו אפשר כו'. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>ברע"ב ד"ה האומר כו' דקרוב הוא אצלו כ"כ רש"י. </b>עי' בר"ן. ובגמרא ד"ה לא מהימנא פי' בעצמו דלא מיפסל אלא בעדות גמורה. והא דלא פי' שם משום קורבה. דהלא אומר שאינו בנו. אבל מ"מ ה"ה חורגו דנחשב בקרובים בפ' ז"ב:
+<b>שם בתוי"ט רי"א נאמנים כו' ומ"ש הר"ב ואין האם נאמנת כו'. </b>וכ' התו"ח דאם נאמין לה א"כ תהא נפסלת משום זונה ואין אדם נפסל ע"י עצמו ע"ש. ואין זה מספיק דאם היתה זונה כבר מא"ל. ועוד דגם על עצמה נאמנת דשויתה אנפשה חתיכה דאיסורא עי' יבמות (מז) תד"ה נאמן. ועי' שלהי נדרים גבי האומרת טמאה אני לך ובר"ן שם:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nashim/Rashash on Mishnah Kiddushin/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nashim/Rashash on Mishnah Kiddushin/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..eda87ba845248759249c08bed2359508fcf5229a
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nashim/Rashash on Mishnah Kiddushin/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,185 @@
+Rashash on Mishnah Kiddushin
+רש״ש על משנה קידושין
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Mishnah_Kiddushin
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה קידושין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה וקונה א"ע בחליצה כו'. </b>היינו מהזיקה לבדה קודם שנקנית לו בביאה. ולא הוה כקונה א"ע דאשה דהוא אחר שנקנית לו בא' מהג"ד:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה בביאה כו'. </b>ועי' בפי' הרע"ב כו' דדריש יבא עליה מ"מ ולא מויבמה. ול"נ דתרוייהו צריכי (וכ"מ מהתניא אידך דשם דנקיט לתרוייהו דרשי) דהרי חזינן דיש חילוק בינו לבינה בישן הוא דלא קנה ובהיא ישנה קנה (אף דלענין שוגג ומזיד כו' דילפינן מיבא עליה כהדדי נינהו) וע"כ משום דרשה דויבמה הוא:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה וקונה עצמו בשנים. </b>עתוי"ט בד"ה וקונה שכ' דאפילו מוכר עצמו הואיל ויוצא בשנים שקצב כו'. וזהו דוחק. ולפמש"כ המל"מ בפ"ב הל"ג מפרש"י והרמב"ם דבנמכר סתם יוצא בשש א"ש בפשיטות. ואולי דמכאן גופא הוא דדייקי להו. ובזה מיושב קצת קושית הרש"א לקמן (טו ב) בתד"ה אמאי:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה דר"מ ור' אלעזר. </b>כצ"ל בל"י והוא ר"א בן שמוע חבירו דר"מ אבל ר' אליעזר היה רבי' דרבי' וב"מ מוגה בגליון הרי"ף בשם ד"ת. אך לפ"ז לא א"ש מש"כ התוס' בד"ה בהמה הב' אבל אכתי קשה כו' והתם קתני ר' אליעזר כו'. וראיתי בר"ן שהעתיק בההיא דב"מ ג"כ אלעזר בל"י והשתא גם דברי התוס' מיושבין. והסה"ד ל"ד בהביאו משנתינו בדר' אליעזר:
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה שיש להם אחריות וכו'. </b>מה שהקשה בתור"ע אות ט"ו מזה לר"נ בב"ק (יב) לפי' הרע"ב ע"ש. לדידי לק"מ כיון דכבר תני לעיל קנין עבדים בפ"ע שנקנין בכסף כו'. ואדרבה לדידי' ניחא טפי דנכללו גם בכאן לענין קנין משיכה דמהני בהו כדאמר שמואל לעיל (כב ב):
+<b>שם בתוי"ט ד"ה בשטר כו' במוכר שדהו מפני רעתה כו'. </b>עי' בזה לשון התו"ח. ול"ד דאדרבה שמואל סתמא קאמר במכר לא קנה. ולרב המנונא צ"ל דשמואל מודה בה ולר"א איכא לאוקמי מילתא דשמואל דאף מפני רעתה לא קנה:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה ובל תטמא למתים. </b>ופרש"י דכהנים וכ"מ להדיא בגמרא. והא דלא מפרשי לענין טומאה ברגל דישראל מוזהרין עליה כדאיתא בר"ה (טז ב) משום דההיא אף בטומאת נבלות ומאי איריא דנקיט למתים ועי' בתשו' ש"א סי' ס"ו:
+
+Mishnah 8
+
+<b>ברע"ב ד"ה חוץ מסוטה ונזירה שהן מניפות מנחתן כו' שמנחתן כו' כ"כ רש"י. </b>לכאורה אינו מדוייק דבנזיר אין תנופה במנחה. (ר"ל במנחת נסכיו של עולתו ושלמיו) רק בהזרוע וכו' כדכתיב בקרא. אולם לשון המשנה משמע ג"כ דמנחת קאי נמי אנזירה. ונ"ל דקורא התנא לחלה ולרקיק דטעונין תנופה בשם מנחה כמו דהתורה קוראה לשתי הלחם בשם מנחה (בפ' פנחס) וכדאיתא במנחות (מו ב). וע"ש בתוס' ר"פ כל המנחות:
+
+Mishnah 9
+
+<b>בתוי"ט ד"ה חוץ מן הערלה כו'. </b>אבל תו"מ אינן מוטלות אלא על מי שיש לו קרקע כו'. ול"נ שכוונו להא דדרשינן בב"מ (פח) תבואת זרעך ולא לקוח וע"ש בתוס'. ולע"ד ה"נ לחלק משום דתנן ברפ"ב דחלה דפירות חו"ל שנכנסו לארץ חייבים בחלה ומשמע דהוא מה"ת ולכן גזרו בה טפי אטו דנכנסו לארץ ועמש"כ בחדושי להרמב"ם בפ"א מהל' תרומות הל' כ"ב:
+
+Mishnah 10
+
+<b>במשנה כל שישנו כו' לא במהרה הוא חוטא. </b>לכאורה זה מתאים עם האמור בפ"ב דאבות מ"ב יפה ת"ת עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה האיש מקדש כו' שמצוה בו יותר מבשלוחו כו'. </b>בגמ' א"ד בהא איסורא נמי אית בה כדר"י א"ר כו'. לכאורה כיון דקי"ל הכי כדר"י א"כ טעמא דמתניתין דקתני בו הוא משום איסורא וכ"ה בפי' הרמב"ם. ואולי דר"ל אע"פ שמכירה מ"מ מצוה איכא וכדמוכח מבבא דהאשה מתקדשת כו' ועי' בתד"ה אי איתמר. אבל מ"מ לא ה"ל להשמיט דינא דר"י א"ר. ופי' הרמב"ם בכאן מגומגם ע"ש:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה התקדשי לי כו' אבל בפ"ד מהל"נ כתב כו'. </b>אמרי' ראה רבי דבריו של ר"ש בקידושין כו'. ואנכי תמה דא"כ דיש סברא לחלק מנ"ל לרבה לומר דמתניתין ר"ש דוקא דלמא אתיא ככ"ע דבקידושין מודו. ואין לדחוק ולומר דבאמת אין כוונת רבה דאתיא כוותיה דוקא אלא דר"ל דאתיא כסברת ר"ש שם. דהא לעיל מפקינן מתניתין מדר"י מדפליג עליה דר"ש שם בשבועה:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה בדינר זה של כסף ונמצא של זהב כו' א"מ. </b>ופי' הרע"ב דאיכא דניחא כו'. לכאורה ע"כ לא הוצרך הש"ס להאי טעמא לקמן אלא למיפרך לר"ש. אבל לרבנן בלא ה"ט נמי ניחא דס"ל דאפי' הטעה לשבח א"מ וכ"מ מפרש"י לקמן (מט ב) במשנה ובפי' הרמב"ם ועי' בב"ש סי' ל"ח ס"ק מ"ד ומ"ה:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה בן עיר ונמצא בן כרך כו'. </b>נ"ל מדהתחיל בבבא שאח"ז בעל מנת ולא סמך על הע"מ שהזכיר בתחלת המשנה. דבן עיר וב"כ אין המכוון בהם שדר עתה בעיר או בכרך כדמשמע מפרש"י. אלא שהרצון בהם שנתגדל בעיר או בכרך וידוע בנסיון ההפרש שביניהם בטבעם ובד"א. ולפי שהוא שינוי שבגופו לכן כללו בסדר אחד עם הקודמים שכולן הם בגופן. ובבבא דלאחריו ששונה בה דברים שחוץ לגופו התחילה בע"מ בפ"ע:
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה אינה מקודשת כו' ותנן נמי גבי גיטין כו' וצריכא כו' והשתא א"ש כו' ולא תני כו' האשה כו'. </b>ול"נ דבלא"ה נמי א"ש דל"ת לה דמ"ל לכפול לתנא לאשמעינן בדידי' ובדידה והתם איצטריך משום דפליג ר"א. אך מצינו לעיל דכפל תנא לאשמעינן וכן היא שהטעתו:
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה שכל המומין הפוסלין כו'. </b>מהרש"ל הגיה כל ועי' הגרי"פ. ואפשר לומר שהשי"ן כאן במקום ו' כמו שאפר כירה כו' בריש ביצה:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתוי"ט ד"ה אינן מקודשות כו' וכתבו התוס' כו' ואחות אשה נ"ל כו' דחייבי כריתות היא. </b>הלשון תמוה דשם מסקינן דאחות אשה ממעטינן מן והיתה לאיש אחר ושאר ח"כ ילפינן מינה בהיקשא דר' יונה. ואולי כוונתם ליישב מדוע לא נמעט מאיש אחר חייבי לאוין דכתיב בהו ג"כ לא יקחו על לכתחלה לזה אמרו דח"כ היא לכן מסתבר יותר למעט אותה. ודברי התוי"ט בזה מגומגמין. גם מה שהביא מפרש"י דשם דכולהו ח"כ מאחות אשה ילפינן דכתיבא בה לא תקח לא תקדשנה. שגה ברואה במחכ"ת דרש"י קאי שם על לכתחלה. ודיעבד נ"ל מאיש אחר כמש"כ. ודברי התו"ח בזה תמוהים:
+
+Mishnah 8
+
+<b>ברע"ב ד"ה המקדש בחלקו. </b>שחלק עם אחיו הכהנים. וכ"כ רש"י. אף דמשמע מפירושו בגמרא (נב ב') ד"ה כי קא זכו דגם הבעלים אם קדשו בחלקם א"מ. מ"מ לשון בחלקו משמעו טפי דקאי על הכהן כמש"כ התוס' בב"ק (יב ב) ד"ה ומחיים. ועוד קדשי קדשים אינן אלא בכהן:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה רי"א כו' ופליגי אמוראי כו' ורי"א איפכא כו'. </b>עי' פרש"י ד"ה רי"א ור"ל דלהכי מספקא ליה. וא"כ לענין פירושא דמתניתין לא שבקינן מאי דפסיקא ליה לר' ירמיה משום ספיקא דר' יעקב כמש"כ הפוסקים בכ"ד:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה רחבג"א כו' שאפי' באכ"נ לא ינחלו. </b>עפרש"י ותוס' ובסוגית הגמרא ובתוס'. ולכאורה קשה דהכא משמע דאי לא כפלי' ה"א דיוקנסו ולא יטלו כלל ואף שילכו ויסייעו בכיבוש אכ"נ כשאר שבטים ובגלעד כבר סייעו כאחד מהם. ולקמן בגמרא אמרינן אליביה סד"א כו' לא תיטיב לא אגרא ולא דינא וכן גבי אם בחוקותי כו' וגבי אם תאבו ושמעתם. וי"ל דהכא ודהתם ר"ל דלא הוה ידעינן המכוון איך הוא אם ר"ל לא אגרא ולא דינא. או אפי' דינא:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה דבר עליה לשלטון כו' מקודשת. </b>וכ' התוי"ט ד"ה דבר מסיים הרמב"ם והניחה השלטון ולא תבעה והיינו כהתוספתא כו' דתני אם דבר כו' כדרך המדברים כו'. ותימה דאדרבה מהתוספתא משמע דאם רק דבר כדרך המדברים אע"פ שלא נעתר לדבריו ולא מלא בקשתו מקודשת. ועיינתי ברמב"ם שם וראיתי שלא כתב כן אלא במקדש בשכר שידבר כו' דאינה מקודשת. ושם שפיר נקט כן לרבותא:
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתור"ע אות ל"ו הקשה על הרשב"א שמביא הר"ן דתיפוק ליה דהוה ע"א בהכחשה. </b>ול"נ דאתי לאפוקי מדעת הרמב"ם הובאה בשו"ע סי' י"ז סל"ז בעד אומר מת וע"א אומר לא מת ובאו בב"א דאם נשאת לאותו עד שאמר מת ל"ת. אך שם התנה שהיא אומרת ברי לי שמת והכא היא א"י למי קדשה אביה. ועי"ל דכוונת הרשב"א דאם אותו שאמר אני קדשתיה כנסה בעצמו בלא התרת ב"ד אפי' קודם שבא השני תצא ולאפוקי מדעת הר"ן בתשו' הובאה שם סל"ט:
+
+Mishnah 8
+
+<b>ברע"ב ד"ה אין הבוגרות כו' אמרינן לא שביק אינש כו'. </b>נראה דלפ"ז כש"כ קטנות דאינן בכלל דהא בהו איסורא נמי איכא (לעיל רפ"ב) ודנקיט לעיל קטנה לאו דוקא אלא הכוונה על נערה וכלפי אחותה הבוגרת ק"ל קטנה וכה"ג מצינו טובא. ולפ"ז ל"ד הרע"ב במש"כ אח"כ אבל הקטנות והנערות כולן צריכות גט. הוסיף נערות על לשון הגמרא וגרע. אמנם לפ"ז יש לדקדק טובא בדינא דב' כתי בנות אם נאמר דגם שם אין הבוגרות והקטנות בכלל הספק עי' בתוי"ט מ"ט ד"ה משתי נשים וכו' בהעתקת לשון הב"י לא משכחת לה ב' בנות מאשה אחת שתיהן נערות דהרי משך ימי נערות אינן אלא ו' חדשים ואינן כדי עיבור. אם לא בתאומים או דהגדולה איחרה בהבאת סימניה. או דגם לנערה לא הודיע מהקדושין שתתרצה וא"כ ממ"נ עביד איסורא וא"ש גם דברי הרע"ב:
+
+Mishnah 9
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ואמר. </b>ולשון הרמב"ם כו' ובשעת הקדושין כו' וא"נ שנתכוון כו'. הרמב"ם ודאי לא נתכוון למידק אבל אם פירש כו' כיון שפסק כר"י דאין אסורה אלא גדולה שבגדולות ואין כאן ספק. ופשוט דגם הר"ן לא נתכוון רק כיון דפסקינן כאביי בקדושין שא"מ לביאה דהוו קדושין לכן פי' דאפי' בכה"ג ר"מ ס"ל דכולן אסורות ול"ת דוקא כשהוכרו ולבסוף נתערבו כדמוקמינן לעיל אליבא דרבא:
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>במשנה הולד הולך אחר הפגום ואיזה זו זו אלמנה לכ"ג כו'. </b>לכאורה קשה הלא גרושה וחלוצה מותרות בתרומה ואלמנה מותרת אף להנשא לכה"ד. והולד הוא חלל ואסור בתרומה ואם היא בת פסולה לכה"ד וא"כ הוא פגום יותר מהן. וי"ל הרי גם הן נעשות חללות עכשיו כדלקמן (עז):
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה נתיני. </b>וכ' התוי"ט ד"ה נתיני לא אמר בגמ' מנלן כו'. ול"נ דהגמרא סמיך על הא דמייתי על כהני כו' קרא דוישבו הכהנים כו' והנתינים כו':
+<b>[שם בתוי"ט ד"ה לויי כו' אין תירוצם עולה כו' </b>נ"ב כבר העירו ע"ז התוס' ביבמות (פו סע"ב) ד"ה ומבני לוי לא מצאתי שם וז"ל ואפילו למ"ד עיקר שירה בפה מ"מ הקפיד משום דאיכא נמי מצוה בכלים עכ"ל וזהו כדמסיק התוי"ט ומיהו אפשר כו'. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>ברע"ב ד"ה האומר כו' דקרוב הוא אצלו כ"כ רש"י. </b>עי' בר"ן. ובגמרא ד"ה לא מהימנא פי' בעצמו דלא מיפסל אלא בעדות גמורה. והא דלא פי' שם משום קורבה. דהלא אומר שאינו בנו. אבל מ"מ ה"ה חורגו דנחשב בקרובים בפ' ז"ב:
+<b>שם בתוי"ט רי"א נאמנים כו' ומ"ש הר"ב ואין האם נאמנת כו'. </b>וכ' התו"ח דאם נאמין לה א"כ תהא נפסלת משום זונה ואין אדם נפסל ע"י עצמו ע"ש. ואין זה מספיק דאם היתה זונה כבר מא"ל. ועוד דגם על עצמה נאמנת דשויתה אנפשה חתיכה דאיסורא עי' יבמות (מז) תד"ה נאמן. ועי' שלהי נדרים גבי האומרת טמאה אני לך ובר"ן שם:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nashim/Rashash on Mishnah Nazir/Hebrew/Vilna Edition.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nashim/Rashash on Mishnah Nazir/Hebrew/Vilna Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..944d31700378cc33e689e2077babe71e20a9b4f5
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nashim/Rashash on Mishnah Nazir/Hebrew/Vilna Edition.txt	
@@ -0,0 +1,273 @@
+Rashash on Mishnah Nazir
+רש״ש על משנה נזיר
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה נזיר
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה הר"ז נזיר שמשון כו' גבי נזיר נמי הכתיב לה'. </b>נ"פ דקושית הגמ' איננה רק לר"ש מאחר דמוקי דרי"ע ור' יוסי תרוייהו ס"ל דבעינן דבר הנדור ואפ"ה מרבינן מן לה' דבר שאינו נדור לגמרי. גבי נזיר נמי ה"ל לרבויי מן לה' נזירות שמשון. אבל לרי"ע ור' יוסי גופייהו ליכא למיפרך מידי דדלמא באמת ס"ל כן וכרי"ה וסתמא דמתניתין. ומיושב פסק הרמב"ם והוא ע"ד תירוץ מהריב"ל. והתו"ח ל"ד במה שהקשה עליו הא רי"ע ור' יוסי ס"ל כשמעון הצדיק. וגם מהריב"ל גופיה (כפי מה שהביא הכ"מ בשמו) ל"ד במש"כ דהאי שנויא היינו לר' יוסי וא"נ כו' ולרי"ע ע"ש. גם מש"כ התו"ח ולמה נפסוק כיחידאי נגד המרובים אינו כלום דכיון דסתם מתניתין כהיחיד יש לפסוק כן וכמש"כ מהריב"ל בעצמו. ועי' רשב"ם בב"ב (דף עט). ומש"כ עוד דבנדרים מוקמינן מתניתין דשם כר"י ולא כר"ש דס"ל כשה"צ. ע"ש בגמרא דלאוקימתא קמייתא מוקי לה דוקא כשה"צ:
+<b>שם בא"ד כלומר כי היכי כו' דכתיב גבי בכור תקדיש לה'. </b>המפרש ותוס' ומהריב"ל שהביא הכ"מ בפ"ג מהל' נזירות הי"ג כולם פי' בגמ' דהכוונה על לה' דכתיב גבי נדר בר"פ מטות כי ידור נדר לה' ול"י מה ה"ל להתוי"ט שפי' הכוונה על לה' דכתיב גבי בכור תקדיש לה'. ולשון דכתיב ביה אולי אטעיתיה אבל אין זה הכרע. וגם מהמפרש משמע דל"ג מלת בי'. ובתוס' משמע דגרסי ושאני הכא דכתיב לה'. ואולי משום קושיית הברכת ראש דהאי לה' דבפ' מטות מבע"ל להא דנדרים חלים ע"ד מצוה (נדרים טז ב) או משום דק"ל הא מקשינן נזירות לנדרים (שם ג) אבל זה ל"ק משום דגבי נדרים נמי לא מרבינן אלא בכור דהוי נדור קצת כדמסיק. וק"ק לפ"ז למה ל"ל משום דכתיב ביה לה' לימא שאני בכור דמצוה להקדישו. וי"ל. אמנם לפי' התוי"ט קשה דמאי יענה לר' יוסי דדריש ליה לחטאת ואשם. ואולי יאמר משום דכתיב לה' לחטאת ויקרא (ד ג) לחטאת לה' (במדבר כח טו) וגבי אשם נמי כתיב אשמו לה' (ויקרא ה טו) ושם (יט כא) ודוחק. ופי' הב"ר דהכוונה על לה' דכתיב גבי כי תדור נדר בפ' תצא לא מחוור דפשטיה מיירי בנדרי קרבן דלא שייך בהו התפסה בבכור. ולעד"נ דר"ל לה' דכתיב בפ' נזיר לנדור נדר נזיר להזיר לה'. דלה' שב נמי על לנדור נדר וכמו דפריך בנדרים (טז ב) שבועה נמי הא כתיב או השבע שבועה לה' ע"ש:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה הריני נזיר אחת גדולה כו'. </b>מהמפרש משמע דגריס אחת קטנה ברישא ונכון דשייך שפיר טפי סמיכת אפי' מכאן ועד סה"ע לאחת גדולה:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה מכאן כו' ול"א דליהוי נזיר לעולם [תוס' ומוסיף התוי"ט] כמו במשנה דלקמן. </b>משמע דר"ל כמו במשנה הסמוכה כעפר הארץ כו'. ול"ד דהכא אם תאמר דכוונתו ממש עד סה"ע ה"ל להיות נזיר נזירות אחת עד עולם ולא כהתם דהוה נזיר עולם בנזירות חלוקות:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה אר"י כו' אבל הרמב"ם כו' אלא עד שאמר ג"כ הרי הן עלי קרבן כו' [עי' רש"י] </b>אך ברמב"ם משמע דלא גריס מלת הן וצ"ל דכוונתו שיהיו הן לדמי קרבן נזירותו. וכ"פ הרמב"ם בעצמו לקמן גבי דלת לר"י ע"ש. אבל קשה דהתנן ספ"ה דתמורה האומר על בהמה טמאה כו' הרי אלו עולה לא"כ. וי"ל דש"ה כיון דכבר אמר הריני נזיר. ונזיר נצרך לקרבנות אמרינן דודאי כוונתו לדמי קרבן. וכן התוס' חילקו בכיוצא בזה לפי שיטתם. גם י"ל דהכא דאמר עלי משמע טפי דלדמי קאמר וכמו שחילק ר"א בערכין (ה ב). וא"ל דשם אינו אלא לר"מ. הכא עדיפא דשלו הם ויכול למוכרן אפי' לרבנן מהני:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה הדלת הזה. </b>התוי"ט הביא ראיה דדלת הוא ג"כ לשון זכר מדכתיב דלתים בסי' הרבים. ושגה בזה במחכ"ת. דרבוי הזוגי שוה לזול"נ כמו שנתים ודומיו עי' תל"ע סי' קל"ז:
+<b>שם בסוף המשנה אם עומדת היא. </b>עתוי"ט שנדחק. ול"נ שזה אינו סיום דר"י אלא מסתם משנה לפרושי פלוגתייהו דמיירי בעמדה אח"כ מאיליה. ובזה יפולו גם כמה דברים שבתוס':
+<b>שם בתוי"ט אמר הדלת כו' וצריכא כו'. </b>חיסר הרבה בהעתקת הצריכותא ונצרך תיקון:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה הזה וכו'. </b>כבר אמר הראב"ע כל אשר אין בו רוח חיים כו'. נ"ב וכ"כ בתמיד פ"ה מ"ד עי' בס' יד מלאכי אות ש"ט ועי' בס' הזכרון פ' וישלח ע"פ המחנה האחת. ועי' העוין (פ"ג יו"ד) ולקח הדברים מהי"מ כדרכו. ומ"ש מהרמב"ם (הל' מעשר פ"א הלט"ו) לקח משו"ת הרדב"ז ח"ב מלשונות הרמב"ם סי' קמ"ו ע"ש שהביא הי"מ שם. ועי' בס' מעשה אפוד ספ"ח (העתיקו בס' הזכרון שם) ובעל ההערות שם (צד 232) הביא ג"כ זה הלשון בשם הראב"ע בפי' לתורה בפ' וישלח (לב, ט) ללא אמת כי לא נמצא שם. ובפחד יצחק ערך כל (דף ס"ה, א) כ' על דברי התוי"ט וז"ל ואני הצעיר המחבר לא ראיתי כאלה בספרי החכם הנדפסים וגם לא בכתביו עכ"ל. ושם (דף ק"ג, א) בתשובות הרב אי"ש ג"ר (שנדפסה גם בס' שפת אמת להרמ"ק טורני):
+כתב דנקטינן כ"ד שאין בו רוח חיים אפשר בל"ד ואפשר בל"נ ככתוב בדקדוקי רש"י ריש פ' וישלח כו' וכ"פ בעל אמרי שפר מהחכם ר' נתן שפירא הזקן ז"ל בפ' נח כו' עכ"ל. [מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה מעשה באשה א' שהיתה שיכורה כו' ובגמרא ח"מ כו' ואם שיכור הוא כו'. </b>בתוי"ט בשם הרמב"ם אבל לא הגיע לשכרותו של לוט. ולעד"נ דשיכורה ושיכור האמורים כאן המה שמות תוארים לאשר משתקעים ברוב ימיהם בשכרות אבל עתה אינן שיכורים כלל ולהכי אמרינן שלא נתכוונו לחירות כיון דרגילי ביין אלא לכוס זה בלבד שיהא עליהם כקרבן:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה כשיהיה לי ולד. </b>במשניות הגי' כשאראה וכ"ה בתוס'. וכ' התוי"ט ול"י אמאי שני כו'. ודקדוק חמור הוא. ועמש"כ בנדרים (יז) בס"ד ליישב זה:
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה הפילה אשתו אינו נזיר כו'. </b>משמע מדברי התוס' דאם הוה ידעינן דכלו לו חדשיו אף שמת במעי אמו קודם שנולד היה נזיר ודאי. אלמא דמקרי ולד. ונראה לכאורה דחייב להתאבל עליו ג"כ. אך בפ' יש בכור תנן דהבא אחר בן תשעה שיצא ראשו מת הוה בכור לנחלה. ואולי דש"ה דכתיב וילדו לו בנים עי' ב"ב (ר"ד קכז):
+<b>שם בתוי"ט ד"ה הפילה כו'. </b>היינו ר"י דס"פ דלעיל גם מ"ה. ול"ד דשם אינו מבואר דספיקא דנזירות לקולא רק הגמרא שם מייתי ברייתאי דתני בה בהדיא לר"י כן ע"ש וכדמייתי התוס' לקמן בד"ה לר"י:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>בתוי"ט ד"ה לאחר שבעים כו' אבל רש"י כו'. </b>וטעמא מאי כדאמרן שאין תגלחת בינתיים כו'. לכאורה קשה דא"כ בנזירות מרובה ג"כ לא יגלח אחר השלמת נזירות בנו בכדי שיוכל להשלים נזירותו אח"כ וכמו שהוא באמת כן לפי' התוס'. וי"ל דסברתו הוא דבשלמא בנזירות מועטת היכא דלא מנה עדיין קודם לידת בנו ל"י ואין נזירות פחות מל"י (ואולי זהו כוונתו במש"כ שאין תגלחת בינתים) ולכן לא חשיבי לנזירות לבדן ומצטרפין לנזירות בנו וכחדא נזירות אריכא הם. משא"כ בנזירות מרובה ומנה כבר קודם לידת בנו ע' ימים ויותר שיש בהם כדי נזירות שלמה חשיבי בפ"ע ולא מיצטרפי תו על נזירות בנו. וכן כשנשאר עוד ל"י שהוא כדי נזירות שלמה (אף שקודם לידת בנו לא מנה עדיין ל"י) חשיבי בפ"ע ולא מצטרפי לנזירות בנו ולכן צריך לגלח בינתיים. ועי' לעיל (יג ב ויד) בבעיות דרבא ובפי' התוס' שם ותמצא עוד סברות לחלק:
+<b>שם בתור"ע אות י"ט </b>תמה על הרמב"ם דהא גם בנולד ביום ע"א יהיה הגלוח הב' ביום קל"א לקבלת נזירותו (שהוא יום ל' לגלוח בנו) כמו שנולד בתוך ע' ע"ש. סובר הרב ז"ל דהא דאמרינן אין תגלחת פחותה מל"י היינו דמגלח ביום הל' עצמו. אבל ז"א דאינו מגלח אלא ביום ל"א וכ"מ להדיא בהרמב"ם פ"ד ה"ה שכתב ונמצא מפסיד כו'. י' ימים כו'. ולדברי הרב ז"ל לא הפסיד רק ט' ימים. וכ"מ בתוס' (יד ב) ד"ה נטמא ביום ג"ש. ועי' לקמן (לט) בתד"ה סתם והכוכב לא האיר כלל בכוונתו:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה ובה"א כו' שיהא נזיר שתים. </b>נ"ל דדוקא בכה"ג שהכחשה היא בנזירות חלוקות. אבל אם אחת אומרת שקבל עליו סתם נזירות וא' אומרת ששים יום הוי נזיר לששים עי' לעיל (ח) בסוגיא דרואין אה"ק כאילו מלאה חרדל ותבין החילוק. וק"ל גם בגוונא דמתניתין. דהא ע"כ ל"א דספק נזירות להקל אלא משום דלא מעייל נפשיה לספיקא. או כדר"ט דל"נ נזירות אלא להפלאה כמבואר בנדרים (יט ב) מה דלא שייכא הכא. ותרי ותרי הוה ספיקא דאורייתא או דרבנן ולא מוקמינן אחזקה עי' יבמות (לא). ועי' כתובות (כו ב) תד"ה אנן:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתור"ע אות כ"ז כו' ואולם מה דכתב הרע"ב כו' הא מתני' מפורשת בפ"י דנדרים מ"ז דקיום קודם לנדר לא הוי קיום. </b>ולק"מ דהא הרע"ב פי' שם הטעם משום דהוי קיום בטעות כו' וא"כ בנדר מפורש כי הכא הוי קיום ועמש"כ שם בשם הספרי. ותו דהכא ע"כ ענתה אמן תכ"ד ותכ"ד כדבור דמי והוה הנדר והקיום כבבת אחת וי"ל דבכזה הוי קיום. שוב ראיתי שגם המל"מ פ"ב מהלכות נזירות ובפי"ג מהל' נדרים חשב זה כמו קיום קודם הנדר דלא מהני. ולעד"נ כמש"כ:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה האשה כו' ואח"כ הפר לה בעלה כו'. </b>מלשון הר"ן והרא"ש בנדרים (פ"ג) בד"ה הא קרבן לחצי נזירות איכא. שציירו כגון שהפר לה אחר ט"ו יום. משמע לכאורה דאם נדרה נזירות מרובה והפר לה אחר שמנתה ל"י דהוא סתם נזירות שלמה. לפי מאי דקי"ל דבעל מיגז גייז צריכה להביא כל הקרבנות אף אם לא הפרישתם עדיין. אבל העיקר נ"ל דגם זה נקרא חצי נזירות לדידה. ואינהו דברו בהוה ול"ד. וראיה לזה מלקמן (כח) במשנה דרע"א אפילו נשחטה כו' אינו יכול להפר ובגמרא שם הטעם מפני הפסד קדשים. אלמא אפי' השלימה כבר הנזירות משלם רק משום ההיא פורתא דתישרי לשתות יין כו' מחמת הפרתו מקמי דתזרק עליה הדם מיקרי חצי נזירות ושוב לא נוכל לזרוק הדם עליה:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה יפלו לנדבה כו' וטעמא שם במעילה במשנה. </b>ל"ד במחכ"ת דשם ליתא טעם ע"ז. ואדרבה הגמרא כאן (ר"ד כה) פריך על הא דיפלו לנדבה דשם והלא ד"ח מעורבין בהן. והתם במשנה לא קאמר טעם אלא בדינא דרישא לא נהנין ול"מ מפני שהן ראויין לבוא כולן שלמים ועמש"כ לקמן בסמוך:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה יביאו שלמים כו' ועוד דממשנה גופה מפורש דמידי ה"ט דיפלו לנדבה כו'. </b>כד ניים ושכיב הרב אמרה. דאדרבה אהא דפריך הגמרא עלה והלא דמי חטאת כו' כ' התוס' דה"ה דהוי מצי לאתובי והלא דמי שלמים כו' והביאן בעצמו שם במעילה. אלא דשגה כאן במחכ"ת בטעם דאיתא שם במשנה על הא דלא נהנין ול"מ מפני שראויין לבוא כולן שלמים וסבר דזהו טעם ג"כ על הא דתני בתרי' מת כו' יפלו לנדבה וכדמוכח ג"כ מדבריו לעיל בד"ה יפלו (עמש"כ שם) וכאן הכי הל"ל דמידי הוא טעמא דלא מועלין אלא כו' ויהיה מזה תפיסה על המפרש. דהלא במשנה זו דהביאה הגמרא כאן מפורש כו':
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתור"ע אות ל"א כו' והרע"ב שכ' כו' והא הוא בעי' דלא איפשטא כו' ע"ש. </b>ולי נראה דהרע"ב אזיל בשיטת הרי"ף והרמב"ם דבבעי' דלא איפשטא אם תפס לא מפקינן מיניה (עי' רא"ש בפ"ב דב"ק סי' ב' וברמב"ם ספ"א מהל' נ"מ ובמ"מ שם) ומטעם דקדם ותפס קאמר הרע"ב דזכה:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה חבית של יין כו'. </b>עי' בתוי"ט ולכאורה דבריו מגומגמין. ונראה כוונתו דדינר זהב או כסף גופו ראוי לב"ה משא"כ יין או שמן דנמכרים לצריכין למזבח וזהו שכ' ונפדה. ודמיהן יפלו לב"ה. או דט"ס בדבריו ותחת ונפדה צ"ל ונקרב. ומש"כ וכדתנן במ"ח כו' לכאורה תמוה דאדרבה שם איתא דיביא בדמיהן עולות. אבל ס"ל ז"ל דר"א ור"י דבמ"ז פליגי על ר' אלעזר בהא דמ"ח וס"ל דדמיהן יפלו לב"ה דאף ר"י ל"ק אלא בהמה דוקא דאפילו נקבות כו' ויביא בדמיהן עולות. וזה דלא כהרמב"ם בפ"ה מהל' ערכין ה"ח. (ונראה דלפני הרמב"ם היה הגי' במ"ח ר' אליעזר ביו"ד לכן נדחק לחלק) אלא כהראב"ד שם. (ומש"כ הראב"ד ור"א סבר כר"י ר"ל כר"י ועדיפא מיניה ודו"ק) וכוונת התוי"ט שהביא משקלים הוא למאי דכתב וימכר לצריכין. ומאי דלא מוקי התוי"ט מתניתין דהכא כר' אלעזר. משום דא"כ ל"ל למיתני חבית טפי ה"ל למיתני פרה ודו"ק:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה אמרו ב"ה לב"ש אי אתם מודים בכזה שהוא הקדש טעות כו'. </b>עי' תד"ה נשאל וד"ה אמרו. ולעד"נ דכמו דמפרשינן טעמייהו דב"ש התם דאע"ג דאמר שחור אמרינן דדעתו היה להקדיש ל"ש שחור ול"ש לבן שיצא ראשון והאי דקאמר שחור לפי שטעה והיה סבור שהשחור יצא ראשון כמש"כ התוס' לעיל ד"ה כיצד. ה"נ נאמר דדעתו היה להקדיש הבהמה אם לנזירותו אם לנדבה והא דקאמר לנזירותו לפי שטעה והיה סבור שהוא נזיר. ואף אם הפריש הג' בהמות ואמר הרי הן לנזירותי והרי בתוכן יש אחת שהיא לחטאת שאינה באה בנדבה. יל"פ דכוונתו דאם אינו נזיר תהיה לשלמי נדבה. גם י"ל דמיירי שלא הפריש אלא שתים לעולה ולשלמים. או שלא הפריש אלא אחת עתוי"ט מ"ד ד"ה והלך:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה ראה את הכוי וכו' הרי כולם נזירים. </b>התוס' לעיל (לג) פי' דכולה ר"ש היא. והתוי"ט לא נתחוור בזה. ולעד"נ דאתיא אפילו לר"י דע"כ ל"ק דלא מחית לספיקא אלא אם בשעה שנדר עמד הדבר להתברר מיד כמו גבי כרי אם לא אירע בו מקרה הגניבה. וכן גבי אחד בא כנגדן אם לא היה נרתע לאחוריו. משא"כ כוי שגם חז"ל לא הכריעו בו ואינו עומד להתברר עד שיבוא אליהו. איך נאמר שכיון על ברורו כיון שא"א. וע"כ היתה כוונתו על ספיקו. ולפ"ז נוכל לומר שכוונת המשנה על נזירות ודאית כפשטה והוא כעין פי' הרמב"ם:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה בתגלחת מצוה. </b>עתוי"ט בשם הרמב"ם דבגילח עובר ג"כ בעשה דכל היוצא מפיו יעשה. ולכאורה הו"ל להביא ג"כ הל"ת דלא יחל שכ' שם הרמב"ם דלוקה עליו בפ"ע לבד מה שלוקה על הל"ת דתער ל"י על ראשו. ובמש"כ התוס' לעיל (מא ב) בד"ה ואי כתב דאין סברא לחלק בין לאו אחד לשנים לענין דחייתם מפני עשה. מיושבים דבריו:
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה ואינו מביא קרבן אא"כ היה מעו"ש. </b>עתוי"ט שכ' דאף לפי' התוס' דזה קאי על מצורע שגלח בח'. מ"מ יל"פ גם אנזיר אם לא טבל עד יום ח'. וזהו שכתב הרמב"ם בחבורו דאם נתאחר בטבילתו כמה ימים יעריב שמשו ויביא קרבנותיו למחר והכ"מ לא כתב מנין לו כו'. ונראה דגם הכ"מ כיון לזה במה שהביא בהל' י"א סיום דר"ע ואינו מביא כו' ללא צורך שמה אם לא לבאר בזה הא דאם נתאחר בטבילתו כו' שבהל' י"ג. אבל תמוה מאד יגיעתו למצוא מקור לד"ז מהמשנה. דהלא בהדיא מוקי רבא להא דתני הלל מביא קרבנותיו בט' בלא טבל בז':
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה היה מביא ג"ב חטאת עולה ושלמים. </b>מש"כ התוי"ט דכן הם כתובים בפ' בין בהבאה כו'. ל"ד דבהבאה כתיבא עולה ברישא. ולקמן בא"ד דק שפיר לכתוב שהרי בפרשה כך הם סדורים בעשייה:
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>במשנה נוטל את הזרוע כו' וחלת כו' ומניפן. </b>וכן העתיק הרמב"ם בפ"ח מהנ"ז ה"ד. ותמיהני מדוע השמיטו האימורין וחזה ושוק שהוזקקו ג"כ עמהם בתנופה כמש"כ הרמב"ם בפ"ט מהל' מעה"ק ה"ט ע"ש בכ"מ ועי' לקמן (נט ב) תד"ה ארנב"י:
+<b>שם רש"א כיון שנזרק כו'. </b>ופסק הרמב"ם בפ"ח מהנ"ז ה"ה כוותיה. והתוי"ט שמח שמצא טעם נכון לפסקו משום דרבי שנה בסה"פ דבריו בלשון חכמים. ועל חנם שמח שהרי לקמן (סג) סתם כר"א כדאריו"ח שם והיא בתרייתא ועי' לח"מ:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה יטמא נזיר שאין קדושתו ק"ע ואל יטמא כהן שקדושתו ק"ע. </b>התוס' והתוי"ט נדחקו בזה ועי' או"מ. ולעד"נ דקדושת עולם דכאן פירושו לדורות עולם. כדכתיב והיתה כו' לכהונת עולם לדורותם (שמות מ' ט"ו). ועוד קראי טובא. משא"כ נזיר אף שהוא יכול להיות נזיר עולם אינו מוריש קדושתו לדורותיו אחריו:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ובית הפרס. </b>ואף טומאת בית הקברות תנן כו' דא"ס אבל כו' לפיכך לא תני ליה הכא. ונראה דאישתמיטתיה דברי הכ"מ בפ"ו מהל' נזירות הל"ח שמפרש טומאת ביה"ק היינו גולל ודופק ע"ש. והרי תני להו. ולכאורה הנ"ל לפרש דביה"ק הוא קברים שפינום מהמתים דאיתא בסנהדרין (דף מז) דיש בהם טומאה. אולם רש"י פי' שם דטומאתן מדרבנן. ולעיל בגמרא על משנה זו (טז ב) משמע שהיא מדאורייתא וכ"כ התוי"ט שם במ"ו. ובעירובין (מז) פריך הגמרא ביה"ק ס"ד טומאה דאורייתא היא. אבל יל"פ דביה"ק הוא קבר סתום דמטמא אף שלא כנגד הטומאה אם יש בו פותח טפח עי' לעיל (נג ב) תד"ה סתום. ואף שהוא מדאורייתא מבקבר מ"מ אין הנזיר מגלח עליו. ותמיהני על לשון התוס' בב"ק (ק ב) ד"ה ורומן שכ' דתניא גבי אהל דנזיר או בקבר כו'. דהרי בסוגיא שם לענין טומאה בעלמא תניא. ונ"ל דט"ס בתוס' וכצ"ל דתניא בנזיר גבי אהל או בקבר כו':
+<b>שם בתוי"ט ד"ה וימי ספרו. </b>וצ"ע דלא ליתני אלא ספרו כו'. ולי י"ל לפי דאיכא למ"ד (מו"ק ז ב) דלענין תה"מ קילי ימי חלוטו מימי ספרו והתוס' כתבו שם דשמא יש פירכא דלא לילף ק"ו מימי ספרו. ואם כן איצטריך למיתני ימי חלוטו לאשמעינן דאין עולין. ועי"ל הואיל דתני דימי הסגר עולין ותנן (מגילה ח ב) אין בין מצורע מוסגר למוחלט כו' ויש לטעות דגם בזה שוין קמ"ל:
+<b>שם ד"ה ומזה בג' כו' ור"ת סובר דבכ"מ צריך הזי' ורח"כ השיב לו כו'. </b>משמע דסובר דפליג ג"כ על הזיה ול"ד. ונראה שיש השמטה בדבריו וצ"ל אחר מילת הזיה. והנזיר מגלח עליהם. שוב נדפסו תור"ע וראיתי שעמד בזה ע"ד. אך בשם הרמב"ן בפ' חוקת הביא דגם הזיה א"צ וע"ש טעמו ונימוקו. וכ"כ בחידושיו לב"ב (כ). והגה"ש הביא שכן גם דעת המאור. והרמב"ם בפ"ז מהנ"ז הל"ח כתב ג"כ שאינו מזה בג' וז' אבל כ' שד"ז מיוחד בנזיר אבל כל אדם כו' יזה בג' וז' כו'. והכ"מ תמה שיהא נזיר קיל משאר בנ"א. וכ' עוד הרמב"ם שם שזה שאינו (כ"ה בהעתקת הכ"מ) מזה כו' כדי שיעלה לו ימי טומאתו בכלי ממנין ימי נזירתו. והתוי"ט הבין שבא בזה לתת טעם על שלא הצריכוהו הזאה. והוא תימה דמה טעם יש בזה. וע"ק יזה ולא יהיה עולין לו. ועוד דהא משמע ממתני' דאינו סותר הקודמין אבל אין עולין. דאל"כ ה"ל לתנא לחשוב זה יחד עם ימי הזב והזבה וכו' כמש"כ הכ"מ שם בדין ז'. ולקמן בגמרא בפיסקא ומתחיל ומונה. מבואר להדיא דכל דחשיב בהך בבא אין עולין. ונלע"ד אשר הכ"מ והתוי"ט לא ירדו בכאן במחכ"ת לסוף דעת הרמב"ם. וכוונתו בזה ליישב תמיהת הכ"מ. והוא שבאמת לטהרו מהטומאה ודאי נזיר לא עדיף משאר בני אדם שלא להצריכו הזאה אלא דאף שלא הוזה וא"כ עדיין הוא בטומאתו גם לאחר שבעה. מ"מ עולין לו הימים לאחר ז' למנין נזירתו. ולענין זה אמר הש"ס הני כלים בני הזאה אינון ונכון בעז"ה. וע' בתוי"ט עוד מה שהביא בשם הרמב"ן שהחרב אינו מטמא באהל דאל"כ היו הכהנים אסורים בכל הבתים כו'. לכאורה קשה דהא מסיק בסוף דאף במגע אין הכהן מוזהר. וא"כ אף שהיה מטמא באהל ג"כ יוכל להיות שהכהנים מותרים ליכנס לבתים משום שאין טעונין הזיה והנזיר אינו מגלח עליהם כמו במגע. והרי הרח"כ משמע דס"ל שמטמא באהל וגם צריך הזיה מ"מ כיון שאין הנזיר מגלח עליו אין הכהן מוזהר כש"כ לדעת הרמב"ן שאינו טעון גם הזיה. ולפמש"כ המל"מ פ"ג מהלכות אבל בסברת ספר היראים לענין מתי עובדי כוכבים ע"ש יתיישבו דברי הרמב"ן ג"כ:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה א"ר אלעזר כו' כצ"ל </b>בל"י וכן בגמרא ובמפרש ותוס' [עי' ש"נ]:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה וסופרין שלשים יום. </b>פי' הרע"ב וכגון שנדרו נזירות ביחד כו'. ול"י מה הוצרך לזה דכיון דלכ"א מספקינן שמא הוא הטמא א"כ סתר את הקודמין וצריך כ"א למנות מעתה מחדש סתם נזירות שקבל עליו דהוא ל"י. והמפרש שכתב ג"כ בריש המשנה שקיבלו ביחד. י"ל משום דמגלחין דנקט במתני' ע"כ היינו אחר כלות משך נזירותם. ואם לא קבלו ביום אחד יכלו נזירות א' קודם לחבירו ויצטרך להמתין עד כלות נזירות השני. ונראה דלשון הרמב"ם בפירושו אטעייה להרע"ב במחכ"ת ע"ש:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה אלא מביא כו' וכ' רש"י כו' לא מעכבא וכ"כ הרמב"ם בפ"י ה"ח. </b>וכן התוס' לקמן (ר"ד ס) כתבו ושמא מספק לא הצריכוהו. והכ"מ תמה דאע"פ שאינה מעכבת למה לא יביאנה ויתנה עליה. וכן התוס' כתבו כאן וה"ה עולת העוף ולא חש לפרשה. ולע"ד נראה אחר דר' יהושע אומר ומביאין קרבן טומאה דמשמע החטאת והעולה (ודלא כהמפרש) וב"ז בא אחריו ושינה לשונו ואמר חטאת העוף ש"מ דדוקא קאמר. וטעמא נ"ל משום דאף דאיתא בת"כ גבי קרבן יולדת עשירה דמביאה חטאת העוף דאינה יכולה להביא חטאת בהמה תחתיה אינו אלא בחטאת דאינה באה בנדבה. אבל בעולה כגון עולת נזיר טמא אף דדינה בעוף. כיון דעולה באה בנדבה וגם היא עצמה אמרי' לעיל (יח ב) דאינה אלא לדורון. יכול להביא עולת בהמה תחתיה ותבא עליו ברכה. ואף דאין מביאין תורין כנגד בנ"י כו' (קנים ספ"ב) בהמה שאני. ולכן לב"ז דצריך להביא עולת בהמה ג"כ משום ספק נזיר טהור תו ל"צ לעולת העוף דמתנה ואומר אם טמא אני העולת בהמה תהיה תחת עולת העוף שאני חייב. וזהו שאמר והעולה נדבה כלומר היתרון שבבהמה על העוף תהיה נדבה ונכון בעז"ה. וכן לקמן (ס) בברייתא דתני שנייה מביא חטאת העוף (והיא משום ספק תגלחת שנייה דמצורע עני) ועולת בהמה (משום ספק נזיר טהור) דתמה ג"כ הכ"מ מדוע ל"י גם עולת העוף משום קרבן מצורע עני וביותר קשה לרי"ש בנו של ריב"ב בערכין (כא) דעולתו מעכבתו. ובמש"כ א"ש דיוצא בעולת הבהמה שמביא. וכש"כ גבי מצורע דקי"ל דעני שהביא קרבן עשיר יצא. (והא דאינו מביא חטאת ג"כ מבהמה ותעלה לו אי משום נזירת טהרה אי משום תגלחת שניה דמצורע ולא יצטרך להביא ספק מליקת חולין למזבח. משום דא"כ לא יוכל שוב להביא חטאת בתגלחת רביעית ודו"ק) אבל לכאורה שם א"א ליישב בזה משום דמצורע בתגלחת שניה אינו מביא אלא למחרת יום תגלחתו דוקא (לעיל מד ב) ומשום נזירות טהרה הוא קודם הגילוח. אולם גם הא לא תברא דמשמע ברמב"ם פי"ח מהל' מעה"ק ה"ט ויותר בפיה"מ דזבחים פי"ד מ"ג לפי נוסח הא"י שמביא התוי"ט. דעולת מצורע אפי' הביאה בתוך ימי ספירו יצא. ועי' עוד בפ"י מהנ"ז ה"ז ובראב"ד וכ"מ. וכן בספ"ד מהל' פהמ"ק ובכ"מ שם. ובמש"כ מיושב תמיהת הלח"מ בפ"ט מהנ"ז הט"ו ע"ש. דכיון דגם גדול היה צריך להביא עכ"פ עולת העוף משום ספק קרבן נזיר טמא לכן בכדי שלא תחלוק השוו מדותיהם שיביא עולת בהמה. והוא כעין תירוצו אלא שמוטעם יותר:
+<b>והנה מה שחלקתי בין חטאת העוף דיולדת שא"י להביא תחתיה בהמה לבין עולת העוף.</b> נ"ל ראיה מכריתות ר"פ ארבעה מח"כ דאר"פ י"ל לעוף איתרבי לעולת בהמה לא כש"כ. ומה שתמה שם התוס' ישנים זב וזבה יוכיחו דאיתרבו לעוף ולא לבהמה. אני אומר דגם המה אם הביאו עולת בהמה ת' עולת העוף דיצאו. ובזה נראה ליישב קושיית הט"א במגילה (ח) בד"ה מזובו ולא מזובו ונגעו. על התוס' דמנחות וש"מ שכתבו דמזה ילפינן דטמא משלח קרבנותיו ואע"ג דא"א לו לסמוך. והקשה שהרי קרבן זב הוא מהעוף דאין טעון סמיכה. ולפמש"כ א"ש דמשמע דיוכל להביא אף עולת בהמה תחת עולת העוף כשאר זבים אף דטעון סמיכה. ועוד נ"ל ראיה ממנחות (מח ב) אבל עולת נזיר כו' שהיו בני שתי שנים ושחטן כשרים דיליף מעולת נדבה ע"ש ובנדבה קי"ל כרבנן שם (קז ב) קטן והביא גדול יצא. לכן בכוונה השמיט הרמב"ם בספ"ד מהל' פהמ"ק סיום התוספתא שלא עלו לבעלים לשם חובה (והכ"מ כ' שם דל"י על מה) והוא דס"ל דהתוספתא אתיא כרבי דפליג שם אחכמים בקטן והביא גדול דל"י והוא ז"ל פסק כחכמים בפט"ז מהל' מעה"ק. א"כ ה"ה הכא עלו לבעלים לשם חובה. ועוד נ"ל ראיה דאף בחטאת יולדת אם היתה מביאה ע"י איזו עילה וסיבה דהתירא חטאת בהמה היתה ג"כ נתכפרה בה לאכילת קדשים. והוא דפריך הגמרא בכריתות (ט ב) ובנדה (מ) אלא מעתה אכלה דם וילדה ה"נ דאינה מביאה אלא קרבן אחד. והרי על דם חייבת חטאת בהמה קבועה ופריך דתתכפר בה ג"כ על לידתה. אבל עדיין צ"ע בנידון דידן דהרי מבואר ברמב"ם שם דאם קבע עוף לא יצא בהבאת בהמה (וכ"מ במפרש לעיל (כו) בד"ה ע"א) אבל ל"י מנ"ל זאת דרבנן מודו ממין למין דאף מקטן לגדול דל"י דהלא י"ל דכל המשנה אזלא אליבא דרבי. ואולי זוהי כוונת הראב"ד שם להשיג עליו ודלא כהכ"מ דסיוע מסייע ליה. ועמש"כ שם בסוגיא בס"ד:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה נזיר שהיה טמא בספק כו'. </b>פי' הרע"ב שביום הראשון אירע לו הספק וכ"כ המפרש והתוס' לעיל (נה ב) ומוכרח הוא דאל"כ לא היה צריך להמתין ל"י בתגלחת ראשונה משום ספק נזיר טהור. ולפי מאי דפסק הרע"ב לעיל פ"ג מ"ה כר"א דבנטמא בו ביום אינו סותרו. מוכרח ע"כ לומר דס"ל כהרמב"ם בפ"ו מהנ"ז הל"ו דאף דאינו סותר מ"מ קרבן טומאה מביא. וכ"מ לשון הרע"ב שם. והתוי"ט ל"ד במה שמלא דבריו שם בדברי התוס' דמוכח מדבריהם דלר"א גם קרבן אינו מביא (ולכאורה ראיה לשיטת הרמב"ם מהא דאר"ח לעיל (יח) דא"ת רבי היא כו'. ואי דנטמא בח' כו' הרי יצא לשעה הראויה לקרבן. ולשיטת התוס' קשה דילמא ס"ל כר"א דהלכה כוותיה ולדידיה אינו מביא קרבן על הב' דאין כאן ימים הראשונים ע"ש ע"ב בתד"ה מתחיל. אבל ז"א דא"כ מאי איריא מפני שמביא קרבן אחד על טומאות הרבה אפי' נטמא לאחר הבאת הקרבן נמי דהא לאו בר קרבן הוא על הטומאה הב' דאין כאן ימים. אבל ראיה מהא דאר"א שם נטמא בשמיני כו' מביא קרבן עכאו"א. והא מבע"ל לר"פ שם (יט ב) א"ד דנפקין תרין ומתחילין תלתא (ולהמפרש שם בלשון ראשון והרמב"ם בחבורו פשיט ליה רבא כן) והא כשנטמא בח' אינו אלא נפיק חד ועייל תרין אפי' לפי' התוס' שם דלר"א מתחיל למנות בז'. ולהמפרש שם דלר"א אינו מונה אלא מח' הרי אינו אלא יום אחד. והתוס' שם בד"ה א"ל ר"פ נדחקו הרבה בזה. ולדעת הרמב"ם א"ש בפשיטות. ומעתה לשון המשנה אוכל בקדשים אחר ס' יום בדיוק. ולא כאשר נדחקו התוס' לעיל. והוא משום דתגלחת השניה יוכל לגלח ביום ל' לתגלחת הראשונה (וכן הבין התוי"ט בלשון הרע"ב. אבל לא מטעמי' אלא) משום דאפי' נטמא אינו סותר אותו יום ועולה לו מן המנין וא"כ ה"ל יום ל"א. ולשיטת התוס' דלר"א גם קרבן אינו מביא אי נוקי מתניתין כר"א דהלכה כותיה. ע"כ מיירי שאירע הספק טומאה ביום הב' למנינו (דביום א' אין זה טמא שסותר ומביא קרבן. ונ"ל דאף גילוח לא בעי דהא בהא תליא עיין לעיל (יז ב) ובתד"ה מה טעם. וכ"מ לשון התוס' (טז ב) ד"ה רא"א שכתבו אלא מונה ז"י טומאה ומזה ושונה וטובל ומונה כו'. ולא הזכירו גילוח) א"כ תגלחת הראשונה הוי ביום ל' ליום שאירע בו הספק שהוא ל"א לתחלת מנינו. ותגלחת הב' ביום ל"א לתגלחת הראשונה. וג"כ מכוון אכילת קדשים אחר ס' דוקא ונכון מאד בעז"ה:
+<b>שם ושותה יין כו' אחר ק"כ יום. </b>התוי"ט הקשה דנזירות הג' ימנה מיום ס' שגלח בו דיעלה לכאן ולכאן. ולע"ד ז"א דכיון דמספקינן ליה בתגלחת ספירו דמצורע ואחר תגלחתו טובל ובעי הערב שמש ואינו מביא קרבנותיו עד למחר כדלעיל (מד ב) לכן הוא נכלל בימי ספירה דאינן עולין לו. אבל לי קשה דיום הראשון שאירעו בו הספיקות יהא עולה למנין דהא ימי חלוטו אינו סותר הקודמין וכש"כ ביום הראשון למנינו דאפילו טומאת מת אינה סותרתו כדכתבינן לעיל. ואולי דדוקא נקיט במתניתין לעיל דימי גמרו אין סותרין הקודמין אבל אותו יום עצמו סותר כי הוא נכלל בימי גמרו שא"ע לו. ובזה חמיר מטומאת מת דאפילו ביום ראשון סותרו. אבל קשה לומר דהבא מן הדין יהא חמור מן הנדון דהא עצמן דימי חלוטו אין עולין לא למדנו אלא מימי טומאה לעיל (נו). ולכן נ"ל דספק מוחלט אינו ר"ל דספק החלטו אירע לו ביום ראשון אלא דספק לו אולי נחלט מכבר:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה הפר לעבדו כו' וז"ל רש"י משמע דימים שלא נהג נזירתו מחמת כפיית רבו אינן עולין לו. </b>והנה אם רק ביין לבדו לא נהג נזירותו קשה לפי מה שפי' הרע"ב לעיל פ"ה מ"ג ה"ל לעלות. ואפי' לפסק הרמב"ם שהביא התוי"ט שם אינו אלא מחמת קנס והכא לא שייך למקנסי' ואם ל"נ נזירותו בטומאה ה"ל לסתור גם הקודמין דלא עדיף ממי שנטמא באונס. ואפי' נטמא במת מצוה דמצווה לטמא לו משמע לשון הרמב"ם בפי"ז הי"ג דסותר. והוא דמפרש הא דאר"א שם במשנה ואל יטמא נזיר שהוא מביא קרבן על טומאתו ר"ל על טומאה זו שיטמא עתה להמ"מ. אבל אין זו מוכרח דיל"פ על טומאה דעלמא. ובכריתות (ט) ל"א אלא מזיד שוגג ואונס אבל לא מצוה. ואולי י"ל דגם מצוה בכלל אונס שהוא אנוס מחמת המצוה. וכמ"ק מהא דיליף שם פתאום זה אונס מן ויאמר ה' פתאום כו' והתם אונס דמצוה לשמוע בקול ה'. אולם הרמב"ם עצמו בפ"ו ה"ג לא כתב אלא שטמאוהו עובדי כוכבים באונס. ואולי י"ל דהכא עדיף טפי דבשעה שרבו כופהו אין לו דין נזיר כלל דאמרה תורה לאסור איסר על נפשו למעוטי מי שאין נפשו קנויה לו משמע דממעטו מדין נזיר. ועי' בירושלמי וברמב"ם ובראב"ד בפ"ה מהנ"ז. והשתא דאתינן להכי. יל"פ דאפי' לא נהג נזירתו ביין לבד ג"כ א"ע לו כיון שאין לו אז דין נזיר כלל לענין זה:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ברע"ב ד"ה ירד לטבול במערה שהיה טמא טומאת שרץ [כ"כ התוס'] מבואר מדבריהם דסיפא דקתני מטומאת מת. </b>דוקא קתני דבטומאת שרץ אינו טמא אלא בשצף דלא מיקרי טהת"ה. והא דקתני להקר טהור ה"ה לטבול מטומאת שרץ אלא דלרבותא נקט כמש"כ התוס' לקמן. ותמיהני על תור"ע שנראה מדבריו שהוא חידש ד"ז מעצמו. אולם טעם החילוק שבין טומאת מת לשרץ שחידש נכון מאד וש"י. ונפלאתי על התור"ע שלא העיר על הרע"ב שפי' או ט"מ שטבל ואח"כ קבל עליו נזירות כו' והא מסקינן לעיל (יח) דטמא מתחלה אינו טעון תגלחת:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב ד"ה במאכל כו' כגון בשר שָמֵן חלב כו'. </b>כ"ה כוונתו כאשר נקדתי. ולא כאשר שמעתי קורין <b>שֶמֶן</b> כי כן מוכח ביומא (יח) מהנוטריקון ע"ש:
+<b>שם ד"ה וספיקו כו' ספיקו מחמת ש"ז כו' [עי' תוס' ד"ה אלא אהב"א]. </b>והקשה התוי"ט מהוי"ו דוש"ז. ואני אומר דכן מצינו גם לעיל פ"ז מ"ג ואהל ורובע עצמות דפי' הרע"ב אם האהיל על רובע עצמות. ואמת דגם שם העיר התוי"ט מהוי"ו דורובע. אבל מצינו גם במקרא ווי"ן יתירים כמו אלה. עי' בראשית (ל"ו) בפירש"י בפסוק ואיה וענה:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nashim/Rashash on Mishnah Nazir/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nashim/Rashash on Mishnah Nazir/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e847f74bb4605812009b1a791f60e5c1768ea819
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nashim/Rashash on Mishnah Nazir/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,276 @@
+Rashash on Mishnah Nazir
+רש״ש על משנה נזיר
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Mishnah_Nazir
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה נזיר
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה הר"ז נזיר שמשון כו' גבי נזיר נמי הכתיב לה'. </b>נ"פ דקושית הגמ' איננה רק לר"ש מאחר דמוקי דרי"ע ור' יוסי תרוייהו ס"ל דבעינן דבר הנדור ואפ"ה מרבינן מן לה' דבר שאינו נדור לגמרי. גבי נזיר נמי ה"ל לרבויי מן לה' נזירות שמשון. אבל לרי"ע ור' יוסי גופייהו ליכא למיפרך מידי דדלמא באמת ס"ל כן וכרי"ה וסתמא דמתניתין. ומיושב פסק הרמב"ם והוא ע"ד תירוץ מהריב"ל. והתו"ח ל"ד במה שהקשה עליו הא רי"ע ור' יוסי ס"ל כשמעון הצדיק. וגם מהריב"ל גופיה (כפי מה שהביא הכ"מ בשמו) ל"ד במש"כ דהאי שנויא היינו לר' יוסי וא"נ כו' ולרי"ע ע"ש. גם מש"כ התו"ח ולמה נפסוק כיחידאי נגד המרובים אינו כלום דכיון דסתם מתניתין כהיחיד יש לפסוק כן וכמש"כ מהריב"ל בעצמו. ועי' רשב"ם בב"ב (דף עט). ומש"כ עוד דבנדרים מוקמינן מתניתין דשם כר"י ולא כר"ש דס"ל כשה"צ. ע"ש בגמרא דלאוקימתא קמייתא מוקי לה דוקא כשה"צ:
+<b>שם בא"ד כלומר כי היכי כו' דכתיב גבי בכור תקדיש לה'. </b>המפרש ותוס' ומהריב"ל שהביא הכ"מ בפ"ג מהל' נזירות הי"ג כולם פי' בגמ' דהכוונה על לה' דכתיב גבי נדר בר"פ מטות כי ידור נדר לה' ול"י מה ה"ל להתוי"ט שפי' הכוונה על לה' דכתיב גבי בכור תקדיש לה'. ולשון דכתיב ביה אולי אטעיתיה אבל אין זה הכרע. וגם מהמפרש משמע דל"ג מלת בי'. ובתוס' משמע דגרסי ושאני הכא דכתיב לה'. ואולי משום קושיית הברכת ראש דהאי לה' דבפ' מטות מבע"ל להא דנדרים חלים ע"ד מצוה (נדרים טז ב) או משום דק"ל הא מקשינן נזירות לנדרים (שם ג) אבל זה ל"ק משום דגבי נדרים נמי לא מרבינן אלא בכור דהוי נדור קצת כדמסיק. וק"ק לפ"ז למה ל"ל משום דכתיב ביה לה' לימא שאני בכור דמצוה להקדישו. וי"ל. אמנם לפי' התוי"ט קשה דמאי יענה לר' יוסי דדריש ליה לחטאת ואשם. ואולי יאמר משום דכתיב לה' לחטאת ויקרא (ד ג) לחטאת לה' (במדבר כח טו) וגבי אשם נמי כתיב אשמו לה' (ויקרא ה טו) ושם (יט כא) ודוחק. ופי' הב"ר דהכוונה על לה' דכתיב גבי כי תדור נדר בפ' תצא לא מחוור דפשטיה מיירי בנדרי קרבן דלא שייך בהו התפסה בבכור. ולעד"נ דר"ל לה' דכתיב בפ' נזיר לנדור נדר נזיר להזיר לה'. דלה' שב נמי על לנדור נדר וכמו דפריך בנדרים (טז ב) שבועה נמי הא כתיב או השבע שבועה לה' ע"ש:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה הריני נזיר אחת גדולה כו'. </b>מהמפרש משמע דגריס אחת קטנה ברישא ונכון דשייך שפיר טפי סמיכת אפי' מכאן ועד סה"ע לאחת גדולה:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה מכאן כו' ול"א דליהוי נזיר לעולם [תוס' ומוסיף התוי"ט] כמו במשנה דלקמן. </b>משמע דר"ל כמו במשנה הסמוכה כעפר הארץ כו'. ול"ד דהכא אם תאמר דכוונתו ממש עד סה"ע ה"ל להיות נזיר נזירות אחת עד עולם ולא כהתם דהוה נזיר עולם בנזירות חלוקות:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה אר"י כו' אבל הרמב"ם כו' אלא עד שאמר ג"כ הרי הן עלי קרבן כו' [עי' רש"י] </b>אך ברמב"ם משמע דלא גריס מלת הן וצ"ל דכוונתו שיהיו הן לדמי קרבן נזירותו. וכ"פ הרמב"ם בעצמו לקמן גבי דלת לר"י ע"ש. אבל קשה דהתנן ספ"ה דתמורה האומר על בהמה טמאה כו' הרי אלו עולה לא"כ. וי"ל דש"ה כיון דכבר אמר הריני נזיר. ונזיר נצרך לקרבנות אמרינן דודאי כוונתו לדמי קרבן. וכן התוס' חילקו בכיוצא בזה לפי שיטתם. גם י"ל דהכא דאמר עלי משמע טפי דלדמי קאמר וכמו שחילק ר"א בערכין (ה ב). וא"ל דשם אינו אלא לר"מ. הכא עדיפא דשלו הם ויכול למוכרן אפי' לרבנן מהני:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה הדלת הזה. </b>התוי"ט הביא ראיה דדלת הוא ג"כ לשון זכר מדכתיב דלתים בסי' הרבים. ושגה בזה במחכ"ת. דרבוי הזוגי שוה לזול"נ כמו שנתים ודומיו עי' תל"ע סי' קל"ז:
+<b>שם בסוף המשנה אם עומדת היא. </b>עתוי"ט שנדחק. ול"נ שזה אינו סיום דר"י אלא מסתם משנה לפרושי פלוגתייהו דמיירי בעמדה אח"כ מאיליה. ובזה יפולו גם כמה דברים שבתוס':
+<b>שם בתוי"ט אמר הדלת כו' וצריכא כו'. </b>חיסר הרבה בהעתקת הצריכותא ונצרך תיקון:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה הזה וכו'. </b>כבר אמר הראב"ע כל אשר אין בו רוח חיים כו'. נ"ב וכ"כ בתמיד פ"ה מ"ד עי' בס' יד מלאכי אות ש"ט ועי' בס' הזכרון פ' וישלח ע"פ המחנה האחת. ועי' העוין (פ"ג יו"ד) ולקח הדברים מהי"מ כדרכו. ומ"ש מהרמב"ם (הל' מעשר פ"א הלט"ו) לקח משו"ת הרדב"ז ח"ב מלשונות הרמב"ם סי' קמ"ו ע"ש שהביא הי"מ שם. ועי' בס' מעשה אפוד ספ"ח (העתיקו בס' הזכרון שם) ובעל ההערות שם (צד 232) הביא ג"כ זה הלשון בשם הראב"ע בפי' לתורה בפ' וישלח (לב, ט) ללא אמת כי לא נמצא שם. ובפחד יצחק ערך כל (דף ס"ה, א) כ' על דברי התוי"ט וז"ל ואני הצעיר המחבר לא ראיתי כאלה בספרי החכם הנדפסים וגם לא בכתביו עכ"ל. ושם (דף ק"ג, א) בתשובות הרב אי"ש ג"ר (שנדפסה גם בס' שפת אמת להרמ"ק טורני):
+כתב דנקטינן כ"ד שאין בו רוח חיים אפשר בל"ד ואפשר בל"נ ככתוב בדקדוקי רש"י ריש פ' וישלח כו' וכ"פ בעל אמרי שפר מהחכם ר' נתן שפירא הזקן ז"ל בפ' נח כו' עכ"ל. [מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה מעשה באשה א' שהיתה שיכורה כו' ובגמרא ח"מ כו' ואם שיכור הוא כו'. </b>בתוי"ט בשם הרמב"ם אבל לא הגיע לשכרותו של לוט. ולעד"נ דשיכורה ושיכור האמורים כאן המה שמות תוארים לאשר משתקעים ברוב ימיהם בשכרות אבל עתה אינן שיכורים כלל ולהכי אמרינן שלא נתכוונו לחירות כיון דרגילי ביין אלא לכוס זה בלבד שיהא עליהם כקרבן:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה כשיהיה לי ולד. </b>במשניות הגי' כשאראה וכ"ה בתוס'. וכ' התוי"ט ול"י אמאי שני כו'. ודקדוק חמור הוא. ועמש"כ בנדרים (יז) בס"ד ליישב זה:
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה הפילה אשתו אינו נזיר כו'. </b>משמע מדברי התוס' דאם הוה ידעינן דכלו לו חדשיו אף שמת במעי אמו קודם שנולד היה נזיר ודאי. אלמא דמקרי ולד. ונראה לכאורה דחייב להתאבל עליו ג"כ. אך בפ' יש בכור תנן דהבא אחר בן תשעה שיצא ראשו מת הוה בכור לנחלה. ואולי דש"ה דכתיב וילדו לו בנים עי' ב"ב (ר"ד קכז):
+<b>שם בתוי"ט ד"ה הפילה כו'. </b>היינו ר"י דס"פ דלעיל גם מ"ה. ול"ד דשם אינו מבואר דספיקא דנזירות לקולא רק הגמרא שם מייתי ברייתאי דתני בה בהדיא לר"י כן ע"ש וכדמייתי התוס' לקמן בד"ה לר"י:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>בתוי"ט ד"ה לאחר שבעים כו' אבל רש"י כו'. </b>וטעמא מאי כדאמרן שאין תגלחת בינתיים כו'. לכאורה קשה דא"כ בנזירות מרובה ג"כ לא יגלח אחר השלמת נזירות בנו בכדי שיוכל להשלים נזירותו אח"כ וכמו שהוא באמת כן לפי' התוס'. וי"ל דסברתו הוא דבשלמא בנזירות מועטת היכא דלא מנה עדיין קודם לידת בנו ל"י ואין נזירות פחות מל"י (ואולי זהו כוונתו במש"כ שאין תגלחת בינתים) ולכן לא חשיבי לנזירות לבדן ומצטרפין לנזירות בנו וכחדא נזירות אריכא הם. משא"כ בנזירות מרובה ומנה כבר קודם לידת בנו ע' ימים ויותר שיש בהם כדי נזירות שלמה חשיבי בפ"ע ולא מיצטרפי תו על נזירות בנו. וכן כשנשאר עוד ל"י שהוא כדי נזירות שלמה (אף שקודם לידת בנו לא מנה עדיין ל"י) חשיבי בפ"ע ולא מצטרפי לנזירות בנו ולכן צריך לגלח בינתיים. ועי' לעיל (יג ב ויד) בבעיות דרבא ובפי' התוס' שם ותמצא עוד סברות לחלק:
+<b>שם בתור"ע אות י"ט </b>תמה על הרמב"ם דהא גם בנולד ביום ע"א יהיה הגלוח הב' ביום קל"א לקבלת נזירותו (שהוא יום ל' לגלוח בנו) כמו שנולד בתוך ע' ע"ש. סובר הרב ז"ל דהא דאמרינן אין תגלחת פחותה מל"י היינו דמגלח ביום הל' עצמו. אבל ז"א דאינו מגלח אלא ביום ל"א וכ"מ להדיא בהרמב"ם פ"ד ה"ה שכתב ונמצא מפסיד כו'. י' ימים כו'. ולדברי הרב ז"ל לא הפסיד רק ט' ימים. וכ"מ בתוס' (יד ב) ד"ה נטמא ביום ג"ש. ועי' לקמן (לט) בתד"ה סתם והכוכב לא האיר כלל בכוונתו:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה ובה"א כו' שיהא נזיר שתים. </b>נ"ל דדוקא בכה"ג שהכחשה היא בנזירות חלוקות. אבל אם אחת אומרת שקבל עליו סתם נזירות וא' אומרת ששים יום הוי נזיר לששים עי' לעיל (ח) בסוגיא דרואין אה"ק כאילו מלאה חרדל ותבין החילוק. וק"ל גם בגוונא דמתניתין. דהא ע"כ ל"א דספק נזירות להקל אלא משום דלא מעייל נפשיה לספיקא. או כדר"ט דל"נ נזירות אלא להפלאה כמבואר בנדרים (יט ב) מה דלא שייכא הכא. ותרי ותרי הוה ספיקא דאורייתא או דרבנן ולא מוקמינן אחזקה עי' יבמות (לא). ועי' כתובות (כו ב) תד"ה אנן:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתור"ע אות כ"ז כו' ואולם מה דכתב הרע"ב כו' הא מתני' מפורשת בפ"י דנדרים מ"ז דקיום קודם לנדר לא הוי קיום. </b>ולק"מ דהא הרע"ב פי' שם הטעם משום דהוי קיום בטעות כו' וא"כ בנדר מפורש כי הכא הוי קיום ועמש"כ שם בשם הספרי. ותו דהכא ע"כ ענתה אמן תכ"ד ותכ"ד כדבור דמי והוה הנדר והקיום כבבת אחת וי"ל דבכזה הוי קיום. שוב ראיתי שגם המל"מ פ"ב מהלכות נזירות ובפי"ג מהל' נדרים חשב זה כמו קיום קודם הנדר דלא מהני. ולעד"נ כמש"כ:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה האשה כו' ואח"כ הפר לה בעלה כו'. </b>מלשון הר"ן והרא"ש בנדרים (פ"ג) בד"ה הא קרבן לחצי נזירות איכא. שציירו כגון שהפר לה אחר ט"ו יום. משמע לכאורה דאם נדרה נזירות מרובה והפר לה אחר שמנתה ל"י דהוא סתם נזירות שלמה. לפי מאי דקי"ל דבעל מיגז גייז צריכה להביא כל הקרבנות אף אם לא הפרישתם עדיין. אבל העיקר נ"ל דגם זה נקרא חצי נזירות לדידה. ואינהו דברו בהוה ול"ד. וראיה לזה מלקמן (כח) במשנה דרע"א אפילו נשחטה כו' אינו יכול להפר ובגמרא שם הטעם מפני הפסד קדשים. אלמא אפי' השלימה כבר הנזירות משלם רק משום ההיא פורתא דתישרי לשתות יין כו' מחמת הפרתו מקמי דתזרק עליה הדם מיקרי חצי נזירות ושוב לא נוכל לזרוק הדם עליה:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה יפלו לנדבה כו' וטעמא שם במעילה במשנה. </b>ל"ד במחכ"ת דשם ליתא טעם ע"ז. ואדרבה הגמרא כאן (ר"ד כה) פריך על הא דיפלו לנדבה דשם והלא ד"ח מעורבין בהן. והתם במשנה לא קאמר טעם אלא בדינא דרישא לא נהנין ול"מ מפני שהן ראויין לבוא כולן שלמים ועמש"כ לקמן בסמוך:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה יביאו שלמים כו' ועוד דממשנה גופה מפורש דמידי ה"ט דיפלו לנדבה כו'. </b>כד ניים ושכיב הרב אמרה. דאדרבה אהא דפריך הגמרא עלה והלא דמי חטאת כו' כ' התוס' דה"ה דהוי מצי לאתובי והלא דמי שלמים כו' והביאן בעצמו שם במעילה. אלא דשגה כאן במחכ"ת בטעם דאיתא שם במשנה על הא דלא נהנין ול"מ מפני שראויין לבוא כולן שלמים וסבר דזהו טעם ג"כ על הא דתני בתרי' מת כו' יפלו לנדבה וכדמוכח ג"כ מדבריו לעיל בד"ה יפלו (עמש"כ שם) וכאן הכי הל"ל דמידי הוא טעמא דלא מועלין אלא כו' ויהיה מזה תפיסה על המפרש. דהלא במשנה זו דהביאה הגמרא כאן מפורש כו':
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתור"ע אות ל"א כו' והרע"ב שכ' כו' והא הוא בעי' דלא איפשטא כו' ע"ש. </b>ולי נראה דהרע"ב אזיל בשיטת הרי"ף והרמב"ם דבבעי' דלא איפשטא אם תפס לא מפקינן מיניה (עי' רא"ש בפ"ב דב"ק סי' ב' וברמב"ם ספ"א מהל' נ"מ ובמ"מ שם) ומטעם דקדם ותפס קאמר הרע"ב דזכה:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה חבית של יין כו'. </b>עי' בתוי"ט ולכאורה דבריו מגומגמין. ונראה כוונתו דדינר זהב או כסף גופו ראוי לב"ה משא"כ יין או שמן דנמכרים לצריכין למזבח וזהו שכ' ונפדה. ודמיהן יפלו לב"ה. או דט"ס בדבריו ותחת ונפדה צ"ל ונקרב. ומש"כ וכדתנן במ"ח כו' לכאורה תמוה דאדרבה שם איתא דיביא בדמיהן עולות. אבל ס"ל ז"ל דר"א ור"י דבמ"ז פליגי על ר' אלעזר בהא דמ"ח וס"ל דדמיהן יפלו לב"ה דאף ר"י ל"ק אלא בהמה דוקא דאפילו נקבות כו' ויביא בדמיהן עולות. וזה דלא כהרמב"ם בפ"ה מהל' ערכין ה"ח. (ונראה דלפני הרמב"ם היה הגי' במ"ח ר' אליעזר ביו"ד לכן נדחק לחלק) אלא כהראב"ד שם. (ומש"כ הראב"ד ור"א סבר כר"י ר"ל כר"י ועדיפא מיניה ודו"ק) וכוונת התוי"ט שהביא משקלים הוא למאי דכתב וימכר לצריכין. ומאי דלא מוקי התוי"ט מתניתין דהכא כר' אלעזר. משום דא"כ ל"ל למיתני חבית טפי ה"ל למיתני פרה ודו"ק:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה אמרו ב"ה לב"ש אי אתם מודים בכזה שהוא הקדש טעות כו'. </b>עי' תד"ה נשאל וד"ה אמרו. ולעד"נ דכמו דמפרשינן טעמייהו דב"ש התם דאע"ג דאמר שחור אמרינן דדעתו היה להקדיש ל"ש שחור ול"ש לבן שיצא ראשון והאי דקאמר שחור לפי שטעה והיה סבור שהשחור יצא ראשון כמש"כ התוס' לעיל ד"ה כיצד. ה"נ נאמר דדעתו היה להקדיש הבהמה אם לנזירותו אם לנדבה והא דקאמר לנזירותו לפי שטעה והיה סבור שהוא נזיר. ואף אם הפריש הג' בהמות ואמר הרי הן לנזירותי והרי בתוכן יש אחת שהיא לחטאת שאינה באה בנדבה. יל"פ דכוונתו דאם אינו נזיר תהיה לשלמי נדבה. גם י"ל דמיירי שלא הפריש אלא שתים לעולה ולשלמים. או שלא הפריש אלא אחת עתוי"ט מ"ד ד"ה והלך:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה ראה את הכוי וכו' הרי כולם נזירים. </b>התוס' לעיל (לג) פי' דכולה ר"ש היא. והתוי"ט לא נתחוור בזה. ולעד"נ דאתיא אפילו לר"י דע"כ ל"ק דלא מחית לספיקא אלא אם בשעה שנדר עמד הדבר להתברר מיד כמו גבי כרי אם לא אירע בו מקרה הגניבה. וכן גבי אחד בא כנגדן אם לא היה נרתע לאחוריו. משא"כ כוי שגם חז"ל לא הכריעו בו ואינו עומד להתברר עד שיבוא אליהו. איך נאמר שכיון על ברורו כיון שא"א. וע"כ היתה כוונתו על ספיקו. ולפ"ז נוכל לומר שכוונת המשנה על נזירות ודאית כפשטה והוא כעין פי' הרמב"ם:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה בתגלחת מצוה. </b>עתוי"ט בשם הרמב"ם דבגילח עובר ג"כ בעשה דכל היוצא מפיו יעשה. ולכאורה הו"ל להביא ג"כ הל"ת דלא יחל שכ' שם הרמב"ם דלוקה עליו בפ"ע לבד מה שלוקה על הל"ת דתער ל"י על ראשו. ובמש"כ התוס' לעיל (מא ב) בד"ה ואי כתב דאין סברא לחלק בין לאו אחד לשנים לענין דחייתם מפני עשה. מיושבים דבריו:
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה ואינו מביא קרבן אא"כ היה מעו"ש. </b>עתוי"ט שכ' דאף לפי' התוס' דזה קאי על מצורע שגלח בח'. מ"מ יל"פ גם אנזיר אם לא טבל עד יום ח'. וזהו שכתב הרמב"ם בחבורו דאם נתאחר בטבילתו כמה ימים יעריב שמשו ויביא קרבנותיו למחר והכ"מ לא כתב מנין לו כו'. ונראה דגם הכ"מ כיון לזה במה שהביא בהל' י"א סיום דר"ע ואינו מביא כו' ללא צורך שמה אם לא לבאר בזה הא דאם נתאחר בטבילתו כו' שבהל' י"ג. אבל תמוה מאד יגיעתו למצוא מקור לד"ז מהמשנה. דהלא בהדיא מוקי רבא להא דתני הלל מביא קרבנותיו בט' בלא טבל בז':
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה היה מביא ג"ב חטאת עולה ושלמים. </b>מש"כ התוי"ט דכן הם כתובים בפ' בין בהבאה כו'. ל"ד דבהבאה כתיבא עולה ברישא. ולקמן בא"ד דק שפיר לכתוב שהרי בפרשה כך הם סדורים בעשייה:
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>במשנה נוטל את הזרוע כו' וחלת כו' ומניפן. </b>וכן העתיק הרמב"ם בפ"ח מהנ"ז ה"ד. ותמיהני מדוע השמיטו האימורין וחזה ושוק שהוזקקו ג"כ עמהם בתנופה כמש"כ הרמב"ם בפ"ט מהל' מעה"ק ה"ט ע"ש בכ"מ ועי' לקמן (נט ב) תד"ה ארנב"י:
+<b>שם רש"א כיון שנזרק כו'. </b>ופסק הרמב"ם בפ"ח מהנ"ז ה"ה כוותיה. והתוי"ט שמח שמצא טעם נכון לפסקו משום דרבי שנה בסה"פ דבריו בלשון חכמים. ועל חנם שמח שהרי לקמן (סג) סתם כר"א כדאריו"ח שם והיא בתרייתא ועי' לח"מ:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה יטמא נזיר שאין קדושתו ק"ע ואל יטמא כהן שקדושתו ק"ע. </b>התוס' והתוי"ט נדחקו בזה ועי' או"מ. ולעד"נ דקדושת עולם דכאן פירושו לדורות עולם. כדכתיב והיתה כו' לכהונת עולם לדורותם (שמות מ' ט"ו). ועוד קראי טובא. משא"כ נזיר אף שהוא יכול להיות נזיר עולם אינו מוריש קדושתו לדורותיו אחריו:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ובית הפרס. </b>ואף טומאת בית הקברות תנן כו' דא"ס אבל כו' לפיכך לא תני ליה הכא. ונראה דאישתמיטתיה דברי הכ"מ בפ"ו מהל' נזירות הל"ח שמפרש טומאת ביה"ק היינו גולל ודופק ע"ש. והרי תני להו. ולכאורה הנ"ל לפרש דביה"ק הוא קברים שפינום מהמתים דאיתא בסנהדרין (דף מז) דיש בהם טומאה. אולם רש"י פי' שם דטומאתן מדרבנן. ולעיל בגמרא על משנה זו (טז ב) משמע שהיא מדאורייתא וכ"כ התוי"ט שם במ"ו. ובעירובין (מז) פריך הגמרא ביה"ק ס"ד טומאה דאורייתא היא. אבל יל"פ דביה"ק הוא קבר סתום דמטמא אף שלא כנגד הטומאה אם יש בו פותח טפח עי' לעיל (נג ב) תד"ה סתום. ואף שהוא מדאורייתא מבקבר מ"מ אין הנזיר מגלח עליו. ותמיהני על לשון התוס' בב"ק (ק ב) ד"ה ורומן שכ' דתניא גבי אהל דנזיר או בקבר כו'. דהרי בסוגיא שם לענין טומאה בעלמא תניא. ונ"ל דט"ס בתוס' וכצ"ל דתניא בנזיר גבי אהל או בקבר כו':
+<b>שם בתוי"ט ד"ה וימי ספרו. </b>וצ"ע דלא ליתני אלא ספרו כו'. ולי י"ל לפי דאיכא למ"ד (מו"ק ז ב) דלענין תה"מ קילי ימי חלוטו מימי ספרו והתוס' כתבו שם דשמא יש פירכא דלא לילף ק"ו מימי ספרו. ואם כן איצטריך למיתני ימי חלוטו לאשמעינן דאין עולין. ועי"ל הואיל דתני דימי הסגר עולין ותנן (מגילה ח ב) אין בין מצורע מוסגר למוחלט כו' ויש לטעות דגם בזה שוין קמ"ל:
+<b>שם ד"ה ומזה בג' כו' ור"ת סובר דבכ"מ צריך הזי' ורח"כ השיב לו כו'. </b>משמע דסובר דפליג ג"כ על הזיה ול"ד. ונראה שיש השמטה בדבריו וצ"ל אחר מילת הזיה. והנזיר מגלח עליהם. שוב נדפסו תור"ע וראיתי שעמד בזה ע"ד. אך בשם הרמב"ן בפ' חוקת הביא דגם הזיה א"צ וע"ש טעמו ונימוקו. וכ"כ בחידושיו לב"ב (כ). והגה"ש הביא שכן גם דעת המאור. והרמב"ם בפ"ז מהנ"ז הל"ח כתב ג"כ שאינו מזה בג' וז' אבל כ' שד"ז מיוחד בנזיר אבל כל אדם כו' יזה בג' וז' כו'. והכ"מ תמה שיהא נזיר קיל משאר בנ"א. וכ' עוד הרמב"ם שם שזה שאינו (כ"ה בהעתקת הכ"מ) מזה כו' כדי שיעלה לו ימי טומאתו בכלי ממנין ימי נזירתו. והתוי"ט הבין שבא בזה לתת טעם על שלא הצריכוהו הזאה. והוא תימה דמה טעם יש בזה. וע"ק יזה ולא יהיה עולין לו. ועוד דהא משמע ממתני' דאינו סותר הקודמין אבל אין עולין. דאל"כ ה"ל לתנא לחשוב זה יחד עם ימי הזב והזבה וכו' כמש"כ הכ"מ שם בדין ז'. ולקמן בגמרא בפיסקא ומתחיל ומונה. מבואר להדיא דכל דחשיב בהך בבא אין עולין. ונלע"ד אשר הכ"מ והתוי"ט לא ירדו בכאן במחכ"ת לסוף דעת הרמב"ם. וכוונתו בזה ליישב תמיהת הכ"מ. והוא שבאמת לטהרו מהטומאה ודאי נזיר לא עדיף משאר בני אדם שלא להצריכו הזאה אלא דאף שלא הוזה וא"כ עדיין הוא בטומאתו גם לאחר שבעה. מ"מ עולין לו הימים לאחר ז' למנין נזירתו. ולענין זה אמר הש"ס הני כלים בני הזאה אינון ונכון בעז"ה. וע' בתוי"ט עוד מה שהביא בשם הרמב"ן שהחרב אינו מטמא באהל דאל"כ היו הכהנים אסורים בכל הבתים כו'. לכאורה קשה דהא מסיק בסוף דאף במגע אין הכהן מוזהר. וא"כ אף שהיה מטמא באהל ג"כ יוכל להיות שהכהנים מותרים ליכנס לבתים משום שאין טעונין הזיה והנזיר אינו מגלח עליהם כמו במגע. והרי הרח"כ משמע דס"ל שמטמא באהל וגם צריך הזיה מ"מ כיון שאין הנזיר מגלח עליו אין הכהן מוזהר כש"כ לדעת הרמב"ן שאינו טעון גם הזיה. ולפמש"כ המל"מ פ"ג מהלכות אבל בסברת ספר היראים לענין מתי עובדי כוכבים ע"ש יתיישבו דברי הרמב"ן ג"כ:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה א"ר אלעזר כו' כצ"ל </b>בל"י וכן בגמרא ובמפרש ותוס' [עי' ש"נ]:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה וסופרין שלשים יום. </b>פי' הרע"ב וכגון שנדרו נזירות ביחד כו'. ול"י מה הוצרך לזה דכיון דלכ"א מספקינן שמא הוא הטמא א"כ סתר את הקודמין וצריך כ"א למנות מעתה מחדש סתם נזירות שקבל עליו דהוא ל"י. והמפרש שכתב ג"כ בריש המשנה שקיבלו ביחד. י"ל משום דמגלחין דנקט במתני' ע"כ היינו אחר כלות משך נזירותם. ואם לא קבלו ביום אחד יכלו נזירות א' קודם לחבירו ויצטרך להמתין עד כלות נזירות השני. ונראה דלשון הרמב"ם בפירושו אטעייה להרע"ב במחכ"ת ע"ש:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה אלא מביא כו' וכ' רש"י כו' לא מעכבא וכ"כ הרמב"ם בפ"י ה"ח. </b>וכן התוס' לקמן (ר"ד ס) כתבו ושמא מספק לא הצריכוהו. והכ"מ תמה דאע"פ שאינה מעכבת למה לא יביאנה ויתנה עליה. וכן התוס' כתבו כאן וה"ה עולת העוף ולא חש לפרשה. ולע"ד נראה אחר דר' יהושע אומר ומביאין קרבן טומאה דמשמע החטאת והעולה (ודלא כהמפרש) וב"ז בא אחריו ושינה לשונו ואמר חטאת העוף ש"מ דדוקא קאמר. וטעמא נ"ל משום דאף דאיתא בת"כ גבי קרבן יולדת עשירה דמביאה חטאת העוף דאינה יכולה להביא חטאת בהמה תחתיה אינו אלא בחטאת דאינה באה בנדבה. אבל בעולה כגון עולת נזיר טמא אף דדינה בעוף. כיון דעולה באה בנדבה וגם היא עצמה אמרי' לעיל (יח ב) דאינה אלא לדורון. יכול להביא עולת בהמה תחתיה ותבא עליו ברכה. ואף דאין מביאין תורין כנגד בנ"י כו' (קנים ספ"ב) בהמה שאני. ולכן לב"ז דצריך להביא עולת בהמה ג"כ משום ספק נזיר טהור תו ל"צ לעולת העוף דמתנה ואומר אם טמא אני העולת בהמה תהיה תחת עולת העוף שאני חייב. וזהו שאמר והעולה נדבה כלומר היתרון שבבהמה על העוף תהיה נדבה ונכון בעז"ה. וכן לקמן (ס) בברייתא דתני שנייה מביא חטאת העוף (והיא משום ספק תגלחת שנייה דמצורע עני) ועולת בהמה (משום ספק נזיר טהור) דתמה ג"כ הכ"מ מדוע ל"י גם עולת העוף משום קרבן מצורע עני וביותר קשה לרי"ש בנו של ריב"ב בערכין (כא) דעולתו מעכבתו. ובמש"כ א"ש דיוצא בעולת הבהמה שמביא. וכש"כ גבי מצורע דקי"ל דעני שהביא קרבן עשיר יצא. (והא דאינו מביא חטאת ג"כ מבהמה ותעלה לו אי משום נזירת טהרה אי משום תגלחת שניה דמצורע ולא יצטרך להביא ספק מליקת חולין למזבח. משום דא"כ לא יוכל שוב להביא חטאת בתגלחת רביעית ודו"ק) אבל לכאורה שם א"א ליישב בזה משום דמצורע בתגלחת שניה אינו מביא אלא למחרת יום תגלחתו דוקא (לעיל מד ב) ומשום נזירות טהרה הוא קודם הגילוח. אולם גם הא לא תברא דמשמע ברמב"ם פי"ח מהל' מעה"ק ה"ט ויותר בפיה"מ דזבחים פי"ד מ"ג לפי נוסח הא"י שמביא התוי"ט. דעולת מצורע אפי' הביאה בתוך ימי ספירו יצא. ועי' עוד בפ"י מהנ"ז ה"ז ובראב"ד וכ"מ. וכן בספ"ד מהל' פהמ"ק ובכ"מ שם. ובמש"כ מיושב תמיהת הלח"מ בפ"ט מהנ"ז הט"ו ע"ש. דכיון דגם גדול היה צריך להביא עכ"פ עולת העוף משום ספק קרבן נזיר טמא לכן בכדי שלא תחלוק השוו מדותיהם שיביא עולת בהמה. והוא כעין תירוצו אלא שמוטעם יותר:
+<b>והנה מה שחלקתי בין חטאת העוף דיולדת שא"י להביא תחתיה בהמה לבין עולת העוף.</b> נ"ל ראיה מכריתות ר"פ ארבעה מח"כ דאר"פ י"ל לעוף איתרבי לעולת בהמה לא כש"כ. ומה שתמה שם התוס' ישנים זב וזבה יוכיחו דאיתרבו לעוף ולא לבהמה. אני אומר דגם המה אם הביאו עולת בהמה ת' עולת העוף דיצאו. ובזה נראה ליישב קושיית הט"א במגילה (ח) בד"ה מזובו ולא מזובו ונגעו. על התוס' דמנחות וש"מ שכתבו דמזה ילפינן דטמא משלח קרבנותיו ואע"ג דא"א לו לסמוך. והקשה שהרי קרבן זב הוא מהעוף דאין טעון סמיכה. ולפמש"כ א"ש דמשמע דיוכל להביא אף עולת בהמה תחת עולת העוף כשאר זבים אף דטעון סמיכה. ועוד נ"ל ראיה ממנחות (מח ב) אבל עולת נזיר כו' שהיו בני שתי שנים ושחטן כשרים דיליף מעולת נדבה ע"ש ובנדבה קי"ל כרבנן שם (קז ב) קטן והביא גדול יצא. לכן בכוונה השמיט הרמב"ם בספ"ד מהל' פהמ"ק סיום התוספתא שלא עלו לבעלים לשם חובה (והכ"מ כ' שם דל"י על מה) והוא דס"ל דהתוספתא אתיא כרבי דפליג שם אחכמים בקטן והביא גדול דל"י והוא ז"ל פסק כחכמים בפט"ז מהל' מעה"ק. א"כ ה"ה הכא עלו לבעלים לשם חובה. ועוד נ"ל ראיה דאף בחטאת יולדת אם היתה מביאה ע"י איזו עילה וסיבה דהתירא חטאת בהמה היתה ג"כ נתכפרה בה לאכילת קדשים. והוא דפריך הגמרא בכריתות (ט ב) ובנדה (מ) אלא מעתה אכלה דם וילדה ה"נ דאינה מביאה אלא קרבן אחד. והרי על דם חייבת חטאת בהמה קבועה ופריך דתתכפר בה ג"כ על לידתה. אבל עדיין צ"ע בנידון דידן דהרי מבואר ברמב"ם שם דאם קבע עוף לא יצא בהבאת בהמה (וכ"מ במפרש לעיל (כו) בד"ה ע"א) אבל ל"י מנ"ל זאת דרבנן מודו ממין למין דאף מקטן לגדול דל"י דהלא י"ל דכל המשנה אזלא אליבא דרבי. ואולי זוהי כוונת הראב"ד שם להשיג עליו ודלא כהכ"מ דסיוע מסייע ליה. ועמש"כ שם בסוגיא בס"ד:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה נזיר שהיה טמא בספק כו'. </b>פי' הרע"ב שביום הראשון אירע לו הספק וכ"כ המפרש והתוס' לעיל (נה ב) ומוכרח הוא דאל"כ לא היה צריך להמתין ל"י בתגלחת ראשונה משום ספק נזיר טהור. ולפי מאי דפסק הרע"ב לעיל פ"ג מ"ה כר"א דבנטמא בו ביום אינו סותרו. מוכרח ע"כ לומר דס"ל כהרמב"ם בפ"ו מהנ"ז הל"ו דאף דאינו סותר מ"מ קרבן טומאה מביא. וכ"מ לשון הרע"ב שם. והתוי"ט ל"ד במה שמלא דבריו שם בדברי התוס' דמוכח מדבריהם דלר"א גם קרבן אינו מביא (ולכאורה ראיה לשיטת הרמב"ם מהא דאר"ח לעיל (יח) דא"ת רבי היא כו'. ואי דנטמא בח' כו' הרי יצא לשעה הראויה לקרבן. ולשיטת התוס' קשה דילמא ס"ל כר"א דהלכה כוותיה ולדידיה אינו מביא קרבן על הב' דאין כאן ימים הראשונים ע"ש ע"ב בתד"ה מתחיל. אבל ז"א דא"כ מאי איריא מפני שמביא קרבן אחד על טומאות הרבה אפי' נטמא לאחר הבאת הקרבן נמי דהא לאו בר קרבן הוא על הטומאה הב' דאין כאן ימים. אבל ראיה מהא דאר"א שם נטמא בשמיני כו' מביא קרבן עכאו"א. והא מבע"ל לר"פ שם (יט ב) א"ד דנפקין תרין ומתחילין תלתא (ולהמפרש שם בלשון ראשון והרמב"ם בחבורו פשיט ליה רבא כן) והא כשנטמא בח' אינו אלא נפיק חד ועייל תרין אפי' לפי' התוס' שם דלר"א מתחיל למנות בז'. ולהמפרש שם דלר"א אינו מונה אלא מח' הרי אינו אלא יום אחד. והתוס' שם בד"ה א"ל ר"פ נדחקו הרבה בזה. ולדעת הרמב"ם א"ש בפשיטות. ומעתה לשון המשנה אוכל בקדשים אחר ס' יום בדיוק. ולא כאשר נדחקו התוס' לעיל. והוא משום דתגלחת השניה יוכל לגלח ביום ל' לתגלחת הראשונה (וכן הבין התוי"ט בלשון הרע"ב. אבל לא מטעמי' אלא) משום דאפי' נטמא אינו סותר אותו יום ועולה לו מן המנין וא"כ ה"ל יום ל"א. ולשיטת התוס' דלר"א גם קרבן אינו מביא אי נוקי מתניתין כר"א דהלכה כותיה. ע"כ מיירי שאירע הספק טומאה ביום הב' למנינו (דביום א' אין זה טמא שסותר ומביא קרבן. ונ"ל דאף גילוח לא בעי דהא בהא תליא עיין לעיל (יז ב) ובתד"ה מה טעם. וכ"מ לשון התוס' (טז ב) ד"ה רא"א שכתבו אלא מונה ז"י טומאה ומזה ושונה וטובל ומונה כו'. ולא הזכירו גילוח) א"כ תגלחת הראשונה הוי ביום ל' ליום שאירע בו הספק שהוא ל"א לתחלת מנינו. ותגלחת הב' ביום ל"א לתגלחת הראשונה. וג"כ מכוון אכילת קדשים אחר ס' דוקא ונכון מאד בעז"ה:
+<b>שם ושותה יין כו' אחר ק"כ יום. </b>התוי"ט הקשה דנזירות הג' ימנה מיום ס' שגלח בו דיעלה לכאן ולכאן. ולע"ד ז"א דכיון דמספקינן ליה בתגלחת ספירו דמצורע ואחר תגלחתו טובל ובעי הערב שמש ואינו מביא קרבנותיו עד למחר כדלעיל (מד ב) לכן הוא נכלל בימי ספירה דאינן עולין לו. אבל לי קשה דיום הראשון שאירעו בו הספיקות יהא עולה למנין דהא ימי חלוטו אינו סותר הקודמין וכש"כ ביום הראשון למנינו דאפילו טומאת מת אינה סותרתו כדכתבינן לעיל. ואולי דדוקא נקיט במתניתין לעיל דימי גמרו אין סותרין הקודמין אבל אותו יום עצמו סותר כי הוא נכלל בימי גמרו שא"ע לו. ובזה חמיר מטומאת מת דאפילו ביום ראשון סותרו. אבל קשה לומר דהבא מן הדין יהא חמור מן הנדון דהא עצמן דימי חלוטו אין עולין לא למדנו אלא מימי טומאה לעיל (נו). ולכן נ"ל דספק מוחלט אינו ר"ל דספק החלטו אירע לו ביום ראשון אלא דספק לו אולי נחלט מכבר:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה הפר לעבדו כו' וז"ל רש"י משמע דימים שלא נהג נזירתו מחמת כפיית רבו אינן עולין לו. </b>והנה אם רק ביין לבדו לא נהג נזירותו קשה לפי מה שפי' הרע"ב לעיל פ"ה מ"ג ה"ל לעלות. ואפי' לפסק הרמב"ם שהביא התוי"ט שם אינו אלא מחמת קנס והכא לא שייך למקנסי' ואם ל"נ נזירותו בטומאה ה"ל לסתור גם הקודמין דלא עדיף ממי שנטמא באונס. ואפי' נטמא במת מצוה דמצווה לטמא לו משמע לשון הרמב"ם בפי"ז הי"ג דסותר. והוא דמפרש הא דאר"א שם במשנה ואל יטמא נזיר שהוא מביא קרבן על טומאתו ר"ל על טומאה זו שיטמא עתה להמ"מ. אבל אין זו מוכרח דיל"פ על טומאה דעלמא. ובכריתות (ט) ל"א אלא מזיד שוגג ואונס אבל לא מצוה. ואולי י"ל דגם מצוה בכלל אונס שהוא אנוס מחמת המצוה. וכמ"ק מהא דיליף שם פתאום זה אונס מן ויאמר ה' פתאום כו' והתם אונס דמצוה לשמוע בקול ה'. אולם הרמב"ם עצמו בפ"ו ה"ג לא כתב אלא שטמאוהו עובדי כוכבים באונס. ואולי י"ל דהכא עדיף טפי דבשעה שרבו כופהו אין לו דין נזיר כלל דאמרה תורה לאסור איסר על נפשו למעוטי מי שאין נפשו קנויה לו משמע דממעטו מדין נזיר. ועי' בירושלמי וברמב"ם ובראב"ד בפ"ה מהנ"ז. והשתא דאתינן להכי. יל"פ דאפי' לא נהג נזירתו ביין לבד ג"כ א"ע לו כיון שאין לו אז דין נזיר כלל לענין זה:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ברע"ב ד"ה ירד לטבול במערה שהיה טמא טומאת שרץ [כ"כ התוס'] מבואר מדבריהם דסיפא דקתני מטומאת מת. </b>דוקא קתני דבטומאת שרץ אינו טמא אלא בשצף דלא מיקרי טהת"ה. והא דקתני להקר טהור ה"ה לטבול מטומאת שרץ אלא דלרבותא נקט כמש"כ התוס' לקמן. ותמיהני על תור"ע שנראה מדבריו שהוא חידש ד"ז מעצמו. אולם טעם החילוק שבין טומאת מת לשרץ שחידש נכון מאד וש"י. ונפלאתי על התור"ע שלא העיר על הרע"ב שפי' או ט"מ שטבל ואח"כ קבל עליו נזירות כו' והא מסקינן לעיל (יח) דטמא מתחלה אינו טעון תגלחת:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב ד"ה במאכל כו' כגון בשר שָמֵן חלב כו'. </b>כ"ה כוונתו כאשר נקדתי. ולא כאשר שמעתי קורין <b>שֶמֶן</b> כי כן מוכח ביומא (יח) מהנוטריקון ע"ש:
+<b>שם ד"ה וספיקו כו' ספיקו מחמת ש"ז כו' [עי' תוס' ד"ה אלא אהב"א]. </b>והקשה התוי"ט מהוי"ו דוש"ז. ואני אומר דכן מצינו גם לעיל פ"ז מ"ג ואהל ורובע עצמות דפי' הרע"ב אם האהיל על רובע עצמות. ואמת דגם שם העיר התוי"ט מהוי"ו דורובע. אבל מצינו גם במקרא ווי"ן יתירים כמו אלה. עי' בראשית (ל"ו) בפירש"י בפסוק ואיה וענה:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nashim/Rashash on Mishnah Nedarim/Hebrew/Vilna Edition.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nashim/Rashash on Mishnah Nedarim/Hebrew/Vilna Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e09ee5b35892010608b670411e35931ed2a41355
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nashim/Rashash on Mishnah Nedarim/Hebrew/Vilna Edition.txt	
@@ -0,0 +1,391 @@
+Rashash on Mishnah Nedarim
+רש״ש על משנה נדרים
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה נדרים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט בפתיחה ד"ה לשון הר"ן כו' דאילו חרמי בד"ה לא שייכי כו'. </b>צ"ע דהא לקמן בגמרא אמרינן וכיון דתני תרתין תני לכולהו:
+<b>שם עיקר הנדר הוא שיאמר דבר זה אסור עלי בין שהתפיסו כו'. </b>אבל בפרק שבועות שתים בסוגיא דמתפיס בשבועה כתב דבאינו מתפיס אינו אסור אלא משום יד וכ"כ הב"ח בשמו בסי' ר"ד. והט"ז כ"ע דל"ד ונהפוך הוא. ומ"ש התוי"ט אבל האומר נדר שלא אוכל אינו כלום ל"י טעם נכון לחלק בין זה למודרני ממך שאיני אוכל לך דלקמן דהוי יד וע"ש בתוי"ט:
+<b>בתוי"ט ד"ה כנדרי רשעים (הב') וכן אם אמר כנ"ר הימנו משמע שלא אוכל </b>ותימה דבגמ' א"ר דאמר הימנו שלא אוכל מבואר דבעינן שיאמר בפירוש שלא אוכל [ע' תורע"ק אות ה'] ונראה למחוק תיבת משמע:
+<b>שם בתור"ע [אות ב] הקשה דל"ל הקישא נלפיה במה מצינו כו' ע"ש. </b>ותמיהני דנעלם מכת"ר דהר"ן עמד בזה לקמן (דף ד ב) בד"ה תיתי במ"מ מנדרים ותירץ דרוצה לרבות אף למלקות ע"ש. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה עוד דמאי מיבעיא ליה בצדקה הא איכא למילף במ"מ (ול"י מדוע שביק בעיא דפאה הקודמת) די"ל דע"כ לא מבע"ל אלא אי ילפינן לה מקרבנות מהיקשא ללקות על בל תאחר דידה (ע' ר"ן ד' ד ד"ה הואיל וכך) למ"ד דלוקין על לאו שאב"מ או דאינה רק מן במ"מ ואין לוקין על הב"ת דידה כיון דעיקרו אינו אלא מן במ"מ. ובין בדבר דבקדושין קאמר א"ד ואת חזאי כו' ולא תפסי בה קדושין. ובפאה וצדקה לא מסיים ולא הויא פאה וצדקה. כה"נ נכון לשיטת הר"ן אבל מהר"ן עצמו בד"ה ולענין הלכה מוכח דמפרש דלענין הדין גופי' מיבעיא ליה אם יש יד או לא. ואולי י"ל דע"כ לא ילפינן במ"מ אלא קדושין דדמיא לנדרים דאסר לה אכ"ע כהקדש כדאיתא בריש קדושין אבל פאה וצדקה לא מצי למילפינהו במ"מ:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה נדר במותא כו' ומשום דבמוהי אינו מענין שבותה שקוקה כו' </b>וכ"ה בפסקיו אולם לפנינו ברא"ש שבותה שבוקה משמע דכן היתה לפניו במשנה וכ"ה ברי"ף ובריטב"א ובשו"ע רל"ז סעי' י':
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה כאימרא כו'. </b>וקשיא עצים מאי חיים שייך בהו ועי' לקמן מ"ד בדבריו ד"ה ר"י מתיר (הא') אבל לדבריו שם יקשה הא פיגול ונותר ג"כ ממשיים. ול"נ דחיים יאמר ג"כ על הבריות כמו עד חיותם (יהושע ה) ע"ש בביאור ועי' בברכות (נ ב) תד"ה מודים דכלי שלם נקרא גם כן חי ולכן גם על עץ שייך לומר כן מפני שמתקיים זמן ארוך אפילו בתלוש טרם ירקב משא"כ בשר כמו שאמר אנטונינוס (סנהדרין צא ב) אפשר חתיכה של בשר עומדת ג"י בל"מ ואינה מסרחת. ומה שנקרא בלשון חז"ל (וכן בארמית) בשר חי קודם שנתבשל זהו ע"ד השאלה והרחבת הלשון עמש"כ לקמן (מט). וענ"ל דבר"ן ט"ס וצ"ל משום דבלא כ"ף חי קרבן קאמר. כי לא בא לתרץ רק קרבן עולה כו' שהזכיר בואם תקשה עלי אבל אימרא כו' וכן מנחה אין שמן מורה על שם איסור כי גם מתנה נקראת מנחה כמו מנחה לעשו אחיו וכיוצא אך ק"ק ממזבח דלא מצאנוהו אלא על הקרבת קרבן עליו ואולי משותף הוא גם למקום ששוחטין בו חולין כמו שם בית המטבחים ובמקרא הכינו לבניו מטבח:
+<b>שם סד"ה כאשים כו' שלהבת של אש על המזבח כו'. </b>לכאורה קשה מהא דאיתא בביצה (לט) במשנה דשלהבת של הקדש אין מועלין בה. [התוי"ט רמז לשם] ואולי משום דמדרבנן מיהא אסור. ענ"ל דשם איירי בשלהבת לחוד אבל כשהיא קשורה בגחלת מועלין בה כדמחלק שם לענין הוצאת שבת וכ"כ הט"ז ביו"ד סימן קמ"ב לענין שלהבת עבודת כוכבים:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה לקרבן לא אוכל לך ר"מ אוסר. </b>התוי"ט תמה על הרמב"ם והרע"ב שכתבו דא"ה כר"מ דהא כש"כ לבר פלוגתיה דאסור ועיין כל דבריו. ואישתמיטתיה מש"כ התוספות דבשלמא לפר"י דגרס לקרבן בחטף כו' לפיכך מותר לרבנן דל"ל סברא דלקרבן יהא כו' ע"ש ולעיל (יא ב) לתירוצא דסתמא דהש"ס פליג שם תנא דברייתא על ר"מ בזה ואע"ג דרב אשי מתרץ שם בע"א פסקו הרמב"ם והרע"ב כסתמא דהש"ס וכה"ג כתב התוי"ט בר"פ דלקמן בד"ה חולין:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה הר"ז מותר כו' וחטאת כו'. </b>מדבריו אלה וכן מהרמב"ם בפירושו לקמן פ"ב ובחבורו פ"א ה"י נראה להדיא שמפרשי' [לעיל בגמ' מרבה אני חטאת ואשם שהוא מתפיס בנדר כו'] מפני שבאים לפעמים ע"י נדר גמור כגון ע"י נזירות ע"ש. וק"ל ממעשר בהמה לקמן יח ב (והר"ב שם נראה שסותר א"ע). ואולי י"ל מפני דאילו היה רוצה היה מפזרן ביותר ממלוא רגל בהמה רועה. אך לפ"ז גם בכור יכול להערים ולהתפיסו בזבח אחר טרם הוולדו וכן ק"ל ממנחות (צ ב) דקורא לשעירי חטאת אינן באין בנדר ונדבה ולעולת ראיה באה בנו"נ. וזה י"ל דשעיר לחטאת לא מצינו בא בנו"נ. וק"ל בסוגיין מדוע לא מחלק הש"ס דחטאת ואשם מ"ל בנו"נ כגון באומר הרי חטאת ואשם לפטור את פלוני המחוייב בהם עיין ט"א ר"ה (ו) ד"ה אימא דיבורא לאו כלום הוא:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה הר"ז בלא יחל כו' דבה"מ ואחרים נהגו כו' שנאמר לא יחל דברו. </b>נראה דדריש דברו הנהגתו מלשון ידבר עמים (תהלים מז) וידבר עמים (שם יח) להרד"ק וש"מ שהוא ענין הנהגה. ובזה אתיא לנכון טפי מה שהוציא מכאן ר"י הכהן המובא בפסקי הרא"ש ובר"ן לקמן (פא ב):
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה ובה"א אלו ואלו מותרים. </b>לכאורה לדידהו מותר בלא"ה מטעם שהותר מקצתו וכמש"כ הר"ן בר"פ בשם הירושלמי גבי נדרי זרוזין היה מעמיד אצל זה כו' ע"ש. ועי' לעיל (כה ב. כו) פלוגתא דרבה ורבא. ויל"פ דגם ב"ה מודה דלכתחלה אסור להוסיף אף דשרי לפתוח דהא גרע הואיל דגלו דעתייהו שאינן חפצים יותר. או מטעם הרא"ש. וכ"מ מדנקט פלוגתייהו בלשון דיעבד:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתוי"ט ד"ה למי שהחמה כו'. </b>מדל"ק מן הרואין גמ'. ק"ל דלמא רצה להוציא אף סכי שמש דבכורות (ס"ד מג) במשנה. ומש"כ הט"ז ביו"ד בסי' רי"ז סק"ל בביאור דברי התוס' דעוברין רואין החמה ע"פ האגדה דפ"ג דנדה דהעובר מביט מסוה"ע ועד סופו. לא מחוור כלל. דההיא אינה הבטה חרשיית. ול"נ איפכא דעובר היה ממועט אף אם אומר מן הרואים סתם. ובקושיית התוס' למחוק תיבת עוברים וכן היא מסובבת בד"ח:
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>במשנה מן הילודים כו'. </b>עי' פירוש הגר"א ביו"ד סי' רי"ז סקמ"א דר"ל בניקוד שו"א שור"ק דהוא בינוני פעול. ודלא כמשמעות הר"ן שהיה קורא בניקוד חיר"ק וחול"ם ע"ש:
+
+Mishnah 10
+
+<b>במשנה מאוכלי שום כו'. </b>התוי"ט כ' של"י מדוע השמיטו הרמב"ם. ואנכי תמה עליו מדוע לא הרגיש שהרמב"ם השמיט כל עיקר תקנת עזרא באכילת שום אלא ברור משום שכ' בפ"ד מהל' דעות ה"ט שלא לאכול שומים אלא מעט ואחר ימים הרבה ובימה"ח לא יאכל מהן כלל. וצ"ל דתקנת עזרא לא היתה אלא לזמנם ועי' יש"ש שם במרובה. ולכן נפל דין זה בבירא:
+
+Mishnah 11
+
+<b>בתוי"ט ד"ה שכל המצוות כו' פירש"י כו' וקשה לי כו'. </b>ולא זכר שכ"ה לקמן בברייתא:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה אבל משאיל לו חלוק וטבעת כו'. </b>לקמן בגמרא הגי' טלית קודם לטבעת וכ"ה בהר"ן כאן ובפסקי הרא"ש ובמשנה שבירושלמי והיא יותר נכונה:
+<b>שם במשנה אבל משאיל כו' וכל דבר שא"ע בו אוכל נפש. </b>נ"ל דהוא סוף הדבור ופורט ואח"כ כולל אולם בגמ' (דף לג) באו הדברים וכל דבר כו' משום שמשכירין כו' בדבור אחד. [אמר המעתיק עי' בתוס' ב"ק נ"א ע"ב בד"ה זה נכנס כו' והריטב"א שאצל הרי"ף מושך הדבור וכל דבר כו' אלעיל וגירסתו היתה במשנה ומקום שמשכירין ע"ש. וצ"ע שם בתוס']:
+<b>שם מקום שמשכירין כיוצא בהן אסור. וכתב התוי"ט בשם רש"י ותוס' והראב"ד במגילה דהיינו בשוה פרוטה. </b>ועמש"כ בסוכה (כז ב). וע"ע לקמן (מו ב) אבל בבציר לא גי' המפרש ותוס' והרא"ש. ואולי צריך ג"כ שיוכל לקנות ממנה מאכל כזית דאין אכילה פחותה מכזית לחכמים דרפ"ג דשבועות ואי משום חצי שיעור עמל"מ רפ"ד מהלכות שבועות. ואפשר דמאכל מיקרי אפי' פחות מכזית:
+
+Mishnah 2
+
+<b>שוקל את שקלו. </b>וכ' התוי"ט פירש הרע"ב דמצוה כו' כן ל' הרא"ש כו' וק"ל כו'. ואישתמיטתיה דזהו מלשון הגמ' בכתובות בשלמא שוקל כו' מצוה קעביד. וע"ש בפרש"י ותוס'. והר"ן שפירש לקמן בגמרא בד"ה אלמא אברוחי דקאי ג"כ אשוקל דלכאורה הוא נגד הגמרא הנ"ל. צ"ל דס"ל מדל"ק הכא נמי בשלמא כו' כהתם משמע דאתרווייהו קאי ופליגי הסוגיות אהדדי כמו דפליגי לקמן בטעמא דרב הושעיא ל"א כרבא וכדפי' הר"ן שם:
+<b>[שם בתוי"ט סד"ה מקום שמשכירין כו' ולפיכך יש לתמוה על הרע"ב כו' </b>נ"ב אתמה שלא העיר שגם הרמב"ם בפי' המשנה כתב הך אוקימתא שיאמר לו הנאת מאכל עלי (ואמנם בס' היד רפ"ו דנדרים כתב הנאה המביאה לידי מאכל) וכן בירושלמי איתא רק המודר הניית מאכל ע"ש. מהגרמ"ש]:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה מקום כו' לפי ששכר הזה כבר מצוי בידו. </b>ק"ל דהא שכר השבה לא מצי שקיל אלא כמו שהיה בטל מאותה מלאכה דעסיק בה עי' תוס' ב"מ (סח) ד"ה ונותן. ושכר כזה אינו מצוי. כי מי פתי יסור הנה להשכיר את עצמו איש כזה שמתעסק במלאכה שמרויח בה הרבה לעסוק במלאכה ששכרה מעט. וכש"כ למאן דמפרש שישב בטל לגמרי. וי"ל:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה אבל לא ילמדנו מקרא </b>(היינו במקום שנוטלין עליה שכר כדאוקמיה שמואל בגמרא) אבל מלמד הוא את בניו מקרא (ואת בנותיו ליתא בגי' הרא"ש בפסקיו ובהל' הרי"ף והרמב"ן ולקמן בגמרא (לז) וכ"נ להדיא בפי' הרא"ש שם ד"ה בנות וכ"מ שם (ע"ב) בהר"ן ד"ה גדול ועתוי"ט). וכ' התוי"ט בשם התוס' משום דאין המודר חייב לתת שכר מלמד לבניו. ותמיהני עליו איך לא הביא דעת הרמב"ם בפ"א מהל' ת"ת הל"ג שכ' שחייב אדם לשכור מלמד לבנו. וכן שם בה"ז וחייב ללמדו בשכר עד שיקרא תורה שבכתב כולה. וכ"פ הטוש"ע סי' רמ"ה. והרמ"א הוסיף שם דכייפינן ליה כו' ע"ש. ולעד"נ דלכאורה קשה הא דאיתא לעיל דאם נכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה במקום שנוטלין עליה שכר אסור להחזיר לו בחנם. מ"ש מפורע את חובו אליבא דתנן דרשאי וה"ה אם יש לו חוב בעצמו עליו יוכל למחול לו כמש"כ הבאה"ט בסי' רכ"א סק"ה. ומדוע לא יכול למחול לו השכר. אלא דפתרון הדברים דלא שרי אלא דוקא היכא שאינו מהנה לו כלום בנתינת איזה דבר לידו בשעה שהוא מבריח את הארי מעליו וכלשון הרמב"ם בפ"ו מהל' נדרים ה"ד. וכן פורע חוב שעליו שהרי לא הגיע ליד ראובן כלום אלא מונע ממנו התביעה. ולכן להחזיר לו אבידה אף דזה גופא לא מיקרי הנאה דשלו הוא מ"מ קרינן ביה שהגיע לידו כלום בשעה שמוחל השכר (ולא דמי לחזרת המשכון דשרי בשו"ע שם. דשם מוחל לו החוב קודם חזרתו. אבל הכא באותו העת שמשיב לו אז מתחיל החוב דשכרו והמחילה עליו). ולכן אסור ללמד בעצמו מקרא דמיקרי הגיע לידו כלום. אבל לבניו שאינו מגיע לידו כלום רק שמצילו מהשכר ה"ל כמו מוחל את חובו דשרי. ומזה נראה דמה שהביא התוי"ט לקמן מ"ד מהב"י על הא דשרי לומר לו סם פלוני יפה לה כו' דבמקום שנוטלין עליה שכר אסור. אינו מוכרח כיון שאינו מגיע לידו כלום וכן בשו"ע השמיטו. ואולי דהאמירה אליו הוה כמו שמגיע לידו מאומה כמו רבית דברים שאסור בס"פ א"נ:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה וישן עמו במטה. </b>מש"כ התוי"ט ור"מ ור"י הלכה כר"י תמה בתור"ע דהא קי"ל הלכה כר"מ בגזירותיו. תמיהתו אינה אלא על לשונו אבל לענין דינא ודאי ה"ל כסתם משנה כיון דלא הובאה בה דעת ר"מ. אולם בדינא דעשיית אומן דבמשנה הסמוכה שפסקו ג"כ דלא כר"מ ודאי קשה ואולי הואיל דבכולן חד טעמא הוא משום גזירה. כיון דבדינא דלעיל לית הלכתא כוותי' ה"ה הכא:
+<b>[שם בתוס' רע"א אות מ' ד"ה תמוה לי הא קיי"ל כו' </b>נ"ב לא ידעתי מדוע לא תמה ג"כ על פסק הרע"ב דאין הלכה כר"מ בהא דלא יעשה עמו באומן שהוא ג"כ מטעם גזירה כמש"כ בגמ' והביאו התי"ט ד"ה וחכ"א. אח"ז ראיתי להש"מ שהקשה כן. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה המודר הנאה מחבירו לא ישאילנו כו'. </b>עי' תוי"ט שהבין דהמודר פירושו שהדירו חבירו וכן הביא בשם התוס'. וכתב דלרבותא נקטה המשנה בכה"ג דאע"ג דהמודר לא פשע גזרינן עליו שלא ישאיל. והקשה על הרע"ב דאסברה בנודר. ואזיל בתר איפכא. דהגזירה הוא נוגע טפי להמדיר שלא יוכל לשאול מן המודר דבר המצטרך לו. ולהמודר אין זה הפסד כלל. וכ"כ בעצמו לקמן פ"ה מ"ד בד"ה המודר הב'. דבמדיר מסתבר יותר לגזור עליו. ולפ"ז אדרבה הרע"ב אסברה ברבותא טפי. ומלישנא דהמודר אין הכרע כמש"כ הר"ן לקמן (מו) בד"ה תני נדור ע"ש וכ"כ שם הרא"ש בפסקיו כעין זה. ואולי הרע"ב בדוקא נקט נודר דאילו במדיר לא שייך למיגזר דלמא ישאיל למודר וכן באינך דכיון דהדירו מסתמא שונאו ואינו חפץ שיהנה ממנו המודר ואיך נחוש שיעשה לו טובה וישאילו. ותדע שכן דעתו מדכתב לקמן פ"ה מ"א בסופה כל שותף ידיר א"ח כו' כדי שיכופו אותו למכור לו חלקו. הוסיף תיבת לו על לשון הרא"ש שם ש"מ דס"ל דל"ג בזה:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה אין לו בהם תפ"י מותר. </b>עתוי"ט מה שהביא בשם הרא"ש דב"ק וכ"ע ולפ"ז יל"פ כו' כמש"כ הר"ן כו'. במחכ"ת ל"ד בזה דלהרא"ש אין חילוק בין אוסר על שותפו לבין על אחר. רק דמחלק בין משכיר דמכר הנאתו לכן א"י לאסור אפילו על השוכר גופיה. לבין שותפין דהנאתו תחת ידו יכול לאסור אפי' על אחר ואין שום רבותא באחר טפי מבשותף:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה שהכותב לנשיא א"צ לזכות. </b>עתוי"ט שכתב הטעם דזה אין לך מגדר מילתא גדול מזה כו'. ותמוה דהרי יש תקנה דיזכה לנשיא או לאחר. ועוד דמשום חששא שמא יעבור על נדרו תקנו דיעבור בודאי וכעין זה הקשה הש"א בתשו' ד' בסופה. ולעד"נ דלפמש"כ התוספות בבכורות (יח ב) ד"ה אקנויי בתירוץ הראשון א"צ לכ"ז אלא מדינא קנה הנשיא דמשום כבודו גמר ומקני. ועמש"כ שם ראיות לסברת התוס' בס"ד:
+<b>שם וחכ"א אחד זה כו'. </b>בתוי"ט חכמים היינו ת"ק כו'. תמוה דאדרבה ת"ק אומר דוקא נשיא. אבל נראה דר"י וחכמים פליגי בפירוש דברי ת"ק דלר"י דוקא נשיא נקיט והיינו בלא זכיה. ולחכמים ל"ד אלא דדבר בהוה. וכה"ג מצינו רבות עי' פסחים (קטז ב) במשנה וחותם בגאולה כו' ובפירוש רשב"ם ובתוספות. ועי' מו"ק כד. תוספות ד"ה עצרת כו' וחכמים אומרים. ובזבחים פג. ד"ה המזבח:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה דג דגים כו' דע כי בלשונו כשיתחבר כו' מורה על הכלל. </b>[נ"ב לפע"ד צ"ע כי לא מצינו כלל שיורה על הכלל כ"א על הפלגה מכל אישי (עי' תל"ט אות ש') וכשאני לעצמי רציתי לומר דמשנתנו או או קתני ר"ל שאמר דג או שאמר דגים. כי דג הוא שם המין ודגים הוא הרבוי לכן אסור בכל פרטי המין. וכן לקמן (משנה יו"ד) חטה. חטים גריס. גריסין גם כן או או קתני. אח"ז עיינתי בפי' הרא"ש כאן וראיתי שפי' או דג או דגים וי"מ כשאמר שניהם כו' ולא נהירא דבדגים לחוד סגי דמשמע כל מיני דגים (וכן ראיתי בתוס' שם שפירשו ג"כ דג או דגים). אמנם אצל חטה חטים פי' הרא"ש דאמר תרווייהו ור' יהודה לא פליג את"ק ופשוט מחמת שבגמ' שם (נב ע"ב) תניא רשבג"א חטה שאני טועם אסור לאפות ומותר לכוס. חטים שא"ט אסור לכוס ומותר לאפות. חטה חטים שא"ט אסור בין לכוס בין לאפות גריס כו' גריסין כו' גריס גריסין כו' אלמא דמ"ש חטה חטים וגריס גריסין פי' דאמר תרווייהו. אמנם אם כאן מוכח שפירוש חטה חטים וגריס גריסין דאמר תרווייהו. הנה בא זה ולימד על דג דגים שפירושו ג"כ דאמר תרווייהו. וצע"ג על הרא"ש ותוס' על שפירשו או דג או דגים. וכשאני לעצמי שמ"ש בברייתא "חטה חטים שא"ט אסור בין לכוס בין לאפות" "גריס גריסין שא"ט אסור בין לבשל בין לכוס" הוא ט"ס והוספה מאוחרת בבריי' מן לשון המשנה מאיזה מעתיק ולפ"ז הפשט הפשוט חוזר וניעור דאו או קתני במתניתין. ולפ"ז ת"ק סובר דאם אמר חטה אסור גם קמח. וכן אם אמר גריס אסור גם חיים ור' יהודה פליג ואמר קונם גריס או חטה שא"ט מותר לכוס חיים. ורשב"ג בברייתא מפרש טפי ופליג על הת"ק דחטה אסור לאפות ומותר לכוס חיים. חטים אסור לכוס ומותר לאפות. גריס אסור לבשל ומותר לכוס גריסין אסור לכוס ומותר לבשל. ומנא אמינא לה. כי עיינתי בירושלמי ומצאתי הגירסא כן בלי הבבא דחטה חטים וגריס גריסין. וכ"ה בתוספתא (אלא שיש לתקן שם הגי' קצת. אבל לא להוסיף שם הבבות גריס גריסין וחטה חטים כמו שהגיה הגר"א ז"ל כדרכו תמיד להגיה התוספתא מהגמרא). ויותר פלא דבירושלמי ובתוספתא הגירסא א"ר יהודה (לא אמר רשב"ג) ולפ"ז הוא הוא ר' יהודה דמתניתין אלא שבמשנה לא אמר כ"א אם אמר חטה או גריס ובברייתא מפרש גם אם אמר חטים או גריסין. והנה כאן בגמ' (נ"א ב') מביא ברייתא תניא רשב"א דג שא"ט אסור בגדולים ומותר בקטנים דגה שא"ט אסור בקטנים ומותר בגדולים דג דגה שא"ט אסור בין בגדולים בין בקטנים. ומש"כ דג דגה בודאי ההכרח לפרש שאמר שניהם וכפירש"י והר"ן. אבל לפי דרכי גם כאן יש להגיה מהירושלמי והתוספתא דג שא"ט אסור בגדולים ומותר בקטנים דגה שא"ט אסור בקטנים ומותר בגדולים. דגים שא"ט אסור בין בגדולים בין בקטנים (ובתוספתא חסר הבבא דדגה) והדעה הזאת דרשב"א מתאחדת עם דעת רשב"ג או דר"י גבי חטה וגריס. ומאד שמחתי כי בפסקי הרא"ש הגירסא תניא רשב"א אומר חטה כו'. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ברע"ב ד"ה מותר ברוטב כו' רוטב הנקפה כו' והקשה עליו התי"ט דהא הואיל ונקפה גרוע מרוטב עצמו ומאי קמ"ל כו' </b>ואינו קושיא כ"כ די"ל דמשום דר"י דאוסר נקיט ליה וכן לרבנן באומר בשר זה:
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה אמר קונם יין זה שאיני טועם כו'. </b>בפסקי הרא"ש ל"ג מלת זה. וכ"נ להדיא גירסת הר"ן לקמן ע"ב בד"ה קונם יין. ולכאורה קשה לפ"ז בעיין דרמב"ח בשאני טועם אי דוקא אי ל"ד. ואולי יין שאני דגופו ממש נתערב ועמש"כ בסמוך:
+<b>שם בתור"ע (אות מ"ו) הניחו בצ"ע דדלמא אמר הכי כדי לאסור עצמו בכל שהוא ע"ש. </b>ובקל י"ל דא"כ הל"ל שאני אוכל כ"ש. וענ"ל דכמו דהנודר מטרית טרופה אסור אפי' בציר ומורייס לעיל לגירסת רוה"פ אע"ג דטרית טרופה הדג בעין אלא שמחותך ובציר ליתא אלא טעמו מ"מ אמדינן דעתו דכיון דדייק כולי האי דעתי' לאסור אף טעמי' לבד. ואף לגי' הר"ן שם דמותר בציר. הא כתב שם דסד"א כיון כו' לכן הכא נמי כיון דדייק כולי האי לאסור בכ"ש דעתו אפי' בטעמו וביוצא ממנו. וענ"ל דטעם ודאי נכלל בשאני טועם וכי איצטריך ליה להיוצא מהן. וכ"מ מדלא איבעי' ליה לרמי אמתני' דלעיל דאיירי בטעם אלא אמתני' דהכא דאיירי ביוצא מהן (עי' תוס' ברכות (לט) ד"ה מיא דסילקא) ולכן ודאי אמרינן כיון דדייק לאסור אף הטעם דעתיה ג"כ על היוצא מהן:
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה הנודר מן התמרים מותר בדבש תמרים. </b>בתוס' הקשו אמאי לא תני תמרים אלו כו' אסור ביוצא מהן. ולעד"נ דהכא מותר אפי' אומר אלו דבחולין (קכ ב) מסקינן דבאיסור דאינו בא מאליו ילפינן משקין היוצאין מהן שיהו כמותן מתרומה או מבכורים וחד מהנך ע"ש. ובתרומה ובכורים גופייהו ס"ל לר' יהושע שם דאינו אלא בזיתים וענבים בלבד וכן בערלה ע"ש ודיו לבא מה"ד להיות כנדון ואף דבערלה ותרומה משמע בפי"א דתרומות דאף שאר משקין אסורין מיהא דרבנן (עי' בפירוש הרא"ש שם) אפשר דבנדרים לא החמירו. אולם לקמן ר"פ קונם משמע דאדרבה בנדרים מחמרינן טפי ע"ש בר"ן ד"ה כמאן אזלא. אך מ"מ נהי דמדרבנן אסור כיון דל"ד להנהו דלעיל דמיתסרן מה"ת להכי לא תני לה:
+<b>שם בהרע"ב בפירוש הב' והוא מפירוש הרמב"ם. </b>וע"ש דנראה מדבריו דל"ג בדברי ת"ק מסתווניות מותר בחומץ סתווניות דהן עצמן אין דרכן לאכול כמו שכתוב שם ובכזה ס"ל לת"ק דאסור ביוצא מהן. ולכן ל"ד הרע"ב בהביאו פירושו על הגי' שלפנינו. וכן ל"ד התוי"ט בהביאו דברי התוס' ליתר ביאור לפי' זה. ולא העיר דלהתוספות סתווניות דרכן להאכל ומוכרח להגירסא שלפנינו:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>במשנה מן הכרוב אסור באיספרגוס. </b>בהרע"ב כ' פירוש אחר דהוא המים ששלקו בהן הכרוב. וכ' התוי"ט וצריך לחלק כו' ע"ש דמשמע דדעתו לחלק בין שליקה למליחה אבל מה יענה בהא דלעיל בהנודר מן הבשר דמותר ברוטב והיינו אפי' ע"י בישול כדמוכח מהא דפליג ר"י והביא ראיה מדאסר ר"ט ביצים שנתבשלו עמו לכן העיקר כמו שסיים ואפשר דבלשון ב"א כו'. וכ"כ הט"ז סימן רי"ז ס"ז:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה מותר בדלועין ור"ע אוסר. </b>ופסק הרמב"ם בפירושו כחכמים. וכתב התוי"ט אבל בחבורו פ"ט פסק כר"ע. לא פסק כר"ע אלא בפלוגתא דהנודר מן הבשר דלקמן (בע"ב) אבל בהך דהכא אדרבה כתב שם בהל' י' בסתם הנודר מן הירק מותר בדלועין. ונדחקו שם הכ"מ והל"מ. ול"נ כיון דהא דפסקינן כר"ע הוא מספיקא כמש"כ הר"ן לקמן והרא"ש בר"פ כל הבשר. ולכן בדלועין דלר"ע גופיה מספקא ליה כמש"כ הר"ן. גם התוס' בר"פ כה"ב כתבו דלא אסר אלא מדרבנן לכן הוי כעין ס"ס להר"ן וספיקא דרבנן להתוס'. משא"כ גבי בשר דלר"מ אסור בודאי כמש"כ הר"ן לקמן והתוס' כאן פסקו לחומרא. והשתא דאתינן להכי דיש חילוק בין בשר לדלועין. י"ל דת"ק דהכא דמתיר בדלועין מודה בבשר דאסור וכסתם מתניתין דר"פ כה"ב ולא סתרי אהדדי ולכן פסק הרמב"ם כתרווייהו. ובזה א"ש טפי הא דקאמר מאן תנא דפליג עליה דר"ע כו' ר"ל בבשר דהא ת"ק דמתניתין איכא למימר דמודה בבשר וא"כ לר"ח מתניתין דמעילה מני. ומשני רשב"ג היא וג' מחלוקת בדבר. ומדויק היטב לישנא דהיא. דר"ל מתניתין דמעילה. וסוגיא דר"פ כה"ב דמוקי למתני' דהתם כר"ע דוקא הוא דלא כאביי. והרמב"ם פסק כוותיה דסוגיא דדוכתא עדיפא ונכון בעז"ה:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה באניצי פשתן. </b>לשון המפרש דדייק ולא נפיץ. והעתיקו התוי"ט. וק"ל דמשמע הא דייק ונפיץ אסור. מ"ש מגיזי צמר דמותר מטעם דל"נ אלא לבגד. ועוד דמוכח להדיא בסוכה (יב ב) דאניצי לפרש"י הוא דדייק ונפיץ. ולפירוש התוס' הוא מטוה. ודייק ולא נפיץ הושני קרי ליה ע"ש:
+<b>שם רי"א כו' טען והזיע כו' מותר להתכסות. </b>נ"פ דר"ל ללבוש וכן בלשון מקרא וערום יכסה בגד (יחזקאל י״ח:ט״ז) ועוד רבות. ושם כסות לראיה ומיושב הצ"ע דתור"ע ע"ש:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה ואסור ליכנס לעיבורה. </b>הרע"ב פירש הבתים כו' וכ"מ בפי' הרמב"ם. ולשון המפרש ג"כ פגום נכנס כו'. (אבל שאר המפרשים וכן הפוסקים סתמו דבריהם) ונ"ל דאפי' לר"מ בפ"ה דעירובין דנותנין קרפף לעיר אף שאין שם בית מ"מ הכא יודה דאם אין שם בית מותר דאמרינן שם טעמיה מקרא דמקיר העיר וחוצה כו' ע"ש א"כ חזינן דמיקריא חוצה ולא עיר ממש:
+
+Mishnah 6
+
+<b>ברע"ב ד"ה אסור וכו'. </b>אם החליפן. לכתחלה אסור המחליף כו' [כ"כ הרא"ש] כ"נ דצריך להפסיקן [הנקודה צ"ל אצל החליפן]. ור"ל דדוקא לכתחלה אסור ליהנות בחילופן אבל אם שוב החליף או קנה באותן הדמים דבר מה מותר בהנאתו דזה הוה חליפי חליפין עי' בק"נ אות ט"ז. ודלא כמשמעות התוי"ט. ודקדוק הב"י שהביא. הוא ממש"כ אסור המחליף דמשמע דוקא כשהחליפן הוא בעצמו:
+<b>שם בא"ד וגדולי קונם אסורים כגדולי הקדש. </b>וכ"כ הרא"ש והר"ן. ותימה דהתנן פ"ט דתרומות מ"ד גדולי הקדש חולין. וזה אינו ענין לפלוגתא דבפ"ג דמעילה מ"ו כמובן. (ועי' בתרומות שם מה שתמהתי על פי' הרע"ב). וכן הרמב"ם בפ"ה מהל' מעילה הי"א פסק להא דתרומות. ובפלוגתא דבפ"ג דמעילה פסק כמ"ד דמועלין בהן. והתוי"ט במעילה שם הביא ראיה לפסק הרמב"ם מהמשנה דלפנינו ולא זכר מהמשנה דתרומות וצע"ג:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה קונם פירות כו' העתיק לשון הרא"ש בלי חולק. </b>אמנם הר"ן כתב דבאינו פורט מותר בחליפין. וכ"כ הב"י ר"ס רט"ז דהר"ן חולק בזה על הרא"ש וכן התוי"ט במשנה דלקמן. והטור השמיט דעת אביו בזה וכן בש"ע לא הזכירו. והש"כ שם סק"ד כתב ג"כ להתירא וכן הט"ז שם. ומש"כ בשם הרא"ש ג"כ להתירא תמוה. ולכאורה דעת הרא"ש תמוה דהא אפי' במשקין היוצאין מהן תנן בפרק דלעיל מותר וכש"כ חילופיהן. ועי' לעיל (נב ב) בפשיטות בעיא דרמב"ח ולשון השו"ע שם ברה"ס ואצ"ל במשקין היוצאין מהם ועי' בב"י שם. ואולי לדעת הרא"ש אם סחטן הוא בעצמו אסורין דומיא דחליפין דאסורין למחליף עצמו וצ"ע . והנה לענין דינא נראה דלא פליגי. דהרא"ש לא כתב לאסור בלא אלו אלא לשיטתו דאף באלו לא מיתסר אלא למחליף עצמו. ובזה גם הר"ן מודה אם נתפוס בעיא דרמב"ח לחומרא (כדפסק השו"ע בסעיף ב) כמבואר בדבריו כאן ובהשותפין. והאחרונים ל"ד בזה. גם מש"כ הש"כ בסק"א דדעת הסמ"ג בשם ר"י כהרא"ש דאפי' באלו לא מיתסר אלא למחליף עצמו. נמשך אחר הב"י שם שכ' ע"ד הסמ"ג ואין דעת הר"ן כן. אבל במחכת"ה ל"ד. שהרי הסמ"ג לא כתב אלא על בעיא דרמב"ח. וגם הר"ן כתב כן דבעייתו אינה אלא למחליף עצמו. ולכן גם מש"כ הש"כ בסק"ז במדיר שאסור בכל אופן כמו שאסר על עצמו. ל"ד דהא בהחליפן אחר יש חילוק ביניהן לדעת הר"ן:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה מותר לאכול ולהתכסות אחה"פ. </b>עתוי"ט שדקדק מלשון הרא"ש דעה"פ קאי נמי על מה שאת עושה. טפי ה"ל להביא מלשון הר"ן שכתב דעה"פ אאכילה נמי קאי:
+
+Mishnah 9
+
+<b>הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו עה"פ. </b>מש"כ התוי"ט ולוקה על הנאתו שלמפרע. ל"י מי דחקו להכנס במשעול צר במחלוקת דהתראת ספק (עי' שבועות כח ב אכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה פלוגתא כו' למ"ד הת"ס כו') הלא בפשטיה משמע דאם נהנית אחר שהלכה לוקה. וזהו אליבא דכ"ע. ועוד דאם תפרש דלוקה למפרע א"כ מאי איריא הלכה לפני הפסח אפי' אחה"פ קודם החג נמי:
+<b>שם בתור"ע (אות נא) העלה בצע"ג דהא כל אם כלאחר דמי וכמש"כ הר"ן לקמן (עט ב) בד"ה אילימא (וכ"מ להדיא בגיטין ע"ב במשנה ובגמרא ע"ש). </b>ול"נ דהא אמר אביי (בגיטין שם) דאם שתי לשונות במשמע ע"ש. והיכא דמוכח דמעתה קאמר ה"ה כמו שאומר בפירוש מעכשיו וכדמוכח להדיא מרישא דמתניתין. וכ"כ הר"ן בשבועות פ"ג בסוגיא דשבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו. לכן גם בנידון שלפנינו דהרי חזינן דרוצה לקונסה שאם תלך לב"א שתאסר בהנאתו עד החג. ואם נאמר שלא כיון רק מאז שתלך. לא יהיה הקנס שוה. דאם תלך מיד תאסר משך רב יותר מאשר תלך לאחר זמן. לכן אמדינן דעתיה דמעכשיו קאמר ויהיה המשך זמן הקנס שוה לעולם. ועי' בש"א סי' צ"ג דמחלק כה"ג בהא דקי"ל דע"מ כאומר מעכשיו דמי. דהיכא דמוכח אמרינן דכוונתו על להבא מעת דיתקיים התנאי:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה חדש זו. </b>במשניות ובירושלמי הגי' זה וכן בציון המפרשים כאן וכן עיקר. כי בכל המקרא הוא בל"ז. וכצ"ל לקמן בפיסקא שבגמרא:
+<b>שם יום אחד כו' אסור מיום אל יום. </b>נ"ל משום דבנדרים הולכים אחר לשון בנ"א. אבל בל"ת איננו רק עד שתחשך. וראיה לדבר אותו ואת בנו דכתיב בו יום אחד ודינו כמבואר ביו"ד סי' ט"ז ס"ד:
+והנה אם אמר שלשים יום משמע לי מסוגיא דנזיר (ה. ו) ומפי' התוס' שם דמקצת יום למ"ד ככולו. וכן יום שעומד בו עולה ליום אחד דומיא דנזיר שם (ובחדש אחד כ' הש"ך בסי' ר"כ סקי"ג דמונה משעה לשעה). ונראה דה"ה אם אמר שני ימים עולה לו יום זה ליום אחד ולמחר עולה לו ג"כ מקצת היום ככולו. אך לפ"ז אם נדר סמוך לשקעה"ח יהיה חמור יום אחד משני ימים וזה תימה:
+<b>שם ברע"ב אם אמר כו' והאומר כו' היום כו'. </b>משום יום סתם. ל"ד דיום סתם גופיה הוא בעיא דלא איפשטא לקמן. וזה הוא מאמר מחלט:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה קונם בשר שא"ט עד שיהא הצום כו'. </b>כולם הבינו דהכוונה על יוה"כ ונדחק הר"ן בפי' לילי צום. ול"נ דעל אחד מד' תעניות קאמר (לבד מט"ב) וכ"נ מהמפרש ועל אותו שיבוא ראשון קאמר. ודרכן היה בלילה שקודם התענית להרבות בסעודה ולאכול בשר כדי שיקל עליהם התענית למחר עי' רא"ש בפרק יום הכפורים סי' כ"ב:
+<b>[שם בתוי"ט ד"ה אינו אסור אלא עד לילי שבת כו'. </b>מסיים הרמב"ם לפי מאכלם וארצם כו' נ"ב כ"כ הרמב"ם בפ"ד מהל' דיעות הל"ט כי השומים הם ממאכלים הרעים אין ראוי לאדם לאכול מהם אלא מעט עד מאד ובימות הגשמים אבל בימות החמה לא יאכל מהן כלל. עכ"ל. ובזה א"ש קצת מה שהשמיט בחבורו דין דהנודר מאוכלי שום השנוי במשנתנו לעיל פ"ג מי"א (ותמה ע"ז התוי"ט שם) וכן הך תקנת עזרא מאכילת שום בערב שבת לא זכרה כלל בחבורו. מהגרמ"ש]:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה ועוד אר"א פותחין בנולד וחכ"א. </b>ופי' הרא"ש [עי' תוי"ט] ובדבר שאינו מצוי כו'. וכ"כ הר"ן לקמן (בע"ב) בפי' המשנה משום דפתח דשכיח הוא דמשוי כו'. וכן על הא דמשני הש"ס לקמן לרבנן דהאי כי מתו כו' היינו שירדו מנכסיהם הביא הר"ן ירושלמי ועוני לאו נולד הוא אר"ז העניות מצויה. ולעיל (כג) האי לאו נולד הוא דשכיחי כו'. מכל הני חזינן דבנולד דשכיח פותחין ואמרינן דאדעתא דהכי לא נדר אבל בלא שכיח אמרינן דלא היה מניח מלידור בשביל זה כמ"ש הרא"ש. וק"ל דזה היפך מסוגיא דריש כתובות דאמרינן שם ודלמא אונס דשכיח שאני ר"ל דלכן לא מבטל התנאי. וע"ש (ג) בתד"ה א"ד הג' עניני אונס. וכן לענין נדרים גופייהו לעיל (כז ב) פי' הרא"ש בד"ה שאני מעברא. ועכבו נהר דמתני' היינו כו' דלא שכיח. אמנם למתבונן בם יש לחלקם בכמה אנפי ואכמ"ל. ולא כתבתי אלא לעורר המעיינים. ודע דק"ל במה שפסק השו"ע או"ח סי' תרנ"ח ס"ד בנתנו ע"מ להחזיר ונאנס מידו דל"י. דלכאורה אם הוא אונסא דלא שכיח נימא דאדעתא דהכי לא אתני. ולא תקשה עלי מהא דגיטין (עד) ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי כו' ומת כו' לא נתנה זקוקה ליבם. אע"ג דמיתה אונסא דלא שכיח כדמוכח בסוגיין. דש"ה דקפיד ואמר לי. וי"ל גם הפסק דהשו"ע הנ"ל משום דהתם להרוחה דידיה קמכוון שנצרך לו האתרוג לצאת בו עי' בגיטין שם (בע"ב) ולכן הוה קפידא אף בנאנס:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה ואין חכמים מודים לו. </b>בהגרי"פ נ"א וחכמים מודים לו כו'. גם הרא"ש בפסקיו הביא גי' זו (וכ"ה הגי' בירושלמי) וכ' וסוגיא דהגמרא משמע כגי' זו. וכ' הק"נ דכוונתו מהא דפריך הגמרא מת נולד הוא. ומאי פריך דלמא ר"מ ס"ל כר"א דפותחין בנולד. וזה אינו כלום. דהגמרא פריך שפיר על שאמר שהן כנולד. הרי מת נולד גמור הוא. ותו מ"ק ואינן כנולד. למה הרי נולד הוא אלא דפותחין בנולד לפי סברתו. אבל כוונת הרא"ש דלגי' ואין חכמים כו' קשה דמאי פריך לריו"ח ל"ל למיתני תרי זימני נדר בטעות הא איצטריך לאשמעינן דהתם מודו ליה כמו שהקשו התוס'. וכ"כ הלח"מ רפ"ח מהל' נדרים אולם לפי' הרא"ש כאן דלריו"ח ר"מ מחמיר. ודאי אין מקום לגי' וחכמים מודים לו. דא"כ מאי פריך ל"ל תרי זימני כיון דהך דהכא לאיסורא ודהתם להתירא. ויש לדחוק דהכי פריך דכיון דאמר ואינן כנולד והיינו משום נדר טעות רק דהכא גזרו ממילא מוכח דהיכא דליכא למיגזר כהתם הוה נדר טעות:
+<b>שם מת הכלב או שנהרג הנחש. </b>וכתב התוי"ט משום דגבי נחש שכיחא טפי הריגה. ונראה ראיה מסנהדרין (טו ב) א"ב נחש. פי' דלר"ע כל הקודם להרגו זכה ע"ש:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתוי"ט ד"ה לזה ולזה כו' לפי"ז רישא דהכא כרבנן דאי כר"ש כו' ליתני רבותא שאני נהנה לזה כו'. </b>וא"כ מתני' תברא מי ששנה זו לא שנה זו. וזהו דוחק דכל כי האי ה"ל לגמרא לפרושי. וגם הר"ן כ' דסתם לן תנא הכא כר"ש כו' ומה לי חד סתמא כו'. משמע דכאן לא סתם כרבנן. אבל בשבועות (לח) דייק ריו"ח שם ממתניתין כעין דיוק התוי"ט הכא ודחינן ליה כל האומר ולא לך כאומר שבועה שאין לכם בידי דמי ע"ש. וה"נ נאמר כאן דלזה ולזה או לזה לזה כאומר לכולכם דמי. גם מש"כ עוד דלדעת הרמב"ם דלזה ולזה הוא כמו שתלאן זב"ז אתיא רישא ככ"ע אפי' כר"ש. תמוה דלר"ש מ"מ ה"ל למיתני ברישא רבותא דלזה ולזה:
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה והלא המיושן יפה כו'. </b>בפ"ו דב"ב מ"ג איתא דישן משל אשתקד ומיושן מג"ש. ולכן תימה על הרמב"ם והרע"ב והשו"ע של"ד בלישנייהו ונקטי ישן תחת מיושן:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ומעשה כו' א"ת מ"ש כו'. דהוה נדר טעות כבר כתב הר"ן כו'</b> במחכ"ת ל"ד דנדר טעות לא הוי אלא היכא דכבר מת. והתם נמי שרינן בהיתה נאה מעיקרא וע' לשון הר"ן:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ולא הפר הבעל אלא שתק מעל"ע. </b>רש"י. וכ"מ מפי' הרא"ש בד"ה קמ"ל. ק"ל דהא זה הוה קיום כדכתיב הקים אותם כי החריש לה ביום שמעו וא"כ מאי קאמר תו ואצ"ל שקיים א' מהן הלא היא היא. וכן הגמרא לא מקשה אלא השתא כו'. ול"נ דר"ל דעדיין לא עבר יום שמעו דהשני וקמ"ל דאינה מותרת בהפרת האחד אע"פ שעדיין לא נתקיים מהשני. וכ"מ לקמן בגמרא וארוס לחודי' מפר וכ"ת אב כו' דאם הקים הקים:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה שהבעל מפר כו'. </b>ומש"ה לא הוי סתם ואח"כ מחלוקת דהא פוסקין לקמן כחכמים. ולכאורה תמוה דהא סתם ואח"כ מחלוקת ג"כ א"ה כסתם. וכבר עמד עליו בזה התו"ח. אולם דבריו יתכנו לפמש"כ התוס' בריש ביצה (ב ב) ד"ה גבי. דבכה"ג הוה כרבים נגד רבים (דלא כמש"כ בפ' י"נ). וא"כ לא ה"ל לפסוק כחכמים דהא הוי רבים נגד רבים. אבל הוא עצמו לא כתב כן בפ"ו דערכין מ"ג בסופה בשם הכ"מ:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה וחכ"א כו' עד שתכנס לרשותו. </b>ופי' הר"ן שתכנס לחופה. והטור סי' רל"ד באר יותר דבמסר האב לשלוחי הבעל אינו מפר עדיין והביאו שם השו"ע בשם וי"א (אבל הר"ן נראה דל"ד נקט חופה דלקמן (פט) בד"ה זה"כ דקתני גבי א"נ. משמע להדיא דה"ה במסר) והב"י תמה עליו דלישנא דמתניתין עד שתכנס לרשותו ובמסר כבר נכנסה לרשותו. וכוונתו נראה להא דכתובות (מט) ארנב"י אף אנן נ"ת הבא על א"א כיון שנכנסה לרשות הבעל לנשואין כו' נכנסה לרשות הבעל בעלמא ר"ל אפי' מסר לבד ע"ש. אבל לפלא שנעלם מעינו הבדולח התוספות שם (מח) ד"ה לעולם דמחלקי בין לישנא דכיון שנכנסה ללישנא מעד שתכנס דעד יש במשמעו עד שתכנס לחופה. עד שר"ה או חייא ב"ר רצו לדייק מלשון זה (ולפי גי' עד שתכנס לרהב"ע) דמתני' דמסירה לא מהני (דמש"כ המהרש"א שם בתוס' דפרכי מברייתא לא מחוור דא"כ טפי ה"ל ליפרוך מלישנא דמתניתין שם (נז) ב"ד של אחריהן אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה) והכי קי"ל שם דבתרומה אינה אוכלת במסירה. ונ"ל דהטור למד דין הפרה מתרומה (כדרבה בכאן דמשוה להו אהדדי וגם אביי לא אמר אלא לדחויא בעלמא) דכמו דחיישינן לסמפון בתרומה במסר כמו כן לענין הפרה. וכ"כ המורמ"ש שם בפשיטות על פרש"י בד"ה מסירתה לכל. ולפ"ז נדרים שנדרה אחר המסירה יכולין להפר הבעל והאב בשותפות ממ"נ דאם לא ימצא סמפון הפרת הבעל לחודה סגי. ואם ימצא סגי בהפרת האב לחוד (ודעת לנבון נקל לחלק בין זה להא דכתב הר"ן לקמן (עד) לענין ב' יבמין דבעינן שיהא ידוע בשעת הפרה ע"ש) אבל נדרים שקודם המסירה לא דדלמא לא ימצא סמפון ובעל אינו מפר בקודמין. ולפמש"כ י"ל דגם הרמב"ם לא יחלוק על הטור בזה דז"ל בפי"א מה"ג הכ"ב מסר האב כו' ולא הבעל יכול להפר שאין הבעל מפר בקודמין. ומזה דייקו דמשמע הא בנדרים שנדרה אחר שנמסרה יכול להפר עי' בהגר"א סקכ"א. דא"ל דאתי לאפוקי דאותן יכולין להפר בשותפות כנ"ל. או אפי' אם הפר הבעל לחודיה אם לא ימצא בה סמפון יהיו מופרין למפרע. אבל באמת הרמב"ם בפ"ו מהל' תרומות ה"ג ובפ"ח ה"ז הביא הטעם על הא דאינה אוכלת עד שתכנס לחופה. משום גזירה שמא תאכיל כו' והשמיט טעם דסמפון. ולכאורה תמוה דהא מוכח להדיא בכתובות (נח) דלכ"ע למשנה אחרונה הטעם משום סמפון. וכה"ג הקשו התוס' שם (מח ב) על פרש"י. וכן תמה בגה"ש לקמן על הר"ן (ואישתמיטתיה במחכ"ת שכן גם דעת רש"י והרמב"ם) ואולי סמכו על סוגיא דקדושין (ר"ד יא) דפשטה משמע דטעם מ"א משום דעולא דהיינו שמא ימזגו כו'. ועתוס' שם שנדחקו בזה:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה ואלו נדרים שהוא מפר כו'. </b>עי' בתוי"ט מה שהביא בשם הר"ר יחיאל דקרא דכל נדריה (דמשמע דאב מפר אף נדרים שאין בהם ע"נ) היינו קודם שנתארסה. והקשה (דספרי) אתי לנתארסה ומת הבעל כו'. וק"ל דהא לעיל (ע ב) אמרי' מקיש קודמי הויה שניה לקודמי הויה ראשונה. אח"ז מצאתי קושיא זו להלח"מ ברפי"ב מה"נ ולהגר"א בסי' רל"ד ס"ק ק"ט. ועק"ל דמאי מקשה שם אימא ה"מ בנדרים של"נ לארוס כו'. הל"ל דזה נ"ל מהיקשא דע"כ איירי לאחר שנתארסה לדברי הררי"ח:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה פירות מדינה זו עלי יביא כו'. </b>לקמן (פב ב) מסקינן דר' יוסי דוקא קאמר לה אבל לרבנן גם זה מיקרי עינוי נפש. ולכן תמוהין דברי הרע"ב שפסק כרבנן ואפ"ה חשב זה בדברים שבינו לבינה. ואולי מפרש שם כפי' הרא"ש בפי' הא' דהא דקאמר ומאי א"י להפר כו' הוא שנויא אחרינא ור"ל דגם רבנן מודו לר"י בהא שאינו נדר ע"נ והא דאמר שמואל בהנאת פלוני עלי דמפר הוא משום דברים שבינו לבינה. אבל מדבריו גופיה בתחלת המשנה מוכח דס"ל דלרבנן הוה זה נדר דע"נ. ומה שתמה עליו התוי"ט במש"כ בשלא תכחול כו' הוי ג"כ דברים שבל"ב. דהא כיון דסתמא קאמר ולא התנה כו' לפי שעה אף לר"י הוה ע"נ. טפי ה"ל לתפוס עליו במש"כ בס"ד בפירוש דשלא תכחול לעולם הוה דברים שבל"ב:
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט סד"ה בלקט כו'. </b>והא כו' משמע דמתחלק בגורן כו' אלא לכל הבא צריך לחלק לו בע"כ. וק"ק מהא דתנן התם מ"ו היה מציל נוטל מחצה כו' ע"ש:
+<b>שם ד"ה יטלו כו' כתב הכ"מ כו' שיש לחלק כו' </b>וק"ל דאם איתא לחילוקיו ה"ל להש"ס למדחי הא דרב הושעיא דע"כ ל"א ריב"י אלא בעלמא אבל הכא לענין נדר מודה דאסור מהני טעמי. ולעד"נ לחלק דדוקא הנאה שיש לבעה"ב לתתן לכל מי שירצה הוא דאינה ממון כההיא דקדושין דגם האשה המתקדשת לא תהיה לה בהן אלא טו"ה זו בלבד. אבל ההנאה שמגיע להמקבל כי הכא חשיבא ממון כיון דיכולין אח"כ למכרן. ופלוגתת ריב"י ורבי הואיל דהגנב אכלו להא דמיא דהרי הגיע לו הנאה גמורה. ומדוייק הגי' דכאן ואכלו ובתוספתא בפ"ג דמע"ש האוכל טבל ש"ח. ובקדושין ליתא למלת ואכלו. ואולי שתי ברייתות נינהו. והש"ס מייתי התם ההיא ברייתא דוקא משום דשם מיירי בטו"ה הקטנה כדאמרן. ומתורץ בזה תמיהת הרא"ש כאן דל"מ לתרוצי הכא בשנפלו לו מבית אבי אמו כהן דא"כ למאי נקט ואכלו. וכן מתורץ קושיית הש"א בתשו' ע"ז בסתירת דברי ר' יהושע אהדדי ע"ש. דהתם בב"מ להזוכים דאיכא טו"ה הגדולה הוה ממון אף לר' יהושע. ושם משמע דעיקר הקפידה דליהוי ממון אינה רק לגבי הקונה מדאמר טו"ה א"מ לקנות כו' ול"א להקנות. ולא נצטרך ג"כ לאריכת דברי הש"ך בחו"מ סי' ש"נ ונכון בס"ד. ולפ"ז יצא לנו דין מחודש דישראל שקדש בת כהן במתנות כהונה דהיינו הזרוע כו' מקודשת דלדידה הוי טו"ה הגדולה דהוי ממון דקי"ל (חולין קל"ב) כהן ואפילו כהנת ואפי' היא אשת ישראל. ואע"ג דהוא לא נתן לה מידי דטו"ה שלו הקטנה א"מ מ"מ מקודשת כיון דבאה הנאה לה מחמתו כמש"כ הר"ן בקדושין גבי מכרן וקדש בדמיהן. וה"ה במקדש בתרומה ע"י אב כהן בקטנה או בנערה. ומש"כ התוי"ט בסה"ד דלהר"ן יטלו דוקא כו'. עמש"כ שם (קט):
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>במשנה רי"א אף המשיא כו'. </b>ועדיין היא נערה כצ"ל בוי"ו לפירוש הר"ן והרא"ש וכמו שהעתיק הר"ן:
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>תוי"ט ד"ה ותהא בסופו. </b>והא דאמר חמותו ונעשית א"א נידון כו' כצ"ל עי' סנהדרין (פא):
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nashim/Rashash on Mishnah Nedarim/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nashim/Rashash on Mishnah Nedarim/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..982b780285081d589d4fba94199e79fdadb0c8b3
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nashim/Rashash on Mishnah Nedarim/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,394 @@
+Rashash on Mishnah Nedarim
+רש״ש על משנה נדרים
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Mishnah_Nedarim
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה נדרים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט בפתיחה ד"ה לשון הר"ן כו' דאילו חרמי בד"ה לא שייכי כו'. </b>צ"ע דהא לקמן בגמרא אמרינן וכיון דתני תרתין תני לכולהו:
+<b>שם עיקר הנדר הוא שיאמר דבר זה אסור עלי בין שהתפיסו כו'. </b>אבל בפרק שבועות שתים בסוגיא דמתפיס בשבועה כתב דבאינו מתפיס אינו אסור אלא משום יד וכ"כ הב"ח בשמו בסי' ר"ד. והט"ז כ"ע דל"ד ונהפוך הוא. ומ"ש התוי"ט אבל האומר נדר שלא אוכל אינו כלום ל"י טעם נכון לחלק בין זה למודרני ממך שאיני אוכל לך דלקמן דהוי יד וע"ש בתוי"ט:
+<b>בתוי"ט ד"ה כנדרי רשעים (הב') וכן אם אמר כנ"ר הימנו משמע שלא אוכל </b>ותימה דבגמ' א"ר דאמר הימנו שלא אוכל מבואר דבעינן שיאמר בפירוש שלא אוכל [ע' תורע"ק אות ה'] ונראה למחוק תיבת משמע:
+<b>שם בתור"ע [אות ב] הקשה דל"ל הקישא נלפיה במה מצינו כו' ע"ש. </b>ותמיהני דנעלם מכת"ר דהר"ן עמד בזה לקמן (דף ד ב) בד"ה תיתי במ"מ מנדרים ותירץ דרוצה לרבות אף למלקות ע"ש. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה עוד דמאי מיבעיא ליה בצדקה הא איכא למילף במ"מ (ול"י מדוע שביק בעיא דפאה הקודמת) די"ל דע"כ לא מבע"ל אלא אי ילפינן לה מקרבנות מהיקשא ללקות על בל תאחר דידה (ע' ר"ן ד' ד ד"ה הואיל וכך) למ"ד דלוקין על לאו שאב"מ או דאינה רק מן במ"מ ואין לוקין על הב"ת דידה כיון דעיקרו אינו אלא מן במ"מ. ובין בדבר דבקדושין קאמר א"ד ואת חזאי כו' ולא תפסי בה קדושין. ובפאה וצדקה לא מסיים ולא הויא פאה וצדקה. כה"נ נכון לשיטת הר"ן אבל מהר"ן עצמו בד"ה ולענין הלכה מוכח דמפרש דלענין הדין גופי' מיבעיא ליה אם יש יד או לא. ואולי י"ל דע"כ לא ילפינן במ"מ אלא קדושין דדמיא לנדרים דאסר לה אכ"ע כהקדש כדאיתא בריש קדושין אבל פאה וצדקה לא מצי למילפינהו במ"מ:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה נדר במותא כו' ומשום דבמוהי אינו מענין שבותה שקוקה כו' </b>וכ"ה בפסקיו אולם לפנינו ברא"ש שבותה שבוקה משמע דכן היתה לפניו במשנה וכ"ה ברי"ף ובריטב"א ובשו"ע רל"ז סעי' י':
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה כאימרא כו'. </b>וקשיא עצים מאי חיים שייך בהו ועי' לקמן מ"ד בדבריו ד"ה ר"י מתיר (הא') אבל לדבריו שם יקשה הא פיגול ונותר ג"כ ממשיים. ול"נ דחיים יאמר ג"כ על הבריות כמו עד חיותם (יהושע ה) ע"ש בביאור ועי' בברכות (נ ב) תד"ה מודים דכלי שלם נקרא גם כן חי ולכן גם על עץ שייך לומר כן מפני שמתקיים זמן ארוך אפילו בתלוש טרם ירקב משא"כ בשר כמו שאמר אנטונינוס (סנהדרין צא ב) אפשר חתיכה של בשר עומדת ג"י בל"מ ואינה מסרחת. ומה שנקרא בלשון חז"ל (וכן בארמית) בשר חי קודם שנתבשל זהו ע"ד השאלה והרחבת הלשון עמש"כ לקמן (מט). וענ"ל דבר"ן ט"ס וצ"ל משום דבלא כ"ף חי קרבן קאמר. כי לא בא לתרץ רק קרבן עולה כו' שהזכיר בואם תקשה עלי אבל אימרא כו' וכן מנחה אין שמן מורה על שם איסור כי גם מתנה נקראת מנחה כמו מנחה לעשו אחיו וכיוצא אך ק"ק ממזבח דלא מצאנוהו אלא על הקרבת קרבן עליו ואולי משותף הוא גם למקום ששוחטין בו חולין כמו שם בית המטבחים ובמקרא הכינו לבניו מטבח:
+<b>שם סד"ה כאשים כו' שלהבת של אש על המזבח כו'. </b>לכאורה קשה מהא דאיתא בביצה (לט) במשנה דשלהבת של הקדש אין מועלין בה. [התוי"ט רמז לשם] ואולי משום דמדרבנן מיהא אסור. ענ"ל דשם איירי בשלהבת לחוד אבל כשהיא קשורה בגחלת מועלין בה כדמחלק שם לענין הוצאת שבת וכ"כ הט"ז ביו"ד סימן קמ"ב לענין שלהבת עבודת כוכבים:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה לקרבן לא אוכל לך ר"מ אוסר. </b>התוי"ט תמה על הרמב"ם והרע"ב שכתבו דא"ה כר"מ דהא כש"כ לבר פלוגתיה דאסור ועיין כל דבריו. ואישתמיטתיה מש"כ התוספות דבשלמא לפר"י דגרס לקרבן בחטף כו' לפיכך מותר לרבנן דל"ל סברא דלקרבן יהא כו' ע"ש ולעיל (יא ב) לתירוצא דסתמא דהש"ס פליג שם תנא דברייתא על ר"מ בזה ואע"ג דרב אשי מתרץ שם בע"א פסקו הרמב"ם והרע"ב כסתמא דהש"ס וכה"ג כתב התוי"ט בר"פ דלקמן בד"ה חולין:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה הר"ז מותר כו' וחטאת כו'. </b>מדבריו אלה וכן מהרמב"ם בפירושו לקמן פ"ב ובחבורו פ"א ה"י נראה להדיא שמפרשי' [לעיל בגמ' מרבה אני חטאת ואשם שהוא מתפיס בנדר כו'] מפני שבאים לפעמים ע"י נדר גמור כגון ע"י נזירות ע"ש. וק"ל ממעשר בהמה לקמן יח ב (והר"ב שם נראה שסותר א"ע). ואולי י"ל מפני דאילו היה רוצה היה מפזרן ביותר ממלוא רגל בהמה רועה. אך לפ"ז גם בכור יכול להערים ולהתפיסו בזבח אחר טרם הוולדו וכן ק"ל ממנחות (צ ב) דקורא לשעירי חטאת אינן באין בנדר ונדבה ולעולת ראיה באה בנו"נ. וזה י"ל דשעיר לחטאת לא מצינו בא בנו"נ. וק"ל בסוגיין מדוע לא מחלק הש"ס דחטאת ואשם מ"ל בנו"נ כגון באומר הרי חטאת ואשם לפטור את פלוני המחוייב בהם עיין ט"א ר"ה (ו) ד"ה אימא דיבורא לאו כלום הוא:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה הר"ז בלא יחל כו' דבה"מ ואחרים נהגו כו' שנאמר לא יחל דברו. </b>נראה דדריש דברו הנהגתו מלשון ידבר עמים (תהלים מז) וידבר עמים (שם יח) להרד"ק וש"מ שהוא ענין הנהגה. ובזה אתיא לנכון טפי מה שהוציא מכאן ר"י הכהן המובא בפסקי הרא"ש ובר"ן לקמן (פא ב):
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה ובה"א אלו ואלו מותרים. </b>לכאורה לדידהו מותר בלא"ה מטעם שהותר מקצתו וכמש"כ הר"ן בר"פ בשם הירושלמי גבי נדרי זרוזין היה מעמיד אצל זה כו' ע"ש. ועי' לעיל (כה ב. כו) פלוגתא דרבה ורבא. ויל"פ דגם ב"ה מודה דלכתחלה אסור להוסיף אף דשרי לפתוח דהא גרע הואיל דגלו דעתייהו שאינן חפצים יותר. או מטעם הרא"ש. וכ"מ מדנקט פלוגתייהו בלשון דיעבד:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתוי"ט ד"ה למי שהחמה כו'. </b>מדל"ק מן הרואין גמ'. ק"ל דלמא רצה להוציא אף סכי שמש דבכורות (ס"ד מג) במשנה. ומש"כ הט"ז ביו"ד בסי' רי"ז סק"ל בביאור דברי התוס' דעוברין רואין החמה ע"פ האגדה דפ"ג דנדה דהעובר מביט מסוה"ע ועד סופו. לא מחוור כלל. דההיא אינה הבטה חרשיית. ול"נ איפכא דעובר היה ממועט אף אם אומר מן הרואים סתם. ובקושיית התוס' למחוק תיבת עוברים וכן היא מסובבת בד"ח:
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>במשנה מן הילודים כו'. </b>עי' פירוש הגר"א ביו"ד סי' רי"ז סקמ"א דר"ל בניקוד שו"א שור"ק דהוא בינוני פעול. ודלא כמשמעות הר"ן שהיה קורא בניקוד חיר"ק וחול"ם ע"ש:
+
+Mishnah 10
+
+<b>במשנה מאוכלי שום כו'. </b>התוי"ט כ' של"י מדוע השמיטו הרמב"ם. ואנכי תמה עליו מדוע לא הרגיש שהרמב"ם השמיט כל עיקר תקנת עזרא באכילת שום אלא ברור משום שכ' בפ"ד מהל' דעות ה"ט שלא לאכול שומים אלא מעט ואחר ימים הרבה ובימה"ח לא יאכל מהן כלל. וצ"ל דתקנת עזרא לא היתה אלא לזמנם ועי' יש"ש שם במרובה. ולכן נפל דין זה בבירא:
+
+Mishnah 11
+
+<b>בתוי"ט ד"ה שכל המצוות כו' פירש"י כו' וקשה לי כו'. </b>ולא זכר שכ"ה לקמן בברייתא:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה אבל משאיל לו חלוק וטבעת כו'. </b>לקמן בגמרא הגי' טלית קודם לטבעת וכ"ה בהר"ן כאן ובפסקי הרא"ש ובמשנה שבירושלמי והיא יותר נכונה:
+<b>שם במשנה אבל משאיל כו' וכל דבר שא"ע בו אוכל נפש. </b>נ"ל דהוא סוף הדבור ופורט ואח"כ כולל אולם בגמ' (דף לג) באו הדברים וכל דבר כו' משום שמשכירין כו' בדבור אחד. [אמר המעתיק עי' בתוס' ב"ק נ"א ע"ב בד"ה זה נכנס כו' והריטב"א שאצל הרי"ף מושך הדבור וכל דבר כו' אלעיל וגירסתו היתה במשנה ומקום שמשכירין ע"ש. וצ"ע שם בתוס']:
+<b>שם מקום שמשכירין כיוצא בהן אסור. וכתב התוי"ט בשם רש"י ותוס' והראב"ד במגילה דהיינו בשוה פרוטה. </b>ועמש"כ בסוכה (כז ב). וע"ע לקמן (מו ב) אבל בבציר לא גי' המפרש ותוס' והרא"ש. ואולי צריך ג"כ שיוכל לקנות ממנה מאכל כזית דאין אכילה פחותה מכזית לחכמים דרפ"ג דשבועות ואי משום חצי שיעור עמל"מ רפ"ד מהלכות שבועות. ואפשר דמאכל מיקרי אפי' פחות מכזית:
+
+Mishnah 2
+
+<b>שוקל את שקלו. </b>וכ' התוי"ט פירש הרע"ב דמצוה כו' כן ל' הרא"ש כו' וק"ל כו'. ואישתמיטתיה דזהו מלשון הגמ' בכתובות בשלמא שוקל כו' מצוה קעביד. וע"ש בפרש"י ותוס'. והר"ן שפירש לקמן בגמרא בד"ה אלמא אברוחי דקאי ג"כ אשוקל דלכאורה הוא נגד הגמרא הנ"ל. צ"ל דס"ל מדל"ק הכא נמי בשלמא כו' כהתם משמע דאתרווייהו קאי ופליגי הסוגיות אהדדי כמו דפליגי לקמן בטעמא דרב הושעיא ל"א כרבא וכדפי' הר"ן שם:
+<b>[שם בתוי"ט סד"ה מקום שמשכירין כו' ולפיכך יש לתמוה על הרע"ב כו' </b>נ"ב אתמה שלא העיר שגם הרמב"ם בפי' המשנה כתב הך אוקימתא שיאמר לו הנאת מאכל עלי (ואמנם בס' היד רפ"ו דנדרים כתב הנאה המביאה לידי מאכל) וכן בירושלמי איתא רק המודר הניית מאכל ע"ש. מהגרמ"ש]:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה מקום כו' לפי ששכר הזה כבר מצוי בידו. </b>ק"ל דהא שכר השבה לא מצי שקיל אלא כמו שהיה בטל מאותה מלאכה דעסיק בה עי' תוס' ב"מ (סח) ד"ה ונותן. ושכר כזה אינו מצוי. כי מי פתי יסור הנה להשכיר את עצמו איש כזה שמתעסק במלאכה שמרויח בה הרבה לעסוק במלאכה ששכרה מעט. וכש"כ למאן דמפרש שישב בטל לגמרי. וי"ל:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה אבל לא ילמדנו מקרא </b>(היינו במקום שנוטלין עליה שכר כדאוקמיה שמואל בגמרא) אבל מלמד הוא את בניו מקרא (ואת בנותיו ליתא בגי' הרא"ש בפסקיו ובהל' הרי"ף והרמב"ן ולקמן בגמרא (לז) וכ"נ להדיא בפי' הרא"ש שם ד"ה בנות וכ"מ שם (ע"ב) בהר"ן ד"ה גדול ועתוי"ט). וכ' התוי"ט בשם התוס' משום דאין המודר חייב לתת שכר מלמד לבניו. ותמיהני עליו איך לא הביא דעת הרמב"ם בפ"א מהל' ת"ת הל"ג שכ' שחייב אדם לשכור מלמד לבנו. וכן שם בה"ז וחייב ללמדו בשכר עד שיקרא תורה שבכתב כולה. וכ"פ הטוש"ע סי' רמ"ה. והרמ"א הוסיף שם דכייפינן ליה כו' ע"ש. ולעד"נ דלכאורה קשה הא דאיתא לעיל דאם נכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה במקום שנוטלין עליה שכר אסור להחזיר לו בחנם. מ"ש מפורע את חובו אליבא דתנן דרשאי וה"ה אם יש לו חוב בעצמו עליו יוכל למחול לו כמש"כ הבאה"ט בסי' רכ"א סק"ה. ומדוע לא יכול למחול לו השכר. אלא דפתרון הדברים דלא שרי אלא דוקא היכא שאינו מהנה לו כלום בנתינת איזה דבר לידו בשעה שהוא מבריח את הארי מעליו וכלשון הרמב"ם בפ"ו מהל' נדרים ה"ד. וכן פורע חוב שעליו שהרי לא הגיע ליד ראובן כלום אלא מונע ממנו התביעה. ולכן להחזיר לו אבידה אף דזה גופא לא מיקרי הנאה דשלו הוא מ"מ קרינן ביה שהגיע לידו כלום בשעה שמוחל השכר (ולא דמי לחזרת המשכון דשרי בשו"ע שם. דשם מוחל לו החוב קודם חזרתו. אבל הכא באותו העת שמשיב לו אז מתחיל החוב דשכרו והמחילה עליו). ולכן אסור ללמד בעצמו מקרא דמיקרי הגיע לידו כלום. אבל לבניו שאינו מגיע לידו כלום רק שמצילו מהשכר ה"ל כמו מוחל את חובו דשרי. ומזה נראה דמה שהביא התוי"ט לקמן מ"ד מהב"י על הא דשרי לומר לו סם פלוני יפה לה כו' דבמקום שנוטלין עליה שכר אסור. אינו מוכרח כיון שאינו מגיע לידו כלום וכן בשו"ע השמיטו. ואולי דהאמירה אליו הוה כמו שמגיע לידו מאומה כמו רבית דברים שאסור בס"פ א"נ:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה וישן עמו במטה. </b>מש"כ התוי"ט ור"מ ור"י הלכה כר"י תמה בתור"ע דהא קי"ל הלכה כר"מ בגזירותיו. תמיהתו אינה אלא על לשונו אבל לענין דינא ודאי ה"ל כסתם משנה כיון דלא הובאה בה דעת ר"מ. אולם בדינא דעשיית אומן דבמשנה הסמוכה שפסקו ג"כ דלא כר"מ ודאי קשה ואולי הואיל דבכולן חד טעמא הוא משום גזירה. כיון דבדינא דלעיל לית הלכתא כוותי' ה"ה הכא:
+<b>[שם בתוס' רע"א אות מ' ד"ה תמוה לי הא קיי"ל כו' </b>נ"ב לא ידעתי מדוע לא תמה ג"כ על פסק הרע"ב דאין הלכה כר"מ בהא דלא יעשה עמו באומן שהוא ג"כ מטעם גזירה כמש"כ בגמ' והביאו התי"ט ד"ה וחכ"א. אח"ז ראיתי להש"מ שהקשה כן. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה המודר הנאה מחבירו לא ישאילנו כו'. </b>עי' תוי"ט שהבין דהמודר פירושו שהדירו חבירו וכן הביא בשם התוס'. וכתב דלרבותא נקטה המשנה בכה"ג דאע"ג דהמודר לא פשע גזרינן עליו שלא ישאיל. והקשה על הרע"ב דאסברה בנודר. ואזיל בתר איפכא. דהגזירה הוא נוגע טפי להמדיר שלא יוכל לשאול מן המודר דבר המצטרך לו. ולהמודר אין זה הפסד כלל. וכ"כ בעצמו לקמן פ"ה מ"ד בד"ה המודר הב'. דבמדיר מסתבר יותר לגזור עליו. ולפ"ז אדרבה הרע"ב אסברה ברבותא טפי. ומלישנא דהמודר אין הכרע כמש"כ הר"ן לקמן (מו) בד"ה תני נדור ע"ש וכ"כ שם הרא"ש בפסקיו כעין זה. ואולי הרע"ב בדוקא נקט נודר דאילו במדיר לא שייך למיגזר דלמא ישאיל למודר וכן באינך דכיון דהדירו מסתמא שונאו ואינו חפץ שיהנה ממנו המודר ואיך נחוש שיעשה לו טובה וישאילו. ותדע שכן דעתו מדכתב לקמן פ"ה מ"א בסופה כל שותף ידיר א"ח כו' כדי שיכופו אותו למכור לו חלקו. הוסיף תיבת לו על לשון הרא"ש שם ש"מ דס"ל דל"ג בזה:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה אין לו בהם תפ"י מותר. </b>עתוי"ט מה שהביא בשם הרא"ש דב"ק וכ"ע ולפ"ז יל"פ כו' כמש"כ הר"ן כו'. במחכ"ת ל"ד בזה דלהרא"ש אין חילוק בין אוסר על שותפו לבין על אחר. רק דמחלק בין משכיר דמכר הנאתו לכן א"י לאסור אפילו על השוכר גופיה. לבין שותפין דהנאתו תחת ידו יכול לאסור אפי' על אחר ואין שום רבותא באחר טפי מבשותף:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה שהכותב לנשיא א"צ לזכות. </b>עתוי"ט שכתב הטעם דזה אין לך מגדר מילתא גדול מזה כו'. ותמוה דהרי יש תקנה דיזכה לנשיא או לאחר. ועוד דמשום חששא שמא יעבור על נדרו תקנו דיעבור בודאי וכעין זה הקשה הש"א בתשו' ד' בסופה. ולעד"נ דלפמש"כ התוספות בבכורות (יח ב) ד"ה אקנויי בתירוץ הראשון א"צ לכ"ז אלא מדינא קנה הנשיא דמשום כבודו גמר ומקני. ועמש"כ שם ראיות לסברת התוס' בס"ד:
+<b>שם וחכ"א אחד זה כו'. </b>בתוי"ט חכמים היינו ת"ק כו'. תמוה דאדרבה ת"ק אומר דוקא נשיא. אבל נראה דר"י וחכמים פליגי בפירוש דברי ת"ק דלר"י דוקא נשיא נקיט והיינו בלא זכיה. ולחכמים ל"ד אלא דדבר בהוה. וכה"ג מצינו רבות עי' פסחים (קטז ב) במשנה וחותם בגאולה כו' ובפירוש רשב"ם ובתוספות. ועי' מו"ק כד. תוספות ד"ה עצרת כו' וחכמים אומרים. ובזבחים פג. ד"ה המזבח:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה דג דגים כו' דע כי בלשונו כשיתחבר כו' מורה על הכלל. </b>[נ"ב לפע"ד צ"ע כי לא מצינו כלל שיורה על הכלל כ"א על הפלגה מכל אישי (עי' תל"ט אות ש') וכשאני לעצמי רציתי לומר דמשנתנו או או קתני ר"ל שאמר דג או שאמר דגים. כי דג הוא שם המין ודגים הוא הרבוי לכן אסור בכל פרטי המין. וכן לקמן (משנה יו"ד) חטה. חטים גריס. גריסין גם כן או או קתני. אח"ז עיינתי בפי' הרא"ש כאן וראיתי שפי' או דג או דגים וי"מ כשאמר שניהם כו' ולא נהירא דבדגים לחוד סגי דמשמע כל מיני דגים (וכן ראיתי בתוס' שם שפירשו ג"כ דג או דגים). אמנם אצל חטה חטים פי' הרא"ש דאמר תרווייהו ור' יהודה לא פליג את"ק ופשוט מחמת שבגמ' שם (נב ע"ב) תניא רשבג"א חטה שאני טועם אסור לאפות ומותר לכוס. חטים שא"ט אסור לכוס ומותר לאפות. חטה חטים שא"ט אסור בין לכוס בין לאפות גריס כו' גריסין כו' גריס גריסין כו' אלמא דמ"ש חטה חטים וגריס גריסין פי' דאמר תרווייהו. אמנם אם כאן מוכח שפירוש חטה חטים וגריס גריסין דאמר תרווייהו. הנה בא זה ולימד על דג דגים שפירושו ג"כ דאמר תרווייהו. וצע"ג על הרא"ש ותוס' על שפירשו או דג או דגים. וכשאני לעצמי שמ"ש בברייתא "חטה חטים שא"ט אסור בין לכוס בין לאפות" "גריס גריסין שא"ט אסור בין לבשל בין לכוס" הוא ט"ס והוספה מאוחרת בבריי' מן לשון המשנה מאיזה מעתיק ולפ"ז הפשט הפשוט חוזר וניעור דאו או קתני במתניתין. ולפ"ז ת"ק סובר דאם אמר חטה אסור גם קמח. וכן אם אמר גריס אסור גם חיים ור' יהודה פליג ואמר קונם גריס או חטה שא"ט מותר לכוס חיים. ורשב"ג בברייתא מפרש טפי ופליג על הת"ק דחטה אסור לאפות ומותר לכוס חיים. חטים אסור לכוס ומותר לאפות. גריס אסור לבשל ומותר לכוס גריסין אסור לכוס ומותר לבשל. ומנא אמינא לה. כי עיינתי בירושלמי ומצאתי הגירסא כן בלי הבבא דחטה חטים וגריס גריסין. וכ"ה בתוספתא (אלא שיש לתקן שם הגי' קצת. אבל לא להוסיף שם הבבות גריס גריסין וחטה חטים כמו שהגיה הגר"א ז"ל כדרכו תמיד להגיה התוספתא מהגמרא). ויותר פלא דבירושלמי ובתוספתא הגירסא א"ר יהודה (לא אמר רשב"ג) ולפ"ז הוא הוא ר' יהודה דמתניתין אלא שבמשנה לא אמר כ"א אם אמר חטה או גריס ובברייתא מפרש גם אם אמר חטים או גריסין. והנה כאן בגמ' (נ"א ב') מביא ברייתא תניא רשב"א דג שא"ט אסור בגדולים ומותר בקטנים דגה שא"ט אסור בקטנים ומותר בגדולים דג דגה שא"ט אסור בין בגדולים בין בקטנים. ומש"כ דג דגה בודאי ההכרח לפרש שאמר שניהם וכפירש"י והר"ן. אבל לפי דרכי גם כאן יש להגיה מהירושלמי והתוספתא דג שא"ט אסור בגדולים ומותר בקטנים דגה שא"ט אסור בקטנים ומותר בגדולים. דגים שא"ט אסור בין בגדולים בין בקטנים (ובתוספתא חסר הבבא דדגה) והדעה הזאת דרשב"א מתאחדת עם דעת רשב"ג או דר"י גבי חטה וגריס. ומאד שמחתי כי בפסקי הרא"ש הגירסא תניא רשב"א אומר חטה כו'. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ברע"ב ד"ה מותר ברוטב כו' רוטב הנקפה כו' והקשה עליו התי"ט דהא הואיל ונקפה גרוע מרוטב עצמו ומאי קמ"ל כו' </b>ואינו קושיא כ"כ די"ל דמשום דר"י דאוסר נקיט ליה וכן לרבנן באומר בשר זה:
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה אמר קונם יין זה שאיני טועם כו'. </b>בפסקי הרא"ש ל"ג מלת זה. וכ"נ להדיא גירסת הר"ן לקמן ע"ב בד"ה קונם יין. ולכאורה קשה לפ"ז בעיין דרמב"ח בשאני טועם אי דוקא אי ל"ד. ואולי יין שאני דגופו ממש נתערב ועמש"כ בסמוך:
+<b>שם בתור"ע (אות מ"ו) הניחו בצ"ע דדלמא אמר הכי כדי לאסור עצמו בכל שהוא ע"ש. </b>ובקל י"ל דא"כ הל"ל שאני אוכל כ"ש. וענ"ל דכמו דהנודר מטרית טרופה אסור אפי' בציר ומורייס לעיל לגירסת רוה"פ אע"ג דטרית טרופה הדג בעין אלא שמחותך ובציר ליתא אלא טעמו מ"מ אמדינן דעתו דכיון דדייק כולי האי דעתי' לאסור אף טעמי' לבד. ואף לגי' הר"ן שם דמותר בציר. הא כתב שם דסד"א כיון כו' לכן הכא נמי כיון דדייק כולי האי לאסור בכ"ש דעתו אפי' בטעמו וביוצא ממנו. וענ"ל דטעם ודאי נכלל בשאני טועם וכי איצטריך ליה להיוצא מהן. וכ"מ מדלא איבעי' ליה לרמי אמתני' דלעיל דאיירי בטעם אלא אמתני' דהכא דאיירי ביוצא מהן (עי' תוס' ברכות (לט) ד"ה מיא דסילקא) ולכן ודאי אמרינן כיון דדייק לאסור אף הטעם דעתיה ג"כ על היוצא מהן:
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה הנודר מן התמרים מותר בדבש תמרים. </b>בתוס' הקשו אמאי לא תני תמרים אלו כו' אסור ביוצא מהן. ולעד"נ דהכא מותר אפי' אומר אלו דבחולין (קכ ב) מסקינן דבאיסור דאינו בא מאליו ילפינן משקין היוצאין מהן שיהו כמותן מתרומה או מבכורים וחד מהנך ע"ש. ובתרומה ובכורים גופייהו ס"ל לר' יהושע שם דאינו אלא בזיתים וענבים בלבד וכן בערלה ע"ש ודיו לבא מה"ד להיות כנדון ואף דבערלה ותרומה משמע בפי"א דתרומות דאף שאר משקין אסורין מיהא דרבנן (עי' בפירוש הרא"ש שם) אפשר דבנדרים לא החמירו. אולם לקמן ר"פ קונם משמע דאדרבה בנדרים מחמרינן טפי ע"ש בר"ן ד"ה כמאן אזלא. אך מ"מ נהי דמדרבנן אסור כיון דל"ד להנהו דלעיל דמיתסרן מה"ת להכי לא תני לה:
+<b>שם בהרע"ב בפירוש הב' והוא מפירוש הרמב"ם. </b>וע"ש דנראה מדבריו דל"ג בדברי ת"ק מסתווניות מותר בחומץ סתווניות דהן עצמן אין דרכן לאכול כמו שכתוב שם ובכזה ס"ל לת"ק דאסור ביוצא מהן. ולכן ל"ד הרע"ב בהביאו פירושו על הגי' שלפנינו. וכן ל"ד התוי"ט בהביאו דברי התוס' ליתר ביאור לפי' זה. ולא העיר דלהתוספות סתווניות דרכן להאכל ומוכרח להגירסא שלפנינו:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>במשנה מן הכרוב אסור באיספרגוס. </b>בהרע"ב כ' פירוש אחר דהוא המים ששלקו בהן הכרוב. וכ' התוי"ט וצריך לחלק כו' ע"ש דמשמע דדעתו לחלק בין שליקה למליחה אבל מה יענה בהא דלעיל בהנודר מן הבשר דמותר ברוטב והיינו אפי' ע"י בישול כדמוכח מהא דפליג ר"י והביא ראיה מדאסר ר"ט ביצים שנתבשלו עמו לכן העיקר כמו שסיים ואפשר דבלשון ב"א כו'. וכ"כ הט"ז סימן רי"ז ס"ז:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה מותר בדלועין ור"ע אוסר. </b>ופסק הרמב"ם בפירושו כחכמים. וכתב התוי"ט אבל בחבורו פ"ט פסק כר"ע. לא פסק כר"ע אלא בפלוגתא דהנודר מן הבשר דלקמן (בע"ב) אבל בהך דהכא אדרבה כתב שם בהל' י' בסתם הנודר מן הירק מותר בדלועין. ונדחקו שם הכ"מ והל"מ. ול"נ כיון דהא דפסקינן כר"ע הוא מספיקא כמש"כ הר"ן לקמן והרא"ש בר"פ כל הבשר. ולכן בדלועין דלר"ע גופיה מספקא ליה כמש"כ הר"ן. גם התוס' בר"פ כה"ב כתבו דלא אסר אלא מדרבנן לכן הוי כעין ס"ס להר"ן וספיקא דרבנן להתוס'. משא"כ גבי בשר דלר"מ אסור בודאי כמש"כ הר"ן לקמן והתוס' כאן פסקו לחומרא. והשתא דאתינן להכי דיש חילוק בין בשר לדלועין. י"ל דת"ק דהכא דמתיר בדלועין מודה בבשר דאסור וכסתם מתניתין דר"פ כה"ב ולא סתרי אהדדי ולכן פסק הרמב"ם כתרווייהו. ובזה א"ש טפי הא דקאמר מאן תנא דפליג עליה דר"ע כו' ר"ל בבשר דהא ת"ק דמתניתין איכא למימר דמודה בבשר וא"כ לר"ח מתניתין דמעילה מני. ומשני רשב"ג היא וג' מחלוקת בדבר. ומדויק היטב לישנא דהיא. דר"ל מתניתין דמעילה. וסוגיא דר"פ כה"ב דמוקי למתני' דהתם כר"ע דוקא הוא דלא כאביי. והרמב"ם פסק כוותיה דסוגיא דדוכתא עדיפא ונכון בעז"ה:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה באניצי פשתן. </b>לשון המפרש דדייק ולא נפיץ. והעתיקו התוי"ט. וק"ל דמשמע הא דייק ונפיץ אסור. מ"ש מגיזי צמר דמותר מטעם דל"נ אלא לבגד. ועוד דמוכח להדיא בסוכה (יב ב) דאניצי לפרש"י הוא דדייק ונפיץ. ולפירוש התוס' הוא מטוה. ודייק ולא נפיץ הושני קרי ליה ע"ש:
+<b>שם רי"א כו' טען והזיע כו' מותר להתכסות. </b>נ"פ דר"ל ללבוש וכן בלשון מקרא וערום יכסה בגד (יחזקאל י״ח:ט״ז) ועוד רבות. ושם כסות לראיה ומיושב הצ"ע דתור"ע ע"ש:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה ואסור ליכנס לעיבורה. </b>הרע"ב פירש הבתים כו' וכ"מ בפי' הרמב"ם. ולשון המפרש ג"כ פגום נכנס כו'. (אבל שאר המפרשים וכן הפוסקים סתמו דבריהם) ונ"ל דאפי' לר"מ בפ"ה דעירובין דנותנין קרפף לעיר אף שאין שם בית מ"מ הכא יודה דאם אין שם בית מותר דאמרינן שם טעמיה מקרא דמקיר העיר וחוצה כו' ע"ש א"כ חזינן דמיקריא חוצה ולא עיר ממש:
+
+Mishnah 6
+
+<b>ברע"ב ד"ה אסור וכו'. </b>אם החליפן. לכתחלה אסור המחליף כו' [כ"כ הרא"ש] כ"נ דצריך להפסיקן [הנקודה צ"ל אצל החליפן]. ור"ל דדוקא לכתחלה אסור ליהנות בחילופן אבל אם שוב החליף או קנה באותן הדמים דבר מה מותר בהנאתו דזה הוה חליפי חליפין עי' בק"נ אות ט"ז. ודלא כמשמעות התוי"ט. ודקדוק הב"י שהביא. הוא ממש"כ אסור המחליף דמשמע דוקא כשהחליפן הוא בעצמו:
+<b>שם בא"ד וגדולי קונם אסורים כגדולי הקדש. </b>וכ"כ הרא"ש והר"ן. ותימה דהתנן פ"ט דתרומות מ"ד גדולי הקדש חולין. וזה אינו ענין לפלוגתא דבפ"ג דמעילה מ"ו כמובן. (ועי' בתרומות שם מה שתמהתי על פי' הרע"ב). וכן הרמב"ם בפ"ה מהל' מעילה הי"א פסק להא דתרומות. ובפלוגתא דבפ"ג דמעילה פסק כמ"ד דמועלין בהן. והתוי"ט במעילה שם הביא ראיה לפסק הרמב"ם מהמשנה דלפנינו ולא זכר מהמשנה דתרומות וצע"ג:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה קונם פירות כו' העתיק לשון הרא"ש בלי חולק. </b>אמנם הר"ן כתב דבאינו פורט מותר בחליפין. וכ"כ הב"י ר"ס רט"ז דהר"ן חולק בזה על הרא"ש וכן התוי"ט במשנה דלקמן. והטור השמיט דעת אביו בזה וכן בש"ע לא הזכירו. והש"כ שם סק"ד כתב ג"כ להתירא וכן הט"ז שם. ומש"כ בשם הרא"ש ג"כ להתירא תמוה. ולכאורה דעת הרא"ש תמוה דהא אפי' במשקין היוצאין מהן תנן בפרק דלעיל מותר וכש"כ חילופיהן. ועי' לעיל (נב ב) בפשיטות בעיא דרמב"ח ולשון השו"ע שם ברה"ס ואצ"ל במשקין היוצאין מהם ועי' בב"י שם. ואולי לדעת הרא"ש אם סחטן הוא בעצמו אסורין דומיא דחליפין דאסורין למחליף עצמו וצ"ע . והנה לענין דינא נראה דלא פליגי. דהרא"ש לא כתב לאסור בלא אלו אלא לשיטתו דאף באלו לא מיתסר אלא למחליף עצמו. ובזה גם הר"ן מודה אם נתפוס בעיא דרמב"ח לחומרא (כדפסק השו"ע בסעיף ב) כמבואר בדבריו כאן ובהשותפין. והאחרונים ל"ד בזה. גם מש"כ הש"כ בסק"א דדעת הסמ"ג בשם ר"י כהרא"ש דאפי' באלו לא מיתסר אלא למחליף עצמו. נמשך אחר הב"י שם שכ' ע"ד הסמ"ג ואין דעת הר"ן כן. אבל במחכת"ה ל"ד. שהרי הסמ"ג לא כתב אלא על בעיא דרמב"ח. וגם הר"ן כתב כן דבעייתו אינה אלא למחליף עצמו. ולכן גם מש"כ הש"כ בסק"ז במדיר שאסור בכל אופן כמו שאסר על עצמו. ל"ד דהא בהחליפן אחר יש חילוק ביניהן לדעת הר"ן:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה מותר לאכול ולהתכסות אחה"פ. </b>עתוי"ט שדקדק מלשון הרא"ש דעה"פ קאי נמי על מה שאת עושה. טפי ה"ל להביא מלשון הר"ן שכתב דעה"פ אאכילה נמי קאי:
+
+Mishnah 9
+
+<b>הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו עה"פ. </b>מש"כ התוי"ט ולוקה על הנאתו שלמפרע. ל"י מי דחקו להכנס במשעול צר במחלוקת דהתראת ספק (עי' שבועות כח ב אכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה פלוגתא כו' למ"ד הת"ס כו') הלא בפשטיה משמע דאם נהנית אחר שהלכה לוקה. וזהו אליבא דכ"ע. ועוד דאם תפרש דלוקה למפרע א"כ מאי איריא הלכה לפני הפסח אפי' אחה"פ קודם החג נמי:
+<b>שם בתור"ע (אות נא) העלה בצע"ג דהא כל אם כלאחר דמי וכמש"כ הר"ן לקמן (עט ב) בד"ה אילימא (וכ"מ להדיא בגיטין ע"ב במשנה ובגמרא ע"ש). </b>ול"נ דהא אמר אביי (בגיטין שם) דאם שתי לשונות במשמע ע"ש. והיכא דמוכח דמעתה קאמר ה"ה כמו שאומר בפירוש מעכשיו וכדמוכח להדיא מרישא דמתניתין. וכ"כ הר"ן בשבועות פ"ג בסוגיא דשבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו. לכן גם בנידון שלפנינו דהרי חזינן דרוצה לקונסה שאם תלך לב"א שתאסר בהנאתו עד החג. ואם נאמר שלא כיון רק מאז שתלך. לא יהיה הקנס שוה. דאם תלך מיד תאסר משך רב יותר מאשר תלך לאחר זמן. לכן אמדינן דעתיה דמעכשיו קאמר ויהיה המשך זמן הקנס שוה לעולם. ועי' בש"א סי' צ"ג דמחלק כה"ג בהא דקי"ל דע"מ כאומר מעכשיו דמי. דהיכא דמוכח אמרינן דכוונתו על להבא מעת דיתקיים התנאי:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה חדש זו. </b>במשניות ובירושלמי הגי' זה וכן בציון המפרשים כאן וכן עיקר. כי בכל המקרא הוא בל"ז. וכצ"ל לקמן בפיסקא שבגמרא:
+<b>שם יום אחד כו' אסור מיום אל יום. </b>נ"ל משום דבנדרים הולכים אחר לשון בנ"א. אבל בל"ת איננו רק עד שתחשך. וראיה לדבר אותו ואת בנו דכתיב בו יום אחד ודינו כמבואר ביו"ד סי' ט"ז ס"ד:
+והנה אם אמר שלשים יום משמע לי מסוגיא דנזיר (ה. ו) ומפי' התוס' שם דמקצת יום למ"ד ככולו. וכן יום שעומד בו עולה ליום אחד דומיא דנזיר שם (ובחדש אחד כ' הש"ך בסי' ר"כ סקי"ג דמונה משעה לשעה). ונראה דה"ה אם אמר שני ימים עולה לו יום זה ליום אחד ולמחר עולה לו ג"כ מקצת היום ככולו. אך לפ"ז אם נדר סמוך לשקעה"ח יהיה חמור יום אחד משני ימים וזה תימה:
+<b>שם ברע"ב אם אמר כו' והאומר כו' היום כו'. </b>משום יום סתם. ל"ד דיום סתם גופיה הוא בעיא דלא איפשטא לקמן. וזה הוא מאמר מחלט:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה קונם בשר שא"ט עד שיהא הצום כו'. </b>כולם הבינו דהכוונה על יוה"כ ונדחק הר"ן בפי' לילי צום. ול"נ דעל אחד מד' תעניות קאמר (לבד מט"ב) וכ"נ מהמפרש ועל אותו שיבוא ראשון קאמר. ודרכן היה בלילה שקודם התענית להרבות בסעודה ולאכול בשר כדי שיקל עליהם התענית למחר עי' רא"ש בפרק יום הכפורים סי' כ"ב:
+<b>[שם בתוי"ט ד"ה אינו אסור אלא עד לילי שבת כו'. </b>מסיים הרמב"ם לפי מאכלם וארצם כו' נ"ב כ"כ הרמב"ם בפ"ד מהל' דיעות הל"ט כי השומים הם ממאכלים הרעים אין ראוי לאדם לאכול מהם אלא מעט עד מאד ובימות הגשמים אבל בימות החמה לא יאכל מהן כלל. עכ"ל. ובזה א"ש קצת מה שהשמיט בחבורו דין דהנודר מאוכלי שום השנוי במשנתנו לעיל פ"ג מי"א (ותמה ע"ז התוי"ט שם) וכן הך תקנת עזרא מאכילת שום בערב שבת לא זכרה כלל בחבורו. מהגרמ"ש]:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה ועוד אר"א פותחין בנולד וחכ"א. </b>ופי' הרא"ש [עי' תוי"ט] ובדבר שאינו מצוי כו'. וכ"כ הר"ן לקמן (בע"ב) בפי' המשנה משום דפתח דשכיח הוא דמשוי כו'. וכן על הא דמשני הש"ס לקמן לרבנן דהאי כי מתו כו' היינו שירדו מנכסיהם הביא הר"ן ירושלמי ועוני לאו נולד הוא אר"ז העניות מצויה. ולעיל (כג) האי לאו נולד הוא דשכיחי כו'. מכל הני חזינן דבנולד דשכיח פותחין ואמרינן דאדעתא דהכי לא נדר אבל בלא שכיח אמרינן דלא היה מניח מלידור בשביל זה כמ"ש הרא"ש. וק"ל דזה היפך מסוגיא דריש כתובות דאמרינן שם ודלמא אונס דשכיח שאני ר"ל דלכן לא מבטל התנאי. וע"ש (ג) בתד"ה א"ד הג' עניני אונס. וכן לענין נדרים גופייהו לעיל (כז ב) פי' הרא"ש בד"ה שאני מעברא. ועכבו נהר דמתני' היינו כו' דלא שכיח. אמנם למתבונן בם יש לחלקם בכמה אנפי ואכמ"ל. ולא כתבתי אלא לעורר המעיינים. ודע דק"ל במה שפסק השו"ע או"ח סי' תרנ"ח ס"ד בנתנו ע"מ להחזיר ונאנס מידו דל"י. דלכאורה אם הוא אונסא דלא שכיח נימא דאדעתא דהכי לא אתני. ולא תקשה עלי מהא דגיטין (עד) ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי כו' ומת כו' לא נתנה זקוקה ליבם. אע"ג דמיתה אונסא דלא שכיח כדמוכח בסוגיין. דש"ה דקפיד ואמר לי. וי"ל גם הפסק דהשו"ע הנ"ל משום דהתם להרוחה דידיה קמכוון שנצרך לו האתרוג לצאת בו עי' בגיטין שם (בע"ב) ולכן הוה קפידא אף בנאנס:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה ואין חכמים מודים לו. </b>בהגרי"פ נ"א וחכמים מודים לו כו'. גם הרא"ש בפסקיו הביא גי' זו (וכ"ה הגי' בירושלמי) וכ' וסוגיא דהגמרא משמע כגי' זו. וכ' הק"נ דכוונתו מהא דפריך הגמרא מת נולד הוא. ומאי פריך דלמא ר"מ ס"ל כר"א דפותחין בנולד. וזה אינו כלום. דהגמרא פריך שפיר על שאמר שהן כנולד. הרי מת נולד גמור הוא. ותו מ"ק ואינן כנולד. למה הרי נולד הוא אלא דפותחין בנולד לפי סברתו. אבל כוונת הרא"ש דלגי' ואין חכמים כו' קשה דמאי פריך לריו"ח ל"ל למיתני תרי זימני נדר בטעות הא איצטריך לאשמעינן דהתם מודו ליה כמו שהקשו התוס'. וכ"כ הלח"מ רפ"ח מהל' נדרים אולם לפי' הרא"ש כאן דלריו"ח ר"מ מחמיר. ודאי אין מקום לגי' וחכמים מודים לו. דא"כ מאי פריך ל"ל תרי זימני כיון דהך דהכא לאיסורא ודהתם להתירא. ויש לדחוק דהכי פריך דכיון דאמר ואינן כנולד והיינו משום נדר טעות רק דהכא גזרו ממילא מוכח דהיכא דליכא למיגזר כהתם הוה נדר טעות:
+<b>שם מת הכלב או שנהרג הנחש. </b>וכתב התוי"ט משום דגבי נחש שכיחא טפי הריגה. ונראה ראיה מסנהדרין (טו ב) א"ב נחש. פי' דלר"ע כל הקודם להרגו זכה ע"ש:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתוי"ט ד"ה לזה ולזה כו' לפי"ז רישא דהכא כרבנן דאי כר"ש כו' ליתני רבותא שאני נהנה לזה כו'. </b>וא"כ מתני' תברא מי ששנה זו לא שנה זו. וזהו דוחק דכל כי האי ה"ל לגמרא לפרושי. וגם הר"ן כ' דסתם לן תנא הכא כר"ש כו' ומה לי חד סתמא כו'. משמע דכאן לא סתם כרבנן. אבל בשבועות (לח) דייק ריו"ח שם ממתניתין כעין דיוק התוי"ט הכא ודחינן ליה כל האומר ולא לך כאומר שבועה שאין לכם בידי דמי ע"ש. וה"נ נאמר כאן דלזה ולזה או לזה לזה כאומר לכולכם דמי. גם מש"כ עוד דלדעת הרמב"ם דלזה ולזה הוא כמו שתלאן זב"ז אתיא רישא ככ"ע אפי' כר"ש. תמוה דלר"ש מ"מ ה"ל למיתני ברישא רבותא דלזה ולזה:
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה והלא המיושן יפה כו'. </b>בפ"ו דב"ב מ"ג איתא דישן משל אשתקד ומיושן מג"ש. ולכן תימה על הרמב"ם והרע"ב והשו"ע של"ד בלישנייהו ונקטי ישן תחת מיושן:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ומעשה כו' א"ת מ"ש כו'. דהוה נדר טעות כבר כתב הר"ן כו'</b> במחכ"ת ל"ד דנדר טעות לא הוי אלא היכא דכבר מת. והתם נמי שרינן בהיתה נאה מעיקרא וע' לשון הר"ן:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ולא הפר הבעל אלא שתק מעל"ע. </b>רש"י. וכ"מ מפי' הרא"ש בד"ה קמ"ל. ק"ל דהא זה הוה קיום כדכתיב הקים אותם כי החריש לה ביום שמעו וא"כ מאי קאמר תו ואצ"ל שקיים א' מהן הלא היא היא. וכן הגמרא לא מקשה אלא השתא כו'. ול"נ דר"ל דעדיין לא עבר יום שמעו דהשני וקמ"ל דאינה מותרת בהפרת האחד אע"פ שעדיין לא נתקיים מהשני. וכ"מ לקמן בגמרא וארוס לחודי' מפר וכ"ת אב כו' דאם הקים הקים:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה שהבעל מפר כו'. </b>ומש"ה לא הוי סתם ואח"כ מחלוקת דהא פוסקין לקמן כחכמים. ולכאורה תמוה דהא סתם ואח"כ מחלוקת ג"כ א"ה כסתם. וכבר עמד עליו בזה התו"ח. אולם דבריו יתכנו לפמש"כ התוס' בריש ביצה (ב ב) ד"ה גבי. דבכה"ג הוה כרבים נגד רבים (דלא כמש"כ בפ' י"נ). וא"כ לא ה"ל לפסוק כחכמים דהא הוי רבים נגד רבים. אבל הוא עצמו לא כתב כן בפ"ו דערכין מ"ג בסופה בשם הכ"מ:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה וחכ"א כו' עד שתכנס לרשותו. </b>ופי' הר"ן שתכנס לחופה. והטור סי' רל"ד באר יותר דבמסר האב לשלוחי הבעל אינו מפר עדיין והביאו שם השו"ע בשם וי"א (אבל הר"ן נראה דל"ד נקט חופה דלקמן (פט) בד"ה זה"כ דקתני גבי א"נ. משמע להדיא דה"ה במסר) והב"י תמה עליו דלישנא דמתניתין עד שתכנס לרשותו ובמסר כבר נכנסה לרשותו. וכוונתו נראה להא דכתובות (מט) ארנב"י אף אנן נ"ת הבא על א"א כיון שנכנסה לרשות הבעל לנשואין כו' נכנסה לרשות הבעל בעלמא ר"ל אפי' מסר לבד ע"ש. אבל לפלא שנעלם מעינו הבדולח התוספות שם (מח) ד"ה לעולם דמחלקי בין לישנא דכיון שנכנסה ללישנא מעד שתכנס דעד יש במשמעו עד שתכנס לחופה. עד שר"ה או חייא ב"ר רצו לדייק מלשון זה (ולפי גי' עד שתכנס לרהב"ע) דמתני' דמסירה לא מהני (דמש"כ המהרש"א שם בתוס' דפרכי מברייתא לא מחוור דא"כ טפי ה"ל ליפרוך מלישנא דמתניתין שם (נז) ב"ד של אחריהן אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה) והכי קי"ל שם דבתרומה אינה אוכלת במסירה. ונ"ל דהטור למד דין הפרה מתרומה (כדרבה בכאן דמשוה להו אהדדי וגם אביי לא אמר אלא לדחויא בעלמא) דכמו דחיישינן לסמפון בתרומה במסר כמו כן לענין הפרה. וכ"כ המורמ"ש שם בפשיטות על פרש"י בד"ה מסירתה לכל. ולפ"ז נדרים שנדרה אחר המסירה יכולין להפר הבעל והאב בשותפות ממ"נ דאם לא ימצא סמפון הפרת הבעל לחודה סגי. ואם ימצא סגי בהפרת האב לחוד (ודעת לנבון נקל לחלק בין זה להא דכתב הר"ן לקמן (עד) לענין ב' יבמין דבעינן שיהא ידוע בשעת הפרה ע"ש) אבל נדרים שקודם המסירה לא דדלמא לא ימצא סמפון ובעל אינו מפר בקודמין. ולפמש"כ י"ל דגם הרמב"ם לא יחלוק על הטור בזה דז"ל בפי"א מה"ג הכ"ב מסר האב כו' ולא הבעל יכול להפר שאין הבעל מפר בקודמין. ומזה דייקו דמשמע הא בנדרים שנדרה אחר שנמסרה יכול להפר עי' בהגר"א סקכ"א. דא"ל דאתי לאפוקי דאותן יכולין להפר בשותפות כנ"ל. או אפי' אם הפר הבעל לחודיה אם לא ימצא בה סמפון יהיו מופרין למפרע. אבל באמת הרמב"ם בפ"ו מהל' תרומות ה"ג ובפ"ח ה"ז הביא הטעם על הא דאינה אוכלת עד שתכנס לחופה. משום גזירה שמא תאכיל כו' והשמיט טעם דסמפון. ולכאורה תמוה דהא מוכח להדיא בכתובות (נח) דלכ"ע למשנה אחרונה הטעם משום סמפון. וכה"ג הקשו התוס' שם (מח ב) על פרש"י. וכן תמה בגה"ש לקמן על הר"ן (ואישתמיטתיה במחכ"ת שכן גם דעת רש"י והרמב"ם) ואולי סמכו על סוגיא דקדושין (ר"ד יא) דפשטה משמע דטעם מ"א משום דעולא דהיינו שמא ימזגו כו'. ועתוס' שם שנדחקו בזה:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה ואלו נדרים שהוא מפר כו'. </b>עי' בתוי"ט מה שהביא בשם הר"ר יחיאל דקרא דכל נדריה (דמשמע דאב מפר אף נדרים שאין בהם ע"נ) היינו קודם שנתארסה. והקשה (דספרי) אתי לנתארסה ומת הבעל כו'. וק"ל דהא לעיל (ע ב) אמרי' מקיש קודמי הויה שניה לקודמי הויה ראשונה. אח"ז מצאתי קושיא זו להלח"מ ברפי"ב מה"נ ולהגר"א בסי' רל"ד ס"ק ק"ט. ועק"ל דמאי מקשה שם אימא ה"מ בנדרים של"נ לארוס כו'. הל"ל דזה נ"ל מהיקשא דע"כ איירי לאחר שנתארסה לדברי הררי"ח:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה פירות מדינה זו עלי יביא כו'. </b>לקמן (פב ב) מסקינן דר' יוסי דוקא קאמר לה אבל לרבנן גם זה מיקרי עינוי נפש. ולכן תמוהין דברי הרע"ב שפסק כרבנן ואפ"ה חשב זה בדברים שבינו לבינה. ואולי מפרש שם כפי' הרא"ש בפי' הא' דהא דקאמר ומאי א"י להפר כו' הוא שנויא אחרינא ור"ל דגם רבנן מודו לר"י בהא שאינו נדר ע"נ והא דאמר שמואל בהנאת פלוני עלי דמפר הוא משום דברים שבינו לבינה. אבל מדבריו גופיה בתחלת המשנה מוכח דס"ל דלרבנן הוה זה נדר דע"נ. ומה שתמה עליו התוי"ט במש"כ בשלא תכחול כו' הוי ג"כ דברים שבל"ב. דהא כיון דסתמא קאמר ולא התנה כו' לפי שעה אף לר"י הוה ע"נ. טפי ה"ל לתפוס עליו במש"כ בס"ד בפירוש דשלא תכחול לעולם הוה דברים שבל"ב:
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט סד"ה בלקט כו'. </b>והא כו' משמע דמתחלק בגורן כו' אלא לכל הבא צריך לחלק לו בע"כ. וק"ק מהא דתנן התם מ"ו היה מציל נוטל מחצה כו' ע"ש:
+<b>שם ד"ה יטלו כו' כתב הכ"מ כו' שיש לחלק כו' </b>וק"ל דאם איתא לחילוקיו ה"ל להש"ס למדחי הא דרב הושעיא דע"כ ל"א ריב"י אלא בעלמא אבל הכא לענין נדר מודה דאסור מהני טעמי. ולעד"נ לחלק דדוקא הנאה שיש לבעה"ב לתתן לכל מי שירצה הוא דאינה ממון כההיא דקדושין דגם האשה המתקדשת לא תהיה לה בהן אלא טו"ה זו בלבד. אבל ההנאה שמגיע להמקבל כי הכא חשיבא ממון כיון דיכולין אח"כ למכרן. ופלוגתת ריב"י ורבי הואיל דהגנב אכלו להא דמיא דהרי הגיע לו הנאה גמורה. ומדוייק הגי' דכאן ואכלו ובתוספתא בפ"ג דמע"ש האוכל טבל ש"ח. ובקדושין ליתא למלת ואכלו. ואולי שתי ברייתות נינהו. והש"ס מייתי התם ההיא ברייתא דוקא משום דשם מיירי בטו"ה הקטנה כדאמרן. ומתורץ בזה תמיהת הרא"ש כאן דל"מ לתרוצי הכא בשנפלו לו מבית אבי אמו כהן דא"כ למאי נקט ואכלו. וכן מתורץ קושיית הש"א בתשו' ע"ז בסתירת דברי ר' יהושע אהדדי ע"ש. דהתם בב"מ להזוכים דאיכא טו"ה הגדולה הוה ממון אף לר' יהושע. ושם משמע דעיקר הקפידה דליהוי ממון אינה רק לגבי הקונה מדאמר טו"ה א"מ לקנות כו' ול"א להקנות. ולא נצטרך ג"כ לאריכת דברי הש"ך בחו"מ סי' ש"נ ונכון בס"ד. ולפ"ז יצא לנו דין מחודש דישראל שקדש בת כהן במתנות כהונה דהיינו הזרוע כו' מקודשת דלדידה הוי טו"ה הגדולה דהוי ממון דקי"ל (חולין קל"ב) כהן ואפילו כהנת ואפי' היא אשת ישראל. ואע"ג דהוא לא נתן לה מידי דטו"ה שלו הקטנה א"מ מ"מ מקודשת כיון דבאה הנאה לה מחמתו כמש"כ הר"ן בקדושין גבי מכרן וקדש בדמיהן. וה"ה במקדש בתרומה ע"י אב כהן בקטנה או בנערה. ומש"כ התוי"ט בסה"ד דלהר"ן יטלו דוקא כו'. עמש"כ שם (קט):
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>במשנה רי"א אף המשיא כו'. </b>ועדיין היא נערה כצ"ל בוי"ו לפירוש הר"ן והרא"ש וכמו שהעתיק הר"ן:
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>תוי"ט ד"ה ותהא בסופו. </b>והא דאמר חמותו ונעשית א"א נידון כו' כצ"ל עי' סנהדרין (פא):
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nashim/Rashash on Mishnah Sotah/Hebrew/Vilna Edition.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nashim/Rashash on Mishnah Sotah/Hebrew/Vilna Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..eab8f1724a29f0a894ea5d438676b0bf1e95d400
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nashim/Rashash on Mishnah Sotah/Hebrew/Vilna Edition.txt	
@@ -0,0 +1,313 @@
+Rashash on Mishnah Sotah
+רש״ש על משנה סוטה
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה סוטה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה המקנא כו' נ"ל משום כו'. </b>טעם התוי"ט תמוה. ול"נ משום דקאמרה הגמרא ומסתברא כמ"ד רוח טהרה כו'. ואף דרש"י פי' ומסתברא דרוח דקאמר רי"ש כו'. מ"מ מדקאמר רשות וחובה לעיולי כו' משמע דפשיט מתרוייהו ולהכריע להלכה:
+<b>שם ד"ה ר' יהושע אומר כו'. </b>בגמ' אר"ח מסורא לא לימא כו' בזמן הזה כו' דילמא קי"ל כריב"י כו'. קשה מאי איריא בזה"ז אפי' בזמן המקדש נמי כיון דלא קים לן דהלכה כריב"י א"כ לא יוכל להשקותה. ועתוי"ט שדבריו מגומגמין בזה. ונ"ל דר"ח סתמא קאמר לא לימא וכולל בזה בין ע"פ עדים ובין בינו לבינה. ומשום ע"פ עדים נקיט בזה"ז דבזמן המקדש ל"ל בה כסברת התוי"ט בסה"ד. ואולי לזה כוון רש"י במש"כ אפי' בינו לבינה ור"ל דכש"כ בפני עדים. אבל ק"ל מאי דקאמר דלמא הלכה כריב"י דא"כ בכ"מ דפליג יחיד ארבים לחומרא לא נעשה כרבים המקילין דלמא קי"ל כהיחיד והכא סתמא דמתניתין דלא כוותיה. וגם הוא לא קאמר רק לר"א. ור' יהושע פליג עליה והל' כר"י נגד ר"א. וגם הוא שמותי. לכן נ"ל דודאי בכ"מ סמכינן אכללי שבידינו בפסקי הלכות יחיד ורבים הלכה כרבים. פלוני ופלוני הלכה כפלוני וכל כיוצא בזה. אלא דר"ח שמע להא דר"ל דבסמוך דאזיל בשיטת ריב"י. רק דהשמועה לא הוה ברירא ליה כ"כ לכן חשש אולי השמועה נכונה. ולהכי בזמן המקדש אין לחוש דאם יתברר דהשמועה מכוונת ישקנה. ועוד דסנהדרין היו במקומן ומהן תצא תורה והלכה ברורה:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתורע"ק אות ד' כו' ובהא דמסקי' כו' וא"כ תקשה משנתינו כו'. </b>ולעד"נ לפי מה שפסק הרמב"ם בפ"א מהל' סוטה דאפילו קנא לה על שנים כאחד ואפי' הם שני אחיה או אביה ואחיה ה"ז אסורה וע"ש במל"מ דהרבותא היא דאינם אסורים ביחוד. וא"כ י"ל דמתניתין מיירי באביה או בבנה או באחיה דאינה עוברת ע"ד בהתיחדותם. ולפ"ז נדחו דברי התוס' לקמן (כה) בד"ה ש"מ ודברי הה"מ בשם הרשב"א בפכ"ד מהל' אישות הט"ז. ומה שהקשה עוד מהא דקי"ל דאין אוסרין על היחוד. הן לפי' התוס' בקדושין (ר"ד פא) דמיירי בפנויה ודאי ניחא. ואף לפרש"י שם ופי' ר"ת בכתובות (יג) בתד"ה מעלה. י"ל דדוקא יש לו בנים ממנה ומשום לעז. ועי"ל ע"פ מש"כ התוס' בקדושין (כג ב) דרוצה לפשוט ממשנה או ברייתא אע"ג דמצי למיפשט מאמוראי:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה והאומרת איני שותה ושבעלה א"ר להשקותה. </b>ביבמות (צה) ובתוס' מוכח דאפי' רוצים אח"כ אינו כלום ושוב אינה שותה. ועמל"מ רפ"ב מה"ס:
+<b>שם בתורע"ק אות ז' בסה"ד א"כ דכל עיקרו דנדה כו'. </b>ול"נ משום דסוטה ג"כ ל"ד לעריות דהא אפשר שתצא טהורה. אלא דק"ל מדוע לא כתבו דשאני נדה שכבר בא עליה וכדאיתא בכתובות (ד) וכמש"כ התוס' בעצמם בסה"ע:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ויוצאת ואינה נהרגת שלא התרו כו' [וכ"כ רש"י]. </b>תימה דאפי' לריב"י דאשה חברה א"צ התראה. מכל מקום הא אין אדם נהרג על פי עצמו. ודוחק לומר דש"ה דאיכא רגלים לדבר:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה מעלין אותה. </b>תמהו התוס' כו' קודם העלאה זו. לכאורה מהעלאה דמתניתין ל"ק דלא היתה אלא כדי ליגעה ואח"כ מורידין אותה וכמש"כ התוי"ט בעצמו בסה"ד. וכן בקרא כתיב והעמידה לפני ה' קודם לקיחת הכהן את המים ואח"כ כתיב עוד הפעם והעמיד הכהן את האשה לפני ה' עפרש"י שם. ודקדוק התוס' הוא מפריעת הראש ומנתינת המנחה על ידיה ושא"ד שאינן כסדרן בקרא:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>בתוס' חדשים בד"ה וקשה בחגיגה כו'</b>. [נ"ב התוס' בעצמם הביאו הא דחגיגה ויש לומר שכוונו בזה לאפוקי מתירוץ התוי"ט. מהגרמ"ש]:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה פיילי של חרס. </b>בתור"ע אות י' הכריע דל"ג חדשה במשנה (ולפלא שלא נסתייע מהא דבמשנה שבגמרא דלפנינו ליתנה ושכן מוכח בירושלמי ע"ש ובק"ע) מדהביא עלה בגמרא תנא כו'. ואם היתה מלת חדשה במשנה מה חידשה לנו בהביאה התנא. וזה אינו מכריע דמצינו כיוצא בזה בע"ז (לד) תנו רבנן החרצנים כו'. ובבכורות (מח ב) תנו רבנן הוא לפדות כו'. ובחלק (קט) תנו רבנן אנשי סדום כו'. ועי' סוכה (מח) תד"ה ועולת העוף. ועיין לעיל דבא לחדש לנו דרי"ש אמרה ואזיל לשיטתיה במי כיור (לפי הס"ד) ורבנן פליגי עליה. ומש"כ עוד דאי גרסינן במשנה חדשה יקשה עלה (לפי הס"ד) ליבעי נמי מים חיים. תמוה דנימא ה"נ וכדרי"ש. ונראה דלשון התוי"ט אטעייה במחכ"ת במש"כ ולפיכך ל"ק דהכא סתם כו' וברפ"ב דזבחים כו'. וסבר דר"ל במשנה שם. אבל כוונתו להרע"ב שהביא כן להלכה וע"ש בגמרא (כב) ואדרבה נ"ל ראיה דסתם מתניתין סברה דמי כיור מי מעיין הם וכרי"ש מדתנן (סוכה שם) ניסוך המים כו' מן השלוח והוא מעיין כדפרש"י שם וע"ש בתוס' (סע"ב) ומש"כ שם במשנה להוכיח דלניסוך הוא דוקא מי מעיין. ותנן שם נשפכה כו' היה ממלא מן הכיור אלמא דמי מעיין הוא. ודע שראיתי להש"ק בירושלמי דמקשה ל"ל לרבא למילף מן בכלי הלא מגופיה דקרא נשמע דהכתיב מים קדושים בכ"ח ונימא דכלי דומיא דמים כו'. ולק"מ דרבא רוצה ליישב אף לרבנן דס"ל דמי כיור משאר מימות הן כמש"כ התוי"ט. ועוד דאף לרי"ש אטו מי כיור כתיב. מים קדושים כתיב והיינו שנתקדשו בכלי כמש"כ רש"י מספרי. וא"כ אפי' שאר מימות נמי. (ואף דבירושלמי ל"מ כן ע"ש. י"ל דגמרתנו פליגא עליה בזה). והא דלוקחין מן הכיור טעם אגדה יש במדרש הביאו רש"י בנימוקיו:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה כאלו למדה כו' אבל בגמ' מוכח הל"ג כו' אבל אין למחוק בשביל זה. </b>וכמו דאיתא בזבחים (קד ב) דזעירי קבעוה תנאי וע"ש בתוי"ט. ועמש"כ לקמן (כד):
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוי"ט ד"ה האומרת כו'. </b>כיון דהוא היה מביא כו' מ"ש כו'. ולע"ד שלא שנא דהתם החוב דקרבנות מוטל עליה רק שהוא חייב להביא בעדה לר"י מתנאי ב"ד ולרבנן מיירי דאקני לה אמרינן שפיר כי חייבוהו ב"ד או כי מקני מילתא דצריכה כו' כמבואר בגמרא שם. אבל הכא התורה הטילה עליו הבאת המנחה בעצם ודמיא להיכא שהבהמה שלה דהתם. ועי' לקמן (כג) תד"ה כל. ומה שהקשו עוד ממי שנדר בנזיר כו'. לע"ד הא לא דמי אלא לאם עד שלא נגנבה נדר דה"ה נזיר מטעם דהוה נולד. דהא עיקר טעותא הוא דאם היה יודע שיבואו עדים לא הקדיש. וביאתם הוה נולד. דידיעתם שהיה מקודם לא משוי ליה להקדש טעות כיון דהוא אינו יודע. ולסבה זו שהוא אינו יודע הקדיש. ואף שאילו הוה ידע שיתברר ע"י עדים לא היה מקדיש. הבירור הוה נולד. וגם דברי התוספות לקמן (כב ב) בד"ה ושבעלה מש"כ דגבי באו עדים להכי הוה הקדש טעות דהרי העון מבורר צ"ע דהרי לפי סוגיא דהכא טעם זה אינו משווהו להקדש טעות אלא במה שאינו עומד להתברר לר"ש כיון שיש עדים וא"כ כשבעלה בא עליה נמי. ואולי י"ל דסברתם שטעם בטילת הבדיקה כשיש עדים הוא משום דסוף סוף יבורר הדבר. וק"ק לפמש"כ מ"ט דר"מ באשם תלוי בנודע לו שחטא דתצא ותרעה בעדר (כריתות רפ"ו בברייתא). הלא הידיעה הוה נולד. והחטא גופיה אינו משווהו לטעות דהא מפני כן הוא מפרישו שמא חטא. וי"ל. ודברי התוי"ט מגומגמין בישוב קושיות התוס'. וגם נראה דאישתמיטתיה הא דריו"ח ברפ"ו דכריתות דמחלק דדוקא בא"ת גומר ומקדיש אבל במנחת קנאות לא:
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה כהן אוכל בק"ק ואין כהנת כו'. </b>מה שהקדים בכאן כהן לכהנת הוא בכדי להקדים החיוב להשלילה כמו בכל הבבות וכה"ג כתבתי בפסחים (צו ב):
+<b>שם בתוי"ט סד"ה וכהנת כו'. </b>דהא קרא דכל מנחת כהן בשל חובה כתיב. ותימה דבסוגיא דמנחות (דף עג ועד) מוכח להיפך דעיקר קרא במנחת נדבה לכ"ע:
+
+Mishnah 8
+
+<b>האיש מדיר את בנו בנזיר. </b>ופרש"י דחלה הנזירות עליו אפי' כשיגדל וכ"כ הרע"ב. והתוי"ט כ' ע"ז דאינו במשמע דכיון שיצא מרשותו שלא יוכל להזירו כמו כן יצא מרשותו מה שהזירו ואין סברא לחלק. ואני אומר יש ויש דהא אמרי' בנדרים (עו) ק"ו מכורה כבר יוצאה אינה מכורה א"ד שלא תמכר ע"ש. ומש"כ ומכיון שאין כאן אלא הלכה יש להקל בנזירות כו'. הלא הל"מ לענין ספק שוה לד"ת לחומרא כדמוכח בקדושין (לט). ומה שהביא מספק נזירות דמותר. ז"א אלא כשיש ספק בדבורו וכוונתו דאמרי' לא מעייל נפשיה לספיקא. ועוד דזה דמי להא דפ"א דנזיר מ"ה לפמש"כ בעצמו שם משמא דגמרא לחלק בין ספק דנזירות להקל להא דהתם:
+<b>שם האיש מגלח על נזירות אביו. </b>עפרש"י. והרע"ב הוסיף או שנדר בנזירות לאחר מיתת אביו. קיצר במקום שה"ל להאריך. דבנזיר ספ"ד מבואר דדוקא שאמר ע"מ לגלח על מעות אבא:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה וחלוצה לכה"ד. </b>וכתב התוי"ט וטעמא דבשוא"ת יכולין לעקור דבר מה"ת. ואנכי אינני רואה בכאן עקירת דבר. דהא אם אמרה איני שותה וכן אם בעלה אינו רוצה להשקותה הרשות בידן ולא כפינן להו. וע"כ משום דאין זה מצוה חיובית אלא דהתורה חדשה לנו תקנה להיותה מותרת לבעלה (ולבועלה החשוד) ע"י שתייה אם תנקה. לכן אם אינן חפצין בתקנה שומעין להן. ואין להקשות כיון דאינה שותה ע"כ ניכוף ליה להוציא וגט מעושה שלא כדין פסול. דא"כ חלוצה דעלמא או שניה איך כפינן. אלא ע"כ דמיקרו כדין מחמת לאו דולא תסור או משום דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש כו':
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה בה"א כו' והר"ב שכתב כו'. </b>כלומר מתוך כו' (לגי' לא שותות). אלא אטעיי' להר"ב דהתוס' כ"כ כו' ע"ש. גם רש"י פי' כלומר מתוך כו' לגי' או שותות. ול"נ דאף לגי' לא שותות אנו צריכין לכלומר כו'. דלמאי איצטרכו לומר לא שותות דהא גם ב"ש מודו בזה. ומש"כ עוד וגי' הספרים ליתא כו'. הן ביבמות קיימו התוס' גי' זו ע"ש. ונראה שהוא ע"ד שכתבתי לעיל (כא ב) ע"ש:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה על ידי כו' וכ' התוס' תימה הא שמעינן לה כו' ואפ"ה איצטרך קרא כו'. </b>ק"ל דילמא אה"נ דמהא שמעינן. ומ"מ המשנה איצטרכא דל"ת דבאמת טעמא דאלמנה כו' משום דאסירא וקיימא:
+<b>שם בתור"ע אות י"ז ונלע"ד שכן מוכח דעת התוס' ביבמות כו'. </b>וכן משמע מדברי התוס' כאן ד"ה אבל (א') ע"ש:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+בתוי"ט ד"ה הא יש מדיר את בנו כו' איברא דמלשון רש"י באותה סוגיא כו' נ"ב חידוש שלא הביא מה שכתב רש"י כאן במתניתין (כ"ג ע"א) כלשון הרע"ב "אפילו כשיגדיל" [וממנו העתיק הרע"ב בודאי. מהגרמ"ש]:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בהרע"ב ד"ה נטמאה ו' יתירה דבונטמאה שניה. </b>ר"ל שניה שבמשנה אבל בקרא היא שלישית:
+<b>שם ד"ה רבי. </b>רבויי דקרא קדריש בין בובאו ובאו. אל תטעה בלשונו דלרבי דריש בדיקת הבועל מכפילת ובאו ובאו דומיא דאיסורו מכפילת נטמאה. דמוכח בגמרא דתלתא ובאו דריש רבי ג"כ לצואה ולעשיה ולידיעה. ובדיקת הבועל יליף מדכתיב בטן וירך:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה בו ביום כו'. </b>עפרש"י ורע"ב. וק"ל מדוע לא חשיב הכא כל הני דבפ"ד דידים. וי"ל דלא תני הכא אלא מה שדרשו מקראי. א"נ מה שדרש ר"ע לבד. והא דנקיט דרשה דר"י בן הורקנוס. משום דאמר עלה ר"י מי יגלה עפר כו' כמו שאמר על דרשת ר"ע:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה עונין כו' ולכן נ"ל כו'. </b>שהשירה מתחלקת לענינים ופרקים. לי יש ראיה מפורשת מר"ה (לא) אז ישיר ומי כמוכה ע"ש. הרי דבשבת א' אמרו עד מי כמוך. ובשניה מן מי כמוכה עד גמירא. ובכל חלק היה ג' פרקים כדמוכח בסוכה (נג ב) במשנה דחשיב ט' תקיעות לשיר תמיד של בה"ע ע"ש בפרש"י הרי לך דהיה בה ששה פרקים. אח"ז מצאתי קצת מזה במהרש"א בח"א:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה מי שקינא ונסתרה אפי' שמע מעוף הפורח. </b>שנסתרה כו' ואם אינו רוצה להשקותה כו' (כ"כ רש"י). משמע שאם ירצה היה יכול להשקותה ע"י זה. וקשה דא"כ ה"ל למיתני ישקנה. וזה כבר השמיענו בפ"ד דאם אינו רוצה להשקותה יוציא ויתן כתובה. ונראה יותר נכון פירוש הרמב"ם דר"ל שיש לו ראיה מצפצוף העוף. אלא שהוא מפרש על הטומאה. ונוכל לפרש על הסתירה כפרש"י. ובודאי על ראיה כזו אינו יכול להשקותה אפי' לר"א. והוא ע"ד פי' התוס'. וכוונת הרמב"ם נראה שהוא על מין עוף הנקרא (פאפאגי') ודומיו שמלמדים אותו לדבר קצת ופעמים שמגלה דברים שראם ע"י דיבורו כמו שספרו עליו הטבעיים:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה מי. </b>פ"ז היה הגון כו' אבל תימה כו'. ול"נ ליישב דאחר שדבר בפרקים הקודמין מדיני קינוי וסתירה והשקאה רצה לדבר בפ"ז בדינא דטומאה שע"א נאמן בה ואיידי דבעי למיתנא ביה שהיה בדין ומה אם עדות ראשונה כו' הוצרך להקדים פלוגתת ר"א ור"י בזה וכפרש"י דאזלי לשיטתייהו:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה הרי אלו נאמנים אף לפוסלה מכתובתה. </b>בירושלמי מתניתין משהודה ר"ע לר"ט דתני רע"א ע"א נאמן לטמאותה ואין עד אחד נאמן להפסידה מכתובתה רט"א כשם כו' כך ע"א נאמן להפסידה מכתובתה א"ל ר"ע איכן מצינו כו' חזר ר"ע כו' כ"נ דצ"ל. דאילו לגי' הק"ע ה"ל לפסוק דע"א א"נ להפסיד כתובתה ולא כן פסק הרמב"ם בפ"א מהל' סוטה הלכה י"ד וט"ו. וכן האיבעיות שם לא תהיינה אליבא דהלכתא. אח"ז מצאתי כן להנו"ב מ"ת חלק חו"מ סי' ח':
+<b>שם חמותה כו' ולא לפוסלה מכתובתה. </b>עי' בתור"ע אות כ' מה שתמה ע"ז באורך. והנה על מה שהקשו התוס' לעיל (כה ב) על הא דמנה לי בידך והלה אמר א"י דלר"ה ור"י חייב מהא דב"ה סברי שם דלא נוטלות כתובתן והרי היא טוענת ברי כו'. נשאלתי הלא הא דב"ה שם דומה לא"י אם פרעתיך דלכ"ע חייב. והשבתי דהואיל דכתובה לא נתנה לגבות מחיים ואם תמות היא בחייו לא תבא לידי גוביינא כלל. לכן עיקר החוב איננו מתחיל אלא משעה שמת ואז כבר היה ספק אם נטמאה ולא נתחייב כלל. להכי דומה לא"י אם נתחייבתי. ובנידון שלפנינו דאנו דנין עתה קודם גירושין אינו אלא בזכות שהיה לה עד עכשיו דהיינו טוה"נ שהיה לה בה אם אבדה או לא. דמיא שפיר לא"י אם פרעתיך:
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתו"ח ד"ה תוי"ט ד"ה ומה כו' יש מקום קצת לישב כו'. </b>אבל זה אינו כלום. דהא ר"ש התם כוון דאיכא דידע בה והיינו אפי' ע"א לפי' התוס' שם תו אין המים בודקין וא"כ נשאר הרגל"ד בתקפו. ותדבר"י אסר מ"מ האמינה תורה ע"א בסוטה שרגל"ד משמע דבלא רגל"ד באמת א"נ:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ותפלה כו' אמאי שייר הלל כו'. </b>אנכי ל"י מאין פסיקא להו דהלל נאמר בכל לשון. הלא ברפ"ב דמגילה יליף ר"א דהלל למפרע לא מדכתיב יהי שם ה' מבורך ופרש"י כהווייתו כו'. א"כ נוכל למילף מזה ג"כ דבלה"ק כדיליף רבי לקמן מוהיו דגבי ק"ש. ואף רבנן ל"פ עליה אלא משום דכתיב שמע. ואין לומר דמבע"ל לענין למפרע וכדפריך לקמן ורבי שלא יקראנה למפרע מנלן. מ"מ לשאר אמוראי דשם דילפי למפרע מקראי אחריני מא"ל. ומש"כ וקידוש של שבת. לכאורה בתפלה נכלל גם תפילת שבת. וע"כ כוונתם על קידוש שעל היין. וא"כ לא א"ש ראייתם דהוא דאורייתא מפרק מי שמתו. ובהעתקת התוי"ט ליתא הראיה מברכות רק מנזיר ונכון. והראיה מנזיר הוא לפי' המפרש שם. ודלא כהתוי"ט שהראה לעיין מש"כ בנזיר ושם לא הביא אלא פי' ר"ת. וממש"כ תראה שדברי התור"ע אות כ"ד כאן אינם מוחוורין:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה ומשוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם. </b>נ"ל דבא לאורויי דדוקא מה שהכהן מדבר ומשמיע בעצמו אל העם. אבל מה שהכהן מדבר והשוטר משמיע אל העם וכש"כ מה שהשוטר מדבר ומשמיע אינו בלה"ק. וכ"מ לי מלשון רש"י ועי' לקמן ברפ"ח בגמרא ובתד"ה הכי. וזה דלא כפירוש הרמב"ם בפ"ז מהל' מלכים הל"ג בהא דכהן מדבר וכהן משמיע דהיינו כהן אחר. ובירושלמי ר"פ משוח משמע דהשוטר היה משמיע לעם בכל לשון. אבל המשוח היה אומר בלה"ק ע"ש:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתוי"ט ד"ה שנאמר באר היטב כו' ובכה"ד צ"ל הטיב הט' קודם להיו"ד. </b>אבל לספרים שלפנינו דכתיב היטב לא נצטרף לצירוף התיבה עצמה:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ברכות כ"ג כו'. </b>דכיון שהוא קרא בס"ת והיא אינה כתובה אלא בלה"ק כו'. לכאורה תמוה דהתנן בפ"א דמגילה שהספרים נכתבים בכל לשון ואפי' לרשב"ג דפסקינן כוותיה שם איכא יוונית. ואולי ר"ל דמתניתין אתיא כר' יהודה שם דאף יוונית לא התירו אלא בס"ת וממעשה דתלמי המלך ואילך. כי לפי תירוצא דרב אשי שם אתיא ג"כ סתמא דידים כוותיה. גם מש"כ וקי"ל נמי דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בע"פ. ליתא לפי מה שהבאתי לעיל (נג) בשם התוספות דר"פ כל כתבי דתרגום (וכן שאר לשונות לועזיות) שרי למימר בע"פ:
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה פ' המלך. </b>התוי"ט כתב דקריאת כ"ג ביוה"כ אינה אלא תקנה ומנהג מאנשי כנה"ג. ותמוה דרש"י בר"פ בא לו פי' דילפינן ממלואים כו' הביאו התוי"ט עצמו שם. והת"י הביאו ירושלמי דיליף מן ויעש כאשר צוה ה'. ובגמרא שם אמר דצורך עבודה היא ולכן מותר לקרותה בבגדי בוץ אף א"ת דב"כ לא נתנו ליהנות בהם. ובירושלמי מסיק שם דאסור לקרותה באיצטלית לבן משלו אלא או בבגדי לבן או בבגדי זהב. ואנכי מסתפק דאולי היא מעכבת מדלא אמר שם (ה) דא"ב קריאת הפרשה דמ"ד כל הכתוב בהן מעכב מעכבא ולמ"ד דבר שא"מ לדורות א"מ בהן לא מעכבא אלא ש"מ לדורות נמי מעכבא. וע"ש (ס) פלוגתת ר"י ור"נ:
+<b>שם ברע"ב סד"ה וקורא כו' וברכות וקללות כו' וחוזר וקורא כו'. </b>נראה שהיה הגירסא לפניו במשנה ברכות וקללות קודם פ' המלך וכן כתב רש"י. וכ"ה הגי' בילקוט וילך. ודלא כהתוי"ט שהביא בשם רש"י להפך וגם נעלם ממנו גי' הילקוט:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט סד"ה אחד המארס כו'. </b>מדלא כתיב אשר אשה ארש. תמוה דלמארס את האלמנה ודאי לא נצרך לשום ריבוי דמה"ת למעוטה ואדרבה אשה משמע אפי' אלמנה כדדרשינן ביבמות (סא) מיקח אשה לאירס את האלמנה ונתמנה להיות כ"ג דיכנוס. ואי משום שומרת יבם דס"ד למעוטה מאשה כדאמר שם אשה ולא יבמה א"כ איך מרבה לה מן ארש עיין נדרים (עד). ראה וחכם שהברייתא אינה אומרת בכאן אין לי כו' כדאמר לעיל גבי בית וכרם אין לי כו' ת"ל אשר כו'. משום דהכא מפשטיה דקרא נפקא ליה. אך שומרת יבם ל"י מהיכא פסיקא ליה. ואולי דיליף אשה אשה מן כי יקח איש אשה חדשה דהתם מרבינן לה לעיל במשנה מאשר לקח. וכמו דיליף משם למעוטי מחזיר גרושתו דהכא לא כתיבא חדשה. גם י"ל דמרבה הכא שומרת יבם מאשר דריבויא הוא כמש"כ לעיל (מג). ודע דנעלמה ממני רבותא דמת במלחמה דנקט הכא ולא למעלה גבי יורש. ואולי דהכא אשמעינן דאף דאינה ראויה להתיבם עתה עד אחר ג' חדשים או דאשמעינן אע"ג דאין אשה נאמנת לומר מת בעלי במלחמה. ובעד אחד בעיא היא בר"פ האשה שלום אפ"ה חוזר על פיהם. או דמיירי כאן באומרת מת על מטתו או קברתיו דמהימנא להתייבם אבל אין האחין נכנסין לנחלה על פיה וכדאיתא שם במשנה (ר"ד קיז) ולהכי לא נקט לה גבי יורש:
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה וחלוצה כו'. </b>ונראה דס"ל דאינו חוזר מד"ס דהא במלחמת הרשות היא. טעמו אינו מספיק. אבל פשוט דהטעם הוא כמש"כ הב"ש בסי' קע"ז סק"ג לענין אונס. ושם במשנה (כתובות לט) ממעט לה מולו תהיה לאשה אשה הראויה לו וה"נ פי' הרע"ב לקחה שתהא ראויה לו. ודע דק"ל בדרשה זו דממעטינן הכא מן ולא לקחה פרט כו' ומדוע לא דרשינן כן גבי יבמה דכתיב גם כן ולקחה למעוטי ח"ל. ועיין ביבמות (ח) ובכתובות (מ) ובתוספות שם דבור המתחיל ניתי:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה וכשילין של ברזל. </b>הוא לשון מקרא בכשיל וכילפות (תהלים עד):
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה בד"א כו' אפילו כו' וכלה מחופתה. </b>משמע דגם נשים יוצאות למלחמה וחדוש הוא. ואולי אינן יוצאות אלא לבשל ולאפות וכדומה לצורך הגברים אנשי המלחמה:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה באדמה ולא טמון. </b>לכאורה קשה מזה למה שפרש"י לעיל (טו ב) במשנה ד"ה ונתן אל המים מדלא כתיב ונתן במים כו' משמע שלא יהא נבלע בתוכן. דמוכח דאילו הוה כתיב במים היה משמעו שיהא נבלע בתוכן. אבל לפי מה שאמר רבא לקמן הכא מעניניה דקרא כו' א"ש:
+<b>שם נופל ולא תלוי באילן. </b>מן באדמה לא מצי למעוטי אילן. משום דהוא נקרא ג"כ אדמה בלשון מקרא כמש"כ בברכות (מ) ע"ש. ובלא"ה נראה דהא דממעט תלוי באילן היינו אפי' רגליו נוגעות בארץ. וגריעותיה הוא מפני שתלוי זקוף כדמשמע מהא דממעטו מן נופל. אך ק"ק מדוע לא ממעט צף ע"פ המים מן באדמה:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה ואיתן כמשמעו קשה. </b>מש"כ התוי"ט דבהדיא תנן ומקומה אסור מלזרוע ומלעבוד ש"מ מתניתין דלא כר' יאשיה כו'. אף דאיתא לקמן (מו ב) דלהבא כ"ע ל"פ כו'. י"ל דכוונתו על הא דאסרה מתניתין מלעבוד דמרבינן ליה שם מאשר ולר' יאשיה איצטרך ליה אשר לשעבר. אבל מש"כ בסה"ד דהא אליביה (ר"ל לר' יאשיה) לא אסרה תורה לזרוע כו' זה ודאי תימה. וגם יתר דבריו בד"ז מגומגמים:
+<b>שם ועורפין אותה כו'. </b>מדל"ק שכהן עורפה משמע שעריפתה כשרה בישראל. וכן הרמב"ם בפ"ט מהל' רוצח לא הזכיר כהנים אלא לבסוף באמירת כפר כו'. וצ"ע דבמנחות (יח ב) חשיב ר"ש עריפת עגלה בעבודות המסורות לבני אהרן ולא אשכחינן דפליגי עליו בזה. ושם א"א לומר כמש"כ התוס' בסנהדרין (ר"ד יד) דעריפה ל"ד ולפרש דקאי על אמירתם כפר כו' דזה לא מיקריא עבודה. ואולי ר"ש לשיטתו שם דדריש גבי יציקה דבעיא כהן מו' מוסיף על ענין ראשון. וה"נ כתיב אחר עריפה ונגשו הכהנים כו' אבל רבנן דל"ל שם ו' מוסיף עע"ר ה"ה הכא נמי וצ"ע בזה:
+
+Mishnah 6
+
+<b>ופטרנוהו (בלא מזון) כו' והנחנוהו (בלא לויה) </b>תיבות אלו אשר סבבתים נראה מרש"י דל"ג להו ועתוי"ט וכ"נ מהגמרא לעיל (לח ב):
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ותחינה כו' כי זה השם בן דינאי ראוי לו כי ראוי לדונו. </b>עי' כלים פ"ה מ"י ובהרע"ב שם:
+<b>שם ד"ה שנא' אין אשכול וגו' לראי' כו'. </b>ועי' לקמן מי"ב בדבריו ד"ה שנאמר כו':
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+
+
+Mishnah 14
+
+
+
+Mishnah 15
+
+<b>במשנה משמת ר"ג הזקן כו' ומתה טהרה ופרישות. </b>עי' קושיית הרש"א בח"א. ול"נ מדל"ק בטלה או פסקה כבאינך אלא לישנא דמתה משמע דעדיין לא בטלה לגמרי אלא שנתרפה קצת:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nashim/Rashash on Mishnah Sotah/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nashim/Rashash on Mishnah Sotah/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f34dd9762d994d205fbf4e2c802058a9114ec1c0
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nashim/Rashash on Mishnah Sotah/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,316 @@
+Rashash on Mishnah Sotah
+רש״ש על משנה סוטה
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Mishnah_Sotah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה סוטה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה המקנא כו' נ"ל משום כו'. </b>טעם התוי"ט תמוה. ול"נ משום דקאמרה הגמרא ומסתברא כמ"ד רוח טהרה כו'. ואף דרש"י פי' ומסתברא דרוח דקאמר רי"ש כו'. מ"מ מדקאמר רשות וחובה לעיולי כו' משמע דפשיט מתרוייהו ולהכריע להלכה:
+<b>שם ד"ה ר' יהושע אומר כו'. </b>בגמ' אר"ח מסורא לא לימא כו' בזמן הזה כו' דילמא קי"ל כריב"י כו'. קשה מאי איריא בזה"ז אפי' בזמן המקדש נמי כיון דלא קים לן דהלכה כריב"י א"כ לא יוכל להשקותה. ועתוי"ט שדבריו מגומגמין בזה. ונ"ל דר"ח סתמא קאמר לא לימא וכולל בזה בין ע"פ עדים ובין בינו לבינה. ומשום ע"פ עדים נקיט בזה"ז דבזמן המקדש ל"ל בה כסברת התוי"ט בסה"ד. ואולי לזה כוון רש"י במש"כ אפי' בינו לבינה ור"ל דכש"כ בפני עדים. אבל ק"ל מאי דקאמר דלמא הלכה כריב"י דא"כ בכ"מ דפליג יחיד ארבים לחומרא לא נעשה כרבים המקילין דלמא קי"ל כהיחיד והכא סתמא דמתניתין דלא כוותיה. וגם הוא לא קאמר רק לר"א. ור' יהושע פליג עליה והל' כר"י נגד ר"א. וגם הוא שמותי. לכן נ"ל דודאי בכ"מ סמכינן אכללי שבידינו בפסקי הלכות יחיד ורבים הלכה כרבים. פלוני ופלוני הלכה כפלוני וכל כיוצא בזה. אלא דר"ח שמע להא דר"ל דבסמוך דאזיל בשיטת ריב"י. רק דהשמועה לא הוה ברירא ליה כ"כ לכן חשש אולי השמועה נכונה. ולהכי בזמן המקדש אין לחוש דאם יתברר דהשמועה מכוונת ישקנה. ועוד דסנהדרין היו במקומן ומהן תצא תורה והלכה ברורה:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתורע"ק אות ד' כו' ובהא דמסקי' כו' וא"כ תקשה משנתינו כו'. </b>ולעד"נ לפי מה שפסק הרמב"ם בפ"א מהל' סוטה דאפילו קנא לה על שנים כאחד ואפי' הם שני אחיה או אביה ואחיה ה"ז אסורה וע"ש במל"מ דהרבותא היא דאינם אסורים ביחוד. וא"כ י"ל דמתניתין מיירי באביה או בבנה או באחיה דאינה עוברת ע"ד בהתיחדותם. ולפ"ז נדחו דברי התוס' לקמן (כה) בד"ה ש"מ ודברי הה"מ בשם הרשב"א בפכ"ד מהל' אישות הט"ז. ומה שהקשה עוד מהא דקי"ל דאין אוסרין על היחוד. הן לפי' התוס' בקדושין (ר"ד פא) דמיירי בפנויה ודאי ניחא. ואף לפרש"י שם ופי' ר"ת בכתובות (יג) בתד"ה מעלה. י"ל דדוקא יש לו בנים ממנה ומשום לעז. ועי"ל ע"פ מש"כ התוס' בקדושין (כג ב) דרוצה לפשוט ממשנה או ברייתא אע"ג דמצי למיפשט מאמוראי:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה והאומרת איני שותה ושבעלה א"ר להשקותה. </b>ביבמות (צה) ובתוס' מוכח דאפי' רוצים אח"כ אינו כלום ושוב אינה שותה. ועמל"מ רפ"ב מה"ס:
+<b>שם בתורע"ק אות ז' בסה"ד א"כ דכל עיקרו דנדה כו'. </b>ול"נ משום דסוטה ג"כ ל"ד לעריות דהא אפשר שתצא טהורה. אלא דק"ל מדוע לא כתבו דשאני נדה שכבר בא עליה וכדאיתא בכתובות (ד) וכמש"כ התוס' בעצמם בסה"ע:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ויוצאת ואינה נהרגת שלא התרו כו' [וכ"כ רש"י]. </b>תימה דאפי' לריב"י דאשה חברה א"צ התראה. מכל מקום הא אין אדם נהרג על פי עצמו. ודוחק לומר דש"ה דאיכא רגלים לדבר:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה מעלין אותה. </b>תמהו התוס' כו' קודם העלאה זו. לכאורה מהעלאה דמתניתין ל"ק דלא היתה אלא כדי ליגעה ואח"כ מורידין אותה וכמש"כ התוי"ט בעצמו בסה"ד. וכן בקרא כתיב והעמידה לפני ה' קודם לקיחת הכהן את המים ואח"כ כתיב עוד הפעם והעמיד הכהן את האשה לפני ה' עפרש"י שם. ודקדוק התוס' הוא מפריעת הראש ומנתינת המנחה על ידיה ושא"ד שאינן כסדרן בקרא:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>בתוס' חדשים בד"ה וקשה בחגיגה כו'</b>. [נ"ב התוס' בעצמם הביאו הא דחגיגה ויש לומר שכוונו בזה לאפוקי מתירוץ התוי"ט. מהגרמ"ש]:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה פיילי של חרס. </b>בתור"ע אות י' הכריע דל"ג חדשה במשנה (ולפלא שלא נסתייע מהא דבמשנה שבגמרא דלפנינו ליתנה ושכן מוכח בירושלמי ע"ש ובק"ע) מדהביא עלה בגמרא תנא כו'. ואם היתה מלת חדשה במשנה מה חידשה לנו בהביאה התנא. וזה אינו מכריע דמצינו כיוצא בזה בע"ז (לד) תנו רבנן החרצנים כו'. ובבכורות (מח ב) תנו רבנן הוא לפדות כו'. ובחלק (קט) תנו רבנן אנשי סדום כו'. ועי' סוכה (מח) תד"ה ועולת העוף. ועיין לעיל דבא לחדש לנו דרי"ש אמרה ואזיל לשיטתיה במי כיור (לפי הס"ד) ורבנן פליגי עליה. ומש"כ עוד דאי גרסינן במשנה חדשה יקשה עלה (לפי הס"ד) ליבעי נמי מים חיים. תמוה דנימא ה"נ וכדרי"ש. ונראה דלשון התוי"ט אטעייה במחכ"ת במש"כ ולפיכך ל"ק דהכא סתם כו' וברפ"ב דזבחים כו'. וסבר דר"ל במשנה שם. אבל כוונתו להרע"ב שהביא כן להלכה וע"ש בגמרא (כב) ואדרבה נ"ל ראיה דסתם מתניתין סברה דמי כיור מי מעיין הם וכרי"ש מדתנן (סוכה שם) ניסוך המים כו' מן השלוח והוא מעיין כדפרש"י שם וע"ש בתוס' (סע"ב) ומש"כ שם במשנה להוכיח דלניסוך הוא דוקא מי מעיין. ותנן שם נשפכה כו' היה ממלא מן הכיור אלמא דמי מעיין הוא. ודע שראיתי להש"ק בירושלמי דמקשה ל"ל לרבא למילף מן בכלי הלא מגופיה דקרא נשמע דהכתיב מים קדושים בכ"ח ונימא דכלי דומיא דמים כו'. ולק"מ דרבא רוצה ליישב אף לרבנן דס"ל דמי כיור משאר מימות הן כמש"כ התוי"ט. ועוד דאף לרי"ש אטו מי כיור כתיב. מים קדושים כתיב והיינו שנתקדשו בכלי כמש"כ רש"י מספרי. וא"כ אפי' שאר מימות נמי. (ואף דבירושלמי ל"מ כן ע"ש. י"ל דגמרתנו פליגא עליה בזה). והא דלוקחין מן הכיור טעם אגדה יש במדרש הביאו רש"י בנימוקיו:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה כאלו למדה כו' אבל בגמ' מוכח הל"ג כו' אבל אין למחוק בשביל זה. </b>וכמו דאיתא בזבחים (קד ב) דזעירי קבעוה תנאי וע"ש בתוי"ט. ועמש"כ לקמן (כד):
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוי"ט ד"ה האומרת כו'. </b>כיון דהוא היה מביא כו' מ"ש כו'. ולע"ד שלא שנא דהתם החוב דקרבנות מוטל עליה רק שהוא חייב להביא בעדה לר"י מתנאי ב"ד ולרבנן מיירי דאקני לה אמרינן שפיר כי חייבוהו ב"ד או כי מקני מילתא דצריכה כו' כמבואר בגמרא שם. אבל הכא התורה הטילה עליו הבאת המנחה בעצם ודמיא להיכא שהבהמה שלה דהתם. ועי' לקמן (כג) תד"ה כל. ומה שהקשו עוד ממי שנדר בנזיר כו'. לע"ד הא לא דמי אלא לאם עד שלא נגנבה נדר דה"ה נזיר מטעם דהוה נולד. דהא עיקר טעותא הוא דאם היה יודע שיבואו עדים לא הקדיש. וביאתם הוה נולד. דידיעתם שהיה מקודם לא משוי ליה להקדש טעות כיון דהוא אינו יודע. ולסבה זו שהוא אינו יודע הקדיש. ואף שאילו הוה ידע שיתברר ע"י עדים לא היה מקדיש. הבירור הוה נולד. וגם דברי התוספות לקמן (כב ב) בד"ה ושבעלה מש"כ דגבי באו עדים להכי הוה הקדש טעות דהרי העון מבורר צ"ע דהרי לפי סוגיא דהכא טעם זה אינו משווהו להקדש טעות אלא במה שאינו עומד להתברר לר"ש כיון שיש עדים וא"כ כשבעלה בא עליה נמי. ואולי י"ל דסברתם שטעם בטילת הבדיקה כשיש עדים הוא משום דסוף סוף יבורר הדבר. וק"ק לפמש"כ מ"ט דר"מ באשם תלוי בנודע לו שחטא דתצא ותרעה בעדר (כריתות רפ"ו בברייתא). הלא הידיעה הוה נולד. והחטא גופיה אינו משווהו לטעות דהא מפני כן הוא מפרישו שמא חטא. וי"ל. ודברי התוי"ט מגומגמין בישוב קושיות התוס'. וגם נראה דאישתמיטתיה הא דריו"ח ברפ"ו דכריתות דמחלק דדוקא בא"ת גומר ומקדיש אבל במנחת קנאות לא:
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה כהן אוכל בק"ק ואין כהנת כו'. </b>מה שהקדים בכאן כהן לכהנת הוא בכדי להקדים החיוב להשלילה כמו בכל הבבות וכה"ג כתבתי בפסחים (צו ב):
+<b>שם בתוי"ט סד"ה וכהנת כו'. </b>דהא קרא דכל מנחת כהן בשל חובה כתיב. ותימה דבסוגיא דמנחות (דף עג ועד) מוכח להיפך דעיקר קרא במנחת נדבה לכ"ע:
+
+Mishnah 8
+
+<b>האיש מדיר את בנו בנזיר. </b>ופרש"י דחלה הנזירות עליו אפי' כשיגדל וכ"כ הרע"ב. והתוי"ט כ' ע"ז דאינו במשמע דכיון שיצא מרשותו שלא יוכל להזירו כמו כן יצא מרשותו מה שהזירו ואין סברא לחלק. ואני אומר יש ויש דהא אמרי' בנדרים (עו) ק"ו מכורה כבר יוצאה אינה מכורה א"ד שלא תמכר ע"ש. ומש"כ ומכיון שאין כאן אלא הלכה יש להקל בנזירות כו'. הלא הל"מ לענין ספק שוה לד"ת לחומרא כדמוכח בקדושין (לט). ומה שהביא מספק נזירות דמותר. ז"א אלא כשיש ספק בדבורו וכוונתו דאמרי' לא מעייל נפשיה לספיקא. ועוד דזה דמי להא דפ"א דנזיר מ"ה לפמש"כ בעצמו שם משמא דגמרא לחלק בין ספק דנזירות להקל להא דהתם:
+<b>שם האיש מגלח על נזירות אביו. </b>עפרש"י. והרע"ב הוסיף או שנדר בנזירות לאחר מיתת אביו. קיצר במקום שה"ל להאריך. דבנזיר ספ"ד מבואר דדוקא שאמר ע"מ לגלח על מעות אבא:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה וחלוצה לכה"ד. </b>וכתב התוי"ט וטעמא דבשוא"ת יכולין לעקור דבר מה"ת. ואנכי אינני רואה בכאן עקירת דבר. דהא אם אמרה איני שותה וכן אם בעלה אינו רוצה להשקותה הרשות בידן ולא כפינן להו. וע"כ משום דאין זה מצוה חיובית אלא דהתורה חדשה לנו תקנה להיותה מותרת לבעלה (ולבועלה החשוד) ע"י שתייה אם תנקה. לכן אם אינן חפצין בתקנה שומעין להן. ואין להקשות כיון דאינה שותה ע"כ ניכוף ליה להוציא וגט מעושה שלא כדין פסול. דא"כ חלוצה דעלמא או שניה איך כפינן. אלא ע"כ דמיקרו כדין מחמת לאו דולא תסור או משום דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש כו':
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה בה"א כו' והר"ב שכתב כו'. </b>כלומר מתוך כו' (לגי' לא שותות). אלא אטעיי' להר"ב דהתוס' כ"כ כו' ע"ש. גם רש"י פי' כלומר מתוך כו' לגי' או שותות. ול"נ דאף לגי' לא שותות אנו צריכין לכלומר כו'. דלמאי איצטרכו לומר לא שותות דהא גם ב"ש מודו בזה. ומש"כ עוד וגי' הספרים ליתא כו'. הן ביבמות קיימו התוס' גי' זו ע"ש. ונראה שהוא ע"ד שכתבתי לעיל (כא ב) ע"ש:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה על ידי כו' וכ' התוס' תימה הא שמעינן לה כו' ואפ"ה איצטרך קרא כו'. </b>ק"ל דילמא אה"נ דמהא שמעינן. ומ"מ המשנה איצטרכא דל"ת דבאמת טעמא דאלמנה כו' משום דאסירא וקיימא:
+<b>שם בתור"ע אות י"ז ונלע"ד שכן מוכח דעת התוס' ביבמות כו'. </b>וכן משמע מדברי התוס' כאן ד"ה אבל (א') ע"ש:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+בתוי"ט ד"ה הא יש מדיר את בנו כו' איברא דמלשון רש"י באותה סוגיא כו' נ"ב חידוש שלא הביא מה שכתב רש"י כאן במתניתין (כ"ג ע"א) כלשון הרע"ב "אפילו כשיגדיל" [וממנו העתיק הרע"ב בודאי. מהגרמ"ש]:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בהרע"ב ד"ה נטמאה ו' יתירה דבונטמאה שניה. </b>ר"ל שניה שבמשנה אבל בקרא היא שלישית:
+<b>שם ד"ה רבי. </b>רבויי דקרא קדריש בין בובאו ובאו. אל תטעה בלשונו דלרבי דריש בדיקת הבועל מכפילת ובאו ובאו דומיא דאיסורו מכפילת נטמאה. דמוכח בגמרא דתלתא ובאו דריש רבי ג"כ לצואה ולעשיה ולידיעה. ובדיקת הבועל יליף מדכתיב בטן וירך:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה בו ביום כו'. </b>עפרש"י ורע"ב. וק"ל מדוע לא חשיב הכא כל הני דבפ"ד דידים. וי"ל דלא תני הכא אלא מה שדרשו מקראי. א"נ מה שדרש ר"ע לבד. והא דנקיט דרשה דר"י בן הורקנוס. משום דאמר עלה ר"י מי יגלה עפר כו' כמו שאמר על דרשת ר"ע:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה עונין כו' ולכן נ"ל כו'. </b>שהשירה מתחלקת לענינים ופרקים. לי יש ראיה מפורשת מר"ה (לא) אז ישיר ומי כמוכה ע"ש. הרי דבשבת א' אמרו עד מי כמוך. ובשניה מן מי כמוכה עד גמירא. ובכל חלק היה ג' פרקים כדמוכח בסוכה (נג ב) במשנה דחשיב ט' תקיעות לשיר תמיד של בה"ע ע"ש בפרש"י הרי לך דהיה בה ששה פרקים. אח"ז מצאתי קצת מזה במהרש"א בח"א:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה מי שקינא ונסתרה אפי' שמע מעוף הפורח. </b>שנסתרה כו' ואם אינו רוצה להשקותה כו' (כ"כ רש"י). משמע שאם ירצה היה יכול להשקותה ע"י זה. וקשה דא"כ ה"ל למיתני ישקנה. וזה כבר השמיענו בפ"ד דאם אינו רוצה להשקותה יוציא ויתן כתובה. ונראה יותר נכון פירוש הרמב"ם דר"ל שיש לו ראיה מצפצוף העוף. אלא שהוא מפרש על הטומאה. ונוכל לפרש על הסתירה כפרש"י. ובודאי על ראיה כזו אינו יכול להשקותה אפי' לר"א. והוא ע"ד פי' התוס'. וכוונת הרמב"ם נראה שהוא על מין עוף הנקרא (פאפאגי') ודומיו שמלמדים אותו לדבר קצת ופעמים שמגלה דברים שראם ע"י דיבורו כמו שספרו עליו הטבעיים:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה מי. </b>פ"ז היה הגון כו' אבל תימה כו'. ול"נ ליישב דאחר שדבר בפרקים הקודמין מדיני קינוי וסתירה והשקאה רצה לדבר בפ"ז בדינא דטומאה שע"א נאמן בה ואיידי דבעי למיתנא ביה שהיה בדין ומה אם עדות ראשונה כו' הוצרך להקדים פלוגתת ר"א ור"י בזה וכפרש"י דאזלי לשיטתייהו:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה הרי אלו נאמנים אף לפוסלה מכתובתה. </b>בירושלמי מתניתין משהודה ר"ע לר"ט דתני רע"א ע"א נאמן לטמאותה ואין עד אחד נאמן להפסידה מכתובתה רט"א כשם כו' כך ע"א נאמן להפסידה מכתובתה א"ל ר"ע איכן מצינו כו' חזר ר"ע כו' כ"נ דצ"ל. דאילו לגי' הק"ע ה"ל לפסוק דע"א א"נ להפסיד כתובתה ולא כן פסק הרמב"ם בפ"א מהל' סוטה הלכה י"ד וט"ו. וכן האיבעיות שם לא תהיינה אליבא דהלכתא. אח"ז מצאתי כן להנו"ב מ"ת חלק חו"מ סי' ח':
+<b>שם חמותה כו' ולא לפוסלה מכתובתה. </b>עי' בתור"ע אות כ' מה שתמה ע"ז באורך. והנה על מה שהקשו התוס' לעיל (כה ב) על הא דמנה לי בידך והלה אמר א"י דלר"ה ור"י חייב מהא דב"ה סברי שם דלא נוטלות כתובתן והרי היא טוענת ברי כו'. נשאלתי הלא הא דב"ה שם דומה לא"י אם פרעתיך דלכ"ע חייב. והשבתי דהואיל דכתובה לא נתנה לגבות מחיים ואם תמות היא בחייו לא תבא לידי גוביינא כלל. לכן עיקר החוב איננו מתחיל אלא משעה שמת ואז כבר היה ספק אם נטמאה ולא נתחייב כלל. להכי דומה לא"י אם נתחייבתי. ובנידון שלפנינו דאנו דנין עתה קודם גירושין אינו אלא בזכות שהיה לה עד עכשיו דהיינו טוה"נ שהיה לה בה אם אבדה או לא. דמיא שפיר לא"י אם פרעתיך:
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתו"ח ד"ה תוי"ט ד"ה ומה כו' יש מקום קצת לישב כו'. </b>אבל זה אינו כלום. דהא ר"ש התם כוון דאיכא דידע בה והיינו אפי' ע"א לפי' התוס' שם תו אין המים בודקין וא"כ נשאר הרגל"ד בתקפו. ותדבר"י אסר מ"מ האמינה תורה ע"א בסוטה שרגל"ד משמע דבלא רגל"ד באמת א"נ:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ותפלה כו' אמאי שייר הלל כו'. </b>אנכי ל"י מאין פסיקא להו דהלל נאמר בכל לשון. הלא ברפ"ב דמגילה יליף ר"א דהלל למפרע לא מדכתיב יהי שם ה' מבורך ופרש"י כהווייתו כו'. א"כ נוכל למילף מזה ג"כ דבלה"ק כדיליף רבי לקמן מוהיו דגבי ק"ש. ואף רבנן ל"פ עליה אלא משום דכתיב שמע. ואין לומר דמבע"ל לענין למפרע וכדפריך לקמן ורבי שלא יקראנה למפרע מנלן. מ"מ לשאר אמוראי דשם דילפי למפרע מקראי אחריני מא"ל. ומש"כ וקידוש של שבת. לכאורה בתפלה נכלל גם תפילת שבת. וע"כ כוונתם על קידוש שעל היין. וא"כ לא א"ש ראייתם דהוא דאורייתא מפרק מי שמתו. ובהעתקת התוי"ט ליתא הראיה מברכות רק מנזיר ונכון. והראיה מנזיר הוא לפי' המפרש שם. ודלא כהתוי"ט שהראה לעיין מש"כ בנזיר ושם לא הביא אלא פי' ר"ת. וממש"כ תראה שדברי התור"ע אות כ"ד כאן אינם מוחוורין:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה ומשוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם. </b>נ"ל דבא לאורויי דדוקא מה שהכהן מדבר ומשמיע בעצמו אל העם. אבל מה שהכהן מדבר והשוטר משמיע אל העם וכש"כ מה שהשוטר מדבר ומשמיע אינו בלה"ק. וכ"מ לי מלשון רש"י ועי' לקמן ברפ"ח בגמרא ובתד"ה הכי. וזה דלא כפירוש הרמב"ם בפ"ז מהל' מלכים הל"ג בהא דכהן מדבר וכהן משמיע דהיינו כהן אחר. ובירושלמי ר"פ משוח משמע דהשוטר היה משמיע לעם בכל לשון. אבל המשוח היה אומר בלה"ק ע"ש:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתוי"ט ד"ה שנאמר באר היטב כו' ובכה"ד צ"ל הטיב הט' קודם להיו"ד. </b>אבל לספרים שלפנינו דכתיב היטב לא נצטרף לצירוף התיבה עצמה:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ברכות כ"ג כו'. </b>דכיון שהוא קרא בס"ת והיא אינה כתובה אלא בלה"ק כו'. לכאורה תמוה דהתנן בפ"א דמגילה שהספרים נכתבים בכל לשון ואפי' לרשב"ג דפסקינן כוותיה שם איכא יוונית. ואולי ר"ל דמתניתין אתיא כר' יהודה שם דאף יוונית לא התירו אלא בס"ת וממעשה דתלמי המלך ואילך. כי לפי תירוצא דרב אשי שם אתיא ג"כ סתמא דידים כוותיה. גם מש"כ וקי"ל נמי דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בע"פ. ליתא לפי מה שהבאתי לעיל (נג) בשם התוספות דר"פ כל כתבי דתרגום (וכן שאר לשונות לועזיות) שרי למימר בע"פ:
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה פ' המלך. </b>התוי"ט כתב דקריאת כ"ג ביוה"כ אינה אלא תקנה ומנהג מאנשי כנה"ג. ותמוה דרש"י בר"פ בא לו פי' דילפינן ממלואים כו' הביאו התוי"ט עצמו שם. והת"י הביאו ירושלמי דיליף מן ויעש כאשר צוה ה'. ובגמרא שם אמר דצורך עבודה היא ולכן מותר לקרותה בבגדי בוץ אף א"ת דב"כ לא נתנו ליהנות בהם. ובירושלמי מסיק שם דאסור לקרותה באיצטלית לבן משלו אלא או בבגדי לבן או בבגדי זהב. ואנכי מסתפק דאולי היא מעכבת מדלא אמר שם (ה) דא"ב קריאת הפרשה דמ"ד כל הכתוב בהן מעכב מעכבא ולמ"ד דבר שא"מ לדורות א"מ בהן לא מעכבא אלא ש"מ לדורות נמי מעכבא. וע"ש (ס) פלוגתת ר"י ור"נ:
+<b>שם ברע"ב סד"ה וקורא כו' וברכות וקללות כו' וחוזר וקורא כו'. </b>נראה שהיה הגירסא לפניו במשנה ברכות וקללות קודם פ' המלך וכן כתב רש"י. וכ"ה הגי' בילקוט וילך. ודלא כהתוי"ט שהביא בשם רש"י להפך וגם נעלם ממנו גי' הילקוט:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט סד"ה אחד המארס כו'. </b>מדלא כתיב אשר אשה ארש. תמוה דלמארס את האלמנה ודאי לא נצרך לשום ריבוי דמה"ת למעוטה ואדרבה אשה משמע אפי' אלמנה כדדרשינן ביבמות (סא) מיקח אשה לאירס את האלמנה ונתמנה להיות כ"ג דיכנוס. ואי משום שומרת יבם דס"ד למעוטה מאשה כדאמר שם אשה ולא יבמה א"כ איך מרבה לה מן ארש עיין נדרים (עד). ראה וחכם שהברייתא אינה אומרת בכאן אין לי כו' כדאמר לעיל גבי בית וכרם אין לי כו' ת"ל אשר כו'. משום דהכא מפשטיה דקרא נפקא ליה. אך שומרת יבם ל"י מהיכא פסיקא ליה. ואולי דיליף אשה אשה מן כי יקח איש אשה חדשה דהתם מרבינן לה לעיל במשנה מאשר לקח. וכמו דיליף משם למעוטי מחזיר גרושתו דהכא לא כתיבא חדשה. גם י"ל דמרבה הכא שומרת יבם מאשר דריבויא הוא כמש"כ לעיל (מג). ודע דנעלמה ממני רבותא דמת במלחמה דנקט הכא ולא למעלה גבי יורש. ואולי דהכא אשמעינן דאף דאינה ראויה להתיבם עתה עד אחר ג' חדשים או דאשמעינן אע"ג דאין אשה נאמנת לומר מת בעלי במלחמה. ובעד אחד בעיא היא בר"פ האשה שלום אפ"ה חוזר על פיהם. או דמיירי כאן באומרת מת על מטתו או קברתיו דמהימנא להתייבם אבל אין האחין נכנסין לנחלה על פיה וכדאיתא שם במשנה (ר"ד קיז) ולהכי לא נקט לה גבי יורש:
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה וחלוצה כו'. </b>ונראה דס"ל דאינו חוזר מד"ס דהא במלחמת הרשות היא. טעמו אינו מספיק. אבל פשוט דהטעם הוא כמש"כ הב"ש בסי' קע"ז סק"ג לענין אונס. ושם במשנה (כתובות לט) ממעט לה מולו תהיה לאשה אשה הראויה לו וה"נ פי' הרע"ב לקחה שתהא ראויה לו. ודע דק"ל בדרשה זו דממעטינן הכא מן ולא לקחה פרט כו' ומדוע לא דרשינן כן גבי יבמה דכתיב גם כן ולקחה למעוטי ח"ל. ועיין ביבמות (ח) ובכתובות (מ) ובתוספות שם דבור המתחיל ניתי:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה וכשילין של ברזל. </b>הוא לשון מקרא בכשיל וכילפות (תהלים עד):
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה בד"א כו' אפילו כו' וכלה מחופתה. </b>משמע דגם נשים יוצאות למלחמה וחדוש הוא. ואולי אינן יוצאות אלא לבשל ולאפות וכדומה לצורך הגברים אנשי המלחמה:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה באדמה ולא טמון. </b>לכאורה קשה מזה למה שפרש"י לעיל (טו ב) במשנה ד"ה ונתן אל המים מדלא כתיב ונתן במים כו' משמע שלא יהא נבלע בתוכן. דמוכח דאילו הוה כתיב במים היה משמעו שיהא נבלע בתוכן. אבל לפי מה שאמר רבא לקמן הכא מעניניה דקרא כו' א"ש:
+<b>שם נופל ולא תלוי באילן. </b>מן באדמה לא מצי למעוטי אילן. משום דהוא נקרא ג"כ אדמה בלשון מקרא כמש"כ בברכות (מ) ע"ש. ובלא"ה נראה דהא דממעט תלוי באילן היינו אפי' רגליו נוגעות בארץ. וגריעותיה הוא מפני שתלוי זקוף כדמשמע מהא דממעטו מן נופל. אך ק"ק מדוע לא ממעט צף ע"פ המים מן באדמה:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה ואיתן כמשמעו קשה. </b>מש"כ התוי"ט דבהדיא תנן ומקומה אסור מלזרוע ומלעבוד ש"מ מתניתין דלא כר' יאשיה כו'. אף דאיתא לקמן (מו ב) דלהבא כ"ע ל"פ כו'. י"ל דכוונתו על הא דאסרה מתניתין מלעבוד דמרבינן ליה שם מאשר ולר' יאשיה איצטרך ליה אשר לשעבר. אבל מש"כ בסה"ד דהא אליביה (ר"ל לר' יאשיה) לא אסרה תורה לזרוע כו' זה ודאי תימה. וגם יתר דבריו בד"ז מגומגמים:
+<b>שם ועורפין אותה כו'. </b>מדל"ק שכהן עורפה משמע שעריפתה כשרה בישראל. וכן הרמב"ם בפ"ט מהל' רוצח לא הזכיר כהנים אלא לבסוף באמירת כפר כו'. וצ"ע דבמנחות (יח ב) חשיב ר"ש עריפת עגלה בעבודות המסורות לבני אהרן ולא אשכחינן דפליגי עליו בזה. ושם א"א לומר כמש"כ התוס' בסנהדרין (ר"ד יד) דעריפה ל"ד ולפרש דקאי על אמירתם כפר כו' דזה לא מיקריא עבודה. ואולי ר"ש לשיטתו שם דדריש גבי יציקה דבעיא כהן מו' מוסיף על ענין ראשון. וה"נ כתיב אחר עריפה ונגשו הכהנים כו' אבל רבנן דל"ל שם ו' מוסיף עע"ר ה"ה הכא נמי וצ"ע בזה:
+
+Mishnah 6
+
+<b>ופטרנוהו (בלא מזון) כו' והנחנוהו (בלא לויה) </b>תיבות אלו אשר סבבתים נראה מרש"י דל"ג להו ועתוי"ט וכ"נ מהגמרא לעיל (לח ב):
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ותחינה כו' כי זה השם בן דינאי ראוי לו כי ראוי לדונו. </b>עי' כלים פ"ה מ"י ובהרע"ב שם:
+<b>שם ד"ה שנא' אין אשכול וגו' לראי' כו'. </b>ועי' לקמן מי"ב בדבריו ד"ה שנאמר כו':
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+
+
+Mishnah 14
+
+
+
+Mishnah 15
+
+<b>במשנה משמת ר"ג הזקן כו' ומתה טהרה ופרישות. </b>עי' קושיית הרש"א בח"א. ול"נ מדל"ק בטלה או פסקה כבאינך אלא לישנא דמתה משמע דעדיין לא בטלה לגמרי אלא שנתרפה קצת:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nashim/Rashash on Mishnah Yevamot/Hebrew/Vilna Edition.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nashim/Rashash on Mishnah Yevamot/Hebrew/Vilna Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..3e23def4325e53287ad982fb8a86d31ed214c8ad
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nashim/Rashash on Mishnah Yevamot/Hebrew/Vilna Edition.txt	
@@ -0,0 +1,517 @@
+Rashash on Mishnah Yevamot
+רש״ש על משנה יבמות
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה יבמות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ובת בתו ובת בנו כו' ונראה לי טעמא כו'. </b>ולפמש"כ הש"א בתשובה כ"ט בישוב הסוגיא דר"פ ד' מיתות לדעת הראב"ד דליכא דלא אקדים קרא משום קפידא לא חש התנא למינקט סדרא דקרא (ע"ש א"ש גם כאן) ולתירוצו יקשה למה אקדים קרא בת בנה לבת בתה (וכן התנא) דהא בתה כתיבא התם וי"ל משום דכבר הפסיק אחר בתה בתיבות לא תגלה. וגי' הרי"ף והרא"ש בת בתה ג"כ קודם לבת בנה ואכמ"ל:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ברע"ב ד"ה שש עריות כו' ורמב"ם פי' אם נשאו בעבירה לאחיו כו'. </b>ותמוה דהא אמו דהיינו אנוסת אביו כדאיתא לעיל (י) אפי' לר' יהודה קדושין תופסין בה לאחיו וא"כ תפטור צרתה וכדא"ל רבינא לר"א שם לר"י נמי מ"ל דאי עבר ונסיב ובתוס' שם ד"ה לר"י הוכיחו שפיר דע"כ מתניתין סברה דלא כר"ע דאמר א"ק תופסין בח"ל והיה אפשר לומר דהרמב"ם ס"ל כמ"ש הרשב"א דלוי דאקשי לרבי ליתני אמו אנוסת אביו ס"ל דאמו דקתני בשש עריות היינו נשואת אביו וכן ס"ל להנהו דלעיל דתירצו לדרבי מלבד רב אשי והרמב"ם מפרש ג"כ דלא כר"א אבל במשנה דלעיל כתב בעצמו דמתניתין סברה כר"י וסיים שם שהיא לסברתו במדרגת אשת אב וצע"ג:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה עשה בה מאמר. </b>דסיפא לא איצטריך דמרישא שמעינן לה. מבבא דרישא לחוד לא שמעינן לה דהא ר"ש ברישא מודה והכא פליג וס"ל דשניה מתייבמת ממ"נ כמבואר לקמן (יט ב) אלא כוונתם מבבא דרישא ומרישא דבבא דסיפא:
+
+Mishnah 3
+
+<b>כל שאיסורה איסור ערוה כו' </b>כצ"ל וכ"נ להדיא מתד"ה לאתויי וכ"מ בגמרא שם וכן העתיק רש"י לעיל (ט) ד"ה והרי:
+<b>שם איסור מצוה כו' חולצת ול"מ. </b>בס' חוסן ישועות בר"מ האריך להוכיח דצרת א"מ ג"כ ל"מ והוא נגד גדולי הפוסקים עמודי הוראה וגם נגד מס' ד"א ומה שדחה ראיית היש"ש ממתניתין דלפנינו מדלא תני גבי א"מ שאיסורה כמו גבי ערוה שפי' התוס' דהיינו הצרה משמע דאיירי דוקא בא"מ עצמה אבל צרתה מתייבמת ג"כ והרב הנזכר כ' דתיבת שאיסורה מושך עצמו ואחר עמו ע"ש ותמוה דלפ"ז גם איסור קדושה דהיינו ח"ל אסורה הצרה להתייבם וזה ודאי אינו דלכ"ע ח"ל צרתן מתייבמת כמש"כ המחבר בעצמו ומה שהביא המחבר ראיה לשיטתו מהתוספתא דאיתא שם דבאשה שיש בה קדושין צרותיהן חול"מ ופי' הוא דהכוונה על שניות דח"ל הצרות מתייבמות ג"כ פירושו דוחק גדול אבל נראה יותר גי' הגר"א ז"ל בא"ע סי' קע"ד סק"ב צרותיהן חולצות או מתייבמות וגירסתו זאת נעלמה ג"כ מהמחבר פי' החדש על התוספתא ומה שהביא עוד מהתוספתא גבי מתניתין דשש עריות חמורות דקתני נשאו לאחיו שלא בעבירה צרותיהן פטורות ופי' דהכוונה הוא על שניות דקדושין תופסין בהן ופטורות מן היבום דא ודאי טעותא היא. חדא היאך קרי להו שלא בעבירה וזאת שנית דלשון פטורות משמע אף מן החליצה ובירושלמי הלכה א' וה' מייתי לה להדיא פטורות מן החליצה ומן היבום אבל נעלם ממנו שבירושלמי שם הלכה א' מסיים אחריה ומכולן אין לך אלא אמו אנוסת אביו כו' ע"ש. ומה שהקשה מ"ש מהא דאסור בצרת קרובת חלוצתו (ה"ל להקשות ג"כ מצרת אחות זקוקתו דפשיטא ליה להש"ס לקמן (כז) דאסורה ואפי' לתירוצא דר"ח שם מדמקשה שם אדר"א בר ממל א"ה יבומי נמי כו' משמע דלר"א ניחא וכ"נ מפרש"י שם ברה"ע וכן מתד"ה אחריו ודלא כדמשמע קצת מפרש"י שם דלר"א מותרת אפי' להתייבם וכמו שהעירותי שם בדבריו ע"ש. ומצאתי להרשב"א שהעיר עליו בזה) לק"מ דאנן דוקא בשניות אמרינן דצרותיהן מותרות ואחות חלוצה (וזקוקה) אינן בכללן דהרי לא חשבן בהדי שניות לקמן וכי פריך שם (כא ב) מאי שייר כו' לא משני דשייר אותן וכן מר בריה דרבינא דעמד למנין שם לא הכניסן במנין. ואין דנין דברי סופרים מד"ס (ידים פ"ג משנה ב) וראיה דקרובת חלוצתו חמירא משניה דהא מבואר בר"פ ד' אחין דקרובת חלוצתו אי חלץ לה מיקריא חליצה פסולה ואינה פוטרת צרתה ובשניה תניא לקמן (בע"ב) דבחליצתה נפטרה צרתה ועי' לקמן (כו ב) תד"ה חליצה ונ"ל ראיה דצרת שניה מתייבמת מהא דלקמן (צו ב) במשנה וכפי פי' התוס' (בדף לב) בד"ה מדרבנן ע"ש. וענ"ל ראיה מהא דפריך לקמן (ר"ד כט) אחותה מא"ל ע"ש וא"ת דגזרו בצרת שניה אטו צרת ערוה נימא נמי דגזרינן אחות שניה אטו אחות ערוה אלא ודאי דל"ג אלא על השניה עצמה משום ערוה אבל לא על צרתה וה"נ על אחותה לא ה"ל למיגזר ולכן פריך שפיר:
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה איסור קדושה כו' וקרי להו איסור קדושה דכתיב קדושים יהיו לאלהיהם. </b>ק"ל הא לפי המסקנא לקמן לא קאי קדושים יהיו על איסור אלמנה לכ"ג וכמש"כ התוס' בב"מ (ל) ד"ה הא דלא קאי רק אמאי דכתוב באותה פרשה ולדעת רש"י לקמן (פד) ד"ה והא כוליה לא קאי נמי על גרושה לכהן הדיוט והתוס' שם חלקו עליו וכשיטתם בב"מ דקאי על כל הכתוב באותה פרשה. ונ"ל ראיה לשיטת התוס' מלקמן (בע"ב) אלא א"ר גזירה אלמנה מהא"ר כו' ממזרת כו' מא"ל ולא פריך מגרושה כו' לכ"ה דאף מן הנשואין דנעשה חללה ג"כ וחלה על איסור גרושה כדאיתא קדושין (עז ב) מ"מ עשה דיבום דחי להו כדמשמע בתוס' פסחים (מז ב) ד"ה כתישה וכמו שהערותי שם. אולם יש לחלק דשם א"ע על הב' לאוין בב"א אבל הכא כשיבא עליה יהיה עובר על הב' לאוין דגרושה וחללה בב"א. ונ"ל דע"כ לא כתבו התוס' שם אלא לרבה (דאזלא הסוגיא שם אליבי') דס"ל אין חילוק מלאכות ליו"ט ולכן לא נחשבו אלא ללאו אחד ועמש"כ בזה בנזיר (מא ב) בתד"ה ואי כתב בס"ד ועי' בתוי"ט. ואנכי תמה על הפוסקים שלא הביאו מחלוקת רש"י והתוס' בהא דגרושה כו' לכ"ה אי קאי עלייהו הא דקדושים יהיו (בא"ע סי' קע"ד) דנ"מ לענין אם בעלו קנו או לא:
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ומן הנכרית כו' וכתב עליו המגיד ויש מפרש בדרך אחרת כו' ואומר אני כו'. </b>נראה שהבין כוונתו על הלמוד האחר שבגמרא שם ובמחכ"ת שגה בזה דפשוט דכוונתו על הפירושים האחרים שנאמרו בלמוד הזה דכי יסיר שהרמב"ם נראה שמפרש כפי' הר"ת השני שבתוס' שם ויש עוד פירושו הראשון ופרש"י:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>תוי"ט ד"ה מיאנה כו' </b>והיה נראה להגיה דז"ש דקי"ל צ"ל דקמ"ל אבל לשון משום לא דייק לפום כך. אם נגיה דס"ל תחת דקי"ל יהיה מדויק גם מלת משום:
+<b>בא"ד וכתב ב"י כו' לא ששנים מעידין כן אלא כלומר כו' </b>נעלם מכת"ה שכ"כ התוס' בכתובות (כב ב) ד"ה כגון וגם הב"י כיון עליהם כמו שנראה מדבריו עי' בו:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה וכולן מותרות כו' ואפילו בעד המשיאה כו'. </b>וכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש זהו טעם רש"י בשבת (קמה ע"ב) בהאמנת ע"א לעדות אשה אבל התוי"ט עצמו לקמן רפ"י דחה טע"ז בשם הנ"י ועמש"כ בשבת שם:
+<b>שם בתורע"ק אות כ"ז על הרע"ב ד"ה בנדר. </b>מזה מוכח כו' תה"ד סי' רע"ט. נ"ב הביאו היש"ש כאן:
+<b>שם אות כ"ח בד"ה מדברי התוס' בסוגין משמע כו' </b>[נ"ב כ"כ הריטב"א כאן ע"ש ובחי' הרמב"ן ועיין באחרונים אה"ע סי' י"ב סעי' א' (וכן הרא"ש בפסקיו כתב רק על חכם וכ"כ בפירוש בתוספותיו). מהגרמ"ש]:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה ר' אליעזר אומר בש"א כו'. </b>נראה דצ"ל אלעזר בל"י עי' לקמן (כח) מדסיפא ר' אלעזר כו'. וכן בעדיות פ"ה מ"ד וה' נפל ט"ס זה כ"מ שם דבתחלה סדר מה שאמר ר' יהודה מקולי ב"ש ואח"כ דר' יוסי ואח"כ דר"ש (כהנ"א כדמוכח פ"ג דידים מ"ה) ואח"כ דר"א וע"כ הוא ר' אלעזר בן שמוע שהיו כולן חברים משא"כ ר' אליעזר שהיה בדור שלישי לפניהם והסה"ד ל"ד בזה:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה רא"א כו' ופירש"י כו' ובכה"ג אמרינן בפרק דלעיל קדמו וכנסו כו'. </b>משם אין ראיה דהתם השתא ודאי אינה אסורה לו דלאו אשת אחיו היא וכמו שפרש"י התם אבל הכא גם עתה בספק איסור עומדת. אולם זה ידעינן מסברא דמשום ספק זה אין מוציאין מידו בדיעבד כדאמרי' שם ואפי' שניהם כהנים ומשום קנסא ל"מ מידו כיון דא"ל דבהתירא נסיב היינו ראשונה כמו דהתם אמרי' נמי כל חד וחד אימור דידיה קא מיתרמי ליה ועמש"כ שם. אח"ז מצאתי בתור"ע שהעלה דברי רש"י בצע"ג ולעד"נ כמש"כ:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה או אשה ובתה דהני שכיחי טפי כו' מבתו ובת בתו כו' וה"ה לכל העריות. </b>הן רבים מתקשים בהבנת דבריו ונ"ל כוונתו דהוא ז"ל סובר בטעמא דר"ש דס"ל זיקה דאורייתא כמש"כ בסמוך דל"ת כו' דוקא כו' ובשאר עריות מודה דא"ז אלא מדרבנן מוכח להדיא דקמ"ל דזיקה דאורייתא בכל העריות וכ"כ לקמן במ"ז בדבור היתה אחת איסור מצוה וכ"כ הנ"י בטעמא דר"ש דס"ל דמדאורייתא זיקה ככנוסה דמיא כו' ע"ש ולהכי לר"ש אם היתה בתו נשאת לאחיו ולאח השני נכרית ומת הנשוי בתו תחלה ונמצאת זקוקה להנשוי נכרית לבדו ונעשית הנכרית צרת בתו בזיקה ואח"כ מת הנשוי נכרית אשתו פטורה אף מן החליצה דהויא צרת בתו בזיקה וזיקה דאורייתא לר"ש אבל באמת דברי הנ"י ודבריו דחויים במחכת"ה דזוהי סברת ר' אושעיא לעיל (יח ב) דס"ל לר"ש דזיקה דאורייתא אבל הרי איתותב שם ולמסקנא ס"ל לר"ש אין זיקה כלל לפי' הא' בתוס' שם (יט ב) ד"ה ר"ש:
+<b>שם ד"ה איסור מצוה כו'. </b>ולא אתי למישרא אחות זקוקה דעלמא. ר"ל לייבם ובנפלו לפני אח אחד מיירי כנ"פ בכוונת לשונו שהוא לשון רש"י והמהרש"א השיא דברי רש"י לכוונה אחרת רחוקה והתור"ע הגיה בדברי התי"ט לל"צ:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה בסיפא עשה בה מאמר ומת נכרית חול"מ. </b>לכאורה תיבת נכרית מיותרת דהא בה קיימינן וכה"ג הקשו התוס' לעיל (יח) ד"ה מיאנה על פרש"י דשם. ונ"ל דהתנא רמז לנו בזה דאם להנשוי נכרית עוד אשה אחרת יחלוץ לה ולא לבעלת המאמר משום דהיא נראה כצרת ערוה עי' (כו ב) תד"ה חליצה פסולה ובזה יש ליישב ג"כ קושיית המהרש"א. ודע דלפי דמסקינן לקמן (בע"ב) לרבא ה"ה אע"ג דל"ע בה מאמר חול"מ (ודברי הנ"י בכאן תמוהים) ולא נקט מאמר אלא לאפוקי מב"ש ותמיהני על התוס' (יח) ד"ה והאי דמשמע מדבריהם דלא נשנית מאמר אלא ב"פ. ואולי משום דמעיקרא שייר התנא משנה דלעיל כדאמרי' בגמרא וא"כ לא נשנית מאמר רק פעמים ולמש"כ בתחלה יתיישב גם זה:
+<b>שם בתור"ע אות ל"ז תמה על תמיהתם מדבריהם לעיל (יח) ע"ש. </b>ולי אין כאן תימה כלל דמ"מ יקשה לר"נ זאת אומרת דקאמר דדלמא מסברא ל"א דיש זיקה וא"כ מתניתין אתי לאפוקי מב"ש:
+
+Mishnah 7
+
+<b>תוי"ט ד"ה גירש א' כו' וכתבו התוס' וא"ת כו' אבל כשהוא חי לא ע"כ. </b>נ"ל דהתוס' ס"ל דגם לר"א אסורה אפי' לא ייבם המגרש (ודלא כרש"י) וכדמסקינן לרבא לקמן בלא גירש דאף דלא כנסה אסורה אלא דר"א לפום פשטא דמתניתין דמשמע כר' ירמיה הוסיף לאסור אף בגירשה ועי' מהרש"ל ודלא כהמהרש"א. וטעם רש"י נראה משום דס"ל דבלא כנס אין סברא לאסור רק לדברי רבא ההכרח לומר כן אבל לר"א דאין הכרח הניח על הסברא וכיון דהלכה כרבא א"כ אסורה אף בלא כנס והתוי"ט ל"ד במש"כ דדעת רש"י דוקא בכנס ועי' בהגר"א סי' קע"ה ס"ק י"ח:
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>בתורע"ק אות ל"ט אע"ג דאין אשה מתעברת מב"ר. </b>לכאורה תמוה מאין לו להש"ס דמיירי בבתולות. אח"ז מצאתי להתשב"ץ קטן סי' תנ"ג שעמד בזה ולגי' ר"ת י"ל דהקושיא היא לפי אוקימתא דשופעת והיינו מתוך ג' עד לאחר י"ב וא"כ ודאי לא נבעלו בנדתן. אך לפ"ז אין הכרח לאוקמה כר"א עי' תד"ה באיסור ב"א וא"כ מאי פריך כ"כ בפשיטות ל"ב הויין עפרש"י וראיתי בהגהת הגר"א ז"ל שמחק מן מלת אלא כו' עד א"ל רבא כו' וכוון למש"כ ואין לומר דהקושיא היא מאי איריא דקתני סיפא ואם היו קטנות כו' ליפלוג וליתני בגדולות גופייהו דאם היו בתולות מותרות דע"ז לא משני שפיר:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה הכונס כו'. </b>יוציא כו' ספק כו' יוציא ז"פ דיוציא הא' בלא גט והב' הוא בגט וכל חד מתפרש לפי ענינו ולכן דקדק רש"י לפרש לקמן (לו ב) על הא דתנא משום ר"א יוציא בגט דמלת בגט מורה דל"צ חליצה אבל מ"מ לא ה"ל לפרש נגד ההלכה דקי"ל כר"ל ואליביה נפרש דקמ"ל דבעיא גט ג"כ ולא סגי בחליצה לבדה אף דביאת מעוברת לש"ב וכמש"כ רש"י לקמן בגמרא ד"ה דלא סגי וי"ל פרש"י אף אליבא דר"ל משום דלר"א נראה אף דנמצאת שאינה מעוברת כיון דנכנס לס' אשת אח לייבם בתוך ג"ח (דבהכי איירי מתניתין כמש"כ התוס') יוציא ובזה סגי בגט לבד כמש"כ התוס' לקמן ד"ה ונמצאת ועוד דדיעבד כו' וה"ה ביבום וכמו שפסק המחבר בשו"ע ר"ס קס"ד:
+<b>שם בתורע"א אות מ"ו </b>הקשה דמשכחת לה דהוכר ואפ"ה יהא ספק כגון דיבמה לסוף כ' יום והוכר אחר ב' חדשים ועשרה ימים וילדה אח"ז (ר"ל שהוכר) לששה חדשים דספק בן ט' לראשון והוכר לשליש ימיה דהיינו לג' חדשים או בן ז' לאחרון והוכר לשליש ז' דהיינו ב"ח ועשרה ימים. ותמוה דאם היה בן ז' לאחרון ונתעברה תיכף (דאל"כ לא היה ניכר בב"ח ועש"י) ה"ל ללדת אחר ההכרה לד"ח וכ' יום ואין לומר דכוונתו דדלמא אישתהי וכרבה תוספאה לקמן (פ ב) ז"א. חדא דהתוס' בנדה (לח) ד"ה שיפורא כתבו דא"ה כוותיה ועי' לקמן שם בדבריהם ובשבת (קלה) שנית כיון דפלוגתא דתנאי בזה תו ליכא לאקשויי אמתניתין דדלמא סברה כאידך ועמש"כ לקמן גמ' (מב) בד"ה ותמתין משהו בס"ד:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>בתוי"ט ד"ה שקידש כו' ונ"ל שכן היא סברת רש"י כו' ואי איתא כו'. </b>הן רש"י הוכרח לפרש כן דאם היה הטעם משום כניסה של עצמו א"כ אפי' באח אחד נמי ומדוע לא תני ברישא קדם וכנס א"מ מידו ועי' בב"ש ר"ס קע"ו אלא ודאי דוקא היכא דאיכא אח אחר דליפקע הזיקה ע"י (ואולי דמש"ה הוסיף רש"י תיבת למפרע ודו"ק וע"ש מש"כ במקומו) וכן התו' איירי נמי דוקא אם יש עוד אח אחר (ועמש"כ לקמן (צו) ראיה לזה) וכ"מ מדכתבו וא"צ להמתין מכלל דיש על מה להמתין (אולם גם בסה"ד גבי קידש בהיתר כתבו ג"כ הלשון דא"צ להמתין ושם ודאי אפי' אין שם אח אחר ואולי שם שיגרת לישן דהכא נקטי) ולפ"ז בדינא דסיפא דמתניתין מת יבם יוציא את אשתו כו' אפשר דגם התוס' מודים דאפי' בנשא נמי דינא הכי:
+
+Mishnah 10
+
+<b>במשנה אחד נשואות ואחד ארוסות. </b>בעירובין הגי' להיפך וכ"מ בגמרא לקמן (מב ב). ועי' תוס' כתובות (כ ב) סד"ה אחד ובש"מ:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה הארוסות שביהודה. </b>עי' במ"ה פ"ק דכתובות דלא כל שביהודה וכ"כ שם ביתר ביאור. ולכאורה יש לחלק בין איסורא לממונא דבאיסור איכא למימר דלא פלוג אבל מדחזינן בברייתא דרדופה לקמן בגמרא (מב ב) דר"י מתיר א"כ כש"כ בזה ושפיר דקדק:
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+<b>במשנה שמעון התימני שמעון בן עזאי כצ"ל </b>תרוויהון בלא מלת רבי בתחלה ומהראשון מחק גם הגרי"פ לעיל (מד):
+<b>שם בתוי"ט ד"ה שהוא בל"י. </b>גמ' דכתיב כו' כנף שראה אביו. נ"ל דראה הוא כינוי לתשמיש בלשון נקי וכן בלשון מקרא וראה את ערותה והיא תראה כו' (בפרשה קדושים) וכן דרשו בסנהדרין (ע) וירא חם כו' את ערות אביו שרבעו ע"ש ובב"ב (טו ב) דרשו דורו של איוב שטוף בזמה הי' שנאמר הן אתם כולכם חזיתם ולפי דכתיב כנף שהוא מלשון ולא יכנף עוד מוריך נקט לשון ראיה כדכתיב שם והיה עיניך רואות את מוריך:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתוי"ט ד"ה בין שני יבמין כו' ואצ"ל בב' יבמין לשתי יבמות דאיכא למ"ד כו' </b>הן לאותו מ"ד אף על החלוצה גופה האחין חייבין כרת וכן החולץ חייב על הצרה כרת רק בביאה לגי' הרי"ף והרא"ש לכ"ע הוא אינו עובר אלא בעשה על הצרה ולגי' התוס' גם הוא חייב כרת על הצרה לאותו מ"ד אבל שני יבמין ליבמה אחת איצטריך לאפוקי מב"ע לגי' לישנא בתרא דברש"י וע' בגמרא (נג סע"א):
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה הוא אנוס והיא לא אנוסה כו'. </b>הן לפי' התוס' ד"ה הבא באיכא למימר דרצון היינו למצוה (וגם לי"מ היינו דוקא היכא דתני תחלה שוגג ומזיד) א"ש דלא תני והיא ברצון אבל לפרש"י בעלמא דרצון היינו מזיד אלא נגד אונס שייך למיתני רצון יותר ה"ל למיתני הכא הוא אונס והיא ברצון וכן לקמן בגמרא בדתני דבר"ח לא תני אפי' שניהם ברצון:
+<b>שם תוי"ט ד"ה בין בשוגג בהיא שוגגת המ"ל כו'. </b>הנה אפי' במכוונים לשם מצוה יש למצוא שוגג. בו כגון שנפלו לו ב' יבמות מב' אחין ובא על אחת מהן וכסבור שהיא השניה. ובה כגון שיש לה ב' יבמין ונבעלה לא' מהם וכסבורה שהוא הב' [ול"נ שמשכחת לה שהיא לא ידעה שמת בעלה וסברה שהוא בעלה. ואמנם לא מצאתי עדיין הדין הלז מפורש אח"ז מצאתי ב"ה בנו"ב מ"ת אה"ע סי' קמ"ח שהאריך בזה. מהגרמ"ש]:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה ולא חלק כו' ולפיכך צ"ל עיון על הר"ב והרמב"ם בזה. </b>עי' רש"י דף נ"ו ע"ב ד"ה אשלא כדרכה. ועי' מהרש"א מש"כ בשיטתו ולכאורה קשה לפ"ד דל"ל ולקחה לרבות שלא כדרכה ביבמה כיון דכבר ילפינן ח"ל מעריות ושפחה הדר נילף יבמה ביאה ביאה מח"ל כדילפינן העראה לעיל. וי"ל דאה"נ ולקחה מבע"ל להא דלעיל (ח ב) לרבי כדא"ל ולרבנן כדא"ל ובזה ינצלו הרמב"ם והרע"ב מתמיהת התוי"ט ואדרבא דבריו תמוהין במש"כ דמדרי"ש לא שמעינן אלא לענין חיובא כו' אבל למצוה ולזכיה כו' דממ"נ דלשיטת רש"י ודאי ליתא כנ"ל ולשיטת התוס' כאן ד"ה וכן אפי' ח"ל לא ילפינן מהא דרי"ש. <b>[בתור"ע אות ס' ד"ה במל"מ מסתפק כו' </b>ונלע"ד ראי' מסוגיא דיבמות כו' נ"ב כבר קדמו בזה הב"מ והגר"א סי' קס"ב ובנו"ב מה"ת אה"ע סי' קמ"ח ע"ש. שם בסוף הדבור ובתשובה הארכתי נ"ב סי' צ"ד. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ברע"ב ד"ה או על הפסולות כו' פסלה לכהונה משום זונה וכ"כ רש"י. </b>נראה דלא קאי רק על אחת מכל העריות ויותר משמע כן בהרע"ב מדמסיק ואע"פ שאשת ישראל כו' והיא מן העריות אבל פסולי כהונה אינן נעשות אלא חללות כדכתיב אלמנה וגרושה כו' ולא יחלל כו' וכדדרשינן בקדושין (עז) זה שהיה כשר ונתחלל ועי' לקמן (נו ב) במשנה בפרש"י ובמהרש"א לעיל (טו ב) ובסנהדרין (נא) ובחייבי עשה דכהונה כגון בעולה לכ"ג פלוגתת ראב"י ורבנן לקמן (נט ב) בולד וה"ה בה ע"ש בגמרא (ס) טעם פלוגתתן ובחנם תמה התוי"ט על הרע"ב בכאן. וכן לקמן מ"ה שכ' הרע"ב ח"ע ומנה התוי"ט ג' ובתוכן בעולה לכה"ג דברי תימה הן:
+<b>שם בא"ד וגרושה כו' מיפסלא כו' מתרומה כו'. </b>וכ"כ רש"י ול"נ דנ"מ ג"כ דכהן לקי עלה משום חללה נמי דחללות הוי איסור מוסיף וכדאיתא בקדושין (עז):
+<b>שם בסוף המשנה אלא לענין העראה נקט כו' </b>וכ"כ רש"י לפי מאי דאמרינן לקמן (ט ב) לא קאי האי וכן רק משום שלא כדרכה בח"ל וכמש"כ התוס' כאן ד"ה ולא חלק אמנם על רש"י אין כאן קושיא שדרכו לפרש כפי הס"ד כמש"כ התוי"ט בכ"מ אבל על הרע"ב שנמשך אחריו יש תפיסה:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ברע"ב ד"ה ואינו מאכיל כו' וה"ה לעבדיו. </b>וכ"כ רש"י. משמע דראיית ר"י הוא מואינו מאכיל וכ"מ מדבריו לקמן בגמרא בד"ה ואינו מאכיל ולא מן פוסל (כאשר הבינוהו התוס') ואפי' לרבה דמפרש טעמו דעובר במעי זרה זר הוא ואת האם אפי' זרע זר מאכיל עי' תד"ה למאי נ"ל דר"ל כיון שהוא עדיין במעיה ה"ה כאחד מאבריה דעובר ירך אמו הוא ולא מתייחס אחר אביו כמו אם יולד ומה"ט נמי א"מ את אמו משום דלא נקרא עדיין זרע כהן. וכן הנ"י פי' במשנה דלקמן על הא דעובר אינו מאכיל דהטעם הוא דעובר במעי זרה זר הוא והוא כמו עבד שא"מ לקמן בס"פ ואמרינן שם בגמרא הטעם משום דכתיב האשה וילדיה כו' והיינו משום דהולד מתייחס אחריה (וכ"נ שהבין התוי"ט. ומה שתמה עליו בתור"ע מדברי התוס' תמוה שהרי התוי"ט בעצמו הרגיש בזה וכ' אח"כ ומיהו כו') ול"ד לממזר שמאכיל משום דעכ"פ זרעו הוא וכ"ז לא כמשמעות התוס' ונכון בס"ד:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה ד"ה ספק הביא ש"ש. </b>לעיל קאי לענין האירוסין כו' מצינו לפרש גם לענין לא מאכילין דקתני רישא ובכהן שנשא ישראלית. והרע"ב פי' דקאי אדלקמיה דחולצת ול"מ ע"ש והתוי"ט תמה דתתייבם ממ"נ כו'. ול"נ דנ"מ אם נולד אח אחר מיתתו וייבם השני את אשת הספק ומת אז היא (גם צרתה) חולצת ול"מ ובשם הרמב"ם הביא דאם חלץ ונפל הספק אם הביא ב"ש ע"ש. וק"ל דמאי איריא (בהא דול"מ) משום ספק הביא ב"ש אפי' קטן ודאי פוסל בחליצתו לסתמא דמתניתין לקמן (קד ב) ואולי דס"ל להרמב"ם דלר"מ (דסתמא דמתניתין שהזכרתי כוותיה) חליצת קטן א"פ אלא בתחלה כמאמרו דאיתא לקמן (צו) וכן גיטו משמע שם בתוס' ומהרש"א דא"פ אלא בתחלה והכא אשמעינן דאפי' עשה בה גדול מאמר חליצת הספק שלאחריו פוסל ודלא כתוס' שם ד"ה רמ"א:
+<b>שם בתוי"ט סד"ה ספק שהוא ב"ט כו'. </b>כגון דהשתא כו' אלא אזלינן בתר השתא כו'. מזה נ"ל ראיה ברורה לדעת הט"ז ביו"ד סי' שצ"ז דהא כאן מסייעה עוד חזקת כשרות האשה לחזקה קמייתא דידיה שהיה קטן אפ"ה מוקמינן ליה בדהשתא וע"ז לא יתכן שום דחייה מדחיות הנקה"כ שם ראיותיו רק דחייה הב' לראייה הא' דהט"ז יש להלום קצת בדוחק. אמנם ק"ל בדברי התוס' דמשמע דאם השתא עדיין בספיקו מתירין אותה לתרומה הא למחר וליומא אחרא יהיה ודאי בן ט' ואז נאמר דגם בשעת ביאה היה ב"ט ואשתכח דעבדא איסורא למפרע וכה"ג כתב הנ"ב בחלק א"ע סי' ל"א לסתור דברי הט"ז וי"ל דס"ל להתוס' דאזלינן בתר שעת מציאתן כדאיתא לקמן. אך ק"ל באם בא הספק אתמול על אשה אחת והיום על אחרת וזאת באה תיכף לב"ד והתירוה והראשונה תבא לב"ד אחר בזמן שהוא ודאי ב"ט יאסרוה ותיהוי כחוכא וטלולא אולם כה"ג מצינו רפ"ו דטהרות ע"ש ועמש"כ בגיטין (יז) עוד ע"ד הט"ז. ולכאורה תליא ד"ז בפלוגתת ר"א בן שמוע ורבנן שם בספ"ג ע"ש והר"ן שם ספ"ז כ' ג"כ כהט"ז דלא מוקמינן ליה בחזקת חי כיון דהשתא מת מקמי הכי נמי מספקינן ליה ע"ש:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה פצוע דכא כו' ונשיהן לא יאכלו. </b>בתור"ע הקשה דהא א"פ אלא בזר אצלה מעיקרא כדלעיל (סט) והכא שנעשה פ"ד לא הוי זר מעיקרא. לכאורה המ"ל דזה תלוי בפלוגתת ר"מ ור"י בכריתות (סד"ו ורד"ז) דלר"מ לא בעינן זר מעיקרא ואתיא סתם מתניתין כוותיה. אך בל"ז נ"ל דלק"מ מתרי טעמי חדא דהא אם היה נעשה פ"ד תיכף משנולד ה"ל זר מעיקרא ופוסל. לכן אף אם נעשה אחר שגדל פוסל דאין סברא לחלק משא"כ מחזיר גרושתו דלא משכחת לה רק באופן שלא היה זר מעיקרא. שנית דפ"ד מיד שנעשה פצוע ואישתני גופיה ה"ל זר אצלה לכן נקרא זר מעיקרא אבל מחזיר גרושתו לא אישתני גופיה וגוף זה עצמו הותר מעיקרא וכה"ג מחלק הש"ס לעיל (נט) ועמש"כ לעיל (נז):
+<b>שם תוי"ט ד"ה וכל כו' ומדלא כתיב בקדשים כו' בתרומה ש"מ נמי להא דכיון כו'. </b>אישתמיטתיה דברי התוס' (סח ב) ד"ה לימא ולעיל (ח ב) ד"ה ויבמה שפי' להיפך דאי לא הוה כתיב אלא בקדשים לחוד הוה דרשינן לכיון דנבעלה כו' ומבתרומת דרשינן נמי למורם מהק' עשו"ש:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה מצרי ואדומי אינם אסורין אלא עד ג' דורות. </b>ק"ק לפי מאי דמסקינן בחולין (נה) משמע דלחומרא אמרינן עד ועד בכלל והכא הלא דור שלישי מותר ואין לומר משום דזיל קרי ב"ר הוא וליכא למיטעי דהא בעינן בגמרא לקמן (עח) תיבת להם לומר דמהם מנה:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה א"ר יהושע שמעתי כו' </b>כה"ג בפסחים (צו ב) במשנה:
+
+Mishnah 5
+
+<b>הסריס לא חולץ כו' בעלה פסלה מפני שהיא בע"ז. </b>וכ' התוי"ט דהכא נעשה זונה משום לאו דל"י פ"ד ע"ש. ועיין עליו התו"ח דהא הכא בסריס חמה איירינן דליכא ביה לאו דל"י פ"ד והרל"צ נדחק דכוונתו דבסריס אדם שהוא נכלל ג"כ בבבא זו דאם בעלה פסלה ביה סגי משום טעמא דל"י פ"ד ואנכי מהסס בדין זה דכיון דמדאורייתא בת יבום היא דאתי עשה ודחי ל"ת (לרבנן דפליגי עליה דר"ע או משום דה"ל ח"ל דלאו דשאר) רק דרבנן גזרו אטו ביאה שנייה לא חמירא משארי שניות דלא מפסלי לקמן (פה ב) ופסקו כן הרמב"ם בפי"ט מהל' א"ב ה"ח והשו"ע בסי' ז' סי"ט. ואולי איכא לדמויי' להא שהבאתי בשם מהרי"ק במגילה (טו ב) באשת ישראל שנבעלה ברצון מפני הצלת נפשות אע"ג דהתירא היא ומצוה רבה עבדה מ"מ אסורה לבעלה וצ"ע:
+<b>שם וכן איילונית כו' מפני שבעילתה בע"ז. </b>וכתב התוי"ט דהא דלא כר"י לעיל (סא) במשנה כמבואר בגמרא ותמוה דהכא מיירי אפי' הם ישראלים ופסלוה דקתני א"ל דהיינו לתרומה אם בת כהן היא דזה ודאי אין סברא דישראל שנשא איילונית דיעשה זונה לר"י למיפסלה מתרומה והתוס' לעיל (סט) כתבו דאפי' לר"א דס"ל פנוי כו' עשאה זונה לא מיפסלא בתרומה:
+<b>שם תוי"ט ד"ה הסריס כו' דומיא דאיילונית דבידו שמים כו'. </b>ק"ל לפי מה שהוכיחו התוס' בריש מכלתין ד"ה או דאיילונית אין לה רפואה א"כ אדרבה נימא דסריס דומיא דאיילונית שאין לו רפואה דהיינו סריס אדם וכר"א:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה כה"ג שקידש כו' כ' התוי"ט כאן שנה רבי שדין יבום מן האירוסין. </b>ולי עוד בפ"ב מ"ו מי שקידש כו' מת כו' א' חולץ וא' מייבם. ומש"כ דכ"מ מרפ"ג דכתובות. ע"כ כוונתו למש"כ שם בד"ה ועל אשת אחיו ע"ש. אבל ממתני' גופא לא מוכח מידי דאדרבה דאם לא היתה זקוקה מן האירוסין הוה א"ש טפי דלא נצטרך לאוקמה בהני גווני שכ' שם. אבל שם פ"א מ"ב מוכח יפה ד"ז דאיתא שם חלוצה מן האירוסין:
+
+Mishnah 3
+
+<b>תוי"ט ד"ה שניה ואפי' בתולות דמותרות לבעל כו'. </b>ל"י למאי דייק לכתוב דמותרות לבעל כו' הלא גם באסורות לבעל ומותרות ליבם דאיירינן בהו גם כן מ"ל כגון בת בת בן אשתו של בעל ועוד אחרות ע"ש:
+<b>שם תוי"ט ד"ה וחלוצה וכן כו' לא כתבה כו' ולא בכה"ג. </b>תמוה דלמה ה"ל לכותבה כיון שהיא אלמנה ואלמנה כבר כתבה. ובלא"ה אין ראיה כ"כ מהרע"ב דשם שהרי השמיט ג"כ בעולה לכ"ג דפסקינן לעיל (ס) כראב"י דהולד חלל. ומש"כ ועוד כו' אחות חלוצה מד"ס ומשם הביאו כו' ראיה כו'. נמשך אחר גי' הישנה בתוס' שם אחות חלוצה. אבל גי' משובשת היא דמאי ראיה מאחות חלוצה לחלוצה ולכהן אלא דצ"ל חלוצה דרבנן וכן הגיה הרש"א שם. [בתוס' רע"א אות ע"ז על הרע"ב ד"ה ואלמנה לכ"ג כו' ותמוה לי הא נ"מ בממזר שמחזיר גרושתו כו' נ"ב קדמו בזה הגאון בס' הפלאה (הלכות כתובות סי' קט"ז) ע"ש תירוצו ועי' בס' ערוך לנר. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה מת ולה הימנו בן תאכל בתרומה. </b>נסתפקתי חללה אם בנה מכהן מאכילה בתרומה. ואף שהבן חלל הא בבת ישראל אפי' ממזר מאכיל כדאיתא בפ' אלמנה. ונ"ל דאינו מאכיל וראיה מהא דלא מציירא המשנה שם דממזר מאכיל אלא באם אמו ואם איתא אף באמו מ"ל. עי' רש"י לעיל (סוף דף סח). עוד מצאתי כן מפורש בהרמב"ם פ"ו מה' תרומות הל"י. והכ"מ לא הראנו שם מקורו:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה רי"א כתובתה ענ"ב הראשון. </b>נ"ל דשגרת לישנא דמתני' לעיל (פ"ד מ"ד) נקיט הכא:
+<b>שם ברע"ב ד"ה ואמרו לה כו'. עד אחד כו'. </b>ומאי דנקט התנא ל"ר עי' תוי"ט ותו"ח. ואני אומר ע"ד דבריהם דבא לאשמעינן כגון שיש כאן שנים א' אומר מת וא' אומר נהרג דלהחולקים על הרמב"ם (עי' חו"מ סי' ל' בתומים סק"ד ובא"ע סי' י"ז ס"ט בח"מ וב"ש) דינן כע"א וצריכה היתר ב"ד ואע"ג דיש כאן ב' עדים על מיתתו. או י"ל כגון דאכחשו א"ע בבדיקות דלכ"ע כשרים בד"מ וכדאיתא שם והוא מגמרא דסנהדרין (ל ב) ובעדות אשה פסקינן כתנאי דסוף מכלתין דכד"מ דמי. ומ"מ צריכה היתר ב"ד דד"ת א' ד"מ וא' ד"נ בדו"ח רק חכמים הקילו בד"מ דלא בעינן דו"ח ועשאו דינא דאשה ג"כ כד"מ לענין זה:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה מן המעשר כו'. </b>א"נ אפי' כרבנן כו' אע"פ שמותרת לאכלו. מוכח להדיא דע"כ לא מספקא להו לרבנן אלא אם קנסוה מלחלוק לה אבל לאכול פשיטא להו דלא קנסוה. אולם מהרמב"ם פ"א מהל' מעשר הל"ב מוכח דקנסוה אפי' מאכילה (וכ"ה בטוש"ע אה"ע סי' י"ז סנ"ו) והתוי"ט לא הפריש ביניהם אלא בין ספק לודאי. וכן בבכורות פ"ד מ"ט ד"ה תרומות משמע מדבריו דלהתוספות מספקא אף באכילתה ול"ד במחכ"ת:
+<b>שם תוי"ט ד"ה ר"ש. </b>מדבריו ניכר שנעלם מכ"ת פרש"י ותוס' לעיל יא ע"ש:
+<b>שם בתורע"ק אות פ' ברע"ב ד"ה חולצין כו' בגמ' ולא מייבם לא מדאורייתא כו'. </b>נ"ל פירושו דאינו בתורת יבום [וכה"ג מפרש ראב"י לקמן (צז ב) למתניתין דשם] לענין דיקנה אותה בע"כ או בשוגג או לפטור צרתה לא מדאורייתא ולא מדרבנן היינו דא"צ ממנו גט בביאות הללו דכולי האי לא אחמרו רבנן. וכן תפרש בהא דגיטין (ר"ד פ) לפרש"י דשם דהויא כאשת הראשון לגמרי. אבל לפירוש התוס' והר"ן שם דמדאורייתא הויא כאשת השני יקשה למה לא תתייבם לאחיו של שני ממ"נ. וצ"ל משום דנראית כסוטה שנשאת לבועל דאסורה להתייבם מה"ת וכמו שהאריך בזה המל"מ בפ"ו מהל' יבום:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה א"ל מת בנך ואח"כ מת בעלך כו'. </b>בגמ' (צג ב) והמציינים שמטוהו:
+<b>שם ואח"כ א"ל קיים היה ומת כו' והאחרון אינו ממזר. </b>ופי' הנ"י כלומר שלא רצה היבם לגרשה כו'. נ"פ דט"ס הוא וצ"ל שלא רצה השני כו'. והתוי"ט העתיקו בשבוש כאשר הוא לפנינו ושנהו עוד בסה"ד ול"ד. ומשום דהגמרא מפרש דהאחרון היינו דלאחר שמועה לכן פי' שלא רצה לגרשה. ובחנם תפס עליו התוי"ט ע"ש. ומש"כ הנ"י דמדרבנן הוה ממזר כתב ע"ז התוי"ט והרי מצאנו חבר להטור כו' והב"י לא הביא לו ראיה תמיהני על שני שרי התורה (הב"י והתוי"ט) שנעלמו מכ"ת שכן כתבו גם התוס' בד"ה אבל (בע"ב) והרא"ש בסי' ג':
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה ואם מתה ראשונה מותר בשניה. </b>וכ' התוי"ט וכש"כ דאם מתה השניה דמותר בראשונה. ב"י. תמוה דהא אף בחיי השניה מותר בראשונה והב"י שפיר כתב ע"ד הטור דמיירי בהלכה ארוסתו למדה"י ובזה פסק דהשניה צריכה גט מטעם דיאמרו תנאי היה בקדושין ולהכי אסור אף בראשונה. וע"ז כ' דאם מתה השניה מותר בראשונה:
+<b>שם א"ל קיימת היתה ומתה כו' והאחרון אינו ממזר. </b>כדי נסבה דכיון דמותר לקיימה פשיטא דאין הולד ממזר. אלא אגב בבי דלמעלה נקטה:
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה ואם בא על השניה לאחר מיתת הראשונה כו'. </b>נראה דר"ל דאף דבשעה שנשאה היתה הראשונה עדיין קיימת אלא דלאחר שמתה באמת קיימה ובא עליה אמרינן דודאי בא עליה לשם קדושין מחדש. דיודע היה שקדושין הראשונים לא היה כלום וכדאיתא בפ' המדיר (עג ב) והכא אפי' רשב"י דהתם מודה ועי' לקמן (קי) ובתד"ה קסבר רש"י לא פירש כן:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>במשנה הראשונה חולצת ול"מ והשניה כו' או מתייבמת. </b>ברא"ש הגי' בהיפך השניה חולצת או מתייבמת והראשונה חולצת ול"מ. וכ"נ גי' התוס' לעיל (לב) ד"ה מדרבנן. ובזה מיושב הצ"ע שבתור"ע על הרע"ב והוא מלשון רש"י:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה והשניה. </b>וה"ה דתנא דהכא פליג על מתני' דלעיל בפירקין כו'. תמוה דא"כ מ"ט אמר הכא הראשונה כו' ולא מתייבמת. ובאמת נראה דאישתמיטתי' במחכ"ת דברי התוס' לעיל (ר"ד לב) ע"ש:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה הגיורת שנתגיירו בניה עמה כו'. </b>פי' וא"כ הוו אחים מן האם ג"כ. ולר"ש בגמרא דס"ל דאשמעינן דאינהו אסירי א"כ דוקא בכה"ג דמן האב ולא מן האם לכ"ע שרי. ולראב"י היא לרבותא דאפ"ה שרי (עמש"כ לקמן בסמוך) והתוי"ט נדחק בזה:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה ובכורו כו' ונותנים עליו כו'. </b>תימה מדוע שינה באלו למיתני בלשון יחיד. ובתמורה הובאה משנה זו (אך בשינוי לשון ממה שהיא לפנינו) ואיתא שם ובכורן כו' בל"ר ועמש"כ שם בס"ד. ואולי י"ל דאילו היה אומר בכורן ה"א דהיינו בכור של שניהם יחד ומטעם דשותפות כהן פוטר אפי' חלקו של ישראל מלתתו לכהן וכדאשכחן לענין מתנות בפ' הזרוע (קלב) במשנה. ובמשניות קטן ד"א הגי' ובכורו ונותנים עליהם וגי' זו ישרה לפמש"כ. ומה שהקשה בתור"ע על פי' רש"י שפירש אפי' בזמן הבית מש"ס דתמורה ע"ש. נ"ל דלק"מ דהתם איירינן אליבא דר"נ שם ורש"י פי' כאן אליבא דרבא. ולכן גם מה שהביא בשם הק"ע להקשות על רש"י משום לאו דבל תאחר. הנה לא עליו תלונתו כי על רב משרשיא שם דקאמר אלא בזמן שבהמ"ק קיים כו' ע"ש ותבין:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה וא"מ למתים כתבו התוס' תימה כו'. </b>לחומר התימה הנלע"ד לומר דלר"י בב"ק (פח) דעבד לא מיקרי אח. אינו לוקה על שום עבירה דגבי מלקות כתיב ונקלה אחיך. והא דפריך בב"ק שם אלא מעתה זוממי עבד לא יהרגו לא כפי' רש"י שם. דההיא ע"כ אתיא דלא כר"י דקתני שם דעבד לוקה אלא כפי' התוס' שם ועמש"כ שם. ולכן לא תני הכא וא"ס את המ' דלא הוה רבותא כ"כ דהרי העבד לאו בר מלקות הוא בשום מקום. ואתיא מתניתין כר"י. ומה שהקשה המהרש"א לדעתי אין כאן קושיא כלל. דנ"ל דאין כופין עד שיהיו בני כ' כדאיתא בשו"ע אה"ע סי' א' בראשו. ובזה שוב אין אנו צריכין למאי דאוקי התוס' בגיטין (מב) להא דיום של רבו לרבו ביתומים קטנים כו' או בחצי' שפחה. ומיושב נמי קושיית הט"א בספ"ג דר"ה בהא דחציו עבד וחציו ב"ח ע"ש. אך לפ"ז יקשה לכאורה מאי פריך הגמרא שחררו אי בעי כו' ואמאי לישא שפחה אינו יכול כו'. דלמא מיירי בשלא הגיעו עדיין לבני כ'. וי"ל דהא קי"ל בב"ב (קנו) דלמכור בנכסי אביו עד שיהא בן כ'. ועבדים י"ל דהוו כקרקעות לענין זה. ואם לא הגיעו עדיין לבני כ' איך יכולין לשחרר. אבל שם מסקינן דמתנתו מתנה ואכמ"ל. והתוי"ט הוסיף ע"ד התוס' אבל ואין חולקין בקדשי המקדש לא חשש למיתני ברישא כו'. לכאורה ברישא ודאי הדין שחולקין להם חלק אחד בחזה ושוק ודומיהן שנאכלים לעבדי כהנים עי' לקמן תד"ה ואין חולקין. אבל לפ"ז אפי' בשחררו זא"ז מדוע לא יחלקו בעורות אלא דגזרו אטו חזה ושוק. ה"נ איכא למגזר אטו קדשי קדשים:
+<b>שם ד"ה ואין מוציאין. </b>או ישהו את קרבנם כו'. ולא הבנתי דזה אפי' ישראל ודאי רשאי ואי משום בל תאחר אפי' אינהו נמי ועי' לקמן בד"ה ובכורו ובתור"ע. והתוס' לא העתיקו האי או ישהו כו':
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה בשמאל כו' ור"א מכשיר. </b>צ"ל אליעזר בי' וכן לקמן בגמרא ופירש"י:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב ד"ה החרש כו' במקום שיש אח כשר. </b>וכ"כ רש"י והתוי"ט כתב עליו וליתא דאפי' אין כאן אח אלא הוא אינה נפטרת בחליצתו. ול"נ דדעת רש"י דאם אין כאן אח אחר לחלוץ רשאי החרש לייבמה אחר חליצתו דכיון דאין לה תקנה אחרת ל"ג רבנן. לכן כתב דהא דקתני פסולה דקי"ל דכ"מ דתני פסולה פוסלת היינו דוקא ביש אח אחר לחלוץ. וכן חרשת מיירי שיש לה צרה לחלוץ. אבל בלית לה מותרת להתייבם אח"כ כנ"ל נכון ולדינא ג"כ:
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ר"ש כו' כ"כ רש"י וכתבו התוס' כו'. </b>ולע"ד נראה דשפיר גרסינן בשנים ואתו לאפוקי דבשלשה ונמצא אחד מהם קרוב או פסול מודו לת"ק דהא לדידהו הא דבעו שנים אינן אלא לשום עדות כמש"כ התוס' שם ובעדות קי"ל דאם נמצא אחד מהם קרוב א"פ כולה בטלין (בפ"א דמכות). אך התוס' בסנהדרין (מא ב) בד"ה כמאן כתבו דלר"ש בנמצא א' מהן קרוב א"פ תתקיים העדות בשאר. ולפ"ז נדחו דברי הרב המגיה בפט"ז מהלכות עדות בשם המל"מ להוכיח מפירש"י בד"ה חלצה בשנים שכ' ונמצא א' מהן קרוב דהדר הוו להו שנים דבדיינים ל"א נמצא כו' כולן פסולין. דהנך רואה דגם לר"ש ולריו"ח דאינן אלא משום עדים מוכח מדבריו דמכשרי בנמצא כו':
+
+Chapter 13
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה ר' אליעזר אומר אמ"ק כלום. </b>כצ"ל בי' וכן הגי' ברי"ף ורא"ש וכ"נ מהברייתא בגמ':
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה וכן שתי חרשות. </b>ק"ל מדוע לא באר כאן דין דאחת קטנה ואחת חרשת כמו להלן במשניות דמי שהיה נשוי (קי קיא). אולם מצינו הרבה דינים דשייר במשנה ותני בברייתא וכן נידון זה תני בברייתא לקמן (קיא) ע"ש. ואני מסתפק אם נפלה קטנה או חרשת והן מהשניות ליבום אי נימא דאתי איסור ערוה דרבנן ומפקע זיקה דרבנן דומיא דאמרינן בנדה (מז) אתי דמוע דרבנן ומפקע חלה דרבנן. וממתניתין דלפנינו אין ראיה דאתי איסור אח"א דרבנן ומפקע זיקה דרבנן דשם תרוייהו חד שמא נינהו ואיכא למימר ממ"נ. וכן ליכא למיפשט להיפך מרפ"ג איסור מצוה ואיסור ק' חולצת ולא מתייבמת. אלמא דל"א דלידחי א"מ דדבריהם את איסור אחות זקוקה דג"כ אינו אלא מדבריהם דהתם ע"כ זקוקה היא גם עתה מה"ת וא"נ לשוק בלא חליצה ועמש"כ לעיל (קח ב):
+<b>שם ר' אליעזר א' מלמדין כו'. </b>והוגה בגליון צ"ל אלעזר ושבוש הוא עי' לקמן (קיא ב') ברש"י במשנה ד"ה ר"א ובפירושו בגמרא דשם:
+<b>שם רג"א כו' תמתין עד שתגדיל ופרש"י תמתין הקטנה אצלו כו' ור"ל תמתין מלהבעל לו. </b>עי' תוספות לעיל (יח) ומש"כ התוי"ט ומיהו בגמרא איפלגו אי בעינן שבעל אי לא כו' עבדי בה לחומרא כו'. לכאורה קשה לפ"ז מש"כ הרע"ב במ"ב דבלא בעל ל"ח שמא נשרו הא הוה ספיקא דאורייתא דלמא גדלו קידושין בהדה וי"ל משום דהוה ס"ס שמא לא גדלו בהדה ואת"ל גדלו דלמא לא הביאה עדיין שערות ועי' בב"ש סי' קנ"ה סקל"ב:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה אי לו כו' כתב נ"י כדכתיב אי לך ארץ. </b>וכ"ע ועדיפא הל"ל כדכתיב ואילו האחד שיפול כו' פשוט דהתם איכא לפרושי שהוא לשון אם כמו ואלו חיה אלף שנים ואלו לעבדים ולשפחות נמכרנו. וכן פירש שם רש"י והתרגום:
+
+Chapter 14
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה כשם. </b>וכן פקח בחרשת ברמיה כנס כו'. וכ"כ רש"י. לכאורה לא היה צריך לזה דאפי' נתחרשה אח"כ יוצאה כדלקמן. וטע"ז ל"נ אלא לריב"נ וכדמסקינן בדעתיה לקמן (קיג ב). אבל נראה דאף לרבנן הוצרך לזה משום דמתניתין לא מחלקת כאן בנתחרש אח"כ כדמחלקת בסיפא בפקח שנשא פקחת ע"כ דאף בכה"ג יוציא ובזה שפיר נצרך טעם רש"י:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב ד"ה כונס וא"מ לעולם. </b>דלא אתי גיטא דידיה ומפקע זיקת כו' כ"כ רש"י. וכ"ה לשון רש"י בגיטין (ע"א) דגט דידי' לא מפקע זיקה דאורייתא. נ"ל בדעתו ז"ל דחרש שייבם אינה כא"א גמורה אע"ג דמה"ת זקוקה לו והבא על יבמתו בין בשוגג כו' קנאה מ"מ הא בעינן כוונה לשום ביאה כדאיתא שם בגמרא והוא לאו בר כוונה הוא כלל. וכמו בן ט' שנים ויום אחד (עמש"כ לעיל (נא ב) בתד"ה או ביאת). ולפ"ז היה גט שלו מועיל לנשואיו דכשם שכנס ברמיזה כו' רק דעדיין נשאר עליה זיקת יבמין כיון דלא קנאה לגמרי בביאתו כנ"ל נכון והתוי"ט ל"ד בזה במחכ"ת:
+
+Chapter 15
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה עד אומר מת ושנים אומרים לא מת אע"פ שנשאת תצא. </b>וכתב התוי"ט בשם הכ"מ כיון שנשאת ועבדא איסורא כו'. דברים אלו אין להם שחר דהא כאן תצא מדינא ולא משום קנסא:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה עד אומר כו' ושנים כו' ועוד דאוקי תרי להדי תרי כו'. </b>תמוה דבתרי ותרי אם נשאת לאחד מעדיה והיא אומרת ברי לי בניסת ואח"כ באו עדים לכ"ע לא תצא ובבאו עדים ואח"כ ניסת הוא פלוגתת רמב"י ורבנן לעיל (פח ב) והכא בכל ענין תצא לכ"ע. ומש"כ עוד ואשמועינן הואיל כו' הוא העתק לשון הרע"ב וכוונתם פשוטה. והתור"ע שלא הבינם הוא לפלא:
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתוי"ט ד"ה לא תנשא ומדלא קתני ואם נשאת תצא כדקתני לעיל כו' דקדק הרמב"ם כו'. </b>הן בדינא דלעיל דתני וזו שאומרת ל"מ ל"ת. האם תאמר ג"כ דאם נשאת ל"ת הלא שויתה אנפשה חד"א. והא דאיצטריך לאשמעינן לעיל אע"פ שנשאת תצא התם הוא דאיצטריך לומר דאע"ג דכבר הימנוהו כתרי וה"א דהוי כתרי ותרי דאם נשאת ל"ת כמש"כ שם קמ"ל. ועוד דלא תימא דתרי פסולי עדות שבאו אח"כ אינן אלא כאחד ולאותו שהעיד ראשון שמת כבר האמינוהו כתרי כשרים והוה כשנים אומרים מת וא' אומר ל"מ דתנשא לכתחלה קמ"ל דאפי' דיעבד תצא:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה ומניח כתובה ביניהן. </b>עתוי"ט ד"ה ומניח הב' דמשמע מדבריו דהקושיא בב"מ שם הוא מן לא יטול. אבל ע"ש דנראה דהקושיא הוא מואם נטל לא יחזיר עי' בפי' התוס' שם (כה ב) וכ"נ שהבין כן המהרש"א שם (בדף לז):
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה מת בני ואח"כ מת בעלי אינה נאמנת. </b>לכאורה מ"ש דנאמנת לומר מת בעלה ותתייבם כדבר"פ ועי' לעיל (צד) בתד"ה כי תיבעי הא' מה שיישבו בזה. ונ"ל להוסיף טוב טעם דדוקא היכא דמתקלקלה אח"כ בסופה על בעלה הוא דהימנוה אבל הכא איכא למימר דזה אמת שמת בעלה וא"כ תו לא מתקלקלא גביה כיון שכבר מת:
+
+Chapter 16
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה לא תנשא ולא תתייבם עד כו'. </b>לכאורה נראה כשהיתה צרתה מעוברת כשיצתה (דאיתרע בזה חזקת יבום) מותרת להנשא לר' יהושע דסיפא עי' מהרש"א לקמן (ע"ב) בתד"ה סיפא. וכ"נ מתד"ה ר"מ היא דמפרשי לרישא דוקא ביצאה ריקנית דאלת"ה דלמא להכי אפקה מדרבנן משום מעוברת דל"צ תו למעשה וכן לעיל (לו) מתרצינן לברייתא אליבא דר"ל וא"ת הלך אחר רוב נשים כו' ע"ש. וזה יש לדחות דדלמא אתיא כרבנן דר"מ והפוסקים לא דברו כלום מזה:
+<b>שם יצתה מלאה חוששת. </b>עי' תוס' ונ"י שנדחקו מדוע לא נאמר בה סמוך מיעוטא דמפילות כו'. ול"נ מדקדוק לשון מלאה ולא תני מעוברת כלשונו בכ"מ דבא להורות שנמלאו ימיה ללדת. ובברכות (ה ב) ארנב"י אף אין אשתו מפלת נפלים מדכתיב תמלא בטנם. ולכאורה קצת סתירה לדברי מנדה (כט) דנקט ג"כ שיצאת מלאה ואפ"ה אמר דיש מיעוט שיולדת דבר שאינו פוטר בבכורה אבל י"ל (ובזה לא נצטרך למש"כ התוס' שם בד"ה וזו) דכיון שכבר מלאו ימיה בפנינו ה"ל לטנף טרם יציאתה ונכון בעז"ה. שוב מצאתי בנו"ב מ"ח חלק יו"ד סי' ר"ז שהשואל רצה זה להלום בדברי הנ"י. ואגב ראיתי שם בדברי הנו"ב עצמו מש"כ בכוונת הנ"י וז"ל דע"פ הסברא ה"ל להתיר בעוד עדיין לא כלו חדשי העבור מטעם ס"ס כו' אלא כו' ע"ש. והוא תמוה מאד דהלא אם בעלה מת קודם כלות חדשי העיבור ודאי מותרת לשוק עולמית מטעם שהולד יהיה אחיו שלא היה בעולמו:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה היא צרתה כו' דצרתה מיותר הוא. </b>נראה דמלת היא דייק שמיותרת:
+<b>שם בסה"ד דמילתא דפשיטא היא כיון דלא היה בעלה עמה. </b>ואני אומר דצריכה וצריכה דל"ח דשמא מעוברת היתה בשעה שהלך בעלה ממנה אלא שלא הוכר עוברה עדיין:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה. לזו עדים כו'. </b>הן לדעת ר"ש ורבא לעיל (צד) דע"א נאמן ביבמה צ"ל דעדים ל"ד ועתוי"ט. ותדע דהא קתני נמי לזו בנים. וכן ומתו היבמין לשון רבים דע"כ לאו דוקא:
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוס' רע"א אות ק"ל בסה"ד וכן בב"ר כו' אלא עד ג"י. </b>נ"ב עי' שו"ת מהרי"ט חלק אה"ע סי' קל"ט וב' ובח"ב סי' ל"ה:
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ששלשלוהו בסופו אבל לא מצאתי שם כלום. </b>נ"ב עי' בהגהות מוהרי"ב שם בפ' הנזקין בגליון וכ"מ בש"ל שהעיר שהוא בתוס' ישנים בפ"ק דעירובין דף ז':
+<b>שם בד"ה מן הארכובה וכו'. </b>ולא מצאתי כדבריו גם בספרו ב"י וכו'. נ"ב עי' בקונטרס עיגונא דאיתתא למוהרח"ש שהעיר כן בדף ס"ג ב' וע"ש:
+
+Mishnah 5
+
+<b>בסד"ה הרי אנו הולכים כו' (גמרא) ובגליון צ"ל תוספות. </b>[נ"ב כן הגיה הב"ד ובאמת בנוסחאות הישנות נדפס כן בגמרא ואך עפ"י הגהת הרש"ל בח"ש השמיטו בגמרות שלפנינו. הגרמ"ש]:
+
+Mishnah 6
+
+<b>תוי"ט ד"ה בת קול. </b>דהלכה שאין משגיחין בבת קול בכל דוכתא כמו שכתבו התוס'. שגה במחכ"ת דהתוס' לא כתבו כן אלא אליבא דרבי יהושע אבל אנן לא קיימא לן הכי דהא קי"ל דהלכה כבית הלל לאחר ב"ק ע"ש:
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתו"ח ד"ה אר"ע כו' וקשה כו' אלא נ"ל כו' ודבריו תמוהים דאז העיד דכאשר ירד לעבר השנה בזמן קדום מצא לנחמיה כו'. </b>ובאותו הזמן לא היו החכמים הנזכרים בא"י. והרי גם לדבריו צ"ל דההיא דברכות היה בעת שלא היו בא"י:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nashim/Rashash on Mishnah Yevamot/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nashim/Rashash on Mishnah Yevamot/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..1ddc3ab6745e535534be6b6feb0c842afa75c15e
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nashim/Rashash on Mishnah Yevamot/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,520 @@
+Rashash on Mishnah Yevamot
+רש״ש על משנה יבמות
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Mishnah_Yevamot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה יבמות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ובת בתו ובת בנו כו' ונראה לי טעמא כו'. </b>ולפמש"כ הש"א בתשובה כ"ט בישוב הסוגיא דר"פ ד' מיתות לדעת הראב"ד דליכא דלא אקדים קרא משום קפידא לא חש התנא למינקט סדרא דקרא (ע"ש א"ש גם כאן) ולתירוצו יקשה למה אקדים קרא בת בנה לבת בתה (וכן התנא) דהא בתה כתיבא התם וי"ל משום דכבר הפסיק אחר בתה בתיבות לא תגלה. וגי' הרי"ף והרא"ש בת בתה ג"כ קודם לבת בנה ואכמ"ל:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ברע"ב ד"ה שש עריות כו' ורמב"ם פי' אם נשאו בעבירה לאחיו כו'. </b>ותמוה דהא אמו דהיינו אנוסת אביו כדאיתא לעיל (י) אפי' לר' יהודה קדושין תופסין בה לאחיו וא"כ תפטור צרתה וכדא"ל רבינא לר"א שם לר"י נמי מ"ל דאי עבר ונסיב ובתוס' שם ד"ה לר"י הוכיחו שפיר דע"כ מתניתין סברה דלא כר"ע דאמר א"ק תופסין בח"ל והיה אפשר לומר דהרמב"ם ס"ל כמ"ש הרשב"א דלוי דאקשי לרבי ליתני אמו אנוסת אביו ס"ל דאמו דקתני בשש עריות היינו נשואת אביו וכן ס"ל להנהו דלעיל דתירצו לדרבי מלבד רב אשי והרמב"ם מפרש ג"כ דלא כר"א אבל במשנה דלעיל כתב בעצמו דמתניתין סברה כר"י וסיים שם שהיא לסברתו במדרגת אשת אב וצע"ג:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה עשה בה מאמר. </b>דסיפא לא איצטריך דמרישא שמעינן לה. מבבא דרישא לחוד לא שמעינן לה דהא ר"ש ברישא מודה והכא פליג וס"ל דשניה מתייבמת ממ"נ כמבואר לקמן (יט ב) אלא כוונתם מבבא דרישא ומרישא דבבא דסיפא:
+
+Mishnah 3
+
+<b>כל שאיסורה איסור ערוה כו' </b>כצ"ל וכ"נ להדיא מתד"ה לאתויי וכ"מ בגמרא שם וכן העתיק רש"י לעיל (ט) ד"ה והרי:
+<b>שם איסור מצוה כו' חולצת ול"מ. </b>בס' חוסן ישועות בר"מ האריך להוכיח דצרת א"מ ג"כ ל"מ והוא נגד גדולי הפוסקים עמודי הוראה וגם נגד מס' ד"א ומה שדחה ראיית היש"ש ממתניתין דלפנינו מדלא תני גבי א"מ שאיסורה כמו גבי ערוה שפי' התוס' דהיינו הצרה משמע דאיירי דוקא בא"מ עצמה אבל צרתה מתייבמת ג"כ והרב הנזכר כ' דתיבת שאיסורה מושך עצמו ואחר עמו ע"ש ותמוה דלפ"ז גם איסור קדושה דהיינו ח"ל אסורה הצרה להתייבם וזה ודאי אינו דלכ"ע ח"ל צרתן מתייבמת כמש"כ המחבר בעצמו ומה שהביא המחבר ראיה לשיטתו מהתוספתא דאיתא שם דבאשה שיש בה קדושין צרותיהן חול"מ ופי' הוא דהכוונה על שניות דח"ל הצרות מתייבמות ג"כ פירושו דוחק גדול אבל נראה יותר גי' הגר"א ז"ל בא"ע סי' קע"ד סק"ב צרותיהן חולצות או מתייבמות וגירסתו זאת נעלמה ג"כ מהמחבר פי' החדש על התוספתא ומה שהביא עוד מהתוספתא גבי מתניתין דשש עריות חמורות דקתני נשאו לאחיו שלא בעבירה צרותיהן פטורות ופי' דהכוונה הוא על שניות דקדושין תופסין בהן ופטורות מן היבום דא ודאי טעותא היא. חדא היאך קרי להו שלא בעבירה וזאת שנית דלשון פטורות משמע אף מן החליצה ובירושלמי הלכה א' וה' מייתי לה להדיא פטורות מן החליצה ומן היבום אבל נעלם ממנו שבירושלמי שם הלכה א' מסיים אחריה ומכולן אין לך אלא אמו אנוסת אביו כו' ע"ש. ומה שהקשה מ"ש מהא דאסור בצרת קרובת חלוצתו (ה"ל להקשות ג"כ מצרת אחות זקוקתו דפשיטא ליה להש"ס לקמן (כז) דאסורה ואפי' לתירוצא דר"ח שם מדמקשה שם אדר"א בר ממל א"ה יבומי נמי כו' משמע דלר"א ניחא וכ"נ מפרש"י שם ברה"ע וכן מתד"ה אחריו ודלא כדמשמע קצת מפרש"י שם דלר"א מותרת אפי' להתייבם וכמו שהעירותי שם בדבריו ע"ש. ומצאתי להרשב"א שהעיר עליו בזה) לק"מ דאנן דוקא בשניות אמרינן דצרותיהן מותרות ואחות חלוצה (וזקוקה) אינן בכללן דהרי לא חשבן בהדי שניות לקמן וכי פריך שם (כא ב) מאי שייר כו' לא משני דשייר אותן וכן מר בריה דרבינא דעמד למנין שם לא הכניסן במנין. ואין דנין דברי סופרים מד"ס (ידים פ"ג משנה ב) וראיה דקרובת חלוצתו חמירא משניה דהא מבואר בר"פ ד' אחין דקרובת חלוצתו אי חלץ לה מיקריא חליצה פסולה ואינה פוטרת צרתה ובשניה תניא לקמן (בע"ב) דבחליצתה נפטרה צרתה ועי' לקמן (כו ב) תד"ה חליצה ונ"ל ראיה דצרת שניה מתייבמת מהא דלקמן (צו ב) במשנה וכפי פי' התוס' (בדף לב) בד"ה מדרבנן ע"ש. וענ"ל ראיה מהא דפריך לקמן (ר"ד כט) אחותה מא"ל ע"ש וא"ת דגזרו בצרת שניה אטו צרת ערוה נימא נמי דגזרינן אחות שניה אטו אחות ערוה אלא ודאי דל"ג אלא על השניה עצמה משום ערוה אבל לא על צרתה וה"נ על אחותה לא ה"ל למיגזר ולכן פריך שפיר:
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה איסור קדושה כו' וקרי להו איסור קדושה דכתיב קדושים יהיו לאלהיהם. </b>ק"ל הא לפי המסקנא לקמן לא קאי קדושים יהיו על איסור אלמנה לכ"ג וכמש"כ התוס' בב"מ (ל) ד"ה הא דלא קאי רק אמאי דכתוב באותה פרשה ולדעת רש"י לקמן (פד) ד"ה והא כוליה לא קאי נמי על גרושה לכהן הדיוט והתוס' שם חלקו עליו וכשיטתם בב"מ דקאי על כל הכתוב באותה פרשה. ונ"ל ראיה לשיטת התוס' מלקמן (בע"ב) אלא א"ר גזירה אלמנה מהא"ר כו' ממזרת כו' מא"ל ולא פריך מגרושה כו' לכ"ה דאף מן הנשואין דנעשה חללה ג"כ וחלה על איסור גרושה כדאיתא קדושין (עז ב) מ"מ עשה דיבום דחי להו כדמשמע בתוס' פסחים (מז ב) ד"ה כתישה וכמו שהערותי שם. אולם יש לחלק דשם א"ע על הב' לאוין בב"א אבל הכא כשיבא עליה יהיה עובר על הב' לאוין דגרושה וחללה בב"א. ונ"ל דע"כ לא כתבו התוס' שם אלא לרבה (דאזלא הסוגיא שם אליבי') דס"ל אין חילוק מלאכות ליו"ט ולכן לא נחשבו אלא ללאו אחד ועמש"כ בזה בנזיר (מא ב) בתד"ה ואי כתב בס"ד ועי' בתוי"ט. ואנכי תמה על הפוסקים שלא הביאו מחלוקת רש"י והתוס' בהא דגרושה כו' לכ"ה אי קאי עלייהו הא דקדושים יהיו (בא"ע סי' קע"ד) דנ"מ לענין אם בעלו קנו או לא:
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ומן הנכרית כו' וכתב עליו המגיד ויש מפרש בדרך אחרת כו' ואומר אני כו'. </b>נראה שהבין כוונתו על הלמוד האחר שבגמרא שם ובמחכ"ת שגה בזה דפשוט דכוונתו על הפירושים האחרים שנאמרו בלמוד הזה דכי יסיר שהרמב"ם נראה שמפרש כפי' הר"ת השני שבתוס' שם ויש עוד פירושו הראשון ופרש"י:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>תוי"ט ד"ה מיאנה כו' </b>והיה נראה להגיה דז"ש דקי"ל צ"ל דקמ"ל אבל לשון משום לא דייק לפום כך. אם נגיה דס"ל תחת דקי"ל יהיה מדויק גם מלת משום:
+<b>בא"ד וכתב ב"י כו' לא ששנים מעידין כן אלא כלומר כו' </b>נעלם מכת"ה שכ"כ התוס' בכתובות (כב ב) ד"ה כגון וגם הב"י כיון עליהם כמו שנראה מדבריו עי' בו:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה וכולן מותרות כו' ואפילו בעד המשיאה כו'. </b>וכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש זהו טעם רש"י בשבת (קמה ע"ב) בהאמנת ע"א לעדות אשה אבל התוי"ט עצמו לקמן רפ"י דחה טע"ז בשם הנ"י ועמש"כ בשבת שם:
+<b>שם בתורע"ק אות כ"ז על הרע"ב ד"ה בנדר. </b>מזה מוכח כו' תה"ד סי' רע"ט. נ"ב הביאו היש"ש כאן:
+<b>שם אות כ"ח בד"ה מדברי התוס' בסוגין משמע כו' </b>[נ"ב כ"כ הריטב"א כאן ע"ש ובחי' הרמב"ן ועיין באחרונים אה"ע סי' י"ב סעי' א' (וכן הרא"ש בפסקיו כתב רק על חכם וכ"כ בפירוש בתוספותיו). מהגרמ"ש]:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה ר' אליעזר אומר בש"א כו'. </b>נראה דצ"ל אלעזר בל"י עי' לקמן (כח) מדסיפא ר' אלעזר כו'. וכן בעדיות פ"ה מ"ד וה' נפל ט"ס זה כ"מ שם דבתחלה סדר מה שאמר ר' יהודה מקולי ב"ש ואח"כ דר' יוסי ואח"כ דר"ש (כהנ"א כדמוכח פ"ג דידים מ"ה) ואח"כ דר"א וע"כ הוא ר' אלעזר בן שמוע שהיו כולן חברים משא"כ ר' אליעזר שהיה בדור שלישי לפניהם והסה"ד ל"ד בזה:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה רא"א כו' ופירש"י כו' ובכה"ג אמרינן בפרק דלעיל קדמו וכנסו כו'. </b>משם אין ראיה דהתם השתא ודאי אינה אסורה לו דלאו אשת אחיו היא וכמו שפרש"י התם אבל הכא גם עתה בספק איסור עומדת. אולם זה ידעינן מסברא דמשום ספק זה אין מוציאין מידו בדיעבד כדאמרי' שם ואפי' שניהם כהנים ומשום קנסא ל"מ מידו כיון דא"ל דבהתירא נסיב היינו ראשונה כמו דהתם אמרי' נמי כל חד וחד אימור דידיה קא מיתרמי ליה ועמש"כ שם. אח"ז מצאתי בתור"ע שהעלה דברי רש"י בצע"ג ולעד"נ כמש"כ:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה או אשה ובתה דהני שכיחי טפי כו' מבתו ובת בתו כו' וה"ה לכל העריות. </b>הן רבים מתקשים בהבנת דבריו ונ"ל כוונתו דהוא ז"ל סובר בטעמא דר"ש דס"ל זיקה דאורייתא כמש"כ בסמוך דל"ת כו' דוקא כו' ובשאר עריות מודה דא"ז אלא מדרבנן מוכח להדיא דקמ"ל דזיקה דאורייתא בכל העריות וכ"כ לקמן במ"ז בדבור היתה אחת איסור מצוה וכ"כ הנ"י בטעמא דר"ש דס"ל דמדאורייתא זיקה ככנוסה דמיא כו' ע"ש ולהכי לר"ש אם היתה בתו נשאת לאחיו ולאח השני נכרית ומת הנשוי בתו תחלה ונמצאת זקוקה להנשוי נכרית לבדו ונעשית הנכרית צרת בתו בזיקה ואח"כ מת הנשוי נכרית אשתו פטורה אף מן החליצה דהויא צרת בתו בזיקה וזיקה דאורייתא לר"ש אבל באמת דברי הנ"י ודבריו דחויים במחכת"ה דזוהי סברת ר' אושעיא לעיל (יח ב) דס"ל לר"ש דזיקה דאורייתא אבל הרי איתותב שם ולמסקנא ס"ל לר"ש אין זיקה כלל לפי' הא' בתוס' שם (יט ב) ד"ה ר"ש:
+<b>שם ד"ה איסור מצוה כו'. </b>ולא אתי למישרא אחות זקוקה דעלמא. ר"ל לייבם ובנפלו לפני אח אחד מיירי כנ"פ בכוונת לשונו שהוא לשון רש"י והמהרש"א השיא דברי רש"י לכוונה אחרת רחוקה והתור"ע הגיה בדברי התי"ט לל"צ:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה בסיפא עשה בה מאמר ומת נכרית חול"מ. </b>לכאורה תיבת נכרית מיותרת דהא בה קיימינן וכה"ג הקשו התוס' לעיל (יח) ד"ה מיאנה על פרש"י דשם. ונ"ל דהתנא רמז לנו בזה דאם להנשוי נכרית עוד אשה אחרת יחלוץ לה ולא לבעלת המאמר משום דהיא נראה כצרת ערוה עי' (כו ב) תד"ה חליצה פסולה ובזה יש ליישב ג"כ קושיית המהרש"א. ודע דלפי דמסקינן לקמן (בע"ב) לרבא ה"ה אע"ג דל"ע בה מאמר חול"מ (ודברי הנ"י בכאן תמוהים) ולא נקט מאמר אלא לאפוקי מב"ש ותמיהני על התוס' (יח) ד"ה והאי דמשמע מדבריהם דלא נשנית מאמר אלא ב"פ. ואולי משום דמעיקרא שייר התנא משנה דלעיל כדאמרי' בגמרא וא"כ לא נשנית מאמר רק פעמים ולמש"כ בתחלה יתיישב גם זה:
+<b>שם בתור"ע אות ל"ז תמה על תמיהתם מדבריהם לעיל (יח) ע"ש. </b>ולי אין כאן תימה כלל דמ"מ יקשה לר"נ זאת אומרת דקאמר דדלמא מסברא ל"א דיש זיקה וא"כ מתניתין אתי לאפוקי מב"ש:
+
+Mishnah 7
+
+<b>תוי"ט ד"ה גירש א' כו' וכתבו התוס' וא"ת כו' אבל כשהוא חי לא ע"כ. </b>נ"ל דהתוס' ס"ל דגם לר"א אסורה אפי' לא ייבם המגרש (ודלא כרש"י) וכדמסקינן לרבא לקמן בלא גירש דאף דלא כנסה אסורה אלא דר"א לפום פשטא דמתניתין דמשמע כר' ירמיה הוסיף לאסור אף בגירשה ועי' מהרש"ל ודלא כהמהרש"א. וטעם רש"י נראה משום דס"ל דבלא כנס אין סברא לאסור רק לדברי רבא ההכרח לומר כן אבל לר"א דאין הכרח הניח על הסברא וכיון דהלכה כרבא א"כ אסורה אף בלא כנס והתוי"ט ל"ד במש"כ דדעת רש"י דוקא בכנס ועי' בהגר"א סי' קע"ה ס"ק י"ח:
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>בתורע"ק אות ל"ט אע"ג דאין אשה מתעברת מב"ר. </b>לכאורה תמוה מאין לו להש"ס דמיירי בבתולות. אח"ז מצאתי להתשב"ץ קטן סי' תנ"ג שעמד בזה ולגי' ר"ת י"ל דהקושיא היא לפי אוקימתא דשופעת והיינו מתוך ג' עד לאחר י"ב וא"כ ודאי לא נבעלו בנדתן. אך לפ"ז אין הכרח לאוקמה כר"א עי' תד"ה באיסור ב"א וא"כ מאי פריך כ"כ בפשיטות ל"ב הויין עפרש"י וראיתי בהגהת הגר"א ז"ל שמחק מן מלת אלא כו' עד א"ל רבא כו' וכוון למש"כ ואין לומר דהקושיא היא מאי איריא דקתני סיפא ואם היו קטנות כו' ליפלוג וליתני בגדולות גופייהו דאם היו בתולות מותרות דע"ז לא משני שפיר:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה הכונס כו'. </b>יוציא כו' ספק כו' יוציא ז"פ דיוציא הא' בלא גט והב' הוא בגט וכל חד מתפרש לפי ענינו ולכן דקדק רש"י לפרש לקמן (לו ב) על הא דתנא משום ר"א יוציא בגט דמלת בגט מורה דל"צ חליצה אבל מ"מ לא ה"ל לפרש נגד ההלכה דקי"ל כר"ל ואליביה נפרש דקמ"ל דבעיא גט ג"כ ולא סגי בחליצה לבדה אף דביאת מעוברת לש"ב וכמש"כ רש"י לקמן בגמרא ד"ה דלא סגי וי"ל פרש"י אף אליבא דר"ל משום דלר"א נראה אף דנמצאת שאינה מעוברת כיון דנכנס לס' אשת אח לייבם בתוך ג"ח (דבהכי איירי מתניתין כמש"כ התוס') יוציא ובזה סגי בגט לבד כמש"כ התוס' לקמן ד"ה ונמצאת ועוד דדיעבד כו' וה"ה ביבום וכמו שפסק המחבר בשו"ע ר"ס קס"ד:
+<b>שם בתורע"א אות מ"ו </b>הקשה דמשכחת לה דהוכר ואפ"ה יהא ספק כגון דיבמה לסוף כ' יום והוכר אחר ב' חדשים ועשרה ימים וילדה אח"ז (ר"ל שהוכר) לששה חדשים דספק בן ט' לראשון והוכר לשליש ימיה דהיינו לג' חדשים או בן ז' לאחרון והוכר לשליש ז' דהיינו ב"ח ועשרה ימים. ותמוה דאם היה בן ז' לאחרון ונתעברה תיכף (דאל"כ לא היה ניכר בב"ח ועש"י) ה"ל ללדת אחר ההכרה לד"ח וכ' יום ואין לומר דכוונתו דדלמא אישתהי וכרבה תוספאה לקמן (פ ב) ז"א. חדא דהתוס' בנדה (לח) ד"ה שיפורא כתבו דא"ה כוותיה ועי' לקמן שם בדבריהם ובשבת (קלה) שנית כיון דפלוגתא דתנאי בזה תו ליכא לאקשויי אמתניתין דדלמא סברה כאידך ועמש"כ לקמן גמ' (מב) בד"ה ותמתין משהו בס"ד:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>בתוי"ט ד"ה שקידש כו' ונ"ל שכן היא סברת רש"י כו' ואי איתא כו'. </b>הן רש"י הוכרח לפרש כן דאם היה הטעם משום כניסה של עצמו א"כ אפי' באח אחד נמי ומדוע לא תני ברישא קדם וכנס א"מ מידו ועי' בב"ש ר"ס קע"ו אלא ודאי דוקא היכא דאיכא אח אחר דליפקע הזיקה ע"י (ואולי דמש"ה הוסיף רש"י תיבת למפרע ודו"ק וע"ש מש"כ במקומו) וכן התו' איירי נמי דוקא אם יש עוד אח אחר (ועמש"כ לקמן (צו) ראיה לזה) וכ"מ מדכתבו וא"צ להמתין מכלל דיש על מה להמתין (אולם גם בסה"ד גבי קידש בהיתר כתבו ג"כ הלשון דא"צ להמתין ושם ודאי אפי' אין שם אח אחר ואולי שם שיגרת לישן דהכא נקטי) ולפ"ז בדינא דסיפא דמתניתין מת יבם יוציא את אשתו כו' אפשר דגם התוס' מודים דאפי' בנשא נמי דינא הכי:
+
+Mishnah 10
+
+<b>במשנה אחד נשואות ואחד ארוסות. </b>בעירובין הגי' להיפך וכ"מ בגמרא לקמן (מב ב). ועי' תוס' כתובות (כ ב) סד"ה אחד ובש"מ:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה הארוסות שביהודה. </b>עי' במ"ה פ"ק דכתובות דלא כל שביהודה וכ"כ שם ביתר ביאור. ולכאורה יש לחלק בין איסורא לממונא דבאיסור איכא למימר דלא פלוג אבל מדחזינן בברייתא דרדופה לקמן בגמרא (מב ב) דר"י מתיר א"כ כש"כ בזה ושפיר דקדק:
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+<b>במשנה שמעון התימני שמעון בן עזאי כצ"ל </b>תרוויהון בלא מלת רבי בתחלה ומהראשון מחק גם הגרי"פ לעיל (מד):
+<b>שם בתוי"ט ד"ה שהוא בל"י. </b>גמ' דכתיב כו' כנף שראה אביו. נ"ל דראה הוא כינוי לתשמיש בלשון נקי וכן בלשון מקרא וראה את ערותה והיא תראה כו' (בפרשה קדושים) וכן דרשו בסנהדרין (ע) וירא חם כו' את ערות אביו שרבעו ע"ש ובב"ב (טו ב) דרשו דורו של איוב שטוף בזמה הי' שנאמר הן אתם כולכם חזיתם ולפי דכתיב כנף שהוא מלשון ולא יכנף עוד מוריך נקט לשון ראיה כדכתיב שם והיה עיניך רואות את מוריך:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתוי"ט ד"ה בין שני יבמין כו' ואצ"ל בב' יבמין לשתי יבמות דאיכא למ"ד כו' </b>הן לאותו מ"ד אף על החלוצה גופה האחין חייבין כרת וכן החולץ חייב על הצרה כרת רק בביאה לגי' הרי"ף והרא"ש לכ"ע הוא אינו עובר אלא בעשה על הצרה ולגי' התוס' גם הוא חייב כרת על הצרה לאותו מ"ד אבל שני יבמין ליבמה אחת איצטריך לאפוקי מב"ע לגי' לישנא בתרא דברש"י וע' בגמרא (נג סע"א):
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה הוא אנוס והיא לא אנוסה כו'. </b>הן לפי' התוס' ד"ה הבא באיכא למימר דרצון היינו למצוה (וגם לי"מ היינו דוקא היכא דתני תחלה שוגג ומזיד) א"ש דלא תני והיא ברצון אבל לפרש"י בעלמא דרצון היינו מזיד אלא נגד אונס שייך למיתני רצון יותר ה"ל למיתני הכא הוא אונס והיא ברצון וכן לקמן בגמרא בדתני דבר"ח לא תני אפי' שניהם ברצון:
+<b>שם תוי"ט ד"ה בין בשוגג בהיא שוגגת המ"ל כו'. </b>הנה אפי' במכוונים לשם מצוה יש למצוא שוגג. בו כגון שנפלו לו ב' יבמות מב' אחין ובא על אחת מהן וכסבור שהיא השניה. ובה כגון שיש לה ב' יבמין ונבעלה לא' מהם וכסבורה שהוא הב' [ול"נ שמשכחת לה שהיא לא ידעה שמת בעלה וסברה שהוא בעלה. ואמנם לא מצאתי עדיין הדין הלז מפורש אח"ז מצאתי ב"ה בנו"ב מ"ת אה"ע סי' קמ"ח שהאריך בזה. מהגרמ"ש]:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה ולא חלק כו' ולפיכך צ"ל עיון על הר"ב והרמב"ם בזה. </b>עי' רש"י דף נ"ו ע"ב ד"ה אשלא כדרכה. ועי' מהרש"א מש"כ בשיטתו ולכאורה קשה לפ"ד דל"ל ולקחה לרבות שלא כדרכה ביבמה כיון דכבר ילפינן ח"ל מעריות ושפחה הדר נילף יבמה ביאה ביאה מח"ל כדילפינן העראה לעיל. וי"ל דאה"נ ולקחה מבע"ל להא דלעיל (ח ב) לרבי כדא"ל ולרבנן כדא"ל ובזה ינצלו הרמב"ם והרע"ב מתמיהת התוי"ט ואדרבא דבריו תמוהין במש"כ דמדרי"ש לא שמעינן אלא לענין חיובא כו' אבל למצוה ולזכיה כו' דממ"נ דלשיטת רש"י ודאי ליתא כנ"ל ולשיטת התוס' כאן ד"ה וכן אפי' ח"ל לא ילפינן מהא דרי"ש. <b>[בתור"ע אות ס' ד"ה במל"מ מסתפק כו' </b>ונלע"ד ראי' מסוגיא דיבמות כו' נ"ב כבר קדמו בזה הב"מ והגר"א סי' קס"ב ובנו"ב מה"ת אה"ע סי' קמ"ח ע"ש. שם בסוף הדבור ובתשובה הארכתי נ"ב סי' צ"ד. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ברע"ב ד"ה או על הפסולות כו' פסלה לכהונה משום זונה וכ"כ רש"י. </b>נראה דלא קאי רק על אחת מכל העריות ויותר משמע כן בהרע"ב מדמסיק ואע"פ שאשת ישראל כו' והיא מן העריות אבל פסולי כהונה אינן נעשות אלא חללות כדכתיב אלמנה וגרושה כו' ולא יחלל כו' וכדדרשינן בקדושין (עז) זה שהיה כשר ונתחלל ועי' לקמן (נו ב) במשנה בפרש"י ובמהרש"א לעיל (טו ב) ובסנהדרין (נא) ובחייבי עשה דכהונה כגון בעולה לכ"ג פלוגתת ראב"י ורבנן לקמן (נט ב) בולד וה"ה בה ע"ש בגמרא (ס) טעם פלוגתתן ובחנם תמה התוי"ט על הרע"ב בכאן. וכן לקמן מ"ה שכ' הרע"ב ח"ע ומנה התוי"ט ג' ובתוכן בעולה לכה"ג דברי תימה הן:
+<b>שם בא"ד וגרושה כו' מיפסלא כו' מתרומה כו'. </b>וכ"כ רש"י ול"נ דנ"מ ג"כ דכהן לקי עלה משום חללה נמי דחללות הוי איסור מוסיף וכדאיתא בקדושין (עז):
+<b>שם בסוף המשנה אלא לענין העראה נקט כו' </b>וכ"כ רש"י לפי מאי דאמרינן לקמן (ט ב) לא קאי האי וכן רק משום שלא כדרכה בח"ל וכמש"כ התוס' כאן ד"ה ולא חלק אמנם על רש"י אין כאן קושיא שדרכו לפרש כפי הס"ד כמש"כ התוי"ט בכ"מ אבל על הרע"ב שנמשך אחריו יש תפיסה:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ברע"ב ד"ה ואינו מאכיל כו' וה"ה לעבדיו. </b>וכ"כ רש"י. משמע דראיית ר"י הוא מואינו מאכיל וכ"מ מדבריו לקמן בגמרא בד"ה ואינו מאכיל ולא מן פוסל (כאשר הבינוהו התוס') ואפי' לרבה דמפרש טעמו דעובר במעי זרה זר הוא ואת האם אפי' זרע זר מאכיל עי' תד"ה למאי נ"ל דר"ל כיון שהוא עדיין במעיה ה"ה כאחד מאבריה דעובר ירך אמו הוא ולא מתייחס אחר אביו כמו אם יולד ומה"ט נמי א"מ את אמו משום דלא נקרא עדיין זרע כהן. וכן הנ"י פי' במשנה דלקמן על הא דעובר אינו מאכיל דהטעם הוא דעובר במעי זרה זר הוא והוא כמו עבד שא"מ לקמן בס"פ ואמרינן שם בגמרא הטעם משום דכתיב האשה וילדיה כו' והיינו משום דהולד מתייחס אחריה (וכ"נ שהבין התוי"ט. ומה שתמה עליו בתור"ע מדברי התוס' תמוה שהרי התוי"ט בעצמו הרגיש בזה וכ' אח"כ ומיהו כו') ול"ד לממזר שמאכיל משום דעכ"פ זרעו הוא וכ"ז לא כמשמעות התוס' ונכון בס"ד:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה ד"ה ספק הביא ש"ש. </b>לעיל קאי לענין האירוסין כו' מצינו לפרש גם לענין לא מאכילין דקתני רישא ובכהן שנשא ישראלית. והרע"ב פי' דקאי אדלקמיה דחולצת ול"מ ע"ש והתוי"ט תמה דתתייבם ממ"נ כו'. ול"נ דנ"מ אם נולד אח אחר מיתתו וייבם השני את אשת הספק ומת אז היא (גם צרתה) חולצת ול"מ ובשם הרמב"ם הביא דאם חלץ ונפל הספק אם הביא ב"ש ע"ש. וק"ל דמאי איריא (בהא דול"מ) משום ספק הביא ב"ש אפי' קטן ודאי פוסל בחליצתו לסתמא דמתניתין לקמן (קד ב) ואולי דס"ל להרמב"ם דלר"מ (דסתמא דמתניתין שהזכרתי כוותיה) חליצת קטן א"פ אלא בתחלה כמאמרו דאיתא לקמן (צו) וכן גיטו משמע שם בתוס' ומהרש"א דא"פ אלא בתחלה והכא אשמעינן דאפי' עשה בה גדול מאמר חליצת הספק שלאחריו פוסל ודלא כתוס' שם ד"ה רמ"א:
+<b>שם בתוי"ט סד"ה ספק שהוא ב"ט כו'. </b>כגון דהשתא כו' אלא אזלינן בתר השתא כו'. מזה נ"ל ראיה ברורה לדעת הט"ז ביו"ד סי' שצ"ז דהא כאן מסייעה עוד חזקת כשרות האשה לחזקה קמייתא דידיה שהיה קטן אפ"ה מוקמינן ליה בדהשתא וע"ז לא יתכן שום דחייה מדחיות הנקה"כ שם ראיותיו רק דחייה הב' לראייה הא' דהט"ז יש להלום קצת בדוחק. אמנם ק"ל בדברי התוס' דמשמע דאם השתא עדיין בספיקו מתירין אותה לתרומה הא למחר וליומא אחרא יהיה ודאי בן ט' ואז נאמר דגם בשעת ביאה היה ב"ט ואשתכח דעבדא איסורא למפרע וכה"ג כתב הנ"ב בחלק א"ע סי' ל"א לסתור דברי הט"ז וי"ל דס"ל להתוס' דאזלינן בתר שעת מציאתן כדאיתא לקמן. אך ק"ל באם בא הספק אתמול על אשה אחת והיום על אחרת וזאת באה תיכף לב"ד והתירוה והראשונה תבא לב"ד אחר בזמן שהוא ודאי ב"ט יאסרוה ותיהוי כחוכא וטלולא אולם כה"ג מצינו רפ"ו דטהרות ע"ש ועמש"כ בגיטין (יז) עוד ע"ד הט"ז. ולכאורה תליא ד"ז בפלוגתת ר"א בן שמוע ורבנן שם בספ"ג ע"ש והר"ן שם ספ"ז כ' ג"כ כהט"ז דלא מוקמינן ליה בחזקת חי כיון דהשתא מת מקמי הכי נמי מספקינן ליה ע"ש:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה פצוע דכא כו' ונשיהן לא יאכלו. </b>בתור"ע הקשה דהא א"פ אלא בזר אצלה מעיקרא כדלעיל (סט) והכא שנעשה פ"ד לא הוי זר מעיקרא. לכאורה המ"ל דזה תלוי בפלוגתת ר"מ ור"י בכריתות (סד"ו ורד"ז) דלר"מ לא בעינן זר מעיקרא ואתיא סתם מתניתין כוותיה. אך בל"ז נ"ל דלק"מ מתרי טעמי חדא דהא אם היה נעשה פ"ד תיכף משנולד ה"ל זר מעיקרא ופוסל. לכן אף אם נעשה אחר שגדל פוסל דאין סברא לחלק משא"כ מחזיר גרושתו דלא משכחת לה רק באופן שלא היה זר מעיקרא. שנית דפ"ד מיד שנעשה פצוע ואישתני גופיה ה"ל זר אצלה לכן נקרא זר מעיקרא אבל מחזיר גרושתו לא אישתני גופיה וגוף זה עצמו הותר מעיקרא וכה"ג מחלק הש"ס לעיל (נט) ועמש"כ לעיל (נז):
+<b>שם תוי"ט ד"ה וכל כו' ומדלא כתיב בקדשים כו' בתרומה ש"מ נמי להא דכיון כו'. </b>אישתמיטתיה דברי התוס' (סח ב) ד"ה לימא ולעיל (ח ב) ד"ה ויבמה שפי' להיפך דאי לא הוה כתיב אלא בקדשים לחוד הוה דרשינן לכיון דנבעלה כו' ומבתרומת דרשינן נמי למורם מהק' עשו"ש:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה מצרי ואדומי אינם אסורין אלא עד ג' דורות. </b>ק"ק לפי מאי דמסקינן בחולין (נה) משמע דלחומרא אמרינן עד ועד בכלל והכא הלא דור שלישי מותר ואין לומר משום דזיל קרי ב"ר הוא וליכא למיטעי דהא בעינן בגמרא לקמן (עח) תיבת להם לומר דמהם מנה:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה א"ר יהושע שמעתי כו' </b>כה"ג בפסחים (צו ב) במשנה:
+
+Mishnah 5
+
+<b>הסריס לא חולץ כו' בעלה פסלה מפני שהיא בע"ז. </b>וכ' התוי"ט דהכא נעשה זונה משום לאו דל"י פ"ד ע"ש. ועיין עליו התו"ח דהא הכא בסריס חמה איירינן דליכא ביה לאו דל"י פ"ד והרל"צ נדחק דכוונתו דבסריס אדם שהוא נכלל ג"כ בבבא זו דאם בעלה פסלה ביה סגי משום טעמא דל"י פ"ד ואנכי מהסס בדין זה דכיון דמדאורייתא בת יבום היא דאתי עשה ודחי ל"ת (לרבנן דפליגי עליה דר"ע או משום דה"ל ח"ל דלאו דשאר) רק דרבנן גזרו אטו ביאה שנייה לא חמירא משארי שניות דלא מפסלי לקמן (פה ב) ופסקו כן הרמב"ם בפי"ט מהל' א"ב ה"ח והשו"ע בסי' ז' סי"ט. ואולי איכא לדמויי' להא שהבאתי בשם מהרי"ק במגילה (טו ב) באשת ישראל שנבעלה ברצון מפני הצלת נפשות אע"ג דהתירא היא ומצוה רבה עבדה מ"מ אסורה לבעלה וצ"ע:
+<b>שם וכן איילונית כו' מפני שבעילתה בע"ז. </b>וכתב התוי"ט דהא דלא כר"י לעיל (סא) במשנה כמבואר בגמרא ותמוה דהכא מיירי אפי' הם ישראלים ופסלוה דקתני א"ל דהיינו לתרומה אם בת כהן היא דזה ודאי אין סברא דישראל שנשא איילונית דיעשה זונה לר"י למיפסלה מתרומה והתוס' לעיל (סט) כתבו דאפי' לר"א דס"ל פנוי כו' עשאה זונה לא מיפסלא בתרומה:
+<b>שם תוי"ט ד"ה הסריס כו' דומיא דאיילונית דבידו שמים כו'. </b>ק"ל לפי מה שהוכיחו התוס' בריש מכלתין ד"ה או דאיילונית אין לה רפואה א"כ אדרבה נימא דסריס דומיא דאיילונית שאין לו רפואה דהיינו סריס אדם וכר"א:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה כה"ג שקידש כו' כ' התוי"ט כאן שנה רבי שדין יבום מן האירוסין. </b>ולי עוד בפ"ב מ"ו מי שקידש כו' מת כו' א' חולץ וא' מייבם. ומש"כ דכ"מ מרפ"ג דכתובות. ע"כ כוונתו למש"כ שם בד"ה ועל אשת אחיו ע"ש. אבל ממתני' גופא לא מוכח מידי דאדרבה דאם לא היתה זקוקה מן האירוסין הוה א"ש טפי דלא נצטרך לאוקמה בהני גווני שכ' שם. אבל שם פ"א מ"ב מוכח יפה ד"ז דאיתא שם חלוצה מן האירוסין:
+
+Mishnah 3
+
+<b>תוי"ט ד"ה שניה ואפי' בתולות דמותרות לבעל כו'. </b>ל"י למאי דייק לכתוב דמותרות לבעל כו' הלא גם באסורות לבעל ומותרות ליבם דאיירינן בהו גם כן מ"ל כגון בת בת בן אשתו של בעל ועוד אחרות ע"ש:
+<b>שם תוי"ט ד"ה וחלוצה וכן כו' לא כתבה כו' ולא בכה"ג. </b>תמוה דלמה ה"ל לכותבה כיון שהיא אלמנה ואלמנה כבר כתבה. ובלא"ה אין ראיה כ"כ מהרע"ב דשם שהרי השמיט ג"כ בעולה לכ"ג דפסקינן לעיל (ס) כראב"י דהולד חלל. ומש"כ ועוד כו' אחות חלוצה מד"ס ומשם הביאו כו' ראיה כו'. נמשך אחר גי' הישנה בתוס' שם אחות חלוצה. אבל גי' משובשת היא דמאי ראיה מאחות חלוצה לחלוצה ולכהן אלא דצ"ל חלוצה דרבנן וכן הגיה הרש"א שם. [בתוס' רע"א אות ע"ז על הרע"ב ד"ה ואלמנה לכ"ג כו' ותמוה לי הא נ"מ בממזר שמחזיר גרושתו כו' נ"ב קדמו בזה הגאון בס' הפלאה (הלכות כתובות סי' קט"ז) ע"ש תירוצו ועי' בס' ערוך לנר. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה מת ולה הימנו בן תאכל בתרומה. </b>נסתפקתי חללה אם בנה מכהן מאכילה בתרומה. ואף שהבן חלל הא בבת ישראל אפי' ממזר מאכיל כדאיתא בפ' אלמנה. ונ"ל דאינו מאכיל וראיה מהא דלא מציירא המשנה שם דממזר מאכיל אלא באם אמו ואם איתא אף באמו מ"ל. עי' רש"י לעיל (סוף דף סח). עוד מצאתי כן מפורש בהרמב"ם פ"ו מה' תרומות הל"י. והכ"מ לא הראנו שם מקורו:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה רי"א כתובתה ענ"ב הראשון. </b>נ"ל דשגרת לישנא דמתני' לעיל (פ"ד מ"ד) נקיט הכא:
+<b>שם ברע"ב ד"ה ואמרו לה כו'. עד אחד כו'. </b>ומאי דנקט התנא ל"ר עי' תוי"ט ותו"ח. ואני אומר ע"ד דבריהם דבא לאשמעינן כגון שיש כאן שנים א' אומר מת וא' אומר נהרג דלהחולקים על הרמב"ם (עי' חו"מ סי' ל' בתומים סק"ד ובא"ע סי' י"ז ס"ט בח"מ וב"ש) דינן כע"א וצריכה היתר ב"ד ואע"ג דיש כאן ב' עדים על מיתתו. או י"ל כגון דאכחשו א"ע בבדיקות דלכ"ע כשרים בד"מ וכדאיתא שם והוא מגמרא דסנהדרין (ל ב) ובעדות אשה פסקינן כתנאי דסוף מכלתין דכד"מ דמי. ומ"מ צריכה היתר ב"ד דד"ת א' ד"מ וא' ד"נ בדו"ח רק חכמים הקילו בד"מ דלא בעינן דו"ח ועשאו דינא דאשה ג"כ כד"מ לענין זה:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה מן המעשר כו'. </b>א"נ אפי' כרבנן כו' אע"פ שמותרת לאכלו. מוכח להדיא דע"כ לא מספקא להו לרבנן אלא אם קנסוה מלחלוק לה אבל לאכול פשיטא להו דלא קנסוה. אולם מהרמב"ם פ"א מהל' מעשר הל"ב מוכח דקנסוה אפי' מאכילה (וכ"ה בטוש"ע אה"ע סי' י"ז סנ"ו) והתוי"ט לא הפריש ביניהם אלא בין ספק לודאי. וכן בבכורות פ"ד מ"ט ד"ה תרומות משמע מדבריו דלהתוספות מספקא אף באכילתה ול"ד במחכ"ת:
+<b>שם תוי"ט ד"ה ר"ש. </b>מדבריו ניכר שנעלם מכ"ת פרש"י ותוס' לעיל יא ע"ש:
+<b>שם בתורע"ק אות פ' ברע"ב ד"ה חולצין כו' בגמ' ולא מייבם לא מדאורייתא כו'. </b>נ"ל פירושו דאינו בתורת יבום [וכה"ג מפרש ראב"י לקמן (צז ב) למתניתין דשם] לענין דיקנה אותה בע"כ או בשוגג או לפטור צרתה לא מדאורייתא ולא מדרבנן היינו דא"צ ממנו גט בביאות הללו דכולי האי לא אחמרו רבנן. וכן תפרש בהא דגיטין (ר"ד פ) לפרש"י דשם דהויא כאשת הראשון לגמרי. אבל לפירוש התוס' והר"ן שם דמדאורייתא הויא כאשת השני יקשה למה לא תתייבם לאחיו של שני ממ"נ. וצ"ל משום דנראית כסוטה שנשאת לבועל דאסורה להתייבם מה"ת וכמו שהאריך בזה המל"מ בפ"ו מהל' יבום:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה א"ל מת בנך ואח"כ מת בעלך כו'. </b>בגמ' (צג ב) והמציינים שמטוהו:
+<b>שם ואח"כ א"ל קיים היה ומת כו' והאחרון אינו ממזר. </b>ופי' הנ"י כלומר שלא רצה היבם לגרשה כו'. נ"פ דט"ס הוא וצ"ל שלא רצה השני כו'. והתוי"ט העתיקו בשבוש כאשר הוא לפנינו ושנהו עוד בסה"ד ול"ד. ומשום דהגמרא מפרש דהאחרון היינו דלאחר שמועה לכן פי' שלא רצה לגרשה. ובחנם תפס עליו התוי"ט ע"ש. ומש"כ הנ"י דמדרבנן הוה ממזר כתב ע"ז התוי"ט והרי מצאנו חבר להטור כו' והב"י לא הביא לו ראיה תמיהני על שני שרי התורה (הב"י והתוי"ט) שנעלמו מכ"ת שכן כתבו גם התוס' בד"ה אבל (בע"ב) והרא"ש בסי' ג':
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה ואם מתה ראשונה מותר בשניה. </b>וכ' התוי"ט וכש"כ דאם מתה השניה דמותר בראשונה. ב"י. תמוה דהא אף בחיי השניה מותר בראשונה והב"י שפיר כתב ע"ד הטור דמיירי בהלכה ארוסתו למדה"י ובזה פסק דהשניה צריכה גט מטעם דיאמרו תנאי היה בקדושין ולהכי אסור אף בראשונה. וע"ז כ' דאם מתה השניה מותר בראשונה:
+<b>שם א"ל קיימת היתה ומתה כו' והאחרון אינו ממזר. </b>כדי נסבה דכיון דמותר לקיימה פשיטא דאין הולד ממזר. אלא אגב בבי דלמעלה נקטה:
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה ואם בא על השניה לאחר מיתת הראשונה כו'. </b>נראה דר"ל דאף דבשעה שנשאה היתה הראשונה עדיין קיימת אלא דלאחר שמתה באמת קיימה ובא עליה אמרינן דודאי בא עליה לשם קדושין מחדש. דיודע היה שקדושין הראשונים לא היה כלום וכדאיתא בפ' המדיר (עג ב) והכא אפי' רשב"י דהתם מודה ועי' לקמן (קי) ובתד"ה קסבר רש"י לא פירש כן:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>במשנה הראשונה חולצת ול"מ והשניה כו' או מתייבמת. </b>ברא"ש הגי' בהיפך השניה חולצת או מתייבמת והראשונה חולצת ול"מ. וכ"נ גי' התוס' לעיל (לב) ד"ה מדרבנן. ובזה מיושב הצ"ע שבתור"ע על הרע"ב והוא מלשון רש"י:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה והשניה. </b>וה"ה דתנא דהכא פליג על מתני' דלעיל בפירקין כו'. תמוה דא"כ מ"ט אמר הכא הראשונה כו' ולא מתייבמת. ובאמת נראה דאישתמיטתי' במחכ"ת דברי התוס' לעיל (ר"ד לב) ע"ש:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה הגיורת שנתגיירו בניה עמה כו'. </b>פי' וא"כ הוו אחים מן האם ג"כ. ולר"ש בגמרא דס"ל דאשמעינן דאינהו אסירי א"כ דוקא בכה"ג דמן האב ולא מן האם לכ"ע שרי. ולראב"י היא לרבותא דאפ"ה שרי (עמש"כ לקמן בסמוך) והתוי"ט נדחק בזה:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה ובכורו כו' ונותנים עליו כו'. </b>תימה מדוע שינה באלו למיתני בלשון יחיד. ובתמורה הובאה משנה זו (אך בשינוי לשון ממה שהיא לפנינו) ואיתא שם ובכורן כו' בל"ר ועמש"כ שם בס"ד. ואולי י"ל דאילו היה אומר בכורן ה"א דהיינו בכור של שניהם יחד ומטעם דשותפות כהן פוטר אפי' חלקו של ישראל מלתתו לכהן וכדאשכחן לענין מתנות בפ' הזרוע (קלב) במשנה. ובמשניות קטן ד"א הגי' ובכורו ונותנים עליהם וגי' זו ישרה לפמש"כ. ומה שהקשה בתור"ע על פי' רש"י שפירש אפי' בזמן הבית מש"ס דתמורה ע"ש. נ"ל דלק"מ דהתם איירינן אליבא דר"נ שם ורש"י פי' כאן אליבא דרבא. ולכן גם מה שהביא בשם הק"ע להקשות על רש"י משום לאו דבל תאחר. הנה לא עליו תלונתו כי על רב משרשיא שם דקאמר אלא בזמן שבהמ"ק קיים כו' ע"ש ותבין:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה וא"מ למתים כתבו התוס' תימה כו'. </b>לחומר התימה הנלע"ד לומר דלר"י בב"ק (פח) דעבד לא מיקרי אח. אינו לוקה על שום עבירה דגבי מלקות כתיב ונקלה אחיך. והא דפריך בב"ק שם אלא מעתה זוממי עבד לא יהרגו לא כפי' רש"י שם. דההיא ע"כ אתיא דלא כר"י דקתני שם דעבד לוקה אלא כפי' התוס' שם ועמש"כ שם. ולכן לא תני הכא וא"ס את המ' דלא הוה רבותא כ"כ דהרי העבד לאו בר מלקות הוא בשום מקום. ואתיא מתניתין כר"י. ומה שהקשה המהרש"א לדעתי אין כאן קושיא כלל. דנ"ל דאין כופין עד שיהיו בני כ' כדאיתא בשו"ע אה"ע סי' א' בראשו. ובזה שוב אין אנו צריכין למאי דאוקי התוס' בגיטין (מב) להא דיום של רבו לרבו ביתומים קטנים כו' או בחצי' שפחה. ומיושב נמי קושיית הט"א בספ"ג דר"ה בהא דחציו עבד וחציו ב"ח ע"ש. אך לפ"ז יקשה לכאורה מאי פריך הגמרא שחררו אי בעי כו' ואמאי לישא שפחה אינו יכול כו'. דלמא מיירי בשלא הגיעו עדיין לבני כ'. וי"ל דהא קי"ל בב"ב (קנו) דלמכור בנכסי אביו עד שיהא בן כ'. ועבדים י"ל דהוו כקרקעות לענין זה. ואם לא הגיעו עדיין לבני כ' איך יכולין לשחרר. אבל שם מסקינן דמתנתו מתנה ואכמ"ל. והתוי"ט הוסיף ע"ד התוס' אבל ואין חולקין בקדשי המקדש לא חשש למיתני ברישא כו'. לכאורה ברישא ודאי הדין שחולקין להם חלק אחד בחזה ושוק ודומיהן שנאכלים לעבדי כהנים עי' לקמן תד"ה ואין חולקין. אבל לפ"ז אפי' בשחררו זא"ז מדוע לא יחלקו בעורות אלא דגזרו אטו חזה ושוק. ה"נ איכא למגזר אטו קדשי קדשים:
+<b>שם ד"ה ואין מוציאין. </b>או ישהו את קרבנם כו'. ולא הבנתי דזה אפי' ישראל ודאי רשאי ואי משום בל תאחר אפי' אינהו נמי ועי' לקמן בד"ה ובכורו ובתור"ע. והתוס' לא העתיקו האי או ישהו כו':
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה בשמאל כו' ור"א מכשיר. </b>צ"ל אליעזר בי' וכן לקמן בגמרא ופירש"י:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב ד"ה החרש כו' במקום שיש אח כשר. </b>וכ"כ רש"י והתוי"ט כתב עליו וליתא דאפי' אין כאן אח אלא הוא אינה נפטרת בחליצתו. ול"נ דדעת רש"י דאם אין כאן אח אחר לחלוץ רשאי החרש לייבמה אחר חליצתו דכיון דאין לה תקנה אחרת ל"ג רבנן. לכן כתב דהא דקתני פסולה דקי"ל דכ"מ דתני פסולה פוסלת היינו דוקא ביש אח אחר לחלוץ. וכן חרשת מיירי שיש לה צרה לחלוץ. אבל בלית לה מותרת להתייבם אח"כ כנ"ל נכון ולדינא ג"כ:
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ר"ש כו' כ"כ רש"י וכתבו התוס' כו'. </b>ולע"ד נראה דשפיר גרסינן בשנים ואתו לאפוקי דבשלשה ונמצא אחד מהם קרוב או פסול מודו לת"ק דהא לדידהו הא דבעו שנים אינן אלא לשום עדות כמש"כ התוס' שם ובעדות קי"ל דאם נמצא אחד מהם קרוב א"פ כולה בטלין (בפ"א דמכות). אך התוס' בסנהדרין (מא ב) בד"ה כמאן כתבו דלר"ש בנמצא א' מהן קרוב א"פ תתקיים העדות בשאר. ולפ"ז נדחו דברי הרב המגיה בפט"ז מהלכות עדות בשם המל"מ להוכיח מפירש"י בד"ה חלצה בשנים שכ' ונמצא א' מהן קרוב דהדר הוו להו שנים דבדיינים ל"א נמצא כו' כולן פסולין. דהנך רואה דגם לר"ש ולריו"ח דאינן אלא משום עדים מוכח מדבריו דמכשרי בנמצא כו':
+
+Chapter 13
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה ר' אליעזר אומר אמ"ק כלום. </b>כצ"ל בי' וכן הגי' ברי"ף ורא"ש וכ"נ מהברייתא בגמ':
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה וכן שתי חרשות. </b>ק"ל מדוע לא באר כאן דין דאחת קטנה ואחת חרשת כמו להלן במשניות דמי שהיה נשוי (קי קיא). אולם מצינו הרבה דינים דשייר במשנה ותני בברייתא וכן נידון זה תני בברייתא לקמן (קיא) ע"ש. ואני מסתפק אם נפלה קטנה או חרשת והן מהשניות ליבום אי נימא דאתי איסור ערוה דרבנן ומפקע זיקה דרבנן דומיא דאמרינן בנדה (מז) אתי דמוע דרבנן ומפקע חלה דרבנן. וממתניתין דלפנינו אין ראיה דאתי איסור אח"א דרבנן ומפקע זיקה דרבנן דשם תרוייהו חד שמא נינהו ואיכא למימר ממ"נ. וכן ליכא למיפשט להיפך מרפ"ג איסור מצוה ואיסור ק' חולצת ולא מתייבמת. אלמא דל"א דלידחי א"מ דדבריהם את איסור אחות זקוקה דג"כ אינו אלא מדבריהם דהתם ע"כ זקוקה היא גם עתה מה"ת וא"נ לשוק בלא חליצה ועמש"כ לעיל (קח ב):
+<b>שם ר' אליעזר א' מלמדין כו'. </b>והוגה בגליון צ"ל אלעזר ושבוש הוא עי' לקמן (קיא ב') ברש"י במשנה ד"ה ר"א ובפירושו בגמרא דשם:
+<b>שם רג"א כו' תמתין עד שתגדיל ופרש"י תמתין הקטנה אצלו כו' ור"ל תמתין מלהבעל לו. </b>עי' תוספות לעיל (יח) ומש"כ התוי"ט ומיהו בגמרא איפלגו אי בעינן שבעל אי לא כו' עבדי בה לחומרא כו'. לכאורה קשה לפ"ז מש"כ הרע"ב במ"ב דבלא בעל ל"ח שמא נשרו הא הוה ספיקא דאורייתא דלמא גדלו קידושין בהדה וי"ל משום דהוה ס"ס שמא לא גדלו בהדה ואת"ל גדלו דלמא לא הביאה עדיין שערות ועי' בב"ש סי' קנ"ה סקל"ב:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה אי לו כו' כתב נ"י כדכתיב אי לך ארץ. </b>וכ"ע ועדיפא הל"ל כדכתיב ואילו האחד שיפול כו' פשוט דהתם איכא לפרושי שהוא לשון אם כמו ואלו חיה אלף שנים ואלו לעבדים ולשפחות נמכרנו. וכן פירש שם רש"י והתרגום:
+
+Chapter 14
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה כשם. </b>וכן פקח בחרשת ברמיה כנס כו'. וכ"כ רש"י. לכאורה לא היה צריך לזה דאפי' נתחרשה אח"כ יוצאה כדלקמן. וטע"ז ל"נ אלא לריב"נ וכדמסקינן בדעתיה לקמן (קיג ב). אבל נראה דאף לרבנן הוצרך לזה משום דמתניתין לא מחלקת כאן בנתחרש אח"כ כדמחלקת בסיפא בפקח שנשא פקחת ע"כ דאף בכה"ג יוציא ובזה שפיר נצרך טעם רש"י:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב ד"ה כונס וא"מ לעולם. </b>דלא אתי גיטא דידיה ומפקע זיקת כו' כ"כ רש"י. וכ"ה לשון רש"י בגיטין (ע"א) דגט דידי' לא מפקע זיקה דאורייתא. נ"ל בדעתו ז"ל דחרש שייבם אינה כא"א גמורה אע"ג דמה"ת זקוקה לו והבא על יבמתו בין בשוגג כו' קנאה מ"מ הא בעינן כוונה לשום ביאה כדאיתא שם בגמרא והוא לאו בר כוונה הוא כלל. וכמו בן ט' שנים ויום אחד (עמש"כ לעיל (נא ב) בתד"ה או ביאת). ולפ"ז היה גט שלו מועיל לנשואיו דכשם שכנס ברמיזה כו' רק דעדיין נשאר עליה זיקת יבמין כיון דלא קנאה לגמרי בביאתו כנ"ל נכון והתוי"ט ל"ד בזה במחכ"ת:
+
+Chapter 15
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה עד אומר מת ושנים אומרים לא מת אע"פ שנשאת תצא. </b>וכתב התוי"ט בשם הכ"מ כיון שנשאת ועבדא איסורא כו'. דברים אלו אין להם שחר דהא כאן תצא מדינא ולא משום קנסא:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה עד אומר כו' ושנים כו' ועוד דאוקי תרי להדי תרי כו'. </b>תמוה דבתרי ותרי אם נשאת לאחד מעדיה והיא אומרת ברי לי בניסת ואח"כ באו עדים לכ"ע לא תצא ובבאו עדים ואח"כ ניסת הוא פלוגתת רמב"י ורבנן לעיל (פח ב) והכא בכל ענין תצא לכ"ע. ומש"כ עוד ואשמועינן הואיל כו' הוא העתק לשון הרע"ב וכוונתם פשוטה. והתור"ע שלא הבינם הוא לפלא:
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתוי"ט ד"ה לא תנשא ומדלא קתני ואם נשאת תצא כדקתני לעיל כו' דקדק הרמב"ם כו'. </b>הן בדינא דלעיל דתני וזו שאומרת ל"מ ל"ת. האם תאמר ג"כ דאם נשאת ל"ת הלא שויתה אנפשה חד"א. והא דאיצטריך לאשמעינן לעיל אע"פ שנשאת תצא התם הוא דאיצטריך לומר דאע"ג דכבר הימנוהו כתרי וה"א דהוי כתרי ותרי דאם נשאת ל"ת כמש"כ שם קמ"ל. ועוד דלא תימא דתרי פסולי עדות שבאו אח"כ אינן אלא כאחד ולאותו שהעיד ראשון שמת כבר האמינוהו כתרי כשרים והוה כשנים אומרים מת וא' אומר ל"מ דתנשא לכתחלה קמ"ל דאפי' דיעבד תצא:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה ומניח כתובה ביניהן. </b>עתוי"ט ד"ה ומניח הב' דמשמע מדבריו דהקושיא בב"מ שם הוא מן לא יטול. אבל ע"ש דנראה דהקושיא הוא מואם נטל לא יחזיר עי' בפי' התוס' שם (כה ב) וכ"נ שהבין כן המהרש"א שם (בדף לז):
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה מת בני ואח"כ מת בעלי אינה נאמנת. </b>לכאורה מ"ש דנאמנת לומר מת בעלה ותתייבם כדבר"פ ועי' לעיל (צד) בתד"ה כי תיבעי הא' מה שיישבו בזה. ונ"ל להוסיף טוב טעם דדוקא היכא דמתקלקלה אח"כ בסופה על בעלה הוא דהימנוה אבל הכא איכא למימר דזה אמת שמת בעלה וא"כ תו לא מתקלקלא גביה כיון שכבר מת:
+
+Chapter 16
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה לא תנשא ולא תתייבם עד כו'. </b>לכאורה נראה כשהיתה צרתה מעוברת כשיצתה (דאיתרע בזה חזקת יבום) מותרת להנשא לר' יהושע דסיפא עי' מהרש"א לקמן (ע"ב) בתד"ה סיפא. וכ"נ מתד"ה ר"מ היא דמפרשי לרישא דוקא ביצאה ריקנית דאלת"ה דלמא להכי אפקה מדרבנן משום מעוברת דל"צ תו למעשה וכן לעיל (לו) מתרצינן לברייתא אליבא דר"ל וא"ת הלך אחר רוב נשים כו' ע"ש. וזה יש לדחות דדלמא אתיא כרבנן דר"מ והפוסקים לא דברו כלום מזה:
+<b>שם יצתה מלאה חוששת. </b>עי' תוס' ונ"י שנדחקו מדוע לא נאמר בה סמוך מיעוטא דמפילות כו'. ול"נ מדקדוק לשון מלאה ולא תני מעוברת כלשונו בכ"מ דבא להורות שנמלאו ימיה ללדת. ובברכות (ה ב) ארנב"י אף אין אשתו מפלת נפלים מדכתיב תמלא בטנם. ולכאורה קצת סתירה לדברי מנדה (כט) דנקט ג"כ שיצאת מלאה ואפ"ה אמר דיש מיעוט שיולדת דבר שאינו פוטר בבכורה אבל י"ל (ובזה לא נצטרך למש"כ התוס' שם בד"ה וזו) דכיון שכבר מלאו ימיה בפנינו ה"ל לטנף טרם יציאתה ונכון בעז"ה. שוב מצאתי בנו"ב מ"ח חלק יו"ד סי' ר"ז שהשואל רצה זה להלום בדברי הנ"י. ואגב ראיתי שם בדברי הנו"ב עצמו מש"כ בכוונת הנ"י וז"ל דע"פ הסברא ה"ל להתיר בעוד עדיין לא כלו חדשי העבור מטעם ס"ס כו' אלא כו' ע"ש. והוא תמוה מאד דהלא אם בעלה מת קודם כלות חדשי העיבור ודאי מותרת לשוק עולמית מטעם שהולד יהיה אחיו שלא היה בעולמו:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה היא צרתה כו' דצרתה מיותר הוא. </b>נראה דמלת היא דייק שמיותרת:
+<b>שם בסה"ד דמילתא דפשיטא היא כיון דלא היה בעלה עמה. </b>ואני אומר דצריכה וצריכה דל"ח דשמא מעוברת היתה בשעה שהלך בעלה ממנה אלא שלא הוכר עוברה עדיין:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה. לזו עדים כו'. </b>הן לדעת ר"ש ורבא לעיל (צד) דע"א נאמן ביבמה צ"ל דעדים ל"ד ועתוי"ט. ותדע דהא קתני נמי לזו בנים. וכן ומתו היבמין לשון רבים דע"כ לאו דוקא:
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוס' רע"א אות ק"ל בסה"ד וכן בב"ר כו' אלא עד ג"י. </b>נ"ב עי' שו"ת מהרי"ט חלק אה"ע סי' קל"ט וב' ובח"ב סי' ל"ה:
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ששלשלוהו בסופו אבל לא מצאתי שם כלום. </b>נ"ב עי' בהגהות מוהרי"ב שם בפ' הנזקין בגליון וכ"מ בש"ל שהעיר שהוא בתוס' ישנים בפ"ק דעירובין דף ז':
+<b>שם בד"ה מן הארכובה וכו'. </b>ולא מצאתי כדבריו גם בספרו ב"י וכו'. נ"ב עי' בקונטרס עיגונא דאיתתא למוהרח"ש שהעיר כן בדף ס"ג ב' וע"ש:
+
+Mishnah 5
+
+<b>בסד"ה הרי אנו הולכים כו' (גמרא) ובגליון צ"ל תוספות. </b>[נ"ב כן הגיה הב"ד ובאמת בנוסחאות הישנות נדפס כן בגמרא ואך עפ"י הגהת הרש"ל בח"ש השמיטו בגמרות שלפנינו. הגרמ"ש]:
+
+Mishnah 6
+
+<b>תוי"ט ד"ה בת קול. </b>דהלכה שאין משגיחין בבת קול בכל דוכתא כמו שכתבו התוס'. שגה במחכ"ת דהתוס' לא כתבו כן אלא אליבא דרבי יהושע אבל אנן לא קיימא לן הכי דהא קי"ל דהלכה כבית הלל לאחר ב"ק ע"ש:
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתו"ח ד"ה אר"ע כו' וקשה כו' אלא נ"ל כו' ודבריו תמוהים דאז העיד דכאשר ירד לעבר השנה בזמן קדום מצא לנחמיה כו'. </b>ובאותו הזמן לא היו החכמים הנזכרים בא"י. והרי גם לדבריו צ"ל דההיא דברכות היה בעת שלא היו בא"י:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nezikin/Rashash on Mishnah Avodah Zarah/Hebrew/Vilna Edition.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nezikin/Rashash on Mishnah Avodah Zarah/Hebrew/Vilna Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d93bac86ca17df0c3fb7cf83be8b0e2380bed14c
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nezikin/Rashash on Mishnah Avodah Zarah/Hebrew/Vilna Edition.txt	
@@ -0,0 +1,167 @@
+Rashash on Mishnah Avodah Zarah
+רש״ש על משנה עבודה זרה
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה עבודה זרה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה שלשה ימים כו'. </b>מנינא בסוף כי הכא כו'. אין זה ממש בסוף כי לפני אידיהן הוא הגבלת זמן המנין והוא חלק ממנו ושוה להא דבז"ד בודקין אה"ז ולבג"ד שוו גיטי נשים דהמנין קודם להענין רק הוא נגד להא דז"י קודם יוה"כ. ועי' לשונם בריש קדושין:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתוי"ט ד"ה אמר לו כי טובים כו' אלא דה"ק ישקני כו' שמעתי כו' </b>נ"ב ול"נ שסמיך על אידך קרא (ד' יו"ד) מה יפו דדיך אחותי כלה מה טובו דדיך מיין. מהגרמ"ש ז"ל]:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתו"ח ד"ה וציר כו' אבל בירושלמי רפ"ז דנדרים הל"ד הנודר מדגה אינו אסור אלא בכלבית. </b>ולכאורה י"ל דהכוונה שם לאסר בהנאתו עי' עירובין (ל') אולם בירושלמי איתא דגה שאני טועם ע"ש ולפ"ז הראיה נכונה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ברע"ב ד"ה ד' אמות כו' אלא ממלא המקום קוצים. </b>וכ"ה לשון הרמב"ם בחבורו פ"ח ה"ה והטוש"ע בר"ס קמ"ג (ובגמ' דגדר לי' בהיזמי כו') וצ"ל שגי' אחרת היה לפניהם והתוי"ט ל"ד שהעתיק לשון הגמ' כפי הגי' שלפנינו על לשון הרע"ב ולא העיר ועי' בהגהות הטור שם:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה אבניו כו' ותימה כו' ואולי דמשום חומרת ע"ז אמרו דא"ב </b>ונ"ל דכן ג"כ דעת התוס' לקמן (ס"ד ב') ד"ה תנ"ה ע"ש היטב דאל"כ דלמא שאני נשתתפו דיש לו חלק מן הדין. אבל ירושה דאינה אלא מדרבנן כדאיתא בקדושין שם אמרינן ברירה וסברת התוי"ט איתא בגמרא לקמן (נ"ב א') משום חומרא דעבודה זרה שויא רבנן כטומאה דאורייתא כו' ע"ש והתו"ח הביא בשם הרמב"ם בחבורו דאמרינן גם הכא ברירה משום דרבנן היא ול"ד כלל. א) דהרמב"ם כתב כן לענין הנאה והיא דאורייתא כמש"כ לקמן (נ"ג ב') בס"ד ע"ש. ב) דהרמב"ם לא כתב מטעם ברירה אלא כתב סתם מחצה שלו מותר בהנאה וי"ל דמיירי במכיר או במוכר חלקו בכ"מ שהוא כמ"ש הר"ן וכ"נ שהבינוהו הכ"מ והלח"מ ע"ש:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>בתוי"ט ד"ה הפת כו'. והלכך כו'.</b> אנכי ל"מ טעם בדבריו דמ"מ קשה מדוע לא ינוכה שם הנאת דמי עצים דחולין. ועוד אפה בו אה"פ בחדש לדידן דמותר אם אח"כ הוסק בעצי היתר מחמת זוז"ג ולדבריו עצי היתר הגורמים לא יועילו ועמש"כ שם ב' חלוקים נכונים בס"ד:
+<b>[שם בתוי"ט ד"ה אסורה בהנאה כו' ולכך צ"ל דה"ק דדרך ליקח פת מן הע"ג כדי להאכיל לפועליו הע"ג. </b>נ"ב כ"כ התוס' ביבמות (פ"א ב') ובזבחים (ע"ב ב') ד"ה כולן ידלקו הלשון. "חיישינן שמא יקנה ממנו ישראל ליתן לפועליו". מהגרמ"ש ז"ל]:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>ברע"ב ד"ה מה שבבור אסור. אם יגע כו'. </b>והרשב"ם בתוס' פי' מטעם כחו כו'. ולכאורה קשה דתיפוק ליה מטעם סתם יינם כדלעיל (כ"ט ב') בריש המשנה ובתד"ה יין מנלן. ודוחק לומר דמפרשי דקאי על הרישא דלקח ישראל בעוד שהיה בגת דכשיקרא עליו שם יין כבר היה של ישראל. ועוד דהמטהר יינו של עובד כוכבים יצטרך לקנותו בעודן ענבים וזה לא שמענו ועי' לקמן (נ"ו ב') בתד"ה מהו וברש"א ועי' לשון הר"ן שהבאתי לעיל שם דכל שאין בו חשש ניסוך לא מיתסר משום בנותיהן ולשטתו א"ש. ולשון הרמב"ם בפי"א מהל' מ"א ה"ג יין העובד כוכבים שאין אנו יודעים אם נתנסך כו' והוא הנקרא סתם יינם אסור בהנאה. משמע ג"כ דבידוע שלא נתנסך אינו בכלל סתם יינן. אבל שם הוכחתי דשטת רש"י אינו כן דעכ"פ אסור בשתיה. ואולי י"ל כיון דיינן נאסר משום בנותיהן כמו פתן דינו כמוהו דאינו אסור עד שיהא גמרו ע"י עובד כוכבים לעיל (ל"ח ב') ואפי' לדעת הר"ן שהביא הב"י ר"ס קי"ב דבפת של עובד כוכבים לא מהני באפהו ישראל מ"מ היינו דוקא כשהלישה והעריכה היה ע"י עובד כוכבים ע"ש בב"י באורך:
+
+Mishnah 9
+
+<b>תוי"ט ד"ה ולא בוצרין עמו כו'. </b>ולפיכך הויין טבולין לתרומה קודם בצירה. בפסחים (ל"ג) כגון דאחמיץ במחובר ועמש"כ שם בפרש"י ועי' לקמן (נ"ו) תד"ה שמותר. והל"ל דהוויין טבולין בשעת בצירה קודם דריכה:
+[נ"ב נראה דצ"ל דריכה. מהגרמ"ש ז"ל]:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה כגון חומץ שנפל ע"ג גריסין. </b>וכ"ה בתוס' כאן אבל לקמן (ס"ו ב') העתיקו וכן:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה כגון חמץ כו' ותמיהה לי דמה ענין זה למשביח ולבסוף פוגם כו'. </b>ול"נ דהרע"ב כוון למש"כ התוס' בסוף מכלתין בד"ה מכאן ואילך ע"ש ותבין:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה עובד כוכבים שהיה מעביר עם ישראל כדי יין כו'. </b>הרא"ש בשם הרמב"ן כ' דלא מיירי בפתוחות לגמרי דודאי יש לחוש דלמא נגע ע"ש. והתוי"ט לקמן מ"ז ד"ה המערה תמה דתיפוק ליה משום נדנוד כו' ע"ש. ואין כאן תימא כלל. דבכלי רחב אינו נאסר מפני נדנוד דרך הילוכו. עי' בט"ז סי' קכ"ה סקי"ג ובש"ך סקי"ט:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה משנכנסה לרשותן אסור. </b>לכאורה ה"נ הטעם כדלקמן (בע"ב) בגמ' דמיתחזי כעבודת כוכבים ביד ישראל וכפרש"י שם ומהרא"ש ל"מ כן:
+<b>שם במשנה פסק עד שלא מדד דמיו מותרין. </b>עתוי"ט שדעת הרמב"ם כשמדד בכליו של עובד כוכבים דמיו אסורין מפני תערובות עכבת יין שבכליו ושהראב"ד השיגו דהא קי"ל כרשב"ג. ובד"ה אסור קיים דעתו בדברי הר"ן בהא דמשפך דמתניתין דלקמן שכתב דאפי' לרשב"ג אינו אלא במפרש כו' ע"ש ותמה על הראב"ד והכ"מ. ודבריו אינן אלא דברי תימה. דבמדד בכליו של עובד כוכבים שיש בהם עכבת יין של העובד כוכבים לא קנה הישראל מעולם ההוא יין ולא בא ברשותו כלל והרי נשאר בידו של עובד כוכבים כשהיה ואינו מוכר לו אלא יינו שמודד ועדיף יותר ממפרש:
+<b>[שם בתוס' חדשים ד"ה אומנין של ישראל הרמב"ם גריס בין בפירושו בין בחבורו אומנין ישראל נ"ב </b>ונרא' לי שהגי' אומנין של ישראל היא נכונה לפי הפי' שהביא הרשב"א בתוה"ב (והביאו הב"י) וז"ל וי"מ כגון שעשו מלאכה אצל ישראל וישראל זה אמר לנכרי לפרען בשבילו והוא שלח להם חבית של יי"נ כו':
+<b>שם בתוי"ט ד"ה ואם משנכנסה כו' ב"י סי' קל"ב בשם ר' ירוחם. </b>נ"ב אתמה על הב"י ועל התוי"ט שלא השגיחו שר' ירוחם העתיק את לשון הרא"ש במשנתינו סי' כ"א והי' להם לכתוב בשם הרא"ש. מהגרמ"ש ז"ל]:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nezikin/Rashash on Mishnah Avodah Zarah/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nezikin/Rashash on Mishnah Avodah Zarah/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6a9f7b8bff453c8df3fdb27ff8823b51964ae3bd
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nezikin/Rashash on Mishnah Avodah Zarah/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,170 @@
+Rashash on Mishnah Avodah Zarah
+רש״ש על משנה עבודה זרה
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Mishnah_Avodah_Zarah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה עבודה זרה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה שלשה ימים כו'. </b>מנינא בסוף כי הכא כו'. אין זה ממש בסוף כי לפני אידיהן הוא הגבלת זמן המנין והוא חלק ממנו ושוה להא דבז"ד בודקין אה"ז ולבג"ד שוו גיטי נשים דהמנין קודם להענין רק הוא נגד להא דז"י קודם יוה"כ. ועי' לשונם בריש קדושין:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתוי"ט ד"ה אמר לו כי טובים כו' אלא דה"ק ישקני כו' שמעתי כו' </b>נ"ב ול"נ שסמיך על אידך קרא (ד' יו"ד) מה יפו דדיך אחותי כלה מה טובו דדיך מיין. מהגרמ"ש ז"ל]:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתו"ח ד"ה וציר כו' אבל בירושלמי רפ"ז דנדרים הל"ד הנודר מדגה אינו אסור אלא בכלבית. </b>ולכאורה י"ל דהכוונה שם לאסר בהנאתו עי' עירובין (ל') אולם בירושלמי איתא דגה שאני טועם ע"ש ולפ"ז הראיה נכונה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ברע"ב ד"ה ד' אמות כו' אלא ממלא המקום קוצים. </b>וכ"ה לשון הרמב"ם בחבורו פ"ח ה"ה והטוש"ע בר"ס קמ"ג (ובגמ' דגדר לי' בהיזמי כו') וצ"ל שגי' אחרת היה לפניהם והתוי"ט ל"ד שהעתיק לשון הגמ' כפי הגי' שלפנינו על לשון הרע"ב ולא העיר ועי' בהגהות הטור שם:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה אבניו כו' ותימה כו' ואולי דמשום חומרת ע"ז אמרו דא"ב </b>ונ"ל דכן ג"כ דעת התוס' לקמן (ס"ד ב') ד"ה תנ"ה ע"ש היטב דאל"כ דלמא שאני נשתתפו דיש לו חלק מן הדין. אבל ירושה דאינה אלא מדרבנן כדאיתא בקדושין שם אמרינן ברירה וסברת התוי"ט איתא בגמרא לקמן (נ"ב א') משום חומרא דעבודה זרה שויא רבנן כטומאה דאורייתא כו' ע"ש והתו"ח הביא בשם הרמב"ם בחבורו דאמרינן גם הכא ברירה משום דרבנן היא ול"ד כלל. א) דהרמב"ם כתב כן לענין הנאה והיא דאורייתא כמש"כ לקמן (נ"ג ב') בס"ד ע"ש. ב) דהרמב"ם לא כתב מטעם ברירה אלא כתב סתם מחצה שלו מותר בהנאה וי"ל דמיירי במכיר או במוכר חלקו בכ"מ שהוא כמ"ש הר"ן וכ"נ שהבינוהו הכ"מ והלח"מ ע"ש:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>בתוי"ט ד"ה הפת כו'. והלכך כו'.</b> אנכי ל"מ טעם בדבריו דמ"מ קשה מדוע לא ינוכה שם הנאת דמי עצים דחולין. ועוד אפה בו אה"פ בחדש לדידן דמותר אם אח"כ הוסק בעצי היתר מחמת זוז"ג ולדבריו עצי היתר הגורמים לא יועילו ועמש"כ שם ב' חלוקים נכונים בס"ד:
+<b>[שם בתוי"ט ד"ה אסורה בהנאה כו' ולכך צ"ל דה"ק דדרך ליקח פת מן הע"ג כדי להאכיל לפועליו הע"ג. </b>נ"ב כ"כ התוס' ביבמות (פ"א ב') ובזבחים (ע"ב ב') ד"ה כולן ידלקו הלשון. "חיישינן שמא יקנה ממנו ישראל ליתן לפועליו". מהגרמ"ש ז"ל]:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>ברע"ב ד"ה מה שבבור אסור. אם יגע כו'. </b>והרשב"ם בתוס' פי' מטעם כחו כו'. ולכאורה קשה דתיפוק ליה מטעם סתם יינם כדלעיל (כ"ט ב') בריש המשנה ובתד"ה יין מנלן. ודוחק לומר דמפרשי דקאי על הרישא דלקח ישראל בעוד שהיה בגת דכשיקרא עליו שם יין כבר היה של ישראל. ועוד דהמטהר יינו של עובד כוכבים יצטרך לקנותו בעודן ענבים וזה לא שמענו ועי' לקמן (נ"ו ב') בתד"ה מהו וברש"א ועי' לשון הר"ן שהבאתי לעיל שם דכל שאין בו חשש ניסוך לא מיתסר משום בנותיהן ולשטתו א"ש. ולשון הרמב"ם בפי"א מהל' מ"א ה"ג יין העובד כוכבים שאין אנו יודעים אם נתנסך כו' והוא הנקרא סתם יינם אסור בהנאה. משמע ג"כ דבידוע שלא נתנסך אינו בכלל סתם יינן. אבל שם הוכחתי דשטת רש"י אינו כן דעכ"פ אסור בשתיה. ואולי י"ל כיון דיינן נאסר משום בנותיהן כמו פתן דינו כמוהו דאינו אסור עד שיהא גמרו ע"י עובד כוכבים לעיל (ל"ח ב') ואפי' לדעת הר"ן שהביא הב"י ר"ס קי"ב דבפת של עובד כוכבים לא מהני באפהו ישראל מ"מ היינו דוקא כשהלישה והעריכה היה ע"י עובד כוכבים ע"ש בב"י באורך:
+
+Mishnah 9
+
+<b>תוי"ט ד"ה ולא בוצרין עמו כו'. </b>ולפיכך הויין טבולין לתרומה קודם בצירה. בפסחים (ל"ג) כגון דאחמיץ במחובר ועמש"כ שם בפרש"י ועי' לקמן (נ"ו) תד"ה שמותר. והל"ל דהוויין טבולין בשעת בצירה קודם דריכה:
+[נ"ב נראה דצ"ל דריכה. מהגרמ"ש ז"ל]:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה כגון חומץ שנפל ע"ג גריסין. </b>וכ"ה בתוס' כאן אבל לקמן (ס"ו ב') העתיקו וכן:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה כגון חמץ כו' ותמיהה לי דמה ענין זה למשביח ולבסוף פוגם כו'. </b>ול"נ דהרע"ב כוון למש"כ התוס' בסוף מכלתין בד"ה מכאן ואילך ע"ש ותבין:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה עובד כוכבים שהיה מעביר עם ישראל כדי יין כו'. </b>הרא"ש בשם הרמב"ן כ' דלא מיירי בפתוחות לגמרי דודאי יש לחוש דלמא נגע ע"ש. והתוי"ט לקמן מ"ז ד"ה המערה תמה דתיפוק ליה משום נדנוד כו' ע"ש. ואין כאן תימא כלל. דבכלי רחב אינו נאסר מפני נדנוד דרך הילוכו. עי' בט"ז סי' קכ"ה סקי"ג ובש"ך סקי"ט:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה משנכנסה לרשותן אסור. </b>לכאורה ה"נ הטעם כדלקמן (בע"ב) בגמ' דמיתחזי כעבודת כוכבים ביד ישראל וכפרש"י שם ומהרא"ש ל"מ כן:
+<b>שם במשנה פסק עד שלא מדד דמיו מותרין. </b>עתוי"ט שדעת הרמב"ם כשמדד בכליו של עובד כוכבים דמיו אסורין מפני תערובות עכבת יין שבכליו ושהראב"ד השיגו דהא קי"ל כרשב"ג. ובד"ה אסור קיים דעתו בדברי הר"ן בהא דמשפך דמתניתין דלקמן שכתב דאפי' לרשב"ג אינו אלא במפרש כו' ע"ש ותמה על הראב"ד והכ"מ. ודבריו אינן אלא דברי תימה. דבמדד בכליו של עובד כוכבים שיש בהם עכבת יין של העובד כוכבים לא קנה הישראל מעולם ההוא יין ולא בא ברשותו כלל והרי נשאר בידו של עובד כוכבים כשהיה ואינו מוכר לו אלא יינו שמודד ועדיף יותר ממפרש:
+<b>[שם בתוס' חדשים ד"ה אומנין של ישראל הרמב"ם גריס בין בפירושו בין בחבורו אומנין ישראל נ"ב </b>ונרא' לי שהגי' אומנין של ישראל היא נכונה לפי הפי' שהביא הרשב"א בתוה"ב (והביאו הב"י) וז"ל וי"מ כגון שעשו מלאכה אצל ישראל וישראל זה אמר לנכרי לפרען בשבילו והוא שלח להם חבית של יי"נ כו':
+<b>שם בתוי"ט ד"ה ואם משנכנסה כו' ב"י סי' קל"ב בשם ר' ירוחם. </b>נ"ב אתמה על הב"י ועל התוי"ט שלא השגיחו שר' ירוחם העתיק את לשון הרא"ש במשנתינו סי' כ"א והי' להם לכתוב בשם הרא"ש. מהגרמ"ש ז"ל]:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nezikin/Rashash on Mishnah Bava Batra/Hebrew/Vilna Edition.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nezikin/Rashash on Mishnah Bava Batra/Hebrew/Vilna Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..8d595b9566a551e49d52f4fd405c2cc3988d062f
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nezikin/Rashash on Mishnah Bava Batra/Hebrew/Vilna Edition.txt	
@@ -0,0 +1,408 @@
+Rashash on Mishnah Bava Batra
+רש״ש על משנה בבא בתרא
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה בבא בתרא
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה בונין אה"כ באמצע כו' זה נותן ג"ט כו'. </b>לכאורה ה"נ דז"א אלא כשחלקיהן שוין אבל כשחלק א' גדול משל חבירו נותנין לפי הערך שיש לכאו"א חלק בו. ודומה להא דלקמן (ז' ב') דגובין לפי ממון וע"ש בתד"ה לפי קירוב. וזה אשמע לן התנא באמרו באמצע לומר דמיירי בחלקים שוים. אבל לא כן כתב הטוש"ע בסי' קנ"ז ס"ג. ועל ראיות הגר"א ז"ל שם אומר אני ערבך ערבא צריך:
+<b>שם כפיסין לבנים. </b>פי' הרע"ב דשיעור לבנה ג' טפחים. ול"ד במחכ"ת דלפי המסקנא בגמרא משמע דמתני' בזוטרי דעם סידן לא הוין אלא ג"ט:
+<b>שם וכן בגנה כו'. </b>עתוי"ט העתקת פי' הרמב"ם בזה (ויש בו ט"ס במש"כ ולא זכר שהיא מעורבת עם גנת פלוני. דצ"ל עם גנה פלונית וכ"ה בפיה"מ וכ"מ להדיא מהה"מ שם וע' ש"ך ר"ס קנ"ח). ושלזה כוון ג"כ בחבורו ומ"מ חלוקין הן דבפירושו כ' דבבקעה סתם אין כופין כו' ואפי' במקום שנהגו לגדור. ובחבורו כ' אלא במקום שנהגו. גם מהכ"מ משמע שהיה גורס (בחבורו) בגנה סתם ואפי' במקום שלא נהגו לגדור. ופי' דבריו דהיינו סתם. ובפירושו כ' ואפי' במקום שנהגו שלא לגדור. אמת דבב"י משמע דגם בחבורו גורס כן (וכגי' שלפנינו) וכן העתיק בשו"ע ואפ"ה פרשהו דהיינו סתם ודוחק:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה כפיסין כו' ותמיהני כו' וקשה לר"י כו'. </b>דכפיסין ארחי גמרא גמירי לה כו'. ולנ"פ דהא גם מקמי דשני ליה גמרא גמירי לה לא פריך אלא דילמא הם ליבני (כ"ה גי' רש"י) דלא משפיין אבל דליהוי עץ לא הוי קס"ד ולכן מקשה ר"י שפיר:
+<b>[שם תוי"ט ד"ה מחייבין וכו' ואפי' במקום שנהגו לגדור כו' </b>נ"ב בחבורו כתב אבל אם מכר בקעה סתם אין מחייבין אותו לגדור אלא במקום שנהגו ע"כ וכ"ה מפורש בירושלמי ונ"ל שבפי' הוא ט"ס ותחת תיבות "ואפילו" צ"ל "אלא":
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט סד"ה מגלגלין כו' והכי תני' בתוספתא </b>נ"ב סוף פרק בתרא דב"מ. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה רע"א בית רובע. </b>מש"כ התוי"ט דרובע הוא ק"ד אמות וחומש ל"ד כי איננו אלא ק"ד אמות ושתות כי הו' הנשארים נצטרך לחלקם לל"ו חלקים כמנין הרביעיות ויעלה שתות. ומש"כ עוד דבעשר וחומש על עשר וחומש יעלה שטחו לק"ד וחומש. שגה מאד דלא הוי רק ק"ד ואחד מכ"ה שהרי החומש הנשאר הוא ארכו כרחבו חומש על חומש וכשתרצה לעשותו רוחב אמה תצטרך לחתכו לה' חלקים ותחבר אורך חלק לחלק ויהיה אמה על א' מכ"ה באמה:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה מערה. </b>מקורה בקירוי כ"כ רש"י. והיא מרובעת כדאיתא בב"ק (נ' ב'):
+<b>שם ד"ה גפת. </b>פסולת זיתים כו' כ"כ רש"י. בר"פ במה טומנין מבע"ל גפת של זיתים תנן או דשומשמין ע"ש ונקטו הפוסקים שם דאפי' דשומשמין אסור עי' בהגר"א ז"ל באו"ח סי' רנ"ו סקי"א. ולקמן בגמרא (י"ט) מדמן להדדי. וכן בר"פ כירה פי' רש"י דשומשמין:
+<b>[שם בתוי"ט סד"ה וסד בסיד כו' </b>ובב"י סי' קנ"ה ראיתי כו' נ"ב כבר תפסוה בשו"ת הרש"ך ח"ב סי' קצ"ה ובלח"מ פ"ט מהל' שכנים וכן הדרישה והב"ח סי' הנ"ל:
+<b>שם בתוי"ט סד"ה מי רגלים שהרי האבנים. </b>[צ"ל הלבנים] עצמן נמוקין והולכין. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ברע"ב ד"ה ואם הזיק ואעפ"כ כו' ואין לו מה לשלם כ"כ רש"י. </b>ע' לקמן (ס') בפי' רשב"ם על הא דאין עושין חלל תחת ר"ה שאין רצונם כו' לירד לדין כו' וכה"ג כתבו התוס' לעיל (ס"ד י"ז) אבל הכא מילתא פסיקא דאם ידלק הבית קרוב הדבר שלא יציל מאומה מכל אשר לו וכ"מ מלשונם שכ' ואין לו ולא כ' ולא יהיה לו וע' בסמ"ע סי' קנ"ה:
+<b>[שם בתוי"ט סד"ה ובכירה כו' וכ"כ בנ"י ובכירה טפח בין מלמעלה בין מלמטה </b>נ"ב והרמ"ה כתב וז"ל ומסתברא מדלגבי עליה תילתא דשיעורא דתנור הוה. גבי בית נמי שיעורא דכירה תילתא דשיעורא דתנור נמי הלכך כו' אא"כ י"ל ע"ג גובה ח' טפחים עכ"ל. וכ"כ הש"מ בשם הרשב"א דאפשר לומר דילפינן מלמטה כלומר דכשם ששיעור שתחת הכירה א' מג' בתנור ממילא שמעינן בשיעור שלמעלה שהוא א' מג' בתנור והוא אמה ושליש עכ"ל:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה ר' שמעון כו' וכתב עליו הרא"ש שלא הוצרך לראי' זו דבלא"ה הלכתא כרבים. </b>נ"ב והרמ"ה כתב וז"ל וליתא לדר"ש חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דהא אסיקנא לר"ש בש"ס בפ' הבוה"ע ע"ש. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה ביין התירו. </b>פירש"י שאין העשן קשה ליין. עיין לעיל (י"ח) תד"ה לא ובמש"כ שם. והרע"ב פתח בעשן וסיים בחום ול"ד:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה מלמעלן. </b>רש"י פי' דהכותל למעלה מהחלונות. ומלמטן היינו שהוא נמוך מהם והרמב"ם פי' איפכא. ולכאורה לפרש"י לא קאי בין כנגדן אדסמיך ליה דכשהכותל נמוך מהחלונות אינו מאפיל וא"צ להרחיק מכנגדן כדאיתא ברמב"ם ושו"ע. אמת דבנ"י משמע דאף כשהכותל נמוך צריך להרחיק מכנגדן שלא יאפיל אבל הוא תמוה וגם האחרונים לא הביאוהו. גם מש"כ בנ"י אם בא כו' ולהעלות בנינו צריך שיהיה ממקום שיעמדו בו רגליו ולמעלה ד"א כו' נ"פ דט"ס הוא וצ"ל תחת ולמעלה ולמטה:
+<b>[שם בתוי"ט ד"ה לא יסמוך כו' ולפירושו אני תמה דאי מהתם כו' </b>נ"ב כן תמה גם הדרישה סי' קנ"ה אות י"ג ולפניו היתה הגי' במרדכי נ' שנה ועי' בש"ך שם ס"ק ט' ובהגר"א והשט"מ בשם הרשב"א כ' וז"ל ולא גילה עד מתי תקרא חדשה ומתי תקרא ישנה לפי שהכל כדי ראיית ב"ד שבאותו מקום ושבאותה שעה שאין כל המקומות שווים עכ"ל. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה נמצא בין ב' שובכות פירש"י בתוך חמשים לשניהן. </b>בגמרא מסיק דמיירי בחוץ לנ' אמה ובשביל של כרמים (ויותר תמוה לכאורה פי' הרע"ב שפירש ג"כ כפרש"י) וכן מש"כ לקמן בגמרא בד"ה וליזיל דקס"ד כו' אחוץ לנ' אמה כו' לכאורה אינו מדוייק דהא למסקנא נמי הכי קאי. אולם התוס' כ' שם דהמ"ל דמיירי תוך נ"א:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>במשנה ואין עושין בורסקי אלא למזרח העיר. </b>נ"ל דה"ה לנבלות וקברות ונקיט במאי דסיים ועמ"ש בס"ד בפ"ב דפאה מ"ז ולעיל (י"ח) בתד"ה ואם:
+<b>שם בתוי"ט סד"ה חוץ ממערבה כו' ועוד דקשיא עליו גמ' דמגילה וכמו שהקשיתי לשאול ע"ד הרמב"ם כו' </b>ואישתמיטתיה פי' הרשב"ם לקמן (צ"ט) ד"ה ארון שעשה משה ע"ש:
+
+Mishnah 10
+
+<b>מרחיקין את המשרה כו'. </b>ופי' הנ"י דהיינו נ' אמה ע"ש. וכ"ע התוי"ט וע' בד"ה ר"י וכו' דעת הרא"ש ודעת הרמב"ם. משמע דר"ל דפליגי עליה. וכ"מ מדבריו שם. ותמוה דהנ"י לא כתב הרחקת נ"א אלא לדעת הת"ק והם כתבו אליבא דהלכתא דקי"ל כר' יוסי ולזה גם הנ"י מודה כמבואר בדבריו ע"ש. רק שחולק על הרמב"ם במה דמצריך להרחיק ג"ט גם בחרדל ולהנ"י א"צ וכ"נ דעת הרא"ש וכ"כ הטור:
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>בתוי"ט ד"ה אחד גפנים כו' אבל אם נטע גרעין לא כו'. </b>נ"פ דלפי מש"כ הנ"י דכי סליק למגדריה לדקליה מפריח העופות על הגפנים וה"ל גיריה א"כ אפי' נטע גרעין נמי וכ"כ הרב"י שם אליבא דהרא"ש שכ' כעין פי' הנ"י. ומהתוי"ט משמע דל"פ נ"י על התוס' ול"ד:
+<b>שם בתורע"א אות י"ח כו' </b>דלהרמב"ם לא מהני ד"א בין אילנות לגפנים הוא תמוה ע' בפירושו ובחבורו שם. ואולי ט"ס הוא ונ"ל להראב"ד ע"ש בהה"מ או דצ"ל להרא"ש. גם דברי הרב"י סי' קנ"ה אות ל"ה ד"ה אבל שכ' דהנ"י נסתפק אי ד"א דקאמר בר משתים לבני בבל וד' לבני א"י דה"ל לבני בבל ו' ולבני א"י ח' תמוה דלענין זה מה חילוק בין בבל לא"י וכן איתא בנ"י להדיא דאף בא"י סגי בו':
+
+Mishnah 13
+
+<b>במשנה קוצץ מלא המרדע ע"ג המחרישה. </b>ובמשנה הסמוכה כדי שיהא גמל עובר ורוכבו. נ"ל דבא לארויי בזה ג"כ שיעור קציצת המשוך ברוחב לשדהו או לר"ה שא"צ לקוצצו עד המיצר או עד סוף רוחב ר"ה כי גב המחרישה מסתמא מופלגת קצת מן המצר וכן רוחב הגמל אינו חופף עצמו באילן. ולכן אמר בניגודו כנגד המשקולת הנופל יותר על שיעור המשך ברוחב כמו בעירובין (נ"ח) ע"ש:
+<b>[שם בתוס' חדשים משנה י"ג ד"ה ובחבורו שם הוסיף אף על בית השלחין [צ"ל האסלן. </b>מהגרמ"ש]:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה בית השלחין פירש"י וכ"ד שעושה פירות תדיר כו' מיום ליום. </b>פשוט דכוונתו בזה לתת טעם מדוע חזקת בה"ש אינה אלא ג"ש מיום ליום ולזה כוון ג"כ הרע"ב ולחנם תפס עליו התוי"ט:
+<b>שם כנס את תבואתו. </b>פירש"י יין של גפנים. נ"ל משום דגיתות שלהם היו בכרם ושם היו דורסין כמש"כ התוס' במס' ע"ז (נ"ו) ד"ה ואע"פ. אבל הבדים היו בעיר כמש"כ התוי"ט לקמן פ"ד מ"ט (וכ"מ בפ"ג דמע"ש מ"ז דתני בתי הבדים שפתחיהן לפנים כו' ע"ש בפי' הרע"ב ול"ת ג"כ בתי הגיתות) ולהכי תני גבי זיתים מסיקה משום דתיכף לאחר מסיקתן מכניסן לבית לדורכן. ומה שפרש"י דשדה לבן נלקטין כל פירותיה בפ"א. אף דקציר שעורים הוא בפסח ודחטים בעצרת ובמדרש רות (סוף פרשה ב') מתחילת קציר שעורים עד כלות קציר החטים ג' חדשים וע' בנדרים פ"ח מ"ד ומקרא מלא בס"פ וארא כי השעורה אביב וגו' והחטה וגו' אפילות הנה. מ"מ אסיפתם לבית דהוא עיקר החזקה כמש"כ התוס' הוא בזמן אחד בעת האסיף. עי"ל דשדה לבן אינה נזרעת בערבוב אלא כל מין לבדו משא"כ בשדה האילן עי' לקמן (ל"ז) בפי' הרשב"ם סד"ה דבזאי בזויי:
+<b>שם בתור"ע אות י"ט הניח בצע"ג דעת הרמב"ן דטעם דלא חציף עדיף ממיגו. </b>א"כ אמאי נאמן לומר לקוח במיגו דלהד"ם (כוונתו נראה להא דרפ"ב דכתובות ומודה ר"י כו' וע"ש בתוס') ול"א אחוי שטרך. ומטעם דלא חציף א"נ ע"ש. ותמיהני דשם איכא טעם דלא חציף ג"כ ולכן נאמן משום דאיכא תרתי:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה היה מעמיד כו' תנור וכירים כצ"ל </b>וכ"ה ברי"ף ורא"ש ובמשניות ובפי' הרשב"ם וכדתני בסיפא:
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה ד"ה ויכול למחות. </b>דודאי איכא חסרון כדאמרי' כו'. והתוס' נדחקו לרב יהודה למאי דס"ד דל"ל היזק ראיה. ולכאורה הטעם פשוט דכיון דיש לו חזקה לכן יכול למחות כדי שלא יטעון אחר ג' שנים דשלו הוא. ואולי דמשמע להו דאפילו אם רוצה בעל הגג לתת לו שטר דאין לו זכות בזה ושיוכל בעל החצר לקצצו כשירצה לבנות אצלו מ"מ יכול למחות. אבל מכל מקום קשה דיכול לומר בשטר אינני מובטח מן העכברים:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה שתהא עגלה מהלכת וטעונה אבנים. </b>נראה משום דבדבר קל המשקל אין טוענין כ"כ שיהיה שוה במשקל כמו דבר כובד המשקל מפני הנפח דקשה למשאוי או כמשאוי (ב"מ פ') להכי שיער באבנים שהם רבי המשקל. או כפשוטו דאבנים כובדם במקום אחד ומעיק תחתיו משא"כ דבר קל מתפשט כובדו. ומאי דכתיב כאשר תעיק העגלה המלאה לה עמיר (עמוס ב׳:י״ג) רצונו שתהיה מועקה כוללת כמו שאמר אחריו ואבד מנוס מקל וגו' כאשר העגלה מועקת בכל צדדיה ע"י העמיר. או כפירוש הביאור שם:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה ולא את הגג. </b>כתב התוי"ט אבל עלייה בכלל בית כחכמים בפ"ז דנדרים. ותמה על הי"א שבטור דעלייה לא הוי בכלל בית ע"ש. ואנכי תמה דהרי אף לדעת הרי"ף והרמב"ם דעלייה מכורה אינו אלא בפתוחה לבית דרך ארובה. ולענין נדרים פשיטא דבכל גווני אסור. ועוד להכא תרגימו דיציע היינו אפתא וזהו עלייה לפי' הרי"ף מא"ל. אבל פשוט דכ"ע מודו דעלייה ג"כ נקראת בית כחכמים דנדרים שם והטור עצמו הביא שם באות י"ח המוכר לחבירו בית יכול ליתן לו עלייה. אלא דהיא חשובה בית בפ"ע ואיננה בכלל הבית שמכר. ויציע וחדר איצטריך לאשמועינן דאע"ג דתשמישן לבית וס"ד דבטלין לגביה. ואולי לענין נדרים גם הם אסורין (ופי' הרא"ש שם בנדרים ד"ה וחכמים לענ"ד צע"ג. ונ"ל דחזר בו בפסקיו דשם לא כתב זה וכן הטור לא הביאו ודלא כב"י והש"ך שהעתיקוהו). ועיין לקמן מ"ט מש"כ בעצמו בשם הרשב"ם לענין מחיצת הקנים:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה וצריך ליקח לו דרך דר"ע. </b>לעד"נ דדוקא דרך דהוא רוחב ד' אמות (לקמן צ"ט ב' במשנה) הוא דל"ל אבל שביל דהוא כי היכא דשקיל כרעא ומנח כרעא (שם ק') אית ליה דאין סברא כלל דיהיה כ"כ עינו יפה שלא ישייר לו מקום להגיע לשם עד שיצטרך לחזור ולקנות ממנו ועי' לעיל (ז') תד"ה א"ל. וכ"מ לי מדברי התוס' לקמן (פ"ב ב') ד"ה מדברי דאל"כ מי יחלוק ע"ז דיותר מצטרך לו דרך ממלא אורה וסלו. והגמרא שפיר קרי ליה פריחת אויר לקמן ע"ד העברה כמו עומדין צפופין (אבות פ"ה מ"ה):
+<b>[שם תוי"ט סד"ה אעפ"י אבל לא קנה בבינונית </b>(צ"ל בבנינות) מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה המוכר את הבית מכר כו'. </b>לכאורה הא אתי ועסיק במשניות הקודמות במכירת בית ולא ה"ל למיתני אלא מכר את הדלת כו' ועוד קשה מדוע לא כלל האינם מכורין דלעיל במשנה זו כמו דתנא הכא ולא את התנור כו'. ונראה משום דלא תטעה דהאי בזמן שא"ל הוא וכל מה שבתוכו כו' קאי נמי על הנך דלעיל לכן פתח בכאן המוכר אה"ב בכדי להפליגה מהקודם לענין הא דסיים בזמן כו' וכדאיתא בברייתא לקמן:
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב ד"ה מכר כו' מכר בתים הפתוחים לחצר כ"פ הרשב"ם. </b>ר"ל לאפוקי הפתוחים לר"ה ואין להם מבוא כלל בחצר אבל הפתוחים לבית הפתוח לחצר זהו בתים הפנימים שבברייתא דמכורים ועי' בנ"י:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה לא מכר אלא אוירא ודמים כו' דאין אונאה לקרקעות כו' אבל לדעת הסוברין דבפלגא איכא כו' כשהדמים יותר מפלג הוה ביטול מקח. </b>דבריו סותרין זא"ז וע' בדבריו בכתובות שם שהאריך בזה:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>במשנה. לא את הבור כו'. </b>לשון הרע"ב אע"פ שמכר לו השדה כו'. ול"ד דהכי הל"ל אע"פ שא"ל כל מה שבתוכה כדפי' הרשב"ם דהרי קאי על בין כך וב"כ לא מכר כו' דבמשנה דלעיל. וביותר לפי הגי' דבמשניות ולא את הבור כו' וכ"כ בעצמו לקמן ואפי' הני דאינן בכלל כ"מ שבתוכה כגון כו' ובור וגת:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה ובזמן שא"ל היא וכל מה שבתוכה הכ"מ. </b>נראה דלשון זה לא מהני אלא אם היו בתוכה בשעת מכר. אבל אם א"ל וכל מה שראוי להיות בתוכה מכורין אפי' לא היו בתוכה. וד"ז מתבאר מלקמן (ע"ח). ותמיהני על לשון הסמ"ע בסי' ר"כ ס"ק י"ד שכתב ה"ה אם א"ל וכ"מ שראוי כו' ע"ש דאדרבה לשון זה עדיף לקנות ע"י אפי' לא היו עליו. וכן לשון הטור בשם רמ"ה שם אינו מכוון בזה ע"ש:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה לא מכר כו' והיינו שהר"ב לא פי' בתחילה היאך מיירי כו'. </b>תמוה דהרי שפתיו ברור מללו ת"ק סבר לא מכר כו' שעליו ונחום המדי סבר מכר כו' שעליו. הרי דמוקי פלוגתייהו בעודן עליו. וכ"מ דעת הרמב"ם בפי' ובחבורו דלא משום ספיקא פסק דלא מכר אלא דמיפשט פשיטא ליה וכמו שהעיר גם התוי"ט. וטעמייהו נ"ל משום דהדחויים דלא למיפשט מהברייתא ומדברי ר"י דחויי בעלמא נינהו ופשוטם כמשמעם וכיוצא בזה כ' הפוסקים בהרבה מקומות:
+<b>[שם דתכשיטי חמור הוו כו' </b>נ"ב בתוס' הגירסא. דתכסיסי. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה הלוקח פירות שובך כו'. </b>עי' נ"י מש"כ ליישב אליבא דמ"ד אין אדם מקנה דשלבל"ע. דאין לפרש דלוקח פירות שנה שעברה שכבר נולדו. דלפי' ר"י א"ש בהא דומסרס דבסמוך ע"כ לא איירי אלא בלוקח אותן שעתידין להולד. וע"ע מש"כ בביצה (יו"ד):
+<b>שם ברע"ב ד"ה גרופיות. </b>ענפים. וכ"כ רשב"ם ויל"פ ג"כ או באגרוף (דפ' משפטים) דר"ל בענף עץ וכמש"כ בפ' מסעי או בכלי עץ יד. והנ"י הביא בשם הריטב"א דפי' ב' אגרופין והוא פרש"י בב"ק (פ"א) ד"ה חוץ מגרופיות:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה הסייח כו' ויש לדקדק אמאי הכא בחמור קרי הבן בשם עצמו כו' ותירוצו לא מחוור. </b>ול"נ דתני בכל חד רבותא. בחמור אף שכבר גדל קצת ואינו נקרא שוב על שם אמו אלא יש לו שם בפ"ע סייח אפ"ה מכור. ובפרה אף בעודו קטן ביותר עד שאינו ראוי עוד להיות לו שם בפ"ע עגל. אלא שנקרא עדיין ע"ש אמו אפ"ה אינו מכור:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>בתוי"ט ד"ה הרי הוא של מוכר כו' ותמהו התוס' כו' ובעניי כו' ועוד כו'. </b>קושייתו השני' אינה מובנת דאימא דגם כוונת התוס' שיהיה טבל ותמיהתם אינה רק דלמה יהיה תרומה. או י"ל כוונתם דאם מדד ד"מ נ' סאה לתוך כלי הרי הם חסרים נ' מיצויים וא"כ כשתורם אח"כ מהם סאה לתרומה הוה בה ג"כ אחד מנ' לבד המיצוי שלה והוא ישאר חולין ודע דהסאה שתורם לתרומה צריכה להיות מאומד ולא במדה ממש כדתנן שם בפ"א מ"ז:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+בתוי"ט ד"ה רשב"ג כו' ובב"י סימן רל"א כתב ואפשר כו' דמסתבר טעמיה דת"ק ע"כ. נ"ב ונראה שרומז למ"ש הרי"ף בסוף פ' ג"פ דלא אמרו הלכה כרשב"ג אלא עד דאיכא טעמא והרא"ש העתיק שם דבריו כמ"ש בתוי"ט בפ"ח דפסחים מ"ה. אח"ז ראיתי שכבר קדמני בזה הדרישה שם. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 11
+
+<b>במשנה היה שוקל לו עין בעין. </b>נראה פירושו דהמשקל הוא שוה בלא הכרעה כמו העינים שעומדים בקו שוה. או ירצה שמעיין היטב בהמשקל (וכלישנא דברייתא לקמן אין מעיינין כו') להעמידו במכוון והוא כלשון המקרא (במדבר י"ד):
+<b>שם למחוק לא יגדוש. </b>ומשמע שאין נותנין ויתור כלל. וקשה מ"ש ממשקל דהא גם גבי מדה כתיב וצדק. ועי' ברשב"ם לקמן בגמרא ד"ה וצדק:
+<b>[שם בתוי"ט ד"ה אמר רשב"ג כו' והטור כ"כ בשם הרמ"ה כו' וכתב עליו הב"י כו' ומהר"ר פאלק כהן כתב שדבריו במדות כו'. </b>נ"ב הרמ"ה כתב וז"ל מקנח כף המאזנים על כל משקל ומשקל ל"ש בלח ול"ש ביבש כת"ק דגזר לח אטו יבש וליתא לרשב"ג עכ"ל. וראיתי בדרישה שכ' ג"כ מדלא אמר רשב"ג בד"א משמע דלא לפלוגי את"ק אתא אלא לפרשו וכדקי"ל דכל לשון אימתי ובמה כו' ועוד אף את"ל דפליגי הלא הלכה כרשב"ג בכ"מ ששנוי במשנתינו, ונראה דהרמ"ה ס"ל דרשב"ג לא קאי כ"א אמשקלות ומאזנים כו' משא"כ במדה שיש לה תוך עמוק וצר ס"ל להרמ"ה דמודה רשב"ג בזה שצריך לקנחו אף ביבש כו'. מהגרמ"ש]:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה אפילו זרע פשתן דרובא קונין אותו לזריעה וכ"כ הרשב"ם דרוב זרע פשתן (כצ"ל) הנקח בעולם לזריעה כו'. </b>וכן איתא בגמרא לקמן. ותמוה דאיך יתכן זה הלא איתא בב"מ (ק"ה ב') דבימי ר' אמי דכחישא ארעא היתה מוציאה קרוב לד' פעמים בזרעה. ואם בכל שנה יוכפל הזריעה מהקודמת ילך הדבר עד אפס מקום לזרוע. וצ"ל דודאי רובה לתשמיש כגון לשמן וכיוצא אולם אותם הקונין לזה קונים בשופי הרבה ביחד. ואותן הקונים לזריעה ולמאכל קונים מעט הכמות ומהן הוא רובה לזריעה ובהו איירי מתניתין:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה יין מבושם כו'. </b>אולי צ"ל מבוסם בס' והוא מלשון מחייב איניש לבסומי בפוריא מגילה (ז' ב') ושם עוד איבסום כו' ולעיל (ס"ד ע"ג) כמאן דמיבסמי דכולן לשון שכרות הן (וגם לפי' הגי' בש' יל"פ כן) וכאן ר"ל יין חזק המשכר שמתקיים יותר כדאיתא בב"מ (ס') במשנה התירו לערב קשה ברך מפני שהוא משביחו ופי' הרא"ש דמתקיים יותר:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה המוכר מקום לחבירו לעשות לו בית וכן המקבל מחבירו לעשות לו בית חתנות כו' כ"ה גי' הרי"ף והרא"ש וע' תוי"ט. </b>ונ"ל דלגירסתם המשנה מתפרשת ע"פ מדה י"ט מל"ב מדות דר"א בשריה"ג מדבר שנאמר בזה וה"ה לחבירו. וכה"ג כתבתי בשבת (קנ"ה) ע"ש:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה ולא יכנס מתוכה כו'. </b>פי' הרע"ב דכיון כו' שעובר באמצע שדהו כו'. תימה דהא גם בנתנו לו מן הצד תני סיפא דלא יכנס כו'. ונראה דהציון הוא ט"ס וצ"ל ואינו מכניס לתוכה וכ"מ מפי' רשב"ם:
+<b>שם במשנה דרך היחיד ד"א. </b>בגמרא פסק ר"ה דלא כמתני'. ותימה על פי' הרמב"ם והרע"ב דשתקו מזה:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה חציה בדרום כו' </b>כצ"ל ועמש"כ בב"ק (נ"ח ב'):
+<b>שם והוא מקבל עליו כו' הרשב"ם פי' דקאי אמוכר. </b>אבל הרמב"ם מפרשו אלוקח. (וכן פי' הרע"ב) ופשוט דלפירושו קמ"ל מתניתין לאפוקי מסברת הרשב"ם. וגם נראה דאשמעינן דהמוכר יכול לכופו בכדי שלא תהא חי' נכנסת דרך חלקו לתוך שלו ועי' בהה"מ בפ"ב מהל' שכנים הל' י"ז. ועי' לעיל ד' ב' בסוגיא דהמקיף א"ח מג' רוחותיו ודברי התו"ח בזה מגומגמין ע"ש:
+<b>שם חריץ ובן חריץ ובגמ' תאנא חריץ מבחוץ כו' </b>ולפלא על התוי"ט שהביא זה מפי' הרמב"ם ורשב"ם:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה והאיש את אשתו (קמא) הילכך תנדבר"י תני וירש אותה. </b>בברייתא וירש אותה מלמד שהבעל יורש את אשתו דברי ר' עקיבא ריש"א אינו צריך כו'. וע"כ ט"ס הוא. ומה שהביא מרפ"ח דכתובות צ"ל רפ"ט ומש"כ ורש"י מפרש התם אליבא דרבא ג"כ ט"ס וצ"ל דאביי:
+<b>[שם בתוי"ט ד"ה והאיש את אשתו (ב') כו' וראיתי בתו"כ ריש פ' אמור כי אם לשארו אין שארו אלא אשתו כו'. </b>נ"ב עי' בבאור רנה"ו ז"ל פ' אמור (כ"א ב') שהביא את התו"כ וכתב:
+ולא ראיתי מי שפירש ראיה זו כו' ונעלם ממנו התוי"ט הלז. וראיתי בס' יונת אלם להרמ"ע (פשכ"ט) וז"ל:
+ואשכחן נמי בתו"כ תניא אין שארו אלא אשתו שנא' אל אשתו לא תקרב שאר אביך היא פסוק זה מורכב ממאי דכתיב באשת אחי האב ובאחות האב וה"ק אין לפרש שארו דכתיב גבי טומאת כהן שהיא אחותו כדקס"ד מדכתיב גבי אחות האב שאר אביך היא דהא אחותו גבי טומאת כהן בהדיא כתיב אלא אם אינו ענין לאחותו תנהו ענין לאשתו דכתיב גבי אחות שייך נמי גבי אשת אחי האב דמ"ש ומלתא אגב אורחא אתא לאשמעינן שלעולם ישא אדם בת אחיו ובת אחותו עכ"ל. ועי' בס' הזכרון פ' קדושים שעמד ג"כ על התו"כ ועל הרי"ף מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה ריבה לאחד כו' משום ירושה ל"א כלום. </b>הרשב"ם פי' דלא אתיא כריב"ב. אבל שיטת הרמב"ם ורבותיו דאתיא גם כוותיה עי' בהה"מ פ"ו מהל' נחלות ה"ג והל' ה'. וכ"מ מהרי"ף בגמרא דלקמן (ק"ל) ע"ש. ולפ"ז להאב"א השני דשם. לא נמצא מחלוקת עליו במשנה. וק"ל א"כ מאי פריך לעיל (קכ"ב ב') סתם ואח"כ מחלוקת היא ושם אזלא הסוגיא להאב"א הזה מדקאמר שם בן בין הבנים:
+<b>שם במשנה ועל מי שא"ר לו ליורשו כו'. </b>לעיל וכן ברי"ף ובמשניות ליתא לתיבת לו וכברישא:
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה נפלו לו נכסים ממקום אחר יירשו אחיו עמו. </b>לכאורה נראה כיון דאין לו אב ידוע הוי נכסיו הפקר וכל הקודם בהן אפי' אחד מן השוק זכה. הכא ע"כ מיירי שקדם וזכה האומר עליו שהוא אח. ומה שפי' הרשב"ם שנפלו לו בחייו כתב עליו התוי"ט ול"י למה דקדק לכתוב כן. ולנ"פ דהא א"א שתפול לו ירושה אלא מאמו (או ממשפחתה) וכיון שאינו מוחזק באב ידוע ולא באחין מן האב ואותו איננו שמת א"כ קרובי האם מן האב יורשין אותה. ועוד דהא אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב לעיל (קי"ד ב'). אולם משכחת לה שנפלה לו ירושה מבנו שמת אחריו:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה ואמרה תנו כבינתי לבתי. </b>לעיל (קמ"ט) בתד"ה דקא מגמר מוכח להדיא דהי' לפניהם הגי' תנתן וכ"ה בגמרא לעיל (קנ"א ב') וברי"ף ורא"ש וברשב"ם כאן:
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>בסוף המשנה יורשי האב עתוי"ט </b>ותימה שלא הביא גירסת הרי"ף והרא"ש דגרסי גם בסיפא יורשי האשה:
+<b>שם בתוי"ט סד"ה בש"א כו' </b>כדאמרי' לרש"י דהגמרא מפרש כאן כו'. פשוט דכוון למה שפי' רש"י בכתובות דנכסים בחזקתן דבדברי ב"ה דשם הוה פירושו כמו הכא והביאו התוי"ט לעיל בקיצור וכמו שהביאו התוס'. והתו"ח שהגיהו כמ"ש הרשב"ם שגה במחכ"ת:
+
+Mishnah 10
+
+<b>בתוי"ט ד"ה נפל הבית כו' אבל כתבו עליו התוס' כו' ועוד הקשו ופירשו כו' דינא הכי [והוסיף] שיש לה בנים אחרים כו' אלא שאין לה בן מאבי הבן הזה. </b>משמע דאם היה לה בן מאיש הזה אף דהיה לו עוד בן מאשה אחרת דהשתא הוא אינו טוען רק חלק רביעי גם הר"י מודה דאין לו כלום משום דהבן שלה יש לו חלק ודאי גם בחצי השני אפי' אם הבן מת אחרון ובן שלו שמא אין לו כלום. ולעד"נ דגם כה"ג היה נוטל בן שלו חלק שמינית לסברת הר"י כיון דשניהם יורשין ודאין להבן המת ולא דמי להא דהחולץ דהתם הספק אינו יורש ודאי להסבא. ונראה דסוף דבריהם שכתבו אבל הכא הוי אלו ספק כמו אלו בחלק המגיע לבן. אטעי' להרב במחכ"ת. אבל הישר הולך יוכל לכוון דבריהם למש"כ ואכמ"ל:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה זוזין מאה דאינון סלעין עשרין אין לו אלא כ' וכו'. </b>פי' הרשב"ם דיד בעה"ש עה"ת. ובגמרא ל"א עלה טעם זה אלא משמע דאביי לא חידש זאת רק לטעם הברייתא. ונ"ל דהכא בלה"ט נמי דינייהו הכי דבהיפך דליהוי מטבעות גדולות מהשיעור לא שכיחא (והא דלעיל (ק"ה ב') דאמרי' מ"ד פירושי קמפרש אינו כפרש"י בב"מ אלא כפי' רשב"ם או פר"י) אבל דליהוי חסרים שכיחא כפירש"י בב"מ (נ"א ב') במשנה. וכן בסיפא ע"כ הכוונה על סלעים חסרים שנחסרו שתות דדרך להוציאם עדיין בתורת מטבע כדאיתא שם:
+<b>שם כסף זוזין דאינון ונמחק כו'. </b>נל"פ דנמחק שם המטבע הכוללת (ומצינו ג"כ דדרכן היה לקבץ מספר המטבעות הקטנות ולכוללן במטבע הגדולה מהן כדלעיל זוזין כו' דאינון סלעין כו') אין פחות משתים די"ל דנמחק שקל אחד. וכן כסף סלעין דאינון י"ל דנמחק דרכון אחד דהוא ב' סלעים כדפי' הרמב"ם ברפ"ב דשקלים. וכן תפרש בדרכונות דאולי היה להם גם מטבע פי שנים בדרכון. ומיושב בזה הצ"ע דתוי"ט:
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ובלבד כו'. </b>אבל במלוה ולוה כו' לא נצרך להכיר את שניהם דב' יוסף ב"ש אין מוציאין עליהם שט"ח. תמוה דאף א"ת דמוציאין עליהם מה יועיל הכרת המלוה לזה דמ"מ יש לחוש שזה המלוה יתבע ע"י השטר ליב"ש האחר. אח"ז עיינתי בהה"מ עצמו שכ' ועוד דאל"כ בהכרת המלוה כו' מה יועילו וזהו מש"כ. ומה שסיים התוי"ט וכלומר משא"כ שובר כו'. לכאורה בשובר ממלוה (ר"ל לאפוקי שובר דאשה לבעלה דאיירי בה משנתינו) מה יועיל אם מכירין את הלוה ג"כ דשמא הוא חייב ליב"ש אחר ונפסידנו בשובר זה. ואפי' יראה לפני העדים השט"ח שלו שיכתב השובר עליו יש לחוש דעשו קנוניא ביניהם וכתב לו שט"ח מכוון להשט"ח שיש ליב"ש האחר עליו וצ"ע. אח"ז מצאתי להתומים ר"ס מ"ט שעמד בזה ע"ש:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ר' יוסי אומר כו' וקשה לי לשונם כו' וצ"ע. </b>ול"נ דר"ל כגון בנידון שלפנינו שמבטיחו שלא יעלה לו המקצת דמים שנתן עתה לפרעון ע"מ שיקיים התנאי דהוא תשלום המותר ליום הנועד ור"ל דלא היתה הכוונה רק להסמיכו יפה שיקויים התנאי בבירור:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה נמצא לאחד שם שנים הגדול פרוע. </b>ק"ל דהא יש כאן ס"ס ספק שהפרוע אינו שלו ואת"ל שלו שמא הוא הקטן. ולדעת האומרים דס"ס הוה כרובא יקשה מכאן לרב דאזיל גם בממון אחר הרוב. ועוד יקשה לו דאם היה לאחד שנים ולאחד אחד נימא דאזלינן בתר רובא דנשתלם אחד מהשנים. ולזה י"ל דהרי הספק הוא על האנשים מי משניהם פרע ועמש"כ לעיל (צ"ג ב'). ולכאורה י"ל משום דהכא הוה רובא דתלי במעשה דהיינו הפרעון עי' רפ"ג דבכורות בגמרא. אך ז"א אלא אם המיעוט הוא ממילא בשוא"ת אבל היכא דתרוייהו ע"י מעשה אזלינן בתר רובא כדמוכח בכ"ד:
+<b>שם [בתוי"ט ד"ה המלוה כו' ותימה על הב"י ריש סימן קכ"ט כו'.</b> ומ"ש הר"ב נ"ב עי' בשו"ת שער אפרים סימן קנ"ג ולא הביא את התוי"ט. מהגרמ"ש]:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nezikin/Rashash on Mishnah Bava Batra/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nezikin/Rashash on Mishnah Bava Batra/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..22b7f8873d303db9c97f836b1026cb6f7bd4c7ff
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nezikin/Rashash on Mishnah Bava Batra/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,411 @@
+Rashash on Mishnah Bava Batra
+רש״ש על משנה בבא בתרא
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Mishnah_Bava_Batra
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה בבא בתרא
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה בונין אה"כ באמצע כו' זה נותן ג"ט כו'. </b>לכאורה ה"נ דז"א אלא כשחלקיהן שוין אבל כשחלק א' גדול משל חבירו נותנין לפי הערך שיש לכאו"א חלק בו. ודומה להא דלקמן (ז' ב') דגובין לפי ממון וע"ש בתד"ה לפי קירוב. וזה אשמע לן התנא באמרו באמצע לומר דמיירי בחלקים שוים. אבל לא כן כתב הטוש"ע בסי' קנ"ז ס"ג. ועל ראיות הגר"א ז"ל שם אומר אני ערבך ערבא צריך:
+<b>שם כפיסין לבנים. </b>פי' הרע"ב דשיעור לבנה ג' טפחים. ול"ד במחכ"ת דלפי המסקנא בגמרא משמע דמתני' בזוטרי דעם סידן לא הוין אלא ג"ט:
+<b>שם וכן בגנה כו'. </b>עתוי"ט העתקת פי' הרמב"ם בזה (ויש בו ט"ס במש"כ ולא זכר שהיא מעורבת עם גנת פלוני. דצ"ל עם גנה פלונית וכ"ה בפיה"מ וכ"מ להדיא מהה"מ שם וע' ש"ך ר"ס קנ"ח). ושלזה כוון ג"כ בחבורו ומ"מ חלוקין הן דבפירושו כ' דבבקעה סתם אין כופין כו' ואפי' במקום שנהגו לגדור. ובחבורו כ' אלא במקום שנהגו. גם מהכ"מ משמע שהיה גורס (בחבורו) בגנה סתם ואפי' במקום שלא נהגו לגדור. ופי' דבריו דהיינו סתם. ובפירושו כ' ואפי' במקום שנהגו שלא לגדור. אמת דבב"י משמע דגם בחבורו גורס כן (וכגי' שלפנינו) וכן העתיק בשו"ע ואפ"ה פרשהו דהיינו סתם ודוחק:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה כפיסין כו' ותמיהני כו' וקשה לר"י כו'. </b>דכפיסין ארחי גמרא גמירי לה כו'. ולנ"פ דהא גם מקמי דשני ליה גמרא גמירי לה לא פריך אלא דילמא הם ליבני (כ"ה גי' רש"י) דלא משפיין אבל דליהוי עץ לא הוי קס"ד ולכן מקשה ר"י שפיר:
+<b>[שם תוי"ט ד"ה מחייבין וכו' ואפי' במקום שנהגו לגדור כו' </b>נ"ב בחבורו כתב אבל אם מכר בקעה סתם אין מחייבין אותו לגדור אלא במקום שנהגו ע"כ וכ"ה מפורש בירושלמי ונ"ל שבפי' הוא ט"ס ותחת תיבות "ואפילו" צ"ל "אלא":
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט סד"ה מגלגלין כו' והכי תני' בתוספתא </b>נ"ב סוף פרק בתרא דב"מ. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה רע"א בית רובע. </b>מש"כ התוי"ט דרובע הוא ק"ד אמות וחומש ל"ד כי איננו אלא ק"ד אמות ושתות כי הו' הנשארים נצטרך לחלקם לל"ו חלקים כמנין הרביעיות ויעלה שתות. ומש"כ עוד דבעשר וחומש על עשר וחומש יעלה שטחו לק"ד וחומש. שגה מאד דלא הוי רק ק"ד ואחד מכ"ה שהרי החומש הנשאר הוא ארכו כרחבו חומש על חומש וכשתרצה לעשותו רוחב אמה תצטרך לחתכו לה' חלקים ותחבר אורך חלק לחלק ויהיה אמה על א' מכ"ה באמה:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה מערה. </b>מקורה בקירוי כ"כ רש"י. והיא מרובעת כדאיתא בב"ק (נ' ב'):
+<b>שם ד"ה גפת. </b>פסולת זיתים כו' כ"כ רש"י. בר"פ במה טומנין מבע"ל גפת של זיתים תנן או דשומשמין ע"ש ונקטו הפוסקים שם דאפי' דשומשמין אסור עי' בהגר"א ז"ל באו"ח סי' רנ"ו סקי"א. ולקמן בגמרא (י"ט) מדמן להדדי. וכן בר"פ כירה פי' רש"י דשומשמין:
+<b>[שם בתוי"ט סד"ה וסד בסיד כו' </b>ובב"י סי' קנ"ה ראיתי כו' נ"ב כבר תפסוה בשו"ת הרש"ך ח"ב סי' קצ"ה ובלח"מ פ"ט מהל' שכנים וכן הדרישה והב"ח סי' הנ"ל:
+<b>שם בתוי"ט סד"ה מי רגלים שהרי האבנים. </b>[צ"ל הלבנים] עצמן נמוקין והולכין. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ברע"ב ד"ה ואם הזיק ואעפ"כ כו' ואין לו מה לשלם כ"כ רש"י. </b>ע' לקמן (ס') בפי' רשב"ם על הא דאין עושין חלל תחת ר"ה שאין רצונם כו' לירד לדין כו' וכה"ג כתבו התוס' לעיל (ס"ד י"ז) אבל הכא מילתא פסיקא דאם ידלק הבית קרוב הדבר שלא יציל מאומה מכל אשר לו וכ"מ מלשונם שכ' ואין לו ולא כ' ולא יהיה לו וע' בסמ"ע סי' קנ"ה:
+<b>[שם בתוי"ט סד"ה ובכירה כו' וכ"כ בנ"י ובכירה טפח בין מלמעלה בין מלמטה </b>נ"ב והרמ"ה כתב וז"ל ומסתברא מדלגבי עליה תילתא דשיעורא דתנור הוה. גבי בית נמי שיעורא דכירה תילתא דשיעורא דתנור נמי הלכך כו' אא"כ י"ל ע"ג גובה ח' טפחים עכ"ל. וכ"כ הש"מ בשם הרשב"א דאפשר לומר דילפינן מלמטה כלומר דכשם ששיעור שתחת הכירה א' מג' בתנור ממילא שמעינן בשיעור שלמעלה שהוא א' מג' בתנור והוא אמה ושליש עכ"ל:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה ר' שמעון כו' וכתב עליו הרא"ש שלא הוצרך לראי' זו דבלא"ה הלכתא כרבים. </b>נ"ב והרמ"ה כתב וז"ל וליתא לדר"ש חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דהא אסיקנא לר"ש בש"ס בפ' הבוה"ע ע"ש. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה ביין התירו. </b>פירש"י שאין העשן קשה ליין. עיין לעיל (י"ח) תד"ה לא ובמש"כ שם. והרע"ב פתח בעשן וסיים בחום ול"ד:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה מלמעלן. </b>רש"י פי' דהכותל למעלה מהחלונות. ומלמטן היינו שהוא נמוך מהם והרמב"ם פי' איפכא. ולכאורה לפרש"י לא קאי בין כנגדן אדסמיך ליה דכשהכותל נמוך מהחלונות אינו מאפיל וא"צ להרחיק מכנגדן כדאיתא ברמב"ם ושו"ע. אמת דבנ"י משמע דאף כשהכותל נמוך צריך להרחיק מכנגדן שלא יאפיל אבל הוא תמוה וגם האחרונים לא הביאוהו. גם מש"כ בנ"י אם בא כו' ולהעלות בנינו צריך שיהיה ממקום שיעמדו בו רגליו ולמעלה ד"א כו' נ"פ דט"ס הוא וצ"ל תחת ולמעלה ולמטה:
+<b>[שם בתוי"ט ד"ה לא יסמוך כו' ולפירושו אני תמה דאי מהתם כו' </b>נ"ב כן תמה גם הדרישה סי' קנ"ה אות י"ג ולפניו היתה הגי' במרדכי נ' שנה ועי' בש"ך שם ס"ק ט' ובהגר"א והשט"מ בשם הרשב"א כ' וז"ל ולא גילה עד מתי תקרא חדשה ומתי תקרא ישנה לפי שהכל כדי ראיית ב"ד שבאותו מקום ושבאותה שעה שאין כל המקומות שווים עכ"ל. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה נמצא בין ב' שובכות פירש"י בתוך חמשים לשניהן. </b>בגמרא מסיק דמיירי בחוץ לנ' אמה ובשביל של כרמים (ויותר תמוה לכאורה פי' הרע"ב שפירש ג"כ כפרש"י) וכן מש"כ לקמן בגמרא בד"ה וליזיל דקס"ד כו' אחוץ לנ' אמה כו' לכאורה אינו מדוייק דהא למסקנא נמי הכי קאי. אולם התוס' כ' שם דהמ"ל דמיירי תוך נ"א:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>במשנה ואין עושין בורסקי אלא למזרח העיר. </b>נ"ל דה"ה לנבלות וקברות ונקיט במאי דסיים ועמ"ש בס"ד בפ"ב דפאה מ"ז ולעיל (י"ח) בתד"ה ואם:
+<b>שם בתוי"ט סד"ה חוץ ממערבה כו' ועוד דקשיא עליו גמ' דמגילה וכמו שהקשיתי לשאול ע"ד הרמב"ם כו' </b>ואישתמיטתיה פי' הרשב"ם לקמן (צ"ט) ד"ה ארון שעשה משה ע"ש:
+
+Mishnah 10
+
+<b>מרחיקין את המשרה כו'. </b>ופי' הנ"י דהיינו נ' אמה ע"ש. וכ"ע התוי"ט וע' בד"ה ר"י וכו' דעת הרא"ש ודעת הרמב"ם. משמע דר"ל דפליגי עליה. וכ"מ מדבריו שם. ותמוה דהנ"י לא כתב הרחקת נ"א אלא לדעת הת"ק והם כתבו אליבא דהלכתא דקי"ל כר' יוסי ולזה גם הנ"י מודה כמבואר בדבריו ע"ש. רק שחולק על הרמב"ם במה דמצריך להרחיק ג"ט גם בחרדל ולהנ"י א"צ וכ"נ דעת הרא"ש וכ"כ הטור:
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>בתוי"ט ד"ה אחד גפנים כו' אבל אם נטע גרעין לא כו'. </b>נ"פ דלפי מש"כ הנ"י דכי סליק למגדריה לדקליה מפריח העופות על הגפנים וה"ל גיריה א"כ אפי' נטע גרעין נמי וכ"כ הרב"י שם אליבא דהרא"ש שכ' כעין פי' הנ"י. ומהתוי"ט משמע דל"פ נ"י על התוס' ול"ד:
+<b>שם בתורע"א אות י"ח כו' </b>דלהרמב"ם לא מהני ד"א בין אילנות לגפנים הוא תמוה ע' בפירושו ובחבורו שם. ואולי ט"ס הוא ונ"ל להראב"ד ע"ש בהה"מ או דצ"ל להרא"ש. גם דברי הרב"י סי' קנ"ה אות ל"ה ד"ה אבל שכ' דהנ"י נסתפק אי ד"א דקאמר בר משתים לבני בבל וד' לבני א"י דה"ל לבני בבל ו' ולבני א"י ח' תמוה דלענין זה מה חילוק בין בבל לא"י וכן איתא בנ"י להדיא דאף בא"י סגי בו':
+
+Mishnah 13
+
+<b>במשנה קוצץ מלא המרדע ע"ג המחרישה. </b>ובמשנה הסמוכה כדי שיהא גמל עובר ורוכבו. נ"ל דבא לארויי בזה ג"כ שיעור קציצת המשוך ברוחב לשדהו או לר"ה שא"צ לקוצצו עד המיצר או עד סוף רוחב ר"ה כי גב המחרישה מסתמא מופלגת קצת מן המצר וכן רוחב הגמל אינו חופף עצמו באילן. ולכן אמר בניגודו כנגד המשקולת הנופל יותר על שיעור המשך ברוחב כמו בעירובין (נ"ח) ע"ש:
+<b>[שם בתוס' חדשים משנה י"ג ד"ה ובחבורו שם הוסיף אף על בית השלחין [צ"ל האסלן. </b>מהגרמ"ש]:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה בית השלחין פירש"י וכ"ד שעושה פירות תדיר כו' מיום ליום. </b>פשוט דכוונתו בזה לתת טעם מדוע חזקת בה"ש אינה אלא ג"ש מיום ליום ולזה כוון ג"כ הרע"ב ולחנם תפס עליו התוי"ט:
+<b>שם כנס את תבואתו. </b>פירש"י יין של גפנים. נ"ל משום דגיתות שלהם היו בכרם ושם היו דורסין כמש"כ התוס' במס' ע"ז (נ"ו) ד"ה ואע"פ. אבל הבדים היו בעיר כמש"כ התוי"ט לקמן פ"ד מ"ט (וכ"מ בפ"ג דמע"ש מ"ז דתני בתי הבדים שפתחיהן לפנים כו' ע"ש בפי' הרע"ב ול"ת ג"כ בתי הגיתות) ולהכי תני גבי זיתים מסיקה משום דתיכף לאחר מסיקתן מכניסן לבית לדורכן. ומה שפרש"י דשדה לבן נלקטין כל פירותיה בפ"א. אף דקציר שעורים הוא בפסח ודחטים בעצרת ובמדרש רות (סוף פרשה ב') מתחילת קציר שעורים עד כלות קציר החטים ג' חדשים וע' בנדרים פ"ח מ"ד ומקרא מלא בס"פ וארא כי השעורה אביב וגו' והחטה וגו' אפילות הנה. מ"מ אסיפתם לבית דהוא עיקר החזקה כמש"כ התוס' הוא בזמן אחד בעת האסיף. עי"ל דשדה לבן אינה נזרעת בערבוב אלא כל מין לבדו משא"כ בשדה האילן עי' לקמן (ל"ז) בפי' הרשב"ם סד"ה דבזאי בזויי:
+<b>שם בתור"ע אות י"ט הניח בצע"ג דעת הרמב"ן דטעם דלא חציף עדיף ממיגו. </b>א"כ אמאי נאמן לומר לקוח במיגו דלהד"ם (כוונתו נראה להא דרפ"ב דכתובות ומודה ר"י כו' וע"ש בתוס') ול"א אחוי שטרך. ומטעם דלא חציף א"נ ע"ש. ותמיהני דשם איכא טעם דלא חציף ג"כ ולכן נאמן משום דאיכא תרתי:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה היה מעמיד כו' תנור וכירים כצ"ל </b>וכ"ה ברי"ף ורא"ש ובמשניות ובפי' הרשב"ם וכדתני בסיפא:
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה ד"ה ויכול למחות. </b>דודאי איכא חסרון כדאמרי' כו'. והתוס' נדחקו לרב יהודה למאי דס"ד דל"ל היזק ראיה. ולכאורה הטעם פשוט דכיון דיש לו חזקה לכן יכול למחות כדי שלא יטעון אחר ג' שנים דשלו הוא. ואולי דמשמע להו דאפילו אם רוצה בעל הגג לתת לו שטר דאין לו זכות בזה ושיוכל בעל החצר לקצצו כשירצה לבנות אצלו מ"מ יכול למחות. אבל מכל מקום קשה דיכול לומר בשטר אינני מובטח מן העכברים:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה שתהא עגלה מהלכת וטעונה אבנים. </b>נראה משום דבדבר קל המשקל אין טוענין כ"כ שיהיה שוה במשקל כמו דבר כובד המשקל מפני הנפח דקשה למשאוי או כמשאוי (ב"מ פ') להכי שיער באבנים שהם רבי המשקל. או כפשוטו דאבנים כובדם במקום אחד ומעיק תחתיו משא"כ דבר קל מתפשט כובדו. ומאי דכתיב כאשר תעיק העגלה המלאה לה עמיר (עמוס ב׳:י״ג) רצונו שתהיה מועקה כוללת כמו שאמר אחריו ואבד מנוס מקל וגו' כאשר העגלה מועקת בכל צדדיה ע"י העמיר. או כפירוש הביאור שם:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה ולא את הגג. </b>כתב התוי"ט אבל עלייה בכלל בית כחכמים בפ"ז דנדרים. ותמה על הי"א שבטור דעלייה לא הוי בכלל בית ע"ש. ואנכי תמה דהרי אף לדעת הרי"ף והרמב"ם דעלייה מכורה אינו אלא בפתוחה לבית דרך ארובה. ולענין נדרים פשיטא דבכל גווני אסור. ועוד להכא תרגימו דיציע היינו אפתא וזהו עלייה לפי' הרי"ף מא"ל. אבל פשוט דכ"ע מודו דעלייה ג"כ נקראת בית כחכמים דנדרים שם והטור עצמו הביא שם באות י"ח המוכר לחבירו בית יכול ליתן לו עלייה. אלא דהיא חשובה בית בפ"ע ואיננה בכלל הבית שמכר. ויציע וחדר איצטריך לאשמועינן דאע"ג דתשמישן לבית וס"ד דבטלין לגביה. ואולי לענין נדרים גם הם אסורין (ופי' הרא"ש שם בנדרים ד"ה וחכמים לענ"ד צע"ג. ונ"ל דחזר בו בפסקיו דשם לא כתב זה וכן הטור לא הביאו ודלא כב"י והש"ך שהעתיקוהו). ועיין לקמן מ"ט מש"כ בעצמו בשם הרשב"ם לענין מחיצת הקנים:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה וצריך ליקח לו דרך דר"ע. </b>לעד"נ דדוקא דרך דהוא רוחב ד' אמות (לקמן צ"ט ב' במשנה) הוא דל"ל אבל שביל דהוא כי היכא דשקיל כרעא ומנח כרעא (שם ק') אית ליה דאין סברא כלל דיהיה כ"כ עינו יפה שלא ישייר לו מקום להגיע לשם עד שיצטרך לחזור ולקנות ממנו ועי' לעיל (ז') תד"ה א"ל. וכ"מ לי מדברי התוס' לקמן (פ"ב ב') ד"ה מדברי דאל"כ מי יחלוק ע"ז דיותר מצטרך לו דרך ממלא אורה וסלו. והגמרא שפיר קרי ליה פריחת אויר לקמן ע"ד העברה כמו עומדין צפופין (אבות פ"ה מ"ה):
+<b>[שם תוי"ט סד"ה אעפ"י אבל לא קנה בבינונית </b>(צ"ל בבנינות) מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה המוכר את הבית מכר כו'. </b>לכאורה הא אתי ועסיק במשניות הקודמות במכירת בית ולא ה"ל למיתני אלא מכר את הדלת כו' ועוד קשה מדוע לא כלל האינם מכורין דלעיל במשנה זו כמו דתנא הכא ולא את התנור כו'. ונראה משום דלא תטעה דהאי בזמן שא"ל הוא וכל מה שבתוכו כו' קאי נמי על הנך דלעיל לכן פתח בכאן המוכר אה"ב בכדי להפליגה מהקודם לענין הא דסיים בזמן כו' וכדאיתא בברייתא לקמן:
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב ד"ה מכר כו' מכר בתים הפתוחים לחצר כ"פ הרשב"ם. </b>ר"ל לאפוקי הפתוחים לר"ה ואין להם מבוא כלל בחצר אבל הפתוחים לבית הפתוח לחצר זהו בתים הפנימים שבברייתא דמכורים ועי' בנ"י:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה לא מכר אלא אוירא ודמים כו' דאין אונאה לקרקעות כו' אבל לדעת הסוברין דבפלגא איכא כו' כשהדמים יותר מפלג הוה ביטול מקח. </b>דבריו סותרין זא"ז וע' בדבריו בכתובות שם שהאריך בזה:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>במשנה. לא את הבור כו'. </b>לשון הרע"ב אע"פ שמכר לו השדה כו'. ול"ד דהכי הל"ל אע"פ שא"ל כל מה שבתוכה כדפי' הרשב"ם דהרי קאי על בין כך וב"כ לא מכר כו' דבמשנה דלעיל. וביותר לפי הגי' דבמשניות ולא את הבור כו' וכ"כ בעצמו לקמן ואפי' הני דאינן בכלל כ"מ שבתוכה כגון כו' ובור וגת:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה ובזמן שא"ל היא וכל מה שבתוכה הכ"מ. </b>נראה דלשון זה לא מהני אלא אם היו בתוכה בשעת מכר. אבל אם א"ל וכל מה שראוי להיות בתוכה מכורין אפי' לא היו בתוכה. וד"ז מתבאר מלקמן (ע"ח). ותמיהני על לשון הסמ"ע בסי' ר"כ ס"ק י"ד שכתב ה"ה אם א"ל וכ"מ שראוי כו' ע"ש דאדרבה לשון זה עדיף לקנות ע"י אפי' לא היו עליו. וכן לשון הטור בשם רמ"ה שם אינו מכוון בזה ע"ש:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה לא מכר כו' והיינו שהר"ב לא פי' בתחילה היאך מיירי כו'. </b>תמוה דהרי שפתיו ברור מללו ת"ק סבר לא מכר כו' שעליו ונחום המדי סבר מכר כו' שעליו. הרי דמוקי פלוגתייהו בעודן עליו. וכ"מ דעת הרמב"ם בפי' ובחבורו דלא משום ספיקא פסק דלא מכר אלא דמיפשט פשיטא ליה וכמו שהעיר גם התוי"ט. וטעמייהו נ"ל משום דהדחויים דלא למיפשט מהברייתא ומדברי ר"י דחויי בעלמא נינהו ופשוטם כמשמעם וכיוצא בזה כ' הפוסקים בהרבה מקומות:
+<b>[שם דתכשיטי חמור הוו כו' </b>נ"ב בתוס' הגירסא. דתכסיסי. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה הלוקח פירות שובך כו'. </b>עי' נ"י מש"כ ליישב אליבא דמ"ד אין אדם מקנה דשלבל"ע. דאין לפרש דלוקח פירות שנה שעברה שכבר נולדו. דלפי' ר"י א"ש בהא דומסרס דבסמוך ע"כ לא איירי אלא בלוקח אותן שעתידין להולד. וע"ע מש"כ בביצה (יו"ד):
+<b>שם ברע"ב ד"ה גרופיות. </b>ענפים. וכ"כ רשב"ם ויל"פ ג"כ או באגרוף (דפ' משפטים) דר"ל בענף עץ וכמש"כ בפ' מסעי או בכלי עץ יד. והנ"י הביא בשם הריטב"א דפי' ב' אגרופין והוא פרש"י בב"ק (פ"א) ד"ה חוץ מגרופיות:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה הסייח כו' ויש לדקדק אמאי הכא בחמור קרי הבן בשם עצמו כו' ותירוצו לא מחוור. </b>ול"נ דתני בכל חד רבותא. בחמור אף שכבר גדל קצת ואינו נקרא שוב על שם אמו אלא יש לו שם בפ"ע סייח אפ"ה מכור. ובפרה אף בעודו קטן ביותר עד שאינו ראוי עוד להיות לו שם בפ"ע עגל. אלא שנקרא עדיין ע"ש אמו אפ"ה אינו מכור:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>בתוי"ט ד"ה הרי הוא של מוכר כו' ותמהו התוס' כו' ובעניי כו' ועוד כו'. </b>קושייתו השני' אינה מובנת דאימא דגם כוונת התוס' שיהיה טבל ותמיהתם אינה רק דלמה יהיה תרומה. או י"ל כוונתם דאם מדד ד"מ נ' סאה לתוך כלי הרי הם חסרים נ' מיצויים וא"כ כשתורם אח"כ מהם סאה לתרומה הוה בה ג"כ אחד מנ' לבד המיצוי שלה והוא ישאר חולין ודע דהסאה שתורם לתרומה צריכה להיות מאומד ולא במדה ממש כדתנן שם בפ"א מ"ז:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+בתוי"ט ד"ה רשב"ג כו' ובב"י סימן רל"א כתב ואפשר כו' דמסתבר טעמיה דת"ק ע"כ. נ"ב ונראה שרומז למ"ש הרי"ף בסוף פ' ג"פ דלא אמרו הלכה כרשב"ג אלא עד דאיכא טעמא והרא"ש העתיק שם דבריו כמ"ש בתוי"ט בפ"ח דפסחים מ"ה. אח"ז ראיתי שכבר קדמני בזה הדרישה שם. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 11
+
+<b>במשנה היה שוקל לו עין בעין. </b>נראה פירושו דהמשקל הוא שוה בלא הכרעה כמו העינים שעומדים בקו שוה. או ירצה שמעיין היטב בהמשקל (וכלישנא דברייתא לקמן אין מעיינין כו') להעמידו במכוון והוא כלשון המקרא (במדבר י"ד):
+<b>שם למחוק לא יגדוש. </b>ומשמע שאין נותנין ויתור כלל. וקשה מ"ש ממשקל דהא גם גבי מדה כתיב וצדק. ועי' ברשב"ם לקמן בגמרא ד"ה וצדק:
+<b>[שם בתוי"ט ד"ה אמר רשב"ג כו' והטור כ"כ בשם הרמ"ה כו' וכתב עליו הב"י כו' ומהר"ר פאלק כהן כתב שדבריו במדות כו'. </b>נ"ב הרמ"ה כתב וז"ל מקנח כף המאזנים על כל משקל ומשקל ל"ש בלח ול"ש ביבש כת"ק דגזר לח אטו יבש וליתא לרשב"ג עכ"ל. וראיתי בדרישה שכ' ג"כ מדלא אמר רשב"ג בד"א משמע דלא לפלוגי את"ק אתא אלא לפרשו וכדקי"ל דכל לשון אימתי ובמה כו' ועוד אף את"ל דפליגי הלא הלכה כרשב"ג בכ"מ ששנוי במשנתינו, ונראה דהרמ"ה ס"ל דרשב"ג לא קאי כ"א אמשקלות ומאזנים כו' משא"כ במדה שיש לה תוך עמוק וצר ס"ל להרמ"ה דמודה רשב"ג בזה שצריך לקנחו אף ביבש כו'. מהגרמ"ש]:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה אפילו זרע פשתן דרובא קונין אותו לזריעה וכ"כ הרשב"ם דרוב זרע פשתן (כצ"ל) הנקח בעולם לזריעה כו'. </b>וכן איתא בגמרא לקמן. ותמוה דאיך יתכן זה הלא איתא בב"מ (ק"ה ב') דבימי ר' אמי דכחישא ארעא היתה מוציאה קרוב לד' פעמים בזרעה. ואם בכל שנה יוכפל הזריעה מהקודמת ילך הדבר עד אפס מקום לזרוע. וצ"ל דודאי רובה לתשמיש כגון לשמן וכיוצא אולם אותם הקונין לזה קונים בשופי הרבה ביחד. ואותן הקונים לזריעה ולמאכל קונים מעט הכמות ומהן הוא רובה לזריעה ובהו איירי מתניתין:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה יין מבושם כו'. </b>אולי צ"ל מבוסם בס' והוא מלשון מחייב איניש לבסומי בפוריא מגילה (ז' ב') ושם עוד איבסום כו' ולעיל (ס"ד ע"ג) כמאן דמיבסמי דכולן לשון שכרות הן (וגם לפי' הגי' בש' יל"פ כן) וכאן ר"ל יין חזק המשכר שמתקיים יותר כדאיתא בב"מ (ס') במשנה התירו לערב קשה ברך מפני שהוא משביחו ופי' הרא"ש דמתקיים יותר:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה המוכר מקום לחבירו לעשות לו בית וכן המקבל מחבירו לעשות לו בית חתנות כו' כ"ה גי' הרי"ף והרא"ש וע' תוי"ט. </b>ונ"ל דלגירסתם המשנה מתפרשת ע"פ מדה י"ט מל"ב מדות דר"א בשריה"ג מדבר שנאמר בזה וה"ה לחבירו. וכה"ג כתבתי בשבת (קנ"ה) ע"ש:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה ולא יכנס מתוכה כו'. </b>פי' הרע"ב דכיון כו' שעובר באמצע שדהו כו'. תימה דהא גם בנתנו לו מן הצד תני סיפא דלא יכנס כו'. ונראה דהציון הוא ט"ס וצ"ל ואינו מכניס לתוכה וכ"מ מפי' רשב"ם:
+<b>שם במשנה דרך היחיד ד"א. </b>בגמרא פסק ר"ה דלא כמתני'. ותימה על פי' הרמב"ם והרע"ב דשתקו מזה:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה חציה בדרום כו' </b>כצ"ל ועמש"כ בב"ק (נ"ח ב'):
+<b>שם והוא מקבל עליו כו' הרשב"ם פי' דקאי אמוכר. </b>אבל הרמב"ם מפרשו אלוקח. (וכן פי' הרע"ב) ופשוט דלפירושו קמ"ל מתניתין לאפוקי מסברת הרשב"ם. וגם נראה דאשמעינן דהמוכר יכול לכופו בכדי שלא תהא חי' נכנסת דרך חלקו לתוך שלו ועי' בהה"מ בפ"ב מהל' שכנים הל' י"ז. ועי' לעיל ד' ב' בסוגיא דהמקיף א"ח מג' רוחותיו ודברי התו"ח בזה מגומגמין ע"ש:
+<b>שם חריץ ובן חריץ ובגמ' תאנא חריץ מבחוץ כו' </b>ולפלא על התוי"ט שהביא זה מפי' הרמב"ם ורשב"ם:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה והאיש את אשתו (קמא) הילכך תנדבר"י תני וירש אותה. </b>בברייתא וירש אותה מלמד שהבעל יורש את אשתו דברי ר' עקיבא ריש"א אינו צריך כו'. וע"כ ט"ס הוא. ומה שהביא מרפ"ח דכתובות צ"ל רפ"ט ומש"כ ורש"י מפרש התם אליבא דרבא ג"כ ט"ס וצ"ל דאביי:
+<b>[שם בתוי"ט ד"ה והאיש את אשתו (ב') כו' וראיתי בתו"כ ריש פ' אמור כי אם לשארו אין שארו אלא אשתו כו'. </b>נ"ב עי' בבאור רנה"ו ז"ל פ' אמור (כ"א ב') שהביא את התו"כ וכתב:
+ולא ראיתי מי שפירש ראיה זו כו' ונעלם ממנו התוי"ט הלז. וראיתי בס' יונת אלם להרמ"ע (פשכ"ט) וז"ל:
+ואשכחן נמי בתו"כ תניא אין שארו אלא אשתו שנא' אל אשתו לא תקרב שאר אביך היא פסוק זה מורכב ממאי דכתיב באשת אחי האב ובאחות האב וה"ק אין לפרש שארו דכתיב גבי טומאת כהן שהיא אחותו כדקס"ד מדכתיב גבי אחות האב שאר אביך היא דהא אחותו גבי טומאת כהן בהדיא כתיב אלא אם אינו ענין לאחותו תנהו ענין לאשתו דכתיב גבי אחות שייך נמי גבי אשת אחי האב דמ"ש ומלתא אגב אורחא אתא לאשמעינן שלעולם ישא אדם בת אחיו ובת אחותו עכ"ל. ועי' בס' הזכרון פ' קדושים שעמד ג"כ על התו"כ ועל הרי"ף מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה ריבה לאחד כו' משום ירושה ל"א כלום. </b>הרשב"ם פי' דלא אתיא כריב"ב. אבל שיטת הרמב"ם ורבותיו דאתיא גם כוותיה עי' בהה"מ פ"ו מהל' נחלות ה"ג והל' ה'. וכ"מ מהרי"ף בגמרא דלקמן (ק"ל) ע"ש. ולפ"ז להאב"א השני דשם. לא נמצא מחלוקת עליו במשנה. וק"ל א"כ מאי פריך לעיל (קכ"ב ב') סתם ואח"כ מחלוקת היא ושם אזלא הסוגיא להאב"א הזה מדקאמר שם בן בין הבנים:
+<b>שם במשנה ועל מי שא"ר לו ליורשו כו'. </b>לעיל וכן ברי"ף ובמשניות ליתא לתיבת לו וכברישא:
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה נפלו לו נכסים ממקום אחר יירשו אחיו עמו. </b>לכאורה נראה כיון דאין לו אב ידוע הוי נכסיו הפקר וכל הקודם בהן אפי' אחד מן השוק זכה. הכא ע"כ מיירי שקדם וזכה האומר עליו שהוא אח. ומה שפי' הרשב"ם שנפלו לו בחייו כתב עליו התוי"ט ול"י למה דקדק לכתוב כן. ולנ"פ דהא א"א שתפול לו ירושה אלא מאמו (או ממשפחתה) וכיון שאינו מוחזק באב ידוע ולא באחין מן האב ואותו איננו שמת א"כ קרובי האם מן האב יורשין אותה. ועוד דהא אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב לעיל (קי"ד ב'). אולם משכחת לה שנפלה לו ירושה מבנו שמת אחריו:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה ואמרה תנו כבינתי לבתי. </b>לעיל (קמ"ט) בתד"ה דקא מגמר מוכח להדיא דהי' לפניהם הגי' תנתן וכ"ה בגמרא לעיל (קנ"א ב') וברי"ף ורא"ש וברשב"ם כאן:
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>בסוף המשנה יורשי האב עתוי"ט </b>ותימה שלא הביא גירסת הרי"ף והרא"ש דגרסי גם בסיפא יורשי האשה:
+<b>שם בתוי"ט סד"ה בש"א כו' </b>כדאמרי' לרש"י דהגמרא מפרש כאן כו'. פשוט דכוון למה שפי' רש"י בכתובות דנכסים בחזקתן דבדברי ב"ה דשם הוה פירושו כמו הכא והביאו התוי"ט לעיל בקיצור וכמו שהביאו התוס'. והתו"ח שהגיהו כמ"ש הרשב"ם שגה במחכ"ת:
+
+Mishnah 10
+
+<b>בתוי"ט ד"ה נפל הבית כו' אבל כתבו עליו התוס' כו' ועוד הקשו ופירשו כו' דינא הכי [והוסיף] שיש לה בנים אחרים כו' אלא שאין לה בן מאבי הבן הזה. </b>משמע דאם היה לה בן מאיש הזה אף דהיה לו עוד בן מאשה אחרת דהשתא הוא אינו טוען רק חלק רביעי גם הר"י מודה דאין לו כלום משום דהבן שלה יש לו חלק ודאי גם בחצי השני אפי' אם הבן מת אחרון ובן שלו שמא אין לו כלום. ולעד"נ דגם כה"ג היה נוטל בן שלו חלק שמינית לסברת הר"י כיון דשניהם יורשין ודאין להבן המת ולא דמי להא דהחולץ דהתם הספק אינו יורש ודאי להסבא. ונראה דסוף דבריהם שכתבו אבל הכא הוי אלו ספק כמו אלו בחלק המגיע לבן. אטעי' להרב במחכ"ת. אבל הישר הולך יוכל לכוון דבריהם למש"כ ואכמ"ל:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה זוזין מאה דאינון סלעין עשרין אין לו אלא כ' וכו'. </b>פי' הרשב"ם דיד בעה"ש עה"ת. ובגמרא ל"א עלה טעם זה אלא משמע דאביי לא חידש זאת רק לטעם הברייתא. ונ"ל דהכא בלה"ט נמי דינייהו הכי דבהיפך דליהוי מטבעות גדולות מהשיעור לא שכיחא (והא דלעיל (ק"ה ב') דאמרי' מ"ד פירושי קמפרש אינו כפרש"י בב"מ אלא כפי' רשב"ם או פר"י) אבל דליהוי חסרים שכיחא כפירש"י בב"מ (נ"א ב') במשנה. וכן בסיפא ע"כ הכוונה על סלעים חסרים שנחסרו שתות דדרך להוציאם עדיין בתורת מטבע כדאיתא שם:
+<b>שם כסף זוזין דאינון ונמחק כו'. </b>נל"פ דנמחק שם המטבע הכוללת (ומצינו ג"כ דדרכן היה לקבץ מספר המטבעות הקטנות ולכוללן במטבע הגדולה מהן כדלעיל זוזין כו' דאינון סלעין כו') אין פחות משתים די"ל דנמחק שקל אחד. וכן כסף סלעין דאינון י"ל דנמחק דרכון אחד דהוא ב' סלעים כדפי' הרמב"ם ברפ"ב דשקלים. וכן תפרש בדרכונות דאולי היה להם גם מטבע פי שנים בדרכון. ומיושב בזה הצ"ע דתוי"ט:
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ובלבד כו'. </b>אבל במלוה ולוה כו' לא נצרך להכיר את שניהם דב' יוסף ב"ש אין מוציאין עליהם שט"ח. תמוה דאף א"ת דמוציאין עליהם מה יועיל הכרת המלוה לזה דמ"מ יש לחוש שזה המלוה יתבע ע"י השטר ליב"ש האחר. אח"ז עיינתי בהה"מ עצמו שכ' ועוד דאל"כ בהכרת המלוה כו' מה יועילו וזהו מש"כ. ומה שסיים התוי"ט וכלומר משא"כ שובר כו'. לכאורה בשובר ממלוה (ר"ל לאפוקי שובר דאשה לבעלה דאיירי בה משנתינו) מה יועיל אם מכירין את הלוה ג"כ דשמא הוא חייב ליב"ש אחר ונפסידנו בשובר זה. ואפי' יראה לפני העדים השט"ח שלו שיכתב השובר עליו יש לחוש דעשו קנוניא ביניהם וכתב לו שט"ח מכוון להשט"ח שיש ליב"ש האחר עליו וצ"ע. אח"ז מצאתי להתומים ר"ס מ"ט שעמד בזה ע"ש:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ר' יוסי אומר כו' וקשה לי לשונם כו' וצ"ע. </b>ול"נ דר"ל כגון בנידון שלפנינו שמבטיחו שלא יעלה לו המקצת דמים שנתן עתה לפרעון ע"מ שיקיים התנאי דהוא תשלום המותר ליום הנועד ור"ל דלא היתה הכוונה רק להסמיכו יפה שיקויים התנאי בבירור:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה נמצא לאחד שם שנים הגדול פרוע. </b>ק"ל דהא יש כאן ס"ס ספק שהפרוע אינו שלו ואת"ל שלו שמא הוא הקטן. ולדעת האומרים דס"ס הוה כרובא יקשה מכאן לרב דאזיל גם בממון אחר הרוב. ועוד יקשה לו דאם היה לאחד שנים ולאחד אחד נימא דאזלינן בתר רובא דנשתלם אחד מהשנים. ולזה י"ל דהרי הספק הוא על האנשים מי משניהם פרע ועמש"כ לעיל (צ"ג ב'). ולכאורה י"ל משום דהכא הוה רובא דתלי במעשה דהיינו הפרעון עי' רפ"ג דבכורות בגמרא. אך ז"א אלא אם המיעוט הוא ממילא בשוא"ת אבל היכא דתרוייהו ע"י מעשה אזלינן בתר רובא כדמוכח בכ"ד:
+<b>שם [בתוי"ט ד"ה המלוה כו' ותימה על הב"י ריש סימן קכ"ט כו'.</b> ומ"ש הר"ב נ"ב עי' בשו"ת שער אפרים סימן קנ"ג ולא הביא את התוי"ט. מהגרמ"ש]:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nezikin/Rashash on Mishnah Bava Kamma/Hebrew/Vilna Edition.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nezikin/Rashash on Mishnah Bava Kamma/Hebrew/Vilna Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f07bec08e99ff3eb01ab93fbe71f4315a52ef58c
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nezikin/Rashash on Mishnah Bava Kamma/Hebrew/Vilna Edition.txt	
@@ -0,0 +1,352 @@
+Rashash on Mishnah Bava Kamma
+רש״ש על משנה בבא קמא
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה בבא קמא
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>תוי"ט ד"ה השור כו' אבל מ"מ כו'. </b>בגמ' וקרן מאי שייריה כשהזיק כו'. ק"ל מדוע לא משני דקתני סיפא שור המועד כדאמר בסמוך לענין אדם:
+<b>שם תוי"ט ד"ה לא הרי כו' פי' אין קולתו וכו' ואין פירושו כש"מ שבתלמוד לא ראי זה כו' אין חומרא כו'. </b>תימה לי דהלא (בסנהדרין סו) איתא לא ראי דיין כראי נשיא שהרי דיין אתה מצווה על הוראתו כו' ולא ראי נשיא כראי דיין שהנשיא אתה מצווה על המראתו כו' וכן בריש תו"כ ובמ"ר פ' נשא בסופה לא הרי דבור הסנה שהוא תחלה לדברות כו' לא הרי דבור הר סיני שהוא בכל ישראל כו' וע"כ פירושם כדהכא ונראה דכל לא ראי דבש"ס נוכל לפרש כן וצ"ע:
+<b>שם ד"ה כהרי הבור כו' וכתבו עוד כו' דאין עונשין ממון מן הדין כו'. </b>לכאורה כאן לא רצה התנא ללמוד מק"ו רק כמו כל התולדות דקאמרה הגמרא לקמן עליהן מ"ש קרן כו' וכן בכולהו תולדות דשארי אבות וכן לרב באבנו סכינו כו' דיליף במה"צ משור ובור (לקמן ג' ב') ובתוס' שם (ולקמן ו') בפיסקא דהצד השוה יליף ג"כ כה"ג (ובדף ה' ב') א"ר וכולהו כו' אתיא במה"צ והלא בשבת איתא נמי תולדות והיו עונשין עליהן סקילה כדלקמן. והנה רש"י (בסנהדרין ע"ג) כתב טעם דא"ע מה"ד משום דאדם דן ק"ו מעצמו אבל היקש לא ניתן לידרש מעצמו. אמנם לדעת התוס' (בסוכה לא) דכה"מ אדם דן מעצמו לבד גז"ש ואפ"ה ע"י היקש עונשין ע"כ צריך לחלק מטעם אחר עי' כ"מ בפ"כ מהל' עדות ה"ב ועמש"כ (לקמן כ"ד ב') בס"ד:
+<b>שם ד"ה תשלומי נזק בסופו וה"ה היכא דשבחה כו' דניזק הוי (נ"י). </b>ותמוה דהא הלכה כר"י (לקמן ל"ד ב') דל"ל לניזק אלא פלגא בשבחא:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ברע"ב ד"ה נכסים שאין בהם מעילה כו' נכסים שאינן הקדש כו'. </b>מלשונו נראה שמפרש למתניתין כרבא. ונראה הא דנד רבא מאוקימתא דריו"ח הוא דלדידי' יקשה האיכא קרקעות ועוד דלקמן (לז ב) איתא במתניתין שור ש"י שנגח שור של הקדש כו' פטור ומשמע אפי' של ק"ק דסתמא תני של הקדש וכן בפ"ד דב"מ סתמה המשנה הקדשות לענין פטור כפל ושומרים ולפמש"כ הלח"מ רפ"ח מהל' נ"מ אין ראיה מפטור כפל ועוד דמוקי כרבנן וכדס"ל כן להלכה כדמוכח (לקמן נג ב) וכמ"ש התוס' לעיל ד"ה ואם איתא. ול"ד התוי"ט בהביאו אוקימתא דריו"ח ולא העיר כלום מהרע"ב ועי' ברא"ש:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה. והנשים בכלל הנזק. </b>לכאורה זה ה"ל לשנות במשנה הקדומה המדברת בתנאי הניזוקים והמזיקים שאין בהם מעילה שהן של ב"ב ונ"ל משום דהכא דקאמר וע"פ עדים כו' בני ברית אתיא למעוטי נשים נמי דפסולות לעדות אבל במשנה דלעיל דאמרה נמי תנאי דב"ב גם נשים בכלל להכי קאמר הכא והנשים בכלל הנזק ור"ל דשם הויין בכלל ונכון בעז"ה:
+<b>שם ברע"ב ד"ה שום כסף כו' שדרסה עליו ברשות הניזק כו'. </b>ותמה עליו הגרע"א ז"ל דהא לפי מאי דקי"ל כר"י ושמואל (לקמן כ) אפי' בר"ה ובמתכוין להזיק נמי חייב ע"ש. ולנ"פ דכוונת הרע"ב דזה פשיטא דא"א תעלה זה בזה דהא בעל הפרה א"ח אלא חצי נזק ואפי' הרא"ש דלקמן בהמניח (סי' יג) יודה בכאן כמבואר להמעיין:
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ושור המזיק כו' ע"כ רבנן היא דהשן מועדת כו' ע"כ בחצר הניזק כו' ותנן הבהמה אינה מועדת כו'. </b>ול"ד דהנך רואה דמזה אין הכרע רק מהא דקתני את הראוי לה כדמסקינן:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה היתה מבעטת כו'. </b>נ"ל דלהכי תנא לה הכא אף דתולדה דקרן היא משום דסד"א דהוה תולדה דרגל וכדמקשה הגמרא בריש מכלתין לכן אשמעינן דאינו כן ומה"ט תנא נמי לקמן אצל שן אכלה כסות או כלים אף דתולדה דקרן היא וביותר לשמואל וריו"ח שם בגמרא דהבד"א ברשות הניזק כו' לא קאי עלייהו ותירוץ התוס' בזה דחוק:
+<b>שם דרסה עה"כ כו' ועל האחרון משלם ח"נ. </b>עי' גיטין (כט ב) דמדקדק הש"ס מדקתני אחרון מכלל דשליח דשליח ג"כ משוה שליח וא"כ ה"נ מדקתני על האחרון ולא תני על השני מוכח דאפי' על כלי שלישי משלם ח"נ וסייעתא להרא"ש (בסי' ב) גבי בעיא דר"א דכח כחו לכ"ע ככחו דמי ותיובתא להתוס' (לקמן כב) בד"ה וריו"ח והרווחנו עוד לומר דזה אתא התנא לאשמעינן בבבא זו ולא נצטרך לדברי ר"י בתד"ה דרסה:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ועל הגדיש כו'. </b>דבאדיי' אדויי היא מתניתין ע"ש (ועמש"כ בס"ד בר"פ) והתור"ע הקשה עליו דע"כ מיירי ע"י שינוי מדתני עלה דמשלם מגופו וא"כ אתיא כר"ט כו' ע"ש. ול"נ דדעת הרע"ב לפסוק דאין שינוי לצרורות כיון דרבא בעי באת"ל דאין שינוי כדאיתא (לעיל רי"ד י"ט) וכ"נ מפירושו לקמן פ"ג מ"י גבי שורו שהדליק אה"ג שכ' חייב ח"נ דמשונה הוא (והוא מפירש"י) ומשמע דעל כל הגדיש משלם ח"נ וזהו שינוי בצרורות ועי' במע"מ אות ו' ולכן מצי אתיא אפי' כרבנן דר"ט:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה כל שהעידו בו ג' ימים. </b>נ"ל לדקדק מדברי הנ"י לקמן פ"ד בסוגיא דמועד למינו ואינו מועד לשא"מ דגם לר"י בג"פ ביום א' מועד הוא לאותו היום עכ"פ:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה כל שיהו כו' די אפילו כו'. </b>וכ"כ התוס' אבל מלשון הרע"ב שכ' ובהא הלכה כר"מ שאין כו' עד שיהו תינוקות כו' וכן מלשון הרמב"ם בפי' ובחבורו פ"ו ה"ז וביותר בהל' ח' וע"ש במ"מ משמע להדיא דלא כהתוס' והנ"י והרא"ש והתוי"ט ל"ד כאן בהביאו את הנ"י והרא"ש ולא העיר עליו כלום:
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה רט"א נזק שלם כו'. </b>למ"ד פלגא נזקא קנסא נסתפקתי לר"ט בחצר הניזק דמשלם נ"ש אי ממונא הוא או קנסא. ולכאורה נראה דהוי קנסא חדא דכל מה שאנו יכולין לומר דיו אמרי' כמ"ש התוס' (לעיל י"ח ב') ד"ה היכא. שנית זיל בתר טעמא משום דבחזקת שמור קיימי א"כ בחצר הניזק נמי אבל קשה לפ"ז איך מלפיהו משן ורגל דהא ממונא וקנסא לא ילפי מהדדי:
+<b>שם א"ל ר"ט ומה כו'. </b>לכאורה מדוע לא הביאו התוס' בריש מכלתין מזה דעונשין ממון מ"ה דגם רבנן ל"פ עליה אלא משום דיו (וכן לעיל אר"מ ריחק נגיחותיו חייב קירב לכש"כ) שוב ראיתי להתוי"ט שכ' באמת ומכאן ג"כ ראיה כו' אבל נ"ל לפמש"כ הה"מ ברפ"ב מהל' מא"ס דדבר שכבר נאסר בביאור באיסור עשה מזהירין מה"ד ע"ש אף אנו נאמר כיון דח"נ בא בביאור כדלקמן בגמרא נוכל להביא הח"נ הב' מן הדין ואף שהש"א בתשו' פ' הוכיח דהתוס' בפסחים ל"ל סברת הה"מ מ"מ אפשר למידחי הראיה מכאן בסברתו:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה ואם הוזק בה בעה"ח חייב בנזקו ופי' הרע"ב שכל המפקיר נזקיו שלא ה"ל רשות כו'. </b>הן לקמן מ"ב פי' השופך מים בר"ה אע"ג דברשות קעביד כו' וצ"ל דהתם מיירי שלא הפקירן ע"ש בגמרא ובפרש"י ותוס' ודלא כהתוי"ט שם בשם הנ"י אך במ"ג לפי פי' הרע"ב שם מוכח דזה פלוגתת רשב"ג ות"ק:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה בעל החבית כו' ואם היה התנאי לתת לו חבית ונתן הלוקח דמים כו' </b>לכאורה אף בלא נתינת דמים נ"מ דיכול המוכר לומר לא אתן לך אלא כד אף שקנו מיניה על חבית ועי' הג"א. ואולי לרבותא נקטי דבנתן דמים מוכרח הלוקח לקבל כד אבל החילוק בין הך דהכא להא דהמוכר כו' ונמצא נגחן שהביאו בסמוך בשם ר"ת נראה דאינו אלא באם לא נתן עדיין דמים ונ"מ כמש"כ אבל בנתן דמים להכריח הלוקח לקבל כד לא כי זה דומה להא דנגחן דו"ק:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה במתכוין כו' משום דבגמ' מוקמינן לרישא כר"מ דברייתא כו' וכ"כ הנ"י דיחיד ורבים הלכה כרבים. </b>וק"ל דמ"מ כיון דרבי סתם דעת ר"מ וזה נקרא סתם עי' ריש ביצה תד"ה גבי ה"ל כסתם במתניתין ומחלוקת בברייתא דהל' כסתם עי' יבמות מ"ב ב' ובתוס' שם ועמש"כ (בעירובין מ"ז וביומא ל"ו ב'):
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה השופך כו' חייב בנזקו. </b>עי' בנ"י שכתב דאליבא דהלכתא אפי' בדאפקרינהו ומשמע בדבריו דהטעם דלא הוה מאונס והא דכ' לעיל דבמתכוון להשליך אע"ג דמחמת אונס חייב היינו כשהזיק בשעת נפילה וכמש"כ שם:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוי"ט ד"ה והוזקו כו' שכל א' גרם כו' ולא הזיקו ממש במתכוין. </b>ל"ד דאפילו שלא במתכוין חייבים כמבואר בדף מ"ח ברש"י ובתוס':
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>בתוי"ט ד"ה נוטל את השור כו' ודלא כר"י כו' דמזיק בע"ח דניזק הוא. </b>הנה במה שאמרו בגמ' ר"י סבר בע"ח הוא ר"ל הניזק דבכ"מ בש"ס הונח שם בע"ח על המלוה ולקמן בסמוך עשה עבדו אפותיקי ומכרו בע"ח גובה הימנו כו' וכן לקמן ר"פ שור שנגח ד' וה' קאמר הש"ס אי לרי"ש דאמר בעלי חובות נינהו ע"כ דשב על הניזוקין מדקאמר בל"ר והתוי"ט ל"ד בלישניה ואולי תפס לישנא דאינשי דקורין למי שיש לו נושים הרבה שהוא בע"ח גדול ואפשר דהיא בלשון סגי נהור:
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>ברע"ב ד"ה בסלע לקה מתחכך </b>וכ"כ רש"י משמע דאלו מחמת שהיה נרדף משורו נס ונכשל ולקה ע"י זה בסלע היה חייב אבל הנ"י בשם הרמ"ה כ' דזה לא הויא גרמא ופטור. והתוי"ט ל"ד בהעתיקו דבריו על פי' הרע"ב שהוא כלשון רש"י:
+<b>שם ד"ה היו שנים כו' שני שורים של ב' בנ"א רודפים אחר שור של אדם אחד. </b>והוא מלשון רש"י לעיל (י"ג ב') אולם רש"י כאן כתב ושלשתן של ג' בנ"א ואולי צ"ל ברע"ב של אדם אחר ברי"ש:
+<b>בתור"ע אות מ"ם והמהרש"א כו' וק"ל דא"כ כו' ע"פ בעלים מודה בקנס הוא ואם איתא משכחת לה בכה"ג. </b>ול"נ דבכה"ג גם השור היה בסקילה לא מיבעיא לדעת רש"י דהא דאינו נסקל ע"פ הבעלים הוא משום דמודה בקנס הוא הא אין זה נקרא מודה אלא אפי' לדעת התוס' דהוא משום דאדם קרוב אצל ממונו זה אינו נקרא ע"פ קרובו כמו שא"נ עפ"ע וכן א"נ ע"פ עד אחד דאהני סהדי סמכינן כמ"ש המהרש"א והודאתו אי העדאת ע"א אינו אלא גילוי מלתא ע"ד שאמרו (בהחולץ ל"ט ב') עי' בריב"ש סי' קפ"ב וכן מה שהקשה עוד מהא דבעבד לא משכחת ליה קנס עפ"ע (לעיל מ"ג ב) הא מ"ל בכה"ג גם זה ל"ק כיון דזה לא נקרא עפ"ע:
+<b>בתוי"ט ד"ה הממע"ה כו' ומיהו באחד תם כו' דהא מודה בקנס פטור. </b>תמוה דהא כ' לעיל בד"ה היו בשם הנ"י דמיירי בדאיכא סהדי כו' וגדולה מזו עי' לקמן בר"פ הפרה במהרש"א בתד"ה דאפילו ועוד תימה דע"כ כולה מתניתין באחד תם או שניהם תמין מיתוקמא דאל"כ מאי נ"מ כדלקמן (בגמרא ל"ו):
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט שור שנגח כו' כתב הר"ב ובכולן היה תם כו' כגון כו' והוה מצי כו' כגון דלא אייעוד בב"ד כו'. </b>לכאורה המ"ל נמי דלא אייעוד כלל עד אחר כל הנגיחות. ומש"כ התו"ח שקודם שפסקו את הדין אפילו לר"ע לאו שותפי נינהו נעלמו ממנו דברי התוס' (ל"ג ע"א) ד"ה שני שוורים ומ"ש כמ"ש התוי"ט בשם הרא"ש כו' ע"ש דאין שום רמז לזה. ועי' בתוס' כאן בד"ה אי כר"ע:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה ה"ז מועד לשבתות וא"מ לחול. </b>עי' בנ"י שהשאלה היתה דלמא ימות החול דלא נגח בהן סתרי לנגיחות דשבת דלפניהם כיון דחזרת ג"י סתרה העדאה גמורה כש"כ דליסתרו מקצת ימי העדאה. ואנכי תמה דמה זו שאלה דממ"נ ליהוי מועד לדילוג ר"ל מז"י לז"י כמו ראה שור נגח שור ולא נגח כו' דלקמן בברייתא דמה לי דילוג שורים ומ"ל דילוג ימים וכדלקמן ע"ב בגמ' נגח שור יום ט"ו בחדש זה ויום ט"ז כו' וע"ש בתוס'. ולעד"נ דשאלתם היתה אם היום גורם נעשה מועד בג' שבתות אבל א"ת דהוה מועד לדילוג אינו עד שישלש בדילוג והוא ד' שבתות עי' בתוס' הנ"ל. עוד נ"מ אם אירע יו"ט בין השבתות ונגח בו דאם היום גורם מטעם הירושלמי או מטעם רש"י יו"ט נמי מצטרף להעדאתו ואם מחמת דילוג צריך שיהיו הדלוגים שוים כמ"ש רש"י בר"פ וגם אם כבר נעשה מועד לשבתות נ"מ אם נגח אח"כ ביו"ט שלאחריהם באמצע השבוע ועמש"כ לקמן ע"ב בתד"ה שור:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה משיחזור בו ג' שבתות כו' והוא ירושלמי כו' </b>ולשון הירושלמי הוא משנה דעתי' משמע דלפי שחשובין בעיניו נכרים הוא משתגע ונוגח אפי' בהמות (עמש"כ כעין זה לעיל כ"ג ב' בתד"ה שיהו) כי כן דרך הבהמות כשבאים לפניהם אנשים נכרים נעשין כמו פראים וכ"מ בהמפרש פ"מ ודלא כמו שהבין מהר"ם וקצת משמעות התוי"ט:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה שור של ישראל שנגח שור של הקדש ושל הקדש שנגח שור של הדיוט פטור כו'. </b>לכאורה יפלא דפתח בשל ישראל וסיים בשל הדיוט. ונ"ל דבדיוק תני ולאשמעינן דשור של מצרי שנגח שור של הקדש דחייב עי' בגמרא אח"ז ראיתי בהגהת הב"ח שמגיה ברישא נמי של הדיוט ול"נ כמש"כ ובמשניות וכן בסדר המשנה דירושלמי וברי"ף הגירסא בסיפא ג"כ של ישראל:
+<b>שם בתור"ע אות מ"ג הקשה אמאי נקיט הפירכא בדרך צידוד הא ודאי רעהו דוקא כדקתני רישא שור רעהו ולא הקדש. </b>ואישתמיטתי' דברי התוס' (במנחות ס"ז) ד"ה חד דמסברא מחד מיעוט לא הוה ממעטינן אלא הקדש לחוד ע"ש:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה נגח עבד או אמה נותן כו'. </b>וכן השור בסקילה כדכתיב בקרא. ונסתפקתי באם נגח עבד של בעליו אם ישנו גם הוא בדין יום או יומים אם נאמר גם לענין הזה כמיתת בעלים כך מיתת השור או מטעם דכ"ז דכסף יתן לאדוניו אז השור יסקל אין הבעלים משלמים אין השור בסקילה ע"ד דדרשי רשב"ל ורבה (לקמן מ"ג) (וגם ריו"ח ל"פ עלייהו שם אלא מרבוי' דאם ולטעם זה אפילו לא שהה מע"ל נמי פטור ועמש"כ לקמן מ"ה בתד"ה אפילו) ועי' בנ"י דמשמע מדבריו דגם שור ישנו בדין יום או יומים ולעד"נ דליתא. דפשוט דגם הבעלים אינן בדין יום או יומים בגוונא דשור דא"פ אלא אם הכוהו בשבט דרך יסור ותוכחה עי' רמב"ם פ"ב מהל' רוצח הלי"ד. שוב ראיתי במכילתא משפטים סוף פ"ז שלא חלק בין שורו לשור אחר במיתה על עבדו ועל אמתו ע"ש ודברי הנ"י צ"ע. ועמש"כ לקמן מ"א ב' בתד"ה ע"פ ע"א:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתור"ע אות מ"ה עי' בהרא"ש כו' לענין תשלומין ס"ל כר"י נגח ואח"כ הפקיר דפטור כו' פקע החיוב כו' הא בהקדיש פקע החוב לגמרי. </b>ולע"ד נ"פ דהכא דמיירי בתם אפי' לרי"ש כיון דמשועבד לניזק לאו כל כמיניה למכרו לגמרי או להקדישו כמ"ש התוס' (ל"ג ע"ב) בד"ה משום:
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>בתוי"ט ד"ה נכנסו כו' בדלא עבדו שמירה כלל כו' ובגמ' ארהב"ח הא מני ר"א כו' אביי אמר כו'. </b>הנה לתרווייהו מיירי הברייתא בדנטרו ש"פ אבל מתניתין מוקי לה הנ"י בדלא נטרי כלל והתו"ח כ"ע דבגמרא בברייתא משמע דאיירי בדנטרו ש"פ ול"ד כלל דהברייתא מסיימת חוץ מש"ח הלכך ע"כ איירי בדנטרי ש"פ אבל מתני' דתני אכולהו נכנסו תחת הבעלים כו' ע"כ איירי בדפשעי ולא נטרי כלל ועוד דפסקא לומר מועד משלם נ"ש ואי בדנטרי שמירה פחותה הלא ר"י פוטרו מצד העדאתו בבבא הסמוכה:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתור"ע אות נ' </b>תמה על דברי רש"י בהא דנסיב דרשא דריה"ג דהא מסקי' בסוגיא שם דלדידיה מועד חייב כו' ותמיהני דהא על אוקימתא זו פריך אביי שם ואסקינן כראב"א ע"ש וממילא דה"ה מועד פטור דמסברא אמרינן דלא חייב הכתוב במועד אלא במקום שחייב בתם כמש"כ התוס' שם בד"ה כתב הב':
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתוי"ט ד"ה לפריקה כו' והא דלא כו' משור שור דשבת. </b>ונעלם מכ"ת שקדמוהו התוס' בזה (לעיל בע"א) בד"ה ה"א ותרצוה ומש"כ הוא ז"ל דל"י אלא תלת מתלת כו' ותדע דאלת"ה כו' ה"נ כו' תמוה דהתם איך נילף חמור או בהמה משור כיון דל"ד התיבות להדדי אבל הכא שפיר איכא למילף כל היכא דכתיב שור משור דשבת וכן אינך וכמו דפריך (במכות י"ג ב') חייבי מיתות ב"ד נמי נגמור כו'. משמע דר"ל דנילף תרווייהו כריתות ומב"ד וכן בכ"ד ועמש"כ לעיל ריש פרק ב':
+<b>שם בתוספות י"ט ד"ה לכלאים כתב דהשתא הדר ביה ממאי דקא יליף לעיל כלאים דחרישה שור שור משבת אלא דכלאים מכלאים גמר כו'. </b>מה יענה לשטת הרמב"ם דכלאי הרבעה אסור מה"ת בכל ב' מינים וכלאי הנהגה אינו אסור מה"ת רק טמאה עם הטהורה א"כ ע"כ ל"ד להדדי וכן לכ"ע אדם מותר בהנהגה עם בהמה ואסור לרבוע בהמה וחייב עליה סקילה ולקמן בדף הסמוך בתד"ה המנהיג בסופו משמע להדיא דלא כדבריו:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה נפלה כו' ולימא מסייעא להו כו' </b>ולכאורה תמוה הכי לא ידע ר"כ למידק כוותיה וכן הש"ס לא הוה שתיק מלומר דייקא מתניתין כוותיה דרבא אלא ע"כ דאין זה דיוק וכמש"כ התו"ח או די"ל הא דחפתה נעשה כמו ירדה כו' וכדמשני הש"ס כן בכ"ד. אולם מצינו בפוסקים שהכריעו הלכה מפני פשטא דמתניתין:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה גנב משל אביו וטבח ומכר ואח"כ מת אביו כו' משלם תשלומי דו"ה. </b>נ"פ דאם אין לאביו בנים זולתו אין לו ליתן כלום ומתניתין ביש לו בנים אחרים ג"כ דאז נותן להם חלקם וחלקו מעכב לעצמו וכן משמע קצת (לקמן ע"א ב') והא הכא כיון דמת אביו כמו שקדם והודה לא' מהן דמי כו' וע"ש ברש"י ר"ד ע"ב בד"ה ומ"ש ול"ד להא (דלקמן ס"ד ק"ח) במשנה דנותן לבניו כו' דהתם בנשבע דבעי למיעבד השבה מעלייתא ובפרט לדעת הרמב"ם שם דאם אין הגזילה קיימת עושה עמהם חשבון וזה דלא כדמשמע מהתוי"ט לקמן במ"ד ד"ה משלם דמדמן אהדדי:
+<b>שם בתור"ע אות נ"ז ממילא הקדש זו הוא הקדש בד"ה כו' </b>ודבריו לקוחים המה מהתוס' (לקמן ע"ט) ד"ה גנב ע"ש. ולע"ד משכחת לה דאקדשיה לדמי קרבן וכמו בע"מ מעיקרא עי' (לקמן ע"ו ב') רש"י ד"ה וכל העומד ליפדות כו':
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתור"ע אות ס"א הוכיח דבקנס אם ע"א מעיד והוא מודה מיקרי מודה בקנס דאל"כ הוי מחוייב שבועה כו' והוא חשוד כו'. </b>ונלע"ד לפמש"כ התוספות לעיל ברפ"ה ד"ה דאפי' ועוי"ל דלמ"ד פ"נ קנסא כו' וכפי שפי' שם המהרש"א כוונת דבריהם (ועמש"כ שם) ה"נ י"ל אע"ג דבמודה חייב מ"מ בכפר פטור מלישבע וגם אישתמיטתיה הירושלמי שהביאוהו הרא"ש והר"ן בר"פ שבועת הדיינים דמקשה על כללא דכ"מ ששנים מחייבים ממון ע"א מחייבו שבועה והרי מחייבין אותו קנס כו' ע"ש הרי דפסיקא ליה דאין עד אחד מחייב שבועה בקנס:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתוי"ט ד"ה נשבים </b>פי' הר"ב פחים כך תרגם יונתן כו' [נ"ב יונתן לא תרגם כתובים. ובתרגום שלפנינו מתורגם אישתזבית מפחי תקליא והערוך כתב:
+נשבין פי' רשתות הנצל כצבי מיד (משלי ו' ה') דתתפצי היך טביא מן נשבא ע"כ וכן הוא בתרגום שלפנינו וכ"ת צנים פחים (שם כ"ב ה') נישבא ופוחי מהגרמ"ש]:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה כמה היה יפה וכמה הוא יפה. </b>ע' ברא"ש שכ' ושומא זו להקל כו' ולמדין מובער בשדה אחר דא"ת לשום ערוגה אגב שדה. ולא תקשה לך איך ילפינן קולא מבהמה מזקת לאדם המזיק דחמיר עמש"כ (לעיל מ"ז) בס"ד:
+<b>שם צער כו' אומדין כו' כיוצא בזה. </b>עתוי"ט אולם יען דלא פרש"י שרואין ג"כ אם הוא עשיר ודאי היה נותן הרבה כדי להנצל מן הצער משא"כ כשהוא עני משמע דבאמת משערינן כל אדם גם בזה כעבד כיוצא בו כמה היה נותן רבו להצילו מצער כזה אבל הרמב"ם בפ"ב מהל' חובל ה"ט כתב שמשערין ג"כ לפי ממונו:
+<b>שם רוצה ליטול להיות מצטער כך. </b>ע' ברא"ש דמסיק דאין שמין כמה רוצה ליטול ולצער דכל אשר לאדם יתן בעד נפשו הלשון הוא הפך המכוון דלשון זה יורה דאף להנצל ג"כ יתן את כל אשר לו:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה רואין אותו כו' וכפירות שאין עידי הודאה כו' דאלו בעדי הודאה כו' אע"ג דשייך נמי כפירה כו' מ"מ לא שכיח כו'. </b>לכאורה משמע מלשונו דבכי זה באמת לא דנינן בבבל אבל א"א לומר שזה יהיה כוונתו דהוא נגד כמה מעשיות בגמרא בפ' חזקת וש"מ וסתימת כל הפוסקים:
+<b>שם נפל מן הגג כו'. </b>ופטור על הבשת שנאמר ושלחה כו'. כ"ה הגי' במשניות וכמו שהגיהו המהרש"ל והב"ח ובתוי"ט מושלחה דייק כו' ע"ש ונראה דאשתמיטתיה הגמ' לעיל ס"פ כיצד דיליף מן והחזיקה דכיון שנתכוין להזיק אע"פ של"נ לבייש חייב ולפי זה פשוט דהמשנה דנקטה נפל הוא בדיוק לאשמועינן דדוקא בכה"ג דל"נ אפי' להזיק ולכן סיימא עד שיהא מתכוון סתם דמשמע כוונה כל דהוא דהיינו אפילו רק להזיק וע"ז מביאה בדיוקא קרא דוהחזיקה ג"כ:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה והמביש את הישן כו' אבל כו' שנסתלק כו' הוי בכלל כו' ע"ש. </b>משמע מדבריו שאם הערימו כשהוא ישן ואחר כך כסהו קודם שהקיץ דנסתלק הבושה אע"פ שנודע לו בהקיצו שגלהו בתוך שינתו פטור ומדמהו למת ואינו נכון כלל. דהא הכא מרגיש עתה בקומו הבשת שבישהו כבר משא"כ במת לא הרגיש ולא ירגיש לעולם:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט סד"ה ושור כו' לא דקדקו לפרש כו'. </b>משמע דלר"ע אתי שפיר עי' (לעיל מ"ב) ובתד"ה גבי דמזה לא ממעטינן בושת לכ"ע אף לר"ע:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה וחובל בחבירו ביוה"כ חייב. </b>וכתב הרע"ב דנ"ל מיתורא דקרא כו'. וכ"ה בפי' הרמב"ם ובחבורו פ"ד מהל' חובל ה"ט. וק"ל דבגמ' (כתובות ל"ב ב') לא משמע דבא לרבות אלא שלא יפטור מתשלומין מחמת מלקות דחובל גופיה אבל אם בא עליו חיוב מלקות עוד מחמת ד"א כמו משום יוה"כ מנ"ל וכמו דחובל בשבת פטור דלא ילפינן מיתת ב"ד דלא ליפטריה משום דאמרי' דלא אתי היתורא אלא למלקות ה"נ נימא דלא אתי אלא למלקות דידיה וכמו חובל גופיה בפחות מש"פ ובהדי דמחייה קרע שיראין פטור (כתובות ל"ה ב') אלמא דגם מלקות דידיה פוטר תשלומין דד"א ה"נ נימא דתשלומין דידיה נפטרו מפני מלקות דד"א ומתניתין איכא לאוקמי דומיא דטבח ביום הכפורים (לעיל ע"א ובתוספות שם ד"ה ובטובח ובמש"כ שם) והא (דכתובות ל"ב) הס"ד דעולא גמר בא על אחותו נערה לתשלומין מחובל אע"ג דהתשלומין הוא משום ביאה בעלמא והמלקות הוא מצד אחר שהיא אחותו יש לומר דהתם שאני דהס"ד למיגמר לכהת"כ אבל לדידן דקיימא לן דבכל התורה כולה לוקה ואין משלם אלא דבחובל חדשה תורה דמשלם ואין לוקה. יש לומר דאין לך בו אלא חדושו ועי' מה שכתבתי (לקמן צ"א ב') ועי' תוס' (כתובות ל' ב') ד"ה זר וד"ה רב אשי:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה שהם בני אברהם י"ו </b>(ב"מ פ"ג א'):
+<b>שם בתוי"ט ד"ה מנה כו' ומיהו בכסף שבו אבל נחושת כו' </b>ונעלם מכ"ת שלהתוס' (בסוכה כ"ב ב') בד"ה כזוזא משמע דסלע מדינה אין בו נחושת כלל רק הוא ממש קטן כחצי דינר צורי והרא"ש שם משמע דמפרש שאין בו רק נחושת שווי שמינית שבסלע צורי וצ"ע בלשון הרמב"ם וכ"מ בפרק ג' מהל' טוען ה"ב ע"ש:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה משלם דמי פרה העומדת לילד כו'. </b>עתוי"ט שהקשה לשטת רש"י והנ"י דפרה עצמה חוזרת בעיניה דה"ל למיתנא הכא נמי כשעת הגזילה כמו בסיפא ע"ש. ותימה דודאי יש נ"מ גם לשיטתייהו דע"כ שמין אותה כמה היתה יפה כשהיתה מעוברת וכמה היא יפה עכשיו דגופה סריקה ומשלם דמי דביני וביני ואשמעינן דשמין כמה היתה יפה מעוברת לאיש שנותן עיניו בולד לגדלו. ועוד נ"ל דע"כ לא כתב הרא"ש דחזרה השומא לשעת הגזילה אלא לשיטתו דקנה גם הפרה עצמה וכדדייק לומר דכל היכא דקנה גוף הגזילה כו' חזרה כו' אבל לשטת רש"י דהפרה עצמה חוזרת פשוט דשמין כמה היתה שוה רגע אחד קודם לידתה וכפשטא דמתניתין ולא כשעת הגזילה:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה נותן לו כו' ולא שכר שלם. </b>ולקמן בדר"י כו' פי' שאם השכר פחות כו' ומסתבר ודאי דהכא נמי אם השכר פחות מן היציאה כו'. ואני אומר דרש"י דק שפיר שלא לפרש זה כאן דכיון דצבעו באותו צבע עצמו שהתנה עמו רק בפסולת שבו איך יתכן שיעלה הצבע יותר משכרו ובסיפא שצבע בצבע אחר יתכן שהשני דמיו יקרים יותר מהראשון והיה סבור שבעה"ב יוסיף לו על שכרו הנקצב בעד זה עי' מהרש"א ואולי ט"ס בדבריו וצ"ל דהכי נמי ביו"ד וקאי על הסיפא (ועי' בנ"י העתקת לשון רש"י דמשמע באמת דקאי אתרוייהו) אך לפ"ז ה"ל לקבוע דבריו אלו שמה בסיפא:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה מחל לו על זה ועל זה חוץ מפחות שוה פרוטה בקרן אין צריך לילך אחריו. </b>הן מדקדוק לשון המשנה משמע דאם לא מחל לו החומש וגם פחות מש"פ מהקרן צריך לילך אחריו דכיון דלהפחות משוה פרוטה דבקרן יש עוד חומש מצטרף עמו להתחשב ממון ובזה היה מתיישב התימה דהתוספות לקמן ק"ד ב' בד"ה חוץ דאצטריך לאשמעינן זה הדיוק אלא דמסיפא דקתני מחל לו ע"ז וע"ז חוץ מש"פ בקרן צריך לילך אחריו משמע להיפך דדוקא אם שייר ש"פ מהקרן לבד אבל צירוף דהחומש לא מהני ליה. אמנם בלא זה נראה ליישב תמיהתם דברישא מתחלה לא כפר ונשבע רק על פחות מש"פ והכא אשמעינן אע"פ דמתחלה היתה הכפירה והשבועה בש"פ וכבר נתחייב בהשבה לידו אפ"ה אם לא נשאר רק פחות מש"פ בקרן א"צ לילך אחריו. ולענ"ד הא דמסיק רבא (לקמן ק"ה) גבי גזל שני אגודות בפרוטה והחזיר לו אחת מהן אע"פ שגזילה אין כאן [ועי' שם בתוד"ה אמר] (פי' מה שנשאר ת"י אין שם גזילה עליה כיון דאינה ש"פ). מצות השבה אין כאן (פי' דמ"מ מצות השבה דחל עליו לא קיים במה שהחזיר כיון דאינה ש"פ) אבל אם היתה ההשבה בפרוטה ונשאר עוד פחות מש"פ ת"י מצות השבה יש כאן וגזילה אין כאן וזהו ג"כ דאשמעינן משנתינו ועי' לח"מ ונכון בעז"ה:
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה והעדים מעידים אותו שאכלו כו' הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם. </b>לענין קו"ח ואשם בהודה מפ"ע ה"ה אם פשע כמבואר בסוף שבועות. אבל בסיפא בטוען טע"ג והעדים מעידים אותו שגנבו דמשלם כפל פשע לא כדאיתא (לעיל ס"ד ק"ז) וע"ש בתד"ה מה:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה וכן בפקדון. </b>דבריו אינם מובנים ונראה דט"ס שם וצ"ל וכן בגנב או דר"ל דפי' וכן היינו לענין כו':
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>הגוזל את אביו כו' ה"ז משלם כו' לבניו כו'. </b>הרמב"ם בפי' מוקי לה דוקא כשהגזילה בעין ועי' בחבורו רפ"ח מה"ג. וק"ל דלפ"ז מאי פריך הגמרא נמחליה לנפשיה מי לא תנן מחל לו כו' נימא התם שאין הגזילה קיימת וכל"ק דר"פ (לעיל ק"ה) על הא דפחות מש"פ:
+
+Mishnah 10
+
+<b>בתוי"ט סד"ה ויחזיר לבניו כו' ולדבריו הא דתנן כו' ה"ה דרשאי ליתנה להם כו' אבל להר"ן כו' </b>ול"נ כיון דהתם רשאין ליטול ע"כ ממילא אין לו בו טה"נ הואיל דאפילו לא יתן יטלו מעצמם בע"כ או כיון דהתם הוא כאלו אינן שלו כמש"כ התוי"ט שם בתירוצא דרבא א"כ מחוייב לתתן לכהן וללוי שיבא ראשון וכדאיתא בפ"ד דפאה מ"ט לרבנן מאי טה"נ יש כאן:
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>במשנה נתן אה"ק ול"נ אה"ח אין החומש מעכב </b>ופרש"י נתן אה"ק לכהנים ל"ד נקט דדין זה הוא אף שלא בגזל הגר וכ"כ הרמב"ם בחבורו:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתור"ע אות ע"ז </b>הקשה דבסוגיין משמע דזה לא מיקרי ש"ר וה"ר מהתוס' (לעיל ס"ז) שכתבו טעם מדוע לא הוה כאן ש"ר ותמיהני שהביא מקושיית התוס' והעלים עין מתירוצם דמסקי דזה הוה שפיר ש"ר וסוגיין ישבו שם א"כ על הרע"ב אין כאן תלונה כלל ויסבור כשיטתייהו. ורש"י שפי' לקמן בגמרא בד"ה יאוש כדי שנתיאשו הבעלים ביד המוכס (וזה דלא כדמסקי התוס' שם) הרי פי' דברייתא פליגא אמתני' והברייתא סברה דאפי' יאוש וש"ר לא קנה והא דקאמרה הגמ' קסבר יאוש כדי לא קני הוא להסביר הטעם דהואיל דיאוש כדי ל"ק ה"ל כקודם יאוש דאר"ח לעיל בר"פ דרצה מזה גובה כו' ופרש"י דהשני נעשה כגוזלו מבעליו וזהו ג"כ כוונת סיום הגמרא ומעיקרא באיסורא אתא לידי' כנ"ל נכון ליישב שיטת רש"י בעז"ה:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה אין לו אלא שכרו כו' ותירץ בשם הרמב"ם דהתם במתבטל כו' </b>[נ"ב אגב שטפיה העתיק התוי"ט מהנ"י התירוץ בשם הרמב"ם ע"ש ואולי צ"ל הרמב"ן מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוי"ט ד"ה לא יחזיר כו' אין זה יכול לכופו לקבל כו'. </b>כלומר אבל אם החזיר וקבלו פטור. זה מילתא דפשיטא אבל פשוט דרש"י כוון לאפוקי דאם המלוה תובעו במדבר חייב הלוה להחזיר לו אף שם וכדלקמן בגמרא:
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתוי"ט ד"ה חייב כו' אבל אומר ברי לי שלא הלויתיך היה זה פטור. </b>הן בזה אפי' באומר הלה הלויתני ולא פרעתיך בודאי ג"כ פטור:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nezikin/Rashash on Mishnah Bava Kamma/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nezikin/Rashash on Mishnah Bava Kamma/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..5dbcd00204893d6c21d0141034102eb6a3129c76
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nezikin/Rashash on Mishnah Bava Kamma/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,355 @@
+Rashash on Mishnah Bava Kamma
+רש״ש על משנה בבא קמא
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Mishnah_Bava_Kamma
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה בבא קמא
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>תוי"ט ד"ה השור כו' אבל מ"מ כו'. </b>בגמ' וקרן מאי שייריה כשהזיק כו'. ק"ל מדוע לא משני דקתני סיפא שור המועד כדאמר בסמוך לענין אדם:
+<b>שם תוי"ט ד"ה לא הרי כו' פי' אין קולתו וכו' ואין פירושו כש"מ שבתלמוד לא ראי זה כו' אין חומרא כו'. </b>תימה לי דהלא (בסנהדרין סו) איתא לא ראי דיין כראי נשיא שהרי דיין אתה מצווה על הוראתו כו' ולא ראי נשיא כראי דיין שהנשיא אתה מצווה על המראתו כו' וכן בריש תו"כ ובמ"ר פ' נשא בסופה לא הרי דבור הסנה שהוא תחלה לדברות כו' לא הרי דבור הר סיני שהוא בכל ישראל כו' וע"כ פירושם כדהכא ונראה דכל לא ראי דבש"ס נוכל לפרש כן וצ"ע:
+<b>שם ד"ה כהרי הבור כו' וכתבו עוד כו' דאין עונשין ממון מן הדין כו'. </b>לכאורה כאן לא רצה התנא ללמוד מק"ו רק כמו כל התולדות דקאמרה הגמרא לקמן עליהן מ"ש קרן כו' וכן בכולהו תולדות דשארי אבות וכן לרב באבנו סכינו כו' דיליף במה"צ משור ובור (לקמן ג' ב') ובתוס' שם (ולקמן ו') בפיסקא דהצד השוה יליף ג"כ כה"ג (ובדף ה' ב') א"ר וכולהו כו' אתיא במה"צ והלא בשבת איתא נמי תולדות והיו עונשין עליהן סקילה כדלקמן. והנה רש"י (בסנהדרין ע"ג) כתב טעם דא"ע מה"ד משום דאדם דן ק"ו מעצמו אבל היקש לא ניתן לידרש מעצמו. אמנם לדעת התוס' (בסוכה לא) דכה"מ אדם דן מעצמו לבד גז"ש ואפ"ה ע"י היקש עונשין ע"כ צריך לחלק מטעם אחר עי' כ"מ בפ"כ מהל' עדות ה"ב ועמש"כ (לקמן כ"ד ב') בס"ד:
+<b>שם ד"ה תשלומי נזק בסופו וה"ה היכא דשבחה כו' דניזק הוי (נ"י). </b>ותמוה דהא הלכה כר"י (לקמן ל"ד ב') דל"ל לניזק אלא פלגא בשבחא:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ברע"ב ד"ה נכסים שאין בהם מעילה כו' נכסים שאינן הקדש כו'. </b>מלשונו נראה שמפרש למתניתין כרבא. ונראה הא דנד רבא מאוקימתא דריו"ח הוא דלדידי' יקשה האיכא קרקעות ועוד דלקמן (לז ב) איתא במתניתין שור ש"י שנגח שור של הקדש כו' פטור ומשמע אפי' של ק"ק דסתמא תני של הקדש וכן בפ"ד דב"מ סתמה המשנה הקדשות לענין פטור כפל ושומרים ולפמש"כ הלח"מ רפ"ח מהל' נ"מ אין ראיה מפטור כפל ועוד דמוקי כרבנן וכדס"ל כן להלכה כדמוכח (לקמן נג ב) וכמ"ש התוס' לעיל ד"ה ואם איתא. ול"ד התוי"ט בהביאו אוקימתא דריו"ח ולא העיר כלום מהרע"ב ועי' ברא"ש:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה. והנשים בכלל הנזק. </b>לכאורה זה ה"ל לשנות במשנה הקדומה המדברת בתנאי הניזוקים והמזיקים שאין בהם מעילה שהן של ב"ב ונ"ל משום דהכא דקאמר וע"פ עדים כו' בני ברית אתיא למעוטי נשים נמי דפסולות לעדות אבל במשנה דלעיל דאמרה נמי תנאי דב"ב גם נשים בכלל להכי קאמר הכא והנשים בכלל הנזק ור"ל דשם הויין בכלל ונכון בעז"ה:
+<b>שם ברע"ב ד"ה שום כסף כו' שדרסה עליו ברשות הניזק כו'. </b>ותמה עליו הגרע"א ז"ל דהא לפי מאי דקי"ל כר"י ושמואל (לקמן כ) אפי' בר"ה ובמתכוין להזיק נמי חייב ע"ש. ולנ"פ דכוונת הרע"ב דזה פשיטא דא"א תעלה זה בזה דהא בעל הפרה א"ח אלא חצי נזק ואפי' הרא"ש דלקמן בהמניח (סי' יג) יודה בכאן כמבואר להמעיין:
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ושור המזיק כו' ע"כ רבנן היא דהשן מועדת כו' ע"כ בחצר הניזק כו' ותנן הבהמה אינה מועדת כו'. </b>ול"ד דהנך רואה דמזה אין הכרע רק מהא דקתני את הראוי לה כדמסקינן:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה היתה מבעטת כו'. </b>נ"ל דלהכי תנא לה הכא אף דתולדה דקרן היא משום דסד"א דהוה תולדה דרגל וכדמקשה הגמרא בריש מכלתין לכן אשמעינן דאינו כן ומה"ט תנא נמי לקמן אצל שן אכלה כסות או כלים אף דתולדה דקרן היא וביותר לשמואל וריו"ח שם בגמרא דהבד"א ברשות הניזק כו' לא קאי עלייהו ותירוץ התוס' בזה דחוק:
+<b>שם דרסה עה"כ כו' ועל האחרון משלם ח"נ. </b>עי' גיטין (כט ב) דמדקדק הש"ס מדקתני אחרון מכלל דשליח דשליח ג"כ משוה שליח וא"כ ה"נ מדקתני על האחרון ולא תני על השני מוכח דאפי' על כלי שלישי משלם ח"נ וסייעתא להרא"ש (בסי' ב) גבי בעיא דר"א דכח כחו לכ"ע ככחו דמי ותיובתא להתוס' (לקמן כב) בד"ה וריו"ח והרווחנו עוד לומר דזה אתא התנא לאשמעינן בבבא זו ולא נצטרך לדברי ר"י בתד"ה דרסה:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ועל הגדיש כו'. </b>דבאדיי' אדויי היא מתניתין ע"ש (ועמש"כ בס"ד בר"פ) והתור"ע הקשה עליו דע"כ מיירי ע"י שינוי מדתני עלה דמשלם מגופו וא"כ אתיא כר"ט כו' ע"ש. ול"נ דדעת הרע"ב לפסוק דאין שינוי לצרורות כיון דרבא בעי באת"ל דאין שינוי כדאיתא (לעיל רי"ד י"ט) וכ"נ מפירושו לקמן פ"ג מ"י גבי שורו שהדליק אה"ג שכ' חייב ח"נ דמשונה הוא (והוא מפירש"י) ומשמע דעל כל הגדיש משלם ח"נ וזהו שינוי בצרורות ועי' במע"מ אות ו' ולכן מצי אתיא אפי' כרבנן דר"ט:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה כל שהעידו בו ג' ימים. </b>נ"ל לדקדק מדברי הנ"י לקמן פ"ד בסוגיא דמועד למינו ואינו מועד לשא"מ דגם לר"י בג"פ ביום א' מועד הוא לאותו היום עכ"פ:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה כל שיהו כו' די אפילו כו'. </b>וכ"כ התוס' אבל מלשון הרע"ב שכ' ובהא הלכה כר"מ שאין כו' עד שיהו תינוקות כו' וכן מלשון הרמב"ם בפי' ובחבורו פ"ו ה"ז וביותר בהל' ח' וע"ש במ"מ משמע להדיא דלא כהתוס' והנ"י והרא"ש והתוי"ט ל"ד כאן בהביאו את הנ"י והרא"ש ולא העיר עליו כלום:
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה רט"א נזק שלם כו'. </b>למ"ד פלגא נזקא קנסא נסתפקתי לר"ט בחצר הניזק דמשלם נ"ש אי ממונא הוא או קנסא. ולכאורה נראה דהוי קנסא חדא דכל מה שאנו יכולין לומר דיו אמרי' כמ"ש התוס' (לעיל י"ח ב') ד"ה היכא. שנית זיל בתר טעמא משום דבחזקת שמור קיימי א"כ בחצר הניזק נמי אבל קשה לפ"ז איך מלפיהו משן ורגל דהא ממונא וקנסא לא ילפי מהדדי:
+<b>שם א"ל ר"ט ומה כו'. </b>לכאורה מדוע לא הביאו התוס' בריש מכלתין מזה דעונשין ממון מ"ה דגם רבנן ל"פ עליה אלא משום דיו (וכן לעיל אר"מ ריחק נגיחותיו חייב קירב לכש"כ) שוב ראיתי להתוי"ט שכ' באמת ומכאן ג"כ ראיה כו' אבל נ"ל לפמש"כ הה"מ ברפ"ב מהל' מא"ס דדבר שכבר נאסר בביאור באיסור עשה מזהירין מה"ד ע"ש אף אנו נאמר כיון דח"נ בא בביאור כדלקמן בגמרא נוכל להביא הח"נ הב' מן הדין ואף שהש"א בתשו' פ' הוכיח דהתוס' בפסחים ל"ל סברת הה"מ מ"מ אפשר למידחי הראיה מכאן בסברתו:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה ואם הוזק בה בעה"ח חייב בנזקו ופי' הרע"ב שכל המפקיר נזקיו שלא ה"ל רשות כו'. </b>הן לקמן מ"ב פי' השופך מים בר"ה אע"ג דברשות קעביד כו' וצ"ל דהתם מיירי שלא הפקירן ע"ש בגמרא ובפרש"י ותוס' ודלא כהתוי"ט שם בשם הנ"י אך במ"ג לפי פי' הרע"ב שם מוכח דזה פלוגתת רשב"ג ות"ק:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה בעל החבית כו' ואם היה התנאי לתת לו חבית ונתן הלוקח דמים כו' </b>לכאורה אף בלא נתינת דמים נ"מ דיכול המוכר לומר לא אתן לך אלא כד אף שקנו מיניה על חבית ועי' הג"א. ואולי לרבותא נקטי דבנתן דמים מוכרח הלוקח לקבל כד אבל החילוק בין הך דהכא להא דהמוכר כו' ונמצא נגחן שהביאו בסמוך בשם ר"ת נראה דאינו אלא באם לא נתן עדיין דמים ונ"מ כמש"כ אבל בנתן דמים להכריח הלוקח לקבל כד לא כי זה דומה להא דנגחן דו"ק:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה במתכוין כו' משום דבגמ' מוקמינן לרישא כר"מ דברייתא כו' וכ"כ הנ"י דיחיד ורבים הלכה כרבים. </b>וק"ל דמ"מ כיון דרבי סתם דעת ר"מ וזה נקרא סתם עי' ריש ביצה תד"ה גבי ה"ל כסתם במתניתין ומחלוקת בברייתא דהל' כסתם עי' יבמות מ"ב ב' ובתוס' שם ועמש"כ (בעירובין מ"ז וביומא ל"ו ב'):
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה השופך כו' חייב בנזקו. </b>עי' בנ"י שכתב דאליבא דהלכתא אפי' בדאפקרינהו ומשמע בדבריו דהטעם דלא הוה מאונס והא דכ' לעיל דבמתכוון להשליך אע"ג דמחמת אונס חייב היינו כשהזיק בשעת נפילה וכמש"כ שם:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוי"ט ד"ה והוזקו כו' שכל א' גרם כו' ולא הזיקו ממש במתכוין. </b>ל"ד דאפילו שלא במתכוין חייבים כמבואר בדף מ"ח ברש"י ובתוס':
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>בתוי"ט ד"ה נוטל את השור כו' ודלא כר"י כו' דמזיק בע"ח דניזק הוא. </b>הנה במה שאמרו בגמ' ר"י סבר בע"ח הוא ר"ל הניזק דבכ"מ בש"ס הונח שם בע"ח על המלוה ולקמן בסמוך עשה עבדו אפותיקי ומכרו בע"ח גובה הימנו כו' וכן לקמן ר"פ שור שנגח ד' וה' קאמר הש"ס אי לרי"ש דאמר בעלי חובות נינהו ע"כ דשב על הניזוקין מדקאמר בל"ר והתוי"ט ל"ד בלישניה ואולי תפס לישנא דאינשי דקורין למי שיש לו נושים הרבה שהוא בע"ח גדול ואפשר דהיא בלשון סגי נהור:
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>ברע"ב ד"ה בסלע לקה מתחכך </b>וכ"כ רש"י משמע דאלו מחמת שהיה נרדף משורו נס ונכשל ולקה ע"י זה בסלע היה חייב אבל הנ"י בשם הרמ"ה כ' דזה לא הויא גרמא ופטור. והתוי"ט ל"ד בהעתיקו דבריו על פי' הרע"ב שהוא כלשון רש"י:
+<b>שם ד"ה היו שנים כו' שני שורים של ב' בנ"א רודפים אחר שור של אדם אחד. </b>והוא מלשון רש"י לעיל (י"ג ב') אולם רש"י כאן כתב ושלשתן של ג' בנ"א ואולי צ"ל ברע"ב של אדם אחר ברי"ש:
+<b>בתור"ע אות מ"ם והמהרש"א כו' וק"ל דא"כ כו' ע"פ בעלים מודה בקנס הוא ואם איתא משכחת לה בכה"ג. </b>ול"נ דבכה"ג גם השור היה בסקילה לא מיבעיא לדעת רש"י דהא דאינו נסקל ע"פ הבעלים הוא משום דמודה בקנס הוא הא אין זה נקרא מודה אלא אפי' לדעת התוס' דהוא משום דאדם קרוב אצל ממונו זה אינו נקרא ע"פ קרובו כמו שא"נ עפ"ע וכן א"נ ע"פ עד אחד דאהני סהדי סמכינן כמ"ש המהרש"א והודאתו אי העדאת ע"א אינו אלא גילוי מלתא ע"ד שאמרו (בהחולץ ל"ט ב') עי' בריב"ש סי' קפ"ב וכן מה שהקשה עוד מהא דבעבד לא משכחת ליה קנס עפ"ע (לעיל מ"ג ב) הא מ"ל בכה"ג גם זה ל"ק כיון דזה לא נקרא עפ"ע:
+<b>בתוי"ט ד"ה הממע"ה כו' ומיהו באחד תם כו' דהא מודה בקנס פטור. </b>תמוה דהא כ' לעיל בד"ה היו בשם הנ"י דמיירי בדאיכא סהדי כו' וגדולה מזו עי' לקמן בר"פ הפרה במהרש"א בתד"ה דאפילו ועוד תימה דע"כ כולה מתניתין באחד תם או שניהם תמין מיתוקמא דאל"כ מאי נ"מ כדלקמן (בגמרא ל"ו):
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט שור שנגח כו' כתב הר"ב ובכולן היה תם כו' כגון כו' והוה מצי כו' כגון דלא אייעוד בב"ד כו'. </b>לכאורה המ"ל נמי דלא אייעוד כלל עד אחר כל הנגיחות. ומש"כ התו"ח שקודם שפסקו את הדין אפילו לר"ע לאו שותפי נינהו נעלמו ממנו דברי התוס' (ל"ג ע"א) ד"ה שני שוורים ומ"ש כמ"ש התוי"ט בשם הרא"ש כו' ע"ש דאין שום רמז לזה. ועי' בתוס' כאן בד"ה אי כר"ע:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה ה"ז מועד לשבתות וא"מ לחול. </b>עי' בנ"י שהשאלה היתה דלמא ימות החול דלא נגח בהן סתרי לנגיחות דשבת דלפניהם כיון דחזרת ג"י סתרה העדאה גמורה כש"כ דליסתרו מקצת ימי העדאה. ואנכי תמה דמה זו שאלה דממ"נ ליהוי מועד לדילוג ר"ל מז"י לז"י כמו ראה שור נגח שור ולא נגח כו' דלקמן בברייתא דמה לי דילוג שורים ומ"ל דילוג ימים וכדלקמן ע"ב בגמ' נגח שור יום ט"ו בחדש זה ויום ט"ז כו' וע"ש בתוס'. ולעד"נ דשאלתם היתה אם היום גורם נעשה מועד בג' שבתות אבל א"ת דהוה מועד לדילוג אינו עד שישלש בדילוג והוא ד' שבתות עי' בתוס' הנ"ל. עוד נ"מ אם אירע יו"ט בין השבתות ונגח בו דאם היום גורם מטעם הירושלמי או מטעם רש"י יו"ט נמי מצטרף להעדאתו ואם מחמת דילוג צריך שיהיו הדלוגים שוים כמ"ש רש"י בר"פ וגם אם כבר נעשה מועד לשבתות נ"מ אם נגח אח"כ ביו"ט שלאחריהם באמצע השבוע ועמש"כ לקמן ע"ב בתד"ה שור:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה משיחזור בו ג' שבתות כו' והוא ירושלמי כו' </b>ולשון הירושלמי הוא משנה דעתי' משמע דלפי שחשובין בעיניו נכרים הוא משתגע ונוגח אפי' בהמות (עמש"כ כעין זה לעיל כ"ג ב' בתד"ה שיהו) כי כן דרך הבהמות כשבאים לפניהם אנשים נכרים נעשין כמו פראים וכ"מ בהמפרש פ"מ ודלא כמו שהבין מהר"ם וקצת משמעות התוי"ט:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה שור של ישראל שנגח שור של הקדש ושל הקדש שנגח שור של הדיוט פטור כו'. </b>לכאורה יפלא דפתח בשל ישראל וסיים בשל הדיוט. ונ"ל דבדיוק תני ולאשמעינן דשור של מצרי שנגח שור של הקדש דחייב עי' בגמרא אח"ז ראיתי בהגהת הב"ח שמגיה ברישא נמי של הדיוט ול"נ כמש"כ ובמשניות וכן בסדר המשנה דירושלמי וברי"ף הגירסא בסיפא ג"כ של ישראל:
+<b>שם בתור"ע אות מ"ג הקשה אמאי נקיט הפירכא בדרך צידוד הא ודאי רעהו דוקא כדקתני רישא שור רעהו ולא הקדש. </b>ואישתמיטתי' דברי התוס' (במנחות ס"ז) ד"ה חד דמסברא מחד מיעוט לא הוה ממעטינן אלא הקדש לחוד ע"ש:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה נגח עבד או אמה נותן כו'. </b>וכן השור בסקילה כדכתיב בקרא. ונסתפקתי באם נגח עבד של בעליו אם ישנו גם הוא בדין יום או יומים אם נאמר גם לענין הזה כמיתת בעלים כך מיתת השור או מטעם דכ"ז דכסף יתן לאדוניו אז השור יסקל אין הבעלים משלמים אין השור בסקילה ע"ד דדרשי רשב"ל ורבה (לקמן מ"ג) (וגם ריו"ח ל"פ עלייהו שם אלא מרבוי' דאם ולטעם זה אפילו לא שהה מע"ל נמי פטור ועמש"כ לקמן מ"ה בתד"ה אפילו) ועי' בנ"י דמשמע מדבריו דגם שור ישנו בדין יום או יומים ולעד"נ דליתא. דפשוט דגם הבעלים אינן בדין יום או יומים בגוונא דשור דא"פ אלא אם הכוהו בשבט דרך יסור ותוכחה עי' רמב"ם פ"ב מהל' רוצח הלי"ד. שוב ראיתי במכילתא משפטים סוף פ"ז שלא חלק בין שורו לשור אחר במיתה על עבדו ועל אמתו ע"ש ודברי הנ"י צ"ע. ועמש"כ לקמן מ"א ב' בתד"ה ע"פ ע"א:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתור"ע אות מ"ה עי' בהרא"ש כו' לענין תשלומין ס"ל כר"י נגח ואח"כ הפקיר דפטור כו' פקע החיוב כו' הא בהקדיש פקע החוב לגמרי. </b>ולע"ד נ"פ דהכא דמיירי בתם אפי' לרי"ש כיון דמשועבד לניזק לאו כל כמיניה למכרו לגמרי או להקדישו כמ"ש התוס' (ל"ג ע"ב) בד"ה משום:
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>בתוי"ט ד"ה נכנסו כו' בדלא עבדו שמירה כלל כו' ובגמ' ארהב"ח הא מני ר"א כו' אביי אמר כו'. </b>הנה לתרווייהו מיירי הברייתא בדנטרו ש"פ אבל מתניתין מוקי לה הנ"י בדלא נטרי כלל והתו"ח כ"ע דבגמרא בברייתא משמע דאיירי בדנטרו ש"פ ול"ד כלל דהברייתא מסיימת חוץ מש"ח הלכך ע"כ איירי בדנטרי ש"פ אבל מתני' דתני אכולהו נכנסו תחת הבעלים כו' ע"כ איירי בדפשעי ולא נטרי כלל ועוד דפסקא לומר מועד משלם נ"ש ואי בדנטרי שמירה פחותה הלא ר"י פוטרו מצד העדאתו בבבא הסמוכה:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתור"ע אות נ' </b>תמה על דברי רש"י בהא דנסיב דרשא דריה"ג דהא מסקי' בסוגיא שם דלדידיה מועד חייב כו' ותמיהני דהא על אוקימתא זו פריך אביי שם ואסקינן כראב"א ע"ש וממילא דה"ה מועד פטור דמסברא אמרינן דלא חייב הכתוב במועד אלא במקום שחייב בתם כמש"כ התוס' שם בד"ה כתב הב':
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתוי"ט ד"ה לפריקה כו' והא דלא כו' משור שור דשבת. </b>ונעלם מכ"ת שקדמוהו התוס' בזה (לעיל בע"א) בד"ה ה"א ותרצוה ומש"כ הוא ז"ל דל"י אלא תלת מתלת כו' ותדע דאלת"ה כו' ה"נ כו' תמוה דהתם איך נילף חמור או בהמה משור כיון דל"ד התיבות להדדי אבל הכא שפיר איכא למילף כל היכא דכתיב שור משור דשבת וכן אינך וכמו דפריך (במכות י"ג ב') חייבי מיתות ב"ד נמי נגמור כו'. משמע דר"ל דנילף תרווייהו כריתות ומב"ד וכן בכ"ד ועמש"כ לעיל ריש פרק ב':
+<b>שם בתוספות י"ט ד"ה לכלאים כתב דהשתא הדר ביה ממאי דקא יליף לעיל כלאים דחרישה שור שור משבת אלא דכלאים מכלאים גמר כו'. </b>מה יענה לשטת הרמב"ם דכלאי הרבעה אסור מה"ת בכל ב' מינים וכלאי הנהגה אינו אסור מה"ת רק טמאה עם הטהורה א"כ ע"כ ל"ד להדדי וכן לכ"ע אדם מותר בהנהגה עם בהמה ואסור לרבוע בהמה וחייב עליה סקילה ולקמן בדף הסמוך בתד"ה המנהיג בסופו משמע להדיא דלא כדבריו:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה נפלה כו' ולימא מסייעא להו כו' </b>ולכאורה תמוה הכי לא ידע ר"כ למידק כוותיה וכן הש"ס לא הוה שתיק מלומר דייקא מתניתין כוותיה דרבא אלא ע"כ דאין זה דיוק וכמש"כ התו"ח או די"ל הא דחפתה נעשה כמו ירדה כו' וכדמשני הש"ס כן בכ"ד. אולם מצינו בפוסקים שהכריעו הלכה מפני פשטא דמתניתין:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה גנב משל אביו וטבח ומכר ואח"כ מת אביו כו' משלם תשלומי דו"ה. </b>נ"פ דאם אין לאביו בנים זולתו אין לו ליתן כלום ומתניתין ביש לו בנים אחרים ג"כ דאז נותן להם חלקם וחלקו מעכב לעצמו וכן משמע קצת (לקמן ע"א ב') והא הכא כיון דמת אביו כמו שקדם והודה לא' מהן דמי כו' וע"ש ברש"י ר"ד ע"ב בד"ה ומ"ש ול"ד להא (דלקמן ס"ד ק"ח) במשנה דנותן לבניו כו' דהתם בנשבע דבעי למיעבד השבה מעלייתא ובפרט לדעת הרמב"ם שם דאם אין הגזילה קיימת עושה עמהם חשבון וזה דלא כדמשמע מהתוי"ט לקמן במ"ד ד"ה משלם דמדמן אהדדי:
+<b>שם בתור"ע אות נ"ז ממילא הקדש זו הוא הקדש בד"ה כו' </b>ודבריו לקוחים המה מהתוס' (לקמן ע"ט) ד"ה גנב ע"ש. ולע"ד משכחת לה דאקדשיה לדמי קרבן וכמו בע"מ מעיקרא עי' (לקמן ע"ו ב') רש"י ד"ה וכל העומד ליפדות כו':
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתור"ע אות ס"א הוכיח דבקנס אם ע"א מעיד והוא מודה מיקרי מודה בקנס דאל"כ הוי מחוייב שבועה כו' והוא חשוד כו'. </b>ונלע"ד לפמש"כ התוספות לעיל ברפ"ה ד"ה דאפי' ועוי"ל דלמ"ד פ"נ קנסא כו' וכפי שפי' שם המהרש"א כוונת דבריהם (ועמש"כ שם) ה"נ י"ל אע"ג דבמודה חייב מ"מ בכפר פטור מלישבע וגם אישתמיטתיה הירושלמי שהביאוהו הרא"ש והר"ן בר"פ שבועת הדיינים דמקשה על כללא דכ"מ ששנים מחייבים ממון ע"א מחייבו שבועה והרי מחייבין אותו קנס כו' ע"ש הרי דפסיקא ליה דאין עד אחד מחייב שבועה בקנס:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתוי"ט ד"ה נשבים </b>פי' הר"ב פחים כך תרגם יונתן כו' [נ"ב יונתן לא תרגם כתובים. ובתרגום שלפנינו מתורגם אישתזבית מפחי תקליא והערוך כתב:
+נשבין פי' רשתות הנצל כצבי מיד (משלי ו' ה') דתתפצי היך טביא מן נשבא ע"כ וכן הוא בתרגום שלפנינו וכ"ת צנים פחים (שם כ"ב ה') נישבא ופוחי מהגרמ"ש]:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה כמה היה יפה וכמה הוא יפה. </b>ע' ברא"ש שכ' ושומא זו להקל כו' ולמדין מובער בשדה אחר דא"ת לשום ערוגה אגב שדה. ולא תקשה לך איך ילפינן קולא מבהמה מזקת לאדם המזיק דחמיר עמש"כ (לעיל מ"ז) בס"ד:
+<b>שם צער כו' אומדין כו' כיוצא בזה. </b>עתוי"ט אולם יען דלא פרש"י שרואין ג"כ אם הוא עשיר ודאי היה נותן הרבה כדי להנצל מן הצער משא"כ כשהוא עני משמע דבאמת משערינן כל אדם גם בזה כעבד כיוצא בו כמה היה נותן רבו להצילו מצער כזה אבל הרמב"ם בפ"ב מהל' חובל ה"ט כתב שמשערין ג"כ לפי ממונו:
+<b>שם רוצה ליטול להיות מצטער כך. </b>ע' ברא"ש דמסיק דאין שמין כמה רוצה ליטול ולצער דכל אשר לאדם יתן בעד נפשו הלשון הוא הפך המכוון דלשון זה יורה דאף להנצל ג"כ יתן את כל אשר לו:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה רואין אותו כו' וכפירות שאין עידי הודאה כו' דאלו בעדי הודאה כו' אע"ג דשייך נמי כפירה כו' מ"מ לא שכיח כו'. </b>לכאורה משמע מלשונו דבכי זה באמת לא דנינן בבבל אבל א"א לומר שזה יהיה כוונתו דהוא נגד כמה מעשיות בגמרא בפ' חזקת וש"מ וסתימת כל הפוסקים:
+<b>שם נפל מן הגג כו'. </b>ופטור על הבשת שנאמר ושלחה כו'. כ"ה הגי' במשניות וכמו שהגיהו המהרש"ל והב"ח ובתוי"ט מושלחה דייק כו' ע"ש ונראה דאשתמיטתיה הגמ' לעיל ס"פ כיצד דיליף מן והחזיקה דכיון שנתכוין להזיק אע"פ של"נ לבייש חייב ולפי זה פשוט דהמשנה דנקטה נפל הוא בדיוק לאשמועינן דדוקא בכה"ג דל"נ אפי' להזיק ולכן סיימא עד שיהא מתכוון סתם דמשמע כוונה כל דהוא דהיינו אפילו רק להזיק וע"ז מביאה בדיוקא קרא דוהחזיקה ג"כ:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה והמביש את הישן כו' אבל כו' שנסתלק כו' הוי בכלל כו' ע"ש. </b>משמע מדבריו שאם הערימו כשהוא ישן ואחר כך כסהו קודם שהקיץ דנסתלק הבושה אע"פ שנודע לו בהקיצו שגלהו בתוך שינתו פטור ומדמהו למת ואינו נכון כלל. דהא הכא מרגיש עתה בקומו הבשת שבישהו כבר משא"כ במת לא הרגיש ולא ירגיש לעולם:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט סד"ה ושור כו' לא דקדקו לפרש כו'. </b>משמע דלר"ע אתי שפיר עי' (לעיל מ"ב) ובתד"ה גבי דמזה לא ממעטינן בושת לכ"ע אף לר"ע:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה וחובל בחבירו ביוה"כ חייב. </b>וכתב הרע"ב דנ"ל מיתורא דקרא כו'. וכ"ה בפי' הרמב"ם ובחבורו פ"ד מהל' חובל ה"ט. וק"ל דבגמ' (כתובות ל"ב ב') לא משמע דבא לרבות אלא שלא יפטור מתשלומין מחמת מלקות דחובל גופיה אבל אם בא עליו חיוב מלקות עוד מחמת ד"א כמו משום יוה"כ מנ"ל וכמו דחובל בשבת פטור דלא ילפינן מיתת ב"ד דלא ליפטריה משום דאמרי' דלא אתי היתורא אלא למלקות ה"נ נימא דלא אתי אלא למלקות דידיה וכמו חובל גופיה בפחות מש"פ ובהדי דמחייה קרע שיראין פטור (כתובות ל"ה ב') אלמא דגם מלקות דידיה פוטר תשלומין דד"א ה"נ נימא דתשלומין דידיה נפטרו מפני מלקות דד"א ומתניתין איכא לאוקמי דומיא דטבח ביום הכפורים (לעיל ע"א ובתוספות שם ד"ה ובטובח ובמש"כ שם) והא (דכתובות ל"ב) הס"ד דעולא גמר בא על אחותו נערה לתשלומין מחובל אע"ג דהתשלומין הוא משום ביאה בעלמא והמלקות הוא מצד אחר שהיא אחותו יש לומר דהתם שאני דהס"ד למיגמר לכהת"כ אבל לדידן דקיימא לן דבכל התורה כולה לוקה ואין משלם אלא דבחובל חדשה תורה דמשלם ואין לוקה. יש לומר דאין לך בו אלא חדושו ועי' מה שכתבתי (לקמן צ"א ב') ועי' תוס' (כתובות ל' ב') ד"ה זר וד"ה רב אשי:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה שהם בני אברהם י"ו </b>(ב"מ פ"ג א'):
+<b>שם בתוי"ט ד"ה מנה כו' ומיהו בכסף שבו אבל נחושת כו' </b>ונעלם מכ"ת שלהתוס' (בסוכה כ"ב ב') בד"ה כזוזא משמע דסלע מדינה אין בו נחושת כלל רק הוא ממש קטן כחצי דינר צורי והרא"ש שם משמע דמפרש שאין בו רק נחושת שווי שמינית שבסלע צורי וצ"ע בלשון הרמב"ם וכ"מ בפרק ג' מהל' טוען ה"ב ע"ש:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה משלם דמי פרה העומדת לילד כו'. </b>עתוי"ט שהקשה לשטת רש"י והנ"י דפרה עצמה חוזרת בעיניה דה"ל למיתנא הכא נמי כשעת הגזילה כמו בסיפא ע"ש. ותימה דודאי יש נ"מ גם לשיטתייהו דע"כ שמין אותה כמה היתה יפה כשהיתה מעוברת וכמה היא יפה עכשיו דגופה סריקה ומשלם דמי דביני וביני ואשמעינן דשמין כמה היתה יפה מעוברת לאיש שנותן עיניו בולד לגדלו. ועוד נ"ל דע"כ לא כתב הרא"ש דחזרה השומא לשעת הגזילה אלא לשיטתו דקנה גם הפרה עצמה וכדדייק לומר דכל היכא דקנה גוף הגזילה כו' חזרה כו' אבל לשטת רש"י דהפרה עצמה חוזרת פשוט דשמין כמה היתה שוה רגע אחד קודם לידתה וכפשטא דמתניתין ולא כשעת הגזילה:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה נותן לו כו' ולא שכר שלם. </b>ולקמן בדר"י כו' פי' שאם השכר פחות כו' ומסתבר ודאי דהכא נמי אם השכר פחות מן היציאה כו'. ואני אומר דרש"י דק שפיר שלא לפרש זה כאן דכיון דצבעו באותו צבע עצמו שהתנה עמו רק בפסולת שבו איך יתכן שיעלה הצבע יותר משכרו ובסיפא שצבע בצבע אחר יתכן שהשני דמיו יקרים יותר מהראשון והיה סבור שבעה"ב יוסיף לו על שכרו הנקצב בעד זה עי' מהרש"א ואולי ט"ס בדבריו וצ"ל דהכי נמי ביו"ד וקאי על הסיפא (ועי' בנ"י העתקת לשון רש"י דמשמע באמת דקאי אתרוייהו) אך לפ"ז ה"ל לקבוע דבריו אלו שמה בסיפא:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה מחל לו על זה ועל זה חוץ מפחות שוה פרוטה בקרן אין צריך לילך אחריו. </b>הן מדקדוק לשון המשנה משמע דאם לא מחל לו החומש וגם פחות מש"פ מהקרן צריך לילך אחריו דכיון דלהפחות משוה פרוטה דבקרן יש עוד חומש מצטרף עמו להתחשב ממון ובזה היה מתיישב התימה דהתוספות לקמן ק"ד ב' בד"ה חוץ דאצטריך לאשמעינן זה הדיוק אלא דמסיפא דקתני מחל לו ע"ז וע"ז חוץ מש"פ בקרן צריך לילך אחריו משמע להיפך דדוקא אם שייר ש"פ מהקרן לבד אבל צירוף דהחומש לא מהני ליה. אמנם בלא זה נראה ליישב תמיהתם דברישא מתחלה לא כפר ונשבע רק על פחות מש"פ והכא אשמעינן אע"פ דמתחלה היתה הכפירה והשבועה בש"פ וכבר נתחייב בהשבה לידו אפ"ה אם לא נשאר רק פחות מש"פ בקרן א"צ לילך אחריו. ולענ"ד הא דמסיק רבא (לקמן ק"ה) גבי גזל שני אגודות בפרוטה והחזיר לו אחת מהן אע"פ שגזילה אין כאן [ועי' שם בתוד"ה אמר] (פי' מה שנשאר ת"י אין שם גזילה עליה כיון דאינה ש"פ). מצות השבה אין כאן (פי' דמ"מ מצות השבה דחל עליו לא קיים במה שהחזיר כיון דאינה ש"פ) אבל אם היתה ההשבה בפרוטה ונשאר עוד פחות מש"פ ת"י מצות השבה יש כאן וגזילה אין כאן וזהו ג"כ דאשמעינן משנתינו ועי' לח"מ ונכון בעז"ה:
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה והעדים מעידים אותו שאכלו כו' הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם. </b>לענין קו"ח ואשם בהודה מפ"ע ה"ה אם פשע כמבואר בסוף שבועות. אבל בסיפא בטוען טע"ג והעדים מעידים אותו שגנבו דמשלם כפל פשע לא כדאיתא (לעיל ס"ד ק"ז) וע"ש בתד"ה מה:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה וכן בפקדון. </b>דבריו אינם מובנים ונראה דט"ס שם וצ"ל וכן בגנב או דר"ל דפי' וכן היינו לענין כו':
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>הגוזל את אביו כו' ה"ז משלם כו' לבניו כו'. </b>הרמב"ם בפי' מוקי לה דוקא כשהגזילה בעין ועי' בחבורו רפ"ח מה"ג. וק"ל דלפ"ז מאי פריך הגמרא נמחליה לנפשיה מי לא תנן מחל לו כו' נימא התם שאין הגזילה קיימת וכל"ק דר"פ (לעיל ק"ה) על הא דפחות מש"פ:
+
+Mishnah 10
+
+<b>בתוי"ט סד"ה ויחזיר לבניו כו' ולדבריו הא דתנן כו' ה"ה דרשאי ליתנה להם כו' אבל להר"ן כו' </b>ול"נ כיון דהתם רשאין ליטול ע"כ ממילא אין לו בו טה"נ הואיל דאפילו לא יתן יטלו מעצמם בע"כ או כיון דהתם הוא כאלו אינן שלו כמש"כ התוי"ט שם בתירוצא דרבא א"כ מחוייב לתתן לכהן וללוי שיבא ראשון וכדאיתא בפ"ד דפאה מ"ט לרבנן מאי טה"נ יש כאן:
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>במשנה נתן אה"ק ול"נ אה"ח אין החומש מעכב </b>ופרש"י נתן אה"ק לכהנים ל"ד נקט דדין זה הוא אף שלא בגזל הגר וכ"כ הרמב"ם בחבורו:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתור"ע אות ע"ז </b>הקשה דבסוגיין משמע דזה לא מיקרי ש"ר וה"ר מהתוס' (לעיל ס"ז) שכתבו טעם מדוע לא הוה כאן ש"ר ותמיהני שהביא מקושיית התוס' והעלים עין מתירוצם דמסקי דזה הוה שפיר ש"ר וסוגיין ישבו שם א"כ על הרע"ב אין כאן תלונה כלל ויסבור כשיטתייהו. ורש"י שפי' לקמן בגמרא בד"ה יאוש כדי שנתיאשו הבעלים ביד המוכס (וזה דלא כדמסקי התוס' שם) הרי פי' דברייתא פליגא אמתני' והברייתא סברה דאפי' יאוש וש"ר לא קנה והא דקאמרה הגמ' קסבר יאוש כדי לא קני הוא להסביר הטעם דהואיל דיאוש כדי ל"ק ה"ל כקודם יאוש דאר"ח לעיל בר"פ דרצה מזה גובה כו' ופרש"י דהשני נעשה כגוזלו מבעליו וזהו ג"כ כוונת סיום הגמרא ומעיקרא באיסורא אתא לידי' כנ"ל נכון ליישב שיטת רש"י בעז"ה:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה אין לו אלא שכרו כו' ותירץ בשם הרמב"ם דהתם במתבטל כו' </b>[נ"ב אגב שטפיה העתיק התוי"ט מהנ"י התירוץ בשם הרמב"ם ע"ש ואולי צ"ל הרמב"ן מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוי"ט ד"ה לא יחזיר כו' אין זה יכול לכופו לקבל כו'. </b>כלומר אבל אם החזיר וקבלו פטור. זה מילתא דפשיטא אבל פשוט דרש"י כוון לאפוקי דאם המלוה תובעו במדבר חייב הלוה להחזיר לו אף שם וכדלקמן בגמרא:
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתוי"ט ד"ה חייב כו' אבל אומר ברי לי שלא הלויתיך היה זה פטור. </b>הן בזה אפי' באומר הלה הלויתני ולא פרעתיך בודאי ג"כ פטור:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nezikin/Rashash on Mishnah Bava Metzia/Hebrew/Vilna Edition.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nezikin/Rashash on Mishnah Bava Metzia/Hebrew/Vilna Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..fda403b5d6e341e655092f295ddbcd3f95556c01
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nezikin/Rashash on Mishnah Bava Metzia/Hebrew/Vilna Edition.txt	
@@ -0,0 +1,442 @@
+Rashash on Mishnah Bava Metzia
+רש״ש על משנה בבא מציעא
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה בבא מציעא
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה או שיש להם עדים חולקים בל"ש. </b>נראה דהכוונה שכ"א הביא עדים שהיא כולה שלו. ואף שהעלה הש"ך בסי' פ"ז סקט"ו דבכה"ג סלקינן עדותייהו ואי הוה חייב שבועה (אפי' היסת) בלא הם השתא נמי מישתבע. מ"מ הכא דכל שבועה זו תק"ח היא שלא יהא כאו"א הולך ותוקף כו' ובמידי דלא שכיח כהאי שיביא עוד עדי שקרים ע"ז לא תקנו חכמים. ובדאיכא ע"א לכאו"א אנכי מסתפק. דאף להפוס' דעד המסייע פוטר משבועה (עי' לקמן בתד"ה וליחזי) מ"מ כיון דיש אחר כנגדו המכחישו הוה כמאן דליתי' וכדעת הש"ך שם. ואשר ע"כ אנכי תמה על הא דנתקשה בתור"ע על דעה זו מדוע תני עדים ל"ר ע"ש. וגם י"ל דנקיט עדים משום דלכאו"א יש עד וה"ל ביחד שנים:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה זה אומר כו' דאי מחד א"נ לומר שמכר לאחד </b>ונראה דט"ס וצ"ל לאחר ברי"ש ור"ל לאותו שלא קבל ממנו המעות וכדכתבו התוס' בקדושין שם ולשון הנ"י דאילו קבל מחד לא שכיח דישכח:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה היו שנים כו' דהא למסקנא לא עדיף כו'. </b>עי' תד"ה רכוב לחודיה כה"ד. ומשמע דהשתא איפשיט ליה דשמואל אמר ברכוב לחודיה דל"ק וקשה דלמא לעולם אמר במקום מנהיג וברכוב דמנהיג ברגליו ואמר דרכוב קני וי"ל משום דכיון דשניהם בלחודייהו הוו קנין סברא הוא כדהוו ביחד דשניהם קנו ולא איסתפיק ליה מעיקרא דדלמא אמר ברכוב במקום מנהיג אלא משום דעדיין לא פסיקא ליה דרכוב לחודיה ל"ק א"כ ע"כ אמר במקום מנהיג אבל השתא דאיפשטא ליה דרכוב ל"ק אמרינן דזהו שאמר שמואל. ולזה נראה דכוון התוי"ט. ובזה מיושב הצע"ג שבתור"ע אות ו' דדלמא הא דשניהם מודים אתא לאשמעינן דרכוב במקום מנהיג שניהם קנאו דזה מילתא דפשיטא הוא מסברא:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתור"ע אות ע' בסופו </b>דמנ"ל דאם המצא איצטריך משום דאשלד"ע דלמא איתרבי משום ידו ובעומד בצדו נ"ל דלק"מ דחזינן דס"ל להש"ס דכל היכא דא"ל דאיתרבי משום שליחות ל"א דאיתרבי משום יד רק דבגט הוא מוכרח משום דלשליחות ל"צ כמש"כ רש"י:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתוי"ט ד"ה שאני אומר כו' ולהא ל"ח כו' כיון דעתה כו' </b>ועי' בתור"ע אות יו"ד שמלא דבריו במה שמחלק הש"ס בין זה לשט"ח ע"ש ונ"ל של"ד במחכ"ת בתרתי חדא דלאביי שפי' הרע"ב לעיל מתניתין דמצא שט"ח אליבי' לק"מ משם כמבואר. שנית דהתם דהלוה מודה שלוה מזמן הכתוב בשטר א"כ הוה דומיא דברייתא שאין לו קול והתוי"ט לא בא אלא ליישב המשנה מדתפס לשון התוס' ודו"ק:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה ככרות ש"נ פי' הרע"ב שכולם שוים וכן פירש"י </b>כל ככרות הנחתומין שוין הן. בפ"ה דדמאי מ"ד הכריח הר"ש דמשונה דפוס של נחתום זה מזולתו ע"ש (ובמשנה גופה שם ודלעיל מינה מבואר דנחתום א' עושה ג"כ מדפוסים שונים) ולע"ד נל"פ דנחתום כיון שעושה למכור ללוקחים הרבה א"כ תו ל"י אם מהנחתום אם מהלוקח ומאיזה לוקח נפלו וכמש"כ התוס' כה"ג לקמן (כ"ג ב') ד"ה אביי. וגיזי צמר הבאות (כ"נ עיקר הגי' וכמו שהעתיקו רש"י והרע"ב כאן וגם גי' הלקוחין יל"פ על כוונה שאבאר) מבית האומן דמתניתין לקמן נראה דדרך הבע"ב לקנות גיזים ונותנים לאומן לתקנם (או לצובען כדאיתא בטוש"ע) כ"א לפי רצונו:
+<b>שם במשנה דברי ר"מ כו'. </b>בתוי"ט כ' דהרע"ב ל"ג דר"מ ולכן לא הוצרך לומר דא"ה כר"י שזה כלל מפורסם דהל' כת"ק הן במקומות הרבה לא נמנע הר"ב בכה"ג מלכתוב דא"ה כהיחיד דוק ותשכח:
+<b>שם ברע"ב ד"ה ברה"ר שהכל דשין כו' והיינו כרבה </b>[עי' תורע"ק] ולפ"ז גם מקום לה"ס דתלוים זה בזה וכמש"כ התוס' לקמן (ס"ד כ"ב) ד"ה ורבה ותמה אנכי על התוי"ט שכפל ושילש דמקום ה"ס:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה קורא בהן א' לשלשים יום כו' אבל לא ילמוד בהן בתחלה ולא יקרא אחר עמו. </b>נ"ל דקריאה היינו בלא עיון ולימוד הוא בעיון שיבין היטב מה שקורא וקריאה בעלמא מותר אף בתחלה ועם אחר אסור אף בקריאה והסמ"ע בסי' רצ"ב ס"ק מ"ד ל"ד בזה ע"ש:
+<b>שם ברע"ב ד"ה אבל לא לשחקן ול"י בהן זמן ארוך כו' </b>[כפירש"י] הא דלא פי' דר"ל ע"י האור כדלקמן בברייתא לא ע"י האור מפני שמשחיקן והיה ג"כ יותר מדוייק לישנא דאבל (עמש"כ בחדושי לשו"ע או"ח סי' תקפ"ט סק"ב במ"א) הוא משום דכלי כסף אסור בחמין אף שלא ע"י האור כדאיתא שם ואולי יכוון התנא בלשון לשחקן גם ענין ישון כמו משוחקין בזבחים (יח) דפירש"י ישנים וכן בש"מ טובא ונכלל בזה גם כלי כסף בחמין שמשחירין ונראים כישנים:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>במשנה אבידתו ואבידת אביו אבידתו קודמת. </b>ברי"ף ורא"ש וכן בגמרא סנהדרין הגי' שלו קודמת כמו ברבו דבסמוך:
+<b>שם ואח"כ מניח את של אביו כו' ואח"כ פודה את אביו. </b>נ"ל מדקאמר בהני ואח"כ ול"ק סתם קודם כבדיני אבדה לעיל הוא לאשמעינן דדוקא בשיש שהות להניח את של שניהם וכן בסיפק בידו לפדות שניהם הוא דרבו קודם אבל אם אין שהות ואין סיפוק אביו קודם וטעם החילוק הוא פשוט. וכיו"ב במ"א סי' תרפ"ד סק"ב והוא מהתוס' בשבת (כ"ג ב') וכה"ג דקדק הש"א בתשו' י"ט בהא דאריו"ח בברכות הלכה מתפלל של מנחה ואח"כ של מוסף ע"ש שוב ראיתי להלח"מ ברפ"ה מהל' ת"ת שעמד בדקדוק זה ויישבו בדרך אחר:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה של רבו כו' </b>ולפי שלשון מובהק הוא מבנין הפעל ול"ד שהוא בינוני פעול מהפעיל [באמת דברי התוי"ט צדקו ממנו לפי"ד בעלי הלשון האחרונים. המעתיק]:
+[שם בתוי"ט ד"ה ואם אביו חכם כו' וגירסא זו נ"ל שהיתה לו להרמב"ם כשחבר כו' נ"ב וכ"כ הרדב"ז בתשו' ח"ב סי' תשנ"ה וז"ל. א"נ בתחלה היה [הרמב"ם] גורס כגרסת הספרים שלנו, ושוב חזר לגרסת הריא"ף ז"ל שהיא הנכונה עכ"ל ובהגמי"י כ' שט"ס יש כאן (בהל' ת"ת) והסכים לזה הכ"מ וכ"כ הרדב"ז שם מקודם וז"ל:
+הלשון שכתב הרמב"ם בפרק י"ב ה"ב מהל' אבידה אם היה אביו שקול וכו' הוא האמת ומש"כ בפ"ה מהל' ת"ת כו' טעות סופר עכ"ל אמנם בתשובותיו שם ללשונות הרמב"ם (סימן ק"כ) יישב את לשונות הרמב"ם האלה ופתח תשובתו בלשון:
+לעולם אין דרכי לשבש הספרים כו' ע"כ. ועי' בשו"ת המביט ח"א סי' ס"ג (ואולי מש"כ שם:
+החכם ה"ר דוד יצ"ו הוא הרדב"ז) ועי' בשו"ת התשב"ץ ח"ג סי' רע"ד ובכה"ג יו"ד סי' רמ"ב. (ומש"כ שם בשם שו"ת הרדב"ז ח"ב סי' ר"ב. היא היא התשובה הנז' מסי' תשנ"ה והיא התשובה שהעתיקה בשט"מ לב"מ שם בשם תשובת מ"ה סי' אלף שט"ו) ועי' בשה"ג כאן:
+<b>שם ד"ה ואם היה אביו חכם פודה ה"ג וכתב נ"י בטעמא דמלתא כו' </b>נ"ב בנמוקי יוסף לא מצאתי ובודאי הוא ט"ס וצ"ל "כ"מ" או "ב"י" כי כן כתב מרן בכ"מ הל' ת"ת פ"ה ובב"י יו"ד סי' רמ"ב. מהגרמ"ש]:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה השוכר כו' והשאילה לאחר כו'. </b>נ"ל מדשביק תנא פקדון דאיירי ברישא ולא תני המפקיד אצל שומר חנם והוא מסרה לש"ש ונגנבה או שנאבדה וכמו בפלוגתת רב וריו"ח לקמן שומר שמסר לשומר כו' משמע דדוקא בשוכר הוא דפליג ת"ק דשכירות ביומי' מכירה היא (לקמן נ"ו ב') והוא כמו מכירה על תנאי שיחזירנה אחר כלות משך השכירות או שתמות (ולס"ד דרב אידי שישבע ג"כ) וזהו כונת הגמרא דקני בשבועה או במיתה ר"ל למפרע דאלת"ה איזה קנין הוא מיתה או שבועה. ועוד מאי יקנה אז כיון דאיננה שמתה. ונ"ל ראיה עוד מהא דפ' השואל שהביאו התוס' דלרבנן בעלה פטור משום שהיא עמו במלאכתו (וכ"כ התוס' לקמן בסה"ע) והא קי"ל שם דאם לא היה עמו בשעת שאלה אף שהיה עמו בשעת האונס אינו כלום והא בשעה שנעשה הבעל שואל או שוכר היא עדיין לא נעשית בעליה אלא ע"כ דלמפרע הוא דנקנית לה (ויש לדון בזה) אבל לשומר לא נקנית הפרה מעולם. ונ"מ אף לדידן דפסקינן כר' יוסי היכא דהמפקיד היה שם שכ' התוס' דמודה ר"י וכ"מ לי מפרש"י לקמן (ל"ו) ד"ה ולא מיבעיא שכ' דפטור מן האונסים ולא נקיט רבותא טפי דהיינו גניבה ואבידה ע"כ דס"ל דבזה היה השומר הב' משלם לבעלים אך י"ל דפי' אליבא דר' יוסי דהל' כוותיה:
+<b>שם ברע"ב ד"ה השוכר כו' ברשות המשכיר כו' </b>והשיג עליו התו"ח דהא לרבא לא נצרך לזה ול"נ דעל הרע"ב אין תפיסה דאולי אזיל בשיטת ר"ח דפסיק כאביי אבל על הרמב"ם בפי' יש לתמוה שכתב ג"כ דמיירי ברשות וסיים לפי שעיקר אצלינו שומר שמסר לשומר חייב אלא אם יש עדים כו' והיינו כרבא וצ"ע:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה שנים שהפקידו כו' ומש"ה ל"ד כו' </b>דבטוענו שמא הלויתיך חייב לציד"ש תמוה לדמותם אהדדי דהתם מיירי שהלוה אומר אמת הלויתני וא"י אם החזרתי לך אבל אם גם הוא אמר א"י אם הלויתני תני התם דפטור אפי' לציד"ש והכא ג"כ הוא אומר לכאו"א א"י אם ממך קבלתי מנה הב' והנ"י אינו מחלק אלא בין דינא דמשנתינו לדין דמנה לי בידך והלוה אמר א"י דחייב לציד"ש ואע"ג דהתם ג"כ כלא ה"ל למידק ואמר דש"ה דאינו מעכב מדידהו כלום ע"ש:
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה ומתוך הגדול נותן דמי קטן לשני. </b>ופרש"י שישברנו וכ"כ לקמן בהצריכותא [וכן פי' הרע"ב] והנ"י פי' שמוכרין אותו ולכאורה כדבריו מבואר לעיל (סוף ד"ז ורד"ח) ע"ש ולדעת רש"י ז"ל נ"ל דהתם ברי הזיקא לאלתר אבל הכא דהשאר יהא מונח לא איכפת לן:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה אריב"נ וכי מה כו' אלא כו' לכור אחד בלבד. </b>לכאורה כיון דמיירי שעירבן עם פירותיו לא יוציא לו לכור שלם אלא כפי חשבון ואולי דאה"נ קאמר:
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>במשנה החושב כו' בש"א חייב. </b>לכאורה לרי"ש דל"ב דעת בעלים ודי שיחזיר למקום שגנב א"כ כש"כ כשלא לקחה ממקומה וצ"ל דמיירי דבשעה שנאנסה היה עדיין עומד במחשבתו זאת ולכן לא הוי חזרה אך הא דהגביהה ונטל כו' דמשמע אפי' החזירה למקומה דומיא דהטה שלא זזה ממקומה קשיא ואולי מש"ה קאמר שמואל לא נטל ממש אלא כיון שהגביה ליטול דאיכא למימר דבשעה שנאנסה לא חזר ממחשבתו:
+<b>שם ברע"ב ד"ה החושב אמר בפני עדים. </b>ופירש"י ל"י למאי הצריך עדים דנ"פ דאפי' הודה מעצמו שאמר לשל"י יתחייב לב"ש ודוחק לומר משום דסיפא דקרא דעכ"ד פשע דמיניה ילפי ב"ש כתיב אשר ירשיעון אלהים דדרשינן פרט למרשיע א"ע (ב"ק ס"ד ב') דנראה דלדרשה דב"ש וב"ה האי עכד"פ שב על סיומא דקרא דלעיל מיניה אם לא שלח ידו וגו' ומופסק מענין דלקמיה:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הנחושת קונה אה"כ כו'. </b>ונחושת נגד הזהב מחלוקת הפוסקים ואין להקשות לדעה דנחושת קונה אה"ז יותר ה"ל לתנא למתניה תחת קונה אה"כ דזה הוה ידעינן מק"ו דמה לנגד זהב הוה פירי כש"כ נגד כסף דאף הזהב נגדו פירי די"ל דה"א דחריפות אינו מועיל אלא נגד חשיבות דחדא מדרגה כמו כסף נגד זהב אבל נגד חשיבות דב' מדרגות כמו נחושת נגד זהב לא אע"ג דחריפא טפי אף מכסף באתרא דסגיא ולכן ה"א דנחשת הוה טיבעא נגד כסף דאינו חשוב מינה רק מדרגה אחת ואיהי חריפא טפי קמ"ל ועי' רא"ש ונ"י. גם אין להקשות מלקמן לתרי לישני קמאי למ"ד דאף בפירות על דינרין מחלוקת ועל פריטי מודו ב"ש דמחללינן אלמא דפריטי חשיבי מטבע יותר מדהבא דז"א אלא למ"ד דדהבא אינו נחשב למטבע כלל אבל לדידן דחשיב מטבע לגבי נפשיה הוה מטבע אפי' נגד פריטי כיון דחשיבא מינה בב' מדרגות ותדע דבלישנא מציעא הקשה למ"ד דטעמא דב"ש מכסף ראשון מהא דהפורט סלע של מע"ש ואמר השתא כו' לגבי פריטי כו' לגבי דהבא דחשיב מיניה כו' אע"ג דלמ"ד שכנגדו ע"כ פריטי חשיבי טפי כנ"ל אלא ודאי כדאמרן וזה יש לדחות ע"פ מש"כ התוס' שם:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ר"ש אומר כו' דבריו הללו אינם בעיני אלא דברי תימה כו'</b>. [נ"ב לפלא שלא הביא כלל מש"כ הרמב"ם בפי' המשניות. והרע"ב נמשך אחריו. וראיתי במהר"ם שיף בחידושי הש"ס (מ"ט ב') גמ' כגון שהיתה עלי' של לוקח כו' כתב וז"ל. הרמב"ם בפי' המשנה ונמשך אחריו הברטנורה שגגו שגגה גדולה שסברו שקאי אמשנה ע"ש עכ"ל. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה האונאה ארבעה כסף מכ"ד כסף לסלע. </b>נ"ל דשיעור המשנה הוא האונאה ד"כ לסלע ומכ"ד כסף בא לבאר באיזה כסף מדבר או אתי לפרש את הסלע דדוקא אם הוא יוצא בכ"ד כסף אז הוי' אונאתו ד' כסף (ועי' לעיל מד"ב בתד"ה אחד משמונה) ומלת לסלע משמשת לשתים ולכן בר"ט לא נזכר מכ"ד כסף (כפי הגי' במשניות ובירושלמי ורי"ף) דכבר ביאר תנאי זה:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה אפי' לאחר יב"ח כו'. </b>נקיט זמן זה לרבותא משום דדרך להתיאש בו כדלעיל (כ"ד ב'):
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ותרומת מעשר של דמאי כו' שהרמב"ם בפ' ט"ז מהל' מאכלות אסורות הל' י"ז השמיט ותרומת מעשר של דמאי מהאי טעמא כו'. </b>[נ"ב עי' מה שכתבתי שם בגליון ששגה בזה במחילת כבודו:
+<b>שם בא"ד ולא דק הכ"מ כו' הראה מקום שהוא בפרק הזהב כו' </b>נ"ב וכן הסמ"ג לאווין רנ"ח כתב הלשון:
+אבל אמרו חכמים שאם לא יתחייבו עלי' חומש יזלזלו בה כדאיתא פרק הזהב עכ"ל. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 9
+
+<b>במשנה העבדים כו'. </b>עתוי"ט שדקדק על סדורן ולפלא שלא הביא גי' הגמרא לקמן (נ"ז) הקרקעות והעבדים והשטרות:
+<b>שם רש"א קדשים שחב"א יש להן אונאה. </b>וכתב התוי"ט דכן חולק בתשלומי דו"ה בפ"ז דב"ק. ואני מוסיף דכן נמי לענין שומרים דכ"מ בפ"ו דשבועות מ"ה ולקמן (נ"ח) בגמרא הא מני ר"ש היא כו' וע"ש בפרש"י והא דנקט אונאה עמש"כ בפ"ב דפאה מ"ז ונ"ל דר"ש יודה דאם יש במעות די קניית אחרת לצאת בה ידי נדרו דפטור הלוקח להחזיר לו אונאתו כמו בגנב שור דפוטר עצמו בכבש (ב"ק ע"ח ב') וע"ש בפרש"י:
+<b>שם בתור"ע אות ל"ט </b>הקשה הא האי קרא מוקמינן לי' לקמן (נ"ח ב') באונאת דברים ותמוה דקרא ב' דולא תונו איש את עמיתו הוא דמוקמינן באנ"ד ע"ש ומה שהקשה דנמעט הקדש מעמיתך אישתמיטתיה במחכ"ת סוגיא דבכורות (י"ג ב') ע"ש ועי' רמב"ם פי"ג מהל' מכירה הל"ז וח' ובל"מ שם:
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>במשנה לתוך פיטוס </b>כצ"ל בסמ"ך מלשון בעלי פטסין (ביצה ט"ו ב'):
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה ואיזהו תרבית המרבה בפירות כו'. </b>הא דתארוהו בשם תרבית ולא בנשך או מרבית (עתוי"ט) נ"ל משום דשם איסור תרבית לא מצאנוהו בתורה אלא בלשון לקיחה וכן בקראי דיחזקאל (י"ח וכ"ב) והמרבה בפירות בשעת פסיקה אין איסור דשמא לא יוקרו רק דאח"כ אם הוקרו אסור לקחת הפירות כפי שפסק אלא כשער של עכשיו או שיחזיר לו דמיו כיון דידוע כמה דמים נתן וכ"מ לקמן (ע"ד ב') במשנה דר"ג דהחמיר ע"ע מ"מ הלווה סתם רק דאח"כ בהוקרו קבל מהם כשער הזול ובשעה שהלוו שם דמיהם כדי שידע בשעת השבה איך ליטול מהם וכ"מ בשבת (קמ"ח ב') הא באתרא דקיץ דמי' ע"ש בפרש"י וע"ד דרוש יש להוסיף עוד דלתרבית מסיים קרא ויראת מאלהיך ולא כתיב שם הוי"ה כדכתיב אחר נשך ומרבית אני ה' אלהיכם הוא לרמז שייראו מהדיינים שגזרו עלה כי אלהים בכ"מ ר"ל דיינים:
+<b>שם עמדו חטים בל' דינרים. </b>הוא שער הרגיל ד' סאה בסלע כמש"כ בתענית (י"ט ב') בס"ד ע"ש:
+<b>שם בתור"ע אות מ"ג </b>הקשה דלדעת התוס' לעיל (מ"ו ב') בד"ה יש ע"כ מיירי בהנאת מחילת המלוה וא"כ מאי מקשה ליה אביי אפי' יש לו נמי והיינו מהך ברייתא כפרש"י דלמא היא מיירי בפסק בגוף החוב (כ"נ כוונתו) ולק"מ דע"כ רבה גופיה מוקי לה ג"כ בהנאת מחילה דאל"כ מאי מייתי מינה לפי' דמתניתין:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה מכר לו את שדהו. </b>עי' בתוי"ט דקדוק נכון וכדבריו מוכח להדיא בערכין (ל' ב'):
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה וסייחים. </b>פי' התוי"ט בני אתונות לפ"ז לא א"ש סיפא ומגדלין אותן כו' וחמור כו'. לכן נראה דסייח כולל גם בן סוס וכ"נ מפרש"י כאן ובריש ר"ה פי' ג"כ סייח עייר בן סוס:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>במשנה כל ימי גריד אחד כי"ר אחת </b>פשוט דצ"ל בתרווייהון שוה או אחד כגי' המשניות או אחת כגי' הרי"ף והרמב"ם בחבורו ונ"ל דלא שרי אלא בהתנו שזה ישוב עמו לעשות אותו שיעור עצמו של שדה בית סאה או סאתים וקמ"ל דל"ח שמא יהי' יום התשלומין יום סגריר שקשה למלאכת השדה ולכן אז הפועלין ביוקר יותר והא דפרש"י שלא חשו לאריכת הימים זה מזה (דמשמע לכאורה שמחליפין מלאכת יום ביום) נ"ל דכוונתו דכשהיום קצר הפעולה ביוקר למיעוט עת הראוי למלאכה ועי' לשון הרמב"ם בפי':
+
+Mishnah 11
+
+<b>עוברין משום לא תתן כו'. </b>הא דלא חשיב לאוי דלא תשיך שהלוה עובר (עי' מהר"ם) אולי דהתנא ר"ל דאף באבק רבית עוברין על השמות הללו מדרבנן ובא"ר יש דאין הלוה עובר אפי' מדרבנן בלאוי דלא תשיך רק משום ולפ"ע כמש"כ הרא"ש בסי' מ"ב:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה והבריקה וכן בירושלמי פי' דבזק </b>נראה שמפרשו ע"פ הגמ' דחגיגה (י"ג ב') מאי כמראה הבזק אריב"ח כאור כו' אבל שם אין אור פי' של בזק עי' פירש"י שם וכן ביומא רפ"ב בגמרא בזק לישנא דמיבזק הוא אכן נראה דהירושלמי מפרש כרבא בכאן וכן הבינו הפ"מ:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה אבל משום השב אבידה לבעלים. </b>כה"ג בבכורות (כ"ח):
+<b>שם בתוי"ט ד"ה היה עושה כו' </b>ע"ש שדקדק מדל"ק נמי בעינן ש"מ דלזה הצד אינו מוכח מהאי קרא למין ופשוט דמשכחת לה במודלית כדלקמן והרל"צ במחכ"ת לא ירד לזה:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה קוצץ כו' ע"י אשתו מפני שיש בהן דעת. </b>לפ"ז אם היא קטנה אינו יכול לקצוץ ע"י וכ"מ להדיא מלשון הרמב"ם והטוש"ע ולישנא דמתניתין צ"ע:
+
+Mishnah 7
+
+<b>ברע"ב ד"ה הרי אלו כו' [כן פירש"י צ"ב ע"ב ומסיים הרע"ב] והרי הן טבל </b>ובנ"י שם מפורש יותר דהטעם דלא יאכלו הוא משום טבל משמע דאם מעושרין הן יאכלו ותימה דאטו מעשר גרים גמר מלאכה קא גרם כדפריך לעיל (פ"ט) וזה ע"כ גרע אפי' מבח"ל מדלא מוקי שם בתחלה במעושר שוב ראיתי שלשון הרע"ב הוא מהרמב"ם בפי"ב מהל' שכירות ה"ו וע"ש במל"מ:
+
+Mishnah 8
+
+<b>תוי"ט ד"ה והשואל כו' שבויה לא כתיבא בפ' שואל אלא ו' כו' </b>ל"ד דשבויה נפקא לה לקמן מאו דכתיב בשואל גופיה ומן ו' דוכי ישאל לא ילפינן אלא גניבה ואבדה דכתיבי בש"ש לחיובא אבל שבויה אדרבה כתיבא שם לפטורא:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה או שכר בעליה עמה. </b>בגמ' צ"ה ע"ב תנן כו' השואל הפרה ושכר כו' ובמשנה לא נזכר עוד הפעם בשואל גבי ושכר בעליה ונ"ל דהש"ס הוסיף זה לביאור לומר דהשואל דרישא קאי ג"כ על שכר בעליה דלא תימא דלצדדין קתני ואו שכר קאי אשוכר פרה (וע"ד שתירץ רנב"י בב"ק ע"ז בברייתא דטרפה בהמה ואכלה ע"ש וכן בש"מ) וזה מוכח מסיפא דלא תני ואח"כ שאל הפרה או שכרה:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה שכר אחת ושאל א'. </b>ברי"ף ורא"ש וכן בירושלמי הגי' בהפך ונכון וכ"מ בפרש"י:
+<b>שם בתור"ע אות ס"ז </b>הביא את דברי הנ"י שפי' דהא דקתני שאלה חצי היום ושכרה כו' משתמע נמי דחצי הא' מן היום בשכירות והב' בשאילה ומזה הוא הפירכא והקשה עליו דא"כ חזקת חי דבהמה מסייעא לברי דמשאיל ובכזה אפי' לר"נ חייב כדאיתא בכתובות (י"ב ב'). והנה אם נאמר כדעת הט"ז ביו"ד סי' שצ"ז דבמיתה כיון דעומדת לכך אמרינן הרי מתה לפנינו ולא מוקמינן אחזקת חי לק"מ אמנם בתוס' לקמן (ק') ד"ה הא מני מוכח דל"ל סברא זו שכתבו דמוקמינן אחזקת חי ומעוברת אע"ג דהשתא מתה וילדה ועומדת לכך וכבר הזכירם הנקה"כ שם:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה מעשה כו' מדינר זהב לחדש. </b>ברא"ש הגי' דינר בל"מ:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה והיא בית השלחין. </b>אילו לא נקרא בשם זה אלא משום לישנא דמשלהי א"כ העיקר חסר היינו שהיה בה מעיין ואולי לזה כוון הסמ"ע בר"ס שכ"א להשיא שם זה ע"ש הכתוב ושולח מים וגו' ושפיר נכלל בשם זה גם המעיין שמשקה אותו ושם בה"ש פירושו מתחלף בכ"מ עי' ב"ב (ס"ח) ובתוס' שם ולחנם השיג עליו התוי"ט:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה לא יזרענה חטים </b>עי' בתוי"ט בשם רש"י ולשון הה"מ שם משמו אבל בקבלנות אפי' לזרעה שעורים יזרענה חטים משמע דכש"כ חטים יזרענה שעורים וכן לשון הרמ"א בסי' שכ"ד דבקבלנות יכול לשנות אפי' לדבר המכחיש. ונ"ל דר"ל והוא יקח לו חטים מן השוק כמו דיוכל להובירה ולשלם במיטבא עי' ט"ז סי' שכ"ב ועי' בנ"י על הא דלעיל (ק"ה) חטי דארעאי בעינא והטור שכ' שם דבקבלנות אינו יכול לשנות לדבר שהוא שוה פחות אפי' אם אינו מכחיש כ"כ נ"ל דר"ל אדעתא דיתן לו חלקו מאותו המין שזורע ול"פ אהדדי. ולפלא בעיני שלא העירו האחרונים בזה. ודע דמה שהקשה התוי"ט בחכירות יאמר מפירות דקרקע שלי אני רוצה לק"מ לפי מה שהבאתי מהא דהובירה ומהנ"י גם ישובו בקבלנות אינו עולה להא דקדושין (מ"ח ב') בדינר זה של כסף ונמצא של זהב דאינה מקודשת ע"ש:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+<b>במשנה ולא יכנס לביתו כו'. </b>נראה דלחצירו או לבית תבנו וכיוצא שרי דלענין מזוזה איצטריך ביומא (יא) בשעריך לרבויינהו וכן לענין מעקה בספרי:
+<b>שם היו לו שני כלים נוטל א' ומניח א'. </b>עפרש"י ולפירושו ומניח (או ומחזיר כפי שהעתיק) דקתני היינו מיד וכדמשמע מהתוי"ט ואילו לא היה החוב אלא נגד א' מהם מה לו ליטול אותו שצריך להחזירו מיד כיון שיש די בא' לגבות כל חובו ואפילו מבניו וכן שביעית לא תהא משמטתו (אך לכאורה י"ל דנ"מ שיוכל אח"כ ליטלו בעצמו בלתי שליח ב"ד וצ"ע בזה) אך קשה מדוע לא תני דין זה באם לא היה לו אלא כלי אחד דנוטלו ומחזירו בעת הצטרכו אליו אם ביום או בלילה לכן נלע"ד דכלפי דקתני בערכין פ"ו מ"ג לענין סידור דנותנין לו שני כלי אומנות מכל מין ומין כו' אשמעינן הכא במשכון דא"צ להשיב לו רק כלי אחד והחילוק מבואר דהתם שמא יתקלקל הא' ויהיה הב' תחתיו אבל הכא אם יתקלקל אז ישיב לו הב':
+<b>שם ומחזיר את הכר בלילה. </b>לקמן ע"ב בסופו משמע דגרסינן במשנה גם כסת ע"ש ברש"י ד"ה בשלמא כר ובתד"ה השתא:
+<b>שם ואם מת אינו מחזיר ליורשיו. </b>עפרש"י וק"ל מגיטין (ע"ד) דס"ל לרשב"ג לי ואפי' ליורשי ואולי משום דהכא מלת לו מיותר דהשבה לחודא משמע ג"כ למקומו הראשון ועי' לעיל (מ' ב') במשנה דהמפקיד חבית ובסוגיא שעלה. ובזה א"ש דגבי השבת אבדה נמי כתיב תשיבנו לו והשבותו לו ופשוט דאפי' ליורשיו דהתם לו אינו מיותר דאשמעינן דישיבנה למקום המשתמר עיין ב"ק (נ"ז) ועי' קדושין (י"ז ב') דדרשינן ג"כ גבי נרצע ועבדו לא את הבן כו':
+<b>[שם בתוי"ט ד"ה לא ימשכננו כו' ונראה לי דבגמ' כו' </b>נ"ב עי' בתומים שם אות ב' שהצדיק את הסמ"ע:
+<b>שם ד"ה ומניח אחד כו' והר"ב העתיק ומחזיר אחד. </b>נ"ב שכח להזכיר את רש"י שהעתיק ג"כ ומחזיר ועי' בשט"מ שהאריך בזה וכ' שבהלכות הרי"ף הגי' ומניח אחד. מהגרמ"ש]:
+<b>שם במשנה אלמנה כו' א"מ אותה. </b>ובגמרא בטעם ר"ש דמשיאה שם רע מוכח דלאו זה אינו אלא באלמנה וק"ל דכמו דדרשינן בבכורות (כ"ה) גבי לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך ליתן את האמור ש"ז בזה וע"ש בפרש"י ובמש"כ בס"ד בשבת (קנ"ה) ה"נ כתיב לא תטה משפט גר יתום ול"ת בגד אלמנה נדרוש נמי דלא תחבול האמור באלמנה שב ג"כ לגר יתום ורש"י בנימוקיו כתב על הא דלא תטה ושנה בעני לעבור עליו בב' לאוין משמע לי משום דמפרש לא תטה קאי ג"כ על אלמנה דבתריה וכההיא דבכורות וכן כתיב קרא אחרינא ארור מטה משפט גר יתום ואלמנה והיכי דכתיבי תלתיהן כל העניים במשמע כבפרשות שאחריו:
+<b>שם שנאמר ל"ת בגד אלמנה. </b>ק"ל מנ"ל לרבויי שא"ד כיון דל"כ אלא בגד. וראיתי להש"ג בשם ריא"ז שכתב באמת דלא אסרה תורה אלא בגד לבישתה ומצעותיה (ואולי מדרבנן מיהא אסור אף בשאר כלים דכ"מ מסתימת לשון המשנה והפוסקים) וקשה לתנא דברי"ש דא"ל דכל בגדים שנאמרו בתורה סתם אינן אלא צי"פ וא"כ ה"נ לענין חבול אלמנה ומדוע לא משני הש"ס בשבת (כ"ז) דאף כל כו' לאתויי הא אתא:
+<b>[שם בתוס' רע"א אות ע"ז ודעת הש"ך שם דדוקא באלמנה כו' </b>נ"ב וכן הסכים התומים מהגרמ"ש]:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה רואים שאם נחבט הבית מיסודו כו'. </b>כ"פ רש"י לכאורה נראה להגיה שאם נחבס כו':
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה אמר בעה"ע לבעה"ב לבנות עי' רש"י ורע"ב. </b>הסמ"ע בסימן קס"ד סק"ד כתב ליישב שלא לסתור דבריו אלו למש"כ התוס' במשנה דלעיל דבאחין שחלקו אין על התחתון לבנות תקרה וכ"כ שם הרא"ש בדעת רש"י דכאן שאני שנפלו לגמרי כו' ע"ש. ותמוה דא"כ מה הקשו שם התוס' מהא דלקמן תחתון שבא לסכך כו' והרא"ש נדחק ליישב הלא שם מיירי בדנפלו לגמרי:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה בעה"ג יורד וזורע למטה כו' </b>לא התבאר בגמרא ובפוסקים אותו הנשאר למעלה מי זורעו:
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה השוכר אה"פ כו' וא"ל טול כו' אין שומעין לו. </b>התוי"ט הביא בשם המרדכי והגמ"י דבמידי דאכילה כגון חטין ושעורין שומעין לו והש"ך בסימן של"ו סק"ב נראה שלא הסכים לזה ואולי דוקא בחטין כו' דאינן ראויין לאכילה כמות שהן אבל פת אפוי וכיוצא גם הש"ך יודה:
+<b>שם במשנה אבל גובלין כו' אבל לא ללבנים. </b>כ"ה גירסת הרי"ף ונכון:
+
+Mishnah 6
+
+<b>ברע"ב ד"ה והשאר וכו' דעליון גופי' אפקורי מפקיר להו לגבי' דתחתון. </b>עמש"כ בס"ד לעיל (כ"ז) ע"ד רש"י בכה"ג:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nezikin/Rashash on Mishnah Bava Metzia/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nezikin/Rashash on Mishnah Bava Metzia/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..399cdea7b68cd4b27982510a86da72eeb039579b
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nezikin/Rashash on Mishnah Bava Metzia/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,445 @@
+Rashash on Mishnah Bava Metzia
+רש״ש על משנה בבא מציעא
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Mishnah_Bava_Metzia
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה בבא מציעא
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה או שיש להם עדים חולקים בל"ש. </b>נראה דהכוונה שכ"א הביא עדים שהיא כולה שלו. ואף שהעלה הש"ך בסי' פ"ז סקט"ו דבכה"ג סלקינן עדותייהו ואי הוה חייב שבועה (אפי' היסת) בלא הם השתא נמי מישתבע. מ"מ הכא דכל שבועה זו תק"ח היא שלא יהא כאו"א הולך ותוקף כו' ובמידי דלא שכיח כהאי שיביא עוד עדי שקרים ע"ז לא תקנו חכמים. ובדאיכא ע"א לכאו"א אנכי מסתפק. דאף להפוס' דעד המסייע פוטר משבועה (עי' לקמן בתד"ה וליחזי) מ"מ כיון דיש אחר כנגדו המכחישו הוה כמאן דליתי' וכדעת הש"ך שם. ואשר ע"כ אנכי תמה על הא דנתקשה בתור"ע על דעה זו מדוע תני עדים ל"ר ע"ש. וגם י"ל דנקיט עדים משום דלכאו"א יש עד וה"ל ביחד שנים:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה זה אומר כו' דאי מחד א"נ לומר שמכר לאחד </b>ונראה דט"ס וצ"ל לאחר ברי"ש ור"ל לאותו שלא קבל ממנו המעות וכדכתבו התוס' בקדושין שם ולשון הנ"י דאילו קבל מחד לא שכיח דישכח:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה היו שנים כו' דהא למסקנא לא עדיף כו'. </b>עי' תד"ה רכוב לחודיה כה"ד. ומשמע דהשתא איפשיט ליה דשמואל אמר ברכוב לחודיה דל"ק וקשה דלמא לעולם אמר במקום מנהיג וברכוב דמנהיג ברגליו ואמר דרכוב קני וי"ל משום דכיון דשניהם בלחודייהו הוו קנין סברא הוא כדהוו ביחד דשניהם קנו ולא איסתפיק ליה מעיקרא דדלמא אמר ברכוב במקום מנהיג אלא משום דעדיין לא פסיקא ליה דרכוב לחודיה ל"ק א"כ ע"כ אמר במקום מנהיג אבל השתא דאיפשטא ליה דרכוב ל"ק אמרינן דזהו שאמר שמואל. ולזה נראה דכוון התוי"ט. ובזה מיושב הצע"ג שבתור"ע אות ו' דדלמא הא דשניהם מודים אתא לאשמעינן דרכוב במקום מנהיג שניהם קנאו דזה מילתא דפשיטא הוא מסברא:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתור"ע אות ע' בסופו </b>דמנ"ל דאם המצא איצטריך משום דאשלד"ע דלמא איתרבי משום ידו ובעומד בצדו נ"ל דלק"מ דחזינן דס"ל להש"ס דכל היכא דא"ל דאיתרבי משום שליחות ל"א דאיתרבי משום יד רק דבגט הוא מוכרח משום דלשליחות ל"צ כמש"כ רש"י:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתוי"ט ד"ה שאני אומר כו' ולהא ל"ח כו' כיון דעתה כו' </b>ועי' בתור"ע אות יו"ד שמלא דבריו במה שמחלק הש"ס בין זה לשט"ח ע"ש ונ"ל של"ד במחכ"ת בתרתי חדא דלאביי שפי' הרע"ב לעיל מתניתין דמצא שט"ח אליבי' לק"מ משם כמבואר. שנית דהתם דהלוה מודה שלוה מזמן הכתוב בשטר א"כ הוה דומיא דברייתא שאין לו קול והתוי"ט לא בא אלא ליישב המשנה מדתפס לשון התוס' ודו"ק:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה ככרות ש"נ פי' הרע"ב שכולם שוים וכן פירש"י </b>כל ככרות הנחתומין שוין הן. בפ"ה דדמאי מ"ד הכריח הר"ש דמשונה דפוס של נחתום זה מזולתו ע"ש (ובמשנה גופה שם ודלעיל מינה מבואר דנחתום א' עושה ג"כ מדפוסים שונים) ולע"ד נל"פ דנחתום כיון שעושה למכור ללוקחים הרבה א"כ תו ל"י אם מהנחתום אם מהלוקח ומאיזה לוקח נפלו וכמש"כ התוס' כה"ג לקמן (כ"ג ב') ד"ה אביי. וגיזי צמר הבאות (כ"נ עיקר הגי' וכמו שהעתיקו רש"י והרע"ב כאן וגם גי' הלקוחין יל"פ על כוונה שאבאר) מבית האומן דמתניתין לקמן נראה דדרך הבע"ב לקנות גיזים ונותנים לאומן לתקנם (או לצובען כדאיתא בטוש"ע) כ"א לפי רצונו:
+<b>שם במשנה דברי ר"מ כו'. </b>בתוי"ט כ' דהרע"ב ל"ג דר"מ ולכן לא הוצרך לומר דא"ה כר"י שזה כלל מפורסם דהל' כת"ק הן במקומות הרבה לא נמנע הר"ב בכה"ג מלכתוב דא"ה כהיחיד דוק ותשכח:
+<b>שם ברע"ב ד"ה ברה"ר שהכל דשין כו' והיינו כרבה </b>[עי' תורע"ק] ולפ"ז גם מקום לה"ס דתלוים זה בזה וכמש"כ התוס' לקמן (ס"ד כ"ב) ד"ה ורבה ותמה אנכי על התוי"ט שכפל ושילש דמקום ה"ס:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה קורא בהן א' לשלשים יום כו' אבל לא ילמוד בהן בתחלה ולא יקרא אחר עמו. </b>נ"ל דקריאה היינו בלא עיון ולימוד הוא בעיון שיבין היטב מה שקורא וקריאה בעלמא מותר אף בתחלה ועם אחר אסור אף בקריאה והסמ"ע בסי' רצ"ב ס"ק מ"ד ל"ד בזה ע"ש:
+<b>שם ברע"ב ד"ה אבל לא לשחקן ול"י בהן זמן ארוך כו' </b>[כפירש"י] הא דלא פי' דר"ל ע"י האור כדלקמן בברייתא לא ע"י האור מפני שמשחיקן והיה ג"כ יותר מדוייק לישנא דאבל (עמש"כ בחדושי לשו"ע או"ח סי' תקפ"ט סק"ב במ"א) הוא משום דכלי כסף אסור בחמין אף שלא ע"י האור כדאיתא שם ואולי יכוון התנא בלשון לשחקן גם ענין ישון כמו משוחקין בזבחים (יח) דפירש"י ישנים וכן בש"מ טובא ונכלל בזה גם כלי כסף בחמין שמשחירין ונראים כישנים:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>במשנה אבידתו ואבידת אביו אבידתו קודמת. </b>ברי"ף ורא"ש וכן בגמרא סנהדרין הגי' שלו קודמת כמו ברבו דבסמוך:
+<b>שם ואח"כ מניח את של אביו כו' ואח"כ פודה את אביו. </b>נ"ל מדקאמר בהני ואח"כ ול"ק סתם קודם כבדיני אבדה לעיל הוא לאשמעינן דדוקא בשיש שהות להניח את של שניהם וכן בסיפק בידו לפדות שניהם הוא דרבו קודם אבל אם אין שהות ואין סיפוק אביו קודם וטעם החילוק הוא פשוט. וכיו"ב במ"א סי' תרפ"ד סק"ב והוא מהתוס' בשבת (כ"ג ב') וכה"ג דקדק הש"א בתשו' י"ט בהא דאריו"ח בברכות הלכה מתפלל של מנחה ואח"כ של מוסף ע"ש שוב ראיתי להלח"מ ברפ"ה מהל' ת"ת שעמד בדקדוק זה ויישבו בדרך אחר:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה של רבו כו' </b>ולפי שלשון מובהק הוא מבנין הפעל ול"ד שהוא בינוני פעול מהפעיל [באמת דברי התוי"ט צדקו ממנו לפי"ד בעלי הלשון האחרונים. המעתיק]:
+[שם בתוי"ט ד"ה ואם אביו חכם כו' וגירסא זו נ"ל שהיתה לו להרמב"ם כשחבר כו' נ"ב וכ"כ הרדב"ז בתשו' ח"ב סי' תשנ"ה וז"ל. א"נ בתחלה היה [הרמב"ם] גורס כגרסת הספרים שלנו, ושוב חזר לגרסת הריא"ף ז"ל שהיא הנכונה עכ"ל ובהגמי"י כ' שט"ס יש כאן (בהל' ת"ת) והסכים לזה הכ"מ וכ"כ הרדב"ז שם מקודם וז"ל:
+הלשון שכתב הרמב"ם בפרק י"ב ה"ב מהל' אבידה אם היה אביו שקול וכו' הוא האמת ומש"כ בפ"ה מהל' ת"ת כו' טעות סופר עכ"ל אמנם בתשובותיו שם ללשונות הרמב"ם (סימן ק"כ) יישב את לשונות הרמב"ם האלה ופתח תשובתו בלשון:
+לעולם אין דרכי לשבש הספרים כו' ע"כ. ועי' בשו"ת המביט ח"א סי' ס"ג (ואולי מש"כ שם:
+החכם ה"ר דוד יצ"ו הוא הרדב"ז) ועי' בשו"ת התשב"ץ ח"ג סי' רע"ד ובכה"ג יו"ד סי' רמ"ב. (ומש"כ שם בשם שו"ת הרדב"ז ח"ב סי' ר"ב. היא היא התשובה הנז' מסי' תשנ"ה והיא התשובה שהעתיקה בשט"מ לב"מ שם בשם תשובת מ"ה סי' אלף שט"ו) ועי' בשה"ג כאן:
+<b>שם ד"ה ואם היה אביו חכם פודה ה"ג וכתב נ"י בטעמא דמלתא כו' </b>נ"ב בנמוקי יוסף לא מצאתי ובודאי הוא ט"ס וצ"ל "כ"מ" או "ב"י" כי כן כתב מרן בכ"מ הל' ת"ת פ"ה ובב"י יו"ד סי' רמ"ב. מהגרמ"ש]:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה השוכר כו' והשאילה לאחר כו'. </b>נ"ל מדשביק תנא פקדון דאיירי ברישא ולא תני המפקיד אצל שומר חנם והוא מסרה לש"ש ונגנבה או שנאבדה וכמו בפלוגתת רב וריו"ח לקמן שומר שמסר לשומר כו' משמע דדוקא בשוכר הוא דפליג ת"ק דשכירות ביומי' מכירה היא (לקמן נ"ו ב') והוא כמו מכירה על תנאי שיחזירנה אחר כלות משך השכירות או שתמות (ולס"ד דרב אידי שישבע ג"כ) וזהו כונת הגמרא דקני בשבועה או במיתה ר"ל למפרע דאלת"ה איזה קנין הוא מיתה או שבועה. ועוד מאי יקנה אז כיון דאיננה שמתה. ונ"ל ראיה עוד מהא דפ' השואל שהביאו התוס' דלרבנן בעלה פטור משום שהיא עמו במלאכתו (וכ"כ התוס' לקמן בסה"ע) והא קי"ל שם דאם לא היה עמו בשעת שאלה אף שהיה עמו בשעת האונס אינו כלום והא בשעה שנעשה הבעל שואל או שוכר היא עדיין לא נעשית בעליה אלא ע"כ דלמפרע הוא דנקנית לה (ויש לדון בזה) אבל לשומר לא נקנית הפרה מעולם. ונ"מ אף לדידן דפסקינן כר' יוסי היכא דהמפקיד היה שם שכ' התוס' דמודה ר"י וכ"מ לי מפרש"י לקמן (ל"ו) ד"ה ולא מיבעיא שכ' דפטור מן האונסים ולא נקיט רבותא טפי דהיינו גניבה ואבידה ע"כ דס"ל דבזה היה השומר הב' משלם לבעלים אך י"ל דפי' אליבא דר' יוסי דהל' כוותיה:
+<b>שם ברע"ב ד"ה השוכר כו' ברשות המשכיר כו' </b>והשיג עליו התו"ח דהא לרבא לא נצרך לזה ול"נ דעל הרע"ב אין תפיסה דאולי אזיל בשיטת ר"ח דפסיק כאביי אבל על הרמב"ם בפי' יש לתמוה שכתב ג"כ דמיירי ברשות וסיים לפי שעיקר אצלינו שומר שמסר לשומר חייב אלא אם יש עדים כו' והיינו כרבא וצ"ע:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה שנים שהפקידו כו' ומש"ה ל"ד כו' </b>דבטוענו שמא הלויתיך חייב לציד"ש תמוה לדמותם אהדדי דהתם מיירי שהלוה אומר אמת הלויתני וא"י אם החזרתי לך אבל אם גם הוא אמר א"י אם הלויתני תני התם דפטור אפי' לציד"ש והכא ג"כ הוא אומר לכאו"א א"י אם ממך קבלתי מנה הב' והנ"י אינו מחלק אלא בין דינא דמשנתינו לדין דמנה לי בידך והלוה אמר א"י דחייב לציד"ש ואע"ג דהתם ג"כ כלא ה"ל למידק ואמר דש"ה דאינו מעכב מדידהו כלום ע"ש:
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה ומתוך הגדול נותן דמי קטן לשני. </b>ופרש"י שישברנו וכ"כ לקמן בהצריכותא [וכן פי' הרע"ב] והנ"י פי' שמוכרין אותו ולכאורה כדבריו מבואר לעיל (סוף ד"ז ורד"ח) ע"ש ולדעת רש"י ז"ל נ"ל דהתם ברי הזיקא לאלתר אבל הכא דהשאר יהא מונח לא איכפת לן:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה אריב"נ וכי מה כו' אלא כו' לכור אחד בלבד. </b>לכאורה כיון דמיירי שעירבן עם פירותיו לא יוציא לו לכור שלם אלא כפי חשבון ואולי דאה"נ קאמר:
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>במשנה החושב כו' בש"א חייב. </b>לכאורה לרי"ש דל"ב דעת בעלים ודי שיחזיר למקום שגנב א"כ כש"כ כשלא לקחה ממקומה וצ"ל דמיירי דבשעה שנאנסה היה עדיין עומד במחשבתו זאת ולכן לא הוי חזרה אך הא דהגביהה ונטל כו' דמשמע אפי' החזירה למקומה דומיא דהטה שלא זזה ממקומה קשיא ואולי מש"ה קאמר שמואל לא נטל ממש אלא כיון שהגביה ליטול דאיכא למימר דבשעה שנאנסה לא חזר ממחשבתו:
+<b>שם ברע"ב ד"ה החושב אמר בפני עדים. </b>ופירש"י ל"י למאי הצריך עדים דנ"פ דאפי' הודה מעצמו שאמר לשל"י יתחייב לב"ש ודוחק לומר משום דסיפא דקרא דעכ"ד פשע דמיניה ילפי ב"ש כתיב אשר ירשיעון אלהים דדרשינן פרט למרשיע א"ע (ב"ק ס"ד ב') דנראה דלדרשה דב"ש וב"ה האי עכד"פ שב על סיומא דקרא דלעיל מיניה אם לא שלח ידו וגו' ומופסק מענין דלקמיה:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הנחושת קונה אה"כ כו'. </b>ונחושת נגד הזהב מחלוקת הפוסקים ואין להקשות לדעה דנחושת קונה אה"ז יותר ה"ל לתנא למתניה תחת קונה אה"כ דזה הוה ידעינן מק"ו דמה לנגד זהב הוה פירי כש"כ נגד כסף דאף הזהב נגדו פירי די"ל דה"א דחריפות אינו מועיל אלא נגד חשיבות דחדא מדרגה כמו כסף נגד זהב אבל נגד חשיבות דב' מדרגות כמו נחושת נגד זהב לא אע"ג דחריפא טפי אף מכסף באתרא דסגיא ולכן ה"א דנחשת הוה טיבעא נגד כסף דאינו חשוב מינה רק מדרגה אחת ואיהי חריפא טפי קמ"ל ועי' רא"ש ונ"י. גם אין להקשות מלקמן לתרי לישני קמאי למ"ד דאף בפירות על דינרין מחלוקת ועל פריטי מודו ב"ש דמחללינן אלמא דפריטי חשיבי מטבע יותר מדהבא דז"א אלא למ"ד דדהבא אינו נחשב למטבע כלל אבל לדידן דחשיב מטבע לגבי נפשיה הוה מטבע אפי' נגד פריטי כיון דחשיבא מינה בב' מדרגות ותדע דבלישנא מציעא הקשה למ"ד דטעמא דב"ש מכסף ראשון מהא דהפורט סלע של מע"ש ואמר השתא כו' לגבי פריטי כו' לגבי דהבא דחשיב מיניה כו' אע"ג דלמ"ד שכנגדו ע"כ פריטי חשיבי טפי כנ"ל אלא ודאי כדאמרן וזה יש לדחות ע"פ מש"כ התוס' שם:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ר"ש אומר כו' דבריו הללו אינם בעיני אלא דברי תימה כו'</b>. [נ"ב לפלא שלא הביא כלל מש"כ הרמב"ם בפי' המשניות. והרע"ב נמשך אחריו. וראיתי במהר"ם שיף בחידושי הש"ס (מ"ט ב') גמ' כגון שהיתה עלי' של לוקח כו' כתב וז"ל. הרמב"ם בפי' המשנה ונמשך אחריו הברטנורה שגגו שגגה גדולה שסברו שקאי אמשנה ע"ש עכ"ל. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה האונאה ארבעה כסף מכ"ד כסף לסלע. </b>נ"ל דשיעור המשנה הוא האונאה ד"כ לסלע ומכ"ד כסף בא לבאר באיזה כסף מדבר או אתי לפרש את הסלע דדוקא אם הוא יוצא בכ"ד כסף אז הוי' אונאתו ד' כסף (ועי' לעיל מד"ב בתד"ה אחד משמונה) ומלת לסלע משמשת לשתים ולכן בר"ט לא נזכר מכ"ד כסף (כפי הגי' במשניות ובירושלמי ורי"ף) דכבר ביאר תנאי זה:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה אפי' לאחר יב"ח כו'. </b>נקיט זמן זה לרבותא משום דדרך להתיאש בו כדלעיל (כ"ד ב'):
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ותרומת מעשר של דמאי כו' שהרמב"ם בפ' ט"ז מהל' מאכלות אסורות הל' י"ז השמיט ותרומת מעשר של דמאי מהאי טעמא כו'. </b>[נ"ב עי' מה שכתבתי שם בגליון ששגה בזה במחילת כבודו:
+<b>שם בא"ד ולא דק הכ"מ כו' הראה מקום שהוא בפרק הזהב כו' </b>נ"ב וכן הסמ"ג לאווין רנ"ח כתב הלשון:
+אבל אמרו חכמים שאם לא יתחייבו עלי' חומש יזלזלו בה כדאיתא פרק הזהב עכ"ל. מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 9
+
+<b>במשנה העבדים כו'. </b>עתוי"ט שדקדק על סדורן ולפלא שלא הביא גי' הגמרא לקמן (נ"ז) הקרקעות והעבדים והשטרות:
+<b>שם רש"א קדשים שחב"א יש להן אונאה. </b>וכתב התוי"ט דכן חולק בתשלומי דו"ה בפ"ז דב"ק. ואני מוסיף דכן נמי לענין שומרים דכ"מ בפ"ו דשבועות מ"ה ולקמן (נ"ח) בגמרא הא מני ר"ש היא כו' וע"ש בפרש"י והא דנקט אונאה עמש"כ בפ"ב דפאה מ"ז ונ"ל דר"ש יודה דאם יש במעות די קניית אחרת לצאת בה ידי נדרו דפטור הלוקח להחזיר לו אונאתו כמו בגנב שור דפוטר עצמו בכבש (ב"ק ע"ח ב') וע"ש בפרש"י:
+<b>שם בתור"ע אות ל"ט </b>הקשה הא האי קרא מוקמינן לי' לקמן (נ"ח ב') באונאת דברים ותמוה דקרא ב' דולא תונו איש את עמיתו הוא דמוקמינן באנ"ד ע"ש ומה שהקשה דנמעט הקדש מעמיתך אישתמיטתיה במחכ"ת סוגיא דבכורות (י"ג ב') ע"ש ועי' רמב"ם פי"ג מהל' מכירה הל"ז וח' ובל"מ שם:
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>במשנה לתוך פיטוס </b>כצ"ל בסמ"ך מלשון בעלי פטסין (ביצה ט"ו ב'):
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה ואיזהו תרבית המרבה בפירות כו'. </b>הא דתארוהו בשם תרבית ולא בנשך או מרבית (עתוי"ט) נ"ל משום דשם איסור תרבית לא מצאנוהו בתורה אלא בלשון לקיחה וכן בקראי דיחזקאל (י"ח וכ"ב) והמרבה בפירות בשעת פסיקה אין איסור דשמא לא יוקרו רק דאח"כ אם הוקרו אסור לקחת הפירות כפי שפסק אלא כשער של עכשיו או שיחזיר לו דמיו כיון דידוע כמה דמים נתן וכ"מ לקמן (ע"ד ב') במשנה דר"ג דהחמיר ע"ע מ"מ הלווה סתם רק דאח"כ בהוקרו קבל מהם כשער הזול ובשעה שהלוו שם דמיהם כדי שידע בשעת השבה איך ליטול מהם וכ"מ בשבת (קמ"ח ב') הא באתרא דקיץ דמי' ע"ש בפרש"י וע"ד דרוש יש להוסיף עוד דלתרבית מסיים קרא ויראת מאלהיך ולא כתיב שם הוי"ה כדכתיב אחר נשך ומרבית אני ה' אלהיכם הוא לרמז שייראו מהדיינים שגזרו עלה כי אלהים בכ"מ ר"ל דיינים:
+<b>שם עמדו חטים בל' דינרים. </b>הוא שער הרגיל ד' סאה בסלע כמש"כ בתענית (י"ט ב') בס"ד ע"ש:
+<b>שם בתור"ע אות מ"ג </b>הקשה דלדעת התוס' לעיל (מ"ו ב') בד"ה יש ע"כ מיירי בהנאת מחילת המלוה וא"כ מאי מקשה ליה אביי אפי' יש לו נמי והיינו מהך ברייתא כפרש"י דלמא היא מיירי בפסק בגוף החוב (כ"נ כוונתו) ולק"מ דע"כ רבה גופיה מוקי לה ג"כ בהנאת מחילה דאל"כ מאי מייתי מינה לפי' דמתניתין:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה מכר לו את שדהו. </b>עי' בתוי"ט דקדוק נכון וכדבריו מוכח להדיא בערכין (ל' ב'):
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה וסייחים. </b>פי' התוי"ט בני אתונות לפ"ז לא א"ש סיפא ומגדלין אותן כו' וחמור כו'. לכן נראה דסייח כולל גם בן סוס וכ"נ מפרש"י כאן ובריש ר"ה פי' ג"כ סייח עייר בן סוס:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>במשנה כל ימי גריד אחד כי"ר אחת </b>פשוט דצ"ל בתרווייהון שוה או אחד כגי' המשניות או אחת כגי' הרי"ף והרמב"ם בחבורו ונ"ל דלא שרי אלא בהתנו שזה ישוב עמו לעשות אותו שיעור עצמו של שדה בית סאה או סאתים וקמ"ל דל"ח שמא יהי' יום התשלומין יום סגריר שקשה למלאכת השדה ולכן אז הפועלין ביוקר יותר והא דפרש"י שלא חשו לאריכת הימים זה מזה (דמשמע לכאורה שמחליפין מלאכת יום ביום) נ"ל דכוונתו דכשהיום קצר הפעולה ביוקר למיעוט עת הראוי למלאכה ועי' לשון הרמב"ם בפי':
+
+Mishnah 11
+
+<b>עוברין משום לא תתן כו'. </b>הא דלא חשיב לאוי דלא תשיך שהלוה עובר (עי' מהר"ם) אולי דהתנא ר"ל דאף באבק רבית עוברין על השמות הללו מדרבנן ובא"ר יש דאין הלוה עובר אפי' מדרבנן בלאוי דלא תשיך רק משום ולפ"ע כמש"כ הרא"ש בסי' מ"ב:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה והבריקה וכן בירושלמי פי' דבזק </b>נראה שמפרשו ע"פ הגמ' דחגיגה (י"ג ב') מאי כמראה הבזק אריב"ח כאור כו' אבל שם אין אור פי' של בזק עי' פירש"י שם וכן ביומא רפ"ב בגמרא בזק לישנא דמיבזק הוא אכן נראה דהירושלמי מפרש כרבא בכאן וכן הבינו הפ"מ:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה אבל משום השב אבידה לבעלים. </b>כה"ג בבכורות (כ"ח):
+<b>שם בתוי"ט ד"ה היה עושה כו' </b>ע"ש שדקדק מדל"ק נמי בעינן ש"מ דלזה הצד אינו מוכח מהאי קרא למין ופשוט דמשכחת לה במודלית כדלקמן והרל"צ במחכ"ת לא ירד לזה:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה קוצץ כו' ע"י אשתו מפני שיש בהן דעת. </b>לפ"ז אם היא קטנה אינו יכול לקצוץ ע"י וכ"מ להדיא מלשון הרמב"ם והטוש"ע ולישנא דמתניתין צ"ע:
+
+Mishnah 7
+
+<b>ברע"ב ד"ה הרי אלו כו' [כן פירש"י צ"ב ע"ב ומסיים הרע"ב] והרי הן טבל </b>ובנ"י שם מפורש יותר דהטעם דלא יאכלו הוא משום טבל משמע דאם מעושרין הן יאכלו ותימה דאטו מעשר גרים גמר מלאכה קא גרם כדפריך לעיל (פ"ט) וזה ע"כ גרע אפי' מבח"ל מדלא מוקי שם בתחלה במעושר שוב ראיתי שלשון הרע"ב הוא מהרמב"ם בפי"ב מהל' שכירות ה"ו וע"ש במל"מ:
+
+Mishnah 8
+
+<b>תוי"ט ד"ה והשואל כו' שבויה לא כתיבא בפ' שואל אלא ו' כו' </b>ל"ד דשבויה נפקא לה לקמן מאו דכתיב בשואל גופיה ומן ו' דוכי ישאל לא ילפינן אלא גניבה ואבדה דכתיבי בש"ש לחיובא אבל שבויה אדרבה כתיבא שם לפטורא:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה או שכר בעליה עמה. </b>בגמ' צ"ה ע"ב תנן כו' השואל הפרה ושכר כו' ובמשנה לא נזכר עוד הפעם בשואל גבי ושכר בעליה ונ"ל דהש"ס הוסיף זה לביאור לומר דהשואל דרישא קאי ג"כ על שכר בעליה דלא תימא דלצדדין קתני ואו שכר קאי אשוכר פרה (וע"ד שתירץ רנב"י בב"ק ע"ז בברייתא דטרפה בהמה ואכלה ע"ש וכן בש"מ) וזה מוכח מסיפא דלא תני ואח"כ שאל הפרה או שכרה:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה שכר אחת ושאל א'. </b>ברי"ף ורא"ש וכן בירושלמי הגי' בהפך ונכון וכ"מ בפרש"י:
+<b>שם בתור"ע אות ס"ז </b>הביא את דברי הנ"י שפי' דהא דקתני שאלה חצי היום ושכרה כו' משתמע נמי דחצי הא' מן היום בשכירות והב' בשאילה ומזה הוא הפירכא והקשה עליו דא"כ חזקת חי דבהמה מסייעא לברי דמשאיל ובכזה אפי' לר"נ חייב כדאיתא בכתובות (י"ב ב'). והנה אם נאמר כדעת הט"ז ביו"ד סי' שצ"ז דבמיתה כיון דעומדת לכך אמרינן הרי מתה לפנינו ולא מוקמינן אחזקת חי לק"מ אמנם בתוס' לקמן (ק') ד"ה הא מני מוכח דל"ל סברא זו שכתבו דמוקמינן אחזקת חי ומעוברת אע"ג דהשתא מתה וילדה ועומדת לכך וכבר הזכירם הנקה"כ שם:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה מעשה כו' מדינר זהב לחדש. </b>ברא"ש הגי' דינר בל"מ:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה והיא בית השלחין. </b>אילו לא נקרא בשם זה אלא משום לישנא דמשלהי א"כ העיקר חסר היינו שהיה בה מעיין ואולי לזה כוון הסמ"ע בר"ס שכ"א להשיא שם זה ע"ש הכתוב ושולח מים וגו' ושפיר נכלל בשם זה גם המעיין שמשקה אותו ושם בה"ש פירושו מתחלף בכ"מ עי' ב"ב (ס"ח) ובתוס' שם ולחנם השיג עליו התוי"ט:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה לא יזרענה חטים </b>עי' בתוי"ט בשם רש"י ולשון הה"מ שם משמו אבל בקבלנות אפי' לזרעה שעורים יזרענה חטים משמע דכש"כ חטים יזרענה שעורים וכן לשון הרמ"א בסי' שכ"ד דבקבלנות יכול לשנות אפי' לדבר המכחיש. ונ"ל דר"ל והוא יקח לו חטים מן השוק כמו דיוכל להובירה ולשלם במיטבא עי' ט"ז סי' שכ"ב ועי' בנ"י על הא דלעיל (ק"ה) חטי דארעאי בעינא והטור שכ' שם דבקבלנות אינו יכול לשנות לדבר שהוא שוה פחות אפי' אם אינו מכחיש כ"כ נ"ל דר"ל אדעתא דיתן לו חלקו מאותו המין שזורע ול"פ אהדדי. ולפלא בעיני שלא העירו האחרונים בזה. ודע דמה שהקשה התוי"ט בחכירות יאמר מפירות דקרקע שלי אני רוצה לק"מ לפי מה שהבאתי מהא דהובירה ומהנ"י גם ישובו בקבלנות אינו עולה להא דקדושין (מ"ח ב') בדינר זה של כסף ונמצא של זהב דאינה מקודשת ע"ש:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+<b>במשנה ולא יכנס לביתו כו'. </b>נראה דלחצירו או לבית תבנו וכיוצא שרי דלענין מזוזה איצטריך ביומא (יא) בשעריך לרבויינהו וכן לענין מעקה בספרי:
+<b>שם היו לו שני כלים נוטל א' ומניח א'. </b>עפרש"י ולפירושו ומניח (או ומחזיר כפי שהעתיק) דקתני היינו מיד וכדמשמע מהתוי"ט ואילו לא היה החוב אלא נגד א' מהם מה לו ליטול אותו שצריך להחזירו מיד כיון שיש די בא' לגבות כל חובו ואפילו מבניו וכן שביעית לא תהא משמטתו (אך לכאורה י"ל דנ"מ שיוכל אח"כ ליטלו בעצמו בלתי שליח ב"ד וצ"ע בזה) אך קשה מדוע לא תני דין זה באם לא היה לו אלא כלי אחד דנוטלו ומחזירו בעת הצטרכו אליו אם ביום או בלילה לכן נלע"ד דכלפי דקתני בערכין פ"ו מ"ג לענין סידור דנותנין לו שני כלי אומנות מכל מין ומין כו' אשמעינן הכא במשכון דא"צ להשיב לו רק כלי אחד והחילוק מבואר דהתם שמא יתקלקל הא' ויהיה הב' תחתיו אבל הכא אם יתקלקל אז ישיב לו הב':
+<b>שם ומחזיר את הכר בלילה. </b>לקמן ע"ב בסופו משמע דגרסינן במשנה גם כסת ע"ש ברש"י ד"ה בשלמא כר ובתד"ה השתא:
+<b>שם ואם מת אינו מחזיר ליורשיו. </b>עפרש"י וק"ל מגיטין (ע"ד) דס"ל לרשב"ג לי ואפי' ליורשי ואולי משום דהכא מלת לו מיותר דהשבה לחודא משמע ג"כ למקומו הראשון ועי' לעיל (מ' ב') במשנה דהמפקיד חבית ובסוגיא שעלה. ובזה א"ש דגבי השבת אבדה נמי כתיב תשיבנו לו והשבותו לו ופשוט דאפי' ליורשיו דהתם לו אינו מיותר דאשמעינן דישיבנה למקום המשתמר עיין ב"ק (נ"ז) ועי' קדושין (י"ז ב') דדרשינן ג"כ גבי נרצע ועבדו לא את הבן כו':
+<b>[שם בתוי"ט ד"ה לא ימשכננו כו' ונראה לי דבגמ' כו' </b>נ"ב עי' בתומים שם אות ב' שהצדיק את הסמ"ע:
+<b>שם ד"ה ומניח אחד כו' והר"ב העתיק ומחזיר אחד. </b>נ"ב שכח להזכיר את רש"י שהעתיק ג"כ ומחזיר ועי' בשט"מ שהאריך בזה וכ' שבהלכות הרי"ף הגי' ומניח אחד. מהגרמ"ש]:
+<b>שם במשנה אלמנה כו' א"מ אותה. </b>ובגמרא בטעם ר"ש דמשיאה שם רע מוכח דלאו זה אינו אלא באלמנה וק"ל דכמו דדרשינן בבכורות (כ"ה) גבי לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך ליתן את האמור ש"ז בזה וע"ש בפרש"י ובמש"כ בס"ד בשבת (קנ"ה) ה"נ כתיב לא תטה משפט גר יתום ול"ת בגד אלמנה נדרוש נמי דלא תחבול האמור באלמנה שב ג"כ לגר יתום ורש"י בנימוקיו כתב על הא דלא תטה ושנה בעני לעבור עליו בב' לאוין משמע לי משום דמפרש לא תטה קאי ג"כ על אלמנה דבתריה וכההיא דבכורות וכן כתיב קרא אחרינא ארור מטה משפט גר יתום ואלמנה והיכי דכתיבי תלתיהן כל העניים במשמע כבפרשות שאחריו:
+<b>שם שנאמר ל"ת בגד אלמנה. </b>ק"ל מנ"ל לרבויי שא"ד כיון דל"כ אלא בגד. וראיתי להש"ג בשם ריא"ז שכתב באמת דלא אסרה תורה אלא בגד לבישתה ומצעותיה (ואולי מדרבנן מיהא אסור אף בשאר כלים דכ"מ מסתימת לשון המשנה והפוסקים) וקשה לתנא דברי"ש דא"ל דכל בגדים שנאמרו בתורה סתם אינן אלא צי"פ וא"כ ה"נ לענין חבול אלמנה ומדוע לא משני הש"ס בשבת (כ"ז) דאף כל כו' לאתויי הא אתא:
+<b>[שם בתוס' רע"א אות ע"ז ודעת הש"ך שם דדוקא באלמנה כו' </b>נ"ב וכן הסכים התומים מהגרמ"ש]:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה רואים שאם נחבט הבית מיסודו כו'. </b>כ"פ רש"י לכאורה נראה להגיה שאם נחבס כו':
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה אמר בעה"ע לבעה"ב לבנות עי' רש"י ורע"ב. </b>הסמ"ע בסימן קס"ד סק"ד כתב ליישב שלא לסתור דבריו אלו למש"כ התוס' במשנה דלעיל דבאחין שחלקו אין על התחתון לבנות תקרה וכ"כ שם הרא"ש בדעת רש"י דכאן שאני שנפלו לגמרי כו' ע"ש. ותמוה דא"כ מה הקשו שם התוס' מהא דלקמן תחתון שבא לסכך כו' והרא"ש נדחק ליישב הלא שם מיירי בדנפלו לגמרי:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה בעה"ג יורד וזורע למטה כו' </b>לא התבאר בגמרא ובפוסקים אותו הנשאר למעלה מי זורעו:
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה השוכר אה"פ כו' וא"ל טול כו' אין שומעין לו. </b>התוי"ט הביא בשם המרדכי והגמ"י דבמידי דאכילה כגון חטין ושעורין שומעין לו והש"ך בסימן של"ו סק"ב נראה שלא הסכים לזה ואולי דוקא בחטין כו' דאינן ראויין לאכילה כמות שהן אבל פת אפוי וכיוצא גם הש"ך יודה:
+<b>שם במשנה אבל גובלין כו' אבל לא ללבנים. </b>כ"ה גירסת הרי"ף ונכון:
+
+Mishnah 6
+
+<b>ברע"ב ד"ה והשאר וכו' דעליון גופי' אפקורי מפקיר להו לגבי' דתחתון. </b>עמש"כ בס"ד לעיל (כ"ז) ע"ד רש"י בכה"ג:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nezikin/Rashash on Mishnah Eduyot/Hebrew/Vilna Edition.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nezikin/Rashash on Mishnah Eduyot/Hebrew/Vilna Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d0362b7b74a19fb1b8b13b98409101a12b4eafe8
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nezikin/Rashash on Mishnah Eduyot/Hebrew/Vilna Edition.txt	
@@ -0,0 +1,319 @@
+Rashash on Mishnah Eduyot
+רש״ש על משנה עדיות
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה עדיות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[בהקדמת התוי"ט ד"ה התחיל במ"ר שניה ושלישית נ"ב שם ליתא (המלה ושלישית):
+בא"ד אח"כ הביא ההלכות שדעת שמאי עצמו בהן כדעת חכמים נ"ב נראה שזה היא נוסחא ישנה אשר מעתיק אחד החליפה בלשון שבא אח"ז. מהגרמ"ש ז"ל]:
+<b>בתוי"ט ד"ה למה מזכירין כו' ולמדתי ישוב לזה מדברי הרמב"ם בחבורו כו' שאין ב"ד כו' עד שיהיה גדול וכו' במד"א וכו' אלא בשאר דיני תורה כו'. </b>ק"ל דבדיני תורה כתב שם בראש הפרק (הביאו התוי"ט לעיל בד"ה שאין הא') דלא בעינן שיהא גדול כו' וברמב"ם שלפנינו ד"ב הגי' במד"א בדברים שלא אסרו אותן כדי לעשות סייג לתורה אלא בשאר ד"ת משמע דהחילוק הוא בין שהסייג הוא לחיזוק התורה בכללה לבין שאינו סייג אלא למצוה אחת ממצוות התורה אבל מהכ"מ א"נ כן ועוד הכי י"ח דבר סייגים להתורה בכללה לכן נ"ל דצ"ל אלא כשאר ד"ת בכ"ף וכ"ה במ"ע ור"ל דלא היתה רק תקנה בעלמא לא משום סייג כמו ד"ת שאינם משום סייג על הרוב אבל מ"מ קשה דלשונו ברה"פ גזירות ולשון זה נופל על סייגים כדקרי הש"ס לי"ח דבר גזירות וי"ל דסייג נקרא כמו שניות דגזרי בכדי שלא יקילו בערוה גופה ותתבטל מצות אותה ערוה כולה וגזירה היא כמו סדין בציצית דגזרו אטו כסות לילה דאינה אלא חשש דבזה יעבור על איסור כלאים אבל גוף האיסור לא יתבטל בכללו:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+
+
+Mishnah 14
+
+<b>תוי"ט ד"ה אבל ולדבריהם כו' ולא ישאל מהם שום כלי שטף. </b>תמוה דא"כ למה גזרו דלא יציל אלא דלשיטתם צ"ל דע"ה צייתי וא"כ יוכל החבר לשאול מהם וכן בגמרא שם משמע דשואלין מהם כ"ש:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>והכא צ"ל דמיירי שאין בו ה' גפנים או דרי"ש ס"ל כריב"נ בכלאים שם ועי' בפי' הראב"ד:</b>
+
+Mishnah 3
+
+<b>תוי"ט ד"ה והבשר ועי' במ"ו פ"ד דמכשירין דמים תלושין מכשירין כו' ומסולקת קושיית התוס' כו'. </b>הן כיון דמשקי בי מטבחייא דאין מכשירין היינו מים ודם כמו שמביא לקמן ע"כ צ"ל דתלושין אין מכשירין מדאורייתא כמ"ש התוס' שם ד"ה לא דיין ואי משום דרבנן תיפוק ליה משום חבת הקדש כמ"ש לקמן בשם הרמב"ם ולפמש"כ התו"ח בשם הרמב"ם לקמן פ"ח מ"ד יתכנו דבריו:
+
+Mishnah 4
+
+<b>בהרע"ב ד"ה עריס חמש גפנים כו' ובד"ה תזרע והוא כו' כדי עבודת הכרם שהם ו"ט כו'. </b>(וכעין זה הוא לשון הרמב"ם) הן עבוה"כ הוא ד' אמות כדתנן בפ"ו דכלאים מ"א ובעירובין (צ"ג) ובב"ב (כ"ו) ובכ"ד ועי' לקמן פ"ה 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>במשנה ריבנ"א מן הפסח ועד העצרת שנאמר ומדי שבת בשבתו. </b>עי' בפי' הרמב"ם והראב"ד ולפמש"כ בויקרא פכ"ט אות ג' במ"ק דעצרת היא טפילה לחה"פ כמו ש"ע לחה"ס ע"ש א"ש בפשוטו מה שנקרא עצרת שבתו דר"ל שבת של פסח:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה </b>מה שהביא התו"ח ראיה לפי' הראב"ד מפ"ג דטהרות מ"ב שגגה היא דהא התם יש ג"כ משקה השמן היוצא מהם אלא דשם טעמא אחרינא דמשקה היוצא מכל פרוד אינו נוגע בפרוד אחר וגם המשקין אינן מתערבין יחד ותיכף הן נשרפין לכן טהור שם לכ"ע:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>הרע"ב מפרש אבן השעות קודם ארון של גרוסות </b>ונראה שבכוונה סרסן כדי להסמיך דיני המסמרים יחד עתו"ח ודלא כרל"צ שהגיה בדבריו:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>בהמה שנולדה ביו"ט מותרת. </b>התוי"ט העתיק כאן לשון הרא"ש ולא שייך טעמא דהכנה כו' משמע דהבין בו דבא לתת טעם מדוע לא תאסר בו ביום משום הכנה וז"א דגם ביצה אינה אסורה אלא משום דמאתמול גמרה לה וגזירה משום יו"ט אחר השבת אבל משום לידתה ביו"ט אין חשש דיו"ט מכין לעצמו והרא"ש דינא אשמעינן דאף ביו"ט ושבת הסמוכים זל"ז דקי"ל דביצה הנולדה בזה אסורה בזה משום הכנה כדאיתא שם (ד) ותד"ה אלא מ"מ בעגל מותר וכ"מ בטור בסי' תצ"ח ובמ"א שם סקי"א אכן הרב"י שם הבינו ג"כ כהתוי"ט ומש"כ דולד הוא טוב לאכילה כו' כמו אחר הלידה עי' מה שהעירותי ע"ז שם מזבחים:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בש"א יש לו פרט כו'. </b>ופי' הראב"ד והא נמי חומרא לב"ה כו' ועתו"ח שהקשה עליו בזה וי"ל קושיותיו ע"פ מש"כ התוי"ט לקמן מ"ז בשם התוס' ול"נ דלא תני זה אלא מפני שהוא נמשך מפלוגתתם הראשונה וכה"ג לקמן (מ"ח) חלצו ב"ש פוסלין כו':
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>במשנה סדין בציצית כו'. </b>עתוי"ט מה שהביא בשם הכ"מ לתרץ קושיית התוס' ול"נ דכוונתם להקשות דהרי הא דעשה דוחה ל"ת ילפינן מכלאים בציצית וא"כ נילף מינה אפי' היכא דאפשר לקיים:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה דם נבלות כו' וב"ה מטמאין. </b>בפי' הראב"ד מוכח דאינו אלא מדרבנן דגזרו משום כזית בשר ונראה שכוון בזה לתרץ קושיית התוס' במנחות (ק"ד) ד"ה הואיל דמוכח מכ"ד דדם אינו כבשר והתוי"ט לקמן רפ"ח רצה להעמיס בפי' הר"ב דב"ה אינן מטמאין אלא טומאת משקין ותימה דבכריתות (כ"א) מוכח להדיא דמטמא מדאורייתא טומאת נבלה דקאמר שם ואם דם מטמאה טומאה חמורה דתנן דם נבלות כו' והתם אדרשא דקרא קאי וש"מ דהוא מה"ת:
+<b>שם ומודים בביצת טרפה. </b>(ר"ל אפי' נגמרה קודם שנטרפה כמ"ש התוי"ט בשם הר"ן) שהיא אסורה מפני שגדילה באיסור פי' שהיא יכולה להגמר (כדאיתא בחולין אליבא דמ"ד טרפה א"י) באיסור ר"ל אף לאחר שנטרפה ואז נאסרת מדינא כיון דבשעה שנטרפה לא נגמרה עדיין ולכן גזרו אף אם נגמרה קודם שנטרפה אטו אותן שנגמרו אחר טריפתה משא"כ נבלה דא"א שיגמרו אחר שנתנבלה לכן ליכא למיגזר:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בהרע"ב ד"ה ומודים ביולדת בזוב כו' שאם לא ספרה ולא טבלה כו'. </b>והוא מפי' הרמב"ם ולא טבלה כדי נסבו דמאי תהני לה טבילה אם לא ספרה והעיקר תלוי בספירה דאם ספרה אע"פ שלא טבלה עדיין היא מחלוקת וכמ"ש הרמב"ם תחלה והוא מהגמרא דנדה (ל"ה ב') וכ"פ שם הרע"ב:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>תוי"ט ד"ה ח"ו כו' ופרש"י אלמלא תודוס אתה אדם חשוב כו' שכן בירושלמי כו' שהיה שולח פרנסת חכמים. </b>תמוה הרי גם בגמרא דילן שם בפסחים איפשטא דגברא רבא הוא מדדרש כו' וריב"א אמר שם מטיל מלאי כו' והוא כהירושלמי שהביא. ומש"כ עוד דבגמרא דברכות כו' גרסי' ר' יוסי בגמרא שלפנינו* הגי' ר"י בר"ת ובפרש"י שם מפורש ר' יהודה:
+*הד"ס העיד שבכל הדפו"י הגי' בגמ' דברכות וברש"י ר' יוסי ושכן הוא בב"נ ובע"י ובאו"ז והמהרש"ל הוא שהגיה ר' יהודה ע"פ המשנה דעדיות. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה שרא"א לא אמרו אלא על אמה"ח כו'. </b>נראה דבאבר מן הנבלה (וכן מן השרץ) גם הוא מודה דמטמא מק"ו דאמרו לי' דהתם ליכא לדחויי דמרובה טומאת החיים וראיה לדבר דבס"פ העור והרוטב מתרץ להא דר"ש מטהר גבי אבר המדולדל באדם דאזיל בשטת ר"א ולא תירץ כן דבריו דבמשנה הקודמת בהא דמטהר גבי אבר המדולדל בבהמה ולפ"ז נדחה הלכאורה דבתוס' שם ד"ה כזית:
+<b>שם שהחי עושה מו"מ מתחתיו כו' מה שאין המת מטמא. </b>ופי' הרמב"ם (והרע"ב אחריו) דאם שמו המת מלמעלה ממאה בגדים כו' כל מה שאחר הג' טהור כו' ואם השלכנו על המת כו' לכאורה כיון דטומאת מת בוקע ועולה בוקע ויורד כל הבגדים שתחתיו או ע"ג כולם טמאים כמת עצמו ועי' לשונו בחבורו ספ"ה מהל' טומאת מת שסיים בזה במד"א כו' ע"ש:
+
+Mishnah 3
+
+<b>כזית בשר הפורש מאמה"ח ר"א מטמא </b>נראה דבבהמה מודה ר"א דטהור וראיה ברורה דבס"פ העור והרוטב מסקינן דת"ק דהוא ר"מ אית ליה כר"א בהא ושם לעיל (קכ"ח ב') אמרינן לדידיה דבשר הפורש מאמה"ח (דבהמה) לא מטמא:
+<b>שם ד"א אבר שיש עליו בשר כראוי כו' </b>עתוי"ט שהר"ש פירשו דבאבר מן המת איירי ותמיהני דא"כ מאי שייטא ביה בשר כראוי לר"א הלא לדבריו במ"ב העלאת ארוכה לא מעלה ולא מורידה אלא בכזית תליא מילתא ועוד קשה דחסר הבשר דטמא ע"כ בנשאר בו עצם כשעורה לר"א דאין חשיבות לאמה"מ וכ"ש לריו"ח בנזיר (נ"ג ב' ונ"ד) (ועמש"כ ברמב"ם פ"ג מט"מ הל"ג) וחסר העצם דטהור היינו בלא נשאר בשר כזית ומאי פסקא ועוד מה זה ראיה לחומרת בשר מעצם. ומש"כ הכ"מ דבאמה"ח אם חסר מהעצם כ"ש טהור לגמרי אע"פ שכה"ב קיים כו' תמוה דהא בדר"א קיימינן ולדידי' כזית בשר הפורש ממנו טמא ודע דהר"ש עצמו תברי' לגזיזי' בפ"ג דאהלות מ"ה ופי' תחלה משנתינו זאת באמה"ח ע"ש:
+<b>ומה </b>שכ' התוי"ט דאין סברא לומר דעצם כשעורה הפורש מאמה"מ לא יהא דינו כו' וה"ז דומה ממש לתמיהת הכ"מ כו' על הראב"ד כו' תמיהני דאישתמיט לשני האדירים האלה דר"ש א"ל סברא זו בס"פ העוה"ר לפי' הרמב"ם והרע"ב אחריו ע"ש ובעיקר כוונת הראב"ד עי' בחדושי שם:
+<b>שם שהבשר הפורש מה"ח טהור ואבר כו' והוא כברייתו טמא. </b>ופי' הרע"ב כברייתו בשר וגו"ע ולשון הראב"ד שיש עליו בשר כראוי ותמיהני דא"כ מאי חומרא דעצם מבשר כמו דבשר לחוד טהור כן עצם לחוד טהור ואינו טמא אלא בהצטרפותם יחד וגידין עמהם לכן נלע"ד דר"נ בשטת ר"ע בחולין (קכ"ח ב') דמטמא בבהמה ושרצים אמה"ח אף שאין עליו בשר (ומפרש"י שם משמע דאינו מטמא אלא רכובה דברייתה בלא בשר וזהו שאמר כאן והוא כברייתו ולהתוס' שם יל"פ כברייתו כדרך בריאת אחד מן האברים כגון רכובה שהיא בלא בשר ולפי ריב"א שם י"ל דסובר ר"נ כרבי) ומטהר בכוליא וניב שפתים אף שהם כברייתן ומביא ראיה ממה דמצינו חומרא בעצם יותר מבשר באברי נבלה ושרצים וכמו דהביא ר"א ראיה מהם על חומרת בשר מעצם ואולי לר"ע אף באמ"ח דאדם הדין כן עי' בתוס' שם בסה"פ ד"ה כזית ובמש"כ שם ועוד יל"פ דקי"ל אמה"ח שאין עליו בשר כראוי מטמא במגע ובמשא רק אם העצם הוא שלם (עי' אהלות פ"ב מ"ג ומ"ה) והבשר ממנו אף שהוא שלם טהור מכלום ויהיה פי' כברייתו דהעצם הוא שלם כמו שנברא אף שאין עליו בשר היפך מפי' הראב"ד והרע"ב:
+<b>שם תאמרו בחי שאין בו כו' </b>ורובע נראה משום דאף במת א"מ רובע אלא מן רוב בנין או מנין ומעצם אחד א"מ אלא שמאי לעיל פ"א מ"ז:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>[בתוי"ט ד"ה שהיו אומרים כו' פירש הראב"ד וז"ל כו'.</b> יותר ממה שאין שולקי כו' נ"ב דצ"ל ששולקי. מהגרמ"ש ז"ל]:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>[בתוי"ט ד"ה העיד ריב"ב והר"ב כו' </b>נ"ב בירושלמי שקלים פ"ח הגירסא כלפנינו:
+<b>שם בא"ד בברייתא תני בה העיד ר"י וריב"ב </b>נ"ב עי' מ"ג ובתוי"ט שם. מהגרמ"ש ז"ל]:
+<b>שם בתי"ט ד"ה על דם נבלות. </b>שמטמאי' טומאת משקים כו' עמש"כ לעיל רפ"ה בס"ד:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ארשב"ג קבלנו עדותכם </b>עתוי"ט שגי' אר"ג עקרית והתו"ח סייעו מהא דעדיות בו ביום נשנית כו' אבל מצאנו לעיל בפ"ה ר"י ור' יוסי ור"ש (לנ"א) וכן בס"פ והמה היו בדור רשב"ג וי"ל דהכוונה דוקא על לשון עדות הנאמר בה או דרבי הוסיף בם גם ד"א הדומים להם:
+<b>[שם בתוי"ט ד"ה וריב"ב בגמרא דכתובות מייתי לה וגרס ר' יהושע ב"ב. </b>נ"ב בגרסתנו גם שם* ובקדושין ע"ה א' ור' יהודה ב"ב ובערוך ערך אלמנה בתחילה כתב ר' יהודה ב"ב ובסוף ר' יהושע ב"ב:
+*הד"ס העיד שבד"ו הגי' בכתובות ר' יהושע ב"ב כמ"ש התוי"ט והמהרש"ל בדפוס הראשון הגיהו שם כלפנינו וגם בערוך השלם ובערוך בדפו"י הגי' בתחלה ובסוף ר' יהושע ב"ב.
+<b>שם בתוי"ט ד"ה אלמנת עיסה כו' ש"מ דל"ג במתניתין אלמנה. </b>נ"ב במחילה מכ"ת דלא דק שפיר ונעלמה ממנו סוגיא ערוכה דפ' עשרה יוחסין שהביאו התוס' בדבור הקודם (ד"ה אלמנת עיסה) הכל מודים באלמנת עיסה שפסולה ולאפוקי מהני תנאי דתנן בעדיות אלמנת עיסה אלמא דבמשנה דעדיות גרסינן אלמנת עיסה ור"ת אינו מוחק אלמנה אלא מברייתא ולא ממתניתין כו' (פ"י כתובות שם). מהגרמ"ש ז"ל]:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה אר"י כו'. </b>ומע"ש אע"פ שאין חומה כו' עתוי"ט שכ' דהא דאם אין מקדש ירקבו דתנן במע"ש ופסקה הרמב"ם הוא מדרבנן מטעם דאם אין מקדש אין העם רגילין בטהרה. וכ' עוד ואע"פ כו' העתיק ג"כ האי דאוכלים מע"ש כו' לכאורה י"ל בפשיטות דנ"מ כשיש מקדש או כמו בימי עזרא שעשו מזבח לבד והקריבו קרבנות ואז רגילין בטהרה כיון שהתחילו להקריב רק שיקשה עדיין מהגמרא דנפול מחיצות שהביא הראב"ד:
+<b>שם ד"ה שקדושה כו'. </b>וכ"ע הכ"מ וא"י מה כח חזקה גדולה כו' ול"נ דכוונת הרמב"ם דגם עתה כשקנה ישראל קרקע בא"י ברשיון המלך הוי דומיא דזמן עזרא דאז כ"כ עלו והחזיקוה ברשיון כורש ולכן חוזרת לקדושתה:
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתוי"ט ד"ה שנאמר כו' לפי שסברתו שאין החמס [צ"ל הענין]</b> כו' נ"ב הגהה זו טעות היא עי' לשון הרמב"ם שהעתיק התוי"ט בראש המשנה. מהגרמ"ש ז"ל]:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nezikin/Rashash on Mishnah Eduyot/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nezikin/Rashash on Mishnah Eduyot/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..2a13dde673381e39bc5f24347c5ab69ada0dd4aa
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nezikin/Rashash on Mishnah Eduyot/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,322 @@
+Rashash on Mishnah Eduyot
+רש״ש על משנה עדיות
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Mishnah_Eduyot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה עדיות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[בהקדמת התוי"ט ד"ה התחיל במ"ר שניה ושלישית נ"ב שם ליתא (המלה ושלישית):
+בא"ד אח"כ הביא ההלכות שדעת שמאי עצמו בהן כדעת חכמים נ"ב נראה שזה היא נוסחא ישנה אשר מעתיק אחד החליפה בלשון שבא אח"ז. מהגרמ"ש ז"ל]:
+<b>בתוי"ט ד"ה למה מזכירין כו' ולמדתי ישוב לזה מדברי הרמב"ם בחבורו כו' שאין ב"ד כו' עד שיהיה גדול וכו' במד"א וכו' אלא בשאר דיני תורה כו'. </b>ק"ל דבדיני תורה כתב שם בראש הפרק (הביאו התוי"ט לעיל בד"ה שאין הא') דלא בעינן שיהא גדול כו' וברמב"ם שלפנינו ד"ב הגי' במד"א בדברים שלא אסרו אותן כדי לעשות סייג לתורה אלא בשאר ד"ת משמע דהחילוק הוא בין שהסייג הוא לחיזוק התורה בכללה לבין שאינו סייג אלא למצוה אחת ממצוות התורה אבל מהכ"מ א"נ כן ועוד הכי י"ח דבר סייגים להתורה בכללה לכן נ"ל דצ"ל אלא כשאר ד"ת בכ"ף וכ"ה במ"ע ור"ל דלא היתה רק תקנה בעלמא לא משום סייג כמו ד"ת שאינם משום סייג על הרוב אבל מ"מ קשה דלשונו ברה"פ גזירות ולשון זה נופל על סייגים כדקרי הש"ס לי"ח דבר גזירות וי"ל דסייג נקרא כמו שניות דגזרי בכדי שלא יקילו בערוה גופה ותתבטל מצות אותה ערוה כולה וגזירה היא כמו סדין בציצית דגזרו אטו כסות לילה דאינה אלא חשש דבזה יעבור על איסור כלאים אבל גוף האיסור לא יתבטל בכללו:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+
+
+Mishnah 14
+
+<b>תוי"ט ד"ה אבל ולדבריהם כו' ולא ישאל מהם שום כלי שטף. </b>תמוה דא"כ למה גזרו דלא יציל אלא דלשיטתם צ"ל דע"ה צייתי וא"כ יוכל החבר לשאול מהם וכן בגמרא שם משמע דשואלין מהם כ"ש:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>והכא צ"ל דמיירי שאין בו ה' גפנים או דרי"ש ס"ל כריב"נ בכלאים שם ועי' בפי' הראב"ד:</b>
+
+Mishnah 3
+
+<b>תוי"ט ד"ה והבשר ועי' במ"ו פ"ד דמכשירין דמים תלושין מכשירין כו' ומסולקת קושיית התוס' כו'. </b>הן כיון דמשקי בי מטבחייא דאין מכשירין היינו מים ודם כמו שמביא לקמן ע"כ צ"ל דתלושין אין מכשירין מדאורייתא כמ"ש התוס' שם ד"ה לא דיין ואי משום דרבנן תיפוק ליה משום חבת הקדש כמ"ש לקמן בשם הרמב"ם ולפמש"כ התו"ח בשם הרמב"ם לקמן פ"ח מ"ד יתכנו דבריו:
+
+Mishnah 4
+
+<b>בהרע"ב ד"ה עריס חמש גפנים כו' ובד"ה תזרע והוא כו' כדי עבודת הכרם שהם ו"ט כו'. </b>(וכעין זה הוא לשון הרמב"ם) הן עבוה"כ הוא ד' אמות כדתנן בפ"ו דכלאים מ"א ובעירובין (צ"ג) ובב"ב (כ"ו) ובכ"ד ועי' לקמן פ"ה 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>במשנה ריבנ"א מן הפסח ועד העצרת שנאמר ומדי שבת בשבתו. </b>עי' בפי' הרמב"ם והראב"ד ולפמש"כ בויקרא פכ"ט אות ג' במ"ק דעצרת היא טפילה לחה"פ כמו ש"ע לחה"ס ע"ש א"ש בפשוטו מה שנקרא עצרת שבתו דר"ל שבת של פסח:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה </b>מה שהביא התו"ח ראיה לפי' הראב"ד מפ"ג דטהרות מ"ב שגגה היא דהא התם יש ג"כ משקה השמן היוצא מהם אלא דשם טעמא אחרינא דמשקה היוצא מכל פרוד אינו נוגע בפרוד אחר וגם המשקין אינן מתערבין יחד ותיכף הן נשרפין לכן טהור שם לכ"ע:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>הרע"ב מפרש אבן השעות קודם ארון של גרוסות </b>ונראה שבכוונה סרסן כדי להסמיך דיני המסמרים יחד עתו"ח ודלא כרל"צ שהגיה בדבריו:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>בהמה שנולדה ביו"ט מותרת. </b>התוי"ט העתיק כאן לשון הרא"ש ולא שייך טעמא דהכנה כו' משמע דהבין בו דבא לתת טעם מדוע לא תאסר בו ביום משום הכנה וז"א דגם ביצה אינה אסורה אלא משום דמאתמול גמרה לה וגזירה משום יו"ט אחר השבת אבל משום לידתה ביו"ט אין חשש דיו"ט מכין לעצמו והרא"ש דינא אשמעינן דאף ביו"ט ושבת הסמוכים זל"ז דקי"ל דביצה הנולדה בזה אסורה בזה משום הכנה כדאיתא שם (ד) ותד"ה אלא מ"מ בעגל מותר וכ"מ בטור בסי' תצ"ח ובמ"א שם סקי"א אכן הרב"י שם הבינו ג"כ כהתוי"ט ומש"כ דולד הוא טוב לאכילה כו' כמו אחר הלידה עי' מה שהעירותי ע"ז שם מזבחים:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בש"א יש לו פרט כו'. </b>ופי' הראב"ד והא נמי חומרא לב"ה כו' ועתו"ח שהקשה עליו בזה וי"ל קושיותיו ע"פ מש"כ התוי"ט לקמן מ"ז בשם התוס' ול"נ דלא תני זה אלא מפני שהוא נמשך מפלוגתתם הראשונה וכה"ג לקמן (מ"ח) חלצו ב"ש פוסלין כו':
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>במשנה סדין בציצית כו'. </b>עתוי"ט מה שהביא בשם הכ"מ לתרץ קושיית התוס' ול"נ דכוונתם להקשות דהרי הא דעשה דוחה ל"ת ילפינן מכלאים בציצית וא"כ נילף מינה אפי' היכא דאפשר לקיים:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה דם נבלות כו' וב"ה מטמאין. </b>בפי' הראב"ד מוכח דאינו אלא מדרבנן דגזרו משום כזית בשר ונראה שכוון בזה לתרץ קושיית התוס' במנחות (ק"ד) ד"ה הואיל דמוכח מכ"ד דדם אינו כבשר והתוי"ט לקמן רפ"ח רצה להעמיס בפי' הר"ב דב"ה אינן מטמאין אלא טומאת משקין ותימה דבכריתות (כ"א) מוכח להדיא דמטמא מדאורייתא טומאת נבלה דקאמר שם ואם דם מטמאה טומאה חמורה דתנן דם נבלות כו' והתם אדרשא דקרא קאי וש"מ דהוא מה"ת:
+<b>שם ומודים בביצת טרפה. </b>(ר"ל אפי' נגמרה קודם שנטרפה כמ"ש התוי"ט בשם הר"ן) שהיא אסורה מפני שגדילה באיסור פי' שהיא יכולה להגמר (כדאיתא בחולין אליבא דמ"ד טרפה א"י) באיסור ר"ל אף לאחר שנטרפה ואז נאסרת מדינא כיון דבשעה שנטרפה לא נגמרה עדיין ולכן גזרו אף אם נגמרה קודם שנטרפה אטו אותן שנגמרו אחר טריפתה משא"כ נבלה דא"א שיגמרו אחר שנתנבלה לכן ליכא למיגזר:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בהרע"ב ד"ה ומודים ביולדת בזוב כו' שאם לא ספרה ולא טבלה כו'. </b>והוא מפי' הרמב"ם ולא טבלה כדי נסבו דמאי תהני לה טבילה אם לא ספרה והעיקר תלוי בספירה דאם ספרה אע"פ שלא טבלה עדיין היא מחלוקת וכמ"ש הרמב"ם תחלה והוא מהגמרא דנדה (ל"ה ב') וכ"פ שם הרע"ב:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>תוי"ט ד"ה ח"ו כו' ופרש"י אלמלא תודוס אתה אדם חשוב כו' שכן בירושלמי כו' שהיה שולח פרנסת חכמים. </b>תמוה הרי גם בגמרא דילן שם בפסחים איפשטא דגברא רבא הוא מדדרש כו' וריב"א אמר שם מטיל מלאי כו' והוא כהירושלמי שהביא. ומש"כ עוד דבגמרא דברכות כו' גרסי' ר' יוסי בגמרא שלפנינו* הגי' ר"י בר"ת ובפרש"י שם מפורש ר' יהודה:
+*הד"ס העיד שבכל הדפו"י הגי' בגמ' דברכות וברש"י ר' יוסי ושכן הוא בב"נ ובע"י ובאו"ז והמהרש"ל הוא שהגיה ר' יהודה ע"פ המשנה דעדיות. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה שרא"א לא אמרו אלא על אמה"ח כו'. </b>נראה דבאבר מן הנבלה (וכן מן השרץ) גם הוא מודה דמטמא מק"ו דאמרו לי' דהתם ליכא לדחויי דמרובה טומאת החיים וראיה לדבר דבס"פ העור והרוטב מתרץ להא דר"ש מטהר גבי אבר המדולדל באדם דאזיל בשטת ר"א ולא תירץ כן דבריו דבמשנה הקודמת בהא דמטהר גבי אבר המדולדל בבהמה ולפ"ז נדחה הלכאורה דבתוס' שם ד"ה כזית:
+<b>שם שהחי עושה מו"מ מתחתיו כו' מה שאין המת מטמא. </b>ופי' הרמב"ם (והרע"ב אחריו) דאם שמו המת מלמעלה ממאה בגדים כו' כל מה שאחר הג' טהור כו' ואם השלכנו על המת כו' לכאורה כיון דטומאת מת בוקע ועולה בוקע ויורד כל הבגדים שתחתיו או ע"ג כולם טמאים כמת עצמו ועי' לשונו בחבורו ספ"ה מהל' טומאת מת שסיים בזה במד"א כו' ע"ש:
+
+Mishnah 3
+
+<b>כזית בשר הפורש מאמה"ח ר"א מטמא </b>נראה דבבהמה מודה ר"א דטהור וראיה ברורה דבס"פ העור והרוטב מסקינן דת"ק דהוא ר"מ אית ליה כר"א בהא ושם לעיל (קכ"ח ב') אמרינן לדידיה דבשר הפורש מאמה"ח (דבהמה) לא מטמא:
+<b>שם ד"א אבר שיש עליו בשר כראוי כו' </b>עתוי"ט שהר"ש פירשו דבאבר מן המת איירי ותמיהני דא"כ מאי שייטא ביה בשר כראוי לר"א הלא לדבריו במ"ב העלאת ארוכה לא מעלה ולא מורידה אלא בכזית תליא מילתא ועוד קשה דחסר הבשר דטמא ע"כ בנשאר בו עצם כשעורה לר"א דאין חשיבות לאמה"מ וכ"ש לריו"ח בנזיר (נ"ג ב' ונ"ד) (ועמש"כ ברמב"ם פ"ג מט"מ הל"ג) וחסר העצם דטהור היינו בלא נשאר בשר כזית ומאי פסקא ועוד מה זה ראיה לחומרת בשר מעצם. ומש"כ הכ"מ דבאמה"ח אם חסר מהעצם כ"ש טהור לגמרי אע"פ שכה"ב קיים כו' תמוה דהא בדר"א קיימינן ולדידי' כזית בשר הפורש ממנו טמא ודע דהר"ש עצמו תברי' לגזיזי' בפ"ג דאהלות מ"ה ופי' תחלה משנתינו זאת באמה"ח ע"ש:
+<b>ומה </b>שכ' התוי"ט דאין סברא לומר דעצם כשעורה הפורש מאמה"מ לא יהא דינו כו' וה"ז דומה ממש לתמיהת הכ"מ כו' על הראב"ד כו' תמיהני דאישתמיט לשני האדירים האלה דר"ש א"ל סברא זו בס"פ העוה"ר לפי' הרמב"ם והרע"ב אחריו ע"ש ובעיקר כוונת הראב"ד עי' בחדושי שם:
+<b>שם שהבשר הפורש מה"ח טהור ואבר כו' והוא כברייתו טמא. </b>ופי' הרע"ב כברייתו בשר וגו"ע ולשון הראב"ד שיש עליו בשר כראוי ותמיהני דא"כ מאי חומרא דעצם מבשר כמו דבשר לחוד טהור כן עצם לחוד טהור ואינו טמא אלא בהצטרפותם יחד וגידין עמהם לכן נלע"ד דר"נ בשטת ר"ע בחולין (קכ"ח ב') דמטמא בבהמה ושרצים אמה"ח אף שאין עליו בשר (ומפרש"י שם משמע דאינו מטמא אלא רכובה דברייתה בלא בשר וזהו שאמר כאן והוא כברייתו ולהתוס' שם יל"פ כברייתו כדרך בריאת אחד מן האברים כגון רכובה שהיא בלא בשר ולפי ריב"א שם י"ל דסובר ר"נ כרבי) ומטהר בכוליא וניב שפתים אף שהם כברייתן ומביא ראיה ממה דמצינו חומרא בעצם יותר מבשר באברי נבלה ושרצים וכמו דהביא ר"א ראיה מהם על חומרת בשר מעצם ואולי לר"ע אף באמ"ח דאדם הדין כן עי' בתוס' שם בסה"פ ד"ה כזית ובמש"כ שם ועוד יל"פ דקי"ל אמה"ח שאין עליו בשר כראוי מטמא במגע ובמשא רק אם העצם הוא שלם (עי' אהלות פ"ב מ"ג ומ"ה) והבשר ממנו אף שהוא שלם טהור מכלום ויהיה פי' כברייתו דהעצם הוא שלם כמו שנברא אף שאין עליו בשר היפך מפי' הראב"ד והרע"ב:
+<b>שם תאמרו בחי שאין בו כו' </b>ורובע נראה משום דאף במת א"מ רובע אלא מן רוב בנין או מנין ומעצם אחד א"מ אלא שמאי לעיל פ"א מ"ז:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>[בתוי"ט ד"ה שהיו אומרים כו' פירש הראב"ד וז"ל כו'.</b> יותר ממה שאין שולקי כו' נ"ב דצ"ל ששולקי. מהגרמ"ש ז"ל]:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>[בתוי"ט ד"ה העיד ריב"ב והר"ב כו' </b>נ"ב בירושלמי שקלים פ"ח הגירסא כלפנינו:
+<b>שם בא"ד בברייתא תני בה העיד ר"י וריב"ב </b>נ"ב עי' מ"ג ובתוי"ט שם. מהגרמ"ש ז"ל]:
+<b>שם בתי"ט ד"ה על דם נבלות. </b>שמטמאי' טומאת משקים כו' עמש"כ לעיל רפ"ה בס"ד:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ארשב"ג קבלנו עדותכם </b>עתוי"ט שגי' אר"ג עקרית והתו"ח סייעו מהא דעדיות בו ביום נשנית כו' אבל מצאנו לעיל בפ"ה ר"י ור' יוסי ור"ש (לנ"א) וכן בס"פ והמה היו בדור רשב"ג וי"ל דהכוונה דוקא על לשון עדות הנאמר בה או דרבי הוסיף בם גם ד"א הדומים להם:
+<b>[שם בתוי"ט ד"ה וריב"ב בגמרא דכתובות מייתי לה וגרס ר' יהושע ב"ב. </b>נ"ב בגרסתנו גם שם* ובקדושין ע"ה א' ור' יהודה ב"ב ובערוך ערך אלמנה בתחילה כתב ר' יהודה ב"ב ובסוף ר' יהושע ב"ב:
+*הד"ס העיד שבד"ו הגי' בכתובות ר' יהושע ב"ב כמ"ש התוי"ט והמהרש"ל בדפוס הראשון הגיהו שם כלפנינו וגם בערוך השלם ובערוך בדפו"י הגי' בתחלה ובסוף ר' יהושע ב"ב.
+<b>שם בתוי"ט ד"ה אלמנת עיסה כו' ש"מ דל"ג במתניתין אלמנה. </b>נ"ב במחילה מכ"ת דלא דק שפיר ונעלמה ממנו סוגיא ערוכה דפ' עשרה יוחסין שהביאו התוס' בדבור הקודם (ד"ה אלמנת עיסה) הכל מודים באלמנת עיסה שפסולה ולאפוקי מהני תנאי דתנן בעדיות אלמנת עיסה אלמא דבמשנה דעדיות גרסינן אלמנת עיסה ור"ת אינו מוחק אלמנה אלא מברייתא ולא ממתניתין כו' (פ"י כתובות שם). מהגרמ"ש ז"ל]:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה אר"י כו'. </b>ומע"ש אע"פ שאין חומה כו' עתוי"ט שכ' דהא דאם אין מקדש ירקבו דתנן במע"ש ופסקה הרמב"ם הוא מדרבנן מטעם דאם אין מקדש אין העם רגילין בטהרה. וכ' עוד ואע"פ כו' העתיק ג"כ האי דאוכלים מע"ש כו' לכאורה י"ל בפשיטות דנ"מ כשיש מקדש או כמו בימי עזרא שעשו מזבח לבד והקריבו קרבנות ואז רגילין בטהרה כיון שהתחילו להקריב רק שיקשה עדיין מהגמרא דנפול מחיצות שהביא הראב"ד:
+<b>שם ד"ה שקדושה כו'. </b>וכ"ע הכ"מ וא"י מה כח חזקה גדולה כו' ול"נ דכוונת הרמב"ם דגם עתה כשקנה ישראל קרקע בא"י ברשיון המלך הוי דומיא דזמן עזרא דאז כ"כ עלו והחזיקוה ברשיון כורש ולכן חוזרת לקדושתה:
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתוי"ט ד"ה שנאמר כו' לפי שסברתו שאין החמס [צ"ל הענין]</b> כו' נ"ב הגהה זו טעות היא עי' לשון הרמב"ם שהעתיק התוי"ט בראש המשנה. מהגרמ"ש ז"ל]:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nezikin/Rashash on Mishnah Horayot/Hebrew/Vilna Edition.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nezikin/Rashash on Mishnah Horayot/Hebrew/Vilna Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..592032bf93b1b7ce7e7392c4b239c8d0c5411b9b
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nezikin/Rashash on Mishnah Horayot/Hebrew/Vilna Edition.txt	
@@ -0,0 +1,97 @@
+Rashash on Mishnah Horayot
+רש״ש על משנה הוריות
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה הוריות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה בין שלא עשו ועשה פטור. </b>מש"כ הרע"ב והן חייבין הוא שלא בדיוק דמשמע דקאי על מתניתין ביחיד שעשה ע"פ הוראתם וז"א דהב"ד לכ"ע א"ח עד שיעשו רוב הקהל ול"פ אלא על היחיד אם הוא חייב או לא וכוונתו הוא דלעולם אין המעשה תלויה בב"ד אלא אף שלא עשו בעצמם הוראתם לבד פוטרת את היחיד ומחייבת אותם בעצמם בעשיית רוב הקהל:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה אבל המוציא מרה"י לרה"ר פטור. </b>צ"ל המוציא מרשות לרשות וכדמוכח לקמן בגמרא וכ"מ שהגיה בתור"ע וכצ"ל לקמן בהברייתא:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה או שהיה אחד מהן גר כו' נתין. </b>לכאורה נתין היינו גר. וי"ל דאשמעינן דאף באמו מישראל דכה"ג בגר כשר (עי' סוטה מ"א ב' תד"ה אותו היום) ושמעיה ואבטליון יוכיחו עי' פ"א דאבות מ"י ובתוי"ט שם. מ"מ נתין פסול. ומיירי בעבר ונשא ישראלית והרמב"ם בפי"ג מהל' שגגות השמיט נתין:
+<b>שם או זקן שלא ראוי לבנים. </b>משמע דהמשנה עצמה מפרשת שיעור זקן דהוא שאינו ראוי שוב להוליד אבל הרמב"ם בפ"ב מהל' סנהדרין הל"ג כ' זקן מופלג בשנים וע"ש בלח"מ וגירסתו נראה היתה שלא ראה בנים עי' בפירושו ובחבורו רפי"ג מהלכות שגגות וכ"ה הגי' במשניות ובהרע"ב ומפרש דאו קתני ועי' רש"י סד"ה או שלא היה מופלא אבל מלשון זה משמע דאף דעתה אין לו בנים אם ראה בנים בזמן עבר כשר ובסנהדרין (ל"ו ב') הגי' ומי שאין לו בנים וכן העתיק הרמב"ם בחבורו שם וקשיין אהדדי:
+<b>שם שוגגין ועשו מזידין ה"א פטורין. </b>לשון הרמב"ם בפי"ג מהלכות שגגות הל"ו וידעו הקהל שטעו כו' ק"ל הא ידיעתם לאו ידיעה היא כמש"כ בהלכה הקודמת דמצטרף לכל השוגגים על פיהם וצ"ל דמיירי שהיו בכלל רוב העושים איזה תלמידים שהגיעו להוראה ובלעדם לא הוי רובא ומה שהניח בתור"ע בצ"ע דהיאך החליט התנא לפוטרם אפי' מכשבה ושעירה הא מ"ל שחייבים כגון שידעו שדבר הזה אסור בלאו אבל לא ידעו הכרת ע"ש ולפמש"כ ל"ד במחכ"ת דממ"נ שאר העם פטורין דה"ל יחיד שעשה בהוב"ד דפטור אפי' ידעו שטעו ואשר הגיעו להוראה בפשוט מ"ל שיהיו חייבים כגון שטעו במצוה לשמוע ד"ח וכדלעיל וציורו ג"כ לא מחוור דהא שגגת הכרת אשר בעבורה יתחייבו הוה ע"י הוראת ב"ד ויותר יש לחייב את הב"ד פר מלחייבם כשבה או שעירה ועי' במל"מ ברפי"ב שם דשקיל וטרי בכעין זה ולולי דברי הרמב"ם הנל"פ ועשו מזידין היינו שעשו אחר שכבר חזרו בהם הב"ד כמו שוגג ועשה מזיד דר"פ דלקמן:
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה רי"א ז' שבטים שחטאו כו' ושאר שבטים של"ח מביאין ע"י פר פר </b>כצ"ל וכדלקמן בברייתא וכ"מ מפרש"י והנה רש"י פי' דלר"י ה"ה שבט א' שחטא ע"פ ב"ד הגדול גורר שאר השבטים להביא כ"א פר ולעד"נ דבכה"ג שאר השבטים אינן מביאין בין כולם אלא פר אחד בלבד דכעין זה מצינו לר"ש דבששה והן רובו של קהל או שבעה ואינן רוב אין מביאין אלא פר אחד בין כולם לפרש"י לקמן ע"ב ולפ"ז א"ש דנקיט ז' שבטים דאז נגררין שאר השבטים להביא פר לכאו"א וכן לקמן (ו') אמרינן בשלמא לר"י מ"ל להני י"ב חטאת כו' א"נ דחטאו ז' שבטים כו' ולרש"י הא אפי' שבט אחד סגי ובזה א"ש מה דאמר בברייתא אשר חטאו ב' שבטים מביאים ב' פרים כו' ופרש"י דה"ה חטא שבט א' כו' והא קמ"ל דב' שבטים לא סגי להו בפר א' והקשה המהרש"א דהיאך הס"ד לומר כן דהא אפי' אותן שלא חטאו מביאין כאו"א פר לעצמו ותירוצו דחוק אבל לדידי א"ש כיון דשאר השבטים שלא חטאו אינן מביאין אלא פר א' ע"י כולם ה"א דה"ה אותן ב' שחטאו לא יביאו אלא פר א' לשניהם:
+<b>שם הורו ב"ד של אחד מה"ש ועשה אותו השבט ע"פ כו'. </b>פי' הרע"ב ואין כאן רוב מנין ישראל פשוט דלרבותא נקיט ולא לדיוקא כמו שהבין התוי"ט ומתניתין מיירי בכל גוונא בין שהיה רוב מנין ישראל או לא ודיוקא דגמרא דבב"ד הגדול אף שאר שבטים חייבים הוא בחד צד דהיינו אם היה רוב מנין לשיטתו דאין גרירה בשבט אחד אלא ברוב מנין והוא שיטת הרמב"ם:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט סד"ה אין חייבין כו' ואיכא למידק כו'. </b>ותימה מאי ראיה מרישא אה"נ דרבי היא ולהכי חייב אף בעוקר כל הגוף. ועוד דלרבא למ"ל שגגת מעשה בעבודת כוכבים אלא בעוקר כל הגוף כדאיתא בסנהדרין (ר"ד ס"ב) וזה נראה דאישתמטתיה להרב ז"ל:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה א"ח על עשה כו'. </b>פרש"י ב"ד וכ"פ הרע"ב והשלים עליו התוי"ט סוף פרש"י דבמשיח פלוגתא כו' ול"ד דבמשנה הקודמת דתני אין ב"ד חייבין עד כו' ושגגתו חטאת נראה להדיא שפי' הר"ב דר"ל חטאת קבועה ותני וכן המשיח אלמא דסתם דלא כר"ע ובעקר פרש"י עמש"כ לקמן במשנה הסמוכה:
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה והנשיא כיוצא בהם דריה"ג. </b>וק"ל דהל"ל נמי כהן גדול דפטור לדידי' כדאיתא בגמרא וא"ל דסמיך על מה דתני אין חייבין כו' דכולל ב"ד ומשיח כדאיתא בגמרא (ס"ד ז') (וזה נ"ל כוונת רש"י במש"כ וה"ה למשיח והתוי"ט ל"ד) ז"א דלטעמי' משום דאין באין לידי עניות אף מרובה בגדים פטור והוא אינו נכלל בשם משיח כדלקמן (י"א ב') במשנה ולהיפך ק"ל במשנה הסמוכה לקמן דאין כ"ג חייב על טומאת מקו"ק דר"ש מדשביק לישנא דמשיח דבכולה מכלתין ונקיט כ"ג משמע דר"ל אף מרובה בגדים (אמת בגי' המשנה שבגמרא איתא כ"ג משיח אבל במשניות ובמשנה דירושלמי ובפיסקא בגמרא וכן בפי"ב דפרה מ"ד ליתא מלת משיח ולשון רש"י בסוף המשנה שם כ"ג ומשיח) וכן איתא להדיא לקמן (י"ב ב') וכולן נוהגין במרובה בגדים חוץ כו' וחשיב שם לעיל ג"כ פטור דטומאת מקו"ק ולפי מאי דמסקינן טעמא דר"ש שם בגמרא מי שחטאו שוה ליחידים לא יפטור אלא משוח דוקא והנ"ל דע"כ לא ממעטינן מרובה בגדים אלא מהבאת פר אבל לענין דא"ח בשגגת מעשה דינו כמשיח ולכן מימעט שפיר בהא דאין חטאו שוה:
+<b>שם שהמלך כו' ולא מעיד. </b>עתוי"ט ומש"כ דלא אימעוט מלכי ב"ד מן לא מעיד אלא בע"נ אבל בשאר עדות לא עמש"כ שם (י"ט) על דבריו דשם אך מש"כ לר"ע דכיון דאין הנשיא כו' הלכך כו' אפי' בעדות שיכולין להעיד ולהכי ל"פ הרמב"ם כוותי' דטעמי' לא מכרעא כו' דברי תימה הן דהא שבה"ע איננה אלא בתביעת ממון כמבואר בשבועות פ"ד ובה גופה אינו ראוי להעיד:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה רש"א אם נודע כו' ומשנתמנו פטורים. </b>התו"ח מביא בשם הירושלמי דטעמו משום שהגדולה מכפרת ולפ"ז הוה א"ש דל"פ ברישא ודלא כפרש"י וכ"ה להדיא בירושלמי אבל מגמרא דילן לעיל (ג) גבי מרובין ונתמעטו וכן לקמן (יא) בבעיא דר"ז אכל ספק חלב כו' מוכח דל"ל הא דירושלמי מ"מ י"ל דל"פ ברישא משום דילפינן מקרא שהביא הרע"ב (והוא מהרמב"ם) דאזלינן בתר חטא ואולי אף לרבנן צריך קרא דל"ת הואיל ואישתני דינא אשתני קרבן עי' כתובות (מ"ה) ובמש"כ שם בס"ד וילפי מזה דה"ה לחטאו עד שלא נתמנו ור"ש לא יליף ודלא כהתוי"ט שכ' דא"צ להקרא ודע דכעין זה מצינו לר"ש בפ"ה דתרומות מ"ח ע"ש:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה בזמן ששניהם עומדים בקלקלה האיש קודם לאשה. </b>פי' הרמב"ם והרע"ב אחריו שהאיש אין דרכו בכך כו' והוא מהירושלמי וק"ל תיפוק ליה שהוא מקודש ממנה:
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה אבל אם היה ממזר ת"ח כו'. </b>נראה דדוקא נקטיה משום דגם הוא מטפה כשרה אבל נתין ואינך לא:
+בריך רחמנא דסייען 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nezikin/Rashash on Mishnah Horayot/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nezikin/Rashash on Mishnah Horayot/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f811e7ccb84ab2a8dc80b87ebfc5b207dc9c5cb7
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nezikin/Rashash on Mishnah Horayot/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,100 @@
+Rashash on Mishnah Horayot
+רש״ש על משנה הוריות
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Mishnah_Horayot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה הוריות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה בין שלא עשו ועשה פטור. </b>מש"כ הרע"ב והן חייבין הוא שלא בדיוק דמשמע דקאי על מתניתין ביחיד שעשה ע"פ הוראתם וז"א דהב"ד לכ"ע א"ח עד שיעשו רוב הקהל ול"פ אלא על היחיד אם הוא חייב או לא וכוונתו הוא דלעולם אין המעשה תלויה בב"ד אלא אף שלא עשו בעצמם הוראתם לבד פוטרת את היחיד ומחייבת אותם בעצמם בעשיית רוב הקהל:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה אבל המוציא מרה"י לרה"ר פטור. </b>צ"ל המוציא מרשות לרשות וכדמוכח לקמן בגמרא וכ"מ שהגיה בתור"ע וכצ"ל לקמן בהברייתא:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה או שהיה אחד מהן גר כו' נתין. </b>לכאורה נתין היינו גר. וי"ל דאשמעינן דאף באמו מישראל דכה"ג בגר כשר (עי' סוטה מ"א ב' תד"ה אותו היום) ושמעיה ואבטליון יוכיחו עי' פ"א דאבות מ"י ובתוי"ט שם. מ"מ נתין פסול. ומיירי בעבר ונשא ישראלית והרמב"ם בפי"ג מהל' שגגות השמיט נתין:
+<b>שם או זקן שלא ראוי לבנים. </b>משמע דהמשנה עצמה מפרשת שיעור זקן דהוא שאינו ראוי שוב להוליד אבל הרמב"ם בפ"ב מהל' סנהדרין הל"ג כ' זקן מופלג בשנים וע"ש בלח"מ וגירסתו נראה היתה שלא ראה בנים עי' בפירושו ובחבורו רפי"ג מהלכות שגגות וכ"ה הגי' במשניות ובהרע"ב ומפרש דאו קתני ועי' רש"י סד"ה או שלא היה מופלא אבל מלשון זה משמע דאף דעתה אין לו בנים אם ראה בנים בזמן עבר כשר ובסנהדרין (ל"ו ב') הגי' ומי שאין לו בנים וכן העתיק הרמב"ם בחבורו שם וקשיין אהדדי:
+<b>שם שוגגין ועשו מזידין ה"א פטורין. </b>לשון הרמב"ם בפי"ג מהלכות שגגות הל"ו וידעו הקהל שטעו כו' ק"ל הא ידיעתם לאו ידיעה היא כמש"כ בהלכה הקודמת דמצטרף לכל השוגגים על פיהם וצ"ל דמיירי שהיו בכלל רוב העושים איזה תלמידים שהגיעו להוראה ובלעדם לא הוי רובא ומה שהניח בתור"ע בצ"ע דהיאך החליט התנא לפוטרם אפי' מכשבה ושעירה הא מ"ל שחייבים כגון שידעו שדבר הזה אסור בלאו אבל לא ידעו הכרת ע"ש ולפמש"כ ל"ד במחכ"ת דממ"נ שאר העם פטורין דה"ל יחיד שעשה בהוב"ד דפטור אפי' ידעו שטעו ואשר הגיעו להוראה בפשוט מ"ל שיהיו חייבים כגון שטעו במצוה לשמוע ד"ח וכדלעיל וציורו ג"כ לא מחוור דהא שגגת הכרת אשר בעבורה יתחייבו הוה ע"י הוראת ב"ד ויותר יש לחייב את הב"ד פר מלחייבם כשבה או שעירה ועי' במל"מ ברפי"ב שם דשקיל וטרי בכעין זה ולולי דברי הרמב"ם הנל"פ ועשו מזידין היינו שעשו אחר שכבר חזרו בהם הב"ד כמו שוגג ועשה מזיד דר"פ דלקמן:
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה רי"א ז' שבטים שחטאו כו' ושאר שבטים של"ח מביאין ע"י פר פר </b>כצ"ל וכדלקמן בברייתא וכ"מ מפרש"י והנה רש"י פי' דלר"י ה"ה שבט א' שחטא ע"פ ב"ד הגדול גורר שאר השבטים להביא כ"א פר ולעד"נ דבכה"ג שאר השבטים אינן מביאין בין כולם אלא פר אחד בלבד דכעין זה מצינו לר"ש דבששה והן רובו של קהל או שבעה ואינן רוב אין מביאין אלא פר אחד בין כולם לפרש"י לקמן ע"ב ולפ"ז א"ש דנקיט ז' שבטים דאז נגררין שאר השבטים להביא פר לכאו"א וכן לקמן (ו') אמרינן בשלמא לר"י מ"ל להני י"ב חטאת כו' א"נ דחטאו ז' שבטים כו' ולרש"י הא אפי' שבט אחד סגי ובזה א"ש מה דאמר בברייתא אשר חטאו ב' שבטים מביאים ב' פרים כו' ופרש"י דה"ה חטא שבט א' כו' והא קמ"ל דב' שבטים לא סגי להו בפר א' והקשה המהרש"א דהיאך הס"ד לומר כן דהא אפי' אותן שלא חטאו מביאין כאו"א פר לעצמו ותירוצו דחוק אבל לדידי א"ש כיון דשאר השבטים שלא חטאו אינן מביאין אלא פר א' ע"י כולם ה"א דה"ה אותן ב' שחטאו לא יביאו אלא פר א' לשניהם:
+<b>שם הורו ב"ד של אחד מה"ש ועשה אותו השבט ע"פ כו'. </b>פי' הרע"ב ואין כאן רוב מנין ישראל פשוט דלרבותא נקיט ולא לדיוקא כמו שהבין התוי"ט ומתניתין מיירי בכל גוונא בין שהיה רוב מנין ישראל או לא ודיוקא דגמרא דבב"ד הגדול אף שאר שבטים חייבים הוא בחד צד דהיינו אם היה רוב מנין לשיטתו דאין גרירה בשבט אחד אלא ברוב מנין והוא שיטת הרמב"ם:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט סד"ה אין חייבין כו' ואיכא למידק כו'. </b>ותימה מאי ראיה מרישא אה"נ דרבי היא ולהכי חייב אף בעוקר כל הגוף. ועוד דלרבא למ"ל שגגת מעשה בעבודת כוכבים אלא בעוקר כל הגוף כדאיתא בסנהדרין (ר"ד ס"ב) וזה נראה דאישתמטתיה להרב ז"ל:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה א"ח על עשה כו'. </b>פרש"י ב"ד וכ"פ הרע"ב והשלים עליו התוי"ט סוף פרש"י דבמשיח פלוגתא כו' ול"ד דבמשנה הקודמת דתני אין ב"ד חייבין עד כו' ושגגתו חטאת נראה להדיא שפי' הר"ב דר"ל חטאת קבועה ותני וכן המשיח אלמא דסתם דלא כר"ע ובעקר פרש"י עמש"כ לקמן במשנה הסמוכה:
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה והנשיא כיוצא בהם דריה"ג. </b>וק"ל דהל"ל נמי כהן גדול דפטור לדידי' כדאיתא בגמרא וא"ל דסמיך על מה דתני אין חייבין כו' דכולל ב"ד ומשיח כדאיתא בגמרא (ס"ד ז') (וזה נ"ל כוונת רש"י במש"כ וה"ה למשיח והתוי"ט ל"ד) ז"א דלטעמי' משום דאין באין לידי עניות אף מרובה בגדים פטור והוא אינו נכלל בשם משיח כדלקמן (י"א ב') במשנה ולהיפך ק"ל במשנה הסמוכה לקמן דאין כ"ג חייב על טומאת מקו"ק דר"ש מדשביק לישנא דמשיח דבכולה מכלתין ונקיט כ"ג משמע דר"ל אף מרובה בגדים (אמת בגי' המשנה שבגמרא איתא כ"ג משיח אבל במשניות ובמשנה דירושלמי ובפיסקא בגמרא וכן בפי"ב דפרה מ"ד ליתא מלת משיח ולשון רש"י בסוף המשנה שם כ"ג ומשיח) וכן איתא להדיא לקמן (י"ב ב') וכולן נוהגין במרובה בגדים חוץ כו' וחשיב שם לעיל ג"כ פטור דטומאת מקו"ק ולפי מאי דמסקינן טעמא דר"ש שם בגמרא מי שחטאו שוה ליחידים לא יפטור אלא משוח דוקא והנ"ל דע"כ לא ממעטינן מרובה בגדים אלא מהבאת פר אבל לענין דא"ח בשגגת מעשה דינו כמשיח ולכן מימעט שפיר בהא דאין חטאו שוה:
+<b>שם שהמלך כו' ולא מעיד. </b>עתוי"ט ומש"כ דלא אימעוט מלכי ב"ד מן לא מעיד אלא בע"נ אבל בשאר עדות לא עמש"כ שם (י"ט) על דבריו דשם אך מש"כ לר"ע דכיון דאין הנשיא כו' הלכך כו' אפי' בעדות שיכולין להעיד ולהכי ל"פ הרמב"ם כוותי' דטעמי' לא מכרעא כו' דברי תימה הן דהא שבה"ע איננה אלא בתביעת ממון כמבואר בשבועות פ"ד ובה גופה אינו ראוי להעיד:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה רש"א אם נודע כו' ומשנתמנו פטורים. </b>התו"ח מביא בשם הירושלמי דטעמו משום שהגדולה מכפרת ולפ"ז הוה א"ש דל"פ ברישא ודלא כפרש"י וכ"ה להדיא בירושלמי אבל מגמרא דילן לעיל (ג) גבי מרובין ונתמעטו וכן לקמן (יא) בבעיא דר"ז אכל ספק חלב כו' מוכח דל"ל הא דירושלמי מ"מ י"ל דל"פ ברישא משום דילפינן מקרא שהביא הרע"ב (והוא מהרמב"ם) דאזלינן בתר חטא ואולי אף לרבנן צריך קרא דל"ת הואיל ואישתני דינא אשתני קרבן עי' כתובות (מ"ה) ובמש"כ שם בס"ד וילפי מזה דה"ה לחטאו עד שלא נתמנו ור"ש לא יליף ודלא כהתוי"ט שכ' דא"צ להקרא ודע דכעין זה מצינו לר"ש בפ"ה דתרומות מ"ח ע"ש:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה בזמן ששניהם עומדים בקלקלה האיש קודם לאשה. </b>פי' הרמב"ם והרע"ב אחריו שהאיש אין דרכו בכך כו' והוא מהירושלמי וק"ל תיפוק ליה שהוא מקודש ממנה:
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה אבל אם היה ממזר ת"ח כו'. </b>נראה דדוקא נקטיה משום דגם הוא מטפה כשרה אבל נתין ואינך לא:
+בריך רחמנא דסייען 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nezikin/Rashash on Mishnah Makkot/Hebrew/Vilna Edition.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nezikin/Rashash on Mishnah Makkot/Hebrew/Vilna Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f2525687d64bc75a86ed3e035ce261cce436d85c
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nezikin/Rashash on Mishnah Makkot/Hebrew/Vilna Edition.txt	
@@ -0,0 +1,160 @@
+Rashash on Mishnah Makkot
+רש״ש על משנה מכות
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה מכות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה יעשה זה ב"ג כו' וכן בסיפא יגלה זה. </b>הא דנקיט להו בל"י משום דכן גם לישנא דקרא בכה"פ:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה שהוא ב"ג כו' קודם שנולד כו'. </b>כלומר קודם שהולידו אביו שהוא שעת ההריון. סוף דבריו אינם בדיוק דההריון יוכל להיות בסוף ג' ימים לביאתו:
+<b>[בתוי"ט ד"ה שהוא חייב לגלות כו' והא יכול לומר מזיד הייתי כו' </b>נ"ב הרמ"ז ובס' מים חיים הקשו ע"ז ממ"ש תוס' ב"מ (ג' ב.) וכבר קדם בזה המהרש"א ע"ש. מהגרמ"ש ז"ל]:
+<b>בא"ד לאו כה"ג דומיא דאוהב גולה. </b>ר"ל דאל"כ מאי אריא שונא אפילו אוהב נמי וז"פ ודברי התוי"ט בזה תמוהים ע"ש:
+<b>בא"ד ואמאי אינו גולה כיון כו' וי"ל כו'. </b>הן לת"ק דר"ש משמע שם דאפילו שאין אנו יכולין לומר דלדעת הרגו אעפ"כ אינו גולה וכמש"כ שם בס"ד וא"כ ע"כ לא איירי הכא אלא לר"ש וקשה דבברייתא שם מפרש כיצד כו' נשמט (היינו החבל) אינו גולה מוכח דאוהב כה"ג גולה ואע"פ שאין בזה רגלים לדבר:
+<b>[שם בתוי"ט ד"ה אומדין כמה אדם כו' ומ"ש בכסף משנה שרש"י כתב על פירושו שלבו מגמגם בו לא עיין יפה כו' </b>נ"ב עיין בלח"מ פכ"א מהל' עדות ה"א שהעיר ג"כ על הכ"מ שכתב הלשון ורש"י פירש בדרך אחרת וכתב שלבו מגמגם בו עכ"ל וכתב הלח"מ ז"ל. לא כתב רש"י כן אלא על פי' השני ששמע אבל פי' הא' אתי לי' שפיר עכ"ל אבל לשון התוי"ט שכתב על הכ"מ "לא עיין יפה שלא על פירושו זה כ"כ אלא על פי' ששמע מזולתו" לא עולה יפה ואנה מצא בכ"מ שכתב בשם רש"י שלבו מגמגם על פירוש ראשון אפשר שגם הכ"מ ורש"י פי' בדרך אחרת כוון על פי' שני ששמע מזולתו. מהגרמ"ש ז"ל]:
+<b>שם בתור"ע אות ב' מביא בשם הריטב"א לפרש דכיון דכופרא כפרה אין ממשכנין אותו ומאליו לא היה נותן כיון שיודע שהוא שקר </b>וק"ל חדא דא"כ מדוע לא פשטינן מכאן בב"ק (מ') דאין ממשכנין על כופרא. שנית כיון דהוא מכחישן ודאי ממשכנין כמ"ש התוס' ביבמות (פ"ז ב') ובכריתות (י"ב) לענין חטאת:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתור"ע אות ה' בצע"ג הא' ע"ש. </b>בגמ' ורבנן האי ל"ת ברעך ע"ש מאי דרשי ביה. ר"ל לאיזו דרשה מוקי ליה אשר בעבורה ל"מ למילקי שמונים א' משום כאשר זמם וא' משום אותו דאילו הא דמבע"ל לאזהרת עדי ב"ג זאת לא ימנע שילקה גם הכא בעבורו ומיושב הצע"ג שלו. ומה שהקשה בצע"ג הב' שם דמ"מ יקשה באמת מדוע לקי בב"ג הא הוי לאו שניתן לאמב"ד (ר"ל ולא ענש אא"כ הזהיר כמ"ש התוס') וע"ש לכאורה ה"מ להקשות ג"כ איך לקי מכאשר זמם כשמעידין שחייב מלקות הא בעינן אזהרה גם לזה. אולם יפלא שלא ראה מש"כ המהרש"א דיישבו בטוב ע"ש:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה. משלשין בממון. </b>עי' בגמ' (רד"ג) במש"כ רש"י על לישנא דמשלשין וכן התוי"ט נדחק בזה ול"נ דשיגרת לישן הוא ממתניתין דב"ב (נ"ו) ע"ש וכה"ג תמצא הרבה ומהן בשבת (מ') בתד"ה הלכה ובב"ק (קט"ז) בד"ה הכרעה ועי' כתובות (ק"ד) מהו שתשלש ובפרש"י ובב"ב (קמ"ו) ובתוס':
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה היאך אתם מעידים כו' אותו היום במקום פלוני כו'. </b>לכאורה נ"פ שאם היה אותו מקום רחוק מהמקום שמעידין ד"מ ב' ימים ואמרו עמנו הייתם יום קודם או אחר יום שמעידין עליו במקום פלוני הרחוק כנ"ל שנהרגין (עי' לקמן בגמרא א"ר באו שנים ואמרו בסורא כו') ולישנא דאותו היום שבמשנה י"ל דלא קאי על אותו יום שאמרו העדים אלא דר"ל איזה יום שיהיה רק שהמקום רחוק כ"כ עד שא"א לבוא מזה לזה במשך זמן שבין אמירת אלו לאלו ולכן תמיהני על לשון הרמב"ם בפי"ח מהל' עדים ה"ב שכ' אבל אם א"ל א"א יודעים אם הרג זה ביום זה בירושלים כו' שאתם עצמכם הייתם עמנו ביום זה בבבל כו' ע"ש והלא בין ירושלים לבבל מהלך כמה ימים ואפ"ה כ' ביום זה:
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה איסטסית. </b>בתוס' כ' ברב אלפס פי' לשון סטיס כצ"ל בס' בסוף והתוס' קצרו בדבריהם דלפי' הרי"ף הגי' איסטסית וכצ"ל ברי"ף וברע"ב גם כן ט"ס דלפי' הא' צריך להיות איסטטית בב' טיתי"ן ופשוט שפי' הרע"ב בדר"י שב על הב' הגי' והפי' שבמלת איסט' והתוי"ט ל"ד בכוונתו בזה:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה אף השנים יזומו את הג'. </b>נראה דנקיט סוף דינא ומשפטו בשלימות הכי הוא אף שנים מזימין את השנים (ולכן כ' התוי"ט ולכאורה איפכא כו') ומה שנים מזימין את השנים אף השנים יזומו את הג' ולכוונה זו נקיט בראשית דבריו להקיש שלשה (ור"ל המוזמים) לשנים (ולא נצטרך להפך הגי' כמ"ש התוי"ט):
+<b>שם רש"א מה שנים כו' רע"א כו' ומה שנים כו'. </b>ברא"ש הגי' ר' ישמעאל תחת ר"ש וגי' זו ישרה מאד (ונעלמה מהתוי"ט) אך לא מצאתי לו חבר וכ' הרמב"ם בפי' ודר"ע ור"ש קיימין ואין עליהם חולק ותמיהני דבסנהדרין (מ"א ב') אסיק רבא בפי' מתניתין דשם דאפי' בחקירות ב' אומרים ידענו וא' אמר א"י עדותן קיימת כמאן דלא כר"ע וע"ש פרש"י ותוס' הרי חזינן דסתמא דמתניתין פליגא עליה ונ"ל דהרמב"ם לא הוה גריס שם כמאן דלא כר"ע וכ"נ מהא דפסק להא דרבא בפ"ב מהל' עדות ה"ג ופסק ג"כ להא דר"ע ור"ש והלח"מ שם הניחו בצ"ע ונ"ל ראיה לגירסא זאת מהא דשם (ס' סע"א) מוקמינן לסתמא דמתניתין שם דוקא כר"ע ואם איתא ה"ל להגמ' למיפרך סתמא אסתמא:
+<b>שם רע"א לא בא השלישי להקל כו'. </b>מלת להקל ליתא במשניות ובירושלמי ובגמרא סנהדרין (ט') וברי"ף ורא"ש וכ"נ מפירש"י אכן הנ"י והתוס' דסנהדרין שם גרסי ליה ע"ש:
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה מה שנים נמצא א' מהן קרוב כו'. </b>עי' בנ"י שכ' י"ל שהוא סיום ר"ע כו' או שנאו מפני מחלוקת ר"י ורבי והתוי"ט כ"ע ול"י כו' ול"נ דר"ל או שזה אינו מדר"ע אלא מסתמא דמתניתין ולהכי שנאו בסוף בפ"ע ולא כללו עם סתמא דרישא הוא כדי להסמיך ליה פלוגתא דר"י ורבי דפליגי ביה. אמנם תמיהני עליו דהרי בסנהדרין (ט') מבואר להדיא דזהו מדר"ע וכן שם (ס' סע"א) סתמא כר"ע דמקיש ג' לב' ע"ש בפירש"י ושם (מ"א ב') לפי' התד"ה כמאן:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה עדותן בטלה כו'. נ"ל כו' ה"ז בא ללמד ונמצא למד כו' והתו"ח כ"ע ואינו מובן כו' </b>ונ"ל דכוונתו דבטלה משמע דאינה מועילה כלל אף לשבועה וכ"מ מדברי הרי"ף בתשובה שהביאו הרא"ש ונ"י ומנ"ל הא (ועי' תד"ה אר"י) לזה קאמר דה"ז בא ללמד על ג' דאע"ג שנשארו ב' כשרים אפ"ה אינם מועילים למה שב' מועילים בעלמא דהיינו להוציא ממון ע"פ והדר למדין לשנים דאף שנשאר אחד אינו מועיל למה שמועיל בעלמא דהיינו לשבועה וכעין זה כתבתי בחגיגה (י' ב') בס"ד ואגב אורחין למדנו דאף שע"א קם לשבועה מ"מ ע"י קרוב או פסול לא דאל"כ מדוע יפסול העד הכשר לשבועה כיון דגם הקרוב כשר לה וסייעתא להרמב"ם בפרק ה' מהלכות עדות הלכה ג' אשר הכ"מ כ"ע של"י מקור לזה:
+
+Mishnah 9
+
+<b>במשנה בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו כו'. </b>לכאורה הל"ל זה את זה עי' בתד"ה הוא שכ' אלמא לא בעינן שיהא כל השנים כו' אלא בחד סגי ונ"ל דתנא מיסרך סריך בלישנא דמתניתין דברכות (נ') ונ"ל עוד דסגי בא' רואה את חברו אף שאין חבירו רואהו וכן התם להצטרפות זימון וכמו דאמר רבא לקמן בראיית המתרה לפי' המשי"ח ולגירסתנו (לאפוקי מגי' הרמב"ם ברפ"ד מהל' עדות והמתרה רואה אותן כמ"ש הכ"מ שם):
+<b>[שם בתור"ע אות ח' אע"ג דבשעה שהעידו כו' כיון דאז עדיין לא נגמר דינו לא מקרי בר קטלא דשמא לא יבואו עדים כו'. </b>נ"ב אינו מדויק דמ"ש "אם נמצאה אחת מהן זוממת" קאי גם על הכת השניה שהעידו אחר שהעידו הראשונים אבל בלא"ה אתי שפיר בדבריו. "דכיון דאז עדיין לא נגמר דינו לא מקרי בר קטלא". מהגרמ"ש ז"ל]:
+
+Mishnah 10
+
+<b>במשנה ופלוני ופלוני עדיו. </b>וכתב התוי"ט דדילמא יש להזימם או להכחישם קיצר במקום שה"ל להאריך דאמר אביי בסנהדרין (מ"ג) על משנה כיוצא בזו וצ"ל ביום פלוני כו' דילמא כו' ואתו ומזים להו ע"ש:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה היה משלשל כו'. </b>ולכך לא ר"ל נפסק דא"כ ל"א כרבי כו'. עדיין קשה ל"ל למינקט בסיפא ונפסק. ולעד"נ דאורחא דמילתא נקיט דדרך המשלשל להרפות ידיו מעט מעט מהחבל כדי שישמט וירד מטה מטה לכן יקרה לפעמים שירפה ידיו הרבה ויפול בב"א משא"כ כשמעלה אדרבה מחזיק את החבל בחזקת יד בטרם שישמט ידו האחת מושיט ידו השני' תחתיה לתפשו בחזקה ואין דרך ליפול אלא ע"י פסיקת החבל מחמת ב' כחות המתנגדות כובד החבית מושכו למטה והוא מושכו למעלה ונכון בעז"ה:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה רבי אומר כו' לשון רש"י פירושו שהשיל כו' ולא יתכן כו' </b>ר"ל שהוא מבנין פִּעֵל הדגוש במשקל פִּקֵד וא' מהוראותיו להוציא הפעלים העומדים בקל והתוי"ט במחכ"ת שגה בהבנתו ועי' צה"ת בל"ד מפעלים אבל קשה דפעל נשל מצינו יוצא גם בקל כמו ונשל כו' את הגוים. של נעליך. וא"כ אף אם רבי יסבור י"א למקרא מ"מ מפרש הכא דמן העץ המתבקע קאמר מדל"כ מעצו. ואולי י"ל דכאן הוה כמו יוצא לשלישי מדל"כ ונשל הברזל עץ אלא מן העץ משמע דהברזל עשה שישיל העץ קיסם ממנו:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה הוציא הלה א"ר כו'. </b>במשניות הגי' הלז ומהתוי"ט נראה שגם במשנה שבגמרא היה לפניו כן ומביא לו חבר מקרא מי האיש הלזה. יותר ה"ל להביא קרא דמה הציון הלז (מלכים ב' כ"ג) שהוא בלא ה' בסוף כלשון המשנה או אל הסלע הלז (שופטים ו׳:כ׳) ואילו הוטב בעיניו להביא קרא דנאמר בו לשון זה על אדם נמצא ג"כ אל הנער הלז (זכריה ב׳:ח׳):
+<b>שם ושליח ב"ד. </b>הראב"ד ספ"ה מהל' רוצח ה"ו פי' דר"ל שהלקהו יותר ממה שאמדוהו ב"ד. ותימה דהתנן להדיא לקמן (כ"ב ב') הוסיף לו עוד רצועה אחת ומת ה"ז גולה ע"י ולשון הרמב"ם בספט"ז מהל' סנהדרין ואם הוסיף רצועה אחת על האומד ומת הרי החזן גולה ועי' ב"ק (ל"ב ב'):
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה רש"א יש שונא כו' זה"כ כו' ושלא לדעת הרגו הז"ג. </b>ועפרש"י משמע דהת"ק סובר דאפי' בכה"ג שא"א לומר דלדעת הרגו כגון דנפל מן הגג (עי' תד"ה נשמט) אינו גולה ודלא כמש"כ הרע"ב בטעם הת"ק שחזקתו שהוא קרוב למזיד והוא מהרמב"ם בחבורו ולכאורה קשה מ"ט ונ"ל דר"ש לטעמיה דדריש טעמיה דקרא ורבנן לטעמייהו דלא דרשי ועוד י"ל דטעמייהו דרבנן דלא הוה שב מידיעתו וכמו גבי קרבן חטאת:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה חוץ מע"י גר תושב כו' דבקללות עבד וכותי פטור כו'. </b>בגמ' אלא ישראל גולה ולוקה ע"י כותי כו' אמאי דלטיי' ונשיא בעמך כו'. מדשביק לעבד משמע דשפיר קרינן ביה עושה מעשה עמך דלא גרע מאשה (ועי' מנחות ס"א ב' בתוס' סד"ה אין לי) והתוי"ט במחכ"ת ל"ד שכולל עבד עם כותי דא"ח על קללתו מטעם עושה מעשה עמך ועי' בכ"מ ספי"ו מהל' סנהדרין דמוכח מדבריו שלא היה בגירסתו בסיפא ועבד וא"כ נפל הדקדוק שלנו אך לפני התוי"ט היה הגי' שלפנינו:
+<b>בסה"ד מצאתי בספרי כו'. </b>רעהו פרט לגר והז"א פי' שם דר"ל פרט לגר שהרג את ישראל וא"כ אין כאן סתירה:
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט סד"ה לשלש כו' והמ"ל נמי דא"ב פלוגתת ר"י ור"מ דס"פ. </b>ול"נ דל"א הכי מתרי טעמא חדא דמלשון המשנה משמע דחלוקין הן בעיקר דין קליטה שנית דלא ליהוי סתם ואח"כ מחלוקת:
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ר"מ אומר אף הוא מדבר כו' פירש"י דברים שאינם נעשים ע"י אדם כו'. [</b>נ"ב כתב הריטב"א על פירש"י וז"ל ולפ"ז ר"מ חולק הוא ול"ג אף הוא מדבר ובנוסחי דידן נמי ל"ג אף אבל הוא במקצת נוסחאות כו' עכ"ל. מהגרמ"ש ז"ל]:
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה ואחד שעבר ממשיחתו. </b>ל"י מדוע תני ממשיחתו דמשמע דוקא שהיה נמשח מתחלה ובאמת נראה דגם במרובה בגדים שעבר חוזר ואולי שיגרת לישנא דרפ"ג דהוריות נקט או דכאן פירושו מגדולתו כמו דדרשינן למשחה לגדולה כו':
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה ועל אחות אשתו ועל אשת אחיו. </b>התוי"ט תמה דכולהו נשנו כסדרן בפ' א"מ חוץ מאלו השתים כו' ול"ד דגם אשת אחי אביו נשנה שלא כסדר הפרשה דשם כתיבא קודם לאשת אחיו אבל עיקר תמיהתו אינה כלום אם תעיין בגמ' ריש יבמות והביאה בעצמו שם בד"ה בתו:
+<b>שם אלמנה וגרושה חייבין עליה משום ב' שמות. </b>לשון הרע"ב שנתאלמנה כו' והיא גרושה משמע שהיתה גרושה מקודם שנתאלמנה וז"א דבכה"ג לא מחייב אלא אחת כמבואר בקדושין (ע"ז) ולשון רש"י בזה בדיוק יותר:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה והמפטם אה"ש. </b>מש"כ התוי"ט ועוד מצינו כלי נקרא פיטם כו' טעות נזדקרה לפניו דעיקר הגי' פיטוס בס' וכ"ה בר"ס והוא מלשון פיטסות דבב"ב (צ"ג ב') במשנה [ובפ"ג דכלים מ"ו יבלת שטופלין בה הפטסין]. ופטסין דרפ"ב דביצה בגמרא וכן בערוך הביא כולם בערך פטס:
+<b>שם שקצים. </b>התוי"ט כתב דבהמה וחיה טמאה כללו ג"כ בשם שקצים כו' ומיהו לא בכ"מ כו' ופ"ג דנדה דתנן בהמה כו' ואינם כלולים בשקצים כו' דהתם טמאה נמי משמע. שם איתא להדיא בין טמאים וא"כ אדרבה משמע דאי לא פרט להו ה"א דגם המה נכללו בשקצים דתני לעיל ע"ש ומש"כ עוד בביאור רמשים הוא לקוח מלשון הרמב"ם בחבורו פ"ב מהל' מ"א הלי"ג:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה ומע"ש שלא נפדה כו' ומ"ש הר"ב ואזהרתי' מולא בערתי כו' וכ"כ הרמב"ם כו' ותימה כו' </b>הן הרמב"ם בעצמו מביא ג"כ קרא דלא תוכל כמו שהעתיקו התוי"ט בר"ד אבל כשתעיין היטב בדבריו תראה שהוא מפרש דעיקר אזהרה היא מלא בערתי (נ"ל ראיה שכן הביא הש"ס בפסחים (כ"ד) ורש"י נדחק שם) ושאלת והיכן הוזהר פי' באיזה מקום אם בירושלים או בחוצה לה והיתה התשובה מקרא דלא תוכל דבירושלים דוקא וכמו שבארו הרמב"ם שוב מצאתי שכבר השיגו הרמב"ן בסה"מ בסוף שורש הח' והמג"א ישבו ע"ד שכתבתי ומה שנתקשה לפי' זה בפרכת הגמרא טומאת הגוף להדיא כתיב כו' ונצטער הרבה בזה ע"ש נ"ל דלק"מ דמדכתיב ולא יאכל כו' כי אם רחץ כו' מוכח דמיירי בירושלים ששם דוקא מותר אחר הרחיצה:
+
+Mishnah 3
+
+<b>ברע"ב סד"ה ומע"ש כו' דכתיב לפני כו' ואח"כ לא תוכל כו'. </b>שלא בדיוק כתב כן דאדרבא קרא דלפני כתיב אחר לא תוכל:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה הקורח קרחה בראשו. </b>והנ"י הוסיף או זקנו ותימה דמנ"ל הא הא לא כתיב אלא בראשם וכן במשנה וגמרא ופוסקים לא נזכר אלא ראש ונראה דט"ס הוא:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה שרט שריטה א' כו' נ"ל מדלא כתיב למת כו' וכתיב לנפש. </b>ותימה דהרי מוכח כאן דדריש מיתורא דכבר כתיב לא תתגודדו כו' למת ושריטה וגדידה אחת היא ואולי כתב זה מדנפשי' לרבנן דפליגי עליה דר' יוסי דסברי דשריטה ביד וגדידה בכלי וקיצר בדבריו ודע דהק"א שם בפסוק ושרט לנפש כ' מהגמרא שלפנינו דדרשת רבי יוסי היא מן למת דכתיב גבי לא תתגודדו דמיותר דכבר כתיב לנפש גבי ושרט והביא סמוכין לזה מלשון רבי יוסי עצמו בת"כ ת"ל לנפש לחייב ע"כ מת ומת ול"א ע"כ נפש ונפש ש"מ דמלמת קדריש ודברי תימה הן (א) אנה מצא משמעות מהגמרא דדריש מלמת ולא מלנפש (ב) דהרא"ש כתב דלהכי לא תני במתני' חיוב דה' קרחות על מת אחד משום דלא מיתני ליה קרחה א' על ה' מתים דבשריטה מרבי ליה מן לנפש ובקרחה ליכא רבויא ואם איתא אדרבא למת סמיך טפי לקרחה מן לגדידה (ג) דלמת אינו מיותר דאיצטרך לקרחה אבל לנפש ודאי מיותר דלמת שב אתרוייהו (ד) דאיך לא שת לבו לגי' הגמרא בדר"י לחייב ע"כ נפש ונפש:
+<b>שם בתוי"ט סד"ה על הראש כו' ובעיני נראה כו'. </b>נראה דכונתו היא דקרחה ושריטה צריכין לימוד לחייב עכאו"א משום דחיובן אינן רק על מת משא"כ פאה דאיסורה מחמת עצמה חייב ע"כ פאה ופאה מסברא. והנה הנ"י מביא תוספתא דחייב בפאה בב' שערות ושיעור פאה מביא בשם הרמב"ם שהיא ארבע שערות ולפנינו איתא ארבעים שערות וא"כ לפ"ד ליחייב על כל ב' שערות מלקות אחת וכן איסורי נזיר הם מחמת עצמם ואפ"ה א"ח אלא אחת ושמא יאמר דשם ג"כ קבלת הנזירות גורמת לאיסוריו מה יענה ללבישת כלאים ואכמ"ל:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>במשנה א"ל אינו השם. </b>כה"ג בכריתות (ר"ד י"ג) במשנה:
+<b>שם א"ל אף הנזיר לא הוא השם. </b>וכתב הרע"ב ומיהו ת"ק כו' לפי שאינו יכול לחרוש בשוורים אא"כ הולך עמהם ומנהיגם אף דאריו"ח בב"מ (צ' ב') דהנהיג בקול חייב וזה אפשר מרחוק מ"מ חרישה א"א שלא ילך אחריהם להחזיק הקנקן כדאיתא שם (פ') והשתא דאתינן להכי י"ל דמיירי שע"י החרישה הסיט עצם כשעורה:
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+
+
+Mishnah 14
+
+<b>במשנה הוסיף לו עוד רצועה א' ומת ה"ז גולה ע"י. </b>וכ' הרע"ב כגון דטעה במנינא והוא מהגמרא דבפרק המניח (ל"ב ב') דאי לאו הכי הוי שוגג קרוב למזיד ע"ש. ומהתוי"ט נראה דאשתמיטתיה הגמרא הלזו:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nezikin/Rashash on Mishnah Makkot/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nezikin/Rashash on Mishnah Makkot/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..5fb9f125cf8a65547a7fc951f88971f337408820
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nezikin/Rashash on Mishnah Makkot/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,163 @@
+Rashash on Mishnah Makkot
+רש״ש על משנה מכות
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Mishnah_Makkot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה מכות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה יעשה זה ב"ג כו' וכן בסיפא יגלה זה. </b>הא דנקיט להו בל"י משום דכן גם לישנא דקרא בכה"פ:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה שהוא ב"ג כו' קודם שנולד כו'. </b>כלומר קודם שהולידו אביו שהוא שעת ההריון. סוף דבריו אינם בדיוק דההריון יוכל להיות בסוף ג' ימים לביאתו:
+<b>[בתוי"ט ד"ה שהוא חייב לגלות כו' והא יכול לומר מזיד הייתי כו' </b>נ"ב הרמ"ז ובס' מים חיים הקשו ע"ז ממ"ש תוס' ב"מ (ג' ב.) וכבר קדם בזה המהרש"א ע"ש. מהגרמ"ש ז"ל]:
+<b>בא"ד לאו כה"ג דומיא דאוהב גולה. </b>ר"ל דאל"כ מאי אריא שונא אפילו אוהב נמי וז"פ ודברי התוי"ט בזה תמוהים ע"ש:
+<b>בא"ד ואמאי אינו גולה כיון כו' וי"ל כו'. </b>הן לת"ק דר"ש משמע שם דאפילו שאין אנו יכולין לומר דלדעת הרגו אעפ"כ אינו גולה וכמש"כ שם בס"ד וא"כ ע"כ לא איירי הכא אלא לר"ש וקשה דבברייתא שם מפרש כיצד כו' נשמט (היינו החבל) אינו גולה מוכח דאוהב כה"ג גולה ואע"פ שאין בזה רגלים לדבר:
+<b>[שם בתוי"ט ד"ה אומדין כמה אדם כו' ומ"ש בכסף משנה שרש"י כתב על פירושו שלבו מגמגם בו לא עיין יפה כו' </b>נ"ב עיין בלח"מ פכ"א מהל' עדות ה"א שהעיר ג"כ על הכ"מ שכתב הלשון ורש"י פירש בדרך אחרת וכתב שלבו מגמגם בו עכ"ל וכתב הלח"מ ז"ל. לא כתב רש"י כן אלא על פי' השני ששמע אבל פי' הא' אתי לי' שפיר עכ"ל אבל לשון התוי"ט שכתב על הכ"מ "לא עיין יפה שלא על פירושו זה כ"כ אלא על פי' ששמע מזולתו" לא עולה יפה ואנה מצא בכ"מ שכתב בשם רש"י שלבו מגמגם על פירוש ראשון אפשר שגם הכ"מ ורש"י פי' בדרך אחרת כוון על פי' שני ששמע מזולתו. מהגרמ"ש ז"ל]:
+<b>שם בתור"ע אות ב' מביא בשם הריטב"א לפרש דכיון דכופרא כפרה אין ממשכנין אותו ומאליו לא היה נותן כיון שיודע שהוא שקר </b>וק"ל חדא דא"כ מדוע לא פשטינן מכאן בב"ק (מ') דאין ממשכנין על כופרא. שנית כיון דהוא מכחישן ודאי ממשכנין כמ"ש התוס' ביבמות (פ"ז ב') ובכריתות (י"ב) לענין חטאת:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתור"ע אות ה' בצע"ג הא' ע"ש. </b>בגמ' ורבנן האי ל"ת ברעך ע"ש מאי דרשי ביה. ר"ל לאיזו דרשה מוקי ליה אשר בעבורה ל"מ למילקי שמונים א' משום כאשר זמם וא' משום אותו דאילו הא דמבע"ל לאזהרת עדי ב"ג זאת לא ימנע שילקה גם הכא בעבורו ומיושב הצע"ג שלו. ומה שהקשה בצע"ג הב' שם דמ"מ יקשה באמת מדוע לקי בב"ג הא הוי לאו שניתן לאמב"ד (ר"ל ולא ענש אא"כ הזהיר כמ"ש התוס') וע"ש לכאורה ה"מ להקשות ג"כ איך לקי מכאשר זמם כשמעידין שחייב מלקות הא בעינן אזהרה גם לזה. אולם יפלא שלא ראה מש"כ המהרש"א דיישבו בטוב ע"ש:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה. משלשין בממון. </b>עי' בגמ' (רד"ג) במש"כ רש"י על לישנא דמשלשין וכן התוי"ט נדחק בזה ול"נ דשיגרת לישן הוא ממתניתין דב"ב (נ"ו) ע"ש וכה"ג תמצא הרבה ומהן בשבת (מ') בתד"ה הלכה ובב"ק (קט"ז) בד"ה הכרעה ועי' כתובות (ק"ד) מהו שתשלש ובפרש"י ובב"ב (קמ"ו) ובתוס':
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה היאך אתם מעידים כו' אותו היום במקום פלוני כו'. </b>לכאורה נ"פ שאם היה אותו מקום רחוק מהמקום שמעידין ד"מ ב' ימים ואמרו עמנו הייתם יום קודם או אחר יום שמעידין עליו במקום פלוני הרחוק כנ"ל שנהרגין (עי' לקמן בגמרא א"ר באו שנים ואמרו בסורא כו') ולישנא דאותו היום שבמשנה י"ל דלא קאי על אותו יום שאמרו העדים אלא דר"ל איזה יום שיהיה רק שהמקום רחוק כ"כ עד שא"א לבוא מזה לזה במשך זמן שבין אמירת אלו לאלו ולכן תמיהני על לשון הרמב"ם בפי"ח מהל' עדים ה"ב שכ' אבל אם א"ל א"א יודעים אם הרג זה ביום זה בירושלים כו' שאתם עצמכם הייתם עמנו ביום זה בבבל כו' ע"ש והלא בין ירושלים לבבל מהלך כמה ימים ואפ"ה כ' ביום זה:
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה איסטסית. </b>בתוס' כ' ברב אלפס פי' לשון סטיס כצ"ל בס' בסוף והתוס' קצרו בדבריהם דלפי' הרי"ף הגי' איסטסית וכצ"ל ברי"ף וברע"ב גם כן ט"ס דלפי' הא' צריך להיות איסטטית בב' טיתי"ן ופשוט שפי' הרע"ב בדר"י שב על הב' הגי' והפי' שבמלת איסט' והתוי"ט ל"ד בכוונתו בזה:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה אף השנים יזומו את הג'. </b>נראה דנקיט סוף דינא ומשפטו בשלימות הכי הוא אף שנים מזימין את השנים (ולכן כ' התוי"ט ולכאורה איפכא כו') ומה שנים מזימין את השנים אף השנים יזומו את הג' ולכוונה זו נקיט בראשית דבריו להקיש שלשה (ור"ל המוזמים) לשנים (ולא נצטרך להפך הגי' כמ"ש התוי"ט):
+<b>שם רש"א מה שנים כו' רע"א כו' ומה שנים כו'. </b>ברא"ש הגי' ר' ישמעאל תחת ר"ש וגי' זו ישרה מאד (ונעלמה מהתוי"ט) אך לא מצאתי לו חבר וכ' הרמב"ם בפי' ודר"ע ור"ש קיימין ואין עליהם חולק ותמיהני דבסנהדרין (מ"א ב') אסיק רבא בפי' מתניתין דשם דאפי' בחקירות ב' אומרים ידענו וא' אמר א"י עדותן קיימת כמאן דלא כר"ע וע"ש פרש"י ותוס' הרי חזינן דסתמא דמתניתין פליגא עליה ונ"ל דהרמב"ם לא הוה גריס שם כמאן דלא כר"ע וכ"נ מהא דפסק להא דרבא בפ"ב מהל' עדות ה"ג ופסק ג"כ להא דר"ע ור"ש והלח"מ שם הניחו בצ"ע ונ"ל ראיה לגירסא זאת מהא דשם (ס' סע"א) מוקמינן לסתמא דמתניתין שם דוקא כר"ע ואם איתא ה"ל להגמ' למיפרך סתמא אסתמא:
+<b>שם רע"א לא בא השלישי להקל כו'. </b>מלת להקל ליתא במשניות ובירושלמי ובגמרא סנהדרין (ט') וברי"ף ורא"ש וכ"נ מפירש"י אכן הנ"י והתוס' דסנהדרין שם גרסי ליה ע"ש:
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה מה שנים נמצא א' מהן קרוב כו'. </b>עי' בנ"י שכ' י"ל שהוא סיום ר"ע כו' או שנאו מפני מחלוקת ר"י ורבי והתוי"ט כ"ע ול"י כו' ול"נ דר"ל או שזה אינו מדר"ע אלא מסתמא דמתניתין ולהכי שנאו בסוף בפ"ע ולא כללו עם סתמא דרישא הוא כדי להסמיך ליה פלוגתא דר"י ורבי דפליגי ביה. אמנם תמיהני עליו דהרי בסנהדרין (ט') מבואר להדיא דזהו מדר"ע וכן שם (ס' סע"א) סתמא כר"ע דמקיש ג' לב' ע"ש בפירש"י ושם (מ"א ב') לפי' התד"ה כמאן:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה עדותן בטלה כו'. נ"ל כו' ה"ז בא ללמד ונמצא למד כו' והתו"ח כ"ע ואינו מובן כו' </b>ונ"ל דכוונתו דבטלה משמע דאינה מועילה כלל אף לשבועה וכ"מ מדברי הרי"ף בתשובה שהביאו הרא"ש ונ"י ומנ"ל הא (ועי' תד"ה אר"י) לזה קאמר דה"ז בא ללמד על ג' דאע"ג שנשארו ב' כשרים אפ"ה אינם מועילים למה שב' מועילים בעלמא דהיינו להוציא ממון ע"פ והדר למדין לשנים דאף שנשאר אחד אינו מועיל למה שמועיל בעלמא דהיינו לשבועה וכעין זה כתבתי בחגיגה (י' ב') בס"ד ואגב אורחין למדנו דאף שע"א קם לשבועה מ"מ ע"י קרוב או פסול לא דאל"כ מדוע יפסול העד הכשר לשבועה כיון דגם הקרוב כשר לה וסייעתא להרמב"ם בפרק ה' מהלכות עדות הלכה ג' אשר הכ"מ כ"ע של"י מקור לזה:
+
+Mishnah 9
+
+<b>במשנה בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו כו'. </b>לכאורה הל"ל זה את זה עי' בתד"ה הוא שכ' אלמא לא בעינן שיהא כל השנים כו' אלא בחד סגי ונ"ל דתנא מיסרך סריך בלישנא דמתניתין דברכות (נ') ונ"ל עוד דסגי בא' רואה את חברו אף שאין חבירו רואהו וכן התם להצטרפות זימון וכמו דאמר רבא לקמן בראיית המתרה לפי' המשי"ח ולגירסתנו (לאפוקי מגי' הרמב"ם ברפ"ד מהל' עדות והמתרה רואה אותן כמ"ש הכ"מ שם):
+<b>[שם בתור"ע אות ח' אע"ג דבשעה שהעידו כו' כיון דאז עדיין לא נגמר דינו לא מקרי בר קטלא דשמא לא יבואו עדים כו'. </b>נ"ב אינו מדויק דמ"ש "אם נמצאה אחת מהן זוממת" קאי גם על הכת השניה שהעידו אחר שהעידו הראשונים אבל בלא"ה אתי שפיר בדבריו. "דכיון דאז עדיין לא נגמר דינו לא מקרי בר קטלא". מהגרמ"ש ז"ל]:
+
+Mishnah 10
+
+<b>במשנה ופלוני ופלוני עדיו. </b>וכתב התוי"ט דדילמא יש להזימם או להכחישם קיצר במקום שה"ל להאריך דאמר אביי בסנהדרין (מ"ג) על משנה כיוצא בזו וצ"ל ביום פלוני כו' דילמא כו' ואתו ומזים להו ע"ש:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה היה משלשל כו'. </b>ולכך לא ר"ל נפסק דא"כ ל"א כרבי כו'. עדיין קשה ל"ל למינקט בסיפא ונפסק. ולעד"נ דאורחא דמילתא נקיט דדרך המשלשל להרפות ידיו מעט מעט מהחבל כדי שישמט וירד מטה מטה לכן יקרה לפעמים שירפה ידיו הרבה ויפול בב"א משא"כ כשמעלה אדרבה מחזיק את החבל בחזקת יד בטרם שישמט ידו האחת מושיט ידו השני' תחתיה לתפשו בחזקה ואין דרך ליפול אלא ע"י פסיקת החבל מחמת ב' כחות המתנגדות כובד החבית מושכו למטה והוא מושכו למעלה ונכון בעז"ה:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה רבי אומר כו' לשון רש"י פירושו שהשיל כו' ולא יתכן כו' </b>ר"ל שהוא מבנין פִּעֵל הדגוש במשקל פִּקֵד וא' מהוראותיו להוציא הפעלים העומדים בקל והתוי"ט במחכ"ת שגה בהבנתו ועי' צה"ת בל"ד מפעלים אבל קשה דפעל נשל מצינו יוצא גם בקל כמו ונשל כו' את הגוים. של נעליך. וא"כ אף אם רבי יסבור י"א למקרא מ"מ מפרש הכא דמן העץ המתבקע קאמר מדל"כ מעצו. ואולי י"ל דכאן הוה כמו יוצא לשלישי מדל"כ ונשל הברזל עץ אלא מן העץ משמע דהברזל עשה שישיל העץ קיסם ממנו:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה הוציא הלה א"ר כו'. </b>במשניות הגי' הלז ומהתוי"ט נראה שגם במשנה שבגמרא היה לפניו כן ומביא לו חבר מקרא מי האיש הלזה. יותר ה"ל להביא קרא דמה הציון הלז (מלכים ב' כ"ג) שהוא בלא ה' בסוף כלשון המשנה או אל הסלע הלז (שופטים ו׳:כ׳) ואילו הוטב בעיניו להביא קרא דנאמר בו לשון זה על אדם נמצא ג"כ אל הנער הלז (זכריה ב׳:ח׳):
+<b>שם ושליח ב"ד. </b>הראב"ד ספ"ה מהל' רוצח ה"ו פי' דר"ל שהלקהו יותר ממה שאמדוהו ב"ד. ותימה דהתנן להדיא לקמן (כ"ב ב') הוסיף לו עוד רצועה אחת ומת ה"ז גולה ע"י ולשון הרמב"ם בספט"ז מהל' סנהדרין ואם הוסיף רצועה אחת על האומד ומת הרי החזן גולה ועי' ב"ק (ל"ב ב'):
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה רש"א יש שונא כו' זה"כ כו' ושלא לדעת הרגו הז"ג. </b>ועפרש"י משמע דהת"ק סובר דאפי' בכה"ג שא"א לומר דלדעת הרגו כגון דנפל מן הגג (עי' תד"ה נשמט) אינו גולה ודלא כמש"כ הרע"ב בטעם הת"ק שחזקתו שהוא קרוב למזיד והוא מהרמב"ם בחבורו ולכאורה קשה מ"ט ונ"ל דר"ש לטעמיה דדריש טעמיה דקרא ורבנן לטעמייהו דלא דרשי ועוד י"ל דטעמייהו דרבנן דלא הוה שב מידיעתו וכמו גבי קרבן חטאת:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה חוץ מע"י גר תושב כו' דבקללות עבד וכותי פטור כו'. </b>בגמ' אלא ישראל גולה ולוקה ע"י כותי כו' אמאי דלטיי' ונשיא בעמך כו'. מדשביק לעבד משמע דשפיר קרינן ביה עושה מעשה עמך דלא גרע מאשה (ועי' מנחות ס"א ב' בתוס' סד"ה אין לי) והתוי"ט במחכ"ת ל"ד שכולל עבד עם כותי דא"ח על קללתו מטעם עושה מעשה עמך ועי' בכ"מ ספי"ו מהל' סנהדרין דמוכח מדבריו שלא היה בגירסתו בסיפא ועבד וא"כ נפל הדקדוק שלנו אך לפני התוי"ט היה הגי' שלפנינו:
+<b>בסה"ד מצאתי בספרי כו'. </b>רעהו פרט לגר והז"א פי' שם דר"ל פרט לגר שהרג את ישראל וא"כ אין כאן סתירה:
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט סד"ה לשלש כו' והמ"ל נמי דא"ב פלוגתת ר"י ור"מ דס"פ. </b>ול"נ דל"א הכי מתרי טעמא חדא דמלשון המשנה משמע דחלוקין הן בעיקר דין קליטה שנית דלא ליהוי סתם ואח"כ מחלוקת:
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ר"מ אומר אף הוא מדבר כו' פירש"י דברים שאינם נעשים ע"י אדם כו'. [</b>נ"ב כתב הריטב"א על פירש"י וז"ל ולפ"ז ר"מ חולק הוא ול"ג אף הוא מדבר ובנוסחי דידן נמי ל"ג אף אבל הוא במקצת נוסחאות כו' עכ"ל. מהגרמ"ש ז"ל]:
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה ואחד שעבר ממשיחתו. </b>ל"י מדוע תני ממשיחתו דמשמע דוקא שהיה נמשח מתחלה ובאמת נראה דגם במרובה בגדים שעבר חוזר ואולי שיגרת לישנא דרפ"ג דהוריות נקט או דכאן פירושו מגדולתו כמו דדרשינן למשחה לגדולה כו':
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה ועל אחות אשתו ועל אשת אחיו. </b>התוי"ט תמה דכולהו נשנו כסדרן בפ' א"מ חוץ מאלו השתים כו' ול"ד דגם אשת אחי אביו נשנה שלא כסדר הפרשה דשם כתיבא קודם לאשת אחיו אבל עיקר תמיהתו אינה כלום אם תעיין בגמ' ריש יבמות והביאה בעצמו שם בד"ה בתו:
+<b>שם אלמנה וגרושה חייבין עליה משום ב' שמות. </b>לשון הרע"ב שנתאלמנה כו' והיא גרושה משמע שהיתה גרושה מקודם שנתאלמנה וז"א דבכה"ג לא מחייב אלא אחת כמבואר בקדושין (ע"ז) ולשון רש"י בזה בדיוק יותר:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה והמפטם אה"ש. </b>מש"כ התוי"ט ועוד מצינו כלי נקרא פיטם כו' טעות נזדקרה לפניו דעיקר הגי' פיטוס בס' וכ"ה בר"ס והוא מלשון פיטסות דבב"ב (צ"ג ב') במשנה [ובפ"ג דכלים מ"ו יבלת שטופלין בה הפטסין]. ופטסין דרפ"ב דביצה בגמרא וכן בערוך הביא כולם בערך פטס:
+<b>שם שקצים. </b>התוי"ט כתב דבהמה וחיה טמאה כללו ג"כ בשם שקצים כו' ומיהו לא בכ"מ כו' ופ"ג דנדה דתנן בהמה כו' ואינם כלולים בשקצים כו' דהתם טמאה נמי משמע. שם איתא להדיא בין טמאים וא"כ אדרבה משמע דאי לא פרט להו ה"א דגם המה נכללו בשקצים דתני לעיל ע"ש ומש"כ עוד בביאור רמשים הוא לקוח מלשון הרמב"ם בחבורו פ"ב מהל' מ"א הלי"ג:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה ומע"ש שלא נפדה כו' ומ"ש הר"ב ואזהרתי' מולא בערתי כו' וכ"כ הרמב"ם כו' ותימה כו' </b>הן הרמב"ם בעצמו מביא ג"כ קרא דלא תוכל כמו שהעתיקו התוי"ט בר"ד אבל כשתעיין היטב בדבריו תראה שהוא מפרש דעיקר אזהרה היא מלא בערתי (נ"ל ראיה שכן הביא הש"ס בפסחים (כ"ד) ורש"י נדחק שם) ושאלת והיכן הוזהר פי' באיזה מקום אם בירושלים או בחוצה לה והיתה התשובה מקרא דלא תוכל דבירושלים דוקא וכמו שבארו הרמב"ם שוב מצאתי שכבר השיגו הרמב"ן בסה"מ בסוף שורש הח' והמג"א ישבו ע"ד שכתבתי ומה שנתקשה לפי' זה בפרכת הגמרא טומאת הגוף להדיא כתיב כו' ונצטער הרבה בזה ע"ש נ"ל דלק"מ דמדכתיב ולא יאכל כו' כי אם רחץ כו' מוכח דמיירי בירושלים ששם דוקא מותר אחר הרחיצה:
+
+Mishnah 3
+
+<b>ברע"ב סד"ה ומע"ש כו' דכתיב לפני כו' ואח"כ לא תוכל כו'. </b>שלא בדיוק כתב כן דאדרבא קרא דלפני כתיב אחר לא תוכל:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה הקורח קרחה בראשו. </b>והנ"י הוסיף או זקנו ותימה דמנ"ל הא הא לא כתיב אלא בראשם וכן במשנה וגמרא ופוסקים לא נזכר אלא ראש ונראה דט"ס הוא:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה שרט שריטה א' כו' נ"ל מדלא כתיב למת כו' וכתיב לנפש. </b>ותימה דהרי מוכח כאן דדריש מיתורא דכבר כתיב לא תתגודדו כו' למת ושריטה וגדידה אחת היא ואולי כתב זה מדנפשי' לרבנן דפליגי עליה דר' יוסי דסברי דשריטה ביד וגדידה בכלי וקיצר בדבריו ודע דהק"א שם בפסוק ושרט לנפש כ' מהגמרא שלפנינו דדרשת רבי יוסי היא מן למת דכתיב גבי לא תתגודדו דמיותר דכבר כתיב לנפש גבי ושרט והביא סמוכין לזה מלשון רבי יוסי עצמו בת"כ ת"ל לנפש לחייב ע"כ מת ומת ול"א ע"כ נפש ונפש ש"מ דמלמת קדריש ודברי תימה הן (א) אנה מצא משמעות מהגמרא דדריש מלמת ולא מלנפש (ב) דהרא"ש כתב דלהכי לא תני במתני' חיוב דה' קרחות על מת אחד משום דלא מיתני ליה קרחה א' על ה' מתים דבשריטה מרבי ליה מן לנפש ובקרחה ליכא רבויא ואם איתא אדרבא למת סמיך טפי לקרחה מן לגדידה (ג) דלמת אינו מיותר דאיצטרך לקרחה אבל לנפש ודאי מיותר דלמת שב אתרוייהו (ד) דאיך לא שת לבו לגי' הגמרא בדר"י לחייב ע"כ נפש ונפש:
+<b>שם בתוי"ט סד"ה על הראש כו' ובעיני נראה כו'. </b>נראה דכונתו היא דקרחה ושריטה צריכין לימוד לחייב עכאו"א משום דחיובן אינן רק על מת משא"כ פאה דאיסורה מחמת עצמה חייב ע"כ פאה ופאה מסברא. והנה הנ"י מביא תוספתא דחייב בפאה בב' שערות ושיעור פאה מביא בשם הרמב"ם שהיא ארבע שערות ולפנינו איתא ארבעים שערות וא"כ לפ"ד ליחייב על כל ב' שערות מלקות אחת וכן איסורי נזיר הם מחמת עצמם ואפ"ה א"ח אלא אחת ושמא יאמר דשם ג"כ קבלת הנזירות גורמת לאיסוריו מה יענה ללבישת כלאים ואכמ"ל:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>במשנה א"ל אינו השם. </b>כה"ג בכריתות (ר"ד י"ג) במשנה:
+<b>שם א"ל אף הנזיר לא הוא השם. </b>וכתב הרע"ב ומיהו ת"ק כו' לפי שאינו יכול לחרוש בשוורים אא"כ הולך עמהם ומנהיגם אף דאריו"ח בב"מ (צ' ב') דהנהיג בקול חייב וזה אפשר מרחוק מ"מ חרישה א"א שלא ילך אחריהם להחזיק הקנקן כדאיתא שם (פ') והשתא דאתינן להכי י"ל דמיירי שע"י החרישה הסיט עצם כשעורה:
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+
+
+Mishnah 14
+
+<b>במשנה הוסיף לו עוד רצועה א' ומת ה"ז גולה ע"י. </b>וכ' הרע"ב כגון דטעה במנינא והוא מהגמרא דבפרק המניח (ל"ב ב') דאי לאו הכי הוי שוגג קרוב למזיד ע"ש. ומהתוי"ט נראה דאשתמיטתיה הגמרא הלזו:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nezikin/Rashash on Mishnah Sanhedrin/Hebrew/Vilna Edition.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nezikin/Rashash on Mishnah Sanhedrin/Hebrew/Vilna Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..99db036cded3e7d0a9736fc08183a4b211c91f05
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nezikin/Rashash on Mishnah Sanhedrin/Hebrew/Vilna Edition.txt	
@@ -0,0 +1,1445 @@
+Rashash on Mishnah Sanhedrin
+רש״ש על משנה סנהדרין
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה סנהדרין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה נזק כו' ופי' התוס' כו' ומ"מ קשיא אמאי שייר לאינך נזקים. </b>ותמיהני דהא כ' התוס' לעיל בד"ה שלא דנזקי שור בשור וכל הני דעבדינן שליחותייהו הויין בכלל הודאות והלואות דהיינו בכלל דיני ממונות דתני ברישא:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה מפני שיש כו' או שהם פסולים ולפיכך הוסיפו כו' כ"פ הרמב"ם אבל כו' ל"י מאי קאמר כו' דהא עדיין הם יושבים ודנין עם אלו. </b>אולי דעת התוי"ט שגם בדיינין נמצא אחד מהם קרוב או פסול דינם בטל. אולם ד"ז תלוי באשלי רברבי ועי' תומים סי' מ"ו ס"ק כ"ח שהוכיח דעת הרי"ף ששאר הדיינים לא נפסלו. וא"כ י"ל שגם הרמב"ם הולך בזה בשיטת רבו הרי"ף:
+<b>בא"ד שהרי אמת הוא שא' אמר א"י. </b>אבל מה יענה להא דתנן לקמן (מ' א') י"ב מחייבין וי"א מזכין דיוסיפו הדיינין. וי"ל דהתם ג"כ אמת הוא שלא היו יכולין להכריע גם אחד מהם לדעתם כדאיתא שם בגמרא בסוה"פ כדי שלא יצאו מב"ד מעורבבין:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה רשב"ג אומר כו'. </b>עי' ברע"ב ובתוי"ט ובמהרש"א. ובפשוטא נראה דהב' שמוסיפין בסוף לתשלום ז' אינם לסיועת המו"מ אם צריכה לעבר (דזה כבר נגמר בהחמשה כיון דג' אמרו דצריכה הולכין אחר הרוב) רק בכדי שיוגמר העבור במושב ז' לטעמים דלקמן וכ"מ מפירש"י. אולם דעת הרמב"ם בפי' ובחבורו פ"ד מהל' קה"ח ה"י נראה דאחר הוספת הב' האחרונים נו"נ עוד הפעם וכ"נ מפירש"י בשבת (יא) ד"ה עיבור שנה. וכבר כתבתי זאת בהגהותי למ"ר ויקרא פכ"ט. ונראה דאף לדעת הרמב"ם ה"ה אם בתחלה הסכימו כל הג' שנצרך לישב מוסיפין עוד ב' שיהיה המו"מ בה' וכן אף אם הסכימו כל הה' שצריכה להתעבר מוסיפין עוד ב' שיהיה הגמר בז'. ותמה אנכי על המפרש להל' קה"ח ואחריו נמשך התוי"ט שנראה דעתו שאם הסכימו כולם אין מהצורך להוסיף. ומה שמדמה שם עיבור השנה לד"נ. נ"ל ראיה מה דפסק הרמב"ם שם דמתחילין בה מן הצד כד"נ. ומפרשיו לא חשפו מקורו. והוא מהירושלמי בפ"ב דר"ה ה"ה ובפרקין ה"ב. וטעמא נ"ל דנ"מ בה לד"נ להעשות בני עונשין בני יג"ש ובנות יב"ש. וגם להעשות בן תשע ובת ג' שתהא ביאתן ביאה להענש אחרים ע"י. ומש"כ התוי"ט בסה"ד להשלים המכוון כו' להיות כו' והאסיף בזמנן. משמע דמעברין ג"כ בשביל האסיף שיהא בזמן החג כדכתיב וחג האסיף. אך ל"מ זה בגמרתינו רק אם תקופת תמוז נמשכת כו' וכמש"כ בדבור הקודם אח"ז מצאתי בת"כ פרשת אמור באספכם את תבואת הארץ עבר אה"ש שתעשה החג באסיפת הפירות. הביאו רש"י בנימוקיו בשינוי לשון קצת ומפירוש הרמב"ן שם משמע דזהו על פירות האילן דלקמן (י"א ב') ודלא כפירש"י ותוס' שם והרמב"ם בפ"ד מהל' קה"ח ה"ג מפרש שלא צמחו פירות האילן שדרכן לצמח בזמן הפסח ובאמת יש לתמוה על הת"כ איך יכולין ב"ד לידע קודם ניסן מה יהיה בשלהי קייטא באסיפת הפירות וביותר כשרואין שהאביב הוא בזמנו ועי' תוס' שם בד"ה או דילמא:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה הערכין המטלטלין כו' עי' רע"ב ותוי"ט. </b>ק"ל מאי איריא ערכין אפילו דמי נמי בשלמא לאוקימתא קמייתא בגמ' י"ל דאתי לאשמועינן אגב אורחיה כר"מ דאין אדם מ"ד לבטלה. ולהשניה שם נמי י"ל דאשמעינן דאע"ג דערך הוא דבר קצוב לפי השנים מ"מ כשאמר הרי אלו לערכי דעתו לאתפוסי כל דמי שויין אף אם המה הרבה יותר מדמי ערכו הקצוב. דל"ד להא דמ"ג פ"ב דשקלים ע"ש דהתם כתיב העשיר לא ירבה אבל הכא כמה דבעי מנדב לבהד"ב וכש"כ בדמי עלי דאינו קצוב. אבל לאוקימתא זו קשה. ואולי בדמי עלי כיון דצריך עשרה למשיימיה לא פסיקא ליה למתני בשלשה. אולם קשה דמ"ל נמי באומר הרי עלי מנה לבדה"ב וכדאמרינן בב"ק (ס"ד ו') וכן מ"ל בנהנה מן ההקדש דמשלם קרן וחומש ועמש"ש בב"ק שם. ולזה יש לומר דמועל אינו משלם בקרקע דהתשלומין הוא כמו פדיית ההקדש שנהנה ממנו (עמש"כ בס"ד ברפ"ו דתרומות) ואין הקדש נפדה בקרקע. או מדכתיב גבה ונתן אותו לכהן וכמו שפי' הרע"ב בפי"ח דשבת על הא דהקדש א"נ בקרקע משום דכתיב ונתן אה"ע כו' דבר הניתן מיד ליד והוא מפי' הרמב"ם אך התוי"ט קיהה בדרשה זו ועי' ג"כ מש"כ שמה בס"ד. והעיקר נ"ל דמתניתין תרתי תני הערכין ר"ל עני שהעריך שנידון בהשג יד בג' דצריך ג' לאמוד ערך השגת ידו דבו כתיבי הג' כהנים. והמטלטלין זהו דין שני אף בעשיר דאם בא לגבות ממנו מטלטלין ג"כ בג'. וה"ה בדמי ובהרי עלי מנה כו' אלא משום דאיירי בערכין נקטיה. וזה ילפינן מג' כהנים דכתיבי גבי פדיון בהמה דמה לי עיולי כו'. וכן הא דאמר קרקעות בעשרה דמשמע דזהו פי' והקרקעות תשעה וכהן דמתניתין ה"ה אם בא לפדותן מן ההקדש דעיקר כהנים כתיבי בזה. ודברי התוי"ט בכאן מגומגמין:
+<b>שם ברע"ב ד"ה אחד מהן כהן דבערכין כהן כתיב כערכך הכהן. </b>ל"ד בתרתי חדא דזה כתיב בפדיון בהמה. שנית דה"ל למינקט כהן קמא הכתוב שם וגם התוי"ט ל"ד בזה ע"ש. גם מש"כ דל"ד בערכין אלא ה"ה בהקדשות כו' אינו מוכרח די"ל דדוקא בערכין (וכמש"כ לעיל פי' הערכין דמתניתין) משום דכהן קמא דאתא לגופא בהו כתיב אבל אינך אדרבה אתו לרבות אפי' ישראל כדלקמן:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה סמיכת זקנים כו' לפי שאפשר לדחות ראיית הרמב"ם כו' </b>אך מה יענה להא דאיתא בעירובין (מ"ג ב') לב"ד הגדול אתא ע"ש הרי דאיתא לב"ד הגדול טרם ביאתו:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה והמיאונין. </b>דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון כו'. רש"י. הנו"ב במ"ת חא"ע סימן קי"ד וכן בתור"ע הבינו דר"ל כעין גט של תורה. וקהו בזה דהיכן מצינו בגט שיהא צריך ג'. ולי אפשר לומר דכוונתו על חליצה שהיא כעין מיאון שהיבם ממאן ליבמה כדכתיב מאן יבמי וגו':
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה אין מוסיפין על העיר כו'. </b>ופרש"י ירושלים. וכתב הרע"ב (והוא מהרמב"ם) דאין מוסיפין קדושה כו'. וק"ל מדוע לא תני כל העיירות המוקפות חומה דקדושות ג"כ לענין שילוח מצורעים (פ"א דכלים מ"ז). ולפמ"ש הרע"ב שם (והוא מהר"ש) דדוקא מוקפות חומה מימות יהב"נ. [ועי' רש"י מגילה (י' ב') ד"ה כל המצות ובשבועות ט"ז סע"א] אולי אף סנהדרי של ע"א לא מהני להרחיב החומה. אבל ק"ק גם משאר עיירות שאמק"ח דקדושות ג"כ לענין הוצאת אבנים המנוגעות מהן כמ"ש שם התוי"ט. וכמו כן קשה מהר הבית דהוא נגד מחנה לויה ומשתלחין ממנו זבים כו' ועי' תוס' שבועות (ט"ו) ד"ה ויוצא. ואולי גם עליו אין יכולים להוסיף כי משכו שהוא ה' מאות אמה על המ"א והוא מרומז בקרא דרוחב חמשים בחמשים. שיהיה שטחו נ' פעמים כחצר המשכן כמש"כ המפרש המכונה בשם רש"י בד"ה (א' כ"ח י"ט) אלא שלשונו מגומגם שם. וכש"כ שלא היו רשאין להוסיף על ההיכל כי הכל בכתב כו'. רק על המזבח שהוסיפו לדעת ר' יוסי בבית שני מקרא דרשו כדאיתא בזבחים (ס"ב) ומה שהוסיפו על רוחב האולם לעשותו י"א אמה ובבית שלמה לא היה אלא עשרה אפרש אי"ה במדות:
+<b>שם ברע"ב ד"ה את השבט רובו כו' כ"כ רש"י. </b>מה שהקשו הרש"ל והרש"א מהמקשה לקמן בגמרא דאמר אבל כולו לא. לק"מ דרש"י לא בא לשלול כולו אלא דפי' דה"ה רובו דהוא ככולו ברוב המקומות. ולכן מקשה שפיר מעיקר הכוונה. דזה ודאי לא ניתן להאמר שיכוין התנא לרובו דוקא ולא לכולו. אולם מפי' הרמב"ם ומחבורו ברפ"ה מהל' סנהדרין משמע דדוקא כולו. ונ"ל ראיה לפירש"י דהא אמרינן נמי ואי אתה מוציא כל העיר כולה והתם רובה ככולה כדאיתא לקמן (קי"א ב') במשנה ועד שיודח רובה. ומש"כ הרש"א וה"ק ריו"נ בהדיא עד רובו משמע דמרובו כו'. לכאורה תמוה דהא רש"י פי' בדר' יאשיה וטפי ממאה נפקא כו' אלמא שפי' דעו"ע בכלל וא"כ נוכל לומר גם בדריו"נ דעד רובו ורובו בכלל וכל שאינו כולו ממש הוא נכלל ברובו. וכן הלשון ואפילו ריו"נ ל"ק אלא רובו כו'. מוכח להדיא דלא כדבריו ועי' בלח"מ:
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה ומנין להביא עוד שלשה כו' הטייתך לרעה ע"פ שנים. </b>מוכח דאף [בסנהדרי] (בסנהרי) קטנה נגמר הדין לחובה ע"פ שנים מכריעין וכ"מ לקמן בפ' היו בודקין ובכ"מ. וק"ל מדוע לא ילכו לב"ד הגדול וישאלו וכדכתיב כי יפלא וגו' וקמת ועלית וגו' ועוד והצילו העדה כתיב. וביותר קשה להפוסקים דאין סומכין על הרוב היכא דאיכא לברורי:
+<b>שם בר"ב ד"ה אין ב"ד שקול. </b>ולמ"ל הטייתך לטובה עפ"א כו' כ"כ רש"י. לכאורה הא משכ"ל במוסיפין כמו דמשני ר' אבהו על הטייתך לרעה עפ"ש ונל"פ דהא דאין ב"ד שקול הוא מקרא דלנטות עשה לך ב"ד נוטה כדלקמן (ג' ב'). ולישנא דסוף סוף כו' דלקמן בדברי המקשה קאי על רישא דמילתא דקאמר ומנין להביא עוד כו' הטייתך לרעה עפ"ש. וראיתי להתוי"ט שגם הוא העתיק ע"ז דרשה דלנטות. ולא הרגיש על הרע"ב שפי' טעמא דלמ"ל הטייתך כו' כפירש"י. שוב התבוננתי דרש"י לשיטתו בסוגיא דלקמן דמפרש לנטות אחרי רבים עשה לך ב"ד שיהיה בו נטייה אחרי רבים. וקיצר בכאן וסמיך אדלקמיה:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה רי"א שבעים כו' דכתיבי קראי כו' הלכך אי לא מסתפינא כו' דכתיבי בקרא ע"ש </b>(וברש"ל משמע דכן היה לפניו הגי' ברש"י) הן לפי פירושו לא היה צריך להגהה דהכתוב שם שנה ושלש שבעים וכן בפ' משפטים כתיב ושבעים מזקני ישראל. ויתפרש ע"ד שאמרו בחולין (כ"ב ב') לא לישתמיט קרא כו' וה"נ לא לישתמיט קרא ולכתוב שבעים ואחד חד זימנא. ולי ה"נ דכוונת הש"ס על הקרא דוישארו שני אנשים דדרשינן (לקמן י"ז) בקלפי נשתיירו ע"ש ואם היה ע"א לא ה"ל להשאר אלא אחד:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה רי"א אינו יוצא כו'. </b>בגמ' שפיר קאמר ר"י כו' אלא ה"ק כו' מקדושתו לא יצא כו' ור"י אגב מררי' כו'. משמע דר"י נמי דריש מקדושתו וקרא דומן המקדש ל"י דנסיב במתניתין קאי לתרווייהו ונ"ל משום דמשמע דולא יחלל דכתיב בתריה הוא טעם וביאור להקודם ועי' רש"י במשנה (ועליו נוכל לומר דפי' לפי הס"ד כדרכו) אך על הרע"ב קשה:
+<b>שם במשנה דרך כל העם עוברין </b>ובגמ' ש"מ אבלים עומדין וכ"ה עוברין והרע"ב ל"ד במש"כ ועומדין בשורה לנחם. וסיום דבריו הוא כהוגן. אך במשנה דברכות פ"ג איתא ג"כ העומדים בשורה כו':
+<b>שם בתוי"ט ד"ה מעיד כו' וזה נדחה דהא כו' ותנן אין מעידין כו'. </b>הן רש"י פי' דהקושיא בגמ' היא מולא דנין אותו וכ"נ שפי' התוס'. והתוי"ט ל"ד שהבין דהקושיא היא מולא מעידין אותו. די"ל דהיינו לחובתו וכדמשמע לישנא דאותו ורי"א למלך דר"ל לזכותו:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה לא דן כו' וא"ת כו' יש כאן ט"ס ולכן רבים מתקשים בו. </b>ונראה לסרס התיבות וכצ"ל וא"ת כו' ואף במלכי ב"ד וא"כ ה"נ לא יהיו נדונין מה"ט (ר"ל משום דיהיה נצרך לעמוד כנ"ל) וקשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים (ומה"ט יפסלו ג"כ לדון) וי"ל כו' דשאני ד"נ דחמירי דלכן אין בזיון להם כשיעמדו:
+<b>שם ד"ה ולא חולצין כו'. מפני שאסורה לינשא. רש"י. </b>לכאורה ה"נ דמצות חליצה אינה בכדי שתהא מותרת להנשא. אלא שהיא מצוה מטעם הכמוס מאתנו אף אם אינה רוצה להנשא לעולם. ובתשובת חכ"צ סי' א' משמע דדעתו ג"כ דאם אינה רוצה אין כאן מצוה וצ"ע בד"ז ועמש"כ ביבמות (ל"ט ב') בס"ד. ואולי י"ל דכוונת רש"י דקרא לא מיירי אלא באותן שהן מותרות להנשא משום דכתיב ל"ת אה"מ החוצה כו' דמשמע דזולת זה שזקוקה ליבום היתה מותרת לחוץ עי' פסחים (ר"ד ל"ו) מי שאיסורו משום ב"ת חמץ בלבד כו' ובר"ש פ"א דטהרות מ"ג. וכמו דאמרינן בקדושין (ר"ד י"ב) היכא דלא מצי מיעד לא הוה זביני' זבינא כו'. אך מקרא זה יש לדחות בהא דאיתא שם (י"ג ב') בסוגיא דמיתת בעל מתרת ע"ש. אבל י"ל מהא דכתיב בסה"פ ונקרא שמו בישראל דדרשינן שם (י"ד) כיון שחלץ כו' הותרה לכ"י. אלמא דאיירי קרא באותן שמותרות להנשא אחר החליצה. וממזרת ונתינה דחולצות. מותרות הן לפסולים:
+<b>והרמב"ם </b>בחבורו פ"ב מהל' מלכים ה"ג כ' כיון שא"א ליבם את אשתו כך אין חולצין לה כו'. ונ"פ דר"ל מטעם דכל העולה ליבום עולה לחליצה כו' (ולא עמדתי ע"ד מרן הכ"מ שחתר למצוא טעם על הא דאין חולצין ויש בו חסרון מלת או קודם משום דגנאי כו' כי ב' טעמים חלוקים הם) אלא דק"ל דהא חייבי עשה דעלמא גם כן מדאורייתא ל"ע ליבום דאין עשה דוחה עשה מ"מ מרבינן מיבמתו דעולין לחליצה כמ"ש התוס' בפ' כיצד (כ' ב') ד"ה גזירה וכ"כ הה"מ בפ"ו מהל' יבום הל"י בשם בה"ג דריבויא דיבמתו דרשינן לאלמנה מן הנשואים ע"ש. ומאי אולמא האי עשה דשום תשים עליך שתהא אימתו עליך משארי עשה. ואין לומר כיון דרשות בידו להרוג המבזהו כמ"ש הרמב"ם בפ"ג מהל' מלכים. לכן יבמתו דומה לעריות דח"כ. דהא ודאי דתפסי בה קדושין והגמרא שם תלי טעמא בהכי. ודע דנ"ב דאף דאינו חולץ וא"מ מ"מ אסורה להנשא לשוק ונשארה זקוקה אף אם אין שם אח אלא הוא וכלשון הרמב"ם באם מת הוא אלא תשב לעולם בזיקתה:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במש' וכשמברין אותו כה"ע סמוכין עה"א כו'. </b>ולעיל גבי כה"ג מסובין (ובמשב"ג גם כאן מסובין). ונ"ל דגבי כה"ג גם המה אוכלין אתו כדרך כל המברין דפי' הר"ב בפ"ג דמו"ק מ"ז. אבל במלך לא היה אוכלין אתו דנראה כעין גסות ולהכי נקיט סמוכין:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ברע"ב ד"ה נאמן עלי אבא להיות דיין. </b>כ"כ רש"י וכ"ע התוספות יו"ט דלרבותא נקיט כו'. הן לעיל (כ"ג סע"א) גלה לן כוונתו דז"ל שם נאמן כו' בדיינין מיירי מדקתני שלשה רועי בקר:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה ואלו הן הקרובין אביו כו' וכן במ"ר ר"פ שופטים. </b>אבל מהרמב"ם בפי' מוכח להדיא דל"ג ליה [אביו וכ"ה במשב"ג] ונתן טעם לדבר. ואין לה"ר דל"ג ליה מדתני ר"ח לקמן שמונה אבות כו' משום דל"ח אלא הני דאיתנייהו בבניהם וחתניהם (וכמו דל"ח גיסו וחורגו מה"ט) ואביו אינו בבן וחתן שיעלו במנין דהיינו אחיו ובעל אחותו דתני בהדיא. אף שכ' התוס' שם דגם בהני איכא טובא דחדא נינהו היינו עם הנך דאתו מכללא. אבל כל הכ"ד המה אישים נפרדים ודו"ק:
+<b>שם וכל הראוי ליורשו. </b>בפשטיה משמע דזהו ג"כ ממשנה ראשונה וכ"נ שהבין רש"ל מפירש"י אבל נתחוור יותר בפי' הרמב"ם דזוהי תשלום משנת ר"ע. ולכאורה אדרבה פי' זה תמוה דהאר"י זו משנת ר"ע דמשמע דקאי על כל מה דחשיב הת"ק והוא קחשיב אחי אמו ובעל אחות אמו וכן בנו של בעל אמו דהוא אחיו מן האם כדלקמן בגמרא. והתוי"ט שמלא א"ד דהא בכלל דודו הוא אף מן האם. בעיני אז"נ דהא דודו וב"ד דקרא (ויקרא כ"ה) דוקא מן האב כדאיתא ביבמות (נ"ד ב') וע"ש. גם מש"כ וגיסו נמי כו' ראויות לירש זא"ז כו'. הן לקמן בגמרא גבי מתנתא דהוו חתימי עלה תרי גיסי משמע דלר' יוסי דמתניתין כשר בגיסו ואולי יפרש דהיינו למשנה ראשונה ועי' בסוגיא זו במאור ובמלחמות:
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה שונא כל שלא דבר עמו ג"י באיבה. </b>נ"פ דשיעור דג"י הוא מהכתוב והוא לא שונא לו מתמול שלשם (דברים י״ט:ד׳). ועי' ב"ק (ס"ד כ"ג) בדרשת אביי במתמול שלשום דשור המועד ובתוס' שם:
+
+Mishnah 6
+
+<b>ברע"ב ד"ה אפילו כו' ואע"ג כו' כ"כ רש"י.</b> והתוי"ט דייק מזה דלא ס"ל מש"כ הכ"מ לחלק דדוקא בד"נ אמרינן דהוא כמאן דליתא ע"ש ול"ד במחכ"ת דהם ל"א אלא עכשיו כשאומר א"י הוה כמאן דליתיה. אבל אח"כ כאשר התבונן ואומר דעת ברור אף דבד"נ גם בזה אין שומעין לו וכמש"כ לעיל (י"ז) מ"מ בד"מ יכול להיות דשומעין לו כדעת הכ"מ:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה אמר לו כל ראיות כו'. </b>ברי"ף ורא"ש הגי' אמרו. וכן לקמן אמר הבא ראיה כו' הגי' ברא"ש אמרו לו וברי"ף ל"ג ליה כלל. אמנם מצינו רבות בש"ס דקרו לב"ד בלשון יחיד וכן הכא סותר את הדין פירש"י בית דינו:
+<b>שם הבא עדים ואמר אין לי כו' ה"ז אינו כלום. </b>שינה מלשון הרישא דתני אינו סותר. לומר דאף קודם גמר דין אין בהם כלום:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה מה בין ד"מ לד"נ כו'. </b>ק"ל מדוע לא חשיב הא דעדות מיוחדת כשרה בד"מ ולא בד"נ כדאיתא במכות (ו' ב'):
+<b>שם ד"נ </b>כו' ואין מחזירין לחובה נ"ל דאם בתחלה חייבוהו ואחר כך החזירוהו לזכות מחזירין לחובה ואין אני קורא בזה צדיק אל תהרוג כיון דבפעם הראשון יצא חייב. וראיה מלקמן (ע"ח) בפלוגתת ר"נ ורבנן דאמרי שם לר"נ דאמדוהו לחיים ומת ל"צ קרא שהרי יצא מב"ד זכאי ופירש"י ונ"ל מצדיק א"ת. ואפ"ה מצריך קרא להיכא דאמדוהו למיתה והקל ואמדוהו לחיים ומת. וגם זה מטעם שרגלים לדבר ועי' פירש"י שם ד"ה אין אומד אחר אומד:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתי"ט ד"ה כחצי גורן. </b>אין פני הראשונים רואים זא"ז. רש"י. ר"ל ראשון שבקצה מזה עם הראשון שבקצה אחר:
+<b>[שם בתוי"ט </b>ד"ה ר' יהודה אומר ג' כו' שאם יטעה האחד יוכיח כתבו (על) של חבירו. נ"ב הב"ח מחקו מפירש"י. מהגרמ"ש]:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה מכירים כו' וזו כו' אלא כשאר בדיקות שאינן כו' [ברש"י הלשון אלא כל שאר בדיקות אינו כו']. </b>זה פשוט דמ"מ אינו בכלל בהא דתני בדיקות אמר א"י כו' עדותן קיימת. דודאי אם א"י אם ישראל או נכרי עדותן בטלה ובשבועות (ל"ד) אמרינן מי לא בעי מידע אם נכרי הרג כו' וכן אם לא התרו בו אינו כלום. ולשון הרמב"ם בפי' אין זה מכלל החקירות כו' אבל הוא דבר שאין שם עדות כו' אלא שידע אמיתתו. ובר"פ דלעיל כ' כי החקירה והדרישה כו' כגון כמה הלוה כו' ועל איזה דרך הלוהו. וע"ע בחבורו פ"א מהל' עדות ה"ד וברפ"ב שם ובמל"מ. ודע דמדבריו ברפי"ב מה"ס נראה שמפרש דאותו קאי על העובר עבירה וזה נ"ל יותר דכיון דלא נזכר מקודם דמיירי בעדות רציחה משמע דזה איירי בכל העבירות. ומה שאמר בברייתא ע"ז נכרי הרג כו' איננו ביאור להקודם רק הוא שאלה בפ"ע אולם גם לדידי יקשה מה דלא הזכיר בברייתא קודם שאלת נכרי הרג. ההורג אה"נ כמו דהקדים העובד ע"ז לשאלת את מי עבד. אך מצאתי כה"ג בספ"ק דמכות היכי הוו עבדי כו' טרפה הרג כו' ולא הקדים לומר בהורג אה"נ כדמקדים שם בבועל את הערוה. אך שם י"ל משום דבמתניתין שם ארשב"ג אף הן מרבים שופכי דמים הרי דאיירי ברוצח:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ברע"ב ד"ה אמר א' א"י כו' ואפי' הן מאה כו' כ"כ רש"י. </b>הן לא פירשו כמסקנא דרבא לקמן (מ"א ב') ויותר קשה על הרע"ב שנמשך אחריו (כי רש"י אורחיה לפעמים לפרש במשנה כהס"ד) ובפרט לדעת הרמב"ם שפסק כמסקנתו דרבא בפ"ב מהלכות עדות הל"ג וע"ש בלח"מ ובמש"כ בס"ד במכות. והפלא על התוי"ט שהעתיק בסמוך אוקימתא דרבא ולא העיר מדברי הר"ב מאומה:
+<b>שם במשנה בזמן שמכחישין זה את זה עדותן בטלה. </b>וכ' הרמב"ם בחבורו בפ"ב מהל' עדות ה"ג דאפילו אחד הכחיש את שנים. ולכאורה יפלא דהא אפילו אם היה מכחישן לגמרי אין דבריו ש"א במקום שנים ואולי דהכא גרע דכיון דגם הוא מודה בגוף הענין א"כ הוה עד כמוהם והואיל דהוא מוכחש משנים הוה כנמצא א' מהם פסול דעדות כולן בטלה ועי' לשון רש"י לקמן (ס' סע"א) ול"ד למש"כ התוס' לעיל (ל"א) בסד"ה שב"ש. דהתם מכחשי אהדדי בגוף הענין ועי' לקמן בגמ' (מ"א):
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט </b>ד"ה אחד אומר בשלשה כו' דבתרי עבורי והעיר על זה בראשון לציון דבגמ' תרי שפורא. ועל פיו הגיהו כן בתוי"ט בד"ח. ול"ד דזה אומר הש"ס לדחויי הסיעתא אבל אליבא דאמת דפסקינן כריו"ח נשאר הטעם דתרי עבורי (ומשום דברובא ידע) וכ"ה בתד"ה שזה בסופו. וכן בפסחים שם:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה </b>אמר א' מן התלמידים כו' מעלין אותו ומושיבין כו' ואפי' הוא אומר כו' שומעין לו. משינוי הלשון נראה דתלמיד מתחשב ג"כ למנין כאשר יצטרך לילך אחר הרוב. וכדמוכח נמי מהא דריב"ח לעיל (ל"ד) אחד מה"ת שזיכה ומת רואין אותו כאילו חי כו' ופירש"י לענין המנין. אבל הנידון פשוט דאינו מן המנין רק דשומעין דבריו אולי יישרו בעיני הדיינים או מקצתם וכן מתבאר בירושלמי הל' ה' וכ"כ בשם הרמב"ן. ובדברי הרמב"ם בחבורו פ"י ה"ח נראה דיש ט"ס ועולה למנין הכתוב אצל הנידון צריך להציגו לעיל בא' מן התלמידים. והא דפריך לעיל (י"ז) לרעה ע"פ שנים ל"מ לה הוה מצי לשנויי בכה"ג בא' מה"ת. או דזה נכלל ג"כ במוסיפין דמשני התם:
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה וכמה מוסיפין ב' ב' כו'. </b>הן למאי דאמרי' לעיל (י"ז) דהאי דקאמר א"י כמאן דליתיה דמי (עמש"כ שם) ע"כ באחרונה אין מוסיפין אלא אחד דאל"כ המ"ל ע"א ועמש"כ בספ"ק:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה </b>אומרים לו התודה (ר"ל על כל עבירות שעבר מימיו) כו' שכן מצינו בעכן כו' וכזאת כו' (ר"ל שכן גם עכן התודה גם על מעילתו בחרמים אחרים וזהו אולי כוונת רש"י במ"ש בגמרא כו') ואם א"י להתודות (ר"ל שאינו זוכר כל העבירות) א"ל אמור (בסתם) תהא כו':
+<b>שם ברע"ב </b>ד"ה תן לו תודה ואע"ג דאין אדם נהרג על הודאתו כו'. והוא מפי' הרמב"ם אבל לא השלים דבריו. ובגמ' א"ל יהושע בגורל אתה בא עלי כו'. משמע דע"י הגורל לבד (אפי' אם לא היה מודה) רצה להרגו וכמו שא"ל ה' והיה הנלכד כו' ישרף רק שבקשהו שיתודה בכדי שידעו הכל שמשפט הגורל הוא מה' ושמו יהיה מכובד וגם כדי שיהיה לו כפרה:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט </b>סד"ה ואין האשה כו' וא"כ למה צריך לרבויי. ול"נ דה"א דלא מרבינן אלא כעין מקלל שעל חטאו נהרג ובכל ימי צבאו משא"כ בסו"מ שע"ש סופו נהרג ואינו אלא עד שיקיף זקן או עד שראוי לקרותו אב:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט </b>ד"ה סקילה כו' ומ"ש הר"ב ונ"מ כו' כ"פ רש"י כו' ויש לתמוה כו' ע"ש ופשוט דרש"י נקיט לישנא דגמרא לקמן (נ' ב') נ"מ למי שנתחייב ב' מב"ד נידן בחמורה וע"ש במהרש"א:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה רי"א אף הוא כו'. </b>נל"פ דלקמן במתני' תני ג"כ בהנחנקין כריכת סודר כו' לכן קאמר אף הוא ר"ל שהוא מהנשרפין אם מת כו' ורש"י נדחק בזה:
+<b>שם ברע"ב ד"ה וחומרת כו'. </b>ולא נשרפו גופותם דכתיב וישאום בכתנותם. ותימה דבגמ' איתא ומאן דיליף מב"א מנ"ל דכתיב וימותו כו' כעין מיתה כו' אותם ולא בגדיהם ועי' בתוס':
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט </b>ד"ה הזכור כו' וכתבו התוס' והא דלא קתני והביא זכר עליו כו'. ולעדנ"פ דכיון דתני הבא עה"ז ממילא מישתמע גם הנשכב וכמו דבכל העריות לא תני להנשכבות באפי נפשייהו ובזה א"ש מה שאמר אם כו' בהמה מה חטאה דגמגם התוי"ט דהלא לא נשנית מקודם דהבהמה נהרגת ע"ש שנדחק וכן נ"ל דהא דל"ת והביא בהמה עליו הוא דמיסרך סריך בלישנא דריש כריתות דלא מיתניא ליה התם משום דליכא חילוק חטאות בהם כדאיתא (שם ג'). ולפ"ז אתיא כמין חומר הא דהשמיט התם הביא זכר עליו דהוא למנינא לשינויי דריו"ח שם דמיסרך סריך בלישנא דהכא. אולם מלקמן (ס"ה א') קצת סתירה לזה. ודעת התוס' בקושייתם מהביא זכר עליו. י"ל ע"פ מש"כ רש"י שם בכריתות ד"ה דאר"א ואי קשיא כו' אבל מ"ז דלא מיתהני כו' ע"ש. וע"ע בתוס' יבמות (נ"ד ב') בד"ה בזכור:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>בתוי"ט ד"ה וחכמים פוטרים כו'. </b>והר"ב וכן הרמב"ם [מש"כ גם כן בשם הרמב"ם לא נמצא בפי' שלפנינו] שפירשו לעיל כו' דאל"ה בענין המשנה אינו מוכרח. ואני אומר דמוכרח מדתני יכה יוסי את יוסי כדפירש"י וכן דברי הכ"מ (שהביא שם) דלכן פסק הרמב"ם כן משום סתמא דברייתא דהכא תמוהים דיותר הל"ל מן המשנה עצמה מן יכה יוסי כנ"ל והכ"מ כ' שם בהל' ח' בעצמו ולהכי נקט יכה דא"ח עד שיברך שם בשם כמו שקדם. ול"נ ראיה דבד"ז ליכא פלוגתא מהא דמשני לקמן בעינא שם בשם ולא מקשה הניחא למ"ד דבעינא כו' אלא למ"ד דלא בעי מא"ל:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>במשנה </b>אמר לשנים הן עדיו כו' מדברי התוי"ט ד"ה מכמינים נראה דלשנים א"צ לומר לו היאך נניח כו'. אבל ל"נ כן מהתוס' לעיל (ס"ד ח') ע"ש:
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+
+
+Mishnah 14
+
+
+
+Mishnah 15
+
+
+
+Mishnah 16
+
+
+
+Mishnah 17
+
+
+
+Mishnah 18
+
+
+
+Mishnah 19
+
+
+
+Mishnah 20
+
+
+
+Mishnah 21
+
+
+
+Mishnah 22
+
+
+
+Mishnah 23
+
+
+
+Mishnah 24
+
+
+
+Mishnah 25
+
+
+
+Mishnah 26
+
+
+
+Mishnah 27
+
+
+
+Mishnah 28
+
+
+
+Mishnah 29
+
+
+
+Mishnah 30
+
+
+
+Mishnah 31
+
+
+
+Mishnah 32
+
+
+
+Mishnah 33
+
+
+
+Mishnah 34
+
+
+
+Mishnah 35
+
+
+
+Mishnah 36
+
+
+
+Mishnah 37
+
+
+
+Mishnah 38
+
+
+
+Mishnah 39
+
+
+
+Mishnah 40
+
+
+
+Mishnah 41
+
+
+
+Mishnah 42
+
+
+
+Mishnah 43
+
+
+
+Mishnah 44
+
+
+
+Mishnah 45
+
+
+
+Mishnah 46
+
+
+
+Mishnah 47
+
+
+
+Mishnah 48
+
+
+
+Mishnah 49
+
+
+
+Mishnah 50
+
+
+
+Mishnah 51
+
+
+
+Mishnah 52
+
+
+
+Mishnah 53
+
+
+
+Mishnah 54
+
+
+
+Mishnah 55
+
+
+
+Mishnah 56
+
+
+
+Mishnah 57
+
+
+
+Mishnah 58
+
+
+
+Mishnah 59
+
+
+
+Mishnah 60
+
+
+
+Mishnah 61
+
+
+
+Mishnah 62
+
+
+
+Mishnah 63
+
+
+
+Mishnah 64
+
+
+
+Mishnah 65
+
+
+
+Mishnah 66
+
+
+
+Mishnah 67
+
+
+
+Mishnah 68
+
+
+
+Mishnah 69
+
+
+
+Mishnah 70
+
+
+
+Mishnah 71
+
+
+
+Mishnah 72
+
+
+
+Mishnah 73
+
+
+
+Mishnah 74
+
+
+
+Mishnah 75
+
+
+
+Mishnah 76
+
+
+
+Mishnah 77
+
+
+
+Mishnah 78
+
+
+
+Mishnah 79
+
+
+
+Mishnah 80
+
+
+
+Mishnah 81
+
+
+
+Mishnah 82
+
+
+
+Mishnah 83
+
+
+
+Mishnah 84
+
+
+
+Mishnah 85
+
+
+
+Mishnah 86
+
+
+
+Mishnah 87
+
+
+
+Mishnah 88
+
+
+
+Mishnah 89
+
+
+
+Mishnah 90
+
+
+
+Mishnah 91
+
+
+
+Mishnah 92
+
+
+
+Mishnah 93
+
+
+
+Mishnah 94
+
+
+
+Mishnah 95
+
+
+
+Mishnah 96
+
+
+
+Mishnah 97
+
+
+
+Mishnah 98
+
+
+
+Mishnah 99
+
+
+
+Mishnah 100
+
+
+
+Mishnah 101
+
+
+
+Mishnah 102
+
+
+
+Mishnah 103
+
+
+
+Mishnah 104
+
+
+
+Mishnah 105
+
+
+
+Mishnah 106
+
+
+
+Mishnah 107
+
+
+
+Mishnah 108
+
+
+
+Mishnah 109
+
+
+
+Mishnah 110
+
+
+
+Mishnah 111
+
+
+
+Mishnah 112
+
+
+
+Mishnah 113
+
+
+
+Mishnah 114
+
+
+
+Mishnah 115
+
+
+
+Mishnah 116
+
+
+
+Mishnah 117
+
+
+
+Mishnah 118
+
+
+
+Mishnah 119
+
+
+
+Mishnah 120
+
+
+
+Mishnah 121
+
+
+
+Mishnah 122
+
+
+
+Mishnah 123
+
+
+
+Mishnah 124
+
+
+
+Mishnah 125
+
+
+
+Mishnah 126
+
+
+
+Mishnah 127
+
+
+
+Mishnah 128
+
+
+
+Mishnah 129
+
+
+
+Mishnah 130
+
+
+
+Mishnah 131
+
+
+
+Mishnah 132
+
+
+
+Mishnah 133
+
+
+
+Mishnah 134
+
+
+
+Mishnah 135
+
+
+
+Mishnah 136
+
+
+
+Mishnah 137
+
+
+
+Mishnah 138
+
+
+
+Mishnah 139
+
+
+
+Mishnah 140
+
+
+
+Mishnah 141
+
+
+
+Mishnah 142
+
+
+
+Mishnah 143
+
+
+
+Mishnah 144
+
+
+
+Mishnah 145
+
+
+
+Mishnah 146
+
+
+
+Mishnah 147
+
+
+
+Mishnah 148
+
+
+
+Mishnah 149
+
+
+
+Mishnah 150
+
+
+
+Mishnah 151
+
+
+
+Mishnah 152
+
+
+
+Mishnah 153
+
+
+
+Mishnah 154
+
+
+
+Mishnah 155
+
+
+
+Mishnah 156
+
+
+
+Mishnah 157
+
+
+
+Mishnah 158
+
+
+
+Mishnah 159
+
+
+
+Mishnah 160
+
+
+
+Mishnah 161
+
+
+
+Mishnah 162
+
+
+
+Mishnah 163
+
+
+
+Mishnah 164
+
+
+
+Mishnah 165
+
+
+
+Mishnah 166
+
+
+
+Mishnah 167
+
+
+
+Mishnah 168
+
+
+
+Mishnah 169
+
+
+
+Mishnah 170
+
+
+
+Mishnah 171
+
+
+
+Mishnah 172
+
+
+
+Mishnah 173
+
+
+
+Mishnah 174
+
+
+
+Mishnah 175
+
+
+
+Mishnah 176
+
+
+
+Mishnah 177
+
+
+
+Mishnah 178
+
+
+
+Mishnah 179
+
+
+
+Mishnah 180
+
+
+
+Mishnah 181
+
+
+
+Mishnah 182
+
+
+
+Mishnah 183
+
+
+
+Mishnah 184
+
+
+
+Mishnah 185
+
+
+
+Mishnah 186
+
+
+
+Mishnah 187
+
+
+
+Mishnah 188
+
+
+
+Mishnah 189
+
+
+
+Mishnah 190
+
+
+
+Mishnah 191
+
+
+
+Mishnah 192
+
+
+
+Mishnah 193
+
+
+
+Mishnah 194
+
+
+
+Mishnah 195
+
+
+
+Mishnah 196
+
+
+
+Mishnah 197
+
+
+
+Mishnah 198
+
+
+
+Mishnah 199
+
+
+
+Mishnah 200
+
+
+
+Mishnah 201
+
+
+
+Mishnah 202
+
+
+
+Mishnah 203
+
+
+
+Mishnah 204
+
+
+
+Mishnah 205
+
+
+
+Mishnah 206
+
+
+
+Mishnah 207
+
+
+
+Mishnah 208
+
+
+
+Mishnah 209
+
+
+
+Mishnah 210
+
+
+
+Mishnah 211
+
+
+
+Mishnah 212
+
+
+
+Mishnah 213
+
+
+
+Mishnah 214
+
+
+
+Mishnah 215
+
+
+
+Mishnah 216
+
+
+
+Mishnah 217
+
+
+
+Mishnah 218
+
+
+
+Mishnah 219
+
+
+
+Mishnah 220
+
+
+
+Mishnah 221
+
+
+
+Mishnah 222
+
+
+
+Mishnah 223
+
+
+
+Mishnah 224
+
+
+
+Mishnah 225
+
+
+
+Mishnah 226
+
+
+
+Mishnah 227
+
+
+
+Mishnah 228
+
+
+
+Mishnah 229
+
+
+
+Mishnah 230
+
+
+
+Mishnah 231
+
+
+
+Mishnah 232
+
+
+
+Mishnah 233
+
+
+
+Mishnah 234
+
+
+
+Mishnah 235
+
+
+
+Mishnah 236
+
+
+
+Mishnah 237
+
+
+
+Mishnah 238
+
+
+
+Mishnah 239
+
+
+
+Mishnah 240
+
+
+
+Mishnah 241
+
+
+
+Mishnah 242
+
+
+
+Mishnah 243
+
+
+
+Mishnah 244
+
+
+
+Mishnah 245
+
+
+
+Mishnah 246
+
+
+
+Mishnah 247
+
+
+
+Mishnah 248
+
+
+
+Mishnah 249
+
+
+
+Mishnah 250
+
+
+
+Mishnah 251
+
+
+
+Mishnah 252
+
+
+
+Mishnah 253
+
+
+
+Mishnah 254
+
+
+
+Mishnah 255
+
+
+
+Mishnah 256
+
+
+
+Mishnah 257
+
+
+
+Mishnah 258
+
+
+
+Mishnah 259
+
+
+
+Mishnah 260
+
+
+
+Mishnah 261
+
+
+
+Mishnah 262
+
+
+
+Mishnah 263
+
+
+
+Mishnah 264
+
+
+
+Mishnah 265
+
+
+
+Mishnah 266
+
+
+
+Mishnah 267
+
+
+
+Mishnah 268
+
+
+
+Mishnah 269
+
+
+
+Mishnah 270
+
+
+
+Mishnah 271
+
+
+
+Mishnah 272
+
+
+
+Mishnah 273
+
+
+
+Mishnah 274
+
+
+
+Mishnah 275
+
+
+
+Mishnah 276
+
+
+
+Mishnah 277
+
+
+
+Mishnah 278
+
+
+
+Mishnah 279
+
+
+
+Mishnah 280
+
+
+
+Mishnah 281
+
+
+
+Mishnah 282
+
+
+
+Mishnah 283
+
+
+
+Mishnah 284
+
+
+
+Mishnah 285
+
+
+
+Mishnah 286
+
+
+
+Mishnah 287
+
+
+
+Mishnah 288
+
+
+
+Mishnah 289
+
+
+
+Mishnah 290
+
+
+
+Mishnah 291
+
+
+
+Mishnah 292
+
+
+
+Mishnah 293
+
+
+
+Mishnah 294
+
+
+
+Mishnah 295
+
+
+
+Mishnah 296
+
+
+
+Mishnah 297
+
+
+
+Mishnah 298
+
+
+
+Mishnah 299
+
+
+
+Mishnah 300
+
+<b>בתוי"ט </b>ד"ה המדיח זה האומר כו' פי' הר"ב כו' דהך סיפא כרבנן כו' ורישא כו' כר"ש כו' והוא כדקס"ד דמקשה ותמוה ונראה דהוא מפרש רישא ר"ש וסיפא רבנן הוא תירוץ כסתמא דהש"ס [וכה"ג פירש"י בב"מ מ"א בד"ה אתאן לר"ע] וכה"ג משני ר"ח במגילה (ט' ב') ובהוריות (י"ב ב') ומהרמב"ם בפי' נראה דמפרש דנביא המסית את היחיד לכ"ע בחנק (ובחבורו בפ"ד מהל' ע"ז חזר בו) ודקאמר הש"ס טעמא דהדיוט הא נביא בחנק הוא בניחותא והקושיא איננה רק מוהמסית את ההדיוט טעמא כו' ובשנויא דר"פ גריס כי קתני מסית את ההדיוט להכמנה ור"ל דלמדיח אין מכמינים וב"ס היה ג"כ מסית:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה אכל טבל כו' עד שלא נפדו. </b>התוי"ט הכריח דל"ג לה דהא א"ח עד שיאכל בשר וישתה יין. ומשום הא לא איריא די"ל דהכוונה דהיין ששתה היה טבל ושתיה בכלל אכילה ושיגרא דלישני דהקודמים נקיט. ומע"ש של"נ דקתני אף שצריך שיקח במעות כמש"כ רש"י לקמן (ע"ב בד"ה אכל מע"ש) וא"כ ממילא נפדה מ"ל דלקחו דרך מקח ולא נתכוין שיהיו המעות נתפסים בקדושת מעשר (עי' בהרע"ב פ"ד דמע"ש מ"ו) או שלקחו באסימון והקדש מ"ל כנסכים שקדשו בכלי דשוב אין להם פדיון:
+<b>[שם בתוי"ט סד"ה אכל דבר כו' ואני תמה דהא עבור החדש כו' </b>נ"ב עי' בחידושי הרש"א. מהגרמ"ש] 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה רוצח שהכה א"ר באבן כו'. </b>נראה דחשיב כאן כולהו ד"מ ב"ד. אבן הוא סקילה ברזל סייף מים חנק אור שרפה. ואשמעינן דלא נהרג באותו מיתה שהרג דס"ד דנילף ק"ו מעדים זוממין עיין מכות (ב' ב') בתוס':
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה נתכוין כו' משום דכי אתרו ביה ה"ס הוא כו' רש"י. </b>ועי' לקמן בתד"ה א"נ דה"ס כה"ג לכ"ע לא הוה התראה אבל ל"י מה הכריחם לטע"ז הלא בפשוט י"ל מטעם דבעינן שיתכוין למה שחייבין עליו מיתה וכמו לר"ש דפטור אפילו בנתכוין לזה והרג לזה דהוי התראת ודאי וכ"מ במכות (ז' ב') דעל הא דתניא שם בבלי דעת פרט למתכוין מפרש רבה למתכוין להרוג אה"ב וכו' ואם איתא דפטור דידהו מקטלא הוא מטעם התראה גרוע א"כ לוקי בלא התרו בו ואפי' נתכוין לאדם ולפמש"כ התוס' שם יש לדחות:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה שנאמר ועמך כו' יירשו ארץ . בתוי"ט בשם הרמב"ם בחבורו ארץ זו משל כו'. </b>הוא ז"ל כ"כ לשיטתו שם בפ"ח (ע"ש בכ"מ) שעוה"ב הוא עולם הנשמות. אבל לפי' הרע"ב שהוא אחר התחיה יהיה ארץ כמשמעו:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה אבל עומדין בדין. </b>נראה דקאי אתרוייהו ר"ל על דור הפלגה ועל אנשי סדום ור"נ לא פליג אלא על אנשי סדום ולא על דור הפלגה וזהו כוונת רש"י במש"כ ובחדא פליג והתוי"ט ל"ד בזה:
+<b>שם הגר"א ז"ל גורס עדת קרח קודם דור המדבר </b>ונראה ראיה מפסקי דגמרא דמפרש תחלה עדת קרח ואח"כ דור המדבר:
+<b>שם במשנה אמר ליה אינם עומדים בעדת צדיקים אבל עומדים בעדת רשעים. </b>לכאורה שפיר קאמרי רבנן ונ"ל דר"נ מפרש לקרא ע"פ מדה י"ט מל"ב מדות דר"א בנו של ריה"ג מדבר שנאמר בזה והוא הדין לחברו ע"ש:
+<b>שם עדת קרח אינם עתידים לעלות כו'. </b>לכאורה עדת קרח הם הר"ן איש השרופים והראיה מהמקרא אינה על הבלועים אולם מצאתי בפירש"י בפסחים (נ"ד) שקורא ג"כ להבלועים עדת קרח וכן הרע"ב בפ"ה דאבות במ"ו:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה נמצא חומרו קולו. </b>עי' פירש"י. ולכאורה הנל"פ דחומרו ר"ל חומר העבירה דעדיין לא הגיע להוראה והעיז נגד הסנה"ג גורם לו להקל שאינו נהרג וכמו שפי' הרע"ב והוא מהרמב"ם. אולם לשון כזה יש בפ"ד דחלה מ"ה ושם אינו מתפרש רק ע"ד פירש"י דהכא. אך מצינו רבות שהלשון שוה והפירוש משתנה. [ובפרה פ"ד מ"ד איתא ג"כ כלשון זה ושם יש לכוין ב' הפירושים]:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה אלא מעלין אותו לב"ד הגדול שבירושלים כו'. </b>משמע דבעינן שב"ד הגדול יהיה שם ג"כ דוקא ואם כבר גלו ליבנה יחזרו לירושלים ברגל. וקושיית התוס' דא"כ מ"ל לריב"ז דהוה בסנהדרין לא תקשה די"ל דאין חוזרין אלא לחניות דהא לא קאמר רק שבירושלים ודו"ק היטב בתוס'. רק דל"י מנ"ל הא דבעת מיתתו בעינן שיהא ב"ד הגדול בירושלים:
+<b>שם איש פלוני נתחייב מיתה בב"ד. </b>נראה דשמוש הב' מן בב"ד הוא לסבה הגורמת כמו איש בחטאו יומתו. ור"ל על שהמרה דבריהם:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה אפילו כוון את ההלכה לטמא אה"ט כו'. </b>קשה דבדבר הלכה אפי' ניבא בשם ה' הוא בחנק שהוא נביא שקר דלא בשמים היא וכמש"כ הרמב"ם בפ"ט מהל' יסה"ת ה"ד או שאמר בדין מד"ת שה' צוה לו שהדין כך הוא ה"ז נביא השקר ויחנק כו' ע"ש. ולולי דברי הרמב"ם הייתי אומר כיון דל"א אלא בפרט א' מן המצוה אינו בכלל נביא השקר דדבר כתיב דמשמע דבר שלם כדפטרינן לקמן בגמרא בעוקר קצת דשאר מצות. ונלע"ד דזה תלי בפלוגתת אם משגיחין בב"ק עי' תוס' יבמות (י"ד) ד"ה ר"י היא:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה חוץ מזוממי ב"כ כו' וז"ש רש"י כו'.</b> הנה דקדק מדבריו דדוקא היכא דמחייבין גם את הבועל ע"ש. ול"נ מדבריו לעיל בסמוך ד"ה ובועלה דס"ל דאף דאינן מחייבין אותו מ"מ נידונין בחנק. ודקדוקו מכאן אין הכרח כ"כ:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nezikin/Rashash on Mishnah Sanhedrin/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nezikin/Rashash on Mishnah Sanhedrin/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d73578118bf33b46161575ad45d63c23d80fa5a7
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nezikin/Rashash on Mishnah Sanhedrin/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,1448 @@
+Rashash on Mishnah Sanhedrin
+רש״ש על משנה סנהדרין
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Mishnah_Sanhedrin
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה סנהדרין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה נזק כו' ופי' התוס' כו' ומ"מ קשיא אמאי שייר לאינך נזקים. </b>ותמיהני דהא כ' התוס' לעיל בד"ה שלא דנזקי שור בשור וכל הני דעבדינן שליחותייהו הויין בכלל הודאות והלואות דהיינו בכלל דיני ממונות דתני ברישא:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה מפני שיש כו' או שהם פסולים ולפיכך הוסיפו כו' כ"פ הרמב"ם אבל כו' ל"י מאי קאמר כו' דהא עדיין הם יושבים ודנין עם אלו. </b>אולי דעת התוי"ט שגם בדיינין נמצא אחד מהם קרוב או פסול דינם בטל. אולם ד"ז תלוי באשלי רברבי ועי' תומים סי' מ"ו ס"ק כ"ח שהוכיח דעת הרי"ף ששאר הדיינים לא נפסלו. וא"כ י"ל שגם הרמב"ם הולך בזה בשיטת רבו הרי"ף:
+<b>בא"ד שהרי אמת הוא שא' אמר א"י. </b>אבל מה יענה להא דתנן לקמן (מ' א') י"ב מחייבין וי"א מזכין דיוסיפו הדיינין. וי"ל דהתם ג"כ אמת הוא שלא היו יכולין להכריע גם אחד מהם לדעתם כדאיתא שם בגמרא בסוה"פ כדי שלא יצאו מב"ד מעורבבין:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה רשב"ג אומר כו'. </b>עי' ברע"ב ובתוי"ט ובמהרש"א. ובפשוטא נראה דהב' שמוסיפין בסוף לתשלום ז' אינם לסיועת המו"מ אם צריכה לעבר (דזה כבר נגמר בהחמשה כיון דג' אמרו דצריכה הולכין אחר הרוב) רק בכדי שיוגמר העבור במושב ז' לטעמים דלקמן וכ"מ מפירש"י. אולם דעת הרמב"ם בפי' ובחבורו פ"ד מהל' קה"ח ה"י נראה דאחר הוספת הב' האחרונים נו"נ עוד הפעם וכ"נ מפירש"י בשבת (יא) ד"ה עיבור שנה. וכבר כתבתי זאת בהגהותי למ"ר ויקרא פכ"ט. ונראה דאף לדעת הרמב"ם ה"ה אם בתחלה הסכימו כל הג' שנצרך לישב מוסיפין עוד ב' שיהיה המו"מ בה' וכן אף אם הסכימו כל הה' שצריכה להתעבר מוסיפין עוד ב' שיהיה הגמר בז'. ותמה אנכי על המפרש להל' קה"ח ואחריו נמשך התוי"ט שנראה דעתו שאם הסכימו כולם אין מהצורך להוסיף. ומה שמדמה שם עיבור השנה לד"נ. נ"ל ראיה מה דפסק הרמב"ם שם דמתחילין בה מן הצד כד"נ. ומפרשיו לא חשפו מקורו. והוא מהירושלמי בפ"ב דר"ה ה"ה ובפרקין ה"ב. וטעמא נ"ל דנ"מ בה לד"נ להעשות בני עונשין בני יג"ש ובנות יב"ש. וגם להעשות בן תשע ובת ג' שתהא ביאתן ביאה להענש אחרים ע"י. ומש"כ התוי"ט בסה"ד להשלים המכוון כו' להיות כו' והאסיף בזמנן. משמע דמעברין ג"כ בשביל האסיף שיהא בזמן החג כדכתיב וחג האסיף. אך ל"מ זה בגמרתינו רק אם תקופת תמוז נמשכת כו' וכמש"כ בדבור הקודם אח"ז מצאתי בת"כ פרשת אמור באספכם את תבואת הארץ עבר אה"ש שתעשה החג באסיפת הפירות. הביאו רש"י בנימוקיו בשינוי לשון קצת ומפירוש הרמב"ן שם משמע דזהו על פירות האילן דלקמן (י"א ב') ודלא כפירש"י ותוס' שם והרמב"ם בפ"ד מהל' קה"ח ה"ג מפרש שלא צמחו פירות האילן שדרכן לצמח בזמן הפסח ובאמת יש לתמוה על הת"כ איך יכולין ב"ד לידע קודם ניסן מה יהיה בשלהי קייטא באסיפת הפירות וביותר כשרואין שהאביב הוא בזמנו ועי' תוס' שם בד"ה או דילמא:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה הערכין המטלטלין כו' עי' רע"ב ותוי"ט. </b>ק"ל מאי איריא ערכין אפילו דמי נמי בשלמא לאוקימתא קמייתא בגמ' י"ל דאתי לאשמועינן אגב אורחיה כר"מ דאין אדם מ"ד לבטלה. ולהשניה שם נמי י"ל דאשמעינן דאע"ג דערך הוא דבר קצוב לפי השנים מ"מ כשאמר הרי אלו לערכי דעתו לאתפוסי כל דמי שויין אף אם המה הרבה יותר מדמי ערכו הקצוב. דל"ד להא דמ"ג פ"ב דשקלים ע"ש דהתם כתיב העשיר לא ירבה אבל הכא כמה דבעי מנדב לבהד"ב וכש"כ בדמי עלי דאינו קצוב. אבל לאוקימתא זו קשה. ואולי בדמי עלי כיון דצריך עשרה למשיימיה לא פסיקא ליה למתני בשלשה. אולם קשה דמ"ל נמי באומר הרי עלי מנה לבדה"ב וכדאמרינן בב"ק (ס"ד ו') וכן מ"ל בנהנה מן ההקדש דמשלם קרן וחומש ועמש"ש בב"ק שם. ולזה יש לומר דמועל אינו משלם בקרקע דהתשלומין הוא כמו פדיית ההקדש שנהנה ממנו (עמש"כ בס"ד ברפ"ו דתרומות) ואין הקדש נפדה בקרקע. או מדכתיב גבה ונתן אותו לכהן וכמו שפי' הרע"ב בפי"ח דשבת על הא דהקדש א"נ בקרקע משום דכתיב ונתן אה"ע כו' דבר הניתן מיד ליד והוא מפי' הרמב"ם אך התוי"ט קיהה בדרשה זו ועי' ג"כ מש"כ שמה בס"ד. והעיקר נ"ל דמתניתין תרתי תני הערכין ר"ל עני שהעריך שנידון בהשג יד בג' דצריך ג' לאמוד ערך השגת ידו דבו כתיבי הג' כהנים. והמטלטלין זהו דין שני אף בעשיר דאם בא לגבות ממנו מטלטלין ג"כ בג'. וה"ה בדמי ובהרי עלי מנה כו' אלא משום דאיירי בערכין נקטיה. וזה ילפינן מג' כהנים דכתיבי גבי פדיון בהמה דמה לי עיולי כו'. וכן הא דאמר קרקעות בעשרה דמשמע דזהו פי' והקרקעות תשעה וכהן דמתניתין ה"ה אם בא לפדותן מן ההקדש דעיקר כהנים כתיבי בזה. ודברי התוי"ט בכאן מגומגמין:
+<b>שם ברע"ב ד"ה אחד מהן כהן דבערכין כהן כתיב כערכך הכהן. </b>ל"ד בתרתי חדא דזה כתיב בפדיון בהמה. שנית דה"ל למינקט כהן קמא הכתוב שם וגם התוי"ט ל"ד בזה ע"ש. גם מש"כ דל"ד בערכין אלא ה"ה בהקדשות כו' אינו מוכרח די"ל דדוקא בערכין (וכמש"כ לעיל פי' הערכין דמתניתין) משום דכהן קמא דאתא לגופא בהו כתיב אבל אינך אדרבה אתו לרבות אפי' ישראל כדלקמן:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה סמיכת זקנים כו' לפי שאפשר לדחות ראיית הרמב"ם כו' </b>אך מה יענה להא דאיתא בעירובין (מ"ג ב') לב"ד הגדול אתא ע"ש הרי דאיתא לב"ד הגדול טרם ביאתו:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה והמיאונין. </b>דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון כו'. רש"י. הנו"ב במ"ת חא"ע סימן קי"ד וכן בתור"ע הבינו דר"ל כעין גט של תורה. וקהו בזה דהיכן מצינו בגט שיהא צריך ג'. ולי אפשר לומר דכוונתו על חליצה שהיא כעין מיאון שהיבם ממאן ליבמה כדכתיב מאן יבמי וגו':
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה אין מוסיפין על העיר כו'. </b>ופרש"י ירושלים. וכתב הרע"ב (והוא מהרמב"ם) דאין מוסיפין קדושה כו'. וק"ל מדוע לא תני כל העיירות המוקפות חומה דקדושות ג"כ לענין שילוח מצורעים (פ"א דכלים מ"ז). ולפמ"ש הרע"ב שם (והוא מהר"ש) דדוקא מוקפות חומה מימות יהב"נ. [ועי' רש"י מגילה (י' ב') ד"ה כל המצות ובשבועות ט"ז סע"א] אולי אף סנהדרי של ע"א לא מהני להרחיב החומה. אבל ק"ק גם משאר עיירות שאמק"ח דקדושות ג"כ לענין הוצאת אבנים המנוגעות מהן כמ"ש שם התוי"ט. וכמו כן קשה מהר הבית דהוא נגד מחנה לויה ומשתלחין ממנו זבים כו' ועי' תוס' שבועות (ט"ו) ד"ה ויוצא. ואולי גם עליו אין יכולים להוסיף כי משכו שהוא ה' מאות אמה על המ"א והוא מרומז בקרא דרוחב חמשים בחמשים. שיהיה שטחו נ' פעמים כחצר המשכן כמש"כ המפרש המכונה בשם רש"י בד"ה (א' כ"ח י"ט) אלא שלשונו מגומגם שם. וכש"כ שלא היו רשאין להוסיף על ההיכל כי הכל בכתב כו'. רק על המזבח שהוסיפו לדעת ר' יוסי בבית שני מקרא דרשו כדאיתא בזבחים (ס"ב) ומה שהוסיפו על רוחב האולם לעשותו י"א אמה ובבית שלמה לא היה אלא עשרה אפרש אי"ה במדות:
+<b>שם ברע"ב ד"ה את השבט רובו כו' כ"כ רש"י. </b>מה שהקשו הרש"ל והרש"א מהמקשה לקמן בגמרא דאמר אבל כולו לא. לק"מ דרש"י לא בא לשלול כולו אלא דפי' דה"ה רובו דהוא ככולו ברוב המקומות. ולכן מקשה שפיר מעיקר הכוונה. דזה ודאי לא ניתן להאמר שיכוין התנא לרובו דוקא ולא לכולו. אולם מפי' הרמב"ם ומחבורו ברפ"ה מהל' סנהדרין משמע דדוקא כולו. ונ"ל ראיה לפירש"י דהא אמרינן נמי ואי אתה מוציא כל העיר כולה והתם רובה ככולה כדאיתא לקמן (קי"א ב') במשנה ועד שיודח רובה. ומש"כ הרש"א וה"ק ריו"נ בהדיא עד רובו משמע דמרובו כו'. לכאורה תמוה דהא רש"י פי' בדר' יאשיה וטפי ממאה נפקא כו' אלמא שפי' דעו"ע בכלל וא"כ נוכל לומר גם בדריו"נ דעד רובו ורובו בכלל וכל שאינו כולו ממש הוא נכלל ברובו. וכן הלשון ואפילו ריו"נ ל"ק אלא רובו כו'. מוכח להדיא דלא כדבריו ועי' בלח"מ:
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה ומנין להביא עוד שלשה כו' הטייתך לרעה ע"פ שנים. </b>מוכח דאף [בסנהדרי] (בסנהרי) קטנה נגמר הדין לחובה ע"פ שנים מכריעין וכ"מ לקמן בפ' היו בודקין ובכ"מ. וק"ל מדוע לא ילכו לב"ד הגדול וישאלו וכדכתיב כי יפלא וגו' וקמת ועלית וגו' ועוד והצילו העדה כתיב. וביותר קשה להפוסקים דאין סומכין על הרוב היכא דאיכא לברורי:
+<b>שם בר"ב ד"ה אין ב"ד שקול. </b>ולמ"ל הטייתך לטובה עפ"א כו' כ"כ רש"י. לכאורה הא משכ"ל במוסיפין כמו דמשני ר' אבהו על הטייתך לרעה עפ"ש ונל"פ דהא דאין ב"ד שקול הוא מקרא דלנטות עשה לך ב"ד נוטה כדלקמן (ג' ב'). ולישנא דסוף סוף כו' דלקמן בדברי המקשה קאי על רישא דמילתא דקאמר ומנין להביא עוד כו' הטייתך לרעה עפ"ש. וראיתי להתוי"ט שגם הוא העתיק ע"ז דרשה דלנטות. ולא הרגיש על הרע"ב שפי' טעמא דלמ"ל הטייתך כו' כפירש"י. שוב התבוננתי דרש"י לשיטתו בסוגיא דלקמן דמפרש לנטות אחרי רבים עשה לך ב"ד שיהיה בו נטייה אחרי רבים. וקיצר בכאן וסמיך אדלקמיה:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה רי"א שבעים כו' דכתיבי קראי כו' הלכך אי לא מסתפינא כו' דכתיבי בקרא ע"ש </b>(וברש"ל משמע דכן היה לפניו הגי' ברש"י) הן לפי פירושו לא היה צריך להגהה דהכתוב שם שנה ושלש שבעים וכן בפ' משפטים כתיב ושבעים מזקני ישראל. ויתפרש ע"ד שאמרו בחולין (כ"ב ב') לא לישתמיט קרא כו' וה"נ לא לישתמיט קרא ולכתוב שבעים ואחד חד זימנא. ולי ה"נ דכוונת הש"ס על הקרא דוישארו שני אנשים דדרשינן (לקמן י"ז) בקלפי נשתיירו ע"ש ואם היה ע"א לא ה"ל להשאר אלא אחד:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה רי"א אינו יוצא כו'. </b>בגמ' שפיר קאמר ר"י כו' אלא ה"ק כו' מקדושתו לא יצא כו' ור"י אגב מררי' כו'. משמע דר"י נמי דריש מקדושתו וקרא דומן המקדש ל"י דנסיב במתניתין קאי לתרווייהו ונ"ל משום דמשמע דולא יחלל דכתיב בתריה הוא טעם וביאור להקודם ועי' רש"י במשנה (ועליו נוכל לומר דפי' לפי הס"ד כדרכו) אך על הרע"ב קשה:
+<b>שם במשנה דרך כל העם עוברין </b>ובגמ' ש"מ אבלים עומדין וכ"ה עוברין והרע"ב ל"ד במש"כ ועומדין בשורה לנחם. וסיום דבריו הוא כהוגן. אך במשנה דברכות פ"ג איתא ג"כ העומדים בשורה כו':
+<b>שם בתוי"ט ד"ה מעיד כו' וזה נדחה דהא כו' ותנן אין מעידין כו'. </b>הן רש"י פי' דהקושיא בגמ' היא מולא דנין אותו וכ"נ שפי' התוס'. והתוי"ט ל"ד שהבין דהקושיא היא מולא מעידין אותו. די"ל דהיינו לחובתו וכדמשמע לישנא דאותו ורי"א למלך דר"ל לזכותו:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה לא דן כו' וא"ת כו' יש כאן ט"ס ולכן רבים מתקשים בו. </b>ונראה לסרס התיבות וכצ"ל וא"ת כו' ואף במלכי ב"ד וא"כ ה"נ לא יהיו נדונין מה"ט (ר"ל משום דיהיה נצרך לעמוד כנ"ל) וקשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים (ומה"ט יפסלו ג"כ לדון) וי"ל כו' דשאני ד"נ דחמירי דלכן אין בזיון להם כשיעמדו:
+<b>שם ד"ה ולא חולצין כו'. מפני שאסורה לינשא. רש"י. </b>לכאורה ה"נ דמצות חליצה אינה בכדי שתהא מותרת להנשא. אלא שהיא מצוה מטעם הכמוס מאתנו אף אם אינה רוצה להנשא לעולם. ובתשובת חכ"צ סי' א' משמע דדעתו ג"כ דאם אינה רוצה אין כאן מצוה וצ"ע בד"ז ועמש"כ ביבמות (ל"ט ב') בס"ד. ואולי י"ל דכוונת רש"י דקרא לא מיירי אלא באותן שהן מותרות להנשא משום דכתיב ל"ת אה"מ החוצה כו' דמשמע דזולת זה שזקוקה ליבום היתה מותרת לחוץ עי' פסחים (ר"ד ל"ו) מי שאיסורו משום ב"ת חמץ בלבד כו' ובר"ש פ"א דטהרות מ"ג. וכמו דאמרינן בקדושין (ר"ד י"ב) היכא דלא מצי מיעד לא הוה זביני' זבינא כו'. אך מקרא זה יש לדחות בהא דאיתא שם (י"ג ב') בסוגיא דמיתת בעל מתרת ע"ש. אבל י"ל מהא דכתיב בסה"פ ונקרא שמו בישראל דדרשינן שם (י"ד) כיון שחלץ כו' הותרה לכ"י. אלמא דאיירי קרא באותן שמותרות להנשא אחר החליצה. וממזרת ונתינה דחולצות. מותרות הן לפסולים:
+<b>והרמב"ם </b>בחבורו פ"ב מהל' מלכים ה"ג כ' כיון שא"א ליבם את אשתו כך אין חולצין לה כו'. ונ"פ דר"ל מטעם דכל העולה ליבום עולה לחליצה כו' (ולא עמדתי ע"ד מרן הכ"מ שחתר למצוא טעם על הא דאין חולצין ויש בו חסרון מלת או קודם משום דגנאי כו' כי ב' טעמים חלוקים הם) אלא דק"ל דהא חייבי עשה דעלמא גם כן מדאורייתא ל"ע ליבום דאין עשה דוחה עשה מ"מ מרבינן מיבמתו דעולין לחליצה כמ"ש התוס' בפ' כיצד (כ' ב') ד"ה גזירה וכ"כ הה"מ בפ"ו מהל' יבום הל"י בשם בה"ג דריבויא דיבמתו דרשינן לאלמנה מן הנשואים ע"ש. ומאי אולמא האי עשה דשום תשים עליך שתהא אימתו עליך משארי עשה. ואין לומר כיון דרשות בידו להרוג המבזהו כמ"ש הרמב"ם בפ"ג מהל' מלכים. לכן יבמתו דומה לעריות דח"כ. דהא ודאי דתפסי בה קדושין והגמרא שם תלי טעמא בהכי. ודע דנ"ב דאף דאינו חולץ וא"מ מ"מ אסורה להנשא לשוק ונשארה זקוקה אף אם אין שם אח אלא הוא וכלשון הרמב"ם באם מת הוא אלא תשב לעולם בזיקתה:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במש' וכשמברין אותו כה"ע סמוכין עה"א כו'. </b>ולעיל גבי כה"ג מסובין (ובמשב"ג גם כאן מסובין). ונ"ל דגבי כה"ג גם המה אוכלין אתו כדרך כל המברין דפי' הר"ב בפ"ג דמו"ק מ"ז. אבל במלך לא היה אוכלין אתו דנראה כעין גסות ולהכי נקיט סמוכין:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ברע"ב ד"ה נאמן עלי אבא להיות דיין. </b>כ"כ רש"י וכ"ע התוספות יו"ט דלרבותא נקיט כו'. הן לעיל (כ"ג סע"א) גלה לן כוונתו דז"ל שם נאמן כו' בדיינין מיירי מדקתני שלשה רועי בקר:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה ואלו הן הקרובין אביו כו' וכן במ"ר ר"פ שופטים. </b>אבל מהרמב"ם בפי' מוכח להדיא דל"ג ליה [אביו וכ"ה במשב"ג] ונתן טעם לדבר. ואין לה"ר דל"ג ליה מדתני ר"ח לקמן שמונה אבות כו' משום דל"ח אלא הני דאיתנייהו בבניהם וחתניהם (וכמו דל"ח גיסו וחורגו מה"ט) ואביו אינו בבן וחתן שיעלו במנין דהיינו אחיו ובעל אחותו דתני בהדיא. אף שכ' התוס' שם דגם בהני איכא טובא דחדא נינהו היינו עם הנך דאתו מכללא. אבל כל הכ"ד המה אישים נפרדים ודו"ק:
+<b>שם וכל הראוי ליורשו. </b>בפשטיה משמע דזהו ג"כ ממשנה ראשונה וכ"נ שהבין רש"ל מפירש"י אבל נתחוור יותר בפי' הרמב"ם דזוהי תשלום משנת ר"ע. ולכאורה אדרבה פי' זה תמוה דהאר"י זו משנת ר"ע דמשמע דקאי על כל מה דחשיב הת"ק והוא קחשיב אחי אמו ובעל אחות אמו וכן בנו של בעל אמו דהוא אחיו מן האם כדלקמן בגמרא. והתוי"ט שמלא א"ד דהא בכלל דודו הוא אף מן האם. בעיני אז"נ דהא דודו וב"ד דקרא (ויקרא כ"ה) דוקא מן האב כדאיתא ביבמות (נ"ד ב') וע"ש. גם מש"כ וגיסו נמי כו' ראויות לירש זא"ז כו'. הן לקמן בגמרא גבי מתנתא דהוו חתימי עלה תרי גיסי משמע דלר' יוסי דמתניתין כשר בגיסו ואולי יפרש דהיינו למשנה ראשונה ועי' בסוגיא זו במאור ובמלחמות:
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה שונא כל שלא דבר עמו ג"י באיבה. </b>נ"פ דשיעור דג"י הוא מהכתוב והוא לא שונא לו מתמול שלשם (דברים י״ט:ד׳). ועי' ב"ק (ס"ד כ"ג) בדרשת אביי במתמול שלשום דשור המועד ובתוס' שם:
+
+Mishnah 6
+
+<b>ברע"ב ד"ה אפילו כו' ואע"ג כו' כ"כ רש"י.</b> והתוי"ט דייק מזה דלא ס"ל מש"כ הכ"מ לחלק דדוקא בד"נ אמרינן דהוא כמאן דליתא ע"ש ול"ד במחכ"ת דהם ל"א אלא עכשיו כשאומר א"י הוה כמאן דליתיה. אבל אח"כ כאשר התבונן ואומר דעת ברור אף דבד"נ גם בזה אין שומעין לו וכמש"כ לעיל (י"ז) מ"מ בד"מ יכול להיות דשומעין לו כדעת הכ"מ:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה אמר לו כל ראיות כו'. </b>ברי"ף ורא"ש הגי' אמרו. וכן לקמן אמר הבא ראיה כו' הגי' ברא"ש אמרו לו וברי"ף ל"ג ליה כלל. אמנם מצינו רבות בש"ס דקרו לב"ד בלשון יחיד וכן הכא סותר את הדין פירש"י בית דינו:
+<b>שם הבא עדים ואמר אין לי כו' ה"ז אינו כלום. </b>שינה מלשון הרישא דתני אינו סותר. לומר דאף קודם גמר דין אין בהם כלום:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה מה בין ד"מ לד"נ כו'. </b>ק"ל מדוע לא חשיב הא דעדות מיוחדת כשרה בד"מ ולא בד"נ כדאיתא במכות (ו' ב'):
+<b>שם ד"נ </b>כו' ואין מחזירין לחובה נ"ל דאם בתחלה חייבוהו ואחר כך החזירוהו לזכות מחזירין לחובה ואין אני קורא בזה צדיק אל תהרוג כיון דבפעם הראשון יצא חייב. וראיה מלקמן (ע"ח) בפלוגתת ר"נ ורבנן דאמרי שם לר"נ דאמדוהו לחיים ומת ל"צ קרא שהרי יצא מב"ד זכאי ופירש"י ונ"ל מצדיק א"ת. ואפ"ה מצריך קרא להיכא דאמדוהו למיתה והקל ואמדוהו לחיים ומת. וגם זה מטעם שרגלים לדבר ועי' פירש"י שם ד"ה אין אומד אחר אומד:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתי"ט ד"ה כחצי גורן. </b>אין פני הראשונים רואים זא"ז. רש"י. ר"ל ראשון שבקצה מזה עם הראשון שבקצה אחר:
+<b>[שם בתוי"ט </b>ד"ה ר' יהודה אומר ג' כו' שאם יטעה האחד יוכיח כתבו (על) של חבירו. נ"ב הב"ח מחקו מפירש"י. מהגרמ"ש]:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה מכירים כו' וזו כו' אלא כשאר בדיקות שאינן כו' [ברש"י הלשון אלא כל שאר בדיקות אינו כו']. </b>זה פשוט דמ"מ אינו בכלל בהא דתני בדיקות אמר א"י כו' עדותן קיימת. דודאי אם א"י אם ישראל או נכרי עדותן בטלה ובשבועות (ל"ד) אמרינן מי לא בעי מידע אם נכרי הרג כו' וכן אם לא התרו בו אינו כלום. ולשון הרמב"ם בפי' אין זה מכלל החקירות כו' אבל הוא דבר שאין שם עדות כו' אלא שידע אמיתתו. ובר"פ דלעיל כ' כי החקירה והדרישה כו' כגון כמה הלוה כו' ועל איזה דרך הלוהו. וע"ע בחבורו פ"א מהל' עדות ה"ד וברפ"ב שם ובמל"מ. ודע דמדבריו ברפי"ב מה"ס נראה שמפרש דאותו קאי על העובר עבירה וזה נ"ל יותר דכיון דלא נזכר מקודם דמיירי בעדות רציחה משמע דזה איירי בכל העבירות. ומה שאמר בברייתא ע"ז נכרי הרג כו' איננו ביאור להקודם רק הוא שאלה בפ"ע אולם גם לדידי יקשה מה דלא הזכיר בברייתא קודם שאלת נכרי הרג. ההורג אה"נ כמו דהקדים העובד ע"ז לשאלת את מי עבד. אך מצאתי כה"ג בספ"ק דמכות היכי הוו עבדי כו' טרפה הרג כו' ולא הקדים לומר בהורג אה"נ כדמקדים שם בבועל את הערוה. אך שם י"ל משום דבמתניתין שם ארשב"ג אף הן מרבים שופכי דמים הרי דאיירי ברוצח:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ברע"ב ד"ה אמר א' א"י כו' ואפי' הן מאה כו' כ"כ רש"י. </b>הן לא פירשו כמסקנא דרבא לקמן (מ"א ב') ויותר קשה על הרע"ב שנמשך אחריו (כי רש"י אורחיה לפעמים לפרש במשנה כהס"ד) ובפרט לדעת הרמב"ם שפסק כמסקנתו דרבא בפ"ב מהלכות עדות הל"ג וע"ש בלח"מ ובמש"כ בס"ד במכות. והפלא על התוי"ט שהעתיק בסמוך אוקימתא דרבא ולא העיר מדברי הר"ב מאומה:
+<b>שם במשנה בזמן שמכחישין זה את זה עדותן בטלה. </b>וכ' הרמב"ם בחבורו בפ"ב מהל' עדות ה"ג דאפילו אחד הכחיש את שנים. ולכאורה יפלא דהא אפילו אם היה מכחישן לגמרי אין דבריו ש"א במקום שנים ואולי דהכא גרע דכיון דגם הוא מודה בגוף הענין א"כ הוה עד כמוהם והואיל דהוא מוכחש משנים הוה כנמצא א' מהם פסול דעדות כולן בטלה ועי' לשון רש"י לקמן (ס' סע"א) ול"ד למש"כ התוס' לעיל (ל"א) בסד"ה שב"ש. דהתם מכחשי אהדדי בגוף הענין ועי' לקמן בגמ' (מ"א):
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט </b>ד"ה אחד אומר בשלשה כו' דבתרי עבורי והעיר על זה בראשון לציון דבגמ' תרי שפורא. ועל פיו הגיהו כן בתוי"ט בד"ח. ול"ד דזה אומר הש"ס לדחויי הסיעתא אבל אליבא דאמת דפסקינן כריו"ח נשאר הטעם דתרי עבורי (ומשום דברובא ידע) וכ"ה בתד"ה שזה בסופו. וכן בפסחים שם:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה </b>אמר א' מן התלמידים כו' מעלין אותו ומושיבין כו' ואפי' הוא אומר כו' שומעין לו. משינוי הלשון נראה דתלמיד מתחשב ג"כ למנין כאשר יצטרך לילך אחר הרוב. וכדמוכח נמי מהא דריב"ח לעיל (ל"ד) אחד מה"ת שזיכה ומת רואין אותו כאילו חי כו' ופירש"י לענין המנין. אבל הנידון פשוט דאינו מן המנין רק דשומעין דבריו אולי יישרו בעיני הדיינים או מקצתם וכן מתבאר בירושלמי הל' ה' וכ"כ בשם הרמב"ן. ובדברי הרמב"ם בחבורו פ"י ה"ח נראה דיש ט"ס ועולה למנין הכתוב אצל הנידון צריך להציגו לעיל בא' מן התלמידים. והא דפריך לעיל (י"ז) לרעה ע"פ שנים ל"מ לה הוה מצי לשנויי בכה"ג בא' מה"ת. או דזה נכלל ג"כ במוסיפין דמשני התם:
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה וכמה מוסיפין ב' ב' כו'. </b>הן למאי דאמרי' לעיל (י"ז) דהאי דקאמר א"י כמאן דליתיה דמי (עמש"כ שם) ע"כ באחרונה אין מוסיפין אלא אחד דאל"כ המ"ל ע"א ועמש"כ בספ"ק:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה </b>אומרים לו התודה (ר"ל על כל עבירות שעבר מימיו) כו' שכן מצינו בעכן כו' וכזאת כו' (ר"ל שכן גם עכן התודה גם על מעילתו בחרמים אחרים וזהו אולי כוונת רש"י במ"ש בגמרא כו') ואם א"י להתודות (ר"ל שאינו זוכר כל העבירות) א"ל אמור (בסתם) תהא כו':
+<b>שם ברע"ב </b>ד"ה תן לו תודה ואע"ג דאין אדם נהרג על הודאתו כו'. והוא מפי' הרמב"ם אבל לא השלים דבריו. ובגמ' א"ל יהושע בגורל אתה בא עלי כו'. משמע דע"י הגורל לבד (אפי' אם לא היה מודה) רצה להרגו וכמו שא"ל ה' והיה הנלכד כו' ישרף רק שבקשהו שיתודה בכדי שידעו הכל שמשפט הגורל הוא מה' ושמו יהיה מכובד וגם כדי שיהיה לו כפרה:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט </b>סד"ה ואין האשה כו' וא"כ למה צריך לרבויי. ול"נ דה"א דלא מרבינן אלא כעין מקלל שעל חטאו נהרג ובכל ימי צבאו משא"כ בסו"מ שע"ש סופו נהרג ואינו אלא עד שיקיף זקן או עד שראוי לקרותו אב:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט </b>ד"ה סקילה כו' ומ"ש הר"ב ונ"מ כו' כ"פ רש"י כו' ויש לתמוה כו' ע"ש ופשוט דרש"י נקיט לישנא דגמרא לקמן (נ' ב') נ"מ למי שנתחייב ב' מב"ד נידן בחמורה וע"ש במהרש"א:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה רי"א אף הוא כו'. </b>נל"פ דלקמן במתני' תני ג"כ בהנחנקין כריכת סודר כו' לכן קאמר אף הוא ר"ל שהוא מהנשרפין אם מת כו' ורש"י נדחק בזה:
+<b>שם ברע"ב ד"ה וחומרת כו'. </b>ולא נשרפו גופותם דכתיב וישאום בכתנותם. ותימה דבגמ' איתא ומאן דיליף מב"א מנ"ל דכתיב וימותו כו' כעין מיתה כו' אותם ולא בגדיהם ועי' בתוס':
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט </b>ד"ה הזכור כו' וכתבו התוס' והא דלא קתני והביא זכר עליו כו'. ולעדנ"פ דכיון דתני הבא עה"ז ממילא מישתמע גם הנשכב וכמו דבכל העריות לא תני להנשכבות באפי נפשייהו ובזה א"ש מה שאמר אם כו' בהמה מה חטאה דגמגם התוי"ט דהלא לא נשנית מקודם דהבהמה נהרגת ע"ש שנדחק וכן נ"ל דהא דל"ת והביא בהמה עליו הוא דמיסרך סריך בלישנא דריש כריתות דלא מיתניא ליה התם משום דליכא חילוק חטאות בהם כדאיתא (שם ג'). ולפ"ז אתיא כמין חומר הא דהשמיט התם הביא זכר עליו דהוא למנינא לשינויי דריו"ח שם דמיסרך סריך בלישנא דהכא. אולם מלקמן (ס"ה א') קצת סתירה לזה. ודעת התוס' בקושייתם מהביא זכר עליו. י"ל ע"פ מש"כ רש"י שם בכריתות ד"ה דאר"א ואי קשיא כו' אבל מ"ז דלא מיתהני כו' ע"ש. וע"ע בתוס' יבמות (נ"ד ב') בד"ה בזכור:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>בתוי"ט ד"ה וחכמים פוטרים כו'. </b>והר"ב וכן הרמב"ם [מש"כ גם כן בשם הרמב"ם לא נמצא בפי' שלפנינו] שפירשו לעיל כו' דאל"ה בענין המשנה אינו מוכרח. ואני אומר דמוכרח מדתני יכה יוסי את יוסי כדפירש"י וכן דברי הכ"מ (שהביא שם) דלכן פסק הרמב"ם כן משום סתמא דברייתא דהכא תמוהים דיותר הל"ל מן המשנה עצמה מן יכה יוסי כנ"ל והכ"מ כ' שם בהל' ח' בעצמו ולהכי נקט יכה דא"ח עד שיברך שם בשם כמו שקדם. ול"נ ראיה דבד"ז ליכא פלוגתא מהא דמשני לקמן בעינא שם בשם ולא מקשה הניחא למ"ד דבעינא כו' אלא למ"ד דלא בעי מא"ל:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>במשנה </b>אמר לשנים הן עדיו כו' מדברי התוי"ט ד"ה מכמינים נראה דלשנים א"צ לומר לו היאך נניח כו'. אבל ל"נ כן מהתוס' לעיל (ס"ד ח') ע"ש:
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+
+
+Mishnah 14
+
+
+
+Mishnah 15
+
+
+
+Mishnah 16
+
+
+
+Mishnah 17
+
+
+
+Mishnah 18
+
+
+
+Mishnah 19
+
+
+
+Mishnah 20
+
+
+
+Mishnah 21
+
+
+
+Mishnah 22
+
+
+
+Mishnah 23
+
+
+
+Mishnah 24
+
+
+
+Mishnah 25
+
+
+
+Mishnah 26
+
+
+
+Mishnah 27
+
+
+
+Mishnah 28
+
+
+
+Mishnah 29
+
+
+
+Mishnah 30
+
+
+
+Mishnah 31
+
+
+
+Mishnah 32
+
+
+
+Mishnah 33
+
+
+
+Mishnah 34
+
+
+
+Mishnah 35
+
+
+
+Mishnah 36
+
+
+
+Mishnah 37
+
+
+
+Mishnah 38
+
+
+
+Mishnah 39
+
+
+
+Mishnah 40
+
+
+
+Mishnah 41
+
+
+
+Mishnah 42
+
+
+
+Mishnah 43
+
+
+
+Mishnah 44
+
+
+
+Mishnah 45
+
+
+
+Mishnah 46
+
+
+
+Mishnah 47
+
+
+
+Mishnah 48
+
+
+
+Mishnah 49
+
+
+
+Mishnah 50
+
+
+
+Mishnah 51
+
+
+
+Mishnah 52
+
+
+
+Mishnah 53
+
+
+
+Mishnah 54
+
+
+
+Mishnah 55
+
+
+
+Mishnah 56
+
+
+
+Mishnah 57
+
+
+
+Mishnah 58
+
+
+
+Mishnah 59
+
+
+
+Mishnah 60
+
+
+
+Mishnah 61
+
+
+
+Mishnah 62
+
+
+
+Mishnah 63
+
+
+
+Mishnah 64
+
+
+
+Mishnah 65
+
+
+
+Mishnah 66
+
+
+
+Mishnah 67
+
+
+
+Mishnah 68
+
+
+
+Mishnah 69
+
+
+
+Mishnah 70
+
+
+
+Mishnah 71
+
+
+
+Mishnah 72
+
+
+
+Mishnah 73
+
+
+
+Mishnah 74
+
+
+
+Mishnah 75
+
+
+
+Mishnah 76
+
+
+
+Mishnah 77
+
+
+
+Mishnah 78
+
+
+
+Mishnah 79
+
+
+
+Mishnah 80
+
+
+
+Mishnah 81
+
+
+
+Mishnah 82
+
+
+
+Mishnah 83
+
+
+
+Mishnah 84
+
+
+
+Mishnah 85
+
+
+
+Mishnah 86
+
+
+
+Mishnah 87
+
+
+
+Mishnah 88
+
+
+
+Mishnah 89
+
+
+
+Mishnah 90
+
+
+
+Mishnah 91
+
+
+
+Mishnah 92
+
+
+
+Mishnah 93
+
+
+
+Mishnah 94
+
+
+
+Mishnah 95
+
+
+
+Mishnah 96
+
+
+
+Mishnah 97
+
+
+
+Mishnah 98
+
+
+
+Mishnah 99
+
+
+
+Mishnah 100
+
+
+
+Mishnah 101
+
+
+
+Mishnah 102
+
+
+
+Mishnah 103
+
+
+
+Mishnah 104
+
+
+
+Mishnah 105
+
+
+
+Mishnah 106
+
+
+
+Mishnah 107
+
+
+
+Mishnah 108
+
+
+
+Mishnah 109
+
+
+
+Mishnah 110
+
+
+
+Mishnah 111
+
+
+
+Mishnah 112
+
+
+
+Mishnah 113
+
+
+
+Mishnah 114
+
+
+
+Mishnah 115
+
+
+
+Mishnah 116
+
+
+
+Mishnah 117
+
+
+
+Mishnah 118
+
+
+
+Mishnah 119
+
+
+
+Mishnah 120
+
+
+
+Mishnah 121
+
+
+
+Mishnah 122
+
+
+
+Mishnah 123
+
+
+
+Mishnah 124
+
+
+
+Mishnah 125
+
+
+
+Mishnah 126
+
+
+
+Mishnah 127
+
+
+
+Mishnah 128
+
+
+
+Mishnah 129
+
+
+
+Mishnah 130
+
+
+
+Mishnah 131
+
+
+
+Mishnah 132
+
+
+
+Mishnah 133
+
+
+
+Mishnah 134
+
+
+
+Mishnah 135
+
+
+
+Mishnah 136
+
+
+
+Mishnah 137
+
+
+
+Mishnah 138
+
+
+
+Mishnah 139
+
+
+
+Mishnah 140
+
+
+
+Mishnah 141
+
+
+
+Mishnah 142
+
+
+
+Mishnah 143
+
+
+
+Mishnah 144
+
+
+
+Mishnah 145
+
+
+
+Mishnah 146
+
+
+
+Mishnah 147
+
+
+
+Mishnah 148
+
+
+
+Mishnah 149
+
+
+
+Mishnah 150
+
+
+
+Mishnah 151
+
+
+
+Mishnah 152
+
+
+
+Mishnah 153
+
+
+
+Mishnah 154
+
+
+
+Mishnah 155
+
+
+
+Mishnah 156
+
+
+
+Mishnah 157
+
+
+
+Mishnah 158
+
+
+
+Mishnah 159
+
+
+
+Mishnah 160
+
+
+
+Mishnah 161
+
+
+
+Mishnah 162
+
+
+
+Mishnah 163
+
+
+
+Mishnah 164
+
+
+
+Mishnah 165
+
+
+
+Mishnah 166
+
+
+
+Mishnah 167
+
+
+
+Mishnah 168
+
+
+
+Mishnah 169
+
+
+
+Mishnah 170
+
+
+
+Mishnah 171
+
+
+
+Mishnah 172
+
+
+
+Mishnah 173
+
+
+
+Mishnah 174
+
+
+
+Mishnah 175
+
+
+
+Mishnah 176
+
+
+
+Mishnah 177
+
+
+
+Mishnah 178
+
+
+
+Mishnah 179
+
+
+
+Mishnah 180
+
+
+
+Mishnah 181
+
+
+
+Mishnah 182
+
+
+
+Mishnah 183
+
+
+
+Mishnah 184
+
+
+
+Mishnah 185
+
+
+
+Mishnah 186
+
+
+
+Mishnah 187
+
+
+
+Mishnah 188
+
+
+
+Mishnah 189
+
+
+
+Mishnah 190
+
+
+
+Mishnah 191
+
+
+
+Mishnah 192
+
+
+
+Mishnah 193
+
+
+
+Mishnah 194
+
+
+
+Mishnah 195
+
+
+
+Mishnah 196
+
+
+
+Mishnah 197
+
+
+
+Mishnah 198
+
+
+
+Mishnah 199
+
+
+
+Mishnah 200
+
+
+
+Mishnah 201
+
+
+
+Mishnah 202
+
+
+
+Mishnah 203
+
+
+
+Mishnah 204
+
+
+
+Mishnah 205
+
+
+
+Mishnah 206
+
+
+
+Mishnah 207
+
+
+
+Mishnah 208
+
+
+
+Mishnah 209
+
+
+
+Mishnah 210
+
+
+
+Mishnah 211
+
+
+
+Mishnah 212
+
+
+
+Mishnah 213
+
+
+
+Mishnah 214
+
+
+
+Mishnah 215
+
+
+
+Mishnah 216
+
+
+
+Mishnah 217
+
+
+
+Mishnah 218
+
+
+
+Mishnah 219
+
+
+
+Mishnah 220
+
+
+
+Mishnah 221
+
+
+
+Mishnah 222
+
+
+
+Mishnah 223
+
+
+
+Mishnah 224
+
+
+
+Mishnah 225
+
+
+
+Mishnah 226
+
+
+
+Mishnah 227
+
+
+
+Mishnah 228
+
+
+
+Mishnah 229
+
+
+
+Mishnah 230
+
+
+
+Mishnah 231
+
+
+
+Mishnah 232
+
+
+
+Mishnah 233
+
+
+
+Mishnah 234
+
+
+
+Mishnah 235
+
+
+
+Mishnah 236
+
+
+
+Mishnah 237
+
+
+
+Mishnah 238
+
+
+
+Mishnah 239
+
+
+
+Mishnah 240
+
+
+
+Mishnah 241
+
+
+
+Mishnah 242
+
+
+
+Mishnah 243
+
+
+
+Mishnah 244
+
+
+
+Mishnah 245
+
+
+
+Mishnah 246
+
+
+
+Mishnah 247
+
+
+
+Mishnah 248
+
+
+
+Mishnah 249
+
+
+
+Mishnah 250
+
+
+
+Mishnah 251
+
+
+
+Mishnah 252
+
+
+
+Mishnah 253
+
+
+
+Mishnah 254
+
+
+
+Mishnah 255
+
+
+
+Mishnah 256
+
+
+
+Mishnah 257
+
+
+
+Mishnah 258
+
+
+
+Mishnah 259
+
+
+
+Mishnah 260
+
+
+
+Mishnah 261
+
+
+
+Mishnah 262
+
+
+
+Mishnah 263
+
+
+
+Mishnah 264
+
+
+
+Mishnah 265
+
+
+
+Mishnah 266
+
+
+
+Mishnah 267
+
+
+
+Mishnah 268
+
+
+
+Mishnah 269
+
+
+
+Mishnah 270
+
+
+
+Mishnah 271
+
+
+
+Mishnah 272
+
+
+
+Mishnah 273
+
+
+
+Mishnah 274
+
+
+
+Mishnah 275
+
+
+
+Mishnah 276
+
+
+
+Mishnah 277
+
+
+
+Mishnah 278
+
+
+
+Mishnah 279
+
+
+
+Mishnah 280
+
+
+
+Mishnah 281
+
+
+
+Mishnah 282
+
+
+
+Mishnah 283
+
+
+
+Mishnah 284
+
+
+
+Mishnah 285
+
+
+
+Mishnah 286
+
+
+
+Mishnah 287
+
+
+
+Mishnah 288
+
+
+
+Mishnah 289
+
+
+
+Mishnah 290
+
+
+
+Mishnah 291
+
+
+
+Mishnah 292
+
+
+
+Mishnah 293
+
+
+
+Mishnah 294
+
+
+
+Mishnah 295
+
+
+
+Mishnah 296
+
+
+
+Mishnah 297
+
+
+
+Mishnah 298
+
+
+
+Mishnah 299
+
+
+
+Mishnah 300
+
+<b>בתוי"ט </b>ד"ה המדיח זה האומר כו' פי' הר"ב כו' דהך סיפא כרבנן כו' ורישא כו' כר"ש כו' והוא כדקס"ד דמקשה ותמוה ונראה דהוא מפרש רישא ר"ש וסיפא רבנן הוא תירוץ כסתמא דהש"ס [וכה"ג פירש"י בב"מ מ"א בד"ה אתאן לר"ע] וכה"ג משני ר"ח במגילה (ט' ב') ובהוריות (י"ב ב') ומהרמב"ם בפי' נראה דמפרש דנביא המסית את היחיד לכ"ע בחנק (ובחבורו בפ"ד מהל' ע"ז חזר בו) ודקאמר הש"ס טעמא דהדיוט הא נביא בחנק הוא בניחותא והקושיא איננה רק מוהמסית את ההדיוט טעמא כו' ובשנויא דר"פ גריס כי קתני מסית את ההדיוט להכמנה ור"ל דלמדיח אין מכמינים וב"ס היה ג"כ מסית:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה אכל טבל כו' עד שלא נפדו. </b>התוי"ט הכריח דל"ג לה דהא א"ח עד שיאכל בשר וישתה יין. ומשום הא לא איריא די"ל דהכוונה דהיין ששתה היה טבל ושתיה בכלל אכילה ושיגרא דלישני דהקודמים נקיט. ומע"ש של"נ דקתני אף שצריך שיקח במעות כמש"כ רש"י לקמן (ע"ב בד"ה אכל מע"ש) וא"כ ממילא נפדה מ"ל דלקחו דרך מקח ולא נתכוין שיהיו המעות נתפסים בקדושת מעשר (עי' בהרע"ב פ"ד דמע"ש מ"ו) או שלקחו באסימון והקדש מ"ל כנסכים שקדשו בכלי דשוב אין להם פדיון:
+<b>[שם בתוי"ט סד"ה אכל דבר כו' ואני תמה דהא עבור החדש כו' </b>נ"ב עי' בחידושי הרש"א. מהגרמ"ש] 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה רוצח שהכה א"ר באבן כו'. </b>נראה דחשיב כאן כולהו ד"מ ב"ד. אבן הוא סקילה ברזל סייף מים חנק אור שרפה. ואשמעינן דלא נהרג באותו מיתה שהרג דס"ד דנילף ק"ו מעדים זוממין עיין מכות (ב' ב') בתוס':
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה נתכוין כו' משום דכי אתרו ביה ה"ס הוא כו' רש"י. </b>ועי' לקמן בתד"ה א"נ דה"ס כה"ג לכ"ע לא הוה התראה אבל ל"י מה הכריחם לטע"ז הלא בפשוט י"ל מטעם דבעינן שיתכוין למה שחייבין עליו מיתה וכמו לר"ש דפטור אפילו בנתכוין לזה והרג לזה דהוי התראת ודאי וכ"מ במכות (ז' ב') דעל הא דתניא שם בבלי דעת פרט למתכוין מפרש רבה למתכוין להרוג אה"ב וכו' ואם איתא דפטור דידהו מקטלא הוא מטעם התראה גרוע א"כ לוקי בלא התרו בו ואפי' נתכוין לאדם ולפמש"כ התוס' שם יש לדחות:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה שנאמר ועמך כו' יירשו ארץ . בתוי"ט בשם הרמב"ם בחבורו ארץ זו משל כו'. </b>הוא ז"ל כ"כ לשיטתו שם בפ"ח (ע"ש בכ"מ) שעוה"ב הוא עולם הנשמות. אבל לפי' הרע"ב שהוא אחר התחיה יהיה ארץ כמשמעו:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה אבל עומדין בדין. </b>נראה דקאי אתרוייהו ר"ל על דור הפלגה ועל אנשי סדום ור"נ לא פליג אלא על אנשי סדום ולא על דור הפלגה וזהו כוונת רש"י במש"כ ובחדא פליג והתוי"ט ל"ד בזה:
+<b>שם הגר"א ז"ל גורס עדת קרח קודם דור המדבר </b>ונראה ראיה מפסקי דגמרא דמפרש תחלה עדת קרח ואח"כ דור המדבר:
+<b>שם במשנה אמר ליה אינם עומדים בעדת צדיקים אבל עומדים בעדת רשעים. </b>לכאורה שפיר קאמרי רבנן ונ"ל דר"נ מפרש לקרא ע"פ מדה י"ט מל"ב מדות דר"א בנו של ריה"ג מדבר שנאמר בזה והוא הדין לחברו ע"ש:
+<b>שם עדת קרח אינם עתידים לעלות כו'. </b>לכאורה עדת קרח הם הר"ן איש השרופים והראיה מהמקרא אינה על הבלועים אולם מצאתי בפירש"י בפסחים (נ"ד) שקורא ג"כ להבלועים עדת קרח וכן הרע"ב בפ"ה דאבות במ"ו:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה נמצא חומרו קולו. </b>עי' פירש"י. ולכאורה הנל"פ דחומרו ר"ל חומר העבירה דעדיין לא הגיע להוראה והעיז נגד הסנה"ג גורם לו להקל שאינו נהרג וכמו שפי' הרע"ב והוא מהרמב"ם. אולם לשון כזה יש בפ"ד דחלה מ"ה ושם אינו מתפרש רק ע"ד פירש"י דהכא. אך מצינו רבות שהלשון שוה והפירוש משתנה. [ובפרה פ"ד מ"ד איתא ג"כ כלשון זה ושם יש לכוין ב' הפירושים]:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה אלא מעלין אותו לב"ד הגדול שבירושלים כו'. </b>משמע דבעינן שב"ד הגדול יהיה שם ג"כ דוקא ואם כבר גלו ליבנה יחזרו לירושלים ברגל. וקושיית התוס' דא"כ מ"ל לריב"ז דהוה בסנהדרין לא תקשה די"ל דאין חוזרין אלא לחניות דהא לא קאמר רק שבירושלים ודו"ק היטב בתוס'. רק דל"י מנ"ל הא דבעת מיתתו בעינן שיהא ב"ד הגדול בירושלים:
+<b>שם איש פלוני נתחייב מיתה בב"ד. </b>נראה דשמוש הב' מן בב"ד הוא לסבה הגורמת כמו איש בחטאו יומתו. ור"ל על שהמרה דבריהם:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה אפילו כוון את ההלכה לטמא אה"ט כו'. </b>קשה דבדבר הלכה אפי' ניבא בשם ה' הוא בחנק שהוא נביא שקר דלא בשמים היא וכמש"כ הרמב"ם בפ"ט מהל' יסה"ת ה"ד או שאמר בדין מד"ת שה' צוה לו שהדין כך הוא ה"ז נביא השקר ויחנק כו' ע"ש. ולולי דברי הרמב"ם הייתי אומר כיון דל"א אלא בפרט א' מן המצוה אינו בכלל נביא השקר דדבר כתיב דמשמע דבר שלם כדפטרינן לקמן בגמרא בעוקר קצת דשאר מצות. ונלע"ד דזה תלי בפלוגתת אם משגיחין בב"ק עי' תוס' יבמות (י"ד) ד"ה ר"י היא:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה חוץ מזוממי ב"כ כו' וז"ש רש"י כו'.</b> הנה דקדק מדבריו דדוקא היכא דמחייבין גם את הבועל ע"ש. ול"נ מדבריו לעיל בסמוך ד"ה ובועלה דס"ל דאף דאינן מחייבין אותו מ"מ נידונין בחנק. ודקדוקו מכאן אין הכרח כ"כ:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nezikin/Rashash on Mishnah Shevuot/Hebrew/Vilna Edition.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nezikin/Rashash on Mishnah Shevuot/Hebrew/Vilna Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9e705fd5e862ed0e53f1d900ea853beb0bd2ed94
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nezikin/Rashash on Mishnah Shevuot/Hebrew/Vilna Edition.txt	
@@ -0,0 +1,227 @@
+Rashash on Mishnah Shevuot
+רש״ש על משנה שבועות
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה שבועות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט סד"ה ידיעות הטומאה כו' דהא הכא דכתיבן בהדדי נמי אמרינן </b>ובמחכ"ת הרי הקדימו דבטעמא דכתיב גבי הדדי סגי וא"כ ע"כ הא דקאמר תו ודמיין כו' הוה כמו א"נ והקשו שפיר לטעם הב' וז"פ:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה שהן ארבע כו' והא דנקט הר"ב תחלה הכא העומד בפנים כו' וכן לשון רש"י. </b>ול"נ דבתרוייהו הקדימו הושטת ידו לרשות אחרת ליטול משם חפץ להביאו אליו:
+<b>שם תוי"ט ד"ה מראות נגעים כו' דמראה ל"ז הוא כדכתיב כו'. </b>לכאורה י"ל דמראות הוא מנפרד מראָה בקמץ וכדכתיב המראָה הגדולה הזאת (דניאל י' ח') יותר ה"ל להביא מקרא דמראה הנגע עמוק (ר"פ תזריע) דמראה דנגע הוא בל"ז:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ברע"ב ד"ה הרי זה כו' ועני חטאת העוף. </b>ברש"י ולעני עוף הכולל בזה החטאת והעולה:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה ולא ידע ומשאכל ידע. </b>(וכ"ה הלשון במקדש) ולכאורה שפת יתר הוא דהא כבר אמר ונעלמה נעלם נעלמו כו' ואכל אה"ק ונ"ל דבא לאפוקי דאם אכל כזית בהעלם ואח"כ נודע לו ועכ"ז לא הניח אכילתו דאינו מביא קרבן דנקרא לא שב מידיעתו דאמרי' הוכיח סופו על תחלתו וכ"מ להדיא דברי התוס' לקמן סוף די"ז ע"ש והא דמשמע בזבחים (מ"א ב') דדוקא מחשב ואח"כ שתק אמרי' לר"מ דע"ד ראשונה הוא עושה אבל בשתק ואח"כ חשב ל"א דהוכיח סופו על תחלתו לכ"ע וכן בחולין (ל"ט ב') לרבנן דרשב"ג דהתם משום דשתיק מעיקרא מוכח דלא כוון לזה וע' בריש שו"ע יו"ד ברמ"א בדין שוחט שבדקוהו ונמצא שא"י הל' שחיטה לענין שחיטתו למפרע ובאחרונים שם (ועי' בספרי פ' ראה פיס' פ"ד ולא חשוד למפרע גי' הז"ר ופירושו דלכאורה חולק על סברתי אך המעיין הישר יראה שיש לחלק ואכמ"ל) ולזה קאמר ואכל אה"ק ולא ידע (ר"ל כל משך אכילתו) ומשאכל (לאחר גמר אכילתו) ידע ה"ז בעו"י וכן יתפרש בבא דמקדש:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה נטמא בעזרה כו'. כתב התוי"ט בשם התוס' דאיצטריך לאשמעינן כו' </b>ול"ד במחכ"ת דמתניתין טובא אשמעינן דא"ח אלא בהשתחויה או בשהייה או ביציאת ארוכה והתוס' לא כתבו רק על הא דבעי הגמרא ע"ז מנלן ואיצטרך ליה לימוד מיוחד בזה:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>רא"א השרץ ונעלם כו' רע"א כו' ריש"א כו'. </b>ופסק הרמב"ם בפי"א משגגות כרי"ש וע"ש בכ"מ והתוס"ח הקשה דהא הוי סתם ואח"כ מחלוקת כו' ע"ש. ול"נ כיון דרבי סתם תחלה כאן ובפ"ק כרי"ש ודאי כוון לסתום כהלכה ולא הדר ביה והמחלוקת דהביא לבסוף הוא מפני פלוגתת ר"א ור"ע בידיעה שבתחלה אי סגי בידיעת הטומאה כר"ע או דבעינן ג"כ שידע במה נטמא כר"א ובהא פסק הרמב"ם כר"ע נגד ר"א כי מאי דמשמע מהכ"מ דגם רי"ש סובר בזה כר"ע (ונ"ל כוונתו מדנקיט בלישני' העלם טומאה כר"ע) תמוה דלפום תלמודנו לא בעי רי"ש ידיעה כלל בתחלה כדהוכיחו התוס' לעיל (ג') בד"ה אי רי"ש:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה שבועה שלא אוכל ואכל כ"ש חייב דר"ע כו'. </b>נסתפקתי בלא אכלתי ואכל כ"ש מהו דלכאורה תשובת ר"ע שזה מדבר ומביא קרבן דר"ל מדבר ואוסר אינה אלא בלהבא עי' לקמן (כ"ב) ובתד"ה והרי מגדף וי"ל גם לאידך גיסא לפי מה דמסיק המל"מ דרבנן מודים דבלשון בנ"א אכילה בכ"ש רק דס"ל דבסתמא לא אסר על עצמו אלא כשיעור איסורי תורה א"כ בלעבר דלא שייך הך טעמא יודו דאפי' כ"ש:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתוי"ט ד"ה שאתן לפלוני כו' ותנן לקמן נשבע לקיים כו' פטור </b>הנה בזה פליג ריב"ב שם ומחייב ועי' תוס' שם ד"ה לקיים ונ"ל לפרש דהקושיא היא על ושלא אתן דמודה ביה ריב"ב דפטור ועמש"כ לעיל (כ"ג ב') בתד"ה דמוקי:
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה נשבע לבטל אה"מ ולא בטל פטור. </b>לכאורה יפלא על לשון פטור דאדרבה מותר ומחוייב הוא לעשות המצוה כדאיתא בנדרים (ט"ז) במשנה ובשבועות מותר ושם בגמרא דמיחל הוא לחפצי שמים ודוחק לומר דמשום סיפא דלקיים תנא פטור ובקל י"ל דהכא לא עסיק התנא אלא בדיני הקרבן אם חייב אם פטור ואולי י"ל דאשמעינן דאפילו היכא דחייל השבועה לבטל אה"מ כההיא דהירושלמי שהביאו התוס' לעיל (כ"ד) ד"ה אלא הן מ"מ אם לא ביטל פטור מקרבן כדיליף הכא בגמרא דקרא דלהרע לא מיירי בביטול מצוה ועיקר ד"ז מצאתי בר"ן בשם הרמב"ן בס"פ לתרץ בזה קושיית התוס' הנ"ל מהירושלמי על הא דהן המ"ל ע"ש וזהו כוונת הגמרא בנדרים שם (רדי"ז) חד קרא למיפטרי' מקרבן שבועה ור"ל אפי' היכא דחל השבועה כגון ע"י כולל וחד למפטרי מן לאו דשבועה והיינו שלא ע"י כולל דלא חייל כלל ויש לי עוד בזה דברים וכן בבבא דלקיים כו' אלא שאכמ"ל ישמע חכם ויוסיף לקח:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה שלא לעשות סוכה ושלא ליטול לולב. </b>הא דתני גבי סוכה העשייה ולא הישיבה כדתני גבי לולב הנטילה (ובנדרים ט"ז ב' אמר רבא באמת הא דאמר שלא אשב בסוכה) עי' סוכה (י"א ב') גבי פלוגתא דעבר וליקטן ויתיישב לך:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>במשנה שבועת ביטוי כו' ברחוקים ובקרובים </b>כצ"ל וכדלקמן גבי שבועת שוא (ובציון דרש"י שם ט"ס) וכ"ה בגמרא לקמן:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה ולא בנשים כו'. </b>אף דאמרינן לקמן (ל"ב) הכל מודים בעד סוטה ובעד מיתה ולאלו גם אשה וקרוב נאמנים מ"מ פטורים מקרבן שה"ע דאין שם עד עלייהו משא"כ בע"א כשר דשם עד עליו דראוי להצטרף עם אחר כו' כ"כ בתור"ע וכבר קדמו בזה בעל מל"מ בהגהותיו לחינוך בסוף ויקרא ונראה דלזה כוון רש"י במש"כ דכתיב והוא עד כו' וכ"ה בתוספתא בפ"ז והוא עד הכשר לעדות אבל עדיין קשה מההיא דירושלמי שהביא הר"ן לקמן במשנת והם יודעים לו עדות עד מפי עד דע"א אף שקבלוהו כשנים פטור אח"ז ראיתי בתשובותיו סי' קע"ט שעמד בזה:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה שתיהן חייבות כו' וקשיא גוססות דקאמרי דמשמע דתרוייהו גוססות למאי כו'. </b>וי"ל דלרבותא יותר קאמר דאף ששתיהן גוססות ואיזו שתמות יתכשרו אפ"ה הראשונים חייבים:
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה שבועה שאא"י לך עדות כו'. </b>הקשה התוי"ט שבועה זו למה ור"ל דבאא"י לך עדות לבד סגי דזה הוה מושבע מפי אחרים דמיירי עיקר קרא ותירץ בתירוץ הב' דאיידי דבבא השניה נקטה ע"ש. לכאורה אף שם מיותרת דכיון דפרטו פקדון ותשו"י כו' בלא צורך דהא כבר הזכירם המשביע ש"מ שכוונו לקבל השבועה אכל חדא וחדא ואולי סברתו דהואיל דהמשביע לא כוון להשביעם אכל חדא וחדא אלא דפרט תביעתו לא מהני קבלתן השבועה בפרט לחלק וצ"ע בזה:
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ושאנס כו' ושותא דמרן ל"י דלא אשכחן זכותא לאבוה בכתובתה. </b>אין אשכחנא בכתובות (מ"ג ב') במשנה ונוכל לחשוב הטה"נ שיש לו בה:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה ושאנס כו' משום בשת ופגם. </b>ומסתבר דכשם שחולק ר"ש בשה"פ לקמן כמו כן חולק בכאן ונדחק בפ' דלקמן מ"ג ליישב מדוע לא העמיד רבי דבריו בהך דקדים. ולכאורה תימה ע"ד דהא ר"ש ס"ל בעלמא דהגל"ם כממון דמי וא"כ לדידי' בקנס נמי חייבים כדאמר הש"ס לעיל לראב"ש דהכא ולהי"מ שכ' התוס' בכתובות (ל"ד) ד"ה ס"ל י"ל דאף אנו נאמר גם לר"ש דאין להכריח דלחייב משום גורם לממון בשה"ע אך מ"מ תמוה דמנ"ל להקשות דילמא ס"ל לר"ש דהגל"מ כממון דמי גם לענין שה"ע ולהכי ל"פ כאן גם בפסחים (רד"ו) משמע דלכל אמרינן לר"ש כממון דמי ואולי יש לכוון דבריו למאי דמסקינן בכתובות (מ"ב ב') דר"ש בפקדון לדבריהם דרבנן קא"ל ולכן גם הכא הל"ל לדבריהם ולפמש"כ לעיל (ל"ב) לחלק בין דהגל"מ דר"ש לדראב"ש א"ש דבריו בפשיטות אבל קשה הא דאמר הש"ס רישא חדא קמ"ל כו' הלא גם אונס איצטריך לאפוקי מדר"ש ועוד ק"ל בשלמא בפקדון טעמייהו דרבנן שפיר דלא שביק כו' וקתבע מידי דכי מודה ביה מיפטר אבל בעדות אדרבה איפכא מסתברא דקנס דכי מודה בי' מיפטר לכן תובעם שיעידוהו קודם דלא תהני לו הודאתו אח"כ אבל בו"פ דגם אם יודה יהא חייב וכן אימתי שיעידו יהא חייב לא בהיל עליהם לתובעם:
+<b>אשר </b>ע"כ נלע"ד דאף דילפינן תחטא תחטא משה"פ דבעינן תביעת ממון מ"מ אמרינן דלהכי לא כתבי' בגופי' לומר דאפי' לא תבעו על הממון גופיה רק שיש בו ממון ג"כ חייבים וסברא זו מצינו לאביי בפסחים (כ"ה) ע"ש וכה"ג ביומא (מ"ח ב') ע"ש ברש"י ד"ה הולכה בשמאל מהו וכן כתבתי בפסחים (ה' ב') בס"ד ע"ש וכן לענין קנס אע"ג דבפקדון פטור הכא י"ל דחייב מטעמא דאמרן ומתורץ תמיהת התוס' ד"ה א"ד דעל תירוצם ק"ל למאי דמסקינן בכתובות שם דר"ש פוטר אפי' כשעמד בדין דכי הוה מודה היה חייב א"כ לדידי' גם בשה"ע יפטר וה"ל להש"ס לומר אליבא דר"ש לא תיבעי לך כדאמר אליבא דראב"ש וכן מתורץ תמיהתו לקמן ע"ב בד"ה ונאמר. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה לי חכם אחד לדעת הנ"י בשם הריטב"א בהאשה שלום דבע"א במיתה בעינן נמי שהביאתו לב"ד שיתירוה אבל לכתובתה לא מהימן א"כ איך אר"פ לעיל הכל מודים בעד מיתה שהוא חייב דממ"נ אי דתבעתו להעיד לכתובתה אינו נאמן אי להתירה הא בעינן תביעת ממון דוקא כדמוכח מפלוגתת ר"ש ורבנן ובמש"כ א"ש דלעולם בתובעתו להתירה וכיון דיש בו ממון חייב:
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה שאני כהן. </b>עפירש"י ורע"ב וק"ק דמ"ל בזה ג"כ תביעת ממון כגון שנתן תרומת טבלו לכהן מפני של"י שהוא עצמו כהן ועכשיו שנודע לו טוענו להחזירה לו דהוה מתנה בטעות ומשביע עדים ע"ז:
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה שאמר כו' ליתן לי מאתים זוז כו'. </b>וכתב התוי"ט ואפי' הוא עני כו' אלא מטעם נדר כו' שאין ב"ד יורדין לנכסיו כו'. מאין ליה הלא תנן בערכין פ"ה חייבי ערכין ממשכנין אותן ואולי דוקא גזברין אבל לא ע"י ב"ד עי' ב"ק (מ') תד"ה חייבי כופר ובמהר"ם שם וכאן אין לומר דגבאי צדקה ימשכנוהו כיון דאיננה רק לעני פרטי אין להם להזדקק לזה:
+
+Mishnah 9
+
+<b>במשנה משביע אני עליכם כשתדעון לי עדות שתבואו ותעידוני כו' </b>בתור"ע כתב שאם ענו אמן ואח"כ ידעו ולא העידו הוי כשבועת ביטוי ול"נ דהוה כנשבע לקיים אה"מ כמו בפ' דלעיל דשבועה שלא נעידך הוי נשבע לבטל אה"מ:
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>בתוי"ט ד"ה והם יודעים כו' והתוס' כתבו או שהיה אחד מהן כו' דאפי' אם יש שם ג' עדים כו'. </b>נראה דר"ל ומשביע כולם שיעידוהו ואם העידוהו כאשר השביעם היו עדות כולם בטלה או אפי' שלא השביע את הקרוב כדמשמע לישנא דאמר לשנים כו' מ"מ כיון דהוא ביניהן כדאמר אחד מהן (וע"כ פירושו אחד מהעומדים שם) אם נתכוון להעיד בשעת ראיה יכולין לומר אילו העדנו גם זה היה מעיד אתנו (ומה שהזמין הכשרים לבדן לא מהני כמ"ש הש"ך בסי' ל"ו סקי"ז) וא"ש מתניתין כרבי במכות ומיושב קושיית התו"ח. מש"כ התי"ט וצ"ל שסברתם דמה ששמענו במס' אחרת כו' ל"ד במחכ"ת דהא טובא אשמעי' כאן למיסתם כרבי ולאפוקי מדר' יוסי שם וגם פי' התוס' בסנהדרין (מ"א ב') בד"ה כמאן ר"ש דמכות שם ל"ל כלל הא דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וא"כ אשמעינן למיסתם דלא כוותי' ולאפוקי גם מסתמא דסנהדרין שם לפי מאי דמסיק רבא שם דסתמא כוותי':
+
+Mishnah 12
+
+<b>במשנה עד שישמעו מפי התובע. </b>לעיל אמרינן דע"י שליח א"ח אלא בבא בהרשאה ובתור"ע אות ל"ד תמה על הרמב"ם בפ"ט מהל' שבועות ה"ו שכ' סתם שלוחו וסיים ול"מ מי שהערה בזה וצע"ג ותמיהני שנעלם ממנו שכבר העירו התוי"ט לקמן פ"ה מ"ב והלח"מ בפ"ז שם וישבוהו וכן תמיהני על הפ"מ בפי' לירושלמי שהביא ת"כ דממעט שליח וכתב דדחהו הרמב"ם מפני גמרא דילן דאמרה דמהני בבא בהרשאה ונעלם מכ"ת לחלק בין שליח סתם לבא בהרשאה:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה אשם בכסף שקלים. </b>ל"י מדוע שייר לחומש ויותר קשה לקמן בברייתא דתני חמורה הימנה שה"פ כו' דשיירו:
+<b>שם ברע"ב ד"ה בפני ב"ד כו' ואח"כ הודה כו'. </b>עי' מהרש"א ותוי"ט ותמיהני שנעלם מכ"ת שע"י עדים בלתי הודאתו אינו מתחייב בקרבן וחומש כמ"ש רש"י לקמן ברפ"ח ד"ה ה"ג דאינה באה עד שמודה ושב מרשעו ולהכי קתני שם והעדים מעידים כו' משלם אה"ק הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם וכ"מ בד"ט ויותר מבואר בב"מ (ג' ב') וע"ש בתד"ה אשם:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה וההודאה בש"פ. </b>עי' בר"ן שכתב ואכתי איכא למידק מודה במקצת דחייב רחמנא המ"ל דהא ה"ל הודה בקרקעות לכאורה אינו מובן דהרי כתב בתחלה על הא דר"ח קמייתא דמיירי שלא העידו שלא פרעו ולכן לא גבי מלקוחות דטענינן להו דלמא פרעי' והלכך לא מקרי שעבוד קרקעות משמע דס"ל כהרמב"ן שהביא הרא"ש בס"פ דלעיל ע"ש וא"כ מודה במקצת נמי וצ"ל דלעולם לא ס"ל כהרמב"ן ובתחלה אינו מתרץ רק דלא מיקרי שעב"ק כיון דאינו גובה מלקוחות ואח"כ מקשה דמ"מ כיון דגובה מב"ח ה"ל הודה בקרקעות גופיה וזה היה יכול להקשות גם אהא דר"ח דעסיק ביה אלא דתפיס עיקרא דמילתא דמינה יליף ר"ח:
+<b>שם ברע"ב ד"ה וההודאה (שמתחייבת) כו' </b>[שמחייבתו] כ"ה לשון רש"י. מהגרמ"ש ז"ל:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה וההודאה בשוה פרוטה כו' וכתב הר"ן כו' ומלוה ע"פ גובה בין מן היורשים בין מן הלקוחות </b>נ"ב דבר תורה כ"ה בהר"ן. מהגרמ"ש ז"ל]:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה שהכל מין כו' פר"ח כלומר כו' </b>ל"ד בהעתיקו פי' זה בסתם דלא זכר שהרע"ב במ"א הולך בשיטת רש"י בזה:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה ומי נשבע מי שהפקדון אצלו כו'. </b>התוי"ט דקדק על לשון פקדון דהא במשכון איירינן ואמר דאשמעינן בזה דבפקדון נמי דינא הכי דישבע שאינו ברשותו וזהו לאוקימתא דר"א לקמן דמי נשבע תחלה אלא דהקשה אמאי לא איסתייע ר"ה שם ממתניתין ע"ש ול"נ דאף לפי' הראשון דלקמן דשקלוהו כו' וזה היה דעת המקשה לר"ה שם וכן לתירוץ רב יוסף ואביי שם מ"ל גם בפקדון כה"ג שטען הנפקד שאבד ומתחייב לשלם והמפקיד אמר שהיה שוה סלע והלה אומר שקל דאף דשבועה היא גבי נפקד מ"מ למר בר"א לעיל היה יכול להפכה על המפקיד ולהחולקים עליו מ"ל היכא דשניהם מתרצים וקמ"ל דבזה אינו יכול להפכה דשמא יוציא זה אה"פ והא דמקשה הגמרא אילימא אסיפא ות"ל דשבועה גבי מלוה ולא משני דמיירי לענין הפוכי דזה דוחק להעמיס זאת בדין המפורש אבל הדקדוק נוכל לכוון בזה:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה אחת שבה"ע. </b>עתוי"ט שעשה מחלוקת בין הרמב"ם והר"ן והרמ"ה והתור"ע השוום ואישתמיטתיה שכבר קדמהו הש"ך בסי' צ"ב סק"ו:
+<b>שם במשנה היה אחד מהן כו'. </b>ר"ל אחד מן הנשבעין שבתורה:
+
+Mishnah 5
+
+<b>תן לפועלי בסלע מעות. </b>נ"ל לקרוא הל' הב' בפתח והוא ל"ר וכן הר"ן נקיט בלשונו פועלים וכן בגמרא. ולכן שפיר מסיים והן נשבעין ונוטלין דלא קאי רק עליהם דאבן ל"מ קאי שהרי לא נתחייב לו באמירתו וכדמשמע ג"כ מהר"ן (והרמב"ם בפי' שהזכיר גם בנו אצל שבועה לכאורה תמוה) ובזה לא נצטרך למש"כ התוי"ט בכדי שיוכל הפועל להוציאם בפרוטרוט אלא הואיל שהן רבים צריכין למעות קטנות לחלקן ביניהם:
+<b>שם והן נשבעים ונוטלים. </b>לכאורה יקשה לפ"ז מדוע לא תני ברישא רק החנווני ולא נקיט נמי הפועלים ולפמש"כ התוס' בכתובות (פ') דלא חשיב אותן שה"א דנוטלין בלא שבועה א"ש דגם הפועלים מה"ד היו ראוים ליטול בלא שבועה כמ"ש הר"ן ולגי' הר"ן בבן ננס הוא נוטל בשבועה והם בלא שבועה י"ל דלא נקיט ברישא רק מה שהוא אליבא דכ"ע:
+<b>ומה שכ' הר"ן בטעמא דהן נשבעין לת"ק כיון דמפסיד בעה"ב כו'. </b>לכאורה בפשוט י"ל כיון דחנווני מכחיש להו והיא קאי במקום בעה"ב כמש"כ בעצמו לקמן:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>נתגלגלה לו שבועה ממ"א מגלגלין עליו אה"כ. </b>עיין תוי"ט שדקדק דהל"ל נתחייב לו ול"נ דהתנא דק בלישני' לאשמעינן דאף ע"י שבועת גלגול מגלגלין כגון שאמר הריני משלם הטענה הראשונה אחר שגלגל ע"י שבועה על טענות אחרות דהדין הוא שאינו נפטר בזה משבועת הגלגול ושוב חזר וגלגל עליו עוד טענות אחרות דאף דמחמת טענה הראשונה כיון שכבר אמר הריני משלמה א"י שוב לגלגל מ"מ הואיל שנשאר עליו עדיין שבועת הגלגול מגלגל עוד על ידה אף שהיא עצמה אינה באה רק ע"י גלגול ועי' בב"י ססי' צ"ד מה שהביא בשם תשובת הרשב"א ובש"ך שם [אכן רש"י ותוס' בקדושין (ר"ד כ"ח) העתיקו נתחייב]:
+<b>שם והשביעית משמטת את השבועה. </b>הר"ן כ' הטעם דכיון דהשמיטה אותו מקצת שהודה נמצא שאינו אלא כופר בכל כו' וא"כ כי כתבו ב"ד עליה פס"ד דשוב אינו משמט (שו"ע סי' ס"ז ס"ח) לא תהא גם השבועה נשמטת וכן שבועה עפ"י ע"א (וע"ש סע"ו וסע"ז) ולכאורה הטעם פשוט דהואיל דהשבועה באה במקום תשלומי ממון לכן כמו שאם היה עליו לשלם ממון היה נשמט כן גם השבועה הבאה חלופיו נשמטת:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nezikin/Rashash on Mishnah Shevuot/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nezikin/Rashash on Mishnah Shevuot/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..541c7e464d23cfd7c7d24eefb1461bec6a1cf700
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nezikin/Rashash on Mishnah Shevuot/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,230 @@
+Rashash on Mishnah Shevuot
+רש״ש על משנה שבועות
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Mishnah_Shevuot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה שבועות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט סד"ה ידיעות הטומאה כו' דהא הכא דכתיבן בהדדי נמי אמרינן </b>ובמחכ"ת הרי הקדימו דבטעמא דכתיב גבי הדדי סגי וא"כ ע"כ הא דקאמר תו ודמיין כו' הוה כמו א"נ והקשו שפיר לטעם הב' וז"פ:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה שהן ארבע כו' והא דנקט הר"ב תחלה הכא העומד בפנים כו' וכן לשון רש"י. </b>ול"נ דבתרוייהו הקדימו הושטת ידו לרשות אחרת ליטול משם חפץ להביאו אליו:
+<b>שם תוי"ט ד"ה מראות נגעים כו' דמראה ל"ז הוא כדכתיב כו'. </b>לכאורה י"ל דמראות הוא מנפרד מראָה בקמץ וכדכתיב המראָה הגדולה הזאת (דניאל י' ח') יותר ה"ל להביא מקרא דמראה הנגע עמוק (ר"פ תזריע) דמראה דנגע הוא בל"ז:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ברע"ב ד"ה הרי זה כו' ועני חטאת העוף. </b>ברש"י ולעני עוף הכולל בזה החטאת והעולה:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה ולא ידע ומשאכל ידע. </b>(וכ"ה הלשון במקדש) ולכאורה שפת יתר הוא דהא כבר אמר ונעלמה נעלם נעלמו כו' ואכל אה"ק ונ"ל דבא לאפוקי דאם אכל כזית בהעלם ואח"כ נודע לו ועכ"ז לא הניח אכילתו דאינו מביא קרבן דנקרא לא שב מידיעתו דאמרי' הוכיח סופו על תחלתו וכ"מ להדיא דברי התוס' לקמן סוף די"ז ע"ש והא דמשמע בזבחים (מ"א ב') דדוקא מחשב ואח"כ שתק אמרי' לר"מ דע"ד ראשונה הוא עושה אבל בשתק ואח"כ חשב ל"א דהוכיח סופו על תחלתו לכ"ע וכן בחולין (ל"ט ב') לרבנן דרשב"ג דהתם משום דשתיק מעיקרא מוכח דלא כוון לזה וע' בריש שו"ע יו"ד ברמ"א בדין שוחט שבדקוהו ונמצא שא"י הל' שחיטה לענין שחיטתו למפרע ובאחרונים שם (ועי' בספרי פ' ראה פיס' פ"ד ולא חשוד למפרע גי' הז"ר ופירושו דלכאורה חולק על סברתי אך המעיין הישר יראה שיש לחלק ואכמ"ל) ולזה קאמר ואכל אה"ק ולא ידע (ר"ל כל משך אכילתו) ומשאכל (לאחר גמר אכילתו) ידע ה"ז בעו"י וכן יתפרש בבא דמקדש:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה נטמא בעזרה כו'. כתב התוי"ט בשם התוס' דאיצטריך לאשמעינן כו' </b>ול"ד במחכ"ת דמתניתין טובא אשמעינן דא"ח אלא בהשתחויה או בשהייה או ביציאת ארוכה והתוס' לא כתבו רק על הא דבעי הגמרא ע"ז מנלן ואיצטרך ליה לימוד מיוחד בזה:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>רא"א השרץ ונעלם כו' רע"א כו' ריש"א כו'. </b>ופסק הרמב"ם בפי"א משגגות כרי"ש וע"ש בכ"מ והתוס"ח הקשה דהא הוי סתם ואח"כ מחלוקת כו' ע"ש. ול"נ כיון דרבי סתם תחלה כאן ובפ"ק כרי"ש ודאי כוון לסתום כהלכה ולא הדר ביה והמחלוקת דהביא לבסוף הוא מפני פלוגתת ר"א ור"ע בידיעה שבתחלה אי סגי בידיעת הטומאה כר"ע או דבעינן ג"כ שידע במה נטמא כר"א ובהא פסק הרמב"ם כר"ע נגד ר"א כי מאי דמשמע מהכ"מ דגם רי"ש סובר בזה כר"ע (ונ"ל כוונתו מדנקיט בלישני' העלם טומאה כר"ע) תמוה דלפום תלמודנו לא בעי רי"ש ידיעה כלל בתחלה כדהוכיחו התוס' לעיל (ג') בד"ה אי רי"ש:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה שבועה שלא אוכל ואכל כ"ש חייב דר"ע כו'. </b>נסתפקתי בלא אכלתי ואכל כ"ש מהו דלכאורה תשובת ר"ע שזה מדבר ומביא קרבן דר"ל מדבר ואוסר אינה אלא בלהבא עי' לקמן (כ"ב) ובתד"ה והרי מגדף וי"ל גם לאידך גיסא לפי מה דמסיק המל"מ דרבנן מודים דבלשון בנ"א אכילה בכ"ש רק דס"ל דבסתמא לא אסר על עצמו אלא כשיעור איסורי תורה א"כ בלעבר דלא שייך הך טעמא יודו דאפי' כ"ש:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתוי"ט ד"ה שאתן לפלוני כו' ותנן לקמן נשבע לקיים כו' פטור </b>הנה בזה פליג ריב"ב שם ומחייב ועי' תוס' שם ד"ה לקיים ונ"ל לפרש דהקושיא היא על ושלא אתן דמודה ביה ריב"ב דפטור ועמש"כ לעיל (כ"ג ב') בתד"ה דמוקי:
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה נשבע לבטל אה"מ ולא בטל פטור. </b>לכאורה יפלא על לשון פטור דאדרבה מותר ומחוייב הוא לעשות המצוה כדאיתא בנדרים (ט"ז) במשנה ובשבועות מותר ושם בגמרא דמיחל הוא לחפצי שמים ודוחק לומר דמשום סיפא דלקיים תנא פטור ובקל י"ל דהכא לא עסיק התנא אלא בדיני הקרבן אם חייב אם פטור ואולי י"ל דאשמעינן דאפילו היכא דחייל השבועה לבטל אה"מ כההיא דהירושלמי שהביאו התוס' לעיל (כ"ד) ד"ה אלא הן מ"מ אם לא ביטל פטור מקרבן כדיליף הכא בגמרא דקרא דלהרע לא מיירי בביטול מצוה ועיקר ד"ז מצאתי בר"ן בשם הרמב"ן בס"פ לתרץ בזה קושיית התוס' הנ"ל מהירושלמי על הא דהן המ"ל ע"ש וזהו כוונת הגמרא בנדרים שם (רדי"ז) חד קרא למיפטרי' מקרבן שבועה ור"ל אפי' היכא דחל השבועה כגון ע"י כולל וחד למפטרי מן לאו דשבועה והיינו שלא ע"י כולל דלא חייל כלל ויש לי עוד בזה דברים וכן בבבא דלקיים כו' אלא שאכמ"ל ישמע חכם ויוסיף לקח:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה שלא לעשות סוכה ושלא ליטול לולב. </b>הא דתני גבי סוכה העשייה ולא הישיבה כדתני גבי לולב הנטילה (ובנדרים ט"ז ב' אמר רבא באמת הא דאמר שלא אשב בסוכה) עי' סוכה (י"א ב') גבי פלוגתא דעבר וליקטן ויתיישב לך:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>במשנה שבועת ביטוי כו' ברחוקים ובקרובים </b>כצ"ל וכדלקמן גבי שבועת שוא (ובציון דרש"י שם ט"ס) וכ"ה בגמרא לקמן:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה ולא בנשים כו'. </b>אף דאמרינן לקמן (ל"ב) הכל מודים בעד סוטה ובעד מיתה ולאלו גם אשה וקרוב נאמנים מ"מ פטורים מקרבן שה"ע דאין שם עד עלייהו משא"כ בע"א כשר דשם עד עליו דראוי להצטרף עם אחר כו' כ"כ בתור"ע וכבר קדמו בזה בעל מל"מ בהגהותיו לחינוך בסוף ויקרא ונראה דלזה כוון רש"י במש"כ דכתיב והוא עד כו' וכ"ה בתוספתא בפ"ז והוא עד הכשר לעדות אבל עדיין קשה מההיא דירושלמי שהביא הר"ן לקמן במשנת והם יודעים לו עדות עד מפי עד דע"א אף שקבלוהו כשנים פטור אח"ז ראיתי בתשובותיו סי' קע"ט שעמד בזה:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה שתיהן חייבות כו' וקשיא גוססות דקאמרי דמשמע דתרוייהו גוססות למאי כו'. </b>וי"ל דלרבותא יותר קאמר דאף ששתיהן גוססות ואיזו שתמות יתכשרו אפ"ה הראשונים חייבים:
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה שבועה שאא"י לך עדות כו'. </b>הקשה התוי"ט שבועה זו למה ור"ל דבאא"י לך עדות לבד סגי דזה הוה מושבע מפי אחרים דמיירי עיקר קרא ותירץ בתירוץ הב' דאיידי דבבא השניה נקטה ע"ש. לכאורה אף שם מיותרת דכיון דפרטו פקדון ותשו"י כו' בלא צורך דהא כבר הזכירם המשביע ש"מ שכוונו לקבל השבועה אכל חדא וחדא ואולי סברתו דהואיל דהמשביע לא כוון להשביעם אכל חדא וחדא אלא דפרט תביעתו לא מהני קבלתן השבועה בפרט לחלק וצ"ע בזה:
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ושאנס כו' ושותא דמרן ל"י דלא אשכחן זכותא לאבוה בכתובתה. </b>אין אשכחנא בכתובות (מ"ג ב') במשנה ונוכל לחשוב הטה"נ שיש לו בה:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה ושאנס כו' משום בשת ופגם. </b>ומסתבר דכשם שחולק ר"ש בשה"פ לקמן כמו כן חולק בכאן ונדחק בפ' דלקמן מ"ג ליישב מדוע לא העמיד רבי דבריו בהך דקדים. ולכאורה תימה ע"ד דהא ר"ש ס"ל בעלמא דהגל"ם כממון דמי וא"כ לדידי' בקנס נמי חייבים כדאמר הש"ס לעיל לראב"ש דהכא ולהי"מ שכ' התוס' בכתובות (ל"ד) ד"ה ס"ל י"ל דאף אנו נאמר גם לר"ש דאין להכריח דלחייב משום גורם לממון בשה"ע אך מ"מ תמוה דמנ"ל להקשות דילמא ס"ל לר"ש דהגל"מ כממון דמי גם לענין שה"ע ולהכי ל"פ כאן גם בפסחים (רד"ו) משמע דלכל אמרינן לר"ש כממון דמי ואולי יש לכוון דבריו למאי דמסקינן בכתובות (מ"ב ב') דר"ש בפקדון לדבריהם דרבנן קא"ל ולכן גם הכא הל"ל לדבריהם ולפמש"כ לעיל (ל"ב) לחלק בין דהגל"מ דר"ש לדראב"ש א"ש דבריו בפשיטות אבל קשה הא דאמר הש"ס רישא חדא קמ"ל כו' הלא גם אונס איצטריך לאפוקי מדר"ש ועוד ק"ל בשלמא בפקדון טעמייהו דרבנן שפיר דלא שביק כו' וקתבע מידי דכי מודה ביה מיפטר אבל בעדות אדרבה איפכא מסתברא דקנס דכי מודה בי' מיפטר לכן תובעם שיעידוהו קודם דלא תהני לו הודאתו אח"כ אבל בו"פ דגם אם יודה יהא חייב וכן אימתי שיעידו יהא חייב לא בהיל עליהם לתובעם:
+<b>אשר </b>ע"כ נלע"ד דאף דילפינן תחטא תחטא משה"פ דבעינן תביעת ממון מ"מ אמרינן דלהכי לא כתבי' בגופי' לומר דאפי' לא תבעו על הממון גופיה רק שיש בו ממון ג"כ חייבים וסברא זו מצינו לאביי בפסחים (כ"ה) ע"ש וכה"ג ביומא (מ"ח ב') ע"ש ברש"י ד"ה הולכה בשמאל מהו וכן כתבתי בפסחים (ה' ב') בס"ד ע"ש וכן לענין קנס אע"ג דבפקדון פטור הכא י"ל דחייב מטעמא דאמרן ומתורץ תמיהת התוס' ד"ה א"ד דעל תירוצם ק"ל למאי דמסקינן בכתובות שם דר"ש פוטר אפי' כשעמד בדין דכי הוה מודה היה חייב א"כ לדידי' גם בשה"ע יפטר וה"ל להש"ס לומר אליבא דר"ש לא תיבעי לך כדאמר אליבא דראב"ש וכן מתורץ תמיהתו לקמן ע"ב בד"ה ונאמר. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה לי חכם אחד לדעת הנ"י בשם הריטב"א בהאשה שלום דבע"א במיתה בעינן נמי שהביאתו לב"ד שיתירוה אבל לכתובתה לא מהימן א"כ איך אר"פ לעיל הכל מודים בעד מיתה שהוא חייב דממ"נ אי דתבעתו להעיד לכתובתה אינו נאמן אי להתירה הא בעינן תביעת ממון דוקא כדמוכח מפלוגתת ר"ש ורבנן ובמש"כ א"ש דלעולם בתובעתו להתירה וכיון דיש בו ממון חייב:
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה שאני כהן. </b>עפירש"י ורע"ב וק"ק דמ"ל בזה ג"כ תביעת ממון כגון שנתן תרומת טבלו לכהן מפני של"י שהוא עצמו כהן ועכשיו שנודע לו טוענו להחזירה לו דהוה מתנה בטעות ומשביע עדים ע"ז:
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה שאמר כו' ליתן לי מאתים זוז כו'. </b>וכתב התוי"ט ואפי' הוא עני כו' אלא מטעם נדר כו' שאין ב"ד יורדין לנכסיו כו'. מאין ליה הלא תנן בערכין פ"ה חייבי ערכין ממשכנין אותן ואולי דוקא גזברין אבל לא ע"י ב"ד עי' ב"ק (מ') תד"ה חייבי כופר ובמהר"ם שם וכאן אין לומר דגבאי צדקה ימשכנוהו כיון דאיננה רק לעני פרטי אין להם להזדקק לזה:
+
+Mishnah 9
+
+<b>במשנה משביע אני עליכם כשתדעון לי עדות שתבואו ותעידוני כו' </b>בתור"ע כתב שאם ענו אמן ואח"כ ידעו ולא העידו הוי כשבועת ביטוי ול"נ דהוה כנשבע לקיים אה"מ כמו בפ' דלעיל דשבועה שלא נעידך הוי נשבע לבטל אה"מ:
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>בתוי"ט ד"ה והם יודעים כו' והתוס' כתבו או שהיה אחד מהן כו' דאפי' אם יש שם ג' עדים כו'. </b>נראה דר"ל ומשביע כולם שיעידוהו ואם העידוהו כאשר השביעם היו עדות כולם בטלה או אפי' שלא השביע את הקרוב כדמשמע לישנא דאמר לשנים כו' מ"מ כיון דהוא ביניהן כדאמר אחד מהן (וע"כ פירושו אחד מהעומדים שם) אם נתכוון להעיד בשעת ראיה יכולין לומר אילו העדנו גם זה היה מעיד אתנו (ומה שהזמין הכשרים לבדן לא מהני כמ"ש הש"ך בסי' ל"ו סקי"ז) וא"ש מתניתין כרבי במכות ומיושב קושיית התו"ח. מש"כ התי"ט וצ"ל שסברתם דמה ששמענו במס' אחרת כו' ל"ד במחכ"ת דהא טובא אשמעי' כאן למיסתם כרבי ולאפוקי מדר' יוסי שם וגם פי' התוס' בסנהדרין (מ"א ב') בד"ה כמאן ר"ש דמכות שם ל"ל כלל הא דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וא"כ אשמעינן למיסתם דלא כוותי' ולאפוקי גם מסתמא דסנהדרין שם לפי מאי דמסיק רבא שם דסתמא כוותי':
+
+Mishnah 12
+
+<b>במשנה עד שישמעו מפי התובע. </b>לעיל אמרינן דע"י שליח א"ח אלא בבא בהרשאה ובתור"ע אות ל"ד תמה על הרמב"ם בפ"ט מהל' שבועות ה"ו שכ' סתם שלוחו וסיים ול"מ מי שהערה בזה וצע"ג ותמיהני שנעלם ממנו שכבר העירו התוי"ט לקמן פ"ה מ"ב והלח"מ בפ"ז שם וישבוהו וכן תמיהני על הפ"מ בפי' לירושלמי שהביא ת"כ דממעט שליח וכתב דדחהו הרמב"ם מפני גמרא דילן דאמרה דמהני בבא בהרשאה ונעלם מכ"ת לחלק בין שליח סתם לבא בהרשאה:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה אשם בכסף שקלים. </b>ל"י מדוע שייר לחומש ויותר קשה לקמן בברייתא דתני חמורה הימנה שה"פ כו' דשיירו:
+<b>שם ברע"ב ד"ה בפני ב"ד כו' ואח"כ הודה כו'. </b>עי' מהרש"א ותוי"ט ותמיהני שנעלם מכ"ת שע"י עדים בלתי הודאתו אינו מתחייב בקרבן וחומש כמ"ש רש"י לקמן ברפ"ח ד"ה ה"ג דאינה באה עד שמודה ושב מרשעו ולהכי קתני שם והעדים מעידים כו' משלם אה"ק הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם וכ"מ בד"ט ויותר מבואר בב"מ (ג' ב') וע"ש בתד"ה אשם:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה וההודאה בש"פ. </b>עי' בר"ן שכתב ואכתי איכא למידק מודה במקצת דחייב רחמנא המ"ל דהא ה"ל הודה בקרקעות לכאורה אינו מובן דהרי כתב בתחלה על הא דר"ח קמייתא דמיירי שלא העידו שלא פרעו ולכן לא גבי מלקוחות דטענינן להו דלמא פרעי' והלכך לא מקרי שעבוד קרקעות משמע דס"ל כהרמב"ן שהביא הרא"ש בס"פ דלעיל ע"ש וא"כ מודה במקצת נמי וצ"ל דלעולם לא ס"ל כהרמב"ן ובתחלה אינו מתרץ רק דלא מיקרי שעב"ק כיון דאינו גובה מלקוחות ואח"כ מקשה דמ"מ כיון דגובה מב"ח ה"ל הודה בקרקעות גופיה וזה היה יכול להקשות גם אהא דר"ח דעסיק ביה אלא דתפיס עיקרא דמילתא דמינה יליף ר"ח:
+<b>שם ברע"ב ד"ה וההודאה (שמתחייבת) כו' </b>[שמחייבתו] כ"ה לשון רש"י. מהגרמ"ש ז"ל:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה וההודאה בשוה פרוטה כו' וכתב הר"ן כו' ומלוה ע"פ גובה בין מן היורשים בין מן הלקוחות </b>נ"ב דבר תורה כ"ה בהר"ן. מהגרמ"ש ז"ל]:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה שהכל מין כו' פר"ח כלומר כו' </b>ל"ד בהעתיקו פי' זה בסתם דלא זכר שהרע"ב במ"א הולך בשיטת רש"י בזה:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה ומי נשבע מי שהפקדון אצלו כו'. </b>התוי"ט דקדק על לשון פקדון דהא במשכון איירינן ואמר דאשמעינן בזה דבפקדון נמי דינא הכי דישבע שאינו ברשותו וזהו לאוקימתא דר"א לקמן דמי נשבע תחלה אלא דהקשה אמאי לא איסתייע ר"ה שם ממתניתין ע"ש ול"נ דאף לפי' הראשון דלקמן דשקלוהו כו' וזה היה דעת המקשה לר"ה שם וכן לתירוץ רב יוסף ואביי שם מ"ל גם בפקדון כה"ג שטען הנפקד שאבד ומתחייב לשלם והמפקיד אמר שהיה שוה סלע והלה אומר שקל דאף דשבועה היא גבי נפקד מ"מ למר בר"א לעיל היה יכול להפכה על המפקיד ולהחולקים עליו מ"ל היכא דשניהם מתרצים וקמ"ל דבזה אינו יכול להפכה דשמא יוציא זה אה"פ והא דמקשה הגמרא אילימא אסיפא ות"ל דשבועה גבי מלוה ולא משני דמיירי לענין הפוכי דזה דוחק להעמיס זאת בדין המפורש אבל הדקדוק נוכל לכוון בזה:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה אחת שבה"ע. </b>עתוי"ט שעשה מחלוקת בין הרמב"ם והר"ן והרמ"ה והתור"ע השוום ואישתמיטתיה שכבר קדמהו הש"ך בסי' צ"ב סק"ו:
+<b>שם במשנה היה אחד מהן כו'. </b>ר"ל אחד מן הנשבעין שבתורה:
+
+Mishnah 5
+
+<b>תן לפועלי בסלע מעות. </b>נ"ל לקרוא הל' הב' בפתח והוא ל"ר וכן הר"ן נקיט בלשונו פועלים וכן בגמרא. ולכן שפיר מסיים והן נשבעין ונוטלין דלא קאי רק עליהם דאבן ל"מ קאי שהרי לא נתחייב לו באמירתו וכדמשמע ג"כ מהר"ן (והרמב"ם בפי' שהזכיר גם בנו אצל שבועה לכאורה תמוה) ובזה לא נצטרך למש"כ התוי"ט בכדי שיוכל הפועל להוציאם בפרוטרוט אלא הואיל שהן רבים צריכין למעות קטנות לחלקן ביניהם:
+<b>שם והן נשבעים ונוטלים. </b>לכאורה יקשה לפ"ז מדוע לא תני ברישא רק החנווני ולא נקיט נמי הפועלים ולפמש"כ התוס' בכתובות (פ') דלא חשיב אותן שה"א דנוטלין בלא שבועה א"ש דגם הפועלים מה"ד היו ראוים ליטול בלא שבועה כמ"ש הר"ן ולגי' הר"ן בבן ננס הוא נוטל בשבועה והם בלא שבועה י"ל דלא נקיט ברישא רק מה שהוא אליבא דכ"ע:
+<b>ומה שכ' הר"ן בטעמא דהן נשבעין לת"ק כיון דמפסיד בעה"ב כו'. </b>לכאורה בפשוט י"ל כיון דחנווני מכחיש להו והיא קאי במקום בעה"ב כמש"כ בעצמו לקמן:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>נתגלגלה לו שבועה ממ"א מגלגלין עליו אה"כ. </b>עיין תוי"ט שדקדק דהל"ל נתחייב לו ול"נ דהתנא דק בלישני' לאשמעינן דאף ע"י שבועת גלגול מגלגלין כגון שאמר הריני משלם הטענה הראשונה אחר שגלגל ע"י שבועה על טענות אחרות דהדין הוא שאינו נפטר בזה משבועת הגלגול ושוב חזר וגלגל עליו עוד טענות אחרות דאף דמחמת טענה הראשונה כיון שכבר אמר הריני משלמה א"י שוב לגלגל מ"מ הואיל שנשאר עליו עדיין שבועת הגלגול מגלגל עוד על ידה אף שהיא עצמה אינה באה רק ע"י גלגול ועי' בב"י ססי' צ"ד מה שהביא בשם תשובת הרשב"א ובש"ך שם [אכן רש"י ותוס' בקדושין (ר"ד כ"ח) העתיקו נתחייב]:
+<b>שם והשביעית משמטת את השבועה. </b>הר"ן כ' הטעם דכיון דהשמיטה אותו מקצת שהודה נמצא שאינו אלא כופר בכל כו' וא"כ כי כתבו ב"ד עליה פס"ד דשוב אינו משמט (שו"ע סי' ס"ז ס"ח) לא תהא גם השבועה נשמטת וכן שבועה עפ"י ע"א (וע"ש סע"ו וסע"ז) ולכאורה הטעם פשוט דהואיל דהשבועה באה במקום תשלומי ממון לכן כמו שאם היה עליו לשלם ממון היה נשמט כן גם השבועה הבאה חלופיו נשמטת:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nezikin/Rashash on Pirkei Avot/Hebrew/Vilna Edition.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nezikin/Rashash on Pirkei Avot/Hebrew/Vilna Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a777982a09714b5fd244fd4e43f600af938ba8dc
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nezikin/Rashash on Pirkei Avot/Hebrew/Vilna Edition.txt	
@@ -0,0 +1,338 @@
+Rashash on Pirkei Avot
+רש״ש על משנה אבות
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה אבות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה באשתו אמרו. </b>מה שהקשה התוי"ט דאם נאמר דזהו דברי רבינו הקדוש לא הל"ל אמרו בל"ר. נ"ל די"ל דהו' הוא לכינוי ונקראהו בחולם:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>בהר"ב ד"ה אל תעש עצמך כעורכי הדיינין שעורכין ומסדרין טענות בעה"ד (איך שיטענו בעה"ד) לפני הדיינין </b>כ"נ כוונתו והתוי"ט נדחק:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה אל תעש. </b>שאלו אמר כו' עורך הדיינים היה במשמע בעריכה האסורה מצה"ד כ"נ דצ"ל:
+<b>בא"ד והא דאריו"ח משום ומבשרך היינו כו'. </b>יותר הל"ל דאל"ה לא הי' עושה נגד משנתנו דהזהירה על אדם חשוב:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>שמעיה ואבטליון. </b>עתוי"ט בשם ד"ח דאמן מישראל הוו אבל עדיין יקשה לדעת הרי"ף ור"א משבחא שהביא הנ"י בר"פ מ"ח דלד"נ בעינן ישראל מכל צדדיו וכ"נ דעת הרמב"ם כפי שבאר הכ"מ בפ"ב מהל' סנהדרין וצ"ל דאביהן הי' מישראל ואמן הי' אביהן מישראל ואמן מגרים ועי' בנו"ב חלק חו"מ סי' א':
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה עין רואה כו' בשם ד"ח כי אמר עין ואוזן בל"י כו'. </b>מצינו רבות בל"ר עיני ה' צופות (משלי ט"ו) עיני ה' אל צדיקים ואזניו אל שועתם:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בהר"ב ד"ה כדי שיבטל כו' כאותה שאמרו בפ' במה אשה כו'. </b>לפנינו שם איתא אפי' הקב"ה גוזר גזירה הוא מבטלה וכן במו"ק (ט"ז ב') מושל בי צדיק שאני גוזר גזירה ומבטלה ולשון זה יותר נאות לעניננו:
+<b>שם בתוי"ט סד"ה הלל. </b>וזו היא הסבה כו' שגורס כו' הלל אומר כו' ול"נ דלא מהשם הוא זה אלא משום דבסוכה (נ"ג) מביא הש"ס הא דגולגולת ע"ש הלל הזקן:
+<b>שם ד"ה שא"א לשמוע. </b>אבל הרמב"ם כו' שלא יהא פשוטו הדברים מרוחק מאד ובטל כו' חיסר הרבה בהעתק וע"ש בשלימותו אבל ק"ל שהרי רוב דברי חז"ל בהגדה המה ע"ד זה וכמו שהאריך בעצמו בזה בתחלת פרק חלק ודע שבציון הרע"ב ט"ס וצ"ל וסופו להשמע בו' לא בשי"ן:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>בהרע"ב ד"ה ירא חטא. דאל"כ מאי רבותי' אפי' ע"ה אפשר להיות יר"ח. </b>תימה הכי מפני שאפשר איני ראוי להשתבח בזה מי שהוא כך בפועל הרי כ' הרמב"ם ברפ"ה מהל' תשובה כל אדם ראוי להיות צדיק כמשה רבינו כו':
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>בר"ב סד"ה לחישת שרף כו'. כך ת"ח אם תקניטנו ותבא לפייסו אינו מקבל פיוס. </b>ק"ל הכי זה מדת ת"ח אדרבה אמרינן ביומא (כ"ג) דמפייסו ליה ומפייס ע"ש:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בהר"ב ד"ה מטפה סרוחה כו' והמסתכל שבא מטפה סרוחה ניצל מן הגאות והמסתכל כו'. </b>הן לקמן פ"ד מ"ד א"ר לויטס מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה הרי שההסתכלות דלאן כו' מבטלת גאות האדם:
+<b>שם בתי"ט ד"ה עקביא כו'. </b>בזמן הבית הי' (והרמב"ם בהקדמתו לפי' המשניות בפ"ד חשבו בחבורת שמעיה ואבטליון והסה"ד בזמן הלל) כדתנן כו' שאין העזרה כו'. אינני רואה מזה ראיה כי יל"פ דה"ק כשהיתה העזרה ננעלת כו' לא נמצא אז אדם כו' כעקביא בדורו וע"ש במהרש"א בח"א:
+<b>[שם בתוי"ט ד"ה מאין באת כו' שאלת המקום שבא משם כו' כמו מאין באו האנשים. </b>נ"ב לא נמצא כן במקרא אבל יש הרבה אחי מאין אתם מאין באתם והתוי"ט בוודאי כיון על הפסוק כן באו אלי האנשים ולא ידעתי מאין המה (יהושע ב' ד'). מהגרמ"ש ז"ל]:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה שנאמר וידבר אלי כו'. </b>עי' בהרע"ב שם פרש"י ונ"ל להוסיף ע"ד דת"ח נקרא מזבח כדדריש ר"א (ע"ז נ"ב) ובמקום ת"ח כו' שנאמר אצל מזבח כו' ע"ש פרש"י ומגין על דורו כעץ כדאיתא בב"ב (ט"ו):
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>במשנה כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו. </b>עתוי"ט שכתב ובהכי מיתרץ דל"פ אדהלל כו'. גם בלא"ה אין משם סתירה לפי' הרע"ב שם דע"ה יוכל להיות יר"ח:
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>בתוי"ט סד"ה לתשחורת כו' או התשחורת ובכללו כל איש שאין לו מעלה. </b>מפירוש הרע"ב נראה דגם הוא ראש בישיבה רק שהוא עדיין בחור:
+
+Mishnah 13
+
+<b>במשנה מסורת סייג לתורה </b>נ"ל לפרש שהיא סייג להמתפרצים מחכמים בעיניהם לעשות ט"ס בכה"ק במקום אשר הלשון דחוק לפניהם לפרשו כפשוטו או שהיא נגד כללי הדקדוק או אם נמצא איזו סתירה ממקום למקום ובפרט בס' ד"ה אשר הוא בעיניהם כעיר פרוצה ושם תורה כולל כל ספרי תנ"ך כמש"כ בס"ד במ"ר נשא פ"ט אות י' במ"ק:
+<b>שם מעשרות סייג לעושר. </b>עי' פי' הרע"ב אולם לשון סייג מובנו על שמירת הדבר שכבר נמצא לכן נ"ל שכוון למעשה המסופר בש"ר ס"פ ל"א באדם שהיה לו שדה כו' ע"ש:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה שחוק כו' אלו תנן הסייג כו' לא הוה משמע מיני' אלא כו' מביאין כו'. </b>ואני אומר דגם זה לא הוה משמע לפמש"כ הרע"ב בפ' דלעיל מ"ט על בבא דאיזו היא דרך רעה שיתרחק כו' ע"ש:
+
+Mishnah 14
+
+
+
+Mishnah 15
+
+
+
+Mishnah 16
+
+
+
+Mishnah 17
+
+<b>תי"ט ד"ה אם אין חכמה כו' וכדתנן כו' אין בור יר"ח. </b>עמש"כ לעיל במ"ט ע"ד ופירושו יתכן אם נפרש יראה דכאן יראת הרוממת אשר היא ודאי לא תתכן בלתי חכמה:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה הוי רץ למצוה קלה כו' שמצוה גוררת מצוה. </b>לכאורה תיפוק ליה משום מצוה זו גופה וכדלעיל רפ"ב ונראה דכאן יכוין דאפי' מצוה שאין מחוייב לרוץ אחריה כמו שאמרו בחולין (קל"ט ב') גבי שילוח הקן יכול יחזור בהרים כו' (רמז לדבר דשם בסוף המסכת קוראה מצוה קלה) וכן מצות ציצית שאינו מחוייב ללבוש טלית בת ד' כנפות כדי להתחייב בה אשמעינן דמ"מ ישתדל וירוץ אחריה כדי לקיימה עי' בפי' הרמב"ם מה שהביא דוגמא לזה ממשה רבינו:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה הא למדת כל הנהנה מד"ת נוטל חייו מה"ע </b>פ' הרע"ב שחייב מיתה בידי שמים כמו שנהנה מן ההקדש א"כ שנה ר"צ כרבי בסנהדרין (פ"ג) דהזיד במעילה במיתה דלית הלכתא כוותיה אלא כחכמים דאינו אלא באזהרה:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>במשנה ואם בטלת מה"ת.</b> (פירוש כדי לעסוק בעסקיך) יש לך בטלים הרבה כנגדך (פי' ישלח ה' בך מבטלים אחרים זולתה שיבטלוך מעסקיך) ואם עמלת בתורה (וע"י זה נתבטל העסק שהיה לפניך) יש לך שכר הרבה כו' (ישלם לך כנגדו ממקום אחר):
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>במשנה ומורא רבך כמורא שמים. </b>עי' בהרע"ב והוא מאדר"נ והרשב"ם בפסחים (ק"ח) פי' מקרא אחר ע"ש ובמ"ר פרשה שמות איתא על פסוק ואתה תהיה לו לאלהים מכאן אמרו מורא רבך כמו"ש:
+
+Mishnah 13
+
+<b>תוי"ט ד"ה הוי כו' ששגגת התלמיד כו'. </b>ראיה מפורשת לזה ממעשה דיואב עם רבו שרצה להרגו בב"ב (כ"א) וכפי' התוס' שם בשם ר"ח:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בהר"ב ד"ה שנברא כו' ואינו דומה כו' ביום א' כו' בהרבה ימים. </b>דבריו שלא בדיוק פתח במאמרות וסיים בימים הכי אמר בששת ימים נברא העולם והלא ביום אחד (או אפי' ברגע א') יכול להברא:
+
+Mishnah 2
+
+<b>תוי"ט ד"ה להודיע הב'. </b>ונ"ל דהיינו דכתיב ארך אפים ולא ארך אף. בעירובין (כ"ב) דרשוהו בענין אחר ע"ש:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה עשרה נסיונות נתנסה א"א כו'. </b>הן הרע"ב חשב בנסיון הג' ויהי רעב בארץ והוא מפי' הרמב"ם וכן חשבו בפדר"א פכ"ו בנסיון ד' והרמב"ן בפיה"ת חשבהו אדרבה לו לחטא לצאת מהארץ שנצטוה עליה מתחלה מפני הרעב כי האלהים ברעב יפדנו ממות וכ' עוד דעל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות במצרים מקום המשפט שמה הרשע. ול"נ דהמקום צוהו על ב"ד. א) שילך מארצו והוא אמרו לך לך מארצך. ב) אנה ילך והוא אמרו אל הארץ אשר אראך ואברהם קיים מיד מצותו הראשונה כאמרו וילך אברם כאשר דבר אליו ה' אך יען אשר לא הראהו עדיין הארץ אשר יבא שמה לכן הלך באשר יתהלך כדכתיב עד מקום שכם עד אלון מורה ויעתק משם כו' ובדרך כלל אמר ויסע אברם הלוך ונסוע ובהיות הרעב בא"י וירד אברם מצרימה עד שא"ל המקום ב"ה שא נא עיניך וראה כו' (וזהו אשר אראך שא"ל בתחלה) אז ויבא וישב באלוני ממרא ור"ל דנתיישב שמה ולא נסע עוד ומה שהלך תחלה לארץ כנען. לא מפני שנצטוה עליה כמו שחשב הרמב"ן רק כמו תרח אביו לקחו מתחלה ללכת כנענה:
+
+Mishnah 4
+
+<b>תוי"ט ד"ה ועשרה הא'. </b>ואם להאהיל עליהם מפני החמה. אגב שיטפי' ל"ד דלא עברו הים אלא בלילה:
+
+Mishnah 5
+
+<b>תי"ט סד"ה ולא הסריח כו'. </b>ויש להוסיף משכן שבמדבר ג"כ. ולי יש להוסיף ג"כ גלגל:
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה והמטה פי' הרע"ב שנעשה בו האותות. </b>ול"נ לפרש יותר על מטה אהרן אחר שמצינו בפסחים (נ"ד) וי"א אף מקלו של אהרן שקדיה ופרחיה וכמו שסתם פה השמיר והוא דעת יחיד שם לעיל ר' יאשיה בשם אביו:
+<b>שם והכתב והמכתב. </b>עמש"כ שם בפסחים בס"ד:
+<b>שם תוי"ט ד"ה עשרה כו' ויקשה ע"ז מאד מאמר כו'. </b>אינני רואה באלו קושיא כלל כי כבר היה גלוי לפניו יתעלה לאיזה זמן יאמר פרעה ושם אז בטבע הצפרדעים שימותו באותו זמן וכן תאמר בגדעון ובאחז היה גלוי לפניו שלא ישאל אות לכן לא שם אז שום שינוי בטבעי היצירים:
+<b>שם ד"ה נבראו כו' והלוחות כנגד מאמר פרו ורבו כו'. </b>אישתמיטתיה מ"ר בראשית רפי"ז ופדר"א ספ"ג שלא חשבו ויאמר זה בהעשרה מאמרות ע"ש:
+<b>שם ד"ה פי הארץ. שממה שלא אמר שאול הוא כפי כו' לשאולה כו' </b>הכא הה' משמשת במקום ל' בתחלה משא"כ התם דכבר כתב ל' בתחלה וכן מבואר שם בפרש"י והוא ממ"ר בראשית פ"נ ושוח"ט שם:
+<b>בא"ד וזהו אשר בקש כו' באמרו ופצתה שעל פתיחה כו' הל"ל ופתחה. </b>ומה יאמר בפצתה דגבי הבל:
+<b>שם ד"ה ופי הבאר כו'.</b> כלו' שיהיו עונים כנגד הדבור שלה כצ"ל:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>תי"ט ד"ה מקצתן כו' משא"כ בחלה דכתי' בה נתינה </b>גם בתרומה כתיב ראשית דגנך כו' תתן לו עי' שבת (כ"ה רע"ב) ובתוס' שם ועמל"מ פ"ו מהל' מת"ע ובנו"ב מ"ת חלק יו"ד סי' ר"א:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+
+
+Mishnah 14
+
+
+
+Mishnah 15
+
+<b>בהרע"ב ד"ה ביושבים כו' והשתא מיירי בענין הסברא הישרה כו'. </b>ולפ"ז צל"פ משפך כו' היינו ששכלו גס ואין מתקבל על לבו שום ד"ת שלומדין אותו לכן למודו הוא מקופיא ומשכח מהר ומשמרת כו' היינו שאין שכלו ישר ושלם והעקב לו למישור ומתקבל על לבו ולכן זוכרו והישר אצלו לעקום ואינו מתקבל עליו ושוכחו מיד:
+
+Mishnah 16
+
+
+
+Mishnah 17
+
+
+
+Mishnah 18
+
+
+
+Mishnah 19
+
+
+
+Mishnah 20
+
+<b>בהרע"ב ד"ה עז כנמר כו' נולד מן חזיר היער והלביאה כו'. </b>זה דבר חדש וזר ולפ"ד לא יולידו ולא ראיתי זאת בספרי הטבע:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה שכן מצינו בדוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא ב' דברים. </b>עפרש"י והנה מצינו בסוכה (נ"ג) דלמד ממנו שמותר לכתוב שם אחספא כו' וזה י"ל ע"פ מש"כ במכות (י"א) בס"ד ע"ש אבל מצינו במ"ר במדבר פ"ד שלמד ממנו שהלוים צריכין לשאת הארון על הכתף:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nezikin/Rashash on Pirkei Avot/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nezikin/Rashash on Pirkei Avot/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..298fd119ad6e3c7f5e9b029c068ea556678b7633
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Nezikin/Rashash on Pirkei Avot/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,341 @@
+Rashash on Pirkei Avot
+רש״ש על משנה אבות
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Pirkei_Avot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה אבות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה באשתו אמרו. </b>מה שהקשה התוי"ט דאם נאמר דזהו דברי רבינו הקדוש לא הל"ל אמרו בל"ר. נ"ל די"ל דהו' הוא לכינוי ונקראהו בחולם:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>בהר"ב ד"ה אל תעש עצמך כעורכי הדיינין שעורכין ומסדרין טענות בעה"ד (איך שיטענו בעה"ד) לפני הדיינין </b>כ"נ כוונתו והתוי"ט נדחק:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה אל תעש. </b>שאלו אמר כו' עורך הדיינים היה במשמע בעריכה האסורה מצה"ד כ"נ דצ"ל:
+<b>בא"ד והא דאריו"ח משום ומבשרך היינו כו'. </b>יותר הל"ל דאל"ה לא הי' עושה נגד משנתנו דהזהירה על אדם חשוב:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>שמעיה ואבטליון. </b>עתוי"ט בשם ד"ח דאמן מישראל הוו אבל עדיין יקשה לדעת הרי"ף ור"א משבחא שהביא הנ"י בר"פ מ"ח דלד"נ בעינן ישראל מכל צדדיו וכ"נ דעת הרמב"ם כפי שבאר הכ"מ בפ"ב מהל' סנהדרין וצ"ל דאביהן הי' מישראל ואמן הי' אביהן מישראל ואמן מגרים ועי' בנו"ב חלק חו"מ סי' א':
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה עין רואה כו' בשם ד"ח כי אמר עין ואוזן בל"י כו'. </b>מצינו רבות בל"ר עיני ה' צופות (משלי ט"ו) עיני ה' אל צדיקים ואזניו אל שועתם:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בהר"ב ד"ה כדי שיבטל כו' כאותה שאמרו בפ' במה אשה כו'. </b>לפנינו שם איתא אפי' הקב"ה גוזר גזירה הוא מבטלה וכן במו"ק (ט"ז ב') מושל בי צדיק שאני גוזר גזירה ומבטלה ולשון זה יותר נאות לעניננו:
+<b>שם בתוי"ט סד"ה הלל. </b>וזו היא הסבה כו' שגורס כו' הלל אומר כו' ול"נ דלא מהשם הוא זה אלא משום דבסוכה (נ"ג) מביא הש"ס הא דגולגולת ע"ש הלל הזקן:
+<b>שם ד"ה שא"א לשמוע. </b>אבל הרמב"ם כו' שלא יהא פשוטו הדברים מרוחק מאד ובטל כו' חיסר הרבה בהעתק וע"ש בשלימותו אבל ק"ל שהרי רוב דברי חז"ל בהגדה המה ע"ד זה וכמו שהאריך בעצמו בזה בתחלת פרק חלק ודע שבציון הרע"ב ט"ס וצ"ל וסופו להשמע בו' לא בשי"ן:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>בהרע"ב ד"ה ירא חטא. דאל"כ מאי רבותי' אפי' ע"ה אפשר להיות יר"ח. </b>תימה הכי מפני שאפשר איני ראוי להשתבח בזה מי שהוא כך בפועל הרי כ' הרמב"ם ברפ"ה מהל' תשובה כל אדם ראוי להיות צדיק כמשה רבינו כו':
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>בר"ב סד"ה לחישת שרף כו'. כך ת"ח אם תקניטנו ותבא לפייסו אינו מקבל פיוס. </b>ק"ל הכי זה מדת ת"ח אדרבה אמרינן ביומא (כ"ג) דמפייסו ליה ומפייס ע"ש:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בהר"ב ד"ה מטפה סרוחה כו' והמסתכל שבא מטפה סרוחה ניצל מן הגאות והמסתכל כו'. </b>הן לקמן פ"ד מ"ד א"ר לויטס מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה הרי שההסתכלות דלאן כו' מבטלת גאות האדם:
+<b>שם בתי"ט ד"ה עקביא כו'. </b>בזמן הבית הי' (והרמב"ם בהקדמתו לפי' המשניות בפ"ד חשבו בחבורת שמעיה ואבטליון והסה"ד בזמן הלל) כדתנן כו' שאין העזרה כו'. אינני רואה מזה ראיה כי יל"פ דה"ק כשהיתה העזרה ננעלת כו' לא נמצא אז אדם כו' כעקביא בדורו וע"ש במהרש"א בח"א:
+<b>[שם בתוי"ט ד"ה מאין באת כו' שאלת המקום שבא משם כו' כמו מאין באו האנשים. </b>נ"ב לא נמצא כן במקרא אבל יש הרבה אחי מאין אתם מאין באתם והתוי"ט בוודאי כיון על הפסוק כן באו אלי האנשים ולא ידעתי מאין המה (יהושע ב' ד'). מהגרמ"ש ז"ל]:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה שנאמר וידבר אלי כו'. </b>עי' בהרע"ב שם פרש"י ונ"ל להוסיף ע"ד דת"ח נקרא מזבח כדדריש ר"א (ע"ז נ"ב) ובמקום ת"ח כו' שנאמר אצל מזבח כו' ע"ש פרש"י ומגין על דורו כעץ כדאיתא בב"ב (ט"ו):
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>במשנה כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו. </b>עתוי"ט שכתב ובהכי מיתרץ דל"פ אדהלל כו'. גם בלא"ה אין משם סתירה לפי' הרע"ב שם דע"ה יוכל להיות יר"ח:
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>בתוי"ט סד"ה לתשחורת כו' או התשחורת ובכללו כל איש שאין לו מעלה. </b>מפירוש הרע"ב נראה דגם הוא ראש בישיבה רק שהוא עדיין בחור:
+
+Mishnah 13
+
+<b>במשנה מסורת סייג לתורה </b>נ"ל לפרש שהיא סייג להמתפרצים מחכמים בעיניהם לעשות ט"ס בכה"ק במקום אשר הלשון דחוק לפניהם לפרשו כפשוטו או שהיא נגד כללי הדקדוק או אם נמצא איזו סתירה ממקום למקום ובפרט בס' ד"ה אשר הוא בעיניהם כעיר פרוצה ושם תורה כולל כל ספרי תנ"ך כמש"כ בס"ד במ"ר נשא פ"ט אות י' במ"ק:
+<b>שם מעשרות סייג לעושר. </b>עי' פי' הרע"ב אולם לשון סייג מובנו על שמירת הדבר שכבר נמצא לכן נ"ל שכוון למעשה המסופר בש"ר ס"פ ל"א באדם שהיה לו שדה כו' ע"ש:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה שחוק כו' אלו תנן הסייג כו' לא הוה משמע מיני' אלא כו' מביאין כו'. </b>ואני אומר דגם זה לא הוה משמע לפמש"כ הרע"ב בפ' דלעיל מ"ט על בבא דאיזו היא דרך רעה שיתרחק כו' ע"ש:
+
+Mishnah 14
+
+
+
+Mishnah 15
+
+
+
+Mishnah 16
+
+
+
+Mishnah 17
+
+<b>תי"ט ד"ה אם אין חכמה כו' וכדתנן כו' אין בור יר"ח. </b>עמש"כ לעיל במ"ט ע"ד ופירושו יתכן אם נפרש יראה דכאן יראת הרוממת אשר היא ודאי לא תתכן בלתי חכמה:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה הוי רץ למצוה קלה כו' שמצוה גוררת מצוה. </b>לכאורה תיפוק ליה משום מצוה זו גופה וכדלעיל רפ"ב ונראה דכאן יכוין דאפי' מצוה שאין מחוייב לרוץ אחריה כמו שאמרו בחולין (קל"ט ב') גבי שילוח הקן יכול יחזור בהרים כו' (רמז לדבר דשם בסוף המסכת קוראה מצוה קלה) וכן מצות ציצית שאינו מחוייב ללבוש טלית בת ד' כנפות כדי להתחייב בה אשמעינן דמ"מ ישתדל וירוץ אחריה כדי לקיימה עי' בפי' הרמב"ם מה שהביא דוגמא לזה ממשה רבינו:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה הא למדת כל הנהנה מד"ת נוטל חייו מה"ע </b>פ' הרע"ב שחייב מיתה בידי שמים כמו שנהנה מן ההקדש א"כ שנה ר"צ כרבי בסנהדרין (פ"ג) דהזיד במעילה במיתה דלית הלכתא כוותיה אלא כחכמים דאינו אלא באזהרה:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>במשנה ואם בטלת מה"ת.</b> (פירוש כדי לעסוק בעסקיך) יש לך בטלים הרבה כנגדך (פי' ישלח ה' בך מבטלים אחרים זולתה שיבטלוך מעסקיך) ואם עמלת בתורה (וע"י זה נתבטל העסק שהיה לפניך) יש לך שכר הרבה כו' (ישלם לך כנגדו ממקום אחר):
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>במשנה ומורא רבך כמורא שמים. </b>עי' בהרע"ב והוא מאדר"נ והרשב"ם בפסחים (ק"ח) פי' מקרא אחר ע"ש ובמ"ר פרשה שמות איתא על פסוק ואתה תהיה לו לאלהים מכאן אמרו מורא רבך כמו"ש:
+
+Mishnah 13
+
+<b>תוי"ט ד"ה הוי כו' ששגגת התלמיד כו'. </b>ראיה מפורשת לזה ממעשה דיואב עם רבו שרצה להרגו בב"ב (כ"א) וכפי' התוס' שם בשם ר"ח:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בהר"ב ד"ה שנברא כו' ואינו דומה כו' ביום א' כו' בהרבה ימים. </b>דבריו שלא בדיוק פתח במאמרות וסיים בימים הכי אמר בששת ימים נברא העולם והלא ביום אחד (או אפי' ברגע א') יכול להברא:
+
+Mishnah 2
+
+<b>תוי"ט ד"ה להודיע הב'. </b>ונ"ל דהיינו דכתיב ארך אפים ולא ארך אף. בעירובין (כ"ב) דרשוהו בענין אחר ע"ש:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה עשרה נסיונות נתנסה א"א כו'. </b>הן הרע"ב חשב בנסיון הג' ויהי רעב בארץ והוא מפי' הרמב"ם וכן חשבו בפדר"א פכ"ו בנסיון ד' והרמב"ן בפיה"ת חשבהו אדרבה לו לחטא לצאת מהארץ שנצטוה עליה מתחלה מפני הרעב כי האלהים ברעב יפדנו ממות וכ' עוד דעל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות במצרים מקום המשפט שמה הרשע. ול"נ דהמקום צוהו על ב"ד. א) שילך מארצו והוא אמרו לך לך מארצך. ב) אנה ילך והוא אמרו אל הארץ אשר אראך ואברהם קיים מיד מצותו הראשונה כאמרו וילך אברם כאשר דבר אליו ה' אך יען אשר לא הראהו עדיין הארץ אשר יבא שמה לכן הלך באשר יתהלך כדכתיב עד מקום שכם עד אלון מורה ויעתק משם כו' ובדרך כלל אמר ויסע אברם הלוך ונסוע ובהיות הרעב בא"י וירד אברם מצרימה עד שא"ל המקום ב"ה שא נא עיניך וראה כו' (וזהו אשר אראך שא"ל בתחלה) אז ויבא וישב באלוני ממרא ור"ל דנתיישב שמה ולא נסע עוד ומה שהלך תחלה לארץ כנען. לא מפני שנצטוה עליה כמו שחשב הרמב"ן רק כמו תרח אביו לקחו מתחלה ללכת כנענה:
+
+Mishnah 4
+
+<b>תוי"ט ד"ה ועשרה הא'. </b>ואם להאהיל עליהם מפני החמה. אגב שיטפי' ל"ד דלא עברו הים אלא בלילה:
+
+Mishnah 5
+
+<b>תי"ט סד"ה ולא הסריח כו'. </b>ויש להוסיף משכן שבמדבר ג"כ. ולי יש להוסיף ג"כ גלגל:
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה והמטה פי' הרע"ב שנעשה בו האותות. </b>ול"נ לפרש יותר על מטה אהרן אחר שמצינו בפסחים (נ"ד) וי"א אף מקלו של אהרן שקדיה ופרחיה וכמו שסתם פה השמיר והוא דעת יחיד שם לעיל ר' יאשיה בשם אביו:
+<b>שם והכתב והמכתב. </b>עמש"כ שם בפסחים בס"ד:
+<b>שם תוי"ט ד"ה עשרה כו' ויקשה ע"ז מאד מאמר כו'. </b>אינני רואה באלו קושיא כלל כי כבר היה גלוי לפניו יתעלה לאיזה זמן יאמר פרעה ושם אז בטבע הצפרדעים שימותו באותו זמן וכן תאמר בגדעון ובאחז היה גלוי לפניו שלא ישאל אות לכן לא שם אז שום שינוי בטבעי היצירים:
+<b>שם ד"ה נבראו כו' והלוחות כנגד מאמר פרו ורבו כו'. </b>אישתמיטתיה מ"ר בראשית רפי"ז ופדר"א ספ"ג שלא חשבו ויאמר זה בהעשרה מאמרות ע"ש:
+<b>שם ד"ה פי הארץ. שממה שלא אמר שאול הוא כפי כו' לשאולה כו' </b>הכא הה' משמשת במקום ל' בתחלה משא"כ התם דכבר כתב ל' בתחלה וכן מבואר שם בפרש"י והוא ממ"ר בראשית פ"נ ושוח"ט שם:
+<b>בא"ד וזהו אשר בקש כו' באמרו ופצתה שעל פתיחה כו' הל"ל ופתחה. </b>ומה יאמר בפצתה דגבי הבל:
+<b>שם ד"ה ופי הבאר כו'.</b> כלו' שיהיו עונים כנגד הדבור שלה כצ"ל:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>תי"ט ד"ה מקצתן כו' משא"כ בחלה דכתי' בה נתינה </b>גם בתרומה כתיב ראשית דגנך כו' תתן לו עי' שבת (כ"ה רע"ב) ובתוס' שם ועמל"מ פ"ו מהל' מת"ע ובנו"ב מ"ת חלק יו"ד סי' ר"א:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+
+
+Mishnah 14
+
+
+
+Mishnah 15
+
+<b>בהרע"ב ד"ה ביושבים כו' והשתא מיירי בענין הסברא הישרה כו'. </b>ולפ"ז צל"פ משפך כו' היינו ששכלו גס ואין מתקבל על לבו שום ד"ת שלומדין אותו לכן למודו הוא מקופיא ומשכח מהר ומשמרת כו' היינו שאין שכלו ישר ושלם והעקב לו למישור ומתקבל על לבו ולכן זוכרו והישר אצלו לעקום ואינו מתקבל עליו ושוכחו מיד:
+
+Mishnah 16
+
+
+
+Mishnah 17
+
+
+
+Mishnah 18
+
+
+
+Mishnah 19
+
+
+
+Mishnah 20
+
+<b>בהרע"ב ד"ה עז כנמר כו' נולד מן חזיר היער והלביאה כו'. </b>זה דבר חדש וזר ולפ"ד לא יולידו ולא ראיתי זאת בספרי הטבע:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה שכן מצינו בדוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא ב' דברים. </b>עפרש"י והנה מצינו בסוכה (נ"ג) דלמד ממנו שמותר לכתוב שם אחספא כו' וזה י"ל ע"פ מש"כ במכות (י"א) בס"ד ע"ש אבל מצינו במ"ר במדבר פ"ד שלמד ממנו שהלוים צריכין לשאת הארון על הכתף:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Kelim/Hebrew/Vilna Edition.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Kelim/Hebrew/Vilna Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..43910591192872a1285035eede678c2796f1da8b
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Kelim/Hebrew/Vilna Edition.txt	
@@ -0,0 +1,1004 @@
+Rashash on Mishnah Kelim
+רש״ש על משנה כלים
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה כלים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה מגע כו' במגע הוא שכאשר נגע בשטח גשם האדם. </b>והוגה בגליון דצ"ל השרץ ול"י מבטן מי יצאה [גם הב"ד העיר על תקון זה שהוא קלקול ואנחנו השמטנוהו. המאסף]. ומשמעה דאינו מטמא אלא אם כן נגעו במקום גילויו וכמו דבעינן מקום גילויו דהמתטמא. וכן איתא בנדה (ר"ד מג) גבי זב וס"ל דה"ה בשאר המטמאים. ואף דלענין טומאה בלועה אינה אלא בבע"ח כדמוכח לקמן פ"ח מ"ה ובאהלות פי"א מ"ז (ומש"כ התוס' בנדה (סב ב') בד"ה מקולי. טומאה בלועה לענין דם הנבלע בכסות. הוא אשיגרת לישן בעלמא) מ"מ בה"ס אשכחן אפילו באינו חי בחולין (עב ב') וכן בפ"י דמקואות מ"ה:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט בד"ה ומי חטאת. </b>מביא דברי הר"ש דפרה דלחטאת מיהא טהור הנושא דאלת"ה הנושא צלוחית כו' ע"ש. לפמש"כ לעיל במ"א בד"ה שאין בשם התוס' והרמב"ם דנוגע ונושא להזות על הטמא לא מתטמא א"כ אין ראיה מהנושא צלוחית בכדי להזות. ולענ"ד אפשר לומר דבאמת גם המים נטמאו וכדס"ל להתוס' בפסחים (סט) בד"ה שמא ועמש"כ שם בס"ד:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה למעלה מן המרכב משכב ששוה מגעו למשאו. </b>עי' פי' הרע"ב. ונ"ל דאם הטהור למעלה מן המרכב (עיין ספ"ב דזבים) נטמא ג"כ לטמא בגדים כמו בנושאו. לפי פרש"י בפ' מצורע (ט"ו כ"ג) ע"ש. שוב מצאתי להרא"ם שם שכתב ג"כ כמש"כ. וכ"מ בתו"כ שם לעיל בפ' זב (בהל' ג') על פסוק והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב לא נחלוק בין נישא לנושא למרכב ע"ש ובק"א:
+<b>בתוי"ט ד"ה מרכב כו' וכך ג"כ דעת התוס' בעירובין (כז) ד"ה אם דיתיב ע"ש. </b>לפמש"כ שם מהר"ם בביאור דבריהם נדחו דבריו:
+<b>בתוי"ט ד"ה שהוא מטמא תחת אבן מסמא. </b>דתניא בת"כ כו' אין לי אלא בזמן שישב עליו הזב כו'. בת"כ שלפנינו ליתא מלת הזב. ונל"פ דקאי על הטהור שישב אח"כ על מושב הזב ולמד זה מאשר ישב עליו הזב כענין היקש דבכל ישיבה שהזב מטמא להיות נעשה מושב כן באותה ישיבה מתטמא הטהור. והא דבזב פסיקא להו נ"ל דנלמד מכל המשכב וכמו דיליף שם לקמן בסוף הפרק למרכב שמטמא ע"ג אבן מסמא מן וכל המרכב. ולבי אומר לי שנחסר דרשה זו מהת"כ ע"י שגגת המעתיקים. ודברי הק"א בזה מגומגמים:
+<b>בא"ד מנין לעשות ריקן כמלא ת"ל כל כלי. </b>בת"כ ליתא תיבת כל וע"ש בק"א:
+<b>בא"ד דהטהור הנושא את דם הנדה טמא. </b>משמע אפי' ע"י אבן מסמא. אבל במסקנתו משמע שחזר מזה וכ"מ להדיא מדבריו בפ"ה דזבים מ"ו וז' והעתיקן התוי"ט שם. ולכן ל"ד בכאן במה שהעתיק דבריו הראשונים דהכא ועי' בא"ר שכתב וכן אם למעלה מן המרכב אבן מסמא והניח אדם אפי' רק אצבע למעלה כו' נטמא. ותמוה דאיתא בזבים פ"ה מ"ה מקצת טהור על המשכב טהור. ופשוט דכש"כ במרכב. וכ"כ הר"ש לעיל "ותחתיו דזב היינו מרכב כו' ונשען רובו של זב עליו". וצ"ל דכוונת הא"ר שנשען עליו בהנחת אצבעו:
+<b>בתוי"ט ד"ה למעלה מן המשכב הזב. </b>ובמשא נמי מטמא בגדים דילפינן בק"ו ממשכבו כו'. ושכח במחכ"ת לציין למש"כ בפ"ה דזבים מ"ב ד"ה והאדם בשם רש"י דעירובין. ועמש"כ בנדה (נ"ה ב') על פרש"י:
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתור"ע (אות ד) על ספק הר"ש אם יש מעיינות לבועל נדה. </b>כתב דלהתוס' בנדה (לד) סד"ה ותיפוק ליה פשיטא להו דיש לו מדכתבו אם בועל נדה הוא נטמא הוא ובגדיו כנושא רוקו של זב. אישתמיטתי' שכן כתב גם הר"ש עצמו בפ"ז דטהרות מ"ה וה"ל למירמא מדידיה אדידיה:
+<b>שם (אות ו') על הא דמביא התוי"ט מגמרא דכיצד הרגל דילפינן ש"ז דזב דמטמא במשא מק"ו מרוקו כו'. </b>הקשה דלפמש"כ התוי"ט בדעת הרמב"ם דש"ז דטהור לנוגע בכעדשה ודשל זב אפי' לנוגע בכ"ש. נימא דאהני ק"ו לטמא במשהו ודיו שלא תטמא במשא. ואני אומר דאדרבה איפכא מסתברא והוא לפמש"כ התוס' בב"ק (יח ב') ד"ה היכא ע"ש ה"נ נאמר דכי תאמר דיו לענין בכעדשה לא משנינן מש"ז דטהור בעיקר טומאתו. רק שמוסיפין עליו טומאת משא ולטמא בגדים. אבל אם תאמר הק"ו לענין משהו עקרת לי' לגמרי מטומאת ש"ז דטהור. והשתא דאתינן להכי י"ל דבאמת למאן דיליף מק"ו ש"ז דזב אינה מטמאה במשהו. (ואע"ג דתנא דידן הוא דיליף מק"ו וא"כ יקשה מאי קאמר למעלה מהן כו' וש"ז. י"ל דנפרש כמו שפירש הר"ש לענין משא ולטמא בגדים) אבל הרמב"ם דפסק דהא דש"ז דזב מטמא במשא הוא מטעם דא"א בלא צחצוחי זיבה וכן פירש למשנתנו (אף שהוא נגד הש"ס דב"ק עי' במ"נ ישוב לזה) לכן שפיר פסק דמטמא בכ"ש כזוב דילפינן מזובו טמא הוא לפי גרסתו. ופי' ג"כ הא דלמעלה מהן זובו כו' לענין זה ואכמ"ל:
+<b>בתוי"ט ד"ה למעלה מן הזב כו' אבל אני תמה מן הרמב"ם כו' היה יכול ג"כ להביא ראי' כו' ממשנה שלמה כו' הנוגע כו' במצורע כו' וא' הנושא וא' הנישא. </b>הן כמו דלא קאי וא' הנישא על מצורע כמש"כ התוס' בפסחים (סז ב) בסד"ה שכן עושה מו"מ (והביאה התוי"ט בעצמו שם) כן נוכל לומר דלא קאי עלי' וא' הנושא. ואנכי תמה על הרמב"ם שלמד זה מדקתני למעלה מזבה מצורע. היסט יוכיח שמפורש בפסחים שם שהמצורע אינו מטמא בהיסט. ואולי משום דלא תני לעיל בהמעלות טומאת היסט להכי שייך למיתנא למעלה כו' כיון דמאי דחשיב עד הכא כולם נוהגים במצורע אבל קשה דהא מצורע אינו מטמא את מה שבועל וכן אפי' מצורעת כדמייתי שם התוס' מת"כ ואפ"ה תני למעלה ועי' בר"ש לעיל מ"ג:
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתוי"ט ד"ה עשר טומאות כו' דהא התשיעית שהיא פירש ממנו אבר כו' אין לה מעלה על הרבה שנמנו לפניו. </b>ול"נ דמעלתה הוא שמטמאה טומאת ז' מה שאין בכל מה שלפניה. אבל יותר ה"ל לדקדק מהראשונה על מי נתעלה אם לא על טהור גמור:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתוי"ט ד"ה שמשלחין. </b>וק"ק לי דליתני כו' אבנים המנוגעות כו' ואני מוסיף עוד בגדים המנוגעים שכן כתב הרמב"ם בספי"ג מהל' ט"צ שמשלחין אותן חוץ לעיר כו' ובין שאינה מוקפת וזה חומר בבגדים מבאדם ע"כ. והוא מהתוספתא ספ"ז. וכן איתא שם להדיא הדין בבתים המנוגעים ע"ש:
+<b>שם בסה"ד אגב גררא ת"ל ועיקר קדושה שילוח המצורעים. </b>לכאורה גם הא דיצא א"מ אותו ג"כ נחשב לקדושה ואגבה תני ומסבבין:
+<b>ד"ה ומסבבין. </b>והמ"ל ומכניסין כו'. תמוה דודאי אין מכניסין מק"ו מאם יצא דאין מחזירין. גם מש"כ בסה"ד כלומר כו' מעיר לעיר ג"כ תמוה. ואולי כוון למש"כ בס' מ"נ דדוקא אם היה בשעת מיתה בעיר ויצא מת אין מחזירין אבל אם מת חוץ לעיר מכניסין ע"ש:
+
+Mishnah 8
+
+<b>בתוי"ט ד"ה לפנים מה"ח. </b>ועוד מקודש כו' כגון כו' ולחמה חוץ לחומה כו'. ולעד"נ שזה נכלל בהא דקדשים קלים נאכלים לפנים מה"ח דמח"ז אתינן עלה דלא קדש הלחם. ומש"כ ולענין שוחט על חמץ לריו"ח דאמר כו' חוץ לחומת בית פאגי. תמוה דלריו"ח פשוט דחייב אפילו היה חוץ לירושלים:
+
+Mishnah 9
+
+<b>בפנים. </b>ההיכל מקודש ממנו שא"נ לשם שלא רחוץ ידים ורגלים. ק"ל כיון דפסול לעבודה א"כ ה"ל ביאה ריקנית. ות"ל דאסור משום ואל יבא בכל עת אל הקדש ואפי' היה רחוץ ידו"ר כדאיתא במנחות (כז ב). וי"ל דמיירי ליכנס לשם להשתחוות עי' תוס' שם. או לתקן בדקי ההיכל עי' בר"ש. עוד אפשר לומר דדוקא הראוי לעבודה מוזהר באל יבא. וכן בת"כ ס"ד למעט בניו מואל יבא והביא שם ראיה מהא דתמימים נצטוו בשתויי יין ולא בע"מ:
+<b>בתוי"ט ד"ה שאין נכנס כו' אבל קשה מדר' יוסי דסיפא דלא משייר אלא חדא מחוסר בגדים כו'. </b>לע"ד י"ל כיון דאמרינן זבחים (יז ב') אין בגדיהן עליהם אין כהונתם עליהם. א"כ הויין כזרים וכבר חשיב עזרת כהנים שאין ישראל נכנסים לשם. ובזה נסתר גם מש"כ לעיל על הא דלא חשיב ת"ק בבין האולם ולמזבח מחו"ב משום דקילי דפסול מחמת ד"א הוא. דאדרבה משום דחמירי דחשיבי כזרים ואפי' בעזרת כהנים אסירי. אבל מ"מ אינני מחליט ד"ז שזהו חידוש גדול שיהיו הכהנים אסורים בעז"כ שלא לצורך:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה. וכלי זכוכית. </b>בתוס' שבת (טז) ד"ה אלא מעתה משמע דלתירוצא דר"א שם הואיל ונראה תוכו כברו. מיטמאין ג"כ מאויר. ואינו כן דעת הרמב"ם והראב"ד בפ"א מהל' כלים ה"ה ע"ש. וכמ"ק במשנה דחולין (כ"ד ב) טהור בכה"כ טמא בכ"ח:
+<b>ברע"ב ד"ה כלי עץ כו' ובכ"ח כו' והרי יש לו תוך אעפ"י שאין לו בית קבול </b>(ברמב"ם וכ"ח ג"כ לא יטמא עד שיהיה בו ב"ק). הנה התחכם הרע"ב לתת חילוק ביניהם ואמר דבכ"ח טמא ביש להם תוך אפי' אין להם ב"ק. אבל דבריו מסותרים מכמה משניות. ואזכיר מן הבא בזכרוני. (א) במשנה הסמוכה כשאינו מקבל כדי סיכת קטן טהור. (וזה יש לדחות די"ל דטעמא משום דאינו חשוב כלי כלל). (ב) לקמן במ"ג מטהרינן כבכב וטפי וחבית של שייטין. והרי יש להן תוך וע"ש בתוי"ט ד"ה אע"פ בשם הרמב"ם. (ג) במ"ד משפך של ב"ב טהור. ובסמוך על ומיטמאין מאחוריהן הוצרך הרע"ב עצמו לומר ופעמים כופין כו' ומשתמשין בב"ק כו'. ומה שהביא התוי"ט מהתוספתא. אין לה ענין לכאן דהתם הוא לטעמא מדוע מטמאים חכמים כשהיא מקבלת על דופנותיה. ואדרבה דהרי חזינן דקבלה מיהא בעינן באיזה ענין שיהי':
+<b>בתו"ח ד"ה פשוטיהן. </b>ונ"מ בזה"ז ג"כ (ר"ל בין כלים המקבלין טומאה לשאינן מקבלין טומאה) לפסול המקוה שנמשך ע"י כלים. הנה לענין שאיבה מבואר ברפ"ד דמקואות דאף כלי גללים כו' דל"מ טומאה כלל פוסלין בה. ואולי כוונתו לענין הא דבעינן הווייתן ע"י טהרה ע"ש פ"ה מ"ה ובתוי"ט. אולם מש"כ עוד לטהרת ידים. הרי שנינו בפ"א דידים מ"ב בכל הכלים נותנים לידים אפי' בכלי גללים כו':
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה מסאתים כו' מה שהזכיר חמש ושלש ולא זכרן מסאתים ועד חמש כו'. </b>ולעד"נ דאתי לאשמעינן דאפי' טובא נמי כמו דמשני שמואל בר"פ מפנין על הא דפריך השתא חמש מפנין ד' מיבעי'. ד' וה' כדאמרי אינשי ואי בעי אפי' טובא. והתוס' שם (סב) כתבו דגם ר"ח דמשני שם במפנין בענין אחר מודה דהיכא דהדין דאפי' טובא דרך התנא לנקוט שני מספרים אלא דהתם משמע לי' דלא התירו יותר משום (טורת) [טורח] שבת. והא דנקט כאן בדילוג. אשכחן כה"ג בפ"א דידים מ"א לחמשה ולעשרה ולמאה וע"ש בתוי"ט. וכן בעירובין פ"ב מ"ג אפי' בת חמשת כורין אפי' בת עשרה כורין מותר. ועוד נ"ל דלוג לד' סאין שהוא א' מצ"ו. אינו יוצא עדיין מגבול שיעור הקודמין לכן לא הוה ידעינן מיניה דאפי' טובא נמי. אבל חמש כבר יצא מחוץ לגבול שפיר ידעינן מיניה דאפילו טובא ונכון מאד בס"ד. שוב מצאתי בתוספתא הנדפסה עם זר זהב להדיא חמש ולמעלה כלמטה הימנו ונראה שזאת הגירסא היא ע"פ הגהת הגר"א ז"ל כי בתוספתא שלפנינו ליתא כן. מ"מ יש לי עמוד חזק להשען עליו. וכ"מ בחולין (ר"ד נה) דלא פריך גם מהא דועד חמש מאי לאו חמש כלמטה ע"ש. וכן בברייתא שם לא תני חמש כלמטה. ומהר"ש משמע קצת דדוקא חמש קאמר ולא יותר. מדכ' בדברי ר"ע וסתם חצבים גדולים מה' סאין ולמטה. וכן לקמן כ' חוץ מן האחרון שהוא א' מק"כ. וראיתי בכ"מ בפי"ח מהל' כלים הי"ג שכ' ואפשר דעד ה' סאין דנקט רי"ש ל"ד דה"ה לטפי כו':
+<b>והנה מפי' הרמב"ם משמע שמפרש שיעורן מכדי סיכת קטן ועד לוג ומלוג ועד סאה ברביעית. </b>היינו כלי שהיתה מחזקת מתחלתה מכדי סיכת קטן ועד לוג וכן מלוג ועד סאה. הכל שיעור שבניהן ברביעית. (וזה לפי שיטתו דסיכת קטן היינו אדם קטן ויכול להיות דהוא יותר מרביעית). ובחיבורו מוכח להדיא שמפרש כן ע"ש. ותמוה דהא תניא בתוספתא והובאה בגמרא חולין שם דלוג כלמטה. ולפירושו אין חילוק בין למטה מלוג ללמעלה מלוג עד סאה דהכל ברביעית וצע"ג. אבל לכאורה ראיה לפירושו מפ"ד דמקואות מ"ג לא אמרו רביעית אלא בשברי כ"ח וע"ש בפירושו. עוד ראיה שם בחבורו שכ' עד חביות המכילות סאתים או יתר. והוא תמוה מאד דע"כ לא קאמרינן אלא סאתים כלמטה. אבל יותר מסאתים תנן מסאתים ועד כו' בלוג. וכ"כ בעצמו שם ונ"ל להגיה קרוב ת' יתר כלשונו לעיל בהל' י"ג:
+<b>ומש"כ הכ"מ שם דפוסק כרי"ש דסובר דהוא רביה דר"ע. </b>תמוה מאד דבפ"ב דעדיות מ"ו כ' הרמב"ם דרי"ש תלמיד דר"ע הוה. וכ"כ בהקדמת הי"ד דרי"ש קבל מר"ע. ועי' נו"ב מ"ת חלק א"ע סי' קמ"ח שתמה עליו ג"כ בזה ממקומות אחרים שפסק הרמב"ם כר"ע נגד רי"ש. ולענין פסקו של הרמב"ם נ"פ דסובר כהר"ש דלא פליג ר"ע עליו:
+<b>ברע"ב ד"ה אלא הדקין כו' ומשהגיעו להיות כתבנית קדרות קטנות שיעורן ברביעית. </b>ל"ד במחכ"ת דהא מסקינן בחולין שם דלהחמיר אמרינן עו"ע בכלל. ולשון הר"ש בזה הוא כנכון ע"ש:
+
+Mishnah 3
+
+<b>ברע"ב ד"ה אבוב. </b>ופשוט הוא בלא בית קיבול (וכ"ה בר"ש) והא"ר באהלות רפ"ט הקשה עליו ע"ש. ופירש דיש לה דפנות וטהורה מפני נקביה שבשוליה (וכ"נ מפי' הר"מ) ותימה דכאן שתיק ולא פי' כלום:
+<b>בתוי"ט ד"ה שייטין. </b>כאשר יפרש השוחה לשתות מתרגמינן כו'. והוא לשון מקרא אני שיט (ישעיה לג):
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב ד"ה ושהוא גומר כו' והוי כגולמי כ"ח כו'. </b>(הר"ש). ול"ד דע' חולין (כ"ה) ואלו הן גולמי כו' כל שעתיד לשוף כו'. וזה בכ"ח טמא כמש"כ הרע"ב לקמן ספ"ד. ודוחק לומר דזה פלוגתת ר"מ וחכמים:
+<b>תוי"ט ד"ה ושאין בו ויש בו מחיצה כנגד השלהבת כו'. </b>ל"ד בהעתיקו זה על פי' הרע"ב דמשמע שהוא מפרש שיש מחיצות סביב סביב אלא שהן מנוקבות:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוי"ט ד"ה עד שלא נגמרה כו' אם היו שבריה שוין כו' בידוע שנגמרה מלאכתה ואח"כ נשברה וכן הוא לשון הר"ש. </b>והנה דברי הר"ש סותרין למש"כ לקמן בספ"ג ובפ"ד מ"ג ובפ"ה מ"ז בסופה. ולגירסת התוספתא שלפנינו הביאה התוי"ט א"ש. אך מש"כ דלפי הסברא כו' ולכך עשאו הצירוף שמאדים. א"נ. דאדרבה האש מלבין את הטיט שטבעו ברוב אדום וכמו שנקרא בכ"מ הצירוף באש בשם ליבון בדברי חז"ל. וכן מעיד הנסיון:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שיעור כ"ח ליטהר. </b>פי' הא"ר למעלה מן הנקב. וע"כ ר"ל מטומאת אויר אבל במגע עדיין טמא מטעם יד כדלקמן פ"ד מ"ג:
+
+Mishnah 2
+
+<b>רי"א באגוזים. </b>פי' הא"ר דסבר הואיל ומניחין בתוכה נמי אגוזים כו' ומטילין אותו לחומרו כו'. וק"ל דא"כ הל"ל כן בפירוש לחומרו באגוזים כבמשנה דלעיל. דנ"מ לדינין המבוארים לקמן פ"ח מ"ב ובספ"ט. ובזה נדחה גם פי' הר"ש בסמוך בד"ה בזרעונים ובד"ה סתם נר. לכן נלע"ד דלר"י וכן לר"ש דלקמן הוו שיעורייהו אף להקל ול"ד להעשוי לאוכלין ולמשקין. דהתם אין דרך להניח אוכל בלי משקה כדפי' הר"ש. אבל הני דר"י ור"ש דרך להשתמש בהנך דאמרי לבדהן:
+<b>שם רא"א בפרוטה. </b>בתוי"ט והר"ב העתיק ר"ש ול"מ כן בשום נוסח כו'. הן לפנינו גם בר"ש איתא ר"ש:
+<b>בהרע"ב ד"ה רמ"א בזיתים. </b>וא"ה כסתם כו'. תמוה לפסוק נגד רבא ורב חיננא ב"כ בס"פ המצניע דנקטי שיעורא דזיתים:
+<b>תוי"ט ד"ה חבית. </b>ואף לשאר הפוסקים דל"פ כן כו' ל"י איזה פוסקים מצא. דכיון דאנן פסקינן שם מלא היד א"כ נפלו שיעורייהו בבירא. ונראה שיש חסרון הניכר בדבריו והוא עוד ראיה ממה דאיתא שם ואם לאו כהכרע. ופירש"י כשיעור המכריע באגוז נפיש מכזית וזוטר מכביצה וע"ז קאמר דשאר הפוסקים ל"פ כן ע"ש בתוס' ורי"ף ורא"ש. ונראה דמש"כ עוד לקמן בסמוך וא"כ מסתברא אגוז זוטר מכביצה דט"ס הוא וצ"ל זוטר מגרוגרת ודו"ק. אבל מפי' הא"ר מוכח דס"ל דאגוז שיעורו גדול מגרוגרת:
+<b>ד"ה שהוסק פיו. </b>ה"ל לציין במוקדם על הא דניטל פיו:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>מש"כ הא"ר דקומקום הוא הכלי ששופכין בו המים מן המיחם ע"ש. </b>ברפי"ד לקמן משמע שמחממין ג"כ בו. וכ"מ בפכ"ה מ"ח. ובפ"ט דמקואות סמ"ב לפי' הרע"ב. אבל לפי' הרמב"ם שם וע"י החזיק הרא"ש אין סתירה משם ובשבת (מא) במשנה המיחם שפינוהו (ולאביי שם פירש שפינוהו מן האור ופירש"י קומקום):
+<b>תוי"ט סד"ה כלי נחושת. </b>וא"כ ה"ה כלים. כלים הויין כש"כ מאדם דהם מיטמאין אף במקום שאין אדם מיטמא כגון הנושא את הנבלה ודומיה:
+
+Mishnah 8
+
+<b>ר' יוסי מטהר בשניהם. </b>פי' הא"ר דאזיל לטעמיה במשנה דלעיל. קשה דל"פ שם אלא אקומקום ודומיו שתשמישן בחמין וכדאיתא שם ואם ליין טמאין:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>או שהיה בו חדוד ר"ל כמו לקמן מ"ג ולכן כיון שיש כובד בצד שהחידוד בו מכריעו כמו האוזן ולזה נתכוון הא"ר:</b>
+משנה ב
+<b>בחצי קב גרוגרות. </b>משום דרגילים היו להניח גרוגרות בחבית כמש"כ הר"ש בפ' דלעיל מ"ב:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>רי"א חולקין האמצעית. </b>אין לפרש דמחצי עוביה ולפנים יחשב תוך. דנ"פ דעובי שפת הכלי מלמעלה אם נגע בשרץ לא נטמאה דאין זה נקרא תוך. (ואולי זה תלוי בפלוגתת ר"י וחכמים לקמן פ"י מ"ה גבי שגפתן עם השפה בפי' הא"ר שם. ונראה עוד דאזלי לטעמייהו בפ"ח מ"ח גבי נמצא מקום הנחת העצים. וסתמא דמ"ז שם כחכמים). אלא כוונתו דאם נפל שרץ באחד משני אוירי השפה חולקין את עובי דופנה. החצי דלצד הטומאה טמא ודלצד הטהרה טהור וכריב"נ בפ"ב מ"ז. ולפ"ז נראה דה"ה שחולקין השפה הפנימית בנפול שרץ באויר שלצד פנים. ולא נקט האמצעית אלא משום דאותה חולקין אף אם נפל השרץ באויר החיצוני:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה ושיריו. </b>אם היה גדול ונטמא. כ"כ הר"ש וכ"ה לשון רש"י בחולין. והרמב"ם פי' לענין קבלת טומאה. ובחבורו כ' לתרווייהו ברפט"ז:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה שיעורו כתנור. </b>לאפות סופגנים כו' ויראה דה"ה לענין שיעור גובה כו'. ולכאורה יראה מסידור המשנה דלא קאי רק על מאי דסליק מיניה ולשון הר"ש הוא בדוקא מדתני כאן ג' חלוקים בין תנור לכירה. (א) בשיעור גובה. (ב) בשיעור ההיסק. (ג) בשיעור האבן. ואם כדברי התוי"ט ה"ל להמשנה לקצר ולשנות ביחד הג' דינים בתנור ואח"ז בכירה. ובאחרונה יאמר כופח עשאו לאפיה כו' עשאו לבשל כו' והוה קאי על כל הג' דינים. אך לפ"ז לא אשמע לן התנא בכופח שיעור הגובה:
+
+Mishnah 3
+
+<b>אם חברה לו אפי' על ג"א. </b>נל"פ אפי' אינה גבוהה רק בכמו ג' אבנים. ואולי היה דרכם לבנותה באבנים קטנים ויאמר דאפי' לא בנאה אלא בג' אבנים בגובה. טמאה:
+<b>תוי"ט ד"ה דר"מ. </b>מאן תנא כו' כדתנן במ"ב פי"ב. ע"ש בגמרא דלא על הא קאמר אלא על מ"ו פ"ב דעוקצין:
+<b>בסה"ד ועוד דר"מ מחמיר. </b>תמוה דאדרבה כיון דאף לר"מ אינו אלא מדרבנן כמש"כ הר"ש משמע דגמרא ה"ל למיפסק לקולא. שוב ראיתי בתור"ע בשם הפר"ח שהקשה כן. ואולי לזה נתכוון הכ"מ במה שסיים וצ"ע. והראב"ד בפכ"ד מהל' ט"מ כתב דר"מ ור"ש הל' כר"ש. והכ"מ תמה עליו שם. ועמש"כ בס"ד בפ"ו דאהלות מ"ד. ואפשר דמש"כ הכ"מ ועוד דר"מ מחמיר. ר"ל והלכה כר"מ בגזירותיו:
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב ד"ה או שהוסק בבית האומן מקדם שנגמר מלאכת עשייתו. </b>ע"כ מיירי לאחר שהדביק סביביו טיט להחזיק חומו דאל"ה לא מיטמא עדיין כמו שפי' בר"ת בד"ה משיסיקנו. והאי קודם שנגמר שכ' ר"ל קודם שחברו בארץ כי אין דרך האומן לחברו בארץ אלא הבעה"ב הלוקחו ממנו. וזהו ג"כ כוונת התוספתא שהביא הר"ש תנור שהסיקו עד שלא נגמרה מלאכתו (דהיינו קודם חיבורו בארץ) ור"י דמטהר שם אזיל לשיטתו לקמן במ"ו. וכפר סיגנא נ"ל דשם היו דרין האומנים במלאכת התנורים. והביא ר"י ראיה מחכמים דטהרום. ומשנתינו הביאה מר"ג דטמאן. ולא נצטרך לדחוק דשני מעשים הוו כמש"כ הרא"ש:
+
+Mishnah 5
+
+<b>ברע"ב ד"ה מפני שהוא אופה כו' וריו"ח לא סגי לי' כו' והוא מפי' הר"מ והר"ש. </b>ולעד"נ דמוסיף טעם כי היכא דליטמא אפי' באויר דלטעם הת"ק אינו אלא כמו יד ולא מיטמא אלא במגע:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ברע"ב ד"ה אלא ממעטו. </b>שהוא שיעור תחלתו כו'. יותר היה נאות לומר שהוא שיעור סופו. או שיעור שיריו:
+<b>תוי"ט ד"ה חולקו. </b>ומש"ה לא סגי כו' אלא בעינן דלא ליהוי רובא. הלשון אינו מכוון וכך הל"ל אלא בעינן עד שיהא בארץ. ואולי ט"ס הוא וצ"ל ולא בעינן דלא ניהוי רובא:
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>עשה לה פטפוטין. </b>הר"ש פי' שהן מתחתית הכירה. והרמב"ם מפרש שהן ממעל לה להעמדת הקדרה [עי' תוי"ט]. ול"נ דתרווייהון נקראין פטפוטין עי' ר"פ דלקמן. ולשניהן כוון התנא דלנקב עושין אותה למטה. ולפגימה דמשמעה בשפה העליונה עושין אותן מלמעלה:
+<b>ברע"ב ד"ה של אבן כו' טהור מדין כ"ח שאינו מטמא מאוירו כו'. </b>כאן ה"ל לכתוב ואינו מיטמא אם הוא מחובר לקרקע. אשר כתב לקמן. ודע שהמ"נ הקשה בהך דרשה דת"כ למעוטי תנור של אבן מקרא דיותץ שמביא הר"ש. הא כלל גדול בידינו דכלי אבנים טהורין. ול"נ משום דגם זה כלל גדול דהמחובר לקרקע אינו מיטמא. ובתנור וכיריים חדשה התורה דיטמאו ולכן הוה ס"ד דאפי' של אבנים נמי:
+<b>ד"ה ניקב. </b>ועשה טפול של סיד כו' ברמב"ם איתא וסתם כו' בטיט. וכן בתוספתא שהביא הר"ש. אבל בסיד אני מסתפק כיון שהוא בא מאבנים שרופות אולי דינו כאבן. או אפשר מידי דהוה אכלי אדמה דמשהוסקו דינן ככלי חרס. גם י"ל דכוונתו אם עירב בו חול ועשאו טרכסיד:
+<b>ברע"ב בד"ה מרחה בטיט כו' לפי שאין כו' אלא מניחין בתוכה. </b>עי' בפי' הרמב"ם ותראה שכוונתו לחלק דבתנור אופין בפנים לכן מועיל לה הטפילה לשמור חומה שבפנימיותה. אבל כירה עיקר תשמישה על גבה (ולפעמים ע"כ נותנין הקדירה גם בתוכה כדמוכח בגמרא ר"פ כירה) לכן אין תועלת לה בהטיפול:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>עי' מפרשים שנדחקו. </b>ולעד"נ בהקדים לחלק בין לשון שפיתה ללשון ישיבה. והוא דשפיתה היינו שכל הקדרה תלויה לאויר בכדי שתהא האש אשר תחתיה לוחכת תחת שוליה ג"כ רק שקצוותיה סמוכות. ונשענות על איזה דבר. וישיבה היינו שכל שטח שוליה ותחתיתה יושב על איזה גשם. ופי' חברן בטיט לא שחברן יחד אלא שחיבר לכל פטפוט קצת טיט בראשו לצד פנימיותם בכדי לשפות קצות שולי הקדרה עליהן (ולפ"ז אתיא סיפא דאחת בטיט כרבנן) ובמסמרין אמר אע"פ שעשה בראשן (כגי' מהר"ם) מקום שתהא הקדרה יושבת פי' שחברן יחד בשטח רחב של טיט עד שאין שם אויר מ"מ טהורה:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה אחת בטיט פי' הר"ב כו' פי' ור' יהודה היא כו'. </b>ול"נ דאף כחכמים אתיא דע"כ לא מטמאי אלא אם מתחלה עשאן שתים שהעמידן במרחק הראוי להעמיד עליהם הקדרה אבל אם מתחלה עשה ג' אבנים א"כ כל שתים מהן אינן עומדים במרחק הראוי. וכה"ג ע"כ צריך לחלק לקמן פ"ז מ"ה ניטל כו' מטמאין במגע וא"מ באויר כו' עשה שנים זה כנגד זה מטמאין במגע ובאויר ע"ש:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ניטלה הטהורה הוחלטה האמצעית לטומאה. </b>לפי' התוי"ט בד"ה האמצעית שהחצי של האמצעית די לכדי שפיתה אחת צ"ל דמן הצד אפי' העודף טמא. ול"ד להא דאם היתה האמצעית גדולה כו' דהשאר טהור. דהתם העודף הוא באמצע וע"כ צריך אתה לחלק ממנה הקצה הב'. משא"כ בשנוכל להחליטה כולה אז לא מחלקין ממנה כלל. ויש לחלק בדרך אחר אבל זה נ"ל עיקר:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>או שהיתה חלקה. </b>הר"ש נדחק בזה. ול"נ דהא יש לדקדק מדוע במ"ג לא באר הדין בחלקה. אשר ע"כ נראה דאו היתה חלקה באמת קאי עלה ור"ל אף שהיתה מחוברת אם היא חלקה טהורה לגמרי גם במגע:
+
+Mishnah 5
+
+<b>בהרע"ב ד"ה ניטל אחת. </b>אכתי חזי קצת להיות שופת עליהם את הקדרה. לשון זה א"ש לפי' הרמב"ם דהפטפוטים הם למעלה למקום מושב הקדרה אבל לפירושו הל"ל דאכתי חזו שתעמוד הכירה על ידיהם. אולם ראיתי שגם בר"ש כתוב לשון זה (זולת הרא"ש השמיט מלות את הקדרה) וכן הלשון בתוספתא שהביא. ודע שמהר"ש משמע דמפרש כאן שהפטפוטים המה מחוברין בארץ והכירה עומדת עליהן. (ולכן ל"ד התוי"ט במש"כ בסד"ה היו גבוהין. לאפוקי כו' ולפי' הראשון דהר"ש לא דייק ולמעלה. דלדידיה מדוייק היטב דר"ל דאותן הקצוות שלמעלה מג' אצבעות מהארץ טהורים שהן עומדות להקצץ. גם ל"י אנה מצא ב' פירושים בר"ש דכותב לפי' הראשון). אבל מהרע"ב משמע דמפרש דהמה מחוברין להכירה:
+<b>תוי"ט סד"ה היו גבוהין. </b>לאפוקי לפי' הרע"ב כו' לא דייק ולמעלה. לכאורה גם ולמטה לא דייק. אבל נ"ל דלדידהו למטה ולמעלה דכאן קאי על המספר דשלשה. ופירושו כמו פחות ויותר כמו מבן כ' ולמעלה ודומיו:
+
+Mishnah 6
+
+<b>התוי"ט העתיר דברים נגד פירוש הר"ש והרע"ב דמה אשמעינן רשב"ג בזה. </b>ול"נ דטובא אשמע לן. דהרי כיון דהכירה עגולה. ע"כ גם הפטפוטים עומדים בעיגול. ולכן כפי שְלִמְדָנוּ	 רשב"ג יהיה טהור ברוב המקומות אף בתוך שלש להכירה ובאיזה מקומות אף נגד תחת הכירה עצמה לפי שהם חוץ להכנה. ולולא דאשמעינן הוה ס"ד דמודדין בכל סביבות הכירה ג' אצבעות בעוגל. והא לך הציור רק מש"כ הרע"ב או חוץ לג' וטהור כו' ולר"ש בין במגע תמוה דאיך שייך מגע באויר שבין הפטפוטים. ובר"ש ליתא והרע"ב הוסיף וגרע במחכ"ת:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>תוי"ט ד"ה בכ"ח הקל ומצינו שבחבורין מטמא כלים ספ"ט כו'. </b>תמוה דע"כ לא שמענו אלא במת אבל בשרץ משמע דאפי' בחבורין טהור דהא ממעטינן כלים מטומאת אויר כ"ח לקמן מ"ד ומשמע אפי' בשעה שהשרץ בתוכו. ועי' בתוי"ט מ"ה מה שהביא משמע דגמרא דשבת. ועוד ראיה ברורה דהא אפי' אדם (דעיקר טומאת חיבורים בו נאמרה) הנוגע בשרץ או אפי' בנבלה אינו מטמא כלים אף בשעת חבורו לטומאה כדאיתא בריש מכלתין. ומש"כ עוד ואולי ג"כ אדם דמ"ש. תמוה מאד דשנא ושנא דהא כל המטמאין בגדים בשעת מגען לטומאה מטמאין כלים ג"כ חוץ מאדם וכ"ח כמש"כ הרע"ב בפ"א מ"ב והיא משנה רפ"ה דזבים. ומש"כ דטומאת חבורים עיקרה באדם ג"כ תמוה. דזהו היכא דאדם נוגע בטומאה עצמה. אבל אדם הנוגע במה שנוגע בטומאה קיל מכלים כדאמרן:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ד"ה משקה. </b>ל"י מה הכריחו לפרש כן. ול"נ משום דתנן ספ"ח דטהרות דמשקה טופח אינו חבור לא לטומאה כו' ופי' שם הרע"ב ואין בו טופח ע"מ להטפיח והוא מגמ' דגיטין. וכן שם ברפ"ג דאיתא במשנה טופח ופי' הרע"ב ע"מ להטפיח וע"ש בתוי"ט. וכ"פ בשו"ע או"ח סי' קס"ב ס"ג לענין נט"י. והרמ"א שם סס"י פ"ב לענין מי רגלים. והרמב"ם אולי לשיטתו שפסק במ"ר דבטופח לחוד אסור. ופלוגתא דתנאי היא שם בגמ':
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בהרע"ב הכל טמא. </b>האהל כו'. ע"כ קורא אהל לעובי שפת העין. דהרי התנור עומד באויר:
+<b>תוי"ט ד"ה ואם. </b>ולי קשה כו' שאם כו' באויר כו' אמאי כו' מי יביא הטומאה. תמוה ולטעמיך מי ניחא דע"כ מיירי שהתנור הוא באויר דאל"כ אפי' אין בו פ"ט הכל טמא. אלא ע"כ ה"ט. משום דקי"ל דמת המונח בבית מוציא אה"ט לבית השני בפ"ט (אהלות פ"ג מ"ו) כיון דגם בבית הב' יש לו התפשטות בכל הבית. וה"נ הואיל דמונח בעין שהוא טע"ט מוציא אה"ט לתנור שגם שם יש לו התפשטות בכל התנור כיון דמיטמא באויר. ואדרבה לפי' הרמב"ם קשה דמאי איריא דהוא באויר אפי' אם בתוך העין על חרסו נמי כיון דהתנור הוא באויר:
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>בהרע"ב ד"ה בידים מסואבות ופוסלות אה"ת.</b> ר"ל וכללא הוא כל הפוסל אה"ת מטמא אה"מ להיות תחלה ולכן נעשה הרוק תחלה וכדמסיק. ובזה מוצל מגמגום התוי"ט עליו:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>תוי"ט ד"ה ובטהור. </b>דאלת"ה כו' דאין צ"פ מציל על כ"מ כו'. ק"ל כיון דטעמא דאינו מציל הוא דשמא טמא הוא א"כ גם הטפול לא יציל דהא בטמא טמאין וגם הטפול עצמו טמא כדלעיל פ"ג מ"ו:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בהרע"ב והאי ל"ד אלא לעצם כשעורה כו'. </b>הוא מלשון הר"ש. ואינו מדוייק. וכך הל"ל לאוכלין ומשקין שגבלן בטיט כמש"כ בס"פ:
+
+Mishnah 7
+
+<b>צמיד פתיל. </b>הא"ר פי' דצמיד הוא החבור ופתיל הוא הכסוי. ורש"י בפ' חוקת פי' להיפך. ונ"ל ראיה לפי' הא"ר מפ' דלקמן מ"ב מפני שהוא פתיל ואין צמיד ע"ש:
+<b>שם היה עגול א"ר אותו ארוך. </b>התוי"ט נתקשה בזה והעלה בצ"ע ע"ש. ול"נ לפרש היה עגול פי' עגול כדורי שרחב למעלה וקצר למטה א"ר אותו כאילו היה שוה למטה כלמעלה. ענ"ל דע"כ לא אמרו דמרדע עגול אלא כל ארכו עד פיו. אבל פיו הוא מרובע ארוך וכאן הוא אומר כמלא פי כו' ולא אמר מרדע סתם כמו בכ"מ שנזכר. ובזה א"ש לקמן פי"ז מ"ח כשבא לומר שיעורו הקדים לומר כל המטלטלין מביאין אה"ט בעובי המרדע מה שלא עשה כן בכל השיעורים הנזכרים שמה. אלא אמר בלתי הקדמה כלל כביצה שאמרו וכן כולם. אלא בכדי שלא תטעה דקאי גם על המשנה שלפנינו. לכן הקדים כל המטלטלין כו' להורות דלא קאי רק על דבר זה ולא זולת ונכון בעז"ה:
+
+Mishnah 8
+
+<b>תוי"ט ד"ה וכן. </b>לכאורה כו' שיש להן צדדים בולטים. משמע דמפרש דאינקבו בגופם. והמשנה אומרת לקמן נקבו כו' ע"ש בהר"ב:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה כלי גללים. </b>וראיה יותר כו'. ועוד ראיה מכרעת ממנחות (סט) וכדאיתא שם (ע"ב) בתד"ה כ"ג:
+<b>ד"ה עצמות הדג בסופו. </b>ויל"ד דאמאי שייריה. עי' מש"כ לקמן פכ"ד מי"א בס"ד:
+
+Mishnah 2
+
+<b>שלא יביאנו לידי פסול. </b>עי' תו"ח בשם הרא"ש דמשום כלי קדש או תרומה קאמר דאסור להם לגרום טומאה. וק"ל דהא אמרי' בחגיגה (כה) דקדש אינו ניצול כלל בצמיד פתיל. ואולי דוקא בקדושת כלי עבוד רבנן מעלה דאינו ניצול. והרא"ש מיירי בקדושת פה עי' פסחים (לד ב):
+
+Mishnah 3
+
+<b>מגופת החבית המחולחלת ואינה נשמטת. </b>נל"פ דר"ל שעשויה חריצין מלמעלה למטה בעוקם. וכן פי החבית (עשו) [עשוי] כמו כן. ומגלגלין אותה בתוך פי החביות ונכנסין הבליטות לתוך החריצין וע"י כן אינה נשמטת אף שהיא רפויה וכן יש בזמננו הרבה:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>תוי"ט ד"ה חזרו. </b>דכלי מתכות הדבר קשה כו' דחרב ה"ה כחלל. נראה כוונתו דכיון דה"ה כחלל חוזרין ומטמאין אדם וכלים לטומאת ז' והזאה (ועי' נזיר (נד ב) בתד"ה ת"ש ובמש"כ שם) בכל ימי משך טומאתן (עי' חגיגה (כג ב) שהראיתי שם פנים שלא יהיה הדין כן) (וברא"ש שם מסיים ע"ד הר"ש הללו ומטמאין באהל). ואולי נשמטו ב"ת האלו מדברי הר"ש ע"י שגגת המעתיק כי שיטתו ג"כ דכלים של מתכות הנוגעים במת מטמאין באהל כדמוכח מדבריו בפי"א דאהלות מ"ח וברפט"ז שם. והוא כעין מה שכתבתי משא"כ שאר כלים אף דגם המה צריכין הזאה ג' וז' כשנגעו במת. מ"מ אין מרבין טומאה לטמא אדם וכלים טומאת ז' רק לטומאת ערב. (וכן אינם מטמאין באהל כדברי הרא"ש). וזהו הכל לשיטת הסוברים דדוקא בכלי מתכות אמרו חרב ה"ה כחלל אשר הר"ש ג"כ אחד מהם ברפ"ק דאהלות. ודברי תור"ע בכאן תמוהים מאד דמשמע בדברו דבשאר כלים אין דין הזאה כלל לשיטה זו. והלא מבואר בכ"מ במשנה וגמ' דכה"כ הנוגעין במת עצמו טעונין הזאה והמקרא צווח והזה על האהל ועל כל הכלים:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ד"ה וכן. </b>כלובן ביצה ולזה נקרא חלמא. בחולין (סד ב) נקרא הפנימי של ביצה דהוא האדום חלמון. והחיצון דהיינו הלבן חלבון:
+<b>ד"ה הפין. </b>עוד מ"ש בלשון הר"ש לחורו כתוב בערוך לחוץ. ול"נ דט"ס בהר"ש וצ"ל לאחורו:
+
+Mishnah 5
+
+<b>ד"ה וחכ"א. </b>צ"ע כו'. עי' ספ"ק דנדה בפי' הרע"ב והוא מהגמ' דשם ויתיישב לך:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>תוי"ט ד"ה הסמוך. </b>ואין תמונת כו' ידוע ומובן אצלי. ול"נ דר"י לא קאי אזוג של ספרים רק על הקודמים לו אשר שם מיירי שנשברו באמצען לחצאין ועי' בא"ר:
+
+Mishnah 2
+
+<b>קולגריפון כו' עי' פי' הרע"ב. </b>ולכאורה מדנקט שינה ולא שיניה וכן ניטלה שינה ל"י. משמע דאין לה רק כמו שן אחד חד בראשה האחד. וגי' הרע"ב והרמב"ם אשר ממנו לקח הרע"ב פירושו. אולי היה שיניה. ניטלו שיניה בל"ר:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>מגירה שניטלו שיניה אחת מבינתיים טהורה. </b>פי' שאין מצטרפין למלא הסיט. ובזה שוב לא תסתור רישא לסיפא. עי' בס"פ בתוי"ט ד"ה ושל צמר:
+
+Mishnah 5
+
+<b>של מיתון כו'. </b>פשטיה משמע שהיתה מיוחדת מעיקרא למיתון ודלא כהרע"ב שפי' אם התקינה דמשמע עתה לאחר שניטל אחד מקצוותיה:
+
+Chapter 14
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בהרע"ב לפי שבמדידת החבל כו' לפיכך רגילים לעשות שלשלת כו'. </b>אמת שכן איתא בעירובין (נח) אין לך שיפה למדידה יותר משלשלאות ש"ב. אולם מסיים שם אבל מה נעשה שאמרה תורה ובידו חבל מדה כו'. תני ר"י כו' ושל פשתן למדידה. ועמש"כ במ"ר בראשית פ"א אות ג':
+<b>ד"ה העשויה לעצים. </b>דהויא כמתכת המשמשת את העץ. תימה דא"כ כל כלי הנגר ודכוותיהו דחשיב לעיל פי"ג יטהרו דאין תשמישן אלא לעצים אלא הדבר ברור דאין קרוי מתכת המשמשת את העץ אלא כשמחובר לעץ להכשירו למלאכתו. אבל לא בנידן שלפנינו דמלאכתו בעצים. וטעם טהרתו הוא כמש"כ הרמב"ם דאין להם שם בפ"ע. ואולי כוונת הרע"ב דהשלשלת איננה אלא בראש החבל להכשירו למלאכתו בקשירת העצים או במדידתם. ואיננה רק משמשת להחבל. לכן דינה כמתכת המשמשת את העץ. דחבל לבד אינו מקבל טומאה כדאיתא ברמב"ם פ"א מהל' כלים הי"ב:
+
+Mishnah 4
+
+<b>ד"ה קטרב. </b>ורמב"ם פי' כו'. על שני צוארי הבהמות כו' כצ"ל:
+<b>ד"ה המקבלות את הרצועות. </b>לנוי טהורים לפי כו'. הוא מפי' הרמב"ם. וק"ל דתיפוק ליה דתכשיטי כלים ובהמה טהורים (רפי"ב):
+
+Mishnah 5
+
+<b>ד"ה הסייף וכו' שקרוי הצורפים בל"מ. </b>נראה דט"ס הוא וצ"ל הפצירה פים והוא בשמואל א' י"ג כ"א:
+<b>במשנה מסננת של חרדל כו' שלשת נקבים כו' טהורה. </b>בר"ש הובאה תוספתא אראב"צ לא נחלקו ב"ש וב"ה כו' ג' נקבים כו'. שהיא טהורה ע"מ נחלקו על שנים שב"ש מטמאין וב"ה מטהרין. ופשוט דחכמים פליגי עליה ואומרים של"נ ב"ש וב"ה בזה אלא דלכ"ע בשנים טמאה ומתני' אתיא כוותייהו וכ"פ הרמב"ם דדוקא בג' טהורה. והת"ח שגה בזה:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>תוי"ט ד"ה ושל גם. </b>אבל ק"ל שא"כ ליכא בינייהו כו' גם הר"ש כ' ע"ד הערוך שלא הבין. ואנכי בעניי הבינותיו והוא דשל ארכובה היינו כעין אותן של עץ שנעשין בכפרים העשוי משתי חוליות אחת ארוכה ועבה קצת והשניה קצרה ודקה ורחבה קצת כעין לשון ונכפף ונפשט בתוך החוליא הארוכה ולכן נקרא של ארכובה לפי שגם אותה נוכל לפשוט ולכפוף. ומכניסין אותו בחור המזוזה כשהוא פשוט וכשנכנס הלשון לפנים הוא נכפף ונופל לתוך עץ העשוי חריצין חריצין ונועלו ופותחו בו. וזהו שאר"י שהוא פותח בו מבפנים. ושל גם הוא כעין מפתחות שלנו העשוי כעין דלי"ת או כ"ף פשוטה. ואין יכולין לפושטו וכן מתבאר בדברי הערוך שמביא הר"ש:
+<b>שם ד"ה והאפרכס. </b>וראיתי שהרמב"ם שם (ר"ל בב"ב) מפרש כו' ולפיכך כו' דמה דפי' שם כו' לשון הרשב"ם הוא כצ"ל:
+
+Chapter 15
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה והן מחזיקין מ"ס בלח שהם כוריים ביבש כו'. </b>נ"ל דר"ל דוקא העשויין באופן זה שיחזיק הגודש תילתא (וכ"נ שהבין הגר"א ז"ל רפ"ח דאהלות) והיינו שעשוין בערך ים שעשה שלמה וכמו שהביא התוי"ט מרש"י דשבת וכ"כ בעירובין (יד ב). אבל השמיט עוד תנאי שיהא 5\3 הגובה מתחתיתו מרובע 5\2 העליונים עגול (הקפידה הוא רק שיהא עליונו עגול. ובמשך הגובה יהיה 5\2 עגולים) דאם יהיה עגול ככל הגובה יהיה הגודש יותר משליש כמובן (שוב ראיתי במהרש"א בעירובין שם שהרגיש בפירש"י בזה ע"ש). ועיקר הטהרה תלוי בזה שיהא מחזיק כוריים ביבש וכ"מ להדיא בשבת שם דאמר כמאן כהאי תנא דתנן כוורת כו' ולכן אסר ליה לטלטל כלי בת תרי כורי עי"ש. ולפ"ז ל"ד במחכתה"ג הר"מ והר"ש והרע"ב לקמן רפי"ח במש"כ דהיינו אמה על אמה ברום שלש אמות. והרמב"ם כאן דייק לכתוב שיהא בתשבורת אמה ע"א כו'. ומה שאמר בשבת שם כמאן כהאי תנא כו'. לכאורה קשה דלא מצינו בזה פלוגתא. ואולי דתנא דתוספתא דמכילתין ברפ"ה דב"מ פליג עלה דאומר שם וכמה הן אמה על אמה כו'. ולפי מה שהתבאר לא יהיה הגודש בכלי כזה תילתא וא"כ לא יחזיקו כוריים ביבש:
+<b>בתו"ח לר"ב ד"ה עריבת כו' ובחבורו כו' לא חשיב כו' וצ"ע. </b>לק"מ דהרי סיים שם אחרי מנין הטהורים וכיוצא באלו. וכן בהתחלתם הוסיף מלת כגון. ובחשבו הטמאים לא סיים וכיוצא וכן לא התחילם במלת כגון. ואדרבה כתב כל אחד מה' כלי עץ אלו אע"פ כו'. מקבלין טומאה כו' ושאר כל כ"ע כו' חזקתן כו' ולפיכך א"מ טומאה. ש"מ דמנין הטמאים דוקא. וכן בפ' כ"ז ה"ב כתב שלש עריבות כו' והבאה במדה טהורה. וזהו כר"י וכמש"כ הא"ר בהמשנה שם:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בהרע"ב דאילו דף ש"ע כו' ואע"ג דטמא מדרבנן כו' והוא מפי' הרמב"ם. </b>הן בב"ב (סו ב) מסיק לענין שאיבה דג"כ מדרבנן אפ"ה בחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה משום דאיכא עליו תורת כלי בתלוש ועמש"כ ברפ"ד דמקואות בס"ד:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ד"ה משקה בית מטבחיא. </b>המים כו' טהורין מלקבל טומאה ולא מכשירין. לזה יש סתירה גלויה מסוגיא דפסחים (טז) ע"ש. ועיין חולין (לו ב) תד"ה אלא :
+
+Chapter 16
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בהרע"ב ד"ה קיחותיו. </b>כמין אזנים כו'. נראה דהם הם הלולאות שכ' לקמן ר"פ כ"ו בד"ה כיס של שנצות. ואזניה דקאמר ר"י הם הם הרצועות שזכר שם שמושך בהם כשרוצה לפתחו ע"ש ותבין:
+<b>ומש"כ בשם הרמב"ם דפי' ציציתה שנותנים בו טס של מתכות כו'. </b>לפנינו ליתא כן אלא שכ' עגולה מהעור כו' מקשיי כו'. ודע שמהתוי"ט משמע שהיה לפניו בהרע"ב גם על קטבליא פי' הרמב"ם שמפרש שהוא עור עשוי בעגול לרקד עליו:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>וגנוגנות העני. </b>עי' פי' הרמב"ם וכ' העני שם אומן וסמכו על המקרא כי עני הוא. ולא ישר זה בעיני הגר"א ז"ל. ועי' בפרק דלקמן מט"ז וקנה של עני פי' הר"ש שהוא כמו פירוש הרמב"ם דהכא:
+
+Chapter 17
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>תוי"ט ד"ה קופת. </b>ומסתברא דבשל בלנים נמי מודה. משמע אבל בשל ב"ב פליגי דלת"ק אפי' קופתם ג"כ ברמונים דהא סתם קאמר כל כלי ב"ב ואף קופות בכלל. וכ"מ בהר"ש לפי' הא"נ. ולפ"ז רשב"ג דבמ"ד דקאמר ובקופה כדי שיפשיל לאחוריו ומשמע דקאי ג"כ ארמונים דהזכיר הת"ק. אתא אפי' לת"ק דילן. ובמ"נ בזה דברים מבולבלין ע"ש:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>תוי"ט ד"ה של משה. </b>לפי מדת ארכו של משה כו'. ע"ש ברש"י דלשונו אינו כן. רק הר"ב ז"ל הוסיף זה על דבריו לתוספת ביאור. ובמחכ"ת דזה דבר שא"א לשמוע דהרי משה היה גבהו עשר אמות ואמתו היה לפי ערך גבהו ואין זה בינונית. עי' מנחות (צח). וגם אישתמיטתיה שרש"י נשמר עצמו בבכורות (מד) וז"ל שם בד"ה באמה והא דאמרן אחת יתירה על של משה ח"א לא בשל משה ממש כו' אלא על אותה של קדש שתיקן משה:
+<b>ד"ה כדי. </b>ל"ד דהקדש ש"מ שחללו על ש"פ מחולל. לפמש"כ התוס' בתמורה (כז ב) ד"ה לא דדין זה אינו אלא בבעה"ב הפודה הקדש שלו אבל גזבר כו' ע"ש א"ש לשון מעילה כפשטיה. ומש"כ התוי"ט ולמאי דתנינן כו' מעיקרא לקול"מ. תמוה דמ"מ מעילה לית בהו רק דצריך להשלים המותר. וזהו ג"כ כוונת התוס' במש"כ אלא שלא היו רוצין היינו משום הא דוצריך לעשות דמים:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>אלו ואלו מתכוונים להקל לשון זה ג"כ לקמן פכ"ז מי"א:</b>
+תוי"ט ד"ה והחופן. והר"ב העתיק וחפני קטורת. לפלא שלא הרגיש השינוי שבהרע"ב בהקומץ אה"מ ג"כ שהעתיק קומץ המנחה ומשמעו על כמות הקמח או העיסה בהקומץ דומיא דחפני קטורת. ולגי' דידן שב על האדם הקומץ והחופן:
+
+Mishnah 12
+
+<b>תוי"ט ד"ה כפונדיון. </b>עי' כה"ד ומשמע דבא להורות לנו כמה יכיל מקום הפונדיון דהיינו כשיעור הגדר מן ל"ב שעורים. אבל ז"א חדא דאולי פונדיון עביו יותר מן עובי איסר כמש"כ התוס' בהזהב (מד ב) בדינר זהב נגד דינר כסף. שנית דהרע"ב לא באר שם כוונתו אם באורך השעורים או ברחבם. שלישית דכתב שם בעצמו עליו דלא דק ע"ש. וא"כ נפל הדבר בבירא:
+<b>ד"ה וחבר. </b>ונ"ל דמתיבת או דריש כו'. נעלם מכ"ת ראיה לדרשה זו משבת (ר"ד כז. סג ב) דדריש להדיא מאו בגד לרבויי כה"ג ע"ש:
+
+Mishnah 13
+
+
+
+Mishnah 14
+
+<b>ד"ה חוץ. </b>והא דקתני חוץ ל"ד דהא כלב שבים כו'. התו"ח הקשה לעיל רפ"י דא"כ מדוע לא הביא הש"ס בעירובין ראיה מכאן דאין למדין מה"כ כו'. ולק"מ דהא איכא למידחי דאתיא דלא כר"ע. והתוי"ט כתב כן לפי האמת אחר דמוכח ממ"א דאין למדין מה"כ ומדוע לא הקשה כן על הא דפי"ד מ"ג שרמז עלה התוי"ט:
+
+Mishnah 15
+
+<b>שיש להם מעשה ואין להם מחשבה. </b>וכ"א בפ"ח דטהרות מ"ו ובמכשירין ספ"ג ורפ"ו. והרל"ץ שכח לציין כאן לשם ושם לכאן:
+
+Mishnah 16
+
+<b>ד"ה ומקל. </b>וכלומר כו'. מדוע לא פי' כפשוטו שהיה דרך לשלם מכס ממזוזות. וכמו שהיה נהוג בארצנו לתת מכס מספרי יהודים המובאים מחוץ למדינה עד שבא אדונינו הקיסר הרחמן אלכסנדר השני [נ"ע] ר"ה ובטלו. ומש"כ עוד ואפשר כו' נושאים מזוזה עמם כו' ומדוע לא הביא ממנחות (ס"ד לב) תלאה במקל כו' של בית מונבז המלך כו' ע"ש ובפירש"י:
+
+Chapter 18
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה רי"א מודים כו' </b>נראה דהאי מודים קאי אסוף דבריו על וביניהם אינו נמדד וכה"ג ספ"ק דפסחים ע"ש בפרש"י בד"ה מודה ר"א או אגב דאמר ת"ק מודים אמר איהו נמי מודים וכה"ג בב"ב (קנח ב) במשנה לפי' רשב"ם שם והתוס' בב"מ (לז ב):
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בהרע"ב ד"ה וחפוי דהוי מתכת המשמשת את העץ. </b>לכאורה ז"א אלא המשמש לפשוטי כ"ע שהם טהורים בפ"ע. אבל הכא המטה טמאה. ומפי' הרמב"ם משמע דהטעם משום דהוי תכשיט למטה ותכשיטי כלים טהורים:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ד"ה מעדר כ"ע כו' ומהפכים בו אה"ת. </b>הוא מהר"ש אבל הר"ש לשיטתו לעיל פי"ג מ"ב בסופה (וכן שם במ"ז בשם הערוך) ע"ש. אבל הרע"ב שפי' שם שהוא מכלי המחרישה והוא מהרמב"ם ה"ל גם כאן לפרש כן וכמו שפי' הרמב"ם הכא. ואולי שהיה לפניו הגירסא פה מעבר כמו שם במ"ז וט"ס בדבריו:
+
+Chapter 19
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה נימי הקשר הנוגע בצרכו טמא. </b>עי' פי' הרע"ב. ולכאורה תמוה כיון דהחבל השני אינו חבור למה יהיה קצהו היוצא מהקשר טמא אשר ע"כ נ"ל דנימי הקשר היינו דוקא לאחר שסרג גם מהחבל הב' למטה ונימי הקשר בולטין מן הסירוג ולחוץ. והתוי"ט בד"ה והנוגע מן שלא הבין כן תמוה:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>רי"א כו' י"ט מטמא שנים ופוסל א' כו'. </b>עי' מל"מ פכ"א מהל' כלים דמ"ל נמי שיטמא ג' כו' כגון אדם (וה"ה כלים להתוספתא שהביא התוי"ט ברפ"ה דזבים ועי' מל"מ פ"ו מהל' מו"מ באורך) הנוגע ובשעת מגעו נגע באוכלין כו' אלא שהתנא באוכלין קמיירי ובהגהה בנופ"ש הקשה עליו דע"כ מתני' איירי בשפירש דאי לא פירש גם חוץ לעשרה מטמא ב' כו' ככלים הנוגעים במדרס בשעת מגען. ודבריו תמוהים דגם המל"מ מודה בזה דמיירי שפי' המיזרן מן המטה. רק שאומר דאם אדם (או כלים כנ"ל) היה נוגע במיזרן (אף לאחר שפירש מן המטה) בשעת מגעו של האדם מטמא עוד ב' ופוסל א' גם דבריו בנופ"ש בזה מגומגמין:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>אר"י אימתי בזמן כו' או שאין לה לזבז טפח </b>משמע דאם אין לה לזבז אף שגבוהה י' או אם אינה גבוהה י' אף שיש לה לזבז טמאה. אבל מפי' הרמב"ם משמע דא' מהן מטהרה הגובה או הלזבז וכן מסתבר. ולכן נראה שט"ס במשנה וצ"ל ושאין לה לזבז:
+<b>שם מפני שבטל העיקר בטלה הטפלה. </b>עי' פי' הרע"ב כאן ובר"פ דלקמן ולשונו מגומגם (ועי' לקמן פכ"ד מ"ד בתוי"ט) ולעד"נ דהא משמע מת"כ שהביא הר"ב שם במ"ג שאין טמא מדרס אלא כלי. ולכן כיון שבטל העיקר שבעבורו נעשה בטל ממנו שם כלי משא"כ אלו שחשבה המשנה שם ברה"פ מתחלתן נעשו נמי לשכיבה כמו שהביא שם התוי"ט בשם הרמב"ם ולכן אע"פ שבטל בית קבולו עדיין שם כלי משכב עליהם שהרי גם בעבורן נעשו מתחלה. ופי' הרמב"ם בזה לכאורה נסתר מלקמן פכ"ב מ"ז וצ"ע:
+
+Chapter 20
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>עריבת פיסונות בש"א מדרס ובה"א ט"מ. </b>טעם הרע"ב בב"ש והוא מהר"ש חסר טעם. ולע"ד נל"פ טעם פלוגתתן דקי"ל דטומאת מדרס היא ג"כ ע"י השענה (ס"פ דזבים) ושם ברפ"ד תנן נוטלת עריבה כו' טמאים מדרס ופי' הר"ב מטעם השענה. ולפ"ז עריבה דהכא דבשעה שנושאה מלאה אבנים נשען עליה ג"כ לכן ס"ל לב"ש דזה נקרא משמשת ישיבה עם מלאכתה דמ"ל ישיבה ומ"ל השענה. וב"ה סברי דכיון דהא דבעינן מיוחד לשכיבה או לישיבה נ"ל מישכב וישב בעינן דוקא שכיבה או ישיבה ממש:
+<b>שם עריבה שנסדקה טמאה מדרס. </b>לפי' הרע"ב שהוא מהרמב"ם צ"ל כיון דנסדקה שוב אין מתקנין אותה אלא שעומדת מעתה לשכיבה עי' לשון הרע"ב לקמן פכ"ד מ"ג. ול"ד לתיבה שנפחתה מלמטה דפ' דלעיל מ"ז ע"ש בתוי"ט בשם הרמב"ם משום דדרך לתקנה ואינה עומדת עדיין לשכיבה או לישיבה:
+<b>תוי"ט ד"ה חמת. </b>ומוציא כו' קול של שיר כשנופח בפיו נראה דר"ל כמו שנופח בפיו:
+<b>ד"ה טהורה. </b>דכיון שאינה מלאה מתגלגלת. פי' בשעת מלאכתה דהיינו שמוציאה רוח להחלילים אז מתרוקנת מעט מעט מהרוח וקופלת בעצמה ולכן אינה ראויה אז למשכב:
+<b>ד"ה מקבלת מדרס. </b>ולא ידענא כו' ול"נ דאשמעינן דל"ת כשנטמאה במדרס תחלה כשנסדקה אף שאח"כ כשנתפחה נטהרה מ"מ כשנסדקה שוב חזרה לטומאתה וכמו שפי' הרע"ב בר"פ דלעיל גבי מטה כשפרקה קמ"ל דמקבלת מדרס ר"ל מכאן ולהבא אבל מעצמה מחמת טומאה הקדומה לא ונכון בעז"ה:
+
+Chapter 21
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה הנוגע בצמר וצ"ע כו'. </b>והרא"ש כ' דלא מיירי השתא בבגד אלא דהאימה היא של מתכת או של עץ ויש לה בית קבול ע"ש. ול"נ דהכא איירי דהחוטין שכבר נטוו נטמאו בנגעים ר"ל שבא עליהם הנגע. ולהכי נקיט צמר דמטוה שלהן מיטמאין בנגעים מיד משא"כ מטוה דפשתן דאינו מיטמא עד שיתלבן כדאיתא פי"א דנגעים מ"ח:
+
+Chapter 22
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה כסא של כלה. </b>דהא לדידיה כל חפוי מטהר. י"ל דע"כ לא מטהר אלא משאר טומאות אבל לא מטומאת מדרס. עי' לקמן פכ"ד מ"ד בתוי"ט שהאריך בכיוצא בזה:
+
+Mishnah 5
+
+<b>ברע"ב ד"ה כסא כו' שאין הנסרים בולטין כו'. </b>ולדעתי כונת הרע"ב במש"כ שאין הנסרים בולטין היינו הלוחות העשויות לשבת עליהן וכ"נ להדיא מפי' הרא"ש. ולכן דקדק לפרש נטלו דמתני' נשברו ור"ל שהקצוות נשארו:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>במשנה וכרכמו ומשאו פנים </b>נ"ל דהווי"ן המה בכאן לשמושי או ודלא כנראה מהתוי"ט:
+
+Mishnah 10
+
+<b>ברע"ב ד"ה ששתי רגליו כו' אבל הספסל עצמו טהור כו'. </b>והוא מהרמב"ם. ונראה דבחבורן הכל טמא:
+
+Chapter 23
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>בהר"ב ד"ה זריז. </b>ובאשקלון עושים אותן של עץ. לא ידעתי מאין לקח לפרש כן ומאי דחקיה. ובר"ש מפורש שהוא של עור:
+<b>שם ד"ה אבל אוכף של נאקה. </b>ורבותי פירשו כו'. ול"נ להכריע כפי' הראשון מדקאמר ר"י אף כו' מכלל דידע דת"ק יוצא לחלק באוכף דטמא מושב ולכן כיון ששמע ליה בטפיטין לומר דא"מ אלא משום מרכב אפסקיה לדיבוריה ואמר דאף זה מטמא משום מושב כמו אוכף. ולפי' רבותיו צ"ל דהאף קאי אטמא מושב דמסיים. ובמגילה (ד) בד"ה שאף הבאתי בס"ד כהאי גוונא טובא ע"ש:
+
+Chapter 24
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה והבאה במדה וכו' אפס כי עז וק' עלי הא דתנן ברפ"כ דטמאים מדרס וא"ט בשאר טומאות כו'. </b>שם ליתא להאי סיומא וא"ט בשא"ט ואיכא לפרושי דנקט מדרס לרבותא. אפס דמפי' הרמב"ם שם משמע דטהורין משאר טומאות:
+<b>בא"ד וא"צ לפ"ז לדחוק בפי' לשון רש"י כו'. </b>תמוה דהרי רש"י שם מיירי בפשוטי כ"ע ובזה אפי' הרמב"ם מודה דטמא אף בשאר טומאות וכדמוכח ההיא דבכורות:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>במשנה ושל עור הדג טהור מכלום. </b>משמע דאף אם ראוי למדרס כגון שמקבלים. וכ"מ לעיל פ"י מ"א. דאל"ה אם היו ראויין למדרס לפי הכלל כל הטמא מדרס טמא טמא מת לא היו מצילין בצמיד פתיל. וק"ל מ"ש ממפץ דלדעת התוס' בשבת (פד) בד"ה מפץ שהוא של שיפה וגמי דאין להם שום טומאה ואפ"ה איתרבו לטומאת מדרס מוכל המשכב כדפרש"י שם. ואף דמסקינן שם לחלק בין מפץ לכ"ח דמפץ יש במינו טהרה במקוה ופי' התוס' שם בד"ה לאפוקי דר"ל בגדולי קרקע. ודגים מסקינן בעירובין (ר"ד כ"ח) דלאו גדולי קרקע נינהו. מ"מ יקשה למאי דס"ד דאביי שם דמיקרו ג"ק. וי"ל דבאמת היה יכול הש"ס להקשות מזה על אביי אלא דניחא ליה טפי להקשות מדידיה אדידיה. ולפ"ז כלים מעוף ראויים להתטמא מדרס דאמרי' בעירובין שם דהן ג"ק. ולכן א"ש דל"א כאן אלא ושל עור הדג טהור. וכן לא נצטרך לדברי התוי"ט לעיל רפ"י בסד"ה עצמות הדג. אבל העיקר נראה דאף בהמה לא מיקריא ג"ק ממש כמש"כ רש"י ותוס' בסוכה (ס"ד י"א) ותוס' בשבת (עג ב) ד"ה מפרק ובש"מ. אולם עדיין קשה לרבא בשבת שם (פד ב) דמסיק שם טעם אחר לכ"ח שאינו מטמא מדרס. וי"ל דרבא ל"פ על תירוץ הראשון דבעינן יש במינו טבילה דהא גם דברי"ש תנא כמשכב נדתה כו' אף משכבה נמי אית ליה טהרה במקוה אלא לרווחא דמלתא אמר טעם אחר לכ"ח:
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+
+
+Mishnah 14
+
+<b>תוי"ט ד"ה של ספרין. </b>ובפכ"ח מ"ד איפליגו תנאי. וכן הר"ש והא"ר שם זווגום אהדדי. ול"י מדוע לא פי' דהכא ר"ל של המגלחין וכמו בפ"ט דכלאים מ"ג ע"ש בפי' הר"ב ועי' מו"ק (יח ריש ע"ב) בתוס'. ועי' לעיל מ"ב בתוי"ט:
+
+Mishnah 15
+
+
+
+Mishnah 16
+
+
+
+Mishnah 17
+
+<b>בהרע"ב מהוהה בגד כו'. </b>אנן בקופה קיימינן ולשון הר"ש והערוך יותר אינו מדוייק. אבל לשון הרא"ש בזה מדוקדק:
+<b>ד"ה </b>קטנה על הגדולה. בין שתיהן כו'. הוא מהר"ש. אבל מלשון המשנה דלא תני היו שוות אלא בסיפא משמע דאחר הגדולה הולכין אפי' היא מהוהה והקטנה בריאה:
+<b>ד"ה טלייה וכו' ומסקנא וכו'. </b>והמפץ כו' והאי לאו כלי הוא מ"מ טמא מדרס כו'. ק"ל מלעיל פ"כ מ"ג הביא מת"כ יכול כו' ת"ל כלי כו' וי"ל:
+
+Chapter 25
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה וכל שאין לו תוברות אין לו אחוריים ותוך. </b>הרמב"ם (והרע"ב אחריו) פי' דר"ל דאפי' נטמאו אחוריהם נטמאו תוכם. וכ"מ שמפרש להא דר"י דלקמן במ"ג. ולכאורה יל"פ איפכא דאפי' נטמאו תוכן ל"נ אחוריהם דגם הם חשיבי לתוך. ודמיא לרובע וח"ר דלקמן מ"ד וכ"מ שמפרש הר"ש בהא דר"י במ"ג. ואולי דחיליה מלקמן מ"ו ושאר כה"כ שאין להם אחוריים ותוך שנפלו משקין על מקצתו כולו טמא. וכ"מ מלישנא דר"ש במ"ג:
+<b>בהרע"ב ד"ה השלחן. </b>כיון דפניו משופים כו'. והוא מהר"ש. ולע"ד הנל"פ דאף שב' הפנים משופין מ"מ אותו צד שלמעלה שמשמשין עליו נקרא תוך ואף שראוי להתהפך דומיא דכרים כו' דרישא. ור"מ דפליג ה"נ דס"ל אף באינו ראוי להתהפך כיון שהוא פשוט אין חלוק אחוריו מתוכו וכללא דלעיל פ"ב מ"ג ע"ש בהרע"ב ותוי"ט ואתיא כר"מ. ומ"מ לענין הלכה יש לפסוק כר"י משום דה"ל סתם ואח"כ מחלוקת ועי' בתוספתא:
+
+Mishnah 2
+
+עי' שבת (יז) תד"ה ועל ובמש"כ שם בס"ד:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה כה"כ כו' ויש להם בית צביעה. </b>עמש"כ בחגיגה רפ"ג פי' נכון בזה בס"ד:
+<b>בהר"ב ד"ה לעריבה. </b>שאם יש משקים כו' אוחז כו' שמא יגע כו' ויחזרו ויטמאו כו'. מכ"ז משמע דלכתחלה קאמר ובמשנה דלקמן בפירוש דידים טהורות מפורש בה דלענין דיעבד קאמר. ולשון התוספתא שהביא הר"ש נאחז בסבך בזה ואין למישמע מינה אם אפי' לכתחלה או דיעבד דוקא:
+<b>שם והלכה כת"ק וכדמפרש ר"י. </b>דבריו אלו בלא ביאור דלפירושו הת"ק מיירי לענין אם נטמא אחד שלא נטמא חבירו. ופלוגתייהו דר"מ ור"י לענין אחיזה ואינן עולין לפי' בדברי הת"ק. ואין לומר דכוונתו הוא ג"כ לב' הענינים דהל' כת"ק לענין דאם נטמא זה ל"נ זה. ולענין אחיזה ה"ל כדמפרש ר"י דא"כ הלכה כת"ק ל"ל דהא ליכא מאן דפליג עליה:
+
+Chapter 26
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>פי' הרע"ב בה מגומגם. </b>ול"נ דבת"ק הפי' כהרמב"ם. ור"י אומר שלא הוזכר שלא באומן בכלים הללו רק לענין זה שאע"פ שמותרין טמאות מפני שאינו אומן יכול להחזירם וזהו פי' שלא באומן ששמע הת"ק לענין טומאה. ושלא באומן דשמע לענין טהרה הוא רק בכפיפה מצרית והיינו שאע"פ שהחזירה מי שאינו אומן נשארה בטהרתה מפני שאף האומן בדוחק יכול להחזירה לכן חזרת הדיוט ודאי אינו כלום:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה ניטל חוטמו או שנחלק כו'. </b>נ"ל דשנחלק קאי אחוטמו דהיינו שנחלק החוטם לשנים. ודלא כמשמעות התוי"ט בד"ה לא הספיק:
+<b>תוי"ט ד"ה לא והכא שכתב דלא חזי למידי א"כ כו'. </b>תמוה דהא מתני' אומרת לא הספיק לתקן כו' עד כו' משמע דאח"כ תיקן. ולכן שפיר מקבלת טומאה:
+
+Mishnah 5
+
+<b>בהרע"ב ד"ה עור הכתן. </b>שנותנים לפניהם כו'. ל' הר"ש שקושרין אותו במתניהם. ולשון הרמב"ם עור אשר יחגור אותו הפשתני כו'. וכן בד"ה עור הרופא לשונו מגומגם. ולשון הר"ש משים על בגדיו:
+<b>ד"ה עור הסורק. </b>הסורקים פשתן. ה"ל להודיענו החילוק בין זה לעור הכתן דלעיל דטמא מדרס לכ"ע. אבל ל' הרמב"ם בפי' סורק הצמר ונכון:
+
+Chapter 27
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה ומטלית שטליה על השפה אם פשוטה כו'. </b>עי' פי' הרע"ב. ופשוט יותר לפרש דהכוונה על מה שתופרין בכתונת מאחורי הצואר (קאלנ"ר בל"א) אשר לפעמים כופלין אותו כמו הרגיל אצלינו:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>תוי"ט סד"ה אר"י. </b>ה"נ כשנוטל חוט אחד כו' בעודו מושכו מן החתיכה כו'. ר"ל דחוט אחד איננו מפרישו בב"א אלא מתחיל להפריד קצהו האחד ומפרידו והולך עד קצהו השני. ולכן בעת אשר מתחיל להפרידו (וכל החוט עדיין מחובר בבגד אשר אז כל הבגד והחוט בכללו עדיין טמאים מדרס) נוגע הבגד בהחוט בקצהו הנפרד ממנו בעת הפרדו דלא הוי בה"ס כמו בבא מבגד גדול משא"כ נחלק דרך להפריד חתיכה מחתיכה בב"א. והתו"ח לא הבינו במחכ"ת לכן העלהו בצ"ע. אבל מ"מ קשה דהא אז כיון דעדיין היה להבגד טומאת מדרס ה"ל שבע טומאה ולא מקבל טומאת מגע מדרס עי' מנחות (כד ב) וי"ל עפ"י שיטת הר"ש שהביאו התוס' בחולין (עב ב) בד"ה אלא דל"א שבע ליה טומאה בדבר שהטומאה באה עליו מגופו:
+
+Mishnah 11
+
+<b>אלו ואלו מתכוונים להקל. </b>כלשון זה גם לעיל פי"ז מי"א:
+
+Mishnah 12
+
+<b>או שנמצא בו קשר כו' מתאימין. </b>ובפי' הרע"ב דמתאימין קאי נמי אקשר כו'. והוא מהר"ש. ונ"ל דגי' הר"ש היה קשרים ל"ר ויותר נראה דהיה גורס שני קשרים דעל קשר שהוא ליחיד לא שייך לומר מתאימין:
+
+Chapter 28
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בהרע"ב ושאינן מצוירות מיוחדים נמי לשאר תשמישין. </b>וצ"ל דמטפחות ספרים אין הפירוש דכבר שמש בהן לספרים וייחדום להם דא"כ לכ"ע שוב אסור לתשמיש אחר עי' בס"פ נגמר הדין בסוגיא דהזמנה מילתא. אלא דמיירי שעשאן לספרים לבד ולא נשתמש בהן עדיין דה"ל הזמנה בעלמא וס"ל לב"ה דהזמנה לאו מלתא היא כרבא שם דהל' כוותיה כמש"כ התוס' שם בסוף הסוגיא. ור"ג סבר כרשב"ג בנו שם דהזמנה מלתא היא לפרש"י שם. וביותר לגי' הרא"ש כאן רשב"ג א"ש טפי דאזיל לשיטתו שם ומיושב קושית הר"ש כאן ע"ש. אבל עיקר פי' הרע"ב דמ"ס אינן נקראין משמשי אדם וטהורים מכל טומאה. קשיא (דאין) [דאיך] יפרנס לפ"ז משנה הסמוכה כפה כו' אבל טמא ט"מ. כיון דכבר נאסרה לשאר תשמישין לאביי בהזמנה ולרבא בכרכתו כדפי' הרע"ב וכדאיתא בסוגיא שם אמאי טמא ט"מ:
+
+Mishnah 5
+
+<b>ברע"ב ד"ה שעשאו שליח כו'. </b>ואפי' בלא שינוי מעשה. ע"כ ר"ל שלא עשה שינוי מעשה בגופו כגון להתיר תפירותיו אבל מ"מ עשה בו מעשה השטיח ששטחו על הארץ לישב עליו דבמחשבה גרידא אינו עולה מידי טומאתו. אבל מ"מ צ"ע מלעיל פ"ו דפסק כב"ה דלא מיטהר אלא משיקשר ולא כר"ע דאמר משיקבע ע"ש:
+
+Mishnah 6
+
+<b>שם דתנן בסוף זבים הנוגע במשכב מטמא שנים כו' דכ"ז שהכלי נוגע במדרס כו'. </b>וכ"ה לשון הר"ש. ותימה דזה לא נאמר אלא באדם אבל כלים אדרבה תנן התם במ"י זה"כ כל הנוגע בא' מכל אה"ט מטמא א' כו' חוץ מן האדם ופי' הר"ש והרע"ב כגון אוכלים וכלים כו' מטמאים אחד ופ"א ואפי' בשעת מגען. אבל עי' בהר"ש שם ברה"פ בשם התוספתא וכ"כ התוי"ט שם בקצרה וא"ש. רק שנצטרך פה להגיה קצת במש"כ דתנן בסוף זבים כו' כי יכוונו על התוספתא הנ"ל. ועי' במל"מ שהאריך בפרט זה בפ"ו ממטמאי מו"מ ה"ו:
+
+Mishnah 7
+
+<b>תוי"ט ד"ה אבל. </b>ומלמטן היינו שאם היא מתהפכת כו' וכ"ז דוחק מאד. ול"נ דלפירושם מיירי כגון שהחלוק קצר והוא רוצה להאריכו ע"י מטלית שמחבר לו. ואם מאריכו בשוליו אז מחבר עליונה של מטלית לתחתיתו של חלוק ותלוי כדרכו ולכן הוי חבור. אבל אם מאריכו מלמעלה ע"כ מחבר תחתיתה של מטלית לעליונו של חלוק ואז מתכפלת המטלית נופלת על החלוק ואינה מועלת כלל לכן לא הוי חבור. ומלמעלן ומלמטן קאי על המטלית כדברי התוי"ט:
+
+Chapter 29
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>יתר מכאן אם רצה לקיים טהור. </b>ועי' בפי' הרע"ב. והנה מצאנו במקרא ג"כ דמלת אם משמשת בלשון אע"פ. אם יתן לי בלק כו' לא אוכל כו'. ואם יהיה היובל כו' (סוף מסעי) ע"ש בפירש"י. וכבר כתבתי בזה בברכות (לד) ע"ש:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>תוי"ט ד"ה שירי. </b>וכאינך דמתני' ז' ח'. ואני אומר דערבך ערבא צריך דגם שם נוכל לפרש שירי כפשוטו. ועוד נ"ל דמלת שירי דבמ"ח מוסבת ג"כ על יד מגריפה ושל סיידין דתני אח"כ וא"כ יהיה ב"ש לחומרא וב"ה לקולא. ובתחלתן אולי גם ב"ש מודו. ומיושב מה דלא תני להו בעדיות. והתוי"ט נדחק בזה:
+
+Mishnah 6
+
+<b>בהרע"ב והיינו נמי טעמא דכל הנך ידות כו'. </b>ומה יענה לשל חרשין דשיעורו ג"ט. וע"כ צ"ל דטפח ג' הוא לרווח בין ידיו להקורנס. או לאחורי ידיו. א"כ גם באותן ששיעורן ב"ט נוכל לומר דאוחזן בידו אחת וטפח הב' הוא לרווח כדאמרן:
+
+Chapter 30
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>תרווד כו' ר"ע מטמא. </b>נ"ל דטעמו כדלעיל פ"ב מ"ח בלפיד ע"ש. וריב"נ דמטהר י"ל דטעמו כיון דטומאת כ"ז מדרבנן לא החמירו בהם כ"כ אא"כ קבולו להדיא:
+סליק מסכת כלים. בעזרת אל אלים 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Kelim/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Kelim/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..0992d8b7ff660d2de28a48273a77f205bf79a2d1
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Kelim/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,1007 @@
+Rashash on Mishnah Kelim
+רש״ש על משנה כלים
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Mishnah_Kelim
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה כלים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה מגע כו' במגע הוא שכאשר נגע בשטח גשם האדם. </b>והוגה בגליון דצ"ל השרץ ול"י מבטן מי יצאה [גם הב"ד העיר על תקון זה שהוא קלקול ואנחנו השמטנוהו. המאסף]. ומשמעה דאינו מטמא אלא אם כן נגעו במקום גילויו וכמו דבעינן מקום גילויו דהמתטמא. וכן איתא בנדה (ר"ד מג) גבי זב וס"ל דה"ה בשאר המטמאים. ואף דלענין טומאה בלועה אינה אלא בבע"ח כדמוכח לקמן פ"ח מ"ה ובאהלות פי"א מ"ז (ומש"כ התוס' בנדה (סב ב') בד"ה מקולי. טומאה בלועה לענין דם הנבלע בכסות. הוא אשיגרת לישן בעלמא) מ"מ בה"ס אשכחן אפילו באינו חי בחולין (עב ב') וכן בפ"י דמקואות מ"ה:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט בד"ה ומי חטאת. </b>מביא דברי הר"ש דפרה דלחטאת מיהא טהור הנושא דאלת"ה הנושא צלוחית כו' ע"ש. לפמש"כ לעיל במ"א בד"ה שאין בשם התוס' והרמב"ם דנוגע ונושא להזות על הטמא לא מתטמא א"כ אין ראיה מהנושא צלוחית בכדי להזות. ולענ"ד אפשר לומר דבאמת גם המים נטמאו וכדס"ל להתוס' בפסחים (סט) בד"ה שמא ועמש"כ שם בס"ד:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה למעלה מן המרכב משכב ששוה מגעו למשאו. </b>עי' פי' הרע"ב. ונ"ל דאם הטהור למעלה מן המרכב (עיין ספ"ב דזבים) נטמא ג"כ לטמא בגדים כמו בנושאו. לפי פרש"י בפ' מצורע (ט"ו כ"ג) ע"ש. שוב מצאתי להרא"ם שם שכתב ג"כ כמש"כ. וכ"מ בתו"כ שם לעיל בפ' זב (בהל' ג') על פסוק והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב לא נחלוק בין נישא לנושא למרכב ע"ש ובק"א:
+<b>בתוי"ט ד"ה מרכב כו' וכך ג"כ דעת התוס' בעירובין (כז) ד"ה אם דיתיב ע"ש. </b>לפמש"כ שם מהר"ם בביאור דבריהם נדחו דבריו:
+<b>בתוי"ט ד"ה שהוא מטמא תחת אבן מסמא. </b>דתניא בת"כ כו' אין לי אלא בזמן שישב עליו הזב כו'. בת"כ שלפנינו ליתא מלת הזב. ונל"פ דקאי על הטהור שישב אח"כ על מושב הזב ולמד זה מאשר ישב עליו הזב כענין היקש דבכל ישיבה שהזב מטמא להיות נעשה מושב כן באותה ישיבה מתטמא הטהור. והא דבזב פסיקא להו נ"ל דנלמד מכל המשכב וכמו דיליף שם לקמן בסוף הפרק למרכב שמטמא ע"ג אבן מסמא מן וכל המרכב. ולבי אומר לי שנחסר דרשה זו מהת"כ ע"י שגגת המעתיקים. ודברי הק"א בזה מגומגמים:
+<b>בא"ד מנין לעשות ריקן כמלא ת"ל כל כלי. </b>בת"כ ליתא תיבת כל וע"ש בק"א:
+<b>בא"ד דהטהור הנושא את דם הנדה טמא. </b>משמע אפי' ע"י אבן מסמא. אבל במסקנתו משמע שחזר מזה וכ"מ להדיא מדבריו בפ"ה דזבים מ"ו וז' והעתיקן התוי"ט שם. ולכן ל"ד בכאן במה שהעתיק דבריו הראשונים דהכא ועי' בא"ר שכתב וכן אם למעלה מן המרכב אבן מסמא והניח אדם אפי' רק אצבע למעלה כו' נטמא. ותמוה דאיתא בזבים פ"ה מ"ה מקצת טהור על המשכב טהור. ופשוט דכש"כ במרכב. וכ"כ הר"ש לעיל "ותחתיו דזב היינו מרכב כו' ונשען רובו של זב עליו". וצ"ל דכוונת הא"ר שנשען עליו בהנחת אצבעו:
+<b>בתוי"ט ד"ה למעלה מן המשכב הזב. </b>ובמשא נמי מטמא בגדים דילפינן בק"ו ממשכבו כו'. ושכח במחכ"ת לציין למש"כ בפ"ה דזבים מ"ב ד"ה והאדם בשם רש"י דעירובין. ועמש"כ בנדה (נ"ה ב') על פרש"י:
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתור"ע (אות ד) על ספק הר"ש אם יש מעיינות לבועל נדה. </b>כתב דלהתוס' בנדה (לד) סד"ה ותיפוק ליה פשיטא להו דיש לו מדכתבו אם בועל נדה הוא נטמא הוא ובגדיו כנושא רוקו של זב. אישתמיטתי' שכן כתב גם הר"ש עצמו בפ"ז דטהרות מ"ה וה"ל למירמא מדידיה אדידיה:
+<b>שם (אות ו') על הא דמביא התוי"ט מגמרא דכיצד הרגל דילפינן ש"ז דזב דמטמא במשא מק"ו מרוקו כו'. </b>הקשה דלפמש"כ התוי"ט בדעת הרמב"ם דש"ז דטהור לנוגע בכעדשה ודשל זב אפי' לנוגע בכ"ש. נימא דאהני ק"ו לטמא במשהו ודיו שלא תטמא במשא. ואני אומר דאדרבה איפכא מסתברא והוא לפמש"כ התוס' בב"ק (יח ב') ד"ה היכא ע"ש ה"נ נאמר דכי תאמר דיו לענין בכעדשה לא משנינן מש"ז דטהור בעיקר טומאתו. רק שמוסיפין עליו טומאת משא ולטמא בגדים. אבל אם תאמר הק"ו לענין משהו עקרת לי' לגמרי מטומאת ש"ז דטהור. והשתא דאתינן להכי י"ל דבאמת למאן דיליף מק"ו ש"ז דזב אינה מטמאה במשהו. (ואע"ג דתנא דידן הוא דיליף מק"ו וא"כ יקשה מאי קאמר למעלה מהן כו' וש"ז. י"ל דנפרש כמו שפירש הר"ש לענין משא ולטמא בגדים) אבל הרמב"ם דפסק דהא דש"ז דזב מטמא במשא הוא מטעם דא"א בלא צחצוחי זיבה וכן פירש למשנתנו (אף שהוא נגד הש"ס דב"ק עי' במ"נ ישוב לזה) לכן שפיר פסק דמטמא בכ"ש כזוב דילפינן מזובו טמא הוא לפי גרסתו. ופי' ג"כ הא דלמעלה מהן זובו כו' לענין זה ואכמ"ל:
+<b>בתוי"ט ד"ה למעלה מן הזב כו' אבל אני תמה מן הרמב"ם כו' היה יכול ג"כ להביא ראי' כו' ממשנה שלמה כו' הנוגע כו' במצורע כו' וא' הנושא וא' הנישא. </b>הן כמו דלא קאי וא' הנישא על מצורע כמש"כ התוס' בפסחים (סז ב) בסד"ה שכן עושה מו"מ (והביאה התוי"ט בעצמו שם) כן נוכל לומר דלא קאי עלי' וא' הנושא. ואנכי תמה על הרמב"ם שלמד זה מדקתני למעלה מזבה מצורע. היסט יוכיח שמפורש בפסחים שם שהמצורע אינו מטמא בהיסט. ואולי משום דלא תני לעיל בהמעלות טומאת היסט להכי שייך למיתנא למעלה כו' כיון דמאי דחשיב עד הכא כולם נוהגים במצורע אבל קשה דהא מצורע אינו מטמא את מה שבועל וכן אפי' מצורעת כדמייתי שם התוס' מת"כ ואפ"ה תני למעלה ועי' בר"ש לעיל מ"ג:
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתוי"ט ד"ה עשר טומאות כו' דהא התשיעית שהיא פירש ממנו אבר כו' אין לה מעלה על הרבה שנמנו לפניו. </b>ול"נ דמעלתה הוא שמטמאה טומאת ז' מה שאין בכל מה שלפניה. אבל יותר ה"ל לדקדק מהראשונה על מי נתעלה אם לא על טהור גמור:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתוי"ט ד"ה שמשלחין. </b>וק"ק לי דליתני כו' אבנים המנוגעות כו' ואני מוסיף עוד בגדים המנוגעים שכן כתב הרמב"ם בספי"ג מהל' ט"צ שמשלחין אותן חוץ לעיר כו' ובין שאינה מוקפת וזה חומר בבגדים מבאדם ע"כ. והוא מהתוספתא ספ"ז. וכן איתא שם להדיא הדין בבתים המנוגעים ע"ש:
+<b>שם בסה"ד אגב גררא ת"ל ועיקר קדושה שילוח המצורעים. </b>לכאורה גם הא דיצא א"מ אותו ג"כ נחשב לקדושה ואגבה תני ומסבבין:
+<b>ד"ה ומסבבין. </b>והמ"ל ומכניסין כו'. תמוה דודאי אין מכניסין מק"ו מאם יצא דאין מחזירין. גם מש"כ בסה"ד כלומר כו' מעיר לעיר ג"כ תמוה. ואולי כוון למש"כ בס' מ"נ דדוקא אם היה בשעת מיתה בעיר ויצא מת אין מחזירין אבל אם מת חוץ לעיר מכניסין ע"ש:
+
+Mishnah 8
+
+<b>בתוי"ט ד"ה לפנים מה"ח. </b>ועוד מקודש כו' כגון כו' ולחמה חוץ לחומה כו'. ולעד"נ שזה נכלל בהא דקדשים קלים נאכלים לפנים מה"ח דמח"ז אתינן עלה דלא קדש הלחם. ומש"כ ולענין שוחט על חמץ לריו"ח דאמר כו' חוץ לחומת בית פאגי. תמוה דלריו"ח פשוט דחייב אפילו היה חוץ לירושלים:
+
+Mishnah 9
+
+<b>בפנים. </b>ההיכל מקודש ממנו שא"נ לשם שלא רחוץ ידים ורגלים. ק"ל כיון דפסול לעבודה א"כ ה"ל ביאה ריקנית. ות"ל דאסור משום ואל יבא בכל עת אל הקדש ואפי' היה רחוץ ידו"ר כדאיתא במנחות (כז ב). וי"ל דמיירי ליכנס לשם להשתחוות עי' תוס' שם. או לתקן בדקי ההיכל עי' בר"ש. עוד אפשר לומר דדוקא הראוי לעבודה מוזהר באל יבא. וכן בת"כ ס"ד למעט בניו מואל יבא והביא שם ראיה מהא דתמימים נצטוו בשתויי יין ולא בע"מ:
+<b>בתוי"ט ד"ה שאין נכנס כו' אבל קשה מדר' יוסי דסיפא דלא משייר אלא חדא מחוסר בגדים כו'. </b>לע"ד י"ל כיון דאמרינן זבחים (יז ב') אין בגדיהן עליהם אין כהונתם עליהם. א"כ הויין כזרים וכבר חשיב עזרת כהנים שאין ישראל נכנסים לשם. ובזה נסתר גם מש"כ לעיל על הא דלא חשיב ת"ק בבין האולם ולמזבח מחו"ב משום דקילי דפסול מחמת ד"א הוא. דאדרבה משום דחמירי דחשיבי כזרים ואפי' בעזרת כהנים אסירי. אבל מ"מ אינני מחליט ד"ז שזהו חידוש גדול שיהיו הכהנים אסורים בעז"כ שלא לצורך:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה. וכלי זכוכית. </b>בתוס' שבת (טז) ד"ה אלא מעתה משמע דלתירוצא דר"א שם הואיל ונראה תוכו כברו. מיטמאין ג"כ מאויר. ואינו כן דעת הרמב"ם והראב"ד בפ"א מהל' כלים ה"ה ע"ש. וכמ"ק במשנה דחולין (כ"ד ב) טהור בכה"כ טמא בכ"ח:
+<b>ברע"ב ד"ה כלי עץ כו' ובכ"ח כו' והרי יש לו תוך אעפ"י שאין לו בית קבול </b>(ברמב"ם וכ"ח ג"כ לא יטמא עד שיהיה בו ב"ק). הנה התחכם הרע"ב לתת חילוק ביניהם ואמר דבכ"ח טמא ביש להם תוך אפי' אין להם ב"ק. אבל דבריו מסותרים מכמה משניות. ואזכיר מן הבא בזכרוני. (א) במשנה הסמוכה כשאינו מקבל כדי סיכת קטן טהור. (וזה יש לדחות די"ל דטעמא משום דאינו חשוב כלי כלל). (ב) לקמן במ"ג מטהרינן כבכב וטפי וחבית של שייטין. והרי יש להן תוך וע"ש בתוי"ט ד"ה אע"פ בשם הרמב"ם. (ג) במ"ד משפך של ב"ב טהור. ובסמוך על ומיטמאין מאחוריהן הוצרך הרע"ב עצמו לומר ופעמים כופין כו' ומשתמשין בב"ק כו'. ומה שהביא התוי"ט מהתוספתא. אין לה ענין לכאן דהתם הוא לטעמא מדוע מטמאים חכמים כשהיא מקבלת על דופנותיה. ואדרבה דהרי חזינן דקבלה מיהא בעינן באיזה ענין שיהי':
+<b>בתו"ח ד"ה פשוטיהן. </b>ונ"מ בזה"ז ג"כ (ר"ל בין כלים המקבלין טומאה לשאינן מקבלין טומאה) לפסול המקוה שנמשך ע"י כלים. הנה לענין שאיבה מבואר ברפ"ד דמקואות דאף כלי גללים כו' דל"מ טומאה כלל פוסלין בה. ואולי כוונתו לענין הא דבעינן הווייתן ע"י טהרה ע"ש פ"ה מ"ה ובתוי"ט. אולם מש"כ עוד לטהרת ידים. הרי שנינו בפ"א דידים מ"ב בכל הכלים נותנים לידים אפי' בכלי גללים כו':
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה מסאתים כו' מה שהזכיר חמש ושלש ולא זכרן מסאתים ועד חמש כו'. </b>ולעד"נ דאתי לאשמעינן דאפי' טובא נמי כמו דמשני שמואל בר"פ מפנין על הא דפריך השתא חמש מפנין ד' מיבעי'. ד' וה' כדאמרי אינשי ואי בעי אפי' טובא. והתוס' שם (סב) כתבו דגם ר"ח דמשני שם במפנין בענין אחר מודה דהיכא דהדין דאפי' טובא דרך התנא לנקוט שני מספרים אלא דהתם משמע לי' דלא התירו יותר משום (טורת) [טורח] שבת. והא דנקט כאן בדילוג. אשכחן כה"ג בפ"א דידים מ"א לחמשה ולעשרה ולמאה וע"ש בתוי"ט. וכן בעירובין פ"ב מ"ג אפי' בת חמשת כורין אפי' בת עשרה כורין מותר. ועוד נ"ל דלוג לד' סאין שהוא א' מצ"ו. אינו יוצא עדיין מגבול שיעור הקודמין לכן לא הוה ידעינן מיניה דאפי' טובא נמי. אבל חמש כבר יצא מחוץ לגבול שפיר ידעינן מיניה דאפילו טובא ונכון מאד בס"ד. שוב מצאתי בתוספתא הנדפסה עם זר זהב להדיא חמש ולמעלה כלמטה הימנו ונראה שזאת הגירסא היא ע"פ הגהת הגר"א ז"ל כי בתוספתא שלפנינו ליתא כן. מ"מ יש לי עמוד חזק להשען עליו. וכ"מ בחולין (ר"ד נה) דלא פריך גם מהא דועד חמש מאי לאו חמש כלמטה ע"ש. וכן בברייתא שם לא תני חמש כלמטה. ומהר"ש משמע קצת דדוקא חמש קאמר ולא יותר. מדכ' בדברי ר"ע וסתם חצבים גדולים מה' סאין ולמטה. וכן לקמן כ' חוץ מן האחרון שהוא א' מק"כ. וראיתי בכ"מ בפי"ח מהל' כלים הי"ג שכ' ואפשר דעד ה' סאין דנקט רי"ש ל"ד דה"ה לטפי כו':
+<b>והנה מפי' הרמב"ם משמע שמפרש שיעורן מכדי סיכת קטן ועד לוג ומלוג ועד סאה ברביעית. </b>היינו כלי שהיתה מחזקת מתחלתה מכדי סיכת קטן ועד לוג וכן מלוג ועד סאה. הכל שיעור שבניהן ברביעית. (וזה לפי שיטתו דסיכת קטן היינו אדם קטן ויכול להיות דהוא יותר מרביעית). ובחיבורו מוכח להדיא שמפרש כן ע"ש. ותמוה דהא תניא בתוספתא והובאה בגמרא חולין שם דלוג כלמטה. ולפירושו אין חילוק בין למטה מלוג ללמעלה מלוג עד סאה דהכל ברביעית וצע"ג. אבל לכאורה ראיה לפירושו מפ"ד דמקואות מ"ג לא אמרו רביעית אלא בשברי כ"ח וע"ש בפירושו. עוד ראיה שם בחבורו שכ' עד חביות המכילות סאתים או יתר. והוא תמוה מאד דע"כ לא קאמרינן אלא סאתים כלמטה. אבל יותר מסאתים תנן מסאתים ועד כו' בלוג. וכ"כ בעצמו שם ונ"ל להגיה קרוב ת' יתר כלשונו לעיל בהל' י"ג:
+<b>ומש"כ הכ"מ שם דפוסק כרי"ש דסובר דהוא רביה דר"ע. </b>תמוה מאד דבפ"ב דעדיות מ"ו כ' הרמב"ם דרי"ש תלמיד דר"ע הוה. וכ"כ בהקדמת הי"ד דרי"ש קבל מר"ע. ועי' נו"ב מ"ת חלק א"ע סי' קמ"ח שתמה עליו ג"כ בזה ממקומות אחרים שפסק הרמב"ם כר"ע נגד רי"ש. ולענין פסקו של הרמב"ם נ"פ דסובר כהר"ש דלא פליג ר"ע עליו:
+<b>ברע"ב ד"ה אלא הדקין כו' ומשהגיעו להיות כתבנית קדרות קטנות שיעורן ברביעית. </b>ל"ד במחכ"ת דהא מסקינן בחולין שם דלהחמיר אמרינן עו"ע בכלל. ולשון הר"ש בזה הוא כנכון ע"ש:
+
+Mishnah 3
+
+<b>ברע"ב ד"ה אבוב. </b>ופשוט הוא בלא בית קיבול (וכ"ה בר"ש) והא"ר באהלות רפ"ט הקשה עליו ע"ש. ופירש דיש לה דפנות וטהורה מפני נקביה שבשוליה (וכ"נ מפי' הר"מ) ותימה דכאן שתיק ולא פי' כלום:
+<b>בתוי"ט ד"ה שייטין. </b>כאשר יפרש השוחה לשתות מתרגמינן כו'. והוא לשון מקרא אני שיט (ישעיה לג):
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב ד"ה ושהוא גומר כו' והוי כגולמי כ"ח כו'. </b>(הר"ש). ול"ד דע' חולין (כ"ה) ואלו הן גולמי כו' כל שעתיד לשוף כו'. וזה בכ"ח טמא כמש"כ הרע"ב לקמן ספ"ד. ודוחק לומר דזה פלוגתת ר"מ וחכמים:
+<b>תוי"ט ד"ה ושאין בו ויש בו מחיצה כנגד השלהבת כו'. </b>ל"ד בהעתיקו זה על פי' הרע"ב דמשמע שהוא מפרש שיש מחיצות סביב סביב אלא שהן מנוקבות:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוי"ט ד"ה עד שלא נגמרה כו' אם היו שבריה שוין כו' בידוע שנגמרה מלאכתה ואח"כ נשברה וכן הוא לשון הר"ש. </b>והנה דברי הר"ש סותרין למש"כ לקמן בספ"ג ובפ"ד מ"ג ובפ"ה מ"ז בסופה. ולגירסת התוספתא שלפנינו הביאה התוי"ט א"ש. אך מש"כ דלפי הסברא כו' ולכך עשאו הצירוף שמאדים. א"נ. דאדרבה האש מלבין את הטיט שטבעו ברוב אדום וכמו שנקרא בכ"מ הצירוף באש בשם ליבון בדברי חז"ל. וכן מעיד הנסיון:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שיעור כ"ח ליטהר. </b>פי' הא"ר למעלה מן הנקב. וע"כ ר"ל מטומאת אויר אבל במגע עדיין טמא מטעם יד כדלקמן פ"ד מ"ג:
+
+Mishnah 2
+
+<b>רי"א באגוזים. </b>פי' הא"ר דסבר הואיל ומניחין בתוכה נמי אגוזים כו' ומטילין אותו לחומרו כו'. וק"ל דא"כ הל"ל כן בפירוש לחומרו באגוזים כבמשנה דלעיל. דנ"מ לדינין המבוארים לקמן פ"ח מ"ב ובספ"ט. ובזה נדחה גם פי' הר"ש בסמוך בד"ה בזרעונים ובד"ה סתם נר. לכן נלע"ד דלר"י וכן לר"ש דלקמן הוו שיעורייהו אף להקל ול"ד להעשוי לאוכלין ולמשקין. דהתם אין דרך להניח אוכל בלי משקה כדפי' הר"ש. אבל הני דר"י ור"ש דרך להשתמש בהנך דאמרי לבדהן:
+<b>שם רא"א בפרוטה. </b>בתוי"ט והר"ב העתיק ר"ש ול"מ כן בשום נוסח כו'. הן לפנינו גם בר"ש איתא ר"ש:
+<b>בהרע"ב ד"ה רמ"א בזיתים. </b>וא"ה כסתם כו'. תמוה לפסוק נגד רבא ורב חיננא ב"כ בס"פ המצניע דנקטי שיעורא דזיתים:
+<b>תוי"ט ד"ה חבית. </b>ואף לשאר הפוסקים דל"פ כן כו' ל"י איזה פוסקים מצא. דכיון דאנן פסקינן שם מלא היד א"כ נפלו שיעורייהו בבירא. ונראה שיש חסרון הניכר בדבריו והוא עוד ראיה ממה דאיתא שם ואם לאו כהכרע. ופירש"י כשיעור המכריע באגוז נפיש מכזית וזוטר מכביצה וע"ז קאמר דשאר הפוסקים ל"פ כן ע"ש בתוס' ורי"ף ורא"ש. ונראה דמש"כ עוד לקמן בסמוך וא"כ מסתברא אגוז זוטר מכביצה דט"ס הוא וצ"ל זוטר מגרוגרת ודו"ק. אבל מפי' הא"ר מוכח דס"ל דאגוז שיעורו גדול מגרוגרת:
+<b>ד"ה שהוסק פיו. </b>ה"ל לציין במוקדם על הא דניטל פיו:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>מש"כ הא"ר דקומקום הוא הכלי ששופכין בו המים מן המיחם ע"ש. </b>ברפי"ד לקמן משמע שמחממין ג"כ בו. וכ"מ בפכ"ה מ"ח. ובפ"ט דמקואות סמ"ב לפי' הרע"ב. אבל לפי' הרמב"ם שם וע"י החזיק הרא"ש אין סתירה משם ובשבת (מא) במשנה המיחם שפינוהו (ולאביי שם פירש שפינוהו מן האור ופירש"י קומקום):
+<b>תוי"ט סד"ה כלי נחושת. </b>וא"כ ה"ה כלים. כלים הויין כש"כ מאדם דהם מיטמאין אף במקום שאין אדם מיטמא כגון הנושא את הנבלה ודומיה:
+
+Mishnah 8
+
+<b>ר' יוסי מטהר בשניהם. </b>פי' הא"ר דאזיל לטעמיה במשנה דלעיל. קשה דל"פ שם אלא אקומקום ודומיו שתשמישן בחמין וכדאיתא שם ואם ליין טמאין:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>או שהיה בו חדוד ר"ל כמו לקמן מ"ג ולכן כיון שיש כובד בצד שהחידוד בו מכריעו כמו האוזן ולזה נתכוון הא"ר:</b>
+משנה ב
+<b>בחצי קב גרוגרות. </b>משום דרגילים היו להניח גרוגרות בחבית כמש"כ הר"ש בפ' דלעיל מ"ב:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>רי"א חולקין האמצעית. </b>אין לפרש דמחצי עוביה ולפנים יחשב תוך. דנ"פ דעובי שפת הכלי מלמעלה אם נגע בשרץ לא נטמאה דאין זה נקרא תוך. (ואולי זה תלוי בפלוגתת ר"י וחכמים לקמן פ"י מ"ה גבי שגפתן עם השפה בפי' הא"ר שם. ונראה עוד דאזלי לטעמייהו בפ"ח מ"ח גבי נמצא מקום הנחת העצים. וסתמא דמ"ז שם כחכמים). אלא כוונתו דאם נפל שרץ באחד משני אוירי השפה חולקין את עובי דופנה. החצי דלצד הטומאה טמא ודלצד הטהרה טהור וכריב"נ בפ"ב מ"ז. ולפ"ז נראה דה"ה שחולקין השפה הפנימית בנפול שרץ באויר שלצד פנים. ולא נקט האמצעית אלא משום דאותה חולקין אף אם נפל השרץ באויר החיצוני:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה ושיריו. </b>אם היה גדול ונטמא. כ"כ הר"ש וכ"ה לשון רש"י בחולין. והרמב"ם פי' לענין קבלת טומאה. ובחבורו כ' לתרווייהו ברפט"ז:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה שיעורו כתנור. </b>לאפות סופגנים כו' ויראה דה"ה לענין שיעור גובה כו'. ולכאורה יראה מסידור המשנה דלא קאי רק על מאי דסליק מיניה ולשון הר"ש הוא בדוקא מדתני כאן ג' חלוקים בין תנור לכירה. (א) בשיעור גובה. (ב) בשיעור ההיסק. (ג) בשיעור האבן. ואם כדברי התוי"ט ה"ל להמשנה לקצר ולשנות ביחד הג' דינים בתנור ואח"ז בכירה. ובאחרונה יאמר כופח עשאו לאפיה כו' עשאו לבשל כו' והוה קאי על כל הג' דינים. אך לפ"ז לא אשמע לן התנא בכופח שיעור הגובה:
+
+Mishnah 3
+
+<b>אם חברה לו אפי' על ג"א. </b>נל"פ אפי' אינה גבוהה רק בכמו ג' אבנים. ואולי היה דרכם לבנותה באבנים קטנים ויאמר דאפי' לא בנאה אלא בג' אבנים בגובה. טמאה:
+<b>תוי"ט ד"ה דר"מ. </b>מאן תנא כו' כדתנן במ"ב פי"ב. ע"ש בגמרא דלא על הא קאמר אלא על מ"ו פ"ב דעוקצין:
+<b>בסה"ד ועוד דר"מ מחמיר. </b>תמוה דאדרבה כיון דאף לר"מ אינו אלא מדרבנן כמש"כ הר"ש משמע דגמרא ה"ל למיפסק לקולא. שוב ראיתי בתור"ע בשם הפר"ח שהקשה כן. ואולי לזה נתכוון הכ"מ במה שסיים וצ"ע. והראב"ד בפכ"ד מהל' ט"מ כתב דר"מ ור"ש הל' כר"ש. והכ"מ תמה עליו שם. ועמש"כ בס"ד בפ"ו דאהלות מ"ד. ואפשר דמש"כ הכ"מ ועוד דר"מ מחמיר. ר"ל והלכה כר"מ בגזירותיו:
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב ד"ה או שהוסק בבית האומן מקדם שנגמר מלאכת עשייתו. </b>ע"כ מיירי לאחר שהדביק סביביו טיט להחזיק חומו דאל"ה לא מיטמא עדיין כמו שפי' בר"ת בד"ה משיסיקנו. והאי קודם שנגמר שכ' ר"ל קודם שחברו בארץ כי אין דרך האומן לחברו בארץ אלא הבעה"ב הלוקחו ממנו. וזהו ג"כ כוונת התוספתא שהביא הר"ש תנור שהסיקו עד שלא נגמרה מלאכתו (דהיינו קודם חיבורו בארץ) ור"י דמטהר שם אזיל לשיטתו לקמן במ"ו. וכפר סיגנא נ"ל דשם היו דרין האומנים במלאכת התנורים. והביא ר"י ראיה מחכמים דטהרום. ומשנתינו הביאה מר"ג דטמאן. ולא נצטרך לדחוק דשני מעשים הוו כמש"כ הרא"ש:
+
+Mishnah 5
+
+<b>ברע"ב ד"ה מפני שהוא אופה כו' וריו"ח לא סגי לי' כו' והוא מפי' הר"מ והר"ש. </b>ולעד"נ דמוסיף טעם כי היכא דליטמא אפי' באויר דלטעם הת"ק אינו אלא כמו יד ולא מיטמא אלא במגע:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ברע"ב ד"ה אלא ממעטו. </b>שהוא שיעור תחלתו כו'. יותר היה נאות לומר שהוא שיעור סופו. או שיעור שיריו:
+<b>תוי"ט ד"ה חולקו. </b>ומש"ה לא סגי כו' אלא בעינן דלא ליהוי רובא. הלשון אינו מכוון וכך הל"ל אלא בעינן עד שיהא בארץ. ואולי ט"ס הוא וצ"ל ולא בעינן דלא ניהוי רובא:
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>עשה לה פטפוטין. </b>הר"ש פי' שהן מתחתית הכירה. והרמב"ם מפרש שהן ממעל לה להעמדת הקדרה [עי' תוי"ט]. ול"נ דתרווייהון נקראין פטפוטין עי' ר"פ דלקמן. ולשניהן כוון התנא דלנקב עושין אותה למטה. ולפגימה דמשמעה בשפה העליונה עושין אותן מלמעלה:
+<b>ברע"ב ד"ה של אבן כו' טהור מדין כ"ח שאינו מטמא מאוירו כו'. </b>כאן ה"ל לכתוב ואינו מיטמא אם הוא מחובר לקרקע. אשר כתב לקמן. ודע שהמ"נ הקשה בהך דרשה דת"כ למעוטי תנור של אבן מקרא דיותץ שמביא הר"ש. הא כלל גדול בידינו דכלי אבנים טהורין. ול"נ משום דגם זה כלל גדול דהמחובר לקרקע אינו מיטמא. ובתנור וכיריים חדשה התורה דיטמאו ולכן הוה ס"ד דאפי' של אבנים נמי:
+<b>ד"ה ניקב. </b>ועשה טפול של סיד כו' ברמב"ם איתא וסתם כו' בטיט. וכן בתוספתא שהביא הר"ש. אבל בסיד אני מסתפק כיון שהוא בא מאבנים שרופות אולי דינו כאבן. או אפשר מידי דהוה אכלי אדמה דמשהוסקו דינן ככלי חרס. גם י"ל דכוונתו אם עירב בו חול ועשאו טרכסיד:
+<b>ברע"ב בד"ה מרחה בטיט כו' לפי שאין כו' אלא מניחין בתוכה. </b>עי' בפי' הרמב"ם ותראה שכוונתו לחלק דבתנור אופין בפנים לכן מועיל לה הטפילה לשמור חומה שבפנימיותה. אבל כירה עיקר תשמישה על גבה (ולפעמים ע"כ נותנין הקדירה גם בתוכה כדמוכח בגמרא ר"פ כירה) לכן אין תועלת לה בהטיפול:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>עי' מפרשים שנדחקו. </b>ולעד"נ בהקדים לחלק בין לשון שפיתה ללשון ישיבה. והוא דשפיתה היינו שכל הקדרה תלויה לאויר בכדי שתהא האש אשר תחתיה לוחכת תחת שוליה ג"כ רק שקצוותיה סמוכות. ונשענות על איזה דבר. וישיבה היינו שכל שטח שוליה ותחתיתה יושב על איזה גשם. ופי' חברן בטיט לא שחברן יחד אלא שחיבר לכל פטפוט קצת טיט בראשו לצד פנימיותם בכדי לשפות קצות שולי הקדרה עליהן (ולפ"ז אתיא סיפא דאחת בטיט כרבנן) ובמסמרין אמר אע"פ שעשה בראשן (כגי' מהר"ם) מקום שתהא הקדרה יושבת פי' שחברן יחד בשטח רחב של טיט עד שאין שם אויר מ"מ טהורה:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה אחת בטיט פי' הר"ב כו' פי' ור' יהודה היא כו'. </b>ול"נ דאף כחכמים אתיא דע"כ לא מטמאי אלא אם מתחלה עשאן שתים שהעמידן במרחק הראוי להעמיד עליהם הקדרה אבל אם מתחלה עשה ג' אבנים א"כ כל שתים מהן אינן עומדים במרחק הראוי. וכה"ג ע"כ צריך לחלק לקמן פ"ז מ"ה ניטל כו' מטמאין במגע וא"מ באויר כו' עשה שנים זה כנגד זה מטמאין במגע ובאויר ע"ש:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ניטלה הטהורה הוחלטה האמצעית לטומאה. </b>לפי' התוי"ט בד"ה האמצעית שהחצי של האמצעית די לכדי שפיתה אחת צ"ל דמן הצד אפי' העודף טמא. ול"ד להא דאם היתה האמצעית גדולה כו' דהשאר טהור. דהתם העודף הוא באמצע וע"כ צריך אתה לחלק ממנה הקצה הב'. משא"כ בשנוכל להחליטה כולה אז לא מחלקין ממנה כלל. ויש לחלק בדרך אחר אבל זה נ"ל עיקר:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>או שהיתה חלקה. </b>הר"ש נדחק בזה. ול"נ דהא יש לדקדק מדוע במ"ג לא באר הדין בחלקה. אשר ע"כ נראה דאו היתה חלקה באמת קאי עלה ור"ל אף שהיתה מחוברת אם היא חלקה טהורה לגמרי גם במגע:
+
+Mishnah 5
+
+<b>בהרע"ב ד"ה ניטל אחת. </b>אכתי חזי קצת להיות שופת עליהם את הקדרה. לשון זה א"ש לפי' הרמב"ם דהפטפוטים הם למעלה למקום מושב הקדרה אבל לפירושו הל"ל דאכתי חזו שתעמוד הכירה על ידיהם. אולם ראיתי שגם בר"ש כתוב לשון זה (זולת הרא"ש השמיט מלות את הקדרה) וכן הלשון בתוספתא שהביא. ודע שמהר"ש משמע דמפרש כאן שהפטפוטים המה מחוברין בארץ והכירה עומדת עליהן. (ולכן ל"ד התוי"ט במש"כ בסד"ה היו גבוהין. לאפוקי כו' ולפי' הראשון דהר"ש לא דייק ולמעלה. דלדידיה מדוייק היטב דר"ל דאותן הקצוות שלמעלה מג' אצבעות מהארץ טהורים שהן עומדות להקצץ. גם ל"י אנה מצא ב' פירושים בר"ש דכותב לפי' הראשון). אבל מהרע"ב משמע דמפרש דהמה מחוברין להכירה:
+<b>תוי"ט סד"ה היו גבוהין. </b>לאפוקי לפי' הרע"ב כו' לא דייק ולמעלה. לכאורה גם ולמטה לא דייק. אבל נ"ל דלדידהו למטה ולמעלה דכאן קאי על המספר דשלשה. ופירושו כמו פחות ויותר כמו מבן כ' ולמעלה ודומיו:
+
+Mishnah 6
+
+<b>התוי"ט העתיר דברים נגד פירוש הר"ש והרע"ב דמה אשמעינן רשב"ג בזה. </b>ול"נ דטובא אשמע לן. דהרי כיון דהכירה עגולה. ע"כ גם הפטפוטים עומדים בעיגול. ולכן כפי שְלִמְדָנוּ	 רשב"ג יהיה טהור ברוב המקומות אף בתוך שלש להכירה ובאיזה מקומות אף נגד תחת הכירה עצמה לפי שהם חוץ להכנה. ולולא דאשמעינן הוה ס"ד דמודדין בכל סביבות הכירה ג' אצבעות בעוגל. והא לך הציור רק מש"כ הרע"ב או חוץ לג' וטהור כו' ולר"ש בין במגע תמוה דאיך שייך מגע באויר שבין הפטפוטים. ובר"ש ליתא והרע"ב הוסיף וגרע במחכ"ת:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>תוי"ט ד"ה בכ"ח הקל ומצינו שבחבורין מטמא כלים ספ"ט כו'. </b>תמוה דע"כ לא שמענו אלא במת אבל בשרץ משמע דאפי' בחבורין טהור דהא ממעטינן כלים מטומאת אויר כ"ח לקמן מ"ד ומשמע אפי' בשעה שהשרץ בתוכו. ועי' בתוי"ט מ"ה מה שהביא משמע דגמרא דשבת. ועוד ראיה ברורה דהא אפי' אדם (דעיקר טומאת חיבורים בו נאמרה) הנוגע בשרץ או אפי' בנבלה אינו מטמא כלים אף בשעת חבורו לטומאה כדאיתא בריש מכלתין. ומש"כ עוד ואולי ג"כ אדם דמ"ש. תמוה מאד דשנא ושנא דהא כל המטמאין בגדים בשעת מגען לטומאה מטמאין כלים ג"כ חוץ מאדם וכ"ח כמש"כ הרע"ב בפ"א מ"ב והיא משנה רפ"ה דזבים. ומש"כ דטומאת חבורים עיקרה באדם ג"כ תמוה. דזהו היכא דאדם נוגע בטומאה עצמה. אבל אדם הנוגע במה שנוגע בטומאה קיל מכלים כדאמרן:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ד"ה משקה. </b>ל"י מה הכריחו לפרש כן. ול"נ משום דתנן ספ"ח דטהרות דמשקה טופח אינו חבור לא לטומאה כו' ופי' שם הרע"ב ואין בו טופח ע"מ להטפיח והוא מגמ' דגיטין. וכן שם ברפ"ג דאיתא במשנה טופח ופי' הרע"ב ע"מ להטפיח וע"ש בתוי"ט. וכ"פ בשו"ע או"ח סי' קס"ב ס"ג לענין נט"י. והרמ"א שם סס"י פ"ב לענין מי רגלים. והרמב"ם אולי לשיטתו שפסק במ"ר דבטופח לחוד אסור. ופלוגתא דתנאי היא שם בגמ':
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בהרע"ב הכל טמא. </b>האהל כו'. ע"כ קורא אהל לעובי שפת העין. דהרי התנור עומד באויר:
+<b>תוי"ט ד"ה ואם. </b>ולי קשה כו' שאם כו' באויר כו' אמאי כו' מי יביא הטומאה. תמוה ולטעמיך מי ניחא דע"כ מיירי שהתנור הוא באויר דאל"כ אפי' אין בו פ"ט הכל טמא. אלא ע"כ ה"ט. משום דקי"ל דמת המונח בבית מוציא אה"ט לבית השני בפ"ט (אהלות פ"ג מ"ו) כיון דגם בבית הב' יש לו התפשטות בכל הבית. וה"נ הואיל דמונח בעין שהוא טע"ט מוציא אה"ט לתנור שגם שם יש לו התפשטות בכל התנור כיון דמיטמא באויר. ואדרבה לפי' הרמב"ם קשה דמאי איריא דהוא באויר אפי' אם בתוך העין על חרסו נמי כיון דהתנור הוא באויר:
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>בהרע"ב ד"ה בידים מסואבות ופוסלות אה"ת.</b> ר"ל וכללא הוא כל הפוסל אה"ת מטמא אה"מ להיות תחלה ולכן נעשה הרוק תחלה וכדמסיק. ובזה מוצל מגמגום התוי"ט עליו:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>תוי"ט ד"ה ובטהור. </b>דאלת"ה כו' דאין צ"פ מציל על כ"מ כו'. ק"ל כיון דטעמא דאינו מציל הוא דשמא טמא הוא א"כ גם הטפול לא יציל דהא בטמא טמאין וגם הטפול עצמו טמא כדלעיל פ"ג מ"ו:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בהרע"ב והאי ל"ד אלא לעצם כשעורה כו'. </b>הוא מלשון הר"ש. ואינו מדוייק. וכך הל"ל לאוכלין ומשקין שגבלן בטיט כמש"כ בס"פ:
+
+Mishnah 7
+
+<b>צמיד פתיל. </b>הא"ר פי' דצמיד הוא החבור ופתיל הוא הכסוי. ורש"י בפ' חוקת פי' להיפך. ונ"ל ראיה לפי' הא"ר מפ' דלקמן מ"ב מפני שהוא פתיל ואין צמיד ע"ש:
+<b>שם היה עגול א"ר אותו ארוך. </b>התוי"ט נתקשה בזה והעלה בצ"ע ע"ש. ול"נ לפרש היה עגול פי' עגול כדורי שרחב למעלה וקצר למטה א"ר אותו כאילו היה שוה למטה כלמעלה. ענ"ל דע"כ לא אמרו דמרדע עגול אלא כל ארכו עד פיו. אבל פיו הוא מרובע ארוך וכאן הוא אומר כמלא פי כו' ולא אמר מרדע סתם כמו בכ"מ שנזכר. ובזה א"ש לקמן פי"ז מ"ח כשבא לומר שיעורו הקדים לומר כל המטלטלין מביאין אה"ט בעובי המרדע מה שלא עשה כן בכל השיעורים הנזכרים שמה. אלא אמר בלתי הקדמה כלל כביצה שאמרו וכן כולם. אלא בכדי שלא תטעה דקאי גם על המשנה שלפנינו. לכן הקדים כל המטלטלין כו' להורות דלא קאי רק על דבר זה ולא זולת ונכון בעז"ה:
+
+Mishnah 8
+
+<b>תוי"ט ד"ה וכן. </b>לכאורה כו' שיש להן צדדים בולטים. משמע דמפרש דאינקבו בגופם. והמשנה אומרת לקמן נקבו כו' ע"ש בהר"ב:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה כלי גללים. </b>וראיה יותר כו'. ועוד ראיה מכרעת ממנחות (סט) וכדאיתא שם (ע"ב) בתד"ה כ"ג:
+<b>ד"ה עצמות הדג בסופו. </b>ויל"ד דאמאי שייריה. עי' מש"כ לקמן פכ"ד מי"א בס"ד:
+
+Mishnah 2
+
+<b>שלא יביאנו לידי פסול. </b>עי' תו"ח בשם הרא"ש דמשום כלי קדש או תרומה קאמר דאסור להם לגרום טומאה. וק"ל דהא אמרי' בחגיגה (כה) דקדש אינו ניצול כלל בצמיד פתיל. ואולי דוקא בקדושת כלי עבוד רבנן מעלה דאינו ניצול. והרא"ש מיירי בקדושת פה עי' פסחים (לד ב):
+
+Mishnah 3
+
+<b>מגופת החבית המחולחלת ואינה נשמטת. </b>נל"פ דר"ל שעשויה חריצין מלמעלה למטה בעוקם. וכן פי החבית (עשו) [עשוי] כמו כן. ומגלגלין אותה בתוך פי החביות ונכנסין הבליטות לתוך החריצין וע"י כן אינה נשמטת אף שהיא רפויה וכן יש בזמננו הרבה:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>תוי"ט ד"ה חזרו. </b>דכלי מתכות הדבר קשה כו' דחרב ה"ה כחלל. נראה כוונתו דכיון דה"ה כחלל חוזרין ומטמאין אדם וכלים לטומאת ז' והזאה (ועי' נזיר (נד ב) בתד"ה ת"ש ובמש"כ שם) בכל ימי משך טומאתן (עי' חגיגה (כג ב) שהראיתי שם פנים שלא יהיה הדין כן) (וברא"ש שם מסיים ע"ד הר"ש הללו ומטמאין באהל). ואולי נשמטו ב"ת האלו מדברי הר"ש ע"י שגגת המעתיק כי שיטתו ג"כ דכלים של מתכות הנוגעים במת מטמאין באהל כדמוכח מדבריו בפי"א דאהלות מ"ח וברפט"ז שם. והוא כעין מה שכתבתי משא"כ שאר כלים אף דגם המה צריכין הזאה ג' וז' כשנגעו במת. מ"מ אין מרבין טומאה לטמא אדם וכלים טומאת ז' רק לטומאת ערב. (וכן אינם מטמאין באהל כדברי הרא"ש). וזהו הכל לשיטת הסוברים דדוקא בכלי מתכות אמרו חרב ה"ה כחלל אשר הר"ש ג"כ אחד מהם ברפ"ק דאהלות. ודברי תור"ע בכאן תמוהים מאד דמשמע בדברו דבשאר כלים אין דין הזאה כלל לשיטה זו. והלא מבואר בכ"מ במשנה וגמ' דכה"כ הנוגעין במת עצמו טעונין הזאה והמקרא צווח והזה על האהל ועל כל הכלים:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ד"ה וכן. </b>כלובן ביצה ולזה נקרא חלמא. בחולין (סד ב) נקרא הפנימי של ביצה דהוא האדום חלמון. והחיצון דהיינו הלבן חלבון:
+<b>ד"ה הפין. </b>עוד מ"ש בלשון הר"ש לחורו כתוב בערוך לחוץ. ול"נ דט"ס בהר"ש וצ"ל לאחורו:
+
+Mishnah 5
+
+<b>ד"ה וחכ"א. </b>צ"ע כו'. עי' ספ"ק דנדה בפי' הרע"ב והוא מהגמ' דשם ויתיישב לך:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>תוי"ט ד"ה הסמוך. </b>ואין תמונת כו' ידוע ומובן אצלי. ול"נ דר"י לא קאי אזוג של ספרים רק על הקודמים לו אשר שם מיירי שנשברו באמצען לחצאין ועי' בא"ר:
+
+Mishnah 2
+
+<b>קולגריפון כו' עי' פי' הרע"ב. </b>ולכאורה מדנקט שינה ולא שיניה וכן ניטלה שינה ל"י. משמע דאין לה רק כמו שן אחד חד בראשה האחד. וגי' הרע"ב והרמב"ם אשר ממנו לקח הרע"ב פירושו. אולי היה שיניה. ניטלו שיניה בל"ר:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>מגירה שניטלו שיניה אחת מבינתיים טהורה. </b>פי' שאין מצטרפין למלא הסיט. ובזה שוב לא תסתור רישא לסיפא. עי' בס"פ בתוי"ט ד"ה ושל צמר:
+
+Mishnah 5
+
+<b>של מיתון כו'. </b>פשטיה משמע שהיתה מיוחדת מעיקרא למיתון ודלא כהרע"ב שפי' אם התקינה דמשמע עתה לאחר שניטל אחד מקצוותיה:
+
+Chapter 14
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בהרע"ב לפי שבמדידת החבל כו' לפיכך רגילים לעשות שלשלת כו'. </b>אמת שכן איתא בעירובין (נח) אין לך שיפה למדידה יותר משלשלאות ש"ב. אולם מסיים שם אבל מה נעשה שאמרה תורה ובידו חבל מדה כו'. תני ר"י כו' ושל פשתן למדידה. ועמש"כ במ"ר בראשית פ"א אות ג':
+<b>ד"ה העשויה לעצים. </b>דהויא כמתכת המשמשת את העץ. תימה דא"כ כל כלי הנגר ודכוותיהו דחשיב לעיל פי"ג יטהרו דאין תשמישן אלא לעצים אלא הדבר ברור דאין קרוי מתכת המשמשת את העץ אלא כשמחובר לעץ להכשירו למלאכתו. אבל לא בנידן שלפנינו דמלאכתו בעצים. וטעם טהרתו הוא כמש"כ הרמב"ם דאין להם שם בפ"ע. ואולי כוונת הרע"ב דהשלשלת איננה אלא בראש החבל להכשירו למלאכתו בקשירת העצים או במדידתם. ואיננה רק משמשת להחבל. לכן דינה כמתכת המשמשת את העץ. דחבל לבד אינו מקבל טומאה כדאיתא ברמב"ם פ"א מהל' כלים הי"ב:
+
+Mishnah 4
+
+<b>ד"ה קטרב. </b>ורמב"ם פי' כו'. על שני צוארי הבהמות כו' כצ"ל:
+<b>ד"ה המקבלות את הרצועות. </b>לנוי טהורים לפי כו'. הוא מפי' הרמב"ם. וק"ל דתיפוק ליה דתכשיטי כלים ובהמה טהורים (רפי"ב):
+
+Mishnah 5
+
+<b>ד"ה הסייף וכו' שקרוי הצורפים בל"מ. </b>נראה דט"ס הוא וצ"ל הפצירה פים והוא בשמואל א' י"ג כ"א:
+<b>במשנה מסננת של חרדל כו' שלשת נקבים כו' טהורה. </b>בר"ש הובאה תוספתא אראב"צ לא נחלקו ב"ש וב"ה כו' ג' נקבים כו'. שהיא טהורה ע"מ נחלקו על שנים שב"ש מטמאין וב"ה מטהרין. ופשוט דחכמים פליגי עליה ואומרים של"נ ב"ש וב"ה בזה אלא דלכ"ע בשנים טמאה ומתני' אתיא כוותייהו וכ"פ הרמב"ם דדוקא בג' טהורה. והת"ח שגה בזה:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>תוי"ט ד"ה ושל גם. </b>אבל ק"ל שא"כ ליכא בינייהו כו' גם הר"ש כ' ע"ד הערוך שלא הבין. ואנכי בעניי הבינותיו והוא דשל ארכובה היינו כעין אותן של עץ שנעשין בכפרים העשוי משתי חוליות אחת ארוכה ועבה קצת והשניה קצרה ודקה ורחבה קצת כעין לשון ונכפף ונפשט בתוך החוליא הארוכה ולכן נקרא של ארכובה לפי שגם אותה נוכל לפשוט ולכפוף. ומכניסין אותו בחור המזוזה כשהוא פשוט וכשנכנס הלשון לפנים הוא נכפף ונופל לתוך עץ העשוי חריצין חריצין ונועלו ופותחו בו. וזהו שאר"י שהוא פותח בו מבפנים. ושל גם הוא כעין מפתחות שלנו העשוי כעין דלי"ת או כ"ף פשוטה. ואין יכולין לפושטו וכן מתבאר בדברי הערוך שמביא הר"ש:
+<b>שם ד"ה והאפרכס. </b>וראיתי שהרמב"ם שם (ר"ל בב"ב) מפרש כו' ולפיכך כו' דמה דפי' שם כו' לשון הרשב"ם הוא כצ"ל:
+
+Chapter 15
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה והן מחזיקין מ"ס בלח שהם כוריים ביבש כו'. </b>נ"ל דר"ל דוקא העשויין באופן זה שיחזיק הגודש תילתא (וכ"נ שהבין הגר"א ז"ל רפ"ח דאהלות) והיינו שעשוין בערך ים שעשה שלמה וכמו שהביא התוי"ט מרש"י דשבת וכ"כ בעירובין (יד ב). אבל השמיט עוד תנאי שיהא 5\3 הגובה מתחתיתו מרובע 5\2 העליונים עגול (הקפידה הוא רק שיהא עליונו עגול. ובמשך הגובה יהיה 5\2 עגולים) דאם יהיה עגול ככל הגובה יהיה הגודש יותר משליש כמובן (שוב ראיתי במהרש"א בעירובין שם שהרגיש בפירש"י בזה ע"ש). ועיקר הטהרה תלוי בזה שיהא מחזיק כוריים ביבש וכ"מ להדיא בשבת שם דאמר כמאן כהאי תנא דתנן כוורת כו' ולכן אסר ליה לטלטל כלי בת תרי כורי עי"ש. ולפ"ז ל"ד במחכתה"ג הר"מ והר"ש והרע"ב לקמן רפי"ח במש"כ דהיינו אמה על אמה ברום שלש אמות. והרמב"ם כאן דייק לכתוב שיהא בתשבורת אמה ע"א כו'. ומה שאמר בשבת שם כמאן כהאי תנא כו'. לכאורה קשה דלא מצינו בזה פלוגתא. ואולי דתנא דתוספתא דמכילתין ברפ"ה דב"מ פליג עלה דאומר שם וכמה הן אמה על אמה כו'. ולפי מה שהתבאר לא יהיה הגודש בכלי כזה תילתא וא"כ לא יחזיקו כוריים ביבש:
+<b>בתו"ח לר"ב ד"ה עריבת כו' ובחבורו כו' לא חשיב כו' וצ"ע. </b>לק"מ דהרי סיים שם אחרי מנין הטהורים וכיוצא באלו. וכן בהתחלתם הוסיף מלת כגון. ובחשבו הטמאים לא סיים וכיוצא וכן לא התחילם במלת כגון. ואדרבה כתב כל אחד מה' כלי עץ אלו אע"פ כו'. מקבלין טומאה כו' ושאר כל כ"ע כו' חזקתן כו' ולפיכך א"מ טומאה. ש"מ דמנין הטמאים דוקא. וכן בפ' כ"ז ה"ב כתב שלש עריבות כו' והבאה במדה טהורה. וזהו כר"י וכמש"כ הא"ר בהמשנה שם:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בהרע"ב דאילו דף ש"ע כו' ואע"ג דטמא מדרבנן כו' והוא מפי' הרמב"ם. </b>הן בב"ב (סו ב) מסיק לענין שאיבה דג"כ מדרבנן אפ"ה בחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה משום דאיכא עליו תורת כלי בתלוש ועמש"כ ברפ"ד דמקואות בס"ד:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ד"ה משקה בית מטבחיא. </b>המים כו' טהורין מלקבל טומאה ולא מכשירין. לזה יש סתירה גלויה מסוגיא דפסחים (טז) ע"ש. ועיין חולין (לו ב) תד"ה אלא :
+
+Chapter 16
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בהרע"ב ד"ה קיחותיו. </b>כמין אזנים כו'. נראה דהם הם הלולאות שכ' לקמן ר"פ כ"ו בד"ה כיס של שנצות. ואזניה דקאמר ר"י הם הם הרצועות שזכר שם שמושך בהם כשרוצה לפתחו ע"ש ותבין:
+<b>ומש"כ בשם הרמב"ם דפי' ציציתה שנותנים בו טס של מתכות כו'. </b>לפנינו ליתא כן אלא שכ' עגולה מהעור כו' מקשיי כו'. ודע שמהתוי"ט משמע שהיה לפניו בהרע"ב גם על קטבליא פי' הרמב"ם שמפרש שהוא עור עשוי בעגול לרקד עליו:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>וגנוגנות העני. </b>עי' פי' הרמב"ם וכ' העני שם אומן וסמכו על המקרא כי עני הוא. ולא ישר זה בעיני הגר"א ז"ל. ועי' בפרק דלקמן מט"ז וקנה של עני פי' הר"ש שהוא כמו פירוש הרמב"ם דהכא:
+
+Chapter 17
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>תוי"ט ד"ה קופת. </b>ומסתברא דבשל בלנים נמי מודה. משמע אבל בשל ב"ב פליגי דלת"ק אפי' קופתם ג"כ ברמונים דהא סתם קאמר כל כלי ב"ב ואף קופות בכלל. וכ"מ בהר"ש לפי' הא"נ. ולפ"ז רשב"ג דבמ"ד דקאמר ובקופה כדי שיפשיל לאחוריו ומשמע דקאי ג"כ ארמונים דהזכיר הת"ק. אתא אפי' לת"ק דילן. ובמ"נ בזה דברים מבולבלין ע"ש:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>תוי"ט ד"ה של משה. </b>לפי מדת ארכו של משה כו'. ע"ש ברש"י דלשונו אינו כן. רק הר"ב ז"ל הוסיף זה על דבריו לתוספת ביאור. ובמחכ"ת דזה דבר שא"א לשמוע דהרי משה היה גבהו עשר אמות ואמתו היה לפי ערך גבהו ואין זה בינונית. עי' מנחות (צח). וגם אישתמיטתיה שרש"י נשמר עצמו בבכורות (מד) וז"ל שם בד"ה באמה והא דאמרן אחת יתירה על של משה ח"א לא בשל משה ממש כו' אלא על אותה של קדש שתיקן משה:
+<b>ד"ה כדי. </b>ל"ד דהקדש ש"מ שחללו על ש"פ מחולל. לפמש"כ התוס' בתמורה (כז ב) ד"ה לא דדין זה אינו אלא בבעה"ב הפודה הקדש שלו אבל גזבר כו' ע"ש א"ש לשון מעילה כפשטיה. ומש"כ התוי"ט ולמאי דתנינן כו' מעיקרא לקול"מ. תמוה דמ"מ מעילה לית בהו רק דצריך להשלים המותר. וזהו ג"כ כוונת התוס' במש"כ אלא שלא היו רוצין היינו משום הא דוצריך לעשות דמים:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>אלו ואלו מתכוונים להקל לשון זה ג"כ לקמן פכ"ז מי"א:</b>
+תוי"ט ד"ה והחופן. והר"ב העתיק וחפני קטורת. לפלא שלא הרגיש השינוי שבהרע"ב בהקומץ אה"מ ג"כ שהעתיק קומץ המנחה ומשמעו על כמות הקמח או העיסה בהקומץ דומיא דחפני קטורת. ולגי' דידן שב על האדם הקומץ והחופן:
+
+Mishnah 12
+
+<b>תוי"ט ד"ה כפונדיון. </b>עי' כה"ד ומשמע דבא להורות לנו כמה יכיל מקום הפונדיון דהיינו כשיעור הגדר מן ל"ב שעורים. אבל ז"א חדא דאולי פונדיון עביו יותר מן עובי איסר כמש"כ התוס' בהזהב (מד ב) בדינר זהב נגד דינר כסף. שנית דהרע"ב לא באר שם כוונתו אם באורך השעורים או ברחבם. שלישית דכתב שם בעצמו עליו דלא דק ע"ש. וא"כ נפל הדבר בבירא:
+<b>ד"ה וחבר. </b>ונ"ל דמתיבת או דריש כו'. נעלם מכ"ת ראיה לדרשה זו משבת (ר"ד כז. סג ב) דדריש להדיא מאו בגד לרבויי כה"ג ע"ש:
+
+Mishnah 13
+
+
+
+Mishnah 14
+
+<b>ד"ה חוץ. </b>והא דקתני חוץ ל"ד דהא כלב שבים כו'. התו"ח הקשה לעיל רפ"י דא"כ מדוע לא הביא הש"ס בעירובין ראיה מכאן דאין למדין מה"כ כו'. ולק"מ דהא איכא למידחי דאתיא דלא כר"ע. והתוי"ט כתב כן לפי האמת אחר דמוכח ממ"א דאין למדין מה"כ ומדוע לא הקשה כן על הא דפי"ד מ"ג שרמז עלה התוי"ט:
+
+Mishnah 15
+
+<b>שיש להם מעשה ואין להם מחשבה. </b>וכ"א בפ"ח דטהרות מ"ו ובמכשירין ספ"ג ורפ"ו. והרל"ץ שכח לציין כאן לשם ושם לכאן:
+
+Mishnah 16
+
+<b>ד"ה ומקל. </b>וכלומר כו'. מדוע לא פי' כפשוטו שהיה דרך לשלם מכס ממזוזות. וכמו שהיה נהוג בארצנו לתת מכס מספרי יהודים המובאים מחוץ למדינה עד שבא אדונינו הקיסר הרחמן אלכסנדר השני [נ"ע] ר"ה ובטלו. ומש"כ עוד ואפשר כו' נושאים מזוזה עמם כו' ומדוע לא הביא ממנחות (ס"ד לב) תלאה במקל כו' של בית מונבז המלך כו' ע"ש ובפירש"י:
+
+Chapter 18
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה רי"א מודים כו' </b>נראה דהאי מודים קאי אסוף דבריו על וביניהם אינו נמדד וכה"ג ספ"ק דפסחים ע"ש בפרש"י בד"ה מודה ר"א או אגב דאמר ת"ק מודים אמר איהו נמי מודים וכה"ג בב"ב (קנח ב) במשנה לפי' רשב"ם שם והתוס' בב"מ (לז ב):
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בהרע"ב ד"ה וחפוי דהוי מתכת המשמשת את העץ. </b>לכאורה ז"א אלא המשמש לפשוטי כ"ע שהם טהורים בפ"ע. אבל הכא המטה טמאה. ומפי' הרמב"ם משמע דהטעם משום דהוי תכשיט למטה ותכשיטי כלים טהורים:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ד"ה מעדר כ"ע כו' ומהפכים בו אה"ת. </b>הוא מהר"ש אבל הר"ש לשיטתו לעיל פי"ג מ"ב בסופה (וכן שם במ"ז בשם הערוך) ע"ש. אבל הרע"ב שפי' שם שהוא מכלי המחרישה והוא מהרמב"ם ה"ל גם כאן לפרש כן וכמו שפי' הרמב"ם הכא. ואולי שהיה לפניו הגירסא פה מעבר כמו שם במ"ז וט"ס בדבריו:
+
+Chapter 19
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה נימי הקשר הנוגע בצרכו טמא. </b>עי' פי' הרע"ב. ולכאורה תמוה כיון דהחבל השני אינו חבור למה יהיה קצהו היוצא מהקשר טמא אשר ע"כ נ"ל דנימי הקשר היינו דוקא לאחר שסרג גם מהחבל הב' למטה ונימי הקשר בולטין מן הסירוג ולחוץ. והתוי"ט בד"ה והנוגע מן שלא הבין כן תמוה:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>רי"א כו' י"ט מטמא שנים ופוסל א' כו'. </b>עי' מל"מ פכ"א מהל' כלים דמ"ל נמי שיטמא ג' כו' כגון אדם (וה"ה כלים להתוספתא שהביא התוי"ט ברפ"ה דזבים ועי' מל"מ פ"ו מהל' מו"מ באורך) הנוגע ובשעת מגעו נגע באוכלין כו' אלא שהתנא באוכלין קמיירי ובהגהה בנופ"ש הקשה עליו דע"כ מתני' איירי בשפירש דאי לא פירש גם חוץ לעשרה מטמא ב' כו' ככלים הנוגעים במדרס בשעת מגען. ודבריו תמוהים דגם המל"מ מודה בזה דמיירי שפי' המיזרן מן המטה. רק שאומר דאם אדם (או כלים כנ"ל) היה נוגע במיזרן (אף לאחר שפירש מן המטה) בשעת מגעו של האדם מטמא עוד ב' ופוסל א' גם דבריו בנופ"ש בזה מגומגמין:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>אר"י אימתי בזמן כו' או שאין לה לזבז טפח </b>משמע דאם אין לה לזבז אף שגבוהה י' או אם אינה גבוהה י' אף שיש לה לזבז טמאה. אבל מפי' הרמב"ם משמע דא' מהן מטהרה הגובה או הלזבז וכן מסתבר. ולכן נראה שט"ס במשנה וצ"ל ושאין לה לזבז:
+<b>שם מפני שבטל העיקר בטלה הטפלה. </b>עי' פי' הרע"ב כאן ובר"פ דלקמן ולשונו מגומגם (ועי' לקמן פכ"ד מ"ד בתוי"ט) ולעד"נ דהא משמע מת"כ שהביא הר"ב שם במ"ג שאין טמא מדרס אלא כלי. ולכן כיון שבטל העיקר שבעבורו נעשה בטל ממנו שם כלי משא"כ אלו שחשבה המשנה שם ברה"פ מתחלתן נעשו נמי לשכיבה כמו שהביא שם התוי"ט בשם הרמב"ם ולכן אע"פ שבטל בית קבולו עדיין שם כלי משכב עליהם שהרי גם בעבורן נעשו מתחלה. ופי' הרמב"ם בזה לכאורה נסתר מלקמן פכ"ב מ"ז וצ"ע:
+
+Chapter 20
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>עריבת פיסונות בש"א מדרס ובה"א ט"מ. </b>טעם הרע"ב בב"ש והוא מהר"ש חסר טעם. ולע"ד נל"פ טעם פלוגתתן דקי"ל דטומאת מדרס היא ג"כ ע"י השענה (ס"פ דזבים) ושם ברפ"ד תנן נוטלת עריבה כו' טמאים מדרס ופי' הר"ב מטעם השענה. ולפ"ז עריבה דהכא דבשעה שנושאה מלאה אבנים נשען עליה ג"כ לכן ס"ל לב"ש דזה נקרא משמשת ישיבה עם מלאכתה דמ"ל ישיבה ומ"ל השענה. וב"ה סברי דכיון דהא דבעינן מיוחד לשכיבה או לישיבה נ"ל מישכב וישב בעינן דוקא שכיבה או ישיבה ממש:
+<b>שם עריבה שנסדקה טמאה מדרס. </b>לפי' הרע"ב שהוא מהרמב"ם צ"ל כיון דנסדקה שוב אין מתקנין אותה אלא שעומדת מעתה לשכיבה עי' לשון הרע"ב לקמן פכ"ד מ"ג. ול"ד לתיבה שנפחתה מלמטה דפ' דלעיל מ"ז ע"ש בתוי"ט בשם הרמב"ם משום דדרך לתקנה ואינה עומדת עדיין לשכיבה או לישיבה:
+<b>תוי"ט ד"ה חמת. </b>ומוציא כו' קול של שיר כשנופח בפיו נראה דר"ל כמו שנופח בפיו:
+<b>ד"ה טהורה. </b>דכיון שאינה מלאה מתגלגלת. פי' בשעת מלאכתה דהיינו שמוציאה רוח להחלילים אז מתרוקנת מעט מעט מהרוח וקופלת בעצמה ולכן אינה ראויה אז למשכב:
+<b>ד"ה מקבלת מדרס. </b>ולא ידענא כו' ול"נ דאשמעינן דל"ת כשנטמאה במדרס תחלה כשנסדקה אף שאח"כ כשנתפחה נטהרה מ"מ כשנסדקה שוב חזרה לטומאתה וכמו שפי' הרע"ב בר"פ דלעיל גבי מטה כשפרקה קמ"ל דמקבלת מדרס ר"ל מכאן ולהבא אבל מעצמה מחמת טומאה הקדומה לא ונכון בעז"ה:
+
+Chapter 21
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה הנוגע בצמר וצ"ע כו'. </b>והרא"ש כ' דלא מיירי השתא בבגד אלא דהאימה היא של מתכת או של עץ ויש לה בית קבול ע"ש. ול"נ דהכא איירי דהחוטין שכבר נטוו נטמאו בנגעים ר"ל שבא עליהם הנגע. ולהכי נקיט צמר דמטוה שלהן מיטמאין בנגעים מיד משא"כ מטוה דפשתן דאינו מיטמא עד שיתלבן כדאיתא פי"א דנגעים מ"ח:
+
+Chapter 22
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה כסא של כלה. </b>דהא לדידיה כל חפוי מטהר. י"ל דע"כ לא מטהר אלא משאר טומאות אבל לא מטומאת מדרס. עי' לקמן פכ"ד מ"ד בתוי"ט שהאריך בכיוצא בזה:
+
+Mishnah 5
+
+<b>ברע"ב ד"ה כסא כו' שאין הנסרים בולטין כו'. </b>ולדעתי כונת הרע"ב במש"כ שאין הנסרים בולטין היינו הלוחות העשויות לשבת עליהן וכ"נ להדיא מפי' הרא"ש. ולכן דקדק לפרש נטלו דמתני' נשברו ור"ל שהקצוות נשארו:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>במשנה וכרכמו ומשאו פנים </b>נ"ל דהווי"ן המה בכאן לשמושי או ודלא כנראה מהתוי"ט:
+
+Mishnah 10
+
+<b>ברע"ב ד"ה ששתי רגליו כו' אבל הספסל עצמו טהור כו'. </b>והוא מהרמב"ם. ונראה דבחבורן הכל טמא:
+
+Chapter 23
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>בהר"ב ד"ה זריז. </b>ובאשקלון עושים אותן של עץ. לא ידעתי מאין לקח לפרש כן ומאי דחקיה. ובר"ש מפורש שהוא של עור:
+<b>שם ד"ה אבל אוכף של נאקה. </b>ורבותי פירשו כו'. ול"נ להכריע כפי' הראשון מדקאמר ר"י אף כו' מכלל דידע דת"ק יוצא לחלק באוכף דטמא מושב ולכן כיון ששמע ליה בטפיטין לומר דא"מ אלא משום מרכב אפסקיה לדיבוריה ואמר דאף זה מטמא משום מושב כמו אוכף. ולפי' רבותיו צ"ל דהאף קאי אטמא מושב דמסיים. ובמגילה (ד) בד"ה שאף הבאתי בס"ד כהאי גוונא טובא ע"ש:
+
+Chapter 24
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה והבאה במדה וכו' אפס כי עז וק' עלי הא דתנן ברפ"כ דטמאים מדרס וא"ט בשאר טומאות כו'. </b>שם ליתא להאי סיומא וא"ט בשא"ט ואיכא לפרושי דנקט מדרס לרבותא. אפס דמפי' הרמב"ם שם משמע דטהורין משאר טומאות:
+<b>בא"ד וא"צ לפ"ז לדחוק בפי' לשון רש"י כו'. </b>תמוה דהרי רש"י שם מיירי בפשוטי כ"ע ובזה אפי' הרמב"ם מודה דטמא אף בשאר טומאות וכדמוכח ההיא דבכורות:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>במשנה ושל עור הדג טהור מכלום. </b>משמע דאף אם ראוי למדרס כגון שמקבלים. וכ"מ לעיל פ"י מ"א. דאל"ה אם היו ראויין למדרס לפי הכלל כל הטמא מדרס טמא טמא מת לא היו מצילין בצמיד פתיל. וק"ל מ"ש ממפץ דלדעת התוס' בשבת (פד) בד"ה מפץ שהוא של שיפה וגמי דאין להם שום טומאה ואפ"ה איתרבו לטומאת מדרס מוכל המשכב כדפרש"י שם. ואף דמסקינן שם לחלק בין מפץ לכ"ח דמפץ יש במינו טהרה במקוה ופי' התוס' שם בד"ה לאפוקי דר"ל בגדולי קרקע. ודגים מסקינן בעירובין (ר"ד כ"ח) דלאו גדולי קרקע נינהו. מ"מ יקשה למאי דס"ד דאביי שם דמיקרו ג"ק. וי"ל דבאמת היה יכול הש"ס להקשות מזה על אביי אלא דניחא ליה טפי להקשות מדידיה אדידיה. ולפ"ז כלים מעוף ראויים להתטמא מדרס דאמרי' בעירובין שם דהן ג"ק. ולכן א"ש דל"א כאן אלא ושל עור הדג טהור. וכן לא נצטרך לדברי התוי"ט לעיל רפ"י בסד"ה עצמות הדג. אבל העיקר נראה דאף בהמה לא מיקריא ג"ק ממש כמש"כ רש"י ותוס' בסוכה (ס"ד י"א) ותוס' בשבת (עג ב) ד"ה מפרק ובש"מ. אולם עדיין קשה לרבא בשבת שם (פד ב) דמסיק שם טעם אחר לכ"ח שאינו מטמא מדרס. וי"ל דרבא ל"פ על תירוץ הראשון דבעינן יש במינו טבילה דהא גם דברי"ש תנא כמשכב נדתה כו' אף משכבה נמי אית ליה טהרה במקוה אלא לרווחא דמלתא אמר טעם אחר לכ"ח:
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+
+
+Mishnah 14
+
+<b>תוי"ט ד"ה של ספרין. </b>ובפכ"ח מ"ד איפליגו תנאי. וכן הר"ש והא"ר שם זווגום אהדדי. ול"י מדוע לא פי' דהכא ר"ל של המגלחין וכמו בפ"ט דכלאים מ"ג ע"ש בפי' הר"ב ועי' מו"ק (יח ריש ע"ב) בתוס'. ועי' לעיל מ"ב בתוי"ט:
+
+Mishnah 15
+
+
+
+Mishnah 16
+
+
+
+Mishnah 17
+
+<b>בהרע"ב מהוהה בגד כו'. </b>אנן בקופה קיימינן ולשון הר"ש והערוך יותר אינו מדוייק. אבל לשון הרא"ש בזה מדוקדק:
+<b>ד"ה </b>קטנה על הגדולה. בין שתיהן כו'. הוא מהר"ש. אבל מלשון המשנה דלא תני היו שוות אלא בסיפא משמע דאחר הגדולה הולכין אפי' היא מהוהה והקטנה בריאה:
+<b>ד"ה טלייה וכו' ומסקנא וכו'. </b>והמפץ כו' והאי לאו כלי הוא מ"מ טמא מדרס כו'. ק"ל מלעיל פ"כ מ"ג הביא מת"כ יכול כו' ת"ל כלי כו' וי"ל:
+
+Chapter 25
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה וכל שאין לו תוברות אין לו אחוריים ותוך. </b>הרמב"ם (והרע"ב אחריו) פי' דר"ל דאפי' נטמאו אחוריהם נטמאו תוכם. וכ"מ שמפרש להא דר"י דלקמן במ"ג. ולכאורה יל"פ איפכא דאפי' נטמאו תוכן ל"נ אחוריהם דגם הם חשיבי לתוך. ודמיא לרובע וח"ר דלקמן מ"ד וכ"מ שמפרש הר"ש בהא דר"י במ"ג. ואולי דחיליה מלקמן מ"ו ושאר כה"כ שאין להם אחוריים ותוך שנפלו משקין על מקצתו כולו טמא. וכ"מ מלישנא דר"ש במ"ג:
+<b>בהרע"ב ד"ה השלחן. </b>כיון דפניו משופים כו'. והוא מהר"ש. ולע"ד הנל"פ דאף שב' הפנים משופין מ"מ אותו צד שלמעלה שמשמשין עליו נקרא תוך ואף שראוי להתהפך דומיא דכרים כו' דרישא. ור"מ דפליג ה"נ דס"ל אף באינו ראוי להתהפך כיון שהוא פשוט אין חלוק אחוריו מתוכו וכללא דלעיל פ"ב מ"ג ע"ש בהרע"ב ותוי"ט ואתיא כר"מ. ומ"מ לענין הלכה יש לפסוק כר"י משום דה"ל סתם ואח"כ מחלוקת ועי' בתוספתא:
+
+Mishnah 2
+
+עי' שבת (יז) תד"ה ועל ובמש"כ שם בס"ד:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה כה"כ כו' ויש להם בית צביעה. </b>עמש"כ בחגיגה רפ"ג פי' נכון בזה בס"ד:
+<b>בהר"ב ד"ה לעריבה. </b>שאם יש משקים כו' אוחז כו' שמא יגע כו' ויחזרו ויטמאו כו'. מכ"ז משמע דלכתחלה קאמר ובמשנה דלקמן בפירוש דידים טהורות מפורש בה דלענין דיעבד קאמר. ולשון התוספתא שהביא הר"ש נאחז בסבך בזה ואין למישמע מינה אם אפי' לכתחלה או דיעבד דוקא:
+<b>שם והלכה כת"ק וכדמפרש ר"י. </b>דבריו אלו בלא ביאור דלפירושו הת"ק מיירי לענין אם נטמא אחד שלא נטמא חבירו. ופלוגתייהו דר"מ ור"י לענין אחיזה ואינן עולין לפי' בדברי הת"ק. ואין לומר דכוונתו הוא ג"כ לב' הענינים דהל' כת"ק לענין דאם נטמא זה ל"נ זה. ולענין אחיזה ה"ל כדמפרש ר"י דא"כ הלכה כת"ק ל"ל דהא ליכא מאן דפליג עליה:
+
+Chapter 26
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>פי' הרע"ב בה מגומגם. </b>ול"נ דבת"ק הפי' כהרמב"ם. ור"י אומר שלא הוזכר שלא באומן בכלים הללו רק לענין זה שאע"פ שמותרין טמאות מפני שאינו אומן יכול להחזירם וזהו פי' שלא באומן ששמע הת"ק לענין טומאה. ושלא באומן דשמע לענין טהרה הוא רק בכפיפה מצרית והיינו שאע"פ שהחזירה מי שאינו אומן נשארה בטהרתה מפני שאף האומן בדוחק יכול להחזירה לכן חזרת הדיוט ודאי אינו כלום:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה ניטל חוטמו או שנחלק כו'. </b>נ"ל דשנחלק קאי אחוטמו דהיינו שנחלק החוטם לשנים. ודלא כמשמעות התוי"ט בד"ה לא הספיק:
+<b>תוי"ט ד"ה לא והכא שכתב דלא חזי למידי א"כ כו'. </b>תמוה דהא מתני' אומרת לא הספיק לתקן כו' עד כו' משמע דאח"כ תיקן. ולכן שפיר מקבלת טומאה:
+
+Mishnah 5
+
+<b>בהרע"ב ד"ה עור הכתן. </b>שנותנים לפניהם כו'. ל' הר"ש שקושרין אותו במתניהם. ולשון הרמב"ם עור אשר יחגור אותו הפשתני כו'. וכן בד"ה עור הרופא לשונו מגומגם. ולשון הר"ש משים על בגדיו:
+<b>ד"ה עור הסורק. </b>הסורקים פשתן. ה"ל להודיענו החילוק בין זה לעור הכתן דלעיל דטמא מדרס לכ"ע. אבל ל' הרמב"ם בפי' סורק הצמר ונכון:
+
+Chapter 27
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה ומטלית שטליה על השפה אם פשוטה כו'. </b>עי' פי' הרע"ב. ופשוט יותר לפרש דהכוונה על מה שתופרין בכתונת מאחורי הצואר (קאלנ"ר בל"א) אשר לפעמים כופלין אותו כמו הרגיל אצלינו:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>תוי"ט סד"ה אר"י. </b>ה"נ כשנוטל חוט אחד כו' בעודו מושכו מן החתיכה כו'. ר"ל דחוט אחד איננו מפרישו בב"א אלא מתחיל להפריד קצהו האחד ומפרידו והולך עד קצהו השני. ולכן בעת אשר מתחיל להפרידו (וכל החוט עדיין מחובר בבגד אשר אז כל הבגד והחוט בכללו עדיין טמאים מדרס) נוגע הבגד בהחוט בקצהו הנפרד ממנו בעת הפרדו דלא הוי בה"ס כמו בבא מבגד גדול משא"כ נחלק דרך להפריד חתיכה מחתיכה בב"א. והתו"ח לא הבינו במחכ"ת לכן העלהו בצ"ע. אבל מ"מ קשה דהא אז כיון דעדיין היה להבגד טומאת מדרס ה"ל שבע טומאה ולא מקבל טומאת מגע מדרס עי' מנחות (כד ב) וי"ל עפ"י שיטת הר"ש שהביאו התוס' בחולין (עב ב) בד"ה אלא דל"א שבע ליה טומאה בדבר שהטומאה באה עליו מגופו:
+
+Mishnah 11
+
+<b>אלו ואלו מתכוונים להקל. </b>כלשון זה גם לעיל פי"ז מי"א:
+
+Mishnah 12
+
+<b>או שנמצא בו קשר כו' מתאימין. </b>ובפי' הרע"ב דמתאימין קאי נמי אקשר כו'. והוא מהר"ש. ונ"ל דגי' הר"ש היה קשרים ל"ר ויותר נראה דהיה גורס שני קשרים דעל קשר שהוא ליחיד לא שייך לומר מתאימין:
+
+Chapter 28
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בהרע"ב ושאינן מצוירות מיוחדים נמי לשאר תשמישין. </b>וצ"ל דמטפחות ספרים אין הפירוש דכבר שמש בהן לספרים וייחדום להם דא"כ לכ"ע שוב אסור לתשמיש אחר עי' בס"פ נגמר הדין בסוגיא דהזמנה מילתא. אלא דמיירי שעשאן לספרים לבד ולא נשתמש בהן עדיין דה"ל הזמנה בעלמא וס"ל לב"ה דהזמנה לאו מלתא היא כרבא שם דהל' כוותיה כמש"כ התוס' שם בסוף הסוגיא. ור"ג סבר כרשב"ג בנו שם דהזמנה מלתא היא לפרש"י שם. וביותר לגי' הרא"ש כאן רשב"ג א"ש טפי דאזיל לשיטתו שם ומיושב קושית הר"ש כאן ע"ש. אבל עיקר פי' הרע"ב דמ"ס אינן נקראין משמשי אדם וטהורים מכל טומאה. קשיא (דאין) [דאיך] יפרנס לפ"ז משנה הסמוכה כפה כו' אבל טמא ט"מ. כיון דכבר נאסרה לשאר תשמישין לאביי בהזמנה ולרבא בכרכתו כדפי' הרע"ב וכדאיתא בסוגיא שם אמאי טמא ט"מ:
+
+Mishnah 5
+
+<b>ברע"ב ד"ה שעשאו שליח כו'. </b>ואפי' בלא שינוי מעשה. ע"כ ר"ל שלא עשה שינוי מעשה בגופו כגון להתיר תפירותיו אבל מ"מ עשה בו מעשה השטיח ששטחו על הארץ לישב עליו דבמחשבה גרידא אינו עולה מידי טומאתו. אבל מ"מ צ"ע מלעיל פ"ו דפסק כב"ה דלא מיטהר אלא משיקשר ולא כר"ע דאמר משיקבע ע"ש:
+
+Mishnah 6
+
+<b>שם דתנן בסוף זבים הנוגע במשכב מטמא שנים כו' דכ"ז שהכלי נוגע במדרס כו'. </b>וכ"ה לשון הר"ש. ותימה דזה לא נאמר אלא באדם אבל כלים אדרבה תנן התם במ"י זה"כ כל הנוגע בא' מכל אה"ט מטמא א' כו' חוץ מן האדם ופי' הר"ש והרע"ב כגון אוכלים וכלים כו' מטמאים אחד ופ"א ואפי' בשעת מגען. אבל עי' בהר"ש שם ברה"פ בשם התוספתא וכ"כ התוי"ט שם בקצרה וא"ש. רק שנצטרך פה להגיה קצת במש"כ דתנן בסוף זבים כו' כי יכוונו על התוספתא הנ"ל. ועי' במל"מ שהאריך בפרט זה בפ"ו ממטמאי מו"מ ה"ו:
+
+Mishnah 7
+
+<b>תוי"ט ד"ה אבל. </b>ומלמטן היינו שאם היא מתהפכת כו' וכ"ז דוחק מאד. ול"נ דלפירושם מיירי כגון שהחלוק קצר והוא רוצה להאריכו ע"י מטלית שמחבר לו. ואם מאריכו בשוליו אז מחבר עליונה של מטלית לתחתיתו של חלוק ותלוי כדרכו ולכן הוי חבור. אבל אם מאריכו מלמעלה ע"כ מחבר תחתיתה של מטלית לעליונו של חלוק ואז מתכפלת המטלית נופלת על החלוק ואינה מועלת כלל לכן לא הוי חבור. ומלמעלן ומלמטן קאי על המטלית כדברי התוי"ט:
+
+Chapter 29
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>יתר מכאן אם רצה לקיים טהור. </b>ועי' בפי' הרע"ב. והנה מצאנו במקרא ג"כ דמלת אם משמשת בלשון אע"פ. אם יתן לי בלק כו' לא אוכל כו'. ואם יהיה היובל כו' (סוף מסעי) ע"ש בפירש"י. וכבר כתבתי בזה בברכות (לד) ע"ש:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>תוי"ט ד"ה שירי. </b>וכאינך דמתני' ז' ח'. ואני אומר דערבך ערבא צריך דגם שם נוכל לפרש שירי כפשוטו. ועוד נ"ל דמלת שירי דבמ"ח מוסבת ג"כ על יד מגריפה ושל סיידין דתני אח"כ וא"כ יהיה ב"ש לחומרא וב"ה לקולא. ובתחלתן אולי גם ב"ש מודו. ומיושב מה דלא תני להו בעדיות. והתוי"ט נדחק בזה:
+
+Mishnah 6
+
+<b>בהרע"ב והיינו נמי טעמא דכל הנך ידות כו'. </b>ומה יענה לשל חרשין דשיעורו ג"ט. וע"כ צ"ל דטפח ג' הוא לרווח בין ידיו להקורנס. או לאחורי ידיו. א"כ גם באותן ששיעורן ב"ט נוכל לומר דאוחזן בידו אחת וטפח הב' הוא לרווח כדאמרן:
+
+Chapter 30
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>תרווד כו' ר"ע מטמא. </b>נ"ל דטעמו כדלעיל פ"ב מ"ח בלפיד ע"ש. וריב"נ דמטהר י"ל דטעמו כיון דטומאת כ"ז מדרבנן לא החמירו בהם כ"כ אא"כ קבולו להדיא:
+סליק מסכת כלים. בעזרת אל אלים 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Makhshirin/Hebrew/Vilna Edition.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Makhshirin/Hebrew/Vilna Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ae115d5ab8183b25cac860cdc0afcdd519281231
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Makhshirin/Hebrew/Vilna Edition.txt	
@@ -0,0 +1,246 @@
+Rashash on Mishnah Makhshirin
+רש״ש על משנה מכשירין
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה מכשירין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+הן לא נמצא טעם נכון בדברי הרמב"ם ותוי"ט על סדר מסכת זו אחר מסכת נדה. ולעד"נ איידי דתני בפ"ב דנדה מ"ו אר"מ אם אינו מטמא משום כתם מטמא משום משקה וע"ש בפירוש הרע"ב להכי תני בתרה מכשירין וכיוצא בזה משני הגמרא ריש תענית:
+<b>משקין טמאין.</b> פי' הא"ר כגון משקין של זב וזבה כמו רוקו כו'. ועי' ספ"ג דטבו"י דמשמע דאף בטמא שרץ לכ"ע מכשיר. ומש"כ עוד דאי במשקין שנטמאו מאחרים שלא לרצון המ"ל הא משקין נמי לא מקבלי טומאה אא"כ חשב אותן כו'. אנכי תמה דהא בשבת (יז) אמרי' דאיכא למ"ד דכלי טמא חושב משקה (הביא גם הר"ש כאן) וא"ל דמתני' אתיא כוותיה ובפרט דר"מ הכי ס"ל בתוספתא כמו שהביא התוס' שם והר"ש לקמן פ"ד מ"ה וסתם מתני' ר"מ. ועמש"כ לקמן פ"ד מ"ו. ובפ"ג מ"ב בתוי"ט בשם מהר"ם. וכ"נ שהבין הט"א בחגיגה (יט) בד"ה ידיו טהורות. אך מה שמוכח בדבריו שם דאפי' ידים טמאות חושבין משקה ל"י מנ"ל הא דע"כ לא שמעינן אלא כלי טמא: 
+<b>תוי"ט ד"ה ה"ז.</b> שאם אתה אומר מקבלים הכשר במחובר אין לך כו'. ק"ל מאי ראיה היא זו. התם י"ל משום דלא אחשבינהו למי גשמים לדבר תלוש ועמש"כ התוי"ט לקמן פ"ד מ"ג בשם רש"י מת"כ. אבל אם היה משקה שתחלתו לרצון לצורך תלוש ואח"כ נפלו על המחובר י"ל דהוכשרו:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>או סוכה ונפלה על חברתה.</b> נראה דלפי' הרע"ב גרסי' הכא ג"כ ונפלו. ומש"כ הרע"ב (וכן הרמב"ם) מן המים שרגילין להשקות אותן. ע"כ צ"ל שלא היה תחלתן לרצון. ומה שנטלן להשקות הזרעים לא אחשביה אלא לצורך מחובר. ועמש"כ לקמן בסמוך:
+<b>תוי"ט ד"ה המרעיד.</b> ומת"ד שם כתב הכ"מ כו' ונפל ע"ח או סוכה ונפלה ע"ח כו'. ע"ש בכ"מ עצמו שנראה מדבריו להדיא. שפי' שנפלו על המים על חבירו. וכן בסוכה נפלו המים על חברתה. אבל כן היה נכון לפרש לגי' הרע"ב ונפלו כו' אבל לגי' הרמב"ם (בחבורו) ונפל כו' ונפלה כו' וכ' אח"כ ונפלו המים כו'. משמע שמפרש שנפל מתחלה האילן או הסוכה עם המים שעליהן ע"ח. ואח"כ נפלו המים מהן על הזרעים: 
+<b>בא"ד לפי שלא נתכוון שיפלו על אותם זרעים וירקות המחוברים לקרקע.</b> וסיים שם הכ"מ אבל אם נתכוון שיפלו על המחוברים ה"ה בכי יותן. ולכאורה ק"ט דהא בעינן שיחשבם לדבר התלוש דוקא כדאיתא לקמן פ"ד מ"ג וע"ש בתוי"ט מה שהביא בשם רש"י מת"כ. וכ"כ בר"פ בד"ה שתחלתו. וצ"ל דיש חילוק בין מעשה למחשבה דדוקא מחשבה אינה מועלת למחובר אבל היכא דעביד מעשה בהמים גופייהו או בדבר שהם עליו כגון הכא שמרעיד את האילן או את הסוכה שהן עליהן אפי' לצורך מחובר מהני. וכצ"ל לפי' הראב"ד דלקמן לפי מש"כ שם בדעתו ז"ל. וזה דלא כמש"כ לעיל בסמוך בדעת הרע"ב והרמב"ם בפירושו. ועדיין צל"ע: 
+<b>בא"ד ובה"ס אעפ"כ אינו כמרעיד להשיר ממנו משקים שהרי כו'.</b> משמע אבל אם היה מכוון להשיר אה"מ אפי' בכה"ג שנפלו תחלה ע"ח ואח"כ על הזרעים כו' מודו ב"ה דמוכשרים והיינו אם נתלשו אח"כ ומשקה טופח עליהם כדמסיק אליבא דב"ש ודלא כהרמב"ם שמפרש דפלוגתתן הוא במתכוון להשיר את המים ואפ"ה ס"ל לב"ה דלא מכשרי. וזהו כוונתו בראשית השגתו במש"כ הל"ל שאין מקבלין הכשר במחובר כו'. ור"ל אבל שארי פירות תלושין שנגעו באותן המים נתכשרו. ודלא כהרמב"ם (כפי שמפרש הכ"מ) וזה דלא כהבנת הכ"מ בכוונת השגתו. אך מש"כ שם ונתלשו ועדיין משקה טופח עליהם לרצון. הוא דבר מתמיה. דא"כ למאי מתבעי דיוכשרו במחובר לרצון דמי גרע מעודהו הטל עליהן ושמח ה"ז בכי יותן דבב"מ (כב). וכן מהא דהמוליך חטין לטחון וירדו עליהם גשמים אם שמח בכ"י לקמן פ"ג מ"ה. וכה"ג שם במ"ו ומ"ז. ונ"ל דתיבת לרצון הוא ט"ס וצריך למחקה. וכן בסוף השגה לא כתב רק אם נתלשו ומשקה טופח עליהם ולא הזכיר לרצון. ולפי האמור י"ל דלהכי נקיט פלוגתייהו בכה"ג ר"ל בנפלו תחלה ע"ח לרבותא דב"ש. ונ"מ ג"כ לב"ה היכא דנתכוון להשיר את המים דאפי' בכה"ג מודו ולאפוקי מדעת הרמב"ם דפליגי בזה. ולכן ל"י מה שדקדק הראב"ד על הא דנקיט זרעים כו' מחוברים ולא דקדק אהא דנקיט בנפלו תחלה ע"ח. וגם הא דמשני לרבותא לב"ש נקיט הלא גם לב"ה יש נ"מ כדאמרן: 
+<b>בא"ד וכ"ע הכ"מ וז"ל ומ"ש כו' משמע דלב"ה אין בכ"י וסתם מתני' כו' גבי פירות שנפלו לאמת המים כו'.</b> תמוה דהתם כשחשב שיודחו ידיו א"כ אחשבם לצורך ידיו. גם מה שהביא מצנון וקופה וסיים ומינה נשמע דה"ה כשנפלו מים על ירקות המחוברים ונתלשו כו' דלא כב"ה. ג"כ תמוה דהא ב"ה מודו היכא דנתכוון להשיר המים כדכ' הראב"ד. וצנון הרי הדיחתו וא"כ ניחא לה למחובר מיהת והוא ע"י מעשה דהדחה דמהני אף לצורך מחובר כמש"כ לעיל. וקופה ג"כ פי' הר"ש שם דניחא ליה בהדחתה הביאו התוי"ט שם: 
+
+Mishnah 4
+
+<b>הנוער כו' בש"א בכ"י כו'.</b> נראה דאזלי לשיטתייהו דלעיל במ"ב דלב"ש את שבו ג"כ בכ"י משום דנפרשו מענף לענף. וב"ה שם עד שיצאו מכולו ר"ל מהאילן כולו:
+
+Mishnah 5
+
+<b>עי' בר"ש שהביא תוספתא זב וטמא כו'.</b> יצאו מכולו הרי אלו מוכשרין וטהורים כו' פי' כו' ומשיצאו שוב לא נגעו בזב וטמא. ותימה מ"ש מהא דאמר שמואל וכרישה עצמה הוכשרה כו'. ותמיהא לי טובא דהלא שם בכריתות מוקי לה (מפני זה) רב יוסף בנתזין בכל כחן ע"ש וצע"ג:
+
+Mishnah 6
+
+<b>הנופח בעדשים לבודקן.</b> עתוי"ט בשם הרמב"ם. ולע"ד נל"פ שנופח להשיב ברוח פיו הפסולת שבהן ורואה אח"כ כמה נפחתו מכמותן בהסתלק הפסולת מהן. ונראה שכן פי' ג"כ הר"ש והרע"ב מדנתנו טעם לר"ש מפני שלא נתכוון לכך: 
+<b>בהרע"ב וחכ"א בכ"י כיון שנתכוון לנפח ודרך הרוק לצאת כו'.</b> ק"ל מי עדיף זה מטומן פירותיו במים דסיפא דודאי ידוע שיתלחלחו ואפ"ה אינן בכ"י. ועי' תוי"ט לקמן פ"ה מ"ה בד"ה לידע. ונ"ל דהרע"ב במחכ"ת ל"ד בהעתיקו פי' הר"ש בטעמא דר"ש ומדבריו משמע דל"ג פלוגתא דחכמים ע"ש. וכן ליתא בגירסת המשניות שבגמרא:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>בהרע"ב ד"ה וטהורה. </b>כגון מרחץ של מי מעיין. לכאורה קשה א"כ אמאי בכ"י דהא כ' לעיל במ"א אבל בא במים מחוברין דל"מ לא. וצ"ל דמיירי שמשך מי המעיין למרחץ ומחובר למעיין וכמש"כ בס"ד לעיל פ"א מ"ג דבדעביד מעשה אפי' במחובר מהני לכשיתלשו. אבל שם כתבתי שאין דעת הרע"ב כן. ואילו כאן הכוונה אם אח"כ חשב עליהן בתלוש ולא אשמעינן אלא שהזיעה חשובה כמים:
+
+Mishnah 3
+
+<b>ב' בריכות כו' מחצה למחצה טמא. </b>ק"ל הציור דמע"מ. דאם ד"מ הטמאה במזרח והטהורה במערב והזיע באמצען. הל"ל דמחציו ולמזרח טמא ומחציו ולמערב טהור דהוא קרוב לטהורה. וי"ל בדוחק:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>תוי"ט ד"ה ממקום. </b>דהכא מסתמא תלינן דממקום קרוב כו' באו. תמוה דפשוט דתרי מילי נינהו. דהתם תני אא"כ באו ממקום קרוב פי' אם ידעינן דממ"ק באו אז מותר לספוד בהן מיד וכפי' התוס' הביאו התוי"ט שם. והכא תני דאם ל"י מהיכן באו או אפי' ודאי באו ממקום רחוק מ"מ א"צ להמתין רק בכדי שיבואו ממקום היותר קרוב שנמצא בו ירק וכדמסיק הר"ב בטעמיה והוא כדעת הרא"ש בפ' א"צ והביאו הטור בסי' תקט"ו באו"ח:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>הולכין אחר רוב הנחתומין. </b>לפי' הב' שבהרע"ב קשה דלענין טומאה וטהרה ה"ל לילך אחר רוב הלוקחין. ואם הם ע"ה מה יושיענו רוב נחתומי חברים דכיון דבאו לרשות הלוקחים הרי נטמאו אצלם:
+
+Mishnah 9
+
+<b>בהרע"ב בעומד ורואה משעה שנשחט כו'. </b>דבריו שלא בדיוק שהרי כ' התוס' בחולין שם (נה) בד"ה הכא דהיכי שראה שנפרש הוי ליה כקבוע דקמע"מ דמי. ולשון רש"י שם בעומד ורואהו משעה שנפל מיד האדם כו' וזה א"ש דבשעה שנפרש ממקום הספק לא ראה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>רי"א כו' וכל שאינו כנגד המים אינו בכ"י. </b>פי' הא"ר אע"פ שנתלחלחו מאותן שכנגד המים לא ניחא ליה כו'. וק"ל כיון דמ"מ ניחא ליה באותן המים שילחלחו מיהא את שכנגדן ה"ל תחלתו לרצון. ותליא בפלוגתת ר"ש ורבנן לעיל ספ"א באוכל שומשמין באצבעו דלרבנן בכ"י. ולולי פירושו הנל"פ כל שהוא כנגד המים (ר"ל אם אפי' רק כ"ש כנגד המים דניחא ליה מיהא באותן מים שכנגדו) בכ"י ר"ל כל הפירות. וכל שאינו כנגד המים היינו שאין בו כלל כנגד המים אינו בכ"י. וגי' מהר"ם ופירושו ג"כ תמוה דלחלוחית המים עצמה תכשירום דלא גרעה מזיעה הבאה מחמת מים לעיל פ"ב במ"א ב' ג'. ואולי דמלחלוחית המים אינן רק נתפחים ואין בהם טופח כדי שיכשירום:
+
+Mishnah 2
+
+<b>תוי"ט ד"ה ושאר כו'. </b>דהואיל וסתמן אינן נבלעין בחבית לא היה לרצון. וצ"ל דתחלת ביאתן לעולם היה ג"כ שלא לרצון דאל"ה הא קי"ל דכל שתחלתו לרצון כו' ה"ז בכ"י ודוחק:
+<b>בא"ד דיותר ראוי להפליט ממה שיהא נבלע כו'. </b>ראייתו אינה מכרעת כ"כ. אבל יש ראיה לזה מפ"י דתרומות מ"ז וכמו שהעירותי שמה. אכן כאן א"צ לזה דכשהמשקין חוץ לחבית נצרך שתבלע תחלה וגם לפלוט אח"כ לתוך הפירות:
+<b>בסה"ד ומהר"ם גורס כו' וסתם מתני' ר"מ וכי היכי דא"ל כלי טמא כו' ה"נ כו'. </b>תמוה דתלי תניא בלא תניא. דזה דמשקין טמאים מכשירין היא משנה מפורשת בריש מכילתין:
+
+Mishnah 3
+
+<b>ד"ה הרודה. </b>אע"ג דבמתני' דלעיל אמרי' דמתוך דופני החבית נפלט. ל"ד אהדדי. אלא כאוכלא לדנא דהתם הואיל דהמשקין אדוקין אצל דופני החבית אמרי' שפיר דמבעבעין דרך דופניה. אבל הכא דמפסיק חלל דמסתמא איננה מלאה ואפי' מלאה אינו מבעבע לעלות מעלה. ואי דמי טפי יש לדמות לשק דר"פ:
+
+Mishnah 4
+
+<b>ד"ה ואם. </b>ואם נתנן שם כו' שאין לו מקום כו' אע"פ שיודע כו'. ק"ל דהא הליחות שבעריבה הוויין תחלתן לרצון. וע"כ מיירי שלעריבה ירד תחלה דלף שלא לרצון. ואע"ג דכבס בהן אח"כ לא תחשיב אלא המים שנתכבס כסותו בהם אבל לא הנשארים מדובקים בעריבה. ובדלא עביד בידים בתחלת ביאתן אף חכמים דהאוכל שומשמין דספ"ק מודו:
+
+Mishnah 5
+
+<b>ד"ה איני חושש. </b>והטעם משום דלא ניחא ליה כו'. אע"ג דבדעביד מעשה אפי' לצורך מחובר מהני כמש"כ בפ"ק מ"ג וע"ש בס"פ באוכל שומשמין פלוגתת ר"ש וחכמים מ"מ בכה"ג ע"כ יש חילוק בין לצורך תלוש ובין לצורך מחובר וכ"נ לומר לדברי מהר"ם. אולם מה שסיים הכ"מ אע"פ שעכשיו שמח כו' והוא לפרש לשון הרמב"ם שם "ואע"פ שהוא שמח" צ"ע כי מדוע יגרע זה מכל הני אם שמח דתנינן לקמן. אם לא שנדחק לפרש שלא שמח אלא לאחר שנתנגבו החטים דלא מהני אז שמחתו כדאיתא בב"מ (כב):
+
+Mishnah 6
+
+<b>בהרע"ב ד"ה או אם חלחל. </b>ערבוב פירושים בדבריו. שמש"כ שנענע עד במים הוא מפי' הרמב"ם וכוונתו במים שעל הגג עצמו. ומה שסיים שבתוך הצינור הוא מפי' הר"ש והוא מפרש חלחל ר"ל שדחה הפירות לתוך הצינור. ונראה שגי' הרמב"ם לתוכן ושל הר"ש לתוכו:
+
+Mishnah 7
+
+<b>אלא אם עמד והדיח. </b>נראה לי דר"ל או שהדיח. דבעמד לחוד נמי סגי כדלעיל בסוף משנה ה':
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>בהרע"ב. ונטמאו המשקין שירדו עליו. </b>עי' בכריתות (טו ב') דמבואר שם דגם המשקין טהורין ע"ש בפירש"י ותוס' ובר"ש לעיל פ"א מ"ה מה שהביא בשם התוספתא ומש"כ שם:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בש"א ישבר ובה"א יערה. </b>עי' א"ר. ולעד"נ דאזלי לשיטתייהו דלעיל פ"א מ"ד. דלב"ש כיון דפירש מקלח לקלח הוכשר להכי לא יערה. ולב"ה שם אינן מכשירין עד שיצאו מכל האגודה או מכל השק וה"ה הכא עד שיצאו מכל החבית:
+
+Mishnah 5
+
+<b>בהרע"ב ד"ה ובה"א. </b>כיון שלא הניחן שם כו'. משמע דאם הניחה במקומה אף ב"ה מודו. וכדס"ד דהתוי"ט בד"ה אלו במש"כ דנקט נטלה לשפכה ברישא לרבותא דב"ש. ור"ל ולא מיבעיא אם הניחה במקומה דעדיף טפי ולכן אפשר לומר דבהא גם לב"ה בכי יותן. ול"י מדוע לא פי' כן התוי"ט לפום ס"ד דהשתא. דלהכי נקיט נטלה לשפכה משום דבהניחה גם ב"ה מודו וכדכתב הרע"ב. אבל באמת אין סברא לומר בירד הדלף שיועיל הנחה במקומה ואפי' לב"ש דוקא בנטלה לשפכה וכדמסיק התוי"ט. ונ"ל במחכ"ת דהרע"ב דלשון הרמב"ם אטעיה ועי"ש ותראה דלא אתי אלא לאפוקי היכא דנטלה ממקום זה להניחה במק"א:
+<b>תוי"ט ד"ה אלו. </b>ולכן נראה דלא אתא למימר אלא לאפוקי אם שפכה במקומה. גם זה ל"נ דכיון שהניחה שירד הדלף א"כ כבר אחשביה מאי מהני מה שחזר בו אח"כ וכמו שהקשה הראב"ד לקמן במ"ט:
+<b>בהרע"ב ד"ה אלא א"כ. </b>מידי דהוה כו'. וצריך לחלק בין זה להא דהטומן פירותיו במים כו'. וכן הנותן פירותיו בשבולת הנהר כו' דלעיל ספ"א וכן היו רגליו מלאות טיט כו' עבר בנהר כו' דפ"ג מ"ז. דהכא כיון דאחשיב מיהא אותן מים שבידיו גם אותן שברגלים מכשירין כיון דא"א כו'. אבל התם לא אחשביה לשום מים וכה"ג חילק התוי"ט לקמן פ"ה מ"ה ועמש"כ שם:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ואם חשב שיודחו ידיו כו'. </b>עי' מש"כ בס"ד בחגיגה (יט). ומה שסיים הרע"ב וה"ל משקה שסופו לרצון דאע"פ שאין תחלתו לרצון כו'. זהו מלשון הר"ש ורש"י בחולין (לא ב'). לכאורה כאן הוה תחלתו לרצון. דהא הרצון הוא בשעה שנוטלן ואז הוה תחלת ביאתו בתלוש עי' בתוס' שם:
+<b>תוי"ט ד"ה ידיו. </b>והקשה כו' דלפירות דמעשר אפי' לאוכלן א"צ נט"י כו'. תמוה איך נעלם מהם הגמ' שם בחגיגה דלרבנן דר"מ צריך נט"י לאכילת פירות דמעשר. (ודע דפירי דהכא כיון דלא הוכשרו ודאי מותר לאכלן אפי' לרבנן ואפי' תרומה דלא הוכשרה א"צ לנט"י כמבואר ברמב"ם פי"ב מהל' אה"ט הי"ג. ודבריהם אינם אלא כשיוכשרו). ומש"כ התוי"ט אפי' אי גרס פת אכתי קשה דהא א"צ כוונה כו' למעשר לנגיעה. תימה דלנגיעת מעשר א"צ כלל נט"י כדאיתא בחגיגה שם ובתד"ה כאן באכילה. אבל כוונת הרו"ו דאי גרס פת א"ל דמיירי לאכילה. דלפירות אף לאכילה א"צ כמש"כ קודם:
+
+Mishnah 8
+
+<b>בהרע"ב ונמצא כו' אלא מחמת משקין טמאין שבתוכה שנטמאו כו'. </b>ל"י איך נטמאו כיון שמחוברין למקוה:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>עצים שנפלו עליהם כו' אם רבו טהורים. </b>ועי' בפי' הרע"ב. ק"ל דאף דמי גשמים גופייהו לא מיטמאין אא"כ חשבינהו וכדמוכח בגמ' כריתות שהבאתי בר"פ. מ"מ אם יקבלו הכשר ממשקין אחרים למה יגרעו משאר אוכלין דמטמאין בבוא עליהן הכשר א"כ הכא יתכשרו ויתטמאו כאחד ממשקין הטמאים. ובריש מקואות כתבתי ישוב לזה בס"ד ע"ש:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>תוי"ט ד"ה לידע. </b>עי' כה"ד. אבל מפי' הרע"ב לעיל פ"א ריש מ"ו ל"נ כן ע"ש:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>בהרע"ב ד"ה אבל אם נער. </b>שמתכוון להדיחם. והוא מהר"ש. ול"י למה הוצרכו לכך הלא פשוט דהוה כמרעיד את האילן דריש מכילתין וטובא איכא לעיל כה"ג:
+
+Mishnah 9
+
+<b>כל הניצוק טהור כו'. </b>לפי' המפרשים אין מקומה במס' זו רק במס' טהרות. לכן נ"ל דמיתניי' הכא לענין הכשר כגון דהניצוק היה מי פירות ובכלי התחתון היה א' מז' משקין לא הוכשרו המ"פ הנשארים בכלי העליון. ועי' השגת הראב"ד בפ"א מהל' ט"א ה"ד. וכן המשנה דלאחריה יל"פ ג"כ לענין הכשר:
+<b>בהרע"ב מפני שהיא סולדת. </b>חוזר אותו עמוד השותת שהיה קצתו כו' ומטמא כו'. קשה דהא ודאי שאינו חוזר אלא אותו שהוא עדיין באויר (דמה שנפל כבר למשקה שבתחתון לא יחזור שוב לאחוריו). וכן לשון רש"י שהביא התוי"ט חוזר ראש הניצוק כו'. וא"כ הוא גופיה מאין יתטמא דהא העמוד עצמו ג"כ אינו חיבור קצתו לקצתו. וכ"נ להדיא מלשון הרמב"ם רפ"ז מהל' ט"א. ודלא כלשון הרע"ב והר"ש בפ"ב דטבו"י שמ"ז שכתבו דהקלוח לבד נפסל. דז"א דאינו נפסל רק מקום מגעו בלבד וכ"מ לשון הרמב"ם שם בפי' ובחבורו פ"ח מהל' ט"א ה"ז. וע"ק דהא ד"ז דניצוק אינו אלא בטבו"י וכמש"כ הא"ר בספ"ח דטהרות וכמש"כ בס"ד בפ"ב דטבו"י מ"ז ע"ש. וטבו"י אינו אלא פוסל ולא מטמא אפי' משקה. וכן לשון הרע"ב במשנה דלקמן גבי מצונן לחם שכ' שהתחתון כו' ומטמאו. וביותר לשון הרמב"ם בחבורו שמביא שם התוי"ט שכתב ומטמא הכלי תמוהים כיון דאיירי בטבו"י. ולענין פי' משנתינו נלע"ד דהטעם כיון דסולדת לאחריה חשיבי חבור דהוו כאלו כולו גוש אחד וכ"נ מדברי התוס' בנזיר (נ'):
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ברע"ב ד"ה של בית השוקים כו' והידים ממשמשין כו'. </b>וכ"פ לקמן גבי הקמחין כו'. ונראה דאין הכוונה מחמת חשש סתם ידים. דהא א"פ את החולין. ודוחק לומר דחיישינן שמא נגע בעוד המשקין עליהם ונעשו תחלה וחוזרין ומטמאין אה"א. אבל נראה דר"ל דהמשמוש הוא בידים והחשש הוא משום טומאת גופו. וכ"כ לקמן גבי דגים והטמא והטהור ממשמשין:
+
+Mishnah 3
+
+<b>ראבי"א ציר טהור כו'. </b>עי' א"ר. ולכאורה פירושו הוא נגד הגמ' בכורות (כג ב') אשר הביאה גם התוי"ט:
+
+Mishnah 4
+
+<b>בהרע"ב מנין לרבות היין כו' ת"ל וכל משקה כו'. </b>התו"ח כ"ע דא"ד מובנים דהאי קרא כו' איירי לענין קבלת טומאה ולא לענין הכשר. הן דברי הרע"ב המה מת"כ ע"ש הביאו גם רש"י בקוצר בחולין (טז). אמם כוונתו דזה אתיא כמ"ד אין טומאה למשקין כל עיקר כדאיתא בפסחים (טז). ת"ש וכל משקה כו' מאי יטמא הכשר. מוכח דלמ"ד דטומאת עצמן מיהא יש להן איירי קרא בטומאה (וכ"כ הק"א שם). והרע"ב פסק בפ"ד דטהרות דספק משקין ליטמא טמא. אבל נעלם ממנו דברי המהרש"א בפסחים שם ברש"י ד"ה ותלושין דלכ"ע דרשינן וכ"מ אשר ישתה לענין הכשר ע"ש. ואדרבה דברי הרמב"ם קשים במה שפי' כוונת הת"כ באמרו נאמרו מים למעלה דר"ל לענין טומאה. והרי אשר יבא עליו מים יטמא לכ"ע מיירי לענין הכשר. וכן וכל משקה כו' לדעת הת"כ שב לענין הכשר כנ"ל. רק כוונת הת"כ למילף דאף בטומאת שרץ עצמו עשה הכתוב שאר משקין כמים לענין הכשר. מגז"ש מים מים מטומאת כ"ח בדין הכשר. דמק"ו לא אתיא ליה דכ"ח חמיר דמטמא מאוירו ע"ש. ואולי דהרמב"ם סובר דלדידן דמשקין יש להן טומאת עצמן דרשינן מים יטמא גם בפ"ע ור"ל דגם מים יטמא מכ"ח וכן כל משקה כו'. כמו דדרשינן וכ"מ אשר ישתה למעלה לענין הכשר ולמטה לענין טומאה כמש"כ המהרש"א שהבאתיו לעיל. אבל מ"מ עדיין צ"ע דכיון דגם לענין הכשר מיירי קרא טפי ה"ל למילף הכשר מהכשר מלמילף הכשר מטומאה:
+<b>תוי"ט ד"ה שבעה. </b>וי"ל דבלשון בנ"א דבש סתם הוא ש"ד. תירוצו לא מחוור כמובן וקושייתו י"ל משום דקי"ל לרבנן דדבש תמרים לא איקרי משקה ולכן ע"כ קרא דויניקהו דבש היינו דבש דבורים. וא"כ לא מצינו בקרא שיקרא דבש תמרים משקה:
+<b>ד"ה מי רגלים. דאדם כו'. </b>התו"ח מסייעו מלישנא דלדעתו ע"ש. ואין זה סיוע דמצינו בתוספתא הביאה הר"ש ברפ"ב דפרה גבי עלה עליה זכר לישנא דלדעת הבעלים. וה"נ יל"פ לדעתו היינו דבעלים:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה ואם נפל על הדלעת. עתוי"ט. </b>והנה גם בחולין (לו) גבי פלוגתת רבי ור"ח איתא דלעת לענין הכשר:
+<b>שם ברע"ב ד"ה ש"ז אינה מכשרת כו'. </b>דיש לה שם לווי. ועיין לשון הרמב"ם בפי'. וקשה א"כ מי רגלם נמי. וי"ל דהם מים ממש וכמו דלא מפקינן מי הים מטעם שם לווי. (ועי' לעיל מ"ד בתוי"ט ד"ה שבעה מש"כ בשם הר"ש וכל הני תולדות כו') וצריך לחלק בין זה להא דפסלינן אזוב יון כו' בנגעים פי"ד ובפרה פי"א מטעם שם לווי. ולולי דבריהם הנל"פ דר"א סבר דאינה חשובה משקה:
+
+Mishnah 7
+
+<b>בהרע"ב ד"ה ר"א מטמא. </b>ומטמאין כו'. וכן בפי' הרמב"ם. ול"י מאין באה להם הטומאה הלא טומאת נבלות אינה עד שתצא נפשה (פ"א דאהלות מ"ו) וכש"כ דלא שייכא טומאה בדם הקזה. ואולי צ"ל ומיטמאים:
+
+Mishnah 8
+
+<b>תוי"ט ד"ה לרצון. </b>העתיק דברי התוס' אשר דבריהם אינן עולין כלל לפי' הרע"ב והר"ש שם ברפ"א ובכולה מכלתין:
+<b>ד"ה והמקיז. נ"ב דמכאן ראיה כו' </b>נראה דאישתמיטתיה במחכ"ת דברי התוס' בשבת (ר"ד קמד) שנראה מדבריהם דאזלי בשיטת הרמב"ם ופירשו שהחולב לרפואה כו' קאי על אדם ע"ש וכ' דה"נ ה"מ כו' מחלב בהמה גופה כו' כמו שהקשה התוי"ט ע"ש בדבריהם היטב:
+סליק מסכת מכשירין. בעזר יוצר מאורות המאירין:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Makhshirin/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Makhshirin/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..8b5b65c6eb983122e631c588bb1ef3bb8375dd60
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Makhshirin/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,249 @@
+Rashash on Mishnah Makhshirin
+רש״ש על משנה מכשירין
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Mishnah_Makhshirin
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה מכשירין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+הן לא נמצא טעם נכון בדברי הרמב"ם ותוי"ט על סדר מסכת זו אחר מסכת נדה. ולעד"נ איידי דתני בפ"ב דנדה מ"ו אר"מ אם אינו מטמא משום כתם מטמא משום משקה וע"ש בפירוש הרע"ב להכי תני בתרה מכשירין וכיוצא בזה משני הגמרא ריש תענית:
+<b>משקין טמאין.</b> פי' הא"ר כגון משקין של זב וזבה כמו רוקו כו'. ועי' ספ"ג דטבו"י דמשמע דאף בטמא שרץ לכ"ע מכשיר. ומש"כ עוד דאי במשקין שנטמאו מאחרים שלא לרצון המ"ל הא משקין נמי לא מקבלי טומאה אא"כ חשב אותן כו'. אנכי תמה דהא בשבת (יז) אמרי' דאיכא למ"ד דכלי טמא חושב משקה (הביא גם הר"ש כאן) וא"ל דמתני' אתיא כוותיה ובפרט דר"מ הכי ס"ל בתוספתא כמו שהביא התוס' שם והר"ש לקמן פ"ד מ"ה וסתם מתני' ר"מ. ועמש"כ לקמן פ"ד מ"ו. ובפ"ג מ"ב בתוי"ט בשם מהר"ם. וכ"נ שהבין הט"א בחגיגה (יט) בד"ה ידיו טהורות. אך מה שמוכח בדבריו שם דאפי' ידים טמאות חושבין משקה ל"י מנ"ל הא דע"כ לא שמעינן אלא כלי טמא: 
+<b>תוי"ט ד"ה ה"ז.</b> שאם אתה אומר מקבלים הכשר במחובר אין לך כו'. ק"ל מאי ראיה היא זו. התם י"ל משום דלא אחשבינהו למי גשמים לדבר תלוש ועמש"כ התוי"ט לקמן פ"ד מ"ג בשם רש"י מת"כ. אבל אם היה משקה שתחלתו לרצון לצורך תלוש ואח"כ נפלו על המחובר י"ל דהוכשרו:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>או סוכה ונפלה על חברתה.</b> נראה דלפי' הרע"ב גרסי' הכא ג"כ ונפלו. ומש"כ הרע"ב (וכן הרמב"ם) מן המים שרגילין להשקות אותן. ע"כ צ"ל שלא היה תחלתן לרצון. ומה שנטלן להשקות הזרעים לא אחשביה אלא לצורך מחובר. ועמש"כ לקמן בסמוך:
+<b>תוי"ט ד"ה המרעיד.</b> ומת"ד שם כתב הכ"מ כו' ונפל ע"ח או סוכה ונפלה ע"ח כו'. ע"ש בכ"מ עצמו שנראה מדבריו להדיא. שפי' שנפלו על המים על חבירו. וכן בסוכה נפלו המים על חברתה. אבל כן היה נכון לפרש לגי' הרע"ב ונפלו כו' אבל לגי' הרמב"ם (בחבורו) ונפל כו' ונפלה כו' וכ' אח"כ ונפלו המים כו'. משמע שמפרש שנפל מתחלה האילן או הסוכה עם המים שעליהן ע"ח. ואח"כ נפלו המים מהן על הזרעים: 
+<b>בא"ד לפי שלא נתכוון שיפלו על אותם זרעים וירקות המחוברים לקרקע.</b> וסיים שם הכ"מ אבל אם נתכוון שיפלו על המחוברים ה"ה בכי יותן. ולכאורה ק"ט דהא בעינן שיחשבם לדבר התלוש דוקא כדאיתא לקמן פ"ד מ"ג וע"ש בתוי"ט מה שהביא בשם רש"י מת"כ. וכ"כ בר"פ בד"ה שתחלתו. וצ"ל דיש חילוק בין מעשה למחשבה דדוקא מחשבה אינה מועלת למחובר אבל היכא דעביד מעשה בהמים גופייהו או בדבר שהם עליו כגון הכא שמרעיד את האילן או את הסוכה שהן עליהן אפי' לצורך מחובר מהני. וכצ"ל לפי' הראב"ד דלקמן לפי מש"כ שם בדעתו ז"ל. וזה דלא כמש"כ לעיל בסמוך בדעת הרע"ב והרמב"ם בפירושו. ועדיין צל"ע: 
+<b>בא"ד ובה"ס אעפ"כ אינו כמרעיד להשיר ממנו משקים שהרי כו'.</b> משמע אבל אם היה מכוון להשיר אה"מ אפי' בכה"ג שנפלו תחלה ע"ח ואח"כ על הזרעים כו' מודו ב"ה דמוכשרים והיינו אם נתלשו אח"כ ומשקה טופח עליהם כדמסיק אליבא דב"ש ודלא כהרמב"ם שמפרש דפלוגתתן הוא במתכוון להשיר את המים ואפ"ה ס"ל לב"ה דלא מכשרי. וזהו כוונתו בראשית השגתו במש"כ הל"ל שאין מקבלין הכשר במחובר כו'. ור"ל אבל שארי פירות תלושין שנגעו באותן המים נתכשרו. ודלא כהרמב"ם (כפי שמפרש הכ"מ) וזה דלא כהבנת הכ"מ בכוונת השגתו. אך מש"כ שם ונתלשו ועדיין משקה טופח עליהם לרצון. הוא דבר מתמיה. דא"כ למאי מתבעי דיוכשרו במחובר לרצון דמי גרע מעודהו הטל עליהן ושמח ה"ז בכי יותן דבב"מ (כב). וכן מהא דהמוליך חטין לטחון וירדו עליהם גשמים אם שמח בכ"י לקמן פ"ג מ"ה. וכה"ג שם במ"ו ומ"ז. ונ"ל דתיבת לרצון הוא ט"ס וצריך למחקה. וכן בסוף השגה לא כתב רק אם נתלשו ומשקה טופח עליהם ולא הזכיר לרצון. ולפי האמור י"ל דלהכי נקיט פלוגתייהו בכה"ג ר"ל בנפלו תחלה ע"ח לרבותא דב"ש. ונ"מ ג"כ לב"ה היכא דנתכוון להשיר את המים דאפי' בכה"ג מודו ולאפוקי מדעת הרמב"ם דפליגי בזה. ולכן ל"י מה שדקדק הראב"ד על הא דנקיט זרעים כו' מחוברים ולא דקדק אהא דנקיט בנפלו תחלה ע"ח. וגם הא דמשני לרבותא לב"ש נקיט הלא גם לב"ה יש נ"מ כדאמרן: 
+<b>בא"ד וכ"ע הכ"מ וז"ל ומ"ש כו' משמע דלב"ה אין בכ"י וסתם מתני' כו' גבי פירות שנפלו לאמת המים כו'.</b> תמוה דהתם כשחשב שיודחו ידיו א"כ אחשבם לצורך ידיו. גם מה שהביא מצנון וקופה וסיים ומינה נשמע דה"ה כשנפלו מים על ירקות המחוברים ונתלשו כו' דלא כב"ה. ג"כ תמוה דהא ב"ה מודו היכא דנתכוון להשיר המים כדכ' הראב"ד. וצנון הרי הדיחתו וא"כ ניחא לה למחובר מיהת והוא ע"י מעשה דהדחה דמהני אף לצורך מחובר כמש"כ לעיל. וקופה ג"כ פי' הר"ש שם דניחא ליה בהדחתה הביאו התוי"ט שם: 
+
+Mishnah 4
+
+<b>הנוער כו' בש"א בכ"י כו'.</b> נראה דאזלי לשיטתייהו דלעיל במ"ב דלב"ש את שבו ג"כ בכ"י משום דנפרשו מענף לענף. וב"ה שם עד שיצאו מכולו ר"ל מהאילן כולו:
+
+Mishnah 5
+
+<b>עי' בר"ש שהביא תוספתא זב וטמא כו'.</b> יצאו מכולו הרי אלו מוכשרין וטהורים כו' פי' כו' ומשיצאו שוב לא נגעו בזב וטמא. ותימה מ"ש מהא דאמר שמואל וכרישה עצמה הוכשרה כו'. ותמיהא לי טובא דהלא שם בכריתות מוקי לה (מפני זה) רב יוסף בנתזין בכל כחן ע"ש וצע"ג:
+
+Mishnah 6
+
+<b>הנופח בעדשים לבודקן.</b> עתוי"ט בשם הרמב"ם. ולע"ד נל"פ שנופח להשיב ברוח פיו הפסולת שבהן ורואה אח"כ כמה נפחתו מכמותן בהסתלק הפסולת מהן. ונראה שכן פי' ג"כ הר"ש והרע"ב מדנתנו טעם לר"ש מפני שלא נתכוון לכך: 
+<b>בהרע"ב וחכ"א בכ"י כיון שנתכוון לנפח ודרך הרוק לצאת כו'.</b> ק"ל מי עדיף זה מטומן פירותיו במים דסיפא דודאי ידוע שיתלחלחו ואפ"ה אינן בכ"י. ועי' תוי"ט לקמן פ"ה מ"ה בד"ה לידע. ונ"ל דהרע"ב במחכ"ת ל"ד בהעתיקו פי' הר"ש בטעמא דר"ש ומדבריו משמע דל"ג פלוגתא דחכמים ע"ש. וכן ליתא בגירסת המשניות שבגמרא:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>בהרע"ב ד"ה וטהורה. </b>כגון מרחץ של מי מעיין. לכאורה קשה א"כ אמאי בכ"י דהא כ' לעיל במ"א אבל בא במים מחוברין דל"מ לא. וצ"ל דמיירי שמשך מי המעיין למרחץ ומחובר למעיין וכמש"כ בס"ד לעיל פ"א מ"ג דבדעביד מעשה אפי' במחובר מהני לכשיתלשו. אבל שם כתבתי שאין דעת הרע"ב כן. ואילו כאן הכוונה אם אח"כ חשב עליהן בתלוש ולא אשמעינן אלא שהזיעה חשובה כמים:
+
+Mishnah 3
+
+<b>ב' בריכות כו' מחצה למחצה טמא. </b>ק"ל הציור דמע"מ. דאם ד"מ הטמאה במזרח והטהורה במערב והזיע באמצען. הל"ל דמחציו ולמזרח טמא ומחציו ולמערב טהור דהוא קרוב לטהורה. וי"ל בדוחק:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>תוי"ט ד"ה ממקום. </b>דהכא מסתמא תלינן דממקום קרוב כו' באו. תמוה דפשוט דתרי מילי נינהו. דהתם תני אא"כ באו ממקום קרוב פי' אם ידעינן דממ"ק באו אז מותר לספוד בהן מיד וכפי' התוס' הביאו התוי"ט שם. והכא תני דאם ל"י מהיכן באו או אפי' ודאי באו ממקום רחוק מ"מ א"צ להמתין רק בכדי שיבואו ממקום היותר קרוב שנמצא בו ירק וכדמסיק הר"ב בטעמיה והוא כדעת הרא"ש בפ' א"צ והביאו הטור בסי' תקט"ו באו"ח:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>הולכין אחר רוב הנחתומין. </b>לפי' הב' שבהרע"ב קשה דלענין טומאה וטהרה ה"ל לילך אחר רוב הלוקחין. ואם הם ע"ה מה יושיענו רוב נחתומי חברים דכיון דבאו לרשות הלוקחים הרי נטמאו אצלם:
+
+Mishnah 9
+
+<b>בהרע"ב בעומד ורואה משעה שנשחט כו'. </b>דבריו שלא בדיוק שהרי כ' התוס' בחולין שם (נה) בד"ה הכא דהיכי שראה שנפרש הוי ליה כקבוע דקמע"מ דמי. ולשון רש"י שם בעומד ורואהו משעה שנפל מיד האדם כו' וזה א"ש דבשעה שנפרש ממקום הספק לא ראה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>רי"א כו' וכל שאינו כנגד המים אינו בכ"י. </b>פי' הא"ר אע"פ שנתלחלחו מאותן שכנגד המים לא ניחא ליה כו'. וק"ל כיון דמ"מ ניחא ליה באותן המים שילחלחו מיהא את שכנגדן ה"ל תחלתו לרצון. ותליא בפלוגתת ר"ש ורבנן לעיל ספ"א באוכל שומשמין באצבעו דלרבנן בכ"י. ולולי פירושו הנל"פ כל שהוא כנגד המים (ר"ל אם אפי' רק כ"ש כנגד המים דניחא ליה מיהא באותן מים שכנגדו) בכ"י ר"ל כל הפירות. וכל שאינו כנגד המים היינו שאין בו כלל כנגד המים אינו בכ"י. וגי' מהר"ם ופירושו ג"כ תמוה דלחלוחית המים עצמה תכשירום דלא גרעה מזיעה הבאה מחמת מים לעיל פ"ב במ"א ב' ג'. ואולי דמלחלוחית המים אינן רק נתפחים ואין בהם טופח כדי שיכשירום:
+
+Mishnah 2
+
+<b>תוי"ט ד"ה ושאר כו'. </b>דהואיל וסתמן אינן נבלעין בחבית לא היה לרצון. וצ"ל דתחלת ביאתן לעולם היה ג"כ שלא לרצון דאל"ה הא קי"ל דכל שתחלתו לרצון כו' ה"ז בכ"י ודוחק:
+<b>בא"ד דיותר ראוי להפליט ממה שיהא נבלע כו'. </b>ראייתו אינה מכרעת כ"כ. אבל יש ראיה לזה מפ"י דתרומות מ"ז וכמו שהעירותי שמה. אכן כאן א"צ לזה דכשהמשקין חוץ לחבית נצרך שתבלע תחלה וגם לפלוט אח"כ לתוך הפירות:
+<b>בסה"ד ומהר"ם גורס כו' וסתם מתני' ר"מ וכי היכי דא"ל כלי טמא כו' ה"נ כו'. </b>תמוה דתלי תניא בלא תניא. דזה דמשקין טמאים מכשירין היא משנה מפורשת בריש מכילתין:
+
+Mishnah 3
+
+<b>ד"ה הרודה. </b>אע"ג דבמתני' דלעיל אמרי' דמתוך דופני החבית נפלט. ל"ד אהדדי. אלא כאוכלא לדנא דהתם הואיל דהמשקין אדוקין אצל דופני החבית אמרי' שפיר דמבעבעין דרך דופניה. אבל הכא דמפסיק חלל דמסתמא איננה מלאה ואפי' מלאה אינו מבעבע לעלות מעלה. ואי דמי טפי יש לדמות לשק דר"פ:
+
+Mishnah 4
+
+<b>ד"ה ואם. </b>ואם נתנן שם כו' שאין לו מקום כו' אע"פ שיודע כו'. ק"ל דהא הליחות שבעריבה הוויין תחלתן לרצון. וע"כ מיירי שלעריבה ירד תחלה דלף שלא לרצון. ואע"ג דכבס בהן אח"כ לא תחשיב אלא המים שנתכבס כסותו בהם אבל לא הנשארים מדובקים בעריבה. ובדלא עביד בידים בתחלת ביאתן אף חכמים דהאוכל שומשמין דספ"ק מודו:
+
+Mishnah 5
+
+<b>ד"ה איני חושש. </b>והטעם משום דלא ניחא ליה כו'. אע"ג דבדעביד מעשה אפי' לצורך מחובר מהני כמש"כ בפ"ק מ"ג וע"ש בס"פ באוכל שומשמין פלוגתת ר"ש וחכמים מ"מ בכה"ג ע"כ יש חילוק בין לצורך תלוש ובין לצורך מחובר וכ"נ לומר לדברי מהר"ם. אולם מה שסיים הכ"מ אע"פ שעכשיו שמח כו' והוא לפרש לשון הרמב"ם שם "ואע"פ שהוא שמח" צ"ע כי מדוע יגרע זה מכל הני אם שמח דתנינן לקמן. אם לא שנדחק לפרש שלא שמח אלא לאחר שנתנגבו החטים דלא מהני אז שמחתו כדאיתא בב"מ (כב):
+
+Mishnah 6
+
+<b>בהרע"ב ד"ה או אם חלחל. </b>ערבוב פירושים בדבריו. שמש"כ שנענע עד במים הוא מפי' הרמב"ם וכוונתו במים שעל הגג עצמו. ומה שסיים שבתוך הצינור הוא מפי' הר"ש והוא מפרש חלחל ר"ל שדחה הפירות לתוך הצינור. ונראה שגי' הרמב"ם לתוכן ושל הר"ש לתוכו:
+
+Mishnah 7
+
+<b>אלא אם עמד והדיח. </b>נראה לי דר"ל או שהדיח. דבעמד לחוד נמי סגי כדלעיל בסוף משנה ה':
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>בהרע"ב. ונטמאו המשקין שירדו עליו. </b>עי' בכריתות (טו ב') דמבואר שם דגם המשקין טהורין ע"ש בפירש"י ותוס' ובר"ש לעיל פ"א מ"ה מה שהביא בשם התוספתא ומש"כ שם:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בש"א ישבר ובה"א יערה. </b>עי' א"ר. ולעד"נ דאזלי לשיטתייהו דלעיל פ"א מ"ד. דלב"ש כיון דפירש מקלח לקלח הוכשר להכי לא יערה. ולב"ה שם אינן מכשירין עד שיצאו מכל האגודה או מכל השק וה"ה הכא עד שיצאו מכל החבית:
+
+Mishnah 5
+
+<b>בהרע"ב ד"ה ובה"א. </b>כיון שלא הניחן שם כו'. משמע דאם הניחה במקומה אף ב"ה מודו. וכדס"ד דהתוי"ט בד"ה אלו במש"כ דנקט נטלה לשפכה ברישא לרבותא דב"ש. ור"ל ולא מיבעיא אם הניחה במקומה דעדיף טפי ולכן אפשר לומר דבהא גם לב"ה בכי יותן. ול"י מדוע לא פי' כן התוי"ט לפום ס"ד דהשתא. דלהכי נקיט נטלה לשפכה משום דבהניחה גם ב"ה מודו וכדכתב הרע"ב. אבל באמת אין סברא לומר בירד הדלף שיועיל הנחה במקומה ואפי' לב"ש דוקא בנטלה לשפכה וכדמסיק התוי"ט. ונ"ל במחכ"ת דהרע"ב דלשון הרמב"ם אטעיה ועי"ש ותראה דלא אתי אלא לאפוקי היכא דנטלה ממקום זה להניחה במק"א:
+<b>תוי"ט ד"ה אלו. </b>ולכן נראה דלא אתא למימר אלא לאפוקי אם שפכה במקומה. גם זה ל"נ דכיון שהניחה שירד הדלף א"כ כבר אחשביה מאי מהני מה שחזר בו אח"כ וכמו שהקשה הראב"ד לקמן במ"ט:
+<b>בהרע"ב ד"ה אלא א"כ. </b>מידי דהוה כו'. וצריך לחלק בין זה להא דהטומן פירותיו במים כו'. וכן הנותן פירותיו בשבולת הנהר כו' דלעיל ספ"א וכן היו רגליו מלאות טיט כו' עבר בנהר כו' דפ"ג מ"ז. דהכא כיון דאחשיב מיהא אותן מים שבידיו גם אותן שברגלים מכשירין כיון דא"א כו'. אבל התם לא אחשביה לשום מים וכה"ג חילק התוי"ט לקמן פ"ה מ"ה ועמש"כ שם:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ואם חשב שיודחו ידיו כו'. </b>עי' מש"כ בס"ד בחגיגה (יט). ומה שסיים הרע"ב וה"ל משקה שסופו לרצון דאע"פ שאין תחלתו לרצון כו'. זהו מלשון הר"ש ורש"י בחולין (לא ב'). לכאורה כאן הוה תחלתו לרצון. דהא הרצון הוא בשעה שנוטלן ואז הוה תחלת ביאתו בתלוש עי' בתוס' שם:
+<b>תוי"ט ד"ה ידיו. </b>והקשה כו' דלפירות דמעשר אפי' לאוכלן א"צ נט"י כו'. תמוה איך נעלם מהם הגמ' שם בחגיגה דלרבנן דר"מ צריך נט"י לאכילת פירות דמעשר. (ודע דפירי דהכא כיון דלא הוכשרו ודאי מותר לאכלן אפי' לרבנן ואפי' תרומה דלא הוכשרה א"צ לנט"י כמבואר ברמב"ם פי"ב מהל' אה"ט הי"ג. ודבריהם אינם אלא כשיוכשרו). ומש"כ התוי"ט אפי' אי גרס פת אכתי קשה דהא א"צ כוונה כו' למעשר לנגיעה. תימה דלנגיעת מעשר א"צ כלל נט"י כדאיתא בחגיגה שם ובתד"ה כאן באכילה. אבל כוונת הרו"ו דאי גרס פת א"ל דמיירי לאכילה. דלפירות אף לאכילה א"צ כמש"כ קודם:
+
+Mishnah 8
+
+<b>בהרע"ב ונמצא כו' אלא מחמת משקין טמאין שבתוכה שנטמאו כו'. </b>ל"י איך נטמאו כיון שמחוברין למקוה:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>עצים שנפלו עליהם כו' אם רבו טהורים. </b>ועי' בפי' הרע"ב. ק"ל דאף דמי גשמים גופייהו לא מיטמאין אא"כ חשבינהו וכדמוכח בגמ' כריתות שהבאתי בר"פ. מ"מ אם יקבלו הכשר ממשקין אחרים למה יגרעו משאר אוכלין דמטמאין בבוא עליהן הכשר א"כ הכא יתכשרו ויתטמאו כאחד ממשקין הטמאים. ובריש מקואות כתבתי ישוב לזה בס"ד ע"ש:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>תוי"ט ד"ה לידע. </b>עי' כה"ד. אבל מפי' הרע"ב לעיל פ"א ריש מ"ו ל"נ כן ע"ש:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>בהרע"ב ד"ה אבל אם נער. </b>שמתכוון להדיחם. והוא מהר"ש. ול"י למה הוצרכו לכך הלא פשוט דהוה כמרעיד את האילן דריש מכילתין וטובא איכא לעיל כה"ג:
+
+Mishnah 9
+
+<b>כל הניצוק טהור כו'. </b>לפי' המפרשים אין מקומה במס' זו רק במס' טהרות. לכן נ"ל דמיתניי' הכא לענין הכשר כגון דהניצוק היה מי פירות ובכלי התחתון היה א' מז' משקין לא הוכשרו המ"פ הנשארים בכלי העליון. ועי' השגת הראב"ד בפ"א מהל' ט"א ה"ד. וכן המשנה דלאחריה יל"פ ג"כ לענין הכשר:
+<b>בהרע"ב מפני שהיא סולדת. </b>חוזר אותו עמוד השותת שהיה קצתו כו' ומטמא כו'. קשה דהא ודאי שאינו חוזר אלא אותו שהוא עדיין באויר (דמה שנפל כבר למשקה שבתחתון לא יחזור שוב לאחוריו). וכן לשון רש"י שהביא התוי"ט חוזר ראש הניצוק כו'. וא"כ הוא גופיה מאין יתטמא דהא העמוד עצמו ג"כ אינו חיבור קצתו לקצתו. וכ"נ להדיא מלשון הרמב"ם רפ"ז מהל' ט"א. ודלא כלשון הרע"ב והר"ש בפ"ב דטבו"י שמ"ז שכתבו דהקלוח לבד נפסל. דז"א דאינו נפסל רק מקום מגעו בלבד וכ"מ לשון הרמב"ם שם בפי' ובחבורו פ"ח מהל' ט"א ה"ז. וע"ק דהא ד"ז דניצוק אינו אלא בטבו"י וכמש"כ הא"ר בספ"ח דטהרות וכמש"כ בס"ד בפ"ב דטבו"י מ"ז ע"ש. וטבו"י אינו אלא פוסל ולא מטמא אפי' משקה. וכן לשון הרע"ב במשנה דלקמן גבי מצונן לחם שכ' שהתחתון כו' ומטמאו. וביותר לשון הרמב"ם בחבורו שמביא שם התוי"ט שכתב ומטמא הכלי תמוהים כיון דאיירי בטבו"י. ולענין פי' משנתינו נלע"ד דהטעם כיון דסולדת לאחריה חשיבי חבור דהוו כאלו כולו גוש אחד וכ"נ מדברי התוס' בנזיר (נ'):
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ברע"ב ד"ה של בית השוקים כו' והידים ממשמשין כו'. </b>וכ"פ לקמן גבי הקמחין כו'. ונראה דאין הכוונה מחמת חשש סתם ידים. דהא א"פ את החולין. ודוחק לומר דחיישינן שמא נגע בעוד המשקין עליהם ונעשו תחלה וחוזרין ומטמאין אה"א. אבל נראה דר"ל דהמשמוש הוא בידים והחשש הוא משום טומאת גופו. וכ"כ לקמן גבי דגים והטמא והטהור ממשמשין:
+
+Mishnah 3
+
+<b>ראבי"א ציר טהור כו'. </b>עי' א"ר. ולכאורה פירושו הוא נגד הגמ' בכורות (כג ב') אשר הביאה גם התוי"ט:
+
+Mishnah 4
+
+<b>בהרע"ב מנין לרבות היין כו' ת"ל וכל משקה כו'. </b>התו"ח כ"ע דא"ד מובנים דהאי קרא כו' איירי לענין קבלת טומאה ולא לענין הכשר. הן דברי הרע"ב המה מת"כ ע"ש הביאו גם רש"י בקוצר בחולין (טז). אמם כוונתו דזה אתיא כמ"ד אין טומאה למשקין כל עיקר כדאיתא בפסחים (טז). ת"ש וכל משקה כו' מאי יטמא הכשר. מוכח דלמ"ד דטומאת עצמן מיהא יש להן איירי קרא בטומאה (וכ"כ הק"א שם). והרע"ב פסק בפ"ד דטהרות דספק משקין ליטמא טמא. אבל נעלם ממנו דברי המהרש"א בפסחים שם ברש"י ד"ה ותלושין דלכ"ע דרשינן וכ"מ אשר ישתה לענין הכשר ע"ש. ואדרבה דברי הרמב"ם קשים במה שפי' כוונת הת"כ באמרו נאמרו מים למעלה דר"ל לענין טומאה. והרי אשר יבא עליו מים יטמא לכ"ע מיירי לענין הכשר. וכן וכל משקה כו' לדעת הת"כ שב לענין הכשר כנ"ל. רק כוונת הת"כ למילף דאף בטומאת שרץ עצמו עשה הכתוב שאר משקין כמים לענין הכשר. מגז"ש מים מים מטומאת כ"ח בדין הכשר. דמק"ו לא אתיא ליה דכ"ח חמיר דמטמא מאוירו ע"ש. ואולי דהרמב"ם סובר דלדידן דמשקין יש להן טומאת עצמן דרשינן מים יטמא גם בפ"ע ור"ל דגם מים יטמא מכ"ח וכן כל משקה כו'. כמו דדרשינן וכ"מ אשר ישתה למעלה לענין הכשר ולמטה לענין טומאה כמש"כ המהרש"א שהבאתיו לעיל. אבל מ"מ עדיין צ"ע דכיון דגם לענין הכשר מיירי קרא טפי ה"ל למילף הכשר מהכשר מלמילף הכשר מטומאה:
+<b>תוי"ט ד"ה שבעה. </b>וי"ל דבלשון בנ"א דבש סתם הוא ש"ד. תירוצו לא מחוור כמובן וקושייתו י"ל משום דקי"ל לרבנן דדבש תמרים לא איקרי משקה ולכן ע"כ קרא דויניקהו דבש היינו דבש דבורים. וא"כ לא מצינו בקרא שיקרא דבש תמרים משקה:
+<b>ד"ה מי רגלים. דאדם כו'. </b>התו"ח מסייעו מלישנא דלדעתו ע"ש. ואין זה סיוע דמצינו בתוספתא הביאה הר"ש ברפ"ב דפרה גבי עלה עליה זכר לישנא דלדעת הבעלים. וה"נ יל"פ לדעתו היינו דבעלים:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה ואם נפל על הדלעת. עתוי"ט. </b>והנה גם בחולין (לו) גבי פלוגתת רבי ור"ח איתא דלעת לענין הכשר:
+<b>שם ברע"ב ד"ה ש"ז אינה מכשרת כו'. </b>דיש לה שם לווי. ועיין לשון הרמב"ם בפי'. וקשה א"כ מי רגלם נמי. וי"ל דהם מים ממש וכמו דלא מפקינן מי הים מטעם שם לווי. (ועי' לעיל מ"ד בתוי"ט ד"ה שבעה מש"כ בשם הר"ש וכל הני תולדות כו') וצריך לחלק בין זה להא דפסלינן אזוב יון כו' בנגעים פי"ד ובפרה פי"א מטעם שם לווי. ולולי דבריהם הנל"פ דר"א סבר דאינה חשובה משקה:
+
+Mishnah 7
+
+<b>בהרע"ב ד"ה ר"א מטמא. </b>ומטמאין כו'. וכן בפי' הרמב"ם. ול"י מאין באה להם הטומאה הלא טומאת נבלות אינה עד שתצא נפשה (פ"א דאהלות מ"ו) וכש"כ דלא שייכא טומאה בדם הקזה. ואולי צ"ל ומיטמאים:
+
+Mishnah 8
+
+<b>תוי"ט ד"ה לרצון. </b>העתיק דברי התוס' אשר דבריהם אינן עולין כלל לפי' הרע"ב והר"ש שם ברפ"א ובכולה מכלתין:
+<b>ד"ה והמקיז. נ"ב דמכאן ראיה כו' </b>נראה דאישתמיטתיה במחכ"ת דברי התוס' בשבת (ר"ד קמד) שנראה מדבריהם דאזלי בשיטת הרמב"ם ופירשו שהחולב לרפואה כו' קאי על אדם ע"ש וכ' דה"נ ה"מ כו' מחלב בהמה גופה כו' כמו שהקשה התוי"ט ע"ש בדבריהם היטב:
+סליק מסכת מכשירין. בעזר יוצר מאורות המאירין:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Mikvaot/Hebrew/Vilna Edition.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Mikvaot/Hebrew/Vilna Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..5aead8fcdd01b9ba8a87e7f332670a17097bff2e
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Mikvaot/Hebrew/Vilna Edition.txt	
@@ -0,0 +1,324 @@
+Rashash on Mishnah Mikvaot
+רש״ש על משנה מקואות
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה מקואות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בהרע"ב ד"ה מי גבים. </b>מים שאינן שאובין. ועתוי"ט. ונ"ל דלהכי פי' כן דאילו היו שאובין לא הוה מהני להו מה שעכשיו הן מחוברין עד שיהיו רביעית כמש"כ התוי"ט בסד"ה אם הדיח בשם הראב"ד. והמשנה מסתם לה סתומי דמשמע אף בפחות מרביעית. אבל בשאינן שאובין לא נחשבו עדיין כמו שפי' הרע"ב לקמן באם לא הדיח. אולם מדתני ושתה טהור טמא ע"כ דמיירי ברביעית שיעור לטמא את הגויה וכן מדתנן במ"ה כשרים כו' וליטול מהן לידים דאינן בפחות מרביעית כדתנן בריש ידים. וע"ד הראב"ד ק"ל דהא משמע בפסחים (יז ב') דאפי' רביעית מקבלי טומאה מדרבנן לאחר דבטליה ע"ש בפירש"י בד"ה בקרקע טהורין:
+<b>שם ואותה טפה לא סלקא לה השקה כו' כשאין בו מ"ס. </b>ק"ל כיון דהשקה טעמא דמהני הוא משום חבור אף ברביעית או אפי' בפחות ליסגי כיון שא"מ טומאה כנ"ל ועמש"כ לקמן במ"ו:
+<b>ד"ה אם הדיח. </b>לא הוחשבו כו' מן הטפה ונתבטלה הטפה כו' כצ"ל וכן צ"ל בתוי"ט וכ"ה בר"ש:
+<b>תוי"ט ד"ה אם הדיח. </b>בלשון הראב"ד הרי הם הוכשרו כו' ונטמאו מטפה הטמאה כו' כ"נ דצ"ל. אבל מ"מ ק"ל דאם לא הדיח אמאי טהור דנהי דלא חשיבי משקה עד שיחשבם מ"מ למה יגרעו משארי אוכלים ויתכשרו ויתטמו בב"א מהטפה הטמאה. וכיוצא בזה הקשיתי בפ"ד דמכשירין מ"י ע"ש. ואולי י"ל דכ"ז שלא הוחשבו הוי דינן כמי פירות שיצאו מעצמן דא"מ טומאה כלל אפי' ע"י הכשר אף לדעת הראב"ד בפ"א מהל' ט"א ה"ד ע"ש:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בהרע"ב ד"ה נפלו אשמעינן כו' מקבלין טומאה ע"י משקין טמאין כו'. </b>ק"ל הא בתרי בבי קמייתא נמי לא קבלו טומאה ע"י האדם והכלי רק ע"י טפה שנפלה מהם כדפי' לעיל א"כ הוה נמי ע"י משקין טמאים. ואולי כוונתו דשם הטפה עצמה טמאה מדאורייתא ע"י אדם וכלי. והכא אשמעינן אפי' משקין דאינן טמאין אלא מדרבנן כגון ע"י שני דכה"פ אה"ת מטמא משקין להיות תחלה הוא מדרבנן. אך לפ"ז לא יצדק דברי ר"ש על בבא זו דהוה ספק דברי סופרים ועי' תו"ח בר"פ. אך בתרי בבי קמייתא ג"כ פסול גויה ע"י משקין טמאין וכן לטמא כלי אינן אלא מדרבנן ושם י"ל דבדבר לח יש בילה וא"כ יש ודאי קצת מן הטפה עי' לקמן רפ"ג בד"ר יהושע ושם במ"ג בתוי"ט ד"ה עד. שוב ראיתי בתור"ע שעמד ע"ד הרע"ב והעלם בצ"ע. אך מה שהקשה שם על פי' הרא"ש בהא דנפל לתוכן מת. דא"כ בנפלו מים טמאים נמי ע"ש והעלה ג"כ בצ"ע תמוה. דבשלמא גבי מת כו' קאמר שפיר הרא"ש דאפי' אותן המים שהעלה המת וחזרו לא נתטמאו מן המת כיון דלא הוחשבו דומיא דנפל ככר של תרומה דלא הוחשבו המים שעליו לקבל טומאה וא"כ אין כאן מים טמאים כלל בתוך הגבא משא"כ כשנפלו מים טמאים כיון דטמאים הם מסתמא כבר הוחשבו וחוזרים ונעורים כשיוחשבו אותן המים שבגבא ע"י שתיה או מילוי בכלי או ע"י הדחת הככר ויתטמאו גם הם. ולי ה"נ לפרש דמשום פלוגתא דר"ש קתני להך גבא. דע"כ ל"פ ר"ש אלא בבבא זו דנפלו מים טמאים דהיינו מים הרבה לכן חושש שמא נשתיירו מהם על הככר בלחודייהו או אפי' עם מעט מים טהורים דליכא שיעור לבטלינהו. משא"כ בתרי בבי קמייתא דליכא אלא טפה טמאה אף ר"ש מודה דלא חיישינן. ומהתוספתא אין הכרע דפליג אכולהו. ואפי' לפי' המפרשים דפליג אכולהו. י"ל דלרבותא דרבנן נקיט בבא זו:
+<b>תוי"ט דבריו אינם מחוורים בזה"ד. </b>(א) מה שישר בעיניו נוסחת א"י למחוק תיבת לסוף. הלא גם בהר"ש והרע"ב איתנה וישר מאד. (ב) ועוד מה שמשבש תיבת כשנפלו בלי הכרח וצורך כלל. (ג) מה דק"ל תיבת טמאים בל"ר. פשוט דקאי על עצם המים שהם תמיד בריבוי ולא יתפרדו:
+
+Mishnah 4
+
+<b>בשעת הגשמים הכל טהור. </b>עי' תוי"ט ותו"ח. ולי ה"נ מטעם דמי גשמים מטהרי להו כמש"כ הרע"ב לעיל. ואולי משום דבמשנה הסמוכה פליגי בזה דב"ש סברי משירבו וישטופו ובה"א רבו כו' והכא מיסתם לה סתומי לכן פי' טעם אחר. אבל גם לקמן במ"ו גבי מי תמציות שלא פסקו נמי מיסתם לה:
+
+Mishnah 5
+
+<b>בסופה כשרין לחלה. </b>עי' תוי"ט וגי' הא"ר. ונ"ל דזה קאי על הקרובים לעיר ולדרך או הרחוקים משהלכו רוב בנ"א וקודם טהרתן. אך צ"ע מהתוספתא שהביא הר"ש:
+<b>בהרע"ב וירבו כו' על המים כו' כבר קודם ששתה כו'. </b>ל"ד דודאי א"צ רביה אלא על המים שנשארו אחר שתיית הטמא:
+
+Mishnah 6
+
+<b>תוי"ט ד"ה ושתה טהור. </b>והל"ל השקה. גם זה אינו מכוון כיון דליכא מ' סאה כמש"כ הרע"ב בר"פ (וכמש"כ שם) והל"ל ביטול. ואולי דט"ס בדברי הר"ש והרע"ב וצ"ל במקום טבילה בטילה בהיפוך אותיות. ומלשון התוספתא שהביא הר"ש משמע דמהני השקה ממש במי תמציות שלא פסקו וקרי לה טבילה ע"ש. וכן לקמן פ"י מ"ו קרי לה טבילה:
+
+Mishnah 7
+
+<b>ולמעיין להטביל בו בכ"ש. </b>וכן לקמן פ"ה מ"ג איתא בזה"ל. ולכאורה מוכח מזה כדברי האומרים דלאדם בעינן מ' סאה דלשון להטביל משמע כלים או ידים כמו טובלין ומטבילין דרישא דפי' טובלין אדם. ומטבילין היינו כלים וידים. שוב ראיתי שקדמני בזה הר"ש לקמן פ"ה מ"ב. אולם לשון התוספתא שהביאו הרמב"ם והר"ש במשנה דלעיל זה הכלל כ"מ כו' אין אדם טובל בו אין ידים וכלים טובלין. משמע כדעת החולקים. וכן יקשה מהתוספתא זו לדעת התר"י בפ' א"ד בפלוגתת חזקיה וריו"ח בחמי טבריא דטובלין ידים אפי' ברביעית מי גשמים. וכן יקשה דעת הראב"ד בפ"ו מהל' ברכות הל' ה' דמטבילין לידים במ' סאה מים שאובים. ועי' ב"י באו"ח סוף סי' קנ"ט ובביאורי הגר"א ז"ל שם:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>תוי"ט ד"ה בטומאה חמורה. </b>ואני תמה כו'. עמש"כ בעירובין (לה ב') בס"ד:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ור"ש מכשיר מפני שהוא כמקוה סמוך למקוה. </b>כה"ג אר"מ לקמן פ"ו מ"י:
+<b>בתוי"ט ומש"ה קודם שנעשה רוב מקוה בהכשר פסלינן מספק. </b>זה אינו מלשון הרא"ש אדהכא אלא לעיל מינה על התוספתא גבי צינור כו' והמכתש כו' ואם יש רוב מקוה כשר ע"ש. רק שהתוי"ט הוסיף זאת מדעתו. אבל עדיין קשה דה"ל למיתני הכי אם ידוע שנפלו לתוכו כ"א סאה מים כשרים עד שלא הגיעו לגומא הג' וספק על הי"ט האחרונים אם גם הם נפלו עד שלא הגיעו לגומא הג' כשר ואם לאו פסול. ואם שהיה צריך להאריך מה בכך דהשתא לא תני קושטא דמלתא:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>פי' הרע"ב תמוה </b>דכיון שאין להם דין שאובין משום שלא נתכוון ל"ל המשכה ורביה לר"א דזה לא נאמר אלא בשאובין גמורין ופי' הא"ר עולה יפה ע"ש וכ"נ שפי' הרמב"ם. ולכן מה שהקשה התוי"ט פסקי רמב"ם אהדדי לק"מ. ועי' לקמן רפ"ד בהרע"ב שכ' דלא מהני שם שבירה וכפיה דל"ד למניח כלים בראש הגג לנגבן:
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>באיזה טיט אמרו (פי' שמצטרף למ"ס) בטיט שהקנה כו'. </b>וזהו טיט הנרוק דתנן ברפ"ז דמעלה אה"מ. אבל טיט עב אינו מצטרף. אמנם לענין לטבול בו שוים הם דאם הם מן הצד לכ"ע אין מטבילין בהם ובמים צפים ע"ג פלוגתת ר"א ור"י. ויש עוד מין ג' המוזכר בפ"ט דלכ"ע אין מטבילין בו אפי' במים צפין ע"ג עמש"כ שם מ"ב. ולכן לשון הר"ש והרע"ב והתוי"ט לקמן בפ"ז מ"ז תמוה עמש"כ שם:
+<b>שם בסופה. </b>הנמדד בלוג לכאורה תימה מה ענין מדידה אצל טיט. אולם לפי מה שביארתי בב"ר פ"א אות ג' במ"ת דשרש מדד הוא לענין התפשטות א"ש הכא דר"ל שהוא דק כ"כ עד כששופכין אותו לתוך הלוג מתפשט אילך ואילך עד שנעשה שטח ישר למעלה כדרך גשם נוזלי:
+<b>בהרע"ב ושיעור הנקב של שפופרת כו'. </b>ל"ד במחכ"ת דזהו שיעורה עם עובי דופנותיה כדאיתא לקמן פ"ו מ"ז:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>רי"א שני מקואות שאין בהן מ' סאה כו' ונתערבו כשרין. </b>לכאורה הנל"פ אף שאין בשניהם יחד מ"ס (זכר לדבר דר' יוסי גופיה מפרש קרא דולבני אהרן תעשה כותנות דקאי ריבוי דכותנות אבני אהרן כולן ביחד ולא כרבנן דמפרשי דהריבוי קאי על כאו"א בפ"ע כמו שהביאו התוס' בחגיגה (ג') בד"ה חרש משמיה דירושלמי) דהשתא כשנתערבו ה"ל ג' לוגין שאובין בפחות ממ' סאה מ"מ כשרין להוסיף עליהן מים כשרים עד מ"ס. דזה עדיף משנפלו ג"ל מב' כלים והפסיק הראשון עד שלא התחיל השני. דלקמן בס"פ. דהכא ג"כ כשנתערבו יחד כבר פסק נפילת לוג ומחצה שנפל לכאו"א. ואולי הכא כשר אף אם נתכוון לרבות. ול"ד לדינא דג' גומות של לוג לוג דמ"ה בפ' דלעיל. דהתם כיון דהיו ג' לוגין השאובין בפ"ע מקודם במקוה נקרא עליהן שם פסול מעיקרא ועי' בתוי"ט בפ' דלקמן מ"ד ד"ה אם לאו ומש"כ בפ"ו מ"ג. אבל בטלה דעתי העניה נגד דעת הא"ר שכתב בפירוש דמיירי דבשתיהם יחד יש מ' סאה ע"ש ובפרט שכן משמע גם לשון הרמב"ם והשו"ע:
+<b>תוי"ט ד"ה עד הב'. </b>לכאורה הן הן הדברים בעצמן שכ' כבר בדבור דלעיל. ונראה ג"כ דמש"כ שם בסה"ד וכיוצא בזה הרגיש הראב"ד במשנתינו. נתכוון לדברי הראב"ד הללו. ומה שניתוסף שם דלקמן כו'. במשנה הסמוכה לא כתב מאומה משמו. ואולי ר"ל מש"כ בשמו במ"ג בד"ה עד בסופו ע"ש:
+
+Mishnah 2
+
+<b>אא"כ פקקו. </b>נ"ל פירושו שפקק כל סביבות הבור. וכן צדדי החריץ המחברן עד שלא יפתקו מימי הבור למקום אחר זולת להמ' סאה דאז הוי חבור יפה:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה שנים שהיו מטילין כו'. </b>מלישני דהר"ש והרע"ב משמע דמפרשי דר"ל שני כלים שהיו מטילין. אבל פשטיה משמע דר"ל שני אנשים. והגריעותא היא מחמת שהן מב' כלים:
+<b>שם תוי"ט ד"ה עד שיתחשב. </b>ואי ס"ד דלא נפקי כי הדדי או האי פסול כו' שהרי כו' ואמרי' עד רובו. לכאורה סותר א"ע דשם פ"ו מ"ח ד"ה ממלא בכתף העתיק דברי הרע"ב דבמקום שיש בו מ"ס כל מים שאובין שבעולם אין פוסלין אותו והביא שם דברי הר"ש והתוס'. ולדבריהם הא דיבמות דאמרי' עד רובו מיירי במי פירות וכדכ' הרא"ש במרובה סי' ג' ובר"ה מקואות וכ"כ המהרש"א בב"ב (סו ב'):
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה אר"י עדיין מחלוקת במקומה עומדת. </b>וכ' הא"ר ארישא דקאמר ר"מ נמנו ורבו קאי (הוא כפירש"י בשבת) דאי אשכח בחצר כו' (והוא כפירוש הר"א בנו של הרמב"ם המובא בכ"מ בפ"ד מהל' מקואות לשיטת אביו ז"ל) למאי נ"מ אם נחלקו ב"ש בזה הא הלכה כב"ה. ונפלאתי על כ"ת הלא כל רז לא אניס ליה. והא מצינו כה"ג בעירובין (יא ב') במשנה בשם רי"ש כו' ל"נ ב"ש כו' אר"ע ע"ז וע"ז נחלקו. וכ' התוס' (ר"ד יג) לא שייך למימר הכא טעמא דב"ש אתא לאשמעינן דכיון דאמר ת"ק ל"נ בדין הוא שיש להשיב ולומר נחלקו. ועמש"כ בס"ד בשבת (קלה):
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בהרע"ב הרי המים העוברין בו שאובין הן. </b>ר"ל העוברים דרך כל הצינור וכן לשון הטוש"ע סי' ר"א סל"ו דהצינור כולו נעשה ע"י כלי. ולשון הרמב"ם בפי' כל מה שיגר ע"ז הצינור הם מים שאובין. ולכן דברי הש"ך שם ס"ק ע"ז תמוהים ועי"ש סעיף מ"ו:
+<b>תוי"ט ד"ה ונכבש. </b>וקשה כו' ול"מ כבישות. ול"נ דהכא שאני משום דהמים שוטפין ומנדין אותו כל שעה במרוצתם:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ד"ה וכמה. </b>אבל יתכן שהר"ב כו' וקסבר כו' דשוקת יהוא אע"ג שאינו ענין לבטול תורת כלי כו'. אבל מ"מ מה שסיים הרע"ב לעולם תורת כלי עליה עד שתשבר רובה שלא בדקדוק:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בהרע"ב כשר להטביל במים שעל שפת השוקת. </b>צ"ע מ"ש מהא דבמשנה הסמוכה לקמן שלא יטביל ע"ג הספסל. וכן קשה לר' יוסי דשם קאמר ה"ה כמקוה. וכאן משמע דהוה כמעיין ול"פ. ויש לחלק דהתם עכ"פ טובל על עצם הכלי שייך שפיר למיגזר אטו תוך כלי:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בהרע"ב וה"ק מודים ב"ש לב"ה כו' כלים שגדר בהן לא הוטבלו. </b>לכאורה קשה דכיון דלב"ש מטבילין בחרדלית א"כ ס"ל דמטהרי בזוחלין וכמש"כ הר"ש וא"כ מדוע לא תעלה הטבילה לאותן כלים אף דהצד שכלפי חוץ אינו בתוך העומדים. וצ"ל משום דמפסיקין הכלים החבור ובצד החוץ אין בו מ' סאה:
+<b>תוי"ט ד"ה שגודר. </b>מ"מ קשיא כו' ופסק נמי להא דגודר כלים כו' ולא חילק כו'. לק"מ שהרי כתב בתחלת הלכה שם. מי גשמים כו' ומה היה לו לבאר יותר:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בהרע"ב ד"ה בזמן שהיא מעמדת. </b>כשבא לטבול בעוקא כו'. אולי צ"ל במערה. וכה"ג אר"י לענין סוכה תחת סוכה בפ"א דסוכה:
+
+Mishnah 2
+
+<b>תוי"ט ד"ה ואם. </b>אבל ק"ל דלמאי איצטריך כו' דהא כבר תני ליה כו'. תמוה דהא לא תני התם השיעור דהוא כשפופרת הנוד. ובמחכ"ת לשון הר"ש אטעיי'. הוא סבר אגב שיטפיה דסיומיה עד שיהיה מעורבין כשפוה"נ הוא מלישנא דמתני' דלעיל. ואיננו אלא לישנא דמתני' דהכא כמבואר:
+
+Mishnah 3
+
+<b>בהרע"ב ד"ה המקואות כמו שהיו בסופו. </b>נתבטל ברוב כו'. הן מדברי הכ"מ שהביא התוי"ט לעיל פ"ד מ"ד מוכח דרבייה היינו דוקא כ' סאין ומשהו ורוב לבד לא מהני אף שהשלים אח"כ עד כ' סאין ומשהו כיון דבתחלת נפילת הג' לוגין (אף שהיו ע"י המשכה) לא היו רוב מקוה דהוא כ' סאה ומשהו וכ"מ בשו"ע סי' ר"א סמ"ד ובש"ך שם ס"ק צ"ט. וא"כ כאן שאין בכל מקוה רק כ' סאה ואין הכשרים מצטרפים זע"ז ה"ל לפסול. ודברי הט"ז שם בס"ק נ"ה וכן בס"ק ס"ט מגומגמין בזה. וצריך לחלק כיון שלא ירדו למקוה בפ"ע אלא ע"י תערובות ברוב עדיף טפי. ול"ד להא דמבואר בש"ך שם. דהתם כבר נקרא שם פסול עליהן בראשונה. ובזה א"ש מה שהצריכו הרע"ב והתוי"ט לומר שנתערבו קודם שירדו למקוה. ולעיל בפ"ד מ"ד לא הוצרכו לזה ודו"ק:
+<b>תוי"ט ד"ה המקואות טהורים. </b>ושנתבטלו ברוב נראה כו' עד סה"ד. נראה דמקומם הוא בסה"ד דלקמן בסמוך:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוי"ט ד"ה גיסטרא שבמקוה כו'. </b>ולשון הרמב"ם כו' גיסטרא טמאה. ולעד"נ דאפי' היתה טהורה רק דמיירי דכלים שטבלן בה היו אה"ט וטמאוה כשנכנסו לאוירה. וכן בסיפא בתנור טמאו האדם הטמא בירידתו לתוכו. וכ"מ מדלא תני במתני' שהיו טמאים. ועי' בר"ש שהביא תוספתא מעין היוצא מן התנור כו' ע"ש. ושם ע"כ מיירי בתנור טמא. ומשמע התם לפי פירושו בה דכיון שהעלה הצנון קצת מן המים ר"ל קצה האחד והשאר כולו במים הוכשר וכ"מ בפי' הרמב"ם בפ"ד דמכשירין מ"ו גבי צנון שבמערה. והוא לכאורה תימה דכיון דמחוברין עדיין המים שבראש היוצא למים שבמעיין או שבמערה. ועי' ספ"ח דטהרות דבכזה פליגי ר"י וחכמים ואתיא כחכמים:
+<b>שם ד"ה גיסטרא. </b>ולשון הרמב"ם כו' שאין כ"ח מתטהרין במקוה. הרב ז"ל ל"ד דברישא בלאו הכי לא עלתה לה טבילה משום דאין כולה במים שהרי שפתה למעלה מן המים. אבל הרמב"ם כתב זה על הסיפא גבי תנור שהמים למעלה ממנו:
+<b>ד"ה הוא טהור. </b>ונפלאתי מהר"ש כו'. ולדעתי דברי הר"ש נכונים מאד. והוא דלפי הבנת התוי"ט קשה גבי גיסטרא ל"ל שיהא המים צפין על גבה כ"ש אפי' מצומצמות שפתותיה עם המים נמי יהיו טהורים דכ"ז שהן באוירה הרי המים שעליהם מחוברים ולא מקבלי טומאה. וכשנפרשו מן המקוה תו ליתנהו ג"כ באוירה. וע"כ צ"ל דחיישינן שמא נגעו בעובי שפתותיה. וא"כ גבי אדם נמי אפי' אם היו המים למעלה מן התנור כמלוא רום ידיו ניחוש דלמא נגעו על עובי שפתו ואז שטח העליון מידיו לא היו בתוך המים ונטמאו. ולכן צריך שיהיו כ"ש יותר מרום ידיו. וכגי' המשנה שבגמ' ואם היו על גבי רום ידיו (לא גביו דיהיה שב הכנוי על התנור). ור"ל דהיו המים צפין כ"ש (הנזכרים ברישא. דע"כ צ"ל דשב על הרישא דכאן לא הוזכר המים צפין) על גבי רום ידיו ונכון בעז"ה. והרמב"ם נראה דלא הוה גריס ברישא אם היו המים צפין ע"ג כ"ש טהורין דלא כתב זה בחבורו. ואדרבה דהתנה ברישא דשפתה למעלה מן המים. שוב התבוננתי דאפי' מחמת טומאתן מאויר התנור לא סגי ברום ידיו מצומצם דהא כ"ז שהן באוירו לא סלקי להו טבילה כדמוכח בנדרים (עו) ובפי' הרא"ש שם. וכשיצאו מאוירו או שטח העליון מהם מגולה לאויר העולם אין זה טבילה. ואולי החכמים לא החמירו כ"כ בטומאת ידים. וכן הרמב"ם בפ"ו מהל' אה"ט הט"ז לא כתב הא דנדרים אלא באה"ט ע"ש:
+
+Mishnah 7
+
+<b>בהרע"ב ד"ה מפני שהוא מה"ת. חיוב הטבילה כו'. </b>והוא לשון הרמב"ם. לכאורה כן הל"ל דשיעור שפוה"נ הוי מה"ת:
+
+Mishnah 8
+
+<b>והרחוק מן הקרוב. </b>עי' בפי' הרע"ב. לכאורה הכי ה"ל למיתני ואפי' מן הרחוק. ונ"ל דפי' הקרוב היינו שהוא קרוב לעיר או לדרך דשכיחי בנ"א שמה כדלעיל פ"א מ"ד ולקמן רפ"ח אפ"ה ל"ח שמא בא אדם והפסיקן:
+<b>תוי"ט ד"ה אפי'. </b>אבל כבר כתבתי כו'. תמוה דמ"מ ע"י חבור שערה לא תהני אי הוה מה"ת:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>ד"ה בזמן. </b>עי' תו"ח משמעו ודבריו תמוהים א) מש"כ דיותץ משמע בתלוש לגמרי. אזיל בתר איפכא דאדרבה משמעו דוקא במחובר כדלעיל בפ"ה דכלים מ"ו בהרע"ב והוא מגמ' דשבת (קכה.) ב) שסיים בזה משא"כ אם חברה לקרקע כו'. נסתר מהא דפ"כ שם מ"ד ועי' בסוגיא דב"ב (סו). ג) מש"כ אבל גבי שאובין דכתיב בהו כלי. אנה מצא בקרא הלא להרבה פוסקים אפי' כולו שאוב דרבנן:
+
+Mishnah 11
+
+<b>המטהרת כו' אם יש כו' כמה כו' א' מש"כ לבריכה. עי' א"ר. </b>וק"ל דאפי' אם לא יהיה רק 269\3 מהבריכה ג"כ יפסול דאז כאשר יצאו להבריכה 269 לוג יהיה בהן מהשאובין ג' לוגין ומהכשרים לא יהיה רק מ"ס חסר לוג. וצ"ל כיון דג"ל שפוסלין 269 אה"מ לכ"ע אינו אלא מדרבנן לא החמירו לצמצם כ"כ:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בהרע"ב. אבן הברד כמים שאובין כו'. </b>ל"ד בלשונו דודאי לא פוסל בג' לוגין אלא אם היה בכלי דוקא:
+<b>תוי"ט ד"ה והטיט הנרוק. </b>אפי' נרוק א"פ ל"ד הרב בהביאו דברי הטור בכאן. דפשוט דהמשנה בדוקא נקטה נרוק דאילו עבה אינה מעלה כדלעיל סוף פ' ב':
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>אבל שאר המשקין כו' פעמים מעלין כו' כיצד כו' היו בו מ"ס כו'. </b>לכאורה קשה דהא מים שאובין ג"כ מעלין בכה"ג ועדיפי טפי דאפי' יותר מרובו כשר כמש"כ הר"ש והרא"ש והתוי"ט וכ"כ התוס' בזבחים (כב) ד"ה נתן ומפני זה נראה אשר הא"ר מהפך גי' המשנה ע"ש. ולעד"נ דהיא הנותנת דכיון דבשאובין כשר אפי' כל היום כולו (כלישנא דבתוס' שם) ולשון הרע"ב בפ' דלעיל מ"ח אפי' כל מים שאובין שבעולם א"פ אותו. ע"כ צ"ל משום דהשאובין כיון שהגיעו למקוה כשר פרחה מהם איסור השאיבה ושבו להיות כשרים וכמש"כ התוי"ט לעיל פ"ב מ"ו ופ"ו מ"ח. משא"כ מי פירות עדיין שמן עליהן דכי נתרבו חוזרין וניעורין וזה דומה להשקה דמטהרה רק מים טמאים ולא שארי משקים) לכן אין נופל עליהן לומר דמעלין דכיון דבאותו ענין דמעלין אין שם שאובין עליהן ונכון בעז"ה:
+<b>תוי"ט ד"ה רי"א כו'. </b>דהלכה כמותו משום כו' פריך בגמ' מיניה. ולי אין משם ראיה כלל דהא כאן עסיק התנא ואזיל בפסול דשינוי מראה (ובפרט לגי' הא"ר) וא"כ עיקר דינא דר"י אינו אלא לאשמעי' דמי הצבע א"פ בש"מ. ובזה א"ל דרבנן פליגי עליה. אבל מאמר פוסלין אותו בג"ל איננו עיקרי בדבריו ואגב הוא דתני ליה ובזה משמע ליה להגמ' דלא פליגי עליה ונכון בעז"ה:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>מה שהקשה תור"ע על הר"ש והר"ב דה"ל לפסוק כרבא במכות (ד') דתני חסר קורטוב ברישא דלא שבקינן מה דפשיטא ליה לרבא משום ספיקא דר"פ. </b>נ"ל דלק"מ דהרי לרב יוסף שם פשיטא ליה איפכא דלא תני חסר קורטוב ברישא. ודעת הרי"ף בפ"ק דעירובין וכן אבי העזרי שם דאין הלכה כאביי נגד רב יוסף מפני שהיה רבו. עי' ברא"ש שם סי' ד' ומטע"ז א"ה גם כרבא נגדו:
+
+Mishnah 6
+
+<b>ברע"ב ד"ה המים שבתוכן שאובין כו' ופוסלין אה"מ בג' לוגין. </b>וכ"כ הר"מ והר"ש. לכאורה אפי' אינם מחזיקים ג' לוגין מ"מ אינם ראויין להשלים כדלעיל במ"ב. ואולי דלזה לא תהני אפי' יעלם דרך שוליהן דעכ"פ יש לחוש שמא בלעו קצת מהמים ואפי' יסחטם א"א שלא ישאר בהם מאומה. וגם י"ל דהבלוע נעשה שאוב כדמשמע לעיל פ"ג מ"ג ע"ש בפי' הרע"ב וצ"ע בכ"ז:
+<b>מש"כ התו"ח דבסגוס לא שייך מעלות דרבנן. </b>תמוה דהרי הכוונה על האדם שטבל אח"כ וכדפי' הרע"ב. ובו שייך שפיר מעלות דרבנן:
+
+Mishnah 7
+
+<b>בהרע"ב ד"ה העבה. </b>ואין מטבילין בו. משמע דבנרוק מטבילין וז"א כמש"כ לעיל בפ"ב מ"י:
+<b>ודע </b>שהר"ן בפ' במה אשה על הא דאבוה דשמואל דעביד מפצי שפרש"י מפני הטיט שלא יחוץ הקשה מהך מתני' דמאי הוה דהא המים מקדימין. ונדחק לחלק בין אדם למטה. ולעד"נ דכוונת רש"י על הטיט שבשפתי הנהר דהוא מקדימן בעודן על שפתו קודם שיכנסו להנהר. ועמש"כ לקמן פ"ט מ"ו:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה כשרים לב"ק להתירן בד"ת. </b>והוא מהרמב"ם והר"ש. ועתוי"ט ד"ה אפי' דנדחק הרבה. דהא בגמ' דברכות איתא דאפי' כולה שאובה ממש כשרה לד"ה ולולא פירושם ה"נ לע"ד לומר דהכא לא מיירי לענין ד"ת אלא דקאי על הא דלקמן במ"ב אלו ב"ק שהם צ"ט כו'. והוא פי' לב"ק דהכא דכיון דאינו ב"ק ממש רק מדבריהם ולתרומה לכן מקלינין להו בטבילת מקוה כהני. אבל לד"ת קיל טפי. ועיין מ"א סי' פ"ח סק"א:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>שאין טובלין בהן. </b>עי' פי' הרע"ב. וע"כ דר"ל דהיינו שהמים צפים ע"ג דבשאר טיט שרי כדלעיל פ"ז מ"ז גבי מטה וכמש"כ שם ודלא כהר"ן בפ' במה אשה ע"ש. ולכן דברי התוי"ט בד"ה כשהוא לח שכ' כלומר כשיעור כו' אינם מוחוורין דהתם לענין צירוף מיתנייה כמש"כ שם בס"ד. אבל לטבול בהם כשהמים צפין (ויש במים לבדם מ"ס) אפי' בעבה שרי כפי מש"כ שם. ולפ"ז י"ל דאפי' בהני ג' מינין אם הם לחים כשיעורים דבספ"ב לכ"א כדא"ל נמי טובלין בהן ומצטרפין ג"כ. ועוד נ"ל דהא דהתנה התנא הכא כשהוא לח דוקא הוא משום מטבילין בו דפירושו עמו כשהיה על בשרו קודם שיכנס לטבול דליכא הקדמת מים לכן בעינן שיהא לח. והשתא א"ש דשביק התנא טובלין דתני ברישא ולא נקיט אלא מטבילין. דלענין טובלין דהמים מקדימין לא בעינן לח ונכון בעז"ה:
+<b>תוי"ט ד"ה ולא יטבול. </b>והר"ש כו' העתיק תוספתא כו'. גם הב"י עצמו בססי' קצ"ח הביא אחר דברי הרמב"ם הללו ושכן שנוי בתוספתא. גי' הר"ש בתוספתא הלזו. וכן בשו"ע שם סמ"ה מביא ב' הדעות:
+
+Mishnah 3
+
+<b>ד"ה ובית השחי. </b>בחנם תנייה דהוי בכלל בה"ס כו'. לכאורה הנ"פ דבית השחי אפי' באשה א"ח דדוקא בה"ס שהוא מקום התשמיש חוצץ בנשואה. וכ"מ מהא דלא חשיב לעיל בהחוצצין בית השחי באשה וכ"נ מלשון הטוש"ע ע"ש. ועי' בנדה (סז) בתד"ה פתחה הב' ובמהרש"א שם. אמנם נראה דהר"ש אזיל בכאן לשיטת הא"נ אפי' בשאר בה"ס כו' שכתב בס"פ דלעיל ע"ש:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>רי"א של בנאים מצ"א כו'. </b>ופסקו הרע"ב והרמב"ם בפי' ובחבורו כוותיה. וטעמא בעי מדוע ל"פ כת"ק. דא"ל משום דהוה כמכריע דהא זה הוה כהכרעה שלישית לפירש"י ותוס' בב"ק (ר"ד קטז). ואולי משום דבשבת (קיד) מפרש ריו"ח למלתיה. וגם ר"ח פשיט מיניה. וכה"ג כתבו הפוס' בכ"ד וכן התוי"ט בשם הכ"מ לעיל פ"ח מ"ד:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>תוי"ט ד"ה בלא. </b>ובנא"י הדבר הטפל כו' כצ"ל:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בהרע"ב ד"ה ואזני החמת. </b>תיבת מהודקין הוסיף מדעתיה אבל א"נ כן מהמשנה מדתני בתש"ר בזמן שהיא חוצה. וכן לקמן בהצריכים חשיב תש"ר בזמן שא"ח ולא תני כן באזני כו' ש"מ דבהן אין חילוק:
+
+Mishnah 4
+
+<b>בד"ה שיבעבעו. </b>עולין כמין אבעבועות במים כו'. ולשון הרמב"ם ומדרך הבגד כו' יתבעבע (ר"ל הבגד) ע"פ המים והוא יותר נכון:
+<b>בא"ד שכשאדם מטביל כו'. </b>נראה דזהו פי' אחר וחסר מהספרים תיבות פ"א:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>תוי"ט ד"ה אין מטבילין בסופו. </b>דב"ש גזרי כו'. התו"ח הקשה בשם הרא"ש רעים ביפים מא"ל. לכאורה ה"נ א"ל דלמא חייס על היפים שבמקוה דלא יתקלקלו מחמת שיתערבו בהם הרעים שבכלי:
+
+Mishnah 7
+
+<b>כל האוכלין מצטרפין לפסול אה"ג בכח"פ. </b>התו"ח הביא בשם המל"מ בשם התוס' דחולין (קיח ב) דדוקא כשהן מחוברין כו'. ושגה מאד דע"כ לא כתבו אלא לענין הצטרפות לכביצה לטמא ט"א (וגם שם דבריהם תמוהים כאשר כתבתי שם בס"ד) אבל לענין פסול גויה הרי מצטרפין בכדי אכ"פ כדאיתא בפ"ק דכריתות במשנה ובגמ' (שם יג). והשתא כשאכל האחרון המשלים לכחצי פרס הרי הוא לבדו ואין צירוף חבריו עמו:
+<b>בהרע"ב א"נ אין שאר משקין משלימין לשיעור מקוה כו'. </b>תמוה דאיך יפול לפ"ז לישנא דחומר כו' דמשמע דלענין מקוה קילו. ומאי קילייהו אדרבה גם שם מחמירינן דלא מצטרפי לשיעור מקוה:
+סליק מסכת מקואות. בעזרת מגיד מראש הבאות 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Mikvaot/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Mikvaot/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..4c15f8050aade6a2f2cdac3d9d2747c8cf6a0b22
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Mikvaot/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,327 @@
+Rashash on Mishnah Mikvaot
+רש״ש על משנה מקואות
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Mishnah_Mikvaot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה מקואות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בהרע"ב ד"ה מי גבים. </b>מים שאינן שאובין. ועתוי"ט. ונ"ל דלהכי פי' כן דאילו היו שאובין לא הוה מהני להו מה שעכשיו הן מחוברין עד שיהיו רביעית כמש"כ התוי"ט בסד"ה אם הדיח בשם הראב"ד. והמשנה מסתם לה סתומי דמשמע אף בפחות מרביעית. אבל בשאינן שאובין לא נחשבו עדיין כמו שפי' הרע"ב לקמן באם לא הדיח. אולם מדתני ושתה טהור טמא ע"כ דמיירי ברביעית שיעור לטמא את הגויה וכן מדתנן במ"ה כשרים כו' וליטול מהן לידים דאינן בפחות מרביעית כדתנן בריש ידים. וע"ד הראב"ד ק"ל דהא משמע בפסחים (יז ב') דאפי' רביעית מקבלי טומאה מדרבנן לאחר דבטליה ע"ש בפירש"י בד"ה בקרקע טהורין:
+<b>שם ואותה טפה לא סלקא לה השקה כו' כשאין בו מ"ס. </b>ק"ל כיון דהשקה טעמא דמהני הוא משום חבור אף ברביעית או אפי' בפחות ליסגי כיון שא"מ טומאה כנ"ל ועמש"כ לקמן במ"ו:
+<b>ד"ה אם הדיח. </b>לא הוחשבו כו' מן הטפה ונתבטלה הטפה כו' כצ"ל וכן צ"ל בתוי"ט וכ"ה בר"ש:
+<b>תוי"ט ד"ה אם הדיח. </b>בלשון הראב"ד הרי הם הוכשרו כו' ונטמאו מטפה הטמאה כו' כ"נ דצ"ל. אבל מ"מ ק"ל דאם לא הדיח אמאי טהור דנהי דלא חשיבי משקה עד שיחשבם מ"מ למה יגרעו משארי אוכלים ויתכשרו ויתטמו בב"א מהטפה הטמאה. וכיוצא בזה הקשיתי בפ"ד דמכשירין מ"י ע"ש. ואולי י"ל דכ"ז שלא הוחשבו הוי דינן כמי פירות שיצאו מעצמן דא"מ טומאה כלל אפי' ע"י הכשר אף לדעת הראב"ד בפ"א מהל' ט"א ה"ד ע"ש:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בהרע"ב ד"ה נפלו אשמעינן כו' מקבלין טומאה ע"י משקין טמאין כו'. </b>ק"ל הא בתרי בבי קמייתא נמי לא קבלו טומאה ע"י האדם והכלי רק ע"י טפה שנפלה מהם כדפי' לעיל א"כ הוה נמי ע"י משקין טמאים. ואולי כוונתו דשם הטפה עצמה טמאה מדאורייתא ע"י אדם וכלי. והכא אשמעינן אפי' משקין דאינן טמאין אלא מדרבנן כגון ע"י שני דכה"פ אה"ת מטמא משקין להיות תחלה הוא מדרבנן. אך לפ"ז לא יצדק דברי ר"ש על בבא זו דהוה ספק דברי סופרים ועי' תו"ח בר"פ. אך בתרי בבי קמייתא ג"כ פסול גויה ע"י משקין טמאין וכן לטמא כלי אינן אלא מדרבנן ושם י"ל דבדבר לח יש בילה וא"כ יש ודאי קצת מן הטפה עי' לקמן רפ"ג בד"ר יהושע ושם במ"ג בתוי"ט ד"ה עד. שוב ראיתי בתור"ע שעמד ע"ד הרע"ב והעלם בצ"ע. אך מה שהקשה שם על פי' הרא"ש בהא דנפל לתוכן מת. דא"כ בנפלו מים טמאים נמי ע"ש והעלה ג"כ בצ"ע תמוה. דבשלמא גבי מת כו' קאמר שפיר הרא"ש דאפי' אותן המים שהעלה המת וחזרו לא נתטמאו מן המת כיון דלא הוחשבו דומיא דנפל ככר של תרומה דלא הוחשבו המים שעליו לקבל טומאה וא"כ אין כאן מים טמאים כלל בתוך הגבא משא"כ כשנפלו מים טמאים כיון דטמאים הם מסתמא כבר הוחשבו וחוזרים ונעורים כשיוחשבו אותן המים שבגבא ע"י שתיה או מילוי בכלי או ע"י הדחת הככר ויתטמאו גם הם. ולי ה"נ לפרש דמשום פלוגתא דר"ש קתני להך גבא. דע"כ ל"פ ר"ש אלא בבבא זו דנפלו מים טמאים דהיינו מים הרבה לכן חושש שמא נשתיירו מהם על הככר בלחודייהו או אפי' עם מעט מים טהורים דליכא שיעור לבטלינהו. משא"כ בתרי בבי קמייתא דליכא אלא טפה טמאה אף ר"ש מודה דלא חיישינן. ומהתוספתא אין הכרע דפליג אכולהו. ואפי' לפי' המפרשים דפליג אכולהו. י"ל דלרבותא דרבנן נקיט בבא זו:
+<b>תוי"ט דבריו אינם מחוורים בזה"ד. </b>(א) מה שישר בעיניו נוסחת א"י למחוק תיבת לסוף. הלא גם בהר"ש והרע"ב איתנה וישר מאד. (ב) ועוד מה שמשבש תיבת כשנפלו בלי הכרח וצורך כלל. (ג) מה דק"ל תיבת טמאים בל"ר. פשוט דקאי על עצם המים שהם תמיד בריבוי ולא יתפרדו:
+
+Mishnah 4
+
+<b>בשעת הגשמים הכל טהור. </b>עי' תוי"ט ותו"ח. ולי ה"נ מטעם דמי גשמים מטהרי להו כמש"כ הרע"ב לעיל. ואולי משום דבמשנה הסמוכה פליגי בזה דב"ש סברי משירבו וישטופו ובה"א רבו כו' והכא מיסתם לה סתומי לכן פי' טעם אחר. אבל גם לקמן במ"ו גבי מי תמציות שלא פסקו נמי מיסתם לה:
+
+Mishnah 5
+
+<b>בסופה כשרין לחלה. </b>עי' תוי"ט וגי' הא"ר. ונ"ל דזה קאי על הקרובים לעיר ולדרך או הרחוקים משהלכו רוב בנ"א וקודם טהרתן. אך צ"ע מהתוספתא שהביא הר"ש:
+<b>בהרע"ב וירבו כו' על המים כו' כבר קודם ששתה כו'. </b>ל"ד דודאי א"צ רביה אלא על המים שנשארו אחר שתיית הטמא:
+
+Mishnah 6
+
+<b>תוי"ט ד"ה ושתה טהור. </b>והל"ל השקה. גם זה אינו מכוון כיון דליכא מ' סאה כמש"כ הרע"ב בר"פ (וכמש"כ שם) והל"ל ביטול. ואולי דט"ס בדברי הר"ש והרע"ב וצ"ל במקום טבילה בטילה בהיפוך אותיות. ומלשון התוספתא שהביא הר"ש משמע דמהני השקה ממש במי תמציות שלא פסקו וקרי לה טבילה ע"ש. וכן לקמן פ"י מ"ו קרי לה טבילה:
+
+Mishnah 7
+
+<b>ולמעיין להטביל בו בכ"ש. </b>וכן לקמן פ"ה מ"ג איתא בזה"ל. ולכאורה מוכח מזה כדברי האומרים דלאדם בעינן מ' סאה דלשון להטביל משמע כלים או ידים כמו טובלין ומטבילין דרישא דפי' טובלין אדם. ומטבילין היינו כלים וידים. שוב ראיתי שקדמני בזה הר"ש לקמן פ"ה מ"ב. אולם לשון התוספתא שהביאו הרמב"ם והר"ש במשנה דלעיל זה הכלל כ"מ כו' אין אדם טובל בו אין ידים וכלים טובלין. משמע כדעת החולקים. וכן יקשה מהתוספתא זו לדעת התר"י בפ' א"ד בפלוגתת חזקיה וריו"ח בחמי טבריא דטובלין ידים אפי' ברביעית מי גשמים. וכן יקשה דעת הראב"ד בפ"ו מהל' ברכות הל' ה' דמטבילין לידים במ' סאה מים שאובים. ועי' ב"י באו"ח סוף סי' קנ"ט ובביאורי הגר"א ז"ל שם:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>תוי"ט ד"ה בטומאה חמורה. </b>ואני תמה כו'. עמש"כ בעירובין (לה ב') בס"ד:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ור"ש מכשיר מפני שהוא כמקוה סמוך למקוה. </b>כה"ג אר"מ לקמן פ"ו מ"י:
+<b>בתוי"ט ומש"ה קודם שנעשה רוב מקוה בהכשר פסלינן מספק. </b>זה אינו מלשון הרא"ש אדהכא אלא לעיל מינה על התוספתא גבי צינור כו' והמכתש כו' ואם יש רוב מקוה כשר ע"ש. רק שהתוי"ט הוסיף זאת מדעתו. אבל עדיין קשה דה"ל למיתני הכי אם ידוע שנפלו לתוכו כ"א סאה מים כשרים עד שלא הגיעו לגומא הג' וספק על הי"ט האחרונים אם גם הם נפלו עד שלא הגיעו לגומא הג' כשר ואם לאו פסול. ואם שהיה צריך להאריך מה בכך דהשתא לא תני קושטא דמלתא:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>פי' הרע"ב תמוה </b>דכיון שאין להם דין שאובין משום שלא נתכוון ל"ל המשכה ורביה לר"א דזה לא נאמר אלא בשאובין גמורין ופי' הא"ר עולה יפה ע"ש וכ"נ שפי' הרמב"ם. ולכן מה שהקשה התוי"ט פסקי רמב"ם אהדדי לק"מ. ועי' לקמן רפ"ד בהרע"ב שכ' דלא מהני שם שבירה וכפיה דל"ד למניח כלים בראש הגג לנגבן:
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>באיזה טיט אמרו (פי' שמצטרף למ"ס) בטיט שהקנה כו'. </b>וזהו טיט הנרוק דתנן ברפ"ז דמעלה אה"מ. אבל טיט עב אינו מצטרף. אמנם לענין לטבול בו שוים הם דאם הם מן הצד לכ"ע אין מטבילין בהם ובמים צפים ע"ג פלוגתת ר"א ור"י. ויש עוד מין ג' המוזכר בפ"ט דלכ"ע אין מטבילין בו אפי' במים צפין ע"ג עמש"כ שם מ"ב. ולכן לשון הר"ש והרע"ב והתוי"ט לקמן בפ"ז מ"ז תמוה עמש"כ שם:
+<b>שם בסופה. </b>הנמדד בלוג לכאורה תימה מה ענין מדידה אצל טיט. אולם לפי מה שביארתי בב"ר פ"א אות ג' במ"ת דשרש מדד הוא לענין התפשטות א"ש הכא דר"ל שהוא דק כ"כ עד כששופכין אותו לתוך הלוג מתפשט אילך ואילך עד שנעשה שטח ישר למעלה כדרך גשם נוזלי:
+<b>בהרע"ב ושיעור הנקב של שפופרת כו'. </b>ל"ד במחכ"ת דזהו שיעורה עם עובי דופנותיה כדאיתא לקמן פ"ו מ"ז:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>רי"א שני מקואות שאין בהן מ' סאה כו' ונתערבו כשרין. </b>לכאורה הנל"פ אף שאין בשניהם יחד מ"ס (זכר לדבר דר' יוסי גופיה מפרש קרא דולבני אהרן תעשה כותנות דקאי ריבוי דכותנות אבני אהרן כולן ביחד ולא כרבנן דמפרשי דהריבוי קאי על כאו"א בפ"ע כמו שהביאו התוס' בחגיגה (ג') בד"ה חרש משמיה דירושלמי) דהשתא כשנתערבו ה"ל ג' לוגין שאובין בפחות ממ' סאה מ"מ כשרין להוסיף עליהן מים כשרים עד מ"ס. דזה עדיף משנפלו ג"ל מב' כלים והפסיק הראשון עד שלא התחיל השני. דלקמן בס"פ. דהכא ג"כ כשנתערבו יחד כבר פסק נפילת לוג ומחצה שנפל לכאו"א. ואולי הכא כשר אף אם נתכוון לרבות. ול"ד לדינא דג' גומות של לוג לוג דמ"ה בפ' דלעיל. דהתם כיון דהיו ג' לוגין השאובין בפ"ע מקודם במקוה נקרא עליהן שם פסול מעיקרא ועי' בתוי"ט בפ' דלקמן מ"ד ד"ה אם לאו ומש"כ בפ"ו מ"ג. אבל בטלה דעתי העניה נגד דעת הא"ר שכתב בפירוש דמיירי דבשתיהם יחד יש מ' סאה ע"ש ובפרט שכן משמע גם לשון הרמב"ם והשו"ע:
+<b>תוי"ט ד"ה עד הב'. </b>לכאורה הן הן הדברים בעצמן שכ' כבר בדבור דלעיל. ונראה ג"כ דמש"כ שם בסה"ד וכיוצא בזה הרגיש הראב"ד במשנתינו. נתכוון לדברי הראב"ד הללו. ומה שניתוסף שם דלקמן כו'. במשנה הסמוכה לא כתב מאומה משמו. ואולי ר"ל מש"כ בשמו במ"ג בד"ה עד בסופו ע"ש:
+
+Mishnah 2
+
+<b>אא"כ פקקו. </b>נ"ל פירושו שפקק כל סביבות הבור. וכן צדדי החריץ המחברן עד שלא יפתקו מימי הבור למקום אחר זולת להמ' סאה דאז הוי חבור יפה:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה שנים שהיו מטילין כו'. </b>מלישני דהר"ש והרע"ב משמע דמפרשי דר"ל שני כלים שהיו מטילין. אבל פשטיה משמע דר"ל שני אנשים. והגריעותא היא מחמת שהן מב' כלים:
+<b>שם תוי"ט ד"ה עד שיתחשב. </b>ואי ס"ד דלא נפקי כי הדדי או האי פסול כו' שהרי כו' ואמרי' עד רובו. לכאורה סותר א"ע דשם פ"ו מ"ח ד"ה ממלא בכתף העתיק דברי הרע"ב דבמקום שיש בו מ"ס כל מים שאובין שבעולם אין פוסלין אותו והביא שם דברי הר"ש והתוס'. ולדבריהם הא דיבמות דאמרי' עד רובו מיירי במי פירות וכדכ' הרא"ש במרובה סי' ג' ובר"ה מקואות וכ"כ המהרש"א בב"ב (סו ב'):
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה אר"י עדיין מחלוקת במקומה עומדת. </b>וכ' הא"ר ארישא דקאמר ר"מ נמנו ורבו קאי (הוא כפירש"י בשבת) דאי אשכח בחצר כו' (והוא כפירוש הר"א בנו של הרמב"ם המובא בכ"מ בפ"ד מהל' מקואות לשיטת אביו ז"ל) למאי נ"מ אם נחלקו ב"ש בזה הא הלכה כב"ה. ונפלאתי על כ"ת הלא כל רז לא אניס ליה. והא מצינו כה"ג בעירובין (יא ב') במשנה בשם רי"ש כו' ל"נ ב"ש כו' אר"ע ע"ז וע"ז נחלקו. וכ' התוס' (ר"ד יג) לא שייך למימר הכא טעמא דב"ש אתא לאשמעינן דכיון דאמר ת"ק ל"נ בדין הוא שיש להשיב ולומר נחלקו. ועמש"כ בס"ד בשבת (קלה):
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בהרע"ב הרי המים העוברין בו שאובין הן. </b>ר"ל העוברים דרך כל הצינור וכן לשון הטוש"ע סי' ר"א סל"ו דהצינור כולו נעשה ע"י כלי. ולשון הרמב"ם בפי' כל מה שיגר ע"ז הצינור הם מים שאובין. ולכן דברי הש"ך שם ס"ק ע"ז תמוהים ועי"ש סעיף מ"ו:
+<b>תוי"ט ד"ה ונכבש. </b>וקשה כו' ול"מ כבישות. ול"נ דהכא שאני משום דהמים שוטפין ומנדין אותו כל שעה במרוצתם:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ד"ה וכמה. </b>אבל יתכן שהר"ב כו' וקסבר כו' דשוקת יהוא אע"ג שאינו ענין לבטול תורת כלי כו'. אבל מ"מ מה שסיים הרע"ב לעולם תורת כלי עליה עד שתשבר רובה שלא בדקדוק:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בהרע"ב כשר להטביל במים שעל שפת השוקת. </b>צ"ע מ"ש מהא דבמשנה הסמוכה לקמן שלא יטביל ע"ג הספסל. וכן קשה לר' יוסי דשם קאמר ה"ה כמקוה. וכאן משמע דהוה כמעיין ול"פ. ויש לחלק דהתם עכ"פ טובל על עצם הכלי שייך שפיר למיגזר אטו תוך כלי:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בהרע"ב וה"ק מודים ב"ש לב"ה כו' כלים שגדר בהן לא הוטבלו. </b>לכאורה קשה דכיון דלב"ש מטבילין בחרדלית א"כ ס"ל דמטהרי בזוחלין וכמש"כ הר"ש וא"כ מדוע לא תעלה הטבילה לאותן כלים אף דהצד שכלפי חוץ אינו בתוך העומדים. וצ"ל משום דמפסיקין הכלים החבור ובצד החוץ אין בו מ' סאה:
+<b>תוי"ט ד"ה שגודר. </b>מ"מ קשיא כו' ופסק נמי להא דגודר כלים כו' ולא חילק כו'. לק"מ שהרי כתב בתחלת הלכה שם. מי גשמים כו' ומה היה לו לבאר יותר:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בהרע"ב ד"ה בזמן שהיא מעמדת. </b>כשבא לטבול בעוקא כו'. אולי צ"ל במערה. וכה"ג אר"י לענין סוכה תחת סוכה בפ"א דסוכה:
+
+Mishnah 2
+
+<b>תוי"ט ד"ה ואם. </b>אבל ק"ל דלמאי איצטריך כו' דהא כבר תני ליה כו'. תמוה דהא לא תני התם השיעור דהוא כשפופרת הנוד. ובמחכ"ת לשון הר"ש אטעיי'. הוא סבר אגב שיטפיה דסיומיה עד שיהיה מעורבין כשפוה"נ הוא מלישנא דמתני' דלעיל. ואיננו אלא לישנא דמתני' דהכא כמבואר:
+
+Mishnah 3
+
+<b>בהרע"ב ד"ה המקואות כמו שהיו בסופו. </b>נתבטל ברוב כו'. הן מדברי הכ"מ שהביא התוי"ט לעיל פ"ד מ"ד מוכח דרבייה היינו דוקא כ' סאין ומשהו ורוב לבד לא מהני אף שהשלים אח"כ עד כ' סאין ומשהו כיון דבתחלת נפילת הג' לוגין (אף שהיו ע"י המשכה) לא היו רוב מקוה דהוא כ' סאה ומשהו וכ"מ בשו"ע סי' ר"א סמ"ד ובש"ך שם ס"ק צ"ט. וא"כ כאן שאין בכל מקוה רק כ' סאה ואין הכשרים מצטרפים זע"ז ה"ל לפסול. ודברי הט"ז שם בס"ק נ"ה וכן בס"ק ס"ט מגומגמין בזה. וצריך לחלק כיון שלא ירדו למקוה בפ"ע אלא ע"י תערובות ברוב עדיף טפי. ול"ד להא דמבואר בש"ך שם. דהתם כבר נקרא שם פסול עליהן בראשונה. ובזה א"ש מה שהצריכו הרע"ב והתוי"ט לומר שנתערבו קודם שירדו למקוה. ולעיל בפ"ד מ"ד לא הוצרכו לזה ודו"ק:
+<b>תוי"ט ד"ה המקואות טהורים. </b>ושנתבטלו ברוב נראה כו' עד סה"ד. נראה דמקומם הוא בסה"ד דלקמן בסמוך:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוי"ט ד"ה גיסטרא שבמקוה כו'. </b>ולשון הרמב"ם כו' גיסטרא טמאה. ולעד"נ דאפי' היתה טהורה רק דמיירי דכלים שטבלן בה היו אה"ט וטמאוה כשנכנסו לאוירה. וכן בסיפא בתנור טמאו האדם הטמא בירידתו לתוכו. וכ"מ מדלא תני במתני' שהיו טמאים. ועי' בר"ש שהביא תוספתא מעין היוצא מן התנור כו' ע"ש. ושם ע"כ מיירי בתנור טמא. ומשמע התם לפי פירושו בה דכיון שהעלה הצנון קצת מן המים ר"ל קצה האחד והשאר כולו במים הוכשר וכ"מ בפי' הרמב"ם בפ"ד דמכשירין מ"ו גבי צנון שבמערה. והוא לכאורה תימה דכיון דמחוברין עדיין המים שבראש היוצא למים שבמעיין או שבמערה. ועי' ספ"ח דטהרות דבכזה פליגי ר"י וחכמים ואתיא כחכמים:
+<b>שם ד"ה גיסטרא. </b>ולשון הרמב"ם כו' שאין כ"ח מתטהרין במקוה. הרב ז"ל ל"ד דברישא בלאו הכי לא עלתה לה טבילה משום דאין כולה במים שהרי שפתה למעלה מן המים. אבל הרמב"ם כתב זה על הסיפא גבי תנור שהמים למעלה ממנו:
+<b>ד"ה הוא טהור. </b>ונפלאתי מהר"ש כו'. ולדעתי דברי הר"ש נכונים מאד. והוא דלפי הבנת התוי"ט קשה גבי גיסטרא ל"ל שיהא המים צפין על גבה כ"ש אפי' מצומצמות שפתותיה עם המים נמי יהיו טהורים דכ"ז שהן באוירה הרי המים שעליהם מחוברים ולא מקבלי טומאה. וכשנפרשו מן המקוה תו ליתנהו ג"כ באוירה. וע"כ צ"ל דחיישינן שמא נגעו בעובי שפתותיה. וא"כ גבי אדם נמי אפי' אם היו המים למעלה מן התנור כמלוא רום ידיו ניחוש דלמא נגעו על עובי שפתו ואז שטח העליון מידיו לא היו בתוך המים ונטמאו. ולכן צריך שיהיו כ"ש יותר מרום ידיו. וכגי' המשנה שבגמ' ואם היו על גבי רום ידיו (לא גביו דיהיה שב הכנוי על התנור). ור"ל דהיו המים צפין כ"ש (הנזכרים ברישא. דע"כ צ"ל דשב על הרישא דכאן לא הוזכר המים צפין) על גבי רום ידיו ונכון בעז"ה. והרמב"ם נראה דלא הוה גריס ברישא אם היו המים צפין ע"ג כ"ש טהורין דלא כתב זה בחבורו. ואדרבה דהתנה ברישא דשפתה למעלה מן המים. שוב התבוננתי דאפי' מחמת טומאתן מאויר התנור לא סגי ברום ידיו מצומצם דהא כ"ז שהן באוירו לא סלקי להו טבילה כדמוכח בנדרים (עו) ובפי' הרא"ש שם. וכשיצאו מאוירו או שטח העליון מהם מגולה לאויר העולם אין זה טבילה. ואולי החכמים לא החמירו כ"כ בטומאת ידים. וכן הרמב"ם בפ"ו מהל' אה"ט הט"ז לא כתב הא דנדרים אלא באה"ט ע"ש:
+
+Mishnah 7
+
+<b>בהרע"ב ד"ה מפני שהוא מה"ת. חיוב הטבילה כו'. </b>והוא לשון הרמב"ם. לכאורה כן הל"ל דשיעור שפוה"נ הוי מה"ת:
+
+Mishnah 8
+
+<b>והרחוק מן הקרוב. </b>עי' בפי' הרע"ב. לכאורה הכי ה"ל למיתני ואפי' מן הרחוק. ונ"ל דפי' הקרוב היינו שהוא קרוב לעיר או לדרך דשכיחי בנ"א שמה כדלעיל פ"א מ"ד ולקמן רפ"ח אפ"ה ל"ח שמא בא אדם והפסיקן:
+<b>תוי"ט ד"ה אפי'. </b>אבל כבר כתבתי כו'. תמוה דמ"מ ע"י חבור שערה לא תהני אי הוה מה"ת:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>ד"ה בזמן. </b>עי' תו"ח משמעו ודבריו תמוהים א) מש"כ דיותץ משמע בתלוש לגמרי. אזיל בתר איפכא דאדרבה משמעו דוקא במחובר כדלעיל בפ"ה דכלים מ"ו בהרע"ב והוא מגמ' דשבת (קכה.) ב) שסיים בזה משא"כ אם חברה לקרקע כו'. נסתר מהא דפ"כ שם מ"ד ועי' בסוגיא דב"ב (סו). ג) מש"כ אבל גבי שאובין דכתיב בהו כלי. אנה מצא בקרא הלא להרבה פוסקים אפי' כולו שאוב דרבנן:
+
+Mishnah 11
+
+<b>המטהרת כו' אם יש כו' כמה כו' א' מש"כ לבריכה. עי' א"ר. </b>וק"ל דאפי' אם לא יהיה רק 269\3 מהבריכה ג"כ יפסול דאז כאשר יצאו להבריכה 269 לוג יהיה בהן מהשאובין ג' לוגין ומהכשרים לא יהיה רק מ"ס חסר לוג. וצ"ל כיון דג"ל שפוסלין 269 אה"מ לכ"ע אינו אלא מדרבנן לא החמירו לצמצם כ"כ:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בהרע"ב. אבן הברד כמים שאובין כו'. </b>ל"ד בלשונו דודאי לא פוסל בג' לוגין אלא אם היה בכלי דוקא:
+<b>תוי"ט ד"ה והטיט הנרוק. </b>אפי' נרוק א"פ ל"ד הרב בהביאו דברי הטור בכאן. דפשוט דהמשנה בדוקא נקטה נרוק דאילו עבה אינה מעלה כדלעיל סוף פ' ב':
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>אבל שאר המשקין כו' פעמים מעלין כו' כיצד כו' היו בו מ"ס כו'. </b>לכאורה קשה דהא מים שאובין ג"כ מעלין בכה"ג ועדיפי טפי דאפי' יותר מרובו כשר כמש"כ הר"ש והרא"ש והתוי"ט וכ"כ התוס' בזבחים (כב) ד"ה נתן ומפני זה נראה אשר הא"ר מהפך גי' המשנה ע"ש. ולעד"נ דהיא הנותנת דכיון דבשאובין כשר אפי' כל היום כולו (כלישנא דבתוס' שם) ולשון הרע"ב בפ' דלעיל מ"ח אפי' כל מים שאובין שבעולם א"פ אותו. ע"כ צ"ל משום דהשאובין כיון שהגיעו למקוה כשר פרחה מהם איסור השאיבה ושבו להיות כשרים וכמש"כ התוי"ט לעיל פ"ב מ"ו ופ"ו מ"ח. משא"כ מי פירות עדיין שמן עליהן דכי נתרבו חוזרין וניעורין וזה דומה להשקה דמטהרה רק מים טמאים ולא שארי משקים) לכן אין נופל עליהן לומר דמעלין דכיון דבאותו ענין דמעלין אין שם שאובין עליהן ונכון בעז"ה:
+<b>תוי"ט ד"ה רי"א כו'. </b>דהלכה כמותו משום כו' פריך בגמ' מיניה. ולי אין משם ראיה כלל דהא כאן עסיק התנא ואזיל בפסול דשינוי מראה (ובפרט לגי' הא"ר) וא"כ עיקר דינא דר"י אינו אלא לאשמעי' דמי הצבע א"פ בש"מ. ובזה א"ל דרבנן פליגי עליה. אבל מאמר פוסלין אותו בג"ל איננו עיקרי בדבריו ואגב הוא דתני ליה ובזה משמע ליה להגמ' דלא פליגי עליה ונכון בעז"ה:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>מה שהקשה תור"ע על הר"ש והר"ב דה"ל לפסוק כרבא במכות (ד') דתני חסר קורטוב ברישא דלא שבקינן מה דפשיטא ליה לרבא משום ספיקא דר"פ. </b>נ"ל דלק"מ דהרי לרב יוסף שם פשיטא ליה איפכא דלא תני חסר קורטוב ברישא. ודעת הרי"ף בפ"ק דעירובין וכן אבי העזרי שם דאין הלכה כאביי נגד רב יוסף מפני שהיה רבו. עי' ברא"ש שם סי' ד' ומטע"ז א"ה גם כרבא נגדו:
+
+Mishnah 6
+
+<b>ברע"ב ד"ה המים שבתוכן שאובין כו' ופוסלין אה"מ בג' לוגין. </b>וכ"כ הר"מ והר"ש. לכאורה אפי' אינם מחזיקים ג' לוגין מ"מ אינם ראויין להשלים כדלעיל במ"ב. ואולי דלזה לא תהני אפי' יעלם דרך שוליהן דעכ"פ יש לחוש שמא בלעו קצת מהמים ואפי' יסחטם א"א שלא ישאר בהם מאומה. וגם י"ל דהבלוע נעשה שאוב כדמשמע לעיל פ"ג מ"ג ע"ש בפי' הרע"ב וצ"ע בכ"ז:
+<b>מש"כ התו"ח דבסגוס לא שייך מעלות דרבנן. </b>תמוה דהרי הכוונה על האדם שטבל אח"כ וכדפי' הרע"ב. ובו שייך שפיר מעלות דרבנן:
+
+Mishnah 7
+
+<b>בהרע"ב ד"ה העבה. </b>ואין מטבילין בו. משמע דבנרוק מטבילין וז"א כמש"כ לעיל בפ"ב מ"י:
+<b>ודע </b>שהר"ן בפ' במה אשה על הא דאבוה דשמואל דעביד מפצי שפרש"י מפני הטיט שלא יחוץ הקשה מהך מתני' דמאי הוה דהא המים מקדימין. ונדחק לחלק בין אדם למטה. ולעד"נ דכוונת רש"י על הטיט שבשפתי הנהר דהוא מקדימן בעודן על שפתו קודם שיכנסו להנהר. ועמש"כ לקמן פ"ט מ"ו:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה כשרים לב"ק להתירן בד"ת. </b>והוא מהרמב"ם והר"ש. ועתוי"ט ד"ה אפי' דנדחק הרבה. דהא בגמ' דברכות איתא דאפי' כולה שאובה ממש כשרה לד"ה ולולא פירושם ה"נ לע"ד לומר דהכא לא מיירי לענין ד"ת אלא דקאי על הא דלקמן במ"ב אלו ב"ק שהם צ"ט כו'. והוא פי' לב"ק דהכא דכיון דאינו ב"ק ממש רק מדבריהם ולתרומה לכן מקלינין להו בטבילת מקוה כהני. אבל לד"ת קיל טפי. ועיין מ"א סי' פ"ח סק"א:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>שאין טובלין בהן. </b>עי' פי' הרע"ב. וע"כ דר"ל דהיינו שהמים צפים ע"ג דבשאר טיט שרי כדלעיל פ"ז מ"ז גבי מטה וכמש"כ שם ודלא כהר"ן בפ' במה אשה ע"ש. ולכן דברי התוי"ט בד"ה כשהוא לח שכ' כלומר כשיעור כו' אינם מוחוורין דהתם לענין צירוף מיתנייה כמש"כ שם בס"ד. אבל לטבול בהם כשהמים צפין (ויש במים לבדם מ"ס) אפי' בעבה שרי כפי מש"כ שם. ולפ"ז י"ל דאפי' בהני ג' מינין אם הם לחים כשיעורים דבספ"ב לכ"א כדא"ל נמי טובלין בהן ומצטרפין ג"כ. ועוד נ"ל דהא דהתנה התנא הכא כשהוא לח דוקא הוא משום מטבילין בו דפירושו עמו כשהיה על בשרו קודם שיכנס לטבול דליכא הקדמת מים לכן בעינן שיהא לח. והשתא א"ש דשביק התנא טובלין דתני ברישא ולא נקיט אלא מטבילין. דלענין טובלין דהמים מקדימין לא בעינן לח ונכון בעז"ה:
+<b>תוי"ט ד"ה ולא יטבול. </b>והר"ש כו' העתיק תוספתא כו'. גם הב"י עצמו בססי' קצ"ח הביא אחר דברי הרמב"ם הללו ושכן שנוי בתוספתא. גי' הר"ש בתוספתא הלזו. וכן בשו"ע שם סמ"ה מביא ב' הדעות:
+
+Mishnah 3
+
+<b>ד"ה ובית השחי. </b>בחנם תנייה דהוי בכלל בה"ס כו'. לכאורה הנ"פ דבית השחי אפי' באשה א"ח דדוקא בה"ס שהוא מקום התשמיש חוצץ בנשואה. וכ"מ מהא דלא חשיב לעיל בהחוצצין בית השחי באשה וכ"נ מלשון הטוש"ע ע"ש. ועי' בנדה (סז) בתד"ה פתחה הב' ובמהרש"א שם. אמנם נראה דהר"ש אזיל בכאן לשיטת הא"נ אפי' בשאר בה"ס כו' שכתב בס"פ דלעיל ע"ש:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>רי"א של בנאים מצ"א כו'. </b>ופסקו הרע"ב והרמב"ם בפי' ובחבורו כוותיה. וטעמא בעי מדוע ל"פ כת"ק. דא"ל משום דהוה כמכריע דהא זה הוה כהכרעה שלישית לפירש"י ותוס' בב"ק (ר"ד קטז). ואולי משום דבשבת (קיד) מפרש ריו"ח למלתיה. וגם ר"ח פשיט מיניה. וכה"ג כתבו הפוס' בכ"ד וכן התוי"ט בשם הכ"מ לעיל פ"ח מ"ד:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>תוי"ט ד"ה בלא. </b>ובנא"י הדבר הטפל כו' כצ"ל:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בהרע"ב ד"ה ואזני החמת. </b>תיבת מהודקין הוסיף מדעתיה אבל א"נ כן מהמשנה מדתני בתש"ר בזמן שהיא חוצה. וכן לקמן בהצריכים חשיב תש"ר בזמן שא"ח ולא תני כן באזני כו' ש"מ דבהן אין חילוק:
+
+Mishnah 4
+
+<b>בד"ה שיבעבעו. </b>עולין כמין אבעבועות במים כו'. ולשון הרמב"ם ומדרך הבגד כו' יתבעבע (ר"ל הבגד) ע"פ המים והוא יותר נכון:
+<b>בא"ד שכשאדם מטביל כו'. </b>נראה דזהו פי' אחר וחסר מהספרים תיבות פ"א:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>תוי"ט ד"ה אין מטבילין בסופו. </b>דב"ש גזרי כו'. התו"ח הקשה בשם הרא"ש רעים ביפים מא"ל. לכאורה ה"נ א"ל דלמא חייס על היפים שבמקוה דלא יתקלקלו מחמת שיתערבו בהם הרעים שבכלי:
+
+Mishnah 7
+
+<b>כל האוכלין מצטרפין לפסול אה"ג בכח"פ. </b>התו"ח הביא בשם המל"מ בשם התוס' דחולין (קיח ב) דדוקא כשהן מחוברין כו'. ושגה מאד דע"כ לא כתבו אלא לענין הצטרפות לכביצה לטמא ט"א (וגם שם דבריהם תמוהים כאשר כתבתי שם בס"ד) אבל לענין פסול גויה הרי מצטרפין בכדי אכ"פ כדאיתא בפ"ק דכריתות במשנה ובגמ' (שם יג). והשתא כשאכל האחרון המשלים לכחצי פרס הרי הוא לבדו ואין צירוף חבריו עמו:
+<b>בהרע"ב א"נ אין שאר משקין משלימין לשיעור מקוה כו'. </b>תמוה דאיך יפול לפ"ז לישנא דחומר כו' דמשמע דלענין מקוה קילו. ומאי קילייהו אדרבה גם שם מחמירינן דלא מצטרפי לשיעור מקוה:
+סליק מסכת מקואות. בעזרת מגיד מראש הבאות 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Negaim/Hebrew/Vilna Edition.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Negaim/Hebrew/Vilna Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6bb2a709bda4c20b2156e29689ccb4d4be4580db
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Negaim/Hebrew/Vilna Edition.txt	
@@ -0,0 +1,512 @@
+Rashash on Mishnah Negaim
+רש״ש על משנה נגעים
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה נגעים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>תוי"ט ד"ה שהן בסופו. </b>ומ"מ ראיתי כו' בת"כ כו' ונ"ל ג"כ דאתיא כר"מ כו'. לא מפיו אנו חיים כי הר"ש הביא ג"כ הת"כ וכתב עליה דאתיא כר"מ:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ד"ה הפתוך שבשלג. </b>בסוף דברי הראב"ד אלא זה הפרש בין בהרת לשאת כו' ושל שאת דיהה ממנו. לכאורה ה"נ להגיה סיד תחת שאת. אבל נראה אשר דבריו מיוסדים על מסקנת הגמ' בשבועות (ו ב') וכדתנא ר"נ ע"ש הביאה גם הר"ש:
+
+Mishnah 3
+
+<b>בהרע"ב ד"ה להחליט וכו'. </b>אם היה שחור ולא הספיק להסגירו עד שהפך ללבן כו'. משמע דבעינן עכ"פ שהכהן יראה בעצמו שנהפך ללבן. אבל לשונו ברפ"ד לקמן כשהובא אל הכהן ויש בנגע שער לבן טמא. וכמ"ק בהת"כ שהביא התוי"ט בד"ה את שנולד לו פסיון אחרי הראותו אל הכהן יכול אם ראה הכהן שהוא פושה והולך כו'. משמע דבשער לבן לא בעינן שיראה הכהן:
+<b>ד"ה לפטור את ההופך. </b>לאחר שהוזקק להסגר כו'. ל"ד הוזקק אלא לאחר הסגירו ממש:
+<b>תוי"ט ד"ה לפטור את העומד (הב'). משמע דאלו הד' מראות כולן שוות ומצטרפות וזו סייעתא לדברי הרמב"ם כו'. </b>לכאורה י"ל דיש חילוק בין צירוף לחילוף. דאף דבנתחלף כולו הדין כמו שהיה. מ"מ אם נתחלפה מקצתה כמו שצייר בשם מהר"ם בדיבור הקודם הוו כמו ב' נגעים. וא"כ ע"כ אחת חדשה (והיא אשר נתחלפה) ויסגיר עליה. ולכך גם דבריו לקמן ספי"ב ע"ד הרמב"ם בפי"ד אינן מוכרחין. אמנם לקמן פי"א מ"ד פליג ר"י על חלוף ול"פ על צירוף ופסיון. מוכח כסברת התוי"ט ועמש"כ לקמן במ"ד:
+<b>בא"ד אבל אי לא מתמעט יש מהן דטהור כו'. </b>ל"ד במחכ"ת דכיון דאסברו לה בעומד בסוף שבוע ראשון לית כאן טהור וטמא. אלא באותן שהן מצטרפות טעון הסגר שני. ובשאינן מצטרפות טעון הסגר בתחלה:
+<b>בא"ד וקרא דכתיב כו' והנה הנגע עמד בעיניו כו'. </b>ולי יש לומר דהקרא גופיה מפרש דהכוונה שלא פשה הנגע ובעיניו פי' בשיעורו ע"ש בפרש"י ותדע דלא כתיב ולא פשה בוי"ו:
+<b>בא"ד ואע"פ שמסיים בת"כ והנה כהה כו' הנגע שאם כהה והעז כאילו לא כהה אכתי תקשה כו'. </b>ולי י"ל דהרי מצינו לשון והנה דמשמש על זמן עבר כמו והנה חלום דר"פ מקץ דפי' שהיה חלום. ה"נ דורש והנה (היה) כהה הנגע (דעכשיו):
+<b>מה </b>שהביא התו"ח בשם פי' הרמב"ם תמוה. דהא אפי' לא נתמעטה כלל בסוף שבוע שני טהור. וכן פירושו קודם על להסגיר אה"ע בס"ש ראשון א"א להולמו ע"ע. ולכן השמיטו התוי"ט ולא הביאו כדרכו:
+
+Mishnah 4
+
+<b>תוי"ט ד"ה ר' דוסא בסופו. </b>ירקרק ואדמדם פושין מזל"ז כו'. הן כמו שפושין מזל"ז כמו כן מצטרפין זה עם זה כמו שהביא התוי"ט לקמן פי"א מ"ד וכ"פ הרמב"ם בחבורו ברפי"ב מהל' ט"צ. וא"כ טפי ה"ל להר"ש לחשוב צירופן כמו דחשבן בנגעי אדם. אלא דנקט הדין המפורש במשנה. אבל ל"י טעם משנתינו מדוע בנגעי אדם נקטה הדין לענין צירוף. ובבגדים נקטה לענין פשיון. ואולי נאמר כאן כדמשני אביי ביבמות (לא ב') ובש"מ יגיד עליו ריעו. ומהת"כ שהביא התוי"ט לקמן ספ"י משמע דיש סברא לומר דפושות זו לזו אע"ג דאינן מצטרפות:
+
+Mishnah 5
+
+<b>מבוצרת. </b>פי' הרע"ב כמין מבצר ש"ע שיושב באמצע של עיר והוא מהר"ש. ול"נ דעיר בצורה נקראת כשחומה מקיפתה והיא בתווך. וכן המחיה נקראת מבוצרת כשהיא באמצע והנגע מקיפה כחומה:
+<b>בהרע"ב ד"ה הקיפה. </b>וכן הבהק שבשבת היה מד' מראות כו'. העתיק לשון הר"ש ולא הרגיש במחכ"ת שיש בו ט"ס דמה ענין ד' מראות למחיה:
+<b>תוי"ט ד"ה הקיף. </b>וי"ל כו' שהיא מכה טריה כו' ואינה מטמאה. תמוה דמה יענה במחית השחין והמכוה אשר המה מטמאין. ובפשוט נראה דשחין בעצמו אינו מטמא עד שיהא בו נגע בא' מראות. וכאן הכוונה שחין לבד בלא נגע. וי"ל עוד שאין בהשחין כשיעור. ובמשנתינו י"ל עוד דאין השער בתוך השחין אלא סמוך לו כדמשמע לשון נסמך והקיף. והרע"ב ל"ד לקמן בריש מ"ו ע"ש:
+<b>ד"ה מכונסת. </b>בסופו. נקט נמי כו' ובא השחין לתוכה ונתפזרה כו'. תימה דא"כ היינו חלקה. ונ"ל לפרש ונכנס בתוכה היינו בקצה המחיה מעט ושיעור המחיה נשאר בכעדשה רק שנטהר מחמת ההפסק שבינה להבהרת והוה דומיא דרישא גבי נסמך לשער לבן והשער היה בשפת הבהרת דנטהר מחמת ההפסק שבין עור הבשר להשער וכלשון הרמב"ם בפי' שם וז"ל (לשון) [ולשון] ספרא בעור הבשר עד שיהא כל החוצה לו סמוך לעור הבשר כו' שאם יהיה סמוך כו' ולשחין כו' אינו טמא. ולהכי לא נקט הכא נסמך דכיון דהמחיה מבוצרת באמצעית הנגע א"א להסמך לה אא"כ תכנס בתוך הנגע. ומה לי אם נכנס בתוך הנגע או בתוך המחיה. דהלא בשתיהן הוה הפסק בין המחיה להנגע וזהו הטעם לטהרתן. משא"כ בשער שמטמא אף שאינו מבוצר. וזה דלא כדמשמע מפי' הרא"ש שם. ועדיין יש למעיין לדון בשאר הפרטים דמתני':
+<b>ד"ה היה בו פסיון. </b>אע"ג דבנגעי בתים מחליטין על עמד בעיניו כו' היינו לנתוץ. אולם אכתי נ"מ בסוף שבוע ראשון אם פשה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע חזר ינתץ. אבל אם עמד בעיניו בסש"ר אינו חולץ כו' רק מסגירו שנית ואם עמד חולץ כו' כמו שמבואר כ"ז לקמן פי"ג וברמב"ם פט"ו. וא"כ יש חילוק גדול בין פסיון לעומד:
+<b>ד"ה ואין. </b>אבל מהר"ם כו' ופשתה כו' על כגריס ועוד. נראה דהאי ועוד ט"ס דהא בחזר לא בעינן פסיון כדמסיק בעצמו לקמיה וכדכתב התוי"ט בספי"ב מהת"כ:
+<b>בא"ד אפי' לרבנן דר"ע כו'. </b>תימה מאי שייך פלוגתתם לכאן דהא חזר טעון נתיצה אע"פ שאינו במקום הראשון כמש"כ התוי"ט שם מהת"כ:
+
+Mishnah 6
+
+<b>ד"ה כיצד. </b>ולעיל ביש להקל פי' הר"ב כו' דלענין טומאה מוסגר ומוחלט שוין. בלא"ה א"א לפרש כוונת המשנה להחילוק דבין מוסגר למוחלט. דא"כ מאי איריא דהלך לו השער לבן אפי' עמד במקומו נמי. אך לפ"ז גם כאן מאי איריא דנולד לו שער לבן אפי' לא נולד נמי דעכשיו צריך עוד להיות מוסגר עד למחר ולא יטהר עד יום ב'. ומש"כ עוד ופריעה ופרימה לא שייך בשבת מ"מ נ"מ דאם היה מחליטו בשבת היה צריך לפרוע ולפרום במו"ש. ועכשיו אין בו פו"פ כלל:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>רע"א כו' ותראה כבינוני. </b>נראה פי' ותראה מראה הבשר שסביבות הנגע כאדם בינוני. ואולי צ"ל כבבינוני וכלשון הראב"ד שהביא התוי"ט ויהיה פי' ותראה הנגע. ופי' הרע"ב והוא מהר"ש מגומגם:
+<b>בהרע"ב וקא סבר רי"ש דבמה שמוטהר האחד מיטהרין כולם כו'. </b>והוא מהר"ש. ובמחכ"ת הג' ל"ד דהכי הל"ל דבמה שמיטהרין רובן מיטהר האחד ובמה שמיטמאין רובן מיטמא האחד דרובן בינונים כדקאמר רי"ש לא שחורים כו' ועל הרוב ידבר:
+<b>תוי"ט ד"ה לא בסופו. </b>ולא פי' אם לכ"א אם לגרמוני כו' ואתי ר"י למימר כו' אלא לגרמוני כו'. תמוה דהא ר"י אומר בפירוש הגרמוני בבשרו להקל. גם מש"כ ורבנן אמרו לכ"א תמוה דאם כוונתו לאפוקי גרמוני וכושי קשה בתרתי חדא דהרי אמרו זו"ז כבינוני. שנית לכ"א דהיינו בינונים ל"ל סם. ואם ר"ל דאפי' כ"א שאינו גרמוני וכושי. וכי ר"י פליג על כ"א דהיינו בינונים. הכי הל"ל דרי"ס דל"א ר"ע אלא לכושי ורבנן סברי דאף לגרמוני אמר:
+<b>ד"ה וחכמים עי' כה"ד. </b>ודבריו תמוהים (א) מש"כ דהא בלא"ה הלכה כר"ע מחבירו. הלא ת"ק פליג עליה והוא נשנה סתם ודינו כרבים וא"ה כמותו מחביריו כמש"כ בעצמו בפרק דלעיל מ"ד. (ב) מה בכך דבלא"ה הל' כוותיה כיון שהביא הא דנדה ושם ג"כ בלא"ה הלכה כת"ק אלא משום דמסתבר טעמיה דפליג עליה לכן הוצרך עוד לסתום כדברי ת"ק. וה"נ נימא משום דמסתבר טעמיה דת"ק או דר' יהודה משום קרא דעור בשרו:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בהרע"ב. </b>לי ולא לנרי מכאן כו'. עמש"כ בחולין (י ב'):
+<b>תוי"ט ד"ה או. </b>ולכל מראה עיני הכי דייקא כו'. אדרבה לכל מראה עיני משמע דבב' העינים יהיה כל המראה:
+
+Mishnah 4
+
+<b>ד"ה כך. גם יש קיצור כו' דהל"ל גם כלל שני כו'. </b>לפנינו גם כלל ראשון ליתא. וכן בהעתקת התוי"ט ליתא:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בהרע"ב בסופו. </b>פוטר ומסגיר פוטר ומחליט והוא מהר"ש. ובכדי נסבום. דזה אפי' נולד לאחר הפטור יכול להסגיר ולהחליט ונ"ל ג"כ שבתוספתא שהביאה הר"ש והא"ר ט"ס וצ"ל עודהו מסגירו ומחליטו נולד כו' ולא כאשר העתיקוה ופוטרו:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>תוי"ט ד"ה או שער שחור. </b>ולפ"ז ה"ק כו' הא כדאיתא כו' שער לבן מחליטו כו'. ול"נ דפי' ובו שער לבן היינו קודם הבהרת דאינו סימן טומאה. ואף דבכ"מ במשנה שבא לשון ובה שער לבן פירושו דאח"כ בא השער וכמש"כ הרע"ב לקמן מי"א. אמנם ראה דיוק לשון המשנה דאמרה בכאן ובו לשון זכר ובכ"מ אמרה ובה לשון נקבה אלא משום דהכא קאי על עור האדם (ור"ל קודם שבאה הבהרת) ובכ"מ שב על הבהרת. ונכון בעז"ה:
+
+Mishnah 5
+
+<b>ד"ה אם. </b>ותמיהני כו' השחין כו' חולקין בין האום לפשיון כו'. לקמן בדברי הראב"ד שהעתיק דייק מזה אדרבה להיפך דמשמע הא עור בשר חולק בינם אינו להקל. ועמש"כ בסמוך:
+<b>בא"ד ואני נפלאתי כו' דהא ממתני' דבתרה כו' והלכו להן כו' שמעינן כו' דראויין הן לפסיון. </b>ואני נפלאתי על כ"ת התוי"ט דנראה שהבין פי' והלכו להן היינו שבא הנגע עליהן ומזה הוכיח דע"כ ראויין לפסיון. דאל"כ הרי הפסיון שבהם כמו שאינו והם נשארו בתוקפן הראשון להפסיק. והרי שחין ומכוה ומחייתן ודאי אין ראויין לפסיון כדתנן לקמן ספ"ו ופ"ט. אלא ע"כ פי' והלכו להן היינו דהשחין וכו' נעשו צלקת והבוהק נעשה כעור בשר. ולפ"ז אדרבה גם מזה ראיה להראב"ד שכתב שהפסיון הרחוק טמא. אולם אנכי תמה איך נעלמה מהשליטים הללו הראב"ד ומהר"ם והכ"מ והתוי"ט תוספתא ערוכה בספ"ז וז"ל וחומר בבגדים מה שאין באדם כו' והפסיון הרחוק בבגדים טמאים. וכן עוד שם בחומר בבתים שאין באדם חשיב ג"כ והפסיון הרחוק בבתים טמא. כ"ה הגי' בתוספתא שעם הז"ז. ובדפוסים ישנים היא בטעות:
+<b>בא"ד אלא ענינו פרט לכשהפשיון פשה למראה הבהק כו' מצאתי להרמב"ם כו' שענין זה המאמר שיהיה הפשיון מראה הבהק כו'. </b>ק"ל דהרמב"ם בעצמו הביאו התוי"ט לעיל מ"א בד"ה ומטמא בסופו הביא לימוד אחר ע"ז מת"כ גופיה. וזה יקשה גם לפי' הראב"ד דהא מ"מ יליף לה הכא הת"כ מן צרעת היא והתם יליף לה מן פרח בעור טהור הוא. לכן מזה נ"ל להכריע כפי' ר' הלל אשר הביא שם הק"א ולא כמו שדחהו שם:
+
+Mishnah 6
+
+<b>בהרת כגריס כו' ושער לבן בתוך המחיה כו' ר"ש מטהר כו' ומודה שאם יש במקום שער לבן כגריס שהוא טמא. </b>לכאורה ר"ל דהיינו בבבא דרישא דאם השער הוא בבהרת. דע"כ לא פליג שם אלא משום דהשער בתוך המחיה כדקתני בהדיא. ולהכי חלקינהו לשתי בבות דלרבנן ודאי אפי' היא ומחיתה כגריס והשער בתוך המחיה טמא. וק"ל דהא בלא המחיה אין בנגע כשיעור דהא בעינן שיכנס בתוך הנגע כגריס כמש"כ הרע"ב לקמן רפ"ו. ויותר אני תמה על התוי"ט דלדידיה פשיטא ליה האי ומודה. ולדידי מיבעיא טובא. ועמש"כ לקמן בפ"י מ"י. ואולי כיון דמחיה סימן טומאה אינה מפסקת. ולפ"ז טובא אשמעינן תנא בהאי ומודה ואין לנו צורך בהויראה לי שבתוי"ט ואשר מזה דחה לקמן בס"פ פי' הר"ש והר"ת ע"ש. ואנכי מסתפק אם מחיה פחותה מכעדשה מפסקת כיון דאינה סימן טומאה. או דלמא הואיל שהיא ממין סימן טומאה אינה מפסקת (דומה לזה בת"כ שהביא התוי"ט לעיל מ"ד ד"ה או שער שחור ע"ש. וכן בכריתות (כא סע"א) לתירוצא דר' חייא ע"ש) ואולי דגם מצטרפת. ועי' לקמן פ"ו מ"ב וג'. שוב ראיתי בתוספתא הביאה הר"ש שם במ"ג דלענין צירוף פלוגתא. דר"מ ס"ל דמצטרפי ולחכמים לא מצטרפי אבל אפסוקי משמע שם דלא מפסקא ועי' רא"ש שם במ"ב וג' וה':
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתוי"ט בסופו. </b>עמש"כ עליו בס"ד בחולין (י ב') בתד"ה אלא:
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>בהרת כגריס ופשתה כגריס ועוד והלכה לה האום כו'. </b>לשיטת הא"ר בכל פלוגתתן. ה"ה אם לא פשתה רק כגריס מכוון לר"ע ה"ה כבתחלה כמו במ"ח לגירסתו ז"ל. ולחכמים תראה בתחלה ועמש"כ לקמן פ"ה מ"ג בס"ד:
+
+Mishnah 10
+
+<b>וחכ"א תראה בתחלה. </b>ופי' הא"ר ואע"ג כו' מ"מ עד שיטמאנו הכהן אינו מוחלט. ועתוי"ט. ונראה דר"ל דלרבנן מטהרו תחלה על נגעו הראשון. והוא טהור מתוך הסגר וטובל ומעריב שמשו והוה טהור גמור עד שיחליטנו הכהן על נגעו החדש. ואם הוא במועד אינו נזקק לו הכהן עליה. אבל לר"ע כיון דדינה כמו שהיתה אינו יכול לטהרו דהא אדרבה נולדו לו סימני טומאה ואפי' אם אינו מחליטו ה"ה מוסגר עכ"פ. ונ"ל להוסיף עוד נ"מ דלר"ע נצרך להזקק לו להחליטו אותו כהן שהסגירו תחלה כמש"כ בר"פ דלעיל מהתוספתא. ולחכמים אפי' כהן אחר:
+<b>שם בהרת כחצי גריס כו'. </b>עי' א"ר. ונ"ל דט"ס נפל בדבריו וכצ"ל ולא מקצתה כולו. ולא מקצתה מקצתו (ר"ל אף דמקצתו השניה הפכתה כולה) ולא כולה מקצתו (זה נמצא ג"כ בולא השני) ומקצתה כולו (זה נמצא ג"כ בולא הראשון אך קמ"ל בזה דאף דתרווייהו כהדדי נמצאו בה מ"מ איננה רק להסגיר) והיינו ברישא קמ"ל לא מקצתה את כולו כו' והדר קתני מקצתה כולו וכולה מקצתו (ר"ל שניהם יחד). אמנם דרשה זו מן ושערה מפיק ה"א שכתב לא מצאתיה בת"כ. והר"ש הביאה מן והיא הפכה שער לבן. ותיבות ולא מקצתה מקצתו ליתנייהו וכ"ה בת"כ. וכן הגר"א ז"ל בעצמו בפי' התורה הביא מקרא דוהיא הפכה כו':
+
+Mishnah 11
+
+<b>ואם ספק טמא. </b>התוי"ט הביא בשם הרמב"ם דיראה לו שטומאתו בספק. ונ"ל ראיה מהא דנזיר (סה ב') פריך הגמ' ודלמא קיהה וטמא ותמהו התוס' דא"כ היינו ת"ק. ופי' הרר"י כו' שהת"ק מטמאו בספק ועמש"כ שם. ויש לנו לומר דגם לפי האמת הוא כן:
+<b>שם ור"י קיהה. </b>ונ"פ דר"י מטהר לגמרי ואפי' להסגירו א"צ. ואע"ג דאינו אלא ספק אם להסגיר או להחליט. מידי דהוה אמשנה ד' דפ' דלקמן ע"ש בפי' הרע"ב:
+<b>תוי"ט ד"ה קיהה. </b>וה"פ חוץ מנגע זה ועוד אחרת כו'. פירושו דחוק. ולכאורה הנ"ל לפרש דחוץ מזה היינו שהוא ספק אם בהרת קדמה או השער קדם. ואח"כ בסוף שבוע נולד עוד ספק אחר באותו הנגע עצמו ואיזה זה כו' טמא. מטעם דהוה ס"ס לחומרא ספק בהרת קדמה ואת"ל שער קדים שמא היא היא ויש בה פסיון. אך ז"א מב' טעמים. א) דהא לר' יהושע הדין שהוא טהור לגמרי וא"צ אפי' הסגר כמש"כ בסמוך. ואפי' הסגירו אין הסגרו הסגר כמו בטמא את הטהור דאיתא בתוספתא ספ"א דלא עשה כלום. וא"כ ה"ל כמו פסיון בתחלה דאינו מטמא. ויש לדון בזה ע"פ התוספתא שהביא הא"ר בפ' דלקמן מ"ב ע"ש. ב) הרי הר"ש והתוי"ט הביאו לקמן בפ"ד מ"ד מהתוספתא דצריך שידע באיזה שערות הוא מחליטו. כ"ש הכא דצריך לידע באיזה סימן הוא מחליטו אם בשער לבן או בפסיון:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ספק שאחרת באה תחתיה. </b>עי' א"ר. ומה שהביא ראיה דהלכה וחזרה במקומה הראשון ה"ה כמו שהיתה מלקמן פ"ט שמא תכניס ותפשה ע"ש. לכאורה אין מובן. ואולי כוונתו דבשלמא בגוונא דמתני' דבסוף שבוע פשתה ולא חזינן להדיא שום רפואה. לכן מאין לומר דהראשונה הלכה וכמש"כ התוי"ט בס"פ דלעיל אבל התם דחזינן דהתחילה להתרפאות שהרי כנסה על כן יש לנו לומר דהיא נתרפאת כולה. ואותה שלפנינו היא חדשה. אלא ע"כ מוכח דאף אם היא חדשה ה"ה כמו שהיתה:
+
+Mishnah 2
+
+<b>החליטה בפשיון הלך הפשיון כו'. </b>המפרשים נתלבטו מאד מדוע לא תני ג"כ וכן במחיה ולא העלו כלום בישוביהן כאשר יראה המעיין. ולעד"נ דכשנחקור מדוע מחיה איננה סימן טומאה רק כשהיא מבוצרת. ונאמר דאנו רואין עפ"י נסיון דצרעת כשמתחלת להרפא ראשית רפואתה הוא מן צדדיה ומתקטנת והולכת עד לכלה. לכן כשהמחיה מבוצרת באמצע הנגע איננה ראשית רפואתה כי אין דרכה להתחיל מהאמצע אלא אדרבה זה סימן טומאה כמאמר הכתוב צרעת נושנת היא כו' והנה אם בב"א התחילה להרפא בצדדיה ובאמצעה נאמר ג"כ דאינה סימן טומאה שהרי אותות טהרה נראו בה במה שהתחילה מן הצדדים ג"כ. וכש"כ כשקדמה הרפואה בהצדדים. ולפי ההצעה הלזו אתיא לנכון מה שלא תני כאן מחיה. דכיון דהלך הפסיון א"כ התחילה להתרפאות מן הצדדים. ולכן אין המחיה שוב סימן טומאה ונכון בעז"ה:
+<b>תוי"ט ד"ה וחזר. </b>דהא בהדיא תנן כו' בהרת כגריס ובה מחיה כו'. ל"ד דזה מיירי שהיתה כגריס לבד המחיה וכדפי' שם הרע"ב. וה"ל לאתויי מסיפא בהרת היא ומחיתה כגריס כו'. ומש"כ ואין פסיון אלא בחוץ כדתנן בר"פ דלעיל. ג"כ ל"ד דהתם לא תנן אלא חומר שיש בה שהיא מטמא אפי' חוץ לנגע. אבל שלא לטמא בתוך הנגע לא שמעינן. ואדרבה דלכאורה משמע משם דפושה אפי' לתוכה מדלא תני חומר במחיה מבפסיון שזו מטמא בתוך הנגע וזה א"מ אלא מחוץ לנגע:
+
+Mishnah 3
+
+<b>אר"ע כו' א"ל כשם כו'. </b>נראה דר"ע ורבנן אזלי לשיטתייהו בפלוגתתן בפ' דלעיל מ"ח וט' וכפי פי' הא"ר שם והא דהכא מודה ר"ע בהלכה לגמרי וחזרה אע"פ שהיא במקומה הראשון דדינה כנגע חדש. והתם במ"ט בבבא השניה וכן במ"י פליג אפי' בהלכה האום לגמרי. ואפי' לא באה השניה אלא בצד מקום הראשונה. הכא הוא משום מיעוטא דהיא הפכה דבמאי מוקמת לה וגם לרבנן ע"כ צ"ל כן דהא מודו בהלכה וחזרה בפסיון דה"ה כמו שהיתה ויחליט כמש"כ הא"ר בר"פ. ועוד התם שאני דהשניה באה בעוד שהראשונה היתה קיימת לכן אמרי' שהכל בא מחמתה. ובזה יבא כמין חומר מאי דתני שם במ"ח וט' וי' ופשתה כו' והלך כו' אשר נדחק הא"ר לומר דחדא מתרתי נקיט. ולפמש"כ נקיט הכי בדוקא משום תרתי בבי בתרייתא ונכון בעז"ה. ולפ"ז הכא נמי אע"פ שלא חזר החצי גריס במקום הראשון אלא שנסמך לצד חצי גריס הנשאר דומיא דהתם לר"ע טמא. ואולי דה"ה בהלך חצי גריס שבמקום השער ובא חצי גריס אחר במקומו ג"כ טמא לר"ע:
+
+Mishnah 4
+
+<b>בהרע"ב ד"ה בין בשני אנשים כו'. </b>ול"י מדוע לא פי' על איש אחד שאפי' להסגיר אינו טעון ונטר לפרושי זאת עד שבא לב' אנשים:
+<b>תוי"ט ד"ה טהור בסופו. </b>ונראה א"כ דה"ה נמי במחיה. דבריו באו סתומים דהא מחיה מטמאה באיזה ענין שתהיה. ואולי יכוון למש"כ הרא"ש דאפי' אח"כ דהיינו לאחר שפטרו בזה ובזה כסלע ועוד וא"כ ב' הנגעים ודאי פשו מ"מ אינו מחליטו דעל כל נגע מסופק אם יחליט מחמת פסיון דסוף שבוע או מפני פסיון דעכשיו (לשונו בסוף שבוע שני אינו מדוייק דהא א"צ אפי' להסגירו) וכה"ג מ"ל במחיה ג"כ והוא אם הסגירו על נגע אחד ובסוף שבוע עמד בעיניו ונולד לו עוד נגע אחר (ופסיון הרחוק אינו מטמא אפי' בכגריס לשיטתו לעיל פ"ד מ"ה) והסגירו על שניהן. לנגע הראשון הוא הסגר דשבוע שני. ולהחדש הוא הסגר ראשון (ובכזה מסגיר ומסגיר עי' לעיל פ"ג מ"א אבל כו' בסוף שבוע המסגיר מסגיר וע"ש בלשון התוספתא שהביא הר"ש). ואח"כ בסוף שבוע בזה ובזה מחיה וא"י איזו הקדומה ואיזו המאוחרת ולכן לא יוכל להחליט דא"י על מה אם על מחיה שנולדה בסוף שבוע א' או שבסוף שבוע ב'. אמנם דינו דהרא"ש הוא חידוש גדול בעיני. ולא הביא ראיה לזה אלא אמרו מסברא ויש לדון עליו ואכמ"ל:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתו"ח לתוי"ט ד"ה רבתה כו' א"נ קמ"ל כו' (הרא"ש). </b>ולעד"נ דקמ"ל דלא תימא דאין המחיה מצטרפת לכגריס אלא לעצמה שתהא היא סימן טומאה. אבל לא לענין פסיון. כמו אם היא פחותה מכעדשה דלא מיצטרפא לרבנן דתוספתא שהבאתי לעיל פ"ד מ"ו. קמ"ל דמיצטרפא ונ"מ בהלכה המחיה אח"כ. וי"ל עוד דאפי' דנתמעטה קצת ואין בבהרת כגריס זולת הנשאר ממנה מ"מ מיצטרפא אף לרבנן הואיל דאתי משירי טומאה:
+
+Mishnah 3
+
+<b>ברע"ב ד"ה נתמעטה טהורה כו'. </b>ואפי' היתה מחיה כעדשה. (והוא מהר"ש). ולכאורה תמוה דהא הכא ע"כ מיירי דהבהרת כגריס לבד המחיה (וכ"כ הרא"ש) לפמש"כ התוי"ט בסוף משנה דלעיל בשם הר"ש בפי' התוספתא. וא"כ אלו היה המחיה כעדשה ונשאר כגריס בשניהם יחד היה טמא. וצ"ל דכוונתם דאם נתמעטה כ"כ עד שלא ישאר כשיעור. וכל חד כדא"ל. היינו דבמחיה פחותה מכעדשה השיעור דבהרת לבד כגריס. (ועמש"כ לעיל פ"ד מ"ו) ובמחיה כעדשה השיעור כגריס בשניהם יחד. וזהו שסיים הר"ש אחר דברי הרע"ב (שהעתיק ממנו) א"נ (ור"ל דדוקא במחיה פחותה מכעדשה) אפי' היא ומחיתה כגריס כו' ור"ל דנשאר עוד כזה. ואילו במחיה כעדשה בכה"ג היה טמא:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>רע"א ב"כ וב"כ טהורה. </b>מ"ו אר"ש כו'. נלע"ד לפרש טעמייהו דר"ע ור"ש (לפי פי' הרמב"ם והרע"ב) ע"פ מש"כ הא"ר לעיל מ"ג דע"כ ל"פ ר"מ אלא במחיה פחותה מכעדשה אבל בכעדשה כיון שהיתה סימן טומאה ועתה הלכה לה תולין דאדרבה הנגע התחיל להתרפאות. ולכן הכא ר"ע מטהר ב"כ וב"כ דכיון דהמחיה היתה סימן טומאה לחיצונה ועתה נתמעטה והלך סימן הטומאה אדרבה אנו תולין דנגע מתרפא והולך ולכן אינו סימן פסיון לפנימית. והיינו דקאמר ר"ש אימתי כו' (וקאי אדר"ע) היתה יתירה מכעדשה המותר ס"ט לפנימית. ור"ל דוקא המותר לבד דעדיין נשארה החיצונה בטומאתה א"כ לא חזינן עדיין סימן ריפוי. וכן אם היה בהק או פחות מכעדשה (כפי' הא"ר) דלא הוו סימן טומאה לחיצונה. לכן סימן פסיון הן לפנימית ונכון מאד בעז"ה. ועי' עוד מש"כ לקמן במ"ו בס"ד:
+<b>תוי"ט ד"ה ר"ע. </b>ולר"ע חיצונה טהורה לגמרי כו'. דכתיב כו' ולא כו'. תימה דמקרא לא משמע למעט אלא מדין מחיה. אבל לא שלא יקרא נגע כלל אף להסגיר:
+<b>שם ומ"מ מסיק כו' הפנימית להסגיר כו'. </b>נראה דר"ל דטהורה דקאמר קאי אפנימית כפי' הרמב"ם והרע"ב. אך שמבאר דאין הכוונה שטהורה לגמרי אלא שבא לשלול רק מדברי ר"ג שאמר דאם מבפנים כלה סימן פסיון לה ויחליט. אבל מ"מ הסגר בעי'. וכמו שפי' התוי"ט לעיל במ"ג מטהרים דחכמים דשם:
+
+Mishnah 6
+
+<b>ד"ה היה בהק הב'. </b>ויש לתמוה על הר"ב כו'. הנה לפמש"כ לעיל במ"ה בטעמא דר"ע י"ל דבהנך דלא הוי סימן טומאה כלל גם ר"ע מודה דהוה פסיון לפנימית דלא פליגי ר"ע ור"ש אלא על היתר מכעדשה דלר"ע אף הוא אינו סימן טומאה לפנימית. דמ"מ חזינן דהתחילה להתרפאות ממקום סימן טומאתה. ואומר עוד דהך סתמא אתיא כר"ע דוקא ולא כר"ש. דלר"ש מאי איריא בהק או פחות מכעדשה דאינן סימן טומאה כלל אפי' יתר מכעדשה הוה ג"כ המותר סימן פסיון לפנימית. ובזה א"ש פסק הרמב"ם והרע"ב כר"ע נגד ר"ג ור"ש דהוו רבים משום דהוה מחלוקת ואח"כ סתם דהלכה כסתם ונכון בעז"ה:
+<b>ד"ה ואין סימן פסיון. </b>כיון דבהק כו' מפסיק בין האום לפסיון כו'. לכאורה נראה דר"ל בין הפסיון להאום שבעבר השני דהכא מיירי שאין ברוחב החיצונה כגריס אלא ע"י הצטרפות שני עבריה. אבל יקשה דא"כ אפי' פשתה לחוץ ג"כ תהיה טהורה כיון דבהק מפסיק גם בין האום גופיה. ועוד מטעם זה אפי' לפנימי לא תהיה סימן פסיון. ואולי כוונתו דפי' ואין סימן פסיון לחיצונה היינו אם היה הבהק כו' סמוך לחיצונה ואח"כ הבשר החי ואח"כ הפנימית. אבל מ"מ קושיא השניה תשאר:
+
+Mishnah 7
+
+<b>ברע"ב ד"ה ראשי אזנים נחשבים כאחד וכן ראשי דדין (והוא מהרמב"ם). </b>וקשה דא"כ מדוע לכל יד ולכל רגל חשיב בפ"ע. דנראה שבכל האיברים יש שינוי כח בין ימיני לשמאלי. וכ"מ בסוף קנים דחשיב ב' קרניו וב' שוקיו לשנים שנים. ועי' ב"ק (מה ב') ובתוס' שם ד"ה מועד. וכן מצינו חשיבת אוזן ימין על השמאל בז"י המלואים ובטהרת המצורע וברציעת עבד. ולעד"נ דחשיב באמת גם האזנים לשנים. ומנין כ"ד הוא באיש. וראשי הדדים באשה הוא ענין בפ"ע ולא מן החשבון. וכ"נ מפרש"י בחומש פרשה משפטים:
+<b>תוי"ט ד"ה שאינן. </b>אע"ג דלבסוף מטמאו משום מחיה. ולעד"נ דאף לבסוף אין גלויין מטמאין משום מחיה. אלא טעמא דחזירת ראשי אברים מטמאין לאחר שנטהר בפריחה. משום דהלך לו סימן המטהרו. ואדרבה נעשה פסיון. והראיה דאינו משום מחיה. דהרי הבא כולו לבן בתחלה יסגר ואם נולד לו מחיה טמא. וחזירת ראשי אברים אין מטמאין בו כמבואר כ"ז לקמן פ"ח מ"ז. ולזה נ"ל דכוונת המשנה כאן דלנגע ודאי לא חזו דאין בהם כגריס. אלא אפי' למחיה דהיא כעדשה ג"כ אינן מטמאין. ונ"מ להבא כולו לבן ונתגלו בו ראשי האברים וכדכתיבנא:
+<b>ד"ה וראש הגויה. </b>שלא נקרא גויה כלל כו'. מה יענה להא דתנן בבכורות פ"ז מ"ה ובעל גבר ע"ש:
+
+Mishnah 8
+
+<b>בהרע"ב ד"ה הרי אלו. </b>וה"ה דה"מ למתני נתפשטו הקמטין כו'. כאן אין מקום לה"ה דהא ודאי קמטים שנתפשטו מצטרפים נמי והנגע פושה לתוכן ומטמאין משום מחיה וכ"מ לשון התוספתא שהביא הר"ש דה"ה כעור בשר לכ"ד. ומקומו הראוי לו הוא בסוף המשנה:
+<b>ד"ה ואין מצטרפין. </b>וכן חצי גריס שחין כו'. קיצר במקום שה"ל להאריך דהל"ל ג"כ כחצי גריס שחין וח"ג בעור בשר או ח"ג מכוה וח"ג בעור בשר אינן מצטרפין:
+<b>ד"ה נידונין כעור בשר. </b>ליטמא בבהרת. זה הוא אפי' בנקרחו. והל"ל דמצטרפין והנגע פושה לתוכן ומטמא משום מחיה. וכן מש"כ לקמיה ומעכבין את הפריחה. ד"ז הלא הוא גם בבבא הקודמת. ותחת זה הל"ל ומטמא משום מחיה. וכן לשון הרמב"ם בזה אינו מדוייק:
+<b>תוי"ט ד"ה תוך הפה. </b>דכתיב זמני טובא עור בשרו. משמע דממעטו מטעם דאינו נקרא כ"כ עור בשר. ומסיומו משמע דממעטו מטעם שאינו נראה כ"כ:
+<b>ד"ה קדח. </b>ואין דבריו עולין כו' גבי מכוה. ולי דבריו עולין גם שם דה"ק אע"ג שאינן אש ממש אינן שחין אלא מכוה:
+<b>ד"ה חזר. </b>ומן התימה על הר"ש כו'. וכן הרע"ב ל"ד במה שהזכיר פה נתק נתק וכן לקמן:
+<b>ד"ה וא"מ משום מחיה. </b>אבל הרמב"ם כו'. וכן הראש והזקן שנקרחו אע"פ שהמחיה בהם סימן טומאה כדלקמן ספ"י. הנ"מ לנגע שבתוכן אבל לא לנגע שבעור הבשר:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הראש והזקן עד שלא העלו כו'. </b>ק"ל מדוע לא תני בעור הבשר ונקמט ונגלה:
+<b>שם ראב"י מטמא. </b>ק"ל דזה היפך ממה דבעלמא נראה ונדחה גרע מדחוי דמעיקרא:
+<b>בהרע"ב וכשבא השחין כו' דבעינן כו' והוא מהר"ש. </b>ותמוה כיון דכוונתן על קודם שנעשו צרבת (דהא מסקו דנעשו צרבת היינו טומאה) תיפוק ליה דא"מ בנגעים דהא בשחין כתיב ונרפא. ובמכוה כתיב והיתה מחית המכוה כבפרק דלעיל מ"ח:
+
+Mishnah 2
+
+<b>נעשית מספחת שאת כו'. </b>פי' הרמב"ם והרע"ב בזה דחוקים. ונ"ל לפרש רישא כפי' הרע"ב. ואשמעינן בה בנשתנה איזה אב לתולדה שלו. וכאן אשמעינן אפי' בנשתנה אב לתולדה שאינה שלו וזהו שאמר נעשית (ר"ל השלג דאתחיל בה ברישא) מספחת שאת (ר"ל תולדות השאת) או (ר"ל הצמר לבן דאיירי בה בסיפא דרישא נעשית) מספחת עזה (ר"ל תולדות עזה):
+
+Mishnah 3
+
+<b>בהרע"ב אבל משהסגירו הא תנן לעיל אין מחליטין את המוסגר. </b>התם מיירי לענין נגע אחר ע"ש והכא מיירי על אותו הנגע עצמו. ועי"ש בתוי"ט בשם הר"ש:
+<b>בסוף המשנה. </b>אבל אם משהחליטו כו' אלא פוטרו וטהור. אינו מדוייק דהרי צריך תגלחת וצפרים כו'. ולשון הר"ש ומטהרן ור"ל בתגלחת כו':
+
+Mishnah 4
+
+<b>התולש סימני טומאה:</b>
+הא"ר דקדק מלשון המשנה דתולש ב' שערות מן ד' כיון דנשאר עדיין ב"ש שהן סימן טומאה אינו עובר. ותמיהני דהרי זה פלוגתת ר"נ ור"ש בשבת (צד ב') ולר"ג חייב בכה"ג ויקשה ממתני' עליו:
+<b>שם בתו"ח להרע"ב ד"ה עד שתפרח כו' עד שתפרח אותה הבהרת שתלש ממנה. </b>וסיים והוה דומיא דתתמעט בהרתו מכגריס. ולע"ד אדרבה מדנקט בנתמעט בהרתו. ש"מ דעד שתפרח לא קאי עלה. דאל"כ תיבת בהרתו מיותרת דהא בה קאי:
+<b>תוי"ט ד"ה התולש. </b>אין לי אלא עד שלא נזקק לטומאה כו'. רש"י בשבת (קלב ב') ד"ה נגעים טהורים הביא לשון הספרי בהיפך אין לי אלא משנזקק לטומאה עד שלא נזקק לטומאה מנין ת"ל ככל אשר יורו. והוציא מזה איסור אף נגעים טהורים ע"ש. ועי' מל"מ פ"י מהל' ט"צ:
+
+Mishnah 5
+
+<b>בהרע"ב. </b>והיכא כו' ושייר כו' כ"ע ל"פ דיש לו טהרה בפריחה. משמע דפריחה טהרה גרועה מן לכשיולד כו' והדר מסיים כי פליגי כו' רא"א לכשיולד כו' וחכ"א עד שתפרח משמע דהיא טהרה ברורה יותר וכ"מ במשנה דלעיל ובפירושו וכ"נ מהגמ' דבכורות שהביא התוי"ט:
+<b>שם אלא אפי' מילה של"ב כו' דהכי קי"ל בכהת"כ כו' וידחה ל"ת. </b>וכ"ה בפי' הרמב"ם. וצ"ע דבגמ' שבת מסקינן דקציצת בהרת הוא עשה ול"ת רק דמבשר ילפינן דדחי ע"ש. ועמל"מ שם:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>תוי"ט ד"ה או. וא"ת כו' וי"ל כו' הכ"מ כו'. </b>תימה למה לו להביא מהכ"מ הלא זה מפורש בדברי הרע"ב (והר"ש) בסוף משנה דלעיל. וגם על הכ"מ יש להפליא שלא הביא זאת משמא דקמאי. ולא עוד אלא ששינה את לשונם המדוייק. הם אמרו שלא פטרו הכהן דמשמע אפי' ראהו רק של"א טהור אתה. והוא אומר קודם שהראוהו לכהן:
+
+Mishnah 3
+
+<b>ד"ה פרחה במקצתו. </b>מה שסיים מהר"ם וסתמא בר"מ כו'. תימה דהלא גם רבנן מודו דבתחילה מעכב אפי' פחות מכעדשה. כמבואר לקמן מ"ו ובמפרשים לבד פירוש הרמב"ם ובחבורו פ"ז ה"ד. וכן במ"ה פרחה בכולו אבל לא בכחצי עדשה כו' דטעמא הוא משום דפריחה ראשונה לא מטהרא ליה ע"ש בר"ש וברע"ב זולת הרמב"ם בחבורו שם הל"ו היה לו גי' אחרת שם. ועל הכ"מ שם ה"ד יש לתמוה שכ' דבמשנה ה' הנ"ל משמע בהדיא דפחות מכעדשה אינו סימן טומאה בתחלה. ונהפוך הוא. רק לפי גי' אשר המציא הכ"מ מלבו בהל' ו' שם לדעת הרמב"ם:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בשפתו העליונה בשפתו התחתונה. </b>לפי' המפרשים הל"ל ובשפתו התחתונה בו'. או דהל"ל בשתי שפתיו כמו שאמר בשתי אצבעותיו כו'. לכן נלע"ד דפי' או בשפתו התחתונה. וקמ"ל דאע"ג דמקצת הנגע טהורה לגמרי כדלעיל פ"ו מ"ח בתוי"ט ד"ה תוך הפה בשם התוספתא דאודם השפתים חשיב ביה"ס. והוחלט מפני חלק הנגע אשר למעלה או למטה מהאודם. (וזה דלא כריב"י בתוספתא שהביא הר"ש לעיל ספ"ו דאם היתה בהרת סמוכה לראש כו' ולפה טהור שנאמר כו' עד שיהא כל חוצה לו עור בשר וראוי לפסיון. או יל"פ אפי' לדידיה וכגון דיש הפסק קצת בשר חי ביניהם) ואח"כ פרחה בכולו אפי' ממקום הטהרה ג"כ טהור. ולא תימא דזה גרע מבהרת טהורה שעומדת במקום טומאה רק שאין בה סימן טומאה. דנוכל לומר בה הואיל דנתחברה להטמאה נעשית כמותה וטמאה ג"כ כמש"כ מהר"ם ונכון בס"ד:
+<b>תוי"ט ד"ה פרחה. </b>ועוד כל היכא כו' בנגעים אמרי' לקולא. צ"ע דהא משנזקק לטומאה קי"ל בפ"ה מ"ד וה' דספיקו טמא:
+<b>ד"ה בשפתו. </b>עי' פי' מהר"ם. ונראה ביאור דבריו דכיון שהיה נראין כאחד (כשמדובקים כו') מקודם ואז ודאי לא נחשבו כנגע אחד מפני הסדק שביניהם אשר מפרידן לשנים. ולכן ה"א אע"פ שאח"כ פרח מזה לזה כגון בסביבות הסדקים אשר מתאחדים שם ממש בלי הפסק סדק לא יהני תו להיותן נחשבים לאחד כיון דלא נתחדש עתה דבר הדיבוק קמ"ל. ויש לכוון זאת בדברי התוי"ט בסה"ד. ובפשוט יל"פ ע"פ דרכו דאשמעינן דאע"ג דחלוקות זו מזו בהפסק אויר ביניהם מ"מ כיון דנתחבר זה לזה בסביבות הסדקים נחשבים כנגע אחד ובטלה הטהורה לגבי הטמאה. והאע"פ יתפרש כמו לפי' הר"ש והרמב"ם:
+<b>ד"ה חזרו הב'. </b>נ"ל מדל"ק כו' בין שנעשו בשר חי לגמרי ר"מ מטמא. לכאורה תמוה דהא בשר חי הוא כש"כ מבהק. ואולי דה"א דוקא בהק שאין בו משום מחיה לכן גם שיעור מחיה לא בעי והוא ע"ד דבעי רבא בשבועות (כב) שבועה שלא אוכל עפר בכמה ע"ש. ואולם מש"כ והכי אר"מ בת"כ. ליתא שם בבהק פלוגתא אלא סתמא תני בשר חי החוזר טמא ולא הבהק ולא פליג ר"מ. רק שם בריש הפרק פליג ר"מ על פחות מכעדשה. ומשמע דבשר חי דוקא וכפי' הא"ר ע"ש:
+
+Mishnah 7
+
+<b>ד"ה הרי. </b>ובחנם נקטו הכא בסוף שבוע שני דהא ההיא לאחר הפטור כו'. במחכ"ת ל"ד דלאחר הפטור היינו דלאחר ב' שבועות עדיין היתה הפריחה קיימת בשלימותה ופטרו הכהן ואח"כ חזרו ראשי האברים. ובסוף שבוע שני היינו כשראהו הכהן מצאהו בחזירת רה"א וזה לא נקרא לאחר הפטור כיון דלא פטרו הכהן עדיין. ולגוונא זו כוון ג"כ הת"כ באמרו מתוך הסגר:
+<b>בא"ד שהרמב"ם מפרש הרי אלו כמות שהיו קודם שיכללהו הצרעת וטמא כו'. </b>במחכ"ת ל"ד יפה בפי' הרמב"ם והוסיף מלת וטמא (והוא לביאור דברי הרמב"ם לפי הבנתו בו וכ"כ בשמו בדבור דלעיל) מה שלא נאמר בו. ובפירוש כתוב שם חזר טמא כמו שהיה קודם שיכללהו הצרעת. הרי דלא שב אלא על חלוקה ראשונה דהיינו שנטהר ע"י הפריחה. אבל על שתי חלוקות האחרות אמר שם יחזור כמו שהיה קודם כלשון משנתינו. ולפ"ז יתפרש הת"כ כמו שפירשוהו הר"ש והרע"ב:
+
+Mishnah 8
+
+<b>פטור מן הפריעה ומן הפרימה. </b>בקרא מקדים פרימה לפריעה. בגדיו יהיו פרומים וראשו כו'. וי"ל דלעולם מזכיר הדבר שהוא במעשה קודם לדבר שאין בו מעשה ולכן בקרא דאיירי בחיובם. הפרימה יש בה מעשה. והפריעה היא בשוא"ת מעשה הגלוח. אבל התנא דאיירי בפיטורן הוויין להפך כמובן. וכן בקרא גופיה מקדים בכזה פריעה לפרימה ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו. את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום. ועי"ל ע"פ שאמרו במדרש בר"ר (פ"א בסופה) דפעם מקדים שמים לארץ ופעם ארץ לשמים לומר ששניהם שוים ועוד חשיב שם הרבה כיוצא בזה. ועי' תשובת ש"א סי' כ"ט:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>כיצד מי שהיה מוחלט כו' שאילו הראה לכהן היה טמא. </b>נ"פ דאדסיים פתח. ואחר כן בסיפא דסיפא בהרת ואין בה כו' קאי לפרושי רישא דרישא. ואזלא קושית התוי"ט:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ואין פושין לעור הבשר כו'. </b>נ"פ דה"ה דאין מצטרפין. והנה אם אינו ידוע אם שחין אם מכוה דעת הרמב"ם בפ"ה מהט"צ ה"ו דטמא וע"ש בכ"מ. וצריך לחלק בין זה להא דאיתא בתוספתא פ"ב בהרת כחצי גריס ובה ב' שערות נולדה בהרת כח"ג ובה ב"ש ה"ז להחליט. טעה וא"י אלו שהפכו ואלו שקדמו טהור. הביאה הר"ש לעיל פ"ה מ"ד (וע"ש בתוי"ט) דהכא יודע הוא שעל נגע זה הוא מטמאו. משא"כ שם א"י על איזו שערות יטמאנו:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>תוי"ט ד"ה קצר. </b>ולא ה"ל להביא ממרחק דהא במכילתין כו'. ל"ד במחכ"ת דהא אדרבה ר"מ סובר שם בכ"ש. אלא דהתם מיירי בשיעור הלבנונית. ובפ' ב"ס מיירי בשיעור אורך השער עצמו וכמש"כ שם הר"ש:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ד"ה ששער. </b>וזו ראיה כו' עם השער הצהוב הוא טהור. צ"ע דמקרא זה לא מוכח אלא אם אין בו שער צהוב דדינו להסגיר. אז אם היה בו שער שחור פוטרו מן ההסגר. אבל אם היה בו שער צהוב דדינו להחליט המבואר במקרא דלפניו אדרבה משמע דאינו מצילו השער שחור מדלא כתיב ביה התנאי דושער שחור אין בו. ולעד"נ דדין זה דשחור מציל מידי צהוב מוכח מפסוק האחרון שבפרשה ואם בעיניו כו' ושער שחור צמח בו נרפא כו'. דלשיטת הר"ש והרע"ב לקמן במ"ח לת"ק דשם קאי על דאיכא ביה שער צהוב (ע"ש בתוי"ט ד"ה אע"פ ובמש"כ שם בס"ד). ולר' שמעון קאי נמי אפסיון. ולשיטת הרמב"ם שם לכ"ע קאי אתרווייהו. וא"ת ע"כ לא שמעינן דמציל מידי שער צהוב אלא הצומח. ומנין להמשואר שיציל. וכן לא שמעינן שיציל מן ההסגר אלא המשוייר. ומנין לצומח שיציל. י"ל דילפינן מגז"ש דושער שחור ושער שחור ליתן את האמור בזה לבזה כו'. שוב ראיתי בת"כ פ"ט סי' י"ד (כפי מה שהגיה הק"א. וכן הר"ש בראשית דבריו לביאור הת"כ לקמן במ"ג) אין לי אלא הצומח בסוף ומשואר בתחלה כו' ת"ל שער שער ריבה:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>כדי שיהא ניכר אם פשה. </b>ק"ל חדא דלטעם זה בחדא תיסגי. שנית דנתק משמע דנעקר השער מעיקרו וכמש"כ הרמב"ם ברפ"ח מהל' ט"צ. וגילוח איננו אלא מלמעלה ועיקרו משתייר וא"כ אפי' גלח כל סביבותיו מ"מ יהא ניכר אם יעקרו מעיקרן וכמו בהסגר ראשון ובשאר נגעים:
+<b>תוי"ט ד"ה וכן בשער צהוב. </b>ומה שלא החליטו בתחלה על הפסיון כו' דאין מחליטין את המוחלט. זה אינו ענין לכאן דהתם היינו בנגע אחר. וכאן דבאותו נגע עצמו פשיטא דאין מחליטין אותו שנית. וכה"ג השבתי על הר"ב לעיל פ"ז מ"ג. ואולי גם מהר"ם יכוון לזה ולא נקט לשון המשנה אלא לצחות בעלמא:
+
+Mishnah 6
+
+<b>ד"ה נפרץ. </b>ונ"ל לפי שהוא מפרש נפרץ מתחלה כו'. ול"נ דאפי' בסוף שבוע נמי וכר"ע לעיל פ"ו מ"ה לפי' המפרשים:
+
+Mishnah 7
+
+<b>ברע"ב ד"ה זה לפנים מזה כו' כגון כו' מקיף נתק כגריס כו' דהיינו רצועה של נתק ברוחב כעדשה כו' (והוא מהר"ש). </b>ק"ל דא"כ שאינו רחב רק כעדשה אין בו כגריס. דשיעור גריס הוא כדי שיכנס בתוך הנגע כגריס כמש"כ הרע"ב ברפ"ו ועי' ברמב"ם פ"א מהל' צרעת ה"ח והוא ברוחב ג' עדשים. ועמש"כ לעיל פ"ד מ"ו:
+
+Mishnah 8
+
+<b>תוי"ט ד"ה אע"פ. </b>ועל הראשונה שכתב דאדרבה כו' דשותיה דמר ל"י כו'. ואני אומר דהק"א דק שפיר דפי' דקרא הכי הוא. דקודם אמר והנה פשה טמא הוא. ועתה אומר ואם בעיניו כו' ר"ל דלא פשה. ושער שחור כו' ר"ל או אפי' פשה רק דשער שחור צמח כו' נרפא הנתק טהור הוא. וזה ג"כ דלא כפי' הרנה"ו בביאור ע"ש. ולפירושו דואם בעיניו כו' ר"ל בהפסיון הנזכר שלא הלך לו ודאי יפה דבר הק"א. אבל מ"מ נ"ל ליישב פי' הקרא לשיטת הר"ש והרע"ב בהת"ק. והוא דבקרא דלפניו מבואר דבשער צהוב או בפסיון טמא הוא כמו שהביא התוי"ט לעיל בריש מ"ב בשם הת"כ. ואומר עתה ואם בעיניו כו' (ר"ל דלא פשה אף אם היה בו שער צהוב) ושער שחור כו' טהור הוא. ולפי מה שביארתי הקרא לדעת הר"ש והרע"ב. צ"ל דנרפא הנתק שב על חלוקה ראשונה ר"ל על ואם בעיניו עמד דשם כ"ע מודו דאם נולד לו שער צהוב או פסיון אח"כ טמא (כמ"ש הר"ש בביאור התוספתא) וטהור הוא שב על החלוקה השניה דהוא ושער שחור צמח בו ובה פליגי הני תנאי. ודע דהרע"ב לא באר כ"צ בדברי רשב"י בשם ר"ש אם החליטו בשער צהוב ונשר ואח"כ בא שער צהוב אחר או פשה. ובתוספתא איתא דריב"נ מטהר בזה משום ר"ש. וזה נכלל ג"כ בדברי רשב"י שבמשנתינו דקאמר כל נתק שטהר שעה אחת כו' וכ"כ הר"ש דריב"נ ורשב"י קיימי בחד שיטתא:
+<b>ד"ה רשב"י בסופו. </b>דרשב"י ל"ל הא דתנן לעיל כו' ולע"ד י"ל דהתם מיירי שלא טיהרו הכהן עדיין:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>עד כנגד שער מלמעלן. </b>עתוי"ט שנדחק. ול"נ משום דברוב בנ"א למעלה באמצע הפדחת יש גידול שער ובהצדדין מזה ומזה אין בהן וקמ"ל דאף המה כל שכנגד השער שבאמצע דינן כגבחת ואינן כעור בשר ונכון:
+<b>תוי"ט ד"ה איזו הא' בסופו. </b>אבל לשיטת הר"ש כו' פרושא קמפרש לאכל נשם כו'. תמוה דהרי פירשו על מכה כו' כגון מכה גדולה כו'. אבל פשוט דלשיטתם אכל נשם או סכו ידוע שאין ראוי לגדל שער עוד. אבל מכות אינן שוות לכן התנה בה דוקא שאינה ראויה דהיינו מכה גדולה:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה יראו. </b>ל"י כו' דכל עוד שלא ראהו הכהן כו'. ולנ"פ דנ"מ באם ראה הכהן בלא ידע שהיה של נכרי והסגירו איזה ימים קמ"ל דלא עלו מן המנין ויחזור ויראנו. שוב מצאתי כן במל"מ ספי"ד בשם ע"ח:
+<b>ד"ה דבר בסופו. </b>וכתב עוד כו' נ"ל דיש בו כשיעור כו'. ותימה דהא תני אפי' חוט כו' ובת"כ כל שהוא וכ"ה ברמב"ם בחבורו וכ"כ הא"ר:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>הכהה בראשון יכבס ויסגיר. </b>אפי' פשה כ"ה ברמב"ם פי"ב ה"א. אך מש"כ התוי"ט בסה"ד בשם הר"ש מכבסו בסוף שבוע שני. לכאורה אינו מובן דנראה דהדין הוא דקורעו ושורפו. ואולי יכוון להא דכתיב וכובס שנית וטהר והיינו אחר קריעה כדכתיבנא:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>בהרע"ב כולן טהורים. </b>דאת הודאי כו' וא"מ את הספק. לכאורה הא מ"מ כבר טמא משום מוסגר. וצ"ל כיון דמספק אינו יכול לא להסגיר ולא להחליט ע"כ מטהרו. וכמו לעיל פ"ה מ"ד דע"כ צריך הכהן לטהר שניהם. ולשון הר"ש אינו מכוון בכאן שכתב לפי פי' הראשון דמוסגר היינו שכהה בסוף שבוע שני כפירושו לעיל מ"ו וקרע כמשפטו ונתערב ואח"כ נראה נגע באחד מהן דאם הוא במוסגר היה טעון שרפה והשתא דלא ידעינן דיניה כנראה בתחלה. דמשמע דטעון הסגר. וז"א דהא אינו מסגיר ג"כ בספק כדפי' הרע"ב שם ומוכרח הוא מדקתני שם טהור:
+<b>ד"ה ועשאו מוכין. </b>אלא שלא הובדלו לגמרי. לא ידעתי לאיזה צורך הטיל התנאי הזה. וראיתי בר"ש שגם הוא כתב כן. אבל נראה דהר"ש דק שפיר לפירושו שהבאתי בסמוך ומיירי הכא שחזר אח"כ הנגע בו. (דומיא דנתערב דמיירי שחזר כדפי' הר"ש שם) דהיה טעון שרפה אם היה שלם. ואם חתכו לגמרי לפחות מגע"ג מילתא דפשיטא היא דחזרה כמאן דליתא כיון דהשתא אינו ראוי ליטמא וכדתניא בתוספתא בצבעו או מכרו לעובד כוכבים. לכן פי' שלא הובדלו לגמרי וחזר במקום השלם שיש בו גע"ג דאותו מקום טעון שרפה אבל מקום המוכין דהם פחות מגע"ג טהור ומותר והוא כת"ק דראב"ש בתוספתא. אבל לפי' הרע"ב תנאי זה אך למותר ול"ד במחכ"ת:
+<b>תוי"ט ד"ה בגד המוסגר </b>וכתב מהר"ם וכגון כו'. נראה כוונתו דאם לא היה ניכר הנגע אחר הצביעה אפי' בלא נתערב כיון דא"י אם פשה וישרפנו או עמד ויכבסנו ויסגירנו היה טהור כמש"כ לעיל. והתוי"ט שגה בכוונתו:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>תוי"ט ד"ה בית טריגון. </b>וה"ה בית כו' או חמש בת"כ תניא כו'. ליתא דבת"כ שנוי כלשון משנתינו. רק בתוספתא שנויה כמו שהביא הש"ס בפ' ג"פ:
+<b>בא"ד ואין להקשות דבשלמא התם איתרבי כו'. </b>ולעד"נ דהתם דכתיב מפורש ארבע צריך ריבוי לבעלת ה' אבל הכא דלא כתיב רק קירות קירות הוי אפי' טובא בכלל. ולא שייך כאן לומר תפסת מרובה לא תפסת כמש"כ בס"ד בסנהדרין (טז ב') בד"ה אחת. וממילא לדידי אפי' שש קירות ויותר נמי. אבל למהר"ם דוקא חמש ולא יותר וישאר הקושיא מדוע לא תני במתני' דשש טהור:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ד"ה עד. </b>עי' כה"ד. ומוכח מדבריו דשיש לא הוה בכלל אבן. וכ"כ הרמב"ם בחבורו פי"ד ה"ח להדיא ע"ש. ונראה דהוציא זה מרישא דמתני' דלא תני אלא הני דלא הוו בכלל אבנים ועפר דקרא (דעפר דתני היינו גושי) וכ"מ מהכ"מ שם. וצ"ע מדוע לא יהיה בכלל אבן הא כתיב ואבני שיש (ד"ה א' כ"ט). ואולי משום דיש להן שם לווי. אך מאי דמשמע מהתוי"ט שגם נסרים לא הוו בכלל עצים צ"ע מנא ליה דאדרבה מדלא חשיב להו ברישא משמע דהוו בכלל:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ד"ה פצים. </b>ושיעור האבנים כו' משאוי שנים. נ"ל דיליף מדכתיב וחלצו את האבנים דמשמע דלכל אבן צריך שנים וכרבנן דר' יוסי בירושלמי חגיגה הביאוהו התוס' שם (ג') ד"ה חרש ע"ש. וזהו ג"כ ממדת דבר הלמד מסופו:
+<b>ד"ה וקירות המחיצה. </b>ומהר"ם כו' דגרסי' קירות המחצה מלשון ותהי המחצה לשון חלוקה. ול"נ דאף לגירסת המחיצה יל"פ לשון חלוקה כדאיתא ריש ב"ב. ולפי הת"כ שהביא התוי"ט נ"ל דקירות המחיצה הוא קיר שעושין בבית לחלקו לשנים כההיא דאיתא בעירובין (עב) בגמ' וש"מ. וא"צ להוציא לשון מחיצה מפשטיה:
+
+Mishnah 5
+
+<b>עסק הוא לפנוי. </b>פי' הרע"ב בתמיה. ואינו מחוור דאיכא למימר משום דשמא יצטרכם אחר ההסגר ולא יוכל להכנס שם להוציאם מפני שיתטמא בביאתו:
+
+Mishnah 6
+
+<b>ולא שתים תחת אחת. </b>הן לר"ע לעיל מ"ג דהלכה כוותיה ע"כ ר"ל בכאן שתחת אחת מהשתים שבהן הנגע לא יביא ב' וא"כ ממילא משמע דלא יביא ג' או ד' תחת השתים. ונראה דלכן השמיטה המשנה סיומא דת"כ וארבע תחת שלש תחת שתים וכן הרמב"ם השמיטו בכוונה ודלא ככ"מ והתוי"ט:
+<b>תוי"ט ד"ה שניהם. </b>וכ"ת כו' וכן נמי כתיב אחר חלץ ל"י. ול"נ דתיבת חלץ הוא שם כמו תחלת דבר ה' בהושע וכן והדבר אין בהם (ירמיהו ה׳:י״ג) וכמו שאמר ואחרי הקצות. הטוח:
+
+Mishnah 7
+
+<b>ד"ה והחוזר. </b>ונראה כו' אלא ה"ה לפסיון וצירוף. עיין מה שכתבתי לעיל פ"א מ"ג:
+<b>בא"ד ע"כ ליכא למידרש בפחות כו' שאין חזרה אלא כשחוזר הכל. </b>תימה דא"כ מה זה דקאמר הת"כ יכול כגריס כו'. ואפשר לומר דכגריס נמי מיקרי חזרה משום דעל אבן אחת לא היה מקודם רק כגריס והגריס השני היה באבן השני. ויתורא דהנגע ע"כ אתא לרבות גריס שני:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>נותץ את שלו ומניח את של חבירו. </b>נ"ל דל"ד של חבירו אלא ה"ה אם הבית השנים היה ג"כ שלו (וכן הא דר"א נראה בפתין כו' ומניח את של חבירו) וכ"נ מפירש"י בחולין (קכ"ח ב') וכ"מ מהא דבית ועליה דלקמן דלא מפליג בין היו של שנים לשל אחד:
+
+Mishnah 3
+
+<b>ברע"ב ד"ה מלבנים. </b>כמין לבנים כו'. תימה דהא משמע לעיל פי"ב מ"ב דלבנים אינן בכלל אבניו דכתיב גבי ונתץ ועמש"כ שם וכ"כ הרמב"ם בחבורו פי"ד ה"ח. ואולי קודם שנתלבנו הוו כמו טיט בעלמא ובכלל עפר ע"ש בתוי"ט ד"ה ועפר:
+
+Mishnah 4
+
+<b>תוי"ט ד"ה מטמא מתוכו. </b>דלתוס' כו' מספקא להו כו' ולדידיה א"ש טפי סיפא כו'. ועי' לקמן בדבור הסמוך. ונראה שלא ראה מש"כ מהרש"ל שם הגי' שהיה ברש"י לפני התוס' דמתוכו היינו שנכנס כולו דרך אחוריו כו' ע"ש. וסיפא פי' דנכנס דרך ביאה דמיטמא בביאת רובו:
+<b>ד"ה זה בסופו. </b>וזה שכתב רש"י רובו ל"ד כו'. הן גם התוס' בשבועות (יז ב') ד"ה אפי'. כתבו כ"פ רובו לבד. ואולי שהם מפרשים דראשו או רובו קאמר וכדאשכחן גבי ולד פ"ק דנדה מ"ה דנחשב כנולד ביציאת הראש או הרוב. אולם גזירת הבא ראשו ורובו במים שאובין וטהור שנפלו על ראשו ורובו ג' לוגין מ"ש פירושו תרווייהו דוקא כדפסק הרמב"ם בפ"ט מהל' אה"ט ה"ג והוא מהתוספתא. וכן לענין ביאת מקדש בטומאה אשכחן בזבחים (לב ב') דקרי לכניסת ראשו ביאה במקצת דפריך שם וא"א ביאה במקצת שמה ביאה היכי מעייל ידיה כו'. משמע דאי ל"ש ביאה א"ש אע"ג דתנן לקמן פי"ד מ"ט הכניס ראשו כו' ע"ש בתוי"ט בשם רש"י. ולענין סוכה דשיעורה כדי ראשו ורובו עמ"ש בסוכה (ג') בס"ד:
+
+Mishnah 5
+
+<b>ד"ה חזר. </b>וה"נ כו' לא חליצה וקיצה וטיחה קאמר. תימה דמי ס"ד לפרש כן דלפי' הר"ש (והרע"ב) הכוונה רק לנותצה:
+
+Mishnah 6
+
+<b>בהרע"ב דאי קאי מצורע בבית עליה טהורה. </b>מזה אין ראיה כלל דאפי' במת כהאי גוונא טהור. ובמצורע אפי' מחיצה גבוהה עשרה מפסקת. ולר"ש לקמן מי"א אינו מטמא אלא עד ד' אמות. יותר הל"ל דאם הבית מנוגע עליה טהורה. גם מה שפי' לקמן אבן א' שבבית המנוגע כו' אינו מדוייק והל"ל שמבית המנוגע עי' רמב"ם רפט"ז:
+
+Mishnah 7
+
+<b>תוי"ט ד"ה הטמא. </b>והלכך גם הר"ב כו' לא קפיד כו'. הן הר"ב דק שפיר לאשמעינן רבותא דאפי' הטהור עובר טמא. והמשנה אשמעינן ג"כ רבותא לאידך צד דאפי' הטהור עומד כל שהטמא עובר טהור:
+
+Mishnah 8
+
+<b>ד"ה טהור. </b>מדלא כתיב כו' דמשמע שעדיין כו'. ול"נ דאם בביאת כולו ל"צ קרא דוהבא כו' דלא גרע מכלים שבבית כדאמרי' בשבועות (יז ב') וע"ש בתד"ה אפי':
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>ד"ה כדי. </b>וצ"ל דל"פ רבנן. לכאורה תמוה דהלא זה הוא להקל על ד"ת לטהר את הטמא. ואולי דס"ל דמדאורייתא אפי' שהה הרבה אינו מטמא דמושבו משמע שלו דוקא ולא של אחרים וכמו דדרשינן משכבו ולא הגזול (ב"ק ס"ו ב') וע"ש בתד"ה דגזל:
+
+Mishnah 12
+
+<b>ד"ה על רוחב ד"א. </b>דבר"פ א"ע כו'. ול"נ עוד סמך מהא דר"ל במגילה (כ"ז ב') דהמתפלל מרחיק ד"א ומשתין. ואע"ג דלא קאי הכי מ"מ חזינן סברא דד"א של תפלה נמשכין אחריה וגם ר' זכאי אמר שם מימי לא השתנתי מים בתוך ד"א של תפלה:
+<b>ד"ה כל. </b>ורי"ס כו' לפי שהיא ט"ז כו'. לעניות דעתי יותר הל"ל במה שחלוקין בעיקר הבאת טומאתן דבמצורע מחיצה מפסקת ואינו מטמא כאהל המת והוה דומה לענין דהכא:
+
+Chapter 14
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>תוי"ט ד"ה רביעית. </b>אלא מכאן לעולין כו' וה"נ כו'. ל"ד דהתוס' לא הקשו אלא לר"י דלמד למין במינו דאינן בטלין זה בזה והא הכא דם במים ה"ל מין בשאינו מינו אבל לרבנן לק"מ עי' ר"ן נדרים (נב):
+<b>ד"ה נטל. </b>יש לדחות דלר"ש אף לכתחלה א"צ כו'. דבריו תמוהים מאד. א) דהא ר"ש גופיה אמר ג"כ הואיל ונשחטה שלא כמצותה ומשום הכי מתירה בהנאה דה"ל שחיטה שאינה ראויה. ב) הלא הרמב"ם פסק בפי"א ה"ז דלא כר"ש. ול"נ דהרמב"ם מפרש שלא באזוב כו' היינו שגם אח"כ לא נמצאו וכן משמע לשונו שכתב ואין שם אזוב כו':
+
+Mishnah 2
+
+<b>העביר תער על כל בשרו. </b>לא עמדתי כאן ע"ד הא"ר שכתב מקום כנוס שער ונראה. דמלבד שיקשה עליו קושית התוי"ט שעל הרע"ב. הוא ג"כ סותר את עצמו למש"כ לקמיה במ"ד "נזיר שער ראשו. מצורע ולוים כל בשרם". הנה כולל יחד מצורע ולוים. ולגבי לוים כתיב והעבירו תער על כל בשרם בלי שום פרט ומיעוט:
+<b>בהרע"ב מטמא כשרץ. </b>אדם ובגדים. ל"ד במחכ"ת דזה הלשון משמעו בכ"מ דהאדם מטמא בגדים וז"א כדאיתא בריש כלים. והכי הל"ל אדם וכלים כלישנא דמתני' שם. ובפ"י דפרה מ"ב כתב לענין מדרס אדם וכלים. ואזיל בתר איפכא:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>תוי"ט ד"ה יקח. </b>דלא כשני שעירים כו'. דברי תימה הן דהא גם התם אם עד שלא הגריל מת יקח זוג לשני. ואחר הגרלה ה"ט דיקח זוג משום דא"א אלא בהגרלה. ולרב שם דהלכה כוותיה שני שבזוג ראשון יקרב וא"כ שוים דינייהו דהכא ודהתם. ועוד דנמצאת טרפה דמשמע מעיקרא (עי' ר"ש) א"כ לא נקבעו מעולם ופשיטא דא"מ זא"ז. אלא דכי אצטריך דרשה דת"כ הוא משום דבקדושין (נ"ז) משמע דלר"י דהל' כוותיה האי נמצאת טרפה היינו לפירש"י שנטרפה בשחיטתה. ולפי' התוס' היינו אפי' נקבו הדקין דא"ל שאחר הבדיקה נעשו. וכיון דהלקיחה היתה בכשרות הוקבעו יחד (גם לדידן דקי"ל שחיטה שא"ר שמה שחיטה הוקבעו ג"כ בשחיטה). ובצפרים גלי לן קרא דבע"ח נדחין כמש"כ התוי"ט לקמן בדבור הסמוך:
+סליק מסכת נגעים בעזרת אל דעים 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Negaim/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Negaim/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..59f9f733b9faaa0b68660be2abfec4895327543a
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Negaim/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,515 @@
+Rashash on Mishnah Negaim
+רש״ש על משנה נגעים
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Mishnah_Negaim
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה נגעים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>תוי"ט ד"ה שהן בסופו. </b>ומ"מ ראיתי כו' בת"כ כו' ונ"ל ג"כ דאתיא כר"מ כו'. לא מפיו אנו חיים כי הר"ש הביא ג"כ הת"כ וכתב עליה דאתיא כר"מ:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ד"ה הפתוך שבשלג. </b>בסוף דברי הראב"ד אלא זה הפרש בין בהרת לשאת כו' ושל שאת דיהה ממנו. לכאורה ה"נ להגיה סיד תחת שאת. אבל נראה אשר דבריו מיוסדים על מסקנת הגמ' בשבועות (ו ב') וכדתנא ר"נ ע"ש הביאה גם הר"ש:
+
+Mishnah 3
+
+<b>בהרע"ב ד"ה להחליט וכו'. </b>אם היה שחור ולא הספיק להסגירו עד שהפך ללבן כו'. משמע דבעינן עכ"פ שהכהן יראה בעצמו שנהפך ללבן. אבל לשונו ברפ"ד לקמן כשהובא אל הכהן ויש בנגע שער לבן טמא. וכמ"ק בהת"כ שהביא התוי"ט בד"ה את שנולד לו פסיון אחרי הראותו אל הכהן יכול אם ראה הכהן שהוא פושה והולך כו'. משמע דבשער לבן לא בעינן שיראה הכהן:
+<b>ד"ה לפטור את ההופך. </b>לאחר שהוזקק להסגר כו'. ל"ד הוזקק אלא לאחר הסגירו ממש:
+<b>תוי"ט ד"ה לפטור את העומד (הב'). משמע דאלו הד' מראות כולן שוות ומצטרפות וזו סייעתא לדברי הרמב"ם כו'. </b>לכאורה י"ל דיש חילוק בין צירוף לחילוף. דאף דבנתחלף כולו הדין כמו שהיה. מ"מ אם נתחלפה מקצתה כמו שצייר בשם מהר"ם בדיבור הקודם הוו כמו ב' נגעים. וא"כ ע"כ אחת חדשה (והיא אשר נתחלפה) ויסגיר עליה. ולכך גם דבריו לקמן ספי"ב ע"ד הרמב"ם בפי"ד אינן מוכרחין. אמנם לקמן פי"א מ"ד פליג ר"י על חלוף ול"פ על צירוף ופסיון. מוכח כסברת התוי"ט ועמש"כ לקמן במ"ד:
+<b>בא"ד אבל אי לא מתמעט יש מהן דטהור כו'. </b>ל"ד במחכ"ת דכיון דאסברו לה בעומד בסוף שבוע ראשון לית כאן טהור וטמא. אלא באותן שהן מצטרפות טעון הסגר שני. ובשאינן מצטרפות טעון הסגר בתחלה:
+<b>בא"ד וקרא דכתיב כו' והנה הנגע עמד בעיניו כו'. </b>ולי יש לומר דהקרא גופיה מפרש דהכוונה שלא פשה הנגע ובעיניו פי' בשיעורו ע"ש בפרש"י ותדע דלא כתיב ולא פשה בוי"ו:
+<b>בא"ד ואע"פ שמסיים בת"כ והנה כהה כו' הנגע שאם כהה והעז כאילו לא כהה אכתי תקשה כו'. </b>ולי י"ל דהרי מצינו לשון והנה דמשמש על זמן עבר כמו והנה חלום דר"פ מקץ דפי' שהיה חלום. ה"נ דורש והנה (היה) כהה הנגע (דעכשיו):
+<b>מה </b>שהביא התו"ח בשם פי' הרמב"ם תמוה. דהא אפי' לא נתמעטה כלל בסוף שבוע שני טהור. וכן פירושו קודם על להסגיר אה"ע בס"ש ראשון א"א להולמו ע"ע. ולכן השמיטו התוי"ט ולא הביאו כדרכו:
+
+Mishnah 4
+
+<b>תוי"ט ד"ה ר' דוסא בסופו. </b>ירקרק ואדמדם פושין מזל"ז כו'. הן כמו שפושין מזל"ז כמו כן מצטרפין זה עם זה כמו שהביא התוי"ט לקמן פי"א מ"ד וכ"פ הרמב"ם בחבורו ברפי"ב מהל' ט"צ. וא"כ טפי ה"ל להר"ש לחשוב צירופן כמו דחשבן בנגעי אדם. אלא דנקט הדין המפורש במשנה. אבל ל"י טעם משנתינו מדוע בנגעי אדם נקטה הדין לענין צירוף. ובבגדים נקטה לענין פשיון. ואולי נאמר כאן כדמשני אביי ביבמות (לא ב') ובש"מ יגיד עליו ריעו. ומהת"כ שהביא התוי"ט לקמן ספ"י משמע דיש סברא לומר דפושות זו לזו אע"ג דאינן מצטרפות:
+
+Mishnah 5
+
+<b>מבוצרת. </b>פי' הרע"ב כמין מבצר ש"ע שיושב באמצע של עיר והוא מהר"ש. ול"נ דעיר בצורה נקראת כשחומה מקיפתה והיא בתווך. וכן המחיה נקראת מבוצרת כשהיא באמצע והנגע מקיפה כחומה:
+<b>בהרע"ב ד"ה הקיפה. </b>וכן הבהק שבשבת היה מד' מראות כו'. העתיק לשון הר"ש ולא הרגיש במחכ"ת שיש בו ט"ס דמה ענין ד' מראות למחיה:
+<b>תוי"ט ד"ה הקיף. </b>וי"ל כו' שהיא מכה טריה כו' ואינה מטמאה. תמוה דמה יענה במחית השחין והמכוה אשר המה מטמאין. ובפשוט נראה דשחין בעצמו אינו מטמא עד שיהא בו נגע בא' מראות. וכאן הכוונה שחין לבד בלא נגע. וי"ל עוד שאין בהשחין כשיעור. ובמשנתינו י"ל עוד דאין השער בתוך השחין אלא סמוך לו כדמשמע לשון נסמך והקיף. והרע"ב ל"ד לקמן בריש מ"ו ע"ש:
+<b>ד"ה מכונסת. </b>בסופו. נקט נמי כו' ובא השחין לתוכה ונתפזרה כו'. תימה דא"כ היינו חלקה. ונ"ל לפרש ונכנס בתוכה היינו בקצה המחיה מעט ושיעור המחיה נשאר בכעדשה רק שנטהר מחמת ההפסק שבינה להבהרת והוה דומיא דרישא גבי נסמך לשער לבן והשער היה בשפת הבהרת דנטהר מחמת ההפסק שבין עור הבשר להשער וכלשון הרמב"ם בפי' שם וז"ל (לשון) [ולשון] ספרא בעור הבשר עד שיהא כל החוצה לו סמוך לעור הבשר כו' שאם יהיה סמוך כו' ולשחין כו' אינו טמא. ולהכי לא נקט הכא נסמך דכיון דהמחיה מבוצרת באמצעית הנגע א"א להסמך לה אא"כ תכנס בתוך הנגע. ומה לי אם נכנס בתוך הנגע או בתוך המחיה. דהלא בשתיהן הוה הפסק בין המחיה להנגע וזהו הטעם לטהרתן. משא"כ בשער שמטמא אף שאינו מבוצר. וזה דלא כדמשמע מפי' הרא"ש שם. ועדיין יש למעיין לדון בשאר הפרטים דמתני':
+<b>ד"ה היה בו פסיון. </b>אע"ג דבנגעי בתים מחליטין על עמד בעיניו כו' היינו לנתוץ. אולם אכתי נ"מ בסוף שבוע ראשון אם פשה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע חזר ינתץ. אבל אם עמד בעיניו בסש"ר אינו חולץ כו' רק מסגירו שנית ואם עמד חולץ כו' כמו שמבואר כ"ז לקמן פי"ג וברמב"ם פט"ו. וא"כ יש חילוק גדול בין פסיון לעומד:
+<b>ד"ה ואין. </b>אבל מהר"ם כו' ופשתה כו' על כגריס ועוד. נראה דהאי ועוד ט"ס דהא בחזר לא בעינן פסיון כדמסיק בעצמו לקמיה וכדכתב התוי"ט בספי"ב מהת"כ:
+<b>בא"ד אפי' לרבנן דר"ע כו'. </b>תימה מאי שייך פלוגתתם לכאן דהא חזר טעון נתיצה אע"פ שאינו במקום הראשון כמש"כ התוי"ט שם מהת"כ:
+
+Mishnah 6
+
+<b>ד"ה כיצד. </b>ולעיל ביש להקל פי' הר"ב כו' דלענין טומאה מוסגר ומוחלט שוין. בלא"ה א"א לפרש כוונת המשנה להחילוק דבין מוסגר למוחלט. דא"כ מאי איריא דהלך לו השער לבן אפי' עמד במקומו נמי. אך לפ"ז גם כאן מאי איריא דנולד לו שער לבן אפי' לא נולד נמי דעכשיו צריך עוד להיות מוסגר עד למחר ולא יטהר עד יום ב'. ומש"כ עוד ופריעה ופרימה לא שייך בשבת מ"מ נ"מ דאם היה מחליטו בשבת היה צריך לפרוע ולפרום במו"ש. ועכשיו אין בו פו"פ כלל:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>רע"א כו' ותראה כבינוני. </b>נראה פי' ותראה מראה הבשר שסביבות הנגע כאדם בינוני. ואולי צ"ל כבבינוני וכלשון הראב"ד שהביא התוי"ט ויהיה פי' ותראה הנגע. ופי' הרע"ב והוא מהר"ש מגומגם:
+<b>בהרע"ב וקא סבר רי"ש דבמה שמוטהר האחד מיטהרין כולם כו'. </b>והוא מהר"ש. ובמחכ"ת הג' ל"ד דהכי הל"ל דבמה שמיטהרין רובן מיטהר האחד ובמה שמיטמאין רובן מיטמא האחד דרובן בינונים כדקאמר רי"ש לא שחורים כו' ועל הרוב ידבר:
+<b>תוי"ט ד"ה לא בסופו. </b>ולא פי' אם לכ"א אם לגרמוני כו' ואתי ר"י למימר כו' אלא לגרמוני כו'. תמוה דהא ר"י אומר בפירוש הגרמוני בבשרו להקל. גם מש"כ ורבנן אמרו לכ"א תמוה דאם כוונתו לאפוקי גרמוני וכושי קשה בתרתי חדא דהרי אמרו זו"ז כבינוני. שנית לכ"א דהיינו בינונים ל"ל סם. ואם ר"ל דאפי' כ"א שאינו גרמוני וכושי. וכי ר"י פליג על כ"א דהיינו בינונים. הכי הל"ל דרי"ס דל"א ר"ע אלא לכושי ורבנן סברי דאף לגרמוני אמר:
+<b>ד"ה וחכמים עי' כה"ד. </b>ודבריו תמוהים (א) מש"כ דהא בלא"ה הלכה כר"ע מחבירו. הלא ת"ק פליג עליה והוא נשנה סתם ודינו כרבים וא"ה כמותו מחביריו כמש"כ בעצמו בפרק דלעיל מ"ד. (ב) מה בכך דבלא"ה הל' כוותיה כיון שהביא הא דנדה ושם ג"כ בלא"ה הלכה כת"ק אלא משום דמסתבר טעמיה דפליג עליה לכן הוצרך עוד לסתום כדברי ת"ק. וה"נ נימא משום דמסתבר טעמיה דת"ק או דר' יהודה משום קרא דעור בשרו:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בהרע"ב. </b>לי ולא לנרי מכאן כו'. עמש"כ בחולין (י ב'):
+<b>תוי"ט ד"ה או. </b>ולכל מראה עיני הכי דייקא כו'. אדרבה לכל מראה עיני משמע דבב' העינים יהיה כל המראה:
+
+Mishnah 4
+
+<b>ד"ה כך. גם יש קיצור כו' דהל"ל גם כלל שני כו'. </b>לפנינו גם כלל ראשון ליתא. וכן בהעתקת התוי"ט ליתא:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בהרע"ב בסופו. </b>פוטר ומסגיר פוטר ומחליט והוא מהר"ש. ובכדי נסבום. דזה אפי' נולד לאחר הפטור יכול להסגיר ולהחליט ונ"ל ג"כ שבתוספתא שהביאה הר"ש והא"ר ט"ס וצ"ל עודהו מסגירו ומחליטו נולד כו' ולא כאשר העתיקוה ופוטרו:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>תוי"ט ד"ה או שער שחור. </b>ולפ"ז ה"ק כו' הא כדאיתא כו' שער לבן מחליטו כו'. ול"נ דפי' ובו שער לבן היינו קודם הבהרת דאינו סימן טומאה. ואף דבכ"מ במשנה שבא לשון ובה שער לבן פירושו דאח"כ בא השער וכמש"כ הרע"ב לקמן מי"א. אמנם ראה דיוק לשון המשנה דאמרה בכאן ובו לשון זכר ובכ"מ אמרה ובה לשון נקבה אלא משום דהכא קאי על עור האדם (ור"ל קודם שבאה הבהרת) ובכ"מ שב על הבהרת. ונכון בעז"ה:
+
+Mishnah 5
+
+<b>ד"ה אם. </b>ותמיהני כו' השחין כו' חולקין בין האום לפשיון כו'. לקמן בדברי הראב"ד שהעתיק דייק מזה אדרבה להיפך דמשמע הא עור בשר חולק בינם אינו להקל. ועמש"כ בסמוך:
+<b>בא"ד ואני נפלאתי כו' דהא ממתני' דבתרה כו' והלכו להן כו' שמעינן כו' דראויין הן לפסיון. </b>ואני נפלאתי על כ"ת התוי"ט דנראה שהבין פי' והלכו להן היינו שבא הנגע עליהן ומזה הוכיח דע"כ ראויין לפסיון. דאל"כ הרי הפסיון שבהם כמו שאינו והם נשארו בתוקפן הראשון להפסיק. והרי שחין ומכוה ומחייתן ודאי אין ראויין לפסיון כדתנן לקמן ספ"ו ופ"ט. אלא ע"כ פי' והלכו להן היינו דהשחין וכו' נעשו צלקת והבוהק נעשה כעור בשר. ולפ"ז אדרבה גם מזה ראיה להראב"ד שכתב שהפסיון הרחוק טמא. אולם אנכי תמה איך נעלמה מהשליטים הללו הראב"ד ומהר"ם והכ"מ והתוי"ט תוספתא ערוכה בספ"ז וז"ל וחומר בבגדים מה שאין באדם כו' והפסיון הרחוק בבגדים טמאים. וכן עוד שם בחומר בבתים שאין באדם חשיב ג"כ והפסיון הרחוק בבתים טמא. כ"ה הגי' בתוספתא שעם הז"ז. ובדפוסים ישנים היא בטעות:
+<b>בא"ד אלא ענינו פרט לכשהפשיון פשה למראה הבהק כו' מצאתי להרמב"ם כו' שענין זה המאמר שיהיה הפשיון מראה הבהק כו'. </b>ק"ל דהרמב"ם בעצמו הביאו התוי"ט לעיל מ"א בד"ה ומטמא בסופו הביא לימוד אחר ע"ז מת"כ גופיה. וזה יקשה גם לפי' הראב"ד דהא מ"מ יליף לה הכא הת"כ מן צרעת היא והתם יליף לה מן פרח בעור טהור הוא. לכן מזה נ"ל להכריע כפי' ר' הלל אשר הביא שם הק"א ולא כמו שדחהו שם:
+
+Mishnah 6
+
+<b>בהרת כגריס כו' ושער לבן בתוך המחיה כו' ר"ש מטהר כו' ומודה שאם יש במקום שער לבן כגריס שהוא טמא. </b>לכאורה ר"ל דהיינו בבבא דרישא דאם השער הוא בבהרת. דע"כ לא פליג שם אלא משום דהשער בתוך המחיה כדקתני בהדיא. ולהכי חלקינהו לשתי בבות דלרבנן ודאי אפי' היא ומחיתה כגריס והשער בתוך המחיה טמא. וק"ל דהא בלא המחיה אין בנגע כשיעור דהא בעינן שיכנס בתוך הנגע כגריס כמש"כ הרע"ב לקמן רפ"ו. ויותר אני תמה על התוי"ט דלדידיה פשיטא ליה האי ומודה. ולדידי מיבעיא טובא. ועמש"כ לקמן בפ"י מ"י. ואולי כיון דמחיה סימן טומאה אינה מפסקת. ולפ"ז טובא אשמעינן תנא בהאי ומודה ואין לנו צורך בהויראה לי שבתוי"ט ואשר מזה דחה לקמן בס"פ פי' הר"ש והר"ת ע"ש. ואנכי מסתפק אם מחיה פחותה מכעדשה מפסקת כיון דאינה סימן טומאה. או דלמא הואיל שהיא ממין סימן טומאה אינה מפסקת (דומה לזה בת"כ שהביא התוי"ט לעיל מ"ד ד"ה או שער שחור ע"ש. וכן בכריתות (כא סע"א) לתירוצא דר' חייא ע"ש) ואולי דגם מצטרפת. ועי' לקמן פ"ו מ"ב וג'. שוב ראיתי בתוספתא הביאה הר"ש שם במ"ג דלענין צירוף פלוגתא. דר"מ ס"ל דמצטרפי ולחכמים לא מצטרפי אבל אפסוקי משמע שם דלא מפסקא ועי' רא"ש שם במ"ב וג' וה':
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתוי"ט בסופו. </b>עמש"כ עליו בס"ד בחולין (י ב') בתד"ה אלא:
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>בהרת כגריס ופשתה כגריס ועוד והלכה לה האום כו'. </b>לשיטת הא"ר בכל פלוגתתן. ה"ה אם לא פשתה רק כגריס מכוון לר"ע ה"ה כבתחלה כמו במ"ח לגירסתו ז"ל. ולחכמים תראה בתחלה ועמש"כ לקמן פ"ה מ"ג בס"ד:
+
+Mishnah 10
+
+<b>וחכ"א תראה בתחלה. </b>ופי' הא"ר ואע"ג כו' מ"מ עד שיטמאנו הכהן אינו מוחלט. ועתוי"ט. ונראה דר"ל דלרבנן מטהרו תחלה על נגעו הראשון. והוא טהור מתוך הסגר וטובל ומעריב שמשו והוה טהור גמור עד שיחליטנו הכהן על נגעו החדש. ואם הוא במועד אינו נזקק לו הכהן עליה. אבל לר"ע כיון דדינה כמו שהיתה אינו יכול לטהרו דהא אדרבה נולדו לו סימני טומאה ואפי' אם אינו מחליטו ה"ה מוסגר עכ"פ. ונ"ל להוסיף עוד נ"מ דלר"ע נצרך להזקק לו להחליטו אותו כהן שהסגירו תחלה כמש"כ בר"פ דלעיל מהתוספתא. ולחכמים אפי' כהן אחר:
+<b>שם בהרת כחצי גריס כו'. </b>עי' א"ר. ונ"ל דט"ס נפל בדבריו וכצ"ל ולא מקצתה כולו. ולא מקצתה מקצתו (ר"ל אף דמקצתו השניה הפכתה כולה) ולא כולה מקצתו (זה נמצא ג"כ בולא השני) ומקצתה כולו (זה נמצא ג"כ בולא הראשון אך קמ"ל בזה דאף דתרווייהו כהדדי נמצאו בה מ"מ איננה רק להסגיר) והיינו ברישא קמ"ל לא מקצתה את כולו כו' והדר קתני מקצתה כולו וכולה מקצתו (ר"ל שניהם יחד). אמנם דרשה זו מן ושערה מפיק ה"א שכתב לא מצאתיה בת"כ. והר"ש הביאה מן והיא הפכה שער לבן. ותיבות ולא מקצתה מקצתו ליתנייהו וכ"ה בת"כ. וכן הגר"א ז"ל בעצמו בפי' התורה הביא מקרא דוהיא הפכה כו':
+
+Mishnah 11
+
+<b>ואם ספק טמא. </b>התוי"ט הביא בשם הרמב"ם דיראה לו שטומאתו בספק. ונ"ל ראיה מהא דנזיר (סה ב') פריך הגמ' ודלמא קיהה וטמא ותמהו התוס' דא"כ היינו ת"ק. ופי' הרר"י כו' שהת"ק מטמאו בספק ועמש"כ שם. ויש לנו לומר דגם לפי האמת הוא כן:
+<b>שם ור"י קיהה. </b>ונ"פ דר"י מטהר לגמרי ואפי' להסגירו א"צ. ואע"ג דאינו אלא ספק אם להסגיר או להחליט. מידי דהוה אמשנה ד' דפ' דלקמן ע"ש בפי' הרע"ב:
+<b>תוי"ט ד"ה קיהה. </b>וה"פ חוץ מנגע זה ועוד אחרת כו'. פירושו דחוק. ולכאורה הנ"ל לפרש דחוץ מזה היינו שהוא ספק אם בהרת קדמה או השער קדם. ואח"כ בסוף שבוע נולד עוד ספק אחר באותו הנגע עצמו ואיזה זה כו' טמא. מטעם דהוה ס"ס לחומרא ספק בהרת קדמה ואת"ל שער קדים שמא היא היא ויש בה פסיון. אך ז"א מב' טעמים. א) דהא לר' יהושע הדין שהוא טהור לגמרי וא"צ אפי' הסגר כמש"כ בסמוך. ואפי' הסגירו אין הסגרו הסגר כמו בטמא את הטהור דאיתא בתוספתא ספ"א דלא עשה כלום. וא"כ ה"ל כמו פסיון בתחלה דאינו מטמא. ויש לדון בזה ע"פ התוספתא שהביא הא"ר בפ' דלקמן מ"ב ע"ש. ב) הרי הר"ש והתוי"ט הביאו לקמן בפ"ד מ"ד מהתוספתא דצריך שידע באיזה שערות הוא מחליטו. כ"ש הכא דצריך לידע באיזה סימן הוא מחליטו אם בשער לבן או בפסיון:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ספק שאחרת באה תחתיה. </b>עי' א"ר. ומה שהביא ראיה דהלכה וחזרה במקומה הראשון ה"ה כמו שהיתה מלקמן פ"ט שמא תכניס ותפשה ע"ש. לכאורה אין מובן. ואולי כוונתו דבשלמא בגוונא דמתני' דבסוף שבוע פשתה ולא חזינן להדיא שום רפואה. לכן מאין לומר דהראשונה הלכה וכמש"כ התוי"ט בס"פ דלעיל אבל התם דחזינן דהתחילה להתרפאות שהרי כנסה על כן יש לנו לומר דהיא נתרפאת כולה. ואותה שלפנינו היא חדשה. אלא ע"כ מוכח דאף אם היא חדשה ה"ה כמו שהיתה:
+
+Mishnah 2
+
+<b>החליטה בפשיון הלך הפשיון כו'. </b>המפרשים נתלבטו מאד מדוע לא תני ג"כ וכן במחיה ולא העלו כלום בישוביהן כאשר יראה המעיין. ולעד"נ דכשנחקור מדוע מחיה איננה סימן טומאה רק כשהיא מבוצרת. ונאמר דאנו רואין עפ"י נסיון דצרעת כשמתחלת להרפא ראשית רפואתה הוא מן צדדיה ומתקטנת והולכת עד לכלה. לכן כשהמחיה מבוצרת באמצע הנגע איננה ראשית רפואתה כי אין דרכה להתחיל מהאמצע אלא אדרבה זה סימן טומאה כמאמר הכתוב צרעת נושנת היא כו' והנה אם בב"א התחילה להרפא בצדדיה ובאמצעה נאמר ג"כ דאינה סימן טומאה שהרי אותות טהרה נראו בה במה שהתחילה מן הצדדים ג"כ. וכש"כ כשקדמה הרפואה בהצדדים. ולפי ההצעה הלזו אתיא לנכון מה שלא תני כאן מחיה. דכיון דהלך הפסיון א"כ התחילה להתרפאות מן הצדדים. ולכן אין המחיה שוב סימן טומאה ונכון בעז"ה:
+<b>תוי"ט ד"ה וחזר. </b>דהא בהדיא תנן כו' בהרת כגריס ובה מחיה כו'. ל"ד דזה מיירי שהיתה כגריס לבד המחיה וכדפי' שם הרע"ב. וה"ל לאתויי מסיפא בהרת היא ומחיתה כגריס כו'. ומש"כ ואין פסיון אלא בחוץ כדתנן בר"פ דלעיל. ג"כ ל"ד דהתם לא תנן אלא חומר שיש בה שהיא מטמא אפי' חוץ לנגע. אבל שלא לטמא בתוך הנגע לא שמעינן. ואדרבה דלכאורה משמע משם דפושה אפי' לתוכה מדלא תני חומר במחיה מבפסיון שזו מטמא בתוך הנגע וזה א"מ אלא מחוץ לנגע:
+
+Mishnah 3
+
+<b>אר"ע כו' א"ל כשם כו'. </b>נראה דר"ע ורבנן אזלי לשיטתייהו בפלוגתתן בפ' דלעיל מ"ח וט' וכפי פי' הא"ר שם והא דהכא מודה ר"ע בהלכה לגמרי וחזרה אע"פ שהיא במקומה הראשון דדינה כנגע חדש. והתם במ"ט בבבא השניה וכן במ"י פליג אפי' בהלכה האום לגמרי. ואפי' לא באה השניה אלא בצד מקום הראשונה. הכא הוא משום מיעוטא דהיא הפכה דבמאי מוקמת לה וגם לרבנן ע"כ צ"ל כן דהא מודו בהלכה וחזרה בפסיון דה"ה כמו שהיתה ויחליט כמש"כ הא"ר בר"פ. ועוד התם שאני דהשניה באה בעוד שהראשונה היתה קיימת לכן אמרי' שהכל בא מחמתה. ובזה יבא כמין חומר מאי דתני שם במ"ח וט' וי' ופשתה כו' והלך כו' אשר נדחק הא"ר לומר דחדא מתרתי נקיט. ולפמש"כ נקיט הכי בדוקא משום תרתי בבי בתרייתא ונכון בעז"ה. ולפ"ז הכא נמי אע"פ שלא חזר החצי גריס במקום הראשון אלא שנסמך לצד חצי גריס הנשאר דומיא דהתם לר"ע טמא. ואולי דה"ה בהלך חצי גריס שבמקום השער ובא חצי גריס אחר במקומו ג"כ טמא לר"ע:
+
+Mishnah 4
+
+<b>בהרע"ב ד"ה בין בשני אנשים כו'. </b>ול"י מדוע לא פי' על איש אחד שאפי' להסגיר אינו טעון ונטר לפרושי זאת עד שבא לב' אנשים:
+<b>תוי"ט ד"ה טהור בסופו. </b>ונראה א"כ דה"ה נמי במחיה. דבריו באו סתומים דהא מחיה מטמאה באיזה ענין שתהיה. ואולי יכוון למש"כ הרא"ש דאפי' אח"כ דהיינו לאחר שפטרו בזה ובזה כסלע ועוד וא"כ ב' הנגעים ודאי פשו מ"מ אינו מחליטו דעל כל נגע מסופק אם יחליט מחמת פסיון דסוף שבוע או מפני פסיון דעכשיו (לשונו בסוף שבוע שני אינו מדוייק דהא א"צ אפי' להסגירו) וכה"ג מ"ל במחיה ג"כ והוא אם הסגירו על נגע אחד ובסוף שבוע עמד בעיניו ונולד לו עוד נגע אחר (ופסיון הרחוק אינו מטמא אפי' בכגריס לשיטתו לעיל פ"ד מ"ה) והסגירו על שניהן. לנגע הראשון הוא הסגר דשבוע שני. ולהחדש הוא הסגר ראשון (ובכזה מסגיר ומסגיר עי' לעיל פ"ג מ"א אבל כו' בסוף שבוע המסגיר מסגיר וע"ש בלשון התוספתא שהביא הר"ש). ואח"כ בסוף שבוע בזה ובזה מחיה וא"י איזו הקדומה ואיזו המאוחרת ולכן לא יוכל להחליט דא"י על מה אם על מחיה שנולדה בסוף שבוע א' או שבסוף שבוע ב'. אמנם דינו דהרא"ש הוא חידוש גדול בעיני. ולא הביא ראיה לזה אלא אמרו מסברא ויש לדון עליו ואכמ"ל:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתו"ח לתוי"ט ד"ה רבתה כו' א"נ קמ"ל כו' (הרא"ש). </b>ולעד"נ דקמ"ל דלא תימא דאין המחיה מצטרפת לכגריס אלא לעצמה שתהא היא סימן טומאה. אבל לא לענין פסיון. כמו אם היא פחותה מכעדשה דלא מיצטרפא לרבנן דתוספתא שהבאתי לעיל פ"ד מ"ו. קמ"ל דמיצטרפא ונ"מ בהלכה המחיה אח"כ. וי"ל עוד דאפי' דנתמעטה קצת ואין בבהרת כגריס זולת הנשאר ממנה מ"מ מיצטרפא אף לרבנן הואיל דאתי משירי טומאה:
+
+Mishnah 3
+
+<b>ברע"ב ד"ה נתמעטה טהורה כו'. </b>ואפי' היתה מחיה כעדשה. (והוא מהר"ש). ולכאורה תמוה דהא הכא ע"כ מיירי דהבהרת כגריס לבד המחיה (וכ"כ הרא"ש) לפמש"כ התוי"ט בסוף משנה דלעיל בשם הר"ש בפי' התוספתא. וא"כ אלו היה המחיה כעדשה ונשאר כגריס בשניהם יחד היה טמא. וצ"ל דכוונתם דאם נתמעטה כ"כ עד שלא ישאר כשיעור. וכל חד כדא"ל. היינו דבמחיה פחותה מכעדשה השיעור דבהרת לבד כגריס. (ועמש"כ לעיל פ"ד מ"ו) ובמחיה כעדשה השיעור כגריס בשניהם יחד. וזהו שסיים הר"ש אחר דברי הרע"ב (שהעתיק ממנו) א"נ (ור"ל דדוקא במחיה פחותה מכעדשה) אפי' היא ומחיתה כגריס כו' ור"ל דנשאר עוד כזה. ואילו במחיה כעדשה בכה"ג היה טמא:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>רע"א ב"כ וב"כ טהורה. </b>מ"ו אר"ש כו'. נלע"ד לפרש טעמייהו דר"ע ור"ש (לפי פי' הרמב"ם והרע"ב) ע"פ מש"כ הא"ר לעיל מ"ג דע"כ ל"פ ר"מ אלא במחיה פחותה מכעדשה אבל בכעדשה כיון שהיתה סימן טומאה ועתה הלכה לה תולין דאדרבה הנגע התחיל להתרפאות. ולכן הכא ר"ע מטהר ב"כ וב"כ דכיון דהמחיה היתה סימן טומאה לחיצונה ועתה נתמעטה והלך סימן הטומאה אדרבה אנו תולין דנגע מתרפא והולך ולכן אינו סימן פסיון לפנימית. והיינו דקאמר ר"ש אימתי כו' (וקאי אדר"ע) היתה יתירה מכעדשה המותר ס"ט לפנימית. ור"ל דוקא המותר לבד דעדיין נשארה החיצונה בטומאתה א"כ לא חזינן עדיין סימן ריפוי. וכן אם היה בהק או פחות מכעדשה (כפי' הא"ר) דלא הוו סימן טומאה לחיצונה. לכן סימן פסיון הן לפנימית ונכון מאד בעז"ה. ועי' עוד מש"כ לקמן במ"ו בס"ד:
+<b>תוי"ט ד"ה ר"ע. </b>ולר"ע חיצונה טהורה לגמרי כו'. דכתיב כו' ולא כו'. תימה דמקרא לא משמע למעט אלא מדין מחיה. אבל לא שלא יקרא נגע כלל אף להסגיר:
+<b>שם ומ"מ מסיק כו' הפנימית להסגיר כו'. </b>נראה דר"ל דטהורה דקאמר קאי אפנימית כפי' הרמב"ם והרע"ב. אך שמבאר דאין הכוונה שטהורה לגמרי אלא שבא לשלול רק מדברי ר"ג שאמר דאם מבפנים כלה סימן פסיון לה ויחליט. אבל מ"מ הסגר בעי'. וכמו שפי' התוי"ט לעיל במ"ג מטהרים דחכמים דשם:
+
+Mishnah 6
+
+<b>ד"ה היה בהק הב'. </b>ויש לתמוה על הר"ב כו'. הנה לפמש"כ לעיל במ"ה בטעמא דר"ע י"ל דבהנך דלא הוי סימן טומאה כלל גם ר"ע מודה דהוה פסיון לפנימית דלא פליגי ר"ע ור"ש אלא על היתר מכעדשה דלר"ע אף הוא אינו סימן טומאה לפנימית. דמ"מ חזינן דהתחילה להתרפאות ממקום סימן טומאתה. ואומר עוד דהך סתמא אתיא כר"ע דוקא ולא כר"ש. דלר"ש מאי איריא בהק או פחות מכעדשה דאינן סימן טומאה כלל אפי' יתר מכעדשה הוה ג"כ המותר סימן פסיון לפנימית. ובזה א"ש פסק הרמב"ם והרע"ב כר"ע נגד ר"ג ור"ש דהוו רבים משום דהוה מחלוקת ואח"כ סתם דהלכה כסתם ונכון בעז"ה:
+<b>ד"ה ואין סימן פסיון. </b>כיון דבהק כו' מפסיק בין האום לפסיון כו'. לכאורה נראה דר"ל בין הפסיון להאום שבעבר השני דהכא מיירי שאין ברוחב החיצונה כגריס אלא ע"י הצטרפות שני עבריה. אבל יקשה דא"כ אפי' פשתה לחוץ ג"כ תהיה טהורה כיון דבהק מפסיק גם בין האום גופיה. ועוד מטעם זה אפי' לפנימי לא תהיה סימן פסיון. ואולי כוונתו דפי' ואין סימן פסיון לחיצונה היינו אם היה הבהק כו' סמוך לחיצונה ואח"כ הבשר החי ואח"כ הפנימית. אבל מ"מ קושיא השניה תשאר:
+
+Mishnah 7
+
+<b>ברע"ב ד"ה ראשי אזנים נחשבים כאחד וכן ראשי דדין (והוא מהרמב"ם). </b>וקשה דא"כ מדוע לכל יד ולכל רגל חשיב בפ"ע. דנראה שבכל האיברים יש שינוי כח בין ימיני לשמאלי. וכ"מ בסוף קנים דחשיב ב' קרניו וב' שוקיו לשנים שנים. ועי' ב"ק (מה ב') ובתוס' שם ד"ה מועד. וכן מצינו חשיבת אוזן ימין על השמאל בז"י המלואים ובטהרת המצורע וברציעת עבד. ולעד"נ דחשיב באמת גם האזנים לשנים. ומנין כ"ד הוא באיש. וראשי הדדים באשה הוא ענין בפ"ע ולא מן החשבון. וכ"נ מפרש"י בחומש פרשה משפטים:
+<b>תוי"ט ד"ה שאינן. </b>אע"ג דלבסוף מטמאו משום מחיה. ולעד"נ דאף לבסוף אין גלויין מטמאין משום מחיה. אלא טעמא דחזירת ראשי אברים מטמאין לאחר שנטהר בפריחה. משום דהלך לו סימן המטהרו. ואדרבה נעשה פסיון. והראיה דאינו משום מחיה. דהרי הבא כולו לבן בתחלה יסגר ואם נולד לו מחיה טמא. וחזירת ראשי אברים אין מטמאין בו כמבואר כ"ז לקמן פ"ח מ"ז. ולזה נ"ל דכוונת המשנה כאן דלנגע ודאי לא חזו דאין בהם כגריס. אלא אפי' למחיה דהיא כעדשה ג"כ אינן מטמאין. ונ"מ להבא כולו לבן ונתגלו בו ראשי האברים וכדכתיבנא:
+<b>ד"ה וראש הגויה. </b>שלא נקרא גויה כלל כו'. מה יענה להא דתנן בבכורות פ"ז מ"ה ובעל גבר ע"ש:
+
+Mishnah 8
+
+<b>בהרע"ב ד"ה הרי אלו. </b>וה"ה דה"מ למתני נתפשטו הקמטין כו'. כאן אין מקום לה"ה דהא ודאי קמטים שנתפשטו מצטרפים נמי והנגע פושה לתוכן ומטמאין משום מחיה וכ"מ לשון התוספתא שהביא הר"ש דה"ה כעור בשר לכ"ד. ומקומו הראוי לו הוא בסוף המשנה:
+<b>ד"ה ואין מצטרפין. </b>וכן חצי גריס שחין כו'. קיצר במקום שה"ל להאריך דהל"ל ג"כ כחצי גריס שחין וח"ג בעור בשר או ח"ג מכוה וח"ג בעור בשר אינן מצטרפין:
+<b>ד"ה נידונין כעור בשר. </b>ליטמא בבהרת. זה הוא אפי' בנקרחו. והל"ל דמצטרפין והנגע פושה לתוכן ומטמא משום מחיה. וכן מש"כ לקמיה ומעכבין את הפריחה. ד"ז הלא הוא גם בבבא הקודמת. ותחת זה הל"ל ומטמא משום מחיה. וכן לשון הרמב"ם בזה אינו מדוייק:
+<b>תוי"ט ד"ה תוך הפה. </b>דכתיב זמני טובא עור בשרו. משמע דממעטו מטעם דאינו נקרא כ"כ עור בשר. ומסיומו משמע דממעטו מטעם שאינו נראה כ"כ:
+<b>ד"ה קדח. </b>ואין דבריו עולין כו' גבי מכוה. ולי דבריו עולין גם שם דה"ק אע"ג שאינן אש ממש אינן שחין אלא מכוה:
+<b>ד"ה חזר. </b>ומן התימה על הר"ש כו'. וכן הרע"ב ל"ד במה שהזכיר פה נתק נתק וכן לקמן:
+<b>ד"ה וא"מ משום מחיה. </b>אבל הרמב"ם כו'. וכן הראש והזקן שנקרחו אע"פ שהמחיה בהם סימן טומאה כדלקמן ספ"י. הנ"מ לנגע שבתוכן אבל לא לנגע שבעור הבשר:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הראש והזקן עד שלא העלו כו'. </b>ק"ל מדוע לא תני בעור הבשר ונקמט ונגלה:
+<b>שם ראב"י מטמא. </b>ק"ל דזה היפך ממה דבעלמא נראה ונדחה גרע מדחוי דמעיקרא:
+<b>בהרע"ב וכשבא השחין כו' דבעינן כו' והוא מהר"ש. </b>ותמוה כיון דכוונתן על קודם שנעשו צרבת (דהא מסקו דנעשו צרבת היינו טומאה) תיפוק ליה דא"מ בנגעים דהא בשחין כתיב ונרפא. ובמכוה כתיב והיתה מחית המכוה כבפרק דלעיל מ"ח:
+
+Mishnah 2
+
+<b>נעשית מספחת שאת כו'. </b>פי' הרמב"ם והרע"ב בזה דחוקים. ונ"ל לפרש רישא כפי' הרע"ב. ואשמעינן בה בנשתנה איזה אב לתולדה שלו. וכאן אשמעינן אפי' בנשתנה אב לתולדה שאינה שלו וזהו שאמר נעשית (ר"ל השלג דאתחיל בה ברישא) מספחת שאת (ר"ל תולדות השאת) או (ר"ל הצמר לבן דאיירי בה בסיפא דרישא נעשית) מספחת עזה (ר"ל תולדות עזה):
+
+Mishnah 3
+
+<b>בהרע"ב אבל משהסגירו הא תנן לעיל אין מחליטין את המוסגר. </b>התם מיירי לענין נגע אחר ע"ש והכא מיירי על אותו הנגע עצמו. ועי"ש בתוי"ט בשם הר"ש:
+<b>בסוף המשנה. </b>אבל אם משהחליטו כו' אלא פוטרו וטהור. אינו מדוייק דהרי צריך תגלחת וצפרים כו'. ולשון הר"ש ומטהרן ור"ל בתגלחת כו':
+
+Mishnah 4
+
+<b>התולש סימני טומאה:</b>
+הא"ר דקדק מלשון המשנה דתולש ב' שערות מן ד' כיון דנשאר עדיין ב"ש שהן סימן טומאה אינו עובר. ותמיהני דהרי זה פלוגתת ר"נ ור"ש בשבת (צד ב') ולר"ג חייב בכה"ג ויקשה ממתני' עליו:
+<b>שם בתו"ח להרע"ב ד"ה עד שתפרח כו' עד שתפרח אותה הבהרת שתלש ממנה. </b>וסיים והוה דומיא דתתמעט בהרתו מכגריס. ולע"ד אדרבה מדנקט בנתמעט בהרתו. ש"מ דעד שתפרח לא קאי עלה. דאל"כ תיבת בהרתו מיותרת דהא בה קאי:
+<b>תוי"ט ד"ה התולש. </b>אין לי אלא עד שלא נזקק לטומאה כו'. רש"י בשבת (קלב ב') ד"ה נגעים טהורים הביא לשון הספרי בהיפך אין לי אלא משנזקק לטומאה עד שלא נזקק לטומאה מנין ת"ל ככל אשר יורו. והוציא מזה איסור אף נגעים טהורים ע"ש. ועי' מל"מ פ"י מהל' ט"צ:
+
+Mishnah 5
+
+<b>בהרע"ב. </b>והיכא כו' ושייר כו' כ"ע ל"פ דיש לו טהרה בפריחה. משמע דפריחה טהרה גרועה מן לכשיולד כו' והדר מסיים כי פליגי כו' רא"א לכשיולד כו' וחכ"א עד שתפרח משמע דהיא טהרה ברורה יותר וכ"מ במשנה דלעיל ובפירושו וכ"נ מהגמ' דבכורות שהביא התוי"ט:
+<b>שם אלא אפי' מילה של"ב כו' דהכי קי"ל בכהת"כ כו' וידחה ל"ת. </b>וכ"ה בפי' הרמב"ם. וצ"ע דבגמ' שבת מסקינן דקציצת בהרת הוא עשה ול"ת רק דמבשר ילפינן דדחי ע"ש. ועמל"מ שם:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>תוי"ט ד"ה או. וא"ת כו' וי"ל כו' הכ"מ כו'. </b>תימה למה לו להביא מהכ"מ הלא זה מפורש בדברי הרע"ב (והר"ש) בסוף משנה דלעיל. וגם על הכ"מ יש להפליא שלא הביא זאת משמא דקמאי. ולא עוד אלא ששינה את לשונם המדוייק. הם אמרו שלא פטרו הכהן דמשמע אפי' ראהו רק של"א טהור אתה. והוא אומר קודם שהראוהו לכהן:
+
+Mishnah 3
+
+<b>ד"ה פרחה במקצתו. </b>מה שסיים מהר"ם וסתמא בר"מ כו'. תימה דהלא גם רבנן מודו דבתחילה מעכב אפי' פחות מכעדשה. כמבואר לקמן מ"ו ובמפרשים לבד פירוש הרמב"ם ובחבורו פ"ז ה"ד. וכן במ"ה פרחה בכולו אבל לא בכחצי עדשה כו' דטעמא הוא משום דפריחה ראשונה לא מטהרא ליה ע"ש בר"ש וברע"ב זולת הרמב"ם בחבורו שם הל"ו היה לו גי' אחרת שם. ועל הכ"מ שם ה"ד יש לתמוה שכ' דבמשנה ה' הנ"ל משמע בהדיא דפחות מכעדשה אינו סימן טומאה בתחלה. ונהפוך הוא. רק לפי גי' אשר המציא הכ"מ מלבו בהל' ו' שם לדעת הרמב"ם:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בשפתו העליונה בשפתו התחתונה. </b>לפי' המפרשים הל"ל ובשפתו התחתונה בו'. או דהל"ל בשתי שפתיו כמו שאמר בשתי אצבעותיו כו'. לכן נלע"ד דפי' או בשפתו התחתונה. וקמ"ל דאע"ג דמקצת הנגע טהורה לגמרי כדלעיל פ"ו מ"ח בתוי"ט ד"ה תוך הפה בשם התוספתא דאודם השפתים חשיב ביה"ס. והוחלט מפני חלק הנגע אשר למעלה או למטה מהאודם. (וזה דלא כריב"י בתוספתא שהביא הר"ש לעיל ספ"ו דאם היתה בהרת סמוכה לראש כו' ולפה טהור שנאמר כו' עד שיהא כל חוצה לו עור בשר וראוי לפסיון. או יל"פ אפי' לדידיה וכגון דיש הפסק קצת בשר חי ביניהם) ואח"כ פרחה בכולו אפי' ממקום הטהרה ג"כ טהור. ולא תימא דזה גרע מבהרת טהורה שעומדת במקום טומאה רק שאין בה סימן טומאה. דנוכל לומר בה הואיל דנתחברה להטמאה נעשית כמותה וטמאה ג"כ כמש"כ מהר"ם ונכון בס"ד:
+<b>תוי"ט ד"ה פרחה. </b>ועוד כל היכא כו' בנגעים אמרי' לקולא. צ"ע דהא משנזקק לטומאה קי"ל בפ"ה מ"ד וה' דספיקו טמא:
+<b>ד"ה בשפתו. </b>עי' פי' מהר"ם. ונראה ביאור דבריו דכיון שהיה נראין כאחד (כשמדובקים כו') מקודם ואז ודאי לא נחשבו כנגע אחד מפני הסדק שביניהם אשר מפרידן לשנים. ולכן ה"א אע"פ שאח"כ פרח מזה לזה כגון בסביבות הסדקים אשר מתאחדים שם ממש בלי הפסק סדק לא יהני תו להיותן נחשבים לאחד כיון דלא נתחדש עתה דבר הדיבוק קמ"ל. ויש לכוון זאת בדברי התוי"ט בסה"ד. ובפשוט יל"פ ע"פ דרכו דאשמעינן דאע"ג דחלוקות זו מזו בהפסק אויר ביניהם מ"מ כיון דנתחבר זה לזה בסביבות הסדקים נחשבים כנגע אחד ובטלה הטהורה לגבי הטמאה. והאע"פ יתפרש כמו לפי' הר"ש והרמב"ם:
+<b>ד"ה חזרו הב'. </b>נ"ל מדל"ק כו' בין שנעשו בשר חי לגמרי ר"מ מטמא. לכאורה תמוה דהא בשר חי הוא כש"כ מבהק. ואולי דה"א דוקא בהק שאין בו משום מחיה לכן גם שיעור מחיה לא בעי והוא ע"ד דבעי רבא בשבועות (כב) שבועה שלא אוכל עפר בכמה ע"ש. ואולם מש"כ והכי אר"מ בת"כ. ליתא שם בבהק פלוגתא אלא סתמא תני בשר חי החוזר טמא ולא הבהק ולא פליג ר"מ. רק שם בריש הפרק פליג ר"מ על פחות מכעדשה. ומשמע דבשר חי דוקא וכפי' הא"ר ע"ש:
+
+Mishnah 7
+
+<b>ד"ה הרי. </b>ובחנם נקטו הכא בסוף שבוע שני דהא ההיא לאחר הפטור כו'. במחכ"ת ל"ד דלאחר הפטור היינו דלאחר ב' שבועות עדיין היתה הפריחה קיימת בשלימותה ופטרו הכהן ואח"כ חזרו ראשי האברים. ובסוף שבוע שני היינו כשראהו הכהן מצאהו בחזירת רה"א וזה לא נקרא לאחר הפטור כיון דלא פטרו הכהן עדיין. ולגוונא זו כוון ג"כ הת"כ באמרו מתוך הסגר:
+<b>בא"ד שהרמב"ם מפרש הרי אלו כמות שהיו קודם שיכללהו הצרעת וטמא כו'. </b>במחכ"ת ל"ד יפה בפי' הרמב"ם והוסיף מלת וטמא (והוא לביאור דברי הרמב"ם לפי הבנתו בו וכ"כ בשמו בדבור דלעיל) מה שלא נאמר בו. ובפירוש כתוב שם חזר טמא כמו שהיה קודם שיכללהו הצרעת. הרי דלא שב אלא על חלוקה ראשונה דהיינו שנטהר ע"י הפריחה. אבל על שתי חלוקות האחרות אמר שם יחזור כמו שהיה קודם כלשון משנתינו. ולפ"ז יתפרש הת"כ כמו שפירשוהו הר"ש והרע"ב:
+
+Mishnah 8
+
+<b>פטור מן הפריעה ומן הפרימה. </b>בקרא מקדים פרימה לפריעה. בגדיו יהיו פרומים וראשו כו'. וי"ל דלעולם מזכיר הדבר שהוא במעשה קודם לדבר שאין בו מעשה ולכן בקרא דאיירי בחיובם. הפרימה יש בה מעשה. והפריעה היא בשוא"ת מעשה הגלוח. אבל התנא דאיירי בפיטורן הוויין להפך כמובן. וכן בקרא גופיה מקדים בכזה פריעה לפרימה ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו. את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום. ועי"ל ע"פ שאמרו במדרש בר"ר (פ"א בסופה) דפעם מקדים שמים לארץ ופעם ארץ לשמים לומר ששניהם שוים ועוד חשיב שם הרבה כיוצא בזה. ועי' תשובת ש"א סי' כ"ט:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>כיצד מי שהיה מוחלט כו' שאילו הראה לכהן היה טמא. </b>נ"פ דאדסיים פתח. ואחר כן בסיפא דסיפא בהרת ואין בה כו' קאי לפרושי רישא דרישא. ואזלא קושית התוי"ט:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ואין פושין לעור הבשר כו'. </b>נ"פ דה"ה דאין מצטרפין. והנה אם אינו ידוע אם שחין אם מכוה דעת הרמב"ם בפ"ה מהט"צ ה"ו דטמא וע"ש בכ"מ. וצריך לחלק בין זה להא דאיתא בתוספתא פ"ב בהרת כחצי גריס ובה ב' שערות נולדה בהרת כח"ג ובה ב"ש ה"ז להחליט. טעה וא"י אלו שהפכו ואלו שקדמו טהור. הביאה הר"ש לעיל פ"ה מ"ד (וע"ש בתוי"ט) דהכא יודע הוא שעל נגע זה הוא מטמאו. משא"כ שם א"י על איזו שערות יטמאנו:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>תוי"ט ד"ה קצר. </b>ולא ה"ל להביא ממרחק דהא במכילתין כו'. ל"ד במחכ"ת דהא אדרבה ר"מ סובר שם בכ"ש. אלא דהתם מיירי בשיעור הלבנונית. ובפ' ב"ס מיירי בשיעור אורך השער עצמו וכמש"כ שם הר"ש:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ד"ה ששער. </b>וזו ראיה כו' עם השער הצהוב הוא טהור. צ"ע דמקרא זה לא מוכח אלא אם אין בו שער צהוב דדינו להסגיר. אז אם היה בו שער שחור פוטרו מן ההסגר. אבל אם היה בו שער צהוב דדינו להחליט המבואר במקרא דלפניו אדרבה משמע דאינו מצילו השער שחור מדלא כתיב ביה התנאי דושער שחור אין בו. ולעד"נ דדין זה דשחור מציל מידי צהוב מוכח מפסוק האחרון שבפרשה ואם בעיניו כו' ושער שחור צמח בו נרפא כו'. דלשיטת הר"ש והרע"ב לקמן במ"ח לת"ק דשם קאי על דאיכא ביה שער צהוב (ע"ש בתוי"ט ד"ה אע"פ ובמש"כ שם בס"ד). ולר' שמעון קאי נמי אפסיון. ולשיטת הרמב"ם שם לכ"ע קאי אתרווייהו. וא"ת ע"כ לא שמעינן דמציל מידי שער צהוב אלא הצומח. ומנין להמשואר שיציל. וכן לא שמעינן שיציל מן ההסגר אלא המשוייר. ומנין לצומח שיציל. י"ל דילפינן מגז"ש דושער שחור ושער שחור ליתן את האמור בזה לבזה כו'. שוב ראיתי בת"כ פ"ט סי' י"ד (כפי מה שהגיה הק"א. וכן הר"ש בראשית דבריו לביאור הת"כ לקמן במ"ג) אין לי אלא הצומח בסוף ומשואר בתחלה כו' ת"ל שער שער ריבה:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>כדי שיהא ניכר אם פשה. </b>ק"ל חדא דלטעם זה בחדא תיסגי. שנית דנתק משמע דנעקר השער מעיקרו וכמש"כ הרמב"ם ברפ"ח מהל' ט"צ. וגילוח איננו אלא מלמעלה ועיקרו משתייר וא"כ אפי' גלח כל סביבותיו מ"מ יהא ניכר אם יעקרו מעיקרן וכמו בהסגר ראשון ובשאר נגעים:
+<b>תוי"ט ד"ה וכן בשער צהוב. </b>ומה שלא החליטו בתחלה על הפסיון כו' דאין מחליטין את המוחלט. זה אינו ענין לכאן דהתם היינו בנגע אחר. וכאן דבאותו נגע עצמו פשיטא דאין מחליטין אותו שנית. וכה"ג השבתי על הר"ב לעיל פ"ז מ"ג. ואולי גם מהר"ם יכוון לזה ולא נקט לשון המשנה אלא לצחות בעלמא:
+
+Mishnah 6
+
+<b>ד"ה נפרץ. </b>ונ"ל לפי שהוא מפרש נפרץ מתחלה כו'. ול"נ דאפי' בסוף שבוע נמי וכר"ע לעיל פ"ו מ"ה לפי' המפרשים:
+
+Mishnah 7
+
+<b>ברע"ב ד"ה זה לפנים מזה כו' כגון כו' מקיף נתק כגריס כו' דהיינו רצועה של נתק ברוחב כעדשה כו' (והוא מהר"ש). </b>ק"ל דא"כ שאינו רחב רק כעדשה אין בו כגריס. דשיעור גריס הוא כדי שיכנס בתוך הנגע כגריס כמש"כ הרע"ב ברפ"ו ועי' ברמב"ם פ"א מהל' צרעת ה"ח והוא ברוחב ג' עדשים. ועמש"כ לעיל פ"ד מ"ו:
+
+Mishnah 8
+
+<b>תוי"ט ד"ה אע"פ. </b>ועל הראשונה שכתב דאדרבה כו' דשותיה דמר ל"י כו'. ואני אומר דהק"א דק שפיר דפי' דקרא הכי הוא. דקודם אמר והנה פשה טמא הוא. ועתה אומר ואם בעיניו כו' ר"ל דלא פשה. ושער שחור כו' ר"ל או אפי' פשה רק דשער שחור צמח כו' נרפא הנתק טהור הוא. וזה ג"כ דלא כפי' הרנה"ו בביאור ע"ש. ולפירושו דואם בעיניו כו' ר"ל בהפסיון הנזכר שלא הלך לו ודאי יפה דבר הק"א. אבל מ"מ נ"ל ליישב פי' הקרא לשיטת הר"ש והרע"ב בהת"ק. והוא דבקרא דלפניו מבואר דבשער צהוב או בפסיון טמא הוא כמו שהביא התוי"ט לעיל בריש מ"ב בשם הת"כ. ואומר עתה ואם בעיניו כו' (ר"ל דלא פשה אף אם היה בו שער צהוב) ושער שחור כו' טהור הוא. ולפי מה שביארתי הקרא לדעת הר"ש והרע"ב. צ"ל דנרפא הנתק שב על חלוקה ראשונה ר"ל על ואם בעיניו עמד דשם כ"ע מודו דאם נולד לו שער צהוב או פסיון אח"כ טמא (כמ"ש הר"ש בביאור התוספתא) וטהור הוא שב על החלוקה השניה דהוא ושער שחור צמח בו ובה פליגי הני תנאי. ודע דהרע"ב לא באר כ"צ בדברי רשב"י בשם ר"ש אם החליטו בשער צהוב ונשר ואח"כ בא שער צהוב אחר או פשה. ובתוספתא איתא דריב"נ מטהר בזה משום ר"ש. וזה נכלל ג"כ בדברי רשב"י שבמשנתינו דקאמר כל נתק שטהר שעה אחת כו' וכ"כ הר"ש דריב"נ ורשב"י קיימי בחד שיטתא:
+<b>ד"ה רשב"י בסופו. </b>דרשב"י ל"ל הא דתנן לעיל כו' ולע"ד י"ל דהתם מיירי שלא טיהרו הכהן עדיין:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>עד כנגד שער מלמעלן. </b>עתוי"ט שנדחק. ול"נ משום דברוב בנ"א למעלה באמצע הפדחת יש גידול שער ובהצדדין מזה ומזה אין בהן וקמ"ל דאף המה כל שכנגד השער שבאמצע דינן כגבחת ואינן כעור בשר ונכון:
+<b>תוי"ט ד"ה איזו הא' בסופו. </b>אבל לשיטת הר"ש כו' פרושא קמפרש לאכל נשם כו'. תמוה דהרי פירשו על מכה כו' כגון מכה גדולה כו'. אבל פשוט דלשיטתם אכל נשם או סכו ידוע שאין ראוי לגדל שער עוד. אבל מכות אינן שוות לכן התנה בה דוקא שאינה ראויה דהיינו מכה גדולה:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה יראו. </b>ל"י כו' דכל עוד שלא ראהו הכהן כו'. ולנ"פ דנ"מ באם ראה הכהן בלא ידע שהיה של נכרי והסגירו איזה ימים קמ"ל דלא עלו מן המנין ויחזור ויראנו. שוב מצאתי כן במל"מ ספי"ד בשם ע"ח:
+<b>ד"ה דבר בסופו. </b>וכתב עוד כו' נ"ל דיש בו כשיעור כו'. ותימה דהא תני אפי' חוט כו' ובת"כ כל שהוא וכ"ה ברמב"ם בחבורו וכ"כ הא"ר:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>הכהה בראשון יכבס ויסגיר. </b>אפי' פשה כ"ה ברמב"ם פי"ב ה"א. אך מש"כ התוי"ט בסה"ד בשם הר"ש מכבסו בסוף שבוע שני. לכאורה אינו מובן דנראה דהדין הוא דקורעו ושורפו. ואולי יכוון להא דכתיב וכובס שנית וטהר והיינו אחר קריעה כדכתיבנא:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>בהרע"ב כולן טהורים. </b>דאת הודאי כו' וא"מ את הספק. לכאורה הא מ"מ כבר טמא משום מוסגר. וצ"ל כיון דמספק אינו יכול לא להסגיר ולא להחליט ע"כ מטהרו. וכמו לעיל פ"ה מ"ד דע"כ צריך הכהן לטהר שניהם. ולשון הר"ש אינו מכוון בכאן שכתב לפי פי' הראשון דמוסגר היינו שכהה בסוף שבוע שני כפירושו לעיל מ"ו וקרע כמשפטו ונתערב ואח"כ נראה נגע באחד מהן דאם הוא במוסגר היה טעון שרפה והשתא דלא ידעינן דיניה כנראה בתחלה. דמשמע דטעון הסגר. וז"א דהא אינו מסגיר ג"כ בספק כדפי' הרע"ב שם ומוכרח הוא מדקתני שם טהור:
+<b>ד"ה ועשאו מוכין. </b>אלא שלא הובדלו לגמרי. לא ידעתי לאיזה צורך הטיל התנאי הזה. וראיתי בר"ש שגם הוא כתב כן. אבל נראה דהר"ש דק שפיר לפירושו שהבאתי בסמוך ומיירי הכא שחזר אח"כ הנגע בו. (דומיא דנתערב דמיירי שחזר כדפי' הר"ש שם) דהיה טעון שרפה אם היה שלם. ואם חתכו לגמרי לפחות מגע"ג מילתא דפשיטא היא דחזרה כמאן דליתא כיון דהשתא אינו ראוי ליטמא וכדתניא בתוספתא בצבעו או מכרו לעובד כוכבים. לכן פי' שלא הובדלו לגמרי וחזר במקום השלם שיש בו גע"ג דאותו מקום טעון שרפה אבל מקום המוכין דהם פחות מגע"ג טהור ומותר והוא כת"ק דראב"ש בתוספתא. אבל לפי' הרע"ב תנאי זה אך למותר ול"ד במחכ"ת:
+<b>תוי"ט ד"ה בגד המוסגר </b>וכתב מהר"ם וכגון כו'. נראה כוונתו דאם לא היה ניכר הנגע אחר הצביעה אפי' בלא נתערב כיון דא"י אם פשה וישרפנו או עמד ויכבסנו ויסגירנו היה טהור כמש"כ לעיל. והתוי"ט שגה בכוונתו:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>תוי"ט ד"ה בית טריגון. </b>וה"ה בית כו' או חמש בת"כ תניא כו'. ליתא דבת"כ שנוי כלשון משנתינו. רק בתוספתא שנויה כמו שהביא הש"ס בפ' ג"פ:
+<b>בא"ד ואין להקשות דבשלמא התם איתרבי כו'. </b>ולעד"נ דהתם דכתיב מפורש ארבע צריך ריבוי לבעלת ה' אבל הכא דלא כתיב רק קירות קירות הוי אפי' טובא בכלל. ולא שייך כאן לומר תפסת מרובה לא תפסת כמש"כ בס"ד בסנהדרין (טז ב') בד"ה אחת. וממילא לדידי אפי' שש קירות ויותר נמי. אבל למהר"ם דוקא חמש ולא יותר וישאר הקושיא מדוע לא תני במתני' דשש טהור:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ד"ה עד. </b>עי' כה"ד. ומוכח מדבריו דשיש לא הוה בכלל אבן. וכ"כ הרמב"ם בחבורו פי"ד ה"ח להדיא ע"ש. ונראה דהוציא זה מרישא דמתני' דלא תני אלא הני דלא הוו בכלל אבנים ועפר דקרא (דעפר דתני היינו גושי) וכ"מ מהכ"מ שם. וצ"ע מדוע לא יהיה בכלל אבן הא כתיב ואבני שיש (ד"ה א' כ"ט). ואולי משום דיש להן שם לווי. אך מאי דמשמע מהתוי"ט שגם נסרים לא הוו בכלל עצים צ"ע מנא ליה דאדרבה מדלא חשיב להו ברישא משמע דהוו בכלל:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ד"ה פצים. </b>ושיעור האבנים כו' משאוי שנים. נ"ל דיליף מדכתיב וחלצו את האבנים דמשמע דלכל אבן צריך שנים וכרבנן דר' יוסי בירושלמי חגיגה הביאוהו התוס' שם (ג') ד"ה חרש ע"ש. וזהו ג"כ ממדת דבר הלמד מסופו:
+<b>ד"ה וקירות המחיצה. </b>ומהר"ם כו' דגרסי' קירות המחצה מלשון ותהי המחצה לשון חלוקה. ול"נ דאף לגירסת המחיצה יל"פ לשון חלוקה כדאיתא ריש ב"ב. ולפי הת"כ שהביא התוי"ט נ"ל דקירות המחיצה הוא קיר שעושין בבית לחלקו לשנים כההיא דאיתא בעירובין (עב) בגמ' וש"מ. וא"צ להוציא לשון מחיצה מפשטיה:
+
+Mishnah 5
+
+<b>עסק הוא לפנוי. </b>פי' הרע"ב בתמיה. ואינו מחוור דאיכא למימר משום דשמא יצטרכם אחר ההסגר ולא יוכל להכנס שם להוציאם מפני שיתטמא בביאתו:
+
+Mishnah 6
+
+<b>ולא שתים תחת אחת. </b>הן לר"ע לעיל מ"ג דהלכה כוותיה ע"כ ר"ל בכאן שתחת אחת מהשתים שבהן הנגע לא יביא ב' וא"כ ממילא משמע דלא יביא ג' או ד' תחת השתים. ונראה דלכן השמיטה המשנה סיומא דת"כ וארבע תחת שלש תחת שתים וכן הרמב"ם השמיטו בכוונה ודלא ככ"מ והתוי"ט:
+<b>תוי"ט ד"ה שניהם. </b>וכ"ת כו' וכן נמי כתיב אחר חלץ ל"י. ול"נ דתיבת חלץ הוא שם כמו תחלת דבר ה' בהושע וכן והדבר אין בהם (ירמיהו ה׳:י״ג) וכמו שאמר ואחרי הקצות. הטוח:
+
+Mishnah 7
+
+<b>ד"ה והחוזר. </b>ונראה כו' אלא ה"ה לפסיון וצירוף. עיין מה שכתבתי לעיל פ"א מ"ג:
+<b>בא"ד ע"כ ליכא למידרש בפחות כו' שאין חזרה אלא כשחוזר הכל. </b>תימה דא"כ מה זה דקאמר הת"כ יכול כגריס כו'. ואפשר לומר דכגריס נמי מיקרי חזרה משום דעל אבן אחת לא היה מקודם רק כגריס והגריס השני היה באבן השני. ויתורא דהנגע ע"כ אתא לרבות גריס שני:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>נותץ את שלו ומניח את של חבירו. </b>נ"ל דל"ד של חבירו אלא ה"ה אם הבית השנים היה ג"כ שלו (וכן הא דר"א נראה בפתין כו' ומניח את של חבירו) וכ"נ מפירש"י בחולין (קכ"ח ב') וכ"מ מהא דבית ועליה דלקמן דלא מפליג בין היו של שנים לשל אחד:
+
+Mishnah 3
+
+<b>ברע"ב ד"ה מלבנים. </b>כמין לבנים כו'. תימה דהא משמע לעיל פי"ב מ"ב דלבנים אינן בכלל אבניו דכתיב גבי ונתץ ועמש"כ שם וכ"כ הרמב"ם בחבורו פי"ד ה"ח. ואולי קודם שנתלבנו הוו כמו טיט בעלמא ובכלל עפר ע"ש בתוי"ט ד"ה ועפר:
+
+Mishnah 4
+
+<b>תוי"ט ד"ה מטמא מתוכו. </b>דלתוס' כו' מספקא להו כו' ולדידיה א"ש טפי סיפא כו'. ועי' לקמן בדבור הסמוך. ונראה שלא ראה מש"כ מהרש"ל שם הגי' שהיה ברש"י לפני התוס' דמתוכו היינו שנכנס כולו דרך אחוריו כו' ע"ש. וסיפא פי' דנכנס דרך ביאה דמיטמא בביאת רובו:
+<b>ד"ה זה בסופו. </b>וזה שכתב רש"י רובו ל"ד כו'. הן גם התוס' בשבועות (יז ב') ד"ה אפי'. כתבו כ"פ רובו לבד. ואולי שהם מפרשים דראשו או רובו קאמר וכדאשכחן גבי ולד פ"ק דנדה מ"ה דנחשב כנולד ביציאת הראש או הרוב. אולם גזירת הבא ראשו ורובו במים שאובין וטהור שנפלו על ראשו ורובו ג' לוגין מ"ש פירושו תרווייהו דוקא כדפסק הרמב"ם בפ"ט מהל' אה"ט ה"ג והוא מהתוספתא. וכן לענין ביאת מקדש בטומאה אשכחן בזבחים (לב ב') דקרי לכניסת ראשו ביאה במקצת דפריך שם וא"א ביאה במקצת שמה ביאה היכי מעייל ידיה כו'. משמע דאי ל"ש ביאה א"ש אע"ג דתנן לקמן פי"ד מ"ט הכניס ראשו כו' ע"ש בתוי"ט בשם רש"י. ולענין סוכה דשיעורה כדי ראשו ורובו עמ"ש בסוכה (ג') בס"ד:
+
+Mishnah 5
+
+<b>ד"ה חזר. </b>וה"נ כו' לא חליצה וקיצה וטיחה קאמר. תימה דמי ס"ד לפרש כן דלפי' הר"ש (והרע"ב) הכוונה רק לנותצה:
+
+Mishnah 6
+
+<b>בהרע"ב דאי קאי מצורע בבית עליה טהורה. </b>מזה אין ראיה כלל דאפי' במת כהאי גוונא טהור. ובמצורע אפי' מחיצה גבוהה עשרה מפסקת. ולר"ש לקמן מי"א אינו מטמא אלא עד ד' אמות. יותר הל"ל דאם הבית מנוגע עליה טהורה. גם מה שפי' לקמן אבן א' שבבית המנוגע כו' אינו מדוייק והל"ל שמבית המנוגע עי' רמב"ם רפט"ז:
+
+Mishnah 7
+
+<b>תוי"ט ד"ה הטמא. </b>והלכך גם הר"ב כו' לא קפיד כו'. הן הר"ב דק שפיר לאשמעינן רבותא דאפי' הטהור עובר טמא. והמשנה אשמעינן ג"כ רבותא לאידך צד דאפי' הטהור עומד כל שהטמא עובר טהור:
+
+Mishnah 8
+
+<b>ד"ה טהור. </b>מדלא כתיב כו' דמשמע שעדיין כו'. ול"נ דאם בביאת כולו ל"צ קרא דוהבא כו' דלא גרע מכלים שבבית כדאמרי' בשבועות (יז ב') וע"ש בתד"ה אפי':
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>ד"ה כדי. </b>וצ"ל דל"פ רבנן. לכאורה תמוה דהלא זה הוא להקל על ד"ת לטהר את הטמא. ואולי דס"ל דמדאורייתא אפי' שהה הרבה אינו מטמא דמושבו משמע שלו דוקא ולא של אחרים וכמו דדרשינן משכבו ולא הגזול (ב"ק ס"ו ב') וע"ש בתד"ה דגזל:
+
+Mishnah 12
+
+<b>ד"ה על רוחב ד"א. </b>דבר"פ א"ע כו'. ול"נ עוד סמך מהא דר"ל במגילה (כ"ז ב') דהמתפלל מרחיק ד"א ומשתין. ואע"ג דלא קאי הכי מ"מ חזינן סברא דד"א של תפלה נמשכין אחריה וגם ר' זכאי אמר שם מימי לא השתנתי מים בתוך ד"א של תפלה:
+<b>ד"ה כל. </b>ורי"ס כו' לפי שהיא ט"ז כו'. לעניות דעתי יותר הל"ל במה שחלוקין בעיקר הבאת טומאתן דבמצורע מחיצה מפסקת ואינו מטמא כאהל המת והוה דומה לענין דהכא:
+
+Chapter 14
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>תוי"ט ד"ה רביעית. </b>אלא מכאן לעולין כו' וה"נ כו'. ל"ד דהתוס' לא הקשו אלא לר"י דלמד למין במינו דאינן בטלין זה בזה והא הכא דם במים ה"ל מין בשאינו מינו אבל לרבנן לק"מ עי' ר"ן נדרים (נב):
+<b>ד"ה נטל. </b>יש לדחות דלר"ש אף לכתחלה א"צ כו'. דבריו תמוהים מאד. א) דהא ר"ש גופיה אמר ג"כ הואיל ונשחטה שלא כמצותה ומשום הכי מתירה בהנאה דה"ל שחיטה שאינה ראויה. ב) הלא הרמב"ם פסק בפי"א ה"ז דלא כר"ש. ול"נ דהרמב"ם מפרש שלא באזוב כו' היינו שגם אח"כ לא נמצאו וכן משמע לשונו שכתב ואין שם אזוב כו':
+
+Mishnah 2
+
+<b>העביר תער על כל בשרו. </b>לא עמדתי כאן ע"ד הא"ר שכתב מקום כנוס שער ונראה. דמלבד שיקשה עליו קושית התוי"ט שעל הרע"ב. הוא ג"כ סותר את עצמו למש"כ לקמיה במ"ד "נזיר שער ראשו. מצורע ולוים כל בשרם". הנה כולל יחד מצורע ולוים. ולגבי לוים כתיב והעבירו תער על כל בשרם בלי שום פרט ומיעוט:
+<b>בהרע"ב מטמא כשרץ. </b>אדם ובגדים. ל"ד במחכ"ת דזה הלשון משמעו בכ"מ דהאדם מטמא בגדים וז"א כדאיתא בריש כלים. והכי הל"ל אדם וכלים כלישנא דמתני' שם. ובפ"י דפרה מ"ב כתב לענין מדרס אדם וכלים. ואזיל בתר איפכא:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>תוי"ט ד"ה יקח. </b>דלא כשני שעירים כו'. דברי תימה הן דהא גם התם אם עד שלא הגריל מת יקח זוג לשני. ואחר הגרלה ה"ט דיקח זוג משום דא"א אלא בהגרלה. ולרב שם דהלכה כוותיה שני שבזוג ראשון יקרב וא"כ שוים דינייהו דהכא ודהתם. ועוד דנמצאת טרפה דמשמע מעיקרא (עי' ר"ש) א"כ לא נקבעו מעולם ופשיטא דא"מ זא"ז. אלא דכי אצטריך דרשה דת"כ הוא משום דבקדושין (נ"ז) משמע דלר"י דהל' כוותיה האי נמצאת טרפה היינו לפירש"י שנטרפה בשחיטתה. ולפי' התוס' היינו אפי' נקבו הדקין דא"ל שאחר הבדיקה נעשו. וכיון דהלקיחה היתה בכשרות הוקבעו יחד (גם לדידן דקי"ל שחיטה שא"ר שמה שחיטה הוקבעו ג"כ בשחיטה). ובצפרים גלי לן קרא דבע"ח נדחין כמש"כ התוי"ט לקמן בדבור הסמוך:
+סליק מסכת נגעים בעזרת אל דעים 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Niddah/Hebrew/Vilna Edition.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Niddah/Hebrew/Vilna Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..17f32458f1f8aeac0e15a34d6db55b6c1d917afa
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Niddah/Hebrew/Vilna Edition.txt	
@@ -0,0 +1,330 @@
+Rashash on Mishnah Niddah
+רש״ש על משנה נדה
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה נדה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה. </b>נ"ל דגם זה הוא מדברי חכמים. דהלל משמע דקאי אכל הנשים דקאמר שמאי. ואפי' אשה דיש לה וסת נמי אמר דמטמאה מפקידה לפקידה כיון דלא מפליג (וכה"ג כתבו התוס' לקמן (לח ב) בד"ה אימא בביאור פירש"י ע"ש) וכרבנן דר"ד לקמן (דף ד ב) ופליגי חכמים עליה בתרתי. א' דמעל"ע ממעט ע"י כו'. ב' דבשיש לה וסת ד"ש. ואח"כ מיפרשא מתני' כסדר דבריהם. דפקידה דאמרי הוא אפי' עד דתשמיש. וד"ש דאמרי כיצד כו'. והתוס' לקמן (דף ב) נדחקו בזה:
+<b>בתוי"ט ד"ה וחכ"א כו' אבל ז"ש הר"ב להוסיף לא ידענא כו'. </b>ול"נ דכוונתו להוסיף על המיעוט והיינו דאם בדקה בחצי היום לא תטמא למפרע אלא י"ח שעות. ובאם בדקה שעה א' אחר חצות להוסיף עד י"ט שעות ואם איחרה עוד. להוסיף כשיעור האיחור. ואם בדקה בתחלת הלילה להוסיף עוד עד כ"ד שעות:
+<b>שם ד"ה כל אשה כו' להיות בודקת [וכו']. </b>הנה הוסיף בהעתקת דבריהם תיבת וכו'. וכוונתו בזה לכוון דבריהם על הא דתנן התם תו ומשמשת בעדים וכדפירש"י שם דקאי על אותן שדיין שעתן. ויפה כוון. והתו"ח לא ירד לזה ועי' מהר"ם:
+<b>שם ד"ה דיה שעתה כ"כ הר"ב כו' דודאי אורח בזמנו בא. </b>ולא יעמוד מלצאת חוצה. אולי כוונתו ליישב מדוע לא ניחוש דכך הוא וסתה שיתעכב הדם בבה"ח טרם צאתו החוצה. לכן אמר ולא יעמוד כו' ור"ל דחשש שמא נתעכב אינו אלא בפעם הזה שאנו דנין עליו. אבל לא שניחוש דבכל פעם היה כך ועמש"כ בגמ' (סג ב):
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה מניקה עד שתגמול את בנה כו'. </b>עי' פי' הרע"ב והוא מפי' הרמב"ם וצ"ל לפירושם דר"מ וחכמים פליגי בפי' עד שתגמול שבדברי ת"ק. דלר"מ הגמלה ממש כמשמעה ולחכמים היינו זמן הגמלה וק"ל. א) דלחכמים אינו מדוייק לישנא דעד שתגמול. ב) מדוע לא תני פלוגתתן במיניקה אחר כ"ד חודש דלר"מ ד"ש ולחכמים מטמאה מעל"ע (וזה י"ל קצת ע"פ מש"כ התוס' לקמן (דף ט) ד"ה לפיכך). ולפעד"נ דג' מחלוקת בדבר. ובמתני' לא תני דעת השלישית שהיא דעת רי"ה ור"י ור"ש שבברייתא (שם) דל"ל דם נעכר כו'. אלא דעת ר"מ וחכמים דאית להו לתרווייהו דם נעכר. ולפיכך סתמה ברישא עד שתגמול דמשמע אפי' מיניקתו ד' או ה' שנה. רק נקיט פלוגתתם בנתנה בנה למיניקה כו' ולחכמים אף באלו ד"ש מטעם דאיבריה מתפרקין. ורי"ה ור"י ור"ש דבברייתא היא דעת שלישית דל"ל כלל סברת דם נעכר. אלא טעם דאיבריה מתפרקין. וחכמים דמתני' הם שאר חכמים זולתם שהיו בדורם כמו ר' נחמיה ר' אלעזר ר"י הסנדלר עי' כתובות (דף לד) ובהקדמת הרמב"ם לחבורו ובסה"ד ותמצא עוד חכמים שהיו בימיהם. ולגי' התוספתא שהביא הגרי"פ שם בברייתא דל"ג ר' יהודה נוכל לחשוב גם אותו. ובר מן דין אשכחן לקמן (ח ב) מאן חכמים ר"א וכה"ג בד"ט. ומאי דאיתא בגמ' ורבנן (פי' האי קרא דמי יתן טהור מטמא מאי עבדי ליה) הכוונה על ר"י ור"ש דברייתא (וא"ש טפי מאי דקאמר ורבנן ולא קאמר וחכמים בלישנא דמתני') וקרי להו רבנן נגד ר' מאיר. וכן לקמן (דף לח ב) קרי להו רבנן אפי' נגד ר"מ ורי"ה. ובנדרים (דף עו ב) קרי רבנן לריב"י ולראב"ש אף נגד ת"ק. ובפ"ט דאהלות מי"ב קרי לר"א ור"ש חכמים נגד הת"ק לפי' מהר"ם שהביא התוי"ט שם. ובזבחים (קא) קרי רבנן לר"י ור"ש. ובמש"כ דלא ר"מ בלחוד ס"ל דם נעכר אלא דגם חכמים ות"ק דמתני' הכי ס"ל. א"ש הא דבכורות (דף ו ב) אמרי' מעיקרא סתם דאמר מר דם נעכר ונעשה חלב. וכ"מ בשבת (דף קמג ב) והוא משנה סוף מכשירין מ"ש ברש"י ותוס'. ובכתובות (דף ס' ב) אמר רשב"ג לשון אין החלב נעכר. משמע דנעכר שוב לדם לצורך מזון העובר:
+
+Mishnah 5
+
+<b>ר' אליעזר אומר כל אשה שעברו עליה ג' עונות ד"ש. </b>וכן לעיל (דף ו) ולקמן (דף ט ב) הגי' אליעזר ביו"ד. אבל בעירובין (דף מו) הגי' אלעזר בל"י. וכ"ה לקמן (דף יא ב) בתד"ה אפי' וע"ש במהרש"א. וברש"י בעירובין שם ר' אליעזר גרסי'. ואולי דאי גרסי' אלעזר הוה משמע דלא פליג על הא דד' נשים וקאי בשיטת ר' אליעזר. וא"כ לא הל"ל לר' אלעזר בגמ' למחשביה בהד' דהלכתא כוותיה דר' אליעזר כיון דר' אלעזר קאי כוותיה כמו דהוי קס"ד דלהכי לא חשיב הא דמיאון משום דר"א קאי כוותיה:
+<b>שם רי"א מעוברת ומיניקה שע"ע ג' עונות ד"ש. </b>עתוי"ט. וכ"ד תמוהין א) דקושייתו אינה כלום. דנ"פ דלת"ק אפי' ראתה עד שנודע עוברה ואח"כ משנודע ראתה מיד ד"ש. ולר"י עד שתפסוק ג' עונות משנודע. ב) מאי דמתרץ דלת"ק סגי בג' חדשים ואע"פ שאינן צ' יום. ז"א דהא ביבמות (דף לז) אמרי' היולדת לט' עוברה ניכר לשליש ימיה. וימיה היינו ר"ע יום לשמואל לקמן (דף לח) וא"כ שליש היינו צ' יום שלמים. וכ"מ ג"כ מהראיה שמביא בעצמו מהרע"ב דיבמות דהתם הוי ג"כ משום הכרת העובר. ג) מש"כ בתירוץ הב' דלת"ק משהוכר העובר אע"פ שלא מלאו לה ג"ח ד"ש. (כ"נ לכאורה כוונתו). הלא בגמ' אמרי' וכמה הכרת העובר כו' ג"ח. משמע דקודם לכן לא חשיב הכרה. אולם יש לדחוק לשונו בתירוצו הב' שכוון למש"כ בתמיה הא'. וכמ"ק מהב"י בשם הרשב"א שהביאו לסייעתא לתירוצו זה:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ברע"ב ד"ה אע"פ.</b> אשה שיש לה וסת. וכן פי' בהא דומשמשת בעדים (וכ"פ רש"י). ונראה שדחקו לשון דיה שעתה ל"י דנקט וכמו שפי' לעיל (י' ב') בד"ה וסיימת בחדא. ולמש"כ התוס' שם אין זה דיוק. וכן פירשו לעיל (דף ד' ב') ולקמן (בע"ב) ד"ה ומשמשת דקאי על הד' נשים ג"כ:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה ופעמים כו'. </b>פירושא דצריכה כו' דרישא והכי תני ג"כ ובשעה שהיא עוברת לשמש א"ב. וא"כ ע"כ הא דתני ברישא ומשמשת בעדים היינו לאחר תשמיש. ואחד לו ואחד לה וכפי' והמשמשת בעדים דר"פ לתירוץ ראשון שבגמ' לעיל (ה') וכ"נ שתפסו לעיקר הא"ר שם. ודלא כהרע"ב שפי' שם כתירוץ השני. וכן דלא כפירושו ופירש"י על הא דומשמשת בעדים דהכא. והרווחנו בזה שלא נצטרך למה שפירש"י לקמן (בע"ב) בד"ה כאן שלא שמשה "ולפני תשמיש ה"ט דל"ב בדיקה כו'" הביאו ג"כ התוי"ט. דלדברינו באמת בעיא בדיקה לפני תשמיש לפי דקדוקו דרבא שם מדלא מפיק רישא בתולה שדמיה טהורין. והתם נכלל נמי עד שלפני תשמיש כדאמרן. ונכון בעז"ה:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה לתקן את הבית. </b>נראה שהוא ע"ד שקרא ר"י לאשתו ביתו (שבת דף קיח ב'):
+
+Mishnah 2
+
+<b>נמצא על שלה לאח"ז טמאין מספק כו'. </b>לכאורה דטומאתה שהיא בספק אינה אלא משעת ביאה עד הבדיקה. אבל מהבדיקה ואילך טומאתה ודאי. אולם י"ל דגם זה אינו אלא כ"א לתלות. ומיירי דלא הרגישה בשעת בדיקה. (דאי ארגשה ה"נ דבועלה לא הוה טמא אף בספק) והספק הוא דשמא הרגישה אלא היתה סבורה דהרגשת עד הוא. עי' לקמן ר"פ הרואה בגמ' ולעיל (ג') תד"ה מרגשת. ועל דם שלא בא בהרגשה נראה דאין שורפין אה"ת כמו על הכתם שפסק הרמב"ם בספ"ג מהל' מו"מ שאין שורפין עליו וכפירש"י לקמן בסה"ע:
+
+Mishnah 3
+
+<b>תוי"ט ד"ה ותדיח כו' בעד שבידה דאי אין בידה כו' </b>(וכ"נ מפי' הרע"ב) והוא כאוקימתא דר"א והוא תמוה דהא אסיקנא לר"א בקושיא והרמב"ם בפיה"מ מפרש המשנה כר"ח וכ"פ בחיבורו וכ"פ הא"ר. ועי' לח"מ בפ"ה מהל' שגגות ה"ו:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה משל משלו חכמים באשה. </b>כה"ג לקמן במשנה ז' דפ"ה:
+
+Mishnah 6
+
+<b>באליהו רבא ד"ה אם אינו כו' משום מעיינות הנדה כרוקה ומ"ר. </b>ותימה דהוא נגד מסקנת הגמ'. ואולי יש לו גי' אחרת. דלגי' שלפנינו קשה דהרי דם טהרה של מצורעת ב"ה מטמאו משום מעיין לקמן במשנה ג' דפ"ד מריבויא דלזכר שם בגמ'. ונ"פ דגם שאר מראות שאינן מה' דמים שוים לדין זה. וא"כ הלא נוכל לומר דר"מ יליף גם נדה ממצורעת שדין מעיין יש להם. ואת"ל דמה למצורעת שכן מטמאה בביאה (עי' פסחים סז ב' תד"ה שכן טעון). מ"מ הרי איכא למילף מהיקשא דהא בהאי קרא כתיב והדוה בנדתה וכדאמר אביי (לה) ואקשיה רחמנא מצורע לזב ע"ש. ועמש"כ לקמן בגמ' (לה ב') ברש"י ד"ה אמאי מטמאה (ובדף מב) בד"ה מטומאה נטהרה בס"ד. ורבנן איכא למימר דסברי דפלוגתת ב"ש וב"ה שם הוא להפך דב"ש מטמאין וב"ה מטהרין ע"ש בתוי"ט. ור"מ ס"ל כר"י ברפ"ה דעדיות דחשיב לה בקולי ב"ש וחומרי דב"ה וכסתמא דמתני' דלקמן. ובפרט דקי"ל סתם מתני' ר"מ. ולגי' דידן צ"ל דכיון דבעדיות נשנה זאת בשם ר' יהודה משמע להגמ' דכל חביריו ור"מ בכללן פליגי עליה וסברי דב"ה לקולא. ולכן מקשה בפשיטות שפיר קא"ל רבנן לר"מ. והשתא תתחזק הקושיא ביותר על פסק הרמב"ם לחומרא כב"ה ע"ש בתוי"ט. ומש"כ התו"ח להוכיח מדאמר רבא שם דז"ת הזב בין קטן ובין גדול ש"מ דלא ס"ל להפוך פלוגתתם דא"כ תהוי הך דרשא אליבא דב"ש. אינו כלום דא"ל דס"ל כתירוצא קמא דהגמ' שם דלב"ש זכר מנקבה לא אתיא כו'. ולטעמיה טפי ה"ל לדקדק מסתמא דגמ' (כח ב') ההיא מבע"ל לכדרי"צ דארי"צ לזכר לרבות את המצורע למעיינותיו כו'. אלא כדאמרן. ואכמ"ל:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה המפלת כמין קליפה כו'. </b>הא דלא תני הכא אם יש עמהם דם טמאה. חדא דלא שכיחא כ"כ כמש"כ התוס' לקמן (כב ב') בד"ה לפלוג ע"ש. שנית דכיון דאם לא נימוחו תלינן במכה או בשומא כמו שאמרו הרופאים במעשה דראב"צ (שם). לכן גם הדם שעמהם תלינן בהו. וצ"ע לדינא. והא דלא תני בבבא שלאחריה גבי דגים כו' תטיל למים כו'. משום דבהו אמרי' דבריה הוו כעין ולד. וכמו שאריו"ח לקמן (כב ב') אבל בריה לא הוי. וכמו בחתיכה שכתב רש"י לקמן בד"ה בלא דם דחתיכה לאו דם הוא אלא בשר. ועי' בתד"ה אלא:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה המפלת כו' אמר רבב"ח כו' </b>ולכאורה לשיטת הרמב"ם והרע"ב אחריו דאוקמי לפלוגתייהו ביש בו מצורת אדם לבד (וכהברייתא דלקמן בגמ' (כג ע"ב) וכפי' התוס' שם בד"ה והתניא. ודלא כדבריהם בד"ה שר"מ דבתרתי פליגי) נפלו לבירא כל הטעמים האמורים כאן. וא"כ ל"ד התוי"ט בהעתקתו הא דרבב"ח על פי' הרע"ב. וגם הרע"ב עצמו בפ"א דכריתות הביא טעם דר"י א"ש הואיל ונאמר בהן יצירה כאדם. אבל נ"ל כיון דלא פליגי במין דגים כו' ויש להם מצורת אדם. משמע דבהו לא מהני צורת אדם ולכן אכתי טעמים אלו במקומם עומדים. אבל לפי"ז טעמים אלו בעינן אפי' לרבנן. ומהתוי"ט משמע דאינו אלא לר"מ:
+<b>שם בתו"ח על דברי התוי"ט ד"ה אם נמוחו כו' ובס' ש"ל כתב דליכא נפקותא כו' מ"מ מדקתני אם נמוחו טמאה משמע דאם לא טהורה. </b>לכאורה נעלם ממנו דברי הר"ן בפ"ב דמגילה שכ' שם דתנא דמתני' לא מעייל נפשיה בפלוגתא כו' וקתני והלועז ששמע אשורית יצא לכ"ע ולרשב"ג באשורית ויוונית ע"ש. אבל באמת ל"ד אהדדי דשם גם לרשב"ג איצטריך האי דינא דהלועז ששמע אשורית יצא. אבל הכא לר"י לא איצטריך כלל הא דאם נמוחו דהא בלא"ה ג"כ טמאה:
+<b>שם בתור"ע אות י"א לענ"ד י"ל כו' יש ליישב קושיתם די"ל דהתם כיון דאיכא כו' דע"י פה"ק בא דם כו' ע"ש. </b>ול"נ דאין זה דיחוי דא"כ דנחשוב זה לס"ס מ"ט דת"ק דסבר דאינו נאכל. אבל נראה דאישתמיטתיה במחכ"ת דר' יהושע סבר בכריתות (דף יט) דבעינן שיודע לו במאי חטא. ולא מצינו מי שחילק בין חטאת שבאה על חטא לבין חטאת שבאה לאשתרויי בקדשים אלא לר' יוסי שם (דף ז' ב') ולית הלכתא כוותיה. אבל זה יקשה גם על הברייתא גופה. ואולי סברת ר"י כיון דודאי ראתה. אין ספק לידה מוציא מידי ודאי זיבה:
+
+Mishnah 3
+
+<b>ברע"ב ד"ה תשב לזכר כו'. </b>ואין לה דם טוהר אלא ל"ג יום וכן הוא לשונו לקמן בריש מ"ה. ול"ד שהרי אין לה אלא כ"ו ימי טוהר כי מדלית לה שבועיים דטומאת נקבה. ולשון רש"י בר"פ מזוקק:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה יצא מחותך כו' משיצא רובו כו' כדרכו עד שיצא רוב ראשו. </b>לכאורה נראה להגיה דצ"ל בהיפך ברישא עד שיצא רובו אינו כילוד ובסיפא משיצא רוב ראשו וכן הובא בלשון זה בבכורות (מו ב') וכן העתיקו התוס' בר"פ בהמה המקשה. (ועי' לקמן (כט) תד"ה מכלל). וכ"ה הלשון בהרמב"ם בחבורו ובטוש"ע ע"ש:
+<b>שם ואיזהו רוב ראשו משיצא פדחתו. </b>עי' מש"כ בבכורות (סוף דף מו) להוכיח מהגמ' דשם דהכוונה משיצא הפדחת כולה עד החוטם. ועתה ראיתי להכ"מ בפ"י מהל' א"ב ה"ו שנדחק ליישב הגי' הישנה ברמב"ם רוב פדחתו וכתב שסובר שאינו נקרא ראש (כצ"ל שם וכמו שהוא בב"י) אלא הגולגולת כו' ע"ש ור"ל עד החוטם. ולא נהירא כלל דא"כ הל"ל גם בנחתך ואם יצא פדחתו. אלא המחוור כאשר מצא מוגה למחוק תיבת רוב:
+<b>ברע"ב ד"ה לזכר ולנקבה ולנדה. </b>כתב דחומרא דזכר הוא להצריכה טבילה לסוף מ' כדין טבו"י ארוך כו' ע"ש. ותימה דזהו כדברי ב"ש לקמן (מ"ז דפ"י) במשנה ולקמן (דף עא ב) בברייתא וכפי שפי' הגמ'. ולב"ה ל"ל דטבו"י ארוך תיבעי טבילה. ואין לומר דאף לב"ה צריכה טבילה לקדש כדפי' הרע"ב שם וכדמשמע קצת בפי' דהכא דלא הזכיר תרומה רק קדש ומקדש ועמש"כ שם. ז"א. דע"כ לא מצרכי אלא לאחר הבאת כפרתה כמש"כ שם וכאן אינה מביאה אלא לאחר פ' יום. וכ"מ להדיא בגמ' כאן דלב"ה א"צ טבילה. ועוד תימה דבפשוט הל"ל דנ"מ בחששא דזכר להצריכה טבילה לסוף ז' וכדאיתא בגמ' הכא אף לב"ה וצע"ג:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ואין חייבין עליהן כו' אבל הרמב"ם כתב כו'. </b>א"כ לדידיה קשיא ודאי מאי א"ח כו'. ול"נ דהרמב"ם יפרש דכינוי דעליהן מוסב על הכותים עצמן. (ותדע דהא משכב תני בל"י והל"ל עליו. אולם לפי מה שפי' הא"ר כעליון ששוכב עליו אין מזה ראיה דל"ר דנקיט י"ל דקאי על תחתון ועליון הנזכרים אבל תימה שהוא דלא כמסקנת הגמ') ור"ל דאם נגע בהן אדם ונכנס למקדש. וזה שלא כדברי התוס' (לג ב') ד"ה שדרס. ועי' מל"מ שם הלי"ז שתירץ ג"כ עד"ז. ונראה דהתוי"ט בעצמו הרגיש ג"כ בזה במש"כ בדבור הסמוך לקמן וזה מחזיק כו'. ומש"כ עוד וראיתי בת"כ כו' דאחרים אומרים ונשא עונו דבכבוס בגדים כו'. תמוה דמנ"ל דאחרים פליגי על דרשה דלעיל דהאי ונשא עונו לא קאי אלא על ובשרו לא ירחץ:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>באליהו רבא ד"ה בש"א כרוקה כו'. </b>דגזרו אטו יולדת בזוב והיינו דקתני סיפא ומודים כו' ומאי נ"מ אי מודו ב"ש כו'. ור"ל אטו טעמא דב"ש אתי לאשמועינן. וכה"ג דייק הש"ס ביבמות (קט) ובמנחות (יד ב') ע"ש. אבל ק"ל מעירובין (יא ב') במשנה משום ר"י כו' לא נחלקו ב"ש כו'. ועי' במהרש"א על התוס' דשם (ריש דף יג) שפי' דבלא נחלקו ל"ק וכי טעמא דב"ש כו' דאשמעינן שפיר דבדבר זה מודו ב"ש לב"ה. ולפמש"כ שם במשנה בס"ד אין מזה סתירה להא"ר. ועי' עוד בפ"ד דמכשירין מ"ד בר"ש. ובתוי"ט רפ"ג דפאה:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה כל דמים שהיא רואה טהורין עד שיצא הולד. </b>נל"פ דר"ל דמשיצא הולד טמא ומטמא לח ויבש. דדם לידה גופה לא טהרה רחמנא לכ"ע. ולא כדם טהרה של מצורעת דלא מטמא אלא לח אף לב"ה לעיל (משנה ג'). וכ"מ בכריתות (סוף דף ז') במשנה שהמפלת בתוך מלאת דמיה טמאין. וע"כ ר"ל כמו ברואה בליל פ"א. וכן כל דמים שהיא רואה בתוך טומאת לידתה השניה. ואולי נפ"ל ממיעוטא דממקור דמיה. והרווחנו בזה לדעת דרשה אחריתא שכתבו התוס' לרבנן מדמיה. ואין להקשות לרבנן דאמרי לטהורי מק"ו. דהרי ימי לידתה אין ראויין לרבה בגמ' (לז ב'). ואפ"ה טמא דמה כדם נדה. זה אינו כלום. דהרי גם בימי נדתה אינה נעשית נדה ע"י. דאפי' בלידה יבשתא ולא ראתה עד סוף השבוע טובלת לערב וא"צ למנות מינה שבעה כדמוכח בגמ' (מב) ע"ש ברש"י ד"ה טומאה בלועה (ועי' ס"ט סי' קצ"ד סק"ב בד"ה אך) והטיפה עצמה מטמאה כמו כן בימי זיבתה לח ויבש ודו"ק בכ"ז:
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ושומרת יום כו' כ' הרע"ב הרואה כו' וטובלת לערב לאו דוקא שהרי כו'. </b>וכ"ד תמוהין. א) דאישתמיטתיה גמ' ערוכה לקמן (סז ב') א"ל ר"פ לרבא כו'. ליטבלינהו ביממא דז' משום דר"ש כו' וע"ש בתוס'. ב) מש"כ דמן הסתם כו' שתטבול לערב. הלא אם תטבול בעוד יום יהיה לה לערב הע"ש ותטהר לגמרי. אבל אם תמתין מלטבול עד הערב לא יהיה לה הע"ש עד למחר בערב. ג) מש"כ שאם כו' ואח"כ תראה אין בטבילתה כלום. הלא תיהני לה שלא תטמא בהיסט אף אם תראה אח"כ כמש"כ בס"ד בשילהי מכילתין ע"ש:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה ומטמאין בכל שהוא כו'. </b>פשוט דקאי על כל הנזכרים למעלה דהמה דם זוב וקרי. וכ"מ בכ"ד דדם ג"כ מטמא בכ"ש. וכן פירש"י בגמ' (מב) בד"ה ולטמא במשהו. וכ"פ הרמב"ם ברפ"ה מהל' א"ב. ולא עמדתי ע"ד בפיה"מ שכ' ומטמאים בכ"ש רומז אל ש"ז והזוב. וכן נמשך הרע"ב אחריו:
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ופוטר מן היבום כו'. </b>וגם בגמ' איתמר (ר"ל הא דק"ל שכלו לו חדשיו) אדאמרי' כחתן שלם כו' משמע ששאר הדינין שוין בין כלו בין לא כלו. ונשמטו מן התוי"ט דברי רש"י (דף מ"ד ע"ב) ד"ה כמאן דלא כר"ש שכתב דאכולה מתני' קאי דקא חשיב בן יום אחד בן קיימא. ועי' לח"מ פ"א מהל' יבום:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה וחייבין עליה משום א"א. </b>עי' בא"ר שכ' דגבי בן תשע לקמן לא קתני וחייבין עליה משום א"א שאין קנינו קנין גמור כו' כדקתני ואינו נותן גט עד שיגדיל. אדרבה מזה משמע לפשטיה דקנה לגמרי כיון דסגי לה בגט בלא חליצה. עד שהוצרך רב לתרץ דה"ק לכשיגדיל יבעול כו':
+<b>תוי"ט סד"ה וחייבין כו'. </b>ומיהו ודאי דרש"י ה"מ לאסבורה נמי במסרה אביה לביאה כו'. ול"נ דרש"י דק שפיר דמלשון מתני' משמע דאף דהיא א"א מכבר אפ"ה א"ח עליה רק אם בא עליה אחר ג"ש ויום א'. ובקדושין הלא לא נעשית א"א ג"כ אלא לאחר ג"ש ויום א':
+<b>שם ד"ה והיא פטורה. </b>דבריו בזה הדבור מגומגמין:
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה ונסקלת ע"י. </b>בא"ר כתב לחלק לרבא בין קטן לקטנה משום דפיתוי קטנה אונס הוא אבל קטן לאו אנוס הוא דאין קישוי אלא לדעת. בעניותי לא הבנתי דכמו דקטנה אפי' מזידה נקרא אונס משום דדעת שלה אינה שלמה. כן קטן נמי מאי הוה דאין קישוי אלא לדעת כיון דדעתו אינה שלמה. ועי' מש"כ בחדושי על הרמב"ם בפ"ב מהל' סוטה ה"ד בס"ד:
+<b>בתוי"ט ד"ה קנאה. </b>וכ"ד תמוהין. א) דמאי ס"ד לחלק בין לזכות בנכסי אחיו לבין ליורשה הלא תרווייהון דבר שבממון הם. ב) דכיון שכן. מטמא לה נמי מטעם המבואר ביבמות (סוף דף פט) ע"ש. ג) למאי דפסיקא ליה לדעת הה"מ דמדאורייתא קני לה (אף דמדרבנן לא עשאוה אלא כמאמר בגדול) דיורשה ומטמא לה. א"כ הלא דעת רש"י בקדושין (יט) ג"כ דמדאורייתא סגי לה וכ"פ שם להדיא דהא דתנן קנאה היינו ליורשה. והתוס' שם העתיקו משמו ג"כ וליטמא לה. דבאמת טומאתו תלויה בירושתו כמו שהוא ביבמות שם. וזה נראה כעין דאישתמיטתיה במחכ"ת. ד) כיון שרש"י פי' בסמוך דוא"מ בתרומה קאי איבם ב"ט. א"כ נראה לכאורה דאינו (מטמה) [מטמא] לה ג"כ ועי' ביבמות שם. ועי' בב"ש סי' ק"ע סקי"ב:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה משל משלו חכמים באשה. </b>כה"ג לעיל (יז ב') במשנה:
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>ברע"ב ד"ה והיא אילונית כו' עד שתהיה בת ל"ה שנה ויום א'. </b>וכן כתב לקמן באיש ובגמ' תני ר' חייא עד רוב שנותיה. וכ"א בהרמב"ם בפי' ובחבורו. וק"ק לפי מש"כ התוי"ט לעיל במ"ו בשם הרמב"ם שחיי האשה קצרים מחיי האיש ברוב. לא ה"ל להשוותן כאן ברוב שנותיהן:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>כל כלי חרס כו' ונ"מ להא דקי"ל כו' לקדש בו מי חטאת. </b>כ"כ רש"י. והרע"ב עוד הוסיף ביאור דהיינו לתת בתוכו מים של א"פ. משמע דר"ל מים המקודשים בא"פ. אבל באמת תרי מילי נינהו. ולשניהון ר"ל לקידוש ולהזאה בעינן כלי שלם כדאיתא בפ"ה דפרה מ"ה:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ויש שמיטמא כו' כתב הרע"ב כגון בשר ודגים כו'. </b>ואין לקיים גי' הס' בשר דגים ומשום דבהמה חייבת במעשר. דהא בשר עוף אין חייב במעשר. והל"ל נמי בשר חיה. ומה שהקשה מדוע לא חשיב סטיס וקוצה. כעת ל"י מאין פסיקא ליה דמטמאו טומאת אוכלים וישוב התו"ח על כמהין ופטריות אין לו שחר:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+<b>ברע"ב ד"ה הרי זה מקולקלת אינה יודעת כו' וכפירש"י. </b>ואף בלבשתה היום אחר כבוס דאין לחוש רק לאותו היום משכחת לה קלקול. דאם תראה ראיה גמורה למחר וליומא אחרא תצטרך לחזור ולמנות ז' ימים מאותו היום. עי' לקמן בגמ' (נג ב') ובתד"ה עצמה וד"ה שהוא ולעיל (ו) ד"ה ואינה:
+
+Mishnah 14
+
+<b>ברע"ב ד"ה תחלת נדה וסוף נדה בגמ' מפרש דה"ק כו'. </b>הן לפי פשטות פירושו יש ג"כ חסרון בלשון משנתינו תיבות ובשביעי לנדתה לבד סירוס התיבות הנמצאות בה. גם תיבת לכולן אינה מדוקדקת כיון דלא קאי רק אשתי בבי בתרייתא. עי' תוס' כתובות (ח'). ולענ"ד נל"פ הרואה יום י"א בה"ש (אשר אז הוא) תחלת נדה וסוף זיבה. (או שהיא רואה בעת) תחלת זיבה וסוף נדה (דהוא בסוף יום הז' לנדתה). (או). יום מ' כו' בה"ש לכולן הרי אלו. (פירוש כל הארבע הללו). טועות. וזהו הנשוא דכולהו בבי (ר"ל תיבות הרי אלו טועות) ונכון בעז"ה:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה והניע כו' ואני שמעתי ליחה היורדת מן החוטם. </b>והתור"ע הקשה ע"ז מהא דקתני בברייתא ניעו ומי האף. ואישתמיטתייהו דרש"י פי' כן בב"ק (ג' ב') והתוס' שם הקשו עליו מהברייתא הזאת. ואנכי ישבתיו שם בעז"ה ע"ש. אבל לכאורה אכתי קשה מהא דפליגי לקמן רב וריו"ח במי האף. ולא נקטי פלוגתייהו על ניעו דקדים. ולא עוד אלא דמשמע שם דבניעו גם רב מודה דקאמר שם ולטעמיך כיחו וניעו מי קתני מוכח להדיא דבניעו לכ"ע טמא לעולם. וי"ל דליחה עבה היוצא מהחוטם לכ"ע מעיין הוא דמתעגל ויוצא. אבל מי האף שהוא צלול כמים שקורין קאטיר כמש"כ בב"ק שם אינו מתעגל כ"כ (וכן מעיד הנסיון) ולהכי פליגי ביה:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה ומטמא בין לח בין יבש. </b>נראה דיבש דשרץ אינו יבש ממש דהא שרץ יבש אינו מטמא כדאיתא בר"פ וכל הטומאות כשעת מציאתן כדלעיל. או דמיירי בשלדו קיימת דטמא אפי' יבש כדר"ל לעיל:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה אם יש בה מכה והיא יכולה להגלע כו'. </b>משמע דוקא בה אבל בבנה או בבעלה אינו תולה אלא במכה לחה. ול"מ בפוסקים שדברו בזה:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ר' יוסי מטהר. </b>עיין בהרע"ב ותוי"ט דפי' דאפי' ברישא נמי מטהר לכתחלה. וכ"נ מלשון רש"י אבל התוס' לעיל (יד ב') כ' דלפי' ר"ח לא קאי ארישא. ובב"ב (סא ב') בתד"ה ל"צ נסתפקו בכה"ג:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה ג' נשים שלבשו חלוק אחד כו' כולן טמאות. </b>לכאורה קשה הא קי"ל דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום. עי' בפ"ט דטהרות מ"ט נמצא בגג המעטן טהור ובתו"ח שם ולעיל (ד') בפלוגתת ריו"ח ור"ל. ולכאורה הייתי ר"ל דע"כ ל"א א"מ טומאה ממל"מ אלא דוקא אם מקום שנמצא טמא ממ"נ לכן תולין הקלקלה במקולקל. אבל היכא די"ל אדרבה זה המקום שנמצא בו טהור והמאורע נתהוה במקום הראשון כמו הכא בכתם לא תלינן אותה על מקום מציאתה. ועי' לעיל (נ"ח סע"א) ובתוס' שם מה שהביאו מפרק המדיר:
+<b>שם ישבו על ספסל של אבן כו' ר"נ מטהר. </b>מסדור לשון המשנה היה משמע דלא מטהר אלא בג' נשים דניתוסף לזה עוד ספק מאיזו אשה בא. אבל מסיום דבריו כל שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים ל"מ כן. וכן מהא דשמואל בר"פ דלעיל בדקה קרקע כו' טהורה דמוקי ליה ר"א שם כוותיה מוכח דאפי' באשה יחידה נמי מטהר:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה בדקה אחת מהן ונמצאת טמאה כו'. </b>הא"ר הקשה מדוע לא תני הכא נמי בדקו שתים ומצאו טמאות כו' כדתני במשנה הסמוכה לקמן כו' ע"ש. ול"נ דלק"מ דהכא כיון דתני דשתים תולין באחת. ממילא וכש"כ דאחת תולה בשתים. משא"כ לקמן אשמעי' רבותא דאפי' שתים תולין באחת. ועוד הכא דלא שייך למיתני שלשתן ומצאו טמאות כולן טמאות דפשיטא להכי לא תני נמי שתים ומצאו טמאות. משא"כ לקמן דאיצטריך לאשמעינן שלשתן ומצאו טהורות כולן טמאות אפי' לרבנן דפליגי בגל. לא רצה לדלג ותנא נמי שתים:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ברע"ב ד"ה שלא טעם כו' כל אותו הלילה כו' ועי' פי' הרמב"ם ובחבורו. </b>וכ"ע הה"מ שבגמ' (סג) נתבאר כל הבבא. ואנכי תמה. א) דנראה דפסק כדס"ד דר"פ. ורבא דחייה. ב) מה שהצריך שיהא ישן מחצות הלילה עד הבקר. ובגמ' משמע דלא בעינן אלא שרגע חצות הלילה יעבור עליו בשינה. עי' ברכות (ג' ב') מעולם ל"ע עלי חצות לילה בשינה. ועמש"כ בס"ד שם (כו ב') בד"ה איבע"ל. ג) מש"כ דרק עד ג' שעות ביום כו'. ובגמ' משמע דשיעור הפרק ששנה הוא בכדי רוב דבורו של ג"ש. אבל כל שלא שנה כשיעור הזה אפי' כל היום נקרא רוק תפל. וע"כ גי' ופירושים אחרים ה"ל בסוגיא זו והה"מ לא העיר מאומה בזה:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה נותנין כו' ואפי' רואה כו' וכ"כ רש"י. </b>פשוט דר"ל אפי' רואה עתה וכדאיתא לעיל (יא ב') ל"ש אלא שלא פסקה מחמת תשמיש וראתה שלא מ"ת. והתו"ח נראה שהבין כוונתו להא דארנב"י בגמ' ואפי' ראתה. ול"ד:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה רי"א א"מ משום כתם כו' ובגמ' מכלל דת"ק כו'. </b>ק"ל מדוע לא נאמר דטעמא דת"ק שמא תתעלף כמו במשנה דלעיל. ואדרבה מ"ט דר"י דלא גזר כאן. ואולי משום דלא שכיחא שתצא דם לאח"מ לכן לא גזרו בה רבנן:
+
+Mishnah 6
+
+<b>תוי"ט ד"ה כמגע (הב'). </b>וא"כ משקה של קדש כו' הוי שני. מאי איריא משקה אפי' אוכל נמי וכדמקשה ממעילה דהתם הוי אוכל. ועוד כיון דדינה כמגע ט"מ הא קי"ל בפ"ב דטהרות מ"ו דאפי' שלישי דתרומה מטמא משקה קדש להיות תחלה ופי' הרע"ב דכה"פ אה"ק מטמא משקה קדש להיות תחלה וכש"כ מגע ט"מ שהוא ראשון. ולזה י"ל דטבו"י אינו בכלל זה וכמו דאינו בכלל כה"פ אה"ת מטמא משקין להיות תחלה בפ"ח דפרה מ"ז וכן התוס' בחולין שהביא התוי"ט נקטי נמי דאפי' משקה קדש לא הוו אלא שני. ונראה הא דנקט משקה קדש נמשך אחר לשון התוס' בחולין שם. ואינהו שפיר נקטי משקה דבה איירינן שם. והתוי"ט ל"ד במחכ"ת אגב שיטפיה:
+
+Mishnah 7
+
+<b>תוי"ט בד"ה א"צ טבילה. </b>קוטב דבריו דמחו"כ אף קודם כפרה מהני ליה טבילה ליגע בקדשים. וברפ"ג דחגיגה הבאתי שזה נגד גמ' ערוכה ע"ש:
+
+Mishnah 8
+
+<b>בסוף המשנה ומגען ובעילתן תלוין. </b>לכאורה יפלא מדוע שביק התנא מו"מ דאיירי בהו בבבי קמייתא. ונ"ל דהתנא רמז לנו במאי דתני ומגען תלוין הדין המבואר במגילה (ח' ב') בזב שטבל ביום הז' לספירה וראה אח"כ בו ביום דסותר ומטמא למפרע מו"מ. מ"מ הסיטו אינו טמא למפרע. וה"ה גבי זבה (רמב"ם ספ"ה מהל' מו"מ). ואשמעינן כאן דגם בשומרת יום כנגד יום הדין כן דדוקא מגען תלוין אבל הסיטן טהור ודאי:
+<b>בתוי"ט ד"ה מטמאין מו"מ (בסה"ד). וברפ"ק דזבים אכתוב דלבועלה תולין וא"כ קרא אסמכתא בעלמא. </b>ותמוה מאד דהתם מיירי בבעלה ביום שלאחריו אחר טבילה הוא דתולין דאם לא תראה אח"כ הוא טהור. אבל הכא שבעלה בערב דלא ספרה עדיין כלל (דספירת לילה לאו ספירה) ודאי טמא ומטמא מו"מ אפי' אם לא תראה ובהכי מיירי קרא. או אפי' בבעלה ביום אחר טבילה וראתה אח"כ (והוא בתוך י"א) מטמא למפרע מדאורייתא:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Niddah/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Niddah/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..59369f3eef389e9ff8752291a105f1d20de0bd83
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Niddah/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,333 @@
+Rashash on Mishnah Niddah
+רש״ש על משנה נדה
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Mishnah_Niddah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה נדה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה. </b>נ"ל דגם זה הוא מדברי חכמים. דהלל משמע דקאי אכל הנשים דקאמר שמאי. ואפי' אשה דיש לה וסת נמי אמר דמטמאה מפקידה לפקידה כיון דלא מפליג (וכה"ג כתבו התוס' לקמן (לח ב) בד"ה אימא בביאור פירש"י ע"ש) וכרבנן דר"ד לקמן (דף ד ב) ופליגי חכמים עליה בתרתי. א' דמעל"ע ממעט ע"י כו'. ב' דבשיש לה וסת ד"ש. ואח"כ מיפרשא מתני' כסדר דבריהם. דפקידה דאמרי הוא אפי' עד דתשמיש. וד"ש דאמרי כיצד כו'. והתוס' לקמן (דף ב) נדחקו בזה:
+<b>בתוי"ט ד"ה וחכ"א כו' אבל ז"ש הר"ב להוסיף לא ידענא כו'. </b>ול"נ דכוונתו להוסיף על המיעוט והיינו דאם בדקה בחצי היום לא תטמא למפרע אלא י"ח שעות. ובאם בדקה שעה א' אחר חצות להוסיף עד י"ט שעות ואם איחרה עוד. להוסיף כשיעור האיחור. ואם בדקה בתחלת הלילה להוסיף עוד עד כ"ד שעות:
+<b>שם ד"ה כל אשה כו' להיות בודקת [וכו']. </b>הנה הוסיף בהעתקת דבריהם תיבת וכו'. וכוונתו בזה לכוון דבריהם על הא דתנן התם תו ומשמשת בעדים וכדפירש"י שם דקאי על אותן שדיין שעתן. ויפה כוון. והתו"ח לא ירד לזה ועי' מהר"ם:
+<b>שם ד"ה דיה שעתה כ"כ הר"ב כו' דודאי אורח בזמנו בא. </b>ולא יעמוד מלצאת חוצה. אולי כוונתו ליישב מדוע לא ניחוש דכך הוא וסתה שיתעכב הדם בבה"ח טרם צאתו החוצה. לכן אמר ולא יעמוד כו' ור"ל דחשש שמא נתעכב אינו אלא בפעם הזה שאנו דנין עליו. אבל לא שניחוש דבכל פעם היה כך ועמש"כ בגמ' (סג ב):
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה מניקה עד שתגמול את בנה כו'. </b>עי' פי' הרע"ב והוא מפי' הרמב"ם וצ"ל לפירושם דר"מ וחכמים פליגי בפי' עד שתגמול שבדברי ת"ק. דלר"מ הגמלה ממש כמשמעה ולחכמים היינו זמן הגמלה וק"ל. א) דלחכמים אינו מדוייק לישנא דעד שתגמול. ב) מדוע לא תני פלוגתתן במיניקה אחר כ"ד חודש דלר"מ ד"ש ולחכמים מטמאה מעל"ע (וזה י"ל קצת ע"פ מש"כ התוס' לקמן (דף ט) ד"ה לפיכך). ולפעד"נ דג' מחלוקת בדבר. ובמתני' לא תני דעת השלישית שהיא דעת רי"ה ור"י ור"ש שבברייתא (שם) דל"ל דם נעכר כו'. אלא דעת ר"מ וחכמים דאית להו לתרווייהו דם נעכר. ולפיכך סתמה ברישא עד שתגמול דמשמע אפי' מיניקתו ד' או ה' שנה. רק נקיט פלוגתתם בנתנה בנה למיניקה כו' ולחכמים אף באלו ד"ש מטעם דאיבריה מתפרקין. ורי"ה ור"י ור"ש דבברייתא היא דעת שלישית דל"ל כלל סברת דם נעכר. אלא טעם דאיבריה מתפרקין. וחכמים דמתני' הם שאר חכמים זולתם שהיו בדורם כמו ר' נחמיה ר' אלעזר ר"י הסנדלר עי' כתובות (דף לד) ובהקדמת הרמב"ם לחבורו ובסה"ד ותמצא עוד חכמים שהיו בימיהם. ולגי' התוספתא שהביא הגרי"פ שם בברייתא דל"ג ר' יהודה נוכל לחשוב גם אותו. ובר מן דין אשכחן לקמן (ח ב) מאן חכמים ר"א וכה"ג בד"ט. ומאי דאיתא בגמ' ורבנן (פי' האי קרא דמי יתן טהור מטמא מאי עבדי ליה) הכוונה על ר"י ור"ש דברייתא (וא"ש טפי מאי דקאמר ורבנן ולא קאמר וחכמים בלישנא דמתני') וקרי להו רבנן נגד ר' מאיר. וכן לקמן (דף לח ב) קרי להו רבנן אפי' נגד ר"מ ורי"ה. ובנדרים (דף עו ב) קרי רבנן לריב"י ולראב"ש אף נגד ת"ק. ובפ"ט דאהלות מי"ב קרי לר"א ור"ש חכמים נגד הת"ק לפי' מהר"ם שהביא התוי"ט שם. ובזבחים (קא) קרי רבנן לר"י ור"ש. ובמש"כ דלא ר"מ בלחוד ס"ל דם נעכר אלא דגם חכמים ות"ק דמתני' הכי ס"ל. א"ש הא דבכורות (דף ו ב) אמרי' מעיקרא סתם דאמר מר דם נעכר ונעשה חלב. וכ"מ בשבת (דף קמג ב) והוא משנה סוף מכשירין מ"ש ברש"י ותוס'. ובכתובות (דף ס' ב) אמר רשב"ג לשון אין החלב נעכר. משמע דנעכר שוב לדם לצורך מזון העובר:
+
+Mishnah 5
+
+<b>ר' אליעזר אומר כל אשה שעברו עליה ג' עונות ד"ש. </b>וכן לעיל (דף ו) ולקמן (דף ט ב) הגי' אליעזר ביו"ד. אבל בעירובין (דף מו) הגי' אלעזר בל"י. וכ"ה לקמן (דף יא ב) בתד"ה אפי' וע"ש במהרש"א. וברש"י בעירובין שם ר' אליעזר גרסי'. ואולי דאי גרסי' אלעזר הוה משמע דלא פליג על הא דד' נשים וקאי בשיטת ר' אליעזר. וא"כ לא הל"ל לר' אלעזר בגמ' למחשביה בהד' דהלכתא כוותיה דר' אליעזר כיון דר' אלעזר קאי כוותיה כמו דהוי קס"ד דלהכי לא חשיב הא דמיאון משום דר"א קאי כוותיה:
+<b>שם רי"א מעוברת ומיניקה שע"ע ג' עונות ד"ש. </b>עתוי"ט. וכ"ד תמוהין א) דקושייתו אינה כלום. דנ"פ דלת"ק אפי' ראתה עד שנודע עוברה ואח"כ משנודע ראתה מיד ד"ש. ולר"י עד שתפסוק ג' עונות משנודע. ב) מאי דמתרץ דלת"ק סגי בג' חדשים ואע"פ שאינן צ' יום. ז"א דהא ביבמות (דף לז) אמרי' היולדת לט' עוברה ניכר לשליש ימיה. וימיה היינו ר"ע יום לשמואל לקמן (דף לח) וא"כ שליש היינו צ' יום שלמים. וכ"מ ג"כ מהראיה שמביא בעצמו מהרע"ב דיבמות דהתם הוי ג"כ משום הכרת העובר. ג) מש"כ בתירוץ הב' דלת"ק משהוכר העובר אע"פ שלא מלאו לה ג"ח ד"ש. (כ"נ לכאורה כוונתו). הלא בגמ' אמרי' וכמה הכרת העובר כו' ג"ח. משמע דקודם לכן לא חשיב הכרה. אולם יש לדחוק לשונו בתירוצו הב' שכוון למש"כ בתמיה הא'. וכמ"ק מהב"י בשם הרשב"א שהביאו לסייעתא לתירוצו זה:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ברע"ב ד"ה אע"פ.</b> אשה שיש לה וסת. וכן פי' בהא דומשמשת בעדים (וכ"פ רש"י). ונראה שדחקו לשון דיה שעתה ל"י דנקט וכמו שפי' לעיל (י' ב') בד"ה וסיימת בחדא. ולמש"כ התוס' שם אין זה דיוק. וכן פירשו לעיל (דף ד' ב') ולקמן (בע"ב) ד"ה ומשמשת דקאי על הד' נשים ג"כ:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה ופעמים כו'. </b>פירושא דצריכה כו' דרישא והכי תני ג"כ ובשעה שהיא עוברת לשמש א"ב. וא"כ ע"כ הא דתני ברישא ומשמשת בעדים היינו לאחר תשמיש. ואחד לו ואחד לה וכפי' והמשמשת בעדים דר"פ לתירוץ ראשון שבגמ' לעיל (ה') וכ"נ שתפסו לעיקר הא"ר שם. ודלא כהרע"ב שפי' שם כתירוץ השני. וכן דלא כפירושו ופירש"י על הא דומשמשת בעדים דהכא. והרווחנו בזה שלא נצטרך למה שפירש"י לקמן (בע"ב) בד"ה כאן שלא שמשה "ולפני תשמיש ה"ט דל"ב בדיקה כו'" הביאו ג"כ התוי"ט. דלדברינו באמת בעיא בדיקה לפני תשמיש לפי דקדוקו דרבא שם מדלא מפיק רישא בתולה שדמיה טהורין. והתם נכלל נמי עד שלפני תשמיש כדאמרן. ונכון בעז"ה:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה לתקן את הבית. </b>נראה שהוא ע"ד שקרא ר"י לאשתו ביתו (שבת דף קיח ב'):
+
+Mishnah 2
+
+<b>נמצא על שלה לאח"ז טמאין מספק כו'. </b>לכאורה דטומאתה שהיא בספק אינה אלא משעת ביאה עד הבדיקה. אבל מהבדיקה ואילך טומאתה ודאי. אולם י"ל דגם זה אינו אלא כ"א לתלות. ומיירי דלא הרגישה בשעת בדיקה. (דאי ארגשה ה"נ דבועלה לא הוה טמא אף בספק) והספק הוא דשמא הרגישה אלא היתה סבורה דהרגשת עד הוא. עי' לקמן ר"פ הרואה בגמ' ולעיל (ג') תד"ה מרגשת. ועל דם שלא בא בהרגשה נראה דאין שורפין אה"ת כמו על הכתם שפסק הרמב"ם בספ"ג מהל' מו"מ שאין שורפין עליו וכפירש"י לקמן בסה"ע:
+
+Mishnah 3
+
+<b>תוי"ט ד"ה ותדיח כו' בעד שבידה דאי אין בידה כו' </b>(וכ"נ מפי' הרע"ב) והוא כאוקימתא דר"א והוא תמוה דהא אסיקנא לר"א בקושיא והרמב"ם בפיה"מ מפרש המשנה כר"ח וכ"פ בחיבורו וכ"פ הא"ר. ועי' לח"מ בפ"ה מהל' שגגות ה"ו:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה משל משלו חכמים באשה. </b>כה"ג לקמן במשנה ז' דפ"ה:
+
+Mishnah 6
+
+<b>באליהו רבא ד"ה אם אינו כו' משום מעיינות הנדה כרוקה ומ"ר. </b>ותימה דהוא נגד מסקנת הגמ'. ואולי יש לו גי' אחרת. דלגי' שלפנינו קשה דהרי דם טהרה של מצורעת ב"ה מטמאו משום מעיין לקמן במשנה ג' דפ"ד מריבויא דלזכר שם בגמ'. ונ"פ דגם שאר מראות שאינן מה' דמים שוים לדין זה. וא"כ הלא נוכל לומר דר"מ יליף גם נדה ממצורעת שדין מעיין יש להם. ואת"ל דמה למצורעת שכן מטמאה בביאה (עי' פסחים סז ב' תד"ה שכן טעון). מ"מ הרי איכא למילף מהיקשא דהא בהאי קרא כתיב והדוה בנדתה וכדאמר אביי (לה) ואקשיה רחמנא מצורע לזב ע"ש. ועמש"כ לקמן בגמ' (לה ב') ברש"י ד"ה אמאי מטמאה (ובדף מב) בד"ה מטומאה נטהרה בס"ד. ורבנן איכא למימר דסברי דפלוגתת ב"ש וב"ה שם הוא להפך דב"ש מטמאין וב"ה מטהרין ע"ש בתוי"ט. ור"מ ס"ל כר"י ברפ"ה דעדיות דחשיב לה בקולי ב"ש וחומרי דב"ה וכסתמא דמתני' דלקמן. ובפרט דקי"ל סתם מתני' ר"מ. ולגי' דידן צ"ל דכיון דבעדיות נשנה זאת בשם ר' יהודה משמע להגמ' דכל חביריו ור"מ בכללן פליגי עליה וסברי דב"ה לקולא. ולכן מקשה בפשיטות שפיר קא"ל רבנן לר"מ. והשתא תתחזק הקושיא ביותר על פסק הרמב"ם לחומרא כב"ה ע"ש בתוי"ט. ומש"כ התו"ח להוכיח מדאמר רבא שם דז"ת הזב בין קטן ובין גדול ש"מ דלא ס"ל להפוך פלוגתתם דא"כ תהוי הך דרשא אליבא דב"ש. אינו כלום דא"ל דס"ל כתירוצא קמא דהגמ' שם דלב"ש זכר מנקבה לא אתיא כו'. ולטעמיה טפי ה"ל לדקדק מסתמא דגמ' (כח ב') ההיא מבע"ל לכדרי"צ דארי"צ לזכר לרבות את המצורע למעיינותיו כו'. אלא כדאמרן. ואכמ"ל:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה המפלת כמין קליפה כו'. </b>הא דלא תני הכא אם יש עמהם דם טמאה. חדא דלא שכיחא כ"כ כמש"כ התוס' לקמן (כב ב') בד"ה לפלוג ע"ש. שנית דכיון דאם לא נימוחו תלינן במכה או בשומא כמו שאמרו הרופאים במעשה דראב"צ (שם). לכן גם הדם שעמהם תלינן בהו. וצ"ע לדינא. והא דלא תני בבבא שלאחריה גבי דגים כו' תטיל למים כו'. משום דבהו אמרי' דבריה הוו כעין ולד. וכמו שאריו"ח לקמן (כב ב') אבל בריה לא הוי. וכמו בחתיכה שכתב רש"י לקמן בד"ה בלא דם דחתיכה לאו דם הוא אלא בשר. ועי' בתד"ה אלא:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה המפלת כו' אמר רבב"ח כו' </b>ולכאורה לשיטת הרמב"ם והרע"ב אחריו דאוקמי לפלוגתייהו ביש בו מצורת אדם לבד (וכהברייתא דלקמן בגמ' (כג ע"ב) וכפי' התוס' שם בד"ה והתניא. ודלא כדבריהם בד"ה שר"מ דבתרתי פליגי) נפלו לבירא כל הטעמים האמורים כאן. וא"כ ל"ד התוי"ט בהעתקתו הא דרבב"ח על פי' הרע"ב. וגם הרע"ב עצמו בפ"א דכריתות הביא טעם דר"י א"ש הואיל ונאמר בהן יצירה כאדם. אבל נ"ל כיון דלא פליגי במין דגים כו' ויש להם מצורת אדם. משמע דבהו לא מהני צורת אדם ולכן אכתי טעמים אלו במקומם עומדים. אבל לפי"ז טעמים אלו בעינן אפי' לרבנן. ומהתוי"ט משמע דאינו אלא לר"מ:
+<b>שם בתו"ח על דברי התוי"ט ד"ה אם נמוחו כו' ובס' ש"ל כתב דליכא נפקותא כו' מ"מ מדקתני אם נמוחו טמאה משמע דאם לא טהורה. </b>לכאורה נעלם ממנו דברי הר"ן בפ"ב דמגילה שכ' שם דתנא דמתני' לא מעייל נפשיה בפלוגתא כו' וקתני והלועז ששמע אשורית יצא לכ"ע ולרשב"ג באשורית ויוונית ע"ש. אבל באמת ל"ד אהדדי דשם גם לרשב"ג איצטריך האי דינא דהלועז ששמע אשורית יצא. אבל הכא לר"י לא איצטריך כלל הא דאם נמוחו דהא בלא"ה ג"כ טמאה:
+<b>שם בתור"ע אות י"א לענ"ד י"ל כו' יש ליישב קושיתם די"ל דהתם כיון דאיכא כו' דע"י פה"ק בא דם כו' ע"ש. </b>ול"נ דאין זה דיחוי דא"כ דנחשוב זה לס"ס מ"ט דת"ק דסבר דאינו נאכל. אבל נראה דאישתמיטתיה במחכ"ת דר' יהושע סבר בכריתות (דף יט) דבעינן שיודע לו במאי חטא. ולא מצינו מי שחילק בין חטאת שבאה על חטא לבין חטאת שבאה לאשתרויי בקדשים אלא לר' יוסי שם (דף ז' ב') ולית הלכתא כוותיה. אבל זה יקשה גם על הברייתא גופה. ואולי סברת ר"י כיון דודאי ראתה. אין ספק לידה מוציא מידי ודאי זיבה:
+
+Mishnah 3
+
+<b>ברע"ב ד"ה תשב לזכר כו'. </b>ואין לה דם טוהר אלא ל"ג יום וכן הוא לשונו לקמן בריש מ"ה. ול"ד שהרי אין לה אלא כ"ו ימי טוהר כי מדלית לה שבועיים דטומאת נקבה. ולשון רש"י בר"פ מזוקק:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה יצא מחותך כו' משיצא רובו כו' כדרכו עד שיצא רוב ראשו. </b>לכאורה נראה להגיה דצ"ל בהיפך ברישא עד שיצא רובו אינו כילוד ובסיפא משיצא רוב ראשו וכן הובא בלשון זה בבכורות (מו ב') וכן העתיקו התוס' בר"פ בהמה המקשה. (ועי' לקמן (כט) תד"ה מכלל). וכ"ה הלשון בהרמב"ם בחבורו ובטוש"ע ע"ש:
+<b>שם ואיזהו רוב ראשו משיצא פדחתו. </b>עי' מש"כ בבכורות (סוף דף מו) להוכיח מהגמ' דשם דהכוונה משיצא הפדחת כולה עד החוטם. ועתה ראיתי להכ"מ בפ"י מהל' א"ב ה"ו שנדחק ליישב הגי' הישנה ברמב"ם רוב פדחתו וכתב שסובר שאינו נקרא ראש (כצ"ל שם וכמו שהוא בב"י) אלא הגולגולת כו' ע"ש ור"ל עד החוטם. ולא נהירא כלל דא"כ הל"ל גם בנחתך ואם יצא פדחתו. אלא המחוור כאשר מצא מוגה למחוק תיבת רוב:
+<b>ברע"ב ד"ה לזכר ולנקבה ולנדה. </b>כתב דחומרא דזכר הוא להצריכה טבילה לסוף מ' כדין טבו"י ארוך כו' ע"ש. ותימה דזהו כדברי ב"ש לקמן (מ"ז דפ"י) במשנה ולקמן (דף עא ב) בברייתא וכפי שפי' הגמ'. ולב"ה ל"ל דטבו"י ארוך תיבעי טבילה. ואין לומר דאף לב"ה צריכה טבילה לקדש כדפי' הרע"ב שם וכדמשמע קצת בפי' דהכא דלא הזכיר תרומה רק קדש ומקדש ועמש"כ שם. ז"א. דע"כ לא מצרכי אלא לאחר הבאת כפרתה כמש"כ שם וכאן אינה מביאה אלא לאחר פ' יום. וכ"מ להדיא בגמ' כאן דלב"ה א"צ טבילה. ועוד תימה דבפשוט הל"ל דנ"מ בחששא דזכר להצריכה טבילה לסוף ז' וכדאיתא בגמ' הכא אף לב"ה וצע"ג:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ואין חייבין עליהן כו' אבל הרמב"ם כתב כו'. </b>א"כ לדידיה קשיא ודאי מאי א"ח כו'. ול"נ דהרמב"ם יפרש דכינוי דעליהן מוסב על הכותים עצמן. (ותדע דהא משכב תני בל"י והל"ל עליו. אולם לפי מה שפי' הא"ר כעליון ששוכב עליו אין מזה ראיה דל"ר דנקיט י"ל דקאי על תחתון ועליון הנזכרים אבל תימה שהוא דלא כמסקנת הגמ') ור"ל דאם נגע בהן אדם ונכנס למקדש. וזה שלא כדברי התוס' (לג ב') ד"ה שדרס. ועי' מל"מ שם הלי"ז שתירץ ג"כ עד"ז. ונראה דהתוי"ט בעצמו הרגיש ג"כ בזה במש"כ בדבור הסמוך לקמן וזה מחזיק כו'. ומש"כ עוד וראיתי בת"כ כו' דאחרים אומרים ונשא עונו דבכבוס בגדים כו'. תמוה דמנ"ל דאחרים פליגי על דרשה דלעיל דהאי ונשא עונו לא קאי אלא על ובשרו לא ירחץ:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>באליהו רבא ד"ה בש"א כרוקה כו'. </b>דגזרו אטו יולדת בזוב והיינו דקתני סיפא ומודים כו' ומאי נ"מ אי מודו ב"ש כו'. ור"ל אטו טעמא דב"ש אתי לאשמועינן. וכה"ג דייק הש"ס ביבמות (קט) ובמנחות (יד ב') ע"ש. אבל ק"ל מעירובין (יא ב') במשנה משום ר"י כו' לא נחלקו ב"ש כו'. ועי' במהרש"א על התוס' דשם (ריש דף יג) שפי' דבלא נחלקו ל"ק וכי טעמא דב"ש כו' דאשמעינן שפיר דבדבר זה מודו ב"ש לב"ה. ולפמש"כ שם במשנה בס"ד אין מזה סתירה להא"ר. ועי' עוד בפ"ד דמכשירין מ"ד בר"ש. ובתוי"ט רפ"ג דפאה:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה כל דמים שהיא רואה טהורין עד שיצא הולד. </b>נל"פ דר"ל דמשיצא הולד טמא ומטמא לח ויבש. דדם לידה גופה לא טהרה רחמנא לכ"ע. ולא כדם טהרה של מצורעת דלא מטמא אלא לח אף לב"ה לעיל (משנה ג'). וכ"מ בכריתות (סוף דף ז') במשנה שהמפלת בתוך מלאת דמיה טמאין. וע"כ ר"ל כמו ברואה בליל פ"א. וכן כל דמים שהיא רואה בתוך טומאת לידתה השניה. ואולי נפ"ל ממיעוטא דממקור דמיה. והרווחנו בזה לדעת דרשה אחריתא שכתבו התוס' לרבנן מדמיה. ואין להקשות לרבנן דאמרי לטהורי מק"ו. דהרי ימי לידתה אין ראויין לרבה בגמ' (לז ב'). ואפ"ה טמא דמה כדם נדה. זה אינו כלום. דהרי גם בימי נדתה אינה נעשית נדה ע"י. דאפי' בלידה יבשתא ולא ראתה עד סוף השבוע טובלת לערב וא"צ למנות מינה שבעה כדמוכח בגמ' (מב) ע"ש ברש"י ד"ה טומאה בלועה (ועי' ס"ט סי' קצ"ד סק"ב בד"ה אך) והטיפה עצמה מטמאה כמו כן בימי זיבתה לח ויבש ודו"ק בכ"ז:
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ושומרת יום כו' כ' הרע"ב הרואה כו' וטובלת לערב לאו דוקא שהרי כו'. </b>וכ"ד תמוהין. א) דאישתמיטתיה גמ' ערוכה לקמן (סז ב') א"ל ר"פ לרבא כו'. ליטבלינהו ביממא דז' משום דר"ש כו' וע"ש בתוס'. ב) מש"כ דמן הסתם כו' שתטבול לערב. הלא אם תטבול בעוד יום יהיה לה לערב הע"ש ותטהר לגמרי. אבל אם תמתין מלטבול עד הערב לא יהיה לה הע"ש עד למחר בערב. ג) מש"כ שאם כו' ואח"כ תראה אין בטבילתה כלום. הלא תיהני לה שלא תטמא בהיסט אף אם תראה אח"כ כמש"כ בס"ד בשילהי מכילתין ע"ש:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה ומטמאין בכל שהוא כו'. </b>פשוט דקאי על כל הנזכרים למעלה דהמה דם זוב וקרי. וכ"מ בכ"ד דדם ג"כ מטמא בכ"ש. וכן פירש"י בגמ' (מב) בד"ה ולטמא במשהו. וכ"פ הרמב"ם ברפ"ה מהל' א"ב. ולא עמדתי ע"ד בפיה"מ שכ' ומטמאים בכ"ש רומז אל ש"ז והזוב. וכן נמשך הרע"ב אחריו:
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ופוטר מן היבום כו'. </b>וגם בגמ' איתמר (ר"ל הא דק"ל שכלו לו חדשיו) אדאמרי' כחתן שלם כו' משמע ששאר הדינין שוין בין כלו בין לא כלו. ונשמטו מן התוי"ט דברי רש"י (דף מ"ד ע"ב) ד"ה כמאן דלא כר"ש שכתב דאכולה מתני' קאי דקא חשיב בן יום אחד בן קיימא. ועי' לח"מ פ"א מהל' יבום:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה וחייבין עליה משום א"א. </b>עי' בא"ר שכ' דגבי בן תשע לקמן לא קתני וחייבין עליה משום א"א שאין קנינו קנין גמור כו' כדקתני ואינו נותן גט עד שיגדיל. אדרבה מזה משמע לפשטיה דקנה לגמרי כיון דסגי לה בגט בלא חליצה. עד שהוצרך רב לתרץ דה"ק לכשיגדיל יבעול כו':
+<b>תוי"ט סד"ה וחייבין כו'. </b>ומיהו ודאי דרש"י ה"מ לאסבורה נמי במסרה אביה לביאה כו'. ול"נ דרש"י דק שפיר דמלשון מתני' משמע דאף דהיא א"א מכבר אפ"ה א"ח עליה רק אם בא עליה אחר ג"ש ויום א'. ובקדושין הלא לא נעשית א"א ג"כ אלא לאחר ג"ש ויום א':
+<b>שם ד"ה והיא פטורה. </b>דבריו בזה הדבור מגומגמין:
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה ונסקלת ע"י. </b>בא"ר כתב לחלק לרבא בין קטן לקטנה משום דפיתוי קטנה אונס הוא אבל קטן לאו אנוס הוא דאין קישוי אלא לדעת. בעניותי לא הבנתי דכמו דקטנה אפי' מזידה נקרא אונס משום דדעת שלה אינה שלמה. כן קטן נמי מאי הוה דאין קישוי אלא לדעת כיון דדעתו אינה שלמה. ועי' מש"כ בחדושי על הרמב"ם בפ"ב מהל' סוטה ה"ד בס"ד:
+<b>בתוי"ט ד"ה קנאה. </b>וכ"ד תמוהין. א) דמאי ס"ד לחלק בין לזכות בנכסי אחיו לבין ליורשה הלא תרווייהון דבר שבממון הם. ב) דכיון שכן. מטמא לה נמי מטעם המבואר ביבמות (סוף דף פט) ע"ש. ג) למאי דפסיקא ליה לדעת הה"מ דמדאורייתא קני לה (אף דמדרבנן לא עשאוה אלא כמאמר בגדול) דיורשה ומטמא לה. א"כ הלא דעת רש"י בקדושין (יט) ג"כ דמדאורייתא סגי לה וכ"פ שם להדיא דהא דתנן קנאה היינו ליורשה. והתוס' שם העתיקו משמו ג"כ וליטמא לה. דבאמת טומאתו תלויה בירושתו כמו שהוא ביבמות שם. וזה נראה כעין דאישתמיטתיה במחכ"ת. ד) כיון שרש"י פי' בסמוך דוא"מ בתרומה קאי איבם ב"ט. א"כ נראה לכאורה דאינו (מטמה) [מטמא] לה ג"כ ועי' ביבמות שם. ועי' בב"ש סי' ק"ע סקי"ב:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה משל משלו חכמים באשה. </b>כה"ג לעיל (יז ב') במשנה:
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>ברע"ב ד"ה והיא אילונית כו' עד שתהיה בת ל"ה שנה ויום א'. </b>וכן כתב לקמן באיש ובגמ' תני ר' חייא עד רוב שנותיה. וכ"א בהרמב"ם בפי' ובחבורו. וק"ק לפי מש"כ התוי"ט לעיל במ"ו בשם הרמב"ם שחיי האשה קצרים מחיי האיש ברוב. לא ה"ל להשוותן כאן ברוב שנותיהן:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>כל כלי חרס כו' ונ"מ להא דקי"ל כו' לקדש בו מי חטאת. </b>כ"כ רש"י. והרע"ב עוד הוסיף ביאור דהיינו לתת בתוכו מים של א"פ. משמע דר"ל מים המקודשים בא"פ. אבל באמת תרי מילי נינהו. ולשניהון ר"ל לקידוש ולהזאה בעינן כלי שלם כדאיתא בפ"ה דפרה מ"ה:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ויש שמיטמא כו' כתב הרע"ב כגון בשר ודגים כו'. </b>ואין לקיים גי' הס' בשר דגים ומשום דבהמה חייבת במעשר. דהא בשר עוף אין חייב במעשר. והל"ל נמי בשר חיה. ומה שהקשה מדוע לא חשיב סטיס וקוצה. כעת ל"י מאין פסיקא ליה דמטמאו טומאת אוכלים וישוב התו"ח על כמהין ופטריות אין לו שחר:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+<b>ברע"ב ד"ה הרי זה מקולקלת אינה יודעת כו' וכפירש"י. </b>ואף בלבשתה היום אחר כבוס דאין לחוש רק לאותו היום משכחת לה קלקול. דאם תראה ראיה גמורה למחר וליומא אחרא תצטרך לחזור ולמנות ז' ימים מאותו היום. עי' לקמן בגמ' (נג ב') ובתד"ה עצמה וד"ה שהוא ולעיל (ו) ד"ה ואינה:
+
+Mishnah 14
+
+<b>ברע"ב ד"ה תחלת נדה וסוף נדה בגמ' מפרש דה"ק כו'. </b>הן לפי פשטות פירושו יש ג"כ חסרון בלשון משנתינו תיבות ובשביעי לנדתה לבד סירוס התיבות הנמצאות בה. גם תיבת לכולן אינה מדוקדקת כיון דלא קאי רק אשתי בבי בתרייתא. עי' תוס' כתובות (ח'). ולענ"ד נל"פ הרואה יום י"א בה"ש (אשר אז הוא) תחלת נדה וסוף זיבה. (או שהיא רואה בעת) תחלת זיבה וסוף נדה (דהוא בסוף יום הז' לנדתה). (או). יום מ' כו' בה"ש לכולן הרי אלו. (פירוש כל הארבע הללו). טועות. וזהו הנשוא דכולהו בבי (ר"ל תיבות הרי אלו טועות) ונכון בעז"ה:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה והניע כו' ואני שמעתי ליחה היורדת מן החוטם. </b>והתור"ע הקשה ע"ז מהא דקתני בברייתא ניעו ומי האף. ואישתמיטתייהו דרש"י פי' כן בב"ק (ג' ב') והתוס' שם הקשו עליו מהברייתא הזאת. ואנכי ישבתיו שם בעז"ה ע"ש. אבל לכאורה אכתי קשה מהא דפליגי לקמן רב וריו"ח במי האף. ולא נקטי פלוגתייהו על ניעו דקדים. ולא עוד אלא דמשמע שם דבניעו גם רב מודה דקאמר שם ולטעמיך כיחו וניעו מי קתני מוכח להדיא דבניעו לכ"ע טמא לעולם. וי"ל דליחה עבה היוצא מהחוטם לכ"ע מעיין הוא דמתעגל ויוצא. אבל מי האף שהוא צלול כמים שקורין קאטיר כמש"כ בב"ק שם אינו מתעגל כ"כ (וכן מעיד הנסיון) ולהכי פליגי ביה:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה ומטמא בין לח בין יבש. </b>נראה דיבש דשרץ אינו יבש ממש דהא שרץ יבש אינו מטמא כדאיתא בר"פ וכל הטומאות כשעת מציאתן כדלעיל. או דמיירי בשלדו קיימת דטמא אפי' יבש כדר"ל לעיל:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה אם יש בה מכה והיא יכולה להגלע כו'. </b>משמע דוקא בה אבל בבנה או בבעלה אינו תולה אלא במכה לחה. ול"מ בפוסקים שדברו בזה:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ר' יוסי מטהר. </b>עיין בהרע"ב ותוי"ט דפי' דאפי' ברישא נמי מטהר לכתחלה. וכ"נ מלשון רש"י אבל התוס' לעיל (יד ב') כ' דלפי' ר"ח לא קאי ארישא. ובב"ב (סא ב') בתד"ה ל"צ נסתפקו בכה"ג:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה ג' נשים שלבשו חלוק אחד כו' כולן טמאות. </b>לכאורה קשה הא קי"ל דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום. עי' בפ"ט דטהרות מ"ט נמצא בגג המעטן טהור ובתו"ח שם ולעיל (ד') בפלוגתת ריו"ח ור"ל. ולכאורה הייתי ר"ל דע"כ ל"א א"מ טומאה ממל"מ אלא דוקא אם מקום שנמצא טמא ממ"נ לכן תולין הקלקלה במקולקל. אבל היכא די"ל אדרבה זה המקום שנמצא בו טהור והמאורע נתהוה במקום הראשון כמו הכא בכתם לא תלינן אותה על מקום מציאתה. ועי' לעיל (נ"ח סע"א) ובתוס' שם מה שהביאו מפרק המדיר:
+<b>שם ישבו על ספסל של אבן כו' ר"נ מטהר. </b>מסדור לשון המשנה היה משמע דלא מטהר אלא בג' נשים דניתוסף לזה עוד ספק מאיזו אשה בא. אבל מסיום דבריו כל שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים ל"מ כן. וכן מהא דשמואל בר"פ דלעיל בדקה קרקע כו' טהורה דמוקי ליה ר"א שם כוותיה מוכח דאפי' באשה יחידה נמי מטהר:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה בדקה אחת מהן ונמצאת טמאה כו'. </b>הא"ר הקשה מדוע לא תני הכא נמי בדקו שתים ומצאו טמאות כו' כדתני במשנה הסמוכה לקמן כו' ע"ש. ול"נ דלק"מ דהכא כיון דתני דשתים תולין באחת. ממילא וכש"כ דאחת תולה בשתים. משא"כ לקמן אשמעי' רבותא דאפי' שתים תולין באחת. ועוד הכא דלא שייך למיתני שלשתן ומצאו טמאות כולן טמאות דפשיטא להכי לא תני נמי שתים ומצאו טמאות. משא"כ לקמן דאיצטריך לאשמעינן שלשתן ומצאו טהורות כולן טמאות אפי' לרבנן דפליגי בגל. לא רצה לדלג ותנא נמי שתים:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ברע"ב ד"ה שלא טעם כו' כל אותו הלילה כו' ועי' פי' הרמב"ם ובחבורו. </b>וכ"ע הה"מ שבגמ' (סג) נתבאר כל הבבא. ואנכי תמה. א) דנראה דפסק כדס"ד דר"פ. ורבא דחייה. ב) מה שהצריך שיהא ישן מחצות הלילה עד הבקר. ובגמ' משמע דלא בעינן אלא שרגע חצות הלילה יעבור עליו בשינה. עי' ברכות (ג' ב') מעולם ל"ע עלי חצות לילה בשינה. ועמש"כ בס"ד שם (כו ב') בד"ה איבע"ל. ג) מש"כ דרק עד ג' שעות ביום כו'. ובגמ' משמע דשיעור הפרק ששנה הוא בכדי רוב דבורו של ג"ש. אבל כל שלא שנה כשיעור הזה אפי' כל היום נקרא רוק תפל. וע"כ גי' ופירושים אחרים ה"ל בסוגיא זו והה"מ לא העיר מאומה בזה:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה נותנין כו' ואפי' רואה כו' וכ"כ רש"י. </b>פשוט דר"ל אפי' רואה עתה וכדאיתא לעיל (יא ב') ל"ש אלא שלא פסקה מחמת תשמיש וראתה שלא מ"ת. והתו"ח נראה שהבין כוונתו להא דארנב"י בגמ' ואפי' ראתה. ול"ד:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה רי"א א"מ משום כתם כו' ובגמ' מכלל דת"ק כו'. </b>ק"ל מדוע לא נאמר דטעמא דת"ק שמא תתעלף כמו במשנה דלעיל. ואדרבה מ"ט דר"י דלא גזר כאן. ואולי משום דלא שכיחא שתצא דם לאח"מ לכן לא גזרו בה רבנן:
+
+Mishnah 6
+
+<b>תוי"ט ד"ה כמגע (הב'). </b>וא"כ משקה של קדש כו' הוי שני. מאי איריא משקה אפי' אוכל נמי וכדמקשה ממעילה דהתם הוי אוכל. ועוד כיון דדינה כמגע ט"מ הא קי"ל בפ"ב דטהרות מ"ו דאפי' שלישי דתרומה מטמא משקה קדש להיות תחלה ופי' הרע"ב דכה"פ אה"ק מטמא משקה קדש להיות תחלה וכש"כ מגע ט"מ שהוא ראשון. ולזה י"ל דטבו"י אינו בכלל זה וכמו דאינו בכלל כה"פ אה"ת מטמא משקין להיות תחלה בפ"ח דפרה מ"ז וכן התוס' בחולין שהביא התוי"ט נקטי נמי דאפי' משקה קדש לא הוו אלא שני. ונראה הא דנקט משקה קדש נמשך אחר לשון התוס' בחולין שם. ואינהו שפיר נקטי משקה דבה איירינן שם. והתוי"ט ל"ד במחכ"ת אגב שיטפיה:
+
+Mishnah 7
+
+<b>תוי"ט בד"ה א"צ טבילה. </b>קוטב דבריו דמחו"כ אף קודם כפרה מהני ליה טבילה ליגע בקדשים. וברפ"ג דחגיגה הבאתי שזה נגד גמ' ערוכה ע"ש:
+
+Mishnah 8
+
+<b>בסוף המשנה ומגען ובעילתן תלוין. </b>לכאורה יפלא מדוע שביק התנא מו"מ דאיירי בהו בבבי קמייתא. ונ"ל דהתנא רמז לנו במאי דתני ומגען תלוין הדין המבואר במגילה (ח' ב') בזב שטבל ביום הז' לספירה וראה אח"כ בו ביום דסותר ומטמא למפרע מו"מ. מ"מ הסיטו אינו טמא למפרע. וה"ה גבי זבה (רמב"ם ספ"ה מהל' מו"מ). ואשמעינן כאן דגם בשומרת יום כנגד יום הדין כן דדוקא מגען תלוין אבל הסיטן טהור ודאי:
+<b>בתוי"ט ד"ה מטמאין מו"מ (בסה"ד). וברפ"ק דזבים אכתוב דלבועלה תולין וא"כ קרא אסמכתא בעלמא. </b>ותמוה מאד דהתם מיירי בבעלה ביום שלאחריו אחר טבילה הוא דתולין דאם לא תראה אח"כ הוא טהור. אבל הכא שבעלה בערב דלא ספרה עדיין כלל (דספירת לילה לאו ספירה) ודאי טמא ומטמא מו"מ אפי' אם לא תראה ובהכי מיירי קרא. או אפי' בבעלה ביום אחר טבילה וראתה אח"כ (והוא בתוך י"א) מטמא למפרע מדאורייתא:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Oholot/Hebrew/Vilna Edition.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Oholot/Hebrew/Vilna Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..44c1f7bca0fa395d31cb00e748df9f6c5b08f982
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Oholot/Hebrew/Vilna Edition.txt	
@@ -0,0 +1,615 @@
+Rashash on Mishnah Oholot
+רש״ש על משנה אהלות
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה אהלות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>תוי"ט סד"ה הרביעי. </b>וזב דבמ"ה יוכיח. משם אין הוכחה דליהוי המתטמא חמור מהמטמא. דהא שם המטמאו דהיינו הזב ג"כ מטמא בגדים וה"ל לאתויי נמי הנך דבפ"ח דפרה במ"ג וד' ע"ש:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>הותזו ראשיהם אע"פ שמפרכסין טמאין. </b>לכאורה משמע דקאי על כל הני דתני לעיל אף על אדם. ובגליון דפי' הרא"ש כתוב דלא קאי על אדם. ול"י מנין לו. ובתוס' חולין (כא) כתיב דגבי בהמה חיה ועוף מיתני'. השמיטו אדם והוסיפו תחתיו עוף דלא נזכר במשנה. והרי"ף והרא"ש בהל' טומאה הביאו זה לענין אדם:
+<b>בהרע"ב ד"ה ומאכיל את אמו. </b>וכן ופוסל את אמו. ונוכל לפרשם ג"כ לענין אשתו:
+<b>תוי"ט ד"ה הותזו. </b>ופי' הכ"מ דאל"כ פשיטא. ול"נ דד"ז מוכח מגמ' חולין שם להדיא. מדאמר שם כהבדלת עולת העוף לרבנן ולא פלגיתו ופרש"י דהיינו הותזו ממש ושם לעיל (ס"ד כ) איתא דאף לרבנן עור איננו בהבדלה:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה השדרה. </b>לכאורה נראה דהיינו דוקא עם הצלעות שלה. דכ"מ מהא דאיתא בנזיר (נב) שדרה שגירד רוב עלעין שלה טהורה ופי' שם בתוס' רוב צלעיו וכ"פ שם המפרש. וע"ע שם בתד"ה טהורה. אבל מלשון הרע"ב לקמן מ"ו שכתב חצי חוליות השדרה ממת זה כו' והוא מפי' הרמב"ם וסיים שם ויושלמו בהן כל חוליות השדרה. משמע דחוליות לחודייהו בלא הצלעות מטמאי. וכן בחבורו רפ"ד מהל' ט"מ כ' כגון שיהיו מקצת החוליות מאחד כו'. ושם בהל' ז' בהעתיקו הא דנזיר (כ) שנגדרו ממנה רוב חוליות שלה. וכ"ה הגי' בתוספתא בפ"ב. ולשון רש"י במו"ק (ה ב) בד"ה אבל מציינין על השדרה. שאע"פ שאינה אלא עצם א' כו' ועמש"כ שם:
+<b>בתור"ע אות א' וקשה לי הא אמרי' בחולין כו' וצ"ע. </b>לדעתי אין כאן קושיא. דהא באמת אית ביה טומאת מגע ג"כ היכא דנגע בכוליה דהיינו בהאהיל עליו. ובמגע פשוטה דא"מ הוא משום דא"א ליגע בכוליה. ולכן גם מה שהעלה בצ"ע באות ד' פירש"י בנדה אינו כלום דרש"י נקיט לישנא דר' יוסי בחולין שם:
+
+Mishnah 2
+
+<b>מלא תרווד רקב שגבלו במים אינו חבור לטומאה. </b>התוי"ט בשם מהר"ם כתב הטעם דאין חבורי אדם חבור וכ"מ בתוספתא פ"ד וכ"כ הז"ז שם. והרמב"ם בפי' כתב הטעם ע"ד שאמרו אפר לאו בר גיבול הוא. משמע דהחסרון הוא מפאת עצם החבור לא מפני שהוא ע"י אדם. ולדבריו א"ש מה דקי"ל בכ"ד דעיסה וכן ככר מטמאים והמה חיבורם ע"י אדם. אבל ק"ל מהא דאיתא בתוספתא שם חלב המת שהוא שלם והתיכו טמא היה מפורד והתיכו טהור שאין חבורי אדם חבור. ולפ"ז יקשה מעיסה וככר. וכן בגד שיעורו לטומאה גע"ג והוא ע"י אריגת אדם וכן רוב הכלים הם ע"י חבורי אדם. ותוכף ב' תכיפות הוי חבור ועוד הרבה. וכן לכאורה קשה רביעית דם שנחלקה ואח"כ חזר ועירבן נימא ג"כ שהוא חבורי אדם והלא רביעית דם הבאה מב' מתים ר"ע מטמא ומשמע דאפי' במגע דומיא דאחריני (עי' ר"ש סוף מ"א) ואף רבנן ל"פ אלא בבאה מב' מתים וצ"ע בכלל זה. והנה מר"ד שהקשיתי י"ל משום דחבורו שע"י אדם שוה ממש לחבורו שע"י שמים לכן הוה חבור ועמש"כ בפ' דלקמן מ"ד:
+<b>במשנה אם יש תחתיהן עפר קברות כו'. </b>ופי' הר"ש והרע"ב דר"ל תפוסה של מת. ול"י מדוע לא פירשו כדלעיל במ"ב מלא תרווד ועוד עפר קברות. והרמב"ם מפרש שם ג"כ בתפוסה:
+<b>שם תוי"ט ד"ה מטמאין. </b>ולא יטמא במשא לפי שטומאת משא במת עצמו אמנם הוא מק"ו כו'. לכאורה כוונתו דאין דבר הלמד מק"ו חוזר ומלמד בהיקש. אבל ז"א מכמה טעמים חדא דכה"ג דילפינן מהיקש דבר המפורש במת דהיינו אהל. נוכל למילף אגבו גם דבר הנלמד בו מק"ו. עי' יומא (ר"ד נז) ובפרש"י ותוס'. שנית דלר"פ דבר הלמד בק"ו חוזר ומלמד בהיקש זבחים (נ ב'). ולמאן דל"ל דר"פ נשאר זה שם בתיקו. שלישית גולל ודופק גופייהו נילף מק"ו דנבלה שיטמאו במשא. רביעית דבכה"ת כולה למדין למד מה"ל חוץ מקדשים כדאיתא שם (מט ב). אלא כוונת הרמב"ם הוא לשיטתו דסובר דטומאת גו"ד אינה אלא מדרבנן (בפ"ג מהל' ט"מ ה"ג) ולא גזרו אלא בטומאות המפורשות במת עצמו ולא בטומאות הלמדין בו מק"ו:
+<b>בא"ד ועוד תמיהני דא"כ למאי איצטריך כו' לקרא דוכל אשר יגע כו' דאי למידק כו' הא בהך קרא נמי כו'. </b>זה י"ל משום דקרא דהתם סמיך הנוגע לבעצם ואיכא למימר דרק עליו קאי וכדלעיל מ"ג. אבל קבר איתקש למת דאף במשא. משא"כ בקרא דהכא סמיך אשר יגע אל ע"פ השדה דהוא גו"ד. ותדע דלטעמך ל"ל כלל ע"פ השדה דהא בהך קרא גופיה ג"כ כתיב בקבר:
+<b>כתב הא"ר דטומאת אוהל בכדי נקט ע"ש. </b>ולמש"כ התוס' בכתובות (דף ד) בשם הר"ד מ"ב דא"מ אלא כשפירש ע"ש א"ש בפשיטות וכמש"כ הא"ר בעצמו בסופו לענין מגע:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ורביעית דם מב' מתים. </b>עי' א"ר. ולדבריו לא אתיא מתני' לא כר"י ולא כרשב"י משום ר"ש בתוספתא רפ"ג הביאה הר"ש לעיל במ"ב. ולעד"נ דהכא חשיב כל הני דהוו פליגי ר"ע וחכמים. אבל לבסוף הדר ביה ר"ע מכולהו לבד מר"ד דלא הדר כדאיתא בנזיר (נב) להכי תני לה באנפי נפשה במ"ב:
+
+Mishnah 7
+
+<b>אריב"נ ל"א עצמות כשעורה כו'. </b>נ"ל דע"כ סובר דיש נוגע וחוזר ונוגע וכחכמים דר"פ דלקמן דאל"כ מאי ראיה דלמא משום נוגע ל"א עצמות:
+<b>שם אבר מה"ח שנחלק לשנים כו' ר' יוסי מטמא. בתור"ע אבל לא במגע. </b>תוספתא הובאה בר"ש. ושם איתא בזה"ל אבל במגע לא כדקתני בתוספתא גבי כזית. והוא דאיתא שם בפ"ד וכן היה ר' יוסי אומר כזית מן המת שחלקו כו' וא"מ במגע. אבל בתוספתא הנדפסה עם הז"ז. הגי' וכ"ה ר' שמעון אומר כו' ונראה שזהו הגהת הגר"א ז"ל. וכ"נ משום דשם מקודם איתא דר"ש אמר מלא תרווד רקב כו' וא"מ במגע. ושם א"א ליגע בכולה כקושיית הגמ' חולין (קכה ב) הא לא נגע בכוליה. ולכן קאמר תו וכן אמר עוד כזית כו' דאע"ג דאפשר ליגע בב"א בב' החלקים מ"מ א"מ במגע דאין נוגע וחו"נ. אבל משמע דלרבנן דר"פ דלקמן יש נוגע וחו"נ דהקתני כיצד הנוגע בכשני חצאי זיתים מן הנבלה כו' וחכמים מטמאין. והרמב"ם בספ"ד מהל' ט"מ פסק כוותייהו. ואני תמה על מש"כ שם בהל' ד' עצם כשעורה שנחלק לשנים מטמא במשא. כ"ע הכ"מ אבל במגע לא (הביאו התוי"ט). דכיון דיש נוגע וחו"נ למה לא יטמא אף במגע. ומה שהביא הכ"מ שם ראיה מהל' ה' תמוה דאדרבה הרי כתב שם וא"מ במגע קצתו דמשמע דאם נגע בכולו מטמא. ולפמש"כ יפה כוונו הר"ש והרע"ב במש"כ גבי רובע עצמות שנדקדקו ואין בכאו"א עצם כשעורה דחכמים מטמאין בשלשתן. ודלא כתור"ע שהניח דבריהם בצ"ע. והתוי"ט גם הוא ל"ד שעל עצם כשעורה שנחלק העתיק דברי הרמב"ם דדוקא במשא ולא במגע. וברובע כו' העתיק דברי הר"ש והרע"ב דחכמים מטמאין בשלשתן:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה אר"מ אף בזה כו' וחכמים מטמאין. </b>לולי פי' הראשונים נ"ע. הייתי אומר דל"פ ר"מ אלא על סיומא דת"ק דהוא מאהיל על כח"ז וד"א מאהיל עליו ועל כח"ז דס"ל דמאהיל עה"ט (לאביי כדא"ל דהיינו בפחות מטפח ולרבא כדא"ל אף בלמעלה מטפח) הוא ממוצע בין נגיעה לאהל ומצטרף עם שניהם. אבל מגע ממש עם אהל ממש לכ"ע לא מצטרפי. ומדוייק שפיר מלת בזה ול"א באלו. והא דלא תני נמי חוץ מן המגע עם האהל. אשר ע"כ פי' הרא"ש דאתיא לר"מ לשיטתו דפליג אף על מגע ואהל. (ומש"כ בספרים שלפנינו בפירושו וזה הכלל סיומא דר"מ היא נ"ל טעות וצ"ל הכל טמא חוץ כו' סיומא דר"מ היא וכ"כ הא"ר). יש לי לומר דתיבת המגע מושך עצמו ואחר עמו וקאי נמי אסוף דבריו וכאילו יאמר חוץ מן המגע עם המשא והמגע והמשא עם האהל (וכעין זה ע"כ צריך לפרש ברישא דמתני' ובמת הנוגע כו' דע"כ מאי דחשיב בנבלה שייך ג"כ במת) ואולי דלפי' זה כוון המהר"ם שבתוי"ט אשר בלעדי זה דבריו תמוהין [ואולי מש"כ המהר"ם דרבנן. ר"ל רבנן דר"ד] אליבא דר"מ ולא רבנן דר"מ. ועי' מש"כ בחולין (קכה ב') ראיה ברורה לפירושי בדברי ר"מ:
+<b>שם ברע"ב ד"ה הנוגע בחצי זית כו' ובגמ' כו' מוקי להנך מאהיל דרישא כו'. </b>נ"ל דה"ה מאהיל דקתני בסיפא אבל כו' או מאהיל על כח"ז. ולא בא רק לשלול דב"א מאהיל עליו ועל כח"ז דסיפא (דכה"ג לא נקיט ברישא. אבל מאהיל על כח"ז נקיט נמי ברישא). וכוונתו לאוקימתא דאביי בחולין (קכה ב). ור"ל דמאהיל על כח"ז או כח"ז מאהיל עליו דקתני בכולי מתני' מיירי בטומאה רצוצה שאין בינו להטומאה פותח טפח ולכן מיקרי נגיעה. ודבר אחד מאהיל עליו ועל כח"ז ע"כ מיירי דיש פ"ט דאל"ה לא היה מביא טומאה. וה"ה במאהיל על כח"ז או איפכא ביש ביניהם טפח ג"כ אינו מצטרף עם המגע. אלא דמלתא פסיקתא נקט דבד"א מאהיל לא משכחת לה טומאה אלא בפותח טפח. וכלל דברי הוא נכלל בדברי מהר"ם שהביא התוי"ט והתוי"ט ל"ד במחכ"ת בכאן. גם בפי' טומאה רצוצה בין ב' מגדלים דבחולין שם אשר לפרש"י הוא דהמגדלים עומדים זה אצל זה וביניהם פחות מטפח והאדם האהיל מלמעלה על הטומאה וכ"נ דפי' התוס' שם. השיאם התוי"ט לפי' הרמב"ם. אשר הוא מפרש דהמגדלים עומדים זה ע"ג זה. וגם הרמב"ם איירי בטומאת המגדל. והתוי"ט כ' לטומאת האדם. ס"ד הרכיב יחד פירושים שונים מפורדים למיניהן. רק דק"ל על הרע"ב מדוע שביק אוקימתא דרבא שם דאפי' למעלה מטפח היכא שהוא מאהיל עה"ט או הטומאה מאהלת עליו מיקרי נגיעה. ואהל אינו אלא בהמשכה. ולקח אוקימתא דאביי. ועי' בפי' הרא"ש וא"ר:
+<b>תוי"ט ד"ה זה הכלל. </b>לסימנא בעלמא כו' ולי י"ל דמרבה אהל ואהל. ועי' בא"ר. אך הא דמשמע ממש"כ וד"א מאהיל עליו ועל כשני ח"ז דלא קתני ליה בסיפא קאמר ר"מ כו'. דלת"ק גם זה לכ"ע טהור. תמוה דהא ברישא דמתני' תני כל המטמאין באהל שנחלקו והכניסן לתוך הבית כו' וחכמים מטמאין. וכן בריש מ"ב מלא תרווד רקב שנתפזר בתוך הבית טמא וע"ש בתוי"ט מגמ' דנדה. וכן במ"ד שני עצמות כו'. ואפי' בשני אהלים נפרדים כגון שאהל אחד מאהיל על מקצת גופו ועל כח"ז ואהל אחר מאהיל על מקצת גופו ועל כח"ז נראה ג"כ דאף לת"ק חכמים מטמאין מדלא תני ליה בסיפא באבל כו'. ואמר אבל הנוגע כו' וד"א מאהיל כו' משמע דוקא כזה שהם ב' שמות אבל אהל ואהל דשם אחד הם מצטרפים. ונ"ל דטעה המעתיק בדבריו ובבא זו צ"ל קודם דלא תני להו ברישא:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>תוי"ט ד"ה נשפך על האסקופה. </b>העתיק דברי הראב"ד. ול"ד במחכ"ת דהראב"ד ס"ל דקטפרס אפי' האהיל על כולו טהור דחלוקתו מטהרתו אע"פ שמאהיל על כולו כדמסיים שם. וי"ל דזהו ג"כ דעת הרמב"ם בחבורו. אבל לפי המבואר בדעת הר"ש והרע"ב וכן בתוי"ט עצמו דאם האהיל על כולו טמא רק שאינו חבור להיות המאהיל על מקצתו טמא אין מקום כלל לדבריו:
+
+Mishnah 4
+
+<b>היו תחובים ביד"א טהור שאין חבורי אדם חבור. </b>ק"ל דהא בכ"מ מבואר דיד מטמא אפי' אם הוא נעשה ביד"א ומהם בפכ"ט דכלים מ"ד יד הקרדום ועוד שם טובא. ונ"ל דכאן לא מטעם יד אתינן עלה אלא מטעם חבור. [ועי' מה שכתבתי בחולין (קכג) ראיה לזה מדברי התוס' דשם]. וכדתנן כל המחובר לטמא טמא. (כלים פי"ב מ"ב) ועי' שבת (מח ב') ומתורץ קושיית הר"ש מדוע לא הביא הש"ס בחולין (קיח ב') משנתינו זאת להקשות על רב. אבל הברייתא דשם ע"כ מיירי מטעם יד דמדפליג יהודה ב"נ. ובר מן דין י"ל עפ"י מש"כ התוס' בפסחים (קב ב') ד"ה מיתיבי ע"ש. גם נ"ל דחבור יפה הוה חבור אף ביד"א כדמוכח בכלים פי"ח. ועמש"כ בפרק דלעיל מ"ו:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ברע"ב סד"ה כזית מן המת כו' וחשב להוציא כו'. </b>ונ"ל דה"ה אם כולהו נעולים אינן טמאים אותן שאין בהם ד'. עי' בעירובין (ל) התם דאיכא פתחים קטנים טובא ואיכא חד דהוי ד' כו' ובמש"כ שם ובדף ס"ח שם. וגדולה מזו כתב הראב"ד ברפט"ו מהל' ט"מ. אך שם דבריו צע"ג דהא תנן הכא אבל להוציא הטומאה בפ"ט:
+<b>שם רי"א השדרה והגולגולת כמת. </b>נראה דר"ל אע"פ שאין בהם יותר מכזית. וה"ה אף אם אין בהם כזית. ודברי התוי"ט מגומגמין בזה ומפי' הרא"ש לקמן פ"ד מ"ב משמע דמפרש דר"י בא להקל דדוקא שדרה וגולגולת כמת שלם אבל גדול מכזית לו וכ"פ הא"ר:
+
+Mishnah 7
+
+<b>טומאה בבית מה שבתוכו טהור. </b>נראה דר"ל אפי' הבית פתחיו כולן נעולין ולא אמרי' דלמא יפתח פתח הקמור (דמסתמא יש פתח מבית לביב דרך הקמור אשר בו נכנסין לביב לנקותו לפעמים) ויוציאנו דרך הביב בפתח יציאתו. וע"ז קאמר טעמא דאין דרכה להכנס וזהו כוונת הרע"ב:
+<b>תוי"ט ד"ה טע"ט וכו' שאל"כ והטומאה ממעטת כו'. </b>לכאורה מנ"ל הא די"ל דכמו שהטומאה אינה ממעטת בחלון שבין בית לבית מלהביא הטומאה מזל"ז לקמן ספי"ג. כן אינה ממעטת את האהל של עצמה שלא תביא אה"ט דגופה. ואולי מאותה המשנה אדרבה למד הראב"ד דינו ליישב בזה קושיית המהר"ם בתוי"ט שם בד"ה ולא כזית וכמש"כ התו"ח שם. ולפי"ז נדחה מש"כ אני בכוונתו בסוכה (ד') ע"ש. וגם לכאורה דלא כפי' הא"ר בספי"ג דמצטרף מה שבחלון למה שבבית ע"ש ויש לחלק. והנה נ"ל ראיה לדעת הראב"ד מהא דאמרי' בברכות (יט ב') ורוב ארונות יש בהן חלל טפח. וע"כ ר"ל חלל ממש לבד מה שמכיל המת דאל"כ אין לך ארון שאין בו טפח. וכן ראיה מב"ב (ס"ד ק') במשנה דהכוכין היה רומן שבעה ופי' הרשב"ם שיהא אויר טפח שלא לטמא העוברים דרך עליו. ואין לדחות ולחלק בין חציצה להבאה. דא"כ ה"ל לחשוב זה לקמן בפ"ח במביאין ולא חוצצין. ולכאורה ה"נ שהר"י שבתוס' ב"ב דף כ' בסד"ה בחבית שכ' שהרי אין בו פותח טפח ע"ש. כוון לדעת הראב"ד שלפנינו. ור"ל שהרי החבית ממעטו. אמנם י"ל דכוונתו דהתם מיירי בחלון ששיעורו בפחות מפ"ט וכמש"כ התוס' לעיל שם בד"ה רקיק. דטומאה שבחלון גופיה נראה דכולן שיעורן בטפח להביא אה"ט שבו לבית. אבל ק"ל על פי' הר"י ממ"ג ומ"ד דלקמן פ"ו דטומאה רצוצה בכותל מביאה את הטומאה לבית אם היתה מונחת בחציו דכלפי הבית ע"ש. והכא כתב הר"י כשאין החבית יוצאה חוץ לכותל משמע דעכ"פ ממלאת עובי כל הכותל. ועל פיר"ת שם ק"ל חדא דקי"ל דאין צמיד פתיל לטומאה עי' כלים פ"ח מ"ו. שנית דאפי' בטהרה כה"ג אינו מציל דהוה כאוכלין שגבלן בטיט ע"ש רפ"ט:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>תוי"ט ד"ה ואם לאו. </b>תימה כו' ליהוי כביב כו'. לכאורה י"ל משום דהכא המגדל חוצץ ומציל וכעין מה שתירץ על קושייתו הב' בכלים שבינו ולכותל:
+<b>בסה"ד פחות מטפח בתר מגדל גריר ככלים שבעובי דופן המגדל. </b>לפי' צ"ל דהאי בבא דכלים שבינו כו' לא קאי אלא על הא דסליק מיניה דהיינו בטומאה בבית. דאילו בטומאה בתוכו הא כתב לעיל התוי"ט בשמו (בד"ה טומאה בתוכו) דגם כלים שבעביו טמאין בממ"נ. אבל פשטא דמתני' משמע דשב ג"כ על טומאה בתוכו:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ר' יוסי מטהר מפני שהוא יכול כו'. </b>המפרשים נדחקו מדוע ל"פ ר"י בשארי משניות המדברים מענין ס"ט לצאת וכן קשה ממאמרו עצמו לעיל פ"ג מ"ו דמשמע דס"ל הך דינא עי' פי' הרא"ש. ול"נ דהא משמע במתני' שם דפחות מטפח ל"א ס"ט לצאת אף להחמיר עמש"כ שם. וכ"נ שם מפי' הרא"ש. רק הכא ס"ל לת"ק דאף בפחות אמרי' סט"ל משום דע"כ סופה לצאת דרך פתח זה כפי' הרע"ב והוא מפירש"י בחולין (קכה ב'). לכן פליג ר"י בזה ואמר דע"כ ל"א דנוכל ג"כ לומר שיוציאנה חציים כו'. וגם בביב שאין ביציאתו פ"ט לא פליג דבהקמירה יש פתח כמש"כ שם. ואף אם תאמר דאין שם פתח י"ל דשם הבית טמא מדין קבר סתום כמש"כ בתוס' ב"ב (ק ב') בד"ה ורומן:
+
+Mishnah 3
+
+<b>תוי"ט ד"ה היה עומד. </b>מש"כ והקרוב אלי כו' הוא רחוק מאד דמנ"ל להרע"ב לחדש דין כזה. אבל פשוט דהרע"ב מפרש דבבא זו קאי על משנה הסמוכה לה דמיירי בטומאה המונחת בתוך תיבת המגדל וגורס כאן טומאה בתוכה כמו שהעתיק וכגי' הגמ' בחולין (קכה ב') וכן היה גורס ופתחה לחוץ כמו שהוא בגמ' שם. ומדנקט בל' נקבה ש"מ דקאי על התיבה. וברישא תני היה עומד בל"ז לכן פי' דשב על המגדל:
+<b>ד"ה טומאה. </b>ובפתחן למעלה בין במגדל בין בכוורת. ור"ל שהמה פתוחים שמה וכ"כ להדיא לקמן בפ"ט גבי כוורת. לכן מה שהעלה התו"ח בצ"ע אינו כלום. רק פי' מהר"ם דחוק בעצמו לאוקמי מתני' בכה"ג:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ועינו קמורה לחוץ. </b>נ"ל דר"ל שבנה על העיין שהוא הנקב (כפי' הר"ש והרע"ב) כמו שפופרת חלולה זקופה באלכסון למעלה כדי שימשוך העשן דרך שם לחוץ והשפופרת פתוחה למעלה ודלא כבעל כף נחת:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>שהכל נאמנין על החטאת. </b>עתוי"ט שנדחק הרבה. ולפמש"כ בס"ד בפ"ב דפאה מ"ז א"ש בפשיטות ע"ש. ואולי שיגרת לישנא דרפ"ה דפרה נקיט כאן:
+
+Mishnah 6
+
+<b>או כוורת פחותה. </b>במשנה שבגמ' וכן בפי' הר"מ והר"ש והרא"ש הגי' פתוחה ור"ל ועל פתחה נתן הכפישה. ואילו היתה פקוקה בקש בפתחה היתה מצלת דלא גרע מנסר. והתוי"ט במחכ"ת ל"ד בכאן בכ"ז:
+<b>תוי"ט ד"ה טהור. </b>נדחק ליישב לשון המשנה לפי' הר"ב ודעימיה. ול"נ דה"פ שאין (הכלל האמור לעיל במ"ה) והוא. הכלים מצילין עם דפנות אהלים. עד (פי' באותן כלים דוקא) שיש להם דפנות. לאפוקי נסר חלק או סרידה שאין לה גפיים דהיינו מחיצות כדכתב הרע"ב בתחלה:
+
+Mishnah 7
+
+<b>ד"ה כיצד. </b>להכי קתני על היתידות. לכאורה בפשיטות י"ל משום דע"כ מיירי שהיא גבוהה מן הארץ טפח דתיהוי אוהל. ואיך תתלה באויר אם לא ע"ג יתידות:
+<b>ד"ה קורה. </b>ולפ"ז אין ענין לשלפניה. וי"ל דשפיר הוה מאותו ענין דמציל בלי מרוח לכ"ע (כמש"כ הר"ש בסוף מ"ה והרא"ש בריש מ"ו) ול"פ רק במופלגת פחות מטפח:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה טומאה ע"ג כלים כו'. </b>וה"ל לאשמעינן רבותא יותר דגם כלים שע"ג כולו טמאים דשוב בוקע למעלה כנגד כולו כדמוכח שם:
+<b>שם ד"ה ר"א. </b>היינו כו' שאין בעוביו כעובי המרדע כו'. ומיירי נמי שמפסיקין ב' בגדים בינו לבין המוט או דהיה המוט פשוטי כ"ע דאין על הנושאים שום טומאה עי' לקמן רפט"ז בתוי"ט ד"ה על האדם בשם תוס' דשבת:
+<b>שם ומסתבר דפליג נמי כו' אבל מצאתי כו'. </b>תמיהני שלא העיר כלום מהתוספתא שמביא הר"ש דאיתא שם להדיא דפליג נמי אכלים:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בהרע"ב ד"ה ואם לאו טמא. </b>דאין אדם וכלים נעשים אהלים לטהר. ותמוה דא"כ מ"ש דאם גב החבית כנגד הטומאה דחוצצת. דהא אפי' כלי גללים דלא מקבלי טומאה כלל אינן נעשין אהלים. וכן תמוהים דברי התוס' בב"ב (יט ב') בד"ה רואין במה שהביאו מפיה"מ דהוא כעין פי' הרע"ב והוא מפי' הר"ש. וכן דברי המהרש"א שם בתד"ה היא גופה. על ועוד אומר הר"ש דשם. ולכן גם דברי הט"ז ביו"ד סי' שע"א דחויים. ולפי ענ"ד נראה דע"כ לא אמרי' אלא דאין כלים נעשים אהלים לטהר ר"ל לחוץ מפני הטומאה בתורת אוהל אבל לחוץ בתורת מחיצה כגון הכא אפי' כלי חוצץ וכעין חילוק שכ' התוי"ט במ"א בד"ה אפי' בשם הכ"מ בפי"ט מהל' ט"מ. או משום דהכא הויא עם דפנות אהלים. ועי' בראב"ד בפי"ג מהל' ט"מ ה"ד דנראה שכוון למש"כ. וסמכו במפתח דאינו מציל היינו משום דהמפתח נטמא ממש כיון דסמכו מבחוץ תחת האכסדרה נטמא באהל המת. והיינו טעמא דכולה מתני' משום דהכלים נטמאו ממש:
+<b>תוי"ט ד"ה אם יכולין. </b>שצריך ג"כ שלא יהיו מוכשרין כו'. וכ"ה ברמב"ם פט"ו מהל' ט"מ הלי"ב. ותמיהני כיון דמוקמינן להו בשהסריחו וע"כ היינו באופן שאפי' לבהמה לא חזו דבלא"ה לא מיבטלו כמו דאמרי' גבי תבן. וקי"ל (טהרות פ"ח מ"ו) דנפסל מאכילת כלב נטהר. וביותר תמוה לשיטתו (הביאה התוי"ט שם) בפ"ב מהל' ט"א הי"ד דאם לא נטמא עדיין כיון דנפסל מאכילת אדם תו לא מקבל טומאה וצע"ג. ודע דמש"כ בפי' הרמב"ם וכן התבן כו' עד שלא יהיה ראוי אלא לטיט ע"כ ט"ס הוא. דבפי' אוקימנא לה בב"ב דאית בה קוצי דלא חזי לטינא וכאשר הביא התוי"ט:
+
+Mishnah 3
+
+<b>מחציו ולפנים כו'. </b>נראה פירושו דהיינו דרוב הטומאה מונח בחציו דלפנים. וכן תפרש מחציו ולחוץ. ולפ"ז א"ש מה דקאמר בתר הכי מחצה למחצה. אך עדיין אינו מיושב לישנא דקרוב לטהרה שבמשנה הסמוכה לקמן וצ"ע:
+<b>תוי"ט ד"ה והטומאה. </b>אבל הרמב"ם נראה שמחלק בע"א כו'. תמוה דאם ר"ל דשם בר"פ דלקמן מיירי שהגג מורכב על הכותל א"כ קשה ביותר דהא שם אמרי' דטומאה בוקעת ואינה נכנסת כלל לבית. אבל באמת לפי גי' ופי' הרמב"ם שם בכותל שנית והביאו התוי"ט שם ל"ק כלל משם:
+
+Mishnah 4
+
+<b>ד"ה מחציה ולמעלן. </b>וכ' הכ"מ כו' עד וצריך טעם למה כו' משא"כ במעזיבה שבנויה לעליה כו'. הרב ז"ל ל"ד בכאן במחכ"ת דעי' בכ"מ דלא הקשה כלל על האי דינא דמתני' דפשוט דהכא ה"ט דמאי חזית דתישדייה לבית יותר מן לעליה כמש"כ התוי"ט וכמו בכותל שבין שני בתים. משא"כ התם דצד השני הוא לאויר. וע"ש בהראב"ד. ועוד דלפי הבנת התוי"ט ה"ל להכ"מ להקשות דר"י אדר"י דהכא קאמר כל המעזיבה לעליה והתם קאמר כל הכותל לבית אלא דהכ"מ מקשה על הא דמבואר ברמב"ם שם מהתוספתא במעזיבה שהיתה לאויר דג"כ הדין דמחציו ולמטה הבית טמא והעומד מלמעלה אפי' כנגד הטומאה טהור. מחציו ולמעלה כו' כמו בכותל שהוא לאויר. רק במחצה למחצה פסק דהבית טמא וגם העומד מלמעלן טמא. ע"ז הקשה הכ"מ שפיר דמ"ש כו'. וביותר קשה לטעם הרמב"ם במעזיבה משום דא"א לצמצם ודאי קשה א"כ בכותל שהוא לאויר נמי. ומה שנדפס בגליון הרמב"ם בשם הגהת מהרי"א דצ"ל או למטה. טעותא היא. וכן בתוספתא שעם הז"ז ליתא רק למעלה לבד ונראה שהוגה ע"פ הגר"א ז"ל ונכון. ודע דמשמע מהראב"ד שם שהיתה גירסתו בתוספתא ור"ש מטהר את הבית. דלגירסא שלפנינו משמע להדיא דהבית לכ"ע טמא רק דר"ש פליג על העומד מלמעלה ומטהרו. ולפלא על הכ"מ שלא העיר בזה. וקרוב בעיני שט"ס בראב"ד וצ"ל הלכך העומד מלמעלה טהור. ומש"כ הכ"מ על דברי הראב"ד שאמר ור"מ ור"ש הל' כר"ש. שא"י מנין לו שהרי בעירובין לא איפשיטא. הן גם במבוא התלמוד לר"ש הנגיד ובבה"ג דפוס זאלקווא דף ע"א פסקו כר"ש נגד ר"מ. וברא"ש פ"ד דע"ז סי' ל"ד משמע דהיה לפניו הגי' בעירובין דהל' כר"ש נגד ר"מ וכמ"ק בירושלמי ספ"ה דדמאי:
+
+Mishnah 5
+
+<b>בהרע"ב ומתני' כר"י כו'. </b>ועתוי"ט. לכאורה י"ל דהתם מיירי כשיש סדק כמש"כ בריש מ"ג. וכמו שחילק בר"פ דלקמן. ולפי הא"ר בהיתה נראית דסיפא הוה א"ש דע"כ דגם התם מיירי שאין סדק דאל"כ הרי נראית בתוך הבית. אבל לפי הרע"ב עצמו יש לחלק כנ"ל:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>תוי"ט ד"ה נפש אטומה. </b>עי' כה"ד. והוא משובש מאד. א) שהרע"ב לא כתב שם כלום על ורומן שבעה. ב) דפי' רשב"ם שם מטין יותר לדברי הרמב"ם בחבורו דבארון מועיל חלל טפח לחצוץ בפני הטומאה. כפי העתקת התוס' שם דברי הרשב"ם. ג) שדברי הרמב"ם כאן נוכל להתאימם עם דבריו שבחיבורו. ור"ל כאן דאם היה מונח בארון שיש בו חלל טפח היה חוצץ ולא היה נופל בו לא דין נפש אטומה שתהא בוקעת. ולא דין דאם היה מקום טומאה טע"ט כו':
+<b>ד"ה סמך. </b>והקשה כו' דמ"ש כו' שתחת הפרח טהורין. ול"נ דלפי נא"י דינא דהכא דומה להא דהביא התוי"ט בפ' דלעיל מ"ג בד"ה והטומאה ע"ש. (גם נ"ל דבנא"י צ"ל תקרה לסוכה) וכ"מ בחבורו ספ"ז מהל' ט"מ:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ד"ה ומאחוריו. </b>ומהר"ם חילק בין שפוד לאדם דבאדם לא. תימה כיון דשם מוכח דהשפוד שנגע אף מאחוריו של אהל נעשה אבי אבות הטומאה לטמא אדם הנוגע בו טומאת ז' כש"כ אדם הנוגע בעצמו באחוריו של אוהל אינו דין שיטמא ז':
+<b>בהרע"ב ד"ה בוקעת ועולה כו'. </b>אבל הנכנס לתוכו טהור. לשיטתו לקמן פי"א מ"ח דכלים הנוגעים במת מטמאים באהל. יטמא הנכנס באהל מחמת האהל שמאהיל עליו:
+<b>תוי"ט ד"ה טומאה בוקעת. </b>כיון דאין אהל טפח כו'. אינו מדוייק דהא בשפוע לא בעינן טפח וסגי בחלל כל שהוא כבריש מתני' דאצבע ודאי ל"ד דה"ה פחות. וי"ל דמהר"ם קורהו אהל טפח מפני דחשיבתו הוא מחמת שיש להלאה ממנה חלל טפח:
+
+Mishnah 3
+
+עמש"כ לעיל פ"ג מ"ו ובעירובין (סח):
+
+Mishnah 4
+
+<b>תוי"ט ד"ה הראשון טהור. </b>אפי' מת כו' א"מ עד שיצא לחוץ כדתנן כו'. הר"ש. לשונו שלא בדיוק דהא לקמן בסמוך מוקי לה לההיא בשלא עיגל ראש כפיקה. והכא דמיירי כשהעגיל מטמא בפה"ק לבד:
+<b>ד"ה אין לנפלים. </b>וצ"ל דפה"ק הוא כשיצא הולד לחוץ כו'. ויש בזה קצת תימה בשינוי הלשונות כו'. צ"ע אנה מצא בדברי ר"י או אפי' בלשון הרמב"ם והרע"ב דפה"ק מטמא. (ואדרבה מדהוצרך הרע"ב במשנה דלקמן לומר דס"ט לצאת ש"מ דפתה"ק לא מטמא. ולכן גם קושייתו שם עליו א"כ. והכא ל"מ מחמת ס"ט לצאת. שהרי לא עמדה לצאת אלא בבית הב'). ר"י לא קאמר אלא משנפתח הקבר (והוא לרבותא דאפי' לא יצא עדיין אלא שנה"ק) תו אין פנאי להלך (וכש"כ אם יצא ראשו). ומה שאמר אין לנפלים פתה"ק אגב לישנא דרישא נקיט. וכוונתו על יציאת הראש ג"כ דגם הוא אינו מעכב הליכתה. וזהו אשר הוסיפו הרמב"ם והרע"ב בביאור דבריו ומוכרח הוא:
+<b>בא"ד ולכן נ"ל שהכ"מ הבין כו' היינו מש"כ אח"כ יצא ראשו כו'. </b>תמוה דא"כ מהו שהתנה אם נעשית כו' כפיקה. הא ביצא אפי' לא היה כפיקה נמי כדמסיק אח"כ:
+<b>בא"ד שהרי מכיון שיש עוד בית החיצון וכדתנן כו'. </b>שם במשנה אינו מבואר כלל. והרי התוס' בר"פ בהמה המקשה בד"ה אדם ובפ' יש בכור מפרשי דבית החיצון היינו פרוזדור (והוא כמו שהביא בסמוך לדעת הר"ש) רק רש"י נדחק בנדה לחדש עוד בית חיצון להלאה מן הפרוזדור בכדי ליישב הא דקאמר הגמ' שם כגון שהוציא כו' ובברייתא איתא דמטמאה בפנים כבחוץ. ולהתוס' צ"ל דכוונת הברייתא על העובר כולו שהוא בפנים היינו בפרוזדור רק ראשו חוצה לו וכמש"כ המהרש"א בנדה (מב ב') בתד"ה וכדר"א. וכדי שלא להכנס בכל הדחוקים בחר לו הרמב"ם דרך לעצמו דגם עובר הוה כילוד משיצא ראשו לפרוזדור ודו"ק:
+<b>בא"ד ועוד אני אומר כו'. </b>לכאורה זוהי בעצמה הקושיא הראשונה:
+
+Mishnah 5
+
+<b>ד"ה יצא. </b>ואפ"ל דהב"ע בשהקיפו כו' שלא נגע העובר המת באשה כו'. זה אינו עולה לפי' הר"ש והרע"ב. דמ"מ נטמאה האשה בטומאת אהל. ולהרמב"ם צ"ל דילדה תחת כפת השמים באויר. ויותר נ"ל דט"ס בכ"מ וצ"ל שלא נגע העובר החי:
+<b>בהרע"ב ד"ה שפיר. </b>שליא כו'. קשה דהא בבכורות רפ"ג אמר שפיר ושליא וכן בכ"ד. א"כ ש"מ דב' מילי נינהו. וי"ל ע"פ הא דאיתא שם (מ"א) גבי גרב ועיין בפרש"י עה"ת שם:
+<b>תוי"ט ד"ה בשני שפירין. </b>כבר פירש"י הטעם כו' ולי ק"ק כו' דבלוע חשיבא כמאן דליתא כו'. במחכ"ת ל"ד דרש"י לא פי' כן אלא דאם תאמר טומאה בלועה מטמאה. אבל אליבא דאמת דמסקינן כרבה שם דטומאה בלועה א"מ. קילא טפי מבית הסתרים:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בהרע"ב ד"ה כוורת הקש. </b>או מערבה כו'. נראה דזה צ"ל בד"ה כוורת הקנים דלקמיה. או דאינו בא אלא לבאר פי' דכוורת:
+
+Mishnah 2
+
+<b>תוי"ט ד"ה והסככות. </b>ואני לא יכולתי לעמוד ע"ד כו' דהא אמרן כו' הוא בשדה שאבד בה קבר כו' משא"כ באלו כו'. תמיהני עליו דהא בהדיא אמרי' שם ג"כ אילן שהוא מיסך עה"א נאמן לומר אין תחתיו קבר כו' ומוקי לה ריו"ח שם במהלך ובא ע"פ כולה. וכ"כ התוס' שם בד"ה אילן ודוקא במהלך ע"פ כולה אמר בסמוך דנאמן:
+<b>בא"ד ואם אין ראויין לקבל מביאין מדבריהם וא"ח. </b>ק"ק דא"כ הל"ל למיחשב במ"ג כעין שהקשה התוי"ט לקמן במ"ה בד"ה והעוף:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>והדולג והקופץ. </b>עי' פי' הרע"ב וקשה לי דלעיל מ"א פי' ועדר בהמות כשהן עומדות ולא מהלכות. א"כ מאי איריא דתני דולג וקופץ אפי' מהלך כדרכו נמי לא. ואין לומר דמהלך מביא וא"ח דא"כ ה"ל למיתניה במ"ג עתוי"ט ד"ה והעוף. וי"ל דהתם דבעינן דוקא עומדות היינו בהרבה בהמות יחד לענין לצרפינהו לאהל אחד כדמשמע מלישנא דעדר. והכא באחת בלבד מיחשבא שפיר אהל אפי' כשהיא מהלכת. אבל מ"מ קשה דמשמע בתוספתא דעדר המהלך מביא טומאה מדרבנן דתני אין הנזיר מגלח וא"ח עליהן על ביאת המקדש. מוכח דאבל טמויי מטמא. וא"כ ה"ל למחשביה במ"ג. וע"כ צ"ל אחת משתי אלה או דתני ושייר. או דלא חשיב מה דמביאין מדרבנן. א"כ לא נצרך תו לחלק בין עדר ליחיד. ויתורץ ג"כ מה שהקשיתי מ"ב. ויפלו דברי התוי"ט ג"כ. ודע דק"ל דאם דולג וקופץ הוא באדם תיפוק ליה דא"ח מטעם דאדם אין נעשה אהל לטהר (לעיל רפ"ו) וי"ל דמיירי בעובד כוכבים עי' ב"ב (כ) ועובד כוכבים שישב בחלון. אבל מדנקט ברפ"ו אדם סתם משמע דאפי' עובד כוכבים בכלל. (דזה דוחק לומר דסמיך התנא על דרשה דאדם אתם כו' עי' תוי"ט פ"ב דבכורים מ"ז ובהמגיה שם) ודומיא דכלים דאפי' כלי גללים כו' דלא מקבלי טומאה. וההיא דב"ב לא תברא לפי מש"כ לעיל פ"ו מ"ב בס"ד ועתוי"ט:
+<b>שם רי"א הבית שבספינה א"מ אה"ט. </b>עי' ברע"ב ותוי"ט. ולע"ד יל"פ דבספינה שטה מיירי:
+<b>תוי"ט ד"ה והעוף. </b>אפי' כשאינה מנפנפת כו' מדקתני סיפא קשר כו' כבש כו'. לכאורה י"ל דבכבש אפי' כשהיא מנפנפת בשארי קצוותיה כיון שהרוח אינו יכול להוליכה למקום אחר מביאה אה"ט. וכן תפרש בקשר אה"ס אפי' כשהיא מהלכת ובאה מביאה אה"ט:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>תוי"ט ד"ה וכל שאינו. </b>וי"ל מאחר שעצם הזית אינו בתוכה אינה מתפשטת כו'. לכאורה סברא זו אין לה מעמד ונסתרת מלקמן מ"ב ודאחריה ומדלעיל רפ"ו:
+<b>ד"ה בבית. </b>והוקשה לו מהא כו' דכלים שתחת המגדל כו'. לכאורה לחילוק שכתב התוי"ט לעיל בד"ה כל שהוא דמחולחלת גריעה מיושב קושיא זו:
+<b>ד"ה בתוכה. </b>פי' בדופן שבמזרח ושבמערב (נראה דר"ל אם עומד פתח הבית בצפון או בדרום) או צפון ודרום (היינו כשהפתח במזרח או במערב) כנ"ל. ודלא כהמגיה או בעל התוי"ט עצמו:
+<b>מש"כ הא"ר בטעם דהבית טמא. </b>לכאורה קצת סתירה למש"כ אנכי לעיל פ"ו מ"ב:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ד"ה כנגדו עד התהום. </b>ולא קתני למעלה מן הזית עד דופן התחתון כ"נ דצ"ל וכמש"כ לעיל ודלא כהגהת התוי"ט או המגיה:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+
+
+Mishnah 14
+
+
+
+Mishnah 15
+
+
+
+Mishnah 16
+
+<b>ד"ה הכל טמא. </b>בלשון מהר"ם ודוקא כו' שנוגעות בה אבל כו' שאין נוגעין כו' טהורים. והנה מה שהקשה התוי"ט לק"מ כמש"כ התו"ח. אבל לעד"נ כיון שכ"ח מטמא מאויר ע"כ משום דחזינן דהאוכלין המונחים באוירה כאילו נגעו בגופה. רק בשרץ אין דין חבורים לכן כלים אין מיטמאים דהיא אינה אלא ראשון ואין כלים מיטמאין אלא מאה"ט. אבל במת (אף דכ"ח אין נעשה אה"ט לעולם אף ע"י מת מ"מ) כיון דנוהג בו דין חבורין ואויר כלי חרס כנגיעה דמי כדאמרן לכן טמאים ונכון בעז"ה:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>רי"א הבית טמא וכנגד הטומאה טהור ר' יוסי כו' </b>משמע דלרי"ה טהור אפי' אם יש כו'. וענ"ל דאפי' לר' יוסי אם היה נגד הארובה כזית ובבית כחצי זית ג"כ הבית טמא וכנגד הטומאה טהור דזה בכלל בואם לאו שהרי אין בו כדי שיחלוק כו'. ותמה אנכי על הא"ר שפירש דלרי"ה אינו טהור אלא אם כנגד הארובה הוה מקצת זית. ועי' לעיל פ"ו מ"ג ובפירושו שם:
+
+Mishnah 4
+
+<b>תוי"ט ד"ה הכל. </b>א"נ בין מלמעלן בין מלמטן לא כו' או בזה אלא שנתנו בשתיהן. (וכיוצא בזה בב"ב (נה ב') בין ביה"ח ובין ביה"ג. ואולם בגי' המשנה ליתנהו לתיבות בין ובין) וכן פי' הא"ר. וצ"ע מזבחים (מב ע"ב) והא בין בין קתני ופרש"י דמשמע או בזו או בזו ע"ש. ועי' ב"ב (ר"ד סח) ובמש"כ שם:
+<b>ד"ה ודבר. </b>דאפי' נתן בעליונה כו' ול"נ בתחתונה כלום א"ט אלא תחתון כו' אפי' טומאה כנגד ארובה. וכ"כ בסה"ד. ותמוה כיון דטומאה כנגד הארובה בוקעת למעלה וכיון שנתן למעלה וסתם מתפשטת הטומאה בכל העליה. והבית יהיה טהור דאין אהל שלמעלה מהני לבית כיון דאין בהארובה התחתונה פ"ט. וכן בשו"ע יו"ד סי' שע"א ס"ב משמע דאפי' קדם וסתם את העליונה קודם ביאת הטומאה העליה טמאה והבית טהור והוא מהרא"ש בהל' טומאה וכ"ה כאן בפירושו:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ד"ה בוקעת ויורדת. </b>משמע מדברי הראב"ד דמת שמוטל באויר אין הטומאה בוקעת תחתיה לתוך הקרקע. ואנכי ל"מ מקור לזה במשנה וגמ'. במת בבית מצינו שכל הכלים שבקרקעיתו עד התהום טמאין כדהביא הרע"ב לעיל פ"ג מ"ז וכ"ה להדיא לקמן פט"ו מ"ה:
+<b>ועיין </b>בא"ר שהגיה במשנה דכצ"ל ברישא שאם תעלה שפתותיה נוגעות בארובה וש"י. אך מש"כ בשיעור אורך טפח ושכ"ה בתוספתא ק"ל דא"כ איך תני תחתיו והבית טמא. דמשמע כל הבית וכדמוכח מהא דפרט בטהרה תוכה וגבה לבד. והלא כנגד הארובה במקום שלא תגע שפתותיה ה"ל ליטהר כמו בארובה שאין בה פ"ט דבמ"ב. וכן לשון התוספתא בבבא שאם תעלה שפתותיה נוגעות בתקרה כ"ש בגבוה מה"א טפח דקאמר הכל טמא קשה כנ"ל:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>תוי"ט ד"ה עד. </b>אמרי' גוד אסיק הקנה. וקשה מהא דאיתא בסוכה (כב) אבל אין ביניהם פ"ט כו' תחתיה טמא וע"ש ברש"י ותוס'. ונהי דל"א חבוט רמי נימא גוד אסיק התחתונות. אלא ודאי גוד אסיק ל"א והכא ה"ט דאמרי' גוד אחית תקרת אכסדרה להקנה כדפי' הא"ר. גם ס"ד מש"כ ה"ל טומאה רצוצה אינו מובן:
+
+Mishnah 3
+
+<b>קפולין זעג"ז א"מ אה"ט עד שתהא העליונה כו'. </b>הא"ר הגיה כאן וכן לקמן ברפט"ו ע"ש. ולעד"נ דהאי עד לא אתי לאפוקי מרישא והאי בבא לא קאי עלה אלא קאי אדינא דמ"ב דתני נתן את הקנה בארץ כו' עד שיהיה גבוה מה"א פ"ט וע"ז תני הכא ג"כ עד שתהא העליונה כו'. וכה"ג כתבתי בחולין (לח) בס"ד ע"ש:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ברע"ב ד"ה אם יש בצוארו פ"ט </b>והוא מהר"ש. ומשמע מדבריהם דדי אם יש בהקיפו ג"ט. וזה תמוה דאף דיש באמצע רחבו טפח מ"מ הא אין שם מקרקע האיסקופה רק גובה חצי טפח. ואהל אינו כי אם טע"ט ברום טפח. וברא"ש איתא דצריך שיהא עובי צוארו כדי לרבע בו טע"ט דהיינו שיהא בעביו טפח וב' חומשין והקיפו לפ"ז יהיה ד"ט וחומש ע"ש. וזה נכון. ואף כי גם בפחות מזה ימצא רוחב טפח בגובה טפח. אבל לא יהיה הרוחב הזה רק למעלה ומשם ולמטה יתמעט רחבו ואנן בעינן אשר בכל משך הגובה טפח יהיה גם הרוחב טפח ואין זה כי אם בכמות שכתב הרא"ש וע' בפ' דלקמן מ"ז [ועדיין גם פי' הרא"ש צ"ע כמש"כ בחולין (קכ"ו)]:
+
+Mishnah 8
+
+<b>תוי"ט ד"ה והמנורה בסופו. </b>ומיהו להרמב"ם כו' דאיהו ס"ל דבגדים שנגעו במת כו' אינן כמת לטמא באהל ובמשא. עמש"כ בס"ד בחולין (עא ב') דגם רש"י בשיטתו זאת ובזה ינצל מקושיות התוס' עליו שם בד"ה כי ומה שקשה לשיטתם מהגמ' דשם. וראיתי בכ"מ שכתב על מש"כ הרמב"ם שם שאין מטמאין באהל. דמתני' היא כדבסמוך. וכוונתו על המשנה דספט"ו לקמן שמביא שם בסופו. ותמוה דשם איירי באדם כמבואר שם. ומה שתמה שם על הרמב"ן ממתני' דריש כלים. ג"כ אישתמיטתיה פירוש הר"ש והרע"ב שם דמוקי לה באדם ט"מ. וזה כבר כתבתי בנזיר (נג ב') ע"ש:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>תוי"ט ד"ה סרידה. </b>וצ"ל שהכל טמא היינו כו'. תמוה דהא המשנה אינה מוציאה מן הכל רק כנגד אוירו של תנור:
+
+Mishnah 3
+
+<b>ד"ה הבטח. </b>בפי' הראב"ד לפי שבתחלה לא בא בשום כוונה כו'. קשה דהתנן לעיל ספ"ג דמרבך של אבנים וכן סואר של קורות הוה אהל. ויש לחלק קצת:
+
+Mishnah 4
+
+<b>בהרע"ב שנפחת הגג של עליה כו' ונראה כו' מן הפחת שבגג. </b>לשונו אינו מדוייק דהכוונה בכאן שהפחת הוא במעזיבה שבין הבית לעליה וכלישנא דתוספתא שהביאו הר"מ והר"ש:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>תוי"ט ד"ה מביאה. </b>אעפ"י כו'. ונראה שזהו מדבריהם. עי' לקמן פי"ד מ"א ב' ג' (ואולי י"ל שהוא מדאורייתא מידי דהוה אשפוע אוהלים דפ"ז מ"ב) ועי' ש"ך יו"ד סי' שע"א סקי"ד בסופו. ואפשר לטומאת כהנים לא גזרו בזה. ובדברי רמב"ם הללו יובנו דבריו ג"כ לקמן ספט"ו הביאו התוי"ט שם. דהא אפי' באדם בינוני קנה הזרוע למטה סמוך לחיבורו לכף אין בו טפח וכמו שתמה שם הרא"ש. אבל הרא"ש שם נראה להדיא שחולק עד"ז ע"ש:
+
+Mishnah 7
+
+<b>ד"ה אם. </b>לפי שיחסרו כמו ח' שביעיות בקרוב כו' זה יחסר בהיקף וכשהעגול בהקיפו כ"ד טפחים יהיה רחבו לפי חשבון זה 3\2 7 ט' בקרוב מאד. וא"כ ל"ד במש"כ זע"ז בקרוב כו' ואין מהם לכל קרן מקרן אלא ז' חומשים בלבד כי יהיה עוד 51\2 ואכתי לא תיקן כלום:
+<b>שם אלא שכבר נמצא גם בהיפך מזה כו'. </b>שגה בה במחכ"ת שציור התוס' הוא מרובע ישר. וציור הרמב"ם שם הוא מרובע מעויין. וכן גם שם שגג בזה כמה שהעירותי עליו שם:
+
+Mishnah 8
+
+<b>ד"ה ר"י מטהר. </b>ר' יהושע דרישא ור"י דהכא בחדא שיטתא כו'. והנה הרע"ב שפסק דלא כר"י וכ"נ דסתם משנה דרפי"ד דלא כוותיה (עמש"כ בחולין קכו). ופסק כר' יהושע ע"כ דלא ס"ל דחדא נינהו:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שירי המאור רום אצבעיים כו'. </b>נראה שהוא שיעור גדול ממלא מקדח וכ"מ מפי' הרמב"ם. ומוכרח הוא ממ"ב נתן את התקרה באמצע כו' והעליון מלא מקדח. ואילו היה אצבעיים כו' שיעור קטן. למה יגרע זה משיריו. אבל אם הוא יותר א"ש דהכא כיון דהיה דעתו לסתום כולו ולא גמרו מחמת סבה כדאיתא בתוספתא (הביאה התוי"ט) לכן בטל חשיבותו. משא"כ הא דמ"ב דאין דעתו לגמור סתימתו לכן נשאר בחשיבותו:
+<b>ולכאורה </b>לפ"ז יקשה לפרש"י והר"ן בחולין (נב ב') גבי נקדרה כסלע טרפה שאם תמתח תעמוד על טפח ופי' ז"ל אם היה מושכו כו'. ולפ"ז רוחב הסלע 3\2 טפח כמש"כ שם המהרש"א והפר"ח ביו"ד סי' מ"ח ס"ד והוא ב' אצבעות וב' שלישי אצבע בגודל. ובבכורות (לח) מסקינן דסלע סתם זוטר ממקדח קטן של רופאים. וא"כ מקדח גדול של לשכה ודאי הרבה יותר משיעור זה. ואלכסון של אצבעיים (אפי' אם נפרשם בגודלים כדמשמע בפסחים (קט) גבי רביעית דמוכח שם מהחשבון דכוונת אצבעיים כו' דשם הוה גודלין. ואף דהלשון כאן לא משמע הכי דמדקאמר על רוחב הגודל מכלל דמעיקרא לאו בגודלין איירי) על אצבע אינו אלא פחות מעט מן אצבעיים ורבע אצבע לפי הכלל המבואר בתוי"ט במשנת ערוגה. וא"כ אפי' עגול אשר איננו רחב רק אצבעיים ורביע אצבע הוא יותר מן רבוע אצבעיים על אצבע מפני קצוות העגול אשר יוצאים חוצה להרבוע אם תעמידנו בתוכו (לבד מה שאלכסונו אינו מגיע לחשבון זה כנ"ל). ומלא מקדח גדול הוא עוד יותר מסלע סתם דהוא אצבעיים וב"ש אצבע כדאמרן:
+<b>וכל </b>החשבון הזה שכתבתי הוא אפי' אם נאמר דשיעור מלא מקדח הוא ממש כמוהו בעגול. ואפשר לומר דהכוונה דרוחב המאור הוא כרוחב המקדח. אבל המאור צ"ל מרובע. שיש לו עוד זויות נוספות על מלא המקדח ויהיה הקושיא יותר חזקה:
+<b>ולחומר </b>הקושיא נ"ל שהם מפרשים דהאי שיעורא שאם תמתח תעמוד על טפח דבחולין שם קאי על יתר מכסלע לפי המסקנא שם דדוקא יתר מכסלע טרפה. אח"ז מצאתי כן להש"ך יו"ד סי' ל' סק"ה בשם הדרישה. ויתר מכסלע אין הכוונה יתר מעט כדפי' הנקה"כ והפר"ח שם. אלא הוא הרבה יותר. וראיה לזה קצת מהא דבעי שם וכמה יתר מכסלע ולכן נוכל לומר דסלע סתם הוא פחות הרבה מב"ט בהיקף עד שאפי' כמלא מקדח גדול של לשכה (שהוא יותר מסלע סתם). הוא פחות מב"ט בהיקף עד שלא נוכל להעמיד בתוכו רבוע דאצבעיים על אצבע:
+<b>אמנם </b>התוס' בב"ב (יט ב') בד"ה רקיק כתבו דשירי המאור שיעורו פחות ממלא מקדח. ואין עליהם קושיא ממ"ב. דהם פי' שם דלאויר איננו כמו למאור ושיעורו במלא מקדח בינוני. ולשיטתם בהא דחולין בד"ה לכשתמתח נוכל לומר דהוא פחות מאצבעיים על רוחב הגודל ולכן גם שיריו כמוהו:
+<b>והשתא </b>דאתינא להכי (דאויר איננו כמו למאור) יש ליישב ג"כ לפירש"י והר"ן ונאמר דאף דחלון שהוא לאויר בתחלתו שיעורו פחות מדלמאור. בשיריו צריך שיעור גדול יותר משירי מאור. דכל שהוא פחות משיעור מלא מקדח בינוני לא חזי למילתיה לכן שיעורו כתחלתו. משא"כ העשוי למאור איננו בטל משימושו אף בדלא נשתייר ממנו רק רום אצבעיים ע"ר הגודל. והפוך בה כי לדעתי הדברים נכונים בעז"ה:
+<b>שם </b>להביא הטומאה ולהוציא הטומאה. בר"מ ור"ש משמע דה"פ כגון אם היה אהל מחוץ לבית נגד החלון. אם היה הטומאה תחת האהל מביא אה"ט לבית. ואם היה בבית מוציא אה"ט לאהל עי' בפרק דלקמן מ"ד. וכן משמע קצת בפרש"י סוכה (כא) ד"ה כמלא כו'. אבל הא"ר מפרש להוציא הטומאה היינו להציל על הפתחים שבבית. והנהו תרי גווני שכתבתי נכללים בלהביא אה"ט. אולם לא כן משמע לעיל פ"ג מ"ו כזית כו' להציל הטומאה עה"פ אבל להוציא אה"ט כו'. הרי לך להדיא דלהוציא איננו להציל:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>תוי"ט ד"ה או שפתחתו. </b>ובנוסחת מהר"ם שפתחו. כי רוח משמש בל"ז ובל"נ כמש"כ רש"י בראשית (לב ט'). וכן דלת בכאן קוראו בכינוי דל"ז. ובתחלה קוראהו בל"נ בה. הגיפה כו'. ועתוי"ט פ"ב דנזיר מ"ב ד"ה הזה:
+
+Mishnah 4
+
+<b>ד"ה ולאספתי. </b>ולא ממנעי כו' פ"א תחת ב' כו'. חיסר עוד לומר וס' תחת צ' כי שניהם ממוצא השינים. עי' פ"ט דנדה מ"ח בתוי"ט ד"ה צמרמורת:
+
+Mishnah 5
+
+<b>ד"ה ופחות מכביצה. </b>ולא מסתבר לומר משום דלא מטמאי אחריני ממעט. אנכי תמה דע"כ סברא זו מוכרחת מהא דפחות מכזית בשר ממעט אע"פ שהוא עדיין עצמו בטומאתו רק משום שאינו מטמא אחרים. דאין לומר דפרחה ממנו הטומאה. דא"כ איך יצטרפו ב' חצאי זיתים לרבנן דר' דוסא לעיל ברפ"ג. ועי' בפ"ג דטהרות מ"ד. ועל פי' הרמב"ם לכאורה קשה דא"כ דבאינן מוכשרים אפי' כביצה נמי. וי"ל קצת עפ"י המשנה דכלים פ"י מ"ב אין מקיפין לא בדבילה שמינה כו' לפי' הר"ש והרע"ב שמה. אך הרמב"ם שם לא פי' כן. שוב בינותי בהרמב"ם בחבורו שהטעם הוא משום דפחות מכביצה אינו חשוב אצלו ומבטלת אבל כביצה חשיב ולא מבטל ליה ע"ש:
+
+Mishnah 6
+
+<b>ד"ה ולא כזית. </b>עמש"כ לעיל פ"ג מ"ז:
+<b>בתו"ח לתוי"ט ד"ה ולא כביצה כו' אוכלים שהוכשרו כו'. </b>ולהרמב"ם בלא"ה לק"מ כו'. הן לדידיה דרישא דממעטין היינו בלא הוכשרו. יקשה מדוע לא תני בסיפא פחות מכביצה אוכלין שהוכשרו דאינם ממעטין:
+
+Chapter 14
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>תוי"ט ד"ה הזיז. </b>אלא מדבריהם. אבל בפי' כתב ואלו השיעורין כולן הל"מ ועי' בפי' פ"ו דמקואות מ"ז ועמש"כ לעיל פי"ב מ"ו:
+<b>ד"ה גבלית. </b>ומשייר מן האמצע. אולי צ"ל ומיושר ור"ל דקצוותיה מעוקמים ואמצעה מיושר ושוה:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ד"ה ריב"נ. </b>דמאחר דמלתא דרבנן היא כו'. ומה יענה למה שפי' כאן דהל"מ היא כמו שהבאתי לעיל ואפ"ה פסק כריב"נ. ול"נ דלהכי פסק כוותיה דמסתבר טעמיה וכזה נמצא הרבה בפוסקים:
+
+Mishnah 4
+
+<b>ד"ה טומאה. </b>ופשוט הוא. ולי הדבר צריך תלמוד. דנלע"ד דהא דלעיל הזיז כו' כ"ש היינו שבולט לצד ר"ה כ"ש אבל מ"מ הוא במשך סיבובו כנגד כל הפתח או לכה"פ כנגד רוחב טפח מהפתח. והכא מיירי שאינו כנגד רוחב הפתח אלא במשך ג' אצבעות:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בהרע"ב ד"ה ביניהן ולא ע"ג פ"ט (והוא מלשון הר"ש) ופי' התוי"ט דר"ל ביניהן ומשום כך בוקעת ויורדת. </b>ואני תמה דאפי' היה ביניהן טפח כיון דאין מן התחתון לארץ פ"ט טומאה בוקעת ויורדת כדלעיל פ"ג מ"ז גבי ביב דאם אין בו פ"ט טומאה בבית מה שבתוכו טמא וכן בכ"ד וצ"ע. גם ק"ל דאמאי העליון מביא אה"ט הלא התחתון ממעט את אוירו כמו בשל שיש בר"פ דלקמן דהרי הזיז עצמו ג"כ א"מ הטומאה כיון שהוא מחובר לבית:
+
+Mishnah 7
+
+<b>תוי"ט ד"ה אין. </b>מתני' דהכא דלא כוותיה. תימה דהכא כיון דאין בשום מקום פ"ט איך יביא אה"ט לאיזה מקום. והתם שאני דיש בהן פ"ט. וכן במ"ד הבית גדול וגם הזיז בעצמו יש בו טפח רק שאינו נמשך על רוחב פתח הבית כי אם על רוחב פחות מטפח. ולהאלא א"כ נפרש כו' שבדבריו לעיל יש קצת קיום לדבריו שבכאן:
+
+Chapter 15
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה קפולין זה עג"ז כו' טבליות ש"ע כו' ואם היו של טיט כו'. </b>טעם חילוקן הוא משום דכ"ד המקבל טומאה אינו חוצץ וכן אינו ממעט כדלעיל פי"ג בסופו ועי' א"ר. וכ"מ מלשון הרע"ב לקמן מ"ג. ולזה טבליות של עץ ע"כ מיירי ביש להן בית קבול דמקבלי טומאת אוהלים (או משום דגזרו טומאה על פשוטי כ"ע. אך זה אינו לדעת הר"ש שם לעיל מ"ה הביאו התוי"ט שם בד"ה ופחות מכביצה וכן להתוס' בב"ב (כ) ד"ה ועובד כוכבים) ודומיא דהני טבליות מיירי ג"כ במ"ב וכדמשמע שם נמי מפי' הרע"ב דמדמי אותם להא דכלים הנוגעים במת כו'. והתוי"ט שם שהבין דמיירי בפשוטות ל"ד במחכ"ת:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בהרע"ב התנן התם אין האהל מתחשב הלכך כו'. </b>הנה לשיטתו לעיל פי"א מ"ח דחרב ה"ה כחלל לטמא אף באהל. יקשה בכאן מדוע כלים שתחת השניה טהורים ליטמאו באהל וכמו שהקשה עליו התוי"ט לקמן ברפט"ז בד"ה וטמאוהו. ונ"ל דטעם דאין האהל מתחשב הוא משום חבורין דהוא מדרבנן לדעת הרמב"ם בפ"ה מהל' ט"מ ה"ב. לא החמירו בו כ"כ שיטמא אף באהל. וענ"ל דאף לשיטת החולקים דס"ל דהוה דאורייתא. ה"מ בחבורי אדם אבל בחבורי כלים מודו דלא הוי אלא מדרבנן וכדאשכחן בשאר אה"ט חילוק בין אדם לכלים בפ"ה דזבים מ"י. ולולא דמסתפינא הייתי אומר שבגמ' דנזיר (מב ב') (אשר נדחקו התוס' והמפרש דלכאורה סותרת לסוגיא דע"ז) ט"ס וכצ"ל כאן בחבורי אדם באדם כאן בחבורי אדם בכלים. שוב ראיתי שכבר קדמני בחלוק זה המל"מ שם ה"ג. ומן האמור תראה שהתוי"ט במחילת כבוד תורתו ל"ד במש"כ ומשום חבורין נמי ליכא כו'. דאדרבה דוקא משום חבורין הוא דאתינן עלה לתירוץ הרע"ב משום הא דאין האהל מתחשב. וגם בלא"ה דבריו תמוהין במש"כ דהאי דיקרב בדיקרב לדיקרב. הא כיון דחרב ה"ה כחלל אף לאחר שפירש א"כ טבלא ראשונה ה"ה כמת והשניה הוה דיקרב והנוגע בה הוה דיקרב בדיקרב:
+<b>ד"ה עד שיהא. </b>והשתא קאמר כו' דמה שבתוך הרבוע אינו מצטרף. לפי לשון המשנה משמע דאשמעינן שאין השטח שכנגד חלל הדפנות מביא את הטומאה עד שיהא בו טפח לבד הבליטות:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>אפי' כגלו של עכן. </b>פי' הרא"ש שלא היה אלא לפי שעה כו'. תימה דהרי כתיב בקרא עד היום הזה (ועיין בתפארת ישראל בבועז סי"ט):
+<b>תוי"ט ד"ה ובטלו ושמע מינה דנוסח אחר דגרסי הכא בטלו כו' ליתא כלל אבל הרמב"ם כו' וצ"ע סוגיא דעירובין ודסוכה כו'. </b>ונ"ל דהרמב"ם אית ליה כהואין לומר כו' שכתבו התוס' שם ושם. דהתוס' לא דחוהו רק משום דה"ל יותר להביא מן המשנה אבל לגי' הרמב"ם במשנה בטלו ופי' דמסתמא בטל א"כ אדרבה המשנה סברה כמתני' דעירובין. ולפ"ז סתמה המשנה דוקא כר' יוסי ולכן פסק הרמב"ם כוותיה. ונ"ל ראיה לגי' הרמב"ם ופירושו ממתני' הסמוכה דלעיל דמשמע שם דאפי' תבן לא בעי ביטול. וצ"ע ליישב זאת לגי' התוס'. אולם צ"ע הא דפסק בפ"ד מהל' סוכה הי"ג דאפי' עפר בעי ביטול והוא כרבנן וכן בפ"ג מהל' עירובין הי"ב מוכח דפסק כרבנן:
+
+Mishnah 8
+
+<b>עשה ראשה כו'. </b>עי' במפרשים שנדחקו. ולעד"נ דהתנא בא לאשמעינן כמות התפשטות טומאת הגולל בקורה במשכה ובגבהה. ואמר דבמשכה בין עומדת בין מוטה אינה מתפשטת אלא כנגד הפתח. ובגבהה. יש חילוק דאם ראשה הוא הגולל דהיינו עומדת אינה מתפשטת אלא עד ד"ט. וממילא מישתמע דבשוכבת מתפשטת בכל גובה עביה כמה שהוא. והטעם נראה דהאורך דרך לקוץ מה שלמעלה מד"ט. אבל מהעובי אין דרך לקוץ:
+<b>תוי"ט ד"ה חצר. </b>ובספ"ו דב"ב מפורש כו'. שם לא נראה שום משמעות רק בסוטה (מד) משמע כן בסוגיא ובפירש"י ע"ש:
+<b>ד"ה טהור בסופו. </b>ודוחק לומר דהר"ב על דב"ש מהדר כו' דקשיין תרתי כו'. ואני אוסיף עוד דא"כ עשה דב"ש ודב"ה אחד. אבל ל"נ דהרע"ב מפרש כל שהוא דתוספתא כמשמעו (דלא כהתוי"ט דהיינו ד"ט שנמשך אחר הר"ש שהשיאה לכוונת הגמ' דסוטה במסקנא) ור"ל דע"כ לא בעינן שיעורא בחצר לב"ש ד"א ולב"ה ד"ט אלא כשאינה פתוחה לאויר דהיינו שהמערות מקיפות אותה מכל צד דאז אם אין בה כשיעור בטלה לגבי מערות דסביבותיה כדפירש"י בסוטה טעם השיעור אבל כשפתוחה לאויר לא בטלה לגביהן אפי' בפחות מד"ט לכ"ע. ועי' בז"ז דנראה שכוון למש"כ. ואין זה ענין להגמ' דסוטה דלא כהר"ש:
+
+Mishnah 9
+
+<b>ד"ה בהמה. </b>שכפתה כו'. ולי צ"ע דהא פרכינן בסוכה (כד) בין למאן דאמר שמא תברח מדאורייתא כו'. אלא מעתה לר' מאיר תטמא משום גולל ע"ש:
+
+Chapter 16
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>בהרע"ב בין לדרך הסמוך לבה"ק. </b>והוא מהר"ש. אבל בגמ' לא נאמר סמוך אלא בעיר אבל בדרך ל"נ סמוך אלא דרך בה"ק ומשמע דהולכין דרך עליו לבה"ק אף שאינו סמוך. וכ"מ ברמב"ם בפי' ובחבורו:
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט שבנוסחת מהר"ם נמחק בתחלה. </b>הן אמת שגם בב"ב (קא ב') הובאה המשנה זאת בלתי תיבת בתחלה. אבל הרא"ש והא"ר גרסי לה ונדחקו לפרשה. ול"נ דאתיא לאפוקי מצא תחלה שלשה ואח"כ לסוף כ' אמה מצא אחד וכדמסיים בסיפא שאילו מתחילה מצאו כו'. ונכון בעז"ה:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>המפנה קברו מתוך שדהו מלקט כו'. </b>התוי"ט העתיק התוספתא המפנה קברו לרה"ר כו' (ומשמע דבא לפרש בה משנתינו) אינה ענין כלל לה כמובן. והרא"ש פי' שקברו שם אדעתא לפנותו. וק"ל דהא משמע בר"פ דאפי' ע"ד לפנות יש לו תבוסה. ול"נ לפרש ע"פ התוספתא דתני שם מי שנפחת קברו לתוך שדהו מפנה עצם כו'. ופי' שהיה נקבר סמוך לשדהו ונפרץ אח"כ הקבר לתוך שדהו:
+<b>שם רש"א כו' יש לו תבוסה. </b>עי' תו"ח בשם הרא"ש. ולא הבינותי ראייתו מן אוכל בדמעו דהתם מיירי בעפר שחופר בבדיקתו ואין לו ענין לעפר תבוסתו:
+
+Chapter 17
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>תוי"ט ד"ה על בורך. </b>אבל מהר"ם כו' ולהכי קאמר הכא דעד עומק כו' טמא. וקשה מדוע מפסיק התנא בשיעור טומאת העומק אשר הוא שוה במורד ובמעלה לבין סדר מבחן האורך במעלה. טפי ה"ל לפרש דעד עומק הבורך יוכל להעמיק הכרשינין בארץ דבשיעור זה תגיע המחרישה אליהם ותוליכם עמה וטפי לא:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ד"ה עד שם. </b>ואכתי ל"י ל"ל לכתוב ו' כו'. ול"נ דאתו לאשמעינן דאפי' פחות מה' נמי עמש"כ בס"ד בפ"ב דכלים מ"ב:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ד"ה עלייה. </b>וכתב מהר"ם ונ"ל דמכוון דקאמר כו'. ול"נ דעיקר המכוון במכוון הוא לאפוקי שלא יהא העליון נעתק מכנגד התחתון לאיזה צד אפי' כל שהוא. וממילא נכלל בזה גם כן שלא יהא רחב יותר. דהמותר יהא נטוי לצד:
+
+Chapter 18
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בהרע"ב או בוצר בצור. </b>דלאו כלי הוא. ל"ד דאפי' הוי כלי. הא כלי אבנים לא מקבלי טומאה. ועי' גיטין (סב):
+<b>ד"ה במד"א. </b>ואילנות כו'. ל"ד לפרש לה ואיכא למימר כו' שכתב לקמן במשנה הסמוכה. וגם בשאר אילנות דאינן מוכשרין בבצירתן לא שייך כלל דברי ר' יוסי לפמש"כ התוי"ט ד"ה ימכר לשוק. אבל נראה דכוונת הרע"ב (וכן הר"ש) דמשום קנסא אסרו עליו לאכלם הוא בעצמו. ולאו משום הכשר כפי' הרמב"ם וכ"מ מל' הר"ש. ואפי' אם יבצרם לאכילה. ודלא כהתוי"ט אשר השיאם לפי' הרמב"ם:
+<b>תוי"ט ד"ה ואם נגעו. </b>ומה שהקשה דמלתא דפשיטא הוא ל"ק דטובא כו'. אבל פשוט דכוונת הר"ש כיון דכבר תני דמיד חוץ לבה"פ אחרים מקבלין מהן אבל הן בעצמן לא. ממילא ש"מ ג"כ דלא יגעו בהם:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בהרע"ב וא"ל דאף ר"י ל"א כו'. </b>משמע דר"ל דלפ"ז אתיא מתני' אף כר"י. ולא מחוור דא"כ הל"ל חוץ מגפן כדקתני גבי זרעים. ולשון הר"ש והרא"ש אינו כן:
+
+Mishnah 3
+
+<b>חוץ מאילן סרק שאינו עושה פירות. </b>וכתב הרמב"ם בפי' ולא נבין מזה שיש אילן סרק עושה פירות לפי כו' ע"ש. ולעד"נ דכלפי ששנינו בפ"ו דכלאים מ"ה דר"מ סובר דהכל אילן סרק חוץ מן הזית והתאנה ור' יוסי סובר כל שאין כמוהו נוטעין שדות שלמות ה"ז אילן סרק. קמ"ל הכא דלנידון זה לכ"ע דוקא שא"ע פירות. ואולי לזה כוון הרע"ב ונכון בעז"ה:
+<b>תוי"ט ד"ה נזרעת. </b>ומהר"ם כתב דל"ק דהא כו' אינה עושה בה"פ כו'. ל"י מה תיקן בזה דמ"מ כשחורש הרי הוא מסיט את העפר. וגם דברי הר"ש לא הבינותי במש"כ דהיכי שרי לחרוש כו' דזה יקשה ג"כ על בה"פ הראשון דאיך מותר בזרע הנקצר:
+
+Mishnah 4
+
+<b>בהרע"ב ד"ה וממחה. </b>כדי שיראה כו'. ר"ל שהעפר יוצא דרך נקבי הכברה. והעצמות ישארו לבדם בכברה ויראו:
+סליק מסכת אהלות בעזרת ה' צבאות:
+
+Mishnah 5
+
+<b>רש"א אף העוזק בה"פ טהור. </b>המפרשים נדחקו בפירושו וטעמו. ול"נ לפרש כפי אשר נמצא בזמנינו כלי עגול וכבד של מתכת שמעגילין אותו על עפר תיחוח להשכיבו ולהקשותו. וזהו כוונת ר"ש העוזק (ר"ל שמעגיל כי טבעת נקרא עיזקא ע"ש עיגולה וכן ויעזקהו דקרא פירושו שעשה גדר עגול סביבו. בהכלי הנזכר) בה"פ טהור. לפי שנתקשה העפר מלמעלה ואין העצם שתחתיו ניסט בהילוך על העפר ממעל. וכמ"כ נ"ל דהא דאמרי' בעירובין (ל' ב') ובכ"ד בה"פ שנידש טהור הוה נמי פירושו שנדרס ונתקשה העפר דשוב אין העצמות ניסטות ולכן טהור. כי פירש"י שם שכבר נידושו כו' ונפחתו מכשיעור הוא דחוק דנהי דהעליונות נידושו ונשתברו. אבל אותן שהן בעומק איך ישתברו ויפחתו ונכון בעז"ה. רק עומד לנגדי גמ' דכתובות שלהי פ"ב דמסיים שם על הא דבה"פ שנידש טהור מ"ט א"א לעצם כשעורה שלא נידש ברגל. דמשמע קצת כפי' רש"י. אבל בשאר מקומות שהובא שם האי מימרא ליתא להך סיומא. וקרוב בעיני שבכתובות כתב איזה תלמיד עה"ג פי' זה מדברי רש"י ואח"כ הכניסהו המעתיק בפנים:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Oholot/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Oholot/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..5949fbf17c142686aecb694cd919f9ef53a520bd
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Oholot/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,618 @@
+Rashash on Mishnah Oholot
+רש״ש על משנה אהלות
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Mishnah_Oholot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה אהלות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>תוי"ט סד"ה הרביעי. </b>וזב דבמ"ה יוכיח. משם אין הוכחה דליהוי המתטמא חמור מהמטמא. דהא שם המטמאו דהיינו הזב ג"כ מטמא בגדים וה"ל לאתויי נמי הנך דבפ"ח דפרה במ"ג וד' ע"ש:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>הותזו ראשיהם אע"פ שמפרכסין טמאין. </b>לכאורה משמע דקאי על כל הני דתני לעיל אף על אדם. ובגליון דפי' הרא"ש כתוב דלא קאי על אדם. ול"י מנין לו. ובתוס' חולין (כא) כתיב דגבי בהמה חיה ועוף מיתני'. השמיטו אדם והוסיפו תחתיו עוף דלא נזכר במשנה. והרי"ף והרא"ש בהל' טומאה הביאו זה לענין אדם:
+<b>בהרע"ב ד"ה ומאכיל את אמו. </b>וכן ופוסל את אמו. ונוכל לפרשם ג"כ לענין אשתו:
+<b>תוי"ט ד"ה הותזו. </b>ופי' הכ"מ דאל"כ פשיטא. ול"נ דד"ז מוכח מגמ' חולין שם להדיא. מדאמר שם כהבדלת עולת העוף לרבנן ולא פלגיתו ופרש"י דהיינו הותזו ממש ושם לעיל (ס"ד כ) איתא דאף לרבנן עור איננו בהבדלה:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה השדרה. </b>לכאורה נראה דהיינו דוקא עם הצלעות שלה. דכ"מ מהא דאיתא בנזיר (נב) שדרה שגירד רוב עלעין שלה טהורה ופי' שם בתוס' רוב צלעיו וכ"פ שם המפרש. וע"ע שם בתד"ה טהורה. אבל מלשון הרע"ב לקמן מ"ו שכתב חצי חוליות השדרה ממת זה כו' והוא מפי' הרמב"ם וסיים שם ויושלמו בהן כל חוליות השדרה. משמע דחוליות לחודייהו בלא הצלעות מטמאי. וכן בחבורו רפ"ד מהל' ט"מ כ' כגון שיהיו מקצת החוליות מאחד כו'. ושם בהל' ז' בהעתיקו הא דנזיר (כ) שנגדרו ממנה רוב חוליות שלה. וכ"ה הגי' בתוספתא בפ"ב. ולשון רש"י במו"ק (ה ב) בד"ה אבל מציינין על השדרה. שאע"פ שאינה אלא עצם א' כו' ועמש"כ שם:
+<b>בתור"ע אות א' וקשה לי הא אמרי' בחולין כו' וצ"ע. </b>לדעתי אין כאן קושיא. דהא באמת אית ביה טומאת מגע ג"כ היכא דנגע בכוליה דהיינו בהאהיל עליו. ובמגע פשוטה דא"מ הוא משום דא"א ליגע בכוליה. ולכן גם מה שהעלה בצ"ע באות ד' פירש"י בנדה אינו כלום דרש"י נקיט לישנא דר' יוסי בחולין שם:
+
+Mishnah 2
+
+<b>מלא תרווד רקב שגבלו במים אינו חבור לטומאה. </b>התוי"ט בשם מהר"ם כתב הטעם דאין חבורי אדם חבור וכ"מ בתוספתא פ"ד וכ"כ הז"ז שם. והרמב"ם בפי' כתב הטעם ע"ד שאמרו אפר לאו בר גיבול הוא. משמע דהחסרון הוא מפאת עצם החבור לא מפני שהוא ע"י אדם. ולדבריו א"ש מה דקי"ל בכ"ד דעיסה וכן ככר מטמאים והמה חיבורם ע"י אדם. אבל ק"ל מהא דאיתא בתוספתא שם חלב המת שהוא שלם והתיכו טמא היה מפורד והתיכו טהור שאין חבורי אדם חבור. ולפ"ז יקשה מעיסה וככר. וכן בגד שיעורו לטומאה גע"ג והוא ע"י אריגת אדם וכן רוב הכלים הם ע"י חבורי אדם. ותוכף ב' תכיפות הוי חבור ועוד הרבה. וכן לכאורה קשה רביעית דם שנחלקה ואח"כ חזר ועירבן נימא ג"כ שהוא חבורי אדם והלא רביעית דם הבאה מב' מתים ר"ע מטמא ומשמע דאפי' במגע דומיא דאחריני (עי' ר"ש סוף מ"א) ואף רבנן ל"פ אלא בבאה מב' מתים וצ"ע בכלל זה. והנה מר"ד שהקשיתי י"ל משום דחבורו שע"י אדם שוה ממש לחבורו שע"י שמים לכן הוה חבור ועמש"כ בפ' דלקמן מ"ד:
+<b>במשנה אם יש תחתיהן עפר קברות כו'. </b>ופי' הר"ש והרע"ב דר"ל תפוסה של מת. ול"י מדוע לא פירשו כדלעיל במ"ב מלא תרווד ועוד עפר קברות. והרמב"ם מפרש שם ג"כ בתפוסה:
+<b>שם תוי"ט ד"ה מטמאין. </b>ולא יטמא במשא לפי שטומאת משא במת עצמו אמנם הוא מק"ו כו'. לכאורה כוונתו דאין דבר הלמד מק"ו חוזר ומלמד בהיקש. אבל ז"א מכמה טעמים חדא דכה"ג דילפינן מהיקש דבר המפורש במת דהיינו אהל. נוכל למילף אגבו גם דבר הנלמד בו מק"ו. עי' יומא (ר"ד נז) ובפרש"י ותוס'. שנית דלר"פ דבר הלמד בק"ו חוזר ומלמד בהיקש זבחים (נ ב'). ולמאן דל"ל דר"פ נשאר זה שם בתיקו. שלישית גולל ודופק גופייהו נילף מק"ו דנבלה שיטמאו במשא. רביעית דבכה"ת כולה למדין למד מה"ל חוץ מקדשים כדאיתא שם (מט ב). אלא כוונת הרמב"ם הוא לשיטתו דסובר דטומאת גו"ד אינה אלא מדרבנן (בפ"ג מהל' ט"מ ה"ג) ולא גזרו אלא בטומאות המפורשות במת עצמו ולא בטומאות הלמדין בו מק"ו:
+<b>בא"ד ועוד תמיהני דא"כ למאי איצטריך כו' לקרא דוכל אשר יגע כו' דאי למידק כו' הא בהך קרא נמי כו'. </b>זה י"ל משום דקרא דהתם סמיך הנוגע לבעצם ואיכא למימר דרק עליו קאי וכדלעיל מ"ג. אבל קבר איתקש למת דאף במשא. משא"כ בקרא דהכא סמיך אשר יגע אל ע"פ השדה דהוא גו"ד. ותדע דלטעמך ל"ל כלל ע"פ השדה דהא בהך קרא גופיה ג"כ כתיב בקבר:
+<b>כתב הא"ר דטומאת אוהל בכדי נקט ע"ש. </b>ולמש"כ התוס' בכתובות (דף ד) בשם הר"ד מ"ב דא"מ אלא כשפירש ע"ש א"ש בפשיטות וכמש"כ הא"ר בעצמו בסופו לענין מגע:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ורביעית דם מב' מתים. </b>עי' א"ר. ולדבריו לא אתיא מתני' לא כר"י ולא כרשב"י משום ר"ש בתוספתא רפ"ג הביאה הר"ש לעיל במ"ב. ולעד"נ דהכא חשיב כל הני דהוו פליגי ר"ע וחכמים. אבל לבסוף הדר ביה ר"ע מכולהו לבד מר"ד דלא הדר כדאיתא בנזיר (נב) להכי תני לה באנפי נפשה במ"ב:
+
+Mishnah 7
+
+<b>אריב"נ ל"א עצמות כשעורה כו'. </b>נ"ל דע"כ סובר דיש נוגע וחוזר ונוגע וכחכמים דר"פ דלקמן דאל"כ מאי ראיה דלמא משום נוגע ל"א עצמות:
+<b>שם אבר מה"ח שנחלק לשנים כו' ר' יוסי מטמא. בתור"ע אבל לא במגע. </b>תוספתא הובאה בר"ש. ושם איתא בזה"ל אבל במגע לא כדקתני בתוספתא גבי כזית. והוא דאיתא שם בפ"ד וכן היה ר' יוסי אומר כזית מן המת שחלקו כו' וא"מ במגע. אבל בתוספתא הנדפסה עם הז"ז. הגי' וכ"ה ר' שמעון אומר כו' ונראה שזהו הגהת הגר"א ז"ל. וכ"נ משום דשם מקודם איתא דר"ש אמר מלא תרווד רקב כו' וא"מ במגע. ושם א"א ליגע בכולה כקושיית הגמ' חולין (קכה ב) הא לא נגע בכוליה. ולכן קאמר תו וכן אמר עוד כזית כו' דאע"ג דאפשר ליגע בב"א בב' החלקים מ"מ א"מ במגע דאין נוגע וחו"נ. אבל משמע דלרבנן דר"פ דלקמן יש נוגע וחו"נ דהקתני כיצד הנוגע בכשני חצאי זיתים מן הנבלה כו' וחכמים מטמאין. והרמב"ם בספ"ד מהל' ט"מ פסק כוותייהו. ואני תמה על מש"כ שם בהל' ד' עצם כשעורה שנחלק לשנים מטמא במשא. כ"ע הכ"מ אבל במגע לא (הביאו התוי"ט). דכיון דיש נוגע וחו"נ למה לא יטמא אף במגע. ומה שהביא הכ"מ שם ראיה מהל' ה' תמוה דאדרבה הרי כתב שם וא"מ במגע קצתו דמשמע דאם נגע בכולו מטמא. ולפמש"כ יפה כוונו הר"ש והרע"ב במש"כ גבי רובע עצמות שנדקדקו ואין בכאו"א עצם כשעורה דחכמים מטמאין בשלשתן. ודלא כתור"ע שהניח דבריהם בצ"ע. והתוי"ט גם הוא ל"ד שעל עצם כשעורה שנחלק העתיק דברי הרמב"ם דדוקא במשא ולא במגע. וברובע כו' העתיק דברי הר"ש והרע"ב דחכמים מטמאין בשלשתן:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה אר"מ אף בזה כו' וחכמים מטמאין. </b>לולי פי' הראשונים נ"ע. הייתי אומר דל"פ ר"מ אלא על סיומא דת"ק דהוא מאהיל על כח"ז וד"א מאהיל עליו ועל כח"ז דס"ל דמאהיל עה"ט (לאביי כדא"ל דהיינו בפחות מטפח ולרבא כדא"ל אף בלמעלה מטפח) הוא ממוצע בין נגיעה לאהל ומצטרף עם שניהם. אבל מגע ממש עם אהל ממש לכ"ע לא מצטרפי. ומדוייק שפיר מלת בזה ול"א באלו. והא דלא תני נמי חוץ מן המגע עם האהל. אשר ע"כ פי' הרא"ש דאתיא לר"מ לשיטתו דפליג אף על מגע ואהל. (ומש"כ בספרים שלפנינו בפירושו וזה הכלל סיומא דר"מ היא נ"ל טעות וצ"ל הכל טמא חוץ כו' סיומא דר"מ היא וכ"כ הא"ר). יש לי לומר דתיבת המגע מושך עצמו ואחר עמו וקאי נמי אסוף דבריו וכאילו יאמר חוץ מן המגע עם המשא והמגע והמשא עם האהל (וכעין זה ע"כ צריך לפרש ברישא דמתני' ובמת הנוגע כו' דע"כ מאי דחשיב בנבלה שייך ג"כ במת) ואולי דלפי' זה כוון המהר"ם שבתוי"ט אשר בלעדי זה דבריו תמוהין [ואולי מש"כ המהר"ם דרבנן. ר"ל רבנן דר"ד] אליבא דר"מ ולא רבנן דר"מ. ועי' מש"כ בחולין (קכה ב') ראיה ברורה לפירושי בדברי ר"מ:
+<b>שם ברע"ב ד"ה הנוגע בחצי זית כו' ובגמ' כו' מוקי להנך מאהיל דרישא כו'. </b>נ"ל דה"ה מאהיל דקתני בסיפא אבל כו' או מאהיל על כח"ז. ולא בא רק לשלול דב"א מאהיל עליו ועל כח"ז דסיפא (דכה"ג לא נקיט ברישא. אבל מאהיל על כח"ז נקיט נמי ברישא). וכוונתו לאוקימתא דאביי בחולין (קכה ב). ור"ל דמאהיל על כח"ז או כח"ז מאהיל עליו דקתני בכולי מתני' מיירי בטומאה רצוצה שאין בינו להטומאה פותח טפח ולכן מיקרי נגיעה. ודבר אחד מאהיל עליו ועל כח"ז ע"כ מיירי דיש פ"ט דאל"ה לא היה מביא טומאה. וה"ה במאהיל על כח"ז או איפכא ביש ביניהם טפח ג"כ אינו מצטרף עם המגע. אלא דמלתא פסיקתא נקט דבד"א מאהיל לא משכחת לה טומאה אלא בפותח טפח. וכלל דברי הוא נכלל בדברי מהר"ם שהביא התוי"ט והתוי"ט ל"ד במחכ"ת בכאן. גם בפי' טומאה רצוצה בין ב' מגדלים דבחולין שם אשר לפרש"י הוא דהמגדלים עומדים זה אצל זה וביניהם פחות מטפח והאדם האהיל מלמעלה על הטומאה וכ"נ דפי' התוס' שם. השיאם התוי"ט לפי' הרמב"ם. אשר הוא מפרש דהמגדלים עומדים זה ע"ג זה. וגם הרמב"ם איירי בטומאת המגדל. והתוי"ט כ' לטומאת האדם. ס"ד הרכיב יחד פירושים שונים מפורדים למיניהן. רק דק"ל על הרע"ב מדוע שביק אוקימתא דרבא שם דאפי' למעלה מטפח היכא שהוא מאהיל עה"ט או הטומאה מאהלת עליו מיקרי נגיעה. ואהל אינו אלא בהמשכה. ולקח אוקימתא דאביי. ועי' בפי' הרא"ש וא"ר:
+<b>תוי"ט ד"ה זה הכלל. </b>לסימנא בעלמא כו' ולי י"ל דמרבה אהל ואהל. ועי' בא"ר. אך הא דמשמע ממש"כ וד"א מאהיל עליו ועל כשני ח"ז דלא קתני ליה בסיפא קאמר ר"מ כו'. דלת"ק גם זה לכ"ע טהור. תמוה דהא ברישא דמתני' תני כל המטמאין באהל שנחלקו והכניסן לתוך הבית כו' וחכמים מטמאין. וכן בריש מ"ב מלא תרווד רקב שנתפזר בתוך הבית טמא וע"ש בתוי"ט מגמ' דנדה. וכן במ"ד שני עצמות כו'. ואפי' בשני אהלים נפרדים כגון שאהל אחד מאהיל על מקצת גופו ועל כח"ז ואהל אחר מאהיל על מקצת גופו ועל כח"ז נראה ג"כ דאף לת"ק חכמים מטמאין מדלא תני ליה בסיפא באבל כו'. ואמר אבל הנוגע כו' וד"א מאהיל כו' משמע דוקא כזה שהם ב' שמות אבל אהל ואהל דשם אחד הם מצטרפים. ונ"ל דטעה המעתיק בדבריו ובבא זו צ"ל קודם דלא תני להו ברישא:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>תוי"ט ד"ה נשפך על האסקופה. </b>העתיק דברי הראב"ד. ול"ד במחכ"ת דהראב"ד ס"ל דקטפרס אפי' האהיל על כולו טהור דחלוקתו מטהרתו אע"פ שמאהיל על כולו כדמסיים שם. וי"ל דזהו ג"כ דעת הרמב"ם בחבורו. אבל לפי המבואר בדעת הר"ש והרע"ב וכן בתוי"ט עצמו דאם האהיל על כולו טמא רק שאינו חבור להיות המאהיל על מקצתו טמא אין מקום כלל לדבריו:
+
+Mishnah 4
+
+<b>היו תחובים ביד"א טהור שאין חבורי אדם חבור. </b>ק"ל דהא בכ"מ מבואר דיד מטמא אפי' אם הוא נעשה ביד"א ומהם בפכ"ט דכלים מ"ד יד הקרדום ועוד שם טובא. ונ"ל דכאן לא מטעם יד אתינן עלה אלא מטעם חבור. [ועי' מה שכתבתי בחולין (קכג) ראיה לזה מדברי התוס' דשם]. וכדתנן כל המחובר לטמא טמא. (כלים פי"ב מ"ב) ועי' שבת (מח ב') ומתורץ קושיית הר"ש מדוע לא הביא הש"ס בחולין (קיח ב') משנתינו זאת להקשות על רב. אבל הברייתא דשם ע"כ מיירי מטעם יד דמדפליג יהודה ב"נ. ובר מן דין י"ל עפ"י מש"כ התוס' בפסחים (קב ב') ד"ה מיתיבי ע"ש. גם נ"ל דחבור יפה הוה חבור אף ביד"א כדמוכח בכלים פי"ח. ועמש"כ בפרק דלעיל מ"ו:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ברע"ב סד"ה כזית מן המת כו' וחשב להוציא כו'. </b>ונ"ל דה"ה אם כולהו נעולים אינן טמאים אותן שאין בהם ד'. עי' בעירובין (ל) התם דאיכא פתחים קטנים טובא ואיכא חד דהוי ד' כו' ובמש"כ שם ובדף ס"ח שם. וגדולה מזו כתב הראב"ד ברפט"ו מהל' ט"מ. אך שם דבריו צע"ג דהא תנן הכא אבל להוציא הטומאה בפ"ט:
+<b>שם רי"א השדרה והגולגולת כמת. </b>נראה דר"ל אע"פ שאין בהם יותר מכזית. וה"ה אף אם אין בהם כזית. ודברי התוי"ט מגומגמין בזה ומפי' הרא"ש לקמן פ"ד מ"ב משמע דמפרש דר"י בא להקל דדוקא שדרה וגולגולת כמת שלם אבל גדול מכזית לו וכ"פ הא"ר:
+
+Mishnah 7
+
+<b>טומאה בבית מה שבתוכו טהור. </b>נראה דר"ל אפי' הבית פתחיו כולן נעולין ולא אמרי' דלמא יפתח פתח הקמור (דמסתמא יש פתח מבית לביב דרך הקמור אשר בו נכנסין לביב לנקותו לפעמים) ויוציאנו דרך הביב בפתח יציאתו. וע"ז קאמר טעמא דאין דרכה להכנס וזהו כוונת הרע"ב:
+<b>תוי"ט ד"ה טע"ט וכו' שאל"כ והטומאה ממעטת כו'. </b>לכאורה מנ"ל הא די"ל דכמו שהטומאה אינה ממעטת בחלון שבין בית לבית מלהביא הטומאה מזל"ז לקמן ספי"ג. כן אינה ממעטת את האהל של עצמה שלא תביא אה"ט דגופה. ואולי מאותה המשנה אדרבה למד הראב"ד דינו ליישב בזה קושיית המהר"ם בתוי"ט שם בד"ה ולא כזית וכמש"כ התו"ח שם. ולפי"ז נדחה מש"כ אני בכוונתו בסוכה (ד') ע"ש. וגם לכאורה דלא כפי' הא"ר בספי"ג דמצטרף מה שבחלון למה שבבית ע"ש ויש לחלק. והנה נ"ל ראיה לדעת הראב"ד מהא דאמרי' בברכות (יט ב') ורוב ארונות יש בהן חלל טפח. וע"כ ר"ל חלל ממש לבד מה שמכיל המת דאל"כ אין לך ארון שאין בו טפח. וכן ראיה מב"ב (ס"ד ק') במשנה דהכוכין היה רומן שבעה ופי' הרשב"ם שיהא אויר טפח שלא לטמא העוברים דרך עליו. ואין לדחות ולחלק בין חציצה להבאה. דא"כ ה"ל לחשוב זה לקמן בפ"ח במביאין ולא חוצצין. ולכאורה ה"נ שהר"י שבתוס' ב"ב דף כ' בסד"ה בחבית שכ' שהרי אין בו פותח טפח ע"ש. כוון לדעת הראב"ד שלפנינו. ור"ל שהרי החבית ממעטו. אמנם י"ל דכוונתו דהתם מיירי בחלון ששיעורו בפחות מפ"ט וכמש"כ התוס' לעיל שם בד"ה רקיק. דטומאה שבחלון גופיה נראה דכולן שיעורן בטפח להביא אה"ט שבו לבית. אבל ק"ל על פי' הר"י ממ"ג ומ"ד דלקמן פ"ו דטומאה רצוצה בכותל מביאה את הטומאה לבית אם היתה מונחת בחציו דכלפי הבית ע"ש. והכא כתב הר"י כשאין החבית יוצאה חוץ לכותל משמע דעכ"פ ממלאת עובי כל הכותל. ועל פיר"ת שם ק"ל חדא דקי"ל דאין צמיד פתיל לטומאה עי' כלים פ"ח מ"ו. שנית דאפי' בטהרה כה"ג אינו מציל דהוה כאוכלין שגבלן בטיט ע"ש רפ"ט:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>תוי"ט ד"ה ואם לאו. </b>תימה כו' ליהוי כביב כו'. לכאורה י"ל משום דהכא המגדל חוצץ ומציל וכעין מה שתירץ על קושייתו הב' בכלים שבינו ולכותל:
+<b>בסה"ד פחות מטפח בתר מגדל גריר ככלים שבעובי דופן המגדל. </b>לפי' צ"ל דהאי בבא דכלים שבינו כו' לא קאי אלא על הא דסליק מיניה דהיינו בטומאה בבית. דאילו בטומאה בתוכו הא כתב לעיל התוי"ט בשמו (בד"ה טומאה בתוכו) דגם כלים שבעביו טמאין בממ"נ. אבל פשטא דמתני' משמע דשב ג"כ על טומאה בתוכו:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ר' יוסי מטהר מפני שהוא יכול כו'. </b>המפרשים נדחקו מדוע ל"פ ר"י בשארי משניות המדברים מענין ס"ט לצאת וכן קשה ממאמרו עצמו לעיל פ"ג מ"ו דמשמע דס"ל הך דינא עי' פי' הרא"ש. ול"נ דהא משמע במתני' שם דפחות מטפח ל"א ס"ט לצאת אף להחמיר עמש"כ שם. וכ"נ שם מפי' הרא"ש. רק הכא ס"ל לת"ק דאף בפחות אמרי' סט"ל משום דע"כ סופה לצאת דרך פתח זה כפי' הרע"ב והוא מפירש"י בחולין (קכה ב'). לכן פליג ר"י בזה ואמר דע"כ ל"א דנוכל ג"כ לומר שיוציאנה חציים כו'. וגם בביב שאין ביציאתו פ"ט לא פליג דבהקמירה יש פתח כמש"כ שם. ואף אם תאמר דאין שם פתח י"ל דשם הבית טמא מדין קבר סתום כמש"כ בתוס' ב"ב (ק ב') בד"ה ורומן:
+
+Mishnah 3
+
+<b>תוי"ט ד"ה היה עומד. </b>מש"כ והקרוב אלי כו' הוא רחוק מאד דמנ"ל להרע"ב לחדש דין כזה. אבל פשוט דהרע"ב מפרש דבבא זו קאי על משנה הסמוכה לה דמיירי בטומאה המונחת בתוך תיבת המגדל וגורס כאן טומאה בתוכה כמו שהעתיק וכגי' הגמ' בחולין (קכה ב') וכן היה גורס ופתחה לחוץ כמו שהוא בגמ' שם. ומדנקט בל' נקבה ש"מ דקאי על התיבה. וברישא תני היה עומד בל"ז לכן פי' דשב על המגדל:
+<b>ד"ה טומאה. </b>ובפתחן למעלה בין במגדל בין בכוורת. ור"ל שהמה פתוחים שמה וכ"כ להדיא לקמן בפ"ט גבי כוורת. לכן מה שהעלה התו"ח בצ"ע אינו כלום. רק פי' מהר"ם דחוק בעצמו לאוקמי מתני' בכה"ג:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ועינו קמורה לחוץ. </b>נ"ל דר"ל שבנה על העיין שהוא הנקב (כפי' הר"ש והרע"ב) כמו שפופרת חלולה זקופה באלכסון למעלה כדי שימשוך העשן דרך שם לחוץ והשפופרת פתוחה למעלה ודלא כבעל כף נחת:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>שהכל נאמנין על החטאת. </b>עתוי"ט שנדחק הרבה. ולפמש"כ בס"ד בפ"ב דפאה מ"ז א"ש בפשיטות ע"ש. ואולי שיגרת לישנא דרפ"ה דפרה נקיט כאן:
+
+Mishnah 6
+
+<b>או כוורת פחותה. </b>במשנה שבגמ' וכן בפי' הר"מ והר"ש והרא"ש הגי' פתוחה ור"ל ועל פתחה נתן הכפישה. ואילו היתה פקוקה בקש בפתחה היתה מצלת דלא גרע מנסר. והתוי"ט במחכ"ת ל"ד בכאן בכ"ז:
+<b>תוי"ט ד"ה טהור. </b>נדחק ליישב לשון המשנה לפי' הר"ב ודעימיה. ול"נ דה"פ שאין (הכלל האמור לעיל במ"ה) והוא. הכלים מצילין עם דפנות אהלים. עד (פי' באותן כלים דוקא) שיש להם דפנות. לאפוקי נסר חלק או סרידה שאין לה גפיים דהיינו מחיצות כדכתב הרע"ב בתחלה:
+
+Mishnah 7
+
+<b>ד"ה כיצד. </b>להכי קתני על היתידות. לכאורה בפשיטות י"ל משום דע"כ מיירי שהיא גבוהה מן הארץ טפח דתיהוי אוהל. ואיך תתלה באויר אם לא ע"ג יתידות:
+<b>ד"ה קורה. </b>ולפ"ז אין ענין לשלפניה. וי"ל דשפיר הוה מאותו ענין דמציל בלי מרוח לכ"ע (כמש"כ הר"ש בסוף מ"ה והרא"ש בריש מ"ו) ול"פ רק במופלגת פחות מטפח:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה טומאה ע"ג כלים כו'. </b>וה"ל לאשמעינן רבותא יותר דגם כלים שע"ג כולו טמאים דשוב בוקע למעלה כנגד כולו כדמוכח שם:
+<b>שם ד"ה ר"א. </b>היינו כו' שאין בעוביו כעובי המרדע כו'. ומיירי נמי שמפסיקין ב' בגדים בינו לבין המוט או דהיה המוט פשוטי כ"ע דאין על הנושאים שום טומאה עי' לקמן רפט"ז בתוי"ט ד"ה על האדם בשם תוס' דשבת:
+<b>שם ומסתבר דפליג נמי כו' אבל מצאתי כו'. </b>תמיהני שלא העיר כלום מהתוספתא שמביא הר"ש דאיתא שם להדיא דפליג נמי אכלים:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בהרע"ב ד"ה ואם לאו טמא. </b>דאין אדם וכלים נעשים אהלים לטהר. ותמוה דא"כ מ"ש דאם גב החבית כנגד הטומאה דחוצצת. דהא אפי' כלי גללים דלא מקבלי טומאה כלל אינן נעשין אהלים. וכן תמוהים דברי התוס' בב"ב (יט ב') בד"ה רואין במה שהביאו מפיה"מ דהוא כעין פי' הרע"ב והוא מפי' הר"ש. וכן דברי המהרש"א שם בתד"ה היא גופה. על ועוד אומר הר"ש דשם. ולכן גם דברי הט"ז ביו"ד סי' שע"א דחויים. ולפי ענ"ד נראה דע"כ לא אמרי' אלא דאין כלים נעשים אהלים לטהר ר"ל לחוץ מפני הטומאה בתורת אוהל אבל לחוץ בתורת מחיצה כגון הכא אפי' כלי חוצץ וכעין חילוק שכ' התוי"ט במ"א בד"ה אפי' בשם הכ"מ בפי"ט מהל' ט"מ. או משום דהכא הויא עם דפנות אהלים. ועי' בראב"ד בפי"ג מהל' ט"מ ה"ד דנראה שכוון למש"כ. וסמכו במפתח דאינו מציל היינו משום דהמפתח נטמא ממש כיון דסמכו מבחוץ תחת האכסדרה נטמא באהל המת. והיינו טעמא דכולה מתני' משום דהכלים נטמאו ממש:
+<b>תוי"ט ד"ה אם יכולין. </b>שצריך ג"כ שלא יהיו מוכשרין כו'. וכ"ה ברמב"ם פט"ו מהל' ט"מ הלי"ב. ותמיהני כיון דמוקמינן להו בשהסריחו וע"כ היינו באופן שאפי' לבהמה לא חזו דבלא"ה לא מיבטלו כמו דאמרי' גבי תבן. וקי"ל (טהרות פ"ח מ"ו) דנפסל מאכילת כלב נטהר. וביותר תמוה לשיטתו (הביאה התוי"ט שם) בפ"ב מהל' ט"א הי"ד דאם לא נטמא עדיין כיון דנפסל מאכילת אדם תו לא מקבל טומאה וצע"ג. ודע דמש"כ בפי' הרמב"ם וכן התבן כו' עד שלא יהיה ראוי אלא לטיט ע"כ ט"ס הוא. דבפי' אוקימנא לה בב"ב דאית בה קוצי דלא חזי לטינא וכאשר הביא התוי"ט:
+
+Mishnah 3
+
+<b>מחציו ולפנים כו'. </b>נראה פירושו דהיינו דרוב הטומאה מונח בחציו דלפנים. וכן תפרש מחציו ולחוץ. ולפ"ז א"ש מה דקאמר בתר הכי מחצה למחצה. אך עדיין אינו מיושב לישנא דקרוב לטהרה שבמשנה הסמוכה לקמן וצ"ע:
+<b>תוי"ט ד"ה והטומאה. </b>אבל הרמב"ם נראה שמחלק בע"א כו'. תמוה דאם ר"ל דשם בר"פ דלקמן מיירי שהגג מורכב על הכותל א"כ קשה ביותר דהא שם אמרי' דטומאה בוקעת ואינה נכנסת כלל לבית. אבל באמת לפי גי' ופי' הרמב"ם שם בכותל שנית והביאו התוי"ט שם ל"ק כלל משם:
+
+Mishnah 4
+
+<b>ד"ה מחציה ולמעלן. </b>וכ' הכ"מ כו' עד וצריך טעם למה כו' משא"כ במעזיבה שבנויה לעליה כו'. הרב ז"ל ל"ד בכאן במחכ"ת דעי' בכ"מ דלא הקשה כלל על האי דינא דמתני' דפשוט דהכא ה"ט דמאי חזית דתישדייה לבית יותר מן לעליה כמש"כ התוי"ט וכמו בכותל שבין שני בתים. משא"כ התם דצד השני הוא לאויר. וע"ש בהראב"ד. ועוד דלפי הבנת התוי"ט ה"ל להכ"מ להקשות דר"י אדר"י דהכא קאמר כל המעזיבה לעליה והתם קאמר כל הכותל לבית אלא דהכ"מ מקשה על הא דמבואר ברמב"ם שם מהתוספתא במעזיבה שהיתה לאויר דג"כ הדין דמחציו ולמטה הבית טמא והעומד מלמעלה אפי' כנגד הטומאה טהור. מחציו ולמעלה כו' כמו בכותל שהוא לאויר. רק במחצה למחצה פסק דהבית טמא וגם העומד מלמעלן טמא. ע"ז הקשה הכ"מ שפיר דמ"ש כו'. וביותר קשה לטעם הרמב"ם במעזיבה משום דא"א לצמצם ודאי קשה א"כ בכותל שהוא לאויר נמי. ומה שנדפס בגליון הרמב"ם בשם הגהת מהרי"א דצ"ל או למטה. טעותא היא. וכן בתוספתא שעם הז"ז ליתא רק למעלה לבד ונראה שהוגה ע"פ הגר"א ז"ל ונכון. ודע דמשמע מהראב"ד שם שהיתה גירסתו בתוספתא ור"ש מטהר את הבית. דלגירסא שלפנינו משמע להדיא דהבית לכ"ע טמא רק דר"ש פליג על העומד מלמעלה ומטהרו. ולפלא על הכ"מ שלא העיר בזה. וקרוב בעיני שט"ס בראב"ד וצ"ל הלכך העומד מלמעלה טהור. ומש"כ הכ"מ על דברי הראב"ד שאמר ור"מ ור"ש הל' כר"ש. שא"י מנין לו שהרי בעירובין לא איפשיטא. הן גם במבוא התלמוד לר"ש הנגיד ובבה"ג דפוס זאלקווא דף ע"א פסקו כר"ש נגד ר"מ. וברא"ש פ"ד דע"ז סי' ל"ד משמע דהיה לפניו הגי' בעירובין דהל' כר"ש נגד ר"מ וכמ"ק בירושלמי ספ"ה דדמאי:
+
+Mishnah 5
+
+<b>בהרע"ב ומתני' כר"י כו'. </b>ועתוי"ט. לכאורה י"ל דהתם מיירי כשיש סדק כמש"כ בריש מ"ג. וכמו שחילק בר"פ דלקמן. ולפי הא"ר בהיתה נראית דסיפא הוה א"ש דע"כ דגם התם מיירי שאין סדק דאל"כ הרי נראית בתוך הבית. אבל לפי הרע"ב עצמו יש לחלק כנ"ל:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>תוי"ט ד"ה נפש אטומה. </b>עי' כה"ד. והוא משובש מאד. א) שהרע"ב לא כתב שם כלום על ורומן שבעה. ב) דפי' רשב"ם שם מטין יותר לדברי הרמב"ם בחבורו דבארון מועיל חלל טפח לחצוץ בפני הטומאה. כפי העתקת התוס' שם דברי הרשב"ם. ג) שדברי הרמב"ם כאן נוכל להתאימם עם דבריו שבחיבורו. ור"ל כאן דאם היה מונח בארון שיש בו חלל טפח היה חוצץ ולא היה נופל בו לא דין נפש אטומה שתהא בוקעת. ולא דין דאם היה מקום טומאה טע"ט כו':
+<b>ד"ה סמך. </b>והקשה כו' דמ"ש כו' שתחת הפרח טהורין. ול"נ דלפי נא"י דינא דהכא דומה להא דהביא התוי"ט בפ' דלעיל מ"ג בד"ה והטומאה ע"ש. (גם נ"ל דבנא"י צ"ל תקרה לסוכה) וכ"מ בחבורו ספ"ז מהל' ט"מ:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ד"ה ומאחוריו. </b>ומהר"ם חילק בין שפוד לאדם דבאדם לא. תימה כיון דשם מוכח דהשפוד שנגע אף מאחוריו של אהל נעשה אבי אבות הטומאה לטמא אדם הנוגע בו טומאת ז' כש"כ אדם הנוגע בעצמו באחוריו של אוהל אינו דין שיטמא ז':
+<b>בהרע"ב ד"ה בוקעת ועולה כו'. </b>אבל הנכנס לתוכו טהור. לשיטתו לקמן פי"א מ"ח דכלים הנוגעים במת מטמאים באהל. יטמא הנכנס באהל מחמת האהל שמאהיל עליו:
+<b>תוי"ט ד"ה טומאה בוקעת. </b>כיון דאין אהל טפח כו'. אינו מדוייק דהא בשפוע לא בעינן טפח וסגי בחלל כל שהוא כבריש מתני' דאצבע ודאי ל"ד דה"ה פחות. וי"ל דמהר"ם קורהו אהל טפח מפני דחשיבתו הוא מחמת שיש להלאה ממנה חלל טפח:
+
+Mishnah 3
+
+עמש"כ לעיל פ"ג מ"ו ובעירובין (סח):
+
+Mishnah 4
+
+<b>תוי"ט ד"ה הראשון טהור. </b>אפי' מת כו' א"מ עד שיצא לחוץ כדתנן כו'. הר"ש. לשונו שלא בדיוק דהא לקמן בסמוך מוקי לה לההיא בשלא עיגל ראש כפיקה. והכא דמיירי כשהעגיל מטמא בפה"ק לבד:
+<b>ד"ה אין לנפלים. </b>וצ"ל דפה"ק הוא כשיצא הולד לחוץ כו'. ויש בזה קצת תימה בשינוי הלשונות כו'. צ"ע אנה מצא בדברי ר"י או אפי' בלשון הרמב"ם והרע"ב דפה"ק מטמא. (ואדרבה מדהוצרך הרע"ב במשנה דלקמן לומר דס"ט לצאת ש"מ דפתה"ק לא מטמא. ולכן גם קושייתו שם עליו א"כ. והכא ל"מ מחמת ס"ט לצאת. שהרי לא עמדה לצאת אלא בבית הב'). ר"י לא קאמר אלא משנפתח הקבר (והוא לרבותא דאפי' לא יצא עדיין אלא שנה"ק) תו אין פנאי להלך (וכש"כ אם יצא ראשו). ומה שאמר אין לנפלים פתה"ק אגב לישנא דרישא נקיט. וכוונתו על יציאת הראש ג"כ דגם הוא אינו מעכב הליכתה. וזהו אשר הוסיפו הרמב"ם והרע"ב בביאור דבריו ומוכרח הוא:
+<b>בא"ד ולכן נ"ל שהכ"מ הבין כו' היינו מש"כ אח"כ יצא ראשו כו'. </b>תמוה דא"כ מהו שהתנה אם נעשית כו' כפיקה. הא ביצא אפי' לא היה כפיקה נמי כדמסיק אח"כ:
+<b>בא"ד שהרי מכיון שיש עוד בית החיצון וכדתנן כו'. </b>שם במשנה אינו מבואר כלל. והרי התוס' בר"פ בהמה המקשה בד"ה אדם ובפ' יש בכור מפרשי דבית החיצון היינו פרוזדור (והוא כמו שהביא בסמוך לדעת הר"ש) רק רש"י נדחק בנדה לחדש עוד בית חיצון להלאה מן הפרוזדור בכדי ליישב הא דקאמר הגמ' שם כגון שהוציא כו' ובברייתא איתא דמטמאה בפנים כבחוץ. ולהתוס' צ"ל דכוונת הברייתא על העובר כולו שהוא בפנים היינו בפרוזדור רק ראשו חוצה לו וכמש"כ המהרש"א בנדה (מב ב') בתד"ה וכדר"א. וכדי שלא להכנס בכל הדחוקים בחר לו הרמב"ם דרך לעצמו דגם עובר הוה כילוד משיצא ראשו לפרוזדור ודו"ק:
+<b>בא"ד ועוד אני אומר כו'. </b>לכאורה זוהי בעצמה הקושיא הראשונה:
+
+Mishnah 5
+
+<b>ד"ה יצא. </b>ואפ"ל דהב"ע בשהקיפו כו' שלא נגע העובר המת באשה כו'. זה אינו עולה לפי' הר"ש והרע"ב. דמ"מ נטמאה האשה בטומאת אהל. ולהרמב"ם צ"ל דילדה תחת כפת השמים באויר. ויותר נ"ל דט"ס בכ"מ וצ"ל שלא נגע העובר החי:
+<b>בהרע"ב ד"ה שפיר. </b>שליא כו'. קשה דהא בבכורות רפ"ג אמר שפיר ושליא וכן בכ"ד. א"כ ש"מ דב' מילי נינהו. וי"ל ע"פ הא דאיתא שם (מ"א) גבי גרב ועיין בפרש"י עה"ת שם:
+<b>תוי"ט ד"ה בשני שפירין. </b>כבר פירש"י הטעם כו' ולי ק"ק כו' דבלוע חשיבא כמאן דליתא כו'. במחכ"ת ל"ד דרש"י לא פי' כן אלא דאם תאמר טומאה בלועה מטמאה. אבל אליבא דאמת דמסקינן כרבה שם דטומאה בלועה א"מ. קילא טפי מבית הסתרים:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בהרע"ב ד"ה כוורת הקש. </b>או מערבה כו'. נראה דזה צ"ל בד"ה כוורת הקנים דלקמיה. או דאינו בא אלא לבאר פי' דכוורת:
+
+Mishnah 2
+
+<b>תוי"ט ד"ה והסככות. </b>ואני לא יכולתי לעמוד ע"ד כו' דהא אמרן כו' הוא בשדה שאבד בה קבר כו' משא"כ באלו כו'. תמיהני עליו דהא בהדיא אמרי' שם ג"כ אילן שהוא מיסך עה"א נאמן לומר אין תחתיו קבר כו' ומוקי לה ריו"ח שם במהלך ובא ע"פ כולה. וכ"כ התוס' שם בד"ה אילן ודוקא במהלך ע"פ כולה אמר בסמוך דנאמן:
+<b>בא"ד ואם אין ראויין לקבל מביאין מדבריהם וא"ח. </b>ק"ק דא"כ הל"ל למיחשב במ"ג כעין שהקשה התוי"ט לקמן במ"ה בד"ה והעוף:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>והדולג והקופץ. </b>עי' פי' הרע"ב וקשה לי דלעיל מ"א פי' ועדר בהמות כשהן עומדות ולא מהלכות. א"כ מאי איריא דתני דולג וקופץ אפי' מהלך כדרכו נמי לא. ואין לומר דמהלך מביא וא"ח דא"כ ה"ל למיתניה במ"ג עתוי"ט ד"ה והעוף. וי"ל דהתם דבעינן דוקא עומדות היינו בהרבה בהמות יחד לענין לצרפינהו לאהל אחד כדמשמע מלישנא דעדר. והכא באחת בלבד מיחשבא שפיר אהל אפי' כשהיא מהלכת. אבל מ"מ קשה דמשמע בתוספתא דעדר המהלך מביא טומאה מדרבנן דתני אין הנזיר מגלח וא"ח עליהן על ביאת המקדש. מוכח דאבל טמויי מטמא. וא"כ ה"ל למחשביה במ"ג. וע"כ צ"ל אחת משתי אלה או דתני ושייר. או דלא חשיב מה דמביאין מדרבנן. א"כ לא נצרך תו לחלק בין עדר ליחיד. ויתורץ ג"כ מה שהקשיתי מ"ב. ויפלו דברי התוי"ט ג"כ. ודע דק"ל דאם דולג וקופץ הוא באדם תיפוק ליה דא"ח מטעם דאדם אין נעשה אהל לטהר (לעיל רפ"ו) וי"ל דמיירי בעובד כוכבים עי' ב"ב (כ) ועובד כוכבים שישב בחלון. אבל מדנקט ברפ"ו אדם סתם משמע דאפי' עובד כוכבים בכלל. (דזה דוחק לומר דסמיך התנא על דרשה דאדם אתם כו' עי' תוי"ט פ"ב דבכורים מ"ז ובהמגיה שם) ודומיא דכלים דאפי' כלי גללים כו' דלא מקבלי טומאה. וההיא דב"ב לא תברא לפי מש"כ לעיל פ"ו מ"ב בס"ד ועתוי"ט:
+<b>שם רי"א הבית שבספינה א"מ אה"ט. </b>עי' ברע"ב ותוי"ט. ולע"ד יל"פ דבספינה שטה מיירי:
+<b>תוי"ט ד"ה והעוף. </b>אפי' כשאינה מנפנפת כו' מדקתני סיפא קשר כו' כבש כו'. לכאורה י"ל דבכבש אפי' כשהיא מנפנפת בשארי קצוותיה כיון שהרוח אינו יכול להוליכה למקום אחר מביאה אה"ט. וכן תפרש בקשר אה"ס אפי' כשהיא מהלכת ובאה מביאה אה"ט:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>תוי"ט ד"ה וכל שאינו. </b>וי"ל מאחר שעצם הזית אינו בתוכה אינה מתפשטת כו'. לכאורה סברא זו אין לה מעמד ונסתרת מלקמן מ"ב ודאחריה ומדלעיל רפ"ו:
+<b>ד"ה בבית. </b>והוקשה לו מהא כו' דכלים שתחת המגדל כו'. לכאורה לחילוק שכתב התוי"ט לעיל בד"ה כל שהוא דמחולחלת גריעה מיושב קושיא זו:
+<b>ד"ה בתוכה. </b>פי' בדופן שבמזרח ושבמערב (נראה דר"ל אם עומד פתח הבית בצפון או בדרום) או צפון ודרום (היינו כשהפתח במזרח או במערב) כנ"ל. ודלא כהמגיה או בעל התוי"ט עצמו:
+<b>מש"כ הא"ר בטעם דהבית טמא. </b>לכאורה קצת סתירה למש"כ אנכי לעיל פ"ו מ"ב:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ד"ה כנגדו עד התהום. </b>ולא קתני למעלה מן הזית עד דופן התחתון כ"נ דצ"ל וכמש"כ לעיל ודלא כהגהת התוי"ט או המגיה:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+
+
+Mishnah 14
+
+
+
+Mishnah 15
+
+
+
+Mishnah 16
+
+<b>ד"ה הכל טמא. </b>בלשון מהר"ם ודוקא כו' שנוגעות בה אבל כו' שאין נוגעין כו' טהורים. והנה מה שהקשה התוי"ט לק"מ כמש"כ התו"ח. אבל לעד"נ כיון שכ"ח מטמא מאויר ע"כ משום דחזינן דהאוכלין המונחים באוירה כאילו נגעו בגופה. רק בשרץ אין דין חבורים לכן כלים אין מיטמאים דהיא אינה אלא ראשון ואין כלים מיטמאין אלא מאה"ט. אבל במת (אף דכ"ח אין נעשה אה"ט לעולם אף ע"י מת מ"מ) כיון דנוהג בו דין חבורין ואויר כלי חרס כנגיעה דמי כדאמרן לכן טמאים ונכון בעז"ה:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>רי"א הבית טמא וכנגד הטומאה טהור ר' יוסי כו' </b>משמע דלרי"ה טהור אפי' אם יש כו'. וענ"ל דאפי' לר' יוסי אם היה נגד הארובה כזית ובבית כחצי זית ג"כ הבית טמא וכנגד הטומאה טהור דזה בכלל בואם לאו שהרי אין בו כדי שיחלוק כו'. ותמה אנכי על הא"ר שפירש דלרי"ה אינו טהור אלא אם כנגד הארובה הוה מקצת זית. ועי' לעיל פ"ו מ"ג ובפירושו שם:
+
+Mishnah 4
+
+<b>תוי"ט ד"ה הכל. </b>א"נ בין מלמעלן בין מלמטן לא כו' או בזה אלא שנתנו בשתיהן. (וכיוצא בזה בב"ב (נה ב') בין ביה"ח ובין ביה"ג. ואולם בגי' המשנה ליתנהו לתיבות בין ובין) וכן פי' הא"ר. וצ"ע מזבחים (מב ע"ב) והא בין בין קתני ופרש"י דמשמע או בזו או בזו ע"ש. ועי' ב"ב (ר"ד סח) ובמש"כ שם:
+<b>ד"ה ודבר. </b>דאפי' נתן בעליונה כו' ול"נ בתחתונה כלום א"ט אלא תחתון כו' אפי' טומאה כנגד ארובה. וכ"כ בסה"ד. ותמוה כיון דטומאה כנגד הארובה בוקעת למעלה וכיון שנתן למעלה וסתם מתפשטת הטומאה בכל העליה. והבית יהיה טהור דאין אהל שלמעלה מהני לבית כיון דאין בהארובה התחתונה פ"ט. וכן בשו"ע יו"ד סי' שע"א ס"ב משמע דאפי' קדם וסתם את העליונה קודם ביאת הטומאה העליה טמאה והבית טהור והוא מהרא"ש בהל' טומאה וכ"ה כאן בפירושו:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ד"ה בוקעת ויורדת. </b>משמע מדברי הראב"ד דמת שמוטל באויר אין הטומאה בוקעת תחתיה לתוך הקרקע. ואנכי ל"מ מקור לזה במשנה וגמ'. במת בבית מצינו שכל הכלים שבקרקעיתו עד התהום טמאין כדהביא הרע"ב לעיל פ"ג מ"ז וכ"ה להדיא לקמן פט"ו מ"ה:
+<b>ועיין </b>בא"ר שהגיה במשנה דכצ"ל ברישא שאם תעלה שפתותיה נוגעות בארובה וש"י. אך מש"כ בשיעור אורך טפח ושכ"ה בתוספתא ק"ל דא"כ איך תני תחתיו והבית טמא. דמשמע כל הבית וכדמוכח מהא דפרט בטהרה תוכה וגבה לבד. והלא כנגד הארובה במקום שלא תגע שפתותיה ה"ל ליטהר כמו בארובה שאין בה פ"ט דבמ"ב. וכן לשון התוספתא בבבא שאם תעלה שפתותיה נוגעות בתקרה כ"ש בגבוה מה"א טפח דקאמר הכל טמא קשה כנ"ל:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>תוי"ט ד"ה עד. </b>אמרי' גוד אסיק הקנה. וקשה מהא דאיתא בסוכה (כב) אבל אין ביניהם פ"ט כו' תחתיה טמא וע"ש ברש"י ותוס'. ונהי דל"א חבוט רמי נימא גוד אסיק התחתונות. אלא ודאי גוד אסיק ל"א והכא ה"ט דאמרי' גוד אחית תקרת אכסדרה להקנה כדפי' הא"ר. גם ס"ד מש"כ ה"ל טומאה רצוצה אינו מובן:
+
+Mishnah 3
+
+<b>קפולין זעג"ז א"מ אה"ט עד שתהא העליונה כו'. </b>הא"ר הגיה כאן וכן לקמן ברפט"ו ע"ש. ולעד"נ דהאי עד לא אתי לאפוקי מרישא והאי בבא לא קאי עלה אלא קאי אדינא דמ"ב דתני נתן את הקנה בארץ כו' עד שיהיה גבוה מה"א פ"ט וע"ז תני הכא ג"כ עד שתהא העליונה כו'. וכה"ג כתבתי בחולין (לח) בס"ד ע"ש:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ברע"ב ד"ה אם יש בצוארו פ"ט </b>והוא מהר"ש. ומשמע מדבריהם דדי אם יש בהקיפו ג"ט. וזה תמוה דאף דיש באמצע רחבו טפח מ"מ הא אין שם מקרקע האיסקופה רק גובה חצי טפח. ואהל אינו כי אם טע"ט ברום טפח. וברא"ש איתא דצריך שיהא עובי צוארו כדי לרבע בו טע"ט דהיינו שיהא בעביו טפח וב' חומשין והקיפו לפ"ז יהיה ד"ט וחומש ע"ש. וזה נכון. ואף כי גם בפחות מזה ימצא רוחב טפח בגובה טפח. אבל לא יהיה הרוחב הזה רק למעלה ומשם ולמטה יתמעט רחבו ואנן בעינן אשר בכל משך הגובה טפח יהיה גם הרוחב טפח ואין זה כי אם בכמות שכתב הרא"ש וע' בפ' דלקמן מ"ז [ועדיין גם פי' הרא"ש צ"ע כמש"כ בחולין (קכ"ו)]:
+
+Mishnah 8
+
+<b>תוי"ט ד"ה והמנורה בסופו. </b>ומיהו להרמב"ם כו' דאיהו ס"ל דבגדים שנגעו במת כו' אינן כמת לטמא באהל ובמשא. עמש"כ בס"ד בחולין (עא ב') דגם רש"י בשיטתו זאת ובזה ינצל מקושיות התוס' עליו שם בד"ה כי ומה שקשה לשיטתם מהגמ' דשם. וראיתי בכ"מ שכתב על מש"כ הרמב"ם שם שאין מטמאין באהל. דמתני' היא כדבסמוך. וכוונתו על המשנה דספט"ו לקמן שמביא שם בסופו. ותמוה דשם איירי באדם כמבואר שם. ומה שתמה שם על הרמב"ן ממתני' דריש כלים. ג"כ אישתמיטתיה פירוש הר"ש והרע"ב שם דמוקי לה באדם ט"מ. וזה כבר כתבתי בנזיר (נג ב') ע"ש:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>תוי"ט ד"ה סרידה. </b>וצ"ל שהכל טמא היינו כו'. תמוה דהא המשנה אינה מוציאה מן הכל רק כנגד אוירו של תנור:
+
+Mishnah 3
+
+<b>ד"ה הבטח. </b>בפי' הראב"ד לפי שבתחלה לא בא בשום כוונה כו'. קשה דהתנן לעיל ספ"ג דמרבך של אבנים וכן סואר של קורות הוה אהל. ויש לחלק קצת:
+
+Mishnah 4
+
+<b>בהרע"ב שנפחת הגג של עליה כו' ונראה כו' מן הפחת שבגג. </b>לשונו אינו מדוייק דהכוונה בכאן שהפחת הוא במעזיבה שבין הבית לעליה וכלישנא דתוספתא שהביאו הר"מ והר"ש:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>תוי"ט ד"ה מביאה. </b>אעפ"י כו'. ונראה שזהו מדבריהם. עי' לקמן פי"ד מ"א ב' ג' (ואולי י"ל שהוא מדאורייתא מידי דהוה אשפוע אוהלים דפ"ז מ"ב) ועי' ש"ך יו"ד סי' שע"א סקי"ד בסופו. ואפשר לטומאת כהנים לא גזרו בזה. ובדברי רמב"ם הללו יובנו דבריו ג"כ לקמן ספט"ו הביאו התוי"ט שם. דהא אפי' באדם בינוני קנה הזרוע למטה סמוך לחיבורו לכף אין בו טפח וכמו שתמה שם הרא"ש. אבל הרא"ש שם נראה להדיא שחולק עד"ז ע"ש:
+
+Mishnah 7
+
+<b>ד"ה אם. </b>לפי שיחסרו כמו ח' שביעיות בקרוב כו' זה יחסר בהיקף וכשהעגול בהקיפו כ"ד טפחים יהיה רחבו לפי חשבון זה 3\2 7 ט' בקרוב מאד. וא"כ ל"ד במש"כ זע"ז בקרוב כו' ואין מהם לכל קרן מקרן אלא ז' חומשים בלבד כי יהיה עוד 51\2 ואכתי לא תיקן כלום:
+<b>שם אלא שכבר נמצא גם בהיפך מזה כו'. </b>שגה בה במחכ"ת שציור התוס' הוא מרובע ישר. וציור הרמב"ם שם הוא מרובע מעויין. וכן גם שם שגג בזה כמה שהעירותי עליו שם:
+
+Mishnah 8
+
+<b>ד"ה ר"י מטהר. </b>ר' יהושע דרישא ור"י דהכא בחדא שיטתא כו'. והנה הרע"ב שפסק דלא כר"י וכ"נ דסתם משנה דרפי"ד דלא כוותיה (עמש"כ בחולין קכו). ופסק כר' יהושע ע"כ דלא ס"ל דחדא נינהו:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שירי המאור רום אצבעיים כו'. </b>נראה שהוא שיעור גדול ממלא מקדח וכ"מ מפי' הרמב"ם. ומוכרח הוא ממ"ב נתן את התקרה באמצע כו' והעליון מלא מקדח. ואילו היה אצבעיים כו' שיעור קטן. למה יגרע זה משיריו. אבל אם הוא יותר א"ש דהכא כיון דהיה דעתו לסתום כולו ולא גמרו מחמת סבה כדאיתא בתוספתא (הביאה התוי"ט) לכן בטל חשיבותו. משא"כ הא דמ"ב דאין דעתו לגמור סתימתו לכן נשאר בחשיבותו:
+<b>ולכאורה </b>לפ"ז יקשה לפרש"י והר"ן בחולין (נב ב') גבי נקדרה כסלע טרפה שאם תמתח תעמוד על טפח ופי' ז"ל אם היה מושכו כו'. ולפ"ז רוחב הסלע 3\2 טפח כמש"כ שם המהרש"א והפר"ח ביו"ד סי' מ"ח ס"ד והוא ב' אצבעות וב' שלישי אצבע בגודל. ובבכורות (לח) מסקינן דסלע סתם זוטר ממקדח קטן של רופאים. וא"כ מקדח גדול של לשכה ודאי הרבה יותר משיעור זה. ואלכסון של אצבעיים (אפי' אם נפרשם בגודלים כדמשמע בפסחים (קט) גבי רביעית דמוכח שם מהחשבון דכוונת אצבעיים כו' דשם הוה גודלין. ואף דהלשון כאן לא משמע הכי דמדקאמר על רוחב הגודל מכלל דמעיקרא לאו בגודלין איירי) על אצבע אינו אלא פחות מעט מן אצבעיים ורבע אצבע לפי הכלל המבואר בתוי"ט במשנת ערוגה. וא"כ אפי' עגול אשר איננו רחב רק אצבעיים ורביע אצבע הוא יותר מן רבוע אצבעיים על אצבע מפני קצוות העגול אשר יוצאים חוצה להרבוע אם תעמידנו בתוכו (לבד מה שאלכסונו אינו מגיע לחשבון זה כנ"ל). ומלא מקדח גדול הוא עוד יותר מסלע סתם דהוא אצבעיים וב"ש אצבע כדאמרן:
+<b>וכל </b>החשבון הזה שכתבתי הוא אפי' אם נאמר דשיעור מלא מקדח הוא ממש כמוהו בעגול. ואפשר לומר דהכוונה דרוחב המאור הוא כרוחב המקדח. אבל המאור צ"ל מרובע. שיש לו עוד זויות נוספות על מלא המקדח ויהיה הקושיא יותר חזקה:
+<b>ולחומר </b>הקושיא נ"ל שהם מפרשים דהאי שיעורא שאם תמתח תעמוד על טפח דבחולין שם קאי על יתר מכסלע לפי המסקנא שם דדוקא יתר מכסלע טרפה. אח"ז מצאתי כן להש"ך יו"ד סי' ל' סק"ה בשם הדרישה. ויתר מכסלע אין הכוונה יתר מעט כדפי' הנקה"כ והפר"ח שם. אלא הוא הרבה יותר. וראיה לזה קצת מהא דבעי שם וכמה יתר מכסלע ולכן נוכל לומר דסלע סתם הוא פחות הרבה מב"ט בהיקף עד שאפי' כמלא מקדח גדול של לשכה (שהוא יותר מסלע סתם). הוא פחות מב"ט בהיקף עד שלא נוכל להעמיד בתוכו רבוע דאצבעיים על אצבע:
+<b>אמנם </b>התוס' בב"ב (יט ב') בד"ה רקיק כתבו דשירי המאור שיעורו פחות ממלא מקדח. ואין עליהם קושיא ממ"ב. דהם פי' שם דלאויר איננו כמו למאור ושיעורו במלא מקדח בינוני. ולשיטתם בהא דחולין בד"ה לכשתמתח נוכל לומר דהוא פחות מאצבעיים על רוחב הגודל ולכן גם שיריו כמוהו:
+<b>והשתא </b>דאתינא להכי (דאויר איננו כמו למאור) יש ליישב ג"כ לפירש"י והר"ן ונאמר דאף דחלון שהוא לאויר בתחלתו שיעורו פחות מדלמאור. בשיריו צריך שיעור גדול יותר משירי מאור. דכל שהוא פחות משיעור מלא מקדח בינוני לא חזי למילתיה לכן שיעורו כתחלתו. משא"כ העשוי למאור איננו בטל משימושו אף בדלא נשתייר ממנו רק רום אצבעיים ע"ר הגודל. והפוך בה כי לדעתי הדברים נכונים בעז"ה:
+<b>שם </b>להביא הטומאה ולהוציא הטומאה. בר"מ ור"ש משמע דה"פ כגון אם היה אהל מחוץ לבית נגד החלון. אם היה הטומאה תחת האהל מביא אה"ט לבית. ואם היה בבית מוציא אה"ט לאהל עי' בפרק דלקמן מ"ד. וכן משמע קצת בפרש"י סוכה (כא) ד"ה כמלא כו'. אבל הא"ר מפרש להוציא הטומאה היינו להציל על הפתחים שבבית. והנהו תרי גווני שכתבתי נכללים בלהביא אה"ט. אולם לא כן משמע לעיל פ"ג מ"ו כזית כו' להציל הטומאה עה"פ אבל להוציא אה"ט כו'. הרי לך להדיא דלהוציא איננו להציל:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>תוי"ט ד"ה או שפתחתו. </b>ובנוסחת מהר"ם שפתחו. כי רוח משמש בל"ז ובל"נ כמש"כ רש"י בראשית (לב ט'). וכן דלת בכאן קוראו בכינוי דל"ז. ובתחלה קוראהו בל"נ בה. הגיפה כו'. ועתוי"ט פ"ב דנזיר מ"ב ד"ה הזה:
+
+Mishnah 4
+
+<b>ד"ה ולאספתי. </b>ולא ממנעי כו' פ"א תחת ב' כו'. חיסר עוד לומר וס' תחת צ' כי שניהם ממוצא השינים. עי' פ"ט דנדה מ"ח בתוי"ט ד"ה צמרמורת:
+
+Mishnah 5
+
+<b>ד"ה ופחות מכביצה. </b>ולא מסתבר לומר משום דלא מטמאי אחריני ממעט. אנכי תמה דע"כ סברא זו מוכרחת מהא דפחות מכזית בשר ממעט אע"פ שהוא עדיין עצמו בטומאתו רק משום שאינו מטמא אחרים. דאין לומר דפרחה ממנו הטומאה. דא"כ איך יצטרפו ב' חצאי זיתים לרבנן דר' דוסא לעיל ברפ"ג. ועי' בפ"ג דטהרות מ"ד. ועל פי' הרמב"ם לכאורה קשה דא"כ דבאינן מוכשרים אפי' כביצה נמי. וי"ל קצת עפ"י המשנה דכלים פ"י מ"ב אין מקיפין לא בדבילה שמינה כו' לפי' הר"ש והרע"ב שמה. אך הרמב"ם שם לא פי' כן. שוב בינותי בהרמב"ם בחבורו שהטעם הוא משום דפחות מכביצה אינו חשוב אצלו ומבטלת אבל כביצה חשיב ולא מבטל ליה ע"ש:
+
+Mishnah 6
+
+<b>ד"ה ולא כזית. </b>עמש"כ לעיל פ"ג מ"ז:
+<b>בתו"ח לתוי"ט ד"ה ולא כביצה כו' אוכלים שהוכשרו כו'. </b>ולהרמב"ם בלא"ה לק"מ כו'. הן לדידיה דרישא דממעטין היינו בלא הוכשרו. יקשה מדוע לא תני בסיפא פחות מכביצה אוכלין שהוכשרו דאינם ממעטין:
+
+Chapter 14
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>תוי"ט ד"ה הזיז. </b>אלא מדבריהם. אבל בפי' כתב ואלו השיעורין כולן הל"מ ועי' בפי' פ"ו דמקואות מ"ז ועמש"כ לעיל פי"ב מ"ו:
+<b>ד"ה גבלית. </b>ומשייר מן האמצע. אולי צ"ל ומיושר ור"ל דקצוותיה מעוקמים ואמצעה מיושר ושוה:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ד"ה ריב"נ. </b>דמאחר דמלתא דרבנן היא כו'. ומה יענה למה שפי' כאן דהל"מ היא כמו שהבאתי לעיל ואפ"ה פסק כריב"נ. ול"נ דלהכי פסק כוותיה דמסתבר טעמיה וכזה נמצא הרבה בפוסקים:
+
+Mishnah 4
+
+<b>ד"ה טומאה. </b>ופשוט הוא. ולי הדבר צריך תלמוד. דנלע"ד דהא דלעיל הזיז כו' כ"ש היינו שבולט לצד ר"ה כ"ש אבל מ"מ הוא במשך סיבובו כנגד כל הפתח או לכה"פ כנגד רוחב טפח מהפתח. והכא מיירי שאינו כנגד רוחב הפתח אלא במשך ג' אצבעות:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בהרע"ב ד"ה ביניהן ולא ע"ג פ"ט (והוא מלשון הר"ש) ופי' התוי"ט דר"ל ביניהן ומשום כך בוקעת ויורדת. </b>ואני תמה דאפי' היה ביניהן טפח כיון דאין מן התחתון לארץ פ"ט טומאה בוקעת ויורדת כדלעיל פ"ג מ"ז גבי ביב דאם אין בו פ"ט טומאה בבית מה שבתוכו טמא וכן בכ"ד וצ"ע. גם ק"ל דאמאי העליון מביא אה"ט הלא התחתון ממעט את אוירו כמו בשל שיש בר"פ דלקמן דהרי הזיז עצמו ג"כ א"מ הטומאה כיון שהוא מחובר לבית:
+
+Mishnah 7
+
+<b>תוי"ט ד"ה אין. </b>מתני' דהכא דלא כוותיה. תימה דהכא כיון דאין בשום מקום פ"ט איך יביא אה"ט לאיזה מקום. והתם שאני דיש בהן פ"ט. וכן במ"ד הבית גדול וגם הזיז בעצמו יש בו טפח רק שאינו נמשך על רוחב פתח הבית כי אם על רוחב פחות מטפח. ולהאלא א"כ נפרש כו' שבדבריו לעיל יש קצת קיום לדבריו שבכאן:
+
+Chapter 15
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה קפולין זה עג"ז כו' טבליות ש"ע כו' ואם היו של טיט כו'. </b>טעם חילוקן הוא משום דכ"ד המקבל טומאה אינו חוצץ וכן אינו ממעט כדלעיל פי"ג בסופו ועי' א"ר. וכ"מ מלשון הרע"ב לקמן מ"ג. ולזה טבליות של עץ ע"כ מיירי ביש להן בית קבול דמקבלי טומאת אוהלים (או משום דגזרו טומאה על פשוטי כ"ע. אך זה אינו לדעת הר"ש שם לעיל מ"ה הביאו התוי"ט שם בד"ה ופחות מכביצה וכן להתוס' בב"ב (כ) ד"ה ועובד כוכבים) ודומיא דהני טבליות מיירי ג"כ במ"ב וכדמשמע שם נמי מפי' הרע"ב דמדמי אותם להא דכלים הנוגעים במת כו'. והתוי"ט שם שהבין דמיירי בפשוטות ל"ד במחכ"ת:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בהרע"ב התנן התם אין האהל מתחשב הלכך כו'. </b>הנה לשיטתו לעיל פי"א מ"ח דחרב ה"ה כחלל לטמא אף באהל. יקשה בכאן מדוע כלים שתחת השניה טהורים ליטמאו באהל וכמו שהקשה עליו התוי"ט לקמן ברפט"ז בד"ה וטמאוהו. ונ"ל דטעם דאין האהל מתחשב הוא משום חבורין דהוא מדרבנן לדעת הרמב"ם בפ"ה מהל' ט"מ ה"ב. לא החמירו בו כ"כ שיטמא אף באהל. וענ"ל דאף לשיטת החולקים דס"ל דהוה דאורייתא. ה"מ בחבורי אדם אבל בחבורי כלים מודו דלא הוי אלא מדרבנן וכדאשכחן בשאר אה"ט חילוק בין אדם לכלים בפ"ה דזבים מ"י. ולולא דמסתפינא הייתי אומר שבגמ' דנזיר (מב ב') (אשר נדחקו התוס' והמפרש דלכאורה סותרת לסוגיא דע"ז) ט"ס וכצ"ל כאן בחבורי אדם באדם כאן בחבורי אדם בכלים. שוב ראיתי שכבר קדמני בחלוק זה המל"מ שם ה"ג. ומן האמור תראה שהתוי"ט במחילת כבוד תורתו ל"ד במש"כ ומשום חבורין נמי ליכא כו'. דאדרבה דוקא משום חבורין הוא דאתינן עלה לתירוץ הרע"ב משום הא דאין האהל מתחשב. וגם בלא"ה דבריו תמוהין במש"כ דהאי דיקרב בדיקרב לדיקרב. הא כיון דחרב ה"ה כחלל אף לאחר שפירש א"כ טבלא ראשונה ה"ה כמת והשניה הוה דיקרב והנוגע בה הוה דיקרב בדיקרב:
+<b>ד"ה עד שיהא. </b>והשתא קאמר כו' דמה שבתוך הרבוע אינו מצטרף. לפי לשון המשנה משמע דאשמעינן שאין השטח שכנגד חלל הדפנות מביא את הטומאה עד שיהא בו טפח לבד הבליטות:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>אפי' כגלו של עכן. </b>פי' הרא"ש שלא היה אלא לפי שעה כו'. תימה דהרי כתיב בקרא עד היום הזה (ועיין בתפארת ישראל בבועז סי"ט):
+<b>תוי"ט ד"ה ובטלו ושמע מינה דנוסח אחר דגרסי הכא בטלו כו' ליתא כלל אבל הרמב"ם כו' וצ"ע סוגיא דעירובין ודסוכה כו'. </b>ונ"ל דהרמב"ם אית ליה כהואין לומר כו' שכתבו התוס' שם ושם. דהתוס' לא דחוהו רק משום דה"ל יותר להביא מן המשנה אבל לגי' הרמב"ם במשנה בטלו ופי' דמסתמא בטל א"כ אדרבה המשנה סברה כמתני' דעירובין. ולפ"ז סתמה המשנה דוקא כר' יוסי ולכן פסק הרמב"ם כוותיה. ונ"ל ראיה לגי' הרמב"ם ופירושו ממתני' הסמוכה דלעיל דמשמע שם דאפי' תבן לא בעי ביטול. וצ"ע ליישב זאת לגי' התוס'. אולם צ"ע הא דפסק בפ"ד מהל' סוכה הי"ג דאפי' עפר בעי ביטול והוא כרבנן וכן בפ"ג מהל' עירובין הי"ב מוכח דפסק כרבנן:
+
+Mishnah 8
+
+<b>עשה ראשה כו'. </b>עי' במפרשים שנדחקו. ולעד"נ דהתנא בא לאשמעינן כמות התפשטות טומאת הגולל בקורה במשכה ובגבהה. ואמר דבמשכה בין עומדת בין מוטה אינה מתפשטת אלא כנגד הפתח. ובגבהה. יש חילוק דאם ראשה הוא הגולל דהיינו עומדת אינה מתפשטת אלא עד ד"ט. וממילא מישתמע דבשוכבת מתפשטת בכל גובה עביה כמה שהוא. והטעם נראה דהאורך דרך לקוץ מה שלמעלה מד"ט. אבל מהעובי אין דרך לקוץ:
+<b>תוי"ט ד"ה חצר. </b>ובספ"ו דב"ב מפורש כו'. שם לא נראה שום משמעות רק בסוטה (מד) משמע כן בסוגיא ובפירש"י ע"ש:
+<b>ד"ה טהור בסופו. </b>ודוחק לומר דהר"ב על דב"ש מהדר כו' דקשיין תרתי כו'. ואני אוסיף עוד דא"כ עשה דב"ש ודב"ה אחד. אבל ל"נ דהרע"ב מפרש כל שהוא דתוספתא כמשמעו (דלא כהתוי"ט דהיינו ד"ט שנמשך אחר הר"ש שהשיאה לכוונת הגמ' דסוטה במסקנא) ור"ל דע"כ לא בעינן שיעורא בחצר לב"ש ד"א ולב"ה ד"ט אלא כשאינה פתוחה לאויר דהיינו שהמערות מקיפות אותה מכל צד דאז אם אין בה כשיעור בטלה לגבי מערות דסביבותיה כדפירש"י בסוטה טעם השיעור אבל כשפתוחה לאויר לא בטלה לגביהן אפי' בפחות מד"ט לכ"ע. ועי' בז"ז דנראה שכוון למש"כ. ואין זה ענין להגמ' דסוטה דלא כהר"ש:
+
+Mishnah 9
+
+<b>ד"ה בהמה. </b>שכפתה כו'. ולי צ"ע דהא פרכינן בסוכה (כד) בין למאן דאמר שמא תברח מדאורייתא כו'. אלא מעתה לר' מאיר תטמא משום גולל ע"ש:
+
+Chapter 16
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>בהרע"ב בין לדרך הסמוך לבה"ק. </b>והוא מהר"ש. אבל בגמ' לא נאמר סמוך אלא בעיר אבל בדרך ל"נ סמוך אלא דרך בה"ק ומשמע דהולכין דרך עליו לבה"ק אף שאינו סמוך. וכ"מ ברמב"ם בפי' ובחבורו:
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט שבנוסחת מהר"ם נמחק בתחלה. </b>הן אמת שגם בב"ב (קא ב') הובאה המשנה זאת בלתי תיבת בתחלה. אבל הרא"ש והא"ר גרסי לה ונדחקו לפרשה. ול"נ דאתיא לאפוקי מצא תחלה שלשה ואח"כ לסוף כ' אמה מצא אחד וכדמסיים בסיפא שאילו מתחילה מצאו כו'. ונכון בעז"ה:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>המפנה קברו מתוך שדהו מלקט כו'. </b>התוי"ט העתיק התוספתא המפנה קברו לרה"ר כו' (ומשמע דבא לפרש בה משנתינו) אינה ענין כלל לה כמובן. והרא"ש פי' שקברו שם אדעתא לפנותו. וק"ל דהא משמע בר"פ דאפי' ע"ד לפנות יש לו תבוסה. ול"נ לפרש ע"פ התוספתא דתני שם מי שנפחת קברו לתוך שדהו מפנה עצם כו'. ופי' שהיה נקבר סמוך לשדהו ונפרץ אח"כ הקבר לתוך שדהו:
+<b>שם רש"א כו' יש לו תבוסה. </b>עי' תו"ח בשם הרא"ש. ולא הבינותי ראייתו מן אוכל בדמעו דהתם מיירי בעפר שחופר בבדיקתו ואין לו ענין לעפר תבוסתו:
+
+Chapter 17
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>תוי"ט ד"ה על בורך. </b>אבל מהר"ם כו' ולהכי קאמר הכא דעד עומק כו' טמא. וקשה מדוע מפסיק התנא בשיעור טומאת העומק אשר הוא שוה במורד ובמעלה לבין סדר מבחן האורך במעלה. טפי ה"ל לפרש דעד עומק הבורך יוכל להעמיק הכרשינין בארץ דבשיעור זה תגיע המחרישה אליהם ותוליכם עמה וטפי לא:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ד"ה עד שם. </b>ואכתי ל"י ל"ל לכתוב ו' כו'. ול"נ דאתו לאשמעינן דאפי' פחות מה' נמי עמש"כ בס"ד בפ"ב דכלים מ"ב:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ד"ה עלייה. </b>וכתב מהר"ם ונ"ל דמכוון דקאמר כו'. ול"נ דעיקר המכוון במכוון הוא לאפוקי שלא יהא העליון נעתק מכנגד התחתון לאיזה צד אפי' כל שהוא. וממילא נכלל בזה גם כן שלא יהא רחב יותר. דהמותר יהא נטוי לצד:
+
+Chapter 18
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בהרע"ב או בוצר בצור. </b>דלאו כלי הוא. ל"ד דאפי' הוי כלי. הא כלי אבנים לא מקבלי טומאה. ועי' גיטין (סב):
+<b>ד"ה במד"א. </b>ואילנות כו'. ל"ד לפרש לה ואיכא למימר כו' שכתב לקמן במשנה הסמוכה. וגם בשאר אילנות דאינן מוכשרין בבצירתן לא שייך כלל דברי ר' יוסי לפמש"כ התוי"ט ד"ה ימכר לשוק. אבל נראה דכוונת הרע"ב (וכן הר"ש) דמשום קנסא אסרו עליו לאכלם הוא בעצמו. ולאו משום הכשר כפי' הרמב"ם וכ"מ מל' הר"ש. ואפי' אם יבצרם לאכילה. ודלא כהתוי"ט אשר השיאם לפי' הרמב"ם:
+<b>תוי"ט ד"ה ואם נגעו. </b>ומה שהקשה דמלתא דפשיטא הוא ל"ק דטובא כו'. אבל פשוט דכוונת הר"ש כיון דכבר תני דמיד חוץ לבה"פ אחרים מקבלין מהן אבל הן בעצמן לא. ממילא ש"מ ג"כ דלא יגעו בהם:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בהרע"ב וא"ל דאף ר"י ל"א כו'. </b>משמע דר"ל דלפ"ז אתיא מתני' אף כר"י. ולא מחוור דא"כ הל"ל חוץ מגפן כדקתני גבי זרעים. ולשון הר"ש והרא"ש אינו כן:
+
+Mishnah 3
+
+<b>חוץ מאילן סרק שאינו עושה פירות. </b>וכתב הרמב"ם בפי' ולא נבין מזה שיש אילן סרק עושה פירות לפי כו' ע"ש. ולעד"נ דכלפי ששנינו בפ"ו דכלאים מ"ה דר"מ סובר דהכל אילן סרק חוץ מן הזית והתאנה ור' יוסי סובר כל שאין כמוהו נוטעין שדות שלמות ה"ז אילן סרק. קמ"ל הכא דלנידון זה לכ"ע דוקא שא"ע פירות. ואולי לזה כוון הרע"ב ונכון בעז"ה:
+<b>תוי"ט ד"ה נזרעת. </b>ומהר"ם כתב דל"ק דהא כו' אינה עושה בה"פ כו'. ל"י מה תיקן בזה דמ"מ כשחורש הרי הוא מסיט את העפר. וגם דברי הר"ש לא הבינותי במש"כ דהיכי שרי לחרוש כו' דזה יקשה ג"כ על בה"פ הראשון דאיך מותר בזרע הנקצר:
+
+Mishnah 4
+
+<b>בהרע"ב ד"ה וממחה. </b>כדי שיראה כו'. ר"ל שהעפר יוצא דרך נקבי הכברה. והעצמות ישארו לבדם בכברה ויראו:
+סליק מסכת אהלות בעזרת ה' צבאות:
+
+Mishnah 5
+
+<b>רש"א אף העוזק בה"פ טהור. </b>המפרשים נדחקו בפירושו וטעמו. ול"נ לפרש כפי אשר נמצא בזמנינו כלי עגול וכבד של מתכת שמעגילין אותו על עפר תיחוח להשכיבו ולהקשותו. וזהו כוונת ר"ש העוזק (ר"ל שמעגיל כי טבעת נקרא עיזקא ע"ש עיגולה וכן ויעזקהו דקרא פירושו שעשה גדר עגול סביבו. בהכלי הנזכר) בה"פ טהור. לפי שנתקשה העפר מלמעלה ואין העצם שתחתיו ניסט בהילוך על העפר ממעל. וכמ"כ נ"ל דהא דאמרי' בעירובין (ל' ב') ובכ"ד בה"פ שנידש טהור הוה נמי פירושו שנדרס ונתקשה העפר דשוב אין העצמות ניסטות ולכן טהור. כי פירש"י שם שכבר נידושו כו' ונפחתו מכשיעור הוא דחוק דנהי דהעליונות נידושו ונשתברו. אבל אותן שהן בעומק איך ישתברו ויפחתו ונכון בעז"ה. רק עומד לנגדי גמ' דכתובות שלהי פ"ב דמסיים שם על הא דבה"פ שנידש טהור מ"ט א"א לעצם כשעורה שלא נידש ברגל. דמשמע קצת כפי' רש"י. אבל בשאר מקומות שהובא שם האי מימרא ליתא להך סיומא. וקרוב בעיני שבכתובות כתב איזה תלמיד עה"ג פי' זה מדברי רש"י ואח"כ הכניסהו המעתיק בפנים:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Oktzin/Hebrew/Vilna Edition.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Oktzin/Hebrew/Vilna Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..3b6607ec7dd63f0aa59259f0d9bf0d72fe31456a
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Oktzin/Hebrew/Vilna Edition.txt	
@@ -0,0 +1,134 @@
+Rashash on Mishnah Oktzin
+רש״ש על משנה עוקצים
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה עוקצים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מיטמא ומטמא. </b>עי' פי' הרע"ב. ורש"י בר"פ העור והרוטב פי' איפכא והוא יותר מכוון וכ"נ שפי' גם הרע"ב בפ"א דטהרות מ"ב:
+<b>תוי"ט ד"ה ומצטרף. </b>והקשו התוס' כו' מנלן צירוף בשומר להכניס כו'. שביק פרכת הש"ס שם על יד מנלן להכניס. ולתירוצא דסתמא דגמ' דכי כתיב יד אהכנסה כתיבא. מתורצת ג"כ קושיית התוס' אשומר. וכי איצטריכא לתירוצא דידהו לרב חביבא שם איצטריך:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ד"ה ומלעין. </b>והערוך פי' כו' שמגינין ושומרין. צ"ע דהתנן הכא דאין מצטרפין. ואם הם שומרין ראוין היו להצטרף כדין שומר. וראיתי בערוך עצמו העתיק מלעין של שבלין מיטמאין ומטמאין ומצטרפין. והתוי"ט לא חלי ולא הרגיש במחכ"ת. וצ"ע בגמ' דחולין שם דמשמע דלא כגי' הערוך:
+
+Mishnah 4
+
+<b>ר"י מטמא בכולן ומטהר בשרשי כו' והלפת. </b>נלע"ד דחסר בספרים שלנו תיבת והלפת בדברי ת"ק וכצ"ל שרשי קולסי הכרוב והלפת וחלפות כו'. או שנסתרסו התיבות וצ"ל והלפת קודם וחלפות. אבל מהרמב"ם בחבורו משמע שהיה גורס כגי' שלפנינו:
+
+Mishnah 5
+
+<b>תוי"ט ד"ה ר"י. </b>אכתי קשה כו' דודאי ע"י דישה נתרוקנה התבואה כו'. תמוה דע"כ מיירי שנשאר עדיין תבואה בתוך השבלים דאל"כ למאי הוויין ידות. ולשון רש"י בסוכה שדשן לידות כו' משמע דהשבלים לא נדושו עדיין וזהו ג"כ כוונת הרע"ב במש"כ שדש אותן כו' עם התבואה דר"ל דהן עדיין עם התבואה:
+
+Mishnah 6
+
+<b>עוקץ דלעת טפח. </b>וכ' הרע"ב אעוקץ דדלעת יונית דוקא קאי. לכאורה יפלא מאין לקח זה. אבל עינו ראתה למרחוק בירושלמי ספ"ב דכלאים דחשיב שם דברים שנאמרו בדלעת יונית וזה א' מהן עוקצה טפח הביאוהו שם הר"ש ושנ"א. עד שאני תמה על הר"ש פה ועל הרמב"ם בפי' ובחבורו שסתמו הדברים ולא ביארו זה:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>כל הגלעינין. </b>פי' הרע"ב כמו גרעינין. כי אותיות למנ"ר מתחלפות זה בזה עי' ביאור ד"ה (א' ד' א') לרי"ו:
+<b>שם ולא מצטרפות. </b>ק"ל דהא תנן בפ"א דערלה מ"ח דגרעינים אסורים בערלה. והתוס' בברכות (ל"ו ריש ע"ב) פי' הטעם משום דפירי נינהו וכ"כ הרא"ש שם. והרשב"א הביאו הטור או"ח ר"ס ר"ב כתב הטעם דמרבינן להו מאת פריו את הטפל לפריו וכ"כ הרא"ש בהל' ערלה סי' ז' ועי' מע"מ. מ"מ בין למר ובין למר קשה דליצטרפו. לפיכך ה"נ עיקר גי' הרא"ש והא"ר דגרסי ומצטרפות. ואולי י"ל הגי' שלפנינו. משום דעל הגרעינין יש כמו חותל והוא הוה השומר. והגרעין הוה כמו שומר ע"ג שומר דלגבי טומאה אינו מצטרף כדאיתא בחולין (קיט ב') והביאו התוי"ט לקמן (מ"ג וד'). אבל לגבי ערלה אסור שומר על גבי שומר כמו הנץ של רמון דלגבי טומאה אינו מצטרף מטע"ז ובערלה אסור כדאיתא בפ"א דערלה מ"ח הובאה בברכות שם ועי"ש בפירש"י. וכ"ז לשיטת הרשב"א. אבל לשיטת התוס' קשה:
+<b>תוי"ט ד"ה עצם. </b>והכא לא לגרור את כולה. משמע דר"ל דהכא כ"ע מודו דאפי' לפחות מכפול. ותימה דהא הגמ' בחולין (קי"ט) מייתא הך תוספתא על פלוגתת רב וריו"ח ביש שומר לפחות מכפול או לא וכדמסיק שם רבא דהתוס' מיירי בשומר. ולעד"נ דהתם מה שאמר כזית בשר הכוונה על המוח שבתוכה כדמוכח מהא דרבא וע"ש בפירש"י ולכן כל העצם כמו שהוא נצרך לשמירתו. והכא מיירי בבשר ממש שסביבותיו. ולו אינו נצרך לשמירת העצם שלמעלה ממנו. א"נ יש לחלק ע"ד שחילק הראב"ד בגלעינה שהביאו התוי"ט בדבור הקודם:
+<b>ודע </b>דבגמ' שם הגי' אחרים במקום חכמים דבתוספתא ועי' בתוס' שם בד"ה וריו"ח הב':
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>התחיל לפרק. </b>מהר"ש משמע דגריס למרק. ותימה על התוי"ט שלא העיר מזה לפי דרכו:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>תוי"ט ד"ה והטהור. </b>ל"י כו'. ולי נראה דכלפי דתנן סוף פ"ט דתרומות שתילי תרומה שנטמאו ושתלן טהרו מלטמא ואסורין מלאכול כו' מסקינן בפסחים דאף לכהנים אסורין משום מעלה וכן פי' שם הרע"ב קמשמע לן דהכא מותרין אף לאכול:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>והחלב בשוקים א"צ מחשבה כו'. </b>ופי' הרע"ב דמיירי בחלב טמאה כו'. וצ"ל דמיירי שנחרה ולא שמתה מאליה דאז ודאי לא עדיף מבשרה דבעי' מחשבה בכ"מ וכדפי' הרע"ב לקמן מ"ט והתוס' בנדה (ס"ד נ'). ולפ"ז נוכל לגרוס ברישא ג"כ והחלב בכפרים צריכין מחשבה וא"צ הכשר ומיירי ג"כ בשל בהמה טמאה נחורה ודלא כתוס' שם ורש"י והר"ש שכתבו דא"א לקיים גי' זו. והתוי"ט ל"ד במה שהביאם על פי' הרע"ב:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>בתוי"ט. ומ"ש הרע"ב שנתנבלה כו' והיינו כו'. </b>הן כיון דתני א"מ טומאת נבלות ע"כ בנתנבלה איירי:
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>אריב"ל עתיד כו'. </b>הרמב"ם חשבו בתנאים בעבור הזכרו כאן במשנה כמש"כ התוי"ט בשמו. ובאמת זולתי פה עוד לא מצאנוהו במשנה. והתוי"ט לקמן הביא מקומות בש"ס שלא חשבוהו רק לאמורא. ול"נ דמוכח בחלק (ק) דלא היה בגירסתם הא דריב"ל במשנה דאיתא שם כי אתא ר"ד אמר עתיד כו' מלא עומסו כו' ומ"ט לא שכיחת באגדתא דאמרי במערבא משמיה דר"מ עתיד כו' כלישנא דריב"ל הכא. ואם איתא יותר ה"ל להביא מהמשנה. וגם מאי קמ"ל במערבא הלא מתני' היא:
+סליק מסכת עוקצין. בעזר לו הכח לקרב קיצין:
+בנל"כ 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Oktzin/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Oktzin/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c1f79bcfad1ac8944460686638102cac596c27b7
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Oktzin/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,137 @@
+Rashash on Mishnah Oktzin
+רש״ש על משנה עוקצים
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Mishnah_Oktzin
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה עוקצים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מיטמא ומטמא. </b>עי' פי' הרע"ב. ורש"י בר"פ העור והרוטב פי' איפכא והוא יותר מכוון וכ"נ שפי' גם הרע"ב בפ"א דטהרות מ"ב:
+<b>תוי"ט ד"ה ומצטרף. </b>והקשו התוס' כו' מנלן צירוף בשומר להכניס כו'. שביק פרכת הש"ס שם על יד מנלן להכניס. ולתירוצא דסתמא דגמ' דכי כתיב יד אהכנסה כתיבא. מתורצת ג"כ קושיית התוס' אשומר. וכי איצטריכא לתירוצא דידהו לרב חביבא שם איצטריך:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ד"ה ומלעין. </b>והערוך פי' כו' שמגינין ושומרין. צ"ע דהתנן הכא דאין מצטרפין. ואם הם שומרין ראוין היו להצטרף כדין שומר. וראיתי בערוך עצמו העתיק מלעין של שבלין מיטמאין ומטמאין ומצטרפין. והתוי"ט לא חלי ולא הרגיש במחכ"ת. וצ"ע בגמ' דחולין שם דמשמע דלא כגי' הערוך:
+
+Mishnah 4
+
+<b>ר"י מטמא בכולן ומטהר בשרשי כו' והלפת. </b>נלע"ד דחסר בספרים שלנו תיבת והלפת בדברי ת"ק וכצ"ל שרשי קולסי הכרוב והלפת וחלפות כו'. או שנסתרסו התיבות וצ"ל והלפת קודם וחלפות. אבל מהרמב"ם בחבורו משמע שהיה גורס כגי' שלפנינו:
+
+Mishnah 5
+
+<b>תוי"ט ד"ה ר"י. </b>אכתי קשה כו' דודאי ע"י דישה נתרוקנה התבואה כו'. תמוה דע"כ מיירי שנשאר עדיין תבואה בתוך השבלים דאל"כ למאי הוויין ידות. ולשון רש"י בסוכה שדשן לידות כו' משמע דהשבלים לא נדושו עדיין וזהו ג"כ כוונת הרע"ב במש"כ שדש אותן כו' עם התבואה דר"ל דהן עדיין עם התבואה:
+
+Mishnah 6
+
+<b>עוקץ דלעת טפח. </b>וכ' הרע"ב אעוקץ דדלעת יונית דוקא קאי. לכאורה יפלא מאין לקח זה. אבל עינו ראתה למרחוק בירושלמי ספ"ב דכלאים דחשיב שם דברים שנאמרו בדלעת יונית וזה א' מהן עוקצה טפח הביאוהו שם הר"ש ושנ"א. עד שאני תמה על הר"ש פה ועל הרמב"ם בפי' ובחבורו שסתמו הדברים ולא ביארו זה:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>כל הגלעינין. </b>פי' הרע"ב כמו גרעינין. כי אותיות למנ"ר מתחלפות זה בזה עי' ביאור ד"ה (א' ד' א') לרי"ו:
+<b>שם ולא מצטרפות. </b>ק"ל דהא תנן בפ"א דערלה מ"ח דגרעינים אסורים בערלה. והתוס' בברכות (ל"ו ריש ע"ב) פי' הטעם משום דפירי נינהו וכ"כ הרא"ש שם. והרשב"א הביאו הטור או"ח ר"ס ר"ב כתב הטעם דמרבינן להו מאת פריו את הטפל לפריו וכ"כ הרא"ש בהל' ערלה סי' ז' ועי' מע"מ. מ"מ בין למר ובין למר קשה דליצטרפו. לפיכך ה"נ עיקר גי' הרא"ש והא"ר דגרסי ומצטרפות. ואולי י"ל הגי' שלפנינו. משום דעל הגרעינין יש כמו חותל והוא הוה השומר. והגרעין הוה כמו שומר ע"ג שומר דלגבי טומאה אינו מצטרף כדאיתא בחולין (קיט ב') והביאו התוי"ט לקמן (מ"ג וד'). אבל לגבי ערלה אסור שומר על גבי שומר כמו הנץ של רמון דלגבי טומאה אינו מצטרף מטע"ז ובערלה אסור כדאיתא בפ"א דערלה מ"ח הובאה בברכות שם ועי"ש בפירש"י. וכ"ז לשיטת הרשב"א. אבל לשיטת התוס' קשה:
+<b>תוי"ט ד"ה עצם. </b>והכא לא לגרור את כולה. משמע דר"ל דהכא כ"ע מודו דאפי' לפחות מכפול. ותימה דהא הגמ' בחולין (קי"ט) מייתא הך תוספתא על פלוגתת רב וריו"ח ביש שומר לפחות מכפול או לא וכדמסיק שם רבא דהתוס' מיירי בשומר. ולעד"נ דהתם מה שאמר כזית בשר הכוונה על המוח שבתוכה כדמוכח מהא דרבא וע"ש בפירש"י ולכן כל העצם כמו שהוא נצרך לשמירתו. והכא מיירי בבשר ממש שסביבותיו. ולו אינו נצרך לשמירת העצם שלמעלה ממנו. א"נ יש לחלק ע"ד שחילק הראב"ד בגלעינה שהביאו התוי"ט בדבור הקודם:
+<b>ודע </b>דבגמ' שם הגי' אחרים במקום חכמים דבתוספתא ועי' בתוס' שם בד"ה וריו"ח הב':
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>התחיל לפרק. </b>מהר"ש משמע דגריס למרק. ותימה על התוי"ט שלא העיר מזה לפי דרכו:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>תוי"ט ד"ה והטהור. </b>ל"י כו'. ולי נראה דכלפי דתנן סוף פ"ט דתרומות שתילי תרומה שנטמאו ושתלן טהרו מלטמא ואסורין מלאכול כו' מסקינן בפסחים דאף לכהנים אסורין משום מעלה וכן פי' שם הרע"ב קמשמע לן דהכא מותרין אף לאכול:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>והחלב בשוקים א"צ מחשבה כו'. </b>ופי' הרע"ב דמיירי בחלב טמאה כו'. וצ"ל דמיירי שנחרה ולא שמתה מאליה דאז ודאי לא עדיף מבשרה דבעי' מחשבה בכ"מ וכדפי' הרע"ב לקמן מ"ט והתוס' בנדה (ס"ד נ'). ולפ"ז נוכל לגרוס ברישא ג"כ והחלב בכפרים צריכין מחשבה וא"צ הכשר ומיירי ג"כ בשל בהמה טמאה נחורה ודלא כתוס' שם ורש"י והר"ש שכתבו דא"א לקיים גי' זו. והתוי"ט ל"ד במה שהביאם על פי' הרע"ב:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>בתוי"ט. ומ"ש הרע"ב שנתנבלה כו' והיינו כו'. </b>הן כיון דתני א"מ טומאת נבלות ע"כ בנתנבלה איירי:
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>אריב"ל עתיד כו'. </b>הרמב"ם חשבו בתנאים בעבור הזכרו כאן במשנה כמש"כ התוי"ט בשמו. ובאמת זולתי פה עוד לא מצאנוהו במשנה. והתוי"ט לקמן הביא מקומות בש"ס שלא חשבוהו רק לאמורא. ול"נ דמוכח בחלק (ק) דלא היה בגירסתם הא דריב"ל במשנה דאיתא שם כי אתא ר"ד אמר עתיד כו' מלא עומסו כו' ומ"ט לא שכיחת באגדתא דאמרי במערבא משמיה דר"מ עתיד כו' כלישנא דריב"ל הכא. ואם איתא יותר ה"ל להביא מהמשנה. וגם מאי קמ"ל במערבא הלא מתני' היא:
+סליק מסכת עוקצין. בעזר לו הכח לקרב קיצין:
+בנל"כ 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Parah/Hebrew/Vilna Edition.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Parah/Hebrew/Vilna Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..55e1a6dbc223aa5aa1551eeae0e389adfdec4408
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Parah/Hebrew/Vilna Edition.txt	
@@ -0,0 +1,430 @@
+Rashash on Mishnah Parah
+רש״ש על משנה פרה
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה פרה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה וחכ"א כו'. </b>וכש"כ בת שנתה כו' דכתיב עגלת בקר. ק"ל נימא דאתי למעוטי בת שנתה וכמו עגל בן בקר (בר"ה י') דהוה דוקא בן שתים כפירש"י ותוס' שם. ודומיא דפרה בת שלש דקאמרי דלמעוטי פחות קאתי:
+<b>תוי"ט ד"ה ופרה. </b>הא בת שתים לא קא ילדה כדאיתא כו'. ק"ל דאדרבה דמהא דבכורות מוכח דמיעברה בתוך שתים. דהא משמע דאם יתירה על ג"ש אפי' יום א' וילדה הוי ספק (וכ"נ מפירש"י בע"ז כ"ד ב') דילמא כבר ילדה בבית העובד כוכבים אחר ג' חדשים משנכנסה לשנת ג'. דהא ט' חדשים עד תשלום שנת ג' ע"כ היו ימי העבור דהנולד עתה בבית ישראל. דבנדה (כ"ד ב') מיבעיא ליה לרבא אם בהמה גסה יולדת לז' וא"כ ע"כ היתה מעוברת כבר ו' חדשים האחרונים משנת הב'. וי"ל דהספק הוא שמא נתעברה בתחלת הג' והפילה לאחר ג"ח ועי' בסוגיא דבכורות ובתוס' שם. אבל מ"מ עדיין אינו מיושב הוכחתו של הר"ש משם. ועמש"כ בע"ז שם בס"ד:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ר"ט קורהו פלגס כו'. </b>עי' א"ר. ואנכי תמה חדא דלפירושו דלרי"ש פסול להקרבה לא אתיא אליביה סיומא דהקריבו מביא עליו נסכי איל. שנית דלפ"ד אתיא דריו"ח בחולין (כ"ג) כב"ע ובר פדא כר"ט וה"ל להש"ס למימר כתנאי. (ועוד לפי הצד דקבעי למימר (שם) אליבא דב"פ דבבריא נמי מתנה הוה דלא כחד מהני תנאי). שלישית דלא אשכחן דליפלגו אמוראי בסתם בפלוגתא דתנאי הנזכרת במשנה מפורש וצ"ע:
+
+Mishnah 4
+
+<b>חטאות הצבור כו'. </b>עי' א"ר מה שהביא בשם הת"כ. וכבר הביאו גם רש"י ביומא (ס"ה ב'). ומה שהעלה הרל"צ בצ"ע ממנחות. עי' כ"מ ומל"מ בפ"א מהל' מעה"ק הי"ד. ומש"כ הא"ר דהא דאמר בהת"כ יהיה לרבות שעירי רגלים. הוא משום דיהיה בגימטריא שלשים במספר שעירי הרגלים ודר"ח. קשה דכולם הם ל"ב לבד שעיר המשתלח כדחשיב להו בתוספתא ריש שבועות. והוא עם שעיר הפנימי דיוה"כ ושעיר הבא בגלל הלחם בעצרת (ועי' תוס' ר"ה ח' ב' ד"ה שהחדש):
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה וחכמים מכשירין. מפני שהבהמה נעשית עקרה כו'. </b>בפרה לא נצרך לטעם זה. אלא משום דדמיה יקרים וחייש להפסד מרובה כשיפסילנה כדאיתא בע"ז (כ"ג רע"ב). ונ"מ לדינא דלכאורה הלכה כריו"ח שם (כ"ד ב'). דאמר גבול יש לה כו' וא"כ מבת ג' ולמעלה דאינה נעקרת היה אסור לקנות מהם לטעם הרע"ב. ולטעם דדמיה יקרים מותר. ואולי דאנן לא ס"ל כריו"ח בזה דאיהו ע"כ לשיטתיה דעובר לאו ירך אמו הוא כמש"כ התוס' שם. ורבא אמר שם לעיל ולד הנרבעת אסורה ועי' ב"ק (מ"ז) תד"ה מ"ט. וע"כ ס"ל דאפי' מבת ג"ש ולמעלה מיעקרא או דמיכחשא בבישרא:
+<b>תוי"ט ד"ה ר"א. </b>דכתיב כי משחתם בהם כו'. במחכ"ת ל"ד דתיפוק ליה דחטאת קרייה רחמנא ואפי' ר"א ל"פ לקמן אלא באתנן ומחיר משום דרשה דבית ד'. והגמ' ל"ג לדרשת כי משחתם אלא לר"ש דמכשיר אף ביוצא דופן:
+<b>בא"ר ד"ה וחכמים מכשירין. </b>והא דלא חשו חכמים לעיל משום דסימן היה להם כו'. לכאורה ל"צ לזה. אלא מטעם דאמרי' בע"ז (כ"ג) דמשום ניחא פורתא לא מפסיד טובא. וטעם זה מהני גם לחששא דשא"ד משא"כ לטעם הא"ר:
+
+Mishnah 2
+
+<b>היתה בה יבלת וחתכה ר"י פוסל. </b>לא נתברר לי טעמא דר"י. אם משום תמימה ליפלוג גם ברישא דלא יגוד ויש לחלק קצת. ועי' בבכורות (ל"ט). אבל קשה דא"כ ליפלוג גם בשאר קרבנות:
+<b>תוי"ט ד"ה והננסת. </b>והודיענו שענין תמימה שלימות האודם. מה יעשה לתמים הנאמר בשאר קרבנות ועוד דמנ"ל למדרש תמימה באדמומית מדכבר אמור אשר אין בה מום דילמא אתי לפסול הננסת וכדומה. וי"ל קצת משום דהוה כלל ופרט:
+
+Mishnah 3
+
+<b>בהרע"ב ד"ה נתן טליתו כו'. </b>מה עול האמור בעגלה כו'. והוא מפי' הרמב"ם וכ"כ בחבורו. וק"ל דהא אמרי' בסוטה (מ"ו) דאי מגז"ש לא הוה פסול אא"כ משכה ואנן פסלינן בה בהנחה בעלמא ומסקינן דילפינן מגופא דפרה ועמש"כ שם בס"ד:
+
+Mishnah 4
+
+<b>תוי"ט ד"ה רי"א. </b>ומכלל דלרבנן אפי' בלא ידעו פסולה. זהו ג"כ מדברי הר"ש. אבל לענ"ד אין משם ראיה דשלא לדעת דאר"י ר"ל שלא לרצונו אף שידע וכזה פירושו בכ"מ. וכה"ג כ' התוס' בב"מ (ס"ד ל"ז):
+
+Mishnah 5
+
+<b>ד"ה אפי'. </b>ולאו דוקא כו'. ואלא מיהת הרבה מאד לא ס"ל כו'. וזה דוחק גדול דח"כ לא ידענו עד כמה מכשיר. ול"נ דהכא ל"ד לשאר דוכתי דירצה לומר אפי' טובא. דא"כ הל"ל אפי' ד' וה' אפי' אפי' ל"ל. אלא ע"כ דוקא קאמר ה' ולא יותר. והא דקאמר ד' לרבותא דיתלוש הוא דקאמר:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ברע"ב ד"ה ומביאין שוורים שכריסן רחבה כו'. </b>ועא"ר. ונ"ל שכריסן רחבה דקאמר הרע"ב אינו לתנאי. אלא לנתינת טעם מדוע דוקא שוורים. ויותר מבואר כן בלשון הרמב"ם בפי' ובחבורו:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה באו להר הבית וירדו. </b>נ"ל פירושו דירדו והלכו להם לבתיהם דתו לא היו צריכין להם כי הקדוש והזאה לא היו על ידיהם כדעת התוס' שהביא התוי"ט בד"ה ומגדלות. ומה שהקשה עליהם מדתנן והוא נוטל ומקדש. ל"י התחלה לקושיא זו דאדרבה מדלא תנן הם נוטלים ומקדשים משמע דלא שב עליהם (וכ"מ להדיא בהרע"ב דלר"י היה נוטל איש אחר שכ' לפיכך כו' שאיש טהור יהיה נוטל את אה"פ). וכן בדברי ת"ק תנן ונוטל ומקדש. גם מש"כ עוד ות"ק לא פליג כו' מגומגם דלפי פירושו גם ת"ק אומר דהתינוק היה נוטל ומקדש וכמבואר בהר"ש והרע"ב לשיטתם:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>תוי"ט ד"ה ופרה. </b>דא"נ נטמאו לא איכפת לן כו'. מש"כ התו"ח שזה סותר למש"כ בדבור הקודם דחיישינן לטומאת כהן כו'. שגה בתרתי. חדא דהכא ל"ק רק לאותן שאין עוסקין בה כי אם להביאה להר המשחה. שנית הא ל"ק רק דלא איכפת לן בטומאתן. אבל מ"מ תנא דמתני' ס"ל דמפני מעלה בעלמא עשו להם תקנה שלא יטמאו:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>וקבל בשמאלו רי"א בימינו כו' ומזה בימינו. </b>עי' בהרע"ב ותוי"ט. ולכאורה הנ"ל דלת"ק דבפ"ב דזבחים מ"א דדריש באצבעו דשב ג"כ אולקח דלפניה ה"נ ידרוש הכא. ומש"כ הרע"ב שכיון כו' א"נ דהזאתה תוכיח. ות"ק דהכא הוא ר"ש דהתם בר פלוגתיה דר"י. ות"ק דשם הוא ר"י דהכא בר פלוגתיה דר"ש ונכון הוא. אלא דלפי"ז סתרי אהדדי פסקן של הרמב"ם והרע"ב:
+<b>תוי"ט ד"ה בחבל. </b>ממין שא"מ טומאה. ונ"ל ראיה מלקמן מי"א דרי"ש אומר במקבות של אבן כו' ופליג את"ק דאמר במקלות אף דגם הם א"מ טומאה כשאר פשוטי כ"ע. עי' א"ר פט"ו דכלים מ"ב. אלא דק"ל דהא מפץ ומחצלת דהם מין גמי מתטמאין בכל הטומאות כדאיתא ספ"ק דסוכה. וי"ל דהיינו מדרבנן וכ"מ בתוס' דשבת (פ"ד) ד"ה מפץ. ולפ"ז י"ל דלא גזרו אלא על המקבלין אבל על פשוטיהן לא גזרו דאף בכלי עץ אינן מטמאין אלא מדרבנן. ומעתה לא נצטרך לדברי התוס' בספ"ק דסוכה בד"ה תנן התם ובד"ה מסככין בבודיא ע"ש ונכון בעז"ה:
+<b>ד"ה על כל הזיה טבילה קשה א"כ מנלן כו'. </b>והרמב"ם כתב בפי' (הביאו התו"ח) לאומרו וטבל והזה על כל הזאה טבילה. כאן בפרה לא נאמר וטבל אלא ולקח. ולכאורה ה"נ דט"ס הוא וצ"ל ולקח אבל ז"א דולקח היינו קבלה כפירושו בכ"מ וכנ"ל. וצ"ל דכוונתו דילפינן מפר כה"מ דדריש כן בת"כ שם בלשון זה. וכמו דילפינן מיניה לחטאות החיצונות וכדאמר בזבחים (צ"ג ב') על דין זה מסייע לר"א דאמר שיריים שבאצבע פסולין ומשמע דכללא כייל בכל מקום וכדפסק הרמב"ם בפ"ה מהל' מעשה הקרבנות הל' ח' ע"ש. או דיליף לה משמן דמצורע דדריש ג"כ בת"כ כזה. ולכאורה קשה מדוע בהזאת טמא מת דמשמע דכשר אפי' כמה הזאות בטבילה אחת לקמן פי"ב מ"ב (ועי' מש"כ שם) והלא שם ג"כ כתיב וטבל והזה. ואולי משום דכתיב והזה על האהל ועל כל הכלים כו' משמע דבטבילה אחת מזה על כולם. ודע דבפר כה"מ אחר דדריש בת"כ מן וטבל והזה כנ"ל מביא עוד דרשה מן הדם שבענין והוא ג"כ למעוטי שיריים שבאצבע כדמפרש רבא בזבחים שם. וקשה דתרתי ל"ל. והק"א לא הרגיש בזה. (והגר"א ז"ל בביאור החומש לא הזכיר דרשה זו דמן הדם). וכן בפרשה מצורע גבי הזאת השמן אחר דדריש מן וטבל והזה כנ"ל מביא עוד על מן השמן דרשה זו דעל כל הזיה טבילה. ושם הרגיש הק"א וכ' על דרשה דטבל והזה דסמיך על הא דדריש אח"כ מן דמן השמן ע"ש. וכן צ"ל ע"כ גם בהא דפר כה"מ. ומתורץ הא דהקשיתי מהזאת טמא מת. אך מפי' הרמב"ם שהבאתי ל"מ כן:
+
+Mishnah 10
+
+<b>ד"ה נבקעה. </b>והן דברי ראב"צ בתוספתא. ע"ש דמשמע דזהו סתמא. ודברי ראב"צ אינו אלא במה דהוסיף אשליך כו':
+<b>ד"ה שלש. </b>וגם רגילים לעמוד שם רבים כו'. טפי ה"ל להביא מש"כ הרע"ב שם מהגמ' דהג' צריכין לצרף עמהן עוד שנים לפרסומי מילתא:
+<b>בסה"ד ומ"מ ז"ש שיכנס לבד לא איתפרש מנ"ל. </b>פשוט דמדאצריכו לדבר עמו כדי שלא יתן לתוך פיו (וכן שם במשנה איתא אין התורם נכנס כו' ויאמרו כו'). מוכח שלא היו נכנסין עמו דאל"כ היו משמרין אותו בראייה והן הן עדיו:
+
+Mishnah 11
+
+<b>ד"ה העצם. </b>אבל עצם שנכתש בפ"ע כו' פסול כדתניא בתוספתא. וכ"כ הא"ר. ועי' בלשון התוס' דמשמע דאינו פסול אלא אם נתנו בלא כתישה אבל אם היה כותשו אפי' בפ"ע אפשר דכשר:
+<b>ד"ה ואחד. </b>ולכאורה כו' אלא בקידוש דפרה כו' ורש"י בפי' החומש כו'. לפלא שלא הזכיר ג"כ פי' הרמב"ם כפי הנוסח שלפנינו שכ' וזה שבהר המשחה לפרות אחרות:
+<b>בא"ד דלפי שעה היו לוקחין משל הר המשחה </b>(כ"נ דצ"ל) <b>ונותנין שם בחיל כו'. </b>קשה דהא בר"פ תנן מכל חטאות שהיו שם והיינו ע"כ מאותו (שהיו) [שהיה] נתון בחיל למשמרת וכדפי' שם הרע"ב ורש"י עצמו ביומא שם:
+<b>ד"ה ואחד היה בסופו. </b>אבל הלוים היו ג"כ שומרים באלו הג' מקומות כו' ונמצא שהיה כ"ד כו'. עמש"כ עליו במדות שם מ"א:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>תוי"ט ד"ה ושלא. </b>משום דריו"ח מרא דגמ' טפי. ול"נ עוד משום דרחב"י תלמידו הוה כדמוכח בפסחים (כ"א ב') ובב"מ (מ"ח ב') ואין הלכה כתלמיד במקום הרב:
+<b>בא"ד ובגמ' פריך אדר"י א"ה ל"ל דמקדש כו'. </b>ע"ש דלא אדר"י אלא אדרחב"י פריך אם נאמר דיציאה מועלת בקידוש:
+<b>בא"ד היו כל ז' הימים בכלי אבנים. </b>וכ"ה לשון התוס' בסוכה (ל"ז סע"א) ומה שכל מעשיה בכ"א היינו בז' הימים שמפרישין כו' ולשכת בית אבן כו'. וא"כ לא קשה כלל דרחיצת ידו"ר היה ביום שריפת הפרה שכבר נשלמו ז' ימי הפרישה. ומה שרוצה לדמותה למקלות כו'. ל"נ דהן לכה"פ א"מ טומאה כמש"כ לעיל שם במ"ט:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ד"ה חוץ. </b>כנגד הפתח כו' אל נוכח פני א"מ. ק"ל דגבי הגשה דמנחה דכתיב נמי אל פני המזבח (דהיינו מקום הכבש כדפירש"י במנחות י"ט ב') ואפ"ה כשמגישה לקרן מע"ד דיו לת"ק שם. ולר"א שם סמוך לקרן בדרום כדאיתא שם בתד"ה למערבה וכ"מ בסוטה י"ד ב' וע"ש בפירש"י אלמא דכל הצד שהפתח שם נקרא פני. ועי' מנחות (ר"ד כ"ח) ובפירש"י שם דמוכח דבאמת דגם בפרה כשרה אפי' שלא כנגד הפתח. ולדעת הרמב"ם בפ"ד מה"פ ה"ו אף שלא כנגד ההיכל כשרה וע"ש בכ"מ. ולדעת הראב"ד שם דאינה כשרה אלא כנגד הפתח. י"ל הא דהגשה משום דאמרי' בזבחים (ס"ב ב') ב' כבשים קטנים יוצאין מן הכבש שבהן פונין ליסוד כו'. ולדעת התוס' (שם ס"ד) ד"ה יותר היה עוד כבש קטן גם לסובב במערב ולכן נקרא גם שם פני ונכון בעז"ה:
+<b>ד"ה וחזר. אבל הכהן השורף אותה אם הוסיף פסלה כו'. </b>אבל מה יענה לפי' הרמב"ם והא"ר דמשביעית שמינית היינו דבטבילה שביעית הזה ב' הזאות ז' וח'. ולדידהו צ"ל דמיירי שהוא לא עסק בה עוד מכאן ולהבא ולכן אינו פוסל במלאכתו כמ"ש הכ"מ בפ"ז מהל' פרה ה"ד בטעם התוספתא. וכה"ג לקמן פ"ז מ"י וי"א לפי' הרע"ב:
+
+Mishnah 3
+
+<b>ד"ה רא"א. אע"פ שלפירושו כו' שמעינן מבבות דר"פ. </b>ולי י"ל דהכא אשמעינן אפי' חשב להזות למחר דמחשבה חמורה היא בפנים לפגל לחייב עליה כרת (משא"כ שאר מחשבות דאינו אלא לפסול) אפ"ה כשר בפרה:
+
+Mishnah 4
+
+<b>נמצא חומרה קולה. </b>כלשון הזה הוא ג"כ בסנהדרין פ' הנחנקין מ"ב:
+<b>בהרע"ב ד"ה ומעשיה ביום. </b>בתוספתא מפרש חוץ כו'. כל אלו המה אחר שתעשה אפר והמשנה אומרת עד שתעשה אפר וא"כ מהו הלשון חוץ דמייתי עלה. והנה המשנה השמיטה כאן טומאת בגדים ובראשיתה זיווגתה לפסול מלאכה. משום דגם באסיפת אפרה כתיב כבוס בגדים וכן בנושא מי חטאת טעון כיבוס בגדים. וק"ק דחשיב כאן מעשיה ביום. והרי גם הזאה וטבילת אזוב אינו אלא ביום כדאיתא בסוף מכילתין:
+<b>תוי"ט ד"ה ופוסלים. </b>אם פוסלים בשחיטתה לא תפסול בשריפתה כו'. ביומא (מב) לענין היסח הדעת עביד צריכותא דלא ילפי מהדדי. אבל התם אליבא דרב והספרי הוא כשמואל דלעיל דריש ושחט אותה לפניו שיהא אחר שוחט כו' עי' בסוגיא דיומא ותבין. אמנם לפי"ז יקשה פסקי רמב"ם אהדדי:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>תוי"ט ד"ה קרויה. </b>מ"מ יש לדקדק כו' והאיך כ' כו' הראויין כו' דמנליה כו'. אין זה דקדוק של כלום דלענין טומאה מה לי ראויין מ"ל שאינן ראויין:
+<b>ד"ה בין וכו'. </b>רואין המים הבלועין בה שמתקדשים ג"כ. זהו לפי הגי' שהביא לעיל דגרסי' ברישא במים שהן ראויין לקדש. ועי' לקמן בס"פ ומש"כ שם. אבל הר"ש כתב בפרק דלקמן מ"ג דהטעם דמים שבספוג אינן מקודשים מפני שלא נכנס הקידוש לתוכן. וא"כ כש"כ המים הבלועים בכלי. אכן הרמב"ם שם כתב הטעם משום דאין מקדשין אלא בכלי כדלקמן מ"ה אך מ"מ קשה דא"כ אפי' נטמאה נמי יטהרו המים הבלועים ע"י השקה עי' פ"ח דטהרות מ"ט בדבריו ד"ה מקל ובסוף מקואות ויל"פ דזהו כוונת ר' יהושע דאם מקדש בתחלה מטעם שגם הבלוע מתקדש אף בסוף כו' מטעם השקה. ואם אינו כו' דבלוע לא הוי השקה אף כו' דגם הקידוש לא תיהני להבלוע ואולי טעמא דת"ק דאין השקה מועלת למי חטאת אף קודם שנתקדשו משום מעלה כמו דלא מהני לקודש אחר הקדשן עי' פסחים (לד ב) וע"ע פ"ו דמקואות מ"ו:
+
+Mishnah 4
+
+<b>ד"ה הכל. </b>ולל"מ איפכא איש כו' טהור ואפי' קטן כו'. במחכ"ת ל"ד שהעתיק פרש"י פה על פי' הרע"ב והוא מגמ' דיומא דדרשינן והניח מי שיש בו דעת כו' וא"כ איך אפשר לרבויי קטן מטהור. אבל רש"י לעצמו דהביא שם דרשה דספרי (כמש"כ שם בס"ד) איש ולא קטן טהור להכשיר את האשה שפיר קאמר דנימא איפכא:
+
+Mishnah 5
+
+<b>לא בדפנות הכלים ולא בשולי המחץ. </b>לכאורה הנל"פ דאפי' בלא נשברו אלא שמוטה הכלי על הצד (וכגון כלי שצרה למעלה ולמטה ובאמצעיתה רחבה כמו חבית וקדירה שלנו) ומפני שאין דרך תשמישן כך עיין ברפ"ד דכלים פלוגתת ר"י ורבנן וכעין בעיות דיומא (ר"ד מ"ח) עמש"כ שם. אלא הא דאין נותנין לידים לא בדפנות הכלים דבמס' ידים קשה לפרש כן. והרע"ב פי' שם משום דשברי כלים הם:
+<b>בהרע"ב ד"ה שאין מצילין. </b>עי' כה"ד. ול"ד לפרש כאן ככל הצורך דהכוונה פה להציל על אוכלין ומשקין שבתוכן מחמת דרשה דתוכו ולא תוך תוכו. ובמס' ידים פירשה יפה:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>עי' תוי"ט. </b>ולענ"ד נל"פ ב' אבנים כו' ועשאן שוקת היינו בגוונא דסוף המשנה דסליק מינה. והוא דעשה שוקת בזו ובזו והדופן הרביעי שבזו ושבזו נמוך מהשאר ושם הקיפן יחד עד שהמים צפין מזה לזה דרך עליהם. וכן שתי עריבות תפרש כה"ג. וכן השוקת (בה' הידיעה) ר"ל השוקת הנזכרת במשנה דלעיל דהיינו ב' שקתות באבן אחת אשר המים צפין מזל"ז. שנחלקה פי' בדופן המפסיק ביניהם. המים שביניהם ר"ל כל המים שבחללי הכלים אשר למעלה מהדפנות הנמוכות. וקראן ביניהם מפני דאחיזתן שלא ישפכו לחוץ הוא ע"י שתיהן וזהו שאמרו בתוספתא דאינן אגודים בכלי ור"ל שאגודן ואחיזתן אינו ע"י כלי א' כי אם גם ע"י סיועת חבירתה (רק לשונה שהמים שבסדק לא א"ש לפירושי ואולי דט"ס הוא) ולאפוקי המים אשר מתחת המחיצות הנמוכות שהם מאחזות בכל שוקת ושוקת לבד בלי עזרת חבירתה. אך מ"מ גם המה פסולים שהרי מתערבים יחד עי' לעיל מ"ב. וי"ל שזהו כוונת ר' יוסי בתוספתא שאמר שתיהן אינן מקודשות ור"ל דגם הן אינן כשרות כדאמרן. ואין אנחנו צריכין לדחוק כמש"כ הר"ש. וגם לא לומר דפליג כמש"כ הא"ר:
+<b>והרע"ב </b>שפי' טעם דרישא דלא נכנס בהן הקידוש לא מחוור דא"כ בסיד או בגפסיס נמי:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>לתוך ידו כשר. </b>נראה פירושו לפי שרוב שימושו של אדם בידו הימנית ולכן לאחר ששפך בימינו האפר מן השפופרת לתוך כלי אחר כשיעור שצריך נתן את השפופרת לשמאלו בכדי לקדש בימין. ופי' הרע"ב שכפה ידו עליה ונראה שהוציא זה מפי' הרמב"ם. אינו במשמע לשון המשנה. ובחבורו פ"ח ה"ח השמיט זה:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>יזלף עד שהוא מגיע לספוג. </b>משמע קצת כשנראה הספוג שוב לא יזלף אף המים שסביבותיו דחיישינן שמא יצאו עמהם גם אותן שבספוג ולשון הר"ב בזה מגומגם:
+<b>תוי"ט ד"ה יזלף. </b>הכא במילוי הוא וכדמוכח מתני' דרפ"ט. תמוה דאדרבה דשם פי' הרע"ב דצלוחית היא שנותנין לתוכה מים המקודשים. וא"כ כאן דנקט וליתנם בצלוחית משמע דכבר נתקדשו בשוקת וכן רש"י שם כתב בהדיא דהקידוש היה בשוקת והספוג היה שם בשעת הקידוש:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בהרע"ב והא דקתני כו'. </b>נראה דאזיל בשיטתיה דרש"י חולין (ט' ב') בד"ה אם יכולה דאסור לערות מכלי אל כלי קודם קידוש. אבל כבר הקשו עליו הר"ש בפ"ט לקמן מ"ז והרא"ש בר"פ דלקמן מכמה מקומות דמשמע דמותר וכן הרע"ב בעצמו סתם כן בר"פ דלקמן ושם במ"ח:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>תוי"ט ד"ה ונמלך. </b>וגם דברי הראב"ד אינו כו'. ע"ש בהשגת הראב"ד שלפניה ושלאחריה ותראה שעיין יפה על הרמב"ם פה על מה שהשמיט הא דונמלך כו'. דלשיטתו דטעם הפסולין דמשנתינו אינו רק משום היסח הדעת לכן בלא נמלך אף הראשונים כשרים. ובנמלך היינו טעמא דפסולים דנראה שהיו עליו מילוי האחרונים למשא והס"ד מן הראשונים ע"ש ותבין:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ד"ה שהמלאכה. </b>וכ' הראב"ד כו'. במחכ"ת ל"ד שהראב"ד לא הוצרך לחלוק זה אלא לשיטתו דהפסולים כולם אינם אלא משום הסה"ד. אבל להרמב"ם וסייעתו דטעמם משום מלאכה להכי אין פוסל בקידוש לאחר כיון שהוא לא מלאן וגם המים אינן שלו לא קרינן ביה המלאכה פוסלת במים עי' ברמב"ם שם ה"ד ובכ"מ שם ותבין:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ד"ה באסל. </b>ול"י מאי קאמר כו'. ול"נ שהר"ש מפרש דתסולה לשון משקל והמליצה מתפרשת יפה עפ"י מה שאמרו חז"ל בר"ה (כג) ומחליף על חד תרין בכספא. והאסל הוא ג"כ כעין המוט של מאזני משקל:
+
+Mishnah 6
+
+<b>בהרע"ב ד"ה לדרכו. </b>לעקם או להרחיב א"ד. חד הוא שילך בדרך אחר ולא בדרך הישר לביתו. ב' היינו אפי' שילך בדרך הישר רק שיטה לצדו למקום בעל החבל. ואינו כשר אלא אם פגעו בדרך הילוכו כמש"כ הרמב"ם בפי' ובחבורו פ"ז ה"ח:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>תוי"ט ד"ה לא בסופו. </b>וא"כ היינו כפי' הראב"ד. פשוט דלהראב"ד החשש הוא שמא יפלו המים קודם קידוש וכיון דנפסלו בהסה"ד ה"ל כשאר משקין (עי' בתוי"ט לקמן בדבור הסמוך). ולהר"ש החשש שמא יפלו לאחר קידוש והם מטמאים כלים. והיה קשה לו דאפי' אדם יטמאו לזה סיים דנפסלו בהסה"ד ותנן כו' ועוד דאפי' לא נפסלו כו':
+<b>ד"ה נטמא. </b>היינו מ"ה. תמוה דפשוט דכוונתו לבבא דסיפא במשנה זו גופה:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>רי"א הים הגדול כמקוה כו'. </b>ופשוט דר"ל האוקיינוס וכדפירש הרע"ב בפ"ט דברכות מ"ב וכ"כ המ"א בסי' רכ"ח. וק"ק דהרי במקומות הרבה נקראו גם שאר ימים בשם ימים וא"כ ע"כ גם הם נכללו במאמר ולמקוה המים קרא ימים:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בהרע"ב ד"ה מים כ"ש. </b>שאינן כשרים להזאה. אפי' מים חיים פוסלין. עי' לעיל פ"ה מ"ו. ואולי כוונתו לאפוקי מים שנתקדשו:
+
+Mishnah 2
+
+<b>נפלו לתוכה שקצים ורמשים ונתבקעו או שנשתנו מראיהן. </b>נל"פ דנשתנו מראיהן קאי אשקצים ורמשים הנזכרים דומיא דנתבקעו ודלא כהרמב"ם והרע"ב דקאי אמים דמאן דכר שמייהו. ועי' בכ"מ פ"ט מהל' פרה הי"א שהיה לפניו הגי' ברמב"ם שם גבי חפושית ולא נשתנו מראיה וכתב שט"ס הוא וצריך להגיה ול"נ מראיהן וקאי אמים. ואני אומר דגי' זו עיקרית וחזר בו הרמב"ם מפירושו מטעמא דאמרן:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>תוי"ט ד"ה בשרה טמא. </b>אבל אדם וכלים לא כו'. סותר למש"כ בדבור הקודם בשם הרמב"ם והוא מהספרי. ולעד"נ דע"כ לא דקדק הש"ס בפסחים שם מדקתני בשרה טמא מכלל דטומאה חמורה לא מטמאו אלא למאי דדחי דר"י נמי מודה בטומאה קלה. אבל לשנויא דר"א שם דר"י מטהר לגמרי (וכן לרנב"י שם) י"ל דלת"ק אפי' טומאה חמורה נמי מטמאו ונקיט בשרה משום רבותא דר"י דמטהר אפי' הבשר. אבל העיקר נ"ל כיון דאשכחן בתוספתא וספרי דהזקנים טהרו (ואפי' ר"ע עצמו שהיה מטמא מתחלה משמע שחזר בו) כמו שהביא התוי"ט לקמן. קשה לומר דיסתום רבי במתני' נגדן. אלא צ"ל דע"כ לא טהרו אלא מטומאה חמורה אבל טומאה קלה לטמא הבשר לא שמענו (ומה דאיתא בספרי שטהרו את בשרה נראה דט"ס הוא שכן בתוספתא ליתא). ובזה (ר"ל בטומאת בשר) פליגי כאן ת"ק ור"י. וראוי לפ"ז לפסוק כת"ק. והרמב"ם שפסק כר"י י"ל שהוא מפרש דטעמא דת"ק הוא שסובר דמשקין מטמאין אוכלים מה"ת. אבל לדידן דקי"ל דאינו אלא מדרבנן לא גזרו כאן במילתא דלא שכיחא. וזהו ג"כ טעמא דר"י וכרנב"י דחזר לגמרי כר"מ עי' בסוגיא דפסחים שם ותבין:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בהרע"ב ד"ה רא"א. </b>וא"א דליכא פורתא מאפר חטאת תמוה דאטו נצרך שיפול מהאפר על המוזה דהמים נתקדשו ומטהרים בפ"ע אפי' בלתי תערובות מאפר עי' לעיל פ"ו מ"ג והטפי בתוכה אע"פ שפיו צר כ"ש כו'. אלא דטעמא דרבנן דסברי הזאה צריכה שיעור וחיישי דאפר מקלה ימעט השיעור. ור"א ס"ל דא"צ שיעור וזהו כוונת הר"ש והרע"ב הוסיף וגרע במחכ"ת:
+
+Mishnah 8
+
+<b>בהרע"ב. </b>ונהי כו' טמא לכל מילי כו'. היינו היכא דנוגע או נושא שלא לצורך ועמש"כ בס"פ דלקמן:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כל הראוי ליטמא טמא מת כו' רא"א אינו מדף כו'. </b>הנה פלוגתייהו הוא לענין הסיט כמש"כ המפרשים וכדמבואר בתוספתא. ולכאורה מכאן ראיה גדולה לדעת הרמב"ם (הובאה בתוי"ט בפי"א דאהלות מ"ח) דחרב ה"ה כחלל אינו לענין שיטמא במשא כמת עצמו. (וכן עוד ראיה מלקמן פי"ב מ"ה לגי' ופי' הא"ר ע"ש) ולשיטת הסוברים דדוקא בכלי מתכות אמרי' חרב ה"ה כחלל י"ל דמיירי בשאר כלים ובגדים ולכן דקדקה המשנה לומר ליטמא טמא מת ובאה לאפוקי כלי מתכות שהם ראויים להעשות כמת ממש (והא דאיתא בתוספתא פלוגתא במפתח י"ל דהוא בשל עץ ודוחק) אבל מה יענה הרע"ב שהוא בשיטת הסוברים דה"ה שאר כלים ובגדים (בפ"א דאהלות מ"ב) וס"ל ג"כ דהרי הם כמת עצמו לטמא אפי' באהל (שם פי"א מ"ח) וכש"כ במשא וצע"ק:
+
+Mishnah 2
+
+<b>וברגלו טהור. </b>כ' הכ"מ בפי"ג מהל' פרה ה"י אטהורים דוקא קאי אבל טמאים אפי' נגע בהן ברגליו נטמא כו'. וכ"מ מהר"ש פ"ח מ"ב ע"ש. ותמיהני דהרי משנה ערוכה בפרק דלעיל מ"ח נטמאו כו' ואת הטהור לחטאת בידיו אבל לא בגופו ופסקה הרמב"ם בפט"ו ה"ג וע"ש בכ"מ. ועמש"כ לקמן בסמוך:
+<b>תוי"ט ד"ה שנגע. </b>היינו כשנגע בידו דוקא. חילוק זה לא מצינו אלא באוכלין ומשקין כאן ולקמן במ"ד בתנור מפני שאין מטמאין אדם לעולם. אבל כלי שטף משמע דאף ברגלו טמא ומכאן אין ראיה די"ל דמיירי שנשמר על טהרת חטאת. או כפי' הא"ר דמשנה זו מפרשת למדף האמור במ"א:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בהרע"ב. והעבירו ע"פ התנור כו'. </b>שינה לשון המשנה המדוייק דתני על גבי התנור דכ"ח מטמא אחרים. אפי' מגבו כמבואר בכ"ד:
+<b>ד"ה ר"ע בסופו. ונטמאה. </b>גם כאן ל"ד דהכי הל"ל והוה כמו שמונח במקום טמא:
+
+Mishnah 6
+
+<b>ברע"ב ד"ה בשני ניירות שניהן טהורין. </b>ואע"פ שהאדם טמא משום נושא מי חטאת כו'. תמוה כיון דהוא אינו נטמא בשל תרומה ה"ל טהור לחטאת ואין מי חטאת מטמאין אותו כמש"כ בפ' דלקמן מ"ג וכמו שהביא התוי"ט הד"א שניהן. וכמו כן תמוה מה שכתב לקמן דאע"פ שהוא טמא משום נושא מ"ח מ"מ כו' ומצאתי בתו"ח שעמד עליו בזה. ועמש"כ בחדושי להרמב"ם בפי"ד מהל' פרה ה"י. ומדברי הרמב"ם פט"ו ה"ב נראה שדעתו דמ"ח כשרים מטמאים את הטהור לחטאת אם נגע בהן שלא לצורך אבל אם נפסלו אז לא מטמאין הטהור להן אפי' נגע בהן שלא לצורך. והא"ר בס"פ דלעיל החזיק בשיטה ראשונה. וק"ל מהא דתניא בתוספתא פי"א היה רג"א אומרים לו למזה פרוש מאחריך שמא תטמא א"ל והלא מחליקין כו' כ"ה הגי' בתוספתא שנדפסה עם הז"ז והביאה הר"ש לקמן פי"ב מ"ד וכן התוי"ט שם. אלמא אע"ג דטהור הוא לחטאת (שהרי היה מזה) מתטמא מהם. ולכאורה קשה לשיטה זו דא"כ היכי משכחת לה מאי דקאמר קרא והנוגע במי הנדה יטמא. דאם הוא טהור אינה מטמאתו. ואם הוא טמא מאי אהני ליה המ"ח בלא"ה טמא הוא. וא"ל דמיירי שטבל ולא הוחזק לחטאת (עי' ספ"ב דחגיגה) דהא זה לא הוי אלא מעלה דרבנן (עי' רמב"ם פי"ג מפרה ה"ב). והיסח הדעת הוי ג"כ מדרבנן. וע"כ צ"ל דהקרא מיירי באותן שא"ר להזאה כגון אשה טומטום ואנדרוגינוס לרבנן. וקטן לר"י או ערל למ"ד דפסול להזיה עי' תוי"ט לקמן פי"ב מ"י או בע"מ למה שכתוב שם בשם תוס' ר"ע:
+<b>שם ונייר דבשל חטאת אינו חוצץ דאין מונין כו'. </b>לא מחוור כלל דכיון דנייר אינו מקבל טומאה ה"ל לחוץ. ועי' בא"ר ביאור נכון בזה:
+<b>שם ר"י לטעמיה דאמר בתוספתא כו'. </b>תימה מה לו לתוס' הלא גם במתני' בר"פ איתא דרי"א מדף:
+<b>ד"ה ושל קודש. </b>דלא נגע במי חטאת כו'. ל"ד במחכ"ת דאפי' נגע במ"ח עצמן א"מ את הלגין דקדש דנוגע במ"ח א"מ בגדים וכלים כדאיתא בריש כלים:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה אפר חטאת או מים המקודשים כו'. והוא מהספרי הביאוהו הרמב"ם והר"ש. </b>וא"כ לר"א בפ' דלעיל מ"ג ה"ל להנצל. אבל לכאורה לפי מאי דאיתא בחגיגה (כה) דאפי' קדש א"נ בצ"פ א"כ כש"כ חטאת וע"ש בט"א:
+<b>תוי"ט ד"ה ומים. </b>ומסתבר שהר"ב מפרש המוכשר המתוקן. בר"ש איתא להדיא פי' המוכשר מתוקן להזות בו:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>והאוכלה חייב מיתה. </b>עי' במפרשים. ולכאורה כיון דהטהור לחטאת אין מ"ח מטמאין אותו כלל אף אם נגע שלא לצורך כדפי' הרע"ב בסוף המשנה וכמש"כ בפ' דלעיל מ"ו (ודלא כמש"כ כאן התוי"ט בשם הכ"מ בשם הרי"ק). לא שייך כלל חיוב מיתה. דמש"ש הא"ר דכיון דנטמא האדם מהדבילה של תרומה כו' ז"א אלא מעלה בעלמא. ואולי זהו כוונתו במש"כ במיתה לאו דוקא דהא תרומה כו' ע"ש. ולפמש"כ לעיל על הרמב"ם פי"ד מה"פ ה"י י"ל דהכא מיירי באשה טומטום ואנדרוגינוס:
+<b>שם הטהור לחטאת שהכניס כו' נטמא. </b>נ"פ דגם המים חזרו ונטמאו ממנו דכיון שהוא נטמא אפי' לתרומה כ"ש למ"ח ועי' ברא"ש:
+<b>תוי"ט ד"ה והאוכלה הב'. </b>הוא דוחק גדול דא"ה היכי שתיק כו' מלמרמי ממתני' כו'. הן לתירוץ הב' דשם דבעלמא סבר שמואל אין אחע"א. וכן לתירוצא הא דידיה כו' ליכא למירמא דטובא אשכחן סתמי דמתני' בכריתות ויבמות דאחע"א בכולל ופלוגתא דתנאי היא בכ"מ ודבריו אין להם מקום אלא לתירוצא קמא דשם דש"ה דמיעט רחמנא ומתו בו. ומש"כ ואין דרך הרב שיאמר דבר בשם התלמיד. הן שם בגמ' קרי ליה בפירוש רבי ועי' בפירש"י שנראה להדיא דהגי' הוא ר' אליעזר ביו"ד וא"כ אין מקום לטעות שהוא ר"א תלמידיה דשמואל. והנה מכותלי כתבו ניכר שנעלם ממנו אגב שיטפיה דבר זה ופירש"י דשם. ובמש"כ בשם הכ"מ בשם הרי"ק אנכי תמה מאד דמ"מ הדבלה נטמאה מן המ"ח שהם אה"ט לטמא אף אדם וכלים כדאיתא בריש כלים וכש"כ אוכלין ומשקין. ועי' לעיל פ"ט מ"ה ובחדושי הרמב"ם הארכתי בזה ע"ש:
+
+Mishnah 4
+
+<b>ד"ה מטמא הב'. והכי סתם לן כו' פ"ב דנדה. </b>במחכ"ת ל"ד דהכא ס"ל לר"מ דלקדש הוי שני כמש"כ הרע"ב והר"ש וכמבואר בגמ' רפ"ב דמעילה. ובנדה סתם כא"ש דלקדש הוי ראשון כדאיתא בגמ' שם וכ"כ התוי"ט שם בשם התוס':
+
+Mishnah 5
+
+<b>כל הטעון ביאת מים מד"ס כו' ופוסל אה"ת. </b>הן אם נטמא באה"ט שמדבריהם כגון עובדי כוכבים שעשאום כזבים לכ"ד או דם תבוסה שהוא אבי אה"ט וכן הפורש מן הערלה שהביא הר"ש והתוי"ט פשוט שמטמאין אה"ת. ומהתימה על הר"ש ותוי"ט שלא העירו מזה:
+
+Mishnah 6
+
+<b>תוי"ט ד"ה ושל טהורה. </b>ה"נ בפחות מכביצה. תמוה דהרי מקבל טומאה לדעת רוב המפרשים (עי' מל"מ רפ"ד מהל' ט"א) וא"כ מאי איריא משום הפסד תרומה תיפוק ליה דהאזוב טמא לחטאת ואף של חולין נמי. אלא ע"כ מיירי ששמרוהו על טהרת חטאת ואם כן כביצה נמי ועי' א"ר:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>ד"ה אע"פ. </b>אבל קשה כו' עד סופו. דבריו תמוהים דפשוט דטעם פסול דהכא הוא דהואיל דמוכשר וראוי לקבל טומאה ה"ל לחטאת כאילו הוא טמא אם לא שמרוהו על טהרת חטאת וכמש"כ בס"ד בשם הרמב"ם. ולעיל במ"ו מיירי ששמרוהו כדינו. והא דפרק דלקמן מ"ו היינו נמי אע"פ שאין ידוע לנו שום טומאה בו אלא שלא שמרוהו כדינו כמש"כ בעצמו שם בשם הרמב"ם. גם י"ל דאמרו שם טמא ר"ל מוכשר כמש"כ בעצמו בפ"א דמכשירין מ"ג בשם הרמב"ם ותדע דהכא הטעם מפני חשש טומאה דאם לא כן הרי לעולם מתכשר בהטבלו במי חטאת להזות:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ספק על שניהם הזה כו'. </b>משמע דבטבילה אחת יוכל להזות על כמה כלים ומבואר יותר בסוף המשנה ובפי' הרע"ב בד"ה רי"א ובהרמב"ם בחבורו פ"י ה"ח. ועמש"כ לעיל פ"ג מ"ח בס"ד:
+<b>תוי"ט ד"ה מחט. </b>קיצר בדבריו. ואולי כוונתו דה"א דוקא אם מחברו מיצה עליו הוא דפסולה משום דכבר נעשה מצותן שטהרו את הראשון ושוב אין דינן כמ"ח כדלקמן מ"ד (והרע"ב ל"ד במש"כ בזה הטעם דאין זו הזאה מן האזוב דכאן בלא"ה פסול מטעמא דאמרן) אבל מחרס דלאו בר הזיה הוא א"כ לא עשו המ"ח עדיין מאומה קמ"ל דאפ"ה פסולה מטעם שלא באה מן האזוב כדפי' הרע"ב ברישא. ועמש"כ בס"ד בסנהדרין (ע"ז ב') תמיה על מפרשי משנה זו ועל הרע"ב בפרט:
+<b>ד"ה הזייתו כשרה. </b>דמיונו להא דזרק צרור כו' לא מחוור כמובן. ועי' סוטה (ס"ד לח) דיליף מכאן לברכת כהנים דצדדין כלפניו. ונידון דהתם פשיטא דאינו ענין להא דצרור כלל. ועל פירושו בהא דסנהדרין עמש"כ שם בס"ד:
+
+Mishnah 3
+
+<b>המים המנטפין כו'. </b>לפי' הרמב"ם והר"ב אחריו משמע דאם טבל ע"ד להזות על הטמא אע"פ שלא הזה עדיין. המים המנטפים מן האזוב תו לא מטמאי וכ"נ להדיא בחבורו פט"ו ה"א וצ"ע ועי' בהראב"ד פ"י ה"ח:
+
+Mishnah 4
+
+<b>מחליקין היו כו' ודורסין ולא נמנעין. </b>מכאן נראה לכאורה קצת סתירה למש"כ בשו"ע או"ח סי' תרס"ד ס"ח דאין לפסוע על הושענא שבלולב:
+
+Mishnah 5
+
+<b>רי"א רואין אותם כאילו הן על אזוב של נחשת. </b>פי' הרע"ב בזה מגומגם ועי' בפי' הרא"ש:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>לגין של חטאת שנטמא אחוריו נטמא תוכו. </b>לשון הרע"ב דשאר טהרות (ולשון הרא"ש דבכל שאר מילי) לא נטמא תוכו. ל"ד דגם לקודש אין אחורים ותוך כדאיתא בחגיגה רפ"ג ובכלים פכ"ה מ"ט:
+
+Mishnah 9
+
+<b>תוי"ט ד"ה להזיה. </b>ובמתני' דלעיל קתני לטהרה כו'. ול"נ דלטהרה פי' דאם בא לטבלם צריך לפרקם משום חציצה. והכא לטבילה א"צ להתירם רק לענין הזאה אינן חבור דאם הזה ע"ז לא הזה ע"ז. אך בשבת (מ"ח ב') ובתוס' שם לא משמע כן:
+<b>תור"ע אות י"ח. </b>מה שהעמיס בכוונת קושיית התוס' בשבת דל"ל למיפרך מברייתא כו' אינו מוכרח די"ל דכיוונו להקשות מדוע הקשו ממשנה דעוקצין ולא ממשנה שלפנינו המוקדמת. אמנם בר"ש מבואר להדיא כדבריו:
+
+Mishnah 10
+
+<b>תוי"ט ד"ה הכל. </b>עיין כה"ד. הנה הוכחתו מהא דיבמות דמקשה מקידוש אהזיה דש"מ דלענין ערל אין לחלק ביניהם. היא מוכרחת ואין להשיב עליה. ולכן תמיהני על הא"ר שמחלק ביניהם וצע"ג. ומש"כ התוי"ט דהא בהדיא תני לה חוץ מתינוק שא"ב דעת כו'. וע"ע מש"כ לקמן בד"ה ותינוק. ובד"ה האשה. לע"ד פשטא דמתני' משמע דותינוק כו' לא קאי אדלפניו אחוץ כו'. אלא אדאחריו וה"ק ותינוק כו' האשה מסעדתו וכמו שמפרש לקמן לגי' מהר"ם. והא דהוכיח לקמן מהא דהזאה צריכה כוונה ולכן תינוק שאין בו דעת פסול. אין זה הוכחה דהא כתבו התוס' ביבמות (קד ב) ובגיטין (יב ב) דבגדול עומד על גביו מהני לענין כוונה. ולכן אמרה המשנה האשה מסעדתו והוא משום כוונה:
+<b>בתור"ע אות י"ט הביא בשם התוס' דזבחים דבע"מ פסול להזאה. </b>ונפלאתי ע"ז דלא מצינו שום עבודה שזר כשר לה ובע"מ יהא פסול חוץ מבמה (ואולי י"ל דהזאה כיון דבחוץ היא לבמה מדמינן לה) וברפ"ב דזבחים תנא דברי"ש ק"ו ומה בע"מ שאוכל אם עבד חלל זר שאינו אוכל א"ד שאם עבד חלל. ואם איתא לידחי מה לבע"מ שכן פסול בהזאה (ולפמש"כ לדמות הזאה לבמה אין מזה קושיא דהתם באמת קאמר מה להצה"ש שכן לא הותרו בבמה) וכוונת התוס' שהביא נ"ל דהיינו בשאר עבודות הפרה שצריכות כהן ואין זר כשר להן דו"ק שם:
+
+Mishnah 11
+
+<b>תוי"ט ד"ה וכולן. </b>דכיון שא"כ אלא שתים כו' ל"ש שפיר למיתני וכולן. יכוון למש"כ התוס' בכתובות (ח) בסד"ה שהכל (ועמש"כ בהגהותי לב"ר פע"ה אות ה' במת'). אבל כאן יתכן דהתנא רוצה לכלול אף טבילת עצמו דהיינו אם טבל את האזוב והזה וטבל א"ע משעלה עה"ש בשביעי כשר:
+סליק מסכת פרה. בעזרת פודה עמו מכל צרה:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Parah/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Parah/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d7ad6188869d9a7b65bdc12646ac9773cf50141e
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Parah/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,433 @@
+Rashash on Mishnah Parah
+רש״ש על משנה פרה
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Mishnah_Parah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה פרה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה וחכ"א כו'. </b>וכש"כ בת שנתה כו' דכתיב עגלת בקר. ק"ל נימא דאתי למעוטי בת שנתה וכמו עגל בן בקר (בר"ה י') דהוה דוקא בן שתים כפירש"י ותוס' שם. ודומיא דפרה בת שלש דקאמרי דלמעוטי פחות קאתי:
+<b>תוי"ט ד"ה ופרה. </b>הא בת שתים לא קא ילדה כדאיתא כו'. ק"ל דאדרבה דמהא דבכורות מוכח דמיעברה בתוך שתים. דהא משמע דאם יתירה על ג"ש אפי' יום א' וילדה הוי ספק (וכ"נ מפירש"י בע"ז כ"ד ב') דילמא כבר ילדה בבית העובד כוכבים אחר ג' חדשים משנכנסה לשנת ג'. דהא ט' חדשים עד תשלום שנת ג' ע"כ היו ימי העבור דהנולד עתה בבית ישראל. דבנדה (כ"ד ב') מיבעיא ליה לרבא אם בהמה גסה יולדת לז' וא"כ ע"כ היתה מעוברת כבר ו' חדשים האחרונים משנת הב'. וי"ל דהספק הוא שמא נתעברה בתחלת הג' והפילה לאחר ג"ח ועי' בסוגיא דבכורות ובתוס' שם. אבל מ"מ עדיין אינו מיושב הוכחתו של הר"ש משם. ועמש"כ בע"ז שם בס"ד:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ר"ט קורהו פלגס כו'. </b>עי' א"ר. ואנכי תמה חדא דלפירושו דלרי"ש פסול להקרבה לא אתיא אליביה סיומא דהקריבו מביא עליו נסכי איל. שנית דלפ"ד אתיא דריו"ח בחולין (כ"ג) כב"ע ובר פדא כר"ט וה"ל להש"ס למימר כתנאי. (ועוד לפי הצד דקבעי למימר (שם) אליבא דב"פ דבבריא נמי מתנה הוה דלא כחד מהני תנאי). שלישית דלא אשכחן דליפלגו אמוראי בסתם בפלוגתא דתנאי הנזכרת במשנה מפורש וצ"ע:
+
+Mishnah 4
+
+<b>חטאות הצבור כו'. </b>עי' א"ר מה שהביא בשם הת"כ. וכבר הביאו גם רש"י ביומא (ס"ה ב'). ומה שהעלה הרל"צ בצ"ע ממנחות. עי' כ"מ ומל"מ בפ"א מהל' מעה"ק הי"ד. ומש"כ הא"ר דהא דאמר בהת"כ יהיה לרבות שעירי רגלים. הוא משום דיהיה בגימטריא שלשים במספר שעירי הרגלים ודר"ח. קשה דכולם הם ל"ב לבד שעיר המשתלח כדחשיב להו בתוספתא ריש שבועות. והוא עם שעיר הפנימי דיוה"כ ושעיר הבא בגלל הלחם בעצרת (ועי' תוס' ר"ה ח' ב' ד"ה שהחדש):
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה וחכמים מכשירין. מפני שהבהמה נעשית עקרה כו'. </b>בפרה לא נצרך לטעם זה. אלא משום דדמיה יקרים וחייש להפסד מרובה כשיפסילנה כדאיתא בע"ז (כ"ג רע"ב). ונ"מ לדינא דלכאורה הלכה כריו"ח שם (כ"ד ב'). דאמר גבול יש לה כו' וא"כ מבת ג' ולמעלה דאינה נעקרת היה אסור לקנות מהם לטעם הרע"ב. ולטעם דדמיה יקרים מותר. ואולי דאנן לא ס"ל כריו"ח בזה דאיהו ע"כ לשיטתיה דעובר לאו ירך אמו הוא כמש"כ התוס' שם. ורבא אמר שם לעיל ולד הנרבעת אסורה ועי' ב"ק (מ"ז) תד"ה מ"ט. וע"כ ס"ל דאפי' מבת ג"ש ולמעלה מיעקרא או דמיכחשא בבישרא:
+<b>תוי"ט ד"ה ר"א. </b>דכתיב כי משחתם בהם כו'. במחכ"ת ל"ד דתיפוק ליה דחטאת קרייה רחמנא ואפי' ר"א ל"פ לקמן אלא באתנן ומחיר משום דרשה דבית ד'. והגמ' ל"ג לדרשת כי משחתם אלא לר"ש דמכשיר אף ביוצא דופן:
+<b>בא"ר ד"ה וחכמים מכשירין. </b>והא דלא חשו חכמים לעיל משום דסימן היה להם כו'. לכאורה ל"צ לזה. אלא מטעם דאמרי' בע"ז (כ"ג) דמשום ניחא פורתא לא מפסיד טובא. וטעם זה מהני גם לחששא דשא"ד משא"כ לטעם הא"ר:
+
+Mishnah 2
+
+<b>היתה בה יבלת וחתכה ר"י פוסל. </b>לא נתברר לי טעמא דר"י. אם משום תמימה ליפלוג גם ברישא דלא יגוד ויש לחלק קצת. ועי' בבכורות (ל"ט). אבל קשה דא"כ ליפלוג גם בשאר קרבנות:
+<b>תוי"ט ד"ה והננסת. </b>והודיענו שענין תמימה שלימות האודם. מה יעשה לתמים הנאמר בשאר קרבנות ועוד דמנ"ל למדרש תמימה באדמומית מדכבר אמור אשר אין בה מום דילמא אתי לפסול הננסת וכדומה. וי"ל קצת משום דהוה כלל ופרט:
+
+Mishnah 3
+
+<b>בהרע"ב ד"ה נתן טליתו כו'. </b>מה עול האמור בעגלה כו'. והוא מפי' הרמב"ם וכ"כ בחבורו. וק"ל דהא אמרי' בסוטה (מ"ו) דאי מגז"ש לא הוה פסול אא"כ משכה ואנן פסלינן בה בהנחה בעלמא ומסקינן דילפינן מגופא דפרה ועמש"כ שם בס"ד:
+
+Mishnah 4
+
+<b>תוי"ט ד"ה רי"א. </b>ומכלל דלרבנן אפי' בלא ידעו פסולה. זהו ג"כ מדברי הר"ש. אבל לענ"ד אין משם ראיה דשלא לדעת דאר"י ר"ל שלא לרצונו אף שידע וכזה פירושו בכ"מ. וכה"ג כ' התוס' בב"מ (ס"ד ל"ז):
+
+Mishnah 5
+
+<b>ד"ה אפי'. </b>ולאו דוקא כו'. ואלא מיהת הרבה מאד לא ס"ל כו'. וזה דוחק גדול דח"כ לא ידענו עד כמה מכשיר. ול"נ דהכא ל"ד לשאר דוכתי דירצה לומר אפי' טובא. דא"כ הל"ל אפי' ד' וה' אפי' אפי' ל"ל. אלא ע"כ דוקא קאמר ה' ולא יותר. והא דקאמר ד' לרבותא דיתלוש הוא דקאמר:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ברע"ב ד"ה ומביאין שוורים שכריסן רחבה כו'. </b>ועא"ר. ונ"ל שכריסן רחבה דקאמר הרע"ב אינו לתנאי. אלא לנתינת טעם מדוע דוקא שוורים. ויותר מבואר כן בלשון הרמב"ם בפי' ובחבורו:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה באו להר הבית וירדו. </b>נ"ל פירושו דירדו והלכו להם לבתיהם דתו לא היו צריכין להם כי הקדוש והזאה לא היו על ידיהם כדעת התוס' שהביא התוי"ט בד"ה ומגדלות. ומה שהקשה עליהם מדתנן והוא נוטל ומקדש. ל"י התחלה לקושיא זו דאדרבה מדלא תנן הם נוטלים ומקדשים משמע דלא שב עליהם (וכ"מ להדיא בהרע"ב דלר"י היה נוטל איש אחר שכ' לפיכך כו' שאיש טהור יהיה נוטל את אה"פ). וכן בדברי ת"ק תנן ונוטל ומקדש. גם מש"כ עוד ות"ק לא פליג כו' מגומגם דלפי פירושו גם ת"ק אומר דהתינוק היה נוטל ומקדש וכמבואר בהר"ש והרע"ב לשיטתם:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>תוי"ט ד"ה ופרה. </b>דא"נ נטמאו לא איכפת לן כו'. מש"כ התו"ח שזה סותר למש"כ בדבור הקודם דחיישינן לטומאת כהן כו'. שגה בתרתי. חדא דהכא ל"ק רק לאותן שאין עוסקין בה כי אם להביאה להר המשחה. שנית הא ל"ק רק דלא איכפת לן בטומאתן. אבל מ"מ תנא דמתני' ס"ל דמפני מעלה בעלמא עשו להם תקנה שלא יטמאו:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>וקבל בשמאלו רי"א בימינו כו' ומזה בימינו. </b>עי' בהרע"ב ותוי"ט. ולכאורה הנ"ל דלת"ק דבפ"ב דזבחים מ"א דדריש באצבעו דשב ג"כ אולקח דלפניה ה"נ ידרוש הכא. ומש"כ הרע"ב שכיון כו' א"נ דהזאתה תוכיח. ות"ק דהכא הוא ר"ש דהתם בר פלוגתיה דר"י. ות"ק דשם הוא ר"י דהכא בר פלוגתיה דר"ש ונכון הוא. אלא דלפי"ז סתרי אהדדי פסקן של הרמב"ם והרע"ב:
+<b>תוי"ט ד"ה בחבל. </b>ממין שא"מ טומאה. ונ"ל ראיה מלקמן מי"א דרי"ש אומר במקבות של אבן כו' ופליג את"ק דאמר במקלות אף דגם הם א"מ טומאה כשאר פשוטי כ"ע. עי' א"ר פט"ו דכלים מ"ב. אלא דק"ל דהא מפץ ומחצלת דהם מין גמי מתטמאין בכל הטומאות כדאיתא ספ"ק דסוכה. וי"ל דהיינו מדרבנן וכ"מ בתוס' דשבת (פ"ד) ד"ה מפץ. ולפ"ז י"ל דלא גזרו אלא על המקבלין אבל על פשוטיהן לא גזרו דאף בכלי עץ אינן מטמאין אלא מדרבנן. ומעתה לא נצטרך לדברי התוס' בספ"ק דסוכה בד"ה תנן התם ובד"ה מסככין בבודיא ע"ש ונכון בעז"ה:
+<b>ד"ה על כל הזיה טבילה קשה א"כ מנלן כו'. </b>והרמב"ם כתב בפי' (הביאו התו"ח) לאומרו וטבל והזה על כל הזאה טבילה. כאן בפרה לא נאמר וטבל אלא ולקח. ולכאורה ה"נ דט"ס הוא וצ"ל ולקח אבל ז"א דולקח היינו קבלה כפירושו בכ"מ וכנ"ל. וצ"ל דכוונתו דילפינן מפר כה"מ דדריש כן בת"כ שם בלשון זה. וכמו דילפינן מיניה לחטאות החיצונות וכדאמר בזבחים (צ"ג ב') על דין זה מסייע לר"א דאמר שיריים שבאצבע פסולין ומשמע דכללא כייל בכל מקום וכדפסק הרמב"ם בפ"ה מהל' מעשה הקרבנות הל' ח' ע"ש. או דיליף לה משמן דמצורע דדריש ג"כ בת"כ כזה. ולכאורה קשה מדוע בהזאת טמא מת דמשמע דכשר אפי' כמה הזאות בטבילה אחת לקמן פי"ב מ"ב (ועי' מש"כ שם) והלא שם ג"כ כתיב וטבל והזה. ואולי משום דכתיב והזה על האהל ועל כל הכלים כו' משמע דבטבילה אחת מזה על כולם. ודע דבפר כה"מ אחר דדריש בת"כ מן וטבל והזה כנ"ל מביא עוד דרשה מן הדם שבענין והוא ג"כ למעוטי שיריים שבאצבע כדמפרש רבא בזבחים שם. וקשה דתרתי ל"ל. והק"א לא הרגיש בזה. (והגר"א ז"ל בביאור החומש לא הזכיר דרשה זו דמן הדם). וכן בפרשה מצורע גבי הזאת השמן אחר דדריש מן וטבל והזה כנ"ל מביא עוד על מן השמן דרשה זו דעל כל הזיה טבילה. ושם הרגיש הק"א וכ' על דרשה דטבל והזה דסמיך על הא דדריש אח"כ מן דמן השמן ע"ש. וכן צ"ל ע"כ גם בהא דפר כה"מ. ומתורץ הא דהקשיתי מהזאת טמא מת. אך מפי' הרמב"ם שהבאתי ל"מ כן:
+
+Mishnah 10
+
+<b>ד"ה נבקעה. </b>והן דברי ראב"צ בתוספתא. ע"ש דמשמע דזהו סתמא. ודברי ראב"צ אינו אלא במה דהוסיף אשליך כו':
+<b>ד"ה שלש. </b>וגם רגילים לעמוד שם רבים כו'. טפי ה"ל להביא מש"כ הרע"ב שם מהגמ' דהג' צריכין לצרף עמהן עוד שנים לפרסומי מילתא:
+<b>בסה"ד ומ"מ ז"ש שיכנס לבד לא איתפרש מנ"ל. </b>פשוט דמדאצריכו לדבר עמו כדי שלא יתן לתוך פיו (וכן שם במשנה איתא אין התורם נכנס כו' ויאמרו כו'). מוכח שלא היו נכנסין עמו דאל"כ היו משמרין אותו בראייה והן הן עדיו:
+
+Mishnah 11
+
+<b>ד"ה העצם. </b>אבל עצם שנכתש בפ"ע כו' פסול כדתניא בתוספתא. וכ"כ הא"ר. ועי' בלשון התוס' דמשמע דאינו פסול אלא אם נתנו בלא כתישה אבל אם היה כותשו אפי' בפ"ע אפשר דכשר:
+<b>ד"ה ואחד. </b>ולכאורה כו' אלא בקידוש דפרה כו' ורש"י בפי' החומש כו'. לפלא שלא הזכיר ג"כ פי' הרמב"ם כפי הנוסח שלפנינו שכ' וזה שבהר המשחה לפרות אחרות:
+<b>בא"ד דלפי שעה היו לוקחין משל הר המשחה </b>(כ"נ דצ"ל) <b>ונותנין שם בחיל כו'. </b>קשה דהא בר"פ תנן מכל חטאות שהיו שם והיינו ע"כ מאותו (שהיו) [שהיה] נתון בחיל למשמרת וכדפי' שם הרע"ב ורש"י עצמו ביומא שם:
+<b>ד"ה ואחד היה בסופו. </b>אבל הלוים היו ג"כ שומרים באלו הג' מקומות כו' ונמצא שהיה כ"ד כו'. עמש"כ עליו במדות שם מ"א:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>תוי"ט ד"ה ושלא. </b>משום דריו"ח מרא דגמ' טפי. ול"נ עוד משום דרחב"י תלמידו הוה כדמוכח בפסחים (כ"א ב') ובב"מ (מ"ח ב') ואין הלכה כתלמיד במקום הרב:
+<b>בא"ד ובגמ' פריך אדר"י א"ה ל"ל דמקדש כו'. </b>ע"ש דלא אדר"י אלא אדרחב"י פריך אם נאמר דיציאה מועלת בקידוש:
+<b>בא"ד היו כל ז' הימים בכלי אבנים. </b>וכ"ה לשון התוס' בסוכה (ל"ז סע"א) ומה שכל מעשיה בכ"א היינו בז' הימים שמפרישין כו' ולשכת בית אבן כו'. וא"כ לא קשה כלל דרחיצת ידו"ר היה ביום שריפת הפרה שכבר נשלמו ז' ימי הפרישה. ומה שרוצה לדמותה למקלות כו'. ל"נ דהן לכה"פ א"מ טומאה כמש"כ לעיל שם במ"ט:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ד"ה חוץ. </b>כנגד הפתח כו' אל נוכח פני א"מ. ק"ל דגבי הגשה דמנחה דכתיב נמי אל פני המזבח (דהיינו מקום הכבש כדפירש"י במנחות י"ט ב') ואפ"ה כשמגישה לקרן מע"ד דיו לת"ק שם. ולר"א שם סמוך לקרן בדרום כדאיתא שם בתד"ה למערבה וכ"מ בסוטה י"ד ב' וע"ש בפירש"י אלמא דכל הצד שהפתח שם נקרא פני. ועי' מנחות (ר"ד כ"ח) ובפירש"י שם דמוכח דבאמת דגם בפרה כשרה אפי' שלא כנגד הפתח. ולדעת הרמב"ם בפ"ד מה"פ ה"ו אף שלא כנגד ההיכל כשרה וע"ש בכ"מ. ולדעת הראב"ד שם דאינה כשרה אלא כנגד הפתח. י"ל הא דהגשה משום דאמרי' בזבחים (ס"ב ב') ב' כבשים קטנים יוצאין מן הכבש שבהן פונין ליסוד כו'. ולדעת התוס' (שם ס"ד) ד"ה יותר היה עוד כבש קטן גם לסובב במערב ולכן נקרא גם שם פני ונכון בעז"ה:
+<b>ד"ה וחזר. אבל הכהן השורף אותה אם הוסיף פסלה כו'. </b>אבל מה יענה לפי' הרמב"ם והא"ר דמשביעית שמינית היינו דבטבילה שביעית הזה ב' הזאות ז' וח'. ולדידהו צ"ל דמיירי שהוא לא עסק בה עוד מכאן ולהבא ולכן אינו פוסל במלאכתו כמ"ש הכ"מ בפ"ז מהל' פרה ה"ד בטעם התוספתא. וכה"ג לקמן פ"ז מ"י וי"א לפי' הרע"ב:
+
+Mishnah 3
+
+<b>ד"ה רא"א. אע"פ שלפירושו כו' שמעינן מבבות דר"פ. </b>ולי י"ל דהכא אשמעינן אפי' חשב להזות למחר דמחשבה חמורה היא בפנים לפגל לחייב עליה כרת (משא"כ שאר מחשבות דאינו אלא לפסול) אפ"ה כשר בפרה:
+
+Mishnah 4
+
+<b>נמצא חומרה קולה. </b>כלשון הזה הוא ג"כ בסנהדרין פ' הנחנקין מ"ב:
+<b>בהרע"ב ד"ה ומעשיה ביום. </b>בתוספתא מפרש חוץ כו'. כל אלו המה אחר שתעשה אפר והמשנה אומרת עד שתעשה אפר וא"כ מהו הלשון חוץ דמייתי עלה. והנה המשנה השמיטה כאן טומאת בגדים ובראשיתה זיווגתה לפסול מלאכה. משום דגם באסיפת אפרה כתיב כבוס בגדים וכן בנושא מי חטאת טעון כיבוס בגדים. וק"ק דחשיב כאן מעשיה ביום. והרי גם הזאה וטבילת אזוב אינו אלא ביום כדאיתא בסוף מכילתין:
+<b>תוי"ט ד"ה ופוסלים. </b>אם פוסלים בשחיטתה לא תפסול בשריפתה כו'. ביומא (מב) לענין היסח הדעת עביד צריכותא דלא ילפי מהדדי. אבל התם אליבא דרב והספרי הוא כשמואל דלעיל דריש ושחט אותה לפניו שיהא אחר שוחט כו' עי' בסוגיא דיומא ותבין. אמנם לפי"ז יקשה פסקי רמב"ם אהדדי:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>תוי"ט ד"ה קרויה. </b>מ"מ יש לדקדק כו' והאיך כ' כו' הראויין כו' דמנליה כו'. אין זה דקדוק של כלום דלענין טומאה מה לי ראויין מ"ל שאינן ראויין:
+<b>ד"ה בין וכו'. </b>רואין המים הבלועין בה שמתקדשים ג"כ. זהו לפי הגי' שהביא לעיל דגרסי' ברישא במים שהן ראויין לקדש. ועי' לקמן בס"פ ומש"כ שם. אבל הר"ש כתב בפרק דלקמן מ"ג דהטעם דמים שבספוג אינן מקודשים מפני שלא נכנס הקידוש לתוכן. וא"כ כש"כ המים הבלועים בכלי. אכן הרמב"ם שם כתב הטעם משום דאין מקדשין אלא בכלי כדלקמן מ"ה אך מ"מ קשה דא"כ אפי' נטמאה נמי יטהרו המים הבלועים ע"י השקה עי' פ"ח דטהרות מ"ט בדבריו ד"ה מקל ובסוף מקואות ויל"פ דזהו כוונת ר' יהושע דאם מקדש בתחלה מטעם שגם הבלוע מתקדש אף בסוף כו' מטעם השקה. ואם אינו כו' דבלוע לא הוי השקה אף כו' דגם הקידוש לא תיהני להבלוע ואולי טעמא דת"ק דאין השקה מועלת למי חטאת אף קודם שנתקדשו משום מעלה כמו דלא מהני לקודש אחר הקדשן עי' פסחים (לד ב) וע"ע פ"ו דמקואות מ"ו:
+
+Mishnah 4
+
+<b>ד"ה הכל. </b>ולל"מ איפכא איש כו' טהור ואפי' קטן כו'. במחכ"ת ל"ד שהעתיק פרש"י פה על פי' הרע"ב והוא מגמ' דיומא דדרשינן והניח מי שיש בו דעת כו' וא"כ איך אפשר לרבויי קטן מטהור. אבל רש"י לעצמו דהביא שם דרשה דספרי (כמש"כ שם בס"ד) איש ולא קטן טהור להכשיר את האשה שפיר קאמר דנימא איפכא:
+
+Mishnah 5
+
+<b>לא בדפנות הכלים ולא בשולי המחץ. </b>לכאורה הנל"פ דאפי' בלא נשברו אלא שמוטה הכלי על הצד (וכגון כלי שצרה למעלה ולמטה ובאמצעיתה רחבה כמו חבית וקדירה שלנו) ומפני שאין דרך תשמישן כך עיין ברפ"ד דכלים פלוגתת ר"י ורבנן וכעין בעיות דיומא (ר"ד מ"ח) עמש"כ שם. אלא הא דאין נותנין לידים לא בדפנות הכלים דבמס' ידים קשה לפרש כן. והרע"ב פי' שם משום דשברי כלים הם:
+<b>בהרע"ב ד"ה שאין מצילין. </b>עי' כה"ד. ול"ד לפרש כאן ככל הצורך דהכוונה פה להציל על אוכלין ומשקין שבתוכן מחמת דרשה דתוכו ולא תוך תוכו. ובמס' ידים פירשה יפה:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>עי' תוי"ט. </b>ולענ"ד נל"פ ב' אבנים כו' ועשאן שוקת היינו בגוונא דסוף המשנה דסליק מינה. והוא דעשה שוקת בזו ובזו והדופן הרביעי שבזו ושבזו נמוך מהשאר ושם הקיפן יחד עד שהמים צפין מזה לזה דרך עליהם. וכן שתי עריבות תפרש כה"ג. וכן השוקת (בה' הידיעה) ר"ל השוקת הנזכרת במשנה דלעיל דהיינו ב' שקתות באבן אחת אשר המים צפין מזל"ז. שנחלקה פי' בדופן המפסיק ביניהם. המים שביניהם ר"ל כל המים שבחללי הכלים אשר למעלה מהדפנות הנמוכות. וקראן ביניהם מפני דאחיזתן שלא ישפכו לחוץ הוא ע"י שתיהן וזהו שאמרו בתוספתא דאינן אגודים בכלי ור"ל שאגודן ואחיזתן אינו ע"י כלי א' כי אם גם ע"י סיועת חבירתה (רק לשונה שהמים שבסדק לא א"ש לפירושי ואולי דט"ס הוא) ולאפוקי המים אשר מתחת המחיצות הנמוכות שהם מאחזות בכל שוקת ושוקת לבד בלי עזרת חבירתה. אך מ"מ גם המה פסולים שהרי מתערבים יחד עי' לעיל מ"ב. וי"ל שזהו כוונת ר' יוסי בתוספתא שאמר שתיהן אינן מקודשות ור"ל דגם הן אינן כשרות כדאמרן. ואין אנחנו צריכין לדחוק כמש"כ הר"ש. וגם לא לומר דפליג כמש"כ הא"ר:
+<b>והרע"ב </b>שפי' טעם דרישא דלא נכנס בהן הקידוש לא מחוור דא"כ בסיד או בגפסיס נמי:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>לתוך ידו כשר. </b>נראה פירושו לפי שרוב שימושו של אדם בידו הימנית ולכן לאחר ששפך בימינו האפר מן השפופרת לתוך כלי אחר כשיעור שצריך נתן את השפופרת לשמאלו בכדי לקדש בימין. ופי' הרע"ב שכפה ידו עליה ונראה שהוציא זה מפי' הרמב"ם. אינו במשמע לשון המשנה. ובחבורו פ"ח ה"ח השמיט זה:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>יזלף עד שהוא מגיע לספוג. </b>משמע קצת כשנראה הספוג שוב לא יזלף אף המים שסביבותיו דחיישינן שמא יצאו עמהם גם אותן שבספוג ולשון הר"ב בזה מגומגם:
+<b>תוי"ט ד"ה יזלף. </b>הכא במילוי הוא וכדמוכח מתני' דרפ"ט. תמוה דאדרבה דשם פי' הרע"ב דצלוחית היא שנותנין לתוכה מים המקודשים. וא"כ כאן דנקט וליתנם בצלוחית משמע דכבר נתקדשו בשוקת וכן רש"י שם כתב בהדיא דהקידוש היה בשוקת והספוג היה שם בשעת הקידוש:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בהרע"ב והא דקתני כו'. </b>נראה דאזיל בשיטתיה דרש"י חולין (ט' ב') בד"ה אם יכולה דאסור לערות מכלי אל כלי קודם קידוש. אבל כבר הקשו עליו הר"ש בפ"ט לקמן מ"ז והרא"ש בר"פ דלקמן מכמה מקומות דמשמע דמותר וכן הרע"ב בעצמו סתם כן בר"פ דלקמן ושם במ"ח:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>תוי"ט ד"ה ונמלך. </b>וגם דברי הראב"ד אינו כו'. ע"ש בהשגת הראב"ד שלפניה ושלאחריה ותראה שעיין יפה על הרמב"ם פה על מה שהשמיט הא דונמלך כו'. דלשיטתו דטעם הפסולין דמשנתינו אינו רק משום היסח הדעת לכן בלא נמלך אף הראשונים כשרים. ובנמלך היינו טעמא דפסולים דנראה שהיו עליו מילוי האחרונים למשא והס"ד מן הראשונים ע"ש ותבין:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ד"ה שהמלאכה. </b>וכ' הראב"ד כו'. במחכ"ת ל"ד שהראב"ד לא הוצרך לחלוק זה אלא לשיטתו דהפסולים כולם אינם אלא משום הסה"ד. אבל להרמב"ם וסייעתו דטעמם משום מלאכה להכי אין פוסל בקידוש לאחר כיון שהוא לא מלאן וגם המים אינן שלו לא קרינן ביה המלאכה פוסלת במים עי' ברמב"ם שם ה"ד ובכ"מ שם ותבין:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ד"ה באסל. </b>ול"י מאי קאמר כו'. ול"נ שהר"ש מפרש דתסולה לשון משקל והמליצה מתפרשת יפה עפ"י מה שאמרו חז"ל בר"ה (כג) ומחליף על חד תרין בכספא. והאסל הוא ג"כ כעין המוט של מאזני משקל:
+
+Mishnah 6
+
+<b>בהרע"ב ד"ה לדרכו. </b>לעקם או להרחיב א"ד. חד הוא שילך בדרך אחר ולא בדרך הישר לביתו. ב' היינו אפי' שילך בדרך הישר רק שיטה לצדו למקום בעל החבל. ואינו כשר אלא אם פגעו בדרך הילוכו כמש"כ הרמב"ם בפי' ובחבורו פ"ז ה"ח:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>תוי"ט ד"ה לא בסופו. </b>וא"כ היינו כפי' הראב"ד. פשוט דלהראב"ד החשש הוא שמא יפלו המים קודם קידוש וכיון דנפסלו בהסה"ד ה"ל כשאר משקין (עי' בתוי"ט לקמן בדבור הסמוך). ולהר"ש החשש שמא יפלו לאחר קידוש והם מטמאים כלים. והיה קשה לו דאפי' אדם יטמאו לזה סיים דנפסלו בהסה"ד ותנן כו' ועוד דאפי' לא נפסלו כו':
+<b>ד"ה נטמא. </b>היינו מ"ה. תמוה דפשוט דכוונתו לבבא דסיפא במשנה זו גופה:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>רי"א הים הגדול כמקוה כו'. </b>ופשוט דר"ל האוקיינוס וכדפירש הרע"ב בפ"ט דברכות מ"ב וכ"כ המ"א בסי' רכ"ח. וק"ק דהרי במקומות הרבה נקראו גם שאר ימים בשם ימים וא"כ ע"כ גם הם נכללו במאמר ולמקוה המים קרא ימים:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בהרע"ב ד"ה מים כ"ש. </b>שאינן כשרים להזאה. אפי' מים חיים פוסלין. עי' לעיל פ"ה מ"ו. ואולי כוונתו לאפוקי מים שנתקדשו:
+
+Mishnah 2
+
+<b>נפלו לתוכה שקצים ורמשים ונתבקעו או שנשתנו מראיהן. </b>נל"פ דנשתנו מראיהן קאי אשקצים ורמשים הנזכרים דומיא דנתבקעו ודלא כהרמב"ם והרע"ב דקאי אמים דמאן דכר שמייהו. ועי' בכ"מ פ"ט מהל' פרה הי"א שהיה לפניו הגי' ברמב"ם שם גבי חפושית ולא נשתנו מראיה וכתב שט"ס הוא וצריך להגיה ול"נ מראיהן וקאי אמים. ואני אומר דגי' זו עיקרית וחזר בו הרמב"ם מפירושו מטעמא דאמרן:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>תוי"ט ד"ה בשרה טמא. </b>אבל אדם וכלים לא כו'. סותר למש"כ בדבור הקודם בשם הרמב"ם והוא מהספרי. ולעד"נ דע"כ לא דקדק הש"ס בפסחים שם מדקתני בשרה טמא מכלל דטומאה חמורה לא מטמאו אלא למאי דדחי דר"י נמי מודה בטומאה קלה. אבל לשנויא דר"א שם דר"י מטהר לגמרי (וכן לרנב"י שם) י"ל דלת"ק אפי' טומאה חמורה נמי מטמאו ונקיט בשרה משום רבותא דר"י דמטהר אפי' הבשר. אבל העיקר נ"ל כיון דאשכחן בתוספתא וספרי דהזקנים טהרו (ואפי' ר"ע עצמו שהיה מטמא מתחלה משמע שחזר בו) כמו שהביא התוי"ט לקמן. קשה לומר דיסתום רבי במתני' נגדן. אלא צ"ל דע"כ לא טהרו אלא מטומאה חמורה אבל טומאה קלה לטמא הבשר לא שמענו (ומה דאיתא בספרי שטהרו את בשרה נראה דט"ס הוא שכן בתוספתא ליתא). ובזה (ר"ל בטומאת בשר) פליגי כאן ת"ק ור"י. וראוי לפ"ז לפסוק כת"ק. והרמב"ם שפסק כר"י י"ל שהוא מפרש דטעמא דת"ק הוא שסובר דמשקין מטמאין אוכלים מה"ת. אבל לדידן דקי"ל דאינו אלא מדרבנן לא גזרו כאן במילתא דלא שכיחא. וזהו ג"כ טעמא דר"י וכרנב"י דחזר לגמרי כר"מ עי' בסוגיא דפסחים שם ותבין:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בהרע"ב ד"ה רא"א. </b>וא"א דליכא פורתא מאפר חטאת תמוה דאטו נצרך שיפול מהאפר על המוזה דהמים נתקדשו ומטהרים בפ"ע אפי' בלתי תערובות מאפר עי' לעיל פ"ו מ"ג והטפי בתוכה אע"פ שפיו צר כ"ש כו'. אלא דטעמא דרבנן דסברי הזאה צריכה שיעור וחיישי דאפר מקלה ימעט השיעור. ור"א ס"ל דא"צ שיעור וזהו כוונת הר"ש והרע"ב הוסיף וגרע במחכ"ת:
+
+Mishnah 8
+
+<b>בהרע"ב. </b>ונהי כו' טמא לכל מילי כו'. היינו היכא דנוגע או נושא שלא לצורך ועמש"כ בס"פ דלקמן:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כל הראוי ליטמא טמא מת כו' רא"א אינו מדף כו'. </b>הנה פלוגתייהו הוא לענין הסיט כמש"כ המפרשים וכדמבואר בתוספתא. ולכאורה מכאן ראיה גדולה לדעת הרמב"ם (הובאה בתוי"ט בפי"א דאהלות מ"ח) דחרב ה"ה כחלל אינו לענין שיטמא במשא כמת עצמו. (וכן עוד ראיה מלקמן פי"ב מ"ה לגי' ופי' הא"ר ע"ש) ולשיטת הסוברים דדוקא בכלי מתכות אמרי' חרב ה"ה כחלל י"ל דמיירי בשאר כלים ובגדים ולכן דקדקה המשנה לומר ליטמא טמא מת ובאה לאפוקי כלי מתכות שהם ראויים להעשות כמת ממש (והא דאיתא בתוספתא פלוגתא במפתח י"ל דהוא בשל עץ ודוחק) אבל מה יענה הרע"ב שהוא בשיטת הסוברים דה"ה שאר כלים ובגדים (בפ"א דאהלות מ"ב) וס"ל ג"כ דהרי הם כמת עצמו לטמא אפי' באהל (שם פי"א מ"ח) וכש"כ במשא וצע"ק:
+
+Mishnah 2
+
+<b>וברגלו טהור. </b>כ' הכ"מ בפי"ג מהל' פרה ה"י אטהורים דוקא קאי אבל טמאים אפי' נגע בהן ברגליו נטמא כו'. וכ"מ מהר"ש פ"ח מ"ב ע"ש. ותמיהני דהרי משנה ערוכה בפרק דלעיל מ"ח נטמאו כו' ואת הטהור לחטאת בידיו אבל לא בגופו ופסקה הרמב"ם בפט"ו ה"ג וע"ש בכ"מ. ועמש"כ לקמן בסמוך:
+<b>תוי"ט ד"ה שנגע. </b>היינו כשנגע בידו דוקא. חילוק זה לא מצינו אלא באוכלין ומשקין כאן ולקמן במ"ד בתנור מפני שאין מטמאין אדם לעולם. אבל כלי שטף משמע דאף ברגלו טמא ומכאן אין ראיה די"ל דמיירי שנשמר על טהרת חטאת. או כפי' הא"ר דמשנה זו מפרשת למדף האמור במ"א:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בהרע"ב. והעבירו ע"פ התנור כו'. </b>שינה לשון המשנה המדוייק דתני על גבי התנור דכ"ח מטמא אחרים. אפי' מגבו כמבואר בכ"ד:
+<b>ד"ה ר"ע בסופו. ונטמאה. </b>גם כאן ל"ד דהכי הל"ל והוה כמו שמונח במקום טמא:
+
+Mishnah 6
+
+<b>ברע"ב ד"ה בשני ניירות שניהן טהורין. </b>ואע"פ שהאדם טמא משום נושא מי חטאת כו'. תמוה כיון דהוא אינו נטמא בשל תרומה ה"ל טהור לחטאת ואין מי חטאת מטמאין אותו כמש"כ בפ' דלקמן מ"ג וכמו שהביא התוי"ט הד"א שניהן. וכמו כן תמוה מה שכתב לקמן דאע"פ שהוא טמא משום נושא מ"ח מ"מ כו' ומצאתי בתו"ח שעמד עליו בזה. ועמש"כ בחדושי להרמב"ם בפי"ד מהל' פרה ה"י. ומדברי הרמב"ם פט"ו ה"ב נראה שדעתו דמ"ח כשרים מטמאים את הטהור לחטאת אם נגע בהן שלא לצורך אבל אם נפסלו אז לא מטמאין הטהור להן אפי' נגע בהן שלא לצורך. והא"ר בס"פ דלעיל החזיק בשיטה ראשונה. וק"ל מהא דתניא בתוספתא פי"א היה רג"א אומרים לו למזה פרוש מאחריך שמא תטמא א"ל והלא מחליקין כו' כ"ה הגי' בתוספתא שנדפסה עם הז"ז והביאה הר"ש לקמן פי"ב מ"ד וכן התוי"ט שם. אלמא אע"ג דטהור הוא לחטאת (שהרי היה מזה) מתטמא מהם. ולכאורה קשה לשיטה זו דא"כ היכי משכחת לה מאי דקאמר קרא והנוגע במי הנדה יטמא. דאם הוא טהור אינה מטמאתו. ואם הוא טמא מאי אהני ליה המ"ח בלא"ה טמא הוא. וא"ל דמיירי שטבל ולא הוחזק לחטאת (עי' ספ"ב דחגיגה) דהא זה לא הוי אלא מעלה דרבנן (עי' רמב"ם פי"ג מפרה ה"ב). והיסח הדעת הוי ג"כ מדרבנן. וע"כ צ"ל דהקרא מיירי באותן שא"ר להזאה כגון אשה טומטום ואנדרוגינוס לרבנן. וקטן לר"י או ערל למ"ד דפסול להזיה עי' תוי"ט לקמן פי"ב מ"י או בע"מ למה שכתוב שם בשם תוס' ר"ע:
+<b>שם ונייר דבשל חטאת אינו חוצץ דאין מונין כו'. </b>לא מחוור כלל דכיון דנייר אינו מקבל טומאה ה"ל לחוץ. ועי' בא"ר ביאור נכון בזה:
+<b>שם ר"י לטעמיה דאמר בתוספתא כו'. </b>תימה מה לו לתוס' הלא גם במתני' בר"פ איתא דרי"א מדף:
+<b>ד"ה ושל קודש. </b>דלא נגע במי חטאת כו'. ל"ד במחכ"ת דאפי' נגע במ"ח עצמן א"מ את הלגין דקדש דנוגע במ"ח א"מ בגדים וכלים כדאיתא בריש כלים:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה אפר חטאת או מים המקודשים כו'. והוא מהספרי הביאוהו הרמב"ם והר"ש. </b>וא"כ לר"א בפ' דלעיל מ"ג ה"ל להנצל. אבל לכאורה לפי מאי דאיתא בחגיגה (כה) דאפי' קדש א"נ בצ"פ א"כ כש"כ חטאת וע"ש בט"א:
+<b>תוי"ט ד"ה ומים. </b>ומסתבר שהר"ב מפרש המוכשר המתוקן. בר"ש איתא להדיא פי' המוכשר מתוקן להזות בו:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>והאוכלה חייב מיתה. </b>עי' במפרשים. ולכאורה כיון דהטהור לחטאת אין מ"ח מטמאין אותו כלל אף אם נגע שלא לצורך כדפי' הרע"ב בסוף המשנה וכמש"כ בפ' דלעיל מ"ו (ודלא כמש"כ כאן התוי"ט בשם הכ"מ בשם הרי"ק). לא שייך כלל חיוב מיתה. דמש"ש הא"ר דכיון דנטמא האדם מהדבילה של תרומה כו' ז"א אלא מעלה בעלמא. ואולי זהו כוונתו במש"כ במיתה לאו דוקא דהא תרומה כו' ע"ש. ולפמש"כ לעיל על הרמב"ם פי"ד מה"פ ה"י י"ל דהכא מיירי באשה טומטום ואנדרוגינוס:
+<b>שם הטהור לחטאת שהכניס כו' נטמא. </b>נ"פ דגם המים חזרו ונטמאו ממנו דכיון שהוא נטמא אפי' לתרומה כ"ש למ"ח ועי' ברא"ש:
+<b>תוי"ט ד"ה והאוכלה הב'. </b>הוא דוחק גדול דא"ה היכי שתיק כו' מלמרמי ממתני' כו'. הן לתירוץ הב' דשם דבעלמא סבר שמואל אין אחע"א. וכן לתירוצא הא דידיה כו' ליכא למירמא דטובא אשכחן סתמי דמתני' בכריתות ויבמות דאחע"א בכולל ופלוגתא דתנאי היא בכ"מ ודבריו אין להם מקום אלא לתירוצא קמא דשם דש"ה דמיעט רחמנא ומתו בו. ומש"כ ואין דרך הרב שיאמר דבר בשם התלמיד. הן שם בגמ' קרי ליה בפירוש רבי ועי' בפירש"י שנראה להדיא דהגי' הוא ר' אליעזר ביו"ד וא"כ אין מקום לטעות שהוא ר"א תלמידיה דשמואל. והנה מכותלי כתבו ניכר שנעלם ממנו אגב שיטפיה דבר זה ופירש"י דשם. ובמש"כ בשם הכ"מ בשם הרי"ק אנכי תמה מאד דמ"מ הדבלה נטמאה מן המ"ח שהם אה"ט לטמא אף אדם וכלים כדאיתא בריש כלים וכש"כ אוכלין ומשקין. ועי' לעיל פ"ט מ"ה ובחדושי הרמב"ם הארכתי בזה ע"ש:
+
+Mishnah 4
+
+<b>ד"ה מטמא הב'. והכי סתם לן כו' פ"ב דנדה. </b>במחכ"ת ל"ד דהכא ס"ל לר"מ דלקדש הוי שני כמש"כ הרע"ב והר"ש וכמבואר בגמ' רפ"ב דמעילה. ובנדה סתם כא"ש דלקדש הוי ראשון כדאיתא בגמ' שם וכ"כ התוי"ט שם בשם התוס':
+
+Mishnah 5
+
+<b>כל הטעון ביאת מים מד"ס כו' ופוסל אה"ת. </b>הן אם נטמא באה"ט שמדבריהם כגון עובדי כוכבים שעשאום כזבים לכ"ד או דם תבוסה שהוא אבי אה"ט וכן הפורש מן הערלה שהביא הר"ש והתוי"ט פשוט שמטמאין אה"ת. ומהתימה על הר"ש ותוי"ט שלא העירו מזה:
+
+Mishnah 6
+
+<b>תוי"ט ד"ה ושל טהורה. </b>ה"נ בפחות מכביצה. תמוה דהרי מקבל טומאה לדעת רוב המפרשים (עי' מל"מ רפ"ד מהל' ט"א) וא"כ מאי איריא משום הפסד תרומה תיפוק ליה דהאזוב טמא לחטאת ואף של חולין נמי. אלא ע"כ מיירי ששמרוהו על טהרת חטאת ואם כן כביצה נמי ועי' א"ר:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>ד"ה אע"פ. </b>אבל קשה כו' עד סופו. דבריו תמוהים דפשוט דטעם פסול דהכא הוא דהואיל דמוכשר וראוי לקבל טומאה ה"ל לחטאת כאילו הוא טמא אם לא שמרוהו על טהרת חטאת וכמש"כ בס"ד בשם הרמב"ם. ולעיל במ"ו מיירי ששמרוהו כדינו. והא דפרק דלקמן מ"ו היינו נמי אע"פ שאין ידוע לנו שום טומאה בו אלא שלא שמרוהו כדינו כמש"כ בעצמו שם בשם הרמב"ם. גם י"ל דאמרו שם טמא ר"ל מוכשר כמש"כ בעצמו בפ"א דמכשירין מ"ג בשם הרמב"ם ותדע דהכא הטעם מפני חשש טומאה דאם לא כן הרי לעולם מתכשר בהטבלו במי חטאת להזות:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ספק על שניהם הזה כו'. </b>משמע דבטבילה אחת יוכל להזות על כמה כלים ומבואר יותר בסוף המשנה ובפי' הרע"ב בד"ה רי"א ובהרמב"ם בחבורו פ"י ה"ח. ועמש"כ לעיל פ"ג מ"ח בס"ד:
+<b>תוי"ט ד"ה מחט. </b>קיצר בדבריו. ואולי כוונתו דה"א דוקא אם מחברו מיצה עליו הוא דפסולה משום דכבר נעשה מצותן שטהרו את הראשון ושוב אין דינן כמ"ח כדלקמן מ"ד (והרע"ב ל"ד במש"כ בזה הטעם דאין זו הזאה מן האזוב דכאן בלא"ה פסול מטעמא דאמרן) אבל מחרס דלאו בר הזיה הוא א"כ לא עשו המ"ח עדיין מאומה קמ"ל דאפ"ה פסולה מטעם שלא באה מן האזוב כדפי' הרע"ב ברישא. ועמש"כ בס"ד בסנהדרין (ע"ז ב') תמיה על מפרשי משנה זו ועל הרע"ב בפרט:
+<b>ד"ה הזייתו כשרה. </b>דמיונו להא דזרק צרור כו' לא מחוור כמובן. ועי' סוטה (ס"ד לח) דיליף מכאן לברכת כהנים דצדדין כלפניו. ונידון דהתם פשיטא דאינו ענין להא דצרור כלל. ועל פירושו בהא דסנהדרין עמש"כ שם בס"ד:
+
+Mishnah 3
+
+<b>המים המנטפין כו'. </b>לפי' הרמב"ם והר"ב אחריו משמע דאם טבל ע"ד להזות על הטמא אע"פ שלא הזה עדיין. המים המנטפים מן האזוב תו לא מטמאי וכ"נ להדיא בחבורו פט"ו ה"א וצ"ע ועי' בהראב"ד פ"י ה"ח:
+
+Mishnah 4
+
+<b>מחליקין היו כו' ודורסין ולא נמנעין. </b>מכאן נראה לכאורה קצת סתירה למש"כ בשו"ע או"ח סי' תרס"ד ס"ח דאין לפסוע על הושענא שבלולב:
+
+Mishnah 5
+
+<b>רי"א רואין אותם כאילו הן על אזוב של נחשת. </b>פי' הרע"ב בזה מגומגם ועי' בפי' הרא"ש:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>לגין של חטאת שנטמא אחוריו נטמא תוכו. </b>לשון הרע"ב דשאר טהרות (ולשון הרא"ש דבכל שאר מילי) לא נטמא תוכו. ל"ד דגם לקודש אין אחורים ותוך כדאיתא בחגיגה רפ"ג ובכלים פכ"ה מ"ט:
+
+Mishnah 9
+
+<b>תוי"ט ד"ה להזיה. </b>ובמתני' דלעיל קתני לטהרה כו'. ול"נ דלטהרה פי' דאם בא לטבלם צריך לפרקם משום חציצה. והכא לטבילה א"צ להתירם רק לענין הזאה אינן חבור דאם הזה ע"ז לא הזה ע"ז. אך בשבת (מ"ח ב') ובתוס' שם לא משמע כן:
+<b>תור"ע אות י"ח. </b>מה שהעמיס בכוונת קושיית התוס' בשבת דל"ל למיפרך מברייתא כו' אינו מוכרח די"ל דכיוונו להקשות מדוע הקשו ממשנה דעוקצין ולא ממשנה שלפנינו המוקדמת. אמנם בר"ש מבואר להדיא כדבריו:
+
+Mishnah 10
+
+<b>תוי"ט ד"ה הכל. </b>עיין כה"ד. הנה הוכחתו מהא דיבמות דמקשה מקידוש אהזיה דש"מ דלענין ערל אין לחלק ביניהם. היא מוכרחת ואין להשיב עליה. ולכן תמיהני על הא"ר שמחלק ביניהם וצע"ג. ומש"כ התוי"ט דהא בהדיא תני לה חוץ מתינוק שא"ב דעת כו'. וע"ע מש"כ לקמן בד"ה ותינוק. ובד"ה האשה. לע"ד פשטא דמתני' משמע דותינוק כו' לא קאי אדלפניו אחוץ כו'. אלא אדאחריו וה"ק ותינוק כו' האשה מסעדתו וכמו שמפרש לקמן לגי' מהר"ם. והא דהוכיח לקמן מהא דהזאה צריכה כוונה ולכן תינוק שאין בו דעת פסול. אין זה הוכחה דהא כתבו התוס' ביבמות (קד ב) ובגיטין (יב ב) דבגדול עומד על גביו מהני לענין כוונה. ולכן אמרה המשנה האשה מסעדתו והוא משום כוונה:
+<b>בתור"ע אות י"ט הביא בשם התוס' דזבחים דבע"מ פסול להזאה. </b>ונפלאתי ע"ז דלא מצינו שום עבודה שזר כשר לה ובע"מ יהא פסול חוץ מבמה (ואולי י"ל דהזאה כיון דבחוץ היא לבמה מדמינן לה) וברפ"ב דזבחים תנא דברי"ש ק"ו ומה בע"מ שאוכל אם עבד חלל זר שאינו אוכל א"ד שאם עבד חלל. ואם איתא לידחי מה לבע"מ שכן פסול בהזאה (ולפמש"כ לדמות הזאה לבמה אין מזה קושיא דהתם באמת קאמר מה להצה"ש שכן לא הותרו בבמה) וכוונת התוס' שהביא נ"ל דהיינו בשאר עבודות הפרה שצריכות כהן ואין זר כשר להן דו"ק שם:
+
+Mishnah 11
+
+<b>תוי"ט ד"ה וכולן. </b>דכיון שא"כ אלא שתים כו' ל"ש שפיר למיתני וכולן. יכוון למש"כ התוס' בכתובות (ח) בסד"ה שהכל (ועמש"כ בהגהותי לב"ר פע"ה אות ה' במת'). אבל כאן יתכן דהתנא רוצה לכלול אף טבילת עצמו דהיינו אם טבל את האזוב והזה וטבל א"ע משעלה עה"ש בשביעי כשר:
+סליק מסכת פרה. בעזרת פודה עמו מכל צרה:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Tahorot/Hebrew/Vilna Edition.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Tahorot/Hebrew/Vilna Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..72037b40d5992ecb62f9e1456dd01eb4ed7f8e64
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Tahorot/Hebrew/Vilna Edition.txt	
@@ -0,0 +1,379 @@
+Rashash on Mishnah Tahorot
+רש״ש על משנה טהרות
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה טהרות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>תוי"ט ד"ה י"ג. </b>והיינו לר"ע. ל"ד במחכ"ת דלר"מ ג"כ אינן אלא י"ב דלדידיה אמ"ה א"נ בה וכמש"כ בעצמו בד"ה והאוכל לקמן:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בהרע"ב הני י"ג כו'. </b>ולעד"נ לחשוב שחיטה ומליקה בתרתי שהרי ר' יוסי מחלק ביניהן. אולם צריכה מחשבה אינה מן המנין דזאת לא חשיבותא גבה. אדרבה אם לא היתה צריכה מחשבה אז ה"ל לחשוב:
+<b>תוי"ט ד"ה הכנפים. </b>עמש"כ בשבת (מ"ט) בס"ד:
+<b>ד"ה מיטמאות. </b>ול"נ דהכא מיירי בשחוטה. הגם דפתח יג"ד בנבלת כו' היינו משום דרובן הם בנבלה וכה"ג משני רבא בשבת (ס.) וכן לקמן פ"ד מ"ו אלו ספיקות שטהרו חכמים וחשיב בהן ספק נזירות וספק בכורות דלא שייכא בם לישנא דטהרה. ולפמש"כ בברכות (ד) אין ראיה מזה. ותדע דהא חשיב והאוכל אמה"ח ממנה ובה אינו מטמא אמה"ח כמבואר ברמב"ם פ"ג מהל' אה"ט הט"ו. ועכ"ז נ"ל דמאי דלא קחשיב פסול גויה (וכמו שהעלה התוי"ט זה בצ"ע לעיל במ"א בד"ה ומטמאה) הוא משום דאין בזה שום חידוש דדבר זה נוהג בכל האוכלין. ובעוף טמא איצטריך לאשמעינן לאפוקי מטעותא דבעל מ"נ אשר הבאתיו בשבת (יד) ע"ש. אח"ז ראיתי בתו"ח שגם הוא נגע קצת בזה. אך מש"כ עוד דמיירי בפחות מכזית שאין סופו לטמא טומאה חמורה ולכן צריך הכשר שרץ ומים. נעלם ממנו גמ' דכריתות (כא) ע"ש:
+
+Mishnah 3
+
+<b>ד"ה ואין חייבין. </b>וטומאת בית הבליעה דהכא כו'. ל"ד לקרותה בשם זה עי' לעיל מ"א בדבריו ד"ה בביה"ב ובתוס' שבת (יד) ד"ה זימנין:
+<b>ד"ה אבל. </b>דאפי' על ספיקו שורפין כדתנן כו'. וכ"כ שם ד"ה אבל. ותימה דמאין לקח זה דנ"פ דדינה כשאר אוכלין טמאין דספיקן טהור כמבואר שם:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>כשתי ביצים אוכל ראשון כו' חלקן זה ראשון וזה ראשון לשלשה כו' הרי אלו שני. </b>עי' לשון הר"ש והרע"ב דמשמע מלשונם דס"ל דאין בילה. וא"כ קשה מ"ש חלקן לשנים דאזלינן לחומרא מספק ואמרי' על כאו"א דלמא יש בו כביצה מן הראשון לשלשה נמי ניחוש על כ"א דלמא יש בו כביצה מן הראשון כיון דאין בילה. וי"ל דברישא הוי ס"ס לחומרא דלמא נבללו יפה ואפי' את"ל של"נ שמא בכאן חלק הגדול מן הראשון ובסיפא הוי ס"ס לקולא כמובן. וכה"ג כתבו התוס' בבכורות (יז ב) בד"ה אפשר לצמצם בשם הר"ש מיינבלא ע"ש. ול"ק מהא דלקמן פ"ו מ"ד. משום דהכא אינו אלא טומאה דרבנן אינו מטמא אוכל מדאורייתא כדאיתא בפסחים (יד) ועי' תוס' (שם ט) בד"ה ואת"ל:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>עי' בהרע"ב בפי' אחר. </b>וע"כ איירי שאינן נוגעים אהדדי וכ"כ הר"ש להדיא. וא"כ מאי קמבעיא להו לבני ר"ח במנחות (ריש כד) אם דוקא בנגע. ולא איפשיט להו ממתני' דהכא דאפי' לא נגעי:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>היתה טבו"י מנערת כו' והקדרה טהורה. </b>משמע להדיא דאילו היתה מגע טמא מת אף הקדרה טמאה דכיון דהירק נטמא מחמת ספק דאורייתא חוזר ומטמא את הקדרה (על ידי המשקין שעמו) אף דנגדה הוה ספק דרבנן. דחשבינן לירק כאלו הוא טמא ודאי מחמת דבו הוה ספק דאורייתא. ומזה תהיה סתירה לכאורה לכמה דינים אשר המציאו האחרונים בדין ספק דאורייתא ואח"כ נתגלגל לספק דרבנן עי' בשעה"מ פ"י מהל' מקואות בכלל ו' שם קבץ כעמיר גורנה סברת הפוסקים בזה. ולכאורה יקשה גם על פסק הרי"ף שהביא שם גבי שעורים שלא נתבקעו שנמצאו בתבשיל דהשעורים אסירי והתבשיל מותר. והיה נ"ל לומר דע"כ לא התיר התבשיל אלא היכא דהשעורים נאבדו ולא בא לשאול רק על התבשיל. וכאן נמי אם נשפך הירק ולא היה בא לשאול רק על הקדרה היה טהורה. ובזה יש ליישב תמיהת המל"מ על הר"ש (הביאו השעה"מ שם בסוף כלל ה' בד"ה עוד ראיתי). דאיך יתכן שהאדם יהיה טמא והטהרות תהיינה טהורות. די"ל דכוונת הר"ש הוא דהאדם כבר טיהר א"ע ולא בא לישאל אלא על הטהרות. ולכאורה יש סתירה ממשנה זו גם לפי' הא"ר לקמן בפ"ד סוף מ"י ע"ש. ויש לחלק דהתם העיסה גופה אינה מטמאה לכלי רק המים. אבל הכא הירק גופיה (והיינו עם המים שבו) מטמא את הקדרה וכיון דהוא טמא ממילא גם היא טמאה. שוב התבוננתי דאין ממשנה זו שום קושיא על פסק הרי"ף הנ"ל משום דספק טומאה ברה"י טמא ודאי עי' ריש נדה ובתוס' שם ד"ה והלל. לכן הקדרה טמאה דהרי היא כמו שנגעה בטומאה ודאית. אבל באיסורא כההיא דהרי"ף אף דהשעורים אסירי מחמת ספק דאורייתא מ"מ אין איסורן אלא ספק ולכן לגבי התבשיל הוה ספק דרבנן ומותר ונכון בס"ד:
+<b>תוי"ט ד"ה חזר בסופו. </b>ויראה דה"מ נמי לפרושי כו' דקאי אביצה והוא נגוב. תימה דכיון דאינו אלא שלישי מאי אהני אם חזר הלא בלא זה ג"כ מיירי שמקצת העלה בקדרה עם המשקין כדפי' הרע"ב. וכן מש"כ לקמן בדבור הסמוך בראשו דע"כ אינו מטמא כו' כשחזר כו' או בכביצה ואפי' נגוב. ג"כ תמוה דבזה אפי' לא חזר הכל טמא כדאיתא במשנה משום דמיירי שמקצתה בתוך הקדרה עם המשקין. אח"ז ראיתי בתוס' ר"ע שהעיר קצת בזה:
+<b>ד"ה היתה. </b>אבל להרמב"ם שיטה אחרת כו'. אנכי בעניותי לא יכולתי לעמוד על פירושו:
+
+Mishnah 2
+
+<b>תוי"ט ד"ה רא"א. </b>וכ' התוס' כו' דהא שני עושה משקה תחלה. לענין משקין דתרומה דקיימינן בהו ל"י לזה דהא בלא"ה שני עושה שלישי בתרומה. אלא שהתוס' כתבו כן משום מעשר ע"ש. והתוי"ט קצר בדבריהם:
+<b>ד"ה רי"א. </b>אלא מצינו כו' ואוכל עד דאכיל כח"פ ור"א טומאה משיעורין ל"ג כו'. נ"ל דאזלי לשיטתייהו בנזיר ספ"ז ולקמן פ"ח מ"ז ופ"ג דידים מ"ב אם דנין מד"ס וע"ש בידים בפי' הא"ר:
+<b>ד"ה ולא שני. </b>ואישתמיט להו גמ' כו'. הרב ל"ד כלל בדבריהם. המה אומרים דלא נודע טעם גזירה זו היינו משום דאפי' אי שדי משקין דתרומה לתוך פיו לא יפסלו דאין שלישי עושה רביעי בתרומה ע"ש בתוס' ובמהרש"א וא"כ במאי מעלה ארוכה לקושיא זו סוף סוף יקשה מ"ט עבוד רבנן מעלה באכילה:
+
+Mishnah 3
+
+<b>בהרע"ב ד"ה והשלישי. </b>ה"ק ואם כו' כגון שנעשו עט"ת. לכאורה נראה דגם המציעתא ע"כ מיירי בשנעשו עט"ת. דחולין גרידא הרי טהרתן טמאה היא אצל תרומה ואף השני חיישינן שמא ראשון הוא ומטמא:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>ד"ה הרי אלו כתרומה. </b>ופליגי אמתני' כו'. וה"ה על מ"ו דקתני השלישי שבתרומה כו' ופוסל לאוכלי קדש. וכן על מ"ד השלישי פוסל דלראב"ץ אין ג' ש"ת פוסל לאוכלי קדש ואפי' נעשו על טה"ק דאין רביעי נעשה בקדש אלא ע"י ג' של קדש בעצם עי' בסוגיא דחולין (לה א וב) ובר"ש כאן ותראה שכן הוא. זולת תרומה שלא שמרה על טה"ק אפשר דמודה דטהרתה טמאה אצל הקדש ואז אפי' טמויי מטמא:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>תוי"ט ד"ה רש"ש. </b>והל"ל היין ג"כ כו'. ולי י"ל דהרמב"ם לא העתיק רק כאשר מצא במשנה בדברי ר"מ וחכמים. וכמו שהם לא הזכירו יין וסמכו שנלמד מק"ו דשמן ודבש כן עשה גם הוא אחריהם:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ברע"ב ד"ה אם מכוסות מכוסות. </b>כגוף כ"ח המוקף צ"פ. והוא מהר"ש. ול"ד במחכ"ת אגב שיטפייהו. דהן ב' דינין מחולקין עי' ספי"ג דנגעים. וה"ל לפרש כגון בור ודות באהל המת דסגי להו בכסוי בעלמא. או בכ"ח בבית המנוגע דג"כ מציל בכסוי לבד אליבא דר' יוסי שם דהלכה כוותיה:
+<b>במשנה מחט שנמצאת חלודה כו'. </b>עי' בפי' הרע"ב והוא מהרמב"ם. ולכאורה ק' מהא דתנן בפי"א דכלים מ"ג העושה כלים כו' משברי כלים כו' טמאים וע"ש בפי' הרע"ב. וצ"ל דכאן מיירי דהמחט היה ידוע שהיה טהור ונמצא שבור ע"ג שרץ לא חיישינן שמא כשהיה שלם נפל עליו ונטמא אלא אמרי' דנפל עליו כמו שהוא עתה שבור ולא נטמא מעולם. ועי' נדה (ד') בפירש"י פי' אחר במשנתינו:
+
+Mishnah 6
+
+<b>תוי"ט ד"ה וכל הפקח. </b>ולפמש"כ במ"ח בשם התוס' לר"מ א"ל דאיצטריך לוהבשר כו'. במחכ"ת בשר בבשר איחלף ליה דכוונת התוס' על והבשר דאשר יגע בכ"ט. וכוונת הגמ' על והבשר דכל טהור יאכל בשר:
+
+Mishnah 7
+
+<b>שאני אומר אחר לקטן ונתן לו. </b>ק"ל דהלא אפי' אם אחר נתנן לו הרי האחר נטמא בקבר ונעשה (אה"ט) (והתוס' בקדושין (פ') שהעתיקו מהתוספתא אדם טהור נתנן לו תמוה וע"ש במהרש"א ובמש"כ שם בס"ד) ומטמא לתינוק בנגעו בו. ואף שהוא ספק אם נגע בו בהושיטו לו. הוה ספק ביש בו דעת לישאל דהיינו האחר ועי' נדה (יח ב) תד"ה רוב. ואולי כיון דלא ידעינן ליה להאחר הוה כאין בו דעת לישאל. וגדולה מזו כ' התוי"ט לקמן בפ"ד מ"ד בשם הכ"מ:
+
+Mishnah 8
+
+<b>תוי"ט ד"ה אם יש. </b>ואיתא תו התם כו' אבל במשקין אדומים כו' לא העתיק בשלימות דמסקינן שם דדוקא בעכורים אבל צלולים דלמא בלעתינהו עיסה ולא ידיע. ולהרמב"ם בחבורו למסקנא אין חילוק כלל בין אדומים ללבנים אלא בין צלולים לעכורים וכמו שביאר הכ"מ:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בהרע"ב דאורחייהו דאינשי לזרוק ככר. </b>בברכות (נ' ב') איתא דאין זורקין את הפת ופי' התוס' דאפי' לא מימאס וכ"פ המ"א בר"ס קע"א:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>תוי"ט ד"ה ועל משאן. </b>וה"מ למיתני ועל מגען ועל הסיטן כו'. נ"ל דהר"ב ל"ד דלטעם הרע"ב (והוא מהרמב"ם) במה שתולין על מגען לח ברה"ר הוא משום דא"א שלא ידבק כו' א"כ בהסיטן אף בלח טהור ברה"ר ולפי"ז שפיר שייר התנא להסיט. והר"ש לשיטתיה דלא נחית לטעם זה עי' בדבריו:
+
+Mishnah 7
+
+<b>ספק משקין ליטמא טמא. </b>בגליון הרא"ש (הביאו התו"ח) הקשה אמאי לא חשיב לה לעיל גבי ו' ספיקות שורפין אה"ת. ולי לק"מ דכיון דטומאת משקין ליטמא מה"ת א"כ הויין ככל שאר ספק טומאה ברה"י דשורפין ולא חשיב להו משום דהוי שריפתן מה"ת. וגם תירוצו שהוא בכלל ספק הרוקין תמוה דמה ענין זה לזה:
+
+Mishnah 8
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ספק. </b>וטעמא דמדאורייתא אין טמא אלא הודאי. תמוה דהרי ספק טומאה צפה דטהור היינו אפי' ברה"י וס"ט ברה"י מדאורייתא טמא עי' תוס' ריש נדה ד"ה מעל"ע וד"ה והלל. ואולי כוונתו כמש"כ הרמב"ם ברפט"ז מהל' אה"ט ע"ש:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>ספק ידים כו'. </b>לכאורה היינו ספק ד"ס דחשיב לקמן דידים הוו מי"ח דבר כמו אכל אוכלין טמאין ואינך. ודוחק לומר מפני דידים שלמה גזר עליהן מתחלה לקדשים לא יוכללו בכלל ד"ס. ונ"ל משום דבידים אשכחן טומאה מדרבנן ע"י אה"ט כגון הכניסן לבית המנוגע או שנגעו במי שמטמא בגדים שג"כ דינו כאה"ט במקצת עי' רפ"ג דידים ובזה ג"כ ספיקן טהור. ובספק דד"ס מסיים לקמן אבל דבר שהוא אה"ט כו' ספיקו טמא:
+<b>בהרע"ב ד"ה וליטהר וטהרן. </b>ספק נטהרו כראוי כו'. ונראה דה"ה ספק אם נטל כלל וכש"כ הוא מהא דפ"ב דמקואות מ"ב לת"ק שם. והרע"ב סריך ואזיל אדאיתא במשנה בספ"ב דידים וכ"פ הרמב"ם בפ"ו מהל' ברכות הט"ו. והכ"מ נדחק שם למצוא מקורו. ובעיני נראה שהוציאו מהא דמקואות. שוב ראיתי להמל"מ בפ"ד מהל' בכורות שהאריך בזה ע"ש:
+<b>ד"ה אבל. </b>ומיהו אה"ט מד"ס שהוא עצמו מספק כגון בה"פ כו' הוא מלשון הרמב"ם אבל הר"ש והרא"ש חשבו ג"כ בה"פ. ונראה משום דהמשנה לא אמרה דשורפין רק ספיקו טמא ואיכא לפרושי דטמא מספק ולאפוקי מהני דחשיב דספיקן טהור לגמרי ודלא בתו"ח שהעלן בט"ס. ודע דהא דאיתא כאן בא"ר בטעם גזירת ג' לוגין מים שאובין משום דהיו אומרים לא כו' אלא אלו ואלו מטהרין. תיבת ואלו טעות המעתיק כי כן אמר אביי אבל רבא הא פריך עליו מאי נ"מ ע"ש:
+<b>תוי"ט ד"ה אבל. </b>וכגון הא דנבלת עוף טמא כו'. תימה איזה אה"ט איתא שם גבה:
+
+Mishnah 12
+
+<b>תוי"ט ד"ה בין טהורה. </b>והיא בע"מ כו' ל"ד דאפי' בתמים הדין כן עי' פ"ב דבכורות:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>נגעתי בזה וא"י אם הוא טמא כו'. </b>נ"ל דר"ל דלא היה לפניו אלא אחד ונגע בו וא"י אם הוא צב או צפרדע. וקמ"ל בזה דאפי' בדלא איקבע טומאה (עי' כריתות רפ"ד) ר"ע מטמא. ואולי דדוקא בטומאת ערב מחמיר ר"ע בזה אבל בטומאת ז' מודה דטהור דכיון דאינו אלא חומרא בעלמא כמש"כ הר"ש לא מחמיר כולי האי לטמאותו ז' ולטעון הזייה ולכן במ"א דאיירי בט"ז לא נקיט פלוגתייהו רק בדאיקבע טומאה. ובבא השניה דהכא נקיט לרבותא דרבנן דאפי' בדאיקבע טומאה וטומאת ערב מטהרי ונכון בעז"ה. אבל אח"ז ראיתי במל"מ פי"ט מהל' אה"ט ה"א בד"ה ומ"ש רבינו. שנ"ל דאף ר"ע לא מחמיר אלא בדהוחזק טומאה ע"ש. וע"כ יפרש דנגעתי בזה כו' שב ג"כ אר"פ השרץ וצפרדע כו'. והחילוק דבין הבבות הוא דראשונה איירי דיודע באיזה מהן נגע אבל א"י אם היה צב או צפרדע. ובבא השניה היינו שא"י באיזה מהן נגע. אבל תימה לפרש כן דפשיטא דהיא היא. וכ"כ בעצמו בפ"י מהל' מקואות ה"ו בד"ה גרסי' בתוספתא על הדין הא' דשם:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>טבל נגע בשני כו'. </b>לגי' הרמב"ם במשנה דלעיל (עי"ש בתוי"ט). גם בכאן היה צריך לגרוס טבל וטהר כו'. וכן לקמן צ"ל אם לא טהר בינתיים. והרמב"ם בפי"ט מהל' אה"ט ה"א העתיק לשון המשנה שלפנינו:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>וחכמים מטמאין כו'. </b>וכתב הרע"ב (והוא מהתוספתא) דאם ראוהו חי מבערב כו' מודים חכמים כו'. ונ"ל דהעיקר תלוי אם ראוהו חי באותו מקום עצמו. ומבערב דנקיט היינו דמסתמא אז היה כבר על אותו מקום. והטעם הוא דבאמת חזקה דמעיקרא עדיפא מדהשתא. (עי' בנדה ב' ב' תד"ה דאיכא ובחולין יו"ד ב' ד"ה ודלמא) רק היכא דלא ראוהו חי באותו מקום אז אמרו חכמים חזקה דהשתא עדיפא דהיא באותו מקום עצמו. ודמעיקרא הוי ממקום למקום. ועי' במ"א סי' תס"ז ס"ק ט"ז. ולכן נ"ל דמה שפסק המחבר שם בסעיף י"ב בגרעין שנמצא במי מליגת תרנגולת אחר שנמלגה דהתרנגולת אסורה דאם בדקו המים קודם מליגה באותו מקום ולא היה שם הגרעין תרנגולת מותרת דמוקמינן להמים אחזקה דמעיקרא באותו מקום והשתא היא דנפיל. שוב ראיתי שכוונתי בעיקר הזה לדעת הנו"ב בחלק א"ע סי' ל"א:
+
+Mishnah 8
+
+<b>תוי"ט ד"ה כל. ושבה טומאה קבועה כו' טמא כרוק הזב האמיתי. </b>וק"ל מאי הוה דקבוע היא מ"מ לא הויא רק כמחצה על מחצה דטהור בר"ה. ואולי כוונתו במבוי דהוא רה"י לענין טומאה כמו שפי' הרע"ב בפ"ז דנדה מ"ב. אבל הא דמוכח מדבריו דבנמצא הרוק בעיר מיקרי קבוע צ"ע דהתוס' בכתובות (טו) הוכיחו דבעיר לא מיקרי קבוע ע"ש בד"ה דלמא:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>המסוכן כו'. </b>נ"ל דפלוגתתן משכחת לה ג"כ ברה"י לבד כגון דמתחלה היה ספק בדבר שיש בו דעת להשאל ואח"כ באין בו דעת דלת"ק אותו שיש בו טמא ולר"ש אותו שאין בו מפסיקו. ומש"כ בהגהת הרא"ש דאפי' כלים שאבד"ל לרבנן טמא ברה"י הראשון אולי כוונתו בשנגע בו אדם ג"כ מקודם וחולק על סברתו דאל"כ אין טעם לדבריו. אבל לענ"ד סברתי ישרה:
+<b>שם כשהוא ברה"ר ספיקו טהור. </b>הנה בכה"ג ליכא חזקת טהרה דהא קדמה רה"י דשם ודאי טמא כמש"כ לעיל ברפ"ב. ובזה צריכין אנו למילף מסוטה עי' תוס' ריש נדה ד"ה והלל ובחולין (ט' ב') ד"ה התם. ונ"ל דלת"ק אם באו לישאל בב"א א"א לטהר גם אותו שספיקו ברה"ר דמחזי כשיקרא כמש"כ הר"ן בס"פ האשה שנתארמלה על הא דב' שבילין דמ"ה בפ' דלעיל:
+<b>שם רש"א רה"ר מפסקת. </b>לכאורה קשה מדוע לא נימא איפכא דכיון דכבר מחזיקינן ליה כמת ברה"י יהיה אפי' ברה"ר דאח"כ ספיקו טמא. וי"ל כיון דטומאת רה"י חידוש הוא דילפינן מסוטה אע"ג דאיכא חזקת טהרה. וספק דרה"ר דהכא בלא ילפותא טהור משום חזקת טהרה לכן אזלינן בתריה עי' בתוס' נדה הנ"ל. ולפמש"כ התור"ע בשם ש"ש בטעם פלוגתתן בלא"ה א"ש:
+
+Mishnah 2
+
+<b>תוי"ט ד"ה הטומאה בסופו. </b>וזה קרוב לפי' האחר כו'. ולא קרב זא"ז דלהראב"ד הטעם משום דרה"ר משותפת. ולהפ"א שבהרע"ב מיירי ששניהם ברה"י וטעם חכמים משום שאין לטומאה מקום:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בהרע"ב ד"ה טהור. </b>איידי קתני כו'. ול"נ דאשמעי' דברה"ר ג"כ אפי' איכא כמה ספיקות להחמיר טהור. וכדמשמע לישנא דמ"ו לקמן. וכגון שרץ ונבלה לפניו נשא את אחד מהן ספק נבלה נשא ואת"ל שרץ ספק נגע. וכן אם היה לפניו ודאי צב וספק צב ספק צפרדע ונגע באחד מהן וא"י באיזה דהוה ג"כ ספק ספיקא להחמיר ואפ"ה טהור:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>תוי"ט ד"ה והחיצונות. </b>ועוד שאף אהל המת כו' או שהמת מאהיל על אדו"כ תמוה דהא גם כאן יש אהל זה כשבגדיהן עוברין עפ"י אוירן:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ישן ומצאו ער הבית טמא. </b>טעם הרע"ב לא מחוור דמשמע דאפי' כשנכנס היה ער ואח"כ נתיישן שם הבית טמא (דזה דוחק לומר דמיירי שהכניסוהו ישן לתוך הבית) וא"כ כבר ראה כשהיה ער. ועי' א"ר. ול"נ דטעמא דר"מ משום דנמצא בקצת בנ"א אשר אחר הקיצם משינתם ועמדו. עדיין המה כמבולבלים קצת והולכים אנה ואנה בלא דעת ובלא כוונה עד שיעורו יפה והיינו תיר ולא תיר. ור"מ לטעמיה דחייש למיעוטא. ורבנן לטעמייהו דל"ח למיעוטא רק זה דרך רוב בנ"א בהקיצם יפשטו ידיהם ושאר אבריהם לכן מטמאים עד מקום שהוא יכול לפשוט את ידו:
+
+Mishnah 3
+
+<b>בהרע"ב. </b>משום דאומנין כו' וסד"א דבהא מודו חכמים כו' וכן פי' הרמב"ם והרא"ש. ותימה דגם לר"מ איצטריך דהכא אפי' ער ומצאן ער הבית טמא אי משום דסמכי דעתייהו כו' או משום דבשעה שהן עסוקין במלאכתן ה"ל כישן לטעם הרע"ב שם. וכן תמוה פי' הרמב"ם במ"ד (הביאו התוי"ט שם) מטעם דאמרן. ועוד איצטריך לאשמעינן דבלא פסקו הרחיים א"ט אלא עד כו' היו שתים כו':
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>אבל המשכבות כו' טהורין. </b>הן לפי הכלל דפ"ו דנדה מ"ז דכל המיטמא מדרס מטמא ט"מ (ועי' תוי"ט פכ"ד דכלים מ"ד) צ"ל דהכא ר"ל טהורין מטומאת מדרס אבל לא מטומאת מגע. ולשיטת הרמב"ם דהכלל הנ"ל אינו אלא מד"ס (הביאו התוי"ט שם) א"ש כפשוטו דטהורים לגמרי:
+
+Mishnah 6
+
+<b>תוי"ט ד"ה אם. </b>והיינו דדייק למיתני כו' תמוה דכלפי לייא דהא ביש עמהן נכרי אפי' ביש עדים על כניסתם נאמנים כמבואר בתוספתא וכ"כ הכ"מ בפי"ב מהל' משכב ומושב הי"ב:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>ד"ה וחכמים. </b>אבל הא דתנן כו' האונן ומחוכ"פ כו' שהסיחו דעתן כו' הא אף לתרומה כו'. מזה לק"מ דהתם כיון דמותרין בתרומה לא הסיחו דעתן ממנה וכדמשמע שם מפירש"י והרע"ב אבל מהא דס"ל לב"ה בנדה פ"י מ"ז דטבו"י ארוך א"צ טבילה אף שהיתה אסורה בתרומה כל אותו הזמן שייך להקשות. ועמש"כ בחגיגה כ"ד ב' בס"ד:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>המפקיד כלים אצל ע"ה טמאים טמא מת. </b>ק"ל הא לא חששו בכלי ע"ה עצמו לטומאת מת כמבואר בפ"ט דכלים מ"ב ובהרע"ב שם. ואולי בכלים של עצמו נזהר טפי. ועי' ברמב"ם ספי"א מהל' מו"מ:
+
+Mishnah 3
+
+<b>תוי"ט ד"ה נפל דליו. </b>והטעם שלא חלקו כו'. נראה דהם הבינו שהוקשה לו מדוע חששו ליה לטומאה כיון שהוא בתוך הבור איך תגיע שם טומאה. אבל במחכ"ת ל"י לסוף דעתו דנראה כוונתו להקשות דמסתמא בורו מלא מים דלהכי שייך אצלו דלי. וא"כ כבר נטהר בטבילה לזה מתרץ דשב ט"מ ומסיים עוד ויצטרך הזאה ג' וז'. ובפי' הרא"ש הוסיף עוד ולא עלתה לו טבילת הבור וז"ב בס"ד:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>שיש להן מעשה כו'. </b>הרל"צ שכח לציין עוד לפי"ז דכלים מט"ו:
+<b>תוי"ט ד"ה כל. </b>עי' כה"ד. אבל הראב"ד בפ"ב מהל' ט"א השיג עליו ודעתו ז"ל כיון שהיה ראוי מתחלה לאדם מקבל טומאה עד שיפסול מאכילת כלב. ולכאורה ראיה לדעתו ז"ל מפסחים (מה ב') ת"ר הפת שעפשה ונפסלה מלאכול לאדם והכלב יכול לאכלה מטמאה ט"א בכביצה כו' משום רנ"א אינה מטמאה כמאן אזלא כו' כלל כו' דלא כר"נ ע"ש. והרי קתני ומטמאה אלמא דמקבלת טומאה עדיין. אבל כי דייקת אדרבה משם ראיה לדעת הרמב"ם דלדעת הראב"ד קשה מדוע לא תני ומיטמאה ט"א דלעצמה מקבלת טומאה בכ"ש אי מדאורייתא אי מדרבנן (עי' רמב"ם רפ"ד מהל' ט"א ובמל"מ שם) אלא ע"כ דמיירי דוקא בשכבר נטמאה ודו"ק. ועי' שבת (צא) בתד"ה אי. ועמש"כ בנדה (נ) סתירה לדעת הרמב"ם:
+<b>ד"ה ריב"נ. </b>ותניא כו' טעמיה מק"ו אם מטמא ט"ח כו' ל"י טומאה קלה שלא במחשבה. תמוה דא"כ אפי' בכפרים נמי וכמש"כ התוס' שם ד"ה אלא. והרע"ב אומר דסובר לא מאסתו גיתו והרי הוא כו' בכרכים. וכן בר"ד כתב לא פליגי כו' ובכפרים כו' בעי מחשבה. ופירושו לקוח מפי' הרמב"ם והרא"ש. ונלע"ד שהם מפרשים דעיקר טעמו הוא מפני דאין גיתו מאסתו ומה שאמר ק"ו כו' גם הוא בעצמו לא ס"ל לעיקר וכדדחי ליה רבנן וכבר הראיתי בס"ד בפסחים (לד) מקומות רבות בכיוצא בזה ע"ש. ודחקתם קושיית התוס' בד"ה אלא הנ"ל לפרש כן. כי תירוצם דחוק הרבה. וכן לשון הש"ס שם ומי איכא למ"ד דלא בעי מחשבה משמע דגם ריב"נ לא פליג ע"ז. והתוי"ט ל"ד במש"כ טעמיה מק"ו על פי' הרע"ב:
+
+Mishnah 7
+
+<b>עי' בא"ר שמחק מלת אלא שבמשנה וכ' דהאי בבא משקין שנטמא כו' הוא דברי ר"א ע"ש. </b>ול"י מדוע אפקה מר' יהושע. הלא גם הוא לא אמר אלא דפוסלין את האוכלין והיינו משום דאחורי כלי דין שני לטומאה יש להן ופוסלין לבד אה"ת ואין מטמאין אבל המשקין שנגעו באה"כ נעשו ראשונים ומטמאין את האוכלין להיות שניים ושפיר אמר מטמאיך לא טמאוני רק פסלוני ואתה טמאתני ואולי משום דא"כ בכל השניים נמי וכדתנן בפ"ח דפרה מ"ז:
+<b>בהרע"ב ד"ה ר' יהושע הביא מקרא דובא השמש וטהר ואחר יאכל מה"ק לראיה דטבו"י פוסל אה"ת. </b>ול"ד דמזה לא מוכח דפוסל בנגיעה רק דאסור לאכול. אבל ביבמות (עה) מביא על נגיעה קרא אחר והוא במים יובא וטמא עה"ע ע"ש. ועי' בשבת (יד ב) דגם הגמ' עצמה מביאה מקרא דובא השמש כו' ועי' פרש"י שם:
+
+Mishnah 8
+
+<b>עריבה כו'. </b>עי' בא"ר פי' משנה זו. ובטעם ר' יוסי נ"ל להוסיף. משום דטפה כ"ש ג"כ תוכל להתחלק כמש"כ התוי"ט ברפ"ט דפרה ורפ"ג דמקואות ואינה חבור כיון שהיא קטפרס. אמנם ק"ל לפירושו ז"ל דע"כ צריך לפרש ומשקה טופח דקאמר דר"ל או מ"ט דהא קטפרס אינו חבור אף בעובי גדול וכן מ"ט אינו חבור אפי' באשבורן כדאיתא לקמן במשנה הסמוכה וא"כ הכי ה"ל למיתני עריבה שהיא קטפרס ומשקה טופח (ור"ל או מ"ט) והבצק מלמעלן והמשקה מלמטן ג"ח כו'. ואולי יפרש דטופח דכאן ר"ל ע"מ להטפיח עתוי"ט לעיל ספ"א בשם הר"ש א"נ כו'. ולפי' הרע"ב לכאורה קשה כיון דבצק הרך טמאה א"כ גם המשקה שבה נטמאה עמה. וצ"ל דמיירי שנטמאה בעודה חטין או קמח ואח"כ לשה בפחות מכביצה:
+<b>תוי"ט ד"ה ומשקה. </b>ולי אין משם ראיה כו' דוקא לטבו"י כו' אבל לשאר טומאות כו'. עתו"ח. ולי ג"כ ראיה להר"ש מפ' דלקמן מ"ב נפלו עליהן משקין טמאין א"ט אלא מקום מגען. ולא אמרי' שהמוחל (שדינו כמי פירות) מחברן להיות כולן מוכשרים ומטומאים:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ברע"ב ד"ה המוהל היוצא מן הבור כו' דלא אפשר כו' בלא צחצוחי שמן כו'. </b>והוא מהתוספתא רפ"י הביאה הרמב"ם וכן איתא בשבת (קמד ב') ומשמע דמשום תערובות מעט השמן מכשיר. וק"ל מהא דפסק הרמב"ם בפט"ז מהל' ט"א ה"ד דמ"פ שנתערבו בשאר המשקין הולכין אחרי הרוב ע"ש:
+
+Mishnah 4
+
+<b>ישייר קופה אחת ויתננה לעיני הכהן. </b>גי' זו נראת עיקר גם בעיני הא"ר. ונלע"ד לפרש דישייר קופה אחת שלא לתתה במעטן עתה וא"כ לא נגמר מלאכת המעטן כיון דעתיד לתת גם אותה לתוכו. ויתננה היינו לתוך המעטן לעיני הכהן ומשם ואילך ישמרם הכהן:
+<b>שם ברע"ב ד"ה רש"א מעל"ע. </b>של גמר לקיטת הזיתים. ולשון הר"ש של גמר. ותו לא. וכוונתו נראה כמו משתגמר מלאכתן דר"פ. וכן הגומר את זיתיו דהכא פי' ג"כ שגמר מלאכת הכנסתן למעטן. אמנם ראיתי להרמב"ם בחבורו פי"א מהל' ט"א ה"ח שכ' בדינא דר"פ וז"ל זיתים שמסקן לדריכה מאימתי גמר מלאכתן משתגמר מסיקתן כו' ע"ש והוא כלשון הרע"ב דהכא. אך קשה דהא ר' שמעון סבירא ליה בר"פ דאינם מוכשרין עד ג' ימים. ולולי דמסתפינא הייתי אומר דר' שמעון דשם הוא ט"ס וצריך להיות רשב"ג והוא הנהרג. כי איך יסודר דברי ר"ש בין דברי ב"ש לב"ה. אף די"ל דמפני דקדים שיעוריה לשיעור ב"ה לכן אקדמי'. או לומר דהוא מפרש דברי ב"ש דכ"ז דוחק:
+
+Mishnah 5
+
+<b>תוי"ט ד"ה הפוצע זיתים. </b>של תרומה רמב"ם. נראה דל"ד בזה להעתיקו על פי' הרע"ב (והוא מהר"ש) שכתב וכה"פ אה"ת מטמא משקין להיות תחלה ונראה פשוט דכוונתו וחוזרין המשקין ועושין את הזיתים שניים אף בחולין:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>וכן התינוקות שביניהן. </b>עי' בא"ר שכ' שהן טמאים מפני שנשים נדות מנשקות אותן ונאמנים הבדדים לומר לא נגענו בהם. ולכאורה תימה הא אפי' נגעו בהן הלא הם אינם אלא ראשונים ואדם וכלים א"מ אלא מאה"ט. וי"ל דכוונתו לחשש דנגעו בהם בידיהם:
+<b>תוי"ט ד"ה נאמנים. </b>והרמב"ם לא הצריך כו'. לכאורה מסיפא דקתני עד כדי שיהא רואן מוכח כהר"ש והרע"ב. וי"ל דהתם משום חשש דלמא נגעו בע"ה חבריהם וכר"ש דר"פ. או הסיטו דבר המטמא בהיסט וכר' יוסי שם. אבל לנגיעה כי הכא ודפ' דלעיל מ"ח נאמנים אף בלא עמידת חבר:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ברע"ב ד"ה נפלו ממנו ענבים ודרכן כו' ונטמאו בידיו טמאים כו'. </b>וצ"ל דהיינו בידים תחילות וכפי' הא"נ במ"ד. דאי בסתם ידים אפי' יותר מכביצה ה"ל שלישי ואינו מטמא משקה. ודברי התוי"ט בד"ה במקום המופנה שכ' דענבים נמי היו מתטמאים. לא דייקי. דמאי הוה דמתטמאי הא לא יהיו אלא שלישי. והכי הל"ל דטפה ראשונה שיצאה מן הענבים והענבים שנטמאו עדיין בשלמותן טמאוה:
+<b>שם ד"ה כביצה מכוון. </b>נמצא דאין טומאה לטפה זו אלא כו'. ואין זה סותר למש"כ לעיל ברפ"ג דפרחה טומאתו כשנשתנה. דהתם נשתנה ממש דהאוכל נימוח ונעשה משקה. אבל הכא אף קודם שיצאו מן הענבים הוו יין אלא שנבלעים או שנפקדים בהם למר כדא"ל ולמר כדא"ל בפסחים (לג ב') ע"ש. והרע"ב סתם כמ"ד מיבלע בליעי. אבל הרמב"ם פסק בפ"ט מהל' ט"א ה"ב ובפי"ב מהל' תרומות הי"א ובפ"ו מהל' איסורי מזבח ה"ז כמ"ד מיפקד פקידי וא"כ אין להם טומאה כלל:
+<b>תוי"ט ד"ה טהור. </b>העתיק דברי הראב"ד אדהכא שאין להם מקום. אבל הוא קאי אסיפא ודרכן כו' כביצה מכוון טהור. על זה התנה והוא שלא נגע (ר"ל בידיו בשעת הדריכה) במשקה. וכן הבין הכ"מ בכוונתו ע"ש:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בהרע"ב ד"ה באחרונה. </b>ואפי' היה מן הבור כו'. לרווחא דמלתא כתב כן דעיקר הטעם הוא דאין מחזיקין ממקום למקום. דמה יענה בהא דאם זולף במחץ ונמצא שרץ אף בראשונה כולן טהורות:
+<b>תוי"ט צל"ע כו'. </b>ועי' בתו"ח. אבל מ"מ קשה בבדק ולא כסה איך מחזיקינן ממקום למקום. וי"ל כיון דמזמן לזמן מחזיקינן א"כ יש לנו למיחש דלאחר שבדק (תיקף) [תיכף] בשעת מילוי. כבר היה בה השרץ. ואם א"א שיבוא לה ממקום אחר נאמר שבא אליה מן הבור. אבל לפמש"כ לעיל פ"ה מ"ז אף מזמן לזמן לא ה"ל להחזיק בכה"ג וצ"ע:
+סליק מסכת טהרות. בעזרת יוצר המאורות 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Tahorot/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Tahorot/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f4c449299d3d8efbb0cbbcf43021732597dd7296
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Tahorot/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,382 @@
+Rashash on Mishnah Tahorot
+רש״ש על משנה טהרות
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Mishnah_Tahorot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה טהרות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>תוי"ט ד"ה י"ג. </b>והיינו לר"ע. ל"ד במחכ"ת דלר"מ ג"כ אינן אלא י"ב דלדידיה אמ"ה א"נ בה וכמש"כ בעצמו בד"ה והאוכל לקמן:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בהרע"ב הני י"ג כו'. </b>ולעד"נ לחשוב שחיטה ומליקה בתרתי שהרי ר' יוסי מחלק ביניהן. אולם צריכה מחשבה אינה מן המנין דזאת לא חשיבותא גבה. אדרבה אם לא היתה צריכה מחשבה אז ה"ל לחשוב:
+<b>תוי"ט ד"ה הכנפים. </b>עמש"כ בשבת (מ"ט) בס"ד:
+<b>ד"ה מיטמאות. </b>ול"נ דהכא מיירי בשחוטה. הגם דפתח יג"ד בנבלת כו' היינו משום דרובן הם בנבלה וכה"ג משני רבא בשבת (ס.) וכן לקמן פ"ד מ"ו אלו ספיקות שטהרו חכמים וחשיב בהן ספק נזירות וספק בכורות דלא שייכא בם לישנא דטהרה. ולפמש"כ בברכות (ד) אין ראיה מזה. ותדע דהא חשיב והאוכל אמה"ח ממנה ובה אינו מטמא אמה"ח כמבואר ברמב"ם פ"ג מהל' אה"ט הט"ו. ועכ"ז נ"ל דמאי דלא קחשיב פסול גויה (וכמו שהעלה התוי"ט זה בצ"ע לעיל במ"א בד"ה ומטמאה) הוא משום דאין בזה שום חידוש דדבר זה נוהג בכל האוכלין. ובעוף טמא איצטריך לאשמעינן לאפוקי מטעותא דבעל מ"נ אשר הבאתיו בשבת (יד) ע"ש. אח"ז ראיתי בתו"ח שגם הוא נגע קצת בזה. אך מש"כ עוד דמיירי בפחות מכזית שאין סופו לטמא טומאה חמורה ולכן צריך הכשר שרץ ומים. נעלם ממנו גמ' דכריתות (כא) ע"ש:
+
+Mishnah 3
+
+<b>ד"ה ואין חייבין. </b>וטומאת בית הבליעה דהכא כו'. ל"ד לקרותה בשם זה עי' לעיל מ"א בדבריו ד"ה בביה"ב ובתוס' שבת (יד) ד"ה זימנין:
+<b>ד"ה אבל. </b>דאפי' על ספיקו שורפין כדתנן כו'. וכ"כ שם ד"ה אבל. ותימה דמאין לקח זה דנ"פ דדינה כשאר אוכלין טמאין דספיקן טהור כמבואר שם:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>כשתי ביצים אוכל ראשון כו' חלקן זה ראשון וזה ראשון לשלשה כו' הרי אלו שני. </b>עי' לשון הר"ש והרע"ב דמשמע מלשונם דס"ל דאין בילה. וא"כ קשה מ"ש חלקן לשנים דאזלינן לחומרא מספק ואמרי' על כאו"א דלמא יש בו כביצה מן הראשון לשלשה נמי ניחוש על כ"א דלמא יש בו כביצה מן הראשון כיון דאין בילה. וי"ל דברישא הוי ס"ס לחומרא דלמא נבללו יפה ואפי' את"ל של"נ שמא בכאן חלק הגדול מן הראשון ובסיפא הוי ס"ס לקולא כמובן. וכה"ג כתבו התוס' בבכורות (יז ב) בד"ה אפשר לצמצם בשם הר"ש מיינבלא ע"ש. ול"ק מהא דלקמן פ"ו מ"ד. משום דהכא אינו אלא טומאה דרבנן אינו מטמא אוכל מדאורייתא כדאיתא בפסחים (יד) ועי' תוס' (שם ט) בד"ה ואת"ל:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>עי' בהרע"ב בפי' אחר. </b>וע"כ איירי שאינן נוגעים אהדדי וכ"כ הר"ש להדיא. וא"כ מאי קמבעיא להו לבני ר"ח במנחות (ריש כד) אם דוקא בנגע. ולא איפשיט להו ממתני' דהכא דאפי' לא נגעי:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>היתה טבו"י מנערת כו' והקדרה טהורה. </b>משמע להדיא דאילו היתה מגע טמא מת אף הקדרה טמאה דכיון דהירק נטמא מחמת ספק דאורייתא חוזר ומטמא את הקדרה (על ידי המשקין שעמו) אף דנגדה הוה ספק דרבנן. דחשבינן לירק כאלו הוא טמא ודאי מחמת דבו הוה ספק דאורייתא. ומזה תהיה סתירה לכאורה לכמה דינים אשר המציאו האחרונים בדין ספק דאורייתא ואח"כ נתגלגל לספק דרבנן עי' בשעה"מ פ"י מהל' מקואות בכלל ו' שם קבץ כעמיר גורנה סברת הפוסקים בזה. ולכאורה יקשה גם על פסק הרי"ף שהביא שם גבי שעורים שלא נתבקעו שנמצאו בתבשיל דהשעורים אסירי והתבשיל מותר. והיה נ"ל לומר דע"כ לא התיר התבשיל אלא היכא דהשעורים נאבדו ולא בא לשאול רק על התבשיל. וכאן נמי אם נשפך הירק ולא היה בא לשאול רק על הקדרה היה טהורה. ובזה יש ליישב תמיהת המל"מ על הר"ש (הביאו השעה"מ שם בסוף כלל ה' בד"ה עוד ראיתי). דאיך יתכן שהאדם יהיה טמא והטהרות תהיינה טהורות. די"ל דכוונת הר"ש הוא דהאדם כבר טיהר א"ע ולא בא לישאל אלא על הטהרות. ולכאורה יש סתירה ממשנה זו גם לפי' הא"ר לקמן בפ"ד סוף מ"י ע"ש. ויש לחלק דהתם העיסה גופה אינה מטמאה לכלי רק המים. אבל הכא הירק גופיה (והיינו עם המים שבו) מטמא את הקדרה וכיון דהוא טמא ממילא גם היא טמאה. שוב התבוננתי דאין ממשנה זו שום קושיא על פסק הרי"ף הנ"ל משום דספק טומאה ברה"י טמא ודאי עי' ריש נדה ובתוס' שם ד"ה והלל. לכן הקדרה טמאה דהרי היא כמו שנגעה בטומאה ודאית. אבל באיסורא כההיא דהרי"ף אף דהשעורים אסירי מחמת ספק דאורייתא מ"מ אין איסורן אלא ספק ולכן לגבי התבשיל הוה ספק דרבנן ומותר ונכון בס"ד:
+<b>תוי"ט ד"ה חזר בסופו. </b>ויראה דה"מ נמי לפרושי כו' דקאי אביצה והוא נגוב. תימה דכיון דאינו אלא שלישי מאי אהני אם חזר הלא בלא זה ג"כ מיירי שמקצת העלה בקדרה עם המשקין כדפי' הרע"ב. וכן מש"כ לקמן בדבור הסמוך בראשו דע"כ אינו מטמא כו' כשחזר כו' או בכביצה ואפי' נגוב. ג"כ תמוה דבזה אפי' לא חזר הכל טמא כדאיתא במשנה משום דמיירי שמקצתה בתוך הקדרה עם המשקין. אח"ז ראיתי בתוס' ר"ע שהעיר קצת בזה:
+<b>ד"ה היתה. </b>אבל להרמב"ם שיטה אחרת כו'. אנכי בעניותי לא יכולתי לעמוד על פירושו:
+
+Mishnah 2
+
+<b>תוי"ט ד"ה רא"א. </b>וכ' התוס' כו' דהא שני עושה משקה תחלה. לענין משקין דתרומה דקיימינן בהו ל"י לזה דהא בלא"ה שני עושה שלישי בתרומה. אלא שהתוס' כתבו כן משום מעשר ע"ש. והתוי"ט קצר בדבריהם:
+<b>ד"ה רי"א. </b>אלא מצינו כו' ואוכל עד דאכיל כח"פ ור"א טומאה משיעורין ל"ג כו'. נ"ל דאזלי לשיטתייהו בנזיר ספ"ז ולקמן פ"ח מ"ז ופ"ג דידים מ"ב אם דנין מד"ס וע"ש בידים בפי' הא"ר:
+<b>ד"ה ולא שני. </b>ואישתמיט להו גמ' כו'. הרב ל"ד כלל בדבריהם. המה אומרים דלא נודע טעם גזירה זו היינו משום דאפי' אי שדי משקין דתרומה לתוך פיו לא יפסלו דאין שלישי עושה רביעי בתרומה ע"ש בתוס' ובמהרש"א וא"כ במאי מעלה ארוכה לקושיא זו סוף סוף יקשה מ"ט עבוד רבנן מעלה באכילה:
+
+Mishnah 3
+
+<b>בהרע"ב ד"ה והשלישי. </b>ה"ק ואם כו' כגון שנעשו עט"ת. לכאורה נראה דגם המציעתא ע"כ מיירי בשנעשו עט"ת. דחולין גרידא הרי טהרתן טמאה היא אצל תרומה ואף השני חיישינן שמא ראשון הוא ומטמא:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>ד"ה הרי אלו כתרומה. </b>ופליגי אמתני' כו'. וה"ה על מ"ו דקתני השלישי שבתרומה כו' ופוסל לאוכלי קדש. וכן על מ"ד השלישי פוסל דלראב"ץ אין ג' ש"ת פוסל לאוכלי קדש ואפי' נעשו על טה"ק דאין רביעי נעשה בקדש אלא ע"י ג' של קדש בעצם עי' בסוגיא דחולין (לה א וב) ובר"ש כאן ותראה שכן הוא. זולת תרומה שלא שמרה על טה"ק אפשר דמודה דטהרתה טמאה אצל הקדש ואז אפי' טמויי מטמא:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>תוי"ט ד"ה רש"ש. </b>והל"ל היין ג"כ כו'. ולי י"ל דהרמב"ם לא העתיק רק כאשר מצא במשנה בדברי ר"מ וחכמים. וכמו שהם לא הזכירו יין וסמכו שנלמד מק"ו דשמן ודבש כן עשה גם הוא אחריהם:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ברע"ב ד"ה אם מכוסות מכוסות. </b>כגוף כ"ח המוקף צ"פ. והוא מהר"ש. ול"ד במחכ"ת אגב שיטפייהו. דהן ב' דינין מחולקין עי' ספי"ג דנגעים. וה"ל לפרש כגון בור ודות באהל המת דסגי להו בכסוי בעלמא. או בכ"ח בבית המנוגע דג"כ מציל בכסוי לבד אליבא דר' יוסי שם דהלכה כוותיה:
+<b>במשנה מחט שנמצאת חלודה כו'. </b>עי' בפי' הרע"ב והוא מהרמב"ם. ולכאורה ק' מהא דתנן בפי"א דכלים מ"ג העושה כלים כו' משברי כלים כו' טמאים וע"ש בפי' הרע"ב. וצ"ל דכאן מיירי דהמחט היה ידוע שהיה טהור ונמצא שבור ע"ג שרץ לא חיישינן שמא כשהיה שלם נפל עליו ונטמא אלא אמרי' דנפל עליו כמו שהוא עתה שבור ולא נטמא מעולם. ועי' נדה (ד') בפירש"י פי' אחר במשנתינו:
+
+Mishnah 6
+
+<b>תוי"ט ד"ה וכל הפקח. </b>ולפמש"כ במ"ח בשם התוס' לר"מ א"ל דאיצטריך לוהבשר כו'. במחכ"ת בשר בבשר איחלף ליה דכוונת התוס' על והבשר דאשר יגע בכ"ט. וכוונת הגמ' על והבשר דכל טהור יאכל בשר:
+
+Mishnah 7
+
+<b>שאני אומר אחר לקטן ונתן לו. </b>ק"ל דהלא אפי' אם אחר נתנן לו הרי האחר נטמא בקבר ונעשה (אה"ט) (והתוס' בקדושין (פ') שהעתיקו מהתוספתא אדם טהור נתנן לו תמוה וע"ש במהרש"א ובמש"כ שם בס"ד) ומטמא לתינוק בנגעו בו. ואף שהוא ספק אם נגע בו בהושיטו לו. הוה ספק ביש בו דעת לישאל דהיינו האחר ועי' נדה (יח ב) תד"ה רוב. ואולי כיון דלא ידעינן ליה להאחר הוה כאין בו דעת לישאל. וגדולה מזו כ' התוי"ט לקמן בפ"ד מ"ד בשם הכ"מ:
+
+Mishnah 8
+
+<b>תוי"ט ד"ה אם יש. </b>ואיתא תו התם כו' אבל במשקין אדומים כו' לא העתיק בשלימות דמסקינן שם דדוקא בעכורים אבל צלולים דלמא בלעתינהו עיסה ולא ידיע. ולהרמב"ם בחבורו למסקנא אין חילוק כלל בין אדומים ללבנים אלא בין צלולים לעכורים וכמו שביאר הכ"מ:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בהרע"ב דאורחייהו דאינשי לזרוק ככר. </b>בברכות (נ' ב') איתא דאין זורקין את הפת ופי' התוס' דאפי' לא מימאס וכ"פ המ"א בר"ס קע"א:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>תוי"ט ד"ה ועל משאן. </b>וה"מ למיתני ועל מגען ועל הסיטן כו'. נ"ל דהר"ב ל"ד דלטעם הרע"ב (והוא מהרמב"ם) במה שתולין על מגען לח ברה"ר הוא משום דא"א שלא ידבק כו' א"כ בהסיטן אף בלח טהור ברה"ר ולפי"ז שפיר שייר התנא להסיט. והר"ש לשיטתיה דלא נחית לטעם זה עי' בדבריו:
+
+Mishnah 7
+
+<b>ספק משקין ליטמא טמא. </b>בגליון הרא"ש (הביאו התו"ח) הקשה אמאי לא חשיב לה לעיל גבי ו' ספיקות שורפין אה"ת. ולי לק"מ דכיון דטומאת משקין ליטמא מה"ת א"כ הויין ככל שאר ספק טומאה ברה"י דשורפין ולא חשיב להו משום דהוי שריפתן מה"ת. וגם תירוצו שהוא בכלל ספק הרוקין תמוה דמה ענין זה לזה:
+
+Mishnah 8
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ספק. </b>וטעמא דמדאורייתא אין טמא אלא הודאי. תמוה דהרי ספק טומאה צפה דטהור היינו אפי' ברה"י וס"ט ברה"י מדאורייתא טמא עי' תוס' ריש נדה ד"ה מעל"ע וד"ה והלל. ואולי כוונתו כמש"כ הרמב"ם ברפט"ז מהל' אה"ט ע"ש:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>ספק ידים כו'. </b>לכאורה היינו ספק ד"ס דחשיב לקמן דידים הוו מי"ח דבר כמו אכל אוכלין טמאין ואינך. ודוחק לומר מפני דידים שלמה גזר עליהן מתחלה לקדשים לא יוכללו בכלל ד"ס. ונ"ל משום דבידים אשכחן טומאה מדרבנן ע"י אה"ט כגון הכניסן לבית המנוגע או שנגעו במי שמטמא בגדים שג"כ דינו כאה"ט במקצת עי' רפ"ג דידים ובזה ג"כ ספיקן טהור. ובספק דד"ס מסיים לקמן אבל דבר שהוא אה"ט כו' ספיקו טמא:
+<b>בהרע"ב ד"ה וליטהר וטהרן. </b>ספק נטהרו כראוי כו'. ונראה דה"ה ספק אם נטל כלל וכש"כ הוא מהא דפ"ב דמקואות מ"ב לת"ק שם. והרע"ב סריך ואזיל אדאיתא במשנה בספ"ב דידים וכ"פ הרמב"ם בפ"ו מהל' ברכות הט"ו. והכ"מ נדחק שם למצוא מקורו. ובעיני נראה שהוציאו מהא דמקואות. שוב ראיתי להמל"מ בפ"ד מהל' בכורות שהאריך בזה ע"ש:
+<b>ד"ה אבל. </b>ומיהו אה"ט מד"ס שהוא עצמו מספק כגון בה"פ כו' הוא מלשון הרמב"ם אבל הר"ש והרא"ש חשבו ג"כ בה"פ. ונראה משום דהמשנה לא אמרה דשורפין רק ספיקו טמא ואיכא לפרושי דטמא מספק ולאפוקי מהני דחשיב דספיקן טהור לגמרי ודלא בתו"ח שהעלן בט"ס. ודע דהא דאיתא כאן בא"ר בטעם גזירת ג' לוגין מים שאובין משום דהיו אומרים לא כו' אלא אלו ואלו מטהרין. תיבת ואלו טעות המעתיק כי כן אמר אביי אבל רבא הא פריך עליו מאי נ"מ ע"ש:
+<b>תוי"ט ד"ה אבל. </b>וכגון הא דנבלת עוף טמא כו'. תימה איזה אה"ט איתא שם גבה:
+
+Mishnah 12
+
+<b>תוי"ט ד"ה בין טהורה. </b>והיא בע"מ כו' ל"ד דאפי' בתמים הדין כן עי' פ"ב דבכורות:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>נגעתי בזה וא"י אם הוא טמא כו'. </b>נ"ל דר"ל דלא היה לפניו אלא אחד ונגע בו וא"י אם הוא צב או צפרדע. וקמ"ל בזה דאפי' בדלא איקבע טומאה (עי' כריתות רפ"ד) ר"ע מטמא. ואולי דדוקא בטומאת ערב מחמיר ר"ע בזה אבל בטומאת ז' מודה דטהור דכיון דאינו אלא חומרא בעלמא כמש"כ הר"ש לא מחמיר כולי האי לטמאותו ז' ולטעון הזייה ולכן במ"א דאיירי בט"ז לא נקיט פלוגתייהו רק בדאיקבע טומאה. ובבא השניה דהכא נקיט לרבותא דרבנן דאפי' בדאיקבע טומאה וטומאת ערב מטהרי ונכון בעז"ה. אבל אח"ז ראיתי במל"מ פי"ט מהל' אה"ט ה"א בד"ה ומ"ש רבינו. שנ"ל דאף ר"ע לא מחמיר אלא בדהוחזק טומאה ע"ש. וע"כ יפרש דנגעתי בזה כו' שב ג"כ אר"פ השרץ וצפרדע כו'. והחילוק דבין הבבות הוא דראשונה איירי דיודע באיזה מהן נגע אבל א"י אם היה צב או צפרדע. ובבא השניה היינו שא"י באיזה מהן נגע. אבל תימה לפרש כן דפשיטא דהיא היא. וכ"כ בעצמו בפ"י מהל' מקואות ה"ו בד"ה גרסי' בתוספתא על הדין הא' דשם:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>טבל נגע בשני כו'. </b>לגי' הרמב"ם במשנה דלעיל (עי"ש בתוי"ט). גם בכאן היה צריך לגרוס טבל וטהר כו'. וכן לקמן צ"ל אם לא טהר בינתיים. והרמב"ם בפי"ט מהל' אה"ט ה"א העתיק לשון המשנה שלפנינו:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>וחכמים מטמאין כו'. </b>וכתב הרע"ב (והוא מהתוספתא) דאם ראוהו חי מבערב כו' מודים חכמים כו'. ונ"ל דהעיקר תלוי אם ראוהו חי באותו מקום עצמו. ומבערב דנקיט היינו דמסתמא אז היה כבר על אותו מקום. והטעם הוא דבאמת חזקה דמעיקרא עדיפא מדהשתא. (עי' בנדה ב' ב' תד"ה דאיכא ובחולין יו"ד ב' ד"ה ודלמא) רק היכא דלא ראוהו חי באותו מקום אז אמרו חכמים חזקה דהשתא עדיפא דהיא באותו מקום עצמו. ודמעיקרא הוי ממקום למקום. ועי' במ"א סי' תס"ז ס"ק ט"ז. ולכן נ"ל דמה שפסק המחבר שם בסעיף י"ב בגרעין שנמצא במי מליגת תרנגולת אחר שנמלגה דהתרנגולת אסורה דאם בדקו המים קודם מליגה באותו מקום ולא היה שם הגרעין תרנגולת מותרת דמוקמינן להמים אחזקה דמעיקרא באותו מקום והשתא היא דנפיל. שוב ראיתי שכוונתי בעיקר הזה לדעת הנו"ב בחלק א"ע סי' ל"א:
+
+Mishnah 8
+
+<b>תוי"ט ד"ה כל. ושבה טומאה קבועה כו' טמא כרוק הזב האמיתי. </b>וק"ל מאי הוה דקבוע היא מ"מ לא הויא רק כמחצה על מחצה דטהור בר"ה. ואולי כוונתו במבוי דהוא רה"י לענין טומאה כמו שפי' הרע"ב בפ"ז דנדה מ"ב. אבל הא דמוכח מדבריו דבנמצא הרוק בעיר מיקרי קבוע צ"ע דהתוס' בכתובות (טו) הוכיחו דבעיר לא מיקרי קבוע ע"ש בד"ה דלמא:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>המסוכן כו'. </b>נ"ל דפלוגתתן משכחת לה ג"כ ברה"י לבד כגון דמתחלה היה ספק בדבר שיש בו דעת להשאל ואח"כ באין בו דעת דלת"ק אותו שיש בו טמא ולר"ש אותו שאין בו מפסיקו. ומש"כ בהגהת הרא"ש דאפי' כלים שאבד"ל לרבנן טמא ברה"י הראשון אולי כוונתו בשנגע בו אדם ג"כ מקודם וחולק על סברתו דאל"כ אין טעם לדבריו. אבל לענ"ד סברתי ישרה:
+<b>שם כשהוא ברה"ר ספיקו טהור. </b>הנה בכה"ג ליכא חזקת טהרה דהא קדמה רה"י דשם ודאי טמא כמש"כ לעיל ברפ"ב. ובזה צריכין אנו למילף מסוטה עי' תוס' ריש נדה ד"ה והלל ובחולין (ט' ב') ד"ה התם. ונ"ל דלת"ק אם באו לישאל בב"א א"א לטהר גם אותו שספיקו ברה"ר דמחזי כשיקרא כמש"כ הר"ן בס"פ האשה שנתארמלה על הא דב' שבילין דמ"ה בפ' דלעיל:
+<b>שם רש"א רה"ר מפסקת. </b>לכאורה קשה מדוע לא נימא איפכא דכיון דכבר מחזיקינן ליה כמת ברה"י יהיה אפי' ברה"ר דאח"כ ספיקו טמא. וי"ל כיון דטומאת רה"י חידוש הוא דילפינן מסוטה אע"ג דאיכא חזקת טהרה. וספק דרה"ר דהכא בלא ילפותא טהור משום חזקת טהרה לכן אזלינן בתריה עי' בתוס' נדה הנ"ל. ולפמש"כ התור"ע בשם ש"ש בטעם פלוגתתן בלא"ה א"ש:
+
+Mishnah 2
+
+<b>תוי"ט ד"ה הטומאה בסופו. </b>וזה קרוב לפי' האחר כו'. ולא קרב זא"ז דלהראב"ד הטעם משום דרה"ר משותפת. ולהפ"א שבהרע"ב מיירי ששניהם ברה"י וטעם חכמים משום שאין לטומאה מקום:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בהרע"ב ד"ה טהור. </b>איידי קתני כו'. ול"נ דאשמעי' דברה"ר ג"כ אפי' איכא כמה ספיקות להחמיר טהור. וכדמשמע לישנא דמ"ו לקמן. וכגון שרץ ונבלה לפניו נשא את אחד מהן ספק נבלה נשא ואת"ל שרץ ספק נגע. וכן אם היה לפניו ודאי צב וספק צב ספק צפרדע ונגע באחד מהן וא"י באיזה דהוה ג"כ ספק ספיקא להחמיר ואפ"ה טהור:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>תוי"ט ד"ה והחיצונות. </b>ועוד שאף אהל המת כו' או שהמת מאהיל על אדו"כ תמוה דהא גם כאן יש אהל זה כשבגדיהן עוברין עפ"י אוירן:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ישן ומצאו ער הבית טמא. </b>טעם הרע"ב לא מחוור דמשמע דאפי' כשנכנס היה ער ואח"כ נתיישן שם הבית טמא (דזה דוחק לומר דמיירי שהכניסוהו ישן לתוך הבית) וא"כ כבר ראה כשהיה ער. ועי' א"ר. ול"נ דטעמא דר"מ משום דנמצא בקצת בנ"א אשר אחר הקיצם משינתם ועמדו. עדיין המה כמבולבלים קצת והולכים אנה ואנה בלא דעת ובלא כוונה עד שיעורו יפה והיינו תיר ולא תיר. ור"מ לטעמיה דחייש למיעוטא. ורבנן לטעמייהו דל"ח למיעוטא רק זה דרך רוב בנ"א בהקיצם יפשטו ידיהם ושאר אבריהם לכן מטמאים עד מקום שהוא יכול לפשוט את ידו:
+
+Mishnah 3
+
+<b>בהרע"ב. </b>משום דאומנין כו' וסד"א דבהא מודו חכמים כו' וכן פי' הרמב"ם והרא"ש. ותימה דגם לר"מ איצטריך דהכא אפי' ער ומצאן ער הבית טמא אי משום דסמכי דעתייהו כו' או משום דבשעה שהן עסוקין במלאכתן ה"ל כישן לטעם הרע"ב שם. וכן תמוה פי' הרמב"ם במ"ד (הביאו התוי"ט שם) מטעם דאמרן. ועוד איצטריך לאשמעינן דבלא פסקו הרחיים א"ט אלא עד כו' היו שתים כו':
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>אבל המשכבות כו' טהורין. </b>הן לפי הכלל דפ"ו דנדה מ"ז דכל המיטמא מדרס מטמא ט"מ (ועי' תוי"ט פכ"ד דכלים מ"ד) צ"ל דהכא ר"ל טהורין מטומאת מדרס אבל לא מטומאת מגע. ולשיטת הרמב"ם דהכלל הנ"ל אינו אלא מד"ס (הביאו התוי"ט שם) א"ש כפשוטו דטהורים לגמרי:
+
+Mishnah 6
+
+<b>תוי"ט ד"ה אם. </b>והיינו דדייק למיתני כו' תמוה דכלפי לייא דהא ביש עמהן נכרי אפי' ביש עדים על כניסתם נאמנים כמבואר בתוספתא וכ"כ הכ"מ בפי"ב מהל' משכב ומושב הי"ב:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>ד"ה וחכמים. </b>אבל הא דתנן כו' האונן ומחוכ"פ כו' שהסיחו דעתן כו' הא אף לתרומה כו'. מזה לק"מ דהתם כיון דמותרין בתרומה לא הסיחו דעתן ממנה וכדמשמע שם מפירש"י והרע"ב אבל מהא דס"ל לב"ה בנדה פ"י מ"ז דטבו"י ארוך א"צ טבילה אף שהיתה אסורה בתרומה כל אותו הזמן שייך להקשות. ועמש"כ בחגיגה כ"ד ב' בס"ד:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>המפקיד כלים אצל ע"ה טמאים טמא מת. </b>ק"ל הא לא חששו בכלי ע"ה עצמו לטומאת מת כמבואר בפ"ט דכלים מ"ב ובהרע"ב שם. ואולי בכלים של עצמו נזהר טפי. ועי' ברמב"ם ספי"א מהל' מו"מ:
+
+Mishnah 3
+
+<b>תוי"ט ד"ה נפל דליו. </b>והטעם שלא חלקו כו'. נראה דהם הבינו שהוקשה לו מדוע חששו ליה לטומאה כיון שהוא בתוך הבור איך תגיע שם טומאה. אבל במחכ"ת ל"י לסוף דעתו דנראה כוונתו להקשות דמסתמא בורו מלא מים דלהכי שייך אצלו דלי. וא"כ כבר נטהר בטבילה לזה מתרץ דשב ט"מ ומסיים עוד ויצטרך הזאה ג' וז'. ובפי' הרא"ש הוסיף עוד ולא עלתה לו טבילת הבור וז"ב בס"ד:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>שיש להן מעשה כו'. </b>הרל"צ שכח לציין עוד לפי"ז דכלים מט"ו:
+<b>תוי"ט ד"ה כל. </b>עי' כה"ד. אבל הראב"ד בפ"ב מהל' ט"א השיג עליו ודעתו ז"ל כיון שהיה ראוי מתחלה לאדם מקבל טומאה עד שיפסול מאכילת כלב. ולכאורה ראיה לדעתו ז"ל מפסחים (מה ב') ת"ר הפת שעפשה ונפסלה מלאכול לאדם והכלב יכול לאכלה מטמאה ט"א בכביצה כו' משום רנ"א אינה מטמאה כמאן אזלא כו' כלל כו' דלא כר"נ ע"ש. והרי קתני ומטמאה אלמא דמקבלת טומאה עדיין. אבל כי דייקת אדרבה משם ראיה לדעת הרמב"ם דלדעת הראב"ד קשה מדוע לא תני ומיטמאה ט"א דלעצמה מקבלת טומאה בכ"ש אי מדאורייתא אי מדרבנן (עי' רמב"ם רפ"ד מהל' ט"א ובמל"מ שם) אלא ע"כ דמיירי דוקא בשכבר נטמאה ודו"ק. ועי' שבת (צא) בתד"ה אי. ועמש"כ בנדה (נ) סתירה לדעת הרמב"ם:
+<b>ד"ה ריב"נ. </b>ותניא כו' טעמיה מק"ו אם מטמא ט"ח כו' ל"י טומאה קלה שלא במחשבה. תמוה דא"כ אפי' בכפרים נמי וכמש"כ התוס' שם ד"ה אלא. והרע"ב אומר דסובר לא מאסתו גיתו והרי הוא כו' בכרכים. וכן בר"ד כתב לא פליגי כו' ובכפרים כו' בעי מחשבה. ופירושו לקוח מפי' הרמב"ם והרא"ש. ונלע"ד שהם מפרשים דעיקר טעמו הוא מפני דאין גיתו מאסתו ומה שאמר ק"ו כו' גם הוא בעצמו לא ס"ל לעיקר וכדדחי ליה רבנן וכבר הראיתי בס"ד בפסחים (לד) מקומות רבות בכיוצא בזה ע"ש. ודחקתם קושיית התוס' בד"ה אלא הנ"ל לפרש כן. כי תירוצם דחוק הרבה. וכן לשון הש"ס שם ומי איכא למ"ד דלא בעי מחשבה משמע דגם ריב"נ לא פליג ע"ז. והתוי"ט ל"ד במש"כ טעמיה מק"ו על פי' הרע"ב:
+
+Mishnah 7
+
+<b>עי' בא"ר שמחק מלת אלא שבמשנה וכ' דהאי בבא משקין שנטמא כו' הוא דברי ר"א ע"ש. </b>ול"י מדוע אפקה מר' יהושע. הלא גם הוא לא אמר אלא דפוסלין את האוכלין והיינו משום דאחורי כלי דין שני לטומאה יש להן ופוסלין לבד אה"ת ואין מטמאין אבל המשקין שנגעו באה"כ נעשו ראשונים ומטמאין את האוכלין להיות שניים ושפיר אמר מטמאיך לא טמאוני רק פסלוני ואתה טמאתני ואולי משום דא"כ בכל השניים נמי וכדתנן בפ"ח דפרה מ"ז:
+<b>בהרע"ב ד"ה ר' יהושע הביא מקרא דובא השמש וטהר ואחר יאכל מה"ק לראיה דטבו"י פוסל אה"ת. </b>ול"ד דמזה לא מוכח דפוסל בנגיעה רק דאסור לאכול. אבל ביבמות (עה) מביא על נגיעה קרא אחר והוא במים יובא וטמא עה"ע ע"ש. ועי' בשבת (יד ב) דגם הגמ' עצמה מביאה מקרא דובא השמש כו' ועי' פרש"י שם:
+
+Mishnah 8
+
+<b>עריבה כו'. </b>עי' בא"ר פי' משנה זו. ובטעם ר' יוסי נ"ל להוסיף. משום דטפה כ"ש ג"כ תוכל להתחלק כמש"כ התוי"ט ברפ"ט דפרה ורפ"ג דמקואות ואינה חבור כיון שהיא קטפרס. אמנם ק"ל לפירושו ז"ל דע"כ צריך לפרש ומשקה טופח דקאמר דר"ל או מ"ט דהא קטפרס אינו חבור אף בעובי גדול וכן מ"ט אינו חבור אפי' באשבורן כדאיתא לקמן במשנה הסמוכה וא"כ הכי ה"ל למיתני עריבה שהיא קטפרס ומשקה טופח (ור"ל או מ"ט) והבצק מלמעלן והמשקה מלמטן ג"ח כו'. ואולי יפרש דטופח דכאן ר"ל ע"מ להטפיח עתוי"ט לעיל ספ"א בשם הר"ש א"נ כו'. ולפי' הרע"ב לכאורה קשה כיון דבצק הרך טמאה א"כ גם המשקה שבה נטמאה עמה. וצ"ל דמיירי שנטמאה בעודה חטין או קמח ואח"כ לשה בפחות מכביצה:
+<b>תוי"ט ד"ה ומשקה. </b>ולי אין משם ראיה כו' דוקא לטבו"י כו' אבל לשאר טומאות כו'. עתו"ח. ולי ג"כ ראיה להר"ש מפ' דלקמן מ"ב נפלו עליהן משקין טמאין א"ט אלא מקום מגען. ולא אמרי' שהמוחל (שדינו כמי פירות) מחברן להיות כולן מוכשרים ומטומאים:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ברע"ב ד"ה המוהל היוצא מן הבור כו' דלא אפשר כו' בלא צחצוחי שמן כו'. </b>והוא מהתוספתא רפ"י הביאה הרמב"ם וכן איתא בשבת (קמד ב') ומשמע דמשום תערובות מעט השמן מכשיר. וק"ל מהא דפסק הרמב"ם בפט"ז מהל' ט"א ה"ד דמ"פ שנתערבו בשאר המשקין הולכין אחרי הרוב ע"ש:
+
+Mishnah 4
+
+<b>ישייר קופה אחת ויתננה לעיני הכהן. </b>גי' זו נראת עיקר גם בעיני הא"ר. ונלע"ד לפרש דישייר קופה אחת שלא לתתה במעטן עתה וא"כ לא נגמר מלאכת המעטן כיון דעתיד לתת גם אותה לתוכו. ויתננה היינו לתוך המעטן לעיני הכהן ומשם ואילך ישמרם הכהן:
+<b>שם ברע"ב ד"ה רש"א מעל"ע. </b>של גמר לקיטת הזיתים. ולשון הר"ש של גמר. ותו לא. וכוונתו נראה כמו משתגמר מלאכתן דר"פ. וכן הגומר את זיתיו דהכא פי' ג"כ שגמר מלאכת הכנסתן למעטן. אמנם ראיתי להרמב"ם בחבורו פי"א מהל' ט"א ה"ח שכ' בדינא דר"פ וז"ל זיתים שמסקן לדריכה מאימתי גמר מלאכתן משתגמר מסיקתן כו' ע"ש והוא כלשון הרע"ב דהכא. אך קשה דהא ר' שמעון סבירא ליה בר"פ דאינם מוכשרין עד ג' ימים. ולולי דמסתפינא הייתי אומר דר' שמעון דשם הוא ט"ס וצריך להיות רשב"ג והוא הנהרג. כי איך יסודר דברי ר"ש בין דברי ב"ש לב"ה. אף די"ל דמפני דקדים שיעוריה לשיעור ב"ה לכן אקדמי'. או לומר דהוא מפרש דברי ב"ש דכ"ז דוחק:
+
+Mishnah 5
+
+<b>תוי"ט ד"ה הפוצע זיתים. </b>של תרומה רמב"ם. נראה דל"ד בזה להעתיקו על פי' הרע"ב (והוא מהר"ש) שכתב וכה"פ אה"ת מטמא משקין להיות תחלה ונראה פשוט דכוונתו וחוזרין המשקין ועושין את הזיתים שניים אף בחולין:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>וכן התינוקות שביניהן. </b>עי' בא"ר שכ' שהן טמאים מפני שנשים נדות מנשקות אותן ונאמנים הבדדים לומר לא נגענו בהם. ולכאורה תימה הא אפי' נגעו בהן הלא הם אינם אלא ראשונים ואדם וכלים א"מ אלא מאה"ט. וי"ל דכוונתו לחשש דנגעו בהם בידיהם:
+<b>תוי"ט ד"ה נאמנים. </b>והרמב"ם לא הצריך כו'. לכאורה מסיפא דקתני עד כדי שיהא רואן מוכח כהר"ש והרע"ב. וי"ל דהתם משום חשש דלמא נגעו בע"ה חבריהם וכר"ש דר"פ. או הסיטו דבר המטמא בהיסט וכר' יוסי שם. אבל לנגיעה כי הכא ודפ' דלעיל מ"ח נאמנים אף בלא עמידת חבר:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ברע"ב ד"ה נפלו ממנו ענבים ודרכן כו' ונטמאו בידיו טמאים כו'. </b>וצ"ל דהיינו בידים תחילות וכפי' הא"נ במ"ד. דאי בסתם ידים אפי' יותר מכביצה ה"ל שלישי ואינו מטמא משקה. ודברי התוי"ט בד"ה במקום המופנה שכ' דענבים נמי היו מתטמאים. לא דייקי. דמאי הוה דמתטמאי הא לא יהיו אלא שלישי. והכי הל"ל דטפה ראשונה שיצאה מן הענבים והענבים שנטמאו עדיין בשלמותן טמאוה:
+<b>שם ד"ה כביצה מכוון. </b>נמצא דאין טומאה לטפה זו אלא כו'. ואין זה סותר למש"כ לעיל ברפ"ג דפרחה טומאתו כשנשתנה. דהתם נשתנה ממש דהאוכל נימוח ונעשה משקה. אבל הכא אף קודם שיצאו מן הענבים הוו יין אלא שנבלעים או שנפקדים בהם למר כדא"ל ולמר כדא"ל בפסחים (לג ב') ע"ש. והרע"ב סתם כמ"ד מיבלע בליעי. אבל הרמב"ם פסק בפ"ט מהל' ט"א ה"ב ובפי"ב מהל' תרומות הי"א ובפ"ו מהל' איסורי מזבח ה"ז כמ"ד מיפקד פקידי וא"כ אין להם טומאה כלל:
+<b>תוי"ט ד"ה טהור. </b>העתיק דברי הראב"ד אדהכא שאין להם מקום. אבל הוא קאי אסיפא ודרכן כו' כביצה מכוון טהור. על זה התנה והוא שלא נגע (ר"ל בידיו בשעת הדריכה) במשקה. וכן הבין הכ"מ בכוונתו ע"ש:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בהרע"ב ד"ה באחרונה. </b>ואפי' היה מן הבור כו'. לרווחא דמלתא כתב כן דעיקר הטעם הוא דאין מחזיקין ממקום למקום. דמה יענה בהא דאם זולף במחץ ונמצא שרץ אף בראשונה כולן טהורות:
+<b>תוי"ט צל"ע כו'. </b>ועי' בתו"ח. אבל מ"מ קשה בבדק ולא כסה איך מחזיקינן ממקום למקום. וי"ל כיון דמזמן לזמן מחזיקינן א"כ יש לנו למיחש דלאחר שבדק (תיקף) [תיכף] בשעת מילוי. כבר היה בה השרץ. ואם א"א שיבוא לה ממקום אחר נאמר שבא אליה מן הבור. אבל לפמש"כ לעיל פ"ה מ"ז אף מזמן לזמן לא ה"ל להחזיק בכה"ג וצ"ע:
+סליק מסכת טהרות. בעזרת יוצר המאורות 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Tevul Yom/Hebrew/Vilna Edition.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Tevul Yom/Hebrew/Vilna Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..98e673d628c117394913d934338f3b33b07cdcb1
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Tevul Yom/Hebrew/Vilna Edition.txt	
@@ -0,0 +1,146 @@
+Rashash on Mishnah Tevul Yom
+רש״ש על משנה טבול יום
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה טבול יום
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה וקולית של מים. </b>הן תרומה לא שייכא במים. וחולין שנעשו ע"ט תרומה ג"כ טבו"י אין פוסל כמו שהביא הא"ר בפ' דלקמן מ"ב מהתוספתא. וע"כ מיירי כאן במים המקודשין כגון של ניסוך החג:
+<b>תוי"ט ד"ה המכנס. </b>ולא פי' טעמא מאי מחלקין כו'. ול"נ משום דבמכנס חלות קתני ע"מ להפריש משמע דדעתו היה בבירור להפריש זו מזו כדפי' הרע"ב לכן ס"ל לב"ה דאפי' בשאר טומאות א"ח. משא"כ באינך דסיפא מיירי בסתמא כדמשמע בפי' הרע"ב בד"ה עד שלא קרמו ועי' א"ר:
+<b>שם ד"ה וקולית. </b>גם הרמב"ם כו' וכתב כו' שהוא כמו גלגולת הראש. אולי גורס קוליס בסמ"ך והוא כמו קולסי כרוב שפי' שם הרע"ב בשמו ראשי הכרוב. וכמו גדי מקולס בפ"ב דביצה:
+<b>ד"ה רי"א. </b>עי' כה"ד. לכאורה מוכרח דת"ק לא פליג דאת"ל דפליג מאי ס"ל. דא"ל דס"ל דאף ב"ה מודו א"כ ה"ל למחשביה במ"ב. ואי דאף ב"ש מודו. ר"י טעמא דב"ש אתי לאשמעינן (עי' שבת קלה א' ובמש"כ שם) אבל יש לדחות דאיכא למימר דלת"ק אף בשאר טמאים טהור אליבא דב"ה להרמב"ם דהאי ומודים אחלות נמי קאי. ולהר"ש ולהרע"ב י"ל דלת"ק ל"פ ואף בשאר טמאים לכ"ע אינו חבור. ורי"א דפליגי ונ"מ אליבא דב"ה בשאר טמאים מיהא חבור. ועי' במש"כ בסמוך:
+
+Mishnah 2
+
+<b>רי"א אף של טופח. </b>כאן איכא למידק מאי אמר ביה ת"ק. אילימא דפליגי ביה ב"ש וב"ה. ליחשביה במ"א. ואי דב"ש מודו ביה. או דלב"ה טהור אף בשא"ט (ולהרמב"ם בפי' ומודים כנ"ל). א"כ יפלגו מקצה אל קצה. דלת"ק קילא מכל הני דבמ"א. ולר"י חמירא. עי' שבת (קלח) וביצה (יג) בתד"ה איכא דאמרי. וכאן יאות טפי לומר דל"פ עליו ת"ק מדלעיל מ"א שכתב התוי"ט:
+
+Mishnah 3
+
+<b>בהרע"ב וגרגיר מלח. </b>שנדבק כו'. משמע דמעצמו נדבק שלא בכוונה. ובמ"ד מפרש ופעמים שמשימין גרגיר של מלח כו'. אולי כוון בו ליישב קושית מהר"ם. והוא שהחילוק בין הרישא לסיפא. דברישא נדבק מאליו שלא בכוונה. וסיפא בכוונה לסימן ואח"כ נוטלו ממנו לכן לא הוי חבור. וקטן וגדול דנקיט הוא משום אורחא דמלתא. דלסימן מסתמא מניחין גדול שיהא ניכר:
+<b>תוי"ט ד"ה וגרגיר. </b>עי' כ"ד מהר"ם. ונראה שהוא מפרש דתואר קטן שב נמי אמסמר. ולא מחוור דא"כ ה"ל למיתני במ"ד ג"כ מסמר וקודם גרגיר בכדי שתואר גדול יסוב על שניהם. ובעיקר פי' משנתינו נ"ל ע"ד מהר"ם רק באופן אחר קצת והוא דטעמא דת"ק במשנה זו משום דנאכלים עמו ושל אחריה משום שאין נאכלין עמו וא"ל ר"י מה אתה מחשב כי רוכלא אימא כלל כל שהוא נאכל כו' וכן במ"ד כל שא"נ כו':
+<b>ד"ה פחות. </b>להרמב"ם קאי נמי אמסמר והוא דוחק גדול חדא דמפסיק ביניהם בגרגיר מלח שנית כמו שהקשיתי לפי' מהר"ם מדוע לא תני במ"ד ג"כ במסמר:
+
+Mishnah 4
+
+<b>ד"ה יתר. </b>ול"נ לתרץ ע"ד דמשני הש"ס בברכות (נג) ואיידי דתני רישא רוב עובדי כוכבים וכו' וכה"ג בעירובין (טז) ובפסחים (עט ב') ע"ש:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>השעורה כו'. </b>עי' מפרשים. ולענ"ד נל"פ דמיירי הכא שנעשו גוש אחד ע"י בישול או שא"ד. וקאמר דאם אינן קלופין אינן נעשין חבור זל"ז כיון שהקליפות מפסיקין בין זל"ז אין חיבורן עולה יפה. וכן יל"פ לכולה מתני' וכל הפרק הזה משתעי בדיני חיבורין:
+<b>שם התיאה והחלתית כו' וחכ"א כו' וטמאים בכל הטומאות כו' והפלפל כו' טמאים בטבו"י כו'. </b>וק"ל דבעוקצין פ"ג מ"ה פסקינן כריב"נ דא"מ טומאת אוכלין ע"ש בפי' הרמב"ם והרע"ב. ועי' ביומא (פא ב') בתד"ה שהפלפלין. ותימה שלא הביאו משנה שלפנינו. וראיתי להרמב"ם בחבורו פ"ז מהט"א ה"ח שהביא דיני משנה זו והשמיט לתיאה וחלתית. וכ"ע הכ"מ דל"י למה. ולא הרגיש שגם הפלפל השמיט. ובעיני הדבר ברור שדחה אותם מהלכה מפני הא דעוקצין אשר פסקה שם בפ"א ה"ו. ותימה גדולה על מרן ז"ל שנעלם ממנו כ"ז:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>תוי"ט ד"ה בין. </b>דאין לך בע"ח טמא כו' שיהא ראשון. תמוה דאיכא טובא. כגון בעל קרי או הנוגע בא' מאה"ט. ואפי' שני מ"ל כגון מי"ח דבר שגזרו עליהם טומאת שני לפסול אה"ת ומטמאין משקין להיות תחלה. ואולי כוונתו דלא גזרו אפי' בראשון במשקין היוצאין מהן דזה לא הוי אלא מדרבנן כמש"כ התוס'. ועיין לקמן ספ"ג ובתוי"ט שם:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ד"ה הולכין. </b>ונראה דדוקא לחומרא כו'. זה אינו מכוון בלשון המשנה דא"כ ה"ל למיתני פסל את כולם כלישנא דברישא. אלא ודאי אף לקולא קאמר:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>נגע טבו"י בקיפה חתיכות מותרות. </b>משמע דהקיפה אסורה וכ"מ לקמיה. וא"כ לא"ש (עתוי"ט ר"פ) ה"ל לקיפה לטמא את החתיכות וצ"ל דלא הוות כביצה. ובר"פ העור והרוטב תנן דקיפה מצטרפת לטומאת אוכלין אבל בפ"ע לא:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>תוי"ט ד"ה מן הצדדים. </b>וללישנא בתרא דמה שלמעלה הואיל ונמשך הוי חבור ונ"ל דטעמא כו'. וע"ש בתד"ה אר"פ דאף לל"ב לא אר"פ אלא לענין יי"נ דאחמור ביה רבנן. אבל לענין טומאה מטהר ר"י אף מה שלמעלה. ובד"ה ה"ג מוכח מדבריהם דאף ר"י לא מטהר אלא בנגע נגד הברזא אבל אם תחב אצבעו בתוך נקב החבית ה"ל יין שתחת אצבעו כמו מפיה ושלמעלה כמו משוליה כו' ע"ש ובמהרש"א בד"ה אר"פ:
+<b>ד"ה יעלה. </b>וק"ל דניצוק א"ח סתמא תנן כו'. לק"מ דהאמת הוא דא"ח אף בשאר טומאות רק דמ"מ כל טפה וטפה נוגסת אל הסמוכה ונעשית ג"כ ראשונה וכן כולם עד א"ס (ועי' בא"ר בפ"ח דטהרות מ"ט). ונ"מ לשיטת ר"ת בתוס' פסחים (ד) בד"ה דאיכא. דא"ט אלא מדרבנן. ומש"כ עוד ודוחק להעמידה בכגון כו' מגומגם:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>רי"א חוט וכל שנקלף עמו כו'. </b>עי' בפי' הרע"ב ובתוי"ט. לשון התוספתא נ"ל לפרש דר"ל דאם נוטל מה שבלפס אותו קצת החוט שנקלף בנטילת התבשיל שבלפס הוי חבור. וקצתו שלמעלה שנשאר מודבק בדופני הלפס ואינו עולה עם התבשיל אינו חבור. ויש לכוון לזה גם לשון המשנה:
+
+Mishnah 4
+
+<b>תוי"ט בד"ה שנדמעה. </b>נראה שיש השמטת הסופר. וצ"ל כדאיתא בר"ש דהא דתנן התם דמדומע פטור מן החלה אתיא כר"י ור"ש דהכא:
+<b>ד"ה לא פסל אלא מקום מגעו. </b>נראה למחוק כ"ז. דכל דבור הזה שייך לדבור הקודם והד"א:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בהרע"ב ד"ה רמ"א. </b>מכשירין ומטמאין כו'. מלת ומטמאין ליתא בפי' הרמב"ם. ואזיל לשיטתו בריש מתני' דטהור וטמא הכוונה לענין הכשר. והרע"ב העתיקה מפי' הר"ש ול"ד דהר"ש לשיטתו שפי' שם טומאה ממש. והרע"ב פי' ברישא כהרמב"ם. אבל גם לשיטת הר"ש לא א"ש דהא משקה היוצא מטבו"י אין פוסל את התרומה וכ"ש הבגד אם לא מחמת הידים המסואבות דנעשה מהן תחלה. ומדלא פליג ר"מ בטהור מוכח דלא כהט"א שהבאתיו בריש מכשירין דידים טמאות חושבין משקה ע"ש. ודע דק"ל דהא טעמא דמשקין טמאים מכשירין שלא לרצון הוא משום דטומאתן והכשירן באים כאחד והרי הם אינן פוסלין את הככר של תרומה. וי"ל משום דלענין טומאת עצמן דהיינו לפסול את הקדש חשיבי משקה הואיל דטומאתן וחשיבותן באים כאחד ולכן ה"ל כמשקה שתחלתו לרצון ומכשרי אפי' חולין ודו"ק:
+<b>מש"כ בתו"ח דהרמב"ם והרע"ב אזלי לשיטתם דמשקין הבאים מחמת ידים א"מ כלים. </b>תמוה דאדרבה דעת הרע"ב דמטמאין לעיל פרק ב' מ"ב ובסוף זבים:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>תוי"ט ד"ה וקורא לה שם. </b>דהתם כגון דאמר כו' לאחר שהוא מופרש כו'. לכאורה קשה הכא נמי תאמר בשעת חבורם לאחר שתניחה בכפישה אז תהא חלה. וי"ל דהתם מיד בהפרדם תוכל להתפס בשם חלה. אבל הכא ישתהא עד שתגביהה ותניחנה בהכפישה ולזה כוון הרא"ש:
+
+Mishnah 3
+
+<b>עריבה כו'. </b>עי' בהרע"ב ותוי"ט. ולנ"פ דהכא תוכל להגיע את החלה בידיה אל העיסה בשעת קריאת שם. וא"כ חלוקין הן בדיניהן:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>תוי"ט ד"ה מחללין. </b>ונראה כו' הרי אין מוסרין לו מע"ש כו'. זה אינה קושיא די"ל דהכא מיירי שלוקח החבר פירות ומעות של הע"ה ע"מ שיחולל קדושת מעשר שלו עליהם. והמ"ש שלו יצא לחולין בידי ע"ה:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתו"ח צ"ע מה ענין משנה זו לכאן. </b>הן לפי מה שהביא לקמן ע"ד ר"ש בשם הרא"ש מן הירושלמי (וכן הביאו הר"ש) דבטו"י היא מתני' מקומה יפה קבוע כאן ומצאתי כן אחר זה בתור"ע בשם פ"מ. ודע דמשמע מהרא"ש דהא דאר"י בירושלמי שם שאין לטבו"י מגע אצל הטבל ר"ל שאין פוסל אותו (כדאיתא בר"פ). ולכן מצויין הן בין הגתות ובא בזה לחזק דר' אילא. והמפרש שם השתבש:
+סליק מסכת טבול יום. בעזרת אל נורא ואיום:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Tevul Yom/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Tevul Yom/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ef4bd616c9aa6d07cec7ebfbe2fbb95dd0052bc8
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Tevul Yom/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,149 @@
+Rashash on Mishnah Tevul Yom
+רש״ש על משנה טבול יום
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Mishnah_Tevul_Yom
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה טבול יום
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>במשנה וקולית של מים. </b>הן תרומה לא שייכא במים. וחולין שנעשו ע"ט תרומה ג"כ טבו"י אין פוסל כמו שהביא הא"ר בפ' דלקמן מ"ב מהתוספתא. וע"כ מיירי כאן במים המקודשין כגון של ניסוך החג:
+<b>תוי"ט ד"ה המכנס. </b>ולא פי' טעמא מאי מחלקין כו'. ול"נ משום דבמכנס חלות קתני ע"מ להפריש משמע דדעתו היה בבירור להפריש זו מזו כדפי' הרע"ב לכן ס"ל לב"ה דאפי' בשאר טומאות א"ח. משא"כ באינך דסיפא מיירי בסתמא כדמשמע בפי' הרע"ב בד"ה עד שלא קרמו ועי' א"ר:
+<b>שם ד"ה וקולית. </b>גם הרמב"ם כו' וכתב כו' שהוא כמו גלגולת הראש. אולי גורס קוליס בסמ"ך והוא כמו קולסי כרוב שפי' שם הרע"ב בשמו ראשי הכרוב. וכמו גדי מקולס בפ"ב דביצה:
+<b>ד"ה רי"א. </b>עי' כה"ד. לכאורה מוכרח דת"ק לא פליג דאת"ל דפליג מאי ס"ל. דא"ל דס"ל דאף ב"ה מודו א"כ ה"ל למחשביה במ"ב. ואי דאף ב"ש מודו. ר"י טעמא דב"ש אתי לאשמעינן (עי' שבת קלה א' ובמש"כ שם) אבל יש לדחות דאיכא למימר דלת"ק אף בשאר טמאים טהור אליבא דב"ה להרמב"ם דהאי ומודים אחלות נמי קאי. ולהר"ש ולהרע"ב י"ל דלת"ק ל"פ ואף בשאר טמאים לכ"ע אינו חבור. ורי"א דפליגי ונ"מ אליבא דב"ה בשאר טמאים מיהא חבור. ועי' במש"כ בסמוך:
+
+Mishnah 2
+
+<b>רי"א אף של טופח. </b>כאן איכא למידק מאי אמר ביה ת"ק. אילימא דפליגי ביה ב"ש וב"ה. ליחשביה במ"א. ואי דב"ש מודו ביה. או דלב"ה טהור אף בשא"ט (ולהרמב"ם בפי' ומודים כנ"ל). א"כ יפלגו מקצה אל קצה. דלת"ק קילא מכל הני דבמ"א. ולר"י חמירא. עי' שבת (קלח) וביצה (יג) בתד"ה איכא דאמרי. וכאן יאות טפי לומר דל"פ עליו ת"ק מדלעיל מ"א שכתב התוי"ט:
+
+Mishnah 3
+
+<b>בהרע"ב וגרגיר מלח. </b>שנדבק כו'. משמע דמעצמו נדבק שלא בכוונה. ובמ"ד מפרש ופעמים שמשימין גרגיר של מלח כו'. אולי כוון בו ליישב קושית מהר"ם. והוא שהחילוק בין הרישא לסיפא. דברישא נדבק מאליו שלא בכוונה. וסיפא בכוונה לסימן ואח"כ נוטלו ממנו לכן לא הוי חבור. וקטן וגדול דנקיט הוא משום אורחא דמלתא. דלסימן מסתמא מניחין גדול שיהא ניכר:
+<b>תוי"ט ד"ה וגרגיר. </b>עי' כ"ד מהר"ם. ונראה שהוא מפרש דתואר קטן שב נמי אמסמר. ולא מחוור דא"כ ה"ל למיתני במ"ד ג"כ מסמר וקודם גרגיר בכדי שתואר גדול יסוב על שניהם. ובעיקר פי' משנתינו נ"ל ע"ד מהר"ם רק באופן אחר קצת והוא דטעמא דת"ק במשנה זו משום דנאכלים עמו ושל אחריה משום שאין נאכלין עמו וא"ל ר"י מה אתה מחשב כי רוכלא אימא כלל כל שהוא נאכל כו' וכן במ"ד כל שא"נ כו':
+<b>ד"ה פחות. </b>להרמב"ם קאי נמי אמסמר והוא דוחק גדול חדא דמפסיק ביניהם בגרגיר מלח שנית כמו שהקשיתי לפי' מהר"ם מדוע לא תני במ"ד ג"כ במסמר:
+
+Mishnah 4
+
+<b>ד"ה יתר. </b>ול"נ לתרץ ע"ד דמשני הש"ס בברכות (נג) ואיידי דתני רישא רוב עובדי כוכבים וכו' וכה"ג בעירובין (טז) ובפסחים (עט ב') ע"ש:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>השעורה כו'. </b>עי' מפרשים. ולענ"ד נל"פ דמיירי הכא שנעשו גוש אחד ע"י בישול או שא"ד. וקאמר דאם אינן קלופין אינן נעשין חבור זל"ז כיון שהקליפות מפסיקין בין זל"ז אין חיבורן עולה יפה. וכן יל"פ לכולה מתני' וכל הפרק הזה משתעי בדיני חיבורין:
+<b>שם התיאה והחלתית כו' וחכ"א כו' וטמאים בכל הטומאות כו' והפלפל כו' טמאים בטבו"י כו'. </b>וק"ל דבעוקצין פ"ג מ"ה פסקינן כריב"נ דא"מ טומאת אוכלין ע"ש בפי' הרמב"ם והרע"ב. ועי' ביומא (פא ב') בתד"ה שהפלפלין. ותימה שלא הביאו משנה שלפנינו. וראיתי להרמב"ם בחבורו פ"ז מהט"א ה"ח שהביא דיני משנה זו והשמיט לתיאה וחלתית. וכ"ע הכ"מ דל"י למה. ולא הרגיש שגם הפלפל השמיט. ובעיני הדבר ברור שדחה אותם מהלכה מפני הא דעוקצין אשר פסקה שם בפ"א ה"ו. ותימה גדולה על מרן ז"ל שנעלם ממנו כ"ז:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>תוי"ט ד"ה בין. </b>דאין לך בע"ח טמא כו' שיהא ראשון. תמוה דאיכא טובא. כגון בעל קרי או הנוגע בא' מאה"ט. ואפי' שני מ"ל כגון מי"ח דבר שגזרו עליהם טומאת שני לפסול אה"ת ומטמאין משקין להיות תחלה. ואולי כוונתו דלא גזרו אפי' בראשון במשקין היוצאין מהן דזה לא הוי אלא מדרבנן כמש"כ התוס'. ועיין לקמן ספ"ג ובתוי"ט שם:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ד"ה הולכין. </b>ונראה דדוקא לחומרא כו'. זה אינו מכוון בלשון המשנה דא"כ ה"ל למיתני פסל את כולם כלישנא דברישא. אלא ודאי אף לקולא קאמר:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>נגע טבו"י בקיפה חתיכות מותרות. </b>משמע דהקיפה אסורה וכ"מ לקמיה. וא"כ לא"ש (עתוי"ט ר"פ) ה"ל לקיפה לטמא את החתיכות וצ"ל דלא הוות כביצה. ובר"פ העור והרוטב תנן דקיפה מצטרפת לטומאת אוכלין אבל בפ"ע לא:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>תוי"ט ד"ה מן הצדדים. </b>וללישנא בתרא דמה שלמעלה הואיל ונמשך הוי חבור ונ"ל דטעמא כו'. וע"ש בתד"ה אר"פ דאף לל"ב לא אר"פ אלא לענין יי"נ דאחמור ביה רבנן. אבל לענין טומאה מטהר ר"י אף מה שלמעלה. ובד"ה ה"ג מוכח מדבריהם דאף ר"י לא מטהר אלא בנגע נגד הברזא אבל אם תחב אצבעו בתוך נקב החבית ה"ל יין שתחת אצבעו כמו מפיה ושלמעלה כמו משוליה כו' ע"ש ובמהרש"א בד"ה אר"פ:
+<b>ד"ה יעלה. </b>וק"ל דניצוק א"ח סתמא תנן כו'. לק"מ דהאמת הוא דא"ח אף בשאר טומאות רק דמ"מ כל טפה וטפה נוגסת אל הסמוכה ונעשית ג"כ ראשונה וכן כולם עד א"ס (ועי' בא"ר בפ"ח דטהרות מ"ט). ונ"מ לשיטת ר"ת בתוס' פסחים (ד) בד"ה דאיכא. דא"ט אלא מדרבנן. ומש"כ עוד ודוחק להעמידה בכגון כו' מגומגם:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>רי"א חוט וכל שנקלף עמו כו'. </b>עי' בפי' הרע"ב ובתוי"ט. לשון התוספתא נ"ל לפרש דר"ל דאם נוטל מה שבלפס אותו קצת החוט שנקלף בנטילת התבשיל שבלפס הוי חבור. וקצתו שלמעלה שנשאר מודבק בדופני הלפס ואינו עולה עם התבשיל אינו חבור. ויש לכוון לזה גם לשון המשנה:
+
+Mishnah 4
+
+<b>תוי"ט בד"ה שנדמעה. </b>נראה שיש השמטת הסופר. וצ"ל כדאיתא בר"ש דהא דתנן התם דמדומע פטור מן החלה אתיא כר"י ור"ש דהכא:
+<b>ד"ה לא פסל אלא מקום מגעו. </b>נראה למחוק כ"ז. דכל דבור הזה שייך לדבור הקודם והד"א:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בהרע"ב ד"ה רמ"א. </b>מכשירין ומטמאין כו'. מלת ומטמאין ליתא בפי' הרמב"ם. ואזיל לשיטתו בריש מתני' דטהור וטמא הכוונה לענין הכשר. והרע"ב העתיקה מפי' הר"ש ול"ד דהר"ש לשיטתו שפי' שם טומאה ממש. והרע"ב פי' ברישא כהרמב"ם. אבל גם לשיטת הר"ש לא א"ש דהא משקה היוצא מטבו"י אין פוסל את התרומה וכ"ש הבגד אם לא מחמת הידים המסואבות דנעשה מהן תחלה. ומדלא פליג ר"מ בטהור מוכח דלא כהט"א שהבאתיו בריש מכשירין דידים טמאות חושבין משקה ע"ש. ודע דק"ל דהא טעמא דמשקין טמאים מכשירין שלא לרצון הוא משום דטומאתן והכשירן באים כאחד והרי הם אינן פוסלין את הככר של תרומה. וי"ל משום דלענין טומאת עצמן דהיינו לפסול את הקדש חשיבי משקה הואיל דטומאתן וחשיבותן באים כאחד ולכן ה"ל כמשקה שתחלתו לרצון ומכשרי אפי' חולין ודו"ק:
+<b>מש"כ בתו"ח דהרמב"ם והרע"ב אזלי לשיטתם דמשקין הבאים מחמת ידים א"מ כלים. </b>תמוה דאדרבה דעת הרע"ב דמטמאין לעיל פרק ב' מ"ב ובסוף זבים:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>תוי"ט ד"ה וקורא לה שם. </b>דהתם כגון דאמר כו' לאחר שהוא מופרש כו'. לכאורה קשה הכא נמי תאמר בשעת חבורם לאחר שתניחה בכפישה אז תהא חלה. וי"ל דהתם מיד בהפרדם תוכל להתפס בשם חלה. אבל הכא ישתהא עד שתגביהה ותניחנה בהכפישה ולזה כוון הרא"ש:
+
+Mishnah 3
+
+<b>עריבה כו'. </b>עי' בהרע"ב ותוי"ט. ולנ"פ דהכא תוכל להגיע את החלה בידיה אל העיסה בשעת קריאת שם. וא"כ חלוקין הן בדיניהן:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>תוי"ט ד"ה מחללין. </b>ונראה כו' הרי אין מוסרין לו מע"ש כו'. זה אינה קושיא די"ל דהכא מיירי שלוקח החבר פירות ומעות של הע"ה ע"מ שיחולל קדושת מעשר שלו עליהם. והמ"ש שלו יצא לחולין בידי ע"ה:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתו"ח צ"ע מה ענין משנה זו לכאן. </b>הן לפי מה שהביא לקמן ע"ד ר"ש בשם הרא"ש מן הירושלמי (וכן הביאו הר"ש) דבטו"י היא מתני' מקומה יפה קבוע כאן ומצאתי כן אחר זה בתור"ע בשם פ"מ. ודע דמשמע מהרא"ש דהא דאר"י בירושלמי שם שאין לטבו"י מגע אצל הטבל ר"ל שאין פוסל אותו (כדאיתא בר"פ). ולכן מצויין הן בין הגתות ובא בזה לחזק דר' אילא. והמפרש שם השתבש:
+סליק מסכת טבול יום. בעזרת אל נורא ואיום:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Yadayim/Hebrew/Vilna Edition.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Yadayim/Hebrew/Vilna Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..af11d7db1983999a48df634cba45c0c731b2d30e
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Yadayim/Hebrew/Vilna Edition.txt	
@@ -0,0 +1,101 @@
+Rashash on Mishnah Yadayim
+רש״ש על משנה ידים
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה ידים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בהרע"ב וכי לא מהני הכא ה"מ היכא דלא נשאר כו'. </b>הן אם לא נשאר אף ממחצית הלוג אסור. והכי הל"ל דלכתחלה אסור ליטול הראשון ע"מ שישאיר ממנו עוד לשנים דלמא לא יטול עד הפרק וכמש"כ לעיל:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>שמעון התימני אומר אפי' נתכוון כו'. </b>המפרשים נדחקו מאד. ול"נ לפרש דת"ק אמר ששרה בהן פתו דמשמע ששרה בהן בידים אבל נפל מאליו לא. ושמעון הוסיף אפי' רק נתכוין לשרות ואח"כ נפל מאליו הואיל דנתקיימה מחשבתו פסול. ואח"ז אשמעינן לשרות בזה ונפל לשני (כיון דלא נתכוין לשרות באלו המים) כשרים אף לדידיה ונכון בס"ד:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>תוי"ט ד"ה ונפל. </b>עי' כה"ד. והרמב"ם בהקדמתו למסכתין כ' דסתם ידים אע"פ דלתרומה דינן כשני ופוסלין אותה. וכן לענין אם ירצה לאכול פת של חולין צריך לנוטלן. מ"מ אם נגעו אפי' במשקה דחולין טהורה. אא"כ שידע להם טומאה אז מטמאין משקה חולין להיות תחלה כדין כה"פ אה"ת וע"ש. ונראה שהיה בהעלם עין מהתוי"ט:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בהרע"ב דאוכלין טמאים מטמאין אה"י כדתנן לקמן כו' כה"פ אה"ת כו'.</b> עמש"כ שם במ"ב בס"ד:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>א"ל והלא כה"ק שניים ומטמאים אה"י. </b>לכאורה לפי המבואר בשבת (יד) טעמא משום דרבי פרנך ע"ש (ולכן פי' הרמב"ם והרע"ב שהביא התוי"ט שזו גזירה נמשכת מהא דגזרו שהספר מטמא אה"ת ג"כ צ"ע לכאורה) א"כ מאי ראיה היא זו הא אפי' אי לא גזרו כלל שיפסלו אה"ת ראוי לגזור שיהיו מטמאי אהי"ד משום דר"פ. וכן רצו התוס' שם לומר דגזירה זו דידים הבאות מחמת ספר היתה קודם שגזרו שהספר יפסול אה"ת. ומש"כ דלא יתכן שגזרו עהי"ד ועדיין ספר עצמו כו' מצינו הרבה כיו"ב עי' פרה פ"ח ועי' ת"י שם. ועי' בר"ש שעמד בזה וכ' ישוב קצת:
+<b>תוי"ט ד"ה היד. ואילו פלוגתייהו לקדש דוקא הא סתם כו' ופסקה הרמב"ם כו'. </b>במחכ"ת ז"א דיוק כלל. דהא הרמב"ם פסק בפי"ב הלי"ב דאף לקדש א"מ את חבירתה רק להיות שלישי וזה דלא כר"י דהא איהו סבר דנעשית שני כדמוכח מתשובת חכמים ובחגיגה שם. ועל כרחך דפסק כחכמים ועד כאן לא פליגי אלא דלא נעשית שני אבל שלישי נעשית וכדקס"ד דגמ' שם. ואע"ג דדחו לה היינו קודם דאשכח דתנאי פליגי בהכי אבל בתר דמייתי פלוגתת רבי וריב"י בזה ודאי יותר מסתבר לומר דגם ר"י וחכמים דהכא פליגי בזה וכן פי' הא"ר:
+<b>ודע </b>דמדברי הר"ש משמע דאף רישא דכל הפוסל אה"ת כו'. וכן בבא דהאוכלים והכלים כו' דבמ"א דסובר ר"י דנעשים שניות. הכל אינן רק לקדש. אבל לתרומה אף ר"י מודה דא"נ שניים. (ולכאורה מוכח מדבריו מהא דמוקי להתוספתא שהביא בפ' דלעיל מ"ד דידו אחת בשני (בכרים) [ככרים] כאחת ישרפו דאיירי בככרים דקדש. דאף הא דאמרי חכמים במשנה דלעיל את שנטמא באה"ט מטמא אהי"ד ג"כ אינו אלא לקדשים דאל"כ לוקי להתוספתא דאיירי בככר ראשון. אבל זה א"א דהא מוכח בברכות (נב) דידים מקבלים טומאה מראשון לענין אכילת לחם חולין ועיקר נט"י לחולין אינו אלא משום סרך תרומה (חולין קו) והא דלא מוקי לה בככר ראשון משום דסתם טמא משמע ליה אפי' שני. וכ"מ מהא דכ' בס"פ דלעיל שני ככרים טמאים. דמטמאים אהי"ד כדתנן כו' כה"פ אה"ת מטמא אהי"ד להיות שניות וכ"כ הרע"ב אחריו. והא אתיא כר"י. ולא מוקי בככרים ראשונים ואתיא ככ"ע) ולהכי נדחק ליישב הא דמביא ר"י מכה"ק. והם פוסלין אהי"ד אף לתרומה. דלא תיקשי גם לנפשיה. אבל דעת הרא"ש דרק הא דיד מטמאה א"ח אינו אלא לקדש אבל רישא דכה"פ אה"ת וכן האוכלים והכלים כו' דבמ"א מיירי בין לקדש ובין לתרומה. ולשיטתו יל"פ הא דאמרו חכמים אין שני עושה שני קאי על כל דבריו ושפיר השיבם מכה"ק. רק ביד לטמא חבירתה לא רצו חכמים לגזור בתרומה מטעם הידוע להם. ולחנם נדחק הרא"ש בהראיה דכה"ק כהר"ש:
+<b>ד"ה מטמאים. </b>וכ"נ ג"כ מלשון הרע"ב בספט"ו דכלים כו'. לא הביא מדבריו מקרוב בפ' דלקמן סוף מ"ו דשם ג"כ מוכח מדבריו כן:
+
+Mishnah 3
+
+<b>רצועות תפילין עם התפילין כו'. </b>לכאורה ה"נ דר"ל דדוקא בזמן שהן עם התפילין ולאפוקי אם הותרו וכדאיתא להדיא בשבת (מט ב') בפ"ע א"מ אהי"ד. ודומה להא דגליון שבספר דלקמן לפי' התוי"ט שם. אבל ז"א דא"כ ה"ל למיתני רש"א א"מ אהי"ד. אלא ודאי תרתי תני וקמ"ל דאפי' הקציצה מטמאה ולאפוקי מר"ז בשבת שם. ור"ש ל"פ אלא ארצועות וכדאיתא שם:
+
+Mishnah 4
+
+<b>בהרע"ב ודוקא כשאין שם אלא תורה לבדה כו'. </b>תמוה דהא תנא בב"ב (יד) ס"ת נגלל לאמצעיתו ועושה לו עמוד אילך ואילך. וא"כ בין בראשו ובין בסופו א"צ אלא כדי לגול עמוד וכדמוקי ר"א שם להברייתא דתחלת ספר וסופו כדי לגול (דמשמע דשיעור אחד להן ע"ש) בס"ת:
+<b>תוי"ט ד"ה שלמעלן. </b>אלא נ"ל כו' ולאפוקי כשאין מחוברין כו'. בזה היה טוב ליישב תמיהת הר"ן על הרי"ף (והרמב"ם) שם בשבת בבעיא דגליונין ע"ש. אבל כיון דהגמ' לא אייתי לה למיפשט הבעיא ש"מ דליתא לדברי התוי"ט. אלא נראה דלרבותא נקטינהו להני אף שהם חוץ לספר:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שרע"א עריבת רגלים כשמה. </b>נ"ל דר"ע היה חולק על שיעורא דמב' לוגין כו' וסובר דא"מ מדרס אלא אם היא כשיעור שדרך לעשות לרחיצת רגלים וכל מי שרואה אותה מכירה ואומר זוהי עריבת רגלים. וכה"ג פליג בספ"א דשביעית ואומר ג"כ בזה"ל נטיעה כשמה וכן שם פ"ג מ"ט בלישנא דר' יוסי:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>עד הל"מ. </b>עי' ברע"ב ותוי"ט. ול"נ דכוון במאמרו הל"מ להא דדרשינן במגילה (יט ב') מלמד שהראהו הקב"ה למשה כו' ומה שהסופרים עתידין לחדש כו':
+<b>שם ברע"ב ד"ה כמשיב על דברי טרפון לסייע לו כו'. </b>ואינו מכוון בלשון ר"י. ול"נ לפרש איפכא הריני כמשיב כו' ר"ל אנכי משיב עליו בטעמו כמו ראב"ע אבל לא לענין דבריו ר"ל בעיקר דבריו לענין הדין אני מסכים עמו ומטעם אחר והוא מצרים כו':
+<b>תוי"ט ד"ה שנאמר. </b>וסוף הפסוק (ל"ד כי הוא פסוק שלישי מזה) הביאו את כל המעשר כו'. אולם התוס' ביבמות (פו ב') בד"ה מפני כתבו דהאי קרא איירי במע"ר. ועמש"כ במ"ר במדבר פ"ג אות ו':
+
+Mishnah 4
+
+<b>א"ל ר"ג כו' ואח"כ אשיב כו' וכבר חזרו א"ל ר"י כו'. </b>י"ל דפליגי בפלוגתא דאמוראי בב"ר פמ"ד אי אחרי סמוך או מופלג ועמש"כ ביבמות (מח ב'):
+
+Mishnah 5
+
+<b>תוי"ט ד"ה וכתב. </b>שאותיותיו בלתי מתדמות. ק"ל מהא דשבת (קג ב') שלא יכתוב כו' ביתין כפין כו' ופי' רש"י דומין בכתיבתן ע"ש:
+<b>ד"ה על העור. </b>ואילו לענין כתיבת מגילה כו' על הספר כו' ולכך צל"ע כו'. ול"נ דלדעת הרמב"ם דס"ת כשר על הגויל ועל הקלף ופסול על הדוכסוסטוס (פ"א מה"ת ה"ט) וכן הדין במגילה (פ"ט מהל' מגילה ה"ט). לכן במגילה אמר ספר בכדי להוציא דוכסוסטוס. אבל הכא שכולל הכל ספרים תו"מ ומזוזות נכתבין גם על מיניה לכן אמר עור כדי לכלול כל מינו לכל חד כדיניה:
+
+Mishnah 6
+
+<b>בהרע"ב ד"ה קובלין. </b>על מדותיכם. ל"ד בלישנא דהל"ל על תורתכם וכיוצא:
+<b>תוי"ט ד"ה בגט. </b>אבל בריש ר"ה מפרש הרע"ב דבכ"ש כותבין כו'. פשוט דכאן על כדת מו"י כתב דוקא גט דבשאר שטרות ליתיה. אבל על זמן לשנות המלך גם כאן לא כתב דוקא גט:
+סליק מסכת ידים. בעזרת שולח מים. ומחיה חיים:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Yadayim/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Yadayim/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..205200556c3175b1e6d70378964c9f332c5910df
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Yadayim/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,104 @@
+Rashash on Mishnah Yadayim
+רש״ש על משנה ידים
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Mishnah_Yadayim
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה ידים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בהרע"ב וכי לא מהני הכא ה"מ היכא דלא נשאר כו'. </b>הן אם לא נשאר אף ממחצית הלוג אסור. והכי הל"ל דלכתחלה אסור ליטול הראשון ע"מ שישאיר ממנו עוד לשנים דלמא לא יטול עד הפרק וכמש"כ לעיל:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>שמעון התימני אומר אפי' נתכוון כו'. </b>המפרשים נדחקו מאד. ול"נ לפרש דת"ק אמר ששרה בהן פתו דמשמע ששרה בהן בידים אבל נפל מאליו לא. ושמעון הוסיף אפי' רק נתכוין לשרות ואח"כ נפל מאליו הואיל דנתקיימה מחשבתו פסול. ואח"ז אשמעינן לשרות בזה ונפל לשני (כיון דלא נתכוין לשרות באלו המים) כשרים אף לדידיה ונכון בס"ד:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>תוי"ט ד"ה ונפל. </b>עי' כה"ד. והרמב"ם בהקדמתו למסכתין כ' דסתם ידים אע"פ דלתרומה דינן כשני ופוסלין אותה. וכן לענין אם ירצה לאכול פת של חולין צריך לנוטלן. מ"מ אם נגעו אפי' במשקה דחולין טהורה. אא"כ שידע להם טומאה אז מטמאין משקה חולין להיות תחלה כדין כה"פ אה"ת וע"ש. ונראה שהיה בהעלם עין מהתוי"ט:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בהרע"ב דאוכלין טמאים מטמאין אה"י כדתנן לקמן כו' כה"פ אה"ת כו'.</b> עמש"כ שם במ"ב בס"ד:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>א"ל והלא כה"ק שניים ומטמאים אה"י. </b>לכאורה לפי המבואר בשבת (יד) טעמא משום דרבי פרנך ע"ש (ולכן פי' הרמב"ם והרע"ב שהביא התוי"ט שזו גזירה נמשכת מהא דגזרו שהספר מטמא אה"ת ג"כ צ"ע לכאורה) א"כ מאי ראיה היא זו הא אפי' אי לא גזרו כלל שיפסלו אה"ת ראוי לגזור שיהיו מטמאי אהי"ד משום דר"פ. וכן רצו התוס' שם לומר דגזירה זו דידים הבאות מחמת ספר היתה קודם שגזרו שהספר יפסול אה"ת. ומש"כ דלא יתכן שגזרו עהי"ד ועדיין ספר עצמו כו' מצינו הרבה כיו"ב עי' פרה פ"ח ועי' ת"י שם. ועי' בר"ש שעמד בזה וכ' ישוב קצת:
+<b>תוי"ט ד"ה היד. ואילו פלוגתייהו לקדש דוקא הא סתם כו' ופסקה הרמב"ם כו'. </b>במחכ"ת ז"א דיוק כלל. דהא הרמב"ם פסק בפי"ב הלי"ב דאף לקדש א"מ את חבירתה רק להיות שלישי וזה דלא כר"י דהא איהו סבר דנעשית שני כדמוכח מתשובת חכמים ובחגיגה שם. ועל כרחך דפסק כחכמים ועד כאן לא פליגי אלא דלא נעשית שני אבל שלישי נעשית וכדקס"ד דגמ' שם. ואע"ג דדחו לה היינו קודם דאשכח דתנאי פליגי בהכי אבל בתר דמייתי פלוגתת רבי וריב"י בזה ודאי יותר מסתבר לומר דגם ר"י וחכמים דהכא פליגי בזה וכן פי' הא"ר:
+<b>ודע </b>דמדברי הר"ש משמע דאף רישא דכל הפוסל אה"ת כו'. וכן בבא דהאוכלים והכלים כו' דבמ"א דסובר ר"י דנעשים שניות. הכל אינן רק לקדש. אבל לתרומה אף ר"י מודה דא"נ שניים. (ולכאורה מוכח מדבריו מהא דמוקי להתוספתא שהביא בפ' דלעיל מ"ד דידו אחת בשני (בכרים) [ככרים] כאחת ישרפו דאיירי בככרים דקדש. דאף הא דאמרי חכמים במשנה דלעיל את שנטמא באה"ט מטמא אהי"ד ג"כ אינו אלא לקדשים דאל"כ לוקי להתוספתא דאיירי בככר ראשון. אבל זה א"א דהא מוכח בברכות (נב) דידים מקבלים טומאה מראשון לענין אכילת לחם חולין ועיקר נט"י לחולין אינו אלא משום סרך תרומה (חולין קו) והא דלא מוקי לה בככר ראשון משום דסתם טמא משמע ליה אפי' שני. וכ"מ מהא דכ' בס"פ דלעיל שני ככרים טמאים. דמטמאים אהי"ד כדתנן כו' כה"פ אה"ת מטמא אהי"ד להיות שניות וכ"כ הרע"ב אחריו. והא אתיא כר"י. ולא מוקי בככרים ראשונים ואתיא ככ"ע) ולהכי נדחק ליישב הא דמביא ר"י מכה"ק. והם פוסלין אהי"ד אף לתרומה. דלא תיקשי גם לנפשיה. אבל דעת הרא"ש דרק הא דיד מטמאה א"ח אינו אלא לקדש אבל רישא דכה"פ אה"ת וכן האוכלים והכלים כו' דבמ"א מיירי בין לקדש ובין לתרומה. ולשיטתו יל"פ הא דאמרו חכמים אין שני עושה שני קאי על כל דבריו ושפיר השיבם מכה"ק. רק ביד לטמא חבירתה לא רצו חכמים לגזור בתרומה מטעם הידוע להם. ולחנם נדחק הרא"ש בהראיה דכה"ק כהר"ש:
+<b>ד"ה מטמאים. </b>וכ"נ ג"כ מלשון הרע"ב בספט"ו דכלים כו'. לא הביא מדבריו מקרוב בפ' דלקמן סוף מ"ו דשם ג"כ מוכח מדבריו כן:
+
+Mishnah 3
+
+<b>רצועות תפילין עם התפילין כו'. </b>לכאורה ה"נ דר"ל דדוקא בזמן שהן עם התפילין ולאפוקי אם הותרו וכדאיתא להדיא בשבת (מט ב') בפ"ע א"מ אהי"ד. ודומה להא דגליון שבספר דלקמן לפי' התוי"ט שם. אבל ז"א דא"כ ה"ל למיתני רש"א א"מ אהי"ד. אלא ודאי תרתי תני וקמ"ל דאפי' הקציצה מטמאה ולאפוקי מר"ז בשבת שם. ור"ש ל"פ אלא ארצועות וכדאיתא שם:
+
+Mishnah 4
+
+<b>בהרע"ב ודוקא כשאין שם אלא תורה לבדה כו'. </b>תמוה דהא תנא בב"ב (יד) ס"ת נגלל לאמצעיתו ועושה לו עמוד אילך ואילך. וא"כ בין בראשו ובין בסופו א"צ אלא כדי לגול עמוד וכדמוקי ר"א שם להברייתא דתחלת ספר וסופו כדי לגול (דמשמע דשיעור אחד להן ע"ש) בס"ת:
+<b>תוי"ט ד"ה שלמעלן. </b>אלא נ"ל כו' ולאפוקי כשאין מחוברין כו'. בזה היה טוב ליישב תמיהת הר"ן על הרי"ף (והרמב"ם) שם בשבת בבעיא דגליונין ע"ש. אבל כיון דהגמ' לא אייתי לה למיפשט הבעיא ש"מ דליתא לדברי התוי"ט. אלא נראה דלרבותא נקטינהו להני אף שהם חוץ לספר:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שרע"א עריבת רגלים כשמה. </b>נ"ל דר"ע היה חולק על שיעורא דמב' לוגין כו' וסובר דא"מ מדרס אלא אם היא כשיעור שדרך לעשות לרחיצת רגלים וכל מי שרואה אותה מכירה ואומר זוהי עריבת רגלים. וכה"ג פליג בספ"א דשביעית ואומר ג"כ בזה"ל נטיעה כשמה וכן שם פ"ג מ"ט בלישנא דר' יוסי:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>עד הל"מ. </b>עי' ברע"ב ותוי"ט. ול"נ דכוון במאמרו הל"מ להא דדרשינן במגילה (יט ב') מלמד שהראהו הקב"ה למשה כו' ומה שהסופרים עתידין לחדש כו':
+<b>שם ברע"ב ד"ה כמשיב על דברי טרפון לסייע לו כו'. </b>ואינו מכוון בלשון ר"י. ול"נ לפרש איפכא הריני כמשיב כו' ר"ל אנכי משיב עליו בטעמו כמו ראב"ע אבל לא לענין דבריו ר"ל בעיקר דבריו לענין הדין אני מסכים עמו ומטעם אחר והוא מצרים כו':
+<b>תוי"ט ד"ה שנאמר. </b>וסוף הפסוק (ל"ד כי הוא פסוק שלישי מזה) הביאו את כל המעשר כו'. אולם התוס' ביבמות (פו ב') בד"ה מפני כתבו דהאי קרא איירי במע"ר. ועמש"כ במ"ר במדבר פ"ג אות ו':
+
+Mishnah 4
+
+<b>א"ל ר"ג כו' ואח"כ אשיב כו' וכבר חזרו א"ל ר"י כו'. </b>י"ל דפליגי בפלוגתא דאמוראי בב"ר פמ"ד אי אחרי סמוך או מופלג ועמש"כ ביבמות (מח ב'):
+
+Mishnah 5
+
+<b>תוי"ט ד"ה וכתב. </b>שאותיותיו בלתי מתדמות. ק"ל מהא דשבת (קג ב') שלא יכתוב כו' ביתין כפין כו' ופי' רש"י דומין בכתיבתן ע"ש:
+<b>ד"ה על העור. </b>ואילו לענין כתיבת מגילה כו' על הספר כו' ולכך צל"ע כו'. ול"נ דלדעת הרמב"ם דס"ת כשר על הגויל ועל הקלף ופסול על הדוכסוסטוס (פ"א מה"ת ה"ט) וכן הדין במגילה (פ"ט מהל' מגילה ה"ט). לכן במגילה אמר ספר בכדי להוציא דוכסוסטוס. אבל הכא שכולל הכל ספרים תו"מ ומזוזות נכתבין גם על מיניה לכן אמר עור כדי לכלול כל מינו לכל חד כדיניה:
+
+Mishnah 6
+
+<b>בהרע"ב ד"ה קובלין. </b>על מדותיכם. ל"ד בלישנא דהל"ל על תורתכם וכיוצא:
+<b>תוי"ט ד"ה בגט. </b>אבל בריש ר"ה מפרש הרע"ב דבכ"ש כותבין כו'. פשוט דכאן על כדת מו"י כתב דוקא גט דבשאר שטרות ליתיה. אבל על זמן לשנות המלך גם כאן לא כתב דוקא גט:
+סליק מסכת ידים. בעזרת שולח מים. ומחיה חיים:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Zavim/Hebrew/Vilna Edition.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Zavim/Hebrew/Vilna Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ecee13f87568a9759939544f32df3a97fbfc6127
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Zavim/Hebrew/Vilna Edition.txt	
@@ -0,0 +1,171 @@
+Rashash on Mishnah Zavim
+רש״ש על משנה זבים
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה זבים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ראה אחת ובשני הפסיק ובג' ראה שתים כו' אר"א ב"י מודים כו'. </b>הנה לת"ק לא פורש באם רואה שתים ובשני הפסיק ובג' ראה אחת מה דיניה. ובתוספתא איתא שאמר ר"ע (אשר הוא הת"ק דמתני') דבזה לא נחלקו שאין זה זב גמור (כ"ה הגי' בד"י וכן העתיקה הר"ש). ולכאורה איפכא מסתברא (וכסברת ראב"י). ולזה נראה שהגיה הגר"א ז"ל שהוא זב גמור כי כן העתיקה בא"ר וכ"ה הגי' בתוספתא שנדפסה עם פירושו ז"ז אשר לא אפונה שעל פיו הוגה כן. אבל לפי גי' זו תמוה מה דאיתא שם אר"ע לר"ש (שאמר שם משום ראב"י שבמתני') לא כל הקופץ משתבח אלא הנותן את הטעם כו'. והלא גם לר"ע צריכין לאותו טעם עצמו. ועוד קשה לגירסתו דה"ל לפרושי במתני' דבזה מודו ב"ה. דעתה נוכל לטעות דתני כן לרבותא דב"ש עי' תוי"ט ריש טבו"י ובמש"כ לקמן ובמ"ב:
+<b>תוי"ט ד"ה ובשלישי. </b>דאילו אחת לב"ה כו'. ולעד"נ דגם לב"ש אינן מצטרפות ב' ראיות בג' ימים כמו דאינהו מודו בג' ראיות בד' ימים דאינן מצטרפות כדאיתא בתוספתא ע"ש:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ד"ה רע"א. </b>עי' תו"ח. וכה"ג בפסחים פ"י מ"ו וע"ש (קטז ב') בתד"ה וחותם. ולר"ע י"ל דלרבותא דב"ש נקיט שלישי עתוי"ט פ"א דמכשירין מ"ג ד"ה המרעיד:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>אר"י ל"א אחת מרובה אא"ב יש בה כדי ג'. </b>ועתוי"ט. ונ"ל דבמשנה ד' מודה ר"י כיון דעכ"פ נעשה ע"י זב גמור בהצטרפות ראיה שלפניה או שלאחריה וכ"ה בפי' הרמב"ם וז"ל ורי"א כי כשראה אחד כו' ולא הקדימתה ראיה ולא נתאחרה אחריה ראיה כו'. ודלא כהתוי"ט שם במ"ד בסה"ד. וכן במ"ו שציין על הרישא וכתב ובהכי אף ר"י מודה כו'. ומה שסיים הרמב"ם. ולא נחשב לעולם אחד גדולה בראיות אא"כ היתה גדולה כג' ראיות כו' היינו באם לא ראה רק ראיה אחת גדולה בלתי הצטרפות ראיה לפניה או לאחריה:
+
+Mishnah 6
+
+<b>תוי"ט ד"ה ראה בסופו. </b>וכל ראיה נחלקת לשתים כו'. עי' מה שתמהתי עליו בשבת (לד ב'):
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ד"ה ראה. </b>דמש"ז ילפינן דיו כו'. קשה דאי אמרת דיו נימא דדוקא לענין טומאת ערב אבל להצטרף לשניה לטומאת מו"מ ולספירת ז' לא. אלא ע"כ צ"ל כמש"כ התוס' שם בד"ה מאי לאו דזב גמור איתקש. וא"כ לקרבן נמי. וי"ל בדוחק דלהכי אהני דיו. ולי י"ל משום דרבנן דרשי והזב חדא זובו תרתי לזכר (הביאו התוי"ט בדבור הסמוך לקמן) ופרש"י ע"כ יש לו דין זכר שאינו מטמא באונס מכאן ואילך כו' ע"ש. הרי להדיא דשתי הראיות יש להן דין זכר והיינו לענין קרבן. ועי"ל דלהכי הטיל הכתוב מיעוטא דמבשרו בין ראיה ראשונה לשניה ללמד דלענין קרבן מיהא ממעטינן אפי' ראשונה:
+
+Mishnah 3
+
+<b>כלב כו' ג"י מעל"ע. </b>עי' א"ר. ותימה דהרי גם יום אחד מעל"ע איכא עוד תרתי שהביא הר"ש. וגם אנכי מצאתי עוד א' בפ"ט דפרה מ"ה. ואולי משום דהלכה כר"י דשם כמו שהביא התוי"ט שם בשם הרמב"ם לכן לא הביאה הר"ש. אבל נמצא עוד אחד במשנה ר"פ דם הנדה וכמה היא שרייתן בפושרין מעל"ע. ועוד א' בגמ' דחולין (נה ב') ואנחינהו מעל"ע:
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתו"ח אף דמיטמא משום משא מ"מ ט"מ אין לו לטמא אדם ובגדים. </b>ומשמע דקאי אסיפא אמשכב לטמא אה"א מדקאמר תו וכן ברישא כו'. ותמוה דהא גם נושא אה"מ מטמא בגדים:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בזמן שהן מחגירין. </b>פי' הרע"ב הוא מהרמב"ם. ויתכן לפרש שהן נכפפין תחת היושב עליהן וממילא נעשין כחצי עגול ומקיפין את קצת גופו של היושב כמו חגורה. אולם קצת סתירה לזה מעירובין פ"ב מ"ד לפי' הרר"י הביאו התוי"ט ד"ה חגורה:
+<b>בהרע"ב ד"ה אע"פ בסופו. </b>ונטמאו בגדיו טומאת מדרס כו'. נראה שזה חוזר לפי' מתני' דקתני ה"א טמאין מדרס. ודלא כהתוי"ט שהבין דקאי אדסליק מיניה. ולא ביאר הרע"ב טעמו מפני מה טמאים מדרס. ונראה שדעתו כדעת הרמב"ם שאנו חוששין שמא דרס עליהן הזב ממש. וראיה לזה תמצא במש"כ בר"פ דלקמן. וכ"מ מדבריו במ"ב בד"ה בזמן שמשאן כבד:
+<b>תוי"ט ד"ה טמאים. </b>דמה לי נוגע בחוצה לו כו' אלא באה ללמדנו שיטמא מאוירו כו'. תימה דהרי נגע בחוצה לו אינו מיטמא דהיינו מגבו. ואולי ר"ל דלא תימה דאי לאו גז"ש ה"א דדוקא נוגע בחוצה לו אבל נוגע בתוכו לא נטמא. אבל קשה דלמא אתי גז"ש לאפוקי נוגע מגבו:
+<b>בא"ד ומה ת"ל אשר יגע בו דפשיטא כו' </b>לולי פרש"י הנל"פ דר"ל כיון דלמדנו דמיטמא מאוירו א"כ מה ת"ל אשר יגע דמשמעו במגע דוקא ולא באויר. (ולכאורה מזה קשה טובא לדעת הרמב"ם בפ"ח מהל' מו"מ ה"ד דזב אינו מטמא בהכנס ידו לאויר כ"ח וצע"ג). שוב ראיתי שכן פי' הק"א ג"כ. לזה פי' דאתי להסיט ונופל שפיר עליו לשון נגיעה שהגיע אליו התנועה מהזב:
+<b>בא"ד אבל אם כרע הזב ל"נ הטהור לטמא בגדים כו'. </b>ל"ד כלל בלשונו. דהא לקמן רפ"ה תנן או שהזב מסיטו מטמא כו' וכלי שטף במגע:
+<b>ד"ה שכחה רע. </b>ופי' הכ"מ כו' היא מזזת אותו. תימה דכלפי לייא כיון דחזקה כ"כ עד שתהא יכולה להזיז אותו הרי כחה יפה. וזה י"ל בדוחק. אבל שנחבא שהוא ל"ז איך נוכל לכוונו דמוסב על השוכה שהיא בל"נ. אשר ע"כ נראה דכוונת הרמב"ם דכשאדם נחבא בין השוכות בדוחק (ר"ל שאין ביניהם ריוח אלא בכדי האדם בדוחק) תזוז השוכה ממקומה ע"י דחיקתו אותה. ופי' בו הוא כמו על ידו:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בהרע"ב ד"ה כפה. </b>ופליג אסתם מתני' כו' בד"ה כלים כתב ג"כ אלא דתנא דלעיל לא מטמא כלים שבראש הנס וא"ה כר"י. לכאורה קשה מ"ש מהא דטהור מעלה את הטמא בפ' דלעיל מ"ב דלכ"ע בגדיו טמאים מדרס אף שהם למעלה. אלא הוא הדבר אשר כתבתי בר"פ דלעיל בדעתו ז"ל דהכא אינו נקרא מדרס לרבנן אלא משום חשש דריסה עליהן:
+<b>תוי"ט ד"ה בזמן שמשאן קל טהורים. </b>אפשר דבגדים שבה טהורים לגמרי כו'. תמוה דאיך אפשר שיהא טהורים והלא נשאן הזב. וכן ראיתי בפי' הרא"ש שכ' אבל טמאים במשא הזב:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>הרל"צ העתיק פירש"י בעירובין וכגון כו'. </b>לכאורה ל"ד דלפי' הרע"ב דכאן איירי לענין ככר ש"ת שנפל מהם מכח הקשתו אם הוא נטמא מחמת הסיטו. ונ"מ אפי' בנוגע בידיו להדלת וכו' דמחמת הנגיעה בדלת לא הוה הככר אלא שני. ואם מפני הסיטו הוה הככר ראשון. ולפמש"כ בפכ"ח דכלים מ"ו בס"ד מוכרח פירש"י אף לפי' הרע"ב. אבל עי' עוד מש"כ בעירובין ע"ד רש"י:
+
+Mishnah 4
+
+<b>תוי"ט ד"ה טמאים. </b>עמש"כ שם בשבת בס"ד:
+<b>ד"ה כסיות. </b>ולעד"נ דהוא ל"ר מכסת המוזכר בכ"מ כר וכסת:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ברע"ב ד"ה טמאין כו' בין כרעו או"מ. </b>וכ"כ הרמב"ם והר"ש. ולא משום דס"ל כשיטת ר"ת בעירובין (כז) בתד"ה כל שהזב. ולא כרש"י בנדה (נד ב') ד"ה ולא דמה ע"ש שהרי הר"ש לקמן ברפ"ה מביא בעצמו תוספתא דאין היסט אלא לדבר שיש בו רוח חיים וכ"ד רש"י ג"כ בשבת (פג ב') אלא דהכא אף שכרעו הם מ"מ חשיב כמו שהזב היה מסיטן כמש"כ הרא"ש ע"ש וכ"כ הר"ש בפי' התוספתא. וכן הרמב"ם כתב שהרי הן טמאים בהיסט הזב. וזה דלא כתוי"ט בפ' דלקמן מ"ב ובסוף מ"ה. וכן לשון הרע"ב לקמן ד"ה חוץ מן האדם שכתב דבזמן שמכריע את המת טמא. ל"ד דה"ה איפכא נמי טמא:
+<b>שם ד"ה מה שאין המת מטמא. </b>מ"מ אין מו"מ שתחתיו מטמא אדם לטמא בגדים הן לפי שיטתו בפ"א דאהלות מ"ב דחרב ה"ה כחלל ל"ד כלי מתכות אלא אפי' בגדים. א"כ מו"מ שתחתיו הוויין אבי אה"ט ומטמאין אדם להיות אה"ט אף אחר שפירש ומטמא אדם וכ"ח. ומו"מ דזב א"מ אדם לטמא בגדים אלא קודם שפירש. וא"מ אדם וכ"ח. ואף הבגדים קודם שפירש אינם נעשים אלא ראשונים. ובמת הוויין אה"ט. ומש"כ עוד וע"ג מדף נהי דמת נמי מטמא כלים שע"ג כו' לטמא או"מ כו' ותמוה מאד. דלשיטתו הוויין אבי אה"ט. ולהחולקין הוויין מיהא אה"ט לטמא אף אדם וכ"ח:
+<b>תוי"ט ד"ה ובמת הכל טהור. </b>ה"מ נמי למיתני ובנבלה כו'. פשוט דמת הוי רבותא טפי. ואולי כוונתו על חוץ מן האדם. אבל המשנה לא תכוון כאן רק לאשמעינן הטהרה:
+<b>ד"ה הכל. </b>ונמצא דכגון בכ"מ א"ע למאהיל. פשוט דכוונת הרע"ב דלכאורה איך מ"ל דכל שהמת נשא עליו טהור והלא טומאה בוקעת ויורדת וזה נקרא הטומאה מאהלת עליו לכך אמר כגון בכ"מ שאינו כנגד המת שיאהיל עליו:
+<b>ד"ה מה שאין המת מטמא וכו' בס"ד. </b>ובמס' עדיות כו' מפרש הרע"ב כו'. עמש"כ שם ע"ד אלו:
+<b>ד"ה מפני. </b>ואין אנו יודעים כו' ולכך כולן טהורות. ק"ל מ"ש מדלעיל מ"ד ספק שנתהפך עליהן טמאין:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בהרע"ב ד"ה וכלי שטף. </b>יכול תטמא אדם וכ"ח ת"ל בגד כו'. ק"ל לפמש"כ הרא"ש כאן דבגדים שהוא לבוש בהן אף העליון שאינו נוגע בו טמא א"כ איצטריך בגד להכי:
+<b>תוי"ט ד"ה כל. </b>וכך קתני בהדיא בתוספתא כלים כו' מטמאים שנים כו' וכן פי' הר"ש כצ"ל. והא דתני לקמן מ"י זה"כ כל הנוגע כו' מטמא א' כו' וע"ש בפי' הרע"ב. שם מדאורייתא קאמר כ"כ הר"ש. וזה אישתמיט מהתוי"ט לקמן מ"ה:
+<b>ד"ה וכלי שטף. </b>דהמ"ל ורחץ במים בערב כו'. ולא מחוור דא"כ היה במשמע שיטבול בערב. ובאמת הוא טובל מיד וטהור למעשר. וטמא לתרומה עד הערב שיעריב שמשו אחר טבילתו דוקא. ול"נ דהכי הל"ל ורחץ במים וטהר בערב כדכתיב האי לישנא בפרשת חוקת (יט יט):
+
+Mishnah 2
+
+<b>ד"ה וכל שהזב. </b>וצ"ל דמיירי שלא הוסט כו' עד סופו. עי' מש"כ בס"ד בפ' דלעיל מ"ו:
+<b>ד"ה אצבעו דלא בעינן שינשא רובו של זב כו'. </b>נראה דל"ד הרב ז"ל בזה די"ל דהטהור מלמעלן וכן בסיפא הטמא מלמעלן היינו ברובו ודוקא מלמטן הוא דקאמרה מתני' אצבעו ודומיא דמשכבו במ"ה:
+<b>בא"ר והמסיט את הזב וכו' משכב ומושב ע"י כף מאזנים כו' אבל היסט לא קתני משום כו' ע"ג המשכב טהור חוץ מן האדם כו' אבל היסט דמשכב לא מטמא כו'. </b>לכאורה תימה דבכה"ג דהיינו ע"י כף מאזנים גם המשכב מטמא את האדם כדתנן לעיל ספ"ב והמשכב מטמא אה"א כו' נתלה. וי"ל:
+
+Mishnah 3
+
+<b>רא"א אף הנושא. </b>הרמב"ם והרע"ב והא"ר פירשו משמא דגמ' חולין (קכב ב) דר"ל דמסיט אינו טמא אא"כ נושא ג"כ היינו שתהא הנבלה למעלה. ותמיהני דע"ש בגמ' ופירש"י דר"א יכוון שיהא הכזית דנבלה מחובר ביחד ולאפוקי אם נושא ב' כחצאי זיתים וכ"פ הרא"ש כאן והר"ש לקמן במ"ז:
+<b>בהרע"ב ד"ה כל הנושא. </b>כגון אוכלין ומשקין ומדף שהן למטה ממשכב כו'. תימה דמשמע דאתי לאפוקי דאם היה משכב למטה ממשכב נטמא. והתנן בפ"ק דכלים מ"ג דאין משכב עושה משכב:
+<b>תוי"ט ד"ה מפני. </b>וקשה דאהיכא קאי של"א כו'. ואע"ג דלא קמיירי במשכב כו'. ול"נ דמשכב הזב שבפי' הרמב"ם והרע"ב הכונה על שכיבתו של זב ור"ל דהזב שוכב עתה עליהן. ויש ג"כ משכב תחתיו ותחת המשכב או"מ ומדף:
+<b>ד"ה חוץ מן המסיט. </b>ושמא משום דאחמיר כו'. ועי' לקמן בד"ה ואדם. אבל בפ"ק דכלים מ"ג כ' הר"ש דממעטינן לכולהו משום דכתיב גבי משכב ומרכב מיעוט והנושא אותם דאותם מיעוטא הוא כדאיתא בנדה (ר"ד נה). והביאו התוי"ט בקצרה לקמן מ"ז וכאן לא זכרו:
+<b>ד"ה ואדם. </b>דטמא מת מטמא בגדים. רבותא יותר הל"ל דאפי' לאחר שפירש ואפי' אדם וכ"ח. משא"כ בזב ומשכבו:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ד"ה בין מלמעלן עי' כה"ד. </b>ועמש"כ לעיל ברה"פ ובפ"ד מ"ו. ובלא"ה דבריו בכאן מגומגמין:
+
+Mishnah 6
+
+<b>בהרע"ב זב וזבה ונדה בהדיא כתיבי ומצורע ויולדת נפ"ל מלזכר ולנקבה דכתיב זאת תורת הזב וגו' והדוה בנדתה וגו' לזכר לרבות כו' </b>כ"נ דצ"ל ועי' בפי' הרמב"ם:
+<b>תוי"ט ד"ה ובמצורע. </b>ול"ק דהכל בכלל ההיקש. אבל ק"ל דמ"מ היכא דריש התם מלנקבה לרבות דמה דאילו לשאר מעיינותיה מזכר נפקא ע"ש בהרע"ב. הא מיבעיא לה ליולדת. ולכן נ"ל דהגמ' דשם ל"ל להך דרשה דת"כ לרבות יולדת. דנפ"ל מדכתיב כימי נדת דותה תטמא והקרא איירי בלידה יבשתא:
+<b>ד"ה ואחד המסיט. </b>ותוס' כו' ה"ה למו"מ כו'. ול"נ דהם מפרשים והמסיט היינו שהטהור מסיט את הטמא וכמו בריש המשנה הנוגע בזב כו'. ודקדוקו לקמן במ"ח אינו מוכרח די"ל דלהכי לא תני הכא המסיטו בכינוי משום דבזב כו' וביולדת אף שהם הסיטו את הטהור טמאוהו לכן מסתים לה סתומי לומר דכל חד כדיניה. שוב ראיתי שהתוס' העתיק והמסיטו בכינוי וא"ש טפי. ודקדוקם אינו אלא על הנישא וזה טמא במו"מ כדלעיל במ"ג:
+
+Mishnah 7
+
+<b>רא"א אף הנושא. </b>משמע דקאי על כל הני דחשיב הת"ק. ותימה דבב"ק (כה) איתא דס"ל דש"ז של זב אינה מטמאה במשא. וצ"ל דלא קאי אלא אשארא. ולפלא שלא העירו המפרשים בזה:
+<b>תוי"ט ד"ה ואחד המסיט בסופו. </b>צ"ע דלא קתני נושא ונישא. תמוה דהרי גם הרמב"ם מודה בנישא דהיינו שהאדם מלמעלה והם מלמטה דא"מ בלא הסיט כמש"כ בעצמו לעיל מ"ג בסד"ה כל הנושא ונישא:
+<b>ד"ה ר' אליעזר אומר. </b>אבל הר"ש כו' וקאמר איהו אף הנושא כו'. והרא"ש הוסיף וה"ה נישא וזה תמוה ועי' ר"ש פ"א דכלים מ"ג:
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>ד"ה טהור. </b>כולהו שוורים לאו כו' ועוד בפ' א"מ (כצ"ל והוא שם (כז ב') כו'). ול"נ דשם פי' כאילו אמר לאו כולהו שוורים לגבי מזבח קיימי. ולא ידעי כולי עלמא כו'. וכן מצינו כיוצא בזה בקרא כל הרע אויב בקדש. כל תשא עון. וכן יש לומר כאן עד"ז דרצה לומר דאין כל המטמאים בגדים מטמאין אדם וכ"ח:
+
+Mishnah 10
+
+<b>בהרע"ב כל הני במשא בלבד מטמאין בגדים כו'. </b>תיבות כל הני הוסיף על דברי הר"ש וגרע. דכל הני דחשיב לבד מנבלה ומרכב א"מ במשא כלל כדאיתא בריש כלים:
+<b>תוי"ט ד"ה כל הנוגע בסופו. </b>ומשני לה שפיר דכללא דר"י כו'. הן הרמב"ם לא יישב רק שלא תהא סתירה לזה מכללא דר"י אבל קושיית הכ"מ שדבר זה סותר א"ע דכיון דקי"ל דאין כלי מיטמא אלא מאה"ט והוא מטמא בגדים ע"כ דין אה"ט יש לו בזמן התעסקו בהם וא"כ יש לו לטמא אוכלין להיות ראשונים ככל אה"ט. אבל לי י"ל בהא דאמרי' בזבחים (קה ב') גבי נבלת עוף טהור כל היכא דא"מ אדם במגע אין מונין בו ראשון ושני. וע"כ ר"ל דעיקרו ושרשו אשר ממנו התחלת הטומאה א"מ אדם. דהא איכא כל הני דחשיב במ"ו ז' ח' דא"מ אדם ואעפ"כ מטמאין שנים ופוסלין א' וכן כלים הנוגעין בזב שא"מ אפי' כלים אפ"ה מטמאין ב' ופוסלים א' כמו שהביא התוי"ט בר"פ. ולכן פרים הנשרפין שהן בעצמן א"מ אדם במגע אין מונין בהמתעסקים ראשון ושני. אולם לפ"ז יקשה מהאוכל נבלת עוף הטהור דמשנה ט'. ומזה יקשה גם להגמ' הנ"ל. וע"כ צ"ל דפי' כל היכא דא"מ אדם היינו דלא משכחת ביה טומאה שתטמא אדם משא"כ כל הני משכחת בהו טומאה שתטמא אדם:
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>תוי"ט ד"ה אלו. </b>וראיתי שהרמב"ם כו' כלים שנטמאו במשקין שנעשו שניים כו'. וכ"כ הרמב"ם והר"ש והרע"ב בפ"ג דידים מ"א. ונ"ל עוד ראיה מהא דאיתא בברכות (נב ב') הכא בשלחן שני כו' וע"כ לא מ"ל אלא ע"י משקין:
+סליק מסכת זבים. בעזרת מעלה עבים. ומוריד רביבים:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Zavim/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Zavim/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6623dc7c57a821aa669daec39f0eb978128afdc6
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Tahorot/Rashash on Mishnah Zavim/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,174 @@
+Rashash on Mishnah Zavim
+רש״ש על משנה זבים
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Mishnah_Zavim
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה זבים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ראה אחת ובשני הפסיק ובג' ראה שתים כו' אר"א ב"י מודים כו'. </b>הנה לת"ק לא פורש באם רואה שתים ובשני הפסיק ובג' ראה אחת מה דיניה. ובתוספתא איתא שאמר ר"ע (אשר הוא הת"ק דמתני') דבזה לא נחלקו שאין זה זב גמור (כ"ה הגי' בד"י וכן העתיקה הר"ש). ולכאורה איפכא מסתברא (וכסברת ראב"י). ולזה נראה שהגיה הגר"א ז"ל שהוא זב גמור כי כן העתיקה בא"ר וכ"ה הגי' בתוספתא שנדפסה עם פירושו ז"ז אשר לא אפונה שעל פיו הוגה כן. אבל לפי גי' זו תמוה מה דאיתא שם אר"ע לר"ש (שאמר שם משום ראב"י שבמתני') לא כל הקופץ משתבח אלא הנותן את הטעם כו'. והלא גם לר"ע צריכין לאותו טעם עצמו. ועוד קשה לגירסתו דה"ל לפרושי במתני' דבזה מודו ב"ה. דעתה נוכל לטעות דתני כן לרבותא דב"ש עי' תוי"ט ריש טבו"י ובמש"כ לקמן ובמ"ב:
+<b>תוי"ט ד"ה ובשלישי. </b>דאילו אחת לב"ה כו'. ולעד"נ דגם לב"ש אינן מצטרפות ב' ראיות בג' ימים כמו דאינהו מודו בג' ראיות בד' ימים דאינן מצטרפות כדאיתא בתוספתא ע"ש:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ד"ה רע"א. </b>עי' תו"ח. וכה"ג בפסחים פ"י מ"ו וע"ש (קטז ב') בתד"ה וחותם. ולר"ע י"ל דלרבותא דב"ש נקיט שלישי עתוי"ט פ"א דמכשירין מ"ג ד"ה המרעיד:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>אר"י ל"א אחת מרובה אא"ב יש בה כדי ג'. </b>ועתוי"ט. ונ"ל דבמשנה ד' מודה ר"י כיון דעכ"פ נעשה ע"י זב גמור בהצטרפות ראיה שלפניה או שלאחריה וכ"ה בפי' הרמב"ם וז"ל ורי"א כי כשראה אחד כו' ולא הקדימתה ראיה ולא נתאחרה אחריה ראיה כו'. ודלא כהתוי"ט שם במ"ד בסה"ד. וכן במ"ו שציין על הרישא וכתב ובהכי אף ר"י מודה כו'. ומה שסיים הרמב"ם. ולא נחשב לעולם אחד גדולה בראיות אא"כ היתה גדולה כג' ראיות כו' היינו באם לא ראה רק ראיה אחת גדולה בלתי הצטרפות ראיה לפניה או לאחריה:
+
+Mishnah 6
+
+<b>תוי"ט ד"ה ראה בסופו. </b>וכל ראיה נחלקת לשתים כו'. עי' מה שתמהתי עליו בשבת (לד ב'):
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ד"ה ראה. </b>דמש"ז ילפינן דיו כו'. קשה דאי אמרת דיו נימא דדוקא לענין טומאת ערב אבל להצטרף לשניה לטומאת מו"מ ולספירת ז' לא. אלא ע"כ צ"ל כמש"כ התוס' שם בד"ה מאי לאו דזב גמור איתקש. וא"כ לקרבן נמי. וי"ל בדוחק דלהכי אהני דיו. ולי י"ל משום דרבנן דרשי והזב חדא זובו תרתי לזכר (הביאו התוי"ט בדבור הסמוך לקמן) ופרש"י ע"כ יש לו דין זכר שאינו מטמא באונס מכאן ואילך כו' ע"ש. הרי להדיא דשתי הראיות יש להן דין זכר והיינו לענין קרבן. ועי"ל דלהכי הטיל הכתוב מיעוטא דמבשרו בין ראיה ראשונה לשניה ללמד דלענין קרבן מיהא ממעטינן אפי' ראשונה:
+
+Mishnah 3
+
+<b>כלב כו' ג"י מעל"ע. </b>עי' א"ר. ותימה דהרי גם יום אחד מעל"ע איכא עוד תרתי שהביא הר"ש. וגם אנכי מצאתי עוד א' בפ"ט דפרה מ"ה. ואולי משום דהלכה כר"י דשם כמו שהביא התוי"ט שם בשם הרמב"ם לכן לא הביאה הר"ש. אבל נמצא עוד אחד במשנה ר"פ דם הנדה וכמה היא שרייתן בפושרין מעל"ע. ועוד א' בגמ' דחולין (נה ב') ואנחינהו מעל"ע:
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתו"ח אף דמיטמא משום משא מ"מ ט"מ אין לו לטמא אדם ובגדים. </b>ומשמע דקאי אסיפא אמשכב לטמא אה"א מדקאמר תו וכן ברישא כו'. ותמוה דהא גם נושא אה"מ מטמא בגדים:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בזמן שהן מחגירין. </b>פי' הרע"ב הוא מהרמב"ם. ויתכן לפרש שהן נכפפין תחת היושב עליהן וממילא נעשין כחצי עגול ומקיפין את קצת גופו של היושב כמו חגורה. אולם קצת סתירה לזה מעירובין פ"ב מ"ד לפי' הרר"י הביאו התוי"ט ד"ה חגורה:
+<b>בהרע"ב ד"ה אע"פ בסופו. </b>ונטמאו בגדיו טומאת מדרס כו'. נראה שזה חוזר לפי' מתני' דקתני ה"א טמאין מדרס. ודלא כהתוי"ט שהבין דקאי אדסליק מיניה. ולא ביאר הרע"ב טעמו מפני מה טמאים מדרס. ונראה שדעתו כדעת הרמב"ם שאנו חוששין שמא דרס עליהן הזב ממש. וראיה לזה תמצא במש"כ בר"פ דלקמן. וכ"מ מדבריו במ"ב בד"ה בזמן שמשאן כבד:
+<b>תוי"ט ד"ה טמאים. </b>דמה לי נוגע בחוצה לו כו' אלא באה ללמדנו שיטמא מאוירו כו'. תימה דהרי נגע בחוצה לו אינו מיטמא דהיינו מגבו. ואולי ר"ל דלא תימה דאי לאו גז"ש ה"א דדוקא נוגע בחוצה לו אבל נוגע בתוכו לא נטמא. אבל קשה דלמא אתי גז"ש לאפוקי נוגע מגבו:
+<b>בא"ד ומה ת"ל אשר יגע בו דפשיטא כו' </b>לולי פרש"י הנל"פ דר"ל כיון דלמדנו דמיטמא מאוירו א"כ מה ת"ל אשר יגע דמשמעו במגע דוקא ולא באויר. (ולכאורה מזה קשה טובא לדעת הרמב"ם בפ"ח מהל' מו"מ ה"ד דזב אינו מטמא בהכנס ידו לאויר כ"ח וצע"ג). שוב ראיתי שכן פי' הק"א ג"כ. לזה פי' דאתי להסיט ונופל שפיר עליו לשון נגיעה שהגיע אליו התנועה מהזב:
+<b>בא"ד אבל אם כרע הזב ל"נ הטהור לטמא בגדים כו'. </b>ל"ד כלל בלשונו. דהא לקמן רפ"ה תנן או שהזב מסיטו מטמא כו' וכלי שטף במגע:
+<b>ד"ה שכחה רע. </b>ופי' הכ"מ כו' היא מזזת אותו. תימה דכלפי לייא כיון דחזקה כ"כ עד שתהא יכולה להזיז אותו הרי כחה יפה. וזה י"ל בדוחק. אבל שנחבא שהוא ל"ז איך נוכל לכוונו דמוסב על השוכה שהיא בל"נ. אשר ע"כ נראה דכוונת הרמב"ם דכשאדם נחבא בין השוכות בדוחק (ר"ל שאין ביניהם ריוח אלא בכדי האדם בדוחק) תזוז השוכה ממקומה ע"י דחיקתו אותה. ופי' בו הוא כמו על ידו:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בהרע"ב ד"ה כפה. </b>ופליג אסתם מתני' כו' בד"ה כלים כתב ג"כ אלא דתנא דלעיל לא מטמא כלים שבראש הנס וא"ה כר"י. לכאורה קשה מ"ש מהא דטהור מעלה את הטמא בפ' דלעיל מ"ב דלכ"ע בגדיו טמאים מדרס אף שהם למעלה. אלא הוא הדבר אשר כתבתי בר"פ דלעיל בדעתו ז"ל דהכא אינו נקרא מדרס לרבנן אלא משום חשש דריסה עליהן:
+<b>תוי"ט ד"ה בזמן שמשאן קל טהורים. </b>אפשר דבגדים שבה טהורים לגמרי כו'. תמוה דאיך אפשר שיהא טהורים והלא נשאן הזב. וכן ראיתי בפי' הרא"ש שכ' אבל טמאים במשא הזב:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>הרל"צ העתיק פירש"י בעירובין וכגון כו'. </b>לכאורה ל"ד דלפי' הרע"ב דכאן איירי לענין ככר ש"ת שנפל מהם מכח הקשתו אם הוא נטמא מחמת הסיטו. ונ"מ אפי' בנוגע בידיו להדלת וכו' דמחמת הנגיעה בדלת לא הוה הככר אלא שני. ואם מפני הסיטו הוה הככר ראשון. ולפמש"כ בפכ"ח דכלים מ"ו בס"ד מוכרח פירש"י אף לפי' הרע"ב. אבל עי' עוד מש"כ בעירובין ע"ד רש"י:
+
+Mishnah 4
+
+<b>תוי"ט ד"ה טמאים. </b>עמש"כ שם בשבת בס"ד:
+<b>ד"ה כסיות. </b>ולעד"נ דהוא ל"ר מכסת המוזכר בכ"מ כר וכסת:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ברע"ב ד"ה טמאין כו' בין כרעו או"מ. </b>וכ"כ הרמב"ם והר"ש. ולא משום דס"ל כשיטת ר"ת בעירובין (כז) בתד"ה כל שהזב. ולא כרש"י בנדה (נד ב') ד"ה ולא דמה ע"ש שהרי הר"ש לקמן ברפ"ה מביא בעצמו תוספתא דאין היסט אלא לדבר שיש בו רוח חיים וכ"ד רש"י ג"כ בשבת (פג ב') אלא דהכא אף שכרעו הם מ"מ חשיב כמו שהזב היה מסיטן כמש"כ הרא"ש ע"ש וכ"כ הר"ש בפי' התוספתא. וכן הרמב"ם כתב שהרי הן טמאים בהיסט הזב. וזה דלא כתוי"ט בפ' דלקמן מ"ב ובסוף מ"ה. וכן לשון הרע"ב לקמן ד"ה חוץ מן האדם שכתב דבזמן שמכריע את המת טמא. ל"ד דה"ה איפכא נמי טמא:
+<b>שם ד"ה מה שאין המת מטמא. </b>מ"מ אין מו"מ שתחתיו מטמא אדם לטמא בגדים הן לפי שיטתו בפ"א דאהלות מ"ב דחרב ה"ה כחלל ל"ד כלי מתכות אלא אפי' בגדים. א"כ מו"מ שתחתיו הוויין אבי אה"ט ומטמאין אדם להיות אה"ט אף אחר שפירש ומטמא אדם וכ"ח. ומו"מ דזב א"מ אדם לטמא בגדים אלא קודם שפירש. וא"מ אדם וכ"ח. ואף הבגדים קודם שפירש אינם נעשים אלא ראשונים. ובמת הוויין אה"ט. ומש"כ עוד וע"ג מדף נהי דמת נמי מטמא כלים שע"ג כו' לטמא או"מ כו' ותמוה מאד. דלשיטתו הוויין אבי אה"ט. ולהחולקין הוויין מיהא אה"ט לטמא אף אדם וכ"ח:
+<b>תוי"ט ד"ה ובמת הכל טהור. </b>ה"מ נמי למיתני ובנבלה כו'. פשוט דמת הוי רבותא טפי. ואולי כוונתו על חוץ מן האדם. אבל המשנה לא תכוון כאן רק לאשמעינן הטהרה:
+<b>ד"ה הכל. </b>ונמצא דכגון בכ"מ א"ע למאהיל. פשוט דכוונת הרע"ב דלכאורה איך מ"ל דכל שהמת נשא עליו טהור והלא טומאה בוקעת ויורדת וזה נקרא הטומאה מאהלת עליו לכך אמר כגון בכ"מ שאינו כנגד המת שיאהיל עליו:
+<b>ד"ה מה שאין המת מטמא וכו' בס"ד. </b>ובמס' עדיות כו' מפרש הרע"ב כו'. עמש"כ שם ע"ד אלו:
+<b>ד"ה מפני. </b>ואין אנו יודעים כו' ולכך כולן טהורות. ק"ל מ"ש מדלעיל מ"ד ספק שנתהפך עליהן טמאין:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בהרע"ב ד"ה וכלי שטף. </b>יכול תטמא אדם וכ"ח ת"ל בגד כו'. ק"ל לפמש"כ הרא"ש כאן דבגדים שהוא לבוש בהן אף העליון שאינו נוגע בו טמא א"כ איצטריך בגד להכי:
+<b>תוי"ט ד"ה כל. </b>וכך קתני בהדיא בתוספתא כלים כו' מטמאים שנים כו' וכן פי' הר"ש כצ"ל. והא דתני לקמן מ"י זה"כ כל הנוגע כו' מטמא א' כו' וע"ש בפי' הרע"ב. שם מדאורייתא קאמר כ"כ הר"ש. וזה אישתמיט מהתוי"ט לקמן מ"ה:
+<b>ד"ה וכלי שטף. </b>דהמ"ל ורחץ במים בערב כו'. ולא מחוור דא"כ היה במשמע שיטבול בערב. ובאמת הוא טובל מיד וטהור למעשר. וטמא לתרומה עד הערב שיעריב שמשו אחר טבילתו דוקא. ול"נ דהכי הל"ל ורחץ במים וטהר בערב כדכתיב האי לישנא בפרשת חוקת (יט יט):
+
+Mishnah 2
+
+<b>ד"ה וכל שהזב. </b>וצ"ל דמיירי שלא הוסט כו' עד סופו. עי' מש"כ בס"ד בפ' דלעיל מ"ו:
+<b>ד"ה אצבעו דלא בעינן שינשא רובו של זב כו'. </b>נראה דל"ד הרב ז"ל בזה די"ל דהטהור מלמעלן וכן בסיפא הטמא מלמעלן היינו ברובו ודוקא מלמטן הוא דקאמרה מתני' אצבעו ודומיא דמשכבו במ"ה:
+<b>בא"ר והמסיט את הזב וכו' משכב ומושב ע"י כף מאזנים כו' אבל היסט לא קתני משום כו' ע"ג המשכב טהור חוץ מן האדם כו' אבל היסט דמשכב לא מטמא כו'. </b>לכאורה תימה דבכה"ג דהיינו ע"י כף מאזנים גם המשכב מטמא את האדם כדתנן לעיל ספ"ב והמשכב מטמא אה"א כו' נתלה. וי"ל:
+
+Mishnah 3
+
+<b>רא"א אף הנושא. </b>הרמב"ם והרע"ב והא"ר פירשו משמא דגמ' חולין (קכב ב) דר"ל דמסיט אינו טמא אא"כ נושא ג"כ היינו שתהא הנבלה למעלה. ותמיהני דע"ש בגמ' ופירש"י דר"א יכוון שיהא הכזית דנבלה מחובר ביחד ולאפוקי אם נושא ב' כחצאי זיתים וכ"פ הרא"ש כאן והר"ש לקמן במ"ז:
+<b>בהרע"ב ד"ה כל הנושא. </b>כגון אוכלין ומשקין ומדף שהן למטה ממשכב כו'. תימה דמשמע דאתי לאפוקי דאם היה משכב למטה ממשכב נטמא. והתנן בפ"ק דכלים מ"ג דאין משכב עושה משכב:
+<b>תוי"ט ד"ה מפני. </b>וקשה דאהיכא קאי של"א כו'. ואע"ג דלא קמיירי במשכב כו'. ול"נ דמשכב הזב שבפי' הרמב"ם והרע"ב הכונה על שכיבתו של זב ור"ל דהזב שוכב עתה עליהן. ויש ג"כ משכב תחתיו ותחת המשכב או"מ ומדף:
+<b>ד"ה חוץ מן המסיט. </b>ושמא משום דאחמיר כו'. ועי' לקמן בד"ה ואדם. אבל בפ"ק דכלים מ"ג כ' הר"ש דממעטינן לכולהו משום דכתיב גבי משכב ומרכב מיעוט והנושא אותם דאותם מיעוטא הוא כדאיתא בנדה (ר"ד נה). והביאו התוי"ט בקצרה לקמן מ"ז וכאן לא זכרו:
+<b>ד"ה ואדם. </b>דטמא מת מטמא בגדים. רבותא יותר הל"ל דאפי' לאחר שפירש ואפי' אדם וכ"ח. משא"כ בזב ומשכבו:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ד"ה בין מלמעלן עי' כה"ד. </b>ועמש"כ לעיל ברה"פ ובפ"ד מ"ו. ובלא"ה דבריו בכאן מגומגמין:
+
+Mishnah 6
+
+<b>בהרע"ב זב וזבה ונדה בהדיא כתיבי ומצורע ויולדת נפ"ל מלזכר ולנקבה דכתיב זאת תורת הזב וגו' והדוה בנדתה וגו' לזכר לרבות כו' </b>כ"נ דצ"ל ועי' בפי' הרמב"ם:
+<b>תוי"ט ד"ה ובמצורע. </b>ול"ק דהכל בכלל ההיקש. אבל ק"ל דמ"מ היכא דריש התם מלנקבה לרבות דמה דאילו לשאר מעיינותיה מזכר נפקא ע"ש בהרע"ב. הא מיבעיא לה ליולדת. ולכן נ"ל דהגמ' דשם ל"ל להך דרשה דת"כ לרבות יולדת. דנפ"ל מדכתיב כימי נדת דותה תטמא והקרא איירי בלידה יבשתא:
+<b>ד"ה ואחד המסיט. </b>ותוס' כו' ה"ה למו"מ כו'. ול"נ דהם מפרשים והמסיט היינו שהטהור מסיט את הטמא וכמו בריש המשנה הנוגע בזב כו'. ודקדוקו לקמן במ"ח אינו מוכרח די"ל דלהכי לא תני הכא המסיטו בכינוי משום דבזב כו' וביולדת אף שהם הסיטו את הטהור טמאוהו לכן מסתים לה סתומי לומר דכל חד כדיניה. שוב ראיתי שהתוס' העתיק והמסיטו בכינוי וא"ש טפי. ודקדוקם אינו אלא על הנישא וזה טמא במו"מ כדלעיל במ"ג:
+
+Mishnah 7
+
+<b>רא"א אף הנושא. </b>משמע דקאי על כל הני דחשיב הת"ק. ותימה דבב"ק (כה) איתא דס"ל דש"ז של זב אינה מטמאה במשא. וצ"ל דלא קאי אלא אשארא. ולפלא שלא העירו המפרשים בזה:
+<b>תוי"ט ד"ה ואחד המסיט בסופו. </b>צ"ע דלא קתני נושא ונישא. תמוה דהרי גם הרמב"ם מודה בנישא דהיינו שהאדם מלמעלה והם מלמטה דא"מ בלא הסיט כמש"כ בעצמו לעיל מ"ג בסד"ה כל הנושא ונישא:
+<b>ד"ה ר' אליעזר אומר. </b>אבל הר"ש כו' וקאמר איהו אף הנושא כו'. והרא"ש הוסיף וה"ה נישא וזה תמוה ועי' ר"ש פ"א דכלים מ"ג:
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>ד"ה טהור. </b>כולהו שוורים לאו כו' ועוד בפ' א"מ (כצ"ל והוא שם (כז ב') כו'). ול"נ דשם פי' כאילו אמר לאו כולהו שוורים לגבי מזבח קיימי. ולא ידעי כולי עלמא כו'. וכן מצינו כיוצא בזה בקרא כל הרע אויב בקדש. כל תשא עון. וכן יש לומר כאן עד"ז דרצה לומר דאין כל המטמאים בגדים מטמאין אדם וכ"ח:
+
+Mishnah 10
+
+<b>בהרע"ב כל הני במשא בלבד מטמאין בגדים כו'. </b>תיבות כל הני הוסיף על דברי הר"ש וגרע. דכל הני דחשיב לבד מנבלה ומרכב א"מ במשא כלל כדאיתא בריש כלים:
+<b>תוי"ט ד"ה כל הנוגע בסופו. </b>ומשני לה שפיר דכללא דר"י כו'. הן הרמב"ם לא יישב רק שלא תהא סתירה לזה מכללא דר"י אבל קושיית הכ"מ שדבר זה סותר א"ע דכיון דקי"ל דאין כלי מיטמא אלא מאה"ט והוא מטמא בגדים ע"כ דין אה"ט יש לו בזמן התעסקו בהם וא"כ יש לו לטמא אוכלין להיות ראשונים ככל אה"ט. אבל לי י"ל בהא דאמרי' בזבחים (קה ב') גבי נבלת עוף טהור כל היכא דא"מ אדם במגע אין מונין בו ראשון ושני. וע"כ ר"ל דעיקרו ושרשו אשר ממנו התחלת הטומאה א"מ אדם. דהא איכא כל הני דחשיב במ"ו ז' ח' דא"מ אדם ואעפ"כ מטמאין שנים ופוסלין א' וכן כלים הנוגעין בזב שא"מ אפי' כלים אפ"ה מטמאין ב' ופוסלים א' כמו שהביא התוי"ט בר"פ. ולכן פרים הנשרפין שהן בעצמן א"מ אדם במגע אין מונין בהמתעסקים ראשון ושני. אולם לפ"ז יקשה מהאוכל נבלת עוף הטהור דמשנה ט'. ומזה יקשה גם להגמ' הנ"ל. וע"כ צ"ל דפי' כל היכא דא"מ אדם היינו דלא משכחת ביה טומאה שתטמא אדם משא"כ כל הני משכחת בהו טומאה שתטמא אדם:
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>תוי"ט ד"ה אלו. </b>וראיתי שהרמב"ם כו' כלים שנטמאו במשקין שנעשו שניים כו'. וכ"כ הרמב"ם והר"ש והרע"ב בפ"ג דידים מ"א. ונ"ל עוד ראיה מהא דאיתא בברכות (נב ב') הכא בשלחן שני כו' וע"כ לא מ"ל אלא ע"י משקין:
+סליק מסכת זבים. בעזרת מעלה עבים. ומוריד רביבים:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Zeraim/Rashash on Mishnah Berakhot/Hebrew/Vilna Edition.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Zeraim/Rashash on Mishnah Berakhot/Hebrew/Vilna Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..979878b4016641401625fb7812c874326f0f8249
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Zeraim/Rashash on Mishnah Berakhot/Hebrew/Vilna Edition.txt	
@@ -0,0 +1,202 @@
+Rashash on Mishnah Berakhot
+רש״ש על משנה ברכות
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה ברכות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>לאכול בתרומתן. </b>עי' בשנו"א מש"כ בדקדוק לשון בתרומתן ולא אמר בתרומה. ויל"פ דנקיט בתרומתן לאפוקי ת"מ של דמאי לדעת הטוי"ד סס"י של"א דמוכרה לכהן. וא"כ אינה תרומתן כיון דצריכין ללוקחה בדמים. ומשום דהיא נאכלת אף בבהש"מ דהוה ספיקא דרבנן וכמ"ש הב"א לקמן (ג' א') בתוד"ה קשיא דר"א דלמ"ד תרומה בזה"ז דרבנן נאכלת בבהש"מ ואף דשם דבריו אינן נ"ל שהרי לפי' הא' של ר"י ביבמות (פ"ב ב') בתד"ה ירושה ס"ל לריו"ח דתרומה אף בזמן בית שני דרבנן ואפ"ה פריך בשבת (לה.) עלה דפסיק כר' יוסי לענין תרומה. אילימא לטבילה ספיקא היא כו' דלא אכלי עד דשלים בהש"מ דר' יוסי. מ"מ דמאי קילא טפי דרוב ע"ה מעשרין וכמו שמותרת ת"מ שלו (אפילו נטמאה) לעניים לדעת הרמב"ן המובאה בר"ן בפ' לולב הגזול במשנת אתרוג הגזול. וכמו דמע"ש שלו נאכל לאונן ושארי קולות המבוארות (בפ"א דדמאי) [ומ"ש השנו"א דבא לאפוקי תרומת תודה. ק"ל דמה יענה לתירוץ קמא בנדרים (י"ב ב') תרומת לחמי תודה תרומתו היא ע"ש]:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה עמוד השחר. </b>יש רגילין לפתרו כוכב השחר וכו' ואנכי ראיתי בירושלמי ריש מכילתין וביומא רפ"ג אריב"ב הדא איליתא דשחרא מ"ד כוכבתא היא טעיא. זימנין דהיא מקדמא כו':
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה וגומרה עד הנץ החמה כו' </b>ונ"א ל"ג <b>וגומרה כו'. </b>מזה נראה כי רק התיבה וגומרה ל"ג. ומה שמסובב (בקצת דפוסים בגמ') בב' חצאי לבנה תיבות וגומרה עד הנה"ח. ובגליון נדפס ע"ז נ"א ל"ג הוא טעות. כי "עד הנה"ח" ודאי גרסינן כדמוכח לקמן כ"ה ב' לימא תנא סתמא כר"א דאמר עד הנה"ח. אלא תיבת וגומרה לחודא הוא דל"ג:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה הנץ החמה. </b>מש"כ בשם הר"י שהנץ הוא מלשון הנצו הרמונים היה יכול להביא מה"ת עלתה נצה (בראשית מ' י'):
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוס' רע"א אות י'. </b>בתשובת רמ"א סי' צ"א כתב כו' ובאמת נפלאתי על מאור עינינו הרמ"א שלא הביא דברי הרא"ש כו' א"כ ממילא לק"מ כו' עכ"ל. ואנכי אתפלא גם עליו שלא הביא מתר"י שכתבו שם להדיא כדברי הרא"ש על ישוב הסתירה הלזו בעצמה:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתוי"ט ד"ה מזכירין. </b>איכא למידק אמאי לא תני זוכרין כו' ול"נ דאי תנא זוכרין ה"א דיצא בהרהור כדאמרינן (מגילה י"ח) זכור יכול בלב להכי תנא מזכירין דמשמע שיאמרו בפה ובזה יהא מזכיר גם את חבירו השומע שיאמר גם הוא (כה"ג כתב בעצמו ריש תענית) וכדאמר ראב"ע שתאמר יצ"מ. וכן מסיק הש"א בתשו' י"ג דאינו יוצא בהרהור ע"ש. ותנא לישנא דקרא נקיט למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים. [עי' בתוי"ט רפ"ק דתענית עמ"ש מזכירין גבורות גשמים. ובאמת נראה פשוט ששורש זכר בבנין קל הוראתו שמירת הדבר בלבו ומחשבה. ואך בהפעיל הוא יוצא בדבור. וכן ראיתי בס' זרע יצחק שכ"כ והביא דאיתא במדרש זכור את אשר עשה לך עמלק יכול בלב ת"ל לא תשכח כו'. ושכח במח"כ שזהו גמרא מפורשת במגילה (י"ח א') ומקורו מת"כ ומספרי. אח"ז [ראיתי] שגם הרמ"ז כ"כ ומביא ממגילה. ועי' בב"ד ובש"ל וכ"כ בלח"ש. - מבנו הגרמ"ש ז"ל]:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה ובאמצע כו' מפני היראה. </b>אדם שהוא ירא מפניו שמא יהרגהו עכ"ל. כן פירש"י והרא"ש הקשה עליו פשיטא. ולענ"ד כוונת רש"י שהוא אדם שיש בידו כח להרגו. אבל לא שיירא שמפני שלא יתן לו שלום יהרגנו. דומיא דמפני הכבוד דפי' הראוי לכבדו שאינו דוקא בשאילת שלום:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה בין ויאמר לאמת ויציב. </b>לכאורה יפלא מדוע נקיט ויציב דהיא ברכה דשחרית. ונ"ל משום דהזכיר ויאמר אמר אמת ויציב להורות שדבריו אינו אלא בשחרית. דויאמר איננו חוב בערבית כדלקמן (י"ד ב'). ולכן מה שדקדקו קצת מהאחרונים ממה שנזכר בדר"י מלת ויציב הוא לאשמעינן דגם בין אמת לויציב לא יפסיק ליתא:
+<b>[בתוי"ט בד"ה לאמת ויציב לא יפסיק. </b>וכ"כ בשולחן ערוך בסימן ס"ו. נ"ב עי' בפר"ח או"ח סי' ס"ו סעיף ה' שכ' וז"ל התוי"ט לא דק בכאן שכתב על המחבר מה שלא פסק כן. ע"ש עכ"ל. וכ' עליו הבאה"ט שם וז"ל ולא הבנתי ולדעתי דברי התוי"ט המה ברורים וכדבריו כ' ג"כ המ"א ע"ש עכ"ל. וכ"כ הפמ"ג שם על הפר"ח וז"ל ולא אבין מ"ש הפר"ח דהתוי"ט לא דק והא דק שפיר עכ"ל וכן בתורל"צ הביא את הפר"ח והשקיט תמיהתו. ומצאתי בברכי יוסף שכ' על הפר"ח וז"ל ודבריו טובים ונכוחים לפי דפוס ראשון של תוי"ט אבל כבר תיקן הרב תוי"ט הלשון במהדורא בתרא וכו' נראה ודאי דבין אמת ויציב רשאי להפסיק וכ"כ בשו"ע בסי' ס"ו עכ"ל והכל מתוקן עכ"ל. אבל באיזה מקומות בפר"ח נראה בהדיא שראה ג"כ את המהדורא בתרא של התוי"ט. עי' מה שציינתי בשביעית פ"ז מ"ג מפר"ח יו"ד סי' קי"ז שהביא שם את התוי"ט ממ"ב.- מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה לא יצא כו'. </b>דכתיב שמע השמע לאזנך כו' כי שמע מבנין קל כו'. ול"נ כיון שמצאנו שורש זה גם בפועל הדגוש וישמע שאול (ש"א ט"ו ד') ס"ל דהכא הכוונה קרי ביה שַמַּע וכן בסנהדרין פ"ט א' קרי ביה לא ישמיע ר"ל ג"כ דקרינן יְשַמַע מבנין פיעל וקרי ביה ר"ל פרש בו (כה"ג מצינו רבות) ובחידושי למכות פ"ב כתבתי ג"כ כעין זה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה מק"ש ומן התפלה כו'.</b> והתוס' לא גרסי מן התפלה כו' דהא אתיא במכש"כ כו'. ונ"ל דלפניהם היה הגירסא תפלה לבסוף (ולעיל בסד"ה פטור יש ט"ס בדבריהם כמש"כ התוי"ט) ואהכי קשיא להו דהא הוה זו ואין צ"ל זו ויותר הו"ל לשנות תפלה ברישא דליהוי לא זו אף זו (עי' שבת ר"ד ל"ו) ואהא תירצו דנקיט התנא ברישא החילוק כו'. וכה"ג תמצא בר"פ כ"ח דכלים ע"ש בתוי"ט בשם מהר"ם:
+<b>בתורע"א אות כ"ג. </b>ומן התפילין כו' דהא מן התפילין בלא"ה פטור כו' רשב"א כו'. ונראה דהרשב"א לטעמי' אזיל דחה"מ לאו זמן תפילין הוא כו' עכ"ל. הנה גם בירושלמי מקשה קושיא זו וכמו שהביא הרשב"א עצמו בסה"ד והירושלמי סובר דחוה"מ זמן תפילין כמו שהביאו התוס' בעירובין (צ"ו) בד"ה ימים. ודע שהרשב"א כתב דהירושלמי תירץ בדרך אחר ובירושלמי שלפנינו כאן ובמו"ק פ"ג ה"ה משני כתירוץ הרשב"א:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוס' רע"א אות ל' ד"ה מהרהר בלבו. </b>בסוגיין אמר רבינא זאת אומרת הרהור כדבור דמי כו' וקשיא לי בסוגיא דהכא דאמרינן א"ל רבינא לרבא כו' הא לרבינא ממילא יוצא השומע מדין הרהור עכ"ל. (לכאורה רבינא דהכא הוא הקדמון מדנזכר קודם רב חסדא) ולי י"ל עוד כמו דמצינו במגילה דקראה ע"פ לא יצא. אלמא חזינן דיש קפידא שתהי' הקריאה מכח ספר וא"כ ה"נ י"ל דבעינן שיהא ההרהור מכח בר חיובא. אבל יקשה דלפ"ז אפילו יענה אחריהם ל"י ותנן בסוכה פ"ג מי שהיה עבד כו'. עונה אחריהן כו':
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה אין לה קבע כו'.</b> דתפלת ערבית רשות לפי שהוא כנגד הקרבת איברים ופדרים כו'. והנך רשות נינהו כו'. ל"ד במחכ"ת כלל לקרוא להקרבת או"פ רשות. כי מ"ע דאורייתא היא והכי הול"ל דרבנן לא תקנו תפלה כנגדן כיון שאינן עיקר כפרה ואין מעכבין אותה. ועי' שבת (ט' ע"ב) תוד"ה למ"ד וביומא פ"ז ב' בד"ה והאמר:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתוי"ט ד"ה אלא בחבר עיר. </b>דס"ל דכיון כו' שאין בה תחנונים כו'. הר"ר יונה. וקשה הא יש בה יה"ר [ועי' בב"י סי' ק"ז בד"ה והוי יודע]. ול"נ הטעם מפני שמזכירין בה בפירוש הקרבנות עי' לעיל ברה"פ בתוד"ה איבעי' וברי"ף לעיל בפ' מ"ש על הא דאמר ריו"ח הלואי שיתפלל אדם כה"י כולו וברא"ש שם [ועי' מג"א שם סק"ב]:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה אפילו נחש כו'. </b>דוקא נחש שרוב פעמים אינו נושך כו'. זהו לשון הרמב"ם בפירושו. ואע"ג דקיי"ל דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב לאו כללא הוא עי' בשו"ע סי' שכ"ט ס"ב וסי' תרי"ח ס"ג:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתורע"א אות ל"ה ודקדק (התוי"ט) כן מדקתני ואם אין שם כהן כו' אע"כ דנקט כן משום סיפא כו'. </b>ודוחק ולענ"ד הנל"פ דאם יש עמו אחר אין לו אימתא דציבורא כ"כ ואין כאן חששא דטירוף הדעת ומותר או מצוה אפי' בסתם אדם לישא א"כ. אך בטלה דעתי נגד דעת הפוסקים. אבל יל"פ האי ואם בלשון אפילו כמו ואם יהיה היובל (בסוף מסעי) כדפירש"י שם. ובעלי הגיון השתמשו בו הרבה על כוונה זו וכיוצא בזה בתוי"ט פ"ב דכלאים מ"ג וכה"ג פרשתי במ"ה בפ"ה דמעשרות. [וז"ל הרמב"ם בפי' בפרה פי"ב מ"ג אם יש באזוב ישנה הפי' הנכון שאעפ"י שיש באזוב כו' ועי' מש"כ בפכ"ט דכלים מ"ג]:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה רי"א כ"ש מין קללה אין מברכין עליו. </b>ערש"י [שפי' חומץ ונובלות וגובאי ע"י קללה הן באין] והרמב"ם פי' [וכן פי' גם הרע"ב] דלא קאי רק על הנובלות ועל הגובאי ותר"י בשם י"מ [הובא בתוי"ט] פי' דלא קאי רק אחומץ ונובלות. ול"נ כן מהגמרא דקאמר למ"ד דנובלות הם תמרי דזיקא קאי ר"י אשארא ולדבריהם אינו אלא אחדא. [ובר מן דין קשה לפי הי"מ דלפי"ז הך דגובאי היא משנה שאינה צריכה לא לת"ק (ראה שנות אליהו) ולא לר"י. ועי' ירושלמי בפרק זה על המשנה א' דיש שהיו מברכין על בשר בורא מיני נפשות. ולפי"ז גובאי דהוא מין קללה לת"ק מברכין שהכל וצ"ע שם. המעתיק]:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>[במשנה הביאו לפניו מליח בתחלה. </b>ראה רע"ב ותוי"ט. ומרש"י (מ"ד ע"א) ד"ה פירות גנוסר] נראה להדיא שמפרש דהמליח הוא מפירות גנוסר וכ"נ שפי' תר"י. עמ"א סי' רי"ב סק"ב ובזה שוב לא יקשה קושית התוס' ונדחו ג"כ דברי התור"ע במש"כ ברבוי דזה הכלל ע"ש:
+
+Mishnah 8
+
+<b>בתוי"ט ד"ה תאנים וענבים כו' לא שנאן כסדרן בכתוב גפן ותאנה כו'. </b>נעלם מכ"ת קרא מפורש ותאנה וגפן ורמון (במדבר כ׳:ה׳). [ראה מה שכתב בזה בנימוקי הגרי"ב. המעתיק]:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה אחד עשרה ואחד עשרה רבוא. </b>בשנות אליהו פי' דר"ל דשוים לענין זה דמזמנין בשם רק החילוק הוא במאה כו'. לכאורה פי' נגד הגמרא דמוקי הא ריה"ג הא ר"ע ועי' פ"ה דנזיר מ"ה בתוי"ט:
+<b>שם [בתוי"ט] ד"ה נברך כו' אבל גבי ברכה לא מצינו בלמ"ד כו'. </b>המדקדקים כתבו ברך בפיעל נקשר לרוב עם את וגם עם למ"ד (דה"א כ"ט כ'. נחמיה י"א ב') וצ"ע:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>[ברע"ב ד"ה הים הגדול. </b>ים אוקינוס וכו'. וכן] המ"א סי' רכ"ח העלה דר"ל ים אוקיאנוס ע"ש. ומזה ראיה למש"כ לעיל (מ) דהלכו בברכה אחר לשון בני אדם דבלשון תורה נקרא ים התיכון ים הגדול. וטעמא דר"י נראה דמשום חשיבותו קבעו ליה ברכה לעצמו כמו פת ויין ולא מטעם דבעי היכר ברכה לכל מין (שם) דהא גם הוא מודה דבכל פרי העץ אינו פורט בברכתו מאיזה מין וזה דלא כהגר"א ז"ל שם. ועוד דהכא פסק בשו"ע כוותיה ובהיכר ברכה לכל מו"מ לא פסקינן כוותיה:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ברע"ב ד"ה כל חותמי ברכות כו' ברוך ד' אלהי ישראל כו' ועד העולם חונן הדעת וברש"י הנוסח בא"י כו' ברוך חונן הדעת. </b>והנה בהרע"ב ליתא לברוך השני וכן ה"ל נכון. דמה לנו להזכיר ב' פעמים ברוך. אכן בגמ' תענית (ט"ז ב') איתא ג"כ לברוך הב' כ"פ. וכן ברמב"ם פ"ד מהל' תענית. ולכאורה ה"נ דבמקדש בכל הברכות כולן ובכל יום אף שלא בתענית היו חותמין בנוסח זה. ולא עמדתי על דעת רש"י שהתחיל בחונן הדעת. ובגמ' שם התחיל מברכת גואל ישראל שהיא הראשונה שמאריכין. ותוקעין בה בתענית ובהם אתי ועסיק שם. והרמב"ם לא הזכיר זה אלא בהל' תענית ובה ז' ברכות וצ"ע בזה:
+<b>שם [ברע"ב שם התקינו עזרא כו' (רש"י)] </b>כ"ה ביומא (ס"ט ע"ב) ויברך עזרא כו' רג"א ברוך כו' מן העולם ועה"ע וע"ש בפירש"י:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Zeraim/Rashash on Mishnah Berakhot/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Zeraim/Rashash on Mishnah Berakhot/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..2548749a5597eb82f04604470197fd1aa71ebab5
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Zeraim/Rashash on Mishnah Berakhot/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,205 @@
+Rashash on Mishnah Berakhot
+רש״ש על משנה ברכות
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Mishnah_Berakhot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה ברכות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>לאכול בתרומתן. </b>עי' בשנו"א מש"כ בדקדוק לשון בתרומתן ולא אמר בתרומה. ויל"פ דנקיט בתרומתן לאפוקי ת"מ של דמאי לדעת הטוי"ד סס"י של"א דמוכרה לכהן. וא"כ אינה תרומתן כיון דצריכין ללוקחה בדמים. ומשום דהיא נאכלת אף בבהש"מ דהוה ספיקא דרבנן וכמ"ש הב"א לקמן (ג' א') בתוד"ה קשיא דר"א דלמ"ד תרומה בזה"ז דרבנן נאכלת בבהש"מ ואף דשם דבריו אינן נ"ל שהרי לפי' הא' של ר"י ביבמות (פ"ב ב') בתד"ה ירושה ס"ל לריו"ח דתרומה אף בזמן בית שני דרבנן ואפ"ה פריך בשבת (לה.) עלה דפסיק כר' יוסי לענין תרומה. אילימא לטבילה ספיקא היא כו' דלא אכלי עד דשלים בהש"מ דר' יוסי. מ"מ דמאי קילא טפי דרוב ע"ה מעשרין וכמו שמותרת ת"מ שלו (אפילו נטמאה) לעניים לדעת הרמב"ן המובאה בר"ן בפ' לולב הגזול במשנת אתרוג הגזול. וכמו דמע"ש שלו נאכל לאונן ושארי קולות המבוארות (בפ"א דדמאי) [ומ"ש השנו"א דבא לאפוקי תרומת תודה. ק"ל דמה יענה לתירוץ קמא בנדרים (י"ב ב') תרומת לחמי תודה תרומתו היא ע"ש]:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה עמוד השחר. </b>יש רגילין לפתרו כוכב השחר וכו' ואנכי ראיתי בירושלמי ריש מכילתין וביומא רפ"ג אריב"ב הדא איליתא דשחרא מ"ד כוכבתא היא טעיא. זימנין דהיא מקדמא כו':
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה וגומרה עד הנץ החמה כו' </b>ונ"א ל"ג <b>וגומרה כו'. </b>מזה נראה כי רק התיבה וגומרה ל"ג. ומה שמסובב (בקצת דפוסים בגמ') בב' חצאי לבנה תיבות וגומרה עד הנה"ח. ובגליון נדפס ע"ז נ"א ל"ג הוא טעות. כי "עד הנה"ח" ודאי גרסינן כדמוכח לקמן כ"ה ב' לימא תנא סתמא כר"א דאמר עד הנה"ח. אלא תיבת וגומרה לחודא הוא דל"ג:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה הנץ החמה. </b>מש"כ בשם הר"י שהנץ הוא מלשון הנצו הרמונים היה יכול להביא מה"ת עלתה נצה (בראשית מ' י'):
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוס' רע"א אות י'. </b>בתשובת רמ"א סי' צ"א כתב כו' ובאמת נפלאתי על מאור עינינו הרמ"א שלא הביא דברי הרא"ש כו' א"כ ממילא לק"מ כו' עכ"ל. ואנכי אתפלא גם עליו שלא הביא מתר"י שכתבו שם להדיא כדברי הרא"ש על ישוב הסתירה הלזו בעצמה:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתוי"ט ד"ה מזכירין. </b>איכא למידק אמאי לא תני זוכרין כו' ול"נ דאי תנא זוכרין ה"א דיצא בהרהור כדאמרינן (מגילה י"ח) זכור יכול בלב להכי תנא מזכירין דמשמע שיאמרו בפה ובזה יהא מזכיר גם את חבירו השומע שיאמר גם הוא (כה"ג כתב בעצמו ריש תענית) וכדאמר ראב"ע שתאמר יצ"מ. וכן מסיק הש"א בתשו' י"ג דאינו יוצא בהרהור ע"ש. ותנא לישנא דקרא נקיט למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים. [עי' בתוי"ט רפ"ק דתענית עמ"ש מזכירין גבורות גשמים. ובאמת נראה פשוט ששורש זכר בבנין קל הוראתו שמירת הדבר בלבו ומחשבה. ואך בהפעיל הוא יוצא בדבור. וכן ראיתי בס' זרע יצחק שכ"כ והביא דאיתא במדרש זכור את אשר עשה לך עמלק יכול בלב ת"ל לא תשכח כו'. ושכח במח"כ שזהו גמרא מפורשת במגילה (י"ח א') ומקורו מת"כ ומספרי. אח"ז [ראיתי] שגם הרמ"ז כ"כ ומביא ממגילה. ועי' בב"ד ובש"ל וכ"כ בלח"ש. - מבנו הגרמ"ש ז"ל]:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה ובאמצע כו' מפני היראה. </b>אדם שהוא ירא מפניו שמא יהרגהו עכ"ל. כן פירש"י והרא"ש הקשה עליו פשיטא. ולענ"ד כוונת רש"י שהוא אדם שיש בידו כח להרגו. אבל לא שיירא שמפני שלא יתן לו שלום יהרגנו. דומיא דמפני הכבוד דפי' הראוי לכבדו שאינו דוקא בשאילת שלום:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה בין ויאמר לאמת ויציב. </b>לכאורה יפלא מדוע נקיט ויציב דהיא ברכה דשחרית. ונ"ל משום דהזכיר ויאמר אמר אמת ויציב להורות שדבריו אינו אלא בשחרית. דויאמר איננו חוב בערבית כדלקמן (י"ד ב'). ולכן מה שדקדקו קצת מהאחרונים ממה שנזכר בדר"י מלת ויציב הוא לאשמעינן דגם בין אמת לויציב לא יפסיק ליתא:
+<b>[בתוי"ט בד"ה לאמת ויציב לא יפסיק. </b>וכ"כ בשולחן ערוך בסימן ס"ו. נ"ב עי' בפר"ח או"ח סי' ס"ו סעיף ה' שכ' וז"ל התוי"ט לא דק בכאן שכתב על המחבר מה שלא פסק כן. ע"ש עכ"ל. וכ' עליו הבאה"ט שם וז"ל ולא הבנתי ולדעתי דברי התוי"ט המה ברורים וכדבריו כ' ג"כ המ"א ע"ש עכ"ל. וכ"כ הפמ"ג שם על הפר"ח וז"ל ולא אבין מ"ש הפר"ח דהתוי"ט לא דק והא דק שפיר עכ"ל וכן בתורל"צ הביא את הפר"ח והשקיט תמיהתו. ומצאתי בברכי יוסף שכ' על הפר"ח וז"ל ודבריו טובים ונכוחים לפי דפוס ראשון של תוי"ט אבל כבר תיקן הרב תוי"ט הלשון במהדורא בתרא וכו' נראה ודאי דבין אמת ויציב רשאי להפסיק וכ"כ בשו"ע בסי' ס"ו עכ"ל והכל מתוקן עכ"ל. אבל באיזה מקומות בפר"ח נראה בהדיא שראה ג"כ את המהדורא בתרא של התוי"ט. עי' מה שציינתי בשביעית פ"ז מ"ג מפר"ח יו"ד סי' קי"ז שהביא שם את התוי"ט ממ"ב.- מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה לא יצא כו'. </b>דכתיב שמע השמע לאזנך כו' כי שמע מבנין קל כו'. ול"נ כיון שמצאנו שורש זה גם בפועל הדגוש וישמע שאול (ש"א ט"ו ד') ס"ל דהכא הכוונה קרי ביה שַמַּע וכן בסנהדרין פ"ט א' קרי ביה לא ישמיע ר"ל ג"כ דקרינן יְשַמַע מבנין פיעל וקרי ביה ר"ל פרש בו (כה"ג מצינו רבות) ובחידושי למכות פ"ב כתבתי ג"כ כעין זה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה מק"ש ומן התפלה כו'.</b> והתוס' לא גרסי מן התפלה כו' דהא אתיא במכש"כ כו'. ונ"ל דלפניהם היה הגירסא תפלה לבסוף (ולעיל בסד"ה פטור יש ט"ס בדבריהם כמש"כ התוי"ט) ואהכי קשיא להו דהא הוה זו ואין צ"ל זו ויותר הו"ל לשנות תפלה ברישא דליהוי לא זו אף זו (עי' שבת ר"ד ל"ו) ואהא תירצו דנקיט התנא ברישא החילוק כו'. וכה"ג תמצא בר"פ כ"ח דכלים ע"ש בתוי"ט בשם מהר"ם:
+<b>בתורע"א אות כ"ג. </b>ומן התפילין כו' דהא מן התפילין בלא"ה פטור כו' רשב"א כו'. ונראה דהרשב"א לטעמי' אזיל דחה"מ לאו זמן תפילין הוא כו' עכ"ל. הנה גם בירושלמי מקשה קושיא זו וכמו שהביא הרשב"א עצמו בסה"ד והירושלמי סובר דחוה"מ זמן תפילין כמו שהביאו התוס' בעירובין (צ"ו) בד"ה ימים. ודע שהרשב"א כתב דהירושלמי תירץ בדרך אחר ובירושלמי שלפנינו כאן ובמו"ק פ"ג ה"ה משני כתירוץ הרשב"א:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוס' רע"א אות ל' ד"ה מהרהר בלבו. </b>בסוגיין אמר רבינא זאת אומרת הרהור כדבור דמי כו' וקשיא לי בסוגיא דהכא דאמרינן א"ל רבינא לרבא כו' הא לרבינא ממילא יוצא השומע מדין הרהור עכ"ל. (לכאורה רבינא דהכא הוא הקדמון מדנזכר קודם רב חסדא) ולי י"ל עוד כמו דמצינו במגילה דקראה ע"פ לא יצא. אלמא חזינן דיש קפידא שתהי' הקריאה מכח ספר וא"כ ה"נ י"ל דבעינן שיהא ההרהור מכח בר חיובא. אבל יקשה דלפ"ז אפילו יענה אחריהם ל"י ותנן בסוכה פ"ג מי שהיה עבד כו'. עונה אחריהן כו':
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה אין לה קבע כו'.</b> דתפלת ערבית רשות לפי שהוא כנגד הקרבת איברים ופדרים כו'. והנך רשות נינהו כו'. ל"ד במחכ"ת כלל לקרוא להקרבת או"פ רשות. כי מ"ע דאורייתא היא והכי הול"ל דרבנן לא תקנו תפלה כנגדן כיון שאינן עיקר כפרה ואין מעכבין אותה. ועי' שבת (ט' ע"ב) תוד"ה למ"ד וביומא פ"ז ב' בד"ה והאמר:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתוי"ט ד"ה אלא בחבר עיר. </b>דס"ל דכיון כו' שאין בה תחנונים כו'. הר"ר יונה. וקשה הא יש בה יה"ר [ועי' בב"י סי' ק"ז בד"ה והוי יודע]. ול"נ הטעם מפני שמזכירין בה בפירוש הקרבנות עי' לעיל ברה"פ בתוד"ה איבעי' וברי"ף לעיל בפ' מ"ש על הא דאמר ריו"ח הלואי שיתפלל אדם כה"י כולו וברא"ש שם [ועי' מג"א שם סק"ב]:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה אפילו נחש כו'. </b>דוקא נחש שרוב פעמים אינו נושך כו'. זהו לשון הרמב"ם בפירושו. ואע"ג דקיי"ל דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב לאו כללא הוא עי' בשו"ע סי' שכ"ט ס"ב וסי' תרי"ח ס"ג:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתורע"א אות ל"ה ודקדק (התוי"ט) כן מדקתני ואם אין שם כהן כו' אע"כ דנקט כן משום סיפא כו'. </b>ודוחק ולענ"ד הנל"פ דאם יש עמו אחר אין לו אימתא דציבורא כ"כ ואין כאן חששא דטירוף הדעת ומותר או מצוה אפי' בסתם אדם לישא א"כ. אך בטלה דעתי נגד דעת הפוסקים. אבל יל"פ האי ואם בלשון אפילו כמו ואם יהיה היובל (בסוף מסעי) כדפירש"י שם. ובעלי הגיון השתמשו בו הרבה על כוונה זו וכיוצא בזה בתוי"ט פ"ב דכלאים מ"ג וכה"ג פרשתי במ"ה בפ"ה דמעשרות. [וז"ל הרמב"ם בפי' בפרה פי"ב מ"ג אם יש באזוב ישנה הפי' הנכון שאעפ"י שיש באזוב כו' ועי' מש"כ בפכ"ט דכלים מ"ג]:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה רי"א כ"ש מין קללה אין מברכין עליו. </b>ערש"י [שפי' חומץ ונובלות וגובאי ע"י קללה הן באין] והרמב"ם פי' [וכן פי' גם הרע"ב] דלא קאי רק על הנובלות ועל הגובאי ותר"י בשם י"מ [הובא בתוי"ט] פי' דלא קאי רק אחומץ ונובלות. ול"נ כן מהגמרא דקאמר למ"ד דנובלות הם תמרי דזיקא קאי ר"י אשארא ולדבריהם אינו אלא אחדא. [ובר מן דין קשה לפי הי"מ דלפי"ז הך דגובאי היא משנה שאינה צריכה לא לת"ק (ראה שנות אליהו) ולא לר"י. ועי' ירושלמי בפרק זה על המשנה א' דיש שהיו מברכין על בשר בורא מיני נפשות. ולפי"ז גובאי דהוא מין קללה לת"ק מברכין שהכל וצ"ע שם. המעתיק]:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>[במשנה הביאו לפניו מליח בתחלה. </b>ראה רע"ב ותוי"ט. ומרש"י (מ"ד ע"א) ד"ה פירות גנוסר] נראה להדיא שמפרש דהמליח הוא מפירות גנוסר וכ"נ שפי' תר"י. עמ"א סי' רי"ב סק"ב ובזה שוב לא יקשה קושית התוס' ונדחו ג"כ דברי התור"ע במש"כ ברבוי דזה הכלל ע"ש:
+
+Mishnah 8
+
+<b>בתוי"ט ד"ה תאנים וענבים כו' לא שנאן כסדרן בכתוב גפן ותאנה כו'. </b>נעלם מכ"ת קרא מפורש ותאנה וגפן ורמון (במדבר כ׳:ה׳). [ראה מה שכתב בזה בנימוקי הגרי"ב. המעתיק]:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה אחד עשרה ואחד עשרה רבוא. </b>בשנות אליהו פי' דר"ל דשוים לענין זה דמזמנין בשם רק החילוק הוא במאה כו'. לכאורה פי' נגד הגמרא דמוקי הא ריה"ג הא ר"ע ועי' פ"ה דנזיר מ"ה בתוי"ט:
+<b>שם [בתוי"ט] ד"ה נברך כו' אבל גבי ברכה לא מצינו בלמ"ד כו'. </b>המדקדקים כתבו ברך בפיעל נקשר לרוב עם את וגם עם למ"ד (דה"א כ"ט כ'. נחמיה י"א ב') וצ"ע:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>[ברע"ב ד"ה הים הגדול. </b>ים אוקינוס וכו'. וכן] המ"א סי' רכ"ח העלה דר"ל ים אוקיאנוס ע"ש. ומזה ראיה למש"כ לעיל (מ) דהלכו בברכה אחר לשון בני אדם דבלשון תורה נקרא ים התיכון ים הגדול. וטעמא דר"י נראה דמשום חשיבותו קבעו ליה ברכה לעצמו כמו פת ויין ולא מטעם דבעי היכר ברכה לכל מין (שם) דהא גם הוא מודה דבכל פרי העץ אינו פורט בברכתו מאיזה מין וזה דלא כהגר"א ז"ל שם. ועוד דהכא פסק בשו"ע כוותיה ובהיכר ברכה לכל מו"מ לא פסקינן כוותיה:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ברע"ב ד"ה כל חותמי ברכות כו' ברוך ד' אלהי ישראל כו' ועד העולם חונן הדעת וברש"י הנוסח בא"י כו' ברוך חונן הדעת. </b>והנה בהרע"ב ליתא לברוך השני וכן ה"ל נכון. דמה לנו להזכיר ב' פעמים ברוך. אכן בגמ' תענית (ט"ז ב') איתא ג"כ לברוך הב' כ"פ. וכן ברמב"ם פ"ד מהל' תענית. ולכאורה ה"נ דבמקדש בכל הברכות כולן ובכל יום אף שלא בתענית היו חותמין בנוסח זה. ולא עמדתי על דעת רש"י שהתחיל בחונן הדעת. ובגמ' שם התחיל מברכת גואל ישראל שהיא הראשונה שמאריכין. ותוקעין בה בתענית ובהם אתי ועסיק שם. והרמב"ם לא הזכיר זה אלא בהל' תענית ובה ז' ברכות וצ"ע בזה:
+<b>שם [ברע"ב שם התקינו עזרא כו' (רש"י)] </b>כ"ה ביומא (ס"ט ע"ב) ויברך עזרא כו' רג"א ברוך כו' מן העולם ועה"ע וע"ש בפירש"י:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Zeraim/Rashash on Mishnah Bikkurim/Hebrew/Vilna Edition.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Zeraim/Rashash on Mishnah Bikkurim/Hebrew/Vilna Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..07b3d266baf11ff61740ad4e51185207f49696f2
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Zeraim/Rashash on Mishnah Bikkurim/Hebrew/Vilna Edition.txt	
@@ -0,0 +1,137 @@
+Rashash on Mishnah Bikkurim
+רש״ש על משנה ביכורים
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה ביכורים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה רבי יהודה כו' ומפרש הר"ש בשם הירושלמי דר"י אתיא כר"א כו' ומכל הלין דר"י ל"פ אלא בדה"ר אבל לא בדה"י ומה יענה לגי' הספרי דסיים הת"ק בדה"י. </b>הכי יאמר דקאי אלפני פניו ולא אשלפניו. אבל לא ראה הירושל' בעצמו קודם לזה דמוקי פלוגתתן בדה"י. באם מכר דרך ליחיד אם מכר לו עד התהום או הדריסה לבד דלרבנן פשיטא להו דמכר עד התהום. ולר"י מספקא ליה ור"ל דפלוגתתן מיירי בכה"ג שמכר דרך ליחיד במקום שיחור נברך תחתיו או שהבריך המוכר אח"כ תחת הדרך. וע"ש ברא"פ דלמסקנא הדר בי' אבל אינו מוכרח עיי"ש. ואף לפירושא מפרש דלמסקנא דה"י היינו שאינו רחב אלא ד"א אבל מכרו לרבים. וטעמו דר"י בזה כמו בדה"ר איברא דק"ל דמשמע דאם יש לו רשות אף שאין הקרקע שלו מביא וא"ק. א"כ בקונה שתי אילנות לקמן מ"ו דלת"ק מביא וא"ק דמפרש הגמרא בב"ב (פ"א) משום דמספקא ליה אי קנה קרקע או לא. ובאילן אחד משמע דאינו מביא כל עיקר וכ"ה להדיא בתוספתא ריש מכילתין משום דודאי ל"ק קרקע. ואמאי הא מ"מ יש לו רשות שישאר שם עד שימות. ובר"ש הקשה כה"ג מהא דעולא שם (כ"ו ב') וע"ש (כ"ז) בתד"ה לא ובדבריהם יתישב קצת. וגם יש לחלק דבר"ה יש לו חלק גמור וכמ"ש התוי"ט בפ"א דערלה מ"ב ד"ה והגזלן:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ואם היתה אמו [עי' בר"ש]. </b>ועי' בב"ב (פ"א) בתד"ה למעוטי שהאריכו בזה:
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתוי"ט ד"ה וטומטום כו'. </b>ומ"ש בתו"ח דנ"מ דא"צ להתנות כו' תמוה דמי גריעי מאשה:
+
+Mishnah 6
+
+בר"ש אבל מהחג ע"ח מביא וא"ק ומחנוכה ואילך אינו מביא כלל דדרשינן בספרי כו' כצ"ל וכ"ה בהרע"ב. וברש"י פסחים (ל"ו ב') וק"ל מדוע לא חשיב הא דמחנוכה ואילך לעיל במשנה בהנך דאין מביאין כדחשיב קודם עצרת:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה והן נכסי כהן. </b>שיכול למוכרן וליקח בהן עבדים כו' וכ"נ שפירש הר"ש. וזה הוי קולא דתרומה ובכורים ומתניתין לכאורה חומרי חשיב. והנל"פ דהמכוון כאן לענין קדושי אשה וכר"מ דבמע"ש אינה מקודשת (קדושין פ"ב מ"ח) ואולי לזה כיון הרמב"ם בפי' שכתב וענין אמרם הם נ"כ שהוא מקדש אשה בהן. אבל בב"מ (נ"ג) דייק הגמרא מהא דנ"כ דגם כולי תני. ועי' בתור"ע אות י"ב דהתוס' ביבמות הניחו בקושיא דאמאי לא ילפי' בכורים ממע"ש דלא ליהוי נ"כ ונפלאתי שידיו משמשו בהר"ש כאן והרי הוא מתרץ קושיא זאת. והוא משום דכתיב בהם לך יהיה (כצ"ל) דרשינן שלך יהיה לקדש אה"א כדדריש כו' עיין בו. וכן בקדושין (ס"ד נ"ב) דרשינן וזה יהיה לך כו' לך ולכל צרכיך ובסוכה (מ') לכם לכל צרכיכם:
+
+Mishnah 2
+
+<b>וגידוליהן אסורים כו' אף לזרים. </b>עבתוי"ט ומפרש אף דאסור לזרים כמו תרומה מ"מ גד"ת תרומה אינן אלא לאיסור זרים אבל לשא"ד ה"ה כחולין כגון להתחייב בלקט כו'. משמע הא גדולי מע"ש ובכורים פטורין מלקט כו'. וז"ה תימה דהרי בתוספתא שהביאו התוס' איתא ג"כ מע"ש ובודאי גם בבכורים הדין כן:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ולינה ובפי' הרמב"ם והר"ש ופנית בבקר כו' כל פינות כו'. </b>וקשה מדוע לא נילף מזה גם למעשר. וכן מהקישא דמע"ש לבכורים למ"ד בתר למד אזלינן (זבחים נ') דמע"ש חולין בעלמא הוא (שם):
+
+Mishnah 5
+
+<b>ת"מ שוה כו' ולתרומה בב"ד כו'. </b>ק"ל דהא שוה לתרומה ג"כ שנוהגת בכל הפירות ושלא בפני הבית דחשיב לעיל במ"ג:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>דם מהלכי שתים. </b>עתוי"ט. והגרי"פ הקשה עוד דהלא במהלכי שתים יוכלל גם מין עוף ועל דמו חייבין כרת כמפורש בכתוב. ול"נ דתואר מה"ש אינו נופל על העוף משני פנים. א) כי יש לו הילוך גם בכנפיו באויר. ב') כי גם להילוכו ברגליו על הארץ נעזר באצבעות המפורדות ובלעדן כגון אם תקצצם או תקשרם יחד לא יוכל ללכת. משא"כ באדם אשר גם בלתם ילך בטוב:
+
+Mishnah 8
+
+<b>בתוי"ט ד"ה כוי כתב הר"ב כו' ולפיכך תמיהני על הרמב"ם שכתב הכוי הוא מין מורכב כו' וכן אמרו כוי בריה כו'. </b>נ"פ דמ"ש מין מורכב כו' אינו ר"ל שהוא בא מן העז ומן הצבי (כמו שהבינו התוי"ט) אלא דר"ל שיש בו ענינים שמתדמה בהן לעז. וענינים שמתדמה בהם לצבי כאלו הוא מורכב משניהם אשר ע"כ לא הכריעו חכמים בו כו' ועי' תוס' חולין (פ') ד"ה ולא הכריעו:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+ראוי לשית לב מדוע הקדים לפרש האינו שוה להשוה שלא כסדרן במ"ח ואולי משום דבשוה יש הרבה דברים והתנא כללם בושאר כל דרכיו כו' וכדאמר בירושלמי שנכלל בו הרובע והנרבע ממנו. וכן עוד כיוצא בזה לכן שנהו באחרונה. ובמ"ח לא רצה להפריד בין השוים:
+<b>שם הריני נזיר שזה חיה או בהמה. </b>ובפי' הריבמ"צ שזה חיה ובהמה נזיר שא"ז כו' נזיר. ובתוי"ט ומש"ה הוא דתני לה בהך בבא. והוא דוחק דהעקר חסר (ובשנ"א הגיה בכאן ע"ש. וכן בפירש הרמב"ם וריבמ"צ משמע שהיה לפניהם נ"א במשנה) ול"נ דכרוך ותני ור"ל דבכוי בין שאמר ה"נ שזה חיה ובין ה"נ שזה בהמה ה"ה נזיר משא"כ בבהמה וחיה ודאים א"נ בכאו"א אלא בשאמר אחד מהלשונות. והעקר נ"ל דמתניתין בכאן סמכה על הא דתני בספ"ה דנזיר וכאן הוי כמו וכו' ר"ל שזה חיה וכו' או בהמה וכו' הכל כמבואר שם. [וכזה מצינו גם במקרא גבי שירת מרים שאינו כתוב שם רק תחילת לשון השירה שאמר משה והכוונה לכל השירה וכדאיתא במכילתא כשם שאמר משה שירה לאנשים כך אמרה מרים שירה לנשים כו' וכ"כ שם המפרש זי"נ]. ועמש"כ בפ"ב דפאה מ"ז. [וכה"ג כתבו התוספות שבועות (ט' ב') ד"ה כדאמר]. ומש"כ עוד התוי"ט ושוה לחיה ולבהמה נמי מה"ט. תמוה דז"א רק בדברים שהחיה והבהמה שוים בהם. משא"כ שזה חיה אינו נזיר כשאמר על הבהמה. וכן שזה בהמה א"נ כשאמר על החיה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ולנין ברחובה של עיר. </b>נ"ל דזה ענין בפני עצמו ולא קאי אדלעיל ור"ל דבכ"מ שהיו לנין בהיותם בדרך אינו אלא ברחובה ש"ע וכן ולמשכים כו':
+
+Mishnah 3
+
+<b>ועטרה של זית. </b>בפירוש הרמב"ם משמע דר"ל מענפי זית ועמש"כ בעירובין (י"ח ב'). ובירושלמי איתא ועטרת זהב של זית:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוי"ט ד"ה הגיע לארמי אובד אבי כו' ונלחצתי בכ"ז כו' אחרי שמצאתי הרבה ששונים בלשון מחלוקת ולא באו אלא לפרש כו'. </b>וכ"כ התוס' ביבמות (ר"ד פ"ג) ואנכי מצאתי מפורש כן בגמרא (ב"ק ל"ט ב') ר' יעקב אומר ח"נ כו' מה שמחייב ר"י פירש רבי יעקב ע"ש:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ועטה"ב חייב בדמאי. </b>וצ"ע כו' עמש"כ בפסחים (צ"ו) במשנה:
+
+Mishnah 11
+
+<b>ברע"ב ד"ה ואם אינה באה מה"א כו' וכי היכא דאליביה מעטרין בפירות חו"ל ה"נ התוספת. </b>ובתוי"ט גמגם עליו דמנ"ל הא ע"ש ול"נ דלעולם דייק מדל"ת תוספת מהארץ ועטור מח"ל. ומאי דק"ל א"כ מדוע ל"ת החילוק לענין חוץ מז' המינין. לק"מ דלתוספתא ל"צ דהוא נכלל במאי דתני בה דאינה אלא מב"מ. ולענין עטור מבואר מש"ט. משא"כ לענין ח"ל את"ל דאסור בתוספת ה"ל למתני:
+
+Mishnah 12
+
+<b>ורי"א א"נ אותן אלא לחבר בטובה כו'. </b>פי' הרע"ב ותוי"ט דחוק. ול"נ דר"י לא קאי כלל את"ק. והגי' הנכונה ר"י בלא ו' וכ"ה בגי' המשנה דבירוש' ובריבמ"צ. ור"י תרתי קאמר חדא דא"נ אלא לחבר (וכבר איפלגו ביה בשלהי חלה) והב' דיש לבעלים טה"נ בהן לתתן לכל כהן שירצו כתרומה. וחכמים פליגי עליו בתרוויהון נגד מה שאמר בטובה אמרו דנותנים לאנשי משמר דוקא. ונגד מה שאמר לחבר אמרו והם מחלקים ביניהם כחבר כפ"ה. דיחדיו יחלקו. ונ"ל עוד דבפלוגתא דהכא באם יש לבעלים טה"נ או לא פליגי נמי ר"ש וחכמים בשלהי שקלים לפי' הרמב"ם שם (והרע"ב והתוי"ט ל"ד שם במחכ"ת) ות"ק דהתם ר"י דהכא. ור"ש דהתם חכמים דהכא. ובזה א"ש מה שפסק הרמב"ם שם כר"ש דסתמא דדוכתא עדיף כמ"ש הר"ן בספ"ב דמגילה. והוא מגמרא דסנהדרין (ל"ד ב') ותמיה אנכי על נו"כ שלא העירו לזה מדוע פסק כיחידאה. שוב ראיתי בירושלמי שם שפסקו הלכה כר"ש. אולם יל"פ דקאי שם על ר"ש דברייתא גבי גר בזה"ז ע"ש:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Zeraim/Rashash on Mishnah Bikkurim/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Zeraim/Rashash on Mishnah Bikkurim/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..7eb5d193325ef46bfe7e906499c082c71ec743be
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Zeraim/Rashash on Mishnah Bikkurim/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,140 @@
+Rashash on Mishnah Bikkurim
+רש״ש על משנה ביכורים
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Mishnah_Bikkurim
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה ביכורים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה רבי יהודה כו' ומפרש הר"ש בשם הירושלמי דר"י אתיא כר"א כו' ומכל הלין דר"י ל"פ אלא בדה"ר אבל לא בדה"י ומה יענה לגי' הספרי דסיים הת"ק בדה"י. </b>הכי יאמר דקאי אלפני פניו ולא אשלפניו. אבל לא ראה הירושל' בעצמו קודם לזה דמוקי פלוגתתן בדה"י. באם מכר דרך ליחיד אם מכר לו עד התהום או הדריסה לבד דלרבנן פשיטא להו דמכר עד התהום. ולר"י מספקא ליה ור"ל דפלוגתתן מיירי בכה"ג שמכר דרך ליחיד במקום שיחור נברך תחתיו או שהבריך המוכר אח"כ תחת הדרך. וע"ש ברא"פ דלמסקנא הדר בי' אבל אינו מוכרח עיי"ש. ואף לפירושא מפרש דלמסקנא דה"י היינו שאינו רחב אלא ד"א אבל מכרו לרבים. וטעמו דר"י בזה כמו בדה"ר איברא דק"ל דמשמע דאם יש לו רשות אף שאין הקרקע שלו מביא וא"ק. א"כ בקונה שתי אילנות לקמן מ"ו דלת"ק מביא וא"ק דמפרש הגמרא בב"ב (פ"א) משום דמספקא ליה אי קנה קרקע או לא. ובאילן אחד משמע דאינו מביא כל עיקר וכ"ה להדיא בתוספתא ריש מכילתין משום דודאי ל"ק קרקע. ואמאי הא מ"מ יש לו רשות שישאר שם עד שימות. ובר"ש הקשה כה"ג מהא דעולא שם (כ"ו ב') וע"ש (כ"ז) בתד"ה לא ובדבריהם יתישב קצת. וגם יש לחלק דבר"ה יש לו חלק גמור וכמ"ש התוי"ט בפ"א דערלה מ"ב ד"ה והגזלן:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ואם היתה אמו [עי' בר"ש]. </b>ועי' בב"ב (פ"א) בתד"ה למעוטי שהאריכו בזה:
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתוי"ט ד"ה וטומטום כו'. </b>ומ"ש בתו"ח דנ"מ דא"צ להתנות כו' תמוה דמי גריעי מאשה:
+
+Mishnah 6
+
+בר"ש אבל מהחג ע"ח מביא וא"ק ומחנוכה ואילך אינו מביא כלל דדרשינן בספרי כו' כצ"ל וכ"ה בהרע"ב. וברש"י פסחים (ל"ו ב') וק"ל מדוע לא חשיב הא דמחנוכה ואילך לעיל במשנה בהנך דאין מביאין כדחשיב קודם עצרת:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה והן נכסי כהן. </b>שיכול למוכרן וליקח בהן עבדים כו' וכ"נ שפירש הר"ש. וזה הוי קולא דתרומה ובכורים ומתניתין לכאורה חומרי חשיב. והנל"פ דהמכוון כאן לענין קדושי אשה וכר"מ דבמע"ש אינה מקודשת (קדושין פ"ב מ"ח) ואולי לזה כיון הרמב"ם בפי' שכתב וענין אמרם הם נ"כ שהוא מקדש אשה בהן. אבל בב"מ (נ"ג) דייק הגמרא מהא דנ"כ דגם כולי תני. ועי' בתור"ע אות י"ב דהתוס' ביבמות הניחו בקושיא דאמאי לא ילפי' בכורים ממע"ש דלא ליהוי נ"כ ונפלאתי שידיו משמשו בהר"ש כאן והרי הוא מתרץ קושיא זאת. והוא משום דכתיב בהם לך יהיה (כצ"ל) דרשינן שלך יהיה לקדש אה"א כדדריש כו' עיין בו. וכן בקדושין (ס"ד נ"ב) דרשינן וזה יהיה לך כו' לך ולכל צרכיך ובסוכה (מ') לכם לכל צרכיכם:
+
+Mishnah 2
+
+<b>וגידוליהן אסורים כו' אף לזרים. </b>עבתוי"ט ומפרש אף דאסור לזרים כמו תרומה מ"מ גד"ת תרומה אינן אלא לאיסור זרים אבל לשא"ד ה"ה כחולין כגון להתחייב בלקט כו'. משמע הא גדולי מע"ש ובכורים פטורין מלקט כו'. וז"ה תימה דהרי בתוספתא שהביאו התוס' איתא ג"כ מע"ש ובודאי גם בבכורים הדין כן:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ולינה ובפי' הרמב"ם והר"ש ופנית בבקר כו' כל פינות כו'. </b>וקשה מדוע לא נילף מזה גם למעשר. וכן מהקישא דמע"ש לבכורים למ"ד בתר למד אזלינן (זבחים נ') דמע"ש חולין בעלמא הוא (שם):
+
+Mishnah 5
+
+<b>ת"מ שוה כו' ולתרומה בב"ד כו'. </b>ק"ל דהא שוה לתרומה ג"כ שנוהגת בכל הפירות ושלא בפני הבית דחשיב לעיל במ"ג:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>דם מהלכי שתים. </b>עתוי"ט. והגרי"פ הקשה עוד דהלא במהלכי שתים יוכלל גם מין עוף ועל דמו חייבין כרת כמפורש בכתוב. ול"נ דתואר מה"ש אינו נופל על העוף משני פנים. א) כי יש לו הילוך גם בכנפיו באויר. ב') כי גם להילוכו ברגליו על הארץ נעזר באצבעות המפורדות ובלעדן כגון אם תקצצם או תקשרם יחד לא יוכל ללכת. משא"כ באדם אשר גם בלתם ילך בטוב:
+
+Mishnah 8
+
+<b>בתוי"ט ד"ה כוי כתב הר"ב כו' ולפיכך תמיהני על הרמב"ם שכתב הכוי הוא מין מורכב כו' וכן אמרו כוי בריה כו'. </b>נ"פ דמ"ש מין מורכב כו' אינו ר"ל שהוא בא מן העז ומן הצבי (כמו שהבינו התוי"ט) אלא דר"ל שיש בו ענינים שמתדמה בהן לעז. וענינים שמתדמה בהם לצבי כאלו הוא מורכב משניהם אשר ע"כ לא הכריעו חכמים בו כו' ועי' תוס' חולין (פ') ד"ה ולא הכריעו:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+ראוי לשית לב מדוע הקדים לפרש האינו שוה להשוה שלא כסדרן במ"ח ואולי משום דבשוה יש הרבה דברים והתנא כללם בושאר כל דרכיו כו' וכדאמר בירושלמי שנכלל בו הרובע והנרבע ממנו. וכן עוד כיוצא בזה לכן שנהו באחרונה. ובמ"ח לא רצה להפריד בין השוים:
+<b>שם הריני נזיר שזה חיה או בהמה. </b>ובפי' הריבמ"צ שזה חיה ובהמה נזיר שא"ז כו' נזיר. ובתוי"ט ומש"ה הוא דתני לה בהך בבא. והוא דוחק דהעקר חסר (ובשנ"א הגיה בכאן ע"ש. וכן בפירש הרמב"ם וריבמ"צ משמע שהיה לפניהם נ"א במשנה) ול"נ דכרוך ותני ור"ל דבכוי בין שאמר ה"נ שזה חיה ובין ה"נ שזה בהמה ה"ה נזיר משא"כ בבהמה וחיה ודאים א"נ בכאו"א אלא בשאמר אחד מהלשונות. והעקר נ"ל דמתניתין בכאן סמכה על הא דתני בספ"ה דנזיר וכאן הוי כמו וכו' ר"ל שזה חיה וכו' או בהמה וכו' הכל כמבואר שם. [וכזה מצינו גם במקרא גבי שירת מרים שאינו כתוב שם רק תחילת לשון השירה שאמר משה והכוונה לכל השירה וכדאיתא במכילתא כשם שאמר משה שירה לאנשים כך אמרה מרים שירה לנשים כו' וכ"כ שם המפרש זי"נ]. ועמש"כ בפ"ב דפאה מ"ז. [וכה"ג כתבו התוספות שבועות (ט' ב') ד"ה כדאמר]. ומש"כ עוד התוי"ט ושוה לחיה ולבהמה נמי מה"ט. תמוה דז"א רק בדברים שהחיה והבהמה שוים בהם. משא"כ שזה חיה אינו נזיר כשאמר על הבהמה. וכן שזה בהמה א"נ כשאמר על החיה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ולנין ברחובה של עיר. </b>נ"ל דזה ענין בפני עצמו ולא קאי אדלעיל ור"ל דבכ"מ שהיו לנין בהיותם בדרך אינו אלא ברחובה ש"ע וכן ולמשכים כו':
+
+Mishnah 3
+
+<b>ועטרה של זית. </b>בפירוש הרמב"ם משמע דר"ל מענפי זית ועמש"כ בעירובין (י"ח ב'). ובירושלמי איתא ועטרת זהב של זית:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוי"ט ד"ה הגיע לארמי אובד אבי כו' ונלחצתי בכ"ז כו' אחרי שמצאתי הרבה ששונים בלשון מחלוקת ולא באו אלא לפרש כו'. </b>וכ"כ התוס' ביבמות (ר"ד פ"ג) ואנכי מצאתי מפורש כן בגמרא (ב"ק ל"ט ב') ר' יעקב אומר ח"נ כו' מה שמחייב ר"י פירש רבי יעקב ע"ש:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ועטה"ב חייב בדמאי. </b>וצ"ע כו' עמש"כ בפסחים (צ"ו) במשנה:
+
+Mishnah 11
+
+<b>ברע"ב ד"ה ואם אינה באה מה"א כו' וכי היכא דאליביה מעטרין בפירות חו"ל ה"נ התוספת. </b>ובתוי"ט גמגם עליו דמנ"ל הא ע"ש ול"נ דלעולם דייק מדל"ת תוספת מהארץ ועטור מח"ל. ומאי דק"ל א"כ מדוע ל"ת החילוק לענין חוץ מז' המינין. לק"מ דלתוספתא ל"צ דהוא נכלל במאי דתני בה דאינה אלא מב"מ. ולענין עטור מבואר מש"ט. משא"כ לענין ח"ל את"ל דאסור בתוספת ה"ל למתני:
+
+Mishnah 12
+
+<b>ורי"א א"נ אותן אלא לחבר בטובה כו'. </b>פי' הרע"ב ותוי"ט דחוק. ול"נ דר"י לא קאי כלל את"ק. והגי' הנכונה ר"י בלא ו' וכ"ה בגי' המשנה דבירוש' ובריבמ"צ. ור"י תרתי קאמר חדא דא"נ אלא לחבר (וכבר איפלגו ביה בשלהי חלה) והב' דיש לבעלים טה"נ בהן לתתן לכל כהן שירצו כתרומה. וחכמים פליגי עליו בתרוויהון נגד מה שאמר בטובה אמרו דנותנים לאנשי משמר דוקא. ונגד מה שאמר לחבר אמרו והם מחלקים ביניהם כחבר כפ"ה. דיחדיו יחלקו. ונ"ל עוד דבפלוגתא דהכא באם יש לבעלים טה"נ או לא פליגי נמי ר"ש וחכמים בשלהי שקלים לפי' הרמב"ם שם (והרע"ב והתוי"ט ל"ד שם במחכ"ת) ות"ק דהתם ר"י דהכא. ור"ש דהתם חכמים דהכא. ובזה א"ש מה שפסק הרמב"ם שם כר"ש דסתמא דדוכתא עדיף כמ"ש הר"ן בספ"ב דמגילה. והוא מגמרא דסנהדרין (ל"ד ב') ותמיה אנכי על נו"כ שלא העירו לזה מדוע פסק כיחידאה. שוב ראיתי בירושלמי שם שפסקו הלכה כר"ש. אולם יל"פ דקאי שם על ר"ש דברייתא גבי גר בזה"ז ע"ש:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Zeraim/Rashash on Mishnah Challah/Hebrew/Vilna Edition.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Zeraim/Rashash on Mishnah Challah/Hebrew/Vilna Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ac99b7b1d6e9ae7a5cb13e2151c299b9d5ce5a09
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Zeraim/Rashash on Mishnah Challah/Hebrew/Vilna Edition.txt	
@@ -0,0 +1,170 @@
+Rashash on Mishnah Challah
+רש״ש על משנה חלה
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה חלה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ומותר העומר. </b>הא דל"ת נמי שתי הלחם ולה"פ דבכ"ד תני להו כהדדי. וכן הרמב"ם בחבורו פ"ו מהל' בכורים חשיב להו לכולהו בדינא דהכא. נ"ל דבעומר רבותא טפי דאע"ג דבשעת גלגולה רכוב עלה עדיין איסור חדש וה"א דלא מקרי עריסותיכם קמ"ל. וטעמא משום דעתיד ההיתר לבוא בלי מעשה. עי' תשו' ש"א סי' צ"ז ותבין. ובפשוטו י"ל איידי דבה מיתנייא פלוגתת ר"ע וחכמים בפ' רי"ש מ"ד:
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב ד"ה הסופגנין לחם כו' פ"א רקיקים דקים [כ"ה בר"ש]. </b>לכאורה לפירושו במשנה דלקמן בתחלתה עיסה אדעתא דלעשותה סופגנין פטורה. היה המצות ש"פ שלנו פטורות מהחלה וכש"כ להמדקדקים ללוש פחות מכשיעור וחיובן בא אחר אפיה ע"י צירוף ואז כבר נעשה סופגנין. אבל ז"א דמוכח מהירושלמי שהביאו שם דסופגנין לריו"ח אינם אלא כשאפאן בחמה ולר"ל כשהאור מהלך תחתיו. אבל הנאפות בתנור לכ"ע חייבות. וכן בגמרא שלנו בפסחים (ל"ז):
+<b>שם בתור"ע אות ב' וכתב הר"ש ומשמע במסקנא בירושלמי הא דדמוע פטור מן החלה היינו כשאין מן החולין ה' רביעים כו'. </b>וק"ל דהא תנן לקמן פ"ג מ"ב נדמעה עיסתה עד שלא גלגלה פטורה ומשגלגלה חייבת. ואי בדליתא בחולין כשיעור משגלגלה נמי וי"ל בדוחק:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוי"ט ד"ה חלות תודה כו' ולא ידעתי טעם לדבר למה קרי לשל תודה חלות ולשל נזיר רקיקים כו'. </b>אבל מתפרש יפה עפ"י מדה י"ט מל"ב מדות מדבר שנאמר בזה וה"ה לחבירו. וכה"ג כתבתי בברכות (נ"ט):
+[נ"ב עי' שעה"מ פ"ו מהל' חו"מ ה"ה. - מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>בתוי"ט ד"ה חייבין עליה מיתה כו' ואולי משום דאשכחן לרב דפליג בהנשרפים בזר כו'. </b>נ"ב בחגיגה (י"ח ב') פירש"י דקאי אזר. ובב"מ (נ"ב ב') פירש"י זר או כהן טמא. וכן העיר על זה המהרש"א ביבמות. ועי' במעה"ח (ס"ג א') שלא הזכיר את התוי"ט. גם לא פירש"י בחגיגה. ומש"כ שם דרב ששת תלמיד רב לא דק והול"ל דר"ש תלמיד רב הונא תלמיד רב:
+<b>שם בא"ד אין הכרע ממשנתינו אי בטמא כו' לא הו"ל לכ"מ בפ"ו מהל' תרומה להביא ראי' ממנה כו'. </b>נ"ב מרן נמשך בזה אחרי מהר"י קורקוס כדרכו בכמה מקומות. אך בכאן תיקן קצת. כי לפי הנראה שגה הר"י קורקוס לחשוב דהא "דזר שאכל אה"ת במיתה" זהו במשנה ולכן כתב:
+זר שאכל וכו' מתני' פרק הנשרפין וגרסי' בגמרא אמר רב כו' ואין הלכה כרב לגבי מתניתין. ואעפ"י שאמרו שם רב תנא ופליג לא שבקינן מתניתין ונקטינן כוותיה. גם בפ"א ופ"ב דבכורים שנינו וחייבין עליהם מיתה וחומש ובודאי דהכי נקטינן עכ"ל. ומרן תיקן לשונו קצת משום דהך דזר שאכל כו' הוא ברייתא. ולא הזכיר את מהר"י קורקוס כדי שלא לפגוע בכבודו כדרכו הטוב. כמ"ש החיד"א בשם הגדולים. ומש"ש בגליון. ועי' בפ"א מהל' כלאים הלכה ג' שכתב מרן ויש מי שאומר כו' וק"ל דא"כ כו' ע"כ וכיון על הקורקוס. שהביאו שם מקודם בשמו. ואחר כל זה נראה לי שמוהר"י קורקוס ואחריו מרן יש להם על מה שיסמוכו. כי הרמב"ם בעצמו בס' המצות ל"ת קל"ג מביא הא דסנהדרין (פ"ג א') דט' מחויבי מיתה ביד"ש ובכללם זר שאכל תרומה ובפ"ב דביכורים אמר התרומה והביכורים חייבין עליהן מיתה ביד"ש וחומש ואסור לזרים ורב חולק על אלו המשניות כלן ואמר זר שאכל תרומה לוקה וידוע כי רב תנא הוא ופליג כו' עכ"ל. ונראה להדיא שהרמב"ם לא קבל תירוץ הירושלמי דאוקים מתניתין בכהן טמא. וכן בפי' המשנה כאן כ' פירושו בזר האוכל ומש"כ "על אלו המשניות" נראה לכאורה שחשב ג"כ דהך "זר שאכל אה"ת במיתה" הוא במשנה. אבל אפשר לומר שכיון על המשניות דחלה וביכורים:
+<b>שם בד"ה ואסורים לזרים וכו'. ושוב מצאתי כדברי כו' בשם הערוך כו' למאן דאמר מדרבנן ולמאן דאמר מדאו'.</b> נ"ב הא "למ"ד מדרבנן ולמ"ד מדאורייתא" ליתא בערוך והם דברי התוס' שם. להסביר פי' הערוך ולא כתבו בשם הירושלמי. ובתוס' ב"מ (נ"ג רע"א) לא הזכירו כלל את הערוך . רק כתבו כן בשם הירושלמי ואסורים אפילו חצי שיעור והוסיפו ג"כ "או דאורייתא או דרבנן". וראיתי להרדב"ז בס' יקר תפארת על הרמב"ם בפ"ו מהל' תרומות שכ' הלשון. ומתניתין מפרש לה בירושלמי דהא דקתני ואסורים לזרים בפחות מכשיעור כר' יוחנן דאמר ח"ש אסור מן התורה עכ"ל וכ"כ מהר"י קורקוס ודבריהם כדברי הרע"ב. ושלא בדקדוק. ושם הקשה הרדב"ז על רב ממתניתין ותירץ דרב מפרש לה בכהן טמא כו' ולא אמר זה משמיה דהירושלמי. - מהגרמ"ש:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>עפר ח"ל כו' חייבת במעשרות כו' </b>שביק חלה דאיירי בה. משום דלא גרע זה משל ח"ל ממש דבאו לארץ דחייבים. וקשה מזה לדעת הרמב"ם פ"א מהל' תרומה הכ"ב. שמשוה תו"מ לחלה בד"ז ע"ש בכ"מ. וכ"מ דעת הראב"ד שם. ובחדושי להרמב"ם הארכתי בפרט זה:
+
+Mishnah 3
+
+<b>יעשנה קבין ואל יעשנה בטומאה. </b>מלשון זה משמע לענ"ד דמיירי דכשיעשנה קבין יוכל לעשותה בטהרה. וכגון דהוא עצמו טהור ויש לו עריבות קטנות טהורות. וגדולות טמאות וס"ל דאסור לגרום טומאה לחולין שבא"י עי' ע"ג (נ"ו ב' ונ"ז):
+<b>בתוי"ט ד"ה מי שא"י כו' וכ"כ הרמב"ם בפירושו וכתב עוד כו' אין מטריחין אותו כלל אפילו בשיעור מועט כו'. </b>תמוה דהא בפסחים ובחולין אמרינן דבפחות ממיל חוזר ועי' בחבורו בפ"ח מהל' בכורים הי"א שלא חלק כלל בין מלפניו ובין מלאחריו וע"ש בכ"מ:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ניטל מורסנן כו' פטורים. </b>לפי מה שפי' הרע"ב והוא מפי' הרמב"ם בספ"ז דשבת דמורסן גרע טפי מסובין. י"ל דנקט דוקא מורסן אבל סובין אפילו ניטל וחזר חייב. ולמש"כ בפ"ב דפאה מ"ז דמצינו דבמאי דסיים פתח וה"ה להקודמין הכא נמי י"ל דה"ה לסובין. וכ"מ מלשון הש"כ סי' שכ"ד סקי"א. [שוב מצאתי להר"ן בפ"ב דבפסחים (דף י"א ד"ו) ד"ה פת הדראה שהעתיק למשנתנו ניטל סובן ומורסנן]. והרמב"ם בחבורו פ"ו מה"ב הי"ח התחיל בסובין וסיים במורסן ותמוה:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>ברע"ב ד"ה נטלת כו' ולא חיישינן שמא יגעו כו' ובד"ה וחכ"א אוסרין דחיישינן [כ"ה בר"ש] שמא יגע זב"ז. </b>אבל ברפ"ב דתרומות מפרשי דשמא יתרום שלא מן המוקף. ועי' בסוגיא דס"פ כשם ובפירש"י ובמש"כ שם. והנה מלשון המשנה משמע דלר"א אינו נוטל מהעיסה הטהורה רק כדי חלת הטמאה (ועל העיסה הטהורה נוטל חלה בפ"ע) וכ"מ מפירש"י שם. ודלא כפי' הרמב"ם ואחריו הרע"ב:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתור"ע אות י"ב בהרע"ב ד"ה וא"ח כו' וכ"כ ג"כ הרא"ש כו' ע"ש. </b>ול"נ דלהכי נקיט חומש משום דהקרן חייב לשלם כדין גוזל א"ח בין שאכלה מיד הגר (בזה יש לדון להפוסקים דתפס לא מפקינן מיניה. די"ל דה"ה אחר. והרשאה לא מהני כיון שלא באה עדיין לידי כהן. וה"ל כמזיק מת"כ או שאכלן דפטור) או מיד כהן שמכרה לו. כדמשמע לישנא דחייבין ל"ר דלא קאי על הגר הנזכר בל"י:
+
+Mishnah 7
+
+<b>אם יש בה טעם דגן כו'. </b>בב"י או"ח סי' תנ"ג כתב בשם הה"מ דדוקא חטים ואורז שהחטים גוררים את האורז ושכן איתא בירושל' (ועי' בפ"ז דלקמן מ"ג בר"ש) וק"ל דלפ"ז היכי דייק רבא מזה בזבחים (ע"ח) דנותן טעם ברוב דאורייתא:
+
+Mishnah 8
+
+<b>הן אחר העיון נלענ"ד מדלא מחלק במ"ח בין נתחמצה העיסה מחמת השאור ובין ל"נ משמע דבכ"ע הדין שוה. </b>ואף שהמחמץ דינו כנו"ט (ערלה פ"ב מ"ו) ועיין פר"ח ביו"ד בר"ס צ"ח. ובנו"ט צריך להפריש על הכל אף בי"ל פרנסה ממק"א (כבמ"ז ומ"י) משום דהכל נתהפך להיות טבל. מ"מ הכא כיון דהעיסה כבר נתקנה אינה בדין שתהיה עוד הפעם טבל. ועל השאור צריך להפריש בכ"ע דמב"מ אינו בטל ולהכי דייקא מתניתין לומר לתוך עיסה שהורמה חלתה. לאפוקי עיסה שאין בה שיעור חלה דאז היה הדין בנתחמצה שתתהפך כולה לטבל ולא תהני לה פרנסה ממק"א. ודייקא עוד לומר מעיסה של"ה חלתה ול"ת סתמא כבמ"י משום דהוה משמע אף שלא הי' בה כשיעור. ובאמת אז היה גם השאור פטור אפי' נתחמצה העיסה בעבורו משא"כ במ"י כיון דיש בה טעם נתהפך גם האורז לחטים ומצטרף כבמ"ז. ודייקא למיתני בה סתמא משום דמיירי בכ"ע בין היה בה (ר"ל בעיסה שנוטל השאור ממנה) כשיעור אפ"ה באינו נו"ט בטלה. ובין לא היה בה כשיעור אפ"ה בנו"ט מצטרף האורז כנ"ל ודו"ק היטב:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ואסורה לזבים כו'. </b>ועוד קשיא לי עפ"י הר"ב כו' דא"ה א"כ לפלוג וליתני כו'. ולי קשה גם לחכמים דהא גם לדידהו יש אוכלין מרובין לחלת ח"ל משל א"י דנאכלת לטמאי מגע ולטבו"י ובתירוצו יתיישב. וכן יובן מה שכתב הרע"ב בטעמא דא' לאור שהיא טמאה כו' דלכאורה תמוה דהא אם יש כהן שטבל לקריו נאכלת א"כ אין החסרון מצדה שהיא טמאה. אבל למש"ך התוי"ט א"ש:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>ברע"ב ד"ה ולא קבלו ממנו. </b>דלאכלן אי אפשר כו' [כ"ה בפי' הרמב"ם ע"ש וברא"ש]. ולכאורה תמוה דהרי נאכלת שמה לטבו"י ולטמאי מגע וכ"ש לטהורים כדלעיל ולק"מ דכוונת הירושלמי דכשבאה לארץ דוקא. דגזרינן שמה אטו חלת א"י עצמה:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Zeraim/Rashash on Mishnah Challah/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Zeraim/Rashash on Mishnah Challah/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ec699957fabfe0bc24a2c4dc69e6c66ca627001e
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Zeraim/Rashash on Mishnah Challah/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,173 @@
+Rashash on Mishnah Challah
+רש״ש על משנה חלה
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Mishnah_Challah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה חלה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ומותר העומר. </b>הא דל"ת נמי שתי הלחם ולה"פ דבכ"ד תני להו כהדדי. וכן הרמב"ם בחבורו פ"ו מהל' בכורים חשיב להו לכולהו בדינא דהכא. נ"ל דבעומר רבותא טפי דאע"ג דבשעת גלגולה רכוב עלה עדיין איסור חדש וה"א דלא מקרי עריסותיכם קמ"ל. וטעמא משום דעתיד ההיתר לבוא בלי מעשה. עי' תשו' ש"א סי' צ"ז ותבין. ובפשוטו י"ל איידי דבה מיתנייא פלוגתת ר"ע וחכמים בפ' רי"ש מ"ד:
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב ד"ה הסופגנין לחם כו' פ"א רקיקים דקים [כ"ה בר"ש]. </b>לכאורה לפירושו במשנה דלקמן בתחלתה עיסה אדעתא דלעשותה סופגנין פטורה. היה המצות ש"פ שלנו פטורות מהחלה וכש"כ להמדקדקים ללוש פחות מכשיעור וחיובן בא אחר אפיה ע"י צירוף ואז כבר נעשה סופגנין. אבל ז"א דמוכח מהירושלמי שהביאו שם דסופגנין לריו"ח אינם אלא כשאפאן בחמה ולר"ל כשהאור מהלך תחתיו. אבל הנאפות בתנור לכ"ע חייבות. וכן בגמרא שלנו בפסחים (ל"ז):
+<b>שם בתור"ע אות ב' וכתב הר"ש ומשמע במסקנא בירושלמי הא דדמוע פטור מן החלה היינו כשאין מן החולין ה' רביעים כו'. </b>וק"ל דהא תנן לקמן פ"ג מ"ב נדמעה עיסתה עד שלא גלגלה פטורה ומשגלגלה חייבת. ואי בדליתא בחולין כשיעור משגלגלה נמי וי"ל בדוחק:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוי"ט ד"ה חלות תודה כו' ולא ידעתי טעם לדבר למה קרי לשל תודה חלות ולשל נזיר רקיקים כו'. </b>אבל מתפרש יפה עפ"י מדה י"ט מל"ב מדות מדבר שנאמר בזה וה"ה לחבירו. וכה"ג כתבתי בברכות (נ"ט):
+[נ"ב עי' שעה"מ פ"ו מהל' חו"מ ה"ה. - מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>בתוי"ט ד"ה חייבין עליה מיתה כו' ואולי משום דאשכחן לרב דפליג בהנשרפים בזר כו'. </b>נ"ב בחגיגה (י"ח ב') פירש"י דקאי אזר. ובב"מ (נ"ב ב') פירש"י זר או כהן טמא. וכן העיר על זה המהרש"א ביבמות. ועי' במעה"ח (ס"ג א') שלא הזכיר את התוי"ט. גם לא פירש"י בחגיגה. ומש"כ שם דרב ששת תלמיד רב לא דק והול"ל דר"ש תלמיד רב הונא תלמיד רב:
+<b>שם בא"ד אין הכרע ממשנתינו אי בטמא כו' לא הו"ל לכ"מ בפ"ו מהל' תרומה להביא ראי' ממנה כו'. </b>נ"ב מרן נמשך בזה אחרי מהר"י קורקוס כדרכו בכמה מקומות. אך בכאן תיקן קצת. כי לפי הנראה שגה הר"י קורקוס לחשוב דהא "דזר שאכל אה"ת במיתה" זהו במשנה ולכן כתב:
+זר שאכל וכו' מתני' פרק הנשרפין וגרסי' בגמרא אמר רב כו' ואין הלכה כרב לגבי מתניתין. ואעפ"י שאמרו שם רב תנא ופליג לא שבקינן מתניתין ונקטינן כוותיה. גם בפ"א ופ"ב דבכורים שנינו וחייבין עליהם מיתה וחומש ובודאי דהכי נקטינן עכ"ל. ומרן תיקן לשונו קצת משום דהך דזר שאכל כו' הוא ברייתא. ולא הזכיר את מהר"י קורקוס כדי שלא לפגוע בכבודו כדרכו הטוב. כמ"ש החיד"א בשם הגדולים. ומש"ש בגליון. ועי' בפ"א מהל' כלאים הלכה ג' שכתב מרן ויש מי שאומר כו' וק"ל דא"כ כו' ע"כ וכיון על הקורקוס. שהביאו שם מקודם בשמו. ואחר כל זה נראה לי שמוהר"י קורקוס ואחריו מרן יש להם על מה שיסמוכו. כי הרמב"ם בעצמו בס' המצות ל"ת קל"ג מביא הא דסנהדרין (פ"ג א') דט' מחויבי מיתה ביד"ש ובכללם זר שאכל תרומה ובפ"ב דביכורים אמר התרומה והביכורים חייבין עליהן מיתה ביד"ש וחומש ואסור לזרים ורב חולק על אלו המשניות כלן ואמר זר שאכל תרומה לוקה וידוע כי רב תנא הוא ופליג כו' עכ"ל. ונראה להדיא שהרמב"ם לא קבל תירוץ הירושלמי דאוקים מתניתין בכהן טמא. וכן בפי' המשנה כאן כ' פירושו בזר האוכל ומש"כ "על אלו המשניות" נראה לכאורה שחשב ג"כ דהך "זר שאכל אה"ת במיתה" הוא במשנה. אבל אפשר לומר שכיון על המשניות דחלה וביכורים:
+<b>שם בד"ה ואסורים לזרים וכו'. ושוב מצאתי כדברי כו' בשם הערוך כו' למאן דאמר מדרבנן ולמאן דאמר מדאו'.</b> נ"ב הא "למ"ד מדרבנן ולמ"ד מדאורייתא" ליתא בערוך והם דברי התוס' שם. להסביר פי' הערוך ולא כתבו בשם הירושלמי. ובתוס' ב"מ (נ"ג רע"א) לא הזכירו כלל את הערוך . רק כתבו כן בשם הירושלמי ואסורים אפילו חצי שיעור והוסיפו ג"כ "או דאורייתא או דרבנן". וראיתי להרדב"ז בס' יקר תפארת על הרמב"ם בפ"ו מהל' תרומות שכ' הלשון. ומתניתין מפרש לה בירושלמי דהא דקתני ואסורים לזרים בפחות מכשיעור כר' יוחנן דאמר ח"ש אסור מן התורה עכ"ל וכ"כ מהר"י קורקוס ודבריהם כדברי הרע"ב. ושלא בדקדוק. ושם הקשה הרדב"ז על רב ממתניתין ותירץ דרב מפרש לה בכהן טמא כו' ולא אמר זה משמיה דהירושלמי. - מהגרמ"ש:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>עפר ח"ל כו' חייבת במעשרות כו' </b>שביק חלה דאיירי בה. משום דלא גרע זה משל ח"ל ממש דבאו לארץ דחייבים. וקשה מזה לדעת הרמב"ם פ"א מהל' תרומה הכ"ב. שמשוה תו"מ לחלה בד"ז ע"ש בכ"מ. וכ"מ דעת הראב"ד שם. ובחדושי להרמב"ם הארכתי בפרט זה:
+
+Mishnah 3
+
+<b>יעשנה קבין ואל יעשנה בטומאה. </b>מלשון זה משמע לענ"ד דמיירי דכשיעשנה קבין יוכל לעשותה בטהרה. וכגון דהוא עצמו טהור ויש לו עריבות קטנות טהורות. וגדולות טמאות וס"ל דאסור לגרום טומאה לחולין שבא"י עי' ע"ג (נ"ו ב' ונ"ז):
+<b>בתוי"ט ד"ה מי שא"י כו' וכ"כ הרמב"ם בפירושו וכתב עוד כו' אין מטריחין אותו כלל אפילו בשיעור מועט כו'. </b>תמוה דהא בפסחים ובחולין אמרינן דבפחות ממיל חוזר ועי' בחבורו בפ"ח מהל' בכורים הי"א שלא חלק כלל בין מלפניו ובין מלאחריו וע"ש בכ"מ:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ניטל מורסנן כו' פטורים. </b>לפי מה שפי' הרע"ב והוא מפי' הרמב"ם בספ"ז דשבת דמורסן גרע טפי מסובין. י"ל דנקט דוקא מורסן אבל סובין אפילו ניטל וחזר חייב. ולמש"כ בפ"ב דפאה מ"ז דמצינו דבמאי דסיים פתח וה"ה להקודמין הכא נמי י"ל דה"ה לסובין. וכ"מ מלשון הש"כ סי' שכ"ד סקי"א. [שוב מצאתי להר"ן בפ"ב דבפסחים (דף י"א ד"ו) ד"ה פת הדראה שהעתיק למשנתנו ניטל סובן ומורסנן]. והרמב"ם בחבורו פ"ו מה"ב הי"ח התחיל בסובין וסיים במורסן ותמוה:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>ברע"ב ד"ה נטלת כו' ולא חיישינן שמא יגעו כו' ובד"ה וחכ"א אוסרין דחיישינן [כ"ה בר"ש] שמא יגע זב"ז. </b>אבל ברפ"ב דתרומות מפרשי דשמא יתרום שלא מן המוקף. ועי' בסוגיא דס"פ כשם ובפירש"י ובמש"כ שם. והנה מלשון המשנה משמע דלר"א אינו נוטל מהעיסה הטהורה רק כדי חלת הטמאה (ועל העיסה הטהורה נוטל חלה בפ"ע) וכ"מ מפירש"י שם. ודלא כפי' הרמב"ם ואחריו הרע"ב:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתור"ע אות י"ב בהרע"ב ד"ה וא"ח כו' וכ"כ ג"כ הרא"ש כו' ע"ש. </b>ול"נ דלהכי נקיט חומש משום דהקרן חייב לשלם כדין גוזל א"ח בין שאכלה מיד הגר (בזה יש לדון להפוסקים דתפס לא מפקינן מיניה. די"ל דה"ה אחר. והרשאה לא מהני כיון שלא באה עדיין לידי כהן. וה"ל כמזיק מת"כ או שאכלן דפטור) או מיד כהן שמכרה לו. כדמשמע לישנא דחייבין ל"ר דלא קאי על הגר הנזכר בל"י:
+
+Mishnah 7
+
+<b>אם יש בה טעם דגן כו'. </b>בב"י או"ח סי' תנ"ג כתב בשם הה"מ דדוקא חטים ואורז שהחטים גוררים את האורז ושכן איתא בירושל' (ועי' בפ"ז דלקמן מ"ג בר"ש) וק"ל דלפ"ז היכי דייק רבא מזה בזבחים (ע"ח) דנותן טעם ברוב דאורייתא:
+
+Mishnah 8
+
+<b>הן אחר העיון נלענ"ד מדלא מחלק במ"ח בין נתחמצה העיסה מחמת השאור ובין ל"נ משמע דבכ"ע הדין שוה. </b>ואף שהמחמץ דינו כנו"ט (ערלה פ"ב מ"ו) ועיין פר"ח ביו"ד בר"ס צ"ח. ובנו"ט צריך להפריש על הכל אף בי"ל פרנסה ממק"א (כבמ"ז ומ"י) משום דהכל נתהפך להיות טבל. מ"מ הכא כיון דהעיסה כבר נתקנה אינה בדין שתהיה עוד הפעם טבל. ועל השאור צריך להפריש בכ"ע דמב"מ אינו בטל ולהכי דייקא מתניתין לומר לתוך עיסה שהורמה חלתה. לאפוקי עיסה שאין בה שיעור חלה דאז היה הדין בנתחמצה שתתהפך כולה לטבל ולא תהני לה פרנסה ממק"א. ודייקא עוד לומר מעיסה של"ה חלתה ול"ת סתמא כבמ"י משום דהוה משמע אף שלא הי' בה כשיעור. ובאמת אז היה גם השאור פטור אפי' נתחמצה העיסה בעבורו משא"כ במ"י כיון דיש בה טעם נתהפך גם האורז לחטים ומצטרף כבמ"ז. ודייקא למיתני בה סתמא משום דמיירי בכ"ע בין היה בה (ר"ל בעיסה שנוטל השאור ממנה) כשיעור אפ"ה באינו נו"ט בטלה. ובין לא היה בה כשיעור אפ"ה בנו"ט מצטרף האורז כנ"ל ודו"ק היטב:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ואסורה לזבים כו'. </b>ועוד קשיא לי עפ"י הר"ב כו' דא"ה א"כ לפלוג וליתני כו'. ולי קשה גם לחכמים דהא גם לדידהו יש אוכלין מרובין לחלת ח"ל משל א"י דנאכלת לטמאי מגע ולטבו"י ובתירוצו יתיישב. וכן יובן מה שכתב הרע"ב בטעמא דא' לאור שהיא טמאה כו' דלכאורה תמוה דהא אם יש כהן שטבל לקריו נאכלת א"כ אין החסרון מצדה שהיא טמאה. אבל למש"ך התוי"ט א"ש:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>ברע"ב ד"ה ולא קבלו ממנו. </b>דלאכלן אי אפשר כו' [כ"ה בפי' הרמב"ם ע"ש וברא"ש]. ולכאורה תמוה דהרי נאכלת שמה לטבו"י ולטמאי מגע וכ"ש לטהורים כדלעיל ולק"מ דכוונת הירושלמי דכשבאה לארץ דוקא. דגזרינן שמה אטו חלת א"י עצמה:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Zeraim/Rashash on Mishnah Demai/Hebrew/Vilna Edition.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Zeraim/Rashash on Mishnah Demai/Hebrew/Vilna Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..4db0f97cf93696ffef466a745492778fc7c47190
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Zeraim/Rashash on Mishnah Demai/Hebrew/Vilna Edition.txt	
@@ -0,0 +1,222 @@
+Rashash on Mishnah Demai
+רש״ש על משנה דמאי
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה דמאי
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>תוי"ט ד"ה והכסבר כו' וכן הם דברי הרמב"ם כו' וק"ק שלא הקדים למתני כסבר. </b>ולי לק"מ משום דלא רצה התנא להפסיק בין פרי אילן. דכל הני (לבד כסבר) המה מיני אילן וכדמוכח פרק א' דכלאים. ולהירושלמי (כפי שהביא הר"ש) דכסבר נמי אינו אלא ביהודה. נראה ליישב גם הגי' שלפנינו. דשביהודה בא לומר דדוקא אם הם ביהודה פטורים אבל באו לגליל חייבים. משא"כ הכסבר שפטור בכ"מ מפני שניכר שהוא של יהודה עיין לקמן רפ"ב:
+<b>בתוס' ר"ע אות ח בד"ה ובחידושי ליבמות הקשיתי כו' א"כ עדיין יקשה על כל דמאי כו' דסמוך מיעוטא לחזקת טבל. </b>ול"נ דאינה חזקת טבל ודאי כדאמרינן (פסחים ט' א') ואב"א כו' מעיקרא אימר לא טביל כו' ע"ש. והתוס' שכ' בר"פ בתרא דיבמות סד"ה מחוורתא ועוד דאיכא חזקה דטבל. י"ל דהיינו לשנוייא קמא דפסחים שם. אבל לפי האמת ל"פ אהדדי ותרווייהו שנויי איתנהו [מיהו לתירוצא דהואב"א בב"מ (פ"ח ב') דחיטין ושעורין לא בעו ראיית פני הבית וע"ש בפירש"י לכאורה ישאר קושייתו]:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוס' ר"ע (אות י"ד) קשה לי </b>אמאי שייר תוספת בכורים דפטור מדמאי כדאיתא סוף מס' בכורים. ולענ"ד לולי דפסק כן הרמב"ם בפי"ג מהל' מעשר הי"ד. הייתי אומר שזהו דעת ר"ש שם לבד. וחכמים פליגי עליה וסתמא דהכא כוותייהו. שוב ראיתי בירושלמי שם תני ופטורה מן הודאי ומן הדמאי. והביאוהו שם הריבמ"צ והש"א. ואולי הרמב"ם לא פסקו דסובר דהברייתא פליגא על מתניתין דמשמעה דא"פ אלא מן הדמאי. אבל התימה על הגרע"א ז"ל איך לא הביאו. דבזה י"ל קושייתו דמתניתין דהכא בפלוגתא לא קמיירי:
+
+Mishnah 4
+
+<b>ומברכין עליו. </b>מהר"ש בפי' הראשון נראה דהכוונה דמברכין בהמ"ז על כוס יין של דמאי:
+<b>שם אם הקדים מע"ש לראשון אין בכך כלום. </b>לענ"ד נל"פ דר"ל שא"צ להוציא מע"ר מהמע"ש שהפריש תחלה. (משא"כ בודאי דחייב כמו מעשר ראשון שהקדים לתרומה בכרי) והטעם הוא כמו של"ג על החלה לריו"ח בירושלמי שהביא הר"ש במשנה דלעיל כן ל"ג על מעשר שני:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ואת שהוא לוקח. </b>עי' ברע"ב ובר"ש בשם הירושלמי. ול"י מדוע לא נפרש מה שהוא לוקח מע"ה מעשר דמאי:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה הסיטונות כו' ולשון הר"ש הסיטונות דרכן לקנות פירות מרובין כו' דא"כ תרתי ביבש ל"ל ע"ש. </b>ול"נ דמו"ת דתני הכוונה לומר דגם בעה"ב שקנה מע"ה ומוכר במדה גסה רשאי למכור וכחכמים דבב"מ (נ"ו) ויתכן דבעה"ב רגיל למכור במדה דקה עיין רש"י שם בד"ה בין כך. ולכן פליג שם ר"מ בבעה"ב. וזהו כוונתו ג"כ במשנה דלקמן וכמו שאכתוב שם בס"ד ופליג על מו"ת דתני הת"ק. וכן איתא בירושלמי להדיא דמו"ת לא אתיא כר"מ דאמר לא התירו אלא לסיטון בלבד:
+
+Mishnah 5
+
+<b>את שדרכו כו'. </b>לענ"ד נל"פ את שדרכו (ר"ל אדם שדרכו) להמדד (מבנין הפעיל) בגסה. כגון הסיטון ומדדו בדקה ר"ל שמכר עתה בדקה טפלה דקה לגסה ופטור. וכן תפרש את שדרכו להמדד בדקה (דר"ל כגון מוכרי תבואה) כו' ופליג על הת"ק וכמש"כ לעיל:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>וראה טוען אחר יפה ממנו כו'. </b>נראה דאשמעינן רבותא דאע"ג דלא נמלך לגמרי שלא לקנות ואילולי שראה טוען יפה ממנו היה קונה את הראשון אפ"ה כיון שלא זכה בו עדיין מותר להחזיר. ורישא רבותא קמ"ל דאע"פ דנמלך לגמרי שלא לקנות והוה כמו מקח טעות אפ"ה אסור להחזיר עד שיעשר:
+<b>[בתוי"ט בד"ה שאינו מחוסר. </b>כי העי"ן והחי"ת ממוצא הגרון כו' נ"ב ועי' ביצה ל"ב א'. מאי חרניות אר"י ערניות. - מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוי"ט ד"ה אר"י כו' וכוותייהו סתם לנו התנא בספ"ד דבכורות. </b>ובתור"ע כ"ע שאינו מובן. ובעיני פשוט דר"ל דלא מחלק שם בין מעשר לשביעית. ודלא כר"י דס"ל שם וכאן דשביעית חמורה ממעשר:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתור"ע (אות ל"ה) הקשה עמ"ש הרמב"ם דבה"ש דמו"ש יוכל לאכול ממנו. </b>הא יכול להפריש עתה בבה"ש כדתנן ספ"ב דשבת. ועוד הקשה על מה שפסק בחבורו דאם שאלו ביו"ט ראשון אוכל ע"פ ביו"ט שני והוא מהירושלמי מפני שלא נראה לעשר בינתים. הרי יכול לעשר ביו"ט שני מטעם ס"ס לדעת המחבר ע"ש. ולי קשה אליבא דכ"ע דקיי"ל בעירובין (ל"ט ב') דבשני יו"ט ש"ג מתנה על הכלכלה ביו"ט א' ואוכלה בב' אפי' בטבל גמור. וגם לפי מה שהבין בשעה"מ בפ"ד מהלכות תרומות הי"ו בדעת התוס' יש תקנה אפילו בשבת ליתן עיניו בצד זה ולאכול בצד אחר. וע"כ צ"ל דס"ל להירושלמי דאף דיכול לעשר התירו מפני כבוד שבת ויו"ט. רק אם שאלו בחול לכ"ע אינו יכול לסמוך עליו אפי' בשבת. ומפני שהיה יכול לעשר בעוד שלא היה עליו כבוד שבת. ומה דאיתא בירושלמי וכן ברמב"ם של"נ לעשר בינתיים. הכוונה שלא נתחייב לעשר בינתיים מפני שלא הפסיק יום חול. ומהתימה על הרא"ש שכתב דלמ"ד מפני כבוד שבת אפילו שאלו בחול יאכל בשבת. דהא מסיק בירושלמי דזה לכ"ע לא מהני. ודע דמש"כ הרמב"ם דאפי' ה"ל פירות מאותו המין שרי. מסיים בירושלמי כיצד תאוב. ונ"פ דצ"ל היצר ברי"ש ור"ל שיצרו מתאוה לאכול הרבה ובפרט אם תאסר עליו דמים גנובים ימתקו:
+
+Mishnah 2
+
+<b>אוכל עמו בשבת ראשונה כו' ובשבת שני' כו'. </b>נראה דשבת דהכא היינו שבוע. כמו ברפ"ח דנדרים שבת זו אסור בכל השבת ע"ש ודכוותיה טובא. ובזה לא נצטרך למש"כ התוי"ט בד"ה לא יאכל:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב ד"ה מי שקרא שם לת"מ של דמאי כו' אבל ת"מ של ודאי אין כו' אלא הוא נותן מעשר ללוי כו'. </b>כ"כ הר"ש וקשה דהא לקמן פ"ה מ"ב סתם לן תנא כאאב"ג שיש לבעה"ב רשות להפריש גם ת"מ כמ"ש הר"ש שם. והנ"ל לומר דאף שיש לו רשות להפרישו ולא הוי כתורם את שאינו שלו מ"מ הטוה"נ לא שייכא ליה. וחייב לתתה אח"כ ללוי והוא יתננה לכל מי שירצה. אבל כיון דיליף לה מדאיתקש לתרומה גדולה משמע דלגמרי אקשינהו. וכ"כ הרמב"ם בפ"ג מה"ת הי"ב ויש לישראל להפריש אותה וליתנה לכהן. ומ"ש בתור"ע דמכאן סתירה לדעת הטור דת"מ של דמאי מוכרה לכהן דא"כ אמאי צריך להודיעם. אין כאן סתירה. חדא די"ל דהטעם כמ"ש הר"ש שמא אינו טהור. שנית די"ל דהטעם משום גניבת דעת דהוא יסבור שהם חולין דדמיו יקרים משל תרומה. ולא גרע מכל הני דאיתא בחולין (צ"ד) דאסור משום גנ"ד. ולכאורה מרישא סתירה דאמאי אסור ליתנה לכהן כיון דאינה מת"כ. אבל גם דא לא תברא דמתנה בעלמא ג"כ אסור בשבת ויו"ט עמ"א סי' ש"ו סקט"ו. אמנם לצורך שבת מותר כמ"ש המ"א שם. והכא משמע דאפילו לצורך אכילה אסור:
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתוי"ט ד"ה קח לי ממי שהוא נאמן. </b>פירש הרמב"ם וז"ל איש נאמן על טו"ט כו' ומיהו קשה דטומאה מאי שייכא הכא. ולעיל בסמוך כ' דמכילתין לענין מעשרות וטומאה איירי וכן לעיל פ"ב מ"ג ולקמן פ"ו מ"ו ומ"ט:
+
+Mishnah 6
+
+<b>[בתוי"ט בד"ה הרי זה נאמן ועד אחד נאמן כו' </b>נ"ב הגר"א בשנות אליהו הגיה שצ"ל בירושלמי ועם הארץ נאמן וצ"ע. - מהגרמ"ש]:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה והשאר חלה א' ממ"ח. כן פי' הר"ש ועי' בתו"ח. </b>והגרע"א תירץ כיון דהנחתום לקח מע"ה דהכל בחזקת טומאה כו'. ולא מחוור דמשכחת לה שאמר שעדיין לא הוכשרו דנאמן. ול"נ כיון דחיוב חלה חל בגלגול העסה ואז היתה ברשות הנחתום. א"כ לא נתחייבה רק א' ממ"ח. וכ"ש אם נאמר דמתנות של"ה כמו שהורמו דמו. עי' ספ"ב דקדושין:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה בצפונו או בדרומו נדחק בהא דמקדים צפון לדרום. </b>והוא לל"צ כי גם במקרא מצינו צפונה ונגבה (בראשית י"ג) צפון וימין (תהלים פ"ט):
+
+Mishnah 2
+
+<b>ומאה חולין שיש כאן ה"ז בצד זה מעשר. </b>ק"ל הרי כבר קבע לו מקום באמרו תחלה אחד ממאה כו' ה"ז בצד זה חולין והיה די לו עתה שיאמר ומאה חולין ה"ז מעשר. ומש"כ הר"ש דיכול להיות בתורת עין יפה דשרי לאאב"ג. התוס' דבכורות (נ"ח ב') ד"ה כשם כ' דדוקא הלוי עצמו שרי או מצוה לעשות בע"י אבל הבעה"ב אין לו לעשות כן. והכריחו זה מגמרא דגיטין:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב ד"ה מנפול. </b>קונה מן פלטרין הרבה כו' וכ"ה בר"ש. ותמוה כיון דמנפול קונה יותר בכמות מן הפלטר. מדוע לא יקנה מיד הראשון דהיינו מן הנחתום. ולכן נראה דט"ס נפל בר"ש וצ"ל קונה מן הנחתומין. ותמיה אנכי על המל"מ והגרע"א שפלפלו הרבה בדבריו ולא הרגישו בזה:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוי"ט ד"ה הסיטון כו' ומ"ש הר"ב ומוכר לאחרים כו' מסיים הר"ש דשרי למכור כו'. </b>לכאורה לא היה צריך לזה. דע"כ מתני' איירי בסיטון ע"ה מדאיצטריך לאשמעינן דנאמן לומר כו':
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>בתו"ח בסופו. </b>וא"כ אפילו הטבל מועט מותר. משמע וכ"ש בשהטבל מרובה. ותמוה דהא הוה מהפטור על החיוב דלקוח פטור מה"ת. וא"ל דגם המעורב היה לקוח. א"כ כשהטבל מועט הוי תרי דרבנן. ואולי כוונתו דאם הטבל מרובה לוקח משלא נגמרו ויוגמרו בידו דחייב מה"ת:
+
+Mishnah 9
+
+<b>משל ישראל על של נכרים. </b>ע"כ מיירי שהישראל הודיע ללוקח (דלישנא דמתניתין משמע דבלוקח משני המקומות איירי וקאי אמשנה דלעיל. דאל"כ הל"ל משל עצמו) שהוא טבל. וא"כ אפשר דנכרים ג"כ בכה"ג איירי שהודיעוהו. אבל משל נכרים עש"כ איירי בסתמא. ובזה לא נצטרך למ"ש התוי"ט בד"ה ר"א <b>בתוס' </b>ר"ע הניח בצע"ג פירש"י בגיטין (כ"ה) מש"כ וכותים גירי אמת הן. הא ר"מ ור"י ס"ל במנחות (ס"ו ב') דאפי' לעובדי כוכבים אין קנין בא"י. ור' יוסי ור"ש הא ס"ל דגירי אריות הן כו' ע"ש. ואנכי תמה על כ"ת דהא התוס' במנחות שם הביאו מגמרא דע"ז (כ"א) דר"מ ס"ל יש קנין (ואף דרש"י עצמו פי' שם דקסברי אין קנין. אשכחן בכ"ד דרש"י מחליף פירושו ממקום למקום) וכן לר"י אמרי' בב"מ (ק"א) דס"ל י"ק. ור' יוסי ור"ש א"ל דס"ל אין קנין. אולם ק"ק דבע"ז שם אמרינן גם לר' יוסי דשדות אית בהו תרתי. אך גם התוס' במנחות שם כ' דלר' יוסי אין קנין:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ר"א אומר אף המעשרות שלהן. </b>הן זה ודאי דכוונת ר"א מעשר ממש כהועוד שבתוי"ט מדקאמר אף. ולישנא דשלהן משמע דקאי גם אכהן. והוא דאף דע"כ ר"א דהכא ס"ל כר"ע ביבמות (פ"ו) מדקתני הכא לוי עי' תוס' שם ד"ה מר מ"מ אף לדעתו בתר דקנסינהו עזרא ניתן אף לכהנים. ואף למ"ד שם קנסא לעניים סתם מקבל הוא עני. ובפרט לפסק הרמב"ם בפ"א מהל' מעשר הל"ד וכפי מה שבארו הכ"מ שם דמשמע דאף לכהנים עשירים נותנים. ופי' הרמב"ם (והרע"ב אחריו) דדוקא אם הוא לוי המעשר שלו. תמוה מאד. ועוד נ"ל דלר"א אף מע"ש שלהן. מדקאמר מעשרות בל"ר. עי' ר"ה (י"ב) תד"ה אחד [ובתוי"ט פ"ט דתרומות מ"ג]. והטעם דכהן ולוי רגילים יותר לעלות לירושלים במשמרתם. וכ"מ בשנ"א שכ' בפה"ק אפילו מעשר שהישראל יכול לאכלו כשפודהו. ולשון פדיון אינו נופל אלא במ"ש. אך יותר הל"ל אף שהישראל יכול לעלות ולאכלו בירושלים כלישנא דחכמים במ"ד:
+
+Mishnah 4
+
+<b>ר"י אומר הקרתני כו'. </b>מע"ש של ירושלמי. וכ' בשנ"א בפי' הקצר סבר כר"א. ותמוה דבבעלים אפילו רבנן מודו ברישא:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>ברע"ב ד"ה טול אתה כו' הכא מיירי שחלקו שדה בקמותיה כו' וכ"ה בר"ש ואפ"ה בסיפא אסור. </b>דאפילו במחובר אסור למכור משבאו לעונת המעשרות כדאיתא בפ"ה דמעשרות מ"ג. ור"ש פליג שם בירושלמי:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ברע"ב ד"ה אומר כו' בירושלמי פריך אם באומר מעכשיו כו' ואם באומר לכשאשתה הא לא הוי תרומה אלא לאחר ששתה ועיין בר"ש. </b>ול"ד במחכ"ת דכיון דבשעת חלות התרומה אין הדבר (שעליו נעשה תרומה) בעולם לא יחול כלל שם תרומה עיין בפ"ד דטבו"י מ"ד ובפירושו שם:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה ומע"ש בפיו. </b>בכוס לא שייך כו'. ובתוספתא איתא גם בכוס בצפון או בדרום:
+
+Mishnah 3
+
+<b>ר' יוסי א' כו' שהוא תנאי ב"ד. </b>בלשון הזה אמר ר' יוסי בזבחים ספ"ד ובסוף מס' טבו"י:
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב ד"ה ומיחל ושותה. </b>וזה שנשאר בשולי הכוס הוי כאלו הופרש מתחלה (ובפירוש הרמב"ם. והדבר הנשאר כאלו הופרש מתחלה) ול"ד דהכא מתקן כל הנוד כדפי' בעצמו לעיל:
+<b>בתו"ח בד"ה הר"ב הלוקח יין כו' וכ"כ הר"ש וקשה במשנה ה' דאיירי מבעוד יום. </b>ולענ"ד ה"נ דלא תני כן רק בדמאי משום דאין בו חומש לכן היה דרך לפדותו מפני משוי הדרך. אבל בודאי דצריך להוסיף חומש לא פסיקא ליה דשמא לא ירצה לפדותו אלא יעלהו לירושלים:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוי"ט ד"ה הראשונה מעושרת. </b>וכתב הר"ב דעל השניה הוי מפטור עה"ח כו'. אפ"ה ל"ת מספ"ה דאי הפריש מפטור עה"ח תרומתו תרומה כו' במחכ"ת ל"ד בכאן. דע"כ ל"א שם ת"ת אלא מדמאי על הודאי או מעציץ שא"נ דעכ"פ מחוייבין מדרבנן ואיכא חששא דלא לזלזלי בתרומה. אבל מפטור גמור משמע בפ"א דתרומות דא"ת כלל. [ול"ד להא דמפריש חלתו קמח דאסורה לזרים (פ"ב דחלה מ"ה) משום דדמי קצת למפריש תרומה בשבלים דתרומתו תרומה מדאורייתא (ספ"א דתרומות) דנפ"ל מקרא כמ"ש הר"ש שם וגזרו הא אטו הא. וגם שם אינו אלא חומרא בעלמא כיון שכבר באה ליד כהן כמש"כ הרע"ב שם]. וגם מצינו שם בפ"ב מ"ב לישנא דל"ע כלום. ואפ"ה ס"ל לרנב"א (דהלכה כוותיה) ביבמות דתרומה מיהא הוה כאשר הביא בעצמו שם:
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתוי"ט ד"ה חולין מתוקנים פי' הרמב"ם שהטבל כשיוציאו ממנו ת"ג ות"מ יהיה אז נקרא חולין וכו' ויש ראיה וכו' מדלעיל מ"ב פ"ה. </b>הן התם לא הוציא עדיין אפילו ת"ג אלא שעתה מפרישה. ות"מ עתיד לאמר בסוף ועליו גופה. אלא כלפי שר"ל והשאר תרומה קורא לה חולין אף שעתה היא טבל גמור עדיין:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Zeraim/Rashash on Mishnah Demai/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Zeraim/Rashash on Mishnah Demai/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c5f63f47d690719d3b93ec5491ba54102e261584
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Zeraim/Rashash on Mishnah Demai/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,225 @@
+Rashash on Mishnah Demai
+רש״ש על משנה דמאי
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Mishnah_Demai
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה דמאי
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>תוי"ט ד"ה והכסבר כו' וכן הם דברי הרמב"ם כו' וק"ק שלא הקדים למתני כסבר. </b>ולי לק"מ משום דלא רצה התנא להפסיק בין פרי אילן. דכל הני (לבד כסבר) המה מיני אילן וכדמוכח פרק א' דכלאים. ולהירושלמי (כפי שהביא הר"ש) דכסבר נמי אינו אלא ביהודה. נראה ליישב גם הגי' שלפנינו. דשביהודה בא לומר דדוקא אם הם ביהודה פטורים אבל באו לגליל חייבים. משא"כ הכסבר שפטור בכ"מ מפני שניכר שהוא של יהודה עיין לקמן רפ"ב:
+<b>בתוס' ר"ע אות ח בד"ה ובחידושי ליבמות הקשיתי כו' א"כ עדיין יקשה על כל דמאי כו' דסמוך מיעוטא לחזקת טבל. </b>ול"נ דאינה חזקת טבל ודאי כדאמרינן (פסחים ט' א') ואב"א כו' מעיקרא אימר לא טביל כו' ע"ש. והתוס' שכ' בר"פ בתרא דיבמות סד"ה מחוורתא ועוד דאיכא חזקה דטבל. י"ל דהיינו לשנוייא קמא דפסחים שם. אבל לפי האמת ל"פ אהדדי ותרווייהו שנויי איתנהו [מיהו לתירוצא דהואב"א בב"מ (פ"ח ב') דחיטין ושעורין לא בעו ראיית פני הבית וע"ש בפירש"י לכאורה ישאר קושייתו]:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוס' ר"ע (אות י"ד) קשה לי </b>אמאי שייר תוספת בכורים דפטור מדמאי כדאיתא סוף מס' בכורים. ולענ"ד לולי דפסק כן הרמב"ם בפי"ג מהל' מעשר הי"ד. הייתי אומר שזהו דעת ר"ש שם לבד. וחכמים פליגי עליה וסתמא דהכא כוותייהו. שוב ראיתי בירושלמי שם תני ופטורה מן הודאי ומן הדמאי. והביאוהו שם הריבמ"צ והש"א. ואולי הרמב"ם לא פסקו דסובר דהברייתא פליגא על מתניתין דמשמעה דא"פ אלא מן הדמאי. אבל התימה על הגרע"א ז"ל איך לא הביאו. דבזה י"ל קושייתו דמתניתין דהכא בפלוגתא לא קמיירי:
+
+Mishnah 4
+
+<b>ומברכין עליו. </b>מהר"ש בפי' הראשון נראה דהכוונה דמברכין בהמ"ז על כוס יין של דמאי:
+<b>שם אם הקדים מע"ש לראשון אין בכך כלום. </b>לענ"ד נל"פ דר"ל שא"צ להוציא מע"ר מהמע"ש שהפריש תחלה. (משא"כ בודאי דחייב כמו מעשר ראשון שהקדים לתרומה בכרי) והטעם הוא כמו של"ג על החלה לריו"ח בירושלמי שהביא הר"ש במשנה דלעיל כן ל"ג על מעשר שני:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ואת שהוא לוקח. </b>עי' ברע"ב ובר"ש בשם הירושלמי. ול"י מדוע לא נפרש מה שהוא לוקח מע"ה מעשר דמאי:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה הסיטונות כו' ולשון הר"ש הסיטונות דרכן לקנות פירות מרובין כו' דא"כ תרתי ביבש ל"ל ע"ש. </b>ול"נ דמו"ת דתני הכוונה לומר דגם בעה"ב שקנה מע"ה ומוכר במדה גסה רשאי למכור וכחכמים דבב"מ (נ"ו) ויתכן דבעה"ב רגיל למכור במדה דקה עיין רש"י שם בד"ה בין כך. ולכן פליג שם ר"מ בבעה"ב. וזהו כוונתו ג"כ במשנה דלקמן וכמו שאכתוב שם בס"ד ופליג על מו"ת דתני הת"ק. וכן איתא בירושלמי להדיא דמו"ת לא אתיא כר"מ דאמר לא התירו אלא לסיטון בלבד:
+
+Mishnah 5
+
+<b>את שדרכו כו'. </b>לענ"ד נל"פ את שדרכו (ר"ל אדם שדרכו) להמדד (מבנין הפעיל) בגסה. כגון הסיטון ומדדו בדקה ר"ל שמכר עתה בדקה טפלה דקה לגסה ופטור. וכן תפרש את שדרכו להמדד בדקה (דר"ל כגון מוכרי תבואה) כו' ופליג על הת"ק וכמש"כ לעיל:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>וראה טוען אחר יפה ממנו כו'. </b>נראה דאשמעינן רבותא דאע"ג דלא נמלך לגמרי שלא לקנות ואילולי שראה טוען יפה ממנו היה קונה את הראשון אפ"ה כיון שלא זכה בו עדיין מותר להחזיר. ורישא רבותא קמ"ל דאע"פ דנמלך לגמרי שלא לקנות והוה כמו מקח טעות אפ"ה אסור להחזיר עד שיעשר:
+<b>[בתוי"ט בד"ה שאינו מחוסר. </b>כי העי"ן והחי"ת ממוצא הגרון כו' נ"ב ועי' ביצה ל"ב א'. מאי חרניות אר"י ערניות. - מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוי"ט ד"ה אר"י כו' וכוותייהו סתם לנו התנא בספ"ד דבכורות. </b>ובתור"ע כ"ע שאינו מובן. ובעיני פשוט דר"ל דלא מחלק שם בין מעשר לשביעית. ודלא כר"י דס"ל שם וכאן דשביעית חמורה ממעשר:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתור"ע (אות ל"ה) הקשה עמ"ש הרמב"ם דבה"ש דמו"ש יוכל לאכול ממנו. </b>הא יכול להפריש עתה בבה"ש כדתנן ספ"ב דשבת. ועוד הקשה על מה שפסק בחבורו דאם שאלו ביו"ט ראשון אוכל ע"פ ביו"ט שני והוא מהירושלמי מפני שלא נראה לעשר בינתים. הרי יכול לעשר ביו"ט שני מטעם ס"ס לדעת המחבר ע"ש. ולי קשה אליבא דכ"ע דקיי"ל בעירובין (ל"ט ב') דבשני יו"ט ש"ג מתנה על הכלכלה ביו"ט א' ואוכלה בב' אפי' בטבל גמור. וגם לפי מה שהבין בשעה"מ בפ"ד מהלכות תרומות הי"ו בדעת התוס' יש תקנה אפילו בשבת ליתן עיניו בצד זה ולאכול בצד אחר. וע"כ צ"ל דס"ל להירושלמי דאף דיכול לעשר התירו מפני כבוד שבת ויו"ט. רק אם שאלו בחול לכ"ע אינו יכול לסמוך עליו אפי' בשבת. ומפני שהיה יכול לעשר בעוד שלא היה עליו כבוד שבת. ומה דאיתא בירושלמי וכן ברמב"ם של"נ לעשר בינתיים. הכוונה שלא נתחייב לעשר בינתיים מפני שלא הפסיק יום חול. ומהתימה על הרא"ש שכתב דלמ"ד מפני כבוד שבת אפילו שאלו בחול יאכל בשבת. דהא מסיק בירושלמי דזה לכ"ע לא מהני. ודע דמש"כ הרמב"ם דאפי' ה"ל פירות מאותו המין שרי. מסיים בירושלמי כיצד תאוב. ונ"פ דצ"ל היצר ברי"ש ור"ל שיצרו מתאוה לאכול הרבה ובפרט אם תאסר עליו דמים גנובים ימתקו:
+
+Mishnah 2
+
+<b>אוכל עמו בשבת ראשונה כו' ובשבת שני' כו'. </b>נראה דשבת דהכא היינו שבוע. כמו ברפ"ח דנדרים שבת זו אסור בכל השבת ע"ש ודכוותיה טובא. ובזה לא נצטרך למש"כ התוי"ט בד"ה לא יאכל:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב ד"ה מי שקרא שם לת"מ של דמאי כו' אבל ת"מ של ודאי אין כו' אלא הוא נותן מעשר ללוי כו'. </b>כ"כ הר"ש וקשה דהא לקמן פ"ה מ"ב סתם לן תנא כאאב"ג שיש לבעה"ב רשות להפריש גם ת"מ כמ"ש הר"ש שם. והנ"ל לומר דאף שיש לו רשות להפרישו ולא הוי כתורם את שאינו שלו מ"מ הטוה"נ לא שייכא ליה. וחייב לתתה אח"כ ללוי והוא יתננה לכל מי שירצה. אבל כיון דיליף לה מדאיתקש לתרומה גדולה משמע דלגמרי אקשינהו. וכ"כ הרמב"ם בפ"ג מה"ת הי"ב ויש לישראל להפריש אותה וליתנה לכהן. ומ"ש בתור"ע דמכאן סתירה לדעת הטור דת"מ של דמאי מוכרה לכהן דא"כ אמאי צריך להודיעם. אין כאן סתירה. חדא די"ל דהטעם כמ"ש הר"ש שמא אינו טהור. שנית די"ל דהטעם משום גניבת דעת דהוא יסבור שהם חולין דדמיו יקרים משל תרומה. ולא גרע מכל הני דאיתא בחולין (צ"ד) דאסור משום גנ"ד. ולכאורה מרישא סתירה דאמאי אסור ליתנה לכהן כיון דאינה מת"כ. אבל גם דא לא תברא דמתנה בעלמא ג"כ אסור בשבת ויו"ט עמ"א סי' ש"ו סקט"ו. אמנם לצורך שבת מותר כמ"ש המ"א שם. והכא משמע דאפילו לצורך אכילה אסור:
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתוי"ט ד"ה קח לי ממי שהוא נאמן. </b>פירש הרמב"ם וז"ל איש נאמן על טו"ט כו' ומיהו קשה דטומאה מאי שייכא הכא. ולעיל בסמוך כ' דמכילתין לענין מעשרות וטומאה איירי וכן לעיל פ"ב מ"ג ולקמן פ"ו מ"ו ומ"ט:
+
+Mishnah 6
+
+<b>[בתוי"ט בד"ה הרי זה נאמן ועד אחד נאמן כו' </b>נ"ב הגר"א בשנות אליהו הגיה שצ"ל בירושלמי ועם הארץ נאמן וצ"ע. - מהגרמ"ש]:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה והשאר חלה א' ממ"ח. כן פי' הר"ש ועי' בתו"ח. </b>והגרע"א תירץ כיון דהנחתום לקח מע"ה דהכל בחזקת טומאה כו'. ולא מחוור דמשכחת לה שאמר שעדיין לא הוכשרו דנאמן. ול"נ כיון דחיוב חלה חל בגלגול העסה ואז היתה ברשות הנחתום. א"כ לא נתחייבה רק א' ממ"ח. וכ"ש אם נאמר דמתנות של"ה כמו שהורמו דמו. עי' ספ"ב דקדושין:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה בצפונו או בדרומו נדחק בהא דמקדים צפון לדרום. </b>והוא לל"צ כי גם במקרא מצינו צפונה ונגבה (בראשית י"ג) צפון וימין (תהלים פ"ט):
+
+Mishnah 2
+
+<b>ומאה חולין שיש כאן ה"ז בצד זה מעשר. </b>ק"ל הרי כבר קבע לו מקום באמרו תחלה אחד ממאה כו' ה"ז בצד זה חולין והיה די לו עתה שיאמר ומאה חולין ה"ז מעשר. ומש"כ הר"ש דיכול להיות בתורת עין יפה דשרי לאאב"ג. התוס' דבכורות (נ"ח ב') ד"ה כשם כ' דדוקא הלוי עצמו שרי או מצוה לעשות בע"י אבל הבעה"ב אין לו לעשות כן. והכריחו זה מגמרא דגיטין:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב ד"ה מנפול. </b>קונה מן פלטרין הרבה כו' וכ"ה בר"ש. ותמוה כיון דמנפול קונה יותר בכמות מן הפלטר. מדוע לא יקנה מיד הראשון דהיינו מן הנחתום. ולכן נראה דט"ס נפל בר"ש וצ"ל קונה מן הנחתומין. ותמיה אנכי על המל"מ והגרע"א שפלפלו הרבה בדבריו ולא הרגישו בזה:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוי"ט ד"ה הסיטון כו' ומ"ש הר"ב ומוכר לאחרים כו' מסיים הר"ש דשרי למכור כו'. </b>לכאורה לא היה צריך לזה. דע"כ מתני' איירי בסיטון ע"ה מדאיצטריך לאשמעינן דנאמן לומר כו':
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>בתו"ח בסופו. </b>וא"כ אפילו הטבל מועט מותר. משמע וכ"ש בשהטבל מרובה. ותמוה דהא הוה מהפטור על החיוב דלקוח פטור מה"ת. וא"ל דגם המעורב היה לקוח. א"כ כשהטבל מועט הוי תרי דרבנן. ואולי כוונתו דאם הטבל מרובה לוקח משלא נגמרו ויוגמרו בידו דחייב מה"ת:
+
+Mishnah 9
+
+<b>משל ישראל על של נכרים. </b>ע"כ מיירי שהישראל הודיע ללוקח (דלישנא דמתניתין משמע דבלוקח משני המקומות איירי וקאי אמשנה דלעיל. דאל"כ הל"ל משל עצמו) שהוא טבל. וא"כ אפשר דנכרים ג"כ בכה"ג איירי שהודיעוהו. אבל משל נכרים עש"כ איירי בסתמא. ובזה לא נצטרך למ"ש התוי"ט בד"ה ר"א <b>בתוס' </b>ר"ע הניח בצע"ג פירש"י בגיטין (כ"ה) מש"כ וכותים גירי אמת הן. הא ר"מ ור"י ס"ל במנחות (ס"ו ב') דאפי' לעובדי כוכבים אין קנין בא"י. ור' יוסי ור"ש הא ס"ל דגירי אריות הן כו' ע"ש. ואנכי תמה על כ"ת דהא התוס' במנחות שם הביאו מגמרא דע"ז (כ"א) דר"מ ס"ל יש קנין (ואף דרש"י עצמו פי' שם דקסברי אין קנין. אשכחן בכ"ד דרש"י מחליף פירושו ממקום למקום) וכן לר"י אמרי' בב"מ (ק"א) דס"ל י"ק. ור' יוסי ור"ש א"ל דס"ל אין קנין. אולם ק"ק דבע"ז שם אמרינן גם לר' יוסי דשדות אית בהו תרתי. אך גם התוס' במנחות שם כ' דלר' יוסי אין קנין:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ר"א אומר אף המעשרות שלהן. </b>הן זה ודאי דכוונת ר"א מעשר ממש כהועוד שבתוי"ט מדקאמר אף. ולישנא דשלהן משמע דקאי גם אכהן. והוא דאף דע"כ ר"א דהכא ס"ל כר"ע ביבמות (פ"ו) מדקתני הכא לוי עי' תוס' שם ד"ה מר מ"מ אף לדעתו בתר דקנסינהו עזרא ניתן אף לכהנים. ואף למ"ד שם קנסא לעניים סתם מקבל הוא עני. ובפרט לפסק הרמב"ם בפ"א מהל' מעשר הל"ד וכפי מה שבארו הכ"מ שם דמשמע דאף לכהנים עשירים נותנים. ופי' הרמב"ם (והרע"ב אחריו) דדוקא אם הוא לוי המעשר שלו. תמוה מאד. ועוד נ"ל דלר"א אף מע"ש שלהן. מדקאמר מעשרות בל"ר. עי' ר"ה (י"ב) תד"ה אחד [ובתוי"ט פ"ט דתרומות מ"ג]. והטעם דכהן ולוי רגילים יותר לעלות לירושלים במשמרתם. וכ"מ בשנ"א שכ' בפה"ק אפילו מעשר שהישראל יכול לאכלו כשפודהו. ולשון פדיון אינו נופל אלא במ"ש. אך יותר הל"ל אף שהישראל יכול לעלות ולאכלו בירושלים כלישנא דחכמים במ"ד:
+
+Mishnah 4
+
+<b>ר"י אומר הקרתני כו'. </b>מע"ש של ירושלמי. וכ' בשנ"א בפי' הקצר סבר כר"א. ותמוה דבבעלים אפילו רבנן מודו ברישא:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>ברע"ב ד"ה טול אתה כו' הכא מיירי שחלקו שדה בקמותיה כו' וכ"ה בר"ש ואפ"ה בסיפא אסור. </b>דאפילו במחובר אסור למכור משבאו לעונת המעשרות כדאיתא בפ"ה דמעשרות מ"ג. ור"ש פליג שם בירושלמי:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ברע"ב ד"ה אומר כו' בירושלמי פריך אם באומר מעכשיו כו' ואם באומר לכשאשתה הא לא הוי תרומה אלא לאחר ששתה ועיין בר"ש. </b>ול"ד במחכ"ת דכיון דבשעת חלות התרומה אין הדבר (שעליו נעשה תרומה) בעולם לא יחול כלל שם תרומה עיין בפ"ד דטבו"י מ"ד ובפירושו שם:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה ומע"ש בפיו. </b>בכוס לא שייך כו'. ובתוספתא איתא גם בכוס בצפון או בדרום:
+
+Mishnah 3
+
+<b>ר' יוסי א' כו' שהוא תנאי ב"ד. </b>בלשון הזה אמר ר' יוסי בזבחים ספ"ד ובסוף מס' טבו"י:
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב ד"ה ומיחל ושותה. </b>וזה שנשאר בשולי הכוס הוי כאלו הופרש מתחלה (ובפירוש הרמב"ם. והדבר הנשאר כאלו הופרש מתחלה) ול"ד דהכא מתקן כל הנוד כדפי' בעצמו לעיל:
+<b>בתו"ח בד"ה הר"ב הלוקח יין כו' וכ"כ הר"ש וקשה במשנה ה' דאיירי מבעוד יום. </b>ולענ"ד ה"נ דלא תני כן רק בדמאי משום דאין בו חומש לכן היה דרך לפדותו מפני משוי הדרך. אבל בודאי דצריך להוסיף חומש לא פסיקא ליה דשמא לא ירצה לפדותו אלא יעלהו לירושלים:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוי"ט ד"ה הראשונה מעושרת. </b>וכתב הר"ב דעל השניה הוי מפטור עה"ח כו'. אפ"ה ל"ת מספ"ה דאי הפריש מפטור עה"ח תרומתו תרומה כו' במחכ"ת ל"ד בכאן. דע"כ ל"א שם ת"ת אלא מדמאי על הודאי או מעציץ שא"נ דעכ"פ מחוייבין מדרבנן ואיכא חששא דלא לזלזלי בתרומה. אבל מפטור גמור משמע בפ"א דתרומות דא"ת כלל. [ול"ד להא דמפריש חלתו קמח דאסורה לזרים (פ"ב דחלה מ"ה) משום דדמי קצת למפריש תרומה בשבלים דתרומתו תרומה מדאורייתא (ספ"א דתרומות) דנפ"ל מקרא כמ"ש הר"ש שם וגזרו הא אטו הא. וגם שם אינו אלא חומרא בעלמא כיון שכבר באה ליד כהן כמש"כ הרע"ב שם]. וגם מצינו שם בפ"ב מ"ב לישנא דל"ע כלום. ואפ"ה ס"ל לרנב"א (דהלכה כוותיה) ביבמות דתרומה מיהא הוה כאשר הביא בעצמו שם:
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתוי"ט ד"ה חולין מתוקנים פי' הרמב"ם שהטבל כשיוציאו ממנו ת"ג ות"מ יהיה אז נקרא חולין וכו' ויש ראיה וכו' מדלעיל מ"ב פ"ה. </b>הן התם לא הוציא עדיין אפילו ת"ג אלא שעתה מפרישה. ות"מ עתיד לאמר בסוף ועליו גופה. אלא כלפי שר"ל והשאר תרומה קורא לה חולין אף שעתה היא טבל גמור עדיין:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Zeraim/Rashash on Mishnah Kilayim/Hebrew/Vilna Edition.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Zeraim/Rashash on Mishnah Kilayim/Hebrew/Vilna Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..74239d129f1941f60b02767760a210770b3c044d
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Zeraim/Rashash on Mishnah Kilayim/Hebrew/Vilna Edition.txt	
@@ -0,0 +1,305 @@
+Rashash on Mishnah Kilayim
+רש״ש על משנה כלאים
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה כלאים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה כלאים ירושלמי כתיב כו' פירש בבגדים לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו. </b>נראה דגמרתינו לא ס"ל כן. דביבמות (דף ד' ב') אמרינן דצו"פ מיותר ע"ש ובתד"ה אבל:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה והרמוצה כו' ובבבלי לא קיימא הך מילתא דאמרי' בפ' הנודר מה"מ כו' איתיביה כו' רנ"א דלעת מצרית כלאים עם הרמוצה. </b>ק"ל מדוע לא פריך ממתניתין דלפנינו:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>העזים והצבאים כו' אע"פ שדומין זה לזה כו'. </b>מכאן נ"ל ראיה לפירש"י בחולין (נ"ט ב) דצבי שבדברי חז"ל הוא שטיינבו"ק ולא כתוס' שם שהוא מה שאנו קורין צבי היר"ש בל"א דהלא הוא חלוק הרבה מעז:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>ברע"ב ד"ה קדה כו' תרגום קדה קציעה [כ"ה בפי' הרמב"ם]. </b>ולכאורה קשה למאי נצרך להביא מהתרגום ומקרא דתהלים הלא בפרשת שמן המשחה גופה כתיב בראשה ואתה קח לך בשמים ראש וחשיב ג"כ קדה. ואולי משום די"ל דבשמים ראש לא קאי עלה אלא שאמר הכתוב דיקח ג"כ קדה בהדי הבשמים דומיא דשמן זית דכתיב בתרה:
+<b>בתוי"ט ד"ה חצוב כתב הר"ב בו תיחם יהושע את הארץ. </b>גמ' פרק אין צדין במסכת ביצה כ"ה. לא דק כי הוא בב"ב (נ"ו) ול' הר"ש אטעיה במחכ"ת:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>רש"א ל"א אלא ממין אחד כו'. </b>נ"ל דר"ש לטעמיה בפרק ב' דערלה מ"י ע"ש:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה ימעט. </b>ירושלמי כיצד ימעט או יוסיף על סאה כו' לא כן כו' תמן כו' לבטל איסור תורה והכא כו' מפני מראית העין. ופי' הרא"ש ושנ"א דמדאורייתא חד בתרי בטיל. וק"ל דהא תרומה ג"כ מה"ת בטלה ברובה ותנן ספ"ה דתרומות דאם נפלה לפחות ממאה ואח"כ נפלו שם חולין אם מזיד אסור. וצ"ל איסור תורה דנקיט ל"ד. ועיקר החילוק הוא דכאן יותר קיל דאינו אסור אלא מפני מ"ע. גם י"ל דכאן מה"ת אפי' רובא ל"צ כיון דלא ערב בכוונה לזורעם יחד כמ"ש הרא"ש:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ברע"ב ד"ה אחד מעשרים וארבע כו' ושיעור המקום כו' אין זורעין בו מזרעוני גינה כו' לפי שהן דקין [כ"ה בר"ש]. </b>ולענ"ד הנל"פ לפי שהן מתעבין ומתרחבין ומתפשטין תחת הקרקע כמו צנון ולפת. לכן דרך לזורען נפרדין זה מזה כדי לתת מקום לכאו"א שיתפשט:
+<b>ברע"ב שם בסופו. </b>הלכך אם נתערב בסאה תבואה כביצה כו' ימעט. ובד"ה כשם כגון ז"פ שנתערב בסאה חטין כו' [וכ"ה בר"ש]. ול"ד במחכתה"ג דהל"ל בסאה פחות רובע דאינו אסור אלא מכ"ד מלבר כמו שהביא בריש הפרק בשם הירושלמי (ועי' בשנ"א שהביאו בשלימות והר"ש קצרו) וכן הרמב"ם ברה"פ כ' כערך א' אל כ"ג. וכאן וכן בחבורו לא דייק:
+
+Mishnah 3
+
+<b>ברע"ב ד"ה עד שתתליע. </b>כו' ג' ימים [וכ"כ הר"ש בשם הירושלמי]. מכאן נראה דאף דפליגי תנאי בזמן קליטת אילן (שביעית פ"ב מ"ו) וכן בשתילת שבולת כדמוכח בפסחים (נ"ה) מ"מ בקליטת זרעים לכ"ע שיעורה בג' ימים (סי' לדבר זרע אדם בשבת בפ' ר"ע) וכפסק התה"ד הביאו הש"ך יו"ד סי' רצ"ג אף דראייתו צ"ע כמש"כ הנקה"כ שם דינו אמת ונכון:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>[בתוי"ט בסוף ד"ה אין מחייבין אותו. </b>ז"ש התוס' משמע שאין איסור בהנאתו. נ"ב עי' ברש"א שם. והשעה"מ הגיה שצ"ל "בהנחתו" וכבר קדמו בזה מוהר"א גאליפאפו בס' ידי אליהו תיקון קכ"א. וע"ש שכתב הלשון "ותמהתי על הרב בתוי"ט שהעתיק דברי התוס' במשנה דתלתן שהעלה מיני צמחים. ולא הרגיש במלת אסור הנאתו שכ' התוס' עכ"ל. ובמח"כ נעלם מנגד עיניו סוף הדבור כאן בתוי"ט שהרגיש והרגיש בזה. ועתה ראיתי בס"ס בנין אריאל שהגיה ג"כ שצ"ל בהנחתו. ולא ידע שקדמוהו בזה. - מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>רש"א אחד ז"פ וא' כל המינין. </b>רמב"ם פירש כוונתו לאיסור. ולפי הירושלמי שהביא הר"ש הוא להתיר. ועי' במפרש רא"פ:
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>שלש ל"י חרדל מפני כו' כשדה חרדל. </b>ועי' פירוש הר"ש. וכה"ג כתב לקמן ברפ"ג. והא דתנן ירק בירק ו"ט הנ"מ בשדה גדולה כו' וכ"כ בפי' הרמב"ם שם במ"ג. וק"ל משם במ"ד ומ"ז דמשמע דכל שזורע טפי דמחזי כשדה בפ"ע עדיף וכ"מ בפירוש הר"ש שם מ"ג וכן בפירש"י בשבת שהביא התוי"ט בד"ה עשר:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה קרחת כו' ובתוספתא וכמה רובע עשר אמות ומחצה על עשר אמות ומחצה מרובעת כו'. </b>בר"ש תניא בתוספתא כו' יו"ד אמות ומחצה מרובעות ובתוי"ט הועתק בטעות:
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>חוץ מדלעת יונית. </b>הירושלמי שהביאו הר"ש ושנ"א ה"ד נאמרו בדלעת יונית כו'. בארתי בחדושי לס' נת"ע ע"ש:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ר"י אומר ששה. </b>בירושלמי מפרש טעמא דר"י כו'. זרע זרעה זרעיה זרועיה [וכ"ה בר"ש]. והוסיף התוי"ט וכתיב תוציא צמחה דתוציא חד וצמחה חד וקשה דכמו דדריש זרע זרעה נדרוש נמי צמח צמחה. וכמו דדריש תוציא חד נדרוש נמי תצמיח חד (ולפי דרכי המליצה באמת תצמיח מיותר. דהיה די בתיבת תוציא לשמש לשתיהן ר"ל לארץ ולגנה) וכן בגמרתינו דרשינן תצמיח אליבא דת"ק (בפ' ר"ע) אשר ע"כ נראה דלהירושלמי לא דרשינן לא תוציא ולא תצמיח רק הכל מן צמחה וזרועיה לת"ק דרשינן צמח צמחה תרי. זרע זרעה זרועיה ג'. ולר"י דרשינן ג"כ זרעיה זרועיה:
+<b>בפירוש הרמב"ם [מובא בתוי"ט] בדברי ר"י. </b>ותמצא המרחק כו' שהם משתנים מצלעות כו'. ר"ל דהמרחק בין המסומנים אינו כפי אורך הצלע המעוין שהוא 5/4.1. אלא כפי אורח קו הישר אשר תמשך בינם על זוית נצבת ואם תרצה לידע אותו תחלק השטח שבינם שהוא ג' טפחים על צלע המעוין שהוא 5/9. ויצא 3/2.1. והוא שיעור המרחק האמיתי. וכמבואר כ"ז ליודע בחכמת המשולשים. והוא משתנה בפחות משיעור צלע המעוין. והתוי"ט במחכ"ת שגה בזה. וכן בפי"ב דאהלות מ"ז כמש"כ שם. גם מה שהקשה לשטת הרמב"ם למה ל"פ ר"י ברישא לק"מ משום דאם יזרע ששה לא יכיל מקום הזרוע רק ח"י טפחים. ובחמשה הוא כ"ד:
+
+Mishnah 2
+
+<b>אפונים הגמלונים. </b>לפי' הרמב"ם דהשופין היינו חלקים. נל"פ דאותן שאינן חלקים נקראים גמלונים. לפי דגמל א"ל חטוטרת ואין גבו חלק:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה וחכ"א כתב הר"ב לפי שאין שתי שורות של קישואים סמוכות. </b>כ"כ הרמב"ם. ולפ"ז רישא או או קתני ש"ש של קשואים או ש"ש של דלועים והתוי"ט נדחק בזה. ואולי לא ישר בעיניו לפרש כן דיהיה חסר במשנה מאי מותר:
+<b>ואם הגדילה יעקר מלפניה. </b>לפי הלשון משמע דקאי על התבואה שיעקרנה מלפני הדלעת. ולא כן פי' הרמב"ם:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>היה שם ט"ז אמה נותנין לה עבודתה וזורע את המותר. </b>מבואר שיוכל לזרוע כל הח' אמות וכ"ה להדיא בפי' הרמב"ם ולשון הט"ז סי' רצ"ו סקי"ד מגומגם בזה שכתב ואח"כ צריך שירחיק ממקום שכלים ד"א האלו כו' ע"ש:
+
+Mishnah 2
+
+<b>אם אין שם י"ב אמה ל"י זרע לשם. </b>ק"ל מדוע לא יוכל אם יחפוץ לזרוע סמוך לגדר בהרחקת ח"א מהכרם. ואפילו אם הגדר אינו שלו הלא סגי בהרחק ג"ט ממנו כדאיתא בר"פ לא יחפור:
+<b>בתוי"ט ד"ה מחול הכרם כו'</b> והה"נ אם אינו אלא מצ"א מפורש בירושלמי הביאו בשנ"א:
+
+Mishnah 3
+
+<b>ברע"ב ד"ה אין זה כו' ואפי' אין שם אלא ששה אמות כו' [כ"ה בר"ש]. </b>ק"ל דהא בקרחת לא פליג וא"כ גם הוא א"ל סברת פחות מד"א חוץ לעה"כ בטיל ליה לגבי הכרם. ול"פ אלא בסברת ד"א דלהדי גדר. וא"כ הכי הל"ל דאפילו אין שם אלא ח"א כו'. וכן לשון א"ז אלא גדר הכרם משמע דעכ"פ חלוק הוא משאר צדדי הכרם ולענין מה. ע"כ לענין ביטול לכרם בבציר מד' אמות. ולדידיה איכא ג'. קרחת. מחול. וגדר. שוב ראיתי בפי' הרא"ש דברים מסכימים לדעתי. ומה שהביא התוי"ט בשם הרמב"ם בחבורו ד"א ומחצה. ע"כ דמיירי היכא דאין לו דין גדר ושם א"ש:
+
+Mishnah 4
+
+<b>עד עשרה אמות ה"ה כפתח. </b>הן בכאן הוי עשרה כלמטה ועד בכלל לקולא. כמבואר בעירובין בכ"מ דעשר הוה כפתח. והר"ש ל"ד במש"כ בד"ה נפרצו. פחותות מעשרה. וצ"ע בחולין (נ"ה):
+<b>שם בתורע"א אות ט"ו כדמוכח בשלהי פ"ק דערובין כו' הר"ש. </b>ותמיהני מאד כו' וצלע"ג. ול"נ דהר"ש מפ' דרבא לא בא לומר רק דאתיא נמי כרשב"ג אבל כרבנן ודאי אתיא וכסברת אביי דבכ"ד אמרי' דא"מ חשוב בפחות מד'. סוכה (יו"ד) ושם (י"ד) מ"ס כיון דליתנהו שיעור מקום ל"ג. וכן רבא גופיה אמר ללישנא דסתמא דגמרא בעירובין (כ"ה) בתרי דיני כיון דלא הוי מקום ד' לא חשיב. וכן בר"פ חלון וכן סתמא דמתניתין לעיל פ"ב מ"ח. וכן בתוספתא רפ"ג. ועיין בר"ן סוכה פ"א על הא דאמרי' עושה טפח שוחק. וברש"י סוטה (מ"ד) ד"ה ובה"א. ונכון בס"ד:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>גבוה מעשרה טפחים. </b>עתוי"ט שנדחק. ול"נ דהמ"ם איננו פה לשמוש יתרון אלא במקום מן ושיעורו דאם היה הגדר גבוה מן יו"ד ומעלה [ועי' משכ"ת בריש עירובין]:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>עי' בשנ"א ביאור המשנה עפ"י הירושלמי. </b>אולם ק"ל כיון דחשיב בתוך הבית סאה ד"א דעה"כ מהיוצא זנב וגם מאותו שכנגד היוצא ז' שאנו רואין כאלו גפן נטוע שם. א"כ נחשוב נמי עבה"כ שצריך ליתן מהלאה להשורות ולחוץ ויהיה לכל רוח הרוחב ד"א על י"ו ולכל רוח האורך ד"א על ל"ב:
+<b>בתוי"ט ד"ה ונטועות כהלכתן. </b>כתב הר"ב ולא פחות מד"א כו'. ואליבא דר"ש במתניתין דלקמן כו' ובסה"ד ולענין קושייתינו כו' . ודבריו תמוהים דהא לפי פירושו דהאי ורואין כו' הוא סיום דברי חכמים לתת טעם לדבריהם. א"כ אף לדבריהם בעינן הכא ללקט ב' כנגד ב' וא' יוצא זנב בהרחקת ד"א ביניהם וז"פ:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט שם במה שכתב הרמב"ם בפירושו וענין רואין כו' שהוא מותר להדלותן כו'. </b>הבין בדבריו דפלוגתייהו הוא אפי' בב' שורות לבד ורבנן ס"ל דנטעי נמי בכה"ג והוי כרם והאי ורואין כו' הוא ענין בפ"ע לומר שמותר להדלותן כו' וכן הבינו הכ"מ. ואנכי תמה כיון שאנו רואין אותן כאלו אינן עד שמותר להדלותן כו' איך מצטרפין לרבנן להיות כרם להרחקת ד"א. אלא נראה דהאי ורואין לכ"ע סיומא דחכמים לטעם דבריהם (ופלוגתייהו דוקא מג' שורות ומעלה) רק שהירושלמי דייק לישנא דכאלו אינן דמשמעו נחשבין כתלושין ואפי' להקל דהיינו להדלותן. ולאפוקי מהרשב"ם בב"ב (פ"ג) דחומרא היא גבי כלאים:
+
+Mishnah 3
+
+<b>בשנ"א ול"ד עד סופה אלא אף עד שלא נשאר ג' גפנים. </b>צ"ע דהא מיירי שיש ב' שורות מכאן וב' שורות מכאן כדמייתי לקמן בשם הירושלמי וא"כ אפילו אם לא ישארו רק ב' גפנים נגד ב' גפנים יהיה ב' שורות של ד' ד' גפנים בלתי הפסקת החריץ. ואולי יכוון לשלול גם את זה באמרו עד שלא נשאר ג' כו' ואף דבכה"ג ישארו ד' כו' יש בכלל מאתים מנה:
+<b>שם במ"ז נדחק לאוקמי הא דתנור שהסיקו בקשין של כה"כ (לר' אושעי') בקשין של תלתן. </b>ולכאורה של תלתן עץ קרי להו בתרומות ומדוע לא מוקי לה בהביאה דגן דאף לר"א ידלק הכל:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה וב"ה אומרים כו' ומה שהקשה הר"ש דאמאי לא תני לה בעדיות גבי קולי ב"ש כו' תירץ הכ"מ כו'. </b>והתוס' הקשו דא"כ ה"ל לפסוק כריב"נ דסתמא דעדיות כוותיה. ול"נ דל"א אלא הלכה כפלוני הואיל ותנן בבחירתא כוותיה. אבל מדלא תנן לא מצינו. והכא גם ראב"י דמשנתו קו"נ סובר כת"ק במשנה הסמוכה. גם לפי מש"כ בשנ"א דב"ש לשיטתייהו דבלא עריס הוה כרם בשורה א' (ואף שפי' כן אולי רק לשטתו בדברי ב"ה שהוא כפי' הראב"ד מ"מ אנן נאמר כן גם לפי' הרמב"ם) וא"ל כי אתשל לענין נטיעת שורה אחת בלא עריס אתשל. ועיין בעדיות פ"ה מ"ב ובתוי"ט שם בד"ה הזורע. אמנם ק"ל ע"ד השנ"א לפי מה שהביא מקודם מהירושלמי דמיירי גם בעריס עקום. דבזה אף לב"ש אינו כרם בלא עריס. והנה לשטתו דב"ש מחמרי בכאן א"ל בכדי שלא תחלוק בין מכוון לעקום. וע"ד שפי' התוי"ט ושנ"א לעיל פ"ה מ"ה על הא דמקדש מ"ה גפנים בנטיעה ה' על ה' אבל לפי' הרמב"ם דב"ש לקולא מא"ל:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>אם הביא לא קדש. </b>מלשון הרמב"ם בחבורו פ"ו הי"ג הביאו התוי"ט במשנה דלקמן שכתב גבי ואם הלך החדש שאסור לקיימו או להחזיר השריגים. משמע דלא הלך מותר לקיימו וצ"ע:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ועוד כו' לשון הרמב"ם ושיעור טפח כו' או שש באצבע אשר תחת הגודל. </b>ובמנחות (מ"א ב') אר"פ טפח דאורייתא ד' בגודל שית בקטנה חמש בתילתא. וע"כ ט"ס הוא ברמב"ם והתוי"ט לא הרגיש:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>ברע"ב ד"ה מטוטלת כו' והכא מיירי כגון שגדלו זמורות העריס יותר מעבודתו וכ"ה בר"ש. </b>צ"ע דאפי' בתוך עבודתו דהיינו ד' אמות נ"פ לאסור בהנאה:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה אפילו הבריכה בדלעת. </b>ומשום זרעים בדלעת לא מיתסר שהדלעת יבשה [כ"ה בר"ש]. וכ"ע התוי"ט והלל"פ כן משום הברכת הגפן עצמו. ול"נ מהא דמתיר באם יש עפר על גבי שלשה טפחים וכן מן הצד ומשמע דאפילו אין ששה טפחים מהיוצא מההברכה למעלה מן הארץ (וזה דלא כנראה מהתוספות בב"ב (י"ט) בד"ה המבריך וכפי מה שביאר מהר"ם שם דבריהם ע"ש) מוכח דלא חשיב השרשתה במקום ההברכה כיון דלא נפסק מעקר הראשון ועקר יניקתה משם עיין בפ"ק דערלה מ"ה. ואין סתירה לזה מסוף משנתינו דהתם דוקא בשאין הראשון נראה כמ"ש הר"ש שם בשם הירושלמי וע"ש בלשון הרע"ב. וכן במשנה דלקמן מיירי שהבריך כל הזמורה ואינה נראית למעלה מהארץ בין עקר האילן למקום ההברכה והכא מיירי שכפיפתה מעקר האילן למקום ההברכה נראית למעלה מהארץ ונראה לכל שהוא אילן אחד ויונקים מעקר האילן. וממש"כ תראה שלשון השו"ע רצ"ו סעיף ס"ד והוא מלשון הרמב"ם אינו מכוון לדעתי:
+<b>שם ברע"ב ד"ה בסלון כו' ובסלון של חרס כו' </b>[והוא מהירושלמי]. מזה ראיה לשטת רש"י בגיטין (ז' ב') ודלא כר"ת בתוס' שם. אבל סיום הירושלמי אבל בשל אבר א"צ. ק"ק דמאי אירי' אבר אפילו של עץ לישריי' וכ"מ נמי מדלא אסרי' אלא גפן ובאילן אחר מותר ש"מ דאין השרשים בוקעים בשל עץ. והש"ך בסי' רצ"ה ס"ק ד' הביא בשם הטור דגורס עץ תחת חרס. אבל בבד"ה שם משמע דהי' הגי' לפניו בטור ג"כ חרס. וכ"נ ממה שהביא הטור הא דבשאר אילנות מותר וכנ"ל. ואין סברא לחלק בין תלוש למחובר:
+
+Mishnah 2
+
+<b>רמ"א אף צ"ג אסור כו'. </b>הרמב"ם פי' דאסור בכרם. ומלשון הרא"ש שכתב והאילן דומה לגפן משמע דמפרש שאסור לזרוע אצלו דומיא דגפן שיבשה. והרע"ב במחכ"ת ערבב ב' הפירושים יחד:
+<b>שם ראב"צ אומר משמו. </b>ק"ל דהוא היה בדור ר"ג עיין פסחים (מ"ט) ואיך יאמר משמיה דר"מ שהיה תלמיד ר"ע תלמיד ר"א ור' יהושע שהיו בימי ר"ג:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתורע"א (אות כ"ג) הקשה על מש"כ התוס' ריש ב"ב ועוד אי קנס הוא במזיד דוקא ה"ל להתחייב (וכ"כ בב"ק ק' ב') דהא בב"ק שם אוקימנא להך ברייתא כר"מ והוא קניס שוגג אטו מזיד בדרבנן כו'. </b>ול"נ דהתוס' לאו בדוקא נקטי מזיד אלא דר"ל דוקא דעביד בידים לאפוקי הכא תני נפרצה דמשמע מאליה. ובזה אפילו לר"מ מותר עי' זבחים (ע"ד) תד"ה ונפלה. ועל מה שלא גדר לחודיה ודאי אין לקנסו דלא שייך בזה שלא יהא כאו"א הולך כו'. ומה שהקשה מתניתין דהכא על מתניתין דהמטמא שוגג פטור ג"כ לק"מ די"ל דמשנתינו איירי במזיד:
+
+Mishnah 6
+
+<b>ברע"ב ד"ה קוצרו אפי' במועד כו'. </b>מפני מראית עין כו' שלא יהא נראה כמקיים כלאים כן פי' הרא"ש. הא דלא פי' דמקיים באמת. מפני דאנוס הוא מחמת איסור מלאכה בחוה"מ. והמ"ע שכ' נראה דהרואים יסברו שחזרה לו קודם מועד או שלא נאנסה מידו מעולם. אבל לפ"ז הל"ל שיחשדוהו שזרע בעצמו הכלאים. אך מש"כ אע"פ שאינו דבר האבד שאין אוסר דבר שאינו שלו. תמוה דאף אם היה אדם אוסר דשא"ש לא הוה דבר האבד כיון שכבר נאסר. ודע שהיה נ"ל דאף לת"ק דמשנה דלעיל אנס אינו אוסר. דע"כ לא אסר אלא במסכך גפנו דהגפן מיהא שלו. וכן הזורע את כרמו בשביעית. דהקרקע לא יצאה מרשותו אפי' בשביעית עי' נדרים (מ"ב) אבל בזורע כרם של חבירו כיון שאין לו כלום בש"ח לכ"ע אינו אוסר. אבל בטלה דעתי נגד דעת התוס' ביבמות (פ"ג) ובמנחות (ט"ו ב') דמוכח להדיא דס"ל דלת"ק בכל גווני אוסר. וכן בירושלמי הביאו הר"ש דמסכך גפנו של חבירו ע"ג תבואתו ש"ח קידש לת"ק:
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתוי"ט בסוה"ד יגדור מיד. </b>ומשמע (ר"ל מהתוספתא) דסיכוך גפנים עה"ת חמיר כו' והניח בצ"ע. ולי דבריו תמוהים. כי גם במתניתין לעיל מ"ג איתא דתחת הגפן מקדש. וכאן מבואר דתבואה נוטה תחת הגפן אינו מקדש ולפ"ז כל מה שהאריך אך למותר. דלהכי ברוח שעלעלה הגפנים ע"ג תבואה יגדור ולא סגי בחזרה דכיון דחמיר דמקדש חיישינן שמא יעלעל עוד הפעם ויאסר אם לא יחזיר. משא"כ בסיפא דאינו מקדש לכן די בחזרה ולא גזרינן כיון דאינו אסור אף אם תהיה נטויה:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה כלאי בהמה כו' ובירושלמי רצו להוכיח שאסור לרכוב ע"ג פרדה מק"ו כו' [כ"ה בר"ש]. </b>וע' ברא"ש הן לשיטת הרמב"ם דטמאה בטמאה אינו אסור אלא מדרבנן ולפי מאי דקי"ל כר"א בנדה (ז' ב') דרבנן מדאורייתא ל"ע ק"ו וכן דרבנן מדרבנן בפ"ג דידים מ"ב אין כאן ק"ו. וגם נ"פ דהק"ו אינו רק אליבא למ"ד חוששין לזרע האב:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוי"ט ד"ה כלב. </b>כתב הר"ב נ"מ שכותב כל חיה כו'. בתוספתא פ' בתרא והביאה הר"ש כו' ולמאי דמתניתין שנאה לעיל ואדני השדה חיה ה"ל לפרש לעיל כו'. ול"ד במחכ"ת דשם פשוט דאתי לאפוקי מדר"י שאחריו דאמר דמטמאות באהל כאדם:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ברע"ב ד"ה ר"א אוסר. </b>מטפחות ידים לפי שפעמים מחמם בה ידיו. ובפכ"ד מכלים מי"ג איתא דטמאה מדרס ופי' שם מפני שפעמים נותנה עה"כ וישן עליה והוא מהירושלמי דהכא. ואולי כיון דלהציע תחתיו מותר מדאורייתא לא הוי ר"א אוסר מפני חששא זו:
+<b>שם בתור"ע אות ל"ט [עי' ברע"ב ובר"ש בשם הירושלמי וברא"ש] ותמיה לי דאף כו' ואינו דרך מלבוש מ"מ כו' ליתסר כמו מרדעת על כתפו להוציא עליה זבל ע"ש. </b>ול"נ דלאצולי בגדיו מטינוף לא חשיבא הנאת כלאים וכ"ה בירו' ריו"ח יהיב מפה (פי' של כלאים) על מנוי ואינו אסור משום כלאים. ומשני דלא ינבלון מאניה דאינו אסור רק הנאת הגוף עצמו ומרדעת על כתפו הוה הנאת הגוף דמגנת על כתפו שלא ירגיש קושי הקופה או שלא יתלכלך כתפו מן הזבל והוא דומיא דמפני החמה כו'. וכן הש"ך בסי' ש"א ס"ק ח' ל"ד במחכ"ת שכ' במרדעת שלא ילכלך בגדיו והעט"ז שהביא שם דק שפיר שכ' שלא ילכלך בזבל:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ומנעל של זרד פי' הר"ב מחופים מבפנים בלבדים כו' ולא ידענו טעמא מאי דא"ח כו' </b>ול"נ פשוט משום דלבדין אינן אסורים משום כלאים אלא מדרבנן כדלקמן מ"ט בהרע"ב לכן א"ח לספיקן וכ' עוד והר"ש מפרש בהפך כו' וגם לזה צריך טעם ול"נ משום דא"ח רק בבגד צמר שמא שם בו פשתן אבל לא בהפך וגם מלשון הר"ש משמע דנותנין בו פשתן כמו שהוא בלתי טוי ואולי אף לא מנופץ וא"ש בפשיטות דלא הוי שעוע ולא טוי דאין בו משום כלאים ובסה"ד בבאור דברי הרמב"ם נראה שמפרש דעקב הוא תחתית הרגל וז"א אלא הוא אחורי הרגל לצד מטה כדמוכח בכ"ד בש"ס:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Zeraim/Rashash on Mishnah Kilayim/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Zeraim/Rashash on Mishnah Kilayim/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ad3551987c4e53e52912097f937d6ade4c2dfe1b
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Zeraim/Rashash on Mishnah Kilayim/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,308 @@
+Rashash on Mishnah Kilayim
+רש״ש על משנה כלאים
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Mishnah_Kilayim
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה כלאים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה כלאים ירושלמי כתיב כו' פירש בבגדים לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו. </b>נראה דגמרתינו לא ס"ל כן. דביבמות (דף ד' ב') אמרינן דצו"פ מיותר ע"ש ובתד"ה אבל:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה והרמוצה כו' ובבבלי לא קיימא הך מילתא דאמרי' בפ' הנודר מה"מ כו' איתיביה כו' רנ"א דלעת מצרית כלאים עם הרמוצה. </b>ק"ל מדוע לא פריך ממתניתין דלפנינו:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>העזים והצבאים כו' אע"פ שדומין זה לזה כו'. </b>מכאן נ"ל ראיה לפירש"י בחולין (נ"ט ב) דצבי שבדברי חז"ל הוא שטיינבו"ק ולא כתוס' שם שהוא מה שאנו קורין צבי היר"ש בל"א דהלא הוא חלוק הרבה מעז:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>ברע"ב ד"ה קדה כו' תרגום קדה קציעה [כ"ה בפי' הרמב"ם]. </b>ולכאורה קשה למאי נצרך להביא מהתרגום ומקרא דתהלים הלא בפרשת שמן המשחה גופה כתיב בראשה ואתה קח לך בשמים ראש וחשיב ג"כ קדה. ואולי משום די"ל דבשמים ראש לא קאי עלה אלא שאמר הכתוב דיקח ג"כ קדה בהדי הבשמים דומיא דשמן זית דכתיב בתרה:
+<b>בתוי"ט ד"ה חצוב כתב הר"ב בו תיחם יהושע את הארץ. </b>גמ' פרק אין צדין במסכת ביצה כ"ה. לא דק כי הוא בב"ב (נ"ו) ול' הר"ש אטעיה במחכ"ת:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>רש"א ל"א אלא ממין אחד כו'. </b>נ"ל דר"ש לטעמיה בפרק ב' דערלה מ"י ע"ש:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה ימעט. </b>ירושלמי כיצד ימעט או יוסיף על סאה כו' לא כן כו' תמן כו' לבטל איסור תורה והכא כו' מפני מראית העין. ופי' הרא"ש ושנ"א דמדאורייתא חד בתרי בטיל. וק"ל דהא תרומה ג"כ מה"ת בטלה ברובה ותנן ספ"ה דתרומות דאם נפלה לפחות ממאה ואח"כ נפלו שם חולין אם מזיד אסור. וצ"ל איסור תורה דנקיט ל"ד. ועיקר החילוק הוא דכאן יותר קיל דאינו אסור אלא מפני מ"ע. גם י"ל דכאן מה"ת אפי' רובא ל"צ כיון דלא ערב בכוונה לזורעם יחד כמ"ש הרא"ש:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ברע"ב ד"ה אחד מעשרים וארבע כו' ושיעור המקום כו' אין זורעין בו מזרעוני גינה כו' לפי שהן דקין [כ"ה בר"ש]. </b>ולענ"ד הנל"פ לפי שהן מתעבין ומתרחבין ומתפשטין תחת הקרקע כמו צנון ולפת. לכן דרך לזורען נפרדין זה מזה כדי לתת מקום לכאו"א שיתפשט:
+<b>ברע"ב שם בסופו. </b>הלכך אם נתערב בסאה תבואה כביצה כו' ימעט. ובד"ה כשם כגון ז"פ שנתערב בסאה חטין כו' [וכ"ה בר"ש]. ול"ד במחכתה"ג דהל"ל בסאה פחות רובע דאינו אסור אלא מכ"ד מלבר כמו שהביא בריש הפרק בשם הירושלמי (ועי' בשנ"א שהביאו בשלימות והר"ש קצרו) וכן הרמב"ם ברה"פ כ' כערך א' אל כ"ג. וכאן וכן בחבורו לא דייק:
+
+Mishnah 3
+
+<b>ברע"ב ד"ה עד שתתליע. </b>כו' ג' ימים [וכ"כ הר"ש בשם הירושלמי]. מכאן נראה דאף דפליגי תנאי בזמן קליטת אילן (שביעית פ"ב מ"ו) וכן בשתילת שבולת כדמוכח בפסחים (נ"ה) מ"מ בקליטת זרעים לכ"ע שיעורה בג' ימים (סי' לדבר זרע אדם בשבת בפ' ר"ע) וכפסק התה"ד הביאו הש"ך יו"ד סי' רצ"ג אף דראייתו צ"ע כמש"כ הנקה"כ שם דינו אמת ונכון:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>[בתוי"ט בסוף ד"ה אין מחייבין אותו. </b>ז"ש התוס' משמע שאין איסור בהנאתו. נ"ב עי' ברש"א שם. והשעה"מ הגיה שצ"ל "בהנחתו" וכבר קדמו בזה מוהר"א גאליפאפו בס' ידי אליהו תיקון קכ"א. וע"ש שכתב הלשון "ותמהתי על הרב בתוי"ט שהעתיק דברי התוס' במשנה דתלתן שהעלה מיני צמחים. ולא הרגיש במלת אסור הנאתו שכ' התוס' עכ"ל. ובמח"כ נעלם מנגד עיניו סוף הדבור כאן בתוי"ט שהרגיש והרגיש בזה. ועתה ראיתי בס"ס בנין אריאל שהגיה ג"כ שצ"ל בהנחתו. ולא ידע שקדמוהו בזה. - מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>רש"א אחד ז"פ וא' כל המינין. </b>רמב"ם פירש כוונתו לאיסור. ולפי הירושלמי שהביא הר"ש הוא להתיר. ועי' במפרש רא"פ:
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>שלש ל"י חרדל מפני כו' כשדה חרדל. </b>ועי' פירוש הר"ש. וכה"ג כתב לקמן ברפ"ג. והא דתנן ירק בירק ו"ט הנ"מ בשדה גדולה כו' וכ"כ בפי' הרמב"ם שם במ"ג. וק"ל משם במ"ד ומ"ז דמשמע דכל שזורע טפי דמחזי כשדה בפ"ע עדיף וכ"מ בפירוש הר"ש שם מ"ג וכן בפירש"י בשבת שהביא התוי"ט בד"ה עשר:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה קרחת כו' ובתוספתא וכמה רובע עשר אמות ומחצה על עשר אמות ומחצה מרובעת כו'. </b>בר"ש תניא בתוספתא כו' יו"ד אמות ומחצה מרובעות ובתוי"ט הועתק בטעות:
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>חוץ מדלעת יונית. </b>הירושלמי שהביאו הר"ש ושנ"א ה"ד נאמרו בדלעת יונית כו'. בארתי בחדושי לס' נת"ע ע"ש:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ר"י אומר ששה. </b>בירושלמי מפרש טעמא דר"י כו'. זרע זרעה זרעיה זרועיה [וכ"ה בר"ש]. והוסיף התוי"ט וכתיב תוציא צמחה דתוציא חד וצמחה חד וקשה דכמו דדריש זרע זרעה נדרוש נמי צמח צמחה. וכמו דדריש תוציא חד נדרוש נמי תצמיח חד (ולפי דרכי המליצה באמת תצמיח מיותר. דהיה די בתיבת תוציא לשמש לשתיהן ר"ל לארץ ולגנה) וכן בגמרתינו דרשינן תצמיח אליבא דת"ק (בפ' ר"ע) אשר ע"כ נראה דלהירושלמי לא דרשינן לא תוציא ולא תצמיח רק הכל מן צמחה וזרועיה לת"ק דרשינן צמח צמחה תרי. זרע זרעה זרועיה ג'. ולר"י דרשינן ג"כ זרעיה זרועיה:
+<b>בפירוש הרמב"ם [מובא בתוי"ט] בדברי ר"י. </b>ותמצא המרחק כו' שהם משתנים מצלעות כו'. ר"ל דהמרחק בין המסומנים אינו כפי אורך הצלע המעוין שהוא 5/4.1. אלא כפי אורח קו הישר אשר תמשך בינם על זוית נצבת ואם תרצה לידע אותו תחלק השטח שבינם שהוא ג' טפחים על צלע המעוין שהוא 5/9. ויצא 3/2.1. והוא שיעור המרחק האמיתי. וכמבואר כ"ז ליודע בחכמת המשולשים. והוא משתנה בפחות משיעור צלע המעוין. והתוי"ט במחכ"ת שגה בזה. וכן בפי"ב דאהלות מ"ז כמש"כ שם. גם מה שהקשה לשטת הרמב"ם למה ל"פ ר"י ברישא לק"מ משום דאם יזרע ששה לא יכיל מקום הזרוע רק ח"י טפחים. ובחמשה הוא כ"ד:
+
+Mishnah 2
+
+<b>אפונים הגמלונים. </b>לפי' הרמב"ם דהשופין היינו חלקים. נל"פ דאותן שאינן חלקים נקראים גמלונים. לפי דגמל א"ל חטוטרת ואין גבו חלק:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה וחכ"א כתב הר"ב לפי שאין שתי שורות של קישואים סמוכות. </b>כ"כ הרמב"ם. ולפ"ז רישא או או קתני ש"ש של קשואים או ש"ש של דלועים והתוי"ט נדחק בזה. ואולי לא ישר בעיניו לפרש כן דיהיה חסר במשנה מאי מותר:
+<b>ואם הגדילה יעקר מלפניה. </b>לפי הלשון משמע דקאי על התבואה שיעקרנה מלפני הדלעת. ולא כן פי' הרמב"ם:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>היה שם ט"ז אמה נותנין לה עבודתה וזורע את המותר. </b>מבואר שיוכל לזרוע כל הח' אמות וכ"ה להדיא בפי' הרמב"ם ולשון הט"ז סי' רצ"ו סקי"ד מגומגם בזה שכתב ואח"כ צריך שירחיק ממקום שכלים ד"א האלו כו' ע"ש:
+
+Mishnah 2
+
+<b>אם אין שם י"ב אמה ל"י זרע לשם. </b>ק"ל מדוע לא יוכל אם יחפוץ לזרוע סמוך לגדר בהרחקת ח"א מהכרם. ואפילו אם הגדר אינו שלו הלא סגי בהרחק ג"ט ממנו כדאיתא בר"פ לא יחפור:
+<b>בתוי"ט ד"ה מחול הכרם כו'</b> והה"נ אם אינו אלא מצ"א מפורש בירושלמי הביאו בשנ"א:
+
+Mishnah 3
+
+<b>ברע"ב ד"ה אין זה כו' ואפי' אין שם אלא ששה אמות כו' [כ"ה בר"ש]. </b>ק"ל דהא בקרחת לא פליג וא"כ גם הוא א"ל סברת פחות מד"א חוץ לעה"כ בטיל ליה לגבי הכרם. ול"פ אלא בסברת ד"א דלהדי גדר. וא"כ הכי הל"ל דאפילו אין שם אלא ח"א כו'. וכן לשון א"ז אלא גדר הכרם משמע דעכ"פ חלוק הוא משאר צדדי הכרם ולענין מה. ע"כ לענין ביטול לכרם בבציר מד' אמות. ולדידיה איכא ג'. קרחת. מחול. וגדר. שוב ראיתי בפי' הרא"ש דברים מסכימים לדעתי. ומה שהביא התוי"ט בשם הרמב"ם בחבורו ד"א ומחצה. ע"כ דמיירי היכא דאין לו דין גדר ושם א"ש:
+
+Mishnah 4
+
+<b>עד עשרה אמות ה"ה כפתח. </b>הן בכאן הוי עשרה כלמטה ועד בכלל לקולא. כמבואר בעירובין בכ"מ דעשר הוה כפתח. והר"ש ל"ד במש"כ בד"ה נפרצו. פחותות מעשרה. וצ"ע בחולין (נ"ה):
+<b>שם בתורע"א אות ט"ו כדמוכח בשלהי פ"ק דערובין כו' הר"ש. </b>ותמיהני מאד כו' וצלע"ג. ול"נ דהר"ש מפ' דרבא לא בא לומר רק דאתיא נמי כרשב"ג אבל כרבנן ודאי אתיא וכסברת אביי דבכ"ד אמרי' דא"מ חשוב בפחות מד'. סוכה (יו"ד) ושם (י"ד) מ"ס כיון דליתנהו שיעור מקום ל"ג. וכן רבא גופיה אמר ללישנא דסתמא דגמרא בעירובין (כ"ה) בתרי דיני כיון דלא הוי מקום ד' לא חשיב. וכן בר"פ חלון וכן סתמא דמתניתין לעיל פ"ב מ"ח. וכן בתוספתא רפ"ג. ועיין בר"ן סוכה פ"א על הא דאמרי' עושה טפח שוחק. וברש"י סוטה (מ"ד) ד"ה ובה"א. ונכון בס"ד:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>גבוה מעשרה טפחים. </b>עתוי"ט שנדחק. ול"נ דהמ"ם איננו פה לשמוש יתרון אלא במקום מן ושיעורו דאם היה הגדר גבוה מן יו"ד ומעלה [ועי' משכ"ת בריש עירובין]:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>עי' בשנ"א ביאור המשנה עפ"י הירושלמי. </b>אולם ק"ל כיון דחשיב בתוך הבית סאה ד"א דעה"כ מהיוצא זנב וגם מאותו שכנגד היוצא ז' שאנו רואין כאלו גפן נטוע שם. א"כ נחשוב נמי עבה"כ שצריך ליתן מהלאה להשורות ולחוץ ויהיה לכל רוח הרוחב ד"א על י"ו ולכל רוח האורך ד"א על ל"ב:
+<b>בתוי"ט ד"ה ונטועות כהלכתן. </b>כתב הר"ב ולא פחות מד"א כו'. ואליבא דר"ש במתניתין דלקמן כו' ובסה"ד ולענין קושייתינו כו' . ודבריו תמוהים דהא לפי פירושו דהאי ורואין כו' הוא סיום דברי חכמים לתת טעם לדבריהם. א"כ אף לדבריהם בעינן הכא ללקט ב' כנגד ב' וא' יוצא זנב בהרחקת ד"א ביניהם וז"פ:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט שם במה שכתב הרמב"ם בפירושו וענין רואין כו' שהוא מותר להדלותן כו'. </b>הבין בדבריו דפלוגתייהו הוא אפי' בב' שורות לבד ורבנן ס"ל דנטעי נמי בכה"ג והוי כרם והאי ורואין כו' הוא ענין בפ"ע לומר שמותר להדלותן כו' וכן הבינו הכ"מ. ואנכי תמה כיון שאנו רואין אותן כאלו אינן עד שמותר להדלותן כו' איך מצטרפין לרבנן להיות כרם להרחקת ד"א. אלא נראה דהאי ורואין לכ"ע סיומא דחכמים לטעם דבריהם (ופלוגתייהו דוקא מג' שורות ומעלה) רק שהירושלמי דייק לישנא דכאלו אינן דמשמעו נחשבין כתלושין ואפי' להקל דהיינו להדלותן. ולאפוקי מהרשב"ם בב"ב (פ"ג) דחומרא היא גבי כלאים:
+
+Mishnah 3
+
+<b>בשנ"א ול"ד עד סופה אלא אף עד שלא נשאר ג' גפנים. </b>צ"ע דהא מיירי שיש ב' שורות מכאן וב' שורות מכאן כדמייתי לקמן בשם הירושלמי וא"כ אפילו אם לא ישארו רק ב' גפנים נגד ב' גפנים יהיה ב' שורות של ד' ד' גפנים בלתי הפסקת החריץ. ואולי יכוון לשלול גם את זה באמרו עד שלא נשאר ג' כו' ואף דבכה"ג ישארו ד' כו' יש בכלל מאתים מנה:
+<b>שם במ"ז נדחק לאוקמי הא דתנור שהסיקו בקשין של כה"כ (לר' אושעי') בקשין של תלתן. </b>ולכאורה של תלתן עץ קרי להו בתרומות ומדוע לא מוקי לה בהביאה דגן דאף לר"א ידלק הכל:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה וב"ה אומרים כו' ומה שהקשה הר"ש דאמאי לא תני לה בעדיות גבי קולי ב"ש כו' תירץ הכ"מ כו'. </b>והתוס' הקשו דא"כ ה"ל לפסוק כריב"נ דסתמא דעדיות כוותיה. ול"נ דל"א אלא הלכה כפלוני הואיל ותנן בבחירתא כוותיה. אבל מדלא תנן לא מצינו. והכא גם ראב"י דמשנתו קו"נ סובר כת"ק במשנה הסמוכה. גם לפי מש"כ בשנ"א דב"ש לשיטתייהו דבלא עריס הוה כרם בשורה א' (ואף שפי' כן אולי רק לשטתו בדברי ב"ה שהוא כפי' הראב"ד מ"מ אנן נאמר כן גם לפי' הרמב"ם) וא"ל כי אתשל לענין נטיעת שורה אחת בלא עריס אתשל. ועיין בעדיות פ"ה מ"ב ובתוי"ט שם בד"ה הזורע. אמנם ק"ל ע"ד השנ"א לפי מה שהביא מקודם מהירושלמי דמיירי גם בעריס עקום. דבזה אף לב"ש אינו כרם בלא עריס. והנה לשטתו דב"ש מחמרי בכאן א"ל בכדי שלא תחלוק בין מכוון לעקום. וע"ד שפי' התוי"ט ושנ"א לעיל פ"ה מ"ה על הא דמקדש מ"ה גפנים בנטיעה ה' על ה' אבל לפי' הרמב"ם דב"ש לקולא מא"ל:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>אם הביא לא קדש. </b>מלשון הרמב"ם בחבורו פ"ו הי"ג הביאו התוי"ט במשנה דלקמן שכתב גבי ואם הלך החדש שאסור לקיימו או להחזיר השריגים. משמע דלא הלך מותר לקיימו וצ"ע:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ועוד כו' לשון הרמב"ם ושיעור טפח כו' או שש באצבע אשר תחת הגודל. </b>ובמנחות (מ"א ב') אר"פ טפח דאורייתא ד' בגודל שית בקטנה חמש בתילתא. וע"כ ט"ס הוא ברמב"ם והתוי"ט לא הרגיש:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>ברע"ב ד"ה מטוטלת כו' והכא מיירי כגון שגדלו זמורות העריס יותר מעבודתו וכ"ה בר"ש. </b>צ"ע דאפי' בתוך עבודתו דהיינו ד' אמות נ"פ לאסור בהנאה:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה אפילו הבריכה בדלעת. </b>ומשום זרעים בדלעת לא מיתסר שהדלעת יבשה [כ"ה בר"ש]. וכ"ע התוי"ט והלל"פ כן משום הברכת הגפן עצמו. ול"נ מהא דמתיר באם יש עפר על גבי שלשה טפחים וכן מן הצד ומשמע דאפילו אין ששה טפחים מהיוצא מההברכה למעלה מן הארץ (וזה דלא כנראה מהתוספות בב"ב (י"ט) בד"ה המבריך וכפי מה שביאר מהר"ם שם דבריהם ע"ש) מוכח דלא חשיב השרשתה במקום ההברכה כיון דלא נפסק מעקר הראשון ועקר יניקתה משם עיין בפ"ק דערלה מ"ה. ואין סתירה לזה מסוף משנתינו דהתם דוקא בשאין הראשון נראה כמ"ש הר"ש שם בשם הירושלמי וע"ש בלשון הרע"ב. וכן במשנה דלקמן מיירי שהבריך כל הזמורה ואינה נראית למעלה מהארץ בין עקר האילן למקום ההברכה והכא מיירי שכפיפתה מעקר האילן למקום ההברכה נראית למעלה מהארץ ונראה לכל שהוא אילן אחד ויונקים מעקר האילן. וממש"כ תראה שלשון השו"ע רצ"ו סעיף ס"ד והוא מלשון הרמב"ם אינו מכוון לדעתי:
+<b>שם ברע"ב ד"ה בסלון כו' ובסלון של חרס כו' </b>[והוא מהירושלמי]. מזה ראיה לשטת רש"י בגיטין (ז' ב') ודלא כר"ת בתוס' שם. אבל סיום הירושלמי אבל בשל אבר א"צ. ק"ק דמאי אירי' אבר אפילו של עץ לישריי' וכ"מ נמי מדלא אסרי' אלא גפן ובאילן אחר מותר ש"מ דאין השרשים בוקעים בשל עץ. והש"ך בסי' רצ"ה ס"ק ד' הביא בשם הטור דגורס עץ תחת חרס. אבל בבד"ה שם משמע דהי' הגי' לפניו בטור ג"כ חרס. וכ"נ ממה שהביא הטור הא דבשאר אילנות מותר וכנ"ל. ואין סברא לחלק בין תלוש למחובר:
+
+Mishnah 2
+
+<b>רמ"א אף צ"ג אסור כו'. </b>הרמב"ם פי' דאסור בכרם. ומלשון הרא"ש שכתב והאילן דומה לגפן משמע דמפרש שאסור לזרוע אצלו דומיא דגפן שיבשה. והרע"ב במחכ"ת ערבב ב' הפירושים יחד:
+<b>שם ראב"צ אומר משמו. </b>ק"ל דהוא היה בדור ר"ג עיין פסחים (מ"ט) ואיך יאמר משמיה דר"מ שהיה תלמיד ר"ע תלמיד ר"א ור' יהושע שהיו בימי ר"ג:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתורע"א (אות כ"ג) הקשה על מש"כ התוס' ריש ב"ב ועוד אי קנס הוא במזיד דוקא ה"ל להתחייב (וכ"כ בב"ק ק' ב') דהא בב"ק שם אוקימנא להך ברייתא כר"מ והוא קניס שוגג אטו מזיד בדרבנן כו'. </b>ול"נ דהתוס' לאו בדוקא נקטי מזיד אלא דר"ל דוקא דעביד בידים לאפוקי הכא תני נפרצה דמשמע מאליה. ובזה אפילו לר"מ מותר עי' זבחים (ע"ד) תד"ה ונפלה. ועל מה שלא גדר לחודיה ודאי אין לקנסו דלא שייך בזה שלא יהא כאו"א הולך כו'. ומה שהקשה מתניתין דהכא על מתניתין דהמטמא שוגג פטור ג"כ לק"מ די"ל דמשנתינו איירי במזיד:
+
+Mishnah 6
+
+<b>ברע"ב ד"ה קוצרו אפי' במועד כו'. </b>מפני מראית עין כו' שלא יהא נראה כמקיים כלאים כן פי' הרא"ש. הא דלא פי' דמקיים באמת. מפני דאנוס הוא מחמת איסור מלאכה בחוה"מ. והמ"ע שכ' נראה דהרואים יסברו שחזרה לו קודם מועד או שלא נאנסה מידו מעולם. אבל לפ"ז הל"ל שיחשדוהו שזרע בעצמו הכלאים. אך מש"כ אע"פ שאינו דבר האבד שאין אוסר דבר שאינו שלו. תמוה דאף אם היה אדם אוסר דשא"ש לא הוה דבר האבד כיון שכבר נאסר. ודע שהיה נ"ל דאף לת"ק דמשנה דלעיל אנס אינו אוסר. דע"כ לא אסר אלא במסכך גפנו דהגפן מיהא שלו. וכן הזורע את כרמו בשביעית. דהקרקע לא יצאה מרשותו אפי' בשביעית עי' נדרים (מ"ב) אבל בזורע כרם של חבירו כיון שאין לו כלום בש"ח לכ"ע אינו אוסר. אבל בטלה דעתי נגד דעת התוס' ביבמות (פ"ג) ובמנחות (ט"ו ב') דמוכח להדיא דס"ל דלת"ק בכל גווני אוסר. וכן בירושלמי הביאו הר"ש דמסכך גפנו של חבירו ע"ג תבואתו ש"ח קידש לת"ק:
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתוי"ט בסוה"ד יגדור מיד. </b>ומשמע (ר"ל מהתוספתא) דסיכוך גפנים עה"ת חמיר כו' והניח בצ"ע. ולי דבריו תמוהים. כי גם במתניתין לעיל מ"ג איתא דתחת הגפן מקדש. וכאן מבואר דתבואה נוטה תחת הגפן אינו מקדש ולפ"ז כל מה שהאריך אך למותר. דלהכי ברוח שעלעלה הגפנים ע"ג תבואה יגדור ולא סגי בחזרה דכיון דחמיר דמקדש חיישינן שמא יעלעל עוד הפעם ויאסר אם לא יחזיר. משא"כ בסיפא דאינו מקדש לכן די בחזרה ולא גזרינן כיון דאינו אסור אף אם תהיה נטויה:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה כלאי בהמה כו' ובירושלמי רצו להוכיח שאסור לרכוב ע"ג פרדה מק"ו כו' [כ"ה בר"ש]. </b>וע' ברא"ש הן לשיטת הרמב"ם דטמאה בטמאה אינו אסור אלא מדרבנן ולפי מאי דקי"ל כר"א בנדה (ז' ב') דרבנן מדאורייתא ל"ע ק"ו וכן דרבנן מדרבנן בפ"ג דידים מ"ב אין כאן ק"ו. וגם נ"פ דהק"ו אינו רק אליבא למ"ד חוששין לזרע האב:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוי"ט ד"ה כלב. </b>כתב הר"ב נ"מ שכותב כל חיה כו'. בתוספתא פ' בתרא והביאה הר"ש כו' ולמאי דמתניתין שנאה לעיל ואדני השדה חיה ה"ל לפרש לעיל כו'. ול"ד במחכ"ת דשם פשוט דאתי לאפוקי מדר"י שאחריו דאמר דמטמאות באהל כאדם:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ברע"ב ד"ה ר"א אוסר. </b>מטפחות ידים לפי שפעמים מחמם בה ידיו. ובפכ"ד מכלים מי"ג איתא דטמאה מדרס ופי' שם מפני שפעמים נותנה עה"כ וישן עליה והוא מהירושלמי דהכא. ואולי כיון דלהציע תחתיו מותר מדאורייתא לא הוי ר"א אוסר מפני חששא זו:
+<b>שם בתור"ע אות ל"ט [עי' ברע"ב ובר"ש בשם הירושלמי וברא"ש] ותמיה לי דאף כו' ואינו דרך מלבוש מ"מ כו' ליתסר כמו מרדעת על כתפו להוציא עליה זבל ע"ש. </b>ול"נ דלאצולי בגדיו מטינוף לא חשיבא הנאת כלאים וכ"ה בירו' ריו"ח יהיב מפה (פי' של כלאים) על מנוי ואינו אסור משום כלאים. ומשני דלא ינבלון מאניה דאינו אסור רק הנאת הגוף עצמו ומרדעת על כתפו הוה הנאת הגוף דמגנת על כתפו שלא ירגיש קושי הקופה או שלא יתלכלך כתפו מן הזבל והוא דומיא דמפני החמה כו'. וכן הש"ך בסי' ש"א ס"ק ח' ל"ד במחכ"ת שכ' במרדעת שלא ילכלך בגדיו והעט"ז שהביא שם דק שפיר שכ' שלא ילכלך בזבל:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ומנעל של זרד פי' הר"ב מחופים מבפנים בלבדים כו' ולא ידענו טעמא מאי דא"ח כו' </b>ול"נ פשוט משום דלבדין אינן אסורים משום כלאים אלא מדרבנן כדלקמן מ"ט בהרע"ב לכן א"ח לספיקן וכ' עוד והר"ש מפרש בהפך כו' וגם לזה צריך טעם ול"נ משום דא"ח רק בבגד צמר שמא שם בו פשתן אבל לא בהפך וגם מלשון הר"ש משמע דנותנין בו פשתן כמו שהוא בלתי טוי ואולי אף לא מנופץ וא"ש בפשיטות דלא הוי שעוע ולא טוי דאין בו משום כלאים ובסה"ד בבאור דברי הרמב"ם נראה שמפרש דעקב הוא תחתית הרגל וז"א אלא הוא אחורי הרגל לצד מטה כדמוכח בכ"ד בש"ס:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Zeraim/Rashash on Mishnah Maaser Sheni/Hebrew/Vilna Edition.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Zeraim/Rashash on Mishnah Maaser Sheni/Hebrew/Vilna Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9933bd0a95eba3aa486e179f2ab0aeaab2488e01
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Zeraim/Rashash on Mishnah Maaser Sheni/Hebrew/Vilna Edition.txt	
@@ -0,0 +1,229 @@
+Rashash on Mishnah Maaser Sheni
+רש״ש על משנה מעשר שני
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה מעשר שני
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ואין מחליפין אותו. </b>נ"ל דאשמעינן דאפילו מע"ש על מע"ש אין מחליפין. וכן תפרש הא דול"י אדם כו' וכ"מ אח"כ להרמב"ם בחבורו:
+<b>שם אבל נותנין זל"ז מת"ח. </b>עמש"כ בזה בפסחים (ז') בס"ד:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ברע"ב ד"ה תמים חי. </b>וה"ה נמי שחוט (כ"כ הרע"ב הרא"ש). הל"ל וכ"ש שחוט דהא אפילו בכור דנמכר תמים חי אפ"ה א"נ שחוט לר"נ כדא"ל ולרבא כדא"ל בתמורה (סד"ז) ועתור"ע אות ג':
+<b>שם בתוי"ט ד"ה הבכור כו' וכתב הרמב"ם ושמא תאמר כו'. </b>לכאורה מה זו שאלה לרבא שם דמוקי לה בזמן הבית. יכול למוכרו לכהן אחר להקריבו. ולר"נ דמיירי בזה"ז פשוט הוא דר"ל דמוכרו ליאכל במומו כדינו:
+<b>בתור"ע אות ו' ע"ש. </b>לענ"ד מלשון דאר"נ שם לאשמעינן דבזה"ז נמי מוכרין כו' משמע דבזמן המקדש ודאי יש היתר מכירה והיינו ע"כ בשחוט. ור"ל דאי תנא תמים לחוד ה"א דמיירי דוקא בזמן המקדש ובשחוט. להכי תני ג"כ חי לאשמעינן דיש היתר נמי בחי ובזה"ז. ונ"ל דזהו דעת התוי"ט בקדושין (נ"ב ב') בתד"ה המקדש. ודעת התוס' שם משמע דאסור ע"ש:
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה אינו נלקח כו' </b>עי' עירובין פ"ג ה"ד בהגהות הרש"ש:
+
+Mishnah 4
+
+<b>סלי זיתים כו' ל"י דמי הכלי לחולין. </b>נ"ל פי' דהמעות שכנגד הסלים קדושת מעשר עליהם ביד המוכר. דכיון דבשום מקום אין דרך למוכרן עם הסלים ה"ל כקונה מד"מ הסלים בפ"ע ודינייהו כלוקח מים ומלח כו' במשנה דלקמן דל"ק מעשר ולא יצאו המעות לחולין (ובפי' הרמב"ם שם ט"ס וצ"ל ולא יצאו וכ"ה בהרע"ב) משא"כ בכדי יין כו' לפי שיש מקומות שמוכרין ביחד עם היין ה"ל כמו בהבלעה דשרי. רק דקנסי ללוקח שיאכל כנגדן. ובקל יש לחלק בין זה להא דקדושין (נ"ו רע"ב):
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אבל מפטם הוא אה"י. </b>מדל"ת נמי דלוקחין יין מפוטם. משמע דלכאורה דזה באמת אסור. ולטעם הר"ש ניחא. אבל לטעם הרמב"ם קשה ועמש"כ בפ"ב דפאה מ"ז. ודע של"מ להרמב"ם בחבורו דין זה שאין לוקחין שמן מפוטם והא דאין מפטמין אה"ש וכו' אבל כו' שכתב התוי"ט שג"כ השמיטו ברמב"ם שלפני דפוס בארדיטשוב נמצא שם בהל' י"א:
+<b>שם עיסה כו' השבח לשני. </b>לפי מה שהסבירו הרמב"ם והר"ש ברישא. דשבח היינו מה שעלה יותר על מחיר ב' חלקי התערובות. יל"פ כאן דר"ל דרק העילוי מהפת על מחירי העיסה והעצים הוא לשני. אבל מחיר העצים ינכה כשפודה ודלא כהרע"ב שכתב ופודה אה"פ בשויו וגם לא יהיה מקום לדברי התוי"ט (ובלא"ה ג"כ ל"ד לשם דאף דיש שבח עצים בפת הכא שבח ניכר בעינן) ועי' לקמן רפ"ד ויש לחלק:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ושל תרומה כו' ובה"א כו'. </b>נ"ל דכמו בבבא דרישא לא תני דין דתרומה מפני שמובן מדיוקא דדוקא של מע"ש תאכל צמחונים. ממילא מובן דש"ת אפילו יבשים. כן בבבא זו סמיך דנידוק דאבל מע"ש א"נ אלא בטהרה. ומה שלא כלל תרווייהו בחד בבא וליתני תלתן של מע"ש תאכל צמחונים ובטהרה משום דע"כ היה צריך למיתני דין התרומה משום פלוגתת ב"ש וב"ה. או מפני דאף לב"ה שרייתה בטהרה. ודוגמת משנה זו נמצא בפסחים (צ"ו) עמש"כ שם בס"ד [וכן בכריתות ספ"ב לא תני ג"כ הצד שכנגדו דהיינו שפחה חרופה ע"ש]:
+ומה שהקשה התו"ח איך שייך מע"ש במחובר. נעלם ממנו פי' הר"ש דמיירי שזרע מע"ש ואינו רוצה לפדותו בזמן זרעו. גם לפי' הרע"ב בפ"ב דבכורים מ"ב משמע דכשזורעין בירושלים נאסר הגדולים וכ"פ הרמב"ם בפ"ו מהל' מע"ש הט"ו:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>רמ"א א"מ כסף ופירות כו'. </b>לפני הראב"ד בעדיות פ"א מ"ט היה הגי' פירות בלא ו' ופירושו שם דחוק ומגומגם. ולענ"ד הנל"פ כסף פירות היינו מעות הרעות ואינך דר"פ הזהב דהוו פירות לגבי מטבע טובה. ולהכי חכמים מתירין משום דהוה כמו פירות על כסף. ונ"ל עוד דגם התוס' שם (מ"ה) ד"ה ליפלוג פי' כן ולא נצטרך לומר דגי' אחרת היה לפניהם כמ"ש התוי"ט. וכוונת הא"נ דשם היינו דגם מתניתין דסלע ש"ח כו' שנתערבו כו' מיירי שאינם שוין ואפ"ה אין מחללין דאתיא כר"מ ונכון בעז"ה:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>בר"ש בד"א בשאין אחר מערה כו'. </b>ר"ל אלא כ"א מבניו השותים מערה מהכד לתוך כוסו (ועיין ברא"ש) ובזה אפילו יערו הטמאים תחלה אין בכך כלום. ודלא כהתוי"ט שכתב בתחלה הטהורים דמשמע דמפרש שהטמאים מערין מהכד לפיהם דכולם. וזה דוחק גדול:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>שהן מותרין לזרים. </b>לכאורה האיכא חזה ושוק שאסורים לזרים. ואימורין דלגבוה סלקי. וי"ל דכיון דאינן אלא חלק מהן דמו לעור שיוצא לחולין לעיל פ"א מ"ג וילפינן לה מקרא ברפ"ג דעירובין:
+
+Mishnah 3
+
+<b>ול"י כן לע"ה אלא בדמאי. </b>עמש"כ לקמן פ"ד מ"ו:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>ברע"ב ד"ה תוכן קודש. </b>לשחיטת קק"ל ולאכילת ק"ק ולהתחייב עליהן משום טומאה [כ"ה בפי' הרמב"ם]. אמת שכ"ה בתוספתא שלפנינו בפ"ב אבל בזבחים (נ"ו) מסקינן דרק לענין אכילת קק"ד. אבל לשחיטת קק"ל ולטומא' דינייהו כחול. וכמו שהביא הר"ש וכ"פ בחבורו וצע"ג. ודע דמש"כ התוי"ט לדעת הרע"ב דקדש היינו ע"נ תמוה הא דפי' לשחיטת קק"ל וכו' וכל אלו אינן רק בעזרת ישראל והא"כ שלו אינו מוכרח דע"נ לא הות אלא במזרח ודאיתא ברמב"ם פ"ה מל' בה"ב ה"ז ועמש"כ במדות פ"א מ"ג בס"ד. אולם החיל משמע דהוה סביב מכל הרוחות דוק ותשכח:
+
+Mishnah 9
+
+<b>ברע"ב ד"ה בולד הטומאה כו' אלא בוה"ט דרבנן כגון שנגע בכלים שנטמאו במשקין [כן פי' הרא"ש]. </b>ותמוה דהלא כלים שנגעו במשקין אינם אלא שנים (עי' תוי"ט סוף זבים) ואין שני עושה שלישי במע"ש (עי' רמב"ם פי"א מהל' אה"ט הט"ו) ואין לדחוק ולומר דמיירי ביין ושמן של מע"ש דכה"פ אה"ת מטמא משקין להיות תחלה. דא"כ ל"ל לב"ק בירוש' לאוקמי בוה"ט דרבנן אפילו דאורייתא כה"ג (ר"ל שני) א"מ את המע"ש אלא מדרבנן דכה"פ אה"ת כו' אינו אלא מדרבנן. אלא ודאי משום דמשמע ליה דוה"ט אינו נקרא רק ולד ראשון ושני נקרא ולד ולד. (ועי' בריש סוגיא דר"ח סגה"כ. ובירושלמי שם מוקי לה ר"י בולד ולד. וב"ק לא ניחא ליה גם שם לפרש כן ומוקי לה בולד דדבריהן. וגם הק"ע ל"ד שם במאי דאסברה כגון כלים שנטמאו במשקין כו' דזה הוי ולד ולד. וכן בבבלי שם מוקי ר' ירמיה אליבא דמ"ד וה"ט דרבנן בבשר שנטמא במשקין ע"ש דהוי ראשון דדבריהן. גם מש"כ עוד הק"ע ורבנן גזרו על אוכלין שמטמאין כלי דברי שגגה הם) לכן מוקי בולד ממש ודדבריהן כגון משקה שנטמא באוכלין:
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+<b>בתוי"ט ד"ה במקום שדרכן כו' וכפי' הר"ב כן פי' הר"ש [ע"ש] וקשה כו' ועיקר דינא כו' חסר מן הספר. </b>ועמ"ש בחדושי לס' נת"ע בעירובין (ק"ג ב') ותראה שכן דרך הגמרא ונשמט שם שכה"ג כתב גם הרשב"ם בב"ב (מ"ג ב') ד"ה ומשני. והרמב"ם בחבורו רפ"ח פי' דפלוגתת ב"ש וב"ה קאי אפ"ק מ"ג כדי יין סתומות כו' יצא קנקן לחולין דב"ש סברי דלא מיקרי פתוחות אא"כ פותח ומערה לגת כו'. וקשה דלפ"ז הוי ב"ש לקולא וב"ה לחומרא וה"ל למיחשבה בעדיות:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בשנ"א בשם הירושלמי. </b>בד"א בודאי אבל בדמאי בין כו' מוכרו בזול. ופסקו הרמב"ם בספ"ד מהל' מע"ש. וק"ל מדוע לא חשיב זה בפ"א דדמאי:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ולא כמות שהוא מצרף. </b>צירוף הוא ההיפוך מן פירוט שהוא לשון פירוד (בחלוף המוצא) ע"ש שמפריד הסלע לחלקים על פרוטות וכמו כלל כנגד פרט ועי' בשנו"א פאה פ"ז מ"ג מש"כ בפי' ופרט כרמך. ועל כוונה זו מצינו גם כן ברפ"ב דשקלים מצרפין שקלים לדרכונות:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה שהחליאו. </b>לשון הרמב"ם כו' והוא כמו החלידו. ול"נ שהוא לשון מקרא מן חלאתה בה (יחזקאל כ"ד) גם יל"פ שבא בדרך השאלה משם חולי הנופל בבע"ח וכמו וכל החלקה הטובה תכאיבו באבנים (מלכים ב ג׳:י״ט) וכן על דרך זה וירפא את מזבח ה' ההרוס (שם א' י"ח) וכן רפאתי למים (שם ב' ב'):
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה אם היה עם הארץ נותן לו מדמאי. </b>וקשה לי דהא בפרק א' דדמאי משנה ב' תנן דיאכל כנגדו. וכן קשה הא דלעיל פרק ג' משנה ג':
+<b>בתוי"ט ד"ה נותן. </b>דמתני' כו' כר"מ כו' והלכך כו' תמוה דאטו פליג ר"י ע"ז דאין מע"ש מתחלל אלא בכסף. וראיה דהא הגמרא מוקי למתני' כוותיה כמו שמביא בעצמו לקמן:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה ובה"א בודאי כו'. </b>ובפי' הרמב"ם ואמרו ב"ה בודאי י"א כו' אבל כו' באיסר של ודאי כו' כצ"ל. מבואר דמפרש בודאי י"א דר"ל דאם נשאר חלק י"א יצא לחולין כדפי' בדברי ת"ק והתוי"ט במחכ"ת שגה בהבנתו ע"ש. אמנם ק"ל דבפחות מעט מחלק עשירית נמי לישתרי. וכן בדמאי בפחות מעט מחלק שמינית. ובחיבורו נשמר מזה וכ' בדמאי עד שלא נשאר אלא בפחות מפרוטה. ובודאי עד שישאר ממנו פחות מש"פ אחר שמוסיפין אה"ח (ובזה מיושב תמיהת התוי"ט מה דל"ת לה בעדיות דבדמאי אדרבה ב"ה לקולא. וכן בוודאי בגוונא דלית ביה חומש כמ"ש לקמן) והראב"ד השיג עליו דלישנא דמתני' משמע דאינו מותר בדמאי רק בלא נשאר אלא ד' חומשי פרוטה כנ"ל כוונתו (ובסמוך תראה כוונה אחרת נאותה בדבריו) והכ"מ במחילה מכתה"ג לא ירד בזה לס"ד. ועוד ק"ל דהא קיי"ל בב"מ (נ"ד ב') דבמע"ש אין מוסיפין חומש על חומשו והא בח' עשיריות פרוטה הנשארות באיסר ע"כ יש בהם גם החומש שהוסיף בתחילה (ע"ש בתד"ה ולא) וכי מדלית חומשו שוב לא תהיה פרוטה. וזה י"ל דמיירי שהאיסר בא מחילול מעשר שאינו שלו שאין בו חומש. (אמנם אנכי מסתפק בכה"ג אם מצטרך להוסיף כלל חומש כשיחללנו כיון דפירות מעשר גופייהו שקבל האיסר הקדושה מהם לא היה שלו מעולם. ובזה היה א"ש המשנה דלעיל פ"ב מ"ו שהביאו התוס' הנ"ל די"ל דמיירי שהסלע של מע"ש בא מכה"ג כי מה שתירצו ז"ל דלא חש להזכיר ובתור"ע שם הבין בכוונתם דל"ד בסלע מעות אלא בסלע וחומשו. קשה דאיך יפרנסו מה דאיתא שם אח"כ ובורר אה"י שבהן ומחללן עליה. הלא המעות יתירות על הסלע בכדי חומשו. וגם עתה צריך להוסיף חומש מחדש ויש להעמיס בכוונתם דהמשנה מיירי שמזכה המעות לאחר ע"ד דאיתא לעיל בפירקין מ"ד ודלא כתור"ע שם ודו"ק) או משום ל"פ השוו אף היכא דאית בהאיסר חומש ודברי הרא"ש בכאן תמוהים דאדרבה הא קיי"ל במע"ש גם בחילול ב' מוסיפין חומש. שוב ראיתי שהרגיש בזה הכ"מ שם. ואולי יש לכוון קושיית הרא"ש לקושייתי דהיינו שאין מוסיפין חומש ע"ח. או אפשר דבירושלים כשמוציא הכסף א"מ חומש אף על הקרן והשגת הראב"ד יש לכוון ג"כ לקושייתי וקאי על סוף דברי הרמב"ם במעשר של ודאי דראוי להיות מותר אף אם ישאר ארבע חמישיות פרוטה:
+משנה [יא א"ר יוסי כו' שא"א אשתקד כו' ופנה. לכאורה יפלוג ג"כ על הא דמ"י של חרס הוא חולין ומה שבתוכו קרבן:
+<b>שם ברע"ב ד"ה ד' דמאי. </b>לקוח מעם הארץ. נ"ב כ"כ הר"ש והוסיף כי בפ' האשה שלום (קט"ו ב') כתוב בכל הספרים ד' דמוע חולין שנתערבה תרומה בהם ואין בהן להעלות בק"א ואין נאכל אלא לכהן עכ"ל וכ"כ שם רש"י. ועי' במהר"י קורקוס שהוא לחומרא דיותר חמור דמע מדמאי כו' ולגירסת ספרינו י"ל דלא תלינן בדמע שאינו מצוי וז"פ עכ"ל והרמ"ז כתב דגי' דמוע היא הנכונה. - מהגרמ"ש]:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה הנלקט כו' וכ"כ הר"ש וכתב עוד ולא שייך ברירה כו' הואיל וא"ח החילול עד שיתלקט. </b>תמה אנכי על הש"א בתשו' צ"ג שהרבה לדבר בזה דבכה"ג ל"ש ברירה ולא זכר השר מדברי ר"ש הללו:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה משחרב ביהמ"ק היה התנאי הזה. </b>ק"ק דהיתה התקנה הל"ל. ול"נ דלת"ק התקינו שיהא דוקא נפדה מפני שרבו הפירות ואין קונה כמ"ש התוי"ט (אך נ"ל דלא כטעמיה) שתלה הדבר בפלוגתת ר"י וחכמים דסוף פרק הזהב אלא כדי שלא תהא מכשילן לע"ל וכעובדא דר"ה בתענית (כ' ב') ע"ש אבל לר"י מה לנו לתקנת אויבינו וע"כ לא היה אלא ביטול ועקירת תקנה ראשונה. וכ"מ להדיא בר"ה דא"ל כבר נמנו כו' והתירוה (דאתיא כר"י כמש"כ התוי"ט) וע"ש בפירש"י רק שהתנו כשיבנה תוחזר התקנה ראשונה. ודע שמש"כ התוי"ט דאולי לא יהיה אז גדולים מזה הב"ד כי בנין בהמ"ק קודם כו' לתה"מ סתירה לזה מיומא (ה' ב') לע"ל נמי לכשיבא אהרן ובניו ומשה עמהם ע"ש. אמנם במ"ע בחלק א"ב פמ"ג ראיתי שכתב בשם מדרש הנעלם פ' תולדות וז"ל בקיצור בנין בהמ"ק קודם לקיבוץ גליות וק"ג קודם לתה"מ מ' שנה:
+
+Mishnah 3
+
+<b>בשנו"א מביא ירוש' </b>תני רשבנ"א א' שביעית וא' שאר ש"ש בש"א אין לו כו' תני ר' אומר בד"א בשביעית אבל בשש"ש בש"א יש לו כו' וסיים השנו"א וסתם מתניתין כרשב"ג. ובהגהת ר"ה כ"ץ כ"ע מדסתמה ולא חלקה כו'. וז"א דהא עלה גופה קאמר רבי בד"א כו'. אבל פשוט דכוונתו לדייק מפלוגתא הב' דפרט ועוללות דבשביעית ליתנייהו כיון דכולי הפקר (ועמש"כ בב"ק (ס"ט) בתד"ה והצנועין) וע"כ קאי אשש"ש וש"מ דב"ש לא ילפי כלל ממעשר:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ואם כו' מופקר אין לו אלא שכר לקיטה. </b>ובפי' הרמב"ם . ובשמיטה כ"א מלקט לעצמו. ונדחק התוי"ט בטעמו. ול"נ דבשביעית ממ"נ אם שכר הלקיטה הוא פחות משווי הפירות מי פתי יסור הנה ללקט בשכר הלא טוב לו יותר ללקט וצ"ע. ואם השכר יותר מי פתי ישכור פועל. משא"כ בהפקר יכול להיות שיזכה בשדה וכל המחובר בה (ולפ"ז יהיה סתירה מכאן למש"כ בר"ה (ט') בתד"ה וקציר) או כמש"כ הר"ש משום דתחלתו היה עומד לפחות שכר לקיטה:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>אר"ג עישור שאני עתיד למוד כו'. </b>לכאורה קשה התנן בפ"ד דתרומות מ"ו והשוקל משובח משלשתן ואיך לא קיים ר"ג מדה המשובחת וראיתי ברמב"ם בפ"ג מה"ת הי"א שכתב דבר שדרכו למדוד מודד כו' ע"ש (והכ"מ לא הראה מקורו) ולפ"ז י"ל דעובדיה הוה בדבר שדרכו למדוד. ועי' בביצה (י"ג ב') דפריך הגמרא מחשב הא מדידה בעי. והעקר נ"ל דע"כ ל"א דשוקל משובח מהמודד אלא בפירות גסין (דומיא דכלכלה דאיירי ביה דשם דסתמה לתאנים וכפי' השנו"א בפ"א דמעשרות מ"ה) דיש חללים ביניהם וגם א"א למחוק המדה. אבל בתבואה ודומיה המדה יפה בה כמו המשקל:
+<b>[שם בתוי"ט סוף ד"ה עשור כו' תוס' דב"ב דף פ"א. </b>נ"ב לא נמצא שם. ובל"ס ט"ס וצ"ל מציעא דף י"א ע"ב ד"ה נתון ליהושע. שכן איתא שם בתוס'. אבל חידוש שלא הביא מתוס' קדושין כ"ז ע"א שהאריכו יותר (ולא מפי' הר"ש כאן) ובד"ה הקודם לזה הביא מתוס' דקדושין וצ"ע. - מהגרמ"ש]:
+<b>בתור"ע אות כ"א הביא בשם מהרי"ט בתשו' סי' פ"ג דאם הקרקע לא היתה רק מושכרת להמקנה לא יכול להקנות אגבה. </b>ותמה עליו דהא לר"י לא הוה רק מושכר ואפ"ה הקנה לראב"ע אגבה. ועיינתי במהרי"ט וראיתי שהביא מקודם ראיה מעובדא דמדוני דע"י שכירות קרקע לא יוכל להקנות דאטו לא ה"ל להשיג מקום לכה"פ בשכירות ואח"כ הביא מעובדא דר"ג דמוכח דמהני ותירץ שם אך לשונו בתירוצו אינו מבורר. ונראה שכיון לחלק דש"ה דהיו מונחין בתוכה ובזה היו מיושבים דברי רמ"א בסי' ר"ב מהצ"ע דהש"ך סק"ב. אך ק"ק לפ"ז איך רצתה הגמ' לפשוט מהך עובדא דבעינן צבורין בתוכה וי"ל דדייק מהא דלא הקנה להם קניה מוחלטת מקום אחר. שוב התבוננתי כוונה אחרת במהרי"ט והוא דמחלק דשאני הך עובדא דר"ג כיון דכבר זכתה רחמנא מת"כ ולויה להם קיל טפי להקנות אותם אף ע"י שכירות קרקע. אך לפ"ז יקשה איך פשיט הש"ס מהך עובדא דשדה במכר ומטלטלין במתנה מהנו:
+
+Mishnah 10
+
+<b>מן הבית זו חלה. </b>נראה משום דאשכחן בה לשון בית. וראשית עריסותיכם וגו' להניח ברכה אל ביתך (יחזקאל מ״ד:ל׳) נ"ל הא דדריש מה"ב המוקדם בפסוק לאחרונה הוא משום דזה ודאי דדין חלה כתרומה לענין זה שא"צ לבערם מה"ע דתרומה קריא רחמנא. לכן סמכה לדרשה דוגם נתתי כו' להורות דדינא כוותייהו:
+<b>משנה [יא בתוי"ט ד"ה מלברכך כו' ואיך תסכים עם זה הפירוש כו'. </b>נ"ב כן השיג הרש"א בחא"ג שם בברכות על הרא"ם. - מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>הבאתיו לבית הבחירה. </b>לכאורה לא מצינו דמצוה להביאו לביהמ"ק. מצותו אינה רק לפנים מן החומה. וכן קשה הא דבפ"ב דבכורים מ"ד דלא חשיב הא דבכורים טעונין הבאה לעזרה משא"כ במעשר. ועי' מכות (י"ט) דבהמבואר שם י"ל קצת:
+<b>בסוף מכילתין. </b>ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי. פי' המפרשים בזה דחוק ול"נ דר"ל דעד ימיו כ"א שלקח תבואה מע"ה היה צריך שאלת חכם איך יתנהג בהפרשתה אבל הוא תיקן תקנה קבועה ודרשה ברבים. ומעתה נודע לכל דיניו בפרטיו:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Zeraim/Rashash on Mishnah Maaser Sheni/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Zeraim/Rashash on Mishnah Maaser Sheni/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..7fcac39b4e97acf42c3af37fe3ddd6ba175d0711
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Zeraim/Rashash on Mishnah Maaser Sheni/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,232 @@
+Rashash on Mishnah Maaser Sheni
+רש״ש על משנה מעשר שני
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Mishnah_Maaser_Sheni
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה מעשר שני
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ואין מחליפין אותו. </b>נ"ל דאשמעינן דאפילו מע"ש על מע"ש אין מחליפין. וכן תפרש הא דול"י אדם כו' וכ"מ אח"כ להרמב"ם בחבורו:
+<b>שם אבל נותנין זל"ז מת"ח. </b>עמש"כ בזה בפסחים (ז') בס"ד:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ברע"ב ד"ה תמים חי. </b>וה"ה נמי שחוט (כ"כ הרע"ב הרא"ש). הל"ל וכ"ש שחוט דהא אפילו בכור דנמכר תמים חי אפ"ה א"נ שחוט לר"נ כדא"ל ולרבא כדא"ל בתמורה (סד"ז) ועתור"ע אות ג':
+<b>שם בתוי"ט ד"ה הבכור כו' וכתב הרמב"ם ושמא תאמר כו'. </b>לכאורה מה זו שאלה לרבא שם דמוקי לה בזמן הבית. יכול למוכרו לכהן אחר להקריבו. ולר"נ דמיירי בזה"ז פשוט הוא דר"ל דמוכרו ליאכל במומו כדינו:
+<b>בתור"ע אות ו' ע"ש. </b>לענ"ד מלשון דאר"נ שם לאשמעינן דבזה"ז נמי מוכרין כו' משמע דבזמן המקדש ודאי יש היתר מכירה והיינו ע"כ בשחוט. ור"ל דאי תנא תמים לחוד ה"א דמיירי דוקא בזמן המקדש ובשחוט. להכי תני ג"כ חי לאשמעינן דיש היתר נמי בחי ובזה"ז. ונ"ל דזהו דעת התוי"ט בקדושין (נ"ב ב') בתד"ה המקדש. ודעת התוס' שם משמע דאסור ע"ש:
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה אינו נלקח כו' </b>עי' עירובין פ"ג ה"ד בהגהות הרש"ש:
+
+Mishnah 4
+
+<b>סלי זיתים כו' ל"י דמי הכלי לחולין. </b>נ"ל פי' דהמעות שכנגד הסלים קדושת מעשר עליהם ביד המוכר. דכיון דבשום מקום אין דרך למוכרן עם הסלים ה"ל כקונה מד"מ הסלים בפ"ע ודינייהו כלוקח מים ומלח כו' במשנה דלקמן דל"ק מעשר ולא יצאו המעות לחולין (ובפי' הרמב"ם שם ט"ס וצ"ל ולא יצאו וכ"ה בהרע"ב) משא"כ בכדי יין כו' לפי שיש מקומות שמוכרין ביחד עם היין ה"ל כמו בהבלעה דשרי. רק דקנסי ללוקח שיאכל כנגדן. ובקל יש לחלק בין זה להא דקדושין (נ"ו רע"ב):
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אבל מפטם הוא אה"י. </b>מדל"ת נמי דלוקחין יין מפוטם. משמע דלכאורה דזה באמת אסור. ולטעם הר"ש ניחא. אבל לטעם הרמב"ם קשה ועמש"כ בפ"ב דפאה מ"ז. ודע של"מ להרמב"ם בחבורו דין זה שאין לוקחין שמן מפוטם והא דאין מפטמין אה"ש וכו' אבל כו' שכתב התוי"ט שג"כ השמיטו ברמב"ם שלפני דפוס בארדיטשוב נמצא שם בהל' י"א:
+<b>שם עיסה כו' השבח לשני. </b>לפי מה שהסבירו הרמב"ם והר"ש ברישא. דשבח היינו מה שעלה יותר על מחיר ב' חלקי התערובות. יל"פ כאן דר"ל דרק העילוי מהפת על מחירי העיסה והעצים הוא לשני. אבל מחיר העצים ינכה כשפודה ודלא כהרע"ב שכתב ופודה אה"פ בשויו וגם לא יהיה מקום לדברי התוי"ט (ובלא"ה ג"כ ל"ד לשם דאף דיש שבח עצים בפת הכא שבח ניכר בעינן) ועי' לקמן רפ"ד ויש לחלק:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ושל תרומה כו' ובה"א כו'. </b>נ"ל דכמו בבבא דרישא לא תני דין דתרומה מפני שמובן מדיוקא דדוקא של מע"ש תאכל צמחונים. ממילא מובן דש"ת אפילו יבשים. כן בבבא זו סמיך דנידוק דאבל מע"ש א"נ אלא בטהרה. ומה שלא כלל תרווייהו בחד בבא וליתני תלתן של מע"ש תאכל צמחונים ובטהרה משום דע"כ היה צריך למיתני דין התרומה משום פלוגתת ב"ש וב"ה. או מפני דאף לב"ה שרייתה בטהרה. ודוגמת משנה זו נמצא בפסחים (צ"ו) עמש"כ שם בס"ד [וכן בכריתות ספ"ב לא תני ג"כ הצד שכנגדו דהיינו שפחה חרופה ע"ש]:
+ומה שהקשה התו"ח איך שייך מע"ש במחובר. נעלם ממנו פי' הר"ש דמיירי שזרע מע"ש ואינו רוצה לפדותו בזמן זרעו. גם לפי' הרע"ב בפ"ב דבכורים מ"ב משמע דכשזורעין בירושלים נאסר הגדולים וכ"פ הרמב"ם בפ"ו מהל' מע"ש הט"ו:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>רמ"א א"מ כסף ופירות כו'. </b>לפני הראב"ד בעדיות פ"א מ"ט היה הגי' פירות בלא ו' ופירושו שם דחוק ומגומגם. ולענ"ד הנל"פ כסף פירות היינו מעות הרעות ואינך דר"פ הזהב דהוו פירות לגבי מטבע טובה. ולהכי חכמים מתירין משום דהוה כמו פירות על כסף. ונ"ל עוד דגם התוס' שם (מ"ה) ד"ה ליפלוג פי' כן ולא נצטרך לומר דגי' אחרת היה לפניהם כמ"ש התוי"ט. וכוונת הא"נ דשם היינו דגם מתניתין דסלע ש"ח כו' שנתערבו כו' מיירי שאינם שוין ואפ"ה אין מחללין דאתיא כר"מ ונכון בעז"ה:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>בר"ש בד"א בשאין אחר מערה כו'. </b>ר"ל אלא כ"א מבניו השותים מערה מהכד לתוך כוסו (ועיין ברא"ש) ובזה אפילו יערו הטמאים תחלה אין בכך כלום. ודלא כהתוי"ט שכתב בתחלה הטהורים דמשמע דמפרש שהטמאים מערין מהכד לפיהם דכולם. וזה דוחק גדול:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>שהן מותרין לזרים. </b>לכאורה האיכא חזה ושוק שאסורים לזרים. ואימורין דלגבוה סלקי. וי"ל דכיון דאינן אלא חלק מהן דמו לעור שיוצא לחולין לעיל פ"א מ"ג וילפינן לה מקרא ברפ"ג דעירובין:
+
+Mishnah 3
+
+<b>ול"י כן לע"ה אלא בדמאי. </b>עמש"כ לקמן פ"ד מ"ו:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>ברע"ב ד"ה תוכן קודש. </b>לשחיטת קק"ל ולאכילת ק"ק ולהתחייב עליהן משום טומאה [כ"ה בפי' הרמב"ם]. אמת שכ"ה בתוספתא שלפנינו בפ"ב אבל בזבחים (נ"ו) מסקינן דרק לענין אכילת קק"ד. אבל לשחיטת קק"ל ולטומא' דינייהו כחול. וכמו שהביא הר"ש וכ"פ בחבורו וצע"ג. ודע דמש"כ התוי"ט לדעת הרע"ב דקדש היינו ע"נ תמוה הא דפי' לשחיטת קק"ל וכו' וכל אלו אינן רק בעזרת ישראל והא"כ שלו אינו מוכרח דע"נ לא הות אלא במזרח ודאיתא ברמב"ם פ"ה מל' בה"ב ה"ז ועמש"כ במדות פ"א מ"ג בס"ד. אולם החיל משמע דהוה סביב מכל הרוחות דוק ותשכח:
+
+Mishnah 9
+
+<b>ברע"ב ד"ה בולד הטומאה כו' אלא בוה"ט דרבנן כגון שנגע בכלים שנטמאו במשקין [כן פי' הרא"ש]. </b>ותמוה דהלא כלים שנגעו במשקין אינם אלא שנים (עי' תוי"ט סוף זבים) ואין שני עושה שלישי במע"ש (עי' רמב"ם פי"א מהל' אה"ט הט"ו) ואין לדחוק ולומר דמיירי ביין ושמן של מע"ש דכה"פ אה"ת מטמא משקין להיות תחלה. דא"כ ל"ל לב"ק בירוש' לאוקמי בוה"ט דרבנן אפילו דאורייתא כה"ג (ר"ל שני) א"מ את המע"ש אלא מדרבנן דכה"פ אה"ת כו' אינו אלא מדרבנן. אלא ודאי משום דמשמע ליה דוה"ט אינו נקרא רק ולד ראשון ושני נקרא ולד ולד. (ועי' בריש סוגיא דר"ח סגה"כ. ובירושלמי שם מוקי לה ר"י בולד ולד. וב"ק לא ניחא ליה גם שם לפרש כן ומוקי לה בולד דדבריהן. וגם הק"ע ל"ד שם במאי דאסברה כגון כלים שנטמאו במשקין כו' דזה הוי ולד ולד. וכן בבבלי שם מוקי ר' ירמיה אליבא דמ"ד וה"ט דרבנן בבשר שנטמא במשקין ע"ש דהוי ראשון דדבריהן. גם מש"כ עוד הק"ע ורבנן גזרו על אוכלין שמטמאין כלי דברי שגגה הם) לכן מוקי בולד ממש ודדבריהן כגון משקה שנטמא באוכלין:
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+<b>בתוי"ט ד"ה במקום שדרכן כו' וכפי' הר"ב כן פי' הר"ש [ע"ש] וקשה כו' ועיקר דינא כו' חסר מן הספר. </b>ועמ"ש בחדושי לס' נת"ע בעירובין (ק"ג ב') ותראה שכן דרך הגמרא ונשמט שם שכה"ג כתב גם הרשב"ם בב"ב (מ"ג ב') ד"ה ומשני. והרמב"ם בחבורו רפ"ח פי' דפלוגתת ב"ש וב"ה קאי אפ"ק מ"ג כדי יין סתומות כו' יצא קנקן לחולין דב"ש סברי דלא מיקרי פתוחות אא"כ פותח ומערה לגת כו'. וקשה דלפ"ז הוי ב"ש לקולא וב"ה לחומרא וה"ל למיחשבה בעדיות:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בשנ"א בשם הירושלמי. </b>בד"א בודאי אבל בדמאי בין כו' מוכרו בזול. ופסקו הרמב"ם בספ"ד מהל' מע"ש. וק"ל מדוע לא חשיב זה בפ"א דדמאי:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ולא כמות שהוא מצרף. </b>צירוף הוא ההיפוך מן פירוט שהוא לשון פירוד (בחלוף המוצא) ע"ש שמפריד הסלע לחלקים על פרוטות וכמו כלל כנגד פרט ועי' בשנו"א פאה פ"ז מ"ג מש"כ בפי' ופרט כרמך. ועל כוונה זו מצינו גם כן ברפ"ב דשקלים מצרפין שקלים לדרכונות:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה שהחליאו. </b>לשון הרמב"ם כו' והוא כמו החלידו. ול"נ שהוא לשון מקרא מן חלאתה בה (יחזקאל כ"ד) גם יל"פ שבא בדרך השאלה משם חולי הנופל בבע"ח וכמו וכל החלקה הטובה תכאיבו באבנים (מלכים ב ג׳:י״ט) וכן על דרך זה וירפא את מזבח ה' ההרוס (שם א' י"ח) וכן רפאתי למים (שם ב' ב'):
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה אם היה עם הארץ נותן לו מדמאי. </b>וקשה לי דהא בפרק א' דדמאי משנה ב' תנן דיאכל כנגדו. וכן קשה הא דלעיל פרק ג' משנה ג':
+<b>בתוי"ט ד"ה נותן. </b>דמתני' כו' כר"מ כו' והלכך כו' תמוה דאטו פליג ר"י ע"ז דאין מע"ש מתחלל אלא בכסף. וראיה דהא הגמרא מוקי למתני' כוותיה כמו שמביא בעצמו לקמן:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה ובה"א בודאי כו'. </b>ובפי' הרמב"ם ואמרו ב"ה בודאי י"א כו' אבל כו' באיסר של ודאי כו' כצ"ל. מבואר דמפרש בודאי י"א דר"ל דאם נשאר חלק י"א יצא לחולין כדפי' בדברי ת"ק והתוי"ט במחכ"ת שגה בהבנתו ע"ש. אמנם ק"ל דבפחות מעט מחלק עשירית נמי לישתרי. וכן בדמאי בפחות מעט מחלק שמינית. ובחיבורו נשמר מזה וכ' בדמאי עד שלא נשאר אלא בפחות מפרוטה. ובודאי עד שישאר ממנו פחות מש"פ אחר שמוסיפין אה"ח (ובזה מיושב תמיהת התוי"ט מה דל"ת לה בעדיות דבדמאי אדרבה ב"ה לקולא. וכן בוודאי בגוונא דלית ביה חומש כמ"ש לקמן) והראב"ד השיג עליו דלישנא דמתני' משמע דאינו מותר בדמאי רק בלא נשאר אלא ד' חומשי פרוטה כנ"ל כוונתו (ובסמוך תראה כוונה אחרת נאותה בדבריו) והכ"מ במחילה מכתה"ג לא ירד בזה לס"ד. ועוד ק"ל דהא קיי"ל בב"מ (נ"ד ב') דבמע"ש אין מוסיפין חומש על חומשו והא בח' עשיריות פרוטה הנשארות באיסר ע"כ יש בהם גם החומש שהוסיף בתחילה (ע"ש בתד"ה ולא) וכי מדלית חומשו שוב לא תהיה פרוטה. וזה י"ל דמיירי שהאיסר בא מחילול מעשר שאינו שלו שאין בו חומש. (אמנם אנכי מסתפק בכה"ג אם מצטרך להוסיף כלל חומש כשיחללנו כיון דפירות מעשר גופייהו שקבל האיסר הקדושה מהם לא היה שלו מעולם. ובזה היה א"ש המשנה דלעיל פ"ב מ"ו שהביאו התוס' הנ"ל די"ל דמיירי שהסלע של מע"ש בא מכה"ג כי מה שתירצו ז"ל דלא חש להזכיר ובתור"ע שם הבין בכוונתם דל"ד בסלע מעות אלא בסלע וחומשו. קשה דאיך יפרנסו מה דאיתא שם אח"כ ובורר אה"י שבהן ומחללן עליה. הלא המעות יתירות על הסלע בכדי חומשו. וגם עתה צריך להוסיף חומש מחדש ויש להעמיס בכוונתם דהמשנה מיירי שמזכה המעות לאחר ע"ד דאיתא לעיל בפירקין מ"ד ודלא כתור"ע שם ודו"ק) או משום ל"פ השוו אף היכא דאית בהאיסר חומש ודברי הרא"ש בכאן תמוהים דאדרבה הא קיי"ל במע"ש גם בחילול ב' מוסיפין חומש. שוב ראיתי שהרגיש בזה הכ"מ שם. ואולי יש לכוון קושיית הרא"ש לקושייתי דהיינו שאין מוסיפין חומש ע"ח. או אפשר דבירושלים כשמוציא הכסף א"מ חומש אף על הקרן והשגת הראב"ד יש לכוון ג"כ לקושייתי וקאי על סוף דברי הרמב"ם במעשר של ודאי דראוי להיות מותר אף אם ישאר ארבע חמישיות פרוטה:
+משנה [יא א"ר יוסי כו' שא"א אשתקד כו' ופנה. לכאורה יפלוג ג"כ על הא דמ"י של חרס הוא חולין ומה שבתוכו קרבן:
+<b>שם ברע"ב ד"ה ד' דמאי. </b>לקוח מעם הארץ. נ"ב כ"כ הר"ש והוסיף כי בפ' האשה שלום (קט"ו ב') כתוב בכל הספרים ד' דמוע חולין שנתערבה תרומה בהם ואין בהן להעלות בק"א ואין נאכל אלא לכהן עכ"ל וכ"כ שם רש"י. ועי' במהר"י קורקוס שהוא לחומרא דיותר חמור דמע מדמאי כו' ולגירסת ספרינו י"ל דלא תלינן בדמע שאינו מצוי וז"פ עכ"ל והרמ"ז כתב דגי' דמוע היא הנכונה. - מהגרמ"ש]:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה הנלקט כו' וכ"כ הר"ש וכתב עוד ולא שייך ברירה כו' הואיל וא"ח החילול עד שיתלקט. </b>תמה אנכי על הש"א בתשו' צ"ג שהרבה לדבר בזה דבכה"ג ל"ש ברירה ולא זכר השר מדברי ר"ש הללו:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה משחרב ביהמ"ק היה התנאי הזה. </b>ק"ק דהיתה התקנה הל"ל. ול"נ דלת"ק התקינו שיהא דוקא נפדה מפני שרבו הפירות ואין קונה כמ"ש התוי"ט (אך נ"ל דלא כטעמיה) שתלה הדבר בפלוגתת ר"י וחכמים דסוף פרק הזהב אלא כדי שלא תהא מכשילן לע"ל וכעובדא דר"ה בתענית (כ' ב') ע"ש אבל לר"י מה לנו לתקנת אויבינו וע"כ לא היה אלא ביטול ועקירת תקנה ראשונה. וכ"מ להדיא בר"ה דא"ל כבר נמנו כו' והתירוה (דאתיא כר"י כמש"כ התוי"ט) וע"ש בפירש"י רק שהתנו כשיבנה תוחזר התקנה ראשונה. ודע שמש"כ התוי"ט דאולי לא יהיה אז גדולים מזה הב"ד כי בנין בהמ"ק קודם כו' לתה"מ סתירה לזה מיומא (ה' ב') לע"ל נמי לכשיבא אהרן ובניו ומשה עמהם ע"ש. אמנם במ"ע בחלק א"ב פמ"ג ראיתי שכתב בשם מדרש הנעלם פ' תולדות וז"ל בקיצור בנין בהמ"ק קודם לקיבוץ גליות וק"ג קודם לתה"מ מ' שנה:
+
+Mishnah 3
+
+<b>בשנו"א מביא ירוש' </b>תני רשבנ"א א' שביעית וא' שאר ש"ש בש"א אין לו כו' תני ר' אומר בד"א בשביעית אבל בשש"ש בש"א יש לו כו' וסיים השנו"א וסתם מתניתין כרשב"ג. ובהגהת ר"ה כ"ץ כ"ע מדסתמה ולא חלקה כו'. וז"א דהא עלה גופה קאמר רבי בד"א כו'. אבל פשוט דכוונתו לדייק מפלוגתא הב' דפרט ועוללות דבשביעית ליתנייהו כיון דכולי הפקר (ועמש"כ בב"ק (ס"ט) בתד"ה והצנועין) וע"כ קאי אשש"ש וש"מ דב"ש לא ילפי כלל ממעשר:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ואם כו' מופקר אין לו אלא שכר לקיטה. </b>ובפי' הרמב"ם . ובשמיטה כ"א מלקט לעצמו. ונדחק התוי"ט בטעמו. ול"נ דבשביעית ממ"נ אם שכר הלקיטה הוא פחות משווי הפירות מי פתי יסור הנה ללקט בשכר הלא טוב לו יותר ללקט וצ"ע. ואם השכר יותר מי פתי ישכור פועל. משא"כ בהפקר יכול להיות שיזכה בשדה וכל המחובר בה (ולפ"ז יהיה סתירה מכאן למש"כ בר"ה (ט') בתד"ה וקציר) או כמש"כ הר"ש משום דתחלתו היה עומד לפחות שכר לקיטה:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>אר"ג עישור שאני עתיד למוד כו'. </b>לכאורה קשה התנן בפ"ד דתרומות מ"ו והשוקל משובח משלשתן ואיך לא קיים ר"ג מדה המשובחת וראיתי ברמב"ם בפ"ג מה"ת הי"א שכתב דבר שדרכו למדוד מודד כו' ע"ש (והכ"מ לא הראה מקורו) ולפ"ז י"ל דעובדיה הוה בדבר שדרכו למדוד. ועי' בביצה (י"ג ב') דפריך הגמרא מחשב הא מדידה בעי. והעקר נ"ל דע"כ ל"א דשוקל משובח מהמודד אלא בפירות גסין (דומיא דכלכלה דאיירי ביה דשם דסתמה לתאנים וכפי' השנו"א בפ"א דמעשרות מ"ה) דיש חללים ביניהם וגם א"א למחוק המדה. אבל בתבואה ודומיה המדה יפה בה כמו המשקל:
+<b>[שם בתוי"ט סוף ד"ה עשור כו' תוס' דב"ב דף פ"א. </b>נ"ב לא נמצא שם. ובל"ס ט"ס וצ"ל מציעא דף י"א ע"ב ד"ה נתון ליהושע. שכן איתא שם בתוס'. אבל חידוש שלא הביא מתוס' קדושין כ"ז ע"א שהאריכו יותר (ולא מפי' הר"ש כאן) ובד"ה הקודם לזה הביא מתוס' דקדושין וצ"ע. - מהגרמ"ש]:
+<b>בתור"ע אות כ"א הביא בשם מהרי"ט בתשו' סי' פ"ג דאם הקרקע לא היתה רק מושכרת להמקנה לא יכול להקנות אגבה. </b>ותמה עליו דהא לר"י לא הוה רק מושכר ואפ"ה הקנה לראב"ע אגבה. ועיינתי במהרי"ט וראיתי שהביא מקודם ראיה מעובדא דמדוני דע"י שכירות קרקע לא יוכל להקנות דאטו לא ה"ל להשיג מקום לכה"פ בשכירות ואח"כ הביא מעובדא דר"ג דמוכח דמהני ותירץ שם אך לשונו בתירוצו אינו מבורר. ונראה שכיון לחלק דש"ה דהיו מונחין בתוכה ובזה היו מיושבים דברי רמ"א בסי' ר"ב מהצ"ע דהש"ך סק"ב. אך ק"ק לפ"ז איך רצתה הגמ' לפשוט מהך עובדא דבעינן צבורין בתוכה וי"ל דדייק מהא דלא הקנה להם קניה מוחלטת מקום אחר. שוב התבוננתי כוונה אחרת במהרי"ט והוא דמחלק דשאני הך עובדא דר"ג כיון דכבר זכתה רחמנא מת"כ ולויה להם קיל טפי להקנות אותם אף ע"י שכירות קרקע. אך לפ"ז יקשה איך פשיט הש"ס מהך עובדא דשדה במכר ומטלטלין במתנה מהנו:
+
+Mishnah 10
+
+<b>מן הבית זו חלה. </b>נראה משום דאשכחן בה לשון בית. וראשית עריסותיכם וגו' להניח ברכה אל ביתך (יחזקאל מ״ד:ל׳) נ"ל הא דדריש מה"ב המוקדם בפסוק לאחרונה הוא משום דזה ודאי דדין חלה כתרומה לענין זה שא"צ לבערם מה"ע דתרומה קריא רחמנא. לכן סמכה לדרשה דוגם נתתי כו' להורות דדינא כוותייהו:
+<b>משנה [יא בתוי"ט ד"ה מלברכך כו' ואיך תסכים עם זה הפירוש כו'. </b>נ"ב כן השיג הרש"א בחא"ג שם בברכות על הרא"ם. - מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>הבאתיו לבית הבחירה. </b>לכאורה לא מצינו דמצוה להביאו לביהמ"ק. מצותו אינה רק לפנים מן החומה. וכן קשה הא דבפ"ב דבכורים מ"ד דלא חשיב הא דבכורים טעונין הבאה לעזרה משא"כ במעשר. ועי' מכות (י"ט) דבהמבואר שם י"ל קצת:
+<b>בסוף מכילתין. </b>ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי. פי' המפרשים בזה דחוק ול"נ דר"ל דעד ימיו כ"א שלקח תבואה מע"ה היה צריך שאלת חכם איך יתנהג בהפרשתה אבל הוא תיקן תקנה קבועה ודרשה ברבים. ומעתה נודע לכל דיניו בפרטיו:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Zeraim/Rashash on Mishnah Maasrot/Hebrew/Vilna Edition.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Zeraim/Rashash on Mishnah Maasrot/Hebrew/Vilna Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c6cdbab5186afcdedbf780fff9dae5145b36414d
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Zeraim/Rashash on Mishnah Maasrot/Hebrew/Vilna Edition.txt	
@@ -0,0 +1,186 @@
+Rashash on Mishnah Maasrot
+רש״ש על משנה מעשרות
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה מעשרות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב ד"ה ר"ש פוטר את האתרוגים בקטנן. </b>דס"ל שאין נאכלים קטנים ובסוכה (ל"ו) מסקינן טעמיה מפני כשזורען אינם צומחים וק"ל דמשמע דלרבנן לא בעינן שיהא זורען ומצמיחין א"כ סתמא דלעיל התלתן משתצמח כו' ופי' הר"ש מהירושלמי דבעינן שנזרע ומצמיח דלא כוותייהו הוי וע"ש בתוס' ר"ה (י"ב ב') שכ' דתבואה וזיתים חזו קודם הבאת שליש ואפ"ה א"ח במעשרות מטעם שאינם מצמיחים:
+<b>שם ד"ה שקדים המרים כו'. </b>הן לפי דרכו של הרע"ב לפסוק הלכה ה"ל לכתוב דא"ה כסתם משנה זו. אלא מרים בין גדולים ובין קטנים פטורים כמו שהורה ר"ח בצפורי זו"ז לפטור (חולין כ"ה ב') וכ"פ הרמב"ם בחבורו ועי' רא"ש בפרק כיצד מברכין סי' ג' ועל פי' הרמב"ם ל"ק די"ל דמפרש שזה ג"כ מדברי ר"ש וכ' בסוף וא"ה כר"ש אבל הרע"ב הקדים לכתוב וא"ה כר"ש טרם שפי' בבא זו:
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה ירק כו'. </b>הנאגד עמש"כ בס"ד בק"א להט"א בר"ה (י"ב) ועוד נל"פ דהנאגד ר"ל דדרכו ליגדל באגודה כמו כרוב (בל"א קרויט) שדרכו להכרך עלה על עלה וכדומה דומיא דמשיפקסו דמשמע מפירש"י בביצה וב"מ דר"ל מאליהם. והשתא הוויין שפיר תרי גווני ירק:
+<b>שם ואם אינו ממלא אה"כ עד שילקט כ"צ. </b>פשוט דר"ל דאם אינו נצרך לו מלא הכלי והרע"ב שפי' כגון כו' ל"ד במחכ"ת בלשון הרא"ש שלקח זה ממנו ע"ש דאין כוונתו לפירוש רק לדין מחודש וז"ל הירושל' היתה כלכלה א' ובדעתו למלאות חציה כיון שמלא חציה נטבלה וכו' היו שתים ובדעתו למלאות שתיהן לא נטבלו עד שימלא שתיהן ואולי לישנא דעד היה ק"ל להרע"ב דמשמע דהוא שיעור מאוחר למילוי אבל אין זה דקדוק דלשון עד שב ארישא אאם אינו אוגד ודו"ק ועמש"כ בחולין (ל"ח) ושם הרביתי להביא דוגמאות כיוצא בזה בס"ד וכה"ג ע"כ צריך לפרש לישנא דעד שיעמיד ערימה דבמשנה הסמוכה לקמן:
+<b>שם במד"א במוליך לשוק כו'. </b>בעיני יפלא מדוע הפסיק בין הדבקים זה ה"ל לשנות בסוה"פ ועי' בסוגיא דב"מ (פ"ח):
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>השמן כו' אע"פ שירד נוטל מן העקל כו'. </b>נ"ל מדלא תני רבותא טפי דנוטל מבית הבד כדתני גבי יין קולט מן הגת כו' דזה באמת אסור וטעמא דגזרינן אטו שמן שבבור מפני שאין דבר מפסיק ביניהם משא"כ גבי יין היו רגילין לקשור הצינור מתחת גרגותני לסנן היין והוא מפסיק בין הצינור לבור להכי ל"ג עי' ע"ז (נ"ו) ובתד"ה לימא וד"ה גרגותני ותבין:
+
+Mishnah 8
+
+<b>ומגורה משיעגל. </b>והא דתני לעיל בעגול משיחליקנו. היינו שאינן באוצר:
+<b>בתוי"ט ד"ה רבי יוסי כו' ותימא דבירושלמי כו' דל"ת סתמא ור"י והל' כסתמא כו'. </b>כה"ג בגמרתינו עירובין (מ"ז) ועמש"כ שם:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>בשם הכפתו"פ דעבר הירדן דשם הוא מגוף א"י מעבר המערבי ע"ש. א"ל דהוא מפסיק בין גליל ליהודה וכ"מ ממה דחשיב יהודה ועה"י והגליל דבסדר הזה עומדין ועי' חגיגה (כ"ה) דרצועה של כותים מפסקת בין גליל ליהודה:</b>
+משנה ד
+<b>עי' בשנ"א ובהגהת בנו ובדברי מהרי"פ. </b>ובמחכ"ת לא ירדו לס"ד הגאון ז"ל המה הבינו בדבריו דלחכמים ג"כ אין תרומה קובעת אלא שעושה את הכלכלה לגמר מלאכה מטעם שבאר וז"א דהרי שפתי הגאון ברור מללו "וחכמים ס"ל דדוקא בדבר שנ"מ" מוכח להדיא דקובעת בדשנ"מ מיהא רק דכלכלת תאנים אף שלנ"מ קודם הרמה דהיינו שלא חפה ולא מלאה מ"מ בזה שתרמה גילה דעתו שלא ילקוט בה עוד וזהו ג"מ כדלעיל פ"א מ"ה ומש"כ התוי"ט דיש מחליקין כבס"פ דלעיל שם ואמר בעגול של דבלה אבל כלכלת תאנים ג"מ שלה כמה שכתב ועל זה פליג ר' שמעון ואומר א"ת קובעת מק"ו אולם בזה דהרמה עושתה לג"מ ל"פ ונ"מ דחצר או מקח קובעה אח"כ:
+
+Mishnah 3
+
+<b>ברע"ב ד"ה וכן בחזרה. </b>אם קודם שהגיע ליהודה כו' עד שיגיע לגליל [כ"כ הר"ש] לכאורה תמוה כיון דלא הגיע ליהודה א"כ עדיין עומד בגליל ומה זה דקאמר אוכל כו' עד שיגיע לגליל. אמנם לפמש"כ התור"ע בפ"ט דשביעית 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ל"י עד שיעשר דר"מ כו'. </b>נ"ל דר"מ לטעמיה בס"פ דמקח קובע אפי' בדשלנ"מ דבירושל' מוקי לת"ק דשם כר"מ וכדשמעינן ליה בברייתא שהובאה שם על מתניתין דהכא הלוקח תמרים והוא עתיד לדרסן כו' אסור לאכול מהן ארעי כו' דר"מ ור"י לטעמיה שם דא"ק אלא בדבר שנ"מ ואם צרף שנים הוה כג"מ דאיקרי גורן כדאסמכינן אקרא בב"מ (ד' פ"ט ב') וכן חצר קובע בצירוף שתים כבפ' דלק' מ"ח (ועי' ב"מ (פ"ח) בתד"ה בעה"ב) וזהו הטעם דשם מ"ב וג' ודלא כטעם הרע"ב שם דא"כ בעה"ב נמי:
+
+Mishnah 6
+
+<b>הילך איסור זה בעשר כו'. </b>נ"ל משום שהתנה שיבור ומסתמא יברור הטובים והמובחרים לכן מחירם בכפל מסיפא דא"ל אלו וכמו באינך דברישא נותן איסר באחד ובסיפא בשנים וזה דלא כהתוי"ט:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>ברע"ב ד"ה זה לאכול וזה לקצות. </b>כ"ה בפי' הרמב"ם ולענ"ד נל"פ דתרווייהו חליפת תאנים בתאנים הם רק לאכול פי' לאכלם כמות שהם ולקצות פי' לעשות מהן קציעות וכ"נ מפירש"י בספ"ד דביצה והרווחנו בזה דסתמא דמתניתין דלעיל אתיא אפי' כר"י דהתם היינו לאכול כמות שהן ודלא כהתוי"ט ועמש"כ בר"פ דלקמן:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה ר"י אומר וכו'. </b>ועוד דר' אליעזר ור' מאיר הוויין כשיטה דלית הלכתא כו'. נ"ב הש"ך יו"ד סי' רצ"ד ס"ק ל"א כתב אפשר דלא אמרינן כל כה"ג שיטה אלא בש"ס בבלי אבל לא בש"ס ירושלמי ע"כ והרמ"ע מפאנו בתשוב' סי' י"ג כתב אין הלכה כשיטה דווקא כשנאמר פלוני ופלוני כולהו ס"ל הכי אבל כשנאמר פו"פ אמרו דבר אחד אפשר דהלכתא כוותייהו דבכה"ג מר אמר חדא ומר א"ח ולא פליגי כו' עכ"ל. אמנם הרשב"א בתשו' סי' תל"א (וכפול בסי' תרפ"ו) דכ"מ שאמרו כולן אמרו דבר אחד הוא שאין הלכה כחד מנייהו. אבל כל שאמרו כולן יש להם כן וכן אע"פ שאין הלכה בכולהו יש מהם שהלכה כמותו כו' ע"כ. ועי' בר"ן פ"ק דסוכה סי' תתקפ"ז והתוי"ט הביאו פסחים פ"ד מ"ג ד"ה בן בתירא. [ועי' הרשב"א בחי' לשבת פ"ז - מהגרמ"ש]:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה הרי אלו כו' ולגבי לוקח חשיבי כנגמרה מלאכתן שהלוקח עיניו במקחו [כ"ה בר"ש] </b>והנראה שם מפירש"י והתוספות דכיון שלקח לאכול כולם מיד הוויין לדידיה נגמרו מלאכתם משא"כ בעה"ב שיש לו עוד הרבה שמשאירן לעשותן קציעות וכדומה לכן אף מה שאוכל הוויין כמו שלנ"מ דלעיל מיירי שהחליף הרבה לקצות וחזר הלוקח להיות כבעה"ב וכן בעה"ב אם לא לקט אלא כדי אכילתו הוה נ"מ ואם הוא בחצר חייב כמבואר בתוס' שם ודברי התוי"ט בכאן אינם מחוורין כלל וגם הלא מבואר בפרק דלעיל מ"ב דבית של אחר אינו קובע וא"כ מאי מהני חצר דבעה"ב לפועל:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה בניו וב"ב אוכלים ופטורים. </b>בירושלמי פריך ואין להם מזונות כו' ומשני כמאן דאמר אין מזונות לאשה מד"ת [מובא גם בר"ש] לכאורה יפלא דמשמע דאם היה מה"ת הוה כמקח. דמ"ש מפועלים בפרק דלעיל מ"ז. וי"ל דבשלמא פועל אוכל מה"ת אותו המין שהוא עושה דוקא אבל אשתו יכול לתת לה מזונות איזה שירצה וכשהוא נותן לה מן התאנים הוה כמחליף עמה במחיר המזונות שחייב לה ודומה לשם מ"ח היה עושה בלבסים ל"י בב"ש ומ"מ מסיק בירושלמי דאפי' למ"ד דאוכלת מה"ת שרי ע"ש ברא"פ ובשנ"א ותמיהני על הר"ש שלא הביאו ולא עוד אלא שבפ"ד דכתובות מ"ד כ' התוי"ט דסתם מתניתין דהכא כמ"ד דאינו מה"ת:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ובזיתים כו' פירש הר"ב כו' אבל יעשר דמאי בלבד הרמב"ם כו' </b>שי"ל דפטור מתרומה מטעמא דמ"ד פ"ה ותמוה דהתם טעמא קאמר מפני שהתורם בלבו כו' והכא בעל האילן לא תרם כלל כוון שעדיין הפירות מחוברין:
+<b>שם ד"ה מפני שהוא מחזיר אה"מ פי' הרמב"ם והוא ראיה שארעי מאכיל </b>וק"ל דהא לבהמה שרי אפי' קבע קודם שנ"מ (פאה ספ"ק) ולענ"ד הנל"פ דמחזיר אה"מ הוא לטעם דמפני זה נקראו עדיין לא נ"מ וע"ד שכתבתי במ"א ובשבת (י"א ב') ועי' בחבורו בפ"ג מה"מ ה"ו וה"כ ובכ"מ ודע שבפי' הר"ש ד"ה מוריד יש ט"ס ובמקום אבל (לעולם) צ"ל לעולא:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ובבתי ע"ח הכל הולך אחר העקר. </b>כתב הר"ש סתם מתניתין ר"מ בפרק כו' ר"מ אומר אף השדות והוא מחלק בין אילן לשדה דאילן הוה בכלל בית טפי משדה ונ"ל ראיה לדבריו מעירובין (כ"ג ב') נזרע רובו ה"ה כגינה נטע רובו ה"ה כחצר ובב"ב (כ"ד ב' ס"ח א') מחלק ג"כ הגמרא בין שדה לאילן לענינים כיוצא בזה והגנות שכ' הרמב"ם בחבורו ע"כ צ"ל שאין כוונתו על גנות של זרעים אלא דאילנות ובק"א דס' מעשה רב שתמה על הרמב"ם בד"ז נעלם ממנו משנה זו וכל האמור בה מהתוי"ט:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתור"ע אות י"א והר"ש כתב בדבר שאינה מיוחדת לה כו' כגון בפירות מוקצה כו' ולכאורה זהו לדעת ר"ל כו'. </b>ול"נ דאף לריו"ח דלא בעי יחוד מ"מ ראוי לה בעינן ותדע דלריו"ח דוקא קאמר דאלו לר"ל אפילו אינה מוקצה נמי אינה טובלת:
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ומן הטמא פטור. </b>מ"ש הרב כו' הכי איתא שם בגמרא. נ"ב אית ספרים דגרסי'. בגמ' סיפא במעטן טמא וגברא טהור רק רש"י הגיה וגברא טמא דלא לאפושי בטומאה. כ"כ הא"ז. - מהגרמ"ש:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ארשב"ג כו' אבל כו' אם עד שלא בא לעה"מ פטור. </b>לכאורה הל"ל אפילו עד שלא כו' וכבפי' הרמב"ם והר"ש. ועי' בתוי"ט שהביא נ"א. ולפי' שלפנינו י"ל דנקיט אשיגרת לישנא דת"ק. ולפמש"כ בברכות (נ"ד) דמצינו לשון אם דמשמש לפעמים בלשון אפי' א"ש בפשיטות. ועתה אוסיף עוד דהא דמצינו דכי משמש בלשון אע"פ כמש"כ בתל"ע בהוראתו הששית. הוא בכלל שמוש אי שאמרו חז"ל אחרי שמצאנו דאם (שהוא אי) משמש בלשון זה. אח"ז מצאתי שכוונתי בזה לפי' רש"י פ' תשא (ל"ד ט') [וכפירש"י בב"מ קי"ב קרא דאל תגזול דל כי דל הוא]:
+
+Mishnah 6
+
+<b>ברע"ב ד"ה ר"י מחייב כו' אלא נשאר חצי כו' ל"ד במחכ"ת. </b>דהוא כלשנא דר"א אליבא דאחרים בהמו"פ ע"ש ובמ"ש הרב לעיל בדברי חכמים:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>שאף על פי שאביהן תרומה כו'. </b>ונראה לי דשי"ן מן שאע"פ הוא במקום ו' כמו בריש ביצה שאפר כירה כו'. ופי' הרמב"ם שאביהן היינו הזרעונים לכאורה תמוה דכיון דהם פטורין מהמ"ע איך שייכא בהם תרומה וצריך לומר דאף שהם פטורים מכל מקום אם קרא עליהם שם תרומה אסורים לזרים. וכה"ג מצינו לעיל בפ"י דתרומות מ"ו בעצי תלתן. ודע דבירושלמי בעובדא דהאי איתתא הביאו הר"ש משמע כפירוש הרמב"ם. מ"מ בחבורו נראה שחזר בו לפירוש הר"ש:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה שום בעל בכי כו' וכן הר"ש כו' כתב דבכי הוא שם מקום. </b>וכן בפסחים (קי"ז) פסל מיכה עומד בבכי ופירש"י באותו מקום. ודע דלפי הרמב"ם ק"ל מדוע לא נשנית משנה זו ברפ"ט דשביעית ע"ש:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Zeraim/Rashash on Mishnah Maasrot/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Zeraim/Rashash on Mishnah Maasrot/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..cd2dd57f0504c414fa1e2441ca45770b346d3d75
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Zeraim/Rashash on Mishnah Maasrot/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,189 @@
+Rashash on Mishnah Maasrot
+רש״ש על משנה מעשרות
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Mishnah_Maasrot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה מעשרות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב ד"ה ר"ש פוטר את האתרוגים בקטנן. </b>דס"ל שאין נאכלים קטנים ובסוכה (ל"ו) מסקינן טעמיה מפני כשזורען אינם צומחים וק"ל דמשמע דלרבנן לא בעינן שיהא זורען ומצמיחין א"כ סתמא דלעיל התלתן משתצמח כו' ופי' הר"ש מהירושלמי דבעינן שנזרע ומצמיח דלא כוותייהו הוי וע"ש בתוס' ר"ה (י"ב ב') שכ' דתבואה וזיתים חזו קודם הבאת שליש ואפ"ה א"ח במעשרות מטעם שאינם מצמיחים:
+<b>שם ד"ה שקדים המרים כו'. </b>הן לפי דרכו של הרע"ב לפסוק הלכה ה"ל לכתוב דא"ה כסתם משנה זו. אלא מרים בין גדולים ובין קטנים פטורים כמו שהורה ר"ח בצפורי זו"ז לפטור (חולין כ"ה ב') וכ"פ הרמב"ם בחבורו ועי' רא"ש בפרק כיצד מברכין סי' ג' ועל פי' הרמב"ם ל"ק די"ל דמפרש שזה ג"כ מדברי ר"ש וכ' בסוף וא"ה כר"ש אבל הרע"ב הקדים לכתוב וא"ה כר"ש טרם שפי' בבא זו:
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה ירק כו'. </b>הנאגד עמש"כ בס"ד בק"א להט"א בר"ה (י"ב) ועוד נל"פ דהנאגד ר"ל דדרכו ליגדל באגודה כמו כרוב (בל"א קרויט) שדרכו להכרך עלה על עלה וכדומה דומיא דמשיפקסו דמשמע מפירש"י בביצה וב"מ דר"ל מאליהם. והשתא הוויין שפיר תרי גווני ירק:
+<b>שם ואם אינו ממלא אה"כ עד שילקט כ"צ. </b>פשוט דר"ל דאם אינו נצרך לו מלא הכלי והרע"ב שפי' כגון כו' ל"ד במחכ"ת בלשון הרא"ש שלקח זה ממנו ע"ש דאין כוונתו לפירוש רק לדין מחודש וז"ל הירושל' היתה כלכלה א' ובדעתו למלאות חציה כיון שמלא חציה נטבלה וכו' היו שתים ובדעתו למלאות שתיהן לא נטבלו עד שימלא שתיהן ואולי לישנא דעד היה ק"ל להרע"ב דמשמע דהוא שיעור מאוחר למילוי אבל אין זה דקדוק דלשון עד שב ארישא אאם אינו אוגד ודו"ק ועמש"כ בחולין (ל"ח) ושם הרביתי להביא דוגמאות כיוצא בזה בס"ד וכה"ג ע"כ צריך לפרש לישנא דעד שיעמיד ערימה דבמשנה הסמוכה לקמן:
+<b>שם במד"א במוליך לשוק כו'. </b>בעיני יפלא מדוע הפסיק בין הדבקים זה ה"ל לשנות בסוה"פ ועי' בסוגיא דב"מ (פ"ח):
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>השמן כו' אע"פ שירד נוטל מן העקל כו'. </b>נ"ל מדלא תני רבותא טפי דנוטל מבית הבד כדתני גבי יין קולט מן הגת כו' דזה באמת אסור וטעמא דגזרינן אטו שמן שבבור מפני שאין דבר מפסיק ביניהם משא"כ גבי יין היו רגילין לקשור הצינור מתחת גרגותני לסנן היין והוא מפסיק בין הצינור לבור להכי ל"ג עי' ע"ז (נ"ו) ובתד"ה לימא וד"ה גרגותני ותבין:
+
+Mishnah 8
+
+<b>ומגורה משיעגל. </b>והא דתני לעיל בעגול משיחליקנו. היינו שאינן באוצר:
+<b>בתוי"ט ד"ה רבי יוסי כו' ותימא דבירושלמי כו' דל"ת סתמא ור"י והל' כסתמא כו'. </b>כה"ג בגמרתינו עירובין (מ"ז) ועמש"כ שם:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>בשם הכפתו"פ דעבר הירדן דשם הוא מגוף א"י מעבר המערבי ע"ש. א"ל דהוא מפסיק בין גליל ליהודה וכ"מ ממה דחשיב יהודה ועה"י והגליל דבסדר הזה עומדין ועי' חגיגה (כ"ה) דרצועה של כותים מפסקת בין גליל ליהודה:</b>
+משנה ד
+<b>עי' בשנ"א ובהגהת בנו ובדברי מהרי"פ. </b>ובמחכ"ת לא ירדו לס"ד הגאון ז"ל המה הבינו בדבריו דלחכמים ג"כ אין תרומה קובעת אלא שעושה את הכלכלה לגמר מלאכה מטעם שבאר וז"א דהרי שפתי הגאון ברור מללו "וחכמים ס"ל דדוקא בדבר שנ"מ" מוכח להדיא דקובעת בדשנ"מ מיהא רק דכלכלת תאנים אף שלנ"מ קודם הרמה דהיינו שלא חפה ולא מלאה מ"מ בזה שתרמה גילה דעתו שלא ילקוט בה עוד וזהו ג"מ כדלעיל פ"א מ"ה ומש"כ התוי"ט דיש מחליקין כבס"פ דלעיל שם ואמר בעגול של דבלה אבל כלכלת תאנים ג"מ שלה כמה שכתב ועל זה פליג ר' שמעון ואומר א"ת קובעת מק"ו אולם בזה דהרמה עושתה לג"מ ל"פ ונ"מ דחצר או מקח קובעה אח"כ:
+
+Mishnah 3
+
+<b>ברע"ב ד"ה וכן בחזרה. </b>אם קודם שהגיע ליהודה כו' עד שיגיע לגליל [כ"כ הר"ש] לכאורה תמוה כיון דלא הגיע ליהודה א"כ עדיין עומד בגליל ומה זה דקאמר אוכל כו' עד שיגיע לגליל. אמנם לפמש"כ התור"ע בפ"ט דשביעית 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ל"י עד שיעשר דר"מ כו'. </b>נ"ל דר"מ לטעמיה בס"פ דמקח קובע אפי' בדשלנ"מ דבירושל' מוקי לת"ק דשם כר"מ וכדשמעינן ליה בברייתא שהובאה שם על מתניתין דהכא הלוקח תמרים והוא עתיד לדרסן כו' אסור לאכול מהן ארעי כו' דר"מ ור"י לטעמיה שם דא"ק אלא בדבר שנ"מ ואם צרף שנים הוה כג"מ דאיקרי גורן כדאסמכינן אקרא בב"מ (ד' פ"ט ב') וכן חצר קובע בצירוף שתים כבפ' דלק' מ"ח (ועי' ב"מ (פ"ח) בתד"ה בעה"ב) וזהו הטעם דשם מ"ב וג' ודלא כטעם הרע"ב שם דא"כ בעה"ב נמי:
+
+Mishnah 6
+
+<b>הילך איסור זה בעשר כו'. </b>נ"ל משום שהתנה שיבור ומסתמא יברור הטובים והמובחרים לכן מחירם בכפל מסיפא דא"ל אלו וכמו באינך דברישא נותן איסר באחד ובסיפא בשנים וזה דלא כהתוי"ט:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>ברע"ב ד"ה זה לאכול וזה לקצות. </b>כ"ה בפי' הרמב"ם ולענ"ד נל"פ דתרווייהו חליפת תאנים בתאנים הם רק לאכול פי' לאכלם כמות שהם ולקצות פי' לעשות מהן קציעות וכ"נ מפירש"י בספ"ד דביצה והרווחנו בזה דסתמא דמתניתין דלעיל אתיא אפי' כר"י דהתם היינו לאכול כמות שהן ודלא כהתוי"ט ועמש"כ בר"פ דלקמן:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה ר"י אומר וכו'. </b>ועוד דר' אליעזר ור' מאיר הוויין כשיטה דלית הלכתא כו'. נ"ב הש"ך יו"ד סי' רצ"ד ס"ק ל"א כתב אפשר דלא אמרינן כל כה"ג שיטה אלא בש"ס בבלי אבל לא בש"ס ירושלמי ע"כ והרמ"ע מפאנו בתשוב' סי' י"ג כתב אין הלכה כשיטה דווקא כשנאמר פלוני ופלוני כולהו ס"ל הכי אבל כשנאמר פו"פ אמרו דבר אחד אפשר דהלכתא כוותייהו דבכה"ג מר אמר חדא ומר א"ח ולא פליגי כו' עכ"ל. אמנם הרשב"א בתשו' סי' תל"א (וכפול בסי' תרפ"ו) דכ"מ שאמרו כולן אמרו דבר אחד הוא שאין הלכה כחד מנייהו. אבל כל שאמרו כולן יש להם כן וכן אע"פ שאין הלכה בכולהו יש מהם שהלכה כמותו כו' ע"כ. ועי' בר"ן פ"ק דסוכה סי' תתקפ"ז והתוי"ט הביאו פסחים פ"ד מ"ג ד"ה בן בתירא. [ועי' הרשב"א בחי' לשבת פ"ז - מהגרמ"ש]:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה הרי אלו כו' ולגבי לוקח חשיבי כנגמרה מלאכתן שהלוקח עיניו במקחו [כ"ה בר"ש] </b>והנראה שם מפירש"י והתוספות דכיון שלקח לאכול כולם מיד הוויין לדידיה נגמרו מלאכתם משא"כ בעה"ב שיש לו עוד הרבה שמשאירן לעשותן קציעות וכדומה לכן אף מה שאוכל הוויין כמו שלנ"מ דלעיל מיירי שהחליף הרבה לקצות וחזר הלוקח להיות כבעה"ב וכן בעה"ב אם לא לקט אלא כדי אכילתו הוה נ"מ ואם הוא בחצר חייב כמבואר בתוס' שם ודברי התוי"ט בכאן אינם מחוורין כלל וגם הלא מבואר בפרק דלעיל מ"ב דבית של אחר אינו קובע וא"כ מאי מהני חצר דבעה"ב לפועל:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה בניו וב"ב אוכלים ופטורים. </b>בירושלמי פריך ואין להם מזונות כו' ומשני כמאן דאמר אין מזונות לאשה מד"ת [מובא גם בר"ש] לכאורה יפלא דמשמע דאם היה מה"ת הוה כמקח. דמ"ש מפועלים בפרק דלעיל מ"ז. וי"ל דבשלמא פועל אוכל מה"ת אותו המין שהוא עושה דוקא אבל אשתו יכול לתת לה מזונות איזה שירצה וכשהוא נותן לה מן התאנים הוה כמחליף עמה במחיר המזונות שחייב לה ודומה לשם מ"ח היה עושה בלבסים ל"י בב"ש ומ"מ מסיק בירושלמי דאפי' למ"ד דאוכלת מה"ת שרי ע"ש ברא"פ ובשנ"א ותמיהני על הר"ש שלא הביאו ולא עוד אלא שבפ"ד דכתובות מ"ד כ' התוי"ט דסתם מתניתין דהכא כמ"ד דאינו מה"ת:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ובזיתים כו' פירש הר"ב כו' אבל יעשר דמאי בלבד הרמב"ם כו' </b>שי"ל דפטור מתרומה מטעמא דמ"ד פ"ה ותמוה דהתם טעמא קאמר מפני שהתורם בלבו כו' והכא בעל האילן לא תרם כלל כוון שעדיין הפירות מחוברין:
+<b>שם ד"ה מפני שהוא מחזיר אה"מ פי' הרמב"ם והוא ראיה שארעי מאכיל </b>וק"ל דהא לבהמה שרי אפי' קבע קודם שנ"מ (פאה ספ"ק) ולענ"ד הנל"פ דמחזיר אה"מ הוא לטעם דמפני זה נקראו עדיין לא נ"מ וע"ד שכתבתי במ"א ובשבת (י"א ב') ועי' בחבורו בפ"ג מה"מ ה"ו וה"כ ובכ"מ ודע שבפי' הר"ש ד"ה מוריד יש ט"ס ובמקום אבל (לעולם) צ"ל לעולא:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ובבתי ע"ח הכל הולך אחר העקר. </b>כתב הר"ש סתם מתניתין ר"מ בפרק כו' ר"מ אומר אף השדות והוא מחלק בין אילן לשדה דאילן הוה בכלל בית טפי משדה ונ"ל ראיה לדבריו מעירובין (כ"ג ב') נזרע רובו ה"ה כגינה נטע רובו ה"ה כחצר ובב"ב (כ"ד ב' ס"ח א') מחלק ג"כ הגמרא בין שדה לאילן לענינים כיוצא בזה והגנות שכ' הרמב"ם בחבורו ע"כ צ"ל שאין כוונתו על גנות של זרעים אלא דאילנות ובק"א דס' מעשה רב שתמה על הרמב"ם בד"ז נעלם ממנו משנה זו וכל האמור בה מהתוי"ט:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתור"ע אות י"א והר"ש כתב בדבר שאינה מיוחדת לה כו' כגון בפירות מוקצה כו' ולכאורה זהו לדעת ר"ל כו'. </b>ול"נ דאף לריו"ח דלא בעי יחוד מ"מ ראוי לה בעינן ותדע דלריו"ח דוקא קאמר דאלו לר"ל אפילו אינה מוקצה נמי אינה טובלת:
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ומן הטמא פטור. </b>מ"ש הרב כו' הכי איתא שם בגמרא. נ"ב אית ספרים דגרסי'. בגמ' סיפא במעטן טמא וגברא טהור רק רש"י הגיה וגברא טמא דלא לאפושי בטומאה. כ"כ הא"ז. - מהגרמ"ש:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ארשב"ג כו' אבל כו' אם עד שלא בא לעה"מ פטור. </b>לכאורה הל"ל אפילו עד שלא כו' וכבפי' הרמב"ם והר"ש. ועי' בתוי"ט שהביא נ"א. ולפי' שלפנינו י"ל דנקיט אשיגרת לישנא דת"ק. ולפמש"כ בברכות (נ"ד) דמצינו לשון אם דמשמש לפעמים בלשון אפי' א"ש בפשיטות. ועתה אוסיף עוד דהא דמצינו דכי משמש בלשון אע"פ כמש"כ בתל"ע בהוראתו הששית. הוא בכלל שמוש אי שאמרו חז"ל אחרי שמצאנו דאם (שהוא אי) משמש בלשון זה. אח"ז מצאתי שכוונתי בזה לפי' רש"י פ' תשא (ל"ד ט') [וכפירש"י בב"מ קי"ב קרא דאל תגזול דל כי דל הוא]:
+
+Mishnah 6
+
+<b>ברע"ב ד"ה ר"י מחייב כו' אלא נשאר חצי כו' ל"ד במחכ"ת. </b>דהוא כלשנא דר"א אליבא דאחרים בהמו"פ ע"ש ובמ"ש הרב לעיל בדברי חכמים:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>שאף על פי שאביהן תרומה כו'. </b>ונראה לי דשי"ן מן שאע"פ הוא במקום ו' כמו בריש ביצה שאפר כירה כו'. ופי' הרמב"ם שאביהן היינו הזרעונים לכאורה תמוה דכיון דהם פטורין מהמ"ע איך שייכא בהם תרומה וצריך לומר דאף שהם פטורים מכל מקום אם קרא עליהם שם תרומה אסורים לזרים. וכה"ג מצינו לעיל בפ"י דתרומות מ"ו בעצי תלתן. ודע דבירושלמי בעובדא דהאי איתתא הביאו הר"ש משמע כפירוש הרמב"ם. מ"מ בחבורו נראה שחזר בו לפירוש הר"ש:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה שום בעל בכי כו' וכן הר"ש כו' כתב דבכי הוא שם מקום. </b>וכן בפסחים (קי"ז) פסל מיכה עומד בבכי ופירש"י באותו מקום. ודע דלפי הרמב"ם ק"ל מדוע לא נשנית משנה זו ברפ"ט דשביעית ע"ש:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Zeraim/Rashash on Mishnah Orlah/Hebrew/Vilna Edition.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Zeraim/Rashash on Mishnah Orlah/Hebrew/Vilna Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..efa162123f3c40e60353a644a41bad6c21dc8034
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Zeraim/Rashash on Mishnah Orlah/Hebrew/Vilna Edition.txt	
@@ -0,0 +1,126 @@
+Rashash on Mishnah Orlah
+רש״ש על משנה ערלה
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה ערלה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה והחיצון פטור בירושלמי מפרש טעמיה [דר' יוסי] כו' את שהוא למאכל כגון הפנימי חייב כו' [כ"ה בר"ש] </b>עי' בירושלמי ותראה שר' יוסי הוא אמורא בר זוגי' דר' יונה (לא ר' יוסי דמתניתין) ותרווייהו לפרושי טעמא דת"ק קאתו ובירושל' תמצא רבות מחלוקת ר' יוסי ור' יונה ריש חלה. ודברי הר"ש צע"ג:
+
+Mishnah 2
+
+<b>והנוטע בספינה. </b>לכאורה לדעת ר"י בפ"ב דחלה מ"ב ה"נ בעינן שהספינה גוששת והרמב"ם שם פסק כוותיה בפ"א מהל' תרומות הכ"ג וכאן בפ"י מהל' מע"ש העתיק המשנה כלשונה. וכן הש"ע בסי' רצ"ד סכ"ו. ואין לחלק דשאני ערלה דנוהגת אף בח"ל. או דמיירי בעפר הארץ. מ"מ לר"י כיון דבאינה גוששת אינו יונק מן הארץ ה"ל כתלוש:
+
+Mishnah 3
+
+<b>נעקר הסלע מצידו או שזעזעתו </b>(ר"ל להסלע) המחרישה או שזעזעו (ר"ל בידים והכינוי בזה שב ג"כ על הסלע הנזכר) ועשאו (ר"ל להסלע) כעפר והוא שנתפרר ונתפרך חלקיו לגרגרים דקים כמו אם יוכל איש למנות את עפר הארץ שתהא"ש (שטוי"ב) ולכן אין השרשים נאחזין ונסתבכין בהם יפה ואפשר שימות האילן כנלע"ד:
+
+Mishnah 4
+
+<b>רג"א משום ר"א ב"י איש ברתותא. </b>בפ"ג דטבו"י מ"ד איתא דאמר איש ברתותא משום ר' יהושע. ור"ג ור"י היו בדור אחד כעין חבירים עי' ברכות (כ"ח) וא"כ לא יתכן שיאמר ר"ג משום תלמיד ר"י. וראיתי במשנה שבגמרא הגי' רשב"ג וכן במשניות דפוס קטן ונכון:
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתוי"ט ד"ה סיפוק הגפנים כו' וז"ל הר"ש כו' ושייך לשון ספוק כו' כדתני בפ' לולב הגזול כו' ספקה בחוט [כ"ה בר"ש]. </b>היא משנה ברפי"ב דפרה. אבל כן דרך הראשונים כמו שהבאתי בס"ד (בתמורה י"ט ב'):
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>ומותרין ברבעי. </b>פי' הרמב"ם מפני שהוא כמע"ש ולא יתקדש בו אלא הראוי לאכילה. ואפ"ה אסורים בנזיר. וא"כ יקשה מדוע הני דמשנה דלעיל שרו אף בנזיר ופי' שם הטעם דאינם מאכל. וצ"ל דאינם מאכל פירושו שאינם נאכלים כלל וא"ר לאכילה (והם הנמנים במשנה זו) פי' אם יש להשיג דב"א אינם אוכלין אבל ע"י דוחק נאכלים. עי' נזיר ר"פ ג' מינים וברמב"ם פ"ה מהל' נזירות ה"ב (וכן יש לכוון שינוי הלשונות שבהרע"ב. ותוי"ט ל"ד במה שהעתיק כאן לישנא שכתב הרע"ב לעיל) אך לפ"ז יקשה מהא דמע"ש נוהג בכרשינים בפ"ב דמע"ש מ"ד ולשון הרמב"ם שם ואינם מאכל אדם. והרע"ב הוסיף עליו אלא מדוחק כו' וצ"ע:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ות"מ של דמאי כו' וצריך להרים. </b>עמש"כ בפ"ג דתרומות מ"ב ליישב דעת הטור דהא דצריך להרים בת"מ ש"ד הוא משום לא פלוג ותדע דהרי מתניתין סתמה בכל הני דצריך להרים דמשמע אפילו בנפלו לו מבית אבי אמו כהן וע"כ משום ל"פ:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה ותרומת מעשר וכו' ומשום הכי הרמב"ם בחבורו פט"ו מהל' מאכלות אסורות השמיט של דמאי. </b>נ"ב עי' בקול הרמ"ז בפ"ד דב"מ מ"ח ובב"ד כאן ובש"ל כאן שכולם האריכו בזה ונמשכו אחר התוי"ט שהרמב"ם בחבורו השמיט דשל דמאי עולה בק"א אלא שהרמ"ז הביא שהר"מ בפי' המשנה כאן כתב הלשון. ואין הפרש אצלינו בכל הדינים בין ת"מ של דמאי או של וודאי (והביטול בכלל) והב"ד כ' ע"ז וז"ל בע"כ צ"ל חדא מתרתי או דהרמב"ם פירש כן לדעת רש"י דמתניתין ר"מ היא כדלעיל. או צ"ל דבחבורו חזר בו עכ"ל ובמח"כ כולם לא ראו מה שכתב הרמב"ם בחבורו סוף הל' תרומות (פט"ו הל' כ"א) וז"ל. לפיכך דין ארבעתן לענין אכילה ודימוע אחד הוא כולן עולין בק"א כו' ודין תרומת מעשר של דמאי בכל אלו הדרכים כתרומת מעשר של ודאי ע"כ. - מהגרמ"ש:
+<b>שם בתורע"א אות ח' ד"ה מכאן ראיה לדעת הסוברים כו' כ"כ בשעה"מ רפ"ט מה' מעשר. </b>נ"ב עי' בהגהות אאמ"ו הרה"ג שי' ובס' לימודי ד' לימוד ק"י. - מהגרמ"ש:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ברע"ב ד"ה שנפלה למאתים מבואר [וכן בר"ש] דלר' יהושע דתרומה עולה בק' ועוד. </b>ערלה וכה"כ דכפל איסורם צריך ר' ועוד. ולכאורה יפלא דכיון דתרומה עולה בצ"ט ועוד של היתר היה די בערלה וכה"כ אם יכפול את ההיתר המבטל ויהיה קצ"ח וב' עודויין. וי"ל כיון דתרומה אינה בטלה כשהיא א' ממאה. גם הם אינם בטלים כשהם א' ממאתים והבן. ודע דמה שתמה התוי"ט דאמאי נקטה מתניתין להאי ועוד נ"ל דהוא בכדי לסתום כרבי יהושע. ובזה א"ש מה שלא פי' הרע"ב בכאן ג"כ אליבא דר"א כמו במשנה דלעיל (והתוי"ט כתב עליו וה"ה דיכול כו') משום דהיה קשה אליביה הועוד. ונכון בעז"ה:
+
+Mishnah 4
+
+<b>ובה"א כו' עד שיהא בו כביצה. </b>נסתפקתי אי בעו נמי שהעיסה תהא מוכשרת ואז יטמאנה השאור בתורת מגע. או אפילו שאינה מוכשרת והשאור מטמאה מחמת שנתחמצה עבורו. ועמש"כ בפ"ג דחלה מ"ח. ולב"ש משמע ודאי דלא בעו הכשר:
+<b>ברע"ב ד"ה כל המחמץ כו'. </b>בערלה [כ"ה בר"ש] ובכלאי הכרם ועמש"כ עליו בפי"ז דכלים מ"ה בס"ד:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ולמה והמ"ם פתוחה. </b>במחכ"ת ל"ד כי צ"ל קמוצה כדינו לפני אותיות אה"ר עי' תל"ע מ"נ בדין דחיק:
+<b>בתוס' רע"א אות י"ב הביא בשם הר"ן בע"ז דהטעם דנקרא מב"מ אף דחלוקין בשמא ובטעמא משום דעיסה ראויה להמתין ותעשה שאור כו' ע"ש. </b>ובזה מתיישב שפיר מדוע לא צייר התנא לקמן במ"ז כגון שאור של חטים תוך עיסה של שעורים כמו במשנה זו. (והתוי"ט הרגיש וכ' וה"ה כו' וזהו דוחק) דכיון דעיסה ראויה ליעשות שאור הו"ל כחמירא דחיטי וחמירא דשערי דהוה מב"מ לרבא שם. אך ק"ק לפ"ז מדוע בציור מב"מ נקיט תוך עיסת חטים אף דשעורים נמי. וכן לאביי תשאר הקושיא מדוע לא צייר על מבשא"מ שאור בעיסה. ומה שעיין בתור"ע על סברת הר"ן הלזו מהא דחמרא לגו חלא דלרבא בנ"ט. הא סוף החמרא לירד למטה ויהפך לחלא. נ"ל דלק"מ דקיי"ל כר"ח במנחות (כ"ג) דאזלינן בתר מבטל (וכדפסק הרמב"ם בספ"א מהל' אה"ט) דהיינו הרוב אם אפשר לו להיות כבטל דהוא המועט ה"ל מב"מ. ולהכי כיון דהעיסה דהיא הרוב תהיה כמו שאור המועט הו"ל שפיר מב"מ. אבל בתר בטל לא אזלינן ולהכי בחמרא לגו חלא אף דחמרא הבטל סופו להיות חלא כיון דחלא המבטל א"א לו להיות חמרא הוה מבשא"מ. אך הא יש לעיין איך תתיישב הך מתניתין אליביה דרח"נ שם דס"ל דאזלינן בתר בטיל וע"ש (כ"ב ב') בתד"ה ור"י:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>ברע"ב ד"ה ור"ש מתיר כו' ורבנן סברי כו' ראויה לחמץ בה כמה עסות אחרות [עי' בר"ש] </b>והוא בע"א (ס"ח) ולכאורה לישתרי מטעם זוז"ג כמו במי"א לקמן. דהואיל דפעולה הזאת ר"ל לחמע בה כו' אין בכח האיסור לבדו לעשות זולת הצטרפות ההיתר ג"כ וי"ל:
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+
+
+Mishnah 14
+
+
+
+Mishnah 15
+
+
+
+Mishnah 16
+
+<b>בתוי"ט ד"ה חתיכה של ק"ק כו' אבל הרמב"ם מפרש כו' וכשאכלו ישראל נתחייב בקרבן מעילה כו' אבל לכהנים היתה לו שעת הכושר כו' עי' בתוי"ט ביאור דבריו. </b>ולכאורה משמע מלשונו דלכהנים אין מעילה בק"ק אף קודם זריקה. וז"א דבספ"ק דמעילה מקשה הגמרא מעילה הוא דליכא כו' ממונא דכהן הוא כו' וע"ש במפרש ובתוס' וקתני ברישא לפני זריקת דמים מועלין כו' ובבשר. אלא דכוונתו דאף דלכהנים יש ג"כ מעילה מ"מ יש להם אז שעת הכושר דלאחר זריקה יותרו להם:
+בפי' הרמב"ם שם וכ"ז כשהם החתיכות א' מס' כו'. ולזה נתכוין גם הראב"ד בעשירי מהל' מעה"ק במש"כ והוא שיהא בשל היתר כדי להעלות את האיסור וכ"כ הכ"מ שם. ומה שהקשה הכ"מ על לשון או או שכתב הרמב"ם. נראה דכוונתו דעל חתיכות קק"ד כשרים לא שייך דינא דמותרות לכהנים דפשיטא. והתוי"ט במחכ"ת שגה פה בכוונתו:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+ק"ל מ"ט דר"מ במ"א וב'. דנהי דבגד ומלא הסיט חשיבי. הא קי"ל ביו"ד סי' ק"א ס"ב לענין חה"ל דאינה בטלה. דדוקא באיסור מחמת עצמה אבל לא בנאסרה מפני בליעת איסור. והטעם מפני שהאיסור עצמו א"ר להתכבד. והכא נמי אמרינן בירושל' סממנין בסממנין בטלין במאתים. מי צבעים במ"צ בטלין ברוב ועי' ב"ק (ק"א). ובמ"ג ק"ל לפי' הרמב"ם דאתיא אפילו כרבנן וכ"מ פשטא דמתני'. (ובירוש' אית דתני לה בשם ר"מ ואית דל"ת לה בשם ר"מ) מ"ט דרבנן דמודו בהא וטעם הרמב"ם לפי שלא נתן בהם הכתוב שיעור תמוה דא"כ אפילו בכ"ש נמי. ועי' ביבמות (פ"א ב') דחתיכה של חטאת טמאה עולה בק"א. והגר"א ז"ל ביו"ד סי' ק"י סס"ג כ' הטעם משום דבר שבמנין ג"כ תמוה דהא רבנן ל"ל דבר שבמנין (וכה"ג הקשה הפ"ח סי' ק"ב סק"ח על גי' הכ"מ ופירושו בהרמב"ם ספ"ו מהל' מע"ש) ועוד דא"כ אמאי פליגי במ"א וב'. לכן נלע"ד דחדא קושיא מתורצת בחברתה והוא דכ"ע ל"פ בזה דמלא הסיט חשיב ולא בטיל. ובב"י יו"ד סי' רצ"ט הביא בשם הסמ"ג דחוטי חשיבי ולא בטלי ושכך הם דברי הרמב"ם (ובפרט לפי מאי דמוקמינן בשלהי תמורה בציפרתא ע"ש בפירש"י) ולהכי במ"ג ל"פ רבנן והא דקאמרי א"מ אלא ו' דברים בלבד דמשמע דתו ליכא. (עי' ב"י ר"ס ק"י ויתישב לך) כי פליגי במ"א וב' דהתם אין איסורין מחמת עצמן. ועי' בב"י ר"ס ק"א שהביא דעת אבי"ה דאפילו אין איסורו מ"ע לא בטיל. והרווחנו בזה דפלוגתא דתנאי הוא ונכון בס"ד:
+<b>עי' בתור"ע אות ט"ו מה שהביא מתוס' ב"ק. </b>ולענ"ד דבברכות (ל"ח) מדמה הגמרא ברכת הנהנין להא דאין סופגין את המ' כו' אלא כו' ולמד מזה דדובשא דתמרי מברכינן עליה שהנ"ב. ואפ"ה אמרי' שם (ל"ט) מיא דסילקא כסילקא כו' וע"כ צריך לחלק כמ"ש הרא"ש שם דע"י בישול נכנס טעם הפירות במים כו' ע"ש. וה"ה לענין ערלה כיוצא בו. והב"י סי' ר"ב כתב ע"ד הרא"ש הנ"ל דה"ה אם שראן במים ועי' ט"ז שם:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Zeraim/Rashash on Mishnah Orlah/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Zeraim/Rashash on Mishnah Orlah/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..20ac2002c29891e7db32bba3176c3c5ea43fad77
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Zeraim/Rashash on Mishnah Orlah/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,129 @@
+Rashash on Mishnah Orlah
+רש״ש על משנה ערלה
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Mishnah_Orlah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה ערלה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה והחיצון פטור בירושלמי מפרש טעמיה [דר' יוסי] כו' את שהוא למאכל כגון הפנימי חייב כו' [כ"ה בר"ש] </b>עי' בירושלמי ותראה שר' יוסי הוא אמורא בר זוגי' דר' יונה (לא ר' יוסי דמתניתין) ותרווייהו לפרושי טעמא דת"ק קאתו ובירושל' תמצא רבות מחלוקת ר' יוסי ור' יונה ריש חלה. ודברי הר"ש צע"ג:
+
+Mishnah 2
+
+<b>והנוטע בספינה. </b>לכאורה לדעת ר"י בפ"ב דחלה מ"ב ה"נ בעינן שהספינה גוששת והרמב"ם שם פסק כוותיה בפ"א מהל' תרומות הכ"ג וכאן בפ"י מהל' מע"ש העתיק המשנה כלשונה. וכן הש"ע בסי' רצ"ד סכ"ו. ואין לחלק דשאני ערלה דנוהגת אף בח"ל. או דמיירי בעפר הארץ. מ"מ לר"י כיון דבאינה גוששת אינו יונק מן הארץ ה"ל כתלוש:
+
+Mishnah 3
+
+<b>נעקר הסלע מצידו או שזעזעתו </b>(ר"ל להסלע) המחרישה או שזעזעו (ר"ל בידים והכינוי בזה שב ג"כ על הסלע הנזכר) ועשאו (ר"ל להסלע) כעפר והוא שנתפרר ונתפרך חלקיו לגרגרים דקים כמו אם יוכל איש למנות את עפר הארץ שתהא"ש (שטוי"ב) ולכן אין השרשים נאחזין ונסתבכין בהם יפה ואפשר שימות האילן כנלע"ד:
+
+Mishnah 4
+
+<b>רג"א משום ר"א ב"י איש ברתותא. </b>בפ"ג דטבו"י מ"ד איתא דאמר איש ברתותא משום ר' יהושע. ור"ג ור"י היו בדור אחד כעין חבירים עי' ברכות (כ"ח) וא"כ לא יתכן שיאמר ר"ג משום תלמיד ר"י. וראיתי במשנה שבגמרא הגי' רשב"ג וכן במשניות דפוס קטן ונכון:
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתוי"ט ד"ה סיפוק הגפנים כו' וז"ל הר"ש כו' ושייך לשון ספוק כו' כדתני בפ' לולב הגזול כו' ספקה בחוט [כ"ה בר"ש]. </b>היא משנה ברפי"ב דפרה. אבל כן דרך הראשונים כמו שהבאתי בס"ד (בתמורה י"ט ב'):
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>ומותרין ברבעי. </b>פי' הרמב"ם מפני שהוא כמע"ש ולא יתקדש בו אלא הראוי לאכילה. ואפ"ה אסורים בנזיר. וא"כ יקשה מדוע הני דמשנה דלעיל שרו אף בנזיר ופי' שם הטעם דאינם מאכל. וצ"ל דאינם מאכל פירושו שאינם נאכלים כלל וא"ר לאכילה (והם הנמנים במשנה זו) פי' אם יש להשיג דב"א אינם אוכלין אבל ע"י דוחק נאכלים. עי' נזיר ר"פ ג' מינים וברמב"ם פ"ה מהל' נזירות ה"ב (וכן יש לכוון שינוי הלשונות שבהרע"ב. ותוי"ט ל"ד במה שהעתיק כאן לישנא שכתב הרע"ב לעיל) אך לפ"ז יקשה מהא דמע"ש נוהג בכרשינים בפ"ב דמע"ש מ"ד ולשון הרמב"ם שם ואינם מאכל אדם. והרע"ב הוסיף עליו אלא מדוחק כו' וצ"ע:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ות"מ של דמאי כו' וצריך להרים. </b>עמש"כ בפ"ג דתרומות מ"ב ליישב דעת הטור דהא דצריך להרים בת"מ ש"ד הוא משום לא פלוג ותדע דהרי מתניתין סתמה בכל הני דצריך להרים דמשמע אפילו בנפלו לו מבית אבי אמו כהן וע"כ משום ל"פ:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה ותרומת מעשר וכו' ומשום הכי הרמב"ם בחבורו פט"ו מהל' מאכלות אסורות השמיט של דמאי. </b>נ"ב עי' בקול הרמ"ז בפ"ד דב"מ מ"ח ובב"ד כאן ובש"ל כאן שכולם האריכו בזה ונמשכו אחר התוי"ט שהרמב"ם בחבורו השמיט דשל דמאי עולה בק"א אלא שהרמ"ז הביא שהר"מ בפי' המשנה כאן כתב הלשון. ואין הפרש אצלינו בכל הדינים בין ת"מ של דמאי או של וודאי (והביטול בכלל) והב"ד כ' ע"ז וז"ל בע"כ צ"ל חדא מתרתי או דהרמב"ם פירש כן לדעת רש"י דמתניתין ר"מ היא כדלעיל. או צ"ל דבחבורו חזר בו עכ"ל ובמח"כ כולם לא ראו מה שכתב הרמב"ם בחבורו סוף הל' תרומות (פט"ו הל' כ"א) וז"ל. לפיכך דין ארבעתן לענין אכילה ודימוע אחד הוא כולן עולין בק"א כו' ודין תרומת מעשר של דמאי בכל אלו הדרכים כתרומת מעשר של ודאי ע"כ. - מהגרמ"ש:
+<b>שם בתורע"א אות ח' ד"ה מכאן ראיה לדעת הסוברים כו' כ"כ בשעה"מ רפ"ט מה' מעשר. </b>נ"ב עי' בהגהות אאמ"ו הרה"ג שי' ובס' לימודי ד' לימוד ק"י. - מהגרמ"ש:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ברע"ב ד"ה שנפלה למאתים מבואר [וכן בר"ש] דלר' יהושע דתרומה עולה בק' ועוד. </b>ערלה וכה"כ דכפל איסורם צריך ר' ועוד. ולכאורה יפלא דכיון דתרומה עולה בצ"ט ועוד של היתר היה די בערלה וכה"כ אם יכפול את ההיתר המבטל ויהיה קצ"ח וב' עודויין. וי"ל כיון דתרומה אינה בטלה כשהיא א' ממאה. גם הם אינם בטלים כשהם א' ממאתים והבן. ודע דמה שתמה התוי"ט דאמאי נקטה מתניתין להאי ועוד נ"ל דהוא בכדי לסתום כרבי יהושע. ובזה א"ש מה שלא פי' הרע"ב בכאן ג"כ אליבא דר"א כמו במשנה דלעיל (והתוי"ט כתב עליו וה"ה דיכול כו') משום דהיה קשה אליביה הועוד. ונכון בעז"ה:
+
+Mishnah 4
+
+<b>ובה"א כו' עד שיהא בו כביצה. </b>נסתפקתי אי בעו נמי שהעיסה תהא מוכשרת ואז יטמאנה השאור בתורת מגע. או אפילו שאינה מוכשרת והשאור מטמאה מחמת שנתחמצה עבורו. ועמש"כ בפ"ג דחלה מ"ח. ולב"ש משמע ודאי דלא בעו הכשר:
+<b>ברע"ב ד"ה כל המחמץ כו'. </b>בערלה [כ"ה בר"ש] ובכלאי הכרם ועמש"כ עליו בפי"ז דכלים מ"ה בס"ד:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ולמה והמ"ם פתוחה. </b>במחכ"ת ל"ד כי צ"ל קמוצה כדינו לפני אותיות אה"ר עי' תל"ע מ"נ בדין דחיק:
+<b>בתוס' רע"א אות י"ב הביא בשם הר"ן בע"ז דהטעם דנקרא מב"מ אף דחלוקין בשמא ובטעמא משום דעיסה ראויה להמתין ותעשה שאור כו' ע"ש. </b>ובזה מתיישב שפיר מדוע לא צייר התנא לקמן במ"ז כגון שאור של חטים תוך עיסה של שעורים כמו במשנה זו. (והתוי"ט הרגיש וכ' וה"ה כו' וזהו דוחק) דכיון דעיסה ראויה ליעשות שאור הו"ל כחמירא דחיטי וחמירא דשערי דהוה מב"מ לרבא שם. אך ק"ק לפ"ז מדוע בציור מב"מ נקיט תוך עיסת חטים אף דשעורים נמי. וכן לאביי תשאר הקושיא מדוע לא צייר על מבשא"מ שאור בעיסה. ומה שעיין בתור"ע על סברת הר"ן הלזו מהא דחמרא לגו חלא דלרבא בנ"ט. הא סוף החמרא לירד למטה ויהפך לחלא. נ"ל דלק"מ דקיי"ל כר"ח במנחות (כ"ג) דאזלינן בתר מבטל (וכדפסק הרמב"ם בספ"א מהל' אה"ט) דהיינו הרוב אם אפשר לו להיות כבטל דהוא המועט ה"ל מב"מ. ולהכי כיון דהעיסה דהיא הרוב תהיה כמו שאור המועט הו"ל שפיר מב"מ. אבל בתר בטל לא אזלינן ולהכי בחמרא לגו חלא אף דחמרא הבטל סופו להיות חלא כיון דחלא המבטל א"א לו להיות חמרא הוה מבשא"מ. אך הא יש לעיין איך תתיישב הך מתניתין אליביה דרח"נ שם דס"ל דאזלינן בתר בטיל וע"ש (כ"ב ב') בתד"ה ור"י:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>ברע"ב ד"ה ור"ש מתיר כו' ורבנן סברי כו' ראויה לחמץ בה כמה עסות אחרות [עי' בר"ש] </b>והוא בע"א (ס"ח) ולכאורה לישתרי מטעם זוז"ג כמו במי"א לקמן. דהואיל דפעולה הזאת ר"ל לחמע בה כו' אין בכח האיסור לבדו לעשות זולת הצטרפות ההיתר ג"כ וי"ל:
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+
+
+Mishnah 14
+
+
+
+Mishnah 15
+
+
+
+Mishnah 16
+
+<b>בתוי"ט ד"ה חתיכה של ק"ק כו' אבל הרמב"ם מפרש כו' וכשאכלו ישראל נתחייב בקרבן מעילה כו' אבל לכהנים היתה לו שעת הכושר כו' עי' בתוי"ט ביאור דבריו. </b>ולכאורה משמע מלשונו דלכהנים אין מעילה בק"ק אף קודם זריקה. וז"א דבספ"ק דמעילה מקשה הגמרא מעילה הוא דליכא כו' ממונא דכהן הוא כו' וע"ש במפרש ובתוס' וקתני ברישא לפני זריקת דמים מועלין כו' ובבשר. אלא דכוונתו דאף דלכהנים יש ג"כ מעילה מ"מ יש להם אז שעת הכושר דלאחר זריקה יותרו להם:
+בפי' הרמב"ם שם וכ"ז כשהם החתיכות א' מס' כו'. ולזה נתכוין גם הראב"ד בעשירי מהל' מעה"ק במש"כ והוא שיהא בשל היתר כדי להעלות את האיסור וכ"כ הכ"מ שם. ומה שהקשה הכ"מ על לשון או או שכתב הרמב"ם. נראה דכוונתו דעל חתיכות קק"ד כשרים לא שייך דינא דמותרות לכהנים דפשיטא. והתוי"ט במחכ"ת שגה פה בכוונתו:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+ק"ל מ"ט דר"מ במ"א וב'. דנהי דבגד ומלא הסיט חשיבי. הא קי"ל ביו"ד סי' ק"א ס"ב לענין חה"ל דאינה בטלה. דדוקא באיסור מחמת עצמה אבל לא בנאסרה מפני בליעת איסור. והטעם מפני שהאיסור עצמו א"ר להתכבד. והכא נמי אמרינן בירושל' סממנין בסממנין בטלין במאתים. מי צבעים במ"צ בטלין ברוב ועי' ב"ק (ק"א). ובמ"ג ק"ל לפי' הרמב"ם דאתיא אפילו כרבנן וכ"מ פשטא דמתני'. (ובירוש' אית דתני לה בשם ר"מ ואית דל"ת לה בשם ר"מ) מ"ט דרבנן דמודו בהא וטעם הרמב"ם לפי שלא נתן בהם הכתוב שיעור תמוה דא"כ אפילו בכ"ש נמי. ועי' ביבמות (פ"א ב') דחתיכה של חטאת טמאה עולה בק"א. והגר"א ז"ל ביו"ד סי' ק"י סס"ג כ' הטעם משום דבר שבמנין ג"כ תמוה דהא רבנן ל"ל דבר שבמנין (וכה"ג הקשה הפ"ח סי' ק"ב סק"ח על גי' הכ"מ ופירושו בהרמב"ם ספ"ו מהל' מע"ש) ועוד דא"כ אמאי פליגי במ"א וב'. לכן נלע"ד דחדא קושיא מתורצת בחברתה והוא דכ"ע ל"פ בזה דמלא הסיט חשיב ולא בטיל. ובב"י יו"ד סי' רצ"ט הביא בשם הסמ"ג דחוטי חשיבי ולא בטלי ושכך הם דברי הרמב"ם (ובפרט לפי מאי דמוקמינן בשלהי תמורה בציפרתא ע"ש בפירש"י) ולהכי במ"ג ל"פ רבנן והא דקאמרי א"מ אלא ו' דברים בלבד דמשמע דתו ליכא. (עי' ב"י ר"ס ק"י ויתישב לך) כי פליגי במ"א וב' דהתם אין איסורין מחמת עצמן. ועי' בב"י ר"ס ק"א שהביא דעת אבי"ה דאפילו אין איסורו מ"ע לא בטיל. והרווחנו בזה דפלוגתא דתנאי הוא ונכון בס"ד:
+<b>עי' בתור"ע אות ט"ו מה שהביא מתוס' ב"ק. </b>ולענ"ד דבברכות (ל"ח) מדמה הגמרא ברכת הנהנין להא דאין סופגין את המ' כו' אלא כו' ולמד מזה דדובשא דתמרי מברכינן עליה שהנ"ב. ואפ"ה אמרי' שם (ל"ט) מיא דסילקא כסילקא כו' וע"כ צריך לחלק כמ"ש הרא"ש שם דע"י בישול נכנס טעם הפירות במים כו' ע"ש. וה"ה לענין ערלה כיוצא בו. והב"י סי' ר"ב כתב ע"ד הרא"ש הנ"ל דה"ה אם שראן במים ועי' ט"ז שם:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Zeraim/Rashash on Mishnah Peah/Hebrew/Vilna Edition.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Zeraim/Rashash on Mishnah Peah/Hebrew/Vilna Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..aafc6028e74bb6bfe0f8e01e86c3edda81b47965
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Zeraim/Rashash on Mishnah Peah/Hebrew/Vilna Edition.txt	
@@ -0,0 +1,301 @@
+Rashash on Mishnah Peah
+רש״ש על משנה פאה
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה פאה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ולפי רוב הענוה. </b>לענ"ד נראה שהוא שם מקרה מעניות דעני ועניו משותפים והרבה המה מחולפים במקרא (בקרי וכתיב) והכוונה דאף אם כמות העניים מעט אך אם איכות עניותם רב ירבה על השיעור כי אינו דומה מי שאין מאומה בידו למי שיש לו מאתים חסר דינר שג"כ נקרא עני לקמן פ"ח מ"ח:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>[בתוי"ט ד"ה ומכניסו לקיום כו' דכתיב פאת שדך בקצרך (ברמב"ם לקצור) כו' ופירושם דחוק כו']. </b>ולי קשה מהא דאיתא בחולין (קל"ג) מודה ר"י במידי דאורחיה כו' עוקר מנין ת"ל לקצור כו' אף אנן נ"ת מלבנות בצלים כו' פאה מכאו"א ופירש"י ואע"ג דאין קוצרין במגל:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה אע"פ שאין הבקר כו'. </b>ר"ל הגם שבבקר אינם יכולים להחרש מ"מ במעדר יכולים להעדר הוא נותן כו' כנ"ל לפרש לפירוש הרמב"ם בשם הקדמונים ופי' הרע"ב ולשון אע"פ על כוונה זו תמצא בריש בכורות בגמרא (ב' סע"א) והנותן כו' אע"פ שא"ר ע"ש בפירש"י. וכן בלשון התוס' ר"ה (סוף דף י"ד) ע"ש:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה שאינה יכולה כו' ומבואר שיש כאן ט"ס כו' ולכך צריך להיות בתחלת דבריו שאם אינו עומד באמצע כו'. </b>אבל ק"ל על פירושו דא"כ הכי הל"ל אה"מ שיכולה להקצר כאחת רי"א אינה מפסקת דבזה הוא דפליג על ת"ק ולא לינקוט מאי דמודה ביה הת"ק וכה"ג קאמר הש"ס בשבועות (ל"ח) ושמואל עד דאודי ליה אודיי ליפלוג עליה איפלוגי ע"ש [אמנם אשכחן כה"ג לר"י גופיה בב"ב (פ"ז) במשנה לפי מאי דמסיק הגמרא שם דאסיפא קאי ע"ש]:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>שם. שדה שקצרוה נכרים. </b>נל"פ דהיינו נכרי שקצר שדהו ואח"כ מכר התבואה לישראל ולהכי בסיפא לא מצי למיתני קצר חציה וקצרו נכרים חציה והיינו שמכרה לנכרי חציה הב' דבזה היה חייב למה שקצר:
+<b>שם. קצר חציה וקצרו ליסטים חציה פטורה כו'. </b>נראה דה"ה קרסמוה נמלים ושברה הרוח לחציה הב' דפטור אף מה שקצר. והתנא ריש מילתיה נקיט והוה כמו וכו' וכה"ג לקמן פ"ו מ"ח איזה היא קמה שמצלת אה"ע ע"ש וביבמות פ"א מ"ב כיצד פוטרות צרותיהן ומפרש ג"כ לצרות צרותיהן וכן בכ"מ דוק ותשכח [וגדולה מזו תמצא בא"ר פ"ב דזבים מ"ג בד"ה כלב ע"ש] ולפעמים נקיט מה דסיים ברישא ויכוין גם להקודמים כמו בפ"ה דדמאי מ"ט ובפ"א דכלאים מ"ז ע"ש בתוי"ט [וכה"ג כתבו התוס' בב"ב (י"ח) ד"ה ואם והתוי"ט בפי"א דזבחים מ"ז ד"ה טעונין] ועמש"כ בספ"ב דבכורים [וכה"ג בתוי"ט פ"ב דהוריות מ"ה ד"ה שהמלך]:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>המדל כו' והמחליק מאחת יד כו'. </b>עי' פי' הרמב"ם [הובא ברע"ב] ונראה דהמחליק בצלים דרישא היינו נמי ממקום אחד דלישנא דמחליק הכי משמע שעושה המקום חלק כפי' הא' שבר"ש. והא דברישא נותן לאלו לעצמן כו' והכא מן המשואר על הכל הוא משום דברישא לחים ויבשים דמו לב' מיני חטים (כמ"ש הר"ש) ושוק וגורן הוו כב' גרנות אבל הכא תרווייהו ענבים בשולות כ"צ ולכוונה זו הוסיף התנא כאן תנאי מאחת יד לומר ששניהם שוים באיכותם:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>רע"א קרקע כ"ש חייבת בפאה. </b>בירוש' ר"מ בעי וליתנן אמר קמה כ"ש חייבת בפאה. נל"פ דפריך מאי איריא דתני קרקע כ"ש יאמר קמה כ"ש. דהא תנן לעיל מ"ה המוכר קלחי אילן כו' ע"ש בפי' הר"ש דמוכח דאפי' אין לו קרקע ללוקח מ"מ חייב בפאה. ומשני בגין דתני בכורים תני קרקע. והרא"פ שם ל"ד כלל. וכן ל' הר"ב לק' מ"ז דחשיב לפאה בדברים שקרקע בהם דוקא הוא שלא בדיוק וביותר תמוה לשון הרשב"ם בב"ב (ק"נ א') ד"ה ואיידי שכתב דבשלמא גבי פאה פאת שדך כתיב קרקע כ"ש כו' ע"ש:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>נטל מקצת פאה כו'. </b>נ"ל מדתני מקצת פאה ול"ת נטל פאה. הוא להורות דאף באותה שנשארה ת"י קנסינן ליה וכ"מ ממלת כלום. וראיה לשטת הרמב"ם ולכן ע"כ ר"מ בתוספתא לא פליג על הת"ק וכמ"ש הכ"מ בשם הר"ן וכ"מ בירושלמי ודלא כמ"ש בשנ"א דפליגי. ומעתה דקנסינן ליה אפי' במה שבידו ממילא דגם בסיפא הכי הוא:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>שלש אבעיות כו'. </b>רש"י בישעיה (א' ח') פי' דהוא לשון לקיטה:
+<b>בתוי"ט ד"ה עד שלא באו כו' פי' הר"ב היינו מרוח כו' וכ"כ הר"ש כו' אבל למאי דתנינן במתני' פירותיו כו'. </b>ובחדושי לפסחים הראיתי כמה מקומות דנקיט פירות ויכוון לתבואה לחוד וא' מהם ברפ"ב דחלה פירות ח"ל כו' חייבים בחלה:
+<b>שם ח בתו"ח ד"ה משבאו כו'. </b>נ"ל דה"ה לא פדאן דאינו מקדיש דשא"ש כו' ושמא יש לחלק כו'. ול"נ דחל וראי' מקדושין (נ"ד ב') דמבואר שם דאף לר"מ דמע"ש ממון גבוה הוא וא"י ליתנו במתנה מ"מ בטבלייהו יכול ליתנם דמתנות שלא הורמו לאו כמו שהורמו דמיין ועכ"מ בפ"ג מהלכות מע"ש הי"ז. ועמש"כ רפ"ג דתרומות בס"ד [שוב האיר ה' את עיני ומצאתי הדבר מפורש בירושלמי פ"א דתרומות הלכה א' שמביא שם הא דתנן גנב תרומת הקדש ואכלה משלם ב' חומשים וקרן אחד ורצה לפרש כגון שהקדיש טבל ממורח ותרם הגזבר וכן תני הושעיא אחד המקדיש טבלו כו' ע"ש הרי דהקדש חל על התרומה מדמשלם חומש מחמת הנאתו מהקדש וזה דוחק לומר מחמת טובת הנאה שיש להקדש בה וכמ"ד טה"נ ממון ועוד דמשמע דב' החומשין שווין]:
+משנה [ט תוס' רע"א אות מ"ג בד"ה לענ"ד תמוה דאיך שייך כו' נ"ב עי' במשנת חכמים באריכות קצת.- מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>אחר היד ואחר המגל. </b>פי' הרע"ב מנדנד ידו כו' והתוי"ט מלא דבריו דזה נקרא אונס והוא דוחק. א' נדנוד מאן דכר שמיה. ב' ראש היד כו' דפליגי בי' טעמם מהו. אבל לפי מה שפי' הרמב"ם בפ' דלקמן מ"ב דגם במחובר איכא לקט אתיא כפשוטה דדרך הקוצרים לקלוט מלא ידו א' קני השבולת ובידו הב' אוחז המגל וקוצרים לזה אמר תוך כו' ר"ל שכבר קלט לתוך היד ותוך המגל ואח"כ נשמט קנה א' או שתיים לעניים אחר כו' ר"ל כשרוצה לקלטם לתוך היד והמגל נשמטה קנה א' או ב' והלכו אחורי היד ואחורי המגל דכיון שלא באו עדייין לתוכם לא נקרא שעת קצירה ולכן הקדים לומר איזהו לקט הנושר בשעת הקצירה ודע דחלוקה דביד הוא כשתולש בידו וחלוקה דבמגל הוא בקצירה:
+
+Mishnah 11
+
+<b>חורי הנמלים כו'. </b>בפי' הר"ש והרע"ב אחריו משמע דאחר שהתחילו לקצור מקצת השדה אז אף אם החורים בתוך הקמה העליונים לעניים. ול"י מה דחקם להוציא המשנה מפשטה דמשמע דמה שבתוך הקמה אף שכבר נקצר מקצת השדה ה"ה של בעה"ב. וכ"נ מפירש"י בחולין ובשנ"א ובהרמב"ם בחבורו ור"מ פליג ארישא נמי ומכוין לישנא דהכל שבדבריו וזה לכאורה נגד הרמב"ם שם:
+<b>והנה הרמב"ם פסק כר"מ. </b>ועי' תוי"ט ותו"ח ול"נ משום דסתם לן תנא בפ"ה דמעשרות מ"ז כוותיה דלא חלק שם בין עליונים ותחתונים (ובזה י"ל דגם הרמב"ם אינו מתנגד לדעתי בכוונת דר"מ שכתבתי אלא דבזה לא פסק כוותיה) ואע"ג דבתרי מסכתות א"ס למשנה מ"מ מידי ספק לא יצאנו וה"ל ספק לקט אמנם זה הוי כמו ספיקא דרבוותא או ספיקא דדינא דל"ד לשאר ספיקות עי' ש"א תשו' צ':
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ונותן לעניים כו' ופטור מתמ"ע כו' וספק לקט לקט. </b>טעמו לא מחוור כלל דהא איכא למיחש שהלקט נשאר ת"י בעה"ב ולעני יגיע מן העומרים והוה כמו שמחליף עם העניים דלקמן מ"ה ודומה לשבולת של לקט שנתערבה כו' מעשר כו' דלקמן (ולכאורה ר"א דשם יפלוג גם כאן) ודע דכמו כן ק"ל במה שצוה בועז וגם של תשולו לה מן הצבתים ע"ש פירש"י והלא היא לא תפריש מהם תו"מ שתדמה שהם לקט או שכחה ושם י"ל דע"כ כוונת בועז היתה להפקיר לכל דאלת"ה היה גזל בידה למאי דקי"ל הפקר לעניים אה"פ:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ברע"ב ד"ה מעשר שבולת אחת כו' ואע"פ שעדיין לא נתמרח חל שם מעשר עליו כו' [כ"כ הר"ש]. </b>וק"ל דמ"מ לכתחלה תנן בפ"א דתרומות מ"י א"ת כו' ולא מדבר של"נ מלאכתו ע"ד שנ"מ ועיין ש"א תשובה צ"ז ולולא דבריו הנל"פ דמתני' כדי שבולת קאמרה ואחר המרוח אך מהירושלמי שהביא משמע כדבריו:
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתור"ע (אות נ"ב) והרמב"ם בחבורו לא הביא כלל דין זה וכבר תמה בזה הפר"ח כו'. </b>אבל נ"פ שבחבורו חזר לפרש כפי' הר"ש דשכ"מ בירושלמי וזה הביא בפ"ד מהל' מת"ע ד"ח ועתו"ח:
+<b>משנה [ד בתוס' רע"א אות נ"ג בד"ה והרמב"ם. </b>ותמיה לי טובא. נ"ב כן הקשה ג"כ בס' שש המערכת ועי' מה שתירץ ע"ז בדוחק וראיתי בלחם שמים ודבריו תמוהים מאד. - מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ברע"ב ד"ה ולא שכחו בעה"ב וכגון דבעל הבית בשדה כו' </b>[כ"כ הר"ש וכן] איתא בס' שנ"א ואנכי תמה דע"ש בסוגיא ובפירש"י ותוס' ותראה דהתם מיירי דגם בעה"ב שכח אח"כ אבל מתני' דבעה"ב לא שכח כלל לא בעינן עומד בצד שדהו וטעם מתניתין כדמייתי הר"ש מירושלמי ושמא מטעמא אחרינא אתינן עלה:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה הבקר לעניים הבקר. </b>ועוד י"ל כו' נ"ב ועוד י"ל דדריש זה מאידך תעזוב אותם דב' פעמים כתב קרא בפ' קדושים (י"ט י') ובפ' אמור (כ"ג. כ"ב). אח"ז ראיתי בספר זרע יצחק שהקדימני בזה. ואח"ז ראיתי בס' ערוך לנר נדה נ"א. ונדפס מחדש פי' הראב"ד על תו"כ וראיתי לו בפ' קדושים מניין שספק לקט לקט כו' ת"ל לעני ולגר תעזוב אותם כתב וז"ל:
+ת"ל תעזוב אותם מפרש בירושלמי הנח לפניהם משלך. נ"ל מדכתיב תעזוב יתירה א' כאן וא' בפ' אמור ע"כ:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוס' רע"א אות ס' בד"ה בר"ש הביא קושיות הירושלמי. </b>ותמיהני הלא לפנינו כו'. [נ"ב כבר העיר ע"ז בס' לחם שמים כאן.- מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 3
+
+<b>ראשי שורות העומר שכנגדו מוכיח העומר שהחזיק כו' מודים שאינו שכחה. </b>המפרשים נדחקו מאד ולענ"ד נל"פ שהם ג' דינים חלוקים כמו שהבדלתים ובמשנה שאחריה אינו מפרש רק דין דראשי שורות ובב' גווני א' אם שכח מראש השורה והוא שהתחיל לעמר מעומר השני והטעם כמו שהביא הר"ש מירושלמי כי תקצור ושכחת פי' שהתחיל לקצור ואח"כ תשכח וילפינן שכחת עומר מקציר ב' ששכח בסוף השורה והטעם מפורש במשנה שאינו בבל תשוב כיון שלא עבר ממנו והלאה וכ"ז מיירי שאין שם יותר מב' שורות דאין כאן עומר שכנגדו מוכיח דאין שורה בפחות משלשה עיין בר"ש סוף מ"ד מהירושלמי ודין הב' דעומר שכנגדו מוכיח המשנה אינה מפרשתו רק התוספתא כיצד מי שהיה לו עשר שורות כו' ודין הג' פשוט וא"צ פירוש:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ב' הוצני פשתן שכחה כו'. </b>המפרשים פירשוהו מלשון הוצין וא"כ הנו"ן איננה שרשית (כי בנפרד הוא הוצא) רק משמשת לרבוי וקשה א' דא"כ הל"ל הוצי כמו בב"ק (צ"ו) ודוכתי טובא. ב' דמשמע דג' קנים אינם שכחה וכ"כ להדיא השנ"א וזה תימא דמ"ש מתבואה דדוקא ג' עומרים ולא ג' קנים. לכן הנלע"ד שהוא מלשון הצן (יחזקאל כ"ג) והמפרשים פירשוהו לפי הענין כי לא נמצא לו ריע בתנ"ך ויש לפרשו שהוא לשון קבוצה וכן הכא. וכמו צבורי זיתים:
+
+Mishnah 6
+
+<b>[בתוס' חדשים בד"ה בתוי"ט. </b>אבל באמת נעלם מהרב גמרא דב"מ כו' נ"ב כן העיר בס' משנת חכמים ע"ש. - מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>איזו היא קמה שמצלת אה"ע (עמש"כ לעיל פ"ב מ"ז) כל שאינה שכחה. </b>נראה דבא לומר בין שלא שכחה (כפי' הר"ש) בין ששכחה אלא שיש בה סאתים (כמ"ש הרמב"ם) וכיוצא בה:
+
+Mishnah 9
+
+<b>סאה תבואה עקורה כו'. </b>לכאורה ה"נ דר"ל דעדיין לא עמרה רק שעקרה ולכן אם היו שתיהן עקורות היו מצטרפות אפילו לרבנן דר"ג דלעיל וכמו קמה דמצטרפת [ובתוס' דב"מ (צ"א ב') ד"ה שור איתא דתלושים חשובים כאגודה אחת ומחובר כל קלח וקלח חשוב בפ"ע ע"ש וא"כ בנידן שלפנינו הוה ק"ו מקמה] אולם הר"ש הביא מירושלמי דאתי כר"ג וא"כ הוי מחלוקת ואח"כ סתם והרמב"ם פסק כרבנן:
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>ואם היה מתכוון ליטול את הגס הגס. </b>ר"ל דעיקר כוונתו היא ללקט את הגסין מחמת חשיבותן וחס עלייהו שלא יגנבו וכיוצא ואגבן מלקט גם את הדקין ובזה א"ש הירושלמי שהביא הר"ש ונכון בעז"ה:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כל זית שיש לו שם בשדה. </b>נראה דשם פי' בכאן פירסום כמו ויעש דוד שם (שמואל ב ח׳:י״ג) ובזה א"ש מה שאמר בד"א כו' וא"ש נמי הרבותא דזית הנטופה בשעתו:
+<b>שם. שהיה שפכוני או בישני. </b>לכאורה קשה ת"ל דהיינו במעשיו. ונ"ל דזה מתורץ בדקדוק לישנא דמתני' שהיה כו' שהוא כו' דהיה פי' שהיה בימים הקודמים שפכוני כו' ועכשיו אין בו יתרון מאומה על חביריו. רק שנשאר לו שם זה גם עתה:
+
+Mishnah 2
+
+<b>עיין בשנ"א. </b>ומה שכתב שם בהגהות הרי"ף דעוללות נוהגות ג"כ בשאר אילנות. נסתר מהברייתא בחולין (קל"א) דבכרם חשיב שם ד' מתנות עניים ובתוכם עוללות ובאילן לא חשיב אלא שנים ולא חשיב עוללות (וכ"כ הגר"א ז"ל בעצמו בפ"ה דמע"ש מ"ד דפרט ועוללות אינם בשאר נטעים) ובתוס' שם ד"ה גמר מוכח דאף בזית אינה נוהגת. וכ"מ מדל"ח שם ג' מתנות בזית וכ"מ בר"פ כיצד מברכין ובהפועלים (פ"ז ב') ע"ש. ומש"כ עוד דכן מבואר ג"כ בר"מ וכו' בפאה וחלה דזיתי ניקוף ממת"ע ג"כ ליתא דנ"ל דכוונתם שמנקף העני זיתי שכחה או זיתי פאה כמו שפירש הרמב"ם בחבורו פ"ו מהל' גזילה הי"ג להא דעני המנקף בראש הזית דמשנה דגיטין (נ"ט ב') וכ"פ אחריו גם הטוש"ע ח"מ סי' ש"ע ס"ה (ונ"ל דמשום דתנן לעיל פ"ד מ"ד פאה אין קוצרין אותה במגלות כו' לכן דרך לנוקפן) והצ"ע דהגאון ר"ח ז"ל מש"ס דחולין נ"ל ליישב דהגר"א ז"ל לא אמר אלא חסידים הראשונים כו' משמע דאינו חיוב על כל אדם וצ"ל דהתורה נתנה רשות לכל נדיב לב לעזוב זיתי ניקוף לעניים כמו של"נ שיעור בפאה דאל"כ הא קיי"ל דהפקר לעניים אינו הפקר:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בש"א יש לו פרט וי"ל עוללות כו'. </b>ל"י מדוע שבקי לפאה ושכחה ואולי דב"ה דאמרי כולו לגת משמעו דאף פאה ושכחה אין לו ובב"ש לא חש התנא להאריך ולשון השו"ע יו"ד סי' רצ"ד ס"ו פירות רבעי פטורין מלקט ושכחה ופרט ועוללות ותמוה לקט מאי עבידתיה באילן ונראה ברור שט"ס נפל בטור וצ"ל תחת לקט פאה וז"ל הרמב"ם בפ"ט מהל' מע"ש דין ד' כ"ר אין לו לא שכחה ולא פאה ולא פרט ולא עוללות וי"ל בדוחק גי' הטוש"ע ע"פ מש"כ התוי"ט ותור"ע בר"פ דלקמן:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה רביעה שניה המטר נקרא רביעה מפני כו' [כ"כ הרמב"ם]. </b>והוא מהגמרא דתענית (ו' ב') ע"ש ולכן תמוה מש"כ הרע"ב פי' אחר מלבו ועמש"כ בברכות (מ"ט ב'):
+<b>ברע"ב ד"ה ולא יהא כו' וכיון שאינו מביא כו' וב"ס לאשתו כו' [וכ"ה בר"ש]. </b>וק"ל הא יש הרבה עניים בלא נשים ולהם כדאי לילך. ולשון הירושלמי שמביא אח"כ י"ל קצת:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ברע"ב ד"ה בכל שנתו בשנה שלישית ובשנה ששית כו' [כ"כ הר"ש]. </b>וק"ל דהא זמן האסיף שלהן אינו אלא בשנה שאחריהם בחדש תשרי ועיקר מצות הפרשה היא אחר המרוח וראיית פני הבית ועמש"כ לקמן מ"ה:
+<b>בתור"ע (אות ע"ח) קשה לי כו'</b> ונעשה הפקר מיד יזכה בעל השדה כו' ע"ש ובמחכ"ת אישתמיטתיה מש"כ הרא"ש בפ' אלו מציאות במשנה דמצא בגל (וכן הנ"י שם) דלא עדיפא חצירו מידו (כה"ג אמרינן שם (ק"ב) כ"ה דאיהו זכי חצרו זכיא ליה כו' ע"ש) דאילו בא לידו קודם יאשותו לא קני כו' ועי' בש"ך סי' רס"ח סק"ב ובסמ"ע סי' ר"ס סק"ב ובזה א"ש הא דאיתא בירושלמי מת"ע שבשדה שאין עניים מקפידין עליהן ה"ה של בעה"ב משום דכיון דלא קפדי עליהם מעיקרא מיד זכתה לו שדהו לבעה"ב ולי קשה דמאי מהני יאוש עניים דהרי יאוש מטעם הפקר הוא וכמו דאר"א לעיל פ"ה מ"ב וכי היאך העני הזה מחליף דבר של"ב ברשותו ה"נ היאך יפקירו דבר כו' עי' פ' מרובה (ס"ט) ואולי כיון דכל העניים מיאשי והתורה לא זכתה אלא להם שפיר מצו לאפקורי ור"א לא קאמר אלא דעני פרטי א"י להחליף ומדויק היטב לישניה וכי היאך העני הזה כו' הזה דוקא:
+<b>ומה </b>שהקשה עוד (באות הקודם) מקטני עניים דגם להם חלק בזה ולדידהו הוה יאוש שלמ"ד ע"ש. נ"ל דלק"מ דהא אפי' אם כבר זכו בו אין בהם משום גזל אלא מפני ד"ש היכא דאין דעת אחרת מקנה אותן כמו מציאה וכן מת"ע דהוה כמו הפקר ופי' הרמב"ם משמע דאין הטעם משום יאוש רק כיון דעניים תו לא יבואו קרינן ביה לעני ולגר תעזוב ולא לעורבים כו' דאיתא בחולין (קל"ד ב') וכן משמע בירושלמי:
+<b>שם במשנה נאמנים על השמן לומר של מ"ע הוא. </b>נראה דר"ל דהוצאותיו מזיתי מ"ע שניתן לי דומיא דשל זיתי ניקוף ומשכחת לה זיתי מעשר בזיתי אכילה עיין בפ"א דתרומות מ"ט והא הוא דאשמעינן ובפי' הרמב"ם לא משמע כן:
+
+Mishnah 3
+
+<b>שם ברע"ב ד"ה נאמנין על החטים. </b>לומר מ"ע הם כו' [כ"כ הר"ש] וכ"ע התוי"ט דה"ה בלקט שו"פ ול"נ דדוקא נקיט מ"ע דלקט שו"פ דרכייהו בשבלים ואף על החטה אינם נאמנים:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>אין פוחתין כו'. </b>נ"ל מדלא יהיב שיעורא בש"ש ובשיפון ע"כ שיעורייהו כשעורין שהם ממינן וכוסמין להכי תני מפני שהם מין חטים ואף מין שעורים ועוד דשיעורן חלוק מתרוויהון ומה שאמר בגורן הוא לאפוקי בית כמ"ש הר"ש בשם התוספתא ומשמע מכאן דמותר לכתחילה להפריש טרם ראיית פני הבית וכ"מ עוד ממש"כ הר"ש בפ"ד דדמאי מ"ד בשם הירושלמי דא"א לגורן שתיעקר אא"כ נתרמה ממנו תרומה סייעתא להש"א תשו' צ"ז:
+<b>שם רע"א פרס. </b>נ"ל דקאי אתרווייהו אגרוגרות ואדבלה. כלומר חצי קב גרוגרת וחצי מנה דבלה כיון שהם מין אחד אלא שהדבלה היא אחר שנדרסות אין סברא לחלק בשיעורייהו ומסתמא קב גרוגרת הוה כמו מנה דבלה (לת"ק) וממילא לר"ע דדבלה שיעורו חצי מנה ה"ה לגרוגרת די בחצי קב וזה דלא כדמשמע קצת מהמפרשים [יותר מזה מצינו בסנהדרין (דף ע') מתוך שכפל רבי יוסי ביין נמצא כופל אף בבשר ולפ"ז יפלוג ג"כ על הא דמ"ב פ"ד דכלים לטעם שכתב הר"ש שם והל"ל שם וכדברי ר"ע ברובע כמו בכתובות פי"א מ"ד ובב"ב פ"ז משנה ב ובפרה פי"א מ"א]:
+[בתוי"ט בד"ה אין פוחתין לעניים. אבל במ"ע כתיב (דברים כ"ו) ונתת לגר וגו' נ"ב במח"כ אגב שטפיה כתב כן דהאי קרא דונתת כו' במ"ע המתחלק בתוך הבית כתיב. אבל בהמתחלק בגורן כתיב והנחתו כמ"ש בנדרים מ"ג פי"א והוא מספרי. - מהגרמ"ש]:
+<b>בשנו"א חצי לוג יין. </b>שזהו שיעור לטבל ב' סעודות ותמוה דבעירובין (כ"ט א') מוכח להדיא דבכדי לאכול בהם הוא פחות מב' רביעיות והוא שיעור ליין מבושל אבל חצי לוג הוא שיעור לשתות בב"ס והוא לשאינו מבושל ודע דמש"כ בפי' הקצר היינו ד' איסרים וכן לקמן מ"ז כ' פונדיון הוא ד' איסרים ט"ס וצ"ל ב' איסרים:
+
+Mishnah 6
+
+<b>מדה זו אמורה בכהנים כו'. </b>בשנו"א פי' כלומר בין שנותן לכהן מת"כ כו' פי' זה נסתר מהתוספתא דז"ל ושאר מת"כ ולויה נותן כ"ש ואין חושש ועי' במל"מ (פ"ו מהל' מת"ע ד"ז) שגם עינו ראתה הפי' הזה ודחוהו מפני התוספתא הלזו ועי' בהרא"ש שגם הוא פי' כן:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>וכל מי שצריך ליטול וא"נ כו'. </b>עי' בר"ש וברע"ב בישוב המשנה שלא תסתור מה שאמרו בירוש' ע"ז דהוי שו"ד ולענ"ד דמתניתין קאי על הא דתני לעיל מי שיש לו מזון ב"ס לא יטול כו' יד"ס כו' מאתים כו' חמשים זוז כו' וע"ז אמר כאן וכל מי שצריך ליטול דהיינו שיש לו ד"מ פחות מחמשים זוז (וכן באינך) דצריך ליטול ורשאי ואעפ"כ אינו נוטל בחשבו עתה יש לי לאכול משלי. ואף שאיננו מספיק לי לשנה יבטח על השי"ת שישלח לו ריוח במשך השנה (וכמאמרם ז"ל בסוטה בסוף (דף מ"ח) כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר אינו אלא מקטני אמנה) ולכן שפיר סיים התנא ועליו הכ"א ברוך הגבר אשר יבטח בה' ועמ"ש בקדושין כ"ז א' בס"ד:
+<b>[בתוי"ט בד"ה שנאמר כי השוחד וכו' עי' מה שכתבתי בסוף מס' ידים. </b>נ"ב שם כתב דמשום אל תעמוד בדבר רע תני "וגומר" דבתר הך קרא סמיך צדק צדק תרדוף למען תחיה וכו' עכ"ל. והרמ"ז שם והש"ל כאן (וחידוש שלא הזכיר את הרמ"ז) תפסוהו כי להפסוק הזה כי השוחד יעור פקחים שהוא בפ' משפטים לא סמיך כלל צדק צדק תרדוף. והך כתוב בפ' שופטים ע"ש מה שתירצו. ולפלא שלא הרגישו שבוודאי ט"ס הוא במשניות וצ"ל "שנאמר כי השוחד יעור עיני חכמים וגו'" כמו שהוא הגירסא במשנה שבגמרא בבבלי ובירושלמי. והוא הכתוב בפ' שופטים מקמי' דקרא "צדק צדק תרדוף" (כמ"ש התוי"ט) דמייתי המשנה מקודם. ובהגהות שבדקדוקי סופרים כתב דגי' פקחים עדיף דמייתי מקרא המוקדם. ואני אומר דגי' "חכמים" עדיף מתרי טעמי א' משום דאל תעמוד בדבר רע כדברי התוי"ט ועוד דאיידי דאיירי בהך קרא דצדק בוודאי מייתי סיפיה ושוחד כו' חכמים. ועוד דאצל "פקחים" לא כתיב "עיני". וניחא יותר ללמוד שעיניו כהות ממה שכתוב "עיני חכמים". - מהגרמ"ש]:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Zeraim/Rashash on Mishnah Peah/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Zeraim/Rashash on Mishnah Peah/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..5ec5ec89acd498afa0c02029a64b4d34d7e3c131
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Zeraim/Rashash on Mishnah Peah/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,304 @@
+Rashash on Mishnah Peah
+רש״ש על משנה פאה
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Mishnah_Peah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה פאה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ולפי רוב הענוה. </b>לענ"ד נראה שהוא שם מקרה מעניות דעני ועניו משותפים והרבה המה מחולפים במקרא (בקרי וכתיב) והכוונה דאף אם כמות העניים מעט אך אם איכות עניותם רב ירבה על השיעור כי אינו דומה מי שאין מאומה בידו למי שיש לו מאתים חסר דינר שג"כ נקרא עני לקמן פ"ח מ"ח:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>[בתוי"ט ד"ה ומכניסו לקיום כו' דכתיב פאת שדך בקצרך (ברמב"ם לקצור) כו' ופירושם דחוק כו']. </b>ולי קשה מהא דאיתא בחולין (קל"ג) מודה ר"י במידי דאורחיה כו' עוקר מנין ת"ל לקצור כו' אף אנן נ"ת מלבנות בצלים כו' פאה מכאו"א ופירש"י ואע"ג דאין קוצרין במגל:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה אע"פ שאין הבקר כו'. </b>ר"ל הגם שבבקר אינם יכולים להחרש מ"מ במעדר יכולים להעדר הוא נותן כו' כנ"ל לפרש לפירוש הרמב"ם בשם הקדמונים ופי' הרע"ב ולשון אע"פ על כוונה זו תמצא בריש בכורות בגמרא (ב' סע"א) והנותן כו' אע"פ שא"ר ע"ש בפירש"י. וכן בלשון התוס' ר"ה (סוף דף י"ד) ע"ש:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה שאינה יכולה כו' ומבואר שיש כאן ט"ס כו' ולכך צריך להיות בתחלת דבריו שאם אינו עומד באמצע כו'. </b>אבל ק"ל על פירושו דא"כ הכי הל"ל אה"מ שיכולה להקצר כאחת רי"א אינה מפסקת דבזה הוא דפליג על ת"ק ולא לינקוט מאי דמודה ביה הת"ק וכה"ג קאמר הש"ס בשבועות (ל"ח) ושמואל עד דאודי ליה אודיי ליפלוג עליה איפלוגי ע"ש [אמנם אשכחן כה"ג לר"י גופיה בב"ב (פ"ז) במשנה לפי מאי דמסיק הגמרא שם דאסיפא קאי ע"ש]:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>שם. שדה שקצרוה נכרים. </b>נל"פ דהיינו נכרי שקצר שדהו ואח"כ מכר התבואה לישראל ולהכי בסיפא לא מצי למיתני קצר חציה וקצרו נכרים חציה והיינו שמכרה לנכרי חציה הב' דבזה היה חייב למה שקצר:
+<b>שם. קצר חציה וקצרו ליסטים חציה פטורה כו'. </b>נראה דה"ה קרסמוה נמלים ושברה הרוח לחציה הב' דפטור אף מה שקצר. והתנא ריש מילתיה נקיט והוה כמו וכו' וכה"ג לקמן פ"ו מ"ח איזה היא קמה שמצלת אה"ע ע"ש וביבמות פ"א מ"ב כיצד פוטרות צרותיהן ומפרש ג"כ לצרות צרותיהן וכן בכ"מ דוק ותשכח [וגדולה מזו תמצא בא"ר פ"ב דזבים מ"ג בד"ה כלב ע"ש] ולפעמים נקיט מה דסיים ברישא ויכוין גם להקודמים כמו בפ"ה דדמאי מ"ט ובפ"א דכלאים מ"ז ע"ש בתוי"ט [וכה"ג כתבו התוס' בב"ב (י"ח) ד"ה ואם והתוי"ט בפי"א דזבחים מ"ז ד"ה טעונין] ועמש"כ בספ"ב דבכורים [וכה"ג בתוי"ט פ"ב דהוריות מ"ה ד"ה שהמלך]:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>המדל כו' והמחליק מאחת יד כו'. </b>עי' פי' הרמב"ם [הובא ברע"ב] ונראה דהמחליק בצלים דרישא היינו נמי ממקום אחד דלישנא דמחליק הכי משמע שעושה המקום חלק כפי' הא' שבר"ש. והא דברישא נותן לאלו לעצמן כו' והכא מן המשואר על הכל הוא משום דברישא לחים ויבשים דמו לב' מיני חטים (כמ"ש הר"ש) ושוק וגורן הוו כב' גרנות אבל הכא תרווייהו ענבים בשולות כ"צ ולכוונה זו הוסיף התנא כאן תנאי מאחת יד לומר ששניהם שוים באיכותם:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>רע"א קרקע כ"ש חייבת בפאה. </b>בירוש' ר"מ בעי וליתנן אמר קמה כ"ש חייבת בפאה. נל"פ דפריך מאי איריא דתני קרקע כ"ש יאמר קמה כ"ש. דהא תנן לעיל מ"ה המוכר קלחי אילן כו' ע"ש בפי' הר"ש דמוכח דאפי' אין לו קרקע ללוקח מ"מ חייב בפאה. ומשני בגין דתני בכורים תני קרקע. והרא"פ שם ל"ד כלל. וכן ל' הר"ב לק' מ"ז דחשיב לפאה בדברים שקרקע בהם דוקא הוא שלא בדיוק וביותר תמוה לשון הרשב"ם בב"ב (ק"נ א') ד"ה ואיידי שכתב דבשלמא גבי פאה פאת שדך כתיב קרקע כ"ש כו' ע"ש:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>נטל מקצת פאה כו'. </b>נ"ל מדתני מקצת פאה ול"ת נטל פאה. הוא להורות דאף באותה שנשארה ת"י קנסינן ליה וכ"מ ממלת כלום. וראיה לשטת הרמב"ם ולכן ע"כ ר"מ בתוספתא לא פליג על הת"ק וכמ"ש הכ"מ בשם הר"ן וכ"מ בירושלמי ודלא כמ"ש בשנ"א דפליגי. ומעתה דקנסינן ליה אפי' במה שבידו ממילא דגם בסיפא הכי הוא:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>שלש אבעיות כו'. </b>רש"י בישעיה (א' ח') פי' דהוא לשון לקיטה:
+<b>בתוי"ט ד"ה עד שלא באו כו' פי' הר"ב היינו מרוח כו' וכ"כ הר"ש כו' אבל למאי דתנינן במתני' פירותיו כו'. </b>ובחדושי לפסחים הראיתי כמה מקומות דנקיט פירות ויכוון לתבואה לחוד וא' מהם ברפ"ב דחלה פירות ח"ל כו' חייבים בחלה:
+<b>שם ח בתו"ח ד"ה משבאו כו'. </b>נ"ל דה"ה לא פדאן דאינו מקדיש דשא"ש כו' ושמא יש לחלק כו'. ול"נ דחל וראי' מקדושין (נ"ד ב') דמבואר שם דאף לר"מ דמע"ש ממון גבוה הוא וא"י ליתנו במתנה מ"מ בטבלייהו יכול ליתנם דמתנות שלא הורמו לאו כמו שהורמו דמיין ועכ"מ בפ"ג מהלכות מע"ש הי"ז. ועמש"כ רפ"ג דתרומות בס"ד [שוב האיר ה' את עיני ומצאתי הדבר מפורש בירושלמי פ"א דתרומות הלכה א' שמביא שם הא דתנן גנב תרומת הקדש ואכלה משלם ב' חומשים וקרן אחד ורצה לפרש כגון שהקדיש טבל ממורח ותרם הגזבר וכן תני הושעיא אחד המקדיש טבלו כו' ע"ש הרי דהקדש חל על התרומה מדמשלם חומש מחמת הנאתו מהקדש וזה דוחק לומר מחמת טובת הנאה שיש להקדש בה וכמ"ד טה"נ ממון ועוד דמשמע דב' החומשין שווין]:
+משנה [ט תוס' רע"א אות מ"ג בד"ה לענ"ד תמוה דאיך שייך כו' נ"ב עי' במשנת חכמים באריכות קצת.- מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>אחר היד ואחר המגל. </b>פי' הרע"ב מנדנד ידו כו' והתוי"ט מלא דבריו דזה נקרא אונס והוא דוחק. א' נדנוד מאן דכר שמיה. ב' ראש היד כו' דפליגי בי' טעמם מהו. אבל לפי מה שפי' הרמב"ם בפ' דלקמן מ"ב דגם במחובר איכא לקט אתיא כפשוטה דדרך הקוצרים לקלוט מלא ידו א' קני השבולת ובידו הב' אוחז המגל וקוצרים לזה אמר תוך כו' ר"ל שכבר קלט לתוך היד ותוך המגל ואח"כ נשמט קנה א' או שתיים לעניים אחר כו' ר"ל כשרוצה לקלטם לתוך היד והמגל נשמטה קנה א' או ב' והלכו אחורי היד ואחורי המגל דכיון שלא באו עדייין לתוכם לא נקרא שעת קצירה ולכן הקדים לומר איזהו לקט הנושר בשעת הקצירה ודע דחלוקה דביד הוא כשתולש בידו וחלוקה דבמגל הוא בקצירה:
+
+Mishnah 11
+
+<b>חורי הנמלים כו'. </b>בפי' הר"ש והרע"ב אחריו משמע דאחר שהתחילו לקצור מקצת השדה אז אף אם החורים בתוך הקמה העליונים לעניים. ול"י מה דחקם להוציא המשנה מפשטה דמשמע דמה שבתוך הקמה אף שכבר נקצר מקצת השדה ה"ה של בעה"ב. וכ"נ מפירש"י בחולין ובשנ"א ובהרמב"ם בחבורו ור"מ פליג ארישא נמי ומכוין לישנא דהכל שבדבריו וזה לכאורה נגד הרמב"ם שם:
+<b>והנה הרמב"ם פסק כר"מ. </b>ועי' תוי"ט ותו"ח ול"נ משום דסתם לן תנא בפ"ה דמעשרות מ"ז כוותיה דלא חלק שם בין עליונים ותחתונים (ובזה י"ל דגם הרמב"ם אינו מתנגד לדעתי בכוונת דר"מ שכתבתי אלא דבזה לא פסק כוותיה) ואע"ג דבתרי מסכתות א"ס למשנה מ"מ מידי ספק לא יצאנו וה"ל ספק לקט אמנם זה הוי כמו ספיקא דרבוותא או ספיקא דדינא דל"ד לשאר ספיקות עי' ש"א תשו' צ':
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ונותן לעניים כו' ופטור מתמ"ע כו' וספק לקט לקט. </b>טעמו לא מחוור כלל דהא איכא למיחש שהלקט נשאר ת"י בעה"ב ולעני יגיע מן העומרים והוה כמו שמחליף עם העניים דלקמן מ"ה ודומה לשבולת של לקט שנתערבה כו' מעשר כו' דלקמן (ולכאורה ר"א דשם יפלוג גם כאן) ודע דכמו כן ק"ל במה שצוה בועז וגם של תשולו לה מן הצבתים ע"ש פירש"י והלא היא לא תפריש מהם תו"מ שתדמה שהם לקט או שכחה ושם י"ל דע"כ כוונת בועז היתה להפקיר לכל דאלת"ה היה גזל בידה למאי דקי"ל הפקר לעניים אה"פ:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ברע"ב ד"ה מעשר שבולת אחת כו' ואע"פ שעדיין לא נתמרח חל שם מעשר עליו כו' [כ"כ הר"ש]. </b>וק"ל דמ"מ לכתחלה תנן בפ"א דתרומות מ"י א"ת כו' ולא מדבר של"נ מלאכתו ע"ד שנ"מ ועיין ש"א תשובה צ"ז ולולא דבריו הנל"פ דמתני' כדי שבולת קאמרה ואחר המרוח אך מהירושלמי שהביא משמע כדבריו:
+
+Mishnah 3
+
+<b>בתור"ע (אות נ"ב) והרמב"ם בחבורו לא הביא כלל דין זה וכבר תמה בזה הפר"ח כו'. </b>אבל נ"פ שבחבורו חזר לפרש כפי' הר"ש דשכ"מ בירושלמי וזה הביא בפ"ד מהל' מת"ע ד"ח ועתו"ח:
+<b>משנה [ד בתוס' רע"א אות נ"ג בד"ה והרמב"ם. </b>ותמיה לי טובא. נ"ב כן הקשה ג"כ בס' שש המערכת ועי' מה שתירץ ע"ז בדוחק וראיתי בלחם שמים ודבריו תמוהים מאד. - מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ברע"ב ד"ה ולא שכחו בעה"ב וכגון דבעל הבית בשדה כו' </b>[כ"כ הר"ש וכן] איתא בס' שנ"א ואנכי תמה דע"ש בסוגיא ובפירש"י ותוס' ותראה דהתם מיירי דגם בעה"ב שכח אח"כ אבל מתני' דבעה"ב לא שכח כלל לא בעינן עומד בצד שדהו וטעם מתניתין כדמייתי הר"ש מירושלמי ושמא מטעמא אחרינא אתינן עלה:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה הבקר לעניים הבקר. </b>ועוד י"ל כו' נ"ב ועוד י"ל דדריש זה מאידך תעזוב אותם דב' פעמים כתב קרא בפ' קדושים (י"ט י') ובפ' אמור (כ"ג. כ"ב). אח"ז ראיתי בספר זרע יצחק שהקדימני בזה. ואח"ז ראיתי בס' ערוך לנר נדה נ"א. ונדפס מחדש פי' הראב"ד על תו"כ וראיתי לו בפ' קדושים מניין שספק לקט לקט כו' ת"ל לעני ולגר תעזוב אותם כתב וז"ל:
+ת"ל תעזוב אותם מפרש בירושלמי הנח לפניהם משלך. נ"ל מדכתיב תעזוב יתירה א' כאן וא' בפ' אמור ע"כ:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוס' רע"א אות ס' בד"ה בר"ש הביא קושיות הירושלמי. </b>ותמיהני הלא לפנינו כו'. [נ"ב כבר העיר ע"ז בס' לחם שמים כאן.- מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 3
+
+<b>ראשי שורות העומר שכנגדו מוכיח העומר שהחזיק כו' מודים שאינו שכחה. </b>המפרשים נדחקו מאד ולענ"ד נל"פ שהם ג' דינים חלוקים כמו שהבדלתים ובמשנה שאחריה אינו מפרש רק דין דראשי שורות ובב' גווני א' אם שכח מראש השורה והוא שהתחיל לעמר מעומר השני והטעם כמו שהביא הר"ש מירושלמי כי תקצור ושכחת פי' שהתחיל לקצור ואח"כ תשכח וילפינן שכחת עומר מקציר ב' ששכח בסוף השורה והטעם מפורש במשנה שאינו בבל תשוב כיון שלא עבר ממנו והלאה וכ"ז מיירי שאין שם יותר מב' שורות דאין כאן עומר שכנגדו מוכיח דאין שורה בפחות משלשה עיין בר"ש סוף מ"ד מהירושלמי ודין הב' דעומר שכנגדו מוכיח המשנה אינה מפרשתו רק התוספתא כיצד מי שהיה לו עשר שורות כו' ודין הג' פשוט וא"צ פירוש:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ב' הוצני פשתן שכחה כו'. </b>המפרשים פירשוהו מלשון הוצין וא"כ הנו"ן איננה שרשית (כי בנפרד הוא הוצא) רק משמשת לרבוי וקשה א' דא"כ הל"ל הוצי כמו בב"ק (צ"ו) ודוכתי טובא. ב' דמשמע דג' קנים אינם שכחה וכ"כ להדיא השנ"א וזה תימא דמ"ש מתבואה דדוקא ג' עומרים ולא ג' קנים. לכן הנלע"ד שהוא מלשון הצן (יחזקאל כ"ג) והמפרשים פירשוהו לפי הענין כי לא נמצא לו ריע בתנ"ך ויש לפרשו שהוא לשון קבוצה וכן הכא. וכמו צבורי זיתים:
+
+Mishnah 6
+
+<b>[בתוס' חדשים בד"ה בתוי"ט. </b>אבל באמת נעלם מהרב גמרא דב"מ כו' נ"ב כן העיר בס' משנת חכמים ע"ש. - מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>איזו היא קמה שמצלת אה"ע (עמש"כ לעיל פ"ב מ"ז) כל שאינה שכחה. </b>נראה דבא לומר בין שלא שכחה (כפי' הר"ש) בין ששכחה אלא שיש בה סאתים (כמ"ש הרמב"ם) וכיוצא בה:
+
+Mishnah 9
+
+<b>סאה תבואה עקורה כו'. </b>לכאורה ה"נ דר"ל דעדיין לא עמרה רק שעקרה ולכן אם היו שתיהן עקורות היו מצטרפות אפילו לרבנן דר"ג דלעיל וכמו קמה דמצטרפת [ובתוס' דב"מ (צ"א ב') ד"ה שור איתא דתלושים חשובים כאגודה אחת ומחובר כל קלח וקלח חשוב בפ"ע ע"ש וא"כ בנידן שלפנינו הוה ק"ו מקמה] אולם הר"ש הביא מירושלמי דאתי כר"ג וא"כ הוי מחלוקת ואח"כ סתם והרמב"ם פסק כרבנן:
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>ואם היה מתכוון ליטול את הגס הגס. </b>ר"ל דעיקר כוונתו היא ללקט את הגסין מחמת חשיבותן וחס עלייהו שלא יגנבו וכיוצא ואגבן מלקט גם את הדקין ובזה א"ש הירושלמי שהביא הר"ש ונכון בעז"ה:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כל זית שיש לו שם בשדה. </b>נראה דשם פי' בכאן פירסום כמו ויעש דוד שם (שמואל ב ח׳:י״ג) ובזה א"ש מה שאמר בד"א כו' וא"ש נמי הרבותא דזית הנטופה בשעתו:
+<b>שם. שהיה שפכוני או בישני. </b>לכאורה קשה ת"ל דהיינו במעשיו. ונ"ל דזה מתורץ בדקדוק לישנא דמתני' שהיה כו' שהוא כו' דהיה פי' שהיה בימים הקודמים שפכוני כו' ועכשיו אין בו יתרון מאומה על חביריו. רק שנשאר לו שם זה גם עתה:
+
+Mishnah 2
+
+<b>עיין בשנ"א. </b>ומה שכתב שם בהגהות הרי"ף דעוללות נוהגות ג"כ בשאר אילנות. נסתר מהברייתא בחולין (קל"א) דבכרם חשיב שם ד' מתנות עניים ובתוכם עוללות ובאילן לא חשיב אלא שנים ולא חשיב עוללות (וכ"כ הגר"א ז"ל בעצמו בפ"ה דמע"ש מ"ד דפרט ועוללות אינם בשאר נטעים) ובתוס' שם ד"ה גמר מוכח דאף בזית אינה נוהגת. וכ"מ מדל"ח שם ג' מתנות בזית וכ"מ בר"פ כיצד מברכין ובהפועלים (פ"ז ב') ע"ש. ומש"כ עוד דכן מבואר ג"כ בר"מ וכו' בפאה וחלה דזיתי ניקוף ממת"ע ג"כ ליתא דנ"ל דכוונתם שמנקף העני זיתי שכחה או זיתי פאה כמו שפירש הרמב"ם בחבורו פ"ו מהל' גזילה הי"ג להא דעני המנקף בראש הזית דמשנה דגיטין (נ"ט ב') וכ"פ אחריו גם הטוש"ע ח"מ סי' ש"ע ס"ה (ונ"ל דמשום דתנן לעיל פ"ד מ"ד פאה אין קוצרין אותה במגלות כו' לכן דרך לנוקפן) והצ"ע דהגאון ר"ח ז"ל מש"ס דחולין נ"ל ליישב דהגר"א ז"ל לא אמר אלא חסידים הראשונים כו' משמע דאינו חיוב על כל אדם וצ"ל דהתורה נתנה רשות לכל נדיב לב לעזוב זיתי ניקוף לעניים כמו של"נ שיעור בפאה דאל"כ הא קיי"ל דהפקר לעניים אינו הפקר:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בש"א יש לו פרט וי"ל עוללות כו'. </b>ל"י מדוע שבקי לפאה ושכחה ואולי דב"ה דאמרי כולו לגת משמעו דאף פאה ושכחה אין לו ובב"ש לא חש התנא להאריך ולשון השו"ע יו"ד סי' רצ"ד ס"ו פירות רבעי פטורין מלקט ושכחה ופרט ועוללות ותמוה לקט מאי עבידתיה באילן ונראה ברור שט"ס נפל בטור וצ"ל תחת לקט פאה וז"ל הרמב"ם בפ"ט מהל' מע"ש דין ד' כ"ר אין לו לא שכחה ולא פאה ולא פרט ולא עוללות וי"ל בדוחק גי' הטוש"ע ע"פ מש"כ התוי"ט ותור"ע בר"פ דלקמן:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה רביעה שניה המטר נקרא רביעה מפני כו' [כ"כ הרמב"ם]. </b>והוא מהגמרא דתענית (ו' ב') ע"ש ולכן תמוה מש"כ הרע"ב פי' אחר מלבו ועמש"כ בברכות (מ"ט ב'):
+<b>ברע"ב ד"ה ולא יהא כו' וכיון שאינו מביא כו' וב"ס לאשתו כו' [וכ"ה בר"ש]. </b>וק"ל הא יש הרבה עניים בלא נשים ולהם כדאי לילך. ולשון הירושלמי שמביא אח"כ י"ל קצת:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ברע"ב ד"ה בכל שנתו בשנה שלישית ובשנה ששית כו' [כ"כ הר"ש]. </b>וק"ל דהא זמן האסיף שלהן אינו אלא בשנה שאחריהם בחדש תשרי ועיקר מצות הפרשה היא אחר המרוח וראיית פני הבית ועמש"כ לקמן מ"ה:
+<b>בתור"ע (אות ע"ח) קשה לי כו'</b> ונעשה הפקר מיד יזכה בעל השדה כו' ע"ש ובמחכ"ת אישתמיטתיה מש"כ הרא"ש בפ' אלו מציאות במשנה דמצא בגל (וכן הנ"י שם) דלא עדיפא חצירו מידו (כה"ג אמרינן שם (ק"ב) כ"ה דאיהו זכי חצרו זכיא ליה כו' ע"ש) דאילו בא לידו קודם יאשותו לא קני כו' ועי' בש"ך סי' רס"ח סק"ב ובסמ"ע סי' ר"ס סק"ב ובזה א"ש הא דאיתא בירושלמי מת"ע שבשדה שאין עניים מקפידין עליהן ה"ה של בעה"ב משום דכיון דלא קפדי עליהם מעיקרא מיד זכתה לו שדהו לבעה"ב ולי קשה דמאי מהני יאוש עניים דהרי יאוש מטעם הפקר הוא וכמו דאר"א לעיל פ"ה מ"ב וכי היאך העני הזה מחליף דבר של"ב ברשותו ה"נ היאך יפקירו דבר כו' עי' פ' מרובה (ס"ט) ואולי כיון דכל העניים מיאשי והתורה לא זכתה אלא להם שפיר מצו לאפקורי ור"א לא קאמר אלא דעני פרטי א"י להחליף ומדויק היטב לישניה וכי היאך העני הזה כו' הזה דוקא:
+<b>ומה </b>שהקשה עוד (באות הקודם) מקטני עניים דגם להם חלק בזה ולדידהו הוה יאוש שלמ"ד ע"ש. נ"ל דלק"מ דהא אפי' אם כבר זכו בו אין בהם משום גזל אלא מפני ד"ש היכא דאין דעת אחרת מקנה אותן כמו מציאה וכן מת"ע דהוה כמו הפקר ופי' הרמב"ם משמע דאין הטעם משום יאוש רק כיון דעניים תו לא יבואו קרינן ביה לעני ולגר תעזוב ולא לעורבים כו' דאיתא בחולין (קל"ד ב') וכן משמע בירושלמי:
+<b>שם במשנה נאמנים על השמן לומר של מ"ע הוא. </b>נראה דר"ל דהוצאותיו מזיתי מ"ע שניתן לי דומיא דשל זיתי ניקוף ומשכחת לה זיתי מעשר בזיתי אכילה עיין בפ"א דתרומות מ"ט והא הוא דאשמעינן ובפי' הרמב"ם לא משמע כן:
+
+Mishnah 3
+
+<b>שם ברע"ב ד"ה נאמנין על החטים. </b>לומר מ"ע הם כו' [כ"כ הר"ש] וכ"ע התוי"ט דה"ה בלקט שו"פ ול"נ דדוקא נקיט מ"ע דלקט שו"פ דרכייהו בשבלים ואף על החטה אינם נאמנים:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>אין פוחתין כו'. </b>נ"ל מדלא יהיב שיעורא בש"ש ובשיפון ע"כ שיעורייהו כשעורין שהם ממינן וכוסמין להכי תני מפני שהם מין חטים ואף מין שעורים ועוד דשיעורן חלוק מתרוויהון ומה שאמר בגורן הוא לאפוקי בית כמ"ש הר"ש בשם התוספתא ומשמע מכאן דמותר לכתחילה להפריש טרם ראיית פני הבית וכ"מ עוד ממש"כ הר"ש בפ"ד דדמאי מ"ד בשם הירושלמי דא"א לגורן שתיעקר אא"כ נתרמה ממנו תרומה סייעתא להש"א תשו' צ"ז:
+<b>שם רע"א פרס. </b>נ"ל דקאי אתרווייהו אגרוגרות ואדבלה. כלומר חצי קב גרוגרת וחצי מנה דבלה כיון שהם מין אחד אלא שהדבלה היא אחר שנדרסות אין סברא לחלק בשיעורייהו ומסתמא קב גרוגרת הוה כמו מנה דבלה (לת"ק) וממילא לר"ע דדבלה שיעורו חצי מנה ה"ה לגרוגרת די בחצי קב וזה דלא כדמשמע קצת מהמפרשים [יותר מזה מצינו בסנהדרין (דף ע') מתוך שכפל רבי יוסי ביין נמצא כופל אף בבשר ולפ"ז יפלוג ג"כ על הא דמ"ב פ"ד דכלים לטעם שכתב הר"ש שם והל"ל שם וכדברי ר"ע ברובע כמו בכתובות פי"א מ"ד ובב"ב פ"ז משנה ב ובפרה פי"א מ"א]:
+[בתוי"ט בד"ה אין פוחתין לעניים. אבל במ"ע כתיב (דברים כ"ו) ונתת לגר וגו' נ"ב במח"כ אגב שטפיה כתב כן דהאי קרא דונתת כו' במ"ע המתחלק בתוך הבית כתיב. אבל בהמתחלק בגורן כתיב והנחתו כמ"ש בנדרים מ"ג פי"א והוא מספרי. - מהגרמ"ש]:
+<b>בשנו"א חצי לוג יין. </b>שזהו שיעור לטבל ב' סעודות ותמוה דבעירובין (כ"ט א') מוכח להדיא דבכדי לאכול בהם הוא פחות מב' רביעיות והוא שיעור ליין מבושל אבל חצי לוג הוא שיעור לשתות בב"ס והוא לשאינו מבושל ודע דמש"כ בפי' הקצר היינו ד' איסרים וכן לקמן מ"ז כ' פונדיון הוא ד' איסרים ט"ס וצ"ל ב' איסרים:
+
+Mishnah 6
+
+<b>מדה זו אמורה בכהנים כו'. </b>בשנו"א פי' כלומר בין שנותן לכהן מת"כ כו' פי' זה נסתר מהתוספתא דז"ל ושאר מת"כ ולויה נותן כ"ש ואין חושש ועי' במל"מ (פ"ו מהל' מת"ע ד"ז) שגם עינו ראתה הפי' הזה ודחוהו מפני התוספתא הלזו ועי' בהרא"ש שגם הוא פי' כן:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>וכל מי שצריך ליטול וא"נ כו'. </b>עי' בר"ש וברע"ב בישוב המשנה שלא תסתור מה שאמרו בירוש' ע"ז דהוי שו"ד ולענ"ד דמתניתין קאי על הא דתני לעיל מי שיש לו מזון ב"ס לא יטול כו' יד"ס כו' מאתים כו' חמשים זוז כו' וע"ז אמר כאן וכל מי שצריך ליטול דהיינו שיש לו ד"מ פחות מחמשים זוז (וכן באינך) דצריך ליטול ורשאי ואעפ"כ אינו נוטל בחשבו עתה יש לי לאכול משלי. ואף שאיננו מספיק לי לשנה יבטח על השי"ת שישלח לו ריוח במשך השנה (וכמאמרם ז"ל בסוטה בסוף (דף מ"ח) כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר אינו אלא מקטני אמנה) ולכן שפיר סיים התנא ועליו הכ"א ברוך הגבר אשר יבטח בה' ועמ"ש בקדושין כ"ז א' בס"ד:
+<b>[בתוי"ט בד"ה שנאמר כי השוחד וכו' עי' מה שכתבתי בסוף מס' ידים. </b>נ"ב שם כתב דמשום אל תעמוד בדבר רע תני "וגומר" דבתר הך קרא סמיך צדק צדק תרדוף למען תחיה וכו' עכ"ל. והרמ"ז שם והש"ל כאן (וחידוש שלא הזכיר את הרמ"ז) תפסוהו כי להפסוק הזה כי השוחד יעור פקחים שהוא בפ' משפטים לא סמיך כלל צדק צדק תרדוף. והך כתוב בפ' שופטים ע"ש מה שתירצו. ולפלא שלא הרגישו שבוודאי ט"ס הוא במשניות וצ"ל "שנאמר כי השוחד יעור עיני חכמים וגו'" כמו שהוא הגירסא במשנה שבגמרא בבבלי ובירושלמי. והוא הכתוב בפ' שופטים מקמי' דקרא "צדק צדק תרדוף" (כמ"ש התוי"ט) דמייתי המשנה מקודם. ובהגהות שבדקדוקי סופרים כתב דגי' פקחים עדיף דמייתי מקרא המוקדם. ואני אומר דגי' "חכמים" עדיף מתרי טעמי א' משום דאל תעמוד בדבר רע כדברי התוי"ט ועוד דאיידי דאיירי בהך קרא דצדק בוודאי מייתי סיפיה ושוחד כו' חכמים. ועוד דאצל "פקחים" לא כתיב "עיני". וניחא יותר ללמוד שעיניו כהות ממה שכתוב "עיני חכמים". - מהגרמ"ש]:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Zeraim/Rashash on Mishnah Sheviit/Hebrew/Vilna Edition.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Zeraim/Rashash on Mishnah Sheviit/Hebrew/Vilna Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d6e3237dab1913f4720372db07fd5ec016c3273f
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Zeraim/Rashash on Mishnah Sheviit/Hebrew/Vilna Edition.txt	
@@ -0,0 +1,341 @@
+Rashash on Mishnah Sheviit
+רש״ש על משנה שביעית
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה שביעית
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>משמע </b>מדברי המפרשים דשני פרקים הללו שהם פסח ועצרת אסורין מקרא או מהלכה (בזמן המקדש) ובמו"ק (ג' ב' ד' א') ובתד"ה אלא מוכח דמקרא או מהלכה אינה אלא למ"ד יום. והשני פרקים מתקנתא דב"ש וב"ה הם וכ"כ הרמב"ם ברפ"ג מהל' שמיטה אולם לשנוייא דרב אשי שם א"ל דגם הב' פרקים מהלכה הם ע"ש. אמנם לפרש"י בר"ה (י' ב') מוכח דעקר תוספת אינו אלא למ"ד יום לר"א ויום א' לר"מ ועי' בפי' הרמב"ם לקמן פ"ב מ"ו ודברי התו"ח בזה מגומגמין:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתורע"א אות ו' בד"ה קשה לי דלמה לי ג' אילנות כו'. </b>[נ"ב קדמו בס' בנין אריאל גמ' מו"ק. - מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתור"ע אות ז' בהר"ב ד"ה נטיעות אין חורשין. </b>קשה לי כו' אולם מלשון הרמב"ם בפי' בסוף פרקין כו' ומ"מ צ"ע דמנ"ל הא ע"ש. ומלבד שהקושיא חלושה דא"ת כל הב"ס נצרכה להחרש עד עצרת בשביל ג' הנטיעות ה"ל להתיר גם עד ר"ה כיון דהתורה חסה עליהן. עוד זאת דבירושלמי נמי מוכח כן והוא דאיתא התם ר"ש וראב"י אמרו ד"א דאמר כו' הגומם את כרמו פחות מטפח חייב בערלה מפני מראית העין וא"כ ע"כ גם דברי ר"ש אינן אלא לחומרא ושפיר דק הרמב"ם בכאן שלא לבאר הנ"מ דבין נטיעות לאילנות קולתן דנטיעות. ויתורץ בזה גם קושיות הט"א בר"ה הביאו בתור"ע אות ט' דהא ר"ע ל"ל הלכה דעשר נטיעות וא"כ מנ"ל להקל בהן והרי מוכח דל"פ ע"ז נמי ומדקאמר נטיעה כשמה אבל לפמש"כ א"ש דר"ע לא קאי רק אחומרא דאית בהון ודברי הרא"פ בהא דאמרו ד"א מופרכים מהר"ן בפ"ק דסוכה דכ' דאמרו ד"א משמע שהם שוים בדבריהם לגמרי ע"ש. ונ"ל עוד דהרמב"ם בחבורו חזר מזה וס"ל דר"ש לגמרי דאין עלה כנטיעה אפי' לקולא והירושל' דאמר אמרו ד"א לשיטתיה בר"פ דהב' פרקים אינן אלא מדרבנן לכן אף דלראב"י אינה רק מפני מה"ע מ"מ לא החמירו רבנן במילתייהו אבל הרמב"ם דפסק כש"ס דידן דבזמן המקדש אסור מהלכה א"כ ע"כ דברי ר"ש וראב"י אינן עולין בקנה אחד וטעמא דר"ש ע"כ דלענין תוספת שביעית הלכתא גמ"ל ואין למדין מהלכה ומיושב שפיר מה שהניח בתור"ע (אות י') בצ"ע פסקי רמב"ם מערלה לשביעית אהדדי גם מה שהקשה מהא דפסק דילדה פחותה מטפח חייבת בערלה לעולם אהא דגומם פחות מטפח לק"מ א' שהרי אמר ילדה כו' משמע דדוקא שנראית עדיין ילדה משא"כ הא דגומם דמיירי באילן שנראה זקן. ב' דהא כשיעלה בו החדש (אשר עליו אנו דנין) יהיה יותר מטפח. ג' דהא ניכר לכל שנגמם וא"כ ידעו שהיה תחלה גדול יותר:
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ר' שמעון בן גמליאל אומר כל עשרה דלועים כו'. </b>מביא כי בירושלמי מוקי לה בדלעת יונית דוקא ור"ל דת"ק לא פליג ולכן פסק הרמב"ם בפי' כרשב"ג אבל בחיבורו לא העתיק דבריו מוכח דחזר בו וס"ל דת"ק פליג דיונית שוה לשארי דלועין ונ"ל ראיה לדעתו בחיבורו מהירושלמי דכלאים ספ"ב דחשיב שם דברים שחלוקה דלעת יונית משארי דלועין ולא חשיב להך להכא בהדייהו:
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה עד שיחולו. </b>עי' פי' הרמב"ם ובשנ"א הקשה עליו וכי הפדיה גורמת להיות נקראים ע"י אילנות ול"נ דבאמת אינם נעשים אילנות עד שנה הה' רק אם נפדו בשנת הד' ויהיו נאכלין חוץ לירושלים גזרו מפני הרואים שלא יסברו דשנת חמישית הן אולם לפי מה שאבאר לקמן דיש חומר בנטיעות מבזקנים ור"ע ור"ש מיירי דוקא בזה א"א לפרש כן:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה במקשאות כו' אבל פי' מקשאות מקום זריעת הקשואים כו' כמ"ש הרמב"ם. </b>אבל רש"י בפסחים (י' ב') פי' דהוא שם אילני הקשואים והדלועים ושם פירושו מוכרח וביותר מוכח כן בב"מ (צ"ג) המשמר ד' וה' מקשאות ומוקי לה שם בעקורין וע"ש בפירש"י:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ומעדרין כו' וא"ת אמאי לא שרינן עדור בכל אילנות כו' כמו שפסק הרמב"ם בריש הל' שמיטה דחרישה בשביעית אינה אלא מד"ס. </b>ותמוה דלא מיבעיא למאן דמוקי קרא דבחריש ובקציר תשבות לתוספת שביעית הרי מפורש איסור חרישה אלא אפי' לר' ישמעאל דתו"ש מהלכה הלא הוא ג"כ לענין חרישה דההלכה היתה לנטיעות דמותר לחרוש עד ר"ה והרמב"ם לא כתב שם רק שאין לוקין על החרישה אבל איסור איכא בה אי מקראי אי מהלכה שוב ראיתי שכן כתב גם השעה"מ ז"ל בריש הל' שמיטה בדעת הרמב"ם שאסורה מה"ת רק שאין לוקין עליה:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתו"ח ד"ה מזהמין כו' פי' השני שכתב הר"ב כו' הוא פי' הרמב"ם ואע"ג דנשמעינהו מן מעשנין דמ"ב י"ל דה"א כו' אבל מ"מ יקשה דליתני הא דמזהמין שמה בהדי מעשנין. </b>וכה"ג הקשה בעצמו לעיל במסקלין אמנם במחכ"ת ל"ד בלשון המשנה שאמרה את הנטיעות דמשמע דזקנים לא (עי' בפרק דלעיל) והחילוק נ"ל דעישון הוא לתולעים שבפירות וזיהום הוא לתולעים שבאילנות וכמו שהם בפי' הרמב"ם. ובמש"כ מיושב נמי מה שהקשו הרא"ש והתוי"ט על פי' הר"ש בהא דוקוטמין אותן דהיינו מאבקין דע"כ יש חילוק ביניהם מדלא שרינן קטימה אלא לנטיעות:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>רי"א כל הרכבה שא"ק לג"י כו'. </b>ה"ה נטיעה והברכה כדמשמע בר"ה (י' ב') ובפסחים (נ"ה) אלא מאי דסיים ת"ק נקיט ועמש"כ פ"ב דפאה מ"ז:
+
+Mishnah 7
+
+<b>ואם לאו אסורין בשביעית. </b>מפי' הרמב"ם והרע"ב משמע דהיינו שנוהג בהם קדושת שביעית אבל לעקרם א"צ וכמו אסורים בשביעית לקמן מ"ט ובאילן אמרי' לעיל דאפי' נקלט בתוספת שביעית יעקור לפירושם שם וכפירש"י בר"ה (י' ב') וצ"ל דהכא מיירי שנשרו מאליהן ולפ"ז לא קשה ג"כ מה שהקשו התוס' שם והר"ש כאן על פירש"י הנ"ל ממתניתין דהכא ועיין בגיטין (נ"ג נ"ד) ולשון הרמב"ם בסוף פ"ג מהל' שמיטה:
+
+Mishnah 8
+
+<b>פול המצרי שזרעו לזרע כו'. </b>עי' פי' הרמב"ם והרע"ב. ורש"י בר"ה (י"ג ב') פי' לאכול את זרעו ונראה כוונתו דהיינו לאכלו כשיתבשל ויתיבש כ"צ ולירק היינו לאכלו כשהוא עדיין לח כמו בזמנינו הפולין והקטניות:
+<b>שם רא"א כו' משתרמלו כו'. </b>פליג על ר"ש דאמר כיוצא בהן דהיינו בתר השרשה ואמר הוא דלא אלא אזלינן בתר הבאת התורמל ופי' הר"ש הביאו גם התוי"ט נפלא ממני:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה משיפסקו כו' ירושלמי כו' א"ר יוסי הד"א לא חשו לעו"ש. </b>ובתו"ח אף ע"ג דבשבת חששו למ"ע דאורחים בסי' רמ"ד כו' די"ל דזיבול הוא מדרבנן. זה אינו דהתם נמי ע"י עובדי כוכבים אפי' שכרו לימים אינו אלא מדרבנן. אלא החילוק הוא דשבת איסור סקילה לפיכך החמירו בה אפילו במידי דרבנן וכדמחלק הש"ס בסוכה (ט"ז ב'):
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ברע"ב ד"ה ר"מ אוסר. </b>בירושל' מוכח דביותר מכשיעור כ"ה בר"ש כו' לכאורה תמוה דגם ביותר מכשיעור איכא האי ק"ו דהא לעיל תנן מוסיפין על המשפלות. וראיתי בירושלמי שמביא ברייתא דר"מ פליג וס"ל דכן אין מוסיפין על המשפלות:
+<b>בתוס' חדשים ד"ה וחכמים אוסרין. </b>אין להקשות דהיינו ת"ק דלעיל כו' . הן לפי מה שהביא הר"ש מירושלמי דר"ש מיירי באשפתות פחותות מי"ד משפלות. וחכמים משמע דל"פ אלא על יתר מכן אבל בג' אשפתות מודו דשרי. א"כ פליגי ג"כ על הת"ק דמשנה לעיל דלא שרי אלא מעשר עשר משפלות ולא פחות. וגם יש לדייק דלא אסרי ביתר מכאן אלא בפחותות מי' משפלות אבל אם הם מעשר עשר שרי וא"כ פליגי גם בזה על ת"ק דלעיל:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה לא יפתח כו'. </b>לולי פי' רבותי נ"ע הייתי מפרש עד שיהיה בו היינו שימצא בו כ"כ אבנים כדמפרש שאז יתלה הרואה שעושה לצורך האבנים ומותר לפתוח אפילו בתחלה היינו אף שלא היה מגולה כלל. אבל בפחות מזה אין דרך לפתוח מחצב עבורם ויאמרו דלתקן שדהו עושה. דומיא דגדר אבנים במשנה דלקמן. ופי' זה מכוון יפה בלשון המשנה:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה אבנים כו' אם יש בהן שתים כו'. </b>תימה למה יקל כאן מגדר דלעיל דבעינן עשרה. ולכן היה נ"ל דבאמת כאן חמור כיון דהם במחובר. (עתוי"ט ד"ה המסקל) ואינו מותר אלא אותן השתים בלבד. וכ"מ לשון הרמב"ם בחבורו פ"ב שבדין גדר כתב (בה"ז) ורוצה ליטול כל אבניו. ובדין שלפנינו כ' בה"ט מותר ליטול אותן. ואולי גם רבי כוון לזה דשם אמר שיש בו וכאן אם יש. והוא ידע דרכי הלשון אף שמאתנו נעלמו (עמש"כ במהדורות בס' נת"ע ד' קי"א א') אולם מסתפינא מהר"ש שלא הבין כן:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה המסקל כו' בירושלמי פריך כו' א"ר יונה כאן בתלוש כו' ומן התימה בעיני כו'. </b>ובאמת קושיית הירושל' נפלאה. דהא יש לנו הרבה מה שמותרין בתוספת שביעית ואסורין בשביעית עצמה. וכן הר"ש ושנ"א לא הביאוהו:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה בש"א אין אוכלין פ"ש בטובה כו'. </b>הן לפי הגי' שלפנינו בעדיות פ"ה והיא גי' הראב"ד שם צ"ל גם הכא בדברי ב"ש אלא בטובה. ובזה יישבתי המנהג שאומרים לכהנים אחר ירידתם מן הדוכן ישר כחכם. אשר רבים לעגו ע"ז כיון שהם מצווים בכך. ועוברים בג' עשין אם לא יברכו. דהא ה"נ מצווים הבעלים להפקיר ואפ"ה מותר להחזיק להם טובה לכ"ע:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה ומודים במחליק עד שיגום. </b>פי' לא שרי רק באופן שיגום. והרבה תמצא בלשון חז"ל שמוש מלת עד על כוונה זו והתוי"ט לא ירד כאן לזה:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>לא שיעלה אלא שלא יוסיף. </b>כה"ג בפכ"ג דשבת מ"ה:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה לוף של ע"ש כו' ולא הוסיף כו' שאם הוסיף כו' כ"ה בר"ש ולפי מה שכתבתי כו' בשם הרמב"ם דכל הספיחין אסורים באכילה יל"פ כו'. </b>ותמוה דהא במשנה דלעיל כ' הר"ש בפי' הירושל' דלא אסרו אלא בהני דתחלת גידולן בשביעית כו' והתוי"ט עצמו הביאהו שם וכל שכן הכא שנשלם בששית ולא הוסיף אלא צמחים בזה:
+
+Mishnah 5
+
+<b>ברע"ב ד"ה רי"א מיד ואע"ג כו' בלוף הואיל וצריך לעקרו בשביעית אלא בשנוי כו' הלכך כו' לא שכיח דאיסורא כ"ה בר"ש בפי' הירושלמי. </b>לכאורה תמוה דהא פי' שם דאינו אלא בלא הוסיף ספיחין והני דהתירא נינהו ומה לן למיחש להו. וצ"ל דכוונתו דבהוסיפו ספיחין אסור לעקרן כלל בין ע"י שינוי בין שלא ע"י שינוי. וה"ל למיחש שמא עקר הני דהוסיפו. וע"י שינוי כדי לגנוב את העין לאמר דהן לא הוסיפו אבל בלא שינוי לא יעקור דזה אסור בין בהוסיפו ובין בלא הוסיפו:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ואם הביא יותר כו'. </b>תמה על הרמב"ם שהשמיט לבבא זו. ונעלם מכ"ת שהביאה בפ"ד הכ"ד לכוונה אחרת ע"ש:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה מכזיב פי' הר"ב כזיב משוך כו' ועוד שלא פי' ועד (הנהר) [אמנון] מהיכן כו'. </b>ולכאורה יותר קשה לפירושו רישא דמתניתין דקתני כל שהחזיקו עו"ב מא"י ועד כזיב והרע"ב כ' דהרצועה היוצאת מעכו (שהיא בריבועה דא"י) עד כזיב לא כבשוה עו"ב וצ"ל לפירושו דה"ק כשהחזיקו עו"ב מא"י ועד כזיב פי' וכן עד כזיב דהיא אותה רצועה שיוצאה מעכו אליה דאע"פ שלא כבשום ל"נ ול"נ וטעם שגזרו עליה אולי מפני שקצרה היא שלא היתה ידועה לכל שלא כבשוה:
+
+Mishnah 2
+
+<b>עושין בתלוש בסוריא כו'. </b>נל"פ עפ"י מש"כ הרמב"ם בחבורו רפ"ד שעם קצר כה"ש כדרך הקוצרים לוקה (והיינו אפי' מן המופקר) מלאו דלא תקצור (ועיין לקמן בפירושו בפ"ח מ"ו) ומש"כ שם גם אם העמיד כרי ודש בבקר (דזהו מלאכת תלוש) נ"ל דאינן אלא דרבנן ובר"פ כ"ג בשבת אמרינן דשביעית בתלוש ליתא וכפירוש התוס' שם וכללא דר"ע כפי' הא' שבהרע"ב:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>עי' היטב פי' הרמב"ם. </b>ומשמע לי ממש"כ ושאמר בזו הלכה וממין הצובעים (כוונתו להשנוי בסיפא) אינו מפרש כו' אבל הוא תחלת הדבר כו' וכן לקמן וחזר והחל כו'. שלא היה גורס ברישא ומתקיים בארץ וזה דלא כהר"י קורקס שבכ"מ בפ"ז דהל' שמיטה הי"ד והתוי"ט. והאחרון שגה עוד במחכ"ת במש"כ אבל שאינו מאכל אדם ובהמה אע"פ כו' דהל"ל עוד ולא ממין הצובעים כמבואר בפי' הרמב"ם ובחבורו ובדברי הרי"ק ומאי דמשמע לפי פירושו דלא שנה התנא חילוק דהמתקיים בארץ אין לו ביעור אלא במין הצובעים דבמאכל אדם ובהמה אף המתקיים יש לו ביעור ומאי דהתנה בריש מתניתין דלעיל ואינו מתקיים צ"ל דלא קאי אלא אאו ממין הצובעים דסמיך ליה צע"ג. דמנ"ל לתנא זה דאדרבה דהא עיקר ד"ז ילפינן מקרא דולבהמתך ולחיה כו' כלה כו' משמעו דבמאכל בהמה איירי:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה והגלעינין. </b>בשנ"א וגרעינין חזו להסקה. קשה הא עצי הסקה אין בהם קדושת שביעית כאשר הביא לעיל מ"ח בשם הירושל' האיזוב כו' שלקטן לעצים אין קדושת שביעית חלה עליהן ועי' סוכה (מ') וב"ק (ק"א ב') ולשון הר"ש וחזו נמי לבהמה כו' ועי' ברכות (ל"ו ב') תוס' ד"ה קליפי ובמה שציינתי ע"ד ועי' כ"מ בפ"ז מהל' שמיטה הט"ו:
+<b>שם ולא יהא לוקח כו' ומוכר בשוק כו' ועי' ר"ש. </b>ובפשוטו נראה דללקוט ולמכור רשאי ודנקיט ובנו מוכר ע"י הוא לרבותא דאף דבנו אינו לוקט בעצמו ומחזי כלוקח מאביו ומוכר קמ"ל וכ"נ שפי' השנ"א ועי' בע"ג ר"פ השוכר בתוס' שנדחקו הרבה בפי' משנה זו:
+<b>בהרע"ב ד"ה ולא בנבלות סתם יינם כו' אסור לעשות בו סחורה. </b>תימה דתיפוק ליה שאסור בהנאה כמבואר בכ"ד במס' ע"ג ועי' פסחים (למ"ד) בתד"ה אמר רבא ובגה"ש שם ובמש"כ עליו בעז"ה:
+<b>[בתוס' חדשים על סה"ד בתוי"ט לסחורה שריא. </b>ונראה דלק"מ דבפסחים כו'. נ"ב עי' שו"ת ח"ס חיו"ד סי' ק"ו ובסי' ק"ח ובנו"ב מ"ת חיו"ד סי' ס"ב שתירצו כך. - מהגרמ"ש]:
+<b>[בתוס' רע"א אות ל"ב בד"ה וכך הקשה במ"ל פ"ח מהל' מאכלות אסורות כו' </b>נ"ב וכן בפר"ח יו"ד סי' קי"ז ותירץ כן וחידוש על המל"מ שלא הביא מהתוי"ט ועי' נו"ב מה"ת חיו"ד סי' ס"ב שהביא ג"כ תירוץ זה משם הפרי תואר. והוא הקשה עליו הרי שר האלף לא נזדמנו בביתו ואיך יקחם לכתחלה למוכרם ע"ש וכן הקשה הב"ד כאן. ועי' במראה הפנים בירושלמי ספ"ז דב"ק. ועי' בשו"ת ח"ס חיו"ד סי' ק"ח. מהנ"ל]:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה רי"א אף מי שנתמנה לו לפ"ד לוקח ומוכר כו'. </b>נל"פ דר"ל דמי שנתמנה לקנות בדרך מקרה שרי ואינו אסור אלא למי שאומנתו בכך לקנות ולמכור ומה שפסק הרמב"ם כר"י התוי"ט הניחו בצ"ע ובירושלמי פסקו כר"י ואף דמשמע דעל ר"י דסנהדרין קאמר כי כן כל הסוגיא דהכא איתא שם והתם לא הובאו דרבי יהודה דהכא וכן בבבלי שם פסק אותו אמורא כוותיה והתם ודאי לא קאי רק אהא דסנהדרין מ"מ הא משמע מהירושלמי דר"י דהכא אזיל לשיטתיה דשם ועי' בשנ"א:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ורד חדש כו' ופי' בו הר"ש כדברי הר"ב ודבר תימה מאי ק"ל אפי' כו' דשמן נו"ט בוורד כו'. </b>ואנכי תמה על תמיהתו כיון דחזינן דהירושלמי ס"ל דגם ורד נו"ט בשמן אלא שאינו אוסר קודם הביעור לכן שפיר מקשה מסיפא דחייב בביעור ומאי דאיצטריך תנא לאשמעינן דין דאשתהי בחרובין ולא נקטו בוורד גופא י"ל דוורד שהוא רך אין דרך לשהותו בשמן שנימוח שם וכיון שקלט השמן ריחו נוטלהו מתוכו. ועוי"ל דוורד אפי' אישתהי מותר דכל טעמו נפלט ממנו בשעה מועטת וכמו בשבת דתנן בפ"ג דעוקצין מ"ד משנתן טעמו בקדירה אין בו משום תרומה:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ברע"ב ד"ה לאכילה כו' בענבים כו' דיש בהן כו' וסיכה. </b>תמוה דהא במשנה מבואר דלא יסוך יין:
+<b>בשנ"א ומע"ש אסור כו' ובין טהורה </b>כ"מ בגמרא דילן עי' בדבריו לקמן בפ"ב דבכורים מ"ב ומ"ש שם וכ"כ ר"ש פשוט דט"ס הוא וצ"ל רש"י כי כן כ' ביבמות שם ועמש"כ בסוכה (ל"ה) ראיה לדעתו ז"ל:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב ד"ה כשאלקוט כו' משום דמת"ח יהבי זה לזה כפי' הר"ש </b>לכאורה גם בלא טע"ז מותר כמו במשנה דלקמן אבל נותן הוא לבייר לשתות ומה לי דמי שביעית ומ"ל פירות שביעית עצמן רק דקמ"ל הכא דאף דעדיין אין בידו הירקות ומחזי כמו שלוקח ממנו הככר באמונה ואח"כ משלם לו החוב מפירות שביעית אפ"ה שרי משום דמצויין. וה"ל כאלו הן כבר בידו וכ"נ שפי' הרמב"ם. ואולי הר"ש רוצה לפרש מותר דהכא כמותר דרישא דפירש דהככר אין בו קדושת שביעית כלל ודלא כהרמב"ם בחבורו שכ' ואותו הככר ה"ה כפירות שביעית:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>ואם סך יאכל כנגדו וכן במ"ט וחכ"א יאכל כנגדו. </b>ק"ל דמאי מהני בזה שיאכל כנגדו הלא הפרי עצמו לעולם אסור [אולם מצינו כה"ג לר"א בע"ז ספ"ג וע"ש בר"ן ובר"ש בפ"ג דערלה מ"ז ולכאורה החליפו ר"א וחכמים שיטתן דשם בהא דלקמן מ"ט ואולי דזהו כוונת ר"ע במה שאמר שתוקו כו'] ועוד כיון שכבר כלה ונפסד איך יתפוס פדיונו ועי' במרובה (ס"ט) תד"ה כל הנלקט ולהמש"כ התוי"ט דלא הוי אלא קנסא א"ש ועי' סוכה (ל"ט) תד"ה מעות (מ' ב') ד"ה אין שביעית ועמש"כ בתרומות פ"ו מ"א:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>בפי' הרמב"ם שמפני כבודו אפשר כו' </b>וכ"כ בחבורו פ"ה ה"כ. והראב"ד השיג א"כ לא ירחץ בשום מרחץ כו' ועיין בתוי"ט. ול"נ דל"ק דדוקא בזה יטעה לומר כמו דשרי בתבן של שביעית כמו כן שא"ד אפי' הנאכלים משא"כ משאר מרחץ מאין יבואו לטעות ודע שהרמב"ם שם כתב ברישא דאפי' בשכר מותר והראב"ד אוסר דהוי כסחורה והכ"מ כ' די"ל דלא נאסרה סחורה אלא בראוים לאכילה כו' ותמוה דהרי בפ"ו ה"ב כ' הרמב"ם דלא יצבע מקליפי שביעית בשכר מפני שזה עושה סחורה והרי הם ממין הצובעים ואפ"ה אסור הסחורה וה"נ ליישב קצת במש"כ הכ"מ לקמן פ"ז הט"ו כיון שעיקר הפרי ראוי למאכל אדם ע"ש ודוקא נקט הרמב"ם קליפים אבל המשנה לעיל (פ"ג מ"ג) סתמה ולא יצבע בשכר שאין עושין סחורה כו':
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>וביהודה ההר והשפלה כו'. </b>לענ"ד נל"פ דבגליל כ"א מחלקיו במקום אחד וכדמפרש מכפר כו' אבל ביהודה הרריה ושפלותיה המה מפורדים ומפוזרים ואעפ"כ כל הרים דין אחד להם וכן שפלותיה (והוא לשיטת הר"ש ותוס' בפ' מש"נ) וזהו שאמר ושפלת לוד כשפלת הדרום ור"ל אע"פ שרחוקות זו מזו וכן ההר שלה (ר"ל של שפלת לוד) כהר המלך ר"ל ג"כ אף שרחוקים זמ"ז מב"ח ועד הים מד"א ר"ל שחלק זה והוא העמק נמשך במקום אחד מב"ח ועד הים גם יתכן דאשמעינן דאף שיש במשך הזה איזה הרים ושפלות קטנים עכ"ז נכללים בשם עמק ודין אחד לכל השטח ההוא:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בפי' הרמב"ם והל' כר"ג כו' אלא מטעם שהוא ע"ד רבי (ר"ל דרבי שסדר המשנה הכריע כוותיה) והגמ' פסק הלכה כרבי מחבירו. </b>ובתוי"ט העתיק מחבריו וז"א עי' בב"ב (קכ"ד ב') ובתד"ה מספקא אבל מ"מ ק"ל דהא ר"א ור"י רבותיו של ר"ע היו ורבי תלמיד תלמידיו וזה ודאי שאין הל' כרבי נגד רבו עי' מנחות (ל"ח ב') תד"ה אלא ונראה דהרמב"ם אזיל בשיטת הרי"ף רבי' דרבו עי' שבת פי"ט בהרא"ש סי' ה' ובק"נ שם אות י"ב:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ברע"ב ד"ה עד אימתי עניים נכנסין לפרדסאות כו' ליטול לקט כו' ובפי' הרמב"ם לאסוף הלקט והפרט כו'. </b>מאי שייטא דלקט דפרדס (ועמש"כ בפ"ז דפאה מ"ב ומ"ו) וכן לשון הר"ש אינו מדויק בזה:
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>רא"א ינתנו לאוכליהן כו'. </b>עי' במפרשים ע"פ הירושל' ואנכי תמה דהא דאין אוכלין פ"ש בטובה היינו להחזיק טובה לבעל השדה מפני דהפקרא דמלכא הם אבל מי שזכה בהן אפי' למכרן רשאי כדמוכח בכ"מ במכילתין וכש"כ שמותר להחזיק טובה וי"ל דלמכרן עדיף טפי משום דהדמים נתפסין בקדושת שביעית ויוציאם לאכילה ושתיה וסיכה משא"כ בהחזקת טובה. עי' בר"ש לעיל פ"ח מ"ד והבאתי לשונו שם ובסוכה (ל"ט א') במשנה ונותן לו אתרוג במתנה ומוכח בגמרא שם דאפילו אינו מבליע לו דמיו בלולב שרי וחוזר וא"ל הרי הפירות הללו נתונים לך במתנה ע"ש:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הקפת החנות א"מ. </b>עי' לשון הרמב"ם והרע"ב. וק"ק מלעיל פ"ח מ"ד לקח ממנו סתם ל"י לו מד"ש שאין פורעין חוב מד"ש וע"ש לשונם:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>מוסר כו' שכל חוב כו' </b>עי' סמ"ע סי' ס"ז סקל"ט והר"ן בפ' השולח העתיק את כל חוב כו' וזהו גי' נכונה:
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתוי"ט בסד"ה והמאוחר פסול. </b>ודלא כהירושלמי. [נ"ב עי' בתומים סי' ס"ז אות כ"ז. ועיין בבה"ע אות פרוזבול בשם רבינו נסים בתשובה (והוא רבינו נסים גאון). - מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוי"ט בסד"ה אלא על הקרקע. </b>וטעם השני כתב ג"כ הרשב"ם כו' נ"ב כ"כ רש"י בגיטין (ל"ז א') ובב"ב (כ"ז א') הטעם השני. [וכן התוס' שם. - מהגרמ"ש]:
+<b>בתורע"א אות מ"ה הומ"ל למינקט בששעבד לו אביהם גם מטלטלי בפירוש או מטלטלי אג"ק כו'. </b>אע"ג דללקוחות לא מהני אף ששעבדם בפירוש (זולת אג"ק) כדאיתא בב"ב (מ"ד ב') מכל מקום ליתומים מהני עי' תומים סי' ק"ז סק"ג אבל מ"מ דבריו תמוהים במש"כ אג"ק דכיון דיש לו קרקע אפי' מכרה אח"כ תיפוק ליה דכותבין פרוזבל משום לתא דידה וכן במשל ראשון שכ' גם מטלטלי משמע נוסף על הקרקע א"כ איירי ביש לו ויקשה הא דאמרן:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Zeraim/Rashash on Mishnah Sheviit/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Zeraim/Rashash on Mishnah Sheviit/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e646014374cf04debec1118663f898ba5732f766
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Zeraim/Rashash on Mishnah Sheviit/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,344 @@
+Rashash on Mishnah Sheviit
+רש״ש על משנה שביעית
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Mishnah_Sheviit
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה שביעית
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>משמע </b>מדברי המפרשים דשני פרקים הללו שהם פסח ועצרת אסורין מקרא או מהלכה (בזמן המקדש) ובמו"ק (ג' ב' ד' א') ובתד"ה אלא מוכח דמקרא או מהלכה אינה אלא למ"ד יום. והשני פרקים מתקנתא דב"ש וב"ה הם וכ"כ הרמב"ם ברפ"ג מהל' שמיטה אולם לשנוייא דרב אשי שם א"ל דגם הב' פרקים מהלכה הם ע"ש. אמנם לפרש"י בר"ה (י' ב') מוכח דעקר תוספת אינו אלא למ"ד יום לר"א ויום א' לר"מ ועי' בפי' הרמב"ם לקמן פ"ב מ"ו ודברי התו"ח בזה מגומגמין:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתורע"א אות ו' בד"ה קשה לי דלמה לי ג' אילנות כו'. </b>[נ"ב קדמו בס' בנין אריאל גמ' מו"ק. - מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתור"ע אות ז' בהר"ב ד"ה נטיעות אין חורשין. </b>קשה לי כו' אולם מלשון הרמב"ם בפי' בסוף פרקין כו' ומ"מ צ"ע דמנ"ל הא ע"ש. ומלבד שהקושיא חלושה דא"ת כל הב"ס נצרכה להחרש עד עצרת בשביל ג' הנטיעות ה"ל להתיר גם עד ר"ה כיון דהתורה חסה עליהן. עוד זאת דבירושלמי נמי מוכח כן והוא דאיתא התם ר"ש וראב"י אמרו ד"א דאמר כו' הגומם את כרמו פחות מטפח חייב בערלה מפני מראית העין וא"כ ע"כ גם דברי ר"ש אינן אלא לחומרא ושפיר דק הרמב"ם בכאן שלא לבאר הנ"מ דבין נטיעות לאילנות קולתן דנטיעות. ויתורץ בזה גם קושיות הט"א בר"ה הביאו בתור"ע אות ט' דהא ר"ע ל"ל הלכה דעשר נטיעות וא"כ מנ"ל להקל בהן והרי מוכח דל"פ ע"ז נמי ומדקאמר נטיעה כשמה אבל לפמש"כ א"ש דר"ע לא קאי רק אחומרא דאית בהון ודברי הרא"פ בהא דאמרו ד"א מופרכים מהר"ן בפ"ק דסוכה דכ' דאמרו ד"א משמע שהם שוים בדבריהם לגמרי ע"ש. ונ"ל עוד דהרמב"ם בחבורו חזר מזה וס"ל דר"ש לגמרי דאין עלה כנטיעה אפי' לקולא והירושל' דאמר אמרו ד"א לשיטתיה בר"פ דהב' פרקים אינן אלא מדרבנן לכן אף דלראב"י אינה רק מפני מה"ע מ"מ לא החמירו רבנן במילתייהו אבל הרמב"ם דפסק כש"ס דידן דבזמן המקדש אסור מהלכה א"כ ע"כ דברי ר"ש וראב"י אינן עולין בקנה אחד וטעמא דר"ש ע"כ דלענין תוספת שביעית הלכתא גמ"ל ואין למדין מהלכה ומיושב שפיר מה שהניח בתור"ע (אות י') בצ"ע פסקי רמב"ם מערלה לשביעית אהדדי גם מה שהקשה מהא דפסק דילדה פחותה מטפח חייבת בערלה לעולם אהא דגומם פחות מטפח לק"מ א' שהרי אמר ילדה כו' משמע דדוקא שנראית עדיין ילדה משא"כ הא דגומם דמיירי באילן שנראה זקן. ב' דהא כשיעלה בו החדש (אשר עליו אנו דנין) יהיה יותר מטפח. ג' דהא ניכר לכל שנגמם וא"כ ידעו שהיה תחלה גדול יותר:
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ר' שמעון בן גמליאל אומר כל עשרה דלועים כו'. </b>מביא כי בירושלמי מוקי לה בדלעת יונית דוקא ור"ל דת"ק לא פליג ולכן פסק הרמב"ם בפי' כרשב"ג אבל בחיבורו לא העתיק דבריו מוכח דחזר בו וס"ל דת"ק פליג דיונית שוה לשארי דלועין ונ"ל ראיה לדעתו בחיבורו מהירושלמי דכלאים ספ"ב דחשיב שם דברים שחלוקה דלעת יונית משארי דלועין ולא חשיב להך להכא בהדייהו:
+
+Mishnah 8
+
+<b>במשנה עד שיחולו. </b>עי' פי' הרמב"ם ובשנ"א הקשה עליו וכי הפדיה גורמת להיות נקראים ע"י אילנות ול"נ דבאמת אינם נעשים אילנות עד שנה הה' רק אם נפדו בשנת הד' ויהיו נאכלין חוץ לירושלים גזרו מפני הרואים שלא יסברו דשנת חמישית הן אולם לפי מה שאבאר לקמן דיש חומר בנטיעות מבזקנים ור"ע ור"ש מיירי דוקא בזה א"א לפרש כן:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה במקשאות כו' אבל פי' מקשאות מקום זריעת הקשואים כו' כמ"ש הרמב"ם. </b>אבל רש"י בפסחים (י' ב') פי' דהוא שם אילני הקשואים והדלועים ושם פירושו מוכרח וביותר מוכח כן בב"מ (צ"ג) המשמר ד' וה' מקשאות ומוקי לה שם בעקורין וע"ש בפירש"י:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ומעדרין כו' וא"ת אמאי לא שרינן עדור בכל אילנות כו' כמו שפסק הרמב"ם בריש הל' שמיטה דחרישה בשביעית אינה אלא מד"ס. </b>ותמוה דלא מיבעיא למאן דמוקי קרא דבחריש ובקציר תשבות לתוספת שביעית הרי מפורש איסור חרישה אלא אפי' לר' ישמעאל דתו"ש מהלכה הלא הוא ג"כ לענין חרישה דההלכה היתה לנטיעות דמותר לחרוש עד ר"ה והרמב"ם לא כתב שם רק שאין לוקין על החרישה אבל איסור איכא בה אי מקראי אי מהלכה שוב ראיתי שכן כתב גם השעה"מ ז"ל בריש הל' שמיטה בדעת הרמב"ם שאסורה מה"ת רק שאין לוקין עליה:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתו"ח ד"ה מזהמין כו' פי' השני שכתב הר"ב כו' הוא פי' הרמב"ם ואע"ג דנשמעינהו מן מעשנין דמ"ב י"ל דה"א כו' אבל מ"מ יקשה דליתני הא דמזהמין שמה בהדי מעשנין. </b>וכה"ג הקשה בעצמו לעיל במסקלין אמנם במחכ"ת ל"ד בלשון המשנה שאמרה את הנטיעות דמשמע דזקנים לא (עי' בפרק דלעיל) והחילוק נ"ל דעישון הוא לתולעים שבפירות וזיהום הוא לתולעים שבאילנות וכמו שהם בפי' הרמב"ם. ובמש"כ מיושב נמי מה שהקשו הרא"ש והתוי"ט על פי' הר"ש בהא דוקוטמין אותן דהיינו מאבקין דע"כ יש חילוק ביניהם מדלא שרינן קטימה אלא לנטיעות:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>רי"א כל הרכבה שא"ק לג"י כו'. </b>ה"ה נטיעה והברכה כדמשמע בר"ה (י' ב') ובפסחים (נ"ה) אלא מאי דסיים ת"ק נקיט ועמש"כ פ"ב דפאה מ"ז:
+
+Mishnah 7
+
+<b>ואם לאו אסורין בשביעית. </b>מפי' הרמב"ם והרע"ב משמע דהיינו שנוהג בהם קדושת שביעית אבל לעקרם א"צ וכמו אסורים בשביעית לקמן מ"ט ובאילן אמרי' לעיל דאפי' נקלט בתוספת שביעית יעקור לפירושם שם וכפירש"י בר"ה (י' ב') וצ"ל דהכא מיירי שנשרו מאליהן ולפ"ז לא קשה ג"כ מה שהקשו התוס' שם והר"ש כאן על פירש"י הנ"ל ממתניתין דהכא ועיין בגיטין (נ"ג נ"ד) ולשון הרמב"ם בסוף פ"ג מהל' שמיטה:
+
+Mishnah 8
+
+<b>פול המצרי שזרעו לזרע כו'. </b>עי' פי' הרמב"ם והרע"ב. ורש"י בר"ה (י"ג ב') פי' לאכול את זרעו ונראה כוונתו דהיינו לאכלו כשיתבשל ויתיבש כ"צ ולירק היינו לאכלו כשהוא עדיין לח כמו בזמנינו הפולין והקטניות:
+<b>שם רא"א כו' משתרמלו כו'. </b>פליג על ר"ש דאמר כיוצא בהן דהיינו בתר השרשה ואמר הוא דלא אלא אזלינן בתר הבאת התורמל ופי' הר"ש הביאו גם התוי"ט נפלא ממני:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה משיפסקו כו' ירושלמי כו' א"ר יוסי הד"א לא חשו לעו"ש. </b>ובתו"ח אף ע"ג דבשבת חששו למ"ע דאורחים בסי' רמ"ד כו' די"ל דזיבול הוא מדרבנן. זה אינו דהתם נמי ע"י עובדי כוכבים אפי' שכרו לימים אינו אלא מדרבנן. אלא החילוק הוא דשבת איסור סקילה לפיכך החמירו בה אפילו במידי דרבנן וכדמחלק הש"ס בסוכה (ט"ז ב'):
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ברע"ב ד"ה ר"מ אוסר. </b>בירושל' מוכח דביותר מכשיעור כ"ה בר"ש כו' לכאורה תמוה דגם ביותר מכשיעור איכא האי ק"ו דהא לעיל תנן מוסיפין על המשפלות. וראיתי בירושלמי שמביא ברייתא דר"מ פליג וס"ל דכן אין מוסיפין על המשפלות:
+<b>בתוס' חדשים ד"ה וחכמים אוסרין. </b>אין להקשות דהיינו ת"ק דלעיל כו' . הן לפי מה שהביא הר"ש מירושלמי דר"ש מיירי באשפתות פחותות מי"ד משפלות. וחכמים משמע דל"פ אלא על יתר מכן אבל בג' אשפתות מודו דשרי. א"כ פליגי ג"כ על הת"ק דמשנה לעיל דלא שרי אלא מעשר עשר משפלות ולא פחות. וגם יש לדייק דלא אסרי ביתר מכאן אלא בפחותות מי' משפלות אבל אם הם מעשר עשר שרי וא"כ פליגי גם בזה על ת"ק דלעיל:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה לא יפתח כו'. </b>לולי פי' רבותי נ"ע הייתי מפרש עד שיהיה בו היינו שימצא בו כ"כ אבנים כדמפרש שאז יתלה הרואה שעושה לצורך האבנים ומותר לפתוח אפילו בתחלה היינו אף שלא היה מגולה כלל. אבל בפחות מזה אין דרך לפתוח מחצב עבורם ויאמרו דלתקן שדהו עושה. דומיא דגדר אבנים במשנה דלקמן. ופי' זה מכוון יפה בלשון המשנה:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>במשנה אבנים כו' אם יש בהן שתים כו'. </b>תימה למה יקל כאן מגדר דלעיל דבעינן עשרה. ולכן היה נ"ל דבאמת כאן חמור כיון דהם במחובר. (עתוי"ט ד"ה המסקל) ואינו מותר אלא אותן השתים בלבד. וכ"מ לשון הרמב"ם בחבורו פ"ב שבדין גדר כתב (בה"ז) ורוצה ליטול כל אבניו. ובדין שלפנינו כ' בה"ט מותר ליטול אותן. ואולי גם רבי כוון לזה דשם אמר שיש בו וכאן אם יש. והוא ידע דרכי הלשון אף שמאתנו נעלמו (עמש"כ במהדורות בס' נת"ע ד' קי"א א') אולם מסתפינא מהר"ש שלא הבין כן:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה המסקל כו' בירושלמי פריך כו' א"ר יונה כאן בתלוש כו' ומן התימה בעיני כו'. </b>ובאמת קושיית הירושל' נפלאה. דהא יש לנו הרבה מה שמותרין בתוספת שביעית ואסורין בשביעית עצמה. וכן הר"ש ושנ"א לא הביאוהו:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה בש"א אין אוכלין פ"ש בטובה כו'. </b>הן לפי הגי' שלפנינו בעדיות פ"ה והיא גי' הראב"ד שם צ"ל גם הכא בדברי ב"ש אלא בטובה. ובזה יישבתי המנהג שאומרים לכהנים אחר ירידתם מן הדוכן ישר כחכם. אשר רבים לעגו ע"ז כיון שהם מצווים בכך. ועוברים בג' עשין אם לא יברכו. דהא ה"נ מצווים הבעלים להפקיר ואפ"ה מותר להחזיק להם טובה לכ"ע:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה ומודים במחליק עד שיגום. </b>פי' לא שרי רק באופן שיגום. והרבה תמצא בלשון חז"ל שמוש מלת עד על כוונה זו והתוי"ט לא ירד כאן לזה:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>לא שיעלה אלא שלא יוסיף. </b>כה"ג בפכ"ג דשבת מ"ה:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוי"ט ד"ה לוף של ע"ש כו' ולא הוסיף כו' שאם הוסיף כו' כ"ה בר"ש ולפי מה שכתבתי כו' בשם הרמב"ם דכל הספיחין אסורים באכילה יל"פ כו'. </b>ותמוה דהא במשנה דלעיל כ' הר"ש בפי' הירושל' דלא אסרו אלא בהני דתחלת גידולן בשביעית כו' והתוי"ט עצמו הביאהו שם וכל שכן הכא שנשלם בששית ולא הוסיף אלא צמחים בזה:
+
+Mishnah 5
+
+<b>ברע"ב ד"ה רי"א מיד ואע"ג כו' בלוף הואיל וצריך לעקרו בשביעית אלא בשנוי כו' הלכך כו' לא שכיח דאיסורא כ"ה בר"ש בפי' הירושלמי. </b>לכאורה תמוה דהא פי' שם דאינו אלא בלא הוסיף ספיחין והני דהתירא נינהו ומה לן למיחש להו. וצ"ל דכוונתו דבהוסיפו ספיחין אסור לעקרן כלל בין ע"י שינוי בין שלא ע"י שינוי. וה"ל למיחש שמא עקר הני דהוסיפו. וע"י שינוי כדי לגנוב את העין לאמר דהן לא הוסיפו אבל בלא שינוי לא יעקור דזה אסור בין בהוסיפו ובין בלא הוסיפו:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ואם הביא יותר כו'. </b>תמה על הרמב"ם שהשמיט לבבא זו. ונעלם מכ"ת שהביאה בפ"ד הכ"ד לכוונה אחרת ע"ש:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה מכזיב פי' הר"ב כזיב משוך כו' ועוד שלא פי' ועד (הנהר) [אמנון] מהיכן כו'. </b>ולכאורה יותר קשה לפירושו רישא דמתניתין דקתני כל שהחזיקו עו"ב מא"י ועד כזיב והרע"ב כ' דהרצועה היוצאת מעכו (שהיא בריבועה דא"י) עד כזיב לא כבשוה עו"ב וצ"ל לפירושו דה"ק כשהחזיקו עו"ב מא"י ועד כזיב פי' וכן עד כזיב דהיא אותה רצועה שיוצאה מעכו אליה דאע"פ שלא כבשום ל"נ ול"נ וטעם שגזרו עליה אולי מפני שקצרה היא שלא היתה ידועה לכל שלא כבשוה:
+
+Mishnah 2
+
+<b>עושין בתלוש בסוריא כו'. </b>נל"פ עפ"י מש"כ הרמב"ם בחבורו רפ"ד שעם קצר כה"ש כדרך הקוצרים לוקה (והיינו אפי' מן המופקר) מלאו דלא תקצור (ועיין לקמן בפירושו בפ"ח מ"ו) ומש"כ שם גם אם העמיד כרי ודש בבקר (דזהו מלאכת תלוש) נ"ל דאינן אלא דרבנן ובר"פ כ"ג בשבת אמרינן דשביעית בתלוש ליתא וכפירוש התוס' שם וכללא דר"ע כפי' הא' שבהרע"ב:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>עי' היטב פי' הרמב"ם. </b>ומשמע לי ממש"כ ושאמר בזו הלכה וממין הצובעים (כוונתו להשנוי בסיפא) אינו מפרש כו' אבל הוא תחלת הדבר כו' וכן לקמן וחזר והחל כו'. שלא היה גורס ברישא ומתקיים בארץ וזה דלא כהר"י קורקס שבכ"מ בפ"ז דהל' שמיטה הי"ד והתוי"ט. והאחרון שגה עוד במחכ"ת במש"כ אבל שאינו מאכל אדם ובהמה אע"פ כו' דהל"ל עוד ולא ממין הצובעים כמבואר בפי' הרמב"ם ובחבורו ובדברי הרי"ק ומאי דמשמע לפי פירושו דלא שנה התנא חילוק דהמתקיים בארץ אין לו ביעור אלא במין הצובעים דבמאכל אדם ובהמה אף המתקיים יש לו ביעור ומאי דהתנה בריש מתניתין דלעיל ואינו מתקיים צ"ל דלא קאי אלא אאו ממין הצובעים דסמיך ליה צע"ג. דמנ"ל לתנא זה דאדרבה דהא עיקר ד"ז ילפינן מקרא דולבהמתך ולחיה כו' כלה כו' משמעו דבמאכל בהמה איירי:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במשנה והגלעינין. </b>בשנ"א וגרעינין חזו להסקה. קשה הא עצי הסקה אין בהם קדושת שביעית כאשר הביא לעיל מ"ח בשם הירושל' האיזוב כו' שלקטן לעצים אין קדושת שביעית חלה עליהן ועי' סוכה (מ') וב"ק (ק"א ב') ולשון הר"ש וחזו נמי לבהמה כו' ועי' ברכות (ל"ו ב') תוס' ד"ה קליפי ובמה שציינתי ע"ד ועי' כ"מ בפ"ז מהל' שמיטה הט"ו:
+<b>שם ולא יהא לוקח כו' ומוכר בשוק כו' ועי' ר"ש. </b>ובפשוטו נראה דללקוט ולמכור רשאי ודנקיט ובנו מוכר ע"י הוא לרבותא דאף דבנו אינו לוקט בעצמו ומחזי כלוקח מאביו ומוכר קמ"ל וכ"נ שפי' השנ"א ועי' בע"ג ר"פ השוכר בתוס' שנדחקו הרבה בפי' משנה זו:
+<b>בהרע"ב ד"ה ולא בנבלות סתם יינם כו' אסור לעשות בו סחורה. </b>תימה דתיפוק ליה שאסור בהנאה כמבואר בכ"ד במס' ע"ג ועי' פסחים (למ"ד) בתד"ה אמר רבא ובגה"ש שם ובמש"כ עליו בעז"ה:
+<b>[בתוס' חדשים על סה"ד בתוי"ט לסחורה שריא. </b>ונראה דלק"מ דבפסחים כו'. נ"ב עי' שו"ת ח"ס חיו"ד סי' ק"ו ובסי' ק"ח ובנו"ב מ"ת חיו"ד סי' ס"ב שתירצו כך. - מהגרמ"ש]:
+<b>[בתוס' רע"א אות ל"ב בד"ה וכך הקשה במ"ל פ"ח מהל' מאכלות אסורות כו' </b>נ"ב וכן בפר"ח יו"ד סי' קי"ז ותירץ כן וחידוש על המל"מ שלא הביא מהתוי"ט ועי' נו"ב מה"ת חיו"ד סי' ס"ב שהביא ג"כ תירוץ זה משם הפרי תואר. והוא הקשה עליו הרי שר האלף לא נזדמנו בביתו ואיך יקחם לכתחלה למוכרם ע"ש וכן הקשה הב"ד כאן. ועי' במראה הפנים בירושלמי ספ"ז דב"ק. ועי' בשו"ת ח"ס חיו"ד סי' ק"ח. מהנ"ל]:
+
+Mishnah 4
+
+<b>במשנה רי"א אף מי שנתמנה לו לפ"ד לוקח ומוכר כו'. </b>נל"פ דר"ל דמי שנתמנה לקנות בדרך מקרה שרי ואינו אסור אלא למי שאומנתו בכך לקנות ולמכור ומה שפסק הרמב"ם כר"י התוי"ט הניחו בצ"ע ובירושלמי פסקו כר"י ואף דמשמע דעל ר"י דסנהדרין קאמר כי כן כל הסוגיא דהכא איתא שם והתם לא הובאו דרבי יהודה דהכא וכן בבבלי שם פסק אותו אמורא כוותיה והתם ודאי לא קאי רק אהא דסנהדרין מ"מ הא משמע מהירושלמי דר"י דהכא אזיל לשיטתיה דשם ועי' בשנ"א:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ורד חדש כו' ופי' בו הר"ש כדברי הר"ב ודבר תימה מאי ק"ל אפי' כו' דשמן נו"ט בוורד כו'. </b>ואנכי תמה על תמיהתו כיון דחזינן דהירושלמי ס"ל דגם ורד נו"ט בשמן אלא שאינו אוסר קודם הביעור לכן שפיר מקשה מסיפא דחייב בביעור ומאי דאיצטריך תנא לאשמעינן דין דאשתהי בחרובין ולא נקטו בוורד גופא י"ל דוורד שהוא רך אין דרך לשהותו בשמן שנימוח שם וכיון שקלט השמן ריחו נוטלהו מתוכו. ועוי"ל דוורד אפי' אישתהי מותר דכל טעמו נפלט ממנו בשעה מועטת וכמו בשבת דתנן בפ"ג דעוקצין מ"ד משנתן טעמו בקדירה אין בו משום תרומה:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ברע"ב ד"ה לאכילה כו' בענבים כו' דיש בהן כו' וסיכה. </b>תמוה דהא במשנה מבואר דלא יסוך יין:
+<b>בשנ"א ומע"ש אסור כו' ובין טהורה </b>כ"מ בגמרא דילן עי' בדבריו לקמן בפ"ב דבכורים מ"ב ומ"ש שם וכ"כ ר"ש פשוט דט"ס הוא וצ"ל רש"י כי כן כ' ביבמות שם ועמש"כ בסוכה (ל"ה) ראיה לדעתו ז"ל:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב ד"ה כשאלקוט כו' משום דמת"ח יהבי זה לזה כפי' הר"ש </b>לכאורה גם בלא טע"ז מותר כמו במשנה דלקמן אבל נותן הוא לבייר לשתות ומה לי דמי שביעית ומ"ל פירות שביעית עצמן רק דקמ"ל הכא דאף דעדיין אין בידו הירקות ומחזי כמו שלוקח ממנו הככר באמונה ואח"כ משלם לו החוב מפירות שביעית אפ"ה שרי משום דמצויין. וה"ל כאלו הן כבר בידו וכ"נ שפי' הרמב"ם. ואולי הר"ש רוצה לפרש מותר דהכא כמותר דרישא דפירש דהככר אין בו קדושת שביעית כלל ודלא כהרמב"ם בחבורו שכ' ואותו הככר ה"ה כפירות שביעית:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>ואם סך יאכל כנגדו וכן במ"ט וחכ"א יאכל כנגדו. </b>ק"ל דמאי מהני בזה שיאכל כנגדו הלא הפרי עצמו לעולם אסור [אולם מצינו כה"ג לר"א בע"ז ספ"ג וע"ש בר"ן ובר"ש בפ"ג דערלה מ"ז ולכאורה החליפו ר"א וחכמים שיטתן דשם בהא דלקמן מ"ט ואולי דזהו כוונת ר"ע במה שאמר שתוקו כו'] ועוד כיון שכבר כלה ונפסד איך יתפוס פדיונו ועי' במרובה (ס"ט) תד"ה כל הנלקט ולהמש"כ התוי"ט דלא הוי אלא קנסא א"ש ועי' סוכה (ל"ט) תד"ה מעות (מ' ב') ד"ה אין שביעית ועמש"כ בתרומות פ"ו מ"א:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>בפי' הרמב"ם שמפני כבודו אפשר כו' </b>וכ"כ בחבורו פ"ה ה"כ. והראב"ד השיג א"כ לא ירחץ בשום מרחץ כו' ועיין בתוי"ט. ול"נ דל"ק דדוקא בזה יטעה לומר כמו דשרי בתבן של שביעית כמו כן שא"ד אפי' הנאכלים משא"כ משאר מרחץ מאין יבואו לטעות ודע שהרמב"ם שם כתב ברישא דאפי' בשכר מותר והראב"ד אוסר דהוי כסחורה והכ"מ כ' די"ל דלא נאסרה סחורה אלא בראוים לאכילה כו' ותמוה דהרי בפ"ו ה"ב כ' הרמב"ם דלא יצבע מקליפי שביעית בשכר מפני שזה עושה סחורה והרי הם ממין הצובעים ואפ"ה אסור הסחורה וה"נ ליישב קצת במש"כ הכ"מ לקמן פ"ז הט"ו כיון שעיקר הפרי ראוי למאכל אדם ע"ש ודוקא נקט הרמב"ם קליפים אבל המשנה לעיל (פ"ג מ"ג) סתמה ולא יצבע בשכר שאין עושין סחורה כו':
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>וביהודה ההר והשפלה כו'. </b>לענ"ד נל"פ דבגליל כ"א מחלקיו במקום אחד וכדמפרש מכפר כו' אבל ביהודה הרריה ושפלותיה המה מפורדים ומפוזרים ואעפ"כ כל הרים דין אחד להם וכן שפלותיה (והוא לשיטת הר"ש ותוס' בפ' מש"נ) וזהו שאמר ושפלת לוד כשפלת הדרום ור"ל אע"פ שרחוקות זו מזו וכן ההר שלה (ר"ל של שפלת לוד) כהר המלך ר"ל ג"כ אף שרחוקים זמ"ז מב"ח ועד הים מד"א ר"ל שחלק זה והוא העמק נמשך במקום אחד מב"ח ועד הים גם יתכן דאשמעינן דאף שיש במשך הזה איזה הרים ושפלות קטנים עכ"ז נכללים בשם עמק ודין אחד לכל השטח ההוא:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בפי' הרמב"ם והל' כר"ג כו' אלא מטעם שהוא ע"ד רבי (ר"ל דרבי שסדר המשנה הכריע כוותיה) והגמ' פסק הלכה כרבי מחבירו. </b>ובתוי"ט העתיק מחבריו וז"א עי' בב"ב (קכ"ד ב') ובתד"ה מספקא אבל מ"מ ק"ל דהא ר"א ור"י רבותיו של ר"ע היו ורבי תלמיד תלמידיו וזה ודאי שאין הל' כרבי נגד רבו עי' מנחות (ל"ח ב') תד"ה אלא ונראה דהרמב"ם אזיל בשיטת הרי"ף רבי' דרבו עי' שבת פי"ט בהרא"ש סי' ה' ובק"נ שם אות י"ב:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ברע"ב ד"ה עד אימתי עניים נכנסין לפרדסאות כו' ליטול לקט כו' ובפי' הרמב"ם לאסוף הלקט והפרט כו'. </b>מאי שייטא דלקט דפרדס (ועמש"כ בפ"ז דפאה מ"ב ומ"ו) וכן לשון הר"ש אינו מדויק בזה:
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>רא"א ינתנו לאוכליהן כו'. </b>עי' במפרשים ע"פ הירושל' ואנכי תמה דהא דאין אוכלין פ"ש בטובה היינו להחזיק טובה לבעל השדה מפני דהפקרא דמלכא הם אבל מי שזכה בהן אפי' למכרן רשאי כדמוכח בכ"מ במכילתין וכש"כ שמותר להחזיק טובה וי"ל דלמכרן עדיף טפי משום דהדמים נתפסין בקדושת שביעית ויוציאם לאכילה ושתיה וסיכה משא"כ בהחזקת טובה. עי' בר"ש לעיל פ"ח מ"ד והבאתי לשונו שם ובסוכה (ל"ט א') במשנה ונותן לו אתרוג במתנה ומוכח בגמרא שם דאפילו אינו מבליע לו דמיו בלולב שרי וחוזר וא"ל הרי הפירות הללו נתונים לך במתנה ע"ש:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הקפת החנות א"מ. </b>עי' לשון הרמב"ם והרע"ב. וק"ק מלעיל פ"ח מ"ד לקח ממנו סתם ל"י לו מד"ש שאין פורעין חוב מד"ש וע"ש לשונם:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>מוסר כו' שכל חוב כו' </b>עי' סמ"ע סי' ס"ז סקל"ט והר"ן בפ' השולח העתיק את כל חוב כו' וזהו גי' נכונה:
+
+Mishnah 5
+
+<b>בתוי"ט בסד"ה והמאוחר פסול. </b>ודלא כהירושלמי. [נ"ב עי' בתומים סי' ס"ז אות כ"ז. ועיין בבה"ע אות פרוזבול בשם רבינו נסים בתשובה (והוא רבינו נסים גאון). - מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוי"ט בסד"ה אלא על הקרקע. </b>וטעם השני כתב ג"כ הרשב"ם כו' נ"ב כ"כ רש"י בגיטין (ל"ז א') ובב"ב (כ"ז א') הטעם השני. [וכן התוס' שם. - מהגרמ"ש]:
+<b>בתורע"א אות מ"ה הומ"ל למינקט בששעבד לו אביהם גם מטלטלי בפירוש או מטלטלי אג"ק כו'. </b>אע"ג דללקוחות לא מהני אף ששעבדם בפירוש (זולת אג"ק) כדאיתא בב"ב (מ"ד ב') מכל מקום ליתומים מהני עי' תומים סי' ק"ז סק"ג אבל מ"מ דבריו תמוהים במש"כ אג"ק דכיון דיש לו קרקע אפי' מכרה אח"כ תיפוק ליה דכותבין פרוזבל משום לתא דידה וכן במשל ראשון שכ' גם מטלטלי משמע נוסף על הקרקע א"כ איירי ביש לו ויקשה הא דאמרן:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Zeraim/Rashash on Mishnah Terumot/Hebrew/Vilna Edition.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Zeraim/Rashash on Mishnah Terumot/Hebrew/Vilna Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..0f691fc99dec3e6bb2eb0f3a02d98730785e3691
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Zeraim/Rashash on Mishnah Terumot/Hebrew/Vilna Edition.txt	
@@ -0,0 +1,379 @@
+Rashash on Mishnah Terumot
+רש״ש על משנה תרומות
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה תרומות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>עי' בפי' הרמב"ם [הובא גם בתוי"ט] מש"כ ליישב הא דלקחו בעה"מ הת' דתרומה לשרש ואמרו תרם כו'. </b>והנה מצינו במקרא כה"ג בשרש אבה והשם ממנו תאבה גרסה נפשי לתאבה (תהילים קי״ט:י״ט-כ׳) ע"ש בפירש"י ונמצא ג"כ שרש תאב תאבתי לישועתך (שם) [אמר המעתיק כבר קדמו בזה הר"וו היידינהיים בספרו מודע לבינה (במדבר ל"ד ח') בחלק הבנת המקרא]:
+<b>ברע"ב ד"ה החרש כו' וקטן לא מצי ממעיט מאשר ידבנו לבו דאיכא קטן כו' שיש לו דעת להיות נודב [ועי' בר"ש]. </b>לכאורה אף קודם לכן יש בו דעת דהא איתא בנדה פ"ה מ"ו קודם לזמן הזה אע"פ שאמרו יודעין אנו כו' וכ"מ מהא דפליג ר"י לקמן אקטן (ופי' הר"ש דבכל קטן קאמר) ואחרש לא פליג משמע דאית ליה ג"כ דרשה דאשר ידבנו ואפ"ה פליג בקטן ע"כ מוכח דא"ל דעת מיהו הר"ש הביא לקמן מהירושלמי דפליג גם אחרש אבל כ' דס"ל דא"ל דעת צלולה ועי' יומא [מ"ה] ובתד"ה מאי ואולי כוונת הר"ש בכאן שיש לו דעת לנדב ויהיה נדבתו נדבה:
+<b>בתוי"ט ד"ה חמשה כו' כתב הר"ב וכ"כ הרמב"ם למעוטי דר"י כו' </b>ומיהו תימה לפרושי מעוטי בכהאי גוונא כו' ועי' ריש כריתות ותמצא שם בגמ' כה"ג ופירש"י שם דל"ת סמי מכאן כו' והכי נמי יש לפרש דל"ת סמי מכאן קטן (נ"ת שם) ועוד נ"ל דהכא י"ל דל"ת בקטן אשיגרת לישנא דדרך לשנותו ביחד עם חרש ושוטה בכ"מ וכה"ג הביא התוי"ט עצמו בפ"ט דיבמות מ"ג ע"ש:
+
+Mishnah 2
+
+<b>חרש המדבר ואינו שומע ל"י ואם תרם ת"ת. </b>לכאורה לפי סדר המשניות דעד משנה ו' שונה אותן דאפי' דיעבד אין ת"ת ומשם עד סוף הפרק וכן בפ"ב איירי באותן שלכתחלה ל"י ואם תרמו ת"ת ה"ל לרבי לסדר בבא זו שמה ועי' תוי"ט לקמן מ"ו ונ"ל משום דסתם חרש משמע שאינו שומע לחוד כדאיתא בחגיגה (ב' ב') להכי חש התנא דלא ניתי למטעי דבחרש כה"ג מיירי תנא תיכף דחרש כזה ת"ת וחרש שדברו בו חכמים כו':
+<b>ברע"ב ד"ה חרש כו' דבריש חגיגה תני חרש ומדבר וא"ש בכלל [כ"ה בר"ש]. </b>ובפ' מ"ח לענין חליצה משמע דגם שם מדבר וא"ש בכלל אבל נמצא שם בגמ' רק אלם ואלמת מטעם שאינו ראוי לבילה דקריאה אבל מדבר וא"ש משמע דחליצתו כשרה וכן היה פשוט להש"א בסוף תשו' ז':
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בש"א תרומת עצמן בהן ובה"א את"ת. </b>ה"נ לכאורה דב"ה לטעמייהו דהקדש טעות אינו הקדש (נזיר פ"ה) והכא אם נאמר דתרומת עצמן בהם יהיו מדומעים וע"ד זה לא היה תורם כלל וב"ש נמי לטעמייהו שם אבל ז"א דבתרומה אף ב"ש מודו דאינה בטעות עתוי"ט פ"ג דפסחים מ"ג ועוד דאפי' לב"ה אינו טעות כ"כ דיש תקנה לעשות המותר מע"ר אם היה לו עוד זיתים שתרם גם עליהם ואח"ז יקרא עליו שם ת"מ כדלקמן פ"ד מ"ה ע"ש בר"ש לכן נ"ל דאזלי לשיטתייהו בפלוגתתן בנדרים פ"ג מ"ב דב"ש סברי התם דאביו ואחיו לבד מותרי' והשאר אסורים וב"ה סברי דכולם מותרים וע"ש בגמ' ונכון בעז"ה. אולם קשה מהא דפ"ד שהזכרתי וי"ל דהתם ר"א (דשמותי הוא ר"ל מתלמידי ב"ש) קאמר ואזיל לשיטתייהו אבל עדיין קשה מלקמן פ"ג מ"ג רע"א תרומת שניהם תרומה ופי' הר"ש מהירושל' דתרומות כ"א חציה תרומה וחציה חולין ועי' תמורה (י"ג) גירסא אחרת דר"א אמר ת"ש תרומה וא"ש דר"א שמותי הוא כנ"ל אך עדין לא הונח לי מהתוספתא שהביא הר"ש לקמן ברפ"ג מה שבידו יין היין תרום כו' וע"ש ביאורה ועי' בירושלמי פ"ג מ"ה אתיא דר"ש כב"ש כו' וע"ש בר"ש:
+<b>בתור"ע אות ד' הקשה דל"ל טעמא דא"ת משאינו גמור כו' </b>תיפוק ליה משום פסידא דכהן ואפי' מזיתים הנכבשים נמי לא ואנכי תמה עליו דהא לקמן ספ"ב תנן דמן הרע על היפה ת"ת וע"ש בדבריו אות כ"ג ואין לך פסידא גדול מזה ולהכי צריך הכא טעמא דמשא"ג כו' ג"כ ומשום תרתי לריעותא אפי' בדיעבד אין ת"ת ועי' בירושלמי חלוקים אחרים הביאום הר"ש ושנ"א:
+
+Mishnah 5
+
+<b>ולא ממ"ר שנטלה תרומתו. </b>עי' ברע"ב [והם דברי הר"ש] שנראה דעתו שרשאי לתרום ממע"ר שלנ"ת אף שכבר נטלה ממנו ת"ג על טבל גמור של"נ ממנו אף ת"ג וכן הבינו המל"מ בפ"ה מה"ת הי"ג וזה סותר למש"כ הר"ש בפ"ג דחלה מ"ט דז"ל שם וא"ת היכי משכחת פרנסה ממ"א כו' וא"כ איירי התם בטבל שהורמה ממנו ת"ג כו' אבל הכא בשלא הורם מהן כלל כו' ע"ש ומהתימה על המל"מ שהביא שם בהל' י"ז גם דברי הר"ש דחלה ולא הרגיש בסתירתם:
+<b>בתוי"ט ד"ה ולא ממע"ש כו' פירש הר"ב שהקדימו בשבלין וכ"כ הר"ש ותימה לי כו' </b>ועי' בתוס' ר"ע וכבר קדמו הש"א בתשובה צ"ז בסופה:
+<b>[בתוי"ט ד"ה ולא מן החיוב כו'. </b>ונ"ל דיצאת לו מן הירושלמי דפ"ה דמעשרות כו' נ"ב כן הוא בתוספתא דמכילתין ספ"ב. - מהגרמ"ש]:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה ולא מפירות הארץ על פירות חו"ל שנתחייבו בתקנת נביאים כו' </b>וק"ל דא"כ ה"ל כמו מעציץ נקוב על שאינו נקוב או איפכא דנתפרשו דינייהו בפ"ה דדמאי מ"י ע"ש והכא תנא דאין תרומתן תרומה עי' תור"ע אות ח' ועי' ביבמות (פ"ט):
+[שם בתוס' רע"א שם אות ז' בד"ה לענ"ד בהדיא מבואר כו' נ"ב קדמו בזה בס' אור יקרות בר"ה שם וכתב דאישתמיטתיה להתוי"ט דברי התוס' אלו.- מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 6
+
+<b>חמשה ל"י כו' עתוי"ט ובמש"כ לעיל מ"ב </b>אמנם אכתי קשה דתני מנינא דמשמע דתו ליכא עי' מכות כ"א ב' תנא קתני שמונה ואת אמרת תנא ושייר ובכריתות (ב' ב') ברש"י ד"ה אהכי תני ד' וז"ל וכל היכא דתני חושבנא דוקא קתני ול"ת תנא ושייר. ועי' תוס' יבמות ג' ב' ד"ה למעוטי ובמה שציין שם הגרי"פ והאיכא מדבר וא"ש ולולא דמסתפינא הייתי אומר דמתניתין דהכא אתיא כהא דתני ר"י בריה דרשב"פ ברכות (ט"ו) דמדבר וא"ש תורם לכתחילה ואוקימנא התם כר"מ דא"ל אחר כוונת הלב הן הן הדברים ואשכחנא כה"ג בפ"ט דכלאים דבמ"ב סתם כמ"ד דשא"מ אסור ובמ"ה כמ"ד מותר להר"ש וסייעתו:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>א"ת שמן על זיתים כו' וא"ת ת"ת ויחזור ויתרום ובר"ש בירו' פריך ממתני' דס"פ כו' </b>ר"ל דהתם ל"א דיחזור ויתרום וע"ש בר"ש במ"ד באורך ולכאורה ה"נ לחלק דהכא גזרינן אטו איפכא (ר"ל מזיתים ע"ש) דאף בדיעבד אין ת"ת כדלעיל מ"ד משא"כ בס"פ דגם איפכא ת"ת (ועי' ר"ש במ"ד) אולם לפ"ז קשה א"כ נגזור נמי בזיתים על שמן דתהא תרומה אטו איפכא:
+<b>ברע"ב ד"ה אבל לא שניה כו' לפיכך אינה נאכלת עד שיפרישו עליה תו"מ [כ"ה בר"ש] ממקום אחר. </b>המלות ממקום אחר הוסיף הרע"ב. ותמוה דמדוע לא יפריש מיניה וביה ואולי משום פסידא דלוים ועניים שיצטרכו למכור מעשרותיהן לכהנים בדמי תרומה:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה היה מפריש עליו כו' וא"ל דדוקא ת"ג עושה אבל לא ת"מ כו'. </b>זה תימא דאיך יעלה עה"ד לומר כן כיון דשניהן שוין למה לא יתרום מזה ע"ז:
+<b>שם עי' בתור"ע אות י"ט. </b>והנה הט"ז שם בסי' צ"ט סק"ט מסיק דאומר מותר דינו כשוגג ומה שהביא בס"ד מדברי התוס' בבכורות (ר"ד כ"ג) דאומר מותר אפי' למאן דקניס שוגג אטו מזיד שרי הן פשט דבריהם נראה דלא עדיף משוגג ולא שרי רק למאן דלא קניס בשוגג וכ"נ שהבינם המל"מ בפט"ו מהל' מ"א הל' כ"ה ולענד"נ שזה תלי בפלוגתא רבא ואביי ור"ח במכות (ז' ב' ט' א') דלרבא קרוב למזיד הוא ולאביי ור"ח אנוס הוא והרמב"ם בפ"ה מהל' רוצח ה"ד ובפ"י מהל' מלכים ה"א פסק כרבא וע"ש בכ"מ ולח"מ טעמיה. ונ"ל עוד ראיה משום דשם לא מיתוקמא ברייתא דגר וכו' שהרגו נהרגין אלא כדרבא דר"ח דמוקי לה בהרגו דרך עליה כבר פריך עליה רבא וא"כ כיון דקי"ל כרבא ה"נ לענין ביטול דינו כמזיד ולמש"כ התוס' שם (ז' ב') ד"ה אלא יש לדון קצת:
+
+Mishnah 3
+
+בשנ"א. ורבי סתם שבכ"מ לא קניס כו'. ולכן אמר כאן המעשר כו' שהמעשר הוא מדרבנן. תמוה דהרי בגיטין (נ"ד) מסיק דבמעשר גם ר"מ מודה וא"כ כולה מתניתין דהכא כר"מ וכן מש"כ וכן סתם במטמא והמדמע והמנסך לכאורה אינו מובן דהא מצי אתי כר"י דס"ל שם (נ"ג ב') להדיא הכי ואולי כוונתו להא דסתם התם הכהנים שפגלו במקדש מזידין חייבין ולר"י דקניס בדאורייתא אף שוגגין חייבין ולא ס"ל כתוס' שם בד"ה בדאורייתא:
+
+Mishnah 4
+
+א"ת ממין על שא"מ וא"ת את"ת. לכאורה דין זה מקומו לעיל בפ"א מ"ה עמש"כ שם מ"ב ונ"ל דזה נלמד מק"ו דחדש על הישן דתני שם דמה חדש וישן דאינן כלאים זה בזה א"ת כו' וכדאיתא בבכורות רפ"ט וכאן לא שנה אלא אגב דבעי למיתנא כל מין חטים אחד כו':
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה תרומה כו' פי' הר"ב וכהן נותן לו דמי הגדולה כו' ירושלמי [עי' בר"ש] וק"ק כו' וי"ל כו' ועוד כו' </b>(ונראה דועוד כו' שבדבריו צ"ל לעיל בהקושיא וכוונתו שיצטרך הכהן להפריש ולתתה לכהן אחר כדאיתא פ"א דפאה מ"ו כהן ולוי שלקחו אה"ג כו' אך י"ל דל"ד לשם דכיון דאינו אלא משום קנס כמ"ש הרמב"ם והר"ש שם הכא דספק תרומה היא לא קנסו ועוד דהמוציא מחבירו עה"ר) ותירוצו דחוק. וגם מופרך מרפ"ה לקמן ואם טהורה כו' ימכרו כו' חוץ מדמי אותה סאה ומפי' הרמב"ם במשנה דלקמן משמע דמפרש להירושל' כגון שנאבד מא' מהן מקצת ונעשית קטנה נגד חברתה השלימה אבל קשה דלשמעינן רבותא טפי בנאבדה אחת מהן כולה דא"צ ליתן להכהן השניה רק בדמים ול"נ לפרש כגון דאחת מהן הפריש בעין יפה והב' בע"ר או בבינונית ולמש"כ בס"ד בפ"ד דפאה מ"ח א"ש כאן בפשיטות:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ברע"ב ד"ה מדמעות כקטנה שבשתיהן כו' </b>נוטל מן החולין כשיעור אלו הב"ת לכאורה לפמש"כ ברפ"ב דערלה הטעם דמרים משום גזל השבט לא היה צריך להרים אלא כדי הקטנה וצ"ל משום לא פלוג. וכה"ג כ' התוס' והר"ש הביאם התוי"ט לקמן פ"ה מ"ב ד"ה תירום ובזה נדחה קושיית השעה"מ רפ"ט מהל' מעשר ע"ד הטור דת"מ של דמאי מוכרה לכהן ממשנה רפ"ב דערלה דתנן התם גבה ג"כ דצריך להרים ע"ש ולפמש"כ א"ל משום ל"פ:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב סד"ה חוץ שאם יבואו בעלים ויטמאו כו' יש להן יין מזומן להפריש על הכל בטהרה [כ"ה בהר"ש]. </b>וק"ל הא א"ת מן הטהור על הטמא:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה במד"א כו' פי' הר"ב כו' תמיה לי דאף לרבנן שייכא </b>(ר"ל לפי מה שפי' ר"י דבריהם) ול"נ דהרע"ב דק שפיר דאי הוה קאי אדרבנן ע"כ יסוב על של"ת כשיעור ומאי פסקא התנן בפ' דלקמן מ"ד אם נתכוין להוסיף אפי' אחת אין ת"ת:
+
+Mishnah 5
+
+<b>ראבי"א האומר עשור מע"ז כו' </b>משמע אע"ג דלא אמר בתוכו ולכן כתב התוי"ט דס"ל כר"א חסמא ומה שהקשה עליו התו"ח אינו כלום שהרי לא מחמיר בת"מ מת"ג אלא בזה שיהיה המעשר שמפריש עליו הת"מ מופרש מקודם מן הכרי כמו בת"ג שמפריש על כל הכרי שהוא עומד בפ"ע:
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוי"ט ד"ה אעפ"י כו' ומשני ש"ה דא"ק מכל מעשרותיכם תרימו </b>ר"ל דדרשינן מהאי קרא דהיכא דאקדים הלוי לאחר שאידגן ונטל מעשרו מחויב להפריש ממנו ת"ג וא"כ מוכח דחל עליו שם מעשר דאל"כ פשיטא ולחנם נדחק בזה:
+
+Mishnah 7
+
+<b>ברע"ב ד"ה בכורים כו' א"נ משום דכתיב בפ' כי תשא כו'. </b>יותר ה"ל לאתויי מפ' משפטים דקדים:
+
+Mishnah 8
+
+<b>בתוי"ט ד"ה עד שיהא פי' כו' וכתב הר"ש כו' כדדרשינן בפ' שבועות שתים שאני גומר כו'. </b>צ"ל שבועות שתים שני כו'. ומשום דפ"א שם מתחיל ג"כ בשבועות שתים לכן אמר שני והוא פ"ג:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מוציא ממנו תרומה עליו אבל לא למק"א. </b>פתח בתרומה ומעשרות וסיים בתרומה לבדה ונ"ל דאה"נ דמעשרות מודה ת"ק דמוציא אף למק"א דהואיל דיש להם שיעור מה"ת כל של"ת כשיעור הוי טבל גמור משא"כ בתרומה דמה"ת חטה אחת פוטרת ואף דדעתו היתה להוסיף עוד (ע' לקמן מ"ג עלה בידו מס"א כו') מ"מ רבנן גזרו משום דנראה כמו מהפטור עה"ח ורמ"א אף כו' תו"מ ר"ל דשוו להדדי וכמו דמעשרין כן תורמין ובמש"כ מיושב מה שגמגם בזה בתור"ע דמה"ת כולו טבל גמור כיון דדעתו להוסיף הגע עצמך אם יש לו כרי גדול הכי יצטרך להרים התרומה בב"א ומש"כ עוד התינח אם מפריש עוד ב"ס כו' ואני אוסיף עוד התינח אם מפריש על הסאה הב' על המעשרות הנצרכות:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ברע"ב ד"ה וחכ"א כו' והשאר מתנה בעלמא דיהיב ללוי כ"ה בר"ש </b>קשה דא"כ המותר הוא טבול למ"ע והיה צריך להודיעו:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>פיחת עשרה כו' </b>נל"פ דקאי אהא דתורם כבינונית ואף שנתגלה אח"כ שפיחת כו' מדרך הפרשת בעה"ב מ"מ כיון שלא פירש לו והוא ל"י דעתו הוה כאלו פירש לו בבינונית:
+<b>בתוי"ט ד"ה אפי' כו' שאם תאמר דכשיעור הוי תרומה נמצא כו' מדומעין זב"ז </b>התו"ח הקשה ממ"א דמוציא תרומה עליו וכן במ"ג בעלה בידו א' מס"א ולפמש"כ במ"א לק"מ. דהתם כיון שהיה בדעתו להוסיף לכן הוי עדיין כולו טבל גמור עד שישלים למה שהיה בדעתו מתחלה אבל הכא אם תאמר דכשיעור הוי תרומה ע"כ נצטרך לומר דמקצתו הוה מתוקן כגון אם היו חמשים סאה ודרך הבעה"ב לתרום בעין יפה היה התרומה סאה ורביעית סאה והוא לא תרם אלא סאה א"ת דהויא תרומה א"כ מ' סאה נתקן ועשרה עדיין טבל:
+
+Mishnah 5
+
+<b>ברע"ב ד"ה אחד מעשרה כו' והלוי יתן לו חולין כו'. </b>תמוה דממ"נ אם כוונתו למ"ש הר"ש דהריבוי יפריש תחלה לשם מע"ר א"כ למה יתן לו הלוי חולין כנגדו ואם כוונתו כפשוטו (וכ"נ שהבינו התוי"ט בר"פ דלקמן ד"ה ואם) א"כ מאי קאמר תו והא כו' ולא יעשנו תרומה דכיון דכבר נטלה ממנו ת"ג איך יכול לעשותו תרומה על מק"א עי' בדבריו ברפ"א ואף לת"מ לדעתי א"י להפריש ממנו ודע דמ"ש התו"ח חילוק גירסאות בין הר"ש להרמב"ם אנכי לא אראה שום משמעות בר"ש מזה. וגם אין מקום לחלק בין מק"א לטבל זה שהופרש ממנו עתה וכציור הר"ש. ומ"ש הרע"ב עוד אבל ת"מ מפרישין שלא מה"מ וכ"מ בפי' הר"מ ק"ל הא מדרבנן מיהת בעינן מה"מ כדמוכח בגיטין (למ"ד ב') וכמש"כ התוס' שם. אמנם הרמב"ם לשיטתו בחבורו פ"ג מה"ת ה"כ שכ' ות"ח א"ת אלא מה"מ דמשמע דאין בו איסור רק ת"ח הנהיגו א"ע בכך:
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוי"ט ד"ה והשוקל משובח משלשתן כו'. </b>וראיתי בירושלמי כו' אר"ח תיפתר בשלשתן כו' כלומר דמשלשתן כו'. ור"ל דהמ' איננו פה מ' היתרון אלא לשמוש מן וא"כ גם הוא נכנס במנין השלשה וכיוצא בזה בעירובין פ"ה מ"ג עשה אמצעי אם שלשתן להיותן כאחד ע"ש:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>בתור"ע אות ל"א בסוף וצ"ע בלישנא דהרמב"ם שם כו' וגם למאי הלכתא כתב דעולה במנין לחודיה ע"ש </b>ולענ"ד נ"מ היכא דנפלה גדולה למאה קטנות ואח"כ דרסן אחר שלא ידע ונתערבו כולן יחד דאף דעתה אין מאה מ"מ כיון דבשעה שנפלה היה מאה במנין ואע"ג דאז היה ניכר ול"נ מ"מ עתה אינה ניכרת ומתבטלת וכה"ג כ' התור"ע בעצמו לקמן בספ"ה בשם תשובת הרשב"א בטחנן ופחתו והחטין של תרומה היו יפות ומשמע דאפי' לא נודע קודם הטחינה דלא נתבטלה אז ודו"ק:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>בתוי"ט ד"ה וקפאה כו' וכיו"ב פי' הרמב"ם שהמלה עברית כו' ואמרו במי שרוצה להסיר כו' והוא ע"ד ודשנו אה"מ דס"פ במדבר. </b>ועמש"כ בהגהותי למ"ר בראשית פל"ד אות א' דפוס השני:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה יאכלו נקודים כו' אבל הרמב"ם כתב כו' </b>כ"א כחצי ביצה וכ"א בגמרא ר"ל ירושלמית וז"ל הדין נקודים כהדין חציי ביצים הן הגם דחצי ביצה ל"ד אלא לאפוקי מכביצה וכ"ה בחבורו מ"מ קשה גם ביצה מכוונת לישתרי ממ"נ אם יש כאן קצת מהתרומה א"כ ליכא שיעור בחולין לטמא ואם אין כאן כלום מהתרומה ליכא איסור ואם נימא דיש בילה ה"ל להתיר יותר וראיתי בשנ"א שהגיה והדין נקודין כביצה וכוון למש"כ. שוב התבוננתי דטעמיה דהרמב"ם שלא התיר כביצה מכוונת הוא כמו דאמרי' בפסחים (ל"ג ב') א"ה כביצה נמי כו' גזירה דילמא אתי למיעבד יותר מכביצה ונכון בס"ד עד שאני תימה להגר"א ז"ל דמשבש להירושלמי והר"ש לקמן במ"ב פי' על הא דכדי שלא יהא במק"א כביצה דר"ל כביצה מה"ת והוא שלא יהא בעיסה ק"א ביצים. וכ"כ התוס' בבכורות וא"כ ה"נ יל"פ דקאי על שיעור החולין הטמאים וכמ"ק מלשון הרמב"ם על הא דיתחלקו לעיסות כו':
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה כדי כו' לשון רש"י כו'. </b>ומשום גזירה ע"כ ונ"ל כו'. הן לשון רש"י שם ומשום גזירה יתן דמים לכהנים כו' ע"ש ומבואר דמשום גזירה נמשך למטה ואנכי הגהתי שם ומשום גזילה ר"ל ומשום גזל השבט וגם גי' הספרים יל"פ על כוונה זו והיינו משום דכאן אין בו גזל השבט כמש"כ התוס' שם הביאם התוי"ט רק משום לא פלוג והוא כעין גזירה:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב ד"ה לאחר שהודו כו' ומה ת"ט שהיא במיתה כו' טמאה שהיא בעשה כו' [ר"ש בשם הירושלמי]. </b>לכאורה יפלא דמ"מ איכא למיפרך הך פירכא גופה גם על הק"ו אם העלו חולין הקלים כו'. ושוב ראיתי להמפרש רא"פ שהרגיש בזה:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה ואין המחומץ מחמץ אלא לפ"ח. </b>עי' בחולין (ק' א') בתוס' בסוה"ע שכ' ואין לה"ר לר"א מהא דאין המדומע כו' די"ל כו'. לכאורה יפלא דאכתי יש ראיה מהא דאין המחומץ כו'. ובאמת הר"ן בס"פ כה"ב הקשה מזה ומחלק בע"א. אבל התוס' לשיטתייהו בתמורה (י"ב) שפי' להא דאין המחומץ כו' לכוונה אחרת שאינה ענין לחנ"נ ע"ש. ואני לעצמי אומר דהתוס' בשלהי ע"ז (ע"ו) כתבו דבהיתירא לכ"ע ל"א חנ"נ ותרומה כיון דשריא לכהנים היתירא מיקרי [ונ"ל ראי' לזה דמוכח בע"ז שם בגמרא דמהני הגעלה לשפוד ואסכלה אפילו צלה בהם חטאת לצלות בהם אח"כ שלמים ולו יהיה אפילו חזה ושוק של כהנים מ"מ הרי נאכלים לנשיהם ולעבדיהם שחטאת אסורה להם ואפ"ה מסיק ר"א טעמא משום דהיתירא בלע אלמא דכזה נקרא היתירא ואני תמה על מש"כ הר"ן בפ' כ"ש בשם הרמב"ן לחלק דחמץ לא מקרי היתירא בלע משום דהיה שמו עליו בשעה שבלע משא"כ בקדשים דבשעה שבלע לא היה עליו שם איסורא דהיינו נותר דמ"מ הרי שם חטאת היה עליו אשר מחמתה אסורה לנשים ועבדים וכש"כ חמץ דעדיין לא היה בו שום איסור בשעה שבלע] ובזה א"ש דלא אשמעינן תנא ד"ז רק בתרומה ולא בערלה וכה"כ בפ"ב דערלה:
+
+Mishnah 7
+
+<b>ברע"ב ד"ה עד שתרבה כו' אבל מחצה ע"מ שרי [ר"ש ועי' בתוי"ט]. </b>נ"ל דהיינו כגון שבהנ' שנפלו היה פ"א חצי סאה ואז מותר כשנפלה אח"כ סאה ודו"ק:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה אינו משלם תרומה שהתרומה לכהן וא"י לפרוע חובו ממ"א [כ"ה בפי' הרמב"ם ע"ש]. </b>ולפ"ז אם נפלה לו מבית אבי אמו כהן יכול לפורעה וק"ל חדא מאי קמ"ל פשיטא. וכה"ג הקשה התוי"ט לעיל פ"א מ"ה. ב' לישנא דגמרא בב"מ (נ"ד) תרומה א"מ אלא מן החולין וכן לישנא דמתניתין דהכא אלא חולין משמע דאתי לאפוקי תרומה אפי' היכא שהיא שלו אשר ע"כ נלענ"ד שהטעם הוא כמו שבארה המשנה עצמה לקמן מ"ה שאין הקדש פודה אה"ק (ולישנא דפדיון דנקטה אף שאין לתרומה פדיון כדאיתא ביבמות (ע"ג ב') ועוד איך תתפוס פדיונה אחר שכבר נאכלה ואיננה בעולם עמש"כ בשביעית פ"ח מ"ח צ"ל דגזה"כ הוא בזה כי היכי דליהוי ליה כפרה) וגם שם במע"ש נ"ל דאין הטעם כמ"ש הר"ש דר"מ לטעמיה דממון גבוה הוא וא"י לפטור ע"ע במ"ג דהא גם חכמים דפליגי עלי' שם מודו ליה במע"ש קודם שנפדה וסתם בר פלוגתיה הוא ר"י כדמוכח בכריתות (ס"ד ו') ובכ"ד והוא ס"ל בקדושין (נ"ב ב') דממון הדיוט הוא אלא כמ"ש כיון דמדין פדיון נגעו בה. אין הקדש מתחלל על הקדש. והרואה יראה שאין סתירה לזה ממנחות (פ"ב) גבי התפיס מעות מע"ש לשלמים אך קצת עומד לנגדי הא דאיתא פ"ג דמע"ש מ"ב אין לוקחין תרומה בכסף מע"ש מפני כו' ות"ל שאין הקדש פודה הקדש ומ"ט דר"ש דמתיר שם:
+
+Mishnah 2
+
+<b>אם תרומה של"ז בה כהן אכלה משלמת קו"ח לעצמה. </b>משמע הא אם לא נשאת לכהן משלמת קו"ח לכהן ואף דאר"ח בחולין (ק"ל ב') המזיק מת"כ או שאכלן פטור ואף תרומה בכלל כדמוכח שם בסוגיא מ"מ בשוגג כיון דהתשלומין נעשין תרומה בשמה הראשון הוה כאלו היא בעין וחייב לתתה לכהן. ועי' בכתובות (למ"ד ב') תד"ה זר ובמש"כ שם ע"ד:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+עמש"כ בפסחים (ל"ב) בס"ד:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>וא"מ אה"ח. </b>הוא נגד מה דתני בר"פ דלעיל באוכל שוגג דמשלם חומש וכן והתשלומין חולין אם רצה כו' הוא נגד והתשלומין תרומה כו' דתני שם אבל צ"ע מדוע לא תני הכא ג"כ א"מ אלא דמי תרומה או תרומה ממש אם יש לו כגון שנפלו לו מבית א"א כהן (לפמש"כ שם) נגד מה דתני שם א"מ תרומה כו' ועמש"כ בב"מ (נ"ד):
+
+Mishnah 2
+
+<b>וחכ"א זו"ז כו'. </b>עמש"כ ר"פ דלקמן:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ברע"ב ד"ה לתוך של תרומה כו' אבל אחת חולין ואחת טבל כו' [כ"ה בר"ש ע"ש]. </b>ובש"כ סי' קי"א דאפי' א' גדולה וא' קטנה כו'. ונלע"ד דאם היתה קטנה כ"כ עד שאין בה רוב הגדולה מותרת דבזה אין לומר מאי חזית דחזינא וחזינא דהקטנה הות ספיקא דאורייתא והגדולה ס' דרבנן ומותרת (ונ"ל עוד דאפי' באיסור דרבנן שנפל נמי דינא הכי כמו שאבאר לקמן) שוב מצאתי במל"מ בפ"י מהל' מקואות ה"ז בי"ב דינים שהביא מהתוספתא בדין ח' ט' י' כה"ג ע"ש ובביאורו לדין ז' ודע דהוא סותר א"ע ממש"כ שם דהיכא דשביל א' ברה"י והב' בר"ה זה שהלך בר"ה טהור למש"כ בפי"ט מהל' אה"ט דטהרותיו תלויות ודבריו שבכאן עיקר כי כן מתבאר מהתוספתא אמנם באיסור דרבנן משמע לכאורה מדין יו"ד דשם בב' שבילין בר"ה והלכו שנים בשניהם אחד יב"ד להשאל וב' אין בו. דשניהם תלוין אלמא אף על גב דבא' יש ב' טעמים להקל ובהב' אין רק טעם א' מכל מקום כיון דאם היה לבדו טהור מטעמו לחוד אמרינן מאי חזית ואם כן הכא נמי בנידון דידן אבל מכל מקום נראה לחלק דנידון שלפנינו דבזה הוה חד מדרבנן ובזה תרי שאני עי' מגילה (י"ט ב') בתד"ה ור"י ושם (כ"ד) בד"ה אבל ובט"א ובחדושי שם ואפי' את"ל בזה דשתיהן אסורות מ"מ אם ההיתר כ"כ מעט באחד מהם עד שהאיסור רוב נגדו ודאי תלינן בו אפי' לדברי הש"ך בדעת הרשב"א ולא כן לדעת הרא"ה שם ולמדתי עוד מדין היו"ד דשם דאם היה ב' קדירות של היתר ובאחד מהן כבר נפל איסור ולא היה בו ס' ולפניהם ב"ח א' של היתר וא' של איסור דאם בהצטרפות ההיתר יהיה ס' נגד איסור הראשון לא תלינן האיסור בה ושתיהן אסורות למ"ד אין חנ"נ בשאר אסורים:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתור"ע (אות ג) הניח בצע"ג הש"ס דפסחים (ע"ב ב') דמביא מהא דרי"פ בנודע שהוא ב"ג כו' דטעה בדב"מ פטור ודחי שאני תרומה דאקרי עבודה כו' </b>דאמאי לא מביא מרישא דא"ל מת בעלך מת רבך ועוד דשם לא שייכא הדחיה ול"נ דבהנך תרתי א"ל דטעמא דר"י דפוטר משום דלא הוו זרים מתחלתם עד סופם כמו בפ' דלעיל מ"ב לחכמים ואין לחלק דהתם אכלה מעיקרא משא"כ במת בעלך דלא אכלה קודם שנשאת דהרי בכריתות (רד"ז) מדמה לה הא דסך משה"מ למלכים ולכה"ג אף דאינהו נמי מעיקרא זרים היו והא דתני שהיתה אוכלת כו' ובאו וא"ל כו' ולטעמא דידי אפילו באו כו' ואח"כ אכלו נמי ל"ק דהרי בהיה עומד ומקריב כו' ונודע כו' פסק הרמב"ם בפ"ו מהל' בהמ"ק ה"י דאפי' נודע ואח"כ עבד ג"כ לא חילל וע"ש בכ"מ:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ר"א אומר כו' ויצטרפו לזה מה שבלע כו' וישלם הכל בתוספת החומש כו'. </b>תמוה דמה שבלע עתה אינו בשוגג ועוד כיון שהכניס לתוך פיו בהיתרא ומה שבולע הוא ברשות אמאי יהא חייב:
+<b>שם והכוונה כו' מפני הטנוף והמאוס הרמב"ם. </b>וכ"כ בשנ"א ול"י כוונתם בזה דלכאורה נ"פ דהכוונה פה מפני איסור שרץ ואולי דקו לישנא דל"א שטעם פשפש אלא טעם פשפש משמע שהוא דבר אחר וטעמו כטעם הפשפש ולא אותו ממש. אך בגמרא דנדה לא משמע כן. וכן מפירש"י שם נראה כמש"כ. ומ"מ דינם אמת מהא דפ"ח דשביעית לאכול דבר שדרכו לאכול וכן בתרומה וע"ש בר"ש הירוש':
+
+Mishnah 3
+
+<b>[בתוס' חדשים על התוי"ט ד"ה רבי אליעזר ובכ"י הרב מהרש"ח ז"ל כתב דז"א כו' </b>נ"ב כבר קדמו בזה הרב מוהר"י כו' בהגהת מל"מ פ"ה דמעשרות ע"ש. וכ"כ הגר"א ז"ל בביאורו ליו"ד סי' של"א ס"ק קע"ו שדברי התוי"ט תמוהין מאד ע"ש - מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה כדי שתאבד בהם המרה. </b>עי' פי' הרע"ב והוא פי' הרמב"ם ומלשון הר"ש נראה שמפרש בהיפך וכ"נ להדיא ממה שפי' בר"י דגזר מועטין אטו מרובין וב' הפירושים הביאו הרי"ף והרא"ש בע"א בפ' א"מ (והתוי"ט נראה שלא הבין כן בהר"ש ולכן העתיק בדברי ר"י בהיפך) ובר"י מפרש נמי הר"ש מטעם ביטול דאל"כ אין טעם לחלק בין כלים לקרקע ודברי הטור סי' קי"ז שכ' ב' הפירושים ע"ד ר"י תמוהים גם מה שפסק כר"י תמוה ומהב"י משמע דכ"פ גם הרי"ף והרא"ש אנכי אינני רואה שום משמעות בהם ומה שסיימו דר"י מזה אינו הכרע:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה ובקרקעות כו' וכתב הר"ב ומים מגולין אסור להשקותן לבהמתו [ברמב"ם לבהמות] וכו' </b>פי' הר"ן בראוים לאכילה אבל התוס' בב"ק (קט"ו ב') כ' דאפי' לטמאה אסור משום בל תשחית ואינו מותר אלא לשונרא דידיה ודע דגם על הרב"י בטוי"ד סי' קט"ז אתפלא שכ' שם טעמא דב"ת מדעתיה ולא זכר דברי תוס' שזכרתי:
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוי"ט ד"ה אפילו הם ככר כו' </b>וק"ק למאי תני תו א' גדול וא' קטן ואולי יל"פ דזה קאי אניקור ור"ל א' ניקור גדול וא' ניקור קטן:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>בתוס' חדשים ד"ה הר"ב ד"ה יניחנה ויש אם למסורת [כ"פ הרא"ש] וקשה כו' דבמסקנא בבכורות לא קיימא הך כו'. </b>נעלם ממנו שכבר עמד בזה התוי"ט ברפ"ד דכריתות וכ' ג"כ ישוב ע"ז:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>וע"ז וע"ז אר"י לא זו היא כו'. </b>נ"ל פי' דלר"י הטעם שהזהירה התורה מלטמאה הוא מפני דפוסלה מלאכלה לכן ס"ל בספק טמאה כיון דכבר אסורה מלאכול תו א"מ עליה וכן היכא דסופה להתטמא וזהו שאמר שאני מוזהר אליה מלטמאה אלא (כשאני פוסלה מלאכלה) ופ' דע"ז וע"ז בפשטיה נראה דקאי על ב' דיני דמ"ט ומ"י:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>עי' בפי' הרע"ב ד"ה ובפשתן כו'. </b>ובפי' הרמב"ם גזירה שמא יהנה בעציו ויחשוב כו'. לכאורה משמע מלשונו דבאמת אסור ליהנות אף בקסמין אבל בחבורו פי"א מה"ת הכ"ב פסק דבפשתן גדוליו מותרין ומשמע דהכל מותר הקסמין והזרע מדלא כ' וכן זרע פשתן מותר כמש"כ קודם זרע לפת וצנון וע"כ צריך לומר דכוונת הירושלמי כאן כדי שלא יבוא לכתחלה לזרוע ע"מ ליהנות בקסמין וכלשונו שם ה"כ אבל קשה מדוע נקט שלא יהנה בקסמין הל"ל סתם שלא יהנה בהן כיון דלשיטתו הכל מותר לכן ה"נ ראיה מזה להראב"ד שם דבז"פ הזרעים אסורים ופי' הירושלמי נראה כפשוטו דקנסוהו שיופך כדי שלא יהנה בקסמין שהן מותרים (ואף אולי גם לדעת הראב"ד) וכ"מ שפי' השנ"א:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ברע"ב ד"ה החובט כו' שאסור להניחה לאכול בתרומה אם אינה פרתו של כהן [כ"ה ברמב"ם]. </b>עי' תוספת ב"מ (צ' א') ד"ה והדשות דאפי' בבהמת כהן אסור משום הפסד תרומה:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה וחייבת כו' וכתב עוד [הר"ש] כו' ומיהו מעשר שני אינו נמכר [וקתני] לה. </b>כן הגיה התוי"ט (אבל אנכי תמה דהא ע"י חילול נמכר כמ"ש בעצמו פ"ד דע"ש מ"ו וגם אם הבעלים מחללים אותו ויוצא לחולין ודאי נמכר אח"כ לכן ה"נ לכאורה דכוונתו למש"כ התוי"ט לקמן למ"ד ממון בעלים הוא) דסתם זורע תרומה כהן הוא ומעשר שני ה"ה לבעלים אבל ז"א דא"כ אפילו מעשר ראשון נמי כמ"ש לעיל וצריך עיון:
+<b>שם בא"ד וכן הרמב"ם הזכיר בפירושו ובחבורו שהלוים מוכרין מעשר שלהם לכהנים. </b>וקשה א"כ מדוע לא תני לה ולענ"ד ה"נ דמתניתין אתיא כראב"ע בכתובות (כ"ו) דבתר דקנסינהו עזרא הוי לכהן דוקא ועוד י"ל עפ"י מש"כ התוי"ט [לעיל מיניה] דסתם זורע תרומה כהן הוא ואין מוציאין המעשר מיד כהן כדאיתא ברמב"ם פ"א מהל' מעשר ה"ד והוא מהספרי פ' קרח פיסקא קכ"א ועמש"כ בקדושין (נ"ח ב') בס"ד:
+
+Mishnah 4
+
+<b>אבל הטבל ומע"ר. </b>המפרשים פי' דר"ל של"נ ממנו ת"מ וכ"נ מהירושלמי ולולי דבריהם הנל"פ דאתיא כר"מ דאוסר מע"ר לזרים (והוה דומיא דמע"ש דתני לקמן) ואשכחן סתמא מתניתין כוותיה בזה בפ"ט דיבמות:
+<b>ברע"ב ד"ה והבכורים שאינם מצויים שא"נ אלא בז' המינים [כ"ה בר"ש] </b>וק"ל דהא תרומה דאורייתא יותר אינה מצוי' דא"נ אלא בדגן תירוש ויצהר וכש"כ להפוסקים דאף ענבים וזיתים אינם אלא מדרבנן וביין ושמן אין שייך זריעה ומשום תרומה דרבנן ודאי לא היה להם לגזור דהוי כמו גזירה לגזירה וי"ל משום דבכורים אין כל דגן חייב כמו תבואה שבעמקים עי' מנחות (פ"ד) וכש"כ לפי דמשמע מתוס' פסחים (ל"ו רע"ב) דכוסמין וש"ש ושיפון פטורין מן הבכורים ועמש"כ שם בס"ד. ולי י"ל דכוונת הירושל' לפי שבכורים אין להם שיעור משא"כ בתרומה דת"מ יש לה שיעור ועתוי"ט בפ"ב דבכורים מ"ג:
+<b>ברע"ב ד"ה ופודה כו' פודה כל האוצר בדמי אותם סאה. </b>משמע דקאי גם אהקדש והר"ש כתב דגבי הקדש דבר שאז"כ פודה כל האוצר ותמוה:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>הטבל גידוליו מותרין בדשז"כ כו'. </b>אנכי מסופק אם זה הדין בטבל לחוד (וכן הקדש כדאיתא בירושל' שהביא הר"ש בסמ"ד) או לכל השנויין עמו ורישייהו נקט עמש"כ בס"ד בפ"ב דפאה מ"ז לבד על מע"ש (כדאי' בירושל' הנ"ל) וע' בר"ש בפ"ב דבכורים מ"ב ובסוגיא דס"פ הנודר מן הירק:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב ד"ה אלא ריח כמון וכו' ואי משום דהוסק התנור בתרומה אין איסורה איסור הנאה </b>לכאורה קשה מדוע לא הביא הש"ס מזה לראיה בפסחים (כ"ג) דמותרת בהנאה. דממשנה שהביא שם א"ר לכ"ע עי' תוס' שם אמנם עי' בתוס' ע"ז (ס"ו ב') ד"ה אמר רבא דגם מכאן לא יהיה ראיה אלא למ"ד יש שבח עצים בפת:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>אם הפריש כו'. </b>פי' השנו"א רבותא אשמעינן כו' ע"ש נראה דכוונתו דכש"כ אם קרא שם אחר הכתישה על העץ בפ"ע דנותנו לכהן:
+
+Mishnah 7
+
+<b>משמע ממשנה זו. </b>דלהפליט יותר קל מלהבליע ולכאורה יקשה להפוסקים ביו"ד סס"י ק"ה דאין מליחה לכלים להפליטם ולבליעה מהני ועי' ברא"ש לקמן מ"ח:
+
+Mishnah 8
+
+עמש"כ בחולין (צ"ט ב') בס"ד:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה כמוני פטמים. </b>מלשון הרמב"ם למדתי דפטמים איננו תואר להאומנים אלא לעקרי בשמים המפטמים ונכון:
+<b>בתוי"ט ד"ה דבש תמרים אם עבר ועשה דבש מתמרים כו'. </b>משום דדבש עצמו ר"י פוטרו לגמרי ממעשרות בירושלמי ובגמרא דילן בחולין (ק"כ ב') משמע דאף לר"א פטור. אך בירושל' משמע דמוקי לה שזבו משנטבלו התמרים שאז גם ר"י מחייבו במעשרות:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>גרעיני תרומה כו' ואם השליכן מותרות. </b>נ"ל הטעם בזה ודלקמן מ"ו וח' משום הא דאמרינן בכריתות (ז') כהן שסך בשמן ש"ת כו' ישראל מתעגל בו ואינו חושש כו' כיון דחלליה הא אתחיל ובזה א"ש דמקשה בב"ב (פ"ז) מהא דהרכינה ומיצה דהכא על דהתם ועי' מנחות (ס"ט) תד"ה דבלע:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Zeraim/Rashash on Mishnah Terumot/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Zeraim/Rashash on Mishnah Terumot/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..32c2fdc9d74db19caa7a294176db4f5f03c3b42d
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Rashash/Seder Zeraim/Rashash on Mishnah Terumot/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,382 @@
+Rashash on Mishnah Terumot
+רש״ש על משנה תרומות
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Mishnah_Terumot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש״ש על משנה תרומות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>עי' בפי' הרמב"ם [הובא גם בתוי"ט] מש"כ ליישב הא דלקחו בעה"מ הת' דתרומה לשרש ואמרו תרם כו'. </b>והנה מצינו במקרא כה"ג בשרש אבה והשם ממנו תאבה גרסה נפשי לתאבה (תהילים קי״ט:י״ט-כ׳) ע"ש בפירש"י ונמצא ג"כ שרש תאב תאבתי לישועתך (שם) [אמר המעתיק כבר קדמו בזה הר"וו היידינהיים בספרו מודע לבינה (במדבר ל"ד ח') בחלק הבנת המקרא]:
+<b>ברע"ב ד"ה החרש כו' וקטן לא מצי ממעיט מאשר ידבנו לבו דאיכא קטן כו' שיש לו דעת להיות נודב [ועי' בר"ש]. </b>לכאורה אף קודם לכן יש בו דעת דהא איתא בנדה פ"ה מ"ו קודם לזמן הזה אע"פ שאמרו יודעין אנו כו' וכ"מ מהא דפליג ר"י לקמן אקטן (ופי' הר"ש דבכל קטן קאמר) ואחרש לא פליג משמע דאית ליה ג"כ דרשה דאשר ידבנו ואפ"ה פליג בקטן ע"כ מוכח דא"ל דעת מיהו הר"ש הביא לקמן מהירושלמי דפליג גם אחרש אבל כ' דס"ל דא"ל דעת צלולה ועי' יומא [מ"ה] ובתד"ה מאי ואולי כוונת הר"ש בכאן שיש לו דעת לנדב ויהיה נדבתו נדבה:
+<b>בתוי"ט ד"ה חמשה כו' כתב הר"ב וכ"כ הרמב"ם למעוטי דר"י כו' </b>ומיהו תימה לפרושי מעוטי בכהאי גוונא כו' ועי' ריש כריתות ותמצא שם בגמ' כה"ג ופירש"י שם דל"ת סמי מכאן כו' והכי נמי יש לפרש דל"ת סמי מכאן קטן (נ"ת שם) ועוד נ"ל דהכא י"ל דל"ת בקטן אשיגרת לישנא דדרך לשנותו ביחד עם חרש ושוטה בכ"מ וכה"ג הביא התוי"ט עצמו בפ"ט דיבמות מ"ג ע"ש:
+
+Mishnah 2
+
+<b>חרש המדבר ואינו שומע ל"י ואם תרם ת"ת. </b>לכאורה לפי סדר המשניות דעד משנה ו' שונה אותן דאפי' דיעבד אין ת"ת ומשם עד סוף הפרק וכן בפ"ב איירי באותן שלכתחלה ל"י ואם תרמו ת"ת ה"ל לרבי לסדר בבא זו שמה ועי' תוי"ט לקמן מ"ו ונ"ל משום דסתם חרש משמע שאינו שומע לחוד כדאיתא בחגיגה (ב' ב') להכי חש התנא דלא ניתי למטעי דבחרש כה"ג מיירי תנא תיכף דחרש כזה ת"ת וחרש שדברו בו חכמים כו':
+<b>ברע"ב ד"ה חרש כו' דבריש חגיגה תני חרש ומדבר וא"ש בכלל [כ"ה בר"ש]. </b>ובפ' מ"ח לענין חליצה משמע דגם שם מדבר וא"ש בכלל אבל נמצא שם בגמ' רק אלם ואלמת מטעם שאינו ראוי לבילה דקריאה אבל מדבר וא"ש משמע דחליצתו כשרה וכן היה פשוט להש"א בסוף תשו' ז':
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בש"א תרומת עצמן בהן ובה"א את"ת. </b>ה"נ לכאורה דב"ה לטעמייהו דהקדש טעות אינו הקדש (נזיר פ"ה) והכא אם נאמר דתרומת עצמן בהם יהיו מדומעים וע"ד זה לא היה תורם כלל וב"ש נמי לטעמייהו שם אבל ז"א דבתרומה אף ב"ש מודו דאינה בטעות עתוי"ט פ"ג דפסחים מ"ג ועוד דאפי' לב"ה אינו טעות כ"כ דיש תקנה לעשות המותר מע"ר אם היה לו עוד זיתים שתרם גם עליהם ואח"ז יקרא עליו שם ת"מ כדלקמן פ"ד מ"ה ע"ש בר"ש לכן נ"ל דאזלי לשיטתייהו בפלוגתתן בנדרים פ"ג מ"ב דב"ש סברי התם דאביו ואחיו לבד מותרי' והשאר אסורים וב"ה סברי דכולם מותרים וע"ש בגמ' ונכון בעז"ה. אולם קשה מהא דפ"ד שהזכרתי וי"ל דהתם ר"א (דשמותי הוא ר"ל מתלמידי ב"ש) קאמר ואזיל לשיטתייהו אבל עדיין קשה מלקמן פ"ג מ"ג רע"א תרומת שניהם תרומה ופי' הר"ש מהירושל' דתרומות כ"א חציה תרומה וחציה חולין ועי' תמורה (י"ג) גירסא אחרת דר"א אמר ת"ש תרומה וא"ש דר"א שמותי הוא כנ"ל אך עדין לא הונח לי מהתוספתא שהביא הר"ש לקמן ברפ"ג מה שבידו יין היין תרום כו' וע"ש ביאורה ועי' בירושלמי פ"ג מ"ה אתיא דר"ש כב"ש כו' וע"ש בר"ש:
+<b>בתור"ע אות ד' הקשה דל"ל טעמא דא"ת משאינו גמור כו' </b>תיפוק ליה משום פסידא דכהן ואפי' מזיתים הנכבשים נמי לא ואנכי תמה עליו דהא לקמן ספ"ב תנן דמן הרע על היפה ת"ת וע"ש בדבריו אות כ"ג ואין לך פסידא גדול מזה ולהכי צריך הכא טעמא דמשא"ג כו' ג"כ ומשום תרתי לריעותא אפי' בדיעבד אין ת"ת ועי' בירושלמי חלוקים אחרים הביאום הר"ש ושנ"א:
+
+Mishnah 5
+
+<b>ולא ממ"ר שנטלה תרומתו. </b>עי' ברע"ב [והם דברי הר"ש] שנראה דעתו שרשאי לתרום ממע"ר שלנ"ת אף שכבר נטלה ממנו ת"ג על טבל גמור של"נ ממנו אף ת"ג וכן הבינו המל"מ בפ"ה מה"ת הי"ג וזה סותר למש"כ הר"ש בפ"ג דחלה מ"ט דז"ל שם וא"ת היכי משכחת פרנסה ממ"א כו' וא"כ איירי התם בטבל שהורמה ממנו ת"ג כו' אבל הכא בשלא הורם מהן כלל כו' ע"ש ומהתימה על המל"מ שהביא שם בהל' י"ז גם דברי הר"ש דחלה ולא הרגיש בסתירתם:
+<b>בתוי"ט ד"ה ולא ממע"ש כו' פירש הר"ב שהקדימו בשבלין וכ"כ הר"ש ותימה לי כו' </b>ועי' בתוס' ר"ע וכבר קדמו הש"א בתשובה צ"ז בסופה:
+<b>[בתוי"ט ד"ה ולא מן החיוב כו'. </b>ונ"ל דיצאת לו מן הירושלמי דפ"ה דמעשרות כו' נ"ב כן הוא בתוספתא דמכילתין ספ"ב. - מהגרמ"ש]:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה ולא מפירות הארץ על פירות חו"ל שנתחייבו בתקנת נביאים כו' </b>וק"ל דא"כ ה"ל כמו מעציץ נקוב על שאינו נקוב או איפכא דנתפרשו דינייהו בפ"ה דדמאי מ"י ע"ש והכא תנא דאין תרומתן תרומה עי' תור"ע אות ח' ועי' ביבמות (פ"ט):
+[שם בתוס' רע"א שם אות ז' בד"ה לענ"ד בהדיא מבואר כו' נ"ב קדמו בזה בס' אור יקרות בר"ה שם וכתב דאישתמיטתיה להתוי"ט דברי התוס' אלו.- מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 6
+
+<b>חמשה ל"י כו' עתוי"ט ובמש"כ לעיל מ"ב </b>אמנם אכתי קשה דתני מנינא דמשמע דתו ליכא עי' מכות כ"א ב' תנא קתני שמונה ואת אמרת תנא ושייר ובכריתות (ב' ב') ברש"י ד"ה אהכי תני ד' וז"ל וכל היכא דתני חושבנא דוקא קתני ול"ת תנא ושייר. ועי' תוס' יבמות ג' ב' ד"ה למעוטי ובמה שציין שם הגרי"פ והאיכא מדבר וא"ש ולולא דמסתפינא הייתי אומר דמתניתין דהכא אתיא כהא דתני ר"י בריה דרשב"פ ברכות (ט"ו) דמדבר וא"ש תורם לכתחילה ואוקימנא התם כר"מ דא"ל אחר כוונת הלב הן הן הדברים ואשכחנא כה"ג בפ"ט דכלאים דבמ"ב סתם כמ"ד דשא"מ אסור ובמ"ה כמ"ד מותר להר"ש וסייעתו:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>א"ת שמן על זיתים כו' וא"ת ת"ת ויחזור ויתרום ובר"ש בירו' פריך ממתני' דס"פ כו' </b>ר"ל דהתם ל"א דיחזור ויתרום וע"ש בר"ש במ"ד באורך ולכאורה ה"נ לחלק דהכא גזרינן אטו איפכא (ר"ל מזיתים ע"ש) דאף בדיעבד אין ת"ת כדלעיל מ"ד משא"כ בס"פ דגם איפכא ת"ת (ועי' ר"ש במ"ד) אולם לפ"ז קשה א"כ נגזור נמי בזיתים על שמן דתהא תרומה אטו איפכא:
+<b>ברע"ב ד"ה אבל לא שניה כו' לפיכך אינה נאכלת עד שיפרישו עליה תו"מ [כ"ה בר"ש] ממקום אחר. </b>המלות ממקום אחר הוסיף הרע"ב. ותמוה דמדוע לא יפריש מיניה וביה ואולי משום פסידא דלוים ועניים שיצטרכו למכור מעשרותיהן לכהנים בדמי תרומה:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה היה מפריש עליו כו' וא"ל דדוקא ת"ג עושה אבל לא ת"מ כו'. </b>זה תימא דאיך יעלה עה"ד לומר כן כיון דשניהן שוין למה לא יתרום מזה ע"ז:
+<b>שם עי' בתור"ע אות י"ט. </b>והנה הט"ז שם בסי' צ"ט סק"ט מסיק דאומר מותר דינו כשוגג ומה שהביא בס"ד מדברי התוס' בבכורות (ר"ד כ"ג) דאומר מותר אפי' למאן דקניס שוגג אטו מזיד שרי הן פשט דבריהם נראה דלא עדיף משוגג ולא שרי רק למאן דלא קניס בשוגג וכ"נ שהבינם המל"מ בפט"ו מהל' מ"א הל' כ"ה ולענד"נ שזה תלי בפלוגתא רבא ואביי ור"ח במכות (ז' ב' ט' א') דלרבא קרוב למזיד הוא ולאביי ור"ח אנוס הוא והרמב"ם בפ"ה מהל' רוצח ה"ד ובפ"י מהל' מלכים ה"א פסק כרבא וע"ש בכ"מ ולח"מ טעמיה. ונ"ל עוד ראיה משום דשם לא מיתוקמא ברייתא דגר וכו' שהרגו נהרגין אלא כדרבא דר"ח דמוקי לה בהרגו דרך עליה כבר פריך עליה רבא וא"כ כיון דקי"ל כרבא ה"נ לענין ביטול דינו כמזיד ולמש"כ התוס' שם (ז' ב') ד"ה אלא יש לדון קצת:
+
+Mishnah 3
+
+בשנ"א. ורבי סתם שבכ"מ לא קניס כו'. ולכן אמר כאן המעשר כו' שהמעשר הוא מדרבנן. תמוה דהרי בגיטין (נ"ד) מסיק דבמעשר גם ר"מ מודה וא"כ כולה מתניתין דהכא כר"מ וכן מש"כ וכן סתם במטמא והמדמע והמנסך לכאורה אינו מובן דהא מצי אתי כר"י דס"ל שם (נ"ג ב') להדיא הכי ואולי כוונתו להא דסתם התם הכהנים שפגלו במקדש מזידין חייבין ולר"י דקניס בדאורייתא אף שוגגין חייבין ולא ס"ל כתוס' שם בד"ה בדאורייתא:
+
+Mishnah 4
+
+א"ת ממין על שא"מ וא"ת את"ת. לכאורה דין זה מקומו לעיל בפ"א מ"ה עמש"כ שם מ"ב ונ"ל דזה נלמד מק"ו דחדש על הישן דתני שם דמה חדש וישן דאינן כלאים זה בזה א"ת כו' וכדאיתא בבכורות רפ"ט וכאן לא שנה אלא אגב דבעי למיתנא כל מין חטים אחד כו':
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה תרומה כו' פי' הר"ב וכהן נותן לו דמי הגדולה כו' ירושלמי [עי' בר"ש] וק"ק כו' וי"ל כו' ועוד כו' </b>(ונראה דועוד כו' שבדבריו צ"ל לעיל בהקושיא וכוונתו שיצטרך הכהן להפריש ולתתה לכהן אחר כדאיתא פ"א דפאה מ"ו כהן ולוי שלקחו אה"ג כו' אך י"ל דל"ד לשם דכיון דאינו אלא משום קנס כמ"ש הרמב"ם והר"ש שם הכא דספק תרומה היא לא קנסו ועוד דהמוציא מחבירו עה"ר) ותירוצו דחוק. וגם מופרך מרפ"ה לקמן ואם טהורה כו' ימכרו כו' חוץ מדמי אותה סאה ומפי' הרמב"ם במשנה דלקמן משמע דמפרש להירושל' כגון שנאבד מא' מהן מקצת ונעשית קטנה נגד חברתה השלימה אבל קשה דלשמעינן רבותא טפי בנאבדה אחת מהן כולה דא"צ ליתן להכהן השניה רק בדמים ול"נ לפרש כגון דאחת מהן הפריש בעין יפה והב' בע"ר או בבינונית ולמש"כ בס"ד בפ"ד דפאה מ"ח א"ש כאן בפשיטות:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ברע"ב ד"ה מדמעות כקטנה שבשתיהן כו' </b>נוטל מן החולין כשיעור אלו הב"ת לכאורה לפמש"כ ברפ"ב דערלה הטעם דמרים משום גזל השבט לא היה צריך להרים אלא כדי הקטנה וצ"ל משום לא פלוג. וכה"ג כ' התוס' והר"ש הביאם התוי"ט לקמן פ"ה מ"ב ד"ה תירום ובזה נדחה קושיית השעה"מ רפ"ט מהל' מעשר ע"ד הטור דת"מ של דמאי מוכרה לכהן ממשנה רפ"ב דערלה דתנן התם גבה ג"כ דצריך להרים ע"ש ולפמש"כ א"ל משום ל"פ:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב סד"ה חוץ שאם יבואו בעלים ויטמאו כו' יש להן יין מזומן להפריש על הכל בטהרה [כ"ה בהר"ש]. </b>וק"ל הא א"ת מן הטהור על הטמא:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה במד"א כו' פי' הר"ב כו' תמיה לי דאף לרבנן שייכא </b>(ר"ל לפי מה שפי' ר"י דבריהם) ול"נ דהרע"ב דק שפיר דאי הוה קאי אדרבנן ע"כ יסוב על של"ת כשיעור ומאי פסקא התנן בפ' דלקמן מ"ד אם נתכוין להוסיף אפי' אחת אין ת"ת:
+
+Mishnah 5
+
+<b>ראבי"א האומר עשור מע"ז כו' </b>משמע אע"ג דלא אמר בתוכו ולכן כתב התוי"ט דס"ל כר"א חסמא ומה שהקשה עליו התו"ח אינו כלום שהרי לא מחמיר בת"מ מת"ג אלא בזה שיהיה המעשר שמפריש עליו הת"מ מופרש מקודם מן הכרי כמו בת"ג שמפריש על כל הכרי שהוא עומד בפ"ע:
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוי"ט ד"ה אעפ"י כו' ומשני ש"ה דא"ק מכל מעשרותיכם תרימו </b>ר"ל דדרשינן מהאי קרא דהיכא דאקדים הלוי לאחר שאידגן ונטל מעשרו מחויב להפריש ממנו ת"ג וא"כ מוכח דחל עליו שם מעשר דאל"כ פשיטא ולחנם נדחק בזה:
+
+Mishnah 7
+
+<b>ברע"ב ד"ה בכורים כו' א"נ משום דכתיב בפ' כי תשא כו'. </b>יותר ה"ל לאתויי מפ' משפטים דקדים:
+
+Mishnah 8
+
+<b>בתוי"ט ד"ה עד שיהא פי' כו' וכתב הר"ש כו' כדדרשינן בפ' שבועות שתים שאני גומר כו'. </b>צ"ל שבועות שתים שני כו'. ומשום דפ"א שם מתחיל ג"כ בשבועות שתים לכן אמר שני והוא פ"ג:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מוציא ממנו תרומה עליו אבל לא למק"א. </b>פתח בתרומה ומעשרות וסיים בתרומה לבדה ונ"ל דאה"נ דמעשרות מודה ת"ק דמוציא אף למק"א דהואיל דיש להם שיעור מה"ת כל של"ת כשיעור הוי טבל גמור משא"כ בתרומה דמה"ת חטה אחת פוטרת ואף דדעתו היתה להוסיף עוד (ע' לקמן מ"ג עלה בידו מס"א כו') מ"מ רבנן גזרו משום דנראה כמו מהפטור עה"ח ורמ"א אף כו' תו"מ ר"ל דשוו להדדי וכמו דמעשרין כן תורמין ובמש"כ מיושב מה שגמגם בזה בתור"ע דמה"ת כולו טבל גמור כיון דדעתו להוסיף הגע עצמך אם יש לו כרי גדול הכי יצטרך להרים התרומה בב"א ומש"כ עוד התינח אם מפריש עוד ב"ס כו' ואני אוסיף עוד התינח אם מפריש על הסאה הב' על המעשרות הנצרכות:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ברע"ב ד"ה וחכ"א כו' והשאר מתנה בעלמא דיהיב ללוי כ"ה בר"ש </b>קשה דא"כ המותר הוא טבול למ"ע והיה צריך להודיעו:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>פיחת עשרה כו' </b>נל"פ דקאי אהא דתורם כבינונית ואף שנתגלה אח"כ שפיחת כו' מדרך הפרשת בעה"ב מ"מ כיון שלא פירש לו והוא ל"י דעתו הוה כאלו פירש לו בבינונית:
+<b>בתוי"ט ד"ה אפי' כו' שאם תאמר דכשיעור הוי תרומה נמצא כו' מדומעין זב"ז </b>התו"ח הקשה ממ"א דמוציא תרומה עליו וכן במ"ג בעלה בידו א' מס"א ולפמש"כ במ"א לק"מ. דהתם כיון שהיה בדעתו להוסיף לכן הוי עדיין כולו טבל גמור עד שישלים למה שהיה בדעתו מתחלה אבל הכא אם תאמר דכשיעור הוי תרומה ע"כ נצטרך לומר דמקצתו הוה מתוקן כגון אם היו חמשים סאה ודרך הבעה"ב לתרום בעין יפה היה התרומה סאה ורביעית סאה והוא לא תרם אלא סאה א"ת דהויא תרומה א"כ מ' סאה נתקן ועשרה עדיין טבל:
+
+Mishnah 5
+
+<b>ברע"ב ד"ה אחד מעשרה כו' והלוי יתן לו חולין כו'. </b>תמוה דממ"נ אם כוונתו למ"ש הר"ש דהריבוי יפריש תחלה לשם מע"ר א"כ למה יתן לו הלוי חולין כנגדו ואם כוונתו כפשוטו (וכ"נ שהבינו התוי"ט בר"פ דלקמן ד"ה ואם) א"כ מאי קאמר תו והא כו' ולא יעשנו תרומה דכיון דכבר נטלה ממנו ת"ג איך יכול לעשותו תרומה על מק"א עי' בדבריו ברפ"א ואף לת"מ לדעתי א"י להפריש ממנו ודע דמ"ש התו"ח חילוק גירסאות בין הר"ש להרמב"ם אנכי לא אראה שום משמעות בר"ש מזה. וגם אין מקום לחלק בין מק"א לטבל זה שהופרש ממנו עתה וכציור הר"ש. ומ"ש הרע"ב עוד אבל ת"מ מפרישין שלא מה"מ וכ"מ בפי' הר"מ ק"ל הא מדרבנן מיהת בעינן מה"מ כדמוכח בגיטין (למ"ד ב') וכמש"כ התוס' שם. אמנם הרמב"ם לשיטתו בחבורו פ"ג מה"ת ה"כ שכ' ות"ח א"ת אלא מה"מ דמשמע דאין בו איסור רק ת"ח הנהיגו א"ע בכך:
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוי"ט ד"ה והשוקל משובח משלשתן כו'. </b>וראיתי בירושלמי כו' אר"ח תיפתר בשלשתן כו' כלומר דמשלשתן כו'. ור"ל דהמ' איננו פה מ' היתרון אלא לשמוש מן וא"כ גם הוא נכנס במנין השלשה וכיוצא בזה בעירובין פ"ה מ"ג עשה אמצעי אם שלשתן להיותן כאחד ע"ש:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>בתור"ע אות ל"א בסוף וצ"ע בלישנא דהרמב"ם שם כו' וגם למאי הלכתא כתב דעולה במנין לחודיה ע"ש </b>ולענ"ד נ"מ היכא דנפלה גדולה למאה קטנות ואח"כ דרסן אחר שלא ידע ונתערבו כולן יחד דאף דעתה אין מאה מ"מ כיון דבשעה שנפלה היה מאה במנין ואע"ג דאז היה ניכר ול"נ מ"מ עתה אינה ניכרת ומתבטלת וכה"ג כ' התור"ע בעצמו לקמן בספ"ה בשם תשובת הרשב"א בטחנן ופחתו והחטין של תרומה היו יפות ומשמע דאפי' לא נודע קודם הטחינה דלא נתבטלה אז ודו"ק:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>בתוי"ט ד"ה וקפאה כו' וכיו"ב פי' הרמב"ם שהמלה עברית כו' ואמרו במי שרוצה להסיר כו' והוא ע"ד ודשנו אה"מ דס"פ במדבר. </b>ועמש"כ בהגהותי למ"ר בראשית פל"ד אות א' דפוס השני:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתוי"ט ד"ה יאכלו נקודים כו' אבל הרמב"ם כתב כו' </b>כ"א כחצי ביצה וכ"א בגמרא ר"ל ירושלמית וז"ל הדין נקודים כהדין חציי ביצים הן הגם דחצי ביצה ל"ד אלא לאפוקי מכביצה וכ"ה בחבורו מ"מ קשה גם ביצה מכוונת לישתרי ממ"נ אם יש כאן קצת מהתרומה א"כ ליכא שיעור בחולין לטמא ואם אין כאן כלום מהתרומה ליכא איסור ואם נימא דיש בילה ה"ל להתיר יותר וראיתי בשנ"א שהגיה והדין נקודין כביצה וכוון למש"כ. שוב התבוננתי דטעמיה דהרמב"ם שלא התיר כביצה מכוונת הוא כמו דאמרי' בפסחים (ל"ג ב') א"ה כביצה נמי כו' גזירה דילמא אתי למיעבד יותר מכביצה ונכון בס"ד עד שאני תימה להגר"א ז"ל דמשבש להירושלמי והר"ש לקמן במ"ב פי' על הא דכדי שלא יהא במק"א כביצה דר"ל כביצה מה"ת והוא שלא יהא בעיסה ק"א ביצים. וכ"כ התוס' בבכורות וא"כ ה"נ יל"פ דקאי על שיעור החולין הטמאים וכמ"ק מלשון הרמב"ם על הא דיתחלקו לעיסות כו':
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה כדי כו' לשון רש"י כו'. </b>ומשום גזירה ע"כ ונ"ל כו'. הן לשון רש"י שם ומשום גזירה יתן דמים לכהנים כו' ע"ש ומבואר דמשום גזירה נמשך למטה ואנכי הגהתי שם ומשום גזילה ר"ל ומשום גזל השבט וגם גי' הספרים יל"פ על כוונה זו והיינו משום דכאן אין בו גזל השבט כמש"כ התוס' שם הביאם התוי"ט רק משום לא פלוג והוא כעין גזירה:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב ד"ה לאחר שהודו כו' ומה ת"ט שהיא במיתה כו' טמאה שהיא בעשה כו' [ר"ש בשם הירושלמי]. </b>לכאורה יפלא דמ"מ איכא למיפרך הך פירכא גופה גם על הק"ו אם העלו חולין הקלים כו'. ושוב ראיתי להמפרש רא"פ שהרגיש בזה:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשנה ואין המחומץ מחמץ אלא לפ"ח. </b>עי' בחולין (ק' א') בתוס' בסוה"ע שכ' ואין לה"ר לר"א מהא דאין המדומע כו' די"ל כו'. לכאורה יפלא דאכתי יש ראיה מהא דאין המחומץ כו'. ובאמת הר"ן בס"פ כה"ב הקשה מזה ומחלק בע"א. אבל התוס' לשיטתייהו בתמורה (י"ב) שפי' להא דאין המחומץ כו' לכוונה אחרת שאינה ענין לחנ"נ ע"ש. ואני לעצמי אומר דהתוס' בשלהי ע"ז (ע"ו) כתבו דבהיתירא לכ"ע ל"א חנ"נ ותרומה כיון דשריא לכהנים היתירא מיקרי [ונ"ל ראי' לזה דמוכח בע"ז שם בגמרא דמהני הגעלה לשפוד ואסכלה אפילו צלה בהם חטאת לצלות בהם אח"כ שלמים ולו יהיה אפילו חזה ושוק של כהנים מ"מ הרי נאכלים לנשיהם ולעבדיהם שחטאת אסורה להם ואפ"ה מסיק ר"א טעמא משום דהיתירא בלע אלמא דכזה נקרא היתירא ואני תמה על מש"כ הר"ן בפ' כ"ש בשם הרמב"ן לחלק דחמץ לא מקרי היתירא בלע משום דהיה שמו עליו בשעה שבלע משא"כ בקדשים דבשעה שבלע לא היה עליו שם איסורא דהיינו נותר דמ"מ הרי שם חטאת היה עליו אשר מחמתה אסורה לנשים ועבדים וכש"כ חמץ דעדיין לא היה בו שום איסור בשעה שבלע] ובזה א"ש דלא אשמעינן תנא ד"ז רק בתרומה ולא בערלה וכה"כ בפ"ב דערלה:
+
+Mishnah 7
+
+<b>ברע"ב ד"ה עד שתרבה כו' אבל מחצה ע"מ שרי [ר"ש ועי' בתוי"ט]. </b>נ"ל דהיינו כגון שבהנ' שנפלו היה פ"א חצי סאה ואז מותר כשנפלה אח"כ סאה ודו"ק:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברע"ב ד"ה אינו משלם תרומה שהתרומה לכהן וא"י לפרוע חובו ממ"א [כ"ה בפי' הרמב"ם ע"ש]. </b>ולפ"ז אם נפלה לו מבית אבי אמו כהן יכול לפורעה וק"ל חדא מאי קמ"ל פשיטא. וכה"ג הקשה התוי"ט לעיל פ"א מ"ה. ב' לישנא דגמרא בב"מ (נ"ד) תרומה א"מ אלא מן החולין וכן לישנא דמתניתין דהכא אלא חולין משמע דאתי לאפוקי תרומה אפי' היכא שהיא שלו אשר ע"כ נלענ"ד שהטעם הוא כמו שבארה המשנה עצמה לקמן מ"ה שאין הקדש פודה אה"ק (ולישנא דפדיון דנקטה אף שאין לתרומה פדיון כדאיתא ביבמות (ע"ג ב') ועוד איך תתפוס פדיונה אחר שכבר נאכלה ואיננה בעולם עמש"כ בשביעית פ"ח מ"ח צ"ל דגזה"כ הוא בזה כי היכי דליהוי ליה כפרה) וגם שם במע"ש נ"ל דאין הטעם כמ"ש הר"ש דר"מ לטעמיה דממון גבוה הוא וא"י לפטור ע"ע במ"ג דהא גם חכמים דפליגי עלי' שם מודו ליה במע"ש קודם שנפדה וסתם בר פלוגתיה הוא ר"י כדמוכח בכריתות (ס"ד ו') ובכ"ד והוא ס"ל בקדושין (נ"ב ב') דממון הדיוט הוא אלא כמ"ש כיון דמדין פדיון נגעו בה. אין הקדש מתחלל על הקדש. והרואה יראה שאין סתירה לזה ממנחות (פ"ב) גבי התפיס מעות מע"ש לשלמים אך קצת עומד לנגדי הא דאיתא פ"ג דמע"ש מ"ב אין לוקחין תרומה בכסף מע"ש מפני כו' ות"ל שאין הקדש פודה הקדש ומ"ט דר"ש דמתיר שם:
+
+Mishnah 2
+
+<b>אם תרומה של"ז בה כהן אכלה משלמת קו"ח לעצמה. </b>משמע הא אם לא נשאת לכהן משלמת קו"ח לכהן ואף דאר"ח בחולין (ק"ל ב') המזיק מת"כ או שאכלן פטור ואף תרומה בכלל כדמוכח שם בסוגיא מ"מ בשוגג כיון דהתשלומין נעשין תרומה בשמה הראשון הוה כאלו היא בעין וחייב לתתה לכהן. ועי' בכתובות (למ"ד ב') תד"ה זר ובמש"כ שם ע"ד:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+עמש"כ בפסחים (ל"ב) בס"ד:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>וא"מ אה"ח. </b>הוא נגד מה דתני בר"פ דלעיל באוכל שוגג דמשלם חומש וכן והתשלומין חולין אם רצה כו' הוא נגד והתשלומין תרומה כו' דתני שם אבל צ"ע מדוע לא תני הכא ג"כ א"מ אלא דמי תרומה או תרומה ממש אם יש לו כגון שנפלו לו מבית א"א כהן (לפמש"כ שם) נגד מה דתני שם א"מ תרומה כו' ועמש"כ בב"מ (נ"ד):
+
+Mishnah 2
+
+<b>וחכ"א זו"ז כו'. </b>עמש"כ ר"פ דלקמן:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ברע"ב ד"ה לתוך של תרומה כו' אבל אחת חולין ואחת טבל כו' [כ"ה בר"ש ע"ש]. </b>ובש"כ סי' קי"א דאפי' א' גדולה וא' קטנה כו'. ונלע"ד דאם היתה קטנה כ"כ עד שאין בה רוב הגדולה מותרת דבזה אין לומר מאי חזית דחזינא וחזינא דהקטנה הות ספיקא דאורייתא והגדולה ס' דרבנן ומותרת (ונ"ל עוד דאפי' באיסור דרבנן שנפל נמי דינא הכי כמו שאבאר לקמן) שוב מצאתי במל"מ בפ"י מהל' מקואות ה"ז בי"ב דינים שהביא מהתוספתא בדין ח' ט' י' כה"ג ע"ש ובביאורו לדין ז' ודע דהוא סותר א"ע ממש"כ שם דהיכא דשביל א' ברה"י והב' בר"ה זה שהלך בר"ה טהור למש"כ בפי"ט מהל' אה"ט דטהרותיו תלויות ודבריו שבכאן עיקר כי כן מתבאר מהתוספתא אמנם באיסור דרבנן משמע לכאורה מדין יו"ד דשם בב' שבילין בר"ה והלכו שנים בשניהם אחד יב"ד להשאל וב' אין בו. דשניהם תלוין אלמא אף על גב דבא' יש ב' טעמים להקל ובהב' אין רק טעם א' מכל מקום כיון דאם היה לבדו טהור מטעמו לחוד אמרינן מאי חזית ואם כן הכא נמי בנידון דידן אבל מכל מקום נראה לחלק דנידון שלפנינו דבזה הוה חד מדרבנן ובזה תרי שאני עי' מגילה (י"ט ב') בתד"ה ור"י ושם (כ"ד) בד"ה אבל ובט"א ובחדושי שם ואפי' את"ל בזה דשתיהן אסורות מ"מ אם ההיתר כ"כ מעט באחד מהם עד שהאיסור רוב נגדו ודאי תלינן בו אפי' לדברי הש"ך בדעת הרשב"א ולא כן לדעת הרא"ה שם ולמדתי עוד מדין היו"ד דשם דאם היה ב' קדירות של היתר ובאחד מהן כבר נפל איסור ולא היה בו ס' ולפניהם ב"ח א' של היתר וא' של איסור דאם בהצטרפות ההיתר יהיה ס' נגד איסור הראשון לא תלינן האיסור בה ושתיהן אסורות למ"ד אין חנ"נ בשאר אסורים:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בתור"ע (אות ג) הניח בצע"ג הש"ס דפסחים (ע"ב ב') דמביא מהא דרי"פ בנודע שהוא ב"ג כו' דטעה בדב"מ פטור ודחי שאני תרומה דאקרי עבודה כו' </b>דאמאי לא מביא מרישא דא"ל מת בעלך מת רבך ועוד דשם לא שייכא הדחיה ול"נ דבהנך תרתי א"ל דטעמא דר"י דפוטר משום דלא הוו זרים מתחלתם עד סופם כמו בפ' דלעיל מ"ב לחכמים ואין לחלק דהתם אכלה מעיקרא משא"כ במת בעלך דלא אכלה קודם שנשאת דהרי בכריתות (רד"ז) מדמה לה הא דסך משה"מ למלכים ולכה"ג אף דאינהו נמי מעיקרא זרים היו והא דתני שהיתה אוכלת כו' ובאו וא"ל כו' ולטעמא דידי אפילו באו כו' ואח"כ אכלו נמי ל"ק דהרי בהיה עומד ומקריב כו' ונודע כו' פסק הרמב"ם בפ"ו מהל' בהמ"ק ה"י דאפי' נודע ואח"כ עבד ג"כ לא חילל וע"ש בכ"מ:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתוי"ט ד"ה ר"א אומר כו' ויצטרפו לזה מה שבלע כו' וישלם הכל בתוספת החומש כו'. </b>תמוה דמה שבלע עתה אינו בשוגג ועוד כיון שהכניס לתוך פיו בהיתרא ומה שבולע הוא ברשות אמאי יהא חייב:
+<b>שם והכוונה כו' מפני הטנוף והמאוס הרמב"ם. </b>וכ"כ בשנ"א ול"י כוונתם בזה דלכאורה נ"פ דהכוונה פה מפני איסור שרץ ואולי דקו לישנא דל"א שטעם פשפש אלא טעם פשפש משמע שהוא דבר אחר וטעמו כטעם הפשפש ולא אותו ממש. אך בגמרא דנדה לא משמע כן. וכן מפירש"י שם נראה כמש"כ. ומ"מ דינם אמת מהא דפ"ח דשביעית לאכול דבר שדרכו לאכול וכן בתרומה וע"ש בר"ש הירוש':
+
+Mishnah 3
+
+<b>[בתוס' חדשים על התוי"ט ד"ה רבי אליעזר ובכ"י הרב מהרש"ח ז"ל כתב דז"א כו' </b>נ"ב כבר קדמו בזה הרב מוהר"י כו' בהגהת מל"מ פ"ה דמעשרות ע"ש. וכ"כ הגר"א ז"ל בביאורו ליו"ד סי' של"א ס"ק קע"ו שדברי התוי"ט תמוהין מאד ע"ש - מהגרמ"ש]:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה כדי שתאבד בהם המרה. </b>עי' פי' הרע"ב והוא פי' הרמב"ם ומלשון הר"ש נראה שמפרש בהיפך וכ"נ להדיא ממה שפי' בר"י דגזר מועטין אטו מרובין וב' הפירושים הביאו הרי"ף והרא"ש בע"א בפ' א"מ (והתוי"ט נראה שלא הבין כן בהר"ש ולכן העתיק בדברי ר"י בהיפך) ובר"י מפרש נמי הר"ש מטעם ביטול דאל"כ אין טעם לחלק בין כלים לקרקע ודברי הטור סי' קי"ז שכ' ב' הפירושים ע"ד ר"י תמוהים גם מה שפסק כר"י תמוה ומהב"י משמע דכ"פ גם הרי"ף והרא"ש אנכי אינני רואה שום משמעות בהם ומה שסיימו דר"י מזה אינו הכרע:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה ובקרקעות כו' וכתב הר"ב ומים מגולין אסור להשקותן לבהמתו [ברמב"ם לבהמות] וכו' </b>פי' הר"ן בראוים לאכילה אבל התוס' בב"ק (קט"ו ב') כ' דאפי' לטמאה אסור משום בל תשחית ואינו מותר אלא לשונרא דידיה ודע דגם על הרב"י בטוי"ד סי' קט"ז אתפלא שכ' שם טעמא דב"ת מדעתיה ולא זכר דברי תוס' שזכרתי:
+
+Mishnah 6
+
+<b>בתוי"ט ד"ה אפילו הם ככר כו' </b>וק"ק למאי תני תו א' גדול וא' קטן ואולי יל"פ דזה קאי אניקור ור"ל א' ניקור גדול וא' ניקור קטן:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>בתוס' חדשים ד"ה הר"ב ד"ה יניחנה ויש אם למסורת [כ"פ הרא"ש] וקשה כו' דבמסקנא בבכורות לא קיימא הך כו'. </b>נעלם ממנו שכבר עמד בזה התוי"ט ברפ"ד דכריתות וכ' ג"כ ישוב ע"ז:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>וע"ז וע"ז אר"י לא זו היא כו'. </b>נ"ל פי' דלר"י הטעם שהזהירה התורה מלטמאה הוא מפני דפוסלה מלאכלה לכן ס"ל בספק טמאה כיון דכבר אסורה מלאכול תו א"מ עליה וכן היכא דסופה להתטמא וזהו שאמר שאני מוזהר אליה מלטמאה אלא (כשאני פוסלה מלאכלה) ופ' דע"ז וע"ז בפשטיה נראה דקאי על ב' דיני דמ"ט ומ"י:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>עי' בפי' הרע"ב ד"ה ובפשתן כו'. </b>ובפי' הרמב"ם גזירה שמא יהנה בעציו ויחשוב כו'. לכאורה משמע מלשונו דבאמת אסור ליהנות אף בקסמין אבל בחבורו פי"א מה"ת הכ"ב פסק דבפשתן גדוליו מותרין ומשמע דהכל מותר הקסמין והזרע מדלא כ' וכן זרע פשתן מותר כמש"כ קודם זרע לפת וצנון וע"כ צריך לומר דכוונת הירושלמי כאן כדי שלא יבוא לכתחלה לזרוע ע"מ ליהנות בקסמין וכלשונו שם ה"כ אבל קשה מדוע נקט שלא יהנה בקסמין הל"ל סתם שלא יהנה בהן כיון דלשיטתו הכל מותר לכן ה"נ ראיה מזה להראב"ד שם דבז"פ הזרעים אסורים ופי' הירושלמי נראה כפשוטו דקנסוהו שיופך כדי שלא יהנה בקסמין שהן מותרים (ואף אולי גם לדעת הראב"ד) וכ"מ שפי' השנ"א:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ברע"ב ד"ה החובט כו' שאסור להניחה לאכול בתרומה אם אינה פרתו של כהן [כ"ה ברמב"ם]. </b>עי' תוספת ב"מ (צ' א') ד"ה והדשות דאפי' בבהמת כהן אסור משום הפסד תרומה:
+<b>שם בתוי"ט ד"ה וחייבת כו' וכתב עוד [הר"ש] כו' ומיהו מעשר שני אינו נמכר [וקתני] לה. </b>כן הגיה התוי"ט (אבל אנכי תמה דהא ע"י חילול נמכר כמ"ש בעצמו פ"ד דע"ש מ"ו וגם אם הבעלים מחללים אותו ויוצא לחולין ודאי נמכר אח"כ לכן ה"נ לכאורה דכוונתו למש"כ התוי"ט לקמן למ"ד ממון בעלים הוא) דסתם זורע תרומה כהן הוא ומעשר שני ה"ה לבעלים אבל ז"א דא"כ אפילו מעשר ראשון נמי כמ"ש לעיל וצריך עיון:
+<b>שם בא"ד וכן הרמב"ם הזכיר בפירושו ובחבורו שהלוים מוכרין מעשר שלהם לכהנים. </b>וקשה א"כ מדוע לא תני לה ולענ"ד ה"נ דמתניתין אתיא כראב"ע בכתובות (כ"ו) דבתר דקנסינהו עזרא הוי לכהן דוקא ועוד י"ל עפ"י מש"כ התוי"ט [לעיל מיניה] דסתם זורע תרומה כהן הוא ואין מוציאין המעשר מיד כהן כדאיתא ברמב"ם פ"א מהל' מעשר ה"ד והוא מהספרי פ' קרח פיסקא קכ"א ועמש"כ בקדושין (נ"ח ב') בס"ד:
+
+Mishnah 4
+
+<b>אבל הטבל ומע"ר. </b>המפרשים פי' דר"ל של"נ ממנו ת"מ וכ"נ מהירושלמי ולולי דבריהם הנל"פ דאתיא כר"מ דאוסר מע"ר לזרים (והוה דומיא דמע"ש דתני לקמן) ואשכחן סתמא מתניתין כוותיה בזה בפ"ט דיבמות:
+<b>ברע"ב ד"ה והבכורים שאינם מצויים שא"נ אלא בז' המינים [כ"ה בר"ש] </b>וק"ל דהא תרומה דאורייתא יותר אינה מצוי' דא"נ אלא בדגן תירוש ויצהר וכש"כ להפוסקים דאף ענבים וזיתים אינם אלא מדרבנן וביין ושמן אין שייך זריעה ומשום תרומה דרבנן ודאי לא היה להם לגזור דהוי כמו גזירה לגזירה וי"ל משום דבכורים אין כל דגן חייב כמו תבואה שבעמקים עי' מנחות (פ"ד) וכש"כ לפי דמשמע מתוס' פסחים (ל"ו רע"ב) דכוסמין וש"ש ושיפון פטורין מן הבכורים ועמש"כ שם בס"ד. ולי י"ל דכוונת הירושל' לפי שבכורים אין להם שיעור משא"כ בתרומה דת"מ יש לה שיעור ועתוי"ט בפ"ב דבכורים מ"ג:
+<b>ברע"ב ד"ה ופודה כו' פודה כל האוצר בדמי אותם סאה. </b>משמע דקאי גם אהקדש והר"ש כתב דגבי הקדש דבר שאז"כ פודה כל האוצר ותמוה:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>הטבל גידוליו מותרין בדשז"כ כו'. </b>אנכי מסופק אם זה הדין בטבל לחוד (וכן הקדש כדאיתא בירושל' שהביא הר"ש בסמ"ד) או לכל השנויין עמו ורישייהו נקט עמש"כ בס"ד בפ"ב דפאה מ"ז לבד על מע"ש (כדאי' בירושל' הנ"ל) וע' בר"ש בפ"ב דבכורים מ"ב ובסוגיא דס"פ הנודר מן הירק:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ברע"ב ד"ה אלא ריח כמון וכו' ואי משום דהוסק התנור בתרומה אין איסורה איסור הנאה </b>לכאורה קשה מדוע לא הביא הש"ס מזה לראיה בפסחים (כ"ג) דמותרת בהנאה. דממשנה שהביא שם א"ר לכ"ע עי' תוס' שם אמנם עי' בתוס' ע"ז (ס"ו ב') ד"ה אמר רבא דגם מכאן לא יהיה ראיה אלא למ"ד יש שבח עצים בפת:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>אם הפריש כו'. </b>פי' השנו"א רבותא אשמעינן כו' ע"ש נראה דכוונתו דכש"כ אם קרא שם אחר הכתישה על העץ בפ"ע דנותנו לכהן:
+
+Mishnah 7
+
+<b>משמע ממשנה זו. </b>דלהפליט יותר קל מלהבליע ולכאורה יקשה להפוסקים ביו"ד סס"י ק"ה דאין מליחה לכלים להפליטם ולבליעה מהני ועי' ברא"ש לקמן מ"ח:
+
+Mishnah 8
+
+עמש"כ בחולין (צ"ט ב') בס"ד:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>במשנה כמוני פטמים. </b>מלשון הרמב"ם למדתי דפטמים איננו תואר להאומנים אלא לעקרי בשמים המפטמים ונכון:
+<b>בתוי"ט ד"ה דבש תמרים אם עבר ועשה דבש מתמרים כו'. </b>משום דדבש עצמו ר"י פוטרו לגמרי ממעשרות בירושלמי ובגמרא דילן בחולין (ק"כ ב') משמע דאף לר"א פטור. אך בירושל' משמע דמוקי לה שזבו משנטבלו התמרים שאז גם ר"י מחייבו במעשרות:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>גרעיני תרומה כו' ואם השליכן מותרות. </b>נ"ל הטעם בזה ודלקמן מ"ו וח' משום הא דאמרינן בכריתות (ז') כהן שסך בשמן ש"ת כו' ישראל מתעגל בו ואינו חושש כו' כיון דחלליה הא אתחיל ובזה א"ש דמקשה בב"ב (פ"ז) מהא דהרכינה ומיצה דהכא על דהתם ועי' מנחות (ס"ט) תד"ה דבלע:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Arakhin/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Arakhin/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6533885dc351cd6c62c2ea1e7975f2a9d97a10a8
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Arakhin/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt	
@@ -0,0 +1,122 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Arakhin
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה ערכין
+Vilna, 1908-1909
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה ערכין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>הכל מעריכין ונערכין. </b>לשון הרמב"ם הערכין הם מכלל נדרי הקדש שנאמר איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה' לפיכך חייבים עליהם משום לא יחל דברו ולא תאחר לשלמו ומשום ככל היוצא מפיו יעשה עכ"ל. עוד כתב שם (הלכה י"ז) וצריך המעריך שיהא פיו ולבו שוים כשאר הנדרים ונשאלים על הערכים ועל הדמים כדרך שנשאלים על שאר נדרים והקדשות:
+[אות ב] <b>הרע"ב ד"ה ומעריכין. אם אמר על א'. </b>בסוגי' (ד' ד' ע"ב) אין לי אלא א' שהעריך אחד. אחד שהעריך ק' מנין ת"ל נפשות. ונותן ערך כולם כל אחד ואחד כפי שניו ואם היה עני נותן על יד כולם ערך אחד עני היינו שיגיע סלע לכל אחד ואחד מהנערכים ואם לא יגיע סלע לא הוי נתינה ולכי יעשיר יתן ערך עשיר (לח"מ) ואם היה עשיר נותן ע"י כולם ערך עשיר. רמב"ם:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות ג] <b>תוי"ט ד"ה רבי יוסי אומר. בנודר ומעריך יחול מיד. </b>לא זכיתי להבין דברי התוס' אלו דהא פשיטא דנודר ומעריך הוי רק בע"ח. ואם מת למ"ד מע"פ אינו גובה מיורשים אין גובין הערך מן היורשים אא"כ עמד בדין כמבואר להדיא במסכתא (דף כ' ע"א) והובא בתי"ט (לקמן פ"ה מ"ד) וצלע"ג:
+
+Mishnah 4
+
+[אות ד] <b>במשנה אין ממתינים לה עד שתלד. </b>רש"י כתב דחד גופא הוא ומקצת פוסקים מביאים ראיה מכאן דאמרי' עובר ירך אמו. ועיין בתי"ט (ספ"ו דתמורה). אבל הר"ן (פ"ג דחולין דף רע"ו). כתב דהך דהכא הטעם כיון שהיא מחוייבת מיתה אין מענין את דינה. ולולד כיון שלא יצא לאויר העולם לא חיישינן תדע שאילו נגמר דינה להריגה וילדה אין הורגים את הולד משום דעובר לאו ירך אמו הוא ולא נגמר דינו למיתה עיין שם:
+[אות ה] <b>תוי"ט ד"ה האשה שנהרגה. דגמר דינה. </b>לא הבנתי דאם בא לומר דנהרגה היינו יוצאת ליהרג דבשעת גמר דין נאסרה בהנאה ולא משתרי השער אלא א"כ פאה נכרית דזה ודאי אינו דלא מצינו דבאדם גמ"ד אוסרו וכדאמרינן להדיא בסוגיין לרנב"י ובזה לא פליג רב. ואם בא לומר דהרבותא משום סיפא דבהמה אפילו יוצאת ליהרג אסור דגמר דין אוסרתה. א"כ מה זה שכתב התי"ט. אבל הרמב"ם (בסוף הל' אבל) כתב המת אסור בהנאה משמע מדבריו דשנהרגה דוקא והא האמת הוא כן דבאדם ליכא איסור אלא אחר מיתתו ממש. ומ"ש התי"ט אכן כבר השיגו הכ"מ ובב"י יו"ד (סימן שמ"ט) השיג גם כן על הסמ"ג לא מצאתי מזה דבר לא בכ"מ ולא בב"י אלא דהשיג שם אמה דפסק הרמב"ם והסמ"ג דחוץ משערו דהא בשמעתין מבואר דשער מת אסור בהנאה ובהכרח דיש ט"ס בדבור רבינו תוי"ט בזה:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ו] <b>תוי"ט ד"ה פחות מסלע. כל הערך חוץ מסלע אחד. </b>ר"ל שהכהן העריכו ה' ונתן ד' והעשיר צריך ליתן עוד מ"ו להשלים ערך חמשים כ"כ הבה"ז וצ"ק לפ"ז משמע דס"ל דמה דקתני במתני' דלקמן (פ"ד) עני והעשיר נותן ערך עשיר היינו אפילו העשיר אחר הערכה קודם נתינת הערכתו ואפילו נתן הכל חוץ מסלע אחד והכי משמע גם כן מדברי תוס' בסוגיין ד"ה בעידנא דיהיב לראשון. דכתב דעשיר ועני היינו עשיר בשעת הערכה אבל העני קודם הערכה נותן רק ערך עני. אם כן דומיא דהכי משמע אידך בבא עני והעשיר היינו עני בשעת הערכה והעשיר אחר כך קודם נתינה. אולם בתי"ט (פ"ד ד"ה והעשיר) כתב בפשיטות בכוונת רש"י במ"ש והעשיר קודם נתינה דל"ד אלא דר"ל קודם הערכה וצ"ע. והכי מבואר גם כן בתוס' (דף י"ז ע"ב ד"ה אבל בקרבנות כו') במ"ש אבל בערכין אינו כן דאם העריכו הכהן בעניו לתת סלע (כן הוא גרסת הצאן קדשים) ועד לא גמר לתת סלע מת אביו והעשיר נותן ערך עשיר עכ"ל הרי מפורש דבהעשיר אחר הערכה קודם נתינה צריך ליתן ערך עשיר. אולם מלשון רש"י (דף כ"ד ד"ה שלא ישהה כו') ולפי דמים ששמאוהו יתן. משמע דאף בנותן אחר שמכר המרגליות ביוקר נותן רק כשעת הערכה והיינו כמ"ש התוי"ט. וצ"ע:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ז] <b>במשנה עני שהעריך את העשיר. </b>היינו עשיר שאמר על אחר ערכו עלי ואמר העני על המעריך ה"ה עלי ליתן עבורו נותן רק כמו עני. ובהיפוך היה עני ואמר עשיר עליו עלי ליתן נותן כעשיר. ואמר בקרבנות אינו כן היינו דקאי על עני ועל עשיר דאם עני אמר על מצורע עשיר קרבנותיו עלי צריך ליתן כמו מצורע עשיר אבל לא קאי על עשיר ועני דגם במצורע צריך ליתן כמו עשיר. דבעי שהמצורע והנודר יהיו עניים. ור' פליג ואומר דגם בערכין בעני שאמר על עשיר צריך ליתן כמו עשיר. אבל בעשיר ועני גם לרבי צריך ליתן כמו עשיר. וכן מבואר בתוס':
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות ח] <b>ברע"ב ד"ה אפילו אביו. בשעה שנתחייב זה בקרבן. </b>עיין כריתות (פ"ב מ"ג) וצ"ע:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות ט] <b>תי"ט ד"ה יתנו היורשים. היינו במקרקעי שירשו. </b>לענ"ד אינו מספיק דבמטלטלין גם בעמד בדין לא מהני דמה בכך דהוי כמלוה בשטר הא גם מבש"ט אינו גובה ממטלטלי דיתמי ולא משכחת דגבו מן היורשים רק בהניח להם אחריות נכסים וממילא גם בלא עמד בדין גובין למאי דקיי"ל מלוה על פה גובה מן היורשים. וא"כ יפה כתב הראב"ד דלדינא נדחית אוקימתא זו מההל' לגמרי. ודברי תי"ט בזה צל"ע:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות יא] <b>תי"ט ד"ה שום היתומים. ותמיהה טובא דמה מקום לשבועה זו. </b>לא ידעתי סרך קושיא בזה דהר"ב אמר [דהיכא] דגובי' מקרקעי בשבועה כגון כתובת אשה וכן בעו"ג להסוברים דמותר לקבל שבועה מעו"ג או בגר תושב גם ממטלטלים גובין בשבועה לבתר תקנת הגאונים:
+[אות יב] <b>בא"ד מה צריך לשבועה. </b>אף דהתו' פ"ק דב"ב ס"ל דאף דאין אדם פורע ת"ז מ"מ לגבי יתומים קטנים חיישינן לצררי. מ"מ הא הרע"ב שכתב דגובים מיתומים ת"ז א"כ ס"ל דלא חיישינן שם לצררי ת"ז דהא ביתומים קטנים חשש צררי מועיל שלא להגבות כלל אפילו בשבועה וכיון דלא חיישי' לצררי ת"ז ממילא גם שבועה לא בעי וכן הוא באמת דעת הרמב"ן והרא"ש. ולא מצינו בדין זה חילוק לומר דחיישינן לצררי ת"ז לענין שיהיה צריך לישבע דממנ"פ או דחיישינן ואינו גובה כלל מיתומים קטנים. או דל"ח ואפי' שבועה ל"צ כנלע"ד כוונת התוי"ט לא כהרמ"ז שהשיג על התי"ט. עיין שם:
+[אות י] <b>ברע"ב ד"ה בבקר ובערב. לנכסי יתומים למכרן. </b>היינו לנכסי יתומים קטנים:
+[אות יג] <b>בתי"ט ד"ה הערב לאשה. והיינו דרב הונא דאמר ש"מ שהקדיש. </b>ובתוספות ב"ב (דף קע"ב ע"ב) הקשו הא דבעי פרק מי שמת שכ"מ שהקדיש כל נכסיו מהו אם הדין דעמד חוזר כמו בנותן להדיוט או שכל לגבי הקדש גמר ומקני. תפשוט מהכא דאינו חוזר דאל"כ מאי קנוניא שייך הלא היה יכול לחזור מיד עיי"ש. ולכאורה י"ל הא אמרי' ב"ב (דף קמ"ח ע"ב) אר"נ שכ"מ שכתב כל נכסיו לאחרים (הידועים לנו ולא נמצא לו שיור) ועמד אינו חוזר דחיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת ואלא מתני' דקתני לא שייר קרקע כ"ש אין מתנתו קיימת היאך משכחת לה אר"ח באומ' כל נכסיו. א"כ י"ל דהך דר"ה שכ"מ שהקדיש כל נכסיו לא שאמר כל נכסי הקדש אלא שהקדיש נכסים הידועים לנו ולא נמצא לו שיור כלישנא דר"נ ובזה א"י לחזור דחיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת מזה נלע"ד דתוס' ס"ל כמ"ש הרשב"א בתשובה (סימן אלף נ"ח) דהטעם שם דאיכא הוכחה דיש לו נכסים כיון שעשה קנין דבכולו לא צריך קנין וא"כ הכא בהקדש דאף דאמירתו לגבוה כקנין הוא מ"מ הא לא עשה דבר מיותר וליכא הוכחה למיחש דיש לו נכסים במקום אחר ויכול לחזור. ובזה מיושב קושית הסמ"ע (סי' ר"ן סק"י) וכמ"ש שם בגליון:
+
+Mishnah 2
+
+[אות יד] <b>ברע"ב ד"ה אלא הפודה. דודאי לא חייל עלייהו הקדש. </b>והרמב"ם בפי' ובחבורו ס"ל דההקדש חל דהקדש מפקיע מידי שעבוד ואין הבע"ח יכול לטרוף ממנו אלא אם מכרו ההקדש לאחר אז טורף ממנו וכשפודין הקרקע מיד ההקדש אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו ע"מ שיתן לבעל חוב את חובו:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות טו] <b>תי"ט ד"ה בשעת היובל. דלשון תורה לחוד. </b>כדאיתא בחולין קל"ז. עיין תוי"ט (חולין פי"א מ"א):
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות טז]  <b>במשנה שהחרמים שלהם. </b>בקרקע ל"ש טעם זה דהא מחרם קרקע נוטלים כהנים של המשמר וא"כ אי המחרימים אינו משל המשמר א"י להחזיק לעצמו אלא דבקרקע הטעם מקרא דאחוזת עולם תהיה להם דמה"ט גם הלוים אין מחרימים. אבל במטלטלים דיוצא לכל הכהנים (דרק בקרקע ילפינן מגזירה שוה לכהן לכהן מגזל הגר דנוטלים כהנים של המשמר ובמטלטלים ליכא לימוד). וא"כ לר"ש דס"ל דלא מקשינן מטלטלים לקרקע הדין דבמטלטלים כל הכהנים שוים בזה ושפיר שייך הטעם שהחרמים שלהם. ולר"י דס"ל שמקשינן קרקע למטלטלים לענין לוים ה"נ מקשינן לענין דנוטלים הכהנים שבמשמר. והא דאין מחרימים היינו מכח היקישא דמטלטלים לקרקע דכתיב ביה אחוזת עולם תהיה להם. גמ'. ותו': 
+[אות יז] <b>תוי"ט ד"ה אינן מוחרמים. למוכרה לעולם. </b>לא דבעי שיהא המכירה קיימת לעולם דהא אינו מוכר לעולם דהא הדרה ביובל אלא די"ל שיכול למכרה בכל עת ובכל זמן. אבל בתו אינו יכול למוכרה בכל עת דאחר שתגדל אינו יכול למוכרה. תוספות:
+
+Mishnah 6
+
+[אות יח] <b>הרע"ב ד"ה וחכ"א. והלכה כחכמים. </b>עיין בהרע"ב (פ"ה דביצה מ"ב) ובתי"ט שם:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Arakhin/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Arakhin/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..7923ebbac9389d7b09d1636d9ae88e356fb06906
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Arakhin/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,125 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Arakhin
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה ערכין
+merged
+https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Arakhin
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1908-1909
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה ערכין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>הכל מעריכין ונערכין. </b>לשון הרמב"ם הערכין הם מכלל נדרי הקדש שנאמר איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה' לפיכך חייבים עליהם משום לא יחל דברו ולא תאחר לשלמו ומשום ככל היוצא מפיו יעשה עכ"ל. עוד כתב שם (הלכה י"ז) וצריך המעריך שיהא פיו ולבו שוים כשאר הנדרים ונשאלים על הערכים ועל הדמים כדרך שנשאלים על שאר נדרים והקדשות:
+[אות ב] <b>הרע"ב ד"ה ומעריכין. אם אמר על א'. </b>בסוגי' (ד' ד' ע"ב) אין לי אלא א' שהעריך אחד. אחד שהעריך ק' מנין ת"ל נפשות. ונותן ערך כולם כל אחד ואחד כפי שניו ואם היה עני נותן על יד כולם ערך אחד עני היינו שיגיע סלע לכל אחד ואחד מהנערכים ואם לא יגיע סלע לא הוי נתינה ולכי יעשיר יתן ערך עשיר (לח"מ) ואם היה עשיר נותן ע"י כולם ערך עשיר. רמב"ם:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות ג] <b>תוי"ט ד"ה רבי יוסי אומר. בנודר ומעריך יחול מיד. </b>לא זכיתי להבין דברי התוס' אלו דהא פשיטא דנודר ומעריך הוי רק בע"ח. ואם מת למ"ד מע"פ אינו גובה מיורשים אין גובין הערך מן היורשים אא"כ עמד בדין כמבואר להדיא במסכתא (דף כ' ע"א) והובא בתי"ט (לקמן פ"ה מ"ד) וצלע"ג:
+
+Mishnah 4
+
+[אות ד] <b>במשנה אין ממתינים לה עד שתלד. </b>רש"י כתב דחד גופא הוא ומקצת פוסקים מביאים ראיה מכאן דאמרי' עובר ירך אמו. ועיין בתי"ט (ספ"ו דתמורה). אבל הר"ן (פ"ג דחולין דף רע"ו). כתב דהך דהכא הטעם כיון שהיא מחוייבת מיתה אין מענין את דינה. ולולד כיון שלא יצא לאויר העולם לא חיישינן תדע שאילו נגמר דינה להריגה וילדה אין הורגים את הולד משום דעובר לאו ירך אמו הוא ולא נגמר דינו למיתה עיין שם:
+[אות ה] <b>תוי"ט ד"ה האשה שנהרגה. דגמר דינה. </b>לא הבנתי דאם בא לומר דנהרגה היינו יוצאת ליהרג דבשעת גמר דין נאסרה בהנאה ולא משתרי השער אלא א"כ פאה נכרית דזה ודאי אינו דלא מצינו דבאדם גמ"ד אוסרו וכדאמרינן להדיא בסוגיין לרנב"י ובזה לא פליג רב. ואם בא לומר דהרבותא משום סיפא דבהמה אפילו יוצאת ליהרג אסור דגמר דין אוסרתה. א"כ מה זה שכתב התי"ט. אבל הרמב"ם (בסוף הל' אבל) כתב המת אסור בהנאה משמע מדבריו דשנהרגה דוקא והא האמת הוא כן דבאדם ליכא איסור אלא אחר מיתתו ממש. ומ"ש התי"ט אכן כבר השיגו הכ"מ ובב"י יו"ד (סימן שמ"ט) השיג גם כן על הסמ"ג לא מצאתי מזה דבר לא בכ"מ ולא בב"י אלא דהשיג שם אמה דפסק הרמב"ם והסמ"ג דחוץ משערו דהא בשמעתין מבואר דשער מת אסור בהנאה ובהכרח דיש ט"ס בדבור רבינו תוי"ט בזה:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ו] <b>תוי"ט ד"ה פחות מסלע. כל הערך חוץ מסלע אחד. </b>ר"ל שהכהן העריכו ה' ונתן ד' והעשיר צריך ליתן עוד מ"ו להשלים ערך חמשים כ"כ הבה"ז וצ"ק לפ"ז משמע דס"ל דמה דקתני במתני' דלקמן (פ"ד) עני והעשיר נותן ערך עשיר היינו אפילו העשיר אחר הערכה קודם נתינת הערכתו ואפילו נתן הכל חוץ מסלע אחד והכי משמע גם כן מדברי תוס' בסוגיין ד"ה בעידנא דיהיב לראשון. דכתב דעשיר ועני היינו עשיר בשעת הערכה אבל העני קודם הערכה נותן רק ערך עני. אם כן דומיא דהכי משמע אידך בבא עני והעשיר היינו עני בשעת הערכה והעשיר אחר כך קודם נתינה. אולם בתי"ט (פ"ד ד"ה והעשיר) כתב בפשיטות בכוונת רש"י במ"ש והעשיר קודם נתינה דל"ד אלא דר"ל קודם הערכה וצ"ע. והכי מבואר גם כן בתוס' (דף י"ז ע"ב ד"ה אבל בקרבנות כו') במ"ש אבל בערכין אינו כן דאם העריכו הכהן בעניו לתת סלע (כן הוא גרסת הצאן קדשים) ועד לא גמר לתת סלע מת אביו והעשיר נותן ערך עשיר עכ"ל הרי מפורש דבהעשיר אחר הערכה קודם נתינה צריך ליתן ערך עשיר. אולם מלשון רש"י (דף כ"ד ד"ה שלא ישהה כו') ולפי דמים ששמאוהו יתן. משמע דאף בנותן אחר שמכר המרגליות ביוקר נותן רק כשעת הערכה והיינו כמ"ש התוי"ט. וצ"ע:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ז] <b>במשנה עני שהעריך את העשיר. </b>היינו עשיר שאמר על אחר ערכו עלי ואמר העני על המעריך ה"ה עלי ליתן עבורו נותן רק כמו עני. ובהיפוך היה עני ואמר עשיר עליו עלי ליתן נותן כעשיר. ואמר בקרבנות אינו כן היינו דקאי על עני ועל עשיר דאם עני אמר על מצורע עשיר קרבנותיו עלי צריך ליתן כמו מצורע עשיר אבל לא קאי על עשיר ועני דגם במצורע צריך ליתן כמו עשיר. דבעי שהמצורע והנודר יהיו עניים. ור' פליג ואומר דגם בערכין בעני שאמר על עשיר צריך ליתן כמו עשיר. אבל בעשיר ועני גם לרבי צריך ליתן כמו עשיר. וכן מבואר בתוס':
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות ח] <b>ברע"ב ד"ה אפילו אביו. בשעה שנתחייב זה בקרבן. </b>עיין כריתות (פ"ב מ"ג) וצ"ע:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות ט] <b>תי"ט ד"ה יתנו היורשים. היינו במקרקעי שירשו. </b>לענ"ד אינו מספיק דבמטלטלין גם בעמד בדין לא מהני דמה בכך דהוי כמלוה בשטר הא גם מבש"ט אינו גובה ממטלטלי דיתמי ולא משכחת דגבו מן היורשים רק בהניח להם אחריות נכסים וממילא גם בלא עמד בדין גובין למאי דקיי"ל מלוה על פה גובה מן היורשים. וא"כ יפה כתב הראב"ד דלדינא נדחית אוקימתא זו מההל' לגמרי. ודברי תי"ט בזה צל"ע:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות יא] <b>תי"ט ד"ה שום היתומים. ותמיהה טובא דמה מקום לשבועה זו. </b>לא ידעתי סרך קושיא בזה דהר"ב אמר [דהיכא] דגובי' מקרקעי בשבועה כגון כתובת אשה וכן בעו"ג להסוברים דמותר לקבל שבועה מעו"ג או בגר תושב גם ממטלטלים גובין בשבועה לבתר תקנת הגאונים:
+[אות יב] <b>בא"ד מה צריך לשבועה. </b>אף דהתו' פ"ק דב"ב ס"ל דאף דאין אדם פורע ת"ז מ"מ לגבי יתומים קטנים חיישינן לצררי. מ"מ הא הרע"ב שכתב דגובים מיתומים ת"ז א"כ ס"ל דלא חיישינן שם לצררי ת"ז דהא ביתומים קטנים חשש צררי מועיל שלא להגבות כלל אפילו בשבועה וכיון דלא חיישי' לצררי ת"ז ממילא גם שבועה לא בעי וכן הוא באמת דעת הרמב"ן והרא"ש. ולא מצינו בדין זה חילוק לומר דחיישינן לצררי ת"ז לענין שיהיה צריך לישבע דממנ"פ או דחיישינן ואינו גובה כלל מיתומים קטנים. או דל"ח ואפי' שבועה ל"צ כנלע"ד כוונת התוי"ט לא כהרמ"ז שהשיג על התי"ט. עיין שם:
+[אות י] <b>ברע"ב ד"ה בבקר ובערב. לנכסי יתומים למכרן. </b>היינו לנכסי יתומים קטנים:
+[אות יג] <b>בתי"ט ד"ה הערב לאשה. והיינו דרב הונא דאמר ש"מ שהקדיש. </b>ובתוספות ב"ב (דף קע"ב ע"ב) הקשו הא דבעי פרק מי שמת שכ"מ שהקדיש כל נכסיו מהו אם הדין דעמד חוזר כמו בנותן להדיוט או שכל לגבי הקדש גמר ומקני. תפשוט מהכא דאינו חוזר דאל"כ מאי קנוניא שייך הלא היה יכול לחזור מיד עיי"ש. ולכאורה י"ל הא אמרי' ב"ב (דף קמ"ח ע"ב) אר"נ שכ"מ שכתב כל נכסיו לאחרים (הידועים לנו ולא נמצא לו שיור) ועמד אינו חוזר דחיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת ואלא מתני' דקתני לא שייר קרקע כ"ש אין מתנתו קיימת היאך משכחת לה אר"ח באומ' כל נכסיו. א"כ י"ל דהך דר"ה שכ"מ שהקדיש כל נכסיו לא שאמר כל נכסי הקדש אלא שהקדיש נכסים הידועים לנו ולא נמצא לו שיור כלישנא דר"נ ובזה א"י לחזור דחיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת מזה נלע"ד דתוס' ס"ל כמ"ש הרשב"א בתשובה (סימן אלף נ"ח) דהטעם שם דאיכא הוכחה דיש לו נכסים כיון שעשה קנין דבכולו לא צריך קנין וא"כ הכא בהקדש דאף דאמירתו לגבוה כקנין הוא מ"מ הא לא עשה דבר מיותר וליכא הוכחה למיחש דיש לו נכסים במקום אחר ויכול לחזור. ובזה מיושב קושית הסמ"ע (סי' ר"ן סק"י) וכמ"ש שם בגליון:
+
+Mishnah 2
+
+[אות יד] <b>ברע"ב ד"ה אלא הפודה. דודאי לא חייל עלייהו הקדש. </b>והרמב"ם בפי' ובחבורו ס"ל דההקדש חל דהקדש מפקיע מידי שעבוד ואין הבע"ח יכול לטרוף ממנו אלא אם מכרו ההקדש לאחר אז טורף ממנו וכשפודין הקרקע מיד ההקדש אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו ע"מ שיתן לבעל חוב את חובו:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות טו] <b>תי"ט ד"ה בשעת היובל. דלשון תורה לחוד. </b>כדאיתא בחולין קל"ז. עיין תוי"ט (חולין פי"א מ"א):
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות טז]  <b>במשנה שהחרמים שלהם. </b>בקרקע ל"ש טעם זה דהא מחרם קרקע נוטלים כהנים של המשמר וא"כ אי המחרימים אינו משל המשמר א"י להחזיק לעצמו אלא דבקרקע הטעם מקרא דאחוזת עולם תהיה להם דמה"ט גם הלוים אין מחרימים. אבל במטלטלים דיוצא לכל הכהנים (דרק בקרקע ילפינן מגזירה שוה לכהן לכהן מגזל הגר דנוטלים כהנים של המשמר ובמטלטלים ליכא לימוד). וא"כ לר"ש דס"ל דלא מקשינן מטלטלים לקרקע הדין דבמטלטלים כל הכהנים שוים בזה ושפיר שייך הטעם שהחרמים שלהם. ולר"י דס"ל שמקשינן קרקע למטלטלים לענין לוים ה"נ מקשינן לענין דנוטלים הכהנים שבמשמר. והא דאין מחרימים היינו מכח היקישא דמטלטלים לקרקע דכתיב ביה אחוזת עולם תהיה להם. גמ'. ותו': 
+[אות יז] <b>תוי"ט ד"ה אינן מוחרמים. למוכרה לעולם. </b>לא דבעי שיהא המכירה קיימת לעולם דהא אינו מוכר לעולם דהא הדרה ביובל אלא די"ל שיכול למכרה בכל עת ובכל זמן. אבל בתו אינו יכול למוכרה בכל עת דאחר שתגדל אינו יכול למוכרה. תוספות:
+
+Mishnah 6
+
+[אות יח] <b>הרע"ב ד"ה וחכ"א. והלכה כחכמים. </b>עיין בהרע"ב (פ"ה דביצה מ"ב) ובתי"ט שם:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Bekhorot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Bekhorot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f76092529c4224488d90704147f65b0c0883c0ec
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Bekhorot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt	
@@ -0,0 +1,272 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Bekhorot
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה בכורות
+Vilna, 1908-1909
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה בכורות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>תוי"ט ד"ה הלוקח. צריכי דאי תנא לוקח. </b>דאי משום דאשמעי' בין דהאם דנכרי והעובר דישראל ובין דהאם דישראל והעובר דנכרי דפטור. לתני הלוקח עובר או לוקח האם. תוס':
+[אות ב] <b>שם בא"ד פי' התוס' קדושת בכורה. </b>דפעמים שהעובר נקיבה ומייתי לה לקדושת בכורה ובלא טעם דמייתי לקדושה מצי למימר כיון דלא מפקע מקדושתיה ל"ש למקנסי' אלא ניחא ליה למימר אפי' הבאת קדושה איכא. תוס':
+[אות ג] <b>שם במשנה שנאמר בישראל אבל לא באחרים. </b>דרשא זו קאי על המוכר לו דהולד דהנכרי אבל הלוקח עובר דהאם דנכרי נפקא לן מקרא מקנך תזכר (שמות ל"ד) דכל האם בעי שיהיה מקנך ולא שיש לנכרי חלק בו. והא דלא דרשינן שותפות עם ישראל. היינו משום דכתיב בקרכם וצאנכם לרבות שותפות ישראל. ועיין בתוס':
+[אות ד] <b>הרע"ב ד"ה אם פטרו. ואם הפקיעה קדושת הלויים. </b>היינו לויים פשוטים לוי אחד פשוט פטר בכור ישראל אחד אבל בכור לוי לא פטר לבכור ישראל דדיו לפטור עצמו. גמרא. ומ"מ ילפי' הכא בק"ו דפוטר עצמו אף דבכור לוי לא פטר לישראל (משום דהק"ו מהקדושה של לוים) ועיין תוס':
+
+Mishnah 2
+
+[אות ה] <b>תוי"ט ד"ה שילדה. ג"כ במשנה בספרים. </b>לענ"ד מוכח כן ממה דדייקינן בסוגיא על הברייתא דחמור שילדה כמין סוס למאי קתני לה השתא מה פרה שילדה כמין חמור דאידי ואידי בני מקדש בכורה נינהו אמרת פטור. חמור שילדה כמין סוס פשיטא ומוכחינן מיניה דקתני משום סיפא דאם יש בו מקצת סימנים חייב. ומשנינן דסד"א חמור אדום בעלמא הוא. ולס"ד דהש"ס יקשה על מתני' דלא קתני לדין דמקצת סימנים חייב ובפרט למ"ש תוס' (דף ה' ע"ב ד"ה תלמוד) דמתני' דהכא ס"ל דמקצת סימנים פטור אפילו בעז שילדה כמין רחל (ופליג על מתני' ה' (דפ"ב) דלקמן) חמור שילדה כמין סוס למאי קתני לה. אע"כ דל"ג לה במתני' וזה ראיה ברורה לענ"ד:
+
+Mishnah 3
+
+[אות ז] <b>תוי"ט סד"ה חמור שלא ביכרה. דאפשר לצמצם. </b>דאי כריה"ג אף דלא קתני ויצאו כאחד דמשמע דלא ראה הלידה. מ"מ יצטרך להפריש ג"כ טלה א' לעצמו דשמא יצאו כא' כיון דאפשר בתקנת מועט (טוב להחמיר בדבר) תוס':
+[אות ו] <b>בהרע"ב ד"ה שני זכרים. כשילדו שתי נקבות וזכר. </b>הדרישה והט"ז יו"ד סס"י שכ"א תמהו בזה דהא אדרבה הנך ספיקות כולם הם לחיוב בבכורה ואין לך מקום לפטור אא"כ בהך צד דשתיהן ילדו נקיבות והנקיבה קודם לזכר (ואפשר מפני שתירוץ הט"ז דחוק לכן לא הביאו רבינו):
+
+Mishnah 4
+
+[אות ח] <b>תוי"ט ד"ה נכנס לדיר. כבר תרצו התוס' דנקטה עשרה. </b>תוס' כ"כ על קושיא אחרת אהך ברייתא דקתני שיש לו עשרה ספק פטרי חמורים דמפריש עשרה שיין ומחזיקם לעצמו ונכנסים לדיר להתעשר דלמה צריך להפריש יו"ד שיין הא בס' פודה וחוזר ופודה בו פעמים הרבה לפירושם. הובא בתוי"ט ד"ה ופודה וע"ז תרצו דנקט הכי לרבותא כו':
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ט]  <b>תוי"ט ד"ה זה הכלל. לא לאתויי. </b>י"ל דזה הכלל ר"ע קאמר לה והיינו דתחלה אמר דטינוף סימן ולד וממילא הבא אחריו אפי' ספק לא הוי אבל בא"י אם טנפה הוי ספק ומוסיף בזה הכלל דכל ספק דהיינו אף בחולבת מקרי ספק דחיישינן למיעוטא דחולבת אע"פ שאינה יולדת עי' בסוגיא ודו"ק:
+
+Mishnah 2
+
+[אות י] <b>הר"ב ד"ה אין חוששין. ודאי ל"א אלא בנה הוא. </b>בסוגיא איבעיא דלא אפשיטא אם אמרינן דודאי בנה ולוקה משום או"ב וכן אם הוא חזיר או גמל מותר באכילה דנולד מטהור. או דאמרינן דאם ילדה מכבר מרחמא ג"כ על אחר ומבכורה הוא דפטור דמ"מ מוכח דכבר ילדה. ובסיפא דאינו חושש שמא בנה של זו בא לו אצל זו היינו דבמקום דידה לא מרחמא על אחר:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות יא] <b>במשנה. מה שעשה עשוי וישלם מביתו. </b>בטיהר את הטמא מיירי ע"כ בעירבם עם פירותיו ובטלי ברוב ובכה"ג ל"ש ישלם מביתו אלא דלצדדין קתני אם ערבן ברוב היתר מה שעשה עשוי. ואם עירבן בתוך מיעוט פירות ישלם מביתו. ולר"מ דדאין דד"ג מיירי כשעירבן הבעלים ולרבנן מיירי שערבן החכם. תוס' (סנהדרין דל"ג ע"א ובב"ק ד"ק ע"א):
+[אות יב] <b>תוי"ט ד"ה וישלם מביתו. הוה ניחא טפי. </b>דלא הוי מזיק ודאי דדלמא מה שרואים עתה המום נשתנה מחמת מיתה. ואם לא היה נשחט לא היה ניתר:
+[אות יג] <b>תוי"ט ד"ה מה שעשה עשוי. אע"פ שלא נשא ונתן ביד. </b>ולמאי דמוקמינן מתני' כרבנן ובנשא ונתן ביד צ"ל דהכא הוי כמו מזיד דלמה היה לו לטמא אותה כדי להחזיק דבריו תוס' (בגיטין שם ובב"ק ד"ק) כתבו דכמו דמחייבינן התם בגיטין במזיד כדי שלא יהא כל או"א הולך ומטמא טהרות חבירו ה"נ הכא חייבוהו חכמים כדי שידקדק בדין יפה. ולפ"ז מ"ש התוי"ט דהכא סתם כר"מ דקנסינן שוגג אטו מזיד ובגיטין סתם כר"י אינו הכרח דהא הכא בכלל מזיד. ואף אי מוקים הכא כר"מ דדאין דינא דגרמי מ"מ יש לקיים הסברא דהוי בכלל מזיד אלא דתוס' בגיטין בקושי' נקטו דאי מוקמי' כר"מ ניחא דקנסו שוגג אטו מזיד אבל לפי תירוצם דהוי בכלל מזיד בכל ענין י"ל כן וסתמא דהכא כסתמא דגיטין. שוב ראיתי דלפי תירוצא דתוס' דגיטין הנ"ל נכונים דברי התוי"ט דתירוצא דלמה היה לו לטמאותם כדי להחזיק דבריו. זהו שייך בטימא בידים. ונגע בו שרץ. אבל למה דמוקמינן כר"מ דד"ג חייב ולא מוקמי לה בטימא ביד שפיר מוכח דקנסו שוגג אטו מזיד. אך לדברי התוס' בב"ק הנ"ל שפיר י"ל דאף אי מוקמינן כר"מ ומיירי בלא טימא ביד מ"מ הו"ל בכלל מזיד כדי שידקדק בדין יפה:
+[אות יד] <b>שם בד"ה פטור אתה. הוא דאפסיד אנפשיה. </b>ודעת תוס' והרא"ש דזהו רק לרבנן דר"מ דלא דנין דד"ג בזה פטור היכי דאי הוי קמן מצי למיהדר ולא האכיל הדיין לכלבים והיכא דלא מצי למיהדר גם לרבנן חייב דבדיבורא הוי מזיק ממש. והא דמוקמינן לרבנן מתני' דהכא בנשא ונתן ביד אף בדעת (צ"ל בשקול הדעת) לא מצי למיהדר. היינו משום טיהר את הטמא דזהו בודאי אם איתא קמן היה אוסרו. אבל ר"מ אף היכא דאי איתא קמן מצי למיהדר ולא האכיל הדיין לכלבים מ"מ חייב מטעם גרמי. וראיה לזה דהרי לר"מ לא מוקמינן מתני' בנשא ונתן ביד והא בטיהר את הטמא מקרי מצי למיהדר:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+[אות טו] <b>הרע"ב ד"ה אין חשוד. ואין מעשרים מהן ודאי. </b>וכן הוא לשון רש"י. ולא ידעתי אף בחשוד על המעשר אין מעשר מהן ודאי דהא מ"מ הוא ספק אם עישר זו (ואפשר דבחשוד הוי כמו ודאי דבזה לא אמרינן רוב ע"ה מעשרים הן ובעי ברכה. עי' שבת (דף כ"ג ע"א). ובדברי רבינו בדמאי (אות ל"ג) ובשביעית (אות כו):
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות טז] <b>הרע"ב ד"ה לא ימנה. אין ישראל לא. </b>קשה לי דנימא ג"כ דבע"מ נאכל רק לב' ימים ולילה א' מהיקשא דחזה ושוק כמו דילפי' בתם לענין זה. עיין בהרע"ב (ספ"ה) דזבחים. גם לב"ה קשה דמה דלא יליף לאסור לזרים ולנכרים היינו מחמת היקישא דצבי ואיל אבל לענין זה נלמד דיהיה נאכל רק לב' ימים ולילה דלענין זמן האכילה לא שייך הלימוד כצבי ואיל דא"כ נימא גם כן דל"צ שיהיה תוך שנתו ונימא תאכלנו שנה בשנה קאי רק אתם וצ"ע:
+[אות יז] <b>תוי"ט ד"ה ואפילו נכרי. הא אמרינן בסוגיא דהכא. </b>בסוגיי' לא מצרכי לכך רק לת"ק דברייתא דמתיר רק לזרים ולא לנכרים דלא דרשינן צבי ואיל להכי מש"ה הא דמותר לזר היינו מק"ו. אבל למתני' דמתיר אפי' לנכרי ומטעם דכצבי וכאיל ממילא מכ"ש לזרים ול"צ לק"ו. ואולי י"ל דאי לאו קל וחומר היינו מוקמינן לדרשא כצבי ואיל רק על זרים ולא להתיר אפי' לנכרי דמה שאפשר לקיים הקישא דכחזה ושוק מקיימים לזה דרשינן הק"ו ול"צ קרא לזר ומוכח דאתי להתיר לנכרי:
+
+Mishnah 3
+
+[אות יח] <b>בהרע"ב ד"ה היו תינוקות משחקים. וצריכא. </b>קשה לי דלימא בפשוטו דאי אשמעי' נכרי הוא דמקילינן בפעם אחד כיון דאף במדעת ישראל ואף באומרו בפירוש לנכרי לעשות כן הוא רק מדרבנן מדין אמירה לנכרי שבות דקיל מגרמא וכמוכח מהרא"ש (פ"ז דב"מ סי' ו'). אבל בקטן דאסור מדאורייתא לומר לו לעשות דהא אין מאכילין לקטן איסור בידים אימא לא. ואי אשמעינן בקטן הוא דאסרי' בכורות האחרים דנתכוונו להתירו כיון דלדעת הגדול הוי דאורייתא משא"כ בנכרי כיון דבאומר לו בפירוש הוא מדרבנן לא נאסרו האחרות וצ"ע:<br><b>ובדברי </b>הרא"ש בב"מ שם הוקשה לי דעל האיבעיא דשם בחסימה אם בכל לאוין הוי שבות באמירה לנכרי הביא דברי הראב"ד דכיון דלא אפשיטא אזלינן לקולא. וכתב הרא"ש עלה ואע"ג דמסקינן במטיל מום בקדשים ע"י נכרי אסור כדאיתא בבכורות פרק פסולי המוקדשים התם משום חומרא דקדשים הוא. ואיך תלה קושיא זו על פסקא דהראב"ד הא בלא"ה יקשה אמאי לא פשטינן שם האיבעי ממתניתין דהכא דמטיל מום ע"י נכרי אסור. וצריך עיון:
+
+Mishnah 4
+
+[אות יט] <b>בהרע"ב ד"ה רועים כהנים. וה"ה דכהן רועה א"נ. </b>לשון הגמרא וה"ה כהן לכהן דחיישינן לגומלין. ועלה כתב רש"י כלומר ומסברא נפקא לן דרועה כהן אינו נאמן להעיד על הבכור של כהן אחר. וקשה לי דאיך שייך לומר ומסברא נפקא לן דחיישינן לגומלים ואלולי פירש"י היה נ"ל דהכי אמרינן דכיון דקתני רועה כהנים א"נ דרועים ישראל נאמן על רבם מי שיהיה כהן או ישראל ורועה כהנים א"נ היינו על רבם מי שיהיה והא ברבו כהן יהיה נאמן דל"ש דאמר לא שביק ליה רביה דהא רבו כהן יחזיקנו לעצמו וללגימה הא לא חיישינן. אע"כ דהטעם דחיישי' לגומלים וממילא ה"ה הכהן אחר. או דבאמת רק לרבו כיון דרועה קאי גביה וכמ"ש רש"י בסוף הסוגיא במה דאמרינן מאי דאיכא בין לר' מאיר ולרבנן וכמ"ש בתוי"ט (בסמוך ד"ה לא דנו) ונכון בעזה"י:<br><b>גם </b>קשה לי אמאי נקט רש"י הכהן אחר ולא נקט דרועה כהן א"נ לרועה כהן אחר דגומלין זה לזה שרבו יתן לו הבכור:
+
+Mishnah 5
+
+[אות כ] <b>תוי"ט ד"ה נאמן הכהן. דלא שייך אשתמוטי. </b>ומ"מ קשה אם דברי ר"י אמר רב בלא אמר פלוני איך אמרינן בתר הכי סיפא מסייע ליה מאיש פלוני נאמן מאי ראיה סתמא מדין איש פלוני דהא פשיטא דיש חילוק גדול בין פלוני דבקל עבידא לגלויי מבסתם. וצ"ע:
+[אות כא] <b>תוי"ט ד"ה בני הכנסת. הפרת נדרים בשלשה. </b>לפנינו הגירסא שם התרת:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות כב] <b>תוס' חדשים ד"ה נקבה מלא כרשינה. מסקינן בש"ס. </b>לא מצאתי כן בסוגיא אלא דרבי אושעיא בעי' זה מר"ה רביה אם כרשינה הנכנסת ויוצאת. או כרשינה העומדת. וא"ל זו לא שמעתי כיוצא בה שמעתי כו' ואפשר דבמה דאמר כיוצא בה שמעתי היינו כי היכי דאמרי' התם גבי מלא מקדח דהוא וחיסורו שנינו. שיהיה נכנס ויוצא ה"נ כרשינה הנכנסת ויוצאת. והיינו דהתם גופיה דייקינן לה מלישנא דמלא מקדח. וה"נ דייקינן מלישנא דמלא כרשינה. ואולם הרמב"ם (פ"י מה' ביאת מקדש) ניקב ככרשינה כו' וצריך עיון:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות כג] <b>בהרע"ב סד"ה אכל יבש כו'. ושוחטין עליו. </b>ומ"מ הוי ספק אם למפרע הוי מום או מכאן ולהבא הוי מום ונ"מ בפסולי המוקדשין כה"ג אם תוך זמן בדיקה זו הפריש פדיונה אם הנהנה מפדיון חייב מעילה. גמרא. וברש"י שהפריש מיד פדיונם וכו' וקודם שתכלה זמן בדיקתו נהנה מן הפדיון. ולא ידעתי למאי דייק רש"י שנהנה תוך זמן בדיקתו הלא גם בנהנה (אחר זמן בדיקתו אי מיכן ולהבא הוי מומא)לא מעל כיון דלא עלה הפדיון ולא נתפס המעות בקדושה. ובהרמב"ם איתא ונהנה מהפדיון אחר שנתייאשו מרפואתו. ובזה גם כן קשה אמאי נקט דוקא הכי הלא הנ"מ בין נהנה תוך הזמן בדיקה בין נהנה אח"כ. וגם בעיקרא דמלתא אמאי לא נקט הסוגיא הנ"מ בפשוטו אם עלה אותו הפדיון או דלא עלה וצריך לפדותו מחדש. וצ"ע:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות כד] <b>בהרע"ב ד"ה הזובן. אבל ניטל. </b>ומ"מ נפגם הוי מום קבוע לשחוט עליו במדינה אף דיש לו תקנה ליטלו כולו. מ"מ כיון דמעצמו אינו מתרפא כ"א ע"י מעשה מקרי מום קבוע. או די"ל דכי נפגם תחלה אין לו תקנה אף אם יטלנו אח"כ. תוס' (דף ל"ח ע"ב ד"ה וסימנך ברקא):
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות כה] <b>בהרע"ב ד"ה ואם אינה עצם אחד. אינו נראה כל כך. </b>וכ"כ רש"י וקשה לי הא מבואר (דף ל"ט) דלכ"ע ג' כליות הוי פסול דיתר כנטול דמי והוי כחסר כוליא דחסרון בפנים שמיה חסרון. הרי דיתר בפנים ממש דאינו נראה כלל פסול לאקרוביה דממעטינן מן תמים יהיה עיין שם ואולי באמת דקתני דכפול ואינה עצם אחד אינו מום היינו דלא הוי מאבראי לשחוט בחוץ אבל באמת פסול לאקרוביה. וצ"ע:
+
+Mishnah 10
+
+[אות כו] <b>תוי"ט ד"ה עינו אחת גדולה. אבל אחת גדולה ואחת קטנה. </b>בפשוטו נראה דעינו אחת גדולה והשנייה כדרכו. או אחת קטנה והשנייה כדרכו הוי מום דמחמת ברייתה או כחישתה היה ראוי שיהיה שניהם שווים. וכן נראה מלשון רש"י בריש מסכתין (דף ג' ע"ב) דכתב או אחת גדולה כשל עגל או אחת קטנה כשל אווז. ואולם מלשון הרמב"ם בפירושו. ובחבורו. ובטור שתהא עינו א' גדולה כשל עגל והשנייה קטנה כשל אווז. מבואר דס"ל דמתני' לאו או או קתני אלא דדוקא בשינוי בשתיהן שהאחת גדולה והאחת קטנה:
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+[אות כז] <b>בהרע"ב ד"ה יבלת. בלובן העין. </b>זהו דלא כפירש"י בסוגיא (דף מ' ע"ב) דמפורש דהכא בלובן ויש בה שיער אבל אין בה שיער שוחטין עליה במקדש דאין מום בלבן אפי' לפסול. ומתני' דלעיל דחשיב מומין לשחוט עליו במדינה מיירי בשחור. ובאמת לפירוש הרע"ב לכאורה תמוה דהא ממה דפריך הש"ס והא אין מומין בלבן מוכח דפשיטא ליה להש"ס דהיינו אפי' לפסול וא"כ איך יתורץ זה במה דמשני הש"ס אידי ואידי בלבן הא דלית בה שיער והיינו מתני' דהכא לפי' הרע"ב. הא הדרא קושיא לדוכתיה דאין מומין בלבן. אחר כך ראיתי שתמה כן הלח"מ על הרמב"ם בפסקים (בפ"ב מהלכות איסורי מזבח) שהם גם כן כשיטת הרע"ב:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות כח] <b>הרע"ב ד"ה רואה את החדר. חדר למטה ועליה למעלה. </b>לשון הברייתא (דף מ"ד) ורואה את החדר והעליה כאחת או שמדבר עם חבירו ואחר אומר לו רואה. ולשון הרע"ב צ"ע:
+[אות כט] <b>שם ד"ה סכי שמש. מעמץ עיניו. </b>בגמ' תני רב יוסף סני שמש ופירש"י ששונא את השמש וא"י לראות מקום שהחמה זורחת שם:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות ל] <b>במשנה והדרש והשוטה. </b>בשו"ת נודע ביהודה חלק אה"ע (סי' נ"ג) מסתפק אם חרש היינו דוקא אינו שומע ואינו מדבר או דאף באינו שומע לחוד הוי מום:
+
+Mishnah 7
+
+[אות לא] <b>תוי"ט ד"ה ושנעבדה. וכ"ש לעבודה. </b>בתוספות (יבמות דף ז' ע"א) כתב להדיא דהרג נפש אף דפסול לנשיאת כפיו אינו פסול לעבודה. וראיתי במ"ל (פ"ט מהלכות ביאת מקדש הל' ט"ז) שהשיג כן ע"ש:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות לב] <b>הרע"ב ד"ה סנדל. ורגילה לבוא עם ולד. </b>וכענין זה עצמו שהולד שבא עמו ויצא אחר הסנדל אינו בכור לכהן דהסנדל פטר רחמה. דאילו לענין בא אחריו לסוף שנה. בלא"ה אינו בכור לכהן משום הולד שעם הסנדל. (נדה דף כ"ו ע"א) ופירש"י שם. וע' במהרש"ל ומהרש"א שם:
+
+Mishnah 2
+
+[אות לג] <b>הרע"ב ד"ה יוצא דופן. כ' הרמב"ם דא"א. </b>לפ"ז קשה על הירושלמי הובא בתוס' בנדה (דף כ"ו ע"ב ד"ה סנדל) דהולד שבא עם הסנדל אינו מתקיים אין פתרון כלל למתני' דהכא וצ"ע: (כן מצאתי בהעתקה ולפע"נ ט"ס יש בכאן ושייך למאמר הקודם]:
+[אות לד] <b>תוי"ט ד"ה רבי שמעון אומר. ל' לידה משמעותו. </b>קשה להבין הא כתבו תוס' והביאו תוי"ט לעיל בסמוך ד"ה שניהם אינן בכור דמלשון לידה לא ממעט יוצא דופן. אלא דרבנן ס"ל דגמרינן לידה לידה מטומאת לידה דכתיב כי תזריע ממקום שמזרעת. וא"כ לר"ש ל"צ ללמוד מטומאת לידה דהא בלאו הכי ליכא למעט יוצא דופן מלשון וילדו. והתם בטומאת לידה לאפוקי דלא נימא דכי תזריע משמע דוקא ממקום שמזרעת:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות לה] <b>במשנה או שני זכרים ושתי נקיבות. </b>ואפילו ב' זכרים ונקבה אין לכהן כלום דכל א' יאמר אני איני בכור שנולדתי אחר הזכר או אחר הנקיבה. והא דלא תני כן כיון דבאיש אחד וב' נשים לא משכחת לה לא מתני ליה. גמרא:
+
+Mishnah 6
+
+[אות לו] <b>במשנה אף על פי שלא נתן יתן. </b>דילפינן ערך ערך מערכין דבבכור כתיב תפדה בערכך (במדבר י"ח) מה ערך אם אמר ערך פלוני עלי ומת אותו פלוני חייב כדקתני ערכין (פ"ה מ"ד) ה"נ במת הבן חייב. גמרא:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות לז] <b>במשנה משמע כל צאן אחד. </b>היינו דלא לכתוב בקר וצאן ולכתוב וכל מעשר בהמה והוי ידעינן מזה על זה מק"ו דחדש וישן. אע"כ דבא לרבות דכל צאן אחד. והא דאין מעשרין מבקר על צאן ולא אמרי' בקר וצאן דבא לרבות ולערב דהכל אחד (ואי מק"ו דחדש וישן נימא דכבשים ועזים יוכיחו) דלענין זה ילפינן מהיקישא דמעשר דגן. דאין מעשרין מזה על זה. גמרא:
+[אות לח] <b>תוי"ט ד"ה ואין מעשרין. ומפיק מק"ו. </b>דהא יש ללמוד בק"ו מה כבשים ועזים דהוי כלאים זה בזה מעשרין מזה על זה חדש וישן דאינן כלאים לא כ"ש דמעשרין מזה על זה:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות לט] <b>הרע"ב ד"ה הכל נכנס. ואתנן זונה. </b>ומשכחת לה שנתן לה כשהוא עובר במעי אמו דבכה"ג לא מפטר משום לקוח. דאילו לקח עשרה עוברים במעי אמן כולן נכנסים לדיר להתעשר (גמרא דף נ"ו ע"א):
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות מ] <b>תוי"ט סד"ה יצאו תשיעי. תוס' פ"ב דף י"ח. </b>דברי תוס' אלו אין להם שייכות על מתני' זו ודבריהם אהא דתני בברייתא יצאו שנים בעשירי וקראן עשירי עשירי ואחד עשר מעורבים דע"ז הקשו דאם א"א לצמצם מה שיצא הראשון הוא עשירי ומה שיצא אח"כ יהיה כמו קרא לעשירי עשירי ולאחד עשר עשירי דאין אחד עשר קדוש. ובזה תירצו דמ"מ כיון דא"י להכיר כו':
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Bekhorot/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Bekhorot/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..72e974c36ebcdf2ea72222412f7d6634bc1f388c
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Bekhorot/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,275 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Bekhorot
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה בכורות
+merged
+https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Bekhorot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1908-1909
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה בכורות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>תוי"ט ד"ה הלוקח. צריכי דאי תנא לוקח. </b>דאי משום דאשמעי' בין דהאם דנכרי והעובר דישראל ובין דהאם דישראל והעובר דנכרי דפטור. לתני הלוקח עובר או לוקח האם. תוס':
+[אות ב] <b>שם בא"ד פי' התוס' קדושת בכורה. </b>דפעמים שהעובר נקיבה ומייתי לה לקדושת בכורה ובלא טעם דמייתי לקדושה מצי למימר כיון דלא מפקע מקדושתיה ל"ש למקנסי' אלא ניחא ליה למימר אפי' הבאת קדושה איכא. תוס':
+[אות ג] <b>שם במשנה שנאמר בישראל אבל לא באחרים. </b>דרשא זו קאי על המוכר לו דהולד דהנכרי אבל הלוקח עובר דהאם דנכרי נפקא לן מקרא מקנך תזכר (שמות ל"ד) דכל האם בעי שיהיה מקנך ולא שיש לנכרי חלק בו. והא דלא דרשינן שותפות עם ישראל. היינו משום דכתיב בקרכם וצאנכם לרבות שותפות ישראל. ועיין בתוס':
+[אות ד] <b>הרע"ב ד"ה אם פטרו. ואם הפקיעה קדושת הלויים. </b>היינו לויים פשוטים לוי אחד פשוט פטר בכור ישראל אחד אבל בכור לוי לא פטר לבכור ישראל דדיו לפטור עצמו. גמרא. ומ"מ ילפי' הכא בק"ו דפוטר עצמו אף דבכור לוי לא פטר לישראל (משום דהק"ו מהקדושה של לוים) ועיין תוס':
+
+Mishnah 2
+
+[אות ה] <b>תוי"ט ד"ה שילדה. ג"כ במשנה בספרים. </b>לענ"ד מוכח כן ממה דדייקינן בסוגיא על הברייתא דחמור שילדה כמין סוס למאי קתני לה השתא מה פרה שילדה כמין חמור דאידי ואידי בני מקדש בכורה נינהו אמרת פטור. חמור שילדה כמין סוס פשיטא ומוכחינן מיניה דקתני משום סיפא דאם יש בו מקצת סימנים חייב. ומשנינן דסד"א חמור אדום בעלמא הוא. ולס"ד דהש"ס יקשה על מתני' דלא קתני לדין דמקצת סימנים חייב ובפרט למ"ש תוס' (דף ה' ע"ב ד"ה תלמוד) דמתני' דהכא ס"ל דמקצת סימנים פטור אפילו בעז שילדה כמין רחל (ופליג על מתני' ה' (דפ"ב) דלקמן) חמור שילדה כמין סוס למאי קתני לה. אע"כ דל"ג לה במתני' וזה ראיה ברורה לענ"ד:
+
+Mishnah 3
+
+[אות ז] <b>תוי"ט סד"ה חמור שלא ביכרה. דאפשר לצמצם. </b>דאי כריה"ג אף דלא קתני ויצאו כאחד דמשמע דלא ראה הלידה. מ"מ יצטרך להפריש ג"כ טלה א' לעצמו דשמא יצאו כא' כיון דאפשר בתקנת מועט (טוב להחמיר בדבר) תוס':
+[אות ו] <b>בהרע"ב ד"ה שני זכרים. כשילדו שתי נקבות וזכר. </b>הדרישה והט"ז יו"ד סס"י שכ"א תמהו בזה דהא אדרבה הנך ספיקות כולם הם לחיוב בבכורה ואין לך מקום לפטור אא"כ בהך צד דשתיהן ילדו נקיבות והנקיבה קודם לזכר (ואפשר מפני שתירוץ הט"ז דחוק לכן לא הביאו רבינו):
+
+Mishnah 4
+
+[אות ח] <b>תוי"ט ד"ה נכנס לדיר. כבר תרצו התוס' דנקטה עשרה. </b>תוס' כ"כ על קושיא אחרת אהך ברייתא דקתני שיש לו עשרה ספק פטרי חמורים דמפריש עשרה שיין ומחזיקם לעצמו ונכנסים לדיר להתעשר דלמה צריך להפריש יו"ד שיין הא בס' פודה וחוזר ופודה בו פעמים הרבה לפירושם. הובא בתוי"ט ד"ה ופודה וע"ז תרצו דנקט הכי לרבותא כו':
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ט]  <b>תוי"ט ד"ה זה הכלל. לא לאתויי. </b>י"ל דזה הכלל ר"ע קאמר לה והיינו דתחלה אמר דטינוף סימן ולד וממילא הבא אחריו אפי' ספק לא הוי אבל בא"י אם טנפה הוי ספק ומוסיף בזה הכלל דכל ספק דהיינו אף בחולבת מקרי ספק דחיישינן למיעוטא דחולבת אע"פ שאינה יולדת עי' בסוגיא ודו"ק:
+
+Mishnah 2
+
+[אות י] <b>הר"ב ד"ה אין חוששין. ודאי ל"א אלא בנה הוא. </b>בסוגיא איבעיא דלא אפשיטא אם אמרינן דודאי בנה ולוקה משום או"ב וכן אם הוא חזיר או גמל מותר באכילה דנולד מטהור. או דאמרינן דאם ילדה מכבר מרחמא ג"כ על אחר ומבכורה הוא דפטור דמ"מ מוכח דכבר ילדה. ובסיפא דאינו חושש שמא בנה של זו בא לו אצל זו היינו דבמקום דידה לא מרחמא על אחר:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות יא] <b>במשנה. מה שעשה עשוי וישלם מביתו. </b>בטיהר את הטמא מיירי ע"כ בעירבם עם פירותיו ובטלי ברוב ובכה"ג ל"ש ישלם מביתו אלא דלצדדין קתני אם ערבן ברוב היתר מה שעשה עשוי. ואם עירבן בתוך מיעוט פירות ישלם מביתו. ולר"מ דדאין דד"ג מיירי כשעירבן הבעלים ולרבנן מיירי שערבן החכם. תוס' (סנהדרין דל"ג ע"א ובב"ק ד"ק ע"א):
+[אות יב] <b>תוי"ט ד"ה וישלם מביתו. הוה ניחא טפי. </b>דלא הוי מזיק ודאי דדלמא מה שרואים עתה המום נשתנה מחמת מיתה. ואם לא היה נשחט לא היה ניתר:
+[אות יג] <b>תוי"ט ד"ה מה שעשה עשוי. אע"פ שלא נשא ונתן ביד. </b>ולמאי דמוקמינן מתני' כרבנן ובנשא ונתן ביד צ"ל דהכא הוי כמו מזיד דלמה היה לו לטמא אותה כדי להחזיק דבריו תוס' (בגיטין שם ובב"ק ד"ק) כתבו דכמו דמחייבינן התם בגיטין במזיד כדי שלא יהא כל או"א הולך ומטמא טהרות חבירו ה"נ הכא חייבוהו חכמים כדי שידקדק בדין יפה. ולפ"ז מ"ש התוי"ט דהכא סתם כר"מ דקנסינן שוגג אטו מזיד ובגיטין סתם כר"י אינו הכרח דהא הכא בכלל מזיד. ואף אי מוקים הכא כר"מ דדאין דינא דגרמי מ"מ יש לקיים הסברא דהוי בכלל מזיד אלא דתוס' בגיטין בקושי' נקטו דאי מוקמי' כר"מ ניחא דקנסו שוגג אטו מזיד אבל לפי תירוצם דהוי בכלל מזיד בכל ענין י"ל כן וסתמא דהכא כסתמא דגיטין. שוב ראיתי דלפי תירוצא דתוס' דגיטין הנ"ל נכונים דברי התוי"ט דתירוצא דלמה היה לו לטמאותם כדי להחזיק דבריו. זהו שייך בטימא בידים. ונגע בו שרץ. אבל למה דמוקמינן כר"מ דד"ג חייב ולא מוקמי לה בטימא ביד שפיר מוכח דקנסו שוגג אטו מזיד. אך לדברי התוס' בב"ק הנ"ל שפיר י"ל דאף אי מוקמינן כר"מ ומיירי בלא טימא ביד מ"מ הו"ל בכלל מזיד כדי שידקדק בדין יפה:
+[אות יד] <b>שם בד"ה פטור אתה. הוא דאפסיד אנפשיה. </b>ודעת תוס' והרא"ש דזהו רק לרבנן דר"מ דלא דנין דד"ג בזה פטור היכי דאי הוי קמן מצי למיהדר ולא האכיל הדיין לכלבים והיכא דלא מצי למיהדר גם לרבנן חייב דבדיבורא הוי מזיק ממש. והא דמוקמינן לרבנן מתני' דהכא בנשא ונתן ביד אף בדעת (צ"ל בשקול הדעת) לא מצי למיהדר. היינו משום טיהר את הטמא דזהו בודאי אם איתא קמן היה אוסרו. אבל ר"מ אף היכא דאי איתא קמן מצי למיהדר ולא האכיל הדיין לכלבים מ"מ חייב מטעם גרמי. וראיה לזה דהרי לר"מ לא מוקמינן מתני' בנשא ונתן ביד והא בטיהר את הטמא מקרי מצי למיהדר:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+[אות טו] <b>הרע"ב ד"ה אין חשוד. ואין מעשרים מהן ודאי. </b>וכן הוא לשון רש"י. ולא ידעתי אף בחשוד על המעשר אין מעשר מהן ודאי דהא מ"מ הוא ספק אם עישר זו (ואפשר דבחשוד הוי כמו ודאי דבזה לא אמרינן רוב ע"ה מעשרים הן ובעי ברכה. עי' שבת (דף כ"ג ע"א). ובדברי רבינו בדמאי (אות ל"ג) ובשביעית (אות כו):
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות טז] <b>הרע"ב ד"ה לא ימנה. אין ישראל לא. </b>קשה לי דנימא ג"כ דבע"מ נאכל רק לב' ימים ולילה א' מהיקשא דחזה ושוק כמו דילפי' בתם לענין זה. עיין בהרע"ב (ספ"ה) דזבחים. גם לב"ה קשה דמה דלא יליף לאסור לזרים ולנכרים היינו מחמת היקישא דצבי ואיל אבל לענין זה נלמד דיהיה נאכל רק לב' ימים ולילה דלענין זמן האכילה לא שייך הלימוד כצבי ואיל דא"כ נימא גם כן דל"צ שיהיה תוך שנתו ונימא תאכלנו שנה בשנה קאי רק אתם וצ"ע:
+[אות יז] <b>תוי"ט ד"ה ואפילו נכרי. הא אמרינן בסוגיא דהכא. </b>בסוגיי' לא מצרכי לכך רק לת"ק דברייתא דמתיר רק לזרים ולא לנכרים דלא דרשינן צבי ואיל להכי מש"ה הא דמותר לזר היינו מק"ו. אבל למתני' דמתיר אפי' לנכרי ומטעם דכצבי וכאיל ממילא מכ"ש לזרים ול"צ לק"ו. ואולי י"ל דאי לאו קל וחומר היינו מוקמינן לדרשא כצבי ואיל רק על זרים ולא להתיר אפי' לנכרי דמה שאפשר לקיים הקישא דכחזה ושוק מקיימים לזה דרשינן הק"ו ול"צ קרא לזר ומוכח דאתי להתיר לנכרי:
+
+Mishnah 3
+
+[אות יח] <b>בהרע"ב ד"ה היו תינוקות משחקים. וצריכא. </b>קשה לי דלימא בפשוטו דאי אשמעי' נכרי הוא דמקילינן בפעם אחד כיון דאף במדעת ישראל ואף באומרו בפירוש לנכרי לעשות כן הוא רק מדרבנן מדין אמירה לנכרי שבות דקיל מגרמא וכמוכח מהרא"ש (פ"ז דב"מ סי' ו'). אבל בקטן דאסור מדאורייתא לומר לו לעשות דהא אין מאכילין לקטן איסור בידים אימא לא. ואי אשמעינן בקטן הוא דאסרי' בכורות האחרים דנתכוונו להתירו כיון דלדעת הגדול הוי דאורייתא משא"כ בנכרי כיון דבאומר לו בפירוש הוא מדרבנן לא נאסרו האחרות וצ"ע:<br><b>ובדברי </b>הרא"ש בב"מ שם הוקשה לי דעל האיבעיא דשם בחסימה אם בכל לאוין הוי שבות באמירה לנכרי הביא דברי הראב"ד דכיון דלא אפשיטא אזלינן לקולא. וכתב הרא"ש עלה ואע"ג דמסקינן במטיל מום בקדשים ע"י נכרי אסור כדאיתא בבכורות פרק פסולי המוקדשים התם משום חומרא דקדשים הוא. ואיך תלה קושיא זו על פסקא דהראב"ד הא בלא"ה יקשה אמאי לא פשטינן שם האיבעי ממתניתין דהכא דמטיל מום ע"י נכרי אסור. וצריך עיון:
+
+Mishnah 4
+
+[אות יט] <b>בהרע"ב ד"ה רועים כהנים. וה"ה דכהן רועה א"נ. </b>לשון הגמרא וה"ה כהן לכהן דחיישינן לגומלין. ועלה כתב רש"י כלומר ומסברא נפקא לן דרועה כהן אינו נאמן להעיד על הבכור של כהן אחר. וקשה לי דאיך שייך לומר ומסברא נפקא לן דחיישינן לגומלים ואלולי פירש"י היה נ"ל דהכי אמרינן דכיון דקתני רועה כהנים א"נ דרועים ישראל נאמן על רבם מי שיהיה כהן או ישראל ורועה כהנים א"נ היינו על רבם מי שיהיה והא ברבו כהן יהיה נאמן דל"ש דאמר לא שביק ליה רביה דהא רבו כהן יחזיקנו לעצמו וללגימה הא לא חיישינן. אע"כ דהטעם דחיישי' לגומלים וממילא ה"ה הכהן אחר. או דבאמת רק לרבו כיון דרועה קאי גביה וכמ"ש רש"י בסוף הסוגיא במה דאמרינן מאי דאיכא בין לר' מאיר ולרבנן וכמ"ש בתוי"ט (בסמוך ד"ה לא דנו) ונכון בעזה"י:<br><b>גם </b>קשה לי אמאי נקט רש"י הכהן אחר ולא נקט דרועה כהן א"נ לרועה כהן אחר דגומלין זה לזה שרבו יתן לו הבכור:
+
+Mishnah 5
+
+[אות כ] <b>תוי"ט ד"ה נאמן הכהן. דלא שייך אשתמוטי. </b>ומ"מ קשה אם דברי ר"י אמר רב בלא אמר פלוני איך אמרינן בתר הכי סיפא מסייע ליה מאיש פלוני נאמן מאי ראיה סתמא מדין איש פלוני דהא פשיטא דיש חילוק גדול בין פלוני דבקל עבידא לגלויי מבסתם. וצ"ע:
+[אות כא] <b>תוי"ט ד"ה בני הכנסת. הפרת נדרים בשלשה. </b>לפנינו הגירסא שם התרת:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות כב] <b>תוס' חדשים ד"ה נקבה מלא כרשינה. מסקינן בש"ס. </b>לא מצאתי כן בסוגיא אלא דרבי אושעיא בעי' זה מר"ה רביה אם כרשינה הנכנסת ויוצאת. או כרשינה העומדת. וא"ל זו לא שמעתי כיוצא בה שמעתי כו' ואפשר דבמה דאמר כיוצא בה שמעתי היינו כי היכי דאמרי' התם גבי מלא מקדח דהוא וחיסורו שנינו. שיהיה נכנס ויוצא ה"נ כרשינה הנכנסת ויוצאת. והיינו דהתם גופיה דייקינן לה מלישנא דמלא מקדח. וה"נ דייקינן מלישנא דמלא כרשינה. ואולם הרמב"ם (פ"י מה' ביאת מקדש) ניקב ככרשינה כו' וצריך עיון:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות כג] <b>בהרע"ב סד"ה אכל יבש כו'. ושוחטין עליו. </b>ומ"מ הוי ספק אם למפרע הוי מום או מכאן ולהבא הוי מום ונ"מ בפסולי המוקדשין כה"ג אם תוך זמן בדיקה זו הפריש פדיונה אם הנהנה מפדיון חייב מעילה. גמרא. וברש"י שהפריש מיד פדיונם וכו' וקודם שתכלה זמן בדיקתו נהנה מן הפדיון. ולא ידעתי למאי דייק רש"י שנהנה תוך זמן בדיקתו הלא גם בנהנה (אחר זמן בדיקתו אי מיכן ולהבא הוי מומא)לא מעל כיון דלא עלה הפדיון ולא נתפס המעות בקדושה. ובהרמב"ם איתא ונהנה מהפדיון אחר שנתייאשו מרפואתו. ובזה גם כן קשה אמאי נקט דוקא הכי הלא הנ"מ בין נהנה תוך הזמן בדיקה בין נהנה אח"כ. וגם בעיקרא דמלתא אמאי לא נקט הסוגיא הנ"מ בפשוטו אם עלה אותו הפדיון או דלא עלה וצריך לפדותו מחדש. וצ"ע:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות כד] <b>בהרע"ב ד"ה הזובן. אבל ניטל. </b>ומ"מ נפגם הוי מום קבוע לשחוט עליו במדינה אף דיש לו תקנה ליטלו כולו. מ"מ כיון דמעצמו אינו מתרפא כ"א ע"י מעשה מקרי מום קבוע. או די"ל דכי נפגם תחלה אין לו תקנה אף אם יטלנו אח"כ. תוס' (דף ל"ח ע"ב ד"ה וסימנך ברקא):
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות כה] <b>בהרע"ב ד"ה ואם אינה עצם אחד. אינו נראה כל כך. </b>וכ"כ רש"י וקשה לי הא מבואר (דף ל"ט) דלכ"ע ג' כליות הוי פסול דיתר כנטול דמי והוי כחסר כוליא דחסרון בפנים שמיה חסרון. הרי דיתר בפנים ממש דאינו נראה כלל פסול לאקרוביה דממעטינן מן תמים יהיה עיין שם ואולי באמת דקתני דכפול ואינה עצם אחד אינו מום היינו דלא הוי מאבראי לשחוט בחוץ אבל באמת פסול לאקרוביה. וצ"ע:
+
+Mishnah 10
+
+[אות כו] <b>תוי"ט ד"ה עינו אחת גדולה. אבל אחת גדולה ואחת קטנה. </b>בפשוטו נראה דעינו אחת גדולה והשנייה כדרכו. או אחת קטנה והשנייה כדרכו הוי מום דמחמת ברייתה או כחישתה היה ראוי שיהיה שניהם שווים. וכן נראה מלשון רש"י בריש מסכתין (דף ג' ע"ב) דכתב או אחת גדולה כשל עגל או אחת קטנה כשל אווז. ואולם מלשון הרמב"ם בפירושו. ובחבורו. ובטור שתהא עינו א' גדולה כשל עגל והשנייה קטנה כשל אווז. מבואר דס"ל דמתני' לאו או או קתני אלא דדוקא בשינוי בשתיהן שהאחת גדולה והאחת קטנה:
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+[אות כז] <b>בהרע"ב ד"ה יבלת. בלובן העין. </b>זהו דלא כפירש"י בסוגיא (דף מ' ע"ב) דמפורש דהכא בלובן ויש בה שיער אבל אין בה שיער שוחטין עליה במקדש דאין מום בלבן אפי' לפסול. ומתני' דלעיל דחשיב מומין לשחוט עליו במדינה מיירי בשחור. ובאמת לפירוש הרע"ב לכאורה תמוה דהא ממה דפריך הש"ס והא אין מומין בלבן מוכח דפשיטא ליה להש"ס דהיינו אפי' לפסול וא"כ איך יתורץ זה במה דמשני הש"ס אידי ואידי בלבן הא דלית בה שיער והיינו מתני' דהכא לפי' הרע"ב. הא הדרא קושיא לדוכתיה דאין מומין בלבן. אחר כך ראיתי שתמה כן הלח"מ על הרמב"ם בפסקים (בפ"ב מהלכות איסורי מזבח) שהם גם כן כשיטת הרע"ב:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות כח] <b>הרע"ב ד"ה רואה את החדר. חדר למטה ועליה למעלה. </b>לשון הברייתא (דף מ"ד) ורואה את החדר והעליה כאחת או שמדבר עם חבירו ואחר אומר לו רואה. ולשון הרע"ב צ"ע:
+[אות כט] <b>שם ד"ה סכי שמש. מעמץ עיניו. </b>בגמ' תני רב יוסף סני שמש ופירש"י ששונא את השמש וא"י לראות מקום שהחמה זורחת שם:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות ל] <b>במשנה והדרש והשוטה. </b>בשו"ת נודע ביהודה חלק אה"ע (סי' נ"ג) מסתפק אם חרש היינו דוקא אינו שומע ואינו מדבר או דאף באינו שומע לחוד הוי מום:
+
+Mishnah 7
+
+[אות לא] <b>תוי"ט ד"ה ושנעבדה. וכ"ש לעבודה. </b>בתוספות (יבמות דף ז' ע"א) כתב להדיא דהרג נפש אף דפסול לנשיאת כפיו אינו פסול לעבודה. וראיתי במ"ל (פ"ט מהלכות ביאת מקדש הל' ט"ז) שהשיג כן ע"ש:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות לב] <b>הרע"ב ד"ה סנדל. ורגילה לבוא עם ולד. </b>וכענין זה עצמו שהולד שבא עמו ויצא אחר הסנדל אינו בכור לכהן דהסנדל פטר רחמה. דאילו לענין בא אחריו לסוף שנה. בלא"ה אינו בכור לכהן משום הולד שעם הסנדל. (נדה דף כ"ו ע"א) ופירש"י שם. וע' במהרש"ל ומהרש"א שם:
+
+Mishnah 2
+
+[אות לג] <b>הרע"ב ד"ה יוצא דופן. כ' הרמב"ם דא"א. </b>לפ"ז קשה על הירושלמי הובא בתוס' בנדה (דף כ"ו ע"ב ד"ה סנדל) דהולד שבא עם הסנדל אינו מתקיים אין פתרון כלל למתני' דהכא וצ"ע: (כן מצאתי בהעתקה ולפע"נ ט"ס יש בכאן ושייך למאמר הקודם]:
+[אות לד] <b>תוי"ט ד"ה רבי שמעון אומר. ל' לידה משמעותו. </b>קשה להבין הא כתבו תוס' והביאו תוי"ט לעיל בסמוך ד"ה שניהם אינן בכור דמלשון לידה לא ממעט יוצא דופן. אלא דרבנן ס"ל דגמרינן לידה לידה מטומאת לידה דכתיב כי תזריע ממקום שמזרעת. וא"כ לר"ש ל"צ ללמוד מטומאת לידה דהא בלאו הכי ליכא למעט יוצא דופן מלשון וילדו. והתם בטומאת לידה לאפוקי דלא נימא דכי תזריע משמע דוקא ממקום שמזרעת:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות לה] <b>במשנה או שני זכרים ושתי נקיבות. </b>ואפילו ב' זכרים ונקבה אין לכהן כלום דכל א' יאמר אני איני בכור שנולדתי אחר הזכר או אחר הנקיבה. והא דלא תני כן כיון דבאיש אחד וב' נשים לא משכחת לה לא מתני ליה. גמרא:
+
+Mishnah 6
+
+[אות לו] <b>במשנה אף על פי שלא נתן יתן. </b>דילפינן ערך ערך מערכין דבבכור כתיב תפדה בערכך (במדבר י"ח) מה ערך אם אמר ערך פלוני עלי ומת אותו פלוני חייב כדקתני ערכין (פ"ה מ"ד) ה"נ במת הבן חייב. גמרא:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות לז] <b>במשנה משמע כל צאן אחד. </b>היינו דלא לכתוב בקר וצאן ולכתוב וכל מעשר בהמה והוי ידעינן מזה על זה מק"ו דחדש וישן. אע"כ דבא לרבות דכל צאן אחד. והא דאין מעשרין מבקר על צאן ולא אמרי' בקר וצאן דבא לרבות ולערב דהכל אחד (ואי מק"ו דחדש וישן נימא דכבשים ועזים יוכיחו) דלענין זה ילפינן מהיקישא דמעשר דגן. דאין מעשרין מזה על זה. גמרא:
+[אות לח] <b>תוי"ט ד"ה ואין מעשרין. ומפיק מק"ו. </b>דהא יש ללמוד בק"ו מה כבשים ועזים דהוי כלאים זה בזה מעשרין מזה על זה חדש וישן דאינן כלאים לא כ"ש דמעשרין מזה על זה:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות לט] <b>הרע"ב ד"ה הכל נכנס. ואתנן זונה. </b>ומשכחת לה שנתן לה כשהוא עובר במעי אמו דבכה"ג לא מפטר משום לקוח. דאילו לקח עשרה עוברים במעי אמן כולן נכנסים לדיר להתעשר (גמרא דף נ"ו ע"א):
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות מ] <b>תוי"ט סד"ה יצאו תשיעי. תוס' פ"ב דף י"ח. </b>דברי תוס' אלו אין להם שייכות על מתני' זו ודבריהם אהא דתני בברייתא יצאו שנים בעשירי וקראן עשירי עשירי ואחד עשר מעורבים דע"ז הקשו דאם א"א לצמצם מה שיצא הראשון הוא עשירי ומה שיצא אח"כ יהיה כמו קרא לעשירי עשירי ולאחד עשר עשירי דאין אחד עשר קדוש. ובזה תירצו דמ"מ כיון דא"י להכיר כו':
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Chullin/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Chullin/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d5f6c3e2a314de3c82bc0fd9301713ca4c668e55
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Chullin/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt	
@@ -0,0 +1,327 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Chullin
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה חולין
+Vilna, 1908-1909
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה חולין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>תוי"ט ד"ה וכולן ששחטו. ולאו אדעתייהו. </b>והרשב"א והר"ן בחידושיהם כתבו עוד כיון דמועדים לקלקל תמיד איכא משום בל תשחית דאסור לנבל בהמה טהורה:
+
+Mishnah 2
+
+[אות ג] <b>תוי"ט ד"ה בצור ובקנה. ולא כן לענין ע"ז. </b>תמוה דהא אדרבה דמי לע"ז דכמו בע"ז תלוש ולבסוף חברו הוי תלוש ונאסר משום נעבד. ה"נ הכא הוי תלוש ומש"ה השחיטה כשרה דיעבד אלא דרבנן אסרו לשחוט לכתחלה כה"ג משום אטו מחובר גמור:
+[אות ב] <b>הרע"ב ד"ה ובכל שוחטין. ונוקבים הסימנים. </b>וכ"כ בפירש"י. ובט"ז (יו"ד סי' ו' סק"ב) הוכיח מזה מדלא כתב כפשוטו כיון דנימין פורשין ממנו יש לחוש שנפגם. היינו דבא לאורויי דאפי' בדיעבד ובדקנו ולא נפגם ג"כ אסורה דחיישינן שמא פרשו נימין ממנו באורך כל הקנה ונקבו הסימנים עיי"ש. ולדבריו ישאר הקושיא על הרע"ב דכתב דאין שוחטין בו לכתחלה ואעפ"כ כתב הטעם דנקיבת סימנים:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות ד] <b>הר"ב ד"ה תחלת הצהוב. דיצאו מכלל קטנים. </b>ובסוגייא מספקא אם הוי ספק קטן או גדול ואם אמר הרי עלי להביא מן תורים או מן בני יונה. והביא תחלת ציהוב שבזה ובזה יוצא בממנ"פ. (והיינו בהקריבם הכהן. אבל לכתחילה לא מצי להקריב כיון דממנ"פ אחד פסול. תוס') או דהוי בריה בפני עצמו:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות ה] <b>במשנה התיז את הראש. </b>מלשון הכתוב הסיר התז (ישעיה י"ח):
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות ו] <b>תוי"ט ד"ה ולא יצא. רמב"ם (פ"ד מהמ"א). </b>והרשב"א בתורת הבית (דף כ') כתב וז"ל ולא באה במתני' אלא לאשמעי' דאע"ג דלא יצא מהם דם וא"י לכסות דמן אפ"ה מותר דכיסוי אינו מעכב (וצ"ל דבהמה דנקט אגב גררא). וא"נ משום דיוקא דדוקא בחולין מדקתני חיה אבל בקדשים אין נאכלים בידים מסואבות דחיבת הקודש מכשרתן וא"נ לאשמעינן דאע"ג דלא יצא מהם דם מותר דדם אברים שלא פירש מותר עכ"ל:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות ז] <b>הרע"ב ד"ה מקום. מיהו לאו עבודה היא לאפסולי בהמה. </b>משמע דזריקה הוי עבודה לאסור הבהמה. וכבר תמהו בזה תוס' על רש"י כיון דכבר ניתרת הבהמה איך תחזור ותאסר ע"י הזריקה ושאני קדשים דלא מתכשרי קודם זריקה. עיין בהרז"ה והרשב"א והר"ן שכתבו דפי' הסוגיא כך במקום שמחשבה פוסלת בד' עבודות בקדשים היינו במחשבה בשעת שחיטה לזרוק או להוליך או להקטיר או לקבל חוץ לזמנו וכו' מקום שאין מחשבה פוסלת בחולין היינו דאינו פוסל אלא בב' עבודות דהיינו דשוחט ע"מ לזרוק או להקטיר לע"ז אבל חשב בשחיטה לקבל או להוליך לע"ז לא מפסלא ומיירי הכל במחשב בשעת שחיטה. (ועמ"ש פ"ב מ"ב דזבחים אות ט"ז) וצ"ע:
+
+Mishnah 8
+
+[אות ח] <b>תוי"ט ד"ה שנים כו'. וחדא בישראל מומר. </b>לפי"מ דנקט הקושיא מכלאים דקיי"ל דאא"א דבר שאינו שלו מה מהני בזה מומר. דלא מהני רק אם אמרינן דאאדש"ש אלא דאמרינן לצעוריה קמכוון. בזה מהני מומר:
+
+Mishnah 9
+
+[אות ט] <b>במשנה ובשוק לא יעשה כן. </b>ואם שחט אסור לאכול משחיטתו עד שיבדקו אחריו שמא מין הוא. והרשב"א בתה"א כתב דאם איתא דבדיעבד שחיטתו פסולה אמאי לא תני כאן במתני' שחיטתו פסולה כמו דקתני במתני' הקודמת (מ"ד ומ"ח). ובטורי אבן מגילה (ד' כ"ד ע"ב) כתב לתרץ דלעיל הפסול רק באותה השחיטה דנשחטה בפסול ושארי שחיטתו כשרות. אבל הכא הפסול בגברא וכל מה שישחוט פסול דחיישי' שמא מין הוא מש"ה לא קתני שחיטתו פסולה דהיה במשמע דרק שחיטה זו פסולה:
+
+Mishnah 10
+
+[אות י] <b>תוי"ט ד"ה ור"ש מכשיר. דר"ש לטעמיה (דבפי"ב דמנחות). </b>והיינו דלא שייך כאן מראית עין דדומה למקריב ע"מ שאשחטנה בחוץ:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות יא] <b>במשנה נקובת הושט. </b>הא דלא קתני ניקב הושט נפסק הגרגרת כתב הת"ח משום דהנך תרתי מקום שחיטה נינהו לכך נקט בהיפוך לישנא דקאי אפירקא קמאי דאיירי בשחיטת ושט וגרגרת. וקתני השתא דנקובתו ופסוקתו טריפה ולהכי נקט ופסוקת הגרגרת בוי"ו כיון דלענין שחיטה שייכי להדדי:
+[אות יב] <b>במשנה הריאה שנקבה. </b>והא דלא קתני ניקבה קרומית הריאה כדקתני נקב קרום של מוח כתב בת"ח (דף מ"ו) כיון דקרומית הריאה דבוקין בבשר וכי חדא נינהו מש"ה קתני נקבה הריאה:
+
+Mishnah 2
+
+[אות יג] <b>הרע"ב ד"ה וחרותה. או שאר כל הבריות. </b>הרשב"א וכן הטור פסקו דשאר כל הבריות כשר חוץ מבידי אדם. ותבואת שור סימן ל"ו כתב בטעמא דהר"ב דבסוגיא קתני בברייתא חרותה בידי אדם טריפה רשב"א אומר אף בידי כל הבריות וי"ל דהוא מוסיף ולא פליג דהכי אשכחן במתניתין (פ"י דערובין מ"ה) רי"א אף משנתלש רוקו כו' וס"ל לטור (סימן ש"ן) דהוא מוסיף ולא פליג. וכן בנדרים (רפ"ג) ראב"י אומר אף הרוצה להדיר וכו' ומיבעי לן שם מי פליגי רבנן עליו או לא:
+[אות יד] <b>הרע"ב ד"ה ירוקים פסולין. כמו שהיו כשרים. </b>ואפילו הוסיפו באדמימות:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות טו] <b>במשנה הקבועין בו. </b>והרמב"ם (ספ"א מהמ"א) כתב הדבוקה בכל גופה וכתב הר"מ דשינה מלשון המשנה להורות מ"ש הרמב"ן דדוקא שהם נקלפים ביד או בכלי. אבל אם קבועים ואינם נקלפים כלל מעור הדג אינה קשקשת:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות טז] <b>הרע"ב ד"ה בהמה המקשה. חוץ למחיצתו שוב אין לו היתר. </b>ואף אם ירצה לשחוט הולד לא הותר האבר דהסימנים הם מכבר כשחוטים מכח האם. דאף דבד' סימנים אכשר רחמנא כמ"ש לקמן (במתני' ה') היינו היכא דלא הותר בשחיטת האם דהיתה טרפה אבל היכא דניתר בשחיטת אם הסימנים כשחוטים ואין לו שחיטת עצמו:
+
+Mishnah 2
+
+[אות יז] <b>ומשליך לכלבים. </b>ודוקא מחתך ומשליך אבל במחתך ומניח יקבר. והא דקתני סיפא יצא רובו דמשמע רובו בב"א היינו דמחתך ומניח נעשה כמי שיצא רובו בב"א. גמרא. ולשון הרע"ב דכתב דרך פירוש יצא רובו כאחד. כאילו בא לומר דיצא רובו היינו דוקא כא'. צ"ע דהא למסקנא אף אם אינו כאחד אלא דחתך והניח ג"כ יקבר:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות יח] <b>הרע"ב ד"ה הבשר מגע נבלה. שהוא מטמא כנבלה. </b>א"נ אם יצא עובר מת נבילה גמורה הוי האבר מאחר שלא טהרה שחיטת אמו עכ"ל רש"י. נראה דכוונת רש"י ז"ל דלר"ח דאמר (דף ע"ד) מחלוקת באבר דעובר חי כו' א"כ מתני' מיירי בחי. ומוכרחים לדחוק דמגע נבילה ל"ד אלא דהוי מגע אמ"ה דמטמא כנבילה אבל לרבה דאמר כמחלוקת באבר דעובר חי כך מחלוקת באבר דעובר מת מפרשינן למתני' כפשטא דמיירי במת והוי נבלה ממש. ומ"ש תוס' להוכיח דקודם שחיטה לכ"ע אדם הנוגע בו טהור היינו דאפילו בעובר מת אין האבר מטמא והיינו דראייתם מדברי רבה דס"ל דפלוגתייהו גם בעובר מת:
+[אות יט] <b>במשנה טרפה מן הבטן מנין. </b>ואין להקשות דהא מ"מ היה לה שעת הכושר ע"י שחיטת אם משא"כ בטמאה. ואף אם גם אמה היתה טריפה מ"מ כיון דלאמה היה שחיטה מטהרתה מידי נבלה דהיה לה שעה"כ ע"י שחיטת אמה ממילא שחיטתה מהני גם לולד הזה לטהרה מידי נבלה וא"כ היו לה שעה"כ לענין לטהר מידי נבלה ולא פקע ממנה הכשר זה. ואף אם גם אמה היה לה נקובת הושט דאינה מטהרת מידי נבלה מ"מ למה דמשני הש"ס תני דנוצרה מן הבטן (דבלא"ה היה לה שעה"כ לשוחטה במעי אמה אם אמרי' ד' סימנים אכשר בה רחמנא) וא"כ לשיטת הרמב"ן דטריפה אינה מתעברת כלל. ע"כ אמה אינה טריפה בשעה שנוצרה ותקשי כנ"ל דבאותו שעה היה לה שעה"כ ע"י שחיטת אמה. וביותר דאף לאינך שיטות דטריפה מתעברת אלא דאינה יולדת מ"מ תיקשי להמקשן דמוכיח ממתני' דלא אמרי' ד' סימנים אכשר רחמנא וס"ל דנולד היינו לידה ממש בזה תקשי הא בילדה ע"כ בשעת העיבור לא היתה אם טריפה וא"כ עדיין היה שעה"כ ע"י שחיטת אמה די"ל בן ח' חי יוכיח דג"כ היה לו שעה"כ ע"י אמו ואעפ"כ אין שחיטתו מטהרתו מידי נבילה:
+[אות כ] <b>במשנה בן שמנה חי אין שחיטתו מטהרתו. </b>עיין בתוס' (דף ע"ד ד"ה נפקא ליה) דלתנא דמתני' לית ליה קרא לבן ח' דאין שחיטתו מטהרתו. וקשה לי הא אף דאין במינו א"א למילף מטמאה דהא טמאה לא היתה לה שעה"כ אבל בן ח' היה לו שעה"כ אילו נשחטה אמו דאף דלענין מיני שחיטה לא מהני זה שע"י אמו אבל מ"מ היה לולד זה כושר לאכילה וצע"ג. (ואפשר לומר דכמו דתנא דידן לא חשיב מינא דאימיה כן לא חשיב כושר דאימיה):
+
+Mishnah 5
+
+[אות כא] <b>במשנה קרעה ומצא בה בן תשעה חי. </b>ואפי' נשחטה ונמצאת טריפה יש היתר להולד בשחיטה דד' סימנים אכשר ביה רחמנא. גמרא (דף ע"ה ע"א):
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות כב] <b>תוי"ט ד"ה הראשון חייב כרת ושניהם סופגים. כ"כ התוס'. </b>ולפ"ז קשה בסוגיא דמכות דאמרי' חלוקין עליו חביריו על רחב"ג ופרכינן תנינא אין בין יוה"כ לשבת כו'. ודחינן. הא מ"מ תנינא ממתני' דהכא:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות כד] <b>הרע"ב ד"ה ועגלה ערופה. ובגמרא מסיק כו' אינה משנה. </b>דשניהן הוי שחיטה ראויה דבפרה יכול לפדות אפילו ע"ג מערכתה ובעגלה ערופה אם נמצא ההורג תצא ותרעה בעדר. גמ':
+[אות כה] <b>תוי"ט ד"ה רבי שמעון פוטר. קדשים בפנים כמה דלא זריק דם. </b>מסקנא לא קיימא הכי דמ"מ כיון דזרק מקרי שחיטה ראויה כיון דאילו נחר וזרק לא מהני א"כ שחיטה היא דמתרת (ובתוס' נקטו משום דכל העומד לזרוק כזרוק דמי) אלא דמה"ט לא אתיא הך מלתא כר"ש דעל השני לא לחייב מלקות דהוי התראת ספק שמא לא יזרוק (ואף דר"ש דס"ל כל העומד לזרוק. הכא דאין הב' עומד לזרוק כיון דהוי מחוסרת זמן ל"א כזרוק דמי. תוס'):
+[אות כג] <b>במשנה פטור משום או"ב. </b>דייק כן להורות דמשום או"ב הוא דפטור. אבל מ"מ איסורא עבד משום צער בע"ח. ומשום לתא דבל תשחית. ש"ל:
+[אות כו] <b>במשנה בארבעה פרקים בשנה המוכר. </b>מניינא לאפוקי דל"ת תנא ושייר יו"ט א' של חג ויו"ט אחרון של פסח דסד"א דנקט חד בכל יו"ט קמ"ל. ש"ל:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות כז] <b>הרע"ב ד"ה ואין שוחטין. ומספיקא לא מחללינן יו"ט. </b>הלשון מגומגם דהא אף היכא דלא היה חילול יו"ט כגון שיש לו עפר מוכן לא יהא רשאי לכסות וכמ"ש הרע"ב אח"כ משום חשש התרת חלבו. והר"ן כ' ואם שחט אין מכסין את דמו אפילו במידי דלא מתסר אלא מדרבנן. וק' לי הא אפילו בליכא איסור כלל אין מכסין כדמסקינן בביצה משום התרת חלב וצ"ע:
+[אות כח] <b>תוי"ט ד"ה אבל. דא"ק חיה או עוף. </b>אף דמינה ליכא למעוטי קדשי ב"ה דהא זהו שייך גם בחיה אפילו הכי כתב הרע"ב בין בבד"ה דהוי שחיטה שא"ר. לפי דסתם מתני' ב' דבכיסוי כר"ש דשחיטה שא"ר ל"ש שחיטה ולפי מה דקיי"ל דקדשי ב"ה בעי העמדה והערכה. דר"א דמשני מה חיה שאינה קדוש היינו לאוקמי מתני' אף במזבח דהוי ראוי. או דדחיקא ליה לומר מה דאמרי' בל"ק דלענין שחיטה שא"ר אתיא כר"ש ולענין העמדה והערכה דלא כר"ש דס"ל דקדשי ב"ה לא היו בכלל העמדה והערכה. אבל לדינא ב"ה פטור מכיסוי:
+
+Mishnah 2
+
+[אות כט] <b>במשנה רבי מאיר מחייב. </b>ואף דדרשי' עוף דומיא דחיה מה חיה שאינה קודש אף עוף שאינה קודש כמ"ש התוי"ט בריש פירקין. היינו דדרשי' מה חיה שאינה קודש בפנים תוס' (דף פ"ד ע"א ד"ה מה חיה):
+[אות ל] <b>במשנה הנוחר והמעקר. </b>אף דבכיסוי לא כתיב שחיטה רק שפיכה (ור"ש דפוטר בטריפה היינו דאשר יאכל כתיב כדאמרינן בסוגיא אבל ר"מ דמחייב טריפה ואשר יאכל למעט עוף טמא א"כ גם נוחר חייב). היינו דילפינן שפיכה שפיכה משחוטי חוץ דכתיב דם שפך מה התם בעי שחיטה ולא נחירה ה"נ בכיסוי. רש"י (לעיל ד' י"ז ע"א). וקשה לי דא"כ למאי צריך למעט עוף טמא הא בטמא כל שחיטה הוי נחירה. וצ"ע. ויעויין בתוס' רי"ד (קדושין דף נ"ו ע"ב) שכתבו ויש מקשין מהיכן ממעטינן עוף טמא (ולר"ש ממעטינן גם טריפה). נימא דאשר אכל היינו הנאה כדדרשינן לא יאכל א' איסור הנאה במשמע ונרבה עוף טמא וכו' ומתרץ דא"כ לשתוק קרא מיניה ולכתוב חיה ועוף סתם והכל במשמע ע"ש. ותמוה דנימא דקרא ממעט לחיה ועוף הנסקלין ושחטן לאחר שנגמר דינן דפטור מכיסוי דאשר יאכל היינו דבר המותר בהנאה. וצ"ע:
+
+Mishnah 3
+
+[אות לא] <b>בהרע"ב ד"ה פטור מלכסות. ורוב מעשיהן מקולקלין. </b>אע"ג דר"מ חייש למיעוטא מ"מ הוי חזקת איסור דמסייע להרוב והוי מיעוטא דמיעוטא תוס'. אבל אי היה סובר ר"מ רוב מעשיהן מתוקנים היה אסור מספק. אע"ג דר"מ ס"ל בטהרות (פ"ג מ"ח) דסמוך מעוטא לחזקה. היינו דהוי פלגא ופלגא והוי ספק טומאה ברה"ר ואף ברה"י מ"מ כיון דאין בו דעת לשאול טהור. גמ' ע"פ פי' תוס'. והא דלא אמרי' דמחצה מתוקנים ומחצה מקולקלין ואוקמי בחזקת איסור. היינו דעיקר מעלה דחזקה דאמרי' סמוך פלגא לחזקה והוי רובא ולר"מ דרוב לא מהני גם חזקה לא מהני ובעינן דוקא חזקה דמסייע לרובא. מהרש"א:
+[אות לב] <b>תוי"ט ד"ה פטור. ורבנן מספקא להו. </b>דאל"כ אלא דחכמים ס"ל דחש"ו מחצה מתוקנים ומחצה מקולקלים ניזל בתר חזקת איסור דבהמה ויהיה ודאי נבלה:
+[אות לג] <b>בא"ד ובהמה בחזקת איסור עומדת. </b>זהו צריך לר"מ דחייש למיעוטא. והכא דאיכא רובא וחזקה הוי המיעוט כמו מיעוטא דמיעוטא. אבל לדידן דקיי"ל דלא חיישינן למיעוטא א"צ לטעמא דחזקה:
+
+Mishnah 4
+
+[אות לד] <b>תוי"ט סד"ה כסהו הרוח. אין דחוי אצל מצות. </b>ואף שכתבתי (בפ"ג מ"ב) דסוכה דבנראה ונדחה גם במצות הוי דיחוי היינו דהוי ספק וזיל הכא לחומרא דחייב לכסות דשמא אין דיחוי. וזיל התם לחומרא דהדם פסול דשמא יש דיחוי. גמרא. ומזה כתב הפר"ח ביו"ד דהכא מכסה בלא ברכה. ולא דמי לההיא (דפ"ג מ"ב) דזבחים דקבל הבשר ונתן לפסול דיחזיר לכשר. אף דהוי נראה ונדחה לא הוי דיחוי כיון שהוא בידו וה"נ הוא בידו לגלות כמ"ש תוס' בזבחים (דף ל"ד) כיון דאין מצוה לבטל הדיחוי לא חשיב בידו עיי"ש:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות לה] <b>במשנה ואינו נוהג בטמאה. </b>למ"ד אין בגידים בנ"ט. אף דליכא איסור טמאה א"כ לא שייך לומר אין אחע"א מ"מ אמרו דלא יאכלו את גיד משמע דוקא היכא דבשרו מותר אבל לא בטמאה דבשרו אסור. גמרא:
+[אות לו] <b>במשנה ועדיין בהמה טמאה מותרת להן. </b>וראוי לחול על איסור טמאה דהוי איסור חמור אבל מוסיף לא הוי דהא משעת מתן תורה ואילך פקע איסורא מב"נ כיון דנאמרה ולא נשנית. (תוס') ולאידך טעמא דמי שבשרו מותר קאמר ר"י דלבני יעקב נאסר ואז נאסר גם בטמאה כיון דלב"נ בטמאה מקרי בשרו מותר. תו לא פקע. תוס':
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות לז] <b>הרע"ב ד"ה הנודר מן הבשר. ולכל מין בשר. </b>בסוגיא מוקמינן לה כר"ע דרפ"ז דנדרים דכל מידי דמימלך עליה שליח מיירי ביומא דהקזה. או דכאיביה ליה עיניה דלא אכיל אינש דגים ולאו דעתו עליהם. ולפ"ז למאי דפסק הרע"ב (ברפ"ז דנדרים) כת"ק דר"ע היה להרע"ב לפרש דלית הלכתא כסתמא דמתני' דהכא. אולם דעת כל הפוסקים דהלכה כרע"ק בנדרים שם:
+[אות לח] <b>שם ד"ה וב"ה אומרים. ואין זה סתם ואח"כ מחלוקת. </b>בתשובת חוות יאיר (סי' צ"ד) כתב דמ"מ מדקתני אח"כ באיזה שולחן אמרו הוי סתם לאסור שאינו עולה עליו:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות לט] <b>תוי"ט ד"ה אם יש בה. ובניער או כסה לבסוף. </b>אינו מוכרח דאפשר דהר"ב סבר כהר"ן דאפי' בלא ניער בסוף. החתיכה אוסרת כולם אם אין בהם ס' נגד כל החתיכה. ואהא דאמרי' מבלע בלע מפלט לא פליט יישב שם הר"ן:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות מ] <b>חומר בחלב מבדם. </b>מדלא חשיב שחלב מבושל עובר עליו ודם מבושל אינו עובר כדאמר זעירי מנחות (ד' כ"א) מוכח דלא קיי"ל כזעירי בזה. וכ"כ הר"ן בחי' במסכתין (ד' ק"כ ע"א ד"ה תנן כו') ע"ש. וק"ק לי דמ"מ יקשה לזעירי אמאי לא חשיב חלב שבשלו:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות מא] <b>הרע"ב ד"ה והאלל. גיד השדרה. </b>ואי תני גידין ולא מרטקא הו"א דמרטקא שהיא קשה לא מצטרף. ואי תני מרטקא ה"א שאר גידין מטמאין אפילו טומאת נבילות בצירוף עכ"ל. תוס'. וקשה לי אמאי לא כתב בפשיטות דהו"א שאר גידים מטמאין בין אוכלים בין נבילות אפי' בלא צירוף ולמה נקיט נבילות בצירוף דוקא:
+[אות מב] <b>במשנה השוחט בהמה טמאה לנכרי. </b>וכן נכרי בטהורה אבל בטמאה לא:
+[אות מג] <b>הרע"ב ד"ה השוחט בהמה טמאה. ישראל ששחט. </b>ודוקא בשחיטה מעליא כטהורה ובדיקת סכין ובלא שהיה ודרסה וכדומה דבלא"ה לאו שם שחיטה עלה והוי כנחירה ולא הוי אוכל במפרכסת. גמרא:
+[אות מד] <b>תוי"ט ד"ה חייב עליו. וכן פירש"י. </b>במתני'. אבל (בד' קכ"א) כתב רש"י ד"ה חייבין עליו. משום נבלה בין שאוכלו ובין שנוגע בו ונכנס למקדש. ומלשון תוס' שם כמו שפי' בקונטרס בלשון אחר. נראה דס"ל דהוי כמו ב' לשונות ברש"י דבפירושו במתני' משמע דמיירי רק לענין טומאה ונכנס למקדש. ומפירושו בגמ' מבואר דס"ל שחייבים עליו מיירי ג"כ מאכילה דחייב על לאו דנבילה:
+[אות מה] <b>בא"ד אין כינוס גדולה מזו. </b>וגם לענין אכילה ל"ש מחשבה דגבי טומאה שייך לחלק דאי מבטל ליה עץ בעלמא הוא אבל משום דבטלי לא משתרי באכילה (תוס'):
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות מו] <b>תוי"ט ד"ה שתחבן בקיסם. דלר"י איבעי לן בגמרא. </b>לפמ"ש הרע"ב בטעמא דר"י דולא במגע דאין נוגע וחוזר ונוגע. א"כ מדטמא במשא מוכח דר' ישמעאל לא ס"ל להך כללא דאת שבא לכלל מגע. אלא לבר פדא דס"ל דלר"י דמטהר במגע היינו במגע מאחוריה משום דאין שומר לפחות מכזית אבל בנוגע לפניו בבשר עצמו טמא. דיש נוגע וחוזר ונוגע בזה מספקינן דאפשר דר"י ס"ל כן ג"כ להך כללא דאת שבא לכלל מגע אלא דס"ל דמקרי בא לכלל מגע ע"י נגיעת לפניו:
+
+Mishnah 5
+
+[אות מז] <b>הרע"ב ד"ה קולית נבלה. ואע"ג דשומר מכניס ומוציא. </b>ומ"מ בקולית המת אם יש בתוכו כזית המוח ומקצת העצם שלא כנגד המוח בבית מביא את הטומא' לבית מדין שומר. ואף דעור הוי שומר לבשר בעינן דווקא שיגע בעור כנגד הבשר. מ"מ בקולית כיון דאם ינקב ישפך המוח מקרי כולו שומר כך מבואר במסכתין (דף קי"ט ע"א) וברש"י שם. ואף היכא דא"א לבא לידי מגע לא מטמא משום שומר כמו הכא קולית נבילה סתומה צ"ל דהתם מקרי אתיא לכלל מגע דאילו מאהיל על העצם שנגד המוח טמא משום טומאה בוקעת ועולה והוי כמגע ועיין מהרש"א (דף קכ"א ע"ב) בתד"ה נוגע אין:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות מח] <b>במשנה נשחטה בהמה הוכשרו בדמיה. </b>דבהמה נעשה יד לאבר. כ"כ הרמב"ם והיינו כדאוקימתא דרבה בסוגיא:
+[אות מט] <b>הר"ב ד"ה ור"ש מטהר. א"א לאוקמי מילתא דר"ש. </b>תמהני הא מסקי' בסוגי' דקאי אסיפא ואהא דקתני הבשר צריך הכשר ור"ש מטהר לגמרי משום דא"י להאכיל לאחרים לא הוי אוכל. וצע"ג:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות נ] <b>במשנה ת"ל ואתן אותם לאהרן הכהן. </b>והא דלא ילפי' בהיפוך דחולין חייב בחזה ושוק מה קדשים שאין מתנות נוהג בו כו' משום דא"א דבחזה ושוק כתיבה תנופה ובחולין א"א דאם לנפינהו מאבראי לפני ה' כתיב ולעייל בגואי הא מעייל חולין בעזרה. גמרא:
+[אות נא] <b>תוי"ט סד"ה שהיה בדין. דפטורים ממעשר. </b>הומ"ל נמי תיתי מכלאים וטריפה דתנן בפ' מעשר בהמה שאין נכנסים לדיר להתעשר תוס' ומה דנקטו בלשונם וטריפה הוא אשגירות דלישנא דהא טריפה פטור ממתנות כדאיתא במסכתין (דף קל"ו ע"ב):
+
+Mishnah 2
+
+[אות נב] <b>תוי"ט ד"ה להגזז. וא"ת אמאי איצטריך למכתב. </b>קשה לי הא מקרא דתזבח ולא גיזה הוי לאו הבא מכלל עשה דלא לקי. אלא טעמא דלקי על גיזת פסולי המוקדשים שנפדו דאהדריה לאיסורא קמא דלענין גיזה קיימי בלאו דלא תגוז וכמ"ש תוס' בכמה דוכתי וא"כ צריך קרא דלא תגוז למלקי עלה וצע"ג אח"ז מצאתי בעזה"י שעמד בזה המ"ל:
+
+Mishnah 3
+
+[אות נג] <b>הרע"ב ד"ה בכור. ונפל בו מום ביד כהן. </b>וקשה לי אמאי לא מוקי בפשיטות יותר שירש הבכור מאבי אמו כהן (קושית רבינו על ומכרו לישראל. דבמום צריך בודאי לאוקמי כמ"ש תי"ט בשם תוס'):
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות נד] <b>הרע"ב ד"ה נוהג בארץ ובחו"ל. נהוג עלמא כר"א. </b>מסתפקנא אם גם בא"י בלוקח (גז) צאן מנכרי דפטור כיון דנהיגים כרבי אלעאי ולדידיה בכה"ג גם בא"י פטור דילפינן נתינה נתינה מתרומה דגדל בפטור פטור כדאיתא בסוגיא (דף קל"ו ע"א) (מלת גז מיותר לכן שמתי בין ב' חצאי לבנה):
+[אות נה] <b>תוי"ט ד"ה אבל לא במוקדשים. כמ"ש בפ' דלעיל מ"ב. </b>אי משום הא לא איריא דהא אמרינן בסוגיא דמ"מ סד"א כיון דמדאורייתא בני גיזה נינהו היכי דגזז ליתב לכהן. אלא דפרכי' הא קיי"ל דקדשי ב"ה בעי העמדה והערכה וא"כ גיזה לאו בר פדיה הוא וא"כ פשיטא דא"צ ליתן לכהן. כך מבואר בסוגיא ואף דמקדיש מטלטלים בני פדייה מ"מ גיזה כיון דהיה תחילתה מחובר בבהמה דבת העמדה והערכה היא צריך הגיזה העמדה והערכה. תוס':
+[אות נו] <b>שם ד"ה חומר בזרוע. זה חומר. </b>זה אינו מפורש במתני'. אבל בברייתא קתני לה במסכתי' (דף קל"ג סוף ע"ב):
+[אות נז] <b>שם ד"ה אלא ברחלות. ואין צמר אלא של רחלים ע"כ. </b>במתני' כ' רש"י אלא ברחלות דגז צאנך כתיב ועזים לא גז אקרי כדמפרש בגמרא עכ"ל. ותמוה לי הא זהו לא לפי הס"ד ולא לפי המסקנא ולא נזכר כלל דעזים לאו גז הוי אלא דממעטי' אי מגז"ש דמוגז כבשים. אי מקרא דלעמוד ולשרת. ואולי י"ל דרש"י נקט הס"ד דמכח הגז"ש ילפינן דגז הוי רק דכבשים ובפרט למ"ש תוס' דהוי גילוי מלתא בעלמא והיינו דמקרא וגז כבשים הוי גילוי מלתא דגיזה הוי רק דכבשים:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות נח] <b>במשנה רי"א לוקה ואינו משלח. </b>ונראה דלר"י בעבר ונטלה אסורה האם באכילה דהא במסכתין (ד' קט"ו ע"א) פרכינן דשלוח הקן לתסר משום ל"ת כל תועבה. ומשנינן לא אמרה תורה שלח לתקלה. ועי' פי' רש"י שם דהא קרא קאמר דאם נטלה ישלח עי"ש. וא"כ לר"י דשלח רק מעיקרא ליכא לימוד להתיר וקיימא הדין דאסור משום ל"ת כל תועבה. ואולם לפמ"ש רש"י וה"ה דהומ"ל בכל הני מה שבת דחמירה ממילא שרי מכח הק"ו. ואמנם מזה הטעם קשה אמאי נקט הגמרא טעם זה דזהו רק לדרבנן ואמאי לא נקט הטעם מק"ו דשבת דהוי אליבא דכולי עלמא:<br><b>(עי' </b>רש"י שם דלל"א ניחא):
+
+Mishnah 5
+
+[אות נט] <b>תוי"ט ד"ה אפילו. מהו דתימא ליתיה עשה. </b>והיינו היכא דליכא אלא עשה כגון דנטל ע"מ לשלחה. דלאו ליכא ולגבי העשה ס"ד דלא נימא ביה מאי אולמיה האי עשה מהאי עשה דכיון דגדול השלום. גמרא (דף קמ"א ע"א):
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Chullin/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Chullin/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..31567885f60d0ffe96bb506f270b10be29c69371
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Chullin/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,330 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Chullin
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה חולין
+merged
+https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Chullin
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1908-1909
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה חולין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>תוי"ט ד"ה וכולן ששחטו. ולאו אדעתייהו. </b>והרשב"א והר"ן בחידושיהם כתבו עוד כיון דמועדים לקלקל תמיד איכא משום בל תשחית דאסור לנבל בהמה טהורה:
+
+Mishnah 2
+
+[אות ג] <b>תוי"ט ד"ה בצור ובקנה. ולא כן לענין ע"ז. </b>תמוה דהא אדרבה דמי לע"ז דכמו בע"ז תלוש ולבסוף חברו הוי תלוש ונאסר משום נעבד. ה"נ הכא הוי תלוש ומש"ה השחיטה כשרה דיעבד אלא דרבנן אסרו לשחוט לכתחלה כה"ג משום אטו מחובר גמור:
+[אות ב] <b>הרע"ב ד"ה ובכל שוחטין. ונוקבים הסימנים. </b>וכ"כ בפירש"י. ובט"ז (יו"ד סי' ו' סק"ב) הוכיח מזה מדלא כתב כפשוטו כיון דנימין פורשין ממנו יש לחוש שנפגם. היינו דבא לאורויי דאפי' בדיעבד ובדקנו ולא נפגם ג"כ אסורה דחיישינן שמא פרשו נימין ממנו באורך כל הקנה ונקבו הסימנים עיי"ש. ולדבריו ישאר הקושיא על הרע"ב דכתב דאין שוחטין בו לכתחלה ואעפ"כ כתב הטעם דנקיבת סימנים:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות ד] <b>הר"ב ד"ה תחלת הצהוב. דיצאו מכלל קטנים. </b>ובסוגייא מספקא אם הוי ספק קטן או גדול ואם אמר הרי עלי להביא מן תורים או מן בני יונה. והביא תחלת ציהוב שבזה ובזה יוצא בממנ"פ. (והיינו בהקריבם הכהן. אבל לכתחילה לא מצי להקריב כיון דממנ"פ אחד פסול. תוס') או דהוי בריה בפני עצמו:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות ה] <b>במשנה התיז את הראש. </b>מלשון הכתוב הסיר התז (ישעיה י"ח):
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות ו] <b>תוי"ט ד"ה ולא יצא. רמב"ם (פ"ד מהמ"א). </b>והרשב"א בתורת הבית (דף כ') כתב וז"ל ולא באה במתני' אלא לאשמעי' דאע"ג דלא יצא מהם דם וא"י לכסות דמן אפ"ה מותר דכיסוי אינו מעכב (וצ"ל דבהמה דנקט אגב גררא). וא"נ משום דיוקא דדוקא בחולין מדקתני חיה אבל בקדשים אין נאכלים בידים מסואבות דחיבת הקודש מכשרתן וא"נ לאשמעינן דאע"ג דלא יצא מהם דם מותר דדם אברים שלא פירש מותר עכ"ל:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות ז] <b>הרע"ב ד"ה מקום. מיהו לאו עבודה היא לאפסולי בהמה. </b>משמע דזריקה הוי עבודה לאסור הבהמה. וכבר תמהו בזה תוס' על רש"י כיון דכבר ניתרת הבהמה איך תחזור ותאסר ע"י הזריקה ושאני קדשים דלא מתכשרי קודם זריקה. עיין בהרז"ה והרשב"א והר"ן שכתבו דפי' הסוגיא כך במקום שמחשבה פוסלת בד' עבודות בקדשים היינו במחשבה בשעת שחיטה לזרוק או להוליך או להקטיר או לקבל חוץ לזמנו וכו' מקום שאין מחשבה פוסלת בחולין היינו דאינו פוסל אלא בב' עבודות דהיינו דשוחט ע"מ לזרוק או להקטיר לע"ז אבל חשב בשחיטה לקבל או להוליך לע"ז לא מפסלא ומיירי הכל במחשב בשעת שחיטה. (ועמ"ש פ"ב מ"ב דזבחים אות ט"ז) וצ"ע:
+
+Mishnah 8
+
+[אות ח] <b>תוי"ט ד"ה שנים כו'. וחדא בישראל מומר. </b>לפי"מ דנקט הקושיא מכלאים דקיי"ל דאא"א דבר שאינו שלו מה מהני בזה מומר. דלא מהני רק אם אמרינן דאאדש"ש אלא דאמרינן לצעוריה קמכוון. בזה מהני מומר:
+
+Mishnah 9
+
+[אות ט] <b>במשנה ובשוק לא יעשה כן. </b>ואם שחט אסור לאכול משחיטתו עד שיבדקו אחריו שמא מין הוא. והרשב"א בתה"א כתב דאם איתא דבדיעבד שחיטתו פסולה אמאי לא תני כאן במתני' שחיטתו פסולה כמו דקתני במתני' הקודמת (מ"ד ומ"ח). ובטורי אבן מגילה (ד' כ"ד ע"ב) כתב לתרץ דלעיל הפסול רק באותה השחיטה דנשחטה בפסול ושארי שחיטתו כשרות. אבל הכא הפסול בגברא וכל מה שישחוט פסול דחיישי' שמא מין הוא מש"ה לא קתני שחיטתו פסולה דהיה במשמע דרק שחיטה זו פסולה:
+
+Mishnah 10
+
+[אות י] <b>תוי"ט ד"ה ור"ש מכשיר. דר"ש לטעמיה (דבפי"ב דמנחות). </b>והיינו דלא שייך כאן מראית עין דדומה למקריב ע"מ שאשחטנה בחוץ:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות יא] <b>במשנה נקובת הושט. </b>הא דלא קתני ניקב הושט נפסק הגרגרת כתב הת"ח משום דהנך תרתי מקום שחיטה נינהו לכך נקט בהיפוך לישנא דקאי אפירקא קמאי דאיירי בשחיטת ושט וגרגרת. וקתני השתא דנקובתו ופסוקתו טריפה ולהכי נקט ופסוקת הגרגרת בוי"ו כיון דלענין שחיטה שייכי להדדי:
+[אות יב] <b>במשנה הריאה שנקבה. </b>והא דלא קתני ניקבה קרומית הריאה כדקתני נקב קרום של מוח כתב בת"ח (דף מ"ו) כיון דקרומית הריאה דבוקין בבשר וכי חדא נינהו מש"ה קתני נקבה הריאה:
+
+Mishnah 2
+
+[אות יג] <b>הרע"ב ד"ה וחרותה. או שאר כל הבריות. </b>הרשב"א וכן הטור פסקו דשאר כל הבריות כשר חוץ מבידי אדם. ותבואת שור סימן ל"ו כתב בטעמא דהר"ב דבסוגיא קתני בברייתא חרותה בידי אדם טריפה רשב"א אומר אף בידי כל הבריות וי"ל דהוא מוסיף ולא פליג דהכי אשכחן במתניתין (פ"י דערובין מ"ה) רי"א אף משנתלש רוקו כו' וס"ל לטור (סימן ש"ן) דהוא מוסיף ולא פליג. וכן בנדרים (רפ"ג) ראב"י אומר אף הרוצה להדיר וכו' ומיבעי לן שם מי פליגי רבנן עליו או לא:
+[אות יד] <b>הרע"ב ד"ה ירוקים פסולין. כמו שהיו כשרים. </b>ואפילו הוסיפו באדמימות:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות טו] <b>במשנה הקבועין בו. </b>והרמב"ם (ספ"א מהמ"א) כתב הדבוקה בכל גופה וכתב הר"מ דשינה מלשון המשנה להורות מ"ש הרמב"ן דדוקא שהם נקלפים ביד או בכלי. אבל אם קבועים ואינם נקלפים כלל מעור הדג אינה קשקשת:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות טז] <b>הרע"ב ד"ה בהמה המקשה. חוץ למחיצתו שוב אין לו היתר. </b>ואף אם ירצה לשחוט הולד לא הותר האבר דהסימנים הם מכבר כשחוטים מכח האם. דאף דבד' סימנים אכשר רחמנא כמ"ש לקמן (במתני' ה') היינו היכא דלא הותר בשחיטת האם דהיתה טרפה אבל היכא דניתר בשחיטת אם הסימנים כשחוטים ואין לו שחיטת עצמו:
+
+Mishnah 2
+
+[אות יז] <b>ומשליך לכלבים. </b>ודוקא מחתך ומשליך אבל במחתך ומניח יקבר. והא דקתני סיפא יצא רובו דמשמע רובו בב"א היינו דמחתך ומניח נעשה כמי שיצא רובו בב"א. גמרא. ולשון הרע"ב דכתב דרך פירוש יצא רובו כאחד. כאילו בא לומר דיצא רובו היינו דוקא כא'. צ"ע דהא למסקנא אף אם אינו כאחד אלא דחתך והניח ג"כ יקבר:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות יח] <b>הרע"ב ד"ה הבשר מגע נבלה. שהוא מטמא כנבלה. </b>א"נ אם יצא עובר מת נבילה גמורה הוי האבר מאחר שלא טהרה שחיטת אמו עכ"ל רש"י. נראה דכוונת רש"י ז"ל דלר"ח דאמר (דף ע"ד) מחלוקת באבר דעובר חי כו' א"כ מתני' מיירי בחי. ומוכרחים לדחוק דמגע נבילה ל"ד אלא דהוי מגע אמ"ה דמטמא כנבילה אבל לרבה דאמר כמחלוקת באבר דעובר חי כך מחלוקת באבר דעובר מת מפרשינן למתני' כפשטא דמיירי במת והוי נבלה ממש. ומ"ש תוס' להוכיח דקודם שחיטה לכ"ע אדם הנוגע בו טהור היינו דאפילו בעובר מת אין האבר מטמא והיינו דראייתם מדברי רבה דס"ל דפלוגתייהו גם בעובר מת:
+[אות יט] <b>במשנה טרפה מן הבטן מנין. </b>ואין להקשות דהא מ"מ היה לה שעת הכושר ע"י שחיטת אם משא"כ בטמאה. ואף אם גם אמה היתה טריפה מ"מ כיון דלאמה היה שחיטה מטהרתה מידי נבלה דהיה לה שעה"כ ע"י שחיטת אמה ממילא שחיטתה מהני גם לולד הזה לטהרה מידי נבלה וא"כ היו לה שעה"כ לענין לטהר מידי נבלה ולא פקע ממנה הכשר זה. ואף אם גם אמה היה לה נקובת הושט דאינה מטהרת מידי נבלה מ"מ למה דמשני הש"ס תני דנוצרה מן הבטן (דבלא"ה היה לה שעה"כ לשוחטה במעי אמה אם אמרי' ד' סימנים אכשר בה רחמנא) וא"כ לשיטת הרמב"ן דטריפה אינה מתעברת כלל. ע"כ אמה אינה טריפה בשעה שנוצרה ותקשי כנ"ל דבאותו שעה היה לה שעה"כ ע"י שחיטת אמה. וביותר דאף לאינך שיטות דטריפה מתעברת אלא דאינה יולדת מ"מ תיקשי להמקשן דמוכיח ממתני' דלא אמרי' ד' סימנים אכשר רחמנא וס"ל דנולד היינו לידה ממש בזה תקשי הא בילדה ע"כ בשעת העיבור לא היתה אם טריפה וא"כ עדיין היה שעה"כ ע"י שחיטת אמה די"ל בן ח' חי יוכיח דג"כ היה לו שעה"כ ע"י אמו ואעפ"כ אין שחיטתו מטהרתו מידי נבילה:
+[אות כ] <b>במשנה בן שמנה חי אין שחיטתו מטהרתו. </b>עיין בתוס' (דף ע"ד ד"ה נפקא ליה) דלתנא דמתני' לית ליה קרא לבן ח' דאין שחיטתו מטהרתו. וקשה לי הא אף דאין במינו א"א למילף מטמאה דהא טמאה לא היתה לה שעה"כ אבל בן ח' היה לו שעה"כ אילו נשחטה אמו דאף דלענין מיני שחיטה לא מהני זה שע"י אמו אבל מ"מ היה לולד זה כושר לאכילה וצע"ג. (ואפשר לומר דכמו דתנא דידן לא חשיב מינא דאימיה כן לא חשיב כושר דאימיה):
+
+Mishnah 5
+
+[אות כא] <b>במשנה קרעה ומצא בה בן תשעה חי. </b>ואפי' נשחטה ונמצאת טריפה יש היתר להולד בשחיטה דד' סימנים אכשר ביה רחמנא. גמרא (דף ע"ה ע"א):
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות כב] <b>תוי"ט ד"ה הראשון חייב כרת ושניהם סופגים. כ"כ התוס'. </b>ולפ"ז קשה בסוגיא דמכות דאמרי' חלוקין עליו חביריו על רחב"ג ופרכינן תנינא אין בין יוה"כ לשבת כו'. ודחינן. הא מ"מ תנינא ממתני' דהכא:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות כד] <b>הרע"ב ד"ה ועגלה ערופה. ובגמרא מסיק כו' אינה משנה. </b>דשניהן הוי שחיטה ראויה דבפרה יכול לפדות אפילו ע"ג מערכתה ובעגלה ערופה אם נמצא ההורג תצא ותרעה בעדר. גמ':
+[אות כה] <b>תוי"ט ד"ה רבי שמעון פוטר. קדשים בפנים כמה דלא זריק דם. </b>מסקנא לא קיימא הכי דמ"מ כיון דזרק מקרי שחיטה ראויה כיון דאילו נחר וזרק לא מהני א"כ שחיטה היא דמתרת (ובתוס' נקטו משום דכל העומד לזרוק כזרוק דמי) אלא דמה"ט לא אתיא הך מלתא כר"ש דעל השני לא לחייב מלקות דהוי התראת ספק שמא לא יזרוק (ואף דר"ש דס"ל כל העומד לזרוק. הכא דאין הב' עומד לזרוק כיון דהוי מחוסרת זמן ל"א כזרוק דמי. תוס'):
+[אות כג] <b>במשנה פטור משום או"ב. </b>דייק כן להורות דמשום או"ב הוא דפטור. אבל מ"מ איסורא עבד משום צער בע"ח. ומשום לתא דבל תשחית. ש"ל:
+[אות כו] <b>במשנה בארבעה פרקים בשנה המוכר. </b>מניינא לאפוקי דל"ת תנא ושייר יו"ט א' של חג ויו"ט אחרון של פסח דסד"א דנקט חד בכל יו"ט קמ"ל. ש"ל:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות כז] <b>הרע"ב ד"ה ואין שוחטין. ומספיקא לא מחללינן יו"ט. </b>הלשון מגומגם דהא אף היכא דלא היה חילול יו"ט כגון שיש לו עפר מוכן לא יהא רשאי לכסות וכמ"ש הרע"ב אח"כ משום חשש התרת חלבו. והר"ן כ' ואם שחט אין מכסין את דמו אפילו במידי דלא מתסר אלא מדרבנן. וק' לי הא אפילו בליכא איסור כלל אין מכסין כדמסקינן בביצה משום התרת חלב וצ"ע:
+[אות כח] <b>תוי"ט ד"ה אבל. דא"ק חיה או עוף. </b>אף דמינה ליכא למעוטי קדשי ב"ה דהא זהו שייך גם בחיה אפילו הכי כתב הרע"ב בין בבד"ה דהוי שחיטה שא"ר. לפי דסתם מתני' ב' דבכיסוי כר"ש דשחיטה שא"ר ל"ש שחיטה ולפי מה דקיי"ל דקדשי ב"ה בעי העמדה והערכה. דר"א דמשני מה חיה שאינה קדוש היינו לאוקמי מתני' אף במזבח דהוי ראוי. או דדחיקא ליה לומר מה דאמרי' בל"ק דלענין שחיטה שא"ר אתיא כר"ש ולענין העמדה והערכה דלא כר"ש דס"ל דקדשי ב"ה לא היו בכלל העמדה והערכה. אבל לדינא ב"ה פטור מכיסוי:
+
+Mishnah 2
+
+[אות כט] <b>במשנה רבי מאיר מחייב. </b>ואף דדרשי' עוף דומיא דחיה מה חיה שאינה קודש אף עוף שאינה קודש כמ"ש התוי"ט בריש פירקין. היינו דדרשי' מה חיה שאינה קודש בפנים תוס' (דף פ"ד ע"א ד"ה מה חיה):
+[אות ל] <b>במשנה הנוחר והמעקר. </b>אף דבכיסוי לא כתיב שחיטה רק שפיכה (ור"ש דפוטר בטריפה היינו דאשר יאכל כתיב כדאמרינן בסוגיא אבל ר"מ דמחייב טריפה ואשר יאכל למעט עוף טמא א"כ גם נוחר חייב). היינו דילפינן שפיכה שפיכה משחוטי חוץ דכתיב דם שפך מה התם בעי שחיטה ולא נחירה ה"נ בכיסוי. רש"י (לעיל ד' י"ז ע"א). וקשה לי דא"כ למאי צריך למעט עוף טמא הא בטמא כל שחיטה הוי נחירה. וצ"ע. ויעויין בתוס' רי"ד (קדושין דף נ"ו ע"ב) שכתבו ויש מקשין מהיכן ממעטינן עוף טמא (ולר"ש ממעטינן גם טריפה). נימא דאשר אכל היינו הנאה כדדרשינן לא יאכל א' איסור הנאה במשמע ונרבה עוף טמא וכו' ומתרץ דא"כ לשתוק קרא מיניה ולכתוב חיה ועוף סתם והכל במשמע ע"ש. ותמוה דנימא דקרא ממעט לחיה ועוף הנסקלין ושחטן לאחר שנגמר דינן דפטור מכיסוי דאשר יאכל היינו דבר המותר בהנאה. וצ"ע:
+
+Mishnah 3
+
+[אות לא] <b>בהרע"ב ד"ה פטור מלכסות. ורוב מעשיהן מקולקלין. </b>אע"ג דר"מ חייש למיעוטא מ"מ הוי חזקת איסור דמסייע להרוב והוי מיעוטא דמיעוטא תוס'. אבל אי היה סובר ר"מ רוב מעשיהן מתוקנים היה אסור מספק. אע"ג דר"מ ס"ל בטהרות (פ"ג מ"ח) דסמוך מעוטא לחזקה. היינו דהוי פלגא ופלגא והוי ספק טומאה ברה"ר ואף ברה"י מ"מ כיון דאין בו דעת לשאול טהור. גמ' ע"פ פי' תוס'. והא דלא אמרי' דמחצה מתוקנים ומחצה מקולקלין ואוקמי בחזקת איסור. היינו דעיקר מעלה דחזקה דאמרי' סמוך פלגא לחזקה והוי רובא ולר"מ דרוב לא מהני גם חזקה לא מהני ובעינן דוקא חזקה דמסייע לרובא. מהרש"א:
+[אות לב] <b>תוי"ט ד"ה פטור. ורבנן מספקא להו. </b>דאל"כ אלא דחכמים ס"ל דחש"ו מחצה מתוקנים ומחצה מקולקלים ניזל בתר חזקת איסור דבהמה ויהיה ודאי נבלה:
+[אות לג] <b>בא"ד ובהמה בחזקת איסור עומדת. </b>זהו צריך לר"מ דחייש למיעוטא. והכא דאיכא רובא וחזקה הוי המיעוט כמו מיעוטא דמיעוטא. אבל לדידן דקיי"ל דלא חיישינן למיעוטא א"צ לטעמא דחזקה:
+
+Mishnah 4
+
+[אות לד] <b>תוי"ט סד"ה כסהו הרוח. אין דחוי אצל מצות. </b>ואף שכתבתי (בפ"ג מ"ב) דסוכה דבנראה ונדחה גם במצות הוי דיחוי היינו דהוי ספק וזיל הכא לחומרא דחייב לכסות דשמא אין דיחוי. וזיל התם לחומרא דהדם פסול דשמא יש דיחוי. גמרא. ומזה כתב הפר"ח ביו"ד דהכא מכסה בלא ברכה. ולא דמי לההיא (דפ"ג מ"ב) דזבחים דקבל הבשר ונתן לפסול דיחזיר לכשר. אף דהוי נראה ונדחה לא הוי דיחוי כיון שהוא בידו וה"נ הוא בידו לגלות כמ"ש תוס' בזבחים (דף ל"ד) כיון דאין מצוה לבטל הדיחוי לא חשיב בידו עיי"ש:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות לה] <b>במשנה ואינו נוהג בטמאה. </b>למ"ד אין בגידים בנ"ט. אף דליכא איסור טמאה א"כ לא שייך לומר אין אחע"א מ"מ אמרו דלא יאכלו את גיד משמע דוקא היכא דבשרו מותר אבל לא בטמאה דבשרו אסור. גמרא:
+[אות לו] <b>במשנה ועדיין בהמה טמאה מותרת להן. </b>וראוי לחול על איסור טמאה דהוי איסור חמור אבל מוסיף לא הוי דהא משעת מתן תורה ואילך פקע איסורא מב"נ כיון דנאמרה ולא נשנית. (תוס') ולאידך טעמא דמי שבשרו מותר קאמר ר"י דלבני יעקב נאסר ואז נאסר גם בטמאה כיון דלב"נ בטמאה מקרי בשרו מותר. תו לא פקע. תוס':
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות לז] <b>הרע"ב ד"ה הנודר מן הבשר. ולכל מין בשר. </b>בסוגיא מוקמינן לה כר"ע דרפ"ז דנדרים דכל מידי דמימלך עליה שליח מיירי ביומא דהקזה. או דכאיביה ליה עיניה דלא אכיל אינש דגים ולאו דעתו עליהם. ולפ"ז למאי דפסק הרע"ב (ברפ"ז דנדרים) כת"ק דר"ע היה להרע"ב לפרש דלית הלכתא כסתמא דמתני' דהכא. אולם דעת כל הפוסקים דהלכה כרע"ק בנדרים שם:
+[אות לח] <b>שם ד"ה וב"ה אומרים. ואין זה סתם ואח"כ מחלוקת. </b>בתשובת חוות יאיר (סי' צ"ד) כתב דמ"מ מדקתני אח"כ באיזה שולחן אמרו הוי סתם לאסור שאינו עולה עליו:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות לט] <b>תוי"ט ד"ה אם יש בה. ובניער או כסה לבסוף. </b>אינו מוכרח דאפשר דהר"ב סבר כהר"ן דאפי' בלא ניער בסוף. החתיכה אוסרת כולם אם אין בהם ס' נגד כל החתיכה. ואהא דאמרי' מבלע בלע מפלט לא פליט יישב שם הר"ן:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות מ] <b>חומר בחלב מבדם. </b>מדלא חשיב שחלב מבושל עובר עליו ודם מבושל אינו עובר כדאמר זעירי מנחות (ד' כ"א) מוכח דלא קיי"ל כזעירי בזה. וכ"כ הר"ן בחי' במסכתין (ד' ק"כ ע"א ד"ה תנן כו') ע"ש. וק"ק לי דמ"מ יקשה לזעירי אמאי לא חשיב חלב שבשלו:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות מא] <b>הרע"ב ד"ה והאלל. גיד השדרה. </b>ואי תני גידין ולא מרטקא הו"א דמרטקא שהיא קשה לא מצטרף. ואי תני מרטקא ה"א שאר גידין מטמאין אפילו טומאת נבילות בצירוף עכ"ל. תוס'. וקשה לי אמאי לא כתב בפשיטות דהו"א שאר גידים מטמאין בין אוכלים בין נבילות אפי' בלא צירוף ולמה נקיט נבילות בצירוף דוקא:
+[אות מב] <b>במשנה השוחט בהמה טמאה לנכרי. </b>וכן נכרי בטהורה אבל בטמאה לא:
+[אות מג] <b>הרע"ב ד"ה השוחט בהמה טמאה. ישראל ששחט. </b>ודוקא בשחיטה מעליא כטהורה ובדיקת סכין ובלא שהיה ודרסה וכדומה דבלא"ה לאו שם שחיטה עלה והוי כנחירה ולא הוי אוכל במפרכסת. גמרא:
+[אות מד] <b>תוי"ט ד"ה חייב עליו. וכן פירש"י. </b>במתני'. אבל (בד' קכ"א) כתב רש"י ד"ה חייבין עליו. משום נבלה בין שאוכלו ובין שנוגע בו ונכנס למקדש. ומלשון תוס' שם כמו שפי' בקונטרס בלשון אחר. נראה דס"ל דהוי כמו ב' לשונות ברש"י דבפירושו במתני' משמע דמיירי רק לענין טומאה ונכנס למקדש. ומפירושו בגמ' מבואר דס"ל שחייבים עליו מיירי ג"כ מאכילה דחייב על לאו דנבילה:
+[אות מה] <b>בא"ד אין כינוס גדולה מזו. </b>וגם לענין אכילה ל"ש מחשבה דגבי טומאה שייך לחלק דאי מבטל ליה עץ בעלמא הוא אבל משום דבטלי לא משתרי באכילה (תוס'):
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות מו] <b>תוי"ט ד"ה שתחבן בקיסם. דלר"י איבעי לן בגמרא. </b>לפמ"ש הרע"ב בטעמא דר"י דולא במגע דאין נוגע וחוזר ונוגע. א"כ מדטמא במשא מוכח דר' ישמעאל לא ס"ל להך כללא דאת שבא לכלל מגע. אלא לבר פדא דס"ל דלר"י דמטהר במגע היינו במגע מאחוריה משום דאין שומר לפחות מכזית אבל בנוגע לפניו בבשר עצמו טמא. דיש נוגע וחוזר ונוגע בזה מספקינן דאפשר דר"י ס"ל כן ג"כ להך כללא דאת שבא לכלל מגע אלא דס"ל דמקרי בא לכלל מגע ע"י נגיעת לפניו:
+
+Mishnah 5
+
+[אות מז] <b>הרע"ב ד"ה קולית נבלה. ואע"ג דשומר מכניס ומוציא. </b>ומ"מ בקולית המת אם יש בתוכו כזית המוח ומקצת העצם שלא כנגד המוח בבית מביא את הטומא' לבית מדין שומר. ואף דעור הוי שומר לבשר בעינן דווקא שיגע בעור כנגד הבשר. מ"מ בקולית כיון דאם ינקב ישפך המוח מקרי כולו שומר כך מבואר במסכתין (דף קי"ט ע"א) וברש"י שם. ואף היכא דא"א לבא לידי מגע לא מטמא משום שומר כמו הכא קולית נבילה סתומה צ"ל דהתם מקרי אתיא לכלל מגע דאילו מאהיל על העצם שנגד המוח טמא משום טומאה בוקעת ועולה והוי כמגע ועיין מהרש"א (דף קכ"א ע"ב) בתד"ה נוגע אין:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות מח] <b>במשנה נשחטה בהמה הוכשרו בדמיה. </b>דבהמה נעשה יד לאבר. כ"כ הרמב"ם והיינו כדאוקימתא דרבה בסוגיא:
+[אות מט] <b>הר"ב ד"ה ור"ש מטהר. א"א לאוקמי מילתא דר"ש. </b>תמהני הא מסקי' בסוגי' דקאי אסיפא ואהא דקתני הבשר צריך הכשר ור"ש מטהר לגמרי משום דא"י להאכיל לאחרים לא הוי אוכל. וצע"ג:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות נ] <b>במשנה ת"ל ואתן אותם לאהרן הכהן. </b>והא דלא ילפי' בהיפוך דחולין חייב בחזה ושוק מה קדשים שאין מתנות נוהג בו כו' משום דא"א דבחזה ושוק כתיבה תנופה ובחולין א"א דאם לנפינהו מאבראי לפני ה' כתיב ולעייל בגואי הא מעייל חולין בעזרה. גמרא:
+[אות נא] <b>תוי"ט סד"ה שהיה בדין. דפטורים ממעשר. </b>הומ"ל נמי תיתי מכלאים וטריפה דתנן בפ' מעשר בהמה שאין נכנסים לדיר להתעשר תוס' ומה דנקטו בלשונם וטריפה הוא אשגירות דלישנא דהא טריפה פטור ממתנות כדאיתא במסכתין (דף קל"ו ע"ב):
+
+Mishnah 2
+
+[אות נב] <b>תוי"ט ד"ה להגזז. וא"ת אמאי איצטריך למכתב. </b>קשה לי הא מקרא דתזבח ולא גיזה הוי לאו הבא מכלל עשה דלא לקי. אלא טעמא דלקי על גיזת פסולי המוקדשים שנפדו דאהדריה לאיסורא קמא דלענין גיזה קיימי בלאו דלא תגוז וכמ"ש תוס' בכמה דוכתי וא"כ צריך קרא דלא תגוז למלקי עלה וצע"ג אח"ז מצאתי בעזה"י שעמד בזה המ"ל:
+
+Mishnah 3
+
+[אות נג] <b>הרע"ב ד"ה בכור. ונפל בו מום ביד כהן. </b>וקשה לי אמאי לא מוקי בפשיטות יותר שירש הבכור מאבי אמו כהן (קושית רבינו על ומכרו לישראל. דבמום צריך בודאי לאוקמי כמ"ש תי"ט בשם תוס'):
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות נד] <b>הרע"ב ד"ה נוהג בארץ ובחו"ל. נהוג עלמא כר"א. </b>מסתפקנא אם גם בא"י בלוקח (גז) צאן מנכרי דפטור כיון דנהיגים כרבי אלעאי ולדידיה בכה"ג גם בא"י פטור דילפינן נתינה נתינה מתרומה דגדל בפטור פטור כדאיתא בסוגיא (דף קל"ו ע"א) (מלת גז מיותר לכן שמתי בין ב' חצאי לבנה):
+[אות נה] <b>תוי"ט ד"ה אבל לא במוקדשים. כמ"ש בפ' דלעיל מ"ב. </b>אי משום הא לא איריא דהא אמרינן בסוגיא דמ"מ סד"א כיון דמדאורייתא בני גיזה נינהו היכי דגזז ליתב לכהן. אלא דפרכי' הא קיי"ל דקדשי ב"ה בעי העמדה והערכה וא"כ גיזה לאו בר פדיה הוא וא"כ פשיטא דא"צ ליתן לכהן. כך מבואר בסוגיא ואף דמקדיש מטלטלים בני פדייה מ"מ גיזה כיון דהיה תחילתה מחובר בבהמה דבת העמדה והערכה היא צריך הגיזה העמדה והערכה. תוס':
+[אות נו] <b>שם ד"ה חומר בזרוע. זה חומר. </b>זה אינו מפורש במתני'. אבל בברייתא קתני לה במסכתי' (דף קל"ג סוף ע"ב):
+[אות נז] <b>שם ד"ה אלא ברחלות. ואין צמר אלא של רחלים ע"כ. </b>במתני' כ' רש"י אלא ברחלות דגז צאנך כתיב ועזים לא גז אקרי כדמפרש בגמרא עכ"ל. ותמוה לי הא זהו לא לפי הס"ד ולא לפי המסקנא ולא נזכר כלל דעזים לאו גז הוי אלא דממעטי' אי מגז"ש דמוגז כבשים. אי מקרא דלעמוד ולשרת. ואולי י"ל דרש"י נקט הס"ד דמכח הגז"ש ילפינן דגז הוי רק דכבשים ובפרט למ"ש תוס' דהוי גילוי מלתא בעלמא והיינו דמקרא וגז כבשים הוי גילוי מלתא דגיזה הוי רק דכבשים:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות נח] <b>במשנה רי"א לוקה ואינו משלח. </b>ונראה דלר"י בעבר ונטלה אסורה האם באכילה דהא במסכתין (ד' קט"ו ע"א) פרכינן דשלוח הקן לתסר משום ל"ת כל תועבה. ומשנינן לא אמרה תורה שלח לתקלה. ועי' פי' רש"י שם דהא קרא קאמר דאם נטלה ישלח עי"ש. וא"כ לר"י דשלח רק מעיקרא ליכא לימוד להתיר וקיימא הדין דאסור משום ל"ת כל תועבה. ואולם לפמ"ש רש"י וה"ה דהומ"ל בכל הני מה שבת דחמירה ממילא שרי מכח הק"ו. ואמנם מזה הטעם קשה אמאי נקט הגמרא טעם זה דזהו רק לדרבנן ואמאי לא נקט הטעם מק"ו דשבת דהוי אליבא דכולי עלמא:<br><b>(עי' </b>רש"י שם דלל"א ניחא):
+
+Mishnah 5
+
+[אות נט] <b>תוי"ט ד"ה אפילו. מהו דתימא ליתיה עשה. </b>והיינו היכא דליכא אלא עשה כגון דנטל ע"מ לשלחה. דלאו ליכא ולגבי העשה ס"ד דלא נימא ביה מאי אולמיה האי עשה מהאי עשה דכיון דגדול השלום. גמרא (דף קמ"א ע"א):
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Keritot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Keritot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..cd8d3f933b84e39a4cd01458a79c9d491c763bdf
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Keritot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt	
@@ -0,0 +1,158 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Keritot
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה כריתות
+Vilna, 1908-1909
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה כריתות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות א] <b>במשנה המפלת סנדל או שליא. </b>אע"ג דבלא"ה מחוייבת קרבן משום הולד דהא אין סנדל בלא ולד שעמו כמ"ש התי"ט (פ"ג דנדה משנה ד') מ"מ נ"מ דאם ילדה הולד בעודה נכרית וסנדל אחר שנתגיירה. גמ' (פ"ג דנדה דף כ"ו):
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ב] <b>בר"ב ד"ה והמצורע. זה אחר זה. </b>וכן זכר מטמא בלובן ונקיבה באודם. תוספות:
+[אות ג] <b>ברע"ב ד"ה גר מחוסר. וטבל מותר. </b>וכ"כ הרמב"ם בפירוש המשנה. אולם בפ"א מהלכות מחוסרי כפרה כתב דאסור לאכול בקדשים ומ"מ אינו ממחוסרי כפרה שקרבנו עכבו מלהיות גר גמור ומפני זה אינו אוכל בקדשים שעדיין לא נעשה ככשרי ישראל כו'. וכ"כ רש"י בסוגיא ד"ה גר מעוכב כו' ולפ"ז לא פליגי ראב"י ורבנן לדינא והא דאמרי' בריש מסכתין דמניינא דמתני' דהכא לאפוקי מדראב"י. היינו לענין דאינו ראוי לחשבו מכלל מחוסר כפרה. וכ"כ להדיא בתוס' שם:
+[אות ד] <b>תוי"ט ד"ה ונזיר ליינו. נתני נמי נזיר טמא. </b>כך פרכי' בגמרא. וקשה הא בסמוך מתניתין ג' ס"ל דמונה נזירות טהרה מיום השביעי כמ"ש הרע"ב שם. וא"כ י"ל דראב"י ג"כ סל"כ וא"כ ליכא עיכוב בקרבן למיחל נזירות טהרה. גם י"ל דס"ל כר' דמיום השמיני מונה אף דלא הביא קרבנותיו כדאיתא בנזיר (דף י"ח ע"ב) וצ"ע:
+
+Mishnah 2
+
+[אות ה] <b>תוי"ט ד"ה ונזיר שנטמא. כי מייתי קרבן בשוגג. </b>תימא א"כ נכתוב קרא בשוגג. תוס':
+
+Mishnah 3
+
+[אות ו] <b>במשנה עד שיביא את חטאתו. </b>עיין ערכין (פ"ד מ"ג) בהרע"ב וצ"ע:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ז] <b>במשנה עד אומר אכל. </b>עיין בהרמב"ם ובהשגות דפירשו דמיירי שהיה ב' חתיכות אחד חלב ואחד שומן וע"א אומר שאכל החלב וע"א אומר שאכל השומן. ועיין בתי"ט לקמן (ברפ"ד):
+[אות ח] <b>במשנה מביא אשם תלוי. </b>משמע דעד אחד בהכחשה מע"א מיקרי ספק ולא אמרינן דע"א בהכחשה לא כלום וכן משמע במתניתין (ספ"ה דטהרות). ועיין בספר מחנה אפרים (ה' עדות סי' ח'). (עיין בש"ך יו"ד סי' קכ"ז):
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות ט] <b>במשנה היתה שבת. </b>בס' קצות החושן (רס"י כ"ח) הקשה הא בכה"ג אינו חייב אשם כיון דקלב"מ ופטור מקרן ואשם כמ"ש תוס' פסחים (דף כ"ט) עיי"ש:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות י] <b>במשנה צירף המעילה לזמן מרובה. </b>בהרמב"ם (פרק ח' מהלכות שגגות) איתא דבמעילה שליח שעשה שליחותו חייב המשלח:
+[אות יא] <b>ברע"ב ד"ה תאמר באכילת נותר. אי קבלה מיניה ר"י. </b>לענ"ד נראה דמסתימת סוגי' (דף י"ב) דלר"י תמחויין מחלקין גם בחטאת מוכח דהעיקר דלא קביל מיניה ומשום דס"ל לדמות חטאת למעילה. ובאמת בה' תמחויין מחלק גם בחטאות דאם לא כן אלא דקיבל ממנו והיינו מכח הפירכא דמעילה חמור יהא מוכח דס"ל לר"י דה' תמחויין מחלקים רק במעילה דאם איתא דגם בחטאת מחלקים קיימא הק"ו דה' זבחים מתמחויין דחטאת:
+
+Mishnah 10
+
+[אות יב] <b>במשנה ומה אם הנדה. </b>קשה לי איך ילפינן שבת מנדה הא איכא למפרך דנדה שאני שכן נהנה. כמ"ש הרע"ב (במ"ט):
+[אות יג] <b>ברע"ב ד"ה בהמה כשבת. מרבי אליעזר. </b>לפ"ז המסקנא דבא על ה' בהמות דאינו חייב אלא אחת כיון דרק הוא מוזהר. ותמוה לי על דברי תוס' רי"ד (קדושין דף ע"ז ע"ב) דכתב בפשיטות דנ"ל דגם בבהמה אמרי' גופים מחולקים דמה לי רבע ה' בהמות ומה לי בא על ה' נשים נדות והא הכא מבואר בהיפוך דיש חילוק בנדה יש בה ב' אזהרות מה שאין כן בבהמה. ואם התוספות רי"ד ס"ל דלהלכה כר"ח דרע"ק קיבל ואף שבתות כגופים מחולקין. כמו שפסק הרמב"ם. קשה בהיפוך דמה צריכים לדון מסברא דרבע ה' בהמות חייב. הא כיון דרע"ק קיבל דבריו הרי מפורש דחייב. וגם ל' התוספות רי"ד דמה לי רבע ומה לי בא על ה' נשים. הא הפרש גדול ביניהם. דבנדה היא מוזהרת כדקתני הכא במתניתין. וצע"ג. גם קשה לי לרבה דלא קיבלה ממנו ובהמה כשבת היינו דגם בבהמה מיבעיא ליה כיון דהיא אינה מוזהרת עליו. הא במתני' (ג' פ"ה דחולין) שחטה ואח"כ שחט שני בניה סופג שמונים הרי דגם בבהמה אמרינן גופים מחולקים:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות יד] <b>הרע"ב ד"ה משום שם אחד. כגון שתי נשים נדות. </b>קשה לי דבזה אף בנדה וטהורה עמו ונתכוין לטהורה ובא על הנדה דהוי מתעסק ממש דנתכוין על דבר המותר גם כן חייב כדאמרינן המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה ורש"י כתב דשם א' היינו תאנים ותאנים. ותאנים וענבים הוי ב' שמות ותאנים לבנות ושחורות בזה פליגי דר"ש ס"ל דהוי שם א' ולכ"ע חייב ורבי יהודה ס"ל דהוי ב' שמות וגם בזה פוטר ר"י:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות טו] <b>תי"ט ד"ה בין טמאים. חיה ועוף. </b>זהו אינו בסוגיין דממילא בכלל עוף ובהמה גם טמאים. אלא דדרשינן כלל ופרט לרבות כוי והיינו למ"ד דכוי בריה בפ"ע. ובתוס' דהקשו דעוף טמא דלית ביה טומאה חמורה ומנלן דדמו אסור. לשונם בזה אינו מדוקדק. דהא לעוף סתם כתיב וגם טמא בכלל. אלא דקושייתם דאיך אמרינן מה הפרט שיש בו טומאה קלה וחמורה וכו' הא בעוף טמא ליכא טומאה חמורה וצ"ע:
+[אות טז] <b>תי"ט ד"ה שהנפש. דלאחר שמת לא ע"כ. </b>דחלל לא שייך רק באדם ולא בבהמה. אלא דדם שחיטה מכשיר מדכתיב על הארץ תשפכנו כמים מה מים מכשיר אף דם מכשיר וזהו רק בדם השחיטה אבל לא במת דנפק אחר שמתה (* עיין פסחים ד' ט"ז):
+
+Mishnah 2
+
+[אות יז] <b>הרע"ב ד"ה וחכמים פוטרים. דבחטאת כתיב מצות. </b>ור' עקיבא ס"ל דמצות א"ת דדוקא היכא דודאי קרבן קבוע אבל מטומאת מקדש דהיא בעולה ויורד אינו מביא על ספיקו א"ת והא דלא אמרינן דאין גז"ש למחצה היינו מכח הקישא דואם נפש דההיקש מייתרא. ורבנן דס"ל דההיקש לא מייתרא דצריך לכסף שקלים אלא דראוי לומר דאין הקש למחצה בזה אמרינן דגז"ש עדיף לומר אין גזירה שוה למחצה:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות יח] <b>במשנה שניהם מביאים חטאת אחת. </b>ותימא דהא בעי סמיכה ושניהם אי אפשר לסמוך דא"כ איך יעשה עבודה בקדשים. תוס' ישנים פ"ק (ז' ע"ב). וע' בתוס' זבחים (דף ע"ה ד"ה האי משוך) שתירצו דתקנו חז"ל שיביא בלא סמיכה כדי לפטור עצמו מחיוב קרבן. והובא בתי"ט (רפ"ח דזבחים מ"ב ד"ה וזה יקריב):
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות יט] <b>תוי"ט סד"ה ר"ש אומר. משנה דשבועות. </b>לא ידעתי סרך קושיא דהא בשבועות יש עוד אוקימתא דמיירי בחצי שיעור ור"ש לטעמיה דכ"ש למכות אלא ר"י מוקי לה בכולל נבילות וכשרות דאמרינן התם דר"ש לטעמיה דלית ליה כולל דתניא האוכל נבילה. וא"כ י"ל דניחא ליה הכא למפרך לכ"ע אף לר"ל וגם ר"י בעצמו אלולי ברייתא דהאוכל נבילה דשמעינן ליה לר"ש דל"ל כולל לא היה מוקי לה מתני' בכולל דמקשה מ"ט דר"ש דפוטר והוי מוקי לה בח"ש אף דלא אתיא מתני' ככ"ע אלא כיון דממילא מצינו דר"ש ל"ל כולל מוקי יותר באוקימתא רויחא בכולל. גם י"ל דאף לאוקימתא דר"י הא י"ל דטעמא דר"ש דלית ליה כולל באיסור הבא ע"י עצמו. אבל באיסור הבא מאליו אית ליה. כדס"ל התם לר"ל אליבא דכ"ע ה"נ ס"ל לר"י אליבא דר"ש. ומה דאמרינן התם על אוקימתא דר"י מ"ט דר"ש וכו' ר"ש לטעמיה דתניא האוכל נבלה וכו' היינו דנקט האמת דר"ש ל"ל כולל אבל פשיטא דלא הו"מ למפרך מהתם די"ל דר"ש רק באיסור הבא ע"י עצמו לית ליה כולל:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות כ] <b>תי"ט סד"ה והבשר יצא. דגמר ומקדיש. </b>קשה לי הא כיון דאמרינן דגם לר"מ בנשחט גמר ומקדיש א"כ הוי זבח פסול ממש ואמאי כתבו דמיחזי וצ"ע:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות כא] <b>הרע"ב ד"ה מתנדב אדם. נדבה הוא. </b>בתבואות שור (סי' ה' סק"ח) כתב דמשמע דתרי תנאי הוי דר"א דת"ק ס"ל דהוי נדבה ממש ור"א דאמרו לו ס"ל דהיא מספק שמא חטא. ומה דפירש"י והרע"ב (בפ"ב מ"י דחולין) כר"א דאמרו לו ע"ש:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Keritot/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Keritot/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..5f6231d18442af849444ed3d6978e60e1268561c
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Keritot/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,161 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Keritot
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה כריתות
+merged
+https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Keritot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1908-1909
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה כריתות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות א] <b>במשנה המפלת סנדל או שליא. </b>אע"ג דבלא"ה מחוייבת קרבן משום הולד דהא אין סנדל בלא ולד שעמו כמ"ש התי"ט (פ"ג דנדה משנה ד') מ"מ נ"מ דאם ילדה הולד בעודה נכרית וסנדל אחר שנתגיירה. גמ' (פ"ג דנדה דף כ"ו):
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ב] <b>בר"ב ד"ה והמצורע. זה אחר זה. </b>וכן זכר מטמא בלובן ונקיבה באודם. תוספות:
+[אות ג] <b>ברע"ב ד"ה גר מחוסר. וטבל מותר. </b>וכ"כ הרמב"ם בפירוש המשנה. אולם בפ"א מהלכות מחוסרי כפרה כתב דאסור לאכול בקדשים ומ"מ אינו ממחוסרי כפרה שקרבנו עכבו מלהיות גר גמור ומפני זה אינו אוכל בקדשים שעדיין לא נעשה ככשרי ישראל כו'. וכ"כ רש"י בסוגיא ד"ה גר מעוכב כו' ולפ"ז לא פליגי ראב"י ורבנן לדינא והא דאמרי' בריש מסכתין דמניינא דמתני' דהכא לאפוקי מדראב"י. היינו לענין דאינו ראוי לחשבו מכלל מחוסר כפרה. וכ"כ להדיא בתוס' שם:
+[אות ד] <b>תוי"ט ד"ה ונזיר ליינו. נתני נמי נזיר טמא. </b>כך פרכי' בגמרא. וקשה הא בסמוך מתניתין ג' ס"ל דמונה נזירות טהרה מיום השביעי כמ"ש הרע"ב שם. וא"כ י"ל דראב"י ג"כ סל"כ וא"כ ליכא עיכוב בקרבן למיחל נזירות טהרה. גם י"ל דס"ל כר' דמיום השמיני מונה אף דלא הביא קרבנותיו כדאיתא בנזיר (דף י"ח ע"ב) וצ"ע:
+
+Mishnah 2
+
+[אות ה] <b>תוי"ט ד"ה ונזיר שנטמא. כי מייתי קרבן בשוגג. </b>תימא א"כ נכתוב קרא בשוגג. תוס':
+
+Mishnah 3
+
+[אות ו] <b>במשנה עד שיביא את חטאתו. </b>עיין ערכין (פ"ד מ"ג) בהרע"ב וצ"ע:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ז] <b>במשנה עד אומר אכל. </b>עיין בהרמב"ם ובהשגות דפירשו דמיירי שהיה ב' חתיכות אחד חלב ואחד שומן וע"א אומר שאכל החלב וע"א אומר שאכל השומן. ועיין בתי"ט לקמן (ברפ"ד):
+[אות ח] <b>במשנה מביא אשם תלוי. </b>משמע דעד אחד בהכחשה מע"א מיקרי ספק ולא אמרינן דע"א בהכחשה לא כלום וכן משמע במתניתין (ספ"ה דטהרות). ועיין בספר מחנה אפרים (ה' עדות סי' ח'). (עיין בש"ך יו"ד סי' קכ"ז):
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות ט] <b>במשנה היתה שבת. </b>בס' קצות החושן (רס"י כ"ח) הקשה הא בכה"ג אינו חייב אשם כיון דקלב"מ ופטור מקרן ואשם כמ"ש תוס' פסחים (דף כ"ט) עיי"ש:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות י] <b>במשנה צירף המעילה לזמן מרובה. </b>בהרמב"ם (פרק ח' מהלכות שגגות) איתא דבמעילה שליח שעשה שליחותו חייב המשלח:
+[אות יא] <b>ברע"ב ד"ה תאמר באכילת נותר. אי קבלה מיניה ר"י. </b>לענ"ד נראה דמסתימת סוגי' (דף י"ב) דלר"י תמחויין מחלקין גם בחטאת מוכח דהעיקר דלא קביל מיניה ומשום דס"ל לדמות חטאת למעילה. ובאמת בה' תמחויין מחלק גם בחטאות דאם לא כן אלא דקיבל ממנו והיינו מכח הפירכא דמעילה חמור יהא מוכח דס"ל לר"י דה' תמחויין מחלקים רק במעילה דאם איתא דגם בחטאת מחלקים קיימא הק"ו דה' זבחים מתמחויין דחטאת:
+
+Mishnah 10
+
+[אות יב] <b>במשנה ומה אם הנדה. </b>קשה לי איך ילפינן שבת מנדה הא איכא למפרך דנדה שאני שכן נהנה. כמ"ש הרע"ב (במ"ט):
+[אות יג] <b>ברע"ב ד"ה בהמה כשבת. מרבי אליעזר. </b>לפ"ז המסקנא דבא על ה' בהמות דאינו חייב אלא אחת כיון דרק הוא מוזהר. ותמוה לי על דברי תוס' רי"ד (קדושין דף ע"ז ע"ב) דכתב בפשיטות דנ"ל דגם בבהמה אמרי' גופים מחולקים דמה לי רבע ה' בהמות ומה לי בא על ה' נשים נדות והא הכא מבואר בהיפוך דיש חילוק בנדה יש בה ב' אזהרות מה שאין כן בבהמה. ואם התוספות רי"ד ס"ל דלהלכה כר"ח דרע"ק קיבל ואף שבתות כגופים מחולקין. כמו שפסק הרמב"ם. קשה בהיפוך דמה צריכים לדון מסברא דרבע ה' בהמות חייב. הא כיון דרע"ק קיבל דבריו הרי מפורש דחייב. וגם ל' התוספות רי"ד דמה לי רבע ומה לי בא על ה' נשים. הא הפרש גדול ביניהם. דבנדה היא מוזהרת כדקתני הכא במתניתין. וצע"ג. גם קשה לי לרבה דלא קיבלה ממנו ובהמה כשבת היינו דגם בבהמה מיבעיא ליה כיון דהיא אינה מוזהרת עליו. הא במתני' (ג' פ"ה דחולין) שחטה ואח"כ שחט שני בניה סופג שמונים הרי דגם בבהמה אמרינן גופים מחולקים:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות יד] <b>הרע"ב ד"ה משום שם אחד. כגון שתי נשים נדות. </b>קשה לי דבזה אף בנדה וטהורה עמו ונתכוין לטהורה ובא על הנדה דהוי מתעסק ממש דנתכוין על דבר המותר גם כן חייב כדאמרינן המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה ורש"י כתב דשם א' היינו תאנים ותאנים. ותאנים וענבים הוי ב' שמות ותאנים לבנות ושחורות בזה פליגי דר"ש ס"ל דהוי שם א' ולכ"ע חייב ורבי יהודה ס"ל דהוי ב' שמות וגם בזה פוטר ר"י:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות טו] <b>תי"ט ד"ה בין טמאים. חיה ועוף. </b>זהו אינו בסוגיין דממילא בכלל עוף ובהמה גם טמאים. אלא דדרשינן כלל ופרט לרבות כוי והיינו למ"ד דכוי בריה בפ"ע. ובתוס' דהקשו דעוף טמא דלית ביה טומאה חמורה ומנלן דדמו אסור. לשונם בזה אינו מדוקדק. דהא לעוף סתם כתיב וגם טמא בכלל. אלא דקושייתם דאיך אמרינן מה הפרט שיש בו טומאה קלה וחמורה וכו' הא בעוף טמא ליכא טומאה חמורה וצ"ע:
+[אות טז] <b>תי"ט ד"ה שהנפש. דלאחר שמת לא ע"כ. </b>דחלל לא שייך רק באדם ולא בבהמה. אלא דדם שחיטה מכשיר מדכתיב על הארץ תשפכנו כמים מה מים מכשיר אף דם מכשיר וזהו רק בדם השחיטה אבל לא במת דנפק אחר שמתה (* עיין פסחים ד' ט"ז):
+
+Mishnah 2
+
+[אות יז] <b>הרע"ב ד"ה וחכמים פוטרים. דבחטאת כתיב מצות. </b>ור' עקיבא ס"ל דמצות א"ת דדוקא היכא דודאי קרבן קבוע אבל מטומאת מקדש דהיא בעולה ויורד אינו מביא על ספיקו א"ת והא דלא אמרינן דאין גז"ש למחצה היינו מכח הקישא דואם נפש דההיקש מייתרא. ורבנן דס"ל דההיקש לא מייתרא דצריך לכסף שקלים אלא דראוי לומר דאין הקש למחצה בזה אמרינן דגז"ש עדיף לומר אין גזירה שוה למחצה:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות יח] <b>במשנה שניהם מביאים חטאת אחת. </b>ותימא דהא בעי סמיכה ושניהם אי אפשר לסמוך דא"כ איך יעשה עבודה בקדשים. תוס' ישנים פ"ק (ז' ע"ב). וע' בתוס' זבחים (דף ע"ה ד"ה האי משוך) שתירצו דתקנו חז"ל שיביא בלא סמיכה כדי לפטור עצמו מחיוב קרבן. והובא בתי"ט (רפ"ח דזבחים מ"ב ד"ה וזה יקריב):
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות יט] <b>תוי"ט סד"ה ר"ש אומר. משנה דשבועות. </b>לא ידעתי סרך קושיא דהא בשבועות יש עוד אוקימתא דמיירי בחצי שיעור ור"ש לטעמיה דכ"ש למכות אלא ר"י מוקי לה בכולל נבילות וכשרות דאמרינן התם דר"ש לטעמיה דלית ליה כולל דתניא האוכל נבילה. וא"כ י"ל דניחא ליה הכא למפרך לכ"ע אף לר"ל וגם ר"י בעצמו אלולי ברייתא דהאוכל נבילה דשמעינן ליה לר"ש דל"ל כולל לא היה מוקי לה מתני' בכולל דמקשה מ"ט דר"ש דפוטר והוי מוקי לה בח"ש אף דלא אתיא מתני' ככ"ע אלא כיון דממילא מצינו דר"ש ל"ל כולל מוקי יותר באוקימתא רויחא בכולל. גם י"ל דאף לאוקימתא דר"י הא י"ל דטעמא דר"ש דלית ליה כולל באיסור הבא ע"י עצמו. אבל באיסור הבא מאליו אית ליה. כדס"ל התם לר"ל אליבא דכ"ע ה"נ ס"ל לר"י אליבא דר"ש. ומה דאמרינן התם על אוקימתא דר"י מ"ט דר"ש וכו' ר"ש לטעמיה דתניא האוכל נבלה וכו' היינו דנקט האמת דר"ש ל"ל כולל אבל פשיטא דלא הו"מ למפרך מהתם די"ל דר"ש רק באיסור הבא ע"י עצמו לית ליה כולל:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות כ] <b>תי"ט סד"ה והבשר יצא. דגמר ומקדיש. </b>קשה לי הא כיון דאמרינן דגם לר"מ בנשחט גמר ומקדיש א"כ הוי זבח פסול ממש ואמאי כתבו דמיחזי וצ"ע:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות כא] <b>הרע"ב ד"ה מתנדב אדם. נדבה הוא. </b>בתבואות שור (סי' ה' סק"ח) כתב דמשמע דתרי תנאי הוי דר"א דת"ק ס"ל דהוי נדבה ממש ור"א דאמרו לו ס"ל דהיא מספק שמא חטא. ומה דפירש"י והרע"ב (בפ"ב מ"י דחולין) כר"א דאמרו לו ע"ש:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Meilah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Meilah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..61dce9d69cab18de92b2b4ea104b9c2671b34b77
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Meilah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt	
@@ -0,0 +1,162 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Meilah
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה מעילה
+Vilna, 1908-1909
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה מעילה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות א] <b>תי"ט ד"ה רע"ק. פ"י דזבחים </b>(דף צ'). דהאימורים קודם זריקה לאו קדשי ה' נינהו ולא מפסלי ביוצא ע"ש. וקשה הא מ"מ פשיטא דלא קילי מהבשר דפסול עכ"פ בפסול דיוצא מחוץ לירושלים אלא דלא מפסלי ביוצא חוץ לעזרה וא"כ מאי פרכינן הא י"ל דמתני דהכא מיירי ביוצא חוץ לירושלים ולא מהני אהדרינהו:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות ב] <b>במשנה אבל מועלין באימורין. </b>ודוקא באימורין דקדשי קדשים. אבל באימורין דקדשים קלים כיון דהעלן על המזבח פקע דין מעילה. כך מבואר במסכתין (דף יו"ד ע"א). עיין בתוס' שם טעמא להא:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות ג] <b>במשנה פיגול נותר. </b>אבל קודם שקרב הקומץ אין חייב משום נותר וטמא היינו על השירים כיון דיש לו מתירין בעי שיקרבו מתירין. ומה דקתני במתני' דבסמוך קדשו בכלי חייבין עליה משום נותר וטמא היינו בקומץ עצמו דאין לו מתירין מש"ה משיקדשו בכלי חייבים עליו משום נותר וטמא וכדנראה מדברי התוס' זבחים (מ"ב ע"ב ד"ה בקומץ) בתירוצם האחרון כ"כ המ"ל (פח"י מהלכות פהמ"ק):
+
+Mishnah 9
+
+[אות ד] <b>הרע"ב ד"ה כל שיש לו מתירין. בפ' כל הזבחים. </b>לא מצאתי כן ובסוגיא דזבחים (דף מ"ה ע"ב) מבואר דלא ילפינן להו מפיגול אלא דמקרא אשר יקריב ילפינן דבהוכשר ליקרב הכתוב מדבר עיי"ש:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות ה] <b>תוי"ט ד"ה ואין מועלין. וכן כתב הרשב"ם בב"ב. </b>והרמב"ן בחידושיו לב"ב (דף ע"ט) כתב ע"ז וי"ל אי נמי קני לה אין מעילה בזכייתה. עכ"ל. כוונתו דבמה דקדוש ממילא אין מעילה דהא אפילו בגידולי הקדש למאן דס"ל דאין מועלין אף דמ"מ הקדש זכי בגידולים מ"מ אין בו מעילה. ועד כאן לא פליג ר' יוסי וס"ל דיש מעילה בגידולין אלא משום דינקי מהקדש. אבל במה שחצר הקדש זוכה מודה דאין מעילה בזכייתה. וכן ראיתי אחר כך מפורש בשיטה מקובצת:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות ו] <b>ברע"ב ד"ה וכל השרצים. לחייב האוכלן בכעדשה. </b>היינו במיתתן אבל בחייהן שיעורן בכזית:
+[אות ז] <b>ברע"ב ד"ה טומאתו ולא שיעורו. דתרווייהו הוו טומאתן עד הערב. </b>וכ"כ רש"י והיינו אף דטומאתן חלוקה דשרץ אינו מטמא במשא ונבילה מטמא במשא כיון דהמשך זמן טומאתן כהדדי מיקרי טומאתן שוה. אבל בהרמב"ם (פ"ד הי"ב מהט"א) מבוא' דזה מיקרי ג"כ אין טומאתן שוין כיון דחלוקים לענין משא. וטומאתו ולא שעורו היינו בשר המת והרקב שלו. וכן מבואר בתוס' בשמעתין:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ח] <b>תוי"ט ד"ה כל דבר. דילפינן בגמרא ממעילה. </b>כפי המבואר בסוגיין דבר זה למידין בגזרה שוה דחטא חטא מתרומה דמה חטא בתרומה פוגם ונהנה. אף חטא האמור במעילה פוגם ונהנה. אלא דהיינו אומרים דאף בדבר שאין בו פגם אינו חייב עד שיפגום דמה"ת לחלק. לזה ילפינן ממעילה האמור בסוטה דהוי נהנה בלא פגימה. גם כיון דילפינן מתרומה דבעינן נהנה היינו אומרים דמשנה מרשות לרשות שנותן לחבירו דלא למעול כיון דלא נהנה. לזה ילפי' ממעילה האמור בע"ז דהוה משנה רשות בלי נהנה. ומתרומה ילפינן דבעי נהנה היינו לענין שמזיק פטור עיין שם ובתוספות:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות ט] <b>ברע"ב ד"ה רבי אומר. שנעשו בע"מ ועבר ושחטן. </b>ובתוספות ל"ג ועבר ושחטן ומיירי מחיים. אלא דרבי ס"ל דאין לו פדיון אלא ע"י העמדה והערכה מש"ה ע"י מעיל' לא נפק לחולין ויש מועל אחר מועל עיין שם:
+[אות י] <b>תוי"ט ד"ה רבי אומר. ואין לתמוה לומר כן. </b>לר"י דאמר התם דלרבנן דר"ש אחד קדשי מזבח וא' קדשי ב"ה בעי העמדה והערכה למה לי' לומר כן דג' מחלוקות כו':
+
+Mishnah 4
+
+[אות יא] <b>תי"ט ד"ה הרי זה לא מעל. אלא שיתכוין לחסר. </b>ואפילו למ"ד של"י צריכה חסרון הנ"מ כשאין מתכוין לקנות הכל. והכא קא מכוין ליטלם לעצמו:
+[אות יב] <b>תי"ט ד"ה נתנה לחבירו. בנתינת המתנה. </b>אינו מובן לי דהתם בב"מ בקורדום שהשאיל לחבירו לבקע בו א"כ נתן לו רק הנאת בקוע. אבל בנתן כולו מעל בכולו. וכ"כ תוספות שם להדיא:
+[אות יג] <b>תי"ט ד"ה נתנן לבלן. וההיא לר"ל היא. </b>לא זכיתי להבין עומק דעת התי"ט בזה דהא הך דרשא דדרשינן בבכורו' לעמיתך לישראל בחדא מפורש שם דזהו בין לר"ל ובין לר"י דלר"ל דישראל במשיכה הוי המיעוט דלעובד כוכבים בחדא אחריתא דהיינו כסף. ולר"י דלישראל בכסף דרשינן לישראל בחדא דהיינו כסף ולעובד כוכבים בחדא דהיינו משיכה. ודברי תוספות פשוטים:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות יד] <b>תוי"ט ד"ה והם נטלו. יודעים הן שעושים מדעתם. </b>אבל תוספות בשמעתין כתבו דגם האורחים אמרו כן דנוטלי' השלישי מדעתן:
+[אות טו] <b>במשנה החנוני מעל כשיוציא. </b>אבל מקודם אינו מועל בקבלת המעות וזוכה בו כיון דאיכא דעת נותן שמוציא מרשותו. אינו מועל המקבל במעשה קבלה דיכול לומר דאיסורא לא ניחא לי דלקני וכדאיתא בנדרים (דף ל"ה). ואולם קשה לי אמאי שאל רב אחא בריה דר"י לר"א הכין הא כך מפורש הכא במתניתין דהמקבל אינו מועל בקבלתו וצ"ע:
+[אות טז] <b>תי"ט ד"ה ונזכר. השליח מעל. </b>אף דהוא עושה בשליחות הבעה"ב. מ"מ כיון דהבעה"ב נזכר ואינו מועל. תו הוי כמו בכל מילי דאין שליח לד"ע דהגזה"כ הוי רק היכא דיש מעילה להמשלח רש"י קדושין (ד"נ ע"א). וזהו רק להסוברים דבשוגג ג"כ א"ש לד"ע. אבל להסוברים דבשוגג גם בעלמא יש שליח לדבר עבירה עיין בתי"ט ריש פרקין א"כ ליתא להך טעמא ונ"ל כמ"ש רש"י חגיגה דכשנזכר אנן סהדי דלא ניחא ליה עוד בשליחותיה ומבטל השליחות:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות יז] <b>תוי"ט ד"ה וחכמים. שאין מעילה מן הספק. </b>ורע"ק לטעמיה דס"ל (פ"ה מ"ב) בכריתות דחייב על ספק מעילות אשם תלוי. תוספות:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Meilah/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Meilah/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..2db97006fe43099056ed073539843d890a65900f
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Meilah/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,165 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Meilah
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה מעילה
+merged
+https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Meilah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1908-1909
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה מעילה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות א] <b>תי"ט ד"ה רע"ק. פ"י דזבחים </b>(דף צ'). דהאימורים קודם זריקה לאו קדשי ה' נינהו ולא מפסלי ביוצא ע"ש. וקשה הא מ"מ פשיטא דלא קילי מהבשר דפסול עכ"פ בפסול דיוצא מחוץ לירושלים אלא דלא מפסלי ביוצא חוץ לעזרה וא"כ מאי פרכינן הא י"ל דמתני דהכא מיירי ביוצא חוץ לירושלים ולא מהני אהדרינהו:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות ב] <b>במשנה אבל מועלין באימורין. </b>ודוקא באימורין דקדשי קדשים. אבל באימורין דקדשים קלים כיון דהעלן על המזבח פקע דין מעילה. כך מבואר במסכתין (דף יו"ד ע"א). עיין בתוס' שם טעמא להא:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות ג] <b>במשנה פיגול נותר. </b>אבל קודם שקרב הקומץ אין חייב משום נותר וטמא היינו על השירים כיון דיש לו מתירין בעי שיקרבו מתירין. ומה דקתני במתני' דבסמוך קדשו בכלי חייבין עליה משום נותר וטמא היינו בקומץ עצמו דאין לו מתירין מש"ה משיקדשו בכלי חייבים עליו משום נותר וטמא וכדנראה מדברי התוס' זבחים (מ"ב ע"ב ד"ה בקומץ) בתירוצם האחרון כ"כ המ"ל (פח"י מהלכות פהמ"ק):
+
+Mishnah 9
+
+[אות ד] <b>הרע"ב ד"ה כל שיש לו מתירין. בפ' כל הזבחים. </b>לא מצאתי כן ובסוגיא דזבחים (דף מ"ה ע"ב) מבואר דלא ילפינן להו מפיגול אלא דמקרא אשר יקריב ילפינן דבהוכשר ליקרב הכתוב מדבר עיי"ש:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות ה] <b>תוי"ט ד"ה ואין מועלין. וכן כתב הרשב"ם בב"ב. </b>והרמב"ן בחידושיו לב"ב (דף ע"ט) כתב ע"ז וי"ל אי נמי קני לה אין מעילה בזכייתה. עכ"ל. כוונתו דבמה דקדוש ממילא אין מעילה דהא אפילו בגידולי הקדש למאן דס"ל דאין מועלין אף דמ"מ הקדש זכי בגידולים מ"מ אין בו מעילה. ועד כאן לא פליג ר' יוסי וס"ל דיש מעילה בגידולין אלא משום דינקי מהקדש. אבל במה שחצר הקדש זוכה מודה דאין מעילה בזכייתה. וכן ראיתי אחר כך מפורש בשיטה מקובצת:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות ו] <b>ברע"ב ד"ה וכל השרצים. לחייב האוכלן בכעדשה. </b>היינו במיתתן אבל בחייהן שיעורן בכזית:
+[אות ז] <b>ברע"ב ד"ה טומאתו ולא שיעורו. דתרווייהו הוו טומאתן עד הערב. </b>וכ"כ רש"י והיינו אף דטומאתן חלוקה דשרץ אינו מטמא במשא ונבילה מטמא במשא כיון דהמשך זמן טומאתן כהדדי מיקרי טומאתן שוה. אבל בהרמב"ם (פ"ד הי"ב מהט"א) מבוא' דזה מיקרי ג"כ אין טומאתן שוין כיון דחלוקים לענין משא. וטומאתו ולא שעורו היינו בשר המת והרקב שלו. וכן מבואר בתוס' בשמעתין:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ח] <b>תוי"ט ד"ה כל דבר. דילפינן בגמרא ממעילה. </b>כפי המבואר בסוגיין דבר זה למידין בגזרה שוה דחטא חטא מתרומה דמה חטא בתרומה פוגם ונהנה. אף חטא האמור במעילה פוגם ונהנה. אלא דהיינו אומרים דאף בדבר שאין בו פגם אינו חייב עד שיפגום דמה"ת לחלק. לזה ילפינן ממעילה האמור בסוטה דהוי נהנה בלא פגימה. גם כיון דילפינן מתרומה דבעינן נהנה היינו אומרים דמשנה מרשות לרשות שנותן לחבירו דלא למעול כיון דלא נהנה. לזה ילפי' ממעילה האמור בע"ז דהוה משנה רשות בלי נהנה. ומתרומה ילפינן דבעי נהנה היינו לענין שמזיק פטור עיין שם ובתוספות:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות ט] <b>ברע"ב ד"ה רבי אומר. שנעשו בע"מ ועבר ושחטן. </b>ובתוספות ל"ג ועבר ושחטן ומיירי מחיים. אלא דרבי ס"ל דאין לו פדיון אלא ע"י העמדה והערכה מש"ה ע"י מעיל' לא נפק לחולין ויש מועל אחר מועל עיין שם:
+[אות י] <b>תוי"ט ד"ה רבי אומר. ואין לתמוה לומר כן. </b>לר"י דאמר התם דלרבנן דר"ש אחד קדשי מזבח וא' קדשי ב"ה בעי העמדה והערכה למה לי' לומר כן דג' מחלוקות כו':
+
+Mishnah 4
+
+[אות יא] <b>תי"ט ד"ה הרי זה לא מעל. אלא שיתכוין לחסר. </b>ואפילו למ"ד של"י צריכה חסרון הנ"מ כשאין מתכוין לקנות הכל. והכא קא מכוין ליטלם לעצמו:
+[אות יב] <b>תי"ט ד"ה נתנה לחבירו. בנתינת המתנה. </b>אינו מובן לי דהתם בב"מ בקורדום שהשאיל לחבירו לבקע בו א"כ נתן לו רק הנאת בקוע. אבל בנתן כולו מעל בכולו. וכ"כ תוספות שם להדיא:
+[אות יג] <b>תי"ט ד"ה נתנן לבלן. וההיא לר"ל היא. </b>לא זכיתי להבין עומק דעת התי"ט בזה דהא הך דרשא דדרשינן בבכורו' לעמיתך לישראל בחדא מפורש שם דזהו בין לר"ל ובין לר"י דלר"ל דישראל במשיכה הוי המיעוט דלעובד כוכבים בחדא אחריתא דהיינו כסף. ולר"י דלישראל בכסף דרשינן לישראל בחדא דהיינו כסף ולעובד כוכבים בחדא דהיינו משיכה. ודברי תוספות פשוטים:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות יד] <b>תוי"ט ד"ה והם נטלו. יודעים הן שעושים מדעתם. </b>אבל תוספות בשמעתין כתבו דגם האורחים אמרו כן דנוטלי' השלישי מדעתן:
+[אות טו] <b>במשנה החנוני מעל כשיוציא. </b>אבל מקודם אינו מועל בקבלת המעות וזוכה בו כיון דאיכא דעת נותן שמוציא מרשותו. אינו מועל המקבל במעשה קבלה דיכול לומר דאיסורא לא ניחא לי דלקני וכדאיתא בנדרים (דף ל"ה). ואולם קשה לי אמאי שאל רב אחא בריה דר"י לר"א הכין הא כך מפורש הכא במתניתין דהמקבל אינו מועל בקבלתו וצ"ע:
+[אות טז] <b>תי"ט ד"ה ונזכר. השליח מעל. </b>אף דהוא עושה בשליחות הבעה"ב. מ"מ כיון דהבעה"ב נזכר ואינו מועל. תו הוי כמו בכל מילי דאין שליח לד"ע דהגזה"כ הוי רק היכא דיש מעילה להמשלח רש"י קדושין (ד"נ ע"א). וזהו רק להסוברים דבשוגג ג"כ א"ש לד"ע. אבל להסוברים דבשוגג גם בעלמא יש שליח לדבר עבירה עיין בתי"ט ריש פרקין א"כ ליתא להך טעמא ונ"ל כמ"ש רש"י חגיגה דכשנזכר אנן סהדי דלא ניחא ליה עוד בשליחותיה ומבטל השליחות:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות יז] <b>תוי"ט ד"ה וחכמים. שאין מעילה מן הספק. </b>ורע"ק לטעמיה דס"ל (פ"ה מ"ב) בכריתות דחייב על ספק מעילות אשם תלוי. תוספות:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Menachot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Menachot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..3fb4d6b8bedea78998dafdc3d946dcfd3088c286
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Menachot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt	
@@ -0,0 +1,286 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Menachot
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה מנחות
+Vilna, 1908-1909
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה מנחות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>תוס' חדשים ד"ה ומנחת קנאות. לא קיימי הכי. </b>גם להס"ד דהש"ס הוא מדאורייתא. דילפינן מגז"ש במזכרת עון עון מקרא ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה:
+[אות ב] <b>בא"ד מדכתיב היא בשניהם. </b>וברש"י (דף ה' ד"ה ובדבר הראוי לעבודה וכו') במנחת קנאות פסול משום דרחמנא קריא חטאת וזה תימה דהא במנחת קנאות לא כתיב חטאת (עיין בדברי רבינו בזבחים אות כ"ה):
+
+Mishnah 2
+
+[אות ג] <b>תוי"ט סד"ה אחת מנחת חוטא. גמ'. </b>והא דלא קתני ברפ"ב דזבחים כל הזבחים כו' ואפי' חטאת חלב דהא גם בזה אר"ש טעמא דחטאת חלב לא בעי נסכים שלא יהיה קרבנו מהודר. היינו דהכא דרישא דמתני' היינו מתני' דלעיל דמנחות שקמצן שלא לשמה פסולות אתיא דלא כר"ש דמכשיר בברייתא. סיפא נמי דלא כר"ש. דלר"ש דיהיב טעמא שלא יהיה קרבנו מהודר פסולים נמי לתכשר קמ"ל (גמ') ופירש"י דתני משנה יתירא דלא אצטריך לאשמועינן אלא לר"ש דמודה בסיפא:
+[אות ד] <b>שם ד"ה קמץ ועלה. הנעשית מפסולין תוס'. </b>(דף יו"ד ע"ב). ומ"ש התוי"ט אבל הר"ב כו' לא ידעתי דהא י"ל דהר"ב קאי אכל הפסולין דחשיב במתני' מקודם היינו שנעש' מפסולין. וכדכתב הרע"ב ויחזור כהן כשר דמשמע דהפסול היה ע"י שנעשה מהפסולים וכדדייק הרע"ב שאם עבר אחד מהן דמשמע דמיירי שהפסול בגברא אבל שעלה בידו צרור מזה לא מיירי הרע"ב:
+
+Mishnah 3
+
+[אות ה] <b>תוי"ט ד"ה ריבה שמנה. אבל שיטת הרמב"ם. </b>נראה דס"ל לתוי"ט בדעת הרמב"ם דאף בנתן לתוכה שמן דחולין ודחברתה לא מפסיל אלא בב' לוגין. ואולם להדיא כתב הרמב"ם שם בהל' ח' מנחה שנפל לתוכה שמן מנחה אחרת או שמן חולין כ"ש נפסלה. ובהלכה ט' ריבה שמנה ולבונתה עד ב' לוגים כו' נראה דדעת הרמב"ם לחלק דבהפריש לה שמן לא מפסלי אלא בב' לוגין. אבל בשמן דחולין ודחברתה פסול בכ"ש. אח"ז מצאתי דכ"כ בס' מנחת כהן:
+[אות ו] <b>בהרע"ב ד"ה חסר לבונתה. שלא נתן בה. </b>תמהני דמסוגיין דקאמר ר"י סבר קומץ בתחילה ב' קרטין בסוף. ור"ש סבר קומץ בתחילה וקורט אחד בסוף. משמע להדיא דלכ"ע בעי שיהיה בתחילה קומץ לבונה אלא דבנחסר אח"כ קודם הקטרה מכשרי'. וכ"נ להדיא בפרש"י וצ"ע אח"כ מצאתי שהוקשה כן להרב מנחת כהן זצ"ל. גם קשה לי על הרע"ב שכ"כ דרך פירוש למתניתין דחסר לבונתה היינו דליכא אלא קורט א' ובאמת פליגי עלה וס"ל לר"ש דקורט אחד סגי ור"י ס"ל דב' קורטים אבל ר"מ דהיינו סתם (ע' רש"י) ס"ל דחסר כ"ש פסול. ואולם מתני' דבסמוך או להקטיר לבונתה למחר ולא קתני להקטיר כזית לבונתה למחר כדקתני גבי קומץ כתב רש"י שם דהך סתמא כרבנן דאמרינן לעיל דלבונה כשר בקורט אחד (והיינו ר"ש. ולשון רש"י רבנן אינו מדוקדק) ומה דלא נקט רש"י כר"י דסגי בב' קורטין דא"כ הו"ל למתני להקטיר ב' קורטין אמנם עדיין אף לר"ש לתני להקטיר קורט אחד דהא בחסר כ"ש מקורט אחד פסול כמבואר בסוגיין:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ז] <b>תוי"ט ד"ה מודה ר"י. והדרא קושין לדוכתה. </b>בפשוטו לק"מ דאין כוונת הר"ב כאן שחישב בשעת ההקטרה. אלא דכוונת הרע"ב במ"ש כי חישב בהקטרת קומץ היינו שחישב בקמיצה להקטיר קומצה. ופשוט. אח"ז מצאתי שכ"כ בס' קול הרמ"ז:
+
+Mishnah 2
+
+[אות ח] <b>במשנה ואותו הסדר. </b>הא בחישב על חלה א' מן הסדרים נפגל כל הסדר והא דנקט א' מן הסדרים משום רבותא דר' יוסי דאפ"ה אין כרת על הסדר הב'. וכן בסיפא גבי טומאה נקט א' מן הסדרים לרבותא דחכמים דאפ"ה הטהור יאכל. תוס':
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות ט] <b>תוי"ט ד"ה לא מלח. כדתניא (דף כ') יכול. </b>תמוה לי הא אדרבה כיון דאמרינן דאין מנחה טעונה מלח איך אפשר לפרש מתני' דלא מלח היינו המנחה כולה הא אף לכתחילה לא בעי מליחה כלל. אלא ודאי דמתני' דלא מלח קאי אקומץ ומאי דקתני בברייתא דמדכתיב ברית מעכבא מתני' פליג בזה וכדאמרי' בסוגיא דרב סבר כמתני' ולאידך שינויא גם רב סבר כהברייתא. אבל מ"מ מתני' לא ס"ל כהברייתא. והרמב"ם השמיט באמת לא מלח דלהלכה קיי"ל כהברייתא וכמ"ש בכ"מ (בפ"ה מהל' איסורי מזבח) ונתן טעם על זה דפסק הרמב"ם כהברייתא ולא כמתני' עכ"פ זהו ברור דלא מלח היינו הקומץ. ודברי הרע"ב והתוי"ט שגבו ממני וצ"ע:
+[אות י] <b>שם ד"ה והן בולעות. לא הבינותי דברי רש"י. </b>לענ"ד בפשוטו דכוונת רש"י ותוס' דסולת של קומץ רבה על שמן שבלע ממנחת נסכים. [ולרבנן] דס"ל דעולין אין מבטלין זא"ז אף מבשא"מ לא בטל השמן בסולת וכיון דלא בטל היכא דאיתא אמנחת נסכים שדינן ליה ולא הוי הקומץ ריבה שמנה ולא המנחת נסכים חסר שמנה. אבל לר"י דמבשא"מ בטל אמרינן סלק כו' ובטל השמן שבלע בסולת ומש"ה לא שדינן ליה אמנחת נסכים כיון דבטל בסולת ומקרי זה רבה שמנה וזה חסר שמנה. וכן משמע להדיא בפירש"י (דף כ"ב ד"ה והן) עיי"ש וברור:
+[אות יא] <b>בא"ד וכתבו עוד התוס' כו'. של הקומץ רבה עליו השמן. </b>בתוס' שלפנינו איתא רבה על השמן ומבטלו והיינו כמש"ל דהעיקר דס"ל לרש"י ותוס' דהסולת מבטל להשמן. ועי"ז מקרי ריבה שמנה:
+
+Mishnah 3
+
+[אות יב] <b>תוי"ט ד"ה אם יכול. הא מב"מ בטל. </b>וא"כ כי קמץ לאחת ליתי שיריים ולבטל לטבלא והו"ל אינך מנחה שחסרה קודם קמיצה (כדר"ז כו'):
+[אות יג] <b>במשנה וכמדת ר' יהושע פסולה. </b>היינו רק לכתחילה אבל בדיעבד הורצה והיינו בנטמא דציץ מרצה על אכילות ורק מדרבנן לא יזרוק לכתחילה. אבל באבוד ושרוף אפי' דיעבד פסול. כן מבואר בפסחים. ואפשר לומר דפסולה כמשמעו אפילו דיעבד אלא דה"ק כמדת ר"י ביסוד זה דאם אין דם אין בשר ולא כר"י דמתני' דהכא דאין ציץ מרצה על האוכלין והוי כנאבד ואפילו דיעבד פסול. וע' בפסחים. והא דפרכי' שם חדא פסולה דיעבד משמע היינו למה דרצה לומר דר"י סבירא ליה אפילו בכל מילי דזרק הורצה אפילו בשרוף דדינא דאין בשר אין דם כיון דלא שינה לעכב כך הדין מדאורייתא דלכתחילה לא יזרוק ובדיעבד הורצה (וכדסבירא ליה לר' יוסי באמת) מש"ה פריך דהא פסולה קתני. אבל למה דמשני כאן ביחיד כאן בציבור היינו מדין ריצוי ציץ דבדאוריי' אין חילוק בין יחיד לציבור. וע"כ מדין ריצוי ציץ דאף ביחיד מדאוריי' יזרוק דציץ מרצה על האוכלין ורק מדרבנן לא יזרוק ובצבור שרי לכתחילה. בזה שפיר י"ל דהא דקתני הכא פסולה היינו דמתני' סבר דאין ציץ מרצה על האוכלין וקאמר כמדת ר"י לענין זה דאין דם אין בשר אף בדיעבד פסול כמו בנשרף ודו"ק:
+[אות יד] <b>תוי"ט ד"ה וכמדת ר"י פסולה. דה"ה לשרוף ואבוד. </b>דאם נשתייר מקצת מקטיר הקומץ אבל מ"מ השיריים אסורין באכילה (גמרא דף ט' ע"ב):
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות טו] <b>תוי"ט ד"ה לא הקטירו. משמא דגמרא דמסתבר. </b>כ"כ רש"י בפירושא דשם אבל התוס' ישנים כתבו פירוש אחר ולפירושם גם עולה מעשרת:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות טז] <b>במשנה ועל הלבונה בפני עצמה. </b>תוס' (דף ס' ע"א) כתבו דמיירי אפי' במנחה א' שנתן שמן ואח"כ לבונה דאף דכבר נפסלה במתן שמן מ"מ חייב על הלבונה. כמו במחמץ אחר מחמץ. ובשם ר"ת כתבו דא"ח אא"כ בב' מנחות ע"ז שמן וע"ז לבונה. או במנחה א' ונתן השמן והלבונה בב"א (זה כתב רבינו לפי צד תירוץ הב' של התוס'):
+[אות יז] <b>תוי"ט סד"ה נתן כלי. או לבונה. </b>לשון הרמב"ם נתן כלי שיש בו שמן או לבונה על גבה אינו עובר ולא פסלה. ובלח"מ הקשה מנ"ל להרמב"ם דלא עבר הא לשון המשנה לא משמע הכי מדנקט תחלה נתן שמן על שיריים לא עבר ובסיפא לא נקט לא עבר ונקט לא פסל משמע דמעבר עבר ונדחק בזה. ולענ"ד דיצא זה להרמב"ם דלענין פסול ל"צ לדרשא דברייתא דעליה משמע בגופא הא בלא"ה כיון דלבונה לא פסל דאפשר ללוקטו ממילא ה"נ בשמן שבללו (צ"ל שלא בלל) הא ג"כ אפשר ללוקטו. אע"כ דהדרשא אתיא דשלא עבר:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות יח] <b>הרע"ב ד"ה ויורות הערביין. כמין גומא. </b>ע' (פ"ה מ"י דכלים) (ובתוי"ט שם):
+[אות יט] <b>שם ד"ה אם רצה. דכופח מין תנור. </b>דכתיב תנור ב' פעמים להכשיר מאפה כופח. גמרא:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות כ] <b>בהרע"ב ד"ה במדה ירושלמית. הי' עשרה עשרונים. </b>דמדכתיב גבי שתי הלחם ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שאין ת"ל תביאו אלא ללמד שכל מה שאתה מביא ממקום אחר (חמץ ועם הזבח רש"י) הרי הוא כזה. מה להלן עשרון לחלה אף כאן עשרון לחלה אי מה להלן שתי עשרונים אף כאן שתי עשרונים ת"ל תהיינה וכיון דידעינן דחלה לעשרון וידעינן שהי' יו"ד חלות. ממילא נשמע שהיה י' עשרונים לחמץ (גמרא):
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות כא] <b>הרע"ב ד"ה שהיה גודשה. ולית הלכתא כותיה. </b>קשה לי אמאי לא פסקי' כר"מ הא הוי מחלוקת במתני' דר"פ זו ואח"כ סתם במתני' זו וצ"ע:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות כב] <b>בהרע"ב ד"ה שאחד מניף. אבל כולן יחד אין יכולין להניף. </b>משני הש"ס אמאי דפרכינן דנילף תנופה מסמיכה מה סמיכה דלא נתרבתה בשחוטים נתרבתה בחברים תנופה וכו' ומשני משום דלא אפשר לנפו כולהו כהדדי הו"ל חציצה. ובסוכה ד' ל"ז כתב תוס' אף לרבא דס"ל התם מב"מ אינו חוצץ מ"מ פירכא הוי. ועוד מידי דלאו אורחיה סברא הוא דחוצץ כדתנן (רפ"ט דזבחים) ע"ג רגל חברו פסול. וע' בתוי"ט (פי"ג מ"ה) דזבחים:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות כג] <b>בהרע"ב ד"ה שהיו אומרים. הוא המתיר. </b>אע"ג דמחרת הפסח הוא ט"ו בניסן שהוא מחרת שחיטת הפסח כדכתיב בפ' מסעי ממחרת הפסח יצאו בני ישראל וזה היה בט"ו. מ"מ מחרת הפסח דהכא הוא ט"ז וקרי ליה ג"כ מחרת הפסח לפי שהוא יום מחרת אכילתו. תוס' פ"ק דר"ה (ד' י"ג ע"א):
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות כד] <b>הרע"ב ד"ה ואם לאו. אלא לאחר קצירת העומר. </b>אף דנשרש קודם הבאת העומר אין העומר מתיר. מזה משמע דהשרשה אינו תלוי בימים ואין לו זמן קצבה. דאל"כ לא משכחת שיהיה השרשה בין קצירה להבאה. וע' (פ"ב מ"ו) דשביעית. וע' בזה בספר טורי אבן (ר"ה י' ע"ב ד"ה כל הרכבה):
+
+Mishnah 8
+
+[אות כה] <b>הרע"ב ד"ה קוצרים בית השלחים. ממקום שאתה יכול להביא העומר. </b>והא דלא דרשינן ממין שאתה מביא אי אתה קוצר ולתסר רק בקצירת שעורים. היינו דמגז"ש ראשית ראשית מחלה ילפינן דקצירת כל ה' מינין אסורים. (גמ'):
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות כו] <b>הר"ב ד"ה ובטפוס. ומתקן הבצק בתוך הדפוס. </b>וכ"נ מלשון רש"י בסוכה (דף ל"ו ע"א) שכ' וז"ל כל העשוי לעשות למדתו דברים אחרי' ע"ג כמו מנעלים. או בתוכו. כעין שהיה עושין קדירות ללחם הפנים שיכניסו העיסה לתוך הקדירה והלחם נעשה בצורתה כגון אלו קרי דפוס ע"כ (וכ"כ ברש"י בסוגיא וע' תוס'):
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות כז] <b>תוי"ט ד"ה הרי עלי. ולמנחה מעליא אכווין. </b>ולפ"ז אם אמר הרי עלי מנחה מן העדשים לאו כלום הוא כמבואר בסוגיין. והרמב"ם כתב בחיבורו וז"ל האומר ה"ע מנחת שעורים או מנחת חצי עשרון או *) מנחה בלא שמן ולבונה הר"ז פטור שלא התנדב כדרך שמקריבים. אמר ה"ע מנחה מן השעורים או מן העדשים או מנחה בלא שמן ולבונה כו' שואלים אותו אם אמר וכו' ואילו ידעתי שאין מקריבים וכו' לא הייתי נודר הר"ז פטור. ואם אמר אילו הייתי יודע הייתי נודר כדרך שמקריבים הר"ז חייב להקריב כדרך שמקריבים עכ"ל מבואר דמחלק בין אמר מנחת דבוק או מנחה שהוא מוכרת ומקורו בסוגיי' עיי"ש. וכן אם לא הזכיר כלל מנחה רק אמר ה"ע חצי עשרון פטור. ולא מהני בדיקה אלא בהזכיר תחלה מנחה בזה ע"י בדיקה שאומר הייתי נודר כדרך שמקריבים הוי כאילו אמר ה"ע מנחה לבד עיי"ש: *) הכ"מ מגיה מנחת וע"ש. (רמ"ש). 
+
+Mishnah 4
+
+[אות כח] <b>הרע"ב ד"ה שכן ציבור. ואי מערב להו מפסיל. </b>קשה לי הא (פ"ג מ"ב) דמסכתין ת"ק ס"ל דכשר ור"י ס"ל התם דפסול ומבואר בסוגיא דשם דר"י לטעמיה דתליא במב"מ ולא תלינן בעולין. ורבנן ס"ל דעולין אין מבטלין עיי"ש הטיב. ולא מצינו בשום מקום דר"ש יסבור כר"י דמב"מ לא בטיל. וצ"ע:
+[אות כט] <b>שם תוי"ט ד"ה אין מתנדבים. בין בנדר בין בנדבה. </b>בלח"מ ובמ"ל כתבו דהרמב"ם לשיטתו אזיל כמו שהעתקתי לעיל במתני' ג' דגבי חצי עשרון מהני כיון דאמר תחלה מנחה אבל הכא לא הזכיר מנחה:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות ל] <b>במשנה נחשת. </b>בשבת ד"צ ע"א הקשו תוס' בשם ר"י דלא יפחות מפרוטה הו"ל למימר כמו בדינר זהב וכסף:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+[אות לא] <b>הרע"ב ד"ה שאקריבנה בבית חוניו. ע"מ שאהרגנה. </b>זהו לשון רש"י שמפרש כן אההיא דאמרינן בסוגיא נעשה כאומר ה"ע עולה ע"מ שלא אתחייב באחריותה והוסיף רש"י בזה ע"מ שאהרגנה ולא אתחייב באחריותה. ונראה דס"ל לרש"י דבאומר סתם ע"מ שלא אתחייב באחריותה היינו רק באחריות אונסים ואפשר אף לפשיעה. אבל מ"מ לא על מזיק בידים. ולזה הוסיף רש"י כיון דאמר ע"מ שאקריבנה בבית חוניו הוי כפירש ע"מ שלא אתחייב על הריגתה בידים. וע' בתשובות מיימוני (ס' משפטים סי' י"א) שדקדק כן מלשון הש"ס הנ"ל דבאומר ע"מ שלא אתחייב באחריותה פטר נפשיה מכולו ואפי' ממזיקו בידים דמקטל קטלה. ולענ"ד מל' רש"י והרע"ב לא משמע כן:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Menachot/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Menachot/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c2f5bfbe1fe0fd700f057ea49764073c1ad26dc2
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Menachot/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,289 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Menachot
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה מנחות
+merged
+https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Menachot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1908-1909
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה מנחות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>תוס' חדשים ד"ה ומנחת קנאות. לא קיימי הכי. </b>גם להס"ד דהש"ס הוא מדאורייתא. דילפינן מגז"ש במזכרת עון עון מקרא ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה:
+[אות ב] <b>בא"ד מדכתיב היא בשניהם. </b>וברש"י (דף ה' ד"ה ובדבר הראוי לעבודה וכו') במנחת קנאות פסול משום דרחמנא קריא חטאת וזה תימה דהא במנחת קנאות לא כתיב חטאת (עיין בדברי רבינו בזבחים אות כ"ה):
+
+Mishnah 2
+
+[אות ג] <b>תוי"ט סד"ה אחת מנחת חוטא. גמ'. </b>והא דלא קתני ברפ"ב דזבחים כל הזבחים כו' ואפי' חטאת חלב דהא גם בזה אר"ש טעמא דחטאת חלב לא בעי נסכים שלא יהיה קרבנו מהודר. היינו דהכא דרישא דמתני' היינו מתני' דלעיל דמנחות שקמצן שלא לשמה פסולות אתיא דלא כר"ש דמכשיר בברייתא. סיפא נמי דלא כר"ש. דלר"ש דיהיב טעמא שלא יהיה קרבנו מהודר פסולים נמי לתכשר קמ"ל (גמ') ופירש"י דתני משנה יתירא דלא אצטריך לאשמועינן אלא לר"ש דמודה בסיפא:
+[אות ד] <b>שם ד"ה קמץ ועלה. הנעשית מפסולין תוס'. </b>(דף יו"ד ע"ב). ומ"ש התוי"ט אבל הר"ב כו' לא ידעתי דהא י"ל דהר"ב קאי אכל הפסולין דחשיב במתני' מקודם היינו שנעש' מפסולין. וכדכתב הרע"ב ויחזור כהן כשר דמשמע דהפסול היה ע"י שנעשה מהפסולים וכדדייק הרע"ב שאם עבר אחד מהן דמשמע דמיירי שהפסול בגברא אבל שעלה בידו צרור מזה לא מיירי הרע"ב:
+
+Mishnah 3
+
+[אות ה] <b>תוי"ט ד"ה ריבה שמנה. אבל שיטת הרמב"ם. </b>נראה דס"ל לתוי"ט בדעת הרמב"ם דאף בנתן לתוכה שמן דחולין ודחברתה לא מפסיל אלא בב' לוגין. ואולם להדיא כתב הרמב"ם שם בהל' ח' מנחה שנפל לתוכה שמן מנחה אחרת או שמן חולין כ"ש נפסלה. ובהלכה ט' ריבה שמנה ולבונתה עד ב' לוגים כו' נראה דדעת הרמב"ם לחלק דבהפריש לה שמן לא מפסלי אלא בב' לוגין. אבל בשמן דחולין ודחברתה פסול בכ"ש. אח"ז מצאתי דכ"כ בס' מנחת כהן:
+[אות ו] <b>בהרע"ב ד"ה חסר לבונתה. שלא נתן בה. </b>תמהני דמסוגיין דקאמר ר"י סבר קומץ בתחילה ב' קרטין בסוף. ור"ש סבר קומץ בתחילה וקורט אחד בסוף. משמע להדיא דלכ"ע בעי שיהיה בתחילה קומץ לבונה אלא דבנחסר אח"כ קודם הקטרה מכשרי'. וכ"נ להדיא בפרש"י וצ"ע אח"כ מצאתי שהוקשה כן להרב מנחת כהן זצ"ל. גם קשה לי על הרע"ב שכ"כ דרך פירוש למתניתין דחסר לבונתה היינו דליכא אלא קורט א' ובאמת פליגי עלה וס"ל לר"ש דקורט אחד סגי ור"י ס"ל דב' קורטים אבל ר"מ דהיינו סתם (ע' רש"י) ס"ל דחסר כ"ש פסול. ואולם מתני' דבסמוך או להקטיר לבונתה למחר ולא קתני להקטיר כזית לבונתה למחר כדקתני גבי קומץ כתב רש"י שם דהך סתמא כרבנן דאמרינן לעיל דלבונה כשר בקורט אחד (והיינו ר"ש. ולשון רש"י רבנן אינו מדוקדק) ומה דלא נקט רש"י כר"י דסגי בב' קורטין דא"כ הו"ל למתני להקטיר ב' קורטין אמנם עדיין אף לר"ש לתני להקטיר קורט אחד דהא בחסר כ"ש מקורט אחד פסול כמבואר בסוגיין:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ז] <b>תוי"ט ד"ה מודה ר"י. והדרא קושין לדוכתה. </b>בפשוטו לק"מ דאין כוונת הר"ב כאן שחישב בשעת ההקטרה. אלא דכוונת הרע"ב במ"ש כי חישב בהקטרת קומץ היינו שחישב בקמיצה להקטיר קומצה. ופשוט. אח"ז מצאתי שכ"כ בס' קול הרמ"ז:
+
+Mishnah 2
+
+[אות ח] <b>במשנה ואותו הסדר. </b>הא בחישב על חלה א' מן הסדרים נפגל כל הסדר והא דנקט א' מן הסדרים משום רבותא דר' יוסי דאפ"ה אין כרת על הסדר הב'. וכן בסיפא גבי טומאה נקט א' מן הסדרים לרבותא דחכמים דאפ"ה הטהור יאכל. תוס':
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות ט] <b>תוי"ט ד"ה לא מלח. כדתניא (דף כ') יכול. </b>תמוה לי הא אדרבה כיון דאמרינן דאין מנחה טעונה מלח איך אפשר לפרש מתני' דלא מלח היינו המנחה כולה הא אף לכתחילה לא בעי מליחה כלל. אלא ודאי דמתני' דלא מלח קאי אקומץ ומאי דקתני בברייתא דמדכתיב ברית מעכבא מתני' פליג בזה וכדאמרי' בסוגיא דרב סבר כמתני' ולאידך שינויא גם רב סבר כהברייתא. אבל מ"מ מתני' לא ס"ל כהברייתא. והרמב"ם השמיט באמת לא מלח דלהלכה קיי"ל כהברייתא וכמ"ש בכ"מ (בפ"ה מהל' איסורי מזבח) ונתן טעם על זה דפסק הרמב"ם כהברייתא ולא כמתני' עכ"פ זהו ברור דלא מלח היינו הקומץ. ודברי הרע"ב והתוי"ט שגבו ממני וצ"ע:
+[אות י] <b>שם ד"ה והן בולעות. לא הבינותי דברי רש"י. </b>לענ"ד בפשוטו דכוונת רש"י ותוס' דסולת של קומץ רבה על שמן שבלע ממנחת נסכים. [ולרבנן] דס"ל דעולין אין מבטלין זא"ז אף מבשא"מ לא בטל השמן בסולת וכיון דלא בטל היכא דאיתא אמנחת נסכים שדינן ליה ולא הוי הקומץ ריבה שמנה ולא המנחת נסכים חסר שמנה. אבל לר"י דמבשא"מ בטל אמרינן סלק כו' ובטל השמן שבלע בסולת ומש"ה לא שדינן ליה אמנחת נסכים כיון דבטל בסולת ומקרי זה רבה שמנה וזה חסר שמנה. וכן משמע להדיא בפירש"י (דף כ"ב ד"ה והן) עיי"ש וברור:
+[אות יא] <b>בא"ד וכתבו עוד התוס' כו'. של הקומץ רבה עליו השמן. </b>בתוס' שלפנינו איתא רבה על השמן ומבטלו והיינו כמש"ל דהעיקר דס"ל לרש"י ותוס' דהסולת מבטל להשמן. ועי"ז מקרי ריבה שמנה:
+
+Mishnah 3
+
+[אות יב] <b>תוי"ט ד"ה אם יכול. הא מב"מ בטל. </b>וא"כ כי קמץ לאחת ליתי שיריים ולבטל לטבלא והו"ל אינך מנחה שחסרה קודם קמיצה (כדר"ז כו'):
+[אות יג] <b>במשנה וכמדת ר' יהושע פסולה. </b>היינו רק לכתחילה אבל בדיעבד הורצה והיינו בנטמא דציץ מרצה על אכילות ורק מדרבנן לא יזרוק לכתחילה. אבל באבוד ושרוף אפי' דיעבד פסול. כן מבואר בפסחים. ואפשר לומר דפסולה כמשמעו אפילו דיעבד אלא דה"ק כמדת ר"י ביסוד זה דאם אין דם אין בשר ולא כר"י דמתני' דהכא דאין ציץ מרצה על האוכלין והוי כנאבד ואפילו דיעבד פסול. וע' בפסחים. והא דפרכי' שם חדא פסולה דיעבד משמע היינו למה דרצה לומר דר"י סבירא ליה אפילו בכל מילי דזרק הורצה אפילו בשרוף דדינא דאין בשר אין דם כיון דלא שינה לעכב כך הדין מדאורייתא דלכתחילה לא יזרוק ובדיעבד הורצה (וכדסבירא ליה לר' יוסי באמת) מש"ה פריך דהא פסולה קתני. אבל למה דמשני כאן ביחיד כאן בציבור היינו מדין ריצוי ציץ דבדאוריי' אין חילוק בין יחיד לציבור. וע"כ מדין ריצוי ציץ דאף ביחיד מדאוריי' יזרוק דציץ מרצה על האוכלין ורק מדרבנן לא יזרוק ובצבור שרי לכתחילה. בזה שפיר י"ל דהא דקתני הכא פסולה היינו דמתני' סבר דאין ציץ מרצה על האוכלין וקאמר כמדת ר"י לענין זה דאין דם אין בשר אף בדיעבד פסול כמו בנשרף ודו"ק:
+[אות יד] <b>תוי"ט ד"ה וכמדת ר"י פסולה. דה"ה לשרוף ואבוד. </b>דאם נשתייר מקצת מקטיר הקומץ אבל מ"מ השיריים אסורין באכילה (גמרא דף ט' ע"ב):
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות טו] <b>תוי"ט ד"ה לא הקטירו. משמא דגמרא דמסתבר. </b>כ"כ רש"י בפירושא דשם אבל התוס' ישנים כתבו פירוש אחר ולפירושם גם עולה מעשרת:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות טז] <b>במשנה ועל הלבונה בפני עצמה. </b>תוס' (דף ס' ע"א) כתבו דמיירי אפי' במנחה א' שנתן שמן ואח"כ לבונה דאף דכבר נפסלה במתן שמן מ"מ חייב על הלבונה. כמו במחמץ אחר מחמץ. ובשם ר"ת כתבו דא"ח אא"כ בב' מנחות ע"ז שמן וע"ז לבונה. או במנחה א' ונתן השמן והלבונה בב"א (זה כתב רבינו לפי צד תירוץ הב' של התוס'):
+[אות יז] <b>תוי"ט סד"ה נתן כלי. או לבונה. </b>לשון הרמב"ם נתן כלי שיש בו שמן או לבונה על גבה אינו עובר ולא פסלה. ובלח"מ הקשה מנ"ל להרמב"ם דלא עבר הא לשון המשנה לא משמע הכי מדנקט תחלה נתן שמן על שיריים לא עבר ובסיפא לא נקט לא עבר ונקט לא פסל משמע דמעבר עבר ונדחק בזה. ולענ"ד דיצא זה להרמב"ם דלענין פסול ל"צ לדרשא דברייתא דעליה משמע בגופא הא בלא"ה כיון דלבונה לא פסל דאפשר ללוקטו ממילא ה"נ בשמן שבללו (צ"ל שלא בלל) הא ג"כ אפשר ללוקטו. אע"כ דהדרשא אתיא דשלא עבר:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות יח] <b>הרע"ב ד"ה ויורות הערביין. כמין גומא. </b>ע' (פ"ה מ"י דכלים) (ובתוי"ט שם):
+[אות יט] <b>שם ד"ה אם רצה. דכופח מין תנור. </b>דכתיב תנור ב' פעמים להכשיר מאפה כופח. גמרא:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות כ] <b>בהרע"ב ד"ה במדה ירושלמית. הי' עשרה עשרונים. </b>דמדכתיב גבי שתי הלחם ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שאין ת"ל תביאו אלא ללמד שכל מה שאתה מביא ממקום אחר (חמץ ועם הזבח רש"י) הרי הוא כזה. מה להלן עשרון לחלה אף כאן עשרון לחלה אי מה להלן שתי עשרונים אף כאן שתי עשרונים ת"ל תהיינה וכיון דידעינן דחלה לעשרון וידעינן שהי' יו"ד חלות. ממילא נשמע שהיה י' עשרונים לחמץ (גמרא):
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות כא] <b>הרע"ב ד"ה שהיה גודשה. ולית הלכתא כותיה. </b>קשה לי אמאי לא פסקי' כר"מ הא הוי מחלוקת במתני' דר"פ זו ואח"כ סתם במתני' זו וצ"ע:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות כב] <b>בהרע"ב ד"ה שאחד מניף. אבל כולן יחד אין יכולין להניף. </b>משני הש"ס אמאי דפרכינן דנילף תנופה מסמיכה מה סמיכה דלא נתרבתה בשחוטים נתרבתה בחברים תנופה וכו' ומשני משום דלא אפשר לנפו כולהו כהדדי הו"ל חציצה. ובסוכה ד' ל"ז כתב תוס' אף לרבא דס"ל התם מב"מ אינו חוצץ מ"מ פירכא הוי. ועוד מידי דלאו אורחיה סברא הוא דחוצץ כדתנן (רפ"ט דזבחים) ע"ג רגל חברו פסול. וע' בתוי"ט (פי"ג מ"ה) דזבחים:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות כג] <b>בהרע"ב ד"ה שהיו אומרים. הוא המתיר. </b>אע"ג דמחרת הפסח הוא ט"ו בניסן שהוא מחרת שחיטת הפסח כדכתיב בפ' מסעי ממחרת הפסח יצאו בני ישראל וזה היה בט"ו. מ"מ מחרת הפסח דהכא הוא ט"ז וקרי ליה ג"כ מחרת הפסח לפי שהוא יום מחרת אכילתו. תוס' פ"ק דר"ה (ד' י"ג ע"א):
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות כד] <b>הרע"ב ד"ה ואם לאו. אלא לאחר קצירת העומר. </b>אף דנשרש קודם הבאת העומר אין העומר מתיר. מזה משמע דהשרשה אינו תלוי בימים ואין לו זמן קצבה. דאל"כ לא משכחת שיהיה השרשה בין קצירה להבאה. וע' (פ"ב מ"ו) דשביעית. וע' בזה בספר טורי אבן (ר"ה י' ע"ב ד"ה כל הרכבה):
+
+Mishnah 8
+
+[אות כה] <b>הרע"ב ד"ה קוצרים בית השלחים. ממקום שאתה יכול להביא העומר. </b>והא דלא דרשינן ממין שאתה מביא אי אתה קוצר ולתסר רק בקצירת שעורים. היינו דמגז"ש ראשית ראשית מחלה ילפינן דקצירת כל ה' מינין אסורים. (גמ'):
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות כו] <b>הר"ב ד"ה ובטפוס. ומתקן הבצק בתוך הדפוס. </b>וכ"נ מלשון רש"י בסוכה (דף ל"ו ע"א) שכ' וז"ל כל העשוי לעשות למדתו דברים אחרי' ע"ג כמו מנעלים. או בתוכו. כעין שהיה עושין קדירות ללחם הפנים שיכניסו העיסה לתוך הקדירה והלחם נעשה בצורתה כגון אלו קרי דפוס ע"כ (וכ"כ ברש"י בסוגיא וע' תוס'):
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות כז] <b>תוי"ט ד"ה הרי עלי. ולמנחה מעליא אכווין. </b>ולפ"ז אם אמר הרי עלי מנחה מן העדשים לאו כלום הוא כמבואר בסוגיין. והרמב"ם כתב בחיבורו וז"ל האומר ה"ע מנחת שעורים או מנחת חצי עשרון או *) מנחה בלא שמן ולבונה הר"ז פטור שלא התנדב כדרך שמקריבים. אמר ה"ע מנחה מן השעורים או מן העדשים או מנחה בלא שמן ולבונה כו' שואלים אותו אם אמר וכו' ואילו ידעתי שאין מקריבים וכו' לא הייתי נודר הר"ז פטור. ואם אמר אילו הייתי יודע הייתי נודר כדרך שמקריבים הר"ז חייב להקריב כדרך שמקריבים עכ"ל מבואר דמחלק בין אמר מנחת דבוק או מנחה שהוא מוכרת ומקורו בסוגיי' עיי"ש. וכן אם לא הזכיר כלל מנחה רק אמר ה"ע חצי עשרון פטור. ולא מהני בדיקה אלא בהזכיר תחלה מנחה בזה ע"י בדיקה שאומר הייתי נודר כדרך שמקריבים הוי כאילו אמר ה"ע מנחה לבד עיי"ש: *) הכ"מ מגיה מנחת וע"ש. (רמ"ש). 
+
+Mishnah 4
+
+[אות כח] <b>הרע"ב ד"ה שכן ציבור. ואי מערב להו מפסיל. </b>קשה לי הא (פ"ג מ"ב) דמסכתין ת"ק ס"ל דכשר ור"י ס"ל התם דפסול ומבואר בסוגיא דשם דר"י לטעמיה דתליא במב"מ ולא תלינן בעולין. ורבנן ס"ל דעולין אין מבטלין עיי"ש הטיב. ולא מצינו בשום מקום דר"ש יסבור כר"י דמב"מ לא בטיל. וצ"ע:
+[אות כט] <b>שם תוי"ט ד"ה אין מתנדבים. בין בנדר בין בנדבה. </b>בלח"מ ובמ"ל כתבו דהרמב"ם לשיטתו אזיל כמו שהעתקתי לעיל במתני' ג' דגבי חצי עשרון מהני כיון דאמר תחלה מנחה אבל הכא לא הזכיר מנחה:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות ל] <b>במשנה נחשת. </b>בשבת ד"צ ע"א הקשו תוס' בשם ר"י דלא יפחות מפרוטה הו"ל למימר כמו בדינר זהב וכסף:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+[אות לא] <b>הרע"ב ד"ה שאקריבנה בבית חוניו. ע"מ שאהרגנה. </b>זהו לשון רש"י שמפרש כן אההיא דאמרינן בסוגיא נעשה כאומר ה"ע עולה ע"מ שלא אתחייב באחריותה והוסיף רש"י בזה ע"מ שאהרגנה ולא אתחייב באחריותה. ונראה דס"ל לרש"י דבאומר סתם ע"מ שלא אתחייב באחריותה היינו רק באחריות אונסים ואפשר אף לפשיעה. אבל מ"מ לא על מזיק בידים. ולזה הוסיף רש"י כיון דאמר ע"מ שאקריבנה בבית חוניו הוי כפירש ע"מ שלא אתחייב על הריגתה בידים. וע' בתשובות מיימוני (ס' משפטים סי' י"א) שדקדק כן מלשון הש"ס הנ"ל דבאומר ע"מ שלא אתחייב באחריותה פטר נפשיה מכולו ואפי' ממזיקו בידים דמקטל קטלה. ולענ"ד מל' רש"י והרע"ב לא משמע כן:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Middot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Middot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..0e675c046486726f7db7ec45b899a2fc25779292
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Middot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt	
@@ -0,0 +1,88 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Middot
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה מדות
+Vilna, 1908-1909
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה מדות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות א] <b>הר"ב ד"ה במסיבה ההולכת. לזה הקילו. </b>דמדאורייתא שרי לטב"י ליכנס למחנה לויה אלא דמדרבנן אסרו ליכנס לעזרת נשים וכמ"ש בתוי"ט (פ"א דכלים מ"ח ד"ה שאין טבו"י):
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות ב] <b>מה לך מקיף לשמאל. </b>דאף איטר מקיף דרך ימין העולם. מג"א (סי' תרנ"א ס"ק כ"ח):
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות ג] <b>תוי"ט סד"ה ועל גגה היתה. כשפתוחות לקודש. </b>וצ"ל ג"כ שהיה גג בית הפרוה שוה לקרקע עזרה דאל"כ הא גגין לא נתקדשו כדאיתא במתניתין שם בפי' הרע"ב והיא מסוגיא (דפ"ז) דפסחים. והא דהוצרך למסיבה מלשכת המדיחים לגג בית הפרוה משום דלא היה לו לגג בית הפרוה פתח לעזרה משום צניעות לפי שכה"ג טובל שם. אלא היו נכנסי' לו דרך לשכת המדיחים שהיתה תחת הקרקע ותוכה של לשכות המדיחים היה קדש דאלת"ה הו"ל גג בית הפרוה כמו לשכות הבנויות בקודש ופתוחות לחול דתוכן חול. תוס' פ"ג דיומא (* דף ל"א ע"א ד"ה וכולן כו' יעו"ש):
+
+Mishnah 4
+
+[אות ד] <b>תוי"ט סד"ה אבא שאול כו'. לא יפלא כו'. </b>כ"כ להדיא בתוס' יומא (דף ח' ע"ב ד"ה דאי ר"ח סגן הכהנים) ע"ש:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Middot/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Middot/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b11f4bec9b8c137f6135892a72bca10ee0dbec58
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Middot/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,91 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Middot
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה מדות
+merged
+https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Middot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1908-1909
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה מדות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות א] <b>הר"ב ד"ה במסיבה ההולכת. לזה הקילו. </b>דמדאורייתא שרי לטב"י ליכנס למחנה לויה אלא דמדרבנן אסרו ליכנס לעזרת נשים וכמ"ש בתוי"ט (פ"א דכלים מ"ח ד"ה שאין טבו"י):
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות ב] <b>מה לך מקיף לשמאל. </b>דאף איטר מקיף דרך ימין העולם. מג"א (סי' תרנ"א ס"ק כ"ח):
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות ג] <b>תוי"ט סד"ה ועל גגה היתה. כשפתוחות לקודש. </b>וצ"ל ג"כ שהיה גג בית הפרוה שוה לקרקע עזרה דאל"כ הא גגין לא נתקדשו כדאיתא במתניתין שם בפי' הרע"ב והיא מסוגיא (דפ"ז) דפסחים. והא דהוצרך למסיבה מלשכת המדיחים לגג בית הפרוה משום דלא היה לו לגג בית הפרוה פתח לעזרה משום צניעות לפי שכה"ג טובל שם. אלא היו נכנסי' לו דרך לשכת המדיחים שהיתה תחת הקרקע ותוכה של לשכות המדיחים היה קדש דאלת"ה הו"ל גג בית הפרוה כמו לשכות הבנויות בקודש ופתוחות לחול דתוכן חול. תוס' פ"ג דיומא (* דף ל"א ע"א ד"ה וכולן כו' יעו"ש):
+
+Mishnah 4
+
+[אות ד] <b>תוי"ט סד"ה אבא שאול כו'. לא יפלא כו'. </b>כ"כ להדיא בתוס' יומא (דף ח' ע"ב ד"ה דאי ר"ח סגן הכהנים) ע"ש:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Tamid/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Tamid/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..dd0bb572269365ac69ae31c72d7d689afb2ba1da
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Tamid/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt	
@@ -0,0 +1,74 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Tamid
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה תמיד
+Vilna, 1908-1909
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה תמיד
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>תוי"ט ד"ה בבית הניצוץ. לא שמעתי בו טעם. </b>והראב"ד כתב בשם התוס' דעל שם האור נקראת ניצוץ שהיה עשוי כמין אכסדרא כדאיתא במתני' (פ"א מ"ה) דמסכת מדות:
+[אות ב] <b>תוי"ט ד"ה והרובין. כגון פחותים מי"ג. </b>ובבאר שבע השיג לנכון דהא מבואר בחולין (דף כ"ד ע"ב) דדוקא בדיעבד עבודתו כשרה משהביא ב' שערות. אבל לכתחלה לא עד שהוא בן עשרים:
+[אות ג] <b>במשנה ובית כסא של כבוד. </b>כתב בב"ש די"ל דמש"ה היה שם בה"כ כדי שיטיל מים קודם טבילה מטעמא דתנן (בפ"ח מ"ד) דמקואות דבע"ק שטבל ולא הטיל מים כשיטיל מים טמא. ע"ש:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות ד] <b>במשנה לעשות חביתים. </b>בירוש' (ספ"ק דר"ה) פסיק דאפי' בשבת דמחללים שבת בלילה לדבר שהוא צורך היום:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות ה] <b>תוי"ט ד"ה החלו מעלים. וז"ל בבוקר עורכים עצים. </b>בספ"ב דיומא מבואר דסידור מערכה כשר בלילה. ובתוספות שם ד"ה איכא דאמרי כתבו דזמנו רק בלילה אבל סידור ב' גזרי עצים זמנו ביום:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות ו] <b>תוי"ט ד"ה לא היה שוחט. מצאתי כתוב. </b>וכן כתב להדיא בתוספת יומא  (דף כט ע"א).  
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Tamid/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Tamid/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6aca3d2a3b8dc7fc6d823a0869b13fdd484749c6
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Tamid/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,77 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Tamid
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה תמיד
+merged
+https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Tamid
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1908-1909
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה תמיד
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>תוי"ט ד"ה בבית הניצוץ. לא שמעתי בו טעם. </b>והראב"ד כתב בשם התוס' דעל שם האור נקראת ניצוץ שהיה עשוי כמין אכסדרא כדאיתא במתני' (פ"א מ"ה) דמסכת מדות:
+[אות ב] <b>תוי"ט ד"ה והרובין. כגון פחותים מי"ג. </b>ובבאר שבע השיג לנכון דהא מבואר בחולין (דף כ"ד ע"ב) דדוקא בדיעבד עבודתו כשרה משהביא ב' שערות. אבל לכתחלה לא עד שהוא בן עשרים:
+[אות ג] <b>במשנה ובית כסא של כבוד. </b>כתב בב"ש די"ל דמש"ה היה שם בה"כ כדי שיטיל מים קודם טבילה מטעמא דתנן (בפ"ח מ"ד) דמקואות דבע"ק שטבל ולא הטיל מים כשיטיל מים טמא. ע"ש:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות ד] <b>במשנה לעשות חביתים. </b>בירוש' (ספ"ק דר"ה) פסיק דאפי' בשבת דמחללים שבת בלילה לדבר שהוא צורך היום:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות ה] <b>תוי"ט ד"ה החלו מעלים. וז"ל בבוקר עורכים עצים. </b>בספ"ב דיומא מבואר דסידור מערכה כשר בלילה. ובתוספות שם ד"ה איכא דאמרי כתבו דזמנו רק בלילה אבל סידור ב' גזרי עצים זמנו ביום:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות ו] <b>תוי"ט ד"ה לא היה שוחט. מצאתי כתוב. </b>וכן כתב להדיא בתוספת יומא  (דף כט ע"א).  
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Temurah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Temurah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a08dcc4d7b6c66b7c81911c8af4801a88ce28b12
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Temurah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt	
@@ -0,0 +1,128 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Temurah
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה תמורה
+Vilna, 1908-1909
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה תמורה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות א] <b>ברע"ב ד"ה מה הוא מיוחד. דכתיב הוא. </b>ובמאור (פ"ד דחולין) כתב לפרש דמה הוא היינו המעשר יחיד כדאמר רבה יצאו שנים בעשירי וקראן עשירי עשר ואחד עשר מעורבין אף תמורה ביחיד:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות ב] <b>תי"ט ד"ה אין מי חטאת. ונפלאתי הפלא ופלא. </b>כך הקשה המהרש"א בסוטה שם:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ג] <b>במשנה ועל ולד ולד תמורה. </b>קשה לי למ"ש רש"י (דף כ' ע"ב) דולד תמורה הוי בכלל ולד שני. דתמורה קרי ולד הואיל ומכח אחר אתי. א"כ אמאי נקט ועל ולד ולד תמורה הא בולד תמורה עצמו לא קרב דהוי בכלל ולד ולד. וצ"ע:
+[אות ד] <b>ברע"ב ד"ה ולד שלמים. מדרבנן משום גזירה. </b>והולד תודה מודה ר"א דקרב כדאיתא בסוגיין. ופירש"י דתודה לא שכיח כ"כ ומש"ה ל"ג. ומה"ט ניחא דר"ש ס"ל דולד ולדה לכ"ע לא יקרבו מ"מ בתודה י"ל דיקרבו וכסתמא דמתני' דבסמוך דלא מצינו דפליג עלה. ואולם מדברי הרמב"ם (רפ"ד דתמורה ה"ב) מבואר דס"ל דגם בתודה ולד ולדה לא יקרבו. ולא ידעתי מנין לנו זה דולד ולדה לר"ש חמור מולד ראשון לר"א. וצ"ע. ואף אם נימא דבולד ולד מטעם דניכרת מתוך מעשיו דלגדל בעי חיישינן אף בלא שכיח. ויש סעד לזה דתמורה ג"כ לא שכיח דעבר בלאו (ומשמע באמת דלר"א ולד תמורה קרב מדנקט במתני' רא"א ולד שלמים לא יקרב שלמים ושייר ולד תמורה). וכיון דס"ל לר"ש דולד ולד תמורה לא יקרבו מוכח דגם דלא שכיח חיישינן בולד ולד כיון דניכר מחשבתו דלגדל עדרים בא ומתני' דבסמוך באמת כת"ק דס"ל לחכמים גם ולד ולד יקרבו ולא חמיר מולד עצמו. ואולם לפ"ז קשה דאמאי פסק הרמב"ם כר"ש הא הוי מחלוקת ואח"כ סתם דבמתני' דבסמוך סתם כת"ק. וצ"ע:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות ה] <b>במשנה תמורת אשם ולד תמורתה. </b>והא דלא אמרי' דולד תמותר אשם יקרב אשם כמו בולד תמורת עולה במתני' ב'. י"ל דמיירי שהקריב האשם הראשון וא"א להביא ב' אשמות. גם אף אם נאבד ולא קרב האשם הראשון מ"מ כיון דלכפרה אתי אינו מתכפר בדבר עבירה. שבא מכח תמורה דעבר על לאו דלא יחליפנו כדאיתא בסוגיא (כ"כ ועי' תוס' ד"כ ע"ב ד"ה אבל לפני כפרה):
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ו]  <b>במשנה ולד חטאת. </b>מתני' זו שנויה עוד (רפ"ג) דמעילה:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות ז] <b>תוי"ט ד"ה ילדה שני. מציעתא נמי בבהמת חולין. </b>דהרי סיפא דבחולין איירי ואפ"ה אתפיס בזבחי שלמים (תוס'):
+[אות ח] <b>ברע"ב ד"ה אין קדושה. דולדות קדשים. </b>דמש"ה אין קדושה חלה עליהן אף אם הקדושה מכח האם (דהא סתם אין קדושה קאמר. רש"י):
+
+Mishnah 3
+
+[אות ט] <b>ברע"ב ד"ה נמלך. חוץ ממקדיש. </b>בנדרים (דף פ"ז ע"א) איתא רק חוץ ממגדף וע"ז ומקדש ומגרש. אבל מקדיש ליתא התם. ועיין בש"ך ח"מ (סימן רנ"ה סק"ה) תמה דמסוגיא דבב"ק (דע"ג ע"ב) מוכח להדיא דאף במקדיש תכ"ד כ"ד. דפרכינן התם מדרבי יוסי דסבר תכ"ד כ"ד לענין עדות ממתני' דהכא דסבר ר"י הר"ז תמורת עולה ומשני' התם דתרי כדי דיבור הוי עיי"ש. הרי מוכח דאין לחלק בין עדות להקדש לענין תכ"ד ע"ש. ועיין בפ"י בב"ק:
+
+Mishnah 4
+
+[אות י] <b>במשנה הרי זו תמורת עולה. </b>ע' בתי"ט (פ"ז מ"ו) דדמאי:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות יא] <b>במשנה והכלאים. </b>וקשה לי אמאי לא חשיב הנדמה דג"כ פסול להקרבה והוי יותר רבותא מכלאים עיין בב"ק (דף ע"ז) ובכורות (ד' י"ב) וצ"ע. עיין תוס' בכורות (דף נ"ז ע"א ד"ה חוץ) שהקשו כן על מתני' דהתם. וע' מה שתירצו בזה. (והובא בתי"ט בכורות פ"ט מ"ד):
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות יב] <b>תוס' חדשים ד"ה לכאורה י"ל. רק מדרבנן בע"ח חשיבי. </b>נפלאתי על כבודו הגדולה דלמאי צריך לזה דקאי אמתניתין דלעיל דריש פרקי' הא בלא"ה בהך מתני' עצמו י"ל כן כיון דהמחיר כלב מעורב עם ט' האחרים שהם מחיר טלה מה"ת בטלים ברוב ורק משום בע"ח לא בטל והוי דרבנן. וא"כ זה מספיק גם על הרמב"ם:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות יג] <b>במשנה ר"ש אומר. </b>פליג ג"כ על בב"ח דר"ש ס' בב"ח מותר בהנאה כדאי' בחולין (ד' קט"ז) אלא לא נחית לפלוגי רק בחולין שנ"ב. כ"כ תוספות נדה (דף מ"א ע"א ד"ה קסבר כו') וכתבו שם עוד בחד תירוצא דר"ש פליג גם בקדשים שהפילו כיון דקסבר ולדות קדשים בהוייתן הן קדושים לא חלה קדושה על הנפלים ומותרים בהנאה כמו בילדה טומטום ואנדרוגינוס לרשב"ג לעיל (פ"ה מ"ב) עיי"ש:
+[אות יד] <b>תוי"ט ד"ה וכן חיה. והוא מלתא בלא טעמא. </b>בחולין (דפ"ה ע"ב) כתבו תוס' הטעם דגזרי' חיה אטו בהמה ואע"ג דבבהמה גופה לא הוי בשריפה אלא גזירה אטו קדשים שיצאו לחוץ ובחי' ליכא למטעי אטו קדשים לא הוי גזירה לגזירה כיון דאסירא מיהא דאורייתא הוי כולה חדא גזירה עיי"ש:
+
+Mishnah 5
+
+[אות טו] <b>במשנה ואת שדרכו ליקבר יקבר. </b>קאי על ערלה וכ"כ אבל בתרומ' טמאה הדין דיעשה זילוף. תוס' פסחים:
+[אות טז] <b>ברע"ב ד"ה ותרומה טמאה. שלך תהא להסיקה. </b>קשה לי האיך נלמוד מזה דבשריפה הא לך. אתי' דמותר בהנאה ומנ"ל דבשריפה. ובסוגי' שבת (דכ"ה) איתא כשם שמצוה לשרוף את הקדשים כך מצוה לשרוף תרומה טמאה. ובתוס' שם דמשום דדמי לקודש ומדרבנן. או דמדאורייתא דמקרי קודש. וצ"ע:
+
+Mishnah 6
+
+[אות יז] <b>ברע"ב ד"ה כל הנשרפים. דלמא חפר איניש. </b>לא ידעתי למאי צריך לזה הא בפשוטו הטעם דלא יקברו דהא צריך לקיים מצות שריפה וצ"ע:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Temurah/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Temurah/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..837b03742ebe67e47a5e2763cf780a39d5a23234
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Temurah/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,131 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Temurah
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה תמורה
+merged
+https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Temurah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1908-1909
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה תמורה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות א] <b>ברע"ב ד"ה מה הוא מיוחד. דכתיב הוא. </b>ובמאור (פ"ד דחולין) כתב לפרש דמה הוא היינו המעשר יחיד כדאמר רבה יצאו שנים בעשירי וקראן עשירי עשר ואחד עשר מעורבין אף תמורה ביחיד:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות ב] <b>תי"ט ד"ה אין מי חטאת. ונפלאתי הפלא ופלא. </b>כך הקשה המהרש"א בסוטה שם:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ג] <b>במשנה ועל ולד ולד תמורה. </b>קשה לי למ"ש רש"י (דף כ' ע"ב) דולד תמורה הוי בכלל ולד שני. דתמורה קרי ולד הואיל ומכח אחר אתי. א"כ אמאי נקט ועל ולד ולד תמורה הא בולד תמורה עצמו לא קרב דהוי בכלל ולד ולד. וצ"ע:
+[אות ד] <b>ברע"ב ד"ה ולד שלמים. מדרבנן משום גזירה. </b>והולד תודה מודה ר"א דקרב כדאיתא בסוגיין. ופירש"י דתודה לא שכיח כ"כ ומש"ה ל"ג. ומה"ט ניחא דר"ש ס"ל דולד ולדה לכ"ע לא יקרבו מ"מ בתודה י"ל דיקרבו וכסתמא דמתני' דבסמוך דלא מצינו דפליג עלה. ואולם מדברי הרמב"ם (רפ"ד דתמורה ה"ב) מבואר דס"ל דגם בתודה ולד ולדה לא יקרבו. ולא ידעתי מנין לנו זה דולד ולדה לר"ש חמור מולד ראשון לר"א. וצ"ע. ואף אם נימא דבולד ולד מטעם דניכרת מתוך מעשיו דלגדל בעי חיישינן אף בלא שכיח. ויש סעד לזה דתמורה ג"כ לא שכיח דעבר בלאו (ומשמע באמת דלר"א ולד תמורה קרב מדנקט במתני' רא"א ולד שלמים לא יקרב שלמים ושייר ולד תמורה). וכיון דס"ל לר"ש דולד ולד תמורה לא יקרבו מוכח דגם דלא שכיח חיישינן בולד ולד כיון דניכר מחשבתו דלגדל עדרים בא ומתני' דבסמוך באמת כת"ק דס"ל לחכמים גם ולד ולד יקרבו ולא חמיר מולד עצמו. ואולם לפ"ז קשה דאמאי פסק הרמב"ם כר"ש הא הוי מחלוקת ואח"כ סתם דבמתני' דבסמוך סתם כת"ק. וצ"ע:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות ה] <b>במשנה תמורת אשם ולד תמורתה. </b>והא דלא אמרי' דולד תמותר אשם יקרב אשם כמו בולד תמורת עולה במתני' ב'. י"ל דמיירי שהקריב האשם הראשון וא"א להביא ב' אשמות. גם אף אם נאבד ולא קרב האשם הראשון מ"מ כיון דלכפרה אתי אינו מתכפר בדבר עבירה. שבא מכח תמורה דעבר על לאו דלא יחליפנו כדאיתא בסוגיא (כ"כ ועי' תוס' ד"כ ע"ב ד"ה אבל לפני כפרה):
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ו]  <b>במשנה ולד חטאת. </b>מתני' זו שנויה עוד (רפ"ג) דמעילה:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות ז] <b>תוי"ט ד"ה ילדה שני. מציעתא נמי בבהמת חולין. </b>דהרי סיפא דבחולין איירי ואפ"ה אתפיס בזבחי שלמים (תוס'):
+[אות ח] <b>ברע"ב ד"ה אין קדושה. דולדות קדשים. </b>דמש"ה אין קדושה חלה עליהן אף אם הקדושה מכח האם (דהא סתם אין קדושה קאמר. רש"י):
+
+Mishnah 3
+
+[אות ט] <b>ברע"ב ד"ה נמלך. חוץ ממקדיש. </b>בנדרים (דף פ"ז ע"א) איתא רק חוץ ממגדף וע"ז ומקדש ומגרש. אבל מקדיש ליתא התם. ועיין בש"ך ח"מ (סימן רנ"ה סק"ה) תמה דמסוגיא דבב"ק (דע"ג ע"ב) מוכח להדיא דאף במקדיש תכ"ד כ"ד. דפרכינן התם מדרבי יוסי דסבר תכ"ד כ"ד לענין עדות ממתני' דהכא דסבר ר"י הר"ז תמורת עולה ומשני' התם דתרי כדי דיבור הוי עיי"ש. הרי מוכח דאין לחלק בין עדות להקדש לענין תכ"ד ע"ש. ועיין בפ"י בב"ק:
+
+Mishnah 4
+
+[אות י] <b>במשנה הרי זו תמורת עולה. </b>ע' בתי"ט (פ"ז מ"ו) דדמאי:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות יא] <b>במשנה והכלאים. </b>וקשה לי אמאי לא חשיב הנדמה דג"כ פסול להקרבה והוי יותר רבותא מכלאים עיין בב"ק (דף ע"ז) ובכורות (ד' י"ב) וצ"ע. עיין תוס' בכורות (דף נ"ז ע"א ד"ה חוץ) שהקשו כן על מתני' דהתם. וע' מה שתירצו בזה. (והובא בתי"ט בכורות פ"ט מ"ד):
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות יב] <b>תוס' חדשים ד"ה לכאורה י"ל. רק מדרבנן בע"ח חשיבי. </b>נפלאתי על כבודו הגדולה דלמאי צריך לזה דקאי אמתניתין דלעיל דריש פרקי' הא בלא"ה בהך מתני' עצמו י"ל כן כיון דהמחיר כלב מעורב עם ט' האחרים שהם מחיר טלה מה"ת בטלים ברוב ורק משום בע"ח לא בטל והוי דרבנן. וא"כ זה מספיק גם על הרמב"ם:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות יג] <b>במשנה ר"ש אומר. </b>פליג ג"כ על בב"ח דר"ש ס' בב"ח מותר בהנאה כדאי' בחולין (ד' קט"ז) אלא לא נחית לפלוגי רק בחולין שנ"ב. כ"כ תוספות נדה (דף מ"א ע"א ד"ה קסבר כו') וכתבו שם עוד בחד תירוצא דר"ש פליג גם בקדשים שהפילו כיון דקסבר ולדות קדשים בהוייתן הן קדושים לא חלה קדושה על הנפלים ומותרים בהנאה כמו בילדה טומטום ואנדרוגינוס לרשב"ג לעיל (פ"ה מ"ב) עיי"ש:
+[אות יד] <b>תוי"ט ד"ה וכן חיה. והוא מלתא בלא טעמא. </b>בחולין (דפ"ה ע"ב) כתבו תוס' הטעם דגזרי' חיה אטו בהמה ואע"ג דבבהמה גופה לא הוי בשריפה אלא גזירה אטו קדשים שיצאו לחוץ ובחי' ליכא למטעי אטו קדשים לא הוי גזירה לגזירה כיון דאסירא מיהא דאורייתא הוי כולה חדא גזירה עיי"ש:
+
+Mishnah 5
+
+[אות טו] <b>במשנה ואת שדרכו ליקבר יקבר. </b>קאי על ערלה וכ"כ אבל בתרומ' טמאה הדין דיעשה זילוף. תוס' פסחים:
+[אות טז] <b>ברע"ב ד"ה ותרומה טמאה. שלך תהא להסיקה. </b>קשה לי האיך נלמוד מזה דבשריפה הא לך. אתי' דמותר בהנאה ומנ"ל דבשריפה. ובסוגי' שבת (דכ"ה) איתא כשם שמצוה לשרוף את הקדשים כך מצוה לשרוף תרומה טמאה. ובתוס' שם דמשום דדמי לקודש ומדרבנן. או דמדאורייתא דמקרי קודש. וצ"ע:
+
+Mishnah 6
+
+[אות יז] <b>ברע"ב ד"ה כל הנשרפים. דלמא חפר איניש. </b>לא ידעתי למאי צריך לזה הא בפשוטו הטעם דלא יקברו דהא צריך לקיים מצות שריפה וצ"ע:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Zevachim/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Zevachim/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e76e54c893eb3b43cbf23a4734f0362eecebbb0e
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Zevachim/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt	
@@ -0,0 +1,493 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Zevachim
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה זבחים
+Vilna, 1908-1909
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה זבחים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>במשנה כל הזבחים שנזבחו ש"ל. </b>ותודה לשם שלמים כשר ומרצה. ושלמים לשם תודה אינו מרצה דכתיב זבח תודת שלמיו תודה אקרי שלמים ולא שלמים אקרי תודה (גמ' דף ד' וז'):
+[אות ב] <b>הרע"ב ד"ה אלא שלא כו'. לשם נדר ולשם הבעלים. </b>דילפינן מקראי דלמצוה בעי לשם נדר ולשם הבעלים כמבואר בסוגיין:
+[אות ג] <b>שם ד"ה חוץ מן הפסח. עד שיהו כל עשיותיו. </b>ולמצוה לא צריך קרא דנפקא מקרא דזאת התורה לעולה כו' דאתקש כולה לשלמים. אע"כ דאתא לעכב. ואף דשינוי בעלים דילפינן מקרא דואמרתם זבח פסח לא שמעינן רק הזביחה מ"מ אמרינן מה שלמים לא חלקת בין שחיטה לשאר עבודות למצוה אף פסח לא תחלוק ביניהם לעיכוב. וכן בחטאת דנפקא שינוי בעלים מוכפר עליו ולא על חבירו דלא שמעינן רק בזריקה מ"מ אמרי' דלא תחלוק. (גמ' דף ז' ע"ב ורש"י דף ח' ע"א):
+[אות ד] <b>תוי"ט ד"ה שנזבחו שלא כו'. וה"ה. </b>ודוקא שינוי קודש אבל שינוי בעלים ליכא אלא בזריקה. או שהשחיטה וקבלה והולכה היה ע"מ לזרוק דמו לשם בעלים אחרים. (גמ' ד' י' ע"א) עיי' במ"ל (רפט"ו מהל' פ"מ):
+[אות ה] <b>שם ד"ה כשרים. דייק ליה הרמב"ם. </b>בפי' המשניות. ותמוה לי על הרע"ב והרמב"ם הא להדיא מבואר בסוגיין (ד"ד) דשינוי קודש ישנו בציבור כביחיד. אלא דשינוי בעלים לא שייך בקרבן ציבור דכולם בעלים. ולשם נכרים לא מפסל דבעינן חבירו דומיא דידיה וכן פי' הרמב"ם (פ' ט"ו מהל' פ"מ) וצע"ג. ועיין במהרש"א ביצה (ד"כ ב' ד"ה בפירש"י) דנקט נמי בפשיטות דבק"צ אין בו דין שלא לשמו. ובמחכ"ת אינו כן: 
+[אות ו] <b>בהרע"ב ד"ה אף האשם. וכתיב כחטאת כאשם. </b>בתוס' במסכתין (דנ"ה ע"א ד"ה מה חטאת) תמהו דלר"א גם זבחי שלמי ציבור לפסול שלא לשמה דאתקיש לחטאת דמהאי טעמא אינו נאכל אלא לזכרי כהונה כדלקמן (פ"ה מ"ה) כמ"ש הרע"ב שם. וא"כ ניקוש ג"כ לענין שלא לשמה:
+[אות ז] <b>תוס' חדשים בד"ה וק' הא קיי"ל אין היקש למחצה. </b>ובתוס' (ד' י' ע"ב ד"ה הרי הוא אומר) הו"מ למילף דאשם פסול שלא לשמו מגז"ש דעון עון כו' אלא היינו ממעטינן מקרא דאותה. וקשה לי כי היכי דאף דאין גז"ש למחצה מ"מ כיון דהגז"ש אצטריך למותרו נדבה ממעטינן לאשם מאותה. א"כ גם מהיקישא דכחטאת כאשם נימא כן דהא ההיקש צריך לסמיכה אלא אין היקש למחצה ונמעט לאשם מאותה:
+
+Mishnah 2
+
+[אות ח] <b>במשנה הבכור והמעשר. </b>דל"ת דדוקא קדשי קדשים וקדשים קלים הוא דאיכא גבוה. אבל קלים וקלים לא קמ"ל. ואע"ג דתנינן לה לקמן (פ"י מ"ב) שלמים קודמים לבכור כו' הכא עיקר התם אגב גררא נסבא. גמרא. ויש לעיין אמאי לא קתני נמי הכא דבכור לשם מעשר פסול ומעשר לשם בכור כשר כההיא (דפ"י מ"ג) דבכור קודם למעשר. ואפשר כיון דנקט בכור ומעשר לשם שלמים דקמ"ל דגם בקלים וקלים שייך גבוה ונמוך ממילא ידעי' דה"נ לענין בכור לשם מעשר וסמך על מתני' דלקמן (סברת רבינו דמקושי' הגמרא משמע דגם זה בכלל גבוה ונמוך):
+[אות ט] <b>תוי"ט ד"ה כשרים. ועולים קאמר. </b>אבל בהיפוך ליכא למימר דפליגי רק בגבוה מהם ולשם נמוך פסולים היינו שאין מרצים ומכשירים כיון דדרשינן בנמוך מהם מתחללים וחילול היינו דפסול לגמרי ואע"ג דדרשי' בגמרא ואין חולין מחללין קדשים וקדשים מחללין קדשים ולא מפסלי שאר קדשים שלא לשמן מ"מ שייך בהם חילול משום פסח וקדשים עכ"ל תוס'. ותמוה לי הא קדשים מחללים קדשים בודאי היינו פסול ממש דהא לעניין שלא עלו לשם חובה גם בלשם חולין הכי הוא כדאמרי' להדיא (דף מ"ו ע"ב) וכ"כ הרע"ב כאן וצע"ג:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות י] <b>בהרע"ב ד"ה אבל. והולכת דם עבודה היא. </b>תמהני הא פריך באמת לה הש"ס בפרקין (ד' ד' ע"א) דמנ"ל למפסל שלא לשמה בהולכה הא ליכא למילף משחיטה וקבלה וזריקה דמה להנך דהויין עבודה שא"א לבטלה. ומשנינן דמדאפיק רחמנא לקבלה בלשון הולכה (דוהקריבו בני אהרן היינו קבלה ומ"מ לישנא דהולכה הוא כדכתיב והקריב את הכל המזבח דמיירי בהולכת אברים לכבש). למימרא דהולכה לא תפקי' מכלל קבלה. עיי"ש:
+[אות יא] <b>ד"ה המהלך. ואין הלכה כר"א. </b>אבל מפירש"י בסוף פרקין מבואר דס"ל דר"א ות"ק לא פליגי ור"א פליג רק על ר"ש אבוה ועיין במ"ל (פי"ג מהלכות פ"מ):
+[אות יב] <b>בתוס' חדשים ד"ה נראה. והוא ר"א בן שמוע. </b>ומדברי רש"י שהבאתי בדבור הקדום מבואר דהיינו ר"א בר"ש:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות יג] <b>בהרע"ב ד"ה כל הזבחים. למד על הזר. </b>יש לעיין דלרבא דאמר בתמורה כ"מ דאמר רחמנא ל"ת א"ע לא מהני למ"ל קראי למפסל העבודה בזר וטמא ששימש ובאונן וכדומה הא כיון דמוזהרים שלא לעבוד ממילא א"ע ל"מ והקרבתם פסולה. ואפשר לומר שנ"מ לענין הולכה בזר דמבואר בס"פ דלעיל דהולכה בזר פסול אף לר"ש ולא מהני התיקון לחזור ולהוליך עיי"ש. אבל שאם נתקבל הדם למזבח בלא הילוך כגון הילוך ברגל יש תקנה לחזור ולהוליך ואם מצד א"ע ל"מ הוי רק כאילו לא עשה יהיה תקנה שיחזור כהן ויוליך אבל באמור מצד שבעצמותו מחלל העבודה אין תקנה בהולכת כהן. ואף דבמתני' דהכא שקבלו ועלה דייקי' מנ"ל. באמת שקבל היינו מקבלה ואילך והולכה בכלל (ועי' לעיל אות יו"ד) גם י"ל כיון דמצינו בחלל אף דמוזהר אם עבד בשוגג עבודתו כשרה כדאיתא בקדושין (דף ס"ו ע"ב) וילפי' לה מקרא. הרי גילה קרא דבאזהרה דעבודה א"ע מהני. ובאמת יש לעיין בסוגיא דתנא דבר"י דיליף זר בק"ו מבע"מ שאוכל כו' ואמאי לא נימא חלל יוכיח שאינו אוכל ומוזהר ואפ"ה אינו מחלל. ובתו' תענית (ד' י"ז ע"ב ד"ה דבר וכו') כתבו על ערל דליכא למילף בק"ו מבע"מ דחלל יוכיח עיי"ש ותמוה לי דא"כ גם על הלימוד זר בק"ו נימא חלל יוכיח וצע"ג:
+[אות יד] <b>שם ד"ה ור"ש מכשיר. קאי אלקיחה דלפניו. </b>והא דפסול בשארי קדשים צ"ל דאתיא מהקישא דזאת התורה. ולמסקנא דסוגיא דקיי"ל דכהונה לא בעיא אצבע ממילא ניחא דבכולה כתיבי כהונה וא"צ לומר מטעם דמקרא נדרש לפניו עכ"פ הדין קבל בשמאל לרבנן פסול בכל הקדשים ולר"ש גם בחטאת כשר ומזה תמוהים לי דברי תוס' מנחות (ד"ב ע"ב ד"ה זריקה כו') ועוד קשה מקבלה דאשם קבלתו גם בשמאל כו' הא פשיטא דגם באשם ובכל הקדשים קבלתו דוקא בימין. ולר"ש גם בחטאת כשר בשמאל ולאו מעשיה מוכיחים עלה וצע"ג. וה' יאיר עיני:
+[אות טו] <b>תוי"ט ד"ה ואין בו כרת. דחוץ לזמנו פסול. </b>היינו לאכול מבשר חוץ לזמנו (ולר"ל הך פסול היינו דלא נתכפרו בעלים כמבואר בסוגיא דר"ל סבירא ליה כשמואל דשלא במקומו כמקומו. ומ"מ מפרש פסול לגמרי דמיירי במחשבת פיגול. אבל תמוה לי כיון דהיכא דלא שרי בשר באכילה לא מפגלי אפסול נמי לא מפסל וכדפרכינן בסוגיא על הבריי' בחישב ליתן של מעלה למטה ולמחר כו'. ומה דמשנינן דמידי דהוי מחשבת הינוח ור"י זהו ל"ש הכא דנתן הדם מיד וחושב לאכול מבשרו למחר דליכא מחשבת הינוח וצע"ג:
+
+Mishnah 2
+
+[אות טז] <b>במשנה או מקצת אמוריו. </b>לא ידעתי אמאי לא נקט בלשון או להקטיר כזית אמורים כדנקט כה"ג באכילה או כזית מבשרו:
+[אות יז] <b>במשנה לזרוק דמו למחר. </b>משמע דוקא בלזרוק או להקטיר או לאכול. אבל במחשב ע"מ לקבל או להוליך למחר לא הוי פיגול ועמ"ש (בפ"ב מ"ז) דחולין וצ"ע:
+
+Mishnah 3
+
+[אות יח] <b>במשנה והזורק. </b>וה"ה במחשב לשפוך שיריים למחר אבל אם מחשב בשעת שפיכת שיריים ע"מ להקטיר אמורים למחר לא הוי פיגול. גמרא (דף י"ג ע"ב):
+[אות יט] <b>במשנה דבר שדרכו לאכול. </b>אמרי' בסוגיא (דף ל"א) אר"י חישב שיאכלו כלבים למחר פיגול דכתיב ואת איזבל יאכלו הכלבים בחלק יזרעאל. לכן חישב שתאכלו אש למחר ג"כ פיגול דכתיב תאכלהו אש לא נופח. והא דקתני להקטיר דבר שדרכו להקטיר הא דבר שאין דרכו להקטיר לא. וכן במתני' דסוף פרקין שאין אכילה והקטרה מצטרפין מיירי דאפקה בלשון הקטרה. ואי אפקה אכילה בכל ענין חייב. עיי"ש:
+[אות כ] <b>תוי"ט סד"ה חוץ למקומו. גמרא. </b>תמהני דהא אין זה מסקנת הסוגיא. אלא דמסקינן דמהך קרא דפ' צו ואם האכל יאכל כו' דכתיב פיגול יהיה. זהו חוץ למקומו וכתיב והנפש האוכלת ממנו א' ולא שנים. ואיזה חוץ לזמנו. וגמרי' עון עון מנותר דחייב כרת ומוקמי' ליה בחוץ לזמנו ולא בחוץ למקומו משום דחוץ למקומו דמי לנותר בז"ב. דהיינו דשניהם פסולים בזמן. ופסולים בבמה. שוב ראיתי דבמנחות (ד' י"א ע"ב) פירש"י ג"כ דחוץ למקומו ילפי' מקרא זוטא דפ' קדושים. וכן פירש"י (פסחים דף ט"ז ע"ב). וצ"ע:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות כא] <b>במשנה לאכול כזית בחוץ. </b>אבל חישב לאכול או להקטיר חצי זית חוץ למקומו. ולהקטיר או לאכול כזית חוץ לזמנו. או שחישב חצי זית במחשבת זמנו ועל חצי זית במחשבת מקום וחזר וחישב על חצי זית אחר במחשבת הזמן הרי זה פיגול. כן מתבאר מסוגיא. וכתבה הרמב"ם (פט"ז מהלכות פסהמ"ק):
+[אות כב] <b>תוי"ט ד"ה וחכמים. צ"ע. </b>במחכת"ה. זהו קושית תוס' מנחות (ד' י"ב ע"א) על מתני' דהתם דקתני לענין מנחות כמשנה זו. ותירצו דאתא למסתם כוותייהו דכה"ג משני בפ' המפלת עכ"ל:
+[אות כג] <b>במשנה שאין אכילה והקטרה מצטרפין. </b>הא אכילה ואכילה בכה"ג להאכיל כזית לב' בני אדם מצטרפין והוי פיגול. גמרא:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות כד] <b>תוי"ט ד"ה יחזור הכשר. משום דחטאת קריא רחמנא. </b>תמוה לי הא מנחת קנאות לא מקרי חטאת וכדאיתא להדיא מנחות (דף ד' ע"א) בשלמא מנחת חוטא חטאת קריא רחמנא אלא מנחת קנאות מנ"ל. ומסקי' שם דבין מנחת חוטא ובין מנחת קנאות פסולים משום דכתיב היא. וע' בהרע"ב (ריש מנחות). וצ"ע:
+
+Mishnah 2
+
+[אות כה] <b>במשנה יחזיר לכלי קדש. </b>והא דלא הוי דיחוי דכל שבידו לא הוי דיחוי. גמרא (וע' בתוס' ד' ל"ד ב'):
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות כו] <b>במשנה ונותר. </b>ע' בתוי"ט (לקמן פ"י מ"ז) [ד"ה שלא] כו':
+
+Mishnah 5
+
+[אות כז] <b>הרע"ב ד"ה לאכול שליל. לאו גופא דזיבחא הוא. </b>לפ"ז אף אם פיגל בזבח ואכל מהשליל אינו חייב משום פיגול דלא נתפגל מכח הזבח דלא גופא דזיבחא הוא כמו בחלב המוקדשים וביצי תורים. אולם בסוגיא דייקינן מדלא כייל במתני' גבי חלב המוקדשים וביצי תורים ג"כ שליל ושליא ע"כ מוכח דאם פיגל בזבח חייב על השליל והשליא משום פיגול. וא"כ מוכח דמיקרי גופא דזיבחא. והא דחישב לאכול שליל לא פיגל ע"כ הטעם כמ"ש רש"י דאין דרכו לאכול דרובא דאינשי לא אכלי להו. והוי כמחשב לאכול בדבר שאין דרכו לאכול ומ"מ חייב עליו משום פיגול היכא דפיגל בזבח כיון דאיכא קצת אינשי דאכלי להו. וכ"כ תוס'. וכך פי' הרמב"ם לפי שהם מאוסים על האדם כמו עור ואלל עכ"ל. וכ"כ בחבורו (פי"ד הפ"מ). ודעת הרמב"ם ז"ל דפיגל הזבח לא נתפגל המוראה. וכן בפרים הנשרפים. אינו מפגל ולא מתפגל וגם מבואר שם דבשליל ושליא חייב גם על נותר וטמא ע"ש. וצ"ע:
+
+Mishnah 6
+
+[אות כח] <b>תוי"ט ד"ה שחטו. חוץ למקומו כתיב. </b>אינו ענין לכאן דמה דס"ל לר"י דחשב לזרוק על המזבח את הניתנים למטה למעלה כו' לא פסל היינו דסבר דאף נתנן ממש כה"ג בעלים נתכפרו דשלא במקומו כמקומו דמי וכמו דקיי"ל הכי כמ"ש הרע"ב לעיל בר"פ [ובאמת אפשר דכמו בנתנן את הניתנין למטה למעלה נפסל בשר באכילה ה"נ במחשב ליתן את הניתנין למטה למעלה כו' פסול באכילה לר"י. או אפשר דכיון דעכ"פ נתכפרו הבעלים ל"א כה"ג מחשבה כמעשה תוס' (לעיל דף כ"ז ע"א)] אולם לגבי את הניתנין בחוץ בפנים דבזה בוודאי אם נתן פסול דכתיב וכל חטאת אשר יובא מדמה כו' בזה פרכינן בסוגיא דגם במחשבה לפסול לר"י ועלה משנינן דבעי דוקא מקום משולש. ובזה תמיה במה שכ' התוי"ט וצ"ע בנתנים בפנים ונתנם בחוץ שהוא מקום משולש אמאי כשר. במחכ"ת אין התחלה לקושי' דבזה בלא"ה כשר דאף בנתנן ממש נתכפרו בעלים דשלא במקומו כמקומו דמי. וכ"כ רש"י בהדיא בפרכת הש"ס מניתנין בחוץ ונתנם בפנים קמקשו. וכ"כ תוס' (לעיל ד' כ"ז ע"ב ד"ה לאו כו'). וברור:
+[אות כט] <b>שם בא"ד לא פליג נמי מההיא טעמא. </b>ושיקריבו טמאים באימורים קאמר ולא בדם כיון דדם נזרק כהלכתו אם הקריבו טמאים האימורים לא פסול זיבחא והא דפסל ר"י להניח אימורים למחר היינו דאי עביד במחשבתו נפסל כולי קרבן בנאכלים ליום ולילה כיון דהוי אימורים בעין כ"כ דלא נתקטרו אימורים לא משתרי בשר באכילה. וכי מטי למחר מפסל הבשר משום נותר. אבל שיקריבו טמאים הוי נטמאו אימורים דמשתרי בשר באכילה והא דקתני במתני' או להוציאן לחוץ ע"כ קאי רק אדם ולא על האימורים דהא אי עביד כמחשבתו לא נמנע הדם מלרצות וגם בשר משתרי באכילה דכיון שהוציא אימורים לחוץ הוי כנטמאו אימורים. תוס'. וק"ל דמאי בכך דאם הניח אימורים למחר מפסל כולי זיבחא הא מ"מ הזריקה מרצה ונתכפרו בעלים וא"כ בחישב להניח אימורים למחר למה יפסל משום מחשבה הא מ"מ יהא הדין שנתכפרו בעלים כמו בהניחם באמת למחר וכמו במחשב ליתן למעלה את הניתנין למטה דכשר כיון דשלא במקומו כבמקומו אף דמ"מ מפסל כולי בשר מלאכלו ואם דבאמת הא דקתני ר"י פוסל היינו לצדדים דהניח אימורים למעלה מפסיל הבשר באכילה ונתכפרו בעלים. עדיין קשה דא"כ גם בחישב ליתן את הניתנין למטה למעלה יהא הדין דפסול מלאכלו וא"כ איך חלקם המתני' דבחשב להניח אימורים למחר פסול ובחשב ליתן את הניתנין למטה למעלה כשר הא בשניהם נתכפרו הבעלים. ופסול באכילה. ואיני יודע טעם לחלק בין מחשבת להניח אימורים למחר למחשב ליתן את הניתנין למטה למעלה כיון דבשניהם אי עביד כמחשבתו נתכפרו בעלים ונפסל כולא זיבחא באכילה. ובתוס' לעיל (כ"ז ע"א ד"ה יצא) העלו בסוף דבריהם כיון דבמעשה שנתן הדמים דלמטה למעלה כפרו בעלים אלא דהבשר אסור אם חישב לעשות כן מותר הבשר דלא עביד ר"י מחשבה כמעשה אלא היכא דבמעשה פסול גמור ולא נתכפרו. אח"ז מצאתי בתוס' מנחות (דף י"ח ע"א ד"ה גזירה) שכתבו באמת דמדינא גם להניח אמורים כשר אלא דגזרינן בין להניחן בין להוציאן אטו להניח או להוציא דמו עיי"ש:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות ל] <b>בהרע"ב ד"ה ואין בו כרת. שאין מפגלין כו'. </b>בסוגיא דייק ואמאי לא תני יותר רבותא דראשונה במחשבת חוץ לזמנו ואחרים כתקנן ג"כ לא פיגל ומסקינן דכולן כתקנן היינו כתקנת פיגול ואחת שלא כתקנה היינו שלא כתקנו' פיגול אלא במחשבת חוץ למקומו או שלא לשמו. וה"ה בשתיקה כיון דאין מפגלין בחצי המתיר. וצ"ע על הרע"ב דלא פי' כמסקנא:
+
+Mishnah 3
+
+[אות לא] <b>תוי"ט ד"ה והלבונה. הקטרה דקמיצה לא מיחייבה שתקדום. </b>זה תירוץ שני של תוס'. ועוד תירצו שם מקודם דהלבונה נהי דיש לה מתירין דהיינו קמיצת הקמיצה מ"מ כיון דהוא ג"כ מתיר עצמו אינו מחויבים עליו משום פיגול ושאני אמורים דלא מקרי מתיר את הבשר דהא בנטמאו או נאבדו האמורים ג"כ הבשר מותר. והנה הא דהקטרה דקמיצה לא מחייב שתקדום להקטרת לבונה. מפורש במנחות (די"ג ע"ב). ומה די"מ קמיצת קומץ מחייב שתקדום. כ"כ תוס' מסברא בלשון מ"מ קודם קמיצה בודאי נראה שלא להקטירה. ולענ"ד ראיה ברורה לזה מסוגיא דמנחות (די"ז ע"א) הנ"מ היכא דשיריים דקומץ מתיר דידהו. אבל הכא דקומץ לאו מתיר דלבונה וכו'. וקשה הא מפורש במתני' (דרפ"ב דהקומץ) ע"מ להקטיר לבונתה דחייב. אע"כ דזהו החילוק דלענין קמיצה דהקומץ הוא מתיר דידהו ודהלבונה דצריך שיקמוץ תחלה אבל לענין הקטרה דהקומץ לא הוי מתיר דהקטרת לבונה ודו"ק:
+[אות לב] <b>תוס' חדשים ד"ה ול"נ דקמל"ן. </b>במחכ"ת זו נגד סוגיא ערוכה דמ"ד דר"י הוא דמשני לה אברייתא הכי דאתיא כרבנן דבמנחת נסכים ליכא פיגול. ומ"מ בלוג שמן איכא פיגול לר' דסבר מתנותיו שרו ליה ה"נ דמפגלי ליה ודחינן לה ומסקינן דברייתא ר"מ היא ע"ש מבואר דלמסקנא א"א לאוקמי' כרבנן דלדידהו גם בלוג ליכא פיגול:
+
+Mishnah 4
+
+[אות לד] <b>תוי"ט ד"ה פרים. אין בהם משום פיגול. </b>היינו דאם חישב לאכול או להקטיר הבשר למחר לא נתפגל דאין לבשרה לא אכילת מזבח ולא אכילת אדם אבל אם חישב להקטיר אמורים נתפגל גם הבשר כך איתא בסוגיא (דל"ה). ואולם מדברי הרמב"ם (פי"ח) דחשיב בכלל דברים שאין חייבים משום פיגול מ' שאין לו מתירים. אוכל בשר חטאת הנשרפת מבואר דאף בנתפגלו הפרים אינו חייב על אכילת הבשר וצ"ע:
+[אות לג] <b>במשנה אין חייבין עליו. </b>אבל מ"מ פסול בק"ו מה שלא לשמה דלא מיפסל בשלמים פוסל בחטאת הפנימיות. פיגול דפוסל בשלמים לכ"ש דפוסל בחטאת הפנימיות גמרא פ"ק (ד' י"ד ע"א):
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות לה] <b>במשנה לשם ששה דברים. </b>דעת תוס' במכילתין שבכל ד' עבודות צריך כוונת וי"ו דברים וכן בשעת הקטרה צריך כוונה חוץ מכוונת הזובח דל"ש בהקטרה. ובדיעבד אם כיון בד' עבודות שלא לשם השם ושלא לשם אישים כו' כשר. דכל הנהו כוונות אינן אלא למצוה ע"ש. אבל הרמב"ם העתיק רק דבשעת זביחה צריך אלו הו' כוונות ע"ש:
+[אות לו] <b>בהרע"ב ד"ה לשם ריח. לאפוקי אם צלאן. </b>עי' לקמן (פי"ד מ"י) בהרע"ב ובתוי"ט שם:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות לז] <b>במשנה בכלי שרת בצפון. </b>אין למידק מדלא קתני גבי שחיטתן בכלי שרת דמוכח דשחיטה לא בעי כ"ש. די"ל דלא בא להשמיענו דבעי כלי שרת. אלא דאשמעי' דגם הכ"ש בעי להיות בצפון (כמ"ש לקמן במשנה ז') תוס':
+[אות לח] <b>תוי"ט ד"ה שחיטתן בצפון. אבתראי סמיך ע"כ. </b>וכתבו עוד דבחטאת דכתיב ולקח באצבעו. ובאצבעו ל"ש קבלה וע"כ דהקבלה בכלי ובאצבע היינו דעביד אוזן לכלי ולקחו באצבעו:
+[אות לט] <b>הרע"ב ד"ה שירי הדם. כדכתיב. </b>בתוס' הקשו דלמ"ל קרא תיפוק ליה דאין מעבירים על המצות דהא פגע תחלה בהך יסוד ע"ש. ואף דיסוד דרומי תדיר צ"ל דאין מעבירין עדיף מתדיר. קרבן נתנאל סוף מגילה:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות מ] <b>שירי הדם היה שופך על יסוד דרומית. </b>צ"ל דרומי:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות מא] <b>במשנה בכל מקום בעזרה. </b>ולא קתני וקבול דמן בכלי שרת כדקתני בריש פרקין גבי קדשי קדשים דגם התם לא בעי לאשמעינן דבעי כ"ש אלא דאשמעינן דגם הכ"ש צריך להיות בצפון לאפוקי אם הבהמה בצפון והכלי בדרום והדם מקלח לתוכו. תוס' בריש פרקין:
+
+Mishnah 8
+
+[אות מב] <b>תוי"ט ד"ה לשני ימים ולילה אחד. ודבר הלמד בהיקש. </b>והא דל"א כחזה ושוק דאיל נזיר דכתיב בגופיה. דמסתברא לאקושי לשלמים שנוהגת בכל בהמה כבכור. אבל איל נזיר אינו אלא באיל. א"נ בשוק הימין כתיב (ובתודה ג"כ כתיב ימין) ובאיל נזיר לא כתיב בו ימין. תוס':
+[אות מג] <b>בא"ד דלא ידע מנ"ל. </b>דל"ל דילפי' מגז"ש העברה העברה מבכור. דהא בכור למד בהיקש מחזה ושוק ואינו חוזר ומלמד בגז"ש. תוס':
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות מד] <b>הרע"ב ד"ה היו נקמצות. דלא קבע הכתוב. </b>ומחטאת ואשם ליכא למילף שכן מיני דמים. ובסוגיא מבואר דמ"מ ס"ד דיהיה דוקא בקרן מערבית דרומית כמו ההגשה אלא דילפי' מקרא וקמץ משם היינו ממקום שרגלי הזר עומדות. וא"כ ממילא איכא קרא דאינו טעון צפון. אלא דלזה לא יהיה צריך הקרא ואתיא רק שלא בעיא מערבית דרומית. ואם קמצה בהיכל ג"כ כשר דמצינו כזה בסילוק בזיכים:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות מה] <b>תוי"ט סד"ה וחוזרים לעקב. דרך ימין. </b>דאל"כ כשיהיה בקרן דרומית מזרחית נמי יחזור על עקבו:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות מו] <b>הרע"ב ד"ה עלה בכבש. תלה היסוד בעולה. </b>ובפירש"י (דף ס"ד ע"ב) דכתיב בחטאת המחטא אותה. אותה למעלה ואין אחרת למעלה כדדרשינן פ"ק (דף יו"ד):
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות מח] <b>תוי"ט בד"ה שחט חולין. בפנים כבחוץ. </b>ואף דאין דנין שלא בהכשרו מדבר שבהכשרו כמ"ש התוי"ט בסמוך ד"ה זה הכלל. מ"מ דנין משחיטת חולין בחוץ ונמצא טריפה דהוי שלא בהכשרו ואעפ"כ מטהר מידי נבילה כדס"ל לר"מ במתני' שאח"ז כ"כ רש"י. וקשה לי דמסוגי' (ד"ע ע"א) ור"מ חד למעוטי חולין בפנים כו' ור"י מנבלה גמר לה. משמע לר"י ג"כ דרשי' חד טריפה למעוטי חולין בפנים. והרי לר"י דס"ל דבטריפה אין שחיטתה מטהרתה ממילא ליכא ללמוד דחולין בפנים דמטהר כיון דאינו שוה בפנים כבחוץ. דהא אין דנין דבר שלא בהכשרו מדבר שבהכשרו. ודוחק לומר דלר"י באמת דרשי' מטריפה רק לקדשים בפנים. דלישנא דש"ס לא משמע כן. ותוס' כתבו דילפי' חולין בפנים מקדשים בפנים:
+
+Mishnah 6
+
+[אות מט] <b>הרע"ב ד"ה אינו דין. בבנין אב מה מצינו. </b>ומ"מ אין ללמוד מזה דדבר הלמד בק"ו מלמד בבנין אב די"ל דבאמת ר"מ סמיך אדרשה דזאת תורת הבהמה והעוף שהביא התוי"ט בסמוך ד"ה רי"א דיה כנבילה (לעיל ד"נ) ובתוס' שם ג"כ הכי מוכח מכח קושיא אחרת דאיך למד עוף מק"ו דבהמה הא איכא למיפרך מה לבהמה דאינה מטמאה בגדים בבית הבליעה אע"כ דסמך אדרשא הנ"ל ע"ש:
+[אות נ] <b>תוי"ט ד"ה רי"א דיה כנבלה. מטהר טרפתה מטומאתה. </b>ואפי' מליקת קדשים. דאי לשחיטה בק"ו אתיא לן עכ"ל רש"י. ולפ"ז ישאר לן קושית תוס' שכתבתי לעיל דהא איכא למיפרך מה לבהמה שאינה מטמאה בבית הבליעה. ותירוצם דאהקישא דזאת תורת סמיך ליתא דהא כל כמה דלא ידעינן שחיטת עוף בק"ו י"ל דהיקשא אתיא רק לשחיט' אבל לא למליק':
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות נא] <b>במשנה ובטריפה. </b>בענין דא"א לידע איזהו האיסור כגון דאיערוב נקובת הקוץ בדרוסת הזאב. או בולד טריפה ואליבא דר"א (ספ"ו דתמורה) גמרא. ואף דבולד טריפה לעולם לא יהיה תקנה להתירו להדיוט (דלר"א ולד טריפה אף להדיוט אסור ע' בתוי"ט שם) מ"מ מהני תקנת ירעו לפדות ולהאכיל לכלבים כיון דאותו שהוא הקרבן מותר הוא להדיוט אלא כיון דאין מכירים איזה היא אסורים לאכילה כה"ג מותר לפדותו לכלבים. תוס':
+[אות נב] <b>תוי"ט ד"ה כל הזבחים. אי מהתם ה"א הנ"מ לגבוה. </b>זהו לשון הסוגיא אי מהתם הנ"מ לגבוה אבל להדיוט אימא לא. ומדברי רש"י נראה דדוקא לגבוה חמיר דלא לבטל והוי ידעינן ג"כ הכא דלא לקרבו. אבל מ"מ היה ס"ד דירעו ולשתרי מכח שביטול. ואח"כ כדפרכי' דנמי תנינא (במשנה ט' פ' בתרא דעכו"ם). ומשני דאי מהתם הו"א ה"מ להדיוט אבל לגבוה הו"א דלא לפסדנהו לכולהו. היינו די"ל דכיון דההפסד לגבוה נשתרי ע"י ביטול להדיוט ולומר ירעו. או דס"ד כיון דלא יהיה תקנה נשתרי מיד בביטול משום פסידא דקדשים. וא"כ מה שהוסיף התוי"ט לבאר דמידי דאיסורו רק משום גבוה מאוס יותר ממידי דאיסורו לאו משום גבוה לחוד. לא ידעתי מי הכריחו לזה:
+
+Mishnah 2
+
+[אות נג] <b>תוי"ט ד"ה זה יקרב. מ"מ קרבן אחר שהוא מחויב סמיכה. </b>אין חילוק זה שייך על משנתינו. אלא דהתו' כתבו לתרץ (קושייתם דלוקמה בערל וטמא) דהכא כיון דיש תקנה ברעיה לא מבטלין מצות סמיכה. אלא דהקשו דבההיא דבפ"ח דפסחים בחמשה שנתערבו עורות פסחיהם ונמצא יבלת באחד מהן דפטורים מפסח שני. אף על פי שיכולין להביא במותר הפסח. דמבטלי מצות סמיכה (ומ"ש מערל וטמא) וצ"ל כיון שהוא ספק דשמא פטור הוא מלעשות פסח לא עשו לו חכמים תקנה ולעבור מצות סמיכה. וע"ז הקשו מההיא דשניהם מביאים חטאת אחר (ומנזיר) הרי דמייתי קרבן בלא סמיכה כדי לפטור עצמו מספק חיובא. וע"ז תירצו דאפי' שתקנו שיביא קרבן מספק בלא סמיכה כדי לפטור עצמו מספק מ"מ קרבן אחר כו':
+[אות נד] <b>בא"ד והרמב"ם פ"ו מהפה"מ. </b>הרמב"ם כ"כ על נתערב מב"מ וקרבן אנשים ובעיני תמוהים לי דברי רבינו איך יכול להקנות לחבירו הא רבי' כתב (פ"ד דמעילה ה"ח) דהמוכר עולה ושלמים לא עשה כלום. והתוי"ט כתב שלמד כן מדברי ר"ש בכריתות. והתם שייך שפיר כן דמקנה לו בהמתו חולין. וצלע"ג:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות נה] <b>במשנה רא"א אם קרב. </b>אבל לא קרב ראש א' מהן לא יקרבו. ולומר רואה אני את הבעלי מומים כאילו הם עצים, דדוקא בנתערבו אברי חטאת באברי עולה כיון דשניהם מין כשר בזה ס"ל לר"א (במתני' ד') דרואה אני כאילו הן עצים (וע') בסמוך במתני' ח'. (צ"ל וכן בסמוך כו'):
+[אות נו] <b>במשנה יקרבו כל הראשין. </b>ואף דקודם שקרב הראש א' נדחו כולם מלהקריב והוי נראה ונדחה צ"ל דר"ע ס"ל דאין דיחוי אפי' בשחוטין גמרא (דף ע"ד ע"א):
+
+Mishnah 6
+
+[אות נז] <b>הרע"ב ד"ה אם יש בו מראה דם. אמרי' קמא קמא בטל. </b>היינו דטפות טפות קודם שנתרבו נדחו מלהזות בו. עיין חולין (פ"ו מ"ה) בתוי"ט שם:
+[אות נח] <b>תוי"ט ד"ה נתערב בדם. הדבר ידוע שדמו של פר מרובה. </b>ואע"ג דתנן (בפ"ה מ"ד דיומא) עירה דם הפר לתוך דם השעיר. א"כ איפכא הו"ל למידק דדם השעיר יבטל לדם הפר דקמא קמא בטל כמ"ש הרע"ב בנתערב דם קדשים לתוך מים דהיכא דמערה מדבר דנפישא עמוד טפי מחביות לכ"ע ל"א קמא קמא בטל. והכא במערה מן המזרק דנפיש עמודיה. תוס' ועיין (בפ"ה מ"ח דע"ז) בתוי"ט:
+
+Mishnah 7
+
+[אות נט] <b>תוי"ט ד"ה ר"א מכשיר. דלא כפירש"י כו' דא"כ לפלוג. </b>ועלה כתבו תוס' דמ"מ לר"פ דס"ל דהגזירה דלמא יהיה רבה ישאר בקושיא דלפלוג ר"י בהאי. ולענ"ד י"ל דלפי המסקנא דמוקמי' מתני' יו"ד דלקמן בכוס שנתערב בכוסות. גם מתני' דהכא מיירי בזה. וכמ"ש תוי"ט שם. א"כ ליכא קושיא דלפלוג ר"י דבכוסות הוי כמו יבש ביבש דמודה ר"י דמב"מ בטל כמ"ש תוספות (במנחות דף כ"ב ע"ב) וברישא בנתערב בדם בהמה דמיירי בבלול דהא אח"כ רואים כאילו הוא מים והיינו דתנינן במראה דם דזהו רק בבלול מש"ה פליג ר"י ודו"ק:
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות ס] <b>תוי"ט ד"ה ואם לא. אבל לר"א לא קשיא. למאי דמסקי'. </b>אין זה מובן דהא למסקנא מיירי בב' כוסות ויתן למטה היינו שתעלה לתחלת עולה כמ"ש התוי"ט במשנה יו"ד. וא"כ לר"א ג"כ קשה אמאי יתן למטה הא כבר נתכפר והבשר נפסל ואין לו תקנה ותוספות דנקטו בקושייתם על ר"א ודייק מינה לקמן דיש בילה. היינו לאפוקי לפי"מ דמשני דאין בילה ומיירי דהעליונים מרובים ונתן כשיעור תחתונים ועוד ואח"כ יתן למטה היינו דעלו לשפיכת שיריים בזה היה. אבל למה דכתב התוי"ט במ"י דלמסקנא מיירי בכוסות וא"כ מה בכך דאין בילה הא מ"מ כבר נתכפר במה דנתנן מב' כוסות למעלה. גם לא ידעתי אמאי לא נקט התוי"ט כדכתבו תוס' לתרץ דלר"א ליכא קושיא כיון דאית ליה רואים כאילו הוא מים לא הוי כמכופר. אבל לרבנן דלית להו רואים וכו' הרי דלר"א ליכא קושיא כלל:
+
+Mishnah 10
+
+[אות סא] <b>במשנה רבי יהושע אומר ינתנו במתנה אחת. </b>אף דבמתני' הקודם אין משנים זה להכשיר זה וס"ל לחכמים דישפכו לאמה מ"מ הכא משנים ועובר משום בל תגרע כיון דאינו פוסלו בידים אלא עומד במקומו שב ואל תעשה שאני. תוס' בסוגיא (ד' פ"א ע"א ד"ה תנאי היא):
+[אות סב] <b>במשנה עובר על בל תוסיף. </b>וא"ת איזה בל תוסיף יש וליהוי מתנה שניה בשביל שיריים של בכור וי"ל מתנה ראשונה של עולה ניכרת משני צדדי' וזהו בל תוסיף דמתנה של בכור אינו רק מצד א'. תוס' (ד"פ ע"ב ד"ה בל תוסיף מהיכא):
+[אות סג] <b>תי"ט ד"ה הניתנין. בהדיא פי' הר"ב לעיל. </b>ר"ל דאם היינו מפרשים דיחזור ויתן למטה היינו שתעלה רק לשפיכת שיריים דחטאת היה אפשר לומר דמיירי בבלול וכגון שהעליונים מרובים ונותן למעלה כשיעור התחתונים ועוד:
+
+Mishnah 11
+
+[אות סה] <b>תי"ט ד"ה נתן בחוץ. וקצת קשה אמאי פסול. </b>קשה בלא"ה יקשה כן ארישא דקתני ישפכו לאמה ולא פליג עלה ר"א והיינו מטעם דלא פסיקא ליה דאיכא חטאת ואשם כדאיתא בסוגיי' וכ"כ הרע"ב הא כי היכי דס"ל בנתערבו דמים של מטה עם של מעלה דנותן תחלה למעלה לשם מים ה"נ בנתערבו פנימים עם חיצונים אף בחטאת ואשם יתן תחלה בפנים לשם מים דבזה לא מפסלי כיון דאינם מכניסים לכפר:
+[אות סד] <b>הרע"ב סד"ה חכמים מכשירים. והלכה כחכמים. </b>אמרי' בגמ' (דפ"ב ע"ב) ת"ר פנימי אין לי אלא פנימי (שנכנס דמה לפני ולפנים) היכל מנין ת"ל אל הקדש פנימה. ופרכינן כיון דאפסיל בהיכל לפני ולפנים מאי בעי (וכיון דמהיכל אפסיל ליה לפני ולפנים מאי בעי הלא כבר פסול הוא היה לו לפרש בקרא היכל) אמר רבא כל מידי דיחשיב עליה לפני ולפנים לא מיפסל בהיכל ופירש"י דאשמועי' קרא היכא דחשיב עליה מתחלתו להכניסו לפני ולפנים ותחלת הבאתו להיכל ע"מ פנים היה לא מפסל עד דמטי לפנים ואם החזירו לחוץ כשר. עוד מבואר בסוגייא דלא מיפסל אלא הכניסו דרך פתחים אבל הכניסו דרך גגין ועליות לא:
+[אות סו] <b>תוי"ט סד"ה שהיה ר"ע אומר. כ"מ חטאות. </b>דהקרא מיירי בחטאת יחיד דרובא נקיבות ואתרבי אפי' חטאת זכר ואפי' חטאת ציבור:
+
+Mishnah 12
+
+[אות סז] <b>הרע"ב ד"ה וחכמים פוסלים. דכתיב אשר יובא מדמה. </b>והא דלא ילפינן בהיפוך יוצא מנכנס לפנים דגם ביוצא יהיה המשואר כיוצא בו. דהובא מדמה ממעט אבל לא יוצא מדמה. גמ':
+[אות סח] <b>שם סד"ה מקום שאין. דאמר קרא אשר יובא מדמה. </b>דלא נימא דפסול בק"ו מיוצא דלא עשה המשואר כיוצא פסול הבשר. נכנס לפנים דעשה המשואר כנכנס מכ"ש דפסול הבשר. גמרא. וקשה לי הא איכא למיפרך מה ליוצא דהמחשבה פוסלת בחוץ:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות סט] <b>במשנה לדברי ר"י אלא הדם והנסכים. </b>היינו דאם עלה בכלי לר"ג יזרוק אבל אם כבר זרק גם לר"י לא יקנחנו, תוס' (דף פ"ז ד"ה כלי שרת):
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות ע] <b>הרע"ב ד"ה מכשיר בבעלי מומין. לכתחלה בעופות. </b>עיין במ"ש הרע"ב במנחות (פרק ז' מ"ג) ובתוי"ט:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות עא] <b>במשנה בזמן שהן מחוברים יעלו. </b>בתו' בשבת (ד' ק"ח ע"א ד"ה ואי כו') כתבו וי"ל דבהמה נמי אשכחן שהיה קרב שער שבראשי כבשים כו' דלא קפיד קרא אלא אהפשט עור. וזה תמוה דאיך אפשר דהיה צמר בלא העור. ומצאתי שעמד בזה הרב מהר"י אלפאנדרי בקונטרס מוצל מאש (סי' א'):
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות עב] <b>במשנה כך הכבש מקדש. </b>ומעלים אותו מכבש למזבח דכשאוחזין בידו להעלותם לא מקרי ירדו דאויר מזבח כמזבח דמי:
+[אות עג] <b>במשנה כך הכלים מקדשים. </b>לענין דלא יהיה לו פדייה. אבל לא ליקרב:
+[אות עד] <b>הרע"ב בד"ה שהיו עושין. ואפי' שירי מנחות אינם נאכלים. </b>ואף אם נתקן פגימת המזבח בו ביום אין נאכלין דהוי דחוי. תוס' במסכתין (ד' ס"א ע"ב ד"ה לאחר):
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות עה] <b>במשנה קודמין למוספי ר"ח. </b>ואף להחטאת דמוסף ר"ח כיון דעולת מוסף דשבת קודמת לעולת מוסף דר"ח משום דתדירה קודמת נמי לחטאת אף דמקודש שהשוה הכתוב עולות דמוסף עם החטאת תוס' (ד"צ ע"ב ד"ה תדיר):
+
+Mishnah 2
+
+[אות עו] <b>במשנה דם חטאת. </b>דם חטאת ואיברי עולה. וכן אימורי חטאת ודם עולה איבעיא דלא איפשטה איזה מהן קודם:
+[אות עז] <b>במשנה קודם לדם עולה. </b>ויצא מהכלל הזה פרי ע"ז קודם לשעירי ע"ז (דכתיב ביה ומנחתו ונסכו כמשפט משמע כמשפט כסדר מקרא וכך סדר עבודותיה ופר ברישא כתיב) וברגל כבשים קודם לשעירים דכמשפט כתיב בהו. גמרא (דף צ' ע"ב): 
+[אות עח] <b>במשנה חטאת קודמת לאשם. </b>דם עולה ודם אשם אבעיא דלא אפשיטא איזה מהן קודם:
+[אות עט] <b>במש' התודה ואיל נזיר. </b>תודה קודם לאיל נזיר דטעון ד' מיני לחם. ואיל נזיר טעון רק ב' מיני לחם:
+[אות פ] <b>תוי"ט סד"ה מפני שדמה. לא סגי בטעמא. </b>לפ"ז מוכח דטעמא דמרצה עדיף מטעמא דד' קרנות וא"כ קשה איך כתב התוי"ט מקודם דלא סגי בטעמא דחטאת קודם לאשם מטעם דמרצה משום דאיכא באשם טעמא די"ל קצבה והא כיון דטעמא דמרצה לא מהני לגבי מעלת יש לו קצבה. מכ"ש דטעמא דד' קרנות לא מהני. ואולי י"ל דריצוי דחטאת לגבי עולה עדיף מטעמא דד' קרנות כיון דעולה לא מרצה כלל. אבל טעמא דריצוי דחטאת לגבי אשם דשניהם מרצים אלא דחטאת מרצה יותר על ח"כ לא אלים כ"כ כמו טעמא דד' קרנות:
+[אות פא] <b>תוי"ט סד"ה ועל היסוד. בלמוד בעלמא. </b>וכעין זה ברש"י ברכות (ד' כ"א ע"א ד"ה שאינו טעון): 
+
+Mishnah 3
+
+[אות פב] <b>הרע"ב ד"ה ויש בו קדשי קדשים. כ"ש לעולת העוף. </b>אבל עולת בהמה קודם למעשר. ואם יש לפנינו חטאת עוף ועולת בהמה ומעשר. חטאת עוף קודם לכולם (גמ' ד"צ ע"ב):
+[אות פג] <b>תוי"ט ד"ה דמו ואימוריו. ויראה לי דמתניתין אליבא דר"א. </b>תמוה לי הא מסקינן בסוגיא דפלוגתא דר"א ורע"ק במעילה היינו רק בלא עיילינהו לגואי קודם הזריקה. וא"כ מתני' דהכא אף כר"א לא אתיא דהא מודה ר"א בעיילינהו לגואי וא"כ אין יוצא פסול באימורים קודם זריקה. והתוי"ט במעילה העתיק מסקנא זו דפלוגתייהו רק באתנהו באבראי אבל באמת כתבו תוס' (ד' כ"ו) דהכי אמרינן בעיילינהו לגואי לכ"ע זריקה מועלת ליוצא להביאו לידי מעילה ופליגי רק באיתנהו לאבראי אי זריקה מועלת ליוצא אבל לכ"ע נפסלו האמורים ביוצא עיי"ש היטיב. וא"כ מתני' דהכא ככ"ע דלא פליגי בדין פסול יוצא רק באם זריקה מועלת ליוצא, ודו"ק:
+
+Mishnah 4
+
+[אות פד] <b>במשנה מפני שהיא באה על חטא. </b>ומנחת נדבה ומנחת סוטה אבעיא דלא אפשיטא אם נדבה קודמת דטעונה שמן ולבונה או דסוטה קודמת דבא לברר עון: 
+[אות פה] <b>תוי"ט ד"ה מפני שבאה. כדאיתא בגמ'. </b>לא ידעתי הא אדרבה משמע בהיפוך דהש"ס רצה למפשט מהכא דדוקא מנחת חוטא דבא על חטא לכפר קודם לנדבה אבל מנחת סוטה לא. ודחי מי קתני מפני שמכפרת מפני שהיא באה על חטא קתני. הרי דלאותה צד דמנחת סוטה קודם למנחת נדבה פירושא דמתני' אינו דמכפרת אלא דבאה על חטא היינו חוטא לכפר וסוטה לברר. וכיון דאבעיא לא אפשיטא לא הו"ל להתוי"ט לכתוב כן בפשיטות:
+
+Mishnah 5
+
+[אות פו] <b>במשנה מפני שהוא בא ע"י הכשר. </b>וא"ת אדרבא חטאת מצורע עדיף דאכשורי ומכפר. וי"ל מכיון דמתן בהונות מדם האשם חשיב ליה מכשיר טפי. א"נ האי כל חטאות שבתורה דקתני לאו בחטאת הבאה עם האשם קאמר אלא בשאר חטאת. תוס'. היינו דמתני' לא מיירי מחטאת מצורע הבאה עם האשם. אבל מ"מ הדין אמת דאשם מצורע קודם לחטאת מצורע כדאיתא במנחות (ד' ה'). ודלא כבה"ז וצאן קדשים וראיתי שכ"כ בספר מראה כהן:
+
+Mishnah 6
+
+[אות פז] <b>הרע"ב ד"ה וחכ"א. ונראה דתדיר קודם. </b>עמ"ש ברפ"ז דנזיר (אות מ"א):
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות פח] <b>במשנה שנטמאה. </b>ומיירי בנשבר הציץ או דאינו על מצחו למאן דאית ליה דלא מרצה אא"כ על מצחו. דאל"כ הא מדאורייתא ראוי לזריקה לכתחילה מכח ריצוי הציץ. תוס':
+
+Mishnah 3
+
+[אות פט] <b>הרע"ב ד"ה מן הקרן. של מזבח. </b>היינו לאחר שהיה על הקרן אבל בראוי לקרן אף דבחטאת מתן א' כיפר מ"מ כ"ז שלא נתן ד' מתנות טעון כיבוס:
+
+Mishnah 4
+
+[אות צ] <b>במשנה ואחד העור. </b>בהרע"ב (פכ"א דשבת מ"ב) מבואר דרק ברכים שייך כיבוס אבל לא ביבשים וא"כ הוי כעץ דעלמא דגורר הדם. וכ"כ הרמב"ם (פ"ח מה' מע"ק ה"ב). והרע"ב שכתב במתני' שלפניו דראוי לכיבוס למעוטי כלי עץ ה"ה דהו"מ למנקט עורות יבשים. וסוגיא שמפרש למעוטי כלי עץ י"ל דמלתא דפסיקא נקט אף לאחרים דס"ל דגם עור יבש בר כיבוס הוא:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות צא] <b>תוי"ט ד"ה טעונין מריקה. ואפשר לי ליישב דבריהם. </b>בפשוטו י"ל דנקט מריקה ושטיפה לרבותא דאף דאינו משום הבליעה דכבר יצא ע"י ההגעלה. ובתרומה באמת בעי רק הגעלה ולא מרו"ש מ"מ בקדשים קלים בעינן מרו"ש אבל שבירה בכלי חרס ליכא חידוש דאף בתרומה בעי שבירה דהא אינו יוצא מידי דפיו לעולם ואף ר"ש מודה בזה ופלוגתייהו רק לעניין מרו"ש:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות צב] <b>במשנה ואינו חולק. </b>אפי' כה"ג אונן דראוי לחטוי אעפ"כ אינו חולק כיון דאינו ראוי לאכילה (גמרא):
+[אות צד] <b>תוספות חדשים ד"ה וזה אינו כו' דמדאורייתא ראוי הוא. </b>במחכ"ת לק"מ דבאמת טבילתן אינה מעכבתו מלחלוק אלא דמחוסר כפורים היינו דעדיין לא הביא כפרתו. ואם הי' הדין דמח"כ אסור מדרבנן עד לערב הי' נכון הלשון לאכול בערב דקודם שהביא כפרתו אינו חולק כדי לאכול לערב כיון דבאמת מדרבנן לא יאכל עד לערב. ולזה כתב התוי"ט דמותר לאכול מיד אחר הטבילה והוי ראוי למתני כדי לאכול אחר הטבילה אלא דלערב נקט משום טבול יום. אבל פשיטא דמתני' מיירי בעדיין לא הביא כפרתו ופשוט (וכן כתבו ג"כ בתוס'):
+[אות צג] <b>תוי"ט ד"ה וכל שאין לו בבשר. כך מצאתי. </b>נפלאתי דהא סוגיא ערוכה היא בפרקין (דף ק"ג ע"ב) דלר' ישמעאל דיליף דעור קדשי קדשים לכהנים מק"ו דעולה מוקי לה לקרא דאשר הקריב למעט טבול יום ומח"כ ואונן דאינו חולק בעורות. וזה הדרשה דרמז עלה התוי"ט בסמוך (במ"ג) דלר"י איצטריך קרא לענין אחר: 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות צה] תי"ט ד"ה <b>עורות קדשים קלים. אלא כל שהוא קדשי קדשים כמוה. </b>הלשון מגומגם דלא תלוי בקדשי קדשים אלא דרק בחטאת הוי ק"ו כיון דבשרה לכהנים אבל בקדשים קלים דבשרם לבעלים ליכא ק"ו: 
+[אות צו]  בא"ד <b>דלר' ישמעאל איצטריך קרא לע"א למעט אונן וטב"י ומח"כ. </b>ובסוגיא אמרינן עלה ותיפוק ליה מלו יהיה ר"י לטעמיה דלו יהיה אתיא לגז"ש דעצמותיו מותרים וקשה לי הא בברייתא קתני נמי ר' אומר כל עצמו לא הוצרכנו אלא לעולה כו' לו יהיה פרט לטב"י כו' ויקשה אשר תקריב למ"ל כדפרכינן לר"י. ולמעט טב"י ואונן הא רבי דריש ליה מלו יהיה וצ"ע: 
+
+Mishnah 4
+
+[אות צז] <b>תוי"ט ד"ה בעורו. תוס' (רפ"ח ד' ע"א). </b>(דאף לכלבים שרי) ובר"ן (פ"ד דחולין) דר"פ כתב בשם תוס' דכל שהוא נאכל לכהן שרי לזמן עליו את העכו"ם דאתקש לצבי ואיל אלא דלהאכילו לכלבים אסור מואכלת ולא לכלביך עכ"ל וצ"ע: 
+
+Mishnah 5
+
+[אות צח] <b>הרע"ב ד"ה מטמאין בגדים. כדכתיב והשורף. </b>דמדכתיב שם ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא את דמם באוהל מועד לכפר כו' והשורף אותם כו' מה ת"ל לכפר לימד על כל המתכפרים שהשורפן מטמא בגדים. גמרא (דף פ"ג ע"א):
+
+Chapter 13
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות צט] <b>במשנה כיון שהוציאו פסלו. </b>תמוה לי הא בפסול דיוצא דאם עלו לא ירדו מקרי מתקבל בפנים וכה"ג חייב בחוץ כדאיתא להדיא בסמוך (במשנה ד') ובאמת בסוגיא (דף ק"ח ע"א) איתא דהשיב כן ראב"ש תחת ריה"ג. אבל מ"מ תמוה לי מה עלה על רבנן להקשות. וגם שם איתא דר' השיב תירוץ אחר תחת ריה"ג ואמרי' עלה שחיטת לילה וקבלה בכלי חול איכא בינייהו דלראב"ש חייב ולרבי פטור הא באמת הכלל הוא דהיכא דאם עלה לא ירד חייב בחוץ ואמאי לרבי פטור בשחיטת לילה וקבלה בכלי חול וצע"ג:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות ק] <b>הרע"ב ד"ה המעלה בחוץ. משום העלאת חוץ. </b>ונ"מ בהזיד בעכו"ם ושגג בהעלאת חוץ רש"י. ובתוס' הקשו דא"כ מקרי לא שב מידיעתו. ולהרע"ב י"ל דשגג בשתיהן דאינו חייב ב' חטאות:
+[אות קא] <b>שם ד"ה ושחטו פטורים. דכתיב דם יחשב. </b>בריטב"א (קדושין דף מ"ג) כתב הא דלא ידעינן זה מסברא דבעשותה יחיד שעושה ולא שנים כדדרשי' בשבת (דף צ"ב ע"ב) היינו דלא נימא לרבות הכא מאיש איש. ואני מסתפק אם ב' ששחטו דפטורים היינו דדמי לשאר חייבי חטאות דקי"ל דזה יכול וזה יכול דפטור דבעשותה אבל זה א"י וזה א"י חייב כסתם מתני' שם (פ"י מ"ה) ה"נ הכא ממעטא מקרא רק זה יכול וזה יכול. דבזה א"י וזה א"י פשיטא דחייב כמו בעלמא. ולהכי כתיב הוא למעט שיהיה דינו שוה כמו בעלמא וב' ששחטו וזא"י וזא"י באמת חייב. ובהעלאה דמרבינן מאיש איש ב' דהעלוהו היינו אפי' בזה יכול וזה יכול. והכי משמע לכאורה מדברי הריטב"א מדמקשה דכבר נפקא מקרא דבעשותה ולא תירץ דאתיא לזה א"י וזה א"י. וצ"ע לדינא:
+[אות קב] <b>שם ד"ה והעלוהו חייבין. אלא לרבות. </b>דלא נילף לפטור מק"ו משחיטה דחייב להדיוט ופטור בשנים ק"ו במעלה דפטור להדיוט מכ"ש דפטור בשנים:
+[אות קג] <b>תוי"ט ד"ה והעלוהו חייבים. דסבר דאף בהעלאה שנים פטורין. </b>דס"ל דמההוא דכתיב בהעלאה דרשינן מהוא ולא אונס ושוגג ומוטעה. ומההוא ממעטינן ב' שהעלו. קשה לי כיון דדריש הוא ההוא א"כ תרי ההוא דכתיב בשחיטה דרשינן תרי הוא למעוטי שוגגים וב' ששחטו. ותרי ההוא היינו ולא שלוחו וחד אם אינו ענין לשחוטי חוץ תנהו לכל התורה כולה דאין שליח לד"ע א"כ ע"כ דסבר כב"ש (ספ"ג) דמציעא דחישב לשלוח יד חייב. דאי כב"ה אף אם יסבור דש"כ הבאים כא' מלמדין. מ"מ הא הוו ג"כ מעילה ושליחות יד וטביחה (צ"ל) [צ"ל ול"ל] קרא בשחוטי חוץ למעט שלוחו. ומצטרך לומר לא נחלקו ב"ש וב"ה וס"ל לר"י לדינא דחישב לשלוח יד חייב וזה לא מצינו. עיין היטיב בקדושין (דמ"ג ע"א) וצע"ג:
+
+Mishnah 4
+
+[אות קד] <b>הרע"ב ד"ה שהיה פסולן. הואיל ובפנים. </b>וכיוצא בזה בפ"י מ"ב דחולין:
+[אות קה] <b>תוי"ט ד"ה שהקריב מאחד. והיינו כזית. </b>ותמהני דהא לפ"מ דנקט התוי"ט במתני' הקודם פלוגתייהו דר"י ור"ש דלר"ש אותו קאי על אבר. ולר"י קאי על קרבן כולו וזהו כאוקימתא דר"ל א"כ לכ"ע בעי עכ"פ אבר שלם ולא בכזית לחודיה. ולפמ"ש התוס' לעיל דהא דממעטי חסר היינו דבשעת הקטרת חוץ כבר חסר מקצתו מן האבר לר"ש. ומן הבהמה לר"י אבל כשהוא שלם בפנינו לכ"ע מחייב אכזית קמא. והא דר"י פוטר בהעלה וחזר והעלה היינו דאינו חייב על העלאה השנית דאז כבר חסר מקצת א"כ ניחא מתני' דהכא ואתיא ככ"ע. אבל לפמ"ש רש"י שם דלר"י בעי שיקריב כל הבהמה בחוץ. וה"נ לר"ש בעי שיקריב כל האבר בחוץ. ומש"ה פירש"י הכא דמתני' ס"ל דאותו דרשינן למעט פחות מכזית קשה דלאוקימתא דר"ל בעי' עכ"פ אבר אחד ובמתני' דהכא מפורש דחייב בכזית. אח"ז מצאתי בעז"ה שעמד בזה המ"ל:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות קו] <b>הרע"ב ד"ה ר"ש אומר. חסורי מחסרא וה"ק. </b>קשה לי הא מסקנת הסוגיא אינו כן אלא דמאחר דמצינו בברייתא דפליגי במליקה בחוץ והעלאה בחוץ דלר"ש מחייב אמרינן ג"כ במתני' דר"ש קאי אהך בבא ותני כל שחייבים עליו בפנים והעלה בחוץ (דהיינו מלק בפנים) חייבים עליו בחוץ:
+
+Chapter 14
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות קז] <b>תוי"ט ד"ה וכן שעיר המשתלח. ראוי לבוא. </b>וליכא למעוטי מקרא דהכא וילפינן לה מקרא להקריב קרבן לה'. וכמ"ש התוי"ט בפרק דלעיל מ"ג והא דלא נקט במתני' דהכא מקרא דלה'. דמיניה ממועט בין קודם וידוי בין לאחר וידוי. היינו דבעי לאתויי קרא זה למעט ג"כ פרה. תוס':
+
+Mishnah 2
+
+[אות קח] <b>תוי"ט ד"ה שנאמר לפני. ושעיר משתלח נמי. </b>שהרי זה הביאו כשנראה לבא ומשיצא כו' (כ"כ ברש"י):
+[אות קט] <b>שם במשנה לבוא לאחר זמן. </b>התוס' ישנים יומא (דף מ"ד ע"ב) הקשו דלר"י דס"ל דבע"ח נדחים אמאי באו"ב ראוי לבוא לאח"ז נימא הואיל ונדחה ידחה עיי"ש מה שתירצו:
+[אות קי] <b>בהרע"ב סד"ה ומחוסר זמן. לר' שמעון צריכא. </b>כך היא הגירסא בפנינו ודברי תוס' שכתבו בד"ה משום דפסולה כו' בכל דוכתי משמע דפסול הגוף חמיר מפסולא דאתי מעלמא כדאמרי' בפ"ק כו' והא דמשמע הכא איפכא לאו משום דפסול הגוף קיל. אלא ה"ק דמום עובר ותורים הפסול תלוי בגופה ואם היה מום עובר מיד היה ראוי אבל או"ב אין הפסול תלוי בגופה שיועיל לו שום תיקון דכולא יומא לא חזי. עכ"ל. מזה מוכח דהי' להם הגירסא אבל או"ב דפסולה מעלמא אימא מודה להו ר"ש לרבנן דאילו לגרסתינו הנ"ל גם כאן מחשבים פסול הגוף דחמיר דמש"ה הי' ס"ד דדוקא בזה דחמיר מש"ה אינו ראוי כלל בפנים ופטור:
+[אות קיא]  <b>תוי"ט ד"ה וחכ"א. שאין לוקין עליו. </b>קשה לי הא הלאו אתי ללקות באם שחט בחוץ מה שעתה ראוי לבוא לפנים והתרו בו למלקות ואם לקה פטור מכרת. ואם לא התרו חייב כרת וכמו כל חייבי כריתות שיש בהם לאו כמו אחותו וכדומה. והאזהרה לא אתיא לכרת דהא קי"ל כרת לא בעי אזהרה כדאיתא (רפ"ג דמכות) אלא דאזהרה למלקות דהתרו בו וצ"ע. ולשון חכמים כל שאין בו כרת כו' אינו בדוקא דהא הקדיש בשעת היתר במות ושחטו בשעת איסור במות אין בו כרת והוא בל"ת כדלקמן (בפרקין מ"ט):
+
+Mishnah 3
+
+[אות קיב] <b>הרע"ב ד"ה אין חייבין. אינו חייב מיתה. </b>אלא באזהרה. והרמב"ם (פ"ט מהלכות ביאת מקדש) השמיט מחוסר בגדים (דבכלל זר הוא כ"מ בשם מהרי"ק) והוסיף בעל מום. אף דבעל מום שעבד אינו חייב מיתה מ"מ נ"מ דלא הוי באזהרה אלא בעבודה תמה. ובמ"ל (פ"ב מהלכו' תמידים ומוספים הלכה יו"ד) כתב דמ"מ איסורא איכא. וכתב המ"ל דמסוגיא דזבחים (ד' י"ח) משמע דשתויי יין דמי למחוסר בגדים ואינו חייב אלא בעבודה תמה:
+
+Mishnah 4
+
+[אות קיג] <b>הרע"ב ד"ה משהוקם. ואסור לישראל להיות שלוחם. </b>עיין במנחות (ד' ק"ט ע"ב תוס' ד"ה והעלה) וצלע"ג:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+[אות קיד]  <b>במשנה וכיהון ובגדי שרת. </b>גם יושב כשר בבמת יחיד כדאיתא (ברפ"ב דמסכתין) דילפינן לה מדכתיב לעמוד לפני ה' לשרתו. לפני ה' ולא לפני במה. ולענין אונן מסתפק בש"ס שם ובתו' שם כתב הא דלא חשיב במתני' דהכא אונן דלמא תנא ושייר. דשייר נמי יושב עכ"ל:
+[אות קטו]  <b>תוי"ט סד"ה והטמא. בגמרא שבידינו. </b>בברכת הזבח כתב דכונת הרמב"ם. לסוגיא (דפ"ב דט"ז ע"א) דפרכינן שם מה להצד השוה שבהן שכן לא הותרו בבמה עיי"ש. וראי' זו כתב ג"כ בתוס' במסכתין (דף כ"ח ע"ב ד"ה מסתברא וכו'):
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Zevachim/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Zevachim/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..cebea126d4dc597b19352cf47b3e80ee342aa437
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Kodashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Zevachim/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,496 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Zevachim
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה זבחים
+merged
+https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Zevachim
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1908-1909
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה זבחים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>במשנה כל הזבחים שנזבחו ש"ל. </b>ותודה לשם שלמים כשר ומרצה. ושלמים לשם תודה אינו מרצה דכתיב זבח תודת שלמיו תודה אקרי שלמים ולא שלמים אקרי תודה (גמ' דף ד' וז'):
+[אות ב] <b>הרע"ב ד"ה אלא שלא כו'. לשם נדר ולשם הבעלים. </b>דילפינן מקראי דלמצוה בעי לשם נדר ולשם הבעלים כמבואר בסוגיין:
+[אות ג] <b>שם ד"ה חוץ מן הפסח. עד שיהו כל עשיותיו. </b>ולמצוה לא צריך קרא דנפקא מקרא דזאת התורה לעולה כו' דאתקש כולה לשלמים. אע"כ דאתא לעכב. ואף דשינוי בעלים דילפינן מקרא דואמרתם זבח פסח לא שמעינן רק הזביחה מ"מ אמרינן מה שלמים לא חלקת בין שחיטה לשאר עבודות למצוה אף פסח לא תחלוק ביניהם לעיכוב. וכן בחטאת דנפקא שינוי בעלים מוכפר עליו ולא על חבירו דלא שמעינן רק בזריקה מ"מ אמרי' דלא תחלוק. (גמ' דף ז' ע"ב ורש"י דף ח' ע"א):
+[אות ד] <b>תוי"ט ד"ה שנזבחו שלא כו'. וה"ה. </b>ודוקא שינוי קודש אבל שינוי בעלים ליכא אלא בזריקה. או שהשחיטה וקבלה והולכה היה ע"מ לזרוק דמו לשם בעלים אחרים. (גמ' ד' י' ע"א) עיי' במ"ל (רפט"ו מהל' פ"מ):
+[אות ה] <b>שם ד"ה כשרים. דייק ליה הרמב"ם. </b>בפי' המשניות. ותמוה לי על הרע"ב והרמב"ם הא להדיא מבואר בסוגיין (ד"ד) דשינוי קודש ישנו בציבור כביחיד. אלא דשינוי בעלים לא שייך בקרבן ציבור דכולם בעלים. ולשם נכרים לא מפסל דבעינן חבירו דומיא דידיה וכן פי' הרמב"ם (פ' ט"ו מהל' פ"מ) וצע"ג. ועיין במהרש"א ביצה (ד"כ ב' ד"ה בפירש"י) דנקט נמי בפשיטות דבק"צ אין בו דין שלא לשמו. ובמחכ"ת אינו כן: 
+[אות ו] <b>בהרע"ב ד"ה אף האשם. וכתיב כחטאת כאשם. </b>בתוס' במסכתין (דנ"ה ע"א ד"ה מה חטאת) תמהו דלר"א גם זבחי שלמי ציבור לפסול שלא לשמה דאתקיש לחטאת דמהאי טעמא אינו נאכל אלא לזכרי כהונה כדלקמן (פ"ה מ"ה) כמ"ש הרע"ב שם. וא"כ ניקוש ג"כ לענין שלא לשמה:
+[אות ז] <b>תוס' חדשים בד"ה וק' הא קיי"ל אין היקש למחצה. </b>ובתוס' (ד' י' ע"ב ד"ה הרי הוא אומר) הו"מ למילף דאשם פסול שלא לשמו מגז"ש דעון עון כו' אלא היינו ממעטינן מקרא דאותה. וקשה לי כי היכי דאף דאין גז"ש למחצה מ"מ כיון דהגז"ש אצטריך למותרו נדבה ממעטינן לאשם מאותה. א"כ גם מהיקישא דכחטאת כאשם נימא כן דהא ההיקש צריך לסמיכה אלא אין היקש למחצה ונמעט לאשם מאותה:
+
+Mishnah 2
+
+[אות ח] <b>במשנה הבכור והמעשר. </b>דל"ת דדוקא קדשי קדשים וקדשים קלים הוא דאיכא גבוה. אבל קלים וקלים לא קמ"ל. ואע"ג דתנינן לה לקמן (פ"י מ"ב) שלמים קודמים לבכור כו' הכא עיקר התם אגב גררא נסבא. גמרא. ויש לעיין אמאי לא קתני נמי הכא דבכור לשם מעשר פסול ומעשר לשם בכור כשר כההיא (דפ"י מ"ג) דבכור קודם למעשר. ואפשר כיון דנקט בכור ומעשר לשם שלמים דקמ"ל דגם בקלים וקלים שייך גבוה ונמוך ממילא ידעי' דה"נ לענין בכור לשם מעשר וסמך על מתני' דלקמן (סברת רבינו דמקושי' הגמרא משמע דגם זה בכלל גבוה ונמוך):
+[אות ט] <b>תוי"ט ד"ה כשרים. ועולים קאמר. </b>אבל בהיפוך ליכא למימר דפליגי רק בגבוה מהם ולשם נמוך פסולים היינו שאין מרצים ומכשירים כיון דדרשינן בנמוך מהם מתחללים וחילול היינו דפסול לגמרי ואע"ג דדרשי' בגמרא ואין חולין מחללין קדשים וקדשים מחללין קדשים ולא מפסלי שאר קדשים שלא לשמן מ"מ שייך בהם חילול משום פסח וקדשים עכ"ל תוס'. ותמוה לי הא קדשים מחללים קדשים בודאי היינו פסול ממש דהא לעניין שלא עלו לשם חובה גם בלשם חולין הכי הוא כדאמרי' להדיא (דף מ"ו ע"ב) וכ"כ הרע"ב כאן וצע"ג:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות י] <b>בהרע"ב ד"ה אבל. והולכת דם עבודה היא. </b>תמהני הא פריך באמת לה הש"ס בפרקין (ד' ד' ע"א) דמנ"ל למפסל שלא לשמה בהולכה הא ליכא למילף משחיטה וקבלה וזריקה דמה להנך דהויין עבודה שא"א לבטלה. ומשנינן דמדאפיק רחמנא לקבלה בלשון הולכה (דוהקריבו בני אהרן היינו קבלה ומ"מ לישנא דהולכה הוא כדכתיב והקריב את הכל המזבח דמיירי בהולכת אברים לכבש). למימרא דהולכה לא תפקי' מכלל קבלה. עיי"ש:
+[אות יא] <b>ד"ה המהלך. ואין הלכה כר"א. </b>אבל מפירש"י בסוף פרקין מבואר דס"ל דר"א ות"ק לא פליגי ור"א פליג רק על ר"ש אבוה ועיין במ"ל (פי"ג מהלכות פ"מ):
+[אות יב] <b>בתוס' חדשים ד"ה נראה. והוא ר"א בן שמוע. </b>ומדברי רש"י שהבאתי בדבור הקדום מבואר דהיינו ר"א בר"ש:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות יג] <b>בהרע"ב ד"ה כל הזבחים. למד על הזר. </b>יש לעיין דלרבא דאמר בתמורה כ"מ דאמר רחמנא ל"ת א"ע לא מהני למ"ל קראי למפסל העבודה בזר וטמא ששימש ובאונן וכדומה הא כיון דמוזהרים שלא לעבוד ממילא א"ע ל"מ והקרבתם פסולה. ואפשר לומר שנ"מ לענין הולכה בזר דמבואר בס"פ דלעיל דהולכה בזר פסול אף לר"ש ולא מהני התיקון לחזור ולהוליך עיי"ש. אבל שאם נתקבל הדם למזבח בלא הילוך כגון הילוך ברגל יש תקנה לחזור ולהוליך ואם מצד א"ע ל"מ הוי רק כאילו לא עשה יהיה תקנה שיחזור כהן ויוליך אבל באמור מצד שבעצמותו מחלל העבודה אין תקנה בהולכת כהן. ואף דבמתני' דהכא שקבלו ועלה דייקי' מנ"ל. באמת שקבל היינו מקבלה ואילך והולכה בכלל (ועי' לעיל אות יו"ד) גם י"ל כיון דמצינו בחלל אף דמוזהר אם עבד בשוגג עבודתו כשרה כדאיתא בקדושין (דף ס"ו ע"ב) וילפי' לה מקרא. הרי גילה קרא דבאזהרה דעבודה א"ע מהני. ובאמת יש לעיין בסוגיא דתנא דבר"י דיליף זר בק"ו מבע"מ שאוכל כו' ואמאי לא נימא חלל יוכיח שאינו אוכל ומוזהר ואפ"ה אינו מחלל. ובתו' תענית (ד' י"ז ע"ב ד"ה דבר וכו') כתבו על ערל דליכא למילף בק"ו מבע"מ דחלל יוכיח עיי"ש ותמוה לי דא"כ גם על הלימוד זר בק"ו נימא חלל יוכיח וצע"ג:
+[אות יד] <b>שם ד"ה ור"ש מכשיר. קאי אלקיחה דלפניו. </b>והא דפסול בשארי קדשים צ"ל דאתיא מהקישא דזאת התורה. ולמסקנא דסוגיא דקיי"ל דכהונה לא בעיא אצבע ממילא ניחא דבכולה כתיבי כהונה וא"צ לומר מטעם דמקרא נדרש לפניו עכ"פ הדין קבל בשמאל לרבנן פסול בכל הקדשים ולר"ש גם בחטאת כשר ומזה תמוהים לי דברי תוס' מנחות (ד"ב ע"ב ד"ה זריקה כו') ועוד קשה מקבלה דאשם קבלתו גם בשמאל כו' הא פשיטא דגם באשם ובכל הקדשים קבלתו דוקא בימין. ולר"ש גם בחטאת כשר בשמאל ולאו מעשיה מוכיחים עלה וצע"ג. וה' יאיר עיני:
+[אות טו] <b>תוי"ט ד"ה ואין בו כרת. דחוץ לזמנו פסול. </b>היינו לאכול מבשר חוץ לזמנו (ולר"ל הך פסול היינו דלא נתכפרו בעלים כמבואר בסוגיא דר"ל סבירא ליה כשמואל דשלא במקומו כמקומו. ומ"מ מפרש פסול לגמרי דמיירי במחשבת פיגול. אבל תמוה לי כיון דהיכא דלא שרי בשר באכילה לא מפגלי אפסול נמי לא מפסל וכדפרכינן בסוגיא על הבריי' בחישב ליתן של מעלה למטה ולמחר כו'. ומה דמשנינן דמידי דהוי מחשבת הינוח ור"י זהו ל"ש הכא דנתן הדם מיד וחושב לאכול מבשרו למחר דליכא מחשבת הינוח וצע"ג:
+
+Mishnah 2
+
+[אות טז] <b>במשנה או מקצת אמוריו. </b>לא ידעתי אמאי לא נקט בלשון או להקטיר כזית אמורים כדנקט כה"ג באכילה או כזית מבשרו:
+[אות יז] <b>במשנה לזרוק דמו למחר. </b>משמע דוקא בלזרוק או להקטיר או לאכול. אבל במחשב ע"מ לקבל או להוליך למחר לא הוי פיגול ועמ"ש (בפ"ב מ"ז) דחולין וצ"ע:
+
+Mishnah 3
+
+[אות יח] <b>במשנה והזורק. </b>וה"ה במחשב לשפוך שיריים למחר אבל אם מחשב בשעת שפיכת שיריים ע"מ להקטיר אמורים למחר לא הוי פיגול. גמרא (דף י"ג ע"ב):
+[אות יט] <b>במשנה דבר שדרכו לאכול. </b>אמרי' בסוגיא (דף ל"א) אר"י חישב שיאכלו כלבים למחר פיגול דכתיב ואת איזבל יאכלו הכלבים בחלק יזרעאל. לכן חישב שתאכלו אש למחר ג"כ פיגול דכתיב תאכלהו אש לא נופח. והא דקתני להקטיר דבר שדרכו להקטיר הא דבר שאין דרכו להקטיר לא. וכן במתני' דסוף פרקין שאין אכילה והקטרה מצטרפין מיירי דאפקה בלשון הקטרה. ואי אפקה אכילה בכל ענין חייב. עיי"ש:
+[אות כ] <b>תוי"ט סד"ה חוץ למקומו. גמרא. </b>תמהני דהא אין זה מסקנת הסוגיא. אלא דמסקינן דמהך קרא דפ' צו ואם האכל יאכל כו' דכתיב פיגול יהיה. זהו חוץ למקומו וכתיב והנפש האוכלת ממנו א' ולא שנים. ואיזה חוץ לזמנו. וגמרי' עון עון מנותר דחייב כרת ומוקמי' ליה בחוץ לזמנו ולא בחוץ למקומו משום דחוץ למקומו דמי לנותר בז"ב. דהיינו דשניהם פסולים בזמן. ופסולים בבמה. שוב ראיתי דבמנחות (ד' י"א ע"ב) פירש"י ג"כ דחוץ למקומו ילפי' מקרא זוטא דפ' קדושים. וכן פירש"י (פסחים דף ט"ז ע"ב). וצ"ע:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות כא] <b>במשנה לאכול כזית בחוץ. </b>אבל חישב לאכול או להקטיר חצי זית חוץ למקומו. ולהקטיר או לאכול כזית חוץ לזמנו. או שחישב חצי זית במחשבת זמנו ועל חצי זית במחשבת מקום וחזר וחישב על חצי זית אחר במחשבת הזמן הרי זה פיגול. כן מתבאר מסוגיא. וכתבה הרמב"ם (פט"ז מהלכות פסהמ"ק):
+[אות כב] <b>תוי"ט ד"ה וחכמים. צ"ע. </b>במחכת"ה. זהו קושית תוס' מנחות (ד' י"ב ע"א) על מתני' דהתם דקתני לענין מנחות כמשנה זו. ותירצו דאתא למסתם כוותייהו דכה"ג משני בפ' המפלת עכ"ל:
+[אות כג] <b>במשנה שאין אכילה והקטרה מצטרפין. </b>הא אכילה ואכילה בכה"ג להאכיל כזית לב' בני אדם מצטרפין והוי פיגול. גמרא:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות כד] <b>תוי"ט ד"ה יחזור הכשר. משום דחטאת קריא רחמנא. </b>תמוה לי הא מנחת קנאות לא מקרי חטאת וכדאיתא להדיא מנחות (דף ד' ע"א) בשלמא מנחת חוטא חטאת קריא רחמנא אלא מנחת קנאות מנ"ל. ומסקי' שם דבין מנחת חוטא ובין מנחת קנאות פסולים משום דכתיב היא. וע' בהרע"ב (ריש מנחות). וצ"ע:
+
+Mishnah 2
+
+[אות כה] <b>במשנה יחזיר לכלי קדש. </b>והא דלא הוי דיחוי דכל שבידו לא הוי דיחוי. גמרא (וע' בתוס' ד' ל"ד ב'):
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות כו] <b>במשנה ונותר. </b>ע' בתוי"ט (לקמן פ"י מ"ז) [ד"ה שלא] כו':
+
+Mishnah 5
+
+[אות כז] <b>הרע"ב ד"ה לאכול שליל. לאו גופא דזיבחא הוא. </b>לפ"ז אף אם פיגל בזבח ואכל מהשליל אינו חייב משום פיגול דלא נתפגל מכח הזבח דלא גופא דזיבחא הוא כמו בחלב המוקדשים וביצי תורים. אולם בסוגיא דייקינן מדלא כייל במתני' גבי חלב המוקדשים וביצי תורים ג"כ שליל ושליא ע"כ מוכח דאם פיגל בזבח חייב על השליל והשליא משום פיגול. וא"כ מוכח דמיקרי גופא דזיבחא. והא דחישב לאכול שליל לא פיגל ע"כ הטעם כמ"ש רש"י דאין דרכו לאכול דרובא דאינשי לא אכלי להו. והוי כמחשב לאכול בדבר שאין דרכו לאכול ומ"מ חייב עליו משום פיגול היכא דפיגל בזבח כיון דאיכא קצת אינשי דאכלי להו. וכ"כ תוס'. וכך פי' הרמב"ם לפי שהם מאוסים על האדם כמו עור ואלל עכ"ל. וכ"כ בחבורו (פי"ד הפ"מ). ודעת הרמב"ם ז"ל דפיגל הזבח לא נתפגל המוראה. וכן בפרים הנשרפים. אינו מפגל ולא מתפגל וגם מבואר שם דבשליל ושליא חייב גם על נותר וטמא ע"ש. וצ"ע:
+
+Mishnah 6
+
+[אות כח] <b>תוי"ט ד"ה שחטו. חוץ למקומו כתיב. </b>אינו ענין לכאן דמה דס"ל לר"י דחשב לזרוק על המזבח את הניתנים למטה למעלה כו' לא פסל היינו דסבר דאף נתנן ממש כה"ג בעלים נתכפרו דשלא במקומו כמקומו דמי וכמו דקיי"ל הכי כמ"ש הרע"ב לעיל בר"פ [ובאמת אפשר דכמו בנתנן את הניתנין למטה למעלה נפסל בשר באכילה ה"נ במחשב ליתן את הניתנין למטה למעלה כו' פסול באכילה לר"י. או אפשר דכיון דעכ"פ נתכפרו הבעלים ל"א כה"ג מחשבה כמעשה תוס' (לעיל דף כ"ז ע"א)] אולם לגבי את הניתנין בחוץ בפנים דבזה בוודאי אם נתן פסול דכתיב וכל חטאת אשר יובא מדמה כו' בזה פרכינן בסוגיא דגם במחשבה לפסול לר"י ועלה משנינן דבעי דוקא מקום משולש. ובזה תמיה במה שכ' התוי"ט וצ"ע בנתנים בפנים ונתנם בחוץ שהוא מקום משולש אמאי כשר. במחכ"ת אין התחלה לקושי' דבזה בלא"ה כשר דאף בנתנן ממש נתכפרו בעלים דשלא במקומו כמקומו דמי. וכ"כ רש"י בהדיא בפרכת הש"ס מניתנין בחוץ ונתנם בפנים קמקשו. וכ"כ תוס' (לעיל ד' כ"ז ע"ב ד"ה לאו כו'). וברור:
+[אות כט] <b>שם בא"ד לא פליג נמי מההיא טעמא. </b>ושיקריבו טמאים באימורים קאמר ולא בדם כיון דדם נזרק כהלכתו אם הקריבו טמאים האימורים לא פסול זיבחא והא דפסל ר"י להניח אימורים למחר היינו דאי עביד במחשבתו נפסל כולי קרבן בנאכלים ליום ולילה כיון דהוי אימורים בעין כ"כ דלא נתקטרו אימורים לא משתרי בשר באכילה. וכי מטי למחר מפסל הבשר משום נותר. אבל שיקריבו טמאים הוי נטמאו אימורים דמשתרי בשר באכילה והא דקתני במתני' או להוציאן לחוץ ע"כ קאי רק אדם ולא על האימורים דהא אי עביד כמחשבתו לא נמנע הדם מלרצות וגם בשר משתרי באכילה דכיון שהוציא אימורים לחוץ הוי כנטמאו אימורים. תוס'. וק"ל דמאי בכך דאם הניח אימורים למחר מפסל כולי זיבחא הא מ"מ הזריקה מרצה ונתכפרו בעלים וא"כ בחישב להניח אימורים למחר למה יפסל משום מחשבה הא מ"מ יהא הדין שנתכפרו בעלים כמו בהניחם באמת למחר וכמו במחשב ליתן למעלה את הניתנין למטה דכשר כיון דשלא במקומו כבמקומו אף דמ"מ מפסל כולי בשר מלאכלו ואם דבאמת הא דקתני ר"י פוסל היינו לצדדים דהניח אימורים למעלה מפסיל הבשר באכילה ונתכפרו בעלים. עדיין קשה דא"כ גם בחישב ליתן את הניתנין למטה למעלה יהא הדין דפסול מלאכלו וא"כ איך חלקם המתני' דבחשב להניח אימורים למחר פסול ובחשב ליתן את הניתנין למטה למעלה כשר הא בשניהם נתכפרו הבעלים. ופסול באכילה. ואיני יודע טעם לחלק בין מחשבת להניח אימורים למחר למחשב ליתן את הניתנין למטה למעלה כיון דבשניהם אי עביד כמחשבתו נתכפרו בעלים ונפסל כולא זיבחא באכילה. ובתוס' לעיל (כ"ז ע"א ד"ה יצא) העלו בסוף דבריהם כיון דבמעשה שנתן הדמים דלמטה למעלה כפרו בעלים אלא דהבשר אסור אם חישב לעשות כן מותר הבשר דלא עביד ר"י מחשבה כמעשה אלא היכא דבמעשה פסול גמור ולא נתכפרו. אח"ז מצאתי בתוס' מנחות (דף י"ח ע"א ד"ה גזירה) שכתבו באמת דמדינא גם להניח אמורים כשר אלא דגזרינן בין להניחן בין להוציאן אטו להניח או להוציא דמו עיי"ש:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות ל] <b>בהרע"ב ד"ה ואין בו כרת. שאין מפגלין כו'. </b>בסוגיא דייק ואמאי לא תני יותר רבותא דראשונה במחשבת חוץ לזמנו ואחרים כתקנן ג"כ לא פיגל ומסקינן דכולן כתקנן היינו כתקנת פיגול ואחת שלא כתקנה היינו שלא כתקנו' פיגול אלא במחשבת חוץ למקומו או שלא לשמו. וה"ה בשתיקה כיון דאין מפגלין בחצי המתיר. וצ"ע על הרע"ב דלא פי' כמסקנא:
+
+Mishnah 3
+
+[אות לא] <b>תוי"ט ד"ה והלבונה. הקטרה דקמיצה לא מיחייבה שתקדום. </b>זה תירוץ שני של תוס'. ועוד תירצו שם מקודם דהלבונה נהי דיש לה מתירין דהיינו קמיצת הקמיצה מ"מ כיון דהוא ג"כ מתיר עצמו אינו מחויבים עליו משום פיגול ושאני אמורים דלא מקרי מתיר את הבשר דהא בנטמאו או נאבדו האמורים ג"כ הבשר מותר. והנה הא דהקטרה דקמיצה לא מחייב שתקדום להקטרת לבונה. מפורש במנחות (די"ג ע"ב). ומה די"מ קמיצת קומץ מחייב שתקדום. כ"כ תוס' מסברא בלשון מ"מ קודם קמיצה בודאי נראה שלא להקטירה. ולענ"ד ראיה ברורה לזה מסוגיא דמנחות (די"ז ע"א) הנ"מ היכא דשיריים דקומץ מתיר דידהו. אבל הכא דקומץ לאו מתיר דלבונה וכו'. וקשה הא מפורש במתני' (דרפ"ב דהקומץ) ע"מ להקטיר לבונתה דחייב. אע"כ דזהו החילוק דלענין קמיצה דהקומץ הוא מתיר דידהו ודהלבונה דצריך שיקמוץ תחלה אבל לענין הקטרה דהקומץ לא הוי מתיר דהקטרת לבונה ודו"ק:
+[אות לב] <b>תוס' חדשים ד"ה ול"נ דקמל"ן. </b>במחכ"ת זו נגד סוגיא ערוכה דמ"ד דר"י הוא דמשני לה אברייתא הכי דאתיא כרבנן דבמנחת נסכים ליכא פיגול. ומ"מ בלוג שמן איכא פיגול לר' דסבר מתנותיו שרו ליה ה"נ דמפגלי ליה ודחינן לה ומסקינן דברייתא ר"מ היא ע"ש מבואר דלמסקנא א"א לאוקמי' כרבנן דלדידהו גם בלוג ליכא פיגול:
+
+Mishnah 4
+
+[אות לד] <b>תוי"ט ד"ה פרים. אין בהם משום פיגול. </b>היינו דאם חישב לאכול או להקטיר הבשר למחר לא נתפגל דאין לבשרה לא אכילת מזבח ולא אכילת אדם אבל אם חישב להקטיר אמורים נתפגל גם הבשר כך איתא בסוגיא (דל"ה). ואולם מדברי הרמב"ם (פי"ח) דחשיב בכלל דברים שאין חייבים משום פיגול מ' שאין לו מתירים. אוכל בשר חטאת הנשרפת מבואר דאף בנתפגלו הפרים אינו חייב על אכילת הבשר וצ"ע:
+[אות לג] <b>במשנה אין חייבין עליו. </b>אבל מ"מ פסול בק"ו מה שלא לשמה דלא מיפסל בשלמים פוסל בחטאת הפנימיות. פיגול דפוסל בשלמים לכ"ש דפוסל בחטאת הפנימיות גמרא פ"ק (ד' י"ד ע"א):
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות לה] <b>במשנה לשם ששה דברים. </b>דעת תוס' במכילתין שבכל ד' עבודות צריך כוונת וי"ו דברים וכן בשעת הקטרה צריך כוונה חוץ מכוונת הזובח דל"ש בהקטרה. ובדיעבד אם כיון בד' עבודות שלא לשם השם ושלא לשם אישים כו' כשר. דכל הנהו כוונות אינן אלא למצוה ע"ש. אבל הרמב"ם העתיק רק דבשעת זביחה צריך אלו הו' כוונות ע"ש:
+[אות לו] <b>בהרע"ב ד"ה לשם ריח. לאפוקי אם צלאן. </b>עי' לקמן (פי"ד מ"י) בהרע"ב ובתוי"ט שם:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות לז] <b>במשנה בכלי שרת בצפון. </b>אין למידק מדלא קתני גבי שחיטתן בכלי שרת דמוכח דשחיטה לא בעי כ"ש. די"ל דלא בא להשמיענו דבעי כלי שרת. אלא דאשמעי' דגם הכ"ש בעי להיות בצפון (כמ"ש לקמן במשנה ז') תוס':
+[אות לח] <b>תוי"ט ד"ה שחיטתן בצפון. אבתראי סמיך ע"כ. </b>וכתבו עוד דבחטאת דכתיב ולקח באצבעו. ובאצבעו ל"ש קבלה וע"כ דהקבלה בכלי ובאצבע היינו דעביד אוזן לכלי ולקחו באצבעו:
+[אות לט] <b>הרע"ב ד"ה שירי הדם. כדכתיב. </b>בתוס' הקשו דלמ"ל קרא תיפוק ליה דאין מעבירים על המצות דהא פגע תחלה בהך יסוד ע"ש. ואף דיסוד דרומי תדיר צ"ל דאין מעבירין עדיף מתדיר. קרבן נתנאל סוף מגילה:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות מ] <b>שירי הדם היה שופך על יסוד דרומית. </b>צ"ל דרומי:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות מא] <b>במשנה בכל מקום בעזרה. </b>ולא קתני וקבול דמן בכלי שרת כדקתני בריש פרקין גבי קדשי קדשים דגם התם לא בעי לאשמעינן דבעי כ"ש אלא דאשמעינן דגם הכ"ש צריך להיות בצפון לאפוקי אם הבהמה בצפון והכלי בדרום והדם מקלח לתוכו. תוס' בריש פרקין:
+
+Mishnah 8
+
+[אות מב] <b>תוי"ט ד"ה לשני ימים ולילה אחד. ודבר הלמד בהיקש. </b>והא דל"א כחזה ושוק דאיל נזיר דכתיב בגופיה. דמסתברא לאקושי לשלמים שנוהגת בכל בהמה כבכור. אבל איל נזיר אינו אלא באיל. א"נ בשוק הימין כתיב (ובתודה ג"כ כתיב ימין) ובאיל נזיר לא כתיב בו ימין. תוס':
+[אות מג] <b>בא"ד דלא ידע מנ"ל. </b>דל"ל דילפי' מגז"ש העברה העברה מבכור. דהא בכור למד בהיקש מחזה ושוק ואינו חוזר ומלמד בגז"ש. תוס':
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות מד] <b>הרע"ב ד"ה היו נקמצות. דלא קבע הכתוב. </b>ומחטאת ואשם ליכא למילף שכן מיני דמים. ובסוגיא מבואר דמ"מ ס"ד דיהיה דוקא בקרן מערבית דרומית כמו ההגשה אלא דילפי' מקרא וקמץ משם היינו ממקום שרגלי הזר עומדות. וא"כ ממילא איכא קרא דאינו טעון צפון. אלא דלזה לא יהיה צריך הקרא ואתיא רק שלא בעיא מערבית דרומית. ואם קמצה בהיכל ג"כ כשר דמצינו כזה בסילוק בזיכים:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות מה] <b>תוי"ט סד"ה וחוזרים לעקב. דרך ימין. </b>דאל"כ כשיהיה בקרן דרומית מזרחית נמי יחזור על עקבו:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות מו] <b>הרע"ב ד"ה עלה בכבש. תלה היסוד בעולה. </b>ובפירש"י (דף ס"ד ע"ב) דכתיב בחטאת המחטא אותה. אותה למעלה ואין אחרת למעלה כדדרשינן פ"ק (דף יו"ד):
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות מח] <b>תוי"ט בד"ה שחט חולין. בפנים כבחוץ. </b>ואף דאין דנין שלא בהכשרו מדבר שבהכשרו כמ"ש התוי"ט בסמוך ד"ה זה הכלל. מ"מ דנין משחיטת חולין בחוץ ונמצא טריפה דהוי שלא בהכשרו ואעפ"כ מטהר מידי נבילה כדס"ל לר"מ במתני' שאח"ז כ"כ רש"י. וקשה לי דמסוגי' (ד"ע ע"א) ור"מ חד למעוטי חולין בפנים כו' ור"י מנבלה גמר לה. משמע לר"י ג"כ דרשי' חד טריפה למעוטי חולין בפנים. והרי לר"י דס"ל דבטריפה אין שחיטתה מטהרתה ממילא ליכא ללמוד דחולין בפנים דמטהר כיון דאינו שוה בפנים כבחוץ. דהא אין דנין דבר שלא בהכשרו מדבר שבהכשרו. ודוחק לומר דלר"י באמת דרשי' מטריפה רק לקדשים בפנים. דלישנא דש"ס לא משמע כן. ותוס' כתבו דילפי' חולין בפנים מקדשים בפנים:
+
+Mishnah 6
+
+[אות מט] <b>הרע"ב ד"ה אינו דין. בבנין אב מה מצינו. </b>ומ"מ אין ללמוד מזה דדבר הלמד בק"ו מלמד בבנין אב די"ל דבאמת ר"מ סמיך אדרשה דזאת תורת הבהמה והעוף שהביא התוי"ט בסמוך ד"ה רי"א דיה כנבילה (לעיל ד"נ) ובתוס' שם ג"כ הכי מוכח מכח קושיא אחרת דאיך למד עוף מק"ו דבהמה הא איכא למיפרך מה לבהמה דאינה מטמאה בגדים בבית הבליעה אע"כ דסמך אדרשא הנ"ל ע"ש:
+[אות נ] <b>תוי"ט ד"ה רי"א דיה כנבלה. מטהר טרפתה מטומאתה. </b>ואפי' מליקת קדשים. דאי לשחיטה בק"ו אתיא לן עכ"ל רש"י. ולפ"ז ישאר לן קושית תוס' שכתבתי לעיל דהא איכא למיפרך מה לבהמה שאינה מטמאה בבית הבליעה. ותירוצם דאהקישא דזאת תורת סמיך ליתא דהא כל כמה דלא ידעינן שחיטת עוף בק"ו י"ל דהיקשא אתיא רק לשחיט' אבל לא למליק':
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות נא] <b>במשנה ובטריפה. </b>בענין דא"א לידע איזהו האיסור כגון דאיערוב נקובת הקוץ בדרוסת הזאב. או בולד טריפה ואליבא דר"א (ספ"ו דתמורה) גמרא. ואף דבולד טריפה לעולם לא יהיה תקנה להתירו להדיוט (דלר"א ולד טריפה אף להדיוט אסור ע' בתוי"ט שם) מ"מ מהני תקנת ירעו לפדות ולהאכיל לכלבים כיון דאותו שהוא הקרבן מותר הוא להדיוט אלא כיון דאין מכירים איזה היא אסורים לאכילה כה"ג מותר לפדותו לכלבים. תוס':
+[אות נב] <b>תוי"ט ד"ה כל הזבחים. אי מהתם ה"א הנ"מ לגבוה. </b>זהו לשון הסוגיא אי מהתם הנ"מ לגבוה אבל להדיוט אימא לא. ומדברי רש"י נראה דדוקא לגבוה חמיר דלא לבטל והוי ידעינן ג"כ הכא דלא לקרבו. אבל מ"מ היה ס"ד דירעו ולשתרי מכח שביטול. ואח"כ כדפרכי' דנמי תנינא (במשנה ט' פ' בתרא דעכו"ם). ומשני דאי מהתם הו"א ה"מ להדיוט אבל לגבוה הו"א דלא לפסדנהו לכולהו. היינו די"ל דכיון דההפסד לגבוה נשתרי ע"י ביטול להדיוט ולומר ירעו. או דס"ד כיון דלא יהיה תקנה נשתרי מיד בביטול משום פסידא דקדשים. וא"כ מה שהוסיף התוי"ט לבאר דמידי דאיסורו רק משום גבוה מאוס יותר ממידי דאיסורו לאו משום גבוה לחוד. לא ידעתי מי הכריחו לזה:
+
+Mishnah 2
+
+[אות נג] <b>תוי"ט ד"ה זה יקרב. מ"מ קרבן אחר שהוא מחויב סמיכה. </b>אין חילוק זה שייך על משנתינו. אלא דהתו' כתבו לתרץ (קושייתם דלוקמה בערל וטמא) דהכא כיון דיש תקנה ברעיה לא מבטלין מצות סמיכה. אלא דהקשו דבההיא דבפ"ח דפסחים בחמשה שנתערבו עורות פסחיהם ונמצא יבלת באחד מהן דפטורים מפסח שני. אף על פי שיכולין להביא במותר הפסח. דמבטלי מצות סמיכה (ומ"ש מערל וטמא) וצ"ל כיון שהוא ספק דשמא פטור הוא מלעשות פסח לא עשו לו חכמים תקנה ולעבור מצות סמיכה. וע"ז הקשו מההיא דשניהם מביאים חטאת אחר (ומנזיר) הרי דמייתי קרבן בלא סמיכה כדי לפטור עצמו מספק חיובא. וע"ז תירצו דאפי' שתקנו שיביא קרבן מספק בלא סמיכה כדי לפטור עצמו מספק מ"מ קרבן אחר כו':
+[אות נד] <b>בא"ד והרמב"ם פ"ו מהפה"מ. </b>הרמב"ם כ"כ על נתערב מב"מ וקרבן אנשים ובעיני תמוהים לי דברי רבינו איך יכול להקנות לחבירו הא רבי' כתב (פ"ד דמעילה ה"ח) דהמוכר עולה ושלמים לא עשה כלום. והתוי"ט כתב שלמד כן מדברי ר"ש בכריתות. והתם שייך שפיר כן דמקנה לו בהמתו חולין. וצלע"ג:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות נה] <b>במשנה רא"א אם קרב. </b>אבל לא קרב ראש א' מהן לא יקרבו. ולומר רואה אני את הבעלי מומים כאילו הם עצים, דדוקא בנתערבו אברי חטאת באברי עולה כיון דשניהם מין כשר בזה ס"ל לר"א (במתני' ד') דרואה אני כאילו הן עצים (וע') בסמוך במתני' ח'. (צ"ל וכן בסמוך כו'):
+[אות נו] <b>במשנה יקרבו כל הראשין. </b>ואף דקודם שקרב הראש א' נדחו כולם מלהקריב והוי נראה ונדחה צ"ל דר"ע ס"ל דאין דיחוי אפי' בשחוטין גמרא (דף ע"ד ע"א):
+
+Mishnah 6
+
+[אות נז] <b>הרע"ב ד"ה אם יש בו מראה דם. אמרי' קמא קמא בטל. </b>היינו דטפות טפות קודם שנתרבו נדחו מלהזות בו. עיין חולין (פ"ו מ"ה) בתוי"ט שם:
+[אות נח] <b>תוי"ט ד"ה נתערב בדם. הדבר ידוע שדמו של פר מרובה. </b>ואע"ג דתנן (בפ"ה מ"ד דיומא) עירה דם הפר לתוך דם השעיר. א"כ איפכא הו"ל למידק דדם השעיר יבטל לדם הפר דקמא קמא בטל כמ"ש הרע"ב בנתערב דם קדשים לתוך מים דהיכא דמערה מדבר דנפישא עמוד טפי מחביות לכ"ע ל"א קמא קמא בטל. והכא במערה מן המזרק דנפיש עמודיה. תוס' ועיין (בפ"ה מ"ח דע"ז) בתוי"ט:
+
+Mishnah 7
+
+[אות נט] <b>תוי"ט ד"ה ר"א מכשיר. דלא כפירש"י כו' דא"כ לפלוג. </b>ועלה כתבו תוס' דמ"מ לר"פ דס"ל דהגזירה דלמא יהיה רבה ישאר בקושיא דלפלוג ר"י בהאי. ולענ"ד י"ל דלפי המסקנא דמוקמי' מתני' יו"ד דלקמן בכוס שנתערב בכוסות. גם מתני' דהכא מיירי בזה. וכמ"ש תוי"ט שם. א"כ ליכא קושיא דלפלוג ר"י דבכוסות הוי כמו יבש ביבש דמודה ר"י דמב"מ בטל כמ"ש תוספות (במנחות דף כ"ב ע"ב) וברישא בנתערב בדם בהמה דמיירי בבלול דהא אח"כ רואים כאילו הוא מים והיינו דתנינן במראה דם דזהו רק בבלול מש"ה פליג ר"י ודו"ק:
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות ס] <b>תוי"ט ד"ה ואם לא. אבל לר"א לא קשיא. למאי דמסקי'. </b>אין זה מובן דהא למסקנא מיירי בב' כוסות ויתן למטה היינו שתעלה לתחלת עולה כמ"ש התוי"ט במשנה יו"ד. וא"כ לר"א ג"כ קשה אמאי יתן למטה הא כבר נתכפר והבשר נפסל ואין לו תקנה ותוספות דנקטו בקושייתם על ר"א ודייק מינה לקמן דיש בילה. היינו לאפוקי לפי"מ דמשני דאין בילה ומיירי דהעליונים מרובים ונתן כשיעור תחתונים ועוד ואח"כ יתן למטה היינו דעלו לשפיכת שיריים בזה היה. אבל למה דכתב התוי"ט במ"י דלמסקנא מיירי בכוסות וא"כ מה בכך דאין בילה הא מ"מ כבר נתכפר במה דנתנן מב' כוסות למעלה. גם לא ידעתי אמאי לא נקט התוי"ט כדכתבו תוס' לתרץ דלר"א ליכא קושיא כיון דאית ליה רואים כאילו הוא מים לא הוי כמכופר. אבל לרבנן דלית להו רואים וכו' הרי דלר"א ליכא קושיא כלל:
+
+Mishnah 10
+
+[אות סא] <b>במשנה רבי יהושע אומר ינתנו במתנה אחת. </b>אף דבמתני' הקודם אין משנים זה להכשיר זה וס"ל לחכמים דישפכו לאמה מ"מ הכא משנים ועובר משום בל תגרע כיון דאינו פוסלו בידים אלא עומד במקומו שב ואל תעשה שאני. תוס' בסוגיא (ד' פ"א ע"א ד"ה תנאי היא):
+[אות סב] <b>במשנה עובר על בל תוסיף. </b>וא"ת איזה בל תוסיף יש וליהוי מתנה שניה בשביל שיריים של בכור וי"ל מתנה ראשונה של עולה ניכרת משני צדדי' וזהו בל תוסיף דמתנה של בכור אינו רק מצד א'. תוס' (ד"פ ע"ב ד"ה בל תוסיף מהיכא):
+[אות סג] <b>תי"ט ד"ה הניתנין. בהדיא פי' הר"ב לעיל. </b>ר"ל דאם היינו מפרשים דיחזור ויתן למטה היינו שתעלה רק לשפיכת שיריים דחטאת היה אפשר לומר דמיירי בבלול וכגון שהעליונים מרובים ונותן למעלה כשיעור התחתונים ועוד:
+
+Mishnah 11
+
+[אות סה] <b>תי"ט ד"ה נתן בחוץ. וקצת קשה אמאי פסול. </b>קשה בלא"ה יקשה כן ארישא דקתני ישפכו לאמה ולא פליג עלה ר"א והיינו מטעם דלא פסיקא ליה דאיכא חטאת ואשם כדאיתא בסוגיי' וכ"כ הרע"ב הא כי היכי דס"ל בנתערבו דמים של מטה עם של מעלה דנותן תחלה למעלה לשם מים ה"נ בנתערבו פנימים עם חיצונים אף בחטאת ואשם יתן תחלה בפנים לשם מים דבזה לא מפסלי כיון דאינם מכניסים לכפר:
+[אות סד] <b>הרע"ב סד"ה חכמים מכשירים. והלכה כחכמים. </b>אמרי' בגמ' (דפ"ב ע"ב) ת"ר פנימי אין לי אלא פנימי (שנכנס דמה לפני ולפנים) היכל מנין ת"ל אל הקדש פנימה. ופרכינן כיון דאפסיל בהיכל לפני ולפנים מאי בעי (וכיון דמהיכל אפסיל ליה לפני ולפנים מאי בעי הלא כבר פסול הוא היה לו לפרש בקרא היכל) אמר רבא כל מידי דיחשיב עליה לפני ולפנים לא מיפסל בהיכל ופירש"י דאשמועי' קרא היכא דחשיב עליה מתחלתו להכניסו לפני ולפנים ותחלת הבאתו להיכל ע"מ פנים היה לא מפסל עד דמטי לפנים ואם החזירו לחוץ כשר. עוד מבואר בסוגייא דלא מיפסל אלא הכניסו דרך פתחים אבל הכניסו דרך גגין ועליות לא:
+[אות סו] <b>תוי"ט סד"ה שהיה ר"ע אומר. כ"מ חטאות. </b>דהקרא מיירי בחטאת יחיד דרובא נקיבות ואתרבי אפי' חטאת זכר ואפי' חטאת ציבור:
+
+Mishnah 12
+
+[אות סז] <b>הרע"ב ד"ה וחכמים פוסלים. דכתיב אשר יובא מדמה. </b>והא דלא ילפינן בהיפוך יוצא מנכנס לפנים דגם ביוצא יהיה המשואר כיוצא בו. דהובא מדמה ממעט אבל לא יוצא מדמה. גמ':
+[אות סח] <b>שם סד"ה מקום שאין. דאמר קרא אשר יובא מדמה. </b>דלא נימא דפסול בק"ו מיוצא דלא עשה המשואר כיוצא פסול הבשר. נכנס לפנים דעשה המשואר כנכנס מכ"ש דפסול הבשר. גמרא. וקשה לי הא איכא למיפרך מה ליוצא דהמחשבה פוסלת בחוץ:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות סט] <b>במשנה לדברי ר"י אלא הדם והנסכים. </b>היינו דאם עלה בכלי לר"ג יזרוק אבל אם כבר זרק גם לר"י לא יקנחנו, תוס' (דף פ"ז ד"ה כלי שרת):
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות ע] <b>הרע"ב ד"ה מכשיר בבעלי מומין. לכתחלה בעופות. </b>עיין במ"ש הרע"ב במנחות (פרק ז' מ"ג) ובתוי"ט:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות עא] <b>במשנה בזמן שהן מחוברים יעלו. </b>בתו' בשבת (ד' ק"ח ע"א ד"ה ואי כו') כתבו וי"ל דבהמה נמי אשכחן שהיה קרב שער שבראשי כבשים כו' דלא קפיד קרא אלא אהפשט עור. וזה תמוה דאיך אפשר דהיה צמר בלא העור. ומצאתי שעמד בזה הרב מהר"י אלפאנדרי בקונטרס מוצל מאש (סי' א'):
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות עב] <b>במשנה כך הכבש מקדש. </b>ומעלים אותו מכבש למזבח דכשאוחזין בידו להעלותם לא מקרי ירדו דאויר מזבח כמזבח דמי:
+[אות עג] <b>במשנה כך הכלים מקדשים. </b>לענין דלא יהיה לו פדייה. אבל לא ליקרב:
+[אות עד] <b>הרע"ב בד"ה שהיו עושין. ואפי' שירי מנחות אינם נאכלים. </b>ואף אם נתקן פגימת המזבח בו ביום אין נאכלין דהוי דחוי. תוס' במסכתין (ד' ס"א ע"ב ד"ה לאחר):
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות עה] <b>במשנה קודמין למוספי ר"ח. </b>ואף להחטאת דמוסף ר"ח כיון דעולת מוסף דשבת קודמת לעולת מוסף דר"ח משום דתדירה קודמת נמי לחטאת אף דמקודש שהשוה הכתוב עולות דמוסף עם החטאת תוס' (ד"צ ע"ב ד"ה תדיר):
+
+Mishnah 2
+
+[אות עו] <b>במשנה דם חטאת. </b>דם חטאת ואיברי עולה. וכן אימורי חטאת ודם עולה איבעיא דלא איפשטה איזה מהן קודם:
+[אות עז] <b>במשנה קודם לדם עולה. </b>ויצא מהכלל הזה פרי ע"ז קודם לשעירי ע"ז (דכתיב ביה ומנחתו ונסכו כמשפט משמע כמשפט כסדר מקרא וכך סדר עבודותיה ופר ברישא כתיב) וברגל כבשים קודם לשעירים דכמשפט כתיב בהו. גמרא (דף צ' ע"ב): 
+[אות עח] <b>במשנה חטאת קודמת לאשם. </b>דם עולה ודם אשם אבעיא דלא אפשיטא איזה מהן קודם:
+[אות עט] <b>במש' התודה ואיל נזיר. </b>תודה קודם לאיל נזיר דטעון ד' מיני לחם. ואיל נזיר טעון רק ב' מיני לחם:
+[אות פ] <b>תוי"ט סד"ה מפני שדמה. לא סגי בטעמא. </b>לפ"ז מוכח דטעמא דמרצה עדיף מטעמא דד' קרנות וא"כ קשה איך כתב התוי"ט מקודם דלא סגי בטעמא דחטאת קודם לאשם מטעם דמרצה משום דאיכא באשם טעמא די"ל קצבה והא כיון דטעמא דמרצה לא מהני לגבי מעלת יש לו קצבה. מכ"ש דטעמא דד' קרנות לא מהני. ואולי י"ל דריצוי דחטאת לגבי עולה עדיף מטעמא דד' קרנות כיון דעולה לא מרצה כלל. אבל טעמא דריצוי דחטאת לגבי אשם דשניהם מרצים אלא דחטאת מרצה יותר על ח"כ לא אלים כ"כ כמו טעמא דד' קרנות:
+[אות פא] <b>תוי"ט סד"ה ועל היסוד. בלמוד בעלמא. </b>וכעין זה ברש"י ברכות (ד' כ"א ע"א ד"ה שאינו טעון): 
+
+Mishnah 3
+
+[אות פב] <b>הרע"ב ד"ה ויש בו קדשי קדשים. כ"ש לעולת העוף. </b>אבל עולת בהמה קודם למעשר. ואם יש לפנינו חטאת עוף ועולת בהמה ומעשר. חטאת עוף קודם לכולם (גמ' ד"צ ע"ב):
+[אות פג] <b>תוי"ט ד"ה דמו ואימוריו. ויראה לי דמתניתין אליבא דר"א. </b>תמוה לי הא מסקינן בסוגיא דפלוגתא דר"א ורע"ק במעילה היינו רק בלא עיילינהו לגואי קודם הזריקה. וא"כ מתני' דהכא אף כר"א לא אתיא דהא מודה ר"א בעיילינהו לגואי וא"כ אין יוצא פסול באימורים קודם זריקה. והתוי"ט במעילה העתיק מסקנא זו דפלוגתייהו רק באתנהו באבראי אבל באמת כתבו תוס' (ד' כ"ו) דהכי אמרינן בעיילינהו לגואי לכ"ע זריקה מועלת ליוצא להביאו לידי מעילה ופליגי רק באיתנהו לאבראי אי זריקה מועלת ליוצא אבל לכ"ע נפסלו האמורים ביוצא עיי"ש היטיב. וא"כ מתני' דהכא ככ"ע דלא פליגי בדין פסול יוצא רק באם זריקה מועלת ליוצא, ודו"ק:
+
+Mishnah 4
+
+[אות פד] <b>במשנה מפני שהיא באה על חטא. </b>ומנחת נדבה ומנחת סוטה אבעיא דלא אפשיטא אם נדבה קודמת דטעונה שמן ולבונה או דסוטה קודמת דבא לברר עון: 
+[אות פה] <b>תוי"ט ד"ה מפני שבאה. כדאיתא בגמ'. </b>לא ידעתי הא אדרבה משמע בהיפוך דהש"ס רצה למפשט מהכא דדוקא מנחת חוטא דבא על חטא לכפר קודם לנדבה אבל מנחת סוטה לא. ודחי מי קתני מפני שמכפרת מפני שהיא באה על חטא קתני. הרי דלאותה צד דמנחת סוטה קודם למנחת נדבה פירושא דמתני' אינו דמכפרת אלא דבאה על חטא היינו חוטא לכפר וסוטה לברר. וכיון דאבעיא לא אפשיטא לא הו"ל להתוי"ט לכתוב כן בפשיטות:
+
+Mishnah 5
+
+[אות פו] <b>במשנה מפני שהוא בא ע"י הכשר. </b>וא"ת אדרבא חטאת מצורע עדיף דאכשורי ומכפר. וי"ל מכיון דמתן בהונות מדם האשם חשיב ליה מכשיר טפי. א"נ האי כל חטאות שבתורה דקתני לאו בחטאת הבאה עם האשם קאמר אלא בשאר חטאת. תוס'. היינו דמתני' לא מיירי מחטאת מצורע הבאה עם האשם. אבל מ"מ הדין אמת דאשם מצורע קודם לחטאת מצורע כדאיתא במנחות (ד' ה'). ודלא כבה"ז וצאן קדשים וראיתי שכ"כ בספר מראה כהן:
+
+Mishnah 6
+
+[אות פז] <b>הרע"ב ד"ה וחכ"א. ונראה דתדיר קודם. </b>עמ"ש ברפ"ז דנזיר (אות מ"א):
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות פח] <b>במשנה שנטמאה. </b>ומיירי בנשבר הציץ או דאינו על מצחו למאן דאית ליה דלא מרצה אא"כ על מצחו. דאל"כ הא מדאורייתא ראוי לזריקה לכתחילה מכח ריצוי הציץ. תוס':
+
+Mishnah 3
+
+[אות פט] <b>הרע"ב ד"ה מן הקרן. של מזבח. </b>היינו לאחר שהיה על הקרן אבל בראוי לקרן אף דבחטאת מתן א' כיפר מ"מ כ"ז שלא נתן ד' מתנות טעון כיבוס:
+
+Mishnah 4
+
+[אות צ] <b>במשנה ואחד העור. </b>בהרע"ב (פכ"א דשבת מ"ב) מבואר דרק ברכים שייך כיבוס אבל לא ביבשים וא"כ הוי כעץ דעלמא דגורר הדם. וכ"כ הרמב"ם (פ"ח מה' מע"ק ה"ב). והרע"ב שכתב במתני' שלפניו דראוי לכיבוס למעוטי כלי עץ ה"ה דהו"מ למנקט עורות יבשים. וסוגיא שמפרש למעוטי כלי עץ י"ל דמלתא דפסיקא נקט אף לאחרים דס"ל דגם עור יבש בר כיבוס הוא:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות צא] <b>תוי"ט ד"ה טעונין מריקה. ואפשר לי ליישב דבריהם. </b>בפשוטו י"ל דנקט מריקה ושטיפה לרבותא דאף דאינו משום הבליעה דכבר יצא ע"י ההגעלה. ובתרומה באמת בעי רק הגעלה ולא מרו"ש מ"מ בקדשים קלים בעינן מרו"ש אבל שבירה בכלי חרס ליכא חידוש דאף בתרומה בעי שבירה דהא אינו יוצא מידי דפיו לעולם ואף ר"ש מודה בזה ופלוגתייהו רק לעניין מרו"ש:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות צב] <b>במשנה ואינו חולק. </b>אפי' כה"ג אונן דראוי לחטוי אעפ"כ אינו חולק כיון דאינו ראוי לאכילה (גמרא):
+[אות צד] <b>תוספות חדשים ד"ה וזה אינו כו' דמדאורייתא ראוי הוא. </b>במחכ"ת לק"מ דבאמת טבילתן אינה מעכבתו מלחלוק אלא דמחוסר כפורים היינו דעדיין לא הביא כפרתו. ואם הי' הדין דמח"כ אסור מדרבנן עד לערב הי' נכון הלשון לאכול בערב דקודם שהביא כפרתו אינו חולק כדי לאכול לערב כיון דבאמת מדרבנן לא יאכל עד לערב. ולזה כתב התוי"ט דמותר לאכול מיד אחר הטבילה והוי ראוי למתני כדי לאכול אחר הטבילה אלא דלערב נקט משום טבול יום. אבל פשיטא דמתני' מיירי בעדיין לא הביא כפרתו ופשוט (וכן כתבו ג"כ בתוס'):
+[אות צג] <b>תוי"ט ד"ה וכל שאין לו בבשר. כך מצאתי. </b>נפלאתי דהא סוגיא ערוכה היא בפרקין (דף ק"ג ע"ב) דלר' ישמעאל דיליף דעור קדשי קדשים לכהנים מק"ו דעולה מוקי לה לקרא דאשר הקריב למעט טבול יום ומח"כ ואונן דאינו חולק בעורות. וזה הדרשה דרמז עלה התוי"ט בסמוך (במ"ג) דלר"י איצטריך קרא לענין אחר: 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות צה] תי"ט ד"ה <b>עורות קדשים קלים. אלא כל שהוא קדשי קדשים כמוה. </b>הלשון מגומגם דלא תלוי בקדשי קדשים אלא דרק בחטאת הוי ק"ו כיון דבשרה לכהנים אבל בקדשים קלים דבשרם לבעלים ליכא ק"ו: 
+[אות צו]  בא"ד <b>דלר' ישמעאל איצטריך קרא לע"א למעט אונן וטב"י ומח"כ. </b>ובסוגיא אמרינן עלה ותיפוק ליה מלו יהיה ר"י לטעמיה דלו יהיה אתיא לגז"ש דעצמותיו מותרים וקשה לי הא בברייתא קתני נמי ר' אומר כל עצמו לא הוצרכנו אלא לעולה כו' לו יהיה פרט לטב"י כו' ויקשה אשר תקריב למ"ל כדפרכינן לר"י. ולמעט טב"י ואונן הא רבי דריש ליה מלו יהיה וצ"ע: 
+
+Mishnah 4
+
+[אות צז] <b>תוי"ט ד"ה בעורו. תוס' (רפ"ח ד' ע"א). </b>(דאף לכלבים שרי) ובר"ן (פ"ד דחולין) דר"פ כתב בשם תוס' דכל שהוא נאכל לכהן שרי לזמן עליו את העכו"ם דאתקש לצבי ואיל אלא דלהאכילו לכלבים אסור מואכלת ולא לכלביך עכ"ל וצ"ע: 
+
+Mishnah 5
+
+[אות צח] <b>הרע"ב ד"ה מטמאין בגדים. כדכתיב והשורף. </b>דמדכתיב שם ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא את דמם באוהל מועד לכפר כו' והשורף אותם כו' מה ת"ל לכפר לימד על כל המתכפרים שהשורפן מטמא בגדים. גמרא (דף פ"ג ע"א):
+
+Chapter 13
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות צט] <b>במשנה כיון שהוציאו פסלו. </b>תמוה לי הא בפסול דיוצא דאם עלו לא ירדו מקרי מתקבל בפנים וכה"ג חייב בחוץ כדאיתא להדיא בסמוך (במשנה ד') ובאמת בסוגיא (דף ק"ח ע"א) איתא דהשיב כן ראב"ש תחת ריה"ג. אבל מ"מ תמוה לי מה עלה על רבנן להקשות. וגם שם איתא דר' השיב תירוץ אחר תחת ריה"ג ואמרי' עלה שחיטת לילה וקבלה בכלי חול איכא בינייהו דלראב"ש חייב ולרבי פטור הא באמת הכלל הוא דהיכא דאם עלה לא ירד חייב בחוץ ואמאי לרבי פטור בשחיטת לילה וקבלה בכלי חול וצע"ג:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות ק] <b>הרע"ב ד"ה המעלה בחוץ. משום העלאת חוץ. </b>ונ"מ בהזיד בעכו"ם ושגג בהעלאת חוץ רש"י. ובתוס' הקשו דא"כ מקרי לא שב מידיעתו. ולהרע"ב י"ל דשגג בשתיהן דאינו חייב ב' חטאות:
+[אות קא] <b>שם ד"ה ושחטו פטורים. דכתיב דם יחשב. </b>בריטב"א (קדושין דף מ"ג) כתב הא דלא ידעינן זה מסברא דבעשותה יחיד שעושה ולא שנים כדדרשי' בשבת (דף צ"ב ע"ב) היינו דלא נימא לרבות הכא מאיש איש. ואני מסתפק אם ב' ששחטו דפטורים היינו דדמי לשאר חייבי חטאות דקי"ל דזה יכול וזה יכול דפטור דבעשותה אבל זה א"י וזה א"י חייב כסתם מתני' שם (פ"י מ"ה) ה"נ הכא ממעטא מקרא רק זה יכול וזה יכול. דבזה א"י וזה א"י פשיטא דחייב כמו בעלמא. ולהכי כתיב הוא למעט שיהיה דינו שוה כמו בעלמא וב' ששחטו וזא"י וזא"י באמת חייב. ובהעלאה דמרבינן מאיש איש ב' דהעלוהו היינו אפי' בזה יכול וזה יכול. והכי משמע לכאורה מדברי הריטב"א מדמקשה דכבר נפקא מקרא דבעשותה ולא תירץ דאתיא לזה א"י וזה א"י. וצ"ע לדינא:
+[אות קב] <b>שם ד"ה והעלוהו חייבין. אלא לרבות. </b>דלא נילף לפטור מק"ו משחיטה דחייב להדיוט ופטור בשנים ק"ו במעלה דפטור להדיוט מכ"ש דפטור בשנים:
+[אות קג] <b>תוי"ט ד"ה והעלוהו חייבים. דסבר דאף בהעלאה שנים פטורין. </b>דס"ל דמההוא דכתיב בהעלאה דרשינן מהוא ולא אונס ושוגג ומוטעה. ומההוא ממעטינן ב' שהעלו. קשה לי כיון דדריש הוא ההוא א"כ תרי ההוא דכתיב בשחיטה דרשינן תרי הוא למעוטי שוגגים וב' ששחטו. ותרי ההוא היינו ולא שלוחו וחד אם אינו ענין לשחוטי חוץ תנהו לכל התורה כולה דאין שליח לד"ע א"כ ע"כ דסבר כב"ש (ספ"ג) דמציעא דחישב לשלוח יד חייב. דאי כב"ה אף אם יסבור דש"כ הבאים כא' מלמדין. מ"מ הא הוו ג"כ מעילה ושליחות יד וטביחה (צ"ל) [צ"ל ול"ל] קרא בשחוטי חוץ למעט שלוחו. ומצטרך לומר לא נחלקו ב"ש וב"ה וס"ל לר"י לדינא דחישב לשלוח יד חייב וזה לא מצינו. עיין היטיב בקדושין (דמ"ג ע"א) וצע"ג:
+
+Mishnah 4
+
+[אות קד] <b>הרע"ב ד"ה שהיה פסולן. הואיל ובפנים. </b>וכיוצא בזה בפ"י מ"ב דחולין:
+[אות קה] <b>תוי"ט ד"ה שהקריב מאחד. והיינו כזית. </b>ותמהני דהא לפ"מ דנקט התוי"ט במתני' הקודם פלוגתייהו דר"י ור"ש דלר"ש אותו קאי על אבר. ולר"י קאי על קרבן כולו וזהו כאוקימתא דר"ל א"כ לכ"ע בעי עכ"פ אבר שלם ולא בכזית לחודיה. ולפמ"ש התוס' לעיל דהא דממעטי חסר היינו דבשעת הקטרת חוץ כבר חסר מקצתו מן האבר לר"ש. ומן הבהמה לר"י אבל כשהוא שלם בפנינו לכ"ע מחייב אכזית קמא. והא דר"י פוטר בהעלה וחזר והעלה היינו דאינו חייב על העלאה השנית דאז כבר חסר מקצת א"כ ניחא מתני' דהכא ואתיא ככ"ע. אבל לפמ"ש רש"י שם דלר"י בעי שיקריב כל הבהמה בחוץ. וה"נ לר"ש בעי שיקריב כל האבר בחוץ. ומש"ה פירש"י הכא דמתני' ס"ל דאותו דרשינן למעט פחות מכזית קשה דלאוקימתא דר"ל בעי' עכ"פ אבר אחד ובמתני' דהכא מפורש דחייב בכזית. אח"ז מצאתי בעז"ה שעמד בזה המ"ל:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות קו] <b>הרע"ב ד"ה ר"ש אומר. חסורי מחסרא וה"ק. </b>קשה לי הא מסקנת הסוגיא אינו כן אלא דמאחר דמצינו בברייתא דפליגי במליקה בחוץ והעלאה בחוץ דלר"ש מחייב אמרינן ג"כ במתני' דר"ש קאי אהך בבא ותני כל שחייבים עליו בפנים והעלה בחוץ (דהיינו מלק בפנים) חייבים עליו בחוץ:
+
+Chapter 14
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות קז] <b>תוי"ט ד"ה וכן שעיר המשתלח. ראוי לבוא. </b>וליכא למעוטי מקרא דהכא וילפינן לה מקרא להקריב קרבן לה'. וכמ"ש התוי"ט בפרק דלעיל מ"ג והא דלא נקט במתני' דהכא מקרא דלה'. דמיניה ממועט בין קודם וידוי בין לאחר וידוי. היינו דבעי לאתויי קרא זה למעט ג"כ פרה. תוס':
+
+Mishnah 2
+
+[אות קח] <b>תוי"ט ד"ה שנאמר לפני. ושעיר משתלח נמי. </b>שהרי זה הביאו כשנראה לבא ומשיצא כו' (כ"כ ברש"י):
+[אות קט] <b>שם במשנה לבוא לאחר זמן. </b>התוס' ישנים יומא (דף מ"ד ע"ב) הקשו דלר"י דס"ל דבע"ח נדחים אמאי באו"ב ראוי לבוא לאח"ז נימא הואיל ונדחה ידחה עיי"ש מה שתירצו:
+[אות קי] <b>בהרע"ב סד"ה ומחוסר זמן. לר' שמעון צריכא. </b>כך היא הגירסא בפנינו ודברי תוס' שכתבו בד"ה משום דפסולה כו' בכל דוכתי משמע דפסול הגוף חמיר מפסולא דאתי מעלמא כדאמרי' בפ"ק כו' והא דמשמע הכא איפכא לאו משום דפסול הגוף קיל. אלא ה"ק דמום עובר ותורים הפסול תלוי בגופה ואם היה מום עובר מיד היה ראוי אבל או"ב אין הפסול תלוי בגופה שיועיל לו שום תיקון דכולא יומא לא חזי. עכ"ל. מזה מוכח דהי' להם הגירסא אבל או"ב דפסולה מעלמא אימא מודה להו ר"ש לרבנן דאילו לגרסתינו הנ"ל גם כאן מחשבים פסול הגוף דחמיר דמש"ה הי' ס"ד דדוקא בזה דחמיר מש"ה אינו ראוי כלל בפנים ופטור:
+[אות קיא]  <b>תוי"ט ד"ה וחכ"א. שאין לוקין עליו. </b>קשה לי הא הלאו אתי ללקות באם שחט בחוץ מה שעתה ראוי לבוא לפנים והתרו בו למלקות ואם לקה פטור מכרת. ואם לא התרו חייב כרת וכמו כל חייבי כריתות שיש בהם לאו כמו אחותו וכדומה. והאזהרה לא אתיא לכרת דהא קי"ל כרת לא בעי אזהרה כדאיתא (רפ"ג דמכות) אלא דאזהרה למלקות דהתרו בו וצ"ע. ולשון חכמים כל שאין בו כרת כו' אינו בדוקא דהא הקדיש בשעת היתר במות ושחטו בשעת איסור במות אין בו כרת והוא בל"ת כדלקמן (בפרקין מ"ט):
+
+Mishnah 3
+
+[אות קיב] <b>הרע"ב ד"ה אין חייבין. אינו חייב מיתה. </b>אלא באזהרה. והרמב"ם (פ"ט מהלכות ביאת מקדש) השמיט מחוסר בגדים (דבכלל זר הוא כ"מ בשם מהרי"ק) והוסיף בעל מום. אף דבעל מום שעבד אינו חייב מיתה מ"מ נ"מ דלא הוי באזהרה אלא בעבודה תמה. ובמ"ל (פ"ב מהלכו' תמידים ומוספים הלכה יו"ד) כתב דמ"מ איסורא איכא. וכתב המ"ל דמסוגיא דזבחים (ד' י"ח) משמע דשתויי יין דמי למחוסר בגדים ואינו חייב אלא בעבודה תמה:
+
+Mishnah 4
+
+[אות קיג] <b>הרע"ב ד"ה משהוקם. ואסור לישראל להיות שלוחם. </b>עיין במנחות (ד' ק"ט ע"ב תוס' ד"ה והעלה) וצלע"ג:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+[אות קיד]  <b>במשנה וכיהון ובגדי שרת. </b>גם יושב כשר בבמת יחיד כדאיתא (ברפ"ב דמסכתין) דילפינן לה מדכתיב לעמוד לפני ה' לשרתו. לפני ה' ולא לפני במה. ולענין אונן מסתפק בש"ס שם ובתו' שם כתב הא דלא חשיב במתני' דהכא אונן דלמא תנא ושייר. דשייר נמי יושב עכ"ל:
+[אות קטו]  <b>תוי"ט סד"ה והטמא. בגמרא שבידינו. </b>בברכת הזבח כתב דכונת הרמב"ם. לסוגיא (דפ"ב דט"ז ע"א) דפרכינן שם מה להצד השוה שבהן שכן לא הותרו בבמה עיי"ש. וראי' זו כתב ג"כ בתוס' במסכתין (דף כ"ח ע"ב ד"ה מסתברא וכו'):
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Beitzah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Beitzah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..97fff3a4a13c0afc979272d0a863e856456b6bee
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Beitzah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt	
@@ -0,0 +1,174 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Beitzah
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה ביצה
+Vilna, 1908-1909
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה ביצה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>בתוי"ט ד"ה ביצה כו'. ויהיה פירושו שבת שאחר י"ט. </b>לענ"ד י"ל דהי' ס"ד דדוקא בשבת אחר י"ט כיון דאי אפשר לו לאכול הביצה אלא ע"י הלידה שהוא בגמרתו דגמרא לה מאתמול בזה הוי הכנה אבל בי"ט אחר שבת דאף בלא גמרו דאתמול היה יכול לאכול הביצה היום ע"י שחיטת התרנגולת. וכמו דבאם שחט התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות דמותרים ולא הוו ספק שמא מאתמול גמרה לה דמ"מ לא צריכים לגמרו דאתמול וא"כ מה"ט גם בנולד לישתרי לזה קמ"ל כיון דסוף סוף לא שחטו ובא לו הביצה ע"י הלידה מקרי הכנה ע"י גמר דאתמול. עיין במלחמות בסוגיין כנלע"ד נכון בעה"י:
+[אות ב] <b>בתי"ט ד"ה בה"א. דגם בשעת לידה שייך הכנה. </b>ומ"מ לא הוי רק הכנה דרבנן דמדאורייתא דמותר ביומו הכינה לעצמו. רק כיון דמדרבנן אסור ביומו. ממילא הכינה רק למחר מש"ה הוי הכנה דרבנן. רמב"ן במלחמות:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות ג] <b>תי"ט ד"ה ובית הלל. ואע"ג דלעיל לא התירו אלא בדקר. </b>המה דברי' תמוהים דהא ב"ה לא התירו אפילו דקר נעוץ:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות ד] <b>אין נותנין את העור. </b>בסוגי' (דף יו"ד ע"א) אלא אי קשיא הא קשיא בש"א אין נותנין וכו' ורמינהו השוחט חי' ועוף וכו' א"נ ע"כ לא קאמרי ב"ה הכא אלא דחזי למזגא עלויה. נלענ"ד דפירכת הש"ס רק מעור לפני הדורסן דעל יגביהנה ליכא קושיא אף דמיירי היכי דהעור לא חזי למזגא כגון בלח או בבהמה דקה כמ"ש תוספת שבת (ד' מ"ט ע"א) ד"ה טומנין מ"מ הא אף דאסור לב"ה לשחוט היכא דאין לו עפר מוכן. אבל אם יש לו רק אפר שהוסק בי"ט אסור לשחוט כמ"ש תוס' (דף ח') בשם הירושלמי. מ"מ הא המג"א סס"י ק"ט הקשה באמת הא תוס' כ' דמותר לסלק אפר מהכירה כדי לאפות פשטיד"א דטלטול מוקצה שרי משום שי"ט וא"כ אמאי אסרי' לשחוט (וכן הקשה המהרש"א ותירוצו מוקשה) [וע"כ צ"ל] היינו דרק טלטול מוקצה שרי משום שי"ט אבל לא שמוש מוקצה לכסות עיי"ש. וא"כ ממילא ליכא קושיא מהא דב"ה מתירים דיגביהנה דאנו דנין סופן משום תחלתן ויהיה מניעת שי"ט בזה מתירים טלטול מוקצה אלא דפירכת הש"ס רק מהא דב"ה מתירים ליתן לפני הדורסן דמחזי כעיבוד דלא הוה ראוי להתיר משום שי"ט כמו דאין מתירים לשחוט בשביל איסור גומא או איסור שמוש מוקצה ועלה משנינן דחזי למזגא ולא מחזי כ"כ כעיבוד. ובזה מיושב היטב פסקא דהמרדכי וכן פסק להלכה (הרמ"א) בש"ע (סי' תצ"ט) דמותר לטלטל אחר שחיטה נוצות העופות שלא יאבדו. ותמה הפר"ח הא בזה ל"ש חזי למזגא. ומזה דחה לדברי המרדכי והרמ"א. ולענ"ד לק"מ דנוצות דהוי רק טלטול מוקצה שריא משום שי"ט. והתירו משום תחלתן היינו דחיישינן למנועי שי"ט וטעמא דחזי למזגא צריכים רק לענין ההיתר דלפני הדורסן. והוא ברור בעזה"י: <b>ובדברי </b>תוס' שבת מ"ט הנ"ל יש לי מקום עיון במ"ש הא דאמר (בפ"ק דביצה) נותנין העור לפני הדורסן דהתירו סופן משום תחלתן אבל בשחט מעי"ט משמע התם דאסור לטלטל (וקשה ממתני' דשבת שם טומנין בשלחין) עיי"ש. ובפשוטו תמוה דלפני הדורסן האיסור משום מחזי כעיבוד. ובהכרח צ"ל דלשונם לאו דוקא וקושייתם מההיא דלא יגביהנה. וב"ה מתירים דמשמע ג"כ דרק מטעם סופן משו"ת כיון דקתני בחד בבא עם עור דורסן מזה מוכח דיש בו איסור מוקצה. ועדיין יש לעיין דטומנין בשלחין דמיירי בהופשט מע"ש דנעשה כלי מבע"י אבל הכא בנשחט בי"ט דמעי"ט היה מאכל ועתה נעשה כלי אסור דילמא באמת בנשחט מעי"ט מותר אלא דבנשחט בי"ט היה ראוי לאסור משום מוקצה בזה צריך לטעמא דסמשו"ת עי' מג"א (סימן תצ"ט). וגם בעי"ט באמת אסור בשחטו ולא הפשיטו עד י"ט ונ"ל דקושיית תוספות לב"ה דמתיר להגביה מעל השלחן עצמות וקליפים ולאינך אמוראי ריש מסכתן אין חילוק בין י"ט לשבת וא"כ מדאית מוקצה בעור שהופשט בי"ט ע"כ משום דלא חזי למידי ולאו שם כלי עלה ושפיר הקשו מטומנין בשלחים. כנלע"ד בעזה"י:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות ה] <b>בורר כדרכו. </b>לכאורה קשה איך הותר לברור הפסולת מתוך האוכל הא הפסולת הוי מוקצה ואינו רשאי לטלטלו ודוחק לומר דמיירי בפסולת שראוי למאכל בהמה. גם לפ"מ דפירש"י בפירכת הש"ס פסולת מרובה על האוכל מי איכא מאן דשרי היינו דבטל האוכל לגבי פסולת ואסור לטלטלו. הרי דמיירי בפסולת דלא חזי לכלבים וא"כ גם באוכל מרובה מן הפסולת איך מטלטל הפסולת הא הוה טלטול מוקצה. ומכאן נלע"ד ראיה למ"ש תוס' במסכתן (דף ח' ע"א) ד"ה אר"י דמותר לסלק אפר כירה המוקצה בשביל לאפות פשטיד"א דטלטול מוקצה לצורך אוכל נפש מותר בי"ט וכ"כ תוס' (בדף כ"ח ע"ב ד"ה גריפת ודף ל"א ע"ב ד"ה אר"ז). אם כן ניחא דמותר לטלטל הפסולת שמוקצה בשביל אוכל נפש: 
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+[אות ו] <b>משלחין כלים. </b>הרז"ה כתב דמתני' ב"ה היא. דכי היכי דפליגי במדורה (לקמן פ"ב מ"ה) דאסרי ב"ש ה"נ בהוצאת כלים דאידי ואידי הנאת גופו ולא אוכל נפש. והראב"ד השיג על זה דהוצאת מלבוש כהוצאת אוכל נפש ממש ושרי לכ"ע:
+[אות ז] <b>בתי"ט ד"ה סנדל המסומר. ומימרא דאביי היא. </b>דאסור לנעלו ומותר לטלטלו דאי ס"ד אסור לטלטלו השתא לטלטולי אסור משלחין מבעי' וזהו כרבנן דר"א בר"ש בברייתא דשבת דשרי לטלטלו לכסות בו הכלי כמו שאר כלים שמלאכתן לאיסור אבל ר"א בר"ש ס"ל התם דאסור לטלטלו כלל. וכ' תוס' בשבת (דף ס') דטעמא דראב"ש דחמיר משאר כלים דמלאכתן לאיסור דהחמירו בו לפי שבא תקלה על ידו. ויעויין בתוס' שם שכ' ונראה לר"י דאפילו לרבנן דר"א דשרו לטלטל לצורך גופו ומקומו אסור לשלחו בי"ט וכו'. ותמוה לי דלמה כ' כן מסברא הא בפירוש מבואר כן דהא אביי אמר על מתני' דהכא דמדקתני אין משלחין מוכח דלטלטל שרי והיינו דאתי כרבנן דראב"ש. הרי מפורש דלדידהו מ"מ אסור לטלטלו בי"ט. וצע"ג:
+[אות ח] <b>בתי"ט ד"ה כל שנאותין. אלא איפכא דלמ"ד (שבת) זמן תפילין אסור גזירה שמא תפסק רצועה. </b>זה תמוה דהא מה"ט גם למ"ד שבת לאו זמן תפילין נהי דמטעם לך לאות ליכא איסורא מ"מ אסור מטעם זה שמא תפסק רצועה והא לב' לשונות בשבת (דף סא) מתני' דלא יצא בתפילין אתי' בין כמ"ד שבת ז"ת ובין כמ"ד לאו ז"ת וכ"כ רש"י להדיא בסנהדרין (דף ס"ח ע"א) דקסבר שבת לאו זמן תפילין הוא ואסור להניחן שמא יצא בהם לרה"ר ואדרבא אם לאו ז"ת אפי' בבית אסור דשמא ישכח ויצא בהן לרה"ר כיון דמותר להסיח דעתו אבל למ"ד שבת ז"ת מותר בבית כמ"ש תוס' (מנחות דף ל"ו.) ומה"ט כ' רש"י בסנהדרין דס"ל לאו ז"ת דהא בר"א בן הורקנס דמיירי בבית היה מותר למ"ד שבת ז"ת. ועכ"פ לא קיל בזה אם לאו ז"ת. וא"כ יקשה על תוס' בהיפוך דאיך כ' דאין איסור להניח הא באמת אסור להניחן אפילו בבית. אבל באמת לענ"ד כל יסוד דברי התי"ט תמוהים דמטעם שמא תפסק ואתי לאתויי ד"א ברה"ר ל"ש בי"ט דהוצאה לאו איסור הוא ובפרט לפמ"ש תוס' בשבת דלא גרסינן דלמא מפסקי אלא דלמא מצטריך לילך לבית הכסא ואתי לאתויי ברה"ר. דבי"ט כיון דמטלטלן לצרכו לחזור וללבשן אח"כ הוו הוצאה לצורך. ודברי תוס' כפשטן דמ"ש אין איסור להניחם היינו בי"ט דמיניה מיירי הכא ולזה לא מבעי' למ"ד שבת ויו"ט זמן תפילין דמותר להניחן בי"ט אלא אפילו למ"ד לאו ז"ת משום לך לאות מ"מ ליכא איסורא ולא אמרי' דהוא זלזול לאות די"ט. והכל בי"ט. אבל בשבת באמת אסור להניחן. ועיי' בב"י (סי' ש"ח) דהעתיק בשם תוס' דביצה דבשבת אין איסור להניחם ולענ"ד י"ל כהנ"ל דתוס' קאי על יו"ט ועיי' מג"א (שם סקי"א). ועיין בתוס' בשבת שכתב טעם אחר הא דסנדל מסומר אסור לשלח אע"ג דנאותין בו בחול דהחמירו בו כיון דבאת תקלה על ידו. וק' לי למאי צריכים לזה הא לפ"מ דכתבו בדבריהם שם בסוף הדבור דטעמא דכלים שמלאכתן לאיסור מותר לשלח דמשום שמחת יו"ט מקרי צריך לגופו ובסנדל כיון דבאת תקלה ע"י ליכא שמחת י"ט עיי"ש וכיון דלית ביה שמחת י"ט ממילא הוי א"צ לגופן ואסור מדינא גם לשון תוס' כאן בביצה כל שנאותין ואתי לאתויי תפילין אבל לא תני לאתויי סנדל מסומר וכו' וא"י לפרש דברים אלו דאיך שייך לאתויי סנדל מסומר הא קתני ברישא דאין משלחין והו"ל לאקשויי על הדין אמאי אין משלחין. אבל הלשון אבל לא תני לאתויי וצ"ע:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ט] <b>בהרע"ב ד"ה ועושה. אית דאמרי. </b>ונ"מ בין הטעמים. דלטעם א' צריך לערב דוקא מעי"ט כדי שיברור מנה יפה לשבת. ולטעם הב' יכול לערב אפילו קודם ערב י"ט ויו"ט של סוכות שחל להיות בה' יכול לערב עי"ט עירוב א' לשבת זו ולשבת הבאה. הרא"ש:
+[אות י] <b>בתי"ט ד"ה וסומך. ונראה ליישב דהואיל ואי מקלעי. </b>והא דילפי' מקרא דוהכינו דאין י"ט מכין לשבת לא משכחת אלא לענין ביצה שנולדה בשבת אחר יו"ט. (ר"ן ריש מסכתין). ותוס' (פ"ג דפסחים) כתבו דמשכחת עוד בסמוך לערב דבודאי לא יבואו אורחים עיי"ש. וא"כ בכה"ג אסור להכין מי"ט לשבת בסמוך לערב דלענין דאורייתא לא מהני עירוב תבשילין דרבנן:
+[אות יא] <b>שם בא"ד והכי קיי"ל. </b>ומ"ש הר"ב ק"ו מי"ט דאף דאמרי' הואיל מ"מ אסור מדרבנן וד"ס צריכים חיזוק. הרמב"ן (במלחמות פ"ג דפסחים). והא דצריכים טעם לעירוב תבשילין ולא בפשוטו דמשום הואיל היה אסור מדרבנן היינו כיון שהוא שעת הדחק לצורך שבת הו"ל לרבנן למשרי כה"ג משום הואיל. הרז"ה שם:
+
+Mishnah 2
+
+[אות יב] <b>תוי"ט ד"ה ואדם בשבת. מטיט וצואה. </b>ואף ביה"כ דאסור ברחיצה להקר ומוכח מלתא דלטבילה מכוין אפ"ה שרי דמי איכא מידי דשבת שרי ויה"כ אסור. גמרא:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות יג] <b>בהרע"ב ד"ה ואין סומכין כו'. שבכל כחו היה סומך. </b>תמוה לי בסוגיא (דף כ' ע"א) דאמר לך מני ב"ש היא וקס"ד השתא דב"ש ל"ל סמיכה כלל בשלמי חובה עיי"ש ברש"י וא"כ גם בחול יהא אסור לסמוך משום עבודה בקדשים. כיון דבכל כחו הוא סומך. דאי לאו בכל כחו גם בי"ט אינו אסור וצלע"ג:
+[אות יד] <b>שם בהרע"ב ד"ה ובית הלל אומרים. ולא שלמים. </b>אף דיוצא בהם ידי שלמי שמחה כדאיתא במתני' (ג' פ"א דחגיגה). כבר תירצו תוספות שם דמיירי דכבר נפיק ידי שלמי שמחה או דאינו יוצא ידי ש"ש אלא א"כ התכוון כן בתחלת הקרבתו:
+
+Mishnah 5
+
+[אות טו] <b>בהרע"ב ד"ה וב"ה מתירין. דמתוך שהותרה הבערה. </b>וכ"כ הר"ן וק"ל דהא ע"כ דאף בלאו מתוך י"ל דמותר דהוי כאוכל נפש עצמו דאל"כ דליכא היתר רק מדין מתוך יקשה לרבה דמתקיף (בביצה דף י"ב ע"א) ממאי דבמתוך פליגי דלמא בעירוב והוצאה לי"ט פליגי וא"כ קיימי' עתה דגם ב"ה לית ליה מתוך ואמאי התיר ב"ה הכא להחם לרחיצה ולעשות מדורה. ואפשר דלרבה היה באמת מוכח דב"ש וב"ה פליגי במציאות אם מקרי אוכל נפש ממש או לא. אבל לפי האמת דבמתוך פליגי מה"ת לן לדחוק דפליגי בזה כיון די"ל בפשיטות דלשיטתייהו אזלי בפלוגתייהו במתוך:
+[אות טז] <b>בתי"ט ד"ה אא"כ. הא לית להו לב"ש מתוך. </b>ותמוה לי מה שייכות ראויה לשתייה לענין מתוך דמצד מתוך אין חילוק בין ראויה לשתייה לאין ראויי' אלא דראויה עדיף מדין הואיל דאי מקלעו אורחים וישתו וראיתי בחידושי רשב"א שבת דהוסיף דהא ב"ש לית להו מתוך וכ"ש דלית להו הואיל עיי"ש (ובזה מיושב לי דברי תוס' (פסחים דף ה' ע"א) ד"ה ואומר מיירי בכל ענין אפילו א"צ לגחלתו. ולכאורה ק"ל הא מ"מ לשתרי מטעם הואיל דמקלעי אורחים דצריכים לגחלתו והיה מוכח דרע"ק לית ליה הואיל והו"ל להגמ' לומר עוד ש"מ דרע"ק לית ליה הואיל ולפי הנ"ל ניחא כיון דאמרינן ש"מ ל"א מתוך שהותרה הבערה לצורך. וכיון דלית ליה מתוך ממילא מכ"ש דלית ליה הואיל. ואולם הא אמרינן פסחים (דף מ"ו ע"ב) איתבי' בהמה מסוכנת וכו' א"כ יהיה מוכח דרע"ק ס"ל הואיל דהא במתני' שם קתני רעק"א אפילו כזית חי מבית טביחתה היינו ג"כ דיכול לאכלו אע"ג דלא בעי למיכל. הרי אף דרע"ק ל"ס מתוך מ"מ יכול לסבור הואיל. והנה לכאורה יקשה זה על תי' תוס' הנ"ל דמיירי בכ"ע אפילו א"צ לגחלתו הא מ"מ יקשה לס"ד דהש"ס דפסחים גבי מסוכנת הנ"ל דס' רע"ק הואיל. ונ"ל ליישב במה דק' לי לכאורה על תרוצם ב' שם דבתחלת הבערה א"י להנות ממנו, הא מ"מ יכול להנות משום זו"ז גורם דהא כששורף החמץ יש ג"כ עצי היתר. ויהיה הכרח דרע"ק ס' דזוז"ג אסור והו"ל לומר עוד ש"מ דזוז"ג אסור. ולזה נראה דחדא מתורצת בחברתה וכוונת תוס' בב' תרוצים יחד אי דס' דל"א הואיל והוכחת דרע"ק דמיירי בכ"ע אף בא"צ לגחלתו אי דס' דזוז"ג אסור וכיון דבתחלת הבערה א"י להנות ממנו וכו' וא"כ א"א למחשביה במנין ש"מ ד' דאינו מוכח דבר מיוחד בביאור. ולס"ד דפסחים בההיא דמסוכנת הנ"ל דס"ל לרע"ק הואיל יהא מוכח באמת דרע"ק סבר דזוזג"א וקיימא תירוצא ב' דתוס' ורק למסקנא דפסחים י"ל דלא ס"ל הואיל ומש"ה לא אמר ש"מ ד'. ובחידושים הארכתי בעזה"י). ואף דרבה דאמר ממאי דבמתוך פליגי דמשמע דרבה לית ליה מתוך ואעפ"כ ס"ל דאמרינן הואיל י"ל דרבה אמר כן רק בדרך אתקפת' אבל לדינא ס"ל ג"כ דבמתוך פליגי וכעין זה כתבו תוס' כתובות. ואולם ק' לי הא יסוד זה נסתר מסוגיא דפסחים (דף מ"ז ע"ב) דפרכי' לרבה מברייתא דהמבשל גיד הנשה בחלב בי"ט וכו' ואם איתא אהבערה לא לחייב דנימא הואיל. והרי ברייתא זו ממילא כב"ש דלית להו מתוך כדאמרינן (בביצה דף י"ב.) ואעפ"כ פריך דלימא הואיל. וכ"כ תוס' שם ד"ה אהבערה דאפשר דס"ל לב"ש הואיל א"כ מוכח להדיא דאף מאן דלית ליה מתוך מצי סבר דאמרינן הואיל. וצע"ג: <b>עוד </b>כתבו תוס' (בשבת ד' ל"ט ע"ב) ד"ה אלא א"כ. ונראה לר"י דיכול לחמם אפילו ביותר מכדי שתייה כדאמר בפרק הדר נישייליה לאימיה אי צריכה נחיימו אגב אימיה. וקשה לי דלמ"ל לראיה זו דאפשר לדחות דמדרבנן אסור והקילו לצורך מילה. וגם יש גורסי' שם נחיימיה ע"י נכרי. ואמאי לא הביאו מסוגיא ערוכה (ביצה דף י"ז ע"א) ממלא נחתום חבית של מים אע"פ שא"צ אלא לקיתון אחד. וצ"ע. ומזה קשה לי לב"ה דמותר להחם בי"ט בשביל רחיצת פניו יו"ר דזהו שוה לכל נפש אמאי אסור להחם לרחיצת כל גופו הא בכלל גופו הוא פיו"ר וא"כ שאר המים הוי כמרבה בבישול דמותר כההיא דביצה הנ"ל ועיין. ועיין בר"ן אההיא דממלא חביות הנ"ל דריבוי הוא ג"כ בישול גמור מדאורייתא והא דאמרינן ניחיימיה אגב אימי' היינו לשבות דאמירה לנכרי מותר לצורך מילה. ולא הבנתי דא"כ ליחום ע"י נכרי בלא אגב אימיה דמה הפרש בין אגב אימיה או לא כיון דשניהן מלאכה דאורייתא:
+
+Mishnah 6
+
+[אות יז] <b>במשנה ר"ג מחמיר. </b>והא דלא חשיב ג"כ ההיא דפ"ק דשבת (משנה ט') נוהגין היו בית אבא וכו' כ' הר"ן שם דלא איירי הכא אלא במילי די"ט אבל במילי דחול לא:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות יח] <b>בר"ב ד"ה אין צדין כו'. לא הותרה ביו"ט. </b>לדעת הרמב"ן מדאורייתא ולדעת הר"ן וסייעתו מותר מדאורייתא אלא דרבנן אסרו דישה וכדומה שהיא לימים הרבה עיין בהר"ן (רפ"ג דביצה) וקשה לי מיבמות (דף קי"ד ע"א) רש"א נוהגין היינו שיונקים מבהמה טהורה בי"ט. ה"ד אי דאיכא סכנה אפילו בשבת נמי ואי דליכא סכנה אפי' בי"ט אסור. ומשני ל"צ דאיכא צערא. שבת דאיסור סקילה גזרו רבנן י"ט דאיסור לאו לא גזרו ביה רבנן. ולשיטת הר"ן למאי קאמר לחלק בין שבת דאיסור סקילה ליו"ט דאיסור לאו ואמאי לא כפשוטו דבי"ט דמה"ת הותרה דישה להשביע הרעבון והוי רק דרבנן ולא גזרו במקום צער. וצ"ע. אח"כ מצאתי שהרמב"ן במלחמות (פכ"ב דשבת) בההיא דחולב עז לקדירה עמד בזה ונדחק עיי"ש:
+
+Mishnah 2
+
+[אות יט] <b>בתוי"ט ד"ה לא יטול, דספק מוכן אסור. </b>בפשטן משמע דס' מוכן בעצמותו חמור וכמ"ש התוס' ישנים במסכתן (דף ג' ע"ב) ד"ה אלא לר"י דלר"נ דאמר משום מוקצה לא פריך דמוקצה חמירא והוי כעין דאורייתא כספק מוכן דאסור לקמן עכ"ל נראה כוונתם דמדלא פריך ממתני' דהכא דספק ניצוד אסור הא הוי ספק דרבנן. וביותר קשה למה דמשני שם דספיקו אתאן לספק טריפה מ"מ יקשה ממתני' דהכא אע"כ דספק מוכן חמור. ומ"מ לכאורה למסקנא דמסקינן לעיל דס' דרבנן בדשיל"מ אסור ה"נ הטעם רק משום זה דאל"כ יקשה הא ר"ג דמתיר ס' מוכן ע"כ לא ס"ל להך כללא דס' דרבנן בישל"מ אסור והיכן מצינו תנא דפליג הא טעמא דת"ק מטעם ס' מוכן, ומהכ"ת לן לומר שני טעמים דס' מוכן אסור וגם בעלמא בדשיל"מ אסור הא ר"ג תרווייהו לית ליה ומנ"ל לומר דת"ק פליג בתרתי. אלא ע"כ מוכח דליתא שום חומרא במוכן יותר מבעלמא ופליגי רק בדין דשיל"מ אלא דלשינויא קמא דאתאן לס' טריפה מוכח לומר בטעמא דמתני' דהכא דס' מוכן חמור אבל למסקנא מוכח בהיפוך. ונ"מ לדינא בס' מוכן והמאכל מתקלקל עד למחר דאין בזה מדין ישל"מ. זולת דנאמר דגם ר"ג ס"ל דס' דרבנן אסור בישל"מ אלא דבטלטול לא הוי ישל"מ כיון דיכול היום ומחר לטלטל ועיין ובזה מיושב קושית הלח"מ (פ"ב מהלכות י"ט):
+[אות כ] <b>בא"ד וטעמא כתב הר"ן בפרק שואל משום כו'. </b>דברים תמוהים הם דבמתני' דהכא במצודה שעשה מעי"ט ל"ש טעם זה. ובאמת הר"ן לא כתב כן אההיא דהכא אלא שכ' כן אההיא דאמר ר"פ א"י שהביא דורון דאם יש במינו מחובר אסור ולערב אסורים בכ"ש. ובזה לענין איסור לערב בכ"ש כיון דלית בי' משום מוכן רק משום שלא יהנה ממלאכת י"ט ס"ל להרבה פוסקים דספיקו מותר. וע"ז בא הר"ן ליתן טעם הא דבהביא דורון אסור לערב משום דדרכן של מביאים דורון לבא מהנלקט ביומו. אבל בטעמא דמתני' דהכא גם הר"ן מודה דהטעם משום דספק מוכן אסור. וכ"כ הר"ן להדיא במשנתנו דהכא. והתוי"ט בכאן במחכ"ת לא דק:
+[אות כא] <b>בא"ד ועיין ספי"ו דשבת דהתם נמי אסור לשתות בעצמו. </b>דברים אלו תמוהים דאם התם הוי מוקצה איך משקה לבהמתו והתם לא נזכר מזה רק באם מילא א"י מים להשקות בהמתו משקה אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור דנהנה ממלאכתו. ולא מיירי שם כלל מדין מוקצה דכיון דבעצמו יכול למלא ליכא בו מוקצה ומיירי רק מדין נהנה ממלאכת א"י בשביל ישראל:
+[אות כב] <b>בא"ד וא"כ י"ל. </b>עי' מג"א (סי' ש"ח ס"ק מ"א) דאבנים שהם מוקצה אם הם כבידים מותר לישב עליהם דמוקצה מותר בנגיעה כ"ז שאינו מזיזו ממקומו עיי"ש. א"כ בלא"ה א"ש הך דכבש דאין מזיזו בדרך הלוכו:
+[אות כג] <b>בא"ד טעם אחר נ"ל. </b>עדיין יקשה אמאי לא אסור משום שלא יהנה כמו בהדליק נר ומוכרחים לטעם הא' לחלק בין תחומין דרבנן להדלקת נר שהוא דאורייתא:
+
+Mishnah 3
+
+[אות כד] <b>בתי"ט סוף ד"ה ר' עקיבא. פי"א דמנחות עכ"ל. </b>דהרבה פוסקים ס"ל דדם אברים שלא פירש שרי ניחא הכא. ואולם מ"ש שם בשם הרמב"ם דדם אברים שלא פירש אסור. אלא דהתם במקדש התירו שבות למלחו. א"כ יקשה הכא היכי שרי לאכול חי ואי דבאמת ע"י מליחה הא הפוסקים כתבו דשיעור מליחה כשיעור צליי' וא"כ היינו שיעור כזית צלי. וראי' זו כתב בשיטה מקובצת כאן דממתני' דהכא ראיה מוכרחת דדם אברים שלא פירש שריא ובשער המלך (פ"ו הי"ב מהל' מאכלות אסורות) כתב לישב לשיטת הרמב"ם די"ל דכזית חי היינו לאכול ע"י חליטה בחומץ דשרי כמ"ש הרמב"ם שם:
+
+Mishnah 4
+
+[אות כה] <b>בתוי"ט ד"ה אין זה. דמזדקק לי' חכם. </b>ור"י דשרי אף דמחמיר בכ"מ במוקצה יותר מר"ש מ"מ כיון דס"ל רואין מומין בי"ט לא הוי מוקצה דדעתו להראותו לחכם:
+
+Mishnah 5
+
+[אות כו] <b>הר"ב ד"ה בהמה. בבהמת קדשים מיירי. </b>ור"ט שהי' מסופק דס"ד דשרי משום בזיון קדשים. ת"י:
+[אות כז] <b>הרע"ב ד"ה החלה. אף להסקה. </b>למה דכתב הרע"ב דדוקא מסוכנת שמתה שרי בלא"ה אין החלה שנטמאת בי"ט חזי להסקה ולכלבים דבה"ש היה מוכן לאדם ואסור משום מוקצה אלא דלפי אוקימתא דהש"ס דמתני' כר"ש ובהמת חולין מותר אף בבע"ח שמתו בזה צריכים לטעמא דחלה דאין שורפים קדשים בי"ט. ובזה מיושב לי קושית תוס' בשבת שהבאתי שם (פ"ב מ"ב) בד"ה בשמן שריפה די"ל דרבה ס"ל דמתני' דהכא כר"י או דר"ש מודה בבע"ח שמתו מש"ה חלה שנטמאת אף דחזי להסקה ולכלבים אסור משום מוקצה דבה"ש היה עומד לאכילה ואף דאמרינן בסוגיא דיקא נמי דקתני דומי' דחלה מה חלה דקדישא אף בהמה דקדישא היינו דבחולין מותר במסוכנת אבל חלה הוי כמו בהמה בריאה שמתה דאינה עומד שתטמא דהא מוזהרין בשמירתן ונכון בעזה"י. וביותר י"ל אף אם ס"ל דחלוק ר"ש אף בבע"ח שמתו י"ל דמוקי מתני' כר"י וכנ"ל. ואי משום דומי' דחלה י"ל דמה דאמרי' מה חלה דקדישא. היינו מה חלה דלא חזי כלום ה"נ בהמה דלא חזי לכלום והיינו בהקדש והיינו רק לפי האמת דקי"ל דתרומה טמאה אין שורפים בי"ט וא"כ חלה טמאה לא חזי לכלום אבל לרבה דס"ל שורפים ליכא כלל דיוקא זה וחלה ובהמה מיירי הכל בחזייה לכלבים ואסור מטעם מוקצה דבה"ש לא היה עומד לכך ומצאתי אח"כ שכ"כ הרי"ף וז"ל דומיא דחלה שנטמאת היא דאינה ראוייה לכלום עכ"ל:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות כח] <b>בהרע"ב ד"ה ומתחילין. ולא הי' רגיל להסיק ממנה. </b>משמע דבא לומר דמ"מ מתחילין להסיק וכ"כ רש"י להדיא מתחילין בערימת התבן להסיקו אעפ"י שלא זימנה מבע"י ולא היה רגיל להסיק ממנה דלית ליה מוקצה. וקשה לי דממנ"פ אם אינו אוצר מה מוקצה בזה אף דאינו עומד להסקה מ"מ כיון שיכול ליטול ולהאכיל לבהמה יכול לעשות בו כל צרכו דהא מסיקים באוכלים ובכלים אף לר"י וכן כתב המג"א להדיא (סימן תקי"ח ס"ק י') ואי דמיירי באוצר אם כן למאן דאית ליה מוקצה אסור להאכיל ממנה לבהמה אם כן למאי הלכתא נקט רש"י דמתחילים להסיק ולא בפשוטו דמתחילים בערימת התבן להאכיל לבהמה ומה חידוש יותר בהסקה מלהאכיל לבהמה וצ"ע:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות כט] <b>בהרע"ב ד"ה וחכמים. שכל דבר הראוי למאכל בהמה. </b>בגמרא אר"י אוכלי בהמה אין בהם משום תיקון כלי (ומותר לקטום לחצוץ שיניו) איתיביה כו' אבל אסור לחצוץ בו שיניו וכו' ואם קטמו חייב חטאת וכו' כי תניא ההיא בקשין. ובתוס' ד"ה פטור וכו' וע"ק דמשמע דבקשין מתסר לר"י ובסמוך מתיר ר"י אף להריח דאמר דמפשח ויהיב אלותא וכו' ולא זכיתי להבין מהיכן משמע כן הא רב יהודא הוצרך לתרץ דלא יקשה מהברייתא דמוכח מיניה דאוכלי בהמה יש בהם משום תיקון כלי ובזה לא מצינו חולק דנהי דבמה דס"ל להברייתא דבקוטם לחצוץ שיניו מחייב חטאת מצינו דרבנן פליגי וס"ל דהוי כלאחר יד מ"מ דין דמוכח מהברייתא דבאוכלי בהמה שייך תיקון כלי לא מצינו מאן דפליג ומש"ה השיב לו ר"י דמיירי בקשים ומ"מ אין הלכה כברייתא דקטימה חייב אלא כרבנן דהוי כלאחר יד והוא פשוט לכאורה: <b>ועל </b>תרוצם קשה טובא איך שייך אבל לדידך קשה דבקשים נמי קאמרת וכו' הא זהו קושיא על אידך מימרא דר"י דמפשח אלותא אבל על הך מימרא דאוכלי בהמה ליכא קושיא כיון דמיירי בקשי' וצלע"ג:
+
+Mishnah 7
+
+[אות לא] <b>בתי"ט ד"ה וחכמים. אלא דגבי שבת קמ"ל דטבל מוכן הוא. </b>דמדלא קתני העומד על המוקצה בע"ש בשביעית הר"ז מן המוכן דנידוק דבשאר השנים אינו מן המוכן. מזה משמע דבכל פעם הוי הכנתו הכנה לענין אם עבר ותקנו אלא דלכתחלה אין לו לעמוד על המוקצה אלא בשביעית דבשאר השנים אסור משום טבל. רש"י ותוס':
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות לב] <b>בתי"ט ד"ה ומכסין. וכ"כ רש"י. </b>ותמוה לי לשיטה זו הא קתני בברייתא בסוגיא פורסי' מחצלת ע"ג אבנים בשבת. פורסים מחצלת ע"ג לבינים בשבת. ומ"ש דלבנים ואבנים מותר לכסותן בשבת ומ"ש פירות דאסור לכסותן בשבת וצע"ג (* שוב מצאתי שהקשה כן בס' מים חיים):
+
+Mishnah 2
+
+[אות לג] <b>אלא אוכל נפש בלבד. </b>ולמקצת פוסקים שבב"י (סי' תצ"ה) יש עוד חילוק לענין שביתת בהמתו דאינו מוזהר בי"ט עי' בתי"ט (לעיל פ"ב מ"ח) ד"ה בי"ט וכו':
+[אות לד] <b>בתי"ט ד"ה אין בין י"ט כו'. דלא חשיב מוקצה דבי"ט אסור. </b>בספר מחנה ראובן השיג דהא זהו לב"ה ואילו מתני' דהכא כב"ש כמ"ש הרע"ב. ואי דהקושיא בהיפוך דלב"ש בשבת יש מוקצה ובי"ט אין מוקצה כדאיתא בריש מסכתין. בזה ליתא לתירוצו דהתי"ט:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות לה] <b>בתי"ט ד"ה בור של יחיד. פי' הממלא ראשון. </b>היינו דאם אותו יחיד נתן רשות בי"ט לאחר למלא מן הבור כרגלי אותו הממלא כיון דבעודם מושכים אין להם שביתה ולא נעשו כרגלי הבעלים וכי ממלא זה כשראויי' לקנות שביתה תיכף הממלא הוא הבעלים כיון דברשות עשה וכאומר מלא לך וזכי. אבל במילא שלא ברשות מיד כשמילא נעשו כרגלי הבעלים דהיינו כאותו יחיד שהוא בעל הבור:
+[אות לו] <b>בתי"ט ד"ה כרגלי אותה העיר. ואפשר לי לומר דגם רש"י סובר כן. </b>לענ"ד הדין עם הב"י דלהדיא כ' רש"י (בערובין דף מ"ה ע"ב) על משנתינו זאת ד"ה כרגלי אותה העיר אלפים לכל רוח ואם עירב זה למערב או למזרח א"י זה להוליכן חוץ לאלפים עכ"ל והיינו ממש כדברי הטור. ומזה נלע"ד דמה שהוציא התי"ט ממשמעות לשון הטור דלא הפסידו אחרים בערובו של זה ואינו מעכב על ידיהם הוא לנכון דיש ללמוד כן מלשון רש"י עירובין שם דכ' עלה דרישא בור של יחיד כרגלי היחיד וז"ל בעל הבור ואם לקח מהם אדם אחר א"י להוליכן אלא למקום שזה יכול להוליכן ואם עירב הוא למזרח א"י זה להוליכן חוץ לעיר לצד מערב אפי' פסיעה אחת עכ"ל. א"כ מוכח דבסיפא דבור של אותה העיר אינו כן דאם א' עירב למזרח אינו מעכב על אחרים מלהוליכן למערב ומ"מ עיקר היסוד קשה דמה הפרש בזה דהאחרים מעכבים עליו מלהוליכן למקום שעירב הוא למזרח והוא אינו מעכב על ידיהן וצ"ע. ועכ"ז לישנא דרש"י בעירובין הנ"ל ק"ל דפירושו בסיפא דכרגלי אותה העיר דאם עירב למזרח א"י להוציאן חוץ לאלפים זהו אינו ההיפוך מהרישא דכרגלי אותה היחיד לפי פירושו דהנ"ל והו"ל לרש"י למנקט דכרגלי אותה העיר היינו דאם עירב א' למזרח אינו מעכב על האחרים להוליכן למערב דברישא היחיד מעכב על האחרים ובסיפא אינו מעכב או דהו"ל לפרש דכרגלי אותה היחיד היינו דאם עירב למזרח יכול להוליכן חוץ לאלפים ובסיפא דכרגלי אנשי אותה העיר א"י להוליכן חוץ לאלפים וצ"ע:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Beitzah/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Beitzah/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..0e3f510744cf4f13f2ac7537b8cf7a2e2797fe87
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Beitzah/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,177 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Beitzah
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה ביצה
+merged
+https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Beitzah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1908-1909
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה ביצה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>בתוי"ט ד"ה ביצה כו'. ויהיה פירושו שבת שאחר י"ט. </b>לענ"ד י"ל דהי' ס"ד דדוקא בשבת אחר י"ט כיון דאי אפשר לו לאכול הביצה אלא ע"י הלידה שהוא בגמרתו דגמרא לה מאתמול בזה הוי הכנה אבל בי"ט אחר שבת דאף בלא גמרו דאתמול היה יכול לאכול הביצה היום ע"י שחיטת התרנגולת. וכמו דבאם שחט התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות דמותרים ולא הוו ספק שמא מאתמול גמרה לה דמ"מ לא צריכים לגמרו דאתמול וא"כ מה"ט גם בנולד לישתרי לזה קמ"ל כיון דסוף סוף לא שחטו ובא לו הביצה ע"י הלידה מקרי הכנה ע"י גמר דאתמול. עיין במלחמות בסוגיין כנלע"ד נכון בעה"י:
+[אות ב] <b>בתי"ט ד"ה בה"א. דגם בשעת לידה שייך הכנה. </b>ומ"מ לא הוי רק הכנה דרבנן דמדאורייתא דמותר ביומו הכינה לעצמו. רק כיון דמדרבנן אסור ביומו. ממילא הכינה רק למחר מש"ה הוי הכנה דרבנן. רמב"ן במלחמות:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות ג] <b>תי"ט ד"ה ובית הלל. ואע"ג דלעיל לא התירו אלא בדקר. </b>המה דברי' תמוהים דהא ב"ה לא התירו אפילו דקר נעוץ:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות ד] <b>אין נותנין את העור. </b>בסוגי' (דף יו"ד ע"א) אלא אי קשיא הא קשיא בש"א אין נותנין וכו' ורמינהו השוחט חי' ועוף וכו' א"נ ע"כ לא קאמרי ב"ה הכא אלא דחזי למזגא עלויה. נלענ"ד דפירכת הש"ס רק מעור לפני הדורסן דעל יגביהנה ליכא קושיא אף דמיירי היכי דהעור לא חזי למזגא כגון בלח או בבהמה דקה כמ"ש תוספת שבת (ד' מ"ט ע"א) ד"ה טומנין מ"מ הא אף דאסור לב"ה לשחוט היכא דאין לו עפר מוכן. אבל אם יש לו רק אפר שהוסק בי"ט אסור לשחוט כמ"ש תוס' (דף ח') בשם הירושלמי. מ"מ הא המג"א סס"י ק"ט הקשה באמת הא תוס' כ' דמותר לסלק אפר מהכירה כדי לאפות פשטיד"א דטלטול מוקצה שרי משום שי"ט וא"כ אמאי אסרי' לשחוט (וכן הקשה המהרש"א ותירוצו מוקשה) [וע"כ צ"ל] היינו דרק טלטול מוקצה שרי משום שי"ט אבל לא שמוש מוקצה לכסות עיי"ש. וא"כ ממילא ליכא קושיא מהא דב"ה מתירים דיגביהנה דאנו דנין סופן משום תחלתן ויהיה מניעת שי"ט בזה מתירים טלטול מוקצה אלא דפירכת הש"ס רק מהא דב"ה מתירים ליתן לפני הדורסן דמחזי כעיבוד דלא הוה ראוי להתיר משום שי"ט כמו דאין מתירים לשחוט בשביל איסור גומא או איסור שמוש מוקצה ועלה משנינן דחזי למזגא ולא מחזי כ"כ כעיבוד. ובזה מיושב היטב פסקא דהמרדכי וכן פסק להלכה (הרמ"א) בש"ע (סי' תצ"ט) דמותר לטלטל אחר שחיטה נוצות העופות שלא יאבדו. ותמה הפר"ח הא בזה ל"ש חזי למזגא. ומזה דחה לדברי המרדכי והרמ"א. ולענ"ד לק"מ דנוצות דהוי רק טלטול מוקצה שריא משום שי"ט. והתירו משום תחלתן היינו דחיישינן למנועי שי"ט וטעמא דחזי למזגא צריכים רק לענין ההיתר דלפני הדורסן. והוא ברור בעזה"י: <b>ובדברי </b>תוס' שבת מ"ט הנ"ל יש לי מקום עיון במ"ש הא דאמר (בפ"ק דביצה) נותנין העור לפני הדורסן דהתירו סופן משום תחלתן אבל בשחט מעי"ט משמע התם דאסור לטלטל (וקשה ממתני' דשבת שם טומנין בשלחין) עיי"ש. ובפשוטו תמוה דלפני הדורסן האיסור משום מחזי כעיבוד. ובהכרח צ"ל דלשונם לאו דוקא וקושייתם מההיא דלא יגביהנה. וב"ה מתירים דמשמע ג"כ דרק מטעם סופן משו"ת כיון דקתני בחד בבא עם עור דורסן מזה מוכח דיש בו איסור מוקצה. ועדיין יש לעיין דטומנין בשלחין דמיירי בהופשט מע"ש דנעשה כלי מבע"י אבל הכא בנשחט בי"ט דמעי"ט היה מאכל ועתה נעשה כלי אסור דילמא באמת בנשחט מעי"ט מותר אלא דבנשחט בי"ט היה ראוי לאסור משום מוקצה בזה צריך לטעמא דסמשו"ת עי' מג"א (סימן תצ"ט). וגם בעי"ט באמת אסור בשחטו ולא הפשיטו עד י"ט ונ"ל דקושיית תוספות לב"ה דמתיר להגביה מעל השלחן עצמות וקליפים ולאינך אמוראי ריש מסכתן אין חילוק בין י"ט לשבת וא"כ מדאית מוקצה בעור שהופשט בי"ט ע"כ משום דלא חזי למידי ולאו שם כלי עלה ושפיר הקשו מטומנין בשלחים. כנלע"ד בעזה"י:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות ה] <b>בורר כדרכו. </b>לכאורה קשה איך הותר לברור הפסולת מתוך האוכל הא הפסולת הוי מוקצה ואינו רשאי לטלטלו ודוחק לומר דמיירי בפסולת שראוי למאכל בהמה. גם לפ"מ דפירש"י בפירכת הש"ס פסולת מרובה על האוכל מי איכא מאן דשרי היינו דבטל האוכל לגבי פסולת ואסור לטלטלו. הרי דמיירי בפסולת דלא חזי לכלבים וא"כ גם באוכל מרובה מן הפסולת איך מטלטל הפסולת הא הוה טלטול מוקצה. ומכאן נלע"ד ראיה למ"ש תוס' במסכתן (דף ח' ע"א) ד"ה אר"י דמותר לסלק אפר כירה המוקצה בשביל לאפות פשטיד"א דטלטול מוקצה לצורך אוכל נפש מותר בי"ט וכ"כ תוס' (בדף כ"ח ע"ב ד"ה גריפת ודף ל"א ע"ב ד"ה אר"ז). אם כן ניחא דמותר לטלטל הפסולת שמוקצה בשביל אוכל נפש: 
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+[אות ו] <b>משלחין כלים. </b>הרז"ה כתב דמתני' ב"ה היא. דכי היכי דפליגי במדורה (לקמן פ"ב מ"ה) דאסרי ב"ש ה"נ בהוצאת כלים דאידי ואידי הנאת גופו ולא אוכל נפש. והראב"ד השיג על זה דהוצאת מלבוש כהוצאת אוכל נפש ממש ושרי לכ"ע:
+[אות ז] <b>בתי"ט ד"ה סנדל המסומר. ומימרא דאביי היא. </b>דאסור לנעלו ומותר לטלטלו דאי ס"ד אסור לטלטלו השתא לטלטולי אסור משלחין מבעי' וזהו כרבנן דר"א בר"ש בברייתא דשבת דשרי לטלטלו לכסות בו הכלי כמו שאר כלים שמלאכתן לאיסור אבל ר"א בר"ש ס"ל התם דאסור לטלטלו כלל. וכ' תוס' בשבת (דף ס') דטעמא דראב"ש דחמיר משאר כלים דמלאכתן לאיסור דהחמירו בו לפי שבא תקלה על ידו. ויעויין בתוס' שם שכ' ונראה לר"י דאפילו לרבנן דר"א דשרו לטלטל לצורך גופו ומקומו אסור לשלחו בי"ט וכו'. ותמוה לי דלמה כ' כן מסברא הא בפירוש מבואר כן דהא אביי אמר על מתני' דהכא דמדקתני אין משלחין מוכח דלטלטל שרי והיינו דאתי כרבנן דראב"ש. הרי מפורש דלדידהו מ"מ אסור לטלטלו בי"ט. וצע"ג:
+[אות ח] <b>בתי"ט ד"ה כל שנאותין. אלא איפכא דלמ"ד (שבת) זמן תפילין אסור גזירה שמא תפסק רצועה. </b>זה תמוה דהא מה"ט גם למ"ד שבת לאו זמן תפילין נהי דמטעם לך לאות ליכא איסורא מ"מ אסור מטעם זה שמא תפסק רצועה והא לב' לשונות בשבת (דף סא) מתני' דלא יצא בתפילין אתי' בין כמ"ד שבת ז"ת ובין כמ"ד לאו ז"ת וכ"כ רש"י להדיא בסנהדרין (דף ס"ח ע"א) דקסבר שבת לאו זמן תפילין הוא ואסור להניחן שמא יצא בהם לרה"ר ואדרבא אם לאו ז"ת אפי' בבית אסור דשמא ישכח ויצא בהן לרה"ר כיון דמותר להסיח דעתו אבל למ"ד שבת ז"ת מותר בבית כמ"ש תוס' (מנחות דף ל"ו.) ומה"ט כ' רש"י בסנהדרין דס"ל לאו ז"ת דהא בר"א בן הורקנס דמיירי בבית היה מותר למ"ד שבת ז"ת. ועכ"פ לא קיל בזה אם לאו ז"ת. וא"כ יקשה על תוס' בהיפוך דאיך כ' דאין איסור להניח הא באמת אסור להניחן אפילו בבית. אבל באמת לענ"ד כל יסוד דברי התי"ט תמוהים דמטעם שמא תפסק ואתי לאתויי ד"א ברה"ר ל"ש בי"ט דהוצאה לאו איסור הוא ובפרט לפמ"ש תוס' בשבת דלא גרסינן דלמא מפסקי אלא דלמא מצטריך לילך לבית הכסא ואתי לאתויי ברה"ר. דבי"ט כיון דמטלטלן לצרכו לחזור וללבשן אח"כ הוו הוצאה לצורך. ודברי תוס' כפשטן דמ"ש אין איסור להניחם היינו בי"ט דמיניה מיירי הכא ולזה לא מבעי' למ"ד שבת ויו"ט זמן תפילין דמותר להניחן בי"ט אלא אפילו למ"ד לאו ז"ת משום לך לאות מ"מ ליכא איסורא ולא אמרי' דהוא זלזול לאות די"ט. והכל בי"ט. אבל בשבת באמת אסור להניחן. ועיי' בב"י (סי' ש"ח) דהעתיק בשם תוס' דביצה דבשבת אין איסור להניחם ולענ"ד י"ל כהנ"ל דתוס' קאי על יו"ט ועיי' מג"א (שם סקי"א). ועיין בתוס' בשבת שכתב טעם אחר הא דסנדל מסומר אסור לשלח אע"ג דנאותין בו בחול דהחמירו בו כיון דבאת תקלה על ידו. וק' לי למאי צריכים לזה הא לפ"מ דכתבו בדבריהם שם בסוף הדבור דטעמא דכלים שמלאכתן לאיסור מותר לשלח דמשום שמחת יו"ט מקרי צריך לגופו ובסנדל כיון דבאת תקלה ע"י ליכא שמחת י"ט עיי"ש וכיון דלית ביה שמחת י"ט ממילא הוי א"צ לגופן ואסור מדינא גם לשון תוס' כאן בביצה כל שנאותין ואתי לאתויי תפילין אבל לא תני לאתויי סנדל מסומר וכו' וא"י לפרש דברים אלו דאיך שייך לאתויי סנדל מסומר הא קתני ברישא דאין משלחין והו"ל לאקשויי על הדין אמאי אין משלחין. אבל הלשון אבל לא תני לאתויי וצ"ע:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ט] <b>בהרע"ב ד"ה ועושה. אית דאמרי. </b>ונ"מ בין הטעמים. דלטעם א' צריך לערב דוקא מעי"ט כדי שיברור מנה יפה לשבת. ולטעם הב' יכול לערב אפילו קודם ערב י"ט ויו"ט של סוכות שחל להיות בה' יכול לערב עי"ט עירוב א' לשבת זו ולשבת הבאה. הרא"ש:
+[אות י] <b>בתי"ט ד"ה וסומך. ונראה ליישב דהואיל ואי מקלעי. </b>והא דילפי' מקרא דוהכינו דאין י"ט מכין לשבת לא משכחת אלא לענין ביצה שנולדה בשבת אחר יו"ט. (ר"ן ריש מסכתין). ותוס' (פ"ג דפסחים) כתבו דמשכחת עוד בסמוך לערב דבודאי לא יבואו אורחים עיי"ש. וא"כ בכה"ג אסור להכין מי"ט לשבת בסמוך לערב דלענין דאורייתא לא מהני עירוב תבשילין דרבנן:
+[אות יא] <b>שם בא"ד והכי קיי"ל. </b>ומ"ש הר"ב ק"ו מי"ט דאף דאמרי' הואיל מ"מ אסור מדרבנן וד"ס צריכים חיזוק. הרמב"ן (במלחמות פ"ג דפסחים). והא דצריכים טעם לעירוב תבשילין ולא בפשוטו דמשום הואיל היה אסור מדרבנן היינו כיון שהוא שעת הדחק לצורך שבת הו"ל לרבנן למשרי כה"ג משום הואיל. הרז"ה שם:
+
+Mishnah 2
+
+[אות יב] <b>תוי"ט ד"ה ואדם בשבת. מטיט וצואה. </b>ואף ביה"כ דאסור ברחיצה להקר ומוכח מלתא דלטבילה מכוין אפ"ה שרי דמי איכא מידי דשבת שרי ויה"כ אסור. גמרא:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות יג] <b>בהרע"ב ד"ה ואין סומכין כו'. שבכל כחו היה סומך. </b>תמוה לי בסוגיא (דף כ' ע"א) דאמר לך מני ב"ש היא וקס"ד השתא דב"ש ל"ל סמיכה כלל בשלמי חובה עיי"ש ברש"י וא"כ גם בחול יהא אסור לסמוך משום עבודה בקדשים. כיון דבכל כחו הוא סומך. דאי לאו בכל כחו גם בי"ט אינו אסור וצלע"ג:
+[אות יד] <b>שם בהרע"ב ד"ה ובית הלל אומרים. ולא שלמים. </b>אף דיוצא בהם ידי שלמי שמחה כדאיתא במתני' (ג' פ"א דחגיגה). כבר תירצו תוספות שם דמיירי דכבר נפיק ידי שלמי שמחה או דאינו יוצא ידי ש"ש אלא א"כ התכוון כן בתחלת הקרבתו:
+
+Mishnah 5
+
+[אות טו] <b>בהרע"ב ד"ה וב"ה מתירין. דמתוך שהותרה הבערה. </b>וכ"כ הר"ן וק"ל דהא ע"כ דאף בלאו מתוך י"ל דמותר דהוי כאוכל נפש עצמו דאל"כ דליכא היתר רק מדין מתוך יקשה לרבה דמתקיף (בביצה דף י"ב ע"א) ממאי דבמתוך פליגי דלמא בעירוב והוצאה לי"ט פליגי וא"כ קיימי' עתה דגם ב"ה לית ליה מתוך ואמאי התיר ב"ה הכא להחם לרחיצה ולעשות מדורה. ואפשר דלרבה היה באמת מוכח דב"ש וב"ה פליגי במציאות אם מקרי אוכל נפש ממש או לא. אבל לפי האמת דבמתוך פליגי מה"ת לן לדחוק דפליגי בזה כיון די"ל בפשיטות דלשיטתייהו אזלי בפלוגתייהו במתוך:
+[אות טז] <b>בתי"ט ד"ה אא"כ. הא לית להו לב"ש מתוך. </b>ותמוה לי מה שייכות ראויה לשתייה לענין מתוך דמצד מתוך אין חילוק בין ראויה לשתייה לאין ראויי' אלא דראויה עדיף מדין הואיל דאי מקלעו אורחים וישתו וראיתי בחידושי רשב"א שבת דהוסיף דהא ב"ש לית להו מתוך וכ"ש דלית להו הואיל עיי"ש (ובזה מיושב לי דברי תוס' (פסחים דף ה' ע"א) ד"ה ואומר מיירי בכל ענין אפילו א"צ לגחלתו. ולכאורה ק"ל הא מ"מ לשתרי מטעם הואיל דמקלעי אורחים דצריכים לגחלתו והיה מוכח דרע"ק לית ליה הואיל והו"ל להגמ' לומר עוד ש"מ דרע"ק לית ליה הואיל ולפי הנ"ל ניחא כיון דאמרינן ש"מ ל"א מתוך שהותרה הבערה לצורך. וכיון דלית ליה מתוך ממילא מכ"ש דלית ליה הואיל. ואולם הא אמרינן פסחים (דף מ"ו ע"ב) איתבי' בהמה מסוכנת וכו' א"כ יהיה מוכח דרע"ק ס"ל הואיל דהא במתני' שם קתני רעק"א אפילו כזית חי מבית טביחתה היינו ג"כ דיכול לאכלו אע"ג דלא בעי למיכל. הרי אף דרע"ק ל"ס מתוך מ"מ יכול לסבור הואיל. והנה לכאורה יקשה זה על תי' תוס' הנ"ל דמיירי בכ"ע אפילו א"צ לגחלתו הא מ"מ יקשה לס"ד דהש"ס דפסחים גבי מסוכנת הנ"ל דס' רע"ק הואיל. ונ"ל ליישב במה דק' לי לכאורה על תרוצם ב' שם דבתחלת הבערה א"י להנות ממנו, הא מ"מ יכול להנות משום זו"ז גורם דהא כששורף החמץ יש ג"כ עצי היתר. ויהיה הכרח דרע"ק ס' דזוז"ג אסור והו"ל לומר עוד ש"מ דזוז"ג אסור. ולזה נראה דחדא מתורצת בחברתה וכוונת תוס' בב' תרוצים יחד אי דס' דל"א הואיל והוכחת דרע"ק דמיירי בכ"ע אף בא"צ לגחלתו אי דס' דזוז"ג אסור וכיון דבתחלת הבערה א"י להנות ממנו וכו' וא"כ א"א למחשביה במנין ש"מ ד' דאינו מוכח דבר מיוחד בביאור. ולס"ד דפסחים בההיא דמסוכנת הנ"ל דס"ל לרע"ק הואיל יהא מוכח באמת דרע"ק סבר דזוזג"א וקיימא תירוצא ב' דתוס' ורק למסקנא דפסחים י"ל דלא ס"ל הואיל ומש"ה לא אמר ש"מ ד'. ובחידושים הארכתי בעזה"י). ואף דרבה דאמר ממאי דבמתוך פליגי דמשמע דרבה לית ליה מתוך ואעפ"כ ס"ל דאמרינן הואיל י"ל דרבה אמר כן רק בדרך אתקפת' אבל לדינא ס"ל ג"כ דבמתוך פליגי וכעין זה כתבו תוס' כתובות. ואולם ק' לי הא יסוד זה נסתר מסוגיא דפסחים (דף מ"ז ע"ב) דפרכי' לרבה מברייתא דהמבשל גיד הנשה בחלב בי"ט וכו' ואם איתא אהבערה לא לחייב דנימא הואיל. והרי ברייתא זו ממילא כב"ש דלית להו מתוך כדאמרינן (בביצה דף י"ב.) ואעפ"כ פריך דלימא הואיל. וכ"כ תוס' שם ד"ה אהבערה דאפשר דס"ל לב"ש הואיל א"כ מוכח להדיא דאף מאן דלית ליה מתוך מצי סבר דאמרינן הואיל. וצע"ג: <b>עוד </b>כתבו תוס' (בשבת ד' ל"ט ע"ב) ד"ה אלא א"כ. ונראה לר"י דיכול לחמם אפילו ביותר מכדי שתייה כדאמר בפרק הדר נישייליה לאימיה אי צריכה נחיימו אגב אימיה. וקשה לי דלמ"ל לראיה זו דאפשר לדחות דמדרבנן אסור והקילו לצורך מילה. וגם יש גורסי' שם נחיימיה ע"י נכרי. ואמאי לא הביאו מסוגיא ערוכה (ביצה דף י"ז ע"א) ממלא נחתום חבית של מים אע"פ שא"צ אלא לקיתון אחד. וצ"ע. ומזה קשה לי לב"ה דמותר להחם בי"ט בשביל רחיצת פניו יו"ר דזהו שוה לכל נפש אמאי אסור להחם לרחיצת כל גופו הא בכלל גופו הוא פיו"ר וא"כ שאר המים הוי כמרבה בבישול דמותר כההיא דביצה הנ"ל ועיין. ועיין בר"ן אההיא דממלא חביות הנ"ל דריבוי הוא ג"כ בישול גמור מדאורייתא והא דאמרינן ניחיימיה אגב אימי' היינו לשבות דאמירה לנכרי מותר לצורך מילה. ולא הבנתי דא"כ ליחום ע"י נכרי בלא אגב אימיה דמה הפרש בין אגב אימיה או לא כיון דשניהן מלאכה דאורייתא:
+
+Mishnah 6
+
+[אות יז] <b>במשנה ר"ג מחמיר. </b>והא דלא חשיב ג"כ ההיא דפ"ק דשבת (משנה ט') נוהגין היו בית אבא וכו' כ' הר"ן שם דלא איירי הכא אלא במילי די"ט אבל במילי דחול לא:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות יח] <b>בר"ב ד"ה אין צדין כו'. לא הותרה ביו"ט. </b>לדעת הרמב"ן מדאורייתא ולדעת הר"ן וסייעתו מותר מדאורייתא אלא דרבנן אסרו דישה וכדומה שהיא לימים הרבה עיין בהר"ן (רפ"ג דביצה) וקשה לי מיבמות (דף קי"ד ע"א) רש"א נוהגין היינו שיונקים מבהמה טהורה בי"ט. ה"ד אי דאיכא סכנה אפילו בשבת נמי ואי דליכא סכנה אפי' בי"ט אסור. ומשני ל"צ דאיכא צערא. שבת דאיסור סקילה גזרו רבנן י"ט דאיסור לאו לא גזרו ביה רבנן. ולשיטת הר"ן למאי קאמר לחלק בין שבת דאיסור סקילה ליו"ט דאיסור לאו ואמאי לא כפשוטו דבי"ט דמה"ת הותרה דישה להשביע הרעבון והוי רק דרבנן ולא גזרו במקום צער. וצ"ע. אח"כ מצאתי שהרמב"ן במלחמות (פכ"ב דשבת) בההיא דחולב עז לקדירה עמד בזה ונדחק עיי"ש:
+
+Mishnah 2
+
+[אות יט] <b>בתוי"ט ד"ה לא יטול, דספק מוכן אסור. </b>בפשטן משמע דס' מוכן בעצמותו חמור וכמ"ש התוס' ישנים במסכתן (דף ג' ע"ב) ד"ה אלא לר"י דלר"נ דאמר משום מוקצה לא פריך דמוקצה חמירא והוי כעין דאורייתא כספק מוכן דאסור לקמן עכ"ל נראה כוונתם דמדלא פריך ממתני' דהכא דספק ניצוד אסור הא הוי ספק דרבנן. וביותר קשה למה דמשני שם דספיקו אתאן לספק טריפה מ"מ יקשה ממתני' דהכא אע"כ דספק מוכן חמור. ומ"מ לכאורה למסקנא דמסקינן לעיל דס' דרבנן בדשיל"מ אסור ה"נ הטעם רק משום זה דאל"כ יקשה הא ר"ג דמתיר ס' מוכן ע"כ לא ס"ל להך כללא דס' דרבנן בישל"מ אסור והיכן מצינו תנא דפליג הא טעמא דת"ק מטעם ס' מוכן, ומהכ"ת לן לומר שני טעמים דס' מוכן אסור וגם בעלמא בדשיל"מ אסור הא ר"ג תרווייהו לית ליה ומנ"ל לומר דת"ק פליג בתרתי. אלא ע"כ מוכח דליתא שום חומרא במוכן יותר מבעלמא ופליגי רק בדין דשיל"מ אלא דלשינויא קמא דאתאן לס' טריפה מוכח לומר בטעמא דמתני' דהכא דס' מוכן חמור אבל למסקנא מוכח בהיפוך. ונ"מ לדינא בס' מוכן והמאכל מתקלקל עד למחר דאין בזה מדין ישל"מ. זולת דנאמר דגם ר"ג ס"ל דס' דרבנן אסור בישל"מ אלא דבטלטול לא הוי ישל"מ כיון דיכול היום ומחר לטלטל ועיין ובזה מיושב קושית הלח"מ (פ"ב מהלכות י"ט):
+[אות כ] <b>בא"ד וטעמא כתב הר"ן בפרק שואל משום כו'. </b>דברים תמוהים הם דבמתני' דהכא במצודה שעשה מעי"ט ל"ש טעם זה. ובאמת הר"ן לא כתב כן אההיא דהכא אלא שכ' כן אההיא דאמר ר"פ א"י שהביא דורון דאם יש במינו מחובר אסור ולערב אסורים בכ"ש. ובזה לענין איסור לערב בכ"ש כיון דלית בי' משום מוכן רק משום שלא יהנה ממלאכת י"ט ס"ל להרבה פוסקים דספיקו מותר. וע"ז בא הר"ן ליתן טעם הא דבהביא דורון אסור לערב משום דדרכן של מביאים דורון לבא מהנלקט ביומו. אבל בטעמא דמתני' דהכא גם הר"ן מודה דהטעם משום דספק מוכן אסור. וכ"כ הר"ן להדיא במשנתנו דהכא. והתוי"ט בכאן במחכ"ת לא דק:
+[אות כא] <b>בא"ד ועיין ספי"ו דשבת דהתם נמי אסור לשתות בעצמו. </b>דברים אלו תמוהים דאם התם הוי מוקצה איך משקה לבהמתו והתם לא נזכר מזה רק באם מילא א"י מים להשקות בהמתו משקה אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור דנהנה ממלאכתו. ולא מיירי שם כלל מדין מוקצה דכיון דבעצמו יכול למלא ליכא בו מוקצה ומיירי רק מדין נהנה ממלאכת א"י בשביל ישראל:
+[אות כב] <b>בא"ד וא"כ י"ל. </b>עי' מג"א (סי' ש"ח ס"ק מ"א) דאבנים שהם מוקצה אם הם כבידים מותר לישב עליהם דמוקצה מותר בנגיעה כ"ז שאינו מזיזו ממקומו עיי"ש. א"כ בלא"ה א"ש הך דכבש דאין מזיזו בדרך הלוכו:
+[אות כג] <b>בא"ד טעם אחר נ"ל. </b>עדיין יקשה אמאי לא אסור משום שלא יהנה כמו בהדליק נר ומוכרחים לטעם הא' לחלק בין תחומין דרבנן להדלקת נר שהוא דאורייתא:
+
+Mishnah 3
+
+[אות כד] <b>בתי"ט סוף ד"ה ר' עקיבא. פי"א דמנחות עכ"ל. </b>דהרבה פוסקים ס"ל דדם אברים שלא פירש שרי ניחא הכא. ואולם מ"ש שם בשם הרמב"ם דדם אברים שלא פירש אסור. אלא דהתם במקדש התירו שבות למלחו. א"כ יקשה הכא היכי שרי לאכול חי ואי דבאמת ע"י מליחה הא הפוסקים כתבו דשיעור מליחה כשיעור צליי' וא"כ היינו שיעור כזית צלי. וראי' זו כתב בשיטה מקובצת כאן דממתני' דהכא ראיה מוכרחת דדם אברים שלא פירש שריא ובשער המלך (פ"ו הי"ב מהל' מאכלות אסורות) כתב לישב לשיטת הרמב"ם די"ל דכזית חי היינו לאכול ע"י חליטה בחומץ דשרי כמ"ש הרמב"ם שם:
+
+Mishnah 4
+
+[אות כה] <b>בתוי"ט ד"ה אין זה. דמזדקק לי' חכם. </b>ור"י דשרי אף דמחמיר בכ"מ במוקצה יותר מר"ש מ"מ כיון דס"ל רואין מומין בי"ט לא הוי מוקצה דדעתו להראותו לחכם:
+
+Mishnah 5
+
+[אות כו] <b>הר"ב ד"ה בהמה. בבהמת קדשים מיירי. </b>ור"ט שהי' מסופק דס"ד דשרי משום בזיון קדשים. ת"י:
+[אות כז] <b>הרע"ב ד"ה החלה. אף להסקה. </b>למה דכתב הרע"ב דדוקא מסוכנת שמתה שרי בלא"ה אין החלה שנטמאת בי"ט חזי להסקה ולכלבים דבה"ש היה מוכן לאדם ואסור משום מוקצה אלא דלפי אוקימתא דהש"ס דמתני' כר"ש ובהמת חולין מותר אף בבע"ח שמתו בזה צריכים לטעמא דחלה דאין שורפים קדשים בי"ט. ובזה מיושב לי קושית תוס' בשבת שהבאתי שם (פ"ב מ"ב) בד"ה בשמן שריפה די"ל דרבה ס"ל דמתני' דהכא כר"י או דר"ש מודה בבע"ח שמתו מש"ה חלה שנטמאת אף דחזי להסקה ולכלבים אסור משום מוקצה דבה"ש היה עומד לאכילה ואף דאמרינן בסוגיא דיקא נמי דקתני דומי' דחלה מה חלה דקדישא אף בהמה דקדישא היינו דבחולין מותר במסוכנת אבל חלה הוי כמו בהמה בריאה שמתה דאינה עומד שתטמא דהא מוזהרין בשמירתן ונכון בעזה"י. וביותר י"ל אף אם ס"ל דחלוק ר"ש אף בבע"ח שמתו י"ל דמוקי מתני' כר"י וכנ"ל. ואי משום דומי' דחלה י"ל דמה דאמרי' מה חלה דקדישא. היינו מה חלה דלא חזי כלום ה"נ בהמה דלא חזי לכלום והיינו בהקדש והיינו רק לפי האמת דקי"ל דתרומה טמאה אין שורפים בי"ט וא"כ חלה טמאה לא חזי לכלום אבל לרבה דס"ל שורפים ליכא כלל דיוקא זה וחלה ובהמה מיירי הכל בחזייה לכלבים ואסור מטעם מוקצה דבה"ש לא היה עומד לכך ומצאתי אח"כ שכ"כ הרי"ף וז"ל דומיא דחלה שנטמאת היא דאינה ראוייה לכלום עכ"ל:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות כח] <b>בהרע"ב ד"ה ומתחילין. ולא הי' רגיל להסיק ממנה. </b>משמע דבא לומר דמ"מ מתחילין להסיק וכ"כ רש"י להדיא מתחילין בערימת התבן להסיקו אעפ"י שלא זימנה מבע"י ולא היה רגיל להסיק ממנה דלית ליה מוקצה. וקשה לי דממנ"פ אם אינו אוצר מה מוקצה בזה אף דאינו עומד להסקה מ"מ כיון שיכול ליטול ולהאכיל לבהמה יכול לעשות בו כל צרכו דהא מסיקים באוכלים ובכלים אף לר"י וכן כתב המג"א להדיא (סימן תקי"ח ס"ק י') ואי דמיירי באוצר אם כן למאן דאית ליה מוקצה אסור להאכיל ממנה לבהמה אם כן למאי הלכתא נקט רש"י דמתחילים להסיק ולא בפשוטו דמתחילים בערימת התבן להאכיל לבהמה ומה חידוש יותר בהסקה מלהאכיל לבהמה וצ"ע:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות כט] <b>בהרע"ב ד"ה וחכמים. שכל דבר הראוי למאכל בהמה. </b>בגמרא אר"י אוכלי בהמה אין בהם משום תיקון כלי (ומותר לקטום לחצוץ שיניו) איתיביה כו' אבל אסור לחצוץ בו שיניו וכו' ואם קטמו חייב חטאת וכו' כי תניא ההיא בקשין. ובתוס' ד"ה פטור וכו' וע"ק דמשמע דבקשין מתסר לר"י ובסמוך מתיר ר"י אף להריח דאמר דמפשח ויהיב אלותא וכו' ולא זכיתי להבין מהיכן משמע כן הא רב יהודא הוצרך לתרץ דלא יקשה מהברייתא דמוכח מיניה דאוכלי בהמה יש בהם משום תיקון כלי ובזה לא מצינו חולק דנהי דבמה דס"ל להברייתא דבקוטם לחצוץ שיניו מחייב חטאת מצינו דרבנן פליגי וס"ל דהוי כלאחר יד מ"מ דין דמוכח מהברייתא דבאוכלי בהמה שייך תיקון כלי לא מצינו מאן דפליג ומש"ה השיב לו ר"י דמיירי בקשים ומ"מ אין הלכה כברייתא דקטימה חייב אלא כרבנן דהוי כלאחר יד והוא פשוט לכאורה: <b>ועל </b>תרוצם קשה טובא איך שייך אבל לדידך קשה דבקשים נמי קאמרת וכו' הא זהו קושיא על אידך מימרא דר"י דמפשח אלותא אבל על הך מימרא דאוכלי בהמה ליכא קושיא כיון דמיירי בקשי' וצלע"ג:
+
+Mishnah 7
+
+[אות לא] <b>בתי"ט ד"ה וחכמים. אלא דגבי שבת קמ"ל דטבל מוכן הוא. </b>דמדלא קתני העומד על המוקצה בע"ש בשביעית הר"ז מן המוכן דנידוק דבשאר השנים אינו מן המוכן. מזה משמע דבכל פעם הוי הכנתו הכנה לענין אם עבר ותקנו אלא דלכתחלה אין לו לעמוד על המוקצה אלא בשביעית דבשאר השנים אסור משום טבל. רש"י ותוס':
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות לב] <b>בתי"ט ד"ה ומכסין. וכ"כ רש"י. </b>ותמוה לי לשיטה זו הא קתני בברייתא בסוגיא פורסי' מחצלת ע"ג אבנים בשבת. פורסים מחצלת ע"ג לבינים בשבת. ומ"ש דלבנים ואבנים מותר לכסותן בשבת ומ"ש פירות דאסור לכסותן בשבת וצע"ג (* שוב מצאתי שהקשה כן בס' מים חיים):
+
+Mishnah 2
+
+[אות לג] <b>אלא אוכל נפש בלבד. </b>ולמקצת פוסקים שבב"י (סי' תצ"ה) יש עוד חילוק לענין שביתת בהמתו דאינו מוזהר בי"ט עי' בתי"ט (לעיל פ"ב מ"ח) ד"ה בי"ט וכו':
+[אות לד] <b>בתי"ט ד"ה אין בין י"ט כו'. דלא חשיב מוקצה דבי"ט אסור. </b>בספר מחנה ראובן השיג דהא זהו לב"ה ואילו מתני' דהכא כב"ש כמ"ש הרע"ב. ואי דהקושיא בהיפוך דלב"ש בשבת יש מוקצה ובי"ט אין מוקצה כדאיתא בריש מסכתין. בזה ליתא לתירוצו דהתי"ט:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות לה] <b>בתי"ט ד"ה בור של יחיד. פי' הממלא ראשון. </b>היינו דאם אותו יחיד נתן רשות בי"ט לאחר למלא מן הבור כרגלי אותו הממלא כיון דבעודם מושכים אין להם שביתה ולא נעשו כרגלי הבעלים וכי ממלא זה כשראויי' לקנות שביתה תיכף הממלא הוא הבעלים כיון דברשות עשה וכאומר מלא לך וזכי. אבל במילא שלא ברשות מיד כשמילא נעשו כרגלי הבעלים דהיינו כאותו יחיד שהוא בעל הבור:
+[אות לו] <b>בתי"ט ד"ה כרגלי אותה העיר. ואפשר לי לומר דגם רש"י סובר כן. </b>לענ"ד הדין עם הב"י דלהדיא כ' רש"י (בערובין דף מ"ה ע"ב) על משנתינו זאת ד"ה כרגלי אותה העיר אלפים לכל רוח ואם עירב זה למערב או למזרח א"י זה להוליכן חוץ לאלפים עכ"ל והיינו ממש כדברי הטור. ומזה נלע"ד דמה שהוציא התי"ט ממשמעות לשון הטור דלא הפסידו אחרים בערובו של זה ואינו מעכב על ידיהם הוא לנכון דיש ללמוד כן מלשון רש"י עירובין שם דכ' עלה דרישא בור של יחיד כרגלי היחיד וז"ל בעל הבור ואם לקח מהם אדם אחר א"י להוליכן אלא למקום שזה יכול להוליכן ואם עירב הוא למזרח א"י זה להוליכן חוץ לעיר לצד מערב אפי' פסיעה אחת עכ"ל. א"כ מוכח דבסיפא דבור של אותה העיר אינו כן דאם א' עירב למזרח אינו מעכב על אחרים מלהוליכן למערב ומ"מ עיקר היסוד קשה דמה הפרש בזה דהאחרים מעכבים עליו מלהוליכן למקום שעירב הוא למזרח והוא אינו מעכב על ידיהן וצ"ע. ועכ"ז לישנא דרש"י בעירובין הנ"ל ק"ל דפירושו בסיפא דכרגלי אותה העיר דאם עירב למזרח א"י להוציאן חוץ לאלפים זהו אינו ההיפוך מהרישא דכרגלי אותה היחיד לפי פירושו דהנ"ל והו"ל לרש"י למנקט דכרגלי אותה העיר היינו דאם עירב א' למזרח אינו מעכב על האחרים להוליכן למערב דברישא היחיד מעכב על האחרים ובסיפא אינו מעכב או דהו"ל לפרש דכרגלי אותה היחיד היינו דאם עירב למזרח יכול להוליכן חוץ לאלפים ובסיפא דכרגלי אנשי אותה העיר א"י להוליכן חוץ לאלפים וצ"ע:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Chagigah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Chagigah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a20faf14b990b1236897e333d5dd860d1d1fa9d8
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Chagigah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt	
@@ -0,0 +1,88 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Chagigah
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה חגיגה
+Vilna, 1908-1909
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה חגיגה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>במשנה חוץ מחש"ו. </b>אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ (כמ"ש הרע"ב רפ"ג דעירובין) דהא תנא ושייר המקמץ (היינו שמלאכתו לקבץ צואת כלבים לעבד בהן עורות) והמצרף נחשת, והבורסי. ומי שאין לו קרקע. ומיהו אי משום הני לאו שיורא הוה דפסול דגופא קחשיב לאפוקי הני דפסולן מחמת דבר אחר הוא משום אומנתו וכו' וטמא פשיטא ליה לפי שאינו בביאה אינו בהבאה. עכ"ל התוס'. והא דמקמץ ומצרף נחשת ובורסי פטורים מן הראיה הכי איתא בסוגיא (דף ד' ע"א) בברייתא. אחרים אומרים המקמץ וכו' שנאמר כל זכורך מי שיכול לעלות עם כל זכורך יצאו אלו שאינן ראויין לעלות עם כל זכורך (דכל אלו ריחם רע כדאיתא (פ"ז מ"י דכתובות) ואין יכולין לעלות עם חביריהם רש"י) והך דאין לו קרקע הוא מימרא דר"א בפ"ק דפסחים (דף ח' ע"ב) ויליף לה מקרא דלא יחמוד איש את ארצך. וטמא ילפינן לה בסוגיין (דף ד' ע"ב) מקרא דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה כל שישנו בביאה ישנו בהבאה וכל שאינו בביאה אינו בהבאה וכ' בס' טורי אבן הא דאצטריך קרא לטמא ולא יליף לה כפשוטו מקרא דכתיב ג"פ בשנה יראה לא יראה פני ריקם דאין חייב בקרבן אא"כ ראה פניו דוקא בעזרה היא (כמ"ש בתוי"ט) וטמא אסור ליכנס בעזרה. מ"מ נ"מ אם היה טהור ביום א' דחג וראה פנים בעזרה ונתחייב בע"ר. ובשאר ימי החג נטמא דאינו מביא קרבן בעוד שהוא טמא דבשעת הבאה בעינן ראויה לביאה. והרמב"ם (פ"ב ה"ב מה"ח) כתב המקמץ כו' אעפ"י שהם מאוסים מפני מלאכתן הרי אלו מטהרין גופם ומלבושיהם ועולים בכלל ישראל ליראות. וכ' בכ"מ דמשמע לרבינו כיון דבלשון אחרים מיתנייא משמע דרבנן פליגי עליהן ומחייבי ונקטי' כוותייהו. ובשם הר"י קורקוס כתב דאחרים לא ממעטי אלא בעודם במאיסתם מפני שא"י לעלות עם כל זכורך אבל כשיטהרו מלבושיהם הרי הם כשאר כל אדם. והך דאין לו קרקע השמיט הרמב"ם ולא הביאה וכבר תמה במ"ל דלמה השמיט הרמב"ם דין זה:
+[אות ב] <b>בהרע"ב ד"ה חוץ מחרש. שאין לו שמיעה גמורה. </b>תמוה לי דבסוגיין מבואר דמקרא למען ישמעו לא ממעט רק חרש לגמרי אלא דמדכתיב ג"כ באזניהם ע"כ דבא למעט חרש באוזן אחד:
+[אות ג] <b>בא"ד דכתיב ולמען ילמדו (עכ"ל). </b>דהיינו דקרי ביה למען ילמדו בפתח דללמד לאחרים בעינן:
+[אות ד] <b>בהרע"ב ד"ה וטומטום. אין העבדים חייבים בה. </b>לפ"ז היה חציו עבד וחציו ב"ח חייב בראיה משום צד חירות אבל בסוגיין מבואר דפטור משום דכתיב אל פני האדון ד' מי שאין לו אלא אדון אחד יצא זה שיש לו אדון אחר עיי"ש. ואף דלפי מ"א (בפ"ד דגיטין) דכופין את רבו לשחררו חציו עבד וחציו ב"ח חייב בראייה מ"מ נ"מ לדינא היכא דהעבד הוא סריס דאין כופין לרבו דפטור מראייה וא"כ לא הו"ל להרע"ב להשמיט דבר זה ועי' מ"ש בגליון תוי"ט (מ"ג פ"ג דברכות):
+[אות ה] <b>בתוי"ט ד"ה נשים. ועוד דקטן דפטור. </b>עיין במ"ש הרע"ב פרק ה' מכ"א דאבות:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות ו] <b>במשנה ישראל יוצאין ידי חובתן. </b>עמ"ש בגליון (פ"ב דביצה מ"ד) בשם תוס' דשמעתין:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות ז] <b>בתוי"ט ד"ה חוגג כו'. חגר ביום ראשון כו'. </b>וחיגר בשעה ראשונה ונתפשט בשעה ב' חייב. כ"כ תוס' בר"פ ד"ה תשלומים. ומדברי הרמב"ם נראה דאם נעשה חיגר בליל יו"ט א' ג"כ פטור כיון דלא חזי בתחלת היום עיי"ש ובמ"ל. והא דאמרי' דאם חל י"ט א' בשבת שמביא חגיגתו למחר ול"א כיון דלא חזי בראשון. כיון דגברא חזי רק מחמת היום הוא דלא חזי יש לו תשלומין, שם בתוס' הנ"ל:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות ח] <b>שלא לקיים דברי האומרין. </b>בלאו האי טעמא הי' ראוי לאסרו בהספד ותענית דאפילו יחיד שמביא קרבן אסור בהספד ותענית כ"כ (למ"ב) [במ"ל] פ"ו מהלכות כלי המקדש. ע"ש דנסתפק אם הכא במשנתינו גם במלאכה התירו להוציא מלב הצדוקים או לא. עיי"ש:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות ט] <b>תי"ט ד"ה כאלו. והא אתא לאשמעינן כו'. </b>לא זכיתי להבין דברי תוס' בזה דאיך משמועינן דלחולין הוי טבילה הא אדרבא אם נימא דלא מהני יהיה מתני' כפשטא יותר דאשמעינן דהוי כלא טבל כלל אף לחולין. וכדאמרינן בסוגיין מאי לאו כאילו לא טבל כלל וצע"ג שוב מצאתי בעזה"י שהקשה כן במהרש"א:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות י] <b>בתוי"ט ד"ה שביהודה. לא שמיה אהל. </b>וגם לא אפשר להביאו בכ"ח המוקף צמיד פתיל דאין הקודש ניצול בצמיד פתיל. גמרא. ותמהו תוס' דהו"ל למחשביה דחומר בקודש מבתרומה דאינו ניצול בצמיד פתיל:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Chagigah/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Chagigah/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..fb539a3b4f818ceee729a838066cd1157a94501d
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Chagigah/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,91 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Chagigah
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה חגיגה
+merged
+https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Chagigah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1908-1909
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה חגיגה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>במשנה חוץ מחש"ו. </b>אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ (כמ"ש הרע"ב רפ"ג דעירובין) דהא תנא ושייר המקמץ (היינו שמלאכתו לקבץ צואת כלבים לעבד בהן עורות) והמצרף נחשת, והבורסי. ומי שאין לו קרקע. ומיהו אי משום הני לאו שיורא הוה דפסול דגופא קחשיב לאפוקי הני דפסולן מחמת דבר אחר הוא משום אומנתו וכו' וטמא פשיטא ליה לפי שאינו בביאה אינו בהבאה. עכ"ל התוס'. והא דמקמץ ומצרף נחשת ובורסי פטורים מן הראיה הכי איתא בסוגיא (דף ד' ע"א) בברייתא. אחרים אומרים המקמץ וכו' שנאמר כל זכורך מי שיכול לעלות עם כל זכורך יצאו אלו שאינן ראויין לעלות עם כל זכורך (דכל אלו ריחם רע כדאיתא (פ"ז מ"י דכתובות) ואין יכולין לעלות עם חביריהם רש"י) והך דאין לו קרקע הוא מימרא דר"א בפ"ק דפסחים (דף ח' ע"ב) ויליף לה מקרא דלא יחמוד איש את ארצך. וטמא ילפינן לה בסוגיין (דף ד' ע"ב) מקרא דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה כל שישנו בביאה ישנו בהבאה וכל שאינו בביאה אינו בהבאה וכ' בס' טורי אבן הא דאצטריך קרא לטמא ולא יליף לה כפשוטו מקרא דכתיב ג"פ בשנה יראה לא יראה פני ריקם דאין חייב בקרבן אא"כ ראה פניו דוקא בעזרה היא (כמ"ש בתוי"ט) וטמא אסור ליכנס בעזרה. מ"מ נ"מ אם היה טהור ביום א' דחג וראה פנים בעזרה ונתחייב בע"ר. ובשאר ימי החג נטמא דאינו מביא קרבן בעוד שהוא טמא דבשעת הבאה בעינן ראויה לביאה. והרמב"ם (פ"ב ה"ב מה"ח) כתב המקמץ כו' אעפ"י שהם מאוסים מפני מלאכתן הרי אלו מטהרין גופם ומלבושיהם ועולים בכלל ישראל ליראות. וכ' בכ"מ דמשמע לרבינו כיון דבלשון אחרים מיתנייא משמע דרבנן פליגי עליהן ומחייבי ונקטי' כוותייהו. ובשם הר"י קורקוס כתב דאחרים לא ממעטי אלא בעודם במאיסתם מפני שא"י לעלות עם כל זכורך אבל כשיטהרו מלבושיהם הרי הם כשאר כל אדם. והך דאין לו קרקע השמיט הרמב"ם ולא הביאה וכבר תמה במ"ל דלמה השמיט הרמב"ם דין זה:
+[אות ב] <b>בהרע"ב ד"ה חוץ מחרש. שאין לו שמיעה גמורה. </b>תמוה לי דבסוגיין מבואר דמקרא למען ישמעו לא ממעט רק חרש לגמרי אלא דמדכתיב ג"כ באזניהם ע"כ דבא למעט חרש באוזן אחד:
+[אות ג] <b>בא"ד דכתיב ולמען ילמדו (עכ"ל). </b>דהיינו דקרי ביה למען ילמדו בפתח דללמד לאחרים בעינן:
+[אות ד] <b>בהרע"ב ד"ה וטומטום. אין העבדים חייבים בה. </b>לפ"ז היה חציו עבד וחציו ב"ח חייב בראיה משום צד חירות אבל בסוגיין מבואר דפטור משום דכתיב אל פני האדון ד' מי שאין לו אלא אדון אחד יצא זה שיש לו אדון אחר עיי"ש. ואף דלפי מ"א (בפ"ד דגיטין) דכופין את רבו לשחררו חציו עבד וחציו ב"ח חייב בראייה מ"מ נ"מ לדינא היכא דהעבד הוא סריס דאין כופין לרבו דפטור מראייה וא"כ לא הו"ל להרע"ב להשמיט דבר זה ועי' מ"ש בגליון תוי"ט (מ"ג פ"ג דברכות):
+[אות ה] <b>בתוי"ט ד"ה נשים. ועוד דקטן דפטור. </b>עיין במ"ש הרע"ב פרק ה' מכ"א דאבות:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות ו] <b>במשנה ישראל יוצאין ידי חובתן. </b>עמ"ש בגליון (פ"ב דביצה מ"ד) בשם תוס' דשמעתין:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות ז] <b>בתוי"ט ד"ה חוגג כו'. חגר ביום ראשון כו'. </b>וחיגר בשעה ראשונה ונתפשט בשעה ב' חייב. כ"כ תוס' בר"פ ד"ה תשלומים. ומדברי הרמב"ם נראה דאם נעשה חיגר בליל יו"ט א' ג"כ פטור כיון דלא חזי בתחלת היום עיי"ש ובמ"ל. והא דאמרי' דאם חל י"ט א' בשבת שמביא חגיגתו למחר ול"א כיון דלא חזי בראשון. כיון דגברא חזי רק מחמת היום הוא דלא חזי יש לו תשלומין, שם בתוס' הנ"ל:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות ח] <b>שלא לקיים דברי האומרין. </b>בלאו האי טעמא הי' ראוי לאסרו בהספד ותענית דאפילו יחיד שמביא קרבן אסור בהספד ותענית כ"כ (למ"ב) [במ"ל] פ"ו מהלכות כלי המקדש. ע"ש דנסתפק אם הכא במשנתינו גם במלאכה התירו להוציא מלב הצדוקים או לא. עיי"ש:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות ט] <b>תי"ט ד"ה כאלו. והא אתא לאשמעינן כו'. </b>לא זכיתי להבין דברי תוס' בזה דאיך משמועינן דלחולין הוי טבילה הא אדרבא אם נימא דלא מהני יהיה מתני' כפשטא יותר דאשמעינן דהוי כלא טבל כלל אף לחולין. וכדאמרינן בסוגיין מאי לאו כאילו לא טבל כלל וצע"ג שוב מצאתי בעזה"י שהקשה כן במהרש"א:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות י] <b>בתוי"ט ד"ה שביהודה. לא שמיה אהל. </b>וגם לא אפשר להביאו בכ"ח המוקף צמיד פתיל דאין הקודש ניצול בצמיד פתיל. גמרא. ותמהו תוס' דהו"ל למחשביה דחומר בקודש מבתרומה דאינו ניצול בצמיד פתיל:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Eruvin/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Eruvin/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..dffecd3f068f9f83dee531b022862988bf55cd05
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Eruvin/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt	
@@ -0,0 +1,378 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Eruvin
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה עירובין
+Vilna, 1908-1909
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה עירובין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>ברע"ב ד"ה מבוי. ואם הניח את הקורה למעלה. </b>הלשון אינו מדוקדק דהא מסקינן בסוגיא דחלל מבוי תנן היינו דחלל המבוי לא יהיה יותר מכ' אבל בחלל המבוי כ' ומניח עליו הקורה אף דהקורה למעלה מכ' כשר. גם מ"ש הרע"ב ושריוה בתקנתא דלחי או קורה דתיהוי ליה הכירא אינו מדוקדק כ"כ דקי"ל דלחי משום מחיצה עיין בסוגיין (דף ט"ו ע"א):
+[אות ב] <b>ברע"ב ד"ה ר"י אומר. לאו משום הכירא. </b>ותמהני דלכאורה משמע בסוגייא דטעמא דר"י דס"ל דלמעלה מכ' ג"כ שלטא ביה עינא דהא בסוגין (דף ג' ע"א) אמרינן דלרבה דס"ל דבסוכה למעלה מכ' דפסול משום דלא שלט ביה עינא הא דפליגי ת"ק ור"י בתרתי בסוכה ובמבוי. דאי אשמעינן גבי סוכה וכו' עכ"פ משמע דטעמא דר"י הכא משום דשלטא ביה עינא כמו בסוכה לרבה. גם בסוגיא (דף י"ב ע"ב) פרכי' לרבה ורבא דס"ל דקורה משום היכר מברייתא דס"ל לר"י שני בתים בשני צידי רה"ר דעושה קורה מכאן וקורה מכאן ומשני דר"י סבר ב' מחיצות דאורייתא הרי מבואר דהש"ס מסיק דגם לר"י קורה משום היכר ובכל הסוגיא לא מצאנו בזה פלוגתא דתנאי אם קורה משום היכר או לא וצ"ע:
+
+Mishnah 2
+
+[אות ג] <b>בר"ב ד"ה אמר ר"ע. ולא הוברר מתוך. </b>ולא אמרי' תנא בתרא לטפויי אתי כיון דאיכא תנא דאפסקיה. תוספות:
+[אות ד] <b>בתוי"ט ד"ה לא נחלקו. וצריך לעיין. </b>עיי' בתוי"ט (רפ"ג דפאה):
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות ה] <b>בתוי"ט ד"ה ר' יוסי. מן הכותל בשלשה. </b>ותמהני דאף בלחי ג' אם מפליגו מן הכותל בג' לא מהני דאף דרבינו יונתן לשיטתיה ס"ל דטעמא דלחי שהפליגו מן הכותל ג' דלא מהני דהטעם משום דאתי אוירא מהאי גיסא ומבטל ליה וממילא אם הלחי יותר מג' מותר להפליגו ג' מ"מ בלחי ג' לכאורה לא מהני דאף דקי"ל פרוץ כעומד מותר מ"מ כיון דמהאי גיסא שוה פרוץ לעומד ומהאי גיסא רבה על העומד מבטלים ליה כדאיתא בסוגיא (ד' י' ע"ב) וצלע"ג:
+
+Mishnah 7
+
+[אות ו] <b>ברע"ב ד"ה ומטמא. אפי' ניטל משם. </b>עיין (פט"ו דאהלות משנה ט') בתוי"ט שם:
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+[אות ז] <b>ברע"ב ד"ה בשיירא. לא הקילו. </b>היינו דלא הקיל רק בבית סאתיים. אבל ג' נעשה כשיירא ונותנים להם כל צרכן. גמרא. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ח] <b>במשנה עושין פסין לביראות. </b>מצי אתיא אפילו כרע"ק דמתני' ד' והא דקתני לביראות דהוי מלתא דפסיקא בין דרבים בין דיחיד אבל בור לא הוי מילתא דפסיקא דבעינן דוקא דרבים ומצי אתיא ג"כ כריב"ב דמתני' ד' ומה דקתני לביראות לא משום דאיירי בשני מיני ביראות דרבים ודיחיד אלא דמיירי רק דרבים וביראות היינו ביראות דעלמא. גמרא:
+[אות ט] <b>בתוי"ט ד"ה אחת. לא בעינן מצומצמות. </b>אלא שוחקות:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות י] <b>במשנה עד בית סאתים. </b>גמרא מסתפק אם בור ופסין קאמר דאם הבור וחלל דפסין יחד יותר מבית סאתים אסור. או דבור בלא פסין קאמר דהיינו אם הבור סאתיים מותר לעשות פסין ברחבת ב' אמות כדי ראשה ורובה של פרה:
+[אות יא] <b>שם להרחיק כל שהוא. </b>והא דלעיל (ספ"א) בשיירא בעינן שלא יהא בית סאתים פנוי אף דהתם הוי מחיצה טובה יותר מן פסין דהרי בשיירא לא התירו פסין כתבו תוס' לחלק משום דבשיירא הואיל ונעשה לצורך שעה לא חשיב כ"כ מוקף לדירה. א"נ הכא גבי עולי רגלים הקילו והחשיבו פסין כמו מחיצה גמורה:
+
+Mishnah 4
+
+[אות יב] <b>ברע"ב ד"ה לבאר. דאיכא תרתי למעליותא. </b>דאף ברבים דוקא באר משום דבעינן מידי דחזיא לאדם:
+[אות יג] <b>ברע"ב בא"ד וכן הלכה. </b>ומתני' דריש פירקין עושין פסין לביראות לא דשני מיני באר דרבים ודיחיד אלא לביראות דעלמא ורק בשל רבים. גמ':
+[אות יד] <b>ברע"ב בא"ד או עושה מחיצה. </b>ע' תוס' שבת (דף צ"ט ע"ב) ד"ה אא"כ דדייקי מברייתא דהתם דקתני בור ברה"ר עמוקה עשרה ורחבה ארבע אין ממלאים הימנה בשבת אא"כ עשו לה מחיצה גבוה י"ט ומדקתני עמוקה י' הא גם באינה עמוקה אסור למלאות ממנה דהוי מכרמלית לרה"ר. ע"כ משום דבעמוקה י' בעי' עשו מחיצה ממש ולא פסין דלא מהני בבור דיחיד אבל בכרמלית מהני פסין דלא החמירו כ"כ עיי"ש. מדלא הזכירו דמהני לעולי רגלים משמע דבכל ענין שרי ובאמת לא ידעתי הא דנקטו דבעמוקה יו"ד בעי' מחיצה ולא פסין דלא התירו רק בבאר או בבור הרבים ולא כתבו בפשוטו דלא התירו רק לעולי רגלים (לפ"ז לדידן דלית לן רה"ר יהיה היתר בפסין וצ"ע לדינא שלא נמצא חידוש דין זה בפוסקים):
+[אות טו] <b>בתוי"ט ד"ה לבאר הרבים. והקשו בתוס' כמ"ש הרע"ב במשנה דלעיל. </b>במח"כ משם ליכא קושיא דהתם השיבו רבנן לר"י דבבאר (דמיניה מיירי מתני' דלעיל) אפי' כיריים שרי דדמי לדיר וסחר ובזה כתב הרע"ב הואיל ומימיהן ראויות לשתיות אדם וכן מבואר ברש"י ותוס' שם. וא"כ מה"ט בעי' ראוי לשתית אדם שיהיה מוקף לדירה ואף דלא התירו אלא לבהמת עולי רגלים מ"מ מקרי מוקף לדירה דבחול שותים ממנו בנ"א. אבל קושייתם רק אהא דאמר שמואל דלא התירו אלא לבאר מים חיים בלבד והיינו דפסק כריב"ב דמתני' וס"ל דריב"ב ס"ל דתרתי בעי' באר ורבים אבל בור רבים לא דבזה ליכא למימר משום דעביד דמפסקי דבשל רבים דמדכרי אהדדי ליכא חשש. (כ"כ תוס' בר"פ ד"ה בור לחוד) ומשנינן דבעי' מידי דחזי לאדם וע"ז הקשו דלמא באמת בעינן חזי לאדם דאמאי ב' סאתים ובפחות לא מהני בור דבעינן דוקא חזי לאדם והא לא הותר להעלות לשתיית אדם. והוא ברור. ועכ"פ זהו ברור דאף דרע"ק ס"ל דלבור רבים מהני פסים זהו רק בב"ס אבל ביותר מזה לא כיון דלא חזי לאדם לא הוי דירה וכן מבואר להדיא בתוס' בר"פ בד"ה אפי' י' כורין וכו' ואין להקשות וכו'. ולפ"ז תמוה לי דאמאי פסק שמואל כריב"ב דבור דרבים לא הא ליכא ראי' מריב"ב נגד רע"ק ביסוד זה אם להתירא פסי ביראות בעי' חזי לאדם. דהא י"ל דטעמא דריב"ב דלשיטתיה דס"ל במתני' שלאח"ז דבית סאתים (ובתוס' שם כתב דה"ה לפחות מב"ס) בעי' שיהא שם שומירה או בית דירה. א"כ ממילא בעי' באר דוקא דבבור דלא חזי לאדם ליכא דירה וכמו דאמרינן הכי לרע"ק ביתר מב"ס ה"ה לריב"ב בב"ס ורע"ק לשיטתיה דסבירא ליה לקמן במתני' אפי' אין בה א' מכל אלו מטלטלים בתוכה משום הכי מהני בבור דרבים ואם כן אנן דפסקינן לקמן כרע"ק דלא בעינן שומירה וב"ד ראו לפסוק הכא ג"כ כרע"ק. ומה"ת להמציא פלוגתא חדשה כיון דבאמת לריב"ב לשיטתיה אי אפשר להתיר בבור דליכא דירה. והיינו מרויחים גם כן הא דקתני ועוד אמר ריב"ב ופרכי' עלה מאי ועוד דהא הוי ב' ענינים. דהא י"ל דבאמת הוי ענין א' דזה בזה תליא דמה"ט לא מהני פסים בבור רבים דליכא היקף דירה. ואפשר לומר דע"כ אין זה טעם דריב"ב דא"כ איך אמר ולשאר עושים חגורה דהיינו בין באר בין בור. מה מהני חגורה בבור הא מ"מ לא הוי היקף לדירה. אולם מ"מ היא גופא קשה באמת אמאי מהני חגורה בבור הא לא הוי היקף לדירה ודוחק לומר דמה דקאמר דבבור מהני חגורה היינו באמת היכא דיש שם ג"כ שומירה או ב"ד בזה התירו חגורה. וצע"ג:
+
+Mishnah 5
+
+[אות טז] <b>הרע"ב ד"ה ועוד. </b>דאף במוקף לדירה לא שרו טפי מבית סאתיים. וכ' תוס' דלפ"ז צריך לומר דהיינו דוקא בגנה וקרפף דאין תשמישם רב. אבל בדיר וסחר אפי' כוריים מותר דמסתמא לא יאסור ריב"ב בכל עיירות שהם יותר מסאתים. והם כתבו דרך אחרת די"ל דשומירה דהכא לא מקרי מוקף לדירה דמיירי בהוקף ולבסוף פתח ומש"ה שרי רק עד סאתים ואם הוא פחות מע' אמה ושיריים בעי' ג"כ שומירה או בית דירה לריב"ב דמסתמא לא יהי' חילוק בג' משהויין. תוס'. ורע"ק פליג דאפי' בע' אמה ושיריים על ע"א ושיריים לא בעי שומירה ובית דירה. והא דקאמר רע"ק ובלבד שיהיה בה ע' אמה וכו' אף דקאי על ריב"ב דג"כ לא מיירי ביותר מב"ס היינו דריב"ב דהדבר מועט שיותר מע' אמה ושיריים עד יותר מב"ס מהני שומירה וב"ד והיה ס"ד דרע"ק סובר בכל זה דאפי' אין בה א' מכל אלו מטלטלים לזה הוצרך לומר ובלבד שיהי' ע"א אבל ביותר מזה דהיינו באותו מועט אין מטלטלים בתוכה. והמהרש"א נסתפק אם באותו דבר מועט ס"ל כריב"ב דמהני שומירה וב"ד או דדינו כיתר מב"ס ע"ש. ובפשוטו נראה דדינו כמו יותר מב"ס ולא מהני שומירה וב"ד דאל"כ יהי' הקושיא על רע"ק דיהיה חילוק בג' משהויין:
+[אות יז] <b>בהרע"ב ד"ה אם היה. דמרובע הוא דשרו. </b>תמוה לי הא בסוגיין פריך הש"ס מברייתא דקתני ר"א אומר אם היתה ארכה יתר ע"פ שנים ברחבה אפי' אמה א' אין מטלטלים בתוכה. ומשנינן כי תנן נמי מתני' יתר על פי שנים ברחבה תנן. והדר פרכינן אי הכי היינו ר"י. ומשני א"ב ריבועא דרבעוה רבנן. הרי מבואר דגם ר"א ס"ל דלא בעי' מרובע. וצ"ע:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות יח] <b>הנודר מן המזון. </b>שינה בלשון ולא קתני הנודר מן המזון אסור בכל חוץ ממים ומלח. וכה"ג במתני' (רפ"ח דחולין ). עיין תשובת מהרי"ק (שורש צ"ט):
+[אות יט] <b>בהרע"ב ד"ה הנודר. אלא חמשת המינין. </b>קשה לי הא למאי דמסקינן להלכה (בפ"ו דברכות) דעל אורז מברכין במ"מ א"כ גם אורז הוי מזון ולתסר גם באורז. וצ"ע:
+[אות כ] <b>בהרע"ב ד"ה ולישראל בתרומה </b>דהא חזי לכהנים. הכי איתא במפורש בסוגיא (דף כ"ח ע"א) דהא חזי למרובי בנים מי לא תנן מערבים לנזיר ביין ולישראל בתרומה. הרי דטעמא דרבנן משום דחזי לאחריני ולכאורה קשה כיון דטעמא דסומכוס דס"ל דמשום שבות גזרו בה"ש וכמ"ש הרע"ב בסמוך א"כ דלמא גם ת"ק ס"ל דבעי' דחזיא לדידיה אלא דס"ל כר' דל"ג על שבות בה"ש מש"ה מערבין דלא בעי מתשיל עלה ומפריש ממנו. אמנם באמת לק"מ דמה דמכרחינן בסומכוס דס"ל דמשום שבות גזרו בה"ש היינו כדפרכינן ומאי פסקא דמשמע דוקא לישראל בחולין אבל לא בתרומה הא משכחת לה דמערבין בתרומה ביותר מב"ס בענין דאי מתשיל עלה ומפריש מיניה וביה ישאר בחולין שיעור ב"ס ועלה משנינן דס"ל דגזרו על שבות בה"ש. אבל מ"מ כיון דרבנן אמרי סתם ולישראל בתרומה משמע כשאר עירוב בשיעור ב"ס מצומצם וכמ"ש תוס' כעין זה (דף ל"א ע"א) ד"ה דמאי א"כ ע"כ אין הטעם משום דאי בעי מתשל ומפריש מינה דהא יחסר משיעורו אע"כ דהטעם דלא בעינן חזי לדידיה גם מבואר כן מהברייתא בסוגיין דב"ש ס"ל דאין מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה והשיב ב"ה מהא דמערבין ביה"כ וע"כ משום דחזי לקטנים מבואר דטעמא דב"ה דמערבינן בתרומה דחזי לאחריני וברש"י פסחים (דף כ"ג ע"א) כתב הטעם דאי בעי מתשיל ומפריש עלה. תמוה. וברש"י ריש פירקין כתב באמת במתני' הטעם דחזי לאחריני. ולכאורה קשה לי על סומכוס דלישראל בתרומה דבעי' חזי לדידיה ישאר קושית ב"ה דמ"ש ממערבים ביה"כ כיון דחזי לקטנים ומה דמשנינן בסוגיין על ב"ש דהתם איכא סעודה הראוייה מבע"י. מ"מ בתרומה ביותר מב"ס הא השתא חזי לכהנים. ומבע"י הוי סעודה הראויה לכל במגו דאי בעי מתשיל ומפריש מיניה. בשלמא לב"ש ניחא דהא ס"ל דלא מקרי סעודה ראויה בשביל דמתשיל עלה דהא ס"ל דאין מערבין לנזיר ביין, אבל לסומכוס יקשה. ואולי יש לדחוק דדוקא היכא דמבע"י חזי בלאו מתשיל עלה בזה מהני אם השתא חזי לאחריני אבל לא דחזי מבע"י ע"י מתשיל עלה אא"כ היכא דהוי סעודה אפי' בה"ש ע"י מתשיל עלה ודוחק:
+[אות כא] <b>תוי"ט ד"ה סומכוס. אפילו בה"ש. </b>דסבר כרבנן דמשום שבות גזרו בה"ש. אבל לנזיר ביין דמודה סומכוס היינו דליכא שבות לשאול עלה בשבת דהוא לצורך שבת שיהא מותר לשתות יין בשבת ונשאלין לנדרים שהן לצורך שבת בשבת. תוס':
+
+Mishnah 2
+
+[אות כג] <b>במשנה אבל לא בטבל. </b>אף למה דקי"ל כרבי דכל שהוא משום שבות לא גזרו בה"ש א"כ יכול להפריש בה"ש מ"מ כיון דעכשיו לא חזי לשום אדם לא מהני במה דיכול להפרישו ודוקא בההיא דסומכוס דס"ל דישראל בתרומה לא. בזה היה קשה כיון דעכשיו חזי לאחריני בזה נימא אי בעי מתשיל עלה ויחזור ויפריש והיה חזי גם לדידיה מש"ה צריכים לומר דסומכוס סבר כרבנן דגזרו משום שבות בה"ש. תוס':
+[אות כב] <b>תוי"ט ד"ה והכהנים. מתני' דלקמן דסתם כר'. </b>אין זה מספיק דאף דסתם מתני' דלקמן לענין זה דלא כסומכוס דמשום שבות לא גזרו בבה"ש. מ"מ היה לנו לומר מדנקט הכהנים בחלה ובתרומה מוכח דסתם לענין זה כסומכוס דבעי' דוקא חזיא ליה ומש"ה אף דמ"מ גם ישראל בתרומה מערב משום דאי בעי מתשל עליה ומפריש עליה מניה וביה. מ"מ אם הוא בצמצום ב"ס אין מערבים ונקט הכהנים בחלה דהוי מלתא דפסיקא אף בב"ס מצומצם. והכי מוכח מדברי תוס' (דף ל' ע"ב) דהקשו על מתני' דאבל לא בטבל הא חזי לתקוני בה"ש ואין לומר דההיא אתיא דלא כר' וכו' ותירצו כיון דעכשיו לא חזי לשום אדם. ולכאורה תמוה דמ"מ אמאי קתני כהנים בחלה ובתרומה גם לישראל לשתרי כיון דהשתא חזי לאחריני וגם לדידיה חזי ע"י דאי בעי מתשל עלה ויהיה מוכרח בהחלט דמתני' דלא כר' (זולת דנימא דס"ל לתוס' כמ"ש הרא"ש די"ל דכהנים בחלה ובתרומה אורחא דמלתא נקט וה"ה לישראל) א"ו כנ"ל דנקט כהנים דהוי מלתא דפסיקא אף בב"ס מצומצם אבל קושייתם רק על דינא אבל לא בטבל דמשמע ג"כ סתם אף ביתר מב"ס:<br><b>אולם </b>ק"ל על דבריהם שם שכתבו ומיהו איכא למימר הא דפריך פשיטא היינו משום דמרישא שמעינן להו דקתני מערבין בדמאי וכו'. הא מזה אין ראיה דבדמאי מערבים היינו בכל ענין אף בב"ס מצומצמות דכיון דאי בעי מפקר לנכסיה ונידוק מזה באמת דבטבל כה"ג אסור אבל עדיין י"ל דביותר מב"ס גם בטבל מערבין לזה קתני אבל לא בטבל לומר דבכל ענין לא דמשום שבות גזרו בה"ש. וביותר י"ל דמה דקתני אבל לא בטבל קאי על מה דקתני תחלה והכהנים בחלה ובתרומה ע"ז אמר אבל לא בטבל ר"ל דכהנים בטבל דאף דאי בעי מפריש וחזי כולה לדידיה מ"מ אין מערבים דמשום שבות גזרו בה"ש וזה לא ידענו מבבא דמערבים בדמאי דהא החידוש בדמאי דאף לישראל מערבים בו:<br><b>ויעויין </b>ברשב"א בחי' יבמות (פ' חרש) שהקשה לשיטתיה דאיסור דרבנן מאכילים לקטן בידים דאמאי אין מערבים בטבל ומפרשי' לה בטבל דרבנן הא חזי לקטנים וכמו דמערבים ביוה"כ מה"ט דחזי לקטנים. יע"ש. ולכאורה קשה הא מתני' דקתני אבל לא בטבל אתיא כפשטא כסומכוס דהא קתני ברישא והכהנים בחלה ובתרומה דמשמע לישראל לא (זולת דנימא דס"ל ג"כ כהרא"ש הנ"ל דאורחא דמלתא קתני) ולסומכוס הא לא מהני חזי לאחריני. ואפשר לומר דקושייתו דלא בטבל סתמא קתני אף ביותר מב"ס וכנ"ל. ובזה אף דמתני' זו סבר כסומכוס מ"מ הא השתא חזי לאחריני לקטנים ובזה מהני היכא דבה"ש חזי לדידיה ע"י מתשל עלה כמו לנזיר ביין אלא דסומכוס ס"ל דמשום שבות גזרו בה"ש אבל מתני' דמשמע דס"ל דל"ג בה"ש כמ"ש תוס' שפיר יקשה וזהו ממש כקושית תוס' אלא דתוס' כתבו היכא דהשתא לא חזו כלל לשום אדם לא מהני מכח מתשיל עלה ובזה יחול קושית הרשב"א דהא חזי לאחריני לקטנים. אמנם עדיין יש לפקפק דהא לסומכוס צ"ע בטעמא דמערבין ביוה"כ משום דהוי סעודה הראויה מבע"י כדאמרינן לב"ש וא"כ אין הכרח דמשום קטנים מקרי חזי לאחריני היכא דלא הוי סעודה הראויה מבע"י וכמ"ש התוי"ט בשם הרא"ש וכן ר"ה דאמר שבועה שלא אוכל וכו' קשה לי דמה זו ראיה הא י"ל דהטעם משום דאי בעי מתשל עלה כמו בנזיר ביין דמודה סומכוס ועיין. וא"כ סתמא דהכא ודלקמן לא סתרי אהדדי. ואדרבה בזה היה ניחא טפי הא דלא נקט בהיפוך ג"כ בסיפא בין הדברים שאין מערבים דישראל בתרומה לא. די"ל דלאו מלתא דפסיקא היא דהא אפשר בישראל בתרומה דידיה שהוא יותר מב"ס. ולזה מוכרחים אנו לדברי הרא"ש:
+[אות כה] <b>תוי"ט ד"ה השולח ערובו. ולא המנוהו רבנן לקטן. </b>וכתבו תוס' עלה ואע"ג דאמרי' בפסחים גבי בדיקת חמץ המנוהו רבנן בדרבנן היינו בבית שלהם וכו'. ולא זכיתי להבין קושייתם דהתם מעידים שבדקו המנוהו רבנן לעדותם במידי דרבנן וה"נ הכא באמת י"ל דאם באו ואמרו הנחנו עירוב דנאמנים. אבל מתני' מיירי רק בשולח ולא באו לחזרה להעיד שעשו כן. דגם בשולח ע"י גדול ליכא בזה ענין עדות ומצריכים לטעמא דחזקה שליח עושה שליחותו כמבואר בסוגיין ובקטן ליכא חזקה זו וה' יאיר עיני:
+[אות כו] <b>בא"ד והר"ר יונתן פירש. </b>וכ"כ רש"י. ותוס' הקשו ע"ז ע"ש:
+[אות כד] <b>במשנה או ביד מי שאינו מודה בעירוב. </b>כתב בלח"מ ונ"ל דבזה אפי' בערובי חצירות אינו עירוב:
+
+Mishnah 3
+
+[אות כז] <b>הרע"ב ד"ה למעלה מעשרה אין ערובו. </b>בסוגיא מבואר דאם נתנו באילן תוך ד"א למקום שביתתו אף למעלה מעשרה עירובו עירוב ומתני' רק כשהאילן רחוק ד"א ממקום שביתתו או דמתכוין לשבות בעקרו ונופו נוטה חוץ לד' אמות וצריך עיון על הרע"ב שלא כתב כלום מזה אח"כ ראיתי שהרב המגיד (פ"ו מהל' ערובין) תמה כן על הרמב"ם והרי"ף שהשמיטו כ"ז. וכתב נראה שהם סוברים שאינה כהלכה אבל האחרונים פסקו כן וכן כתב הרשב"א עכ"ל:
+[אות כח] <b>בהרע"ב ד"ה אפי'. מקום ד' בעינן. </b>היינו במניחו על דבר שגבוה י':
+[אות ל] <b>תוי"ט ד"ה נתנו בבור. הכי מוקי בגמרא. </b>דאי בעומד ברה"ר הוא במקום אחד ועירובו במק"א ואי דקאי ברה"י פשיטא אע"כ דקאי בכרמלית. וכתב תוס' הו"מ למימר דעומד ברה"ר ומשום דהנותן עירובו יש לו ד"א אלא דבעי לשנויי אפי' נתכוון לשבות חוץ לד"א מן הבור דומיא דרישא וכו', וקשה לי הא עתה דמוקי דקאי בכרמלית ג"כ לא הוי דומיא דרישא דע"כ לא מיירי רישא בכך דא"כ אמאי למעלה מי' אין ערובו עירוב הא הוי רק שבות דל"ג בין השמשות. ואף דהוי ב' שבותים שימוש מחובר ואפוקי מרה"י לכרמלית. מ"מ לא גזרינן בה"ש דהרי לפי מה דמוקי בסוגיא הרישא בעמד ברה"ר וא"כ למטה מי' הוי ב' שבותים וכי היכי דלמטה מי' בעומד ברה"ר ל"ג בה"ש ה"נ בלמעלה מי' ועומד בכרמלית וכמו דס"ל כן להתוי"ט בפשיטות במה דהקשה דלפלוג ולתני בדידיה באילן גופיה כו'. וא"כ ע"כ רישא רק בעומד ברה"ר. וא"כ עדיין לא הוי דומיא דרישא:
+[אות כט] <b>בהרע"ב ד"ה נתנו במגדל. והואיל ואיכא תרתי. </b>תמוה לי דהא באילן למטה מי' ג"כ הוי ב' שבותים דמוציא מכרמלית לרה"ר וגם משתמש באילן. אח"כ מצאתי בשו"ת שער אפרים שתמה כן וע' בחידושי אבן העוזר שכתב ליישב ע"ש. ותוס' כתבו דמיירי במגדל שאינו של בנין ואינו בא במדה דבזה מותר לכתחלה למשוך החבלים דחותמות שבכלים מתיר ומפקיע וחותך והא דלא שרי בלא"ה דיכול לסתור הכלי דאין סתירה בכלים היינו דבנין וסתירה גמורה יש ג"כ בכלים. ויעויין בתוס' בשבת (דף קנ"ה ע"א) ד"ה למטה. א"נ כר' דאמר משום שבות ל"ג בה"ש. ולכאורה תמוה דא"כ גם בלא נעץ יתד באילן דהוי שבות דמשתמש בצידי אילן יהיה ג"כ עירובו ערוב דהא משום שבות ביה"ש ל"ג ואף דהוי ב' שבותים מכרמלית לרה"ר ושימוש במחובר מ"מ ל"ג בה"ש וכנ"ל. אח"כ מצאתי שתמה כן בתשובת מעיל צדקה (סי' ט'). ולענ"ד י"ל דנקט נעץ יתד דיהיה מלתא דפסיקא דערובו עירוב דבלא נעץ יתד אם עירב בין יו"ט לשבת דהא קי"ל יו"ט ושבת ב' קדושות וצריך שיקנה העירוב ליום ב' בבה"ש שבין יו"ט לשבת דבזה אסור להשתמש באילן בה"ש דהא ממנ"פ אם הוא יום אסור משום יו"ט ואם הוא לילה אסור משום שבת וכה"ג אין ערובו עירוב. אבל בנעץ יתד גם בכה"ג עירובו עירוב דמצד הוצאה מכרמלית לרה"ר בזה שייך דגם בבה"ש כזה ל"ג דהא מצד יו"ט ליכא איסור הוצאה:
+[אות לב] <b>בתוי"ט ד"ה אם ספק כו'. התם תרי חזקות לקולא. </b>ור' ירמיה משני הקושיא דר"מ אדר"מ דטהרות משנתינו שהיה עליו שרץ כל בה"ש. ומקשה א"כ בהא לימא ר"י ספק עירוב כשר. ותימא דלמאי צריך לאוקמי שהיה עליו כל בה"ש לוקמי רק דנגע בפנינו שרץ רגע אחד בבה"ש דאין הספק באיזה זמן נטמא התרומה דהא אנן רואים באיזו רגע נגע השרץ והספק רק על אותו רגע אם הוא יום או לילה דל"ש בזה חזקה דתרומה ומש"ה ר"מ מטמא ור"י ס"ל דספק עירוב לקולא. וצ"ע. ובתוס' ד"ה אר"י הקשו על שיטת רש"י דחזקת העמד על תחום ביתו הוי חזקה דא"כ מה מקשה דר"מ אדר"מ הא י"ל דבמתני' מש"ה לא אוקי תרומה אחזקתה משום דאיכא חזקה אחרת דהעמד אדם על תחום ביתו. וכתבו דניחא ליה לשנויי אפי' סבר ר"מ ערובי תחומין דרבנן דהשתא לא מצי לשנויי הכי משום דמתני' איכא חזקה לחומרא דכיון דאיכא נמי חזקה לקולא הו"ל דהוי עירוב דספק דרבנן לקולא מש"ה מוקי מתני' בב' כיתי עדים דלא שייך למימר הכי כיון דאיכא דמפקא ליה מחזקתה עכ"ל. ותמיהני הא השתא קיימינן דבתחומין דרבנן ראוי להקל בספיקא בלא חזקה דהא נגד חזקת תרומה איכא חזקת תחום ביתו. וא"כ מה בכך דתרי ותרי מפקי לה מחזקה. הא כי היכא דמפקי מחזקה דתרומה מפקי נמי מחזקה דתחום ביתו והוי שוב ספק השקול ולקולא. וצ"ע. ומ"ש התוס' בד"ה הכא בשני כיתי עדים דר"מ ל"ל אוקי תרי בהדי תרי אע"ג דבפ"ג דכתובות אמרי' אוקי ב' בהדי ב' אפי' בדאורייתא כו'. קשה לי הא התם אמר: כן בממון דאוקי בחזקת בר שטיא. אבל באיסור באמת אמרינן דלכה"פ הוי ספיקא דרבנן היינו דחז"ל אמרו שלא לסמוך אחזקה בתרי ותרי ועיין תוס' כתובות (דף כ"ו ע"ב) דנקטו הקושיא דתרומה דרבנן ולא החמירו כדאמרי' התם גבי כהן. ותירצו אי משום דמ"מ תחומים דאורייתא או כיון דנטמאו לפנינו גרע ודבריהם כאן צ"ע. וביותר קשה הא ביבמות (דף ל"א) אמרי רבה ור"י דתרי ותרי ספק דאורייתא והגמ' דחי לה מהאי עובדא דבר שטיא הרי דרבה ור"י ס"ל דאפי' מן התורה לא אוקמי אחזקתה והכא הרי מרא דשמעתתא רבה ור"י וא"כ מה הקשו התוס'. וצ"ע:
+
+Mishnah 4
+
+[אות לא] <b>בהרע"ב ד"ה ר"י ור"ש. דאמרינן העמד ערוב. </b>והכי אמרי' בסוגיין כיצד אר"י ספק עירוב כשר עירב בתרומה ספק מבע"י נטמאת וכו' מ"ש תרומה דאמרי' העמד תרומה על חזקתה דבלא"ה היה אסור מספק דאמרי' העמד אותו על חזקת תחום ביתו ואימור לא עירב ואיכא חזקה לחומרא כנ"ל וחזקה לקולא חזקת תרומה דהיא טהורה ובדרבנן אזלי' לקולא דסבר ר' יוסי תחומים דרבנן ושאני בההיא דמקואות (פ"ב מ"ב) דר"י מטמא בספק אף בטומאה קלה. דהתם איכא חזקה לחומרא חזקת טומאה. גמ' עפ"י פירש"י ותוס'. אך בתוס' ד"ה א"ר ירמיה צידדו לומר דחזקת תחום ביתו לא מקרי חזקה. וקשה לי דא"כ מוכח מדלא משני מן דר"י אדר"י דהתם ליכא חזקת היתר והכא איכא חזקת תרומה. וגם מה פרכינן אדרבה העמד מקוה על חזקתה דלמא באמת מכח זה הוי ספק השקול דאוקי חזקה בהדי חזקה וספיקא לחומרא. אבל הכא איכא חזקת תרומה. ובהכרח צ"ל דבנתגלגל או נפל גל ליכא כ"כ חזקה כיון דאיכא שינוי בגוף התרומה א"כ הרי חזינן דר"י מיקל אפי' בספק השקול וצ"ע. ועיין שבת (דף ל"ד ע"א) תוס' ד"ה שניהם קנו עירוב:<br><b>ובאמת </b>לא זכיתי להבין פשטות הסוגיא דכל שאין אנו מקשים מסברא דבפירות ספק נתקנו נוקי בח' טבל ע"כ דאפשר דמ"מ כיון דתחומים דרבנן מקילי' כמו דס' ר"מ במקוה בספק טבל וכן לר' יוסי לשנוייא דר"ה ב"ח דבטומאה הוא דמחמירי' דיש לו עיקר בדאורייתא. יהיה איך שיהיה אם מסברא בעלמא לא פרכינן מה זה קושיא מ"ש בתרומה דאמרי העמד תרומה על חזקתה דלמא באמת ל"צ לחזקת טהרה דתרומה אלא בפשוטו דבכל ספק מקילין בעירוב ואפי' באתחזק איסורא וא"כ עיקר הפרכא רק לשנויי דרבא דמחלק דטעמא דר"י במקוה משום העמד טמא על חזקתו וה"נ בפירות טבל והו"ל לאקשויי לרבא מ"ש טבל ממקוה אבל לא למנקט הקושיא מ"ש תרומה וצע"ג וה' יחנני וילמדני:
+
+Mishnah 5
+
+[אות לג] <b>תוי"ט ד"ה מתנה אדם כו'. דבדרבנן יש ברירה </b>אבל אילו היה דאורייתא לא היה יכול להתנות. ואינו דומה לכל תנאי שאדם מתנה ולא אמרי' ביה אין ברירה דהתם מתנה על דבר א' כגון האומר כתוב גט לפלונית אשתי אם תצא בפתח תחלה וכן האומר אם בא חכם למזרח יהא עירובי עירוב ואם לאו יהא בטל. לא היה תלוי בברירה. אבל המתנה על שני דברים כגון האומר לאיזו שתצא בפתח תחלה וכו' וכן אם בא חכם למזרח עירובי למזרח למערב עירובי למערב זה תליא בברירה. הר"ן בשם הרמב"ן (פ' כל הגט). ואני עני בדעת איני מבין דברי קדשם במה נקרא הך דהכא מתנה על ב' דברים דהא תינח אם עירוב א' היה קונה או למזרח או למערב אבל כיון דבאמת אין עירוב המזרח פועל כלל למערב וכן בהיפוך. וכל א' הוי מלתא בפ"ע ולגבי כל א' הוי מתנה לדבר אחד. דכשמניח במזרח ואומר אם בא למזרח יהא עירובי זה עירוב ובאם לאו יהא עירובי זה בטל. זה מהני. וכשמניח אח"כ למערב ואומר אם בא למערב יהא עירובי למערב ואם לאו יהא בטל זהו ג"כ מהני. וכיון דכ"א בפני עצמו מהני למה יגרע מה שמערב בב' מקומות ובכל חד מהנה תנאי בחד מלתא. וצע"ג:
+
+Mishnah 6
+
+[אות לד] <b>הרע"ב ד"ה או מערב לשני ימים. דספיקא להו לרבנן שבת ויו"ט. </b>ותמוה לי דבסוגיין איתא א"ל לר"א אי אתה מודה שאין מערבין בתחלה מיו"ט לשבת א"ל אבל הא לאו קדושה אחת היא ור"א התם משום הכנה. והא אינהו לנפשייהו ע"כ ג"כ ס"ל יסוד זה דאף אם ב' קדושות הם דא"י לערב מזה לזה משום הכנה דהרי בסוגיין (דף ל"ט ע"א) דייקי' ממתני' דכיצד הוא עושה וכו' ונוטלו וכו' דדוקא באותו פת. ויקשה אמאי בפת אחר לא הא בממנ"פ אם חדא קדושה היא ל"צ כלל לעירוב ליום השני ואי ב' קדושות יהא הדין דמערבים מזה לזה אע"כ דמ"מ אין מערבים מזה לזה משום הכנה ופת אחר הוי כמערב לכתחלה א"כ מאי הקשו לר"א ואף לתרוצא ב' דתוס' ד"ה ור"א התם וכו' דרבנן הקשו לר"א גם מעירובי חצירות. הא מ"מ משמע מדבריהם דקושיתם לר"א גם על ע"ת ובפרט למ"ש תוד"ה משום הכנה דסוגיא דאלו עוברין ס"ל דר"א לית ליה הכנה ובאמת מערבים ע"ח לר"א מיו"ט לשבת א"כ מה דקאמר ר"א אבל היינו בע"ת ועלה הקשו לו הא לאו קדושה אחת היא ויקשה כנ"ל הא לרבנן לנפשייהו ס"ל ג"כ הכי דאף לפי הצד דב"ק הם אין מערבים מזה לזה וצע"ג:
+[אות לה] <b>תוי"ט ד"ה מערב. ואין נראה לחלק. </b>בפרישה כתב באמת לחלק כן דבב' רוחות אסור דמיד שנטלו ממקום הראשון ביו"ט ורוצה להניחו למקום אחר נתעקר שם עירוב ראשון והוי כמניח עירוב מחדש משא"כ כשמניחו על מקום הראשון. ומ"מ כשמערב ברגליו אפשר דאפי' למקום אחר מותר כיון שאינו עושה שום הנחה ולא מדבר שום דיבור לא הוי מעשה הכנה ע"ש. ומדברי הט"ז (רס"י תט"ז) משמע דאף לערב ברגליו אסור לרוח אחרת:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות לו] <b>תוי"ט ד"ה ועוד אמר ר"י. וצריכא דאי אשמועינן. </b>ראש השנה (היינו מתני' שלפני זו) בהא קאמר ר"י משום דלא קעביד מידי אבל כלכלה דמחזי כמתקן טיבלא אימא מודה להו לרבנן ואי אשמעינן הני תרתי משום דליכא למגזר עלייהו אבל ביצה דאיכא למגזר בה משום פירות הנושרין ומשום משקין שזבו אימא מודה להו לרבנן צריכא. גמ'. וקשה לי דהתינח לר' יוסף ולר' יצחק ריש ביצה דטעמא דביצה משום פירות הנושרין ומשום משקין שזבו. אבל לאינך טעמי דאיסורא דביצה משום מוקצה בבא דביצה מיותר. וי"ל דלאינך טעמא אשמעינן בבבא דביצה דל"א מוקצה מחמת יום שעבר דא"א דאמרינן ליה נימא הכא נמי מגו דאתקצאי כו' עיין תוס' (סוכה י' ע"ב). וא"ת א"כ למה לא עביד בגמ' האי צריכותא ותו קשה הא מכלכלה נמי נשמע זה דל"א מוקצה מחמת יום שעבר דאל"כ מה מהני התנאי מ"מ ליתסר משום מגו דאתקצאי. י"ל דלמ"ד (בפ"ג) דגיטין דטעמא דר"י דאוסר בלוקח יין מבין הכותים הוא מטעם שמא יבקע. לא נשמע מכלכלה די"ל דע"כ ל"ח לשמא יבקע אלא בדאורייתא אבל בכלכלה כיון דתרומות פירות דרבנן ואפילו של זיתים וענבים להרמב"ן הוי דרבנן דדוקא יין הוא דאורייתא כמ"ש הב"י או"ח בשמו ל"ח לשמא יבקע וא"כ לא אתקצאי בה"ש דיוכל לתקן ולומר מה שאני עתיד להפריש. ומ"מ לא עביד בגמ' האי צריכותא גבי ביצה משום דלרב משרשיא בגיטין שם דטעמא דר"י בלוקח יין משום דאין ברירה ועי' עירובין (דף ל"ו ע"ב) דמההיא דאיו משמיה דר"י מוכח דאפי' בדרבנן אין ברירה א"כ כבר נשמע מכלכלה דל"א מוקצה מחמת יום שעבר והגמ' נקט הצריכותא באופן דיספיק לכל האמוראים. וא"ת א"א דר"י ס' י"ב ובכלכלה כיון דהוא דרבנן ל"ח לשמא יבקע, א"כ למה צורך להתנות בראשון ובשני יעמוד בבה"ש שבין ב' הימים ויאמר מה שאני עתיד להפריש אחר יו"ט דהא אם יום א' הוא יו"ט בה"ש זה הוי בה"ש. דאפוקי יומא ואי יום ב' יו"ט הוי בה"ש דעיולי יומא. י"ל דמה דל"ח בדרבנן לשמא יבקע, היינו בא"א בענין אחר אבל לכתחילה בודאי טוב לתקוני שלא יהא חשש איסור כלל. אך עכ"פ מיגו דאתקצאי ל"ש ביה דהא אלו צריך לאוכלו בה"ש היה מותר ע"י שיאמר מה שאני עתיד להפריש. ולפ"ז אתי שפיר הא דקשיא ליה בביצה (דף ג') דר"י ורבינא סוברים בטעמא דר"י דהכא בביצה דתאכל בשני אבל בראשון לא משום משקין שזבו. והוקשה להם דר"י אדר"י והוצרכו לדחוק לתרץ דמוחלפת השיטה או דלדבריהם דרבנן קאמר עיי"ש וקשה וכי כעורה אוקימתא דעולא שם דטעמיה דר"י הכא משום דמיירי בתרנגולת העומדת לגדל ביצה ורויחא טובא ועל מה מיאנו בדעולא. גם קושיות מהרש"א שם בתוס' ד"ה מוחלפת דתקשה דרבנן דר"י אדרבנן דר"י קשיא מאד. ולדברינו אתי שפיר דר"י ורבינא נדו מאוקימתא דעולא די"ל דסבירא להו דטעמא דר"י בלוקח יין משום דאין ברירה (ואף דר"י סבר דאין חילוק בין תולה בד"ע או לא מדפריך לאיו מ"ש לכאן ולכאן כו' א"כ מוכח מהאי דר"י דמהיום אם מתי דס"ל לר"י יש ברירה מ"מ י"ל דבלוקח יין כיון דאפשר דלא יבורר כלל דאפשר דלא יפרוש בזה אמרי' א"ב וכפי דמחלקי התוס' בגיטין ד"ה ר"י) ומש"ה לא ניחא להו אוקימתא דעולא דא"כ אייתרא בבא דביצה הכא דמוקצה מחמת יום שעבר כבר נשמע מכלכלה דלא אמרינן. אבל דרבנן אדרבנן לא קשיא דשפיר י"ל כאוקימתא דעולא דהם יכולים לסבור יש ברירה ולא נשמע מכלכלה דהא יש תקנה בה"ש לומר מה שאני עתיד ואצטרי' בבא דביצה להשמיענו דל"א מוקצה מחמת יום שעבר:
+[אות לז] <b>תוי"ט ד"ה ולא הודו. וליכא למימר מגו דאתקצאי. </b>דברי התוי"ט סתומים ובאמת בתוס' סוכה (דף י' ע"ב) ד"ה עד. מבואר דהקושיא גם בב' י"ט של גליות דליתסר בשני דהא בבה"ש אסור דשמא יו"ט הוא ולתסר בב' דשמא היום יו"ט ואסור משום מוקצה דבה"ש והוכיחו מזה דמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן ע"ש. ולפ"ז יש לי לדון בפסקא דהש"ע א"ח (סי' תקט"ו ס"א) בעובד כוכבים שהביא דורן לישראל ביו"ט א' דמותר לערב יו"ט ב' בכדי שיעשו. הא לפסקא דהמחבר (סי' תצ"ה ס"ד) דביו"ט קי"ל כר"י דמוקצה אסור. וא"כ נימא דאתקצאי וזהו לא מקרי מחמת יום שעבר דהא אפילו הוא לילה אסור בשיעור כד"ש. ובזה יש ליישב דברי רש"י בההיא דעובד כוכבים שהביא דורן דכתב דמוקצה דמחובר אפי' ר"ש מודה והיינו דהיה קשה לרש"י דאם איתא דר"פ סבר כר"י אמאי לערב מותר אחר שיעור כד"ש דלערב משמע דלערב יו"ט ראשון ונימא מגו דאתקצאי אע"כ דסבר הר"ש זולת דמוקצה דמחובר גם לר"ש אסור:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות לח] <b>במשנה מהלך את כולה. </b>וזהו אף אם יצא לשם במזיד כיון דכל העיר נחשב כד' אמות דגם במזיד יש לו ד"א. כ"כ תוס' לעיל (דף כ"ט ע"א) ד"ה והושיבו וכו'. ובב"י דקדק כן מדברי תוס' (מ"ג ע"א) ד"ה הלכה וכו' ולא ידעתי אמאי לא הביא דברי תוס' הנ"ל המפורשים אולם דעת הרמב"ם והרמב"ן דביצא לדעת אינו מהלך את כולה וכתב הה"מ שנראה לו עיקר כדבריהם מדקתני הוליכוהו לעיר אחרת דמשמע דהוליכוהו באונס ולא נקט כחה דהתירא בהלך מעצמו אלא ע"כ דבאמת בהלך במזיד אסור:
+[אות לט] <b>במשנה שרצו להחמיר. </b>מיירי בספינה שהולכת ברקק דאם לא כן כיון דקי"ל אין תחומין למעלה מי' אמאי רצו להחמיר. וכן במתני' דבסמוך מיירי בהכי. דאל"כ אף אם לא היה בתוך תחום קודם חשיכה מאי הוי הא אין תחומין למעלה מי'. גמ'. והיכא דהיה למעלה מי' במקום שבאו בשבת תוך י' שם קנו השביתה ויש להם משם אלפים אמה לכל רוח. תוס' (דף מ"ה ע"ב) ד"ה ליקנו. ועיין במהרש"א שם דהיינו הכא כיון שראו העיר מרחוק על הים והיה דעתם לקנות שביתה בעיר. וכיון דאין תחומין למעלה מעשרה הרי העיר לא היה חוץ לתחומן וקנו שביתה בתחלת שבת בעיר ההיא כההיא דלקמן בפרקין (מ"ד) דאם הוא בתוך התחום של עיר כשחשיכה ודעתו לשבות בעיר דקנה שם והוא כבני העיר. אבל בעלמא אם היה תחלת שבת למעלה מי' כשבא בשבת תוך י' אין לו אלא ד"א משם דבשבת לא קנה שביתה כמו בגשמים שירדו בשבת. וכן בישן (לקמן מ"ה). ע"ש. וזה דין חדש שלא הובא באחרונים:
+[אות מ] <b>בהרע"ב ד"ה שרצו. ועוד שהרי שבתו באויר מחיצות. </b>מסוגיין לא משמע כן אלא דלרע"ק בעומדת מדינא אסור ובמהלכת החמיר על עצמו שמא תעמוד ולאו אדעתיה והא דבאמת בעמדה אסור מדינא אף דמשמע היכא דשבת באויר מחיצות גם רע"ק מודה דהוי כד' אמות כתבו תוס' דבספינה ס"ל לרע"ק דלא מקרי מוקף מחיצות דהמחיצות להבריח מים עשויות. נמצא דפליגי בתרתי דבדיר וסהר פליגי היכא דלא שבת באויר מחיצות. ובספינה פליגי אף בשבת אם נקרא מוקף מחיצות ובמהלכת כ"ע ס"ל דמותר מדינא ע"ש ומה"ט גם דברי התוי"ט ד"ה שרצו וכו' דהואיל ויצאו חוץ לתחום רצו להחמיר וכו'. פלא בעיני שנטה מדברי תוס' אלו ובחר לו דרך לעצמו וזהו דלא כמסקנא דסוגיין וכנ"ל:
+
+Mishnah 2
+
+[אות מא] <b>במשנה עד שלא חשיכה. </b>ואם אמרינן אין תחומין למעלה מי' מיירי מתני' בספינה שהולכת ברקק גמ'. אבל בלא"ה לא קנו שביתה בשום מקום ובכה"ג במקום שבאו בשבת תוך י' שם קנו שביתה ויש להם משם אלפים אמה לכל רוח. תוס' (דף מ"ח ע"א ד"ה ליקנו וכו'):
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות מב] <b>הרע"ב ד"ה יש לו אלפים. חפצי הפקר אין קונין שביתה. </b>ומ"מ חפצי א"י קונה שביתה במקום שהי' החפץ כשקדש היום. אף דא"י לאו בר שביתה והוי כהפקר גזרו חז"ל בעלים א"י אטו בעלים ישראל. גמ'. ואם הביאם ע"י מחוץ לתחום שביתתן אף מי שלא באו בשבילו אסור לטלטלם ביו"ט מחוץ לד"א אא"כ הוא בעיר שמוקף מחיצות מטלטלים בכל העיר:
+
+Mishnah 6
+
+[אות מג] <b>ברע"ב ד"ה פתוחות. ואין להם דריסת הרגל. </b>וכ"כ רש"י ובדרישה (סי' שע"ח) תמה בזה. הא כיון דכל אחת עירבה לעצמה הוי רגל המותרת במקומה דאינה אוסרת (כמו שפסק הרע"ב (לקמן פ"ו מ"ט) ותירץ דכונת רש"י למה דאמרינן בסוגיין דהא דב' החיצונים אסורין מיירי שנתנה אמצעית עירובן בזו ועירובן בזו. אבל בהניחו החיצונים עירובן באמצעית כולם מותרין זה בזה כיון דערבו החיצונים בהדי אמצעי הו"ל חדא. או דמיירי שנתנו באמצעית ובב' בתים. (דהשתא לא מחברן חיצונית בהדדי. רש"י) ועלה פרכינן דלתסרו כולן כיון דנתנו עירובן באמצעית לתסרו שנים החיצונים אהדדי ולתסרו כלהו דהוי כחמשה ששרויין בחצר אחת ושכח אחד מהן ולא עירב דאסרי אהדדי. ומשני אם אמרו דיורין להקל יאמרו דיורין להחמיר (יאמר שהעירוב מביא הדיורין לתוכה כדי לאסור עליהם הא לא דיירי ממש בגוה. רש"י) ולזה ס"ל לרש"י דמש"ה נקט במתני' ופתוחות לרשות הרבים דאילו פתוחים זה לזה מאחר שיש להם דריסת הרגל זה ע"ז וגם עירובן מונח באמצעית הוי כאילו דיירי ממש ואוסרים על האמצעי ע"ש. וזה אינו מספיק על רע"ב שלא הביא כלל אוקימתא דהש"ס וצ"ע: 
+
+Mishnah 7
+
+[אות מד] <b>ברע"ב ד"ה לא אמר. ואין לו אלא ד'. </b>זהו דברי רב בסוגיין אבל כל הפוסקים פסקו כשמואל דתניא כוותיה. ובפירושא דשמואל רבו דברי הפוסקים ע"ש:
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+[אות מה] <b>ברע"ב ד"ה רמ"א. הר"ז חמר גמל. </b>והא דלא אמרי' דלא יזוז ממקומו דשמא לאו עני הוא ולא קנה שביתה שם וממקומו עקר דעתו ואין לו אלא ד"א וכדלעיל (במשנה ז'). צ"ל ג"כ כיון דעומד בעירו לא עקר דעתו מעירו וכמ"ש התוי"ט שם בשם התוס' ועיין במהרש"א:
+
+Mishnah 11
+
+[אות מו] <b>ברע"ב ד"ה אפילו אמה. הבלעת תחומים. </b>היינו לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מודו. ומש"ה אתי שפיר ההיא דפרקין מ"ג דהתם יצא לדבר מצוה. גמרא (דף מ"ה ע"א):
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות מז] <b>ברע"ב ד"ה מה שנשכר מפסיד. אלא כלה כד' אמות. </b>ונגד זה במקום שנותן ערובו נותנים לו ד"א וחוצה להן אלפים לכל רוח ומתני' דהכא כר"י דמתני' (פ"ד מ"ה). דאילו לחכמים דשם דס"ל דיש לו ד"א לכל רוח. א"כ הלא נשכר ד"א דהא עתה מה שמפסיד דחושבין העיר לחשבון ד"א נגד זה במקום ערובו יש לו ח' אמות. תוס' וריטב"א:
+[אות מח] <b>בא"ד אינו יכול לילך בתוך העיר. </b>וכתבו תוס' דמ"מ אם לן באותו העיר מהלך את כלה אבל מ"מ אינו נחשב לד"א להלך חוצה לה:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות מט] <b>תוי"ט ד"ה ר"י אומר. עד שלא יצא היום. </b>ולפ"ז גם ר"י ס"ל לענין דין ביטול דאחר שהחזיק זה א"י דהמבטל לחזור מביטול ופליגי רק אם צדוקי כעו"ג וזה כוונת התוי"ט (במתני' ד') ד"ה רי"א ובש"ס איכא עוד שינוי' ואב"א כאן במומר לחלל שבתות בצינעא כאן במומר לחלל שבתות בפרהסיא היינו דמתני' מיירי בצינעא דאינו כעו"ג ועד שלא יוציא היינו כפשטא וטעמא דר"י דס"ל דאף אחר שהחזיק יכול לחזור מביטולו וכתב הרא"ש דהאי שינוי' עיקר דא"צ להגיה המשנה ומ"מ אפשר דהלכה כר"מ דא"י לחזור מביטולו אחר שהחזיק דקי"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב. ורש"י במתני' כתב ועשו צרכיכם במבוי מבעוד יום דבשבת לא מהני לכו האי ביטול שמא יוציא ויאסור עליכם דקסבר ר"י אע"ג דהחזיקו בני מבוי במבוי תחלה מצי לאהדורי ביה עכ"ל. ותמוה לי טובא דמאי בעי רש"י בזה דעשו צרכיכם היינו מבע"י ולא כפשוטו דלר"מ הזהיר שיראו לזרז דמיד כשקידש היום יעשו איזה שימוש במבוי. ובזה סגי דאחר החזקה א"י לחזור ולזכות בו. ולר"י הזהיר שימהרו במה דאפשר. לעשות כל תשמישם בנחיצה קודם שיוציא ויחזור לזכות. וברייתא דקתני עד שלא תחשך היינו דהברייתא נקט הטעם דהוי כעו"ג ולא מהני ביטולו אבל למה דנקט רש"י הטעם דמצי לאהדורי ביה למאי צריך לפרש החזיקו מבע"י. וצ"ע:<br><b>ובריטב"א </b>הביא בשם הירושלמי דאף לשינויא ב' הנ"ל דטעמא דר"י דיחזור מביטולו זהו רק בצדוקי דאע"ג דמבטל כישראל לא אלים ביטוליה ולא גמר ומבטל אבל בישראל גמור אלים ביטוליה וכיון דאחזיקו בני מבוי במבוי תו לא מצי למיהדר ביה:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות נ] <b>במשנה ואחד זה אינם צריכים לערב. </b>בסוגיין מוקי רבה בחצר שבין ב' מבואות וערבו עם מבוי זה ועם מבוי זה והניחו העירוב בחצר כדין שיתופי מבואות ואין צריכין לערב דקאמר ר"ש. היינו דהחצר מותר עם המבואות והם עמה. אבל המבואות אסורות זו לזו. ור"ש לטעמיה דס"ל הכי (לעיל פ"ד מ"ו) בג' חצירות. ורבנן לטעמייהו דס"ל דהאמצעית ג"כ אסורה עם שניהם משום הכי אילו ערבו ביין היו כולם מותרים זה בזה דלעיל מיירי שהניחו העירוב באמצע בב' בתים מש"ה לא מהני לחיצונות אבל הכא במונח בחצר שלשתן מותרות זו בזו. אבל ביין ושמן דלא הוי עירוב להדדי והחיצונות אסורות זה בזה גם האמצעי אסור עמהם. ורב יוסף מוקי פלוגתייהו דר"ש ורבנן בפלוגתא דרבנן ור"י בן נורי דר"ש ס"ל כריב"ן דיין ושמן מחוברים זה לזה ומקרי יכול לערב זה בזה והך תירוצא דר"י לא שייך רק אליבא דאביי דמוקי מתני' דהכא דיין ביין גם בב' כלים מהני ויין ושמן לא דלא חזי לעירובי מש"ה ר"ש דס"ל כריב"נ מקרי חזי לערובי אבל לרבא דמוקי מתני' דיין ביין מהני רק בכלי א' והא דנקט ביין ושמן משום דאורחא דמלתא דהם בב' כלים א"כ מה בכך דר"ש ס"ל כריב"נ דחזי לערובי הא אפילו יין ביין בב' כלים לא מהני. וע"כ דרבא ס"ל כאוקימתא דרבה דמיירי בחצר שבין ב' מבואות. והרע"ב קיצר מאד ולא ביאר פירושא דמתני'. וביותר דלפי מה דנקט כרבא דמיירי בכלי א' א"כ צריכים לאוקימתא דרבה. א"כ האיך כתב הרע"ב דאין הלכה כר"ש והא קי"ל לעיל (פ"ד) גבי שלש חצירות דהלכה כר"ש כמ"ש הרע"ב שם וא"כ גם הכא הלכה כר"ש וצ"ע:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות נא] <b>ברע"ב בסוף המשנה ד"ה או שאין. לערב דכיחידים דמו עכ"ל. </b>ומבואר בסוגיין דאף אם מערבי' עם חצר אחרת אינם צריכים ליתן רק עירוב א' ורק אם יש דיורים באותו חצר כיון דאסרי אהדדי ומוליכים עירובם לאחד מבתי חצר בזה צריכים לערב כל חבורה וחבורה:
+
+Mishnah 8
+
+[אות נב] <b>בתוי"ט ד"ה מבני מבוי וכו'. דהכא טעמא אחרינא. </b>עדיין אינו מתורץ מה דאמרי' בסוגיא כולה ר"מ וכו' והיינו לפי הגירסא במתני' דפתוחות זו לזו וטעמא דמציעתא כיון דרובה ערבא לא משתכח. ה"נ נבימא וסיפא דשכח אחד ולא נשתתף וצ"ע. ומ"ש התוי"ט ובתוס' (דף ע"א) נדחקו בזה. אנכי בעניי לא מצאתי מזה בדבריהם:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות נג] <b>תוי"ט ד"ה מלא. והך מלא סגי. </b>מתניתין ודאי דוקא מלא קאמר דהא קתני מערבין אחד ואין מערבין שנים והיינו דוקא במלא הוא דאין מערבין דהוי נפרצה במלואה למקום האסור וכן במלא במשך יותר מעשר אמות. אבל במלא משך ד"ט רוחב רצו מערבין אחד ורצו מערבין ב' דהוי כפתח:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות נד] <b>תוי"ט ד"ה מאכילין. אבל בידים לא. </b>ואפילו להעמיד הבהמה שם בידים אסור דגזרינן שמא יתן לה בידים ויחסר הרבה ואינו מותר אלא בקאים לה באפה בענין שמעצמה תלך לשם. ודוקא במתבן שבין ב' חצירות אבל במתבן שבבית כיון דיש לו תקרה אי מפחית ניכר ומותר אפי' ליתן לתוך קופתו:
+
+Mishnah 6
+
+[אות נה] <b>במשנה. מניח את החבית כו' ומזכה כו'. </b>בסוגיין (ד' ע"ג ע"ב) הקשו ממתני' זו על רב יוסף בטעמא דרב דשיתוף שאינו מכניסו ומוציאו דרך פתחים לא שמיה שיתוף. ומשני דאפקיה ועייליה, ותמיה לי ממ"ש תוס' שם ד"ה בני חבורה דהכנסה והוצאה אינו מועיל אם אינו של השותפים באותו שעה דמפיק ומעייל וא"כ איך שייך במתני' דהכא דאפקיה ועייליה הא מקודם לזה דהחבית כולו של בעה"ב קודם שרצה להקנות להם לא מהני. וע"כ דאפקיה ועיילי' אחר השיתוף וזיכה להם א"כ אמאי צריך לזכות להם ע"י אחר הא כיון דעייל לכל חצר וחצר יוכל להקצות לכל א' כשבא לחצירו בקנין חצר דחצירו יקנה לו חלקו. וגם כשמעייל לחצר ראשון יכול בעל החצר לזכות בקנין חצר בעד כולם. ואף בחצר שאינו משתמר זהו השליח דעייל ואפקי' יהי' שליח לשמור החצר על ידו והוי משתמר לדעת בעלים ע"י שלוחם וצ"ע:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+[אות נו] <b>הרע"ב ד"ה נותן. ודר עמו בחצר. </b>עי' בריטב"א שהקשה דבדר עמו בחצר קיי"ל דמעות קונות כדאמרינן (פ"ד דמציעא) בעליי' של לוקח מושכרת ביד מוכר דל"ש שמא נשרפו חיטיך בעלי' דלוקח גופיה טרח ומציל ועי' בתי"ט (פ"ד מ"ב דבב"מ):
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות נז] תוי"ט ד"ה לכל מי שילך. [וסייעתא להרמב"ם והטור]. הרמב"ם ס"ל דאם עירב לדבר רשות דיעבד ערובו עירוב וכן הוא בש"ע (סי' תט"ו). וא"כ בלא"ה ניחא לישנא דאין מערבין ועי' בהה"מ דהביא דעת החולקים דס"ל דאף דעבד אין עירוב עירוב:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות נח] <b>בהרע"ב ד"ה אפילו גבוה וכו'. אף לחצר. </b>מאי לחצר אילימא לחצר ושרי אמאי רשותא דתרוייהו הוא אלא מאי לחצר אף לחצר. גמרא ותמיהני מה מקשה רשותא דתרוייהו הוא הא לחצר הוי בזריקה לחוד ולהמרפסת זריקת הפלגה ושלשול מש"ה נותנים לחצר אף דהתוס' כתבו דלמסקנא לרב לאחד בזריקה ושלשול ולאחד בשלשול שניהם שוים. היינו לרב דלא אזלינן בתר נחת יותר אבל לשמואל דאזל בתר נחת יותר דמה"ט לזה בשלשול ולזה בזריקה נותנים לזה שבשלשול ה"נ לחצר נחת יותר דהוי לזה בזריקה ולזה בשלשול וזריקה. ומל' רש"י דזריקת הפלגה לא הוי קשה כמו זריקת גובה מש"ה זריקת הפלגה עם שלשול הוי בשוה עם זריקת גובה לחוד, אבל בתוס' ד"ה בור מא"ל מבואר דס"ל דאדרבה הפלגה קשה יותר מגובה ואח"כ דחו דהם שוים. אבל מ"מ גובה אינו קשה יותר מהפלגה א"כ קשה כנ"ל וצע"ג וד' יאיר עיני:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות נט] <b>בהרע"ב ד"ה הרי זה אוסר. דדירה בלא בעלים. </b>וכ"כ ג"כ בפירוש רש"י ותמוה לי דהא בר"פ הדר מסקי' דר"מ ס"ל דדירה בלא בעלים לאו שמה דירה אלא דגזר רבנן בליתיה אטו דאיתיה ועו"ג כיון דגם באיתיה אינו אוסר רק מטעם גזירה שמא ילמד ממעשיו לא גזרי' ליתיה אטו איתיה והא דקתני הכא אחד עו"ג היינו דאתי ביומיה ע"ש וצ"ע:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות ס] <b>תוי"ט ד"ה אא"כ. כמ"ש הרב רבינו אשר. </b>ועי' בתוי"ט (פ"א מ"ה דב"ב ובפ"ה מ"י דשם):
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות סא] <b>בהרע"ב ד"ה אבל לא לכלים כו'. ע"י שערבו. </b>בגמרא (דף צ"א ע"א) אלא אי אמרת בשלא עירבו היכי משכחת לה מאני דבתים בחצר ומשני בכומתא וסודרא (ששבתו בתוך הבית והוציאן לחצר דרך מלבוש רש"י) ותמוה לי על דברי רש"י (שבת ד' ק"ל ע"ב ד"ה מותר לטלטל בכולה כו' או בגדיו שהוציאן מן הבית לתוכן דרך מלבוש עכ"ל והרי הכא מבואר דבהוציאן לחצר דרך מלבוש אסור להוציאם משם לחצר חבירו וא"כ ה"נ במכש"כ דאסורים לטלטל בחצירו שלא עירב וכ"כ להדיא בהריטב"א עירובין ע"ז דמה"ט אמרי' שם אין בו ד"א רשות שניהם שולטת בו ולא יזיזנו ממקומו וכ"ה בעבודת הקודש להרשב"א. אלא דשם אסור רק לטלטול ד"א. ונראה לי ראיה לדברי' מסוגיא דעירובין (ד' פ"ז ע"ב) והא ר"י ברשויות דרבנן. וא"כ דברי רש"י הנ"ל צ"ע וד' יאיר עיני העורות והי' למאורות:
+
+Mishnah 2
+
+[אות סב] <b>גדולה מותרת. </b>ולא מיבעי' לזרוק אלא אפי' לטלטל נמי. גמרא במסכתי' (דף ח' ע"ב) ולרבה דאמר זה כנגד זה אסור הא דרב במאי מוקי לה כו' אי מהתם הוה אמינא ה"מ דזורק אבל לטלטל אימא לא קמל"ן. ועי' שם (דף זיין ע"ב) בתוס' ד"ה בעירבו כו' חצר מותרת ומבוי אסורה השתא ס"ד אסור כו' ועי' בחידושי מהר"ש איידלס שכתב אין זה מדוקדק דהא לתירוצא דמוקי לה בלא עירבו מצי קאי כולה מלתא כדס"ד עכ"ל היינו בפשוטו דמימרא דרב קאי במסקנא כדס"ד בצדי חצר או זה כנגד זה ואסור משום תרתי משום מפולש ומשום לא עירבו אלא דהתרצן חידש כדרב ששת דכאן בעירבו היינו דהך דר"י דמתיר בנפרץ לרחבה מיירי בעירבו ודר' בלא עירבו ולענין מפולש רב מיירי בצדו או זה כנגד זה אמנם תמוה לי איך פרכינן ולרבה דאמר זה כנגד זה אסור כו' הא דברי רבה קאי על ר"י בנפרצה לרחב' דמתיר דמיירי דוקא בזה שלא כנגד זה אבל מלתא דרב י"ל דקיים כדס"ד דאוסר גם משום מפולש ומיירי זה כנגד זה וכדקאמר ונפרצה חצר כנגדו ושפיר אשמעינן דאפי' זה כנגד זה החצר מותר וצע"ג:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות סג] <b>בהרע"ב ד"ה האסקופה. וכרמלית היא. </b>בסוגי' פרכי' דילמא מעייל מרה"ר לרה"י (דלמא נפל כוליה מידו ואזיל ושקיל ליה ברה"ר ומייתי לי' ברגלי' בתוך הבית דרך האסקופה וקא מעייל מרה"ר לרה"י. רש"י) ומשני באסקופה ארוכה אדהכי והכי מידכר וכבר תמה הט"ז (סי' שנ"ב) על השמטת הרמב"ם הך מילתא דבעינן דוקא אסקופה ארוכה:
+[אות סד] <b>שם בהרע"ב ד"ה לעשרה. בד"א בכותל משופע. </b>בשבת (ד' ה' ע"ב) בתוס' ד"ה בכותל משופע כתבו וז"ל אומר ר"י דאיירי כגון שרבים מכתפי' עליו דהוי רה"ר עכ"ל ואולם לפמ"ש רש"י בשבת (ד' ח' ע"א) בההיא דינא דעמוד גבוה ט' ורבים מכתפים עליו דהוי רה"ר דדוקא ט' לא גבוה ולא נמוך. א"כ הכא דקתני משהגיע לי' טפחים משמע דמשהו בתוך י"ט התחתונים הופכו על הכתב. והא בכה"ג הכותל גבוה יותר מט' לא מקרי רבי' מכתפי' ולא הוי רה"ר. וצ"ל דרש"י ס"ל דמשופע היינו שרואה פני הקרקע דהוי רה"ר כדאיתא במתני' (פי"א מ"ו דשבת) וכמו שכתב הריטב"א עיי"ש:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות סה] <b>וישתין ברה"ר. </b>וה"ה לכרמלית. ואם הוציא אמתו לחוץ וגופו בפנים מבעיא בגמ' ולא אפשט וקי"ל לחומרא בזה אפשר דבכרמלית הוי ספק דרבנן:
+
+Mishnah 6
+
+[אות סו] <b>בהרע"ב ד"ה וכן בגת. לענין מעשר. </b>דליכא למימר דקאי על שבת ובגת כרמלית דג"כ אסור אא"כ הכניס ראשו ורובו דבכרמלית ל"ג דלמא אתי לאמשוכי דהוי גזירה לגזירה כך מפורש בסוגיין והיינו דבמעשר לא ישתה (לר"מ בחמים ובצונן ולרבנן בצונן) אא"כ שהכניס ראשו ורובו לגת. וקשה לי הא ג"ז הוי גזירה לגזירה דהא אף אתי לאתויי וישתה מחוץ לגת דהוי קבע אסור רק מדרבנן דהא לא נגמר מלאכתו וצ"ע והרמב"ם השמיט זה בפ"ה ממעשר שני ונראה דס"ל כפי' ר"ח שהביא הרשב"א בחי' בפירוש הסוגיא עיי"ש וא"כ קיימא דלענין מעשר לא בעינן שיכניס ראשו ורובו דבדרבנן ל"ג:
+[אות סז] <b>שם בתוי"ט ד"ה לא יעמוד. הואיל ונחו בפיו. </b>ותמוה לי מהא דאמרינן ריש מסכתין עקירת גופו כעקירת חפץ דמי ואינו דומה לידו. היינו דפשט ידו לפנים ונתן הבעה"ב לתוכה והוציא העני דאמאי פטור ולא אמרינן דהוצאת ידו הוי כעקירת חפץ והא מ"מ מיד שהניחו הבעה"ב על ידו של עני שאינו עם גופו במקום אחד הוי מונח במקום פטור ואח"כ כשמוציא ידו הוי עקירה ממקום פטור. וכן קשה בהיפוך למה דמשני שם שאינו דומה לידו לא נייח הרי כיון דאין גופו וידו במק"א לא מקרי נייח ואמאי בפיו מקרי נייח ומה הפרש בין יד לפה בזה וצע"ג:
+
+Mishnah 7
+
+[אות סח] <b>בהרע"ב ד"ה וחולייתו. דרך מקום פטור. </b>אבל למטה מי' אסור דהוי מוציא מרה"י לרה"י דרך רה"ר דאסור אפילו אוגדו בידו. והא דלעיל במשנה ג' דאסור רק בכותל משופע דנח קצת אבל בלא"ה מותר כיון דאגדו בידו התם בכתבי הקדש התירו. ט"ז ומג"א (סי' שנ"ד). ומ"מ מאויר כרמלית מותר להכניס באגדו בידו אפי' בשאר דברים. מג"א (סי' שנ"ב סק"ד):
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Eruvin/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Eruvin/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..dee6585f235bf5b0ed689f19516f669228c54c4a
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Eruvin/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,381 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Eruvin
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה עירובין
+merged
+https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Eruvin
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1908-1909
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה עירובין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>ברע"ב ד"ה מבוי. ואם הניח את הקורה למעלה. </b>הלשון אינו מדוקדק דהא מסקינן בסוגיא דחלל מבוי תנן היינו דחלל המבוי לא יהיה יותר מכ' אבל בחלל המבוי כ' ומניח עליו הקורה אף דהקורה למעלה מכ' כשר. גם מ"ש הרע"ב ושריוה בתקנתא דלחי או קורה דתיהוי ליה הכירא אינו מדוקדק כ"כ דקי"ל דלחי משום מחיצה עיין בסוגיין (דף ט"ו ע"א):
+[אות ב] <b>ברע"ב ד"ה ר"י אומר. לאו משום הכירא. </b>ותמהני דלכאורה משמע בסוגייא דטעמא דר"י דס"ל דלמעלה מכ' ג"כ שלטא ביה עינא דהא בסוגין (דף ג' ע"א) אמרינן דלרבה דס"ל דבסוכה למעלה מכ' דפסול משום דלא שלט ביה עינא הא דפליגי ת"ק ור"י בתרתי בסוכה ובמבוי. דאי אשמעינן גבי סוכה וכו' עכ"פ משמע דטעמא דר"י הכא משום דשלטא ביה עינא כמו בסוכה לרבה. גם בסוגיא (דף י"ב ע"ב) פרכי' לרבה ורבא דס"ל דקורה משום היכר מברייתא דס"ל לר"י שני בתים בשני צידי רה"ר דעושה קורה מכאן וקורה מכאן ומשני דר"י סבר ב' מחיצות דאורייתא הרי מבואר דהש"ס מסיק דגם לר"י קורה משום היכר ובכל הסוגיא לא מצאנו בזה פלוגתא דתנאי אם קורה משום היכר או לא וצ"ע:
+
+Mishnah 2
+
+[אות ג] <b>בר"ב ד"ה אמר ר"ע. ולא הוברר מתוך. </b>ולא אמרי' תנא בתרא לטפויי אתי כיון דאיכא תנא דאפסקיה. תוספות:
+[אות ד] <b>בתוי"ט ד"ה לא נחלקו. וצריך לעיין. </b>עיי' בתוי"ט (רפ"ג דפאה):
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות ה] <b>בתוי"ט ד"ה ר' יוסי. מן הכותל בשלשה. </b>ותמהני דאף בלחי ג' אם מפליגו מן הכותל בג' לא מהני דאף דרבינו יונתן לשיטתיה ס"ל דטעמא דלחי שהפליגו מן הכותל ג' דלא מהני דהטעם משום דאתי אוירא מהאי גיסא ומבטל ליה וממילא אם הלחי יותר מג' מותר להפליגו ג' מ"מ בלחי ג' לכאורה לא מהני דאף דקי"ל פרוץ כעומד מותר מ"מ כיון דמהאי גיסא שוה פרוץ לעומד ומהאי גיסא רבה על העומד מבטלים ליה כדאיתא בסוגיא (ד' י' ע"ב) וצלע"ג:
+
+Mishnah 7
+
+[אות ו] <b>ברע"ב ד"ה ומטמא. אפי' ניטל משם. </b>עיין (פט"ו דאהלות משנה ט') בתוי"ט שם:
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+[אות ז] <b>ברע"ב ד"ה בשיירא. לא הקילו. </b>היינו דלא הקיל רק בבית סאתיים. אבל ג' נעשה כשיירא ונותנים להם כל צרכן. גמרא. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ח] <b>במשנה עושין פסין לביראות. </b>מצי אתיא אפילו כרע"ק דמתני' ד' והא דקתני לביראות דהוי מלתא דפסיקא בין דרבים בין דיחיד אבל בור לא הוי מילתא דפסיקא דבעינן דוקא דרבים ומצי אתיא ג"כ כריב"ב דמתני' ד' ומה דקתני לביראות לא משום דאיירי בשני מיני ביראות דרבים ודיחיד אלא דמיירי רק דרבים וביראות היינו ביראות דעלמא. גמרא:
+[אות ט] <b>בתוי"ט ד"ה אחת. לא בעינן מצומצמות. </b>אלא שוחקות:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות י] <b>במשנה עד בית סאתים. </b>גמרא מסתפק אם בור ופסין קאמר דאם הבור וחלל דפסין יחד יותר מבית סאתים אסור. או דבור בלא פסין קאמר דהיינו אם הבור סאתיים מותר לעשות פסין ברחבת ב' אמות כדי ראשה ורובה של פרה:
+[אות יא] <b>שם להרחיק כל שהוא. </b>והא דלעיל (ספ"א) בשיירא בעינן שלא יהא בית סאתים פנוי אף דהתם הוי מחיצה טובה יותר מן פסין דהרי בשיירא לא התירו פסין כתבו תוס' לחלק משום דבשיירא הואיל ונעשה לצורך שעה לא חשיב כ"כ מוקף לדירה. א"נ הכא גבי עולי רגלים הקילו והחשיבו פסין כמו מחיצה גמורה:
+
+Mishnah 4
+
+[אות יב] <b>ברע"ב ד"ה לבאר. דאיכא תרתי למעליותא. </b>דאף ברבים דוקא באר משום דבעינן מידי דחזיא לאדם:
+[אות יג] <b>ברע"ב בא"ד וכן הלכה. </b>ומתני' דריש פירקין עושין פסין לביראות לא דשני מיני באר דרבים ודיחיד אלא לביראות דעלמא ורק בשל רבים. גמ':
+[אות יד] <b>ברע"ב בא"ד או עושה מחיצה. </b>ע' תוס' שבת (דף צ"ט ע"ב) ד"ה אא"כ דדייקי מברייתא דהתם דקתני בור ברה"ר עמוקה עשרה ורחבה ארבע אין ממלאים הימנה בשבת אא"כ עשו לה מחיצה גבוה י"ט ומדקתני עמוקה י' הא גם באינה עמוקה אסור למלאות ממנה דהוי מכרמלית לרה"ר. ע"כ משום דבעמוקה י' בעי' עשו מחיצה ממש ולא פסין דלא מהני בבור דיחיד אבל בכרמלית מהני פסין דלא החמירו כ"כ עיי"ש. מדלא הזכירו דמהני לעולי רגלים משמע דבכל ענין שרי ובאמת לא ידעתי הא דנקטו דבעמוקה יו"ד בעי' מחיצה ולא פסין דלא התירו רק בבאר או בבור הרבים ולא כתבו בפשוטו דלא התירו רק לעולי רגלים (לפ"ז לדידן דלית לן רה"ר יהיה היתר בפסין וצ"ע לדינא שלא נמצא חידוש דין זה בפוסקים):
+[אות טו] <b>בתוי"ט ד"ה לבאר הרבים. והקשו בתוס' כמ"ש הרע"ב במשנה דלעיל. </b>במח"כ משם ליכא קושיא דהתם השיבו רבנן לר"י דבבאר (דמיניה מיירי מתני' דלעיל) אפי' כיריים שרי דדמי לדיר וסחר ובזה כתב הרע"ב הואיל ומימיהן ראויות לשתיות אדם וכן מבואר ברש"י ותוס' שם. וא"כ מה"ט בעי' ראוי לשתית אדם שיהיה מוקף לדירה ואף דלא התירו אלא לבהמת עולי רגלים מ"מ מקרי מוקף לדירה דבחול שותים ממנו בנ"א. אבל קושייתם רק אהא דאמר שמואל דלא התירו אלא לבאר מים חיים בלבד והיינו דפסק כריב"ב דמתני' וס"ל דריב"ב ס"ל דתרתי בעי' באר ורבים אבל בור רבים לא דבזה ליכא למימר משום דעביד דמפסקי דבשל רבים דמדכרי אהדדי ליכא חשש. (כ"כ תוס' בר"פ ד"ה בור לחוד) ומשנינן דבעי' מידי דחזי לאדם וע"ז הקשו דלמא באמת בעינן חזי לאדם דאמאי ב' סאתים ובפחות לא מהני בור דבעינן דוקא חזי לאדם והא לא הותר להעלות לשתיית אדם. והוא ברור. ועכ"פ זהו ברור דאף דרע"ק ס"ל דלבור רבים מהני פסים זהו רק בב"ס אבל ביותר מזה לא כיון דלא חזי לאדם לא הוי דירה וכן מבואר להדיא בתוס' בר"פ בד"ה אפי' י' כורין וכו' ואין להקשות וכו'. ולפ"ז תמוה לי דאמאי פסק שמואל כריב"ב דבור דרבים לא הא ליכא ראי' מריב"ב נגד רע"ק ביסוד זה אם להתירא פסי ביראות בעי' חזי לאדם. דהא י"ל דטעמא דריב"ב דלשיטתיה דס"ל במתני' שלאח"ז דבית סאתים (ובתוס' שם כתב דה"ה לפחות מב"ס) בעי' שיהא שם שומירה או בית דירה. א"כ ממילא בעי' באר דוקא דבבור דלא חזי לאדם ליכא דירה וכמו דאמרינן הכי לרע"ק ביתר מב"ס ה"ה לריב"ב בב"ס ורע"ק לשיטתיה דסבירא ליה לקמן במתני' אפי' אין בה א' מכל אלו מטלטלים בתוכה משום הכי מהני בבור דרבים ואם כן אנן דפסקינן לקמן כרע"ק דלא בעינן שומירה וב"ד ראו לפסוק הכא ג"כ כרע"ק. ומה"ת להמציא פלוגתא חדשה כיון דבאמת לריב"ב לשיטתיה אי אפשר להתיר בבור דליכא דירה. והיינו מרויחים גם כן הא דקתני ועוד אמר ריב"ב ופרכי' עלה מאי ועוד דהא הוי ב' ענינים. דהא י"ל דבאמת הוי ענין א' דזה בזה תליא דמה"ט לא מהני פסים בבור רבים דליכא היקף דירה. ואפשר לומר דע"כ אין זה טעם דריב"ב דא"כ איך אמר ולשאר עושים חגורה דהיינו בין באר בין בור. מה מהני חגורה בבור הא מ"מ לא הוי היקף לדירה. אולם מ"מ היא גופא קשה באמת אמאי מהני חגורה בבור הא לא הוי היקף לדירה ודוחק לומר דמה דקאמר דבבור מהני חגורה היינו באמת היכא דיש שם ג"כ שומירה או ב"ד בזה התירו חגורה. וצע"ג:
+
+Mishnah 5
+
+[אות טז] <b>הרע"ב ד"ה ועוד. </b>דאף במוקף לדירה לא שרו טפי מבית סאתיים. וכ' תוס' דלפ"ז צריך לומר דהיינו דוקא בגנה וקרפף דאין תשמישם רב. אבל בדיר וסחר אפי' כוריים מותר דמסתמא לא יאסור ריב"ב בכל עיירות שהם יותר מסאתים. והם כתבו דרך אחרת די"ל דשומירה דהכא לא מקרי מוקף לדירה דמיירי בהוקף ולבסוף פתח ומש"ה שרי רק עד סאתים ואם הוא פחות מע' אמה ושיריים בעי' ג"כ שומירה או בית דירה לריב"ב דמסתמא לא יהי' חילוק בג' משהויין. תוס'. ורע"ק פליג דאפי' בע' אמה ושיריים על ע"א ושיריים לא בעי שומירה ובית דירה. והא דקאמר רע"ק ובלבד שיהיה בה ע' אמה וכו' אף דקאי על ריב"ב דג"כ לא מיירי ביותר מב"ס היינו דריב"ב דהדבר מועט שיותר מע' אמה ושיריים עד יותר מב"ס מהני שומירה וב"ד והיה ס"ד דרע"ק סובר בכל זה דאפי' אין בה א' מכל אלו מטלטלים לזה הוצרך לומר ובלבד שיהי' ע"א אבל ביותר מזה דהיינו באותו מועט אין מטלטלים בתוכה. והמהרש"א נסתפק אם באותו דבר מועט ס"ל כריב"ב דמהני שומירה וב"ד או דדינו כיתר מב"ס ע"ש. ובפשוטו נראה דדינו כמו יותר מב"ס ולא מהני שומירה וב"ד דאל"כ יהי' הקושיא על רע"ק דיהיה חילוק בג' משהויין:
+[אות יז] <b>בהרע"ב ד"ה אם היה. דמרובע הוא דשרו. </b>תמוה לי הא בסוגיין פריך הש"ס מברייתא דקתני ר"א אומר אם היתה ארכה יתר ע"פ שנים ברחבה אפי' אמה א' אין מטלטלים בתוכה. ומשנינן כי תנן נמי מתני' יתר על פי שנים ברחבה תנן. והדר פרכינן אי הכי היינו ר"י. ומשני א"ב ריבועא דרבעוה רבנן. הרי מבואר דגם ר"א ס"ל דלא בעי' מרובע. וצ"ע:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות יח] <b>הנודר מן המזון. </b>שינה בלשון ולא קתני הנודר מן המזון אסור בכל חוץ ממים ומלח. וכה"ג במתני' (רפ"ח דחולין ). עיין תשובת מהרי"ק (שורש צ"ט):
+[אות יט] <b>בהרע"ב ד"ה הנודר. אלא חמשת המינין. </b>קשה לי הא למאי דמסקינן להלכה (בפ"ו דברכות) דעל אורז מברכין במ"מ א"כ גם אורז הוי מזון ולתסר גם באורז. וצ"ע:
+[אות כ] <b>בהרע"ב ד"ה ולישראל בתרומה </b>דהא חזי לכהנים. הכי איתא במפורש בסוגיא (דף כ"ח ע"א) דהא חזי למרובי בנים מי לא תנן מערבים לנזיר ביין ולישראל בתרומה. הרי דטעמא דרבנן משום דחזי לאחריני ולכאורה קשה כיון דטעמא דסומכוס דס"ל דמשום שבות גזרו בה"ש וכמ"ש הרע"ב בסמוך א"כ דלמא גם ת"ק ס"ל דבעי' דחזיא לדידיה אלא דס"ל כר' דל"ג על שבות בה"ש מש"ה מערבין דלא בעי מתשיל עלה ומפריש ממנו. אמנם באמת לק"מ דמה דמכרחינן בסומכוס דס"ל דמשום שבות גזרו בה"ש היינו כדפרכינן ומאי פסקא דמשמע דוקא לישראל בחולין אבל לא בתרומה הא משכחת לה דמערבין בתרומה ביותר מב"ס בענין דאי מתשיל עלה ומפריש מיניה וביה ישאר בחולין שיעור ב"ס ועלה משנינן דס"ל דגזרו על שבות בה"ש. אבל מ"מ כיון דרבנן אמרי סתם ולישראל בתרומה משמע כשאר עירוב בשיעור ב"ס מצומצם וכמ"ש תוס' כעין זה (דף ל"א ע"א) ד"ה דמאי א"כ ע"כ אין הטעם משום דאי בעי מתשל ומפריש מינה דהא יחסר משיעורו אע"כ דהטעם דלא בעינן חזי לדידיה גם מבואר כן מהברייתא בסוגיין דב"ש ס"ל דאין מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה והשיב ב"ה מהא דמערבין ביה"כ וע"כ משום דחזי לקטנים מבואר דטעמא דב"ה דמערבינן בתרומה דחזי לאחריני וברש"י פסחים (דף כ"ג ע"א) כתב הטעם דאי בעי מתשיל ומפריש עלה. תמוה. וברש"י ריש פירקין כתב באמת במתני' הטעם דחזי לאחריני. ולכאורה קשה לי על סומכוס דלישראל בתרומה דבעי' חזי לדידיה ישאר קושית ב"ה דמ"ש ממערבים ביה"כ כיון דחזי לקטנים ומה דמשנינן בסוגיין על ב"ש דהתם איכא סעודה הראוייה מבע"י. מ"מ בתרומה ביותר מב"ס הא השתא חזי לכהנים. ומבע"י הוי סעודה הראויה לכל במגו דאי בעי מתשיל ומפריש מיניה. בשלמא לב"ש ניחא דהא ס"ל דלא מקרי סעודה ראויה בשביל דמתשיל עלה דהא ס"ל דאין מערבין לנזיר ביין, אבל לסומכוס יקשה. ואולי יש לדחוק דדוקא היכא דמבע"י חזי בלאו מתשיל עלה בזה מהני אם השתא חזי לאחריני אבל לא דחזי מבע"י ע"י מתשיל עלה אא"כ היכא דהוי סעודה אפי' בה"ש ע"י מתשיל עלה ודוחק:
+[אות כא] <b>תוי"ט ד"ה סומכוס. אפילו בה"ש. </b>דסבר כרבנן דמשום שבות גזרו בה"ש. אבל לנזיר ביין דמודה סומכוס היינו דליכא שבות לשאול עלה בשבת דהוא לצורך שבת שיהא מותר לשתות יין בשבת ונשאלין לנדרים שהן לצורך שבת בשבת. תוס':
+
+Mishnah 2
+
+[אות כג] <b>במשנה אבל לא בטבל. </b>אף למה דקי"ל כרבי דכל שהוא משום שבות לא גזרו בה"ש א"כ יכול להפריש בה"ש מ"מ כיון דעכשיו לא חזי לשום אדם לא מהני במה דיכול להפרישו ודוקא בההיא דסומכוס דס"ל דישראל בתרומה לא. בזה היה קשה כיון דעכשיו חזי לאחריני בזה נימא אי בעי מתשיל עלה ויחזור ויפריש והיה חזי גם לדידיה מש"ה צריכים לומר דסומכוס סבר כרבנן דגזרו משום שבות בה"ש. תוס':
+[אות כב] <b>תוי"ט ד"ה והכהנים. מתני' דלקמן דסתם כר'. </b>אין זה מספיק דאף דסתם מתני' דלקמן לענין זה דלא כסומכוס דמשום שבות לא גזרו בבה"ש. מ"מ היה לנו לומר מדנקט הכהנים בחלה ובתרומה מוכח דסתם לענין זה כסומכוס דבעי' דוקא חזיא ליה ומש"ה אף דמ"מ גם ישראל בתרומה מערב משום דאי בעי מתשל עליה ומפריש עליה מניה וביה. מ"מ אם הוא בצמצום ב"ס אין מערבים ונקט הכהנים בחלה דהוי מלתא דפסיקא אף בב"ס מצומצם. והכי מוכח מדברי תוס' (דף ל' ע"ב) דהקשו על מתני' דאבל לא בטבל הא חזי לתקוני בה"ש ואין לומר דההיא אתיא דלא כר' וכו' ותירצו כיון דעכשיו לא חזי לשום אדם. ולכאורה תמוה דמ"מ אמאי קתני כהנים בחלה ובתרומה גם לישראל לשתרי כיון דהשתא חזי לאחריני וגם לדידיה חזי ע"י דאי בעי מתשל עלה ויהיה מוכרח בהחלט דמתני' דלא כר' (זולת דנימא דס"ל לתוס' כמ"ש הרא"ש די"ל דכהנים בחלה ובתרומה אורחא דמלתא נקט וה"ה לישראל) א"ו כנ"ל דנקט כהנים דהוי מלתא דפסיקא אף בב"ס מצומצם אבל קושייתם רק על דינא אבל לא בטבל דמשמע ג"כ סתם אף ביתר מב"ס:<br><b>אולם </b>ק"ל על דבריהם שם שכתבו ומיהו איכא למימר הא דפריך פשיטא היינו משום דמרישא שמעינן להו דקתני מערבין בדמאי וכו'. הא מזה אין ראיה דבדמאי מערבים היינו בכל ענין אף בב"ס מצומצמות דכיון דאי בעי מפקר לנכסיה ונידוק מזה באמת דבטבל כה"ג אסור אבל עדיין י"ל דביותר מב"ס גם בטבל מערבין לזה קתני אבל לא בטבל לומר דבכל ענין לא דמשום שבות גזרו בה"ש. וביותר י"ל דמה דקתני אבל לא בטבל קאי על מה דקתני תחלה והכהנים בחלה ובתרומה ע"ז אמר אבל לא בטבל ר"ל דכהנים בטבל דאף דאי בעי מפריש וחזי כולה לדידיה מ"מ אין מערבים דמשום שבות גזרו בה"ש וזה לא ידענו מבבא דמערבים בדמאי דהא החידוש בדמאי דאף לישראל מערבים בו:<br><b>ויעויין </b>ברשב"א בחי' יבמות (פ' חרש) שהקשה לשיטתיה דאיסור דרבנן מאכילים לקטן בידים דאמאי אין מערבים בטבל ומפרשי' לה בטבל דרבנן הא חזי לקטנים וכמו דמערבים ביוה"כ מה"ט דחזי לקטנים. יע"ש. ולכאורה קשה הא מתני' דקתני אבל לא בטבל אתיא כפשטא כסומכוס דהא קתני ברישא והכהנים בחלה ובתרומה דמשמע לישראל לא (זולת דנימא דס"ל ג"כ כהרא"ש הנ"ל דאורחא דמלתא קתני) ולסומכוס הא לא מהני חזי לאחריני. ואפשר לומר דקושייתו דלא בטבל סתמא קתני אף ביותר מב"ס וכנ"ל. ובזה אף דמתני' זו סבר כסומכוס מ"מ הא השתא חזי לאחריני לקטנים ובזה מהני היכא דבה"ש חזי לדידיה ע"י מתשל עלה כמו לנזיר ביין אלא דסומכוס ס"ל דמשום שבות גזרו בה"ש אבל מתני' דמשמע דס"ל דל"ג בה"ש כמ"ש תוס' שפיר יקשה וזהו ממש כקושית תוס' אלא דתוס' כתבו היכא דהשתא לא חזו כלל לשום אדם לא מהני מכח מתשיל עלה ובזה יחול קושית הרשב"א דהא חזי לאחריני לקטנים. אמנם עדיין יש לפקפק דהא לסומכוס צ"ע בטעמא דמערבין ביוה"כ משום דהוי סעודה הראויה מבע"י כדאמרינן לב"ש וא"כ אין הכרח דמשום קטנים מקרי חזי לאחריני היכא דלא הוי סעודה הראויה מבע"י וכמ"ש התוי"ט בשם הרא"ש וכן ר"ה דאמר שבועה שלא אוכל וכו' קשה לי דמה זו ראיה הא י"ל דהטעם משום דאי בעי מתשל עלה כמו בנזיר ביין דמודה סומכוס ועיין. וא"כ סתמא דהכא ודלקמן לא סתרי אהדדי. ואדרבה בזה היה ניחא טפי הא דלא נקט בהיפוך ג"כ בסיפא בין הדברים שאין מערבים דישראל בתרומה לא. די"ל דלאו מלתא דפסיקא היא דהא אפשר בישראל בתרומה דידיה שהוא יותר מב"ס. ולזה מוכרחים אנו לדברי הרא"ש:
+[אות כה] <b>תוי"ט ד"ה השולח ערובו. ולא המנוהו רבנן לקטן. </b>וכתבו תוס' עלה ואע"ג דאמרי' בפסחים גבי בדיקת חמץ המנוהו רבנן בדרבנן היינו בבית שלהם וכו'. ולא זכיתי להבין קושייתם דהתם מעידים שבדקו המנוהו רבנן לעדותם במידי דרבנן וה"נ הכא באמת י"ל דאם באו ואמרו הנחנו עירוב דנאמנים. אבל מתני' מיירי רק בשולח ולא באו לחזרה להעיד שעשו כן. דגם בשולח ע"י גדול ליכא בזה ענין עדות ומצריכים לטעמא דחזקה שליח עושה שליחותו כמבואר בסוגיין ובקטן ליכא חזקה זו וה' יאיר עיני:
+[אות כו] <b>בא"ד והר"ר יונתן פירש. </b>וכ"כ רש"י. ותוס' הקשו ע"ז ע"ש:
+[אות כד] <b>במשנה או ביד מי שאינו מודה בעירוב. </b>כתב בלח"מ ונ"ל דבזה אפי' בערובי חצירות אינו עירוב:
+
+Mishnah 3
+
+[אות כז] <b>הרע"ב ד"ה למעלה מעשרה אין ערובו. </b>בסוגיא מבואר דאם נתנו באילן תוך ד"א למקום שביתתו אף למעלה מעשרה עירובו עירוב ומתני' רק כשהאילן רחוק ד"א ממקום שביתתו או דמתכוין לשבות בעקרו ונופו נוטה חוץ לד' אמות וצריך עיון על הרע"ב שלא כתב כלום מזה אח"כ ראיתי שהרב המגיד (פ"ו מהל' ערובין) תמה כן על הרמב"ם והרי"ף שהשמיטו כ"ז. וכתב נראה שהם סוברים שאינה כהלכה אבל האחרונים פסקו כן וכן כתב הרשב"א עכ"ל:
+[אות כח] <b>בהרע"ב ד"ה אפי'. מקום ד' בעינן. </b>היינו במניחו על דבר שגבוה י':
+[אות ל] <b>תוי"ט ד"ה נתנו בבור. הכי מוקי בגמרא. </b>דאי בעומד ברה"ר הוא במקום אחד ועירובו במק"א ואי דקאי ברה"י פשיטא אע"כ דקאי בכרמלית. וכתב תוס' הו"מ למימר דעומד ברה"ר ומשום דהנותן עירובו יש לו ד"א אלא דבעי לשנויי אפי' נתכוון לשבות חוץ לד"א מן הבור דומיא דרישא וכו', וקשה לי הא עתה דמוקי דקאי בכרמלית ג"כ לא הוי דומיא דרישא דע"כ לא מיירי רישא בכך דא"כ אמאי למעלה מי' אין ערובו עירוב הא הוי רק שבות דל"ג בין השמשות. ואף דהוי ב' שבותים שימוש מחובר ואפוקי מרה"י לכרמלית. מ"מ לא גזרינן בה"ש דהרי לפי מה דמוקי בסוגיא הרישא בעמד ברה"ר וא"כ למטה מי' הוי ב' שבותים וכי היכי דלמטה מי' בעומד ברה"ר ל"ג בה"ש ה"נ בלמעלה מי' ועומד בכרמלית וכמו דס"ל כן להתוי"ט בפשיטות במה דהקשה דלפלוג ולתני בדידיה באילן גופיה כו'. וא"כ ע"כ רישא רק בעומד ברה"ר. וא"כ עדיין לא הוי דומיא דרישא:
+[אות כט] <b>בהרע"ב ד"ה נתנו במגדל. והואיל ואיכא תרתי. </b>תמוה לי דהא באילן למטה מי' ג"כ הוי ב' שבותים דמוציא מכרמלית לרה"ר וגם משתמש באילן. אח"כ מצאתי בשו"ת שער אפרים שתמה כן וע' בחידושי אבן העוזר שכתב ליישב ע"ש. ותוס' כתבו דמיירי במגדל שאינו של בנין ואינו בא במדה דבזה מותר לכתחלה למשוך החבלים דחותמות שבכלים מתיר ומפקיע וחותך והא דלא שרי בלא"ה דיכול לסתור הכלי דאין סתירה בכלים היינו דבנין וסתירה גמורה יש ג"כ בכלים. ויעויין בתוס' בשבת (דף קנ"ה ע"א) ד"ה למטה. א"נ כר' דאמר משום שבות ל"ג בה"ש. ולכאורה תמוה דא"כ גם בלא נעץ יתד באילן דהוי שבות דמשתמש בצידי אילן יהיה ג"כ עירובו ערוב דהא משום שבות ביה"ש ל"ג ואף דהוי ב' שבותים מכרמלית לרה"ר ושימוש במחובר מ"מ ל"ג בה"ש וכנ"ל. אח"כ מצאתי שתמה כן בתשובת מעיל צדקה (סי' ט'). ולענ"ד י"ל דנקט נעץ יתד דיהיה מלתא דפסיקא דערובו עירוב דבלא נעץ יתד אם עירב בין יו"ט לשבת דהא קי"ל יו"ט ושבת ב' קדושות וצריך שיקנה העירוב ליום ב' בבה"ש שבין יו"ט לשבת דבזה אסור להשתמש באילן בה"ש דהא ממנ"פ אם הוא יום אסור משום יו"ט ואם הוא לילה אסור משום שבת וכה"ג אין ערובו עירוב. אבל בנעץ יתד גם בכה"ג עירובו עירוב דמצד הוצאה מכרמלית לרה"ר בזה שייך דגם בבה"ש כזה ל"ג דהא מצד יו"ט ליכא איסור הוצאה:
+[אות לב] <b>בתוי"ט ד"ה אם ספק כו'. התם תרי חזקות לקולא. </b>ור' ירמיה משני הקושיא דר"מ אדר"מ דטהרות משנתינו שהיה עליו שרץ כל בה"ש. ומקשה א"כ בהא לימא ר"י ספק עירוב כשר. ותימא דלמאי צריך לאוקמי שהיה עליו כל בה"ש לוקמי רק דנגע בפנינו שרץ רגע אחד בבה"ש דאין הספק באיזה זמן נטמא התרומה דהא אנן רואים באיזו רגע נגע השרץ והספק רק על אותו רגע אם הוא יום או לילה דל"ש בזה חזקה דתרומה ומש"ה ר"מ מטמא ור"י ס"ל דספק עירוב לקולא. וצ"ע. ובתוס' ד"ה אר"י הקשו על שיטת רש"י דחזקת העמד על תחום ביתו הוי חזקה דא"כ מה מקשה דר"מ אדר"מ הא י"ל דבמתני' מש"ה לא אוקי תרומה אחזקתה משום דאיכא חזקה אחרת דהעמד אדם על תחום ביתו. וכתבו דניחא ליה לשנויי אפי' סבר ר"מ ערובי תחומין דרבנן דהשתא לא מצי לשנויי הכי משום דמתני' איכא חזקה לחומרא דכיון דאיכא נמי חזקה לקולא הו"ל דהוי עירוב דספק דרבנן לקולא מש"ה מוקי מתני' בב' כיתי עדים דלא שייך למימר הכי כיון דאיכא דמפקא ליה מחזקתה עכ"ל. ותמיהני הא השתא קיימינן דבתחומין דרבנן ראוי להקל בספיקא בלא חזקה דהא נגד חזקת תרומה איכא חזקת תחום ביתו. וא"כ מה בכך דתרי ותרי מפקי לה מחזקה. הא כי היכא דמפקי מחזקה דתרומה מפקי נמי מחזקה דתחום ביתו והוי שוב ספק השקול ולקולא. וצ"ע. ומ"ש התוס' בד"ה הכא בשני כיתי עדים דר"מ ל"ל אוקי תרי בהדי תרי אע"ג דבפ"ג דכתובות אמרי' אוקי ב' בהדי ב' אפי' בדאורייתא כו'. קשה לי הא התם אמר: כן בממון דאוקי בחזקת בר שטיא. אבל באיסור באמת אמרינן דלכה"פ הוי ספיקא דרבנן היינו דחז"ל אמרו שלא לסמוך אחזקה בתרי ותרי ועיין תוס' כתובות (דף כ"ו ע"ב) דנקטו הקושיא דתרומה דרבנן ולא החמירו כדאמרי' התם גבי כהן. ותירצו אי משום דמ"מ תחומים דאורייתא או כיון דנטמאו לפנינו גרע ודבריהם כאן צ"ע. וביותר קשה הא ביבמות (דף ל"א) אמרי רבה ור"י דתרי ותרי ספק דאורייתא והגמ' דחי לה מהאי עובדא דבר שטיא הרי דרבה ור"י ס"ל דאפי' מן התורה לא אוקמי אחזקתה והכא הרי מרא דשמעתתא רבה ור"י וא"כ מה הקשו התוס'. וצ"ע:
+
+Mishnah 4
+
+[אות לא] <b>בהרע"ב ד"ה ר"י ור"ש. דאמרינן העמד ערוב. </b>והכי אמרי' בסוגיין כיצד אר"י ספק עירוב כשר עירב בתרומה ספק מבע"י נטמאת וכו' מ"ש תרומה דאמרי' העמד תרומה על חזקתה דבלא"ה היה אסור מספק דאמרי' העמד אותו על חזקת תחום ביתו ואימור לא עירב ואיכא חזקה לחומרא כנ"ל וחזקה לקולא חזקת תרומה דהיא טהורה ובדרבנן אזלי' לקולא דסבר ר' יוסי תחומים דרבנן ושאני בההיא דמקואות (פ"ב מ"ב) דר"י מטמא בספק אף בטומאה קלה. דהתם איכא חזקה לחומרא חזקת טומאה. גמ' עפ"י פירש"י ותוס'. אך בתוס' ד"ה א"ר ירמיה צידדו לומר דחזקת תחום ביתו לא מקרי חזקה. וקשה לי דא"כ מוכח מדלא משני מן דר"י אדר"י דהתם ליכא חזקת היתר והכא איכא חזקת תרומה. וגם מה פרכינן אדרבה העמד מקוה על חזקתה דלמא באמת מכח זה הוי ספק השקול דאוקי חזקה בהדי חזקה וספיקא לחומרא. אבל הכא איכא חזקת תרומה. ובהכרח צ"ל דבנתגלגל או נפל גל ליכא כ"כ חזקה כיון דאיכא שינוי בגוף התרומה א"כ הרי חזינן דר"י מיקל אפי' בספק השקול וצ"ע. ועיין שבת (דף ל"ד ע"א) תוס' ד"ה שניהם קנו עירוב:<br><b>ובאמת </b>לא זכיתי להבין פשטות הסוגיא דכל שאין אנו מקשים מסברא דבפירות ספק נתקנו נוקי בח' טבל ע"כ דאפשר דמ"מ כיון דתחומים דרבנן מקילי' כמו דס' ר"מ במקוה בספק טבל וכן לר' יוסי לשנוייא דר"ה ב"ח דבטומאה הוא דמחמירי' דיש לו עיקר בדאורייתא. יהיה איך שיהיה אם מסברא בעלמא לא פרכינן מה זה קושיא מ"ש בתרומה דאמרי העמד תרומה על חזקתה דלמא באמת ל"צ לחזקת טהרה דתרומה אלא בפשוטו דבכל ספק מקילין בעירוב ואפי' באתחזק איסורא וא"כ עיקר הפרכא רק לשנויי דרבא דמחלק דטעמא דר"י במקוה משום העמד טמא על חזקתו וה"נ בפירות טבל והו"ל לאקשויי לרבא מ"ש טבל ממקוה אבל לא למנקט הקושיא מ"ש תרומה וצע"ג וה' יחנני וילמדני:
+
+Mishnah 5
+
+[אות לג] <b>תוי"ט ד"ה מתנה אדם כו'. דבדרבנן יש ברירה </b>אבל אילו היה דאורייתא לא היה יכול להתנות. ואינו דומה לכל תנאי שאדם מתנה ולא אמרי' ביה אין ברירה דהתם מתנה על דבר א' כגון האומר כתוב גט לפלונית אשתי אם תצא בפתח תחלה וכן האומר אם בא חכם למזרח יהא עירובי עירוב ואם לאו יהא בטל. לא היה תלוי בברירה. אבל המתנה על שני דברים כגון האומר לאיזו שתצא בפתח תחלה וכו' וכן אם בא חכם למזרח עירובי למזרח למערב עירובי למערב זה תליא בברירה. הר"ן בשם הרמב"ן (פ' כל הגט). ואני עני בדעת איני מבין דברי קדשם במה נקרא הך דהכא מתנה על ב' דברים דהא תינח אם עירוב א' היה קונה או למזרח או למערב אבל כיון דבאמת אין עירוב המזרח פועל כלל למערב וכן בהיפוך. וכל א' הוי מלתא בפ"ע ולגבי כל א' הוי מתנה לדבר אחד. דכשמניח במזרח ואומר אם בא למזרח יהא עירובי זה עירוב ובאם לאו יהא עירובי זה בטל. זה מהני. וכשמניח אח"כ למערב ואומר אם בא למערב יהא עירובי למערב ואם לאו יהא בטל זהו ג"כ מהני. וכיון דכ"א בפני עצמו מהני למה יגרע מה שמערב בב' מקומות ובכל חד מהנה תנאי בחד מלתא. וצע"ג:
+
+Mishnah 6
+
+[אות לד] <b>הרע"ב ד"ה או מערב לשני ימים. דספיקא להו לרבנן שבת ויו"ט. </b>ותמוה לי דבסוגיין איתא א"ל לר"א אי אתה מודה שאין מערבין בתחלה מיו"ט לשבת א"ל אבל הא לאו קדושה אחת היא ור"א התם משום הכנה. והא אינהו לנפשייהו ע"כ ג"כ ס"ל יסוד זה דאף אם ב' קדושות הם דא"י לערב מזה לזה משום הכנה דהרי בסוגיין (דף ל"ט ע"א) דייקי' ממתני' דכיצד הוא עושה וכו' ונוטלו וכו' דדוקא באותו פת. ויקשה אמאי בפת אחר לא הא בממנ"פ אם חדא קדושה היא ל"צ כלל לעירוב ליום השני ואי ב' קדושות יהא הדין דמערבים מזה לזה אע"כ דמ"מ אין מערבים מזה לזה משום הכנה ופת אחר הוי כמערב לכתחלה א"כ מאי הקשו לר"א ואף לתרוצא ב' דתוס' ד"ה ור"א התם וכו' דרבנן הקשו לר"א גם מעירובי חצירות. הא מ"מ משמע מדבריהם דקושיתם לר"א גם על ע"ת ובפרט למ"ש תוד"ה משום הכנה דסוגיא דאלו עוברין ס"ל דר"א לית ליה הכנה ובאמת מערבים ע"ח לר"א מיו"ט לשבת א"כ מה דקאמר ר"א אבל היינו בע"ת ועלה הקשו לו הא לאו קדושה אחת היא ויקשה כנ"ל הא לרבנן לנפשייהו ס"ל ג"כ הכי דאף לפי הצד דב"ק הם אין מערבים מזה לזה וצע"ג:
+[אות לה] <b>תוי"ט ד"ה מערב. ואין נראה לחלק. </b>בפרישה כתב באמת לחלק כן דבב' רוחות אסור דמיד שנטלו ממקום הראשון ביו"ט ורוצה להניחו למקום אחר נתעקר שם עירוב ראשון והוי כמניח עירוב מחדש משא"כ כשמניחו על מקום הראשון. ומ"מ כשמערב ברגליו אפשר דאפי' למקום אחר מותר כיון שאינו עושה שום הנחה ולא מדבר שום דיבור לא הוי מעשה הכנה ע"ש. ומדברי הט"ז (רס"י תט"ז) משמע דאף לערב ברגליו אסור לרוח אחרת:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות לו] <b>תוי"ט ד"ה ועוד אמר ר"י. וצריכא דאי אשמועינן. </b>ראש השנה (היינו מתני' שלפני זו) בהא קאמר ר"י משום דלא קעביד מידי אבל כלכלה דמחזי כמתקן טיבלא אימא מודה להו לרבנן ואי אשמעינן הני תרתי משום דליכא למגזר עלייהו אבל ביצה דאיכא למגזר בה משום פירות הנושרין ומשום משקין שזבו אימא מודה להו לרבנן צריכא. גמ'. וקשה לי דהתינח לר' יוסף ולר' יצחק ריש ביצה דטעמא דביצה משום פירות הנושרין ומשום משקין שזבו. אבל לאינך טעמי דאיסורא דביצה משום מוקצה בבא דביצה מיותר. וי"ל דלאינך טעמא אשמעינן בבבא דביצה דל"א מוקצה מחמת יום שעבר דא"א דאמרינן ליה נימא הכא נמי מגו דאתקצאי כו' עיין תוס' (סוכה י' ע"ב). וא"ת א"כ למה לא עביד בגמ' האי צריכותא ותו קשה הא מכלכלה נמי נשמע זה דל"א מוקצה מחמת יום שעבר דאל"כ מה מהני התנאי מ"מ ליתסר משום מגו דאתקצאי. י"ל דלמ"ד (בפ"ג) דגיטין דטעמא דר"י דאוסר בלוקח יין מבין הכותים הוא מטעם שמא יבקע. לא נשמע מכלכלה די"ל דע"כ ל"ח לשמא יבקע אלא בדאורייתא אבל בכלכלה כיון דתרומות פירות דרבנן ואפילו של זיתים וענבים להרמב"ן הוי דרבנן דדוקא יין הוא דאורייתא כמ"ש הב"י או"ח בשמו ל"ח לשמא יבקע וא"כ לא אתקצאי בה"ש דיוכל לתקן ולומר מה שאני עתיד להפריש. ומ"מ לא עביד בגמ' האי צריכותא גבי ביצה משום דלרב משרשיא בגיטין שם דטעמא דר"י בלוקח יין משום דאין ברירה ועי' עירובין (דף ל"ו ע"ב) דמההיא דאיו משמיה דר"י מוכח דאפי' בדרבנן אין ברירה א"כ כבר נשמע מכלכלה דל"א מוקצה מחמת יום שעבר והגמ' נקט הצריכותא באופן דיספיק לכל האמוראים. וא"ת א"א דר"י ס' י"ב ובכלכלה כיון דהוא דרבנן ל"ח לשמא יבקע, א"כ למה צורך להתנות בראשון ובשני יעמוד בבה"ש שבין ב' הימים ויאמר מה שאני עתיד להפריש אחר יו"ט דהא אם יום א' הוא יו"ט בה"ש זה הוי בה"ש. דאפוקי יומא ואי יום ב' יו"ט הוי בה"ש דעיולי יומא. י"ל דמה דל"ח בדרבנן לשמא יבקע, היינו בא"א בענין אחר אבל לכתחילה בודאי טוב לתקוני שלא יהא חשש איסור כלל. אך עכ"פ מיגו דאתקצאי ל"ש ביה דהא אלו צריך לאוכלו בה"ש היה מותר ע"י שיאמר מה שאני עתיד להפריש. ולפ"ז אתי שפיר הא דקשיא ליה בביצה (דף ג') דר"י ורבינא סוברים בטעמא דר"י דהכא בביצה דתאכל בשני אבל בראשון לא משום משקין שזבו. והוקשה להם דר"י אדר"י והוצרכו לדחוק לתרץ דמוחלפת השיטה או דלדבריהם דרבנן קאמר עיי"ש וקשה וכי כעורה אוקימתא דעולא שם דטעמיה דר"י הכא משום דמיירי בתרנגולת העומדת לגדל ביצה ורויחא טובא ועל מה מיאנו בדעולא. גם קושיות מהרש"א שם בתוס' ד"ה מוחלפת דתקשה דרבנן דר"י אדרבנן דר"י קשיא מאד. ולדברינו אתי שפיר דר"י ורבינא נדו מאוקימתא דעולא די"ל דסבירא להו דטעמא דר"י בלוקח יין משום דאין ברירה (ואף דר"י סבר דאין חילוק בין תולה בד"ע או לא מדפריך לאיו מ"ש לכאן ולכאן כו' א"כ מוכח מהאי דר"י דמהיום אם מתי דס"ל לר"י יש ברירה מ"מ י"ל דבלוקח יין כיון דאפשר דלא יבורר כלל דאפשר דלא יפרוש בזה אמרי' א"ב וכפי דמחלקי התוס' בגיטין ד"ה ר"י) ומש"ה לא ניחא להו אוקימתא דעולא דא"כ אייתרא בבא דביצה הכא דמוקצה מחמת יום שעבר כבר נשמע מכלכלה דלא אמרינן. אבל דרבנן אדרבנן לא קשיא דשפיר י"ל כאוקימתא דעולא דהם יכולים לסבור יש ברירה ולא נשמע מכלכלה דהא יש תקנה בה"ש לומר מה שאני עתיד ואצטרי' בבא דביצה להשמיענו דל"א מוקצה מחמת יום שעבר:
+[אות לז] <b>תוי"ט ד"ה ולא הודו. וליכא למימר מגו דאתקצאי. </b>דברי התוי"ט סתומים ובאמת בתוס' סוכה (דף י' ע"ב) ד"ה עד. מבואר דהקושיא גם בב' י"ט של גליות דליתסר בשני דהא בבה"ש אסור דשמא יו"ט הוא ולתסר בב' דשמא היום יו"ט ואסור משום מוקצה דבה"ש והוכיחו מזה דמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן ע"ש. ולפ"ז יש לי לדון בפסקא דהש"ע א"ח (סי' תקט"ו ס"א) בעובד כוכבים שהביא דורן לישראל ביו"ט א' דמותר לערב יו"ט ב' בכדי שיעשו. הא לפסקא דהמחבר (סי' תצ"ה ס"ד) דביו"ט קי"ל כר"י דמוקצה אסור. וא"כ נימא דאתקצאי וזהו לא מקרי מחמת יום שעבר דהא אפילו הוא לילה אסור בשיעור כד"ש. ובזה יש ליישב דברי רש"י בההיא דעובד כוכבים שהביא דורן דכתב דמוקצה דמחובר אפי' ר"ש מודה והיינו דהיה קשה לרש"י דאם איתא דר"פ סבר כר"י אמאי לערב מותר אחר שיעור כד"ש דלערב משמע דלערב יו"ט ראשון ונימא מגו דאתקצאי אע"כ דסבר הר"ש זולת דמוקצה דמחובר גם לר"ש אסור:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות לח] <b>במשנה מהלך את כולה. </b>וזהו אף אם יצא לשם במזיד כיון דכל העיר נחשב כד' אמות דגם במזיד יש לו ד"א. כ"כ תוס' לעיל (דף כ"ט ע"א) ד"ה והושיבו וכו'. ובב"י דקדק כן מדברי תוס' (מ"ג ע"א) ד"ה הלכה וכו' ולא ידעתי אמאי לא הביא דברי תוס' הנ"ל המפורשים אולם דעת הרמב"ם והרמב"ן דביצא לדעת אינו מהלך את כולה וכתב הה"מ שנראה לו עיקר כדבריהם מדקתני הוליכוהו לעיר אחרת דמשמע דהוליכוהו באונס ולא נקט כחה דהתירא בהלך מעצמו אלא ע"כ דבאמת בהלך במזיד אסור:
+[אות לט] <b>במשנה שרצו להחמיר. </b>מיירי בספינה שהולכת ברקק דאם לא כן כיון דקי"ל אין תחומין למעלה מי' אמאי רצו להחמיר. וכן במתני' דבסמוך מיירי בהכי. דאל"כ אף אם לא היה בתוך תחום קודם חשיכה מאי הוי הא אין תחומין למעלה מי'. גמ'. והיכא דהיה למעלה מי' במקום שבאו בשבת תוך י' שם קנו השביתה ויש להם משם אלפים אמה לכל רוח. תוס' (דף מ"ה ע"ב) ד"ה ליקנו. ועיין במהרש"א שם דהיינו הכא כיון שראו העיר מרחוק על הים והיה דעתם לקנות שביתה בעיר. וכיון דאין תחומין למעלה מעשרה הרי העיר לא היה חוץ לתחומן וקנו שביתה בתחלת שבת בעיר ההיא כההיא דלקמן בפרקין (מ"ד) דאם הוא בתוך התחום של עיר כשחשיכה ודעתו לשבות בעיר דקנה שם והוא כבני העיר. אבל בעלמא אם היה תחלת שבת למעלה מי' כשבא בשבת תוך י' אין לו אלא ד"א משם דבשבת לא קנה שביתה כמו בגשמים שירדו בשבת. וכן בישן (לקמן מ"ה). ע"ש. וזה דין חדש שלא הובא באחרונים:
+[אות מ] <b>בהרע"ב ד"ה שרצו. ועוד שהרי שבתו באויר מחיצות. </b>מסוגיין לא משמע כן אלא דלרע"ק בעומדת מדינא אסור ובמהלכת החמיר על עצמו שמא תעמוד ולאו אדעתיה והא דבאמת בעמדה אסור מדינא אף דמשמע היכא דשבת באויר מחיצות גם רע"ק מודה דהוי כד' אמות כתבו תוס' דבספינה ס"ל לרע"ק דלא מקרי מוקף מחיצות דהמחיצות להבריח מים עשויות. נמצא דפליגי בתרתי דבדיר וסהר פליגי היכא דלא שבת באויר מחיצות. ובספינה פליגי אף בשבת אם נקרא מוקף מחיצות ובמהלכת כ"ע ס"ל דמותר מדינא ע"ש ומה"ט גם דברי התוי"ט ד"ה שרצו וכו' דהואיל ויצאו חוץ לתחום רצו להחמיר וכו'. פלא בעיני שנטה מדברי תוס' אלו ובחר לו דרך לעצמו וזהו דלא כמסקנא דסוגיין וכנ"ל:
+
+Mishnah 2
+
+[אות מא] <b>במשנה עד שלא חשיכה. </b>ואם אמרינן אין תחומין למעלה מי' מיירי מתני' בספינה שהולכת ברקק גמ'. אבל בלא"ה לא קנו שביתה בשום מקום ובכה"ג במקום שבאו בשבת תוך י' שם קנו שביתה ויש להם משם אלפים אמה לכל רוח. תוס' (דף מ"ח ע"א ד"ה ליקנו וכו'):
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות מב] <b>הרע"ב ד"ה יש לו אלפים. חפצי הפקר אין קונין שביתה. </b>ומ"מ חפצי א"י קונה שביתה במקום שהי' החפץ כשקדש היום. אף דא"י לאו בר שביתה והוי כהפקר גזרו חז"ל בעלים א"י אטו בעלים ישראל. גמ'. ואם הביאם ע"י מחוץ לתחום שביתתן אף מי שלא באו בשבילו אסור לטלטלם ביו"ט מחוץ לד"א אא"כ הוא בעיר שמוקף מחיצות מטלטלים בכל העיר:
+
+Mishnah 6
+
+[אות מג] <b>ברע"ב ד"ה פתוחות. ואין להם דריסת הרגל. </b>וכ"כ רש"י ובדרישה (סי' שע"ח) תמה בזה. הא כיון דכל אחת עירבה לעצמה הוי רגל המותרת במקומה דאינה אוסרת (כמו שפסק הרע"ב (לקמן פ"ו מ"ט) ותירץ דכונת רש"י למה דאמרינן בסוגיין דהא דב' החיצונים אסורין מיירי שנתנה אמצעית עירובן בזו ועירובן בזו. אבל בהניחו החיצונים עירובן באמצעית כולם מותרין זה בזה כיון דערבו החיצונים בהדי אמצעי הו"ל חדא. או דמיירי שנתנו באמצעית ובב' בתים. (דהשתא לא מחברן חיצונית בהדדי. רש"י) ועלה פרכינן דלתסרו כולן כיון דנתנו עירובן באמצעית לתסרו שנים החיצונים אהדדי ולתסרו כלהו דהוי כחמשה ששרויין בחצר אחת ושכח אחד מהן ולא עירב דאסרי אהדדי. ומשני אם אמרו דיורין להקל יאמרו דיורין להחמיר (יאמר שהעירוב מביא הדיורין לתוכה כדי לאסור עליהם הא לא דיירי ממש בגוה. רש"י) ולזה ס"ל לרש"י דמש"ה נקט במתני' ופתוחות לרשות הרבים דאילו פתוחים זה לזה מאחר שיש להם דריסת הרגל זה ע"ז וגם עירובן מונח באמצעית הוי כאילו דיירי ממש ואוסרים על האמצעי ע"ש. וזה אינו מספיק על רע"ב שלא הביא כלל אוקימתא דהש"ס וצ"ע: 
+
+Mishnah 7
+
+[אות מד] <b>ברע"ב ד"ה לא אמר. ואין לו אלא ד'. </b>זהו דברי רב בסוגיין אבל כל הפוסקים פסקו כשמואל דתניא כוותיה. ובפירושא דשמואל רבו דברי הפוסקים ע"ש:
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+[אות מה] <b>ברע"ב ד"ה רמ"א. הר"ז חמר גמל. </b>והא דלא אמרי' דלא יזוז ממקומו דשמא לאו עני הוא ולא קנה שביתה שם וממקומו עקר דעתו ואין לו אלא ד"א וכדלעיל (במשנה ז'). צ"ל ג"כ כיון דעומד בעירו לא עקר דעתו מעירו וכמ"ש התוי"ט שם בשם התוס' ועיין במהרש"א:
+
+Mishnah 11
+
+[אות מו] <b>ברע"ב ד"ה אפילו אמה. הבלעת תחומים. </b>היינו לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מודו. ומש"ה אתי שפיר ההיא דפרקין מ"ג דהתם יצא לדבר מצוה. גמרא (דף מ"ה ע"א):
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות מז] <b>ברע"ב ד"ה מה שנשכר מפסיד. אלא כלה כד' אמות. </b>ונגד זה במקום שנותן ערובו נותנים לו ד"א וחוצה להן אלפים לכל רוח ומתני' דהכא כר"י דמתני' (פ"ד מ"ה). דאילו לחכמים דשם דס"ל דיש לו ד"א לכל רוח. א"כ הלא נשכר ד"א דהא עתה מה שמפסיד דחושבין העיר לחשבון ד"א נגד זה במקום ערובו יש לו ח' אמות. תוס' וריטב"א:
+[אות מח] <b>בא"ד אינו יכול לילך בתוך העיר. </b>וכתבו תוס' דמ"מ אם לן באותו העיר מהלך את כלה אבל מ"מ אינו נחשב לד"א להלך חוצה לה:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות מט] <b>תוי"ט ד"ה ר"י אומר. עד שלא יצא היום. </b>ולפ"ז גם ר"י ס"ל לענין דין ביטול דאחר שהחזיק זה א"י דהמבטל לחזור מביטול ופליגי רק אם צדוקי כעו"ג וזה כוונת התוי"ט (במתני' ד') ד"ה רי"א ובש"ס איכא עוד שינוי' ואב"א כאן במומר לחלל שבתות בצינעא כאן במומר לחלל שבתות בפרהסיא היינו דמתני' מיירי בצינעא דאינו כעו"ג ועד שלא יוציא היינו כפשטא וטעמא דר"י דס"ל דאף אחר שהחזיק יכול לחזור מביטולו וכתב הרא"ש דהאי שינוי' עיקר דא"צ להגיה המשנה ומ"מ אפשר דהלכה כר"מ דא"י לחזור מביטולו אחר שהחזיק דקי"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב. ורש"י במתני' כתב ועשו צרכיכם במבוי מבעוד יום דבשבת לא מהני לכו האי ביטול שמא יוציא ויאסור עליכם דקסבר ר"י אע"ג דהחזיקו בני מבוי במבוי תחלה מצי לאהדורי ביה עכ"ל. ותמוה לי טובא דמאי בעי רש"י בזה דעשו צרכיכם היינו מבע"י ולא כפשוטו דלר"מ הזהיר שיראו לזרז דמיד כשקידש היום יעשו איזה שימוש במבוי. ובזה סגי דאחר החזקה א"י לחזור ולזכות בו. ולר"י הזהיר שימהרו במה דאפשר. לעשות כל תשמישם בנחיצה קודם שיוציא ויחזור לזכות. וברייתא דקתני עד שלא תחשך היינו דהברייתא נקט הטעם דהוי כעו"ג ולא מהני ביטולו אבל למה דנקט רש"י הטעם דמצי לאהדורי ביה למאי צריך לפרש החזיקו מבע"י. וצ"ע:<br><b>ובריטב"א </b>הביא בשם הירושלמי דאף לשינויא ב' הנ"ל דטעמא דר"י דיחזור מביטולו זהו רק בצדוקי דאע"ג דמבטל כישראל לא אלים ביטוליה ולא גמר ומבטל אבל בישראל גמור אלים ביטוליה וכיון דאחזיקו בני מבוי במבוי תו לא מצי למיהדר ביה:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות נ] <b>במשנה ואחד זה אינם צריכים לערב. </b>בסוגיין מוקי רבה בחצר שבין ב' מבואות וערבו עם מבוי זה ועם מבוי זה והניחו העירוב בחצר כדין שיתופי מבואות ואין צריכין לערב דקאמר ר"ש. היינו דהחצר מותר עם המבואות והם עמה. אבל המבואות אסורות זו לזו. ור"ש לטעמיה דס"ל הכי (לעיל פ"ד מ"ו) בג' חצירות. ורבנן לטעמייהו דס"ל דהאמצעית ג"כ אסורה עם שניהם משום הכי אילו ערבו ביין היו כולם מותרים זה בזה דלעיל מיירי שהניחו העירוב באמצע בב' בתים מש"ה לא מהני לחיצונות אבל הכא במונח בחצר שלשתן מותרות זו בזו. אבל ביין ושמן דלא הוי עירוב להדדי והחיצונות אסורות זה בזה גם האמצעי אסור עמהם. ורב יוסף מוקי פלוגתייהו דר"ש ורבנן בפלוגתא דרבנן ור"י בן נורי דר"ש ס"ל כריב"ן דיין ושמן מחוברים זה לזה ומקרי יכול לערב זה בזה והך תירוצא דר"י לא שייך רק אליבא דאביי דמוקי מתני' דהכא דיין ביין גם בב' כלים מהני ויין ושמן לא דלא חזי לעירובי מש"ה ר"ש דס"ל כריב"נ מקרי חזי לערובי אבל לרבא דמוקי מתני' דיין ביין מהני רק בכלי א' והא דנקט ביין ושמן משום דאורחא דמלתא דהם בב' כלים א"כ מה בכך דר"ש ס"ל כריב"נ דחזי לערובי הא אפילו יין ביין בב' כלים לא מהני. וע"כ דרבא ס"ל כאוקימתא דרבה דמיירי בחצר שבין ב' מבואות. והרע"ב קיצר מאד ולא ביאר פירושא דמתני'. וביותר דלפי מה דנקט כרבא דמיירי בכלי א' א"כ צריכים לאוקימתא דרבה. א"כ האיך כתב הרע"ב דאין הלכה כר"ש והא קי"ל לעיל (פ"ד) גבי שלש חצירות דהלכה כר"ש כמ"ש הרע"ב שם וא"כ גם הכא הלכה כר"ש וצ"ע:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות נא] <b>ברע"ב בסוף המשנה ד"ה או שאין. לערב דכיחידים דמו עכ"ל. </b>ומבואר בסוגיין דאף אם מערבי' עם חצר אחרת אינם צריכים ליתן רק עירוב א' ורק אם יש דיורים באותו חצר כיון דאסרי אהדדי ומוליכים עירובם לאחד מבתי חצר בזה צריכים לערב כל חבורה וחבורה:
+
+Mishnah 8
+
+[אות נב] <b>בתוי"ט ד"ה מבני מבוי וכו'. דהכא טעמא אחרינא. </b>עדיין אינו מתורץ מה דאמרי' בסוגיא כולה ר"מ וכו' והיינו לפי הגירסא במתני' דפתוחות זו לזו וטעמא דמציעתא כיון דרובה ערבא לא משתכח. ה"נ נבימא וסיפא דשכח אחד ולא נשתתף וצ"ע. ומ"ש התוי"ט ובתוס' (דף ע"א) נדחקו בזה. אנכי בעניי לא מצאתי מזה בדבריהם:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות נג] <b>תוי"ט ד"ה מלא. והך מלא סגי. </b>מתניתין ודאי דוקא מלא קאמר דהא קתני מערבין אחד ואין מערבין שנים והיינו דוקא במלא הוא דאין מערבין דהוי נפרצה במלואה למקום האסור וכן במלא במשך יותר מעשר אמות. אבל במלא משך ד"ט רוחב רצו מערבין אחד ורצו מערבין ב' דהוי כפתח:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות נד] <b>תוי"ט ד"ה מאכילין. אבל בידים לא. </b>ואפילו להעמיד הבהמה שם בידים אסור דגזרינן שמא יתן לה בידים ויחסר הרבה ואינו מותר אלא בקאים לה באפה בענין שמעצמה תלך לשם. ודוקא במתבן שבין ב' חצירות אבל במתבן שבבית כיון דיש לו תקרה אי מפחית ניכר ומותר אפי' ליתן לתוך קופתו:
+
+Mishnah 6
+
+[אות נה] <b>במשנה. מניח את החבית כו' ומזכה כו'. </b>בסוגיין (ד' ע"ג ע"ב) הקשו ממתני' זו על רב יוסף בטעמא דרב דשיתוף שאינו מכניסו ומוציאו דרך פתחים לא שמיה שיתוף. ומשני דאפקיה ועייליה, ותמיה לי ממ"ש תוס' שם ד"ה בני חבורה דהכנסה והוצאה אינו מועיל אם אינו של השותפים באותו שעה דמפיק ומעייל וא"כ איך שייך במתני' דהכא דאפקיה ועייליה הא מקודם לזה דהחבית כולו של בעה"ב קודם שרצה להקנות להם לא מהני. וע"כ דאפקיה ועיילי' אחר השיתוף וזיכה להם א"כ אמאי צריך לזכות להם ע"י אחר הא כיון דעייל לכל חצר וחצר יוכל להקצות לכל א' כשבא לחצירו בקנין חצר דחצירו יקנה לו חלקו. וגם כשמעייל לחצר ראשון יכול בעל החצר לזכות בקנין חצר בעד כולם. ואף בחצר שאינו משתמר זהו השליח דעייל ואפקי' יהי' שליח לשמור החצר על ידו והוי משתמר לדעת בעלים ע"י שלוחם וצ"ע:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+[אות נו] <b>הרע"ב ד"ה נותן. ודר עמו בחצר. </b>עי' בריטב"א שהקשה דבדר עמו בחצר קיי"ל דמעות קונות כדאמרינן (פ"ד דמציעא) בעליי' של לוקח מושכרת ביד מוכר דל"ש שמא נשרפו חיטיך בעלי' דלוקח גופיה טרח ומציל ועי' בתי"ט (פ"ד מ"ב דבב"מ):
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות נז] תוי"ט ד"ה לכל מי שילך. [וסייעתא להרמב"ם והטור]. הרמב"ם ס"ל דאם עירב לדבר רשות דיעבד ערובו עירוב וכן הוא בש"ע (סי' תט"ו). וא"כ בלא"ה ניחא לישנא דאין מערבין ועי' בהה"מ דהביא דעת החולקים דס"ל דאף דעבד אין עירוב עירוב:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות נח] <b>בהרע"ב ד"ה אפילו גבוה וכו'. אף לחצר. </b>מאי לחצר אילימא לחצר ושרי אמאי רשותא דתרוייהו הוא אלא מאי לחצר אף לחצר. גמרא ותמיהני מה מקשה רשותא דתרוייהו הוא הא לחצר הוי בזריקה לחוד ולהמרפסת זריקת הפלגה ושלשול מש"ה נותנים לחצר אף דהתוס' כתבו דלמסקנא לרב לאחד בזריקה ושלשול ולאחד בשלשול שניהם שוים. היינו לרב דלא אזלינן בתר נחת יותר אבל לשמואל דאזל בתר נחת יותר דמה"ט לזה בשלשול ולזה בזריקה נותנים לזה שבשלשול ה"נ לחצר נחת יותר דהוי לזה בזריקה ולזה בשלשול וזריקה. ומל' רש"י דזריקת הפלגה לא הוי קשה כמו זריקת גובה מש"ה זריקת הפלגה עם שלשול הוי בשוה עם זריקת גובה לחוד, אבל בתוס' ד"ה בור מא"ל מבואר דס"ל דאדרבה הפלגה קשה יותר מגובה ואח"כ דחו דהם שוים. אבל מ"מ גובה אינו קשה יותר מהפלגה א"כ קשה כנ"ל וצע"ג וד' יאיר עיני:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות נט] <b>בהרע"ב ד"ה הרי זה אוסר. דדירה בלא בעלים. </b>וכ"כ ג"כ בפירוש רש"י ותמוה לי דהא בר"פ הדר מסקי' דר"מ ס"ל דדירה בלא בעלים לאו שמה דירה אלא דגזר רבנן בליתיה אטו דאיתיה ועו"ג כיון דגם באיתיה אינו אוסר רק מטעם גזירה שמא ילמד ממעשיו לא גזרי' ליתיה אטו איתיה והא דקתני הכא אחד עו"ג היינו דאתי ביומיה ע"ש וצ"ע:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות ס] <b>תוי"ט ד"ה אא"כ. כמ"ש הרב רבינו אשר. </b>ועי' בתוי"ט (פ"א מ"ה דב"ב ובפ"ה מ"י דשם):
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות סא] <b>בהרע"ב ד"ה אבל לא לכלים כו'. ע"י שערבו. </b>בגמרא (דף צ"א ע"א) אלא אי אמרת בשלא עירבו היכי משכחת לה מאני דבתים בחצר ומשני בכומתא וסודרא (ששבתו בתוך הבית והוציאן לחצר דרך מלבוש רש"י) ותמוה לי על דברי רש"י (שבת ד' ק"ל ע"ב ד"ה מותר לטלטל בכולה כו' או בגדיו שהוציאן מן הבית לתוכן דרך מלבוש עכ"ל והרי הכא מבואר דבהוציאן לחצר דרך מלבוש אסור להוציאם משם לחצר חבירו וא"כ ה"נ במכש"כ דאסורים לטלטל בחצירו שלא עירב וכ"כ להדיא בהריטב"א עירובין ע"ז דמה"ט אמרי' שם אין בו ד"א רשות שניהם שולטת בו ולא יזיזנו ממקומו וכ"ה בעבודת הקודש להרשב"א. אלא דשם אסור רק לטלטול ד"א. ונראה לי ראיה לדברי' מסוגיא דעירובין (ד' פ"ז ע"ב) והא ר"י ברשויות דרבנן. וא"כ דברי רש"י הנ"ל צ"ע וד' יאיר עיני העורות והי' למאורות:
+
+Mishnah 2
+
+[אות סב] <b>גדולה מותרת. </b>ולא מיבעי' לזרוק אלא אפי' לטלטל נמי. גמרא במסכתי' (דף ח' ע"ב) ולרבה דאמר זה כנגד זה אסור הא דרב במאי מוקי לה כו' אי מהתם הוה אמינא ה"מ דזורק אבל לטלטל אימא לא קמל"ן. ועי' שם (דף זיין ע"ב) בתוס' ד"ה בעירבו כו' חצר מותרת ומבוי אסורה השתא ס"ד אסור כו' ועי' בחידושי מהר"ש איידלס שכתב אין זה מדוקדק דהא לתירוצא דמוקי לה בלא עירבו מצי קאי כולה מלתא כדס"ד עכ"ל היינו בפשוטו דמימרא דרב קאי במסקנא כדס"ד בצדי חצר או זה כנגד זה ואסור משום תרתי משום מפולש ומשום לא עירבו אלא דהתרצן חידש כדרב ששת דכאן בעירבו היינו דהך דר"י דמתיר בנפרץ לרחבה מיירי בעירבו ודר' בלא עירבו ולענין מפולש רב מיירי בצדו או זה כנגד זה אמנם תמוה לי איך פרכינן ולרבה דאמר זה כנגד זה אסור כו' הא דברי רבה קאי על ר"י בנפרצה לרחב' דמתיר דמיירי דוקא בזה שלא כנגד זה אבל מלתא דרב י"ל דקיים כדס"ד דאוסר גם משום מפולש ומיירי זה כנגד זה וכדקאמר ונפרצה חצר כנגדו ושפיר אשמעינן דאפי' זה כנגד זה החצר מותר וצע"ג:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות סג] <b>בהרע"ב ד"ה האסקופה. וכרמלית היא. </b>בסוגי' פרכי' דילמא מעייל מרה"ר לרה"י (דלמא נפל כוליה מידו ואזיל ושקיל ליה ברה"ר ומייתי לי' ברגלי' בתוך הבית דרך האסקופה וקא מעייל מרה"ר לרה"י. רש"י) ומשני באסקופה ארוכה אדהכי והכי מידכר וכבר תמה הט"ז (סי' שנ"ב) על השמטת הרמב"ם הך מילתא דבעינן דוקא אסקופה ארוכה:
+[אות סד] <b>שם בהרע"ב ד"ה לעשרה. בד"א בכותל משופע. </b>בשבת (ד' ה' ע"ב) בתוס' ד"ה בכותל משופע כתבו וז"ל אומר ר"י דאיירי כגון שרבים מכתפי' עליו דהוי רה"ר עכ"ל ואולם לפמ"ש רש"י בשבת (ד' ח' ע"א) בההיא דינא דעמוד גבוה ט' ורבים מכתפים עליו דהוי רה"ר דדוקא ט' לא גבוה ולא נמוך. א"כ הכא דקתני משהגיע לי' טפחים משמע דמשהו בתוך י"ט התחתונים הופכו על הכתב. והא בכה"ג הכותל גבוה יותר מט' לא מקרי רבי' מכתפי' ולא הוי רה"ר. וצ"ל דרש"י ס"ל דמשופע היינו שרואה פני הקרקע דהוי רה"ר כדאיתא במתני' (פי"א מ"ו דשבת) וכמו שכתב הריטב"א עיי"ש:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות סה] <b>וישתין ברה"ר. </b>וה"ה לכרמלית. ואם הוציא אמתו לחוץ וגופו בפנים מבעיא בגמ' ולא אפשט וקי"ל לחומרא בזה אפשר דבכרמלית הוי ספק דרבנן:
+
+Mishnah 6
+
+[אות סו] <b>בהרע"ב ד"ה וכן בגת. לענין מעשר. </b>דליכא למימר דקאי על שבת ובגת כרמלית דג"כ אסור אא"כ הכניס ראשו ורובו דבכרמלית ל"ג דלמא אתי לאמשוכי דהוי גזירה לגזירה כך מפורש בסוגיין והיינו דבמעשר לא ישתה (לר"מ בחמים ובצונן ולרבנן בצונן) אא"כ שהכניס ראשו ורובו לגת. וקשה לי הא ג"ז הוי גזירה לגזירה דהא אף אתי לאתויי וישתה מחוץ לגת דהוי קבע אסור רק מדרבנן דהא לא נגמר מלאכתו וצ"ע והרמב"ם השמיט זה בפ"ה ממעשר שני ונראה דס"ל כפי' ר"ח שהביא הרשב"א בחי' בפירוש הסוגיא עיי"ש וא"כ קיימא דלענין מעשר לא בעינן שיכניס ראשו ורובו דבדרבנן ל"ג:
+[אות סז] <b>שם בתוי"ט ד"ה לא יעמוד. הואיל ונחו בפיו. </b>ותמוה לי מהא דאמרינן ריש מסכתין עקירת גופו כעקירת חפץ דמי ואינו דומה לידו. היינו דפשט ידו לפנים ונתן הבעה"ב לתוכה והוציא העני דאמאי פטור ולא אמרינן דהוצאת ידו הוי כעקירת חפץ והא מ"מ מיד שהניחו הבעה"ב על ידו של עני שאינו עם גופו במקום אחד הוי מונח במקום פטור ואח"כ כשמוציא ידו הוי עקירה ממקום פטור. וכן קשה בהיפוך למה דמשני שם שאינו דומה לידו לא נייח הרי כיון דאין גופו וידו במק"א לא מקרי נייח ואמאי בפיו מקרי נייח ומה הפרש בין יד לפה בזה וצע"ג:
+
+Mishnah 7
+
+[אות סח] <b>בהרע"ב ד"ה וחולייתו. דרך מקום פטור. </b>אבל למטה מי' אסור דהוי מוציא מרה"י לרה"י דרך רה"ר דאסור אפילו אוגדו בידו. והא דלעיל במשנה ג' דאסור רק בכותל משופע דנח קצת אבל בלא"ה מותר כיון דאגדו בידו התם בכתבי הקדש התירו. ט"ז ומג"א (סי' שנ"ד). ומ"מ מאויר כרמלית מותר להכניס באגדו בידו אפי' בשאר דברים. מג"א (סי' שנ"ב סק"ד):
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Megillah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Megillah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..66f1e0a9b1f2befde41fbac7f101668eb736efc3
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Megillah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt	
@@ -0,0 +1,155 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Megillah
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה מגילה
+Vilna, 1908-1909
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה מגילה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>אלא שהכפרים. </b>מוקפים אם הם כפרים דעת תוספות דלא הקילו עליהם להקדים. ודעת הר"ן דרשאים ג"כ להקדים ליום הכניסה אבל לא רצו להקדים קורין בט"ו. ודעת הרמב"ן דאם רצו להקדים קורין בי"ד:
+[אות ב] <b>במשנה מקדימין ליום הכניסה. </b>וכשם שהקילו חכמים על הכפרים להקדים כן הקילו עליהם שלא לקרות אלא מגילה של יום או אפשר שקורים אותה בלילה ביחיד ולמחר קורים אותה בעיירות בעשרה, הר"ן:
+[אות ג] <b>בהרע"ב ד"ה אלא שהכפרים כו'. שיקראנה להם אחד וכו'. </b>ובתוספות (יבמות דף י"ד ע"א) כתבו בשם הירושלמי דבן עיר א"י להוציא אותם דמקרי אינו מחוייב בדבר וכ"כ הר"ן דא' מהכפר קורא אותה. ואפשר דמ"ש רש"י והרע"ב שיקרא א' מבני העיר היינו שיהא מקרא והם עונים אחריו מלה במלה:
+
+Mishnah 2
+
+[אות ד] <b>במשנה חל להיות אחר השבת. </b>דהו"ל י"א וטפי לא משכחת לה דמיום הכניסה ליהכ"נ לא מקדמינן עכ"ל רש"י וקשה לי הא בלא"ה אמרי' לקמן דעשר לא תקנו רבנן אלא דמכח הקושיא דחל בחמישי לדחי ליהכ"נ שלפניו דהו"ל י"א ועלה משנינן דמיהכ"נ ליהכ"נ לא מקדמינן. והו"ל לרש"י לפרש זה מקודם על בבא דחל בחמישי. אבל לענין דלא משכחת טפי מי"א ל"צ לה. וביותר דגם על הרישא דחל בה' ל"צ לה דפירכת הש"ס הנ"ל רק לס"ד דכדי שיספיקו היינו לטובת הכרכים שיהיה שהות להכפרים להספיק מים ומזון להם לזה פרכינן דבחל בה' לקדמו ליהכ"נ בכדי שיהיו פנויים ביום ה'. אבל למסקנא דמפני שמספיקים ממילא ליכא קושיא דמה טיבותא להכפרים בהקדמה דהא ביומו שהוא יום ה' ג"כ יוהכ"נ וכיון דרש"י פירש תחלה שהקילו שלא יצטרכו לבא לעיר והיינו מפני שמספיקים ממילא ליתא לפירכ' הש"ס וצ"ע:
+
+Mishnah 3
+
+[אות ה] <b>בהרע"ב ד"ה עשרה. ונזונים משל צבור. </b>והר"ן כ' דא"צ לזה רק כל שמשכימים ומעריבים בזה להיות מצוין בשעת התפלה בבהכ"נ מקרי י' בטלנים: 
+[אות ו] <b>בתוי"ט ד"ה והקהל. משום בימה. </b>והרמב"ם (סוף הלכות חגיגה) כ' הטעם מפני תקיעת חצוצרות והתחינה שאינן דוחים את שבת. ושניהם איתא בירושלמי הובא בכ"מ שם:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות ז]  <b>במשנה אין בין י"ט לשבת. </b>קשה לי למ"ש הב"י (סימן רמ"ו ובהגהת ש"ע (שם) [רמ"ו] ס"ג) בשם שבולי לקט דאין אדם מצוה על שביתת בהמתו בי"ט. וכן הרמב"ן בס' תולדות אדם כ' די"ל דליכא בי"ט איסור שביתת עבדו. הובא בב"י (סי' תקכ"ו) א"כ אמאי לא חשיב במתני' דבין י"ט לשבת שביתת בהמתו ועבדו:
+[אות ח] <b>וזה זדונו בכרת. </b>הא לענין תשלומים זה וזה שוים דמתני' רבי נחוניא בן הקנה היא ויה"כ כשבת לענין קלב"מ. גמרא:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות ט] <b>בתי"ט ד"ה פריעה. ובמצורע מוחלט כתיב. </b>דכתיב והצרוע אשר בו הנגע מי שצרעתו תלוי בגופו ולא בימים:
+
+Mishnah 8
+
+[אות י] <b>אין בין ספרים. </b>דעת הרמב"ן במלחמות פ"ק בסוגיא דסוכה ישנה דס"ת בעיא עיבוד לשמה ובתפילין ומזוזות לא בעיא עיבוד לשמה והא דלא חשיב לה הכא במתניתין משום דחומרי תפילין ומזוזות קא חשיב אבל לא קולייהו עיי"ש. ובשבת (ד' ע"ט ע"ב) הקשו תוספות דאמאי לא חשיב דס"ת כשר על גויל משא"כ בתפילין ומזוזות. ותירצו דלא הוי מחד טעמא אלא משום שזה דינו בקלף וזה דינו בדוכסוסטוס עיי"ש (ועיין בתוס' מנחות דף ל"ב ע"א ד"ה תפילין) ולי קשה אמאי לא חשיב דבס"ת כשר בכותב שלא כסדרן משא"כ בתפילין ומזוזות דבעי' דוקא כסדרן כדקיי"ל בא"ח (סי' ל"ב) וביו"ד (סי' רפ"ח) וצ"ע. אח"ז מצאתי בתשובת מוהר"ר יוסף קצבי (סי' ב') דהקשה כן מהר"י אפנדרי ומה דרצה לחלק שם דלא חשיב רק דבר הנראית לעין אחר כתיבה מהותו זה נסתר מדברי הרמב"ן הנ"ל:
+
+Mishnah 9
+
+[אות יא] <b>בהרע"ב ד"ה פר. ועשה כהוראתו. </b>אבל לא מיירי בפר העלם דבר של צבור דכתיב ביה הכהן המשיח יחטא דהא מרבי' בת"כ דאפילו כהן הדיוט יכול להביאו וכ"ש מרובה בגדים. תוס'. ועי' ביומא (דף נ"ז ע"א) תוס' ד"ה אני ראיתי וכו' דדעת ריב"א דאף פר הבא על כל המצות דשל צבור דוקא הכהן המשיח מקריבו ודעת הר"י שם כדעת תוס' בסוגיין הנ"ל:
+[אות יב] <b>בהרע"ב ד"ה כהן המשמש. הראשון קרוי משמש. </b>ואפי' בשעה שמשמש האחר תחתיו בא הפר מכה"ג הקבוע שיחזור לעבודתו. אלא דנקט לכהן שעבר דאפילו בזה ליכא חילוק רק לענין פר יה"כ ועשירית האיפה אבל לשארי דברים שווים. תוס':
+[אות יג] <b>הרע"ב ד"ה אלא פר. משמש בשמונה בגדים. </b>ואין הלכה כן דבסוגיא מוקמינן מתני' כר"מ אבל רבי יוסי ס"ל שני אינו לא ככה"ג ולא ככהן הדיוט ככהן הדיוט לא דמעלין בקודש ולא מורידין ככה"ג לא משום איבה. ובפ"ק דיומא פסקינן הלכתא בזה כר"י:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות יד] <b>אבל קורים אותה. </b>בטורי אבן דקדק דבתחלה נקט מתני' הכל על הקורא ואמאי נקט אח"כ על השומע והו"ל למנקט אבל הלועז קורא לועזות. והאריך בזה ליישב. ולענ"ד דהרי באמת בשארי דברים בבהמ"ז וכדומה אינו יוצא בשמיעה אא"כ מבין לה"ק אבל אם מברך בעצמו יוצא אע"פ שאינו מבין כמ"ש תוספות והרא"ש בברכות (דף מ"ה) וכן פסקינן בש"ע א"ח (סימן קצ"ג) וא"כ אשמעינן הכא רבותא דלא מבעי' כשהלועז קורא בעצמו אשורית דיצא אלא אפילו שמע אשורית אף דבעלמא לא יצא מ"מ הכא יוצא דמ"מ איכא פרסומי ניסא כמ"ש ברכות שם:
+
+Mishnah 2
+
+[אות טו] <b>היה כותבה. </b>בירוש' הדא דתימא דפורים מותר בעשיית מלאכה. ואע"ג דכתיב משתה ושמחה וי"ט מ"מ כיון דלבסוף כתיב לעשות אותם ימי משתה ושמחה ואילו י"ט לא כתיב אלמא דהספד ותענית קבילו עלייהו ומלאכה לא קבילו עלייהו. גמרא פ"ק (דף ה' ע"ב). ולשינויא קמא דהתם דפורים אסור במלאכה צ"ל דמשנתינו דהכא מיירי בכפרים המקדימים וקוראים. פר"ח:
+
+Mishnah 3
+
+[אות טז] <b>בהרע"ב ד"ה אם עתיד. וביום לא יהיה בעיר. </b>והר"ן והרא"ש דקדקו מדברי הרי"ף בנתעכב במקרה ביום כיון שלא היה בדעתו לכך קורא כמקומו. וכן פסקי' בש"ע:
+[אות יז] <b>בתי"ט ד"ה אם עתיד. כתב הר"ן. </b>והרא"ש כתב דודאי לישנא דהש"ס משמע דרבא אכולה מתני' קאי וגם בבן עיר שהלך לכרך תליא בעתיד לחזור בליל י"ד כיון דבזמן חיוב קריאת מקומו אינו עמהם נסתלק ממנו חובת קריאת אנשי מקומו וקרינן ביה מוקף ב"י ואף אם חוזר לעירו קורא בט"ו:
+
+Mishnah 4
+
+[אות יח] <b>בהרע"ב ד"ה הכל כשרים. לאתויי נשים. </b>בתוס' (פ"ק דף ד') הוכיחו דנשים אין מוציאות אנשים ונתקשו בטעמא דמלתא והטורי אבן שם כ' עפ"י דברי תוס' דהא דצריך קרא לחייב נשים במצה היינו דהך דאף הן היו באותו נס הוא רק סברא דרבנן. וא"כ י"ל כיון דאסתר ברוח הקודש נאמרה הוי כמו דאורייתא והיה החיוב רק לאנשים אלא מדרבנן הוסיפו לחייב נשים מטעם דאף הן היו באותו הנס וא"כ חיובא דנשים אינו ברה"ק והוי כמו חיוב דרבנן דאינו מוציא לחיוב דאורייתא עיי"ש. ולענ"ד הא תוס' בפסחים (דף ק"ח ע"ב) ד"ה היו כתבו והא דאמרינן דפטורות מסוכה אע"ג דהן היו באותו הנס כו' (היינו אף דקרא כתיב האזרח למעוטי נשים. דהתינח אם סברא דהן היו באה"נ הוי דאורייתא מש"ה בסוכה פטורות דהתורה פטרתן אבל כיון דהוי רק סברת דרבנן א"כ מה בכך דתורה פטרתן מ"מ לחייבינהו דרבנן), התם בעשה דאורייתא אבל בד' כוסות דרבנן תקנו גם לנשים. נ"ל כוונתם דדוקא במילי דרבנן כמו ד' כוסות וחנוכה דעיקרו דרבנן מעיקרא כי תקנו תקנו גם לנשים שהיו באה"נ אבל במצות דאורייתא לא תקנו חז"ל חיובא ביחוד לנשים. וא"כ ליתא לדברי ט"א דאם מצד רה"ק לא נתחייבו נשים לא היה להם לחכמים לעשות חיוב ביחוד לנשים כמו דלא עשו בסוכה:
+[אות יט] <b>בהרע"ב ד"ה חוץ מחרש כו'. ולא השמיע לאזניו. </b>כ"ה בגמרא והטעם כיון דא"י להשמיע לאזניו אינו מחויב בדבר ע"כ א"י להוציא. והכי קיי"ל בש"ע (סימן תקפ"ה) לענין תקיעה דחרש המדבר ואינו שומע א"י להוציא אחרים בתקיעה והיינו ג"כ כיון דהוא א"י לשמוע אינו מחוייב בתקיעה. ותימא. דהרא"ש בברכות (ד' כ') הקשה מ"ש דנשים דאינן מוציאות אנשים בבהמ"ז משום ספק דלמא אין מחויבות בבהמ"ז כ"א מדרבנן ולא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא ומ"ש באיש שאכל רק שעורא דרבנן דמוציא למי שאכל שעורא דאורייתא. ותירץ דאיש אע"ג שלא אכל כלום דין הוא שיוציא דכל ישראל ערבים זב"ז וכמו דבברכת המצות אם יצא מוציא אלא דבברכת הנהנין מדרבנן אמרו שלא יברכו בלא הנאה אבל אשה אינה בכלל הערבות עכת"ד. וא"כ הכא דליתא לתירוצו דהרא"ש דהא מיירי באנשים דיש דין ערבות תיקשי מ"ש מיצא מוציא. וע"כ נלע"ד דאין כוונת הרא"ש לחלק בין אנשים לנשים אלא כוונתו דחילוק יש בין יצא מוציא לאינו מחויב במצוה זו בעצמותו דערבות רק במי שמחוייב ג"כ במצוה זו מש"ה אף שהוא כבר יצא לעצמו מוציא לאחרים. אבל במצוה שאינו בר חיובא כלל דהיינו לפי הצד דנשים אינם מחוייבות בבה"מ מדאורייתא אינם ערבים על מצוה דבהמ"ז. אבל לא שיש חילוק בין איש לאשה.  ולפ"ז במצות דנשים חייבות גם הם בכלל ערבות ושייך בהו דינא דאם יצא מוציא. וכ"מ גבי ינאי מלכא ומלכתא דכריכו רפתא משמע דאם היה שמעון בן שטח אוכל כזית היה מוציא גם למלכתא והא לצד דנשים בבהמ"ז דאורייתא מה מהני שאכל כזית הא חיובא דידיה רק מדרבנן ודידה דאורייתא (דדוחק לומר דהיא לא אכלה כדי שביעה) ואתינן עליה רק מטעם יצא מוציא. גם לא מצינו בשום דוכתא דבאשה לא יהיה הדין אם יצא מוציא וע"כ נ"ל דליתא למ"ש בס' דגול מרבבה דאיש שכבר התפלל א"י להוציא לאשה דלא התפללה דל"ש כאן דין דיצא מוציא דאשה אינה בכלל ערבות אלא דמסתפק דאפשר רק נשים אינן ערבים אבל ערבות דאנשים היא גם על הנשים. ולדבריו אשה שיצאה ידי קידוש אינה יכולה להוציא לאחרים שלא יצאו. ולדעתי ז"א. דנהי דראייתי מינאי מלכא יש ליישב לצד ספיקו דערבותן דאנשים הוא גם על הנשים. מ"מ דראיה ממתני' דהכא מכרעת דאין כוונת הרא"ש כפשוטו. עיין מ"ש בגליון (מ"ח פ"ג) דר"ה ובגליון (משנה ג' פ"ג דברכות):
+[אות כא] <b>בתי"ט ד"ה ר"י וכו'. הוי קטן תרתי. </b>ועי' בהר"ן שכתב דהרמב"ן תירץ דטעמא דרבנן דקטן לא מקרי חיובא כלל דעליו אין המצוה אלא על אביו לחנכו. וההיא דבן מברך לאביו היינו בן גדול. והא דמוקמינן (פ"ג דברכות) באכל שיעורא דרבנן היינו משום אשה מברכת לבעלה ולא זכיתי להבין הא בברכות שם אמרינן ולטעמיך קטן בר חיובא הוא אלא דאכל שיעורא דרבנן. ולהרמב"ן הא בקטן לא מהני אף שאכל אביו שיעורא דרבנן ומיירי רק בבן גדול ואיך אמרינן קטן בר חיובא הוא וצע"ג:
+[אות כ] <b>במשנה ולא טובלין ולא מזין. </b>בתוספות ופיר"ת דב' טבילות היה א' לפני הזאה לקבל הזאה ואותה הוי בלילה וא' אחר הזאה והוי ביממא וכו' ומ"מ ק' הכא באיזה טבילה מיירי וכו' ואי מיירי באותה שלאחר הזאה וכו'. וקשה לי דמה הכריחם להמציא דהיה חיוב ב' טבילות דהיינו דאחר הזאה בעי' טבילה בעצמותו ולא בפשוטו דטבילה א' היה ביום הז' לטהרת טומאתו כמו טמא שרץ וזב וזבה דצריכים טבילה ביום האחרון דטומאתן ביום דוקא ה"נ טמא מת. וטבילה זו הברירה בידו אם לעשותו כיום הז' קודם ההזאה ואזי סגי בטבילה זו דעולה לשתיהן לקבלת הזאה ולטהרה מטומאה אבל אם אינו רוצה ביום הז' לטבול עד אחר ההזאה מ"מ צריך טבילה קודם הזאה לקבלת ההזאה ואזי יכול לעשות טבילה זו בלילה ואינה עולה לטהרתו כיון דהוא בלילה וא"כ שפיר קתני ואין טובלין קודם לאין מזין היינו אם רצונו שהטבילה דקודם הזאה יעלה ג"כ לטהרתו צריכה להיות ביום. גם בלא"ה הא זה ברור דזב וזבה צריך להיות טבילתן ביום א"כ אצטריך ואין טובלין להנך דאין בהם הזאה וצ"ע:
+
+Mishnah 5
+
+[אות כב]  <b>במשנה ולמוספין. </b>ואף דלא קרב קודם תמיד של שחר ולא אחר תמיד של בין הערבים עי' בהרע"ב (רפ"ה דפסחים) מ"מ הכשר המוספים הוא כל היום אלא דדבר אחר מעכב עליהן או דאפשר דאם בדיעבד הקדים מוספים לתמיד של שחר או שהקריב אחר תמיד של בין הערבים כשר חידושי הרשב"א:
+[אות כג] שם <b>במשנה ולוידוי הפרים. </b>אף דכבר תנא כל היום כשר לסמיכה ממילא ידעינן דוידוי כשר כל היום דהוידוי היה בשעת סמיכה מ"מ היה ס"ד דוידוי זה אינו כוידוי דשאר סמיכות ואינו כשר כל היום ויגרום נמי לסמיכה זו שלא תהיה כשר כל היום. תוס':
+[אות כד] <b>בתי"ט ד"ה לקריאת המגילה. ובתרווייהו נמי א"צ כהן. </b>תמהני מאד הא מקרא מלא זאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן דמיירי בהגשה כדאיתא בסוטה (דף י"ד) וכן בספ"ק דקדושין ילפינן מיניה דהגשה פסולה בנשים ובתוס' קדושין שם כתבו דמהגשות ואילך מיירי בכהנים והתי"ט שם העתיק לדברי תוס' ולא הרגיש דהוא סתירה לדבריהם דהכא:
+
+Mishnah 6
+
+[אות כה]  <b>במשנה ולהקטר חלבים. </b>הא דלא קתני ג"כ להרמת הדשן משום דבשום פעם לא היו רגילים לתרום קודם אשמורה הראשונה תוספת (פ"ק דיומא ד' כ' ע"ב). ואינני מבין דבריהם הקדושים. הא בפשיטות י"ל דקחשיב רק מה דמצותו בלילה דוקא בזה השמיענו דכל הלילה כשר לכך. אבל הרמת הדשן הלא אף לכתחלה מרימים מקרות הגבר דהוא בעמוד השחר כמ"ש הרמב"ם (פ"ב מהלכות תמידים ומוספים) ואין מצותו דוקא בלילה. שוב ראיתי דהתוספות (פ"ב דיומא דף כ"ז ע"ב) בד"ה איכא שכתב להדיא דתרומת הדשן דוקא בלילה עיי"ש:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות כו] <b>בתי"ט ד"ה קדושתן. מדלא כתיב. </b>ומהרי"ט בתשו' (ח"א סי' קכ"ג) כתב דהכי דייקי' דודאי אי היה כתיב והחרבתי את מקדשיכם היה אפשר לפרש מקדשיכם שהיה כבר בשעת החורבן אבל לשון שממה אינו נופל אלא על שעת חורבתה מכבר שנים רבות ואינה נבנית כדכתיב על הר ציון ששמם. ואילו נחרב וחזר ונבנה תיכף אף שהיה נופל עליו לשון חורבן לא היה נופל עליו לשון שממה, והכא דכתיב והשמותי את מקדשיכם אלמא קדושתן אף כשהן שוממים אף אחר שנחרבו עיי"ש וכ"כ המהרי"ט בדרשותיו (פ' וישב דרוש א') ועיי"ש מ"ש עוד בזה ועי' במ"ש המ"ל (פ"א מהלכות קרבן פסח הלכה ה') ובתשו' מוצל מאש (סי' מ"ג):
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות כז] <b>בתי"ט ד"ה אין מפסיקין וכו'. י"ל דמ"מ בתעניות משכחת כו'. </b>כתב הלח"מ שמצא בירושלמי רבי סימון בשם ריב"ל אין לך טעון ברכה לפניו ולאחריו אלא שירת הים ועשרת הדברות וקללות שבת"כ ושבשמ"ת ע"כ, וא"כ א"צ לכל הדחוקים ומשנתינו עולה יפה בלי גמגום ע"ש:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות כח] <b>בתוי"ט ד"ה זה הכלל. לא אתי לאתויי. </b>עיין בתוי"ט (בפ"ב מ"ג) דיבמות:
+[אות כט] <b>שם בתי"ט ד"ה אבל מוסיפין וכו'. ואחרים מפרשין וכו' ובשבת דוקא מוסיפים משום דליכא יומא דעדיף מיניה הר"ן. </b>ותמוה לי הא סברא זו נסתר מהברייתא (בדף כ"ג ע"א) רע"ק אומר בי"ט חמשה וביוה"כ שבעה ובשבת ששה אין פוחתין מהן אבל מוסיפים. והא עכ"פ קאי אדסמיך ליה דהיינו שבת והרי לרע"ק דיוה"כ טפי גברא משבת ואפ"ה מוסיפים בשבת ולא אמרי' דמשוי ליה ליוה"כ א"כ ה"ה לדידן ביו"ט ויה"כ. וצלע"ג:
+
+Mishnah 3
+
+[אות ל] <b>בהרע"ב ד"ה ואדם כיוצא. אם אמר דמי עלי. </b>והא דלא מוקמינן בהקדיש עבדו כנעני דגופו קדוש דאית' בירושלמי דע"כ שמין בג' כדי שלא ישמעו ויברחו. תוס':
+
+Mishnah 4
+
+[אות לא] <b>בהרע"ב ד"ה מדלגין בנביא. מפרשה לפרשה כו'. </b>אבל לא מנביא לנביא. ובנביא של שנים עשר מדלג. מסוף הספר לתחלתו. גמרא. ופירש"י מסוף הספר לתחלתו למפרע. וכתב בכ"מ דבנביא של שנים עשר לא ידלג מנביא לנביא למפרע. אבל בנביא אחד מדלג מסופו לתחלתו מידי דהוי אשאר נביאים עכ"ל. ועי' במג"א לא"ח (סי' קמ"ד ס"ק ד'):
+
+Mishnah 5
+
+[אות לב] <b>בתוי"ט ד"ה והוא נושא. משום סיפא. </b>ובט"א כתב די"ל למאי דקי"ל בש"ע (סימן קכ"ח סעיף כ"ה) הוא מסוגיא דסוטה (דף ל"ח.) דבהכ"נ שכולה כהנים אם אין שם אלא יו"ד כולם עולים לדוכן יש שם יותר מעשרה היתירים מעשרה יעלו לדוכן והעשרה עונים אחריהם אמן עיי"ש. ולזה קמ"ל במתני' היכי דאין כולן עולים המפטיר בנביא הוא מן העולים:
+[אות לג] <b>במשנה או רבו. </b>בט"א כתב דהיינו באין לו אב. אבל ביש לו אב האב קודם. ול"ד להנהו דמתני' (דספ"ב דב"מ) דרבו קודם. דהכא דהוא זכות הקטן וכבוד האב קודם לזכות בו כמו דיורשו. וגם בהנהו דבב"מ על הבן מוטל להקדים כבוד רבו. משא"כ הכא שהוא דבר הבא מאליו ע"י תקנת חז"ל מטעם דמפרש בגמרא אביו קודם:
+
+Mishnah 6
+
+[אות לד] <b>בהרע"ב ד"ה רי"א. הנאה מהם לעולם. </b>אבל ראה ונסתמא פורש עיי"ש וכ' תוס' אע"ג דר"י ס"ל בב"ק דסומא פטור מן המצות וחייב רק מדרבנן והוי ב' דרבנן אפ"ה ל"ד לקטן דמודה ר"י דאינו פורס ע"ש דכיון שהוא גדול ובר דעת עדיף מקטן:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות לה] <b>בהרע"ב ד"ה סכנה. שלא תכנס בראשו. </b>ותוס' כ' פר"ת בשעת הסכנה יכול להסתכן בהן ולא תגין עליו המצוה ולא יעשה לו נס כמו לאלישע בעל כנפים:
+[אות לו] <b>שם בהרע"ב ד"ה ציפהו זהב. והכתוב אומר. </b>וכ"כ רש"י והר"ן אבל לכאורה אינו מספיק דאטו זהב מן האסור לפיך. וברש"י במנחות (דף מ"ו ע"ב) כתב על ציפן זהב דהטעם דעור בעיא דאפי' קשירתן אינן אלא רצועות במינו כדאיתא (בפ' הקומץ דף מ"ה) ואח"כ גבי טלה עליהן עור בהמה טמאה כ' רש"י דבעינן מן המותר בפיך ובסנהדרין (דף מ"ח ע"ב) כ' רש"י על ציפן זהב דפסולות דהלכה למ"מ הוא:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Megillah/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Megillah/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b9cc63f90ab20ef280b3089feecf2a35d066a33f
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Megillah/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,158 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Megillah
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה מגילה
+merged
+https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Megillah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1908-1909
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה מגילה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>אלא שהכפרים. </b>מוקפים אם הם כפרים דעת תוספות דלא הקילו עליהם להקדים. ודעת הר"ן דרשאים ג"כ להקדים ליום הכניסה אבל לא רצו להקדים קורין בט"ו. ודעת הרמב"ן דאם רצו להקדים קורין בי"ד:
+[אות ב] <b>במשנה מקדימין ליום הכניסה. </b>וכשם שהקילו חכמים על הכפרים להקדים כן הקילו עליהם שלא לקרות אלא מגילה של יום או אפשר שקורים אותה בלילה ביחיד ולמחר קורים אותה בעיירות בעשרה, הר"ן:
+[אות ג] <b>בהרע"ב ד"ה אלא שהכפרים כו'. שיקראנה להם אחד וכו'. </b>ובתוספות (יבמות דף י"ד ע"א) כתבו בשם הירושלמי דבן עיר א"י להוציא אותם דמקרי אינו מחוייב בדבר וכ"כ הר"ן דא' מהכפר קורא אותה. ואפשר דמ"ש רש"י והרע"ב שיקרא א' מבני העיר היינו שיהא מקרא והם עונים אחריו מלה במלה:
+
+Mishnah 2
+
+[אות ד] <b>במשנה חל להיות אחר השבת. </b>דהו"ל י"א וטפי לא משכחת לה דמיום הכניסה ליהכ"נ לא מקדמינן עכ"ל רש"י וקשה לי הא בלא"ה אמרי' לקמן דעשר לא תקנו רבנן אלא דמכח הקושיא דחל בחמישי לדחי ליהכ"נ שלפניו דהו"ל י"א ועלה משנינן דמיהכ"נ ליהכ"נ לא מקדמינן. והו"ל לרש"י לפרש זה מקודם על בבא דחל בחמישי. אבל לענין דלא משכחת טפי מי"א ל"צ לה. וביותר דגם על הרישא דחל בה' ל"צ לה דפירכת הש"ס הנ"ל רק לס"ד דכדי שיספיקו היינו לטובת הכרכים שיהיה שהות להכפרים להספיק מים ומזון להם לזה פרכינן דבחל בה' לקדמו ליהכ"נ בכדי שיהיו פנויים ביום ה'. אבל למסקנא דמפני שמספיקים ממילא ליכא קושיא דמה טיבותא להכפרים בהקדמה דהא ביומו שהוא יום ה' ג"כ יוהכ"נ וכיון דרש"י פירש תחלה שהקילו שלא יצטרכו לבא לעיר והיינו מפני שמספיקים ממילא ליתא לפירכ' הש"ס וצ"ע:
+
+Mishnah 3
+
+[אות ה] <b>בהרע"ב ד"ה עשרה. ונזונים משל צבור. </b>והר"ן כ' דא"צ לזה רק כל שמשכימים ומעריבים בזה להיות מצוין בשעת התפלה בבהכ"נ מקרי י' בטלנים: 
+[אות ו] <b>בתוי"ט ד"ה והקהל. משום בימה. </b>והרמב"ם (סוף הלכות חגיגה) כ' הטעם מפני תקיעת חצוצרות והתחינה שאינן דוחים את שבת. ושניהם איתא בירושלמי הובא בכ"מ שם:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות ז]  <b>במשנה אין בין י"ט לשבת. </b>קשה לי למ"ש הב"י (סימן רמ"ו ובהגהת ש"ע (שם) [רמ"ו] ס"ג) בשם שבולי לקט דאין אדם מצוה על שביתת בהמתו בי"ט. וכן הרמב"ן בס' תולדות אדם כ' די"ל דליכא בי"ט איסור שביתת עבדו. הובא בב"י (סי' תקכ"ו) א"כ אמאי לא חשיב במתני' דבין י"ט לשבת שביתת בהמתו ועבדו:
+[אות ח] <b>וזה זדונו בכרת. </b>הא לענין תשלומים זה וזה שוים דמתני' רבי נחוניא בן הקנה היא ויה"כ כשבת לענין קלב"מ. גמרא:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות ט] <b>בתי"ט ד"ה פריעה. ובמצורע מוחלט כתיב. </b>דכתיב והצרוע אשר בו הנגע מי שצרעתו תלוי בגופו ולא בימים:
+
+Mishnah 8
+
+[אות י] <b>אין בין ספרים. </b>דעת הרמב"ן במלחמות פ"ק בסוגיא דסוכה ישנה דס"ת בעיא עיבוד לשמה ובתפילין ומזוזות לא בעיא עיבוד לשמה והא דלא חשיב לה הכא במתניתין משום דחומרי תפילין ומזוזות קא חשיב אבל לא קולייהו עיי"ש. ובשבת (ד' ע"ט ע"ב) הקשו תוספות דאמאי לא חשיב דס"ת כשר על גויל משא"כ בתפילין ומזוזות. ותירצו דלא הוי מחד טעמא אלא משום שזה דינו בקלף וזה דינו בדוכסוסטוס עיי"ש (ועיין בתוס' מנחות דף ל"ב ע"א ד"ה תפילין) ולי קשה אמאי לא חשיב דבס"ת כשר בכותב שלא כסדרן משא"כ בתפילין ומזוזות דבעי' דוקא כסדרן כדקיי"ל בא"ח (סי' ל"ב) וביו"ד (סי' רפ"ח) וצ"ע. אח"ז מצאתי בתשובת מוהר"ר יוסף קצבי (סי' ב') דהקשה כן מהר"י אפנדרי ומה דרצה לחלק שם דלא חשיב רק דבר הנראית לעין אחר כתיבה מהותו זה נסתר מדברי הרמב"ן הנ"ל:
+
+Mishnah 9
+
+[אות יא] <b>בהרע"ב ד"ה פר. ועשה כהוראתו. </b>אבל לא מיירי בפר העלם דבר של צבור דכתיב ביה הכהן המשיח יחטא דהא מרבי' בת"כ דאפילו כהן הדיוט יכול להביאו וכ"ש מרובה בגדים. תוס'. ועי' ביומא (דף נ"ז ע"א) תוס' ד"ה אני ראיתי וכו' דדעת ריב"א דאף פר הבא על כל המצות דשל צבור דוקא הכהן המשיח מקריבו ודעת הר"י שם כדעת תוס' בסוגיין הנ"ל:
+[אות יב] <b>בהרע"ב ד"ה כהן המשמש. הראשון קרוי משמש. </b>ואפי' בשעה שמשמש האחר תחתיו בא הפר מכה"ג הקבוע שיחזור לעבודתו. אלא דנקט לכהן שעבר דאפילו בזה ליכא חילוק רק לענין פר יה"כ ועשירית האיפה אבל לשארי דברים שווים. תוס':
+[אות יג] <b>הרע"ב ד"ה אלא פר. משמש בשמונה בגדים. </b>ואין הלכה כן דבסוגיא מוקמינן מתני' כר"מ אבל רבי יוסי ס"ל שני אינו לא ככה"ג ולא ככהן הדיוט ככהן הדיוט לא דמעלין בקודש ולא מורידין ככה"ג לא משום איבה. ובפ"ק דיומא פסקינן הלכתא בזה כר"י:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות יד] <b>אבל קורים אותה. </b>בטורי אבן דקדק דבתחלה נקט מתני' הכל על הקורא ואמאי נקט אח"כ על השומע והו"ל למנקט אבל הלועז קורא לועזות. והאריך בזה ליישב. ולענ"ד דהרי באמת בשארי דברים בבהמ"ז וכדומה אינו יוצא בשמיעה אא"כ מבין לה"ק אבל אם מברך בעצמו יוצא אע"פ שאינו מבין כמ"ש תוספות והרא"ש בברכות (דף מ"ה) וכן פסקינן בש"ע א"ח (סימן קצ"ג) וא"כ אשמעינן הכא רבותא דלא מבעי' כשהלועז קורא בעצמו אשורית דיצא אלא אפילו שמע אשורית אף דבעלמא לא יצא מ"מ הכא יוצא דמ"מ איכא פרסומי ניסא כמ"ש ברכות שם:
+
+Mishnah 2
+
+[אות טו] <b>היה כותבה. </b>בירוש' הדא דתימא דפורים מותר בעשיית מלאכה. ואע"ג דכתיב משתה ושמחה וי"ט מ"מ כיון דלבסוף כתיב לעשות אותם ימי משתה ושמחה ואילו י"ט לא כתיב אלמא דהספד ותענית קבילו עלייהו ומלאכה לא קבילו עלייהו. גמרא פ"ק (דף ה' ע"ב). ולשינויא קמא דהתם דפורים אסור במלאכה צ"ל דמשנתינו דהכא מיירי בכפרים המקדימים וקוראים. פר"ח:
+
+Mishnah 3
+
+[אות טז] <b>בהרע"ב ד"ה אם עתיד. וביום לא יהיה בעיר. </b>והר"ן והרא"ש דקדקו מדברי הרי"ף בנתעכב במקרה ביום כיון שלא היה בדעתו לכך קורא כמקומו. וכן פסקי' בש"ע:
+[אות יז] <b>בתי"ט ד"ה אם עתיד. כתב הר"ן. </b>והרא"ש כתב דודאי לישנא דהש"ס משמע דרבא אכולה מתני' קאי וגם בבן עיר שהלך לכרך תליא בעתיד לחזור בליל י"ד כיון דבזמן חיוב קריאת מקומו אינו עמהם נסתלק ממנו חובת קריאת אנשי מקומו וקרינן ביה מוקף ב"י ואף אם חוזר לעירו קורא בט"ו:
+
+Mishnah 4
+
+[אות יח] <b>בהרע"ב ד"ה הכל כשרים. לאתויי נשים. </b>בתוס' (פ"ק דף ד') הוכיחו דנשים אין מוציאות אנשים ונתקשו בטעמא דמלתא והטורי אבן שם כ' עפ"י דברי תוס' דהא דצריך קרא לחייב נשים במצה היינו דהך דאף הן היו באותו נס הוא רק סברא דרבנן. וא"כ י"ל כיון דאסתר ברוח הקודש נאמרה הוי כמו דאורייתא והיה החיוב רק לאנשים אלא מדרבנן הוסיפו לחייב נשים מטעם דאף הן היו באותו הנס וא"כ חיובא דנשים אינו ברה"ק והוי כמו חיוב דרבנן דאינו מוציא לחיוב דאורייתא עיי"ש. ולענ"ד הא תוס' בפסחים (דף ק"ח ע"ב) ד"ה היו כתבו והא דאמרינן דפטורות מסוכה אע"ג דהן היו באותו הנס כו' (היינו אף דקרא כתיב האזרח למעוטי נשים. דהתינח אם סברא דהן היו באה"נ הוי דאורייתא מש"ה בסוכה פטורות דהתורה פטרתן אבל כיון דהוי רק סברת דרבנן א"כ מה בכך דתורה פטרתן מ"מ לחייבינהו דרבנן), התם בעשה דאורייתא אבל בד' כוסות דרבנן תקנו גם לנשים. נ"ל כוונתם דדוקא במילי דרבנן כמו ד' כוסות וחנוכה דעיקרו דרבנן מעיקרא כי תקנו תקנו גם לנשים שהיו באה"נ אבל במצות דאורייתא לא תקנו חז"ל חיובא ביחוד לנשים. וא"כ ליתא לדברי ט"א דאם מצד רה"ק לא נתחייבו נשים לא היה להם לחכמים לעשות חיוב ביחוד לנשים כמו דלא עשו בסוכה:
+[אות יט] <b>בהרע"ב ד"ה חוץ מחרש כו'. ולא השמיע לאזניו. </b>כ"ה בגמרא והטעם כיון דא"י להשמיע לאזניו אינו מחויב בדבר ע"כ א"י להוציא. והכי קיי"ל בש"ע (סימן תקפ"ה) לענין תקיעה דחרש המדבר ואינו שומע א"י להוציא אחרים בתקיעה והיינו ג"כ כיון דהוא א"י לשמוע אינו מחוייב בתקיעה. ותימא. דהרא"ש בברכות (ד' כ') הקשה מ"ש דנשים דאינן מוציאות אנשים בבהמ"ז משום ספק דלמא אין מחויבות בבהמ"ז כ"א מדרבנן ולא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא ומ"ש באיש שאכל רק שעורא דרבנן דמוציא למי שאכל שעורא דאורייתא. ותירץ דאיש אע"ג שלא אכל כלום דין הוא שיוציא דכל ישראל ערבים זב"ז וכמו דבברכת המצות אם יצא מוציא אלא דבברכת הנהנין מדרבנן אמרו שלא יברכו בלא הנאה אבל אשה אינה בכלל הערבות עכת"ד. וא"כ הכא דליתא לתירוצו דהרא"ש דהא מיירי באנשים דיש דין ערבות תיקשי מ"ש מיצא מוציא. וע"כ נלע"ד דאין כוונת הרא"ש לחלק בין אנשים לנשים אלא כוונתו דחילוק יש בין יצא מוציא לאינו מחויב במצוה זו בעצמותו דערבות רק במי שמחוייב ג"כ במצוה זו מש"ה אף שהוא כבר יצא לעצמו מוציא לאחרים. אבל במצוה שאינו בר חיובא כלל דהיינו לפי הצד דנשים אינם מחוייבות בבה"מ מדאורייתא אינם ערבים על מצוה דבהמ"ז. אבל לא שיש חילוק בין איש לאשה.  ולפ"ז במצות דנשים חייבות גם הם בכלל ערבות ושייך בהו דינא דאם יצא מוציא. וכ"מ גבי ינאי מלכא ומלכתא דכריכו רפתא משמע דאם היה שמעון בן שטח אוכל כזית היה מוציא גם למלכתא והא לצד דנשים בבהמ"ז דאורייתא מה מהני שאכל כזית הא חיובא דידיה רק מדרבנן ודידה דאורייתא (דדוחק לומר דהיא לא אכלה כדי שביעה) ואתינן עליה רק מטעם יצא מוציא. גם לא מצינו בשום דוכתא דבאשה לא יהיה הדין אם יצא מוציא וע"כ נ"ל דליתא למ"ש בס' דגול מרבבה דאיש שכבר התפלל א"י להוציא לאשה דלא התפללה דל"ש כאן דין דיצא מוציא דאשה אינה בכלל ערבות אלא דמסתפק דאפשר רק נשים אינן ערבים אבל ערבות דאנשים היא גם על הנשים. ולדבריו אשה שיצאה ידי קידוש אינה יכולה להוציא לאחרים שלא יצאו. ולדעתי ז"א. דנהי דראייתי מינאי מלכא יש ליישב לצד ספיקו דערבותן דאנשים הוא גם על הנשים. מ"מ דראיה ממתני' דהכא מכרעת דאין כוונת הרא"ש כפשוטו. עיין מ"ש בגליון (מ"ח פ"ג) דר"ה ובגליון (משנה ג' פ"ג דברכות):
+[אות כא] <b>בתי"ט ד"ה ר"י וכו'. הוי קטן תרתי. </b>ועי' בהר"ן שכתב דהרמב"ן תירץ דטעמא דרבנן דקטן לא מקרי חיובא כלל דעליו אין המצוה אלא על אביו לחנכו. וההיא דבן מברך לאביו היינו בן גדול. והא דמוקמינן (פ"ג דברכות) באכל שיעורא דרבנן היינו משום אשה מברכת לבעלה ולא זכיתי להבין הא בברכות שם אמרינן ולטעמיך קטן בר חיובא הוא אלא דאכל שיעורא דרבנן. ולהרמב"ן הא בקטן לא מהני אף שאכל אביו שיעורא דרבנן ומיירי רק בבן גדול ואיך אמרינן קטן בר חיובא הוא וצע"ג:
+[אות כ] <b>במשנה ולא טובלין ולא מזין. </b>בתוספות ופיר"ת דב' טבילות היה א' לפני הזאה לקבל הזאה ואותה הוי בלילה וא' אחר הזאה והוי ביממא וכו' ומ"מ ק' הכא באיזה טבילה מיירי וכו' ואי מיירי באותה שלאחר הזאה וכו'. וקשה לי דמה הכריחם להמציא דהיה חיוב ב' טבילות דהיינו דאחר הזאה בעי' טבילה בעצמותו ולא בפשוטו דטבילה א' היה ביום הז' לטהרת טומאתו כמו טמא שרץ וזב וזבה דצריכים טבילה ביום האחרון דטומאתן ביום דוקא ה"נ טמא מת. וטבילה זו הברירה בידו אם לעשותו כיום הז' קודם ההזאה ואזי סגי בטבילה זו דעולה לשתיהן לקבלת הזאה ולטהרה מטומאה אבל אם אינו רוצה ביום הז' לטבול עד אחר ההזאה מ"מ צריך טבילה קודם הזאה לקבלת ההזאה ואזי יכול לעשות טבילה זו בלילה ואינה עולה לטהרתו כיון דהוא בלילה וא"כ שפיר קתני ואין טובלין קודם לאין מזין היינו אם רצונו שהטבילה דקודם הזאה יעלה ג"כ לטהרתו צריכה להיות ביום. גם בלא"ה הא זה ברור דזב וזבה צריך להיות טבילתן ביום א"כ אצטריך ואין טובלין להנך דאין בהם הזאה וצ"ע:
+
+Mishnah 5
+
+[אות כב]  <b>במשנה ולמוספין. </b>ואף דלא קרב קודם תמיד של שחר ולא אחר תמיד של בין הערבים עי' בהרע"ב (רפ"ה דפסחים) מ"מ הכשר המוספים הוא כל היום אלא דדבר אחר מעכב עליהן או דאפשר דאם בדיעבד הקדים מוספים לתמיד של שחר או שהקריב אחר תמיד של בין הערבים כשר חידושי הרשב"א:
+[אות כג] שם <b>במשנה ולוידוי הפרים. </b>אף דכבר תנא כל היום כשר לסמיכה ממילא ידעינן דוידוי כשר כל היום דהוידוי היה בשעת סמיכה מ"מ היה ס"ד דוידוי זה אינו כוידוי דשאר סמיכות ואינו כשר כל היום ויגרום נמי לסמיכה זו שלא תהיה כשר כל היום. תוס':
+[אות כד] <b>בתי"ט ד"ה לקריאת המגילה. ובתרווייהו נמי א"צ כהן. </b>תמהני מאד הא מקרא מלא זאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן דמיירי בהגשה כדאיתא בסוטה (דף י"ד) וכן בספ"ק דקדושין ילפינן מיניה דהגשה פסולה בנשים ובתוס' קדושין שם כתבו דמהגשות ואילך מיירי בכהנים והתי"ט שם העתיק לדברי תוס' ולא הרגיש דהוא סתירה לדבריהם דהכא:
+
+Mishnah 6
+
+[אות כה]  <b>במשנה ולהקטר חלבים. </b>הא דלא קתני ג"כ להרמת הדשן משום דבשום פעם לא היו רגילים לתרום קודם אשמורה הראשונה תוספת (פ"ק דיומא ד' כ' ע"ב). ואינני מבין דבריהם הקדושים. הא בפשיטות י"ל דקחשיב רק מה דמצותו בלילה דוקא בזה השמיענו דכל הלילה כשר לכך. אבל הרמת הדשן הלא אף לכתחלה מרימים מקרות הגבר דהוא בעמוד השחר כמ"ש הרמב"ם (פ"ב מהלכות תמידים ומוספים) ואין מצותו דוקא בלילה. שוב ראיתי דהתוספות (פ"ב דיומא דף כ"ז ע"ב) בד"ה איכא שכתב להדיא דתרומת הדשן דוקא בלילה עיי"ש:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות כו] <b>בתי"ט ד"ה קדושתן. מדלא כתיב. </b>ומהרי"ט בתשו' (ח"א סי' קכ"ג) כתב דהכי דייקי' דודאי אי היה כתיב והחרבתי את מקדשיכם היה אפשר לפרש מקדשיכם שהיה כבר בשעת החורבן אבל לשון שממה אינו נופל אלא על שעת חורבתה מכבר שנים רבות ואינה נבנית כדכתיב על הר ציון ששמם. ואילו נחרב וחזר ונבנה תיכף אף שהיה נופל עליו לשון חורבן לא היה נופל עליו לשון שממה, והכא דכתיב והשמותי את מקדשיכם אלמא קדושתן אף כשהן שוממים אף אחר שנחרבו עיי"ש וכ"כ המהרי"ט בדרשותיו (פ' וישב דרוש א') ועיי"ש מ"ש עוד בזה ועי' במ"ש המ"ל (פ"א מהלכות קרבן פסח הלכה ה') ובתשו' מוצל מאש (סי' מ"ג):
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות כז] <b>בתי"ט ד"ה אין מפסיקין וכו'. י"ל דמ"מ בתעניות משכחת כו'. </b>כתב הלח"מ שמצא בירושלמי רבי סימון בשם ריב"ל אין לך טעון ברכה לפניו ולאחריו אלא שירת הים ועשרת הדברות וקללות שבת"כ ושבשמ"ת ע"כ, וא"כ א"צ לכל הדחוקים ומשנתינו עולה יפה בלי גמגום ע"ש:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות כח] <b>בתוי"ט ד"ה זה הכלל. לא אתי לאתויי. </b>עיין בתוי"ט (בפ"ב מ"ג) דיבמות:
+[אות כט] <b>שם בתי"ט ד"ה אבל מוסיפין וכו'. ואחרים מפרשין וכו' ובשבת דוקא מוסיפים משום דליכא יומא דעדיף מיניה הר"ן. </b>ותמוה לי הא סברא זו נסתר מהברייתא (בדף כ"ג ע"א) רע"ק אומר בי"ט חמשה וביוה"כ שבעה ובשבת ששה אין פוחתין מהן אבל מוסיפים. והא עכ"פ קאי אדסמיך ליה דהיינו שבת והרי לרע"ק דיוה"כ טפי גברא משבת ואפ"ה מוסיפים בשבת ולא אמרי' דמשוי ליה ליוה"כ א"כ ה"ה לדידן ביו"ט ויה"כ. וצלע"ג:
+
+Mishnah 3
+
+[אות ל] <b>בהרע"ב ד"ה ואדם כיוצא. אם אמר דמי עלי. </b>והא דלא מוקמינן בהקדיש עבדו כנעני דגופו קדוש דאית' בירושלמי דע"כ שמין בג' כדי שלא ישמעו ויברחו. תוס':
+
+Mishnah 4
+
+[אות לא] <b>בהרע"ב ד"ה מדלגין בנביא. מפרשה לפרשה כו'. </b>אבל לא מנביא לנביא. ובנביא של שנים עשר מדלג. מסוף הספר לתחלתו. גמרא. ופירש"י מסוף הספר לתחלתו למפרע. וכתב בכ"מ דבנביא של שנים עשר לא ידלג מנביא לנביא למפרע. אבל בנביא אחד מדלג מסופו לתחלתו מידי דהוי אשאר נביאים עכ"ל. ועי' במג"א לא"ח (סי' קמ"ד ס"ק ד'):
+
+Mishnah 5
+
+[אות לב] <b>בתוי"ט ד"ה והוא נושא. משום סיפא. </b>ובט"א כתב די"ל למאי דקי"ל בש"ע (סימן קכ"ח סעיף כ"ה) הוא מסוגיא דסוטה (דף ל"ח.) דבהכ"נ שכולה כהנים אם אין שם אלא יו"ד כולם עולים לדוכן יש שם יותר מעשרה היתירים מעשרה יעלו לדוכן והעשרה עונים אחריהם אמן עיי"ש. ולזה קמ"ל במתני' היכי דאין כולן עולים המפטיר בנביא הוא מן העולים:
+[אות לג] <b>במשנה או רבו. </b>בט"א כתב דהיינו באין לו אב. אבל ביש לו אב האב קודם. ול"ד להנהו דמתני' (דספ"ב דב"מ) דרבו קודם. דהכא דהוא זכות הקטן וכבוד האב קודם לזכות בו כמו דיורשו. וגם בהנהו דבב"מ על הבן מוטל להקדים כבוד רבו. משא"כ הכא שהוא דבר הבא מאליו ע"י תקנת חז"ל מטעם דמפרש בגמרא אביו קודם:
+
+Mishnah 6
+
+[אות לד] <b>בהרע"ב ד"ה רי"א. הנאה מהם לעולם. </b>אבל ראה ונסתמא פורש עיי"ש וכ' תוס' אע"ג דר"י ס"ל בב"ק דסומא פטור מן המצות וחייב רק מדרבנן והוי ב' דרבנן אפ"ה ל"ד לקטן דמודה ר"י דאינו פורס ע"ש דכיון שהוא גדול ובר דעת עדיף מקטן:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות לה] <b>בהרע"ב ד"ה סכנה. שלא תכנס בראשו. </b>ותוס' כ' פר"ת בשעת הסכנה יכול להסתכן בהן ולא תגין עליו המצוה ולא יעשה לו נס כמו לאלישע בעל כנפים:
+[אות לו] <b>שם בהרע"ב ד"ה ציפהו זהב. והכתוב אומר. </b>וכ"כ רש"י והר"ן אבל לכאורה אינו מספיק דאטו זהב מן האסור לפיך. וברש"י במנחות (דף מ"ו ע"ב) כתב על ציפן זהב דהטעם דעור בעיא דאפי' קשירתן אינן אלא רצועות במינו כדאיתא (בפ' הקומץ דף מ"ה) ואח"כ גבי טלה עליהן עור בהמה טמאה כ' רש"י דבעינן מן המותר בפיך ובסנהדרין (דף מ"ח ע"ב) כ' רש"י על ציפן זהב דפסולות דהלכה למ"מ הוא:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Moed Katan/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Moed Katan/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..504d315c30e8278cda467cd86fc848c4ba63e7be
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Moed Katan/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt	
@@ -0,0 +1,57 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Moed Katan
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה מועד קטן
+Vilna, 1908-1909
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה מועד קטן
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>בהרע"ב ד"ה משקין במועד כו'. לא שרי במועד דלא פסדי כו'. </b>וכ' הר"ן אע"ג דאם היה משקה שדה בית הבעל הוי עביד טפי. לא מקרי פסידא אא"כ דבר שהגיע לפירות והדר מפסיד. אבל להוסיף על מה שנראה לעינים הרוחה מקרי ולא פסידא:
+[אות ב] <b>בתוי"ט ד"ה במועד. ורי"ף ורמב"ם והרא"ש כו'. </b>בטור ססי' תקל"ו סיים להרי"ף דסבר מלאכת חוה"מ דאורייתא ע"ש ועי' בב"י וצ"ע:
+
+Mishnah 2
+
+[אות ג] <b>בתוי"ט ד"ה וחכמים. דמיירי דשדי לאבראי. </b>בסוגיא אינו כן ואדרבה מבואר ההיפוך דאם שדי לאבראי לית ביה משום מכשיר אגפיה לזריעה. אלא דהש"ס קאמר דא"ב בשדי לאבראי דלמ"ד כעודר איכא ולמ"ד מכשיר אגפיה ליכא ועלה פרכינן למ"ד משום שמכשיר תיפוק ליה משום עודר ור"ל וליתסר גם בשדי אבראי ומשני עודר נמי כי שקיל בדוכתא מנח לה. ור"ל דהך מ"ד ס"ל דבשדי לאבראי אינו דומה לעודר. הרי מבואר דלמ"ד מפני שמכשיר אגפיה לזריעה מיירי מתני' באינו משליך לאבראי וממילא ל"צ לטעם דעודר דבלא"ה אסור משום דמכשיר. ואדרבא זהו מוסיף חומרא דאפי' היכא דאתא מיא בתריה דליכא משום עודר מ"מ אסור משום שמכשיר אגפיה לזריעה. וא"כ ע"כ דברי הר"ן קאי למ"ד משום דנראה כעודר דאיהו ס"ל דבשדי לאבראי ג"כ שייך משום עודר ולדידיה י"ל דמתניתין מיירי בשדי לאבראי דוקא דכה"ג מתירים חכמים דבהא פליגי ראב"ע וחכמים אם כה"ג נראה כעודר אבל בלא שדי אבראי גם חכמים ס"ל דנראה כעודר דפלוגתא רחוקה לא משוינן וכיון דהך חילוק מבואר בגמרא אליבא דמ"ד מפני שמכשיר אגפיה לזריעה וממילא י"ל הכי לאידך מ"ד אליבא דחכמים. כנלע"ד מוכח בכוונת הר"ן אף דדחוק קצת. ודברי התוי"ט צע"ג. ואולם בדברי הר"ן הנ"ל קשה לי דנראה דס"ל דבלא שדי אבראי אסור משום דמיחזי כעודר. ועדיפא הו"ל למנקט דאסור משום שמכשיר אגל"ז. כמבואר בסוגיא דמאן דאוסר משום דמיחזי כעודר ס"ל ג"כ האיסור דמכשיר אגל"ז, ולהך טעמא דמכשיר אגפיה לזריעה אסור גם באתא מיא אבתריה וצ"ע:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות ד] <b>במשנה בונה כדרכו. </b>ואשמעי' דאע"ג דמיחזי כמאן דעביד נטירותא לפירי אפ"ה שרי. גמרא:
+
+Mishnah 5
+
+[אות ה] <b>במשנה את הנגעים בתחלה. </b>ברש"י וכן הרע"ב לא העתיקו תיבת בתחלה ובאמת הגירסא בתחלה קשה דהא מבואר בסוגיא דבתחלת הסגר הראשון דהיינו בטהור גמור לכו"ע לא חזי כלל. ובתחלת הסגר ב' כו"ע חזי ומטמאי' ליה. ולשיטת תוס' דבתחלת הסגר ראשון חזו (וע"כ דלא גרסי בטהור כ"ע ל"פ דלא חזי) מ"מ הא ס"ל דבתחלת הסגר הראשון גם לחכמים רואים להקל ולא להחמיר דרשאי לשתוק וא"כ פלוגתייהו לא הוי בתחלה. משנה למלך (פ"ז מהלכות יו"ט):
+[אות ו] <b>בהר"ב ד"ה ששמחה היא לו. כשרואה אותם. </b>תמהני דהא מסקינן בסוגיא אימא מפני ששמחת הרגל עליו. והיינו דגם ר"מ ס"ל דיום ליקוט עצמות אבל הוא לו וחייב להתאבל כל היום כדאיתא בברייתא דאבל רבתי. אבל הכא ס"ל כיון דעוסק בשמחת הרגל אינו מצטער בליקוט עצמות וצ"ע:
+[אות ז] <b>בהרע"ב ד"ה קודם לרגל. ושמא יתן המעות. </b>ולהך טעמא היכי דעביד בחנם שרי. גמרא:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ח] <b>בתוי"ט ד"ה ומניחה. כלומר דפתח באבל. </b>כוונת התי"ט להשוות דברי הרע"ב עם לישנא דהש"ס דקאמר פתח באבל וסיים במועד וכו' משמע דהראי' מדלא פירש דינא דאבל. אבל באמת תמוה לי דלפי מה דפירש הרע"ב דאירעו אבל היינו דמחמת האבל עכב עד המועד (וכן מבואר ממ"ש הרא"ש בשם הראב"ד להוכיח דדבר האבד אף אם ליכא אחר דאסור לעשות ע"י עצמו בצינעא דאם איתא דבצנעא מותר הו"ל כמכוין מלאכתו במועד דהא לאו אונס הוא עכ"ל. הרי מבואר דמפרש כהרע"ב דמוכח דארעו אבל מותר במועד) א"כ מפרשים הוכחת הש"ס דפתח באבל וסיים במועד. הא מה דלא מפרש דינא דאבל. היינו דמתני' לא מיירי הכא כלל מדין אבל. והא דקתני וארעו אבל לא משום דינא דאבל אלא דע"י שאירעו אבל מותר בחה"מ. ועדיפא הו"ל להש"ס למידק מהא גופא מדשרי במועד ע"כ דאסור באבל דאל"כ לאו אונס הוא וליתסר במועד ולזה היה נלע"ד בדעת הרע"ב והראב"ד דהכי קאמר הש"ס מדפתח באבל וסיים במועד ולא פירש דינא דאבל ע"כ דלא מיירי מדין אבל. ולא מלתא באפי' נפשי' הוא אלא דחדא קתני דארעו אבל מותר במועד א"כ ש"מ דבימי אבל אסור. ומה דמשני רב אשי לא מבעיא קאמר לא מיבעיא בימי אבלו דשרי כו' היינו דר"א קאמר דלאו חדא קתני אלא דמתני' מילי מילי קתני דארעו אבל ואף במועד מותר. אבל למה דקיי"ל כשינויא דרב שישא כו' דאבל חמור מתני' חדא קתני דמכח דארעו אבל מותר במועד. כנלע"ד ברור בעה"י. ואולם תמוה לי למ"ש הרא"ש לדחות הוכחת הראב"ד הנ"ל דאף שהיה מותר בימי אבל מ"מ מתוך מרירות אבילות אין דעתו סובלת להתעסק במלאכה. א"כ מאי מדייק הש"ס פתח באבל. הא כיון דחדא קתני ליכא הוכחה למה דלא פירש דינא דאבל דלא מיירי מיני' וגם ההוכחה מדשרי במועד לאו ראי' הוא דהא אף דשרי בימי אבלו מותר במועד כמ"ש הרא"ש וצע"ג:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ט] <b>בתוי"ט ד"ה והנזיר. אבל בגמרא מסיק כו'. </b>ר"ל דלפי מה דמספקא לן בש"ס דדלמא מתני' בלא היה לו פנאי קודם הרגל היה קשה קושית הר"ן דפשיטא ומוכרחים לתירוצו דהי' ס"ד לחוש דשמא ישהה קרבנותיו והיינו דניחוש דלפעמים יהי' לו פנאי קודם הרגל וישהה קרבנותיו עד רגל שהוא בטל ממלאכה שיטעה ויסבור דיהי' מותר לגלח. או כמ"ש רש"י (דף י"ד ע"ב) דשמא ישהה קרבנותיו עד יו"ט האחרון ומקריבו ואסור להקריב קרבן יחיד ביו"ט אבל לפי מה דמסקי' דאעפ"י שיש להם פנאי מותר בלאו הכי ניחא דחידוש גדול הוא דאף דהי' יכול לגלח קודם הרגל מ"מ אם לא גילח מקודם מותר לגלח ברגל. ולא קנסי' לי' כי היכי דלא לשהי קרבנותיו. וא"כ קשה על הרע"ב שכתב אם חל ז' שלו הא באמת אף אם הי' לו פנאי מותר. ורש"י שכתב ג"כ בהרע"ב היינו שכן דרך רש"י לפרש המשנה כפי ס"ד דהש"ס. והיינו לפי האבעי' דבהי' לו פנאי אסור. וגם דממה דפשיט אביי (דף י"ד ע"ב) הא בימי טומאתו נהיג מוכח דהי' ס"ל דמתני' מיירי באין לו פנאי דאל"כ אדרבא איכא רבותא בעולה מטומאתו קודם הרגל דהי' לו פנאי אפ"ה שרי. אבל הרע"ב הי' לו למנקט לפי המסקנא דגם בהיה לו פנאי שרי. ויעויין בתוס' ד"ה ומנורה וכו' במה שכתב וא"ת מאי קמ"ל נזיר ומצורע (ר"ל כיון דגם בבא ממדינת הים ואינך מותר בגילוח כל הראש מכ"ש נזיר ומצורע דאיכא מצוה) ותירצו דס"ד דאסור שלא ישהו קרבנותיהן. והיינו לכאורה כתירוץ הר"ן הנ"ל דס"ד למיסר מחששא דלא ישהה קרבנותיו. ואולם מה שכתבו אחר זה ואי מיירי רבא בשלא הי' להם פנאי וכו' לא הבנתי דהא כל עיקר דבריהם הראשונים היינו לאותו צד דמיירי באין לו פנאי דס"ד למיסר משום שמא ישהה קרבנותיו דאילו לאידך צד דמיירי דיש להם פנאי בלא"ה ליכא קושיא דזהו קמ"ל דאף שהיה לו פנאי דבכה"ג בבא ממדה"י אסור מ"מ בנזיר ומצורע שרי. וצל"ע:
+
+Mishnah 2
+
+[אות י] <b>בהרע"ב ד"ה ומטפחות ספרים. בין כתפיו. </b>ובמסתפר לכל אותם שהתירו חכמים. תוס' (דף י"ח ע"ב):
+[אות יא] <b>בתוס' חדשים ד"ה בהרע"ב ד"ה ומטפחות. ובטור וב"י משמע. </b>גם בתוס' (ד' י"ח ע"ב) כתבו ב' הגירסות וכתבו דמן הירושלמי אין הכרח. עיי"ש:
+[אות יב] <b>בתי"ט ד"ה וכל העולים. כ"כ הר"ן. </b>ובתוס' (דף י"ח ע"ב) נסתפקו אם הוא דוקא במצורע דאסור בתכבוסת או אף בעולה מטומאת מת ונבילה:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Moed Katan/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Moed Katan/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9b79b528de9e06d66e1ecbe1cbf02888c7a60b3d
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Moed Katan/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,60 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Moed Katan
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה מועד קטן
+merged
+https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Moed_Katan
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1908-1909
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה מועד קטן
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>בהרע"ב ד"ה משקין במועד כו'. לא שרי במועד דלא פסדי כו'. </b>וכ' הר"ן אע"ג דאם היה משקה שדה בית הבעל הוי עביד טפי. לא מקרי פסידא אא"כ דבר שהגיע לפירות והדר מפסיד. אבל להוסיף על מה שנראה לעינים הרוחה מקרי ולא פסידא:
+[אות ב] <b>בתוי"ט ד"ה במועד. ורי"ף ורמב"ם והרא"ש כו'. </b>בטור ססי' תקל"ו סיים להרי"ף דסבר מלאכת חוה"מ דאורייתא ע"ש ועי' בב"י וצ"ע:
+
+Mishnah 2
+
+[אות ג] <b>בתוי"ט ד"ה וחכמים. דמיירי דשדי לאבראי. </b>בסוגיא אינו כן ואדרבה מבואר ההיפוך דאם שדי לאבראי לית ביה משום מכשיר אגפיה לזריעה. אלא דהש"ס קאמר דא"ב בשדי לאבראי דלמ"ד כעודר איכא ולמ"ד מכשיר אגפיה ליכא ועלה פרכינן למ"ד משום שמכשיר תיפוק ליה משום עודר ור"ל וליתסר גם בשדי אבראי ומשני עודר נמי כי שקיל בדוכתא מנח לה. ור"ל דהך מ"ד ס"ל דבשדי לאבראי אינו דומה לעודר. הרי מבואר דלמ"ד מפני שמכשיר אגפיה לזריעה מיירי מתני' באינו משליך לאבראי וממילא ל"צ לטעם דעודר דבלא"ה אסור משום דמכשיר. ואדרבא זהו מוסיף חומרא דאפי' היכא דאתא מיא בתריה דליכא משום עודר מ"מ אסור משום שמכשיר אגפיה לזריעה. וא"כ ע"כ דברי הר"ן קאי למ"ד משום דנראה כעודר דאיהו ס"ל דבשדי לאבראי ג"כ שייך משום עודר ולדידיה י"ל דמתניתין מיירי בשדי לאבראי דוקא דכה"ג מתירים חכמים דבהא פליגי ראב"ע וחכמים אם כה"ג נראה כעודר אבל בלא שדי אבראי גם חכמים ס"ל דנראה כעודר דפלוגתא רחוקה לא משוינן וכיון דהך חילוק מבואר בגמרא אליבא דמ"ד מפני שמכשיר אגפיה לזריעה וממילא י"ל הכי לאידך מ"ד אליבא דחכמים. כנלע"ד מוכח בכוונת הר"ן אף דדחוק קצת. ודברי התוי"ט צע"ג. ואולם בדברי הר"ן הנ"ל קשה לי דנראה דס"ל דבלא שדי אבראי אסור משום דמיחזי כעודר. ועדיפא הו"ל למנקט דאסור משום שמכשיר אגל"ז. כמבואר בסוגיא דמאן דאוסר משום דמיחזי כעודר ס"ל ג"כ האיסור דמכשיר אגל"ז, ולהך טעמא דמכשיר אגפיה לזריעה אסור גם באתא מיא אבתריה וצ"ע:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות ד] <b>במשנה בונה כדרכו. </b>ואשמעי' דאע"ג דמיחזי כמאן דעביד נטירותא לפירי אפ"ה שרי. גמרא:
+
+Mishnah 5
+
+[אות ה] <b>במשנה את הנגעים בתחלה. </b>ברש"י וכן הרע"ב לא העתיקו תיבת בתחלה ובאמת הגירסא בתחלה קשה דהא מבואר בסוגיא דבתחלת הסגר הראשון דהיינו בטהור גמור לכו"ע לא חזי כלל. ובתחלת הסגר ב' כו"ע חזי ומטמאי' ליה. ולשיטת תוס' דבתחלת הסגר ראשון חזו (וע"כ דלא גרסי בטהור כ"ע ל"פ דלא חזי) מ"מ הא ס"ל דבתחלת הסגר הראשון גם לחכמים רואים להקל ולא להחמיר דרשאי לשתוק וא"כ פלוגתייהו לא הוי בתחלה. משנה למלך (פ"ז מהלכות יו"ט):
+[אות ו] <b>בהר"ב ד"ה ששמחה היא לו. כשרואה אותם. </b>תמהני דהא מסקינן בסוגיא אימא מפני ששמחת הרגל עליו. והיינו דגם ר"מ ס"ל דיום ליקוט עצמות אבל הוא לו וחייב להתאבל כל היום כדאיתא בברייתא דאבל רבתי. אבל הכא ס"ל כיון דעוסק בשמחת הרגל אינו מצטער בליקוט עצמות וצ"ע:
+[אות ז] <b>בהרע"ב ד"ה קודם לרגל. ושמא יתן המעות. </b>ולהך טעמא היכי דעביד בחנם שרי. גמרא:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ח] <b>בתוי"ט ד"ה ומניחה. כלומר דפתח באבל. </b>כוונת התי"ט להשוות דברי הרע"ב עם לישנא דהש"ס דקאמר פתח באבל וסיים במועד וכו' משמע דהראי' מדלא פירש דינא דאבל. אבל באמת תמוה לי דלפי מה דפירש הרע"ב דאירעו אבל היינו דמחמת האבל עכב עד המועד (וכן מבואר ממ"ש הרא"ש בשם הראב"ד להוכיח דדבר האבד אף אם ליכא אחר דאסור לעשות ע"י עצמו בצינעא דאם איתא דבצנעא מותר הו"ל כמכוין מלאכתו במועד דהא לאו אונס הוא עכ"ל. הרי מבואר דמפרש כהרע"ב דמוכח דארעו אבל מותר במועד) א"כ מפרשים הוכחת הש"ס דפתח באבל וסיים במועד. הא מה דלא מפרש דינא דאבל. היינו דמתני' לא מיירי הכא כלל מדין אבל. והא דקתני וארעו אבל לא משום דינא דאבל אלא דע"י שאירעו אבל מותר בחה"מ. ועדיפא הו"ל להש"ס למידק מהא גופא מדשרי במועד ע"כ דאסור באבל דאל"כ לאו אונס הוא וליתסר במועד ולזה היה נלע"ד בדעת הרע"ב והראב"ד דהכי קאמר הש"ס מדפתח באבל וסיים במועד ולא פירש דינא דאבל ע"כ דלא מיירי מדין אבל. ולא מלתא באפי' נפשי' הוא אלא דחדא קתני דארעו אבל מותר במועד א"כ ש"מ דבימי אבל אסור. ומה דמשני רב אשי לא מבעיא קאמר לא מיבעיא בימי אבלו דשרי כו' היינו דר"א קאמר דלאו חדא קתני אלא דמתני' מילי מילי קתני דארעו אבל ואף במועד מותר. אבל למה דקיי"ל כשינויא דרב שישא כו' דאבל חמור מתני' חדא קתני דמכח דארעו אבל מותר במועד. כנלע"ד ברור בעה"י. ואולם תמוה לי למ"ש הרא"ש לדחות הוכחת הראב"ד הנ"ל דאף שהיה מותר בימי אבל מ"מ מתוך מרירות אבילות אין דעתו סובלת להתעסק במלאכה. א"כ מאי מדייק הש"ס פתח באבל. הא כיון דחדא קתני ליכא הוכחה למה דלא פירש דינא דאבל דלא מיירי מיני' וגם ההוכחה מדשרי במועד לאו ראי' הוא דהא אף דשרי בימי אבלו מותר במועד כמ"ש הרא"ש וצע"ג:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ט] <b>בתוי"ט ד"ה והנזיר. אבל בגמרא מסיק כו'. </b>ר"ל דלפי מה דמספקא לן בש"ס דדלמא מתני' בלא היה לו פנאי קודם הרגל היה קשה קושית הר"ן דפשיטא ומוכרחים לתירוצו דהי' ס"ד לחוש דשמא ישהה קרבנותיו והיינו דניחוש דלפעמים יהי' לו פנאי קודם הרגל וישהה קרבנותיו עד רגל שהוא בטל ממלאכה שיטעה ויסבור דיהי' מותר לגלח. או כמ"ש רש"י (דף י"ד ע"ב) דשמא ישהה קרבנותיו עד יו"ט האחרון ומקריבו ואסור להקריב קרבן יחיד ביו"ט אבל לפי מה דמסקי' דאעפ"י שיש להם פנאי מותר בלאו הכי ניחא דחידוש גדול הוא דאף דהי' יכול לגלח קודם הרגל מ"מ אם לא גילח מקודם מותר לגלח ברגל. ולא קנסי' לי' כי היכי דלא לשהי קרבנותיו. וא"כ קשה על הרע"ב שכתב אם חל ז' שלו הא באמת אף אם הי' לו פנאי מותר. ורש"י שכתב ג"כ בהרע"ב היינו שכן דרך רש"י לפרש המשנה כפי ס"ד דהש"ס. והיינו לפי האבעי' דבהי' לו פנאי אסור. וגם דממה דפשיט אביי (דף י"ד ע"ב) הא בימי טומאתו נהיג מוכח דהי' ס"ל דמתני' מיירי באין לו פנאי דאל"כ אדרבא איכא רבותא בעולה מטומאתו קודם הרגל דהי' לו פנאי אפ"ה שרי. אבל הרע"ב הי' לו למנקט לפי המסקנא דגם בהיה לו פנאי שרי. ויעויין בתוס' ד"ה ומנורה וכו' במה שכתב וא"ת מאי קמ"ל נזיר ומצורע (ר"ל כיון דגם בבא ממדינת הים ואינך מותר בגילוח כל הראש מכ"ש נזיר ומצורע דאיכא מצוה) ותירצו דס"ד דאסור שלא ישהו קרבנותיהן. והיינו לכאורה כתירוץ הר"ן הנ"ל דס"ד למיסר מחששא דלא ישהה קרבנותיו. ואולם מה שכתבו אחר זה ואי מיירי רבא בשלא הי' להם פנאי וכו' לא הבנתי דהא כל עיקר דבריהם הראשונים היינו לאותו צד דמיירי באין לו פנאי דס"ד למיסר משום שמא ישהה קרבנותיו דאילו לאידך צד דמיירי דיש להם פנאי בלא"ה ליכא קושיא דזהו קמ"ל דאף שהיה לו פנאי דבכה"ג בבא ממדה"י אסור מ"מ בנזיר ומצורע שרי. וצל"ע:
+
+Mishnah 2
+
+[אות י] <b>בהרע"ב ד"ה ומטפחות ספרים. בין כתפיו. </b>ובמסתפר לכל אותם שהתירו חכמים. תוס' (דף י"ח ע"ב):
+[אות יא] <b>בתוס' חדשים ד"ה בהרע"ב ד"ה ומטפחות. ובטור וב"י משמע. </b>גם בתוס' (ד' י"ח ע"ב) כתבו ב' הגירסות וכתבו דמן הירושלמי אין הכרח. עיי"ש:
+[אות יב] <b>בתי"ט ד"ה וכל העולים. כ"כ הר"ן. </b>ובתוס' (דף י"ח ע"ב) נסתפקו אם הוא דוקא במצורע דאסור בתכבוסת או אף בעולה מטומאת מת ונבילה:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Pesachim/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Pesachim/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..75a0469ab19ffa37c827b923b9b3d9bfbba73e5e
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Pesachim/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt	
@@ -0,0 +1,358 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Pesachim
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה פסחים
+Vilna, 1908-1909
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה פסחים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>בהרע"ב ד"ה ולמה אמרו. לקמן במתני'. </b>ובס' הכריתות כ' שקודם ר' הי' סדרי משנה (עמ"ש בגליון סוף מס' כלים) ושם הי' שונים ב' שורות במרתף:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות ב] <b>ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה. </b>בשער המלך (פ"ד ה"ב מהל' גירושין) הקשה הא בת"ט דקאי לשריפה הוי כתותי מכתת שיעוריה (כמ"ש התוי"ט (פ"ג מ"ה דסוכה) בשם תוס' שם) וממילא אין הת"ט מטמא לטהורה דכיון דכתותי מיכתת שיעוריה הוי כמו פחות מכביצה דאינו מטמא ועיי"ש:
+[אות ג] <b>בתוי"ט ד"ה ששורפין. נמי מוסיף אדרבי עקיבא. </b>לא מבעי' למ"ד אוכל מטמא אוכל מדאורייתא דנשמע מדברי ר"ח סגן הכהנים דטמא דרבנן מותר לעשותו טמא דאורייתא. אלא אפילו למ"ד אין אוכל מטמא אוכל דאורייתא מ"מ הוי חידוש יותר מה דשרי להוסיף בדרבנן ממה דשרי להוסיף מדאורייתא דאל"כ יקשה האיך אמר ר"י אינה היא המדה (הא) הא במה ששורפין טהורה עם הטמאה לא נעשה טמא מדאורייתא כיון דד"ת אין אוכל מטמא אוכל וא"כ נלמד מדרע"ק כי היכי דלרע"ק פסול דאורייתא מותר לעשותו ראשון דאורייתא ה"נ אסור דרבנן מותר לעשותו שני דרבנן. אלא ע"כ היכי דטמא מדאורייתא הוי יותר מקולקל מטומאה דרבנן. וא"כ שפיר הוסיף רחס"ה על רע"ק. עיין בתוס' ומהרש"א. וגם ל"ל דדוקא ר"י ס"ל דאין לדמותו להדדי ולדידיה בלא"ה לק"מ דהא רחס"ה מיירי בטמא דאורייתא אבל ר"מ ס"ל דיש לדמות הוספה בדרבנן להוספה בדאורייתא דא"כ מנ"ל להש"ס לאוקמי לר"מ בולד הטומאה דרבנן הא בלא"ה י"ל דר"מ למד מדרע"ק בדמיון הוספה בדרבנן להוספה דאורייתא. אלא ע"כ דהסברא פשוטה דאין לדמותו. וא"כ ממילא הוי רחס"ה מוסיף אדרע"ק לענין הוספה בדרבנן: 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ד] <b>בהרע"ב ד"ה עבר זמנו. מד"ס אסור בהנאתו. </b>בסוגיין אמרינן עבר זמנו א"ב פשיטא ל"צ לשעות דרבנן דאר"ג המקדש מו' שעות ולמעלה אפי' בח"ק א"ח לקידושין. ובתוס' כתבו להסכים עם פירש"י דל"ג פשיטא. דהא ריה"ג ס"ל דשרי בהנאה כל שבעה ואי משום דמוכח כן מרישא דהא דרך התנא לכפול דבריו. ועוד דע"ז לא הוי משני מידי ע"ש: <b>ולדידי </b>צ"ע דעדיין אף דל"ג פשיטא מ"מ יקשה מהא דאמרינן ל"צ אלא שעות דרבנן דאר"ג וכו' דמאי ראייה מייתי מדר"ג הא בלא"ה ידעינן הדין דמשש ולמעלה אסור בהנאה מדיוקא דרישא. ולענין דינא דקידושין הא מזה לא מיירי מתניתין. וביותר למה דכתב תוס' בפ"ק (דף ו' ע"ב) דמו' שעות ולמעלה דנקט ר"ג מיירי בסוף שש ועיקר החידוש דאפילו ח"ק דהוי רק חמץ דרבנן א"ח לקידושין. א"כ לא נשמע מדר"ג אסור בהנאה מתחלת שש וא"כ היאך שייך דינא דר"ג עלה דמתניתין: <b>ולזה </b>היה נראה לענ"ד דקושייתם ב' דתוס' לק"מ דהש"ס משנ' ל"צ אלא לשעות דרבנן. ר"ל דאשמעינן דאסור בהנאתו. כלומר ודינו ממש כמו איסורי הנאה דאורייתא לענין דא"ח לקידושין דזה לא נשמע מדיוקא דרישא. ועל זה מייתי שפיר ראיה מדר"ג כי היכי דחמץ דרבנן בשעות דאורייתא א"ח לקידושי' ה"נ חמץ דאורייתא בשעות דרבנן. והכי דייקא לישנא דהרע"ב. כנלע"ד:
+[אות ה] <b>בהרע"ב ד"ה ר"י. דיליף מנותר דאסור. </b>תמהני הא מסקינן בסוגיין. דמכח הפירכא דחלב של שור הנסקל יוכיח חזר ר"י ודן דין אחר דילפינן במה מצינו מנותר דנותר ישנו בבל תותירו וחמץ בבל תותירו מה נותר בשריפה אף חמץ בשריפה ורבנן השיבו דחטאת עוף הבא על הספק יוכיח למה דס"ל לר"י בפ' בתרא דתמורה יקברו. <b>אח"ז </b>רב מצאתי בתשובת נודע ביהודה (ח' יו"ד סי' ל"ד) שהק' לו כן מספרי ארי' דבי עילאה הרב הגאון מו"ה יהודה ליב איגר זצ"ל אבד"ק האלברשטאט. ובעל נ"ב כתב לתרץ דהא באמת קשה לר"י לשיטתיה נימא חטאת עוף וכו' אלא די"ל דר"י מחזיק בלימוד דמה נותר אסור באכילה וכו' ולא חש לפירכת חכמים דחלב של שהנ"ס יוכיח די"ל דר"י ס"ל דאין אחע"א אפי' בכולל וכו' עי"ש. לענ"ד דבריו תמוהים דמ"ש דר"י מחזיק בלימוד דמה נותר וכו' הא עדיין קשה דנימא חטאת עוף הבא עה"ס יוכיח. וגם מ"ש דר"י ס"ל דאין אחע"א. הא מ"מ משום זה אינו חייב על החלב משום אכילת שור הנסקל אבל עכ"פ אסור בהנאה משום שהנ"ס ועי' ברמב"ם בפי' המשניות דכריתות וכמו דאמרינן שם אקדשיה מגו דאתוסף איסור הנאה. הרי דאיסור הנאה ודאי חייל ויהא הטעם כסברת הרמב"ם שם כיון דההקדש חל על כללות הבהמה בודאי החלב אסור בהנאה. ה"נ בחלב שהנ"ס וא"כ עדיין שייך חלב שהנ"ס יוכיח דאסור באכילה משום חלב ובהנאה משום שהנ"ס וחייב כרת:
+
+Mishnah 2
+
+[אות ו] <b>בהרע"ב ד"ה שנאמר. אבל אתה רואה של אחרים. </b>וילפינן שאור דאכילה משאור דראייה ובדין הוא דאפילו תוך הפסח שרי אלא לאשמעינן דשל ישראל אפילו אחר הפסח אסור. זהו אוקימתא דראב"י ומסקינן דהדר ביה וא"כ העיקר כפירוש א' דהרע"ב ומתניתין אתיא כר"ש:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות ז] <b>בתוי"ט ד"ה במזיד. והא ליתא וכו' וודאי דפטור. </b>וגם בהיפוך קשה כיון דנקט הטעם דאינו לוקה ומשלם ל"צ לטעמא דאסור בהנאה. וגם היא אוקימתא חדשה דהא הש"ס מוקי כרנב"ה ולא מטעם דאינו לוקה ומשלם וע"כ משום דבמזיד אף בלא אתרו כלל וא"כ איך לקח לו הרמב"ם דרך עצמו: <b>ותו </b>תמוהים דברי הרמב"ם מ"ש בעשירי מתרומות האוכל תרומה בין במזיד בין בשוגג אינו משלם אלא מן חולין המתוקנים שהוציא מהם תרומת מעשר עכ"ל משמע דס"ל דדרשא דונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיו' קדש גם בתשלומין מזיד הוא. א"כ ממילא צריך לשלם פירות למ"ד לפי מדה משלם אם כן יקשה מסוגיין דאמרינן אא"ב לפי מדה משלם וקשיא א"כ אמאי פטור במזיד. וכבר נכלל זה בתמיהת המ"ל: <b>ונלע"ד </b>דהנה דעת המאור דלרנב"ה ח"כ שוגגים פטורים. וההיא דאוכל תרומת חמץ בשוגג הטעם כיון דגזירת הכתוב הוא בתרומה דמיתה דידיה לא פטרתו ה"נ כרת דחמץ לא פטרתו. והרמב"ן במלחמות הקשה דא"כ יקשה לרבא דס"ל דבמיתה ביד"ש ליכא קלב"מ לדידיה ליכא גזרת הכתוב בתרומה. ולזה הוכיח דלרנבה"ק אף דכרת פוטר מתשלומים מ"מ לא הוי כמו מיתת ב"ד. דשוגג כרת אינו פוטר וכשיט' רש"י עי"ש. ולכאורה תמוה כיון דסותר להמאור מכח מימרא דרבא הרי דס"ל להחלט דאוקימתא דה"ט קאי גם לרבא א"כ ישאר הקושיא להרמב"ן דלרבא למה לי דנקט מתניתין כלל תרומה לתני האוכל חמץ לחוד וכקושית רש"י. ורש"י תירץ והוכיח מזה דאפילו הזיד בתרומה ושגג בחמץ דפטור ואשמעינן דאפילו מיתה בידי שמים פוטר והיינו דבאמת אזלא רק לאביי. ולרבא מוכח באמת דלפי מדה משלם. אבל להרמב"ן דלא ניחא ליה בכך דהסוגיא אזלא רק לאביי. א"כ יקשה כזאת (ואפשר לומר בזה דהרמב"ן ס"ל ג"כ דיש סברא לומר דתשלומי תרומה דכפרה הם לא אמרינן בהו קלב"מ אלא דזהו נסתר דא"כ גם בחמץ של הקדש אמאי לא מעל דגם שם הוי כפרה אפ"ה פטור בהזיד בחמץ) וי"ל למה דאיתא במתניתין (ספ"ה דבכורות) השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהוא טריפה מה שאכלו אכלו והכי קיי"ל בחוה"מ (סי' רל"ד). ויש להפוסקים בזה ב' טעמים אי משום קנסא אי משום דאכילת איסור לא מקרי נהנה דיותר היה ניחא ליה אילו לא אכלו. ומעתה י"ל דבחמץ לחודיה לא הו"מ למנקט משום דממנ"פ היכי דשייך מדאגביה קניא גם במזיד חייב וכמ"ש תוס' להדיא בכתובות דגם במתני' דתרומת חמץ ע"כ מיירי כאוקימתא דכתובות בתחב לו חבירו. ואי בתחב לו חבירו היכי דאינו חייב מטעם מזיק רק מטעם מה שנהנה גם בשוגג פטור כיון דלא מקרי נהנה (זולת לשיטת הריצב"א כתובות (דף ל' ע"ב) משכחת לה דתחב לו חבירו באונס עד מקום דא"א לאהדורי כי אם ע"י הדחק דבמזיד דהחוב ממון אז מדלא אהדר קנהו בפיו מ"מ כיון דמיד אח"כ בא חיוב מיתה הוי מיתה ותשלומים באים כאחד ובשוגג חייב מטעם קנין פיו ובענין דלא נמאס הרבה והוא ש"פ) מש"ה נקט בתרומה דחייב בשוגג מצד אכיל' ולא משום שנהנה. ורש"י לשיטתו דנראה דס"ל בבכורות דהטעם משום קנסא ועיין ש"ך יו"ד דדוקא במוכר במזיד טריפה בחזקת כשר משום הכי שפיר הקשה דליתני חמץ לחודיה אבל להרמב"ן י"ל כדברים האלה. ובהכי יתישבו דברי הרמב"ם (בפ"י מהל' תרומות). דשפיר י"ל דאם לפי מדה משלם גם במזיד כן הוא. והכי אמרינן אא"ב לפי מדה משלם י"ל דבמזיד פטור דמיירי באתרו ביה ומטעם דאין לוקה ומשלם. והא דנקט דוקא בתרומה היינו בפשוטו דבחמץ לחודיה לא משכחת שוגג חייב דלאו בר דמים הוא אבל למ"ד לפי דמים משלם וע"כ מתני' כריה"ג דחמץ מותר בהנאה שפיר קשה א"ה במזיד נמי ואי באתרו ביה ומטעם דאינו לוקה ומשלם ליתני בחמץ גרידא ואי דבחמץ גרידא לא משכחת דשוגג חייב דלא מקרי נהנה כיון דהוא אכילת איסור וכנ"ל, הא משכחת בלא תחב חבירו ובשוגג חייב דבעידנא דאגביה קניא במזיד פטור באתרו ביה גם על לאו דבל יראה דגם על הגבהה אינו לוקה ומשלם כיון דלקח חמץ חבירו ועשה בו קנין הוי כקנה חמץ דמקרי מעשה וחייב מלקות לשיטת הרמב"ם. ומשני דאתי כרנבה"ק וא"כ מזיד מיירי בלא אתרו ביה והא דפטור היינו בהזיד בחמץ. ובשוגג חייב דחייבי כריתות שוגגים חייבים וכדעת רש"י והרמב"ן. והא דלא נקט חמץ לחודיה היינו דרוצה למנקט מזיד אף דלא אתרו וזהו ל"ש בחמץ לחודי' דהיכי דאגביה מעידן דאגביה חייב בתשלומין ואם בענין דל"ש מדאגבי' גם בשוגג פטור דלא מקרי נהנה או כשיטת תוס' דגם שגגת כרת פוטר ורק בתרומה חייב כיון דגלי גלי ודו"ק. ומעתה דברי הרמב"ם בפירושו להמשנה מדוקדקים היטב דהא דנקט הטעם דחמץ לאו בר דמים היינו דנקט האמת דאף בלא אתרו ביה למלקות על לאו דבל יראה מ"מ ל"א מדאגביה קניא כיון דלאו בר דמים הוא. ואך משום הא לחוד ליכא למפטרי' דמ"מ לחייב על האכילה דגם במזיד לפי מדה משלם לזה נקט הטעם דאתרו על האכילה ומטעם דאינו לוקה ומשלם והיינו ממש כפירוש הסוגיא דנקט אא"ב לפי מדה משלם וכפי פירושינו הנזכר ואסברה לה הרמב"ם בלא אתרו על לאו דב"י ומשום דלאו בר דמים דלא תקשי דלנקט בחמץ לחודיה והיכא דאגביה ואתרו ביה משום ב"י פטור לזה ביאר דמ"מ גם בשוגג פטור דלאו בר דמים הוא. ודו"ק. וע' מ"ש על משנה זו (בריש פ"ז מתרומות): אחרי זאת ראיתי לבני הרב הגאון מוהר"ר שלמה איגר נ"י רשום בחידושיו בזה"ל ואשר השיג הראב"ד בששי לעשירי מתרומות על הרמב"ם דפסק דגם באכל בשוגג פטור מהתשלומין. ובגמ' אמרו אא"ב לפי מדה משלם שפיר. יראה למה דכ' הרמב"ם הלכה י"א. ונזיר ששגג ושתה יין של תרומה כו' משלמים את הקרן ולא החומש ובכ"מ שם כ' והטעם משום דכיון דהיה אסור ביין אף אם היה חולין לאו שתיה הוא. ע"כ. ולפ"ז יחוייב התעוררות במתני' נימא ג"כ כיון דהיה אסור בחמץ אף אם היה חולין לאו אכילה הוא והנראה דדין זה שכתב בהלכה י"א תלוי במ"ש בהלכה שקודם לה. דהמאכיל את פועליו תרומה משלם להם דמי סעודתן כו' שדבר האסור נפשו של האדם חיתה ממנו ע"כ. ור' מאיר דפליג בהאי דהמאכיל את פועליו. ע"כ יסבור כרשב"א בבכורות (דף ל"ז א') דלאו בכל האסורים נפשו של אדם קצה בהם. וא"כ י"ל מה דקאמר בגמ' אא"ב לפי מדה משלם שפיר. היינו דבאמת נימא מתני' ר"מ היא ככל סתם מתני' אבל הרמב"ם דפסק כרבנן. גם אם לפ"מ משלם פטור דלאו אכילה היא כיון דבל"ז אסור מטעם חמץ. והראב"ד שהשיג לשיטתו אזיל שהשיג גם על דינו שבהלכה י"א הנזכר. עכ"ל:
+
+Mishnah 5
+
+[אות ח] <b>בתוי"ט ד"ה והכהנים. כדיליף לקמן. </b>כך קתני בברייתא לענין דאינו יוצא י"ח במצה של טבל. ובסוגייא פריך עלה מידי בלבד קתני' ומסקי' דר"ש היא דס"ל אין איסור חל ע"א ואינו חייב משום ב"ת חמץ רק משום ב"ת טבל. וא"כ לדידן דקיי"ל איסור חע"א וגם בתרומה הוי איסור מוסיף דהא חמץ נאסר אף לכהן וחייב עלה ג"כ אף משום ל"ת חמץ ליתא להך טעמא. וליכא טעמא כי אם משום מה"ב א"כ לא הוי להתוי"ט להעתיק דברי רש"י אלו דהוא רק לס"ד דדרשינן מי שאינו מוזהר רק משום ל"ת חמץ בלבד:
+[אות ט] <b>שם בתוי"ט ד"ה ולא במעשר שני. ותנא דידן מצות מצות ריבה. </b>ומה ראית לרבות מ"ש ולהוציא בכורים. מרבה אני מ"ש שיש לו היתר בכל מושבות כו' גמרא (דף ל"ו). ובדף (ל"ח) בעי רשב"ל מהו שיצא אדם יד"ח בחלה של מ"ש בירושלים. בחולין הוא דנפיק דאי מטמו יש להן היתר במושבות כו' א"ד אמרינן הואיל ואילו לא קרא עליה שם ואיטמי איתא לה היתר כו' השתא נמי נפיק. וכתב בתוס' ד"ה אבל חלתו זו הסוגיא כמ"ד מחיצה לקלוט דאורייתא דאי מדרבנן יש לה היתר במושבות דאי יצאה חוץ למחיצה נפדית אפילו טהורה אי נמי כיון דמדרבנן אין לה פדיה לא חשיב נאכל בכ"מ ע"כ. וקשה לי הא רבא אמר הכא מסתברא שם מעשר חד הוא והא לרבא לא צריך לכל זה דהא בלאו טומאה נאכל בכל מושבות דהא הוא סובר מחיצה לקלוט דרבנן וא"כ ממילא ליכא ב' הואיל דבהואיל אלו לא היה לקוח סגי דהא במ"ש עצמה והיא חלה לא צריך לאילו לא קרא שם דאף כשהיא חלה נאכל בכל מושבות כ"ז שלא נטמא יכול להוציא לחוץ ולפדותו. גם על תירוצם הב' קשה לי דהא משמע לעיל דמכח רבוי דמצות מצות אמרינן דמ"ש מקרי נאכל בכל מושבות הואיל ואילו נטמא. ולמ"ד מחיצה לקלוט דרבנן הא ע"כ לא אתי קרא להכי דהא בלא"ה נאכל מה"ת בכל מושבות. ואף די"ל דמ"מ כיון דקודם פדייה אינו נאכל לא היה מקרי נאכל בכל מקום וכדמשמע מדברי תוס' לעיל ד"ה דאר"א מדציינו עצמם על זה ולא הקשו כן מקודם אההיא דיכול שאני מוציא אף מ"ש וגם יקשה על האמת למ"ד מחיצה לקלוט דרבנן איך יתרץ הברייתא הנ"ל דקתני יכול שאני מוציא אע"כ דמ"מ בלא פדייה אינו נאכל בכל מושבות וצריך לזה ריבוי דקרא והקשה רק אחר שאמר ומה ראית כו' דאר"א הוי ליה לומר דמשכחת לה שיוציא ויפדה. מ"מ עדיין קשה אימא דהריבוי רק במה שבידו לפדות בחוץ אבל הסברא דמשכחת לה אם נטמא לא שמעינן. וא"כ לבתר דאחז"ל דמחיצה לקלוט מנ"ל דמכח דאלו נטמא מקרי נאכל בכל מושבות וצ"ע. וה' יפתח לבבי בתורתו:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות י] <b>בתוי"ט סוף ד"ה אלו עוברין. ודייק מדתנן שיאור ישרוף. </b>במתניתין דפרקין (משנה ה') תנן שיאור ישרוף והאוכלו פטור, ובאמת התוס' לא דייקי מהך מתני' אלא מבריית' (בדף מ"ג) דשיאור ישרף והתוי"ט לא דקדק בזה כיון דגם ממשנה יש לדייק אך צריך להבין למה באמת שבקו התוס' מתניתין והביאו ראיה מהברייתא ובתשובה כתבתי ישוב לזה:
+[אות יא] <b>שם במשנה וזומן של צבעים. </b>לכאורה היה אפשר לומר דדוקא מו' שעות ולמעלה. דכיון דבאותו זמן חמץ גמור אסור מדאורייתא גזרו נוקשה אטו חמץ גמור. אבל בשעה ו' דחמץ גמור נמי עדיין מותר מדאורייתא ורבנן הוא דגזרו לאסור י"ל דנוקשה לא גזרו דהוי כעין גזירה לגזירה ובהכי היה מתיישב מאד האי דרב גידל בריש מסכתין דאמר המקדש מו' שעות ולמעלה אפילו בחיטי קורדניתא א"ח לקדושי' דמש"ה אמר מו' שעות ולמעלה. משום דבתוך ו' אין איסור כלל בחיטי קורדניתא אך התוס' דדייקי מזה דאמר משש ולמעלה דבשעות דרבנן וחמץ דרבנן מקודשת ע"כ לא ניחא להו בכך. ולא ידענא למה מיאנו לומר כן וד' יאיר עיני: 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות יב] <b>בבית חמיו. </b>משמע דוקא החתן דאי אפשר לקיים המצוה על ידי אחרים אבל אחר ההולך לסעודת מצוה יחזור אבל הרמב"ם כתב וז"ל משיצא לעשות מצוה או לאכול סעודה של מצוה כגון סעודת אירוסין ונשואין וכו' משמע דאפי' באחר הדין כן. מג"א (סי' תמ"ד). והפר"ח כתב דהא דנקט במתני' לבית חמיו משום דההיא בכל גוונא איכא מצוה לאפוקי אחרים דאמרינן בסוף פרקין כל סעודה שאינה של מצוה אין ת"ח רשאי להנות ממנה כגון מאי אר"י כגון בת כהן לישראל ובת ת"ח לע"ה:
+[אות יג]  <b>שם במשנה ואם לאו מבטלו בלבו. </b>המג"א (בסי' תמ"ד סקי"א) כ' דאם הוא מו' שעות ולמעלה דאין יכול לבטל והולך למול בנו יחזור מיד משום דהאי עשה והאי עשה ועשה דתשביתו חמור טפי דבכל שעתא עובר עליו משא"כ במילה ובאבן העזר שם השיג דהרי בהולך לשחוט פסחו בודאי דינא דמתני' גם מו' שעות ולמעלה דאינו חוזר לבער דהא עשה דפסח הוי עשה שיש בו כרת ודחי לעשה דתשביתו (נ"ל דכוונתו אף דלא הוי בעידנא מ"מ דחי כמ"ש תוס' פסחים (דף נ"ט א') גבי עשה דהשלמה) וממילא ה"ה בהולך למול בנו כיון דמתני' כייל ליה בחד בבא והטעם דמשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר בעשה כמ"ש תוס' (פסחים דף כ"ט) עיי"ש. ובחידושי צל"ח פסחים הביא בשם חכם א' השגה גדולה על האה"ע. דבלשחוט פסחו בודאי דינא דהמג"א אמת דהא א"א לו לשחוט פסחו כשיש לו חמץ בביתו דעובר על לאו דלא תשחט על חמץ. ולא שייך דעשה דפסח ידחה ללאו דלא תשחט. (והיינו דעשה דתשביתו לא עבר כמ"ש האה"ע כיון דמשהה ע"מ לבערו) דל"א כן בדבר שהלאו הזה בעצמותו דמצוה שהתורה אמרה דהעשה דשחיטת פסח לא יהיה על חמץ. ואף דאיכא לאוקמי קרא ביש לו פנאי לבער חמצו תחלה מ"מ לא שייך בדבר זה עצמו לומר דעשה דוחה לא תעשה שאין זה דומה לשארי מקומות שלא נאמר הל"ת על דבר זה רק שאירע דמזדמנים יחד העשה ול"ת. וכיון שכן אדרבא הוא סייעתא להמג"א כיון דבלשחוט פסחו בודאי לאחר שש ולא ביטל דחוזר לבער הכי נמי בלמול בנו דחד דינא אית להו. עכ"ד: <b>והנה </b>ביסוד הזה דהיכא דל"ת בדבר זה עצמו ל"ש לומר דעשה דוחה ל"ת מצאנו לקדוש א' מדבר בהיפוך ה"ה הגאון שאגת אריה בספר טורי אבן (בחגיגה דף ד') ד"ה אצטריך קרא. הקשה דנימא דעשה דראיית פנים ידחה לל"ת דלא יראה פני ריקם דהא ממנ"פ אם הוא נקבה לא עבר בלאו דל"י ואם הוא זכר מקיים העשה דראיית פנים ודחי ללאו דל"י עיי"ש. הרי אף דהלאו הוא באותו דבר עצמו דהזהיר התורה דראיית פנים לא יקיים רק להביא עמו קרבן מ"מ אמרינן דזהו רק באפשר להביא קרבן. דעבר אלאו אם אין מביא והוי כמו לאו דעלמא ואם אי אפשר להביא קרבן דוחה העשה לל"ת [והנה מ"מ נדחים דברי האה"ע דהרי הט"א תירץ על קושיתו הנ"ל דאין עשה דוחה לל"ת שבמקדש. וא"כ מה"ט נתקיים השגת החכם הנ"ל על האה"ע דבלשחוט פסחו בודאי צריך לחזור לבער דהעשה דפסח אינו דוחה ללאו דלא תשחט דאין עשה דוחה לל"ת שבמקדש. אמנם בזה דעשה דפסח שהוא בכרת דוחה לל"ת שבמקדש כדמוכח בפסחים (דף נ"ט) דעשה דפסח דוחה להשלמה אף דהיא עשה שבמקדש. ה"נ י"ל לל"ת וראיה מסוגיא דזבחים (דף ל"ג) דדחי עשה דפסח ללאו דלא תבא אל המקדש. וא"כ יש מקום לדברי האה"ע] ולענ"ד נראה לקיים דברי האה"ע. ובתחלה נאמר דאף לדעת החכם הנ"ל דבפסח בודאי יחזור ויבער משום לאו דלא תשחט. מ"מ מה שדן דיש ראיה להמג"א דה"נ בלמול בנו כיון דבחד בבא קתני. ז"א כיון דבפסח אין הטעם דמוטל עליו יותר לקיים עשה דתשביתו. אלא דאין בידו לעשות פסח דאף אם אינו יכול לחזור כלל ולבער דפסקי' מברא ג"כ א"י לשחוט פסח משום לאו דלא תזבח. וא"כ ל"ש לומר למול דומיא דלשחוט. דבפסח אינו הולך לשחוט דכ"ז שיש חמץ בביתו אין שייכות לשחיטת פסחו ומעתה אני אומר בהיפוך דראיית האה"ע לנכון. והיינו דלר"ל דס"ל בפסחים (דף ס"ג) דלאו דלא תשחט הוא רק באם החמץ עמו בעזרה. ולדידיה מיירי לשחוט פסחו אף אחר שש דעשה דפסח שיש בו כרת דוחה לעשה דתשביתו ודומיא דהכי מיירי למול גם כן אף אחר שש. ומוכח באמת הטעם דבדעתו לבערו א"ע על תשביתו. ובזה לא מצינו דפליג ר"י דאף דלר"י לשחוט פסחו לא מיירי מן לאחר שש היינו מטעם אחר דלאו בר שחיטת פסח כ"ז שהחמץ בביתו אבל לענין למול בנו הדין לר"י כמו לר"ל. ובתשובה הארכתי בעז"ה:
+[אות יד] <b>שם בתוי"ט ד"ה ולשבות. והקשו בתוספות. </b>והמג"א כתב דלפמ"ש הב"י א"ח (סי' תט"ו) דדוקא במערב בפת הוא דאין מערבין אלא לדבר מצוה אבל לערב ברגליו ולקנות שם שביתה מותר אפי' לדבר הרשות. א"כ ליתא ממילא לקושיית תוס':
+
+Mishnah 8
+
+[אות טו] <b>בהרע"ב ד"ה בשר קודש. משום חומרא דקדשים. </b>ובתוס' כתבו אומר ריב"א דמפורש בירושלמי משום דבשר קודש לית ליה תקנה בביטול החמירו בכזית אבל חמץ דאית ליה תקנה בביטול לא החמירו עד כביצה:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות טז] <b>בהרע"ב ד"ה מקום שנהגו. דהחמירו על עצמן כו'. </b>דאילו מחמת חשש רביעה כדאי' (ברפ"ב דע"ז) דאין מעמידים בהמה בפונדקאות של עו"ג משום חשש רביעה. דהכא במכירה אמרינן עו"ג חס על בהמתו שלא תעקר. דמה"ט דינא דאין מעמידי' לא תליא במנהגא. דהתם לכ"ע אסור מחשש רביעה אבל במכירה דחס על בהמתו תליא במנהגא. וס"ל לרש"י ולהרע"ב דטעמא דנוהגין שלא למכור משום אטו בהמה גסה. ולא ניחא להו לפרש דמקום שנהגו חוששים אף לבהמתו דלמא לא חס. די"ל דקשה להו קושית תוספת (בע"ג דף כ"ג) דא"כ בהנך מקומות יהא הדין דאין לוקחין מהם בהמה לקרבן דהא חוששין אף לרביעה. אע"כ דאין חוששין כלל לזה. אלא דנהגו שלא למכור אטו בהמה גסה ותוס' שהקשו כן ע"כ דס"ל דטעמא דמנהגא דחוששין אף לבהמתו לרביעה. והנה מתוס' (ע"ז דף י"ד ע"ב) ד"ה אמר רב כו' נראה דס"ל כרש"י והרע"ב. והיינו ממה דכתב ולמאי דהדר ביה רב ניחא. ובפשוטא תמיה דעדיין תקשה הא מכל מקום טעם דנהגו שלא למכור משום רביעת בהמתו. ואמאי נהגו בכותי שלא למכור הא כותי אינו חשוד על הרביעה. ולזה נראה למה דהקשה המהרש"א על קושית תוס' הא אמרינן דאין מוכרין לכותי שמא יחזור וימכור לישראל ותירץ דתוס' קאי באידך תירוצא דזהו מקרי לפני דלפני. ולזה שפיר כתבו למאי דהדר ביה רב ניחא. היינו דאין הטעם משום רביעה אלא משום אטו בהמה גסה דאסור משום שאלה ונסיוני, וזה שייך גם כן בכותי דימכור לעו"ג ויהיה נסיוני או דישאל לעו"ג ודו"ק:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות יז] <b>בין בשבת. </b>ואף דבשבת ליכא נו"נ והיה ראוי להקדים התמיד במה דאפשר משום פסח שאחריו. מ"מ כיון דעבדינן מוספים בשש ובזיכין בז' א"א לעשות התמיד רק בז' ומחצה. גמרא:
+
+Mishnah 2
+
+[אות יח] <b>תוי"ט ד"ה ששחטו כו'. פ"ג דבב"מ. </b>ובמסכתין (דף ס"ג ע"א) ד"ה רבי מאיר סבר וכו':
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות יט] <b>בהרע"ב ד"ה ושאר כל הזבחים. פטו' דכתיב זבחי. </b>ביומא (דף כ"ט ע"א) בתוס' ד"ה אלא וכו' הקשו דלמה לי קרא להכי הא בלא"ה פטור דהקרבן פסול כיון דשחטו בזמן פסח שהוא אחר התמיד של הערביים. והוכיחו מזה דבדיעבד אף דעבר על העשה דעליה השלם. מ"מ הקרבן לא מפסיל בכך עיי"ש. ולא הבנתי קושיי' דהא באמת זמן פסח מחצות ואילך ואם שחטו להפס' קודם תמיד כשר וממילא אם שחט אז לזבחים על החמץ פטור ואצטריך קרא להכי להיכא דשחט שלמים בי"ד אחר חצות קודם התמיד. וצ"ע:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות כ] <b>בתוי"ט סוף ד"ה שלא. דדלמא קרקע עולם היתה. </b>במחילת כתה"ק אשתמיטתיה סוגי' ערוכה בשבת (דף קנ"א ע"ב) עלה דההיא קרקע בקרקע מיחלף פירש"י שם אע"ג דמרחץ רצפת אבנים הוא מ"מ מיחלף בקרקע אחר. ולענ"ד דגם תוס' ס"ל הכי דלא יחלקו על סוגי' ערוכה. וקושיי' תוס' דבעזרה ל"ש אשוויי גומות היינו למה דס"ד לאוקמי מתני' כר"א דמרבץ הוי מלאכה דאורייתא דאילו לרבנן דהוי רק שבות הא ל"ג שבות במקדש וע"ז הקשו דהא מ"מ כיון דהיה מרוצף ליכא איסור דאורייתא דהא ליכא אשויי גומות ואין אסור רק מגזירה דמחליף בקרקע אחר. והמעיין בתוס' יראה להדיא דלא הקשו כלל על המסקנא לרבנן רק לס"ד. ובמהרש"א (בפ"י דשבת) נדחק בדבריהם מה דלא הקשו להם למסקנא לרבנן ולפמ"ש ניחא דהא באמת אסור גם במרוצף. ודלא כנראה מהתי"ט דתוס' והרמב"ם מחולקים בזה. כנלע"ד ברור:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+[אות כא] <b>והשלישית במקומה עומדת. </b>רמז בזה דגבי הראשונה נקט וישבה לה בהר הבית ועלה קאמר שניה בחיל. אבל השלישית שהיתה במקומה לא היה ישיבה אלא עמידה דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי ב"ד בלבד עיין בירושלמי (פ"ז דסוטה סוף הלכה ז'):
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות כב] <b>בהרע"ב ד"ה ואלו דברים. האמור בפסח דוחה את השבת. </b>ואף היכא דרוב הציבור זבין ומיעוט עושים את הפסח מ"מ דחי שבת ולא אמרי' דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה בתמיד כל ישראל אף כאן כל ישראל אלא כיון דגמרינן בגז"ש מתמיד הכי גמרי' מה להלן בתמיד במועדו ואפילו בשבת ואינו בטל בשביל שהוא שבת אף פסח לא יתבטל בשבת ואם היו כל ישראל זבין חוץ מאדם אחד או שנים וחל ע"פ בשבת אי אמרת לא דחי שבת ביחיד הרי הוא בטל לגמרי. תוס' (יומא דף נ"א ע"א) ד"ה דוחה וכו':
+[אות כג] <b>בהרע"ב ד"ה הרכבתו. שהחי נושא את עצמו. </b>עיין בהרע"ב (לעיל פ"ד מ"ג) ובתוי"ט שם וצ"ע. והרמב"ם בפי' כתב דהרכבתו היא דאורייתא וכן הבאת חוץ לתחום לרע"ק דסבר תחומין דאורייתא ור"א ס"ל דתחומים דרבנן וגם חי נושא את עצמו אפילו בהמה כבן בתירא לפיכך הם כולם אצלו משום שבות לבד:
+
+Mishnah 2
+
+[אות כד] <b>במשנה אמר לו רע"ק או חלוף. </b>מסקי' בסוגיא דר"א אגמרי' לרע"ק דהזאה אינו דוחה שבת אלא דגמרא אתעקר ליה ובא רע"ק לאדכורי ליה [לפיכך דן ק"ו זה לפניו כדי שישים אל לבו אחרי שבא זה ללמוד שחיטה מהזאה מכלל דבהזאה פשיטא ליה דלא דחי מתוך כך יזכור מה שלמד לו] והא דלא אמר לו להדיא. סבר לאו אורח ארעא והא דבאמת לר"א הזאה אינו דוחה משום שמא יעבירנו ד"א ברה"ר אף דלר"א מכשירים דחי שבת מ"מ ההעברה ד"א ברה"ר לא דחי דר"א סבר שוחטים וזורקים על טמא שרץ וכן בטמא מת שחל שביעי שלו בע"פ וסבר ג"כ אכילת פסחים לא מעכבא א"כ אין צורך להזאה ולא מקרי נשחט שלא לאוכליו כיון דמחזי חזי תקוני הוא דלא מתקן:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות כה] <b>שלא לשמו בשבת. </b>מוקמי' בש"ס דמיירי בעוקר אבל בטועה דסבר שהוא שלמים הפסח כשר דעקירה בטעות ל"ש עקירה וסיפא דשאר כל הזבחים ששחטן לשם פסח מיירי בטועה דסבר שהוא פסח. אבל בעוקר לא מקרי טעה בדבר מצוה. ולפ"ז תמוהים דברי הרע"ב [וכ"כ רש"י] במ"ש ואם אינן ראוין וכו' או סבור שמותר לשחוט זבחים אחרים לשם פסח בשבת הא מיירי בטועה והו"ל להרע"ב ורש"י לפרש בפשוטו דהוא שוגג דטעה וסבור דפסח הוא וכמ"ש הרע"ב ורש"י באמת אח"כ ואם ראויין כו' ולא נזכר שהקדישו לזבח אחר:
+[אות כו] <b>ברע"ב ד"ה ור"י פוטר כו'. טעה בדבר מצוה ועשה מצוה כו'. </b>והא דלא מחלק ר' דבפסח ששינה את שמו חייב דלא עשה מצוה אבל בזבחים ששינה את שמן עשה מצוה. היינו דלדבריו דר"א קאמר דס"ל להדיא בזבחים (דף י"א) דבשוחט זבחים אחרים לשם פסח פסול. תוס'. וזהו אם אמרי' עקירה בטעות שמה עקירה. אבל למה דקיימי' דל"ש עקירה א"כ סיפא דמיירי בטועה הוי שלמים וגם לר"א עשה מצוה וצ"ע ועיין מהרש"ל:
+[אות כז] <b>שם בתוי"ט ד"ה שחטו. ותימא דלא פריך לה ברישא. </b>כך הקשה מהרש"ל עיי"ש:
+[אות כח] <b>בתוי"ט ד"ה אם אמרת. אי קדם ומל של שבת בע"ש. </b>יותר הו"ל למנקט דאף אם קדם ומל של שבת בשבת דג"כ חייב כמו קדם ושחט לאימורי צבור ברישא:
+
+Mishnah 6
+
+[אות כט] <b>בהרע"ב ד"ה שמשכו. פטור שאנוס הוא. </b>ובתוספות הוכיחו מסוגיין דאין הטעם משום אנוס הוא אלא משום דטעה בדבר מצוה ואף דלא עשה מצוה צ"ל דכולה מדברי ר"מ היא דס"ל להדיא בתינוקות דאף בלא עשה מצוה פטור:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות ל] <b>בהרע"ב ד"ה נטף. והסולת רותחת. </b>גם מקודם גבי נטף מרוטבו על החרס הו"ל לפרש דמיירי בחרס רותח כדאמרינן להדיא בסוגיין. והיינו דבגמרא מקשה אם הסולת או החרס צונן נימא אקורי קא מיקר דתתאה גבר וכשמואל. וא"ת מה מקשה בסולת צוננת נימא אקורי קא מיקר לוקמי כגון שהרוטב ירד עד קרקעות הכלי ועשה גומא והסולת נפל לתוכה והוי עילאה. וי"ל דלשון על הסולת לא משמע כן דהו"ל למתני בתוך הסולת אי נמי י"ל והוא עיקר דמ"מ מקרי הסולת תתאה כיון דהוא במקומו והרוטב נכנס לגבולו הוא גובר ומיקר ובהכי מתיישבת הסוגיא דאיתא תניא כוותיה דשמואל ומייתי שתי ברייתות חדא דתניא חם כו' חם לתוך צונן מדיח ותניא אידך בשר רותח שנפל לתוך חלב כו' חם לתוך צונן מדיח ותמהו בתוס' למה לי להביא אידך ברייתא ולמ"ש ניחא דאילו הביא רק ברייתא קמייתא הייתי אומר דמיירי בב' חתיכות ועדיין בחתיכה שנפל לדבר לח כסולת או משקה סד"א דמקרי תתאה כיון דשקועה בו לזה מביא אידך לאשמעינן דאף בכה"ג מקרי החתיכה עילאה: <b>ומה </b>דמביא ברייתא ראשונה ולא השניה בלחוד זהו קשה גם לתרוצם דהתוס' אבל נלע"ד דגם זה לא קשה די"ל דס"ד דרק על אידך ברייתא שייך להקשות אדמיקר ליה בלע כיון דאין צריך להפליט רק להבליע החלב בתוכו אבל בשני גושיים י"ל דכולי האי ל"א אדמיקר ליה מפליט ומבליע לזה מביא ברייתא ראשונה לבאר דגם בזה אמרינן אדמיקר כו' ובעי קליפה ובדרך זה יש ג"כ ליישב תמיהת תוס' הנ"ל די"ל גם להיפוך דסד"א דרק בברייתא ראשונה אמרינן אדמיקר כו' משום דאף אם הוא רק חשש בעלמא אי בלע מ"מ אסור כיון דהוי חשש דאורייתא אבל באידך ברייתא דאף אם בלע ליכא דאורייתא דהא מ"מ לאו דרך בישול הוא למתסר בב"ח מדאורייתא ולגבי רבנן לא חיישינן כולי האי לומר אדמיקר ליה בלע לזה מביא גם אידך ברייתא למפרך עליה אדמיקר ליה בלע. וישוב הראשון יותר נכון. ועכ"פ תמהני על הרשב"א שכתב ומובא בב"י (יו"ד סי' צ"א) ד"ה כתב הרשב"א בתשובה על שיטת רש"י במה שאמרו בבר יונה דנפל לכדא דכמחא ואי צלי הוא בעי קליפה דהכוונה בצלי חם דוקא. וכתב עליו הרשב"א וז"ל אע"פ שהבר יונה שקוע והכמחא צף עליו מלמעלה כו' אינו כצונן לתוך חם כו' ולא זכיתי להבין איך תלה קושיא זו בפירוש רש"י הא גם לאינך פירושי יקשה מברייתא דהכא בשר חם שנפל לתוך חלב ויקשה הא הבשר שקועה והוי תתאה וצע"ג וה' יאיר עיני:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות לא] <b>תוי"ט ד"ה חמשה. ונראה דלחם הפנים. </b>בתוס' בסוגיין כתב בשם ריב"א דמדכתיב תמיד ילפינן לה דאפילו בשבת ועיין במהרש"א:
+
+Mishnah 5
+
+[אות לב] <b>אע"פ שנטמא הבשר והחלב קיים. </b>משמע דבנטמא שניהם אינו זורק והיינו כר"י (בפרק ג' משנה ד' דמנחות) והא דקתני במתני' דמקודם חמשה דברים באין בטומאה היינו דבציבור מודה ר"י כדמסקינן בסוגיין ואף למ"ד דטומאה דחוייה בציבור ובעי ריצוי ציץ מ"מ מדינא ציץ מרצה על האוכלין ורק מדרבנן לא יזרוק ולא אמרי' רק ביחיד ולא בציבור תוס'. אבל באבוד ושרוף אף בציבור לא יזרוק ואף דיעבד פסול כמבואר בסוגיין. ובזה מיושב מה דאמרינן בסוגיא חדא דפסולה דיעבד משמע ועוד חמשה דברים באין לכתחילה משמע ומשני הא ביחיד הא בציבור ועיין מהרש"א דלא חש להשיב על קושיא הראשונה ופסולה היינו לכתחילה. ולענ"ד י"ל דבתחלה דמשני כי קאמר ר"י לכתחילה אבל דיעבד לא היינו דשרש הדין דאם אין דם אין בשר הוא לכתחילה דלא שינה הכתוב לעכב ואף בשרוף ואבוד כן (וכדס"ל לר' יוסי באמת) אפילו בציבור אסור לכתחילה כיון דדינא דאורייתא הוא דלכתחילה ל"י. ומש"ה פרכינן דהא פסולה קתני אבל למה דמשני כאן ביחיד כאן בציבור דבציבור אפי' לכתחילה שרי וע"כ זהו רק בטומאה די"ל דציץ מרצה על אכילות ורק מדרבנן ל"י ובציבור התירו לכתחילה. וממילא י"ל דבאבוד ושרוף אפילו דיעבד לא דאם אין דם אין בשר הוא לעכב וכדאיתא כן להדיא בסוף סוגיין. וא"כ י"ל דלשון פסולה נקט משום נשרף. וביותר די"ל דמתני' ס"ל דציץ אינו מרצה על אכילות וקאמר כמדת ר"י היינו לענין היסוד דאם אין דם אין בשר פסולה אבל ר"י לנפשיה סבר דמרצה על האוכלין ומדרבנן לא יזרוק ובדיעבד כשר ודו"ק היטב:
+
+Mishnah 6
+
+[אות לג] <b>נטמא מיעוט הקהל. </b>הא דנקט ברישא נטמא הקהל או רובו ובסיפא נקט נטמא מיעוט הקהל היינו דבנטמא רובו אף הטהורים עושים בטומאה ובנטמא מיעוט הקהל הטמאים נדחים לפסח שני אבל במחצה ע"מ כולן עושים בראשון הטהורים בטהרה והטמאים בטומאה:
+[אות לד] <b>בתוי"ט ד"ה שהיו הכהנים טמאים. שלא יגעו בבשר. </b>דבריהם הקדושים לא זכיתי להבין דהא אין ההיתר כלל משום טומאת בשר כמבואר בסוגיין דבכהנים טהורים והסכין נטמא בטמא שרץ דאף דמטמא לבשר טמאים לא עביד מוטב יאכל טומאת בשר בלאו ואל יאכל בטומאת הגוף שהוא בכרת ואם כן כל עיקר תלוי בכהנים טמאים כיון דדחינן כרת דנכנסים לעזרה בטומאת הגוף וגם מ"ש תוס' כיון דאשתרי טומאות אימורין תמוה הא מבואר בסוגיין בכהנים טהורים והסכין טמא מת כיון דהסכין מטמא לגברי עושים בטומאה והא בזה רק השוחט נטמא והזריקה והקטרת אמורים אפשר בכהן טהור אלא ע"כ העיקר כיון דדחינן הכרת ליכנס בטומאה בעזרה וצע"ג. ובתוספות הקשו דבסכין טמא מת ישחוט בסכין ארוכה ולא יצטרך לכנס לעזרה. (והיינו דהעבודה בטומאה ליכא דהא שחיטה מותר בטמאין וזריקה והקטרה אפשר בכהנים טהורים). אי נמי יאחוז הסכין בפשוטי כ"ע. ותירצו דאין פנאי לכל הפסחים לשחוט בענין זה ואף להביא סכינים אחרים אין פנאי עכ"ל:
+
+Mishnah 7
+
+[אות לה] <b>בהרע"ב ד"ה ואח"כ. מרצ' ופטור. </b>וכן פירש רש"י והיינו לשיטתייהו דפירשו דמיירי גם בנטמא הבשר וזה ע"כ רק לענין הפטור מפסח שני דהא אין הציץ מרצה להתיר בשר באכילה. אבל תוס' הקשו ע"ז דהא הגמרא מדייק דוקא נזרק ואח"כ נודע שהוא טמא אבל נודע ואח"כ נזרק לא. וע"כ זהו רק מדרבנן וא"כ היכי מחייבינן ליה בפסח שני כיון דמדאורייתא פטור הוי חולין בעזרה. ולזה פי' הריב"א דמיירי בנטמא הדם וע"ז קאי הדיוקא דנודע ואח"כ נזרק לא הותר הבשר באכילה אבל מ"מ פטור מפ"ש. וכתב עוד מיהו יש ליישב פי' רש"י דהציץ מרצה היינו להקטיר אימורי' ובנודע ואח"כ נזרק אינו מרצה להקטיר אימורים ומ"מ פטור מפ"ש: 
+[אות לו] <b>בהרע"ב ד"ה הציץ מרצה. שהקריב פסחו. </b>ואפילו בין שחיטה לזריקה:
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+[אות לז] <b>בהרע"ב ד"ה העצמות. וטעון שריפה. </b>ואף אחר שניתותר א"י לשברם ולהוציא המוח לשורפו דכיון דהיה לו שעת הכושר יש בו משום שבירת עצם וגם אף בעבר ושברם ולקח מהם המוח או בפסח הבא בטומאה דיכול לשברם מ"מ העצמות טעונים שריפה דכיון ששימשו לנותר הם ג"כ דינם כנותר:
+
+Mishnah 11
+
+[אות לח] <b>בהרע"ב ד"ה כל. אין נמנין עליו בפסח. </b>והרמב"ם (בפ"י מהלכות קרבן פסח) פירש למשנתינו דעצמות הנאכלין בשור גדול אחר שליקה מותר לאכלן בגדי הרך היינו דאין בהם משום שבירת עצמות עיי"ש:
+[אות לט] <b>בתוי"ט סד"ה המותיר כו'. בפסח שבא בטומאה. </b>דגם זה ממעט מקרא בו בכשר ולא בפסול דמקרי נעשה בפסול כיון דטומאה דחוייה היא בציבור. פירש"י:
+
+Mishnah 12
+
+[אות מ] <b>בתוי"ט ד"ה מן האגף. הא האגף עצמו נעשה. </b>ודיוקא דמתני' לענין אגף עצמו מוקמי' בסוגיא כאן בשערי ירושלים דאגף עצמו כלחוץ כאן בשערי עזרה דאף אגף עצמו כלפנים חוץ משער נקנור:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות מא] <b>בתוי"ט ד"ה אפטרופסין. אבי ילדים. </b>כן הוא בהרע"ב (פ"א מ"ה דבכורים):
+
+Mishnah 2
+
+[אות מב] <b>בהרע"ב סד"ה ופטורים. דקמי שמיא גליא. </b>ודוקא בשכח רבו אחר הזריקה דבעידן זריקה היה עומד לברר אבל שכח קודם זריקה דכי אזדרק לא הוי חזי לאכילה חייבים לעשות פסח שני מימרא דאביי בלישנא קמא ופסקו הרמב"ם (פ"ג מהל' ק"פ):
+
+Mishnah 3
+
+[אות מג] <b>במשנה רש"א עד שיזרק. </b>יש לעיין הא ר"ש ס"ל דכל העומד לזרוק כזרוק דמי כדאיתא במנחות (דק"ב):
+
+Mishnah 4
+
+[אות מד] במשנה 'את שלו'. ואף בלא ממנה אחרים אם דרך א' מהם למהר ולאכול הרבה יכולים לומר טול חלקך וצא אלא דנקט ממנה דבזה אפילו היכי דבתרוייהו אכלי כחד מבני חבורה מצי אמרי ליה לא ניחא לן אינש נכרי גבן. גמרא:
+
+Mishnah 5
+
+[אות מה] <b>בתוי"ט ד"ה ראה שלש. גמרא. </b>וכ"כ הרמב"ם וכתב עלה הכ"מ שכן הוא בגמרא. ואני בעניי לא ידעתי הא הטעם שכתב התוי"ט מקודם דקודם טבילה אין שוחטים דחיישינן דלמא פשע זהו ס"ד דהש"ס ולאותו ס"ד פרכי' א"ה מחוסר כפורים נמי דלמא פשע ומשנינן דמסרום לכהנים אבל למאי דפרכינן עלה ורב סבר מדאורייתא מיחזי חזי [ופי' רש"י דאם הטעם דלמא פשע הוי רק גזירה ומדרבנן] וכו' ומסקינן דרב מקרא יליף ע"ש. וע"כ החילוק בין קודם טבילה לקודם כפרה היינו דאח"כ קליש טומאה ולא מצינו כלל בדרב החשש דשמא יפשע וכיון דחזי' דעולא דסבר שו"ז על ט"ש לא ס"ל חששא דיפשע ולדידיה ל"צ למסירתם לכהנים ובסברא זו היכן מצינו דפליג רב כיון דטעמא דאין שו"ז עט"ש דיליף לה מקרא. וצע"ג:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות מו] <b>הר"ב ד"ה אונן. וטבילה בעי. </b>כדאיתא (פ"ג משנה ג' דחגיגה):
+[אות מז] <b>בתוי"ט ד"ה כפורש כו'. במקום כרת. </b>בגמ' אמר רבא ערל הזאה ואיזמל העמידו דבריהן במקום כרת אונן ומצורע ובית הפרס לא העמידו דבריהן במקום כרת כו' מצורע מאי היא דתניא מצורע שחל שמיני שלו בערב הפסח וראה קרי בו ביום טובל ואוכל כו' יבא עשה שיש בו כרת כו' ואמר ר"י דבר תורה אפילו עשה אין בו ובתוס' ד"ה ואמר ר"י כו' ר"י לא פליג אבריי' דלאו תנא הוא כו' אלא פרושי קא מפרש לה [דמה דקתני וידחה לעשה שאין בו כרת לאו דוקא אלא איסור דרבנן הוא] וכן מוכח דגבי יולדת כו' ע"ש וכן ביבמות האריכו להוכיח דרק פרושי קא מפרש וקשה לי הא בפשוטו מוכח כן דאם איתא דהברייתא ס"ל דהוי דאורייתא א"כ מוכח דעשה דפסח דיש בו כרת דוחה לעשה דאורייתא. א"כ היאך חשיב מצורע בהא דלא העמידו דבריהן. מה ראיה דנהי דר"י לנפשיה סבר דאפילו עשה אין בו באמת. אבל מ"מ מצי סובר ג"כ דאפילו הי' בו עשה היה נדחה מפני הפסח דהא הברייתא סובר כן וא"כ ל"ש לומר לא העמידו דהא אף אלו העמידו שיהא כשל תורה הא גם דאורייתא ממש נדחה מפני הפסח אע"כ מוכח דר"י פירושי מפרש וס"ל לסוגיא מסברא דעשה דאורייתא לא היה ראוי להיות נדחים מפני הפסח אלא כיון דמדרבנן הוא נדחית ולא העמידו דבריהן לעשות כש"ת: <b>אמנם </b>מ"מ קשה לי הא האמת כן הוא דאף אם הוא דאורייתא ראוי שידחה מפני פסח דכן מוכח בזבחים (דף ל"ג ע"ב) דאמרינן רבינא אמר למלקות אתמר וע' בתוס' שם דהא עדיין איכא לאקשויי דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ועוד הא בעי בעידנא ותירצו דעשה שיש בו כרת עדיף הרי דאף ל"ת ועשה דאורייתא נדחים מפני הפסח וא"כ איך חשיב מצורע בכללא דלא העמידו הא אף אם יעמידו דבריהם יהי' נדחה מפני פסח וצלע"ג הבינני ד' ואלמדה תורתיך: <b>ובהרא"ש </b>(פ"ג דמ"ק סי' ג'). אבל אינו נוהג אבילות. והכי קאמר אע"פ שחכמים עשו חיזוק לדבריהם כש"ת והעמידו במקום עשה כאן לא החמירו עליו ואתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד דדבריהם ואע"פ שלא עשו כן לענין שופר כו' תמוה לי מאד למאי צריך הרא"ש לכנוס בפרצה דחוקה לחלק בין שופר דעשו חיזוק. ובין אבילות דלא עשו חיזוק. הא חזינן דלפי מה דהביא הרא"ש תחלה שיטת הרי"ף והראב"ד דדייקי מסוגיא דהכא דאיכא אבילות דאורייתא. מוכח דאף בדאורייתא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד אלא דר"י הוכי' דליכא אבילו' כלל מדאורייתא אבל הסברא יכולה להיות קיימת דאף אילו הי' דאורייתא הי' הדין דנדחה עשה אבילות דיחיד מפני עשה דרבים דיו"ט. וא"כ רווחא שמעתא שפיר דגבי שופר כיון דבמלאכה דאורייתא אין עשה דשופר דוחה ל"ת ועשה דיו"ט ה"נ עשו שבות של דבריהם כשל תורה והעמידו דבריהם כאילו הי' ש"ת. אבל באבילות ל"ש דהעמידו דבריהם כש"ת דהא אף אילו הי' דאורייתא ממש היה נדחה מפני עשה דרבים די"ט. ומיושב יותר לישנא דאתי עשה דרבים כו' והיינו להמתיק דבאמת אלו לא היה אבילות דאורייתא נדחה מפני יו"ט גם אבילות דרבנן לא היה נדחה דהיו מעמידים דבריהם כש"ת לזה נקט יסוד הטעם דעשה דרבים דוחה עשה דיחיד ומש"ה אף אם יעמידו דבריהם מ"מ נדחה אבילות מפני יו"ט וצע"ג:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות מח] <b>בתוי"ט ד"ה מה. כדאיתא בגמרא (דף צ"ו). תוספות. </b>בתוספות כתבו עוד דבתוספתא דלא קתני ביקור י"ל דלא קחשיב אלא הנך שנוהגין בפסח לבדו וביקור נוהג נמי בתמיד [וקשה לי דמ"מ אמאי לא חשיב מקחו מבעשור דנוהג רק בפסח לבד ואפשר כיון דזה החילוק הוא רק בפסח מצרים לא חשיב לה]: <b>וביומא </b>(דף כ"ט) בתוס' ד"ה אלא אפילו כו' בסוף דבריהם כתבו דאפשר לומר ג"כ דפסח ראשון זמנו אחר תמיד של הערביים כדתניא יאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערביים לדבר שלא נאמר בו אלא בין הערביים לבד אבל פסח שני הי מיניי' דבעי קדים ועביד ברישא והא דלא חשיב לה במתני' דהכא י"ל תנא ושייר:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות מט] <b>בתוי"ט ד"ה ויפלו. ומזה ראיה גמורה. </b>עיין תשובות חכם צבי (סימן מ"ה):
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות נ] <b>בתוי"ט ד"ה ואפילו עני. עד שתחשך. </b>ובספר ברית שלום על התורה כ' (בפרשת בא) בשם החכם מוה' יעקב זצ"ל דיש לפרש לפי מה דאי' ריש ברכות משעה שעני נכנס לאכול פתו. ופירש"י עני שאין לו נר אוכל מבע"י. ולזה קאמר הכא דאפילו עני שבישראל שאין לו לקנות נר ובכל השנה אוכל מבע"י אפ"ה בליל פסח לא יאכל עד שתחשך:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות נא] <b>בהרע"ב ד"ה מפטירין. אפיקומן אפיקו מיני מתיקה. </b>בס' תשבי כתב ותמוה לי איך לא ידעו שהוא לשון יון ממש אפיקומם נקרא סעודה גדולה. ומה שאוכלים אחר הסעודה נקרא אפיקומן:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Pesachim/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Pesachim/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..092d790cb7e941c3b2d9e60319a8e6092190bfa3
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Pesachim/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,361 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Pesachim
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה פסחים
+merged
+https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Pesachim
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1908-1909
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה פסחים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>בהרע"ב ד"ה ולמה אמרו. לקמן במתני'. </b>ובס' הכריתות כ' שקודם ר' הי' סדרי משנה (עמ"ש בגליון סוף מס' כלים) ושם הי' שונים ב' שורות במרתף:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות ב] <b>ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה. </b>בשער המלך (פ"ד ה"ב מהל' גירושין) הקשה הא בת"ט דקאי לשריפה הוי כתותי מכתת שיעוריה (כמ"ש התוי"ט (פ"ג מ"ה דסוכה) בשם תוס' שם) וממילא אין הת"ט מטמא לטהורה דכיון דכתותי מיכתת שיעוריה הוי כמו פחות מכביצה דאינו מטמא ועיי"ש:
+[אות ג] <b>בתוי"ט ד"ה ששורפין. נמי מוסיף אדרבי עקיבא. </b>לא מבעי' למ"ד אוכל מטמא אוכל מדאורייתא דנשמע מדברי ר"ח סגן הכהנים דטמא דרבנן מותר לעשותו טמא דאורייתא. אלא אפילו למ"ד אין אוכל מטמא אוכל דאורייתא מ"מ הוי חידוש יותר מה דשרי להוסיף בדרבנן ממה דשרי להוסיף מדאורייתא דאל"כ יקשה האיך אמר ר"י אינה היא המדה (הא) הא במה ששורפין טהורה עם הטמאה לא נעשה טמא מדאורייתא כיון דד"ת אין אוכל מטמא אוכל וא"כ נלמד מדרע"ק כי היכי דלרע"ק פסול דאורייתא מותר לעשותו ראשון דאורייתא ה"נ אסור דרבנן מותר לעשותו שני דרבנן. אלא ע"כ היכי דטמא מדאורייתא הוי יותר מקולקל מטומאה דרבנן. וא"כ שפיר הוסיף רחס"ה על רע"ק. עיין בתוס' ומהרש"א. וגם ל"ל דדוקא ר"י ס"ל דאין לדמותו להדדי ולדידיה בלא"ה לק"מ דהא רחס"ה מיירי בטמא דאורייתא אבל ר"מ ס"ל דיש לדמות הוספה בדרבנן להוספה בדאורייתא דא"כ מנ"ל להש"ס לאוקמי לר"מ בולד הטומאה דרבנן הא בלא"ה י"ל דר"מ למד מדרע"ק בדמיון הוספה בדרבנן להוספה דאורייתא. אלא ע"כ דהסברא פשוטה דאין לדמותו. וא"כ ממילא הוי רחס"ה מוסיף אדרע"ק לענין הוספה בדרבנן: 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ד] <b>בהרע"ב ד"ה עבר זמנו. מד"ס אסור בהנאתו. </b>בסוגיין אמרינן עבר זמנו א"ב פשיטא ל"צ לשעות דרבנן דאר"ג המקדש מו' שעות ולמעלה אפי' בח"ק א"ח לקידושין. ובתוס' כתבו להסכים עם פירש"י דל"ג פשיטא. דהא ריה"ג ס"ל דשרי בהנאה כל שבעה ואי משום דמוכח כן מרישא דהא דרך התנא לכפול דבריו. ועוד דע"ז לא הוי משני מידי ע"ש: <b>ולדידי </b>צ"ע דעדיין אף דל"ג פשיטא מ"מ יקשה מהא דאמרינן ל"צ אלא שעות דרבנן דאר"ג וכו' דמאי ראייה מייתי מדר"ג הא בלא"ה ידעינן הדין דמשש ולמעלה אסור בהנאה מדיוקא דרישא. ולענין דינא דקידושין הא מזה לא מיירי מתניתין. וביותר למה דכתב תוס' בפ"ק (דף ו' ע"ב) דמו' שעות ולמעלה דנקט ר"ג מיירי בסוף שש ועיקר החידוש דאפילו ח"ק דהוי רק חמץ דרבנן א"ח לקידושין. א"כ לא נשמע מדר"ג אסור בהנאה מתחלת שש וא"כ היאך שייך דינא דר"ג עלה דמתניתין: <b>ולזה </b>היה נראה לענ"ד דקושייתם ב' דתוס' לק"מ דהש"ס משנ' ל"צ אלא לשעות דרבנן. ר"ל דאשמעינן דאסור בהנאתו. כלומר ודינו ממש כמו איסורי הנאה דאורייתא לענין דא"ח לקידושין דזה לא נשמע מדיוקא דרישא. ועל זה מייתי שפיר ראיה מדר"ג כי היכי דחמץ דרבנן בשעות דאורייתא א"ח לקידושי' ה"נ חמץ דאורייתא בשעות דרבנן. והכי דייקא לישנא דהרע"ב. כנלע"ד:
+[אות ה] <b>בהרע"ב ד"ה ר"י. דיליף מנותר דאסור. </b>תמהני הא מסקינן בסוגיין. דמכח הפירכא דחלב של שור הנסקל יוכיח חזר ר"י ודן דין אחר דילפינן במה מצינו מנותר דנותר ישנו בבל תותירו וחמץ בבל תותירו מה נותר בשריפה אף חמץ בשריפה ורבנן השיבו דחטאת עוף הבא על הספק יוכיח למה דס"ל לר"י בפ' בתרא דתמורה יקברו. <b>אח"ז </b>רב מצאתי בתשובת נודע ביהודה (ח' יו"ד סי' ל"ד) שהק' לו כן מספרי ארי' דבי עילאה הרב הגאון מו"ה יהודה ליב איגר זצ"ל אבד"ק האלברשטאט. ובעל נ"ב כתב לתרץ דהא באמת קשה לר"י לשיטתיה נימא חטאת עוף וכו' אלא די"ל דר"י מחזיק בלימוד דמה נותר אסור באכילה וכו' ולא חש לפירכת חכמים דחלב של שהנ"ס יוכיח די"ל דר"י ס"ל דאין אחע"א אפי' בכולל וכו' עי"ש. לענ"ד דבריו תמוהים דמ"ש דר"י מחזיק בלימוד דמה נותר וכו' הא עדיין קשה דנימא חטאת עוף הבא עה"ס יוכיח. וגם מ"ש דר"י ס"ל דאין אחע"א. הא מ"מ משום זה אינו חייב על החלב משום אכילת שור הנסקל אבל עכ"פ אסור בהנאה משום שהנ"ס ועי' ברמב"ם בפי' המשניות דכריתות וכמו דאמרינן שם אקדשיה מגו דאתוסף איסור הנאה. הרי דאיסור הנאה ודאי חייל ויהא הטעם כסברת הרמב"ם שם כיון דההקדש חל על כללות הבהמה בודאי החלב אסור בהנאה. ה"נ בחלב שהנ"ס וא"כ עדיין שייך חלב שהנ"ס יוכיח דאסור באכילה משום חלב ובהנאה משום שהנ"ס וחייב כרת:
+
+Mishnah 2
+
+[אות ו] <b>בהרע"ב ד"ה שנאמר. אבל אתה רואה של אחרים. </b>וילפינן שאור דאכילה משאור דראייה ובדין הוא דאפילו תוך הפסח שרי אלא לאשמעינן דשל ישראל אפילו אחר הפסח אסור. זהו אוקימתא דראב"י ומסקינן דהדר ביה וא"כ העיקר כפירוש א' דהרע"ב ומתניתין אתיא כר"ש:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות ז] <b>בתוי"ט ד"ה במזיד. והא ליתא וכו' וודאי דפטור. </b>וגם בהיפוך קשה כיון דנקט הטעם דאינו לוקה ומשלם ל"צ לטעמא דאסור בהנאה. וגם היא אוקימתא חדשה דהא הש"ס מוקי כרנב"ה ולא מטעם דאינו לוקה ומשלם וע"כ משום דבמזיד אף בלא אתרו כלל וא"כ איך לקח לו הרמב"ם דרך עצמו: <b>ותו </b>תמוהים דברי הרמב"ם מ"ש בעשירי מתרומות האוכל תרומה בין במזיד בין בשוגג אינו משלם אלא מן חולין המתוקנים שהוציא מהם תרומת מעשר עכ"ל משמע דס"ל דדרשא דונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיו' קדש גם בתשלומין מזיד הוא. א"כ ממילא צריך לשלם פירות למ"ד לפי מדה משלם אם כן יקשה מסוגיין דאמרינן אא"ב לפי מדה משלם וקשיא א"כ אמאי פטור במזיד. וכבר נכלל זה בתמיהת המ"ל: <b>ונלע"ד </b>דהנה דעת המאור דלרנב"ה ח"כ שוגגים פטורים. וההיא דאוכל תרומת חמץ בשוגג הטעם כיון דגזירת הכתוב הוא בתרומה דמיתה דידיה לא פטרתו ה"נ כרת דחמץ לא פטרתו. והרמב"ן במלחמות הקשה דא"כ יקשה לרבא דס"ל דבמיתה ביד"ש ליכא קלב"מ לדידיה ליכא גזרת הכתוב בתרומה. ולזה הוכיח דלרנבה"ק אף דכרת פוטר מתשלומים מ"מ לא הוי כמו מיתת ב"ד. דשוגג כרת אינו פוטר וכשיט' רש"י עי"ש. ולכאורה תמוה כיון דסותר להמאור מכח מימרא דרבא הרי דס"ל להחלט דאוקימתא דה"ט קאי גם לרבא א"כ ישאר הקושיא להרמב"ן דלרבא למה לי דנקט מתניתין כלל תרומה לתני האוכל חמץ לחוד וכקושית רש"י. ורש"י תירץ והוכיח מזה דאפילו הזיד בתרומה ושגג בחמץ דפטור ואשמעינן דאפילו מיתה בידי שמים פוטר והיינו דבאמת אזלא רק לאביי. ולרבא מוכח באמת דלפי מדה משלם. אבל להרמב"ן דלא ניחא ליה בכך דהסוגיא אזלא רק לאביי. א"כ יקשה כזאת (ואפשר לומר בזה דהרמב"ן ס"ל ג"כ דיש סברא לומר דתשלומי תרומה דכפרה הם לא אמרינן בהו קלב"מ אלא דזהו נסתר דא"כ גם בחמץ של הקדש אמאי לא מעל דגם שם הוי כפרה אפ"ה פטור בהזיד בחמץ) וי"ל למה דאיתא במתניתין (ספ"ה דבכורות) השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהוא טריפה מה שאכלו אכלו והכי קיי"ל בחוה"מ (סי' רל"ד). ויש להפוסקים בזה ב' טעמים אי משום קנסא אי משום דאכילת איסור לא מקרי נהנה דיותר היה ניחא ליה אילו לא אכלו. ומעתה י"ל דבחמץ לחודיה לא הו"מ למנקט משום דממנ"פ היכי דשייך מדאגביה קניא גם במזיד חייב וכמ"ש תוס' להדיא בכתובות דגם במתני' דתרומת חמץ ע"כ מיירי כאוקימתא דכתובות בתחב לו חבירו. ואי בתחב לו חבירו היכי דאינו חייב מטעם מזיק רק מטעם מה שנהנה גם בשוגג פטור כיון דלא מקרי נהנה (זולת לשיטת הריצב"א כתובות (דף ל' ע"ב) משכחת לה דתחב לו חבירו באונס עד מקום דא"א לאהדורי כי אם ע"י הדחק דבמזיד דהחוב ממון אז מדלא אהדר קנהו בפיו מ"מ כיון דמיד אח"כ בא חיוב מיתה הוי מיתה ותשלומים באים כאחד ובשוגג חייב מטעם קנין פיו ובענין דלא נמאס הרבה והוא ש"פ) מש"ה נקט בתרומה דחייב בשוגג מצד אכיל' ולא משום שנהנה. ורש"י לשיטתו דנראה דס"ל בבכורות דהטעם משום קנסא ועיין ש"ך יו"ד דדוקא במוכר במזיד טריפה בחזקת כשר משום הכי שפיר הקשה דליתני חמץ לחודיה אבל להרמב"ן י"ל כדברים האלה. ובהכי יתישבו דברי הרמב"ם (בפ"י מהל' תרומות). דשפיר י"ל דאם לפי מדה משלם גם במזיד כן הוא. והכי אמרינן אא"ב לפי מדה משלם י"ל דבמזיד פטור דמיירי באתרו ביה ומטעם דאין לוקה ומשלם. והא דנקט דוקא בתרומה היינו בפשוטו דבחמץ לחודיה לא משכחת שוגג חייב דלאו בר דמים הוא אבל למ"ד לפי דמים משלם וע"כ מתני' כריה"ג דחמץ מותר בהנאה שפיר קשה א"ה במזיד נמי ואי באתרו ביה ומטעם דאינו לוקה ומשלם ליתני בחמץ גרידא ואי דבחמץ גרידא לא משכחת דשוגג חייב דלא מקרי נהנה כיון דהוא אכילת איסור וכנ"ל, הא משכחת בלא תחב חבירו ובשוגג חייב דבעידנא דאגביה קניא במזיד פטור באתרו ביה גם על לאו דבל יראה דגם על הגבהה אינו לוקה ומשלם כיון דלקח חמץ חבירו ועשה בו קנין הוי כקנה חמץ דמקרי מעשה וחייב מלקות לשיטת הרמב"ם. ומשני דאתי כרנבה"ק וא"כ מזיד מיירי בלא אתרו ביה והא דפטור היינו בהזיד בחמץ. ובשוגג חייב דחייבי כריתות שוגגים חייבים וכדעת רש"י והרמב"ן. והא דלא נקט חמץ לחודיה היינו דרוצה למנקט מזיד אף דלא אתרו וזהו ל"ש בחמץ לחודי' דהיכי דאגביה מעידן דאגביה חייב בתשלומין ואם בענין דל"ש מדאגבי' גם בשוגג פטור דלא מקרי נהנה או כשיטת תוס' דגם שגגת כרת פוטר ורק בתרומה חייב כיון דגלי גלי ודו"ק. ומעתה דברי הרמב"ם בפירושו להמשנה מדוקדקים היטב דהא דנקט הטעם דחמץ לאו בר דמים היינו דנקט האמת דאף בלא אתרו ביה למלקות על לאו דבל יראה מ"מ ל"א מדאגביה קניא כיון דלאו בר דמים הוא. ואך משום הא לחוד ליכא למפטרי' דמ"מ לחייב על האכילה דגם במזיד לפי מדה משלם לזה נקט הטעם דאתרו על האכילה ומטעם דאינו לוקה ומשלם והיינו ממש כפירוש הסוגיא דנקט אא"ב לפי מדה משלם וכפי פירושינו הנזכר ואסברה לה הרמב"ם בלא אתרו על לאו דב"י ומשום דלאו בר דמים דלא תקשי דלנקט בחמץ לחודיה והיכא דאגביה ואתרו ביה משום ב"י פטור לזה ביאר דמ"מ גם בשוגג פטור דלאו בר דמים הוא. ודו"ק. וע' מ"ש על משנה זו (בריש פ"ז מתרומות): אחרי זאת ראיתי לבני הרב הגאון מוהר"ר שלמה איגר נ"י רשום בחידושיו בזה"ל ואשר השיג הראב"ד בששי לעשירי מתרומות על הרמב"ם דפסק דגם באכל בשוגג פטור מהתשלומין. ובגמ' אמרו אא"ב לפי מדה משלם שפיר. יראה למה דכ' הרמב"ם הלכה י"א. ונזיר ששגג ושתה יין של תרומה כו' משלמים את הקרן ולא החומש ובכ"מ שם כ' והטעם משום דכיון דהיה אסור ביין אף אם היה חולין לאו שתיה הוא. ע"כ. ולפ"ז יחוייב התעוררות במתני' נימא ג"כ כיון דהיה אסור בחמץ אף אם היה חולין לאו אכילה הוא והנראה דדין זה שכתב בהלכה י"א תלוי במ"ש בהלכה שקודם לה. דהמאכיל את פועליו תרומה משלם להם דמי סעודתן כו' שדבר האסור נפשו של האדם חיתה ממנו ע"כ. ור' מאיר דפליג בהאי דהמאכיל את פועליו. ע"כ יסבור כרשב"א בבכורות (דף ל"ז א') דלאו בכל האסורים נפשו של אדם קצה בהם. וא"כ י"ל מה דקאמר בגמ' אא"ב לפי מדה משלם שפיר. היינו דבאמת נימא מתני' ר"מ היא ככל סתם מתני' אבל הרמב"ם דפסק כרבנן. גם אם לפ"מ משלם פטור דלאו אכילה היא כיון דבל"ז אסור מטעם חמץ. והראב"ד שהשיג לשיטתו אזיל שהשיג גם על דינו שבהלכה י"א הנזכר. עכ"ל:
+
+Mishnah 5
+
+[אות ח] <b>בתוי"ט ד"ה והכהנים. כדיליף לקמן. </b>כך קתני בברייתא לענין דאינו יוצא י"ח במצה של טבל. ובסוגייא פריך עלה מידי בלבד קתני' ומסקי' דר"ש היא דס"ל אין איסור חל ע"א ואינו חייב משום ב"ת חמץ רק משום ב"ת טבל. וא"כ לדידן דקיי"ל איסור חע"א וגם בתרומה הוי איסור מוסיף דהא חמץ נאסר אף לכהן וחייב עלה ג"כ אף משום ל"ת חמץ ליתא להך טעמא. וליכא טעמא כי אם משום מה"ב א"כ לא הוי להתוי"ט להעתיק דברי רש"י אלו דהוא רק לס"ד דדרשינן מי שאינו מוזהר רק משום ל"ת חמץ בלבד:
+[אות ט] <b>שם בתוי"ט ד"ה ולא במעשר שני. ותנא דידן מצות מצות ריבה. </b>ומה ראית לרבות מ"ש ולהוציא בכורים. מרבה אני מ"ש שיש לו היתר בכל מושבות כו' גמרא (דף ל"ו). ובדף (ל"ח) בעי רשב"ל מהו שיצא אדם יד"ח בחלה של מ"ש בירושלים. בחולין הוא דנפיק דאי מטמו יש להן היתר במושבות כו' א"ד אמרינן הואיל ואילו לא קרא עליה שם ואיטמי איתא לה היתר כו' השתא נמי נפיק. וכתב בתוס' ד"ה אבל חלתו זו הסוגיא כמ"ד מחיצה לקלוט דאורייתא דאי מדרבנן יש לה היתר במושבות דאי יצאה חוץ למחיצה נפדית אפילו טהורה אי נמי כיון דמדרבנן אין לה פדיה לא חשיב נאכל בכ"מ ע"כ. וקשה לי הא רבא אמר הכא מסתברא שם מעשר חד הוא והא לרבא לא צריך לכל זה דהא בלאו טומאה נאכל בכל מושבות דהא הוא סובר מחיצה לקלוט דרבנן וא"כ ממילא ליכא ב' הואיל דבהואיל אלו לא היה לקוח סגי דהא במ"ש עצמה והיא חלה לא צריך לאילו לא קרא שם דאף כשהיא חלה נאכל בכל מושבות כ"ז שלא נטמא יכול להוציא לחוץ ולפדותו. גם על תירוצם הב' קשה לי דהא משמע לעיל דמכח רבוי דמצות מצות אמרינן דמ"ש מקרי נאכל בכל מושבות הואיל ואילו נטמא. ולמ"ד מחיצה לקלוט דרבנן הא ע"כ לא אתי קרא להכי דהא בלא"ה נאכל מה"ת בכל מושבות. ואף די"ל דמ"מ כיון דקודם פדייה אינו נאכל לא היה מקרי נאכל בכל מקום וכדמשמע מדברי תוס' לעיל ד"ה דאר"א מדציינו עצמם על זה ולא הקשו כן מקודם אההיא דיכול שאני מוציא אף מ"ש וגם יקשה על האמת למ"ד מחיצה לקלוט דרבנן איך יתרץ הברייתא הנ"ל דקתני יכול שאני מוציא אע"כ דמ"מ בלא פדייה אינו נאכל בכל מושבות וצריך לזה ריבוי דקרא והקשה רק אחר שאמר ומה ראית כו' דאר"א הוי ליה לומר דמשכחת לה שיוציא ויפדה. מ"מ עדיין קשה אימא דהריבוי רק במה שבידו לפדות בחוץ אבל הסברא דמשכחת לה אם נטמא לא שמעינן. וא"כ לבתר דאחז"ל דמחיצה לקלוט מנ"ל דמכח דאלו נטמא מקרי נאכל בכל מושבות וצ"ע. וה' יפתח לבבי בתורתו:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות י] <b>בתוי"ט סוף ד"ה אלו עוברין. ודייק מדתנן שיאור ישרוף. </b>במתניתין דפרקין (משנה ה') תנן שיאור ישרוף והאוכלו פטור, ובאמת התוס' לא דייקי מהך מתני' אלא מבריית' (בדף מ"ג) דשיאור ישרף והתוי"ט לא דקדק בזה כיון דגם ממשנה יש לדייק אך צריך להבין למה באמת שבקו התוס' מתניתין והביאו ראיה מהברייתא ובתשובה כתבתי ישוב לזה:
+[אות יא] <b>שם במשנה וזומן של צבעים. </b>לכאורה היה אפשר לומר דדוקא מו' שעות ולמעלה. דכיון דבאותו זמן חמץ גמור אסור מדאורייתא גזרו נוקשה אטו חמץ גמור. אבל בשעה ו' דחמץ גמור נמי עדיין מותר מדאורייתא ורבנן הוא דגזרו לאסור י"ל דנוקשה לא גזרו דהוי כעין גזירה לגזירה ובהכי היה מתיישב מאד האי דרב גידל בריש מסכתין דאמר המקדש מו' שעות ולמעלה אפילו בחיטי קורדניתא א"ח לקדושי' דמש"ה אמר מו' שעות ולמעלה. משום דבתוך ו' אין איסור כלל בחיטי קורדניתא אך התוס' דדייקי מזה דאמר משש ולמעלה דבשעות דרבנן וחמץ דרבנן מקודשת ע"כ לא ניחא להו בכך. ולא ידענא למה מיאנו לומר כן וד' יאיר עיני: 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות יב] <b>בבית חמיו. </b>משמע דוקא החתן דאי אפשר לקיים המצוה על ידי אחרים אבל אחר ההולך לסעודת מצוה יחזור אבל הרמב"ם כתב וז"ל משיצא לעשות מצוה או לאכול סעודה של מצוה כגון סעודת אירוסין ונשואין וכו' משמע דאפי' באחר הדין כן. מג"א (סי' תמ"ד). והפר"ח כתב דהא דנקט במתני' לבית חמיו משום דההיא בכל גוונא איכא מצוה לאפוקי אחרים דאמרינן בסוף פרקין כל סעודה שאינה של מצוה אין ת"ח רשאי להנות ממנה כגון מאי אר"י כגון בת כהן לישראל ובת ת"ח לע"ה:
+[אות יג]  <b>שם במשנה ואם לאו מבטלו בלבו. </b>המג"א (בסי' תמ"ד סקי"א) כ' דאם הוא מו' שעות ולמעלה דאין יכול לבטל והולך למול בנו יחזור מיד משום דהאי עשה והאי עשה ועשה דתשביתו חמור טפי דבכל שעתא עובר עליו משא"כ במילה ובאבן העזר שם השיג דהרי בהולך לשחוט פסחו בודאי דינא דמתני' גם מו' שעות ולמעלה דאינו חוזר לבער דהא עשה דפסח הוי עשה שיש בו כרת ודחי לעשה דתשביתו (נ"ל דכוונתו אף דלא הוי בעידנא מ"מ דחי כמ"ש תוס' פסחים (דף נ"ט א') גבי עשה דהשלמה) וממילא ה"ה בהולך למול בנו כיון דמתני' כייל ליה בחד בבא והטעם דמשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר בעשה כמ"ש תוס' (פסחים דף כ"ט) עיי"ש. ובחידושי צל"ח פסחים הביא בשם חכם א' השגה גדולה על האה"ע. דבלשחוט פסחו בודאי דינא דהמג"א אמת דהא א"א לו לשחוט פסחו כשיש לו חמץ בביתו דעובר על לאו דלא תשחט על חמץ. ולא שייך דעשה דפסח ידחה ללאו דלא תשחט. (והיינו דעשה דתשביתו לא עבר כמ"ש האה"ע כיון דמשהה ע"מ לבערו) דל"א כן בדבר שהלאו הזה בעצמותו דמצוה שהתורה אמרה דהעשה דשחיטת פסח לא יהיה על חמץ. ואף דאיכא לאוקמי קרא ביש לו פנאי לבער חמצו תחלה מ"מ לא שייך בדבר זה עצמו לומר דעשה דוחה לא תעשה שאין זה דומה לשארי מקומות שלא נאמר הל"ת על דבר זה רק שאירע דמזדמנים יחד העשה ול"ת. וכיון שכן אדרבא הוא סייעתא להמג"א כיון דבלשחוט פסחו בודאי לאחר שש ולא ביטל דחוזר לבער הכי נמי בלמול בנו דחד דינא אית להו. עכ"ד: <b>והנה </b>ביסוד הזה דהיכא דל"ת בדבר זה עצמו ל"ש לומר דעשה דוחה ל"ת מצאנו לקדוש א' מדבר בהיפוך ה"ה הגאון שאגת אריה בספר טורי אבן (בחגיגה דף ד') ד"ה אצטריך קרא. הקשה דנימא דעשה דראיית פנים ידחה לל"ת דלא יראה פני ריקם דהא ממנ"פ אם הוא נקבה לא עבר בלאו דל"י ואם הוא זכר מקיים העשה דראיית פנים ודחי ללאו דל"י עיי"ש. הרי אף דהלאו הוא באותו דבר עצמו דהזהיר התורה דראיית פנים לא יקיים רק להביא עמו קרבן מ"מ אמרינן דזהו רק באפשר להביא קרבן. דעבר אלאו אם אין מביא והוי כמו לאו דעלמא ואם אי אפשר להביא קרבן דוחה העשה לל"ת [והנה מ"מ נדחים דברי האה"ע דהרי הט"א תירץ על קושיתו הנ"ל דאין עשה דוחה לל"ת שבמקדש. וא"כ מה"ט נתקיים השגת החכם הנ"ל על האה"ע דבלשחוט פסחו בודאי צריך לחזור לבער דהעשה דפסח אינו דוחה ללאו דלא תשחט דאין עשה דוחה לל"ת שבמקדש. אמנם בזה דעשה דפסח שהוא בכרת דוחה לל"ת שבמקדש כדמוכח בפסחים (דף נ"ט) דעשה דפסח דוחה להשלמה אף דהיא עשה שבמקדש. ה"נ י"ל לל"ת וראיה מסוגיא דזבחים (דף ל"ג) דדחי עשה דפסח ללאו דלא תבא אל המקדש. וא"כ יש מקום לדברי האה"ע] ולענ"ד נראה לקיים דברי האה"ע. ובתחלה נאמר דאף לדעת החכם הנ"ל דבפסח בודאי יחזור ויבער משום לאו דלא תשחט. מ"מ מה שדן דיש ראיה להמג"א דה"נ בלמול בנו כיון דבחד בבא קתני. ז"א כיון דבפסח אין הטעם דמוטל עליו יותר לקיים עשה דתשביתו. אלא דאין בידו לעשות פסח דאף אם אינו יכול לחזור כלל ולבער דפסקי' מברא ג"כ א"י לשחוט פסח משום לאו דלא תזבח. וא"כ ל"ש לומר למול דומיא דלשחוט. דבפסח אינו הולך לשחוט דכ"ז שיש חמץ בביתו אין שייכות לשחיטת פסחו ומעתה אני אומר בהיפוך דראיית האה"ע לנכון. והיינו דלר"ל דס"ל בפסחים (דף ס"ג) דלאו דלא תשחט הוא רק באם החמץ עמו בעזרה. ולדידיה מיירי לשחוט פסחו אף אחר שש דעשה דפסח שיש בו כרת דוחה לעשה דתשביתו ודומיא דהכי מיירי למול גם כן אף אחר שש. ומוכח באמת הטעם דבדעתו לבערו א"ע על תשביתו. ובזה לא מצינו דפליג ר"י דאף דלר"י לשחוט פסחו לא מיירי מן לאחר שש היינו מטעם אחר דלאו בר שחיטת פסח כ"ז שהחמץ בביתו אבל לענין למול בנו הדין לר"י כמו לר"ל. ובתשובה הארכתי בעז"ה:
+[אות יד] <b>שם בתוי"ט ד"ה ולשבות. והקשו בתוספות. </b>והמג"א כתב דלפמ"ש הב"י א"ח (סי' תט"ו) דדוקא במערב בפת הוא דאין מערבין אלא לדבר מצוה אבל לערב ברגליו ולקנות שם שביתה מותר אפי' לדבר הרשות. א"כ ליתא ממילא לקושיית תוס':
+
+Mishnah 8
+
+[אות טו] <b>בהרע"ב ד"ה בשר קודש. משום חומרא דקדשים. </b>ובתוס' כתבו אומר ריב"א דמפורש בירושלמי משום דבשר קודש לית ליה תקנה בביטול החמירו בכזית אבל חמץ דאית ליה תקנה בביטול לא החמירו עד כביצה:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות טז] <b>בהרע"ב ד"ה מקום שנהגו. דהחמירו על עצמן כו'. </b>דאילו מחמת חשש רביעה כדאי' (ברפ"ב דע"ז) דאין מעמידים בהמה בפונדקאות של עו"ג משום חשש רביעה. דהכא במכירה אמרינן עו"ג חס על בהמתו שלא תעקר. דמה"ט דינא דאין מעמידי' לא תליא במנהגא. דהתם לכ"ע אסור מחשש רביעה אבל במכירה דחס על בהמתו תליא במנהגא. וס"ל לרש"י ולהרע"ב דטעמא דנוהגין שלא למכור משום אטו בהמה גסה. ולא ניחא להו לפרש דמקום שנהגו חוששים אף לבהמתו דלמא לא חס. די"ל דקשה להו קושית תוספת (בע"ג דף כ"ג) דא"כ בהנך מקומות יהא הדין דאין לוקחין מהם בהמה לקרבן דהא חוששין אף לרביעה. אע"כ דאין חוששין כלל לזה. אלא דנהגו שלא למכור אטו בהמה גסה ותוס' שהקשו כן ע"כ דס"ל דטעמא דמנהגא דחוששין אף לבהמתו לרביעה. והנה מתוס' (ע"ז דף י"ד ע"ב) ד"ה אמר רב כו' נראה דס"ל כרש"י והרע"ב. והיינו ממה דכתב ולמאי דהדר ביה רב ניחא. ובפשוטא תמיה דעדיין תקשה הא מכל מקום טעם דנהגו שלא למכור משום רביעת בהמתו. ואמאי נהגו בכותי שלא למכור הא כותי אינו חשוד על הרביעה. ולזה נראה למה דהקשה המהרש"א על קושית תוס' הא אמרינן דאין מוכרין לכותי שמא יחזור וימכור לישראל ותירץ דתוס' קאי באידך תירוצא דזהו מקרי לפני דלפני. ולזה שפיר כתבו למאי דהדר ביה רב ניחא. היינו דאין הטעם משום רביעה אלא משום אטו בהמה גסה דאסור משום שאלה ונסיוני, וזה שייך גם כן בכותי דימכור לעו"ג ויהיה נסיוני או דישאל לעו"ג ודו"ק:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות יז] <b>בין בשבת. </b>ואף דבשבת ליכא נו"נ והיה ראוי להקדים התמיד במה דאפשר משום פסח שאחריו. מ"מ כיון דעבדינן מוספים בשש ובזיכין בז' א"א לעשות התמיד רק בז' ומחצה. גמרא:
+
+Mishnah 2
+
+[אות יח] <b>תוי"ט ד"ה ששחטו כו'. פ"ג דבב"מ. </b>ובמסכתין (דף ס"ג ע"א) ד"ה רבי מאיר סבר וכו':
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות יט] <b>בהרע"ב ד"ה ושאר כל הזבחים. פטו' דכתיב זבחי. </b>ביומא (דף כ"ט ע"א) בתוס' ד"ה אלא וכו' הקשו דלמה לי קרא להכי הא בלא"ה פטור דהקרבן פסול כיון דשחטו בזמן פסח שהוא אחר התמיד של הערביים. והוכיחו מזה דבדיעבד אף דעבר על העשה דעליה השלם. מ"מ הקרבן לא מפסיל בכך עיי"ש. ולא הבנתי קושיי' דהא באמת זמן פסח מחצות ואילך ואם שחטו להפס' קודם תמיד כשר וממילא אם שחט אז לזבחים על החמץ פטור ואצטריך קרא להכי להיכא דשחט שלמים בי"ד אחר חצות קודם התמיד. וצ"ע:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות כ] <b>בתוי"ט סוף ד"ה שלא. דדלמא קרקע עולם היתה. </b>במחילת כתה"ק אשתמיטתיה סוגי' ערוכה בשבת (דף קנ"א ע"ב) עלה דההיא קרקע בקרקע מיחלף פירש"י שם אע"ג דמרחץ רצפת אבנים הוא מ"מ מיחלף בקרקע אחר. ולענ"ד דגם תוס' ס"ל הכי דלא יחלקו על סוגי' ערוכה. וקושיי' תוס' דבעזרה ל"ש אשוויי גומות היינו למה דס"ד לאוקמי מתני' כר"א דמרבץ הוי מלאכה דאורייתא דאילו לרבנן דהוי רק שבות הא ל"ג שבות במקדש וע"ז הקשו דהא מ"מ כיון דהיה מרוצף ליכא איסור דאורייתא דהא ליכא אשויי גומות ואין אסור רק מגזירה דמחליף בקרקע אחר. והמעיין בתוס' יראה להדיא דלא הקשו כלל על המסקנא לרבנן רק לס"ד. ובמהרש"א (בפ"י דשבת) נדחק בדבריהם מה דלא הקשו להם למסקנא לרבנן ולפמ"ש ניחא דהא באמת אסור גם במרוצף. ודלא כנראה מהתי"ט דתוס' והרמב"ם מחולקים בזה. כנלע"ד ברור:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+[אות כא] <b>והשלישית במקומה עומדת. </b>רמז בזה דגבי הראשונה נקט וישבה לה בהר הבית ועלה קאמר שניה בחיל. אבל השלישית שהיתה במקומה לא היה ישיבה אלא עמידה דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי ב"ד בלבד עיין בירושלמי (פ"ז דסוטה סוף הלכה ז'):
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות כב] <b>בהרע"ב ד"ה ואלו דברים. האמור בפסח דוחה את השבת. </b>ואף היכא דרוב הציבור זבין ומיעוט עושים את הפסח מ"מ דחי שבת ולא אמרי' דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה בתמיד כל ישראל אף כאן כל ישראל אלא כיון דגמרינן בגז"ש מתמיד הכי גמרי' מה להלן בתמיד במועדו ואפילו בשבת ואינו בטל בשביל שהוא שבת אף פסח לא יתבטל בשבת ואם היו כל ישראל זבין חוץ מאדם אחד או שנים וחל ע"פ בשבת אי אמרת לא דחי שבת ביחיד הרי הוא בטל לגמרי. תוס' (יומא דף נ"א ע"א) ד"ה דוחה וכו':
+[אות כג] <b>בהרע"ב ד"ה הרכבתו. שהחי נושא את עצמו. </b>עיין בהרע"ב (לעיל פ"ד מ"ג) ובתוי"ט שם וצ"ע. והרמב"ם בפי' כתב דהרכבתו היא דאורייתא וכן הבאת חוץ לתחום לרע"ק דסבר תחומין דאורייתא ור"א ס"ל דתחומים דרבנן וגם חי נושא את עצמו אפילו בהמה כבן בתירא לפיכך הם כולם אצלו משום שבות לבד:
+
+Mishnah 2
+
+[אות כד] <b>במשנה אמר לו רע"ק או חלוף. </b>מסקי' בסוגיא דר"א אגמרי' לרע"ק דהזאה אינו דוחה שבת אלא דגמרא אתעקר ליה ובא רע"ק לאדכורי ליה [לפיכך דן ק"ו זה לפניו כדי שישים אל לבו אחרי שבא זה ללמוד שחיטה מהזאה מכלל דבהזאה פשיטא ליה דלא דחי מתוך כך יזכור מה שלמד לו] והא דלא אמר לו להדיא. סבר לאו אורח ארעא והא דבאמת לר"א הזאה אינו דוחה משום שמא יעבירנו ד"א ברה"ר אף דלר"א מכשירים דחי שבת מ"מ ההעברה ד"א ברה"ר לא דחי דר"א סבר שוחטים וזורקים על טמא שרץ וכן בטמא מת שחל שביעי שלו בע"פ וסבר ג"כ אכילת פסחים לא מעכבא א"כ אין צורך להזאה ולא מקרי נשחט שלא לאוכליו כיון דמחזי חזי תקוני הוא דלא מתקן:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות כה] <b>שלא לשמו בשבת. </b>מוקמי' בש"ס דמיירי בעוקר אבל בטועה דסבר שהוא שלמים הפסח כשר דעקירה בטעות ל"ש עקירה וסיפא דשאר כל הזבחים ששחטן לשם פסח מיירי בטועה דסבר שהוא פסח. אבל בעוקר לא מקרי טעה בדבר מצוה. ולפ"ז תמוהים דברי הרע"ב [וכ"כ רש"י] במ"ש ואם אינן ראוין וכו' או סבור שמותר לשחוט זבחים אחרים לשם פסח בשבת הא מיירי בטועה והו"ל להרע"ב ורש"י לפרש בפשוטו דהוא שוגג דטעה וסבור דפסח הוא וכמ"ש הרע"ב ורש"י באמת אח"כ ואם ראויין כו' ולא נזכר שהקדישו לזבח אחר:
+[אות כו] <b>ברע"ב ד"ה ור"י פוטר כו'. טעה בדבר מצוה ועשה מצוה כו'. </b>והא דלא מחלק ר' דבפסח ששינה את שמו חייב דלא עשה מצוה אבל בזבחים ששינה את שמן עשה מצוה. היינו דלדבריו דר"א קאמר דס"ל להדיא בזבחים (דף י"א) דבשוחט זבחים אחרים לשם פסח פסול. תוס'. וזהו אם אמרי' עקירה בטעות שמה עקירה. אבל למה דקיימי' דל"ש עקירה א"כ סיפא דמיירי בטועה הוי שלמים וגם לר"א עשה מצוה וצ"ע ועיין מהרש"ל:
+[אות כז] <b>שם בתוי"ט ד"ה שחטו. ותימא דלא פריך לה ברישא. </b>כך הקשה מהרש"ל עיי"ש:
+[אות כח] <b>בתוי"ט ד"ה אם אמרת. אי קדם ומל של שבת בע"ש. </b>יותר הו"ל למנקט דאף אם קדם ומל של שבת בשבת דג"כ חייב כמו קדם ושחט לאימורי צבור ברישא:
+
+Mishnah 6
+
+[אות כט] <b>בהרע"ב ד"ה שמשכו. פטור שאנוס הוא. </b>ובתוספות הוכיחו מסוגיין דאין הטעם משום אנוס הוא אלא משום דטעה בדבר מצוה ואף דלא עשה מצוה צ"ל דכולה מדברי ר"מ היא דס"ל להדיא בתינוקות דאף בלא עשה מצוה פטור:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות ל] <b>בהרע"ב ד"ה נטף. והסולת רותחת. </b>גם מקודם גבי נטף מרוטבו על החרס הו"ל לפרש דמיירי בחרס רותח כדאמרינן להדיא בסוגיין. והיינו דבגמרא מקשה אם הסולת או החרס צונן נימא אקורי קא מיקר דתתאה גבר וכשמואל. וא"ת מה מקשה בסולת צוננת נימא אקורי קא מיקר לוקמי כגון שהרוטב ירד עד קרקעות הכלי ועשה גומא והסולת נפל לתוכה והוי עילאה. וי"ל דלשון על הסולת לא משמע כן דהו"ל למתני בתוך הסולת אי נמי י"ל והוא עיקר דמ"מ מקרי הסולת תתאה כיון דהוא במקומו והרוטב נכנס לגבולו הוא גובר ומיקר ובהכי מתיישבת הסוגיא דאיתא תניא כוותיה דשמואל ומייתי שתי ברייתות חדא דתניא חם כו' חם לתוך צונן מדיח ותניא אידך בשר רותח שנפל לתוך חלב כו' חם לתוך צונן מדיח ותמהו בתוס' למה לי להביא אידך ברייתא ולמ"ש ניחא דאילו הביא רק ברייתא קמייתא הייתי אומר דמיירי בב' חתיכות ועדיין בחתיכה שנפל לדבר לח כסולת או משקה סד"א דמקרי תתאה כיון דשקועה בו לזה מביא אידך לאשמעינן דאף בכה"ג מקרי החתיכה עילאה: <b>ומה </b>דמביא ברייתא ראשונה ולא השניה בלחוד זהו קשה גם לתרוצם דהתוס' אבל נלע"ד דגם זה לא קשה די"ל דס"ד דרק על אידך ברייתא שייך להקשות אדמיקר ליה בלע כיון דאין צריך להפליט רק להבליע החלב בתוכו אבל בשני גושיים י"ל דכולי האי ל"א אדמיקר ליה מפליט ומבליע לזה מביא ברייתא ראשונה לבאר דגם בזה אמרינן אדמיקר כו' ובעי קליפה ובדרך זה יש ג"כ ליישב תמיהת תוס' הנ"ל די"ל גם להיפוך דסד"א דרק בברייתא ראשונה אמרינן אדמיקר כו' משום דאף אם הוא רק חשש בעלמא אי בלע מ"מ אסור כיון דהוי חשש דאורייתא אבל באידך ברייתא דאף אם בלע ליכא דאורייתא דהא מ"מ לאו דרך בישול הוא למתסר בב"ח מדאורייתא ולגבי רבנן לא חיישינן כולי האי לומר אדמיקר ליה בלע לזה מביא גם אידך ברייתא למפרך עליה אדמיקר ליה בלע. וישוב הראשון יותר נכון. ועכ"פ תמהני על הרשב"א שכתב ומובא בב"י (יו"ד סי' צ"א) ד"ה כתב הרשב"א בתשובה על שיטת רש"י במה שאמרו בבר יונה דנפל לכדא דכמחא ואי צלי הוא בעי קליפה דהכוונה בצלי חם דוקא. וכתב עליו הרשב"א וז"ל אע"פ שהבר יונה שקוע והכמחא צף עליו מלמעלה כו' אינו כצונן לתוך חם כו' ולא זכיתי להבין איך תלה קושיא זו בפירוש רש"י הא גם לאינך פירושי יקשה מברייתא דהכא בשר חם שנפל לתוך חלב ויקשה הא הבשר שקועה והוי תתאה וצע"ג וה' יאיר עיני:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות לא] <b>תוי"ט ד"ה חמשה. ונראה דלחם הפנים. </b>בתוס' בסוגיין כתב בשם ריב"א דמדכתיב תמיד ילפינן לה דאפילו בשבת ועיין במהרש"א:
+
+Mishnah 5
+
+[אות לב] <b>אע"פ שנטמא הבשר והחלב קיים. </b>משמע דבנטמא שניהם אינו זורק והיינו כר"י (בפרק ג' משנה ד' דמנחות) והא דקתני במתני' דמקודם חמשה דברים באין בטומאה היינו דבציבור מודה ר"י כדמסקינן בסוגיין ואף למ"ד דטומאה דחוייה בציבור ובעי ריצוי ציץ מ"מ מדינא ציץ מרצה על האוכלין ורק מדרבנן לא יזרוק ולא אמרי' רק ביחיד ולא בציבור תוס'. אבל באבוד ושרוף אף בציבור לא יזרוק ואף דיעבד פסול כמבואר בסוגיין. ובזה מיושב מה דאמרינן בסוגיא חדא דפסולה דיעבד משמע ועוד חמשה דברים באין לכתחילה משמע ומשני הא ביחיד הא בציבור ועיין מהרש"א דלא חש להשיב על קושיא הראשונה ופסולה היינו לכתחילה. ולענ"ד י"ל דבתחלה דמשני כי קאמר ר"י לכתחילה אבל דיעבד לא היינו דשרש הדין דאם אין דם אין בשר הוא לכתחילה דלא שינה הכתוב לעכב ואף בשרוף ואבוד כן (וכדס"ל לר' יוסי באמת) אפילו בציבור אסור לכתחילה כיון דדינא דאורייתא הוא דלכתחילה ל"י. ומש"ה פרכינן דהא פסולה קתני אבל למה דמשני כאן ביחיד כאן בציבור דבציבור אפי' לכתחילה שרי וע"כ זהו רק בטומאה די"ל דציץ מרצה על אכילות ורק מדרבנן ל"י ובציבור התירו לכתחילה. וממילא י"ל דבאבוד ושרוף אפילו דיעבד לא דאם אין דם אין בשר הוא לעכב וכדאיתא כן להדיא בסוף סוגיין. וא"כ י"ל דלשון פסולה נקט משום נשרף. וביותר די"ל דמתני' ס"ל דציץ אינו מרצה על אכילות וקאמר כמדת ר"י היינו לענין היסוד דאם אין דם אין בשר פסולה אבל ר"י לנפשיה סבר דמרצה על האוכלין ומדרבנן לא יזרוק ובדיעבד כשר ודו"ק היטב:
+
+Mishnah 6
+
+[אות לג] <b>נטמא מיעוט הקהל. </b>הא דנקט ברישא נטמא הקהל או רובו ובסיפא נקט נטמא מיעוט הקהל היינו דבנטמא רובו אף הטהורים עושים בטומאה ובנטמא מיעוט הקהל הטמאים נדחים לפסח שני אבל במחצה ע"מ כולן עושים בראשון הטהורים בטהרה והטמאים בטומאה:
+[אות לד] <b>בתוי"ט ד"ה שהיו הכהנים טמאים. שלא יגעו בבשר. </b>דבריהם הקדושים לא זכיתי להבין דהא אין ההיתר כלל משום טומאת בשר כמבואר בסוגיין דבכהנים טהורים והסכין נטמא בטמא שרץ דאף דמטמא לבשר טמאים לא עביד מוטב יאכל טומאת בשר בלאו ואל יאכל בטומאת הגוף שהוא בכרת ואם כן כל עיקר תלוי בכהנים טמאים כיון דדחינן כרת דנכנסים לעזרה בטומאת הגוף וגם מ"ש תוס' כיון דאשתרי טומאות אימורין תמוה הא מבואר בסוגיין בכהנים טהורים והסכין טמא מת כיון דהסכין מטמא לגברי עושים בטומאה והא בזה רק השוחט נטמא והזריקה והקטרת אמורים אפשר בכהן טהור אלא ע"כ העיקר כיון דדחינן הכרת ליכנס בטומאה בעזרה וצע"ג. ובתוספות הקשו דבסכין טמא מת ישחוט בסכין ארוכה ולא יצטרך לכנס לעזרה. (והיינו דהעבודה בטומאה ליכא דהא שחיטה מותר בטמאין וזריקה והקטרה אפשר בכהנים טהורים). אי נמי יאחוז הסכין בפשוטי כ"ע. ותירצו דאין פנאי לכל הפסחים לשחוט בענין זה ואף להביא סכינים אחרים אין פנאי עכ"ל:
+
+Mishnah 7
+
+[אות לה] <b>בהרע"ב ד"ה ואח"כ. מרצ' ופטור. </b>וכן פירש רש"י והיינו לשיטתייהו דפירשו דמיירי גם בנטמא הבשר וזה ע"כ רק לענין הפטור מפסח שני דהא אין הציץ מרצה להתיר בשר באכילה. אבל תוס' הקשו ע"ז דהא הגמרא מדייק דוקא נזרק ואח"כ נודע שהוא טמא אבל נודע ואח"כ נזרק לא. וע"כ זהו רק מדרבנן וא"כ היכי מחייבינן ליה בפסח שני כיון דמדאורייתא פטור הוי חולין בעזרה. ולזה פי' הריב"א דמיירי בנטמא הדם וע"ז קאי הדיוקא דנודע ואח"כ נזרק לא הותר הבשר באכילה אבל מ"מ פטור מפ"ש. וכתב עוד מיהו יש ליישב פי' רש"י דהציץ מרצה היינו להקטיר אימורי' ובנודע ואח"כ נזרק אינו מרצה להקטיר אימורים ומ"מ פטור מפ"ש: 
+[אות לו] <b>בהרע"ב ד"ה הציץ מרצה. שהקריב פסחו. </b>ואפילו בין שחיטה לזריקה:
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+[אות לז] <b>בהרע"ב ד"ה העצמות. וטעון שריפה. </b>ואף אחר שניתותר א"י לשברם ולהוציא המוח לשורפו דכיון דהיה לו שעת הכושר יש בו משום שבירת עצם וגם אף בעבר ושברם ולקח מהם המוח או בפסח הבא בטומאה דיכול לשברם מ"מ העצמות טעונים שריפה דכיון ששימשו לנותר הם ג"כ דינם כנותר:
+
+Mishnah 11
+
+[אות לח] <b>בהרע"ב ד"ה כל. אין נמנין עליו בפסח. </b>והרמב"ם (בפ"י מהלכות קרבן פסח) פירש למשנתינו דעצמות הנאכלין בשור גדול אחר שליקה מותר לאכלן בגדי הרך היינו דאין בהם משום שבירת עצמות עיי"ש:
+[אות לט] <b>בתוי"ט סד"ה המותיר כו'. בפסח שבא בטומאה. </b>דגם זה ממעט מקרא בו בכשר ולא בפסול דמקרי נעשה בפסול כיון דטומאה דחוייה היא בציבור. פירש"י:
+
+Mishnah 12
+
+[אות מ] <b>בתוי"ט ד"ה מן האגף. הא האגף עצמו נעשה. </b>ודיוקא דמתני' לענין אגף עצמו מוקמי' בסוגיא כאן בשערי ירושלים דאגף עצמו כלחוץ כאן בשערי עזרה דאף אגף עצמו כלפנים חוץ משער נקנור:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות מא] <b>בתוי"ט ד"ה אפטרופסין. אבי ילדים. </b>כן הוא בהרע"ב (פ"א מ"ה דבכורים):
+
+Mishnah 2
+
+[אות מב] <b>בהרע"ב סד"ה ופטורים. דקמי שמיא גליא. </b>ודוקא בשכח רבו אחר הזריקה דבעידן זריקה היה עומד לברר אבל שכח קודם זריקה דכי אזדרק לא הוי חזי לאכילה חייבים לעשות פסח שני מימרא דאביי בלישנא קמא ופסקו הרמב"ם (פ"ג מהל' ק"פ):
+
+Mishnah 3
+
+[אות מג] <b>במשנה רש"א עד שיזרק. </b>יש לעיין הא ר"ש ס"ל דכל העומד לזרוק כזרוק דמי כדאיתא במנחות (דק"ב):
+
+Mishnah 4
+
+[אות מד] במשנה 'את שלו'. ואף בלא ממנה אחרים אם דרך א' מהם למהר ולאכול הרבה יכולים לומר טול חלקך וצא אלא דנקט ממנה דבזה אפילו היכי דבתרוייהו אכלי כחד מבני חבורה מצי אמרי ליה לא ניחא לן אינש נכרי גבן. גמרא:
+
+Mishnah 5
+
+[אות מה] <b>בתוי"ט ד"ה ראה שלש. גמרא. </b>וכ"כ הרמב"ם וכתב עלה הכ"מ שכן הוא בגמרא. ואני בעניי לא ידעתי הא הטעם שכתב התוי"ט מקודם דקודם טבילה אין שוחטים דחיישינן דלמא פשע זהו ס"ד דהש"ס ולאותו ס"ד פרכי' א"ה מחוסר כפורים נמי דלמא פשע ומשנינן דמסרום לכהנים אבל למאי דפרכינן עלה ורב סבר מדאורייתא מיחזי חזי [ופי' רש"י דאם הטעם דלמא פשע הוי רק גזירה ומדרבנן] וכו' ומסקינן דרב מקרא יליף ע"ש. וע"כ החילוק בין קודם טבילה לקודם כפרה היינו דאח"כ קליש טומאה ולא מצינו כלל בדרב החשש דשמא יפשע וכיון דחזי' דעולא דסבר שו"ז על ט"ש לא ס"ל חששא דיפשע ולדידיה ל"צ למסירתם לכהנים ובסברא זו היכן מצינו דפליג רב כיון דטעמא דאין שו"ז עט"ש דיליף לה מקרא. וצע"ג:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות מו] <b>הר"ב ד"ה אונן. וטבילה בעי. </b>כדאיתא (פ"ג משנה ג' דחגיגה):
+[אות מז] <b>בתוי"ט ד"ה כפורש כו'. במקום כרת. </b>בגמ' אמר רבא ערל הזאה ואיזמל העמידו דבריהן במקום כרת אונן ומצורע ובית הפרס לא העמידו דבריהן במקום כרת כו' מצורע מאי היא דתניא מצורע שחל שמיני שלו בערב הפסח וראה קרי בו ביום טובל ואוכל כו' יבא עשה שיש בו כרת כו' ואמר ר"י דבר תורה אפילו עשה אין בו ובתוס' ד"ה ואמר ר"י כו' ר"י לא פליג אבריי' דלאו תנא הוא כו' אלא פרושי קא מפרש לה [דמה דקתני וידחה לעשה שאין בו כרת לאו דוקא אלא איסור דרבנן הוא] וכן מוכח דגבי יולדת כו' ע"ש וכן ביבמות האריכו להוכיח דרק פרושי קא מפרש וקשה לי הא בפשוטו מוכח כן דאם איתא דהברייתא ס"ל דהוי דאורייתא א"כ מוכח דעשה דפסח דיש בו כרת דוחה לעשה דאורייתא. א"כ היאך חשיב מצורע בהא דלא העמידו דבריהן. מה ראיה דנהי דר"י לנפשיה סבר דאפילו עשה אין בו באמת. אבל מ"מ מצי סובר ג"כ דאפילו הי' בו עשה היה נדחה מפני הפסח דהא הברייתא סובר כן וא"כ ל"ש לומר לא העמידו דהא אף אלו העמידו שיהא כשל תורה הא גם דאורייתא ממש נדחה מפני הפסח אע"כ מוכח דר"י פירושי מפרש וס"ל לסוגיא מסברא דעשה דאורייתא לא היה ראוי להיות נדחים מפני הפסח אלא כיון דמדרבנן הוא נדחית ולא העמידו דבריהן לעשות כש"ת: <b>אמנם </b>מ"מ קשה לי הא האמת כן הוא דאף אם הוא דאורייתא ראוי שידחה מפני פסח דכן מוכח בזבחים (דף ל"ג ע"ב) דאמרינן רבינא אמר למלקות אתמר וע' בתוס' שם דהא עדיין איכא לאקשויי דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ועוד הא בעי בעידנא ותירצו דעשה שיש בו כרת עדיף הרי דאף ל"ת ועשה דאורייתא נדחים מפני הפסח וא"כ איך חשיב מצורע בכללא דלא העמידו הא אף אם יעמידו דבריהם יהי' נדחה מפני פסח וצלע"ג הבינני ד' ואלמדה תורתיך: <b>ובהרא"ש </b>(פ"ג דמ"ק סי' ג'). אבל אינו נוהג אבילות. והכי קאמר אע"פ שחכמים עשו חיזוק לדבריהם כש"ת והעמידו במקום עשה כאן לא החמירו עליו ואתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד דדבריהם ואע"פ שלא עשו כן לענין שופר כו' תמוה לי מאד למאי צריך הרא"ש לכנוס בפרצה דחוקה לחלק בין שופר דעשו חיזוק. ובין אבילות דלא עשו חיזוק. הא חזינן דלפי מה דהביא הרא"ש תחלה שיטת הרי"ף והראב"ד דדייקי מסוגיא דהכא דאיכא אבילות דאורייתא. מוכח דאף בדאורייתא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד אלא דר"י הוכי' דליכא אבילו' כלל מדאורייתא אבל הסברא יכולה להיות קיימת דאף אילו הי' דאורייתא הי' הדין דנדחה עשה אבילות דיחיד מפני עשה דרבים דיו"ט. וא"כ רווחא שמעתא שפיר דגבי שופר כיון דבמלאכה דאורייתא אין עשה דשופר דוחה ל"ת ועשה דיו"ט ה"נ עשו שבות של דבריהם כשל תורה והעמידו דבריהם כאילו הי' ש"ת. אבל באבילות ל"ש דהעמידו דבריהם כש"ת דהא אף אילו הי' דאורייתא ממש היה נדחה מפני עשה דרבים די"ט. ומיושב יותר לישנא דאתי עשה דרבים כו' והיינו להמתיק דבאמת אלו לא היה אבילות דאורייתא נדחה מפני יו"ט גם אבילות דרבנן לא היה נדחה דהיו מעמידים דבריהם כש"ת לזה נקט יסוד הטעם דעשה דרבים דוחה עשה דיחיד ומש"ה אף אם יעמידו דבריהם מ"מ נדחה אבילות מפני יו"ט וצע"ג:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות מח] <b>בתוי"ט ד"ה מה. כדאיתא בגמרא (דף צ"ו). תוספות. </b>בתוספות כתבו עוד דבתוספתא דלא קתני ביקור י"ל דלא קחשיב אלא הנך שנוהגין בפסח לבדו וביקור נוהג נמי בתמיד [וקשה לי דמ"מ אמאי לא חשיב מקחו מבעשור דנוהג רק בפסח לבד ואפשר כיון דזה החילוק הוא רק בפסח מצרים לא חשיב לה]: <b>וביומא </b>(דף כ"ט) בתוס' ד"ה אלא אפילו כו' בסוף דבריהם כתבו דאפשר לומר ג"כ דפסח ראשון זמנו אחר תמיד של הערביים כדתניא יאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערביים לדבר שלא נאמר בו אלא בין הערביים לבד אבל פסח שני הי מיניי' דבעי קדים ועביד ברישא והא דלא חשיב לה במתני' דהכא י"ל תנא ושייר:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות מט] <b>בתוי"ט ד"ה ויפלו. ומזה ראיה גמורה. </b>עיין תשובות חכם צבי (סימן מ"ה):
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות נ] <b>בתוי"ט ד"ה ואפילו עני. עד שתחשך. </b>ובספר ברית שלום על התורה כ' (בפרשת בא) בשם החכם מוה' יעקב זצ"ל דיש לפרש לפי מה דאי' ריש ברכות משעה שעני נכנס לאכול פתו. ופירש"י עני שאין לו נר אוכל מבע"י. ולזה קאמר הכא דאפילו עני שבישראל שאין לו לקנות נר ובכל השנה אוכל מבע"י אפ"ה בליל פסח לא יאכל עד שתחשך:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות נא] <b>בהרע"ב ד"ה מפטירין. אפיקומן אפיקו מיני מתיקה. </b>בס' תשבי כתב ותמוה לי איך לא ידעו שהוא לשון יון ממש אפיקומם נקרא סעודה גדולה. ומה שאוכלים אחר הסעודה נקרא אפיקומן:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Rosh Hashanah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Rosh Hashanah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..dd0dbdaebf6f542ad19c07a3f3889a66fcce1290
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Rosh Hashanah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt	
@@ -0,0 +1,163 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Rosh Hashanah
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה ראש השנה
+Vilna, 1908-1909
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה ראש השנה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>בהרע"ב ד"ה ולרגלים. לענין הנודר. </b>ור"ה דרגלים חל מאורתא משעת כניסת הרגל אף דאינו זמן הקרבה. מ"מ כיון שצריך לאתויי מעיקרא מחייב וקאי. גמרא. ופי' תוס' היינו דאם נדר קודם הרגל ומחוייב ועומד לפני הרגל הוי כולי' רגל ואם נכנס קצת מליל הרגל ואח"כ נדר ליכא כוליה רגל ואינו עולה למנין:
+[אות ב] <b>וליובלות. </b>יובלות בי' בתשרי הוא דכתיב ביה"כ תעבירו שופר הא מני ר' ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקא היא דאמר מר"ה חייל יובל וכו' גמ':
+[אות ג] <b>בהרע"ב ד"ה ולנטיעה וכו'. לצאת מידי ערלה עד ט"ו בשבט. </b>ולב"ש עד א' בשבט. ובזה ב"ש לקולא וב"ה לחומרא בפירות שחנטו בשנה הרביעית בין א' שבט לט"ו בשבט דלב"ש אין בו משום ערלה ולב"ה הוי ערלה והא דלא קתני בעדיות גבי מקולי ב"ש וחומרי ב"ה. דכי אתשיל לענין מעשר חדש וישן אתשיל דל"ש בזה חומרא וקולא. טורי אבן בחי' אבני שהם:
+[אות ד] <b>ולירקות. </b>הא דלא קתני סתם למעשרות ויהיה בכללו מעשר דגן ומעשר ירק. משום דס"ד דבכללו ג"כ מעשר בהמה וכר"ש. גמרא, (עיין תוס' דף י"ב ד"ה אחד):
+[אות ה] <b>בהרע"ב ד"ה ולירקות. שאין תורמין מן הירק שנלקט לפני ר"ה. </b>בירק אזלינן בתר לקיטה בין לענין מעשר דהיינו לעשר מחדש על הישן או לעשר מעשר שני או מעשר עני בין לענין שביעית ור"ה שלו בא' בתשרי (ודעת תוספ' דלקיטה היינו גמר פרי אלא כיון דמסתמא לוקטים אותם מיד בשעת גמרו נקטו בלשון לקיטה) ובאילנות למעשר ולערלה ולרבעי אזלינן בתר חנטה ור"ה שלו ט"ו בשבט. וגם לענין שביעית אזלינן בתר חנטה ולענין ר"ה שלו נראה דלשביעית גם באילנות ר"ה שלו תשרי. וכן מצאתי שכתב הרמ"ז (בחי' לסוכה דף מ' ע"א). בתבואה ובזיתים אזלינן בכל זה בתר שליש. בקטניות קיי"ל דאזלי' בתר גמר פרי דלא כמתני' ז' דפ"ב דשביעית ובאתרוג לענין ערלה ושביעית דינו כשאר אילן. ולענין מעשר פלוגתא דר"ג ור"א (בפ"ב מ"ו דבכורים) עיי"ש:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות ו] <b>על ששה חדשים. </b>הוא מלתא דפסיקא דאין יוצאין רק על ו' חדשים דכל זמן שבית המקדש קיים דיוצאים על אייר אין יוצאין על אב דבזמן שיש שלום אין צום כדאי' בסוגיין. טורי אבן:
+[אות ז] <b>תי"ט סוף ד"ה ועל אדר. דביום ל"א נתקדש. </b>גמרא. וא"ת כיון דלא נפקי על אדר ב' האיך ידעו [בני הגולה] דנתעברה השנה אם עיברו השנה אחר שיצאו שלוחי אדר דהא יכולין לעבר כל אדר כדאיתא (פ"ז דעדיות) וי"ל כיון דשלוחים יוצאים על ניסן ממילא ידעי כשיגיע ר"ח ואין שלוחים יוצאים אם כן השנה מעוברת עכ"ל תוס' (דף י"ט ע"ב) ד"ה מתני'. ובטורי אבן תמה דמ"מ אם עיברו השנה אחר פורים יהא השלוחים יוצאים להודיע שנתעברה השנה דהא במקום רחוק מהלך י"ד יום לא יהיה יודעים ביום י"ד דנתעברה שנה דהא יחשבו שהשלוחים עדיין לא היה אפשר לבוא להודיע אימת ר"ח ניסן עיין שם:
+
+Mishnah 4
+
+[אות ח] <b>תי"ט ד"ה שבהם השלוחין. אבל בשאר חדשים אין חילול שבת. </b>בטורי אבן תמה בזה דהא בלא"ה אף אם גם בשארי חדשים יציאת עדים ממהר שליחות השלוחים לא היה תועלת בזה דמה שעתה מאחרים יציאת השלוחים יום א' נגד זה יש להם פנאי יום יותר ללכת. כיון דמעברים החדש. ודוקא בניסן ותשרי דהוא בט"ו בחדש ואם יקדשו החדש ביום א' יהיה י"ט ביום א' ולא יוכל ללכת יותר מאלו הוקבע ר"ח בשבת בזה שפיר ממהר יציאת השלוחים משא"כ באינך עיין שם:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות ט] <b>במשנה מחללים את השבת. </b>ואפי' עדים המעידים עליהם כשאין ב"ד מכירים עדי החדש מחללים השבת כדמוכח ברפ"ב. תוס':
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות י] <b>משקלקלו המינין. </b>היינו שאירע יום למ"ד של אדר בשבת ולא נראה החדש בזמנו והביתוסין מתאוין שיהא יום ראשון של פסח בשבת כדי שתהא הנפת העומר בא' בשבת ועצרת באחד בשבת לפי שהיו דורשים ממחרת השבת שבת בראשית כמשמעו כך פי' בקונטרס וכתבו תוס' ע"ז וא"ת ומה מרויחים והלא מתקלקלין לענין פסח וי"ל דלא חשיבי להו קלקול משום דדרשינן אתם ואפי' מזידים (כדלקמן במשנה דס"פ) עכ"ל ובירושלמי איתא וז"ל מעתה על ניסן לא יקבלינן על שאר ירחי יקבלינן. ומשני זו בפני זו ע"ש.
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות יא] <b>דמות צורות לבנות. </b>ואף דכתיב לא תעשון אתי. לא תעשון כדמות שמשיי המשמשים לפני במרום שאני ר"ג דאחרים עשו לו (ואף דאמירה לנכרי שבות. הכא לא גזרו משום מצוה. תוספות) ואב"א להתלמד עבד. גמרא. ובתוספות (יומא דף נ"ד) ד"ה כרובים בסוף הדבור כתבו דשמשים שבמדור העליון אסור אפילו באחרים עושים לו דכתיב לא תעשון תרי זימני וקשה לי א"כ למה צריכים דרשא דגם אתם למעט נכרי משליחות. הא מדאצטריך לא תעשון לאסור ע"י אחרים מוכח דאין שליחות לנכרי. דאלו יש שליחות ממילא אסור דהוי כשלוחו. ואי דאין שליח לדבר עבירה. הא לחד לישנא בפרק קמא דמציעא אם השליח לאו בר חיובא ל"ש בי' אשלד"ע. וא"כ נכרי דאינו מוזהר על לא תעשון ל"ש בי' אשלד"ע. וגם לאידך לישנא דאי בעי עביד י"ל דנכרי דודאי עביד ל"ש בי' אשלד"ע ועי' מל"מ (הלכות מלוה ולוה פ"ה הי"ד) וצ"ע:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות יב] <b>במשנה ולא הספיקו לומר מקודש. </b>הא דלא קתני לומר מקודש מקודש כדקתני בסיפא. היינו דאם הספיק לומר הראש ב"ד מקודש אף דלא הספיקו להשיב העם מקודש מקודש מ"מ מהני. דאין זה בכלל דין. משא"כ בסיפא דקתני איך עושים לכתחלה מש"ה קתני ויאמרו מקודש מקודש. טורי אבן:
+[אות יג] <b>בהרע"ב ד"ה נחקרו. ונקדשיה בלילה. </b>היינו דאם לילה זמן קידוש היה אפשר לקדש בלילה יום ל' העבר. אבל כיון דאין מקדשים בלילה א"א לקדש ביום ל"א את יום ל' כיון דמפסיק זמן שאינו ראוי לקידוש. הרשב"א:
+[אות יד] <b>בהרע"ב ד"ה יעמדו. בזמן שיש שהות לומר. </b>משמע אף אם ראוהו ביום אלא דלא היה פנאי לומר מקודש עד שחשכה כשמקדשים למחר צריך שיעידו דאם לא על עדותן של אלו על מה יקדישו וכ"נ מפירש"י. אבל לפי מ"ש התוספות הטעם דבראוהו בלילה א"א לדון ראיה לשמיעה דאין מקבלים עדים בלילה א"כ בראוהו ביום ולא הספיקו לומר מקודש יכולים לקדש למחר על ראייתם:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות טו] <b>בהרע"ב ד"ה אם קול שופר. העומד חוץ לבור. </b>והרא"ש כתב דמה הבחנה יש אם הוא קול שופר או קול הברה. א"ו דפירושא דמתני' אם קול שופר שמע היינו דהעומדים בבור הם שומעים קול שופר יצאו. ואם קול הברה היינו העומדים על שפת הבור:
+
+Mishnah 8
+
+[אות טז] <b>במשנה כל שאינו מחוייב בדבר. </b>אין הרצון בזה שאינו מחויב כלל אלא ר"ל כל שאינו מחויב מחמת וודאי אף שהוא מחוייב מספק אינו מוציא וזהו שאמרו בברייתא דטומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שא"מ אנדרוגינוס מוציא את מינו ולא את שא"מ. וא"ת טומטום אמאי אינו מוציא את מינו והא הוי ס"ס ספק שמא התוקע הוא זכר ואת"ל נקיבה שמא השומע ג"כ נקיבה. י"ל דס"ס כהאי שהוא בתרי גופי ל"א. ומצאתי שהקשה כ"כ בספר טורי אבן ותירץ דלפעמים תהפך ספיקי דטומטום זה התוקע לאידך גיסא דאם טומטום אחר יבוא להוציאו במצוה שאין הנשים חייבות תאמר נמי שמוציאו מכח ס"ס הנ"ל הרי להוציא הוא לטומטום אחר אזלת לקולא משום ספק שמא הוא זכר וכשטומטום אחר בא להוציא אותו מספקינן ליה בנקיבה והוי תרי ס"ס דסתרי אהדדי ודמי למ"ש תוס' (נדה דכ"ח) עיי"ש. ונפלאתי על כבודו הגדול דאינו דומה כלל וכלל דהתם על השני ביאות ביחד ליכא ס"ס להתירם דליכא רק ס' אחד שמא אינו ולד אבל אידך צד ספק שמא זכר או נקיבה ממנ"פ חד ביאה באיסור אבל הכא לעולם אף אם יהיה פעמים רבות כן שטומטום זה יוציא אחר ואחר לאחר יהיה הכל ס"ס שמא כולם זכרים ושמא כולם נקיבות. וע"כ נראה נכון כמ"ש. וכ"כ הרא"ם בביאורו לסמ"ג הלכות מגילה על קושיתו כעין זה בטומטום בקריאת מגילה והביאו הפר"ח בדיני ס"ס. ומהור"ח אלפנדר"י (בתשובת מוצל מאש) כ' שיש ללמוד כן מהא דקדושין ספיקות בספיקות אסורין לבוא זב"ז והא ס"ס הוא אם זהו ממזר אם לא ואת"ל דהוא ממזר דלמא גם היא ממזרת. אע"כ משום דהוי בתרי גופי לא אמרי'. אלא דאין זה ראיה דהתם יש לעשות הס"ס כנ"ל ויש ג"כ צד לעשותו לחומרא ולומר ס' אם האיש הזה כשר וישא ממזרת את"ל דהוא ממזר דלמא היא כשרה עכ"ל. ובמחכ"ת זה אינו דלקולא הוי שפיר ס"ס ספק שמא שניהם ממזרים או ספק שניהם כשרים ואין כאן איסור רק בחד צד שהאחד כשר והא' ממזר וזהו לא מיקרי ב' ספיקות שמא הוא ממזר והיא כשרה או להיפוך דהא מ"מ הכל רק חד ביאת ממזר בקהל ד' וא"כ הוי חד צד לאיסור דהיינו דא' מהם כשר וא' ממזר ושני צדדים להתירא דשמא שניהם ממזרים ושמא שניהם כשרים. וכן אם הוא מחוייב אלא שחיובו רק מדרבנן אינו מוציא זולת אם האחר ג"כ אינו מחוייב כ"א מדרבנן כגון שבא הקטן להוציא בבהמ"ז למי שלא אכל אלא שיעורא דרבנן כגון כזית או כביצה כדאיתא בברכות (דף כ'.) ובאם גם הקטן אכל רק כזית אינו מוציא דהוי הגדול חד דרבנן והקטן ב' דרבנן תוס' (מגילה ד' י"ט ע"ב). ואני מגמגם בדין זה דהא חזינן דגדול שאכל כזית מוציא למי שאכל כדי שביעה והטעם דהוא ברכת המצות ואף בלא אכל כלל מדינא יכול להוציא אלא דבעי לאכול כזית משום אסמכתא ואכלת ושבעת מי שאכל הוא שיברך. א"כ גם בקטן שאכל כזית ראוי הי' להוציא מי שאכל כדי שביעה ואינו מעכב בזה כ"א הקטנות דהגברא בעצמו לאו בר חיובא כלל וא"כ ממילא יכול להוציא לגדול שאכל כזית ולא מקרי ב' דרבנן דמה שאינו מחויב עתה מצד שלא אכל רק כזית אינו מזיק דמ"מ בר חיובא מקרי אילו יאכל כ"ש ויכול להוציא בני חיובא דאוריי'. ונ"ל דזהו כוונת הרא"ם שהביא המג"א (סי' תרפ"ט סק"ד) ומ"ש שם הטעם דבידו לאכול כ"ש נלע"ד שזהו טעם ליסוד הדין דגדול שאכל כזית שיכול להוציא את מי שאכל כ"ש אף דאינו דומה לשופר וכדומה דיצא מוציא דהתם החיוב מוטל עליו מצד עצמו ואין לו מקום להפטר ממנו אלא דכבר יצא זהו מקרי בר חיובא. אבל בהמ"ז כ"ז שלא אכל לא מקרי בר חיובא דאינו מחויב לאכול כ"ש. ומש"ה הטעם דמ"מ כיון דבידו לאכול כ"ש ולהתחייב בבה"מ מקרי בר חיובא ודברי התוס' צע"ג. ובספר דגול מרבבה כ' אם הקטן התפלל ערבית א"י להוציא בקידוש למי שג"כ כבר התפלל דהוי הקטן תרי דרבנן ולא מפיק חד דרבנן. ובמח"כ ז"א דהא בקידוש הדין דאם יצא מוציא א"כ מה שהקטן כבר התפלל ליכא חסרון בזה דגדול כה"ג שכבר התפלל יכול להוציא למי שלא התפלל דאף בקידש ממש לעצמו יכול להוציא וא"כ אנו דנין רק מכח פטור דקטנות והוה רק חד דרבנן ועיין מ"ש בגליון (מ"ד פ"ב דמגילה):
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות יז] <b>בתי"ט ד"ה אין מעבירין. דהא בעידנא. </b>ובמג"א (סי' תמ"ז סק"ב) הביא בשם ש"ל לתרץ דהא דל"ק מטעם דלא הוי בעידנא היינו דהעשה דרבים דחי ל"ת אף בעידנא דמעקר לאו לא מקיים העשה:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Rosh Hashanah/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Rosh Hashanah/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e9791970ecde0620649f0afe5bbb97211adef0fd
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Rosh Hashanah/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,166 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Rosh Hashanah
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה ראש השנה
+merged
+https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Rosh_Hashanah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1908-1909
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה ראש השנה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>בהרע"ב ד"ה ולרגלים. לענין הנודר. </b>ור"ה דרגלים חל מאורתא משעת כניסת הרגל אף דאינו זמן הקרבה. מ"מ כיון שצריך לאתויי מעיקרא מחייב וקאי. גמרא. ופי' תוס' היינו דאם נדר קודם הרגל ומחוייב ועומד לפני הרגל הוי כולי' רגל ואם נכנס קצת מליל הרגל ואח"כ נדר ליכא כוליה רגל ואינו עולה למנין:
+[אות ב] <b>וליובלות. </b>יובלות בי' בתשרי הוא דכתיב ביה"כ תעבירו שופר הא מני ר' ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקא היא דאמר מר"ה חייל יובל וכו' גמ':
+[אות ג] <b>בהרע"ב ד"ה ולנטיעה וכו'. לצאת מידי ערלה עד ט"ו בשבט. </b>ולב"ש עד א' בשבט. ובזה ב"ש לקולא וב"ה לחומרא בפירות שחנטו בשנה הרביעית בין א' שבט לט"ו בשבט דלב"ש אין בו משום ערלה ולב"ה הוי ערלה והא דלא קתני בעדיות גבי מקולי ב"ש וחומרי ב"ה. דכי אתשיל לענין מעשר חדש וישן אתשיל דל"ש בזה חומרא וקולא. טורי אבן בחי' אבני שהם:
+[אות ד] <b>ולירקות. </b>הא דלא קתני סתם למעשרות ויהיה בכללו מעשר דגן ומעשר ירק. משום דס"ד דבכללו ג"כ מעשר בהמה וכר"ש. גמרא, (עיין תוס' דף י"ב ד"ה אחד):
+[אות ה] <b>בהרע"ב ד"ה ולירקות. שאין תורמין מן הירק שנלקט לפני ר"ה. </b>בירק אזלינן בתר לקיטה בין לענין מעשר דהיינו לעשר מחדש על הישן או לעשר מעשר שני או מעשר עני בין לענין שביעית ור"ה שלו בא' בתשרי (ודעת תוספ' דלקיטה היינו גמר פרי אלא כיון דמסתמא לוקטים אותם מיד בשעת גמרו נקטו בלשון לקיטה) ובאילנות למעשר ולערלה ולרבעי אזלינן בתר חנטה ור"ה שלו ט"ו בשבט. וגם לענין שביעית אזלינן בתר חנטה ולענין ר"ה שלו נראה דלשביעית גם באילנות ר"ה שלו תשרי. וכן מצאתי שכתב הרמ"ז (בחי' לסוכה דף מ' ע"א). בתבואה ובזיתים אזלינן בכל זה בתר שליש. בקטניות קיי"ל דאזלי' בתר גמר פרי דלא כמתני' ז' דפ"ב דשביעית ובאתרוג לענין ערלה ושביעית דינו כשאר אילן. ולענין מעשר פלוגתא דר"ג ור"א (בפ"ב מ"ו דבכורים) עיי"ש:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות ו] <b>על ששה חדשים. </b>הוא מלתא דפסיקא דאין יוצאין רק על ו' חדשים דכל זמן שבית המקדש קיים דיוצאים על אייר אין יוצאין על אב דבזמן שיש שלום אין צום כדאי' בסוגיין. טורי אבן:
+[אות ז] <b>תי"ט סוף ד"ה ועל אדר. דביום ל"א נתקדש. </b>גמרא. וא"ת כיון דלא נפקי על אדר ב' האיך ידעו [בני הגולה] דנתעברה השנה אם עיברו השנה אחר שיצאו שלוחי אדר דהא יכולין לעבר כל אדר כדאיתא (פ"ז דעדיות) וי"ל כיון דשלוחים יוצאים על ניסן ממילא ידעי כשיגיע ר"ח ואין שלוחים יוצאים אם כן השנה מעוברת עכ"ל תוס' (דף י"ט ע"ב) ד"ה מתני'. ובטורי אבן תמה דמ"מ אם עיברו השנה אחר פורים יהא השלוחים יוצאים להודיע שנתעברה השנה דהא במקום רחוק מהלך י"ד יום לא יהיה יודעים ביום י"ד דנתעברה שנה דהא יחשבו שהשלוחים עדיין לא היה אפשר לבוא להודיע אימת ר"ח ניסן עיין שם:
+
+Mishnah 4
+
+[אות ח] <b>תי"ט ד"ה שבהם השלוחין. אבל בשאר חדשים אין חילול שבת. </b>בטורי אבן תמה בזה דהא בלא"ה אף אם גם בשארי חדשים יציאת עדים ממהר שליחות השלוחים לא היה תועלת בזה דמה שעתה מאחרים יציאת השלוחים יום א' נגד זה יש להם פנאי יום יותר ללכת. כיון דמעברים החדש. ודוקא בניסן ותשרי דהוא בט"ו בחדש ואם יקדשו החדש ביום א' יהיה י"ט ביום א' ולא יוכל ללכת יותר מאלו הוקבע ר"ח בשבת בזה שפיר ממהר יציאת השלוחים משא"כ באינך עיין שם:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות ט] <b>במשנה מחללים את השבת. </b>ואפי' עדים המעידים עליהם כשאין ב"ד מכירים עדי החדש מחללים השבת כדמוכח ברפ"ב. תוס':
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות י] <b>משקלקלו המינין. </b>היינו שאירע יום למ"ד של אדר בשבת ולא נראה החדש בזמנו והביתוסין מתאוין שיהא יום ראשון של פסח בשבת כדי שתהא הנפת העומר בא' בשבת ועצרת באחד בשבת לפי שהיו דורשים ממחרת השבת שבת בראשית כמשמעו כך פי' בקונטרס וכתבו תוס' ע"ז וא"ת ומה מרויחים והלא מתקלקלין לענין פסח וי"ל דלא חשיבי להו קלקול משום דדרשינן אתם ואפי' מזידים (כדלקמן במשנה דס"פ) עכ"ל ובירושלמי איתא וז"ל מעתה על ניסן לא יקבלינן על שאר ירחי יקבלינן. ומשני זו בפני זו ע"ש.
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות יא] <b>דמות צורות לבנות. </b>ואף דכתיב לא תעשון אתי. לא תעשון כדמות שמשיי המשמשים לפני במרום שאני ר"ג דאחרים עשו לו (ואף דאמירה לנכרי שבות. הכא לא גזרו משום מצוה. תוספות) ואב"א להתלמד עבד. גמרא. ובתוספות (יומא דף נ"ד) ד"ה כרובים בסוף הדבור כתבו דשמשים שבמדור העליון אסור אפילו באחרים עושים לו דכתיב לא תעשון תרי זימני וקשה לי א"כ למה צריכים דרשא דגם אתם למעט נכרי משליחות. הא מדאצטריך לא תעשון לאסור ע"י אחרים מוכח דאין שליחות לנכרי. דאלו יש שליחות ממילא אסור דהוי כשלוחו. ואי דאין שליח לדבר עבירה. הא לחד לישנא בפרק קמא דמציעא אם השליח לאו בר חיובא ל"ש בי' אשלד"ע. וא"כ נכרי דאינו מוזהר על לא תעשון ל"ש בי' אשלד"ע. וגם לאידך לישנא דאי בעי עביד י"ל דנכרי דודאי עביד ל"ש בי' אשלד"ע ועי' מל"מ (הלכות מלוה ולוה פ"ה הי"ד) וצ"ע:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות יב] <b>במשנה ולא הספיקו לומר מקודש. </b>הא דלא קתני לומר מקודש מקודש כדקתני בסיפא. היינו דאם הספיק לומר הראש ב"ד מקודש אף דלא הספיקו להשיב העם מקודש מקודש מ"מ מהני. דאין זה בכלל דין. משא"כ בסיפא דקתני איך עושים לכתחלה מש"ה קתני ויאמרו מקודש מקודש. טורי אבן:
+[אות יג] <b>בהרע"ב ד"ה נחקרו. ונקדשיה בלילה. </b>היינו דאם לילה זמן קידוש היה אפשר לקדש בלילה יום ל' העבר. אבל כיון דאין מקדשים בלילה א"א לקדש ביום ל"א את יום ל' כיון דמפסיק זמן שאינו ראוי לקידוש. הרשב"א:
+[אות יד] <b>בהרע"ב ד"ה יעמדו. בזמן שיש שהות לומר. </b>משמע אף אם ראוהו ביום אלא דלא היה פנאי לומר מקודש עד שחשכה כשמקדשים למחר צריך שיעידו דאם לא על עדותן של אלו על מה יקדישו וכ"נ מפירש"י. אבל לפי מ"ש התוספות הטעם דבראוהו בלילה א"א לדון ראיה לשמיעה דאין מקבלים עדים בלילה א"כ בראוהו ביום ולא הספיקו לומר מקודש יכולים לקדש למחר על ראייתם:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות טו] <b>בהרע"ב ד"ה אם קול שופר. העומד חוץ לבור. </b>והרא"ש כתב דמה הבחנה יש אם הוא קול שופר או קול הברה. א"ו דפירושא דמתני' אם קול שופר שמע היינו דהעומדים בבור הם שומעים קול שופר יצאו. ואם קול הברה היינו העומדים על שפת הבור:
+
+Mishnah 8
+
+[אות טז] <b>במשנה כל שאינו מחוייב בדבר. </b>אין הרצון בזה שאינו מחויב כלל אלא ר"ל כל שאינו מחויב מחמת וודאי אף שהוא מחוייב מספק אינו מוציא וזהו שאמרו בברייתא דטומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שא"מ אנדרוגינוס מוציא את מינו ולא את שא"מ. וא"ת טומטום אמאי אינו מוציא את מינו והא הוי ס"ס ספק שמא התוקע הוא זכר ואת"ל נקיבה שמא השומע ג"כ נקיבה. י"ל דס"ס כהאי שהוא בתרי גופי ל"א. ומצאתי שהקשה כ"כ בספר טורי אבן ותירץ דלפעמים תהפך ספיקי דטומטום זה התוקע לאידך גיסא דאם טומטום אחר יבוא להוציאו במצוה שאין הנשים חייבות תאמר נמי שמוציאו מכח ס"ס הנ"ל הרי להוציא הוא לטומטום אחר אזלת לקולא משום ספק שמא הוא זכר וכשטומטום אחר בא להוציא אותו מספקינן ליה בנקיבה והוי תרי ס"ס דסתרי אהדדי ודמי למ"ש תוס' (נדה דכ"ח) עיי"ש. ונפלאתי על כבודו הגדול דאינו דומה כלל וכלל דהתם על השני ביאות ביחד ליכא ס"ס להתירם דליכא רק ס' אחד שמא אינו ולד אבל אידך צד ספק שמא זכר או נקיבה ממנ"פ חד ביאה באיסור אבל הכא לעולם אף אם יהיה פעמים רבות כן שטומטום זה יוציא אחר ואחר לאחר יהיה הכל ס"ס שמא כולם זכרים ושמא כולם נקיבות. וע"כ נראה נכון כמ"ש. וכ"כ הרא"ם בביאורו לסמ"ג הלכות מגילה על קושיתו כעין זה בטומטום בקריאת מגילה והביאו הפר"ח בדיני ס"ס. ומהור"ח אלפנדר"י (בתשובת מוצל מאש) כ' שיש ללמוד כן מהא דקדושין ספיקות בספיקות אסורין לבוא זב"ז והא ס"ס הוא אם זהו ממזר אם לא ואת"ל דהוא ממזר דלמא גם היא ממזרת. אע"כ משום דהוי בתרי גופי לא אמרי'. אלא דאין זה ראיה דהתם יש לעשות הס"ס כנ"ל ויש ג"כ צד לעשותו לחומרא ולומר ס' אם האיש הזה כשר וישא ממזרת את"ל דהוא ממזר דלמא היא כשרה עכ"ל. ובמחכ"ת זה אינו דלקולא הוי שפיר ס"ס ספק שמא שניהם ממזרים או ספק שניהם כשרים ואין כאן איסור רק בחד צד שהאחד כשר והא' ממזר וזהו לא מיקרי ב' ספיקות שמא הוא ממזר והיא כשרה או להיפוך דהא מ"מ הכל רק חד ביאת ממזר בקהל ד' וא"כ הוי חד צד לאיסור דהיינו דא' מהם כשר וא' ממזר ושני צדדים להתירא דשמא שניהם ממזרים ושמא שניהם כשרים. וכן אם הוא מחוייב אלא שחיובו רק מדרבנן אינו מוציא זולת אם האחר ג"כ אינו מחוייב כ"א מדרבנן כגון שבא הקטן להוציא בבהמ"ז למי שלא אכל אלא שיעורא דרבנן כגון כזית או כביצה כדאיתא בברכות (דף כ'.) ובאם גם הקטן אכל רק כזית אינו מוציא דהוי הגדול חד דרבנן והקטן ב' דרבנן תוס' (מגילה ד' י"ט ע"ב). ואני מגמגם בדין זה דהא חזינן דגדול שאכל כזית מוציא למי שאכל כדי שביעה והטעם דהוא ברכת המצות ואף בלא אכל כלל מדינא יכול להוציא אלא דבעי לאכול כזית משום אסמכתא ואכלת ושבעת מי שאכל הוא שיברך. א"כ גם בקטן שאכל כזית ראוי הי' להוציא מי שאכל כדי שביעה ואינו מעכב בזה כ"א הקטנות דהגברא בעצמו לאו בר חיובא כלל וא"כ ממילא יכול להוציא לגדול שאכל כזית ולא מקרי ב' דרבנן דמה שאינו מחויב עתה מצד שלא אכל רק כזית אינו מזיק דמ"מ בר חיובא מקרי אילו יאכל כ"ש ויכול להוציא בני חיובא דאוריי'. ונ"ל דזהו כוונת הרא"ם שהביא המג"א (סי' תרפ"ט סק"ד) ומ"ש שם הטעם דבידו לאכול כ"ש נלע"ד שזהו טעם ליסוד הדין דגדול שאכל כזית שיכול להוציא את מי שאכל כ"ש אף דאינו דומה לשופר וכדומה דיצא מוציא דהתם החיוב מוטל עליו מצד עצמו ואין לו מקום להפטר ממנו אלא דכבר יצא זהו מקרי בר חיובא. אבל בהמ"ז כ"ז שלא אכל לא מקרי בר חיובא דאינו מחויב לאכול כ"ש. ומש"ה הטעם דמ"מ כיון דבידו לאכול כ"ש ולהתחייב בבה"מ מקרי בר חיובא ודברי התוס' צע"ג. ובספר דגול מרבבה כ' אם הקטן התפלל ערבית א"י להוציא בקידוש למי שג"כ כבר התפלל דהוי הקטן תרי דרבנן ולא מפיק חד דרבנן. ובמח"כ ז"א דהא בקידוש הדין דאם יצא מוציא א"כ מה שהקטן כבר התפלל ליכא חסרון בזה דגדול כה"ג שכבר התפלל יכול להוציא למי שלא התפלל דאף בקידש ממש לעצמו יכול להוציא וא"כ אנו דנין רק מכח פטור דקטנות והוה רק חד דרבנן ועיין מ"ש בגליון (מ"ד פ"ב דמגילה):
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות יז] <b>בתי"ט ד"ה אין מעבירין. דהא בעידנא. </b>ובמג"א (סי' תמ"ז סק"ב) הביא בשם ש"ל לתרץ דהא דל"ק מטעם דלא הוי בעידנא היינו דהעשה דרבים דחי ל"ת אף בעידנא דמעקר לאו לא מקיים העשה:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Shabbat/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Shabbat/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9eb3c8f3a92b8fd12230b21fba84b27e65a3c3a3
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Shabbat/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt	
@@ -0,0 +1,637 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Shabbat
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה שבת
+Vilna, 1908-1909
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה שבת
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ב] <b>פשט בעה"ב את ידו וכו' ונתן לתוך ידו של עני. </b>דוקא כשידו תוך יו"ד אבל למעלה מיו"ד הוי מקום פטור ודינו כדין הזורק בכותל (פי"א מ"ג) הרשב"א בחידושיו והובא בקצרה בהה"מ (פי"ג מהלכות שבת):
+[אות א] <b>בר"ב ד"ה או שנטל מתוכה והוציא. החפץ והניח ברה"ר. </b>וכ"כ רש"י במתני' ובאמת כפי מה דמסקי' בסוגין דעקירת גופו כעקירת חפץ דמי וה"נ הנחת גופו כהנחת חפץ דמי ואף בלא הניח ברה"ר אלא אחזו בידו ג"כ חייב דכיון שהוציא ידו לחוץ והיא עומד הוי כהנחת חפץ ועל רש"י אין קושיא שכן דרכו לפרש כפי ס"ד דהש"ס כמ"ש התוי"ט (פ"ב מ"ב דפאה). ולפי האיבעיא דעקירת גופו כו'. דלא תקשה דנפשט ממתני' הוצרך לפרש די"ל דמיירי בהניח ברה"ר וכמ"ש התוס' בסוגיין ואף דהתוס' ישנים כתבו דהרשב"א פי' דהנחה פשיטא ליה דהוי הנחה והאיבעיא רק על העקירה. מ"מ י"ל דרש"י ס"ל כתוס' דגם לענין הנחה מיבעי'. ובאמת דברי התוס' ישנים תמוהים לי דאיך חשיב ר' דהוי עקירה ואינה דומה לידו וכו' הא בלא"ה צריך הך חילוק דאינו דומה לידו דהא ידו אפי' הנחה לא הוי. דהא פשט בעה"ב את ידו לחוץ ונטל העני ממנו פטור ול"א דבעה"ב חייב מכח הנחת גופו דהנחת חפץ דמי וצע"ג אבל על הרע"ב קשה כהנ"ל:
+[אות ג] <b>תוי"ט ד"ה פשט העני. משא"כ במילה ולולב. </b>אינו מובן הא גבי לולב ג"כ לא ניתן לדחות דהא הנטילה הוי רק טילטול בעלמא והעברה ברה"ר באמת אסור וראיית התוי"ט משתי תינוקות אינו מהדומה דהתם בתינוקות אינו טרוד כלל דהא אין לו למול שום תינוק באותו יום. משא"כ בלולב דטרוד הוא ליטול לולב וה"נ בצדקה דטרוד ליתן צדקה הוי ממש כלולב:
+[אות ד] <b>תוי"ט ד"ה ובעה"ב פטור. דבלתא דידיה לא מיירי. </b>ויש אפילו נ"מ דהא קיי"ל מומר לדבר אחד לא הוי מומר לכה"ת כולה אבל מומר לחלל שבת בפרהסיא הוי מומר לכה"ת כולה ושחיטתו אסורה ודעת הרבה מהאחרונים דאפי' במומר לחלל שבת באיסור דרבנן הוי מומר לכל התורה כולה. וא"כ היכא דהוא פטור אבל אסור מצד שבת אם עושה כן בפרהסיא הוי מומר לכה"ת כולה. ולזה אמרי' דהכא פטור ומותר מצד שבת ולא עבר רק על לפני עור דהוא כמו לאו בעלמא. ואינו בכלל מומר לחלל שבת:
+[אות ה] <b>ברע"ב ד"ה שניהם פטורים וכו'. משום דל"ח אלא עקירות. </b>והכי אמרי' בסוגי' פטורי דאתי בהו לידי חיוב חטאת קא חשיב ועלה פרכי' שניהם פטורין והא אתעבידא מלאכה מבינייהו וכתבו תוספות להוכיח דהפירכא לא קאי אמתני' אלא אשינוי' זו דפטורי דאתי לידח"ח. מ"מ תמוה מאד הא באמת הקושיא על מתני' עצמה ואמאי תולה הקושיא בשינויא זו והנלע"ד דעל מתני' י"ל דבפשט ידו לחוץ ונטל העני מתוכה דנמצא דידו דבעה"ב נחה והרגיעה מעט כדי שיטול העני ממנו י"ל דהעני פטור דהוו כמונח כמו הנחת גופו דכהנחת חפץ דמי. והא דלא מחייב הבעה"ב בהרגיע ידו היינו משום דאגד יד שמיה אגד, עי' בתוס' בשמעתין ד"ה ידו לא נייח ולקמן (דף צ"ב ע"א) כתוס' שם. וא"כ לא איתעביד מלאכה מבינייהו דכשנטלו העני נטלו ממקום המונח ברה"ר ואגוד ברה"י ונתבטל עקירה ראשונה דבעה"ב. אבל ברישא דפשט לחוץ ונתנו לידו דעני דלא הרגיעה ידו דבעה"ב ועסק בנענוע ידו בהושטה לידו דעני לא נעשה כמונח בינתיים. אבל לבתר דמשני פטורי דאתי לידי חיוב חטאת חשיב אלו דפושט ע"ד שיטול העני ממנו דבזה ירגיע ידו מעט מ"מ אתי לידי חיוב חטאת אם הוא עצמו יגמור ויעשה מה שעושה העני. היינו אף שיניח ידו מעט ויניח אח"כ ברה"ר יתחייב. ומוכח דלא מקרי הנחה כלל כיון דידו וגופו אינם ברשות א' וכדאי' באמת בסוגיין משחשיכה אי שדי להו אתי לידי חיוב חטאת לזה שפיר פרכי' והא אתעבידו מלאכה מבינייהו ונכון בעזה"י:
+
+Mishnah 2
+
+[אות ו] <b>במשנה לא ישב אדם. </b>לא ערבי' עם אידך דבזה שייך הגזירה טפי מכלהו משום דבאינך כשיראה שעובר הזמן אם ירצה יוכל להפסיק משא"כ בזה לא יפסיק באמצע התספרת משום כבוד הבריות (ש"ל):
+[אות ז] <b>בהר"ב ד"ה סמוך למנחה. מנחה גדולה. </b>ושיעור דמתני' כך היא דלא יתחיל אפי' סמוך למ"ג. אבל אם התחילו אין מפסיקין אפי' סמוך למ"ק, כ"כ הרמב"ן במלחמות בשיטת הרי"ף. ודעת תוס' דאף בהתחילו מפסיקים למ"ק ומתני' רק במ"ג. ודעת המאור דמתני' רק במ"ק אבל במ"ג שרי הכל אפי' סעודה גדולה:
+[אות ח] <b>בתוי"ט ד"ה מפסיקין כו'. דאל"ה הא כבר תנא לה רישא. </b>וקשה לי הא סיפא מיירי בתפלת ערבית כדקתני מפסיקין לק"ש (וגם להרבה פוסקים צריך להפסיק לתפלת שחרית משום ל"ת על הדם) והוי חידוש אף דשכיח שכרות וגם כיון דכוליה לילה זמניה אתי לאמשוכי דהא מהנך טעמי חמיר מתפלת מנחה לענין משיתיר חגורו דצריך להפסיק לתפלת ערבית למ"ד חובה לזה קמ"ל בסיפא דגם לתפלת ערבית אין מפסיקין אי משום דת"ע רשות אי משום דבהתחיל ממש גם בזה אין מפסיקין ורק משיתיר חגורה לא מהני כמ"ש הר"ן. וא"כ לא היינו יודעים זה מרישא דמיירי בתפלת מנחה. וצ"ע:
+
+Mishnah 3
+
+[אות ט] <b>במשנה ולא הלבלר בקולמוסו. </b>אפילו הקולמוס שהוא גדול מן המחט ולא שייך ביה שכחה כולי האי. ומש"ה לא ערבי' עם המחט דעביד להשכח יותר (הרמ"ז):
+[אות י] <b>ולא יפלה את כליו. </b>ק"ל אמאי דייק למנקט את כליו דהיינו בגדיו כמ"ש הרע"ב. והא בודאי גם ראשו אסור דשמא יטה. ובברייתא קתני סתם אין פולין ואין קורים. וכ"כ הרמב"ם אין פולין לאור הנר ולא הזכיר כליו. ובמתני' אפשר לומר דנקט כליו לדיוקא דאפילו כליו דוקא לאור הנר אסור אבל ביום שרי. דאף דמפלה גם מפרעושים דמצויים בבגדים דההורגו חייב. מ"מ לא חיישינן לשמא יהרוג (ומ"מ לפי האיבעי דהגמ' אם לא יפלה היינו אפילו ביום ור"א היא דאמר ההורג כנה חייב וקשה אמאי נקט כליו הא אדרבה ראש הוי רבותא יותר דליכא פרעוש אפ"ה אסור דההורג כנה חייב) אבל בש"ע (רס"י ער"ה) דנקט סתם אין פולין. והרמ"א ביאר הפירוש לבער את הכנים מהבגדים כו' לא ידעתי אמאי דייק מהבגדים הא בפשוטו גם ראשו אסור. ובלבוש השמיט הגהה זו ועיין. ואולי י"ל דמפלה ראשו א"א על ידי עצמו ואחר המפלה לראשו י"ל דמותר כיון דאם יבוא להטות ירגיש זה שמניחו לפלות ראשו והוי כעסוקים ב' בענין [אחד]. ואולם אינו מספיק לדעת הב"ח הובא במג"א (סי' ער"ה) דהא דשריא בב' קורים לאור הנר זהו רק משום מצוה אבל לא בדבר הרשות ע"ש:
+[אות יא] <b>ולא יקרא לאור הנר. </b>הא דברישא גבי לא יצא החייט נקט הטעם משום דשמא ישכח וכן בסיפא לא יאכל הזב נקט הטעם מפני הרגל עבירה. והכא לא נקט הטעם דשמא יטה היינו דבעי לומר דאפי' היכא דל"ש כ"כ שמא יטה כגון דגבוה ב' קומות מ"מ אסור משום לא פלוג. כ"כ הפנ"י בסוגיא דרבה דאמר אפילו ב' קומות למד זה מדלא נקט מתני' טעמא דשמא יטה. ועדיין יש לעיין קצת דמה מיבעי בש"ס אם לא יפלה היינו ביום ומשום שמא יהרוג דתקשה אמאי לא קתני הטעם דאסור לפלות דמשום שמא יהרוג דבזה ל"ש תירוצא הנ"ל וי"ל:
+
+Mishnah 4
+
+[אות יב] <b>בתוי"ט ד"ה י"ח דברים. וכתבו התוס' דאוכלין ממשקין נמי לא הוי ידעינן דה"א דוקא משקין דחמירי אבל אוכל לא פסיל כלל. </b>וקשה לי דהא קושית תוס' לא הוי דהאוכל אוכל ראשון הוא מיותר דנלמוד ממשקים דזהו אינו מתורץ בתירוצם דהא נהי דממשקים לא גמירי הא מ"מ נלמוד מאוכל אוכל שני והא דקתני לה דה"א דטמויי נמי מטמא אע"כ דקושית תוס' דאוכל אוכל שני הוא מיותר דנלמוד ממשקים הא גם זה לק"מ דהא מה דאוכל שני שני היינו דמצינו כיוצא בזה ע"י משקים והיינו משום דבלא"ה היה כחוכא וטלולא שיהיה שני עושה שני וכמ"ש הרע"ב והתוי"ט (פ"ב דטהרות מ"ב). והא דשני עושה שני ע"י משקים היינו כיון דבדעתם היה לגזור דכל הפוסל תרומה מטמא משקה להיות תחלה וכמ"ש התוס'. וכיון שכן פשיטא דהוצרך למנקט אוכל שני שני דה"א דהויא כחוכא וטלולא דשני יעשה שני. ומשותה משקים טמאים דסתמא קתני אף משקים שני אין ראיה דכיון דבדעתם לגזור דמשקים הוי תחלה א"כ הוי תמיד שותה משקים ראשון. מש"ה ראוי לומר דהשותה נעשה שני מש"ה צריך למתני' דאוכל אוכל שני הוי שני משום דמצינו כן ע"י משקים. וצע"ג. והא דהוצרך למתני' דהאוכל ראשון אף דהשותה משקים סתמא קתני אפי' הן משקים ראשון דאורייתא ואפ"ה לא מטמא. צ"ל דהא סד"א דשאני התם דל"ש כ"כ שיאכל עם שתייתו אבל זה שכיח יותר דשותה עם אכילתו. ועיין במהרש"א:
+[אות יג] <b>שם בא"ד לא רצו לגזור יותר אלא דוקא בנפילה. </b>אבל ברמב"ם מבואר דבין טהור בין טבו"י בין בא ראשו ורובו בין נפל טמא:
+[אות יד] <b>ברע"ב ד"ה וי"ח דברים וכו'. אוכלין דתרומה בפיו ופסיל להו. </b>והתורה הזהירה על התרומה לשמרה בטהרה דכתיב את משמרת תרומתי לפיכך גזרו שלא יהא רגיל אצל תרומה. עכ"ל רש"י. וכתב המהרש"א דלא הוצרך לזה ועדיפא מיניה הוה ליה למנקט דקאכיל תרומה טמאה שהיא במיתה. ולענ"ד י"ל דרש"י בא לתרץ דלא יקשה מה הועילו חז"ל בזה דאמרו שהוא טמא דאם ישכח דהאוכלים טמאים בפיו ושדי משקים דתרומה ופוסל להו. לזה מפרש דכיון דהוא מוזהר ועומד שלא לטמא תרומה כשגזרו עליו שהוא טמא יהיה בדיל ולא יהא רגיל להיות אצל תרומה אבל אם הוא טהור מתוך שהוא רגיל אצל תרומה חיישינן שישכח ויתן לתוך פיו. ומה דנקט מהרש"א דשותה תרומה טמאה במיתה. באמת כ"כ רש"י בבכורות (דף י"ב ע"ב) ד"ה חלה טמאה וכן נקטו תוס' ע"ז (דף מ"ו ע"ב) ד"ה אביי אמר. אבל מאד תמהני הא אוכל תרומה טמאה אינה במיתה אלא בעשה אלא דבאוכל בטומאת הגוף במיתה כדאיתא ביבמות (דף ע"ג) וצ"ע:
+[אות טו] <b>בר"ב [בא"ד] והגזירה הט"ו והט"ז אין פולין ואין קורין. </b>ודעת התוס' דגם הך דלא יאכל הזב עם הזבה דקתני בתר אין פולין וכו' היא מן המנין. אלא דאוכל אוכל ראשון ואוכל אוכל שני כחדא חשיב להו או דהבא ראשו ורובו וטהור שנפלו על ראשו כחדא חשיב להו:
+
+Mishnah 5
+
+[אות טז] <b>שם ד"ה אין שורין דיו. לכתיבה. </b>דהוי מלאכה משום לישה דנתינת מים זהו גיבולו. ואי עביד הכי בשבת חייב. וההיא דפרק בתרא מ"ג דנותנין מים למורסן היינו כיון דבר גיבול אינו חייב עד שיגבל אבל דיו לאו בר גיבול הוא ונתינת מים זה הוא גיבולו וזהו לשיטת תוס' והראב"ד והר"ן אבל דעת הרמב"ם (פ"ח מה"ש הלכה ט"ז) דבמידי דלאו בר גיבול אין בו חיוב לישה אפי' במגבלו. והכא החיוב משום צובע המים כמ"ש (פ"ט הל' י"ד) וכמ"ש הה"מ שם:
+[אות יז] <b>בתוי"ט ד"ה וכרשינין. שכוסמת אינו כוסמין. </b>ממתני' דספ"ק דכלאים דקתני או חטה ושעורה וכוסמת משמע דכוסמת היינו כוסמין ועיין מ"ש הב"ד בשם הרמ"ח (ש"ל):
+
+Mishnah 6
+
+[אות יח] <b>בהרע"ב ד"ה אונין. אגודות של פשתן. </b>עמ"ש בגליון (פי"א מ"ח) דנגעים:
+[אות יט] <b>שם בא"ד ונותנין אותן בתנור. </b>ברש"י נקט ונותנין אותו בקדירה לתנור ומתלבן. ולפי מה דאמרינן בסוגיא הא דלא חיישינן לשמא יחתה דכיון דקשה להו זיקא לא מגלי. מוכח דלא הוי בקדירה כמ"ש המג"א (סי' רנ"ד) לענין בשר דגדיא דאם הוא נתין בקדירה ל"ש קשה להו זיקא. ואף דלכאורה מוכח דאיירי בנותן האונין בקדירה דהרי בסוגיין במה דאמרינן מאן תנא להא דת"ר וכו' אפילו תימא ב"ה גזירה שמא יחתה. וכתבו תוס' וא"ת מעיקרא דלא ידע האי טעמא תקשי ליה מתני' דבשר ובצל. וי"ל דהתם ידע שפיר דהוי טעמא משום שמא יחתה כיון שאין דבר מפסיק בינו לגחלים עכ"ל. ולכאורה קשה דמאי הקשו הא י"ל דהמקשן סבר משום שמא יחתה לא היה ראוי לאסור בדיעבד לאכלו וכדס"ל לרבה ור"י לקמן (דף ל"ח) מבשל הוא דקא עביד מעשה אבל האי דלא קא עביד מעשה במזיד נמי יאכל ועי' בתוס' שם דהו"מ למפרך מברייתא דהכא דאפילו למ"ש אסורים בכ"ש. וא"כ ממילא י"ל דהמקשן היה ס"ל כן לקושטא דמלתא דמשום שמא יחתה אינו אסור בדיעבד ועכ"פ אינו ראוי כ"כ לאסור למ"ש בכ"ש מש"ה מוקי כב"ש משום שביתת כלים ועבר אדאורייתא. והוינא מרויחים בזה קושית הרשב"א דהא גם לב"ש לא אתסר כמו דאמרינן בגיגית נר וקדירה דאפקורי מפקר להו והיינו דלב ב"ד מתנה עליהם דיהיה הפקר ע"ש. ולפי הנ"ל ניחא דדוקא נר וקדירה דעביד ברשות ובהיתר בזה אמרינן דלב ב"ד מתנה. אבל בקדירה עססיות דאסור להניחו משום שמא יחתה וכיון דעבר ע"ד חכמים ל"א בזה לב ב"ד מתנה וממילא עבר אדאורייתא מש"ה דיעבד אסור. אמנם באמת יפה הקשו תוספות דאם איתא דהמקשן ידע לטעמא דשמא יחתה אלא דהיה ס"ל שלא לאסרו בדיעבד. א"כ לבתר דמשני שמא יחתה דפרכי' א"ה מוגמר וגפרית נמי לגזור וכן אונין של פשתן לגזור. הא בל"ז היה קשה דאמאי מותר לכתחילה ניחוש ליחתה כמו דאין צולין בשר ובצל מש"ה הוצרכו לתירוצא דהיכא דקדירה מפסיק בינו לגחלים היה ס"ד שלא לגזור. ולפ"ז יהיה מוכח דאונין של פשתן מיירי בקדירה ממה דהיה ניחא ליה מעיקרא דל"ח בזה שמא יחתה. ואפ"ה משני כיון דקשה לה זיקא הרי דאפי' בקדירה אמרינן קשה להו זיקא. אמנם נראה דלק"מ דהכי אמרינן דבל"ז לא היה קשה להמקשן מאונין של פשתן דלגזור שמא יחתה דהיה אפשר למוקמי בקדירה מפסיק אבל השתא דקאמרת דאפילו בקדירה אמרינן שמא יחתה יקשה. ומשני התרצן משום דקשה להו זיקא והיינו דאדרבה דמיירי דוקא בלא קדירה ומשום דקשה להו זיקא. ועדיין קשה לי בדברי תוס' בתירוצם הנ"ל דמ"מ קשה הא במתני' דריש כירה אסור לשהות בקדירה משום שמא יחתה. ואף אם נימא דהמקשן היה סבר דלהחזיר מיירי אבל לשהות משהין. הא מה דצדדו הש"ס ר"פ כירה לפרש כן היינו משום דתיתי כחנניא דאמר כל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר לשהותו ע"ג כירה וא"כ בממנ"פ אם ידע מברייתא דחנניא הרי דבפחות מכמאב"ד אסור אפילו לשהות ע"ג כירה דהיינו בקדירה. ואם לא ידע מברייתא זו ממילא מתני' כפשטא דלשהות תנן. וצע"ג:
+[אות כ] <b>בתוי"ט ד"ה וב"ה מתירין. לא פי' הר"ן צריכותא. </b>בפשוטו י"ל דקמ"ל דבצמר ליורה אף דלא קשה להו זיקא מ"מ לא חיישינן לשמא יחתה כיון דשריק וטח בטיט כולי האי לא טריח ומדכר:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות כא] <b>במשנה נוהגין. </b>והא דלא תני הך מלתא בהדי ג' דברים דר"ג מחמיר כב"ש במתני' (פ"ב מ"ו דביצה) משום דהתם לא מיירי רק במילי די"ט. אבל במידי דחול לא מיירי. תוס' מס' ע"ז דכ"א ע"ב:
+[אות כב] <b>בהר"ב ד"ה ועגולי הגת וכו'. ליכא חיוב חטאת. </b>ואתיא כר"י (בפ"ב דעדיות משנה ו') (כאוקימתא דריב"ח בסוגיין (דף י"ט)):
+[אות כג] <b>שם בא"ד ובלאו קורה נמי. </b>ומלישנא דהר"ן במ"ש ובמתני' מיירי שלא עשה מבע"י אלא ריסוק שהקורה והעיגולים מבעו"י אינן אלא מרסקים וכו' נ"ל דמפרש למתני' דמש"ה טוענים קורות בית הבד דע"י אותה טעינה מבעו"י מתרסק ואם כן במה שמונחים עליהם בשבת אז אין שם סחיטה עליה מדאורייתא ולית ביה משום שביתת כלים דבשבת תו ליכא דאורייתא כיון דע"י הקורה כבר נתרסקו קודם שבת אף דבמתני' מפורש ג"כ בדברי הר"ן כפירש"י שהוא לישנא דהרע"ב מ"מ מלישנא דהר"ן הנ"ל נלענ"ד כמו שכתבתי. ואף לדעת תוס' דטעמא דב"ש משום גזירה שיעשה כן בשבת. מ"מ אם המלאכה דאורייתא נעשית ממילא בשבת ע"י הכלי חיישינן שמא יעשה כן בידים. אבל בקורה אף דאם יטעון הקורה בשבת חייב מ"מ עתה שטוען מבעו"י ונתרסק עי"ז מבעו"י לא נעשה כלל מלאכה דאורייתא בשבת אף בממילא מש"ה לא גזרינן: ודע דמדברי תוס' בסוגיין ד"ה ולימא מר דלרבה דטעמא דב"ש לאו משום שביתת כלים אלא דטעמיה דגזרינן דלמא אתי למיעבד בשבת הטעם דטוענים קורה כיון דאי עביד בשבת א"ח חטאת ל"ג. ולרב יוסף דס"ל דטעמא דב"ש משום שביתת כלים לא תקשה אמאי טוענים קורה היינו דאזיל ממילא טפי מכל הנך דמתני'. מזה נסתר לענ"ד דברי המג"א (סי' ש"ה סק"ו) דס"ל בפשיטות דבכרמלית ליכא משום שביתת בהמה כדאמרי' ר"פ מי שהחשיך דכל שחבירו פטור אבל אסור בבהמתו מותר לכתחלה. דא"כ הא בפשוטו לרב יוסף ניחא. די"ל דכמו לדידן דבמילי דרבנן ליכא משום שביתת בהמתו ה"נ לב"ש לענין שביתת כלים מש"ה בטעינת קורה דהוי רק דרבנן אין בו משום שביתת כלים. עי' בס' תוס' שבת שם. אך לדברי הר"ן דנקט באמת הכי כיון דהוי דרבנן אין בו משום שביתת כלים. י"ל דה"נ לדידן לענין שביתת בהמתו:
+[אות כד] <b>שם בתוי"ט ד"ה שטוענין. איכא חיוב חטאת משום הצד. </b>לענ"ד נראה דהתוס' לא הוצרכו לזה אלא למה דס"ל דהא דאמרינן (בדף י"ט) דהנך דאי עביד בשבת חייב חטאת גזרו בהו ערב שבת עם חשיכה היינו דלאו משום שביתת כלים הוא אלא מטעם גזירה שיעשה כן בשבת כמבואר בדבריהם (בדף י"ח ע"א) ד"ה ולימא מר מש"ה הוצרכו לומר בטעמא דאין פורסים מצודה דשמא בשעת פריסתו בשבת ילכוד המצודה משא"כ למה דנקט התוי"ט דטעמא דב"ש משום שביתת כלים הטעם הוא כל מלאכה שאם היה הוא עושה מה שהכלי עושה היה חייב חטאת מצווה על שביתת הכלי שלא יעשה הכלי מלאכה זו. א"כ בלאו הכי אף אם ליכא חשש דבשעת פריסתו ילכוד מ"מ בשעה שיצוד בשבת באותה שעה כשהכלי לוכד הבא לתוכו עושה הכלי מלאכה גמורה מלאכת צידה מה שאדם חייב חטאת אם עושה כיוצא בו שלוכד וצד דבר כנלע"ד ברור. אח"ז מצאתי ת"ל שכ"כ בחי' הרשב"א במקומו. <b>ומ"מ </b>בעיקר קושית תוס' לא הבנתי דהא מדבריהם בד"ה ולימא מר וכו' מבואר דס"ל דלרב יוסף דטעמא דב"ש בכולהו משום שביתת כלים ולרבה ס"ל דלב"ש שביתת כלים שייך רק בעביד מעשה אבל לא במה דאתי ממילא. וא"כ י"ל דלמא באמת בצידה אין הטעם משום גזירה אלא משום שביתת כלים ומיירי במצודה ממש ולא בלחי וקוקרי. ואדרבה בזה מרווח יותר. דלכאורה באמת תמוה כיון דרבה ס"ל לחלק בדין שביתת כלים בין עביד מעשה לאתי ממילא מנ"ל לרבה דרק ב"ש ס"ל ש"כ דאורייתא דלמא גם ב"ה ס"ל כך. והנך דמתירים כגון הני כיון דלא עביד מעשה. גם קשה איך שייך דרבה ס"ל דברייתא דש"כ אתיא כב"ש היכן מצינו דב"ש ס"ל ש"כ דאורייתא הא טעמייהו משום גזירה ולפי הנ"ל ניחא דבמצודה לא שייך גזירה כקושית תוס' כיון דגם בפירש מצודה בשבת אינו חייב אלא ע"כ דבמצודה דהכלי עביד מעשה אסור משום שביתת כלים ולא מיירי בלחי וקוקרי. וממילא מוכח דב"ה ס"ל דגם בעביד מעשה ליכא איסור ש"כ ומרווח שמעתא ודו"ק ותוס' בסוף דבריהם (דף י"ח ע"א) ד"ה ולימא מר סיימו ומתני' דבמצודה בלחי וקוקרי. ולא זכיתי להבין דמנ"ל זה ואדרבה אם לא מיירי בהכי מרווח שמעתא יותר וכנ"ל:
+
+Mishnah 10
+
+[אות כה] <b>בהר"ב ד"ה כדי שיקרום. דהוא נאפה תחלה. </b>ורש"י פי' איפכא דר"א חומרא היא דפניה שכלפי האור ממהר לקרום והדבר קשה שיחלקו במציאות. ונראה דרש"י מיירי בתנור שאינו גרוף וכיון שיש בו עדיין אש בודאי הצד שכלפי האש נאפה תחלה. והר"ב מיירי בתנור גרופה שאז צד המדובק נאפה תחלה מן הצד שכלפי האויר ודייקא לישנא דרש"י שכתב לצד האור והר"ב כתב כלפי אויר התנור והיינו כנ"ל (ש"ל):
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות כט] <b>במשנ' ולא באליה. </b>היינו לא בשומן טהור ולא בחלב ושומן חזי להדלקה טפי מחלב. והא דלא תני איפכא דלהוי זו אף זו משום דבעי למתני עלה דחלב פלוגתא דנחום ורבנן (ב"ד):
+[אות כו] <b>ברע"ב ד"ה לא בזפת. </b>בהרמ"ז כתב שהיא הגי' הנכונה בלא וי"ו משום דהוא ראשית השמנים:
+[אות כז] <b>ברע"ב ד"ה לא בשמן קיק. שמא יטה. </b>טעם זה כתב הרמב"ם (פ"ה מהל' שבת) וכן מבואר בתוס'. וטעם הב' כתב הרמב"ם בפירושו ולא הזכיר רק טעם ההוא. אבל באמת קשה לי דהא מוכרח דהטעם שמא יטה מהא דאסרינן להדליק בהם נר חנוכה בשבת למ"ד דמותר להשתמש באורה והיינו ע"כ משום שמא יטה וכ"כ הה"מ:
+[אות כח] <b>ברע"ב ד"ה ולא בשמן שרפה. דכתיב והנותר. </b>אע"ג דיכול להנות בשעת שריפה והוי הבערה לצורך כמו שמן חולין. מ"מ כיון דאסרה תורה לכל הנאות זולת בשעת שריפה עיקרו משום מצות שריפה והוי כמו נדרים ונדבות דאין קריבים ביו"ט דמשלחן גבוה קזכו. ריב"א. ולר"י נראה דבתרומה טמאה דאין עושין ממנו דבר לגבוה ל"ש בזה משלחן גבוה קזכו אלא דגזרו חכמים אטו שריפת קדשים. תוס':
+[אות ל] <b>שם בהרע"ב ד"ה וחכ"א אחד מבושל. דשרי להדליק בחלב מבושל כשמערב בו שמן. </b>אף דבכל פסולי שמנים לא מהני ליתן בו שמן כ"ש. היינו דגזרינן דלמא אתי לאדלוקי בעינייהו (ולא חשיב גזירה לגזירה דודאי יטה כיון דאינו נמשך אחר הפתילה) אבל בחלב מהותך דאסור רק משום גזירה אטו שאינו מהותך (ולא הוי גזירה לגזירה כנ"ל תוס' (דף כ"ג ע"ב) ד"ה גזירה) מש"ה בנתן לתוכו שמן כל שהוא הוי גזירה לגזירה. גמ' (דף כ"א ע"א):
+[אות לא] <b>שם בא"ד ולא נתברר לחכמי הש"ס. </b>ולא אמרי' דתנא בתרא לטפויי אתא כיון דאיכא למימר דלא אתא לטפויי אלא אנחום המדי תוס' ד"ה א"ב (דף כ"ד ע"ב). ועמ"ש בגליון (פ"א דעירובין מ"ב):
+
+Mishnah 2
+
+[אות לב] <b>במשנה בשמן שריפה ביו"ט. </b>מסתפקנא אם רשאי להדליק בעיו"ט שמנים שאין נמשכים אחר הפתילה והם תרומה שנטמאת. די"ל כיון דאין נמשכים חיישי' שמא יטה ונמצא שורף שמן שריפה ביו"ט, ולכאורה יש הכרע מסוגיא דלא חיישי' לזה דהרי רבה מפרש למתני' דלעיל ולא בשמן שריפה דמיירי בע"ש דעלמא מתוך שמצוה עליו לבערו חיישינן שמא יטה. ופריך ליה אביי אלא מעתה בי"ט לישתרי אלמה תנן אין מדליקין בש"ש ביו"ט. ובתוס' שם כתבו בשם הרשב"א אף דאביי לנפשיה ס"ל דאין מדליקין שמן שריפה ביו"ט דאין מדליקים קדשים ביו"ט מ"מ פריך ליה דמה שייך יו"ט למתני הכא כיון דביו"ט טעמא אחרינא הוא ע"ש (ומזה קשה לי על תוס' שם ד"ה גזירה י"ט אטו שבת וקשה להרשב"א הא דתני (בפ"ב דביצה) מעשה ושאל ר"ט עליה ועל החלה שנטמאת וכו' הא להרשב"א לשיטתיה לק"מ די"ל דס"ל לרבה ג"כ הדין דאין שורפין תרומה טהורה ביו"ט משום דאין שורפין קדשים ביו"ט אלא דאי אפשר לפרש כן במתני' דמה שייך למתני הכא אע"כ דמיירי בעיו"ט ומשום גזירה יו"ט אטו שבת וצ"ע) והרווחנו בזה ליישב ג"כ קושיות תוס' דלרבה דגזרו בש"ש יו"ט אטו שבת ואמאי לא גזרינן בכל השמנים שאין נמשכים אחר הפתילה יו"ט אטו שבת ולפי הנ"ל דדוקא בש"ש דבי"ט עצמו מדינא אין מדליקים ומש"ה אם יראו דמדליקין בעי"ט מה שאין מדליקים בי"ט. יתירו ג"כ להדליק בע"ש. ונכון בעזה"י. אח"כ ראיתי במאור שכ"כ אבל לא ידעתי דבתחלת דברי המאור אין מורה כן אלא כתוס' דלרבה אין בשריפת ת"ט איסור בי"ט וחילוק בין שמן לההיא דחלה שנטמאה. וסוף דבריו נוטים ממש לדברינו דגם לרבה אסור ת"ט משום שריפת קדשים אלא דל"ש למתני' בפרקין וע"כ דמיירי בעי"ט ע"ש ואולי יש חיסור לשון והוא כמו ב' תירוצים. ולכאורה קשה דהא מ"מ יש לפרש דמתני' מיירי בעי"ט וכיון דמצוה עליו לבערו חיישינן שמא יטה והוי שורף ש"ש ביו"ט ושייך שפיר למתני הכא כיון דחד טעמא עם שבת דכמו דאסור בע"ש אסור ג"כ בעי"ט, אלא ע"כ מוכח כיון דמדינא מותר להבעיר תרומה טמאה בי"ט דהא יכול להנות בשעת שריפה אלא דאסור אטו קדשים מש"ה לא חיישינן לשמא יטה כיון דגם אם יטה ליכא איסור מדינא. ולשיטת הריב"א הנ"ל דשריפת ת"ט בי"ט הוי דאורייתא יקשה כנ"ל דהא תרוצא א' דתוס' שם דאביי ורבא קיימיה רק על דינא דאין שורפין קדשים בי"ט אבל לא ס"ל דת"ט אין שורפין דל"ס להו הגזירה אטו קדשים הא זהו ל"ש להריב"א דת"ט הוי ג"כ בכלל קדשים בזה ועל תרוצא דהרשב"א ג"כ לריב"א קשה כנ"ל זולת דנימא דס"ל לאביי דביו"ט דאיסור לאו ל"ש למגזר שמא יטה וצ"ע. מ"מ י"ל דדוקא בשמנים טובים דהחשש הוא שמא יטה אינו קרוב לודאי אלא כיון דמצווה עליו לבערו חיישינן שמא יטה בזה לא חיישינן בעי"ט. אבל באין נמשכים אחר הפתילה דודאי יטה כמ"ש תוס' הנ"ל י"ל דגם בעי"ט אסור דאם יטה הוי שורף שמן שריפה בי"ט וצ"ע לדינא:
+[אות לג] <b>בהרע"ב ד"ה ובנפט. מין זפת הוא ולבן. </b>עי' בס' ש"ל דתיבת לבן ט"ס דהרי הר"ב כתב אח"כ וחוץ משמן אפרסמון ונפט לבן אע"כ דנפט דמתני' לאו היינו נפט לבן ע"ש:
+[אות לד] <b>שם בא"ד והמסתפק ממנו. </b>בתוס' (פ"ב דביצה דף כ"ב) כתבו דאין החיוב מפני שממהר כבוי דזהו לא הוי רק גרם כיבוי דאינו חייב (עי' לקמן פט"ז מ"ה) אלא ה"ט דבאותה שעה שהוא מסתפק ממנה מכבה קצת ומכהה אורו דלא יכול לאנהורי כולי האי כי איכא שמן מועט בנר. והרא"ש כתב דלפ"ז יקשה הא בסמוך מ"ד בשפופרת שע"פ הנר דבזה כשמסתפק מהשפופרת אינו מכחיש מאור הנר כלל וליכא אלא משום מהירת הכיבוי. אלא העיקר דע"כ לא שריא לקמן פט"ז אלא משום דאינו נוגע בדבר הדולק אלא עושה דבר החוצה לה הגורם את הכיבוי כשמגיע שמה הדליקה אבל הכא השמן והפתילה שתיהן גורמים את הדליקה והממעט מא' מהן וממהר הכיבוי חייב. ע"ש:
+
+Mishnah 3
+
+[אות לה] <b>במשנה טומאת אוהלים. </b>היינו בקבעו וחברו לקרקע דבטל מתורת בגד ואינו מטמא אלא פשתן דגמרינן ממשכן דהוו קבוע. וכ"כ בתוס' והיינו דדייק הרע"ב אם עשה מהן אהל והוי כשאר בית וכו' היינו בקבעו. הרמ"ז והב"ד:
+[אות לו] <b>בהרע"ב ד"ה הבהבה. על השלהבת. </b>מלשון הקרא זבחי הבהבי (הושע ח'):
+[אות לז] <b>שם בסוף א"ד מצומצמות עסקינן. </b>תמוה לי דהא מבואר בסוגיין דהך בבא פלוגתייהו בטומאה מיירי אף ביותר מג' על ג' אלא דפלוגתייהו דמדליקין זה מיירי רק בג' על ג' מצומצמות דבזה דוקא אמר ר"א אין מדליקין דמכי אדליק בה פורתא ונעשה פחות מג' על ג' נעשה שבר כלי כמ"ש הרע"ב. וצע"ג:
+
+Mishnah 4
+
+[אות לח] <b>בהר"ב ד"ה שפופרת של ביצה. הקליפה הקשה. </b>במהרי"ל בסופו בליקוטים פי' שהוא קנה אגם. ביצה פירוש בריכה שגדילים בו קנים עכ"ל. והוא מלשון הכתוב היגאה גמא בלא בצה (איוב ח׳:י״א):
+
+Mishnah 5
+
+[אות לט] <b>בהר"ב ד"ה ואם בשביל החולה. </b>כך גירסת הרע"ב והא דלא ערבי' ותני' מפני חולה היינו משום דתלת דרישא הוי עושה מלאכה בשבילו שהוא מתיירא מפני עכו"ם כו' ובשביל החולה היינו לצורך אדם אחר (ש"ל):
+[אות מ] <b>שם בא"ד האי חולה חולה שיש בו סכנה. </b>מדנקט הר"ב האי חולה ולא נקט לה כולהו דמפני הפרסיים וכו' כולהו ביש בו סכנה. משמע דס"ל כהר"מ דאינך כולהו סתמא הויין סכנה ועכ"פ ספק סכנה ודלא כרש"י: 
+[אות מא] <b>שם בהרע"ב ד"ה שהוא עושה פחם. שהוא מתכוין לעשותה. </b>וכ"כ רש"י ולפ"ז במה דקאמר חוץ מן הפתילה דבזה ג"כ פוטר אא"כ דמכבה בשביל לעשות פחם. אבל לענ"ד צ"ע דבסוגיין איתא סתם בפתילה שצריך להבהבה עסקי' וא"כ י"ל דה"ק דמיירי בפתילה שלא הבהבה מבעו"י ובזה אף דהכיבוי עכשיו משום דחס על הפתילה מ"מ כיון דרצונו להדליק אותו לזה מקרי צריכה לגופו דהא אפילו באינו מתכוין למלאכה רק דהוי פסיק רישא אם ניחא ליה חייב אפי' לר"ש וכדאיתא בסוגיא דשבת (דף ק"ג ע"א) דבתולש עולשים לאכילה פחות מכגרוגרת בארעא דידיה חייב משום בונה אפילו לר"ש דאע"ג דלא מתכוון לבנין. מ"מ כיון דהוי פסיק רישא ומקרי מלאכה שצריכה לגופה כיון דניחא ליה בכך. מכש"כ הכא דמכוין למלאכת כיבוי. וכיון דנעשה פחם וניחא ליה מקרי צריכה לגופא. וצל"ע. ומצאתי און לי בדברי תוס' במסכתין (ד' צ"ד ע"א) ד"ה ר"ש וכו' על הפתילה המהובהבת כבר. משמע דאם אינה מהובהבת ומכבה משום דחס על הפתילה חייב:
+
+Mishnah 6
+
+[אות מב] <b>במשנה ובהדלקת הנר. </b>הא דלא תני סתם ובנר כמו דתני ובחלה ולא תני ובהפרשת חלה. התנא רצה לרמז למה דאיתא בתקוני זהר שבעה"ב יתקן את הנרות ואשתו תדליק משום הכי תני ובהדלקת הנר לומר דתיקון לאו עלה רמי (ש"ל):
+
+Mishnah 7
+
+[אות מג] <b>במשנה אבל מעשרין את הדמאי. </b>עיין מ"ש לקמן (ר"פ כ"א) על הגליון:
+[אות מד] <b>שם בתוי"ט ד"ה אין מעשרין וכו'. ומיהו קשיא למה החמירו. </b>לענ"ד למ"ש תוס' דאף דיעבד אם עירב ע"ת בה"ש לא מהני דדוקא במתני' (ד' פ"ג) דעירובין מקילים בספק עירוב דאוקמי' אחזקתה. דהשתא הוא דנטמאת או נשרף. א"כ ממילא לק"מ דאין הטעם דאין מערבין ע"ת בין השמשות משום איסור מעשה העירוב אלא משום דלא מהני העירוב מספיקא להתיר לילך חוץ לתחומו. ואף לשיטת הרמב"ם דפסק דבדיעבד עירובו עירוב. מ"מ י"ל דחמיר בזה מע"ח דלכתחלה אין מערבין בענין ספק. ואף דבאמת רש"י פי' בהדיא בסוגיין בטעמא דא"מ ע"ת בבה"ש. משום דהוי תיקון דאסמכוה אקרא. י"ל דרש"י לשיטתו דפי' במתני' דס"ל דמשום שבות גזרו בבה"ש מש"ה ג"כ אין מערבין ע"ת. ובאמת י"ל להלכה למאי דקי"ל דמשום שבות ל"ג בה"ש הדין דמערבין ע"ת. ואין מהצורך למה דכ' תוס' בסוגיין בההוא מימרא דרבה אמרו לו שנים צא וערב דלפירש"י דמיירי בע"ת מוכח לחלק בין לכתחלה בין דיעבד די"ל דבאמת דרבה אף לכתחלה קאמר לפי ההלכה דקי"ל משום שבות ל"ג בה"ש אבל הרמב"ם דפסק לדינא דאין מערבין ע"ת בה"ש ובדיעבד מהני נ"ל דהטעם דאין לערב לכתחלה בדרך ספק עירוב. אבל מ"ש התוי"ט דעשאוהו לענין זה כשל תורה שגזרו עלי' בה"ש. לענ"ד אינו נראה דלו יהא דבאמת תחומים דאורייתא הא מ"מ מלאכת העירוב דהוי כמתקן זהו לא הוי רק שבות בעלמא כמו הפרשת תרומה ומעשרות דג"כ דאורייתא ומותר בבה"ש לצורך מצוה. ובתוס' חדשים ראיתי דבר נחמד דספק חשיכה היינו ה"ש דעיולי יומא וספק אינה חשיכה היינו בה"ש דאפוקי יומא. ועי' במג"א (סי' שמ"ב). וקשה לי איך כייל במתני' זו וטומנין את החמין הא בסוגיא פרכינן דבה"ש נמי נגזור שמא ימצא קדרה צוננת וירתיחנה ומשנינן סתם קדרות רותחות בה"ש וזהו לא שייך בבה"ש דאפוקי יומא וצ"ע. ואולי י"ל דביה"ש דאפוקי יומא כיון דהזמן מועט עד הלילה לא בהיל כ"כ ולא ירתיחנה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות מה] <b>במשנה. עד שיגרוף. </b>יש לעיין דמ"מ נגזור שמא יגיס בה דחייב משום מבשל כמו באונין של פשתן באינה טוחה כמ"ש הרע"ב (פ"א מ"ו) ועי' בהרשב"א בחי' (פ"ק) אההיא דאמרינן בעקורה וטוחה דלפי תירוצו בתרא מיירי דהכא בנתבשל כמאכל בן דרוסאי דבזה אף אם יגיס א"ח משום מבשל ע"ש לפ"ז בלא הגיע למאכל ב"ד אסור להשהות אף בגרופה. אולם הרשב"א בחי' כאן האריך אם מותר להשהות בגרופה בלא הגיע למאכל ב"ד אי חיישי' לחיתוי ולא הזכיר כלל דמחששא דשמא יגיס יש מקום לאסור בלא הגיע למאכל ב"ד וצ"ע. ויש לדחוק דספיקו דהרשב"א בטוחה דל"ש שמא יגיס אם מ"מ אסור בגרופה קודם שנתבשל כמאב"ד משום חששא דחיתוי. אח"כ ראיתי דבכ"מ (רפ"ט מהלכות שבת) במ"ש שם בשם הרמ"ך מבואר דעתו דקודם מאב"ד אסור לשהות ולא מהני גו"ק דשמא יגיס וחייב משום מבשל. וחידוש בעיני דבש"ע (סי' רכ"ג ס"א) נקט בפשיטות ולא הוזכרו אלא גו"ק כשהתחיל להתבשל ולא הגיע למאב"ד. והאחרונים כולם שתקו ולא הערו. דלהרשב"א וכן לדעת הרמ"ך אסור משום שמא יגיס. וביותר דהא מ"ש הרא"ש בשם רבינו יונה דמה דקתני אין צולין בשר וכו' וכמה כדי שיצולו מבעוד יום כמאב"ד אתיא בין לחנניא בין לרבנן וכו' ולרבנן בגרוף הרי דאף בגרוף צריך שיצולו מבע"י כמאב"ד וצ"ע:
+[אות מו] <b>שם בהרע"ב ד"ה או שיתן. ורע לו מותר להשהותו. </b>ודוקא להשהותו אבל להחזיר אף במצטמק ורע לו אסור אא"כ גרופה וקטומה. ועוד חמיר לענין חזרה דאף בגרוף אינו מותר אלא על גבה אבל תוכה אסור משא"כ בשהייה היכא דבעינן גרוף מהני ג"כ להשהות בתוכה:
+[אות מז] <b>שם בהרע"ב ד"ה וב"ה אומרים. אבל לאחר שהניחן בקרקע. </b>תמוה לי הא בסוגיין איכא ב' לישני דלל"ק בעי ב' לטיבותא עודן בידו ודעתו להחזיר. ולל"ב אינו אסור אלא בב' לריעותא. הניח ע"ג קרקע ואין דעתו להחזיר וא"כ או דהו"ל להרע"ב לכתוב דבעי' ג"כ דעתו להחזיר [או] דהו"ל לכתוב דעג"ק אסור בלא היה דעתו להחזיר וצ"ע:
+
+Mishnah 2
+
+[אות מח] <b>בהרע"ב ד"ה כופח. שפיתת קדרה אחת. </b>ומש"ה דייק התנא הכא דתני ה"ז ככירים בלשון כפל ע"ש שמשמשת בב' קדירות בכפליים ככופח (הרמ"ז):
+[אות מט] <b>שם בתוי"ט ד"ה לא יתן. והלכך כל דשרי בכירה. </b>ומ"מ יש חילוק דבכירה אף היכא דאסור להשהות מ"מ מותר לסמוך אף באינו גרוף ובתנור אסור לסמוך אף בגרוף וכן בכופח בהסיקו בגפת ובעצים:
+
+Mishnah 3
+
+[אות נ] <b>במשנה בצד המיחם. </b>ובדיעבד חייב חטאת (כן מבואר בגמ'):
+[אות נא] <b>בהרע"ב ד"ה ולא יפקיענה. דגזרינן תולדות חמה. </b>אבל בחמה עצמה מותר להחם דל"ש לגזור חמה אטו אור:
+[אות נב] <b>שם בהרע"ב ד"ה לא יטמיננה. דגזר חול אטו רמץ. </b>אבל הפקעת סודרים ל"ג אטו רמץ דסודרים לא דמי לרמץ. תוס'. וק"ל הא גם בחול לא אסור לר"י רק דרך הטמנה וא"כ הפקעת סודרים דלא הוי הטמנה שרי עי' בתוס' ד"ה ואין מגלגלין דכתבו להדיא דלגלגל על חול שרי. ואי דס"ל דמדלא קתני ולא יטמיננה בסודרים משמע דבסודר אפילו דרך הטמנה א"כ מה תירצו בזה דסודר ל"ד לרמץ הא הטמנה בדבר המוסיף אסור בכל מילי וכי חמי טבריא דומה לרמץ. וצל"ע:
+[אות נג] <b>שם בתוי"ט ד"ה ולא יפקיענה. ובערוך ערך כו'. </b>נ"ב מדברי הרמב"ם (פ"ט) דייקא הכי דכתב המפקיע את הביצה בבגד חם או בחול ובאבק דרכים. ומדכיילינהו בחדא מחתא משמע בגד דומיא דחול ואינו שוברו (ש"ל):
+
+Mishnah 4
+
+[אות נד] <b>במשנה שעשו אנשי טבריא. </b>תמוה לי דלא ביאר הרע"ב כלל אהיכא קאי הך מעשה. דלפי הטעם דכ' הרע"ב במ"ג דר"י מודה דלא יטמיננה בחול משום שמא יטמין ברמץ קאי עלה המעשה זו להוכיח זה דבדרך הטמנה אסור. ולאידך טעמא שכ' הרע"ב במ"ג דהא דמודה ר"י דלא יטמיננה בחול משום שמא יזיז עפר וזה לא שייך במעשה זו. ע"כ דקאי ארישא דחכמים באו להוכיח ממעשה זו דתולדת חמה אסור. (ומוכח באמת דהך מעשה לא היה בהטמנה אלא דהמים באו לשם בשבת ונתבשלו ועי' במהר"מ לובלין). ור"י ס"ל דליכא ראיה דחמי טבריא הוו תולדה דאור דחלפי ועברי אפתחא דגיהנם וכך מבואר בסוגיין:
+[אות נה] <b>שם בהרע"ב ד"ה סלון. שאסורים לרחוץ בהם כל הגוף. </b>מבואר דאילו הוחמו מעיו"ט שרי לרחוץ בהם כל הגוף. וכ"כ הרע"ב להדיא (פ"ב דביצה מ"ה). וזהו דעת הרי"ף והרמב"ם אבל דעת תוס' דאסור. והא דמוכח ממתני' דיש חילוק בין הוחמו מעיו"ט להוחמו ביו"ט היינו להשתטף בהם כל גופו דבזה גם בשבת מותר בהוחמו מע"ש ומתני' כר"ש דס"ל הכי בברייתא (אבל להלכה קי"ל כר"י בברייתא דאף שיטוף אסור):<br><b>ומ"מ </b>קשה לי על הרע"ב דמפרש למשנתינו דלצדדים קתני דכחמים שהוחמו בשבת היינו לרחיצת פניו ידיו ורגליו וכחמים שהוחמו ביו"ט היינו לרחיצת כל גופו וכ"כ הרמב"ם בפי' והרי בסוגיין פרכינן לה מאי רחיצה אילימא רחיצת כל גופו הא חמים שהוחמו מע"ש ג"כ אסור אלא ברחיצת פניו וכו' הא חמים שהוחמו ביו"ט מותר ומשנינן להשתטף כל גופו עסקינן. הרי דלא רצו לפרש דמתני' לצדדים קתני וה"ל להר"ב לפרש דלהשתטף עסקינן. ואפשר לדחות כיון דלהלכה קי"ל כר"י דגם שיטוף אסור בחמים שהוחמו בע"ש ניחא ליה להרע"ב יותר לפרש כפי ההלכתא ובדרך לצדדים קתני. ודוחק:<br><b>ולשיטת </b>תוס' הנ"ל מהך בבא עצמה דכחמים שהוחמו ביו"ט ג"כ מוכרח דמיירי בשיטוף דהא לענין רחיצה אין חילוק בין הוחמו ביו"ט להוחמו בעיו"ט דכל גופו אף בהוחמו מעיו"ט אסור ופניו יו"ר גם בהוחמו ביו"ט שרי. והא דפרכינן בסוגיא מכח הרישא כנ"ל ולא פריך מסיפא כתבו התוס' דדרך הש"ס כמה דיכול לדקדק מרישא מדקדק וכ"כ הרשב"א בחי' אבל קשה לי הא הרשב"א בחי' בד"ה ואצ"ל חמין שהוחמו ביו"ט כתב דמדלא קתני וה"ה לחמים שהוחמו מעיו"ט שמעינן דהוחמו מעיו"ט רוחץ בהם כל גופו אבר אבר והרי"ף התיר לרחוץ כל גופו עכ"ל. הרי דס"ל להרשב"א דעכ"פ מוכח מברייתא זו דכל גופו אבר אבר שרי (וכך נראה מסברא ג"כ כפי מה שביאר הר"ן מחלוקת תוס' והרי"ף דכיון דס"ל לתוס' דלהחם חמים לרחיצת כל גופו ביו"ט אסור מדאורייתא ממילא בחמים שהוחמו מעיו"ט אסור ברחיצת כל גופו וכמו בשבת ע"ש. והרי הרשב"א בחי' ביאר דאף להתוספות מ"מ שרי מדאורייתא להחם ביו"ט לרחיצת כל גופו אבר אבר ע"ש א"כ ממילא שרי בהוחמו מעיו"ט) וא"כ ממילא ל"ק לקושית תוס' הנ"ל דהא מסיפא לא הו"מ לדקדק די"ל דמיירי ברחיצת כ"ג אבר אבר דבהוחמו מעי"ט שרי ובהוחמו בי"ט אסור. לזה מדייק מרישא דבהוחמו מע"ש אסור ג"כ אבר אבר. וצע"ג:
+
+Mishnah 5
+
+[אות נו] <b>במשנה האילפס והקדרה. </b>בתוס' הקשו הדיוקים אהדדי דברישא משמע דדוקא לתוכו אסור אבל לערות על התבלין שרי דעירוי אינו מבשל. ובסיפא קתני אבל נותן הוא לתוך הקערה דמשמע לערות עליהם מכלי ראשון אסור ע"ש. ולכאורה י"ל דעירוי מבשל מדרבנן ונקט לא יתן לתוכו דאפילו בה"ש אסור. ובסיפא נקט הנותן לתוך הקערה אפי' בשבת. ובעירוי יש חילוק דבשבת אסור ובה"ש מותר. גם בלא"ה י"ל דדיוקא דסיפא עיקר ורישא דנקט לא יתן לתוכו לרבותא דר"י דאף בתוכו מותר אא"כ יש בו חומץ וציר. ולפי אידך צד איבעיא דר"י אסיפא פליג י"ל בהיפוך דדיוקא דרישא עיקר וסיפא נקט דנותן לתוך הקערה לרבותא דר"י דאפי' בכ"ש אוסר ביש בו חומץ וציר. והא דלא נקט רבותא לת"ק דהוי כהא דהתירא דזה כבר נשמע מדיוקא דרישא דעירוי מותר. ובזה היה מרווח האיבעיא אי ר"י ארישא קאי או אסיפא די"ל דנ"מ גם להלכתא דאם ר"י ארישא קאי מוכח דדיוקא דסיפא דוקא ועירוי אסור לת"ק. ואם ר"י אסיפא קאי מוכח דדיוקא דרישא עיקר ועירוי מותר. גם י"ל עוד האיבעי' אליבא דהלכתא להפוסקים שסוברים דכ"ש שיש בו חומץ וציר אינו בולע ומפליט. די"ל זה לפי האמת דר"י ארישא קאי ולא מצינו כלל דבר ממשנתינו בכ"ש. אבל אי אסיפא קאי י"ל כיון דר"י ס"ל דכ"ש מבשל ביש בו חומץ וציר י"ל דלרבנן נהי דאינו מבשל עכ"פ מבליע ומפליט וק"ל:
+[אות נז] <b>שם במשנה רי"א לכל הוא נותן. </b>כתבו התוס' דדוקא בתבלין פליג אבל בשאר דברים מודה דכ"ר מבשל אף כשהעבירו מעל האור. ולפ"ז ניחא דלא פליג ר"י ברישא במיחם. וביותר לפמש"ל דהמיחם שפינהו כר"י דדבר שא"מ אסור. ובפ"י תמה ממתני' (דפ"א מ"ז דמעשרות) דמבואר דס"ל דאפילו בשמן פליג ועיין מ"ש בגליון לקמן (פכ"ב מ"ב):
+[אות נח] <b>שם בהרע"ב ד"ה שפינהו. ויש בתוכו מים חמין. </b>דמדלא קתני שפינה מים משמע שפינהו עם המים דבזה דוקא נותן לתוכו מים להפשירן אבל בפינה ממנו מים אסור ליתן לתוכה מים דהוי מצרף ואף דהוי דבר שאינו מתכוין אתיא מתני' כר"י דאמר דבר שא"מ אסור. גמרא. ומהתימה על הרע"ב דלא ביאר דלפסק ההלכה גם בפינה מים מותר:
+[אות נט] <b>שם בהרע"ב ד"ה או לתוך הכוס. דוקא להפשירן. </b>ובתוס' בשמעתין ד"ה מי סברת וכו' מבואר דס"ל בפי' דלתוך הכוס בכל גווני שרי. וע"כ מתני' ה"ק אבל נותן לתוכו להפשירן או לתוך הכוס דהוי תמיד רק להפשירן כיון דכ"ש אינו מבשל. וכ"כ הר"ן והרשב"א. ומ"מ מה דנקטו תוס' זה להוכחה דר' שמעון ב"מ אסיפא קאי אבל ברישא בכוס מודה דשרי בכל גווני אף בצונן מועטים לחמים מרובים ואתי מתני' דשרי בכוס כהלכתא. קשה מאי ראי' היא הא י"ל דרשב"מ ארישא קאי ומתני' באמת בכוס בעינן גם כן כדי להפשירן כפשטא דמתני' וצ"ע:
+[אות ס] <b>שם בהרע"ב ד"ה לא יתן לתוכו תבלין. משתחשך. </b>עיין מ"ש בגליון לקמן פרק כ"ב מ"ב:
+
+Mishnah 6
+
+[אות סא] <b>במשנה ר"ש אומר כל הנרות. </b>מדברי הר"ן (ביצה פ"ג קצ"ו ע"ב) גבי שפוד שצלו בו בשר. נ"ל ללמוד פלוגתייהו דר"י ור"ש דעתה שרוצה להשתמש ואינו חושש למיאוסו נסתלקה ממנו הקצאתו. ור"י אוסר משום מיגו דאיתקצאי ביה"ש. ובאם ביה"ש לא היה מאוס ובאמצע שבת נעשה מאוס. באמת מותר להשתמש כיון דאינו חושש עתה למיאוסו בטלה הקצאתו ובה"ש ג"כ לא היה מוקצה הדרינן לכללא דקי"ל אין מוקצה לחצי שבת ור"ש ס"ל דלא אמרינן מיגו דאיתקצאי ע"ש. לפ"ז מותר לר"ש לטלטל רק לאשתמושי ביה אבל לטלטל ממקום למקום עדיין מאיסותיה עליו לשמש בו והוי מוקצה לאסור בטלטול:
+[אות סב] <b>שם בהרע"ב ד"ה כלי. אסור לבטל כלי מהיכנו. </b>בהג"א כתב דדוקא שמן דלא ירצה לנער משום הפסד שמן אבל לקבל שעוה מותר דיכול לנער והיינו דהכלי לא הוי בסיס כיון דלא היה בסיס בה"ש או דאין דעתו להניח שם לכל השבת. מג"א (סי' רס"ה) ומה דפרכינן בסוגיא מההיא דנותנין כלי לקבל ניצוצות עי' מג"א דכתב ליישב דבניצוצות אין רשאי לנער מיד קודם שכבו. ומ"מ קשה לי דמאי פרכי' מנותנים כלי תחת הדלף. הא זהו ממש כמו שעוה דיכול לנער מיד ואין לו הפסד בהניעור וצריך עיון:
+[אות סג] <b>שם בסוף הדבור מוקצה הוא ואסור לטלטלו. </b>ולפ"ז ממילא מוקצה מחמת מיאוס אסור לטלטלו לצורך מקומו דכל זמן דלא ביטל הקצאתו דמיאוס ואינו עומד לשום שמוש ולשמוש דהדלקה הא לא חזי בשבת הוי כמו אוכל דלא חזו בו ביום דהוי מוקצה כמו אבנים עי' במג"א (רס"י תקט"ו) ה"נ הכא בכלי דלא חזי בו ביום לשום דבר והכי מוכח מדברי הר"ן הנ"ל דמדאמר שם בביצה דשומטו בקרן זוית כקוץ ברה"ר ומשמע משום הזיקא דרבים שרי לטלטל מוקצה והא כיון דנוטלו ממקום הילוך הרבים שלא יזוקו הוי טלטול לצורך מקומו ואפי' בטלטול גמור לשתרי אע"כ דאף לצורך מקומו אסור:
+[אות סד] <b>שם בהרע"ב ד"ה אין ניאותין. אין נהנין. </b>ואף לר"ש דוקא מותר השמן אחר שכבה הנר מותר. אבל בשעה שדולק אף המטפטף אסור דהוקצה למצותו. תוס' והרשב"א:
+[אות סה] <b>שם בהרע"ב ד"ה חוץ מן הנר. גזירה שמא יכבה. </b>וכ"כ רש"י ז"ל וכתב עלה המהרש"א לא קאי הכי לקמן אלא דמסיק הטעם דנר שמן ופתילה הוי בסיס לשלהבת, ומ"מ אין זה תמוה כ"כ על רש"י שכן דרכו לפרש המשנה כס"ד דש"ס כמ"ש התוי"ט (בפ"ב מ"ב דפאה) אבל על הרע"ב צד התמוה במקומה עומדת דהוא צריך לפרש כפי המסקנא כמ"ש התוי"ט שם. והא דאינו אסור בלא"ה משום דאתקצאי למצותו כמ"ש לעיל דר' שמעון מודה דאין ניאותין משמן המטפטף בשעה שדולק היינו דאין ביטול מצוה במה שמטלטלו תוס' (דף מ"ב ע"ב) ד"ה ואין ניאותין. ומ"מ נראה לענ"ד דשמן המטפטף בשעה שדולק אסור כיון דאסור בשתיה ובסיכה ממילא הוי מוקצה כמו אבן וכמו כל מאכל האסור דהוי מוקצה כיון דלא חזי למידי. ודוקא לטלטל הנר הדולק היה ראוי להתיר דמטלטלו להנאתו להאיר. ומסולק בזה קושית המהרש"א בתוס' הנ"ל ודו"ק. ובהא דאמרינן הנח לנר שמן ופתילה דהוי בסיס כתבו תוס' וא"ת פתילה אמאי משום בסיס היא עצמה הוי דבר האסור כדאמרינן לקמן וכו' וי"ל דשברי פתילה וכו' וכן הביא המג"א (סי' ש"ח ס"ק י"ח). ובעניי איני מבין החילוק דהא דפתילה הוי כלי משום דהודלקה ואמאי שברי פתילה לא הוי כלי מה"ט והא עושה מעין מלאכתו ומ"ש פתילה שלימה וקטנה מאינה שלימה וגדולה יותר. ולולי שאיני כדאי היה נ"ל על קושית תוס' דפתילה לא הוי כלי כלל והיינו דמלאכתו לאיסור ואין משתמשין בחול שום דבר אחר רק הדלקה. והרי בחצוצרות כתבו תוס' שבת (דף ל"ו) דגרע משאר כלי שמלאכתו לאיסור כיון דלא חזי להיתר רק מעט. ואף דכתבו שם דלר' שמעון שרי מ"מ דוקא חצוצרות כיון דחזי קצת להיתר אבל פתילה דלא חזי לשום היתר אפילו ר' שמעון מודה וכמו מטה שיחדה למעות דצידדו תוס' (דף מ"ד ע"ב) דאפילו לר' שמעון אסור. וזהו הכל בפתילה הכבוי בין שלימה בין חתוכה דלא חזי לשום דבר בשבת אבל הכא בנר הדלוק דחזי הפתילה לתשמישו להאיר לו אינה מוקצה והיה רשאי לטלטלו מש"ה צריכה לטעמא דבסיס לשלהבת. וצע"ג:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות סו] <b>במשנה ולא בחול. </b>עי' מ"ש בגליון לקמן (פכ"ג מ"ח):
+[אות סז] שם <b>ולא בעשבים בזמן שהן לחים. </b>והא דלא תני ולא בעשבים כשהן לחים כדקתני בסיפא כשהן יבשים לאורויי דדוקא בזמן שהם לחים היינו שהם לחים מעצמם. אבל יש זמן שהם לחים ומותרים כגון מד"א (ש"ל):
+[אות סח] <b>שם בהרע"ב ד"ה נעורת. דק דק. </b>עי' רש"י חולין (דף נ"א ע"ב) בהא דאמרי' דקתא חיישינן:
+[אות סט] <b>שם בהרע"ב ד"ה ר"י אוסר בדקה. ואסרו להטמין בשבת. </b>דהכי מוכח מדקתני במתני' דלעיל (סוף פ"ב) וטומנין את החמין. הרי דרק בה"ש מותר אבל משהחשיך אסור. והא ליכא למימר דלעיל מיירי במוסיף הבל דזהו אסור משחשיכה אבל בה"ש מותר וכ"ש מבע"י. ומתניתין דהכא מיירי במשחשיכה דהא ממתני' דלעיל בפרקין (מ"ד) במעשה דאנשי טבריא מוכח דמוסיף הבל אפי' מבעו"י אסור וע"כ מתני' (דספ"ב) מיירי במעמיד הבל ואפ"ה רק בה"ש מותר אבל משחשיכה אסור:<br><b>ומזה </b>תמוה לי על תוס' (דף ל"ט ע"ב ד"ה ממעשה וכו') דמשחשיכה אפי' בדבר שאינו מוסיף הבל אסור כדאמר בפ"ב (דף ל"ד). הא י"ל דלעיל קאי למסקנא דהכא דמכח מעשה דאנשי טבריא מוכח דמוסיף הבל מבעו"י אסור וממילא דמתני' ספ"ב מיירי באינו מוסיף הבל ואפ"ה משחשיכה אסור. אבל אלולי הוכחה דאנשי טבריא הוי אמינא דמשנתינו דהכא מיירי במשחשיכה ולעיל (סוף פ"ב) מיירי במוסיף הבל. וצ"ע, ואפשר לומר דתוס' ס"ל דלענין חששא דשמא ימצא קדירתו צונן וירתיחנה לא שייך להקל במעמיד הבל אא"כ דהטעם שמא יטמין ברמץ וא"כ גם בה"ש לתסר דהא בסוגיא פרכי' א"ה בה"ש נמי לתסר ומשני סתם קדירות רותחות בה"ש וזה לא שייך לענין גזירה שמא יטמין ברמץ. וברש"י (דף ל"ד ע"ב) בההיא דמפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף הבל מבעו"י כ' דההיא דתנן אין טומנין בגפת וסתם הטמנה מבע"י הא דלא נקט רש"י הראיה דמוכח דמיירי מבע"י דהא משחשיכה אפי' מעמיד הבל אסור. צ"ל לקושטא דמלתא כקושייתנו הנ"ל דדילמא באמת משחשיכה אסור רק מוסיף הבל. וטומנין את החמין מיירי במוסיף הבל. אך באמת לא היה צריך ראיה לזה דבודאי מתני' דאין טומנין ע"כ לא מיירי משחשיכה דהיאך קתני וטומנים בגיזי צמר הא הוי מוקצה. אלא נראה דרש"י בא לומר דדילמא מתני' דאין טומנין מיירי בבה"ש דמוסיף הבל אסור ומעמיד הבל מותר לזה כ' רש"י דסתם הטמנה מבע"י דהא אסור משחשיכה ובזה מובן דברי רש"י אלו דבפשוטו תמוהים במ"ש רש"י דהא אסור משחשיכה דהא ע"ז אנו דנין דלמא משחשיכה מותר בדבר שאינו מוסיף הבל. ולפי הנ"ל ניחא דזהו ודאי דמשחשיכה אסור באמ"ה דהא מתני' לא מיירי משחשיכה (ומותר בדבר שאין מוסיף הבל ולפי הנ"ל) מדקתני טומנין בגיזי צמר ואם מיירי בבה"ש וקתני דמוסיף הבל אסור. א"כ הא דקתני ספק חשיכה. וטומנין את החמין ע"כ מיירי באמ"ה ומוכח דבודאי לילה אסור גם באמ"ה א"כ ממילא אין דרך הטמנה בבה"ש דמה"ת יצמצם הזמן להטמין בבה"ש דאי יעבור זמן מעט ויחשך יהא אסור לו להטמין. ונכון בעזה"י. אבל מ"מ קשה לי דלמאי הוצרך רש"י לכל זה ולא בפשוטו דהא דאמרי' מפני מה אסור להטמין במוסיף הבל היינו דממעשה אנשי טבריא נשמע דזהו אסור וצ"ע:
+
+Mishnah 2
+
+[אות ע] <b>תוי"ט ד"ה ומטלטלין. כי היכי דלא תיקשי ממשנה ח' </b>(פ"ק דביצה). כ"כ התוס' וז"ל הא דאמר פ"ק דביצה נותנין העור לפני הדורסן דהתירו סופן משום תחלתן אבל עור דבעי"ט משמע התם דאסור לטלטל וכו'. לכאורה דבריהם תמוהין דמהיכן משמע דאסור לטלטלן הא י"ל דרק ליתן לפני הדורסן בזה הטעם סופן משום תחלתן ובנשחטה מעי"ט אסור דמחזי כעיבוד אבל בטלטול י"ל דבלא"ה שרי. וצ"ל דעיקר קושייתם מדקתני בש"א אין נותנין את העור לפני הדורסן ולא יגביהנו אא"כ יש עליו כזית בשר וב"ה מתירין א"כ מדאסר ב"ש להגביה משום דאסור לטלטל וע"כ לא פליגי ב"ה רק דהתירו סופן משום תחלתן כמו דהתירו מה"ט ליתן לפני דורסן:<br><b>אמנם </b>עדיין י"ל דדוקא בנשחטה בי"ט אסור לב"ש אבל בנשחטה מעי"ט י"ל דשרי והיינו דאף דהעור חזי למזגא מ"מ דמי לעצמות וקליפים דבנתפרקו בשבת הוי מוקצה דמעיקרא שהיה יחד עם הבשר היה אוכל ועתה שנתפרקו הוי מאכל בהמה ובנתפרקו מע"ש שרי דנעשה מקודם מאכל בהמה ה"נ י"ל בעור דבנשחטה מערב יו"ט נעשה מקום מוכן לישיבה מבעוד יום אבל נשחטה ביו"ט נהי דמחזי למזגא מ"מ בתחלה היה אוכל אדם ועתה נעשה כסא לישיבה. ולישנא דהש"ס בביצה סופן משום תחלתן די"ט אין דערב יו"ט לא י"ל דהיינו ליתן לפני הדורסן דמיניה מיירי התם ואסור משום דמחזי כעיבוד אבל לטלטל י"ל דנשחטה מעי"ט שרי יותר. או אפשר גם בנשחטה מעיו"ט ולא הופשט העור מבעי"ט י"ל דבעוד הבשר עם העור יחד הוי כמו עצמות וגרע יותר מן בני מעיים עי' שבת (כ"ט ע"א) אבל נפשט מע"ש הוא דשרי. ואף דבמתני' (סוף פכ"א דשבת) בש"א מגביהין מן השולחן עצמות וקליפין א"כ אם איתא דהעור חזי למזגא ובנפשט מעי"ט שרי גם בנפשט בי"ט לשתרי מ"מ הא אמרי' שם אר"נ אנו אין לנו אלא ב"ש כר"י וב"ה כר"ש וא"כ ב"ש לשיטתיה שפיר סבר דלא יגביהנה ולב"ה לשיטתיה י"ל באמת דהגבהה מדינא שרי אלא דליתן לפני הדורסן דמחזי כעיבוד צריכים לטעמא דסופן משום תחלתן. ואולי דקושייתם לר"נ דס"ל בריש ביצה דמתני' בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ובי"ט ס"ל לב"ש דמוקצה שרי אמאי ס"ל דלא יגביהנה. ועדיין לשון התוס' צ"ע:
+[אות עא] <b>שם בהרע"ב ד"ה רא"א קופה. לא יוכל לטלטל הגיזין. </b>והרמב"ם בפי' המשניות כ' ונמצא כמי שטומן בשבת. ולפי"ז גם בטומן בדבר שניטל בשבת אם נתקלקלה הגומא אסור להחזירה והב"י כתב דנראה כן ג"כ מדברי הרמב"ם בחבורו וקבע כן בשולחנו הטהור (בסי' רנ"ט ס"ג) בשם י"א. ותמוה לי הא כבר מוטמן מע"ש והוי מהטמנה להטמנה דקי"ל בסי' רנ"ז ס"ד דאפילו ליטלו כולו ולתת אחר במקומו שרי. וצע"ג:
+[אות עב] <b>שם בתוי"ט ד"ה ואינו יכול להחזיר. שמא יטלטל. </b>לשון הרא"ש דודאי יטלטל הגיזין בידו לתקן מושב הקדירה וע"י הקדירה לא יטלטל פן ישפך התבשיל אם ינענע ועי' לקמן (סוף פ"כ) בהרע"ב:
+[אות עג] <b>שם בהרע"ב ד"ה ונותן. שמשים מראשותיו. </b>שלא יחמו בחום הקיץ והחמה. רש"י. אבל הר"ן כתב דמותר להטמין שיחום קצת או שלא יתקרר יותר כיון שהוא צונן אינו דרך הטמנה בכך ולא גזרו:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות עד] <b>בהרע"ב ד"ה במה יוצאה. על שביתת בהמתו. </b>דכתיב למען ינוח וגו'. ומיהו לאו דל"ת מלאכה אתה ובהמתך ליכא אלא במחמר אחר בהמתו. תוס', ואני מסתפק אם נשים מצווין על שביתת בהמתן היכא דליכא משום מחמר כיון דהוי רק עשה. י"ל דהוי מ"ע שהז"ג דנשים פטורות אף דחייבות בקידוש היום מהקישא דזכור ושמור י"ל דדוקא בקידוש דהיינו הזכירה אבל בשאר מ"ע י"ל דפטורות. ועי' בהר"ן (פ' כל כתבי) שכתב דכל מילי דשבת נשים שווין לאנשים. ועי' בב"י בא"ח (סס"י רצ"א) וצ"ע (אמר י"מ התלמיד בדין הנ"ל שמסתפק רבינו כמו כן מצאתי שמסתפק בזה הפרי מגדים בא"ח (סימן רמ"ה) ובספרו תיבת גמא (פ' בשלח) ולי העני צריך עיון דמלשון הגמרא גבי פרתו של ראב"ע של שכנתו וכו' מיחה בה כו' לשון שכנתו ולשון בה מוכח בהדיא דנשים מצווין על שביתת בהמתן ומוכח כסברת הר"ן הנ"ל):
+[אות עה] <b>שם בהרע"ב ד"ה בחטם. חוטם הנאקה. </b>אבל נאקה באפסר לא כיון דלא מנטרא בי' הוי משאוי. וכן גמל בחטם. דכל נטירותא יתירה הוי משאוי וכן דבר שהוא לנוי הוי משאוי וכההיא דסוף פירקין. ודעת הר"ן דנוי הרגיל בחול אפילו בשבת שרי. זולת דבר שאינו רגיל בו בכל אלא מקצתם עושים כן לעתים אסור. ומיניה מיירי בסוף פרקין ומיישב בזה קושיות תוספות בפרקין (מ"ד) והובא בתוס' יו"ט ד"ה ולא בזוג:
+
+Mishnah 2
+
+[אות עח] <b>במשנה אבל לא לחלב. </b>היינו לשמור החלב בדדיה שלא יזוב לארץ ובזה שרי לת"ק דהוי כמו רחלים כבונות דחשבינן ליה מלבוש אע"פ שאינו עשוי לצורך עצמן אלא לשמור הצמר. אבל ברוצה שיקבל הכיס החלב הנוטף מדדיהן גם הת"ק מודה דאסור דהוי משאוי במה שנושאת החלב והוא מלאכה הצריכה לגופה. תוס' בשם הר"ר פורת:
+[אות עו] <b>ברע"ב ד"ה בזמן וכו'. מערב שבת. </b>ומוכח כן מסיפא דמתני' אין חמור יוצא במרדעת בזמן שאינה קשורה לו ואי בשאינה קשורה כלל פשיטא שאסור אלא ע"כ דבזמן שאינה קשורה לו מע"ש קאמר הגמרא. והא דלא דייק מרישא דבזמן שהיא קשורה לו דפשיטא דבעי קשורה י"ל דה"א דבא לומר בהיפוך דיוצאת בקשורה אפילו בקשורה בשבת. תוס':
+[אות עז] <b>ברע"ב ד"ה צרורות. שלא יטפטף החלב. </b>ובתוס' הקשו דהא במה שהבהמה נושאת החלב הוי משא ואסור משום שביתת בהמתו. ולזה פירשו דמיירי הכל שקושר בשביל שלא יסרטו דדיהן וליבש היינו בזמן שאין חפץ בחלב שרי לפי שמהדקו אבל לחלוב שאינו רוצה שיתייבשו אינו מהדק וחיישי' דלמא נפל ואתי לאתויי:
+
+Mishnah 3
+
+[אות עט] <b>ברע"ב ד"ה ובלבד שלא יכרוך. דכי כריך להו הוו כלאים. </b>וס"ל למתני' כר"י דבדבר שא"מ אסור, פירש"י. ובשלטי הגבורים כתב דהוי פסיק רישא דא"א דע"י אחיזתן שלא תחמם ידיו ועי' מ"ש בכלאים (פ"ט מ"ה):
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות פ] <b>תוי"ט ד"ה שבראשה. לא חיישי' בהו שתתירם. </b>דאשה שרצונה לטבול בשבת צריכה לסתור שערות קליעותיה מבע"י. הרא"ש:
+[אות פא] <b>שם בתוי"ט ד"ה לרה"ר. דה"ה בבית. </b>וכן הוכיחו תוס' מנחות (דף ל"ו ע"ב) ד"ה אי קסבר וכו'. ולכאורה דברי תוס' דמסכתין (ס"ד ע"ב) סותרים לזה ועיין במהרש"א:
+
+Mishnah 2
+
+[אות פב] <b>תוי"ט סד"ה בסנדל. בעשיית מלאכה. </b>ואף דתענית צבור דגשמים אסור במלאכה כדקתני (פ"א דתענית) מ"מ הותרה במלאכה בלילה כדאיתא שם (דף י"ב ע"ב) ואינו דומה כל כך לשבת:
+[אות פג] <b>בתוס' חדשים ד"ה תוי"ט ד"ה ולא בתפלין וכו'. צריכין ג"כ האי טעמא. </b>וכן הוא להדיא ברש"י סנהדרין (דף ס"ח ע"א) בד"ה לחלוץ תפילין וכו'. דקסבר שבת לאו זמן תפילין הוא ואסור להניחן בשבת שמא יצא בהם לרה"ר עכ"ל:
+[אות פד] <b>ברע"ב סד"ה מגיפין. אסור ללבשן בשבת. </b>שלא יחשדוהו באיסור. פירש"י (דף ס"ד ע"ב) ד"ה כ"מ שאסרו:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות פה] <b>במשנה ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת. </b>בתוס' כ' פי' הר"ר פורת גזירה משום שחיקת סממנים כיון דלרפואה הוא. וקשה לי הא איתא בתוספתא הובא בהרי"ף (סו"פ שמנה שרצים) אין לועסים מצטיכי בשבת אימתי בזמן שמכוין לרפואה ואם מפני ריח הפה מותר וכן פסקינן בש"ע (סי' שכ"ח) הרי דמפני ריח הפה לא מקרי רפואה והא הכא דפלפל דהוא משום ריח הפה ואסור. ולמאי דמסקו תוספות דהטעם דמחזי כמערמת להוציא ניחא אבל להר"ר פורת קשה וצ"ע:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות פו] <b>בר"ב ד"ה היודע עיקר. אלא שלא נזכר במלאכות. </b>תוס' הקשו ע"ז והוכיחו דזה לא מקרי ידיעה כיון דלא נודע לו דחטא והעלו דהוי גזה"כ לחייב על כל שבת ושבת:
+
+Mishnah 2
+
+[אות פז] <b>במשנה אבות מלאכות. </b>בתוס' (דף ע"ח ע"ב) ד"ה חסר אחת מבואר דהי' גרסתם גם ברישא דמתני' אלו אבות מלאכות:
+[אות פח] <b>שם במשנה והקוצר. </b>ואפי' בעומד ליקצר דאין צריך לקרקע אפי' לר"מ דס"ל (בפ"ו מ"ו דשבועות) דאינו כקרקע מ"מ לענין שבת מחייב דקצירת סמנין במשכן מסתמא הי' אחרי שעומדים ליקצר. תוס' בשבועות (דף מ"ג ע"א):
+[אות פט] <b>שם במשנה והאופה. </b>וחייב סקילה אם התרו בו קודם שהדביק פת בתנור ולא הוי התראת ספק דשמא היה בדעתו לרדות פת קודם שתאפה ומה שלא רדה דשכח ההתראה. דכיון שהודבק תוכ"ד של התראה ובודאי תאפה אם לא ירדנה ואין האפיה מחוסר מעשה לאו התראת ספק היא דודאי לא היה בדעתו לרדות קודם אפייה (תוס' שבת דף ד' ע"א ד"ה קודם שיבא) מלשון זה משמע דדוקא כיון דלא היה בדעתו לרדותו וגם מחוסר מעשה וקשה לי ממה דסיימו בתוס' וכן בשבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו ואכליה לאיסור והדר אכליה לתנאי דכשמתנה בו בשעת אכילת איסור עדיין מחוסר מעשה אכילה של תנאי קודם שיתחייב מלקות עכ"ל משמע דאם אמר שבועה שלא אוכל ככר זו אם לא אוכל ככר זו למחר ואכליה לאיסורא ולא אכליה לתנאי דלוקה דלא הוי התראת ספק כיון דהוא מחוסר מעשה לאכול לתנאי. והא בזה ל"ש דלא היה בדעתו לאכלו דהא אדרבה דנראה דמקשר עצמו לאכלו וקונס עצמו שאם לא יאכלנו אסור בככר זו לאכלו א"כ משמע דבמחוסר מעשה לחוד מספיק דלא הוי התראת ספק וצ"ע. והנה הדבר פשוט דאף אם בלא אוכל זו אם לא אוכל זו לא הוי התראת ספק כיון דמחוסר מעשה. מ"מ לא מלקי' ליה עד שעבר ממש ולא אכל להתנאי דרק ההתראה לא מקרי בכלל התראת ספק כיון דמחוסר מעשה אבל פשיטא דא"י להלקות בספק ומזה נ"ל לדון במ"ש תוס' גיטין (דף ל"ג ע"א) ד"ה ואפקעינהו דהקשו דבא על א"א איך ממיתין הא הוי התראת ספק שמא ישלח לה גט ויבטל הגט שלא בפניו דאפקעינהו רבנן לקידושיה מיניה ותהיה פנויה למפרע. וכן בנזיר דשותה יין דקתני במתני' דלוקה הא הוי התראת ספק שמא ישאל על נדרו ומדלא הקשו דאף למ"ד שמה התראה מ"מ איך ממיתין בבא על א"א קטנה או באונס במקום דאין ממיתין אותה איך ממיתין אותו שמא ע"י ביטול גט שלא בפניו תהיה פנויה למפרע ולא נתחייב מיתה. וכן בנזיר שמא ישאל ולא נתחייב מלקות. נלע"ד די"ל דבאמת אין ממיתין אותו מיד אלא דממתינים עד שתמות היא או בעלה. ובנזיר מלקין אותו אחר שכלו ימי נזירתו. דאף דקי"ל אכלה כולה נשאל עליה מ"מ הא כתב בתשובת שער אפרים סימן ע"ב דדוקא היכא דאיכא עונש כרת או מלקות אבל במזיד ולא אתרו לא. וכ"כ בכנה"ג בשם הראב"ד בס' תמים דעים. ואף דהרא"ש כתב דגם במזיד ולא אתרו נשאל. מ"מ הא כתב הרא"ש הטעם ומיהו איכא עונש מלקות. א"כ במה שמלקים אותו אין עוד ספק שישאל דלאחר שלקה דהרי הוא כאחיך אין מה לחול עליו השאלה. לזה נקטו הקושיא רק למ"ד התראת ספק ל"ש התראה. ולפ"ז י"ל דאף לאחר דתירצו תוס' דלא מקרי התראת ספק דרוב אין מגרשים וכן בנזיר. היינו דלא מקרי בגדר התראת ספק וכדדייקי בלשונם שם דהתראה כה"ג שמה התראה. אבל מ"מ י"ל דאין ממיתין אותו עד שיתברר שאינה פנויה למפרע דהיינו אחר שתמות היא. ובנזיר אחר שיכלו ימי הנזירות. וכן בתוס' בנדה (דמ"ו ב') ד"ה ר"י וכו' וי"ל דאזלי בתר רוב שמביאים ב"ש. היינו ג"כ דמקרי התראה מעליא אבל מ"מ אין מלקים עד אחר שנתברר דהיה מופלא סמוך לאיש דהרי בכל מילי דאורייתא לא סמכי' על רוב זה שהביאו ב"ש בזמנן לחליצה וכדומה כך היה נלע"ד. ואולם קשה לי מסוגיא דסנהדרין (דף ס"ט) ואמאי דלמא איילונית היא. ועיין במהרש"א קדושין (דף ט"ו) הא אפשר לומר דממיתין אותו אחר שתגדל ויתברר דאינה איילונית היינו דא"כ הוי התראת ספק ע"ש ולפי הנ"ל הא מ"מ י"ל דכה"ג כיון דרובן לאו איילונית מקרי התראה מעליא אבל מ"מ אין ממיתין אותו עד שיתברר שאינה איילונית. ובאמת בלאו כל הנ"ל קשה מסברא דאיך אפשר לדמות העונש המיתה לההתראה. דהא כיון דבכל התורה אזלי' בתר רוב א"כ מקרי התראה ודאי דזהו הוי כמו כה"ת דרוב כודאי. אלא לענין נפשות לא אזלי' בתר רובא וממתינין להמית אותו עד שתגדיל ויתברר דאינה איילונית. וכן יש ראיה לכאורה מתוס' סנהדרין (דף ס"ח ע"ב) ד"ה בן סורר וא"ת דלמא שנה לפני גדלות כדאשכחן נדה (דף מ"ו) וכו'. והיינו ע"כ דלאו התראת ס' הוא דשמא לא יביא ב"ש לסוף השנה ואינו סמוך לאיש. היינו ג"כ כיון דרוב מביאים ב"ש בזמנן לא מקרי התראת ס' ואם נימא דזהו רק לענין ההתראה אבל מ"מ אין עונשים על זה עד שיתברר אח"כ א"כ אם נדרוש סמוך לאיש דהיינו שנת י"ג. א"כ לאחר י"ג אינו נעשה בן סו"מ דהוא איש וממילא לא משכחת במופלא סמוך לאיש דין בן סו"מ דהא עתה א"י להענישו דשמא לא יביא ב"ש סוף השנה ואינו עתה סמוך לאיש ואם נמתין עד אחר שיביא ב' שערות סוף השנה הא אח"כ יפטר כיון דאשתני דינא כדאיתא במתני' סנהדרין (דף ע"א ע"ב) ברח עד שלא נגמר דינו ואח"כ הקיף זקן התחתון פטור. ואמרי' שם בסוגיא הטעם דכיון דאשתני דינא ח"נ בזה כשיביא ב"ש אשתני דינא כיון דאלו עבד השתא אינו מחייב. ואם דגומרים דינו עתה וממתינין בעונש עד אחר שיביא ב"ש הא הוי בכלל עינוי הדין לגמור דינו עתה להמיתו אח"ז. כדאיתא בסנהדרין (דף ל"ה ע"א)  ולומר דגומרים דינו שמחייב מיתה אם יביא ב"ש בסוף השנה. ובזה ליכא עינוי הדין כיון דעדיין ליכא חיוב מיתה ודאי רק על תנאי. הא מ"מ בכה"ג נימא אשתני דינא דהא הטעם דנגמר דינא ואח"כ הקיף זקן התחתון דפטור דגברא קטילא הוא וזהו שייך אם היה ראוי להמיתו אז דבזה קודם שהקיף זקן בר קטלא היא והוי כהוקף אחר דקטלו ליה אבל אם זהו עצמו הגמר דין שמחייב מיתה לאחר שיביא ב"ש ועתה א"י להמיתו א"כ עדיין אינו בר קטלא עד זמן שהביא ב"ש וא"כ מקרי אשתני דינו. אע"כ דבאמת יכולים להמיתו מיד מכח הרוב דיביא ב"ש בזמנו וצע"ג:
+[אות צ] <b>שם במשנה הקורע על מנת לתפור. </b>נראה דהטעם דבאינו על מנת לתפור פטור משום דהוי מקלקל אבל היכא דהוי תיקון חייב אף באינו על מנת לתפור. וראיה לזה ממתני' (ג' דפי"ג) הקורע על מתו המוטל עליו דחייב הרי אף דאינו על מנת לתפור חייב. אולם מדברי הב"י (סי' שי"ז) הובא במג"א שם סק"י מבואר דכל שאינו על מנת לתפור ממש אף במקום תיקון אינו חייב וצלע"ג. אחר כך מצאתי בעזה"י בעולת שבת שהקשה כן על הב"י מסברא דנפשיה דהא דבעינן על מנת לתפור משום דאל"ה הוה ליה מקלקל אבל לענ"ד ראיה מוכרחת כן וכנ"ל. והנה באמת משמע להדיא בתוס' כהב"י שכתבו בפרקין (דף ע"ג) ד"ה וצריך לעצים וכו' דלא מיקרי בעצים קוצר אלא בענין זה מידי דהוה כקורע ע"מ לתפור. הרי מפורש דס"ל דבעצמותו ליכא מלאכה בקריעה אלא בצריך לתפור דמזה באו לדמות דלא מקרי קצירה אלא בצריך לעצים וצלע"ג:
+[אות צא] <b>שם במשנה המוציא מרשות לרשות. </b>מדלא קתני המוציא לרה"ר מוכח דבעי לכלול גם הכנסה מרה"ר לרה"י גמרא ריש שבועות והא דתני הכנסה שהיא תולדה דהוצאה ולא תני שארי תולדות כיון דיכול לכוללו בקוצר הלשון. תוס' שם ובריש מסכתין:
+[אות צב] <b>שם בתוי"ט ד"ה והמתיר. אלא שהתוס'. </b>לענ"ד אין כונת תוס' לדייק מל' רש"י כן דלא בעי' ע"מ שיקשור אלא דכוונת תוס' דאם נפרש כפירש"י דקטר חד היינו שמניח חדא קשר ממילא אף למסקנא כן דמה"ת לומר דמחולקים לענין הדין:<br><b>ואף </b>דבאמת מל' רש"י גבי צדי חלזון משמע דלמסקנא בעינן ע"מ שיקשור וע"כ דבאמת הס"ד והמסקנא פליגי בזה לדינא. מ"מ תוס' לנפשייהו לא רצו בזה:
+[אות צג] <b>שם בהרע"ב ד"ה מכה בפטיש. ומנינא דרישא וכו'. </b>בסוגיא אמרי' מנינא דרישא למ"ל אר"י שאם עשאן כולם בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת וסוגיא זו הובא ג"כ לעיל (פ"ק דף ז' ע"ב) ושם פירש"י כהרע"ב דאשמעינן סכום חטאות דלא מחייב יותר דאתולדה במקום אב לא מחייב אלא חד וזה באמת תמוה. דהא בסוגיא אמרי' כן על הסיפא דאלו אבות למעוטי מאי למעוטי דלא מחייב אתולדה במקום אב וכמו שתמה התוי"ט. אבל בשמעתין פירש"י דאשמעינן דנתעלמו כל הלכות שבת ממנו דחייב כמה חטאות דקדק לומר דנתעלם כל הלכות שבת היינו דאף דכבר תנא בריש פרקין חייב על כל אב מלאכה ומלאכה. היינו דהתם קאמר עשה מלאכות הרבה חייב על כל אב מלאכה ושמעי' רק דשגג באיזה מלאכות וידע לשבת באינך מלאכות. אבל בנתעלם ממנו כל המלאכות היה ס"ד דמקרי שגגת שבת ואינו חייב אלא אחת לזה אשמעינן דמשכחת דחייב ל"ט חטאות וכגון דשגג בכרת והזיד בלאו או דידע בתחומים ואליבא דרע"ק וכ"כ התוס' ישנים בפ"ק. והנה כזה מוכרחים לומר בפי' הסוגיא דפ"ק דפריך על איסי מההיא מימרא דר"י דמניינא אתיא שאם עשאן כולם וכו' וקשה ג"כ אמאי לא פריך ממה דמפורש בריש פרקין דחייב על כל אב מלאכה ומלאכה (ועי' בתוס' שם ד"ה ואר"י וכו', א"צ לפרש דפריך דמסתמא לא פליג וכו' והא לכאורה א"א לפרש דפריך מכח זה דא"כ הו"ל לפרוך מר"פ דחייב על כל אב מלאכה) וצ"ל ג"כ כפי' הנ"ל דמר"פ ליכא למפרך די"ל דגם איסי ס"ל דיש חילוק מלאכות לשבת אלא דאיסי אמר דאם עשה כל הל"ט מלאכות בהעלם אחת בזה אינו חייב אלא א' כיון דנעלם ממנו כל הלכות שבת מיקרי שגגת שבת. ולזה פריך מהך דמניינא למ"ל דאתי לומר דאפי' בכה"ג חייב על כל מלאכה ומלאכה:<br><b>ואולם </b>עדיין קשה הא באמת לא משכחת לה אלא בידע בשבת בלאו ושגג בכרת או ידע בתחומין אליבא דרע"ק. וא"כ דלמא איסי ס"ל כר' דיליף דבעי זדונו כרת מגז"ש דעליה עליה מאחות אשתו וממילא בעי' ג"כ ששגג בלאו כמ"ש תוס' (דף ס"ט ע"א) ד"ה כגון ששגג וכו' וס"ל ג"כ כרבנן דרע"ק דתחומים לאו דאורייתא ומש"ה ס"ל דא"א לחייב ל"ט כיון דלא ידע לשבת בכלום ואינו חייב אלא אחת. ואף דמשכחת לה בידע בעשה דשבת. הא חזינן דסוגיא לא ניחא ליה בכך. ותוס' (דף ס"ט ע"א) ד"ה דידע הניחו בקושיא דאמאי לא משני לר"ל דמיירי בשגג בעשה עכ"פ כיון דסוגיא לא ניחא ליה בכך. יהיה מאיזה טעם שיהיה ממילא ליכא קושיא על איסי וכנ"ל:<br><b>ולהכרח </b>קושיא צ"ל באמת דלא פרכי' בדרך דמסתמא לא פליג איסי. אלא דפריך מכח דהא גם לישנא דאיסי דקאמר מ' חסר א' מוכחים לומר דמנינא אתא לומר דחייב ל"ט חטאות. ודלא כמשמעות תוס' הנ"ל דיש מקום לפרש דפריך בדרך דמסתמא לא פליג. ואף דעדיין י"ל דדלמא מניינא דאיסי היינו דדוקא בעשה כל ל"ט מלאכות ואינו חייב אלא א' דהוי שגגת שבת דס"ל דלא כרע"ק וס"ל כר' דבעינן שישגוג בלאו וכנ"ל. י"ל דס"ל להש"ס לדוחק לומר דאיסי בא לומר דדוקא בעשה כל ל"ט מלאכות אינו חייב אלא אחת דזהו לא נזכר במפורש ומסתמא מיירי אף בעשה איזה מלאכות מהל"ט דמ"מ אינו חייב אלא א'. והא דלא פריך מריש פרקין דחייב על כל אב מלאכה. די"ל דרצה למפרך מדברי איסי דכיון דנקט מנינא מוכח דאשמעי' דחייב ל"ט חטאות ודו"ק:<br><b>ודע </b>דלפי דברי תוס' (דף ס"ט) הנ"ל דלר' דיליף עליה עליה מאחות אשתו בודאי בעינן עד שישגוג בלאו ור"י דקאמר כיון ששגג בכרת היינו לרבנן דר' דוקא. קשה לי בהאי דאמרי' (בדף ס"ט) הניחא לר"י דאמר שגג בכרת. הא גם לר"י תיקשי בברייתא דר' דברים הדברים אלו ל"ט מלאכות וכו' והיינו דקרא אשמעי' דאם עשה כולם בהעלם אחת חייב ל"ט וכמ"ש תוס' שם וע"ז יקשה דידע לשבת במאי דהא ר"י מודה דלר' בעי' דוקא עד שישגוג בלאו וצע"ג:<br><b>עוד </b>כתב בת"י שם לתרץ דקמ"ל אף דיש מלאכה א' שאינו חייב סקילה מ"מ חייב חטאת עליה. תירוץ זה קשה להולמו לענ"ד דאיך תלינן זה לענין אם עשאן בהעלם א' דאף אם היה בדין דבהעלם א' אינו חייב אלא אחת. מ"מ נ"מ דאם עשאן כולן שלא בהעלם א' דחייב ל"ט אף דבחדא ליכא סקילה גם הא עדיין יקשה בסוגיא דפ"ק כשהביא המקשן להך מימרא דר"י דעדיין לא ידעינן מדאיסי דאינו חייב סקילה על א' מהן היאך היה מפרש חידושא דר"י ומוכרחים לתירוצם הא'. א"כ מה הרויחו בתירוצם השני. וצ"ע:
+[אות צד] <b>שם בתוי"ט ד"ה הרי. דאי מהתם ה"א. </b>וכ"כ הריב"א בתוס' ישנים (פ"א דף ו' ע"ב) בחד תירוצא:
+
+Mishnah 3
+
+[אות צה] <b>במשנה כל הכשר. </b>אתא לאפוקי דם נדה דלא חזי להצניע דאין מצניעים אותה ליתן לחתול משום דהמאכיל דם אדם לחתול נעשה חלוש אותו אדם. גמרא:
+[אות צו] <b>שם בהר"ב ד"ה ומצניעים כמוהו. שיש בו שיעור. </b>היינו דתרתי למעליותא בעי'. דבעי' דבר הראוי להצניע ושיעור הראוי להצניע אבל עצי אשירה אף בשיעור גדול מ"מ הוי אינו כשר להצניע ופטור. עי' בתוי"ט (פ' דלקמן מ"ו). ומה דקתני בסיפא וכל שאינו כשר להצניע ואין מצניעים כמוהו. ואין הוי וי"ו המחלקת כמו או שאין מצניעים כמוהו הה"מ (פי"ח הלכה כ"ב) מהל' שבת:
+
+Mishnah 4
+
+[אות צז] <b>במשנה ואין מצטרפין זה עם זה. </b>היינו דדבר ששיעורו גדול אינו מצטרף לדבר ששיעורו קטן דהיינו עצה אינו מצטרף לתבן להתחייב במלא פי פרה. אבל בהיפוך דבר ששיעורו קטן מצטרף לדבר ששיעורו גדול. ומצטרף תבן לעצה להתחייב במלא פי גמל. גמ':
+[אות צח] <b>שם בהרע"ב ד"ה פי טלה. נפיש כו'. </b>שיעורו כגרוגרת והא דלא קתני עמיר כגרוגרת כתבו תוס' דא"כ לא הוי ידעי' למה נתנו בו חכמים שיעור זה:
+[אות צט] <b>שם תוי"ט סד"ה חוץ. במסכת חלה שם. </b>באלי' רבה (סי' תנ"ד) כתב ליישב דבמס' חלה דקתני סובן ומורסן מצטרף משמע כהרמב"ם דמורסן גרע דאם לא כן הוי זו ואין צ"ל זו וכן במסכת תרומות דקתני המורסן מותר וסובין ישינות מותר חדשות אסור משמע דסובין קיל יותר ומוכח כהרמב"ם דמורסן גרע מסובין. אבל במתני' דהכא דקתני וסובן ומורסנן אין מצטרף דייקא יותר כפירש"י דמורסן עדיף דאם לא כן הוי זו ואין צ"ל זו. משום הכי הביא הרע"ב גם כן פירש"י ע"ש:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ק] <b>בהר"ב ד"ה אבר קטן. אצבע קטנה. </b>וכ"כ הרמב"ם בפירושו ובחבורו. אבל רש"י כתב אבר קטן א' מפרקי אצבע קטנה:
+[אות קא] <b>תוי"ט ד"ה מים. דכל משקין. </b>היינו דלא תקשה הא דיין כדי מזיגה וחלב כדי גמיעה אף דג"כ אפשר לשוף בהם קילור מ"מ כיון דזהו אפשר במים מקרי רפואתו ביין וחלב לא שכיח ואזלינן בתר שכיח לקולא א"כ ה"נ במים נימא דרפואתו אפשר ג"כ ביין וחלב ניזול בתר שתייתו לקולא לזה צריכים לטעמא דכל משקים וכו'. גמרא:
+
+Mishnah 2
+
+[אות קב] <b>תוי"ט ד"ה והמוציא. תוספות. </b>ואפשר לומר עוד דמתני' אשמעינן אף דכבר הראהו למוכס דלא חזי עוד מ"מ חייב וכדעת רבי יהודה בברייתא וכדמפרש ר"א לטעמיה דצריך להראות למוכס שני דא"ל חזי גברא דמוכס אנא. ומה"ט י"ל פסק הרמב"ם כר"י. ובכ"מ נתן טעם כיון דסתמא קתני במתני' והמוציא קשר מוכסין משמע דסתם כר"י בכל גוונא חייב ע"ש. ולפי הנ"ל י"ל דלהרמב"ם קושית תוס' דוחקתו כיון דקתני נייר כדי לכתוב קשר מוכסים למאי צריך עוד למתני דהמוציא ק"מ חייב. אלא ע"כ דבא לומר דאפי' כבר הראהו למוכס חייב וסתמא כר"י:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות קג] <b>בתו"ח ד"ה פטפוט. בכל שיעורי דשבת. </b>מדאמר במשנה ב' כדי ליטול ממנו מדת מנעל לקטן:
+
+Mishnah 5
+
+[אות קד] <b>הר"ב ד"ה כדי לעשות כו'. של אמצע אצבעותיו. </b>בגמ' תנא קולמוס המגיע לקשרי אצבעותיו בעי ר"א קשר העליון או קשר תחתון תיקו. ופירש"י קשר עליון של אמצע היד או קשר תחתון של אמצע האצבע. וכיון דהוא איבעיא דלא אפשיטא ממילא מספק אינו חייב חטאת אא"כ הוציאו כשיעור המגיע לקשר עליון שהוא של אמצע היד וכן פסק הרמב"ם וז"ל (בפח"י הל"ד) קולמס המגיע לראשי אצבעותיו. אבל הרע"ב שכתב באמצע אצבעותיו והיינו קשר תחתון צ"ע:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות קה] <b>ברע"ב ד"ה שהיא טמאה. הראוי להזריע. </b>ועי' ריש כלים ובריש פ"ז דנדה:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות קו] <b>במשנה ועטרן. </b>עיין פירושו בהרע"ב לעיל (פ"ב מ"ב):
+[אות קז] <b>שם תוי"ט ד"ה פלפלת. וכפירש"י ונ"ל. </b>ועיין בט"ז ובנקוה"כ יו"ד (סוף סי' ק"ח):
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות קח] <b>במשנה שהוציאן אחר פטור. </b>וקמ"ל טעמא דנח בכרמלית אבל לא נח אע"ג דהעבירו דרך כרמלית חייב ול"א מהלך כעומד דמי. גמ':
+[אות קט] <b>שם בהרע"ב ד"ה עד שיוציא. אא"כ הוציא בראשונה. </b>וכ"כ רש"י. וכתב הה"מ (פי"ב מה' שבת הלכה י"א) ביאור דבריו שאם אחר שהניח הקופה מקצתה ברשות זו ומקצתה ברשות זו עקרה וגמר להוצאה אינו חייב לפי שלא היתה בשעת עקירה שניה הוצאה בבת אחת שכבר היה מקצת הכלי ברה"ר עכ"ל. ומזה תמוה לי לכאורה על מ"ש תוס' שבת (דף צ"ב ע"א) ד"ה התם למעלה מג' וכו' דרבה סבר אגד יד שמיה אגד או דבלמעלה מג' אגד יד שמיה אגד ע"ש. א"כ יקשה בהיפוך בנתן לתוך ידו של בעל הבית או בנטל ממנו והוציא אמאי חייב הא תיכף כשהכניס העני ידו עם החפץ או כשנטל החפץ מבעה"ב החפץ כמונח מכח קלוטה דלא גרע מדרך הלוכו באויר וכשחזר והוציאו הוי עקירה חדשה ופטור כיון דכבר היה מקצתו בחוץ וצע"ג. והנלע"ד עפ"י דברי תוס' לעיל (דף ד' ע"א) ד"ה קלוטה וכו' לא דמיא כלל דכיון דכמי שהונחה דמי. ובת"י כ' לדחות דלקולא לא אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמי דאל"כ כל זורק ד"א ברה"ר נימא דבתוך ד"א כהונחה עיי"ש. ולענ"ד כוונת תוס' עפ"י מ"ש תוס' (כתובות דף ל"א ע"ב) ד"ה מהלך כעומד וכו' ומעביר ד"א הלכתא גמירי לה ולא ילפי' מיניה דהתם מקום חיובא הוא אבל בן עזאי מיירי במקום פטור ועי' מהרש"א הא דגם במקום חיוב אמרינן מהלך כעומד בנטל חפץ ע"מ להצניע ונמלך להוציאו היינו דלחיובא אמרינן בכל מקום מהלך כעומד וממעביר ילפינן דלקולא ל"א דמקום חיובא מהלך כעומד ומ"מ במקום פטור ליכא למילף ממעביר דלא נימא לקולא מהלך כעומד עי"ש. א"כ שפיר כ' תוס' דאם איתא דרע"ק ס"ל דקלוטה כמי שהונחה אין ראוי למילף זורק ממושיט דבמקום פטור הו"ל לומר דאפי' לקולא קלוטה כהונחה דליכא ראיה מזורק דהתם הוי במקום חיובא. וגם אין לומר נהי דבן עזאי ס"ל כן. מ"מ דלמא רע"ק סבר דלגמרי ילפי' מזורק ד"א דלקולא ל"א קלוטה כהונחה ולא ס"ל לחלק בין מקום חיוב למקום פטור דא"כ יקשה מנ"ל לדידן דנטל חפץ להצניע ונמלך להוציאו דפטור דמהלך לאו כעומד הא מצינו דבן עזאי ס"ל דמהלך כעומד והיכן מצינו חולק בזה. ורבנן דבן עזאי היינו דס"ל דלקולא לא אמרינן מהלך כעומד דילפינן ממעביר ד"א אבל לחיובא מצי סברי דמהלך כעומד. אע"כ דזהו סברא החלטית דאם איתא דמהלך כעומד וילפי' רק דלקולא ל"א הכי ממעביר ד"א אין לך ראיה רק במקום חיוב. אבל במקום פטור ראוי לומר דאפי' לקולא מהלך כעומד. ומדחייבו רבנן ע"כ דלא ס"ל כלל מהלך כעומד. א"כ שפיר קאמרי' דלרע"ק אם איתא דמהלך כעומד אין ללמוד זורק ממושיט די"ל דזורק פטור דבמקום פטור אף לקולא ראוי לומר דקלוטה כהונחה דעל זה ליכא ראיה מזורק ד"א וא"כ כ"ז בזורק למעלה מי' אבל על קושייתנו הנ"ל דבנתן לתוך ידו של בעה"ב או בנטל ממנו והוציא דלפטור מכח קלוטה בזה שפיר יש לומר דבמקום חיובא לא אמרי' לקולא כמי שהונחה. ודו"ק:
+[אות קי] <b>שם בא"ד כל הקופה וחייב. </b>והרמב"ם פי"ב פסק דפטור עד שיוציא את הקופה דאגד כלים שמיה אגד ופירושא דמתני' אע"ג דרוב פירות מבחוץ פטור ולא רוב פירות בלבד אלא אפילו כל הפירות עד שיוציא את כל הקופה. גמ':
+[אות קיא] <b>שם תוי"ט ד"ה עד שיוציא. והא דתנן. </b>לא ידעתי המשך דברים אלו דזהו קושיא בפ"ע בלא"ה על מתני' דלעיל ואיך תלי' זה בדינא דאגד כלי ל"ש אגד דאטו אם שמיה אגד לא מצינן למימר דמתני' אשמעינן דאינו חייב עד שיוציא כל הקופה דזהו לא נזכר במתני' ותוס' הקשו באמת בסתם לעיל במתני' ואולי י"ל בכוונת התוי"ט במה שתרצו תוס' שם בתחלה דאשמעינן דאף דבעלמא באכל ב' זיתי חלב בהעלם א' ונודע לו וחזר ונודע או בהפריש וחזר ונודע מחייב ב' הכא כיון דהכל בכלי א' פטור. ולזה ס"ל להתוי"ט דאף דבקושייתם לא היה ס"ל לחלק כן לדינא היינו למ"ד לא שמיה אגד אבל למ"ד שמיה אגד כיון דלא נעשה הוצאה עד גמר הוצאת הקופה הויא רק הוצאה א' ואפי' בנודע וחזו"נ אינו חייב אלא א' ושפיר אשמעינן מתני' דא"כ שמיה אגד מש"ה פטור וא"ח אלא אחת. אף בנו"נ ולזה קושייתם רק למ"ד ל"ש אגד דראוי לחייב באמת בנו"נ כמו בעלמא כיון דמלאכת הוצאה מכל מין ומין כשיצא לחוץ נגמר חיובו:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות קיא] ב <b>במשנה הוציאוהו שנים. </b>ושיעור א' לשניהם. עי' לקמן (פי"ג מ"ו) היה כח בא' להוציא לבדו והב' אין יכול להוציא לבדו ונשתתפו שניהם והוציא זה שיכול חייב וזה שא"י הוי מסייע ואין בו ממש ואפי' הוא בעל כח הרבה אלא שנושא הקורה באצבעו דאלמלא האחר לא היה בכחו להוציאו בכה"ג דמה לנו לכחו כיון דהשתא מיהא אינו יכול. תוספות. ובסוגיא איתא אמר מר זה יכול וזה יכול ר"מ מחייב. איבעיא להו בעינן שיעור לזה ושיעור לזה או דילמא שיעור א' לכולן וכו' אר"פ משמיה דרבא אף אנן נמי תנינא היה יושב ע"ג מטה וכו' ארנב"י אף אנן נמי תנינא צבי שנכנס לבית וכו'. ובתוס' הקשו למאן דס"ל דבעי' שיעור לכל א' אטו מי לא שמיע לי' מתני' דצבי ותירצו דבאמת בזה א"י וזה א"י כולהו מודים דשיעור א' לכולם ומאן דמייתי מצבי לא נראה לו לחלק בין זה יכול וזה יכול לבין זה א"י וזה א"י. ותמוה לי דמה הועילו בזה הא מ"מ תשאר הקושיא על ר"פ משמיה דרבא דפשיט מההיא דזב יושב על המטה דצ"ל ג"כ דלא ס"ל לחלק בזה א"כ אמאי פשיט ממתני' דזב ובדמיון שבת למשכב הזב אמאי לא פשיט מדמוקדם ומדין זה דעשו מלאכה ממתני' דצבי וצע"ג:
+[אות קיב] <b>שם במשנה שנים חייבים. </b>ואם זה יכול וזה אינו יכול זה שיכול חייב וזה שא"י פטור דמסייע אין בו ממש. גמ'. ובתוס' שם ד"ה אר"ז הקשו דהכא אית ליה לר"ז דמסייע אין בו ממש ובפ"ב דביצה אמרי' אמימר כחל עינא ע"י עובד כוכבים בשבת כו' משמע דר"ז סובר דיש בו ממש ע"כ. ולדעתי לכאורה קשה להיפוך איך ס"ל לאמימר שם בכוחל דמסייע אין בו ממש הא אי לא עמיץ ופתח אין העובד כוכבים יכול לכחול והוי כמו זה אינו יכול וזה אינו יכול דלא מקרי מסייע. ולזה נראה דהם תרי ענינים. דהתם בביצה מה דעמיץ ופותח אינו עושה ועצם מעשה כוחל שהוא אינו נותן הכחל לעיניו אלא דמסייע בסבה ועושה הכנה שיכול העובד כוכבים לכחול וזהו אין בו ממש היינו דהגורם אינו נקרא כוחל. משא"כ הכא דשניהם עושים בעצמות ההוצאה. בזה אם זה א"י וזה א"י שניהם מקרי עושי מלאכת ההוצאה. וא"כ ממילא ליתא לקושית התוס' דר"ז ור"א היה סבירא להו דהתם הוי ג"כ כמו הכא כיון דהעובד כוכבים א"י לכחול אם לא עמיץ ופתח הוא לא מקרי מסייע ואמימר ס"ל דמ"מ מסייע כזה לא מקרי כוחל דהא אינו נותן הכחול רק מכין שיכחול העובד כוכבים:
+[אות קיג] שם <b>וכן כזית מן המת. </b>אבל פחות מכזית פטור. ודוקא שהוציא חצי זית מזית ומחצה אבל חצי זית מזית חייב דהוצאה חשובה היא להציל שלא ישאר בבית שיעור טומאה. גמ':
+
+Mishnah 6
+
+[אות קיד] <b>ברע"ב ד"ה וחכמים אוסרים. שתי שערות חייב. </b>ובמלקט לבנה מתוך שחורות אף על שער א' חייב וזה אף בחול אסור משום לא ילבש גבר. גמ':
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות קטו] <b>בהרע"ב ד"ה הזורק מרשות היחיד לרה"ר. וביניהן ד' טפחים. </b>היינו בחללו. ואם ליכא ד' רק בצירוף עובי המחיצות לא הוי רה"י רק על גבי מחיצות דחזי לאשתמושי עלייהו להניח דבר מזה על זה אבל תוכו לא הוי רשות היחיד והרשב"א (פ"ק דשבת דף ח') כתב דאם המחיצות חלושות גם על גבן לא הוי רה"י:
+[אות קטז] <b>ברע"ב בא"ד ועובי הכתלים של רה"י נדון. </b>אף היכא דרוחב חללו כעשר אמות או כעשרים דלא חזי לאשתמושי על גבי הכתלים. מ"מ כיון דלאחרים עושים מחיצה לעצמו לכ"ש (תוס' סוכה דף ד' ע"ב ועיין שבת דף צ"ט ע"ב):
+[אות קיז] <b>שם במשנה ר"ע מחייב. </b>דסבר ר"ע דלא בעי הנחה על מקום ד' על ד'. ובגמ' (דף ד') ודלמא הנחה הוא דלא בעי הא עקירה בעי. משמע דלא פסיקא ליה איך סבר בעקירה אך רש"י פי' דדייק מדלא מחייב רע"ק שתים א' משום הוצאה וא' משום הכנסה משמע דזה ודאי דעקירה בעי לר"ע ממקום ד' על ד'. ובתוס' בד"ה ודלמא הנחה הקשו על רש"י דדילמא הא דלא מחייב ב' משום דלא מחייב אתולדה במקום אב ויראה דבתוס' (דף צ"ז ד"ה למימרא) הקשה הר"פ מנ"ל דמחייב אתולדה במקום אב דלמא הא דמחייב ב' היינו בנודע וחזר ונודע ואור"י דא"כ לא היה ר"י משמיענו שום חידוש וע"ש. ולכאורה קשה הא מ"מ יש חידוש דמחייב ב' דמיניה ידעינן דאפילו עקירה לא בעי מקום ד'. אמנם לק"מ דהא אמרי' דלא מחייב ר' אלא ברה"י מקורה דכמאן דמליא דמי ובזה אין חילוק בין הנחה לעקירה. וכיון שכן מיושב קושית תוס' דשפיר מוכח מדלא קתני ר"ע מחייב שתים היינו אף אם אינו מחייב אתולדה במק"א מ"מ משכחת דחייב ב' בנודע וחזר ונודע. והחידוש דאפי' עקירה לא בעי ממקום ד' אע"כ דבאמת עקירה בעי. ובהכי מתיישב לי הא דאמרו ודלמא הנחה לא בעי. ולרש"י דבא מכח הוכחה א"כ ודאי הכי הוא ואמאי נקט בלשון ודלמא ומצאתי אח"כ דהקשה כן הרשב"א (ובפשוטו י"ל דההוכחה רק דעקירה שני' מהנחה אבל מ"מ אינו מוכח דבעי ממקום ד' די"ל דעקירה בעי ממקום מונח ממש ולא מאויר אלא כיון דעכ"פ מוכח דעקירה גרע לזה פריך ודלמא בעי ממקום ד') ולפי האמור ניחא דהכי אמרי' דהא כפי דקתני התם ר"ע מחייב אפשר למטעי ולספק דדלמא הנחה לא בעי דיש מקום סברא לחלק. ממילא מוכח דהאמת כן הוא מדלא קתני ר"ע מחייב ב' לאשמועינן דאפי' עקירה לא בעי. דודאי אם לא הוה שום סברא לחלק בין הנחה לעקירה לא היה הוכחה כלל די"ל מה דלא קתני מחייב ב' היינו דבהעלם א' אינו חייב אלא א' ובנודע וחזר ונודע אין חידוש. לזה הקדים דהא באמת יש לטעות דדלמא הנחה לא בעי. ממילא ההוכחה קיימת מדלא קתני להדיא מחייב ב' לאפוקי מסברא זו. ע"כ משום דבאמת עקירה בעי:<br><b>ומה </b>דהכריח רש"י לזה ולא כפשוטו דמקשה רק דרך דלמא הנחה לא בעי. דהיה קשה לרש"י דמה מרויח רב יוסף בתירוצו דה"מ ר' היא דמ"מ יקשה ודלמא הנחה הוא דלא בעי וכקושית תוס'. וכן במה דמשני ר"ז הא מני אחרים קשה דמה מרויח בזה הא מ"מ לא שמעינן רק הנחה ולא עקירה. והגאון מוהר"ש איידלס בתוס' ד"ה זרק ונח הרגיש בזה דתוס' הו"מ להקשות בפשיטות על ר"ז. אבל באמת יותר הוי מצי להקשות דמה הועיל ר"ת בתירוצו דגרסינן בהזורק יתיב ר"י כו' הא זהו מספיק על ר"י דמה דקאמר ר' היא היינו ההיא דזרק מרה"ר דלא ס"ל דמיירי ברה"י מקורה אבל מ"מ תשאר הקושיא על שנויא דר"ז דאמר ה"מ אחרים היא דמה הרויח בזה. הא עדיין קשה דלמא הנחה הוא דלא בעי. וזהו שהכריח לרש"י לפירושו והיינו דמדר"ע מוכח דס"ל דעקירה בעי והוי קושיא אלימתא. והרויחו בתירוצם דה"מ ר' היא וה"מ אחרים דעכ"פ אינה הוכחה ויכולים לסבור דגם עקירה לא בעי:<br><b>ובהכי </b>מיושב היטב גם קושית תוס' ד"ה זרק ונח במ"ש דלגרסת ר"ת בהזורק יתיב ר"י וקשיא ליה אתי שפיר דר"י היה מתני דברי ר"י על רבי וע"ז הקשו מבסמוך דפריך והא איתמר כו' הו"מ למפרך הא דקשיא ליה לר"י בהזורק דר' לא מחייב אתולדה במקום אב. וזהו אינו קושיא כל כך דבפירכא זו דר' לא מחייב ב' ליכא קושיא רק על העקירה דדלמא בעי ד' לזה עדיפא פריך דאפי' על הנחה ליכא ראיה וכדמוכח בהא דפרכינן ודלמא כאביי. אבל באמת לענ"ד קשה ביותר דעדיין יקשה איך אמר ר"י ה"מ ר' היא והיינו ההיא דהזורק מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע הא ר"י בעצמו הקשה בהזורק על דברי ריא"ש. וא"כ אין קיום לדברי ריא"ש דר' מחייב ב'. וא"כ עדיין קשה דלמא עקירה בעי. ולפי הנ"ל מיושב היטב דהא כפי מה דביארנו בכונת תוס' בהזורק הנ"ל דעיקר הקושיא רק לפי האמת דמיירי ברה"י מקורה דבזה אא"ל דמיירי בנודע וחזר ונודע דא"כ ליכא חידוש דחייב ב'. אבל אילו לא מיירי ברה"י מקורה שפיר היה מקום לומר דמחייב ב' ומיירי בנודע וחזר ונודע. והחידוש דאפי' עקירה לא בעי ד'. וכיון שכן רווחא שמעתתא דר"י לנפשיה ס"ל דר' מיירי ברה"י שאינו מקורה. ולזה ס"ל דמה שקיבל ריא"ש מרבותיו דר' מחייב ב' מתקיימות היטב דליכא עלה קושיא ומיירי בנודע וחזר ונודע והחידוש דאפי' עקירה לא בעי. מש"ה אר"י שפיר ה"מ ר' היא אלא דבהזורק הקשה על שמואל לשיטתיה דאמר לא מחייב ר' אלא ברה"י מקורה וליכא למימר בנוחו"נ דא"כ מאי למימרא. אבל מ"מ ס"ל לר"י דקבלת ריא"ש מרבותיו היא אמת דר' מחייב ב' וקושייתו בהזורק רק על שמואל לשיטתיה. ודו"ק:<br><b>אך </b>עדיין יש לפקפק קצת דמאי פריך ר"י בהזורק על שמואל דלמא הא דאמר שמואל לא חייב ר' רק ברה"י מקורה לא דקדק כן מדלא נקט רה"ר באמצע כדס"ל ר"י לנפשיה. דאין זה דקדוק אלא דס"ל לשמואל בפשיטות דעקירה בעי ודאי ממקום ד' וכיון דקיבל מרבותיו דר' מחייב שתים מוכח דמיירי ברה"י מקורה. וא"כ שפיר י"ל דמיירי בנודע וחו"נ והחידוש דחייב ב' דמזה נדע דמיירי ברה"י מקורה ומשום דכמאן דמליא דמי. ואילו לא היה אמר דחייב ב' היה אפשר לומר דלא מיירי במקורה או דאף במקורה לאו כמליא דמי אלא דחייב על ההנחה. דאפשר דלא בעי מקום ד' כדס"ל לרע"ק ויש ליישב:
+
+Mishnah 2
+
+[אות קיח] <b>בהר"ב ד"ה הזורק פטור כו'. למעלה מעשרה שמצינו. </b>ובמושיט למטה מעשרה רצו בתוס' להוכיח דחייב וכתבו (בדף ד') ד"ה אבל למעלה וז"ל יש להוכיח קצת מכאן דמושיט חייב נמי למטה מי' דאת"ל פטור לפי שלא מצינו במשכן מושיט למטה מי' כו' א"כ לימא הכא אבל למעלה מי' ד"ה חייב דילפינן זורק ממושיט עכ"ל. וקשה לי הא לפי האמת דהוכיחו דלמטה מי' חייב ג"כ במושיט א"כ מוכח דאף דקי"ל כרבנן דר"ע דלא ילפינן זורק ממושיט דבעי דמי ליה ממש מ"מ למטה ממעלה ילפינן דדמי יותר זה לזה וא"כ מה הוכיחו דלמא באמת לדידן דלא ילפינן זורק ממושיט דבעי דמי ליה ממש גם למטה ממעלה לא ילפינן. אבל למאן דיליף זורק ממושיט דלא בעי דמי ליה ממש מכ"ש דיליף למטה מלמעלה ומש"ה לא הוי מצי למימר איפכא דלמעלה מי' ד"ה חייב דאם ילפינן זורק ממושיט מכ"ש דילפינן למטה מלמעלה אבל לעולם לדידן דלא ילפינן זורק ממושיט גם למטה מלמעלה לא ילפינן וה' יגיה חשכי:
+[אות קיט] <b>שם בר"ב ד"ה חולית הבור. דבור וחולייתו מצטרפים. </b>כתבו תוס' דמתני' מיירי דהחוליא בעצמה גבוה יו"ד כיון דקתני והנותן ע"ג וע"י צירוף י' לא הוי רה"י אלא תוך הבור אבל לא על החוליא אלא ע"כ דמיירי בחוליא עצמה גבוה י' ומיירי שאין בחללו רוחב ד' אלא חללו ועובי החוליא הם ד' ואשמעינן מתני' דבור וחולייתו מצטרפים לרוחב ד' ומחייב בנותן ע"ג חוליא דראוי' להשתמש וליתן שם נסר רחב אבל חללו לא הוי רה"י כיון דבחללו אינו רחב ד'. ועי' תוי"ט (פ' בתרא דערובין מ"ז) ד"ה ממלאים:
+
+Mishnah 3
+
+[אות קכ] <b>שם בהר"ב ד"ה למטה. אלא ד"א מצומצמות. </b>ודעת תוספות בפירקין (דף צ"ט ע"ב) דבעי' ד"א חוץ מעובי דבילה: 
+[אות קכא] <b>תוי"ט ד"ה בכותל. בפני הכותל. </b>וכי אמרינן למטה מי' ברוחב ד' הוי כרמלית וכשאין רחב ד' הוי מקום פטור היינו בתשמיש מסויים כגון ע"ג כותל או עמוד אבל אויר כגון פני הכותל דבר הנדבק בו לא הוי רשותא לנפשיה אלא אי למטה מי' הוא הוי רה"ר גמור ולמעלה מי' מקום פטור עכ"ל רש"י (פ"ק דף ז' ע"א) ד"ה חייב. ובתוס' שם דר"ת ס"ל דמ"מ בעי' שיהא פני הכותל רחב ד' דבעי' הנחה ע"ג ד' וריב"א ס"ל דלא בעי' ד' דכיון דנח בפני הכותל וראה את הקרקע חשוב כמונח בקרקע:
+[אות קכב] <b>שם בתוי"ט ד"ה הזורק. גמרא גמירי לה. </b>בירושלמי פריך על דעתיה דבן עזאי דמהלך כעומד דמי אין אדם מתחייב על ד"א ברה"ר לעולם דנעשה כמי שהונחה על כל אמה ואמה ויפטר ומשני משכחת לה בקופץ. ובשבת (דף ח' ע"ב) תוס' ד"ה בשלמא לבן עזאי כתבו והש"ס דידן לא חשיב לה פירכא כדאמר בהזורק ד"א ברה"ר הלכתא גמירי לה ולהכי לא מקשה עלה וכן קלוטה לרע"ק אע"ג דכמי שהונחה דמי בזורק ד"א ברה"ר חייב ול"א כמי שהונחה תוך ד"א ברה"ר. וריב"א מספקא ליה כיון דבד' אמות ברה"ר לא אמרי' מהלך כעומד דמי אע"ג דבעלמא כעומד דמי לבן עזאי אם חייב לב"ע אפי' עמד לפוש תוך ד"א אם לאו וכן אם לא עמד וכו' וכן קלוטה לר"ע אם אמר כמי שהונחה דמי חוץ לד"א אפי' קלטה אחר כו' כיון דתוך ד"א לא אמרינן עכ"ד. (וקשה לי לאידך צד דמ"מ בסוף ד' אמרי' לב"ע מהלך כעומד וכן לרע"ק קלוטה כמי שהונחה א"כ מעביר ח' אמות ברה"ר לבן עזאי וזורק ח' אמות לרע"ק לחייב שתים בנודע וחזר ונודע דבסוף ד' הוי כמונח ואח"כ הוי עוד מחדש מעביר או זורק וצ"ע) וקשה לי דלכאורה נפשט ספיקתם מסוגיין בדף צ"ז ע"ב מרה"י לרה"ר ועבר ד"א ברה"ר ר"י מחייב וחכמים פוטרין ואמרינן עליה מחייב היה ר"י שתים א' משום הוצאה וא' משום העברה דאי ס"ד חדא הוא דמחייב מכלל דרבנן פטרי לגמרי הא אפיק לה מרה"י לרה"ר ע"ש. והיינו דרבנן לא ס"ל דקלוטה כמי שהונחה שתהיה כמו שהונחה משיצאה מפתח הבית דחזרה ונעקרה לסוף ד' ור"י סובר דכמי שהונחה כשיצאה מפתח הבית וחזרה ונעקרה ונחה לבסוף וע"ש ברש"י. הרי דאלו לא מחשבינן להונח בתחלת ד' וחזרה ונעקרה לא היה מחייב משום העברה דבהעברת ד"א ברה"ר בעינן שיהיה עקירה ברה"ר תחלת ד' והנחה בסוף ד' (ומ"ש תוס' בסוכה (מ"ג א' ד"ה ויעבירנו כו') וטעם זה לא יתכן דגבי העברה נמי כו' וטעם ראשון נראה א"כ משמע לכאורה דאם עוקרו מכרמלית ומעבירו ד"א ברה"ר חייב. נראה דרק כוונתם דלטעם א' י"ל דחיישינן לענין דיעמוד לפוש בינתיים והוצאה ליכא דהא לא הוציא מרה"י ומטעם מעביר איכא כיון דעמד לפוש הוי אח"כ עקירה ברה"ר. ואולם בתוס' עירובין (ל"ג א') כתבו דמעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר חייב משום מעביר ד"א ברה"ר והובא דבריהם בח"ר שבת (צ"ז א') וצ"ע הרי דחייב לר"י משום מעביר אף ע"י קלוטה. ול"א דממנ"פ אם תדין להקלוטה להונחה להוי כהונחה בכל אמה ואולי יש לחלק דהתם דכבר היינו דנין קלוטה להונחה לענין דנגמר מלאכת ההוצאה מרה"י לרה"ר מש"ה ממילא הוי אח"כ עקירה גם לענין מעביר ד"א. ודוחק:<br><b>אבל </b>עוד תמה אני בדבריהם איך הונח להם בתירוצם דזורק לרע"ק הוא משום דזורק ד"א ברה"ר הלכתא גמירא לה. הא עדיין יקשה מסוגיא הנ"ל דלר"י חייב ב' משום הוצאה ומשום מעביר. וע' תוס' שבת (פ' א') ד"ה והא אמר רבא דהוכיחו מסוגיא דעירובין דר"י לא ס"ל דקלוטה באויר כהונחה דמי אלא דר"י מיירי במתגלגל על הקרקע ברה"ר. וא"כ בזה תשאר הקושיא דנימא בכל אמה הוי כמונח דהא ההלכה דזורק משכחת לה באינו מתגלגל על הקרקע דלא הוי כמונח וכן למה דתירצו תוס' (עירובין צ"ח ע"ב) דלר"י לא הוי כמונח אלא באומר כ"מ שתרצה תנוח אבל באם אינו רוצה שתנוח כאן ל"א בי' קלוטה כמי שהונחה דמי וקשה ג"כ כהנ"ל. דבאומר כ"מ שתרצה תנוח אמאי חייב לר"י משום מעביר נימא דכל אמה ואמה הוי כמונח. וההלכתא מתקיימת באינו רוצה שתנוח עד סוף ד' דלא הוי כהינחה וה' יאיר עיני:
+
+Mishnah 4
+
+[אות קכג] <b>בהר"ב ד"ה רקק מים ורשות הרבים מהלכת בו כו'. לאשמעי'. </b>בש"ס משמע דאשמעי' דדיוקא דהילוך ע"י הדחק שמיה הילוך אבל תשמיש ע"י הדחק ל"ש תשמיש:
+[אות קכד] <b>שם בתי"ט ד"ה רקק. לאשמעי' דאפי' רקק רחב ד' אמות. </b>דסד"א דאקופי מקפי ליה כו' כצ"ל:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות קכה] <b>[במשנה] אם להסיק. </b>היינו באילן יבש דליכא תיקון וכן בסיפא במלקט עשבים אם לבהמה היינו באגם דליכא תיקון שדה דאל"כ אף דאינו מכוין רק להסיק חייב בכ"ש דהוי פסיק רישא ומשכחת לה נמי בעביד בארעא דחבריה דהוי פסיק רישא דלא ניחא ליה. גמרא. וברש"י כתב בארעא דחבריה דלא איכפת ליה ליפות. וקשה לי' ממ"ש רש"י לעיל (דף ע"ה ע"א) ד"ה טפי ניחא לי' וכו' מודה ר"ש במידי דלא איכפת ליה וצלע"ג:
+
+Mishnah 3
+
+[אות קכו] <b>ברע"ב ד"ה בין. שתיהן אלפין. </b>וכן פירש"י ותמהני מנ"ל לרש"י והרע"ב לפרש כן הא מדברי הסוגיא נראה שני שמות דהיינו שם גד וכדומה ושם א' היינו שש גג כיון שהוא תיבה אבל אא דאינו תיבה כלל אינו חייב וכדס"ל לר' יהודה בברייתא אלא דהש"ס בעי לומר דר"ש מחייב אף באא דאאזרך ודחי לה וא"כ למסקנא לא מצינו מאן דמחייב באא וכן פסק הרמב"ם (פי"א הלכה י"ג) הכותב אות כפולה פעמיים והוא שם א' כמו דד תת. חייב. משמע להדיא דדוקא כה"ג אבל אא פטור וכמ"ש הה"מ שם. וצריך לדחוק דס"ל לרש"י והרע"ב דמדקתני סתמא במתני' בין משם א' משמע דכל אותיות כפולים חייב אפי' אא ודוקא ר' יהודה דקאמר בברייתא אפילו לא כתב אלא ב' אותיות והן משם א' חייב כגון תת וכו' הרי דפירש בהדיא כגון תת וכו' וממעט אא אבל מתני' סתמא קתני ומשמע בכל ענין חייב:
+[אות קכז] <b>בתוי"ט ד"ה שם. לא נחוש אלא הלשון. </b>קשה לי הא אין מתקיימת במקום אחר דבכותב שם במ' פתוחה א"א לקיימו במקום תיבה שלימה שם ואינו דומה לאורג ב' חוטים מבגד גדול דמתקיימת במקום א' דב' חוטים שוים למי שירצה לארוג רק ב' חוטים ודמי לגד מגדיאל ולהדיא אמרינן בסוגיא דזאת אומרת דר' יהודה ס"ל דסתום ועשאו פתוח כשר ואנן לא קיי"ל הכי אלא כאידך תנא דבעינן כתיבה תמה ע' בסוגיא וצ"ע. גם מ"ש ברמב"ם ויארוג כל השבת ויהי' פטור וכו' משמע דלמדים זה מסברא דל"ש לומר שיארוג כל השבת ויהיה פטור. הוא תמוה דהא בברייתא לא ילפינן כן מסברא אלא מקרא מאחת מהנה דרשינן אחת מהנה דהיינו שם משמעון וארג מקצת בגד מכל הבגד. והתוי"ט כתב עלה ומבואר בברייתא. ולא ידעתי הכוונה אי לענין גוף הדין הא תני זה הכא במתני' שם קטן משם גדול. ואי הטעם. הא הטעם זה לא נזכר. אלא דיליף מקרא וצריך עיון:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות קכח] <b>במשנה נתכוין לכתוב ח' וכתב ב' זייני"ן. </b>משום דזייני"ן בעי זיוני. והיינו אף דנתכוין לכתוב ב' אותיות איזה שתי אותיות שיהיו דנתכוין למלאכת איסור ונעשית מחשבתו והא דלא קתני נתכוין לכתוב ב' זייני"ן וכתבן בלא זיון פטור. דאשמעי' רבותא לדייק הא ב' אותיות אחרות דלא בעי זיון חייב אף דהשתא מיהא לאחת הוא דמכוין. תוס':
+
+Chapter 13
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות קכט] <b>במשנה בין בסוף. </b>לאו בסוף הבגד ממש דבזה כיון דהשלימה לבגד אפי' בחוט א' חייב כדאיתא בסוגיין (דף ק"ד ע"ב) אלא באמצע הבגד קרי לה בין בסוף. תוס':
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות קל] <b>בהרע"ב ד"ה בחמתו. הא מתני' אדחיא לה. </b>זהו להרע"ב לשיטתיה דפסק לעיל (פ"ב מ"ה) דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. אבל לרוב הפוסקים דפסקו כר' יוסי שם דמלאכת שאצל"ג פטור קיימא מתני' להלכה דבחמתו דפטור דהוי מלאכה שאצל"ג עיין בסוגיין: 
+
+Chapter 14
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות קלא] <b>בהרע"ב ד"ה והחובל. שהיא תולדה דדש. </b>לטעם זה בעינן שיצא דם כגרוגרת וכ"כ הרמב"ם (פ"ח ה"ז מהל' שבת) וקשה לי דהרמב"ם כתב ריש פי"א דהשוחט חייב משום נטילת נשמה ואמאי אינו חייב גם משום מפרק הדם כמו בחובל ואף אם אין צריך ליתן הדם לכלבו מ"מ הא בחובל להזיק פטור רק משום מקלקל והא שחיטה לא הוי קלקול. ודוחק לומר דמיירי בלא יצא דם או שלא יצא כגרוגרת:
+[אות קלב] <b>שם ד"ה ושאר שקצים. וחלזונות. </b>לטעם הא' שכתב הרמב"ם דחובל משום מפרק והוי תולדה דדש. בחלזון. בלא"ה פטור אף אילו היה לו עור כדקיי"ל דאין דישה אלא בגד"ק כדאיתא בשבת (דף ע"ה ע"א) דחלזון דאין בו משום מפרק ובבהמה ס"ל להרמב"ם דהוי גד"ק עיי"ש. ובהיפוך קשה ג"כ כיון דחלזון אין לו עור איך פליגי ר"י ורבנן בשבת (דף ע"ה) אי חייב בחלזון משום מפרק אם יש דישה שלא בגד"ק או לא. הא בשאר שקצים דאין להם עור חובל פטור ואפילו ביצא מהם דם כמ"ש הרמב"ם במפורש (בפ"ח ה"ז) (ודחה סוגיא דחולין (דמ"ו ע"ב) מהלכה ע' בכ"מ) וע"כ משום דבלא עור לא מקרי מפרק א"כ בחלזון ל"ש כלל מפרק. ומצאתי שעמד בזה הפמ"ג בס' א"א סי' שט"ז סקט"ו. וכזה ק' לי על רש"י (דף ע"ח ע"ב) ד"ה משום נטילת נשמה דנטנ"ש הוה במשכן באילים מאדמים ותחש וחלזון עכ"ל קשה לי במה דנקט חלזון הא מסקי' לעיל (דף ע"ה ע"א) דבחלזון שמוציא דמו לצביעה אין בו משום נטילת נשמה דהוי מתעסק דכל כמה דאית ביה חיותא וכו'. ואף דלר"י דמשני שם שפצעו מת ס"ל דיש בו משום נטילת נשמה מ"מ הא רבא מסיק התם דאפ"ת שפצעו חי ובפשטא דמלתא קי"ל הכי וא"כ מאי בעי רש"י בזה למנקט חלזון מה דהוי רק לר"י וצ"ע:
+[אות קלג] <b>תוי"ט ד"ה והחובל. ודומה זה לכותב שם משמעון. </b>והוא תמוה לענ"ד דשאני התם דבכותב שם לחוד הוי מלאכה וחייב מש"ה אף ברצה לכתוב שמעון לא גרע וחייב מיד כשכתב שם אף כשעדיין לא נתקיים כל מחשבתו. מ"מ שם מלאכה עלה. אבל הכא דבנצרר הדם ולא יצא דא"י ליתנו לכלבו. אם היה תחלת מחשבתו לחבול בענין שיצרור לחוד ולא יצא היה פטור משום מקלקל וא"כ מה בכך דחשב שיצא הדם ויתן לכלבו. הא מ"מ עתה שלא יצא הדם לא נעשה מלאכת חיוב דהא מקלקל הוא. והרי מפורש בתוס' (דף ק"ו ע"א) ד"ה בחובל וכו' דהא דר' אבהו ס"ל לר"ש דמקלקל גמור בחבורה אף דא"צ לכלבו חייב. היינו דהוא היה סבור שיכול ליתן לכלבו (דבלא"ה הוי מלאכה שאצ"ל) אלא דהיה איסורי הנאה וא"י ליתן לכלבו. הרי אף דלפי מחשבתו לא היה מקלקל מ"מ מקרי מקלקל כיון דבאמת נעשה קלקול. וא"כ לר' יוחנן דס"ל שם דבאמת בזה דהוי מקלקל גמור גם בחובל פטור אלא בענין דנותנין באמת לכלבו. ומכש"כ לדידן דקי"ל כר' יהודה דגם בחובל מקלקל פטור. ובנצרר הדם אמאי חייב הא הוי מקלקל. ואולי יש לדחוק דגם בנצרר יכול ליתן לכלבו הדם כשהוא נצרר שישליך הבשר הצרור לכלבו אלא דס"ל להתוי"ט דכפשוטו מיירי אף שדעתו היה בחבלה שיצא הדם ליתן לכלבו אם כן עדיין לא גמר כל מחשבתו. דמ"מ חייב ודמי לשם משמעון דגם זה בנצרר מלאכה גמורה ליתן כך לכלבו. ועדיין צ"ע.
+
+Chapter 15
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות קלד] <b>ברע"ב ד"ה קשר הגמלים. והוי דומיא דקושרי חוטי יריעות הנפסקים. </b>ואח"כ בהא דחייב על התירן כתב שכן צדי חלזון וכו'. וקשה לי הא זהו דקושרים יריעות הנפסקות אמרינן כן בפ' כלל גדול (דף ע"ד ע"ב) לס"ד ואח"כ כדאמר ליה רבא תרצת קושר מתיר מאי איכא למימר ומסקי' אלא וכו' שכן צדי חלזון וכו' ל"צ תו לההיא דקושרי יריעות אלא דבצדי חלזון היה קשירה והתרה. וכן הרע"ב בפ' כלל גדול במתני' דקתני הקושר והמתיר כ' הר"ב על שניהם שכן צדי חלזון וכו' וצ"ע:
+[אות קלה] <b>שם בא"ד וקשר של קיימא ואינו מעשה אומן. </b>זהו שיטת הרי"ף דליכא חילוקים בין קיימא לגמרי לקצת קיימא אלא דאם הוא ג"כ מעשה אומן חייב ובליכא מעשה אומן אסור מדרבנן ואם לא הוי קיימא וגם לא מעשה אומן מותר. והרע"ב כ' במתני' ב' דקשר שאינו של קיימא לעולם רק לזמן קבוע אסור מדרבנן וזהו שיטת רש"י וארכביה אתרי ריכשי וצ"ע:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות קלו] <b>במשנה אפילו ארבעה וכו'. </b>עי' תוי"ט לקמן (רפי"ח):
+[אות קלז] <b>שם בתוי"ט ד"ה רע"ק אומר. שקרבים ביו"ט. </b>בסוגיא אמרי' דר"י ס"ל דנדרים ונדבות קריבים ביו"ט ול"צ קרא דקריבים ביו"ט ורע"ק ס"ל נו"נ א"ק ביו"ט. וק"ל הא פלוגתייהו רק בשלמי נדבה אבל בעולת נדבה לכ"ע א"ק וכמ"ש תוס' חגיגה (דף ז' ע"ב) וא"כ הכא דמיירי בעולה לכ"ע א"ק וצ"ע:
+
+Chapter 16
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות קלט] <b>במשנה שאינו מפולש. </b>והא דנקט במתני' ג' לחצר מעורבת ולא נקט למבוי המשותפת היינו דמבוי עצמו יש הפרש דבכ"ק דהכא מהני מבוי שיש לו ג' מחיצות ולחי א' אבל לענין שאר דברים לא מהני לחי א' דס"ל כר"א (פ"א דעירובין מ"ב) דבעי' לחיים גמרא עפ"י פירש"י אבל הרשב"א כ' דא"ל דמתני' ס"ל כת"ק דהתם דבעלמא מהני ג"כ לחי א'. אלא דהא דלא נקט במתני' דלקמן למבוי המשותפת משום דאינו פסיקא דהא לר"א אסור בלחי א' אבל הכא נקט למבוי דגם ר"א מודה הכא לענין כתבי קודש:
+[אות קלח] <b>ברע"ב ד"ה כל כתבי. אע"פ שלא ערבו. </b>וכ"כ רש"י וכה"פ והכי מוכח דבמתני' ג' קתני לחצר המעורבת הכא לא קתני המעורבת. ואולם תמוה לי דברי רש"י שבת (דף ס"א ע"ב) ד"ה לאצולינהו לחצר המעורבת כשאר כתבי קודש עכ"ל משמע דבכ"ק מצילין רק למעורבת וצ"ע:
+[אות קמ] <b>שם בהר"ב ד"ה ואע"פ. ואיכא למ"ד דלא נתנו לקרות בהן. </b>היינו רשב"ג במתני' (פ"א דמגילה מ"ח) ונ"מ ג"כ לאידך תנא בכתובים שלא בדיו עיין בסוגיא ובתוס'. ולישנא דהר"ב ואיכא למ"ד מגומגם דהא הר"ב במגילה שם כתב דהלכה כרשב"ג:
+
+Mishnah 2
+
+[אות קמא] <b>בהר"ב ד"ה מצילין. בהול על ממונו. </b>ואע"פ דלקמן ריש פרק בתרא במי שהחשיך אמרי' בהיפוך דהקילו חז"ל דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואי לא שריית ליה אתי לאתויי ד"א ברה"ר כ' הר"ן לקמן דכל הפסד שהוא נופל פתאום דאפי' בלא איסור שבת אדם בהול עליו וצריך שימהר הצלתו כמו בדליקה בכה"ג אמרי' מתוך שאדם בהול אי שריית ליה אתי לכבויי לפי שהדבר נחפז הרבה ואין לבו עליו ואי שריית ליה מידי לא יתן דבריו לשיעורים וכל כה"ג איכא למיחש טפי למתוך שאדם בהול ממאי דאיכא למיחש דאין אדם מעמיד. אבל במי שהחשיך אין השעה דחוקה לו ואי שריית ליה אף היא יציל בכה"ג דשריית לי' לחוד ואי לא שריית ליה מידי אפי' הוא לא יעמיד עצמו על ממונו ויציל כי היכי דבעי ע"ש:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות קמב] <b>במשנה ולובש כל מה שיכול ללבוש. </b>בסמ"ג והג"מ והובא ברמ"א דאפילו לחצר שאינה מעורבת מותר כיון דהוא דרך מלבוש והוי בבא בפ"ע ולא קאי על ולשם מוציא. ולענ"ד אולי גם למבוי שאינו מפולש ואפשר אף לרה"ר מותר כיון דליכא בזה איסור הוצאה הוי כמו חצר המעורבת. ואולם לדעת הר"ן שהעתקתי לקמן בסמוך אצל דברי התוי"ט ד"ה רי"א יש בזה איסור הוצאה ואינו מותר רק למעורבת:
+[אות קמג] <b>בהר"ב ד"ה בואו. יותר ממה שהם יכולים להציל. </b>מזה נשמע דדעת הרע"ב דהאחרים ג"כ א"י להציל רק מזון ג"ס דלא כדעת הר"י טראני שכ' הר"ן בשמו דהאחרים דלאו ממונם הוא לא בהילי ול"ח לאתי לכבויי ומותרים להציל כמה דבעו:
+[אות קמד] <b>בתוי"ט ד"ה רבי יוסי אומר. דלמא נפיק בהו לרה"ר. </b>ואפשר דע"כ לא פליגי רבנן עליה אלא משום דכיון דאינו מציל אלא ברה"י לא חיישי' להכי אבל היכא דנפק לרה"ר בהא מודו דאסור משום משא. ולפ"ז אסור לצאת ברה"ר במלבושים הרבה שאין דרך לישא אותם ביחד. הר"ן:
+[אות קמה] <b>בתוי"ט ד"ה בואו והצילו עמי. כמ"ש שם הר"ן. </b>אבל רש"י כתב דהוי הפקר כיון דאמר בואו והצילו לכם וכ"ה בש"ע (סי' של"ד) וכ' המג"א דבלא אמירה יכול לומר הייתי ממציא לי אנשים שהיו מצילים ומחזירים לי. ולענ"ד היה נראה דבאוכלים דא"א לו להציל יותר מג' סעודות הוי הפקר דכמציל מזוטו של ים הוא. אבל במלבושים דהיה ביד הבעל הבית לחזור פעם אחר פעם לא הוי הפקר ואפשר דזהו כוונת הש"ס דברישא תני הצילו לכם כיון דלא חזי אלא ג"ס וממילא הוי הפקר אבל במלבושים דחזי לכולי יומא לא הוי הפקר מש"ה אומר בואו והצילו עמי:
+
+Mishnah 5
+
+[אות קמו] <b>ברע"ב ד"ה שאין יכולין לקבל. וסבר ר"י גרם כיבוי אסור. </b>היינו בדליקה דחיישינן כיון דבהול דלמא אתי לכבויי. גמרא:
+[אות קמז] <b>בתוי"ט ד"ה פורסין. וביו"ט אף בלחין. </b>היינו בנשחטה ביו"ט שרי לטלטל עור הלח דהתירו סופן משום תחלתן שלא ימנע לשחוט ביו"ט כדאיתא בביצה (פ"א מ"ה):
+
+Mishnah 6
+
+[אות קמח] <b>במשנה אין אומרים לו כבה. </b>בסוגיין (דף קכ"א) אמרי' אמר ר' אמי בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד. והנה אם מותר לומר לנכרי אם תכבה לא תפסיד לא נתבאר בפוסקים ומדברי תוס' כתובות (דף ע' ע"ב) שכתבו שם דבמודר הנאה דמותר לומר כל הזן אינו מפסיד דמ"מ לומר ליחיד אם תזון לא תפסיד אסור דדמי לשלוחו א"כ הכא בדליקה מדלא נקט רבותא יותר דמותר לומר אם תכבה ל"ת מוכח דזהו באמת אסור. אמנם קשה לי דהא בסוגיין אמרינן נימא מסייע ליה אין אומרים לו כבה וכו' כבה הוא דלא אמרינן ליה הא כל המכבה א"מ אמרינן ליה והא מהך דיוקא יהא מוכח דדוקא כבה ממש אסור אבל לומר לו אם תכבה ל"ת רשאי וא"כ אמאי לא נקט ר"א יותר רבותא דגם זה מותר. וכן ק' למסקנא דאמרי' אימא סיפא אל תכבה ל"א ליה וכל המכבה אינו מפסיד נמי ל"א ליה אלא מהא ליכא למשמע מיניה. והא זהו ל"ש רק היכא דאפשר לקיים דיוקא אי דרישא אי דסיפא. אבל הכא דעכ"פ דיוקא דרישא בודאי לא הוי דיוק דהא אסור לומר אם תכבה ל"ת וכיון דדיוקא דרישא בודאי ל"ד ממילא ננקיט לעיקר דיוקא דסיפא דהכל אסור. מכל הלין יהא מוכח לכאורה דבאמת מותר לומר אם תכבה ל"ת וצ"ע לדינא. ובמה דאמרי' מהא ליכא למשמע מיניה ק"ל הא י"ל דמתני' מילתא פסיקא נקט לה במה דאיתא לכ"ע והיי' דנימא דכל המכבה א"מ תליא בפלוגת' דר"ש ור"י דאם מלאכה שאצ"ל דאורייתא והוי כיבוי מלאכה דאורייתא לא מקילי' לומר כל המכבה א"מ אבל לר"ש דכיבוי הוי דרבנן אם אינו עושה לעשות פחם מותר לומר כל המכבה א"מ ובזה לא יסתרו הדיוקים די"ל דנקט מלתא דפסיקא דכבה לכ"ע לא אמרינן ואל תכבה לכ"ע ל"צ לומר לו. ולומר כל המכבה א"מ תליא בפלוגתא דר"י ור"ש:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות קמט] <b>במשנה וירדו בו ר"ג. </b>במתני' שברי"ף איתא וירדו אחריו ר"ג וזקנים:
+
+Chapter 17
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות קנ] <b>ברע"ב ד"ה ליטול בה את הקוץ. ובלבד שלא יתכוין. </b>אף דזהו מספיק רק לר"ש דהלכה כמותו דדשא"מ מותר מ"מ מתני' כ"ע הוא דפשיטא ליה להש"ס דליכא פלוגתא במשנה זו. תוס' במסכתין (ריש דף ק"ז). וטעמא דשרי לר' יהודה משום דהוא סובר מקלקל בחבורה פטור. גמרא סנהדרין (דף פ"ד ע"ב). וזה שאמר בעלמא בגמרא דר"י סובר מקלקל בחבורה פטור ממתני' דהכא שמעינן לה דכיון דס' דמשאצ"ל חייב ע"כ טעמא דשרי ליטול הקוץ משום דמקלקל בחבורה פטור. תוס' סנהדרין שם ד"ה מאן. והיינו ג"כ משום דמסתברא להש"ס שאין חולק כלל בדין זה דמחט של יד. והנה מצינו בכריתות (דף כ') דמה דמחייב ר"א במל את שלאחר השבת בשבת כיון דמקלקל בחבורה חייב גם מתעסק חייב. וא"כ לכאורה ממה דשרי ליטול הקוץ יחויב דיסבור דמשאצ"ל פטור. וא"כ באינו מתכוין דממילא א"צ לגופו אינו חייב. ולפ"ז ע"כ מה דמחייב ר"א חטאת במכבד ומרבץ בפסחים (דף ס"ה) אף דהוי אינו מתכוין דהא לרבנן שרי משום דשא"מ. צ"ל או כמ"ש התוס' פ' המצניע דבזהו עצמו פליגי דרבנן ס' דלא הוי פסיק רישא ור"א ס' דהוי פ"ר או כמ"ש התוס' בסנהדרין (דף פ"ה ע"א) דס"ל לר"א דהך תיקון דכיבוד וריבוץ זהו בעצמו ענין בנין וע"כ קשיא לי מה דמבואר מדבריהם שם דמכח ההקדמה שהקדימו דגם לר"י דשא"מ בשבת רק מדרבנן אסור הוצרכו לכך. אבל לולא ההקדמה היה אפשר לומר בפשיטות דר"א דהמכבד ס"ל כר"י והרי בלא"ה צ"ל הכי דהא ר"א ע"כ סובר דשא"מ מותר וצ"ע:<br><b>ועוד </b>תימה על התוס' אי מהכא ידעינן לה לר"י דמקלקל בחבורה פטור א"כ איך מספקינן פ"ק דכתובות גבי דם מפקיד פקיד דדלמא הלכה דדשא"מ אסור וגם מקלקל בחבורה חייב הא זהו א"א דא"כ מחט של יד ליתסר לדינא והרי לפי שיטתם ס"ל להש"ס דמחט של יד אתיא ככ"ע ואין בזה חולק ואיך נאמר דלדידן להלכה באמת אסור. ותו קשיא לי דלדבריהם צ"ל הא דאמרינן בשבת ג"כ דמקלקל בהבערה תלוי בדר"ש ור"י היינו דזה תלוי בזה דמאן דס' מקלקל בחבורה חייב וע"כ דיליף לה מדאיצטריך קרא למשרי מילה בשבת ומוכח דס"ל דתיקון מצוה לא הוי תיקון ממילא מדאסר רחמנא הבערת בת כהן והא בישול פתילה דלמצוה לא הוי תיקון ע"כ מוכח דמקלקל בהבערה חייב. וכיון שכן יקשה לראב"צ בכריתות לשינויא דר"א דמיירי בנתכוין לכבות העליונות והובערו התחתונות ומיירי ע"כ בלא ניחא ליה דאל"כ גם לר"ש חייב א"כ הוי מקלקל לענין הבערה. ומוכח דס"ל לראב"צ דמשאצ"ל חייב וגם מקלקל בהבערה חייב. וממילא יחויב שגם מקלקל בחבורה חייב וכנ"ל, הרי דאפשר שיסברו תרווייהו בהדדי דמשאצל"ג חייב וגם מקלקל בחבורה חייב וא"כ דלמא גם ר"י סובר כן. וצע"ג:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות קנא] <b>בהר"ב ד"ה רבי נחמיה. ולא לצורך דבר אחר. </b>ולצורך מקומו שרי לרבי נחמיה. גמרא:
+
+Chapter 18
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות קנב] <b>תוי"ט ד"ה ודמאי. וכתבו התוס' דהמ"ל. </b>והרשב"א כתב דדוקא תרומה מותר לישראל דעומד ליתנה לכהן אבל דמאי שאינו עומד לעניים אלא להחזיק לעצמו ע"י הפרשה וכיון דהיום אסור להפריש לא חזי היום לכלום אלא כיון דאי בעי חזי ליה השתא נמי מטלטל ליה דראוי הוא לו עיי"ש ועי' מה שכתבתי בגליון במסכתין פכ"ד מ"ד:
+[אות קנג] <b>במשנה מתיר בלוף. </b>היינו בלוף ומכש"כ בחרדל תוס' (דף קכ"ח ע"א ד"ה רשב"ג):
+[אות קנד] <b>ברע"ב ד"ה לעורבים. עורבים לגדולה. </b>דכל ישראל בני מלכים הם כדס"ל לר"ש לעיל (ספי"ד). גמ':
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות קנה] <b>תוי"ט ד"ה ומחללין. ותיובתא לחולקים עליו. </b>עיין בחידושי רשב"א דהקשה כן ומוכח מזה דמילדים את האשה היינו מלאכה ולא טורח בעלמא ופירכת הש"ס דלמאי קתני ומחללים עליה את השבת הא כבר קתני ומילדים את האשה:
+[אות קנו] <b>בתוי"ט ד"ה וכל וכו'. מביום השמיני. </b>ושם בעי תחלה למילף מק"ו ומה צרעת שדוחה עבודה ועבודה דוחה שבת מילה דוחה אותה שבת שנדחית מפני העבודה אינו דין שתהא מילה דוחה אותה. ובתוס' הקשו לימא רציחה תוכיח שדוחה את העבודה ואינה דוחה שבת אף אני אביא מילה וכי תימא מילה עדיפא שדוחה צרעת הדוחה את העבודה אכתי נימא קבורת מ"מ תוכיח דעדיפא ממילה שדוחה את המילה מולאחותו הדוחה את הצרעת הדוחה את העבודה הדוחה את השבת אפילו הכי לא דחיא שבת ע"כ. ותמהני הא לאותו ס"ד מהראוי שקבורת מ"מ תהיה דוחה שבת כיון שדוחה מילה הדוחה את השבת דהא בסנהדרין (דף ל"ח) פרכינן ותהא קבורת מ"מ דוחה שבת מק"ו כיון דדוחה עבודה ועבודה דוחה שבת משנינן רציחה תוכיח שדוחה עבודה ואינה דוחה שבת. ובתוס' שם הקשו דנלמד הק"ו קבורת מ"מ דדוחה מילה ומילה דוחה שבת ותירצו דמ"מ שייך רציחה תוכיח שדוחה עבודה שדוחה שבת והיא גופה אינה דוחה שבת ה"נ י"ל קבורת מ"מ אף שדוחה מילה שדוחה שבת היא גופה לא תדחה שבת ולכאורה קשה דמ"מ קבורת מ"מ עדיפא שדוחה מילה דדוחה צרעת דדוחה עבודה דדוחה שבת ועדיף משבת בכמה מדרגות וכמ"ש תוס' כאן וכ"ת כו' וצ"ל למסקנא ניחא דצרעת לא משום דחמירא אלא משום דגברא לא חזי ולרב ספרא בתירוץ א' בתוס' לקמן בד"ה הדר אמר דלא ס"ל דהך סברא דגברא לא חזי. באמת צ"ל דבלא"ה ל"ל קו"ח כזה כמ"ש הרש"א שם או דבאמת נסתר סברת תוס' בוכי תימא שכ' כאן. ואין חילוק בין אם עדיף במדרגות או לא כיון דמצינו גבי רציחה דדוחה דבר שדוחה שבת ומ"מ היא אינו דוחה נסתר הק"ו מכל וכל. עכ"פ לפי מה דקיימי התוס' השתא בסברת וכ"ת מילה כו' ק' איך כתבו אכתי נימא קבורת מ"מ תוכיח נימא דהיא גופה אתיא בק"ו דדוחה שבת כיון דדוחה מילה דדוחה צרעת כו' ולאותו הו"א ל"ש רציחה תוכיח כי היכי דל"ש רציחה תוכיח על מילה ומאי אולמא הק"ו לגבי מילה מלגבי קמ"מ ותרווייהו נילף בקו"ח שדוחה שבת וצע"ג וה' יפתח לבבי בתורתו:
+
+Chapter 19
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות קנז] <b>תוי"ט ד"ה מביאו בשבת. למהר המצוה. </b>ותוס' הניחו בקושיא בסוגיין ד"ה שלא ברצון ר"א דהא מ"מ אפשר לקיים שניהם דבכה"ג אין עשה דוחה ל"ת והרשב"א בחידושיו תירץ כיון דמ"מ צריך לחלל שבת במילה גופה מש"ה הכל שרי:
+[אות קנח] <b>שם ד"ה על פי עדים. לתני ע"פ א'. </b>עי' בהרא"ש (פ"ק דמציעא סוף סי' ג') שכתב וז"ל ואיכא למימר שלא דקדק התנא בלשונו לשנות עדים ולאשמועינן דע"א לא מהני ואלא אגב רהיטיה נקט דאורחיה בכל דוכתא למיתני עדים ופירוש עדות המועלת לו עכ"ל. וצ"ע מפירכת הש"ס בשמעתין דליתני ואם יש ע"א. ואח"כ מצאתי בעזה"י שעמד בזה הראנ"ח בתשובה (ח"א סי' פ"ט):
+
+Mishnah 2
+
+[אות קנח] ב <b>במשנה אפילו מחצר אחרת. </b>משמע דמרה"ר אסור וכ"כ המג"א להדיא (בסי' של"א ס"ק ה'). אבל בהר"ן במה שהביא דברי הרמב"ן להוכיח דנשפכו מים שלאחר המילה יכול למולו ולהחם חמין באמצע דבריו כתב ומביא דרך רה"ר וצ"ע ובאמת לכאורה ק' אמאי נימא דאסור מרה"ר דמ"ש מלועס בשיניו דהוי טחינה כלאחר יד דשרי ומ"ש הוצאה מרה"ר כלאחד יד. וגם ק' לי בדברי הרמב"ן שבר"ן הנ"ל דנקט ההוכחה מדשרינן למול אף דיודע שיהיה צריך להביא הסמרטוטין לכרוך על אצבעו להביא מרה"ר דהוי שבות דלא דחי במכשירים אמאי הניח מלהביא ראיה מלועס בשיניו דהוי נמי שבות דהוא טוחן כלאחר יד:
+[אות קנט] <b>בר"ב ד"ה אם לא טרף. בדרך שטורפים ביצים בקערה. </b>נראה דדקדק בזה לאורויי דדוקא בכה"ג לטרוף ולערב יפה יפה אסור אבל בלא עירב כל כך שרי וזהו בכלל ינתן זה בעצמו וכדאיתא בסוגיין:
+
+Mishnah 3
+
+[אות קס] <b>במשנה ספק ואנדרוגינוס. </b>בהרי"ף איתא במתני' ספק בן ז' ספק בן ח' ולענ"ד הוא ט"ס וראוי למחקו וצ"ל כמו שלפנינו בש"ס ספק ואנדרוגינוס וראיה לזה מהא דאמרי' (דף קל"ו ע"א) ואלא הא דתניא ספק בן ז' ספק בן ח' אין מחללין עליו את השבת אמאי נימהליה ממנ"פ. ואמאי פריך מברייתא ולא ממשנתנו זו. ולכאורה היה אפשר לומר דצ"ל דתנן וכו' ובאמת הפירכא ממתני'. והיינו מרויחים בזה כי באמת תמוה לכאורה לפמ"ש הטור והש"ע או"ח סי' ש"ל דספק בן ז' ספק בן ח' אין מחללים עליו את השבת לפיקוח נפשו. והיינו מברייתא הנ"ל דס"ל דסתמא קתני אין מחללים ולא מיירי ממילא א"כ מאי פרכי' נימהליה ממנ"פ הא לא מיירי כלל ממילה. אבל אי הפירכא ממתני' דמיירי ממילה ניחא. <b>ואולם </b>קשה דאיך תלוי הפירכא על רב אדא דאמר דבן ח' מחתך בבשר בעלמא בלא"ה יקשה ממתני' זו דקתני עלה ור"י מתיר באנדרוגינוס דמשמע דבספק מודה והא לר"י דס"ל דמקלקל בחבורה פטור והא דצריך קרא למילה היינו דמה לי תיקון גברא מה לי תקון כלי ולדידיה ס' בן ז' או ח' נימהליה ממנ"פ דאם בן ח' [הוא] וליכא תיקון גברא לא הוי תיקון. ואולי י"ל כיון דצריך למצוץ אח"כ דהוי חבורה דבזה הוי תיקון גם בבן ח' לחיות חיי שעה ולהטור וש"ע הנ"ל דאסור לחלל שבת בפקוח נפשו דס' בן ז'. מ"מ א"א למולו להניחו בלא מציצה לגרום בידים סכנה כמו דאסור להרגו מספק. לזה פריך מדרב אדא דהוי כבשר ואין בו משום חבורה. אך מ"מ האמת יורה דרכו דל"ג במתני' ס' בן ז' והראיה מדאמרי (דף קל"ה ע"א) אמר מר ולא ספק דוחה את השבת לאתויי מאי לאתויי הא דת"ר ספק בן ז'. ול"ק לאתויי הא דקתני במתני' א"ו דלא גרסי' ליה וממתני' ליכא ראיה די"ל דמיירי בנולד בה"ש. ומה"ט קשה לי על רש"י והרע"ב דמפרשי במתני' ספק בן ח' ספק בן ט'. והרי מסוגיא משמע דממתני' ליכא הכרח לדין זה די"ל ספק היינו נולד לבה"ש וא"כ למה נדחוק דמיירי בס' בן ח' וממילא ע"כ דמיירי במכשירים ואליבא דר"א כדמשנינן אברייתא ואמאי לא פירשו בפשוטו בנולד בה"ש וצ"ע:<br><b>ובקושיא </b>הנ"ל דמאי פרכינן ואלא הא דתנא לא מיירי ממילה צריך לדחוק דכוונת הש"ס על הברייתא דערלתו ודאי דוחה את השבת דאמרי' עלה לאתויי מאי (דנולד בין השמשות קתני בסיפא בברייתא) לאתויי הא מתני' ספק בן ז' ספק בן ח' אין מחללים:
+[אות קסא] א <b>שם בהרע"ב ד"ה ראב"ע. בין לפני המילה. </b>לכאורה קשה דהיכן מצינו דפליג ראב"ע על לפני המילה וכיון דלת"ק מותר רק זילוף ה"נ לראב"ע ולא פליג רק על לאחר המילה. וכזה הקשה הר"ן על הרי"ף דפסק להלכה דמרחיצים את הקטן לפני המילה ותירץ דהרי"ף פסק כאוקימתא דרבא דלת"ק ג"כ מרחיצים ממש וסיפא דקתני מזלפים היינו ביום ג' עיי"ש. וזהו אינו מספיק על הר"ב דכ' תחלה כאוקימתא דר"י ורב"א דמרחיצים דת"ק היינו מזלפים וצ"ע. ועיין במהרש"א דכתב דלהך אוקימתא דמרחיצים דתנא קמא היינו מזלפין ה"נ מרחיצים דראב"ע היינו מזלפים והוסיף רק דאפילו ביום ג' מזלפין וא"כ אפילו אחר המילה לא שרי רחיצה רק זילוף. אח"כ ראיתי בכ"מ (פ"ב מה' מילה) שכ' על הר"ן הנ"ל די"ל אף לשינויא דמרחיצים דקאמר דת"ק היינו מזלפים מ"מ ראב"ע פליג דמרחיצים כדרכו בין לפני המילה בין לאחר המילה ואפי' ביום הג' והיינו כדברי הר"ב:
+
+Mishnah 4
+
+[אות קסא] ב <b>תוי"ט ד"ה חייב. מתקן הוא. </b>ואף דמל קודם זמנו צ"ל דמ"מ מקרי תקוני גברא דהוא נימול וא"צ עוד למולו. ומ"מ קשה לי הא בכריתות פרכינן עלה דמשנתנו דליפטר מטעם מתעסק ומשני הנח לחבורה כיון דמקלקל חייב מתעסק ג"כ חייב. הרי דמתני' זו צ"ל דס"ל דמקלקל בחבורה חייב. ובסוגיא זו קשה לי דהתינח מתעסק שנתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר דבכל התורה חייב ורק בשבת פטור משום מלאכת מחשבת אסרה תורה בזה שייך לומר דחבורה כיון דמקלקל חייב ולא בעי' מלאכת מחשבת הוי כמו שאר איסורים אבל מתעסק שנתכוין באמת לחתוך זה אבל סבר שהוא תלוש דכפי מה שהיה חושב היה באמת היתר זה בכל התורה כולה פטור ורק בחלבים ועריות שהיה סבר שהוא שומן או שהיא אשתו חייב שכן נהנה וכך מבואר להדיא בתוס' א"כ ה"נ נהי דמצד מתעסק שחשב לימול תינוק זה ומל זה הדין דחייב התינח אם שניהם לא היה זמנם היום דבשניהם איכא איסור אבל כיון דאחד זמנו היום והוא חושב שתינוק זה זמנו היום והוי מלאכת היתר דהא התורה התירה והוי כמו נתכוין לחתוך תלוש וחתך מחובר ובזה גם בחבורה לפטר כיון דגם בשאר איסורים פטור. ודוחק לחלק דדוקא כסבור תלוש דליכא כלל מלאכת שבת אבל הכא דגם בתינוק שזמנו היום מכל מקום הוי מלאכ' אלא דהתורה התירה זהו לא הוי מתעסק. וצ"ע:
+
+Chapter 20
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות קסב] <b>ברע"ב ד"ה אבל. דדבר שא"מ מותר. </b>וכ"כ רש"י עיין בהר"ש (פ"ט מ"ב דכלאים) במ"ש להקשות על סוגיא דשבת (דף פ"א ע"ב) דפריך על ר"י מסתם מתני' דנזיר חופף דדשא"מ מותר הא איכא סתמא בכלאים שם מ"ב דלא ילבש כלאים לגנוב את המכס דדשא"מ אסור ותירץ דאיכא שם סתם בתרא במתני' ה' דמוכרי כסות מוכרין כדרכן וע"ז חזר והקשה דמ"מ הא איכא סתמא בשבת (פ"ג) מיחם שפינהו לאוקימתא דאביי וכן מתני' שם (פ"ה מ"ג) ובלבד שלא יכרוך עיי"ש. וקשה לי דגם ע"ז יש לתרץ דהוי סתם בתרא מתני' דהכא דנוטל בכברה דסתם דדשא"מ מותר. ועל תירוצו דהר"ש שם דפירכת הש"ס בדרך מאי אולמא האי סתמא מהאי סתמא יש לעיין דדלמא באמת מכח מאי אולמא כו' מהאי סתמא הוי ספק איזה סתם עיקר מש"ה אר"י דאסור לקנח בחרס. ועל מ"ש תוס' חולין (דף מ"ג ע"א) ד"ה והאר"י וכו' דפירכת הש"ס מכח מאי אולמא וכו' ל"ק כנ"ל דמ"מ מספיקא אסור בלא נשתייר כזית. די"ל דמ"מ מדאמר ר"י הלכה כדברי האומר כזית דמשמע דהלכה ברורה כן והוי ודאי טריפות ולא ספק ושפיר פריך. אבל בההיא דהנ"ל דאמרי' אסור לקנח בחרס שפיר י"ל דמספק הוא דאסור. וצ"ל כיון דדבר שא"מ בשבת גם לר"י הוי רק דרבנן כמ"ש תוס' שבת (דף מ"א ע"ב) ד"ה מיחם וכ"כ רש"י שבת (דף קכ"א ע"ב) ד"ה דילמא לפ"ת ולזה פריך הש"ס מכח מאי אולמיה והוי ספק בדרבנן ולקולא. ובזה ניחא דבסוף מסכתין דמשנינן סתמא אחרינא אשכח דתנן מגביהין מעל השלחן. ולכאורה קשה מאי אולמיה האי סתמא מהאי סתמא ולפי הנ"ל ניחא דבאמת כיון דהוי ספק מקילים דמוקצה מותר כיון דאף לר"י מוקצה רק דרבנן ואף דהוי דשיל"מ מ"מ בספק דדינא בדרבנן לקולא כמ"ש הפר"ח. ואף למ"ש התוי"ט (פ"א דביצה) דמוקצה חמור כעין דאורייתא וספיקו אסור היינו בספק בנולד ביו"ט דכיון דאילו נולד הוה אסור משום מוקצה למאן דס"ל מוקצה אסור מש"ה גם ספיקו אסור. אבל הכא דדנין על היסוד אם סתמא כר"י עיקר ומוקצה אסור או סתמא כר"ש עיקר ומוקצה מותר כיון דהספק על היסוד איסור מוקצה בזה הוי כמו כל ספק דרבנן. ואולם עדיין קשה מההיא תוס' דחולין הנ"ל דהא התם מהספק בעי' נשתייר כזית. אלא דקושיא על לשון ההלכה שאמר ר"י וא"כ גם הכא בסוף מסכתין דאמר ר"י הלכה כר"ש יקשה נהי דמדינא מספק מותר מ"מ לא הו"ל לומר בלשון הלכה. ואולי יש לחלק דהכא אין חילוק אם מתירים מוקצה משום דודאי הלכה כרבי שמעון או דהוי ספק דשמא הלכה כר"ש. אבל בטריפות דהוי נ"מ גדול בין ודאי טריפה לספק טריפה לענין כסוי הדם וכדומה לא הו"ל לומר בלשון הלכה:
+
+Chapter 21
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות קסג] <b>בתוי"ט ד"ה והאבן בידו. דאינו צריך כ"כ טלטול התינוק. </b>קשה לי דלפ"ז ביש לו געגועים דודאי צריך לטלטול התינוק הוי היתר גמור כמו בכלכלה ולמאי צ"ל דלא העמידו טלטול שלא בידים במקום סכנה הא הוי היתר גמור. וביותר ק' לפ"מ דפירשו תוס' בל' אי הכי היינו דהמקשן ידע דדינר אסור משום דלמא נפיל ואתי לאתויי אלא דמקשה כמו דמטלטלים טלטול האבן שביד תינוק משום סכנה ה"נ נתיר טלטול הדינר בידו ומאי דומיא הא הטלטול האבן שביד התינוק הוי היתר גמור היכא דצריך לתינוק ביש לו געגועים וצע"ג:
+[אות קסד] <b>בתו"ח ד"ה הר"ב ד"ה אף מעלין. דיכול לאוכלו מן המדומע קודם. </b>ע"י שנותן עיניו בצד זה להעלותו ואוכל בצד אחר. ועיין בפ"ק דחולין (דף ז' ע"א) ובבכורות (דף נ"ט ע"א) דהקשו תוס' הא גם בדמאי רשאי לקרות שם ע"י שנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר כדמוכח (פ"ק דחולין ) א"כ אמאי קתני במתני' דפ"ב דשבת בספק חשיכה מעשרין את הדמאי גם בשבת לשתרי ותירצו דשאני מדומע דכבר היה מתוקן אבל תחלת טבל לא שרי ע"י דאפשר שנותן עיניו בצד זה וכו' וכזה כתב ג"כ הרמב"ן (פ"ק דביצה) בסוגיא דגלגל עיסה:<br><b>ובעיקר </b>קושית תוספות י"ל דהרי בסוגיין אמרינן דר"י עדיפא מדרשב"א והיינו דרשב"א מיקל רק על ידי שנותן עיניו ור"י מיקל טפי דכיון דיכול ליתן עיניו לא הוי מתקן בהעלאתו. א"כ י"ל דמתני' דפ"ב דשבת כרשב"א אתיא ואפשר דגם רבנן דר"י ס"ל דבמדומע מותר על ידי שנותן כו' אלא דס"ל דמ"מ הוי מתקן בהעלאתו ור"י הוא שחידש סברא זו דלא מקרי מתקן וכ"כ הרמב"ן (פ"ק דביצה) וז"ל שר"י אומר מעלין את המדומע וחביריו חולקים עליו שאעפ"כ אסור לקרוא שם עכ"ל ואם כן ממילא ליתא לקושי' תוס':
+
+Mishnah 2
+
+[אות קסה] <b>בר"ב ד"ה מטה כו'. לא יטול אותה. </b>בגמ' מאן תנא כו' בהתירא טרחינן באסורא לא טרחינן. דקתני מגביה ומטה על צידה כו' בחביות דהוי התירא ולא יטול האבן ממש דהוי איסור רש"י. ולא זכיתי להבין דאיך שייך היתר נטילת האבן הא א"א לטלטל מוקצה בשביל שתיית היין דהא חזינן במניח דהחבית נעשה בסיס ואסור לנער ולא שרינן טלטול חביות המוקצה בשביל שתיית היין (והא דהחבית הוי בסיס ול"א דהוי מוקצה לדבר איסור והיתר דהא היין היתר הוא עי' בס' ת"ש (סי' שי"ט) כיון דהאבן מונח על החבית גבוה מן היין מקרי בסיס לאבן לחוד) וא"כ מה לי טלטול אבן דלשתרי מטלטול חבית דאסורה. והאי דנוטל את הפסולת. צ"ל באמת דטלטול מוקצה ביו"ט לצורך אוכל נפש שרי כמ"ש התוס' ריש ביצה (דף ח' ע"א ד"ה אר"י ובדף כ"ה ע"ב ד"ה גריפת ובדף ל"א ע"ב ד"ה אר"ז) ע"ש אבל בשבת דאסור כדמוכח מניעור חבית במניח דאסור וכנ"ל א"כ איך אפשר לטלטל האבן וליכא היתר רק בניעור החבית דהוי לגבי האבן טלטול מן הצד לצורך דבר המותר וצלע"ג:<br><b>ואולם </b>לשיטת התוס' ניחא דפרכת הש"ס דנימא דבטל האבן לגביה כמו באוכלים מרובה על הפסולת ובזה ל"ק דמנ"ל הך סברא דבטל הא התם אף אם אין הפסולת בטל לגבי אוכלים מ"מ הא טלטול מוקצה לצורך א"נ מותר ביו"ט. בזה י"ל דזהו דוקא בא"א בעניין אחר אבל היכא דאפשר לברר האוכל אלא דנפיש בטרחא לא היה לנו להתיר טלטול מוקצה אע"כ דפקע שם מוקצה מיניה דבטל לגבי האוכל ושפיר פריך:<br><b>וביותר </b>י"ל דפריך בדרך הכרח דהא בסיפא בפסולת מרובה על האוכלים דנוטל האוכל ולשיטת התוספות הפירוש דנפיש בטרחא וזוטר בשיעורא קאי על האוכלים הרי דמחייבי' ליה לאפושי בטרחא ולא מתירין לו טלטול מוקצה דפסולת. וא"כ מ"ש ברישא דהאוכל מרובה בשעורי' ומ"ש בסיפא דהפסולת מרובה בשעורי'. הא מ"מ בזה ובזה נפיש טרחא לברור האוכל. ע"כ ברישא הטעם כיון דהאוכל מרובה בשיעורי' בטל הפסולת לגבי האוכלים:<br><b>ובזה </b>אפשר לפרש כוונת תוס' בהמשך דבריהם במ"ש והא דמוקי לה בפ"ק דביצה כו'. ודו"ק:
+[אות קסו] <b>תוי"ט ד"ה מטה. ובדין דכר. </b>בסוגיין איתא ב' מימרות משמיה דרב. הא'. על אבן ל"ש בשוכח. והב'. על מעות שעל הכר ל"ש אלא בשוכח. ובתוס' הקשו תרתי דרב למ"ל. ותירצו דחדא מכלל חברתה אתמר. ולענ"ד נראה לתרץ קושייתם דהנה במסכתין פ' כל הכלים [דף קכ"ה ע"ב] איתא תנן התם אבן שעל פי החבית מטה על צדה והיא נופלת. אמר רבה א"ר אמי אר"י ל"ש אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור. ורב יוסף א"ר אסי אר"י ל"ש אלא בשוכח אבל במניח נעשה כיסוי להחבית אמר רבה מותבי' אשמעתין האבן שבקירויה וכו'. וכ' רש"י שם במימרא דרבה ל"ש דמותר לטלטל החבית והאבן עליה דקתני ואם היתה בין החביות מגביהה ומטה על צידה בשכח האבן שעליה. אבל במניח נעשית החבית בסיס להאבן ואין מטלטלים את החבית. והיא תמוה דאמאי נקט רש"י ל"ש אלא בשוכח קאי אסיפא דמתני' דמגביהים להחבית ולא בפשוטו על הרישא דמטה על צידה דל"ש אלא בשוכח אבל במניח אסור להטות על צידה דהא באמת בבסיס אפי' ניעור אסור דהא בההיא דמעות שעל הכר דלא קתני במתני' רק דינא דניעור ועלה אמר רב דבמניח אסור ובפרט דהגמרא מביא רק הרישא. ונדחק רש"י לפרש דקאי אסיפא. וטעמא בעי. ורש"י בפ' נוטל [דף קמ"ב ע"ב] כ' בפשוטו דל"ש דמטה ע"צ וכו'. אח"כ ראיתי שהקשה כן המהרש"א. ומה שתירץ דכ' רש"י כן דלא ליהוי פלוגתא דר' אמי ור"א פלוגתא רחוקה בתלתא דרגי דלר' אמי אפילו ניעור אסור ולר' אסי אפילו האבן עצמו מותר לטלטלה. דחיק טובא. דבדינא דבסיס ל"פ דתרווייהו ס"ל דהיכא דהוי בסיס אפי' ניעור אסור אלא דפליגי אם האבן עצמו הותר בנעשה כלי או דלא נעשה כלי. וממילא החבית בסיס לדבר אסור וא"כ הפלוגתא רק בחד מלתא ביסוד זה אם האבן נעשה כלי או לא וליכא בזה פלוגתא רחוקה דגם רב אסי מודה היכא דלא נעשה האבן כלי אפילו ניעור אסור ובזה ממילא נדחה גם תירוצו השני של המהרש"א דלכך פירש בטלטול ולא בניעור דהוי דומיא דמייתי עלה ואזדי לטעמייהו. כיון דשורש הפלוגתא רק אם האבן נעשה כלי או לא. שייך שפיר ואזדי לטעמייהו. והנלע"ד דהנה לעיל (פרק ד' מ"ב) נוטל את הכיסוי והן נופלות. כ' רש"י והרע"ב דלא נעשית בסיס להן שאין עשוי אלא לכסות הקדירה. ונראה דכוונתם למ"ש הר"ן שם (דף כ"ה ע"א) בשם הרז"ה שאין הקדירה תשמיש להטמנה וכיסוי אלא אדרבה דהם תשמישים לקדירה. והוא במג"א (סי' רנ"ט סק"ט) [ובתוספות פרק כירה (דף מ"ג ע"ב) ד"ה דכ"ע כ' טעם אחר כיון דאין דעתו להניח שם כל השבת לא מקרי בסיס]. ולכאורה תמוה משמעתין דאמר רבה אבל במניח נעשה בסיס. נהי דס"ל לרבה דהאבן לא נעשה כלי ואסור משום מוקצה. מ"מ למה יהיה החבית בסיס הא החבית אינו משמש להאבן. אלא אדרבא האבן משמש לחבית לכסוי. והוי ממש כההיא דטמן וכיסה. וראיתי ברז"ה פ' כל הכלים ונראה תוכן דבריו הקדושים דבאמת מה דאמר רבה אבל במניח. היינו במניח שלא ע"ד כיסוי. וע"ד כיסוי הוי כשוכח ע"ש. והא דאמר רבה ומותבינן אשמעתין אף דמיירי במניח שלא ע"ד כיסוי. וצ"ל דמ"מ מדלא אמר עוד בבא אבל במניח לכיסוי הותר גם האבן. ומוכח דלא נעשה כלי ואין כאן אלא ב' דינים. דבמניח ע"ד כיסוי דינו כשוכח וע"ז אמר ומותבי' אשמעתי'. אמנם עדיין דחוק דאמאי אמר ל"ש אלא בשוכח ה"ל למנקט ל"ש אלא במניח ע"ד כיסוי. ולזה י"ל דרש"י ס"ל כמ"ש תוס' (דף קכ"ג ע"א) ד"ה האי פיגלא כו' דבמניח ע"מ ליטלה בשבת אף דלא הוי בסיס ומותר לנער מ"מ לא הוי כשוכח ממש ואסור בטלטול החבית ואבן עליו דלא היה לו להניחו באותו ענין דיצטרך לטלטלו עיי"ש היטב. ה"נ י"ל לשיטת רש"י הנ"ל דנהי דהיכא דההיתר אינו משמש להאיסור לא מקרי בסיס מ"מ רק בניעור מותר אבל לא בטלטול גמור ואינו בזה כשוכח. ולפ"ז מדוקדקים דברי רש"י (דבדף קכ"ה) במימרא דרבה אבל במניח נעשה בסיס דמיירי ע"כ אף במניח ע"ד כיסוי מדקאמר ומותבינן אשמעתין. וגם מדקאמר ל"ש אלא בשוכח ולא קאמר ל"ש אלא במניח ע"ד כיסוי וכנ"ל. לזה פירש"י דקאי אסיפא דקתני מגביהה ומטה ע"צ דאילו ארישא דמטה ע"צ גם במניח ע"ד כיסוי מותר כיון דהחביות אינו משמש להאבן. אבל (בדף קמ"ב) במימרא דרב דאפשר לפרש דמה דקאמר אבל במניח היינו שלא ע"ד כיסוי ומה דלא קאמר לא שנו אלא במניח ע"ד כיסוי י"ל דסבר דע"ד כיסוי נעשה האבן כלי כרב אסי מש"ה נקט רש"י בפשוטו דקאי ארישא ולפ"ז מיושב קושית תוס'. די"ל באמת דרב מיירי ג"כ במניח ע"ד כיסוי דס"ל כר' אמי וקאי באמת רק אסיפא לענין טלטול החבית כדצ"ל במימרא דרבה א"ר אמי וכיון דקאי אסיפא עדיין לא שמענו דבבסיס גמור אפי' הניעור אסור. לזה הוצרך לאידך מימרא דרבה במעות שעל הכר דלא קתני במתני' רק דין ניעור ועלה אמר דבמניח נעשה בסיס דאפי' ניעור לחוד אסור. ומימרא קמייתא דרב אצטריך דלא נימא דהאבן עצמו אשתרי דנעשה כלי ולאפוקי מרב אסי וק"ל:<br><b>ובאמת </b>מזה תמוהים לי דברי הר"ן דבפרק במה טומנים כ' כהרז"ה כיון דאין הקדירה משמש להכיסוי לא מקרי בסיס ובפרק נוטל (דף ס"ה ע"ב) כ' ל"ש דמטה ע"צ וכו' אלא בשוכח וכו' וא"ת והא קיי"ל בחריות של דקל וכו'. ובזה נשאר הקושיא דמ"מ אף דלא דמי לחריות ואין האבן נעשה כלי מ"מ הא החבית אינו משמש להאבן ולא יהיה בסיס ובזה ליכא למימר כמש"ל בשיטת רש"י דמ"מ אסור להגביה החבית. דהא כ' הר"ן ל"ש אלא דמטה ע"צ הרי דמפרש דקאי ארישא דבמניח אפילו מטה ע"צ אסור. וגם ל"ל כמו שתירץ הרז"ה את עצמו דאבל במניח היינו שלא ע"ד כיסוי דא"כ לא שייך עלה דברי הר"ן במ"ש להקשות מחריות של דקל דהא מיירי במניח של ע"ד כיסוי וצע"ג: 
+
+Mishnah 3
+
+[אות קסז] <b>במשנה עצמות וקליפין. </b>נלענ"ד דנקט תרווייהו דעצמות הוי רבותא לב"ה דאף דמכוסין מ"מ מותר לטלטלם. וקליפים רבותא לב"ש דאף דמגולין מ"מ אסור לטלטלם וכדאמרינן בשבת (דכ"ט ע"א) ואי אשמעינן גרעינין הו"א דמעיקרא מכסיין וכו' אבל קליפי אגוזין דמעיקרא מיגלו וכו'. ובזה מיושב לי היטב קושית תוספות דשם ד"ה והא דרב וכו' וא"ת ובאגוזים וכו' והיינו דלכאורה קשה היאך אמרינן שם והא דרב לאו בפירוש איתמר וכו' הא בלא"ה מוכח כן ממתני' דהכא דלר"י אפילו גרעינין הוי מוקצה ונולד מדס"ל לבית שמאי דאסור לטלטלם וכיון דמהא דאין מסיקין בשברי כלים ידעינן דס"ל כר"י ממילא ידעינן דגם בגרעי' אסור ומה צריכים לראיה מכללא דס"ל לרב הכי. אמנם נראה דלק"מ דס"ד לומר דדלמא באמת זהו גופיה טעמא דב"ה דמסלקים מעל הטבלא דס"ל דלא הוי מוקצה דמעיקרא עצמות והשתא עצמות ואדרבא היינו מרויחים בזה דלא תקשה דהא ב"ה אית להו מוקצה גבי ביצה שנולדה ביו"ט כדפרכינן בריש ביצה דבאמת ס"ל דמוקצה אסור אלא דהכא לא הוי מוקצה ולפ"ז מיושב קושית תוס' דכיון דס"ל לרב דבגרעין אסור דל"א מעיקרא גרעין ממילא ידעינן דאוסר אף בקליפי אגוזין דהא ע"כ ר"י ס"ל דקליפי אגוזים אף דמגולין הוי מוקצה מדחזינן דב"ש ס"ל דקליפות אסורים לטלטלם דבזה ליכא למימר דלמא זהו באמת טעמא דב"ה דהא ב"ה מתיר אפי' עצמות דמכוסין דהוי מוקצה ומוכח דב"ה ס"ל כר"ש ממילא נקטינן מדברי ב"ש דלר"י אפילו קליפים אסור וכיון דרב ס"ל כר"י גם קליפים אסורים. והוא נכון מאד בעזה"י: 
+
+Chapter 22
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות קסח] <b>במשנ' מצילין הימנה. </b>דחיישי' שמא יביא כלים דרך רה"ר. וכתבו תוס' (דף קי"ז ע"ב) ד"ה הא דתניא בשם ר"ת דוקא נשברה דבהול אבל נסדקה דעושה טיף טיף מותר להציל הרבה:
+[אות קסט] <b>במשנה ור' אליעזר מתיר. </b>צ"ל ור' אלעזר. ועיין במסכתין (דף י"ט ע"ב) וברש"י שם ד"ה ר"א:
+
+Mishnah 2
+
+[אות קע] <b>במשנה מדיחין אותו. </b>לפירוש הרשב"א דעירוי ככלי שני א"ש הכא דאין שורים בכלי אחד אבל מדיחים אותו מכלי אחד דרך עירוי אבל לר"ת דעירוי ככלי ראשון ע"כ מדיחים היינו מכלי שני וא"כ מאי איריא מדיחים דאפי' שורים נמי לשרי בכלי שני ואומר ר"י דאפילו בכ"ש אין שורין דהואיל דהמים חמין מחזי כמבשל ואע"ג דתנן (פ"ג מ"ה) אבל נותן הוא לתוך הקערה. היינו דוקא תבלין שהן עשויין למתק את הקדרה ולא מיחזי כמבשל א"נ ה"ה דשורים בכ"ש והא דנקט מדיחים לרבותא דסיפא דבמליח הישן קולייס האיספנין אפילו הדחה מכלי שני אסור. תוספות לעיל (דף ל"ט ע"א) ד"ה כל. וקשה לי דלפ"ז אמאי מותר במתני' (פ"ג מ"ה) ליתן לתוך הכוס והיינו אפילו צונן מועטין לתוך חמים מרובים הא מחזי כמבשל. ומצאתי בס' תוס' שבת (סי' ש"ח ס"ק מ"ו) שעמד בזה ותירץ דהתם בכוס שתייה אינו נראה אלא כמו שמצנן החמים ע"ש ולפ"ז י"ל במ"ש הרע"ב לעיל במתני' הנ"ל בשיטתו דנותן לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן דכדי להפשירן קאי ג"כ אכוס כפשטא דמתני' משום דס"ל למתני' זו דכ"ש מבשל וסיפא דמתני' דנותן לתוך הקערה ס"ל דכ"ש אינו מבשל ודחוק. ולפי הנ"ל י"ל דבכוס אסור משום דכל כ"ש אסור מדרבנן דמחזי כמבשל משא"כ בתבלין דלמתק לא מחזי כ"כ כמבשל. ומה"ט י"ל ג"כ ליישב הא דס"ל לר"י דלכל קדרה הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר ולא פליג ברישא דהמיחם שפנהו ועמ"ש שם על הגליון. ולפי הנ"ל ניחא דאף דבהעבירוהו מהאור ס"ל לר"י דלא מבשל מ"מ י"ל דלא עדיף מכ"ש לדידן דמ"מ מדרבנן אסור דמחזי כמבשל ורק בתבלין דלמתק אוקמי אדינא בזה ס"ל לר"י דשרי בהעבירוהו מעל האור:<br><b>ובעיקר </b>דברי תוס' הנ"ל שהמציאו חילוק דבתבלין דלמתק קיל. לענ"ד היה מקום לומר כיון דחזינן דר"י מתיר בתבלין בהעבירוהו מעל האור ועיין בתוס' שם דדוקא בתבלין פליג אבל בשאר דברים מודה דמבשל בכ"ר א"כ י"ל דת"ק דאוסר בתבלין ס"ל באמת דתבלין לא הוי בישול דאורייתא בכלי ראשון בהעבירוהו מהאור אלא מדרבנן אסור (וממילא צ"ל כן לרב ששת דאמר במסכתין (דף קל"ח ע"א) מי איכא מידי דחד תנא מחייב חטאת ולחד תנא שרי לכתחילה). א"כ י"ל דמש"ה מותר בכלי ב' כיון דאף בכלי ראשון הוי רק דרבנן. ובזה מיושב לשון רש"י והרע"ב לעיל שכתב האלפס והקדרה שהעבירן מרותחים בהש"מ לא יתן לתוכן משתחשך. ולכאורה תמוה אמאי דייקי משתחשך והא בה"ש ג"כ אסור ליתן תוכו ולפי הנ"ל ניחא דתבלין דלא הוי בישול דאורייתא מותר בה"ש למ"ד משום שבות ל"ג בה"ש:
+
+Chapter 23
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות קעא] <b>ברע"ב ד"ה ובלבד וכו'. לזמן מרובה משמע וקי"ל. </b>אבל בשאלה יכול לתובעו כל עת שירצה ואע"ג דהכא בכדי יין דלא הדרא בעינא ולא שייך בזה ענין השאלה אלא לשון הלואה הכי קא"ל הריני מחזיר לך כל זמן שתרצה כמו שאל' אבל באומר הלויני ע"מ שאחזיר לך כל זמן שתרצה אסור. הרשב"א בחידושיו:
+[אות קעב] <b>בתוי"ט ד"ה וכן האשה. ומש"ה נמי בגמ' כי דייק. </b>לענ"ד מלבד שהוא דחוק הא מ"מ הו"מ למפרך מרישא דמתני' דבב"מ אבל אומר הלויני עד שיבא בני וב"ה אוסר א"כ הוי מצי למפרך על רישא דמתני' דהכא גבי כדי יין מרישא דמתני' דבב"מ, וביותר דהא ע"כ פירכת הש"ס מכח הרישא דהא מהך בבא דלא תלוה כד ליכא קושיא דדלמא ב"ה מודה דביש לו שרי כמו לדידן בפירש סאה בסאה. אע"כ דסמיך ארישא דקתני וב"ה אוסר דלא מהני יש לו וא"כ יקשה כנ"ל:<br><b>ולזה </b>נלע"ד לפי מ"ש בחי' הרשב"א בשם הרמב"ן שהקשה בדברי ב"ה דלא תלוה הא בשעת הלואה לאו מידי עביד ולא הול"ל רק אשה שהלותה ככר והוקר נותנת לה דמים ותירץ דמתוך שהוא דבר מועט חוששים שאע"פ שהוקרו תתן לה הככר דאומרת שמא תוחזק בשכונתה לצרת עין. א"כ זהו רק בככר דהוא דבר מועט אבל בשאר מילי אסור רק סאה בסאה. אבל להלוות סתם סאה מותר דאם יתייקר תתן לו דמים וא"כ ממילא ברישא כדי יין ליכא קושיא דלא פירש כדי יין בכדי יין. מש"ה פריך רק אסיפא דאשה מחברתה ככרות. וכן למה שתירץ הרשב"א לנפשי' שם קושית הרמב"ן הנ"ל הוא דוקא בככר והוא נכון מאד בעזה"י:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות קעג] <b>במשנה ולהביא פירות. </b>היינו מן המחובר אבל מחוץ לתחום או דרך רה"ר שרי להחשיך כיון דאפשר לעשותו בשבת אם היה מחיצות. הכי מסקי' בסוגיא. וצ"ע על הר"ב שסתם בזה:
+[אות קעד] <b>שם ברע"ב ד"ה ולא יאמר כו'. אבל אומר לו הנרא' שתעמוד עמי לערב. </b>בתוס' כתבו דה"ה דשרי לומר לעובד כוכבים כן. ובהג"א (פ"א דע"ז) כתב לאסור. ונראה לי כדעת הג"א דהא ר"א אקשי לר"פ הא אמירה לעובד כוכבים שבות. והיינו כבר תני לה במתני' דלעיל דא"א לו כבה. רש"י. וכיון שכן קשה לי למה אוקי ר"א בחבר ישראל ולדיוקא. והרי זהו דחוק מאד דגוף הדין דלא יאמר לחבירו ישראל אין לו מציאות בדין דהא אף אם היה רשאי לומר הא מ"מ חבירו ישראל אינו יכול לשכור ונקטו רק משום הדיוק והו"ל לר"א יותר לומר כדר"פ בחבירו עובד כוכבים דיש לו שייכות לעצם הדין. אלא דמשנה שא"צ היא דכבר תני לה וע"ז י"ל שפיר דתני לה משום דיוקא דאומר לו הנראה כו' אע"כ כדעת הג"א דלעובד כוכבים באמת אסור:
+[אות קעה] <b>שם בתוי"ט ד"ה ולא יאמר וכו'. ומ"ש חבירו כדאיתא בגמ' </b>בסוגיא מקשה מ"ש הוא ומ"ש חבירו אר"פ חבר עובד כוכבים מתקיף לה ר"א אמירה לעובד כוכבים שבות. וכבר סתמה ר' למתני' נכרי שבא לכבות א"א לו כבה. רש"י. וקשה לי הא מהך מתני' דעובד כוכבים שבא לכבות שמעינן רק דאמירה לעובד כוכבים אסור במלאכה דאורייתא ואשמעה לן מתני' דהכא דאף במלאכה דרבנן דהא שכירות עצמו מדרבנן והוי שבות דשבות דמ"מ אסור. וי"ל דמשמע ליה דמתני' דלעיל ככו"ע אתי ואף ר' שמעון דס' דאינו חייב בכבוי משום דהוי משאצ"ל מודה בה הרי אף דכבוי עצמה הוי שבות מ"מ אסור לומר לעובד כוכבים. אבל אין לתרץ דהכי קא קשיא ליה דלתני מתני' דהכא ולמה ליה למתני מתני' דלעיל דהא שם החידוש דאף במקום פסידא אסור גם דדוקא לומר כבה אסור אבל א"צ למחות לומר אל תכבה אך בתוס' (דף קכ"א ע"א) ד"ה ש"מ וכו' צ"ל דמוקי מתני' כר"י. הרי דהיה ס"ד לאוקמי מתני' כר"י דוקא. ותו קשה לי למ"ש הר"ן בפ' חביות דשבות דשבות מותר במקום פסידא. והא דא"א לכבות אף לר"ש דמשאצ"ל פטור היינו דמ"מ כיון דכבוי הוי מלאכה אם עושים לגופו לא חילקו בין עושה לגופו או לא עיי"ש א"כ הרי לקושטא דמלתא אמירה לכבות חמור מאמירה לעשות שבות דעלמא. א"כ ממתני' דכבוי לא שמעינן דיהא אסור האמירה לעובד כוכבים לשכור פועלים וצ"ע. גם קשה לי אמאי נקט רש"י דכבר סתם ר' במתני' דעובד כוכבים שבא לכבות ולא נקט מתני' שלפני זה בפרק קמא דאין נותנים עורות לעבדן כו' ובכולן ב"ה מתירים עם השמש. הרי דבשבת לכ"ע אסור. ולפמ"ש היה ניחא דמשם ליכא קושיא די"ל משום דהוא מלאכה דאורייתא. וצ"ע:
+
+Mishnah 4
+
+[אות קעו] <b>ארון ותכריכין. </b>היינו ג"כ למיגזא ליה גלימא דבכה"ג דוקא למת שרי אבל לאחר אסור דאלו להביא מחוץ לתחום או דרך רה"ר גם לאחר שרי כמש"ל. גמרא:
+[אות קעז] <b>בתוי"ט ד"ה עשו לו ארון. ולרש"י טעמא. </b>למאי דמסיק רש"י דעיקר הגירסא ת"כ דשמואל ומספק לא בעי' כדי שיעשו ל"צ לאוקמי בעומד באסרטיא וע"כ הך אוקימתא קאי לרב וכמ"ש המהרש"א אף דמהרש"א כ' רק דלתוס' דבחלילין אסור רק כ"ש ומוכח דשמואל דמיקל מספק היינו אף לענין כ"ש א"כ ע"כ פירכת הש"ס גבי קבר דלבעי כ"ש היינו דרב אבל באמת דברי מהרש"א תמוהים דאף לרש"י דלא יספוד בהן לעולם מ"מ א"א לומר דלשמואל מקילים בספק רק לענין איסור עולם אבל מ"מ צריך כד"ש דאיך אמרי' בסוגיא ת"כ דרב ומייתי ממרחץ והא לענין כ"ש גם שמואל מודה דמחמרי' מספק וכן להגיה ת"כ דשמואל דהיינו מדר"י דאם יש רשות דמ"מ הוי ספק. הרי דמספק לא בעינן כ"ש. וכ"כ רש"י להדיא דלשמואל סופדין בהן למ"ש מיד. וברור. ואולם קשה לי כיון דגם לרש"י פירכת הש"ס רק לרב א"כ אמאי פריך דלצטריך כד"ש ולא פריך דליתסר לעולם כמו בחלילים דאסור מספק לעולם וצ"ע:
+
+Mishnah 5
+
+[אות קעח] <b>על החול. </b>ומה דמשמע לעיל במתני' (רפ"ד) דחול מחמם תירץ הר"ן שם דטבע חול להוסיף איכות על איכותו אם קר מקרר ואם חם מחמם ועי' בתוי"ט (ריש פ"ב דב"ב) ד"ה ואת הסלעים:
+
+Chapter 24
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות קעט] <b>במשנה והשקים נופלים. </b>ואם הם דברים שישברו בנפילתם מניח כרים וכסתות תחתיהם. ודוקא במשאות קטנות דאפשר לנער הכרים (דלא הוי בסיס כיון דאין דעתו להניח שם כל השבת כמ"ש תוס' (רפ"ק דביצה) בתירוצם הא'. והובא בתוס' חדשים לעיל (פכ"א מ"ג) לאידך תירוצם דשם דלא ברירא להו כן וע"כ דס"ל דאפי' במניח בשבת כההיא דעצמות וקליפים ואין דעתו להניח כל השבת ג"כ הוי מוקצה וכן מוכח דעת תוס' בשבת (דף מ"ד ע"ב) ד"ה יש עליה מעות. ולפ"ז קשה ההיא דהכא איך יכול לנער הכרים הא הוי בסיס וא"כ גם משאות קטנות יהיה ביטול כלי מהיכנו וצ"ע. ובגליון המג"א כתבתי די"ל דכשירצו להשתמש בכרים יגיד עליה גם דבר המותר חשוב וכיון דבה"ש לא הי' בסיס וגם עתה אחר הנחת ההיתר עליה לא הוי בסיס אף דשעה א' היה בסיס לדבר אסור מ"מ הוי בכלל אין מוקצה לחצי שבת) אבל משאות גדולות דא"א לנער לא דהוי ביטול כלי מהיכנו (עיין לעיל פ"ג מ"ו) ודוקא דאיכא פסידא בשבירתם. אבל בלא"ה אף משאות קטנות אסור. גמרא:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות קפ] <b>ברע"ב ד"ה מחתכין. אלא לאדם. וכ"כ רש"י במתני'. </b>ולפ"ז צ"ל דאף דהדלועים עדיין עומדים להצניעם עד אחר שבת ולבשלם לאדם מ"מ מותר לר"ש להאכילו לכלבים. ונ"ל לא מיבעי' לשיטת תוס' פרק מפנין (דף קכ"ח ע"א) ד"ה דג תפל דס"ל שם דלר"ש מותר לטלטל בשבת בשר תפל כיון דראוי לכלבים. וכן נ"ל לדייק בדעת רש"י ומלשונו פרק כירה (דף מ"ה ע"ב) ד"ה דאית בה ביצת אפרוח. דהכא שרי. אלא אפילו לדעת הרשב"א בחידושיו פרק מפנין ופרק נוטל. וכ"ה דעת הרז"ה (פרק נוטל) דגם לר"ש בשר חי אסור לטלטל כיון דעדיין עומדת לאדם לא שדי להו לכלבים ובההיא דמפנין אינו מותר אלא בבשר סרוח דעומדת לכלבים כמו נבלה. מ"מ י"ל דמודו דבשר חי מותר להאכילו לכלבים לר"ש דדוקא לטלטול בעלמא אסור דאמרינן מסתמא לא יתנהו לכלבים ולא חזי היום לכלום. אבל אם באמת רוצה ליתנהו לכלבים מותר דעתה שמזמינו לכלבים עומד לכלבים. אלא דבה"ש עדיין לא היה עומד לכלבים ודמי לנבלה שנתנבלה בשבת. באופן די"ל דפי' הרע"ב עולה יפה אף לשיטת הרז"ה והרשב"א הנ"ל. ובתוי"ט כתב וכתבו התוס' (בחולין דף י"ד) דקמ"ל דמשוי אוכלא וכו'. ולענ"ד דברי רש"י והרע"ב לא מפרשי' כן אלא דגם דלועים שייכים בפלוגתא דר"י ור"ש דלר"י אסור לחתכם לפני הכלבים כיון דבה"ש לא היה עומד לכלבים והוי כמו נתנבלה בשבת והקושיא באמת על תוס' דנדחקו ולא נחתי להכי וצ"ע:
+
+Mishnah 5
+
+[אות קפא] <b>במשנה לצורך השבת. </b>בנדרים (דף ע"ז ע"א) כתב הר"ן כיון דצריך חכם או ג' הדיוטות מחזי כדינא. א"נ שאין שעה עוברת לשאלה. תמוה לי הא ע"כ מוכח טעם הב' דאילו לטעם הא' ממילא בהפרת בעל דלא מחזי כדינא אף אלו לא היה שעה עוברת יכול להפר בשבת ומה דקתני במתני' דנדרים נדרה עם חשיכה מיפר עד שלא תחשך שאם חשכה ולא הפר אינו יכול להפר. זהו לאו דרך נתינת טעם הוא אלא דהוא מלתא באפי נפשה כיון דיכול להפר בשבת צריך להקדים עצמו להפר מיד עם חשיכה דאם חשכה אינו יכול להפר (וכדמוכחי' לומר לפי צד האיבעי' דבעל מפר ג"כ רק נדרים שלצורך שבת דודאי לאו נתינת טעם היא דהא לצורך שבת אף חכם דאין שעה עוברת מותר) א"כ יקשה מה פרכי' בנדרים (דף ע"ט ע"א) אמאי להוי כשותק ע"מ למיקט. דהא אף אם נידון כן ויהיה בידו להפר למחר מ"מ יכול להפר בשבת וממילא שתיקתו לא הוי כמו ע"מ למיקט. אע"כ דס"ל להש"ס דלפי האמת דפשטי' ממתני' דנדרה עם חשיכה דבזמן מועט כזה דלאו צורך שבת היא מ"מ מיפר ומוכח דמיפר אף שלא לצורך שבת בזה צריכים לטעם דשעה עוברת ושפיר פרכינן דאמאי מקרי שעה עוברת הא יהיה כשותק ע"מ למיקט. וכן בסוגיא דנדרים (דף ע"ז) מסקי' דלהך תנא דס"ל הפרת נדרים מעל"ע אינו יכול להפר בשבת הרי דבאין שעה עוברת גם בעל דלא מחזי כדינא אינו יכול להפר ומוכח כטעם שני דהר"ן הנ"ל וצ"ע:
+[אות קפב] <b>ברע"ב ד"ה שהן לצורך. דאלו בעל או אב. </b>הכי מסקינן בנדרים (דף ע"ז) דמוכח ממתני' דמיפר אף שלא לצורך שבת. ואם כן מתני' דהכא דקתני שהן לצורך השבת קאי רק על ונשאלין לחכם. מזה קשה לי בסוגיא בשבת (דמ"ו ע"ב) מתיב רמב"ח מפירים נדרים בשבת. ואמאי נימא מי יימר דמיזדקק לה בעל. ומאי קושיא דלמא באמת לא תותר לאכול בשבת וההפרה מועיל על אחר שבת דהא מיפר אף של"צ שבת. ודוחק לומר דפריך מברייתא דמייתי בנדרים שם דתני ר"ז דבר"פ אין מפירין נדרים אלא לצורך שבת ומקצר הלשון. וגם מהרש"ל מגיה דצ"ל מפירין נדרים בשבת ונשאלים דמשמע ליה דפרכת הש"ס ממתני' דהכא וצ"ע:
+[אות קפג] <b>בתי"ט ד"ה שפקקו כו'. עד לטפיח. </b>וע' (פ"ו מ"ב דאהלו') ובתי"ט שם:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Shabbat/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Shabbat/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..219ed9643d9a171daa2012c02f5dd173d9fa9df2
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Shabbat/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,640 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Shabbat
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה שבת
+merged
+https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Shabbat
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1908-1909
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה שבת
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ב] <b>פשט בעה"ב את ידו וכו' ונתן לתוך ידו של עני. </b>דוקא כשידו תוך יו"ד אבל למעלה מיו"ד הוי מקום פטור ודינו כדין הזורק בכותל (פי"א מ"ג) הרשב"א בחידושיו והובא בקצרה בהה"מ (פי"ג מהלכות שבת):
+[אות א] <b>בר"ב ד"ה או שנטל מתוכה והוציא. החפץ והניח ברה"ר. </b>וכ"כ רש"י במתני' ובאמת כפי מה דמסקי' בסוגין דעקירת גופו כעקירת חפץ דמי וה"נ הנחת גופו כהנחת חפץ דמי ואף בלא הניח ברה"ר אלא אחזו בידו ג"כ חייב דכיון שהוציא ידו לחוץ והיא עומד הוי כהנחת חפץ ועל רש"י אין קושיא שכן דרכו לפרש כפי ס"ד דהש"ס כמ"ש התוי"ט (פ"ב מ"ב דפאה). ולפי האיבעיא דעקירת גופו כו'. דלא תקשה דנפשט ממתני' הוצרך לפרש די"ל דמיירי בהניח ברה"ר וכמ"ש התוס' בסוגיין ואף דהתוס' ישנים כתבו דהרשב"א פי' דהנחה פשיטא ליה דהוי הנחה והאיבעיא רק על העקירה. מ"מ י"ל דרש"י ס"ל כתוס' דגם לענין הנחה מיבעי'. ובאמת דברי התוס' ישנים תמוהים לי דאיך חשיב ר' דהוי עקירה ואינה דומה לידו וכו' הא בלא"ה צריך הך חילוק דאינו דומה לידו דהא ידו אפי' הנחה לא הוי. דהא פשט בעה"ב את ידו לחוץ ונטל העני ממנו פטור ול"א דבעה"ב חייב מכח הנחת גופו דהנחת חפץ דמי וצע"ג אבל על הרע"ב קשה כהנ"ל:
+[אות ג] <b>תוי"ט ד"ה פשט העני. משא"כ במילה ולולב. </b>אינו מובן הא גבי לולב ג"כ לא ניתן לדחות דהא הנטילה הוי רק טילטול בעלמא והעברה ברה"ר באמת אסור וראיית התוי"ט משתי תינוקות אינו מהדומה דהתם בתינוקות אינו טרוד כלל דהא אין לו למול שום תינוק באותו יום. משא"כ בלולב דטרוד הוא ליטול לולב וה"נ בצדקה דטרוד ליתן צדקה הוי ממש כלולב:
+[אות ד] <b>תוי"ט ד"ה ובעה"ב פטור. דבלתא דידיה לא מיירי. </b>ויש אפילו נ"מ דהא קיי"ל מומר לדבר אחד לא הוי מומר לכה"ת כולה אבל מומר לחלל שבת בפרהסיא הוי מומר לכה"ת כולה ושחיטתו אסורה ודעת הרבה מהאחרונים דאפי' במומר לחלל שבת באיסור דרבנן הוי מומר לכל התורה כולה. וא"כ היכא דהוא פטור אבל אסור מצד שבת אם עושה כן בפרהסיא הוי מומר לכה"ת כולה. ולזה אמרי' דהכא פטור ומותר מצד שבת ולא עבר רק על לפני עור דהוא כמו לאו בעלמא. ואינו בכלל מומר לחלל שבת:
+[אות ה] <b>ברע"ב ד"ה שניהם פטורים וכו'. משום דל"ח אלא עקירות. </b>והכי אמרי' בסוגי' פטורי דאתי בהו לידי חיוב חטאת קא חשיב ועלה פרכי' שניהם פטורין והא אתעבידא מלאכה מבינייהו וכתבו תוספות להוכיח דהפירכא לא קאי אמתני' אלא אשינוי' זו דפטורי דאתי לידח"ח. מ"מ תמוה מאד הא באמת הקושיא על מתני' עצמה ואמאי תולה הקושיא בשינויא זו והנלע"ד דעל מתני' י"ל דבפשט ידו לחוץ ונטל העני מתוכה דנמצא דידו דבעה"ב נחה והרגיעה מעט כדי שיטול העני ממנו י"ל דהעני פטור דהוו כמונח כמו הנחת גופו דכהנחת חפץ דמי. והא דלא מחייב הבעה"ב בהרגיע ידו היינו משום דאגד יד שמיה אגד, עי' בתוס' בשמעתין ד"ה ידו לא נייח ולקמן (דף צ"ב ע"א) כתוס' שם. וא"כ לא איתעביד מלאכה מבינייהו דכשנטלו העני נטלו ממקום המונח ברה"ר ואגוד ברה"י ונתבטל עקירה ראשונה דבעה"ב. אבל ברישא דפשט לחוץ ונתנו לידו דעני דלא הרגיעה ידו דבעה"ב ועסק בנענוע ידו בהושטה לידו דעני לא נעשה כמונח בינתיים. אבל לבתר דמשני פטורי דאתי לידי חיוב חטאת חשיב אלו דפושט ע"ד שיטול העני ממנו דבזה ירגיע ידו מעט מ"מ אתי לידי חיוב חטאת אם הוא עצמו יגמור ויעשה מה שעושה העני. היינו אף שיניח ידו מעט ויניח אח"כ ברה"ר יתחייב. ומוכח דלא מקרי הנחה כלל כיון דידו וגופו אינם ברשות א' וכדאי' באמת בסוגיין משחשיכה אי שדי להו אתי לידי חיוב חטאת לזה שפיר פרכי' והא אתעבידו מלאכה מבינייהו ונכון בעזה"י:
+
+Mishnah 2
+
+[אות ו] <b>במשנה לא ישב אדם. </b>לא ערבי' עם אידך דבזה שייך הגזירה טפי מכלהו משום דבאינך כשיראה שעובר הזמן אם ירצה יוכל להפסיק משא"כ בזה לא יפסיק באמצע התספרת משום כבוד הבריות (ש"ל):
+[אות ז] <b>בהר"ב ד"ה סמוך למנחה. מנחה גדולה. </b>ושיעור דמתני' כך היא דלא יתחיל אפי' סמוך למ"ג. אבל אם התחילו אין מפסיקין אפי' סמוך למ"ק, כ"כ הרמב"ן במלחמות בשיטת הרי"ף. ודעת תוס' דאף בהתחילו מפסיקים למ"ק ומתני' רק במ"ג. ודעת המאור דמתני' רק במ"ק אבל במ"ג שרי הכל אפי' סעודה גדולה:
+[אות ח] <b>בתוי"ט ד"ה מפסיקין כו'. דאל"ה הא כבר תנא לה רישא. </b>וקשה לי הא סיפא מיירי בתפלת ערבית כדקתני מפסיקין לק"ש (וגם להרבה פוסקים צריך להפסיק לתפלת שחרית משום ל"ת על הדם) והוי חידוש אף דשכיח שכרות וגם כיון דכוליה לילה זמניה אתי לאמשוכי דהא מהנך טעמי חמיר מתפלת מנחה לענין משיתיר חגורו דצריך להפסיק לתפלת ערבית למ"ד חובה לזה קמ"ל בסיפא דגם לתפלת ערבית אין מפסיקין אי משום דת"ע רשות אי משום דבהתחיל ממש גם בזה אין מפסיקין ורק משיתיר חגורה לא מהני כמ"ש הר"ן. וא"כ לא היינו יודעים זה מרישא דמיירי בתפלת מנחה. וצ"ע:
+
+Mishnah 3
+
+[אות ט] <b>במשנה ולא הלבלר בקולמוסו. </b>אפילו הקולמוס שהוא גדול מן המחט ולא שייך ביה שכחה כולי האי. ומש"ה לא ערבי' עם המחט דעביד להשכח יותר (הרמ"ז):
+[אות י] <b>ולא יפלה את כליו. </b>ק"ל אמאי דייק למנקט את כליו דהיינו בגדיו כמ"ש הרע"ב. והא בודאי גם ראשו אסור דשמא יטה. ובברייתא קתני סתם אין פולין ואין קורים. וכ"כ הרמב"ם אין פולין לאור הנר ולא הזכיר כליו. ובמתני' אפשר לומר דנקט כליו לדיוקא דאפילו כליו דוקא לאור הנר אסור אבל ביום שרי. דאף דמפלה גם מפרעושים דמצויים בבגדים דההורגו חייב. מ"מ לא חיישינן לשמא יהרוג (ומ"מ לפי האיבעי דהגמ' אם לא יפלה היינו אפילו ביום ור"א היא דאמר ההורג כנה חייב וקשה אמאי נקט כליו הא אדרבה ראש הוי רבותא יותר דליכא פרעוש אפ"ה אסור דההורג כנה חייב) אבל בש"ע (רס"י ער"ה) דנקט סתם אין פולין. והרמ"א ביאר הפירוש לבער את הכנים מהבגדים כו' לא ידעתי אמאי דייק מהבגדים הא בפשוטו גם ראשו אסור. ובלבוש השמיט הגהה זו ועיין. ואולי י"ל דמפלה ראשו א"א על ידי עצמו ואחר המפלה לראשו י"ל דמותר כיון דאם יבוא להטות ירגיש זה שמניחו לפלות ראשו והוי כעסוקים ב' בענין [אחד]. ואולם אינו מספיק לדעת הב"ח הובא במג"א (סי' ער"ה) דהא דשריא בב' קורים לאור הנר זהו רק משום מצוה אבל לא בדבר הרשות ע"ש:
+[אות יא] <b>ולא יקרא לאור הנר. </b>הא דברישא גבי לא יצא החייט נקט הטעם משום דשמא ישכח וכן בסיפא לא יאכל הזב נקט הטעם מפני הרגל עבירה. והכא לא נקט הטעם דשמא יטה היינו דבעי לומר דאפי' היכא דל"ש כ"כ שמא יטה כגון דגבוה ב' קומות מ"מ אסור משום לא פלוג. כ"כ הפנ"י בסוגיא דרבה דאמר אפילו ב' קומות למד זה מדלא נקט מתני' טעמא דשמא יטה. ועדיין יש לעיין קצת דמה מיבעי בש"ס אם לא יפלה היינו ביום ומשום שמא יהרוג דתקשה אמאי לא קתני הטעם דאסור לפלות דמשום שמא יהרוג דבזה ל"ש תירוצא הנ"ל וי"ל:
+
+Mishnah 4
+
+[אות יב] <b>בתוי"ט ד"ה י"ח דברים. וכתבו התוס' דאוכלין ממשקין נמי לא הוי ידעינן דה"א דוקא משקין דחמירי אבל אוכל לא פסיל כלל. </b>וקשה לי דהא קושית תוס' לא הוי דהאוכל אוכל ראשון הוא מיותר דנלמוד ממשקים דזהו אינו מתורץ בתירוצם דהא נהי דממשקים לא גמירי הא מ"מ נלמוד מאוכל אוכל שני והא דקתני לה דה"א דטמויי נמי מטמא אע"כ דקושית תוס' דאוכל אוכל שני הוא מיותר דנלמוד ממשקים הא גם זה לק"מ דהא מה דאוכל שני שני היינו דמצינו כיוצא בזה ע"י משקים והיינו משום דבלא"ה היה כחוכא וטלולא שיהיה שני עושה שני וכמ"ש הרע"ב והתוי"ט (פ"ב דטהרות מ"ב). והא דשני עושה שני ע"י משקים היינו כיון דבדעתם היה לגזור דכל הפוסל תרומה מטמא משקה להיות תחלה וכמ"ש התוס'. וכיון שכן פשיטא דהוצרך למנקט אוכל שני שני דה"א דהויא כחוכא וטלולא דשני יעשה שני. ומשותה משקים טמאים דסתמא קתני אף משקים שני אין ראיה דכיון דבדעתם לגזור דמשקים הוי תחלה א"כ הוי תמיד שותה משקים ראשון. מש"ה ראוי לומר דהשותה נעשה שני מש"ה צריך למתני' דאוכל אוכל שני הוי שני משום דמצינו כן ע"י משקים. וצע"ג. והא דהוצרך למתני' דהאוכל ראשון אף דהשותה משקים סתמא קתני אפי' הן משקים ראשון דאורייתא ואפ"ה לא מטמא. צ"ל דהא סד"א דשאני התם דל"ש כ"כ שיאכל עם שתייתו אבל זה שכיח יותר דשותה עם אכילתו. ועיין במהרש"א:
+[אות יג] <b>שם בא"ד לא רצו לגזור יותר אלא דוקא בנפילה. </b>אבל ברמב"ם מבואר דבין טהור בין טבו"י בין בא ראשו ורובו בין נפל טמא:
+[אות יד] <b>ברע"ב ד"ה וי"ח דברים וכו'. אוכלין דתרומה בפיו ופסיל להו. </b>והתורה הזהירה על התרומה לשמרה בטהרה דכתיב את משמרת תרומתי לפיכך גזרו שלא יהא רגיל אצל תרומה. עכ"ל רש"י. וכתב המהרש"א דלא הוצרך לזה ועדיפא מיניה הוה ליה למנקט דקאכיל תרומה טמאה שהיא במיתה. ולענ"ד י"ל דרש"י בא לתרץ דלא יקשה מה הועילו חז"ל בזה דאמרו שהוא טמא דאם ישכח דהאוכלים טמאים בפיו ושדי משקים דתרומה ופוסל להו. לזה מפרש דכיון דהוא מוזהר ועומד שלא לטמא תרומה כשגזרו עליו שהוא טמא יהיה בדיל ולא יהא רגיל להיות אצל תרומה אבל אם הוא טהור מתוך שהוא רגיל אצל תרומה חיישינן שישכח ויתן לתוך פיו. ומה דנקט מהרש"א דשותה תרומה טמאה במיתה. באמת כ"כ רש"י בבכורות (דף י"ב ע"ב) ד"ה חלה טמאה וכן נקטו תוס' ע"ז (דף מ"ו ע"ב) ד"ה אביי אמר. אבל מאד תמהני הא אוכל תרומה טמאה אינה במיתה אלא בעשה אלא דבאוכל בטומאת הגוף במיתה כדאיתא ביבמות (דף ע"ג) וצ"ע:
+[אות טו] <b>בר"ב [בא"ד] והגזירה הט"ו והט"ז אין פולין ואין קורין. </b>ודעת התוס' דגם הך דלא יאכל הזב עם הזבה דקתני בתר אין פולין וכו' היא מן המנין. אלא דאוכל אוכל ראשון ואוכל אוכל שני כחדא חשיב להו או דהבא ראשו ורובו וטהור שנפלו על ראשו כחדא חשיב להו:
+
+Mishnah 5
+
+[אות טז] <b>שם ד"ה אין שורין דיו. לכתיבה. </b>דהוי מלאכה משום לישה דנתינת מים זהו גיבולו. ואי עביד הכי בשבת חייב. וההיא דפרק בתרא מ"ג דנותנין מים למורסן היינו כיון דבר גיבול אינו חייב עד שיגבל אבל דיו לאו בר גיבול הוא ונתינת מים זה הוא גיבולו וזהו לשיטת תוס' והראב"ד והר"ן אבל דעת הרמב"ם (פ"ח מה"ש הלכה ט"ז) דבמידי דלאו בר גיבול אין בו חיוב לישה אפי' במגבלו. והכא החיוב משום צובע המים כמ"ש (פ"ט הל' י"ד) וכמ"ש הה"מ שם:
+[אות יז] <b>בתוי"ט ד"ה וכרשינין. שכוסמת אינו כוסמין. </b>ממתני' דספ"ק דכלאים דקתני או חטה ושעורה וכוסמת משמע דכוסמת היינו כוסמין ועיין מ"ש הב"ד בשם הרמ"ח (ש"ל):
+
+Mishnah 6
+
+[אות יח] <b>בהרע"ב ד"ה אונין. אגודות של פשתן. </b>עמ"ש בגליון (פי"א מ"ח) דנגעים:
+[אות יט] <b>שם בא"ד ונותנין אותן בתנור. </b>ברש"י נקט ונותנין אותו בקדירה לתנור ומתלבן. ולפי מה דאמרינן בסוגיא הא דלא חיישינן לשמא יחתה דכיון דקשה להו זיקא לא מגלי. מוכח דלא הוי בקדירה כמ"ש המג"א (סי' רנ"ד) לענין בשר דגדיא דאם הוא נתין בקדירה ל"ש קשה להו זיקא. ואף דלכאורה מוכח דאיירי בנותן האונין בקדירה דהרי בסוגיין במה דאמרינן מאן תנא להא דת"ר וכו' אפילו תימא ב"ה גזירה שמא יחתה. וכתבו תוס' וא"ת מעיקרא דלא ידע האי טעמא תקשי ליה מתני' דבשר ובצל. וי"ל דהתם ידע שפיר דהוי טעמא משום שמא יחתה כיון שאין דבר מפסיק בינו לגחלים עכ"ל. ולכאורה קשה דמאי הקשו הא י"ל דהמקשן סבר משום שמא יחתה לא היה ראוי לאסור בדיעבד לאכלו וכדס"ל לרבה ור"י לקמן (דף ל"ח) מבשל הוא דקא עביד מעשה אבל האי דלא קא עביד מעשה במזיד נמי יאכל ועי' בתוס' שם דהו"מ למפרך מברייתא דהכא דאפילו למ"ש אסורים בכ"ש. וא"כ ממילא י"ל דהמקשן היה ס"ל כן לקושטא דמלתא דמשום שמא יחתה אינו אסור בדיעבד ועכ"פ אינו ראוי כ"כ לאסור למ"ש בכ"ש מש"ה מוקי כב"ש משום שביתת כלים ועבר אדאורייתא. והוינא מרויחים בזה קושית הרשב"א דהא גם לב"ש לא אתסר כמו דאמרינן בגיגית נר וקדירה דאפקורי מפקר להו והיינו דלב ב"ד מתנה עליהם דיהיה הפקר ע"ש. ולפי הנ"ל ניחא דדוקא נר וקדירה דעביד ברשות ובהיתר בזה אמרינן דלב ב"ד מתנה. אבל בקדירה עססיות דאסור להניחו משום שמא יחתה וכיון דעבר ע"ד חכמים ל"א בזה לב ב"ד מתנה וממילא עבר אדאורייתא מש"ה דיעבד אסור. אמנם באמת יפה הקשו תוספות דאם איתא דהמקשן ידע לטעמא דשמא יחתה אלא דהיה ס"ל שלא לאסרו בדיעבד. א"כ לבתר דמשני שמא יחתה דפרכי' א"ה מוגמר וגפרית נמי לגזור וכן אונין של פשתן לגזור. הא בל"ז היה קשה דאמאי מותר לכתחילה ניחוש ליחתה כמו דאין צולין בשר ובצל מש"ה הוצרכו לתירוצא דהיכא דקדירה מפסיק בינו לגחלים היה ס"ד שלא לגזור. ולפ"ז יהיה מוכח דאונין של פשתן מיירי בקדירה ממה דהיה ניחא ליה מעיקרא דל"ח בזה שמא יחתה. ואפ"ה משני כיון דקשה לה זיקא הרי דאפי' בקדירה אמרינן קשה להו זיקא. אמנם נראה דלק"מ דהכי אמרינן דבל"ז לא היה קשה להמקשן מאונין של פשתן דלגזור שמא יחתה דהיה אפשר למוקמי בקדירה מפסיק אבל השתא דקאמרת דאפילו בקדירה אמרינן שמא יחתה יקשה. ומשני התרצן משום דקשה להו זיקא והיינו דאדרבה דמיירי דוקא בלא קדירה ומשום דקשה להו זיקא. ועדיין קשה לי בדברי תוס' בתירוצם הנ"ל דמ"מ קשה הא במתני' דריש כירה אסור לשהות בקדירה משום שמא יחתה. ואף אם נימא דהמקשן היה סבר דלהחזיר מיירי אבל לשהות משהין. הא מה דצדדו הש"ס ר"פ כירה לפרש כן היינו משום דתיתי כחנניא דאמר כל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר לשהותו ע"ג כירה וא"כ בממנ"פ אם ידע מברייתא דחנניא הרי דבפחות מכמאב"ד אסור אפילו לשהות ע"ג כירה דהיינו בקדירה. ואם לא ידע מברייתא זו ממילא מתני' כפשטא דלשהות תנן. וצע"ג:
+[אות כ] <b>בתוי"ט ד"ה וב"ה מתירין. לא פי' הר"ן צריכותא. </b>בפשוטו י"ל דקמ"ל דבצמר ליורה אף דלא קשה להו זיקא מ"מ לא חיישינן לשמא יחתה כיון דשריק וטח בטיט כולי האי לא טריח ומדכר:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות כא] <b>במשנה נוהגין. </b>והא דלא תני הך מלתא בהדי ג' דברים דר"ג מחמיר כב"ש במתני' (פ"ב מ"ו דביצה) משום דהתם לא מיירי רק במילי די"ט. אבל במידי דחול לא מיירי. תוס' מס' ע"ז דכ"א ע"ב:
+[אות כב] <b>בהר"ב ד"ה ועגולי הגת וכו'. ליכא חיוב חטאת. </b>ואתיא כר"י (בפ"ב דעדיות משנה ו') (כאוקימתא דריב"ח בסוגיין (דף י"ט)):
+[אות כג] <b>שם בא"ד ובלאו קורה נמי. </b>ומלישנא דהר"ן במ"ש ובמתני' מיירי שלא עשה מבע"י אלא ריסוק שהקורה והעיגולים מבעו"י אינן אלא מרסקים וכו' נ"ל דמפרש למתני' דמש"ה טוענים קורות בית הבד דע"י אותה טעינה מבעו"י מתרסק ואם כן במה שמונחים עליהם בשבת אז אין שם סחיטה עליה מדאורייתא ולית ביה משום שביתת כלים דבשבת תו ליכא דאורייתא כיון דע"י הקורה כבר נתרסקו קודם שבת אף דבמתני' מפורש ג"כ בדברי הר"ן כפירש"י שהוא לישנא דהרע"ב מ"מ מלישנא דהר"ן הנ"ל נלענ"ד כמו שכתבתי. ואף לדעת תוס' דטעמא דב"ש משום גזירה שיעשה כן בשבת. מ"מ אם המלאכה דאורייתא נעשית ממילא בשבת ע"י הכלי חיישינן שמא יעשה כן בידים. אבל בקורה אף דאם יטעון הקורה בשבת חייב מ"מ עתה שטוען מבעו"י ונתרסק עי"ז מבעו"י לא נעשה כלל מלאכה דאורייתא בשבת אף בממילא מש"ה לא גזרינן: ודע דמדברי תוס' בסוגיין ד"ה ולימא מר דלרבה דטעמא דב"ש לאו משום שביתת כלים אלא דטעמיה דגזרינן דלמא אתי למיעבד בשבת הטעם דטוענים קורה כיון דאי עביד בשבת א"ח חטאת ל"ג. ולרב יוסף דס"ל דטעמא דב"ש משום שביתת כלים לא תקשה אמאי טוענים קורה היינו דאזיל ממילא טפי מכל הנך דמתני'. מזה נסתר לענ"ד דברי המג"א (סי' ש"ה סק"ו) דס"ל בפשיטות דבכרמלית ליכא משום שביתת בהמה כדאמרי' ר"פ מי שהחשיך דכל שחבירו פטור אבל אסור בבהמתו מותר לכתחלה. דא"כ הא בפשוטו לרב יוסף ניחא. די"ל דכמו לדידן דבמילי דרבנן ליכא משום שביתת בהמתו ה"נ לב"ש לענין שביתת כלים מש"ה בטעינת קורה דהוי רק דרבנן אין בו משום שביתת כלים. עי' בס' תוס' שבת שם. אך לדברי הר"ן דנקט באמת הכי כיון דהוי דרבנן אין בו משום שביתת כלים. י"ל דה"נ לדידן לענין שביתת בהמתו:
+[אות כד] <b>שם בתוי"ט ד"ה שטוענין. איכא חיוב חטאת משום הצד. </b>לענ"ד נראה דהתוס' לא הוצרכו לזה אלא למה דס"ל דהא דאמרינן (בדף י"ט) דהנך דאי עביד בשבת חייב חטאת גזרו בהו ערב שבת עם חשיכה היינו דלאו משום שביתת כלים הוא אלא מטעם גזירה שיעשה כן בשבת כמבואר בדבריהם (בדף י"ח ע"א) ד"ה ולימא מר מש"ה הוצרכו לומר בטעמא דאין פורסים מצודה דשמא בשעת פריסתו בשבת ילכוד המצודה משא"כ למה דנקט התוי"ט דטעמא דב"ש משום שביתת כלים הטעם הוא כל מלאכה שאם היה הוא עושה מה שהכלי עושה היה חייב חטאת מצווה על שביתת הכלי שלא יעשה הכלי מלאכה זו. א"כ בלאו הכי אף אם ליכא חשש דבשעת פריסתו ילכוד מ"מ בשעה שיצוד בשבת באותה שעה כשהכלי לוכד הבא לתוכו עושה הכלי מלאכה גמורה מלאכת צידה מה שאדם חייב חטאת אם עושה כיוצא בו שלוכד וצד דבר כנלע"ד ברור. אח"ז מצאתי ת"ל שכ"כ בחי' הרשב"א במקומו. <b>ומ"מ </b>בעיקר קושית תוס' לא הבנתי דהא מדבריהם בד"ה ולימא מר וכו' מבואר דס"ל דלרב יוסף דטעמא דב"ש בכולהו משום שביתת כלים ולרבה ס"ל דלב"ש שביתת כלים שייך רק בעביד מעשה אבל לא במה דאתי ממילא. וא"כ י"ל דלמא באמת בצידה אין הטעם משום גזירה אלא משום שביתת כלים ומיירי במצודה ממש ולא בלחי וקוקרי. ואדרבה בזה מרווח יותר. דלכאורה באמת תמוה כיון דרבה ס"ל לחלק בדין שביתת כלים בין עביד מעשה לאתי ממילא מנ"ל לרבה דרק ב"ש ס"ל ש"כ דאורייתא דלמא גם ב"ה ס"ל כך. והנך דמתירים כגון הני כיון דלא עביד מעשה. גם קשה איך שייך דרבה ס"ל דברייתא דש"כ אתיא כב"ש היכן מצינו דב"ש ס"ל ש"כ דאורייתא הא טעמייהו משום גזירה ולפי הנ"ל ניחא דבמצודה לא שייך גזירה כקושית תוס' כיון דגם בפירש מצודה בשבת אינו חייב אלא ע"כ דבמצודה דהכלי עביד מעשה אסור משום שביתת כלים ולא מיירי בלחי וקוקרי. וממילא מוכח דב"ה ס"ל דגם בעביד מעשה ליכא איסור ש"כ ומרווח שמעתא ודו"ק ותוס' בסוף דבריהם (דף י"ח ע"א) ד"ה ולימא מר סיימו ומתני' דבמצודה בלחי וקוקרי. ולא זכיתי להבין דמנ"ל זה ואדרבה אם לא מיירי בהכי מרווח שמעתא יותר וכנ"ל:
+
+Mishnah 10
+
+[אות כה] <b>בהר"ב ד"ה כדי שיקרום. דהוא נאפה תחלה. </b>ורש"י פי' איפכא דר"א חומרא היא דפניה שכלפי האור ממהר לקרום והדבר קשה שיחלקו במציאות. ונראה דרש"י מיירי בתנור שאינו גרוף וכיון שיש בו עדיין אש בודאי הצד שכלפי האש נאפה תחלה. והר"ב מיירי בתנור גרופה שאז צד המדובק נאפה תחלה מן הצד שכלפי האויר ודייקא לישנא דרש"י שכתב לצד האור והר"ב כתב כלפי אויר התנור והיינו כנ"ל (ש"ל):
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות כט] <b>במשנ' ולא באליה. </b>היינו לא בשומן טהור ולא בחלב ושומן חזי להדלקה טפי מחלב. והא דלא תני איפכא דלהוי זו אף זו משום דבעי למתני עלה דחלב פלוגתא דנחום ורבנן (ב"ד):
+[אות כו] <b>ברע"ב ד"ה לא בזפת. </b>בהרמ"ז כתב שהיא הגי' הנכונה בלא וי"ו משום דהוא ראשית השמנים:
+[אות כז] <b>ברע"ב ד"ה לא בשמן קיק. שמא יטה. </b>טעם זה כתב הרמב"ם (פ"ה מהל' שבת) וכן מבואר בתוס'. וטעם הב' כתב הרמב"ם בפירושו ולא הזכיר רק טעם ההוא. אבל באמת קשה לי דהא מוכרח דהטעם שמא יטה מהא דאסרינן להדליק בהם נר חנוכה בשבת למ"ד דמותר להשתמש באורה והיינו ע"כ משום שמא יטה וכ"כ הה"מ:
+[אות כח] <b>ברע"ב ד"ה ולא בשמן שרפה. דכתיב והנותר. </b>אע"ג דיכול להנות בשעת שריפה והוי הבערה לצורך כמו שמן חולין. מ"מ כיון דאסרה תורה לכל הנאות זולת בשעת שריפה עיקרו משום מצות שריפה והוי כמו נדרים ונדבות דאין קריבים ביו"ט דמשלחן גבוה קזכו. ריב"א. ולר"י נראה דבתרומה טמאה דאין עושין ממנו דבר לגבוה ל"ש בזה משלחן גבוה קזכו אלא דגזרו חכמים אטו שריפת קדשים. תוס':
+[אות ל] <b>שם בהרע"ב ד"ה וחכ"א אחד מבושל. דשרי להדליק בחלב מבושל כשמערב בו שמן. </b>אף דבכל פסולי שמנים לא מהני ליתן בו שמן כ"ש. היינו דגזרינן דלמא אתי לאדלוקי בעינייהו (ולא חשיב גזירה לגזירה דודאי יטה כיון דאינו נמשך אחר הפתילה) אבל בחלב מהותך דאסור רק משום גזירה אטו שאינו מהותך (ולא הוי גזירה לגזירה כנ"ל תוס' (דף כ"ג ע"ב) ד"ה גזירה) מש"ה בנתן לתוכו שמן כל שהוא הוי גזירה לגזירה. גמ' (דף כ"א ע"א):
+[אות לא] <b>שם בא"ד ולא נתברר לחכמי הש"ס. </b>ולא אמרי' דתנא בתרא לטפויי אתא כיון דאיכא למימר דלא אתא לטפויי אלא אנחום המדי תוס' ד"ה א"ב (דף כ"ד ע"ב). ועמ"ש בגליון (פ"א דעירובין מ"ב):
+
+Mishnah 2
+
+[אות לב] <b>במשנה בשמן שריפה ביו"ט. </b>מסתפקנא אם רשאי להדליק בעיו"ט שמנים שאין נמשכים אחר הפתילה והם תרומה שנטמאת. די"ל כיון דאין נמשכים חיישי' שמא יטה ונמצא שורף שמן שריפה ביו"ט, ולכאורה יש הכרע מסוגיא דלא חיישי' לזה דהרי רבה מפרש למתני' דלעיל ולא בשמן שריפה דמיירי בע"ש דעלמא מתוך שמצוה עליו לבערו חיישינן שמא יטה. ופריך ליה אביי אלא מעתה בי"ט לישתרי אלמה תנן אין מדליקין בש"ש ביו"ט. ובתוס' שם כתבו בשם הרשב"א אף דאביי לנפשיה ס"ל דאין מדליקין שמן שריפה ביו"ט דאין מדליקים קדשים ביו"ט מ"מ פריך ליה דמה שייך יו"ט למתני הכא כיון דביו"ט טעמא אחרינא הוא ע"ש (ומזה קשה לי על תוס' שם ד"ה גזירה י"ט אטו שבת וקשה להרשב"א הא דתני (בפ"ב דביצה) מעשה ושאל ר"ט עליה ועל החלה שנטמאת וכו' הא להרשב"א לשיטתיה לק"מ די"ל דס"ל לרבה ג"כ הדין דאין שורפין תרומה טהורה ביו"ט משום דאין שורפין קדשים ביו"ט אלא דאי אפשר לפרש כן במתני' דמה שייך למתני הכא אע"כ דמיירי בעיו"ט ומשום גזירה יו"ט אטו שבת וצ"ע) והרווחנו בזה ליישב ג"כ קושיות תוס' דלרבה דגזרו בש"ש יו"ט אטו שבת ואמאי לא גזרינן בכל השמנים שאין נמשכים אחר הפתילה יו"ט אטו שבת ולפי הנ"ל דדוקא בש"ש דבי"ט עצמו מדינא אין מדליקים ומש"ה אם יראו דמדליקין בעי"ט מה שאין מדליקים בי"ט. יתירו ג"כ להדליק בע"ש. ונכון בעזה"י. אח"כ ראיתי במאור שכ"כ אבל לא ידעתי דבתחלת דברי המאור אין מורה כן אלא כתוס' דלרבה אין בשריפת ת"ט איסור בי"ט וחילוק בין שמן לההיא דחלה שנטמאה. וסוף דבריו נוטים ממש לדברינו דגם לרבה אסור ת"ט משום שריפת קדשים אלא דל"ש למתני' בפרקין וע"כ דמיירי בעי"ט ע"ש ואולי יש חיסור לשון והוא כמו ב' תירוצים. ולכאורה קשה דהא מ"מ יש לפרש דמתני' מיירי בעי"ט וכיון דמצוה עליו לבערו חיישינן שמא יטה והוי שורף ש"ש ביו"ט ושייך שפיר למתני הכא כיון דחד טעמא עם שבת דכמו דאסור בע"ש אסור ג"כ בעי"ט, אלא ע"כ מוכח כיון דמדינא מותר להבעיר תרומה טמאה בי"ט דהא יכול להנות בשעת שריפה אלא דאסור אטו קדשים מש"ה לא חיישינן לשמא יטה כיון דגם אם יטה ליכא איסור מדינא. ולשיטת הריב"א הנ"ל דשריפת ת"ט בי"ט הוי דאורייתא יקשה כנ"ל דהא תרוצא א' דתוס' שם דאביי ורבא קיימיה רק על דינא דאין שורפין קדשים בי"ט אבל לא ס"ל דת"ט אין שורפין דל"ס להו הגזירה אטו קדשים הא זהו ל"ש להריב"א דת"ט הוי ג"כ בכלל קדשים בזה ועל תרוצא דהרשב"א ג"כ לריב"א קשה כנ"ל זולת דנימא דס"ל לאביי דביו"ט דאיסור לאו ל"ש למגזר שמא יטה וצ"ע. מ"מ י"ל דדוקא בשמנים טובים דהחשש הוא שמא יטה אינו קרוב לודאי אלא כיון דמצווה עליו לבערו חיישינן שמא יטה בזה לא חיישינן בעי"ט. אבל באין נמשכים אחר הפתילה דודאי יטה כמ"ש תוס' הנ"ל י"ל דגם בעי"ט אסור דאם יטה הוי שורף שמן שריפה בי"ט וצ"ע לדינא:
+[אות לג] <b>בהרע"ב ד"ה ובנפט. מין זפת הוא ולבן. </b>עי' בס' ש"ל דתיבת לבן ט"ס דהרי הר"ב כתב אח"כ וחוץ משמן אפרסמון ונפט לבן אע"כ דנפט דמתני' לאו היינו נפט לבן ע"ש:
+[אות לד] <b>שם בא"ד והמסתפק ממנו. </b>בתוס' (פ"ב דביצה דף כ"ב) כתבו דאין החיוב מפני שממהר כבוי דזהו לא הוי רק גרם כיבוי דאינו חייב (עי' לקמן פט"ז מ"ה) אלא ה"ט דבאותה שעה שהוא מסתפק ממנה מכבה קצת ומכהה אורו דלא יכול לאנהורי כולי האי כי איכא שמן מועט בנר. והרא"ש כתב דלפ"ז יקשה הא בסמוך מ"ד בשפופרת שע"פ הנר דבזה כשמסתפק מהשפופרת אינו מכחיש מאור הנר כלל וליכא אלא משום מהירת הכיבוי. אלא העיקר דע"כ לא שריא לקמן פט"ז אלא משום דאינו נוגע בדבר הדולק אלא עושה דבר החוצה לה הגורם את הכיבוי כשמגיע שמה הדליקה אבל הכא השמן והפתילה שתיהן גורמים את הדליקה והממעט מא' מהן וממהר הכיבוי חייב. ע"ש:
+
+Mishnah 3
+
+[אות לה] <b>במשנה טומאת אוהלים. </b>היינו בקבעו וחברו לקרקע דבטל מתורת בגד ואינו מטמא אלא פשתן דגמרינן ממשכן דהוו קבוע. וכ"כ בתוס' והיינו דדייק הרע"ב אם עשה מהן אהל והוי כשאר בית וכו' היינו בקבעו. הרמ"ז והב"ד:
+[אות לו] <b>בהרע"ב ד"ה הבהבה. על השלהבת. </b>מלשון הקרא זבחי הבהבי (הושע ח'):
+[אות לז] <b>שם בסוף א"ד מצומצמות עסקינן. </b>תמוה לי דהא מבואר בסוגיין דהך בבא פלוגתייהו בטומאה מיירי אף ביותר מג' על ג' אלא דפלוגתייהו דמדליקין זה מיירי רק בג' על ג' מצומצמות דבזה דוקא אמר ר"א אין מדליקין דמכי אדליק בה פורתא ונעשה פחות מג' על ג' נעשה שבר כלי כמ"ש הרע"ב. וצע"ג:
+
+Mishnah 4
+
+[אות לח] <b>בהר"ב ד"ה שפופרת של ביצה. הקליפה הקשה. </b>במהרי"ל בסופו בליקוטים פי' שהוא קנה אגם. ביצה פירוש בריכה שגדילים בו קנים עכ"ל. והוא מלשון הכתוב היגאה גמא בלא בצה (איוב ח׳:י״א):
+
+Mishnah 5
+
+[אות לט] <b>בהר"ב ד"ה ואם בשביל החולה. </b>כך גירסת הרע"ב והא דלא ערבי' ותני' מפני חולה היינו משום דתלת דרישא הוי עושה מלאכה בשבילו שהוא מתיירא מפני עכו"ם כו' ובשביל החולה היינו לצורך אדם אחר (ש"ל):
+[אות מ] <b>שם בא"ד האי חולה חולה שיש בו סכנה. </b>מדנקט הר"ב האי חולה ולא נקט לה כולהו דמפני הפרסיים וכו' כולהו ביש בו סכנה. משמע דס"ל כהר"מ דאינך כולהו סתמא הויין סכנה ועכ"פ ספק סכנה ודלא כרש"י: 
+[אות מא] <b>שם בהרע"ב ד"ה שהוא עושה פחם. שהוא מתכוין לעשותה. </b>וכ"כ רש"י ולפ"ז במה דקאמר חוץ מן הפתילה דבזה ג"כ פוטר אא"כ דמכבה בשביל לעשות פחם. אבל לענ"ד צ"ע דבסוגיין איתא סתם בפתילה שצריך להבהבה עסקי' וא"כ י"ל דה"ק דמיירי בפתילה שלא הבהבה מבעו"י ובזה אף דהכיבוי עכשיו משום דחס על הפתילה מ"מ כיון דרצונו להדליק אותו לזה מקרי צריכה לגופו דהא אפילו באינו מתכוין למלאכה רק דהוי פסיק רישא אם ניחא ליה חייב אפי' לר"ש וכדאיתא בסוגיא דשבת (דף ק"ג ע"א) דבתולש עולשים לאכילה פחות מכגרוגרת בארעא דידיה חייב משום בונה אפילו לר"ש דאע"ג דלא מתכוון לבנין. מ"מ כיון דהוי פסיק רישא ומקרי מלאכה שצריכה לגופה כיון דניחא ליה בכך. מכש"כ הכא דמכוין למלאכת כיבוי. וכיון דנעשה פחם וניחא ליה מקרי צריכה לגופא. וצל"ע. ומצאתי און לי בדברי תוס' במסכתין (ד' צ"ד ע"א) ד"ה ר"ש וכו' על הפתילה המהובהבת כבר. משמע דאם אינה מהובהבת ומכבה משום דחס על הפתילה חייב:
+
+Mishnah 6
+
+[אות מב] <b>במשנה ובהדלקת הנר. </b>הא דלא תני סתם ובנר כמו דתני ובחלה ולא תני ובהפרשת חלה. התנא רצה לרמז למה דאיתא בתקוני זהר שבעה"ב יתקן את הנרות ואשתו תדליק משום הכי תני ובהדלקת הנר לומר דתיקון לאו עלה רמי (ש"ל):
+
+Mishnah 7
+
+[אות מג] <b>במשנה אבל מעשרין את הדמאי. </b>עיין מ"ש לקמן (ר"פ כ"א) על הגליון:
+[אות מד] <b>שם בתוי"ט ד"ה אין מעשרין וכו'. ומיהו קשיא למה החמירו. </b>לענ"ד למ"ש תוס' דאף דיעבד אם עירב ע"ת בה"ש לא מהני דדוקא במתני' (ד' פ"ג) דעירובין מקילים בספק עירוב דאוקמי' אחזקתה. דהשתא הוא דנטמאת או נשרף. א"כ ממילא לק"מ דאין הטעם דאין מערבין ע"ת בין השמשות משום איסור מעשה העירוב אלא משום דלא מהני העירוב מספיקא להתיר לילך חוץ לתחומו. ואף לשיטת הרמב"ם דפסק דבדיעבד עירובו עירוב. מ"מ י"ל דחמיר בזה מע"ח דלכתחלה אין מערבין בענין ספק. ואף דבאמת רש"י פי' בהדיא בסוגיין בטעמא דא"מ ע"ת בבה"ש. משום דהוי תיקון דאסמכוה אקרא. י"ל דרש"י לשיטתו דפי' במתני' דס"ל דמשום שבות גזרו בבה"ש מש"ה ג"כ אין מערבין ע"ת. ובאמת י"ל להלכה למאי דקי"ל דמשום שבות ל"ג בה"ש הדין דמערבין ע"ת. ואין מהצורך למה דכ' תוס' בסוגיין בההוא מימרא דרבה אמרו לו שנים צא וערב דלפירש"י דמיירי בע"ת מוכח לחלק בין לכתחלה בין דיעבד די"ל דבאמת דרבה אף לכתחלה קאמר לפי ההלכה דקי"ל משום שבות ל"ג בה"ש אבל הרמב"ם דפסק לדינא דאין מערבין ע"ת בה"ש ובדיעבד מהני נ"ל דהטעם דאין לערב לכתחלה בדרך ספק עירוב. אבל מ"ש התוי"ט דעשאוהו לענין זה כשל תורה שגזרו עלי' בה"ש. לענ"ד אינו נראה דלו יהא דבאמת תחומים דאורייתא הא מ"מ מלאכת העירוב דהוי כמתקן זהו לא הוי רק שבות בעלמא כמו הפרשת תרומה ומעשרות דג"כ דאורייתא ומותר בבה"ש לצורך מצוה. ובתוס' חדשים ראיתי דבר נחמד דספק חשיכה היינו ה"ש דעיולי יומא וספק אינה חשיכה היינו בה"ש דאפוקי יומא. ועי' במג"א (סי' שמ"ב). וקשה לי איך כייל במתני' זו וטומנין את החמין הא בסוגיא פרכינן דבה"ש נמי נגזור שמא ימצא קדרה צוננת וירתיחנה ומשנינן סתם קדרות רותחות בה"ש וזהו לא שייך בבה"ש דאפוקי יומא וצ"ע. ואולי י"ל דביה"ש דאפוקי יומא כיון דהזמן מועט עד הלילה לא בהיל כ"כ ולא ירתיחנה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות מה] <b>במשנה. עד שיגרוף. </b>יש לעיין דמ"מ נגזור שמא יגיס בה דחייב משום מבשל כמו באונין של פשתן באינה טוחה כמ"ש הרע"ב (פ"א מ"ו) ועי' בהרשב"א בחי' (פ"ק) אההיא דאמרינן בעקורה וטוחה דלפי תירוצו בתרא מיירי דהכא בנתבשל כמאכל בן דרוסאי דבזה אף אם יגיס א"ח משום מבשל ע"ש לפ"ז בלא הגיע למאכל ב"ד אסור להשהות אף בגרופה. אולם הרשב"א בחי' כאן האריך אם מותר להשהות בגרופה בלא הגיע למאכל ב"ד אי חיישי' לחיתוי ולא הזכיר כלל דמחששא דשמא יגיס יש מקום לאסור בלא הגיע למאכל ב"ד וצ"ע. ויש לדחוק דספיקו דהרשב"א בטוחה דל"ש שמא יגיס אם מ"מ אסור בגרופה קודם שנתבשל כמאב"ד משום חששא דחיתוי. אח"כ ראיתי דבכ"מ (רפ"ט מהלכות שבת) במ"ש שם בשם הרמ"ך מבואר דעתו דקודם מאב"ד אסור לשהות ולא מהני גו"ק דשמא יגיס וחייב משום מבשל. וחידוש בעיני דבש"ע (סי' רכ"ג ס"א) נקט בפשיטות ולא הוזכרו אלא גו"ק כשהתחיל להתבשל ולא הגיע למאב"ד. והאחרונים כולם שתקו ולא הערו. דלהרשב"א וכן לדעת הרמ"ך אסור משום שמא יגיס. וביותר דהא מ"ש הרא"ש בשם רבינו יונה דמה דקתני אין צולין בשר וכו' וכמה כדי שיצולו מבעוד יום כמאב"ד אתיא בין לחנניא בין לרבנן וכו' ולרבנן בגרוף הרי דאף בגרוף צריך שיצולו מבע"י כמאב"ד וצ"ע:
+[אות מו] <b>שם בהרע"ב ד"ה או שיתן. ורע לו מותר להשהותו. </b>ודוקא להשהותו אבל להחזיר אף במצטמק ורע לו אסור אא"כ גרופה וקטומה. ועוד חמיר לענין חזרה דאף בגרוף אינו מותר אלא על גבה אבל תוכה אסור משא"כ בשהייה היכא דבעינן גרוף מהני ג"כ להשהות בתוכה:
+[אות מז] <b>שם בהרע"ב ד"ה וב"ה אומרים. אבל לאחר שהניחן בקרקע. </b>תמוה לי הא בסוגיין איכא ב' לישני דלל"ק בעי ב' לטיבותא עודן בידו ודעתו להחזיר. ולל"ב אינו אסור אלא בב' לריעותא. הניח ע"ג קרקע ואין דעתו להחזיר וא"כ או דהו"ל להרע"ב לכתוב דבעי' ג"כ דעתו להחזיר [או] דהו"ל לכתוב דעג"ק אסור בלא היה דעתו להחזיר וצ"ע:
+
+Mishnah 2
+
+[אות מח] <b>בהרע"ב ד"ה כופח. שפיתת קדרה אחת. </b>ומש"ה דייק התנא הכא דתני ה"ז ככירים בלשון כפל ע"ש שמשמשת בב' קדירות בכפליים ככופח (הרמ"ז):
+[אות מט] <b>שם בתוי"ט ד"ה לא יתן. והלכך כל דשרי בכירה. </b>ומ"מ יש חילוק דבכירה אף היכא דאסור להשהות מ"מ מותר לסמוך אף באינו גרוף ובתנור אסור לסמוך אף בגרוף וכן בכופח בהסיקו בגפת ובעצים:
+
+Mishnah 3
+
+[אות נ] <b>במשנה בצד המיחם. </b>ובדיעבד חייב חטאת (כן מבואר בגמ'):
+[אות נא] <b>בהרע"ב ד"ה ולא יפקיענה. דגזרינן תולדות חמה. </b>אבל בחמה עצמה מותר להחם דל"ש לגזור חמה אטו אור:
+[אות נב] <b>שם בהרע"ב ד"ה לא יטמיננה. דגזר חול אטו רמץ. </b>אבל הפקעת סודרים ל"ג אטו רמץ דסודרים לא דמי לרמץ. תוס'. וק"ל הא גם בחול לא אסור לר"י רק דרך הטמנה וא"כ הפקעת סודרים דלא הוי הטמנה שרי עי' בתוס' ד"ה ואין מגלגלין דכתבו להדיא דלגלגל על חול שרי. ואי דס"ל דמדלא קתני ולא יטמיננה בסודרים משמע דבסודר אפילו דרך הטמנה א"כ מה תירצו בזה דסודר ל"ד לרמץ הא הטמנה בדבר המוסיף אסור בכל מילי וכי חמי טבריא דומה לרמץ. וצל"ע:
+[אות נג] <b>שם בתוי"ט ד"ה ולא יפקיענה. ובערוך ערך כו'. </b>נ"ב מדברי הרמב"ם (פ"ט) דייקא הכי דכתב המפקיע את הביצה בבגד חם או בחול ובאבק דרכים. ומדכיילינהו בחדא מחתא משמע בגד דומיא דחול ואינו שוברו (ש"ל):
+
+Mishnah 4
+
+[אות נד] <b>במשנה שעשו אנשי טבריא. </b>תמוה לי דלא ביאר הרע"ב כלל אהיכא קאי הך מעשה. דלפי הטעם דכ' הרע"ב במ"ג דר"י מודה דלא יטמיננה בחול משום שמא יטמין ברמץ קאי עלה המעשה זו להוכיח זה דבדרך הטמנה אסור. ולאידך טעמא שכ' הרע"ב במ"ג דהא דמודה ר"י דלא יטמיננה בחול משום שמא יזיז עפר וזה לא שייך במעשה זו. ע"כ דקאי ארישא דחכמים באו להוכיח ממעשה זו דתולדת חמה אסור. (ומוכח באמת דהך מעשה לא היה בהטמנה אלא דהמים באו לשם בשבת ונתבשלו ועי' במהר"מ לובלין). ור"י ס"ל דליכא ראיה דחמי טבריא הוו תולדה דאור דחלפי ועברי אפתחא דגיהנם וכך מבואר בסוגיין:
+[אות נה] <b>שם בהרע"ב ד"ה סלון. שאסורים לרחוץ בהם כל הגוף. </b>מבואר דאילו הוחמו מעיו"ט שרי לרחוץ בהם כל הגוף. וכ"כ הרע"ב להדיא (פ"ב דביצה מ"ה). וזהו דעת הרי"ף והרמב"ם אבל דעת תוס' דאסור. והא דמוכח ממתני' דיש חילוק בין הוחמו מעיו"ט להוחמו ביו"ט היינו להשתטף בהם כל גופו דבזה גם בשבת מותר בהוחמו מע"ש ומתני' כר"ש דס"ל הכי בברייתא (אבל להלכה קי"ל כר"י בברייתא דאף שיטוף אסור):<br><b>ומ"מ </b>קשה לי על הרע"ב דמפרש למשנתינו דלצדדים קתני דכחמים שהוחמו בשבת היינו לרחיצת פניו ידיו ורגליו וכחמים שהוחמו ביו"ט היינו לרחיצת כל גופו וכ"כ הרמב"ם בפי' והרי בסוגיין פרכינן לה מאי רחיצה אילימא רחיצת כל גופו הא חמים שהוחמו מע"ש ג"כ אסור אלא ברחיצת פניו וכו' הא חמים שהוחמו ביו"ט מותר ומשנינן להשתטף כל גופו עסקינן. הרי דלא רצו לפרש דמתני' לצדדים קתני וה"ל להר"ב לפרש דלהשתטף עסקינן. ואפשר לדחות כיון דלהלכה קי"ל כר"י דגם שיטוף אסור בחמים שהוחמו בע"ש ניחא ליה להרע"ב יותר לפרש כפי ההלכתא ובדרך לצדדים קתני. ודוחק:<br><b>ולשיטת </b>תוס' הנ"ל מהך בבא עצמה דכחמים שהוחמו ביו"ט ג"כ מוכרח דמיירי בשיטוף דהא לענין רחיצה אין חילוק בין הוחמו ביו"ט להוחמו בעיו"ט דכל גופו אף בהוחמו מעיו"ט אסור ופניו יו"ר גם בהוחמו ביו"ט שרי. והא דפרכינן בסוגיא מכח הרישא כנ"ל ולא פריך מסיפא כתבו התוס' דדרך הש"ס כמה דיכול לדקדק מרישא מדקדק וכ"כ הרשב"א בחי' אבל קשה לי הא הרשב"א בחי' בד"ה ואצ"ל חמין שהוחמו ביו"ט כתב דמדלא קתני וה"ה לחמים שהוחמו מעיו"ט שמעינן דהוחמו מעיו"ט רוחץ בהם כל גופו אבר אבר והרי"ף התיר לרחוץ כל גופו עכ"ל. הרי דס"ל להרשב"א דעכ"פ מוכח מברייתא זו דכל גופו אבר אבר שרי (וכך נראה מסברא ג"כ כפי מה שביאר הר"ן מחלוקת תוס' והרי"ף דכיון דס"ל לתוס' דלהחם חמים לרחיצת כל גופו ביו"ט אסור מדאורייתא ממילא בחמים שהוחמו מעיו"ט אסור ברחיצת כל גופו וכמו בשבת ע"ש. והרי הרשב"א בחי' ביאר דאף להתוספות מ"מ שרי מדאורייתא להחם ביו"ט לרחיצת כל גופו אבר אבר ע"ש א"כ ממילא שרי בהוחמו מעיו"ט) וא"כ ממילא ל"ק לקושית תוס' הנ"ל דהא מסיפא לא הו"מ לדקדק די"ל דמיירי ברחיצת כ"ג אבר אבר דבהוחמו מעי"ט שרי ובהוחמו בי"ט אסור. לזה מדייק מרישא דבהוחמו מע"ש אסור ג"כ אבר אבר. וצע"ג:
+
+Mishnah 5
+
+[אות נו] <b>במשנה האילפס והקדרה. </b>בתוס' הקשו הדיוקים אהדדי דברישא משמע דדוקא לתוכו אסור אבל לערות על התבלין שרי דעירוי אינו מבשל. ובסיפא קתני אבל נותן הוא לתוך הקערה דמשמע לערות עליהם מכלי ראשון אסור ע"ש. ולכאורה י"ל דעירוי מבשל מדרבנן ונקט לא יתן לתוכו דאפילו בה"ש אסור. ובסיפא נקט הנותן לתוך הקערה אפי' בשבת. ובעירוי יש חילוק דבשבת אסור ובה"ש מותר. גם בלא"ה י"ל דדיוקא דסיפא עיקר ורישא דנקט לא יתן לתוכו לרבותא דר"י דאף בתוכו מותר אא"כ יש בו חומץ וציר. ולפי אידך צד איבעיא דר"י אסיפא פליג י"ל בהיפוך דדיוקא דרישא עיקר וסיפא נקט דנותן לתוך הקערה לרבותא דר"י דאפי' בכ"ש אוסר ביש בו חומץ וציר. והא דלא נקט רבותא לת"ק דהוי כהא דהתירא דזה כבר נשמע מדיוקא דרישא דעירוי מותר. ובזה היה מרווח האיבעיא אי ר"י ארישא קאי או אסיפא די"ל דנ"מ גם להלכתא דאם ר"י ארישא קאי מוכח דדיוקא דסיפא דוקא ועירוי אסור לת"ק. ואם ר"י אסיפא קאי מוכח דדיוקא דרישא עיקר ועירוי מותר. גם י"ל עוד האיבעי' אליבא דהלכתא להפוסקים שסוברים דכ"ש שיש בו חומץ וציר אינו בולע ומפליט. די"ל זה לפי האמת דר"י ארישא קאי ולא מצינו כלל דבר ממשנתינו בכ"ש. אבל אי אסיפא קאי י"ל כיון דר"י ס"ל דכ"ש מבשל ביש בו חומץ וציר י"ל דלרבנן נהי דאינו מבשל עכ"פ מבליע ומפליט וק"ל:
+[אות נז] <b>שם במשנה רי"א לכל הוא נותן. </b>כתבו התוס' דדוקא בתבלין פליג אבל בשאר דברים מודה דכ"ר מבשל אף כשהעבירו מעל האור. ולפ"ז ניחא דלא פליג ר"י ברישא במיחם. וביותר לפמש"ל דהמיחם שפינהו כר"י דדבר שא"מ אסור. ובפ"י תמה ממתני' (דפ"א מ"ז דמעשרות) דמבואר דס"ל דאפילו בשמן פליג ועיין מ"ש בגליון לקמן (פכ"ב מ"ב):
+[אות נח] <b>שם בהרע"ב ד"ה שפינהו. ויש בתוכו מים חמין. </b>דמדלא קתני שפינה מים משמע שפינהו עם המים דבזה דוקא נותן לתוכו מים להפשירן אבל בפינה ממנו מים אסור ליתן לתוכה מים דהוי מצרף ואף דהוי דבר שאינו מתכוין אתיא מתני' כר"י דאמר דבר שא"מ אסור. גמרא. ומהתימה על הרע"ב דלא ביאר דלפסק ההלכה גם בפינה מים מותר:
+[אות נט] <b>שם בהרע"ב ד"ה או לתוך הכוס. דוקא להפשירן. </b>ובתוס' בשמעתין ד"ה מי סברת וכו' מבואר דס"ל בפי' דלתוך הכוס בכל גווני שרי. וע"כ מתני' ה"ק אבל נותן לתוכו להפשירן או לתוך הכוס דהוי תמיד רק להפשירן כיון דכ"ש אינו מבשל. וכ"כ הר"ן והרשב"א. ומ"מ מה דנקטו תוס' זה להוכחה דר' שמעון ב"מ אסיפא קאי אבל ברישא בכוס מודה דשרי בכל גווני אף בצונן מועטים לחמים מרובים ואתי מתני' דשרי בכוס כהלכתא. קשה מאי ראי' היא הא י"ל דרשב"מ ארישא קאי ומתני' באמת בכוס בעינן גם כן כדי להפשירן כפשטא דמתני' וצ"ע:
+[אות ס] <b>שם בהרע"ב ד"ה לא יתן לתוכו תבלין. משתחשך. </b>עיין מ"ש בגליון לקמן פרק כ"ב מ"ב:
+
+Mishnah 6
+
+[אות סא] <b>במשנה ר"ש אומר כל הנרות. </b>מדברי הר"ן (ביצה פ"ג קצ"ו ע"ב) גבי שפוד שצלו בו בשר. נ"ל ללמוד פלוגתייהו דר"י ור"ש דעתה שרוצה להשתמש ואינו חושש למיאוסו נסתלקה ממנו הקצאתו. ור"י אוסר משום מיגו דאיתקצאי ביה"ש. ובאם ביה"ש לא היה מאוס ובאמצע שבת נעשה מאוס. באמת מותר להשתמש כיון דאינו חושש עתה למיאוסו בטלה הקצאתו ובה"ש ג"כ לא היה מוקצה הדרינן לכללא דקי"ל אין מוקצה לחצי שבת ור"ש ס"ל דלא אמרינן מיגו דאיתקצאי ע"ש. לפ"ז מותר לר"ש לטלטל רק לאשתמושי ביה אבל לטלטל ממקום למקום עדיין מאיסותיה עליו לשמש בו והוי מוקצה לאסור בטלטול:
+[אות סב] <b>שם בהרע"ב ד"ה כלי. אסור לבטל כלי מהיכנו. </b>בהג"א כתב דדוקא שמן דלא ירצה לנער משום הפסד שמן אבל לקבל שעוה מותר דיכול לנער והיינו דהכלי לא הוי בסיס כיון דלא היה בסיס בה"ש או דאין דעתו להניח שם לכל השבת. מג"א (סי' רס"ה) ומה דפרכינן בסוגיא מההיא דנותנין כלי לקבל ניצוצות עי' מג"א דכתב ליישב דבניצוצות אין רשאי לנער מיד קודם שכבו. ומ"מ קשה לי דמאי פרכי' מנותנים כלי תחת הדלף. הא זהו ממש כמו שעוה דיכול לנער מיד ואין לו הפסד בהניעור וצריך עיון:
+[אות סג] <b>שם בסוף הדבור מוקצה הוא ואסור לטלטלו. </b>ולפ"ז ממילא מוקצה מחמת מיאוס אסור לטלטלו לצורך מקומו דכל זמן דלא ביטל הקצאתו דמיאוס ואינו עומד לשום שמוש ולשמוש דהדלקה הא לא חזי בשבת הוי כמו אוכל דלא חזו בו ביום דהוי מוקצה כמו אבנים עי' במג"א (רס"י תקט"ו) ה"נ הכא בכלי דלא חזי בו ביום לשום דבר והכי מוכח מדברי הר"ן הנ"ל דמדאמר שם בביצה דשומטו בקרן זוית כקוץ ברה"ר ומשמע משום הזיקא דרבים שרי לטלטל מוקצה והא כיון דנוטלו ממקום הילוך הרבים שלא יזוקו הוי טלטול לצורך מקומו ואפי' בטלטול גמור לשתרי אע"כ דאף לצורך מקומו אסור:
+[אות סד] <b>שם בהרע"ב ד"ה אין ניאותין. אין נהנין. </b>ואף לר"ש דוקא מותר השמן אחר שכבה הנר מותר. אבל בשעה שדולק אף המטפטף אסור דהוקצה למצותו. תוס' והרשב"א:
+[אות סה] <b>שם בהרע"ב ד"ה חוץ מן הנר. גזירה שמא יכבה. </b>וכ"כ רש"י ז"ל וכתב עלה המהרש"א לא קאי הכי לקמן אלא דמסיק הטעם דנר שמן ופתילה הוי בסיס לשלהבת, ומ"מ אין זה תמוה כ"כ על רש"י שכן דרכו לפרש המשנה כס"ד דש"ס כמ"ש התוי"ט (בפ"ב מ"ב דפאה) אבל על הרע"ב צד התמוה במקומה עומדת דהוא צריך לפרש כפי המסקנא כמ"ש התוי"ט שם. והא דאינו אסור בלא"ה משום דאתקצאי למצותו כמ"ש לעיל דר' שמעון מודה דאין ניאותין משמן המטפטף בשעה שדולק היינו דאין ביטול מצוה במה שמטלטלו תוס' (דף מ"ב ע"ב) ד"ה ואין ניאותין. ומ"מ נראה לענ"ד דשמן המטפטף בשעה שדולק אסור כיון דאסור בשתיה ובסיכה ממילא הוי מוקצה כמו אבן וכמו כל מאכל האסור דהוי מוקצה כיון דלא חזי למידי. ודוקא לטלטל הנר הדולק היה ראוי להתיר דמטלטלו להנאתו להאיר. ומסולק בזה קושית המהרש"א בתוס' הנ"ל ודו"ק. ובהא דאמרינן הנח לנר שמן ופתילה דהוי בסיס כתבו תוס' וא"ת פתילה אמאי משום בסיס היא עצמה הוי דבר האסור כדאמרינן לקמן וכו' וי"ל דשברי פתילה וכו' וכן הביא המג"א (סי' ש"ח ס"ק י"ח). ובעניי איני מבין החילוק דהא דפתילה הוי כלי משום דהודלקה ואמאי שברי פתילה לא הוי כלי מה"ט והא עושה מעין מלאכתו ומ"ש פתילה שלימה וקטנה מאינה שלימה וגדולה יותר. ולולי שאיני כדאי היה נ"ל על קושית תוס' דפתילה לא הוי כלי כלל והיינו דמלאכתו לאיסור ואין משתמשין בחול שום דבר אחר רק הדלקה. והרי בחצוצרות כתבו תוס' שבת (דף ל"ו) דגרע משאר כלי שמלאכתו לאיסור כיון דלא חזי להיתר רק מעט. ואף דכתבו שם דלר' שמעון שרי מ"מ דוקא חצוצרות כיון דחזי קצת להיתר אבל פתילה דלא חזי לשום היתר אפילו ר' שמעון מודה וכמו מטה שיחדה למעות דצידדו תוס' (דף מ"ד ע"ב) דאפילו לר' שמעון אסור. וזהו הכל בפתילה הכבוי בין שלימה בין חתוכה דלא חזי לשום דבר בשבת אבל הכא בנר הדלוק דחזי הפתילה לתשמישו להאיר לו אינה מוקצה והיה רשאי לטלטלו מש"ה צריכה לטעמא דבסיס לשלהבת. וצע"ג:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות סו] <b>במשנה ולא בחול. </b>עי' מ"ש בגליון לקמן (פכ"ג מ"ח):
+[אות סז] שם <b>ולא בעשבים בזמן שהן לחים. </b>והא דלא תני ולא בעשבים כשהן לחים כדקתני בסיפא כשהן יבשים לאורויי דדוקא בזמן שהם לחים היינו שהם לחים מעצמם. אבל יש זמן שהם לחים ומותרים כגון מד"א (ש"ל):
+[אות סח] <b>שם בהרע"ב ד"ה נעורת. דק דק. </b>עי' רש"י חולין (דף נ"א ע"ב) בהא דאמרי' דקתא חיישינן:
+[אות סט] <b>שם בהרע"ב ד"ה ר"י אוסר בדקה. ואסרו להטמין בשבת. </b>דהכי מוכח מדקתני במתני' דלעיל (סוף פ"ב) וטומנין את החמין. הרי דרק בה"ש מותר אבל משהחשיך אסור. והא ליכא למימר דלעיל מיירי במוסיף הבל דזהו אסור משחשיכה אבל בה"ש מותר וכ"ש מבע"י. ומתניתין דהכא מיירי במשחשיכה דהא ממתני' דלעיל בפרקין (מ"ד) במעשה דאנשי טבריא מוכח דמוסיף הבל אפי' מבעו"י אסור וע"כ מתני' (דספ"ב) מיירי במעמיד הבל ואפ"ה רק בה"ש מותר אבל משחשיכה אסור:<br><b>ומזה </b>תמוה לי על תוס' (דף ל"ט ע"ב ד"ה ממעשה וכו') דמשחשיכה אפי' בדבר שאינו מוסיף הבל אסור כדאמר בפ"ב (דף ל"ד). הא י"ל דלעיל קאי למסקנא דהכא דמכח מעשה דאנשי טבריא מוכח דמוסיף הבל מבעו"י אסור וממילא דמתני' ספ"ב מיירי באינו מוסיף הבל ואפ"ה משחשיכה אסור. אבל אלולי הוכחה דאנשי טבריא הוי אמינא דמשנתינו דהכא מיירי במשחשיכה ולעיל (סוף פ"ב) מיירי במוסיף הבל. וצ"ע, ואפשר לומר דתוס' ס"ל דלענין חששא דשמא ימצא קדירתו צונן וירתיחנה לא שייך להקל במעמיד הבל אא"כ דהטעם שמא יטמין ברמץ וא"כ גם בה"ש לתסר דהא בסוגיא פרכי' א"ה בה"ש נמי לתסר ומשני סתם קדירות רותחות בה"ש וזה לא שייך לענין גזירה שמא יטמין ברמץ. וברש"י (דף ל"ד ע"ב) בההיא דמפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף הבל מבעו"י כ' דההיא דתנן אין טומנין בגפת וסתם הטמנה מבע"י הא דלא נקט רש"י הראיה דמוכח דמיירי מבע"י דהא משחשיכה אפי' מעמיד הבל אסור. צ"ל לקושטא דמלתא כקושייתנו הנ"ל דדילמא באמת משחשיכה אסור רק מוסיף הבל. וטומנין את החמין מיירי במוסיף הבל. אך באמת לא היה צריך ראיה לזה דבודאי מתני' דאין טומנין ע"כ לא מיירי משחשיכה דהיאך קתני וטומנים בגיזי צמר הא הוי מוקצה. אלא נראה דרש"י בא לומר דדילמא מתני' דאין טומנין מיירי בבה"ש דמוסיף הבל אסור ומעמיד הבל מותר לזה כ' רש"י דסתם הטמנה מבע"י דהא אסור משחשיכה ובזה מובן דברי רש"י אלו דבפשוטו תמוהים במ"ש רש"י דהא אסור משחשיכה דהא ע"ז אנו דנין דלמא משחשיכה מותר בדבר שאינו מוסיף הבל. ולפי הנ"ל ניחא דזהו ודאי דמשחשיכה אסור באמ"ה דהא מתני' לא מיירי משחשיכה (ומותר בדבר שאין מוסיף הבל ולפי הנ"ל) מדקתני טומנין בגיזי צמר ואם מיירי בבה"ש וקתני דמוסיף הבל אסור. א"כ הא דקתני ספק חשיכה. וטומנין את החמין ע"כ מיירי באמ"ה ומוכח דבודאי לילה אסור גם באמ"ה א"כ ממילא אין דרך הטמנה בבה"ש דמה"ת יצמצם הזמן להטמין בבה"ש דאי יעבור זמן מעט ויחשך יהא אסור לו להטמין. ונכון בעזה"י. אבל מ"מ קשה לי דלמאי הוצרך רש"י לכל זה ולא בפשוטו דהא דאמרי' מפני מה אסור להטמין במוסיף הבל היינו דממעשה אנשי טבריא נשמע דזהו אסור וצ"ע:
+
+Mishnah 2
+
+[אות ע] <b>תוי"ט ד"ה ומטלטלין. כי היכי דלא תיקשי ממשנה ח' </b>(פ"ק דביצה). כ"כ התוס' וז"ל הא דאמר פ"ק דביצה נותנין העור לפני הדורסן דהתירו סופן משום תחלתן אבל עור דבעי"ט משמע התם דאסור לטלטל וכו'. לכאורה דבריהם תמוהין דמהיכן משמע דאסור לטלטלן הא י"ל דרק ליתן לפני הדורסן בזה הטעם סופן משום תחלתן ובנשחטה מעי"ט אסור דמחזי כעיבוד אבל בטלטול י"ל דבלא"ה שרי. וצ"ל דעיקר קושייתם מדקתני בש"א אין נותנין את העור לפני הדורסן ולא יגביהנו אא"כ יש עליו כזית בשר וב"ה מתירין א"כ מדאסר ב"ש להגביה משום דאסור לטלטל וע"כ לא פליגי ב"ה רק דהתירו סופן משום תחלתן כמו דהתירו מה"ט ליתן לפני דורסן:<br><b>אמנם </b>עדיין י"ל דדוקא בנשחטה בי"ט אסור לב"ש אבל בנשחטה מעי"ט י"ל דשרי והיינו דאף דהעור חזי למזגא מ"מ דמי לעצמות וקליפים דבנתפרקו בשבת הוי מוקצה דמעיקרא שהיה יחד עם הבשר היה אוכל ועתה שנתפרקו הוי מאכל בהמה ובנתפרקו מע"ש שרי דנעשה מקודם מאכל בהמה ה"נ י"ל בעור דבנשחטה מערב יו"ט נעשה מקום מוכן לישיבה מבעוד יום אבל נשחטה ביו"ט נהי דמחזי למזגא מ"מ בתחלה היה אוכל אדם ועתה נעשה כסא לישיבה. ולישנא דהש"ס בביצה סופן משום תחלתן די"ט אין דערב יו"ט לא י"ל דהיינו ליתן לפני הדורסן דמיניה מיירי התם ואסור משום דמחזי כעיבוד אבל לטלטל י"ל דנשחטה מעי"ט שרי יותר. או אפשר גם בנשחטה מעיו"ט ולא הופשט העור מבעי"ט י"ל דבעוד הבשר עם העור יחד הוי כמו עצמות וגרע יותר מן בני מעיים עי' שבת (כ"ט ע"א) אבל נפשט מע"ש הוא דשרי. ואף דבמתני' (סוף פכ"א דשבת) בש"א מגביהין מן השולחן עצמות וקליפין א"כ אם איתא דהעור חזי למזגא ובנפשט מעי"ט שרי גם בנפשט בי"ט לשתרי מ"מ הא אמרי' שם אר"נ אנו אין לנו אלא ב"ש כר"י וב"ה כר"ש וא"כ ב"ש לשיטתיה שפיר סבר דלא יגביהנה ולב"ה לשיטתיה י"ל באמת דהגבהה מדינא שרי אלא דליתן לפני הדורסן דמחזי כעיבוד צריכים לטעמא דסופן משום תחלתן. ואולי דקושייתם לר"נ דס"ל בריש ביצה דמתני' בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ובי"ט ס"ל לב"ש דמוקצה שרי אמאי ס"ל דלא יגביהנה. ועדיין לשון התוס' צ"ע:
+[אות עא] <b>שם בהרע"ב ד"ה רא"א קופה. לא יוכל לטלטל הגיזין. </b>והרמב"ם בפי' המשניות כ' ונמצא כמי שטומן בשבת. ולפי"ז גם בטומן בדבר שניטל בשבת אם נתקלקלה הגומא אסור להחזירה והב"י כתב דנראה כן ג"כ מדברי הרמב"ם בחבורו וקבע כן בשולחנו הטהור (בסי' רנ"ט ס"ג) בשם י"א. ותמוה לי הא כבר מוטמן מע"ש והוי מהטמנה להטמנה דקי"ל בסי' רנ"ז ס"ד דאפילו ליטלו כולו ולתת אחר במקומו שרי. וצע"ג:
+[אות עב] <b>שם בתוי"ט ד"ה ואינו יכול להחזיר. שמא יטלטל. </b>לשון הרא"ש דודאי יטלטל הגיזין בידו לתקן מושב הקדירה וע"י הקדירה לא יטלטל פן ישפך התבשיל אם ינענע ועי' לקמן (סוף פ"כ) בהרע"ב:
+[אות עג] <b>שם בהרע"ב ד"ה ונותן. שמשים מראשותיו. </b>שלא יחמו בחום הקיץ והחמה. רש"י. אבל הר"ן כתב דמותר להטמין שיחום קצת או שלא יתקרר יותר כיון שהוא צונן אינו דרך הטמנה בכך ולא גזרו:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות עד] <b>בהרע"ב ד"ה במה יוצאה. על שביתת בהמתו. </b>דכתיב למען ינוח וגו'. ומיהו לאו דל"ת מלאכה אתה ובהמתך ליכא אלא במחמר אחר בהמתו. תוס', ואני מסתפק אם נשים מצווין על שביתת בהמתן היכא דליכא משום מחמר כיון דהוי רק עשה. י"ל דהוי מ"ע שהז"ג דנשים פטורות אף דחייבות בקידוש היום מהקישא דזכור ושמור י"ל דדוקא בקידוש דהיינו הזכירה אבל בשאר מ"ע י"ל דפטורות. ועי' בהר"ן (פ' כל כתבי) שכתב דכל מילי דשבת נשים שווין לאנשים. ועי' בב"י בא"ח (סס"י רצ"א) וצ"ע (אמר י"מ התלמיד בדין הנ"ל שמסתפק רבינו כמו כן מצאתי שמסתפק בזה הפרי מגדים בא"ח (סימן רמ"ה) ובספרו תיבת גמא (פ' בשלח) ולי העני צריך עיון דמלשון הגמרא גבי פרתו של ראב"ע של שכנתו וכו' מיחה בה כו' לשון שכנתו ולשון בה מוכח בהדיא דנשים מצווין על שביתת בהמתן ומוכח כסברת הר"ן הנ"ל):
+[אות עה] <b>שם בהרע"ב ד"ה בחטם. חוטם הנאקה. </b>אבל נאקה באפסר לא כיון דלא מנטרא בי' הוי משאוי. וכן גמל בחטם. דכל נטירותא יתירה הוי משאוי וכן דבר שהוא לנוי הוי משאוי וכההיא דסוף פירקין. ודעת הר"ן דנוי הרגיל בחול אפילו בשבת שרי. זולת דבר שאינו רגיל בו בכל אלא מקצתם עושים כן לעתים אסור. ומיניה מיירי בסוף פרקין ומיישב בזה קושיות תוספות בפרקין (מ"ד) והובא בתוס' יו"ט ד"ה ולא בזוג:
+
+Mishnah 2
+
+[אות עח] <b>במשנה אבל לא לחלב. </b>היינו לשמור החלב בדדיה שלא יזוב לארץ ובזה שרי לת"ק דהוי כמו רחלים כבונות דחשבינן ליה מלבוש אע"פ שאינו עשוי לצורך עצמן אלא לשמור הצמר. אבל ברוצה שיקבל הכיס החלב הנוטף מדדיהן גם הת"ק מודה דאסור דהוי משאוי במה שנושאת החלב והוא מלאכה הצריכה לגופה. תוס' בשם הר"ר פורת:
+[אות עו] <b>ברע"ב ד"ה בזמן וכו'. מערב שבת. </b>ומוכח כן מסיפא דמתני' אין חמור יוצא במרדעת בזמן שאינה קשורה לו ואי בשאינה קשורה כלל פשיטא שאסור אלא ע"כ דבזמן שאינה קשורה לו מע"ש קאמר הגמרא. והא דלא דייק מרישא דבזמן שהיא קשורה לו דפשיטא דבעי קשורה י"ל דה"א דבא לומר בהיפוך דיוצאת בקשורה אפילו בקשורה בשבת. תוס':
+[אות עז] <b>ברע"ב ד"ה צרורות. שלא יטפטף החלב. </b>ובתוס' הקשו דהא במה שהבהמה נושאת החלב הוי משא ואסור משום שביתת בהמתו. ולזה פירשו דמיירי הכל שקושר בשביל שלא יסרטו דדיהן וליבש היינו בזמן שאין חפץ בחלב שרי לפי שמהדקו אבל לחלוב שאינו רוצה שיתייבשו אינו מהדק וחיישי' דלמא נפל ואתי לאתויי:
+
+Mishnah 3
+
+[אות עט] <b>ברע"ב ד"ה ובלבד שלא יכרוך. דכי כריך להו הוו כלאים. </b>וס"ל למתני' כר"י דבדבר שא"מ אסור, פירש"י. ובשלטי הגבורים כתב דהוי פסיק רישא דא"א דע"י אחיזתן שלא תחמם ידיו ועי' מ"ש בכלאים (פ"ט מ"ה):
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות פ] <b>תוי"ט ד"ה שבראשה. לא חיישי' בהו שתתירם. </b>דאשה שרצונה לטבול בשבת צריכה לסתור שערות קליעותיה מבע"י. הרא"ש:
+[אות פא] <b>שם בתוי"ט ד"ה לרה"ר. דה"ה בבית. </b>וכן הוכיחו תוס' מנחות (דף ל"ו ע"ב) ד"ה אי קסבר וכו'. ולכאורה דברי תוס' דמסכתין (ס"ד ע"ב) סותרים לזה ועיין במהרש"א:
+
+Mishnah 2
+
+[אות פב] <b>תוי"ט סד"ה בסנדל. בעשיית מלאכה. </b>ואף דתענית צבור דגשמים אסור במלאכה כדקתני (פ"א דתענית) מ"מ הותרה במלאכה בלילה כדאיתא שם (דף י"ב ע"ב) ואינו דומה כל כך לשבת:
+[אות פג] <b>בתוס' חדשים ד"ה תוי"ט ד"ה ולא בתפלין וכו'. צריכין ג"כ האי טעמא. </b>וכן הוא להדיא ברש"י סנהדרין (דף ס"ח ע"א) בד"ה לחלוץ תפילין וכו'. דקסבר שבת לאו זמן תפילין הוא ואסור להניחן בשבת שמא יצא בהם לרה"ר עכ"ל:
+[אות פד] <b>ברע"ב סד"ה מגיפין. אסור ללבשן בשבת. </b>שלא יחשדוהו באיסור. פירש"י (דף ס"ד ע"ב) ד"ה כ"מ שאסרו:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות פה] <b>במשנה ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת. </b>בתוס' כ' פי' הר"ר פורת גזירה משום שחיקת סממנים כיון דלרפואה הוא. וקשה לי הא איתא בתוספתא הובא בהרי"ף (סו"פ שמנה שרצים) אין לועסים מצטיכי בשבת אימתי בזמן שמכוין לרפואה ואם מפני ריח הפה מותר וכן פסקינן בש"ע (סי' שכ"ח) הרי דמפני ריח הפה לא מקרי רפואה והא הכא דפלפל דהוא משום ריח הפה ואסור. ולמאי דמסקו תוספות דהטעם דמחזי כמערמת להוציא ניחא אבל להר"ר פורת קשה וצ"ע:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות פו] <b>בר"ב ד"ה היודע עיקר. אלא שלא נזכר במלאכות. </b>תוס' הקשו ע"ז והוכיחו דזה לא מקרי ידיעה כיון דלא נודע לו דחטא והעלו דהוי גזה"כ לחייב על כל שבת ושבת:
+
+Mishnah 2
+
+[אות פז] <b>במשנה אבות מלאכות. </b>בתוס' (דף ע"ח ע"ב) ד"ה חסר אחת מבואר דהי' גרסתם גם ברישא דמתני' אלו אבות מלאכות:
+[אות פח] <b>שם במשנה והקוצר. </b>ואפי' בעומד ליקצר דאין צריך לקרקע אפי' לר"מ דס"ל (בפ"ו מ"ו דשבועות) דאינו כקרקע מ"מ לענין שבת מחייב דקצירת סמנין במשכן מסתמא הי' אחרי שעומדים ליקצר. תוס' בשבועות (דף מ"ג ע"א):
+[אות פט] <b>שם במשנה והאופה. </b>וחייב סקילה אם התרו בו קודם שהדביק פת בתנור ולא הוי התראת ספק דשמא היה בדעתו לרדות פת קודם שתאפה ומה שלא רדה דשכח ההתראה. דכיון שהודבק תוכ"ד של התראה ובודאי תאפה אם לא ירדנה ואין האפיה מחוסר מעשה לאו התראת ספק היא דודאי לא היה בדעתו לרדות קודם אפייה (תוס' שבת דף ד' ע"א ד"ה קודם שיבא) מלשון זה משמע דדוקא כיון דלא היה בדעתו לרדותו וגם מחוסר מעשה וקשה לי ממה דסיימו בתוס' וכן בשבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו ואכליה לאיסור והדר אכליה לתנאי דכשמתנה בו בשעת אכילת איסור עדיין מחוסר מעשה אכילה של תנאי קודם שיתחייב מלקות עכ"ל משמע דאם אמר שבועה שלא אוכל ככר זו אם לא אוכל ככר זו למחר ואכליה לאיסורא ולא אכליה לתנאי דלוקה דלא הוי התראת ספק כיון דהוא מחוסר מעשה לאכול לתנאי. והא בזה ל"ש דלא היה בדעתו לאכלו דהא אדרבה דנראה דמקשר עצמו לאכלו וקונס עצמו שאם לא יאכלנו אסור בככר זו לאכלו א"כ משמע דבמחוסר מעשה לחוד מספיק דלא הוי התראת ספק וצ"ע. והנה הדבר פשוט דאף אם בלא אוכל זו אם לא אוכל זו לא הוי התראת ספק כיון דמחוסר מעשה. מ"מ לא מלקי' ליה עד שעבר ממש ולא אכל להתנאי דרק ההתראה לא מקרי בכלל התראת ספק כיון דמחוסר מעשה אבל פשיטא דא"י להלקות בספק ומזה נ"ל לדון במ"ש תוס' גיטין (דף ל"ג ע"א) ד"ה ואפקעינהו דהקשו דבא על א"א איך ממיתין הא הוי התראת ספק שמא ישלח לה גט ויבטל הגט שלא בפניו דאפקעינהו רבנן לקידושיה מיניה ותהיה פנויה למפרע. וכן בנזיר דשותה יין דקתני במתני' דלוקה הא הוי התראת ספק שמא ישאל על נדרו ומדלא הקשו דאף למ"ד שמה התראה מ"מ איך ממיתין בבא על א"א קטנה או באונס במקום דאין ממיתין אותה איך ממיתין אותו שמא ע"י ביטול גט שלא בפניו תהיה פנויה למפרע ולא נתחייב מיתה. וכן בנזיר שמא ישאל ולא נתחייב מלקות. נלע"ד די"ל דבאמת אין ממיתין אותו מיד אלא דממתינים עד שתמות היא או בעלה. ובנזיר מלקין אותו אחר שכלו ימי נזירתו. דאף דקי"ל אכלה כולה נשאל עליה מ"מ הא כתב בתשובת שער אפרים סימן ע"ב דדוקא היכא דאיכא עונש כרת או מלקות אבל במזיד ולא אתרו לא. וכ"כ בכנה"ג בשם הראב"ד בס' תמים דעים. ואף דהרא"ש כתב דגם במזיד ולא אתרו נשאל. מ"מ הא כתב הרא"ש הטעם ומיהו איכא עונש מלקות. א"כ במה שמלקים אותו אין עוד ספק שישאל דלאחר שלקה דהרי הוא כאחיך אין מה לחול עליו השאלה. לזה נקטו הקושיא רק למ"ד התראת ספק ל"ש התראה. ולפ"ז י"ל דאף לאחר דתירצו תוס' דלא מקרי התראת ספק דרוב אין מגרשים וכן בנזיר. היינו דלא מקרי בגדר התראת ספק וכדדייקי בלשונם שם דהתראה כה"ג שמה התראה. אבל מ"מ י"ל דאין ממיתין אותו עד שיתברר שאינה פנויה למפרע דהיינו אחר שתמות היא. ובנזיר אחר שיכלו ימי הנזירות. וכן בתוס' בנדה (דמ"ו ב') ד"ה ר"י וכו' וי"ל דאזלי בתר רוב שמביאים ב"ש. היינו ג"כ דמקרי התראה מעליא אבל מ"מ אין מלקים עד אחר שנתברר דהיה מופלא סמוך לאיש דהרי בכל מילי דאורייתא לא סמכי' על רוב זה שהביאו ב"ש בזמנן לחליצה וכדומה כך היה נלע"ד. ואולם קשה לי מסוגיא דסנהדרין (דף ס"ט) ואמאי דלמא איילונית היא. ועיין במהרש"א קדושין (דף ט"ו) הא אפשר לומר דממיתין אותו אחר שתגדל ויתברר דאינה איילונית היינו דא"כ הוי התראת ספק ע"ש ולפי הנ"ל הא מ"מ י"ל דכה"ג כיון דרובן לאו איילונית מקרי התראה מעליא אבל מ"מ אין ממיתין אותו עד שיתברר שאינה איילונית. ובאמת בלאו כל הנ"ל קשה מסברא דאיך אפשר לדמות העונש המיתה לההתראה. דהא כיון דבכל התורה אזלי' בתר רוב א"כ מקרי התראה ודאי דזהו הוי כמו כה"ת דרוב כודאי. אלא לענין נפשות לא אזלי' בתר רובא וממתינין להמית אותו עד שתגדיל ויתברר דאינה איילונית. וכן יש ראיה לכאורה מתוס' סנהדרין (דף ס"ח ע"ב) ד"ה בן סורר וא"ת דלמא שנה לפני גדלות כדאשכחן נדה (דף מ"ו) וכו'. והיינו ע"כ דלאו התראת ס' הוא דשמא לא יביא ב"ש לסוף השנה ואינו סמוך לאיש. היינו ג"כ כיון דרוב מביאים ב"ש בזמנן לא מקרי התראת ס' ואם נימא דזהו רק לענין ההתראה אבל מ"מ אין עונשים על זה עד שיתברר אח"כ א"כ אם נדרוש סמוך לאיש דהיינו שנת י"ג. א"כ לאחר י"ג אינו נעשה בן סו"מ דהוא איש וממילא לא משכחת במופלא סמוך לאיש דין בן סו"מ דהא עתה א"י להענישו דשמא לא יביא ב"ש סוף השנה ואינו עתה סמוך לאיש ואם נמתין עד אחר שיביא ב' שערות סוף השנה הא אח"כ יפטר כיון דאשתני דינא כדאיתא במתני' סנהדרין (דף ע"א ע"ב) ברח עד שלא נגמר דינו ואח"כ הקיף זקן התחתון פטור. ואמרי' שם בסוגיא הטעם דכיון דאשתני דינא ח"נ בזה כשיביא ב"ש אשתני דינא כיון דאלו עבד השתא אינו מחייב. ואם דגומרים דינו עתה וממתינין בעונש עד אחר שיביא ב"ש הא הוי בכלל עינוי הדין לגמור דינו עתה להמיתו אח"ז. כדאיתא בסנהדרין (דף ל"ה ע"א)  ולומר דגומרים דינו שמחייב מיתה אם יביא ב"ש בסוף השנה. ובזה ליכא עינוי הדין כיון דעדיין ליכא חיוב מיתה ודאי רק על תנאי. הא מ"מ בכה"ג נימא אשתני דינא דהא הטעם דנגמר דינא ואח"כ הקיף זקן התחתון דפטור דגברא קטילא הוא וזהו שייך אם היה ראוי להמיתו אז דבזה קודם שהקיף זקן בר קטלא היא והוי כהוקף אחר דקטלו ליה אבל אם זהו עצמו הגמר דין שמחייב מיתה לאחר שיביא ב"ש ועתה א"י להמיתו א"כ עדיין אינו בר קטלא עד זמן שהביא ב"ש וא"כ מקרי אשתני דינו. אע"כ דבאמת יכולים להמיתו מיד מכח הרוב דיביא ב"ש בזמנו וצע"ג:
+[אות צ] <b>שם במשנה הקורע על מנת לתפור. </b>נראה דהטעם דבאינו על מנת לתפור פטור משום דהוי מקלקל אבל היכא דהוי תיקון חייב אף באינו על מנת לתפור. וראיה לזה ממתני' (ג' דפי"ג) הקורע על מתו המוטל עליו דחייב הרי אף דאינו על מנת לתפור חייב. אולם מדברי הב"י (סי' שי"ז) הובא במג"א שם סק"י מבואר דכל שאינו על מנת לתפור ממש אף במקום תיקון אינו חייב וצלע"ג. אחר כך מצאתי בעזה"י בעולת שבת שהקשה כן על הב"י מסברא דנפשיה דהא דבעינן על מנת לתפור משום דאל"ה הוה ליה מקלקל אבל לענ"ד ראיה מוכרחת כן וכנ"ל. והנה באמת משמע להדיא בתוס' כהב"י שכתבו בפרקין (דף ע"ג) ד"ה וצריך לעצים וכו' דלא מיקרי בעצים קוצר אלא בענין זה מידי דהוה כקורע ע"מ לתפור. הרי מפורש דס"ל דבעצמותו ליכא מלאכה בקריעה אלא בצריך לתפור דמזה באו לדמות דלא מקרי קצירה אלא בצריך לעצים וצלע"ג:
+[אות צא] <b>שם במשנה המוציא מרשות לרשות. </b>מדלא קתני המוציא לרה"ר מוכח דבעי לכלול גם הכנסה מרה"ר לרה"י גמרא ריש שבועות והא דתני הכנסה שהיא תולדה דהוצאה ולא תני שארי תולדות כיון דיכול לכוללו בקוצר הלשון. תוס' שם ובריש מסכתין:
+[אות צב] <b>שם בתוי"ט ד"ה והמתיר. אלא שהתוס'. </b>לענ"ד אין כונת תוס' לדייק מל' רש"י כן דלא בעי' ע"מ שיקשור אלא דכוונת תוס' דאם נפרש כפירש"י דקטר חד היינו שמניח חדא קשר ממילא אף למסקנא כן דמה"ת לומר דמחולקים לענין הדין:<br><b>ואף </b>דבאמת מל' רש"י גבי צדי חלזון משמע דלמסקנא בעינן ע"מ שיקשור וע"כ דבאמת הס"ד והמסקנא פליגי בזה לדינא. מ"מ תוס' לנפשייהו לא רצו בזה:
+[אות צג] <b>שם בהרע"ב ד"ה מכה בפטיש. ומנינא דרישא וכו'. </b>בסוגיא אמרי' מנינא דרישא למ"ל אר"י שאם עשאן כולם בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת וסוגיא זו הובא ג"כ לעיל (פ"ק דף ז' ע"ב) ושם פירש"י כהרע"ב דאשמעינן סכום חטאות דלא מחייב יותר דאתולדה במקום אב לא מחייב אלא חד וזה באמת תמוה. דהא בסוגיא אמרי' כן על הסיפא דאלו אבות למעוטי מאי למעוטי דלא מחייב אתולדה במקום אב וכמו שתמה התוי"ט. אבל בשמעתין פירש"י דאשמעינן דנתעלמו כל הלכות שבת ממנו דחייב כמה חטאות דקדק לומר דנתעלם כל הלכות שבת היינו דאף דכבר תנא בריש פרקין חייב על כל אב מלאכה ומלאכה. היינו דהתם קאמר עשה מלאכות הרבה חייב על כל אב מלאכה ושמעי' רק דשגג באיזה מלאכות וידע לשבת באינך מלאכות. אבל בנתעלם ממנו כל המלאכות היה ס"ד דמקרי שגגת שבת ואינו חייב אלא אחת לזה אשמעינן דמשכחת דחייב ל"ט חטאות וכגון דשגג בכרת והזיד בלאו או דידע בתחומים ואליבא דרע"ק וכ"כ התוס' ישנים בפ"ק. והנה כזה מוכרחים לומר בפי' הסוגיא דפ"ק דפריך על איסי מההיא מימרא דר"י דמניינא אתיא שאם עשאן כולם וכו' וקשה ג"כ אמאי לא פריך ממה דמפורש בריש פרקין דחייב על כל אב מלאכה ומלאכה (ועי' בתוס' שם ד"ה ואר"י וכו', א"צ לפרש דפריך דמסתמא לא פליג וכו' והא לכאורה א"א לפרש דפריך מכח זה דא"כ הו"ל לפרוך מר"פ דחייב על כל אב מלאכה) וצ"ל ג"כ כפי' הנ"ל דמר"פ ליכא למפרך די"ל דגם איסי ס"ל דיש חילוק מלאכות לשבת אלא דאיסי אמר דאם עשה כל הל"ט מלאכות בהעלם אחת בזה אינו חייב אלא א' כיון דנעלם ממנו כל הלכות שבת מיקרי שגגת שבת. ולזה פריך מהך דמניינא למ"ל דאתי לומר דאפי' בכה"ג חייב על כל מלאכה ומלאכה:<br><b>ואולם </b>עדיין קשה הא באמת לא משכחת לה אלא בידע בשבת בלאו ושגג בכרת או ידע בתחומין אליבא דרע"ק. וא"כ דלמא איסי ס"ל כר' דיליף דבעי זדונו כרת מגז"ש דעליה עליה מאחות אשתו וממילא בעי' ג"כ ששגג בלאו כמ"ש תוס' (דף ס"ט ע"א) ד"ה כגון ששגג וכו' וס"ל ג"כ כרבנן דרע"ק דתחומים לאו דאורייתא ומש"ה ס"ל דא"א לחייב ל"ט כיון דלא ידע לשבת בכלום ואינו חייב אלא אחת. ואף דמשכחת לה בידע בעשה דשבת. הא חזינן דסוגיא לא ניחא ליה בכך. ותוס' (דף ס"ט ע"א) ד"ה דידע הניחו בקושיא דאמאי לא משני לר"ל דמיירי בשגג בעשה עכ"פ כיון דסוגיא לא ניחא ליה בכך. יהיה מאיזה טעם שיהיה ממילא ליכא קושיא על איסי וכנ"ל:<br><b>ולהכרח </b>קושיא צ"ל באמת דלא פרכי' בדרך דמסתמא לא פליג איסי. אלא דפריך מכח דהא גם לישנא דאיסי דקאמר מ' חסר א' מוכחים לומר דמנינא אתא לומר דחייב ל"ט חטאות. ודלא כמשמעות תוס' הנ"ל דיש מקום לפרש דפריך בדרך דמסתמא לא פליג. ואף דעדיין י"ל דדלמא מניינא דאיסי היינו דדוקא בעשה כל ל"ט מלאכות ואינו חייב אלא א' דהוי שגגת שבת דס"ל דלא כרע"ק וס"ל כר' דבעינן שישגוג בלאו וכנ"ל. י"ל דס"ל להש"ס לדוחק לומר דאיסי בא לומר דדוקא בעשה כל ל"ט מלאכות אינו חייב אלא אחת דזהו לא נזכר במפורש ומסתמא מיירי אף בעשה איזה מלאכות מהל"ט דמ"מ אינו חייב אלא א'. והא דלא פריך מריש פרקין דחייב על כל אב מלאכה. די"ל דרצה למפרך מדברי איסי דכיון דנקט מנינא מוכח דאשמעי' דחייב ל"ט חטאות ודו"ק:<br><b>ודע </b>דלפי דברי תוס' (דף ס"ט) הנ"ל דלר' דיליף עליה עליה מאחות אשתו בודאי בעינן עד שישגוג בלאו ור"י דקאמר כיון ששגג בכרת היינו לרבנן דר' דוקא. קשה לי בהאי דאמרי' (בדף ס"ט) הניחא לר"י דאמר שגג בכרת. הא גם לר"י תיקשי בברייתא דר' דברים הדברים אלו ל"ט מלאכות וכו' והיינו דקרא אשמעי' דאם עשה כולם בהעלם אחת חייב ל"ט וכמ"ש תוס' שם וע"ז יקשה דידע לשבת במאי דהא ר"י מודה דלר' בעי' דוקא עד שישגוג בלאו וצע"ג:<br><b>עוד </b>כתב בת"י שם לתרץ דקמ"ל אף דיש מלאכה א' שאינו חייב סקילה מ"מ חייב חטאת עליה. תירוץ זה קשה להולמו לענ"ד דאיך תלינן זה לענין אם עשאן בהעלם א' דאף אם היה בדין דבהעלם א' אינו חייב אלא אחת. מ"מ נ"מ דאם עשאן כולן שלא בהעלם א' דחייב ל"ט אף דבחדא ליכא סקילה גם הא עדיין יקשה בסוגיא דפ"ק כשהביא המקשן להך מימרא דר"י דעדיין לא ידעינן מדאיסי דאינו חייב סקילה על א' מהן היאך היה מפרש חידושא דר"י ומוכרחים לתירוצם הא'. א"כ מה הרויחו בתירוצם השני. וצ"ע:
+[אות צד] <b>שם בתוי"ט ד"ה הרי. דאי מהתם ה"א. </b>וכ"כ הריב"א בתוס' ישנים (פ"א דף ו' ע"ב) בחד תירוצא:
+
+Mishnah 3
+
+[אות צה] <b>במשנה כל הכשר. </b>אתא לאפוקי דם נדה דלא חזי להצניע דאין מצניעים אותה ליתן לחתול משום דהמאכיל דם אדם לחתול נעשה חלוש אותו אדם. גמרא:
+[אות צו] <b>שם בהר"ב ד"ה ומצניעים כמוהו. שיש בו שיעור. </b>היינו דתרתי למעליותא בעי'. דבעי' דבר הראוי להצניע ושיעור הראוי להצניע אבל עצי אשירה אף בשיעור גדול מ"מ הוי אינו כשר להצניע ופטור. עי' בתוי"ט (פ' דלקמן מ"ו). ומה דקתני בסיפא וכל שאינו כשר להצניע ואין מצניעים כמוהו. ואין הוי וי"ו המחלקת כמו או שאין מצניעים כמוהו הה"מ (פי"ח הלכה כ"ב) מהל' שבת:
+
+Mishnah 4
+
+[אות צז] <b>במשנה ואין מצטרפין זה עם זה. </b>היינו דדבר ששיעורו גדול אינו מצטרף לדבר ששיעורו קטן דהיינו עצה אינו מצטרף לתבן להתחייב במלא פי פרה. אבל בהיפוך דבר ששיעורו קטן מצטרף לדבר ששיעורו גדול. ומצטרף תבן לעצה להתחייב במלא פי גמל. גמ':
+[אות צח] <b>שם בהרע"ב ד"ה פי טלה. נפיש כו'. </b>שיעורו כגרוגרת והא דלא קתני עמיר כגרוגרת כתבו תוס' דא"כ לא הוי ידעי' למה נתנו בו חכמים שיעור זה:
+[אות צט] <b>שם תוי"ט סד"ה חוץ. במסכת חלה שם. </b>באלי' רבה (סי' תנ"ד) כתב ליישב דבמס' חלה דקתני סובן ומורסן מצטרף משמע כהרמב"ם דמורסן גרע דאם לא כן הוי זו ואין צ"ל זו וכן במסכת תרומות דקתני המורסן מותר וסובין ישינות מותר חדשות אסור משמע דסובין קיל יותר ומוכח כהרמב"ם דמורסן גרע מסובין. אבל במתני' דהכא דקתני וסובן ומורסנן אין מצטרף דייקא יותר כפירש"י דמורסן עדיף דאם לא כן הוי זו ואין צ"ל זו. משום הכי הביא הרע"ב גם כן פירש"י ע"ש:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ק] <b>בהר"ב ד"ה אבר קטן. אצבע קטנה. </b>וכ"כ הרמב"ם בפירושו ובחבורו. אבל רש"י כתב אבר קטן א' מפרקי אצבע קטנה:
+[אות קא] <b>תוי"ט ד"ה מים. דכל משקין. </b>היינו דלא תקשה הא דיין כדי מזיגה וחלב כדי גמיעה אף דג"כ אפשר לשוף בהם קילור מ"מ כיון דזהו אפשר במים מקרי רפואתו ביין וחלב לא שכיח ואזלינן בתר שכיח לקולא א"כ ה"נ במים נימא דרפואתו אפשר ג"כ ביין וחלב ניזול בתר שתייתו לקולא לזה צריכים לטעמא דכל משקים וכו'. גמרא:
+
+Mishnah 2
+
+[אות קב] <b>תוי"ט ד"ה והמוציא. תוספות. </b>ואפשר לומר עוד דמתני' אשמעינן אף דכבר הראהו למוכס דלא חזי עוד מ"מ חייב וכדעת רבי יהודה בברייתא וכדמפרש ר"א לטעמיה דצריך להראות למוכס שני דא"ל חזי גברא דמוכס אנא. ומה"ט י"ל פסק הרמב"ם כר"י. ובכ"מ נתן טעם כיון דסתמא קתני במתני' והמוציא קשר מוכסין משמע דסתם כר"י בכל גוונא חייב ע"ש. ולפי הנ"ל י"ל דלהרמב"ם קושית תוס' דוחקתו כיון דקתני נייר כדי לכתוב קשר מוכסים למאי צריך עוד למתני דהמוציא ק"מ חייב. אלא ע"כ דבא לומר דאפי' כבר הראהו למוכס חייב וסתמא כר"י:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות קג] <b>בתו"ח ד"ה פטפוט. בכל שיעורי דשבת. </b>מדאמר במשנה ב' כדי ליטול ממנו מדת מנעל לקטן:
+
+Mishnah 5
+
+[אות קד] <b>הר"ב ד"ה כדי לעשות כו'. של אמצע אצבעותיו. </b>בגמ' תנא קולמוס המגיע לקשרי אצבעותיו בעי ר"א קשר העליון או קשר תחתון תיקו. ופירש"י קשר עליון של אמצע היד או קשר תחתון של אמצע האצבע. וכיון דהוא איבעיא דלא אפשיטא ממילא מספק אינו חייב חטאת אא"כ הוציאו כשיעור המגיע לקשר עליון שהוא של אמצע היד וכן פסק הרמב"ם וז"ל (בפח"י הל"ד) קולמס המגיע לראשי אצבעותיו. אבל הרע"ב שכתב באמצע אצבעותיו והיינו קשר תחתון צ"ע:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות קה] <b>ברע"ב ד"ה שהיא טמאה. הראוי להזריע. </b>ועי' ריש כלים ובריש פ"ז דנדה:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות קו] <b>במשנה ועטרן. </b>עיין פירושו בהרע"ב לעיל (פ"ב מ"ב):
+[אות קז] <b>שם תוי"ט ד"ה פלפלת. וכפירש"י ונ"ל. </b>ועיין בט"ז ובנקוה"כ יו"ד (סוף סי' ק"ח):
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות קח] <b>במשנה שהוציאן אחר פטור. </b>וקמ"ל טעמא דנח בכרמלית אבל לא נח אע"ג דהעבירו דרך כרמלית חייב ול"א מהלך כעומד דמי. גמ':
+[אות קט] <b>שם בהרע"ב ד"ה עד שיוציא. אא"כ הוציא בראשונה. </b>וכ"כ רש"י. וכתב הה"מ (פי"ב מה' שבת הלכה י"א) ביאור דבריו שאם אחר שהניח הקופה מקצתה ברשות זו ומקצתה ברשות זו עקרה וגמר להוצאה אינו חייב לפי שלא היתה בשעת עקירה שניה הוצאה בבת אחת שכבר היה מקצת הכלי ברה"ר עכ"ל. ומזה תמוה לי לכאורה על מ"ש תוס' שבת (דף צ"ב ע"א) ד"ה התם למעלה מג' וכו' דרבה סבר אגד יד שמיה אגד או דבלמעלה מג' אגד יד שמיה אגד ע"ש. א"כ יקשה בהיפוך בנתן לתוך ידו של בעל הבית או בנטל ממנו והוציא אמאי חייב הא תיכף כשהכניס העני ידו עם החפץ או כשנטל החפץ מבעה"ב החפץ כמונח מכח קלוטה דלא גרע מדרך הלוכו באויר וכשחזר והוציאו הוי עקירה חדשה ופטור כיון דכבר היה מקצתו בחוץ וצע"ג. והנלע"ד עפ"י דברי תוס' לעיל (דף ד' ע"א) ד"ה קלוטה וכו' לא דמיא כלל דכיון דכמי שהונחה דמי. ובת"י כ' לדחות דלקולא לא אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמי דאל"כ כל זורק ד"א ברה"ר נימא דבתוך ד"א כהונחה עיי"ש. ולענ"ד כוונת תוס' עפ"י מ"ש תוס' (כתובות דף ל"א ע"ב) ד"ה מהלך כעומד וכו' ומעביר ד"א הלכתא גמירי לה ולא ילפי' מיניה דהתם מקום חיובא הוא אבל בן עזאי מיירי במקום פטור ועי' מהרש"א הא דגם במקום חיוב אמרינן מהלך כעומד בנטל חפץ ע"מ להצניע ונמלך להוציאו היינו דלחיובא אמרינן בכל מקום מהלך כעומד וממעביר ילפינן דלקולא ל"א דמקום חיובא מהלך כעומד ומ"מ במקום פטור ליכא למילף ממעביר דלא נימא לקולא מהלך כעומד עי"ש. א"כ שפיר כ' תוס' דאם איתא דרע"ק ס"ל דקלוטה כמי שהונחה אין ראוי למילף זורק ממושיט דבמקום פטור הו"ל לומר דאפי' לקולא קלוטה כהונחה דליכא ראיה מזורק דהתם הוי במקום חיובא. וגם אין לומר נהי דבן עזאי ס"ל כן. מ"מ דלמא רע"ק סבר דלגמרי ילפי' מזורק ד"א דלקולא ל"א קלוטה כהונחה ולא ס"ל לחלק בין מקום חיוב למקום פטור דא"כ יקשה מנ"ל לדידן דנטל חפץ להצניע ונמלך להוציאו דפטור דמהלך לאו כעומד הא מצינו דבן עזאי ס"ל דמהלך כעומד והיכן מצינו חולק בזה. ורבנן דבן עזאי היינו דס"ל דלקולא לא אמרינן מהלך כעומד דילפינן ממעביר ד"א אבל לחיובא מצי סברי דמהלך כעומד. אע"כ דזהו סברא החלטית דאם איתא דמהלך כעומד וילפי' רק דלקולא ל"א הכי ממעביר ד"א אין לך ראיה רק במקום חיוב. אבל במקום פטור ראוי לומר דאפי' לקולא מהלך כעומד. ומדחייבו רבנן ע"כ דלא ס"ל כלל מהלך כעומד. א"כ שפיר קאמרי' דלרע"ק אם איתא דמהלך כעומד אין ללמוד זורק ממושיט די"ל דזורק פטור דבמקום פטור אף לקולא ראוי לומר דקלוטה כהונחה דעל זה ליכא ראיה מזורק ד"א וא"כ כ"ז בזורק למעלה מי' אבל על קושייתנו הנ"ל דבנתן לתוך ידו של בעה"ב או בנטל ממנו והוציא דלפטור מכח קלוטה בזה שפיר יש לומר דבמקום חיובא לא אמרי' לקולא כמי שהונחה. ודו"ק:
+[אות קי] <b>שם בא"ד כל הקופה וחייב. </b>והרמב"ם פי"ב פסק דפטור עד שיוציא את הקופה דאגד כלים שמיה אגד ופירושא דמתני' אע"ג דרוב פירות מבחוץ פטור ולא רוב פירות בלבד אלא אפילו כל הפירות עד שיוציא את כל הקופה. גמ':
+[אות קיא] <b>שם תוי"ט ד"ה עד שיוציא. והא דתנן. </b>לא ידעתי המשך דברים אלו דזהו קושיא בפ"ע בלא"ה על מתני' דלעיל ואיך תלי' זה בדינא דאגד כלי ל"ש אגד דאטו אם שמיה אגד לא מצינן למימר דמתני' אשמעינן דאינו חייב עד שיוציא כל הקופה דזהו לא נזכר במתני' ותוס' הקשו באמת בסתם לעיל במתני' ואולי י"ל בכוונת התוי"ט במה שתרצו תוס' שם בתחלה דאשמעינן דאף דבעלמא באכל ב' זיתי חלב בהעלם א' ונודע לו וחזר ונודע או בהפריש וחזר ונודע מחייב ב' הכא כיון דהכל בכלי א' פטור. ולזה ס"ל להתוי"ט דאף דבקושייתם לא היה ס"ל לחלק כן לדינא היינו למ"ד לא שמיה אגד אבל למ"ד שמיה אגד כיון דלא נעשה הוצאה עד גמר הוצאת הקופה הויא רק הוצאה א' ואפי' בנודע וחזו"נ אינו חייב אלא א' ושפיר אשמעינן מתני' דא"כ שמיה אגד מש"ה פטור וא"ח אלא אחת. אף בנו"נ ולזה קושייתם רק למ"ד ל"ש אגד דראוי לחייב באמת בנו"נ כמו בעלמא כיון דמלאכת הוצאה מכל מין ומין כשיצא לחוץ נגמר חיובו:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות קיא] ב <b>במשנה הוציאוהו שנים. </b>ושיעור א' לשניהם. עי' לקמן (פי"ג מ"ו) היה כח בא' להוציא לבדו והב' אין יכול להוציא לבדו ונשתתפו שניהם והוציא זה שיכול חייב וזה שא"י הוי מסייע ואין בו ממש ואפי' הוא בעל כח הרבה אלא שנושא הקורה באצבעו דאלמלא האחר לא היה בכחו להוציאו בכה"ג דמה לנו לכחו כיון דהשתא מיהא אינו יכול. תוספות. ובסוגיא איתא אמר מר זה יכול וזה יכול ר"מ מחייב. איבעיא להו בעינן שיעור לזה ושיעור לזה או דילמא שיעור א' לכולן וכו' אר"פ משמיה דרבא אף אנן נמי תנינא היה יושב ע"ג מטה וכו' ארנב"י אף אנן נמי תנינא צבי שנכנס לבית וכו'. ובתוס' הקשו למאן דס"ל דבעי' שיעור לכל א' אטו מי לא שמיע לי' מתני' דצבי ותירצו דבאמת בזה א"י וזה א"י כולהו מודים דשיעור א' לכולם ומאן דמייתי מצבי לא נראה לו לחלק בין זה יכול וזה יכול לבין זה א"י וזה א"י. ותמוה לי דמה הועילו בזה הא מ"מ תשאר הקושיא על ר"פ משמיה דרבא דפשיט מההיא דזב יושב על המטה דצ"ל ג"כ דלא ס"ל לחלק בזה א"כ אמאי פשיט ממתני' דזב ובדמיון שבת למשכב הזב אמאי לא פשיט מדמוקדם ומדין זה דעשו מלאכה ממתני' דצבי וצע"ג:
+[אות קיב] <b>שם במשנה שנים חייבים. </b>ואם זה יכול וזה אינו יכול זה שיכול חייב וזה שא"י פטור דמסייע אין בו ממש. גמ'. ובתוס' שם ד"ה אר"ז הקשו דהכא אית ליה לר"ז דמסייע אין בו ממש ובפ"ב דביצה אמרי' אמימר כחל עינא ע"י עובד כוכבים בשבת כו' משמע דר"ז סובר דיש בו ממש ע"כ. ולדעתי לכאורה קשה להיפוך איך ס"ל לאמימר שם בכוחל דמסייע אין בו ממש הא אי לא עמיץ ופתח אין העובד כוכבים יכול לכחול והוי כמו זה אינו יכול וזה אינו יכול דלא מקרי מסייע. ולזה נראה דהם תרי ענינים. דהתם בביצה מה דעמיץ ופותח אינו עושה ועצם מעשה כוחל שהוא אינו נותן הכחל לעיניו אלא דמסייע בסבה ועושה הכנה שיכול העובד כוכבים לכחול וזהו אין בו ממש היינו דהגורם אינו נקרא כוחל. משא"כ הכא דשניהם עושים בעצמות ההוצאה. בזה אם זה א"י וזה א"י שניהם מקרי עושי מלאכת ההוצאה. וא"כ ממילא ליתא לקושית התוס' דר"ז ור"א היה סבירא להו דהתם הוי ג"כ כמו הכא כיון דהעובד כוכבים א"י לכחול אם לא עמיץ ופתח הוא לא מקרי מסייע ואמימר ס"ל דמ"מ מסייע כזה לא מקרי כוחל דהא אינו נותן הכחול רק מכין שיכחול העובד כוכבים:
+[אות קיג] שם <b>וכן כזית מן המת. </b>אבל פחות מכזית פטור. ודוקא שהוציא חצי זית מזית ומחצה אבל חצי זית מזית חייב דהוצאה חשובה היא להציל שלא ישאר בבית שיעור טומאה. גמ':
+
+Mishnah 6
+
+[אות קיד] <b>ברע"ב ד"ה וחכמים אוסרים. שתי שערות חייב. </b>ובמלקט לבנה מתוך שחורות אף על שער א' חייב וזה אף בחול אסור משום לא ילבש גבר. גמ':
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות קטו] <b>בהרע"ב ד"ה הזורק מרשות היחיד לרה"ר. וביניהן ד' טפחים. </b>היינו בחללו. ואם ליכא ד' רק בצירוף עובי המחיצות לא הוי רה"י רק על גבי מחיצות דחזי לאשתמושי עלייהו להניח דבר מזה על זה אבל תוכו לא הוי רשות היחיד והרשב"א (פ"ק דשבת דף ח') כתב דאם המחיצות חלושות גם על גבן לא הוי רה"י:
+[אות קטז] <b>ברע"ב בא"ד ועובי הכתלים של רה"י נדון. </b>אף היכא דרוחב חללו כעשר אמות או כעשרים דלא חזי לאשתמושי על גבי הכתלים. מ"מ כיון דלאחרים עושים מחיצה לעצמו לכ"ש (תוס' סוכה דף ד' ע"ב ועיין שבת דף צ"ט ע"ב):
+[אות קיז] <b>שם במשנה ר"ע מחייב. </b>דסבר ר"ע דלא בעי הנחה על מקום ד' על ד'. ובגמ' (דף ד') ודלמא הנחה הוא דלא בעי הא עקירה בעי. משמע דלא פסיקא ליה איך סבר בעקירה אך רש"י פי' דדייק מדלא מחייב רע"ק שתים א' משום הוצאה וא' משום הכנסה משמע דזה ודאי דעקירה בעי לר"ע ממקום ד' על ד'. ובתוס' בד"ה ודלמא הנחה הקשו על רש"י דדילמא הא דלא מחייב ב' משום דלא מחייב אתולדה במקום אב ויראה דבתוס' (דף צ"ז ד"ה למימרא) הקשה הר"פ מנ"ל דמחייב אתולדה במקום אב דלמא הא דמחייב ב' היינו בנודע וחזר ונודע ואור"י דא"כ לא היה ר"י משמיענו שום חידוש וע"ש. ולכאורה קשה הא מ"מ יש חידוש דמחייב ב' דמיניה ידעינן דאפילו עקירה לא בעי מקום ד'. אמנם לק"מ דהא אמרי' דלא מחייב ר' אלא ברה"י מקורה דכמאן דמליא דמי ובזה אין חילוק בין הנחה לעקירה. וכיון שכן מיושב קושית תוס' דשפיר מוכח מדלא קתני ר"ע מחייב שתים היינו אף אם אינו מחייב אתולדה במק"א מ"מ משכחת דחייב ב' בנודע וחזר ונודע. והחידוש דאפי' עקירה לא בעי ממקום ד' אע"כ דבאמת עקירה בעי. ובהכי מתיישב לי הא דאמרו ודלמא הנחה לא בעי. ולרש"י דבא מכח הוכחה א"כ ודאי הכי הוא ואמאי נקט בלשון ודלמא ומצאתי אח"כ דהקשה כן הרשב"א (ובפשוטו י"ל דההוכחה רק דעקירה שני' מהנחה אבל מ"מ אינו מוכח דבעי ממקום ד' די"ל דעקירה בעי ממקום מונח ממש ולא מאויר אלא כיון דעכ"פ מוכח דעקירה גרע לזה פריך ודלמא בעי ממקום ד') ולפי האמור ניחא דהכי אמרי' דהא כפי דקתני התם ר"ע מחייב אפשר למטעי ולספק דדלמא הנחה לא בעי דיש מקום סברא לחלק. ממילא מוכח דהאמת כן הוא מדלא קתני ר"ע מחייב ב' לאשמועינן דאפי' עקירה לא בעי. דודאי אם לא הוה שום סברא לחלק בין הנחה לעקירה לא היה הוכחה כלל די"ל מה דלא קתני מחייב ב' היינו דבהעלם א' אינו חייב אלא א' ובנודע וחזר ונודע אין חידוש. לזה הקדים דהא באמת יש לטעות דדלמא הנחה לא בעי. ממילא ההוכחה קיימת מדלא קתני להדיא מחייב ב' לאפוקי מסברא זו. ע"כ משום דבאמת עקירה בעי:<br><b>ומה </b>דהכריח רש"י לזה ולא כפשוטו דמקשה רק דרך דלמא הנחה לא בעי. דהיה קשה לרש"י דמה מרויח רב יוסף בתירוצו דה"מ ר' היא דמ"מ יקשה ודלמא הנחה הוא דלא בעי וכקושית תוס'. וכן במה דמשני ר"ז הא מני אחרים קשה דמה מרויח בזה הא מ"מ לא שמעינן רק הנחה ולא עקירה. והגאון מוהר"ש איידלס בתוס' ד"ה זרק ונח הרגיש בזה דתוס' הו"מ להקשות בפשיטות על ר"ז. אבל באמת יותר הוי מצי להקשות דמה הועיל ר"ת בתירוצו דגרסינן בהזורק יתיב ר"י כו' הא זהו מספיק על ר"י דמה דקאמר ר' היא היינו ההיא דזרק מרה"ר דלא ס"ל דמיירי ברה"י מקורה אבל מ"מ תשאר הקושיא על שנויא דר"ז דאמר ה"מ אחרים היא דמה הרויח בזה. הא עדיין קשה דלמא הנחה הוא דלא בעי. וזהו שהכריח לרש"י לפירושו והיינו דמדר"ע מוכח דס"ל דעקירה בעי והוי קושיא אלימתא. והרויחו בתירוצם דה"מ ר' היא וה"מ אחרים דעכ"פ אינה הוכחה ויכולים לסבור דגם עקירה לא בעי:<br><b>ובהכי </b>מיושב היטב גם קושית תוס' ד"ה זרק ונח במ"ש דלגרסת ר"ת בהזורק יתיב ר"י וקשיא ליה אתי שפיר דר"י היה מתני דברי ר"י על רבי וע"ז הקשו מבסמוך דפריך והא איתמר כו' הו"מ למפרך הא דקשיא ליה לר"י בהזורק דר' לא מחייב אתולדה במקום אב. וזהו אינו קושיא כל כך דבפירכא זו דר' לא מחייב ב' ליכא קושיא רק על העקירה דדלמא בעי ד' לזה עדיפא פריך דאפי' על הנחה ליכא ראיה וכדמוכח בהא דפרכינן ודלמא כאביי. אבל באמת לענ"ד קשה ביותר דעדיין יקשה איך אמר ר"י ה"מ ר' היא והיינו ההיא דהזורק מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע הא ר"י בעצמו הקשה בהזורק על דברי ריא"ש. וא"כ אין קיום לדברי ריא"ש דר' מחייב ב'. וא"כ עדיין קשה דלמא עקירה בעי. ולפי הנ"ל מיושב היטב דהא כפי מה דביארנו בכונת תוס' בהזורק הנ"ל דעיקר הקושיא רק לפי האמת דמיירי ברה"י מקורה דבזה אא"ל דמיירי בנודע וחזר ונודע דא"כ ליכא חידוש דחייב ב'. אבל אילו לא מיירי ברה"י מקורה שפיר היה מקום לומר דמחייב ב' ומיירי בנודע וחזר ונודע. והחידוש דאפי' עקירה לא בעי ד'. וכיון שכן רווחא שמעתתא דר"י לנפשיה ס"ל דר' מיירי ברה"י שאינו מקורה. ולזה ס"ל דמה שקיבל ריא"ש מרבותיו דר' מחייב ב' מתקיימות היטב דליכא עלה קושיא ומיירי בנודע וחזר ונודע והחידוש דאפי' עקירה לא בעי. מש"ה אר"י שפיר ה"מ ר' היא אלא דבהזורק הקשה על שמואל לשיטתיה דאמר לא מחייב ר' אלא ברה"י מקורה וליכא למימר בנוחו"נ דא"כ מאי למימרא. אבל מ"מ ס"ל לר"י דקבלת ריא"ש מרבותיו היא אמת דר' מחייב ב' וקושייתו בהזורק רק על שמואל לשיטתיה. ודו"ק:<br><b>אך </b>עדיין יש לפקפק קצת דמאי פריך ר"י בהזורק על שמואל דלמא הא דאמר שמואל לא חייב ר' רק ברה"י מקורה לא דקדק כן מדלא נקט רה"ר באמצע כדס"ל ר"י לנפשיה. דאין זה דקדוק אלא דס"ל לשמואל בפשיטות דעקירה בעי ודאי ממקום ד' וכיון דקיבל מרבותיו דר' מחייב שתים מוכח דמיירי ברה"י מקורה. וא"כ שפיר י"ל דמיירי בנודע וחו"נ והחידוש דחייב ב' דמזה נדע דמיירי ברה"י מקורה ומשום דכמאן דמליא דמי. ואילו לא היה אמר דחייב ב' היה אפשר לומר דלא מיירי במקורה או דאף במקורה לאו כמליא דמי אלא דחייב על ההנחה. דאפשר דלא בעי מקום ד' כדס"ל לרע"ק ויש ליישב:
+
+Mishnah 2
+
+[אות קיח] <b>בהר"ב ד"ה הזורק פטור כו'. למעלה מעשרה שמצינו. </b>ובמושיט למטה מעשרה רצו בתוס' להוכיח דחייב וכתבו (בדף ד') ד"ה אבל למעלה וז"ל יש להוכיח קצת מכאן דמושיט חייב נמי למטה מי' דאת"ל פטור לפי שלא מצינו במשכן מושיט למטה מי' כו' א"כ לימא הכא אבל למעלה מי' ד"ה חייב דילפינן זורק ממושיט עכ"ל. וקשה לי הא לפי האמת דהוכיחו דלמטה מי' חייב ג"כ במושיט א"כ מוכח דאף דקי"ל כרבנן דר"ע דלא ילפינן זורק ממושיט דבעי דמי ליה ממש מ"מ למטה ממעלה ילפינן דדמי יותר זה לזה וא"כ מה הוכיחו דלמא באמת לדידן דלא ילפינן זורק ממושיט דבעי דמי ליה ממש גם למטה ממעלה לא ילפינן. אבל למאן דיליף זורק ממושיט דלא בעי דמי ליה ממש מכ"ש דיליף למטה מלמעלה ומש"ה לא הוי מצי למימר איפכא דלמעלה מי' ד"ה חייב דאם ילפינן זורק ממושיט מכ"ש דילפינן למטה מלמעלה אבל לעולם לדידן דלא ילפינן זורק ממושיט גם למטה מלמעלה לא ילפינן וה' יגיה חשכי:
+[אות קיט] <b>שם בר"ב ד"ה חולית הבור. דבור וחולייתו מצטרפים. </b>כתבו תוס' דמתני' מיירי דהחוליא בעצמה גבוה יו"ד כיון דקתני והנותן ע"ג וע"י צירוף י' לא הוי רה"י אלא תוך הבור אבל לא על החוליא אלא ע"כ דמיירי בחוליא עצמה גבוה י' ומיירי שאין בחללו רוחב ד' אלא חללו ועובי החוליא הם ד' ואשמעינן מתני' דבור וחולייתו מצטרפים לרוחב ד' ומחייב בנותן ע"ג חוליא דראוי' להשתמש וליתן שם נסר רחב אבל חללו לא הוי רה"י כיון דבחללו אינו רחב ד'. ועי' תוי"ט (פ' בתרא דערובין מ"ז) ד"ה ממלאים:
+
+Mishnah 3
+
+[אות קכ] <b>שם בהר"ב ד"ה למטה. אלא ד"א מצומצמות. </b>ודעת תוספות בפירקין (דף צ"ט ע"ב) דבעי' ד"א חוץ מעובי דבילה: 
+[אות קכא] <b>תוי"ט ד"ה בכותל. בפני הכותל. </b>וכי אמרינן למטה מי' ברוחב ד' הוי כרמלית וכשאין רחב ד' הוי מקום פטור היינו בתשמיש מסויים כגון ע"ג כותל או עמוד אבל אויר כגון פני הכותל דבר הנדבק בו לא הוי רשותא לנפשיה אלא אי למטה מי' הוא הוי רה"ר גמור ולמעלה מי' מקום פטור עכ"ל רש"י (פ"ק דף ז' ע"א) ד"ה חייב. ובתוס' שם דר"ת ס"ל דמ"מ בעי' שיהא פני הכותל רחב ד' דבעי' הנחה ע"ג ד' וריב"א ס"ל דלא בעי' ד' דכיון דנח בפני הכותל וראה את הקרקע חשוב כמונח בקרקע:
+[אות קכב] <b>שם בתוי"ט ד"ה הזורק. גמרא גמירי לה. </b>בירושלמי פריך על דעתיה דבן עזאי דמהלך כעומד דמי אין אדם מתחייב על ד"א ברה"ר לעולם דנעשה כמי שהונחה על כל אמה ואמה ויפטר ומשני משכחת לה בקופץ. ובשבת (דף ח' ע"ב) תוס' ד"ה בשלמא לבן עזאי כתבו והש"ס דידן לא חשיב לה פירכא כדאמר בהזורק ד"א ברה"ר הלכתא גמירי לה ולהכי לא מקשה עלה וכן קלוטה לרע"ק אע"ג דכמי שהונחה דמי בזורק ד"א ברה"ר חייב ול"א כמי שהונחה תוך ד"א ברה"ר. וריב"א מספקא ליה כיון דבד' אמות ברה"ר לא אמרי' מהלך כעומד דמי אע"ג דבעלמא כעומד דמי לבן עזאי אם חייב לב"ע אפי' עמד לפוש תוך ד"א אם לאו וכן אם לא עמד וכו' וכן קלוטה לר"ע אם אמר כמי שהונחה דמי חוץ לד"א אפי' קלטה אחר כו' כיון דתוך ד"א לא אמרינן עכ"ד. (וקשה לי לאידך צד דמ"מ בסוף ד' אמרי' לב"ע מהלך כעומד וכן לרע"ק קלוטה כמי שהונחה א"כ מעביר ח' אמות ברה"ר לבן עזאי וזורק ח' אמות לרע"ק לחייב שתים בנודע וחזר ונודע דבסוף ד' הוי כמונח ואח"כ הוי עוד מחדש מעביר או זורק וצ"ע) וקשה לי דלכאורה נפשט ספיקתם מסוגיין בדף צ"ז ע"ב מרה"י לרה"ר ועבר ד"א ברה"ר ר"י מחייב וחכמים פוטרין ואמרינן עליה מחייב היה ר"י שתים א' משום הוצאה וא' משום העברה דאי ס"ד חדא הוא דמחייב מכלל דרבנן פטרי לגמרי הא אפיק לה מרה"י לרה"ר ע"ש. והיינו דרבנן לא ס"ל דקלוטה כמי שהונחה שתהיה כמו שהונחה משיצאה מפתח הבית דחזרה ונעקרה לסוף ד' ור"י סובר דכמי שהונחה כשיצאה מפתח הבית וחזרה ונעקרה ונחה לבסוף וע"ש ברש"י. הרי דאלו לא מחשבינן להונח בתחלת ד' וחזרה ונעקרה לא היה מחייב משום העברה דבהעברת ד"א ברה"ר בעינן שיהיה עקירה ברה"ר תחלת ד' והנחה בסוף ד' (ומ"ש תוס' בסוכה (מ"ג א' ד"ה ויעבירנו כו') וטעם זה לא יתכן דגבי העברה נמי כו' וטעם ראשון נראה א"כ משמע לכאורה דאם עוקרו מכרמלית ומעבירו ד"א ברה"ר חייב. נראה דרק כוונתם דלטעם א' י"ל דחיישינן לענין דיעמוד לפוש בינתיים והוצאה ליכא דהא לא הוציא מרה"י ומטעם מעביר איכא כיון דעמד לפוש הוי אח"כ עקירה ברה"ר. ואולם בתוס' עירובין (ל"ג א') כתבו דמעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר חייב משום מעביר ד"א ברה"ר והובא דבריהם בח"ר שבת (צ"ז א') וצ"ע הרי דחייב לר"י משום מעביר אף ע"י קלוטה. ול"א דממנ"פ אם תדין להקלוטה להונחה להוי כהונחה בכל אמה ואולי יש לחלק דהתם דכבר היינו דנין קלוטה להונחה לענין דנגמר מלאכת ההוצאה מרה"י לרה"ר מש"ה ממילא הוי אח"כ עקירה גם לענין מעביר ד"א. ודוחק:<br><b>אבל </b>עוד תמה אני בדבריהם איך הונח להם בתירוצם דזורק לרע"ק הוא משום דזורק ד"א ברה"ר הלכתא גמירא לה. הא עדיין יקשה מסוגיא הנ"ל דלר"י חייב ב' משום הוצאה ומשום מעביר. וע' תוס' שבת (פ' א') ד"ה והא אמר רבא דהוכיחו מסוגיא דעירובין דר"י לא ס"ל דקלוטה באויר כהונחה דמי אלא דר"י מיירי במתגלגל על הקרקע ברה"ר. וא"כ בזה תשאר הקושיא דנימא בכל אמה הוי כמונח דהא ההלכה דזורק משכחת לה באינו מתגלגל על הקרקע דלא הוי כמונח וכן למה דתירצו תוס' (עירובין צ"ח ע"ב) דלר"י לא הוי כמונח אלא באומר כ"מ שתרצה תנוח אבל באם אינו רוצה שתנוח כאן ל"א בי' קלוטה כמי שהונחה דמי וקשה ג"כ כהנ"ל. דבאומר כ"מ שתרצה תנוח אמאי חייב לר"י משום מעביר נימא דכל אמה ואמה הוי כמונח. וההלכתא מתקיימת באינו רוצה שתנוח עד סוף ד' דלא הוי כהינחה וה' יאיר עיני:
+
+Mishnah 4
+
+[אות קכג] <b>בהר"ב ד"ה רקק מים ורשות הרבים מהלכת בו כו'. לאשמעי'. </b>בש"ס משמע דאשמעי' דדיוקא דהילוך ע"י הדחק שמיה הילוך אבל תשמיש ע"י הדחק ל"ש תשמיש:
+[אות קכד] <b>שם בתי"ט ד"ה רקק. לאשמעי' דאפי' רקק רחב ד' אמות. </b>דסד"א דאקופי מקפי ליה כו' כצ"ל:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות קכה] <b>[במשנה] אם להסיק. </b>היינו באילן יבש דליכא תיקון וכן בסיפא במלקט עשבים אם לבהמה היינו באגם דליכא תיקון שדה דאל"כ אף דאינו מכוין רק להסיק חייב בכ"ש דהוי פסיק רישא ומשכחת לה נמי בעביד בארעא דחבריה דהוי פסיק רישא דלא ניחא ליה. גמרא. וברש"י כתב בארעא דחבריה דלא איכפת ליה ליפות. וקשה לי' ממ"ש רש"י לעיל (דף ע"ה ע"א) ד"ה טפי ניחא לי' וכו' מודה ר"ש במידי דלא איכפת ליה וצלע"ג:
+
+Mishnah 3
+
+[אות קכו] <b>ברע"ב ד"ה בין. שתיהן אלפין. </b>וכן פירש"י ותמהני מנ"ל לרש"י והרע"ב לפרש כן הא מדברי הסוגיא נראה שני שמות דהיינו שם גד וכדומה ושם א' היינו שש גג כיון שהוא תיבה אבל אא דאינו תיבה כלל אינו חייב וכדס"ל לר' יהודה בברייתא אלא דהש"ס בעי לומר דר"ש מחייב אף באא דאאזרך ודחי לה וא"כ למסקנא לא מצינו מאן דמחייב באא וכן פסק הרמב"ם (פי"א הלכה י"ג) הכותב אות כפולה פעמיים והוא שם א' כמו דד תת. חייב. משמע להדיא דדוקא כה"ג אבל אא פטור וכמ"ש הה"מ שם. וצריך לדחוק דס"ל לרש"י והרע"ב דמדקתני סתמא במתני' בין משם א' משמע דכל אותיות כפולים חייב אפי' אא ודוקא ר' יהודה דקאמר בברייתא אפילו לא כתב אלא ב' אותיות והן משם א' חייב כגון תת וכו' הרי דפירש בהדיא כגון תת וכו' וממעט אא אבל מתני' סתמא קתני ומשמע בכל ענין חייב:
+[אות קכז] <b>בתוי"ט ד"ה שם. לא נחוש אלא הלשון. </b>קשה לי הא אין מתקיימת במקום אחר דבכותב שם במ' פתוחה א"א לקיימו במקום תיבה שלימה שם ואינו דומה לאורג ב' חוטים מבגד גדול דמתקיימת במקום א' דב' חוטים שוים למי שירצה לארוג רק ב' חוטים ודמי לגד מגדיאל ולהדיא אמרינן בסוגיא דזאת אומרת דר' יהודה ס"ל דסתום ועשאו פתוח כשר ואנן לא קיי"ל הכי אלא כאידך תנא דבעינן כתיבה תמה ע' בסוגיא וצ"ע. גם מ"ש ברמב"ם ויארוג כל השבת ויהי' פטור וכו' משמע דלמדים זה מסברא דל"ש לומר שיארוג כל השבת ויהיה פטור. הוא תמוה דהא בברייתא לא ילפינן כן מסברא אלא מקרא מאחת מהנה דרשינן אחת מהנה דהיינו שם משמעון וארג מקצת בגד מכל הבגד. והתוי"ט כתב עלה ומבואר בברייתא. ולא ידעתי הכוונה אי לענין גוף הדין הא תני זה הכא במתני' שם קטן משם גדול. ואי הטעם. הא הטעם זה לא נזכר. אלא דיליף מקרא וצריך עיון:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות קכח] <b>במשנה נתכוין לכתוב ח' וכתב ב' זייני"ן. </b>משום דזייני"ן בעי זיוני. והיינו אף דנתכוין לכתוב ב' אותיות איזה שתי אותיות שיהיו דנתכוין למלאכת איסור ונעשית מחשבתו והא דלא קתני נתכוין לכתוב ב' זייני"ן וכתבן בלא זיון פטור. דאשמעי' רבותא לדייק הא ב' אותיות אחרות דלא בעי זיון חייב אף דהשתא מיהא לאחת הוא דמכוין. תוס':
+
+Chapter 13
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות קכט] <b>במשנה בין בסוף. </b>לאו בסוף הבגד ממש דבזה כיון דהשלימה לבגד אפי' בחוט א' חייב כדאיתא בסוגיין (דף ק"ד ע"ב) אלא באמצע הבגד קרי לה בין בסוף. תוס':
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות קל] <b>בהרע"ב ד"ה בחמתו. הא מתני' אדחיא לה. </b>זהו להרע"ב לשיטתיה דפסק לעיל (פ"ב מ"ה) דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. אבל לרוב הפוסקים דפסקו כר' יוסי שם דמלאכת שאצל"ג פטור קיימא מתני' להלכה דבחמתו דפטור דהוי מלאכה שאצל"ג עיין בסוגיין: 
+
+Chapter 14
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות קלא] <b>בהרע"ב ד"ה והחובל. שהיא תולדה דדש. </b>לטעם זה בעינן שיצא דם כגרוגרת וכ"כ הרמב"ם (פ"ח ה"ז מהל' שבת) וקשה לי דהרמב"ם כתב ריש פי"א דהשוחט חייב משום נטילת נשמה ואמאי אינו חייב גם משום מפרק הדם כמו בחובל ואף אם אין צריך ליתן הדם לכלבו מ"מ הא בחובל להזיק פטור רק משום מקלקל והא שחיטה לא הוי קלקול. ודוחק לומר דמיירי בלא יצא דם או שלא יצא כגרוגרת:
+[אות קלב] <b>שם ד"ה ושאר שקצים. וחלזונות. </b>לטעם הא' שכתב הרמב"ם דחובל משום מפרק והוי תולדה דדש. בחלזון. בלא"ה פטור אף אילו היה לו עור כדקיי"ל דאין דישה אלא בגד"ק כדאיתא בשבת (דף ע"ה ע"א) דחלזון דאין בו משום מפרק ובבהמה ס"ל להרמב"ם דהוי גד"ק עיי"ש. ובהיפוך קשה ג"כ כיון דחלזון אין לו עור איך פליגי ר"י ורבנן בשבת (דף ע"ה) אי חייב בחלזון משום מפרק אם יש דישה שלא בגד"ק או לא. הא בשאר שקצים דאין להם עור חובל פטור ואפילו ביצא מהם דם כמ"ש הרמב"ם במפורש (בפ"ח ה"ז) (ודחה סוגיא דחולין (דמ"ו ע"ב) מהלכה ע' בכ"מ) וע"כ משום דבלא עור לא מקרי מפרק א"כ בחלזון ל"ש כלל מפרק. ומצאתי שעמד בזה הפמ"ג בס' א"א סי' שט"ז סקט"ו. וכזה ק' לי על רש"י (דף ע"ח ע"ב) ד"ה משום נטילת נשמה דנטנ"ש הוה במשכן באילים מאדמים ותחש וחלזון עכ"ל קשה לי במה דנקט חלזון הא מסקי' לעיל (דף ע"ה ע"א) דבחלזון שמוציא דמו לצביעה אין בו משום נטילת נשמה דהוי מתעסק דכל כמה דאית ביה חיותא וכו'. ואף דלר"י דמשני שם שפצעו מת ס"ל דיש בו משום נטילת נשמה מ"מ הא רבא מסיק התם דאפ"ת שפצעו חי ובפשטא דמלתא קי"ל הכי וא"כ מאי בעי רש"י בזה למנקט חלזון מה דהוי רק לר"י וצ"ע:
+[אות קלג] <b>תוי"ט ד"ה והחובל. ודומה זה לכותב שם משמעון. </b>והוא תמוה לענ"ד דשאני התם דבכותב שם לחוד הוי מלאכה וחייב מש"ה אף ברצה לכתוב שמעון לא גרע וחייב מיד כשכתב שם אף כשעדיין לא נתקיים כל מחשבתו. מ"מ שם מלאכה עלה. אבל הכא דבנצרר הדם ולא יצא דא"י ליתנו לכלבו. אם היה תחלת מחשבתו לחבול בענין שיצרור לחוד ולא יצא היה פטור משום מקלקל וא"כ מה בכך דחשב שיצא הדם ויתן לכלבו. הא מ"מ עתה שלא יצא הדם לא נעשה מלאכת חיוב דהא מקלקל הוא. והרי מפורש בתוס' (דף ק"ו ע"א) ד"ה בחובל וכו' דהא דר' אבהו ס"ל לר"ש דמקלקל גמור בחבורה אף דא"צ לכלבו חייב. היינו דהוא היה סבור שיכול ליתן לכלבו (דבלא"ה הוי מלאכה שאצ"ל) אלא דהיה איסורי הנאה וא"י ליתן לכלבו. הרי אף דלפי מחשבתו לא היה מקלקל מ"מ מקרי מקלקל כיון דבאמת נעשה קלקול. וא"כ לר' יוחנן דס"ל שם דבאמת בזה דהוי מקלקל גמור גם בחובל פטור אלא בענין דנותנין באמת לכלבו. ומכש"כ לדידן דקי"ל כר' יהודה דגם בחובל מקלקל פטור. ובנצרר הדם אמאי חייב הא הוי מקלקל. ואולי יש לדחוק דגם בנצרר יכול ליתן לכלבו הדם כשהוא נצרר שישליך הבשר הצרור לכלבו אלא דס"ל להתוי"ט דכפשוטו מיירי אף שדעתו היה בחבלה שיצא הדם ליתן לכלבו אם כן עדיין לא גמר כל מחשבתו. דמ"מ חייב ודמי לשם משמעון דגם זה בנצרר מלאכה גמורה ליתן כך לכלבו. ועדיין צ"ע.
+
+Chapter 15
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות קלד] <b>ברע"ב ד"ה קשר הגמלים. והוי דומיא דקושרי חוטי יריעות הנפסקים. </b>ואח"כ בהא דחייב על התירן כתב שכן צדי חלזון וכו'. וקשה לי הא זהו דקושרים יריעות הנפסקות אמרינן כן בפ' כלל גדול (דף ע"ד ע"ב) לס"ד ואח"כ כדאמר ליה רבא תרצת קושר מתיר מאי איכא למימר ומסקי' אלא וכו' שכן צדי חלזון וכו' ל"צ תו לההיא דקושרי יריעות אלא דבצדי חלזון היה קשירה והתרה. וכן הרע"ב בפ' כלל גדול במתני' דקתני הקושר והמתיר כ' הר"ב על שניהם שכן צדי חלזון וכו' וצ"ע:
+[אות קלה] <b>שם בא"ד וקשר של קיימא ואינו מעשה אומן. </b>זהו שיטת הרי"ף דליכא חילוקים בין קיימא לגמרי לקצת קיימא אלא דאם הוא ג"כ מעשה אומן חייב ובליכא מעשה אומן אסור מדרבנן ואם לא הוי קיימא וגם לא מעשה אומן מותר. והרע"ב כ' במתני' ב' דקשר שאינו של קיימא לעולם רק לזמן קבוע אסור מדרבנן וזהו שיטת רש"י וארכביה אתרי ריכשי וצ"ע:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות קלו] <b>במשנה אפילו ארבעה וכו'. </b>עי' תוי"ט לקמן (רפי"ח):
+[אות קלז] <b>שם בתוי"ט ד"ה רע"ק אומר. שקרבים ביו"ט. </b>בסוגיא אמרי' דר"י ס"ל דנדרים ונדבות קריבים ביו"ט ול"צ קרא דקריבים ביו"ט ורע"ק ס"ל נו"נ א"ק ביו"ט. וק"ל הא פלוגתייהו רק בשלמי נדבה אבל בעולת נדבה לכ"ע א"ק וכמ"ש תוס' חגיגה (דף ז' ע"ב) וא"כ הכא דמיירי בעולה לכ"ע א"ק וצ"ע:
+
+Chapter 16
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות קלט] <b>במשנה שאינו מפולש. </b>והא דנקט במתני' ג' לחצר מעורבת ולא נקט למבוי המשותפת היינו דמבוי עצמו יש הפרש דבכ"ק דהכא מהני מבוי שיש לו ג' מחיצות ולחי א' אבל לענין שאר דברים לא מהני לחי א' דס"ל כר"א (פ"א דעירובין מ"ב) דבעי' לחיים גמרא עפ"י פירש"י אבל הרשב"א כ' דא"ל דמתני' ס"ל כת"ק דהתם דבעלמא מהני ג"כ לחי א'. אלא דהא דלא נקט במתני' דלקמן למבוי המשותפת משום דאינו פסיקא דהא לר"א אסור בלחי א' אבל הכא נקט למבוי דגם ר"א מודה הכא לענין כתבי קודש:
+[אות קלח] <b>ברע"ב ד"ה כל כתבי. אע"פ שלא ערבו. </b>וכ"כ רש"י וכה"פ והכי מוכח דבמתני' ג' קתני לחצר המעורבת הכא לא קתני המעורבת. ואולם תמוה לי דברי רש"י שבת (דף ס"א ע"ב) ד"ה לאצולינהו לחצר המעורבת כשאר כתבי קודש עכ"ל משמע דבכ"ק מצילין רק למעורבת וצ"ע:
+[אות קמ] <b>שם בהר"ב ד"ה ואע"פ. ואיכא למ"ד דלא נתנו לקרות בהן. </b>היינו רשב"ג במתני' (פ"א דמגילה מ"ח) ונ"מ ג"כ לאידך תנא בכתובים שלא בדיו עיין בסוגיא ובתוס'. ולישנא דהר"ב ואיכא למ"ד מגומגם דהא הר"ב במגילה שם כתב דהלכה כרשב"ג:
+
+Mishnah 2
+
+[אות קמא] <b>בהר"ב ד"ה מצילין. בהול על ממונו. </b>ואע"פ דלקמן ריש פרק בתרא במי שהחשיך אמרי' בהיפוך דהקילו חז"ל דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואי לא שריית ליה אתי לאתויי ד"א ברה"ר כ' הר"ן לקמן דכל הפסד שהוא נופל פתאום דאפי' בלא איסור שבת אדם בהול עליו וצריך שימהר הצלתו כמו בדליקה בכה"ג אמרי' מתוך שאדם בהול אי שריית ליה אתי לכבויי לפי שהדבר נחפז הרבה ואין לבו עליו ואי שריית ליה מידי לא יתן דבריו לשיעורים וכל כה"ג איכא למיחש טפי למתוך שאדם בהול ממאי דאיכא למיחש דאין אדם מעמיד. אבל במי שהחשיך אין השעה דחוקה לו ואי שריית ליה אף היא יציל בכה"ג דשריית לי' לחוד ואי לא שריית ליה מידי אפי' הוא לא יעמיד עצמו על ממונו ויציל כי היכי דבעי ע"ש:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות קמב] <b>במשנה ולובש כל מה שיכול ללבוש. </b>בסמ"ג והג"מ והובא ברמ"א דאפילו לחצר שאינה מעורבת מותר כיון דהוא דרך מלבוש והוי בבא בפ"ע ולא קאי על ולשם מוציא. ולענ"ד אולי גם למבוי שאינו מפולש ואפשר אף לרה"ר מותר כיון דליכא בזה איסור הוצאה הוי כמו חצר המעורבת. ואולם לדעת הר"ן שהעתקתי לקמן בסמוך אצל דברי התוי"ט ד"ה רי"א יש בזה איסור הוצאה ואינו מותר רק למעורבת:
+[אות קמג] <b>בהר"ב ד"ה בואו. יותר ממה שהם יכולים להציל. </b>מזה נשמע דדעת הרע"ב דהאחרים ג"כ א"י להציל רק מזון ג"ס דלא כדעת הר"י טראני שכ' הר"ן בשמו דהאחרים דלאו ממונם הוא לא בהילי ול"ח לאתי לכבויי ומותרים להציל כמה דבעו:
+[אות קמד] <b>בתוי"ט ד"ה רבי יוסי אומר. דלמא נפיק בהו לרה"ר. </b>ואפשר דע"כ לא פליגי רבנן עליה אלא משום דכיון דאינו מציל אלא ברה"י לא חיישי' להכי אבל היכא דנפק לרה"ר בהא מודו דאסור משום משא. ולפ"ז אסור לצאת ברה"ר במלבושים הרבה שאין דרך לישא אותם ביחד. הר"ן:
+[אות קמה] <b>בתוי"ט ד"ה בואו והצילו עמי. כמ"ש שם הר"ן. </b>אבל רש"י כתב דהוי הפקר כיון דאמר בואו והצילו לכם וכ"ה בש"ע (סי' של"ד) וכ' המג"א דבלא אמירה יכול לומר הייתי ממציא לי אנשים שהיו מצילים ומחזירים לי. ולענ"ד היה נראה דבאוכלים דא"א לו להציל יותר מג' סעודות הוי הפקר דכמציל מזוטו של ים הוא. אבל במלבושים דהיה ביד הבעל הבית לחזור פעם אחר פעם לא הוי הפקר ואפשר דזהו כוונת הש"ס דברישא תני הצילו לכם כיון דלא חזי אלא ג"ס וממילא הוי הפקר אבל במלבושים דחזי לכולי יומא לא הוי הפקר מש"ה אומר בואו והצילו עמי:
+
+Mishnah 5
+
+[אות קמו] <b>ברע"ב ד"ה שאין יכולין לקבל. וסבר ר"י גרם כיבוי אסור. </b>היינו בדליקה דחיישינן כיון דבהול דלמא אתי לכבויי. גמרא:
+[אות קמז] <b>בתוי"ט ד"ה פורסין. וביו"ט אף בלחין. </b>היינו בנשחטה ביו"ט שרי לטלטל עור הלח דהתירו סופן משום תחלתן שלא ימנע לשחוט ביו"ט כדאיתא בביצה (פ"א מ"ה):
+
+Mishnah 6
+
+[אות קמח] <b>במשנה אין אומרים לו כבה. </b>בסוגיין (דף קכ"א) אמרי' אמר ר' אמי בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד. והנה אם מותר לומר לנכרי אם תכבה לא תפסיד לא נתבאר בפוסקים ומדברי תוס' כתובות (דף ע' ע"ב) שכתבו שם דבמודר הנאה דמותר לומר כל הזן אינו מפסיד דמ"מ לומר ליחיד אם תזון לא תפסיד אסור דדמי לשלוחו א"כ הכא בדליקה מדלא נקט רבותא יותר דמותר לומר אם תכבה ל"ת מוכח דזהו באמת אסור. אמנם קשה לי דהא בסוגיין אמרינן נימא מסייע ליה אין אומרים לו כבה וכו' כבה הוא דלא אמרינן ליה הא כל המכבה א"מ אמרינן ליה והא מהך דיוקא יהא מוכח דדוקא כבה ממש אסור אבל לומר לו אם תכבה ל"ת רשאי וא"כ אמאי לא נקט ר"א יותר רבותא דגם זה מותר. וכן ק' למסקנא דאמרי' אימא סיפא אל תכבה ל"א ליה וכל המכבה אינו מפסיד נמי ל"א ליה אלא מהא ליכא למשמע מיניה. והא זהו ל"ש רק היכא דאפשר לקיים דיוקא אי דרישא אי דסיפא. אבל הכא דעכ"פ דיוקא דרישא בודאי לא הוי דיוק דהא אסור לומר אם תכבה ל"ת וכיון דדיוקא דרישא בודאי ל"ד ממילא ננקיט לעיקר דיוקא דסיפא דהכל אסור. מכל הלין יהא מוכח לכאורה דבאמת מותר לומר אם תכבה ל"ת וצ"ע לדינא. ובמה דאמרי' מהא ליכא למשמע מיניה ק"ל הא י"ל דמתני' מילתא פסיקא נקט לה במה דאיתא לכ"ע והיי' דנימא דכל המכבה א"מ תליא בפלוגת' דר"ש ור"י דאם מלאכה שאצ"ל דאורייתא והוי כיבוי מלאכה דאורייתא לא מקילי' לומר כל המכבה א"מ אבל לר"ש דכיבוי הוי דרבנן אם אינו עושה לעשות פחם מותר לומר כל המכבה א"מ ובזה לא יסתרו הדיוקים די"ל דנקט מלתא דפסיקא דכבה לכ"ע לא אמרינן ואל תכבה לכ"ע ל"צ לומר לו. ולומר כל המכבה א"מ תליא בפלוגתא דר"י ור"ש:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות קמט] <b>במשנה וירדו בו ר"ג. </b>במתני' שברי"ף איתא וירדו אחריו ר"ג וזקנים:
+
+Chapter 17
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות קנ] <b>ברע"ב ד"ה ליטול בה את הקוץ. ובלבד שלא יתכוין. </b>אף דזהו מספיק רק לר"ש דהלכה כמותו דדשא"מ מותר מ"מ מתני' כ"ע הוא דפשיטא ליה להש"ס דליכא פלוגתא במשנה זו. תוס' במסכתין (ריש דף ק"ז). וטעמא דשרי לר' יהודה משום דהוא סובר מקלקל בחבורה פטור. גמרא סנהדרין (דף פ"ד ע"ב). וזה שאמר בעלמא בגמרא דר"י סובר מקלקל בחבורה פטור ממתני' דהכא שמעינן לה דכיון דס' דמשאצ"ל חייב ע"כ טעמא דשרי ליטול הקוץ משום דמקלקל בחבורה פטור. תוס' סנהדרין שם ד"ה מאן. והיינו ג"כ משום דמסתברא להש"ס שאין חולק כלל בדין זה דמחט של יד. והנה מצינו בכריתות (דף כ') דמה דמחייב ר"א במל את שלאחר השבת בשבת כיון דמקלקל בחבורה חייב גם מתעסק חייב. וא"כ לכאורה ממה דשרי ליטול הקוץ יחויב דיסבור דמשאצ"ל פטור. וא"כ באינו מתכוין דממילא א"צ לגופו אינו חייב. ולפ"ז ע"כ מה דמחייב ר"א חטאת במכבד ומרבץ בפסחים (דף ס"ה) אף דהוי אינו מתכוין דהא לרבנן שרי משום דשא"מ. צ"ל או כמ"ש התוס' פ' המצניע דבזהו עצמו פליגי דרבנן ס' דלא הוי פסיק רישא ור"א ס' דהוי פ"ר או כמ"ש התוס' בסנהדרין (דף פ"ה ע"א) דס"ל לר"א דהך תיקון דכיבוד וריבוץ זהו בעצמו ענין בנין וע"כ קשיא לי מה דמבואר מדבריהם שם דמכח ההקדמה שהקדימו דגם לר"י דשא"מ בשבת רק מדרבנן אסור הוצרכו לכך. אבל לולא ההקדמה היה אפשר לומר בפשיטות דר"א דהמכבד ס"ל כר"י והרי בלא"ה צ"ל הכי דהא ר"א ע"כ סובר דשא"מ מותר וצ"ע:<br><b>ועוד </b>תימה על התוס' אי מהכא ידעינן לה לר"י דמקלקל בחבורה פטור א"כ איך מספקינן פ"ק דכתובות גבי דם מפקיד פקיד דדלמא הלכה דדשא"מ אסור וגם מקלקל בחבורה חייב הא זהו א"א דא"כ מחט של יד ליתסר לדינא והרי לפי שיטתם ס"ל להש"ס דמחט של יד אתיא ככ"ע ואין בזה חולק ואיך נאמר דלדידן להלכה באמת אסור. ותו קשיא לי דלדבריהם צ"ל הא דאמרינן בשבת ג"כ דמקלקל בהבערה תלוי בדר"ש ור"י היינו דזה תלוי בזה דמאן דס' מקלקל בחבורה חייב וע"כ דיליף לה מדאיצטריך קרא למשרי מילה בשבת ומוכח דס"ל דתיקון מצוה לא הוי תיקון ממילא מדאסר רחמנא הבערת בת כהן והא בישול פתילה דלמצוה לא הוי תיקון ע"כ מוכח דמקלקל בהבערה חייב. וכיון שכן יקשה לראב"צ בכריתות לשינויא דר"א דמיירי בנתכוין לכבות העליונות והובערו התחתונות ומיירי ע"כ בלא ניחא ליה דאל"כ גם לר"ש חייב א"כ הוי מקלקל לענין הבערה. ומוכח דס"ל לראב"צ דמשאצ"ל חייב וגם מקלקל בהבערה חייב. וממילא יחויב שגם מקלקל בחבורה חייב וכנ"ל, הרי דאפשר שיסברו תרווייהו בהדדי דמשאצל"ג חייב וגם מקלקל בחבורה חייב וא"כ דלמא גם ר"י סובר כן. וצע"ג:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות קנא] <b>בהר"ב ד"ה רבי נחמיה. ולא לצורך דבר אחר. </b>ולצורך מקומו שרי לרבי נחמיה. גמרא:
+
+Chapter 18
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות קנב] <b>תוי"ט ד"ה ודמאי. וכתבו התוס' דהמ"ל. </b>והרשב"א כתב דדוקא תרומה מותר לישראל דעומד ליתנה לכהן אבל דמאי שאינו עומד לעניים אלא להחזיק לעצמו ע"י הפרשה וכיון דהיום אסור להפריש לא חזי היום לכלום אלא כיון דאי בעי חזי ליה השתא נמי מטלטל ליה דראוי הוא לו עיי"ש ועי' מה שכתבתי בגליון במסכתין פכ"ד מ"ד:
+[אות קנג] <b>במשנה מתיר בלוף. </b>היינו בלוף ומכש"כ בחרדל תוס' (דף קכ"ח ע"א ד"ה רשב"ג):
+[אות קנד] <b>ברע"ב ד"ה לעורבים. עורבים לגדולה. </b>דכל ישראל בני מלכים הם כדס"ל לר"ש לעיל (ספי"ד). גמ':
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות קנה] <b>תוי"ט ד"ה ומחללין. ותיובתא לחולקים עליו. </b>עיין בחידושי רשב"א דהקשה כן ומוכח מזה דמילדים את האשה היינו מלאכה ולא טורח בעלמא ופירכת הש"ס דלמאי קתני ומחללים עליה את השבת הא כבר קתני ומילדים את האשה:
+[אות קנו] <b>בתוי"ט ד"ה וכל וכו'. מביום השמיני. </b>ושם בעי תחלה למילף מק"ו ומה צרעת שדוחה עבודה ועבודה דוחה שבת מילה דוחה אותה שבת שנדחית מפני העבודה אינו דין שתהא מילה דוחה אותה. ובתוס' הקשו לימא רציחה תוכיח שדוחה את העבודה ואינה דוחה שבת אף אני אביא מילה וכי תימא מילה עדיפא שדוחה צרעת הדוחה את העבודה אכתי נימא קבורת מ"מ תוכיח דעדיפא ממילה שדוחה את המילה מולאחותו הדוחה את הצרעת הדוחה את העבודה הדוחה את השבת אפילו הכי לא דחיא שבת ע"כ. ותמהני הא לאותו ס"ד מהראוי שקבורת מ"מ תהיה דוחה שבת כיון שדוחה מילה הדוחה את השבת דהא בסנהדרין (דף ל"ח) פרכינן ותהא קבורת מ"מ דוחה שבת מק"ו כיון דדוחה עבודה ועבודה דוחה שבת משנינן רציחה תוכיח שדוחה עבודה ואינה דוחה שבת. ובתוס' שם הקשו דנלמד הק"ו קבורת מ"מ דדוחה מילה ומילה דוחה שבת ותירצו דמ"מ שייך רציחה תוכיח שדוחה עבודה שדוחה שבת והיא גופה אינה דוחה שבת ה"נ י"ל קבורת מ"מ אף שדוחה מילה שדוחה שבת היא גופה לא תדחה שבת ולכאורה קשה דמ"מ קבורת מ"מ עדיפא שדוחה מילה דדוחה צרעת דדוחה עבודה דדוחה שבת ועדיף משבת בכמה מדרגות וכמ"ש תוס' כאן וכ"ת כו' וצ"ל למסקנא ניחא דצרעת לא משום דחמירא אלא משום דגברא לא חזי ולרב ספרא בתירוץ א' בתוס' לקמן בד"ה הדר אמר דלא ס"ל דהך סברא דגברא לא חזי. באמת צ"ל דבלא"ה ל"ל קו"ח כזה כמ"ש הרש"א שם או דבאמת נסתר סברת תוס' בוכי תימא שכ' כאן. ואין חילוק בין אם עדיף במדרגות או לא כיון דמצינו גבי רציחה דדוחה דבר שדוחה שבת ומ"מ היא אינו דוחה נסתר הק"ו מכל וכל. עכ"פ לפי מה דקיימי התוס' השתא בסברת וכ"ת מילה כו' ק' איך כתבו אכתי נימא קבורת מ"מ תוכיח נימא דהיא גופה אתיא בק"ו דדוחה שבת כיון דדוחה מילה דדוחה צרעת כו' ולאותו הו"א ל"ש רציחה תוכיח כי היכי דל"ש רציחה תוכיח על מילה ומאי אולמא הק"ו לגבי מילה מלגבי קמ"מ ותרווייהו נילף בקו"ח שדוחה שבת וצע"ג וה' יפתח לבבי בתורתו:
+
+Chapter 19
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות קנז] <b>תוי"ט ד"ה מביאו בשבת. למהר המצוה. </b>ותוס' הניחו בקושיא בסוגיין ד"ה שלא ברצון ר"א דהא מ"מ אפשר לקיים שניהם דבכה"ג אין עשה דוחה ל"ת והרשב"א בחידושיו תירץ כיון דמ"מ צריך לחלל שבת במילה גופה מש"ה הכל שרי:
+[אות קנח] <b>שם ד"ה על פי עדים. לתני ע"פ א'. </b>עי' בהרא"ש (פ"ק דמציעא סוף סי' ג') שכתב וז"ל ואיכא למימר שלא דקדק התנא בלשונו לשנות עדים ולאשמועינן דע"א לא מהני ואלא אגב רהיטיה נקט דאורחיה בכל דוכתא למיתני עדים ופירוש עדות המועלת לו עכ"ל. וצ"ע מפירכת הש"ס בשמעתין דליתני ואם יש ע"א. ואח"כ מצאתי בעזה"י שעמד בזה הראנ"ח בתשובה (ח"א סי' פ"ט):
+
+Mishnah 2
+
+[אות קנח] ב <b>במשנה אפילו מחצר אחרת. </b>משמע דמרה"ר אסור וכ"כ המג"א להדיא (בסי' של"א ס"ק ה'). אבל בהר"ן במה שהביא דברי הרמב"ן להוכיח דנשפכו מים שלאחר המילה יכול למולו ולהחם חמין באמצע דבריו כתב ומביא דרך רה"ר וצ"ע ובאמת לכאורה ק' אמאי נימא דאסור מרה"ר דמ"ש מלועס בשיניו דהוי טחינה כלאחר יד דשרי ומ"ש הוצאה מרה"ר כלאחד יד. וגם ק' לי בדברי הרמב"ן שבר"ן הנ"ל דנקט ההוכחה מדשרינן למול אף דיודע שיהיה צריך להביא הסמרטוטין לכרוך על אצבעו להביא מרה"ר דהוי שבות דלא דחי במכשירים אמאי הניח מלהביא ראיה מלועס בשיניו דהוי נמי שבות דהוא טוחן כלאחר יד:
+[אות קנט] <b>בר"ב ד"ה אם לא טרף. בדרך שטורפים ביצים בקערה. </b>נראה דדקדק בזה לאורויי דדוקא בכה"ג לטרוף ולערב יפה יפה אסור אבל בלא עירב כל כך שרי וזהו בכלל ינתן זה בעצמו וכדאיתא בסוגיין:
+
+Mishnah 3
+
+[אות קס] <b>במשנה ספק ואנדרוגינוס. </b>בהרי"ף איתא במתני' ספק בן ז' ספק בן ח' ולענ"ד הוא ט"ס וראוי למחקו וצ"ל כמו שלפנינו בש"ס ספק ואנדרוגינוס וראיה לזה מהא דאמרי' (דף קל"ו ע"א) ואלא הא דתניא ספק בן ז' ספק בן ח' אין מחללין עליו את השבת אמאי נימהליה ממנ"פ. ואמאי פריך מברייתא ולא ממשנתנו זו. ולכאורה היה אפשר לומר דצ"ל דתנן וכו' ובאמת הפירכא ממתני'. והיינו מרויחים בזה כי באמת תמוה לכאורה לפמ"ש הטור והש"ע או"ח סי' ש"ל דספק בן ז' ספק בן ח' אין מחללים עליו את השבת לפיקוח נפשו. והיינו מברייתא הנ"ל דס"ל דסתמא קתני אין מחללים ולא מיירי ממילא א"כ מאי פרכי' נימהליה ממנ"פ הא לא מיירי כלל ממילה. אבל אי הפירכא ממתני' דמיירי ממילה ניחא. <b>ואולם </b>קשה דאיך תלוי הפירכא על רב אדא דאמר דבן ח' מחתך בבשר בעלמא בלא"ה יקשה ממתני' זו דקתני עלה ור"י מתיר באנדרוגינוס דמשמע דבספק מודה והא לר"י דס"ל דמקלקל בחבורה פטור והא דצריך קרא למילה היינו דמה לי תיקון גברא מה לי תקון כלי ולדידיה ס' בן ז' או ח' נימהליה ממנ"פ דאם בן ח' [הוא] וליכא תיקון גברא לא הוי תיקון. ואולי י"ל כיון דצריך למצוץ אח"כ דהוי חבורה דבזה הוי תיקון גם בבן ח' לחיות חיי שעה ולהטור וש"ע הנ"ל דאסור לחלל שבת בפקוח נפשו דס' בן ז'. מ"מ א"א למולו להניחו בלא מציצה לגרום בידים סכנה כמו דאסור להרגו מספק. לזה פריך מדרב אדא דהוי כבשר ואין בו משום חבורה. אך מ"מ האמת יורה דרכו דל"ג במתני' ס' בן ז' והראיה מדאמרי (דף קל"ה ע"א) אמר מר ולא ספק דוחה את השבת לאתויי מאי לאתויי הא דת"ר ספק בן ז'. ול"ק לאתויי הא דקתני במתני' א"ו דלא גרסי' ליה וממתני' ליכא ראיה די"ל דמיירי בנולד בה"ש. ומה"ט קשה לי על רש"י והרע"ב דמפרשי במתני' ספק בן ח' ספק בן ט'. והרי מסוגיא משמע דממתני' ליכא הכרח לדין זה די"ל ספק היינו נולד לבה"ש וא"כ למה נדחוק דמיירי בס' בן ח' וממילא ע"כ דמיירי במכשירים ואליבא דר"א כדמשנינן אברייתא ואמאי לא פירשו בפשוטו בנולד בה"ש וצ"ע:<br><b>ובקושיא </b>הנ"ל דמאי פרכינן ואלא הא דתנא לא מיירי ממילה צריך לדחוק דכוונת הש"ס על הברייתא דערלתו ודאי דוחה את השבת דאמרי' עלה לאתויי מאי (דנולד בין השמשות קתני בסיפא בברייתא) לאתויי הא מתני' ספק בן ז' ספק בן ח' אין מחללים:
+[אות קסא] א <b>שם בהרע"ב ד"ה ראב"ע. בין לפני המילה. </b>לכאורה קשה דהיכן מצינו דפליג ראב"ע על לפני המילה וכיון דלת"ק מותר רק זילוף ה"נ לראב"ע ולא פליג רק על לאחר המילה. וכזה הקשה הר"ן על הרי"ף דפסק להלכה דמרחיצים את הקטן לפני המילה ותירץ דהרי"ף פסק כאוקימתא דרבא דלת"ק ג"כ מרחיצים ממש וסיפא דקתני מזלפים היינו ביום ג' עיי"ש. וזהו אינו מספיק על הר"ב דכ' תחלה כאוקימתא דר"י ורב"א דמרחיצים דת"ק היינו מזלפים וצ"ע. ועיין במהרש"א דכתב דלהך אוקימתא דמרחיצים דתנא קמא היינו מזלפין ה"נ מרחיצים דראב"ע היינו מזלפים והוסיף רק דאפילו ביום ג' מזלפין וא"כ אפילו אחר המילה לא שרי רחיצה רק זילוף. אח"כ ראיתי בכ"מ (פ"ב מה' מילה) שכ' על הר"ן הנ"ל די"ל אף לשינויא דמרחיצים דקאמר דת"ק היינו מזלפים מ"מ ראב"ע פליג דמרחיצים כדרכו בין לפני המילה בין לאחר המילה ואפי' ביום הג' והיינו כדברי הר"ב:
+
+Mishnah 4
+
+[אות קסא] ב <b>תוי"ט ד"ה חייב. מתקן הוא. </b>ואף דמל קודם זמנו צ"ל דמ"מ מקרי תקוני גברא דהוא נימול וא"צ עוד למולו. ומ"מ קשה לי הא בכריתות פרכינן עלה דמשנתנו דליפטר מטעם מתעסק ומשני הנח לחבורה כיון דמקלקל חייב מתעסק ג"כ חייב. הרי דמתני' זו צ"ל דס"ל דמקלקל בחבורה חייב. ובסוגיא זו קשה לי דהתינח מתעסק שנתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר דבכל התורה חייב ורק בשבת פטור משום מלאכת מחשבת אסרה תורה בזה שייך לומר דחבורה כיון דמקלקל חייב ולא בעי' מלאכת מחשבת הוי כמו שאר איסורים אבל מתעסק שנתכוין באמת לחתוך זה אבל סבר שהוא תלוש דכפי מה שהיה חושב היה באמת היתר זה בכל התורה כולה פטור ורק בחלבים ועריות שהיה סבר שהוא שומן או שהיא אשתו חייב שכן נהנה וכך מבואר להדיא בתוס' א"כ ה"נ נהי דמצד מתעסק שחשב לימול תינוק זה ומל זה הדין דחייב התינח אם שניהם לא היה זמנם היום דבשניהם איכא איסור אבל כיון דאחד זמנו היום והוא חושב שתינוק זה זמנו היום והוי מלאכת היתר דהא התורה התירה והוי כמו נתכוין לחתוך תלוש וחתך מחובר ובזה גם בחבורה לפטר כיון דגם בשאר איסורים פטור. ודוחק לחלק דדוקא כסבור תלוש דליכא כלל מלאכת שבת אבל הכא דגם בתינוק שזמנו היום מכל מקום הוי מלאכ' אלא דהתורה התירה זהו לא הוי מתעסק. וצ"ע:
+
+Chapter 20
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות קסב] <b>ברע"ב ד"ה אבל. דדבר שא"מ מותר. </b>וכ"כ רש"י עיין בהר"ש (פ"ט מ"ב דכלאים) במ"ש להקשות על סוגיא דשבת (דף פ"א ע"ב) דפריך על ר"י מסתם מתני' דנזיר חופף דדשא"מ מותר הא איכא סתמא בכלאים שם מ"ב דלא ילבש כלאים לגנוב את המכס דדשא"מ אסור ותירץ דאיכא שם סתם בתרא במתני' ה' דמוכרי כסות מוכרין כדרכן וע"ז חזר והקשה דמ"מ הא איכא סתמא בשבת (פ"ג) מיחם שפינהו לאוקימתא דאביי וכן מתני' שם (פ"ה מ"ג) ובלבד שלא יכרוך עיי"ש. וקשה לי דגם ע"ז יש לתרץ דהוי סתם בתרא מתני' דהכא דנוטל בכברה דסתם דדשא"מ מותר. ועל תירוצו דהר"ש שם דפירכת הש"ס בדרך מאי אולמא האי סתמא מהאי סתמא יש לעיין דדלמא באמת מכח מאי אולמא כו' מהאי סתמא הוי ספק איזה סתם עיקר מש"ה אר"י דאסור לקנח בחרס. ועל מ"ש תוס' חולין (דף מ"ג ע"א) ד"ה והאר"י וכו' דפירכת הש"ס מכח מאי אולמא וכו' ל"ק כנ"ל דמ"מ מספיקא אסור בלא נשתייר כזית. די"ל דמ"מ מדאמר ר"י הלכה כדברי האומר כזית דמשמע דהלכה ברורה כן והוי ודאי טריפות ולא ספק ושפיר פריך. אבל בההיא דהנ"ל דאמרי' אסור לקנח בחרס שפיר י"ל דמספק הוא דאסור. וצ"ל כיון דדבר שא"מ בשבת גם לר"י הוי רק דרבנן כמ"ש תוס' שבת (דף מ"א ע"ב) ד"ה מיחם וכ"כ רש"י שבת (דף קכ"א ע"ב) ד"ה דילמא לפ"ת ולזה פריך הש"ס מכח מאי אולמיה והוי ספק בדרבנן ולקולא. ובזה ניחא דבסוף מסכתין דמשנינן סתמא אחרינא אשכח דתנן מגביהין מעל השלחן. ולכאורה קשה מאי אולמיה האי סתמא מהאי סתמא ולפי הנ"ל ניחא דבאמת כיון דהוי ספק מקילים דמוקצה מותר כיון דאף לר"י מוקצה רק דרבנן ואף דהוי דשיל"מ מ"מ בספק דדינא בדרבנן לקולא כמ"ש הפר"ח. ואף למ"ש התוי"ט (פ"א דביצה) דמוקצה חמור כעין דאורייתא וספיקו אסור היינו בספק בנולד ביו"ט דכיון דאילו נולד הוה אסור משום מוקצה למאן דס"ל מוקצה אסור מש"ה גם ספיקו אסור. אבל הכא דדנין על היסוד אם סתמא כר"י עיקר ומוקצה אסור או סתמא כר"ש עיקר ומוקצה מותר כיון דהספק על היסוד איסור מוקצה בזה הוי כמו כל ספק דרבנן. ואולם עדיין קשה מההיא תוס' דחולין הנ"ל דהא התם מהספק בעי' נשתייר כזית. אלא דקושיא על לשון ההלכה שאמר ר"י וא"כ גם הכא בסוף מסכתין דאמר ר"י הלכה כר"ש יקשה נהי דמדינא מספק מותר מ"מ לא הו"ל לומר בלשון הלכה. ואולי יש לחלק דהכא אין חילוק אם מתירים מוקצה משום דודאי הלכה כרבי שמעון או דהוי ספק דשמא הלכה כר"ש. אבל בטריפות דהוי נ"מ גדול בין ודאי טריפה לספק טריפה לענין כסוי הדם וכדומה לא הו"ל לומר בלשון הלכה:
+
+Chapter 21
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות קסג] <b>בתוי"ט ד"ה והאבן בידו. דאינו צריך כ"כ טלטול התינוק. </b>קשה לי דלפ"ז ביש לו געגועים דודאי צריך לטלטול התינוק הוי היתר גמור כמו בכלכלה ולמאי צ"ל דלא העמידו טלטול שלא בידים במקום סכנה הא הוי היתר גמור. וביותר ק' לפ"מ דפירשו תוס' בל' אי הכי היינו דהמקשן ידע דדינר אסור משום דלמא נפיל ואתי לאתויי אלא דמקשה כמו דמטלטלים טלטול האבן שביד תינוק משום סכנה ה"נ נתיר טלטול הדינר בידו ומאי דומיא הא הטלטול האבן שביד התינוק הוי היתר גמור היכא דצריך לתינוק ביש לו געגועים וצע"ג:
+[אות קסד] <b>בתו"ח ד"ה הר"ב ד"ה אף מעלין. דיכול לאוכלו מן המדומע קודם. </b>ע"י שנותן עיניו בצד זה להעלותו ואוכל בצד אחר. ועיין בפ"ק דחולין (דף ז' ע"א) ובבכורות (דף נ"ט ע"א) דהקשו תוס' הא גם בדמאי רשאי לקרות שם ע"י שנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר כדמוכח (פ"ק דחולין ) א"כ אמאי קתני במתני' דפ"ב דשבת בספק חשיכה מעשרין את הדמאי גם בשבת לשתרי ותירצו דשאני מדומע דכבר היה מתוקן אבל תחלת טבל לא שרי ע"י דאפשר שנותן עיניו בצד זה וכו' וכזה כתב ג"כ הרמב"ן (פ"ק דביצה) בסוגיא דגלגל עיסה:<br><b>ובעיקר </b>קושית תוספות י"ל דהרי בסוגיין אמרינן דר"י עדיפא מדרשב"א והיינו דרשב"א מיקל רק על ידי שנותן עיניו ור"י מיקל טפי דכיון דיכול ליתן עיניו לא הוי מתקן בהעלאתו. א"כ י"ל דמתני' דפ"ב דשבת כרשב"א אתיא ואפשר דגם רבנן דר"י ס"ל דבמדומע מותר על ידי שנותן כו' אלא דס"ל דמ"מ הוי מתקן בהעלאתו ור"י הוא שחידש סברא זו דלא מקרי מתקן וכ"כ הרמב"ן (פ"ק דביצה) וז"ל שר"י אומר מעלין את המדומע וחביריו חולקים עליו שאעפ"כ אסור לקרוא שם עכ"ל ואם כן ממילא ליתא לקושי' תוס':
+
+Mishnah 2
+
+[אות קסה] <b>בר"ב ד"ה מטה כו'. לא יטול אותה. </b>בגמ' מאן תנא כו' בהתירא טרחינן באסורא לא טרחינן. דקתני מגביה ומטה על צידה כו' בחביות דהוי התירא ולא יטול האבן ממש דהוי איסור רש"י. ולא זכיתי להבין דאיך שייך היתר נטילת האבן הא א"א לטלטל מוקצה בשביל שתיית היין דהא חזינן במניח דהחבית נעשה בסיס ואסור לנער ולא שרינן טלטול חביות המוקצה בשביל שתיית היין (והא דהחבית הוי בסיס ול"א דהוי מוקצה לדבר איסור והיתר דהא היין היתר הוא עי' בס' ת"ש (סי' שי"ט) כיון דהאבן מונח על החבית גבוה מן היין מקרי בסיס לאבן לחוד) וא"כ מה לי טלטול אבן דלשתרי מטלטול חבית דאסורה. והאי דנוטל את הפסולת. צ"ל באמת דטלטול מוקצה ביו"ט לצורך אוכל נפש שרי כמ"ש התוס' ריש ביצה (דף ח' ע"א ד"ה אר"י ובדף כ"ה ע"ב ד"ה גריפת ובדף ל"א ע"ב ד"ה אר"ז) ע"ש אבל בשבת דאסור כדמוכח מניעור חבית במניח דאסור וכנ"ל א"כ איך אפשר לטלטל האבן וליכא היתר רק בניעור החבית דהוי לגבי האבן טלטול מן הצד לצורך דבר המותר וצלע"ג:<br><b>ואולם </b>לשיטת התוס' ניחא דפרכת הש"ס דנימא דבטל האבן לגביה כמו באוכלים מרובה על הפסולת ובזה ל"ק דמנ"ל הך סברא דבטל הא התם אף אם אין הפסולת בטל לגבי אוכלים מ"מ הא טלטול מוקצה לצורך א"נ מותר ביו"ט. בזה י"ל דזהו דוקא בא"א בעניין אחר אבל היכא דאפשר לברר האוכל אלא דנפיש בטרחא לא היה לנו להתיר טלטול מוקצה אע"כ דפקע שם מוקצה מיניה דבטל לגבי האוכל ושפיר פריך:<br><b>וביותר </b>י"ל דפריך בדרך הכרח דהא בסיפא בפסולת מרובה על האוכלים דנוטל האוכל ולשיטת התוספות הפירוש דנפיש בטרחא וזוטר בשיעורא קאי על האוכלים הרי דמחייבי' ליה לאפושי בטרחא ולא מתירין לו טלטול מוקצה דפסולת. וא"כ מ"ש ברישא דהאוכל מרובה בשעורי' ומ"ש בסיפא דהפסולת מרובה בשעורי'. הא מ"מ בזה ובזה נפיש טרחא לברור האוכל. ע"כ ברישא הטעם כיון דהאוכל מרובה בשיעורי' בטל הפסולת לגבי האוכלים:<br><b>ובזה </b>אפשר לפרש כוונת תוס' בהמשך דבריהם במ"ש והא דמוקי לה בפ"ק דביצה כו'. ודו"ק:
+[אות קסו] <b>תוי"ט ד"ה מטה. ובדין דכר. </b>בסוגיין איתא ב' מימרות משמיה דרב. הא'. על אבן ל"ש בשוכח. והב'. על מעות שעל הכר ל"ש אלא בשוכח. ובתוס' הקשו תרתי דרב למ"ל. ותירצו דחדא מכלל חברתה אתמר. ולענ"ד נראה לתרץ קושייתם דהנה במסכתין פ' כל הכלים [דף קכ"ה ע"ב] איתא תנן התם אבן שעל פי החבית מטה על צדה והיא נופלת. אמר רבה א"ר אמי אר"י ל"ש אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור. ורב יוסף א"ר אסי אר"י ל"ש אלא בשוכח אבל במניח נעשה כיסוי להחבית אמר רבה מותבי' אשמעתין האבן שבקירויה וכו'. וכ' רש"י שם במימרא דרבה ל"ש דמותר לטלטל החבית והאבן עליה דקתני ואם היתה בין החביות מגביהה ומטה על צידה בשכח האבן שעליה. אבל במניח נעשית החבית בסיס להאבן ואין מטלטלים את החבית. והיא תמוה דאמאי נקט רש"י ל"ש אלא בשוכח קאי אסיפא דמתני' דמגביהים להחבית ולא בפשוטו על הרישא דמטה על צידה דל"ש אלא בשוכח אבל במניח אסור להטות על צידה דהא באמת בבסיס אפי' ניעור אסור דהא בההיא דמעות שעל הכר דלא קתני במתני' רק דינא דניעור ועלה אמר רב דבמניח אסור ובפרט דהגמרא מביא רק הרישא. ונדחק רש"י לפרש דקאי אסיפא. וטעמא בעי. ורש"י בפ' נוטל [דף קמ"ב ע"ב] כ' בפשוטו דל"ש דמטה ע"צ וכו'. אח"כ ראיתי שהקשה כן המהרש"א. ומה שתירץ דכ' רש"י כן דלא ליהוי פלוגתא דר' אמי ור"א פלוגתא רחוקה בתלתא דרגי דלר' אמי אפילו ניעור אסור ולר' אסי אפילו האבן עצמו מותר לטלטלה. דחיק טובא. דבדינא דבסיס ל"פ דתרווייהו ס"ל דהיכא דהוי בסיס אפי' ניעור אסור אלא דפליגי אם האבן עצמו הותר בנעשה כלי או דלא נעשה כלי. וממילא החבית בסיס לדבר אסור וא"כ הפלוגתא רק בחד מלתא ביסוד זה אם האבן נעשה כלי או לא וליכא בזה פלוגתא רחוקה דגם רב אסי מודה היכא דלא נעשה האבן כלי אפילו ניעור אסור ובזה ממילא נדחה גם תירוצו השני של המהרש"א דלכך פירש בטלטול ולא בניעור דהוי דומיא דמייתי עלה ואזדי לטעמייהו. כיון דשורש הפלוגתא רק אם האבן נעשה כלי או לא. שייך שפיר ואזדי לטעמייהו. והנלע"ד דהנה לעיל (פרק ד' מ"ב) נוטל את הכיסוי והן נופלות. כ' רש"י והרע"ב דלא נעשית בסיס להן שאין עשוי אלא לכסות הקדירה. ונראה דכוונתם למ"ש הר"ן שם (דף כ"ה ע"א) בשם הרז"ה שאין הקדירה תשמיש להטמנה וכיסוי אלא אדרבה דהם תשמישים לקדירה. והוא במג"א (סי' רנ"ט סק"ט) [ובתוספות פרק כירה (דף מ"ג ע"ב) ד"ה דכ"ע כ' טעם אחר כיון דאין דעתו להניח שם כל השבת לא מקרי בסיס]. ולכאורה תמוה משמעתין דאמר רבה אבל במניח נעשה בסיס. נהי דס"ל לרבה דהאבן לא נעשה כלי ואסור משום מוקצה. מ"מ למה יהיה החבית בסיס הא החבית אינו משמש להאבן. אלא אדרבא האבן משמש לחבית לכסוי. והוי ממש כההיא דטמן וכיסה. וראיתי ברז"ה פ' כל הכלים ונראה תוכן דבריו הקדושים דבאמת מה דאמר רבה אבל במניח. היינו במניח שלא ע"ד כיסוי. וע"ד כיסוי הוי כשוכח ע"ש. והא דאמר רבה ומותבינן אשמעתין אף דמיירי במניח שלא ע"ד כיסוי. וצ"ל דמ"מ מדלא אמר עוד בבא אבל במניח לכיסוי הותר גם האבן. ומוכח דלא נעשה כלי ואין כאן אלא ב' דינים. דבמניח ע"ד כיסוי דינו כשוכח וע"ז אמר ומותבי' אשמעתי'. אמנם עדיין דחוק דאמאי אמר ל"ש אלא בשוכח ה"ל למנקט ל"ש אלא במניח ע"ד כיסוי. ולזה י"ל דרש"י ס"ל כמ"ש תוס' (דף קכ"ג ע"א) ד"ה האי פיגלא כו' דבמניח ע"מ ליטלה בשבת אף דלא הוי בסיס ומותר לנער מ"מ לא הוי כשוכח ממש ואסור בטלטול החבית ואבן עליו דלא היה לו להניחו באותו ענין דיצטרך לטלטלו עיי"ש היטב. ה"נ י"ל לשיטת רש"י הנ"ל דנהי דהיכא דההיתר אינו משמש להאיסור לא מקרי בסיס מ"מ רק בניעור מותר אבל לא בטלטול גמור ואינו בזה כשוכח. ולפ"ז מדוקדקים דברי רש"י (דבדף קכ"ה) במימרא דרבה אבל במניח נעשה בסיס דמיירי ע"כ אף במניח ע"ד כיסוי מדקאמר ומותבינן אשמעתין. וגם מדקאמר ל"ש אלא בשוכח ולא קאמר ל"ש אלא במניח ע"ד כיסוי וכנ"ל. לזה פירש"י דקאי אסיפא דקתני מגביהה ומטה ע"צ דאילו ארישא דמטה ע"צ גם במניח ע"ד כיסוי מותר כיון דהחביות אינו משמש להאבן. אבל (בדף קמ"ב) במימרא דרב דאפשר לפרש דמה דקאמר אבל במניח היינו שלא ע"ד כיסוי ומה דלא קאמר לא שנו אלא במניח ע"ד כיסוי י"ל דסבר דע"ד כיסוי נעשה האבן כלי כרב אסי מש"ה נקט רש"י בפשוטו דקאי ארישא ולפ"ז מיושב קושית תוס'. די"ל באמת דרב מיירי ג"כ במניח ע"ד כיסוי דס"ל כר' אמי וקאי באמת רק אסיפא לענין טלטול החבית כדצ"ל במימרא דרבה א"ר אמי וכיון דקאי אסיפא עדיין לא שמענו דבבסיס גמור אפי' הניעור אסור. לזה הוצרך לאידך מימרא דרבה במעות שעל הכר דלא קתני במתני' רק דין ניעור ועלה אמר דבמניח נעשה בסיס דאפי' ניעור לחוד אסור. ומימרא קמייתא דרב אצטריך דלא נימא דהאבן עצמו אשתרי דנעשה כלי ולאפוקי מרב אסי וק"ל:<br><b>ובאמת </b>מזה תמוהים לי דברי הר"ן דבפרק במה טומנים כ' כהרז"ה כיון דאין הקדירה משמש להכיסוי לא מקרי בסיס ובפרק נוטל (דף ס"ה ע"ב) כ' ל"ש דמטה ע"צ וכו' אלא בשוכח וכו' וא"ת והא קיי"ל בחריות של דקל וכו'. ובזה נשאר הקושיא דמ"מ אף דלא דמי לחריות ואין האבן נעשה כלי מ"מ הא החבית אינו משמש להאבן ולא יהיה בסיס ובזה ליכא למימר כמש"ל בשיטת רש"י דמ"מ אסור להגביה החבית. דהא כ' הר"ן ל"ש אלא דמטה ע"צ הרי דמפרש דקאי ארישא דבמניח אפילו מטה ע"צ אסור. וגם ל"ל כמו שתירץ הרז"ה את עצמו דאבל במניח היינו שלא ע"ד כיסוי דא"כ לא שייך עלה דברי הר"ן במ"ש להקשות מחריות של דקל דהא מיירי במניח של ע"ד כיסוי וצע"ג: 
+
+Mishnah 3
+
+[אות קסז] <b>במשנה עצמות וקליפין. </b>נלענ"ד דנקט תרווייהו דעצמות הוי רבותא לב"ה דאף דמכוסין מ"מ מותר לטלטלם. וקליפים רבותא לב"ש דאף דמגולין מ"מ אסור לטלטלם וכדאמרינן בשבת (דכ"ט ע"א) ואי אשמעינן גרעינין הו"א דמעיקרא מכסיין וכו' אבל קליפי אגוזין דמעיקרא מיגלו וכו'. ובזה מיושב לי היטב קושית תוספות דשם ד"ה והא דרב וכו' וא"ת ובאגוזים וכו' והיינו דלכאורה קשה היאך אמרינן שם והא דרב לאו בפירוש איתמר וכו' הא בלא"ה מוכח כן ממתני' דהכא דלר"י אפילו גרעינין הוי מוקצה ונולד מדס"ל לבית שמאי דאסור לטלטלם וכיון דמהא דאין מסיקין בשברי כלים ידעינן דס"ל כר"י ממילא ידעינן דגם בגרעי' אסור ומה צריכים לראיה מכללא דס"ל לרב הכי. אמנם נראה דלק"מ דס"ד לומר דדלמא באמת זהו גופיה טעמא דב"ה דמסלקים מעל הטבלא דס"ל דלא הוי מוקצה דמעיקרא עצמות והשתא עצמות ואדרבא היינו מרויחים בזה דלא תקשה דהא ב"ה אית להו מוקצה גבי ביצה שנולדה ביו"ט כדפרכינן בריש ביצה דבאמת ס"ל דמוקצה אסור אלא דהכא לא הוי מוקצה ולפ"ז מיושב קושית תוס' דכיון דס"ל לרב דבגרעין אסור דל"א מעיקרא גרעין ממילא ידעינן דאוסר אף בקליפי אגוזין דהא ע"כ ר"י ס"ל דקליפי אגוזים אף דמגולין הוי מוקצה מדחזינן דב"ש ס"ל דקליפות אסורים לטלטלם דבזה ליכא למימר דלמא זהו באמת טעמא דב"ה דהא ב"ה מתיר אפי' עצמות דמכוסין דהוי מוקצה ומוכח דב"ה ס"ל כר"ש ממילא נקטינן מדברי ב"ש דלר"י אפילו קליפים אסור וכיון דרב ס"ל כר"י גם קליפים אסורים. והוא נכון מאד בעזה"י: 
+
+Chapter 22
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות קסח] <b>במשנ' מצילין הימנה. </b>דחיישי' שמא יביא כלים דרך רה"ר. וכתבו תוס' (דף קי"ז ע"ב) ד"ה הא דתניא בשם ר"ת דוקא נשברה דבהול אבל נסדקה דעושה טיף טיף מותר להציל הרבה:
+[אות קסט] <b>במשנה ור' אליעזר מתיר. </b>צ"ל ור' אלעזר. ועיין במסכתין (דף י"ט ע"ב) וברש"י שם ד"ה ר"א:
+
+Mishnah 2
+
+[אות קע] <b>במשנה מדיחין אותו. </b>לפירוש הרשב"א דעירוי ככלי שני א"ש הכא דאין שורים בכלי אחד אבל מדיחים אותו מכלי אחד דרך עירוי אבל לר"ת דעירוי ככלי ראשון ע"כ מדיחים היינו מכלי שני וא"כ מאי איריא מדיחים דאפי' שורים נמי לשרי בכלי שני ואומר ר"י דאפילו בכ"ש אין שורין דהואיל דהמים חמין מחזי כמבשל ואע"ג דתנן (פ"ג מ"ה) אבל נותן הוא לתוך הקערה. היינו דוקא תבלין שהן עשויין למתק את הקדרה ולא מיחזי כמבשל א"נ ה"ה דשורים בכ"ש והא דנקט מדיחים לרבותא דסיפא דבמליח הישן קולייס האיספנין אפילו הדחה מכלי שני אסור. תוספות לעיל (דף ל"ט ע"א) ד"ה כל. וקשה לי דלפ"ז אמאי מותר במתני' (פ"ג מ"ה) ליתן לתוך הכוס והיינו אפילו צונן מועטין לתוך חמים מרובים הא מחזי כמבשל. ומצאתי בס' תוס' שבת (סי' ש"ח ס"ק מ"ו) שעמד בזה ותירץ דהתם בכוס שתייה אינו נראה אלא כמו שמצנן החמים ע"ש ולפ"ז י"ל במ"ש הרע"ב לעיל במתני' הנ"ל בשיטתו דנותן לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן דכדי להפשירן קאי ג"כ אכוס כפשטא דמתני' משום דס"ל למתני' זו דכ"ש מבשל וסיפא דמתני' דנותן לתוך הקערה ס"ל דכ"ש אינו מבשל ודחוק. ולפי הנ"ל י"ל דבכוס אסור משום דכל כ"ש אסור מדרבנן דמחזי כמבשל משא"כ בתבלין דלמתק לא מחזי כ"כ כמבשל. ומה"ט י"ל ג"כ ליישב הא דס"ל לר"י דלכל קדרה הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר ולא פליג ברישא דהמיחם שפנהו ועמ"ש שם על הגליון. ולפי הנ"ל ניחא דאף דבהעבירוהו מהאור ס"ל לר"י דלא מבשל מ"מ י"ל דלא עדיף מכ"ש לדידן דמ"מ מדרבנן אסור דמחזי כמבשל ורק בתבלין דלמתק אוקמי אדינא בזה ס"ל לר"י דשרי בהעבירוהו מעל האור:<br><b>ובעיקר </b>דברי תוס' הנ"ל שהמציאו חילוק דבתבלין דלמתק קיל. לענ"ד היה מקום לומר כיון דחזינן דר"י מתיר בתבלין בהעבירוהו מעל האור ועיין בתוס' שם דדוקא בתבלין פליג אבל בשאר דברים מודה דמבשל בכ"ר א"כ י"ל דת"ק דאוסר בתבלין ס"ל באמת דתבלין לא הוי בישול דאורייתא בכלי ראשון בהעבירוהו מהאור אלא מדרבנן אסור (וממילא צ"ל כן לרב ששת דאמר במסכתין (דף קל"ח ע"א) מי איכא מידי דחד תנא מחייב חטאת ולחד תנא שרי לכתחילה). א"כ י"ל דמש"ה מותר בכלי ב' כיון דאף בכלי ראשון הוי רק דרבנן. ובזה מיושב לשון רש"י והרע"ב לעיל שכתב האלפס והקדרה שהעבירן מרותחים בהש"מ לא יתן לתוכן משתחשך. ולכאורה תמוה אמאי דייקי משתחשך והא בה"ש ג"כ אסור ליתן תוכו ולפי הנ"ל ניחא דתבלין דלא הוי בישול דאורייתא מותר בה"ש למ"ד משום שבות ל"ג בה"ש:
+
+Chapter 23
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות קעא] <b>ברע"ב ד"ה ובלבד וכו'. לזמן מרובה משמע וקי"ל. </b>אבל בשאלה יכול לתובעו כל עת שירצה ואע"ג דהכא בכדי יין דלא הדרא בעינא ולא שייך בזה ענין השאלה אלא לשון הלואה הכי קא"ל הריני מחזיר לך כל זמן שתרצה כמו שאל' אבל באומר הלויני ע"מ שאחזיר לך כל זמן שתרצה אסור. הרשב"א בחידושיו:
+[אות קעב] <b>בתוי"ט ד"ה וכן האשה. ומש"ה נמי בגמ' כי דייק. </b>לענ"ד מלבד שהוא דחוק הא מ"מ הו"מ למפרך מרישא דמתני' דבב"מ אבל אומר הלויני עד שיבא בני וב"ה אוסר א"כ הוי מצי למפרך על רישא דמתני' דהכא גבי כדי יין מרישא דמתני' דבב"מ, וביותר דהא ע"כ פירכת הש"ס מכח הרישא דהא מהך בבא דלא תלוה כד ליכא קושיא דדלמא ב"ה מודה דביש לו שרי כמו לדידן בפירש סאה בסאה. אע"כ דסמיך ארישא דקתני וב"ה אוסר דלא מהני יש לו וא"כ יקשה כנ"ל:<br><b>ולזה </b>נלע"ד לפי מ"ש בחי' הרשב"א בשם הרמב"ן שהקשה בדברי ב"ה דלא תלוה הא בשעת הלואה לאו מידי עביד ולא הול"ל רק אשה שהלותה ככר והוקר נותנת לה דמים ותירץ דמתוך שהוא דבר מועט חוששים שאע"פ שהוקרו תתן לה הככר דאומרת שמא תוחזק בשכונתה לצרת עין. א"כ זהו רק בככר דהוא דבר מועט אבל בשאר מילי אסור רק סאה בסאה. אבל להלוות סתם סאה מותר דאם יתייקר תתן לו דמים וא"כ ממילא ברישא כדי יין ליכא קושיא דלא פירש כדי יין בכדי יין. מש"ה פריך רק אסיפא דאשה מחברתה ככרות. וכן למה שתירץ הרשב"א לנפשי' שם קושית הרמב"ן הנ"ל הוא דוקא בככר והוא נכון מאד בעזה"י:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות קעג] <b>במשנה ולהביא פירות. </b>היינו מן המחובר אבל מחוץ לתחום או דרך רה"ר שרי להחשיך כיון דאפשר לעשותו בשבת אם היה מחיצות. הכי מסקי' בסוגיא. וצ"ע על הר"ב שסתם בזה:
+[אות קעד] <b>שם ברע"ב ד"ה ולא יאמר כו'. אבל אומר לו הנרא' שתעמוד עמי לערב. </b>בתוס' כתבו דה"ה דשרי לומר לעובד כוכבים כן. ובהג"א (פ"א דע"ז) כתב לאסור. ונראה לי כדעת הג"א דהא ר"א אקשי לר"פ הא אמירה לעובד כוכבים שבות. והיינו כבר תני לה במתני' דלעיל דא"א לו כבה. רש"י. וכיון שכן קשה לי למה אוקי ר"א בחבר ישראל ולדיוקא. והרי זהו דחוק מאד דגוף הדין דלא יאמר לחבירו ישראל אין לו מציאות בדין דהא אף אם היה רשאי לומר הא מ"מ חבירו ישראל אינו יכול לשכור ונקטו רק משום הדיוק והו"ל לר"א יותר לומר כדר"פ בחבירו עובד כוכבים דיש לו שייכות לעצם הדין. אלא דמשנה שא"צ היא דכבר תני לה וע"ז י"ל שפיר דתני לה משום דיוקא דאומר לו הנראה כו' אע"כ כדעת הג"א דלעובד כוכבים באמת אסור:
+[אות קעה] <b>שם בתוי"ט ד"ה ולא יאמר וכו'. ומ"ש חבירו כדאיתא בגמ' </b>בסוגיא מקשה מ"ש הוא ומ"ש חבירו אר"פ חבר עובד כוכבים מתקיף לה ר"א אמירה לעובד כוכבים שבות. וכבר סתמה ר' למתני' נכרי שבא לכבות א"א לו כבה. רש"י. וקשה לי הא מהך מתני' דעובד כוכבים שבא לכבות שמעינן רק דאמירה לעובד כוכבים אסור במלאכה דאורייתא ואשמעה לן מתני' דהכא דאף במלאכה דרבנן דהא שכירות עצמו מדרבנן והוי שבות דשבות דמ"מ אסור. וי"ל דמשמע ליה דמתני' דלעיל ככו"ע אתי ואף ר' שמעון דס' דאינו חייב בכבוי משום דהוי משאצ"ל מודה בה הרי אף דכבוי עצמה הוי שבות מ"מ אסור לומר לעובד כוכבים. אבל אין לתרץ דהכי קא קשיא ליה דלתני מתני' דהכא ולמה ליה למתני מתני' דלעיל דהא שם החידוש דאף במקום פסידא אסור גם דדוקא לומר כבה אסור אבל א"צ למחות לומר אל תכבה אך בתוס' (דף קכ"א ע"א) ד"ה ש"מ וכו' צ"ל דמוקי מתני' כר"י. הרי דהיה ס"ד לאוקמי מתני' כר"י דוקא. ותו קשה לי למ"ש הר"ן בפ' חביות דשבות דשבות מותר במקום פסידא. והא דא"א לכבות אף לר"ש דמשאצ"ל פטור היינו דמ"מ כיון דכבוי הוי מלאכה אם עושים לגופו לא חילקו בין עושה לגופו או לא עיי"ש א"כ הרי לקושטא דמלתא אמירה לכבות חמור מאמירה לעשות שבות דעלמא. א"כ ממתני' דכבוי לא שמעינן דיהא אסור האמירה לעובד כוכבים לשכור פועלים וצ"ע. גם קשה לי אמאי נקט רש"י דכבר סתם ר' במתני' דעובד כוכבים שבא לכבות ולא נקט מתני' שלפני זה בפרק קמא דאין נותנים עורות לעבדן כו' ובכולן ב"ה מתירים עם השמש. הרי דבשבת לכ"ע אסור. ולפמ"ש היה ניחא דמשם ליכא קושיא די"ל משום דהוא מלאכה דאורייתא. וצ"ע:
+
+Mishnah 4
+
+[אות קעו] <b>ארון ותכריכין. </b>היינו ג"כ למיגזא ליה גלימא דבכה"ג דוקא למת שרי אבל לאחר אסור דאלו להביא מחוץ לתחום או דרך רה"ר גם לאחר שרי כמש"ל. גמרא:
+[אות קעז] <b>בתוי"ט ד"ה עשו לו ארון. ולרש"י טעמא. </b>למאי דמסיק רש"י דעיקר הגירסא ת"כ דשמואל ומספק לא בעי' כדי שיעשו ל"צ לאוקמי בעומד באסרטיא וע"כ הך אוקימתא קאי לרב וכמ"ש המהרש"א אף דמהרש"א כ' רק דלתוס' דבחלילין אסור רק כ"ש ומוכח דשמואל דמיקל מספק היינו אף לענין כ"ש א"כ ע"כ פירכת הש"ס גבי קבר דלבעי כ"ש היינו דרב אבל באמת דברי מהרש"א תמוהים דאף לרש"י דלא יספוד בהן לעולם מ"מ א"א לומר דלשמואל מקילים בספק רק לענין איסור עולם אבל מ"מ צריך כד"ש דאיך אמרי' בסוגיא ת"כ דרב ומייתי ממרחץ והא לענין כ"ש גם שמואל מודה דמחמרי' מספק וכן להגיה ת"כ דשמואל דהיינו מדר"י דאם יש רשות דמ"מ הוי ספק. הרי דמספק לא בעינן כ"ש. וכ"כ רש"י להדיא דלשמואל סופדין בהן למ"ש מיד. וברור. ואולם קשה לי כיון דגם לרש"י פירכת הש"ס רק לרב א"כ אמאי פריך דלצטריך כד"ש ולא פריך דליתסר לעולם כמו בחלילים דאסור מספק לעולם וצ"ע:
+
+Mishnah 5
+
+[אות קעח] <b>על החול. </b>ומה דמשמע לעיל במתני' (רפ"ד) דחול מחמם תירץ הר"ן שם דטבע חול להוסיף איכות על איכותו אם קר מקרר ואם חם מחמם ועי' בתוי"ט (ריש פ"ב דב"ב) ד"ה ואת הסלעים:
+
+Chapter 24
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות קעט] <b>במשנה והשקים נופלים. </b>ואם הם דברים שישברו בנפילתם מניח כרים וכסתות תחתיהם. ודוקא במשאות קטנות דאפשר לנער הכרים (דלא הוי בסיס כיון דאין דעתו להניח שם כל השבת כמ"ש תוס' (רפ"ק דביצה) בתירוצם הא'. והובא בתוס' חדשים לעיל (פכ"א מ"ג) לאידך תירוצם דשם דלא ברירא להו כן וע"כ דס"ל דאפי' במניח בשבת כההיא דעצמות וקליפים ואין דעתו להניח כל השבת ג"כ הוי מוקצה וכן מוכח דעת תוס' בשבת (דף מ"ד ע"ב) ד"ה יש עליה מעות. ולפ"ז קשה ההיא דהכא איך יכול לנער הכרים הא הוי בסיס וא"כ גם משאות קטנות יהיה ביטול כלי מהיכנו וצ"ע. ובגליון המג"א כתבתי די"ל דכשירצו להשתמש בכרים יגיד עליה גם דבר המותר חשוב וכיון דבה"ש לא הי' בסיס וגם עתה אחר הנחת ההיתר עליה לא הוי בסיס אף דשעה א' היה בסיס לדבר אסור מ"מ הוי בכלל אין מוקצה לחצי שבת) אבל משאות גדולות דא"א לנער לא דהוי ביטול כלי מהיכנו (עיין לעיל פ"ג מ"ו) ודוקא דאיכא פסידא בשבירתם. אבל בלא"ה אף משאות קטנות אסור. גמרא:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות קפ] <b>ברע"ב ד"ה מחתכין. אלא לאדם. וכ"כ רש"י במתני'. </b>ולפ"ז צ"ל דאף דהדלועים עדיין עומדים להצניעם עד אחר שבת ולבשלם לאדם מ"מ מותר לר"ש להאכילו לכלבים. ונ"ל לא מיבעי' לשיטת תוס' פרק מפנין (דף קכ"ח ע"א) ד"ה דג תפל דס"ל שם דלר"ש מותר לטלטל בשבת בשר תפל כיון דראוי לכלבים. וכן נ"ל לדייק בדעת רש"י ומלשונו פרק כירה (דף מ"ה ע"ב) ד"ה דאית בה ביצת אפרוח. דהכא שרי. אלא אפילו לדעת הרשב"א בחידושיו פרק מפנין ופרק נוטל. וכ"ה דעת הרז"ה (פרק נוטל) דגם לר"ש בשר חי אסור לטלטל כיון דעדיין עומדת לאדם לא שדי להו לכלבים ובההיא דמפנין אינו מותר אלא בבשר סרוח דעומדת לכלבים כמו נבלה. מ"מ י"ל דמודו דבשר חי מותר להאכילו לכלבים לר"ש דדוקא לטלטול בעלמא אסור דאמרינן מסתמא לא יתנהו לכלבים ולא חזי היום לכלום. אבל אם באמת רוצה ליתנהו לכלבים מותר דעתה שמזמינו לכלבים עומד לכלבים. אלא דבה"ש עדיין לא היה עומד לכלבים ודמי לנבלה שנתנבלה בשבת. באופן די"ל דפי' הרע"ב עולה יפה אף לשיטת הרז"ה והרשב"א הנ"ל. ובתוי"ט כתב וכתבו התוס' (בחולין דף י"ד) דקמ"ל דמשוי אוכלא וכו'. ולענ"ד דברי רש"י והרע"ב לא מפרשי' כן אלא דגם דלועים שייכים בפלוגתא דר"י ור"ש דלר"י אסור לחתכם לפני הכלבים כיון דבה"ש לא היה עומד לכלבים והוי כמו נתנבלה בשבת והקושיא באמת על תוס' דנדחקו ולא נחתי להכי וצ"ע:
+
+Mishnah 5
+
+[אות קפא] <b>במשנה לצורך השבת. </b>בנדרים (דף ע"ז ע"א) כתב הר"ן כיון דצריך חכם או ג' הדיוטות מחזי כדינא. א"נ שאין שעה עוברת לשאלה. תמוה לי הא ע"כ מוכח טעם הב' דאילו לטעם הא' ממילא בהפרת בעל דלא מחזי כדינא אף אלו לא היה שעה עוברת יכול להפר בשבת ומה דקתני במתני' דנדרים נדרה עם חשיכה מיפר עד שלא תחשך שאם חשכה ולא הפר אינו יכול להפר. זהו לאו דרך נתינת טעם הוא אלא דהוא מלתא באפי נפשה כיון דיכול להפר בשבת צריך להקדים עצמו להפר מיד עם חשיכה דאם חשכה אינו יכול להפר (וכדמוכחי' לומר לפי צד האיבעי' דבעל מפר ג"כ רק נדרים שלצורך שבת דודאי לאו נתינת טעם היא דהא לצורך שבת אף חכם דאין שעה עוברת מותר) א"כ יקשה מה פרכי' בנדרים (דף ע"ט ע"א) אמאי להוי כשותק ע"מ למיקט. דהא אף אם נידון כן ויהיה בידו להפר למחר מ"מ יכול להפר בשבת וממילא שתיקתו לא הוי כמו ע"מ למיקט. אע"כ דס"ל להש"ס דלפי האמת דפשטי' ממתני' דנדרה עם חשיכה דבזמן מועט כזה דלאו צורך שבת היא מ"מ מיפר ומוכח דמיפר אף שלא לצורך שבת בזה צריכים לטעם דשעה עוברת ושפיר פרכינן דאמאי מקרי שעה עוברת הא יהיה כשותק ע"מ למיקט. וכן בסוגיא דנדרים (דף ע"ז) מסקי' דלהך תנא דס"ל הפרת נדרים מעל"ע אינו יכול להפר בשבת הרי דבאין שעה עוברת גם בעל דלא מחזי כדינא אינו יכול להפר ומוכח כטעם שני דהר"ן הנ"ל וצ"ע:
+[אות קפב] <b>ברע"ב ד"ה שהן לצורך. דאלו בעל או אב. </b>הכי מסקינן בנדרים (דף ע"ז) דמוכח ממתני' דמיפר אף שלא לצורך שבת. ואם כן מתני' דהכא דקתני שהן לצורך השבת קאי רק על ונשאלין לחכם. מזה קשה לי בסוגיא בשבת (דמ"ו ע"ב) מתיב רמב"ח מפירים נדרים בשבת. ואמאי נימא מי יימר דמיזדקק לה בעל. ומאי קושיא דלמא באמת לא תותר לאכול בשבת וההפרה מועיל על אחר שבת דהא מיפר אף של"צ שבת. ודוחק לומר דפריך מברייתא דמייתי בנדרים שם דתני ר"ז דבר"פ אין מפירין נדרים אלא לצורך שבת ומקצר הלשון. וגם מהרש"ל מגיה דצ"ל מפירין נדרים בשבת ונשאלים דמשמע ליה דפרכת הש"ס ממתני' דהכא וצ"ע:
+[אות קפג] <b>בתי"ט ד"ה שפקקו כו'. עד לטפיח. </b>וע' (פ"ו מ"ב דאהלו') ובתי"ט שם:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Shekalim/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Shekalim/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..3def2f4447bffa75b76659290380f82c567f943f
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Shekalim/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt	
@@ -0,0 +1,109 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Shekalim
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה שקלים
+Vilna, 1908-1909
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה שקלים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>בתוי"ט ד"ה ועל הכלאים כו'. ועוד תימה דמשנה. </b>נ"ל די"ל דגם כוונת הרע"ב ונאסרו היינו דנאסרו מלקיים אותו:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות ב] <b>בתוי"ט ד"ה כל כהן שאינו. דעד בן י"ג שנה הוא. </b>ולפ"ז צ"ל הא דקתני במתני' שאחר זה דאם שקלו מקבלים מידם אף דמדאורייתא אין ממש במתנת קטן וא"כ קרבן צבור קרב משל יחיד מ"מ כיון דחז"ל תקנו דמתנות קטן בפעוטות מהני הוי ממון גמור אפילו לענין דאוריי' וכדעת הסוברים דבקידש אשה בחוב בע"פ ע"י קנין מעמד שלשתן מקודשת גמורה מדאורייתא. (קצות החשן סי' רל"ה):
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות ג] <b>בהרע"ב ד"ה פרגוד כו'. אותה השפה כו'. </b>עיין בתוי"ט (פ"י מ"ג דשבת) ד"ה בשפת חלוקו:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ד] <b>במשנה אלא משל צבור. </b>היינו דחיישינן שמא לא ימסרם לצבור יפה יפה ובמל"מ (פ"ג דשקלים) הקשה הא מ"מ כיון שאומר בפיו שנתנם להקדש אף אם בלבו אינו מסכים למתנה מ"מ הוי רק דברים שבלב והוי מתנה מעליא עיי"ש:
+[אות ה] <b>שם בתוי"ט ד"ה מתנדב. וא"ת ומ"ש הכא דחיישינן. </b>במחכת"ה לפי שעה אישתמיטתיה דברי תוס' יומא (דף ל"ה ע"ב) וז"ל וכן לבן בוכרי (בפ"ק מ"ד) דכהן א"צ לשקול ומ"מ אם שוקל אינו חוטא איכא למימר אפילו את"ל דס"ל כרבנן דהכא מ"מ מודו כיון דכל ישראל מביאי' שקלים אינהו נמי מסרי יפה ועוד כיון שכל ריוח הקרבנות הבאים מן השקלים שלהם הוא גמרי ומסרו יפה עכ"ל. הרי דלא ניחא להו בסברת חילוקו של התוי"ט:<br><b>ובתירוצם </b>א' של התוס' מתיישב גם ההיא דנשים ועבדים אולם לתירוצם ב' קשה לי מה יענו בההיא דנשים ועבדים. אח"כ מצאתי שהקשה כן במל"מ (פ"ג דשקלים):
+
+Mishnah 2
+
+[אות ו] <b>בתוי"ט ד"ה ולשון. ואיכא לספוקי. </b>בתוס' ישנים יומא (דף ס"ד ע"א) מבואר דמפרש כן למתני' דלשון של זהורית דהכא היינו מה שהיו קושרים בפנים:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות ז] <b>במשנה אם בא החדש בזמנו. </b>בספר טורי אבן בחידושיו לר"ה (דף ז') ד"ה ואם הביא מן הישן כו' כתב דמדברי הירושלמי (פ"ג דר"ה) מבואר דמפרש למתני' דהכא דאם בא החדש בזמנו אקידוש החודש קאי וה"פ אם באו עדים שראו הלבנה ביום ל' לחדש אדר וקדשו החדש בו ביום [ולקידוש בו ביום קרי בזמנו] בא מן החדשה פירוש בא הקטורת ביום ל' מן החדשה דהו"ל ר"ח ניסן דמצותו להביא מן החדש. ואם לאו שלא קידשו ר"ח אלא ביום ל"א בא מן הישן ביום ל' לאדר דבתר שנה שעברה גרירה ולא נתחדש השנה חדשה עד יום ל"א ועיי"ש:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות ח] <b>בהרע"ב ד"ה המקבל עליו. דלא גרע מהדיוט. </b>עיין קידושין (דף כ"ט ע"א) דאמרינן שם דאם קנה מן הקדש במנה ולא הספיק למשכו עד שעמד במאתיים אינו נותן אלא מנה ולא אמרי' בזה לא יהא כח הדיוט וכו' דאטו הדיוט לאו במי שפרע קאי ע"ש וא"כ קשה מתני' דהכא ועיין בהרמב"ם (פ"ט מהלכות מכירה ה"ב) דמחלק דדוקא במכר הקדש כההיא דקידושין אבל הקדש שקונה בכסף יכול ההקדש לחזור בו. והסכים שם הראב"ד בהשגות והביא ראיה ממשנתינו דהכא. אבל דעת הר"ן בפרק קמא דקידושין דהיכי דיהיב גזבר מעות על פירות ידועים והוזלו לא מצי לחזור דלא אמרינן בזה לא יהא כח הקדש גרע מהדיוט דהא הדיוט בעי לקבולי עלה מי שפרע. ומתני' דהכא שאני כיון שלא היה הסלתות בעין לא קנה הקדש קנין גמור ולפיכך אם רצה לחזור חוזר עיי"ש. ומלשון הרע"ב משמע כהרמב"ם. וכדברי הר"ן ראיתי שכתב ג"כ בשיטה מקובצת בב"מ (בדף כ"ז ע"ב) בשם הרא"ש:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות ט] <b>במשנה בהר הבית. </b>והא דלא זכה ההקדש מההפקר מדין חצר דהר הבית הוי חצירו דהקדש עיין מ"ש בזה בס' קצות החושן (רס"י ר'). ובתשובה הארכתי בעזה"י:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Shekalim/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Shekalim/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..76951ea806d2d3defe95260a19bcfa22cddd3f1a
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Shekalim/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,112 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Shekalim
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה שקלים
+merged
+https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Shekalim
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1908-1909
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה שקלים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>בתוי"ט ד"ה ועל הכלאים כו'. ועוד תימה דמשנה. </b>נ"ל די"ל דגם כוונת הרע"ב ונאסרו היינו דנאסרו מלקיים אותו:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות ב] <b>בתוי"ט ד"ה כל כהן שאינו. דעד בן י"ג שנה הוא. </b>ולפ"ז צ"ל הא דקתני במתני' שאחר זה דאם שקלו מקבלים מידם אף דמדאורייתא אין ממש במתנת קטן וא"כ קרבן צבור קרב משל יחיד מ"מ כיון דחז"ל תקנו דמתנות קטן בפעוטות מהני הוי ממון גמור אפילו לענין דאוריי' וכדעת הסוברים דבקידש אשה בחוב בע"פ ע"י קנין מעמד שלשתן מקודשת גמורה מדאורייתא. (קצות החשן סי' רל"ה):
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות ג] <b>בהרע"ב ד"ה פרגוד כו'. אותה השפה כו'. </b>עיין בתוי"ט (פ"י מ"ג דשבת) ד"ה בשפת חלוקו:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ד] <b>במשנה אלא משל צבור. </b>היינו דחיישינן שמא לא ימסרם לצבור יפה יפה ובמל"מ (פ"ג דשקלים) הקשה הא מ"מ כיון שאומר בפיו שנתנם להקדש אף אם בלבו אינו מסכים למתנה מ"מ הוי רק דברים שבלב והוי מתנה מעליא עיי"ש:
+[אות ה] <b>שם בתוי"ט ד"ה מתנדב. וא"ת ומ"ש הכא דחיישינן. </b>במחכת"ה לפי שעה אישתמיטתיה דברי תוס' יומא (דף ל"ה ע"ב) וז"ל וכן לבן בוכרי (בפ"ק מ"ד) דכהן א"צ לשקול ומ"מ אם שוקל אינו חוטא איכא למימר אפילו את"ל דס"ל כרבנן דהכא מ"מ מודו כיון דכל ישראל מביאי' שקלים אינהו נמי מסרי יפה ועוד כיון שכל ריוח הקרבנות הבאים מן השקלים שלהם הוא גמרי ומסרו יפה עכ"ל. הרי דלא ניחא להו בסברת חילוקו של התוי"ט:<br><b>ובתירוצם </b>א' של התוס' מתיישב גם ההיא דנשים ועבדים אולם לתירוצם ב' קשה לי מה יענו בההיא דנשים ועבדים. אח"כ מצאתי שהקשה כן במל"מ (פ"ג דשקלים):
+
+Mishnah 2
+
+[אות ו] <b>בתוי"ט ד"ה ולשון. ואיכא לספוקי. </b>בתוס' ישנים יומא (דף ס"ד ע"א) מבואר דמפרש כן למתני' דלשון של זהורית דהכא היינו מה שהיו קושרים בפנים:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות ז] <b>במשנה אם בא החדש בזמנו. </b>בספר טורי אבן בחידושיו לר"ה (דף ז') ד"ה ואם הביא מן הישן כו' כתב דמדברי הירושלמי (פ"ג דר"ה) מבואר דמפרש למתני' דהכא דאם בא החדש בזמנו אקידוש החודש קאי וה"פ אם באו עדים שראו הלבנה ביום ל' לחדש אדר וקדשו החדש בו ביום [ולקידוש בו ביום קרי בזמנו] בא מן החדשה פירוש בא הקטורת ביום ל' מן החדשה דהו"ל ר"ח ניסן דמצותו להביא מן החדש. ואם לאו שלא קידשו ר"ח אלא ביום ל"א בא מן הישן ביום ל' לאדר דבתר שנה שעברה גרירה ולא נתחדש השנה חדשה עד יום ל"א ועיי"ש:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות ח] <b>בהרע"ב ד"ה המקבל עליו. דלא גרע מהדיוט. </b>עיין קידושין (דף כ"ט ע"א) דאמרינן שם דאם קנה מן הקדש במנה ולא הספיק למשכו עד שעמד במאתיים אינו נותן אלא מנה ולא אמרי' בזה לא יהא כח הדיוט וכו' דאטו הדיוט לאו במי שפרע קאי ע"ש וא"כ קשה מתני' דהכא ועיין בהרמב"ם (פ"ט מהלכות מכירה ה"ב) דמחלק דדוקא במכר הקדש כההיא דקידושין אבל הקדש שקונה בכסף יכול ההקדש לחזור בו. והסכים שם הראב"ד בהשגות והביא ראיה ממשנתינו דהכא. אבל דעת הר"ן בפרק קמא דקידושין דהיכי דיהיב גזבר מעות על פירות ידועים והוזלו לא מצי לחזור דלא אמרינן בזה לא יהא כח הקדש גרע מהדיוט דהא הדיוט בעי לקבולי עלה מי שפרע. ומתני' דהכא שאני כיון שלא היה הסלתות בעין לא קנה הקדש קנין גמור ולפיכך אם רצה לחזור חוזר עיי"ש. ומלשון הרע"ב משמע כהרמב"ם. וכדברי הר"ן ראיתי שכתב ג"כ בשיטה מקובצת בב"מ (בדף כ"ז ע"ב) בשם הרא"ש:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות ט] <b>במשנה בהר הבית. </b>והא דלא זכה ההקדש מההפקר מדין חצר דהר הבית הוי חצירו דהקדש עיין מ"ש בזה בס' קצות החושן (רס"י ר'). ובתשובה הארכתי בעזה"י:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sukkah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sukkah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..0ff9fcaab935087a3fbeb3b72be2e690a8e863d3
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sukkah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt	
@@ -0,0 +1,174 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sukkah
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה סוכה
+Vilna, 1908-1909
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה סוכה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>במשנה סוכה שהיא גבוה. </b>היינו חללה דלא מפסל אא"כ חללה גבוהה מכ' אמה ומש"ה קתני למעלה מכ' אמה ולא קתני שהיא גבוהה מכ' אמה אלא ע"כ דהכי קאמר סוכה שהיא הסכך שהוא למעלה מעשרים אמה מחללה ר"ן:
+[אות ב] <b>למעלה מעשרים אמה. </b>ואם מיעט חללה אח"כ ע"י שהציע תחתיו כרים וכסתות אף בבטלו לא מהני דבטלה דעתו אצל כ"א. אבל בתבן ועפר ובטלו בפירוש מהני וכההיא (דספט"ז מ"ז) דאהלות ולא בעיא שיבטלם לעולם דבביטול לשבעת ימי החג מהני. הרא"ש והר"ן:
+[אות ג] <b>בהרע"ב ד"ה ושאין לה. ונמצא רוב דופן עשוי. </b>אע"ג דבטפח כל דהו ג"כ הוי רוב דופן דהוא טפי מג"ט ומחצה אפ"ה בפחות מד' לא חשיב מקום בשום דוכתא. הר"ן:
+[אות ד] <b>במשנה ואיזו היא סוכה ישנה. </b>כ' תוס' דאפילו לב"ה נ"מ שא"צ לחדש בה דבר כדאיתא בירושלמי דבסוכה ישנה לב"ה צריך לחדש בה דבר. ואפילו לא נ"מ אלא לב"ש יש לו לתנא לפרש במה נחלקו ול"ש לאקשויי טעמא דב"ש אתא לאשמעינן אלא היכי דפליגי תנאי אליבא דב"ש וכו' ועי' בתי"ט (רפ"ג דפאה) והר"ן כתב דכדי שלא תאמר דב"ה מכשרי דוקא בעשאה תוך ל' יום סמוך לחג להכי קמ"ל דבכה"ג אפילו לב"ש כשרה ומינה דלב"ה בכל גווני כשרה:
+
+Mishnah 2
+
+[אות ה] <b>במשנה סוכה ע"ג סוכה. </b>ודוקא אם כל אחד בפ"ע צלתה מרובה מחמתה. אבל אם העליונה חמתה מרובה מצלתה. העליונה פסולה. והתחתונה כשרה. ואם העליונה צלתה מרובה מחמתה והתחתונה חמתה מרובה מצלתה שתיהן כשירות. וההפרש שבין סוכה לסוכה אפלגו אמוראי בגמרא ופסק הרי"ף כמ"ד עשרה:
+[אות ו] <b>תי"ט ד"ה כאילו. וחבטן ועירבן עם הסכך. </b>אבל בלא"ה לא מתכשר. ודעת תוספות דוקא כשאין הסוכה צלתה מרובה מחמתה בלא האילן אבל אם א"צ לאילן גם בלא חבטן כשר והא דלא מוקי מתני' בהכי. דמלתא דפשיטא הוא ולא הוצרך למתני כאילו עשאה בתוך הבית למידק מיניה דאם אילן חמתו מרובה מצלתה כשרה. ודעת הר"ן אף אם בלא אילן צלתה מרובה מחמתה מ"מ אם כשינטל מה שתחת האילן לא ישאר אח"כ הכשר סוכה פסול בלא חבטן דמה שתחת האילן ומכוון לנגדו מפסל עיי"ש והביאן התי"ט בקצרה (בסמוך משנה ד'):
+
+Mishnah 3
+
+[אות ז] <b>תי"ט ד"ה מפני. כך כתוב בתוספות. </b>אבל להגן על האדם מפני החמה הוי בכלל לנאותה וכשר אף דהסדין מסתמא צלתה מרובה מחמתה ומ"מ בעינן שלא יהא בין הסדין להסכך יו"ד טפחים דאז פסול מדין סוכה שתחת סוכה. ועיין במהרש"א דבעיא ג"כ דקדם צל סכך לצל סדין עיי"ש:
+
+Mishnah 4
+
+[אות ח] <b>במשנה ואת הדלעת. </b>עי' (פ"ח דאהלות מ"ה) ומ"ש שם על הגליון:
+
+Mishnah 5
+
+[אות ט] <b>בהרע"ב ד"ה אין מסככין. אלא פעמים. </b>ואפילו דיעבד פסול מדרבנן כ"כ תוס' ממשמעות סוגיין:
+[אות י] <b>שם ד"ה כשרים לדפנות. דסכה סכך וכו'. </b>ובמאור הביא ירושלמי וסכות על הארון את הפרוכת מכאן שעושין דפנות מדבר המקבל טומאה:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות יא] <b>בתי"ט ד"ה בארוכות. מוקי לה בגמרא בארוכה. </b>הוא תמוה דלמה דפסקינן דסככה בבלאי כלים פסול כיון דבאים מדבר שהיה מקבלים טומאה. א"כ א"צ לאוקמי בארוכה וב' כרעיים. ובסוגיא אמרי' כן בדרך דחייה דליכא לאוכוחי ממתני' דסככה בבלאי כלים פסול די"ל דמיירי בארוכה וב' כרעיים. אבל לפי האמת א"צ לזה. וכ"כ הר"ן במתני' או בארוכות המטה אע"פ שאין המטה שלימה פסולים לסיכוך דהא אמרי' בגמ' דסככה בבלאי כלים כיון דמכלים שלמים אתו פסולים עכ"ל. וכן פסקי' בש"ע:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות יב] <b>תי"ט סוף ד"ה אמר ר"י. דלא עדיף ממטה. </b>לענ"ד הא חזינן דקינוף עדיף ממטה דהרי מבואר בסוגיין בפ"ק דקינוף אע"ג דלא גבוה עשרה פסולה ואילו גבי מטה להדיא תרגמא שמואל דוקא בגבוה יו"ד אע"כ דקינוף גרע ממטה משום דלתוכו עשוי משא"כ במטה דלגבה עשוי בעינן דוקא שגבוה עשרה כמ"ש הר"ן בריש פרקין. וא"כ י"ל ה"נ לר"י דמטה כיון דלגבה עשוי לא מקרי קבע לגבי הישן תחתיה מה שאין כן בקינוף:
+
+Mishnah 2
+
+[אות יג] <b>בהרע"ב ד"ה מדובללת. אלא קנה עולה כו'. </b>היינו שאין בין העולה ליורד ג"ט או שהעליונה רחב טפח והאויר התחתון ג"כ טפח דאמרי' חבוט רמי. כך מבואר בסוגיין ובש"ע:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות יד] <b>בתוי"ט סוף ד"ה ב"ש פוסלין. הלכה כב"ש בתרוייהו. </b>ודעת תוספות דתרי טעמי נינהו. דבאינה מחזקת פסולה מדינא דהוי דירה סרוחה. ובסוכה גדולה ושולחנו בתוך הבית משום גזירה ואנן קי"ל כב"ש לענין אינה מחזקת. אבל לא לענין הגזירה דשמא ימשוך עיי"ש. ונ"ל דבסוכה קטנה סמוך לסוכה גדולה וראשו ורובו בסוכה קטנה שאינו ז' על ז' ושולחנו בסוכה גדולה בזה הרי"ף לקולא ותוס' לחומרא. דלהרי"ף יצא דל"ש למגזר שמא ימשוך דהא גם שלחנו בתוך סוכה כשירה. ולתוס' פסולה. דמ"מ הקטנה דירה סרוחה היא:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות טו] <b>לולב הגזול. </b>ואף שאול פסול דבעי' לכם. והא דקתני גזול משום דהוי מילתא דפסיקא דפסול ג"כ בי"ט ב' משום מצוה הבאה בעבירה. ודעת תוס' דבגבולים ביום א' ובמקדש כל ז' שוו להדדי וכל הפסולים שבגבולים ביום א' פסולים ג"כ במקדש כל ז' אלא דבגבולים בשאר הימים דהוי רק לזכר למקדש במלתא דתליא בעיקר הלקיחה דהיינו ד' מינים. וכן ביבש משום הידור מצוה פסלוהו חז"ל, אבל חסר ושאול לא פסלוהו. וגזול פסולה משום מה"ב. והרמב"ן ס"ל דשאול כשר במקדש באינך יומי אבל אינך פסולים דהמה בגוף האתרוג פסול במקדש כל ז' מדאורייתא. אבל בגבולין יבש וכל הפסולים כשר באינך יומי זולת גזול משום מה"ב. וכן הפסולי' משום דבציר להו שיעורא או כתותי מיכתת שיעורי' או דהוא מין אחר עיי"ש:
+[אות טז] <b>בתי"ט ד"ה הגזול. ומדברי הר"ב למדתי שנויא אחרינא. </b>ולענ"ד עדיין צריכים אנו לתירוץ התוס' דהא ביו"ט ב' כשר אשירה דעו"ג אף קודם ביטול לדעת רוב הפוסקים דכיון דאפשר בביטול ל"א כתותי מכתת שיעוריה ובזה יקשה דמ"מ לפסול משום מה"ב אלא ע"כ כתירוצם דתוספות ומה"ט קשה לי באמת על תוס' דנקטו קושייתם דלמ"ל טעם דכתותי תיפוק ליה משום מה"ב דזה ליכא קושי' כ"כ די"ל דצריך לטעם דכתותי לשמואל דלא ס"ל מה"ב עכ"פ ביו"ט ב' והו"ל למנקט קושייתם בחזקה יותר לדינא דאמאי אשירה דעו"ג קודם ביטול כשר לרוב הפוסקים בי"ט ב' הא הוי מה"ב. וזה יש ליישב בקל. אבל תמוה לי יותר למה דהיה ס"ל בקושייתם דאשירה מקרי מה"ב היה להם לאלם קושייתם דלמ"ל קרא לאסור נעבד לגבוה תיפוק ליה משום מה"ב וצ"ע. גם לפי מ"ש תוס' דהא דאמרי' באשירה דמשה דכתותי מכתת שיעוריה הך טעמא לא אצטריך רק ליו"ט ב' דבי"ט א' בלא"ה פסול דלא מקרי לכם כיון דאין בו דין ממון והעתיק דבריהם התוי"ט בדיבור הסמוך. והיינו ע"כ ליו"ט ב' בגבולין לשיטתייהו דתוס' דס"ל דפסולה דבעי' לכם שייך ג"כ מה"ת בי"ט ב' במקדש וכיון דטעמא דכתותי ממילא מיירי רק בי"ט ב' בגבולין דהוא דרבנן בזה יקשה תיפוק ליה משום מה"ב. דל"ש לתרץ דנקט יותר פסולי דאורייתא דכתותי שיעוריה דהא בלא"ה מיירי רק בדרבנן:
+[אות יז] <b>בא"ד קרא דדברי קבלה הוא כו'. </b>עדיין יקשה לרבא דיליף בב"ק דיאוש ל"ק מדכתיב קרבנו ולא הגזול דמיירי אחר יאוש והרי מ"מ הוי יאוש ושינוי השם וע"כ הטעם משום מה"ב כמ"ש תוספ' שם. וא"כ הוי דאורייתא ויקשה דלמ"ל קרא דלכם. ובתוספות (סוכה דף ט') כתב לתרץ דמה"ב הוא דרבנן וקרא דקרבנו היינו דלהקרבה שבשעת הקדישו יהיה שלו דבזה ל"צ לדברי התי"ט דקרא דדברי קבלה הוא דהא באמת בקרבן מדאורייתא פסול. אלא דבשאר מצות הוא דרבנן:
+[אות יח] <b>בהרע"ב ד"ה של אשירה. אילן הנעבד. </b>מדסתם לה הרע"ב ולא מפרש דאשירה היא של ישראל נראה דס"ל כדעת ר"ת שכתבו תוספות בשמו דאף ע"ז של עו"ג כ"ז שלא נתבטל אמרי' ביה כתותי מכתת שיעוריה אלא שמ"ש תוס' דמ"מ מתני' ע"כ מיירי באשירה דמשה. דבשל עו"ג כבר נתבטל בקציצת הלולב. בזה י"ל דלא ס"ל להרע"ב כן דהא אפשר שהישראל קצצו וביטול ע"י ישראל לא מהני כדאמרינן במסכת ע"ז דגזרי' דלמא מגבה לה והדר מבטל לה. והא דמוקי הש"ס באשירה דמשה ולא מוקי בעו"ג וקודם ביטול י"ל משום דבאמת מתני' בהכי מיירי כדאמרינן עלה בש"ס דיקא נמי דקתני דומיא דעיר הנדחת (דלא מהני לה ביטול) וכמ"ש תוס' שם מקודם עיי"ש:
+[אות יט] <b>בהרע"ב ד"ה כל לולב. וטפח יותר. </b>הא דלא קתני סתם דלולב בעי ד' טפחים. היינו דאם ההדס וערבה גבוהים הרבה צריך שיהא שדרו של לולב למעלה מהן טפח כדי לנענע. הר"ן:
+
+Mishnah 2
+
+[אות כ] <b>בהרע"ב ד"ה ואין ממעטין. דהו"ל מתקן. </b>ואם עבר ולקטן כשר. דדיחוי מעיקרא (בה"ג דבידו למעט באיסור) לא הוי דיחוי. ואם אשחור ביו"ט דהוי נראה ונדחה מספקינן בגמרא אם בעבר ומיעטן כשר. דאף דבמלתא דבידו אף נראה ונדחה כשר מ"מ לא דמי לגמרי אע"ג דבידו ללקטן. תוס'. ובזבחים (דף ל"ד) ביארו דבריהם דמ"מ כיון דאסור ללקוט משום איסור יו"ט לא הוי כ"כ בידו. תמוה לי מסוגיין דדייקינן ארישא ואם מיעטן כשר דמעטינהו אימת וכו' ואי לבתר דלאגדיה תפשוט דדיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי והא ברישא דמיירי בעי"ט דהוי בידו לגמרי פשיטא דלא הוי דיחוי ואפילו בנראה ונדחה וצע"ג:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות כא] <b>בתוי"ט ד"ה של תרומה. והכא איכא בינייהו כדאיתא בגמרא. </b>ונ"מ נמי בהיפוך היכא דהאתרוג כבר הוכשר למ"ד שמכשיר ליכא ולמ"ד שמפסיד איכא. תוספות:
+[אות כב] <b>בתי"ט ד"ה בירושלים. אלא לרבותא דלכתחלה לא. </b>והריטב"א בחידושיו כ' דהוא רבותא דאפי' נכנס ואינו רשאי לפדותו מ"מ מיקרי לכם וכ"ש קודם שנכנס לירושלים שיכול לפדותו שנוטלו ויוצא בו לכתחילה עכ"ל:
+[אות כג] <b>בא"ד הו"ל לפרש הה"נ חוץ לירושלים כהר"ן. </b>לענ"ד י"ל דס"ל כל"א שהביא רש"י בסנהד' דהטעם דפטורה מחלה משום דלית ביה היתר אכילה ולא מקרי עריסותיכם. וכן דעת תוספות (קדושין דף מ"ג ע"ב) ד"ה איהו וכו' שהוכיחו שם דאף בגבולין הוי ממון הדיוט ומה דכ' התי"ט וממאי דמותיב התם בגמרא מוכח הכי. נראה דבא לסתור פירוש זה ממה דמותיב התם מעיר הנדחת. אך כבר כתבו תוספות (בכורות דף ט') ע"ב ד"ה ותנן רי"א וכו' וז"ל והא דאמר בס"פ חלק בגבולין ד"ה פטורין. לאו משום דחשיב ממון גבוה לכ"ע בגבולין אלא משום דלא קרינן ביה עריסותיכם כיון דאסור באכילה וכן עיר הנדחת לא שללה הוא עכ"ל. וא"כ דברי הרע"ב עולים כהוגן:
+[אות כד] <b>בהרע"ב ד"ה ובית הלל מכשירין. דהא כו'. </b>משמע דבטבל גמור לכו"ע פסול ומפירש"י משמע דטבל פסול. דלית ביה היתר אכילה. ודעת תוס' דפסול משום דיש לכהן חלק בו והוי כשותפים. ודעת הרמב"ן דטבל כשר. ומתני' דקתני של דמאי קאי על תרומה טמאה היינו ת"ט של דמאי וכשר לב"ה דחזיא לעניים דגם ת"ט של דמאי שרי לעניים כמ"ש להדיא הריטב"א בחידושיו:
+[אות כה] <b>בא"ד כדתנן מאכילין את העניים דמאי. </b>וב"ש לטעמייהו דס"ל דאין מאכילין עניים דמאי כמ"ש הרע"ב (רפ"ג דדמאי):
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות כו] <b>בתי"ט ד"ה ר"מ. א"צ אגד לית ביה משום בל תוסיף. </b>עיין בתוס' בסוגיין (דף ל"א ע"ב) שהעלו דאף לרבנן הוי בב"ת וההיא דסנהדרין דאמרינן האי לחודיה קאי היינו לענין שאינו מגרע המצוה מכח ההוספה והא דאגדיה הלולב שלא במינו היינו משום דאין זה כדרך גדילתו ומינים שבלולב בעינן כדרך גדילתן. אבל לר"י דצריך אגד יש לחשוב כמוסיף באגודתו דכל אגודה אינו כדרך גדילתו. ועיין בהר"ן והרא"ש דס"ל דאף דרך גדילתו אם מוסיף לנוי בעלמא לא הוי כמוסיף. והטעם כתב הרא"ש וז"ל ואע"ג דבזמנו לא בעי כוונה לבל תוסיף היינו בסתם. אבל אם כיון לנוי אפילו כדרך גדילתו לא הוי בב"ת (ונ"ל דהסברא כמ"ש הר"ן (בפ"ג דר"ה) דאף למ"ד דמצות א"צ כוונה מ"מ כל שמכוין שלא לצאת אינו יוצא.) (וכן מבואר בתוספות (בפרקין דף ל"ט) ד"ה עובר לעשייתן ע"ש) וכיון דלענין לצאת לא יצא מש"ה ליכא בל תוסיף כמו דמדמה הש"ס (ספ"ג דר"ה) להדיא. והר"ן כתב הטעם וז"ל כיון דלרבנן דל"צ אגד ליכא למיחש משום ב"ת מדרבנן כל לנאותו לא גזרו עכ"ל. נ"ל שהר"ן מפרש ההיא דסנהדרין דהאי לחודיה קאי כפשטא דליכא ב"ת כלל מדאורייתא וההיא דשמעתין דמשמע דהוי בב"ת היינו מדרבנן ולק"מ קושית תוספות:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+[אות כז] <b>בהרע"ב ד"ה בשביעית. לפי שלולב עץ בעלמא הוא. </b>לכאורה דברי הרע"ב תמוהים להמעיין בסוגיין דנראה דלולב יש בו קדושת שביעית כיון דהנאתו וביערו שוים ואינו דומה לשאר עצים דעומדים להסקה. אלא דהכי מיירי דהחנטה היה בששית ומש"ה אין בלולב משום שביעית דאזלינן באילן בתר חנטה. אבל באתרוג אזלינן בתר לקיטה (ומתניתי' דהכא פליגי על מתני' (דפ"ב מ"ו) דבכורים) אח"כ מצאתי בעזה"י שעמד בזה בס' כפות תמרים עיי"ש. 
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+[אות כח] <b>בתי"ט ד"ה מוליכין. מסקינן דהכא בגבולין מיירי כו' בזמן שבהמ"ק קיים. </b>ולפ"ז ק"ק סיפא דמתני'. ושאר ימות החג אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חבירו. דבזמן שבהמ"ק קיים היכי משכחת לה הא בגבולין אין נוטלין רק יום א'. ובמקדש בעי לכם כל ז' לשיטת תוס' שכתבתי בגליון ריש פרקין. ועיין:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות כט] <b>במשנה ובהן היו מדליקין. </b>אף דבגדי כהונה שבלו מועלים בהם. הואיל ולכבוד קרבן היו עושין צורך קרבן חשיב ליה. תוספות (פ"ב דשבת דף כ"א ע"א):
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות ל] <b>במשנה ערב שבת שבתוך החג. </b>והא דלא חשיב עוד ערב פסח דהיה כ"ז תקיעות בקריאת הלל דהא ליכא למימר תנא ושייר דמאי שייר דהאי שייר דר"ה שחל להיות בשבת ליכא שיורא למה דקי"ל דאין תוקעים לכל מוסף ומוסף כמ"ש התי"ט. צ"ל דמתני' כר"י דס"ל דכת שלישית לא הגיע לאהבתי ובצרי להו ששה תקיעות. ואף דמשכחת לה בע"פ שחל בע"ש דאיכא עוד ו' תקיעות משום ע"ש. צ"ל כיון דלאו מלתא דפסיקא בכל שנה לא חשיב:
+[אות לא] <b>בתי"ט ד"ה ערב שבת. ובשבת שבתוך החג שהיו תשע למוספים. </b>לפי מסקנת הסוגיא דאין תוקעים לכל מוסף ומוסף וכמ"ש התי"ט במשנתינו בדיבור הראשון בלא"ה ליכא למפרך כן דהא לא היה תשעה למוספים דבשבת בפ"ע:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sukkah/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sukkah/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..18170995083970560707001e99eec1ff837fdc21
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sukkah/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,177 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sukkah
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה סוכה
+merged
+https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Sukkah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1908-1909
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה סוכה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>במשנה סוכה שהיא גבוה. </b>היינו חללה דלא מפסל אא"כ חללה גבוהה מכ' אמה ומש"ה קתני למעלה מכ' אמה ולא קתני שהיא גבוהה מכ' אמה אלא ע"כ דהכי קאמר סוכה שהיא הסכך שהוא למעלה מעשרים אמה מחללה ר"ן:
+[אות ב] <b>למעלה מעשרים אמה. </b>ואם מיעט חללה אח"כ ע"י שהציע תחתיו כרים וכסתות אף בבטלו לא מהני דבטלה דעתו אצל כ"א. אבל בתבן ועפר ובטלו בפירוש מהני וכההיא (דספט"ז מ"ז) דאהלות ולא בעיא שיבטלם לעולם דבביטול לשבעת ימי החג מהני. הרא"ש והר"ן:
+[אות ג] <b>בהרע"ב ד"ה ושאין לה. ונמצא רוב דופן עשוי. </b>אע"ג דבטפח כל דהו ג"כ הוי רוב דופן דהוא טפי מג"ט ומחצה אפ"ה בפחות מד' לא חשיב מקום בשום דוכתא. הר"ן:
+[אות ד] <b>במשנה ואיזו היא סוכה ישנה. </b>כ' תוס' דאפילו לב"ה נ"מ שא"צ לחדש בה דבר כדאיתא בירושלמי דבסוכה ישנה לב"ה צריך לחדש בה דבר. ואפילו לא נ"מ אלא לב"ש יש לו לתנא לפרש במה נחלקו ול"ש לאקשויי טעמא דב"ש אתא לאשמעינן אלא היכי דפליגי תנאי אליבא דב"ש וכו' ועי' בתי"ט (רפ"ג דפאה) והר"ן כתב דכדי שלא תאמר דב"ה מכשרי דוקא בעשאה תוך ל' יום סמוך לחג להכי קמ"ל דבכה"ג אפילו לב"ש כשרה ומינה דלב"ה בכל גווני כשרה:
+
+Mishnah 2
+
+[אות ה] <b>במשנה סוכה ע"ג סוכה. </b>ודוקא אם כל אחד בפ"ע צלתה מרובה מחמתה. אבל אם העליונה חמתה מרובה מצלתה. העליונה פסולה. והתחתונה כשרה. ואם העליונה צלתה מרובה מחמתה והתחתונה חמתה מרובה מצלתה שתיהן כשירות. וההפרש שבין סוכה לסוכה אפלגו אמוראי בגמרא ופסק הרי"ף כמ"ד עשרה:
+[אות ו] <b>תי"ט ד"ה כאילו. וחבטן ועירבן עם הסכך. </b>אבל בלא"ה לא מתכשר. ודעת תוספות דוקא כשאין הסוכה צלתה מרובה מחמתה בלא האילן אבל אם א"צ לאילן גם בלא חבטן כשר והא דלא מוקי מתני' בהכי. דמלתא דפשיטא הוא ולא הוצרך למתני כאילו עשאה בתוך הבית למידק מיניה דאם אילן חמתו מרובה מצלתה כשרה. ודעת הר"ן אף אם בלא אילן צלתה מרובה מחמתה מ"מ אם כשינטל מה שתחת האילן לא ישאר אח"כ הכשר סוכה פסול בלא חבטן דמה שתחת האילן ומכוון לנגדו מפסל עיי"ש והביאן התי"ט בקצרה (בסמוך משנה ד'):
+
+Mishnah 3
+
+[אות ז] <b>תי"ט ד"ה מפני. כך כתוב בתוספות. </b>אבל להגן על האדם מפני החמה הוי בכלל לנאותה וכשר אף דהסדין מסתמא צלתה מרובה מחמתה ומ"מ בעינן שלא יהא בין הסדין להסכך יו"ד טפחים דאז פסול מדין סוכה שתחת סוכה. ועיין במהרש"א דבעיא ג"כ דקדם צל סכך לצל סדין עיי"ש:
+
+Mishnah 4
+
+[אות ח] <b>במשנה ואת הדלעת. </b>עי' (פ"ח דאהלות מ"ה) ומ"ש שם על הגליון:
+
+Mishnah 5
+
+[אות ט] <b>בהרע"ב ד"ה אין מסככין. אלא פעמים. </b>ואפילו דיעבד פסול מדרבנן כ"כ תוס' ממשמעות סוגיין:
+[אות י] <b>שם ד"ה כשרים לדפנות. דסכה סכך וכו'. </b>ובמאור הביא ירושלמי וסכות על הארון את הפרוכת מכאן שעושין דפנות מדבר המקבל טומאה:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות יא] <b>בתי"ט ד"ה בארוכות. מוקי לה בגמרא בארוכה. </b>הוא תמוה דלמה דפסקינן דסככה בבלאי כלים פסול כיון דבאים מדבר שהיה מקבלים טומאה. א"כ א"צ לאוקמי בארוכה וב' כרעיים. ובסוגיא אמרי' כן בדרך דחייה דליכא לאוכוחי ממתני' דסככה בבלאי כלים פסול די"ל דמיירי בארוכה וב' כרעיים. אבל לפי האמת א"צ לזה. וכ"כ הר"ן במתני' או בארוכות המטה אע"פ שאין המטה שלימה פסולים לסיכוך דהא אמרי' בגמ' דסככה בבלאי כלים כיון דמכלים שלמים אתו פסולים עכ"ל. וכן פסקי' בש"ע:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות יב] <b>תי"ט סוף ד"ה אמר ר"י. דלא עדיף ממטה. </b>לענ"ד הא חזינן דקינוף עדיף ממטה דהרי מבואר בסוגיין בפ"ק דקינוף אע"ג דלא גבוה עשרה פסולה ואילו גבי מטה להדיא תרגמא שמואל דוקא בגבוה יו"ד אע"כ דקינוף גרע ממטה משום דלתוכו עשוי משא"כ במטה דלגבה עשוי בעינן דוקא שגבוה עשרה כמ"ש הר"ן בריש פרקין. וא"כ י"ל ה"נ לר"י דמטה כיון דלגבה עשוי לא מקרי קבע לגבי הישן תחתיה מה שאין כן בקינוף:
+
+Mishnah 2
+
+[אות יג] <b>בהרע"ב ד"ה מדובללת. אלא קנה עולה כו'. </b>היינו שאין בין העולה ליורד ג"ט או שהעליונה רחב טפח והאויר התחתון ג"כ טפח דאמרי' חבוט רמי. כך מבואר בסוגיין ובש"ע:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות יד] <b>בתוי"ט סוף ד"ה ב"ש פוסלין. הלכה כב"ש בתרוייהו. </b>ודעת תוספות דתרי טעמי נינהו. דבאינה מחזקת פסולה מדינא דהוי דירה סרוחה. ובסוכה גדולה ושולחנו בתוך הבית משום גזירה ואנן קי"ל כב"ש לענין אינה מחזקת. אבל לא לענין הגזירה דשמא ימשוך עיי"ש. ונ"ל דבסוכה קטנה סמוך לסוכה גדולה וראשו ורובו בסוכה קטנה שאינו ז' על ז' ושולחנו בסוכה גדולה בזה הרי"ף לקולא ותוס' לחומרא. דלהרי"ף יצא דל"ש למגזר שמא ימשוך דהא גם שלחנו בתוך סוכה כשירה. ולתוס' פסולה. דמ"מ הקטנה דירה סרוחה היא:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות טו] <b>לולב הגזול. </b>ואף שאול פסול דבעי' לכם. והא דקתני גזול משום דהוי מילתא דפסיקא דפסול ג"כ בי"ט ב' משום מצוה הבאה בעבירה. ודעת תוס' דבגבולים ביום א' ובמקדש כל ז' שוו להדדי וכל הפסולים שבגבולים ביום א' פסולים ג"כ במקדש כל ז' אלא דבגבולים בשאר הימים דהוי רק לזכר למקדש במלתא דתליא בעיקר הלקיחה דהיינו ד' מינים. וכן ביבש משום הידור מצוה פסלוהו חז"ל, אבל חסר ושאול לא פסלוהו. וגזול פסולה משום מה"ב. והרמב"ן ס"ל דשאול כשר במקדש באינך יומי אבל אינך פסולים דהמה בגוף האתרוג פסול במקדש כל ז' מדאורייתא. אבל בגבולין יבש וכל הפסולים כשר באינך יומי זולת גזול משום מה"ב. וכן הפסולי' משום דבציר להו שיעורא או כתותי מיכתת שיעורי' או דהוא מין אחר עיי"ש:
+[אות טז] <b>בתי"ט ד"ה הגזול. ומדברי הר"ב למדתי שנויא אחרינא. </b>ולענ"ד עדיין צריכים אנו לתירוץ התוס' דהא ביו"ט ב' כשר אשירה דעו"ג אף קודם ביטול לדעת רוב הפוסקים דכיון דאפשר בביטול ל"א כתותי מכתת שיעוריה ובזה יקשה דמ"מ לפסול משום מה"ב אלא ע"כ כתירוצם דתוספות ומה"ט קשה לי באמת על תוס' דנקטו קושייתם דלמ"ל טעם דכתותי תיפוק ליה משום מה"ב דזה ליכא קושי' כ"כ די"ל דצריך לטעם דכתותי לשמואל דלא ס"ל מה"ב עכ"פ ביו"ט ב' והו"ל למנקט קושייתם בחזקה יותר לדינא דאמאי אשירה דעו"ג קודם ביטול כשר לרוב הפוסקים בי"ט ב' הא הוי מה"ב. וזה יש ליישב בקל. אבל תמוה לי יותר למה דהיה ס"ל בקושייתם דאשירה מקרי מה"ב היה להם לאלם קושייתם דלמ"ל קרא לאסור נעבד לגבוה תיפוק ליה משום מה"ב וצ"ע. גם לפי מ"ש תוס' דהא דאמרי' באשירה דמשה דכתותי מכתת שיעוריה הך טעמא לא אצטריך רק ליו"ט ב' דבי"ט א' בלא"ה פסול דלא מקרי לכם כיון דאין בו דין ממון והעתיק דבריהם התוי"ט בדיבור הסמוך. והיינו ע"כ ליו"ט ב' בגבולין לשיטתייהו דתוס' דס"ל דפסולה דבעי' לכם שייך ג"כ מה"ת בי"ט ב' במקדש וכיון דטעמא דכתותי ממילא מיירי רק בי"ט ב' בגבולין דהוא דרבנן בזה יקשה תיפוק ליה משום מה"ב. דל"ש לתרץ דנקט יותר פסולי דאורייתא דכתותי שיעוריה דהא בלא"ה מיירי רק בדרבנן:
+[אות יז] <b>בא"ד קרא דדברי קבלה הוא כו'. </b>עדיין יקשה לרבא דיליף בב"ק דיאוש ל"ק מדכתיב קרבנו ולא הגזול דמיירי אחר יאוש והרי מ"מ הוי יאוש ושינוי השם וע"כ הטעם משום מה"ב כמ"ש תוספ' שם. וא"כ הוי דאורייתא ויקשה דלמ"ל קרא דלכם. ובתוספות (סוכה דף ט') כתב לתרץ דמה"ב הוא דרבנן וקרא דקרבנו היינו דלהקרבה שבשעת הקדישו יהיה שלו דבזה ל"צ לדברי התי"ט דקרא דדברי קבלה הוא דהא באמת בקרבן מדאורייתא פסול. אלא דבשאר מצות הוא דרבנן:
+[אות יח] <b>בהרע"ב ד"ה של אשירה. אילן הנעבד. </b>מדסתם לה הרע"ב ולא מפרש דאשירה היא של ישראל נראה דס"ל כדעת ר"ת שכתבו תוספות בשמו דאף ע"ז של עו"ג כ"ז שלא נתבטל אמרי' ביה כתותי מכתת שיעוריה אלא שמ"ש תוס' דמ"מ מתני' ע"כ מיירי באשירה דמשה. דבשל עו"ג כבר נתבטל בקציצת הלולב. בזה י"ל דלא ס"ל להרע"ב כן דהא אפשר שהישראל קצצו וביטול ע"י ישראל לא מהני כדאמרינן במסכת ע"ז דגזרי' דלמא מגבה לה והדר מבטל לה. והא דמוקי הש"ס באשירה דמשה ולא מוקי בעו"ג וקודם ביטול י"ל משום דבאמת מתני' בהכי מיירי כדאמרינן עלה בש"ס דיקא נמי דקתני דומיא דעיר הנדחת (דלא מהני לה ביטול) וכמ"ש תוס' שם מקודם עיי"ש:
+[אות יט] <b>בהרע"ב ד"ה כל לולב. וטפח יותר. </b>הא דלא קתני סתם דלולב בעי ד' טפחים. היינו דאם ההדס וערבה גבוהים הרבה צריך שיהא שדרו של לולב למעלה מהן טפח כדי לנענע. הר"ן:
+
+Mishnah 2
+
+[אות כ] <b>בהרע"ב ד"ה ואין ממעטין. דהו"ל מתקן. </b>ואם עבר ולקטן כשר. דדיחוי מעיקרא (בה"ג דבידו למעט באיסור) לא הוי דיחוי. ואם אשחור ביו"ט דהוי נראה ונדחה מספקינן בגמרא אם בעבר ומיעטן כשר. דאף דבמלתא דבידו אף נראה ונדחה כשר מ"מ לא דמי לגמרי אע"ג דבידו ללקטן. תוס'. ובזבחים (דף ל"ד) ביארו דבריהם דמ"מ כיון דאסור ללקוט משום איסור יו"ט לא הוי כ"כ בידו. תמוה לי מסוגיין דדייקינן ארישא ואם מיעטן כשר דמעטינהו אימת וכו' ואי לבתר דלאגדיה תפשוט דדיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי והא ברישא דמיירי בעי"ט דהוי בידו לגמרי פשיטא דלא הוי דיחוי ואפילו בנראה ונדחה וצע"ג:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות כא] <b>בתוי"ט ד"ה של תרומה. והכא איכא בינייהו כדאיתא בגמרא. </b>ונ"מ נמי בהיפוך היכא דהאתרוג כבר הוכשר למ"ד שמכשיר ליכא ולמ"ד שמפסיד איכא. תוספות:
+[אות כב] <b>בתי"ט ד"ה בירושלים. אלא לרבותא דלכתחלה לא. </b>והריטב"א בחידושיו כ' דהוא רבותא דאפי' נכנס ואינו רשאי לפדותו מ"מ מיקרי לכם וכ"ש קודם שנכנס לירושלים שיכול לפדותו שנוטלו ויוצא בו לכתחילה עכ"ל:
+[אות כג] <b>בא"ד הו"ל לפרש הה"נ חוץ לירושלים כהר"ן. </b>לענ"ד י"ל דס"ל כל"א שהביא רש"י בסנהד' דהטעם דפטורה מחלה משום דלית ביה היתר אכילה ולא מקרי עריסותיכם. וכן דעת תוספות (קדושין דף מ"ג ע"ב) ד"ה איהו וכו' שהוכיחו שם דאף בגבולין הוי ממון הדיוט ומה דכ' התי"ט וממאי דמותיב התם בגמרא מוכח הכי. נראה דבא לסתור פירוש זה ממה דמותיב התם מעיר הנדחת. אך כבר כתבו תוספות (בכורות דף ט') ע"ב ד"ה ותנן רי"א וכו' וז"ל והא דאמר בס"פ חלק בגבולין ד"ה פטורין. לאו משום דחשיב ממון גבוה לכ"ע בגבולין אלא משום דלא קרינן ביה עריסותיכם כיון דאסור באכילה וכן עיר הנדחת לא שללה הוא עכ"ל. וא"כ דברי הרע"ב עולים כהוגן:
+[אות כד] <b>בהרע"ב ד"ה ובית הלל מכשירין. דהא כו'. </b>משמע דבטבל גמור לכו"ע פסול ומפירש"י משמע דטבל פסול. דלית ביה היתר אכילה. ודעת תוס' דפסול משום דיש לכהן חלק בו והוי כשותפים. ודעת הרמב"ן דטבל כשר. ומתני' דקתני של דמאי קאי על תרומה טמאה היינו ת"ט של דמאי וכשר לב"ה דחזיא לעניים דגם ת"ט של דמאי שרי לעניים כמ"ש להדיא הריטב"א בחידושיו:
+[אות כה] <b>בא"ד כדתנן מאכילין את העניים דמאי. </b>וב"ש לטעמייהו דס"ל דאין מאכילין עניים דמאי כמ"ש הרע"ב (רפ"ג דדמאי):
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות כו] <b>בתי"ט ד"ה ר"מ. א"צ אגד לית ביה משום בל תוסיף. </b>עיין בתוס' בסוגיין (דף ל"א ע"ב) שהעלו דאף לרבנן הוי בב"ת וההיא דסנהדרין דאמרינן האי לחודיה קאי היינו לענין שאינו מגרע המצוה מכח ההוספה והא דאגדיה הלולב שלא במינו היינו משום דאין זה כדרך גדילתו ומינים שבלולב בעינן כדרך גדילתן. אבל לר"י דצריך אגד יש לחשוב כמוסיף באגודתו דכל אגודה אינו כדרך גדילתו. ועיין בהר"ן והרא"ש דס"ל דאף דרך גדילתו אם מוסיף לנוי בעלמא לא הוי כמוסיף. והטעם כתב הרא"ש וז"ל ואע"ג דבזמנו לא בעי כוונה לבל תוסיף היינו בסתם. אבל אם כיון לנוי אפילו כדרך גדילתו לא הוי בב"ת (ונ"ל דהסברא כמ"ש הר"ן (בפ"ג דר"ה) דאף למ"ד דמצות א"צ כוונה מ"מ כל שמכוין שלא לצאת אינו יוצא.) (וכן מבואר בתוספות (בפרקין דף ל"ט) ד"ה עובר לעשייתן ע"ש) וכיון דלענין לצאת לא יצא מש"ה ליכא בל תוסיף כמו דמדמה הש"ס (ספ"ג דר"ה) להדיא. והר"ן כתב הטעם וז"ל כיון דלרבנן דל"צ אגד ליכא למיחש משום ב"ת מדרבנן כל לנאותו לא גזרו עכ"ל. נ"ל שהר"ן מפרש ההיא דסנהדרין דהאי לחודיה קאי כפשטא דליכא ב"ת כלל מדאורייתא וההיא דשמעתין דמשמע דהוי בב"ת היינו מדרבנן ולק"מ קושית תוספות:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+[אות כז] <b>בהרע"ב ד"ה בשביעית. לפי שלולב עץ בעלמא הוא. </b>לכאורה דברי הרע"ב תמוהים להמעיין בסוגיין דנראה דלולב יש בו קדושת שביעית כיון דהנאתו וביערו שוים ואינו דומה לשאר עצים דעומדים להסקה. אלא דהכי מיירי דהחנטה היה בששית ומש"ה אין בלולב משום שביעית דאזלינן באילן בתר חנטה. אבל באתרוג אזלינן בתר לקיטה (ומתניתי' דהכא פליגי על מתני' (דפ"ב מ"ו) דבכורים) אח"כ מצאתי בעזה"י שעמד בזה בס' כפות תמרים עיי"ש. 
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+[אות כח] <b>בתי"ט ד"ה מוליכין. מסקינן דהכא בגבולין מיירי כו' בזמן שבהמ"ק קיים. </b>ולפ"ז ק"ק סיפא דמתני'. ושאר ימות החג אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חבירו. דבזמן שבהמ"ק קיים היכי משכחת לה הא בגבולין אין נוטלין רק יום א'. ובמקדש בעי לכם כל ז' לשיטת תוס' שכתבתי בגליון ריש פרקין. ועיין:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות כט] <b>במשנה ובהן היו מדליקין. </b>אף דבגדי כהונה שבלו מועלים בהם. הואיל ולכבוד קרבן היו עושין צורך קרבן חשיב ליה. תוספות (פ"ב דשבת דף כ"א ע"א):
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות ל] <b>במשנה ערב שבת שבתוך החג. </b>והא דלא חשיב עוד ערב פסח דהיה כ"ז תקיעות בקריאת הלל דהא ליכא למימר תנא ושייר דמאי שייר דהאי שייר דר"ה שחל להיות בשבת ליכא שיורא למה דקי"ל דאין תוקעים לכל מוסף ומוסף כמ"ש התי"ט. צ"ל דמתני' כר"י דס"ל דכת שלישית לא הגיע לאהבתי ובצרי להו ששה תקיעות. ואף דמשכחת לה בע"פ שחל בע"ש דאיכא עוד ו' תקיעות משום ע"ש. צ"ל כיון דלאו מלתא דפסיקא בכל שנה לא חשיב:
+[אות לא] <b>בתי"ט ד"ה ערב שבת. ובשבת שבתוך החג שהיו תשע למוספים. </b>לפי מסקנת הסוגיא דאין תוקעים לכל מוסף ומוסף וכמ"ש התי"ט במשנתינו בדיבור הראשון בלא"ה ליכא למפרך כן דהא לא היה תשעה למוספים דבשבת בפ"ע:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Taanit/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Taanit/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..76efb5e1e3764ccc26a8c8070caa8ca92ae5c25b
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Taanit/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt	
@@ -0,0 +1,92 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Taanit
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה תענית
+Vilna, 1908-1909
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה תענית
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>סימן קללה בחג. </b>אף דכל שהוא גבוה פחות מכ' אמה יכול לעשות סוכה קבוע במחיצות של ברזל (כמ"ש התי"ט ריש סוכה) וא"כ מאי קללה איכא הא יכול לקבוע הסכך במסמרים שלא ירדו גשמים בסוכה. ואפילו את"ל דאסור משום גזרת תקרה (כההיא דפ"א מ"ו דסוכה) מ"מ כיון דלא אסור אלא מדרבנן ל"ש לומר דהוי סימן קללה (לענ"ד ביאור דבריהם דמ"מ יכול לקבוע במסמורות ויהיה יוצא עכ"פ ידי סוכה דאורייתא, ואף די"ל דבעי"ט דעדיין לא ירדו גשמים לא היה קובעם במסמרות כיון דצריך לצאת אף ידי דרבנן. ואח"כ כשירדו גשמים בי"ט א"י לקבוע במסמורות דהוי בנין בי"ט, מ"מ דחיקא להו לומר דסימן קללה בחג היינו רק בי"ט א' או בשבת שבתוך החג). צ"ל דנהי דל"ח בדפנות אי עביד להו קבע מ"מ בסככה שעיקר הסוכה על שם הסכך לא מיתכשרא עד דעביד לה עראי. תוס' (פ"א דסוכה דף ב' ע"א) ד"ה כי עביד:
+
+Mishnah 2
+
+[אות ב] <b>בהרע"ב ד"ה והראשון. והלכה כר"י. </b>ובגמרא ומי אמר ר"י הכי (דהלכה כר"י) והתנן בשלשה במרחשון שואלין את הגשמים ר"ג אומר בשבעה בו ואמר ר"א הלכה כר"ג. ומשני גברא אגברא קא רמית. איבעית אימא ל"ק כאן לשאול כאן להזכיר. והאר"י במקום ששואל מזכיר. ומשני ההוא להפסקה איתמר. ופירש"י והאר"י במקום והיכי א"ר יוחנן דהלכה כר"י דמזכיר בי"ט האחרון הא ליכא שאלה דאין אומר ברכת השנים בי"ט ע"כ. ולא אבינה דא"כ היאך משני דההיא להפסקה אתמר הא עדיין קשה כן על ההפסקה דהא בע"פ אחר המנחה פוסק מלשאול ואעפ"כ מזכיר בשחרית ביו"ט ואם דנימא מה דפוסק מלשאול בליל י"ט לא מקרי אינו שואל כיון דבתפלת י"ט לא שייך שאלה דא"כ גם לענין התחלה י"ל כן די"ט האחרון במה דאינו שואל אינו בכלל אינו שואל כיון דליכא כלל הזכרת שאלה בתפלה די"ט ותיכף אחר י"ט שיכול לשאול הוא שואל. ויותר קשה מ"ש רש"י אח"כ והאר"י התחיל להזכיר כו' דהקושיא מהא דאמר פסק מלשאול אינו מזכיר והא בע"פ פוסק ואיך אמר ר"י הלכה כר"י דמזכיר בשחרית בי"ט וזה תמוה דמה צורך להביא האי דר"י הא תיכף כשתירץ האי להפסקה אתמר לפרוך הא גם על ההפסקה קשה דהא פוסקים בע"פ ומזכיר עד תפלת מוסף.  <b>ולולי </b>דברי רש"י היה נ"ל בפשוטו דזהו וודאי מה דאינו שואל בליל א' דפסח וכן במוסף דסוכות זהו (אינו) בכלל אינו שואל כיון דבתפלת י"ט ל"ש כלל שאלה אלא דפרכת הש"ס קאי על שנויא דמקודם ואב"א כאן לשאול כאן להזכיר דלא ניחא לומר דר"י פליג על ר"א אלא דגם ר"י סובר דהלכה כר"ג לזה פריך והאמר ר"י במקום ששואל והא קודם מרחשוון אינו שואל ומזכיר. ומשני דלהפסקה אתמר דשאלה והזכרה שוים דמה דפוסק מלשאול בי"ט זהו לא מקרי אינו שואל דהתפלה בעצמותה גורמת דאינו שואל והדר פריך דהא תרתי אתמר דאר"י התחיל להזכיר וישאר קושיא הראשונה על ההתחלה אם לא נרצה לעשות פלוגתא בין ר"י ור"א. ומשני אלא ל"ק הא לן והא להו והיינו אף אם ר"י סובר כר"א דהלכה כר"ג ניחא דהא לן היינו או כפירש"י דלבני בבל באמת אינו מזכיר עד זיי"ן במרחשון והא דאמר הלכה כר"י היינו לבני א"י דמיד אחר יו"ט דאפשר לשאול שואל או כפירוש תוס' דבאמת אין הזכרה ושאלה שוים דלבני בבל מזכיר קודם ז' מרחשוון אף דאינו שואל. והא דאר"י דהזכרה בזמן שאלה היינו לבני א"י והסוגיא מרווחת ועל פירש"י צלע"ג.  <b>ובדברי </b>רש"י הנ"ל בההיא דהא לן דלבני בבל אינו מזכיר עד זיי"ן מרחשון קשה לי איך אמרי' ואנן דאית לן תרי יומי היכי עבדינן והא בממנ"פ בא"י לא עבדי ב' יומי ובני בבל הא אין מזכירין עד ז' דמרחשון וצ"ע:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות ג] <b>בתוי"ט ד"ה נידוי. כ"כ רש"י. </b>עיין במל"מ (פ"ו הל' י"ד מהל' ת"ת):
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות ד] <b>בהרע"ב ד"ה ובה' מותרים. מותרים לכבס כו'. </b>וכ"ה לשון רש"י, ומדהשמיט לספר משמע דתספורת אסור. וכמ"ש בהגהת אשר"י והמג"א [סי' תקנ"א ס"ק י"ד] נתן טעם דבלא"ה אין דרך לספר לכבוד שבת. אבל בתוס' (דף כ"ט ע"ב) ד"ה ותרווייהו מפורש דגם לספר מותר:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Taanit/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Taanit/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ee907b6c9d492ee72534ec04daff95d403c7c937
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Taanit/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,95 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Taanit
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה תענית
+merged
+https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Taanit
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1908-1909
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה תענית
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>סימן קללה בחג. </b>אף דכל שהוא גבוה פחות מכ' אמה יכול לעשות סוכה קבוע במחיצות של ברזל (כמ"ש התי"ט ריש סוכה) וא"כ מאי קללה איכא הא יכול לקבוע הסכך במסמרים שלא ירדו גשמים בסוכה. ואפילו את"ל דאסור משום גזרת תקרה (כההיא דפ"א מ"ו דסוכה) מ"מ כיון דלא אסור אלא מדרבנן ל"ש לומר דהוי סימן קללה (לענ"ד ביאור דבריהם דמ"מ יכול לקבוע במסמורות ויהיה יוצא עכ"פ ידי סוכה דאורייתא, ואף די"ל דבעי"ט דעדיין לא ירדו גשמים לא היה קובעם במסמרות כיון דצריך לצאת אף ידי דרבנן. ואח"כ כשירדו גשמים בי"ט א"י לקבוע במסמורות דהוי בנין בי"ט, מ"מ דחיקא להו לומר דסימן קללה בחג היינו רק בי"ט א' או בשבת שבתוך החג). צ"ל דנהי דל"ח בדפנות אי עביד להו קבע מ"מ בסככה שעיקר הסוכה על שם הסכך לא מיתכשרא עד דעביד לה עראי. תוס' (פ"א דסוכה דף ב' ע"א) ד"ה כי עביד:
+
+Mishnah 2
+
+[אות ב] <b>בהרע"ב ד"ה והראשון. והלכה כר"י. </b>ובגמרא ומי אמר ר"י הכי (דהלכה כר"י) והתנן בשלשה במרחשון שואלין את הגשמים ר"ג אומר בשבעה בו ואמר ר"א הלכה כר"ג. ומשני גברא אגברא קא רמית. איבעית אימא ל"ק כאן לשאול כאן להזכיר. והאר"י במקום ששואל מזכיר. ומשני ההוא להפסקה איתמר. ופירש"י והאר"י במקום והיכי א"ר יוחנן דהלכה כר"י דמזכיר בי"ט האחרון הא ליכא שאלה דאין אומר ברכת השנים בי"ט ע"כ. ולא אבינה דא"כ היאך משני דההיא להפסקה אתמר הא עדיין קשה כן על ההפסקה דהא בע"פ אחר המנחה פוסק מלשאול ואעפ"כ מזכיר בשחרית ביו"ט ואם דנימא מה דפוסק מלשאול בליל י"ט לא מקרי אינו שואל כיון דבתפלת י"ט לא שייך שאלה דא"כ גם לענין התחלה י"ל כן די"ט האחרון במה דאינו שואל אינו בכלל אינו שואל כיון דליכא כלל הזכרת שאלה בתפלה די"ט ותיכף אחר י"ט שיכול לשאול הוא שואל. ויותר קשה מ"ש רש"י אח"כ והאר"י התחיל להזכיר כו' דהקושיא מהא דאמר פסק מלשאול אינו מזכיר והא בע"פ פוסק ואיך אמר ר"י הלכה כר"י דמזכיר בשחרית בי"ט וזה תמוה דמה צורך להביא האי דר"י הא תיכף כשתירץ האי להפסקה אתמר לפרוך הא גם על ההפסקה קשה דהא פוסקים בע"פ ומזכיר עד תפלת מוסף.  <b>ולולי </b>דברי רש"י היה נ"ל בפשוטו דזהו וודאי מה דאינו שואל בליל א' דפסח וכן במוסף דסוכות זהו (אינו) בכלל אינו שואל כיון דבתפלת י"ט ל"ש כלל שאלה אלא דפרכת הש"ס קאי על שנויא דמקודם ואב"א כאן לשאול כאן להזכיר דלא ניחא לומר דר"י פליג על ר"א אלא דגם ר"י סובר דהלכה כר"ג לזה פריך והאמר ר"י במקום ששואל והא קודם מרחשוון אינו שואל ומזכיר. ומשני דלהפסקה אתמר דשאלה והזכרה שוים דמה דפוסק מלשאול בי"ט זהו לא מקרי אינו שואל דהתפלה בעצמותה גורמת דאינו שואל והדר פריך דהא תרתי אתמר דאר"י התחיל להזכיר וישאר קושיא הראשונה על ההתחלה אם לא נרצה לעשות פלוגתא בין ר"י ור"א. ומשני אלא ל"ק הא לן והא להו והיינו אף אם ר"י סובר כר"א דהלכה כר"ג ניחא דהא לן היינו או כפירש"י דלבני בבל באמת אינו מזכיר עד זיי"ן במרחשון והא דאמר הלכה כר"י היינו לבני א"י דמיד אחר יו"ט דאפשר לשאול שואל או כפירוש תוס' דבאמת אין הזכרה ושאלה שוים דלבני בבל מזכיר קודם ז' מרחשוון אף דאינו שואל. והא דאר"י דהזכרה בזמן שאלה היינו לבני א"י והסוגיא מרווחת ועל פירש"י צלע"ג.  <b>ובדברי </b>רש"י הנ"ל בההיא דהא לן דלבני בבל אינו מזכיר עד זיי"ן מרחשון קשה לי איך אמרי' ואנן דאית לן תרי יומי היכי עבדינן והא בממנ"פ בא"י לא עבדי ב' יומי ובני בבל הא אין מזכירין עד ז' דמרחשון וצ"ע:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות ג] <b>בתוי"ט ד"ה נידוי. כ"כ רש"י. </b>עיין במל"מ (פ"ו הל' י"ד מהל' ת"ת):
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות ד] <b>בהרע"ב ד"ה ובה' מותרים. מותרים לכבס כו'. </b>וכ"ה לשון רש"י, ומדהשמיט לספר משמע דתספורת אסור. וכמ"ש בהגהת אשר"י והמג"א [סי' תקנ"א ס"ק י"ד] נתן טעם דבלא"ה אין דרך לספר לכבוד שבת. אבל בתוס' (דף כ"ט ע"ב) ד"ה ותרווייהו מפורש דגם לספר מותר:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Yoma/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Yoma/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..3963a8b319a2a99f14ee74b61851c85c2e2e2144
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Yoma/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt	
@@ -0,0 +1,199 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Yoma
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה יומא
+Vilna, 1908-1909
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה יומא
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>[במשנה] ללשכת פלהדרין. </b>והיתה בנויה בקודש ופתוחה לחול דאם לא היתה פתוחה לחול הא קי"ל אין ישיבה בעזרה אלא למלכי ב"ד בלבד וכ"ש שאין ישינים שם. תוס' (דף ה' ע"ב) ד"ה דאי רחסה"כ וכו':
+[אות ב] <b>שם ומתקינין לו כהן אחר. </b>מדלא קתני מפרישין לו כהן אחר תחתיו משמע דאותו כהן לא היה מפרישין מביתו משום דהפרשה לא מעכבא.גמרא:
+[אות ג] <b>שם אשה אחרת מתקינין לו. </b>היינו דכניס לה דבלא"ה לא מקרי ביתו וכדי שלא יהיה לו ב' בתים דבית אחד אמר רחמנא ולא ב' בתים מגרש להשנייה בתנאי ע"מ שלא תמות חברתה וגם מגרש להראשונה בתנאי ע"מ שאכנס לבית הכנסת ואי לא מיית חדא מינייהו או שהשנייה מייתא אינו נכנס לבהכ"נ וכיון דהראשונה לא מתה אגלאי מלתא למפרע דגיטא דחברתה הוי גט למפרע. ואי מייתא הראשונה כיון דחזי דבעי למימת קדים איהו ועייל לבהכ"נ ומשוי לה לגט דידה לגיטא מעליא וקיימא השנייה לאשתו. גמרא:
+[אות ד] <b>בתוי"ט ד"ה מביתו. </b>חיישינן שמא ימצא בתוך. וה"ה דהומ"ל דשמא ימצא דם על עד שלו או על שלה אותיום דהיא ודאי נדה. מהרש"א. ואף אם ישמש ביום ההפרשה ותמצא נדה מ"מ יכול לטבול ביום השביעי שהוא עיה"כ ולהיות לו הערב שמש דקי"ל בועל נדה אינו כנדה ויכול לטבול ביום כמו טמא מת ביום הז'. ואף דבלא"ה לא היה אפשר להיות עם אשתו בלשכה שיש לו עכ"פ קדושת הר הבית דבעל קרי אסור במחנה לויה מ"מ היה אפשר להפרישו למחילה א' בהר הבית דקי"ל מחילות לא נתקדשו. תוס'. ומ"מ קשה לי האיך קתני מלתא דפסיקא דמפרישי' מביתו הא משכחת דא"צ להפרישו באשתו יולדת ויושבת על דם טהור דליכא חשש כלל וצ"ע (ואפשר משום לא פלוג היו מפרישים לכל כה"ג):
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות ה] <b>במשנה והשביעוהו. </b>הפר"ח בס' מים חיים בפ"א מהלכות עיה"כ הקשה דמאי מהני השבועה הא לפי דעתם היו טועים הפרושים והם אנוסים בדעתם ואפשר שהיו נשבעים לשקר כדי לקיים מצות הקטורת כתקונה לפי שיטתם ותירץ דכיון שהיו יודעים דמשביעים לכל כה"ג איכא מאן דחמירא ליה שבועה ולא היה מכניס עצמו בכך. וע"ש עוד תירץ בע"א:
+[אות ו] <b>בתוי"ט ד"ה והשביעוהו. לא יכול שום אדם לדעת. </b>הקשה בספר הנ"ל אמאי צריך להשביעו הא היו יכולים לראות לפני ולפנים דרך פשפש כדפרכינן בסוגיא דגיטין (דף נ"ד ע"ב) ודילמא דחזינא דרך פשפש. וצ"ל דתקנתא דשבועה עדיפא דמהני אף לאותו שנה משא"כ לראותו דרך לול עכ"ל:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות ז] <b>במשנה בקריאת הגבר. </b>והרמב"ם (פ"ב מהלכות תמידין) כתב משיעלה עמוד השחר ועי' מ"ש בגליון (ספ"ב דמגילה):
+[אות ח] <b>ברע"ב ד"ה תורמין את. בין רב. </b>וכ"כ רש"י וסיים ובלבד שלא יפחות ממלא קומץ דילפינן לה בגז"ש והרים את הדשן מוהרים ממנו בקמצו עכ"ל והוא סוגיא ערוכה פ"ב (דף כ"ד ע"א) ושם פירש"י דהגז"ש רק לענין דלא יפחות מאומד מלא קומץ ואם רצה להוסיף יוסיף דליכא למימר דווקא קאמר דהא לא אפשר לפשוט ברמץ גחלים רותחות ידיו לקמץ עכ"ל. ודברי הרע"ב שסתם בין רב בין מעט דמשמע דאין שיעור בדבר תמוה דהא אינו פחות מקומץ. גם הרמב"ם (בפ"ב מהל' תמידין) לא הביא שיעור דקומץ וכבר תמה בזה המ"ל שם:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ט] <b>בתוי"ט ד"ה בראשונה. דאיכא אונס שינה. </b>אע"ג דהמעלה אברים למזבח היה צריך להיות ניעור כל הלילה עד שיתעכלו שאם יפקעו מעל מזבח שיחזירם למערכה ואעפ"כ היה פייס. שאני מיגנא ממיקם. גמרא ותוספות:
+[אות י] <b>שם בתי"ט ד"ה ואם היו. נדע במי יסיים כו'. </b>עיין שו"ת זכרון יוסף בראש הספר:
+
+Mishnah 2
+
+[אות יא] <b>במשנה וזה הפייס הראשון. </b>וזה שזכה בהרמה הוא מסדר המערכה והוא מעלה ב' גיזרי עצים כך מבואר בברייתא ערוכה בסוגיין. והרמב"ם (פ"ד מהלכות תמידין) הוסיף והוא מכניס מחתה מלאה אש מן המזבח החיצון למזבח הזהב להקטיר עליה קטורת. אבל הרע"ב (פ"ה מ"ה) דתמיד כתב דמי שזכה בקטורת אומר לזה שעמו זכה עמי במחתה ועי' בתוי"ט שם:
+
+Mishnah 3
+
+[אות יב] <b>במשנה מי שוחט. </b>ואותם כהנים שזכו בו בשחרית הם עצמם זכו ג"כ כסדר הזה בתמיד של בין הערביים זולת בקטורת כיון דמעשרת. וכן בסידור ב' גיזרי עצים דבשחר היה רק כהן אחד ובערב הוצרכו ב' כהנים ע"כ היה פייס לזה. ועיין בתוס' (דף כ"ו ע"א) דמיד בפייס דשחרית היה מפייסין מי שיסדרו ב' גיזרי עצים בין הערבים ולא היה פייס בפ"ע דא"כ נפישי להו פייסות. ועיין במהרש"א שם דה"נ לענין קטורת דבין הערבים הפיסו מיד בשעת הפסה דשחרית:<br><b>והרמב"ם (פ"ד מהל' תמידין) </b>כ' וז"ל חוץ מן הקטורת שהם מפיסים לה פייס אחר בין הערביים וכו' ואם כבר הקטירו כולן מימיהן מפיסין להן כולן בשחרית בפייס שלישי וזה שזכה בה שחרית מקטירה בין הערבים עכ"ל. משמע דס"ל דבין הערבים היה פייס לקטורת. ואף דא"כ נפישי להו פייסות צ"ל הא דקתני ד' פייסות היה היינו מלתא דפסיקא דהיכא דכבר הקטירו כולם לא היה פייס לקטורת בין הערביים. ובכ"מ שם הביא בשם הריטב"א דלענין ב' גזירים מי שזכה בהם בבוקר אומר בערב לחבירו זכה עמי בעץ השני והובא בתי"ט (במשנה ה') דלקמן:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות יג] <b>במשנה כיצד עצמו בתשעה. </b>אע"ג דהיה עוד כהן שמעלה אברים מהכבש למזבח פירש"י ע"כ דמתני' דהכא כראב"י דס"ל במתני' (פ"ה דתמיד) דכהן המעלה אברים לכבש הוא מעלה אותם למזבח וא"כ מתני' הקודם הפייס הרביעי וכו' מי מעלה אברים מכבש למזבח אתי' כרבנן ותוספות כתבו דמתני' נקט ט' כהנים ולא פחות מזה לעולם אבל עשרה לא היה בכל פעם דזמנין דבפייס דהעלו אברים מכבש למזבח זכה א' מהנך דזכו להוליך לכבש. והא דלא חשיב בהדייהו כהן המסדר ב' גיזרי עצים היינו משום דהיו מסדרים זה קודם שחיטת התמיד. תוס' (מנחות דף ע"ט) ד"ה תמיד של שחר:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות יד] <b>במשנה אמר להם הממונה. </b>עיין תי"ט (רפ"ח דסוטה) ד"ה ונגש הכהן:
+[אות טו] <b>[שם במשנה] אם הגיע זמן השחיטה. </b>והא דלא אמר אם הגיע זמן סידור ב' גיזרי עצים שהוא דוקא ביום כדכתיב ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר כיון דאית ליה תקנתא לא קתני דאף אם טעו במאור הלבנה אית ליה תקנתא לפורקה ולחזור לסדרה. גמרא (ספ"ב דלעיל):
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות טז] <b>בהרע"ב ד"ה לעבודה. לאו דוקא. </b>אף דמק"ו דיום הכפורים ליכא למילף רק לעבוד עבודה כמו התם ביוה"כ מ"מ מדרבנן טעון טבילה בנכנס לחוד דגזרו שלא יעבוד. תוספות:
+
+Mishnah 4
+
+[אות יז] <b>בתי"ט ד"ה ואת האברים. והרמב"ם העתיק גם כן המשנה כלשונה. </b>הרמב"ם כתב (שם וברפ"ד) החביתים והנסכים ושם נסכים כולל סולת ויין כמו שהקדים הכלל (בפ"ד מהלכות מעה"ק) וכמ"ש התי"ט (פ"ד דזבחים). [ובריש פ"ה דשקלים וכמו שרמז ע"ז לקמן בסד"ה של בין הערבים]. שיח יצחק:
+
+Mishnah 5
+
+[אות יח] <b>במשנה כדי שתפוג צנתן. </b>לשון הרמב"ם בחבורו שאין שבות במקדש. וזהו כגירסת תוספות בסוגיין דמדרבנן אסור במדינ' דהוי מצרף אבל במקדש אין שבות. וכתב הפר"ח (בסמ"ח) ומשמע דלא שרי בכך אלא בד' טבילות שהיה במקום קדוש אבל טבילה א' דהיתה בחול לא והכי דייק מתני' דלא קתני להך דעששיות מקמי טבילה ראשונה אלא לבתר דטבל קתני ואם היה זקן:
+
+Mishnah 6
+
+[אות יט] <b>בהרע"ב ד"ה ובקודש היתה. במקום קדוש. </b>אף דהך קרא בקידוש כתיב כמ"ש התי"ט (מ"ג) מ"מ מדאפקיה רחמנא לקידוש בלשון טבילה ילפי' לה מה קידוש במקום קדוש אף טבילה במקום קדוש. ופירש"י (בדף ל"ב ע"ב) אבל טבילה ראשונה לא ילפת מיניה דהא לאו דאורייתא היא עכ"ל. ותמוה לי הא סוגיא ערוכה גמרי' חמש טבילות ועשרה קידושים טובל כה"ג ומקדש בו ביום הרי דטבילה ראשונה ג"כ דאורייתא ועי' בתי"ט (משנה ג') ד"ה חוץ מזו. שוב ראיתי בתוספות ישנים שכתבו דלאו ה' טבילות גמירי להו אלא דשינוי עבודות גמירי להו וממילא איכא ה' טבילות כדילפינן מקרא דמעבודה לעבודה צריך טבילה עיי"ש. וא"כ דברי רש"י נכונים דהא מקרא ליכא למילף רק דמעבודה לעבודה צריך טבילה. אבל טבילה א' ליכא לימוד והוי רק דרבנן ואף דבכל ימות השנה כשבא לעבוד צריך טבילה כדאיתא במשנה ג' ומבואר בהרע"ב שם דילפי' מק"ו והוי דאורייתא י"ל דרש"י ס"ל דמתני' דלעיל דקתני עלה חוץ מזו בלבד אתיא באמת כרבי יהודא דס"ל בסוגיין דטבילה בכל ימות השנה מדרבנן הוא וסרך טבילה הוא אבל לבן זומא דיליף בק"ו באמת ס"ל דהיה בקודש וכדמוכח לומר לדברי תוס' (דף ל') ד"ה ומה המשנה לפי מ"ש תחלה הא דלא פרכי' דמה לטבילה התם דבעינן במקום קדוש. דהיא גופא נילף דבעינן מקום קדוש עיי"ש. וצ"ל הא דקתני במתני' חוץ מזו לא אתיא כבן זומא. ודו"ק. אולם הת"י לעיל (דף ל') כתבו דטבילה ראשונה דיוה"כ גם ר"י יליף לה בק"ו עיי"ש. וצ"ל הא דלא בעיא במקום קדוש היינו כדמסיק תוס' שם דסברא הוא כיון דאכתי לא נתקדש בבגדי קודש דיטבול בחול ואתיא מתני' גם אף כב"ז. וכמ"ש הרע"ב שם. אבל בכוונת רש"י י"ל כמ"ש:
+
+Mishnah 7
+
+[אות כ] <b>בהרע"ב ד"ה הכל ל' מנה. לאותן של ערבית. </b>ובעינן דשחר עדיפא משל ערבית. גמרא (והובא בתי"ט כאן):
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות כא] <b>בהרע"ב ד"ה עויתי. עשה להם זדונות כשגגות. </b>וצ"ל דמיירי בתשובה מיראה. דאילו מאהבה הא נעשו כזכיות כדאיתא ביומא (דף פ"ו ע"ב) ואולם לפ"ז קשה הא באותו קרא כתיב נוצר חסד לאלפים דזהו מיירי בתשובה מאהבה כדמוקמינן בסוטה (דף ל"א ע"א) קרא דעושה חסד לאלפים כך ראיתי מקשים וצ"ע:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות כב] <b>במשנה לתוך דם השעיר. </b>עמ"ש התי"ט (פ"ח מ"ו דזבחים) ומש"ש על הגליון:
+
+Mishnah 5
+
+[אות כג] <b>במשנה זה מזבח הזהב. </b>והא דכתיב ויצא היינו ללמוד דמקודם כשהזה על הפרוכת היה עומד לפנים מן המזבח בין מזבח לפרוכת ומזה משא"כ בפר הבא על כל המצות היה המזבח מפסיק בין הפרוכת לכהן בשעת הזאתו על הפרוכת. גמ':
+[אות כד] <b>בתי"ט ד"ה מקרן מזרחית. כך פירש"י. </b>ובתוס' ישנים כ' דמתני' דהכא סובר גם כת"ק דמתני' דלעיל דפרופה מן הדרום אלא דס"ל דמשמעות הקרא ויצא אל המזבח עד שיצא ויעמוד במזרחה של מזבח. דאז נפיק לגמרי מכולי מזבח ומשום דדרך ימין צריך להקיף דכל פינות שאתה פונה לא יהא אלא דרך ימין מתחיל בקרן צפונית דכשיצא כל גופו חוץ למזבח ועומד במזרח ופניו למערב אם יושיט ימינו לקרן צפונית הו"ל דרך ימין אבל אם יושיט ידו ימנית לקרן דרומית זהו דרך שמאל. ולפ"ז דברי הרמב"ם עולין כפשטן מזוקקים בלי דוחק:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות כה] <b>במשנה הקדים דם השעיר. </b>היינו במתנות שבהיכל דאילו במתנות שלפנים יחזור וישחוט שעיר ויזה מבעי ליה דהא שעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר פסול. גמרא:
+[אות כו] <b>שם יביא דם אחר. </b>וצריך ג"כ לחזור ולחפון קטורת ולהקטירו דקטורת שחפנה קודם שחיטת הפר פסול גמ'. וכ' בתוספות ישנים דמ"מ משמע בסיפא דמתני' וכן בהיכל וכן במזבח הזהב בזה לא בעיא שיחזור ויחפון ואפשר דחפינה פסולה היא אם חופן אחר מתנות שבפנים. אלא ע"כ כיון דנעשה מתנות שבפנים נעשית השחיטה כהלכתה ובטוב וגם החפינה שאחריה הכל בהכשר ושחיטה אחרונה של פר השני אינה אלא כדי להשלים ההזאות ותדע דהא בשעיר שנשפך דמו במתנות היכל או של מזבח דשוחט שעיר אחר דמשמע דאינו חוזר ומתחיל מתנות הפר שבהיכל והרי קדמה מתנות פר שבהיכל לשחיטת שעיר. אלא ע"כ היכא דשחיטה ראשונה חשובה היא נעשית שנעשה מדמה מתנות שבפנים זהו מקרי השחיטה מעליא והשחיטה שנייה לא מקרי שחיטה כי לא בא רק להשלים ההזאות עי"ש:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות כז] <b>במשנה ובלקיחתן כאחד. </b>כגון שלקחו מאדם א' ביחד או מב' ב"א ועשו שליח לקבל המעות דבהקדש מעות קונות. תוס' ישנים:
+[אות כח] שם <b>יקח זוג לשני. </b>ולקיחתו כאחד לא בעיא אלא למצוה ומיירי שכבר הפרישו א' לשעיר הנעשה בחוץ דאל"כ יקחו זה לשעיר הנעשה בחוץ ויביא זוג אחר לקיים מצות לקיחתן כא'. תוס' ישנים:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות כט] <b>במשנה חציו קשר בסלע. </b>וא"ת למה ידחה הבאת לשון חוץ לתחום. י"ל שאין מביאים אותן ביה"כ שכבר הביאו אותו מאתמול. א"נ על ראש השעיר מביאים אותו דהוי מחמר כלאחר יד. תוס' ישנים. מדבריהם אלו נשמע דס"ל דיש שביתת בהמתו ביה"כ אף שלא כתיב רק בשבת וא"כ ממילא ה"ה ביו"ט ועמ"ש בגליון המשניות (מגילה פ"א מ"ז). ואפשר לדחות דס"ל להת"י דסתמא קתני דהיו עושים בכל יוה"כ אף אם חל בשבת:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ל] <b>במשנה ובתשמיש. </b>בירושלמי ברחיצה הוא דאסור בתשמיש המטה לכ"ש. מתני' במקום שאין טובלין או קודם תקנת עזרא עיי"ש והגאון מהר"י אלפנדרי בקונטרס שלו סימן ה' כתב להכריח מזה כשיטת הסוברים דהנך ה' עינויים לאו דאורייתא דאל"כ ליתא לקושית הירושלמי דהא מצד מניעת הטבילה הוא רק דרבנן ומצד תשמיש הוא דאורייתא:
+[אות לא] <b>בתי"ט ד"ה המלך. ריש מסכת מ"ק. </b>ובשביעית (פ"ז מ"ג):
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Yoma/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Yoma/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..4799ba46e00ad1769c2f2d1e767a3fad43aaac95
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Moed/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Yoma/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,202 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Yoma
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה יומא
+merged
+https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Yoma
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1908-1909
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה יומא
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>[במשנה] ללשכת פלהדרין. </b>והיתה בנויה בקודש ופתוחה לחול דאם לא היתה פתוחה לחול הא קי"ל אין ישיבה בעזרה אלא למלכי ב"ד בלבד וכ"ש שאין ישינים שם. תוס' (דף ה' ע"ב) ד"ה דאי רחסה"כ וכו':
+[אות ב] <b>שם ומתקינין לו כהן אחר. </b>מדלא קתני מפרישין לו כהן אחר תחתיו משמע דאותו כהן לא היה מפרישין מביתו משום דהפרשה לא מעכבא.גמרא:
+[אות ג] <b>שם אשה אחרת מתקינין לו. </b>היינו דכניס לה דבלא"ה לא מקרי ביתו וכדי שלא יהיה לו ב' בתים דבית אחד אמר רחמנא ולא ב' בתים מגרש להשנייה בתנאי ע"מ שלא תמות חברתה וגם מגרש להראשונה בתנאי ע"מ שאכנס לבית הכנסת ואי לא מיית חדא מינייהו או שהשנייה מייתא אינו נכנס לבהכ"נ וכיון דהראשונה לא מתה אגלאי מלתא למפרע דגיטא דחברתה הוי גט למפרע. ואי מייתא הראשונה כיון דחזי דבעי למימת קדים איהו ועייל לבהכ"נ ומשוי לה לגט דידה לגיטא מעליא וקיימא השנייה לאשתו. גמרא:
+[אות ד] <b>בתוי"ט ד"ה מביתו. </b>חיישינן שמא ימצא בתוך. וה"ה דהומ"ל דשמא ימצא דם על עד שלו או על שלה אותיום דהיא ודאי נדה. מהרש"א. ואף אם ישמש ביום ההפרשה ותמצא נדה מ"מ יכול לטבול ביום השביעי שהוא עיה"כ ולהיות לו הערב שמש דקי"ל בועל נדה אינו כנדה ויכול לטבול ביום כמו טמא מת ביום הז'. ואף דבלא"ה לא היה אפשר להיות עם אשתו בלשכה שיש לו עכ"פ קדושת הר הבית דבעל קרי אסור במחנה לויה מ"מ היה אפשר להפרישו למחילה א' בהר הבית דקי"ל מחילות לא נתקדשו. תוס'. ומ"מ קשה לי האיך קתני מלתא דפסיקא דמפרישי' מביתו הא משכחת דא"צ להפרישו באשתו יולדת ויושבת על דם טהור דליכא חשש כלל וצ"ע (ואפשר משום לא פלוג היו מפרישים לכל כה"ג):
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות ה] <b>במשנה והשביעוהו. </b>הפר"ח בס' מים חיים בפ"א מהלכות עיה"כ הקשה דמאי מהני השבועה הא לפי דעתם היו טועים הפרושים והם אנוסים בדעתם ואפשר שהיו נשבעים לשקר כדי לקיים מצות הקטורת כתקונה לפי שיטתם ותירץ דכיון שהיו יודעים דמשביעים לכל כה"ג איכא מאן דחמירא ליה שבועה ולא היה מכניס עצמו בכך. וע"ש עוד תירץ בע"א:
+[אות ו] <b>בתוי"ט ד"ה והשביעוהו. לא יכול שום אדם לדעת. </b>הקשה בספר הנ"ל אמאי צריך להשביעו הא היו יכולים לראות לפני ולפנים דרך פשפש כדפרכינן בסוגיא דגיטין (דף נ"ד ע"ב) ודילמא דחזינא דרך פשפש. וצ"ל דתקנתא דשבועה עדיפא דמהני אף לאותו שנה משא"כ לראותו דרך לול עכ"ל:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות ז] <b>במשנה בקריאת הגבר. </b>והרמב"ם (פ"ב מהלכות תמידין) כתב משיעלה עמוד השחר ועי' מ"ש בגליון (ספ"ב דמגילה):
+[אות ח] <b>ברע"ב ד"ה תורמין את. בין רב. </b>וכ"כ רש"י וסיים ובלבד שלא יפחות ממלא קומץ דילפינן לה בגז"ש והרים את הדשן מוהרים ממנו בקמצו עכ"ל והוא סוגיא ערוכה פ"ב (דף כ"ד ע"א) ושם פירש"י דהגז"ש רק לענין דלא יפחות מאומד מלא קומץ ואם רצה להוסיף יוסיף דליכא למימר דווקא קאמר דהא לא אפשר לפשוט ברמץ גחלים רותחות ידיו לקמץ עכ"ל. ודברי הרע"ב שסתם בין רב בין מעט דמשמע דאין שיעור בדבר תמוה דהא אינו פחות מקומץ. גם הרמב"ם (בפ"ב מהל' תמידין) לא הביא שיעור דקומץ וכבר תמה בזה המ"ל שם:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ט] <b>בתוי"ט ד"ה בראשונה. דאיכא אונס שינה. </b>אע"ג דהמעלה אברים למזבח היה צריך להיות ניעור כל הלילה עד שיתעכלו שאם יפקעו מעל מזבח שיחזירם למערכה ואעפ"כ היה פייס. שאני מיגנא ממיקם. גמרא ותוספות:
+[אות י] <b>שם בתי"ט ד"ה ואם היו. נדע במי יסיים כו'. </b>עיין שו"ת זכרון יוסף בראש הספר:
+
+Mishnah 2
+
+[אות יא] <b>במשנה וזה הפייס הראשון. </b>וזה שזכה בהרמה הוא מסדר המערכה והוא מעלה ב' גיזרי עצים כך מבואר בברייתא ערוכה בסוגיין. והרמב"ם (פ"ד מהלכות תמידין) הוסיף והוא מכניס מחתה מלאה אש מן המזבח החיצון למזבח הזהב להקטיר עליה קטורת. אבל הרע"ב (פ"ה מ"ה) דתמיד כתב דמי שזכה בקטורת אומר לזה שעמו זכה עמי במחתה ועי' בתוי"ט שם:
+
+Mishnah 3
+
+[אות יב] <b>במשנה מי שוחט. </b>ואותם כהנים שזכו בו בשחרית הם עצמם זכו ג"כ כסדר הזה בתמיד של בין הערביים זולת בקטורת כיון דמעשרת. וכן בסידור ב' גיזרי עצים דבשחר היה רק כהן אחד ובערב הוצרכו ב' כהנים ע"כ היה פייס לזה. ועיין בתוס' (דף כ"ו ע"א) דמיד בפייס דשחרית היה מפייסין מי שיסדרו ב' גיזרי עצים בין הערבים ולא היה פייס בפ"ע דא"כ נפישי להו פייסות. ועיין במהרש"א שם דה"נ לענין קטורת דבין הערבים הפיסו מיד בשעת הפסה דשחרית:<br><b>והרמב"ם (פ"ד מהל' תמידין) </b>כ' וז"ל חוץ מן הקטורת שהם מפיסים לה פייס אחר בין הערביים וכו' ואם כבר הקטירו כולן מימיהן מפיסין להן כולן בשחרית בפייס שלישי וזה שזכה בה שחרית מקטירה בין הערבים עכ"ל. משמע דס"ל דבין הערבים היה פייס לקטורת. ואף דא"כ נפישי להו פייסות צ"ל הא דקתני ד' פייסות היה היינו מלתא דפסיקא דהיכא דכבר הקטירו כולם לא היה פייס לקטורת בין הערביים. ובכ"מ שם הביא בשם הריטב"א דלענין ב' גזירים מי שזכה בהם בבוקר אומר בערב לחבירו זכה עמי בעץ השני והובא בתי"ט (במשנה ה') דלקמן:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות יג] <b>במשנה כיצד עצמו בתשעה. </b>אע"ג דהיה עוד כהן שמעלה אברים מהכבש למזבח פירש"י ע"כ דמתני' דהכא כראב"י דס"ל במתני' (פ"ה דתמיד) דכהן המעלה אברים לכבש הוא מעלה אותם למזבח וא"כ מתני' הקודם הפייס הרביעי וכו' מי מעלה אברים מכבש למזבח אתי' כרבנן ותוספות כתבו דמתני' נקט ט' כהנים ולא פחות מזה לעולם אבל עשרה לא היה בכל פעם דזמנין דבפייס דהעלו אברים מכבש למזבח זכה א' מהנך דזכו להוליך לכבש. והא דלא חשיב בהדייהו כהן המסדר ב' גיזרי עצים היינו משום דהיו מסדרים זה קודם שחיטת התמיד. תוס' (מנחות דף ע"ט) ד"ה תמיד של שחר:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות יד] <b>במשנה אמר להם הממונה. </b>עיין תי"ט (רפ"ח דסוטה) ד"ה ונגש הכהן:
+[אות טו] <b>[שם במשנה] אם הגיע זמן השחיטה. </b>והא דלא אמר אם הגיע זמן סידור ב' גיזרי עצים שהוא דוקא ביום כדכתיב ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר כיון דאית ליה תקנתא לא קתני דאף אם טעו במאור הלבנה אית ליה תקנתא לפורקה ולחזור לסדרה. גמרא (ספ"ב דלעיל):
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות טז] <b>בהרע"ב ד"ה לעבודה. לאו דוקא. </b>אף דמק"ו דיום הכפורים ליכא למילף רק לעבוד עבודה כמו התם ביוה"כ מ"מ מדרבנן טעון טבילה בנכנס לחוד דגזרו שלא יעבוד. תוספות:
+
+Mishnah 4
+
+[אות יז] <b>בתי"ט ד"ה ואת האברים. והרמב"ם העתיק גם כן המשנה כלשונה. </b>הרמב"ם כתב (שם וברפ"ד) החביתים והנסכים ושם נסכים כולל סולת ויין כמו שהקדים הכלל (בפ"ד מהלכות מעה"ק) וכמ"ש התי"ט (פ"ד דזבחים). [ובריש פ"ה דשקלים וכמו שרמז ע"ז לקמן בסד"ה של בין הערבים]. שיח יצחק:
+
+Mishnah 5
+
+[אות יח] <b>במשנה כדי שתפוג צנתן. </b>לשון הרמב"ם בחבורו שאין שבות במקדש. וזהו כגירסת תוספות בסוגיין דמדרבנן אסור במדינ' דהוי מצרף אבל במקדש אין שבות. וכתב הפר"ח (בסמ"ח) ומשמע דלא שרי בכך אלא בד' טבילות שהיה במקום קדוש אבל טבילה א' דהיתה בחול לא והכי דייק מתני' דלא קתני להך דעששיות מקמי טבילה ראשונה אלא לבתר דטבל קתני ואם היה זקן:
+
+Mishnah 6
+
+[אות יט] <b>בהרע"ב ד"ה ובקודש היתה. במקום קדוש. </b>אף דהך קרא בקידוש כתיב כמ"ש התי"ט (מ"ג) מ"מ מדאפקיה רחמנא לקידוש בלשון טבילה ילפי' לה מה קידוש במקום קדוש אף טבילה במקום קדוש. ופירש"י (בדף ל"ב ע"ב) אבל טבילה ראשונה לא ילפת מיניה דהא לאו דאורייתא היא עכ"ל. ותמוה לי הא סוגיא ערוכה גמרי' חמש טבילות ועשרה קידושים טובל כה"ג ומקדש בו ביום הרי דטבילה ראשונה ג"כ דאורייתא ועי' בתי"ט (משנה ג') ד"ה חוץ מזו. שוב ראיתי בתוספות ישנים שכתבו דלאו ה' טבילות גמירי להו אלא דשינוי עבודות גמירי להו וממילא איכא ה' טבילות כדילפינן מקרא דמעבודה לעבודה צריך טבילה עיי"ש. וא"כ דברי רש"י נכונים דהא מקרא ליכא למילף רק דמעבודה לעבודה צריך טבילה. אבל טבילה א' ליכא לימוד והוי רק דרבנן ואף דבכל ימות השנה כשבא לעבוד צריך טבילה כדאיתא במשנה ג' ומבואר בהרע"ב שם דילפי' מק"ו והוי דאורייתא י"ל דרש"י ס"ל דמתני' דלעיל דקתני עלה חוץ מזו בלבד אתיא באמת כרבי יהודא דס"ל בסוגיין דטבילה בכל ימות השנה מדרבנן הוא וסרך טבילה הוא אבל לבן זומא דיליף בק"ו באמת ס"ל דהיה בקודש וכדמוכח לומר לדברי תוס' (דף ל') ד"ה ומה המשנה לפי מ"ש תחלה הא דלא פרכי' דמה לטבילה התם דבעינן במקום קדוש. דהיא גופא נילף דבעינן מקום קדוש עיי"ש. וצ"ל הא דקתני במתני' חוץ מזו לא אתיא כבן זומא. ודו"ק. אולם הת"י לעיל (דף ל') כתבו דטבילה ראשונה דיוה"כ גם ר"י יליף לה בק"ו עיי"ש. וצ"ל הא דלא בעיא במקום קדוש היינו כדמסיק תוס' שם דסברא הוא כיון דאכתי לא נתקדש בבגדי קודש דיטבול בחול ואתיא מתני' גם אף כב"ז. וכמ"ש הרע"ב שם. אבל בכוונת רש"י י"ל כמ"ש:
+
+Mishnah 7
+
+[אות כ] <b>בהרע"ב ד"ה הכל ל' מנה. לאותן של ערבית. </b>ובעינן דשחר עדיפא משל ערבית. גמרא (והובא בתי"ט כאן):
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות כא] <b>בהרע"ב ד"ה עויתי. עשה להם זדונות כשגגות. </b>וצ"ל דמיירי בתשובה מיראה. דאילו מאהבה הא נעשו כזכיות כדאיתא ביומא (דף פ"ו ע"ב) ואולם לפ"ז קשה הא באותו קרא כתיב נוצר חסד לאלפים דזהו מיירי בתשובה מאהבה כדמוקמינן בסוטה (דף ל"א ע"א) קרא דעושה חסד לאלפים כך ראיתי מקשים וצ"ע:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות כב] <b>במשנה לתוך דם השעיר. </b>עמ"ש התי"ט (פ"ח מ"ו דזבחים) ומש"ש על הגליון:
+
+Mishnah 5
+
+[אות כג] <b>במשנה זה מזבח הזהב. </b>והא דכתיב ויצא היינו ללמוד דמקודם כשהזה על הפרוכת היה עומד לפנים מן המזבח בין מזבח לפרוכת ומזה משא"כ בפר הבא על כל המצות היה המזבח מפסיק בין הפרוכת לכהן בשעת הזאתו על הפרוכת. גמ':
+[אות כד] <b>בתי"ט ד"ה מקרן מזרחית. כך פירש"י. </b>ובתוס' ישנים כ' דמתני' דהכא סובר גם כת"ק דמתני' דלעיל דפרופה מן הדרום אלא דס"ל דמשמעות הקרא ויצא אל המזבח עד שיצא ויעמוד במזרחה של מזבח. דאז נפיק לגמרי מכולי מזבח ומשום דדרך ימין צריך להקיף דכל פינות שאתה פונה לא יהא אלא דרך ימין מתחיל בקרן צפונית דכשיצא כל גופו חוץ למזבח ועומד במזרח ופניו למערב אם יושיט ימינו לקרן צפונית הו"ל דרך ימין אבל אם יושיט ידו ימנית לקרן דרומית זהו דרך שמאל. ולפ"ז דברי הרמב"ם עולין כפשטן מזוקקים בלי דוחק:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות כה] <b>במשנה הקדים דם השעיר. </b>היינו במתנות שבהיכל דאילו במתנות שלפנים יחזור וישחוט שעיר ויזה מבעי ליה דהא שעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר פסול. גמרא:
+[אות כו] <b>שם יביא דם אחר. </b>וצריך ג"כ לחזור ולחפון קטורת ולהקטירו דקטורת שחפנה קודם שחיטת הפר פסול גמ'. וכ' בתוספות ישנים דמ"מ משמע בסיפא דמתני' וכן בהיכל וכן במזבח הזהב בזה לא בעיא שיחזור ויחפון ואפשר דחפינה פסולה היא אם חופן אחר מתנות שבפנים. אלא ע"כ כיון דנעשה מתנות שבפנים נעשית השחיטה כהלכתה ובטוב וגם החפינה שאחריה הכל בהכשר ושחיטה אחרונה של פר השני אינה אלא כדי להשלים ההזאות ותדע דהא בשעיר שנשפך דמו במתנות היכל או של מזבח דשוחט שעיר אחר דמשמע דאינו חוזר ומתחיל מתנות הפר שבהיכל והרי קדמה מתנות פר שבהיכל לשחיטת שעיר. אלא ע"כ היכא דשחיטה ראשונה חשובה היא נעשית שנעשה מדמה מתנות שבפנים זהו מקרי השחיטה מעליא והשחיטה שנייה לא מקרי שחיטה כי לא בא רק להשלים ההזאות עי"ש:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות כז] <b>במשנה ובלקיחתן כאחד. </b>כגון שלקחו מאדם א' ביחד או מב' ב"א ועשו שליח לקבל המעות דבהקדש מעות קונות. תוס' ישנים:
+[אות כח] שם <b>יקח זוג לשני. </b>ולקיחתו כאחד לא בעיא אלא למצוה ומיירי שכבר הפרישו א' לשעיר הנעשה בחוץ דאל"כ יקחו זה לשעיר הנעשה בחוץ ויביא זוג אחר לקיים מצות לקיחתן כא'. תוס' ישנים:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות כט] <b>במשנה חציו קשר בסלע. </b>וא"ת למה ידחה הבאת לשון חוץ לתחום. י"ל שאין מביאים אותן ביה"כ שכבר הביאו אותו מאתמול. א"נ על ראש השעיר מביאים אותו דהוי מחמר כלאחר יד. תוס' ישנים. מדבריהם אלו נשמע דס"ל דיש שביתת בהמתו ביה"כ אף שלא כתיב רק בשבת וא"כ ממילא ה"ה ביו"ט ועמ"ש בגליון המשניות (מגילה פ"א מ"ז). ואפשר לדחות דס"ל להת"י דסתמא קתני דהיו עושים בכל יוה"כ אף אם חל בשבת:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ל] <b>במשנה ובתשמיש. </b>בירושלמי ברחיצה הוא דאסור בתשמיש המטה לכ"ש. מתני' במקום שאין טובלין או קודם תקנת עזרא עיי"ש והגאון מהר"י אלפנדרי בקונטרס שלו סימן ה' כתב להכריח מזה כשיטת הסוברים דהנך ה' עינויים לאו דאורייתא דאל"כ ליתא לקושית הירושלמי דהא מצד מניעת הטבילה הוא רק דרבנן ומצד תשמיש הוא דאורייתא:
+[אות לא] <b>בתי"ט ד"ה המלך. ריש מסכת מ"ק. </b>ובשביעית (פ"ז מ"ג):
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Gittin/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Gittin/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e007e1acc1dda3eb048fe63cd92dc5fc03e25fdc
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Gittin/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt	
@@ -0,0 +1,364 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Gittin
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה גיטין
+Vilna, 1908-1909
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה גיטין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>במשנה המביא גט ממדה"י צריך כו'. </b>לשון רש"י ז"ל צריך השליח המביאו וכו' ושליח זה הבעל עשאו שליח הולכה. ופי' הר"ן דאי שליח קבלה כיון דהאשה נתגרשה בקבלתו א"צ שיאמר בפ"נ ובפנ"ח וטעמא דמלתא כיון דמדינא ל"צ אלא מפני חשש ערעור דיבוא הבעל ויערער מש"ה אין לחוש לזה רק כשנתנו לשליח הולכה דבשעה שהגט יוצא מתחת יד הבעל אינו גומר ומגרש עדיין לפיכך חוששין שמא ימלך ויערער אבל כל שהבעל בעצמו נותנו לידה או ליד ש"ק שלה דבשעה שהגט יוצא מתחת יד הבעל גומר ומגרש מסתמא לא יערער אח"כ. מיהו אם בא הבעל וערער צריכים לקיים כמו במביא בא"י דאנן ל"ח ואם ערער צריך קיום. וע' לקמן (פ"ב מ"ז) בהרע"ב:
+[אות ב] <b>תוי"ט ד"ה צריך שיאמר. עוד פרש"י בדף ג'. </b>לענ"ד י"ל בכוונת רש"י עפ"י דברי תוס' ד"ה לפי שאין בקיאים וכו' ומפרש ר"ת דבכל הלכות גיטין בקיאים וכו' והא דפי' הקונטרס דממילא שיילי' וכו' ואומר ר"י דמסתמא לשמה מסהיד. נראה מהמשך דבריהם דאי הוי אמרי' דלשמה לאו בדוקא אלא גם משום מחובר וכדומה פסול באמת היו צריכים למישיילי' דלא היה שייך לומר דסתמא לשמה מסהיד כיון דאין ידוע לשליח על מה דהצריכו להעיד בשביל זה. וכ"כ המפרשים. והנה בעיקר קושיא דאמאי נקט רבה לשמה ולא נקט אינך פסולי'. זהו שייך רק לס"ד. אבל למה דמסיק דסתם ספרי דדייני מגמר גמירי ורבנן הוא דאצרוך ופירש"י דלמא דאשכח דכתוב ועומד לשם א' מבני עירו ונמלך הוא לגרש. ממילא זהו שייך רק לענין לשמה אבל לאינך דברים ליכא חשש דהא הסופר מגמר גמר ובודאי כתב כדינו בלי פיסול. ומה"ט ליתא לקושית תוס' דאם נימא דלשמה לאו דוקא הא דפרכי' לקמן בין לרבה בין לרבא האיכא מחובר. הא ג"ז נכלל בכלל מוליך ומביא. די"ל דהתם קאי למסקנא דהחשש רק משום לשמה. לפ"ז י"ל דבתחלת הסוגיא דאין בקיאים היינו דלא בקיאי' בדינים וממילא לשמה הוא לאו דוקא דהצריכוהו לומר בפ"נ גם משום אינך פסולים בזה כ' רש"י דשיילי' ליה אם נכתב לשמה וה"ה דשיילי' לי' על שארי פסולים. אבל לבתר דמסקי' סתם ספרי ממילא החשש רק משום לשמה מש"ה כ' רש"י די"ל דסתמא לשמה מסהיד. גם לפי אידך טעמא דכ' הר"ן שהובא בתי"ט בסמוך דל"צ לשיילי' כיון שהוא שלוחו של בעל זה ואומר בפ"נ תולין להקל ואמרי' שבעלה של זו כתב וכו' זהו לא שייך רק למסקנא דהחשש רק לשמא נכתב לשם אחר ונמלך הוא לגרש. אבל לס"ד דאין בקיאים מה בכך דתולין דהבעל זה כתבו מ"מ החשש דהבעל זה כתבו בפסולים אחרים מש"ה כ' רש"י דשיילינן לי'. והנה בעיקר קושית תוס' הנ"ל מהא דפרכינן בין לרבה בין לרבא האיכא מחובר. לכאורה תמוה דהא מ"מ בלאו פסול מחובר צריך ג"כ לומר בפ"נ בשביל פסול דלשמה א"כ מהא דשוו למוליך ומביא לא נשמע פסול מחובר מש"ה פרכינן דליחשוב מחובר. והא דפריך ממחוב' ולא בהיפוך דמדין מוליך ומביא לא נשמע פסול דשלא לשמה דדלמא צ"ל בפ"נ משום מחובר. זה אינו דאם מחובר פסול משום ג"ש דלה לה ממילא גם שלא לשמה פסול. ורק בהיפוך י"ל דדלמא שלא לשמה פסול. משום דלה דכתיב בשפחה הוא לה לשמה ול"צ בזה לגז"ש דלה לה אבל מחובר דאיתא מוכתב ונתן דאינו מחוסר קציצה דזהו נכתב רק בגט אשה לא ידענו דפסול בשיחרור והכי דייק לישנא דרש"י (לקמן דף ט' ע"ב) דעל מה דפרכי' והאיכא מחובר כ' דכתיב וכתב ונתן ושחרור ילפי' לה לה מאשה. ולא נקט רש"י כן מקודם לזה במאי דפרכי' והאיכא לשמה. והיינו כנ"ל דלענין לשמה דאתי' מן לה בעצמו ל"צ לגז"ש דמלה דכתיב בשחרור דרשינן לה לשמה ורק לענין מחובר צריכין מדין גז"ש. וא"כ לכאורה אין התחלה לקושית התוס'. אח"כ אמרו לי שהקשה כן בפ"י. ולענ"ד בהקדם דברי תוס' ג' ב' ד"ה דתנן אין כותבים וכו' ותימא לר"י דהכא משמע דלא מתוקמא כר"מ וכו' ביאור דבריהם דאף די"ל דעיקר הטעם דהולד ממזר כיון דלא אמר בפנ"ח. ובפנ"כ דנקט היינו דרך גררא בעלמא מ"מ הא לר"מ לא נתקן מעולם לומר בפנ"כ וליכ' זה נוסחא כלל ל"ש לומר דנקטה אגב גררא. ואף לתירוצם ב' שתירצו בתחלה דפירכת הש"ס חתימה בעי כתיבה לא בעי היינו ואמאי קתני בסיפא דאי לא אמר בפנ"כ פסול. אבל על גוף התקנה י"ל דתקנו כן משום לכתחילה וא"כ שפיר י"ל דגם לר"מ צ"ל בפנ"כ משום לכתחילה ומש"ה נקט ר"מ ול"א בפנ"כ ובפנ"ח והולד ממזר משום דלא אמר בפנ"ח. וביותר י"ל דהא לכאורה קשה על תירוצם הנ"ל דהא י"ל כיון דהוצרכו לתקן בפנ"כ משום לכתחלה תקנו זה ג"כ משום אחלופי כמ"ש תוס' (ד"ה ע"ב) ד"ה רבה אית ליה דרבא עיי"ש. וא"כ י"ל דגם אם התקנה בפנ"כ רק משום לכתחילה. מ"מ כיון דתקנו שיאמר כן תקנו ג"כ משום אחלופי. מ"מ זהו רק למסקנא דלרבה ג"כ משום קיום וא"כ בפנ"ח הוא באמת גם משום קיום בזה שייך אחלופי משום קיום דעלמא. אבל להס"ד דהש"ס הכא דרבה לית ליה דרבא ואין בעדות דבפני נחתם ענין קיום ל"ש כלל אחלופי. וא"כ למסקנא שפיר י"ל דלר"מ ג"כ בפני נכתב מעכב בדיעבד דקתני משום לכתחילה וממילא תקנו ג"כ משום אחלופי. מ"מ שפיר הקשו דכל בנין דתוס' רק למה דנקט הש"ס תחלה הקושי' כתיבה לא בעי דתנן אין כותבים במחובר. וא"כ י"ל דלכתחלה בעינן כתיבה לשמה גזירה אטו חתימה כמו מחובר. מש"ה הקשו דדלמא התקנה משום לכתחלה. אבל באמת למה דאמרי' אח"כ והא אר"נ אומר היה ר"מ אפילו מצאו באשפה וכו' וכ' תוס' שם דאפילו לכתחילה ל"צ כתיבה לשמה וחילקו שם בין לשמה ובין מחובר. א"כ שפיר קשה לר"מ למה תקנו כלל בפנ"כ דהא אפילו לכתחילה ל"צ כתיבה לשמה ואמאי נקט ר"מ בלישני' ול"א בפנ"כ דמשמע דהתקנה היה לומר כך. ואי דנימא דתקנו משום מחובר דלכתחילה פסול ותקנו ג"כ משום אחלופי. מ"מ קושייתם למה דהוכיחו בשמעתין דדוק' משום לשמה תקנו ולא משום מחובר. וביותר דלהך תירוצם הנ"ל דפירכת הש"ס כתיבה לא בעי קאי על סיפא דמתני' דאם ל"א בפנ"כ פסול. ובררנו דהיינו לס"ד דרבה לית ליה דרבא וליכא משום אחלופי. והא מ"מ קשה למסקנא למה צריך לשנויי (כר"א) דמשום מזוייף מתוכו הא למסקנא דרבה אית ליה דרבא י"ל דכיון דתקנו משום לכתחי' תקנו ג"כ משום אחלופי ונצטרך לומר דכל הסוגיא קאי רק לס"ד דרבה לית ליה דרבא וזה דוחק כמ"ש תוס' (ע"א שם) בד"ה מאן האי תנא. ואך באמת לק"מ דהא אחר דפריך מדר"נ דאומר היה ר"מ וכו' דאפילו לכתחילה ל"צ כתיבה לשמה מוכרחים לתירוצא דהש"ס דמזוייף מתוכו. או לשינוי דרב אשי ה"מ ר"י היא. וא"כ אי נימא דתקנו ג"כ משום מחובר עדיין קשה הא למסקנא ל"צ כלל להנך שינויי דהא י"ל דתקנו משום מחובר ולענין לכתחילה ותקנו ג"כ משום אחלופי. ואי דצריכא לתרוצא על לישנא דרבה דנקט מטעם לשמה היא גופה קשה דלפי תירוצא דהש"ס אתי מתני' רק כר"א או כר"י אמאי נקט באמת רבה משום לשמה לנקוט משום מחובר ואתי' ככ"ע. אע"כ מוכח להך תירוצא דלא תקנו רק משום לשמה [ומה דלא נקט תוס' בשמעתין זה להוכח' דתקנו רק משום לשמה. היינו דהא י"ל כתירוצם קמא דמשום לכתחילה בעלמא לא היו מתקנים כלל] וא"כ שפיר הניחו תוס' קושייתם בתמי' מתקיימת דלר"מ למה תקנו כלל בפנ"כ דבממנ"פ לתירוצם קמא הא לא תקנו כלל משום לכתחילה. ולאידך תירוצא הנ"ל הא מוכח דמשום מחובר לא תקנו וכיון דאפי' לכתחילה ל"צ כתיבה לשמה לר"מ למה תקנו כלל בפנ"כ. ואחרי כל אלה מובנים היטב דברי תוס' שהתחלנו דשפיר הוכיחו מפרכת הש"ס והאיכא מחובר דהא נכלל בכלל מוליך ומביא ואי דאף אם מחובר היה כשר צריך לומר משום לשמה. הא שם מוקמי' להך ברייתא כר"מ דע"ח כרתי ולפי הך סברא דמשום מחובר ג"כ תקנו א"כ לר"מ צריך לומר בפנ"כ משום מחובר לענין לכתחלה. וא"כ שפיר נכלל בכלל מוליך ומביא דהא מטעם לשמה לא היה צ"ל בפנ"כ דהא אפי' לכתחילה ל"צ כתיבה לשמה ומוכח שפיר מדין מוליך ומביא דמחובר פסול בשחרור וממילא גם שלא לשמו פסול כנ"ל. אע"כ דמשום מחובר לא תקנו כלל ודברי תוס' ברורים ומאירים:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות ג] <b>תוי"ט ד"ה יתקיים בחותמיו כו'. משום דלא קביעי ב"ד. </b>וכ"כ הר"ן בשם הרמב"ם וז"ל והאידנא א"י כח"ל לגיטין דליכא בתי דינין דקביעי עכ"ל. משמע דדינו כח"ל דממדינה למדינה צ"ל בפ"נ ובאותה מדינה א"צ. ואח"כ הוסיף הר"ן בשם ר"ת דהאידנא הוי כבני מחוזא דניידי דאמרי' בסוגיין דאפי' באותה שכונה צ"ל בפ"נ וכ"כ תוספות והרא"ש בשם ר"ת. ועמ"ש לקמן (בפ"ב מ"ז):
+
+Mishnah 4
+
+[אות ד] <b>תוי"ט ד"ה שוים למוליך כו'. וי"ל דחשיב עגון. </b>והר"ן תירץ דלפעמים האדון שולחו לו בע"כ ומשנתנו השליח לידו לישא שפחה א"י ולישא ב"ח א"י והוי עיגון:
+
+Mishnah 5
+
+[אות ה] <b>תוי"ט ד"ה לא הוזכרו. הר"ן. </b>אבל דעת תוס' בסוגייא דבגט אין חילוק בין ערכאות או להדיוט ותלי' הכל בשמות מובהקים וע"י עידי מסירה ובשארי שטרות תליא הכל בערכאות דבערכאות בכל ענין כשר. ובהדיוטות אף במובהקים וע"מ פסולים כיון דמשכחת בהו הכשר בערכאות בלא ע"מ אם נכשיר בהדיוטות יבואו להכשיר גם בלא ע"מ כמו בערכאות. בזה חמירי שארי שטרות מגיטי נשים. ומה דקתני במתני' לא הוזכרו אלא בזמן שנעשו בהדיוט קאי אגיטי ממון:
+
+Mishnah 6
+
+[אות ו] <b>תוי"ט ד"ה מפני שהוא קנינו. ולא מהדרו ליה דאי בעי כו' בתוך ד' אמותיו. </b>בסוגיי' איתא דר"מ אומר כך לרבנן וכ"ת אי בעי זריק ליה גיטא ופסיל ליה שביק ליה ועריק ואזיל לעלמא. ובתו' ד"ה וכ"ת אי בעי. וא"ת מה בכך מ"מ חוב הוא לו זה השחרור שפוסלו מתרומה. וי"ל דקסבר דלא חשיב ליה חוב מה שמקבלו זה כיון דאפי' אם לא יקבלנו יכול רבו לפוסלו בענין אחר. א"נ ה"פ אי בעי זריק ליה האדון ספק קרוב לו ויאסור בתרומ' ובשפחה ובב"ח עכ"ל משמע לתי' שנייה אמרי' באמת דמשום זריק ליה גט לחוד מ"מ מעשה השחרור בעצמו חוב וא"י המקבל הזה לזכות לו עבורו כיון דבעצמותו הוא ענין חוב אל' דהאדון יכול לגרע כחו לאסרו בתרומה. ואעפ"כ יאסר בב"ח ובשפחה שיזרוק לו ספק קרוב לו. וקשה לי דא"כ איך אמרי' עלי' שביק לי' וערק ומה אילו עבד כהן שברח ואשת כהן שמרדה. והיינו דר"מ רוצה להוכיח זה דכמו דס"ל לכם דגט אשה הוי חוב ול"א אי בעי זריק לה גיטא וע"כ משום דערקא ושבקה לי' (כפי' התוס' ד"ה ומה אילו). והא בגט אשה דהחוב פסידא דמזונות בזה מה בכך דזריק לה גיטא ויסתלק חיוב מזונות הא מ"מ זהו עצמו ענין חוב ואי דיכול ליגרע כחה דיזרוק לה ס' קרוב לה ויפסיד לה מזונות ותאסר להנשא הא בזריקת ספק קרוב לה לא מפסידה מזונות דהא קי"ל דמגורשת ואינה מגורשת חייב במזונות וצ"ע:
+[אות ז] <b>במשנה לא יתנו לאחר מיתה. </b>וקמ"ל דאין גט לאחר מיתה. וכ' התוס' אע"ג דבהדי' תנן בפ' מי שאחזו דאין גט לא"מ הכא אצטריך לאשמועינן דאע"ג דמינה המגרש שליח בחיי' לא חשיב השליח להיות כמותו אחר מותו כאילו הוא עצמו קיים עכ"ל וקשה לי הא מ"מ ג"ז מוכח ממתניתין דמסכתין (פ"ג מ"ג) המביא גט והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים. הרי דאילו מת אין נותן לה וצע"ג:
+[אות ח] <b>תוי"ט ד"ה האומר תנו. שלא מסרם ליד שליח בחייו. </b>ותוס' כתבו א"נ דנטלו לאלתר ונאמר דל"א תן כזכי אלא במסרו מיד ליד. וקשה לי הא בכה"ג ל"ש כלל לומר תן כזכי דאפי' בזכי במפורש לא מהני כיון דהיא עצמה אם אינו נותן לה מיד ליד אלא דמראה לה הגט ואומר קחי גיטך ולקחה הגט לא מהני דהוי כטלי גיטיך מעג"ק וה"נ מסתמא בשחרור דדמי בכל דבר לגט אשה וא"כ ה"נ לא מהני לאחר ליטלו מעג"ק ולזכות עבורה. ואי דרצו לתרץ גם למ"ד בגיטין דס"ג ב' דיכולה לומר לשליח הולכה הוי את ש"ק ולא בעי' שחזרה שליחות אצל הבעל וא"כ נפרש דתן היינו דבתחלת נטילתך תהיה את שליח דידי ואח"כ זכה עבורה. מ"מ בזה בוודאי בפשוטו יש לחלק דל"א תן כזכי היכא דצריך להיות תחילה שלוחו ולא מצי לזכות לה מיד בנטילתו ול"א דתן הוי תרי ענינים הולכה ולקבלה וצ"ע. ואולי שבאו לתרץ דא"כ למאי טרחו בגמ' למצוא טעם בסיפא דמתני' בתנו מנה דאמאי יתנו לאח"מ הא י"ל דהתם אמרי' מטעם תן כזכי דיכול לזכות מיד עבורו ומיירי בנטלו בחייו והיינו לשיטת ר"ת בתוס' (לעיל די"א ב') דגם במתנה אמרי' תן כזכי. ואולם זה אינו מספיק דהרי תוס' רצו לתרץ דמתני' כר"מ דוקא והא יקשה ג"כ כזה דא"כ בסיפא בפשוטו הטעם מטעם תן כזכי ועיין:
+[אות ט] <b>בא"ד שמשעה ראשונה זכה לו השליח. </b>אבל שיטת הרי"ף דגם באומר תן (אף דלא מצו למיהדר מ"מ) בעי דמטא לידה. ולא קשיא מהאי (דלקמן דס"ג) אשתך אמרה התקבל כו'. דשאני הכא כיון דלא אמר בלשון זכה ואפקיה בל' תן מקפיד שיהיה נתון לה וכן מבואר ברמב"ם (ריש פ"ו מה' עבדים). והרא"ש והר"ן שהקשו על הרי"ף מהאי דהתקבל הנ"ל איני מבין עומק כוונתם. ואי דלא ניחא להו לחלק בכך היה להם להקשות מסברא על הרמב"ם:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות י] <b>תוי"ט ד"ה ור"י מכשיר. כיון דאיכא תרי. </b>הך לישנא אינו מפורש בש"ס אלא סתם ת"ק סבר גזרי' דלמא אתו לאחלופי ור"י סבר ל"ג. ורש"י הוא דפי' דטעמא דר"י דל"ג כיון דצריכי' תרי על הכתיבה וכן מבואר מתוך דברי התוס' ד"ה במאי פליגי. לפ"ז ממילא ר"י לא פליג רק בסיפא אבל ברישא דא' אומר בפנ"כ וא' אומר בפנ"ח מודה ר"י דפסול. ומזה תמוה לי לשון רש"י במתני' ד"ה ור"י מכשיר דכיון דמצריכינן לאסהודי נמי אכתיבה או הוא או אחר תו לא אתי לאחלופי ובגמ' אמרי' חלוק היה ר"י בראשונה עכ"ל. ותמהני הא הגמרא אמר כן בלישנא בתרא דמיירי באתיוה בי תרי וטעמא דר"י דס"ל דב' שהביאו א"צ לומר. מש"ה פליג גם ברישא. אבל למה דנקט רש"י דטעמא דר"י דבזה לא אתו לאחלופי והיינו לישנא קמא דמתני' מיירי באין גט יוצא מתחת ידי שניהם. בזה לא פליג על רישא דפסול כיון דליכא ב' מעידים על הכתיבה החשש אחלופי במקומו. ומלשון רש"י או הוא או אחר משמע דאפילו בעד אחד מעיד על הכתיבה מועיל לענין אחלופי. ומש"ה כ' רש"י דפליג גם ארישא. אבל הא רש"י כתב להדיא בסוגיין דכיון דאיכא ב' המעידים על הכתיבה וצע"ג:
+[אות יא] <b>שם ד"ה אחד אומר בפנ"כ. שכיון שיש שנים א"צ שיאמר כו'. </b>לפ"ז הא דקתני א' אומר בפנ"כ גם לרבה הוא מיותר כיון דמיירי ביוצא מתחת ב' עידי החתימה וב' שהביאו א"צ לומר כלל. והרי תוס' שהביא התי"ט עצמו בתחלת דבור זה כתבו למאן דס"ל לפי שאין עדים מצויים לקיימו אפי' אין שם עד מעיד על הכתיבה. משמע דלרבה הוא בדוקא. אבל הדבר פשוט לרבה מיירי בלא אתיוה בי תרי וצריכים לאמירת בפנ"כ אלא דהשליח הוא הא' שאומר בפנ"כ והשליח נאמן כבי תרי. ועל החתימה יש ב'. וזהו כמ"ש התי"ט בדרך ואין לומר. ומה דסבר התי"ט שכל שלא העיד כתקנת חז"ל אינו כלום. זה אינו דדווקא עד החתימה אם אינו מעיד כתקנת חז"ל היינו שלא העיד גם על הכתיבה. אף דיש ב' עדים על הכתיבה מ"מ פסול. וזהו רישא דמתני' ומטעם דעד החתימה צריך להעיד על הכתיבה כיון דעדותו ענין קיום שייך אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא אבל עד הכתיבה עדותו מעליא אף שאינו מעיד על החתימה ומה"ט בסיפא כשר והוא ברור. ומותיבנא תיובתא על התי"ט הא מבואר בסוגי' ללישנא בתרא דמיירי מתני' ביוצא מתח"י שניהם. וברישא פסול דב' שהביאו צריכים שיאמרו. ולהתי"ט יקשה כיון דצריכים שיאמרו אמאי כשר בסיפא הא לא העיד כתחז"ל א"ו דעדותו על הכתיבה לחוד הוי עדות מעליא. וה"נ לל"ק באין יוצא מתח"י שניהם כיון דב' מקיימים החתימה אף דמ"מ צריכים לאמירה בפנ"כ מ"מ מהני כיון דהוא שליח והוי כתרי והכי איתא להדי' בסוגיי' על סיפא דמתני' א"ר אמי אר"י ל"ש אלא שהגט יוצא מתחת יד עד הכתיבה דנעשה כשנים מעידין ע"ז וב' מעידין ע"ז וכו'. ודברי תי"ט בזה הדיבור תמוהים מאד:
+
+Mishnah 2
+
+[אות יב] <b>תוי"ט ד"ה ור"ש מכשיר. ורבנן ס' כו' כשיבא הגט ליד האשה כו'. </b>והיינו דס"ל דיש להבעל פירות עד שעת נתינה. ואמת שכן הוא בסוגיי' דר"י ס' עד שעת נתינה. אבל עכ"ז תמוה דמנ"ל דרבנן פליגי גם בהא עם ר"ש בדין פירות. הא י"ל דת"ק ס"ל כר"ש לענין פירות דמשעה שנותן עיניו. אלא דס"ל דמוקדם פסול משום חיפוי. ותיקון זמן באמת משום חיפוי ומשום פירות ג"כ ופליגי רק אם חיישינן לחיפוי או לא. והוא תמוה טובא לכאורה. ומצאתי אח"כ שתמה כן במהר"ם שיף. והנלע"ד בהקדם דברי התוס' עד שעת נתינה וכו' וא"ת ולר"י היאך כותבין גט לאיש וכו' וי"ל דגבי כותבים וכו' וא"ת ואמאי כותבים שמא תזנה וכו' דלא מקדים אינש פורענותא לנפשיה. ביאור דבריהם דאמאי לא תירצו מיד דלא מקדים אינש פורענותא היינו דניחוש דשמא באמת גמר בדעתו לגרשה לזמן פלוני וכותב במכוון מיד הגט כדי לעשות קנוניא על הלקוחות לטרוף מזמן הכתוב בו לזה הוצרכו לתרץ דמסתמא נותן גט בפרהסיא ויוציאו קול ויאמרו אייתי סהדי (כי הוא כמו גט הנמצא המוזכר בתוס' שם), וע"ז הקשו דמ"מ ניחוש שמא תזנה וימסור לה בצנעא משום חיפוי ולזה תירצו דהא ודאי לא יקדים לכתוב הגט בשביל שמא תזנה דודאי לא אסיק אדעתא לחוש שמא תזנה וא"כ ממילא בלא טעם אינו מקדים פורענותא ואינו כותב הגט עד שעת נתינה ממש. ולפ"ז ניחא כיון דמוכח דת"ק דפוסל מוקדם דחייש לחיפוי ממילא מוכח דס' דיש לבעל פירות עד נתינה דאל"כ אמאי כותבים גט לאיש בלא אשתו ניחוש שגמר דעתו לגרשה לזמן פלוני והוא מקדים לכתוב הגט מיד כדי שתטרוף הפירות דאף דימסור בפרהסיא מ"מ לא יוכלו לומר אייתי ראיה. דהא אף אם מטא גיטה לידה אח"כ טורפת פירות משעה שנתן עיניו לגרשה. ואף דבאמת כדין תטרוף מ"מ ניחוש לשמא תזנה בינתים וימסור לה הגט בצנעא ויהיה חיפוי שלא כדין. אע"כ דיש לבעל פירות עד שעת נתינה וממילא לא ירויח מידי בהקדמת כתיבת הגט כיון דהפירות שלו עד נתינה לא תוכל לטרוף דיאמרו אייתי ראיה ממילא לא יקדים מעשה הכתיבה עד נתינת הגט דלא מקדים פורענותא לנפשיה דהא לא יעשה כן מחשש שמא תזנה. ולענין פירות לא יועיל כלום דיאמרו אייתי ראיה כנ"ל. והוא נכון מאוד בעזה"י:
+[אות יג] <b>בהרע"ב ד"ה אין כותבין במחובר. מפני שמחוסר קציצה. </b>ואם לא יקצוץ ויתן לה במחובר ג"כ אינו גט דבעי' נתינה מיד ליד או דמספר ממעטינן מחובר. רשב"א. ובקרבן עדה בפי' להירושל' הקשה דא"כ נמעט ג"כ עבד כדאמרי' בכ"מ יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות:
+[אות יד] <b>במשנה עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש. </b>וא"ת למ"ל למנקט וחתימתו כיון דהיתה כתיבתו בתלוש. וי"ל דמשכחת שכתבו על אילן תלוש ואח"כ נטעו והשריש וחתמו עכ"ל תוספ' בריש מכילתין (ד"ד א'). א"כ ממילא משמע דאם היה כתיבתו וחתימתו באילן תלוש ואח"כ נטעו והשרישו ועקרו ונתן לה דכשר דאף שהיה בזמן מה מחוסר קציצה מ"מ כיון דבשעת כתיבה וחתימה (ונתינה) היה ראוי ליתן לה הגט בלא קציצה כשר. ובאמת קושי' תוס' לענ"ד אינה חזקה די"ל דר"י בעי לאורויי דבעצמות צריך הכתיבה וגם החתימה (במחובר) [בתלוש] דוכתב קאי אתרוייהו אכתיבה וחתימה ומזה נשמע דה"נ פסול דשלא לשמה הוא בין בכתיבה בין בחתימה. ודברי תוס' אלו רק בסוגי' דהתם במה דמשני ר"א ה"מ ר"י דתנן ר"י פוסל ובעי למידק מיניה דכתיבה וחתימה בעינן לשמה מש"ה צ"ל השליח בפנ"כ ובפנ"ח א"כ מוכח דמפרש למתני' כתבו במחובר היינו תורף וחתמו היינו עדים (דאילו מפרש כהך מ"ד דכתבו היינו טופס וחתמו תורף ומתני' ר"א א"כ ר"י דקאמר כתיבתו וחתימתו היינו טופס ותורף דס"ל משום גזירה טופס אטו תורף אפילו דיעבד פסול. א"כ אין מוכח דס' דוכתב קאי אתרוייהו ויקשה כתיבה בעי חתימה לא בעי). מש"ה שפיר הקשו דאם כתיבה בתלוש ממילא החתימה ג"כ בתלוש. אבל לפי"מ דנקט הרע"ב דכתבו היינו טופס וחתמו תורף א"כ ר"י דקאמר עד שיהיה כתיבתו וחתימתו היינו טופס ותורף ממילא ליתא לקושית תוס' דשפיר משכחת כתיבתו היינו טופס בתלוש והתורף היה במחובר שהקדים לכתוב תורף קודם להטופס:
+[אות טו] <b>תוי"ט ד"ה על הנייר. והרא"ש מפרש דמתניתין בעדים על המחק והגט שלא על המחק. </b>וכ"כ תוספות (ואף הגט לפנינו כתוב על הנייר אם כן ידעינן דלא נמחק ולא זייפה מ"מ כיון דהיה בידה לזייף ולמחוק הוי שטר פסול). וקשה לי דאמאי מכשירים חכמים ע"י ע"מ הא מ"מ היה בידה לזייף דימחוק הכתב ויהיה הוא ועדים עהמ"ח דכשר ולא תצטרך להביא ע"מ דנהי' דנין דמסתמא נמסר כהלכה כמו כל גיטין דעלמא. וגם כיון דכותבין עדים עהמ"ח והוא על הנייר איך כשר בהוא ועדי' עהמ"ח בלא עידי מסירה נחוש דהיה כתוב על הנייר באיזה תנאי והיא מחקה ונעשה שניהם על המחק. ואם נימא דבאמת בהוא ועדי' עהמ"ח צריכה להביא ע"מ ובזה ר"א מחמיר ור"מ מיקל. דלר"מ בהוא ועדים עהמ"ח כשר כמו כל שטרי דעלמא ולר"א בעי' ע"מ. א"כ תקשי להיפוך בהוא על הנייר ועדים על המחק אמאי צריך ע"מ הא חזינן דכתוב על הנייר ולא זייפה כלום ואי דחיישינן דיכולה לזייף ולמחוק והא אם תמחוק יהיה הוא ועדים עהמ"ח ויצטרך להביא ע"מ. דרך כלל ק' איך שייך בהוא על הנייר ועדים עהמ"ח להכשיר בע"מ דמה תועלת יש בע"מ הא בלא"ה ידעינן דהיא לא זייפה כיון דאין כאן מחק. ולחששא דיכולה לזייף מה תועלת יש בע"מ. אם בהוא ועדים על המחק בעי ג"כ ע"מ ליכא חשש דיכולה לזייף. ואם לא בעי' ע"מ מה מהני ע"מ דהשתא הא יכולה למחוק ולא תצטרכה לע"מ. ואם נימא דבאמת מה דקתני וחכמים מכשירים היינו בלא ע"מ וניקום ונאמר באמת דבהוא ועדים עהמ"ח בעיא ע"מ והוא על הנייר ועדים על המחק כשר בלא ע"מ מ"מ איך תליא זה בפלוגתא דר"מ ור"א הא גם לר"מ היה באפשרי לחז"ל לתקן בהיפוך דהוא על הנייר ועדים על המחק כשר ובשניהם עהמ"ח פסול וכמו שהקשו תוס' ב"ב באמת. וא"כ אין זה תלוי בפלוגת' דע"ח או ע"מ כרתי. גם הא להדיא כ' הב"י (סי' קכ"ד) דבשניהם עהמ"ח כשר בלא ע"מ זולת לשיטת רש"י והעיטור וא"כ יקשה כנ"ל דבהוא על הנייר ועדים עהמ"ח למאי נ"מ בע"מ הא חזינן דלא זייפה וליכולה לזייף לא מהני הע"מ דעכשיו דהא יכולה למחוק ולא תצטרך לע"מ וצ"ע:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות טז] <b>בהרע"ב ד"ה ואפי' חש"ו. ואדעתא דנפשייהו עבדי. </b>לא הבנתי בעבד דהוא ישראל מעליא אלא דלאו בר גיטין וקדושין הוא. מה שייך ביה אדעתא דנפשיה עביד (*אף שהרמב"ם סובר ג"כ בעבד. אך מטעם שאינו בן כריתות):
+[אות יז] <b>תוי"ט ד"ה אפילו חש"ו כו'. כ"כ הר"ן שם. </b>הר"ן כ"כ לשיטתו שהחליט דלפי אוקימת' דמתני' מיירי בטופס. לא מוקמי בגדול עומד ע"ג. אבל לפירוש הר"ע והרמב"ם דבעי' תרוייהו טופס וגעע"ג אבל בלא געע"ג באמת גם בטופס פסול א"כ באמת דינו כמו במחובר (מ"ש רבינו שפסול הוא לר"י וה"ה לת"ק אסור לכתחילה כי לדעת הרמב"ם מותר לסופר להזמין טופסי גיטין):
+[אות יח] <b>הרע"ב ד"ה ונכרי. דליתי' בתורת גיטין כו'. </b>בלא"ה ליתא בכלל שליחות גם בעלמא כדדרשינן מה אתם בני ברית אלא דמכח טעם זה גם עבד פסול לשליחות גט. והא דלא נקט במתני' עבד דהוי יותר רבותא מנכרי. היינו דבא לאשמועינן דאפי' נתגייר אף דבאותו שעה היה דעתו להתגייר מ"מ פסול דבזה נכרי יותר רבותא מבעבד דאין בידו להשתחרר. תוס'. אבל דעת הר"י מגא"ש דעבד באמת כשר להולכת גט דדווקא לענין קבלה בעינן מידי דחזי לנפשי' ורק נכרי פסול משום דלאו בר שליחות הוא. והר"ן כ' דבירושלמי מוכח כדעת הרע"ב. וזהו שיטת רש"י ותוס' והרי"ף והרמב"ם (אך דעת הרשב"א לחומרא לפסוק כדעת הר"י מגא"ש): והנה בעיקר קושי' תוס' דאמאי נקט בר היתירא הא בלא"ה פסול משום דהא נכרי לאו בר שליחות. לענ"ד יש ליישב למ"ש האבן העוזר בא"ח (סי' קפ"ט) ליישב להסוברים (והוא דעת תוספות בסנהדרין ע"ב) דמומר לאו בכלל בני ברית אמאי מומר יכול לעשות שליח לגירושין הא דרשינן מה אתם בני ברית. היינו דסגי להיות שלוחו דומיא דאתם בחד מלתא. דעבד אע"פ שאינו דומה דאתם לענין מה אתם ישראל מ"מ מהני כיון דהוי דומיא דאתם לענין בני ברית (כסברת הגמ'. ופסול משום דאינו בתורת גו"ק) וכן מומר דהוי דומיא דאתם בחד צד לענין מה אתם ישראל. זהו תורף דבריו עיי"ש. ונראה לפ"ז למ"ש המשאת בנימין בתשוב' והובא במג"א (סי' תמ"ח סק"ד) דנכרי לנכרי נעשה שליח (וכ"כ המוריק"ש חוה"מ (סי' קפ"ח)) והיינו כיון דהשליח דומה למשלח. ה"נ י"ל דנכרי נעשה שליח למומר דדומה בחד צד שליח להמשלח דשניהם אינם בני ברית. ורק נכרי לישראל א"נ שליח דאינו דומה בשום צד להמשלח דהמשלח הוא ישראל ובן ברית והשליח אינו בשניהם וא"כ מש"ה לא מצי למנקט הטעם דאין שליחות לנכרי דהא משכחת דנעשה שליח להביא גט ממומר לאשתו. מש"ה נקט טעם דלאו בר היתירא הוא:
+[אות יט] <b>תוי"ט ד"ה וסומא. דסגי בקל קולמסא. </b>קשה לי הא לכאורה קן קולמסא מהני דיכול לומר בפנ"כ דהוא משום לשמה או משום דאתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא. אבל לענין בפנ"ח דצריך משום קיום ואף לרבה הא מסקינן דרבה אית ליה דרבא לכאורה לש"ל דקן קולמסא מקרי קיום א"כ י"ל דסומא פסול משום דאי"ל בפנ"ח:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות כ] <b>במשנה שהכתב מוכיח. </b>בסוגיין מוקמינן לה בח"ל דאדיבורא דידה סמכי'. ואי אתא בעל ומערער לא משגחינן ביה כמ"ש הרע"ב בריש מסכתין ולא תהיה מקולקלת מש"ה נאמני'. אבל בא"י היכי דלא אמרה בפ"נ דאם אתי בעל ומערער משגחינן ביה י"ל דלמא לקלקלה לצרה מכוונא ולא מהימנא. ואם בא"י אמרה בפ"נ דמהני לסלק ערעורו דהבעל דעת תוס' והרמב"ן דנאמנים כיון דלא מקלקלה לה. אבל הר"ן בשם הרשב"א כתב די"ל דאיהי לאו דינא גמירי דכיון דכולהו דמייתי בא"י לא קפדי' בין אמרה ללא אמרה ואי אתי בעל ומערער משגחינן בי' אף זו סבורה דאף שאומרת בפ"נ אי אתי בעל ומערער נשגח ביה וסבורה לקלקל ולא מהימנא: <b>ומדברי </b>הרע"ב דלא העתיק לאוקימתא דהש"ס. נלע"ד דס"ל כתוס' והרמב"ן דבא"י אם אמרה נאמנת וכיון דכבר כ' הרע"ב (בפ"א מ"ג) דבזה"ז אף בא"י צ"ל בפ"נ ממילא דינא דמתני' דהכא בזה"ז גם בא"י. והא דכ' הרע"ב בפרקין (מ"ה) לענין סומא אוקימתא דהש"ס דבא"י נאמן. היינו דנ"מ גם לדידן במקויים הגט דכשר סומא להיות שליח אבל הכא דבמקויים בלא"ה נאמנים להביא הגט ליכא נ"מ לדידן. אמנם י"ל דהרע"ב ס"ל כשיטת הרשב"א הנ"ל. אלא דלדידן דבכל הגיטין צ"ל בא"י בפ"נ ואי אתי בעל לא משגחי' ביה אף להרשב"א נאמנים. דהא בכל הגיטין אי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה והוי כמו בח"ל בזמן הש"ס. ובין כך ובין כך ק"ל לפמ"ש לעיל (בפ"א מ"ג) (א"ג) דנראה מלשון הרע"ב (שהביא התי"ט שם) דגם בזה"ז באותה מדינה אין צ"ל בפ"נ א"כ בזה עכ"פ אם אינן אומרת בפ"נ אין נאמנים להיות שליח הגט. והו"ל להרע"ב להעתיק אוקימתא דהש"ס כמו שהביא לענין סומא. וצ"ע:
+[אות כא] <b>בהרע"ב ד"ה ובלבד שהיא צריכה כו'. ודוקא כשהתנה הבעל כו'. </b>והא דלא מהימנא (שלא) לומר בפ"נ במיגו דגרשני בעלי בגט זה בקבלתי מידו דלא היתה צ"ל בפ"נ. היינו דהא הטעם דבגרשה סתם ל"צ לומר בפ"נ דכיון דגמר ומגרש לא יבוא ויערער וכמ"ש בריש מסכתין בשם הר"ן. ואם באמת יבא ויערער ערעורו ערעור אלא דלא חיישינן דיערער וא"כ הכא דכפי דברי עצמה דאמר לה לא תתגרשי עד דמטית לב"ד של פלוני. דבזה דלא מגרשה בקבלתו ליכא ראי' דגמר לגרש וחיישי' דימלך ויבא לערער ולגבי ערעורו לא יהיה לה מגו דהא אף בגרושה סתם אם מערער ערעורו ערעור. ולענין החשש דשמא יערער ל"ש מגו דסוף סוף כיון דלא נתן לה הגט להתגרש מיד יש חשש דיערער ודו"ק. (וזה כוונת הר"ן שהביא התי"ט). אח"כ ראיתי בספ"י דנדחק בזה הרבה. ולענ"ד העיקר כמ"ש:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות כב] <b>במשנה כשם אשתך פסול לגרש בו. </b>אבל הראשון מצי לגרש בו ומוקמינן בסוגייא דדוקא בע"מ אבל בליכא ע"מ לא. ופי' הר"ן דשמא חבירו נתן לה להפקיע אותה מבעלה:
+[אות כג] <b>תי"ט ד"ה יתר מכן אמר ללבלר. מבורר בשעת כתיבה ע"כ. </b>לפ"ז אינה מגורשת כלל ואם קבלה קדושין מאחר א"צ גט אבל דעת הר"ן דתלי בדין ברירה וכיון דקיימ"ל דבדרבנן יש ברירה וע"כ הטעם דאנן מספקינן לדינא אם אין ברירה או יש ברירה ובדרבנן אזלי' לקולא א"כ הכא הוי ספק גירושין דדלמא הדין דיש ברירה:
+
+Mishnah 2
+
+[אות כד] <b>במשנה ר"א מכשיר בכולן. </b>אפי' תורף דל"ג אטו גט. כך העלו תוספ' וכל הראשונים מסוגיין וכתבו דמוכח ג"כ הכי מסידור המתני'. דאם איתא דר"א לא מכשיר בשטרות רק בטופס היה לו להתנא דמתני' לקצר ולשנות ולקבוע דברי ר"א אחר הת"ק והכי הו"ל למיתני ר"א פוסל בג"נ ור"י פוסל בכולם. והוי כסדר שכל אחד מחמיר מחבירו אבל אי ר"א אתי לאכשורי תורף בשטרות ניחא דתנא דברי ר"י קודם דקאי את"ק דמיירי בטופס. ור"א מכשיר בשטרות טפי מת"ק ובגיטין פוסל טפי:
+[אות כה] <b>הרע"ב ד"ה צריך שיניח. ובגמרא כו' מותרת לכל אדם. </b>כך הוא מימרא דר"י א"ש. ובריש זבחים (ד"ב) דייק הש"ס דבג"נ סתמא לאו לשמה קאי ופסול מהא הכותב טופסי גיטין וכו' ואר"י א"ש אף צריך שיניח מקום הרי את מותרת לכל אדם. וכ' תוספות אצטריך לאתויי דר"י משום דמינה דייקינן בגיטין דאתיא כר"א דע"מ כרתי דקי"ל כותי'. ואיכא דמוקי לה התם כר"מ ומפרשי מפני התקנה משום קטט[ה] ולדידיה ליכא למידק מיניה דסתמא פסול עכ"ל. ולכאורה תמוה לי הא מ"מ אף אם רישא כר"מ מ"מ יש לדייק כן מסיפא דמתני' ר"א מכשיר בכולן חוץ מג"נ שנאמר וכתב לה לשמה (ואסור אף טופס) מוכח להדיא דסתמא לא מקרי לשמה אח"ז זכני ד' בספר שער המלך מצאתי שעמד בזה ולענ"ד נראה דהנה לכאורה יש לעיין למה דכתב תוס' דר"א מכשיר בכולן היינו אף בתורף מאי פרכי' בסוגיי' אההיא דר"א והא כי כתיב לה אתורף הוא דכתיב דלמא באמת פוסל הגט רק בתורף. וצ"ל כיון דת"ק ור"י ס"ל ג"כ דתורף פסול מדאורייתא בגט משום דבעי' לשמה אלא דת"ק ס"ל דבשאר שטרות גזרינן תורף אטו גיטין ור"י ס"ל דאפילו בטופס בשטרות גזרי' לא הו"ל לומר רק ר"א מכשיר בשטרות אף בתורף חוץ מגיטין אבל הטעם דכתיב לה לשמה הוא מיותר דהא בזה גם הת"ק ור"י מודים אע"כ דבעי לו לפלוגי גם בגט דאפילו טופס פסול. וכ"ז למסקנא דמוקמי' לת"ק כר"א אבל למ"ד דת"ק ר"מ היא שפיר י"ל בפשוטו דר"מ דקאמר דמדרבנן פסול תורף אף בשטרות ומדאורייתא כשר אפילו בגט לזה פליג ר"א בתרתי דבשטרות כשר לגמרי. ובגט פסול אפילו מדאורייתא משום דכתיב לה לשמה. ונ"מ טובא (במה שהביא הפסוק לה) לענין אם צריך לשייר הרי את מותרת לכל אדם. לפ"ז י"ל בכוונת תוספ' דבלאו מימרא דריא"ש י"ל דת"ק הוא ר"מ ומפני התקנה היינו תקנת קטט וממילא י"ל דר"א דקאמר חוץ מג"נ היינו בתורף והי' מקום לומר דסתמא לשמה קאי אלא דחז"ל החמירו בגט לכתוב סתמא אטו שלא לשמה ממש. ובגט פליג רק על הך דלת"ק הוא רק דרבנן משום קטט וא"צ לשייר הרי את מותרת לכל אדם ור"א פוסל מדאורייתא שלא לשמה ומדרבנן בסתמא (וממילא) זהו ג"כ לענין הרי את מותרת לכל אדם. לזה הביא מימרא דר"י א"ש דצריך לשייר הרי את מותרת לכל אדם דת"ק כר"א. ומוכח מזה דר"א דסיפא פליג ג"כ על טופס דגזרי' אטו תורף א"כ מוכח דתורף מדאורייתא פסול בסתמא דאל"כ לא הו"ל למגזר בטופס (שהוא) סתמא אטו תורף כיון דתורף ג"כ מדרבנן פסול (ועוד למה צריך לראיה מלה כנ"ל). ובזה מיושב לי מה דקשה לכאורה על מ"ש הרשב"א בחי' דמה דמשני שמואל דההיא דחש"ו מיירי בשייר מקום תורף היינו דמתניתין אתיא כת"ק דהכותב טופסי גיטין דל"ג טופס אטו תורף א"כ היכי אמרי' בסוגי' ואי אשמעי' בההיא נמי איכא לאוקמי כר"א אבל בהא מדסיפא ר"א רישא לאו ר"א היאך אפשר לומר כן דרישא לאו ר"א איך מוקי למתני' דלעיל כר"א ובשייר מקום תורף הא ר"א ס"ל במתני' דהכא דגזרי' טופס אטו תורף דהא ליכא תרי תנאי אליבא דר"א כיון דת"ק ר"מ היא. והערוני לזה הבחורים בלימוד הישיבה. ולפי הנ"ל ניחא דלאותו ס"ד דרישא לאו ר"א באמת מפרשי' מה דקתני במתני' בדר"א חוץ מג"נ דהיינו דתורף פסול אבל בטופס ל"ג. ואף דבמחובר גזרי' מ"מ י"ל דמשום תקנת עגונות הקילו שיכתוב הטופס סתמא. ואף אם מוקמי' רישא כר"מ לא מצינו הך תקנת עגונות מ"מ י"ל דמהך מתני' דהכל כשרים לכתוב אפילו חש"ו שמעינן דהקילו אי משום תק"ע אי משום תקנת סופר. גם לפי דרכנו י"ל דסתם באמת כשר מדאוריית' ומש"ה מותר סתם בטופס ול"ג אטו תורף כמו במחובר משום דתורף עצמו סתמא כשר מדאורייתא וכנ"ל ומש"ה גם בחש"ו בטופס דהוי כסתמא ודו"ק:
+
+Mishnah 3
+
+[אות כו] <b>במשנה והניחו זקן. </b>ובסוגיא איתא אמר רבה ל"ש אלא שלא הגיע לגבורות אבל הגיע לגבורות לא. ויש מחלוקת בפוסקים אם קיי"ל כהא דרבה אם לא. וע' בתוס' יומא (דנ"ה ב') שכ' בחד תירוץ דרבה קאי רק ארישא דהשולח גט משום חומרא דא"א. ותמוה לי דמה חומר א"א שייך כאן הא בין כך ובין כך איננה א"א דנתרת או בגט או במיתת הבעל. והחשש רק דשמא מת ואסורה לעלמא משום לאו דיבמה לשוק. ואולי י"ל דס"ל לתוס' דחומר איסור יבמה לשוק חמור ג"כ יותר משאר איסורי' כיון דהוא ענין ערוה. ועי' במרדכי פרק מצות חליצה דאיסור יבמה לשוק הוא בכלל אין דבר שבערוה פחות מב'. ונראה ראיה לזה מסוגיא דב"מ (דף כ') מיפשיט מדאיסור' ממונא וכו' שטרי חליצה ומיאוני' תנן וע' בתוס' שם הא דלא ילפי' איסורא מממונ' היינו דבחומרא דא"א החמירו. ואעפ"כ פשיט לה מחליצה ומיאון דממיאון לכאורה ליכא ראיה כ"כ כיון דלא הוי אלא קדושי דרבנן אלא דהראיה מחליצה הרי דמדמי לה חליצה לאיסור א"א. ובתשובה כתבתי מזה בעזה"י. ובעיקר דברי תוספ' הנ"ל ק' לי דאמאי לא חילקו כפשוטו דברישא כיון דאיכא חזקת איסור יבמה לשוק מש"ה כיון דחזקת חי איתרע קצת בהגיע לגבורו' מש"ה אלים חזקת יבמה לשוק. אבל באינך דמתני' דליכא חזקה כנגדו אזלי' בתר חזקת חי אף בהגיע לגבורות וצ"ע:
+[אות כז] <b>במשנה או חולה. </b>ביש"ש כתוב דה"ה זקן שהוא חולה. והא דנקט או חולה היינו משום הדיוק דוקא חולה אבל גוסס לא מש"ה הוי רבות' דאפי' אינו זקן ג"כ דוקא חולה אבל לא גוסס עי"ש:
+[אות כח] <b>במשנה בחזקת שהוא קיים. </b>נ"ל לדון דאף במקום דליכא יבם מיירי דאילו לא מוקמינן בחזקת שהוא קיים לא היה אפשר ליתן לה הגט ולהתירה לעלמא בממנ"פ דשמא יתברר דמת מקודם ומותרת לכהונה ואתה מצריכה כרוז לכהונה כההי' דמתני' דר"פ ט"ז דיבמות עיי"ש:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות כט] <b>במשנה שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר. </b>ק"ק לי מאי שנא גט משאר חפץ בעלמא. ואף אם אין בנייר כלום מ"מ אם יאבד יפסיד הבעל שכר סופר מחדש. ואמאי סתמא שליח עושה שליח נימא דאינו מחזיק השליח ב' למזורז כמו הא'. ואין רצונו שיהיה פקדונו שהוא הגט ביד אחר וצ"ע:
+
+Mishnah 6
+
+[אות ל] <b>בתי"ט ד"ה ואין שליח. ממי שבא מכחו. </b>וכ' הר"ן דמסברא הי' אפשר לחלק דנהי בשליח הא' בעיא חלה היינו דאולי כיון שעשאו הבעל חפץ בו יותר מאחר כ"ז שלא חלה אבל בשליח דהשליח כיון דאין הבעל יודע בו לא איכפת ליה בין זה או אחר אלא שכבר החמירו הפוסקים דבעי' חלה:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות לא] <b>במשנה מפריש עליהן בחזקת שהן קיימי'. </b>בירושלמי תמן תנינן הלוקח יין מבין הכותים ר"י ור"ש אוסרים שמא יבקע הנוד. א"ר זעירא תמן למפרע נתקלקלה הכא מכאן ואילך נתקלקלו ע' בקרבן עדה ובפני משה שנדחקו למאד בזה. ולענ"ד נרא' למה דאמרינן גיטין (דכ"ח) הר"ז גיטך שעה אחת קודם מיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד דחיישינן שמא ימות ומסקי' שם דשמא מת לא חיישינן אבל לשמא ימות חיישי' וע' בתוס' קדושין (דמ"ה ע"ב) ותמצית דבריהם דדעת ר"ת דקטנה שהלך אביה למדה"י מותרת לאיש ולא חיישינן שמא קידש אביה דשמא קידש לא חיישינן ואף לשמא יקדש לא חיישינן דהא אם יקדש אביה לא נאסרו הביאות הראשונות אלא משעת קדושי אביה ואילך ובכל ביאה וביאה נידון דשמא קידש ל"ח ושאני בההי' דהר"ז גיטך שעה א' דהמיתה יגרום איסור האכילה למפרע זהו מקרי שמא ימות דבשעה שבאה לאכול בתרומה חיישי' שמא באכילה זו אסורה דימות אחר כך תוך שעה עיי"ש היטב. וכ"כ בתוס' יומא (דכ"ה ב' ד"ה אלא בחטאת). ולפ"ז דברי הירושלמי מתפרשים כראוי דמחלק התם חיישינן שמא יבקע דתמן למפרע נתקלקל היינו דאם יבקע הנוד טבל למפרע בזה חיישינן בשעה ששותה שמא הוא טבל דיבקע הנוד אח"כ. הכא מכאן ואילך נתקלקלו והיינו דאם יתקלקלו הפירות אינם עושים טבל למפרע מה שהפריש עליהם מקודם אלא דהאיסור במה דיפריש עליהם אח"כ וא"כ בכל הפרשה והפרשה נידון דשמא נתקלקלו ולזה ל"ח והוא נכון וברור בעז"ה וסייעת' גדולה לשיטת ר"ת הנ"ל:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות לב] <b>במשנ' גט שנתתי כו' הר"ז בטל. </b>ואם נמלך הבעל לגרש יכול לגרש בגט זה. ואם אמר במפורש שמבטל להגט יש דעות בין הפוסקים אם בטל לגמרי וא"י לחזור ולגרש בו:
+[אות לג] <b>בהרע"ב ד"ה השולח. ול"א לצעורא בעלמא מכוון. </b>חדש או חדשים. לשון רש"י ובחידושי רשב"א סתר זה דא"כ למאי נ"מ הא אף אם לצעורי א"י השליח להוליך הגט כל כמה דלא מרשהו הבעל דהא לא ידעי' שיעור דציעור כמה הוא. ואם ירשהו הבעל אף דהיה ביטול מ"מ הא חוזר ומגרש בו. ולענ"ד י"ל להפוסקים דשליח להולכה צריך לעשותו בפני עדים ע' בהרא"ש א"כ י"ל דזה הנ"מ אם מרשה הבעל שלא בפני עדים להוליך לה הגט דאם היינו דנין לצעורא א"כ מעולם לא נתבטל שליחותו אלא דרצה לצער לעכב זמן מה מלמסור לה הגט א"כ ל"צ עדים בהרשאתו למסור לה הגט לזה אשמעי' מתני' דהר"ז בטל ואם מרשהו אח"כ הוי כמו עשיי' שליח מחדש וצריך להרשותו בפני ב' עדים. גם י"ל דנ"מ באם שליח זה עשה שליח אחר קודם שהרשהו אח"כ למסור לה דאם היינו דנין דלצעורי ולא נתבטל השליח יכול השני למסור לה הגט אבל אם הוא ביטל ומה שמרשהו אח"כ הוי כעושהו שליח מחדש א"י השליח השני למסור לה הגט כיון דהשליח עשאו קודם שהיה הוא שליח. (ואפשר עוד לומר דרש"י סבר כפי דעת הפוסקים שהזכיר רבינו בדה"ק. שיכול לבטל גם הגט ע' רש"י כאן ובקדושין נ"ט. ואי אמרי' לצעורי אז יכול לגרש בגט זה. או כשהשליח מסר לה הגט ואנו מחמירים מחמת שאין ידוע לנו שיעור הציעור. ע' תוס' ד"ה ולא):
+[אות לד] <b>תוי"ט ד"ה או ששלח אצלה. נזדמן אצל אשתו או שלוחו. </b>כתב המהרש"א היינו דלתני חדא נזדמן אצלה או נזדמן שלוחו. ביאור דברי המהרש"א דבשלוחו ג"כ שייך נזדמן שהבעל אמר לשלוחו כשתזדמן אצלה תבטל הגט דאילו בשלח שלוחו מה ריעותא יש דנזדמן שליח אצלה לומר דלצעורי מכוין הא הוא שלחו לילך להשליח א"ו כדאמרן. ולכאורה ק' דהא זהו קשה גם ברישא דקתני ב' בבות הגיע בשליח לארויי דל"א לצעורי ושלח אחריה שליח לארויי דל"א לא אלים שליח בתרא מקמא. לתני חדא בבא הגיעו גבי שלח אחריה שליח דהיינו ששלח לכשתגיע אצל שלוחי הראשון תבטל (כפי סברת המהרש"א) ונשמע מיני' תרתי דל"א לצעורי וגם דאלימא שליח בתרא. והנלע"ד דמה דאמרינן מ"ד לא אלים היינו היכי דמסר הבעל כחו להשליח שיהא הוא המבטל אבל בודאי אם שלח שליח להודיע לו שהבעל ביטל הגט בזה פשיטא דל"ש לומר לא אלים דהא השליח אינו עושה דבר אלא שהבעל הוא המבטל והשליח מעשה קוף בעלמא עביד להודיע מה שעשה הבעל. וכיון שכן צ"ל הא דאשמעינן מתני' דל"א לא אלים ומתני' מיירי ששליח השני הוא המבטל היינו משום יתורא דמתני' דאילו בהודעה דהבעל מבטל ליכא חידוש אע"כ דמיירי אפילו במבטל ע"י השליח. ולפ"ז ניחא דאילו נקט גבי שלח שלוחו הגיע ממילא איכא חידוש בגוף הדבר דל"א לצעורי א"כ היה אפשר לאוקמי במודיע הביטול ע"י השליח ולא היה נשמע הדין דל"א לא אלים ואי דעדיין היינו מוכרחים זה מדלא נקט הגיע בבעל עצמו אע"כ דבעי' לאשמועינן ג"כ דל"א לא אלים. בזה י"ל דהוי רבותא טפי גבי שליח דל"א לצעורי. והיינו דבשלמא בבעל שהגיע ממילא אין ראיה כ"כ לומר לצעורי מדלא קידם עצמו די"ל דבאמת בתחילה לא היה בדעתו לבטל ורק בזו הרגע דהגיע בשליח עלה בדעתו לבטל אבל בשלח שליח ואמר לו לכשתזדמן אצלו תבטל בזה אלים ההוכחה כיון דעתה בשעה שבא לבטל אינו חושש למהר לרדוף אחר השליח ותולה רק בהזדמנות ניכר מזה דלצעורא מכוין מש"ה אשמעי' דאף כה"ג ל"א לצעורי (והסברא לענ"ד נכונה מאד וזה דלא כמהרש"א דנקט דקושית תוספ' דלתני חדא נזדמן הוא או נזדמן שלוחו דהא נזדמן שלוחו לא ידעינן מנזדמן הוא) וא"כ דהוי רבותא טפי בשליח שפיר היינו מוקמינן במודיע הביטול ע"י השליח ולא היו יודעים דל"א לא אלים. וביותר י"ל דבמה שדקדקנו היאך נשמע ממתני' דל"א לא אלים הא י"ל דמיירי במודיע ע"י שלוחו מעשה הביטול דלכאורה יש להסתפק באם מבטל שלא בב"ד ושלא בפני השליח ומודיע אח"כ לה ליה או להאשה קודם שבא הגט לידה שכבר ביטל אם לימא דמהני הביטול דאין זה נגד תקנת חז"ל כיון דמודיע כן להשליח או להאשה ליכא חשש ממזרת ועגונות או דנימא כיון דבשעת הביטול לא חל הביטול כיון דבטלו אינו מבוטל. אף שמודיע אח"כ להשליח לא מהני דהוי כמודיע דבר שאין בו ממש דמעולם לא חל הביטול. ופשיטנא לה מדברי הרשב"א בחי' בסוגיא דהקשה במה דאמרי' למימרא דבטל להבא משמע. הא י"ל דבטל לשעבר משמע. ובטל דקאמר היינו דכבר ביטלו בב"ד ואתיא דלא כרשב"ג עיי"ש. מדנקט דבטלו בב"ד ודלא כרשב"ג משמע לרשב"ג וכן לר' בבטלו שלא בב"ד לא מהני ההודעה להשליח. וכיון שכן ליכא למטעי דמתני' מיירי במודיע להשליח שהוא ביטל דממנ"פ אם ההודעה דביטל שלא בב"ד הא לא מהני ההודעה. ואם ההודעה דביטל בפני ב"ד ואתיא דלא כרשב"ג הא אף בלא הודיע להשליח דהא לר' בטלו בב"ד מבוטל. וכ"ז למה דקתני שלח אחריו שליח אבל אי הוי קתני הגיע שפיר יש למטעי דמיירי במודיעו דהיינו שאמר לשלוחו השני כשתזדמן בשליח הראשון תודיע לו שבטלתי הגט כדינו והחידוש שלא נתלי דלצעורי מכוין ולא הוי ידעי' דל"א לא אלים (במה שכתב רבינו דלא כמהרש"א לא זכיתי להבין דבוודאי קושי' תוס' דלתני חדא כיון דל"א לא אלים ידעינן מרישא כפי משמעות מסתימת הגמרא. אך לפי כוונת רבינו יהיה קושית תוס' דלתני נזדמן שלוחו והתוס' לא כתבו כן ועיין): ודע דבמה דאמרי' מ"ד לא אלים דביארנו דמיירי במבטל ע"י השליח ולא בהודעה בעלמא. לכאורה יש לדון אמאי מהני ביטול ע"י שליח הא קיי"ל (במסכתין דף ס"ו) דמילי לא ממסרן לשליח ולכמה פוסקים קי"ל דאפילו אומר אמרו פסול. ולכאורה נראה דעיקר הפלוגתא אם אומר אמרו כשר או לא פליגי בזה דלמ"ד אומר אמרו כשר עיקר הדין דמילי לא מימסרן לשליח היינו דאין כח להשליח למסור כחו לאחרים מדין שליח עושה שליח אם אינו מוסר להשני מעשה אלא מילי בעלמא מש"ה בלא אומר אמרו לסופר רק שאמר לסופר כתוב דנעשה הוא שלוחו דהבעל לכתוב אין בכחו לחזור ולמסור כח שליחותו לאחר לומר לו כתוב כיון דמוסר לו רק מילי. אבל חד שליחות אפשר ע"י מילי לעשות שליח למילי. דהיינו באומ' אמרו לסופר דהבעל עשאו לזה עצמו שליח שיאמר עבורו להסופר לכתוב. ובמה שאומר זה לסופר בשליחותו דהבעל הוי כאילו הבעל עצמו אומר לסופר לכתוב דהבעל יכול לעשות שליח למילי דמילי שעושה שליח הוי כמילי דהבעל עצמו. אבל מאן דס"ל דאומר אמרו פסול ס"ל דחד שליחות ג"כ לא נתפס על מילי בעלמא ואין כח להבעל לעשות שליח למילי בעלמא. וכיון שכן למ"ד אומר אמרו פסול היאך יכול לבטל ע"י שליח הא הוי מילי בעלמא ואינו נתפס בזה שליחות כלל. ובהכרח צ"ל דדוקא אמירה לסופר לכתוב זהו מקרי מילי כיון דהמילי לא היה גמר מעשה אלא שעי"ז יכתוב הסופר אבל היכי שנגמר הכל ע"י המילי כמו ביטול הגט דע"י הביטול נגמר כל הענין זה חשיב כמעשה וראי' לדבר ממה דפליגי ר' יאשיה ור' יונתן אם יכול להפר נדרה ע"י שליח. ותיפוק ליה דהו"ל מילי אע"כ כיון דהפרה הוא גמר הענין חשיב כמעשה ועי' בר"ן (פ"ק דפסחים) שכתב דביטול חמץ דמתורת הפקר הוא א"י לבטל ע"י שליח שהרי אם אומר לחבירו הפקר נכסי אין בכך כלום. ולא הבנתי בפשוטו על דמפשט פשיטא ליה זה להר"ן דא"י להפקיר ע"י שליח. ורציתי לומר דהטעם משום דהוי מילי. אבל הא בררנו דיכול לבטל הגט ע"י שליח וכן מהפרת נדרים מוכח דכה"ג מהני שליח. אח"ז רב מצאתי בעזה"י מזה בס' בית מאיר לאה"ע (סימן ק"כ ס"ד) שהביא דברי הר"ן הנ"ל והניחם בקושיא. וגם הביא דברי תשובת מהרי"ט (ח"א סימן קכ"ז) דא"י להקדיש ע"י שליח משום דהוי מילי. וסתר זה מדין הפרת נדרים ע"י שליח. ע"ש. ובאמת גם מסוגין דשלח אחריה שליח נסתרים דברי מהרי"ט. וביותר שבגוף הדין דמהרי"ט לענ"ד הא סוגיא ערוכה בתמורה (ד"י א') אמר רבא וכו' דשווייא שליח לאקדושי הרי להדיא דיכול להקדיש ע"י שליח (אף דמרי' דשמעתא התם הוא רבא ואיהו ס"ל במסכתין דכ"ט א' דמילי לא ממסרן לשליח) ואמנם מה שראיתי בדברי הב"מ הנ"ל בתחלת דבריו שפקפק על דברי מהרי"ט הנ"ל דמפי' רש"י נראה דגריעותא דמילי הוא רק שא"י השליח הראשון למנות שליח שני תחתיו אבל חד שליח מהני במילי דהרי גט ומתנה גופא נמי אינו אלא ע"י מילי והם כותבים ונותנים עכ"ל לענ"ד כבר כתבנו דזהו למ"ד אומר אמרו כשר אבל למ"ד אומר אמרו פסול א"א לומר דהגריעותא דמילי רק דא"י למנות שליח אחר תחתיו דהא באומר אמרו במה שאומר לסופר לכתוב אינו ממנה להסופר תחתיו והוא אינו משויהו לשליח במקומו אלא דבציווי דהבעל אומר לו לכתוב שזהו בעצמו שליחות ראשון שיעשה להסופר שליח במקומו של הבעל והסופר נתמנה לשלוחו דהבעל ע"י שליח זה. ולדבר זה עושהו הבעל שליח שבשליחותו יאמר לסופר כתוב. אע"כ דא"י לעשות כלל שליח למילי (כמו שאין אנו מקבלים דברי הבעל ע"י השליח) ומה דמביא הב"מ ראיה משטר גט ומתנה עצמו במחכ"ת אינו דאף שהבעל אינו מוסר דבר להסופר. מ"מ מצוהו ומשוי אותו שליח לעשות מעשה לכתוב אבל אם מצוהו לעשות מילי בעלמא י"ל דלא מהני. ואולם עדיין יש לעיין למה דס"ל למהר"ר מרדו"ש הובא בב"ש (סי' ל"ה ס"ו) דבקדושין אף בשטר אין שליח עושה שליח כיון דתליא ברצונה עדיין אין מעשה ביד השליח דהא אין ביד השליח לגמור המעשה דשמא לא תתרצה מש"ה מקרי מילי בזה יקשה דא"כ לר' יוסי דס"ל אומר אמרו פסול דבררנו דשליחות ראשון ג"כ א"א במילי א"כ שליח דקדושין היכי משכחת לה ועיין:<br><b>והנה </b>הרי"ף השמיט מה דאיתא בסוגיא איבעיא להו בטל מהו תיקו. ונ"ל עפ"י דברי הרשב"א בחי' הנ"ל שהקשה אהא דאמרי' בסוגי' על הברייתא אלמא בטל הוא לישנא דלבטיל משמע. הא י"ל מעיקרא משמע ואומר דביטל שלא בפניה בפני ב"ד ואתי' כר' דבטלו מבוטל ומהימן במיגו דאי בעי מבטלו עתה ותירץ דדומיא דאי אפשר קתני דהוא להבא עיי"ש. ולכאורה קשה למאי הלכתא מבעי' בבטל סתם מהו הא אף לשון בטל מעיקרא מהני דמהימן שכבר בטלו במגו דמבטלו עכשיו וצ"ל דהאיבעיא לרשב"ג דבטלו אינו מבוטל ולא מהני הביטול דמעיקרא שלא בפני השליח. וא"כ לדידן דקי"ל כר' דביטלו מבוטל ליכא נ"מ באיבעיא זו דבין כך ובין כך מהני. ואולם אינו מספיק דבעיקר קושית הרשב"א דמהני מדין מגו הא בהגיעו להשליח ולא ידע אם כבר מסר לה השליח הגט או לא ואומר להשליח בטל הוא. דאם מעיקרא משמע לא מהימן דליכא מגו דלבטיל עכשיו דאינו רוצה לבטל עכשיו דחושש שמא כבר הגט בא לידה ואין בכחו לבטל עכשיו לזה אומר דביטלו כבר. אלא דקושי' הרשב"א דלמא הברייתא מיירי ברואה שהגט עדיין ביד השליח ואיכא מגו ובזה מרווח יותר תירוצא דדומיא דאי אפשי דמיירי ג"כ אף בלא ידע אם כבר נמסר לה הגט דהא לישנא דלהבא משמע ה"נ מיירי בטל הוא וכיון שכן שפיר יש נ"מ בבטל סתם. בגוונא הנ"ל דלא ידע אם כבר נמסר לה הגט וליכא מגו:
+
+Mishnah 2
+
+[אות לה] <b>בתוי"ט ד"ה היה עושה. ואפקעינהו רבנן לקדושי מיניה. </b>זהו לא נאמר בסוגיא אלא אליבא דרשב"ג דס"ל דאף בביטלו בב"ד אלא דהביטול היה שלא בפני השליח ועבר על תקנת ר"ג דאינו מבוטל אבל למה דקיי"ל כר' דביטלו מבוטל. אף דבביטול שלא בב"ד גם לר' אינו מבוטל וכמ"ש התוי"ט ד"ה מפני תק"ע מ"מ א"צ לטעמא דאפקעינהו אלא דבמקום טעם חשוב יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה כמ"ש תוס' ריש פרקין. ונ"מ לדינא בקידשה אחר קודם הגט הזה דאם צריכים לבוא לידי אפקעינהו א"כ קדושיו קידושין אבל אם נימא דעקרה לד"ת ולא אפקעינהו אין קדושין השני קדושין ודאי אלא דחיישינן דהוי כאילו אמרה נתגרשתי:
+[אות לו] <b>בא"ד הוא לא יטרח בכל אלה. </b>כ"כ תוס' והרשב"א כתב עוד בשם ירושלמי דשמא יבטל אחר שהגיע גט לידה ויצא הקול שביטל הגט ותחשוש שמא היה הביטול קודם שהגיע גט לידה ותתעגן בחנם:
+[אות לז] <b>בא"ד ומיהו עדות בעינן. </b>ובתוס' (דל"ג א' ד"ה ר' ס' וכו') מבואר דס"ל דלאו מדין עדות הוא דמזה הטעם היה יכול לבטל בפני ב' זה שלא בפני זה. ואך היה התקנה שיהיה ב"ד של שנים וצריך לבטל בפני ב' ביחד:
+[אות לח] <b>תוי"ט ד"ה מפני תקון העולם. וטעמא דמלקין. </b>בתוס' בסוגיין כ' דאף למ"ד דהלכה כרשב"ג דביטלו אינו מבוטל ניחא הא דרב מנגיד משום דמ"מ עי"ז יוצא לעז על הגט ולכאור' בפשוטו י"ל כיון דגורם דלפקעו רבנן לקידושין מיניה ויהיה בעילותיו בעילת זנות. ואולי י"ל דבאו ליתן טעם על גט דארוסה:
+[אות לט] <b>בא"ד אפי' בדיעבד הוא. </b>ותוס' בריש פרקין (נסתפקו) אם בדיעבד אינו מבוטל רק להחמיר ולא להקל או דאף להקל אינו מבוטל דבטעם חשוב יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת והא דלא כתבו מטעם אפקעינהו היינו מדלא פרכי' בסוגיי' גם לר' מי איכא מידי וכו' משמע דלר' ל"צ לזה:
+
+Mishnah 3
+
+[אות מ] <b>תוי"ט ד"ה אין אלמנה. דאין כתובה ניתנה כו' קמ"ל. </b>היינו דבגרושה איכא תרתי תנאי ב"ד ואחר זמנו מש"ה איכא חידוש יותר באלמנה אף דהוי ת"ז. (משום דאית בה תנאי ב"ד) מש"ה אצטריך לסברה הראשונה דהחידוש באלמנה אף דיש בה משום חינא. תוס':
+[אות מא] <b>בתוי"ט ד"ה שתהא נודרת. שמא יפר לה בלחש כו' ע"כ. </b>והרא"ש כ' עוד שמא ישאל על הקמתו ולכאורה קשה לי הא אפשר שלא יכניסו אצלו ג' שיתירו לו הקמתו כל יום ההוא ולמחר אם ישאל על הקמתו א"י להפר כיון דלא הוי יום שמעו לדעת הי"א בש"ע (סי' רל"ד סמ"ט) דא"י להשאל על הקמה רק ביום שמעו והטור שם מסתפק בזה וכ' להכריע מסברא דיכול לשאול למחר. ואמאי לא הוכיח הטור כן מדברי אביו הרא"ש הנ"ל. ונלע"ד די"ל דחיישינן שמא אחר ההקמה בו ביום יפר ולכשישאל למחר על ההקמה כיון דעוקר הנדר מעיקרא בטלה הקמתו למפרע וחלה למפרע ההפרה של היום. ואי דנשמור אותו שלא יפר דהא להך תירוצא לא ניחא להרא"ש לומר דחיישינן שיפר בלחש. היינו דרגע א' יכולים להשגיח עליו שלא ינדנד שפתיו אבל כל היום א"א לשומרו בכך. דאל"כ יקשה דנשגיח שהבעל ישתוק כל היום ולא יכול להפר אחר כן אע"כ דא"א לשומרו בכך כל היום דאולי באיזה פעם יפר בלחש. וא"כ שפיר החשש שיפר אחר ההקמ' ובזה י"ל לכ"ע מהני בשואל על הקמתו למחר (כי ההפרה היה ביום שמעו):
+
+Mishnah 4
+
+[אות מב] <b>בהרע"ב ד"ה אלא מפני תיקון העולם. ויוציא לעז על בניו. </b>וכ"ה לשון רש"י וקשה לי הא קי"ל דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ומה לעז איכא וגם להסוברים דמ"מ בתה פסול לכהונה מ"מ למאי צריך ללעז דפסול דבניו ולא על עצמו שיוציא לעז עליו שהוא עבד ופסול לקהל ומאי אולמא לעז דבניו ממנו ובפרט דלעז בניו דהיינו בתו הוא רק לעז דפסול כהונה ועל עצמו הוא לעז דפסולי קהל. וצ"ע (ואפשר דסבר רש"י דכשהחשש מחמת לעז עצמו אז כשיוצא לעז יכתוב לו שחרור. אבל כשהחשש משום בניו צריך לשחרר תיכף ולשון הגמרא משמע כן עיי"ש):
+
+Mishnah 5
+
+[אות מג] <b>הרע"ב ד"ה מי שחציו עבד כו'. רבו ממנו חצי דמיו. </b>דאלו בשטר א"י לשחרר חציו דגמרי' בגז"ש כי חופשה לא ניתן לה (דהיינו שטר) לה לה מאשה. מה אשה חציה לא אף עבד חציו לא אלא א"כ בעבד של ב' שותפים כיון דאין בו אלא חצי ושחרר כל חלקו ולא שייר גביה מידי דמי לגירושי אשה דנפקא מיניה לגמרי. גמרא:
+[אות מד] <b>תוי"ט ד"ה שנאמר וכו'. משום פרו ורבו כו'. דאנוס הוא. </b>ומה"ט ניחא הא דקתני לישא שפחה א"י דמשמע אלו היה יכול לישא שפחה היה די בכך ואף דלא מקיים בזה פו"ר דעבד אין לו חייס (ע' יבמות פ"ב מ"ה) אבל כיון דעכ"פ מקיי' שבת כל דהו אין כופין לשחרר משום מצות פרו ורבו. תוס':
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות מה] <b>תוי"ט ד"ה המוציא. באינו אומר כלום כו' חייש לקלקלה. </b>לא מצאתי כן בסוגיי' אלא דלל"ב דאין הטעם משום קלקול אלא משום פריצות גם בלא אמר לא יחזיר אבל בהא לא פליג דטעמ' דקלקולא ל"ש אלא באמר לה. ונ"מ מזה דבלא אמר לה דל"ש קלקול א"צ לומר לו הוי יודע. וכך מבואר בהה"מ (פ"י מהלכות גירושין):
+[אות מו] <b>תי"ט ד"ה רבי יהודה. שנתפרסם הרבה. </b>מלשון זה משמע דעיקר הפריצות ברבים מטעם פרסום הדבר וכ"נ קצת מלשון הרע"ב אבל באמת תמוה דבסוגיין מבואר דהפריצות הוא דנודרת נדר שאין לו התרה דס"ל לר"י נדר שהודר ברבים אין לו התרה עיי"ש ולת"ק דס"ל טעמא דקלקולא לכאורה יהא הדין בהיפוך דידעו בו רבים יחזיר דהא באמת אין לו התרה ול"ש קלקול. ונ"ל דבאמת ס"ל לת"ק דנדר שהודר ברבים יש לו התרה כך מבואר בסוגיין ובתוס'. והא לא קשיא דמ"מ הא קימ"ל דע"ד רבים לכ"ע אין לו התרה וא"כ הו"ל לת"ק לאפלוגי דבעל דעת רבים יחזור דליכא קלקול. דמ"מ איכא גוונא דיש לו התרה כגון מדעתם של אותם הרבים או לדבר מצוה ושייך ביה קלקול אבל בנדר שהודר ברבים אלו ס"ל דאין לו התרה גם לדבר מצוה אין לו התרה. כ"כ תוס' במסכתין (דף ל"ה ע"ב ד"ה אבל נשאת): 
+[אות מז] <b>הרע"ב ד"ה לא אסרו זה. לילך לב"ד ולשאול על נדרה. </b>דהנודר א"י לעשות שליח וצריך בעצמו לבוא לב"ד כדקיי"ל בש"ע י"ד (סימן רכ"ח סעי' ט"ז) ואף דהבעל נעשה שליח לחרטת אשתו (כדאיתא בש"ע סימן רל"ד סעיף נ"ו) דכ"ש דאינו רוצה שיתבזה הוא בב"ד להיות שליח לחרטת אשתו. ולהפוסקים דכל אדם יכול להיות שליח להתיר נדרים צ"ל דהבזיון דהכא לא ההליכה לב"ד אלא משום שלא ישמעו הב"ד נדרה. הרשב"א והר"י בחידושיהם:
+[אות מח] <b>בר"ב ד"ה מפני תיקון העולם. התירו להחזיר. </b>והא דל"ח שמא ימצא פתח לנדרו ויאמר אילו הייתי יודע לר' מאיר דס"ל אדם רוצה כו'. היינו דזה כ"ע ידעי שהנדרים ניתרים ע"י חכם והלכך בנדר הוא דסמיה בידיה לילך לחכם ולהתחרט או לבקש פתחים ל"ש קלקולא אבל בנדרה היא כיון דאין הולכת לב"ד סבור דלא מתחרטה ויודעה בעצמה שאין לה פתח ואדעתא דכולהו פתחים נדרה מש"ה מצי לקלקל. הרשב"א:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות מט] <b>הרע"ב ד"ה וכתובת אשה. ממה שהאיש רוצה לישא כו'. </b>ובנדוניא מחלוקת הפוסקים אם הוא ג"כ בזיבורית:
+
+Mishnah 2
+
+[אות נ] <b>במשנה מנכסי יתומים. </b>לאו דוקא דה"ה מהאחים או שאר יורשים. הר"ן:
+[אות נא] <b>תוי"ט ד"ה אין נפרעים מנכסים משועבדים. אפילו ממשעבדי בבינונית. </b>כשהנכסים ב"ח הם זבורית אבל אם גם הב"ח הם בינונית בלא התקנה נמי א"י לגבות ממשעבדי כיון דהלוה עצמו היה יכול לדחותו לזו השדה ממילא אינו יכול לגבות מהלוקח משום מה מכר ראשון לשני כו'. ובהר"ן פ' מי שהיה נשוי (עלה קי"ד ב') כ' דאם לוי לקח מראובן הלוקח ושייר אצלו זבורית דא"י לדחותו על לוקח הראשון לזבורית דל"ש בזה תק"ח דאין נפרעים כיון דאין הזיבורית ב"ח. ומ"מ בשבק אצלו בינונית דכותה צריך הבע"ח לגבות מלוקח ראשון משום מה מכר כו'. וע"כ תמה אני עמ"ש הר"ן שם לקמן (עלה קי"ז ב') בשם הרשב"א במי שמכר לשנים לא' פירש בשטר בכ"ה בניסן ולשני בניסן סתמא דאין כל אחד יכול לדחות לבע"ח לומר הנחתי כו' ויהיב טעמא דמלתא משום דשדות שניהם משתעבדים לבע"ח אלא דהתקינו חז"ל דאין נפרעים כו' במקום שיש נכסים ב"ח. א"כ על הלוקח לברר. ולא אבין אחרי כונתו הקדושה. איך סתם דמשום תקנה הוא דהא בקרקעות שוים מדינא א"י לגבות מהשני משום מה מכר. וד' יחנני. ויאיר עיני:
+[אות נב] <b>שם ד"ה אין נפרעים מנכסי יתומים. אוקמוה אדאורייתא. </b>וק"ל דבסוגייא מ"ט ע"ב אמר רבא ת"ש רמ"א כתובת אשה בבינונית ואי מיתמי לית ליה לר"מ הא דתניא אין נפרעין מנכסי יתומים אלא בזיבורית. והא רבא לשיטתו (דבנזקין) דמדאורייתא בעדיות גם מיתומים לא הפקיעו דיניה א"כ בכתובה לר"מ דס"ל כתובה דאורייתא מדאורייתא בעדית אלא דהפקיעו דינה מעדית לבינונית. דשמא תקניטנו. והובא בתי"ט במתני' הקודם ד"ה וכתובת אשה. וא"כ הא דמיתומים אינו גובה מעדיות דהא בזה ל"ש שמא תקניטנו. צ"ל דל"ש לחייב יתומים יותר ממה שהיה אביהן חייב. וא"כ עכ"פ בינונית דהיה חייב אביהן. גם מיתומים ראוי לגבות מבינונית דהא מדינא מגיע לה אפילו עדית וא"כ לענין הבינונית הוי כמו (נזקין) דלא מגרעי' כחן בבאי' לגבות מיתומים. וצלע"ג (מ"ש רבינו נזקים. היינו אם הם מדאורייתא בעדית. וה"ה שטר שכתוב שבח כי בזה איירי הגמר' ד"נ):
+
+Mishnah 3
+
+[אות נג] <b>בהרע"ב ד"ה והמוצא מציאה. שלא החזיר כולה. </b>היכי דתובעו בברי ע"י הודאתו של זה שמצא א'. מדינא נאמן מכח מגו. ואם תובעו בברי שראהו מגביה ב' זהו הוי כשארי תביעות דעלמא ולא תיקנו בזה. אלא דהכא מיירי בתבעו ראיתיך בראש גג דמצאת כיס שלי וממילא מסתמא היה ב' כיון דהיה ב' קשורים. וכיסים לא מנתחי מהדדי ומקרי טענת ברי ומדינא היה נשבע. בזה תקנו דלא ישבע. הרשב"א. וכן פסקי' בש"ע חוה"מ (ססי' רס"ז) עיי"ש ובסמ"ע וכן הסכים היש"ש:
+
+Mishnah 4
+
+[אות נד] <b>במשנה המטמא. </b>עמ"ש במתני' ((פ"ו) [פ"ז] מ"ה דכלאים (אות כ"ג)):
+[אות נה] <b>שם במשנה בשוגג פטור. </b>ואם נתכוון לטמא טהרות של זה וטימא את של זה ע' בשיטה מקובצת בב"ק (ד"ה ע"א) דדייק מדברי תוס' דשם ד"ה המטמא דזהו בכלל בשוגג דפטור:
+[אות נו] <b>שם במשנה במזיד חייב. </b>ואם מת א"צ יורשים לשלם דלדידיה קנסו לבריה לא קנסו. ע' בהרע"ב (פ"ה מ"ג) דבכורות:
+[אות נז] <b>בהרע"ב ד"ה מזידים. ואי נמי נדבה. </b>ומה"ט נקט במתני' שפגלו שהקרבן נפסל בכך ולא נקט במחשבת שלא לשמה דהקרבן כשר אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה וחייב לשלם כיון דהבעלים צריכים להביא אחרת. היינו דנקט מלתא דפסיקא דשייך ג"כ בנדבה דבזה בשלא לשמה כיון דהקרבן כשר. וא"צ להביא אחרת אף דאינו ממובחר מ"מ א"צ לשלם. דהרי גדולה מזו אמרי' בב"ק (דע"ח) דהאומר הרי עלי עולה והפריש שור ובא אחר וגנבו דמצי פטר נפשיה בשה אף דשור מצוה מן המובחר. אבל בפיגול דהקרבן פסול גם בנדבה צריך לשלם. ובאמת בכלל שפגלו היינו מחשבת חוץ לזמנו וכן מחשבת חוץ למקומו. והרא"ש בנדרים (דף ל"ה ב') נקט תרווייהו. משנה למלך:
+[אות נח] <b>תוי"ט ד"ה במזיד חייב. לגבי הנך כו' תוס' (לעיל דמ"א). </b>כפי"מ דנקט הרע"ב לעיל דשחררו רבו הראשון ופליגי רשב"ג ורבנן במזיק שעבודו והתי"ט נקט הכא ג"כ במזיק שעבודו. בזה כ' תוס' שם דמדלא קאמר בהיזק שאינו ניכר פליגי היינו דהוי ניכר כיון דהשחרור מהני מדין. והיינו כיון דהפקיע שעבודו לגמרי מקרי ניכר. אלא דלאוקימתא דעולא דמיירי בשחררו שני דמדין אינו משועבד אלא כיון דיצא עליו שם ב"ח כופין לרבו ראשון לשחררו ופליגי בהיזק שאינו ניכר ועלה כ' תוס' כיון דהלכה כרשב"ג צ"ל דהתם אף דקרי ליה להיזק שאינו ניכר מכל מקום מקרי ניכר לגבי הנך דהכא:
+
+Mishnah 5
+
+[אות נט] <b>הרע"ב ד"ה שהיא מכפרת. וא"צ להביא אחרת. </b>מדסתם הרע"ב נראה דדעתו דאף קודם יאוש מכפרת. אף דבסוגיא אמרינן דבר תורה בין נודע בין לא נודע אינה מכפרת מ"ט יאוש כדי לא קני. היינו דאפילו בתר יאוש דבר תורה אינה מכפרת אבל מצד התקנה מכפר אפילו קודם יאוש וכ"כ הרשב"א בחי' בשם איכא מאן דמפרש. אבל מדעת תוס' ד"ה מ"ט וכו' נראה דדעתם דדוקא לאחר יאוש הוא דתקנו דמכפרת עיי"ש:
+[אות ס] <b>תוי"ט ד"ה שהיא מכפרת. דלאו מעקר הוא. </b>ולפ"ז הוא דוקא אם הכהנים כבר אכלו הבשר והקטירו האמורים. אבל אם נודע מקודם אין כח ביד חכמים לומר שיקריבו חולין בעזרה וכן מבואר להדיא בלשון רש"י ז"ל. וכ"כ המהר"ם שיף בדעת רש"י. אבל דעת הרשב"א בחי' אף בנודע מקודם רשאים להקריבו דהפקר ב"ד הפקר ואוקמי ברשותיה ולא הוי חולין בעזרה. (ומ"ש בתוספת חדשים דלמסקנא אפילו לרש"י מטעם הפקר. אינו כן דרש"י כתב דקנסוהו רבנן ועי' בתוס' ד"ה כי היכי):
+
+Mishnah 6
+
+[אות סא] <b>הרע"ב ד"ה בשעת הרוגי. תלוהו וזבין כו'. </b>וכן לשון רש"י ז"ל. והוא תמוה דמאי שייטה דתלו' וזבין הכא דהא הך מתני' מוקמי' בלא יהיב זוזי דאילו יהיב זוזי גם מהרוגי מלחמה ואילך קנה. אבל הרשב"א בחי' כתב טעמא דמתני' כיון שהמלך הפקירן להריגה ואינו מקוה עוד לשוב לנחלתו גמר ומקני. אבל מהרוגי מלחמה ואילך אמר האידנא לשקול ומחר תבענא ליה לדינא כדאיתא בסוגיי' והכל בלא יהיב דמי:
+[אות סב] <b>תוי"ט ד"ה לקח. וכ"ש שאר נכסים. </b>ומ"מ מתני' דקתני בטל דמשמע דמיד בטל היינו בג' שדות דאילו בשאר נכסים אין המכר בטל מיד אלא כשהגיע זמן הגביי' תטרוף. וכ"כ רש"י אלא דמ"מ לענין נחת רוח הוא כ"ש דאמרינן נחת רוח ויכולה לטרוף כתובתה מהם. ובתוס' ב"ב (ד"נ ד"ה אילימא) כ' ומיהו קשה להרשב"א הא מקמי דמוקי הכא בג' שדות היה ס"ד דמיירי בשאר נכסים ואע"ג דקתני מקחו בטל עכ"ל. ואני בעניי לא זכיתי להבין דבריהם הקדושים דהיכן מצינו דלס"ד מיירי מתני' בשאר נכסים הא י"ל בפשוטו דלס"ד מיירי מתני' בין בג' שדות ובין בנכסי מלוג דאמרינן נחת רוח ומכ"ש בשאר נכסים לענין טענת נחת רוח אבל מתני' לא מיירי בשאר נכסים מדקתני לשון בטל. ולבתר הכי מסקינן דמיירי רק בג' שדות ולא בנכסי מלוג דבנכסי מלוג לא אמרינן נחת רוח. וצע"ג:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות סג] <b>במשנה האומר התקבל. </b>אחרי דסידר דיני תיקון עולם דמה"ט תני במסכתין פ' הניזקין בתר השולח. חוזר לענין ראשון של שליחות ותני התקבל ואיידי דתני בפרקין אמר לב' כתבו ותנא נמי מי שהיה מושלך לבור ואמר כתבו תני נמי מי שאחזו קורדייקוס ואמר כתבו ואיידי דתנא התם זו היא שאמרו מגורשת ואינה מגורשת תני הזורק דתנן ביה ספק קרוב לו וספק קרוב לה מגורשת וא"מ. הר"ן בסוף פרקין בסוגיא דמילי לא ממסרי לשליח. וכ"כ תוס' בריש פרקין:
+[אות סד] <b>שם במשנה אי אפשי שתקבל לה אלא הולך כו'. </b>והא דמשמע במתני' דאם לא אמר א"א אלא סתם הולך היתה מגורשת מיד היינו בהילך אבל בהולך לדעת הרי"ף בודאי אינה מגורשת עד שיגיע גט לידה ויכול לחזור. ולאינך פוסקים הוי ספק מגורשת:
+[אות סה] <b>תוי"ט ד"ה לפיכך. שמא חזרה וחוב הוא לה לפי' ה"נ כו'. </b>דאם היה הדין במחזרת להתגרש יכול הבעל לזכות לה הגט הכא אף דאמר א"א שתקבל היינו מפרשים דבריו א"א שתקבל מחמת שליחות דידה אלא הריני מזכהו לה על ידך. עיי"ש בהר"ן. ועדיין צריך להבין דאיך היה ס"ד לומר דכוונת הבעל דאין רצונו שיקבלנו מחמת השליחות דידה אלא שיזכה הגט לה מחמת הבעל שמזכהו לה הגט. הא גם ענין זכיה היינו שנעשה שלוחה ובפרט לרוב הפוסקים דס"ל דזכים מטעם שליחות הוא וא"כ מה הפרש בין תורת שליחות ממנה לבין תורת זכיה. וגם מה נ"מ לו לבעל בזה בענין הגירושין כיון דבין כך ובין כך מתגרשת מיד. אמנם לשיטת הרי"ף פ' קמא דמסכתין (והובא בדברי רבינו לעיל אות ט') דבתן כזכי בעי' דימטי לידה ואם מת לא יתנו לאח"מ מרווח שפיר די"ל דכוונת הבעל דאין רצונו שיקבלנו מ' שליחות דידה ותהיה מגורשת מיד ולא בעינן דלמטי לידה אלא דהוא מזכהו לה הגט ובעי' דלמטי לידה ומ"מ א"י לחזור. והנה הא דבאמת לא מפרשינן כך כתב הר"ן הטעם דאפי' גליא דעתה לא מקרי זכות דדלמא חזרה בה כההיא דהירושלמי בצווחת להתגרש עיי"ש. לענ"ד יש לדון טובא דדוקא בההיא דהירושלמי דצווחת להתגרש שייך לומר דחיישינן דחזרה מזה אבל בעשאתה שליח במפורש שיקבל לה הרי דרצונה בכך שיקבל לה הגט ואלו קיבל השליח בשליחתה היה מהני ול"ח לחזרה כ"ז דלא שמענו דחזרה במפורש וכיון דבאותו רגע שמוסר הגט להשליח אנו דנין דמתרצית שיעשה שליח שליחותה לקבל הגט וחזינן דניחא לה להתגרש ועומדת בדעתה א"כ ממילא הוי זכות דמה לה אם מקבל בשליחותה אם בדרך זכי'. ולפי מה שבארנו דדברי הר"ן הם לפי שיטת הרי"ף הנ"ל ג"ז ניחא כיון שיש שינוי ביסוד הגירושים בין שליחות לזכיי' לענין בעי דמטא לידה י"ל דעל אופן זה דבעי שימטי לידה לא ניחא לה. אלא דהיה ראוי לדון כיון דעכ"פ חזינן דניחא לה בגירושין ממילא מקרי זכות. לזה מדמי' לה להירושלמי דגילוי דעת לא מהני לזה ואין אנו דנין רק על מה שעשתה מעשה במפורש לשויי' שליח שעל אופן זה מרוצית ודאי. וממילא כל שיש איזה שינוי אין לדון על מעשיה ומקרי רק גילוי דעת דלא מהני בגט. ולפי דברי הר"ן היה נראה לדינא במתנה אם עשאו המקבל שליח לקבלה והנותן אמר א"א שתקבל לו אלא הילך ותן לו דהדין דאם רצה לא יחזור דמפרש דברי' א"א שתקבל מחמת שליחות אלא שיזכה בו מחמת הנותן דהא מתנה בעצמו הוי זכות. אמנם באמת יש לדון בזה טובא די"ל דגם בגט הוי זכות גמור כיון דעשאתו שליח במפורש (ובפרט לפי דעת הרא"ש והר"ן שהקשו על הרי"ף כפי שמבואר לעיל) והא דלא מפרשינן דבריו א"א שתקבל אלא שתזכה היינו לפמ"ש תוספות והר"ן בסוגי' בטעמא דר' דס' במתנה הולך לאו כזכי ובגט באמרה התקבל והוא אמר הולך הוי כזכי היינו כיון דעשאתו שליח לקבל עדיף ואמרי' ביה הולך כזכי כמו בחוב. א"כ י"ל דעיקר הסברא דכל דאפשר בשום אופן לומר הולך כזכי כדחזינן בחוב י"ל וודאי היכא דאמר השליח אשתך אמרה התקבל דמסכים לדבריו. ומה דאמר הולך היינו זכי דמסתמא לא בא לעקור שליחותה. והיינו הכל אם מסכים בשליחותה. אבל כל שאמר א"א שתקבל כיון דאינו מסכים בשליחותה ממילא הוי ענין חדש והוי כמתנה דל"א הולך כזכי. וא"כ י"ל דגם במתנה כה"ג באומר א"א שתקבל כיון דאינו מסכים לשליחותו במה שאמר הולך הוי ענין חדש ואמרי' דהולך לאו כזכי. ובזה מרווח היטב הסוגיא דכאן במה דאמרי' אב"ע אי אפשי אתי לאשמועינן היינו דפליגי בא"א דת"ק אפשר דסבר דגם במתנה הולך כזכי א"כ אף דאמר א"א שתקבל לה ועוקר שליחותה מ"מ כיון דזכות הוא לה ממילא אמרינן הולך כזכי כמו במתנה ור' לשיטתו דס' במתנה הולך לאו כזכי אלא דהכא עדיף כיון דעשאתו שליח בזה כיון דעוקר לשליחותה אף דזכות הוא לה מ"מ הולך לאו כזכי. ובזה יש לפרש על נכון הא דאמרינן לעיל (דף ל"ב) אמר אביי נקטינן שליח מתנה כשליח הגט נ"מ להולך לאו כזכי דנדחקו מאד תוס' והראשונים. דגם לפי"מ דמפרשים הראשונים דמיירי בעשאתו שליח קבלה הוא דוחק דהא בגט עצמו לאו פשיטא כ"כ דהא פליגי בזה ר' ור' נתן. וגם נצטרך לומר דאביי ס"ל דהלכה כר' נתן ופליג אדרב דאמר חולצת. ולפי הנ"ל י"ל דה"ק אביי דמגט היכא דאמר א"א שתקבל לה אלא הולך דרצה לחזור יחזור. אף דמ"מ חזינן דזכות הוא לה מוכח לומר דבמילי דזכות ג"כ ל"א הולך כזכי וכיון דעוקר לשליחותה הוי מלתא חדתא ול"א הולך כזכי. מזה נשמע דבמתנה ל"א הולך כזכי:
+
+Mishnah 2
+
+[אות סו] <b>בהרע"ב ד"ה אינה מתגרשת. ואפי' בקבלת אבי'. </b>זהו שיטת רש"י ז"ל אבל תוס' וש"פ סברי דע"י אביה מתגרשת דאביה משמרה שלא תחזור ולפ"ז הך בבא אזלא לת"ק דהא לר"י בלא"ה אביה ולא היא ולהפוסקים דס"ל כשיטת רש"י והרע"ב דבקטנה גם לת"ק אביה ולא היא צ"ל דהך בבא מלתא באפי נפשיה ומיירי ביתומה:
+[אות סז] <b>תוי"ט ד"ה ושנים שאומרים. שיאמר השליח שקבלו בפני ב'. </b>היינו דלא בעי' עדי קבלה וסגי בראהו ביד השליח כשהוא שלם:
+
+Mishnah 3
+
+[אות סח] <b>במשנה הבעל לחזור יחזור. </b>אבל משבא הגט לידה מתגרשת אע"ג דהבעל לאו בר שויא שליח לקבלה הוא ושליח להולכה לא שוויא. אפ"ה אמרי' אדם יודע שאין שליחות לקטן וגם יודע שאין הבעל יכול לעשות שליח לקבלה והתקבל והולך קאמר. גמרא (דף ס"ג ע"א). ומשמע דאף ביש לה אב הכי הוא ולא אמרי' דטעה הבעל וסבר דאביה עשה אותו שליח לקבלה. אף דבקדושין (דמ"ד) דמוקי למשנתינו זו דמיירי באין לה אב היינו משום קושיא אחרת דהדיוק דנערה מצית משוית שליח קבלה ואלו במקום אביה גם נערה א"י לעשות ש"ק מש"ה מוקי דוקא באין לה אב. אבל הדין דין אמת אף ביש לה אב. וראי' מפורשת דהרי משמע מסוגי' דקדושין הנ"ל דדייק דנערה מצי לשווייה שליח קבלה ופריך מזה על ר"נ. ומדלא קאמר דהדיוק בהיפוך דבנערה אפי' מטי גיטה לידה לא מתגרשה דהבעל טעה דנערה מצי לשויי' שליח קבלה אלא ע"כ דאפי' בזה דרבא היה מסופק בזה אפ"ה לא אמרי' דטעה א"כ מכ"ש בקטנה ויש לה אב דאמרי' הכי דכי מטא גיטה לידה מגורשת (ועוד ראיה דא"כ מאי הקשה לר"נ הא מוכרח לומר דאיירי באין לה אב):
+[אות סט] <b>תוי"ט ד"ה הבא לי. ליכא קפידא כו'. </b>אף דהוא שלוחו של בעל דהא אשה א"י לעשות שליח להולכה צ"ל דאצטריך לאשמעי' בא"ל הבעל הילך כמו שאמרה. אולם לשיטת הרמב"ם (רפ"ב מהל' גירושין) דאשה יכולה לעשות שליח הבאה והוא שליח דידה [דכיון דשלוחו של אדם כמותו הוי כקבלתו היא אלא דהיא מתנה שאינה רוצית להתגרש אלא כשיגיע הגט לידה] ניחא יותר דאצטריך לאשמעי' אף דהוי שליח דידה מ"מ כיון דאינה מתגרשת בקבלתו ליכא קפידא אם מקבל לה במקום אחר עמ"ש בר"ן בריש פרקין:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות ע] <b>במשנה מי שהיה מושלך לבור. </b>בסוגיא פרכי' וליחוש שמא שד הוא ומוקמי' בחזו בבואה דבבואה. והדר פרכי' ודלמא צרה היא. ומסקינן תנא דר"י בשעת הסכנה כותבים ונותנים אף על פי שאין מכירים. ונחלקו בזה הפוסקים אם קאי רק על הפירכא ודלמא צרה אבל זה קיימא דבעינן דחזו בבואה דבבואה או דקאי על הכל דגם לשד לא חיישינן בשעת הסכנה. וקשה לי דמאי פרכי' הא י"ל דכל עיקרו דמתני' לאשמעינן רק דאע"ג דלא אמר תנו הוי ככתבו ותנו דבפחדיה טריד ולא פריש ופשטא דמלתא מורה כן דהוי כמו מתני' דקודם דיוצא בקולר. וכן מדקתני במתני' שאח"ז הבריא שאמר כתבו רצה לשחק בה. דמשמע דכך סדרא דמתני' דביוצא בקולר ומושלך אע"ג דאמר רק כתבו הוי כתנו אבל בריא שאמר כתבו לא הוי כתנו. וא"כ י"ל דפשיטא שראינו שהשליכו בעלה לבור והשמיע קולו מבור שיכתבו גט לאשתו. אף דלא אמר תנו כותבים ונותנים. והכי דייקא לישנא מי שהיה מושלך בבור ואמר. משמע דידענו מי שהושלך בבור. או עכ"פ דראינו דא' הושלך לבור ואמר כל השומע קולו. וכיון דידענו שאיש אחד הושלך לבור מה"ת ניחוש עוד (ואפשר כיון דאמר מן הבור. ושם מצוין שדים. אף שראינו שהשליכו את אדם לשם חיישינן דילמא היה הקול מן השד וע"ז פריך הגמ' עיין בב"ש (סימן י"ז סק"ו)) גם בפירכת ודילמא צרה היא הא י"ל כפשוטו דחמשה צרות של האשה המה לפנינו וידעינן שהמושלך אינו מהם וזה יספיק גם כן במתניתין דפרק בתרא דיבמות. גם ק"ל לס"ד מקמי דמייתא הך דתנא דבר"י בשעת הסכנה כותבים ונותנים אע"פ שאין מכירים יקשה הא בגיטין דעלמא דצריכים שיהיו מכירים שזה שמו וזה שמה. וא"כ מאי איריא דניחוש לצרה הא בלא"ה ניחוש זה שאומר אין שמו כן ויהיה מי שיהיה שמא משקר שאין שמו כן כמו דחיישינן בכל גיטין דעלמא. וברמב"ם איתא הלשון אע"פ שהעלוהו ולא הכירוהו ולא ידעתי מאי רבותא בזה במה שהעלוהו הא בלא העלוהו ממילא אין מכירים אותו וכ"ז צל"ע:
+[אות עא] <b>שם במשנה רצה לשחק בה. </b>לא זכיתי להבין לשון זה דמה ענין שחוק לכאן הא באמת אם כתבו ומסרו להבעל ונתן לה דמהני דהכתיבה הוי כתיבה מעליא ולא בדרך שחוק ולגבי הנתינה ממילא א"א ליתן כל כמה דלא עשה שליח והוא לא כיון לשחוק אלא שלאחר הכתיבה עשה הוא שליח ומה צורך למליצה דמשחק בה (ואפשר דסבר המשנה דמי שאומר כתבו גומר בלבו ליכתוב וליתן כמו בחולה. אך מחמת שיכול לומר שרציתי לשחק בה לכן אמרינן דצריך לעשות שליח גם על הנתינה. ולהיות ידוע שהדיבור הזה והקודם לא היה כתב יד רבינו אך העתק. ואולי יש בזה איזה חסרון מהמעתיק):
+
+Mishnah 7
+
+[אות עב] <b>הרע"ב ד"ה אמר לשנים. ולא יאמרו לסופר כו'. </b>ולפי זה צ"ל דר"מ ס"ל חתם סופר ועד כשר אף דס"ל דבאומר אמרו מילי ממסרן לשליח ושייך ביה חשש חורבא ע' בהרע"ב ותי"ט (לקמן פ"ט מ"ח) צ"ל דמ"מ לכתחילה אסור לעשות שליח ע"י אומר אמרו וליכא חורבא. והא דקתני במתניתין הרי אלו יכתבו ויתנו לכתחילה ממש קאמר דחתם סופר ועד כשר. אבל שיטת תוספות בסוגיין דלרבי מאיר בודאי חתם סופר ועד פסול מטעם חשש חורבא ואם כן ע"כ הא דיכתבו ויתנו לאו דבעי' שניהם הכתיבה והחתימה דזה אי אפשר דאם כן הוי ליה חתם סופר ועד אלא דחדא מיניהו קאמר או כתיבת גט או החתימה דהבעל לא נתכוון באומר כתבו רק על א' [ואנן מספקי' בסוגיין בפירושא דמתני' אם קאי אכתיבת הגט או אחתימה] ומה דנקט יכתבו ויתנו לאו לכתחלה ממש קאמר דהא הכתיבה או החתימ' צריך להיות ע"י אחר וזה א"א לכתחלה דאף דהוי כאומר אמרו מ"מ הוי כשר ולא תעשה ולפחות בחתימה בודאי הוא כשר ול"ת אלא דמתני' מיירי בשעת הדחק או בדיעבד. תוס':
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות עג] <b>בהרע"ב ד"ה אין בדבריו כו'. אין כותבין הגט. </b>כיון דבאותו שעה לאו בר גירושין הוא. ומ"מ אם הוא ישן כותבים כיון דלאו מחוסר מעשה הוא. וכתבו הראשונים בשם הירושלמי דאף בנתן גט לאשתו ואמר הר"ז גט לאחר ל' יום ואח"כ קודם חלות הגט אחזו קורדייקוס אינה מגורשת:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות עד] <b>במשנה מהיום ולאחר מיתה. </b>חדא מינייהו נקט והו"ה במעכשיו ולא"מ גט ואינו גט זולת לדעת הרמ"ה בטור (סי' קמ"ה) דבמעכשיו ודאי תנאי הוי. וכבר תמהו עליו:
+[אות עה] <b>במשנה ועמד והלך בשוק. </b>הר"ן מסתפק בשטת רש"י די"ל דוקא בהלך על משענתו אבל בהלך בלא משענת אף דלא נתרפא לגמרי לא מהני אומדנא לקיים הגט. ואף אם לא אמר מחולי זה רק סתם אם מתי אם אמר כן כשהיה שכ"מ והלך בשוק בלא משענת להר"ן או דנתרפא לגמרי לכ"ע הגט בטל אף דמת אח"כ. אלא דאם הלך על משענתו ל"צ אומד דאף אם אינו מת מחולי הראשון מכל מקום הוי גט משא"כ בחולי זה בעינן דמחמת חולי הראשון מת:
+[אות עו] <b>שם במשנה מחמת חולי הראשון מת. </b>דעת רש"י דאם יש במקצת מחולי הראשון הוי גט דמחולי זה היינו שימות בתוך אותו חולי ולא בעינן שהחולי גורם המיתה [ומ"מ אם נפל עליו הבית או נשכו נחש לא הוי גט דלא אסיק אדעתיה לאונס דלא שכיח]. ודעת הרשב"א והר"ן דבעי' דהחולי הראשון הפילו לחולי האחר שמת ממנו. דמחולי זה היינו מחמת חולי זה:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות עז] <b>הרע"ב ד"ה אמר רשב"ג. ואבדה איצטלתו כו'. </b>וא"ת למה הוצרך להגיה דרבנן פליגי עליה ומנ"ל דרבנן פליגי עלה ואור"י דקבלה היתה בידם. תוס' (פי' כיון דקבלה היתה בידם דבצידן אין הלכה כרשב"ג ש"מ דפליגי רבנן). והר"ן כ' עוד הו"ל למתני רשב"ג אומר תתן לו דמים ומעשה בצידן ומדקתני אמר רשב"ג משמע דת"ק פליג עלה:
+[אות עח] <b>בא"ד דוקא קאמר לה. </b>וכ' הרא"ש דמדעתו לקבל הדמים הוי גט אף דבמחולים לך ניפשט דלא הוי גיטא היינו משום דלא ציערה אבל הכא דיהבה דמי וציערה יכול למחול על גוף האצטלית וע' תוס' ערכין (דל"ב ע"א ד"ה מדאצטריך וכו') מבואר דלא ס"ל כן:
+
+Mishnah 6
+
+[אות עט] <b>הרע"ב ד"ה כמה היא כו'. שאם הניקתו. </b>וכ' הר"ן והה"מ בשם הרשב"א דבדיני ממונות ג"כ הכי אם אמר בית זה נתון לך במתנה ע"מ שתזון את בני יש לומר דג"כ כמפרש יום א' דמי. וי"ל גם כן דוקא בגט דלצעורה מכוין והא ציערה יום א' אבל בעלמא להרוחה מכוין כ"ז שצריך קאמר דהיינו כל ימי חייו עיי"ש. והרא"ש בתשובה (סי' כ"ו) כ' בהיפוך דאף לרבא דס"ל בסוגיין דצריכה להניק כ"ד חודש י"ל דוקא בגיטין דלצעורה מכוין אבל בעלמא מודה דיום א' מהני:
+[אות פ] <b>תוי"ט ד"ה הרי זה גט. ול"ק דרבנן אדרבנן כמ"ש התוס'. </b>תוס' לא כתבו כן אלא לרשב"ג דס"ל בסיפא דמת הבן מגורשת ומ"מ ס"ל דבאצטלא אם אמר מחולים לך לא מהני והיינו כיון דאפשר לו לקבלם עיי"ש (*בתוס' ד"ה כלל אמר) אבל רבנן דמתני' דהכא דסברי בסיפא דמת הבן אינה מגורשת ע"כ דס"ל דנתכוון לצעורה בחנם. וברישא דמת הבן דמגורשת היינו כיון דלא פריש זמן ההנקה אמרי' דלהרוחה מכוין וכוונתו לינק מה שצריך לו ומש"ה מת הבן מגורשת. והיינו לאוקימתא דרבא דבריש' בסתם בעי' שתינק כ"ד חודש אבל לאוקימתא דרב אשי דיום א' בלבד הוא א"כ הוי כפריש ואמרי' לצעורא מכוין ק' באמת מ"ש רישא ומ"ש סיפא (*כ"כ בתוס' ד"ה בשלמא לרבא. ומ"ש בתוס' ד"ה מתניתין כמבואר בתוי"ט היינו לחלק בין איצטלית לרישא דכאן. אבל רישא לסיפא דמשנתינו קשה באמת כמ"ש רבינו):
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות פא] <b>הרע"ב ד"ה הזורק. והוא שתהא עומדת. </b>אפי' בזרקו לה שלא בידיעתה ואמר בפני עדים ראו גט זה שאני נותן לה אפשר דמהני כמו בנתן לידה ממש. ואם היא ישנה צ"ע אם היא מגורשת די"ל דלא עדיפא חצרה מידה. ומסתברא הואיל ואין לה יד אין לה חצר. הר"ן בשם הרשב"א והה"מ (פ"ה מהל' גירושין). ובחידושי הרשב"א כ' בשם הראב"ד דאף בישנה מגורשת:
+
+Mishnah 2
+
+[אות פב] <b>במשנה הא גיטך. </b>וה"נ באומר כנסי שט"ח. אבל אמר זכי בשט"ח זה כיון דקנאתו לצור על פי צלוחית צריך לחזור וליטול ממנה. טור בשם הרמ"ה:
+[אות פג] <b>תוי"ט ד"ה אמר לה. דהא קי"ל צריך לפרש. </b>אבל הרמב"ם ס"ל דבסתם מגורשת מדאורייתא אלא דמדרבנן צ"ל הא גיטך. א"כ מתני' כפשטה:
+[אות פד] <b>שם ד"ה אינו גט. דנתינה ראשונה לאו כלום היא. </b>וה"ה בנתן לידה לשם פקדון או בנתן לחצירה לשם גרושין ואח"כ עמדה בצדי החצר ואמר לה הא גיטיך הוי גט כיון דמיד הבעל בא לידה או לחצירה. ומיהו אם דחאתו הרוח לחצירה ואח"כ א"ל הר"ז גיטך הוי כטלי גיטך מע"ג קרקע דאינה מגורשת כיון דליכא נתינת הבעל. ר"ן:
+[אות פה] <b>במשנה עד שיאמר לה הא גיטך. </b>ואם נפל הגט מידה קודם שננערה אינו גט עד שיחזור ויתן לה. הרא"ש בשם הרמ"ה:
+[אות פו] <b>בהרע"ב ד"ה קרוב לה. זה מחצה על מחצה. </b>דאין לפרש מע"מ שהיו שניהם עומדים בארבע אמות. דא"כ נחזי הי מיניהו קדים וכ"ת דאתו תרווייהו בהדי הדדי והא א"א לצמצם. גמרא. וא"ת ואכתי דלמא מיירי בקדם איש אחר לד' אמות ובעודו שם באו האיש והאשה לשם זא"ז ובהאי שעתא לא זכו לא האיש ולא האשה בד"א דהא האחר קדים וזכה בד"א. ואח"כ הלך האחר משם וזכו תרוייהו האיש והאשה בהדי הדדי בד"א. וי"ל כיון דהאחר אין לו שייכות לזכיית הגט מש"ה לענין זכיית הגט גם בעודו שם זכה בד"א מי שיבא לשם תחלה האיש או האשה. וזהו דלא כדברי הב"ש (בסי' קל"ט (*ס"ק כ"ג ועיי"ש)):
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות פז] <b>במשנה שנתייחד עמה כו'. </b>כ' בחי' רשב"א דמסתברא מדלא קתני ג"כ הכא ומודים בנתגרשה מן האירוסין כדקתני בסמוך במתניתין ט' דהכא בין בזה ובין בזה מחלוקת דדוקא התם שהיא מגורשת גמורה ומן הארוסין דאין לבו גס בה לא אמרינן הן הן עידי יחוד. אבל הכא כל שלא גרשה שמא עדיין דעתו עליה וגייסי אהדדי וחוששים שבא עליה. ולענ"ד י"ל דלקמן לענין קדושין דבעינן דוקא בעדים אלא דמכח דעידי יחוד הן הן עידי ביאה מקרי קדושין בעדים דאנו דנין דבודאי בא עליה ושם עדות עלה. בזה אמרינן במן הארוסין דאין ודאי דבא עליה כיון דלא גייסי אהדדי והעידי יחוד א"י לדון דבוודאי בא עליה ואינם נקראים עידי ביאה א"כ ממילא ליכא חשש דשמא בא עליה דמה בכך. הא הביאה לא הוי קידושין כיון דעידי היחוד אינם עידי ביאה. אבל הכא לענין גיטה קודם לבנה חיישי' דאף דלא גייסי מ"מ הוי ספק שמא בא עליה ודו"ק:
+
+Mishnah 5
+
+[אות פח] <b>במשנה ולא זה וזה מטמאין כו'. </b>כ' הרש"ל בח"ש וז"ל ומ"ש רש"י אם שניהם כהנים לאו דוקא אלא א' כהן וא' נזיר עכ"ל ויפה הקשה לי הרבני מו"ה עזרא נ"י מוואלט"ש הא נזיר אף לאשתו כשרה אינו מטמא כדאיתא (רפ"ז דנזיר). תו כתב הרש"ל א"נ יש לפרש אינם מחוייבים לטמא ואיירי שפיר אפילו בישראל עכ"ל. וזה תלוי במחלוקת הרמב"ם והראב"ד (פ"ב מהלכות אבל). דלדעת הרמב"ם שם ישראלים ונשים שאינם מוזהרים בלא יטמא ליתנהו במצות לה יטמא עיי"ש. א"כ ליתא להך פירושא (וגם רש"י סובר בזה כהרמב"ם עיין בשאגת אריה (סימן ס"ו)). ועיין במהרש"א שכתב דרך אחרת בזה:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות פט] <b>במשנה אע"פ שנתנו לה ע"ת כו' לא פסלה מן הכהונה. </b>וכן פסקינן בפשיטות בש"ע סימן קמ"ג ותמוה לי מסוגיא ערוכה במסכתין (דף פ"ג א') דבר אחר הרי שהיה זה שנאסרה עליו כהן כו' ובמאי אי בע"מ. והא בע"מ באמת מותרת לזה הכהן דכשנישאת אחר מיתת המגרש ולא נתקיים התנאי ובטל הגט למפרע מותרת לו דלא נפסלה מכהונה וצל"ע (ואפשר לחלק דבכל תנאי היא אסורה לכל קודם קיום התנאי. אבל בכאן לא גרע מריח גט ודו"ק וע' לקמן (אות צ"ה) מ"ש רבינו בשם הרשב"א והר"ן) עוד תמיה לי ברש"י שם ריש ע"ב ד"ה הרי גרושה אצלו בזנות כו' ומעתה אין כאן ק"ו. וק' לי הא מ"מ הוי ק"ו מן צד גירושין דעלמא בנתגרשה רק מאישה דאסורה לכהן משום צד גירושין (כדדריש בסוגיא דף פ"ב). ואמאי לא פי' רש"י כפשוטו הרי גרושה אצלו בזנות היינו דמותרת לכל דאין כאן צד אישות דהא גם לזה פלוני מגורשת דמותרת לו בזנות וצלע"ג:
+
+Mishnah 9
+
+[אות צ] <b>בהרע"ב ד"ה גט קרח. תצא מזה ומזה. </b>וא"ת הא קי"ל לעיל (דף י"ח) דהאומר כולכם ב' משום עדים וכולם משום תנאי ואי חתים בי תרי מינייהו ביומיה ואינך מכאן ועד עשרה ימים כשר א"כ אמאי תצא נחקור למי ציוה עוד לחתום ולקיימו לתנאי ויחתמו. י"ל נהי דאנו מפרשים דכולכם תנאי היא מ"מ הא לא פירש מעכשיו ולא על מנת וסתם תנאי הוי תנאי אם. ולא הוו גט עד דמקיים לתנאי. וכשנשאת היה עדיין א"א ואסורה לבעל ולבועל. והאי דאינך מכאן ועד י' ימים ע"כ מיירי קודם שנשאת. והר"ן ז"ל בסוגיא הקשה קושיא זו וטרח הרבה בישובו ולא ידעתי טורח זו למה. וע' בח"מ (סימן ק"ך ס"ק כ"ב) שתפס ג"כ בפשיטות דתנאי דכולכם הוי תנאי אם. ומדברי הר"ן אלו לא הזכיר:
+[אות צא] <b>תוי"ט ד"ה וב"ה אומרים כו'. ואין אדם כו' בעילת זנות. </b>גמרא. וקשה לי הא מתני' סתמא קתני משמע אף אם מיד יום או יומים אחרי הגירושין לנה עמו והרי קיי"ל דתבעוה להנשא ונתפייסה צריכה לישב ז' נקיים דחיישינן דלמא מחמת חימוד ראתה. וא"כ איך נסמוך על חזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ולא עבד איסורא והרי חזינן דעובר עבירה ובועל בלי נקיים. והרי דומה לזה כ' בש"ג (פ"ז) במסכתין דבנשאת לאחר ונתארמלה ונתייחדה עם הראשון שנתגרשה ממנו א"צ ממנו גט דלא בעל לשם קדושין דא"כ עובר על מחזיר גרושתו. וי"ל דשאני התם דאם בועל לשם קדושין מוסיף איסור דמחזיר גרושתו. משא"כ בבועל לשם זנות. ע"כ לא אמרינן דבעל לשם קידושין משום חזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. דאדרבה נימא חזקה דלא עביד איסורא דמחזיר גרושתו. משא"כ באיסור חימוד דבין שבעל לשם זנות בין לשם קידושין עביד איסורא שפיר אמרינן דחזקה דלא עבד ג"כ איסור זה דבעילת זנות. ומכאן נ"ל ראיה דלאו דוקא בבעל לשם אישות שייך חשש חימוד (וכמו שעלה על דעת חביבי בעל חות דעת) אלא אף בביאת זנות דאל"כ הדרא קושיא לדוכתא כיון דאם יבעול לשם קידושין יתוסף איסור חימוד. היה לנו לתלות בביאת זנות. מיהו אכתי קשיא לי ממ"ש הרדב"ז (מובא במ"ל פ"י הלכה ח"י מגירושין) דבפרסה נידה דהתיר עצמו לעבירה אמרינן דהתיר עצמו גם לזנות. והרי התם לא ניתוסף איסור ע"י הקידושין. וע"כ נ"ל דדוקא בעבירה דאורייתא אמרינן הכי אבל בחשש חימוד דהוי שלא בהרגשה ואיסורו רק מדרבנן לא אמרינן הכי. ויותר ניחא לדעת הה"מ (פ"א מהלכות אישות) דבפנוי הבא על הפנויה איכא עכ"פ איסור עשה ואמרינן חזקה דלא עבר אאיסורא דאורייתא אף דחזינן דעבר על איסורא דרבנן. ודווקא בלא ניתוסף אבל בניתוסף איסור ע"י הקדושין מסתברא דגם באיסור דרבנן ל"א חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות (*כן מצאתי. ואפשר כוונת רבינו כיון דגם בהקדושין עובר על איסור הנוסף. התיר עצמו לעבירה קרינן ודו"ק):
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות צב] <b>במשנה ר"א מתיר. </b>בסוגיא איתא ברייתא מודה ר"א באמר חוץ מפלוני והלכה וניסת לאחד מהשוק ונתארמלה או נתגרשה שמותרת לזה שנאסרה עליו. והפוסקים השמיטוהו דכיון דקי"ל כרבנן הגט בטל לגמרי. ותמהני הא נ"מ לדינא גם לדידן באומר חוץ מנכרי ועבד דלא הוי שיור כדאיתא במתני' ב' ובכה"ג בנשאת לאחר ומת או נתגרשה תהיה מותרת לנכרי ועבד שנתגיירו ושנשתחררו דלענין זה קיימא דר"א כיון דאפסקה אפסקה וצ"ע (*ובזה תהיה מיושב קושית תוס' (ד' פ"ג ב' ד"ה מודה).  אך הא אמרינן בסוגיא דהשיב ר"ש ב"א ע"ז עיי"ש). ובאמת מה"ט קשה לי בסוגיא דאמרינן דבר אחר הרי שהיה זה שנאסר כהן וכו' אלא בחוץ. דאיך יתרץ זה ר"ע לנפשיה הא בחוץ מנכרי גם לדידיה הוי גט כיון דשייר לנכרי אסור לנכרי משום א"א דאילו פנויה לנכרי ליכא איסור דאורייתא כמ"ש תוס' (ספ"ק דיבמות) אבל זו אסורה מדאורייתא משום א"א לאחר שיתגייר ג"כ אסורה לו. ויקשה ג"כ דבחוץ לפלוני דאינו גט ואסורה לכהן משום צד גירושין. מכ"ש בחוץ לנכרי כיון דנשאר צד א"א לנכרי דתתסר לעלמא משום צד א"א. וכן פירכא דר' יהושע דמקיש קודמי הויה שנייה לקודמי הוי' ראשונה דלא היה בה צד אישות תקשי לנפשיה מבחוץ לנכרי וצ"ע:
+[אות צד] <b>תוי"ט ד"ה וחכמים אוסרים. זוהי דעת הרמב"ם. </b>אין זה מוכרח דהלא גם רש"י ותוס' ס"ל כן בסוגיא אבל לא מטעמיה דהרמב"ם אלא מטעם דגזרינן ע"מ אטו חוץ דבחוץ אפי' בע"פ פסול מדאורייתא וא"כ י"ל דגם דעת הרע"ב כן. וע' ברשב"א ור"ן דכמה פוסקים ס"ל דבחוץ בע"פ כשר מדאורייתא ופסול רק מדרבנן אטו בכתב ובע"מ בע"פ כשר דהוי גזירה לגזירה וכמו שכתבתי בסמוך:
+[אות צג] <b>במשנה ויאמר לה הרי את כו'. </b>אבל אם יאמר לה סתם הר"ז גיטך לא מהני כיון דמעיקרא אמר בהדיא אלא לפלוני אי אמר בתר הכי הר"ז גיטך לא מבטל מה דאמר מעיקרא בהדיא. הר"ן. אבל הרמב"ם כ' או יאמר הר"ז גיטיך:
+[אות צה] <b>תי"ט ד"ה יטלנו ממנה. הואיל וקנאתו בנתינה. </b>ואם נתן לה גט בתנאי ואח"כ רצה שתתגרש בלא קיום התנאי כ' הרשב"א פ"ז דגיטין (בדף ע"ב ב' בד"ה אצטליתא דוקא). דא"צ ליטול ממנה כיון דאי בעי לא מקיימא תנאה ונמצא גט בטל בבטולו של תנאי ולא קנאתו לפסול מכהונה. כ"כ הר"ן והה"מ (פ"ח הל' כ"ג מה"ג). ומלשון הרשב"א משמע דבתנאי דאם ירדו גשמים דאין בידה לבטל התנאי צריך לחזור וליטול ממנה ולדידי צ"ע הא יכול לומר אח"כ הר"ז גיטיך מעכשיו בלי תנאי ובדרך ממנ"פ אם יתקיים התנאי ממילא מגורשת למפרע ואם לא יתקיים התנאי ממילא בטל הגט למפרע ולא קנאתו לפסול מכהונה ותהיה מגורשת מעתה. וצלע"ג:
+[אות צו] <b>הרע"ב ד"ה וחכמים אוסרים כו'. אבל אי אמר כו' על מנת שלא תנשאי כו'. </b>ואפי' אמר על מנת שלא תנשאי ולא תבעלי לפלוני. מסקנת רוב הפוסקים. ואם נישאת לאחיו של אותו פלוני ומת אינה פוטרת צרתה דאינו דומה לאחות אשתו כיון דעתה אינה ערוה עליה אלא דא"י לעבור על תנאי ואם יעבור ויקחנה בטלה האישות למפרע ולא הוי צרתה. והיא עצמה מסתפק הרשב"א ריש יבמות אי צריכה חליצה או לא:
+[אות צז] <b>בא"ד שלא נכתב התנאי בתוכו פסול. </b>והא דקתני במתני' ואם כתבו בתוכו דמשמע דוקא בכתבו ממש וגם משמע דדוקא בחוץ דמזה מיירי מתניתין אבל בתנאי אפילו בכתבו בתוכו וכן בחוץ בלא כתבו בתוכו כשר. היינו בלאחר התורף דבזה לא פסול אלא בב' לריעותא דכתבו בתוכו וכן בחוץ דגזרינן אטו לפני התורף. אבל בתנאי דעלמא דלפני התורף לא פסול רק מגזירה דאטו חוץ בלאחר התורף כשר דהוי גזירה לגזירה וכן בחוץ בע"פ לא גזר אחר תורף אטו לפני תורף אבל לפני תורף אף בתנאי ובע"פ פסול. ודעת הרבה פוסקים דלפני התורף לא פסול אלא בחדא לריעותא דהיינו בחוץ בע"פ או בתנאי בכתב ובלאחר התורף בעי' ב' לריעותא חוץ ובכתבו:
+
+Mishnah 2
+
+[אות צח] <b>במשנה ולכל מי שיש כו'. </b>ובכלל הזה באומר חוץ מפלוני והוא קטן כיון שיש לה עליו קדושין כשיגדיל. ובחוץ לנולדים וחוץ מבעל אחותה איבעיא דלא איפשיטא דאפשר דהוי שיור דעתידי דמתילדי וזמנין דמתה אחותה וחזיא ליה ושאני לנכרי ועבד דגירות ל"ש. ומלשון רש"י דדייק חוץ לפלוני והוא קטן משמע דאילו אמר סתם חוץ מקטנים לא הוי שיור דאינו משייר רק על הזמן שהם קטנים ואז בלא"ה אין להם קדושין בה. ואולם תמוה לי מסוגייא דאמרינן א"ל תניתוה חוץ מעבד ונכרי אם איתא עבד ונכרי עבידי דמגיירי. הא י"ל חוץ מנכרי ועבד לא מיירי באמר חוץ מפלוני והוא נכרי או עבד. אלא באמר חוץ מנכרי ועבד ושייר רק לזמן שהם נכרים ועבדים וכשיתגיירו יהא הגט מתיר להם וצע"ג:
+
+Mishnah 3
+
+[אות צט] <b>תי"ט ד"ה רי"א כו'. וטעמא משום דאמרינן בגמרא דפליג ת"ק ור"י. </b>אין זה מוכרח דהא אם זהו טעמא דהרע"ב הו"ל לפרש ג"כ דבעי' דוקא מנאי דבלא זה אינו מוכח דמגרשה ממנו כדאיתא בריש נדרים (דף ו') (*הרע"ב לא נתן טעם אלא על ודין) לזה נראה יותר בכוונת הרע"ב דס"ל כדאמר רבא שם דגם רבנן דס"ל דידים שאין מוכיחות לא הוי ידים אלא דס"ל דהוי מוכיח (*מן הענין דלגבי ודין מוכח דאין אדם מגרש בדיבורא ולגבי מנאי מוכח דאין אדם מגרש אשת חבירו) וא"כ ראוי לפסוק כרבנן אלא דלענין ודין הוא איבעי דלא אפשיטא בסוגייא אי בעי ודין והיינו דמספקא לן הלכתא כמאן דדלמא מסתבר טעמא דר"י בזה דלא מיקרי מוכח. אבל לענין מנאי דלא מבעי לן קי"ל כרבנן לגבי דזהו מקרי מוכח. דאין אדם מגרש אשת חבירו. ורק לגבי ודין חזינן דמספקא להש"ס דדלמא זהו לא מיקרי מוכח ממה דבדבורא לא מגרש ע' בר"ן (ריש נדרים). וברור:
+[אות ק] <b>תי"ט ד"ה גופו של גט. אלא ערוה שיש בה הויה כו' משא"כ בשחרור. </b>אין זה מספיק אלא לאביי דאמרינן אליביה (פ"ק דנדרים) דר"י ס"ל ג"כ דידים שא"מ הוי ידים ורק בגט משום דבעי' כריתות וליכא. ואפשר דהירושלמי ס"ל כאביי. אבל לרבא דטעמא דר"י דבכ"מ ידים שא"מ לא הוי ידים וכדנקט התי"ט בקושייתם ממילא גם בשחרור אף אם לא בעינן כריתות מ"מ לא מהני דהא בכל מילי ידים שא"מ לא הוי ידים. גם על עיקר יסוד זה דבשחרור ל"צ כריתות קשה מסוגיא דגיטין ד"ט א' דאמרי' גבי שחרור בעי כריתות. והעיקר פי' הירושלמי כמ"ש הק"ע והפ"מ דקאי אמתני' דלעיל חוץ מאבא ומאביך דלא התפיסה התורה שם כריתות רק נגד יש בו הויה. אם משיירו לא הוי כריתות אבל לא אם משייר למי שאין בו הויה. וברור:
+
+Mishnah 4
+
+[אות קא] <b>במשנה ואין בו זמן. </b>אף דזמן הוא משבע חקירות דבעי' מן התורה בכל עדות כדאיתא (רפ"ד) דסנהדרין מ"מ כמו דתקון רבנן בממון דלא בעינן דו"ח משום שלא תנעול דלת ה"נ בגט תקנו כן וכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. נ"י (רפ"ד) דסנהדרין:
+
+Mishnah 5
+
+[אות קב] <b>תוי"ט ד"ה היה כתוב טופס. דאל"ה הראשון מוקדם. </b>כ"ה בסוגיא וק' לי הא מוכח מתוכו דהוא מוקדם כיון דחתימת עדים אחר זמן המאוחרים והוי ככתבו קודם חתימתן לא כתבנו בזמנו רק בזמן פלוני. וצע"ג:
+
+Mishnah 6
+
+[אות קג] <b>תוי"ט סד"ה ושנים עדים עברים. והאב על השני. </b>אע"כ דמתני' מיירי דלא כתב עד וא"כ בין כתב ראובן בן תחת הראשון בין כתב ראובן תחת הראשון ובן יעקב תחת השני אין כשר אלא הראשון בשמו לבד דבן פלוני לבד אינו מתכשר אם לא כתב עד. או דמיירי דכתב עד וכתב ראובן בן תחת הראשון וידעי' דהאי חתימה תחת שני לאו דיעקב הוא. גמרא:
+[אות קד] <b>במשנה ע"א עברי וע"א יוני. </b>דחיישינן שמא היוני הראשון גונדלית חתם והוי על גט הראשון ג' חתימות או דהעברי שני גונדלית חתם והוי על השני ג' חתימות (לשון רש"י). וכ' הר"ן דמרישא לא שמעי' רק דחיישי' שהיוונים חתמו גונדלית ואשמעי' דחיישינן גם לעברים חותם גונדלית. וקשה לי הא ג"ז מוכח מרישא דהא אם היונים חתומים בראשונה השמאלי כשר ולא הימיני וע"כ משום דחיישינן שהעברים חתמו גונדלית (ובמתני' סתמא קתני את שהעדים הראשונים כו'). וצ"ע:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות קה] <b>בתוי"ט ד"ה כתב סופר כו'. הא מני ר' יוסי היא. </b>לפי' הרע"ב (לעיל פ"ו מ"ז) דיכתבו ויתנו היינו הכתיבה והחתימה א"כ מוכח דלר"מ ג"כ חתם סופר ועד כשר. ועמ"ש לעיל שם (אות ע"ב):
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+[אות קו] <b>תוי"ט ד"ה שנאמר. לעבור עליו בב' לאוין. </b>כבר כתבו האחרונים דט"ס הוא וצ"ל לעבור עליו בלאו ועשה דהא סוטה הוא רק עשה. ואולם עדיין קשה לי היאך חל לאו דמחזיר גרושתו על איסור הקודם לו מחמת סוטה לפמ"ש תוס' פ"ג דשבועות (דף כ"ג ב') דאין איסור חל על עשה המפורשת עיי"ש וצ"ע. ולומר דהוא גזה"כ הא י"ל דאצטריך הקרא באם אח"כ הוזמו עידי טומאה אלא דהירושלמי עדיפא משני אבל מנין לנו דגזה"כ לומר בו דאין איסור חל על איסור הא הקרא משכחת בהוזמו:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Gittin/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Gittin/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..df4f4f2f73a6c7e0f3472ef309b006a3ac2f4c6d
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Gittin/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,367 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Gittin
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה גיטין
+merged
+https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Gittin
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1908-1909
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה גיטין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>במשנה המביא גט ממדה"י צריך כו'. </b>לשון רש"י ז"ל צריך השליח המביאו וכו' ושליח זה הבעל עשאו שליח הולכה. ופי' הר"ן דאי שליח קבלה כיון דהאשה נתגרשה בקבלתו א"צ שיאמר בפ"נ ובפנ"ח וטעמא דמלתא כיון דמדינא ל"צ אלא מפני חשש ערעור דיבוא הבעל ויערער מש"ה אין לחוש לזה רק כשנתנו לשליח הולכה דבשעה שהגט יוצא מתחת יד הבעל אינו גומר ומגרש עדיין לפיכך חוששין שמא ימלך ויערער אבל כל שהבעל בעצמו נותנו לידה או ליד ש"ק שלה דבשעה שהגט יוצא מתחת יד הבעל גומר ומגרש מסתמא לא יערער אח"כ. מיהו אם בא הבעל וערער צריכים לקיים כמו במביא בא"י דאנן ל"ח ואם ערער צריך קיום. וע' לקמן (פ"ב מ"ז) בהרע"ב:
+[אות ב] <b>תוי"ט ד"ה צריך שיאמר. עוד פרש"י בדף ג'. </b>לענ"ד י"ל בכוונת רש"י עפ"י דברי תוס' ד"ה לפי שאין בקיאים וכו' ומפרש ר"ת דבכל הלכות גיטין בקיאים וכו' והא דפי' הקונטרס דממילא שיילי' וכו' ואומר ר"י דמסתמא לשמה מסהיד. נראה מהמשך דבריהם דאי הוי אמרי' דלשמה לאו בדוקא אלא גם משום מחובר וכדומה פסול באמת היו צריכים למישיילי' דלא היה שייך לומר דסתמא לשמה מסהיד כיון דאין ידוע לשליח על מה דהצריכו להעיד בשביל זה. וכ"כ המפרשים. והנה בעיקר קושיא דאמאי נקט רבה לשמה ולא נקט אינך פסולי'. זהו שייך רק לס"ד. אבל למה דמסיק דסתם ספרי דדייני מגמר גמירי ורבנן הוא דאצרוך ופירש"י דלמא דאשכח דכתוב ועומד לשם א' מבני עירו ונמלך הוא לגרש. ממילא זהו שייך רק לענין לשמה אבל לאינך דברים ליכא חשש דהא הסופר מגמר גמר ובודאי כתב כדינו בלי פיסול. ומה"ט ליתא לקושית תוס' דאם נימא דלשמה לאו דוקא הא דפרכי' לקמן בין לרבה בין לרבא האיכא מחובר. הא ג"ז נכלל בכלל מוליך ומביא. די"ל דהתם קאי למסקנא דהחשש רק משום לשמה. לפ"ז י"ל דבתחלת הסוגיא דאין בקיאים היינו דלא בקיאי' בדינים וממילא לשמה הוא לאו דוקא דהצריכוהו לומר בפ"נ גם משום אינך פסולים בזה כ' רש"י דשיילי' ליה אם נכתב לשמה וה"ה דשיילי' לי' על שארי פסולים. אבל לבתר דמסקי' סתם ספרי ממילא החשש רק משום לשמה מש"ה כ' רש"י די"ל דסתמא לשמה מסהיד. גם לפי אידך טעמא דכ' הר"ן שהובא בתי"ט בסמוך דל"צ לשיילי' כיון שהוא שלוחו של בעל זה ואומר בפ"נ תולין להקל ואמרי' שבעלה של זו כתב וכו' זהו לא שייך רק למסקנא דהחשש רק לשמא נכתב לשם אחר ונמלך הוא לגרש. אבל לס"ד דאין בקיאים מה בכך דתולין דהבעל זה כתבו מ"מ החשש דהבעל זה כתבו בפסולים אחרים מש"ה כ' רש"י דשיילינן לי'. והנה בעיקר קושית תוס' הנ"ל מהא דפרכינן בין לרבה בין לרבא האיכא מחובר. לכאורה תמוה דהא מ"מ בלאו פסול מחובר צריך ג"כ לומר בפ"נ בשביל פסול דלשמה א"כ מהא דשוו למוליך ומביא לא נשמע פסול מחובר מש"ה פרכינן דליחשוב מחובר. והא דפריך ממחוב' ולא בהיפוך דמדין מוליך ומביא לא נשמע פסול דשלא לשמה דדלמא צ"ל בפ"נ משום מחובר. זה אינו דאם מחובר פסול משום ג"ש דלה לה ממילא גם שלא לשמה פסול. ורק בהיפוך י"ל דדלמא שלא לשמה פסול. משום דלה דכתיב בשפחה הוא לה לשמה ול"צ בזה לגז"ש דלה לה אבל מחובר דאיתא מוכתב ונתן דאינו מחוסר קציצה דזהו נכתב רק בגט אשה לא ידענו דפסול בשיחרור והכי דייק לישנא דרש"י (לקמן דף ט' ע"ב) דעל מה דפרכי' והאיכא מחובר כ' דכתיב וכתב ונתן ושחרור ילפי' לה לה מאשה. ולא נקט רש"י כן מקודם לזה במאי דפרכי' והאיכא לשמה. והיינו כנ"ל דלענין לשמה דאתי' מן לה בעצמו ל"צ לגז"ש דמלה דכתיב בשחרור דרשינן לה לשמה ורק לענין מחובר צריכין מדין גז"ש. וא"כ לכאורה אין התחלה לקושית התוס'. אח"כ אמרו לי שהקשה כן בפ"י. ולענ"ד בהקדם דברי תוס' ג' ב' ד"ה דתנן אין כותבים וכו' ותימא לר"י דהכא משמע דלא מתוקמא כר"מ וכו' ביאור דבריהם דאף די"ל דעיקר הטעם דהולד ממזר כיון דלא אמר בפנ"ח. ובפנ"כ דנקט היינו דרך גררא בעלמא מ"מ הא לר"מ לא נתקן מעולם לומר בפנ"כ וליכ' זה נוסחא כלל ל"ש לומר דנקטה אגב גררא. ואף לתירוצם ב' שתירצו בתחלה דפירכת הש"ס חתימה בעי כתיבה לא בעי היינו ואמאי קתני בסיפא דאי לא אמר בפנ"כ פסול. אבל על גוף התקנה י"ל דתקנו כן משום לכתחילה וא"כ שפיר י"ל דגם לר"מ צ"ל בפנ"כ משום לכתחילה ומש"ה נקט ר"מ ול"א בפנ"כ ובפנ"ח והולד ממזר משום דלא אמר בפנ"ח. וביותר י"ל דהא לכאורה קשה על תירוצם הנ"ל דהא י"ל כיון דהוצרכו לתקן בפנ"כ משום לכתחלה תקנו זה ג"כ משום אחלופי כמ"ש תוס' (ד"ה ע"ב) ד"ה רבה אית ליה דרבא עיי"ש. וא"כ י"ל דגם אם התקנה בפנ"כ רק משום לכתחילה. מ"מ כיון דתקנו שיאמר כן תקנו ג"כ משום אחלופי. מ"מ זהו רק למסקנא דלרבה ג"כ משום קיום וא"כ בפנ"ח הוא באמת גם משום קיום בזה שייך אחלופי משום קיום דעלמא. אבל להס"ד דהש"ס הכא דרבה לית ליה דרבא ואין בעדות דבפני נחתם ענין קיום ל"ש כלל אחלופי. וא"כ למסקנא שפיר י"ל דלר"מ ג"כ בפני נכתב מעכב בדיעבד דקתני משום לכתחילה וממילא תקנו ג"כ משום אחלופי. מ"מ שפיר הקשו דכל בנין דתוס' רק למה דנקט הש"ס תחלה הקושי' כתיבה לא בעי דתנן אין כותבים במחובר. וא"כ י"ל דלכתחלה בעינן כתיבה לשמה גזירה אטו חתימה כמו מחובר. מש"ה הקשו דדלמא התקנה משום לכתחלה. אבל באמת למה דאמרי' אח"כ והא אר"נ אומר היה ר"מ אפילו מצאו באשפה וכו' וכ' תוס' שם דאפילו לכתחילה ל"צ כתיבה לשמה וחילקו שם בין לשמה ובין מחובר. א"כ שפיר קשה לר"מ למה תקנו כלל בפנ"כ דהא אפילו לכתחילה ל"צ כתיבה לשמה ואמאי נקט ר"מ בלישני' ול"א בפנ"כ דמשמע דהתקנה היה לומר כך. ואי דנימא דתקנו משום מחובר דלכתחילה פסול ותקנו ג"כ משום אחלופי. מ"מ קושייתם למה דהוכיחו בשמעתין דדוק' משום לשמה תקנו ולא משום מחובר. וביותר דלהך תירוצם הנ"ל דפירכת הש"ס כתיבה לא בעי קאי על סיפא דמתני' דאם ל"א בפנ"כ פסול. ובררנו דהיינו לס"ד דרבה לית ליה דרבא וליכא משום אחלופי. והא מ"מ קשה למסקנא למה צריך לשנויי (כר"א) דמשום מזוייף מתוכו הא למסקנא דרבה אית ליה דרבא י"ל דכיון דתקנו משום לכתחי' תקנו ג"כ משום אחלופי ונצטרך לומר דכל הסוגיא קאי רק לס"ד דרבה לית ליה דרבא וזה דוחק כמ"ש תוס' (ע"א שם) בד"ה מאן האי תנא. ואך באמת לק"מ דהא אחר דפריך מדר"נ דאומר היה ר"מ וכו' דאפילו לכתחילה ל"צ כתיבה לשמה מוכרחים לתירוצא דהש"ס דמזוייף מתוכו. או לשינוי דרב אשי ה"מ ר"י היא. וא"כ אי נימא דתקנו ג"כ משום מחובר עדיין קשה הא למסקנא ל"צ כלל להנך שינויי דהא י"ל דתקנו משום מחובר ולענין לכתחילה ותקנו ג"כ משום אחלופי. ואי דצריכא לתרוצא על לישנא דרבה דנקט מטעם לשמה היא גופה קשה דלפי תירוצא דהש"ס אתי מתני' רק כר"א או כר"י אמאי נקט באמת רבה משום לשמה לנקוט משום מחובר ואתי' ככ"ע. אע"כ מוכח להך תירוצא דלא תקנו רק משום לשמה [ומה דלא נקט תוס' בשמעתין זה להוכח' דתקנו רק משום לשמה. היינו דהא י"ל כתירוצם קמא דמשום לכתחילה בעלמא לא היו מתקנים כלל] וא"כ שפיר הניחו תוס' קושייתם בתמי' מתקיימת דלר"מ למה תקנו כלל בפנ"כ דבממנ"פ לתירוצם קמא הא לא תקנו כלל משום לכתחילה. ולאידך תירוצא הנ"ל הא מוכח דמשום מחובר לא תקנו וכיון דאפי' לכתחילה ל"צ כתיבה לשמה לר"מ למה תקנו כלל בפנ"כ. ואחרי כל אלה מובנים היטב דברי תוס' שהתחלנו דשפיר הוכיחו מפרכת הש"ס והאיכא מחובר דהא נכלל בכלל מוליך ומביא ואי דאף אם מחובר היה כשר צריך לומר משום לשמה. הא שם מוקמי' להך ברייתא כר"מ דע"ח כרתי ולפי הך סברא דמשום מחובר ג"כ תקנו א"כ לר"מ צריך לומר בפנ"כ משום מחובר לענין לכתחלה. וא"כ שפיר נכלל בכלל מוליך ומביא דהא מטעם לשמה לא היה צ"ל בפנ"כ דהא אפי' לכתחילה ל"צ כתיבה לשמה ומוכח שפיר מדין מוליך ומביא דמחובר פסול בשחרור וממילא גם שלא לשמו פסול כנ"ל. אע"כ דמשום מחובר לא תקנו כלל ודברי תוס' ברורים ומאירים:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות ג] <b>תוי"ט ד"ה יתקיים בחותמיו כו'. משום דלא קביעי ב"ד. </b>וכ"כ הר"ן בשם הרמב"ם וז"ל והאידנא א"י כח"ל לגיטין דליכא בתי דינין דקביעי עכ"ל. משמע דדינו כח"ל דממדינה למדינה צ"ל בפ"נ ובאותה מדינה א"צ. ואח"כ הוסיף הר"ן בשם ר"ת דהאידנא הוי כבני מחוזא דניידי דאמרי' בסוגיין דאפי' באותה שכונה צ"ל בפ"נ וכ"כ תוספות והרא"ש בשם ר"ת. ועמ"ש לקמן (בפ"ב מ"ז):
+
+Mishnah 4
+
+[אות ד] <b>תוי"ט ד"ה שוים למוליך כו'. וי"ל דחשיב עגון. </b>והר"ן תירץ דלפעמים האדון שולחו לו בע"כ ומשנתנו השליח לידו לישא שפחה א"י ולישא ב"ח א"י והוי עיגון:
+
+Mishnah 5
+
+[אות ה] <b>תוי"ט ד"ה לא הוזכרו. הר"ן. </b>אבל דעת תוס' בסוגייא דבגט אין חילוק בין ערכאות או להדיוט ותלי' הכל בשמות מובהקים וע"י עידי מסירה ובשארי שטרות תליא הכל בערכאות דבערכאות בכל ענין כשר. ובהדיוטות אף במובהקים וע"מ פסולים כיון דמשכחת בהו הכשר בערכאות בלא ע"מ אם נכשיר בהדיוטות יבואו להכשיר גם בלא ע"מ כמו בערכאות. בזה חמירי שארי שטרות מגיטי נשים. ומה דקתני במתני' לא הוזכרו אלא בזמן שנעשו בהדיוט קאי אגיטי ממון:
+
+Mishnah 6
+
+[אות ו] <b>תוי"ט ד"ה מפני שהוא קנינו. ולא מהדרו ליה דאי בעי כו' בתוך ד' אמותיו. </b>בסוגיי' איתא דר"מ אומר כך לרבנן וכ"ת אי בעי זריק ליה גיטא ופסיל ליה שביק ליה ועריק ואזיל לעלמא. ובתו' ד"ה וכ"ת אי בעי. וא"ת מה בכך מ"מ חוב הוא לו זה השחרור שפוסלו מתרומה. וי"ל דקסבר דלא חשיב ליה חוב מה שמקבלו זה כיון דאפי' אם לא יקבלנו יכול רבו לפוסלו בענין אחר. א"נ ה"פ אי בעי זריק ליה האדון ספק קרוב לו ויאסור בתרומ' ובשפחה ובב"ח עכ"ל משמע לתי' שנייה אמרי' באמת דמשום זריק ליה גט לחוד מ"מ מעשה השחרור בעצמו חוב וא"י המקבל הזה לזכות לו עבורו כיון דבעצמותו הוא ענין חוב אל' דהאדון יכול לגרע כחו לאסרו בתרומה. ואעפ"כ יאסר בב"ח ובשפחה שיזרוק לו ספק קרוב לו. וקשה לי דא"כ איך אמרי' עלי' שביק לי' וערק ומה אילו עבד כהן שברח ואשת כהן שמרדה. והיינו דר"מ רוצה להוכיח זה דכמו דס"ל לכם דגט אשה הוי חוב ול"א אי בעי זריק לה גיטא וע"כ משום דערקא ושבקה לי' (כפי' התוס' ד"ה ומה אילו). והא בגט אשה דהחוב פסידא דמזונות בזה מה בכך דזריק לה גיטא ויסתלק חיוב מזונות הא מ"מ זהו עצמו ענין חוב ואי דיכול ליגרע כחה דיזרוק לה ס' קרוב לה ויפסיד לה מזונות ותאסר להנשא הא בזריקת ספק קרוב לה לא מפסידה מזונות דהא קי"ל דמגורשת ואינה מגורשת חייב במזונות וצ"ע:
+[אות ז] <b>במשנה לא יתנו לאחר מיתה. </b>וקמ"ל דאין גט לאחר מיתה. וכ' התוס' אע"ג דבהדי' תנן בפ' מי שאחזו דאין גט לא"מ הכא אצטריך לאשמועינן דאע"ג דמינה המגרש שליח בחיי' לא חשיב השליח להיות כמותו אחר מותו כאילו הוא עצמו קיים עכ"ל וקשה לי הא מ"מ ג"ז מוכח ממתניתין דמסכתין (פ"ג מ"ג) המביא גט והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים. הרי דאילו מת אין נותן לה וצע"ג:
+[אות ח] <b>תוי"ט ד"ה האומר תנו. שלא מסרם ליד שליח בחייו. </b>ותוס' כתבו א"נ דנטלו לאלתר ונאמר דל"א תן כזכי אלא במסרו מיד ליד. וקשה לי הא בכה"ג ל"ש כלל לומר תן כזכי דאפי' בזכי במפורש לא מהני כיון דהיא עצמה אם אינו נותן לה מיד ליד אלא דמראה לה הגט ואומר קחי גיטך ולקחה הגט לא מהני דהוי כטלי גיטיך מעג"ק וה"נ מסתמא בשחרור דדמי בכל דבר לגט אשה וא"כ ה"נ לא מהני לאחר ליטלו מעג"ק ולזכות עבורה. ואי דרצו לתרץ גם למ"ד בגיטין דס"ג ב' דיכולה לומר לשליח הולכה הוי את ש"ק ולא בעי' שחזרה שליחות אצל הבעל וא"כ נפרש דתן היינו דבתחלת נטילתך תהיה את שליח דידי ואח"כ זכה עבורה. מ"מ בזה בוודאי בפשוטו יש לחלק דל"א תן כזכי היכא דצריך להיות תחילה שלוחו ולא מצי לזכות לה מיד בנטילתו ול"א דתן הוי תרי ענינים הולכה ולקבלה וצ"ע. ואולי שבאו לתרץ דא"כ למאי טרחו בגמ' למצוא טעם בסיפא דמתני' בתנו מנה דאמאי יתנו לאח"מ הא י"ל דהתם אמרי' מטעם תן כזכי דיכול לזכות מיד עבורו ומיירי בנטלו בחייו והיינו לשיטת ר"ת בתוס' (לעיל די"א ב') דגם במתנה אמרי' תן כזכי. ואולם זה אינו מספיק דהרי תוס' רצו לתרץ דמתני' כר"מ דוקא והא יקשה ג"כ כזה דא"כ בסיפא בפשוטו הטעם מטעם תן כזכי ועיין:
+[אות ט] <b>בא"ד שמשעה ראשונה זכה לו השליח. </b>אבל שיטת הרי"ף דגם באומר תן (אף דלא מצו למיהדר מ"מ) בעי דמטא לידה. ולא קשיא מהאי (דלקמן דס"ג) אשתך אמרה התקבל כו'. דשאני הכא כיון דלא אמר בלשון זכה ואפקיה בל' תן מקפיד שיהיה נתון לה וכן מבואר ברמב"ם (ריש פ"ו מה' עבדים). והרא"ש והר"ן שהקשו על הרי"ף מהאי דהתקבל הנ"ל איני מבין עומק כוונתם. ואי דלא ניחא להו לחלק בכך היה להם להקשות מסברא על הרמב"ם:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות י] <b>תוי"ט ד"ה ור"י מכשיר. כיון דאיכא תרי. </b>הך לישנא אינו מפורש בש"ס אלא סתם ת"ק סבר גזרי' דלמא אתו לאחלופי ור"י סבר ל"ג. ורש"י הוא דפי' דטעמא דר"י דל"ג כיון דצריכי' תרי על הכתיבה וכן מבואר מתוך דברי התוס' ד"ה במאי פליגי. לפ"ז ממילא ר"י לא פליג רק בסיפא אבל ברישא דא' אומר בפנ"כ וא' אומר בפנ"ח מודה ר"י דפסול. ומזה תמוה לי לשון רש"י במתני' ד"ה ור"י מכשיר דכיון דמצריכינן לאסהודי נמי אכתיבה או הוא או אחר תו לא אתי לאחלופי ובגמ' אמרי' חלוק היה ר"י בראשונה עכ"ל. ותמהני הא הגמרא אמר כן בלישנא בתרא דמיירי באתיוה בי תרי וטעמא דר"י דס"ל דב' שהביאו א"צ לומר. מש"ה פליג גם ברישא. אבל למה דנקט רש"י דטעמא דר"י דבזה לא אתו לאחלופי והיינו לישנא קמא דמתני' מיירי באין גט יוצא מתחת ידי שניהם. בזה לא פליג על רישא דפסול כיון דליכא ב' מעידים על הכתיבה החשש אחלופי במקומו. ומלשון רש"י או הוא או אחר משמע דאפילו בעד אחד מעיד על הכתיבה מועיל לענין אחלופי. ומש"ה כ' רש"י דפליג גם ארישא. אבל הא רש"י כתב להדיא בסוגיין דכיון דאיכא ב' המעידים על הכתיבה וצע"ג:
+[אות יא] <b>שם ד"ה אחד אומר בפנ"כ. שכיון שיש שנים א"צ שיאמר כו'. </b>לפ"ז הא דקתני א' אומר בפנ"כ גם לרבה הוא מיותר כיון דמיירי ביוצא מתחת ב' עידי החתימה וב' שהביאו א"צ לומר כלל. והרי תוס' שהביא התי"ט עצמו בתחלת דבור זה כתבו למאן דס"ל לפי שאין עדים מצויים לקיימו אפי' אין שם עד מעיד על הכתיבה. משמע דלרבה הוא בדוקא. אבל הדבר פשוט לרבה מיירי בלא אתיוה בי תרי וצריכים לאמירת בפנ"כ אלא דהשליח הוא הא' שאומר בפנ"כ והשליח נאמן כבי תרי. ועל החתימה יש ב'. וזהו כמ"ש התי"ט בדרך ואין לומר. ומה דסבר התי"ט שכל שלא העיד כתקנת חז"ל אינו כלום. זה אינו דדווקא עד החתימה אם אינו מעיד כתקנת חז"ל היינו שלא העיד גם על הכתיבה. אף דיש ב' עדים על הכתיבה מ"מ פסול. וזהו רישא דמתני' ומטעם דעד החתימה צריך להעיד על הכתיבה כיון דעדותו ענין קיום שייך אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא אבל עד הכתיבה עדותו מעליא אף שאינו מעיד על החתימה ומה"ט בסיפא כשר והוא ברור. ומותיבנא תיובתא על התי"ט הא מבואר בסוגי' ללישנא בתרא דמיירי מתני' ביוצא מתח"י שניהם. וברישא פסול דב' שהביאו צריכים שיאמרו. ולהתי"ט יקשה כיון דצריכים שיאמרו אמאי כשר בסיפא הא לא העיד כתחז"ל א"ו דעדותו על הכתיבה לחוד הוי עדות מעליא. וה"נ לל"ק באין יוצא מתח"י שניהם כיון דב' מקיימים החתימה אף דמ"מ צריכים לאמירה בפנ"כ מ"מ מהני כיון דהוא שליח והוי כתרי והכי איתא להדי' בסוגיי' על סיפא דמתני' א"ר אמי אר"י ל"ש אלא שהגט יוצא מתחת יד עד הכתיבה דנעשה כשנים מעידין ע"ז וב' מעידין ע"ז וכו'. ודברי תי"ט בזה הדיבור תמוהים מאד:
+
+Mishnah 2
+
+[אות יב] <b>תוי"ט ד"ה ור"ש מכשיר. ורבנן ס' כו' כשיבא הגט ליד האשה כו'. </b>והיינו דס"ל דיש להבעל פירות עד שעת נתינה. ואמת שכן הוא בסוגיי' דר"י ס' עד שעת נתינה. אבל עכ"ז תמוה דמנ"ל דרבנן פליגי גם בהא עם ר"ש בדין פירות. הא י"ל דת"ק ס"ל כר"ש לענין פירות דמשעה שנותן עיניו. אלא דס"ל דמוקדם פסול משום חיפוי. ותיקון זמן באמת משום חיפוי ומשום פירות ג"כ ופליגי רק אם חיישינן לחיפוי או לא. והוא תמוה טובא לכאורה. ומצאתי אח"כ שתמה כן במהר"ם שיף. והנלע"ד בהקדם דברי התוס' עד שעת נתינה וכו' וא"ת ולר"י היאך כותבין גט לאיש וכו' וי"ל דגבי כותבים וכו' וא"ת ואמאי כותבים שמא תזנה וכו' דלא מקדים אינש פורענותא לנפשיה. ביאור דבריהם דאמאי לא תירצו מיד דלא מקדים אינש פורענותא היינו דניחוש דשמא באמת גמר בדעתו לגרשה לזמן פלוני וכותב במכוון מיד הגט כדי לעשות קנוניא על הלקוחות לטרוף מזמן הכתוב בו לזה הוצרכו לתרץ דמסתמא נותן גט בפרהסיא ויוציאו קול ויאמרו אייתי סהדי (כי הוא כמו גט הנמצא המוזכר בתוס' שם), וע"ז הקשו דמ"מ ניחוש שמא תזנה וימסור לה בצנעא משום חיפוי ולזה תירצו דהא ודאי לא יקדים לכתוב הגט בשביל שמא תזנה דודאי לא אסיק אדעתא לחוש שמא תזנה וא"כ ממילא בלא טעם אינו מקדים פורענותא ואינו כותב הגט עד שעת נתינה ממש. ולפ"ז ניחא כיון דמוכח דת"ק דפוסל מוקדם דחייש לחיפוי ממילא מוכח דס' דיש לבעל פירות עד נתינה דאל"כ אמאי כותבים גט לאיש בלא אשתו ניחוש שגמר דעתו לגרשה לזמן פלוני והוא מקדים לכתוב הגט מיד כדי שתטרוף הפירות דאף דימסור בפרהסיא מ"מ לא יוכלו לומר אייתי ראיה. דהא אף אם מטא גיטה לידה אח"כ טורפת פירות משעה שנתן עיניו לגרשה. ואף דבאמת כדין תטרוף מ"מ ניחוש לשמא תזנה בינתים וימסור לה הגט בצנעא ויהיה חיפוי שלא כדין. אע"כ דיש לבעל פירות עד שעת נתינה וממילא לא ירויח מידי בהקדמת כתיבת הגט כיון דהפירות שלו עד נתינה לא תוכל לטרוף דיאמרו אייתי ראיה ממילא לא יקדים מעשה הכתיבה עד נתינת הגט דלא מקדים פורענותא לנפשיה דהא לא יעשה כן מחשש שמא תזנה. ולענין פירות לא יועיל כלום דיאמרו אייתי ראיה כנ"ל. והוא נכון מאוד בעזה"י:
+[אות יג] <b>בהרע"ב ד"ה אין כותבין במחובר. מפני שמחוסר קציצה. </b>ואם לא יקצוץ ויתן לה במחובר ג"כ אינו גט דבעי' נתינה מיד ליד או דמספר ממעטינן מחובר. רשב"א. ובקרבן עדה בפי' להירושל' הקשה דא"כ נמעט ג"כ עבד כדאמרי' בכ"מ יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות:
+[אות יד] <b>במשנה עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש. </b>וא"ת למ"ל למנקט וחתימתו כיון דהיתה כתיבתו בתלוש. וי"ל דמשכחת שכתבו על אילן תלוש ואח"כ נטעו והשריש וחתמו עכ"ל תוספ' בריש מכילתין (ד"ד א'). א"כ ממילא משמע דאם היה כתיבתו וחתימתו באילן תלוש ואח"כ נטעו והשרישו ועקרו ונתן לה דכשר דאף שהיה בזמן מה מחוסר קציצה מ"מ כיון דבשעת כתיבה וחתימה (ונתינה) היה ראוי ליתן לה הגט בלא קציצה כשר. ובאמת קושי' תוס' לענ"ד אינה חזקה די"ל דר"י בעי לאורויי דבעצמות צריך הכתיבה וגם החתימה (במחובר) [בתלוש] דוכתב קאי אתרוייהו אכתיבה וחתימה ומזה נשמע דה"נ פסול דשלא לשמה הוא בין בכתיבה בין בחתימה. ודברי תוס' אלו רק בסוגי' דהתם במה דמשני ר"א ה"מ ר"י דתנן ר"י פוסל ובעי למידק מיניה דכתיבה וחתימה בעינן לשמה מש"ה צ"ל השליח בפנ"כ ובפנ"ח א"כ מוכח דמפרש למתני' כתבו במחובר היינו תורף וחתמו היינו עדים (דאילו מפרש כהך מ"ד דכתבו היינו טופס וחתמו תורף ומתני' ר"א א"כ ר"י דקאמר כתיבתו וחתימתו היינו טופס ותורף דס"ל משום גזירה טופס אטו תורף אפילו דיעבד פסול. א"כ אין מוכח דס' דוכתב קאי אתרוייהו ויקשה כתיבה בעי חתימה לא בעי). מש"ה שפיר הקשו דאם כתיבה בתלוש ממילא החתימה ג"כ בתלוש. אבל לפי"מ דנקט הרע"ב דכתבו היינו טופס וחתמו תורף א"כ ר"י דקאמר עד שיהיה כתיבתו וחתימתו היינו טופס ותורף ממילא ליתא לקושית תוס' דשפיר משכחת כתיבתו היינו טופס בתלוש והתורף היה במחובר שהקדים לכתוב תורף קודם להטופס:
+[אות טו] <b>תוי"ט ד"ה על הנייר. והרא"ש מפרש דמתניתין בעדים על המחק והגט שלא על המחק. </b>וכ"כ תוספות (ואף הגט לפנינו כתוב על הנייר אם כן ידעינן דלא נמחק ולא זייפה מ"מ כיון דהיה בידה לזייף ולמחוק הוי שטר פסול). וקשה לי דאמאי מכשירים חכמים ע"י ע"מ הא מ"מ היה בידה לזייף דימחוק הכתב ויהיה הוא ועדים עהמ"ח דכשר ולא תצטרך להביא ע"מ דנהי' דנין דמסתמא נמסר כהלכה כמו כל גיטין דעלמא. וגם כיון דכותבין עדים עהמ"ח והוא על הנייר איך כשר בהוא ועדי' עהמ"ח בלא עידי מסירה נחוש דהיה כתוב על הנייר באיזה תנאי והיא מחקה ונעשה שניהם על המחק. ואם נימא דבאמת בהוא ועדי' עהמ"ח צריכה להביא ע"מ ובזה ר"א מחמיר ור"מ מיקל. דלר"מ בהוא ועדים עהמ"ח כשר כמו כל שטרי דעלמא ולר"א בעי' ע"מ. א"כ תקשי להיפוך בהוא על הנייר ועדים על המחק אמאי צריך ע"מ הא חזינן דכתוב על הנייר ולא זייפה כלום ואי דחיישינן דיכולה לזייף ולמחוק והא אם תמחוק יהיה הוא ועדים עהמ"ח ויצטרך להביא ע"מ. דרך כלל ק' איך שייך בהוא על הנייר ועדים עהמ"ח להכשיר בע"מ דמה תועלת יש בע"מ הא בלא"ה ידעינן דהיא לא זייפה כיון דאין כאן מחק. ולחששא דיכולה לזייף מה תועלת יש בע"מ. אם בהוא ועדים על המחק בעי ג"כ ע"מ ליכא חשש דיכולה לזייף. ואם לא בעי' ע"מ מה מהני ע"מ דהשתא הא יכולה למחוק ולא תצטרכה לע"מ. ואם נימא דבאמת מה דקתני וחכמים מכשירים היינו בלא ע"מ וניקום ונאמר באמת דבהוא ועדים עהמ"ח בעיא ע"מ והוא על הנייר ועדים על המחק כשר בלא ע"מ מ"מ איך תליא זה בפלוגתא דר"מ ור"א הא גם לר"מ היה באפשרי לחז"ל לתקן בהיפוך דהוא על הנייר ועדים על המחק כשר ובשניהם עהמ"ח פסול וכמו שהקשו תוס' ב"ב באמת. וא"כ אין זה תלוי בפלוגת' דע"ח או ע"מ כרתי. גם הא להדיא כ' הב"י (סי' קכ"ד) דבשניהם עהמ"ח כשר בלא ע"מ זולת לשיטת רש"י והעיטור וא"כ יקשה כנ"ל דבהוא על הנייר ועדים עהמ"ח למאי נ"מ בע"מ הא חזינן דלא זייפה וליכולה לזייף לא מהני הע"מ דעכשיו דהא יכולה למחוק ולא תצטרך לע"מ וצ"ע:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות טז] <b>בהרע"ב ד"ה ואפי' חש"ו. ואדעתא דנפשייהו עבדי. </b>לא הבנתי בעבד דהוא ישראל מעליא אלא דלאו בר גיטין וקדושין הוא. מה שייך ביה אדעתא דנפשיה עביד (*אף שהרמב"ם סובר ג"כ בעבד. אך מטעם שאינו בן כריתות):
+[אות יז] <b>תוי"ט ד"ה אפילו חש"ו כו'. כ"כ הר"ן שם. </b>הר"ן כ"כ לשיטתו שהחליט דלפי אוקימת' דמתני' מיירי בטופס. לא מוקמי בגדול עומד ע"ג. אבל לפירוש הר"ע והרמב"ם דבעי' תרוייהו טופס וגעע"ג אבל בלא געע"ג באמת גם בטופס פסול א"כ באמת דינו כמו במחובר (מ"ש רבינו שפסול הוא לר"י וה"ה לת"ק אסור לכתחילה כי לדעת הרמב"ם מותר לסופר להזמין טופסי גיטין):
+[אות יח] <b>הרע"ב ד"ה ונכרי. דליתי' בתורת גיטין כו'. </b>בלא"ה ליתא בכלל שליחות גם בעלמא כדדרשינן מה אתם בני ברית אלא דמכח טעם זה גם עבד פסול לשליחות גט. והא דלא נקט במתני' עבד דהוי יותר רבותא מנכרי. היינו דבא לאשמועינן דאפי' נתגייר אף דבאותו שעה היה דעתו להתגייר מ"מ פסול דבזה נכרי יותר רבותא מבעבד דאין בידו להשתחרר. תוס'. אבל דעת הר"י מגא"ש דעבד באמת כשר להולכת גט דדווקא לענין קבלה בעינן מידי דחזי לנפשי' ורק נכרי פסול משום דלאו בר שליחות הוא. והר"ן כ' דבירושלמי מוכח כדעת הרע"ב. וזהו שיטת רש"י ותוס' והרי"ף והרמב"ם (אך דעת הרשב"א לחומרא לפסוק כדעת הר"י מגא"ש): והנה בעיקר קושי' תוס' דאמאי נקט בר היתירא הא בלא"ה פסול משום דהא נכרי לאו בר שליחות. לענ"ד יש ליישב למ"ש האבן העוזר בא"ח (סי' קפ"ט) ליישב להסוברים (והוא דעת תוספות בסנהדרין ע"ב) דמומר לאו בכלל בני ברית אמאי מומר יכול לעשות שליח לגירושין הא דרשינן מה אתם בני ברית. היינו דסגי להיות שלוחו דומיא דאתם בחד מלתא. דעבד אע"פ שאינו דומה דאתם לענין מה אתם ישראל מ"מ מהני כיון דהוי דומיא דאתם לענין בני ברית (כסברת הגמ'. ופסול משום דאינו בתורת גו"ק) וכן מומר דהוי דומיא דאתם בחד צד לענין מה אתם ישראל. זהו תורף דבריו עיי"ש. ונראה לפ"ז למ"ש המשאת בנימין בתשוב' והובא במג"א (סי' תמ"ח סק"ד) דנכרי לנכרי נעשה שליח (וכ"כ המוריק"ש חוה"מ (סי' קפ"ח)) והיינו כיון דהשליח דומה למשלח. ה"נ י"ל דנכרי נעשה שליח למומר דדומה בחד צד שליח להמשלח דשניהם אינם בני ברית. ורק נכרי לישראל א"נ שליח דאינו דומה בשום צד להמשלח דהמשלח הוא ישראל ובן ברית והשליח אינו בשניהם וא"כ מש"ה לא מצי למנקט הטעם דאין שליחות לנכרי דהא משכחת דנעשה שליח להביא גט ממומר לאשתו. מש"ה נקט טעם דלאו בר היתירא הוא:
+[אות יט] <b>תוי"ט ד"ה וסומא. דסגי בקל קולמסא. </b>קשה לי הא לכאורה קן קולמסא מהני דיכול לומר בפנ"כ דהוא משום לשמה או משום דאתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא. אבל לענין בפנ"ח דצריך משום קיום ואף לרבה הא מסקינן דרבה אית ליה דרבא לכאורה לש"ל דקן קולמסא מקרי קיום א"כ י"ל דסומא פסול משום דאי"ל בפנ"ח:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות כ] <b>במשנה שהכתב מוכיח. </b>בסוגיין מוקמינן לה בח"ל דאדיבורא דידה סמכי'. ואי אתא בעל ומערער לא משגחינן ביה כמ"ש הרע"ב בריש מסכתין ולא תהיה מקולקלת מש"ה נאמני'. אבל בא"י היכי דלא אמרה בפ"נ דאם אתי בעל ומערער משגחינן ביה י"ל דלמא לקלקלה לצרה מכוונא ולא מהימנא. ואם בא"י אמרה בפ"נ דמהני לסלק ערעורו דהבעל דעת תוס' והרמב"ן דנאמנים כיון דלא מקלקלה לה. אבל הר"ן בשם הרשב"א כתב די"ל דאיהי לאו דינא גמירי דכיון דכולהו דמייתי בא"י לא קפדי' בין אמרה ללא אמרה ואי אתי בעל ומערער משגחינן בי' אף זו סבורה דאף שאומרת בפ"נ אי אתי בעל ומערער נשגח ביה וסבורה לקלקל ולא מהימנא: <b>ומדברי </b>הרע"ב דלא העתיק לאוקימתא דהש"ס. נלע"ד דס"ל כתוס' והרמב"ן דבא"י אם אמרה נאמנת וכיון דכבר כ' הרע"ב (בפ"א מ"ג) דבזה"ז אף בא"י צ"ל בפ"נ ממילא דינא דמתני' דהכא בזה"ז גם בא"י. והא דכ' הרע"ב בפרקין (מ"ה) לענין סומא אוקימתא דהש"ס דבא"י נאמן. היינו דנ"מ גם לדידן במקויים הגט דכשר סומא להיות שליח אבל הכא דבמקויים בלא"ה נאמנים להביא הגט ליכא נ"מ לדידן. אמנם י"ל דהרע"ב ס"ל כשיטת הרשב"א הנ"ל. אלא דלדידן דבכל הגיטין צ"ל בא"י בפ"נ ואי אתי בעל לא משגחי' ביה אף להרשב"א נאמנים. דהא בכל הגיטין אי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה והוי כמו בח"ל בזמן הש"ס. ובין כך ובין כך ק"ל לפמ"ש לעיל (בפ"א מ"ג) (א"ג) דנראה מלשון הרע"ב (שהביא התי"ט שם) דגם בזה"ז באותה מדינה אין צ"ל בפ"נ א"כ בזה עכ"פ אם אינן אומרת בפ"נ אין נאמנים להיות שליח הגט. והו"ל להרע"ב להעתיק אוקימתא דהש"ס כמו שהביא לענין סומא. וצ"ע:
+[אות כא] <b>בהרע"ב ד"ה ובלבד שהיא צריכה כו'. ודוקא כשהתנה הבעל כו'. </b>והא דלא מהימנא (שלא) לומר בפ"נ במיגו דגרשני בעלי בגט זה בקבלתי מידו דלא היתה צ"ל בפ"נ. היינו דהא הטעם דבגרשה סתם ל"צ לומר בפ"נ דכיון דגמר ומגרש לא יבוא ויערער וכמ"ש בריש מסכתין בשם הר"ן. ואם באמת יבא ויערער ערעורו ערעור אלא דלא חיישינן דיערער וא"כ הכא דכפי דברי עצמה דאמר לה לא תתגרשי עד דמטית לב"ד של פלוני. דבזה דלא מגרשה בקבלתו ליכא ראי' דגמר לגרש וחיישי' דימלך ויבא לערער ולגבי ערעורו לא יהיה לה מגו דהא אף בגרושה סתם אם מערער ערעורו ערעור. ולענין החשש דשמא יערער ל"ש מגו דסוף סוף כיון דלא נתן לה הגט להתגרש מיד יש חשש דיערער ודו"ק. (וזה כוונת הר"ן שהביא התי"ט). אח"כ ראיתי בספ"י דנדחק בזה הרבה. ולענ"ד העיקר כמ"ש:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות כב] <b>במשנה כשם אשתך פסול לגרש בו. </b>אבל הראשון מצי לגרש בו ומוקמינן בסוגייא דדוקא בע"מ אבל בליכא ע"מ לא. ופי' הר"ן דשמא חבירו נתן לה להפקיע אותה מבעלה:
+[אות כג] <b>תי"ט ד"ה יתר מכן אמר ללבלר. מבורר בשעת כתיבה ע"כ. </b>לפ"ז אינה מגורשת כלל ואם קבלה קדושין מאחר א"צ גט אבל דעת הר"ן דתלי בדין ברירה וכיון דקיימ"ל דבדרבנן יש ברירה וע"כ הטעם דאנן מספקינן לדינא אם אין ברירה או יש ברירה ובדרבנן אזלי' לקולא א"כ הכא הוי ספק גירושין דדלמא הדין דיש ברירה:
+
+Mishnah 2
+
+[אות כד] <b>במשנה ר"א מכשיר בכולן. </b>אפי' תורף דל"ג אטו גט. כך העלו תוספ' וכל הראשונים מסוגיין וכתבו דמוכח ג"כ הכי מסידור המתני'. דאם איתא דר"א לא מכשיר בשטרות רק בטופס היה לו להתנא דמתני' לקצר ולשנות ולקבוע דברי ר"א אחר הת"ק והכי הו"ל למיתני ר"א פוסל בג"נ ור"י פוסל בכולם. והוי כסדר שכל אחד מחמיר מחבירו אבל אי ר"א אתי לאכשורי תורף בשטרות ניחא דתנא דברי ר"י קודם דקאי את"ק דמיירי בטופס. ור"א מכשיר בשטרות טפי מת"ק ובגיטין פוסל טפי:
+[אות כה] <b>הרע"ב ד"ה צריך שיניח. ובגמרא כו' מותרת לכל אדם. </b>כך הוא מימרא דר"י א"ש. ובריש זבחים (ד"ב) דייק הש"ס דבג"נ סתמא לאו לשמה קאי ופסול מהא הכותב טופסי גיטין וכו' ואר"י א"ש אף צריך שיניח מקום הרי את מותרת לכל אדם. וכ' תוספות אצטריך לאתויי דר"י משום דמינה דייקינן בגיטין דאתיא כר"א דע"מ כרתי דקי"ל כותי'. ואיכא דמוקי לה התם כר"מ ומפרשי מפני התקנה משום קטט[ה] ולדידיה ליכא למידק מיניה דסתמא פסול עכ"ל. ולכאורה תמוה לי הא מ"מ אף אם רישא כר"מ מ"מ יש לדייק כן מסיפא דמתני' ר"א מכשיר בכולן חוץ מג"נ שנאמר וכתב לה לשמה (ואסור אף טופס) מוכח להדיא דסתמא לא מקרי לשמה אח"ז זכני ד' בספר שער המלך מצאתי שעמד בזה ולענ"ד נראה דהנה לכאורה יש לעיין למה דכתב תוס' דר"א מכשיר בכולן היינו אף בתורף מאי פרכי' בסוגיי' אההיא דר"א והא כי כתיב לה אתורף הוא דכתיב דלמא באמת פוסל הגט רק בתורף. וצ"ל כיון דת"ק ור"י ס"ל ג"כ דתורף פסול מדאורייתא בגט משום דבעי' לשמה אלא דת"ק ס"ל דבשאר שטרות גזרינן תורף אטו גיטין ור"י ס"ל דאפילו בטופס בשטרות גזרי' לא הו"ל לומר רק ר"א מכשיר בשטרות אף בתורף חוץ מגיטין אבל הטעם דכתיב לה לשמה הוא מיותר דהא בזה גם הת"ק ור"י מודים אע"כ דבעי לו לפלוגי גם בגט דאפילו טופס פסול. וכ"ז למסקנא דמוקמי' לת"ק כר"א אבל למ"ד דת"ק ר"מ היא שפיר י"ל בפשוטו דר"מ דקאמר דמדרבנן פסול תורף אף בשטרות ומדאורייתא כשר אפילו בגט לזה פליג ר"א בתרתי דבשטרות כשר לגמרי. ובגט פסול אפילו מדאורייתא משום דכתיב לה לשמה. ונ"מ טובא (במה שהביא הפסוק לה) לענין אם צריך לשייר הרי את מותרת לכל אדם. לפ"ז י"ל בכוונת תוספ' דבלאו מימרא דריא"ש י"ל דת"ק הוא ר"מ ומפני התקנה היינו תקנת קטט וממילא י"ל דר"א דקאמר חוץ מג"נ היינו בתורף והי' מקום לומר דסתמא לשמה קאי אלא דחז"ל החמירו בגט לכתוב סתמא אטו שלא לשמה ממש. ובגט פליג רק על הך דלת"ק הוא רק דרבנן משום קטט וא"צ לשייר הרי את מותרת לכל אדם ור"א פוסל מדאורייתא שלא לשמה ומדרבנן בסתמא (וממילא) זהו ג"כ לענין הרי את מותרת לכל אדם. לזה הביא מימרא דר"י א"ש דצריך לשייר הרי את מותרת לכל אדם דת"ק כר"א. ומוכח מזה דר"א דסיפא פליג ג"כ על טופס דגזרי' אטו תורף א"כ מוכח דתורף מדאורייתא פסול בסתמא דאל"כ לא הו"ל למגזר בטופס (שהוא) סתמא אטו תורף כיון דתורף ג"כ מדרבנן פסול (ועוד למה צריך לראיה מלה כנ"ל). ובזה מיושב לי מה דקשה לכאורה על מ"ש הרשב"א בחי' דמה דמשני שמואל דההיא דחש"ו מיירי בשייר מקום תורף היינו דמתניתין אתיא כת"ק דהכותב טופסי גיטין דל"ג טופס אטו תורף א"כ היכי אמרי' בסוגי' ואי אשמעי' בההיא נמי איכא לאוקמי כר"א אבל בהא מדסיפא ר"א רישא לאו ר"א היאך אפשר לומר כן דרישא לאו ר"א איך מוקי למתני' דלעיל כר"א ובשייר מקום תורף הא ר"א ס"ל במתני' דהכא דגזרי' טופס אטו תורף דהא ליכא תרי תנאי אליבא דר"א כיון דת"ק ר"מ היא. והערוני לזה הבחורים בלימוד הישיבה. ולפי הנ"ל ניחא דלאותו ס"ד דרישא לאו ר"א באמת מפרשי' מה דקתני במתני' בדר"א חוץ מג"נ דהיינו דתורף פסול אבל בטופס ל"ג. ואף דבמחובר גזרי' מ"מ י"ל דמשום תקנת עגונות הקילו שיכתוב הטופס סתמא. ואף אם מוקמי' רישא כר"מ לא מצינו הך תקנת עגונות מ"מ י"ל דמהך מתני' דהכל כשרים לכתוב אפילו חש"ו שמעינן דהקילו אי משום תק"ע אי משום תקנת סופר. גם לפי דרכנו י"ל דסתם באמת כשר מדאוריית' ומש"ה מותר סתם בטופס ול"ג אטו תורף כמו במחובר משום דתורף עצמו סתמא כשר מדאורייתא וכנ"ל ומש"ה גם בחש"ו בטופס דהוי כסתמא ודו"ק:
+
+Mishnah 3
+
+[אות כו] <b>במשנה והניחו זקן. </b>ובסוגיא איתא אמר רבה ל"ש אלא שלא הגיע לגבורות אבל הגיע לגבורות לא. ויש מחלוקת בפוסקים אם קיי"ל כהא דרבה אם לא. וע' בתוס' יומא (דנ"ה ב') שכ' בחד תירוץ דרבה קאי רק ארישא דהשולח גט משום חומרא דא"א. ותמוה לי דמה חומר א"א שייך כאן הא בין כך ובין כך איננה א"א דנתרת או בגט או במיתת הבעל. והחשש רק דשמא מת ואסורה לעלמא משום לאו דיבמה לשוק. ואולי י"ל דס"ל לתוס' דחומר איסור יבמה לשוק חמור ג"כ יותר משאר איסורי' כיון דהוא ענין ערוה. ועי' במרדכי פרק מצות חליצה דאיסור יבמה לשוק הוא בכלל אין דבר שבערוה פחות מב'. ונראה ראיה לזה מסוגיא דב"מ (דף כ') מיפשיט מדאיסור' ממונא וכו' שטרי חליצה ומיאוני' תנן וע' בתוס' שם הא דלא ילפי' איסורא מממונ' היינו דבחומרא דא"א החמירו. ואעפ"כ פשיט לה מחליצה ומיאון דממיאון לכאורה ליכא ראיה כ"כ כיון דלא הוי אלא קדושי דרבנן אלא דהראיה מחליצה הרי דמדמי לה חליצה לאיסור א"א. ובתשובה כתבתי מזה בעזה"י. ובעיקר דברי תוספ' הנ"ל ק' לי דאמאי לא חילקו כפשוטו דברישא כיון דאיכא חזקת איסור יבמה לשוק מש"ה כיון דחזקת חי איתרע קצת בהגיע לגבורו' מש"ה אלים חזקת יבמה לשוק. אבל באינך דמתני' דליכא חזקה כנגדו אזלי' בתר חזקת חי אף בהגיע לגבורות וצ"ע:
+[אות כז] <b>במשנה או חולה. </b>ביש"ש כתוב דה"ה זקן שהוא חולה. והא דנקט או חולה היינו משום הדיוק דוקא חולה אבל גוסס לא מש"ה הוי רבות' דאפי' אינו זקן ג"כ דוקא חולה אבל לא גוסס עי"ש:
+[אות כח] <b>במשנה בחזקת שהוא קיים. </b>נ"ל לדון דאף במקום דליכא יבם מיירי דאילו לא מוקמינן בחזקת שהוא קיים לא היה אפשר ליתן לה הגט ולהתירה לעלמא בממנ"פ דשמא יתברר דמת מקודם ומותרת לכהונה ואתה מצריכה כרוז לכהונה כההי' דמתני' דר"פ ט"ז דיבמות עיי"ש:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות כט] <b>במשנה שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר. </b>ק"ק לי מאי שנא גט משאר חפץ בעלמא. ואף אם אין בנייר כלום מ"מ אם יאבד יפסיד הבעל שכר סופר מחדש. ואמאי סתמא שליח עושה שליח נימא דאינו מחזיק השליח ב' למזורז כמו הא'. ואין רצונו שיהיה פקדונו שהוא הגט ביד אחר וצ"ע:
+
+Mishnah 6
+
+[אות ל] <b>בתי"ט ד"ה ואין שליח. ממי שבא מכחו. </b>וכ' הר"ן דמסברא הי' אפשר לחלק דנהי בשליח הא' בעיא חלה היינו דאולי כיון שעשאו הבעל חפץ בו יותר מאחר כ"ז שלא חלה אבל בשליח דהשליח כיון דאין הבעל יודע בו לא איכפת ליה בין זה או אחר אלא שכבר החמירו הפוסקים דבעי' חלה:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות לא] <b>במשנה מפריש עליהן בחזקת שהן קיימי'. </b>בירושלמי תמן תנינן הלוקח יין מבין הכותים ר"י ור"ש אוסרים שמא יבקע הנוד. א"ר זעירא תמן למפרע נתקלקלה הכא מכאן ואילך נתקלקלו ע' בקרבן עדה ובפני משה שנדחקו למאד בזה. ולענ"ד נרא' למה דאמרינן גיטין (דכ"ח) הר"ז גיטך שעה אחת קודם מיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד דחיישינן שמא ימות ומסקי' שם דשמא מת לא חיישינן אבל לשמא ימות חיישי' וע' בתוס' קדושין (דמ"ה ע"ב) ותמצית דבריהם דדעת ר"ת דקטנה שהלך אביה למדה"י מותרת לאיש ולא חיישינן שמא קידש אביה דשמא קידש לא חיישינן ואף לשמא יקדש לא חיישינן דהא אם יקדש אביה לא נאסרו הביאות הראשונות אלא משעת קדושי אביה ואילך ובכל ביאה וביאה נידון דשמא קידש ל"ח ושאני בההי' דהר"ז גיטך שעה א' דהמיתה יגרום איסור האכילה למפרע זהו מקרי שמא ימות דבשעה שבאה לאכול בתרומה חיישי' שמא באכילה זו אסורה דימות אחר כך תוך שעה עיי"ש היטב. וכ"כ בתוס' יומא (דכ"ה ב' ד"ה אלא בחטאת). ולפ"ז דברי הירושלמי מתפרשים כראוי דמחלק התם חיישינן שמא יבקע דתמן למפרע נתקלקל היינו דאם יבקע הנוד טבל למפרע בזה חיישינן בשעה ששותה שמא הוא טבל דיבקע הנוד אח"כ. הכא מכאן ואילך נתקלקלו והיינו דאם יתקלקלו הפירות אינם עושים טבל למפרע מה שהפריש עליהם מקודם אלא דהאיסור במה דיפריש עליהם אח"כ וא"כ בכל הפרשה והפרשה נידון דשמא נתקלקלו ולזה ל"ח והוא נכון וברור בעז"ה וסייעת' גדולה לשיטת ר"ת הנ"ל:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות לב] <b>במשנ' גט שנתתי כו' הר"ז בטל. </b>ואם נמלך הבעל לגרש יכול לגרש בגט זה. ואם אמר במפורש שמבטל להגט יש דעות בין הפוסקים אם בטל לגמרי וא"י לחזור ולגרש בו:
+[אות לג] <b>בהרע"ב ד"ה השולח. ול"א לצעורא בעלמא מכוון. </b>חדש או חדשים. לשון רש"י ובחידושי רשב"א סתר זה דא"כ למאי נ"מ הא אף אם לצעורי א"י השליח להוליך הגט כל כמה דלא מרשהו הבעל דהא לא ידעי' שיעור דציעור כמה הוא. ואם ירשהו הבעל אף דהיה ביטול מ"מ הא חוזר ומגרש בו. ולענ"ד י"ל להפוסקים דשליח להולכה צריך לעשותו בפני עדים ע' בהרא"ש א"כ י"ל דזה הנ"מ אם מרשה הבעל שלא בפני עדים להוליך לה הגט דאם היינו דנין לצעורא א"כ מעולם לא נתבטל שליחותו אלא דרצה לצער לעכב זמן מה מלמסור לה הגט א"כ ל"צ עדים בהרשאתו למסור לה הגט לזה אשמעי' מתני' דהר"ז בטל ואם מרשהו אח"כ הוי כמו עשיי' שליח מחדש וצריך להרשותו בפני ב' עדים. גם י"ל דנ"מ באם שליח זה עשה שליח אחר קודם שהרשהו אח"כ למסור לה דאם היינו דנין דלצעורי ולא נתבטל השליח יכול השני למסור לה הגט אבל אם הוא ביטל ומה שמרשהו אח"כ הוי כעושהו שליח מחדש א"י השליח השני למסור לה הגט כיון דהשליח עשאו קודם שהיה הוא שליח. (ואפשר עוד לומר דרש"י סבר כפי דעת הפוסקים שהזכיר רבינו בדה"ק. שיכול לבטל גם הגט ע' רש"י כאן ובקדושין נ"ט. ואי אמרי' לצעורי אז יכול לגרש בגט זה. או כשהשליח מסר לה הגט ואנו מחמירים מחמת שאין ידוע לנו שיעור הציעור. ע' תוס' ד"ה ולא):
+[אות לד] <b>תוי"ט ד"ה או ששלח אצלה. נזדמן אצל אשתו או שלוחו. </b>כתב המהרש"א היינו דלתני חדא נזדמן אצלה או נזדמן שלוחו. ביאור דברי המהרש"א דבשלוחו ג"כ שייך נזדמן שהבעל אמר לשלוחו כשתזדמן אצלה תבטל הגט דאילו בשלח שלוחו מה ריעותא יש דנזדמן שליח אצלה לומר דלצעורי מכוין הא הוא שלחו לילך להשליח א"ו כדאמרן. ולכאורה ק' דהא זהו קשה גם ברישא דקתני ב' בבות הגיע בשליח לארויי דל"א לצעורי ושלח אחריה שליח לארויי דל"א לא אלים שליח בתרא מקמא. לתני חדא בבא הגיעו גבי שלח אחריה שליח דהיינו ששלח לכשתגיע אצל שלוחי הראשון תבטל (כפי סברת המהרש"א) ונשמע מיני' תרתי דל"א לצעורי וגם דאלימא שליח בתרא. והנלע"ד דמה דאמרינן מ"ד לא אלים היינו היכי דמסר הבעל כחו להשליח שיהא הוא המבטל אבל בודאי אם שלח שליח להודיע לו שהבעל ביטל הגט בזה פשיטא דל"ש לומר לא אלים דהא השליח אינו עושה דבר אלא שהבעל הוא המבטל והשליח מעשה קוף בעלמא עביד להודיע מה שעשה הבעל. וכיון שכן צ"ל הא דאשמעינן מתני' דל"א לא אלים ומתני' מיירי ששליח השני הוא המבטל היינו משום יתורא דמתני' דאילו בהודעה דהבעל מבטל ליכא חידוש אע"כ דמיירי אפילו במבטל ע"י השליח. ולפ"ז ניחא דאילו נקט גבי שלח שלוחו הגיע ממילא איכא חידוש בגוף הדבר דל"א לצעורי א"כ היה אפשר לאוקמי במודיע הביטול ע"י השליח ולא היה נשמע הדין דל"א לא אלים ואי דעדיין היינו מוכרחים זה מדלא נקט הגיע בבעל עצמו אע"כ דבעי' לאשמועינן ג"כ דל"א לא אלים. בזה י"ל דהוי רבותא טפי גבי שליח דל"א לצעורי. והיינו דבשלמא בבעל שהגיע ממילא אין ראיה כ"כ לומר לצעורי מדלא קידם עצמו די"ל דבאמת בתחילה לא היה בדעתו לבטל ורק בזו הרגע דהגיע בשליח עלה בדעתו לבטל אבל בשלח שליח ואמר לו לכשתזדמן אצלו תבטל בזה אלים ההוכחה כיון דעתה בשעה שבא לבטל אינו חושש למהר לרדוף אחר השליח ותולה רק בהזדמנות ניכר מזה דלצעורא מכוין מש"ה אשמעי' דאף כה"ג ל"א לצעורי (והסברא לענ"ד נכונה מאד וזה דלא כמהרש"א דנקט דקושית תוספ' דלתני חדא נזדמן הוא או נזדמן שלוחו דהא נזדמן שלוחו לא ידעינן מנזדמן הוא) וא"כ דהוי רבותא טפי בשליח שפיר היינו מוקמינן במודיע הביטול ע"י השליח ולא היו יודעים דל"א לא אלים. וביותר י"ל דבמה שדקדקנו היאך נשמע ממתני' דל"א לא אלים הא י"ל דמיירי במודיע ע"י שלוחו מעשה הביטול דלכאורה יש להסתפק באם מבטל שלא בב"ד ושלא בפני השליח ומודיע אח"כ לה ליה או להאשה קודם שבא הגט לידה שכבר ביטל אם לימא דמהני הביטול דאין זה נגד תקנת חז"ל כיון דמודיע כן להשליח או להאשה ליכא חשש ממזרת ועגונות או דנימא כיון דבשעת הביטול לא חל הביטול כיון דבטלו אינו מבוטל. אף שמודיע אח"כ להשליח לא מהני דהוי כמודיע דבר שאין בו ממש דמעולם לא חל הביטול. ופשיטנא לה מדברי הרשב"א בחי' בסוגיא דהקשה במה דאמרי' למימרא דבטל להבא משמע. הא י"ל דבטל לשעבר משמע. ובטל דקאמר היינו דכבר ביטלו בב"ד ואתיא דלא כרשב"ג עיי"ש. מדנקט דבטלו בב"ד ודלא כרשב"ג משמע לרשב"ג וכן לר' בבטלו שלא בב"ד לא מהני ההודעה להשליח. וכיון שכן ליכא למטעי דמתני' מיירי במודיע להשליח שהוא ביטל דממנ"פ אם ההודעה דביטל שלא בב"ד הא לא מהני ההודעה. ואם ההודעה דביטל בפני ב"ד ואתיא דלא כרשב"ג הא אף בלא הודיע להשליח דהא לר' בטלו בב"ד מבוטל. וכ"ז למה דקתני שלח אחריו שליח אבל אי הוי קתני הגיע שפיר יש למטעי דמיירי במודיעו דהיינו שאמר לשלוחו השני כשתזדמן בשליח הראשון תודיע לו שבטלתי הגט כדינו והחידוש שלא נתלי דלצעורי מכוין ולא הוי ידעי' דל"א לא אלים (במה שכתב רבינו דלא כמהרש"א לא זכיתי להבין דבוודאי קושי' תוס' דלתני חדא כיון דל"א לא אלים ידעינן מרישא כפי משמעות מסתימת הגמרא. אך לפי כוונת רבינו יהיה קושית תוס' דלתני נזדמן שלוחו והתוס' לא כתבו כן ועיין): ודע דבמה דאמרי' מ"ד לא אלים דביארנו דמיירי במבטל ע"י השליח ולא בהודעה בעלמא. לכאורה יש לדון אמאי מהני ביטול ע"י שליח הא קיי"ל (במסכתין דף ס"ו) דמילי לא ממסרן לשליח ולכמה פוסקים קי"ל דאפילו אומר אמרו פסול. ולכאורה נראה דעיקר הפלוגתא אם אומר אמרו כשר או לא פליגי בזה דלמ"ד אומר אמרו כשר עיקר הדין דמילי לא מימסרן לשליח היינו דאין כח להשליח למסור כחו לאחרים מדין שליח עושה שליח אם אינו מוסר להשני מעשה אלא מילי בעלמא מש"ה בלא אומר אמרו לסופר רק שאמר לסופר כתוב דנעשה הוא שלוחו דהבעל לכתוב אין בכחו לחזור ולמסור כח שליחותו לאחר לומר לו כתוב כיון דמוסר לו רק מילי. אבל חד שליחות אפשר ע"י מילי לעשות שליח למילי. דהיינו באומ' אמרו לסופר דהבעל עשאו לזה עצמו שליח שיאמר עבורו להסופר לכתוב. ובמה שאומר זה לסופר בשליחותו דהבעל הוי כאילו הבעל עצמו אומר לסופר לכתוב דהבעל יכול לעשות שליח למילי דמילי שעושה שליח הוי כמילי דהבעל עצמו. אבל מאן דס"ל דאומר אמרו פסול ס"ל דחד שליחות ג"כ לא נתפס על מילי בעלמא ואין כח להבעל לעשות שליח למילי בעלמא. וכיון שכן למ"ד אומר אמרו פסול היאך יכול לבטל ע"י שליח הא הוי מילי בעלמא ואינו נתפס בזה שליחות כלל. ובהכרח צ"ל דדוקא אמירה לסופר לכתוב זהו מקרי מילי כיון דהמילי לא היה גמר מעשה אלא שעי"ז יכתוב הסופר אבל היכי שנגמר הכל ע"י המילי כמו ביטול הגט דע"י הביטול נגמר כל הענין זה חשיב כמעשה וראי' לדבר ממה דפליגי ר' יאשיה ור' יונתן אם יכול להפר נדרה ע"י שליח. ותיפוק ליה דהו"ל מילי אע"כ כיון דהפרה הוא גמר הענין חשיב כמעשה ועי' בר"ן (פ"ק דפסחים) שכתב דביטול חמץ דמתורת הפקר הוא א"י לבטל ע"י שליח שהרי אם אומר לחבירו הפקר נכסי אין בכך כלום. ולא הבנתי בפשוטו על דמפשט פשיטא ליה זה להר"ן דא"י להפקיר ע"י שליח. ורציתי לומר דהטעם משום דהוי מילי. אבל הא בררנו דיכול לבטל הגט ע"י שליח וכן מהפרת נדרים מוכח דכה"ג מהני שליח. אח"ז רב מצאתי בעזה"י מזה בס' בית מאיר לאה"ע (סימן ק"כ ס"ד) שהביא דברי הר"ן הנ"ל והניחם בקושיא. וגם הביא דברי תשובת מהרי"ט (ח"א סימן קכ"ז) דא"י להקדיש ע"י שליח משום דהוי מילי. וסתר זה מדין הפרת נדרים ע"י שליח. ע"ש. ובאמת גם מסוגין דשלח אחריה שליח נסתרים דברי מהרי"ט. וביותר שבגוף הדין דמהרי"ט לענ"ד הא סוגיא ערוכה בתמורה (ד"י א') אמר רבא וכו' דשווייא שליח לאקדושי הרי להדיא דיכול להקדיש ע"י שליח (אף דמרי' דשמעתא התם הוא רבא ואיהו ס"ל במסכתין דכ"ט א' דמילי לא ממסרן לשליח) ואמנם מה שראיתי בדברי הב"מ הנ"ל בתחלת דבריו שפקפק על דברי מהרי"ט הנ"ל דמפי' רש"י נראה דגריעותא דמילי הוא רק שא"י השליח הראשון למנות שליח שני תחתיו אבל חד שליח מהני במילי דהרי גט ומתנה גופא נמי אינו אלא ע"י מילי והם כותבים ונותנים עכ"ל לענ"ד כבר כתבנו דזהו למ"ד אומר אמרו כשר אבל למ"ד אומר אמרו פסול א"א לומר דהגריעותא דמילי רק דא"י למנות שליח אחר תחתיו דהא באומר אמרו במה שאומר לסופר לכתוב אינו ממנה להסופר תחתיו והוא אינו משויהו לשליח במקומו אלא דבציווי דהבעל אומר לו לכתוב שזהו בעצמו שליחות ראשון שיעשה להסופר שליח במקומו של הבעל והסופר נתמנה לשלוחו דהבעל ע"י שליח זה. ולדבר זה עושהו הבעל שליח שבשליחותו יאמר לסופר כתוב. אע"כ דא"י לעשות כלל שליח למילי (כמו שאין אנו מקבלים דברי הבעל ע"י השליח) ומה דמביא הב"מ ראיה משטר גט ומתנה עצמו במחכ"ת אינו דאף שהבעל אינו מוסר דבר להסופר. מ"מ מצוהו ומשוי אותו שליח לעשות מעשה לכתוב אבל אם מצוהו לעשות מילי בעלמא י"ל דלא מהני. ואולם עדיין יש לעיין למה דס"ל למהר"ר מרדו"ש הובא בב"ש (סי' ל"ה ס"ו) דבקדושין אף בשטר אין שליח עושה שליח כיון דתליא ברצונה עדיין אין מעשה ביד השליח דהא אין ביד השליח לגמור המעשה דשמא לא תתרצה מש"ה מקרי מילי בזה יקשה דא"כ לר' יוסי דס"ל אומר אמרו פסול דבררנו דשליחות ראשון ג"כ א"א במילי א"כ שליח דקדושין היכי משכחת לה ועיין:<br><b>והנה </b>הרי"ף השמיט מה דאיתא בסוגיא איבעיא להו בטל מהו תיקו. ונ"ל עפ"י דברי הרשב"א בחי' הנ"ל שהקשה אהא דאמרי' בסוגי' על הברייתא אלמא בטל הוא לישנא דלבטיל משמע. הא י"ל מעיקרא משמע ואומר דביטל שלא בפניה בפני ב"ד ואתי' כר' דבטלו מבוטל ומהימן במיגו דאי בעי מבטלו עתה ותירץ דדומיא דאי אפשר קתני דהוא להבא עיי"ש. ולכאורה קשה למאי הלכתא מבעי' בבטל סתם מהו הא אף לשון בטל מעיקרא מהני דמהימן שכבר בטלו במגו דמבטלו עכשיו וצ"ל דהאיבעיא לרשב"ג דבטלו אינו מבוטל ולא מהני הביטול דמעיקרא שלא בפני השליח. וא"כ לדידן דקי"ל כר' דביטלו מבוטל ליכא נ"מ באיבעיא זו דבין כך ובין כך מהני. ואולם אינו מספיק דבעיקר קושית הרשב"א דמהני מדין מגו הא בהגיעו להשליח ולא ידע אם כבר מסר לה השליח הגט או לא ואומר להשליח בטל הוא. דאם מעיקרא משמע לא מהימן דליכא מגו דלבטיל עכשיו דאינו רוצה לבטל עכשיו דחושש שמא כבר הגט בא לידה ואין בכחו לבטל עכשיו לזה אומר דביטלו כבר. אלא דקושי' הרשב"א דלמא הברייתא מיירי ברואה שהגט עדיין ביד השליח ואיכא מגו ובזה מרווח יותר תירוצא דדומיא דאי אפשי דמיירי ג"כ אף בלא ידע אם כבר נמסר לה הגט דהא לישנא דלהבא משמע ה"נ מיירי בטל הוא וכיון שכן שפיר יש נ"מ בבטל סתם. בגוונא הנ"ל דלא ידע אם כבר נמסר לה הגט וליכא מגו:
+
+Mishnah 2
+
+[אות לה] <b>בתוי"ט ד"ה היה עושה. ואפקעינהו רבנן לקדושי מיניה. </b>זהו לא נאמר בסוגיא אלא אליבא דרשב"ג דס"ל דאף בביטלו בב"ד אלא דהביטול היה שלא בפני השליח ועבר על תקנת ר"ג דאינו מבוטל אבל למה דקיי"ל כר' דביטלו מבוטל. אף דבביטול שלא בב"ד גם לר' אינו מבוטל וכמ"ש התוי"ט ד"ה מפני תק"ע מ"מ א"צ לטעמא דאפקעינהו אלא דבמקום טעם חשוב יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה כמ"ש תוס' ריש פרקין. ונ"מ לדינא בקידשה אחר קודם הגט הזה דאם צריכים לבוא לידי אפקעינהו א"כ קדושיו קידושין אבל אם נימא דעקרה לד"ת ולא אפקעינהו אין קדושין השני קדושין ודאי אלא דחיישינן דהוי כאילו אמרה נתגרשתי:
+[אות לו] <b>בא"ד הוא לא יטרח בכל אלה. </b>כ"כ תוס' והרשב"א כתב עוד בשם ירושלמי דשמא יבטל אחר שהגיע גט לידה ויצא הקול שביטל הגט ותחשוש שמא היה הביטול קודם שהגיע גט לידה ותתעגן בחנם:
+[אות לז] <b>בא"ד ומיהו עדות בעינן. </b>ובתוס' (דל"ג א' ד"ה ר' ס' וכו') מבואר דס"ל דלאו מדין עדות הוא דמזה הטעם היה יכול לבטל בפני ב' זה שלא בפני זה. ואך היה התקנה שיהיה ב"ד של שנים וצריך לבטל בפני ב' ביחד:
+[אות לח] <b>תוי"ט ד"ה מפני תקון העולם. וטעמא דמלקין. </b>בתוס' בסוגיין כ' דאף למ"ד דהלכה כרשב"ג דביטלו אינו מבוטל ניחא הא דרב מנגיד משום דמ"מ עי"ז יוצא לעז על הגט ולכאור' בפשוטו י"ל כיון דגורם דלפקעו רבנן לקידושין מיניה ויהיה בעילותיו בעילת זנות. ואולי י"ל דבאו ליתן טעם על גט דארוסה:
+[אות לט] <b>בא"ד אפי' בדיעבד הוא. </b>ותוס' בריש פרקין (נסתפקו) אם בדיעבד אינו מבוטל רק להחמיר ולא להקל או דאף להקל אינו מבוטל דבטעם חשוב יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת והא דלא כתבו מטעם אפקעינהו היינו מדלא פרכי' בסוגיי' גם לר' מי איכא מידי וכו' משמע דלר' ל"צ לזה:
+
+Mishnah 3
+
+[אות מ] <b>תוי"ט ד"ה אין אלמנה. דאין כתובה ניתנה כו' קמ"ל. </b>היינו דבגרושה איכא תרתי תנאי ב"ד ואחר זמנו מש"ה איכא חידוש יותר באלמנה אף דהוי ת"ז. (משום דאית בה תנאי ב"ד) מש"ה אצטריך לסברה הראשונה דהחידוש באלמנה אף דיש בה משום חינא. תוס':
+[אות מא] <b>בתוי"ט ד"ה שתהא נודרת. שמא יפר לה בלחש כו' ע"כ. </b>והרא"ש כ' עוד שמא ישאל על הקמתו ולכאורה קשה לי הא אפשר שלא יכניסו אצלו ג' שיתירו לו הקמתו כל יום ההוא ולמחר אם ישאל על הקמתו א"י להפר כיון דלא הוי יום שמעו לדעת הי"א בש"ע (סי' רל"ד סמ"ט) דא"י להשאל על הקמה רק ביום שמעו והטור שם מסתפק בזה וכ' להכריע מסברא דיכול לשאול למחר. ואמאי לא הוכיח הטור כן מדברי אביו הרא"ש הנ"ל. ונלע"ד די"ל דחיישינן שמא אחר ההקמה בו ביום יפר ולכשישאל למחר על ההקמה כיון דעוקר הנדר מעיקרא בטלה הקמתו למפרע וחלה למפרע ההפרה של היום. ואי דנשמור אותו שלא יפר דהא להך תירוצא לא ניחא להרא"ש לומר דחיישינן שיפר בלחש. היינו דרגע א' יכולים להשגיח עליו שלא ינדנד שפתיו אבל כל היום א"א לשומרו בכך. דאל"כ יקשה דנשגיח שהבעל ישתוק כל היום ולא יכול להפר אחר כן אע"כ דא"א לשומרו בכך כל היום דאולי באיזה פעם יפר בלחש. וא"כ שפיר החשש שיפר אחר ההקמ' ובזה י"ל לכ"ע מהני בשואל על הקמתו למחר (כי ההפרה היה ביום שמעו):
+
+Mishnah 4
+
+[אות מב] <b>בהרע"ב ד"ה אלא מפני תיקון העולם. ויוציא לעז על בניו. </b>וכ"ה לשון רש"י וקשה לי הא קי"ל דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ומה לעז איכא וגם להסוברים דמ"מ בתה פסול לכהונה מ"מ למאי צריך ללעז דפסול דבניו ולא על עצמו שיוציא לעז עליו שהוא עבד ופסול לקהל ומאי אולמא לעז דבניו ממנו ובפרט דלעז בניו דהיינו בתו הוא רק לעז דפסול כהונה ועל עצמו הוא לעז דפסולי קהל. וצ"ע (ואפשר דסבר רש"י דכשהחשש מחמת לעז עצמו אז כשיוצא לעז יכתוב לו שחרור. אבל כשהחשש משום בניו צריך לשחרר תיכף ולשון הגמרא משמע כן עיי"ש):
+
+Mishnah 5
+
+[אות מג] <b>הרע"ב ד"ה מי שחציו עבד כו'. רבו ממנו חצי דמיו. </b>דאלו בשטר א"י לשחרר חציו דגמרי' בגז"ש כי חופשה לא ניתן לה (דהיינו שטר) לה לה מאשה. מה אשה חציה לא אף עבד חציו לא אלא א"כ בעבד של ב' שותפים כיון דאין בו אלא חצי ושחרר כל חלקו ולא שייר גביה מידי דמי לגירושי אשה דנפקא מיניה לגמרי. גמרא:
+[אות מד] <b>תוי"ט ד"ה שנאמר וכו'. משום פרו ורבו כו'. דאנוס הוא. </b>ומה"ט ניחא הא דקתני לישא שפחה א"י דמשמע אלו היה יכול לישא שפחה היה די בכך ואף דלא מקיים בזה פו"ר דעבד אין לו חייס (ע' יבמות פ"ב מ"ה) אבל כיון דעכ"פ מקיי' שבת כל דהו אין כופין לשחרר משום מצות פרו ורבו. תוס':
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות מה] <b>תוי"ט ד"ה המוציא. באינו אומר כלום כו' חייש לקלקלה. </b>לא מצאתי כן בסוגיי' אלא דלל"ב דאין הטעם משום קלקול אלא משום פריצות גם בלא אמר לא יחזיר אבל בהא לא פליג דטעמ' דקלקולא ל"ש אלא באמר לה. ונ"מ מזה דבלא אמר לה דל"ש קלקול א"צ לומר לו הוי יודע. וכך מבואר בהה"מ (פ"י מהלכות גירושין):
+[אות מו] <b>תי"ט ד"ה רבי יהודה. שנתפרסם הרבה. </b>מלשון זה משמע דעיקר הפריצות ברבים מטעם פרסום הדבר וכ"נ קצת מלשון הרע"ב אבל באמת תמוה דבסוגיין מבואר דהפריצות הוא דנודרת נדר שאין לו התרה דס"ל לר"י נדר שהודר ברבים אין לו התרה עיי"ש ולת"ק דס"ל טעמא דקלקולא לכאורה יהא הדין בהיפוך דידעו בו רבים יחזיר דהא באמת אין לו התרה ול"ש קלקול. ונ"ל דבאמת ס"ל לת"ק דנדר שהודר ברבים יש לו התרה כך מבואר בסוגיין ובתוס'. והא לא קשיא דמ"מ הא קימ"ל דע"ד רבים לכ"ע אין לו התרה וא"כ הו"ל לת"ק לאפלוגי דבעל דעת רבים יחזור דליכא קלקול. דמ"מ איכא גוונא דיש לו התרה כגון מדעתם של אותם הרבים או לדבר מצוה ושייך ביה קלקול אבל בנדר שהודר ברבים אלו ס"ל דאין לו התרה גם לדבר מצוה אין לו התרה. כ"כ תוס' במסכתין (דף ל"ה ע"ב ד"ה אבל נשאת): 
+[אות מז] <b>הרע"ב ד"ה לא אסרו זה. לילך לב"ד ולשאול על נדרה. </b>דהנודר א"י לעשות שליח וצריך בעצמו לבוא לב"ד כדקיי"ל בש"ע י"ד (סימן רכ"ח סעי' ט"ז) ואף דהבעל נעשה שליח לחרטת אשתו (כדאיתא בש"ע סימן רל"ד סעיף נ"ו) דכ"ש דאינו רוצה שיתבזה הוא בב"ד להיות שליח לחרטת אשתו. ולהפוסקים דכל אדם יכול להיות שליח להתיר נדרים צ"ל דהבזיון דהכא לא ההליכה לב"ד אלא משום שלא ישמעו הב"ד נדרה. הרשב"א והר"י בחידושיהם:
+[אות מח] <b>בר"ב ד"ה מפני תיקון העולם. התירו להחזיר. </b>והא דל"ח שמא ימצא פתח לנדרו ויאמר אילו הייתי יודע לר' מאיר דס"ל אדם רוצה כו'. היינו דזה כ"ע ידעי שהנדרים ניתרים ע"י חכם והלכך בנדר הוא דסמיה בידיה לילך לחכם ולהתחרט או לבקש פתחים ל"ש קלקולא אבל בנדרה היא כיון דאין הולכת לב"ד סבור דלא מתחרטה ויודעה בעצמה שאין לה פתח ואדעתא דכולהו פתחים נדרה מש"ה מצי לקלקל. הרשב"א:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות מט] <b>הרע"ב ד"ה וכתובת אשה. ממה שהאיש רוצה לישא כו'. </b>ובנדוניא מחלוקת הפוסקים אם הוא ג"כ בזיבורית:
+
+Mishnah 2
+
+[אות נ] <b>במשנה מנכסי יתומים. </b>לאו דוקא דה"ה מהאחים או שאר יורשים. הר"ן:
+[אות נא] <b>תוי"ט ד"ה אין נפרעים מנכסים משועבדים. אפילו ממשעבדי בבינונית. </b>כשהנכסים ב"ח הם זבורית אבל אם גם הב"ח הם בינונית בלא התקנה נמי א"י לגבות ממשעבדי כיון דהלוה עצמו היה יכול לדחותו לזו השדה ממילא אינו יכול לגבות מהלוקח משום מה מכר ראשון לשני כו'. ובהר"ן פ' מי שהיה נשוי (עלה קי"ד ב') כ' דאם לוי לקח מראובן הלוקח ושייר אצלו זבורית דא"י לדחותו על לוקח הראשון לזבורית דל"ש בזה תק"ח דאין נפרעים כיון דאין הזיבורית ב"ח. ומ"מ בשבק אצלו בינונית דכותה צריך הבע"ח לגבות מלוקח ראשון משום מה מכר כו'. וע"כ תמה אני עמ"ש הר"ן שם לקמן (עלה קי"ז ב') בשם הרשב"א במי שמכר לשנים לא' פירש בשטר בכ"ה בניסן ולשני בניסן סתמא דאין כל אחד יכול לדחות לבע"ח לומר הנחתי כו' ויהיב טעמא דמלתא משום דשדות שניהם משתעבדים לבע"ח אלא דהתקינו חז"ל דאין נפרעים כו' במקום שיש נכסים ב"ח. א"כ על הלוקח לברר. ולא אבין אחרי כונתו הקדושה. איך סתם דמשום תקנה הוא דהא בקרקעות שוים מדינא א"י לגבות מהשני משום מה מכר. וד' יחנני. ויאיר עיני:
+[אות נב] <b>שם ד"ה אין נפרעים מנכסי יתומים. אוקמוה אדאורייתא. </b>וק"ל דבסוגייא מ"ט ע"ב אמר רבא ת"ש רמ"א כתובת אשה בבינונית ואי מיתמי לית ליה לר"מ הא דתניא אין נפרעין מנכסי יתומים אלא בזיבורית. והא רבא לשיטתו (דבנזקין) דמדאורייתא בעדיות גם מיתומים לא הפקיעו דיניה א"כ בכתובה לר"מ דס"ל כתובה דאורייתא מדאורייתא בעדית אלא דהפקיעו דינה מעדית לבינונית. דשמא תקניטנו. והובא בתי"ט במתני' הקודם ד"ה וכתובת אשה. וא"כ הא דמיתומים אינו גובה מעדיות דהא בזה ל"ש שמא תקניטנו. צ"ל דל"ש לחייב יתומים יותר ממה שהיה אביהן חייב. וא"כ עכ"פ בינונית דהיה חייב אביהן. גם מיתומים ראוי לגבות מבינונית דהא מדינא מגיע לה אפילו עדית וא"כ לענין הבינונית הוי כמו (נזקין) דלא מגרעי' כחן בבאי' לגבות מיתומים. וצלע"ג (מ"ש רבינו נזקים. היינו אם הם מדאורייתא בעדית. וה"ה שטר שכתוב שבח כי בזה איירי הגמר' ד"נ):
+
+Mishnah 3
+
+[אות נג] <b>בהרע"ב ד"ה והמוצא מציאה. שלא החזיר כולה. </b>היכי דתובעו בברי ע"י הודאתו של זה שמצא א'. מדינא נאמן מכח מגו. ואם תובעו בברי שראהו מגביה ב' זהו הוי כשארי תביעות דעלמא ולא תיקנו בזה. אלא דהכא מיירי בתבעו ראיתיך בראש גג דמצאת כיס שלי וממילא מסתמא היה ב' כיון דהיה ב' קשורים. וכיסים לא מנתחי מהדדי ומקרי טענת ברי ומדינא היה נשבע. בזה תקנו דלא ישבע. הרשב"א. וכן פסקי' בש"ע חוה"מ (ססי' רס"ז) עיי"ש ובסמ"ע וכן הסכים היש"ש:
+
+Mishnah 4
+
+[אות נד] <b>במשנה המטמא. </b>עמ"ש במתני' ((פ"ו) [פ"ז] מ"ה דכלאים (אות כ"ג)):
+[אות נה] <b>שם במשנה בשוגג פטור. </b>ואם נתכוון לטמא טהרות של זה וטימא את של זה ע' בשיטה מקובצת בב"ק (ד"ה ע"א) דדייק מדברי תוס' דשם ד"ה המטמא דזהו בכלל בשוגג דפטור:
+[אות נו] <b>שם במשנה במזיד חייב. </b>ואם מת א"צ יורשים לשלם דלדידיה קנסו לבריה לא קנסו. ע' בהרע"ב (פ"ה מ"ג) דבכורות:
+[אות נז] <b>בהרע"ב ד"ה מזידים. ואי נמי נדבה. </b>ומה"ט נקט במתני' שפגלו שהקרבן נפסל בכך ולא נקט במחשבת שלא לשמה דהקרבן כשר אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה וחייב לשלם כיון דהבעלים צריכים להביא אחרת. היינו דנקט מלתא דפסיקא דשייך ג"כ בנדבה דבזה בשלא לשמה כיון דהקרבן כשר. וא"צ להביא אחרת אף דאינו ממובחר מ"מ א"צ לשלם. דהרי גדולה מזו אמרי' בב"ק (דע"ח) דהאומר הרי עלי עולה והפריש שור ובא אחר וגנבו דמצי פטר נפשיה בשה אף דשור מצוה מן המובחר. אבל בפיגול דהקרבן פסול גם בנדבה צריך לשלם. ובאמת בכלל שפגלו היינו מחשבת חוץ לזמנו וכן מחשבת חוץ למקומו. והרא"ש בנדרים (דף ל"ה ב') נקט תרווייהו. משנה למלך:
+[אות נח] <b>תוי"ט ד"ה במזיד חייב. לגבי הנך כו' תוס' (לעיל דמ"א). </b>כפי"מ דנקט הרע"ב לעיל דשחררו רבו הראשון ופליגי רשב"ג ורבנן במזיק שעבודו והתי"ט נקט הכא ג"כ במזיק שעבודו. בזה כ' תוס' שם דמדלא קאמר בהיזק שאינו ניכר פליגי היינו דהוי ניכר כיון דהשחרור מהני מדין. והיינו כיון דהפקיע שעבודו לגמרי מקרי ניכר. אלא דלאוקימתא דעולא דמיירי בשחררו שני דמדין אינו משועבד אלא כיון דיצא עליו שם ב"ח כופין לרבו ראשון לשחררו ופליגי בהיזק שאינו ניכר ועלה כ' תוס' כיון דהלכה כרשב"ג צ"ל דהתם אף דקרי ליה להיזק שאינו ניכר מכל מקום מקרי ניכר לגבי הנך דהכא:
+
+Mishnah 5
+
+[אות נט] <b>הרע"ב ד"ה שהיא מכפרת. וא"צ להביא אחרת. </b>מדסתם הרע"ב נראה דדעתו דאף קודם יאוש מכפרת. אף דבסוגיא אמרינן דבר תורה בין נודע בין לא נודע אינה מכפרת מ"ט יאוש כדי לא קני. היינו דאפילו בתר יאוש דבר תורה אינה מכפרת אבל מצד התקנה מכפר אפילו קודם יאוש וכ"כ הרשב"א בחי' בשם איכא מאן דמפרש. אבל מדעת תוס' ד"ה מ"ט וכו' נראה דדעתם דדוקא לאחר יאוש הוא דתקנו דמכפרת עיי"ש:
+[אות ס] <b>תוי"ט ד"ה שהיא מכפרת. דלאו מעקר הוא. </b>ולפ"ז הוא דוקא אם הכהנים כבר אכלו הבשר והקטירו האמורים. אבל אם נודע מקודם אין כח ביד חכמים לומר שיקריבו חולין בעזרה וכן מבואר להדיא בלשון רש"י ז"ל. וכ"כ המהר"ם שיף בדעת רש"י. אבל דעת הרשב"א בחי' אף בנודע מקודם רשאים להקריבו דהפקר ב"ד הפקר ואוקמי ברשותיה ולא הוי חולין בעזרה. (ומ"ש בתוספת חדשים דלמסקנא אפילו לרש"י מטעם הפקר. אינו כן דרש"י כתב דקנסוהו רבנן ועי' בתוס' ד"ה כי היכי):
+
+Mishnah 6
+
+[אות סא] <b>הרע"ב ד"ה בשעת הרוגי. תלוהו וזבין כו'. </b>וכן לשון רש"י ז"ל. והוא תמוה דמאי שייטה דתלו' וזבין הכא דהא הך מתני' מוקמי' בלא יהיב זוזי דאילו יהיב זוזי גם מהרוגי מלחמה ואילך קנה. אבל הרשב"א בחי' כתב טעמא דמתני' כיון שהמלך הפקירן להריגה ואינו מקוה עוד לשוב לנחלתו גמר ומקני. אבל מהרוגי מלחמה ואילך אמר האידנא לשקול ומחר תבענא ליה לדינא כדאיתא בסוגיי' והכל בלא יהיב דמי:
+[אות סב] <b>תוי"ט ד"ה לקח. וכ"ש שאר נכסים. </b>ומ"מ מתני' דקתני בטל דמשמע דמיד בטל היינו בג' שדות דאילו בשאר נכסים אין המכר בטל מיד אלא כשהגיע זמן הגביי' תטרוף. וכ"כ רש"י אלא דמ"מ לענין נחת רוח הוא כ"ש דאמרינן נחת רוח ויכולה לטרוף כתובתה מהם. ובתוס' ב"ב (ד"נ ד"ה אילימא) כ' ומיהו קשה להרשב"א הא מקמי דמוקי הכא בג' שדות היה ס"ד דמיירי בשאר נכסים ואע"ג דקתני מקחו בטל עכ"ל. ואני בעניי לא זכיתי להבין דבריהם הקדושים דהיכן מצינו דלס"ד מיירי מתני' בשאר נכסים הא י"ל בפשוטו דלס"ד מיירי מתני' בין בג' שדות ובין בנכסי מלוג דאמרינן נחת רוח ומכ"ש בשאר נכסים לענין טענת נחת רוח אבל מתני' לא מיירי בשאר נכסים מדקתני לשון בטל. ולבתר הכי מסקינן דמיירי רק בג' שדות ולא בנכסי מלוג דבנכסי מלוג לא אמרינן נחת רוח. וצע"ג:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות סג] <b>במשנה האומר התקבל. </b>אחרי דסידר דיני תיקון עולם דמה"ט תני במסכתין פ' הניזקין בתר השולח. חוזר לענין ראשון של שליחות ותני התקבל ואיידי דתני בפרקין אמר לב' כתבו ותנא נמי מי שהיה מושלך לבור ואמר כתבו תני נמי מי שאחזו קורדייקוס ואמר כתבו ואיידי דתנא התם זו היא שאמרו מגורשת ואינה מגורשת תני הזורק דתנן ביה ספק קרוב לו וספק קרוב לה מגורשת וא"מ. הר"ן בסוף פרקין בסוגיא דמילי לא ממסרי לשליח. וכ"כ תוס' בריש פרקין:
+[אות סד] <b>שם במשנה אי אפשי שתקבל לה אלא הולך כו'. </b>והא דמשמע במתני' דאם לא אמר א"א אלא סתם הולך היתה מגורשת מיד היינו בהילך אבל בהולך לדעת הרי"ף בודאי אינה מגורשת עד שיגיע גט לידה ויכול לחזור. ולאינך פוסקים הוי ספק מגורשת:
+[אות סה] <b>תוי"ט ד"ה לפיכך. שמא חזרה וחוב הוא לה לפי' ה"נ כו'. </b>דאם היה הדין במחזרת להתגרש יכול הבעל לזכות לה הגט הכא אף דאמר א"א שתקבל היינו מפרשים דבריו א"א שתקבל מחמת שליחות דידה אלא הריני מזכהו לה על ידך. עיי"ש בהר"ן. ועדיין צריך להבין דאיך היה ס"ד לומר דכוונת הבעל דאין רצונו שיקבלנו מחמת השליחות דידה אלא שיזכה הגט לה מחמת הבעל שמזכהו לה הגט. הא גם ענין זכיה היינו שנעשה שלוחה ובפרט לרוב הפוסקים דס"ל דזכים מטעם שליחות הוא וא"כ מה הפרש בין תורת שליחות ממנה לבין תורת זכיה. וגם מה נ"מ לו לבעל בזה בענין הגירושין כיון דבין כך ובין כך מתגרשת מיד. אמנם לשיטת הרי"ף פ' קמא דמסכתין (והובא בדברי רבינו לעיל אות ט') דבתן כזכי בעי' דימטי לידה ואם מת לא יתנו לאח"מ מרווח שפיר די"ל דכוונת הבעל דאין רצונו שיקבלנו מ' שליחות דידה ותהיה מגורשת מיד ולא בעינן דלמטי לידה אלא דהוא מזכהו לה הגט ובעי' דלמטי לידה ומ"מ א"י לחזור. והנה הא דבאמת לא מפרשינן כך כתב הר"ן הטעם דאפי' גליא דעתה לא מקרי זכות דדלמא חזרה בה כההיא דהירושלמי בצווחת להתגרש עיי"ש. לענ"ד יש לדון טובא דדוקא בההיא דהירושלמי דצווחת להתגרש שייך לומר דחיישינן דחזרה מזה אבל בעשאתה שליח במפורש שיקבל לה הרי דרצונה בכך שיקבל לה הגט ואלו קיבל השליח בשליחתה היה מהני ול"ח לחזרה כ"ז דלא שמענו דחזרה במפורש וכיון דבאותו רגע שמוסר הגט להשליח אנו דנין דמתרצית שיעשה שליח שליחותה לקבל הגט וחזינן דניחא לה להתגרש ועומדת בדעתה א"כ ממילא הוי זכות דמה לה אם מקבל בשליחותה אם בדרך זכי'. ולפי מה שבארנו דדברי הר"ן הם לפי שיטת הרי"ף הנ"ל ג"ז ניחא כיון שיש שינוי ביסוד הגירושים בין שליחות לזכיי' לענין בעי דמטא לידה י"ל דעל אופן זה דבעי שימטי לידה לא ניחא לה. אלא דהיה ראוי לדון כיון דעכ"פ חזינן דניחא לה בגירושין ממילא מקרי זכות. לזה מדמי' לה להירושלמי דגילוי דעת לא מהני לזה ואין אנו דנין רק על מה שעשתה מעשה במפורש לשויי' שליח שעל אופן זה מרוצית ודאי. וממילא כל שיש איזה שינוי אין לדון על מעשיה ומקרי רק גילוי דעת דלא מהני בגט. ולפי דברי הר"ן היה נראה לדינא במתנה אם עשאו המקבל שליח לקבלה והנותן אמר א"א שתקבל לו אלא הילך ותן לו דהדין דאם רצה לא יחזור דמפרש דברי' א"א שתקבל מחמת שליחות אלא שיזכה בו מחמת הנותן דהא מתנה בעצמו הוי זכות. אמנם באמת יש לדון בזה טובא די"ל דגם בגט הוי זכות גמור כיון דעשאתו שליח במפורש (ובפרט לפי דעת הרא"ש והר"ן שהקשו על הרי"ף כפי שמבואר לעיל) והא דלא מפרשינן דבריו א"א שתקבל אלא שתזכה היינו לפמ"ש תוספות והר"ן בסוגי' בטעמא דר' דס' במתנה הולך לאו כזכי ובגט באמרה התקבל והוא אמר הולך הוי כזכי היינו כיון דעשאתו שליח לקבל עדיף ואמרי' ביה הולך כזכי כמו בחוב. א"כ י"ל דעיקר הסברא דכל דאפשר בשום אופן לומר הולך כזכי כדחזינן בחוב י"ל וודאי היכא דאמר השליח אשתך אמרה התקבל דמסכים לדבריו. ומה דאמר הולך היינו זכי דמסתמא לא בא לעקור שליחותה. והיינו הכל אם מסכים בשליחותה. אבל כל שאמר א"א שתקבל כיון דאינו מסכים בשליחותה ממילא הוי ענין חדש והוי כמתנה דל"א הולך כזכי. וא"כ י"ל דגם במתנה כה"ג באומר א"א שתקבל כיון דאינו מסכים לשליחותו במה שאמר הולך הוי ענין חדש ואמרי' דהולך לאו כזכי. ובזה מרווח היטב הסוגיא דכאן במה דאמרי' אב"ע אי אפשי אתי לאשמועינן היינו דפליגי בא"א דת"ק אפשר דסבר דגם במתנה הולך כזכי א"כ אף דאמר א"א שתקבל לה ועוקר שליחותה מ"מ כיון דזכות הוא לה ממילא אמרינן הולך כזכי כמו במתנה ור' לשיטתו דס' במתנה הולך לאו כזכי אלא דהכא עדיף כיון דעשאתו שליח בזה כיון דעוקר לשליחותה אף דזכות הוא לה מ"מ הולך לאו כזכי. ובזה יש לפרש על נכון הא דאמרינן לעיל (דף ל"ב) אמר אביי נקטינן שליח מתנה כשליח הגט נ"מ להולך לאו כזכי דנדחקו מאד תוס' והראשונים. דגם לפי"מ דמפרשים הראשונים דמיירי בעשאתו שליח קבלה הוא דוחק דהא בגט עצמו לאו פשיטא כ"כ דהא פליגי בזה ר' ור' נתן. וגם נצטרך לומר דאביי ס"ל דהלכה כר' נתן ופליג אדרב דאמר חולצת. ולפי הנ"ל י"ל דה"ק אביי דמגט היכא דאמר א"א שתקבל לה אלא הולך דרצה לחזור יחזור. אף דמ"מ חזינן דזכות הוא לה מוכח לומר דבמילי דזכות ג"כ ל"א הולך כזכי וכיון דעוקר לשליחותה הוי מלתא חדתא ול"א הולך כזכי. מזה נשמע דבמתנה ל"א הולך כזכי:
+
+Mishnah 2
+
+[אות סו] <b>בהרע"ב ד"ה אינה מתגרשת. ואפי' בקבלת אבי'. </b>זהו שיטת רש"י ז"ל אבל תוס' וש"פ סברי דע"י אביה מתגרשת דאביה משמרה שלא תחזור ולפ"ז הך בבא אזלא לת"ק דהא לר"י בלא"ה אביה ולא היא ולהפוסקים דס"ל כשיטת רש"י והרע"ב דבקטנה גם לת"ק אביה ולא היא צ"ל דהך בבא מלתא באפי נפשיה ומיירי ביתומה:
+[אות סז] <b>תוי"ט ד"ה ושנים שאומרים. שיאמר השליח שקבלו בפני ב'. </b>היינו דלא בעי' עדי קבלה וסגי בראהו ביד השליח כשהוא שלם:
+
+Mishnah 3
+
+[אות סח] <b>במשנה הבעל לחזור יחזור. </b>אבל משבא הגט לידה מתגרשת אע"ג דהבעל לאו בר שויא שליח לקבלה הוא ושליח להולכה לא שוויא. אפ"ה אמרי' אדם יודע שאין שליחות לקטן וגם יודע שאין הבעל יכול לעשות שליח לקבלה והתקבל והולך קאמר. גמרא (דף ס"ג ע"א). ומשמע דאף ביש לה אב הכי הוא ולא אמרי' דטעה הבעל וסבר דאביה עשה אותו שליח לקבלה. אף דבקדושין (דמ"ד) דמוקי למשנתינו זו דמיירי באין לה אב היינו משום קושיא אחרת דהדיוק דנערה מצית משוית שליח קבלה ואלו במקום אביה גם נערה א"י לעשות ש"ק מש"ה מוקי דוקא באין לה אב. אבל הדין דין אמת אף ביש לה אב. וראי' מפורשת דהרי משמע מסוגי' דקדושין הנ"ל דדייק דנערה מצי לשווייה שליח קבלה ופריך מזה על ר"נ. ומדלא קאמר דהדיוק בהיפוך דבנערה אפי' מטי גיטה לידה לא מתגרשה דהבעל טעה דנערה מצי לשויי' שליח קבלה אלא ע"כ דאפי' בזה דרבא היה מסופק בזה אפ"ה לא אמרי' דטעה א"כ מכ"ש בקטנה ויש לה אב דאמרי' הכי דכי מטא גיטה לידה מגורשת (ועוד ראיה דא"כ מאי הקשה לר"נ הא מוכרח לומר דאיירי באין לה אב):
+[אות סט] <b>תוי"ט ד"ה הבא לי. ליכא קפידא כו'. </b>אף דהוא שלוחו של בעל דהא אשה א"י לעשות שליח להולכה צ"ל דאצטריך לאשמעי' בא"ל הבעל הילך כמו שאמרה. אולם לשיטת הרמב"ם (רפ"ב מהל' גירושין) דאשה יכולה לעשות שליח הבאה והוא שליח דידה [דכיון דשלוחו של אדם כמותו הוי כקבלתו היא אלא דהיא מתנה שאינה רוצית להתגרש אלא כשיגיע הגט לידה] ניחא יותר דאצטריך לאשמעי' אף דהוי שליח דידה מ"מ כיון דאינה מתגרשת בקבלתו ליכא קפידא אם מקבל לה במקום אחר עמ"ש בר"ן בריש פרקין:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות ע] <b>במשנה מי שהיה מושלך לבור. </b>בסוגיא פרכי' וליחוש שמא שד הוא ומוקמי' בחזו בבואה דבבואה. והדר פרכי' ודלמא צרה היא. ומסקינן תנא דר"י בשעת הסכנה כותבים ונותנים אף על פי שאין מכירים. ונחלקו בזה הפוסקים אם קאי רק על הפירכא ודלמא צרה אבל זה קיימא דבעינן דחזו בבואה דבבואה או דקאי על הכל דגם לשד לא חיישינן בשעת הסכנה. וקשה לי דמאי פרכי' הא י"ל דכל עיקרו דמתני' לאשמעינן רק דאע"ג דלא אמר תנו הוי ככתבו ותנו דבפחדיה טריד ולא פריש ופשטא דמלתא מורה כן דהוי כמו מתני' דקודם דיוצא בקולר. וכן מדקתני במתני' שאח"ז הבריא שאמר כתבו רצה לשחק בה. דמשמע דכך סדרא דמתני' דביוצא בקולר ומושלך אע"ג דאמר רק כתבו הוי כתנו אבל בריא שאמר כתבו לא הוי כתנו. וא"כ י"ל דפשיטא שראינו שהשליכו בעלה לבור והשמיע קולו מבור שיכתבו גט לאשתו. אף דלא אמר תנו כותבים ונותנים. והכי דייקא לישנא מי שהיה מושלך בבור ואמר. משמע דידענו מי שהושלך בבור. או עכ"פ דראינו דא' הושלך לבור ואמר כל השומע קולו. וכיון דידענו שאיש אחד הושלך לבור מה"ת ניחוש עוד (ואפשר כיון דאמר מן הבור. ושם מצוין שדים. אף שראינו שהשליכו את אדם לשם חיישינן דילמא היה הקול מן השד וע"ז פריך הגמ' עיין בב"ש (סימן י"ז סק"ו)) גם בפירכת ודילמא צרה היא הא י"ל כפשוטו דחמשה צרות של האשה המה לפנינו וידעינן שהמושלך אינו מהם וזה יספיק גם כן במתניתין דפרק בתרא דיבמות. גם ק"ל לס"ד מקמי דמייתא הך דתנא דבר"י בשעת הסכנה כותבים ונותנים אע"פ שאין מכירים יקשה הא בגיטין דעלמא דצריכים שיהיו מכירים שזה שמו וזה שמה. וא"כ מאי איריא דניחוש לצרה הא בלא"ה ניחוש זה שאומר אין שמו כן ויהיה מי שיהיה שמא משקר שאין שמו כן כמו דחיישינן בכל גיטין דעלמא. וברמב"ם איתא הלשון אע"פ שהעלוהו ולא הכירוהו ולא ידעתי מאי רבותא בזה במה שהעלוהו הא בלא העלוהו ממילא אין מכירים אותו וכ"ז צל"ע:
+[אות עא] <b>שם במשנה רצה לשחק בה. </b>לא זכיתי להבין לשון זה דמה ענין שחוק לכאן הא באמת אם כתבו ומסרו להבעל ונתן לה דמהני דהכתיבה הוי כתיבה מעליא ולא בדרך שחוק ולגבי הנתינה ממילא א"א ליתן כל כמה דלא עשה שליח והוא לא כיון לשחוק אלא שלאחר הכתיבה עשה הוא שליח ומה צורך למליצה דמשחק בה (ואפשר דסבר המשנה דמי שאומר כתבו גומר בלבו ליכתוב וליתן כמו בחולה. אך מחמת שיכול לומר שרציתי לשחק בה לכן אמרינן דצריך לעשות שליח גם על הנתינה. ולהיות ידוע שהדיבור הזה והקודם לא היה כתב יד רבינו אך העתק. ואולי יש בזה איזה חסרון מהמעתיק):
+
+Mishnah 7
+
+[אות עב] <b>הרע"ב ד"ה אמר לשנים. ולא יאמרו לסופר כו'. </b>ולפי זה צ"ל דר"מ ס"ל חתם סופר ועד כשר אף דס"ל דבאומר אמרו מילי ממסרן לשליח ושייך ביה חשש חורבא ע' בהרע"ב ותי"ט (לקמן פ"ט מ"ח) צ"ל דמ"מ לכתחילה אסור לעשות שליח ע"י אומר אמרו וליכא חורבא. והא דקתני במתניתין הרי אלו יכתבו ויתנו לכתחילה ממש קאמר דחתם סופר ועד כשר. אבל שיטת תוספות בסוגיין דלרבי מאיר בודאי חתם סופר ועד פסול מטעם חשש חורבא ואם כן ע"כ הא דיכתבו ויתנו לאו דבעי' שניהם הכתיבה והחתימה דזה אי אפשר דאם כן הוי ליה חתם סופר ועד אלא דחדא מיניהו קאמר או כתיבת גט או החתימה דהבעל לא נתכוון באומר כתבו רק על א' [ואנן מספקי' בסוגיין בפירושא דמתני' אם קאי אכתיבת הגט או אחתימה] ומה דנקט יכתבו ויתנו לאו לכתחלה ממש קאמר דהא הכתיבה או החתימ' צריך להיות ע"י אחר וזה א"א לכתחלה דאף דהוי כאומר אמרו מ"מ הוי כשר ולא תעשה ולפחות בחתימה בודאי הוא כשר ול"ת אלא דמתני' מיירי בשעת הדחק או בדיעבד. תוס':
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות עג] <b>בהרע"ב ד"ה אין בדבריו כו'. אין כותבין הגט. </b>כיון דבאותו שעה לאו בר גירושין הוא. ומ"מ אם הוא ישן כותבים כיון דלאו מחוסר מעשה הוא. וכתבו הראשונים בשם הירושלמי דאף בנתן גט לאשתו ואמר הר"ז גט לאחר ל' יום ואח"כ קודם חלות הגט אחזו קורדייקוס אינה מגורשת:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות עד] <b>במשנה מהיום ולאחר מיתה. </b>חדא מינייהו נקט והו"ה במעכשיו ולא"מ גט ואינו גט זולת לדעת הרמ"ה בטור (סי' קמ"ה) דבמעכשיו ודאי תנאי הוי. וכבר תמהו עליו:
+[אות עה] <b>במשנה ועמד והלך בשוק. </b>הר"ן מסתפק בשטת רש"י די"ל דוקא בהלך על משענתו אבל בהלך בלא משענת אף דלא נתרפא לגמרי לא מהני אומדנא לקיים הגט. ואף אם לא אמר מחולי זה רק סתם אם מתי אם אמר כן כשהיה שכ"מ והלך בשוק בלא משענת להר"ן או דנתרפא לגמרי לכ"ע הגט בטל אף דמת אח"כ. אלא דאם הלך על משענתו ל"צ אומד דאף אם אינו מת מחולי הראשון מכל מקום הוי גט משא"כ בחולי זה בעינן דמחמת חולי הראשון מת:
+[אות עו] <b>שם במשנה מחמת חולי הראשון מת. </b>דעת רש"י דאם יש במקצת מחולי הראשון הוי גט דמחולי זה היינו שימות בתוך אותו חולי ולא בעינן שהחולי גורם המיתה [ומ"מ אם נפל עליו הבית או נשכו נחש לא הוי גט דלא אסיק אדעתיה לאונס דלא שכיח]. ודעת הרשב"א והר"ן דבעי' דהחולי הראשון הפילו לחולי האחר שמת ממנו. דמחולי זה היינו מחמת חולי זה:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות עז] <b>הרע"ב ד"ה אמר רשב"ג. ואבדה איצטלתו כו'. </b>וא"ת למה הוצרך להגיה דרבנן פליגי עליה ומנ"ל דרבנן פליגי עלה ואור"י דקבלה היתה בידם. תוס' (פי' כיון דקבלה היתה בידם דבצידן אין הלכה כרשב"ג ש"מ דפליגי רבנן). והר"ן כ' עוד הו"ל למתני רשב"ג אומר תתן לו דמים ומעשה בצידן ומדקתני אמר רשב"ג משמע דת"ק פליג עלה:
+[אות עח] <b>בא"ד דוקא קאמר לה. </b>וכ' הרא"ש דמדעתו לקבל הדמים הוי גט אף דבמחולים לך ניפשט דלא הוי גיטא היינו משום דלא ציערה אבל הכא דיהבה דמי וציערה יכול למחול על גוף האצטלית וע' תוס' ערכין (דל"ב ע"א ד"ה מדאצטריך וכו') מבואר דלא ס"ל כן:
+
+Mishnah 6
+
+[אות עט] <b>הרע"ב ד"ה כמה היא כו'. שאם הניקתו. </b>וכ' הר"ן והה"מ בשם הרשב"א דבדיני ממונות ג"כ הכי אם אמר בית זה נתון לך במתנה ע"מ שתזון את בני יש לומר דג"כ כמפרש יום א' דמי. וי"ל גם כן דוקא בגט דלצעורה מכוין והא ציערה יום א' אבל בעלמא להרוחה מכוין כ"ז שצריך קאמר דהיינו כל ימי חייו עיי"ש. והרא"ש בתשובה (סי' כ"ו) כ' בהיפוך דאף לרבא דס"ל בסוגיין דצריכה להניק כ"ד חודש י"ל דוקא בגיטין דלצעורה מכוין אבל בעלמא מודה דיום א' מהני:
+[אות פ] <b>תוי"ט ד"ה הרי זה גט. ול"ק דרבנן אדרבנן כמ"ש התוס'. </b>תוס' לא כתבו כן אלא לרשב"ג דס"ל בסיפא דמת הבן מגורשת ומ"מ ס"ל דבאצטלא אם אמר מחולים לך לא מהני והיינו כיון דאפשר לו לקבלם עיי"ש (*בתוס' ד"ה כלל אמר) אבל רבנן דמתני' דהכא דסברי בסיפא דמת הבן אינה מגורשת ע"כ דס"ל דנתכוון לצעורה בחנם. וברישא דמת הבן דמגורשת היינו כיון דלא פריש זמן ההנקה אמרי' דלהרוחה מכוין וכוונתו לינק מה שצריך לו ומש"ה מת הבן מגורשת. והיינו לאוקימתא דרבא דבריש' בסתם בעי' שתינק כ"ד חודש אבל לאוקימתא דרב אשי דיום א' בלבד הוא א"כ הוי כפריש ואמרי' לצעורא מכוין ק' באמת מ"ש רישא ומ"ש סיפא (*כ"כ בתוס' ד"ה בשלמא לרבא. ומ"ש בתוס' ד"ה מתניתין כמבואר בתוי"ט היינו לחלק בין איצטלית לרישא דכאן. אבל רישא לסיפא דמשנתינו קשה באמת כמ"ש רבינו):
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות פא] <b>הרע"ב ד"ה הזורק. והוא שתהא עומדת. </b>אפי' בזרקו לה שלא בידיעתה ואמר בפני עדים ראו גט זה שאני נותן לה אפשר דמהני כמו בנתן לידה ממש. ואם היא ישנה צ"ע אם היא מגורשת די"ל דלא עדיפא חצרה מידה. ומסתברא הואיל ואין לה יד אין לה חצר. הר"ן בשם הרשב"א והה"מ (פ"ה מהל' גירושין). ובחידושי הרשב"א כ' בשם הראב"ד דאף בישנה מגורשת:
+
+Mishnah 2
+
+[אות פב] <b>במשנה הא גיטך. </b>וה"נ באומר כנסי שט"ח. אבל אמר זכי בשט"ח זה כיון דקנאתו לצור על פי צלוחית צריך לחזור וליטול ממנה. טור בשם הרמ"ה:
+[אות פג] <b>תוי"ט ד"ה אמר לה. דהא קי"ל צריך לפרש. </b>אבל הרמב"ם ס"ל דבסתם מגורשת מדאורייתא אלא דמדרבנן צ"ל הא גיטך. א"כ מתני' כפשטה:
+[אות פד] <b>שם ד"ה אינו גט. דנתינה ראשונה לאו כלום היא. </b>וה"ה בנתן לידה לשם פקדון או בנתן לחצירה לשם גרושין ואח"כ עמדה בצדי החצר ואמר לה הא גיטיך הוי גט כיון דמיד הבעל בא לידה או לחצירה. ומיהו אם דחאתו הרוח לחצירה ואח"כ א"ל הר"ז גיטך הוי כטלי גיטך מע"ג קרקע דאינה מגורשת כיון דליכא נתינת הבעל. ר"ן:
+[אות פה] <b>במשנה עד שיאמר לה הא גיטך. </b>ואם נפל הגט מידה קודם שננערה אינו גט עד שיחזור ויתן לה. הרא"ש בשם הרמ"ה:
+[אות פו] <b>בהרע"ב ד"ה קרוב לה. זה מחצה על מחצה. </b>דאין לפרש מע"מ שהיו שניהם עומדים בארבע אמות. דא"כ נחזי הי מיניהו קדים וכ"ת דאתו תרווייהו בהדי הדדי והא א"א לצמצם. גמרא. וא"ת ואכתי דלמא מיירי בקדם איש אחר לד' אמות ובעודו שם באו האיש והאשה לשם זא"ז ובהאי שעתא לא זכו לא האיש ולא האשה בד"א דהא האחר קדים וזכה בד"א. ואח"כ הלך האחר משם וזכו תרוייהו האיש והאשה בהדי הדדי בד"א. וי"ל כיון דהאחר אין לו שייכות לזכיית הגט מש"ה לענין זכיית הגט גם בעודו שם זכה בד"א מי שיבא לשם תחלה האיש או האשה. וזהו דלא כדברי הב"ש (בסי' קל"ט (*ס"ק כ"ג ועיי"ש)):
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות פז] <b>במשנה שנתייחד עמה כו'. </b>כ' בחי' רשב"א דמסתברא מדלא קתני ג"כ הכא ומודים בנתגרשה מן האירוסין כדקתני בסמוך במתניתין ט' דהכא בין בזה ובין בזה מחלוקת דדוקא התם שהיא מגורשת גמורה ומן הארוסין דאין לבו גס בה לא אמרינן הן הן עידי יחוד. אבל הכא כל שלא גרשה שמא עדיין דעתו עליה וגייסי אהדדי וחוששים שבא עליה. ולענ"ד י"ל דלקמן לענין קדושין דבעינן דוקא בעדים אלא דמכח דעידי יחוד הן הן עידי ביאה מקרי קדושין בעדים דאנו דנין דבודאי בא עליה ושם עדות עלה. בזה אמרינן במן הארוסין דאין ודאי דבא עליה כיון דלא גייסי אהדדי והעידי יחוד א"י לדון דבוודאי בא עליה ואינם נקראים עידי ביאה א"כ ממילא ליכא חשש דשמא בא עליה דמה בכך. הא הביאה לא הוי קידושין כיון דעידי היחוד אינם עידי ביאה. אבל הכא לענין גיטה קודם לבנה חיישי' דאף דלא גייסי מ"מ הוי ספק שמא בא עליה ודו"ק:
+
+Mishnah 5
+
+[אות פח] <b>במשנה ולא זה וזה מטמאין כו'. </b>כ' הרש"ל בח"ש וז"ל ומ"ש רש"י אם שניהם כהנים לאו דוקא אלא א' כהן וא' נזיר עכ"ל ויפה הקשה לי הרבני מו"ה עזרא נ"י מוואלט"ש הא נזיר אף לאשתו כשרה אינו מטמא כדאיתא (רפ"ז דנזיר). תו כתב הרש"ל א"נ יש לפרש אינם מחוייבים לטמא ואיירי שפיר אפילו בישראל עכ"ל. וזה תלוי במחלוקת הרמב"ם והראב"ד (פ"ב מהלכות אבל). דלדעת הרמב"ם שם ישראלים ונשים שאינם מוזהרים בלא יטמא ליתנהו במצות לה יטמא עיי"ש. א"כ ליתא להך פירושא (וגם רש"י סובר בזה כהרמב"ם עיין בשאגת אריה (סימן ס"ו)). ועיין במהרש"א שכתב דרך אחרת בזה:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות פט] <b>במשנה אע"פ שנתנו לה ע"ת כו' לא פסלה מן הכהונה. </b>וכן פסקינן בפשיטות בש"ע סימן קמ"ג ותמוה לי מסוגיא ערוכה במסכתין (דף פ"ג א') דבר אחר הרי שהיה זה שנאסרה עליו כהן כו' ובמאי אי בע"מ. והא בע"מ באמת מותרת לזה הכהן דכשנישאת אחר מיתת המגרש ולא נתקיים התנאי ובטל הגט למפרע מותרת לו דלא נפסלה מכהונה וצל"ע (ואפשר לחלק דבכל תנאי היא אסורה לכל קודם קיום התנאי. אבל בכאן לא גרע מריח גט ודו"ק וע' לקמן (אות צ"ה) מ"ש רבינו בשם הרשב"א והר"ן) עוד תמיה לי ברש"י שם ריש ע"ב ד"ה הרי גרושה אצלו בזנות כו' ומעתה אין כאן ק"ו. וק' לי הא מ"מ הוי ק"ו מן צד גירושין דעלמא בנתגרשה רק מאישה דאסורה לכהן משום צד גירושין (כדדריש בסוגיא דף פ"ב). ואמאי לא פי' רש"י כפשוטו הרי גרושה אצלו בזנות היינו דמותרת לכל דאין כאן צד אישות דהא גם לזה פלוני מגורשת דמותרת לו בזנות וצלע"ג:
+
+Mishnah 9
+
+[אות צ] <b>בהרע"ב ד"ה גט קרח. תצא מזה ומזה. </b>וא"ת הא קי"ל לעיל (דף י"ח) דהאומר כולכם ב' משום עדים וכולם משום תנאי ואי חתים בי תרי מינייהו ביומיה ואינך מכאן ועד עשרה ימים כשר א"כ אמאי תצא נחקור למי ציוה עוד לחתום ולקיימו לתנאי ויחתמו. י"ל נהי דאנו מפרשים דכולכם תנאי היא מ"מ הא לא פירש מעכשיו ולא על מנת וסתם תנאי הוי תנאי אם. ולא הוו גט עד דמקיים לתנאי. וכשנשאת היה עדיין א"א ואסורה לבעל ולבועל. והאי דאינך מכאן ועד י' ימים ע"כ מיירי קודם שנשאת. והר"ן ז"ל בסוגיא הקשה קושיא זו וטרח הרבה בישובו ולא ידעתי טורח זו למה. וע' בח"מ (סימן ק"ך ס"ק כ"ב) שתפס ג"כ בפשיטות דתנאי דכולכם הוי תנאי אם. ומדברי הר"ן אלו לא הזכיר:
+[אות צא] <b>תוי"ט ד"ה וב"ה אומרים כו'. ואין אדם כו' בעילת זנות. </b>גמרא. וקשה לי הא מתני' סתמא קתני משמע אף אם מיד יום או יומים אחרי הגירושין לנה עמו והרי קיי"ל דתבעוה להנשא ונתפייסה צריכה לישב ז' נקיים דחיישינן דלמא מחמת חימוד ראתה. וא"כ איך נסמוך על חזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ולא עבד איסורא והרי חזינן דעובר עבירה ובועל בלי נקיים. והרי דומה לזה כ' בש"ג (פ"ז) במסכתין דבנשאת לאחר ונתארמלה ונתייחדה עם הראשון שנתגרשה ממנו א"צ ממנו גט דלא בעל לשם קדושין דא"כ עובר על מחזיר גרושתו. וי"ל דשאני התם דאם בועל לשם קדושין מוסיף איסור דמחזיר גרושתו. משא"כ בבועל לשם זנות. ע"כ לא אמרינן דבעל לשם קידושין משום חזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. דאדרבה נימא חזקה דלא עביד איסורא דמחזיר גרושתו. משא"כ באיסור חימוד דבין שבעל לשם זנות בין לשם קידושין עביד איסורא שפיר אמרינן דחזקה דלא עבד ג"כ איסור זה דבעילת זנות. ומכאן נ"ל ראיה דלאו דוקא בבעל לשם אישות שייך חשש חימוד (וכמו שעלה על דעת חביבי בעל חות דעת) אלא אף בביאת זנות דאל"כ הדרא קושיא לדוכתא כיון דאם יבעול לשם קידושין יתוסף איסור חימוד. היה לנו לתלות בביאת זנות. מיהו אכתי קשיא לי ממ"ש הרדב"ז (מובא במ"ל פ"י הלכה ח"י מגירושין) דבפרסה נידה דהתיר עצמו לעבירה אמרינן דהתיר עצמו גם לזנות. והרי התם לא ניתוסף איסור ע"י הקידושין. וע"כ נ"ל דדוקא בעבירה דאורייתא אמרינן הכי אבל בחשש חימוד דהוי שלא בהרגשה ואיסורו רק מדרבנן לא אמרינן הכי. ויותר ניחא לדעת הה"מ (פ"א מהלכות אישות) דבפנוי הבא על הפנויה איכא עכ"פ איסור עשה ואמרינן חזקה דלא עבר אאיסורא דאורייתא אף דחזינן דעבר על איסורא דרבנן. ודווקא בלא ניתוסף אבל בניתוסף איסור ע"י הקדושין מסתברא דגם באיסור דרבנן ל"א חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות (*כן מצאתי. ואפשר כוונת רבינו כיון דגם בהקדושין עובר על איסור הנוסף. התיר עצמו לעבירה קרינן ודו"ק):
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות צב] <b>במשנה ר"א מתיר. </b>בסוגיא איתא ברייתא מודה ר"א באמר חוץ מפלוני והלכה וניסת לאחד מהשוק ונתארמלה או נתגרשה שמותרת לזה שנאסרה עליו. והפוסקים השמיטוהו דכיון דקי"ל כרבנן הגט בטל לגמרי. ותמהני הא נ"מ לדינא גם לדידן באומר חוץ מנכרי ועבד דלא הוי שיור כדאיתא במתני' ב' ובכה"ג בנשאת לאחר ומת או נתגרשה תהיה מותרת לנכרי ועבד שנתגיירו ושנשתחררו דלענין זה קיימא דר"א כיון דאפסקה אפסקה וצ"ע (*ובזה תהיה מיושב קושית תוס' (ד' פ"ג ב' ד"ה מודה).  אך הא אמרינן בסוגיא דהשיב ר"ש ב"א ע"ז עיי"ש). ובאמת מה"ט קשה לי בסוגיא דאמרינן דבר אחר הרי שהיה זה שנאסר כהן וכו' אלא בחוץ. דאיך יתרץ זה ר"ע לנפשיה הא בחוץ מנכרי גם לדידיה הוי גט כיון דשייר לנכרי אסור לנכרי משום א"א דאילו פנויה לנכרי ליכא איסור דאורייתא כמ"ש תוס' (ספ"ק דיבמות) אבל זו אסורה מדאורייתא משום א"א לאחר שיתגייר ג"כ אסורה לו. ויקשה ג"כ דבחוץ לפלוני דאינו גט ואסורה לכהן משום צד גירושין. מכ"ש בחוץ לנכרי כיון דנשאר צד א"א לנכרי דתתסר לעלמא משום צד א"א. וכן פירכא דר' יהושע דמקיש קודמי הויה שנייה לקודמי הוי' ראשונה דלא היה בה צד אישות תקשי לנפשיה מבחוץ לנכרי וצ"ע:
+[אות צד] <b>תוי"ט ד"ה וחכמים אוסרים. זוהי דעת הרמב"ם. </b>אין זה מוכרח דהלא גם רש"י ותוס' ס"ל כן בסוגיא אבל לא מטעמיה דהרמב"ם אלא מטעם דגזרינן ע"מ אטו חוץ דבחוץ אפי' בע"פ פסול מדאורייתא וא"כ י"ל דגם דעת הרע"ב כן. וע' ברשב"א ור"ן דכמה פוסקים ס"ל דבחוץ בע"פ כשר מדאורייתא ופסול רק מדרבנן אטו בכתב ובע"מ בע"פ כשר דהוי גזירה לגזירה וכמו שכתבתי בסמוך:
+[אות צג] <b>במשנה ויאמר לה הרי את כו'. </b>אבל אם יאמר לה סתם הר"ז גיטך לא מהני כיון דמעיקרא אמר בהדיא אלא לפלוני אי אמר בתר הכי הר"ז גיטך לא מבטל מה דאמר מעיקרא בהדיא. הר"ן. אבל הרמב"ם כ' או יאמר הר"ז גיטיך:
+[אות צה] <b>תי"ט ד"ה יטלנו ממנה. הואיל וקנאתו בנתינה. </b>ואם נתן לה גט בתנאי ואח"כ רצה שתתגרש בלא קיום התנאי כ' הרשב"א פ"ז דגיטין (בדף ע"ב ב' בד"ה אצטליתא דוקא). דא"צ ליטול ממנה כיון דאי בעי לא מקיימא תנאה ונמצא גט בטל בבטולו של תנאי ולא קנאתו לפסול מכהונה. כ"כ הר"ן והה"מ (פ"ח הל' כ"ג מה"ג). ומלשון הרשב"א משמע דבתנאי דאם ירדו גשמים דאין בידה לבטל התנאי צריך לחזור וליטול ממנה ולדידי צ"ע הא יכול לומר אח"כ הר"ז גיטיך מעכשיו בלי תנאי ובדרך ממנ"פ אם יתקיים התנאי ממילא מגורשת למפרע ואם לא יתקיים התנאי ממילא בטל הגט למפרע ולא קנאתו לפסול מכהונה ותהיה מגורשת מעתה. וצלע"ג:
+[אות צו] <b>הרע"ב ד"ה וחכמים אוסרים כו'. אבל אי אמר כו' על מנת שלא תנשאי כו'. </b>ואפי' אמר על מנת שלא תנשאי ולא תבעלי לפלוני. מסקנת רוב הפוסקים. ואם נישאת לאחיו של אותו פלוני ומת אינה פוטרת צרתה דאינו דומה לאחות אשתו כיון דעתה אינה ערוה עליה אלא דא"י לעבור על תנאי ואם יעבור ויקחנה בטלה האישות למפרע ולא הוי צרתה. והיא עצמה מסתפק הרשב"א ריש יבמות אי צריכה חליצה או לא:
+[אות צז] <b>בא"ד שלא נכתב התנאי בתוכו פסול. </b>והא דקתני במתני' ואם כתבו בתוכו דמשמע דוקא בכתבו ממש וגם משמע דדוקא בחוץ דמזה מיירי מתניתין אבל בתנאי אפילו בכתבו בתוכו וכן בחוץ בלא כתבו בתוכו כשר. היינו בלאחר התורף דבזה לא פסול אלא בב' לריעותא דכתבו בתוכו וכן בחוץ דגזרינן אטו לפני התורף. אבל בתנאי דעלמא דלפני התורף לא פסול רק מגזירה דאטו חוץ בלאחר התורף כשר דהוי גזירה לגזירה וכן בחוץ בע"פ לא גזר אחר תורף אטו לפני תורף אבל לפני תורף אף בתנאי ובע"פ פסול. ודעת הרבה פוסקים דלפני התורף לא פסול אלא בחדא לריעותא דהיינו בחוץ בע"פ או בתנאי בכתב ובלאחר התורף בעי' ב' לריעותא חוץ ובכתבו:
+
+Mishnah 2
+
+[אות צח] <b>במשנה ולכל מי שיש כו'. </b>ובכלל הזה באומר חוץ מפלוני והוא קטן כיון שיש לה עליו קדושין כשיגדיל. ובחוץ לנולדים וחוץ מבעל אחותה איבעיא דלא איפשיטא דאפשר דהוי שיור דעתידי דמתילדי וזמנין דמתה אחותה וחזיא ליה ושאני לנכרי ועבד דגירות ל"ש. ומלשון רש"י דדייק חוץ לפלוני והוא קטן משמע דאילו אמר סתם חוץ מקטנים לא הוי שיור דאינו משייר רק על הזמן שהם קטנים ואז בלא"ה אין להם קדושין בה. ואולם תמוה לי מסוגייא דאמרינן א"ל תניתוה חוץ מעבד ונכרי אם איתא עבד ונכרי עבידי דמגיירי. הא י"ל חוץ מנכרי ועבד לא מיירי באמר חוץ מפלוני והוא נכרי או עבד. אלא באמר חוץ מנכרי ועבד ושייר רק לזמן שהם נכרים ועבדים וכשיתגיירו יהא הגט מתיר להם וצע"ג:
+
+Mishnah 3
+
+[אות צט] <b>תי"ט ד"ה רי"א כו'. וטעמא משום דאמרינן בגמרא דפליג ת"ק ור"י. </b>אין זה מוכרח דהא אם זהו טעמא דהרע"ב הו"ל לפרש ג"כ דבעי' דוקא מנאי דבלא זה אינו מוכח דמגרשה ממנו כדאיתא בריש נדרים (דף ו') (*הרע"ב לא נתן טעם אלא על ודין) לזה נראה יותר בכוונת הרע"ב דס"ל כדאמר רבא שם דגם רבנן דס"ל דידים שאין מוכיחות לא הוי ידים אלא דס"ל דהוי מוכיח (*מן הענין דלגבי ודין מוכח דאין אדם מגרש בדיבורא ולגבי מנאי מוכח דאין אדם מגרש אשת חבירו) וא"כ ראוי לפסוק כרבנן אלא דלענין ודין הוא איבעי דלא אפשיטא בסוגייא אי בעי ודין והיינו דמספקא לן הלכתא כמאן דדלמא מסתבר טעמא דר"י בזה דלא מיקרי מוכח. אבל לענין מנאי דלא מבעי לן קי"ל כרבנן לגבי דזהו מקרי מוכח. דאין אדם מגרש אשת חבירו. ורק לגבי ודין חזינן דמספקא להש"ס דדלמא זהו לא מיקרי מוכח ממה דבדבורא לא מגרש ע' בר"ן (ריש נדרים). וברור:
+[אות ק] <b>תי"ט ד"ה גופו של גט. אלא ערוה שיש בה הויה כו' משא"כ בשחרור. </b>אין זה מספיק אלא לאביי דאמרינן אליביה (פ"ק דנדרים) דר"י ס"ל ג"כ דידים שא"מ הוי ידים ורק בגט משום דבעי' כריתות וליכא. ואפשר דהירושלמי ס"ל כאביי. אבל לרבא דטעמא דר"י דבכ"מ ידים שא"מ לא הוי ידים וכדנקט התי"ט בקושייתם ממילא גם בשחרור אף אם לא בעינן כריתות מ"מ לא מהני דהא בכל מילי ידים שא"מ לא הוי ידים. גם על עיקר יסוד זה דבשחרור ל"צ כריתות קשה מסוגיא דגיטין ד"ט א' דאמרי' גבי שחרור בעי כריתות. והעיקר פי' הירושלמי כמ"ש הק"ע והפ"מ דקאי אמתני' דלעיל חוץ מאבא ומאביך דלא התפיסה התורה שם כריתות רק נגד יש בו הויה. אם משיירו לא הוי כריתות אבל לא אם משייר למי שאין בו הויה. וברור:
+
+Mishnah 4
+
+[אות קא] <b>במשנה ואין בו זמן. </b>אף דזמן הוא משבע חקירות דבעי' מן התורה בכל עדות כדאיתא (רפ"ד) דסנהדרין מ"מ כמו דתקון רבנן בממון דלא בעינן דו"ח משום שלא תנעול דלת ה"נ בגט תקנו כן וכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. נ"י (רפ"ד) דסנהדרין:
+
+Mishnah 5
+
+[אות קב] <b>תוי"ט ד"ה היה כתוב טופס. דאל"ה הראשון מוקדם. </b>כ"ה בסוגיא וק' לי הא מוכח מתוכו דהוא מוקדם כיון דחתימת עדים אחר זמן המאוחרים והוי ככתבו קודם חתימתן לא כתבנו בזמנו רק בזמן פלוני. וצע"ג:
+
+Mishnah 6
+
+[אות קג] <b>תוי"ט סד"ה ושנים עדים עברים. והאב על השני. </b>אע"כ דמתני' מיירי דלא כתב עד וא"כ בין כתב ראובן בן תחת הראשון בין כתב ראובן תחת הראשון ובן יעקב תחת השני אין כשר אלא הראשון בשמו לבד דבן פלוני לבד אינו מתכשר אם לא כתב עד. או דמיירי דכתב עד וכתב ראובן בן תחת הראשון וידעי' דהאי חתימה תחת שני לאו דיעקב הוא. גמרא:
+[אות קד] <b>במשנה ע"א עברי וע"א יוני. </b>דחיישינן שמא היוני הראשון גונדלית חתם והוי על גט הראשון ג' חתימות או דהעברי שני גונדלית חתם והוי על השני ג' חתימות (לשון רש"י). וכ' הר"ן דמרישא לא שמעי' רק דחיישי' שהיוונים חתמו גונדלית ואשמעי' דחיישינן גם לעברים חותם גונדלית. וקשה לי הא ג"ז מוכח מרישא דהא אם היונים חתומים בראשונה השמאלי כשר ולא הימיני וע"כ משום דחיישינן שהעברים חתמו גונדלית (ובמתני' סתמא קתני את שהעדים הראשונים כו'). וצ"ע:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות קה] <b>בתוי"ט ד"ה כתב סופר כו'. הא מני ר' יוסי היא. </b>לפי' הרע"ב (לעיל פ"ו מ"ז) דיכתבו ויתנו היינו הכתיבה והחתימה א"כ מוכח דלר"מ ג"כ חתם סופר ועד כשר. ועמ"ש לעיל שם (אות ע"ב):
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+[אות קו] <b>תוי"ט ד"ה שנאמר. לעבור עליו בב' לאוין. </b>כבר כתבו האחרונים דט"ס הוא וצ"ל לעבור עליו בלאו ועשה דהא סוטה הוא רק עשה. ואולם עדיין קשה לי היאך חל לאו דמחזיר גרושתו על איסור הקודם לו מחמת סוטה לפמ"ש תוס' פ"ג דשבועות (דף כ"ג ב') דאין איסור חל על עשה המפורשת עיי"ש וצ"ע. ולומר דהוא גזה"כ הא י"ל דאצטריך הקרא באם אח"כ הוזמו עידי טומאה אלא דהירושלמי עדיפא משני אבל מנין לנו דגזה"כ לומר בו דאין איסור חל על איסור הא הקרא משכחת בהוזמו:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Ketubot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Ketubot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..7172827aada6cd21a95c7953c9485bf855e7da86
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Ketubot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt	
@@ -0,0 +1,457 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Ketubot
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה כתובות
+Vilna, 1908-1909
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה כתובות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>במשנה ואלמנה כו'. </b>דוקא בעולה אבל נכנסה לחופה ולא נבעלה אף דאין לה טענת בתולים כדאי' (במתני' ד') היינו להפסיד כתובתה. אבל מ"מ שייך לטעון לאסרה עליו מש"ה נשאת בד' ירושלמי:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות ב] <b>במשנה ואין להם כו'. </b>בכנה"ג כ' דאם היתה נדה כשנכנסה לחופה עם הראשון ונתאלמנה קודם שתטהר יש לה ט"ב:
+
+Mishnah 5
+
+[אות ג] <b>במשנה מפני שמתייחד כו'. </b>ולא מהימנין ליה דלא בעל משום חזקה דא"א טורח בסעודה כמ"ש הרע"ב במתניתין שלאח"ז. דאמרי' שמא שכח שבא עליה או שהעיר בה מתוך חיבתו ולא ידע ששיבר בתוליה פירש"י (ד' יו"ד) ותוס' כ' א"נ כיון דמתייחד עמה בודאי בא עליה דלא מוקי אינש אנפשיה:
+
+Mishnah 6
+
+[אות ה] <b>תוי"ט ד"ה לא כי. א"א לפרש שמכחישה כו'. </b>הא ודאי דמתני' לא איירי בברי וברי דהא להדיא אמרי' בסוגיין (רפ"ב) דלא אמר ר"ג בברי וברי. אלא דמ"מ ק' לישנא דלא כי. דלשון זה משמע ברי כדאיתא (ספ"ג דבב"ק). וע"ז תירצו תוס' דהכא דליכא למטעי דמיירי בברי דמהיכא ידע וכו' מש"ה שייך שפיר לשון לא כי. ואולם ק' לי לשיטת ר"ח דמ"ע פתחה סתום א"כ במתני' דבסמוך היא אומרת מ"ע איך קתני והוא אומר לא כי הא איכא למטעי דמיירי בברי דאומר דמצא פתחה פתוח דהיינו דלא נמצא דמים ואומרת מכ"ע אני והוא אומר לא כי בברי כי מצאתיך ג"כ פ"פ ומה דאר"י תביא ראי' לדברי' היינו על הבירור של טענת דמים ועל טענתו פ"פ י"ל דס' ר"י כתובה דאורייתא וא"נ להפסידה וגם אף אם נאמן מטעם חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה י"ל דבזה דנמצאת בעולה ע"י ט"ד י"ל דעכשיו נהפך על כך ושנאה דאינו רוצה גם במכ"ע כי בחזקת שלימה נשאה מש"ה משקר ואומר שמצא פ"פ וצ"ע:
+[אות ו] <b>שם ד"ה נאמנת. דוקא כשאפשר שנאנסה משנשאת. </b>היינו אף דהיא טוענת משארסתני נאנסתי דמשמע באירוסין קודם נשואים. מ"מ מהימנא במגו דנאנסתי אחר נשואין. ואף דהתוי"ט כ' בסמוך בשם הרא"ש דהא דבאומרת בתולה הייתי לא מהימנ' במגו דמכ"ע דהוי מגו להוציא היינו דבברי וברי לא מהני להוציא אבל הכא בברי ושמא אמרי' מגו להוציא. דהרי לפי חד טעמא הטעם דר"ג דנאמנ' משארסתני במגו דמ"ע והיינו ג"כ אף דהוי להוציא מ"מ בברי ושמא אמרי' מגו להוציא וכמ"ש הש"ך (סי' פ"ב בריש דיני מגו) בשם הר"ש מקינון והגהת מרדכי. אף דלפ"ז גם לאידך טעמא דר"ג דנאמנת משום דאיכא חזקת הגוף וכיון דמ"מ צריך לבא לדין מגו דמשנשאת נאנסתי א"כ מאי הרווחנו באידך תירוצא. י"ל דבעי לשנויי אף לר"י במתני' שבסמוך היא אומרת מכ"ע טענתייהו במאתים ומנה א"כ ליכא מגו. וכמ"ש תוס' להדיא דשנויא קמא דמגו לא קאי לר"י. גם י"ל דלא ניחא להך תירוצא הך מיגו דמכ"ע כיון דמכ"ע עצמו לא מהימנא באומרת מכ"ע אני תחתך לטעמא קמא כיון דליכא מגו והוי רק קצת מגו דטענה טענה מעליא בזה לא ניחא לאידך תירוצא:
+[אות ד] <b>במשנה לא מפיה אנו חיין. </b>משום דאחד משלשה עמודי העולם הוא אמת לזה אמר דעל פי' של זו אין אנו חיין להחזיק דבריה לאמת כ"כ הש"מ בשם תלמידי הר"י:
+[אות ז] <b>בתוי"ט ד"ה נאמנת. לא אמרי' מגו לאפוקי ממונא ע"כ. </b>ובתוס' תירצו עוד דהוי מגו במקום חזקה דא"א טורח בסעודה ועדיף מחזקה דעלמא דמבעי' לן (בפ"ק דב"ב) במגו במקום חזקה:
+[אות ח] <b>שם בא"ד מהיכא תיתי שתהא היא נאמנת כו'. </b>ויש שתירצו דבחזקה ורוב מוציאין ממון והכא אית לה חזקת בתולה ורוב אין מזנים:
+
+Mishnah 7
+
+[אות ט] <b>תוי"ט ד"ה נאמנת כו'. אפי' לא הכיר בה. </b>זהו עדיין לא נשמע ממתני' דהא י"ל דלרבנן דמכ"ע יש לה ר' ודמי לבתולה. ואי דמסתמא מתני' גם כרבנן. א"כ ממילא נשמע דנמצאת בעולה אין לה כלום דהא היא תבעה רק מנה ואם גם לפי טענתו דרוסת איש יש לה מנה טענתייהו במאי. וא"כ למאי אצטריך מתני' דנאנסתי לאשמעי' דמקח טעות לגמרי. אלא ע"כ דממתני' דהכא אין ראיה די"ל דאתיא כר"מ וטענתייהו במאתים ומנה. אבל בסוגיי' איתא דמתני' דהכא לאפוקי מדרב"ח. והיינו דרמב"ח אמר לעיל דאפי' לר"מ בלא הכיר בה לאו כלום דמ"מ הוי טעות ולשון הרע"ב צ"ע:
+[אות י] <b>בא"ד צ"ל כמו שכתבו התוס' בשם ר"ח כו'. </b>זה תמוה לי דלשיטת ר"ח ע"כ מתני' דקתני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש היינו דטוען טענת דמים. דאי בטוען פ"פ הוי ברי וברי דהא לדבריו אינה מוכת עץ. והא אמרי' (רפ"ב) דבברי וברי לא אמר ר"ג אלא ע"כ דמיירי בטענת דמים וא"כ עדיין במתני' דהכא הוי ס"ס:
+
+Mishnah 8
+
+[אות יא] <b>משנה לנתין ולממזר. </b>אף דבבא זו רק מן להכשיר בה א"כ למאי הלכתא נקט לנתין ולממזר מה פסול יש בה בזה יותר מנבעלה לנכרי. י"ל דרצה להשמיענו אף דנתין וממזר בודאי הוי מיעוטא דאפילו ברוב כשרים אסורה מחששא דנבעלה למיעוט וכדאמרי' בסוגיא דמאן דפוסל פוסל אפילו ברוב כשירים. אולם לפ"ז קשה מהא דאמרינן בסוגיא עלה דברייתא ראוה שנכנסה עם אחד לסתר או לחורבה דלר"א דנסתרה נבעלה. הא דקתני לסתר היינו לסתר חורבה דמתא או לחורבה דדברא וצריכי דאי אשמעי' חורבה דדברא בההיא קאמר ר"י דאיכא ר"פ והא מדנקט ר"י בחזקת בעולה לנתין ולממזר דגם בדברא הויין מיעוטא נשמע דפוסל אפי' בר"כ. ונלע"ד דהא לר"א אמרינן דמכשיר גם בבתה כמבואר מסוגיא וא"כ דינא דפלוגתא דר"ג ור"י אף לבתה דר"ג מכשיר דחזקת אם מועיל לבת. וא"כ שפיר י"ל דס"ד דר"י מודה ברוב כשרים כיון דאיכא רוב וחזקת כשרות נאמנת ואפי' לגבי בתה. והא דנקט לנתין ולממזר היינו לענין דפסלי' להולד לבא בקהל דכיון דאיכא רוב נכרים ודנין דעכ"פ היא נתחללה ואזדא לה חזקת כשרות דהאם מש"ה הולד פסול לקהל דבליכא חזקת כשרות פסלי' גם משום מיעוטא אבל בחורבה דמתא דאיכא חזקת כשרות וגם רוב ס"ד דנאמנת:
+[אות יב] <b>שם במשנה עד שתביא ראיה לדבריה. </b>וא"ת ומה מועיל ראיה שזהו כשר מ"מ ניחוש דלמא אפקרה נמי לאחריני ונבעלה לפסול וי"ל כיון דלר"ג מהני בריא וח"כ גם ר"י לא פליג עליו אלא בנבעלה וודאי והספק למי דאתרע חזקה או מטעם דהירושלמי דהזונות רצות אחר פסולים. אבל בספיקא דאפקרה דהספק בעיקר המעשה אם נבעלה עוד גם לר"י מהימנא לא נבעלתי עוד בברי וח"כ. וא"ת הא בבא על ארוסתו ספ"ז דיבמות (דס"ט ב') ס' רב דהולד ממזר ולא מהני בדיקת האם ובפשוטו טעמא דרב דס' כר"י אלמא דלר"י גם בספיקא דאפקרה לא מהני ברי וח"כ וי"ל דלאו משום דס' רב כר"י אלא דס' כר"א דאמר מאן דמכשר בה פוסל בבתה דחזקת האם לא מהני להבת. וראיה לדבר מדפרכינן בסוגיא הא דא"ר אין אוסרים על היחוד לימא דלא כר"י. ולא פריך בחזקה יותר דרך רומיא דרב אדרב מהאי דבא על ארוסתו. אלא ע"כ די"ל דטעמיה בהאי משום דס' כר"א. וא"ת והא ביבמות שם מדמי האי דילדה תאכל בתרומה אף דמיירי לגבי עצמה. וי"ל דמ"מ לענין דנבעלה לישראל אין ח"כ מסייעתה דהא לא נפסלה בכך אלא דאין העובר מאכילה בתרומה ולגבי זה אין לה חזקה ואדרבה קצת חזקת איסור נמי איכא:
+
+Mishnah 9
+
+[אות יג] <b>תוי"ט ד"ה נאמנת כו'. אבל בתה הא פסקי' כו'. </b>נראה דעת התי"ט דבתה כיון דאילו לא נאמין לעדותה היו פוסלין אותה לקהל והוי כדיעבד מש"ה מכשירים אותה אף לכהונה. אך לא ידעתי למה צריך לדחוק בכוונת הרע"ב כאן ובקדושין הלא בפשוטו י"ל דדוקא לאכשורה בקהל נאמנת דהוי דיעבד. אבל לכהונה גם בתה פסולה לכתחילה. וזהו מסקנת דעת הרמ"א בשו"ת (סימן כ"ד) עיי"ש.
+
+Mishnah 10
+
+[אות יד] <b>במשנה אם רוב אנשי העיר משיאים לכהונה. </b>נראה דאם הרוב עודף על המיעוט רק בא' דיש למשל נ"א כשירים ונ' פסולים דבזה אסורה לכהן מאותה העיר דהא הוא יודע בעצמו שהוא לא בא עליה וא"כ הוא אינו בכלל הספיקות ולגבי דידיה נשאר רק מע"מ שעומדים בספק ואינו יכול לתלות ברוב וחידוש שלא נמצא מפורש מי שדיבר מזה:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות טו] <b>תוי"ט ד"ה כתובתה וכו'. דמגו במקום עדים הוא. </b>לפ"ז לא הוצרך התוי"ט לומר בתחלה דהכא מודה ר"ג כיון דאיכא ברי וברי דהא בלא"ה ניחא דבליכא עדים הבעל מהימן משום מגו. ובתוס' כתב דהא דמצרכינן לתרוצא דמודה ר"ג בברי וברי היינו למ"ד הטוען אחר מעשה ב"ד ל"א כלום. וא"כ לדידן בפשוטו ניחא. ואפשר לומר דמ"מ כיון דהאמת הכי הוא מש"ה נקט לה התוי"ט כדי לאוקמי מתני' בכל גווני דאף במקום שאין כותבין דא"נ לומר פרעתי וליכא מגו מ"מ בלא עדים הבעל מהימן דהוי ברי וברי. ואף במקום שכותבין ונאבדה דאיכא מגו מ"מ מהני עדים דהוי מגו במקום עדים:
+[אות טז] <b>בא"ד מפני שהוא מודה במקצת. </b>ובבעל התרומות (שער ז' ח"ב סימן כ"ז) כתב בשם יש מפרשים דהכא ליכא שבועה דאורייתא דלא הוי הודאה ממין הטענה וכטענו חטים והודה בשעורים דמי עיי"ש וצ"ע:
+
+Mishnah 2
+
+[אות יז] <b>תוי"ט ד"ה ומודה ר"י. ומכיון דלאיסור והיתר לא מהימנא. </b>ק' לי דלענין מאי לא מהימנא לאיסור הא באשת כהן אף לדבריה אסורה היא. ובאשת ישראל כיון דמיירי בנתקדשה אחר ג"ש ויום אחד מדקתני עד שלא ארסתיך נאנסת הא באמת מותרת לבעלה מטעם ס"ס וא"כ לא נתבטל דבריה לענין איסור:
+[אות יח] <b>בא"ד והתוספות מפרשים וכו' יכול לומר חי אני. </b>היינו דהתם במכ"ע עצמה לא היתה נאמנת כדס"ל לר"י והוי רק קצת מגו דהוא טענה מעולה דלא פסלה נפשה מכהונה בזה ס"ל לר"י דלא מהני מגו אבל היכא דאי טען להד"ם הוי נאמן הוי מגו מעלי' כ"כ מהרש"א והוציא כן מדברי תוס' (די"ג א' ד"ה רב אסי כו'). ועדיין ק"ל דתוס' בקושייתם על רב אסי הא בלא"ה יקשה דאמאי במשארסתני נאנסתי לא ס"ל לר"י מגו וגבי שדה זו של אביך אמרי' מגו והא זהו פרכת הש"ס ולפי שינוי' דשור שחוט והיינו כסי' הנ"ל ממילא ליכא קושיא לר"א וזהו תירוצם דתוס' וצ"ע:
+
+Mishnah 3
+
+[אות יט] <b>בהרע"ב ד"ה אנוסים כו'. מחמת קורבה. </b>ולא משוו נפשייהו רשעים בכך דהא אומרים דהאמת שהלוהו ואף דגורמים שיטרוף ממשעבדי שלא כדין מ"מ אין זה מעשה רשע כיון דהלוהו באמת קודם שקנה ולא הי' לו לקנות. ועוד יכולים להתנצל ולומר סברנו שהמלוה לא יסמוך עלינו אלא יחתום עליו עוד עדים כשרים סמ"ע. ולפ"ז מיירי רק באומרים שההלואה היא אמת אלא דבאו לפסול השטר ע"י שקרובים היו ומ"מ אפי' מע"פ לא הוי דהוי תחלתו בפסול. אבל הט"ז כתב דסמכו עצמם דמסתמא יהא גלוי לכל שהם קרובים ולא ידונו על השטר עיי"ש. א"כ אפשר דגם באומרים קרובים היינו וההלואה הי' שקר מהימני. אמנם לענ"ד נסתר זה מדברי תוס' בשמעתין (ד"ה חזקה אין העדים וכו') וצ"ע דבעיא היא (פ"ק דב"ב) ולא אפשיטה וכו' כוונתם לא דנפשט מדר"מ דלא אמרינן מגו במק"ח דהא למסקנא טעמא דר"מ דס"ל מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו. אלא כוונתם דנפשוט מדרבנן דאמרי' מגו במק"ח. ואם נימא דאף באומרים פס"ע היינו והמלוה חתם אותנו בלא דעת הלוה ולא ראינו ההלואה וחתמנו שהיינו קרובים. א"כ לא נפשוט האיבעיא דדלמא באמת מיירי רק בכה"ג ואלו אמרי פס"ע היינו והלואה היה אמת א"נ דהוי מגו במק"ח דמלוה גופי' מידק דייק אע"כ דס"ל א"א לאוקמי בהכי דבזה גם בפס"ע היינו משוי נפשייהו רשעים. (אמר י"מ התלמיד לכאורה יש לדחות דברי רבינו די"ל דהתוס' ס"ל כהט"ז ומ"מ קושייתם מהא דאמר חזקה אין העדים וכו' והיינו לפי סברא הראשונה שכתבו התוס' (שם ד"ה קטנים) דהך חזקה אין העדים כו' לא תליא בהך סברא דמלוה מידק. וכן מבואר בהדיא באורים ותומים בכללי מגו (סי' ס"ג) עיי"ש. ויהיה מדוקדק מה דהעמידו תוס' קושייתם על הא חזקה אין העדים ולא על דלעיל מלוה גופי' כו'. אך אפשר לתרץ דברי רבינו דהוא אזיל לשיטתו אשר בספר דרוש וחידוש שלו בסוגיין עמד בקושיא על תירוץ שני של התוס' ותופס לעיקר שהחזקה אין העדים כו' ג"כ עיקר הטעם דמלוה מידק דייק עיי"ש ויהי' מוכח דהתוס' לא ס"ל כהט"ז. וע"כ צריכים לומר דקושי' התוס' היא רק מפ"ע דבקטנים בודאי לא שייך שמשווים עצמם רשעים כיון דבאותה שעה קטנים היו ומה שהעמידו קושי' על חזקה אין העדים כו' ע"כ היינו משום דכאן מוזכר לשון חזקה ועדיין הדבר צ"ע ובפרט בענין סברת החזקה אין העדים שאפשר לפרש דלא כמבואר בספר דרוש וחידוש ואין כאן מקום להאריך):
+[אות כ] <b>תוי"ט ד"ה אינן נאמנים וכו'. דבשני עדים לא אמרינן מגו. </b>וברישא דמתני' דאמרינן מגו דאי בעי שתקי. והר"ן הוסיף דברישא אין אחד צריך לחבירו דאם הוא שותק ממילא לא היה מתקיים השטר וכ"כ הש"ך (סימן פ"ב) בכללי מגו וכ"כ בספ"י. ולפ"ז הא ואם יש עדים היינו אפי' ע"א דבזה אם הוא שתק מ"מ יהיה קיום ע"י השני בצירוף העד מן השוק. ואף לפ"ז אם הי' ג' עידי השטר ואמרו כת"י הוא זה אבל אנוסים היינו לא היו נאמנים דהא כל אחד לעצמו אינו מועיל בשתיקתו כיון דאיכא ב' עדים מבלעדו. וצ"ע:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות כא] <b>במשנה שהפה שאסר. </b>ק"ל למאי צריך לזה הא בדיבורה א"א הייתי לא מהימנא לב"ד בדרך נאמנות ועדות ואנן אמרי' שאינו אמת אלא מדין שויי' אנפשה חד"א וכיון דהיא מסיימת וגרושה אני מעולם לא אסרה. ובפרט בנשביתי וטהורה אני דשבויה עצמה ליכא איסור כלל אלא הטומאה והיא ידעה בעצמה אם נטמאה אי לא ולזה באמירתה נשביתי ליכא ענין שויי' אנפשי' חד"א אם יודעת בעצמה שלא נטמאה וכאשר אמרה בעצמה טהורה אני א"כ למ"ל טעמא דהפה שאסר הא לדידן ליכא בירור כלל על השביה ושויי' אנפשי' חד"א ג"כ ליכא. גם ק' לי לישנא דמתני' ואם יש עדים שהיתה א"א והיא אומרת גרושה אני דמשמע דאחר שבאו עדים אמרה גרושה אני. והא באמת אף באמרה תחלה א"א הייתי וגרושה אני ואח"כ באו עדים לא מהני ואפי' בבאו עדים אחר שנשאת לא מהני. וא"כ הי"ל למתני' סתם ואם באו עדים שהייתה א"א א"נ והי' קאי ארישא דא"א הייתי וגרושה אני נאמנת ואם באו עדים אח"כ א"נ. וכן בסיפא דשבויי' למאי קתני ואם באו עדים וכו' ואמרה טהורה לא לתני כלל ואמרה טהורה אני והוי קאי ארישא דנשביתי וטהורה אני דנאמנת ואם באו עדים היינו אח"כ (והיינו קודם שהתירוה להנשא) ועלה שייך למתני ואם משנשאת וכו' וצלע"ג:
+[אות כב] שם <b>ואם יש עדים שנשבית. </b>ודוקא אם העדים לפנינו אבל על קול שיש עדים במדה"י שנשבית אין אוסרין (גמרא כ"ג א'). ואינו דומה לקול שיש עידי קדושיה. משום דשאני שבויה דמנוולה נפשה גבי שבאי. או משום דשבויה רק איסור לאו וקדושי' איסור מיתה תוספות קדושין (י"ב ב' ד"ה אם). ותמהני ואיך אפשר לומר כטעם השני והא ב"ב (קל"ה א') באיכא סהדי במדה"י דאית ליה אחי קאמר גם כן אם הקלו בשבויה ניקל בא"א (וגם שם פירשב"ם דאיכא איסור חנק וצ"ע) ומה איסור מיתה איכא התם והא היא אלמנה והחשש רק דהיא זקוקה ליבם ואסורה בלאו. וכ"כ ק"ל בתוס' יומא (נ"ה ב' בד"ה השולח חטאתו). דדוקא במביא גט חיישינן למיתה משום חומרא דא"א. והא החשש רק דמת והגט בטל וזקוקה ליבם וא"כ אין כאן חשש א"א:
+[אות כג] <b>תוי"ט ד"ה אשת איש הייתי וכו'. דלא הוי תיובתא לי"א בתרא נ"ל דלהכי איצטריך. </b>לענ"ד בפשוטו לק"מ דנראה דמה דקתני ואם יש עדים שהיתה א"א והיא אומרת גרושה אני וכן בשבויי' ואם יש עדים שנשבית ואמרה טהורה אני לא דאומרת השתא שהיא גרושה או טהורה דזהו פשיטא דא"כ בטלה כל דיני שבויי' וגם א"כ היכי קתני עלה ואם משנשאת באו עדים לא תצא הא בלית לה מגו פשיטא דתצא ואף בשבויה דהא אף בנשבית תחת בעלה תצא כדאיתא בפרקין במשנה ט' מכ"ש בנשבית מקודם ונשאת אח"כ ובאו אח"כ עדים דנשבית דתצא א"ו דאומרת טהורה היינו שמחזקת דבריה מה שאמרה מקודם מש"ה בנשאת ובאו עדים ל"ת כיון דכבר היתה נאמנת במגו. וא"כ ממילא ליכא קושיא דלתני רבותא יותר דאף באמרה א"א אני. ואחר כ"ד גרושה אני דא"נ. דזהו רבותא דאף שאמרה א"א הייתי וגרושה אני דכבר נאמנת בדבורה דגרושה אני מ"מ אם אח"כ באו עדים דהיא א"א אסורה:
+
+Mishnah 6
+
+[אות כד] <b>בהרע"ב ד"ה הרי כו'. מסיח לפי תומו. </b>והר"ן הוכיח מסוגיין דקטן אף בלא מסיח לפי תומו נאמן:
+[אות כה] <b>בתוי"ט ד"ה שנשבו וכו'. וכתבו התוס'. </b>לענ"ד לפי מ"ש הרא"ש בתשו' (כלל ס"ו סי' ח') והובא בש"ך (סי' נ"ח ס"ק י"א ובסי' פ"ב בכללי מגו אות ה') דאם על הטענה שהיה יכול לטעון יש עדים פסולים נגדו לא הוי מגו דלא רצה להכחיש העדים עיי"ש א"כ מתני' דהכא י"ל דמיירי דעדים פסולים מעידים דנשבו ואילו לא הודית דנשבית לא נאסרה ע"י פסולים ולזה נקט אמרה נשביתי וטהורה אני דאסורה מחמת הודאתה דנשבית וא"נ לומר טהורה אני במגו דלא רצתה להכחיש עדים פסולים:
+
+Mishnah 7
+
+[אות כו] <b>בתוי"ט ד"ה וכן שני אנשים. משום פלוגתא דר"י ורבנן. </b>וכ' תוס' אבל בב' נשים משמע דלא פליג וכו' אבל למאי דמוקי פלוגתייהו משום גומלים קשה. וק' לי הא י"ל דהך אוקימתא אזלא לר"י לקמן (דף ל"ו) דר"י ור' דוסא אמרו ד"א ולר"י שבויי' מותרת א"כ לא מצי ר"י למפלג על ב' נשים שנשבו וצ"ע:
+
+Mishnah 8
+
+[אות כז] <b>בתוי"ט ד"ה רבן שמעון ב"ג כו'. דבמקום קול הוי חד מהימן. </b>אף דקול עדיף מע"א דע"י קול אחתינהו וע"י ע"א לא היינו מחתין ליה דאין ערעור פחות משנים מ"מ מסקינן ע"פ ע"א כיון דמסייע ליה החזקה לבטל הקול. תוס':
+[אות כח] <b>בא"ד אלא שראיתי להר"ן כו'. </b>וגם בתוס' מפורש כן דכתבו לעיל לפי אוקימתא דפליגי בגומלין דמיירי בתרומה דאורייתא ואלו הכא כ' דהך מיירי בתרומה דרבנן דבתרומ' דאורייתא לא מוקמי' אחזקה אף למ"ד תרי ותרי ספיקא דרבנן:
+
+Mishnah 9
+
+[אות כט] <b>הר"ב ד"ה פסולות כו'. דאשת כהן אסורה. </b>אף דזהו שייך גם בפנויה להנשא לכהן ולפסול מתרומה דבי נשא מ"מ אסברא לה באשת כהן דאילו בפנויה ע"כ דמיירי באומרת טהורה אני. דבאומרת טמאה אני פשיטא דאסורה משום דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא. וא"כ נשמע דאינה נאמנת על עצמה ולא הוי צריך למיתני הסיפא ואין נאמן אדם ע"י עצמו. אבל אם מיירי באשת כהן י"ל דס"ד דמיירי באומרת טמאה אני דבעלמא אינה נאמנת משום דאמרי' עיניה נתנה באחר והכא נאמנת. ספר כתובה. ועדיין אינו מספיק על לשון הרע"ב דא"כ אסורה כשנאנסה והתוי"ט הביא עלה הילפותא הא בלא"ה אסורה דנתחללה מביאת נכרי דאפי' פנוייה אסורה לכהן וכמ"ש. ולפי מ"ש בהגהת ש"ע (סי' ז') בשם ש"ג דבנשואה שבוייה וע"א מעיד דטהורה והיא אומרת נטמאתי נאמנת לאסרה עצמה על בעלה ול"א בזה עיניה נתנה באחר. נסתרו דברי הס"כ דאיך היה אפשר לומר דמתני' בנשואה ודוקא באמרה טמאה אני א"כ היכי קתני עלה אפילו עבד ואפי' שפחה נאמנות הא באמרה טמאה היא נאמנת נגד העבד ושפחה:
+[אות ל] <b>שם בהרע"ב ד"ה אין אדם. הר"ז לא ישאנה. </b>ואם נשאה לא תצא כ"כ הריטב"א יבמות בשם תוספות. וההיא דזכריה בן הקצב דאסרוה עליו צ"ל דבעל גרע דעל עצמו ליכא עדות כלל אבל בפנויה שהמעיד אינו בעלה ושם עדות עליו ואח"כ נשאה בזה ל"ת:
+[אות לא] <b>תוי"ט ד"ה אפילו שפחה. חוץ משפחתה. </b>וכן בנה ובתה א"נ ובמסל"ת הכל נאמנים חוץ היא ובעלה:
+[אות לב] <b>שם ד"ה ר"ז בן הקצב. והי' כהן כ"כ רש"י. </b>לענ"ד יש הפרש בין הרע"ב לרש"י בזה דהרע"ב מפרש כן במתני' משמע דצריך לזה דרך פירוש במתני' דאילו לא היה כהן למאי נ"מ דא"נ ע"י עצמו נשמע מיני' דס"ל להרע"ב דבעלה ישראל שמעיד על אשתו דנאמן לענין שאם תתאלמן ממנו דמותרת לכהן דזהו לא מקרי על עצמו כיון דלדידיה ליכא נ"מ בזה. אבל רש"י לא פי' כלום במתני' רק על הברייתא דקתני ואף עפ"כ יחד לה בית בחצרו. ע"ז כתב רש"י אעפ"כ שאסרו עליו שהיה כהן מדלא פי' כן במתני' שהיה כהן משמע דבמתניתין אינו הכרח לזה דלא קתני דאסרו עליו די"ל דהיה ישראל אלא דא"ל דא"נ להתירה לכהן לכשתתאלמן ורק בברייתא דמוכח דאסרי עליו כתב רש"י דכהן היה:
+
+Mishnah 10
+
+[אות לג] <b>הרע"ב ד"ה זה כתב כו'. שקיום שטרות דרבנן. </b>ודוקא לקיים חתימת עדים אבל לקיים חתימת הלוה היא דאורייתא ובעינן עדות מעליא. סמ"ע וש"ך:
+[אות לד] <b>שם בהרע"ב ד"ה ושהי' איש פלוני. תרומה דרבנן. </b>ומיירי באין גדול עמו דאל"כ באותו גדול לחוד סגי כיון דאין מעלין ממנה ליוחסין. תוס'. וע"ז קאמר הרע"ב אבל תרומה דאורייתא אין מאכילין ע"פ עדות כזה ר"ל בלא גדול עמו והא דלא מוקי בתרומה דאורייתא וביש גדול עמו דממנ"פ אם אין מעלין מתרומה דאורייתא ליוחסין מהני הך גדול לחוד דע"א נאמן ואם מעלין מתרומה ליוחסין לא מהני גדול עמו דדלמא יעלו ליוחסין ע"י עדות זו דראו בקוטנם. אע"כ דמיירי בתרומה דרבנן ובאין גדול עמו:
+[אות לה] <b>תוי"ט ד"ה שיצתה. ויש מחלוקת בין המפרשים. </b>בתוס' ערובין דנ"ט א' ד"ה אפי' עבד נסתפקו אם קאי ההיא דהכא ביש גדול עמו גם על עד כאן היינו באים בשבת. ויהיה נשמע דע"א לחוד א"נ. וההיא (דפ"ה מ"ה) דעירובין אפי' עבד אפי' שפחה מיירי באמת דיש אחר עמו. או דלא קאי על הך דע"כ היינו באים בשבת ובאמת ע"א נאמן ומתני' דערובין כפשטא עיי"ש. ובאמת ק' לי מה"ת לומר דאין ע"א נאמן דמ"ש זה מכל איסורים דע"א דנאמן עכ"פ בלא אתחזק איסורא. ועל ההיא דעירובין דקתני דעבד או שפחה נאמן דלא אמרו חכמים את הדבר להחמיר אלא להקל. ומפרש בסוגיא שם דתחומין דרבנן. והלא אף היה דאורייתא אמאי לא נאמנו מדין ע"א נאמן באיסורין (דאפילו עבד ושפחה דדינייהו בכל דבר כאשה נאמנות) [אמר י"מ התלמיד תיבות אלו דאפי' כו' רשמתי בין שני חצאי לבנה כי לענ"ד הדבר צ"ע דאם נפרש כוונת רבינו בפשיטות דקושיא שני' מקשה על הגמרא דעבד ושפחה בעצמם יהו נאמנים דדינייהו כאשה הא זה כבר הקשה בתוס' ד"ה ותחומין ותירצו בתחומין לא הוו בידה אף דלכאורה אין ראיה לסברתם והדבר צ"ע עכ"ז התוס' מכריחין סברתם מחמת קושיא הנ"ל וגם ראיה מקטן כמבואר בדבריהם יעו"ש (ועוד אפשר לתרץ קושיית תו' דבתחומין יש טירחא רבה כמבואר בריטב"א שם משום הכי לא האמינו לנשים) ואולי יש איזה חסרון תיבות בדברי רבינו וקודם תיבות דאפי' כו' צ"ל אע"כ מיירי בלא גדול עמו ומחמת שהוא מדרבנן משום הכי אמרו דאפי' כו' ויהיה כוונת רבינו לאלם קושיתו על התוס' וצ"ע כי הלשון קצת דחוק]:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות לו] <b>במשנה על הגיורת. </b>היינו באונס דאילו במפותה כיון דקנסה לעצמה הוי מחילה כמו במתני' ו':
+[אות לז] <b>תוי"ט ד"ה הכותית. וא"ת אמאי לא חשיב נמי אלמנה לכ"ג. </b>בתו' תירצו תחלה ע"ז דבפסולי כהונה לא מיירי והא דלא חשיב מצרי ואדומי משום שיש להם היתר. א"נ דלא חשיב אלא חייבי לאוין אבל קשה דלתני מחזיר גרושתו משנשאת ונבעל' שלא כדרכה (מבואר דס"ל דנשאת וגרשה ג"כ יש לה קנס וזה דלא כמ"ש התוי"ט בפרקין (מ"ג) בשם הטור. והא דלא נקטי משנתארסה היינו דזה אפילו לר"י בן כיפר דס"ל ביבמות (י"א ע"ב) דמחזיר גרושתו מאירוסין מותרת מן הנשואין אסורה וס"ל דבעי ג"כ נבעלה כיון דטעמא דריב"כ דכתיב אשר הוטמאה. ומ"מ דברי תוס' תמוהים דהא מבואר קדושין (ט' ע"ב) דבעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה וא"כ אין כאן קנס. וכמדומה מצאתי אח"כ הקושיא בס' כתובה). ועוד הו"מ למתני יבמה לשוק (וק"ל אמאי לא נקטי דהו"מ למתני בא על סוטתו שאירסה וזנתה תחתיו שלא כדרכה וגירשה ואח"כ אנס אותה. ואפשר לומר דתוס' רצו להקשות דליתני מה שהוא לאו אליבא דכ"ע אבל סוטה לר"י ב"כ ביבמות שם ליכא לאו בסוטה). וע"ז מסקו דתנא ושייר א"נ דלא חשיב אלא פסולי קהל עכ"ל. ומ"מ אין זה כולל תירוץ על הכל דהא מצרי ואדומי הוא ג"כ פסולי קהל וצריכים לתירוץ הראשון דיש להם היתר או דלא חשיב חייבי עשה:
+[אות לח] <b>במשנה הבא על אחותו. </b>בפ"ח דסנהדרין (מ"ז) איתא דבחייבי כריתות וחייבי מיתות ב"ד מצילין אותן ע"י נפשן להורגן כמו שכתב הרע"ב שם. ובש"ס שם הקשו ממתניתין דהכא דמחייב קנס בחייבי כריתות הא אין אדם מת ומשלם (דאף ע"ג דלא אקטל הו"ל כמו חייבי מיתות שוגגים דפטורים לשלם פירוש רש"י). ומסיק דהכא מיירי ביכול להצילו באחד מאיבריו:
+[אות לט] שם <b>אע"פ שהן בהכרת. </b>אבל סתם מתני' דפ"ק דמגלה (מ"ה) כר' נחוניא בה"ק דח"כ פטורים מתשלומים כדאיתא בסוגיא דשם (דף ז' ב'):
+
+Mishnah 2
+
+[אות מ] <b>במשנה ולא יהיה אסון. </b>בתוספות בסנהדרין (דמ"א ע"א ד"ה אבל סקילה וכו') הקשו כיון דקרא כתיב ברוצח מנ"ל בנסקלין ונשרפין דפטורים מתשלומים כדמשמע בסוגיא דסנהדרין שם דלא ילפי' חייבי מיתות מהדדי:
+[אות מא] <b>בתוי"ט ד"ה ועל השבויה. אף ע"ג דמדאורייתא כו'. </b>לכאורה י"ל דשאני התם דחזקת היתר שלה מסייע לברי שלה אבל להוציא ממון י"ל דמאורייתא חיישינן שנבעלה. אח"כ ראיתי שכ"כ הפ"י:
+[אות מב] <b>שם ד"ה שנאמר וכו'. לענין חובל דמשלם ואינו לוקה. </b>והא דכ' הרע"ב ומפורש כן בסוגייא דמתני' דהכא דיש להם קנס מיירי בלא אתרו בו. הא גם באתרו לא ללקי כיון דאיכא בושת ופגם דזהו חבלה דממונא משלם מלקי לא לקי. ועיין בתו' בשמעתין ד"ה אלמא כו' בת"י דנקט לבושת ופגם דהוי חובל. וצ"ל דס"ל ממונא לקולא וא"כ י"ל דהטעם דהתורה היקל בחובל כיון דהלאו דלא יוסיף הותר מכללו במלקות וכדאיתא בסוגיין וא"כ י"ל דזהו רק לגבי לאו דחבלה אבל הכא דלאו הוא ממזר וכדומה הוי כמו בעלמא דמלקי לקי וממונא לא משלם. וזהו שלא כפסקא דהש"ע חוה"מ (סי' תכ"ד בסמ"ע סק"ג) שחובל בחבירו ביוה"כ אפי' אתרו ביה משלם דבחבלא ממונא משלם מלקי לא לקי הרי דאפילו בלאו דמעלמא אמרינן בחובל דממונא משלם מלקי לא לקי וצ"ע:
+
+Mishnah 3
+
+[אות מג] <b>תוי"ט ד"ה נערה. טור (סי' קע"ז) </b>עמ"ש לעיל במ"א (אות ל"ט) בתוי"ט ד"ה הכותית דמדברי התוס' מבואר דיש לה קנס. ומ"ש התוי"ט וראיה גמורה ממשנה ד' דפ"ק. לענ"ד אפילו קצת ראיה ליכא דהתם הטעם דהוא נושא אותה בחזקת בעולה דאף דעדים מעידים אותה שלא נבעלה מ"מ חושב דלשבחה אומרים כן כמ"ש תוס' (שם די"ב א' ד"ה שאני) וכיון דהוא נושא אות' בחזקת בעולה לא תקנו לה כתובה רק מנה. משא"כ הכא דלא שייך כן וכיון דמעידים עדים שלא נבעלה מה"ת לא יהיה לה קנס ובפרט באם היתה נדה כשנשאת לחופה ונתאלמנה קודם שתטהר דכתבנו לעיל פ"ק (א"ב) בשם שה"ג דיש לה כתובה מאתים אם כן פשיטא די"ל דגם קנס יש לה:
+
+Mishnah 4
+
+[אות מד] <b>בהרע"ב ד"ה לכשיוציאה כו'. לכשלא יכנוס כו'. </b>בין שהוא אינו רוצה בין שהיא או אביה מעכבים. והא דהיא יכולה לעכב היינו ביתומה או שבגרה אח"כ דבלא"ה הרי אביה יכול לקדשה בע"כ. ולחד תירוץ בתוס' אף בנערה אף דמיאון דידה אין מבטל הקדושין דאב כונסה באמת מ"מ מהניא מיאון דידה שישלם קנס (ויהיה הפירוש לכשלא יכנוס מדעתה תוספות):
+
+Mishnah 5
+
+[אות מה] <b>בתוי"ט סד"ה שנאמר כו'. ולא דחי לל"ת. </b>ות"י כ' דהכא בדידה ליכא עשה דהא אי בעי אמרה לא בעינא ליה הלכך אין לה לעבור בלאו משום עשה דידיה. והא דנקט במתני' הטעם דלו תהיה לאשה אשה הראוייה היינו דלאו מיתורא דריש אלא דכתיב ולו תהיה דילפינן מיניה דמדעתה א"כ לא מקרי ראוייה לו דאין עשה דוחה לל"ת דכיון דאי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל. או דמתני' מיתורא יליף ומה דפרכינן וניתי עשה ולדחי לל"ת היינו דדלמ' קרא אתי' לחייבי כריתות דלא נימא כיון דאתרבאי לקנס אתרבאי לנשואין להכי כתי' קרא דלענין נשואין רק בראויי' לו ולהכי פרכינן דנימא דחייבי לאוין מקרי ראויה לו דעשה דוחה לל"ת. תוס'. וביבמות (דנ"ט ב' ד"ה ה"מ ר"מ) אחר תירוצם זה דפירכת הש"ס דדלמא קרא אתיא לח"כ דלא נימא כיון דאיתרבאי לקנס מותר לקיימן כתבו עלה אבל קשה דמשני היכי אמרי' דדחו כגון מילה בצרעת וכו' א"כ למ"ל קרא שלא ישאנה. ולא זכיתי לעמוד על עומק כוונתם בזה דהא אפי' לח"כ צריך קרא דלא נדמי לקנס וגלי לן קרא דמ"מ לנשואין בעינן ראוייה לו וממעטים לח"כ וכן לח"ל כיון דמצד דחייה עשה לל"ת ליכא כיון דכי אמרה לא בעינא ליכא עשה וא"כ בעצמותו אינו ראוי לו וצע"ג:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות מו] <b>בהרע"ב ד"ה המית שורי. דקסבר כופרא ממונא. </b>משמע דאילו כופרא כפרה הוי קנס וזה תמוה דהא בב"ק (דמ"א ע"ב) דמשנינן דר"א סבר כופרא כפרה מש"ה אפי' בתם לא הוי קנס עיי"ש. וגם הא בב"ק (מ' ע"א) אמרי' דכ"ע כופרא כפרה וא"כ יקשה ממתני' דהכא דמשלם ע"פ עצמו וכן הרמב"ם פסק כופרא כפרה ואפ"ה פסק דמשלם ע"פ עצמו וצע"ג. וע' בפני משה על הירושלמי (פ"ד דבב"ק ה"ד):
+[אות מז] <b>תוי"ט ד"ה האומר כו'. מדתנן בתו של פלוני כו'. </b>בלא"ה מוכח כן דהיכא דלדידיה היא כמפותה מחלה ואי דמשכחת באמר שפיתה אותה ברשות אביה ועתה בגרה דלא הוי מחילה כיון דבשעת ביאה לא הוי דידה כמ"ש התוי"ט (רפ"ד) בשם הר"ן. ואף לשיטת הסוברים דבבגרה קודם העמדה בדין בושת ופגם לאביה מ"מ י"ל דמיירי במת אביה והבת היא יורשת א"כ גם דקדוקו של התוי"ט ליתא דמה"ט נקט פתיתי את בתו של פלוני היינו דבשעת פיתוי היתה של פלוני:
+[אות מח] <b>שם ד"ה המית. דאף ע"ג דבכלל כפל יש קרן. </b>היינו דמרישא בפתיתי דמחייב בבו"פ ומ"מ פטור מקנס היינו דכל אחד הוא ענין בפ"ע ואינו כלול הבו"פ בתוך הקנס. אבל כפל דהוא שני פעמים קרן הוי כמו קרן מרובה בזה הוה ס"ד כיון דמחייב במקצת מהכפל דהיינו הקרן יתחייב בכולו. ודוחק, ולהסוברים דבגרה או מת האב עד שלא עמד בדין הבו"פ דאב או דאחיה. י"ל דמדרישא הו"א דמיירי דוקא בגוונא זה דבהודאתו מחייב עצמו בבו"פ להאב או לאחיה ובקנס לדידה בזה פטור מקנס. אבל גנבתי דמחייב הכל לבעלים ס"ד מגו דמהני הודאתו לזה על הקרן יהנה ג"כ על הקנס כיון דהכל לחד גברא:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות מט] <b>תוי"ט ד"ה נערה כו'. לאביה נמי פשיטא מדקא יהיב מפתה. </b>וכתב תוס' אף ע"ג דאיכא למימר דהא דמחייבים מפתה היינו בקטנה דלאו בת מחילה היא (והא דאינו נותן צער אף דפיתוי קטנה אונס מ"מ כיון דעושית ברצון אין לה צער). וכרבנן דאמרי יש קנס במקום מכר. מ"מ משמע לי' דבנערה מיירי דפשטא דמתני' אאלו נערות דרישא קאי עכ"ל. ולכאורה בפשוטו ניחא דא"א לומר דמיירי בקטנה דהא קתני בסיפא דמתני' שם והמפתה לכשיוציא כו'. ואם בקטנה כיון דפיתוי קטנה אונס מחייב לישאנה כמו אונס:
+[אות נ] <b>במשנה עד שבגרה. </b>וכן נשאת קודם העמדה בדין אבל נתארסה אף לרע"ק דמתני' (ג' בפ"ג) דנתארסה קנסה לעצמה מ"מ בנבעלה קודם שנתארסה ואחר כך נתארסה קודם העמדה בדין הקנס לאביה:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות נא] <b>במשנה יש לה אב ואין לה פתח בית אב. </b>בתוס' הקשו למ"ד בסנהדרין נקטעה יד העדים פטור דבעינן קרא כדכתיב ה"נ נימא בעינן קרא כדכתיב. ותירצו דשאני הכא דגלי קרא ומתה לרבות הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה והיינו נמי אין לה אב עכ"ל. והו"ה דהומ"ל דמדאיצטריך בישראל למעט הורתה ולידתה שלא בקדושה אף דממילא אין לה אב. אולם ק"ל דהא תוס' בדיבור שלאח"ז ד"ה ואימא לרבות וכו' כתבו דבחליצה דאייתר בישראל ממעטינן אף הורתו ולידתו בקדושה אבל הכא דבישראל לא אייתר מסברא לא היינו ממעטינן הורתה ולידתה בקדושה וע"כ קרא דומתה בא לרבות הורתה שלב"ק ולידתה בקדושה עיי"ש לפ"ז קשה לי למ"ד בעי קרא כדכתיב מנ"ל דומתה מרבינן הורתה שלב"ק ולב"ק דלמא ומתה אתי להורתה ולידתה בקדושה דאי לא כ' ומתה היינו אומרים דבישראל לא איצטריך ללידתה שלב"ק דבלא"ה ממעט כיון דאין לה אב ובעי' קרא כדכתיב ועל כרחך דבישראל ממעט להורתה ולידתה בקדושה כמו בחליצה לזה אצטריך ומתה לרבות הולדב"ק. וע"כ בישראל קאי להורתה שלא בקדושה ולב"ק ומוכח באמת דלא בעי' קרא כדכתיב. וצע"ג:
+[אות נב] <b>הרע"ב ד"ה הר"ז בחנק. דכתיב כי עשתה נבלה בישראל. </b>מבואר בסוגיין דבישראל אתא למעוטי הורתה ולידתה שלא בקדושה וק"ל למה דס"ל לתוספות פ"ק (י"א ע"א) דההיא דגר קטן מטבילין ע"ד ב"ד דזכין לאדם שלא בפניו הוי רק גר מדרבנן אבל לא מדאורייתא דקטן לית ליה זכייה מדאורייתא ולא משכחת מדאורייתא גר קטן רק בנתגיירה אמה כשהיא מעוברת עיי"ש א"כ נהי דמתני' דהכא דנתגיירה פחותה מבת ג' דהיא בחנק היינו באמת דאחר שגדלה חזרה וטבלה לשם גירות ואח"כ זנתה ומ"מ הוי חידוש דאינה בסקילה דמ"מ אחרי שהיתה מחזקת עצמה לגיורת דרבנן היא בחזקת שלא נבעלה אבל מ"מ קשה למאי צריך קרא למעט לידתה שלא בקדושה הא מה"ת אין הב"ד מגיירים בעודה קטנה עד שתגדל. וא"כ היא בחזקת בעולה וממילא ליכא סקילה וצ"ע:
+[אות נג] <b>שם בהרע"ב ד"ה ולא מאה סלע. דכולה פרשה בישראל כתיבא. </b>וכ"כ רש"י. משמע דמהך קרא דכי עשתה נבלה בישראל ילפי' הכל דבישראל קאי אכולה פרשה וכ"כ תוס' ד"ה א"כ בישראל בתירוצם הא'. אבל תמוה לי הא להדיא קתני בברייתא בתולת ישראל ולא בתולת גרים הרי דלענין לעונש הבעל כתיב ביחוד ישראל למעט גיורת וכמו שכתב תוס' באמת בתירוצם הב' ומה עלה על דעתם בקושייתם ובתירוצם הא' וצ"ע:
+
+Mishnah 4
+
+[אות נד] <b>בהרע"ב ד"ה ובמעשה ידיה. דכתי' וכו'. </b>בש"ס (קדושין ד') מצרכינן לב' קראי בקדושיה ובמעשה ידיה דאי כתיב קדושיה ס"ד משום דלא טרחה בה אבל מעשה ידיה דטרחה י"ל דלעצמה ואי כתיב מעשה ידיה י"ל משום דמתזנא מיניה ואע"ג דאין האב חייב לזונה דרך האב לזונה. תוס' (גיטין דמ"ז ע"ב ד"ה ולביתך). והא דלא ילפי' מציאה מקדושיה ומעשה ידיה דמה להנך דמפסיד האב על ידה. דבמעשה ידיה מפסיד מזונות ובקדושיה מפסיד זכותו דנפקא מרשותו תוס'. וק"ל היאך יהא אפשר ללמוד מע"י מכסף קדושיה הא באמת אביה מקבל קידושיה וא"כ הכסף קדושיה מצד עצמותו הוא לו כדאמרי' השתא אביה מקבל קדושי' אבל מע"י דיזכה אביה בשלה לא ידעי' וצע"ג:
+[אות נה] <b>תוי"ט ד"ה ומקבל את גיטה. כיון דאיכא מ"ד דלא ס"ל הכי. </b>אני בעניי לא מצאתי פלוגתא דתנאי בזה אם ארוסה יש לה כתובה או לא אלא דהוא איבעי' בש"ס ס"פ הכותב ופשיט לה מכמה מתני' וברייתות ודחי' לה. ואיך שייך לומר דמתני' סובר דאין לה כתובה או דנקט דלא נחית לפרש בפלוגתא:
+[אות נו] <b>שם ד"ה שאוכל כו'. וא"כ קשיא אמאי שייר. </b>והמהר"ם שי"ף תירץ (ברפ"ו דכתובות) דהא באב לא שייך כלל הדין דאינו יורש במקום שיש בן דהא אי אפשר שתלד קודם שתבגר וממילא לא הוי ברשות האב כיון דבגרה וכיון דמתניתין רצה למתני דזכיות הבעל הם יותר מזכיות האב עד שתבגר אם כן לא מצי למתני לענין ירושה במקום שיש לה בן דהא זהו לא שייך קודם שתבגר וליכא שייכות בשום פעם שהאב לא יירש את בתו קודם שתבגר עיי"ש. אך עדיין קשה איך קתני יתר עליו הבעל הא גרע כחו מאב לענין ירושת ראוי (ב"ב דף קי"ג א') גם לענין מע"י גרע כח הבעל דהא יכולה לומר איני ניזונית וא"ע וההעדפה לעצמה. אבל לגבי האב אם אומרת א"נ וא"ע ההעדפה להאב כדאיתא במסכתין דמ"ג ע"א. גם קשה דלתני יתר עליו הבעל לענין ירושה דאם מכרה ונתנה אין האב יורש. והבעל יורש ומוציא מן הלקוחות מכח תקנת אושא. ואף דיש לומר דמתניתין לא רצה לתני מה שהוא רק אחר תקנת אושא. מכל מקום למה דאמרי' ר"פ האשה שנפלו לימא תנינא לתק"א דרצה לומ' דמתני' דקתני מה שהוא לאחר תק"א יקשה כנ"ל. ולזה נראה דמתני' חשיב רק כללי שרשי זכיות מה שיש לאב ומה שיש יתרון להבעל שם ירושה ושם מע"י אבל לענין פרטי דיניהם לא חשיב:
+
+Mishnah 5
+
+[אות נז] <b>בתוי"ט ד"ה עד כו'. וקודם אביי ורבא אין הלכה כו'. </b>ולא ידעתי מאי צורך באריכות הזה הלא להדיא מסקי' בסוגיא בתיובתא לרב אסי מברייתא מפורשת:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות נח] <b>במשנה הרי גיטה וכתובתה תרפא וכו'. </b>מלשון זה דייק הרשב"א בתשו' (סי' אלף רנ"ד) דאינו יכול לגרש אשתו בע"כ אם אין לו לשלם כתובתה:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות נט] <b>תוי"ט ד"ה כותבת כו'. כשל תורה. </b>אין זה מספיק דהא ר"י ס"ל בדאורייתא בדבר שבממון תנאו קיים. ובסוגיי' איתא דס"ל לר"י כתובה דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה:
+[אות ס] <b>שם בתוי"ט ד"ה כל הפוחת. ואף ע"פ שהר"ב פוסק בספ"ז וכו' כ' הר"ן. </b>אין זה מוכרח בדעת הרע"ב דיש לומר דפוסק כר"מ ביסוד דהוי בעילת זנות אבל במה דס"ל לר"מ דתנאו בטל י"ל כיון דקי"ל כר"י דבדבר שבממון תנאו קיים אין לה כתובה אלא דהוי בעילת זנות כיון דר' יוסי ס"ל בסוגיי' דתנאו קיים י"ל דקי"ל הכי. וכן כתב הר"ן בפשיטות דמשמע כן אלא דבדעת הרמב"ם כתב דקי"ל דעשו חיזוק יותר משל תורה אבל בדעת הרע"ב אינו מוכח כן. ומה דס"ל לר"מ דהפוחת תנאו בטל משום דכתובה דאורייתא אף דנקט נמי ולאלמנה מנה וכתובה אלמנה היא דרבנן מ"מ כיון דעיקר כתובתה דאורייתא תנאו בטל. תוס'. ואפשר לומר נמי הא דס"ל לר"מ דמדרבנן תנאו קיים ול"א דעשו חיזוק היינו דליכא גבי' צד דאורייתא ל"ש לומר כשל תורה כגון אי מזונות היא דרבנן וכן כתובה אבל כיון דכתובה דאורייתא עשו בכתובת אלמנה חיזוק כשל תורה היינו שיהא שוה כמו הכתובה דהבתולה דהוא דאוריי'. וכמ"ש תוס' (ב"ב דף מ"ט ד"ה וכדרב כהנא) לחלק לרב בין ירושה דס"ל דעשו חיזוק כיון דשאר ירושות דאוריי' עשו ירושות בעל כשאר ירושות דאוריי' אבל בפירות לא עשו חיזוק עיין שם:
+
+Mishnah 2
+
+[אות סא] <b>במשנה הגיע זמן ולא נשאו. </b>ברש"י בכתובות (ד' מ"ח ע"ב) ולא נשאו כגון שעכב החתן או אונס שלו. וקשה לי הא לל"ק דריש מכילתין חלה הוא אינו מעלה לה מזונות א"כ מתני' רק בעיכב בפשיעתו. ולל"ב שם הוא אבעי' דלא אפשטה וגם הא האבעי' גם באונס מצידה דחלתה היא. וא"כ איך בחר רש"י לפרש אונס שלו וצ"ע:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות סב] <b>במשנה לעשות בצמר. </b>והוא לבעל דאל"כ מי ישגיח עליה ותלך בטל. הר"ן:
+[אות סג] <b>בתוי"ט ד"ה יושבת כו'. ובכפיה הני לא כפי כו'. </b>הא דהוצרך רש"י לב' החילוקים לחלק בין הצעת המטה לפריסת סדין ובין ע"י כפיי' לעצה טובה היינו דהוקשה לרש"י דד' יושבת בקתדרא משמע דא"צ לעשות לו שום דבר מש"ה ס"ל לרש"י דמתני' מיירי שא"י לכוף אותה. ומ"מ הוצרך לחילוק הצעת מטה לפריסת סדין דלישנא דמתני' ג' אינה מצעת לו המטה משמע דאפי' דרך עצה טובה לא. דומיא דאינך ב' אינה מבשלת. משנה למלך:
+
+Mishnah 6
+
+[אות סד] <b>במשנה המדיר את אשתו מתשמיש.*) </b>קשה לי הא לפ"מ דפסקינן כשמואל בגיטין (דף י"ח ע"א) דג"ח דהבחנה מונין מיום הכתיב' א"כ אמאי כופין אותו להוציא אחר שבת א' הא אפשר להמתין ג"ח דיכתוב לה הגט עתה ואם לא ימצא פתח תוך ג' חדשים ינתן לה הגט ולא מגרע בזה דהא ממילא אסורה להנשא עד ג"ח לאחר נתינת הגט ולאחר ג"ח תהיה מותרת להנשא מיד וצ"ע: *) (סבר רבינו שהגמ' פריך מגמל כו' ובודאי לא ניחא להו למימר שלא חלקו חכמי' בזה. אך באמת הקושיא ג"כ אפילו לרב דמונין מיום הנתינה מפני מה תקנו חכמים במפרש א' או ב' שבועות הי' להם לתקן ג' חדשי' דבהבחנה ג"כ צריכה להמתין. ואם יגרע באם שנדר יותר שצריכה להמתין עוד ג"ח הרי רב ס' בכאן שבסתם וה"ה על יותר מהזמן צריך לגרש תיכף ולא מגרע בזה. ומוכרחים אנו לומר דסברתם הוא כשיש לה בעל היא מצערת על נדר שלו. ובזה ג"כ נתישב קושית רבינו דגם לשמואל אשתו היא. אלא שזה גזר משום שתי נשים וזה לא גזר. ועיין בגיטין שם בתו' ד"ה השולח):
+[אות סה] <b>בהרע"ב ד"ה ב"ש אומרי' כו'. אם הדירה כו'. </b>קשה לי הא לפי מה דפסקי' כשמואל מתני' גם בהדירה סתם דמ"מ תמתין ב' שבתות לב"ש ושבת א' לב"ה דשמא ימצא פתח לנדרו:
+
+Mishnah 7
+
+[אות סו] <b>במשנה כנגד כתובתה. </b>אבל לא מנכסים שנפלו לה בירושה. ולפ"ז פליג ר"י בתרתי דפוחתים גם מנ"מ וגם אף בלית לה פוחתים על העתיד דשמא תפול לה. והר"ן כתב דיש שפירש דגם לת"ק פוחתים אף מנ"מ ופליגי רק בלית לה דת"ק ס"ל דאין פוחתים על להבא ור"י ס"ל דפוחתים על להבא. והנך ז' דינרין אף דאינם שוים דשל כתובה שוים רק כפי טובת ההנאה ובנ"מ שוים יותר וכן בנכסים שאין לבעלה רשות בהם שוים עוד יותר מ"מ השוו חז"ל מדותיהם לפחות לעולם ז' דינרים דהרי בכתובה ג"כ אין שוים לעולם. דשל ילדה הט"ח הוא ביותר משל זקינה:<br><b>ומדברי </b>תוס' (ריש פרקין ד"ה ולמורדת) נ"ל לדייק דס"ל דלת"ק אין פוחתים מנ"מ. ולאינך שיטות צ"ל דקאי התם לדינא דרבותינו דמפסידים לה ביחד כל הכתובה דלדידהו אין מפסידין לנ"מ שלה ולענין זה נ"מ דת"כ הכתובה או דמיירי באומרת מאיס עלי דמפסידין לה כל הכתובה ביחד דה"נ איתא בסוגיין כלתי' דר"ז אימרד' פירש"י דאמרה מאיס עלי. <b>אמנם </b>תמוה לי דהרא"ה כתב בר"פ ולמורדת כלומר שפוחתים לה מן הכל בין מן כתובה בין מן תוספת עכ"ל. דמשמע מדין פחת לדינא דמתני' ואילו הכא בסוגיי' כתב בפשיטות דלת"ק גם מנ"מ פוחתין וא"כ למאי הלכתא אמרי' דת"כ ככתובה הא בלא"ה פוחתים דלא גרע מנ"מ וצלע"ג:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות סז] <b>תוי"ט ד"ה מה כו'. פירש הרע"ב עישור כו'. </b>בשטה מקובצת כ' הא דפירש"י כן משום דס"ל כהרמב"ם דבדבר שאינו קצוב לא מהני מחילה וא"כ אין חידוש במה שתוכל להוציא כשתגדיל וגם אף בניסה כשהיא גדולה נימא כן אלא ע"כ דס"ל דמגבי' לה ע"ג והוי קצוב. ובספר כתובה כ' דס"ל דלא מהני מחילתה דקטנה אף דהפעוטות מקחן מקח ומתנתן מתנה היינו במטלטלין מ"מ כיון דפרנסה לא נגבית רק ממקרקעי כקרקע דמי כמ"ש המרדכי. וא"כ אם איתא דהכא מיירי כשגובית לפי אומדנא דאב הא בכה"ג דגובים גם ממטלטלים כמ"ש תוס' פרק נערה יהיה מהני מחילתה ואמאי תוכל להוציא' כשתגדיל. ויסוד הדבר זה הוא בר"ן פ' נערה (דפ"א ע"ב) הרשב"א כתב דאפי' ארסוה מדעתה לא הפסידה מזונותיה משום דאין מעשה קטנה כלום וכדתנן פ' מציאת האשה יתומה שהשיאוה וכו' יכולה היא משתגדיל להוציא מידן אעפ"י דקי"ל דהפעוטות מתנתן מתנה במטלטלין מזונות ופרנסה שאני דכיון דאינן אלא מן הקרקע הו"ל כמקרקעי (ולענ"ד מדברי תוס' כתובות (דפ"ו ע"א ד"ה תיזיל וכו') מבואר דחולקים ע"ז וס"ל דאף בנגבית רק מקרקעי מהני מחילת פעוטות) והר"ן שם כ' עלה דמתני' די"ל דאע"ג דהשיאוה מדעתה מסתמא לא מחלה עיי"ש וא"כ ממילא ממה דכ' רש"י מדעתה רבותא קמ"ל דאפילו נתרצית לא הוי מחילתה מחילה דמשמע דדנין אותה למחילה אלא דלא מהני מחילתה. וע"כ מסברת הרשב"א הנ"ל ממילא מוכרח רש"י למנקט דמיירי בליכא לאמוד אלא מדין עישור דגובה רק ממקרקעי ומתוך הדברים אלו תמוה לי דברי הר"ן במתניתין דהכא דכ' תחלה לישנא דרש"י מדעתה וכו' אין מחילתה מחילה. ואח"כ מיד כ' מה שראוי להנתן לה כ' רש"י עישור נכסים ואפשר דת"ק ה"ק מה שראוי להנתן לה לר"י לפי אודמנא דהאב ולרבנן לפי שומת הנכסים עכ"ל והא ע"כ לא מיירי בלפי אומדנא דכיון דגובית ממטלטלים מהני מחילתה וכמ"ש הר"ן בפ' נערה הנ"ל וצל"ע:
+
+Mishnah 7
+
+[אות סח] <b>תוי"ט ד"ה מעכשיו. משום הא דמקשה הר"ן. </b>אף דמבואר בסוגיא דב"ב שם דדוקא למכור אינו יכול אבל יכול ליתן וא"כ נימא הכא וכי אינה אלא שדה ואומרת שנותנת להבעל מ"מ קושי' הר"ן על לשון מתני' והיא רוצה למכרה. ויעויין בהגהת אשר"י (ספ"ו דכתובות) דכתב דפחות מבן כ' אין ממכרו ממכר ואין מתנתו מתנה ותמוה לי הא מפורש שם בב"ב דמתנתו מתנה:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות סט] <b>תוי"ט ד"ה המדיר כו'. ואכתי איכא למידק דכי נמי כו'. </b>בפשוטו לק"מ דהא באמת א"י לומר כן רק בספקה מע"י למזונותיה ולדברים קטנים דארגלה בבית אביה. וא"כ ל"ש לומר דמה הועילו חכמים בתקנתן דהא באם לא יספוק מע"י למזונותיה אין בידו לומר כן. ופשוט:
+
+Mishnah 2
+
+[אות ע] <b>בתוי"ט ד"ה שלא תטעום וכו'. דאל"ת הכי מאי שנא כו'. </b>היינו דאלת"ה אלא דמיירי בנדר הוא ממילא ליכא לאוקמי בנדר רק שלא תטעום אחד מפירות דאין בידו להדירה ונצטרך לאוקמי דתלה הדבר בתשמיש שאמר אם תטעום א' מפירות יאסר הנאת תשמישך עלי. וא"כ יקשה תטעום ותמתין שבת א' או בתלנהו במזונות תטעום ותמתין ל' יום. <b>ומ"ש </b>התוי"ט ומסיק הר"ן בטעמא דמתני' וכו' באמת בהך בבא דלא תטעום לא צריכנא להכי דכיון דמוקמינן בנדרה היא וקיים לה הוא מוקמי' כפשטא בלא תלתה בשום דבר ומש"ה יוציא מיד דאינה יכולה לסבול אפי' יום א' (ומיירי בנדרה לכל זמן שתהיה תחתיו דאי בנדרה סתם מה תרויח בגרושין תוס'. והר"ן כתב דאף בנדרה סתם יכולה לומר לא בעי' גברא דמקיים לי נדרי) אבל מה דמסקינן בסוגיין בטעמא דמסני סני היינו משום סיפא המדיר את אשתו שלא תתקשט דקאמר ר' יוסי בעניות וכו' דזה מיירי ע"כ בתלתה לקשוטה בתשמיש דבלא תלתה הא ס"ל לר"י (בפי"א דנדרים) דקישוט לא הוי עינוי נפש ואין הבעל יכול להפר. ובזה יקשה תתקשט ותאסר שבת א'. ועלה מסקי' בסוגיין דבנדרה איהי ושתיק לה סברה מיסני סני לה. ולפ"ז לפי"מ דכתב התוי"ט ברפי"א דנדרים דר' יוסי ס"ל בקישוט דמדין עינוי נפש א"י להפר אבל מדין בינו לבינה יכול להפר עיי"ש. א"כ גם בקישוט י"ל דמיירי בלא תלתה בתשמיש וא"כ ליכא הכרח כלל לסברת מסני סני לה וי"ל באמת לדינא דאם תלתה בתשמיש וכדומה דתמתין כשיעור המפורש. <b>אולם </b>לפמ"ש הר"ן דממתני' דלקמן דאמר לה ע"מ שתאמרי לפלוני וכו' מוכח דמיירי בתלתה בתשמיש דאמרה אם לא אומר לפלוני כו' יאסר עלי תשמיש או מזונות וכ"כ הטור לקמן בבבא דהמדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה דמיירי בכה"ג וכמו שהעתיק התוי"ט לקמן. א"כ גם לדידן מוכח דקימ"ל דמסני סני. דאין לומר דתלנהו בפירות או בקישוט לת"ק דא"צ לסבול יום א' דהו"ל לר"י ולר' יוסי לאפלוגי גם בסיפא וכדמוכח לומר כן מהא דלא מוקי בסוגיין בבא דקישוט בתלתה בפירות כמ"ש תוס'. אלא ע"כ דקימ"ל דמסני סני לה. ודו"ק:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות עא] <b>תוס' חדשים ד"ה הר"ב סד"ה רגל א' כו' דהלכה כשמואל בגמרא כו'. </b>זהו טעות דהא בנדרה היא דאמרי' מסני סני לה וע"כ מיירי בפרשה שיעור רגלים:
+
+Mishnah 5
+
+[אות עב] <b>תוי"ט ד"ה א"ל על מנת. אני מיפר לך ע"מ. </b>ק' לי הא קיי"ל בש"ע יו"ד (סימן רל"ד) דא"י להפר ע"י שליח וא"כ המעשה ההפרה דא"א לעשות ע"י שליח יהא התנאי בטל ומעשה קיים כדקי"ל בחולץ ע"מ שתתן לי מאתים זוז דא"צ לקים התנאי כיון דהמעשה א"א לקיים ע"י שליח כדאמרי' בכתובו' (דע"ד) ובתשובה הארכתי בעז"ה:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות עג] <b>הרע"ב סד"ה שאין עליה כו'. אבל בשאר נדרים מקודשת. </b>דעת הרי"ף דאפי' ביש בהם עינוי נפש מ"מ מסתמא לא קפיד בהו:
+
+Mishnah 8
+
+[אות עד] <b>תוי"ט ד"ה האב כו'. אמרינן כאן נמצאו כאן היו. </b>וסיפא דמתני' אתיא ג"כ ככ"ע אף כר"י דדוקא בפ"ק דא"א כשנאנסה תחתיו דקתני הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים דמשמע מיד שנשאה נבעלה ואתרע רשות האב. אבל הכא בסיפא דאפשר שנולד הריעותא ברשות הבעל גם ר"י מודה. <b>ועיין </b>בסוגיין דרב אשי משני רישא מנה לאבא בידך וסיפא מנה לי בידך ופי' הר"ן דמתני' מיירי דהבת טוענת ברי (והאב שמא וברישא דכתובה לאב הוי שמא ובסיפא כתובה שלה טענת ברי) עיי"ש. ולפ"ז לא אצטריך לן לסברת חדא במקום תרתי די"ל מש"ה לא מהני בסיפא עדים משתתארס כיון דטוענת ברי אף דאתרע רשות האב מהני כההיא דפרק קמא במשארסתני נאנסתי וכדסבר רבא. <b>ועיין </b>בר"ן דכ' דמדסתם הרי"ף כסתמא דמתניתין היינו דסבר כאוקימתא דרבא. ולכאורה יש לעיין דאדרבה דא"כ הו"ל להרי"ף להביא טעמא דחדא במקום תרתי. וגם מה"ת לא נפסוק כר"א נגד רבא. וביותר י"ל דרבא לטעמיה אזיל דס"ל בב"ב (דף קל"ה ע"א) גבי זה אחי דברי עפ"י אחר מהני. וה"נ מהני ברי דהבת להאב. מש"ה הוצרך לדחוק במתני' דגם היא טוענת שמא ועד משתתארס לא. דהוי חדא במ"ת. אבל למאי דקי"ל דברי ע"פ אחר לא מהני י"ל דרויחא יותר אוקימתא דר"א ומש"ה סתם לה הרי"ף כפשטא דמתני'. ועיין ודו"ק:
+[אות עה] <b>שם בתוי"ט ד"ה אבל במומין. וקאי בין ארשות אב בין ארשות בעל. </b>ר"ל דמכח הקושיא דהא קאי אמתני' דלעיל דמיירי בהתנה. הי' אפשר לתרץ אי דקאי ארישא דנמצא ברשות האב דעל האב להביא ראיה עלה אמרי' דבמומים שבגלוי א"צ האב להביא ראיה דאילו הי' המומין היה חזי לה ומוכח דבאמת נולדו אח"כ ומה דקתני א"י לטעון היינו בלא בירור שהיה המומין קודם אירוסין. או דהיה אפשר לומר דקאי אסיפא דנכנסה ברשות הבעל וכיון דלא התנה בשעת נשואין כדקתני במתני' דלעיל כנסה סתם אמרי' דחזי לה ומחל עלה אבל השתא דמתרצי' דאמרינן דהתנאי היה על מומין אחרים מצי קאי בין ארשות אב ובין ארשות בעל ובשניהם הפי' דא"י לטעון דאפילו הביא ראיה אינו כלום:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+[אות עו] <b>בהרע"ב ד"ה והמקמץ. מקבץ צואת כלבים. </b>כתב רש"י לא ידעתי מה צורך בה אבל באשכנז ראיתי ששורים בהם הבגדים עכ"ל. וע' ברכות דכ"ה ע"א בהא דאמרינן שם לא יקרא ק"ש נגד צואת כלבים בזמן שנתן עורות לתוכן כתב רש"י שדרכן לתתן בעבוד עורות וצ"ע. וכן איתא בילקוט (פ' בא) בפסוק ולכל ב"י לא יחרץ כלב לשונו. ולא עוד אלא שזכו לעבד עורות מצואתן לכתוב בהם ס"ת תפילין ומזוזות:<br><b>(נ"ל </b>דרש"י לא רצה לפרש כמו בברכות דא"כ מאי פריך הגמרא קשיא לר' יהודה עיין בתוס' לכן כתב רש"י לא ידעתי פי' בלא בורסקי ועיין בריטב"א שמיישב קושיית התוספות ונשאר קושית רבינו על רש"י. ועיין ברש"י חגיגה (דף ד' ד"ה המקמץ) מפ' במסכת כתובות המקמץ בידו צואת כלבים ואומר אני כי לתקן בהן עורות כו' ועי"ש וצע"ג שדברי רש"י שם סותרים למה שפירש כאן וגם הלשון מה שכתב ואומר אני הלא היא גמרא בברכות וכנ"ל):
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות עז] <b>תוי"ט ד"ה בש"א תמכר כו'. שמדעתו הוא מפקיר. </b>והתנן העומר שהוא סמוך לגפה כו' הרי היא קל לבעה"ב וחומר לעניים. שעדיין לא זכו בהן. אף הכא קל הוא לאשה ואינו חומר להבעל שעדיין לא זכה בהן א"ל מכיון שקידשה לזכותו ולזכותה נפלו עכ"ל הירושלמי וקשה לי אמאי פריך ממתניתין דעומר שהוא סמוך לגפה דתני לה במשנה ד' (פ"ד דעדיות) ולא פריך ממתני' ג' שם כל עומרי השדה של קב קב וכו' קל הוא לבעה"ב וחומר לעניים. ובפרט דפריך תחלה מהפקר לעניים דהוא רישא דמתני' ג' שם ושביק לסיפא דמתניתין ופריך ממתניתין ד' דסמוך לגפה. וצ"ע. ובר"ש (פ"ו מ"ה דפיאה) הביא הירושלמי הזה וכתב עלה ומשנתינו לא מצאנו בעדיות אבל פלוגתא דהפקר לעניים ופלוגתא דהעומר של ד' קבין שנויי' שם עכ"ל. ולפנינו איתא כן בעדיות. (*כבר נזכר זה בדברי רבינו (בפ"י מ"ה דפאה באות ס') יעו"ש):
+[אות עח] <b>שם בתוי"ט ד"ה ובה"א לא כו'. דמוחין אנו לו. </b>וכ' המ"ל (פ"ו הלכה א' מהלכות זכייה ומתנה) דזה רק אם באה למכור הב"ד אומרי' ללוקח דלא ליזבן ולא יתן מעותיו להפסיד אבל בנותנת במתנה ל"ש לומר דאומרים לו שלא יקבל במתנה ומש"ה לא נקט במתני' אלא לא תמכור ומה דקתני ברישא אלו ואלו מודים שמוכרת ונותנת באמת נותנת אשגירת לישנא הוא עיי"ש:
+[אות עט] <b>שם בתוי"ט ד"ה עד שלא נישאת ונישאת. משמע שנפלו לפני נישואין ואין דבר מפסיק. </b>תוס' לא כתבו כן מסברא אלא דהוכיחו מדפרכינן בסוגיא על רב ושמואל דאמרי בין שנפלו לה קודם שנתארסה וניסת דמכרה בטל דכמאן דלא כר"י ודלא כרבי חנינא ב"ע והא הוי כר' חנינא ב"ע דבעי לומר דאפילו בנפלו לה קודם שנתארסה ונשאת דמכרה בטל (דמה דאמר אמרו לו לא בדרך קושיא בעלמא אלא דס"ל כן לאמת כדהוכיחו בדבריהם בד"ה לא כר"י ממתני' דלקמן בהכותב א"כ למה כתב לה דו"ד א"ל בנכסייך שאם מכרה ונתנה קיים והתם מוקמינן בכותב ועודה ארוסה הרי דבלא סילק עצמו היה מכרה בטל ואתיא כתנא דאמרו לו. והר"ן ס"ל דאמרו לו הוא רק קושיא ומתני' דלקמן ר"פ הכותב מוקי דכותב בעודה ארוסה מועיל לענין נכסים שנפלו אחר הנשואים לימכרם) אע"כ דס"ל להש"ס דעד שלא נישאת משמע דאין דבר מפסיק רק הנישואים דמיירי בנפלה לה באירוסין עיי"ש:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות פ] <b>במשנה המחוברין לקרקע שלו. </b>אפילו היכא שהפירות גמורים והגיעו לתלוש. הרא"ש:
+
+Mishnah 4
+
+[אות פא] <b>תוי"ט ד"ה וביציאתה כו'. והר"ן כתב בשם הראב"ד. </b>גם הרא"ש כתב כן בשם הראב"ד:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות פב] <b>תוי"ט ד"ה שאם מכרה כו'. אף קושיית הר"ן מסולקת כו'. </b>אינו מיושב כ"כ דנהי די"ל דאם מכרה לאו דוקא מ"מ כיון דבלא"ה המכירה מהני דיעבד. ועיקר התנאי הוא לענין לכתחלה לא הו"ל למתני' למנקט לשון דיעבד דהא ל"צ לתנאי לענין דיעבד (עיין תוס' ע"ח ד"ה האשה) גם מ"ש התוי"ט וכבר כתב הטור וכו' וא"כ ע"כ לתרץ קושית הר"ן. אינו מוכרח די"ל דהטור ס"ל כתירוץ תוס' דמתני' אתי' כאמרו לו והעתקתי דבריהם לעיל (רפ"ח מ"א בתוי"ט ד"ה עד שלא נשאת):
+[אות פג] <b>שם תוי"ט ד"ה עד עולם כו'. ושבמותה לא יאכל פירות כו'. </b>דאלו לכל ימי חייה אף אם לא כ' עד עולם הכי הוא ועיין מ"ש תוס' בשם רש"י. וע' בתשובת מהר"א ששון (סימן מ"ח):
+[אות פד] <b>שם ד"ה כתב לה כו'. וצ"ל דסתם לן כר"י. </b>לענ"ד י"ל דהוי כרבנן ואשמעינן רבותא דלא נימא כיון דבכתב ובפירותיהן לחוד מסולק מכל פירות. כי כתב ג"כ ובפירי פירותיהן י"ל כיון דנחית למניינא ולא סגי ליה באמירת פירותיהן לחוד דבא למעט דפירות השלישי יאכל קמ"ל דמ"מ אינו אוכל כלל פירות:
+
+Mishnah 2
+
+[אות פה] <b>בהרע"ב ד"ה ינתנו ליורשים. ולא מהני תפיסה. </b>לשון רש"י הוא ומבואר דלאו דוקא אם תפס מטלטלים אלא גם תפיסת מעות לא מהני דהא קאי גם על מלוה ביד אחרים. וא"ת מנ"ל לרש"י הא. ודלמא באמת דוקא במטלטלים דמיחסרא גוביינא ובא עליו רק מטעם תפיסה בזה אמרינן דתפיסה לא מהני. אבל במעות דמיד נפרע בהם י"ל דאינו בכלל תופס אלא בכלל גביה מהני. וי"ל דמהאי מסכת (דף צ"ב) ראובן שמכר שדה לשמעון וכו' אנן מטלטלים שבק אבון גבך כו' מוכח דגם תפיסת מעות לא מהני. דאילו היה מהני כש"כ שהיה מהני בתופס חוב שהוא עצמו חייב לאבי היתומים. ותמהני על הר"ן ר"פ אלמנה ניזונית שכתב נ"ל דכי אמרינן לכתובה מפקינן מיניה דוקא במטלטלים דמכ"מ מיחסרי גוביינא. אבל במעות לא שהרי כבר נפרעה עכ"ל. ובל ידעתי איך לפרש לדבריו האי דאנן מטלטלים שבק וכו'. ואולי י"ל דע"כ לא קאמר הר"ן אלא היכי דלא מיחסרא שבועה והאי דרישא בב' תפיסות מיירי בנאמנות לי וליורשי דבמטלטלים לא מהני דמ"מ מיחסרי גוביינא ובמעות מהני. אבל בהאי דראובן שמכר כו' דצריך לישבע כמ"ש בתוס' בזה ל"א כבר נפרעה דהא מחוסר שבועה. ועדיין קשה דהא דעת הרי"ף פרק הכותב גבי הא דאי פקח מייתי לה לידי ש"ד. דבאותן נשבעין ונוטלין שמן הדין היה נוטלים בלא שבועה אי תפשי ואין רוצה לישבע לא נחתי' לנכסיה ומשמע שם בהר"ן דס"ל ג"כ הכי להלכה. אלא דהביא בשם הרמב"ן דמסתברא דוקא בתפס מעות אבל מטלטלים כיון דגופייהו לא קני מפקינן מיניה והדר לא גבי בשבועה (ובאמת קשה לי דבכתובה אפי' מיניה לא גבה רק ממקרקעי. א"כ גם בתפס מעות אינה תפיסה דהא א"י להחזיק במעות בפרעון דיאמר לה אני רוצה לסלק כדינך בקרקע ומפקינן מינה המעות) א"כ כיון דהלוקח תפס במעותיו לא מיחסרי שבועה דהא בלא שבועה מחזיק בידו כיון דתפס וצע"ג (* עיין לקמן פ"י אות צ"ה):
+[אות פו] <b>שם בהרע"ב ד"ה שכולן צריכין שבועה. שהבא ליפרע מנכסי יתומים. </b>וכ"כ רש"י וקשה לי הא על זה גופה אנו דנין אם מקרי נפרעת מהיתומים. דכמו דאנו דנין כיון שהוא ביד אחרים עדן לא זכו בהם יתומים ולא מקרי מטלטלי דיתמי ה"נ לענין שבועה הבא ליפרע מנ"י. והו"ל לרש"י ולהרע"ב למנקט שבועה דנפרעת שלא בפניו ל"ת אלא בשבועה. ובזה מיושב היטב מ"ש הר"ן והרא"ש בשם הירושלמי הגע עצמך שפטרוה מן השבועה. ומאי קושיא הא י"ל דרע"ק ס"ל כאבא שאול וכר"ש בפרקין (מ"ח) דלא מהני נאמנות נגד יורשים. ולפי הנ"ל דכיון דהמטלטלים ברשות אחרים אין בכלל שבועת דהבא ליפרע מנכ"י אלא השבועה מדין נפרעת שלא בפניו ובזה מהני הנאמנות לכ"ע:
+[אות פז] <b>בתוי"ט ד"ה לכושל כו'. וכתב הרב רבינו ניסים כו'. </b>תמוה לי דהר"ן סותר לדבריו בנדרים (דף ס"ה סוף ע"ב) שכתב ולר"מ עדיפא כתובה טפי מבע"ח דמטלטלין דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי וא"כ איך אפשר לומר דר"ט דהכא יסבור כר"מ א"כ בכתובה אף אם אינו ביד אחרים תגבה דהא מטלטלי דיתמי לכתוב' משתעבד לר"מ:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות פח] <b>בהרע"ב ד"ה משביעה כו'. ויכול לגלגל עליה כו'. </b>אבל בלאו גלגול כגון שלא מינה אפוטרופסת א"י להשביעה על פלכה ועיסתה שהיא ממילא אפטרופסת עליהם דאין אדם דר עם נחש בכפיפה א' ומש"ה נקט אשתו דבזה עיקר פלוגתייהו דרבנן ור"א. וא"נ למ"ש התוי"ט ד"ה המושיב בשם הר"ן:
+
+Mishnah 5
+
+[אות פט] <b>בתוי"ט ד"ה אבל משביעה כו'. אבל כשהיא פגמה ומתה כו'. </b>זהו מילתא יתירתא דאף בלא פגמה כיין דמה בעלה תחלה נתחייבה לישבע שבועת הבא ליפרע מיתומים וכשמתה אח"כ אינה מוריש שבועה לבנים ובפגמה ס"ל לכמה פוסקים דאף בחייה אם מתה אינו גובה ממנו משום דאאמ"ש לבניו:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות צא] <b>תוי"ט ד"ה הרי אלו כו'. מגו דיכול כו'. </b>והא דקתני וכן בע"ח כו' היינו ג"כ כה"ג שהב"ח טוען פרוזבול היה לי ואבד. וזה מודה לו בכך אלא שטען דפרעו דנאמן במגו דלא היה לך פרוזבול ושביעית משמטתו. תוס':
+[אות צ] <b>בהרע"ב ד"ה מן הסכנה. שגזרו כו'. </b>הרמב"ם (פ"ט מהלכות שמיטה הלכה כ"ד) כתב ואם אמר הי' לי פרוזבול ואבד נאמן שמזמן סכנה ואילך בע"ח גובה שלא בפרוזבול וכתב הכ"מ דהרמב"ם מפרש דאז כשהיה הסכנה תקנו כן להאמין למלוה שהיה לו פרוזבול ואף על פי שעבר הגזירה נאמן שלא לחלק בין זמן לזמן. ופסק כרשב"ג אי משום דמפרש לדת"ק אי משום דהלכה כרשב"ג במשנתינו עיי"ש: (* עיין בפי' המשנה שכתב והלכה כרשב"ג ועיין בתוי"ט (פ"ו מ"ד) מ"ש בשם הר"ן): 
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות צב] <b>תוי"ט ד"ה שנייה. וא"צ שיהיה שם מותר דינר כו'. </b>היינו דא"צ שיהיה מותר על ב' הכתובות דינר אבל מ"מ צריך שיהיה עכ"פ כשיעור כתובת הראשונה ומותר דינר דבזה אם לא היו יורשי השנייה נוטלים בשביל החוב. היה כאן מותר דינר לקיים נחלה דאוריי' מש"ה אף דעתה יורשי השנייה נוטלים החוב לא מגרעה בכך ושפיר מקרי מותר דינר במה דעושים מצוה לפרוע חוב אביהן אבל אם לא היה מותר דינר על כתובה הראשונה לא משוינן ליה מותר דינר ע"י פרעון השנייה (* והמותר יקחו בני הראשונה בתורת כתובת בנין דכרין). דבע"ח מכאן ולהבא הוא גובה ומיד כשמת אביהן קודם שבא הבע"ח היה מועטים וזכו בהם בני השנייה שלא ליתן ממנו כתובת ב"ד. הסכמת הפוסקים:
+[אות צג] <b>שם בא"ד בפרעון כתובת השנייה כו'. </b>ומקרי מותר דינר. בטור כתב וכן אם גירש א' ומתה (א' בחייה) נלע"ד דצ"ל ומתו בחייו. ואח"כ מת והניח בנים משתיהן בני המתה נוטלים כב"ד אפי' אין שם מותר דינר וכו'. וכתב ב"י עלה שהוא פשוט. ואלולי שאיני כדאי הייתי אומר דדין זה צריכה רבה דהא בסוגיא אמרי' לחד מ"ד בע"ח נעשה מותר ולא כתובה ופירש"י דבע"ח דנוטל מקרי בזה קיום נחלה דאורייתא אבל בכתובה דהן מקבלין ולא פורעים (והיינו במותר שתיהן) לא מקיימי בזה נחלה דאורייתא אלא דאנן קי"ל דאפילו כתובה נ"מ. וא"כ י"ל דהטעם דכשמת והשנייה קיימת היה בזה דין כב"ד כיון דהאם נוטלת והוי כבע"ח ומש"ה אף שמתה אח"כ והיורשים דידה מקבלים ולא פורעים מ"מ הוי כמרובים ונתמעטו. וא"כ י"ל דבגוונא דהטור כיון דהגרושה מתה בחייו תיכף כשמת זוכים היורשים הראשונים בפרעון כתובת אמם והן מקבלים ולא פורעים י"ל דלא מקרי מותר דינר:<br><b>ובאמת </b>בלימוד הישיבה אמרתי די"ל בכוונת הסוגיא דר"ל דבע"ח נעשה מותר ולא כתובה י"ל הטעם דבע"ח דמכאן ולהבא הוא גובה א"כ קודם שגובה הבע"ח יש כאן מותר דינר ואף דהבע"ח בא וגבה הוי כמרובים ונתמעטו (וכמו דכ' הרא"ש דבאם גם בלאו הבע"ח ליכא מותר דינר על כתובת ב"ד לא משוי גביות בע"ח למותר דינר כיון דמכאן ולהבא הוא גובה כמועטים ונתרבו דמי ה"נ י"ל דכל עיקר דבע"ח נעשה מותר כיון דמכאן ולהבא הוא גובה הוי כמרובים ונתמעטו. וכיון שכן י"ל דזהו ההפרש בין בע"ח לכתובה דבכתובה כיון דבחזקת אלמנה קיימי לחד תירוצה בתוס' (כתובות דצ"ו ב' ד"ה נכסי) י"ל דמיד כשמת הוי כגבתה האלמנה ולא מקרי מרובים ונתמעטו. אלא דאנן קי"ל דגם כתובה נעשה מותר היינו דמ"מ הוי מחוסר גוביינא ומקרי מרובים ונתמעטו. ולפ"ז י"ל דבגרושה ומתה בחייו דמיד כשמת יורשי הגרושה הוי מוחזקים בנכסים לפרעון כתובה כיון דממילא הם יורשים ושלהם הנכסים הוי כמוחזקים ממש. כמו שכתבתי בארוכה בתשובה לדון דיורשים שמגיע להם חוב מאביהם מקרי קדמו וגבו לגבי בע"ח אחר כיון דמיד הנכסים ברשותם. אלא דשם כתבתי לגבי בע"ח אחר וכאן אני מוסיף די"ל אף לגבי יורשי הראשונה דמ"מ כיון דכולם יורשים כל א' וא' הוי כמוחזק דשם יורש של כל א' על הנכסים וכמוחזקים דמי ולא מקרי כ"כ מחוסר גוביינא ולא מקרי מרובים ונתמעטו:<br><b>ויש </b>להביא ראיה לזה ממה דאמרי' בסוגיין אמר מר זוטרא משמי' דר"פ הלכתא א' בחייו ואחד במותו יש להם כב"ד וכתובה נ"מ לחברתה ופרכי' לשמעינן כתובה נ"מ ואנא ידענא דא' בחייו וא' במותו יש להם כב"ד עיי"ש וקשה לי למ"ש הרא"ש דיש גאונים כתבו הא דא' בחייו ואב"מ יש להם כב"ד דוקא כשהשנייה מתה דאין יורשים של זה יוצאים נקי לגמרי מנכסים בזה לא אתי לאנצויי אבל באיתא בחיים לא אשכחן די"ל דשייך אנצויי כיון דהיורשים מאלו לא מקבלים כלום והרא"ש דחה זה דא"כ דבאיתא בחיים ליכא דין כב"ד גם כשמתה יהיה כמו מועטים ונתרבו אע"כ דגם דאיתא בחיים איכא כב"ד. ולפ"ז ק' לי מאי פרכי' דלשמעינן רק נ"מ הא מ"מ ס"ד דאחת בחייו ואחב"מ אין להם כב"ד והיינו משום דבהיא בחיים שייך אתי לאינצויי. ואף לאחר שמתה גם היא הוי כמועטים ונתרבו (ומדוקדק בזה לישנא דרע"ק כבר קפצה נחלה לפי האוקימתא דטעמא דרע"ק דאב"ח ואב"מ א"ל כב"ד. היינו שבאמת כשאין יוצאים נקיים ליכא לאנצויי אלא כשהיתה בחיים כבר קפצה נחלה והוי כמועטים ונתרבו) וההיא דכתובה נ"מ משכחת בא' גרושה ומתו שתיהן בחייו דמיד כשמת היורשים נפרעים ואין יוצאים נקיים בזה ליכא אנצויי. אע"כ כפי הנ"ל דבאמת בכה"ג אין כתובה נ"מ כיון דהם מקבלים ולא פורעים ולדינא צ"ע:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות צד] <b>תוי"ט ד"ה עד כו'. ולכולי עלמא בעינן שיהא אפילו כו'. </b>לענ"ד א"א לומר כן דהא אמרי' בסוגייא (* לעיל צ"א א') אלא כתרי לישני קמאי ואיפוך והיינו דת"ק ס"ל דסגי בדינר מטלטלי ור"ש ס"ל דוקא מקרקעי. הרי דאיכא פלוגתא בזה:
+
+Mishnah 4
+
+[אות צה] <b>תוי"ט ד"ה של זו מנה. והר"ן בר"פ דלקמן כו' אבל במעו' לא שהרי כבר נפרעה. </b>ק' לי מסוגיא דכתובות (דצ"ב) א"ר אי פקח מגבי להו ארעא. הא בלא"ה יחזיק חובו בעד אחריותו דלא גרע מתפיסת מעות לאחר מיתה מכ"ש זה דתפוס במעות חובו. וצע"ג. ואולי י"ל דתרתי בעי אינו מחוסר גוביינא ולא מחסר שבועה ומיירי הכא באמת בנשבעה או ביש לזה נאמנות מפורש לי וליורשי. אבל בההיא דאי פקח שצריך שבועה הוי כמו מחסרי גוביינא וא"י להחזיק (אפילו המעות) בעד אחריותו. וא"כ לשיטת הסמ"ע (* סי' פ"ז ס"ק כ"ב) דבנשבע ונוטל דתפס דלא נחתי' לנכסיה לא משמתי' לי' ג"כ דבזה עדיף מהיסת דבהיסת כל א' יאמר לא אשבע משא"כ בנוטל שתפס. ועשיתי סמוכים לזה ממ"ש הר"ן בסוגיי' דפוגמת טעם להשמטת הרי"ף איבעי' דפוגמת פחות פחות מש"פ משום דמספק אין נותנים לה בלא שבועה מש"ה כתב סתם פוגמת דהכל בכלל. והיינו דלענין תפיסה ליכא נ"מ דבפוגמ' ממש ג"כ א"צ לישבע להרי"ף ושיטתו דנוטל שתפס לא נחתינן לנכסיה. והא מ"מ נ"מ בתפ' דמספיקא לא משמתינן לה (* דיכולה לומר קים לי) אע"כ כהסמ"ע ובפוגמת ודאי ג"כ לא משמתינן. א"כ בההיא דפקח לא מחסרא שבועה כיון דתפוס ועומד ולא נחתי' לנכסי' ולא משמתי' לי':
+
+Mishnah 5
+
+[אות צו] <b>במשנה קודמת לשניה. </b>אף דכבר קתני כן בתחלת פרקין הראשונה קודמת לשנייה נקט לה הכא לומר דבכה"ג דא' קודמת לחברתה בזה פליגי ת"ק ובן ננס. דלת"ק א"צ האחרונה לישבע משום דס"ל בע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה ל"ג אבל אלו היו כולם בזמן א' גם לת"ק כולם צריכי' לישבע דבכה"ג מה שגבה גבה כמו שפסק הרמב"ם וכן קי"ל בש"ע (סי' ק"ד ס"ו) דהיכי דהמה שוים אם קדם א' וגבה מה שגבה גבה. ובזה מיושב גם כן סיפא דמשנתינו היו כולם יוצאות בשעה א' חולקי' בשוה. ותמה התוי"ט דמאי קמ"ל הא תנינא כן במתני' דר"פ. והיינו דבא לומר דביוצאות בשעה א' דכולם חולקות בשוה. וממילא הדין דאם קדם א' וגבה מה שגבה גבה בזה ליכא פלוגתא וגם לת"ק כולם צריכים לישבע כ"כ בתשובת ושב הכהן (סימן ע'):
+[אות צז] <b>תוי"ט ד"ה חולקות בשוה. בריש מתני' דלעיל. </b>לענ"ד י"ל דממתניתין דלעיל י"ל דמיירי בידוע שנתחייב לנשים כב"א שבודאי כולם שוים. והכא קתני דיוצאות בשעה אחת משמע דאין ידוע לנו זמן ההתחייבות להן רק מתוך השטר היוצאות בשעה א' וממילא הוי דדלמא א' בתחלת שעה וא' בסוף שעה והיה ס"ד לומר בזה שודא. ואשמעי' דמ"מ חולקין וכמ"ש תוספות בסוגיא דשודא לחלק בין ב' שטרי שעבוד לב' שטרי מכר עיי"ש:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות צח] <b>תוי"ט ד"ה ואין חייבים בקבורתה. דא"כ ליתני נמי ואין חייבין בפרקונה. </b>קשה לי הא בלא הטעם דפרקונה תחת פירות ג"כ א"ח לפדותה כיון דא"א לקיים ואותבינך לי לאינתו וכדאיתא להדיא דנ"ב דאפילו נשבית בחיי בעלה ומת אין היורשים חייבי' לפדותה שאין אני קורא בה ואותבינך לי לאינתו. וצע"ג. ובדרך פלפול אמרתי דקושייתם לאביי דסבר לעיל (דנ"א ב') דאלמנה לכ"ג חייב לפדותה שאני קורא בה ואהדרינך למדינתך א"כ לתני דיורשי כהן א"ח לפדותה כיון שהוא תחת פירות ומיושב בזה דקדוק לשונם דנקטו בקושייתם א"כ אמאי איצטריך למידק ולא הקשו על בעל האיבעי' דבעי שומרת יבם שמתה מי קוברה הא מוכח כן ממתני' דהכא דאין לו פי' אחר רק בכה"ג. ולפי הנ"ל ניחא די"ל דהאיבעי' לרבא דאלמנה לכ"ג א"ח לפדותה דר"א גרס לה ולדידי' י"ל דמתני' לא מיירי משומרת יבם ועיקר החידוש משום הרישא דא"ח בקבורתה והא דלא תני ג"כ א"ח לפדותה היינו מטעם הנ"ל דזהו פשוט שאין אני קורא ואותבינך לאינתו ולזה הקשו רק על הפשטן דהוא מרא דשמעתא לעיל (דפ"א) אביי דדייק הכי מלישנא דיורשיה יורשי כתובתה ולדידיה נפשט בלא"ה:
+
+Mishnah 2
+
+[אות צט] <b>במשנה וכל שאין לה מזונות. </b>לאתויי גרושה מן הנישואין. ומתני' דבסמוך וגרושה לא תמכור אלא בב"ד אשמעינן דאפילו לרבנן הכי הוא:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות ק] <b>וכדברי ר"ע כו'. </b>וכה"ג תנן בפ"ז מ"ב דב"ב:
+[אות קא] <b>שם תוי"ט ד"ה היתה כתובתה ת' זוז כו'. דכי מכרה מנה במאתים. </b>צ"ל מאתים במנה:
+
+Mishnah 5
+
+[אות קב] <b>תוי"ט ד"ה שפיחתו שתות. סתמא אפילו בקרקע. </b>בפחתו שתות ניחא דאפילו במשהו ראוי להיות בטל דשליח שטעה כ"ש ונתאנה המשלח ג"כ בטל אלא דמ"מ עד שתות קיים דמה כח ב"ד יפה. אבל בהותירו שתות דנתאנה הלוקח בזה יקשה הא אין אונאה לקרקעות לזה כתב הראב"ד דה"ט וכו'. ולפ"ז מ"ש התי"ט בדבור שלאח"ז שתות הכא ביתמי תיקון שיהא בטל אע"ג דקי"ל שתות קנה ומחזיר אונאה. אינו מובן דהא בלא תקנה ג"כ בטל מדינא אפילו בכ"ש כיון דנתאנה ע"י שליח דהיינו הב"ד אלא דעד שתות יפה כח ב"ד ובשתות מדינא בטל:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות קג] <b>תוי"ט ד"ה שהיא כו'. כמה בנות יהי' לו לפי' אינן קצובים. </b>בתוס' דחו זה דהא גם שעבדו אחים אינה טורפת מהם למזונות כדאיתא בברייתא, וצ"ל כמ"ש התוס' לעיל (דף ג' ע"ב) דאע"פ דקצובים למעלה כיון דאין קצובים למטה דאפשר שתנשא קודם מיקרי אין קצובים ולפ"ז מ"ש התוי"ט בנותיהן לאו דומיא דבת אשתו וכו' לק"מ דלהך מ"ד דהטעם מפני שאין קצובים ליתא לפירכת הש"ס דאף בגרשה ואהדרה אין בנותי' מוציאים ממשועבדים דמ"מ אין קצובים דשמא ינשאו מקודם ושאני בת אשתו דה' שנים מקרי קצוב. וכל סוגית הש"ס קאי למ"ד אין כתובים דכיון דבשעת כתיבה אין בעולם אין קול יוצא. ואף בגרשה ואהדרה דהן בעולם מ"מ מעיקרא אתקן רק לענין בנ"ח כמו במזונות אלמנה וע"ז הקשו דבבנותיו דומיא בת אשתו דהיינו בגרשה ואהדרה וגם קנו מידו לטרפו ממשעבדי מטעם הקנין ודוק היטב:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות קד] <b>לא תשבע אלא בסוף. </b>במהרי"ט כתב די"ל דבדקדוק האריך לחזור דברי חנן להורות לן דלא נימא דדברי חנן דוקא היכא דסופה לישבע על הכתובה אבל אם יש לה נאמנות בכתובתה דלא תשבע בסוף נימא דתשבע תחלה לזה השמיענו דלא תשבע אלא בסוף ולא בתחלה וע' ב"ש (סי' צ"ג ס"ק כ"ט):
+[אות קה] <b>שם בהרע"ב ד"ה ולא כו'. תשבע שלא הניח לה כלום. </b>בנקיטת חפץ. ודוקא אם כבר מכרו ב"ד ונתנו לה או שמכרה לעצמה מנכסי בעלה אבל לותה והבעל טוען הנחתי לה מבואר בהרע"ב במתני' שלאחר זה דנאמן בעל בהיסת וגם דעת הרמב"ם כן (פי"ב מה"א הל' כ"א):
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Ketubot/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Ketubot/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..de7cf86912276a805b381f2f3e394852ce234c16
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Ketubot/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,460 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Ketubot
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה כתובות
+merged
+https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Ketubot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1908-1909
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה כתובות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>במשנה ואלמנה כו'. </b>דוקא בעולה אבל נכנסה לחופה ולא נבעלה אף דאין לה טענת בתולים כדאי' (במתני' ד') היינו להפסיד כתובתה. אבל מ"מ שייך לטעון לאסרה עליו מש"ה נשאת בד' ירושלמי:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות ב] <b>במשנה ואין להם כו'. </b>בכנה"ג כ' דאם היתה נדה כשנכנסה לחופה עם הראשון ונתאלמנה קודם שתטהר יש לה ט"ב:
+
+Mishnah 5
+
+[אות ג] <b>במשנה מפני שמתייחד כו'. </b>ולא מהימנין ליה דלא בעל משום חזקה דא"א טורח בסעודה כמ"ש הרע"ב במתניתין שלאח"ז. דאמרי' שמא שכח שבא עליה או שהעיר בה מתוך חיבתו ולא ידע ששיבר בתוליה פירש"י (ד' יו"ד) ותוס' כ' א"נ כיון דמתייחד עמה בודאי בא עליה דלא מוקי אינש אנפשיה:
+
+Mishnah 6
+
+[אות ה] <b>תוי"ט ד"ה לא כי. א"א לפרש שמכחישה כו'. </b>הא ודאי דמתני' לא איירי בברי וברי דהא להדיא אמרי' בסוגיין (רפ"ב) דלא אמר ר"ג בברי וברי. אלא דמ"מ ק' לישנא דלא כי. דלשון זה משמע ברי כדאיתא (ספ"ג דבב"ק). וע"ז תירצו תוס' דהכא דליכא למטעי דמיירי בברי דמהיכא ידע וכו' מש"ה שייך שפיר לשון לא כי. ואולם ק' לי לשיטת ר"ח דמ"ע פתחה סתום א"כ במתני' דבסמוך היא אומרת מ"ע איך קתני והוא אומר לא כי הא איכא למטעי דמיירי בברי דאומר דמצא פתחה פתוח דהיינו דלא נמצא דמים ואומרת מכ"ע אני והוא אומר לא כי בברי כי מצאתיך ג"כ פ"פ ומה דאר"י תביא ראי' לדברי' היינו על הבירור של טענת דמים ועל טענתו פ"פ י"ל דס' ר"י כתובה דאורייתא וא"נ להפסידה וגם אף אם נאמן מטעם חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה י"ל דבזה דנמצאת בעולה ע"י ט"ד י"ל דעכשיו נהפך על כך ושנאה דאינו רוצה גם במכ"ע כי בחזקת שלימה נשאה מש"ה משקר ואומר שמצא פ"פ וצ"ע:
+[אות ו] <b>שם ד"ה נאמנת. דוקא כשאפשר שנאנסה משנשאת. </b>היינו אף דהיא טוענת משארסתני נאנסתי דמשמע באירוסין קודם נשואים. מ"מ מהימנא במגו דנאנסתי אחר נשואין. ואף דהתוי"ט כ' בסמוך בשם הרא"ש דהא דבאומרת בתולה הייתי לא מהימנ' במגו דמכ"ע דהוי מגו להוציא היינו דבברי וברי לא מהני להוציא אבל הכא בברי ושמא אמרי' מגו להוציא. דהרי לפי חד טעמא הטעם דר"ג דנאמנ' משארסתני במגו דמ"ע והיינו ג"כ אף דהוי להוציא מ"מ בברי ושמא אמרי' מגו להוציא וכמ"ש הש"ך (סי' פ"ב בריש דיני מגו) בשם הר"ש מקינון והגהת מרדכי. אף דלפ"ז גם לאידך טעמא דר"ג דנאמנת משום דאיכא חזקת הגוף וכיון דמ"מ צריך לבא לדין מגו דמשנשאת נאנסתי א"כ מאי הרווחנו באידך תירוצא. י"ל דבעי לשנויי אף לר"י במתני' שבסמוך היא אומרת מכ"ע טענתייהו במאתים ומנה א"כ ליכא מגו. וכמ"ש תוס' להדיא דשנויא קמא דמגו לא קאי לר"י. גם י"ל דלא ניחא להך תירוצא הך מיגו דמכ"ע כיון דמכ"ע עצמו לא מהימנא באומרת מכ"ע אני תחתך לטעמא קמא כיון דליכא מגו והוי רק קצת מגו דטענה טענה מעליא בזה לא ניחא לאידך תירוצא:
+[אות ד] <b>במשנה לא מפיה אנו חיין. </b>משום דאחד משלשה עמודי העולם הוא אמת לזה אמר דעל פי' של זו אין אנו חיין להחזיק דבריה לאמת כ"כ הש"מ בשם תלמידי הר"י:
+[אות ז] <b>בתוי"ט ד"ה נאמנת. לא אמרי' מגו לאפוקי ממונא ע"כ. </b>ובתוס' תירצו עוד דהוי מגו במקום חזקה דא"א טורח בסעודה ועדיף מחזקה דעלמא דמבעי' לן (בפ"ק דב"ב) במגו במקום חזקה:
+[אות ח] <b>שם בא"ד מהיכא תיתי שתהא היא נאמנת כו'. </b>ויש שתירצו דבחזקה ורוב מוציאין ממון והכא אית לה חזקת בתולה ורוב אין מזנים:
+
+Mishnah 7
+
+[אות ט] <b>תוי"ט ד"ה נאמנת כו'. אפי' לא הכיר בה. </b>זהו עדיין לא נשמע ממתני' דהא י"ל דלרבנן דמכ"ע יש לה ר' ודמי לבתולה. ואי דמסתמא מתני' גם כרבנן. א"כ ממילא נשמע דנמצאת בעולה אין לה כלום דהא היא תבעה רק מנה ואם גם לפי טענתו דרוסת איש יש לה מנה טענתייהו במאי. וא"כ למאי אצטריך מתני' דנאנסתי לאשמעי' דמקח טעות לגמרי. אלא ע"כ דממתני' דהכא אין ראיה די"ל דאתיא כר"מ וטענתייהו במאתים ומנה. אבל בסוגיי' איתא דמתני' דהכא לאפוקי מדרב"ח. והיינו דרמב"ח אמר לעיל דאפי' לר"מ בלא הכיר בה לאו כלום דמ"מ הוי טעות ולשון הרע"ב צ"ע:
+[אות י] <b>בא"ד צ"ל כמו שכתבו התוס' בשם ר"ח כו'. </b>זה תמוה לי דלשיטת ר"ח ע"כ מתני' דקתני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש היינו דטוען טענת דמים. דאי בטוען פ"פ הוי ברי וברי דהא לדבריו אינה מוכת עץ. והא אמרי' (רפ"ב) דבברי וברי לא אמר ר"ג אלא ע"כ דמיירי בטענת דמים וא"כ עדיין במתני' דהכא הוי ס"ס:
+
+Mishnah 8
+
+[אות יא] <b>משנה לנתין ולממזר. </b>אף דבבא זו רק מן להכשיר בה א"כ למאי הלכתא נקט לנתין ולממזר מה פסול יש בה בזה יותר מנבעלה לנכרי. י"ל דרצה להשמיענו אף דנתין וממזר בודאי הוי מיעוטא דאפילו ברוב כשרים אסורה מחששא דנבעלה למיעוט וכדאמרי' בסוגיא דמאן דפוסל פוסל אפילו ברוב כשירים. אולם לפ"ז קשה מהא דאמרינן בסוגיא עלה דברייתא ראוה שנכנסה עם אחד לסתר או לחורבה דלר"א דנסתרה נבעלה. הא דקתני לסתר היינו לסתר חורבה דמתא או לחורבה דדברא וצריכי דאי אשמעי' חורבה דדברא בההיא קאמר ר"י דאיכא ר"פ והא מדנקט ר"י בחזקת בעולה לנתין ולממזר דגם בדברא הויין מיעוטא נשמע דפוסל אפי' בר"כ. ונלע"ד דהא לר"א אמרינן דמכשיר גם בבתה כמבואר מסוגיא וא"כ דינא דפלוגתא דר"ג ור"י אף לבתה דר"ג מכשיר דחזקת אם מועיל לבת. וא"כ שפיר י"ל דס"ד דר"י מודה ברוב כשרים כיון דאיכא רוב וחזקת כשרות נאמנת ואפי' לגבי בתה. והא דנקט לנתין ולממזר היינו לענין דפסלי' להולד לבא בקהל דכיון דאיכא רוב נכרים ודנין דעכ"פ היא נתחללה ואזדא לה חזקת כשרות דהאם מש"ה הולד פסול לקהל דבליכא חזקת כשרות פסלי' גם משום מיעוטא אבל בחורבה דמתא דאיכא חזקת כשרות וגם רוב ס"ד דנאמנת:
+[אות יב] <b>שם במשנה עד שתביא ראיה לדבריה. </b>וא"ת ומה מועיל ראיה שזהו כשר מ"מ ניחוש דלמא אפקרה נמי לאחריני ונבעלה לפסול וי"ל כיון דלר"ג מהני בריא וח"כ גם ר"י לא פליג עליו אלא בנבעלה וודאי והספק למי דאתרע חזקה או מטעם דהירושלמי דהזונות רצות אחר פסולים. אבל בספיקא דאפקרה דהספק בעיקר המעשה אם נבעלה עוד גם לר"י מהימנא לא נבעלתי עוד בברי וח"כ. וא"ת הא בבא על ארוסתו ספ"ז דיבמות (דס"ט ב') ס' רב דהולד ממזר ולא מהני בדיקת האם ובפשוטו טעמא דרב דס' כר"י אלמא דלר"י גם בספיקא דאפקרה לא מהני ברי וח"כ וי"ל דלאו משום דס' רב כר"י אלא דס' כר"א דאמר מאן דמכשר בה פוסל בבתה דחזקת האם לא מהני להבת. וראיה לדבר מדפרכינן בסוגיא הא דא"ר אין אוסרים על היחוד לימא דלא כר"י. ולא פריך בחזקה יותר דרך רומיא דרב אדרב מהאי דבא על ארוסתו. אלא ע"כ די"ל דטעמיה בהאי משום דס' כר"א. וא"ת והא ביבמות שם מדמי האי דילדה תאכל בתרומה אף דמיירי לגבי עצמה. וי"ל דמ"מ לענין דנבעלה לישראל אין ח"כ מסייעתה דהא לא נפסלה בכך אלא דאין העובר מאכילה בתרומה ולגבי זה אין לה חזקה ואדרבה קצת חזקת איסור נמי איכא:
+
+Mishnah 9
+
+[אות יג] <b>תוי"ט ד"ה נאמנת כו'. אבל בתה הא פסקי' כו'. </b>נראה דעת התי"ט דבתה כיון דאילו לא נאמין לעדותה היו פוסלין אותה לקהל והוי כדיעבד מש"ה מכשירים אותה אף לכהונה. אך לא ידעתי למה צריך לדחוק בכוונת הרע"ב כאן ובקדושין הלא בפשוטו י"ל דדוקא לאכשורה בקהל נאמנת דהוי דיעבד. אבל לכהונה גם בתה פסולה לכתחילה. וזהו מסקנת דעת הרמ"א בשו"ת (סימן כ"ד) עיי"ש.
+
+Mishnah 10
+
+[אות יד] <b>במשנה אם רוב אנשי העיר משיאים לכהונה. </b>נראה דאם הרוב עודף על המיעוט רק בא' דיש למשל נ"א כשירים ונ' פסולים דבזה אסורה לכהן מאותה העיר דהא הוא יודע בעצמו שהוא לא בא עליה וא"כ הוא אינו בכלל הספיקות ולגבי דידיה נשאר רק מע"מ שעומדים בספק ואינו יכול לתלות ברוב וחידוש שלא נמצא מפורש מי שדיבר מזה:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות טו] <b>תוי"ט ד"ה כתובתה וכו'. דמגו במקום עדים הוא. </b>לפ"ז לא הוצרך התוי"ט לומר בתחלה דהכא מודה ר"ג כיון דאיכא ברי וברי דהא בלא"ה ניחא דבליכא עדים הבעל מהימן משום מגו. ובתוס' כתב דהא דמצרכינן לתרוצא דמודה ר"ג בברי וברי היינו למ"ד הטוען אחר מעשה ב"ד ל"א כלום. וא"כ לדידן בפשוטו ניחא. ואפשר לומר דמ"מ כיון דהאמת הכי הוא מש"ה נקט לה התוי"ט כדי לאוקמי מתני' בכל גווני דאף במקום שאין כותבין דא"נ לומר פרעתי וליכא מגו מ"מ בלא עדים הבעל מהימן דהוי ברי וברי. ואף במקום שכותבין ונאבדה דאיכא מגו מ"מ מהני עדים דהוי מגו במקום עדים:
+[אות טז] <b>בא"ד מפני שהוא מודה במקצת. </b>ובבעל התרומות (שער ז' ח"ב סימן כ"ז) כתב בשם יש מפרשים דהכא ליכא שבועה דאורייתא דלא הוי הודאה ממין הטענה וכטענו חטים והודה בשעורים דמי עיי"ש וצ"ע:
+
+Mishnah 2
+
+[אות יז] <b>תוי"ט ד"ה ומודה ר"י. ומכיון דלאיסור והיתר לא מהימנא. </b>ק' לי דלענין מאי לא מהימנא לאיסור הא באשת כהן אף לדבריה אסורה היא. ובאשת ישראל כיון דמיירי בנתקדשה אחר ג"ש ויום אחד מדקתני עד שלא ארסתיך נאנסת הא באמת מותרת לבעלה מטעם ס"ס וא"כ לא נתבטל דבריה לענין איסור:
+[אות יח] <b>בא"ד והתוספות מפרשים וכו' יכול לומר חי אני. </b>היינו דהתם במכ"ע עצמה לא היתה נאמנת כדס"ל לר"י והוי רק קצת מגו דהוא טענה מעולה דלא פסלה נפשה מכהונה בזה ס"ל לר"י דלא מהני מגו אבל היכא דאי טען להד"ם הוי נאמן הוי מגו מעלי' כ"כ מהרש"א והוציא כן מדברי תוס' (די"ג א' ד"ה רב אסי כו'). ועדיין ק"ל דתוס' בקושייתם על רב אסי הא בלא"ה יקשה דאמאי במשארסתני נאנסתי לא ס"ל לר"י מגו וגבי שדה זו של אביך אמרי' מגו והא זהו פרכת הש"ס ולפי שינוי' דשור שחוט והיינו כסי' הנ"ל ממילא ליכא קושיא לר"א וזהו תירוצם דתוס' וצ"ע:
+
+Mishnah 3
+
+[אות יט] <b>בהרע"ב ד"ה אנוסים כו'. מחמת קורבה. </b>ולא משוו נפשייהו רשעים בכך דהא אומרים דהאמת שהלוהו ואף דגורמים שיטרוף ממשעבדי שלא כדין מ"מ אין זה מעשה רשע כיון דהלוהו באמת קודם שקנה ולא הי' לו לקנות. ועוד יכולים להתנצל ולומר סברנו שהמלוה לא יסמוך עלינו אלא יחתום עליו עוד עדים כשרים סמ"ע. ולפ"ז מיירי רק באומרים שההלואה היא אמת אלא דבאו לפסול השטר ע"י שקרובים היו ומ"מ אפי' מע"פ לא הוי דהוי תחלתו בפסול. אבל הט"ז כתב דסמכו עצמם דמסתמא יהא גלוי לכל שהם קרובים ולא ידונו על השטר עיי"ש. א"כ אפשר דגם באומרים קרובים היינו וההלואה הי' שקר מהימני. אמנם לענ"ד נסתר זה מדברי תוס' בשמעתין (ד"ה חזקה אין העדים וכו') וצ"ע דבעיא היא (פ"ק דב"ב) ולא אפשיטה וכו' כוונתם לא דנפשט מדר"מ דלא אמרינן מגו במק"ח דהא למסקנא טעמא דר"מ דס"ל מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו. אלא כוונתם דנפשוט מדרבנן דאמרי' מגו במק"ח. ואם נימא דאף באומרים פס"ע היינו והמלוה חתם אותנו בלא דעת הלוה ולא ראינו ההלואה וחתמנו שהיינו קרובים. א"כ לא נפשוט האיבעיא דדלמא באמת מיירי רק בכה"ג ואלו אמרי פס"ע היינו והלואה היה אמת א"נ דהוי מגו במק"ח דמלוה גופי' מידק דייק אע"כ דס"ל א"א לאוקמי בהכי דבזה גם בפס"ע היינו משוי נפשייהו רשעים. (אמר י"מ התלמיד לכאורה יש לדחות דברי רבינו די"ל דהתוס' ס"ל כהט"ז ומ"מ קושייתם מהא דאמר חזקה אין העדים וכו' והיינו לפי סברא הראשונה שכתבו התוס' (שם ד"ה קטנים) דהך חזקה אין העדים כו' לא תליא בהך סברא דמלוה מידק. וכן מבואר בהדיא באורים ותומים בכללי מגו (סי' ס"ג) עיי"ש. ויהיה מדוקדק מה דהעמידו תוס' קושייתם על הא חזקה אין העדים ולא על דלעיל מלוה גופי' כו'. אך אפשר לתרץ דברי רבינו דהוא אזיל לשיטתו אשר בספר דרוש וחידוש שלו בסוגיין עמד בקושיא על תירוץ שני של התוס' ותופס לעיקר שהחזקה אין העדים כו' ג"כ עיקר הטעם דמלוה מידק דייק עיי"ש ויהי' מוכח דהתוס' לא ס"ל כהט"ז. וע"כ צריכים לומר דקושי' התוס' היא רק מפ"ע דבקטנים בודאי לא שייך שמשווים עצמם רשעים כיון דבאותה שעה קטנים היו ומה שהעמידו קושי' על חזקה אין העדים כו' ע"כ היינו משום דכאן מוזכר לשון חזקה ועדיין הדבר צ"ע ובפרט בענין סברת החזקה אין העדים שאפשר לפרש דלא כמבואר בספר דרוש וחידוש ואין כאן מקום להאריך):
+[אות כ] <b>תוי"ט ד"ה אינן נאמנים וכו'. דבשני עדים לא אמרינן מגו. </b>וברישא דמתני' דאמרינן מגו דאי בעי שתקי. והר"ן הוסיף דברישא אין אחד צריך לחבירו דאם הוא שותק ממילא לא היה מתקיים השטר וכ"כ הש"ך (סימן פ"ב) בכללי מגו וכ"כ בספ"י. ולפ"ז הא ואם יש עדים היינו אפי' ע"א דבזה אם הוא שתק מ"מ יהיה קיום ע"י השני בצירוף העד מן השוק. ואף לפ"ז אם הי' ג' עידי השטר ואמרו כת"י הוא זה אבל אנוסים היינו לא היו נאמנים דהא כל אחד לעצמו אינו מועיל בשתיקתו כיון דאיכא ב' עדים מבלעדו. וצ"ע:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות כא] <b>במשנה שהפה שאסר. </b>ק"ל למאי צריך לזה הא בדיבורה א"א הייתי לא מהימנא לב"ד בדרך נאמנות ועדות ואנן אמרי' שאינו אמת אלא מדין שויי' אנפשה חד"א וכיון דהיא מסיימת וגרושה אני מעולם לא אסרה. ובפרט בנשביתי וטהורה אני דשבויה עצמה ליכא איסור כלל אלא הטומאה והיא ידעה בעצמה אם נטמאה אי לא ולזה באמירתה נשביתי ליכא ענין שויי' אנפשי' חד"א אם יודעת בעצמה שלא נטמאה וכאשר אמרה בעצמה טהורה אני א"כ למ"ל טעמא דהפה שאסר הא לדידן ליכא בירור כלל על השביה ושויי' אנפשי' חד"א ג"כ ליכא. גם ק' לי לישנא דמתני' ואם יש עדים שהיתה א"א והיא אומרת גרושה אני דמשמע דאחר שבאו עדים אמרה גרושה אני. והא באמת אף באמרה תחלה א"א הייתי וגרושה אני ואח"כ באו עדים לא מהני ואפי' בבאו עדים אחר שנשאת לא מהני. וא"כ הי"ל למתני' סתם ואם באו עדים שהייתה א"א א"נ והי' קאי ארישא דא"א הייתי וגרושה אני נאמנת ואם באו עדים אח"כ א"נ. וכן בסיפא דשבויי' למאי קתני ואם באו עדים וכו' ואמרה טהורה לא לתני כלל ואמרה טהורה אני והוי קאי ארישא דנשביתי וטהורה אני דנאמנת ואם באו עדים היינו אח"כ (והיינו קודם שהתירוה להנשא) ועלה שייך למתני ואם משנשאת וכו' וצלע"ג:
+[אות כב] שם <b>ואם יש עדים שנשבית. </b>ודוקא אם העדים לפנינו אבל על קול שיש עדים במדה"י שנשבית אין אוסרין (גמרא כ"ג א'). ואינו דומה לקול שיש עידי קדושיה. משום דשאני שבויה דמנוולה נפשה גבי שבאי. או משום דשבויה רק איסור לאו וקדושי' איסור מיתה תוספות קדושין (י"ב ב' ד"ה אם). ותמהני ואיך אפשר לומר כטעם השני והא ב"ב (קל"ה א') באיכא סהדי במדה"י דאית ליה אחי קאמר גם כן אם הקלו בשבויה ניקל בא"א (וגם שם פירשב"ם דאיכא איסור חנק וצ"ע) ומה איסור מיתה איכא התם והא היא אלמנה והחשש רק דהיא זקוקה ליבם ואסורה בלאו. וכ"כ ק"ל בתוס' יומא (נ"ה ב' בד"ה השולח חטאתו). דדוקא במביא גט חיישינן למיתה משום חומרא דא"א. והא החשש רק דמת והגט בטל וזקוקה ליבם וא"כ אין כאן חשש א"א:
+[אות כג] <b>תוי"ט ד"ה אשת איש הייתי וכו'. דלא הוי תיובתא לי"א בתרא נ"ל דלהכי איצטריך. </b>לענ"ד בפשוטו לק"מ דנראה דמה דקתני ואם יש עדים שהיתה א"א והיא אומרת גרושה אני וכן בשבויי' ואם יש עדים שנשבית ואמרה טהורה אני לא דאומרת השתא שהיא גרושה או טהורה דזהו פשיטא דא"כ בטלה כל דיני שבויי' וגם א"כ היכי קתני עלה ואם משנשאת באו עדים לא תצא הא בלית לה מגו פשיטא דתצא ואף בשבויה דהא אף בנשבית תחת בעלה תצא כדאיתא בפרקין במשנה ט' מכ"ש בנשבית מקודם ונשאת אח"כ ובאו אח"כ עדים דנשבית דתצא א"ו דאומרת טהורה היינו שמחזקת דבריה מה שאמרה מקודם מש"ה בנשאת ובאו עדים ל"ת כיון דכבר היתה נאמנת במגו. וא"כ ממילא ליכא קושיא דלתני רבותא יותר דאף באמרה א"א אני. ואחר כ"ד גרושה אני דא"נ. דזהו רבותא דאף שאמרה א"א הייתי וגרושה אני דכבר נאמנת בדבורה דגרושה אני מ"מ אם אח"כ באו עדים דהיא א"א אסורה:
+
+Mishnah 6
+
+[אות כד] <b>בהרע"ב ד"ה הרי כו'. מסיח לפי תומו. </b>והר"ן הוכיח מסוגיין דקטן אף בלא מסיח לפי תומו נאמן:
+[אות כה] <b>בתוי"ט ד"ה שנשבו וכו'. וכתבו התוס'. </b>לענ"ד לפי מ"ש הרא"ש בתשו' (כלל ס"ו סי' ח') והובא בש"ך (סי' נ"ח ס"ק י"א ובסי' פ"ב בכללי מגו אות ה') דאם על הטענה שהיה יכול לטעון יש עדים פסולים נגדו לא הוי מגו דלא רצה להכחיש העדים עיי"ש א"כ מתני' דהכא י"ל דמיירי דעדים פסולים מעידים דנשבו ואילו לא הודית דנשבית לא נאסרה ע"י פסולים ולזה נקט אמרה נשביתי וטהורה אני דאסורה מחמת הודאתה דנשבית וא"נ לומר טהורה אני במגו דלא רצתה להכחיש עדים פסולים:
+
+Mishnah 7
+
+[אות כו] <b>בתוי"ט ד"ה וכן שני אנשים. משום פלוגתא דר"י ורבנן. </b>וכ' תוס' אבל בב' נשים משמע דלא פליג וכו' אבל למאי דמוקי פלוגתייהו משום גומלים קשה. וק' לי הא י"ל דהך אוקימתא אזלא לר"י לקמן (דף ל"ו) דר"י ור' דוסא אמרו ד"א ולר"י שבויי' מותרת א"כ לא מצי ר"י למפלג על ב' נשים שנשבו וצ"ע:
+
+Mishnah 8
+
+[אות כז] <b>בתוי"ט ד"ה רבן שמעון ב"ג כו'. דבמקום קול הוי חד מהימן. </b>אף דקול עדיף מע"א דע"י קול אחתינהו וע"י ע"א לא היינו מחתין ליה דאין ערעור פחות משנים מ"מ מסקינן ע"פ ע"א כיון דמסייע ליה החזקה לבטל הקול. תוס':
+[אות כח] <b>בא"ד אלא שראיתי להר"ן כו'. </b>וגם בתוס' מפורש כן דכתבו לעיל לפי אוקימתא דפליגי בגומלין דמיירי בתרומה דאורייתא ואלו הכא כ' דהך מיירי בתרומה דרבנן דבתרומ' דאורייתא לא מוקמי' אחזקה אף למ"ד תרי ותרי ספיקא דרבנן:
+
+Mishnah 9
+
+[אות כט] <b>הר"ב ד"ה פסולות כו'. דאשת כהן אסורה. </b>אף דזהו שייך גם בפנויה להנשא לכהן ולפסול מתרומה דבי נשא מ"מ אסברא לה באשת כהן דאילו בפנויה ע"כ דמיירי באומרת טהורה אני. דבאומרת טמאה אני פשיטא דאסורה משום דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא. וא"כ נשמע דאינה נאמנת על עצמה ולא הוי צריך למיתני הסיפא ואין נאמן אדם ע"י עצמו. אבל אם מיירי באשת כהן י"ל דס"ד דמיירי באומרת טמאה אני דבעלמא אינה נאמנת משום דאמרי' עיניה נתנה באחר והכא נאמנת. ספר כתובה. ועדיין אינו מספיק על לשון הרע"ב דא"כ אסורה כשנאנסה והתוי"ט הביא עלה הילפותא הא בלא"ה אסורה דנתחללה מביאת נכרי דאפי' פנוייה אסורה לכהן וכמ"ש. ולפי מ"ש בהגהת ש"ע (סי' ז') בשם ש"ג דבנשואה שבוייה וע"א מעיד דטהורה והיא אומרת נטמאתי נאמנת לאסרה עצמה על בעלה ול"א בזה עיניה נתנה באחר. נסתרו דברי הס"כ דאיך היה אפשר לומר דמתני' בנשואה ודוקא באמרה טמאה אני א"כ היכי קתני עלה אפילו עבד ואפי' שפחה נאמנות הא באמרה טמאה היא נאמנת נגד העבד ושפחה:
+[אות ל] <b>שם בהרע"ב ד"ה אין אדם. הר"ז לא ישאנה. </b>ואם נשאה לא תצא כ"כ הריטב"א יבמות בשם תוספות. וההיא דזכריה בן הקצב דאסרוה עליו צ"ל דבעל גרע דעל עצמו ליכא עדות כלל אבל בפנויה שהמעיד אינו בעלה ושם עדות עליו ואח"כ נשאה בזה ל"ת:
+[אות לא] <b>תוי"ט ד"ה אפילו שפחה. חוץ משפחתה. </b>וכן בנה ובתה א"נ ובמסל"ת הכל נאמנים חוץ היא ובעלה:
+[אות לב] <b>שם ד"ה ר"ז בן הקצב. והי' כהן כ"כ רש"י. </b>לענ"ד יש הפרש בין הרע"ב לרש"י בזה דהרע"ב מפרש כן במתני' משמע דצריך לזה דרך פירוש במתני' דאילו לא היה כהן למאי נ"מ דא"נ ע"י עצמו נשמע מיני' דס"ל להרע"ב דבעלה ישראל שמעיד על אשתו דנאמן לענין שאם תתאלמן ממנו דמותרת לכהן דזהו לא מקרי על עצמו כיון דלדידיה ליכא נ"מ בזה. אבל רש"י לא פי' כלום במתני' רק על הברייתא דקתני ואף עפ"כ יחד לה בית בחצרו. ע"ז כתב רש"י אעפ"כ שאסרו עליו שהיה כהן מדלא פי' כן במתני' שהיה כהן משמע דבמתניתין אינו הכרח לזה דלא קתני דאסרו עליו די"ל דהיה ישראל אלא דא"ל דא"נ להתירה לכהן לכשתתאלמן ורק בברייתא דמוכח דאסרי עליו כתב רש"י דכהן היה:
+
+Mishnah 10
+
+[אות לג] <b>הרע"ב ד"ה זה כתב כו'. שקיום שטרות דרבנן. </b>ודוקא לקיים חתימת עדים אבל לקיים חתימת הלוה היא דאורייתא ובעינן עדות מעליא. סמ"ע וש"ך:
+[אות לד] <b>שם בהרע"ב ד"ה ושהי' איש פלוני. תרומה דרבנן. </b>ומיירי באין גדול עמו דאל"כ באותו גדול לחוד סגי כיון דאין מעלין ממנה ליוחסין. תוס'. וע"ז קאמר הרע"ב אבל תרומה דאורייתא אין מאכילין ע"פ עדות כזה ר"ל בלא גדול עמו והא דלא מוקי בתרומה דאורייתא וביש גדול עמו דממנ"פ אם אין מעלין מתרומה דאורייתא ליוחסין מהני הך גדול לחוד דע"א נאמן ואם מעלין מתרומה ליוחסין לא מהני גדול עמו דדלמא יעלו ליוחסין ע"י עדות זו דראו בקוטנם. אע"כ דמיירי בתרומה דרבנן ובאין גדול עמו:
+[אות לה] <b>תוי"ט ד"ה שיצתה. ויש מחלוקת בין המפרשים. </b>בתוס' ערובין דנ"ט א' ד"ה אפי' עבד נסתפקו אם קאי ההיא דהכא ביש גדול עמו גם על עד כאן היינו באים בשבת. ויהיה נשמע דע"א לחוד א"נ. וההיא (דפ"ה מ"ה) דעירובין אפי' עבד אפי' שפחה מיירי באמת דיש אחר עמו. או דלא קאי על הך דע"כ היינו באים בשבת ובאמת ע"א נאמן ומתני' דערובין כפשטא עיי"ש. ובאמת ק' לי מה"ת לומר דאין ע"א נאמן דמ"ש זה מכל איסורים דע"א דנאמן עכ"פ בלא אתחזק איסורא. ועל ההיא דעירובין דקתני דעבד או שפחה נאמן דלא אמרו חכמים את הדבר להחמיר אלא להקל. ומפרש בסוגיא שם דתחומין דרבנן. והלא אף היה דאורייתא אמאי לא נאמנו מדין ע"א נאמן באיסורין (דאפילו עבד ושפחה דדינייהו בכל דבר כאשה נאמנות) [אמר י"מ התלמיד תיבות אלו דאפי' כו' רשמתי בין שני חצאי לבנה כי לענ"ד הדבר צ"ע דאם נפרש כוונת רבינו בפשיטות דקושיא שני' מקשה על הגמרא דעבד ושפחה בעצמם יהו נאמנים דדינייהו כאשה הא זה כבר הקשה בתוס' ד"ה ותחומין ותירצו בתחומין לא הוו בידה אף דלכאורה אין ראיה לסברתם והדבר צ"ע עכ"ז התוס' מכריחין סברתם מחמת קושיא הנ"ל וגם ראיה מקטן כמבואר בדבריהם יעו"ש (ועוד אפשר לתרץ קושיית תו' דבתחומין יש טירחא רבה כמבואר בריטב"א שם משום הכי לא האמינו לנשים) ואולי יש איזה חסרון תיבות בדברי רבינו וקודם תיבות דאפי' כו' צ"ל אע"כ מיירי בלא גדול עמו ומחמת שהוא מדרבנן משום הכי אמרו דאפי' כו' ויהיה כוונת רבינו לאלם קושיתו על התוס' וצ"ע כי הלשון קצת דחוק]:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות לו] <b>במשנה על הגיורת. </b>היינו באונס דאילו במפותה כיון דקנסה לעצמה הוי מחילה כמו במתני' ו':
+[אות לז] <b>תוי"ט ד"ה הכותית. וא"ת אמאי לא חשיב נמי אלמנה לכ"ג. </b>בתו' תירצו תחלה ע"ז דבפסולי כהונה לא מיירי והא דלא חשיב מצרי ואדומי משום שיש להם היתר. א"נ דלא חשיב אלא חייבי לאוין אבל קשה דלתני מחזיר גרושתו משנשאת ונבעל' שלא כדרכה (מבואר דס"ל דנשאת וגרשה ג"כ יש לה קנס וזה דלא כמ"ש התוי"ט בפרקין (מ"ג) בשם הטור. והא דלא נקטי משנתארסה היינו דזה אפילו לר"י בן כיפר דס"ל ביבמות (י"א ע"ב) דמחזיר גרושתו מאירוסין מותרת מן הנשואין אסורה וס"ל דבעי ג"כ נבעלה כיון דטעמא דריב"כ דכתיב אשר הוטמאה. ומ"מ דברי תוס' תמוהים דהא מבואר קדושין (ט' ע"ב) דבעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה וא"כ אין כאן קנס. וכמדומה מצאתי אח"כ הקושיא בס' כתובה). ועוד הו"מ למתני יבמה לשוק (וק"ל אמאי לא נקטי דהו"מ למתני בא על סוטתו שאירסה וזנתה תחתיו שלא כדרכה וגירשה ואח"כ אנס אותה. ואפשר לומר דתוס' רצו להקשות דליתני מה שהוא לאו אליבא דכ"ע אבל סוטה לר"י ב"כ ביבמות שם ליכא לאו בסוטה). וע"ז מסקו דתנא ושייר א"נ דלא חשיב אלא פסולי קהל עכ"ל. ומ"מ אין זה כולל תירוץ על הכל דהא מצרי ואדומי הוא ג"כ פסולי קהל וצריכים לתירוץ הראשון דיש להם היתר או דלא חשיב חייבי עשה:
+[אות לח] <b>במשנה הבא על אחותו. </b>בפ"ח דסנהדרין (מ"ז) איתא דבחייבי כריתות וחייבי מיתות ב"ד מצילין אותן ע"י נפשן להורגן כמו שכתב הרע"ב שם. ובש"ס שם הקשו ממתניתין דהכא דמחייב קנס בחייבי כריתות הא אין אדם מת ומשלם (דאף ע"ג דלא אקטל הו"ל כמו חייבי מיתות שוגגים דפטורים לשלם פירוש רש"י). ומסיק דהכא מיירי ביכול להצילו באחד מאיבריו:
+[אות לט] שם <b>אע"פ שהן בהכרת. </b>אבל סתם מתני' דפ"ק דמגלה (מ"ה) כר' נחוניא בה"ק דח"כ פטורים מתשלומים כדאיתא בסוגיא דשם (דף ז' ב'):
+
+Mishnah 2
+
+[אות מ] <b>במשנה ולא יהיה אסון. </b>בתוספות בסנהדרין (דמ"א ע"א ד"ה אבל סקילה וכו') הקשו כיון דקרא כתיב ברוצח מנ"ל בנסקלין ונשרפין דפטורים מתשלומים כדמשמע בסוגיא דסנהדרין שם דלא ילפי' חייבי מיתות מהדדי:
+[אות מא] <b>בתוי"ט ד"ה ועל השבויה. אף ע"ג דמדאורייתא כו'. </b>לכאורה י"ל דשאני התם דחזקת היתר שלה מסייע לברי שלה אבל להוציא ממון י"ל דמאורייתא חיישינן שנבעלה. אח"כ ראיתי שכ"כ הפ"י:
+[אות מב] <b>שם ד"ה שנאמר וכו'. לענין חובל דמשלם ואינו לוקה. </b>והא דכ' הרע"ב ומפורש כן בסוגייא דמתני' דהכא דיש להם קנס מיירי בלא אתרו בו. הא גם באתרו לא ללקי כיון דאיכא בושת ופגם דזהו חבלה דממונא משלם מלקי לא לקי. ועיין בתו' בשמעתין ד"ה אלמא כו' בת"י דנקט לבושת ופגם דהוי חובל. וצ"ל דס"ל ממונא לקולא וא"כ י"ל דהטעם דהתורה היקל בחובל כיון דהלאו דלא יוסיף הותר מכללו במלקות וכדאיתא בסוגיין וא"כ י"ל דזהו רק לגבי לאו דחבלה אבל הכא דלאו הוא ממזר וכדומה הוי כמו בעלמא דמלקי לקי וממונא לא משלם. וזהו שלא כפסקא דהש"ע חוה"מ (סי' תכ"ד בסמ"ע סק"ג) שחובל בחבירו ביוה"כ אפי' אתרו ביה משלם דבחבלא ממונא משלם מלקי לא לקי הרי דאפילו בלאו דמעלמא אמרינן בחובל דממונא משלם מלקי לא לקי וצ"ע:
+
+Mishnah 3
+
+[אות מג] <b>תוי"ט ד"ה נערה. טור (סי' קע"ז) </b>עמ"ש לעיל במ"א (אות ל"ט) בתוי"ט ד"ה הכותית דמדברי התוס' מבואר דיש לה קנס. ומ"ש התוי"ט וראיה גמורה ממשנה ד' דפ"ק. לענ"ד אפילו קצת ראיה ליכא דהתם הטעם דהוא נושא אותה בחזקת בעולה דאף דעדים מעידים אותה שלא נבעלה מ"מ חושב דלשבחה אומרים כן כמ"ש תוס' (שם די"ב א' ד"ה שאני) וכיון דהוא נושא אות' בחזקת בעולה לא תקנו לה כתובה רק מנה. משא"כ הכא דלא שייך כן וכיון דמעידים עדים שלא נבעלה מה"ת לא יהיה לה קנס ובפרט באם היתה נדה כשנשאת לחופה ונתאלמנה קודם שתטהר דכתבנו לעיל פ"ק (א"ב) בשם שה"ג דיש לה כתובה מאתים אם כן פשיטא די"ל דגם קנס יש לה:
+
+Mishnah 4
+
+[אות מד] <b>בהרע"ב ד"ה לכשיוציאה כו'. לכשלא יכנוס כו'. </b>בין שהוא אינו רוצה בין שהיא או אביה מעכבים. והא דהיא יכולה לעכב היינו ביתומה או שבגרה אח"כ דבלא"ה הרי אביה יכול לקדשה בע"כ. ולחד תירוץ בתוס' אף בנערה אף דמיאון דידה אין מבטל הקדושין דאב כונסה באמת מ"מ מהניא מיאון דידה שישלם קנס (ויהיה הפירוש לכשלא יכנוס מדעתה תוספות):
+
+Mishnah 5
+
+[אות מה] <b>בתוי"ט סד"ה שנאמר כו'. ולא דחי לל"ת. </b>ות"י כ' דהכא בדידה ליכא עשה דהא אי בעי אמרה לא בעינא ליה הלכך אין לה לעבור בלאו משום עשה דידיה. והא דנקט במתני' הטעם דלו תהיה לאשה אשה הראוייה היינו דלאו מיתורא דריש אלא דכתיב ולו תהיה דילפינן מיניה דמדעתה א"כ לא מקרי ראוייה לו דאין עשה דוחה לל"ת דכיון דאי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל. או דמתני' מיתורא יליף ומה דפרכינן וניתי עשה ולדחי לל"ת היינו דדלמ' קרא אתי' לחייבי כריתות דלא נימא כיון דאתרבאי לקנס אתרבאי לנשואין להכי כתי' קרא דלענין נשואין רק בראויי' לו ולהכי פרכינן דנימא דחייבי לאוין מקרי ראויה לו דעשה דוחה לל"ת. תוס'. וביבמות (דנ"ט ב' ד"ה ה"מ ר"מ) אחר תירוצם זה דפירכת הש"ס דדלמא קרא אתיא לח"כ דלא נימא כיון דאיתרבאי לקנס מותר לקיימן כתבו עלה אבל קשה דמשני היכי אמרי' דדחו כגון מילה בצרעת וכו' א"כ למ"ל קרא שלא ישאנה. ולא זכיתי לעמוד על עומק כוונתם בזה דהא אפי' לח"כ צריך קרא דלא נדמי לקנס וגלי לן קרא דמ"מ לנשואין בעינן ראוייה לו וממעטים לח"כ וכן לח"ל כיון דמצד דחייה עשה לל"ת ליכא כיון דכי אמרה לא בעינא ליכא עשה וא"כ בעצמותו אינו ראוי לו וצע"ג:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות מו] <b>בהרע"ב ד"ה המית שורי. דקסבר כופרא ממונא. </b>משמע דאילו כופרא כפרה הוי קנס וזה תמוה דהא בב"ק (דמ"א ע"ב) דמשנינן דר"א סבר כופרא כפרה מש"ה אפי' בתם לא הוי קנס עיי"ש. וגם הא בב"ק (מ' ע"א) אמרי' דכ"ע כופרא כפרה וא"כ יקשה ממתני' דהכא דמשלם ע"פ עצמו וכן הרמב"ם פסק כופרא כפרה ואפ"ה פסק דמשלם ע"פ עצמו וצע"ג. וע' בפני משה על הירושלמי (פ"ד דבב"ק ה"ד):
+[אות מז] <b>תוי"ט ד"ה האומר כו'. מדתנן בתו של פלוני כו'. </b>בלא"ה מוכח כן דהיכא דלדידיה היא כמפותה מחלה ואי דמשכחת באמר שפיתה אותה ברשות אביה ועתה בגרה דלא הוי מחילה כיון דבשעת ביאה לא הוי דידה כמ"ש התוי"ט (רפ"ד) בשם הר"ן. ואף לשיטת הסוברים דבבגרה קודם העמדה בדין בושת ופגם לאביה מ"מ י"ל דמיירי במת אביה והבת היא יורשת א"כ גם דקדוקו של התוי"ט ליתא דמה"ט נקט פתיתי את בתו של פלוני היינו דבשעת פיתוי היתה של פלוני:
+[אות מח] <b>שם ד"ה המית. דאף ע"ג דבכלל כפל יש קרן. </b>היינו דמרישא בפתיתי דמחייב בבו"פ ומ"מ פטור מקנס היינו דכל אחד הוא ענין בפ"ע ואינו כלול הבו"פ בתוך הקנס. אבל כפל דהוא שני פעמים קרן הוי כמו קרן מרובה בזה הוה ס"ד כיון דמחייב במקצת מהכפל דהיינו הקרן יתחייב בכולו. ודוחק, ולהסוברים דבגרה או מת האב עד שלא עמד בדין הבו"פ דאב או דאחיה. י"ל דמדרישא הו"א דמיירי דוקא בגוונא זה דבהודאתו מחייב עצמו בבו"פ להאב או לאחיה ובקנס לדידה בזה פטור מקנס. אבל גנבתי דמחייב הכל לבעלים ס"ד מגו דמהני הודאתו לזה על הקרן יהנה ג"כ על הקנס כיון דהכל לחד גברא:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות מט] <b>תוי"ט ד"ה נערה כו'. לאביה נמי פשיטא מדקא יהיב מפתה. </b>וכתב תוס' אף ע"ג דאיכא למימר דהא דמחייבים מפתה היינו בקטנה דלאו בת מחילה היא (והא דאינו נותן צער אף דפיתוי קטנה אונס מ"מ כיון דעושית ברצון אין לה צער). וכרבנן דאמרי יש קנס במקום מכר. מ"מ משמע לי' דבנערה מיירי דפשטא דמתני' אאלו נערות דרישא קאי עכ"ל. ולכאורה בפשוטו ניחא דא"א לומר דמיירי בקטנה דהא קתני בסיפא דמתני' שם והמפתה לכשיוציא כו'. ואם בקטנה כיון דפיתוי קטנה אונס מחייב לישאנה כמו אונס:
+[אות נ] <b>במשנה עד שבגרה. </b>וכן נשאת קודם העמדה בדין אבל נתארסה אף לרע"ק דמתני' (ג' בפ"ג) דנתארסה קנסה לעצמה מ"מ בנבעלה קודם שנתארסה ואחר כך נתארסה קודם העמדה בדין הקנס לאביה:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות נא] <b>במשנה יש לה אב ואין לה פתח בית אב. </b>בתוס' הקשו למ"ד בסנהדרין נקטעה יד העדים פטור דבעינן קרא כדכתיב ה"נ נימא בעינן קרא כדכתיב. ותירצו דשאני הכא דגלי קרא ומתה לרבות הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה והיינו נמי אין לה אב עכ"ל. והו"ה דהומ"ל דמדאיצטריך בישראל למעט הורתה ולידתה שלא בקדושה אף דממילא אין לה אב. אולם ק"ל דהא תוס' בדיבור שלאח"ז ד"ה ואימא לרבות וכו' כתבו דבחליצה דאייתר בישראל ממעטינן אף הורתו ולידתו בקדושה אבל הכא דבישראל לא אייתר מסברא לא היינו ממעטינן הורתה ולידתה בקדושה וע"כ קרא דומתה בא לרבות הורתה שלב"ק ולידתה בקדושה עיי"ש לפ"ז קשה לי למ"ד בעי קרא כדכתיב מנ"ל דומתה מרבינן הורתה שלב"ק ולב"ק דלמא ומתה אתי להורתה ולידתה בקדושה דאי לא כ' ומתה היינו אומרים דבישראל לא איצטריך ללידתה שלב"ק דבלא"ה ממעט כיון דאין לה אב ובעי' קרא כדכתיב ועל כרחך דבישראל ממעט להורתה ולידתה בקדושה כמו בחליצה לזה אצטריך ומתה לרבות הולדב"ק. וע"כ בישראל קאי להורתה שלא בקדושה ולב"ק ומוכח באמת דלא בעי' קרא כדכתיב. וצע"ג:
+[אות נב] <b>הרע"ב ד"ה הר"ז בחנק. דכתיב כי עשתה נבלה בישראל. </b>מבואר בסוגיין דבישראל אתא למעוטי הורתה ולידתה שלא בקדושה וק"ל למה דס"ל לתוספות פ"ק (י"א ע"א) דההיא דגר קטן מטבילין ע"ד ב"ד דזכין לאדם שלא בפניו הוי רק גר מדרבנן אבל לא מדאורייתא דקטן לית ליה זכייה מדאורייתא ולא משכחת מדאורייתא גר קטן רק בנתגיירה אמה כשהיא מעוברת עיי"ש א"כ נהי דמתני' דהכא דנתגיירה פחותה מבת ג' דהיא בחנק היינו באמת דאחר שגדלה חזרה וטבלה לשם גירות ואח"כ זנתה ומ"מ הוי חידוש דאינה בסקילה דמ"מ אחרי שהיתה מחזקת עצמה לגיורת דרבנן היא בחזקת שלא נבעלה אבל מ"מ קשה למאי צריך קרא למעט לידתה שלא בקדושה הא מה"ת אין הב"ד מגיירים בעודה קטנה עד שתגדל. וא"כ היא בחזקת בעולה וממילא ליכא סקילה וצ"ע:
+[אות נג] <b>שם בהרע"ב ד"ה ולא מאה סלע. דכולה פרשה בישראל כתיבא. </b>וכ"כ רש"י. משמע דמהך קרא דכי עשתה נבלה בישראל ילפי' הכל דבישראל קאי אכולה פרשה וכ"כ תוס' ד"ה א"כ בישראל בתירוצם הא'. אבל תמוה לי הא להדיא קתני בברייתא בתולת ישראל ולא בתולת גרים הרי דלענין לעונש הבעל כתיב ביחוד ישראל למעט גיורת וכמו שכתב תוס' באמת בתירוצם הב' ומה עלה על דעתם בקושייתם ובתירוצם הא' וצ"ע:
+
+Mishnah 4
+
+[אות נד] <b>בהרע"ב ד"ה ובמעשה ידיה. דכתי' וכו'. </b>בש"ס (קדושין ד') מצרכינן לב' קראי בקדושיה ובמעשה ידיה דאי כתיב קדושיה ס"ד משום דלא טרחה בה אבל מעשה ידיה דטרחה י"ל דלעצמה ואי כתיב מעשה ידיה י"ל משום דמתזנא מיניה ואע"ג דאין האב חייב לזונה דרך האב לזונה. תוס' (גיטין דמ"ז ע"ב ד"ה ולביתך). והא דלא ילפי' מציאה מקדושיה ומעשה ידיה דמה להנך דמפסיד האב על ידה. דבמעשה ידיה מפסיד מזונות ובקדושיה מפסיד זכותו דנפקא מרשותו תוס'. וק"ל היאך יהא אפשר ללמוד מע"י מכסף קדושיה הא באמת אביה מקבל קידושיה וא"כ הכסף קדושיה מצד עצמותו הוא לו כדאמרי' השתא אביה מקבל קדושי' אבל מע"י דיזכה אביה בשלה לא ידעי' וצע"ג:
+[אות נה] <b>תוי"ט ד"ה ומקבל את גיטה. כיון דאיכא מ"ד דלא ס"ל הכי. </b>אני בעניי לא מצאתי פלוגתא דתנאי בזה אם ארוסה יש לה כתובה או לא אלא דהוא איבעי' בש"ס ס"פ הכותב ופשיט לה מכמה מתני' וברייתות ודחי' לה. ואיך שייך לומר דמתני' סובר דאין לה כתובה או דנקט דלא נחית לפרש בפלוגתא:
+[אות נו] <b>שם ד"ה שאוכל כו'. וא"כ קשיא אמאי שייר. </b>והמהר"ם שי"ף תירץ (ברפ"ו דכתובות) דהא באב לא שייך כלל הדין דאינו יורש במקום שיש בן דהא אי אפשר שתלד קודם שתבגר וממילא לא הוי ברשות האב כיון דבגרה וכיון דמתניתין רצה למתני דזכיות הבעל הם יותר מזכיות האב עד שתבגר אם כן לא מצי למתני לענין ירושה במקום שיש לה בן דהא זהו לא שייך קודם שתבגר וליכא שייכות בשום פעם שהאב לא יירש את בתו קודם שתבגר עיי"ש. אך עדיין קשה איך קתני יתר עליו הבעל הא גרע כחו מאב לענין ירושת ראוי (ב"ב דף קי"ג א') גם לענין מע"י גרע כח הבעל דהא יכולה לומר איני ניזונית וא"ע וההעדפה לעצמה. אבל לגבי האב אם אומרת א"נ וא"ע ההעדפה להאב כדאיתא במסכתין דמ"ג ע"א. גם קשה דלתני יתר עליו הבעל לענין ירושה דאם מכרה ונתנה אין האב יורש. והבעל יורש ומוציא מן הלקוחות מכח תקנת אושא. ואף דיש לומר דמתניתין לא רצה לתני מה שהוא רק אחר תקנת אושא. מכל מקום למה דאמרי' ר"פ האשה שנפלו לימא תנינא לתק"א דרצה לומ' דמתני' דקתני מה שהוא לאחר תק"א יקשה כנ"ל. ולזה נראה דמתני' חשיב רק כללי שרשי זכיות מה שיש לאב ומה שיש יתרון להבעל שם ירושה ושם מע"י אבל לענין פרטי דיניהם לא חשיב:
+
+Mishnah 5
+
+[אות נז] <b>בתוי"ט ד"ה עד כו'. וקודם אביי ורבא אין הלכה כו'. </b>ולא ידעתי מאי צורך באריכות הזה הלא להדיא מסקי' בסוגיא בתיובתא לרב אסי מברייתא מפורשת:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות נח] <b>במשנה הרי גיטה וכתובתה תרפא וכו'. </b>מלשון זה דייק הרשב"א בתשו' (סי' אלף רנ"ד) דאינו יכול לגרש אשתו בע"כ אם אין לו לשלם כתובתה:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות נט] <b>תוי"ט ד"ה כותבת כו'. כשל תורה. </b>אין זה מספיק דהא ר"י ס"ל בדאורייתא בדבר שבממון תנאו קיים. ובסוגיי' איתא דס"ל לר"י כתובה דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה:
+[אות ס] <b>שם בתוי"ט ד"ה כל הפוחת. ואף ע"פ שהר"ב פוסק בספ"ז וכו' כ' הר"ן. </b>אין זה מוכרח בדעת הרע"ב דיש לומר דפוסק כר"מ ביסוד דהוי בעילת זנות אבל במה דס"ל לר"מ דתנאו בטל י"ל כיון דקי"ל כר"י דבדבר שבממון תנאו קיים אין לה כתובה אלא דהוי בעילת זנות כיון דר' יוסי ס"ל בסוגיי' דתנאו קיים י"ל דקי"ל הכי. וכן כתב הר"ן בפשיטות דמשמע כן אלא דבדעת הרמב"ם כתב דקי"ל דעשו חיזוק יותר משל תורה אבל בדעת הרע"ב אינו מוכח כן. ומה דס"ל לר"מ דהפוחת תנאו בטל משום דכתובה דאורייתא אף דנקט נמי ולאלמנה מנה וכתובה אלמנה היא דרבנן מ"מ כיון דעיקר כתובתה דאורייתא תנאו בטל. תוס'. ואפשר לומר נמי הא דס"ל לר"מ דמדרבנן תנאו קיים ול"א דעשו חיזוק היינו דליכא גבי' צד דאורייתא ל"ש לומר כשל תורה כגון אי מזונות היא דרבנן וכן כתובה אבל כיון דכתובה דאורייתא עשו בכתובת אלמנה חיזוק כשל תורה היינו שיהא שוה כמו הכתובה דהבתולה דהוא דאוריי'. וכמ"ש תוס' (ב"ב דף מ"ט ד"ה וכדרב כהנא) לחלק לרב בין ירושה דס"ל דעשו חיזוק כיון דשאר ירושות דאוריי' עשו ירושות בעל כשאר ירושות דאוריי' אבל בפירות לא עשו חיזוק עיין שם:
+
+Mishnah 2
+
+[אות סא] <b>במשנה הגיע זמן ולא נשאו. </b>ברש"י בכתובות (ד' מ"ח ע"ב) ולא נשאו כגון שעכב החתן או אונס שלו. וקשה לי הא לל"ק דריש מכילתין חלה הוא אינו מעלה לה מזונות א"כ מתני' רק בעיכב בפשיעתו. ולל"ב שם הוא אבעי' דלא אפשטה וגם הא האבעי' גם באונס מצידה דחלתה היא. וא"כ איך בחר רש"י לפרש אונס שלו וצ"ע:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות סב] <b>במשנה לעשות בצמר. </b>והוא לבעל דאל"כ מי ישגיח עליה ותלך בטל. הר"ן:
+[אות סג] <b>בתוי"ט ד"ה יושבת כו'. ובכפיה הני לא כפי כו'. </b>הא דהוצרך רש"י לב' החילוקים לחלק בין הצעת המטה לפריסת סדין ובין ע"י כפיי' לעצה טובה היינו דהוקשה לרש"י דד' יושבת בקתדרא משמע דא"צ לעשות לו שום דבר מש"ה ס"ל לרש"י דמתני' מיירי שא"י לכוף אותה. ומ"מ הוצרך לחילוק הצעת מטה לפריסת סדין דלישנא דמתני' ג' אינה מצעת לו המטה משמע דאפי' דרך עצה טובה לא. דומיא דאינך ב' אינה מבשלת. משנה למלך:
+
+Mishnah 6
+
+[אות סד] <b>במשנה המדיר את אשתו מתשמיש.*) </b>קשה לי הא לפ"מ דפסקינן כשמואל בגיטין (דף י"ח ע"א) דג"ח דהבחנה מונין מיום הכתיב' א"כ אמאי כופין אותו להוציא אחר שבת א' הא אפשר להמתין ג"ח דיכתוב לה הגט עתה ואם לא ימצא פתח תוך ג' חדשים ינתן לה הגט ולא מגרע בזה דהא ממילא אסורה להנשא עד ג"ח לאחר נתינת הגט ולאחר ג"ח תהיה מותרת להנשא מיד וצ"ע: *) (סבר רבינו שהגמ' פריך מגמל כו' ובודאי לא ניחא להו למימר שלא חלקו חכמי' בזה. אך באמת הקושיא ג"כ אפילו לרב דמונין מיום הנתינה מפני מה תקנו חכמים במפרש א' או ב' שבועות הי' להם לתקן ג' חדשי' דבהבחנה ג"כ צריכה להמתין. ואם יגרע באם שנדר יותר שצריכה להמתין עוד ג"ח הרי רב ס' בכאן שבסתם וה"ה על יותר מהזמן צריך לגרש תיכף ולא מגרע בזה. ומוכרחים אנו לומר דסברתם הוא כשיש לה בעל היא מצערת על נדר שלו. ובזה ג"כ נתישב קושית רבינו דגם לשמואל אשתו היא. אלא שזה גזר משום שתי נשים וזה לא גזר. ועיין בגיטין שם בתו' ד"ה השולח):
+[אות סה] <b>בהרע"ב ד"ה ב"ש אומרי' כו'. אם הדירה כו'. </b>קשה לי הא לפי מה דפסקי' כשמואל מתני' גם בהדירה סתם דמ"מ תמתין ב' שבתות לב"ש ושבת א' לב"ה דשמא ימצא פתח לנדרו:
+
+Mishnah 7
+
+[אות סו] <b>במשנה כנגד כתובתה. </b>אבל לא מנכסים שנפלו לה בירושה. ולפ"ז פליג ר"י בתרתי דפוחתים גם מנ"מ וגם אף בלית לה פוחתים על העתיד דשמא תפול לה. והר"ן כתב דיש שפירש דגם לת"ק פוחתים אף מנ"מ ופליגי רק בלית לה דת"ק ס"ל דאין פוחתים על להבא ור"י ס"ל דפוחתים על להבא. והנך ז' דינרין אף דאינם שוים דשל כתובה שוים רק כפי טובת ההנאה ובנ"מ שוים יותר וכן בנכסים שאין לבעלה רשות בהם שוים עוד יותר מ"מ השוו חז"ל מדותיהם לפחות לעולם ז' דינרים דהרי בכתובה ג"כ אין שוים לעולם. דשל ילדה הט"ח הוא ביותר משל זקינה:<br><b>ומדברי </b>תוס' (ריש פרקין ד"ה ולמורדת) נ"ל לדייק דס"ל דלת"ק אין פוחתים מנ"מ. ולאינך שיטות צ"ל דקאי התם לדינא דרבותינו דמפסידים לה ביחד כל הכתובה דלדידהו אין מפסידין לנ"מ שלה ולענין זה נ"מ דת"כ הכתובה או דמיירי באומרת מאיס עלי דמפסידין לה כל הכתובה ביחד דה"נ איתא בסוגיין כלתי' דר"ז אימרד' פירש"י דאמרה מאיס עלי. <b>אמנם </b>תמוה לי דהרא"ה כתב בר"פ ולמורדת כלומר שפוחתים לה מן הכל בין מן כתובה בין מן תוספת עכ"ל. דמשמע מדין פחת לדינא דמתני' ואילו הכא בסוגיי' כתב בפשיטות דלת"ק גם מנ"מ פוחתין וא"כ למאי הלכתא אמרי' דת"כ ככתובה הא בלא"ה פוחתים דלא גרע מנ"מ וצלע"ג:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות סז] <b>תוי"ט ד"ה מה כו'. פירש הרע"ב עישור כו'. </b>בשטה מקובצת כ' הא דפירש"י כן משום דס"ל כהרמב"ם דבדבר שאינו קצוב לא מהני מחילה וא"כ אין חידוש במה שתוכל להוציא כשתגדיל וגם אף בניסה כשהיא גדולה נימא כן אלא ע"כ דס"ל דמגבי' לה ע"ג והוי קצוב. ובספר כתובה כ' דס"ל דלא מהני מחילתה דקטנה אף דהפעוטות מקחן מקח ומתנתן מתנה היינו במטלטלין מ"מ כיון דפרנסה לא נגבית רק ממקרקעי כקרקע דמי כמ"ש המרדכי. וא"כ אם איתא דהכא מיירי כשגובית לפי אומדנא דאב הא בכה"ג דגובים גם ממטלטלים כמ"ש תוס' פרק נערה יהיה מהני מחילתה ואמאי תוכל להוציא' כשתגדיל. ויסוד הדבר זה הוא בר"ן פ' נערה (דפ"א ע"ב) הרשב"א כתב דאפי' ארסוה מדעתה לא הפסידה מזונותיה משום דאין מעשה קטנה כלום וכדתנן פ' מציאת האשה יתומה שהשיאוה וכו' יכולה היא משתגדיל להוציא מידן אעפ"י דקי"ל דהפעוטות מתנתן מתנה במטלטלין מזונות ופרנסה שאני דכיון דאינן אלא מן הקרקע הו"ל כמקרקעי (ולענ"ד מדברי תוס' כתובות (דפ"ו ע"א ד"ה תיזיל וכו') מבואר דחולקים ע"ז וס"ל דאף בנגבית רק מקרקעי מהני מחילת פעוטות) והר"ן שם כ' עלה דמתני' די"ל דאע"ג דהשיאוה מדעתה מסתמא לא מחלה עיי"ש וא"כ ממילא ממה דכ' רש"י מדעתה רבותא קמ"ל דאפילו נתרצית לא הוי מחילתה מחילה דמשמע דדנין אותה למחילה אלא דלא מהני מחילתה. וע"כ מסברת הרשב"א הנ"ל ממילא מוכרח רש"י למנקט דמיירי בליכא לאמוד אלא מדין עישור דגובה רק ממקרקעי ומתוך הדברים אלו תמוה לי דברי הר"ן במתניתין דהכא דכ' תחלה לישנא דרש"י מדעתה וכו' אין מחילתה מחילה. ואח"כ מיד כ' מה שראוי להנתן לה כ' רש"י עישור נכסים ואפשר דת"ק ה"ק מה שראוי להנתן לה לר"י לפי אודמנא דהאב ולרבנן לפי שומת הנכסים עכ"ל והא ע"כ לא מיירי בלפי אומדנא דכיון דגובית ממטלטלים מהני מחילתה וכמ"ש הר"ן בפ' נערה הנ"ל וצל"ע:
+
+Mishnah 7
+
+[אות סח] <b>תוי"ט ד"ה מעכשיו. משום הא דמקשה הר"ן. </b>אף דמבואר בסוגיא דב"ב שם דדוקא למכור אינו יכול אבל יכול ליתן וא"כ נימא הכא וכי אינה אלא שדה ואומרת שנותנת להבעל מ"מ קושי' הר"ן על לשון מתני' והיא רוצה למכרה. ויעויין בהגהת אשר"י (ספ"ו דכתובות) דכתב דפחות מבן כ' אין ממכרו ממכר ואין מתנתו מתנה ותמוה לי הא מפורש שם בב"ב דמתנתו מתנה:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות סט] <b>תוי"ט ד"ה המדיר כו'. ואכתי איכא למידק דכי נמי כו'. </b>בפשוטו לק"מ דהא באמת א"י לומר כן רק בספקה מע"י למזונותיה ולדברים קטנים דארגלה בבית אביה. וא"כ ל"ש לומר דמה הועילו חכמים בתקנתן דהא באם לא יספוק מע"י למזונותיה אין בידו לומר כן. ופשוט:
+
+Mishnah 2
+
+[אות ע] <b>בתוי"ט ד"ה שלא תטעום וכו'. דאל"ת הכי מאי שנא כו'. </b>היינו דאלת"ה אלא דמיירי בנדר הוא ממילא ליכא לאוקמי בנדר רק שלא תטעום אחד מפירות דאין בידו להדירה ונצטרך לאוקמי דתלה הדבר בתשמיש שאמר אם תטעום א' מפירות יאסר הנאת תשמישך עלי. וא"כ יקשה תטעום ותמתין שבת א' או בתלנהו במזונות תטעום ותמתין ל' יום. <b>ומ"ש </b>התוי"ט ומסיק הר"ן בטעמא דמתני' וכו' באמת בהך בבא דלא תטעום לא צריכנא להכי דכיון דמוקמינן בנדרה היא וקיים לה הוא מוקמי' כפשטא בלא תלתה בשום דבר ומש"ה יוציא מיד דאינה יכולה לסבול אפי' יום א' (ומיירי בנדרה לכל זמן שתהיה תחתיו דאי בנדרה סתם מה תרויח בגרושין תוס'. והר"ן כתב דאף בנדרה סתם יכולה לומר לא בעי' גברא דמקיים לי נדרי) אבל מה דמסקינן בסוגיין בטעמא דמסני סני היינו משום סיפא המדיר את אשתו שלא תתקשט דקאמר ר' יוסי בעניות וכו' דזה מיירי ע"כ בתלתה לקשוטה בתשמיש דבלא תלתה הא ס"ל לר"י (בפי"א דנדרים) דקישוט לא הוי עינוי נפש ואין הבעל יכול להפר. ובזה יקשה תתקשט ותאסר שבת א'. ועלה מסקי' בסוגיין דבנדרה איהי ושתיק לה סברה מיסני סני לה. ולפ"ז לפי"מ דכתב התוי"ט ברפי"א דנדרים דר' יוסי ס"ל בקישוט דמדין עינוי נפש א"י להפר אבל מדין בינו לבינה יכול להפר עיי"ש. א"כ גם בקישוט י"ל דמיירי בלא תלתה בתשמיש וא"כ ליכא הכרח כלל לסברת מסני סני לה וי"ל באמת לדינא דאם תלתה בתשמיש וכדומה דתמתין כשיעור המפורש. <b>אולם </b>לפמ"ש הר"ן דממתני' דלקמן דאמר לה ע"מ שתאמרי לפלוני וכו' מוכח דמיירי בתלתה בתשמיש דאמרה אם לא אומר לפלוני כו' יאסר עלי תשמיש או מזונות וכ"כ הטור לקמן בבבא דהמדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה דמיירי בכה"ג וכמו שהעתיק התוי"ט לקמן. א"כ גם לדידן מוכח דקימ"ל דמסני סני. דאין לומר דתלנהו בפירות או בקישוט לת"ק דא"צ לסבול יום א' דהו"ל לר"י ולר' יוסי לאפלוגי גם בסיפא וכדמוכח לומר כן מהא דלא מוקי בסוגיין בבא דקישוט בתלתה בפירות כמ"ש תוס'. אלא ע"כ דקימ"ל דמסני סני לה. ודו"ק:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות עא] <b>תוס' חדשים ד"ה הר"ב סד"ה רגל א' כו' דהלכה כשמואל בגמרא כו'. </b>זהו טעות דהא בנדרה היא דאמרי' מסני סני לה וע"כ מיירי בפרשה שיעור רגלים:
+
+Mishnah 5
+
+[אות עב] <b>תוי"ט ד"ה א"ל על מנת. אני מיפר לך ע"מ. </b>ק' לי הא קיי"ל בש"ע יו"ד (סימן רל"ד) דא"י להפר ע"י שליח וא"כ המעשה ההפרה דא"א לעשות ע"י שליח יהא התנאי בטל ומעשה קיים כדקי"ל בחולץ ע"מ שתתן לי מאתים זוז דא"צ לקים התנאי כיון דהמעשה א"א לקיים ע"י שליח כדאמרי' בכתובו' (דע"ד) ובתשובה הארכתי בעז"ה:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות עג] <b>הרע"ב סד"ה שאין עליה כו'. אבל בשאר נדרים מקודשת. </b>דעת הרי"ף דאפי' ביש בהם עינוי נפש מ"מ מסתמא לא קפיד בהו:
+
+Mishnah 8
+
+[אות עד] <b>תוי"ט ד"ה האב כו'. אמרינן כאן נמצאו כאן היו. </b>וסיפא דמתני' אתיא ג"כ ככ"ע אף כר"י דדוקא בפ"ק דא"א כשנאנסה תחתיו דקתני הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים דמשמע מיד שנשאה נבעלה ואתרע רשות האב. אבל הכא בסיפא דאפשר שנולד הריעותא ברשות הבעל גם ר"י מודה. <b>ועיין </b>בסוגיין דרב אשי משני רישא מנה לאבא בידך וסיפא מנה לי בידך ופי' הר"ן דמתני' מיירי דהבת טוענת ברי (והאב שמא וברישא דכתובה לאב הוי שמא ובסיפא כתובה שלה טענת ברי) עיי"ש. ולפ"ז לא אצטריך לן לסברת חדא במקום תרתי די"ל מש"ה לא מהני בסיפא עדים משתתארס כיון דטוענת ברי אף דאתרע רשות האב מהני כההיא דפרק קמא במשארסתני נאנסתי וכדסבר רבא. <b>ועיין </b>בר"ן דכ' דמדסתם הרי"ף כסתמא דמתניתין היינו דסבר כאוקימתא דרבא. ולכאורה יש לעיין דאדרבה דא"כ הו"ל להרי"ף להביא טעמא דחדא במקום תרתי. וגם מה"ת לא נפסוק כר"א נגד רבא. וביותר י"ל דרבא לטעמיה אזיל דס"ל בב"ב (דף קל"ה ע"א) גבי זה אחי דברי עפ"י אחר מהני. וה"נ מהני ברי דהבת להאב. מש"ה הוצרך לדחוק במתני' דגם היא טוענת שמא ועד משתתארס לא. דהוי חדא במ"ת. אבל למאי דקי"ל דברי ע"פ אחר לא מהני י"ל דרויחא יותר אוקימתא דר"א ומש"ה סתם לה הרי"ף כפשטא דמתני'. ועיין ודו"ק:
+[אות עה] <b>שם בתוי"ט ד"ה אבל במומין. וקאי בין ארשות אב בין ארשות בעל. </b>ר"ל דמכח הקושיא דהא קאי אמתני' דלעיל דמיירי בהתנה. הי' אפשר לתרץ אי דקאי ארישא דנמצא ברשות האב דעל האב להביא ראיה עלה אמרי' דבמומים שבגלוי א"צ האב להביא ראיה דאילו הי' המומין היה חזי לה ומוכח דבאמת נולדו אח"כ ומה דקתני א"י לטעון היינו בלא בירור שהיה המומין קודם אירוסין. או דהיה אפשר לומר דקאי אסיפא דנכנסה ברשות הבעל וכיון דלא התנה בשעת נשואין כדקתני במתני' דלעיל כנסה סתם אמרי' דחזי לה ומחל עלה אבל השתא דמתרצי' דאמרינן דהתנאי היה על מומין אחרים מצי קאי בין ארשות אב ובין ארשות בעל ובשניהם הפי' דא"י לטעון דאפילו הביא ראיה אינו כלום:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+[אות עו] <b>בהרע"ב ד"ה והמקמץ. מקבץ צואת כלבים. </b>כתב רש"י לא ידעתי מה צורך בה אבל באשכנז ראיתי ששורים בהם הבגדים עכ"ל. וע' ברכות דכ"ה ע"א בהא דאמרינן שם לא יקרא ק"ש נגד צואת כלבים בזמן שנתן עורות לתוכן כתב רש"י שדרכן לתתן בעבוד עורות וצ"ע. וכן איתא בילקוט (פ' בא) בפסוק ולכל ב"י לא יחרץ כלב לשונו. ולא עוד אלא שזכו לעבד עורות מצואתן לכתוב בהם ס"ת תפילין ומזוזות:<br><b>(נ"ל </b>דרש"י לא רצה לפרש כמו בברכות דא"כ מאי פריך הגמרא קשיא לר' יהודה עיין בתוס' לכן כתב רש"י לא ידעתי פי' בלא בורסקי ועיין בריטב"א שמיישב קושיית התוספות ונשאר קושית רבינו על רש"י. ועיין ברש"י חגיגה (דף ד' ד"ה המקמץ) מפ' במסכת כתובות המקמץ בידו צואת כלבים ואומר אני כי לתקן בהן עורות כו' ועי"ש וצע"ג שדברי רש"י שם סותרים למה שפירש כאן וגם הלשון מה שכתב ואומר אני הלא היא גמרא בברכות וכנ"ל):
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות עז] <b>תוי"ט ד"ה בש"א תמכר כו'. שמדעתו הוא מפקיר. </b>והתנן העומר שהוא סמוך לגפה כו' הרי היא קל לבעה"ב וחומר לעניים. שעדיין לא זכו בהן. אף הכא קל הוא לאשה ואינו חומר להבעל שעדיין לא זכה בהן א"ל מכיון שקידשה לזכותו ולזכותה נפלו עכ"ל הירושלמי וקשה לי אמאי פריך ממתניתין דעומר שהוא סמוך לגפה דתני לה במשנה ד' (פ"ד דעדיות) ולא פריך ממתני' ג' שם כל עומרי השדה של קב קב וכו' קל הוא לבעה"ב וחומר לעניים. ובפרט דפריך תחלה מהפקר לעניים דהוא רישא דמתני' ג' שם ושביק לסיפא דמתניתין ופריך ממתניתין ד' דסמוך לגפה. וצ"ע. ובר"ש (פ"ו מ"ה דפיאה) הביא הירושלמי הזה וכתב עלה ומשנתינו לא מצאנו בעדיות אבל פלוגתא דהפקר לעניים ופלוגתא דהעומר של ד' קבין שנויי' שם עכ"ל. ולפנינו איתא כן בעדיות. (*כבר נזכר זה בדברי רבינו (בפ"י מ"ה דפאה באות ס') יעו"ש):
+[אות עח] <b>שם בתוי"ט ד"ה ובה"א לא כו'. דמוחין אנו לו. </b>וכ' המ"ל (פ"ו הלכה א' מהלכות זכייה ומתנה) דזה רק אם באה למכור הב"ד אומרי' ללוקח דלא ליזבן ולא יתן מעותיו להפסיד אבל בנותנת במתנה ל"ש לומר דאומרים לו שלא יקבל במתנה ומש"ה לא נקט במתני' אלא לא תמכור ומה דקתני ברישא אלו ואלו מודים שמוכרת ונותנת באמת נותנת אשגירת לישנא הוא עיי"ש:
+[אות עט] <b>שם בתוי"ט ד"ה עד שלא נישאת ונישאת. משמע שנפלו לפני נישואין ואין דבר מפסיק. </b>תוס' לא כתבו כן מסברא אלא דהוכיחו מדפרכינן בסוגיא על רב ושמואל דאמרי בין שנפלו לה קודם שנתארסה וניסת דמכרה בטל דכמאן דלא כר"י ודלא כרבי חנינא ב"ע והא הוי כר' חנינא ב"ע דבעי לומר דאפילו בנפלו לה קודם שנתארסה ונשאת דמכרה בטל (דמה דאמר אמרו לו לא בדרך קושיא בעלמא אלא דס"ל כן לאמת כדהוכיחו בדבריהם בד"ה לא כר"י ממתני' דלקמן בהכותב א"כ למה כתב לה דו"ד א"ל בנכסייך שאם מכרה ונתנה קיים והתם מוקמינן בכותב ועודה ארוסה הרי דבלא סילק עצמו היה מכרה בטל ואתיא כתנא דאמרו לו. והר"ן ס"ל דאמרו לו הוא רק קושיא ומתני' דלקמן ר"פ הכותב מוקי דכותב בעודה ארוסה מועיל לענין נכסים שנפלו אחר הנשואים לימכרם) אע"כ דס"ל להש"ס דעד שלא נישאת משמע דאין דבר מפסיק רק הנישואים דמיירי בנפלה לה באירוסין עיי"ש:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות פ] <b>במשנה המחוברין לקרקע שלו. </b>אפילו היכא שהפירות גמורים והגיעו לתלוש. הרא"ש:
+
+Mishnah 4
+
+[אות פא] <b>תוי"ט ד"ה וביציאתה כו'. והר"ן כתב בשם הראב"ד. </b>גם הרא"ש כתב כן בשם הראב"ד:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות פב] <b>תוי"ט ד"ה שאם מכרה כו'. אף קושיית הר"ן מסולקת כו'. </b>אינו מיושב כ"כ דנהי די"ל דאם מכרה לאו דוקא מ"מ כיון דבלא"ה המכירה מהני דיעבד. ועיקר התנאי הוא לענין לכתחלה לא הו"ל למתני' למנקט לשון דיעבד דהא ל"צ לתנאי לענין דיעבד (עיין תוס' ע"ח ד"ה האשה) גם מ"ש התוי"ט וכבר כתב הטור וכו' וא"כ ע"כ לתרץ קושית הר"ן. אינו מוכרח די"ל דהטור ס"ל כתירוץ תוס' דמתני' אתי' כאמרו לו והעתקתי דבריהם לעיל (רפ"ח מ"א בתוי"ט ד"ה עד שלא נשאת):
+[אות פג] <b>שם תוי"ט ד"ה עד עולם כו'. ושבמותה לא יאכל פירות כו'. </b>דאלו לכל ימי חייה אף אם לא כ' עד עולם הכי הוא ועיין מ"ש תוס' בשם רש"י. וע' בתשובת מהר"א ששון (סימן מ"ח):
+[אות פד] <b>שם ד"ה כתב לה כו'. וצ"ל דסתם לן כר"י. </b>לענ"ד י"ל דהוי כרבנן ואשמעינן רבותא דלא נימא כיון דבכתב ובפירותיהן לחוד מסולק מכל פירות. כי כתב ג"כ ובפירי פירותיהן י"ל כיון דנחית למניינא ולא סגי ליה באמירת פירותיהן לחוד דבא למעט דפירות השלישי יאכל קמ"ל דמ"מ אינו אוכל כלל פירות:
+
+Mishnah 2
+
+[אות פה] <b>בהרע"ב ד"ה ינתנו ליורשים. ולא מהני תפיסה. </b>לשון רש"י הוא ומבואר דלאו דוקא אם תפס מטלטלים אלא גם תפיסת מעות לא מהני דהא קאי גם על מלוה ביד אחרים. וא"ת מנ"ל לרש"י הא. ודלמא באמת דוקא במטלטלים דמיחסרא גוביינא ובא עליו רק מטעם תפיסה בזה אמרינן דתפיסה לא מהני. אבל במעות דמיד נפרע בהם י"ל דאינו בכלל תופס אלא בכלל גביה מהני. וי"ל דמהאי מסכת (דף צ"ב) ראובן שמכר שדה לשמעון וכו' אנן מטלטלים שבק אבון גבך כו' מוכח דגם תפיסת מעות לא מהני. דאילו היה מהני כש"כ שהיה מהני בתופס חוב שהוא עצמו חייב לאבי היתומים. ותמהני על הר"ן ר"פ אלמנה ניזונית שכתב נ"ל דכי אמרינן לכתובה מפקינן מיניה דוקא במטלטלים דמכ"מ מיחסרי גוביינא. אבל במעות לא שהרי כבר נפרעה עכ"ל. ובל ידעתי איך לפרש לדבריו האי דאנן מטלטלים שבק וכו'. ואולי י"ל דע"כ לא קאמר הר"ן אלא היכי דלא מיחסרא שבועה והאי דרישא בב' תפיסות מיירי בנאמנות לי וליורשי דבמטלטלים לא מהני דמ"מ מיחסרי גוביינא ובמעות מהני. אבל בהאי דראובן שמכר כו' דצריך לישבע כמ"ש בתוס' בזה ל"א כבר נפרעה דהא מחוסר שבועה. ועדיין קשה דהא דעת הרי"ף פרק הכותב גבי הא דאי פקח מייתי לה לידי ש"ד. דבאותן נשבעין ונוטלין שמן הדין היה נוטלים בלא שבועה אי תפשי ואין רוצה לישבע לא נחתי' לנכסיה ומשמע שם בהר"ן דס"ל ג"כ הכי להלכה. אלא דהביא בשם הרמב"ן דמסתברא דוקא בתפס מעות אבל מטלטלים כיון דגופייהו לא קני מפקינן מיניה והדר לא גבי בשבועה (ובאמת קשה לי דבכתובה אפי' מיניה לא גבה רק ממקרקעי. א"כ גם בתפס מעות אינה תפיסה דהא א"י להחזיק במעות בפרעון דיאמר לה אני רוצה לסלק כדינך בקרקע ומפקינן מינה המעות) א"כ כיון דהלוקח תפס במעותיו לא מיחסרי שבועה דהא בלא שבועה מחזיק בידו כיון דתפס וצע"ג (* עיין לקמן פ"י אות צ"ה):
+[אות פו] <b>שם בהרע"ב ד"ה שכולן צריכין שבועה. שהבא ליפרע מנכסי יתומים. </b>וכ"כ רש"י וקשה לי הא על זה גופה אנו דנין אם מקרי נפרעת מהיתומים. דכמו דאנו דנין כיון שהוא ביד אחרים עדן לא זכו בהם יתומים ולא מקרי מטלטלי דיתמי ה"נ לענין שבועה הבא ליפרע מנ"י. והו"ל לרש"י ולהרע"ב למנקט שבועה דנפרעת שלא בפניו ל"ת אלא בשבועה. ובזה מיושב היטב מ"ש הר"ן והרא"ש בשם הירושלמי הגע עצמך שפטרוה מן השבועה. ומאי קושיא הא י"ל דרע"ק ס"ל כאבא שאול וכר"ש בפרקין (מ"ח) דלא מהני נאמנות נגד יורשים. ולפי הנ"ל דכיון דהמטלטלים ברשות אחרים אין בכלל שבועת דהבא ליפרע מנכ"י אלא השבועה מדין נפרעת שלא בפניו ובזה מהני הנאמנות לכ"ע:
+[אות פז] <b>בתוי"ט ד"ה לכושל כו'. וכתב הרב רבינו ניסים כו'. </b>תמוה לי דהר"ן סותר לדבריו בנדרים (דף ס"ה סוף ע"ב) שכתב ולר"מ עדיפא כתובה טפי מבע"ח דמטלטלין דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי וא"כ איך אפשר לומר דר"ט דהכא יסבור כר"מ א"כ בכתובה אף אם אינו ביד אחרים תגבה דהא מטלטלי דיתמי לכתוב' משתעבד לר"מ:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות פח] <b>בהרע"ב ד"ה משביעה כו'. ויכול לגלגל עליה כו'. </b>אבל בלאו גלגול כגון שלא מינה אפוטרופסת א"י להשביעה על פלכה ועיסתה שהיא ממילא אפטרופסת עליהם דאין אדם דר עם נחש בכפיפה א' ומש"ה נקט אשתו דבזה עיקר פלוגתייהו דרבנן ור"א. וא"נ למ"ש התוי"ט ד"ה המושיב בשם הר"ן:
+
+Mishnah 5
+
+[אות פט] <b>בתוי"ט ד"ה אבל משביעה כו'. אבל כשהיא פגמה ומתה כו'. </b>זהו מילתא יתירתא דאף בלא פגמה כיין דמה בעלה תחלה נתחייבה לישבע שבועת הבא ליפרע מיתומים וכשמתה אח"כ אינה מוריש שבועה לבנים ובפגמה ס"ל לכמה פוסקים דאף בחייה אם מתה אינו גובה ממנו משום דאאמ"ש לבניו:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות צא] <b>תוי"ט ד"ה הרי אלו כו'. מגו דיכול כו'. </b>והא דקתני וכן בע"ח כו' היינו ג"כ כה"ג שהב"ח טוען פרוזבול היה לי ואבד. וזה מודה לו בכך אלא שטען דפרעו דנאמן במגו דלא היה לך פרוזבול ושביעית משמטתו. תוס':
+[אות צ] <b>בהרע"ב ד"ה מן הסכנה. שגזרו כו'. </b>הרמב"ם (פ"ט מהלכות שמיטה הלכה כ"ד) כתב ואם אמר הי' לי פרוזבול ואבד נאמן שמזמן סכנה ואילך בע"ח גובה שלא בפרוזבול וכתב הכ"מ דהרמב"ם מפרש דאז כשהיה הסכנה תקנו כן להאמין למלוה שהיה לו פרוזבול ואף על פי שעבר הגזירה נאמן שלא לחלק בין זמן לזמן. ופסק כרשב"ג אי משום דמפרש לדת"ק אי משום דהלכה כרשב"ג במשנתינו עיי"ש: (* עיין בפי' המשנה שכתב והלכה כרשב"ג ועיין בתוי"ט (פ"ו מ"ד) מ"ש בשם הר"ן): 
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות צב] <b>תוי"ט ד"ה שנייה. וא"צ שיהיה שם מותר דינר כו'. </b>היינו דא"צ שיהיה מותר על ב' הכתובות דינר אבל מ"מ צריך שיהיה עכ"פ כשיעור כתובת הראשונה ומותר דינר דבזה אם לא היו יורשי השנייה נוטלים בשביל החוב. היה כאן מותר דינר לקיים נחלה דאוריי' מש"ה אף דעתה יורשי השנייה נוטלים החוב לא מגרעה בכך ושפיר מקרי מותר דינר במה דעושים מצוה לפרוע חוב אביהן אבל אם לא היה מותר דינר על כתובה הראשונה לא משוינן ליה מותר דינר ע"י פרעון השנייה (* והמותר יקחו בני הראשונה בתורת כתובת בנין דכרין). דבע"ח מכאן ולהבא הוא גובה ומיד כשמת אביהן קודם שבא הבע"ח היה מועטים וזכו בהם בני השנייה שלא ליתן ממנו כתובת ב"ד. הסכמת הפוסקים:
+[אות צג] <b>שם בא"ד בפרעון כתובת השנייה כו'. </b>ומקרי מותר דינר. בטור כתב וכן אם גירש א' ומתה (א' בחייה) נלע"ד דצ"ל ומתו בחייו. ואח"כ מת והניח בנים משתיהן בני המתה נוטלים כב"ד אפי' אין שם מותר דינר וכו'. וכתב ב"י עלה שהוא פשוט. ואלולי שאיני כדאי הייתי אומר דדין זה צריכה רבה דהא בסוגיא אמרי' לחד מ"ד בע"ח נעשה מותר ולא כתובה ופירש"י דבע"ח דנוטל מקרי בזה קיום נחלה דאורייתא אבל בכתובה דהן מקבלין ולא פורעים (והיינו במותר שתיהן) לא מקיימי בזה נחלה דאורייתא אלא דאנן קי"ל דאפילו כתובה נ"מ. וא"כ י"ל דהטעם דכשמת והשנייה קיימת היה בזה דין כב"ד כיון דהאם נוטלת והוי כבע"ח ומש"ה אף שמתה אח"כ והיורשים דידה מקבלים ולא פורעים מ"מ הוי כמרובים ונתמעטו. וא"כ י"ל דבגוונא דהטור כיון דהגרושה מתה בחייו תיכף כשמת זוכים היורשים הראשונים בפרעון כתובת אמם והן מקבלים ולא פורעים י"ל דלא מקרי מותר דינר:<br><b>ובאמת </b>בלימוד הישיבה אמרתי די"ל בכוונת הסוגיא דר"ל דבע"ח נעשה מותר ולא כתובה י"ל הטעם דבע"ח דמכאן ולהבא הוא גובה א"כ קודם שגובה הבע"ח יש כאן מותר דינר ואף דהבע"ח בא וגבה הוי כמרובים ונתמעטו (וכמו דכ' הרא"ש דבאם גם בלאו הבע"ח ליכא מותר דינר על כתובת ב"ד לא משוי גביות בע"ח למותר דינר כיון דמכאן ולהבא הוא גובה כמועטים ונתרבו דמי ה"נ י"ל דכל עיקר דבע"ח נעשה מותר כיון דמכאן ולהבא הוא גובה הוי כמרובים ונתמעטו. וכיון שכן י"ל דזהו ההפרש בין בע"ח לכתובה דבכתובה כיון דבחזקת אלמנה קיימי לחד תירוצה בתוס' (כתובות דצ"ו ב' ד"ה נכסי) י"ל דמיד כשמת הוי כגבתה האלמנה ולא מקרי מרובים ונתמעטו. אלא דאנן קי"ל דגם כתובה נעשה מותר היינו דמ"מ הוי מחוסר גוביינא ומקרי מרובים ונתמעטו. ולפ"ז י"ל דבגרושה ומתה בחייו דמיד כשמת יורשי הגרושה הוי מוחזקים בנכסים לפרעון כתובה כיון דממילא הם יורשים ושלהם הנכסים הוי כמוחזקים ממש. כמו שכתבתי בארוכה בתשובה לדון דיורשים שמגיע להם חוב מאביהם מקרי קדמו וגבו לגבי בע"ח אחר כיון דמיד הנכסים ברשותם. אלא דשם כתבתי לגבי בע"ח אחר וכאן אני מוסיף די"ל אף לגבי יורשי הראשונה דמ"מ כיון דכולם יורשים כל א' וא' הוי כמוחזק דשם יורש של כל א' על הנכסים וכמוחזקים דמי ולא מקרי כ"כ מחוסר גוביינא ולא מקרי מרובים ונתמעטו:<br><b>ויש </b>להביא ראיה לזה ממה דאמרי' בסוגיין אמר מר זוטרא משמי' דר"פ הלכתא א' בחייו ואחד במותו יש להם כב"ד וכתובה נ"מ לחברתה ופרכי' לשמעינן כתובה נ"מ ואנא ידענא דא' בחייו וא' במותו יש להם כב"ד עיי"ש וקשה לי למ"ש הרא"ש דיש גאונים כתבו הא דא' בחייו ואב"מ יש להם כב"ד דוקא כשהשנייה מתה דאין יורשים של זה יוצאים נקי לגמרי מנכסים בזה לא אתי לאנצויי אבל באיתא בחיים לא אשכחן די"ל דשייך אנצויי כיון דהיורשים מאלו לא מקבלים כלום והרא"ש דחה זה דא"כ דבאיתא בחיים ליכא דין כב"ד גם כשמתה יהיה כמו מועטים ונתרבו אע"כ דגם דאיתא בחיים איכא כב"ד. ולפ"ז ק' לי מאי פרכי' דלשמעינן רק נ"מ הא מ"מ ס"ד דאחת בחייו ואחב"מ אין להם כב"ד והיינו משום דבהיא בחיים שייך אתי לאינצויי. ואף לאחר שמתה גם היא הוי כמועטים ונתרבו (ומדוקדק בזה לישנא דרע"ק כבר קפצה נחלה לפי האוקימתא דטעמא דרע"ק דאב"ח ואב"מ א"ל כב"ד. היינו שבאמת כשאין יוצאים נקיים ליכא לאנצויי אלא כשהיתה בחיים כבר קפצה נחלה והוי כמועטים ונתרבו) וההיא דכתובה נ"מ משכחת בא' גרושה ומתו שתיהן בחייו דמיד כשמת היורשים נפרעים ואין יוצאים נקיים בזה ליכא אנצויי. אע"כ כפי הנ"ל דבאמת בכה"ג אין כתובה נ"מ כיון דהם מקבלים ולא פורעים ולדינא צ"ע:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות צד] <b>תוי"ט ד"ה עד כו'. ולכולי עלמא בעינן שיהא אפילו כו'. </b>לענ"ד א"א לומר כן דהא אמרי' בסוגייא (* לעיל צ"א א') אלא כתרי לישני קמאי ואיפוך והיינו דת"ק ס"ל דסגי בדינר מטלטלי ור"ש ס"ל דוקא מקרקעי. הרי דאיכא פלוגתא בזה:
+
+Mishnah 4
+
+[אות צה] <b>תוי"ט ד"ה של זו מנה. והר"ן בר"פ דלקמן כו' אבל במעו' לא שהרי כבר נפרעה. </b>ק' לי מסוגיא דכתובות (דצ"ב) א"ר אי פקח מגבי להו ארעא. הא בלא"ה יחזיק חובו בעד אחריותו דלא גרע מתפיסת מעות לאחר מיתה מכ"ש זה דתפוס במעות חובו. וצע"ג. ואולי י"ל דתרתי בעי אינו מחוסר גוביינא ולא מחסר שבועה ומיירי הכא באמת בנשבעה או ביש לזה נאמנות מפורש לי וליורשי. אבל בההיא דאי פקח שצריך שבועה הוי כמו מחסרי גוביינא וא"י להחזיק (אפילו המעות) בעד אחריותו. וא"כ לשיטת הסמ"ע (* סי' פ"ז ס"ק כ"ב) דבנשבע ונוטל דתפס דלא נחתי' לנכסיה לא משמתי' לי' ג"כ דבזה עדיף מהיסת דבהיסת כל א' יאמר לא אשבע משא"כ בנוטל שתפס. ועשיתי סמוכים לזה ממ"ש הר"ן בסוגיי' דפוגמת טעם להשמטת הרי"ף איבעי' דפוגמת פחות פחות מש"פ משום דמספק אין נותנים לה בלא שבועה מש"ה כתב סתם פוגמת דהכל בכלל. והיינו דלענין תפיסה ליכא נ"מ דבפוגמ' ממש ג"כ א"צ לישבע להרי"ף ושיטתו דנוטל שתפס לא נחתינן לנכסיה. והא מ"מ נ"מ בתפ' דמספיקא לא משמתינן לה (* דיכולה לומר קים לי) אע"כ כהסמ"ע ובפוגמת ודאי ג"כ לא משמתינן. א"כ בההיא דפקח לא מחסרא שבועה כיון דתפוס ועומד ולא נחתי' לנכסי' ולא משמתי' לי':
+
+Mishnah 5
+
+[אות צו] <b>במשנה קודמת לשניה. </b>אף דכבר קתני כן בתחלת פרקין הראשונה קודמת לשנייה נקט לה הכא לומר דבכה"ג דא' קודמת לחברתה בזה פליגי ת"ק ובן ננס. דלת"ק א"צ האחרונה לישבע משום דס"ל בע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה ל"ג אבל אלו היו כולם בזמן א' גם לת"ק כולם צריכי' לישבע דבכה"ג מה שגבה גבה כמו שפסק הרמב"ם וכן קי"ל בש"ע (סי' ק"ד ס"ו) דהיכי דהמה שוים אם קדם א' וגבה מה שגבה גבה. ובזה מיושב גם כן סיפא דמשנתינו היו כולם יוצאות בשעה א' חולקי' בשוה. ותמה התוי"ט דמאי קמ"ל הא תנינא כן במתני' דר"פ. והיינו דבא לומר דביוצאות בשעה א' דכולם חולקות בשוה. וממילא הדין דאם קדם א' וגבה מה שגבה גבה בזה ליכא פלוגתא וגם לת"ק כולם צריכים לישבע כ"כ בתשובת ושב הכהן (סימן ע'):
+[אות צז] <b>תוי"ט ד"ה חולקות בשוה. בריש מתני' דלעיל. </b>לענ"ד י"ל דממתניתין דלעיל י"ל דמיירי בידוע שנתחייב לנשים כב"א שבודאי כולם שוים. והכא קתני דיוצאות בשעה אחת משמע דאין ידוע לנו זמן ההתחייבות להן רק מתוך השטר היוצאות בשעה א' וממילא הוי דדלמא א' בתחלת שעה וא' בסוף שעה והיה ס"ד לומר בזה שודא. ואשמעי' דמ"מ חולקין וכמ"ש תוספות בסוגיא דשודא לחלק בין ב' שטרי שעבוד לב' שטרי מכר עיי"ש:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות צח] <b>תוי"ט ד"ה ואין חייבים בקבורתה. דא"כ ליתני נמי ואין חייבין בפרקונה. </b>קשה לי הא בלא הטעם דפרקונה תחת פירות ג"כ א"ח לפדותה כיון דא"א לקיים ואותבינך לי לאינתו וכדאיתא להדיא דנ"ב דאפילו נשבית בחיי בעלה ומת אין היורשים חייבי' לפדותה שאין אני קורא בה ואותבינך לי לאינתו. וצע"ג. ובדרך פלפול אמרתי דקושייתם לאביי דסבר לעיל (דנ"א ב') דאלמנה לכ"ג חייב לפדותה שאני קורא בה ואהדרינך למדינתך א"כ לתני דיורשי כהן א"ח לפדותה כיון שהוא תחת פירות ומיושב בזה דקדוק לשונם דנקטו בקושייתם א"כ אמאי איצטריך למידק ולא הקשו על בעל האיבעי' דבעי שומרת יבם שמתה מי קוברה הא מוכח כן ממתני' דהכא דאין לו פי' אחר רק בכה"ג. ולפי הנ"ל ניחא די"ל דהאיבעי' לרבא דאלמנה לכ"ג א"ח לפדותה דר"א גרס לה ולדידי' י"ל דמתני' לא מיירי משומרת יבם ועיקר החידוש משום הרישא דא"ח בקבורתה והא דלא תני ג"כ א"ח לפדותה היינו מטעם הנ"ל דזהו פשוט שאין אני קורא ואותבינך לאינתו ולזה הקשו רק על הפשטן דהוא מרא דשמעתא לעיל (דפ"א) אביי דדייק הכי מלישנא דיורשיה יורשי כתובתה ולדידיה נפשט בלא"ה:
+
+Mishnah 2
+
+[אות צט] <b>במשנה וכל שאין לה מזונות. </b>לאתויי גרושה מן הנישואין. ומתני' דבסמוך וגרושה לא תמכור אלא בב"ד אשמעינן דאפילו לרבנן הכי הוא:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות ק] <b>וכדברי ר"ע כו'. </b>וכה"ג תנן בפ"ז מ"ב דב"ב:
+[אות קא] <b>שם תוי"ט ד"ה היתה כתובתה ת' זוז כו'. דכי מכרה מנה במאתים. </b>צ"ל מאתים במנה:
+
+Mishnah 5
+
+[אות קב] <b>תוי"ט ד"ה שפיחתו שתות. סתמא אפילו בקרקע. </b>בפחתו שתות ניחא דאפילו במשהו ראוי להיות בטל דשליח שטעה כ"ש ונתאנה המשלח ג"כ בטל אלא דמ"מ עד שתות קיים דמה כח ב"ד יפה. אבל בהותירו שתות דנתאנה הלוקח בזה יקשה הא אין אונאה לקרקעות לזה כתב הראב"ד דה"ט וכו'. ולפ"ז מ"ש התי"ט בדבור שלאח"ז שתות הכא ביתמי תיקון שיהא בטל אע"ג דקי"ל שתות קנה ומחזיר אונאה. אינו מובן דהא בלא תקנה ג"כ בטל מדינא אפילו בכ"ש כיון דנתאנה ע"י שליח דהיינו הב"ד אלא דעד שתות יפה כח ב"ד ובשתות מדינא בטל:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות קג] <b>תוי"ט ד"ה שהיא כו'. כמה בנות יהי' לו לפי' אינן קצובים. </b>בתוס' דחו זה דהא גם שעבדו אחים אינה טורפת מהם למזונות כדאיתא בברייתא, וצ"ל כמ"ש התוס' לעיל (דף ג' ע"ב) דאע"פ דקצובים למעלה כיון דאין קצובים למטה דאפשר שתנשא קודם מיקרי אין קצובים ולפ"ז מ"ש התוי"ט בנותיהן לאו דומיא דבת אשתו וכו' לק"מ דלהך מ"ד דהטעם מפני שאין קצובים ליתא לפירכת הש"ס דאף בגרשה ואהדרה אין בנותי' מוציאים ממשועבדים דמ"מ אין קצובים דשמא ינשאו מקודם ושאני בת אשתו דה' שנים מקרי קצוב. וכל סוגית הש"ס קאי למ"ד אין כתובים דכיון דבשעת כתיבה אין בעולם אין קול יוצא. ואף בגרשה ואהדרה דהן בעולם מ"מ מעיקרא אתקן רק לענין בנ"ח כמו במזונות אלמנה וע"ז הקשו דבבנותיו דומיא בת אשתו דהיינו בגרשה ואהדרה וגם קנו מידו לטרפו ממשעבדי מטעם הקנין ודוק היטב:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות קד] <b>לא תשבע אלא בסוף. </b>במהרי"ט כתב די"ל דבדקדוק האריך לחזור דברי חנן להורות לן דלא נימא דדברי חנן דוקא היכא דסופה לישבע על הכתובה אבל אם יש לה נאמנות בכתובתה דלא תשבע בסוף נימא דתשבע תחלה לזה השמיענו דלא תשבע אלא בסוף ולא בתחלה וע' ב"ש (סי' צ"ג ס"ק כ"ט):
+[אות קה] <b>שם בהרע"ב ד"ה ולא כו'. תשבע שלא הניח לה כלום. </b>בנקיטת חפץ. ודוקא אם כבר מכרו ב"ד ונתנו לה או שמכרה לעצמה מנכסי בעלה אבל לותה והבעל טוען הנחתי לה מבואר בהרע"ב במתני' שלאחר זה דנאמן בעל בהיסת וגם דעת הרמב"ם כן (פי"ב מה"א הל' כ"א):
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Kiddushin/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Kiddushin/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6d504c832aab7f979ecc371c3daa3dcef72aa96c
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Kiddushin/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt	
@@ -0,0 +1,223 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Kiddushin
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה קידושין
+Vilna, 1908-1909
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה קידושין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ג] <b>תוי"ט ד"ה בג' דרכים. היכא דאיכא פלוגתא. </b>כי הכא דבג' אלו נקנית ובחופה אינה נקנית:
+[אות ד] <b>תוי"ט ד"ה בשלש דרכים כו'. דאשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא. </b>בתוספות כתבו דהיינו דהגזירה שוה לא הוי רק (במתני') [דקיחה] דקרא היינו כסף אבל לא לקנינים אחרים (כמו דלא ילפינן מהך גזירה שוה משדה לקנין חזקה) אלא דהיסוד דחליפין איתנהו בכלל כסף לזה קאמר דאינו מדין כסף דהא איתנהו אף בפחות משוה פרוטה דליכא כסף. וכתבו תוספות ואם תאמר כיון דפשיטא לן דאין אשה נקנית בחליפין אמאי אצטריך קרא (לקמן דף ח') בכסף נקנה ואין נקנה בתורת תבואה וכלים דהיינו חליפין תיפוק ליה דאתקש עברי לעבריה וכו' ויש לומר דריבוי קנינים ילפינן מהיקישא ולא מיעוט קנינים עכ"ל. ותמוה לי מאד דמאי הוצרכו להקשות דנילף עברי מעבריה הא בקדושין נמי ליכא מיעוט על חליפין אלא דכיון דחליפין אינו מדין כסף ממילא לית לן לימוד דתקנה בחליפין ואם כן מהאי טעמא עצמו יקשה דלמה לי בעבד קרא למעט חליפין הא בקרא כתיב רק כסף ומהיכי תיתי לן לומר דיקנה בחליפין כיון דאינו בכלל כסף וזה לא יתורץ בתירוצם הנ"ל. תו קשה לי אמאי לא נקטו הקושיא בהיפוך דמאי פרכינן בסוגיא ואימא הכי נמי הא יש לומר דמקשינן אחרת לעבריה דאיכא מיעוט מקרא דמכסף מקנתו למעט חליפין. וזה יש ליישב דהא באמת מסקינן דקרא לא אתי למעט חליפין רק למעט בלית בו שוה פרוטה דאף דמקרבה הנייתו לא מהני. וקושייתם רק לס"ד דשם דבא למעט חליפים. ואם כן לא הוה מצי להקשות בהיפוך כנ"ל. דיש לומר דפירכת הש"ס ואימא ה"נ היינו למסקנא דלית לן מיעוט בעבד למעט חליפין. אמנם באמת כיון דאתינן להכא גם קושייתם ליכא דיש לומר לאותו ס"ד דלקמן היינו אומרים דמסברא חליפים בכלל כסף והא דאשה לא נקנית בחליפין היינו דילפינן בהיקישא דאם אחרת למעט חליפין אלא דלבתר דמסקינן דקרא לא אתי למעט חליפין פרכינן הכא ואימא הכי נמי דנימא קידושין ועבד לקני בחליפין דהוי כסף ומצרכינן לשנויא דכיון דאיתא בפחות משוה פרוטה אינו בכלל כסף. ויעוין בתוספות גיטין (דף ל"ט ב' ד"ה משום דהוי כליו ש"מ וכו') היתה זוכה עצמה בחליפין משום דחליפין דמי לכסף וכו' וכל היכא דכסף קונה חליפין נמי קני לבר מאשה משום דבפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה וזה שלא כדברי תוספות דהכא דהטעם דאין חליפין בכלל כסף. ובאמת תמהני (הא שם בעבד כנעני) למאי צריכים לזה הא בפשוטו כמו דילפינן כסף שטר וחזקה מהיקשא דלרשת אחוזה ה"נ חליפין דהוי כאחוזה דנקנה בחליפין וצע"ג:
+[אות א] <b>בהרע"ב ד"ה בשטר. אף על פי שאין בו שוה פרוטה. </b>בהרי"ף ירושלמי הדא דתימא בשטר שאין בו שוה פרוטה אבל אם יש בו שוה פרוטה כסף הוא. ועיין בר"ן כתב דליכא למימר דהרי"ף בא לומר הטעם דמנ"ל דלא צריך שיהא בשטר שוה פרוטה לזה קאמר דאם איתא דיש בה שוה פרוטה תיפוק ליה מדין כסף. והר"ן סתר דלמאי צריכא לזה הא בלאו הכי ידעינן כיון דמקשינן הויה ליציאה נילף מה יציאה דאף על גב שאין בו שוה פרוטה כדאמרינן בגיטין וכו'. ובאמת יש לומר דגם בגט לא ידעינן מסברא דס"ד דכיון דכתיב ונתן בעינן מידי דנתינה שיהא שוה פרוטה אלא כיון דילפינן בקדושין דלא צריך שיהיה בו שוה פרוטה דאם כן היינו כסף ואחר כך ילפינן יציאה מהוייה דלא צריך שיהיה בו שוה פרוטה. ואולם מטעם אחר קשה דדלמא באמת בגט וקדושין בעינן שיהיה בו שוה פרוטה ובאמת אין נפקא מינה בקדושי שטר דממילא הוי כסף וההיקש דיצאה והיתה הא מצטריך לכמה דינים ולא שייך בזה אין היקש למחצה דבאמת נקנית בשטר שיש בו שוה פרוטה כמו דיוציא אלא דבלאו הכי מקודשת מדין כסף. גם אם איתא דצריכים ראיה לזה יקשה לרב יוסף דסבירא ליה לקמן (דף ז' ע"ב) דבכסף מידי דקייץ בעינן וללישנא בתרא אף באמר כל דהו הכי הוא אם כן אצטריך שפיר לקנין שטר ביש בו שוה פרוטה אלא דלא שמו אותו תחלה דאין שם כסף עלה בזה נקנית בשטר דיש בו שיעור נתינה כיון דבאמת הוא שוה פרוטה. גם יקשה לרבי מאיר דסבירא ליה עידי חתימה כרתי ומצד כסף היה צריך שיהיה בפני שני עדים זולת לשיטת רבינו תם דלרבי מאיר צריך גם כן למסרו בעדים. אבל הא הרי"ף לא סבירא ליה כן וסבירא ליה דאף לרבי אלעזר אף עידי מסירה כרתי:
+[אות ב] <b>בא"ד בתך מקודשת לי. </b>וכן כתב רש"י ובביאה בא עליה ואומר לה התקדשי לי בביאה זו. וק"ק למה הצריך שיאמר לי בקידושי ביאה. כיון דלא שייך ביה דלמא לאחר מקדשה:
+[אות ה] <b>שם תוי"ט ד"ה בשתי דרכים. למעוטי חליצה. </b>והנה הא דאמרינן בסוגיא דמניינא למעוטי חליצה הכי נמי הוה מצי למעוטי כסף לרבא דסבירא ליה לקמן (דף ה' א') הא דאין אשה יוצאת בכסף בגזירה שוה דויצאה והיתה דמה הויה בכסף אף יציאה בכסף היינו דדרשינן וכתב בכתיבה מתגרשת ולא בדבר אחר. אלא משום דאביי דאמר שם דאינה יוצאה בכסף משום שיאמרו כסף מכניס כסף מוציא אין סניגור נעשה קטיגור משום הכי נקט למעט חליצה דהוי לכולי עלמא. והנה לכאורה באמת קשה לאביי כיון דע"כ וכתב הוי מיעוטא מדא"י בחליצה אם כן ממילא גם כסף ממועט ולמאי צריך לסברה הנ"ל דאין סניגור נעשה קטיגור. ונראה דהיה קשה לאביי כפירכת הש"ס לרבא שם דדלמא וכתב היינו דבכתיבה מתגרשת ולא מתקדשת בכתיבה דמסתבר יותר לומר כן דאם נמעט ולא מתגרשת בדבר אחר סותרים בזה שני דברים לגבי כסף ההיקש דויצאה והיתה ולגבי חליצה הק"ו יותר היה לדרוש ואינה מתקדשת בכתיבה דסותרים רק ההיקש דויצאה והיתה. לזה אמר אביי דכסף ודאי אינו מוציא דאין סניגור נעשה קטיגור ולגבי חליצה מסתבר יותר לדרוש ולא בחליצה לסתור הק"ו מלדרוש דאינה מתקדשת בכתיבה לסתור ההיקש. או דיש לומר כיון דעל כל פנים חדא מלתא סתרי' סבירא ליה לאביי גם כן כסברת רבא דמסתבר לומר קאי בגירושין ממעט גירושין. אבל אלולי סברא דאין סניגור נעשה קטיגור אף על פי כן היה מסתבר יותר לדרוש ולא מתקדשת בכתיבה כי היכי דלא לסתור תרווייהו היקישא וק"ו. ובזה מיושב מה דקשה לי לכאורה לרב הונא דסבירא ליה חופה קונה מק"ו ואמרינן בסוגיין הא דלא חשיב במתני' חופה דמלתא דלא כתיבה באורייתא לא קתני. אם כן יקשה מניינא דקונה עצמה בב' דרכים למעוטי מאי דליכא למימר למעוטי חליצה הא כיון דאף אם היה חליצה קונה לא היה ראוי למחשביה כיון דלא כתיבא ואתיא רק בק"ו ומה דאינו ראוי למחשבי לא שייך למימר ביה דאתי למעוטי כמו שכתבו תוספות גיטין (דף ה' א' ד"ה כשנישאת) (ועל יסוד זה דתוספות קשה לי מסוגיא דיבמות (דף ג' ב') ואי לא ס"ל דהדדי חדא למעוטי דחבריה וכו'. והא מדלא חשיב דדידיה ע"כ כדאמרינן שם לפי שאינו בצרת צרתה. אם כן איך אמרינן למעוטי דחבריה הא ממילא לא היה ראוי למחשביה כיון דאינו בצרת צרתה וצלע"ג) ולפי הנ"ל ניחא דיש לומר דס"ל כרבא ומניינא למעוטי כסף דלא ילפינן מויצאה והיתה. ומכל מקום עדיין קצת קשה דהא אביי הוא דמשני מלתא דלא כתיבא באורייתא ולאביי לשיטתו דסבר אין סניגור נעשה קטיגור וע"כ דמניינא אתיא למעוטי חליצה ויקשה כנ"ל. ואם דנימא דשייך גם כן למעוטי כסף ואשמעינן זהו עצמו דאמרינן אין סניגור נעשה קטיגור. אם כן אמאי נקט סתמא דהש"ס למעוטי חליצה דאינו לכולי עלמא דלרב הונא אי אפשר לומר כן לימא למעוטי כסף דהוי לכולי עלמא:
+[אות ו] <b>בא"ד דלא תיתי מקל וחומר מיבמה. </b>בתוס' (דף י"ד) הקשו דאיכא למפרך מה ליבמה שכן בלאו מה שאין כן באשת איש דבמיתה ותירצו כיון דמצינו דחליצה מפקעת האיסור אין חילוק בין חמור לקל כדאמרינן ביבמות (קי"ט ע"א) מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת עיי"ש. ומכל מקום ל"ק לר"נ בשמיה דרבה בר"א דסבירא ליה ביבמות שם לחלק בין לאו לכרת אם כן למאי איצטרך ספר כריתות למעט מחליצה הא בלאו הכי ליכא ק"ו. דהא הקרא איצטריך למעט שלא תהיה יוצאה בכסף מהקישא דיציאה להויה. גם בעיקר קושית תוס' נראה דקושייתם על לישנא דהש"ס דנקט הקל וחומר דאשת איש מיבמה אבל באמת יש למנקט הק"ו חליצה מגט מה גט שאינו מתיר את היבמה מתיר האשה. חליצה שמתיר ליבמה מכל שכן שמתיר לאשה. ומהאי טעמא תמוה לי באמת דנלמד דשפחה כנענית תהא יוצאה בחליצה בק"ו מיבמה ועיין בתוס' במסכתין (דף ג' ע"ב) דהקשו כן וכתבו דאין לומר אשה תוכיח. דמה לאשה שאינה יוצאה בכסף. ותירצו דיש לומר דמה ליבמה שיוצא במיתת בעלה מה שאין כן בשפחה כנענית דאינה יוצאת במיתת האדון. והא דלא ילפינן אמה העבריה בקל וחומר מיבמה דתצא בחליצה דיש לומר אשה תוכיח ואי דמה לאשה שאינה יוצאה בכסף שפחה כנענית תוכיח ואי דמה לשפחה כנענית דאינה יוצאה במיתת האדון אשה תוכיח ע"ש. וקשה לי דמכל מקום נילף חליצה משטר מה שטר שאינו מוציא היבמה מוציא השפחה כנענית חליצה שמוציא היבמה מכל שכן שמוציא שפחה כנענית ואי דמה לשטר שכן מוציא את האשה יש לומר ראשי אברים יוכיח שאין מוציאים אשה ומוציאים שפחה כנענית. ובמהרש"א שם הקשה דמכל מקום נילף אמה העבריה ואי דאשה ושפחה כנענית תוכיח נימא מה להנך שאינן יוצאין בסימני נערות ע"ש ולענ"ד גם כן שפחה כנענית קשה דנילף בקל וחומר חליצה משטר וכנ"ל:
+[אות ז] <b>בא"ד שאינה יוצאה בגט. </b>דילפי' לקמן דף י"ד דכתיב לה ולא ליבמה. רש"י. אין זה מסקנא דשם אלא דממעטינן מהנעל דנעל אין מידי אחרינא לא וצ"ע:
+[אות ח] <b>שם תוי"ט ד"ה וקונה א"ע בגט. ולכ"ע בעשה. </b>גם אין להוכיח מדאמר רחמנא אלמנה לכהן גדול אסורה מכלל דלכולי עלמא שריא. דדלמא לכהן גדול בלאו ולכולי עלמא בעשה. גמ'. וקשה לי בגוה דאיך נידק מאלמנה לכהן גדול הא דרשינן בסמוך (דף י"ד) ונקרא שמו בישראל כיון דחלץ לה הותרה לכל ישראל. אם כן אף אם לו יהיה דמיתת הבעל לחוד אינו מתיר מכל מקום אם מת הבעל ונפלה לפני יבם וחליץ לה המיתה עם החליצה מתירה ושפיר צריך קרא לאסור אלמנה לכהן גדול בנחלצה דמשום חלוצה היתה אסורה לכהן רק מדברי סופרים ולכהן גדול אסורה מצד אלמנות וצ"ע:
+[אות ט] <b>שם תוי"ט ד"ה ובמיתת היבם. דכמו שאשת איש יוצאה בגט. </b>היינו דלא נימא למיפרך מה לאשת איש שיוצאה בגט לזה אמרינן הא נמי בחליצה. ושלא נימא מה לאשת איש שכן אוסרה מתירה לזה אמרינן דה"נ יבם הוא דאוסר אותה. גמ'. מכל מקום קשה לי דנימא גט יוכיח דמתיר אשת איש שבמיתה ואינו מתיר ביבם. וצ"ע:
+[אות י] <b>בא"ד ופרכינן דתצא בגט מקל וחומר. </b>במהרש"א לס"ד דהש"ס דלא ידע למעוטי דקראי היינו דקראי דוכתב לה בכתיבה מתגרשת ולא בחליצה (עיין תוס' גיטין כ"א ד"ה ואינה מתגרשת) ופריך דתהא אשת איש יוצאה בחליצה כיון דאיכא קל וחומר לכאן ולכאן יש לומר כל חדא וחדא אוקמא אדוכתיה עיי"ש. והא דלמסקנא ניחא היינו כיון דצריכים למעוטא דוכתב לה למעט כסף דלא ילפינן מהיקשא דויצאה והיתה וכיון דכתיב וכתב לה דממילא ממעט חליצה הדר ילפינן דיבמה יוצאה בגט ואצטריך מיעוטא דהנעל. ואולם לאביי דסבירא ליה דכסף ממילא אינה יוצאה דאין סניגור נעשה קטיגור אם כן גם למסקנא יקשה למה לי ב' מיעוטים דוכתב לה וקרא דהנעל. אמנם יש לומר דמכל מקום צריך הנעל למעט דלא נילף גט בקל וחומר מאשת איש מה אשת איש דבמיתה גט מתיר יבמה שהיא בלאו לא כל שכן וכמו דילפינן מיתת היבם מהאי טעמא. גם י"ל למה דאמרינן בסוגיא דככה עיכוכא ממועט גט ופרכינן לה כיון דאיצטריך קרא דעכובא לדברים אחרים לא ממעטינן מה דאתיא בקל וחומר ומשנינן דהנעל ממעט חליצה. ואם כן י"ל דאם לא נכתב מיעוט כלל ידעינן באיזה ק"ו נתחיל ללמוד והיינו דנלמוד דאשה יוצאה בחליצה מיבמה דאינה יוצאה בגט מקרא דככה עיכובא דממעט גם גט דכיון דנימא דאשה יוצאת בחליצה ליכא קל וחומר על יבמה שתצא בגט ומתמעט מן ככה עיכובא לזה צריכים קרא וכתב לה למעט אשה בחליצה. והדר ראוי למילף יבמה מאשה דתצא בגט וכיון דהוי ק"ו לא ממעטינן ליה מן ככה עיכובא לזה צריך קרא דהנעל למעט גט. ונכון בעזה"י:
+
+Mishnah 2
+
+[אות יא] <b>תוי"ט ד"ה עבד עברי. יליף שכיר שכיר. </b>בתוספות הקשו דאם כן למאי הלכתא כתיב מכסף מקנתו גבי נמכר לנכרי נילף הכל משכיר שכיר (דגבי נמכר לנכרי כתיב כשכיר שנה בשנה) ותירצו דאיצטריך לכדדרשינן לעיל ואינו נקנה בתבואה וכלים. ואחר כך הקשו דלמה לי והפדה נילף הכל משכיר שכיר וכו'. ותמוה לי הא אי לא כתיב והפדה לא היה מכסף מקנתו מייתר למעט תבואה וכלים לזה כתיב והפדה שיהא מייתר למעט תבואה וכלים. ועיין: (קושית רבינו תהיה ג"כ אליבא דאמת למ"ד דיליף מוכי תשיג עיין רש"י אך מחמת שאפשר ליישב לכן כתב ועיין):
+[אות יב] <b>בהרע"ב ד"ה ובשטר. באמה העבריה כו'. </b>וקשה לי דלמ"ד דלא יליף שכיר שכיר וילפינן קנין כסף במוכר עצמו לישראל מוכי תשיג דאתקש לנמכר לנכרי מנ"ל דמוכר עצמו לישראל נקנה בשטר דהא נכרי עצמו אינו קונה בשטר ומהיקשא דעברי לעבריה לא נשמע רק מכרוהו בית דין. ועיין:
+[אות יד] <b>תי"ט ד"ה ובשטר. ובגמ' פליגי בה רב הונא ורב חסדא. </b>היינו דרב חסדא סבירא ליה דאב המוכר כותב בתי קנוייה לך דיליף שטר באמה מקרא דלא תצא כצאת העבדים אבל נקנית בקנין עבדים דהיינו שטר. ומכל מקום קשה לי דלרב חסדא נילף גם כן שטר היכא דהאדון כותב דלקני בהיקש דויצאה והיתה והיכא דהאב כותב נילף מלא תצא כצאת העבדים דנקנית בקנין עבדים דהיינו בשטר ויהיה קונה בה בשטר בין שהאב כותב בין שהאדון כותב:
+[אות יג] <b>בהרע"ב ד"ה ובמיתת האדון. בין לבנו. </b>כיון דאיכא ריבוי ומיעוט מרבינן יותר בן שקם תחת אביו ליעוד. גמרא:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות טו] <b>הרע"ב ד"ה נכסים. וטורף אותם מן הלקוחות. </b>וקשה לי לר"ן דסבירא ליה בבבא קמא (דף י"ב א') דאין גובים עבדים מיתומים ומלקוחות דעבדא כמטלטלי דמי אם כן מקרי נכסים שאין להם אחריות. ואם כן איך נתן מתני' כלל דנכסים שאין להם אחריות אין נקנים אלא במשיכה הא עבדים נכסים שאין להם אחריות ונקנים בכסף ושטר וחזקה:
+[אות טז] <b>תוי"ט ד"ה ובחזקה. ותמה אני דאמאי שייר. </b>קשה לי הא יש לומר דמלתא דאיתא במטלטלין לא קתני כמו שכתב התוי"ט בעצמו בפרקין לעיל (מתני' ג'):
+[אות יז] <b>שם ד"ה אלא. ואכתי קשיא חליפים לא יקנו. </b>במחכ"ת זהו קושית תוספות בבבא מציעא (דף מ"ו א' ד"ה ש"מ) ותירוצם שם כמו שכתב התוי"ט בשם הסמ"ע:
+
+Mishnah 6
+
+[אות יח] <b>תוי"ט ד"ה אמירתו. בכסף למה לי כלל. </b>קשה לי הא יש לומר דנפקא מינה דמדין אמירתו לגבוה מהני ביה שאלה אבל על ידי הקנין כסף לא מהני שאלה וכמו שכתב הש"ך (סימן רנ"ה) דבבא הקדש לגזבר אינו יכול לישאל עלה כיון דמדין קנין הוא:
+[אות יט] <b>בא"ד בסופו צריכים לדחוק במתניתין דערכין. </b>בתשובת פנים מאירות ח"ב (סימן כ"ה) כתב דאין בזה דוחק כל כך דיש לומר דמתני' רמזה במה דנקט כל הנך בבי מעשר עד חמשים ולא סגי ליה למנקט עד שלשים אלא דבא להורות לן דהפליגו בכדי שאין הדעת טועה וקתני א' אומר בי' דומיא דהא' אומר נ' דודאי הפליג בכדי שאין הדעת טועה אף זה שאמר י' ידע שאינו שוה אלא ח' ורצה לוותר:
+[אות כ] <b>הרע"ב ד"ה שלא הזמן גרמא. ונשים חייבות. </b>וכן בקידוש היום נשים חייבות דדרשינן זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה. וכן במצות דרבנן מחוייבות במגלה ונר חנוכה דאף הם היו באותו הנס:
+[אות כא] <b>שם ד"ה חוץ מבל תקיף. מאי זקנך כו'. </b>קשה לי הא מסקנא דסוגיין דילפי פאת פאת מבני אהרן ועיין בתוס' דאדחי לטעמא דזקנך ולא זקן אשתך. והרמב"ם בפירושו ובחבורו נקט הטעם דאשה אינה בהשחתה דלית לה זקן (כפי צד האיבעית אימא קמא) ובחבורו הוליד מזה דין חדש דעבדים מצווים בהשחתה והקפה כיון דיש להם זקן. וכבר תמה בזה המשנה למלך דהא למסקנא הטעם דנשים פטירי מגזירה שוה דפאת פאת ואם כן גם עבדים ליפטרו מגזירה שוה דלה לה מאשה. ולענ"ד קשה נמי מסוגיא דבבבא קמא (דף פ"ח ע"א) מה לאשה שכן אינה במילה קטן יוכיח. ולהרמב"ם נפרוך מה להני אשה וקטן דאינם מצוות על ההקפה משא"כ עבד וצ"ע:
+[אות כב] <b>תוי"ט ד"ה וכל מ"ע שלא כו'. ואם כן תיפוק ליה דנשים חייבות. </b>כך הקשה תוספות ומתרצי דמיירי הכא בלקח על מנת לשלח וכן במעקה שבנה על מנת לבנות מעקה דליכא רק עשה לחוד. אבל הר"ן נקט הקושיא דפשיטא דהכא אפילו אם הזמן גרמא חייבות אפי' בעשה דכל לאו ועשה שהזמן גרמא כיון דחייבות על הלאו חייבות גם כן על העשה כדאמרינן גבי שמן שריפה וכיסוי הדם דאין עשה דוחה ללא תעשה ועשה ואחד האנשים ואחד נשים שוים בדבר ומסיק דזהו רק היכא דלאו ועשה באים כאחד דתמיד אין נפרדים זה בלא זה אבל באלו דאין תמיד באים כא' דמשכחת בנטלה על מנת לשלח וכדומה באינך דחייב בעשה וליכא לאו בזה אין הנשים מצוות על העשה ואם כן יש לומר דמיירי הכא בכל גווני ואשמועי' דחייבות אפי' על העשה ע"ש ופליגי תוספות והר"ן בזה היסוד דתוספות ס"ל דכל עשה ולא תעשה שהזמן גרמא אין הנשים מצוות רק על הלאו ולא על העשה (ועל הוכחות הר"ן משמן שריפה כתב תוס' כיון דהלאו אלים שיש עמו עשה בכהאי גוונא אין עשה דוחה ללא תעשה) ולהר"ן הנשים מחוייבות גם בעשה היכא דתמיד העשה והלאו באים כאחד כמו במלאכת יום טוב:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות כג] <b>תוי"ט ד"ה הסמיכות. לשון התוס' נראה דמהגשות. </b>ובמגילה (דף כ' ב' ד"ה לקמיצה) כתבו תוס' וכן תנופה והגשה אינן צריכין כהן וכו'. ודבריהם תמוהים לי דמלבד דסתרי לדבריהם דהכא גם הא מקרא מלא זאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן וצע"ג:
+[אות כד] <b>בא"ד ואין להביא בהאי ק"ו שום פרכא. </b>למפרך דמה לבן צאן שטעון כלי בהזאתו משא"כ בעוף דבעצמו של כהן:
+[אות כה] <b>בא"ד וכי היכי דשחיטה. </b>דבריהם תמוהים לי בזה דהא באמת אין הקרבן נפסל על ידי סמיכתה ולענין דנחייב אותה לסמוך היאך ס"ד למילף זה בהיקישא משחיטה הא גם בשחיטה לא מחייבא אלא דכשירה בנשים וצ"ע. אח"ז מצאתי בעזה"י בפני יהושע שעמד בזה:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות כו] <b>הרע"ב ד"ה עד שיהא. כי מטי גמר קידושין הוה ליה מקדש במלוה. </b>תוספות כתבו וא"ת כיון דבתורת קדושין אתי לידה היכי הוי מלוה הא אמרינן לקמן האומר לאשה התקדשי לי לאחר ל' אפי' נתאכלו המעות מקודשת אלמא לאו מלוה הוא היכא דבתורת קידושין אתו לידה. ויש לומר דיש לחלק דהתם הרי הדיבור נגמר קודם שנתאכלו אבל הכא דלא נגמרו הקדושין עד אחר מסירה אחרונה ובתוך כך אכלה הראשונה איכא למימר דמלוה הן אצלה עכ"ל. ולא זכיתי לירד לעומק דבריהם הלא דברים אלו מפורשים בסוגיא (דף מ"ז ריש ע"א) לא שנו דאמר בזו ובזו (דלא נקנה לה עד נתינת אחרונה שהוא גמר דבורו. רש"י) אבל באלו אפילו אוכלת נמי מקודשת כי אכלה מדנפשה קאכלה (דמשנגמר הדיבור הקנה לה בתורת קידושין. רש"י) ומה חידשו תוס' כאילו מסברתם חילקו בכך. ואדרבה מכח קושייתם מהתקדשי לי לאחר ל' היה אפשר לומר דדוקא התם דנגמר כל הנתינה דקדושין רק חסר הזמן דל' יום אבל מה שאוכלת קודם גמר הנתינה אף לאחר גמר דיבורו מקרי מלוה. ואילו מחילוקי דהש"ס משמע דבאלו אף דלקחה אחד אחד ואכלה הראשונה קודם שנטלה השנייה דומיא דבזו ובזו דגם כן מקודשת כיון דנגמר הדיבור וצ"ע:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות כז] <b>במשנה וכן קטן שקידש. </b>הא דלא כייל הכל בחד בבא ולתני בסוף אעפ"י ששלח סבלונות י"ל דברישא הא דאינה מקודשת היינו דאינה מקודשת ודאי אבל מ"מ לחומרא מקודשת דשמא שוה פרוטה במדי אבל בקטן שקידש אינה מקודשת כלל. ולישנא דוכן היינו לענין דסבלונות לא הוי קדושין. אבל לפ"ז קשה לי בסוגיא אמר רבה ומותבינן אשמעתין דקתני אע"פ וכו' הא רבה אמר רק דחוששין לסבלונות דהוי ספק קדושין דחיישינן לה והרי במתני' ממילא לחומרא מקודשת דשמא שוה פרוטה במדי וע"כ דאינה מקודשת היינו דלחומרא אינה מקודשת. ודוחק לומר דפריך באמת מבבא דוכן קטן שקידש דהא לא מקשה רק מרישא וגם כיון דבממילא מה דקתני במתניתין היינו רק דלחומרא אינה מקודשת אם כן דלמא גם קטן שקידש הכי הוא. ודוחק לומר דהפירכא מדלא כללינהו בחד בבא מוכח דאינה מקודשת בקטן היינו אפי' לחומרא אינה מקודשת וכנ"ל. והיה נראה לומר דפירכת הש"ס דברישא להוי מקודשת לגמרי מספק ספיקא, ספק שמא שוה פרוטה במדי וספק דסבלונות הוי קדושין. ואולם להפוסקים דמשום שוה פרוטה במדי אינה מקודשת מדאורייתא כיון דליכא כסף במקומו א"כ ליכא ספק ספיקא דתהוי מקודשת לגמרי אף לקולא. ועיין:
+
+Mishnah 7
+
+[אות כח] <b>במשנה ושל שביעית היתה. </b>בתוס' בעבודה זרה (דף ס"ב ד"ה נמצא וכו') בסה"ד ואף ע"פ שאמרנו דאסור לפרוע חוב בפירות שביעית דכתיב לאכלה ולא לסחורה מ"מ לקדש בו אשה מותר אע"ג דלאו לאכלה הוא כדאמרינן (בפרק האיש מקדש) מעשה באחד שקידש וכו' אין האחיות מקודשות אבל הנכריות מקודשות וטעמיה משום פריה ורביה הקילו בה רבנן. ומיהו יש לדחות דהתם דיעבד אבל לכתחילה אסור עכ"ל. ותמוה לי דנסתפקו בזה אם מותר לקדש לכתחילה בשביעית הא הדבר מפורש בירושלמי (סוף פ"ח דשביעית) א"ר יוסי זאת אומרת שאסור ליקח אשה מדמי שביעית והובא בר"ש (שם משנה ה') וצ"ע:
+
+Mishnah 8
+
+[אות כט] <b>הרע"ב ד"ה רי"א. הואיל ויוצא לחולין על ידי פדיון כו'. </b>וכן כתב הרמב"ם (בפירוש המשניות). ותמוה לי מה חילול הוא זה הא מעשר שני אינו מתחלל אלא על כסף שיש בו צורה וגם איך אמרינן דבשוגג דאיהי לא ניחא לה משום טירחא דאורחא הא כיון דנתחלל אינו צריך להוליך לירושלים וליכא טירחא דאורחא. אלא ודאי הדבר ברור דאין כאן חילול (ובהקדש לרבי מאיר במזיד ולרבי יהודה בשוגג מדין מעילה נפק לחולין משא"כ במעשר) אלא דהמעשר נשאר בקדושתו והיא צריכה לאוכלם בירושלים בקדושת מעשר אלא דבשוגג הוי טעות דלא ניחא לה בטירחא דאורחא וברור. ומה דדרשינן בסוגיא מעשר לה' הוא בהוייתו יהא היינו לפרש טעמא דרבי מאיר ומהך קרא למד דמעשר שני ממון גבוה. ודלא כהתוי"ט ד"ה ובמעשר שני (ועיין פ"א מ"ו דמעשר שני בדברי רבינו שם אות ז' ועיין בפני יהושע):
+
+Mishnah 9
+
+[אות ל] <b>במשנה מכרן וקידש בדמיהן מקודשת. </b>מכאן תימה רבתי על דברי הרמב"ם (פ"ב מהלכות ביכורים) דמכר פטר חמור דמיה אסורים בהנאה. והא במתני' דהכא קחשיב נמי פטר חמור וקתני דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת וכבר טרח בתשובות נודע ביהודה להשיב בדחוקים ודבריו אינם מספיקים דהא מ"מ משמע בסוגיא דאם מתני' כר"י מיירי ג"כ במחיים ובזה יקשה הא תופס את דמיו. וישבתי בתשובה. ואין להאריך כאן (עיין בת' לרבינו סימן ק"ס לחלק הכתבים):
+[אות לא] <b>בהרע"ב ד"ה וחולין שנשחטו בעזרה. ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה. </b>ומסתימת דברי הרמב"ם (בפ"ה מאישות) דהמקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת דמשמע דגם חולין שנשחטו בעזרה בכלל. דייק הכ"מ (בפ"ב מגניבה) דמה שכתב הרמב"ם שם ודברים אלו דברי קבלה דר"ל שנאמר כן בקבלה מסיני ולא דהוי דרבנן. ותמיהני איך העלים עין מדברי רמב"ם שם (הלכות גניבה ה"ח) דכתב וז"ל השוחט חולין בעזרה חייב ד' וה' אעפ"י שחולין שנשחטו בעזרה אסור בהנאה מ"מ כיון דמדרבנן הוא ה"ז חייב וראייתו מקדושין ליתא די"ל דפוסק כרש"י דגם בשעות דרבנן וחמץ דרבנן אינה מקודשת עיין תוס' בסוגיא (דף נ"ח א' ד"ה אלמא). ובתשובה הארכתי:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות לב] <b>תוי"ט ד"ה מקודשת לשני. ימצאו אותה אשת איש. </b>מזה דדייק הרמב"ן דאם מת השני או גירש תוך ל' חלו קידושין דהראשון אחר ל' כיון דבשעת חלות הקידושין אינה אשת איש. ובר"ן הביא דהרשב"א חולק כיון דקבלה קידושין מהשני נתבטלו קידושי דהראשון לגמרי כיון דאם לא בא אחר וקדשה וחזרה בדבור בעלמא פקעי הקדושין לגמרי כ"ש כשפשטה ידה וקבלה קידושין מהשני דהוי ביטול אלים טפי ע"י מעשה. והר"ן דחה דנהי דמעשה עדיף מדיבור היינו למה שהמעשה מוכיח אבל לא ליותר מכן ולפיכך נהי דבחזרה בטלים הקידושים לפי שחזרה בפירוש. אעפ"כ בקיבלה קדושין אין המעשה מוכיח לחזור מקדושי ראשון לגמרי אלא עדיין דעתה דאם יהא אפשר לחול דיחולו דהא בגמרא לקמן סברוה לומר אליבא דשמואל מעיקרא דכי אמרי' מקודשת לשני דוקא עד ל' אבל לאחר ל' פקעי קדושי שני וגמרי קדושי ראשון ואע"ג דלא סלקא הכי היינו בחייו של שני אבל אם מיית חיילי קדושי ראשון דהרי משמע דאין הדבר פשוט שתהא קבלת קדושין שנייה חזרה גמורה עכ"ל. ולענ"ד היה נראה דאין מזה ראיה דבשלמא אם היה אפשר לומר דבחייו של שני אחר ל' פקעי קידושי שני ויחולו קדושי דהראשון אז היה קבלת קדושין השניים לאו דרך חזרה דכוונתה מיד שמקדשת עצמה להשני עד ל' ואח"כ יפקעו וישארו דהראשון אבל לפי האמת דאי אפשר שיפקעו בכדי וא"כ לא יחולו קידושי דהראשון בזה אמרי' דהוי חזרה דאין דעתה לענין אם ימות או יגרש:
+[אות לג] <b>תוי"ט ד"ה מקודשת ואינה מקודשת. ועיין (מ"ג פ"ז) דגיטין. </b>מכאן תמה בספר מכתב מאלי' על הרמ"ה בטור אה"ע (סימן קמ"ה) דבמעכשיו ולאחר מיתה בודאי תנאי הוא. הא במתניתין דהכא גם במעכשיו מספקים ספק תנאי ספק חזרה ובסוגיא מדמינן הכא לההיא דגיטין מהיום ולאחר מיתה:
+
+Mishnah 2
+
+[אות לד] <b>תוי"ט ד"ה ואם הראה. דאע"ג דנקט דמי בעסקא. </b>מדנקט בעיסקא ולא משני דהרא' לה דמי מה שלקח בהלואה נראה דבזה באמת מקודשת דהמעות שלו ממש הם לכל מילי אלא דהוא בעל חוב ודוקא דמי עיסקא כיון דתמיד צריך להיותם בידו לאעסוקי' ביה ולא למשתי ביה שכרא מה"ט אם מת לא נעשו מטלטלי דיתמי כדאמרי' בב"מ (דף ק"ד ב') בזה דוקא אינה מקודשת. ואולם ברמב"ם איתא שלקח במלוה וצ"ע. וחידוש שלא הערו מזה נושאי כליו אח"ז רב מצאתי במהריק"ש שעמד בזה באה"ע (סי' ל"ה) וכתב דט"ס הוא ברמב"ם:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות לה] <b>תוי"ט ד"ה לאחר שיחלוץ. רבי עקיבא היא. </b>לרב דאמר ביבמות דלכ"ע אין קדושין תופסים ביבמה לשוק דלא תהיה היינו שלא יהא בה הויה א"כ מתני' דהכא אתיא ככ"ע אלא אנן דקי"ל כשמואל דהוי ספק אם לא תהיה אתיא לזה או דרק ללאו אתא. מדלא נפרש כן ממתני' דהכא צ"ל דמתני' כרע"ק. ולדידן דלא קי"ל כרע"ק דעת הרמב"ם כיון דעתה בת קדושין היא לשוויה ספק קידושין לא מקרי לאחר שיחלוץ דשלב"ל והיא מקודשת גמורה אבל דעת רוב הפוסקים והכי קי"ל (בש"ע סימן מ) דלאחר שיחלוץ הוי ספק קידושין דדלמא אין קדושין תופסים קודם חליצה והוי דשלב"ל:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות לו] <b>הרע"ב ד"ה אני קדשתיה נאמן. לכנסה. </b>ואם אחר שכנסה בא אחר ואמר אני קדשתיה אינו נאמן לאסרה עליו. גמרא. ובר"ן כתב הרשב"א דמסתבר דלא כנסה ממש אלא התירוה להנשא וכו' אבל בא שני מקודם שהתירוה ועמד הראשון וכנסה מוציאים אותה מידו כיון שכנס שלא ברצון חכמים ולא דמי לשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דשאני התם שנשאת ע"פ עדים עכ"ל. ותמוה לי דמאי צריכא לזה הטעם דעבר על רצון חכמים ולא בפשוט דהוי ע"א בהכחשה ובהתירו תחלה י"ל דנעשה כב' אבל בלא התירוה הוי ע"א בהכחשה ומדינא תצא. גם מ"ש הר"ן ולא דמי לב' אומרים מת. הא התם בעיא שהיא אומרת ברי כשנשאת לאחד מעידיה (כמבואר בכתובות דף כ"ב) והכא היא אינה יודעת למי קדשה אביה. וצ"ע:
+
+Mishnah 8
+
+[אות לז] <b>הרע"ב ד"ה נאמן. דכתיב את בתי נתתי. </b>הכי איתא בגמ' מנין לאב שנאמן לאסור את בתו דכתיב את בתי. ובת"י בכתובות (דף כ"ב) הקשו מה צריך קרא תיפוק ליה דנאמן מטעם דהואיל ובידו לקדשה כדאמרי' (פי"ג) בעל שאמר גרשתי את אשתי דנאמן הואיל דבידו לגרשה. וקשה לי על קושייתם הא שם בגרשתי אינו נאמן למפרע הרי דמטעם בידו אינו נאמן רק על להבא ובקרא דאת בתי הא אמר שקידשה כבר קודם שזינתה ולומר דקושייתם על לשון הגמ' מנין לאב שנאמן לאסרה דמשמע דצריך קרא על הנאמנות לאסרה ובזה קושייתם למ"ד שם דבאומר גרשתי למפרע פלגינן דבוריה ונאמן לענין מכאן ולהבא ה"נ באומר קדשתי למפרע נאמן על להבא לאסרה מכח דפלגינן דיבוריה. מלבד דדחיקא לומר כן דדלמא רב ס"ל כמ"ד דלא פלגינן דיבוריה גם הא נ"מ באומר קדשתי לפלוני ועתה הוא מת ובא לאסרה לקרובים של פלוני או לעלמא מדין יבמה לשוק דבזה ל"ש לומר פלגי' דיבורא דהא פלוני הוא מת (או נ"מ באומר שקבל קדושיו ואין ידוע לו ממי קיבל דאסורה לעלמא ואין בידו) וילפי' מקרא דמ"מ נאמן דהא בקרא דאמר קדשתי למפרע קודם שזינתה ונאמן על למפרע דהא סוקלין אותה. ואולי י"ל דקושייתם עפ"ד במסכתין (דף ס"ג ב' ד"ה לקטלא) דבאמת וסקלוה מיירי דווקא ע"י עדי הקדושין דהא לקטלא לא הימניה מיהו לאיסורא הימניה רחמנא דכתיב את בתי נתתי עיי"ש. וא"כ אין ראיה מקרא דנאמן לענין למפרע די"ל דאיסורא משום דנאמן על מכאן ולהבא ומ"מ קשה דלמא אדרבא מכח יתורא דקרא דלענין מכאן ולהבא פשיטא דנאמן מכח דהוא בידו מוכח דהקרא אתי לענין למפרע. וצ"ע:
+[אות לח] <b>תוי"ט ד"ה נשבית. וכתב הר"ן וא"ת להימני' במיגו דאי בעי אמר קדשתיה בביאה לפסול לה. </b>לענ"ד י"ל לשיטת המרדכי הובא במהרש"א במסכתין (דף ס"ה ב' בתד"ה נטמאו). דהיכי דע"א נאמן משום דבידו מ"מ אם הבעל דין מכחישו אינו נאמן א"כ לפי מ"ש תוס' כתובות (דף כ"ב א') דהימניה רחמנא לאב משום דהוי קצת בידו לקדשה. א"כ י"ל דאינו נאמן לומר קדשתיה בביאה לפסול לה דלענין קידושי ביאה יכולה להכחישו בברי שלא נבעלה ובמקום הכחשתה י"ל דאין האב נאמן. ובעלמא באומר קדשתי בתי בפניה והיא מכחישתו י"ל דהוא נאמן במיגו דקדשתיה שלא בפניה אבל בקדושי ביאה לפסול לה לא שייך לומר כן. ואולם על המרדכי הנ"ל קשה לי מסוגיא דפרכינן על ההיא דנשבית ופדיתיה והרי בידו להשיאה לחלל הא כיון דבאנו להאמינו דנשבית מכח דבידו לפסלה ממילא בהיא אומרת לא נשבית אינו נאמן דהא אף במקום דנאמנות משום דבידו מהני הכחשת בע"ד. ואף במודית דנשבית נאמנת לומר דטהורה היא במגו דלא נשבית וצ"ע:
+[אות לט] <b>שם תוי"ט ד"ה בשעת מיתתו. אורחא דמלתא. </b>ואפשר לומר דלרבותא נקט אף דבשעת מיתתו ליכא מגו כ"כ דשמא אין בו כח כמ"ש תוספות (בשמעתין ד"ה רבי אומר) דבאמת אינו נאמן אלא בלא אחזיק באחי. ואף לתירוצם קמא י"ל דמ"מ רבותא היא. ובאמת על תירוצם הב' הנ"ל דלקושטא דמלתא הדין דבאומר בשעת מיתה באחזיק באחי דאין לו מגו דאולי אין בו כח לגרש תמוה לי הא להדיא איתא בב"ב (דף קל"ח ריש ע"א) ההוא דהוי קשכיב א"ל אשתך למאן עיי"ש דמדמי לבעל שאמר גרשתי דנאמן במגו דבידו לגרשה הרי דאף באומר בשעת מיתה נאמן דהוי מגו. וצ"ע:
+[אות מ] <b>שם תוי"ט ד"ה יש לי בנים. ופירוש מוחזק לא. </b>לא הבנתי העתקת דברי רבינו התוי"ט לדברי הר"ן כאן דהר"ן לא כתב כן אלא באומר אין לי אחים בזה אינו נאמן נגד העדים אלא נגד מוחזק לן בלא עדים והר"ן קאי אברייתא דבסוגיא אבל הכא במתני' באומר יש לי בנים פשיטא דאף בעדים שיש לו אחים דנאמן כיון דמתירתה ע"י אמירתו דיש לו בנים דזהו אינו נגד העדים. אלא דהרשב"ם ב"ב כתב דבמוחזק בעדים שיש לו אחים אינו נאמן לומר יש לי בנים:
+
+Mishnah 9
+
+[אות מא] <b>תוי"ט ד"ה ואמר קדשתי. אמר זו היא אינו נאמן. </b>ונלע"ד ראי' לזה דהרי הר"ן עצמו כתב בפ"י דגטין (דף קע"ג ע"ב) וז"ל ועוד אי מדינא אסור היאך מותר בעדות ע"א הא אין דבר שבערוה כו' ולכאורה קשה הא התם הוי נמי לברר ודומה למתני' ז' קדשתי את בתי דנאמן ע"א. אלא ע"כ כמ"ש התי"ט דהיכא דבא לומר דאין זה בכלל הספק שנסתפקנו בו אין עד אחד נאמן:
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+[אות מב] <b>תוי"ט ד"ה כ"מ. האי גוונא. </b>ואתיא למעוטי נמי מצרי ב' שנשא מצרית א' דהולד שני ולא אזלינן בתר הזכר שיהיה הולד שלישי. וגם עמוני שנשא מצרית דהולך אחר הפגום שבשניהם דאם הולד זכר שדינן בתר דידיה והוא עמון שאסור לעולם ואם הולד נקבה שדינן בתר דידה והיא מצרית. גמ'. וגם אתיא למעוטי חלל שנשא כשרה למה דס"ל למתני' דהכא כר' דוסתאי דהולד כשר לכהונה כמ"ש התוי"ט ד"ה ואיזו זו כהנת:
+[אות מג] <b>שם תוי"ט ד"ה ואיזו זו אלמנה. ותמהני דלא. </b>כך הקשה המהרש"א ועי"ש:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות מד] <b>תוי"ט ד"ה כולם. חששא דכי יסיר לפי שלא חששה התורה ליחס אלא המיוחסים. </b>כצ"ל:
+[אות מה] <b>בא"ד לאו בני הסרה נינהו ע"כ. </b>לא זכיתי להבין דהרי חרורי אסור בשפחה כדאיתא במתני' (פ"ד מ"ה) דגיטין הרי דמוזהר בלאו דחיתון א"כ אמאי מותר בנתינה ועי' בתוי"ט (לעיל פ"ג מי"ג). ובתוס' יבמות (דף ע"ט) כתבו דלאו דלא תתחתן איכא למילף משאר פסולי קהל כגון ממזר עמוני ומואבי דשרו בקהל גרים אבל לאו דלא יהיה קדש ל"ש למילף דהא לא תפסי קדושין בשפחה ולא הוי דומיא דשארי פסולים ומש"ה חרורי מותר בממזר ואסור בשפחה והא דממזר מותר בשפחה היינו כדכתב הר"ן בשם ר"ת (בסוף פ' דלעיל) כמ"ש התוי"ט שם בשמו (ועי' פ"ד מ"ד דגיטין בתוי"ט מה שהביא בשם התוס'):
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות מו] <b>תוי"ט ד"ה ר' יהודה. דהא מדינא לא הוי אלא ספק ממזר. </b>אע"ג דאבא שאול מיירי אפי' ברוב פסולים כמ"ש התוי"ט במ"ב מ"מ הוי רק ספק דשמא אזלא איהי לגביה הו"ל קבוע וכ"כ הב"ש (סי' ד' ס"ק כ"ו) ועי"ש דתמה דהא גם להתירו בממזרת ד"ת א"צ לה דהא ספק ממזר מותר מה"ת בממזרת כדדרשינן בסוגיא בקהל ודאי לא יבא ולא בקהל ספק והניח בתימה. גם יש לעיין מפ"ק דכתובות דנאמנת להכשיר בתה לכהונה אף דלכהונה בלא דבורה אסורה מה"ת וצ"ל דהתם מסייעם חזקת כשרות דהאם וכמ"ש הנ"י (פ"ז דיבמות) והא דהוצרכו הה"מ והר"ן לתת טעם דנאמנת להכשיר הולד לקהל משום דד"ת בלא דיבורה כשר י"ל דלא סגי להו בטעמא דחזקת כשרות דבאו ליתן טעם למ"ש הרמב"ם בא"א שהלך בעלה למדה"י והיא טוענת מגוי ועבד נתעברתי דנאמנת להכשיר הולד והתם ליכא חזקת כשרות דהאם דהא האם אסורה עכ"פ ועיין:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+
+
+Mishnah 14
+
+[אות מז] <b>במשנה והגמלין רובן כשרים. </b>והא דאיתא בברייתא (רפ"ב דנדה דף י"ד) רוכבי גמלים רובם רשעים כתבו התוס' שם לתרץ דהתם מיירי ברוכבים ומשום הרהור והכא במתני' לא מיירי ברוכבים אלא דנותנים הסחורה על הגמלים והם הולכים ברגל ברחוק מקום סכנות עיי"ש:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Kiddushin/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Kiddushin/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..01aba9512846f1d850cc13d50f7aaa30d8e69d8a
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Kiddushin/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,226 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Kiddushin
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה קידושין
+merged
+https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Kiddushin
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1908-1909
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה קידושין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ג] <b>תוי"ט ד"ה בג' דרכים. היכא דאיכא פלוגתא. </b>כי הכא דבג' אלו נקנית ובחופה אינה נקנית:
+[אות ד] <b>תוי"ט ד"ה בשלש דרכים כו'. דאשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא. </b>בתוספות כתבו דהיינו דהגזירה שוה לא הוי רק (במתני') [דקיחה] דקרא היינו כסף אבל לא לקנינים אחרים (כמו דלא ילפינן מהך גזירה שוה משדה לקנין חזקה) אלא דהיסוד דחליפין איתנהו בכלל כסף לזה קאמר דאינו מדין כסף דהא איתנהו אף בפחות משוה פרוטה דליכא כסף. וכתבו תוספות ואם תאמר כיון דפשיטא לן דאין אשה נקנית בחליפין אמאי אצטריך קרא (לקמן דף ח') בכסף נקנה ואין נקנה בתורת תבואה וכלים דהיינו חליפין תיפוק ליה דאתקש עברי לעבריה וכו' ויש לומר דריבוי קנינים ילפינן מהיקישא ולא מיעוט קנינים עכ"ל. ותמוה לי מאד דמאי הוצרכו להקשות דנילף עברי מעבריה הא בקדושין נמי ליכא מיעוט על חליפין אלא דכיון דחליפין אינו מדין כסף ממילא לית לן לימוד דתקנה בחליפין ואם כן מהאי טעמא עצמו יקשה דלמה לי בעבד קרא למעט חליפין הא בקרא כתיב רק כסף ומהיכי תיתי לן לומר דיקנה בחליפין כיון דאינו בכלל כסף וזה לא יתורץ בתירוצם הנ"ל. תו קשה לי אמאי לא נקטו הקושיא בהיפוך דמאי פרכינן בסוגיא ואימא הכי נמי הא יש לומר דמקשינן אחרת לעבריה דאיכא מיעוט מקרא דמכסף מקנתו למעט חליפין. וזה יש ליישב דהא באמת מסקינן דקרא לא אתי למעט חליפין רק למעט בלית בו שוה פרוטה דאף דמקרבה הנייתו לא מהני. וקושייתם רק לס"ד דשם דבא למעט חליפים. ואם כן לא הוה מצי להקשות בהיפוך כנ"ל. דיש לומר דפירכת הש"ס ואימא ה"נ היינו למסקנא דלית לן מיעוט בעבד למעט חליפין. אמנם באמת כיון דאתינן להכא גם קושייתם ליכא דיש לומר לאותו ס"ד דלקמן היינו אומרים דמסברא חליפים בכלל כסף והא דאשה לא נקנית בחליפין היינו דילפינן בהיקישא דאם אחרת למעט חליפין אלא דלבתר דמסקינן דקרא לא אתי למעט חליפין פרכינן הכא ואימא הכי נמי דנימא קידושין ועבד לקני בחליפין דהוי כסף ומצרכינן לשנויא דכיון דאיתא בפחות משוה פרוטה אינו בכלל כסף. ויעוין בתוספות גיטין (דף ל"ט ב' ד"ה משום דהוי כליו ש"מ וכו') היתה זוכה עצמה בחליפין משום דחליפין דמי לכסף וכו' וכל היכא דכסף קונה חליפין נמי קני לבר מאשה משום דבפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה וזה שלא כדברי תוספות דהכא דהטעם דאין חליפין בכלל כסף. ובאמת תמהני (הא שם בעבד כנעני) למאי צריכים לזה הא בפשוטו כמו דילפינן כסף שטר וחזקה מהיקשא דלרשת אחוזה ה"נ חליפין דהוי כאחוזה דנקנה בחליפין וצע"ג:
+[אות א] <b>בהרע"ב ד"ה בשטר. אף על פי שאין בו שוה פרוטה. </b>בהרי"ף ירושלמי הדא דתימא בשטר שאין בו שוה פרוטה אבל אם יש בו שוה פרוטה כסף הוא. ועיין בר"ן כתב דליכא למימר דהרי"ף בא לומר הטעם דמנ"ל דלא צריך שיהא בשטר שוה פרוטה לזה קאמר דאם איתא דיש בה שוה פרוטה תיפוק ליה מדין כסף. והר"ן סתר דלמאי צריכא לזה הא בלאו הכי ידעינן כיון דמקשינן הויה ליציאה נילף מה יציאה דאף על גב שאין בו שוה פרוטה כדאמרינן בגיטין וכו'. ובאמת יש לומר דגם בגט לא ידעינן מסברא דס"ד דכיון דכתיב ונתן בעינן מידי דנתינה שיהא שוה פרוטה אלא כיון דילפינן בקדושין דלא צריך שיהיה בו שוה פרוטה דאם כן היינו כסף ואחר כך ילפינן יציאה מהוייה דלא צריך שיהיה בו שוה פרוטה. ואולם מטעם אחר קשה דדלמא באמת בגט וקדושין בעינן שיהיה בו שוה פרוטה ובאמת אין נפקא מינה בקדושי שטר דממילא הוי כסף וההיקש דיצאה והיתה הא מצטריך לכמה דינים ולא שייך בזה אין היקש למחצה דבאמת נקנית בשטר שיש בו שוה פרוטה כמו דיוציא אלא דבלאו הכי מקודשת מדין כסף. גם אם איתא דצריכים ראיה לזה יקשה לרב יוסף דסבירא ליה לקמן (דף ז' ע"ב) דבכסף מידי דקייץ בעינן וללישנא בתרא אף באמר כל דהו הכי הוא אם כן אצטריך שפיר לקנין שטר ביש בו שוה פרוטה אלא דלא שמו אותו תחלה דאין שם כסף עלה בזה נקנית בשטר דיש בו שיעור נתינה כיון דבאמת הוא שוה פרוטה. גם יקשה לרבי מאיר דסבירא ליה עידי חתימה כרתי ומצד כסף היה צריך שיהיה בפני שני עדים זולת לשיטת רבינו תם דלרבי מאיר צריך גם כן למסרו בעדים. אבל הא הרי"ף לא סבירא ליה כן וסבירא ליה דאף לרבי אלעזר אף עידי מסירה כרתי:
+[אות ב] <b>בא"ד בתך מקודשת לי. </b>וכן כתב רש"י ובביאה בא עליה ואומר לה התקדשי לי בביאה זו. וק"ק למה הצריך שיאמר לי בקידושי ביאה. כיון דלא שייך ביה דלמא לאחר מקדשה:
+[אות ה] <b>שם תוי"ט ד"ה בשתי דרכים. למעוטי חליצה. </b>והנה הא דאמרינן בסוגיא דמניינא למעוטי חליצה הכי נמי הוה מצי למעוטי כסף לרבא דסבירא ליה לקמן (דף ה' א') הא דאין אשה יוצאת בכסף בגזירה שוה דויצאה והיתה דמה הויה בכסף אף יציאה בכסף היינו דדרשינן וכתב בכתיבה מתגרשת ולא בדבר אחר. אלא משום דאביי דאמר שם דאינה יוצאה בכסף משום שיאמרו כסף מכניס כסף מוציא אין סניגור נעשה קטיגור משום הכי נקט למעט חליצה דהוי לכולי עלמא. והנה לכאורה באמת קשה לאביי כיון דע"כ וכתב הוי מיעוטא מדא"י בחליצה אם כן ממילא גם כסף ממועט ולמאי צריך לסברה הנ"ל דאין סניגור נעשה קטיגור. ונראה דהיה קשה לאביי כפירכת הש"ס לרבא שם דדלמא וכתב היינו דבכתיבה מתגרשת ולא מתקדשת בכתיבה דמסתבר יותר לומר כן דאם נמעט ולא מתגרשת בדבר אחר סותרים בזה שני דברים לגבי כסף ההיקש דויצאה והיתה ולגבי חליצה הק"ו יותר היה לדרוש ואינה מתקדשת בכתיבה דסותרים רק ההיקש דויצאה והיתה. לזה אמר אביי דכסף ודאי אינו מוציא דאין סניגור נעשה קטיגור ולגבי חליצה מסתבר יותר לדרוש ולא בחליצה לסתור הק"ו מלדרוש דאינה מתקדשת בכתיבה לסתור ההיקש. או דיש לומר כיון דעל כל פנים חדא מלתא סתרי' סבירא ליה לאביי גם כן כסברת רבא דמסתבר לומר קאי בגירושין ממעט גירושין. אבל אלולי סברא דאין סניגור נעשה קטיגור אף על פי כן היה מסתבר יותר לדרוש ולא מתקדשת בכתיבה כי היכי דלא לסתור תרווייהו היקישא וק"ו. ובזה מיושב מה דקשה לי לכאורה לרב הונא דסבירא ליה חופה קונה מק"ו ואמרינן בסוגיין הא דלא חשיב במתני' חופה דמלתא דלא כתיבה באורייתא לא קתני. אם כן יקשה מניינא דקונה עצמה בב' דרכים למעוטי מאי דליכא למימר למעוטי חליצה הא כיון דאף אם היה חליצה קונה לא היה ראוי למחשביה כיון דלא כתיבא ואתיא רק בק"ו ומה דאינו ראוי למחשבי לא שייך למימר ביה דאתי למעוטי כמו שכתבו תוספות גיטין (דף ה' א' ד"ה כשנישאת) (ועל יסוד זה דתוספות קשה לי מסוגיא דיבמות (דף ג' ב') ואי לא ס"ל דהדדי חדא למעוטי דחבריה וכו'. והא מדלא חשיב דדידיה ע"כ כדאמרינן שם לפי שאינו בצרת צרתה. אם כן איך אמרינן למעוטי דחבריה הא ממילא לא היה ראוי למחשביה כיון דאינו בצרת צרתה וצלע"ג) ולפי הנ"ל ניחא דיש לומר דס"ל כרבא ומניינא למעוטי כסף דלא ילפינן מויצאה והיתה. ומכל מקום עדיין קצת קשה דהא אביי הוא דמשני מלתא דלא כתיבא באורייתא ולאביי לשיטתו דסבר אין סניגור נעשה קטיגור וע"כ דמניינא אתיא למעוטי חליצה ויקשה כנ"ל. ואם דנימא דשייך גם כן למעוטי כסף ואשמעינן זהו עצמו דאמרינן אין סניגור נעשה קטיגור. אם כן אמאי נקט סתמא דהש"ס למעוטי חליצה דאינו לכולי עלמא דלרב הונא אי אפשר לומר כן לימא למעוטי כסף דהוי לכולי עלמא:
+[אות ו] <b>בא"ד דלא תיתי מקל וחומר מיבמה. </b>בתוס' (דף י"ד) הקשו דאיכא למפרך מה ליבמה שכן בלאו מה שאין כן באשת איש דבמיתה ותירצו כיון דמצינו דחליצה מפקעת האיסור אין חילוק בין חמור לקל כדאמרינן ביבמות (קי"ט ע"א) מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת עיי"ש. ומכל מקום ל"ק לר"נ בשמיה דרבה בר"א דסבירא ליה ביבמות שם לחלק בין לאו לכרת אם כן למאי איצטרך ספר כריתות למעט מחליצה הא בלאו הכי ליכא ק"ו. דהא הקרא איצטריך למעט שלא תהיה יוצאה בכסף מהקישא דיציאה להויה. גם בעיקר קושית תוס' נראה דקושייתם על לישנא דהש"ס דנקט הקל וחומר דאשת איש מיבמה אבל באמת יש למנקט הק"ו חליצה מגט מה גט שאינו מתיר את היבמה מתיר האשה. חליצה שמתיר ליבמה מכל שכן שמתיר לאשה. ומהאי טעמא תמוה לי באמת דנלמד דשפחה כנענית תהא יוצאה בחליצה בק"ו מיבמה ועיין בתוס' במסכתין (דף ג' ע"ב) דהקשו כן וכתבו דאין לומר אשה תוכיח. דמה לאשה שאינה יוצאה בכסף. ותירצו דיש לומר דמה ליבמה שיוצא במיתת בעלה מה שאין כן בשפחה כנענית דאינה יוצאת במיתת האדון. והא דלא ילפינן אמה העבריה בקל וחומר מיבמה דתצא בחליצה דיש לומר אשה תוכיח ואי דמה לאשה שאינה יוצאה בכסף שפחה כנענית תוכיח ואי דמה לשפחה כנענית דאינה יוצאה במיתת האדון אשה תוכיח ע"ש. וקשה לי דמכל מקום נילף חליצה משטר מה שטר שאינו מוציא היבמה מוציא השפחה כנענית חליצה שמוציא היבמה מכל שכן שמוציא שפחה כנענית ואי דמה לשטר שכן מוציא את האשה יש לומר ראשי אברים יוכיח שאין מוציאים אשה ומוציאים שפחה כנענית. ובמהרש"א שם הקשה דמכל מקום נילף אמה העבריה ואי דאשה ושפחה כנענית תוכיח נימא מה להנך שאינן יוצאין בסימני נערות ע"ש ולענ"ד גם כן שפחה כנענית קשה דנילף בקל וחומר חליצה משטר וכנ"ל:
+[אות ז] <b>בא"ד שאינה יוצאה בגט. </b>דילפי' לקמן דף י"ד דכתיב לה ולא ליבמה. רש"י. אין זה מסקנא דשם אלא דממעטינן מהנעל דנעל אין מידי אחרינא לא וצ"ע:
+[אות ח] <b>שם תוי"ט ד"ה וקונה א"ע בגט. ולכ"ע בעשה. </b>גם אין להוכיח מדאמר רחמנא אלמנה לכהן גדול אסורה מכלל דלכולי עלמא שריא. דדלמא לכהן גדול בלאו ולכולי עלמא בעשה. גמ'. וקשה לי בגוה דאיך נידק מאלמנה לכהן גדול הא דרשינן בסמוך (דף י"ד) ונקרא שמו בישראל כיון דחלץ לה הותרה לכל ישראל. אם כן אף אם לו יהיה דמיתת הבעל לחוד אינו מתיר מכל מקום אם מת הבעל ונפלה לפני יבם וחליץ לה המיתה עם החליצה מתירה ושפיר צריך קרא לאסור אלמנה לכהן גדול בנחלצה דמשום חלוצה היתה אסורה לכהן רק מדברי סופרים ולכהן גדול אסורה מצד אלמנות וצ"ע:
+[אות ט] <b>שם תוי"ט ד"ה ובמיתת היבם. דכמו שאשת איש יוצאה בגט. </b>היינו דלא נימא למיפרך מה לאשת איש שיוצאה בגט לזה אמרינן הא נמי בחליצה. ושלא נימא מה לאשת איש שכן אוסרה מתירה לזה אמרינן דה"נ יבם הוא דאוסר אותה. גמ'. מכל מקום קשה לי דנימא גט יוכיח דמתיר אשת איש שבמיתה ואינו מתיר ביבם. וצ"ע:
+[אות י] <b>בא"ד ופרכינן דתצא בגט מקל וחומר. </b>במהרש"א לס"ד דהש"ס דלא ידע למעוטי דקראי היינו דקראי דוכתב לה בכתיבה מתגרשת ולא בחליצה (עיין תוס' גיטין כ"א ד"ה ואינה מתגרשת) ופריך דתהא אשת איש יוצאה בחליצה כיון דאיכא קל וחומר לכאן ולכאן יש לומר כל חדא וחדא אוקמא אדוכתיה עיי"ש. והא דלמסקנא ניחא היינו כיון דצריכים למעוטא דוכתב לה למעט כסף דלא ילפינן מהיקשא דויצאה והיתה וכיון דכתיב וכתב לה דממילא ממעט חליצה הדר ילפינן דיבמה יוצאה בגט ואצטריך מיעוטא דהנעל. ואולם לאביי דסבירא ליה דכסף ממילא אינה יוצאה דאין סניגור נעשה קטיגור אם כן גם למסקנא יקשה למה לי ב' מיעוטים דוכתב לה וקרא דהנעל. אמנם יש לומר דמכל מקום צריך הנעל למעט דלא נילף גט בקל וחומר מאשת איש מה אשת איש דבמיתה גט מתיר יבמה שהיא בלאו לא כל שכן וכמו דילפינן מיתת היבם מהאי טעמא. גם י"ל למה דאמרינן בסוגיא דככה עיכוכא ממועט גט ופרכינן לה כיון דאיצטריך קרא דעכובא לדברים אחרים לא ממעטינן מה דאתיא בקל וחומר ומשנינן דהנעל ממעט חליצה. ואם כן י"ל דאם לא נכתב מיעוט כלל ידעינן באיזה ק"ו נתחיל ללמוד והיינו דנלמוד דאשה יוצאה בחליצה מיבמה דאינה יוצאה בגט מקרא דככה עיכובא דממעט גם גט דכיון דנימא דאשה יוצאת בחליצה ליכא קל וחומר על יבמה שתצא בגט ומתמעט מן ככה עיכובא לזה צריכים קרא וכתב לה למעט אשה בחליצה. והדר ראוי למילף יבמה מאשה דתצא בגט וכיון דהוי ק"ו לא ממעטינן ליה מן ככה עיכובא לזה צריך קרא דהנעל למעט גט. ונכון בעזה"י:
+
+Mishnah 2
+
+[אות יא] <b>תוי"ט ד"ה עבד עברי. יליף שכיר שכיר. </b>בתוספות הקשו דאם כן למאי הלכתא כתיב מכסף מקנתו גבי נמכר לנכרי נילף הכל משכיר שכיר (דגבי נמכר לנכרי כתיב כשכיר שנה בשנה) ותירצו דאיצטריך לכדדרשינן לעיל ואינו נקנה בתבואה וכלים. ואחר כך הקשו דלמה לי והפדה נילף הכל משכיר שכיר וכו'. ותמוה לי הא אי לא כתיב והפדה לא היה מכסף מקנתו מייתר למעט תבואה וכלים לזה כתיב והפדה שיהא מייתר למעט תבואה וכלים. ועיין: (קושית רבינו תהיה ג"כ אליבא דאמת למ"ד דיליף מוכי תשיג עיין רש"י אך מחמת שאפשר ליישב לכן כתב ועיין):
+[אות יב] <b>בהרע"ב ד"ה ובשטר. באמה העבריה כו'. </b>וקשה לי דלמ"ד דלא יליף שכיר שכיר וילפינן קנין כסף במוכר עצמו לישראל מוכי תשיג דאתקש לנמכר לנכרי מנ"ל דמוכר עצמו לישראל נקנה בשטר דהא נכרי עצמו אינו קונה בשטר ומהיקשא דעברי לעבריה לא נשמע רק מכרוהו בית דין. ועיין:
+[אות יד] <b>תי"ט ד"ה ובשטר. ובגמ' פליגי בה רב הונא ורב חסדא. </b>היינו דרב חסדא סבירא ליה דאב המוכר כותב בתי קנוייה לך דיליף שטר באמה מקרא דלא תצא כצאת העבדים אבל נקנית בקנין עבדים דהיינו שטר. ומכל מקום קשה לי דלרב חסדא נילף גם כן שטר היכא דהאדון כותב דלקני בהיקש דויצאה והיתה והיכא דהאב כותב נילף מלא תצא כצאת העבדים דנקנית בקנין עבדים דהיינו בשטר ויהיה קונה בה בשטר בין שהאב כותב בין שהאדון כותב:
+[אות יג] <b>בהרע"ב ד"ה ובמיתת האדון. בין לבנו. </b>כיון דאיכא ריבוי ומיעוט מרבינן יותר בן שקם תחת אביו ליעוד. גמרא:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות טו] <b>הרע"ב ד"ה נכסים. וטורף אותם מן הלקוחות. </b>וקשה לי לר"ן דסבירא ליה בבבא קמא (דף י"ב א') דאין גובים עבדים מיתומים ומלקוחות דעבדא כמטלטלי דמי אם כן מקרי נכסים שאין להם אחריות. ואם כן איך נתן מתני' כלל דנכסים שאין להם אחריות אין נקנים אלא במשיכה הא עבדים נכסים שאין להם אחריות ונקנים בכסף ושטר וחזקה:
+[אות טז] <b>תוי"ט ד"ה ובחזקה. ותמה אני דאמאי שייר. </b>קשה לי הא יש לומר דמלתא דאיתא במטלטלין לא קתני כמו שכתב התוי"ט בעצמו בפרקין לעיל (מתני' ג'):
+[אות יז] <b>שם ד"ה אלא. ואכתי קשיא חליפים לא יקנו. </b>במחכ"ת זהו קושית תוספות בבבא מציעא (דף מ"ו א' ד"ה ש"מ) ותירוצם שם כמו שכתב התוי"ט בשם הסמ"ע:
+
+Mishnah 6
+
+[אות יח] <b>תוי"ט ד"ה אמירתו. בכסף למה לי כלל. </b>קשה לי הא יש לומר דנפקא מינה דמדין אמירתו לגבוה מהני ביה שאלה אבל על ידי הקנין כסף לא מהני שאלה וכמו שכתב הש"ך (סימן רנ"ה) דבבא הקדש לגזבר אינו יכול לישאל עלה כיון דמדין קנין הוא:
+[אות יט] <b>בא"ד בסופו צריכים לדחוק במתניתין דערכין. </b>בתשובת פנים מאירות ח"ב (סימן כ"ה) כתב דאין בזה דוחק כל כך דיש לומר דמתני' רמזה במה דנקט כל הנך בבי מעשר עד חמשים ולא סגי ליה למנקט עד שלשים אלא דבא להורות לן דהפליגו בכדי שאין הדעת טועה וקתני א' אומר בי' דומיא דהא' אומר נ' דודאי הפליג בכדי שאין הדעת טועה אף זה שאמר י' ידע שאינו שוה אלא ח' ורצה לוותר:
+[אות כ] <b>הרע"ב ד"ה שלא הזמן גרמא. ונשים חייבות. </b>וכן בקידוש היום נשים חייבות דדרשינן זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה. וכן במצות דרבנן מחוייבות במגלה ונר חנוכה דאף הם היו באותו הנס:
+[אות כא] <b>שם ד"ה חוץ מבל תקיף. מאי זקנך כו'. </b>קשה לי הא מסקנא דסוגיין דילפי פאת פאת מבני אהרן ועיין בתוס' דאדחי לטעמא דזקנך ולא זקן אשתך. והרמב"ם בפירושו ובחבורו נקט הטעם דאשה אינה בהשחתה דלית לה זקן (כפי צד האיבעית אימא קמא) ובחבורו הוליד מזה דין חדש דעבדים מצווים בהשחתה והקפה כיון דיש להם זקן. וכבר תמה בזה המשנה למלך דהא למסקנא הטעם דנשים פטירי מגזירה שוה דפאת פאת ואם כן גם עבדים ליפטרו מגזירה שוה דלה לה מאשה. ולענ"ד קשה נמי מסוגיא דבבבא קמא (דף פ"ח ע"א) מה לאשה שכן אינה במילה קטן יוכיח. ולהרמב"ם נפרוך מה להני אשה וקטן דאינם מצוות על ההקפה משא"כ עבד וצ"ע:
+[אות כב] <b>תוי"ט ד"ה וכל מ"ע שלא כו'. ואם כן תיפוק ליה דנשים חייבות. </b>כך הקשה תוספות ומתרצי דמיירי הכא בלקח על מנת לשלח וכן במעקה שבנה על מנת לבנות מעקה דליכא רק עשה לחוד. אבל הר"ן נקט הקושיא דפשיטא דהכא אפילו אם הזמן גרמא חייבות אפי' בעשה דכל לאו ועשה שהזמן גרמא כיון דחייבות על הלאו חייבות גם כן על העשה כדאמרינן גבי שמן שריפה וכיסוי הדם דאין עשה דוחה ללא תעשה ועשה ואחד האנשים ואחד נשים שוים בדבר ומסיק דזהו רק היכא דלאו ועשה באים כאחד דתמיד אין נפרדים זה בלא זה אבל באלו דאין תמיד באים כא' דמשכחת בנטלה על מנת לשלח וכדומה באינך דחייב בעשה וליכא לאו בזה אין הנשים מצוות על העשה ואם כן יש לומר דמיירי הכא בכל גווני ואשמועי' דחייבות אפי' על העשה ע"ש ופליגי תוספות והר"ן בזה היסוד דתוספות ס"ל דכל עשה ולא תעשה שהזמן גרמא אין הנשים מצוות רק על הלאו ולא על העשה (ועל הוכחות הר"ן משמן שריפה כתב תוס' כיון דהלאו אלים שיש עמו עשה בכהאי גוונא אין עשה דוחה ללא תעשה) ולהר"ן הנשים מחוייבות גם בעשה היכא דתמיד העשה והלאו באים כאחד כמו במלאכת יום טוב:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות כג] <b>תוי"ט ד"ה הסמיכות. לשון התוס' נראה דמהגשות. </b>ובמגילה (דף כ' ב' ד"ה לקמיצה) כתבו תוס' וכן תנופה והגשה אינן צריכין כהן וכו'. ודבריהם תמוהים לי דמלבד דסתרי לדבריהם דהכא גם הא מקרא מלא זאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן וצע"ג:
+[אות כד] <b>בא"ד ואין להביא בהאי ק"ו שום פרכא. </b>למפרך דמה לבן צאן שטעון כלי בהזאתו משא"כ בעוף דבעצמו של כהן:
+[אות כה] <b>בא"ד וכי היכי דשחיטה. </b>דבריהם תמוהים לי בזה דהא באמת אין הקרבן נפסל על ידי סמיכתה ולענין דנחייב אותה לסמוך היאך ס"ד למילף זה בהיקישא משחיטה הא גם בשחיטה לא מחייבא אלא דכשירה בנשים וצ"ע. אח"ז מצאתי בעזה"י בפני יהושע שעמד בזה:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות כו] <b>הרע"ב ד"ה עד שיהא. כי מטי גמר קידושין הוה ליה מקדש במלוה. </b>תוספות כתבו וא"ת כיון דבתורת קדושין אתי לידה היכי הוי מלוה הא אמרינן לקמן האומר לאשה התקדשי לי לאחר ל' אפי' נתאכלו המעות מקודשת אלמא לאו מלוה הוא היכא דבתורת קידושין אתו לידה. ויש לומר דיש לחלק דהתם הרי הדיבור נגמר קודם שנתאכלו אבל הכא דלא נגמרו הקדושין עד אחר מסירה אחרונה ובתוך כך אכלה הראשונה איכא למימר דמלוה הן אצלה עכ"ל. ולא זכיתי לירד לעומק דבריהם הלא דברים אלו מפורשים בסוגיא (דף מ"ז ריש ע"א) לא שנו דאמר בזו ובזו (דלא נקנה לה עד נתינת אחרונה שהוא גמר דבורו. רש"י) אבל באלו אפילו אוכלת נמי מקודשת כי אכלה מדנפשה קאכלה (דמשנגמר הדיבור הקנה לה בתורת קידושין. רש"י) ומה חידשו תוס' כאילו מסברתם חילקו בכך. ואדרבה מכח קושייתם מהתקדשי לי לאחר ל' היה אפשר לומר דדוקא התם דנגמר כל הנתינה דקדושין רק חסר הזמן דל' יום אבל מה שאוכלת קודם גמר הנתינה אף לאחר גמר דיבורו מקרי מלוה. ואילו מחילוקי דהש"ס משמע דבאלו אף דלקחה אחד אחד ואכלה הראשונה קודם שנטלה השנייה דומיא דבזו ובזו דגם כן מקודשת כיון דנגמר הדיבור וצ"ע:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות כז] <b>במשנה וכן קטן שקידש. </b>הא דלא כייל הכל בחד בבא ולתני בסוף אעפ"י ששלח סבלונות י"ל דברישא הא דאינה מקודשת היינו דאינה מקודשת ודאי אבל מ"מ לחומרא מקודשת דשמא שוה פרוטה במדי אבל בקטן שקידש אינה מקודשת כלל. ולישנא דוכן היינו לענין דסבלונות לא הוי קדושין. אבל לפ"ז קשה לי בסוגיא אמר רבה ומותבינן אשמעתין דקתני אע"פ וכו' הא רבה אמר רק דחוששין לסבלונות דהוי ספק קדושין דחיישינן לה והרי במתני' ממילא לחומרא מקודשת דשמא שוה פרוטה במדי וע"כ דאינה מקודשת היינו דלחומרא אינה מקודשת. ודוחק לומר דפריך באמת מבבא דוכן קטן שקידש דהא לא מקשה רק מרישא וגם כיון דבממילא מה דקתני במתניתין היינו רק דלחומרא אינה מקודשת אם כן דלמא גם קטן שקידש הכי הוא. ודוחק לומר דהפירכא מדלא כללינהו בחד בבא מוכח דאינה מקודשת בקטן היינו אפי' לחומרא אינה מקודשת וכנ"ל. והיה נראה לומר דפירכת הש"ס דברישא להוי מקודשת לגמרי מספק ספיקא, ספק שמא שוה פרוטה במדי וספק דסבלונות הוי קדושין. ואולם להפוסקים דמשום שוה פרוטה במדי אינה מקודשת מדאורייתא כיון דליכא כסף במקומו א"כ ליכא ספק ספיקא דתהוי מקודשת לגמרי אף לקולא. ועיין:
+
+Mishnah 7
+
+[אות כח] <b>במשנה ושל שביעית היתה. </b>בתוס' בעבודה זרה (דף ס"ב ד"ה נמצא וכו') בסה"ד ואף ע"פ שאמרנו דאסור לפרוע חוב בפירות שביעית דכתיב לאכלה ולא לסחורה מ"מ לקדש בו אשה מותר אע"ג דלאו לאכלה הוא כדאמרינן (בפרק האיש מקדש) מעשה באחד שקידש וכו' אין האחיות מקודשות אבל הנכריות מקודשות וטעמיה משום פריה ורביה הקילו בה רבנן. ומיהו יש לדחות דהתם דיעבד אבל לכתחילה אסור עכ"ל. ותמוה לי דנסתפקו בזה אם מותר לקדש לכתחילה בשביעית הא הדבר מפורש בירושלמי (סוף פ"ח דשביעית) א"ר יוסי זאת אומרת שאסור ליקח אשה מדמי שביעית והובא בר"ש (שם משנה ה') וצ"ע:
+
+Mishnah 8
+
+[אות כט] <b>הרע"ב ד"ה רי"א. הואיל ויוצא לחולין על ידי פדיון כו'. </b>וכן כתב הרמב"ם (בפירוש המשניות). ותמוה לי מה חילול הוא זה הא מעשר שני אינו מתחלל אלא על כסף שיש בו צורה וגם איך אמרינן דבשוגג דאיהי לא ניחא לה משום טירחא דאורחא הא כיון דנתחלל אינו צריך להוליך לירושלים וליכא טירחא דאורחא. אלא ודאי הדבר ברור דאין כאן חילול (ובהקדש לרבי מאיר במזיד ולרבי יהודה בשוגג מדין מעילה נפק לחולין משא"כ במעשר) אלא דהמעשר נשאר בקדושתו והיא צריכה לאוכלם בירושלים בקדושת מעשר אלא דבשוגג הוי טעות דלא ניחא לה בטירחא דאורחא וברור. ומה דדרשינן בסוגיא מעשר לה' הוא בהוייתו יהא היינו לפרש טעמא דרבי מאיר ומהך קרא למד דמעשר שני ממון גבוה. ודלא כהתוי"ט ד"ה ובמעשר שני (ועיין פ"א מ"ו דמעשר שני בדברי רבינו שם אות ז' ועיין בפני יהושע):
+
+Mishnah 9
+
+[אות ל] <b>במשנה מכרן וקידש בדמיהן מקודשת. </b>מכאן תימה רבתי על דברי הרמב"ם (פ"ב מהלכות ביכורים) דמכר פטר חמור דמיה אסורים בהנאה. והא במתני' דהכא קחשיב נמי פטר חמור וקתני דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת וכבר טרח בתשובות נודע ביהודה להשיב בדחוקים ודבריו אינם מספיקים דהא מ"מ משמע בסוגיא דאם מתני' כר"י מיירי ג"כ במחיים ובזה יקשה הא תופס את דמיו. וישבתי בתשובה. ואין להאריך כאן (עיין בת' לרבינו סימן ק"ס לחלק הכתבים):
+[אות לא] <b>בהרע"ב ד"ה וחולין שנשחטו בעזרה. ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה. </b>ומסתימת דברי הרמב"ם (בפ"ה מאישות) דהמקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת דמשמע דגם חולין שנשחטו בעזרה בכלל. דייק הכ"מ (בפ"ב מגניבה) דמה שכתב הרמב"ם שם ודברים אלו דברי קבלה דר"ל שנאמר כן בקבלה מסיני ולא דהוי דרבנן. ותמיהני איך העלים עין מדברי רמב"ם שם (הלכות גניבה ה"ח) דכתב וז"ל השוחט חולין בעזרה חייב ד' וה' אעפ"י שחולין שנשחטו בעזרה אסור בהנאה מ"מ כיון דמדרבנן הוא ה"ז חייב וראייתו מקדושין ליתא די"ל דפוסק כרש"י דגם בשעות דרבנן וחמץ דרבנן אינה מקודשת עיין תוס' בסוגיא (דף נ"ח א' ד"ה אלמא). ובתשובה הארכתי:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות לב] <b>תוי"ט ד"ה מקודשת לשני. ימצאו אותה אשת איש. </b>מזה דדייק הרמב"ן דאם מת השני או גירש תוך ל' חלו קידושין דהראשון אחר ל' כיון דבשעת חלות הקידושין אינה אשת איש. ובר"ן הביא דהרשב"א חולק כיון דקבלה קידושין מהשני נתבטלו קידושי דהראשון לגמרי כיון דאם לא בא אחר וקדשה וחזרה בדבור בעלמא פקעי הקדושין לגמרי כ"ש כשפשטה ידה וקבלה קידושין מהשני דהוי ביטול אלים טפי ע"י מעשה. והר"ן דחה דנהי דמעשה עדיף מדיבור היינו למה שהמעשה מוכיח אבל לא ליותר מכן ולפיכך נהי דבחזרה בטלים הקידושים לפי שחזרה בפירוש. אעפ"כ בקיבלה קדושין אין המעשה מוכיח לחזור מקדושי ראשון לגמרי אלא עדיין דעתה דאם יהא אפשר לחול דיחולו דהא בגמרא לקמן סברוה לומר אליבא דשמואל מעיקרא דכי אמרי' מקודשת לשני דוקא עד ל' אבל לאחר ל' פקעי קדושי שני וגמרי קדושי ראשון ואע"ג דלא סלקא הכי היינו בחייו של שני אבל אם מיית חיילי קדושי ראשון דהרי משמע דאין הדבר פשוט שתהא קבלת קדושין שנייה חזרה גמורה עכ"ל. ולענ"ד היה נראה דאין מזה ראיה דבשלמא אם היה אפשר לומר דבחייו של שני אחר ל' פקעי קידושי שני ויחולו קדושי דהראשון אז היה קבלת קדושין השניים לאו דרך חזרה דכוונתה מיד שמקדשת עצמה להשני עד ל' ואח"כ יפקעו וישארו דהראשון אבל לפי האמת דאי אפשר שיפקעו בכדי וא"כ לא יחולו קידושי דהראשון בזה אמרי' דהוי חזרה דאין דעתה לענין אם ימות או יגרש:
+[אות לג] <b>תוי"ט ד"ה מקודשת ואינה מקודשת. ועיין (מ"ג פ"ז) דגיטין. </b>מכאן תמה בספר מכתב מאלי' על הרמ"ה בטור אה"ע (סימן קמ"ה) דבמעכשיו ולאחר מיתה בודאי תנאי הוא. הא במתניתין דהכא גם במעכשיו מספקים ספק תנאי ספק חזרה ובסוגיא מדמינן הכא לההיא דגיטין מהיום ולאחר מיתה:
+
+Mishnah 2
+
+[אות לד] <b>תוי"ט ד"ה ואם הראה. דאע"ג דנקט דמי בעסקא. </b>מדנקט בעיסקא ולא משני דהרא' לה דמי מה שלקח בהלואה נראה דבזה באמת מקודשת דהמעות שלו ממש הם לכל מילי אלא דהוא בעל חוב ודוקא דמי עיסקא כיון דתמיד צריך להיותם בידו לאעסוקי' ביה ולא למשתי ביה שכרא מה"ט אם מת לא נעשו מטלטלי דיתמי כדאמרי' בב"מ (דף ק"ד ב') בזה דוקא אינה מקודשת. ואולם ברמב"ם איתא שלקח במלוה וצ"ע. וחידוש שלא הערו מזה נושאי כליו אח"ז רב מצאתי במהריק"ש שעמד בזה באה"ע (סי' ל"ה) וכתב דט"ס הוא ברמב"ם:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות לה] <b>תוי"ט ד"ה לאחר שיחלוץ. רבי עקיבא היא. </b>לרב דאמר ביבמות דלכ"ע אין קדושין תופסים ביבמה לשוק דלא תהיה היינו שלא יהא בה הויה א"כ מתני' דהכא אתיא ככ"ע אלא אנן דקי"ל כשמואל דהוי ספק אם לא תהיה אתיא לזה או דרק ללאו אתא. מדלא נפרש כן ממתני' דהכא צ"ל דמתני' כרע"ק. ולדידן דלא קי"ל כרע"ק דעת הרמב"ם כיון דעתה בת קדושין היא לשוויה ספק קידושין לא מקרי לאחר שיחלוץ דשלב"ל והיא מקודשת גמורה אבל דעת רוב הפוסקים והכי קי"ל (בש"ע סימן מ) דלאחר שיחלוץ הוי ספק קידושין דדלמא אין קדושין תופסים קודם חליצה והוי דשלב"ל:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות לו] <b>הרע"ב ד"ה אני קדשתיה נאמן. לכנסה. </b>ואם אחר שכנסה בא אחר ואמר אני קדשתיה אינו נאמן לאסרה עליו. גמרא. ובר"ן כתב הרשב"א דמסתבר דלא כנסה ממש אלא התירוה להנשא וכו' אבל בא שני מקודם שהתירוה ועמד הראשון וכנסה מוציאים אותה מידו כיון שכנס שלא ברצון חכמים ולא דמי לשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דשאני התם שנשאת ע"פ עדים עכ"ל. ותמוה לי דמאי צריכא לזה הטעם דעבר על רצון חכמים ולא בפשוט דהוי ע"א בהכחשה ובהתירו תחלה י"ל דנעשה כב' אבל בלא התירוה הוי ע"א בהכחשה ומדינא תצא. גם מ"ש הר"ן ולא דמי לב' אומרים מת. הא התם בעיא שהיא אומרת ברי כשנשאת לאחד מעידיה (כמבואר בכתובות דף כ"ב) והכא היא אינה יודעת למי קדשה אביה. וצ"ע:
+
+Mishnah 8
+
+[אות לז] <b>הרע"ב ד"ה נאמן. דכתיב את בתי נתתי. </b>הכי איתא בגמ' מנין לאב שנאמן לאסור את בתו דכתיב את בתי. ובת"י בכתובות (דף כ"ב) הקשו מה צריך קרא תיפוק ליה דנאמן מטעם דהואיל ובידו לקדשה כדאמרי' (פי"ג) בעל שאמר גרשתי את אשתי דנאמן הואיל דבידו לגרשה. וקשה לי על קושייתם הא שם בגרשתי אינו נאמן למפרע הרי דמטעם בידו אינו נאמן רק על להבא ובקרא דאת בתי הא אמר שקידשה כבר קודם שזינתה ולומר דקושייתם על לשון הגמ' מנין לאב שנאמן לאסרה דמשמע דצריך קרא על הנאמנות לאסרה ובזה קושייתם למ"ד שם דבאומר גרשתי למפרע פלגינן דבוריה ונאמן לענין מכאן ולהבא ה"נ באומר קדשתי למפרע נאמן על להבא לאסרה מכח דפלגינן דיבוריה. מלבד דדחיקא לומר כן דדלמא רב ס"ל כמ"ד דלא פלגינן דיבוריה גם הא נ"מ באומר קדשתי לפלוני ועתה הוא מת ובא לאסרה לקרובים של פלוני או לעלמא מדין יבמה לשוק דבזה ל"ש לומר פלגי' דיבורא דהא פלוני הוא מת (או נ"מ באומר שקבל קדושיו ואין ידוע לו ממי קיבל דאסורה לעלמא ואין בידו) וילפי' מקרא דמ"מ נאמן דהא בקרא דאמר קדשתי למפרע קודם שזינתה ונאמן על למפרע דהא סוקלין אותה. ואולי י"ל דקושייתם עפ"ד במסכתין (דף ס"ג ב' ד"ה לקטלא) דבאמת וסקלוה מיירי דווקא ע"י עדי הקדושין דהא לקטלא לא הימניה מיהו לאיסורא הימניה רחמנא דכתיב את בתי נתתי עיי"ש. וא"כ אין ראיה מקרא דנאמן לענין למפרע די"ל דאיסורא משום דנאמן על מכאן ולהבא ומ"מ קשה דלמא אדרבא מכח יתורא דקרא דלענין מכאן ולהבא פשיטא דנאמן מכח דהוא בידו מוכח דהקרא אתי לענין למפרע. וצ"ע:
+[אות לח] <b>תוי"ט ד"ה נשבית. וכתב הר"ן וא"ת להימני' במיגו דאי בעי אמר קדשתיה בביאה לפסול לה. </b>לענ"ד י"ל לשיטת המרדכי הובא במהרש"א במסכתין (דף ס"ה ב' בתד"ה נטמאו). דהיכי דע"א נאמן משום דבידו מ"מ אם הבעל דין מכחישו אינו נאמן א"כ לפי מ"ש תוס' כתובות (דף כ"ב א') דהימניה רחמנא לאב משום דהוי קצת בידו לקדשה. א"כ י"ל דאינו נאמן לומר קדשתיה בביאה לפסול לה דלענין קידושי ביאה יכולה להכחישו בברי שלא נבעלה ובמקום הכחשתה י"ל דאין האב נאמן. ובעלמא באומר קדשתי בתי בפניה והיא מכחישתו י"ל דהוא נאמן במיגו דקדשתיה שלא בפניה אבל בקדושי ביאה לפסול לה לא שייך לומר כן. ואולם על המרדכי הנ"ל קשה לי מסוגיא דפרכינן על ההיא דנשבית ופדיתיה והרי בידו להשיאה לחלל הא כיון דבאנו להאמינו דנשבית מכח דבידו לפסלה ממילא בהיא אומרת לא נשבית אינו נאמן דהא אף במקום דנאמנות משום דבידו מהני הכחשת בע"ד. ואף במודית דנשבית נאמנת לומר דטהורה היא במגו דלא נשבית וצ"ע:
+[אות לט] <b>שם תוי"ט ד"ה בשעת מיתתו. אורחא דמלתא. </b>ואפשר לומר דלרבותא נקט אף דבשעת מיתתו ליכא מגו כ"כ דשמא אין בו כח כמ"ש תוספות (בשמעתין ד"ה רבי אומר) דבאמת אינו נאמן אלא בלא אחזיק באחי. ואף לתירוצם קמא י"ל דמ"מ רבותא היא. ובאמת על תירוצם הב' הנ"ל דלקושטא דמלתא הדין דבאומר בשעת מיתה באחזיק באחי דאין לו מגו דאולי אין בו כח לגרש תמוה לי הא להדיא איתא בב"ב (דף קל"ח ריש ע"א) ההוא דהוי קשכיב א"ל אשתך למאן עיי"ש דמדמי לבעל שאמר גרשתי דנאמן במגו דבידו לגרשה הרי דאף באומר בשעת מיתה נאמן דהוי מגו. וצ"ע:
+[אות מ] <b>שם תוי"ט ד"ה יש לי בנים. ופירוש מוחזק לא. </b>לא הבנתי העתקת דברי רבינו התוי"ט לדברי הר"ן כאן דהר"ן לא כתב כן אלא באומר אין לי אחים בזה אינו נאמן נגד העדים אלא נגד מוחזק לן בלא עדים והר"ן קאי אברייתא דבסוגיא אבל הכא במתני' באומר יש לי בנים פשיטא דאף בעדים שיש לו אחים דנאמן כיון דמתירתה ע"י אמירתו דיש לו בנים דזהו אינו נגד העדים. אלא דהרשב"ם ב"ב כתב דבמוחזק בעדים שיש לו אחים אינו נאמן לומר יש לי בנים:
+
+Mishnah 9
+
+[אות מא] <b>תוי"ט ד"ה ואמר קדשתי. אמר זו היא אינו נאמן. </b>ונלע"ד ראי' לזה דהרי הר"ן עצמו כתב בפ"י דגטין (דף קע"ג ע"ב) וז"ל ועוד אי מדינא אסור היאך מותר בעדות ע"א הא אין דבר שבערוה כו' ולכאורה קשה הא התם הוי נמי לברר ודומה למתני' ז' קדשתי את בתי דנאמן ע"א. אלא ע"כ כמ"ש התי"ט דהיכא דבא לומר דאין זה בכלל הספק שנסתפקנו בו אין עד אחד נאמן:
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+[אות מב] <b>תוי"ט ד"ה כ"מ. האי גוונא. </b>ואתיא למעוטי נמי מצרי ב' שנשא מצרית א' דהולד שני ולא אזלינן בתר הזכר שיהיה הולד שלישי. וגם עמוני שנשא מצרית דהולך אחר הפגום שבשניהם דאם הולד זכר שדינן בתר דידיה והוא עמון שאסור לעולם ואם הולד נקבה שדינן בתר דידה והיא מצרית. גמ'. וגם אתיא למעוטי חלל שנשא כשרה למה דס"ל למתני' דהכא כר' דוסתאי דהולד כשר לכהונה כמ"ש התוי"ט ד"ה ואיזו זו כהנת:
+[אות מג] <b>שם תוי"ט ד"ה ואיזו זו אלמנה. ותמהני דלא. </b>כך הקשה המהרש"א ועי"ש:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות מד] <b>תוי"ט ד"ה כולם. חששא דכי יסיר לפי שלא חששה התורה ליחס אלא המיוחסים. </b>כצ"ל:
+[אות מה] <b>בא"ד לאו בני הסרה נינהו ע"כ. </b>לא זכיתי להבין דהרי חרורי אסור בשפחה כדאיתא במתני' (פ"ד מ"ה) דגיטין הרי דמוזהר בלאו דחיתון א"כ אמאי מותר בנתינה ועי' בתוי"ט (לעיל פ"ג מי"ג). ובתוס' יבמות (דף ע"ט) כתבו דלאו דלא תתחתן איכא למילף משאר פסולי קהל כגון ממזר עמוני ומואבי דשרו בקהל גרים אבל לאו דלא יהיה קדש ל"ש למילף דהא לא תפסי קדושין בשפחה ולא הוי דומיא דשארי פסולים ומש"ה חרורי מותר בממזר ואסור בשפחה והא דממזר מותר בשפחה היינו כדכתב הר"ן בשם ר"ת (בסוף פ' דלעיל) כמ"ש התוי"ט שם בשמו (ועי' פ"ד מ"ד דגיטין בתוי"ט מה שהביא בשם התוס'):
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות מו] <b>תוי"ט ד"ה ר' יהודה. דהא מדינא לא הוי אלא ספק ממזר. </b>אע"ג דאבא שאול מיירי אפי' ברוב פסולים כמ"ש התוי"ט במ"ב מ"מ הוי רק ספק דשמא אזלא איהי לגביה הו"ל קבוע וכ"כ הב"ש (סי' ד' ס"ק כ"ו) ועי"ש דתמה דהא גם להתירו בממזרת ד"ת א"צ לה דהא ספק ממזר מותר מה"ת בממזרת כדדרשינן בסוגיא בקהל ודאי לא יבא ולא בקהל ספק והניח בתימה. גם יש לעיין מפ"ק דכתובות דנאמנת להכשיר בתה לכהונה אף דלכהונה בלא דבורה אסורה מה"ת וצ"ל דהתם מסייעם חזקת כשרות דהאם וכמ"ש הנ"י (פ"ז דיבמות) והא דהוצרכו הה"מ והר"ן לתת טעם דנאמנת להכשיר הולד לקהל משום דד"ת בלא דיבורה כשר י"ל דלא סגי להו בטעמא דחזקת כשרות דבאו ליתן טעם למ"ש הרמב"ם בא"א שהלך בעלה למדה"י והיא טוענת מגוי ועבד נתעברתי דנאמנת להכשיר הולד והתם ליכא חזקת כשרות דהאם דהא האם אסורה עכ"פ ועיין:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+
+
+Mishnah 14
+
+[אות מז] <b>במשנה והגמלין רובן כשרים. </b>והא דאיתא בברייתא (רפ"ב דנדה דף י"ד) רוכבי גמלים רובם רשעים כתבו התוס' שם לתרץ דהתם מיירי ברוכבים ומשום הרהור והכא במתני' לא מיירי ברוכבים אלא דנותנים הסחורה על הגמלים והם הולכים ברגל ברחוק מקום סכנות עיי"ש:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Nazir/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Nazir/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..3ece3eb20bd30202cdcabe22c6b118df30a29463
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Nazir/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt	
@@ -0,0 +1,281 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Nazir
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה נזיר
+Vilna, 1908-1909
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה נזיר
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>הרע"ב ד"ה האומר אהא כו'. אם נתכוון כו'. </b>דבלא"ה י"ל דלמא אהא לפוטרו מקרבנות קאמר. גמרא:
+[אות ג] <b>תי"ט ד"ה הריני כזה. דטפי משמע אהא. </b>וכ"כ הר"ן נדרים ד"ט א' ד"ה כשהיה בשם רבותי' וכתב עלה ואינו נראה בעיני דהריני לא גרע מאהא וכו' והתוי"ט פ"א (מ"א) דנדרים ד"ה כנדרי וכו' העתיק כסתימת דברי הר"ן דבאומר הריני לחוד אף שלא אמר כנדרי רשעים מהני וכאן הביא כסתימת דברי תוס' דהריני לא מהני:
+[אות ב] <b>בהרע"ב ד"ה רבי מאיר. הואיל ונזיר עובר כו'. </b>היינו נזיר טהור אבל נזיר טמא י"ל הרי עלי לפטרו מקרבנות קאמר. גמרא:
+
+Mishnah 2
+
+[אות ד] <b>במשנה מה בין נזיר עולם כו'. </b>וא"ת שאלה איכא ביניהו דנזיר שמשון ליתא בשאלה ונזיר עולם איתא בשאלה (כדאיתא במכות דף כ"ב א') וי"ל מלתא דליתא בנזירות לא קתני. ואם ישאל על נזירתו אז לא הוי נזיר והכי קאמר מה בין נזיר שמשון לנזיר עולם כששניהם נזירים תוס':
+[אות ה] <b>תוי"ט ד"ה אינו כו'. וכ"כ הרמב"ם בחיבורו. </b>וכ"כ רש"י פ"ק דסוטה (דף ט' ע"ב ד"ה ניכרין דברי אמת):
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות ו] <b>תוי"ט ד"ה ומגלח כו'. בדברים חלוקים כו'. </b>זהו תירוצא דרבה אבל רבא משני דשאני התם דהא קתני הריני נזיר אחת ופירשו תוס' דס"ל דמה דקתני מכאן ועד סוף עולם קאי באומר אחת. ואינך אמוראי לא משמע להו דקאי מכאן ועד סוף עולם אאחת (ומתני' דלק' מכאן ועד מקום פלוני דלא מיירי באחת לא קשה לשינויא דרבא דהתם דמיירי בהחזיק בדרך מסתמא מפני אונס הדרך קיבל עליו נזירות להנצל מסכנת הדרך לסך מהלך ימים עד מקום פלוני ומסתמא אין דעתו להיות נזיר כ"א בהיותו בדרך. תוס' ד"ה ולהוי). וא"כ הרע"ב דכתב (במתני' ג') ובין שאמר ה"נ אחת מכאן ועד סוף עולם משמע דמיירי דוקא באמר אחת וזהו כשינויא דרבא. ואלו מה דכתב הרע"ב כאן הואיל ותלה נזירתו בדברים חלוקים משמע דנקט לתירוצו דרבה וצ"ע:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות ז] <b>תוי"ט ד"ה אמר. דנזירות חדא אריכא כו'. </b>ולענ"ד אף לת"ק דרבי מ"מ י"ל דהכא בעי שיאמר כמנין דבלא"ה כיון דאית ליה קיצותא והו"מ לומר שס"ה נזירות ומדלא אמר הכי מפרשים דברי' דקיבל רק נזירות א' ל' יום וכוונתו מרובה עלי כאילו קבלתי כמנין ימות החמה כההיא דמתני' דלעיל (מ"ג) במכאן ועד סוף עולם כמ"ש התוי"ט אלא ע"כ דהכא דאומר כמנין שאני דא"א לפרש דבריו בענין אחר. אח"כ מצאתי בעזה"י שכ"כ במ"ל וכן מצאתי בעזה"י בשיטה מקובצת למוהר"ר ב"א שהביא בשם הרא"ש דלת"ק דר' דגם בלא מנין אמרינן נזירות הרבה קיבל עליה היינו בלית ביה קיצותא אבל באית ביה קיצותא אמרי' דנזירות אחד ארוך קיבל עליה ע"ש. והיינו דאזיל בשיטת רש"י לעיל דפירש דפירכת הש"ס וליהוי כל אוונא ואוונא קאי אברייתא דמכאן ועד מקום פלוני ועלה משנינן לחלק בין אית ליה קיצותא ללית ביה קיצותא א"כ מבואר דבאית ליה קיצותא מפרשים נזירות חדא אריכתא. וממילא הו"ה לשיטת תוס' דלעיל וכפי מה שהעתיק התי"ט לעיל למה דס"ל דפרכת הש"ס הנ"ל קאי אמתני' דמכאן ועד סוף העולם א"כ מבואר דבאית ליה קיצותא מפרשים נזירות א' ל' יום וא"כ בין כך ובין כך הכא גבי ימות החמה גם לת"ק דר' בעינן דוקא כמנין דבלא"ה לתוס' הוי נזיר ל' יום ולהרא"ש הוי נזיר שנה א':
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות ח] <b>תי"ט סד"ה אמר אמרה פרה. ויאמר עשו בלבו רש"י. </b>עיין בע"ז (דף י"ז תוס' ד"ה עד שאנו כו'):
+[אות ט] <b>בהרע"ב ד"ה בש"א כו'. דאזלי לטעמייהו. </b>דליכא למימר דמיירי באומר נזיר מיין דא"כ היאך אמר ר"י אף כשאמרו ב"ש וכו' אלא ע"כ דמיירי באומר ממנה ואשמעינן ג"כ הפלוגתא באומר ממנה אם הוי נזיר (עי' תוספות) וצריכי כל הני גרוגרות ובשרה ודלת כמ"ש התי"ט:
+[אות י] <b>שם בהרע"ב ד"ה וב"ה אומרים. לדבריהם דב"ש. </b>דליכא למימר דבאמת טעמיה דב"ה רק דלטעמיה אזלי דמבשרה לא הוי נזיר דא"כ הא דנקט מתני' דהכא בענין תנאי אם עמדה טעמא דב"ש אתי לאשמעי' אלא ע"כ דגם לענין התנאי נחלקו ואף דלב"ה בלא"ה לא הוי נזיר מ"מ נ"מ לב"ה באומר התנאי הזה בנזירות מיין. תוס'. ולא זכיתי להבין הא ביסוד זה ליכא פלוגתא דאם לא העמידה ועמדה מאיליה לפ"מ דקיימין עתה בקושית תוס' גם לב"ה נתקיים התנאי שלא העמידה ואם אומר הריני נזיר מיין הוא נזיר וא"כ האי חידושא הוי חידוש להלכתא דמדב"ש נשמע לב"ה בפירוש נזיר מיין ולא שייך בזה טעמא דב"ש אתי לאשמעי' וצ"ע. ובעיקר קושית תוס' היה נראה עפ"י הצעת דבריהם מקודם (ד"ה מי קתני) דל"ש להגיה אלא דוקא היכא דמוכח כן מכח עיקר הפלוגתא וא"כ אם היה עיקר רק לענין מבשרה לא היה שייך להגיה לא (וזה מוכרח להגיה דא"כ לתני סתם אלא ע"כ מוכח מעיקר הפלוגתא. ועי' בתוספות באותו דיבור לעיל וא"ת והשתא):
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות יא] <b>במשנה ושמע וכו' ועלי לגלח נזיר. </b>דאילו לא אמר רק ואני לחוד אמרי' דפלגיה דדבורי' קיבל עלי' וקאי אריש דבריו של זה שמקבל עליו להיות נזיר ולא לגלח (גמרא):
+
+Mishnah 6
+
+[אות יב] <b>במשנה ואני עלי לגלח כו'. </b>הכא גם בואני לחוד הכי הוא דהא לית כאן רק דבר א' אלא איידי דנקט במתני' הקודם ועלי נקט נמי הכא, גמרא:
+
+Mishnah 7
+
+[אות יג] <b>הרע"ב ד"ה ונולד. ולא נקבה כו'. </b>ובמ"ל מסתפק באומר לכשיהיה לי בן או בת וילדה טומטום מאי עיי"ש:
+[אות יד] <b>תי"ט ד"ה הריני כו'. תוס'. </b>הב"י בתשובה בדיני כתובה (סי' א') כ' דמה"ט הוא דאמרי' הכי דבן דוקא קאמר ולא בת אבל בעלמא אמרי' דבת בכלל בן הוא וכההיא דמתני' (פ"ד מ"ח) דגיטין נישאת לאחר והיה לה בנים. וההיא דאמרינן פ' מי שמת גבי נכסיי לבניי דאין הברתא בכלל. היינו דבת במקום בן לא הוי בכלל בני עיי"ש:
+
+Mishnah 8
+
+[אות טו] <b>במשנה הפילה אשתו כו'. </b>הכי פליגי נמי פ"ה מ"ה דמסכתין (במשניות הוא משנה ו'):
+[אות טז] <b>במשנה חזרה וילדה. </b>כ' תוס' מהריון אחר. לא הבנתי דמה בעו בזה. והא מה דמיבעיא לן בסוגיין אמר הריני נזיר כשיהי' לי בן והפילה וכו' ופי' בתוס' דהוי הוכחה גדולה מדהאי בר קיימא גם זה ב"ק היינו בחזרה וילדה בו ביום שאילו למחר וליומא אחרא בודאי ליכא הוכח' דלמא הך דלמחר הוא יום של כילוי דהריון והנולד היום חסר יום אחד מזה. וכ"כ בשיטה מקובצת וא"כ אם מוקמית מתני' דחזרה וילדה מהריון אחר ממילא הוא אחר זמן הרבה ובכה"ג דהלידות לא היה ביום א' אף מאותו הריון ליכא הוכחה דאידך ג"כ ב"ק. וצ"ע. ובלא"ה איני מבין דברי תוספת הנ"ל דהא י"ל דמיירי אף מאותו הריון וחזרה וילדה בו ביום והא דלר"ש צריך לחזור ולהתנות היינו אף לפי הצד דנקטי' זה להוכחה דג"ז ב"ק מ"מ לא הוי הוכחה ובירור גמור דהרי אינו לוקה על גיזה ועבודה כמ"ש תוס' מדלא נקט האיבעיא (לר"ש) ולמלקות (ולענ"ד בלא"ה יש ראיה מדנקט איבעיא בקרבן ולר"י דוקא הא גם לר"ש מיבעי' אם צריך לחזור ולהתנות אע"כ בין כך ובין כך צריך להתנות דליכא הוכחה גמורה). וא"כ שפיר מצי מיירי מתני' בהריון א' ובו ביום. ועיין. ובסוגי' ק' לי דאמאי נקט האיבעי' לענין קרבן ולגיזתו ולעבודה ולר"י הא לר"י האיבעיא אם הוי הוכחה גדולה נוהג נזירות בשביל הנפל ואי דבלא"ה צריך לנהוג מכח הלידה השנייה הא נ"מ באם הלידה שניי' היא בת והנפל זכר וצ"ע. (אפשר לומר שזה משמע ממתני' דאינו נוהג נזירות לר"י אפי' כו' לכן האיבעיא אינו אלא על קדושת הקרבן):
+
+Mishnah 9
+
+[אות יז] <b>במשנה ומונה את של בנו. </b>ואם נטמא בתוך של בן סותר גם מה שכבר מנה את שלו. ואם אחר שמנה של בנו ובתוך ימי תשלומי' את שלו נטמא אינו סותר את של בנו כיון דכבר נסתלק לגמרי נזירות בנו. ולדעת הרמב"ם אינו סותר ג"כ מה שמנה את שלו קודם לשל בנו ואינו סותר אלא מה שמונה אחר של בנו. ודעת הראב"ד דסותר לכל הנזירות שלו:
+[אות יח] <b>תי"ט ד"ה מניח. אחר נזירות דבנו ל' יום. </b>ק' לי דהא בכה"ג אינו מגלח רק פעם (אחת) אחר שישלים נזירות דידיה ועולה לדידיה ולדבנו כיון דדבנו נבלע בתוך שלו כדאיתא במתני' שאח"ז (והיינו לפי דברי התוס') ואפשר לדחוק דכוונתו באמר בתחלת קבלת נזירות שלא יהיו נבלעים לעלות לזה ולזה. (וכן אנו מוכרחים לפרש בתוס' ד"ה לאחר במה שאמרו דליכא ל' יום מנזירות עיי"ש):
+
+Mishnah 10
+
+[אות יט] <b>תי"ט ד"ה לאחר. כ"כ התוס'. </b>והם מפרשי' למתני' דברישא לא הפסיד כלום היינו כיון דנזירות בנו ל' יום מובלעים תוך הק' יום עולי' לכאן ולכאן לנזירות בנו ולנזירות דנפשיה (ותגלחת אחד על שניהם) ודוקא בהקדים לומר נזירות בנו דמיד בשנולד הבן צריך להתחיל נזירות הבן מש"ה עולים לשניהם. אבל באומר הריני נזיר ק' יום ונזיר לכשיהיה לי בן בזה לא חל עליו נזירות בנו עד שמשלים תחלה את שלו. ובסיפא דמתני' בנולד הבן ביום ע"א דבזה כיון דאותו היום התחיל לנזירות דנפשי' אינו עולה לנזירות בנו. ומתחיל לנזירות ביום ע"ב ונמצא נמשך נזירות בנו יום א' יותר מנזירות דנפשי'. מש"ה אינם עולים לשניהם. ומונה נזירות בנו מיום ע"ב ואחר ל' מונה ומשלים נזירות הק' ואח"כ מגלח ומביא ב' קרבנות דנזירות. וה"נ הדין בנזירות סתם שאמר הריני נזיר ונזיר לכשיהי' לי בן והתחיל למנות את שלו ובו ביום נולד הבן הל' יום עולים לשניהם כיון דזמנם שוה. ובכה"ג מתחיל נזירות בנו מיד בו ביום כיון דאותו היום הוי התחלה לשניהם (ולא דמי ליום ע"א. (סברת תוס' דט"ו ד"ה אמר)) ואם נולד הבן ביום שני אינו עולה לשניהם ומונה של בנו ואח"כ משלים את שלו עיי"ש:<br><b>והרמב"ם </b>מפרש פירוש אחר דלא אמרי' כלל דנבלע אלא דבנולד הבן אחר ע' דלא נשאר לשיעור השלמה דהראשון לסיום לזמן גידול שער מפסיד כגון דנולד הבן בפ' יום דמפסיק ומונה של בנו ומגלח לאחר תשלום נזירות בנו והי' לו למנות כ' יום להשלים להמאה ומ"מ צריך למנות ל' לצורך גידול שער לתגלחת טהרה ומפסיד יו"ד יום אבל נולד קודם שבעים דממילא ההשלמה זמן גידול שער לא הפסיד כלום עיי"ש (וכן פי' הר"ב). ותמוה לי דהא מסקי' בסוגיא דיום ע"א הפסיד ובזה יקשה לו יהא דמנין הבן מתחיל ביום ע"ב דיום ע"א אינו עולה לכאן ולכאן הא מ"מ גילוח הבן ביום ק"ב לקבלת נזירותו שהוא יום ל"א לבן ויהיו תשלום גידל שער ביום קל"א שהוא יום ל' מיום שגילח נזירות הבן וא"כ בכולל מנה (לנזירות) קל"א עם יום הגילוח וזה ג"כ בנולד הבן תוך ע' דהא צריך להפסיק לנזירות בנו ל' ואח"כ להשלים נזירות עצמו וביום ק"א לנזירות עצמו יגלח דהיינו יום קל"א (לנזירות דהוא קל"ב לקבלת נזירתו. כי יום הלידה אין עולה לא לכאן ולא לכאן כן נלע"ד בכוונת רבינו וכן מוכח באמת כיון שאינו עולה לבן שהוא הקודם בקבלה כ"ש לעצמו שאינו עולה. אך אפשר שהרמב"ם סובר שעולה לעצמו מחמת שהתחיל למנות. כעין סברת התוס'):
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות כ] <b>תי"ט סד"ה רבי אליעזר. קרא דוזאת תורת הנזיר. ע"כ. </b>ובסוגין כ' תוס' עוד דמתני' דהכא מיירי במפרש ק' יום שלמים דהוי ביום מלאת והא דאינו סותר הכל היינו מקרא וזאת תורת הנזיר ביום מלאת דתן לו תורת נזיר סתם (וגזירת הכתוב הוא) אבל באומר ק' יום ולא אמר שלימים לר"א הוי בכלל נטמא אחר מלאת ואינו סותר כלל. וכ"כ ג"כ בפ"ק לחד תירוצא:
+[אות כא] <b>שם בתי"ט סד"ה נטמא. סותר הכל מדרבנן. </b>אבל נטמא יום ל"ב או בק"ב אינו סותר רק שבעה שיטהר ויביא קרבנותיו. תוס':
+[אות כב] <b>שם ד"ה רבי אליעזר. יום ל' דסותר משום כו'. </b>וכ' תוס' כאן דלבר פדא אינו מביא קרבנות טומאה מבואר דס"ל דלאחר שכלה כל נזירתו כיון דאינו סותר מן התורה אינו מביא קרבן טומאה. ולפ"ז ממילא ה"ה לרב מתנא בנטמא ביום ל"א דסותר ל' כיון דהוא רק מדרבנן אינו מביא קרבן טומאה. אולם ברמב"ם (פ"ו הל' ד') כתב אם נטמא אחר יום מלאת וכו' סותר ל' בלבד. כיצד יעשה מביא קרבנות טומאה כשיטהר וכו' עיי"ש:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות כג] <b>במשנה נזיר שלשים יום. </b>ואף דאינו מביא קרבנותיו עד מלאת ימי נזרו בא"י ועובר בב"ת יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשוא"ת. שיטה מקובצת בשם תוספי הרא"ש:
+[אות כד] <b>שם ובסוף שבע שנים נטמאת. </b>נלע"ד דבכה"ג אינה מביאה קרבן טומאה דהא מדינא הוי נטמאת אחר שכלה נזירתה ואין חכמים עוקרים בקום ועשה. ועי' מ"ש לעיל משנה ד' (אות כ"ב):
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות כה] <b>בהרע"ב ד"ה פי כפיו. והוא שיאמר פי כפיו מיין. </b>דאילו אמר על פיו שיהי' נזיר לא הוי נזיר אא"כ אמר כן על אבר שהנשמה תלוי' בו. (אבל דעת התו' שבתכ"ד ששמע אין צריך לומר מיין עיי"ש):
+[אות כו] <b>תי"ט ד"ה ואני. משתרי אותו שאחריו. </b>דמזה נשמע דחד בחברי' מתפוס דאילו כלם בקמא מתפיס גם בהותר אמצעי יהיו אותם שלאחריו אסורים:
+
+Mishnah 2
+
+[אות כז] <b>הרע"ב ד"ה הריני נזיר. אבל אם אמר כו' ואת בניחותא. </b>הכי איתא בסוגי' דפרכינן מברייתא דקתני הריני נזיר ואת ואמרה אמן שניהם אסורים ומסקי' דברייתא דקאמר הריני נזיר ואת דקתלי נדרו בנדרה מתני' דאמר לה הריני נזיר ואת מאי. ואולם מה דכ' הרע"ב שהרי קיים לה ק' לי איך שייך קיום קודם שנדרה הא מתני' מפורשת (פ"י מ"ז דנדרים) דקיום קודם לנדרים לא הוי קיום וצ"ע. ובתוס' מבואר דטעמא דברייתא בתולה נדרו בנדרה היינו שאם את תהיה נזירה גם נזירותי יחול וס"ל דהבעל מעקר עקר וא"כ אם יפר לה יבטל ג"כ שלו מעיקרא והוי כמפר לעצמו (וקאי בלא יחל) מתני' דא"ל ואת מאי היינו שהוא מקבל נזירות אנפשי' בכל ענין ואינו תולה בדידה עיי"ש. וא"כ לפי"מ דקי"ל דבעל מיגז גייז ולא יתבטל נדרו מתני' דהכא גם באומר ואת בניחותא ותולה בדידה מ"מ יפר שלה ושלו קיים. וע' במ"ל (פ"ב ה"ד מהל' נזירות) (ואפשר לומר שדעת רש"י והרע"ב שבוודאי ניחא לי' במה שאמרה אמן והוי קיום בלב שהוא קיום כברייתא דנדרים (דף ע"ט):
+
+Mishnah 3
+
+[אות כח] <b>הפר לה בעלה. </b>משמע דלאחר ההפרה מותרת לטמא למתים. ואף למ"ש בתי"ט בפרקין (מ"ה ד"ה א"י להפר) דטומאה לא מקרי עינוי נפש מ"מ כיון דאין נזירות לחצאין מופר הכל. ובאמת לענין טומאה בלא"ה מסקי' בסוגי' נדרים דמקרי ע"נ וכמו שהשיג לנכון המוהרש"ח לקמן על התי"ט. ומ"מ נ"מ בסברא הנ"ל לענין דמותרת גם בחרצנים וזגים דליכא ע"נ מטעמא דאין נזירות לחצאין כמבואר בסוגי' דנדרים שם:
+[אות כט] <b>תי"ט ד"ה תספוג. ולהקל ממלקות של תורה. </b>וברש"י ביבמות פר"ג כ' מאי לוקה לא מכות ארבעים אלא רידוי מדרבנן שנהג קלות ראש בעצמו. והריב"ש (בסי' צ') כתב והתוס' אמרו שגם במכות מרדות המספר מכות הם כמספר התורה אלא שאינן חזקות כמותן וזהו לפי"מ שאמרו רז"ל (פ"ק דקדושין) הקורא לחבירו עבד יהי' בנידוי ממזר סופג את הארבעים וזה אינו רק מלקות דרבנן ואמרו בו סופג מ', והפר"ח א"ח (סי' תע"א ס"ב) כ' דלשיטת רש"י הנ"ל צ"ל דההיא דממזר שניא כיון דאמר שחבירו עבר בלאו לפיכך סופג מ' כדין עבר בלאו עיי"ש:
+
+Mishnah 4
+
+[אות ל] <b>תוס' חדשים. וכ"כ התוס'. </b>אינו מפורש כן בתוס'. אלא שכתבו וז"ל אע"ג שהיפר לה כדמפרש לה טעמא דמתני' כיון דבעי כפרה הוי כחטאת שמתו בעליה עכ"ל. וכוונתם כמ"ש לעיל בפרקי' (דכ"א ב') דבעיא כפרה על שציערה עצמה מיין כר"א הקפר עיי"ש (וכן ג"כ כוונת רש"י). ודע שמבואר בסוגיא דלשם דזהו רק למאי דס"ל דבעל מעקר עקר צריכי' לה"ט כיון דצריכה כפרה הו"ל כחטאת שמתו בעליה אבל למאי דקי"ל בעל מיגז גייז בלא"ה ניחא דשם חטאת עלה עיי"ש:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות לא] <b>הרע"ב ד"ה אר"י. וקדם א' מהן כו' זכה. </b>בסוגי' איבעי' דלא איפשיטא אם הלכתא גמירי לה כל דקדים גלח גלח א"ד ירושה גמרינן לה ופלגא הוי. והרמב"ם (לפי דרכו דאת"ל הוי פשיטו') כ' דירושה הוא ויש לכל א' מהן לגלח על חלקו והבכור נוטל בהן פי שנים. והרע"ב שכ' דאי קדם וגלח לא ידעתי טעמא דנקט כך בפשיטות והא הוא איבעיא דלא איפשיטא או דאפשיטא אידך צד דירושה הוא ופלגי לה (והרמב"ם (בפי' המשנה) כ' כמו הרע"ב. ואולי האיבעיא כששני הבנים נזירים):
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות לב] <b>בהרע"ב ד"ה דינר כו'. רישא אשמועי'. </b>ותוס' כ' דצריכי. דדינר של זהב אצטריך לאשמעינן דבעין רעה מקדיש דדוקא הכי הוא דס"ל לב"ש דהוי הקדש אבל בהיפוך דינר כסף שיעלה ועלה ד"ז אינו קדוש. ורישא דשור אצטריך לאשמעינן דלבן לא מקרי יפה לגבי שחורים. וסיפא דיין ושמן אף דברוב מקומות שמן עדיף מ"מ אם בגלילא נדר דהיין שם ביוקר אזלי' בתריה:
+
+Mishnah 3
+
+[אות לג] <b>בהרע"ב ד"ה תצא ותרעה כו'. ולא מידי קאמר. </b>וה"ה לדידן בתמורה דהוי אפי' בטעות מ"מ אם אחר שהמיר נשאל לחכם על הראשונה והתירו החכם לומר שאינו עולה תצא גם התמורה לעדר דהוי כאילו אמר הר"ז תמורת חולין. גמרא (ותוס') וע' בפירוש רש"י וצ"ע והרמב"ם השמיט למימרא זו (בפ"א מהל' תמורה):
+[אות לד] <b>תי"ט ד"ה תצא ותרעה. דבעל מיגז גייז. </b>באמת מבואר בסוגיא דלעיל (דף כ"א ב') דאפי' אי בעל מיעקר עקר מ"מ החטאת תמות. אבל לשון דהתוס' כך הוא וי"ל דבעל מיגז גייז וא"נ דמיעקר עקר מ"מ הא אוקמי לעיל כר"א הקפר (עמ"ש לעיל בפרק הקודם משנה ד') אבל לרבנן נפקי לחולין עכ"ל. והכל תירוץ א'. וכוונתם דלעיל לא אמרי' דחטאת תמות אלא אי משום דמיגז גייז אי משום דצריכה כפרה כר"א הקפר. אבל לרבנן היכי דמיעקר עקר נפק לחולין. עוד כתבו. ואפילו לר"א הקפר נראה דלא דמי דהתם הנדר חל רגע אחד וכו' אבל הכא לא חל הנדר אפי' שעה א' כדפרישית עכ"ל והיינו דהכא לא מיירי כלל בהתרת חכם אלא דהחכם מודיע לו דמעיקרא לא הי' לשון נזירות דמה"ט מודו ב"ש הכא דתצא ותרעה בעדר אף דס"ל לב"ש דאין שאלה בנזירות לעיל (ברפ"ב דמסכתין) (ובזה נדחו דברי התוס' חדשים כאן):
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות לה] <b>הרתיע לאחוריו כו'. </b>הכי פליגי (פ"ב מ"ח) דמסכתין:
+
+Mishnah 7
+
+[אות לו] <b>תי"ט ד"ה הרי כולם נזירים. שכבר אמר אמת במקצת. </b>לכאורה תמוה דא"כ ההוא דאמר הריני נזיר שאין א' מכם נזיר אמאי הוי נזיר הא לא נתקיימו דבריו דהא באמת כולם נזירים ודאי ואין א' מהם שאינו נזיר שכל א' אמר אמת במקצת וצ"ע. אח"כ ראיתי שעמד בזה הלחם משנה והביא דברי הרמב"ם בפירוש המשנה דהך דאמר הריני נזיר שאין א' מכם וכו' הוא ענין בפ"ע ולא קאי אשל מעלה עיי"ש:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות לז]  <b>במשנה וחומר בטומא' מבתגלחת. </b>ק' לי אמאי לא חשיב חומר בתגלחת מבטומאה דבגלוח גם המגלח חייב ובטומאה אין המטמא חייב. ואפשר דלא חשיב רק לענין הנזיר עצמו אבל לא מה שעל אחר. ומ"מ ק' לי לר"ל דס"ל במסכתין (די"ז א') דבנזיר בבה"ק דאינו לוקה משו' טומאה וע' בתוספות שם דמ"מ לוקה על גפן ותגלחת (דלא כהר"ן נדרים (ד"ד א') דלר"ל גם באלו אינו חייב) א"כ אמאי לא תני חומר בתגלחת מבטומאה בנזיר בבה"ק:
+[אות לח] <b>תי"ט סד"ה בתגלחת כו'. כאידך ברייתא דבריש יבמות. </b>עמ"ש בגליון בנדרים (פ"ב משנה ב' אות ט"ז):
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות לט] <b>תי"ט ד"ה ואם גילח. אלא נזיר טהור שגילח פתח אהל מועד. </b>תמוה לי הא אינו מגלח כלל פתח א"מ דהוי בזיון מקדש דמה"ט דרשי' וגלח פא"מ היינו על שלמים דכתיב ביה פתח א"מ כדאי' בסוגיא וכמ"ש התי"ט במתני' הקודם ד"ה ושוחט וא"כ איך שייך דמצות שלוח השער דכתיב בקרא מיירי דוקא בגלח פא"מ הא לכתחילה אינו מגלח פא"מ. גם מ"ש הרע"ב בטעם דאינו משלח דהוי מחוסר הבאה. ק' הא אדרבא אם מגלח פא"מ הוי מחוסר הבאה דהדוד שלמים הוא בירושלים. וכמבואר בסוגייא וצ"ע. ובתוס' בשמעתין ד"ה לא היה משלח כתבו ג"כ הטעם דמחוסר הבאה אלא דכתבו דהוי מחוסר הבאת שערו מחוץ לירושלים לתתם תחת הדוד שלמים שבירושלים עכ"ל היינו דס"ל דאם גילח במדינה היינו חוץ לירושלים וניחא הכל דמצות גילוח היה חוץ לעזרה והיה מצות שלוח בלא חסרון הבאה ואם גילח במדינה דהיינו חוץ לירושלים אינו משלח אבל הרע"ב שפירש במדינה ירושלים ק' כנ"ל. וצ"ע:
+
+Mishnah 9
+
+[אות מ] <b>תי"ט ד"ה או כו'. דשליקה בישול. </b>ע' (ברפ"ד דמעשרות) בתי"ט שם:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות מא] <b>רא"א יטמא כ"ג. </b>בירושלמי קאמר דר"א ס"ל תדיר ומקודש מקודש קודם (כן הוא לפי"מ שהגיה בקרבן עדה) דכהן הוא תדיר דקדושתו בכל שעה ונזיר אינו תדיר דהוא רק בימי נזרו אבל מקודש דמביא קרבנות על הטומאה ומקודש עדיף עיי"ש. ולחכמים דהשיבו יטמא נזיר אפשר דס"ל תדיר ומקודש תדיר קודם מש"ה השיבו דכהן קדושתו עולם היינו דהוי תדיר דעדיף או דהשיבו דכ"ג ג"כ מקודש יותר דקדושתו קדושת עולם והוי תדיר ומקודש. ק"ע: 
+[אות מב] <b>בתוי"ט ד"ה יטמא נזיר. ושאלני בני. </b>כך הקשה בירושלמי. ומשני זו תורה (היינו כהן מפורש בתורה) זו אינה תורה (דנזיר ע"י הדרת אב אינו מפורש בקרא אלא דלחד מ"ד הוי הלכה ולחד מ"ד הוי דרבנן) כ"כ בק"ע. ובפני משה:
+
+Mishnah 2
+
+[אות מג] <b>בהרע"ב ד"ה עד שיטהר. שיטבול ויעריב שמשו. </b>תמוה לי הא פשטי' בסוגיא דמדקתני בסיפא מתחיל ומונה מיד הא רישא מאי עד שיטהר עד שיביא קרבנותיו ומני רבנן היא וכו' וצע"ג. ובאמת תמוה לי בסוגיין דמיבעיא לן דקתני עד שיטהר בשביעי קאי ומאי עד שיטהר עד דעביד הערב שמש ומני ר"א היא א"ד בשמיני קאי ומאי עד שיטהר עד שיביא קרבנותיו. והנה מה דאמרי' ר"א היא הוא תמוה דהא מדברי ר"א מוכח דס"ל כריב"י דמונה מיום השביעי וא"כ איך אמר עד דעביד הערב שמש וגם מאי דאמרינן עד שיביא קרבנותיו ומני רבנן וכתבו תוס' דאמרי וקדש ראשו ביום ההוא ביום הבאת קרבנותיו וזהו לישנא דר' (לעיל די"ח) ומבואר שם דהיינו משעה שראוי להביא קרבן דהיינו מצפרא או מליל ח' אם לילה לאו מחוסר זמן ועי' בתוס' שם ד"ה ורבנן והכא הא קתני עד שיביא קרבנות דמיבעיא הבאת קרבן וזהו כרבנן דר"א בברייתא דלעיל די"ח דחטאתו מעכבתו מלמנות. וגם אמאי קאמר ורבנן דאם הכוונה דכר' אתי הל"ל ור' היא גם אמאי נקט תחלה ור"א דאינו מפורש כן בדברי ר"א אלא דמוכח כן ואמאי לא נקט ריב"י הוא דאמר במפורש דמונה מיום הז'. מזה נראה דהעיקר כמו שהגיה כאן הגאון מוהר"א ווילנא זצ"ל ור' היא והיינו דמבעי' אי בשביעי קאי ומאי עד שיטהר עד דעבוד הערב שמש ור' היא דס"ל יום הבאת קרבנות והיינו דנימא באמת דלילה לאו מחוסר זמן ומונה מתחילת ליל ח' (ומה דלא מפרשי' דבאמת מתני' קאי דמונה מיום הז' ממש וריב"י היא היינו דיום ז' לא מקרי עד שיטהר דהא לא נטהר מטומאתו עד אחר הערב שמש). א"ד דבשמיני קאי ועד שיטהר היינו הבאת קרבנות (דאילו מצפרא לא שייך לשון עד שיטהר דהא א"צ לעשות והטהרה בעצמו כבר נגמר בז' ע"י הערב שמש אלא ע"כ דעד שיביא קרבנות) ורבנן הוא היינו רבנן דר"א דס"ל דחטאתו מעכבתו. וברור. אך תמוה לי דהיכי פשטי' מדקתני סיפא ומונה מיד מכלל דרישא בח' קאי. הא עדיין י"ל דבשביעי קאי וברישא אינו מתחיל עד דיטהר בהערב שמש ואילו בסיפא היכי דליכא קרבן מונה מיום הז' כדאיתא (לעיל די"ח ע"א) דר' מודה בטמא שנזר דמונה מיום הז' והיינו מיד היינו אחר הזאת שביעי. וצלע"ג*) (ונראה דמשמע מהתוס' שלמדו (עד דעביד הערב שמש) היינו שהוא יום הטהרה. או דלא גרסי' זה. והזכיר ר"א ולא ריב"י כי הוא בר פלוגת' דרבנן וגם בדברים מפורשים [עי' תוס' לעיל ד"ה מתחיל] אבל כר' אין שום הכרעה ממשנתינו כנ"ל. ואם שמלות מביא את קרבנו מילתא אחרית' היא [כפי צד האיבעיא] אז גם כר"א וכריב"י נמי אתיא. והתוס' הביאו הפסוק וקדש ראשו משום דרבנן בוודאי נמי למדו מזה):
+
+Mishnah 3
+
+[אות מד] <b>תוי"ט ד"ה ורביעית דם כו'. לאפוקי מר"ע כו'. </b>קשה לי דאיך נשמע זה דהא גם אם אתי' כרע"ק ניחא דתני רובע לדיוקא דעל אהל אינו מגלח אבל על מגעו ומשאו מגלח כמו ברובע עצמות. וא"כ במה מורה לנו מתני' לאפוקי מדרע"ק. ואם נפרש כהרע"ב דמה דקתני ואהל ורובע עצמות היינו אם האהיל על רובע ניחא. דמדוקדק כן בלשון מתני' דקתני ורביעית דם ואהל ורובע עצמות היינו דרביעית דם אינו מגלח כלל ועל אהל דרובע עצמות אינו מגלח דמשמע דעל מגעו מגלח:
+[אות מה] <b>תוי"ט ד"ה ומזה כו'. ור"ח כהן השיב כו'. </b>לענ"ד מבואר בתוס' דלא נחלקו לענין הזאה אלא לענין אם הנזיר מגלח דלר"ת נזיר מגלח וע"כ מתני' לא מיירי בכלי מתכת ולא קאי עלה דינא דמתני' ומזה בג' ובז'. ולדעת ר"ח כהן אין הנזיר מגלח עלה ומצינו לאוקמי למתני' בכלי מתכת וקאי עלה ומזה וכו' דגם לר"ח כהן צריך הזאה:
+
+Mishnah 4
+
+[אות מו] <b>תוי"ט ד"ה אינו דין. וה"ה דהל"ל. </b>מאד תמוה דמנ"ל דלר"ע לית ליה להא. הא י"ל בפשוטו דרע"ק אית ליה ג"כ הלכה דעל חצי לוג באהל הנזיר מגלח ולא על רביעית ובא ללמד מק"ו דעל רביעית עכ"פ דבמגע ומשא מגלח בק"ו מעצם כשעורה וגם היכי מצי לומר על אהלו. הא לענין אהלו ליכא ק"ו דמצינן למימר דיו לבא וכו' דהא בעצם כשעורה ליכא רק במגע. (ואפשר דרש"י סבר דר"ע ל"ס להלכה כלל כפי משמעות המשנה. ולזה כ' שזה סברא):
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות מז] <b>תוי"ט ד"ה מגלחין כו'. הם נשים או כו'. </b>לא ידעתי הא הכא מגלחים בממנ"פ דכל א' הוא נזיר טהור או נזיר טמא ודברי הש"ס בהכרח דקאי אסיפא אההיא דסופרים ל' יום ומביאים קרבן טהרה בזה יקשה איך יעשו בגלוח. וכן ראיתי מפורש בשיטה מקובצת. ובאמת גם בזה ק"ק דלמא באמת לא מגלחים ואתיא כר"ש דלעיל (פ"ו מ"ט) דגלוח אינו מעכב וכסתם מתני' לעיל (פ"ד מ"ה) ואדרבא הי' מיושב מה דלא קתני במתני' בבבא זו ומגלח כדקתני ברישא וצ"ע:
+[אות מח] <b>תוי"ט ד"ה ומביאין כו'. אלא דבר יכול להיות. </b>והא דברה"ר שניהם טהורות לא משום דילפי' מסוטה דהכא שאני כיון דממנ"פ חד מנייהו טמא. אלא דהטעם דכל א' מוקי אחזקת טהרה (וילפינן לי' מקרא) תוס'. אבל ברה"י דילפי' מסוטה דלא מהני חזקת טהרה אלא דהתם עשאו הכתוב כודאי והכא ל"ש כן כיון דחד מינייהו ודאי טהור. אבל עכ"פ החזקה לא מהני ברה"י. מהר"ם לובלין:
+[אות מט] <b>שם בתוי"ט ד"ה ועולת כו'. אינו רשאי לגלח כו'. </b>ולפ"ז משמע דדוקא בנשים או קטנים דמגלחי' אבל באנשים דלא מגלחי' אינם מביאים עולת בהמה. אבל הרמב"ם כתב דבכל ענין מביאים עולת בהמה ועי' בלח"מ:
+
+Mishnah 2
+
+[אות נ] <b>תוי"ט ד"ה אחר ששים יום. אבל דברי הר"ב אין לפרש כן. </b>ובתוס' (דף נ"ה) כתב בשם מהר"ף דבב' תגלחות הראשונות הקילו לגלח ביום ל' כדי למהר לאכול בקדשים אלא דגלוח הראשון אינו מביא החטאת עוף עד יום ל"א דאע"ג דקי"ל דאם גילח ביום ח' מביא קרבנותיו בח' כדלעיל (פ"ו מ"ו) הכא כיון דצריך טבילה משום צרעתו מיחזי כאלו טובל משום טומאתו (והוי כטבל בח' דמביא קרבנותיו בט') וא"כ מתחיל הנזירות הב' מיום ל"א משהביא הקרבן ומגלח ביום ס' ולמחרתו מביא עוף של ספירה ואוכל בקדשים. ותגלחת ב' האחרונות הוי כמו כל נזיר דמגלח לכתחלה ביום ל"א ויום ס"א הוא למנין יום א' וביום קכ"א נשלמו ס"א יום כמו בנזיר ב' נזירות ומגלח ושותה יין. ומ"ש התוי"ט בכוונת הרע"ב דגילוח הראשון הי' ביום ל"א כדין כל תגלחת נזיר וכו' ותגלחת שני' מגלח ביום ל' וזה רשאי לעשות כדתנן וכו' וה"נ דכוותה שהתגלחת הראשונה וכו'. לא הבנתי דזה אמת דחושבים הנזירות מיום התגלחות ראשונה דהיינו מן ל"א אבל מ"מ לכתחילה בעי' תגלחת שניי' ג"כ לל"א והיינו ס"א כדקתני להדי' (פ"ב מ"ב) דנזיר ב' נזירות מגלח ראשונה יום ל"א ואת הב' יום ששים וא' וא"כ מגלח תגלחת שניי' ביום ס"א ואינו אוכל בקדשים עד ס"ב שמביא קרבן ספירתו ומ"ש התוי"ט ודלא נקט לעיל כה"ג. תמהני הא אדרבא תני להדיא לעיל דמגלח ביום ס"א. וכל דיבור של התי"ט בזה לא זכיתי להבין:
+[אות נא] <b>שם בתוי"ט ד"ה ושותה כו'. קשה לי דכיון דביום ס'. </b>לענ"ד כיון דביום ס"א מביא חטאת העוף של ספירו משום הכי מתחיל המנין מיום ס"א (עיין בתוס'):
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות נב] <b>במשנה כיצד ירד לטבול. </b>בפשוטו נראה דדוקא בחזקת טומאה דמת טמא אבל לא מחזקת טומאה דשרץ לענין טומאת מת. ולענ"ד אפשר לומר למה דמבואר בסוגיא דס"ד ב' דאחר הגילוח שהלך בקבר התהום טהור אף דמחוסר הערב שמש לא מקרי חזקת טמא דשמשא ממילא ערבא ועי' בתוס' דמכ"ש דמחוסר טבילה לא מקרי חזקת טמא דבידו לטבול וא"כ י"ל דזהו דירד לטבול מטומאת שרץ לא מקרי חזקת טמא דבידו לטבול אבל ירד לטבול מטומאת מת דמחוסר מעשה תגלחת זהו מקרי חזקת טומאה. ולפ"ז נ"מ לדינא בירד לטבול מטומאת מת של רובע קב עצמות וכן רביעית דם כיון דא"צ גלוח לא מקרי חזקת טומאה. ודו"ק:
+[אות נג] <b>בהר"ב ד"ה ירד לטבול כו'. אבל בטומאת מת טמא. </b>ובתוס' בסוגי' דס"ד א' ד"ה והמאהיל דבמגע אין חילוק בין שרץ למת דיש בו דין צפה דספיקו טהור אלא דלענין טומאת אהל בזה ספק טמא טמא ונ"ל דמוכרח כן ממה דאיתא שם בעי רמב"ח מת בכלי וכלי צף במים והא במת אין בו דין צפה אע"כ דלענין מגע יש לו דין צפה ואולם מלשון הרע"ב משמע דבמת בכל ענין אין בו דין צפה וכן משמע לשון הרמב"ם (פי"ד ה"ג מהל' אבה"ט) שכתב לא אמרו ספק טומאה צפה טהור אלא לשרץ בלבד משמע דלמת דומיא דשרץ במגע אין בו דין צפה מה"ט נ"ל נקט הרמב"ם שם הלכה י"ד שרץ בכלי כלי צף על המים כו' דבמת ליכא למיבעיא דאין בו דין צפה. ובהגהת כ"מ שם כתב לא ידעתי אמאי שינה רבינו הלשון דשם האיבעיא מת בכלי. ולפי הנ"ל ניחא ואפשר היה הגירסא להרמב"ם בסוגיין שרץ בכלי או דס"ל מת לאו דוקא כנלע"ד נכון בעזהי"ת:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Nazir/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Nazir/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..184ddfabde13df02a7f34f443d50c91dfca61036
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Nazir/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,284 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Nazir
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה נזיר
+merged
+https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Nazir
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1908-1909
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה נזיר
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>הרע"ב ד"ה האומר אהא כו'. אם נתכוון כו'. </b>דבלא"ה י"ל דלמא אהא לפוטרו מקרבנות קאמר. גמרא:
+[אות ג] <b>תי"ט ד"ה הריני כזה. דטפי משמע אהא. </b>וכ"כ הר"ן נדרים ד"ט א' ד"ה כשהיה בשם רבותי' וכתב עלה ואינו נראה בעיני דהריני לא גרע מאהא וכו' והתוי"ט פ"א (מ"א) דנדרים ד"ה כנדרי וכו' העתיק כסתימת דברי הר"ן דבאומר הריני לחוד אף שלא אמר כנדרי רשעים מהני וכאן הביא כסתימת דברי תוס' דהריני לא מהני:
+[אות ב] <b>בהרע"ב ד"ה רבי מאיר. הואיל ונזיר עובר כו'. </b>היינו נזיר טהור אבל נזיר טמא י"ל הרי עלי לפטרו מקרבנות קאמר. גמרא:
+
+Mishnah 2
+
+[אות ד] <b>במשנה מה בין נזיר עולם כו'. </b>וא"ת שאלה איכא ביניהו דנזיר שמשון ליתא בשאלה ונזיר עולם איתא בשאלה (כדאיתא במכות דף כ"ב א') וי"ל מלתא דליתא בנזירות לא קתני. ואם ישאל על נזירתו אז לא הוי נזיר והכי קאמר מה בין נזיר שמשון לנזיר עולם כששניהם נזירים תוס':
+[אות ה] <b>תוי"ט ד"ה אינו כו'. וכ"כ הרמב"ם בחיבורו. </b>וכ"כ רש"י פ"ק דסוטה (דף ט' ע"ב ד"ה ניכרין דברי אמת):
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות ו] <b>תוי"ט ד"ה ומגלח כו'. בדברים חלוקים כו'. </b>זהו תירוצא דרבה אבל רבא משני דשאני התם דהא קתני הריני נזיר אחת ופירשו תוס' דס"ל דמה דקתני מכאן ועד סוף עולם קאי באומר אחת. ואינך אמוראי לא משמע להו דקאי מכאן ועד סוף עולם אאחת (ומתני' דלק' מכאן ועד מקום פלוני דלא מיירי באחת לא קשה לשינויא דרבא דהתם דמיירי בהחזיק בדרך מסתמא מפני אונס הדרך קיבל עליו נזירות להנצל מסכנת הדרך לסך מהלך ימים עד מקום פלוני ומסתמא אין דעתו להיות נזיר כ"א בהיותו בדרך. תוס' ד"ה ולהוי). וא"כ הרע"ב דכתב (במתני' ג') ובין שאמר ה"נ אחת מכאן ועד סוף עולם משמע דמיירי דוקא באמר אחת וזהו כשינויא דרבא. ואלו מה דכתב הרע"ב כאן הואיל ותלה נזירתו בדברים חלוקים משמע דנקט לתירוצו דרבה וצ"ע:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות ז] <b>תוי"ט ד"ה אמר. דנזירות חדא אריכא כו'. </b>ולענ"ד אף לת"ק דרבי מ"מ י"ל דהכא בעי שיאמר כמנין דבלא"ה כיון דאית ליה קיצותא והו"מ לומר שס"ה נזירות ומדלא אמר הכי מפרשים דברי' דקיבל רק נזירות א' ל' יום וכוונתו מרובה עלי כאילו קבלתי כמנין ימות החמה כההיא דמתני' דלעיל (מ"ג) במכאן ועד סוף עולם כמ"ש התוי"ט אלא ע"כ דהכא דאומר כמנין שאני דא"א לפרש דבריו בענין אחר. אח"כ מצאתי בעזה"י שכ"כ במ"ל וכן מצאתי בעזה"י בשיטה מקובצת למוהר"ר ב"א שהביא בשם הרא"ש דלת"ק דר' דגם בלא מנין אמרינן נזירות הרבה קיבל עליה היינו בלית ביה קיצותא אבל באית ביה קיצותא אמרי' דנזירות אחד ארוך קיבל עליה ע"ש. והיינו דאזיל בשיטת רש"י לעיל דפירש דפירכת הש"ס וליהוי כל אוונא ואוונא קאי אברייתא דמכאן ועד מקום פלוני ועלה משנינן לחלק בין אית ליה קיצותא ללית ביה קיצותא א"כ מבואר דבאית ליה קיצותא מפרשים נזירות חדא אריכתא. וממילא הו"ה לשיטת תוס' דלעיל וכפי מה שהעתיק התי"ט לעיל למה דס"ל דפרכת הש"ס הנ"ל קאי אמתני' דמכאן ועד סוף העולם א"כ מבואר דבאית ליה קיצותא מפרשים נזירות א' ל' יום וא"כ בין כך ובין כך הכא גבי ימות החמה גם לת"ק דר' בעינן דוקא כמנין דבלא"ה לתוס' הוי נזיר ל' יום ולהרא"ש הוי נזיר שנה א':
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות ח] <b>תי"ט סד"ה אמר אמרה פרה. ויאמר עשו בלבו רש"י. </b>עיין בע"ז (דף י"ז תוס' ד"ה עד שאנו כו'):
+[אות ט] <b>בהרע"ב ד"ה בש"א כו'. דאזלי לטעמייהו. </b>דליכא למימר דמיירי באומר נזיר מיין דא"כ היאך אמר ר"י אף כשאמרו ב"ש וכו' אלא ע"כ דמיירי באומר ממנה ואשמעינן ג"כ הפלוגתא באומר ממנה אם הוי נזיר (עי' תוספות) וצריכי כל הני גרוגרות ובשרה ודלת כמ"ש התי"ט:
+[אות י] <b>שם בהרע"ב ד"ה וב"ה אומרים. לדבריהם דב"ש. </b>דליכא למימר דבאמת טעמיה דב"ה רק דלטעמיה אזלי דמבשרה לא הוי נזיר דא"כ הא דנקט מתני' דהכא בענין תנאי אם עמדה טעמא דב"ש אתי לאשמעי' אלא ע"כ דגם לענין התנאי נחלקו ואף דלב"ה בלא"ה לא הוי נזיר מ"מ נ"מ לב"ה באומר התנאי הזה בנזירות מיין. תוס'. ולא זכיתי להבין הא ביסוד זה ליכא פלוגתא דאם לא העמידה ועמדה מאיליה לפ"מ דקיימין עתה בקושית תוס' גם לב"ה נתקיים התנאי שלא העמידה ואם אומר הריני נזיר מיין הוא נזיר וא"כ האי חידושא הוי חידוש להלכתא דמדב"ש נשמע לב"ה בפירוש נזיר מיין ולא שייך בזה טעמא דב"ש אתי לאשמעי' וצ"ע. ובעיקר קושית תוס' היה נראה עפ"י הצעת דבריהם מקודם (ד"ה מי קתני) דל"ש להגיה אלא דוקא היכא דמוכח כן מכח עיקר הפלוגתא וא"כ אם היה עיקר רק לענין מבשרה לא היה שייך להגיה לא (וזה מוכרח להגיה דא"כ לתני סתם אלא ע"כ מוכח מעיקר הפלוגתא. ועי' בתוספות באותו דיבור לעיל וא"ת והשתא):
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות יא] <b>במשנה ושמע וכו' ועלי לגלח נזיר. </b>דאילו לא אמר רק ואני לחוד אמרי' דפלגיה דדבורי' קיבל עלי' וקאי אריש דבריו של זה שמקבל עליו להיות נזיר ולא לגלח (גמרא):
+
+Mishnah 6
+
+[אות יב] <b>במשנה ואני עלי לגלח כו'. </b>הכא גם בואני לחוד הכי הוא דהא לית כאן רק דבר א' אלא איידי דנקט במתני' הקודם ועלי נקט נמי הכא, גמרא:
+
+Mishnah 7
+
+[אות יג] <b>הרע"ב ד"ה ונולד. ולא נקבה כו'. </b>ובמ"ל מסתפק באומר לכשיהיה לי בן או בת וילדה טומטום מאי עיי"ש:
+[אות יד] <b>תי"ט ד"ה הריני כו'. תוס'. </b>הב"י בתשובה בדיני כתובה (סי' א') כ' דמה"ט הוא דאמרי' הכי דבן דוקא קאמר ולא בת אבל בעלמא אמרי' דבת בכלל בן הוא וכההיא דמתני' (פ"ד מ"ח) דגיטין נישאת לאחר והיה לה בנים. וההיא דאמרינן פ' מי שמת גבי נכסיי לבניי דאין הברתא בכלל. היינו דבת במקום בן לא הוי בכלל בני עיי"ש:
+
+Mishnah 8
+
+[אות טו] <b>במשנה הפילה אשתו כו'. </b>הכי פליגי נמי פ"ה מ"ה דמסכתין (במשניות הוא משנה ו'):
+[אות טז] <b>במשנה חזרה וילדה. </b>כ' תוס' מהריון אחר. לא הבנתי דמה בעו בזה. והא מה דמיבעיא לן בסוגיין אמר הריני נזיר כשיהי' לי בן והפילה וכו' ופי' בתוס' דהוי הוכחה גדולה מדהאי בר קיימא גם זה ב"ק היינו בחזרה וילדה בו ביום שאילו למחר וליומא אחרא בודאי ליכא הוכח' דלמא הך דלמחר הוא יום של כילוי דהריון והנולד היום חסר יום אחד מזה. וכ"כ בשיטה מקובצת וא"כ אם מוקמית מתני' דחזרה וילדה מהריון אחר ממילא הוא אחר זמן הרבה ובכה"ג דהלידות לא היה ביום א' אף מאותו הריון ליכא הוכחה דאידך ג"כ ב"ק. וצ"ע. ובלא"ה איני מבין דברי תוספת הנ"ל דהא י"ל דמיירי אף מאותו הריון וחזרה וילדה בו ביום והא דלר"ש צריך לחזור ולהתנות היינו אף לפי הצד דנקטי' זה להוכחה דג"ז ב"ק מ"מ לא הוי הוכחה ובירור גמור דהרי אינו לוקה על גיזה ועבודה כמ"ש תוס' מדלא נקט האיבעיא (לר"ש) ולמלקות (ולענ"ד בלא"ה יש ראיה מדנקט איבעיא בקרבן ולר"י דוקא הא גם לר"ש מיבעי' אם צריך לחזור ולהתנות אע"כ בין כך ובין כך צריך להתנות דליכא הוכחה גמורה). וא"כ שפיר מצי מיירי מתני' בהריון א' ובו ביום. ועיין. ובסוגי' ק' לי דאמאי נקט האיבעי' לענין קרבן ולגיזתו ולעבודה ולר"י הא לר"י האיבעיא אם הוי הוכחה גדולה נוהג נזירות בשביל הנפל ואי דבלא"ה צריך לנהוג מכח הלידה השנייה הא נ"מ באם הלידה שניי' היא בת והנפל זכר וצ"ע. (אפשר לומר שזה משמע ממתני' דאינו נוהג נזירות לר"י אפי' כו' לכן האיבעיא אינו אלא על קדושת הקרבן):
+
+Mishnah 9
+
+[אות יז] <b>במשנה ומונה את של בנו. </b>ואם נטמא בתוך של בן סותר גם מה שכבר מנה את שלו. ואם אחר שמנה של בנו ובתוך ימי תשלומי' את שלו נטמא אינו סותר את של בנו כיון דכבר נסתלק לגמרי נזירות בנו. ולדעת הרמב"ם אינו סותר ג"כ מה שמנה את שלו קודם לשל בנו ואינו סותר אלא מה שמונה אחר של בנו. ודעת הראב"ד דסותר לכל הנזירות שלו:
+[אות יח] <b>תי"ט ד"ה מניח. אחר נזירות דבנו ל' יום. </b>ק' לי דהא בכה"ג אינו מגלח רק פעם (אחת) אחר שישלים נזירות דידיה ועולה לדידיה ולדבנו כיון דדבנו נבלע בתוך שלו כדאיתא במתני' שאח"ז (והיינו לפי דברי התוס') ואפשר לדחוק דכוונתו באמר בתחלת קבלת נזירות שלא יהיו נבלעים לעלות לזה ולזה. (וכן אנו מוכרחים לפרש בתוס' ד"ה לאחר במה שאמרו דליכא ל' יום מנזירות עיי"ש):
+
+Mishnah 10
+
+[אות יט] <b>תי"ט ד"ה לאחר. כ"כ התוס'. </b>והם מפרשי' למתני' דברישא לא הפסיד כלום היינו כיון דנזירות בנו ל' יום מובלעים תוך הק' יום עולי' לכאן ולכאן לנזירות בנו ולנזירות דנפשיה (ותגלחת אחד על שניהם) ודוקא בהקדים לומר נזירות בנו דמיד בשנולד הבן צריך להתחיל נזירות הבן מש"ה עולים לשניהם. אבל באומר הריני נזיר ק' יום ונזיר לכשיהיה לי בן בזה לא חל עליו נזירות בנו עד שמשלים תחלה את שלו. ובסיפא דמתני' בנולד הבן ביום ע"א דבזה כיון דאותו היום התחיל לנזירות דנפשי' אינו עולה לנזירות בנו. ומתחיל לנזירות ביום ע"ב ונמצא נמשך נזירות בנו יום א' יותר מנזירות דנפשי'. מש"ה אינם עולים לשניהם. ומונה נזירות בנו מיום ע"ב ואחר ל' מונה ומשלים נזירות הק' ואח"כ מגלח ומביא ב' קרבנות דנזירות. וה"נ הדין בנזירות סתם שאמר הריני נזיר ונזיר לכשיהי' לי בן והתחיל למנות את שלו ובו ביום נולד הבן הל' יום עולים לשניהם כיון דזמנם שוה. ובכה"ג מתחיל נזירות בנו מיד בו ביום כיון דאותו היום הוי התחלה לשניהם (ולא דמי ליום ע"א. (סברת תוס' דט"ו ד"ה אמר)) ואם נולד הבן ביום שני אינו עולה לשניהם ומונה של בנו ואח"כ משלים את שלו עיי"ש:<br><b>והרמב"ם </b>מפרש פירוש אחר דלא אמרי' כלל דנבלע אלא דבנולד הבן אחר ע' דלא נשאר לשיעור השלמה דהראשון לסיום לזמן גידול שער מפסיד כגון דנולד הבן בפ' יום דמפסיק ומונה של בנו ומגלח לאחר תשלום נזירות בנו והי' לו למנות כ' יום להשלים להמאה ומ"מ צריך למנות ל' לצורך גידול שער לתגלחת טהרה ומפסיד יו"ד יום אבל נולד קודם שבעים דממילא ההשלמה זמן גידול שער לא הפסיד כלום עיי"ש (וכן פי' הר"ב). ותמוה לי דהא מסקי' בסוגיא דיום ע"א הפסיד ובזה יקשה לו יהא דמנין הבן מתחיל ביום ע"ב דיום ע"א אינו עולה לכאן ולכאן הא מ"מ גילוח הבן ביום ק"ב לקבלת נזירותו שהוא יום ל"א לבן ויהיו תשלום גידל שער ביום קל"א שהוא יום ל' מיום שגילח נזירות הבן וא"כ בכולל מנה (לנזירות) קל"א עם יום הגילוח וזה ג"כ בנולד הבן תוך ע' דהא צריך להפסיק לנזירות בנו ל' ואח"כ להשלים נזירות עצמו וביום ק"א לנזירות עצמו יגלח דהיינו יום קל"א (לנזירות דהוא קל"ב לקבלת נזירתו. כי יום הלידה אין עולה לא לכאן ולא לכאן כן נלע"ד בכוונת רבינו וכן מוכח באמת כיון שאינו עולה לבן שהוא הקודם בקבלה כ"ש לעצמו שאינו עולה. אך אפשר שהרמב"ם סובר שעולה לעצמו מחמת שהתחיל למנות. כעין סברת התוס'):
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות כ] <b>תי"ט סד"ה רבי אליעזר. קרא דוזאת תורת הנזיר. ע"כ. </b>ובסוגין כ' תוס' עוד דמתני' דהכא מיירי במפרש ק' יום שלמים דהוי ביום מלאת והא דאינו סותר הכל היינו מקרא וזאת תורת הנזיר ביום מלאת דתן לו תורת נזיר סתם (וגזירת הכתוב הוא) אבל באומר ק' יום ולא אמר שלימים לר"א הוי בכלל נטמא אחר מלאת ואינו סותר כלל. וכ"כ ג"כ בפ"ק לחד תירוצא:
+[אות כא] <b>שם בתי"ט סד"ה נטמא. סותר הכל מדרבנן. </b>אבל נטמא יום ל"ב או בק"ב אינו סותר רק שבעה שיטהר ויביא קרבנותיו. תוס':
+[אות כב] <b>שם ד"ה רבי אליעזר. יום ל' דסותר משום כו'. </b>וכ' תוס' כאן דלבר פדא אינו מביא קרבנות טומאה מבואר דס"ל דלאחר שכלה כל נזירתו כיון דאינו סותר מן התורה אינו מביא קרבן טומאה. ולפ"ז ממילא ה"ה לרב מתנא בנטמא ביום ל"א דסותר ל' כיון דהוא רק מדרבנן אינו מביא קרבן טומאה. אולם ברמב"ם (פ"ו הל' ד') כתב אם נטמא אחר יום מלאת וכו' סותר ל' בלבד. כיצד יעשה מביא קרבנות טומאה כשיטהר וכו' עיי"ש:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות כג] <b>במשנה נזיר שלשים יום. </b>ואף דאינו מביא קרבנותיו עד מלאת ימי נזרו בא"י ועובר בב"ת יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשוא"ת. שיטה מקובצת בשם תוספי הרא"ש:
+[אות כד] <b>שם ובסוף שבע שנים נטמאת. </b>נלע"ד דבכה"ג אינה מביאה קרבן טומאה דהא מדינא הוי נטמאת אחר שכלה נזירתה ואין חכמים עוקרים בקום ועשה. ועי' מ"ש לעיל משנה ד' (אות כ"ב):
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות כה] <b>בהרע"ב ד"ה פי כפיו. והוא שיאמר פי כפיו מיין. </b>דאילו אמר על פיו שיהי' נזיר לא הוי נזיר אא"כ אמר כן על אבר שהנשמה תלוי' בו. (אבל דעת התו' שבתכ"ד ששמע אין צריך לומר מיין עיי"ש):
+[אות כו] <b>תי"ט ד"ה ואני. משתרי אותו שאחריו. </b>דמזה נשמע דחד בחברי' מתפוס דאילו כלם בקמא מתפיס גם בהותר אמצעי יהיו אותם שלאחריו אסורים:
+
+Mishnah 2
+
+[אות כז] <b>הרע"ב ד"ה הריני נזיר. אבל אם אמר כו' ואת בניחותא. </b>הכי איתא בסוגי' דפרכינן מברייתא דקתני הריני נזיר ואת ואמרה אמן שניהם אסורים ומסקי' דברייתא דקאמר הריני נזיר ואת דקתלי נדרו בנדרה מתני' דאמר לה הריני נזיר ואת מאי. ואולם מה דכ' הרע"ב שהרי קיים לה ק' לי איך שייך קיום קודם שנדרה הא מתני' מפורשת (פ"י מ"ז דנדרים) דקיום קודם לנדרים לא הוי קיום וצ"ע. ובתוס' מבואר דטעמא דברייתא בתולה נדרו בנדרה היינו שאם את תהיה נזירה גם נזירותי יחול וס"ל דהבעל מעקר עקר וא"כ אם יפר לה יבטל ג"כ שלו מעיקרא והוי כמפר לעצמו (וקאי בלא יחל) מתני' דא"ל ואת מאי היינו שהוא מקבל נזירות אנפשי' בכל ענין ואינו תולה בדידה עיי"ש. וא"כ לפי"מ דקי"ל דבעל מיגז גייז ולא יתבטל נדרו מתני' דהכא גם באומר ואת בניחותא ותולה בדידה מ"מ יפר שלה ושלו קיים. וע' במ"ל (פ"ב ה"ד מהל' נזירות) (ואפשר לומר שדעת רש"י והרע"ב שבוודאי ניחא לי' במה שאמרה אמן והוי קיום בלב שהוא קיום כברייתא דנדרים (דף ע"ט):
+
+Mishnah 3
+
+[אות כח] <b>הפר לה בעלה. </b>משמע דלאחר ההפרה מותרת לטמא למתים. ואף למ"ש בתי"ט בפרקין (מ"ה ד"ה א"י להפר) דטומאה לא מקרי עינוי נפש מ"מ כיון דאין נזירות לחצאין מופר הכל. ובאמת לענין טומאה בלא"ה מסקי' בסוגי' נדרים דמקרי ע"נ וכמו שהשיג לנכון המוהרש"ח לקמן על התי"ט. ומ"מ נ"מ בסברא הנ"ל לענין דמותרת גם בחרצנים וזגים דליכא ע"נ מטעמא דאין נזירות לחצאין כמבואר בסוגי' דנדרים שם:
+[אות כט] <b>תי"ט ד"ה תספוג. ולהקל ממלקות של תורה. </b>וברש"י ביבמות פר"ג כ' מאי לוקה לא מכות ארבעים אלא רידוי מדרבנן שנהג קלות ראש בעצמו. והריב"ש (בסי' צ') כתב והתוס' אמרו שגם במכות מרדות המספר מכות הם כמספר התורה אלא שאינן חזקות כמותן וזהו לפי"מ שאמרו רז"ל (פ"ק דקדושין) הקורא לחבירו עבד יהי' בנידוי ממזר סופג את הארבעים וזה אינו רק מלקות דרבנן ואמרו בו סופג מ', והפר"ח א"ח (סי' תע"א ס"ב) כ' דלשיטת רש"י הנ"ל צ"ל דההיא דממזר שניא כיון דאמר שחבירו עבר בלאו לפיכך סופג מ' כדין עבר בלאו עיי"ש:
+
+Mishnah 4
+
+[אות ל] <b>תוס' חדשים. וכ"כ התוס'. </b>אינו מפורש כן בתוס'. אלא שכתבו וז"ל אע"ג שהיפר לה כדמפרש לה טעמא דמתני' כיון דבעי כפרה הוי כחטאת שמתו בעליה עכ"ל. וכוונתם כמ"ש לעיל בפרקי' (דכ"א ב') דבעיא כפרה על שציערה עצמה מיין כר"א הקפר עיי"ש (וכן ג"כ כוונת רש"י). ודע שמבואר בסוגיא דלשם דזהו רק למאי דס"ל דבעל מעקר עקר צריכי' לה"ט כיון דצריכה כפרה הו"ל כחטאת שמתו בעליה אבל למאי דקי"ל בעל מיגז גייז בלא"ה ניחא דשם חטאת עלה עיי"ש:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות לא] <b>הרע"ב ד"ה אר"י. וקדם א' מהן כו' זכה. </b>בסוגי' איבעי' דלא איפשיטא אם הלכתא גמירי לה כל דקדים גלח גלח א"ד ירושה גמרינן לה ופלגא הוי. והרמב"ם (לפי דרכו דאת"ל הוי פשיטו') כ' דירושה הוא ויש לכל א' מהן לגלח על חלקו והבכור נוטל בהן פי שנים. והרע"ב שכ' דאי קדם וגלח לא ידעתי טעמא דנקט כך בפשיטות והא הוא איבעיא דלא איפשיטא או דאפשיטא אידך צד דירושה הוא ופלגי לה (והרמב"ם (בפי' המשנה) כ' כמו הרע"ב. ואולי האיבעיא כששני הבנים נזירים):
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות לב] <b>בהרע"ב ד"ה דינר כו'. רישא אשמועי'. </b>ותוס' כ' דצריכי. דדינר של זהב אצטריך לאשמעינן דבעין רעה מקדיש דדוקא הכי הוא דס"ל לב"ש דהוי הקדש אבל בהיפוך דינר כסף שיעלה ועלה ד"ז אינו קדוש. ורישא דשור אצטריך לאשמעינן דלבן לא מקרי יפה לגבי שחורים. וסיפא דיין ושמן אף דברוב מקומות שמן עדיף מ"מ אם בגלילא נדר דהיין שם ביוקר אזלי' בתריה:
+
+Mishnah 3
+
+[אות לג] <b>בהרע"ב ד"ה תצא ותרעה כו'. ולא מידי קאמר. </b>וה"ה לדידן בתמורה דהוי אפי' בטעות מ"מ אם אחר שהמיר נשאל לחכם על הראשונה והתירו החכם לומר שאינו עולה תצא גם התמורה לעדר דהוי כאילו אמר הר"ז תמורת חולין. גמרא (ותוס') וע' בפירוש רש"י וצ"ע והרמב"ם השמיט למימרא זו (בפ"א מהל' תמורה):
+[אות לד] <b>תי"ט ד"ה תצא ותרעה. דבעל מיגז גייז. </b>באמת מבואר בסוגיא דלעיל (דף כ"א ב') דאפי' אי בעל מיעקר עקר מ"מ החטאת תמות. אבל לשון דהתוס' כך הוא וי"ל דבעל מיגז גייז וא"נ דמיעקר עקר מ"מ הא אוקמי לעיל כר"א הקפר (עמ"ש לעיל בפרק הקודם משנה ד') אבל לרבנן נפקי לחולין עכ"ל. והכל תירוץ א'. וכוונתם דלעיל לא אמרי' דחטאת תמות אלא אי משום דמיגז גייז אי משום דצריכה כפרה כר"א הקפר. אבל לרבנן היכי דמיעקר עקר נפק לחולין. עוד כתבו. ואפילו לר"א הקפר נראה דלא דמי דהתם הנדר חל רגע אחד וכו' אבל הכא לא חל הנדר אפי' שעה א' כדפרישית עכ"ל והיינו דהכא לא מיירי כלל בהתרת חכם אלא דהחכם מודיע לו דמעיקרא לא הי' לשון נזירות דמה"ט מודו ב"ש הכא דתצא ותרעה בעדר אף דס"ל לב"ש דאין שאלה בנזירות לעיל (ברפ"ב דמסכתין) (ובזה נדחו דברי התוס' חדשים כאן):
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות לה] <b>הרתיע לאחוריו כו'. </b>הכי פליגי (פ"ב מ"ח) דמסכתין:
+
+Mishnah 7
+
+[אות לו] <b>תי"ט ד"ה הרי כולם נזירים. שכבר אמר אמת במקצת. </b>לכאורה תמוה דא"כ ההוא דאמר הריני נזיר שאין א' מכם נזיר אמאי הוי נזיר הא לא נתקיימו דבריו דהא באמת כולם נזירים ודאי ואין א' מהם שאינו נזיר שכל א' אמר אמת במקצת וצ"ע. אח"כ ראיתי שעמד בזה הלחם משנה והביא דברי הרמב"ם בפירוש המשנה דהך דאמר הריני נזיר שאין א' מכם וכו' הוא ענין בפ"ע ולא קאי אשל מעלה עיי"ש:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות לז]  <b>במשנה וחומר בטומא' מבתגלחת. </b>ק' לי אמאי לא חשיב חומר בתגלחת מבטומאה דבגלוח גם המגלח חייב ובטומאה אין המטמא חייב. ואפשר דלא חשיב רק לענין הנזיר עצמו אבל לא מה שעל אחר. ומ"מ ק' לי לר"ל דס"ל במסכתין (די"ז א') דבנזיר בבה"ק דאינו לוקה משו' טומאה וע' בתוספות שם דמ"מ לוקה על גפן ותגלחת (דלא כהר"ן נדרים (ד"ד א') דלר"ל גם באלו אינו חייב) א"כ אמאי לא תני חומר בתגלחת מבטומאה בנזיר בבה"ק:
+[אות לח] <b>תי"ט סד"ה בתגלחת כו'. כאידך ברייתא דבריש יבמות. </b>עמ"ש בגליון בנדרים (פ"ב משנה ב' אות ט"ז):
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות לט] <b>תי"ט ד"ה ואם גילח. אלא נזיר טהור שגילח פתח אהל מועד. </b>תמוה לי הא אינו מגלח כלל פתח א"מ דהוי בזיון מקדש דמה"ט דרשי' וגלח פא"מ היינו על שלמים דכתיב ביה פתח א"מ כדאי' בסוגיא וכמ"ש התי"ט במתני' הקודם ד"ה ושוחט וא"כ איך שייך דמצות שלוח השער דכתיב בקרא מיירי דוקא בגלח פא"מ הא לכתחילה אינו מגלח פא"מ. גם מ"ש הרע"ב בטעם דאינו משלח דהוי מחוסר הבאה. ק' הא אדרבא אם מגלח פא"מ הוי מחוסר הבאה דהדוד שלמים הוא בירושלים. וכמבואר בסוגייא וצ"ע. ובתוס' בשמעתין ד"ה לא היה משלח כתבו ג"כ הטעם דמחוסר הבאה אלא דכתבו דהוי מחוסר הבאת שערו מחוץ לירושלים לתתם תחת הדוד שלמים שבירושלים עכ"ל היינו דס"ל דאם גילח במדינה היינו חוץ לירושלים וניחא הכל דמצות גילוח היה חוץ לעזרה והיה מצות שלוח בלא חסרון הבאה ואם גילח במדינה דהיינו חוץ לירושלים אינו משלח אבל הרע"ב שפירש במדינה ירושלים ק' כנ"ל. וצ"ע:
+
+Mishnah 9
+
+[אות מ] <b>תי"ט ד"ה או כו'. דשליקה בישול. </b>ע' (ברפ"ד דמעשרות) בתי"ט שם:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות מא] <b>רא"א יטמא כ"ג. </b>בירושלמי קאמר דר"א ס"ל תדיר ומקודש מקודש קודם (כן הוא לפי"מ שהגיה בקרבן עדה) דכהן הוא תדיר דקדושתו בכל שעה ונזיר אינו תדיר דהוא רק בימי נזרו אבל מקודש דמביא קרבנות על הטומאה ומקודש עדיף עיי"ש. ולחכמים דהשיבו יטמא נזיר אפשר דס"ל תדיר ומקודש תדיר קודם מש"ה השיבו דכהן קדושתו עולם היינו דהוי תדיר דעדיף או דהשיבו דכ"ג ג"כ מקודש יותר דקדושתו קדושת עולם והוי תדיר ומקודש. ק"ע: 
+[אות מב] <b>בתוי"ט ד"ה יטמא נזיר. ושאלני בני. </b>כך הקשה בירושלמי. ומשני זו תורה (היינו כהן מפורש בתורה) זו אינה תורה (דנזיר ע"י הדרת אב אינו מפורש בקרא אלא דלחד מ"ד הוי הלכה ולחד מ"ד הוי דרבנן) כ"כ בק"ע. ובפני משה:
+
+Mishnah 2
+
+[אות מג] <b>בהרע"ב ד"ה עד שיטהר. שיטבול ויעריב שמשו. </b>תמוה לי הא פשטי' בסוגיא דמדקתני בסיפא מתחיל ומונה מיד הא רישא מאי עד שיטהר עד שיביא קרבנותיו ומני רבנן היא וכו' וצע"ג. ובאמת תמוה לי בסוגיין דמיבעיא לן דקתני עד שיטהר בשביעי קאי ומאי עד שיטהר עד דעביד הערב שמש ומני ר"א היא א"ד בשמיני קאי ומאי עד שיטהר עד שיביא קרבנותיו. והנה מה דאמרי' ר"א היא הוא תמוה דהא מדברי ר"א מוכח דס"ל כריב"י דמונה מיום השביעי וא"כ איך אמר עד דעביד הערב שמש וגם מאי דאמרינן עד שיביא קרבנותיו ומני רבנן וכתבו תוס' דאמרי וקדש ראשו ביום ההוא ביום הבאת קרבנותיו וזהו לישנא דר' (לעיל די"ח) ומבואר שם דהיינו משעה שראוי להביא קרבן דהיינו מצפרא או מליל ח' אם לילה לאו מחוסר זמן ועי' בתוס' שם ד"ה ורבנן והכא הא קתני עד שיביא קרבנות דמיבעיא הבאת קרבן וזהו כרבנן דר"א בברייתא דלעיל די"ח דחטאתו מעכבתו מלמנות. וגם אמאי קאמר ורבנן דאם הכוונה דכר' אתי הל"ל ור' היא גם אמאי נקט תחלה ור"א דאינו מפורש כן בדברי ר"א אלא דמוכח כן ואמאי לא נקט ריב"י הוא דאמר במפורש דמונה מיום הז'. מזה נראה דהעיקר כמו שהגיה כאן הגאון מוהר"א ווילנא זצ"ל ור' היא והיינו דמבעי' אי בשביעי קאי ומאי עד שיטהר עד דעבוד הערב שמש ור' היא דס"ל יום הבאת קרבנות והיינו דנימא באמת דלילה לאו מחוסר זמן ומונה מתחילת ליל ח' (ומה דלא מפרשי' דבאמת מתני' קאי דמונה מיום הז' ממש וריב"י היא היינו דיום ז' לא מקרי עד שיטהר דהא לא נטהר מטומאתו עד אחר הערב שמש). א"ד דבשמיני קאי ועד שיטהר היינו הבאת קרבנות (דאילו מצפרא לא שייך לשון עד שיטהר דהא א"צ לעשות והטהרה בעצמו כבר נגמר בז' ע"י הערב שמש אלא ע"כ דעד שיביא קרבנות) ורבנן הוא היינו רבנן דר"א דס"ל דחטאתו מעכבתו. וברור. אך תמוה לי דהיכי פשטי' מדקתני סיפא ומונה מיד מכלל דרישא בח' קאי. הא עדיין י"ל דבשביעי קאי וברישא אינו מתחיל עד דיטהר בהערב שמש ואילו בסיפא היכי דליכא קרבן מונה מיום הז' כדאיתא (לעיל די"ח ע"א) דר' מודה בטמא שנזר דמונה מיום הז' והיינו מיד היינו אחר הזאת שביעי. וצלע"ג*) (ונראה דמשמע מהתוס' שלמדו (עד דעביד הערב שמש) היינו שהוא יום הטהרה. או דלא גרסי' זה. והזכיר ר"א ולא ריב"י כי הוא בר פלוגת' דרבנן וגם בדברים מפורשים [עי' תוס' לעיל ד"ה מתחיל] אבל כר' אין שום הכרעה ממשנתינו כנ"ל. ואם שמלות מביא את קרבנו מילתא אחרית' היא [כפי צד האיבעיא] אז גם כר"א וכריב"י נמי אתיא. והתוס' הביאו הפסוק וקדש ראשו משום דרבנן בוודאי נמי למדו מזה):
+
+Mishnah 3
+
+[אות מד] <b>תוי"ט ד"ה ורביעית דם כו'. לאפוקי מר"ע כו'. </b>קשה לי דאיך נשמע זה דהא גם אם אתי' כרע"ק ניחא דתני רובע לדיוקא דעל אהל אינו מגלח אבל על מגעו ומשאו מגלח כמו ברובע עצמות. וא"כ במה מורה לנו מתני' לאפוקי מדרע"ק. ואם נפרש כהרע"ב דמה דקתני ואהל ורובע עצמות היינו אם האהיל על רובע ניחא. דמדוקדק כן בלשון מתני' דקתני ורביעית דם ואהל ורובע עצמות היינו דרביעית דם אינו מגלח כלל ועל אהל דרובע עצמות אינו מגלח דמשמע דעל מגעו מגלח:
+[אות מה] <b>תוי"ט ד"ה ומזה כו'. ור"ח כהן השיב כו'. </b>לענ"ד מבואר בתוס' דלא נחלקו לענין הזאה אלא לענין אם הנזיר מגלח דלר"ת נזיר מגלח וע"כ מתני' לא מיירי בכלי מתכת ולא קאי עלה דינא דמתני' ומזה בג' ובז'. ולדעת ר"ח כהן אין הנזיר מגלח עלה ומצינו לאוקמי למתני' בכלי מתכת וקאי עלה ומזה וכו' דגם לר"ח כהן צריך הזאה:
+
+Mishnah 4
+
+[אות מו] <b>תוי"ט ד"ה אינו דין. וה"ה דהל"ל. </b>מאד תמוה דמנ"ל דלר"ע לית ליה להא. הא י"ל בפשוטו דרע"ק אית ליה ג"כ הלכה דעל חצי לוג באהל הנזיר מגלח ולא על רביעית ובא ללמד מק"ו דעל רביעית עכ"פ דבמגע ומשא מגלח בק"ו מעצם כשעורה וגם היכי מצי לומר על אהלו. הא לענין אהלו ליכא ק"ו דמצינן למימר דיו לבא וכו' דהא בעצם כשעורה ליכא רק במגע. (ואפשר דרש"י סבר דר"ע ל"ס להלכה כלל כפי משמעות המשנה. ולזה כ' שזה סברא):
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות מז] <b>תוי"ט ד"ה מגלחין כו'. הם נשים או כו'. </b>לא ידעתי הא הכא מגלחים בממנ"פ דכל א' הוא נזיר טהור או נזיר טמא ודברי הש"ס בהכרח דקאי אסיפא אההיא דסופרים ל' יום ומביאים קרבן טהרה בזה יקשה איך יעשו בגלוח. וכן ראיתי מפורש בשיטה מקובצת. ובאמת גם בזה ק"ק דלמא באמת לא מגלחים ואתיא כר"ש דלעיל (פ"ו מ"ט) דגלוח אינו מעכב וכסתם מתני' לעיל (פ"ד מ"ה) ואדרבא הי' מיושב מה דלא קתני במתני' בבבא זו ומגלח כדקתני ברישא וצ"ע:
+[אות מח] <b>תוי"ט ד"ה ומביאין כו'. אלא דבר יכול להיות. </b>והא דברה"ר שניהם טהורות לא משום דילפי' מסוטה דהכא שאני כיון דממנ"פ חד מנייהו טמא. אלא דהטעם דכל א' מוקי אחזקת טהרה (וילפינן לי' מקרא) תוס'. אבל ברה"י דילפי' מסוטה דלא מהני חזקת טהרה אלא דהתם עשאו הכתוב כודאי והכא ל"ש כן כיון דחד מינייהו ודאי טהור. אבל עכ"פ החזקה לא מהני ברה"י. מהר"ם לובלין:
+[אות מט] <b>שם בתוי"ט ד"ה ועולת כו'. אינו רשאי לגלח כו'. </b>ולפ"ז משמע דדוקא בנשים או קטנים דמגלחי' אבל באנשים דלא מגלחי' אינם מביאים עולת בהמה. אבל הרמב"ם כתב דבכל ענין מביאים עולת בהמה ועי' בלח"מ:
+
+Mishnah 2
+
+[אות נ] <b>תוי"ט ד"ה אחר ששים יום. אבל דברי הר"ב אין לפרש כן. </b>ובתוס' (דף נ"ה) כתב בשם מהר"ף דבב' תגלחות הראשונות הקילו לגלח ביום ל' כדי למהר לאכול בקדשים אלא דגלוח הראשון אינו מביא החטאת עוף עד יום ל"א דאע"ג דקי"ל דאם גילח ביום ח' מביא קרבנותיו בח' כדלעיל (פ"ו מ"ו) הכא כיון דצריך טבילה משום צרעתו מיחזי כאלו טובל משום טומאתו (והוי כטבל בח' דמביא קרבנותיו בט') וא"כ מתחיל הנזירות הב' מיום ל"א משהביא הקרבן ומגלח ביום ס' ולמחרתו מביא עוף של ספירה ואוכל בקדשים. ותגלחת ב' האחרונות הוי כמו כל נזיר דמגלח לכתחלה ביום ל"א ויום ס"א הוא למנין יום א' וביום קכ"א נשלמו ס"א יום כמו בנזיר ב' נזירות ומגלח ושותה יין. ומ"ש התוי"ט בכוונת הרע"ב דגילוח הראשון הי' ביום ל"א כדין כל תגלחת נזיר וכו' ותגלחת שני' מגלח ביום ל' וזה רשאי לעשות כדתנן וכו' וה"נ דכוותה שהתגלחת הראשונה וכו'. לא הבנתי דזה אמת דחושבים הנזירות מיום התגלחות ראשונה דהיינו מן ל"א אבל מ"מ לכתחילה בעי' תגלחת שניי' ג"כ לל"א והיינו ס"א כדקתני להדי' (פ"ב מ"ב) דנזיר ב' נזירות מגלח ראשונה יום ל"א ואת הב' יום ששים וא' וא"כ מגלח תגלחת שניי' ביום ס"א ואינו אוכל בקדשים עד ס"ב שמביא קרבן ספירתו ומ"ש התוי"ט ודלא נקט לעיל כה"ג. תמהני הא אדרבא תני להדיא לעיל דמגלח ביום ס"א. וכל דיבור של התי"ט בזה לא זכיתי להבין:
+[אות נא] <b>שם בתוי"ט ד"ה ושותה כו'. קשה לי דכיון דביום ס'. </b>לענ"ד כיון דביום ס"א מביא חטאת העוף של ספירו משום הכי מתחיל המנין מיום ס"א (עיין בתוס'):
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות נב] <b>במשנה כיצד ירד לטבול. </b>בפשוטו נראה דדוקא בחזקת טומאה דמת טמא אבל לא מחזקת טומאה דשרץ לענין טומאת מת. ולענ"ד אפשר לומר למה דמבואר בסוגיא דס"ד ב' דאחר הגילוח שהלך בקבר התהום טהור אף דמחוסר הערב שמש לא מקרי חזקת טמא דשמשא ממילא ערבא ועי' בתוס' דמכ"ש דמחוסר טבילה לא מקרי חזקת טמא דבידו לטבול וא"כ י"ל דזהו דירד לטבול מטומאת שרץ לא מקרי חזקת טמא דבידו לטבול אבל ירד לטבול מטומאת מת דמחוסר מעשה תגלחת זהו מקרי חזקת טומאה. ולפ"ז נ"מ לדינא בירד לטבול מטומאת מת של רובע קב עצמות וכן רביעית דם כיון דא"צ גלוח לא מקרי חזקת טומאה. ודו"ק:
+[אות נג] <b>בהר"ב ד"ה ירד לטבול כו'. אבל בטומאת מת טמא. </b>ובתוס' בסוגי' דס"ד א' ד"ה והמאהיל דבמגע אין חילוק בין שרץ למת דיש בו דין צפה דספיקו טהור אלא דלענין טומאת אהל בזה ספק טמא טמא ונ"ל דמוכרח כן ממה דאיתא שם בעי רמב"ח מת בכלי וכלי צף במים והא במת אין בו דין צפה אע"כ דלענין מגע יש לו דין צפה ואולם מלשון הרע"ב משמע דבמת בכל ענין אין בו דין צפה וכן משמע לשון הרמב"ם (פי"ד ה"ג מהל' אבה"ט) שכתב לא אמרו ספק טומאה צפה טהור אלא לשרץ בלבד משמע דלמת דומיא דשרץ במגע אין בו דין צפה מה"ט נ"ל נקט הרמב"ם שם הלכה י"ד שרץ בכלי כלי צף על המים כו' דבמת ליכא למיבעיא דאין בו דין צפה. ובהגהת כ"מ שם כתב לא ידעתי אמאי שינה רבינו הלשון דשם האיבעיא מת בכלי. ולפי הנ"ל ניחא ואפשר היה הגירסא להרמב"ם בסוגיין שרץ בכלי או דס"ל מת לאו דוקא כנלע"ד נכון בעזהי"ת:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Nedarim/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Nedarim/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..06312a8d64c684fb84e79200695584666bab6b80
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Nedarim/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt	
@@ -0,0 +1,383 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Nedarim
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה נדרים
+Vilna, 1908-1909
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה נדרים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>תוי"ט ד"ה כל כינויי. ומשני דזמנין מפרש התנא במאי דפתח. </b>ערבוב דברים אנכי רואה בזה דכך משני הגמרא בתירוצא קמא ובזה מתני' כפשטי' דתני תחלה כנויי נדרים כנדרים ידות נדרים כנדרים ואעפ"כ מפרש תחלה ידות דזמנין מפרש מאי דסליק מיניה ואינו תלוי כלל בין אם כינויים מלשון נכרים או לשון שבדו להם חכמים אלא דלתירוצא בתרא (ובריש נזיר דחי הש"ס לתירוצ' קמא) דיש טעם דמפרש תחלה בידות דאיידי דאתי מדרשא חביבא לה ועלה פרכי' דא"כ לפתח ג"כ ברישא בידות ומשנינן דמפתח פתח בכנויי' דאורייתא ברישא (שהן ידועים ופשוטים יותר. הר"ן) והדר מפרש ידות בריש' דאתי מדרשא. ובזה הוא דפרכינן הניחא למ"ד לשון נכרים אלא למ"ד לשון שבדו חכמים מא"ל (אף דמ"מ הוא דאורייתא מ"מ אין ידוע ופשוט כ"כ הר"ן). ומסקי' דלהך מ"ד באמת אמרי' דחסורי מחסרי ותני ידות נדרים כנדרים כינויי נדרים כנדרים וא"כ התוי"ט דכ' דלמ"ד לשון שבדו חכמים תנינן תחלה ידות נדרים. לא הו"ל להביא שינוי' קמא דזמנין דפתח: (* ואפשר שמה שכתב התוי"ט ועוד. מביא ראיה שאין סברא לחסר בראש והצריך להביא קושית הגמרא ואגב הביא התירוץ. ומ"ש רבינו שבריש נזיר דחי הש"ס לתירוצא קמא. פי' שבכאן בדוקא אקדים משום שיש טעם להקדמה. אבל באמת הס' דזמנין דפתח ס"ל בוודאי כמו שכתב הרא"ש והר"ן כאן וכמו שמשמע בנזיר מהלשון תני הכי ותני הכי יעו"ש):
+[אות ב] <b>בא"ד ודידות נדרים כו' א"נ מלנדור נדר. </b>ק"ק לי דל"ל קרא או היקש נילף נדרים במה מצינו מנזיר דהא ע"כ לא איבעי' לן לקמן (בדף ו') יש יד לקדושין אף דבקדושין ליכא רבוי לידות, אלא משום דנילף במה מצינו מנדרים. או דליכא למילף משום דנדרים חמירי דהן בדיבור משא"כ קדושין דבעי מעשה וכדאיתא בהר"ן שם. וא"כ נדרים שפיר מצינו למילף במה מצינו מנזירות דשניהם בדיבור. וכן קשה לי מה איבעי לקמן (ד"ז) אי יש יד לצדקה דדלמא אתקש לקרבנות רק לענין בל תאחר. והא איכא למילף במ"מ מאינך כיון דצדקה איתא בדבור לחוד:
+[אות ג] <b>תוי"ט ד"ה מודרני ממך כו'. אלא דלא משתעינא בהדך. </b>ואף דלפי האמת מיירי מתני' באומר מודרני ממך שאני אוכל אפ"ה צריך ג"כ לומר לך דבלא"ה הוי אינן מוכיחות דמשמעות דברים מודר אני ממך שלא אדבר עמך אם אכילנא היום. ולא הוי נדר כלל דהויין ידים שאינן מוכיחות. ר"ן והרא"ש בפסקיו:
+[אות ד] <b>שם בתוי"ט ד"ה כנדרי רשעים. כדתנן בריש נזיר באומר אהא. </b>ובתחלה הביא הר"ן דפירשו רבותיו דדוקא אהא הוי לישנא מעליא אבל הריני לא. וזהו דעת תוס' (ריש נזיר ד"ה האומר הריני כזה):
+[אות ה] <b>בא"ד כנדרי רשעים הימנו משמע כו'. </b>בסוגיין אמרי' ודלמא הימנו דאכילנא קאמר (ולא הוי שבועה כלל דהוי ידים שאינן מוכיחות. ר"ן) ומשני דאמר הימנו שלא אוכל. ומה דלא כ' כן הר"ן מקודם במה דפרכינן ודלמא הריני בתענית קאמר דהוי ידים שאינן מוכיחות. היינו דבפשוטו ניחא דאף אם הוי ידים ממש פירכת הש"ס שפיר דדלמא הריני בתענית ולתני דנדר ג"כ בתענית אבל בהך פירכא דדלמא הימנו דאכילנא. והא במתני' קתני סתם דנדר בשבועה ודלמא באמת בשבועה דאכילנא וגם עכ"פ מספק אסור לאכול דדלמא הימנו דלא אכילנא. לזה הוצרך הר"ן לפרש דפירכת הש"ס דהוי ידים שאין מוכיחות ולא ליהוי שבועה כלל:
+
+Mishnah 2
+
+[אות ו] <b>במשנה האומ' לחבירו. </b>לא ידעתי אמאי נקט לחבירו ולא סתם דאוסר על עצמו או על חבירו שלא בפניו. ורש"י ציין האומר קונם:
+[אות ז] <b>תוי"ט ד"ה נזיק. שאומר הריני נזיק אם אוכל ככר זה. רש"י. </b>לא ידעתי מאי בעי רש"י בזה דתולה בתנאי אם אוכל ולא בפשוטו שאמר הרי נזיק הוא נזיר וכמו שפירש"י תחלה קונם שאמר ככר זה עלי קונם:
+
+Mishnah 3
+
+[אות ח] <b>תוי"ט ד"ה טמא. והתוס' כ'. </b>ולענ"ד י"ל למה דאמרי' בסוגיי' די"ב א' נותר ופיגול אצטריכא סד"א באיסור נותר ואיסור פיגול והו"ל כמתפיס בדבר אסור ולא מתסר קמ"ל. א"כ י"ל דגם טמא נקט מה"ט דלא נימא דמתפיס באיסור דטומא'. וא"כ לא הוי כ"ש מטהור דבאומר טהור ל"ש לומר כן ובודאי מתפיס בעיקר הקרבן:
+[אות ט] <b>שם בתוי"ט ד"ה רבי יהודה אומר כו'. דהוא בר פלוגתא דרבי מאיר בכל מקום. </b>ק"ל דזהו שייך היכי דלא נזכר במפורש מי הוא החולק על ר"מ ונישנית בלשון חכמים. משא"כ הכא דמפורש במתני' (פ"ג דקדושין מ"ד) דר"ח בן גמליאל מחולק. ובר"ן כ' דמצינו דר"י ס"ל דלא בעי כפול ממתני' דפ' השולח מ"ח במוציא אשתו משום איילונית (ובר"ן איתא גבי מוציא אשתו משום נדר. ולענ"ד ט"ס וצ"ל איילונית) ומה דנקט באמת ר"י ולא נקט ר"ח בן גמליאל דבעי לאוקמי כר"י משום דאיירי בה:
+
+Mishnah 4
+
+[אות י] <b>בתוי"ט ד"ה רבי יהודה מתיר כו'. ועיין מ"ש בריש פ"ב דנזיר. </b>כצ"ל:
+[אות יא] <b>שם בתוי"ט ד"ה לקרבן לא אוכל כו'. אף על גב דבריש מתני' ג' לחולין שאוכל כו'. </b>תמהני הא מזה ליכא קושיא כלל דהכא לקרבן אם מפרשי' בשב"א א"כ אין כאן מכלל לאו דהא פירש דבריו שיהא קרבן. משא"כ בלחולין אם נפרש לאסור דהיינו בפתח לא חולין אלא קרבן זהו גופא הוי מכלל לאו דלא מהני לר"מ. אבל באמת עיקר חילוקו של הרא"ש דבא לתרץ לפי"מ דמשמע בסוגיין דגם בלחולין שלא אוכל בפתח אסור לר"מ דמפרשינן לא חולין אלא קרבן לפיכך לא אוכל. בזה צריך לחלק אף דלחולין שאוכל לך לא מתסר לר"מ מ"מ הכא כיון דמסיים לא אוכל מוכח דלאסור בא. גם מ"ש התוי"ט אלא דקשי' לי דמתוך לשונו של הרא"ש וכו' מיהו לקמן פ"ב וכו' מזה מוכח דלקושטא דמלתא כו' דימה רבינו לחולין לא אוכל לההיא דלקרבן לא אוכל לך. במחילת כת"ה אינו. מדדייקא באומר לחולין ל"א לך דא"צ לדייק בדברים רק לא חולין אלא קרבן ולפיכך לא אוכל בזה המעט דייקא כיון דמסיים בדיבוריה לישנא דאיסור לא אוכל לך משא"כ בההיא לקרבן לא אוכל דנצטרך לפרש מה שלא אוכל לא יהיה קרבן ומכלל לאו נשמע ההן דמה שאוכל יהיה קרבן זה לא אמרי' לר"מ כמבואר בפשיטות בפירכת הש"ס לקרבן לא אוכל לך אסור הא שמעי' לר"מ דלית לי' מכלל וכו' וכן פסק הטור (סי' ר"ד) דלקרבן ל"א לך מותר ולחולין ל"א אסור. והוא ברור ופשוט אלא דבהא סתרי דברי הרא"ש אהדדי דבפ"ק משמע דלקרבן לא אוכל לך אסור דמפרשי' כאילו אומר בשב"א לקרבן יהא לפיכך ל"א לך. ואילו בפרק ב' משמע כהרא"ש דדוקא בשב"א אסור אבל בפת"ח שרי דהוי כאומר לא קרבן ודו"ק. אח"כ מצאתי בעזה"י כל זה במ"ל (פ"א מהל' נדרים הל' י"ח בד"ה ודע שהחכם בעל תוי"ט וכו'):
+[אות יב] <b>שם ד"ה לא אוכל לך. אבל כי אמר לא אוכל שרי. </b>דאמרי' דנשבע בחיי קרבן עיי"ש. ולא זכיתי להבין דהתינח באומר הקרבן או קרבן שלא אוכל אבל באומר כקרבן אינו שייך לומר דנשבע בחיי הקרבן וכיון דלקרבן לא אוכל לך אסור דמפרשים לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך. מכ"ש באומר כקרבן דמשמע יותר שיהא זה כקרבן לפיכך לא אוכל. וצע"ג:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות יג] <b>תוי"ט ד"ה כחלת אהרן. הוא אסור משום טבל. </b>ק' לי הא משכחת דקרא שם תרומה בשבלים דלא הי' אסור משום טבל ובפי' נאסר משום תרומה. ובר"ן כ' הטעם כיון דאינו אסור לכל דהא מותר לכהנים דבר האסור מקרי ולא דבר הנדור דמדין נדור הי' ראוי לאסור לכל (* שהרי כשהפרישן לא פירש כן סיום הר"ן בכאן. ועיין במשנה ד' מ"ש התוס' והרא"ש אצל חרמי כהן. ואפשר שגם הר"ן יסבור שם כן וד"ל):
+[אות יד] <b>שם תוי"ט ד"ה הר"ז בלא יחל. וכתבו התוס' תימא. </b>ובר"ן כ' דמייתי (הגמרא בזה) ראיה דשייך למנקט על דרבנן בלשון הרי זה בלא יחל:
+[אות טו] <b>שם תוי"ט ד"ה שבועה כו'. צ"ע דלא תנן כו'. </b>לק"מ דהא בשבועה לא חייל כלל דמשועבד לה ודוקא בנדר חל באוסר התשמיש על עצמו. אבל שבועה דמתסר נפשיה אחפצא לא חייל והוי כנשבע שלא אשב בסוכה. ופשוט:
+
+Mishnah 2
+
+[אות טז] <b>במשנה בנדרים אסור. </b>הרא"ה בספר החינוך (מצוה ל') כ' ואם תשאל הרי אותו דבר שנדר עליו מצוה היא עליו בעשה וליתי עשה ולדחי ל"ת דלא יחל דברו. תשובתך נדר עשה ולאו יש בו לאו דלא יחל. ועשה ככל היוצא מפיו יעשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה עכ"ל. והמ"ל בהגהותיו לספר הנ"ל הקשה מסוגיא דריש יבמות (דף ה') דאמרינן שם בנזיר מצורע דאתי עשה דמצורע ודחי ל"ת ועשה דנזיר משום דקיל דאיתיה בשאלה וה"נ נדר הא איתי' בשאלה עיי"ש. ועיין בשאגת ארי' (סימן ס"א) שהקשה ג"כ קושי' הרא"ה הנ"ל ועיי"ש. וע' (פ"ב מ"י דבב"מ) בתוי"ט ד"ה ואם היתה בבה"ק. שוב ראיתי בשו"ת רשב"א ח"ג (סי' שנ"ג) שנשאל על זה דליתי עשה ולדחי ל"ת ועשה דנדר כיון דאיתי' בשאלה. והשיב דההיא דפ"ק דיבמות הנ"ל דחוייא בעלמא הוא ובאמת אף היכא דאיתא בשאלה לא דחי ושאני נזיר דגדול השלום עכ"ל. ועיין (פ"ו מ"ה בנזיר) בתוי"ט ד"ה דתגלחת מצוה:
+[אות יז] <b>שם בתוי"ט ד"ה בנדרים אסור. כתב הר"ב ואם אמר כו'. </b>ובבעה"ת (שער ס"ב) כתב וז"ל ונמצא כנודר שאם לא יחלל שבת שיתן מנה לעניים שהוא חייב לשומרו ולקיים נדרו ודבר זה שנוי במשנתינו חומר בנדרים מבשבועו' אמר קונם סוכה שאני עושה וכו' וזה ששנינו בנדרים אסור זה ר"ל כמו זה שאמרנו שאם נדר בצדקה לקיים מצוה חייב באותה צדקה וכו' עכ"ל. והב"י בחוה"מ (סי' כ"ו) בבדק הבית כ' דלא משמע לי' האי פירושא בפשטא דמתני' עכ"ל:
+
+Mishnah 3
+
+[אות יח] <b>תוי"ט ד"ה יש נדר כו'. דאין איסור חל על איסור ע"כ. </b>והא דלא מפליגו מתני' בדידיה דיש נדר בתוך נדר בנזירות ואין נדר בתוך נדר בקונמו'. דתנא אחומר בנדרים מבשבועות קאי ומש"ה בעי למתני חומרא דאיכא בנדר יותר מבשבועה לענין נדר בתוך נדר. ר"ן:
+[אות יט] <b>שם בתוי"ט ד"ה הריני כו'. דה"ה נמי אם אמר כו'. </b>והו"ה באומר הריני נזיר אם אוכל סגי בתלה נזירתו על כל כזית שבככר זה ועל כל אכילה מתחייב בנזירות והיינו באתרו בו על כל אכילה ואכילה הר"ן. (* וכן הוא ג"כ בשבועה):
+[אות כ] <b>שם תוי"ט ד"ה אינו חייב כו'. דליתא בלאו והן. </b>ע' בר"ן (פ"ק ד"ה ותמצית דבריו) דבנשבע לישב בסוכה לא חייל לענין קרבן דליתא בלאו והן אבל מ"מ חייל לענין מלקות דלענין מלקות לא בעינן שיהיה בלאו והן אבל לענין אין שבועה חל על שבועה לא חל כלל מטעם דאין איסור חל על איסור. וכן נראה דעת תוספות בשבועות (דכ"ו ד"ה לקיים) דריב"ב דמחייב בנשבע לקיים המצוה היינו בנשבע שאשב בסוכה אבל בנשבע שלא לאכול נבילות אין אחע"א עיי"ש. הרי דבנשבע לקיים מצוה בקום ועשה אין בכלל מושבע ועומד הוא אלא דרבנן דריב"ב פוטרים שם משום דליתא בלאו והן וזהו לענין קרבן אבל מלקות איכא ואולם בתוס' שבועות (ד"כ ב' ד"ה דכי לא נדר) משמע להדיא דס"ל דריב"ב אף בנשבע שלא לאכול נבילות חלה השבועה עיי"ש. וצ"ע. וברמב"ן על התורה (פ' מטות) כ' ואפילו בקיום מ"ע אין חלות שאם נשבע לקיים את המצוה ולא קיים אינו מתחייב משום שבועה לא קרבן ולא מלקות עכ"ל. וזהו דלא כהר"ן הנ"ל דס"ל דלמלקות הוי שבועה (ולומר דהטעם דליכא מלקות משום דלא עשה מעשה אינו במשמע דזה בעלמא ג"כ בלא מקום מצוה אלא ודאי דמשום דלא חלה השבועה ואפילו לאו ליכא):
+[אות כא] <b>בהרע"ב ד"ה אם כמעשר בהמה. ואין מעשר בהמה אוסר הדיר כמו מעשר דגן. </b>זהו לפי טעם הרא"ש שהביא התוי"ט בפרקין (מ"א ד"ה בחלת אהרן). וע' מ"ש שם. (* והר"ן כתב ג"כ בכאן ואסור לכל כו' כפי שיטתו לעיל):
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות כב] <b>בהרע"ב ד"ה שניהם רוצים. ולא היה בלבם. </b>ואם מעמידים דבריהם דבדוקא נדרו אסורים. הר"ן בשם ירושלמי:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות כג] <b>תוי"ט ד"ה הדירו חבירו. בגמרא פרכינן הא לא"ה לא. </b>ק' לי מטעם זרוזי אסור במעמיד דבריו שנשבע בדוקא כמש"ל במתני' א' א"כ הא י"ל דמתני' דהכא מיירי במעמיד מש"ה מותר רק בחלה מטעם אונסים וצ"ע:
+
+Mishnah 4
+
+[אות כד] <b>בהרע"ב ד"ה ולמוכסין כו'. ואסור לברוח מן המכס כו'. </b>עיין בר"ן:
+
+Mishnah 5
+
+[אות כה] <b>בתוי"ט סד"ה אם אינן. דאל"ה אימת קדשי. </b>ע' בסוגיין דעל קושיא א' דאימת קדשי (דאף מספק לא הוי הקדש דהא האילן עומד לקציצה ובודאי יקצץ באיזה זמן). מוקי לה באומר אם אינם נקצצות היום דבעבר היום ולא נקצצו הויין הקדש. אלא דעל קושיא למאי למימרא פשיטא דחל הקדש ויש להם פדיון כמו כל הקדישות בזה מוקי דראה רוח סערה וכו' וכדכתב הרע"ב דסד"א דמסיק אדעתיה דלא מתנצלן ומש"ה נדר ולא גמר בלבו להקדישן. קמ"ל:
+[אות כו] <b>בהרע"ב ד"ה אין להם כו'. לכשאפדם יחזרו כו'. </b>ודוקא בפדאן הוא אבל בפדאן אחר אף אם קנה אותם המקדיש אח"כ ממנו מ"מ אינם חוזרות וקדושות. ודעת הרשב"א דבאמר בפירוש אף אם יפדנו אחר ואקנם ממנו יקדשו חל ההקדש ולא מקרי דשלב"ל. אלא דבסתמא בלישנא דעד שיקצצו אין דעתו על פדאן אחר. ודעת הר"ן דאף בפי' שיקדשו לא חל ההקדש:
+[אות כז] <b>בתוי"ט ד"ה אין להם כו'. אינן צריכים פדיון. </b>ובר"ן כ' עוד בשם ר"מ קורטבי וז"ל דלהך מ"ד אם פדאן קודם שיקצצו אינו חוזרות וקדושות דהא בהא תליא דלמ"ד אחר שיקצצו בעיא פדיון דא"א להקדש שתפקע בכדי א"כ במה דאמר עד שיקצצו ע"כ דהיינו לענין שאם יפדם יחזרו ויקדשו אבל למ"ד דמשנקצצו פקע' קדושתן בכדי זה שאומר עד שיקצצו לא בא לומר דיחזרו ויקדשו אלא לומר שיהיו קדושות עד אותו זמן ואח"כ תפקע קדושתן וכי תנן במתני' אין להם פדיון היינו דמאותו זמן ואילך א"צ להם פדיון ומקודם מהני פדיון. אבל הרמב"ם והרשב"א ס"ל דלכ"ע לא מהני פדיון קודם שיקצצו:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות כח] <b>בהרע"ב ד"ה מי שהחמה. מדלא קאמר מן הרואים. </b>והא דלא אמרי' דמש"ה לא אמר מן הרואים שלא יהי' גם דגים ועוברים בכלל. דאף בלישנא רואי חמה אין דגים מתמעט דהם רואים החמה רק אין החמה רואה אותם. תוס'. וכן הוא ג"כ בעוברים ט"ז (* עיין בתוי"ט מ"ח אסור בקרחים מ"ש בשם ר"ן אין מן הצורך לתירוץ הט"ז. ואפשר שזה כוונת התוספות שלא תירצו על עוברים. ורבינו הביא בכאן ס' הט"ז מחמת שהקשה בדבור הסמוך על הר"ן. ואפשר ליישב קצת:
+
+Mishnah 8
+
+[אות כט] <b>בתוי"ט ד"ה אסור בקרחים. דהיינו אנשים וכו'. </b>ק' לי דנימא באמת דשחורי הראש דוקא קאמר למעט קרחי' ובעלי שיבה ומש"ה לא אמר מבעלי שער דאזי לא היה ממועט רק קרחי' ולא בעלי שיבה. וצ"ע:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+[אות ל] <b>תוי"ט ד"ה שאיני נהנה לישראל. אבל אומה שלימה ל"ג. </b>בתשובה כתבתי להקשות דמנ"ל לדמות אומה שלימה לאומה ישראל. הא י"ל דהטעם דלא גזרו הכא דכמו דמצינו בסוגיא דבב"מ דאסרו רבית עו"ג משום שלא ילמוד ממעשיו. ופירשו שם הא דשאר מו"מ שרי היינו דאפשר לעשות כן ג"כ ישראל אבל רבית דיהי' עסקיו רק עם עו"ג חיישינן שילמד ממעשיו א"כ י"ל מש"ה ל"ג דא"כ יצטרך לעשות כל עסקיו עם עו"ג ויש בזה קלקול וחשש דילמוד ממעשיו אבל באומה אחרת אין ראי' להמכר:
+[אות לא] <b>שם תוי"ט ד"ה לוקח ביותר כו'. בזבינא מציעתא. </b>אבל בזבינא חריפא הוי הנאת לוקח לחוד ובזבינא דרמי על אפיה הוי הנאת מוכר לחוד. וכל זה דוקא בשוה בשוה אבל בלוקח בפחות בכל ענין הוי הנאת לוקח ובלוקח ביותר בכל ענין הוי הנאת מוכר:
+[אות לב] <b>במשנה שדוחה את הנגעים. </b>אף דבקציצת בהרת עובר על ל"ת ועשה. שבת פרק ר"א דמילה. וכ' תוס' שם הא דלא ילפינן מיניה בעלמא דעשה דוחה לל"ת ועשה. דמה למילה שנכרתו עלי' י"ג בריתות:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות לג] <b>במשנה אבל משאיל לו כו'. </b>ואף דמלתא דפשיטא הוא מ"מ איידי דתני רישא לא ישאילנו תני נמי סיפא אבל משאילו. ולפי הצד איבעי' בגמרא דמותר להשאילו טבעת להראות שהוא חשוב ויכבדו לו מאכל מפרשי' דזהו דקתני אבל משאילו טבעת דבכה"ג מיירי והוי חידוש שפיר:
+[אות לד] <b>בהרע"ב ד"ה אין בין. לעבור דרך ארצו. </b>אבל אם עובר כדי לקצר דרכו ללכת לבית המשתה וכן להשאיל לו טבעת שיראה בו כאדם חשוב ויכבדנו אותו במאכל י"ל דמקרי הנאה המביא לידי מאכל והוא איבעי' דלא אפשיטא:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות לה] <b>בהרע"ב ד"ה ותורם. כגון שאמר כל כו'. </b>ומשכחת לה עוד בתורם משלו על של חבירו למה דפסק הרמב"ם (בפ"ד מה"ת) דא"צ דעתו. וטובת הנאה של תורם. ואף דהמודר מתהני מזה כיון דמדעתיה עבוד ולא יהיב ליה מידי למודר למה דקי"ל כחנן במתני' דלעיל דפורע לו חובו. והר"ן כתב דאפי' לרבנן שרי עיי"ש:
+[אות לו] <b>תוי"ט ד"ה לדעתו. וכמו שכתב ברפ"ז דכתובות. </b>זהו ראיית הר"ן דגבי מודר הנאה הוי כל השומע שליחות מעליא דאסור דהא אמרי' בפרק המדיר כל השומע קולי יזון שליחותיה קעביד ומפיק לה מדתנן בפרק המקבל דגבי גט מהני אם אמר כל השומע קולי יכתוב עיי"ש. תמוה לי מאד מה ראיה משם דהתם כיון דכל השומע קולי הוי שליחות מחויב הבעל לשלם לאותו שזן אותה זהו אסור דהיא נהנית מהבעל דהוא משלם לזן אותה אבל לענין מודר הנאה דהכא י"ל דכל שאין עושה ממש שליח לא מהנה במה דתורם תרומתו כמו בכל הרוצה לתרום דמותר מה"ט. וא"כ י"ל דתרומה וגט שוים דכל הרוצה לכתוב יכתוב מהני גם בגט כמו בתרומה אלא דלא מקרי מהנה רק במשוה אותו שליח להדיא. ובההיא דכתובות תליא היכא דהבעל חייב לשלם מקרי הנאה וצע"ג:
+
+Mishnah 4
+
+[אות לז] <b>בהרע"ב ד"ה אבל לא מן התמחוי כו'. שמא יניח מלאכול כו'. </b>והר"י כ' דחיישי' שמא ימשוך ידו מלאכול לכבוד חבירו ונמצא מהנהו. אבל אוכל עמו מן התמחוי החוזר. היינו שיש בו כ"כ מותרות שחוזר לבעה"ב. וכיוצא בזה כ' הרא"ש בפירושו דתמחוי החוזר היינו לאחר שאכלו בקערה מחזיר אותה לבעה"ב וממלא אותה כדי שיאכלו כל שבעם הלכך אפי' אוכל יתר מחבירו אינו נהנה כיון דבלא"ה נותנים כל צרכו:
+[אות לח] <b>תוי"ט ד"ה אבל לא יושב כו'. די לה בעמידה הר"ן.</b> והר"ן פסק דאפי' במקום שאין נוטלים שכר אסור גזירה שמא ישהה בישיבה יותר מכדי הצורך ובכה"ג בכולהו דוכתי לית ליה למעבד הכי בלא אגרא:
+[אות לט] <b>שם תוי"ט ד"ה אבל לא רפואת ממון. דהא תנן מחזיר אבידתו. </b>ובעניי א"י הדמיון דבאבידה אינו משביח נכסים אלא דמונע אחרים מליטלם והוי כמו מבריח ארי דלא מקרי מהנהו. אבל הכא בחלתה הבהמה במה שמרפא אותה הוא משביח יש לומר דאסור (* אפי' שעושה מצוה. וראיה מפרוטה דרב יוסף דמ"ב):
+[אות מ] <b>שם תוי"ט ד"ה וישן וכו'. ור"מ ור"י הלכה כר"י. </b>תמוה לי הא קיי"ל הלכה כר"מ בגזרותיו כדכתב הרע"ב רפ"ט דכתובות:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות מא] <b>תוי"ט ד"ה והלה מותר בה. כן כתב הרא"ש בפירושו. </b>ולענ"ד מדברי הרא"ש דציין על רישא דמתני' נותן לאחר משום מתנה משמע דגם זה מותר רק באין לו מה יאכל ורק במתני' הקודם גבי הולך אצל חנוני כ' דאורחא דמילתא נקט א"ל מה יאכל וביותר מפורש כן בהרא"ש (בדף מ"ח א') במתני' דהמודר הנאה מחבירו הובא בתוי"ט (בסוף פ"ה מ"ו). וכן מדברי הטור (סימן רכ"א) דההיא דבהולך אצל חנוני כתב דה"ה ביש לו מאכל אלא דאורחא דמלתא נקט. ובהך בבא דנותן לאחר מתנה נקט סתם אין לו מה יאכל. וכן בש"ע (סי' רכ"א ס"ח) המודר הנאה מחבירו יכול לומר לחנוני וכו' והשמיט כלל להא דאין לו מ"י (והיינו כיון דמתניתין נקט הכי רק משום אורחיה דמלתא). ובסעיף ט' נקט היו מהלכים בדרך וא"ל מ"י נותן לאחר מתנה מבואר דבכה"ג בעי' דוקא אלמ"י. אבל מדברי הרע"ב לא נראה כן דציין על סיפא ור"י אוסר. דבזה נקט ודוקא באלמ"י. היינו הא דת"ק מתיר במניח על הסלע זהו דוקא באלמ"י והכי דייק לישנא דהרע"ב הוא דשרו רבנן משמע במה דפליגי רבנן עם רבי יהודה. ושרו להו זהו דוקא באלמ"י אבל ברישא דנותן לאחר דגם ר"י מתיר ל"צ לאלמ"י כיון דיצא מתחילה לרשות אחר וכדס"ל לתוס' ריש פרק המדיר (ד"ע ב') ד"ה טפי לא עביד ומה דנקט הרע"ב במתני' הקודם אורחא דמלתא נקט ולא כתב כן הכא ברישא דמתני' אפשר דנמשך גם על זה או דבמתניתין זו ל"צ לתרץ אורחא דמלתא אלא דנקט אלמ"י משום סיפא דאם אין עמהם אחר כנלע"ד בעז"ה:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות מב] <b>תוי"ט ד"ה השותפים. קונמות מפקיעין אותו. </b>מזה נראה דמיירי דנדרו שאסרו נכסיהן זה על זה דאי בנדרו שלא יהנו זה מזה הא מ"מ לא מהני מידי דהא נותן לו מה שמחויי' לו. וכן בהרא"ש כתובות (פ"ה סימן ט"ז) הקשה וא"ת ע"י קונם יפקיע אדם כל בע"ח ויאסר עליהם אשר לו בקונם. משמע גם כן באוסר נכסיו אבל לא בקונם שאת נהנה ממני דפרעון חוב לא מקרי נהנה ממנו. וא"כ מה דנקט הר"ן והובא ג"כ בתוי"ט (ד"ה ושניהם אסורים) דמתני' דהכא ס"ל דויתור אסור במודר הנאה והא בפשוטו דמאן דשרי ויתור היינו באוסר הנאתו עליו דויתור שמדרך לוותר לא מקרי מהנה אבל באוסר נכסיו עליו ליהנות מהן הא כשהולך בחצירו נהנה מהקרקע שהולך עליה ואיך תלוי זה בדין ויתור הא הנכסים אסורים עליו וכיון דהכא מיירי באוסרים נכסיהם זה על זה כנ"ל לכאורה לכ"ע אסור ולא תלי' בפלוגתא דויתור ויסוד זה לא מצאתי (* ואף לר' אב"י גם כן בוודאי אסור להעמיד שם מטע' הנ"ל. וקושית רבינו הוא שהרי בפירוש תירץ רבינא בב"ב (ד' נ"ז ב') מתניתין למ"ד וויתור אסור וה"ה מאי הקושיא שהקשו שם ממתניתין דהכא הא מיירי באסרו נכסיהם וכנ"ל):<br><b>וגם </b>יש לעיין בזה בכתובות (רפ"ז) המדיר את אשתו מלהנות לו דמיירי לכאורה ג"כ באוסר עליה אשר לו דאילו באת נהנית לי מה מהנה אותה במזונות הא נוטלת כן מדין וא"כ אמאי פרכינן שם וכיון שמשועבד לה היכי מצי מדיר לה והתנן קונם שאני עושה לפיך. הא בלא"ה ק' דהא אינו מהנה לה כלל. אע"כ דמיירי באוסר נכסיו עליה. וכיון שכן מאי פרכי' שם ופרנס לאו שליחותא קעביד הא גם בקונה הנכסים מהפרנס מותר לזון אותה ממנו כיון דהנכסים לא היו אז שלו דא"א אוסר על חבירו דבר שאינו ברשותו. גם ממה דהקשו בלהנות לו דיהיה גם תשמיש בכלל ואי מיירי באומר נכסים ממילא אין תשמיש בכלל א"ו מפרשי דלהנות לו היינו ממנו ואעפ"כ אסור לזונה וצ"ע:<br><b>גם </b>ק' לי על הר"ן בעיקר הקושיא דאיך קי"ל כראב"י הא הר"ן כ' שם דר"ת תירץ דקי"ל כראב"י ולאו מטעמיה אלא מטעם דויתור מותר במודר הנאה אלא דהר"ן סתר זה דלא מסתבר לדחות כל הני סתמי דמשניות דויתור אסור. הא מ"מ אף מאן דס"ל דויתור אסור היינו מדרבנן ובדרבנן קי"ל דיש ברירה וצ"ע. (* ויהיה הקושי' גם על ר"ת דאיך אמר ולאו מטעמיה הא פסקי' שבדרבנן יש ברירה):
+[אות מג] <b>תוי"ט ד"ה או שמכרו. אבל אמר ביתך שאני נכנס ומכרו לו אסור. </b>באמת אין זה דיוק גדול דהא במסכתין (דל"ד ב') מבעי באומר ככרי עליך ונתן לו במתנה אם מותר דאף דלא אפסקי' אחר מ"ט כי איתא ברשותיה הוא דאסור אבל נתן לו במתנה דאין הככר עוד ברשותו מותרת. וכתב הר"ן שם דלפי זה הא דקתני במתני' דהכא מכרן לאחר ה"ה דמכרן לדידיה שרי ונקט לאחר לרבותא דסיפא דבבית זה אפילו מכרו לאחר אסור. אלא כיון דבאמת קי"ל שם דאסור אם כן באמת מכרן לאחר הוא בדוקא. ואף דרבא דפשט שם לאיסורא. מטעם דאלא ככרי עליך לאפוקי מאי לאו לאפוקי דאי גנבה מיניה מיגנב ע' בר"ן שם דעל זה לא מסקו אדעתייהו לאסרו (ואף ע"ג דמשכחת לה לאסרו לחמם ידיו בככר בעוד שהוא ברשותו וכמ"ש הר"ן שם (דל"ה סוף ע"א) בשם הירושלמי איבעי' דלא אפשיטא בנדר מככר אם מותר לחמם בו ידיו. י"ל דרבא ס"ל באמת דמותר לחמם בו ידיו או דג"ז דבר שאינו מצוי). וא"כ בביתך שאני נכנס ליכא הוכחה דהא הוצרך לאסרו דבעוד שהבית ברשותו לא יכנס בו. מ"מ במה דאמרו שם אההי' ברייתא דא"ל השאילני פרתך אר"א דיקא נמי דקתני שניתנה לו. הרי דאף בפרה דליכא הוכחה די"ל דאסרה עליה שלא ישתמש בה בשכר או בשאלה בעוד שהפרה ברשותו אפ"ה אסור בלא אפסק' אחר. ועכ"ז באמת ק' לי פירכת הש"ס שם מברייתא זו דא"ל השאילני פרתך דלמא רבא ס"ל רק בככר אסור מכח הוכחה זו דלאפוקי מאי אבל בפרה דל"ש כן באמת מותר וצ"ע:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות מד] <b>במשנה מותר בצלי. </b>ובסוגיא איתא תניא ר"י אוסר ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר ויבשלו את הפסח. וק' לי למאי הביא ראיה מקרא זה דהוא בד"ה ולא מביא מקרא בפ' ראה דכתיב גבי פסח ובשלת ואכלת:
+[אות מה] <b>בהרע"ב ד"ה הנודר מן. נקרא שלוק. </b>אבל התוס' כתבו שלוק שאינו מבושל יותר. וכ"כ הר"ן דמבושל יותר מדאי הוא בכלל מבושל אלא דשלוק דהכא בשיל ולא בשיל אף ע"ג דשלוק משמע בשיל לגמרי כדאיתא בחולין דק"י (* אבל בנדרים הלך אחר לשון בני אדם. הר"ן) ועיין בתוי"ט (פ"י מ"י דתרומות). ובב"י יו"ד (סי' נ"ב כ') ונראה שהוא מפרש שלוקה זו היינו בישול מעט לא בישול ביותר כמו שהוא בקצת מקומות בתלמוד עכ"ל:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות מו] <b>תוי"ט ד"ה אמר קונם יין זה. אבל שאני טועם מבעיא. </b>וכ' הר"ן ואיכא מ"ד הא דאסור ביוצא מהן משום דכיון דנחית כולי האי לדיוקא משמע דדעתיה אכל מה דנפק מיניה וכ"ת תינח בשאני טועם כיון דל"צ וקאמר אפושי איסורא הוא אבל שאני אוכל מא"ל דהא כיון דלא סגי ליה אם אמר קונם פירות דא"ה משמע בין באכילה בין בהנאה ואיהו לא בעי למיסרינהו אלא באכילה הלכך כשאמר שאני אוכל ליכא הוכחה למיסר ביוצא מהן עכ"ל. וקשה לי הא מה"ט גם בשאני טועם אינו מיותר. דצריך לפרש כן שלא יאסר גם בהנאה ואי דהו"ל לומר שאני אוכל הא י"ל דבעי למיסר עצמו בלאו אף בחצי שיעור דאכילה כזית במשמע כדאיתא במתני' (דריש פרק ג' דשבועות) וטעימה בכ"ש משמע כדאמרי' שם (דכ"ב א') אבל בשלא אטעום ד"ה בכ"ש וצ"ע:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות מז] <b>תוי"ט ד"ה טען והזיע. כן כתב הרא"ש. </b>וכ"כ הר"ן. וק' לי דאמאי נקט ר"י דמותר להתכסות דזהו בלאו הוכחה דטען והזיע מותר והחידוש רק דאסור להפשיל הו"ל למנקט יותר מותר ללבוש ואסור להפשיל דהוי חידוש גם על ההיתר וצ"ע:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות מח] <b>בהרע"ב ד"ה אסור בחילופיהן. כגדולי הקדש. </b>עפ"ג דמעילה (מ"ו) ובתי"ט שם:
+[אות מט] <b>תוי"ט ד"ה בדבר שזרעו כלה. ועדיין תקשה לך. </b>לענ"ד לק"מ דדוקא באיסור הנאה שייך לאסור הגידולים אף בזרעו כלה דהוי הנאה ע"י האיסור דבגרמתו באו הגידולים ובזה צריכים להיתירא דזוז"ג משא"כ בטבל דמיירי מאיסור אכילה ליכא כלל איסור בגידולים (* שזרעו כלה) וגם הכא בנדרים בשאני אוכל מותר בגידולים שזרעו כלה וחילוק זה כ' תוס' להדיא (* בע"ז דמ"ט א' ד"ה שאם נטע):
+
+Mishnah 7
+
+[אות נ] <b>בתוי"ט ד"ה ואסור. כ' לעיל דדוקא האלו. </b>דהא דאסור בחליפים אין הטעם מדין חליפי א"ה דנימא דוקא בהחליפן הוא וכמ"ש הרע"ב אלא דמתני' מיירי אף בהחליפן אחר ומטעם דהיכא דאמר פירות אלו כיון דמייחד לפירות שוינהו עליו כהקדש משום הכי מתס' בחלופיהן ובגדוליהן כי היכי דחליפי וגידולי הקדש אסורים וכוונת הנודר כך לאסור בהם ודוקא בנודר לעצמו אבל במדיר את חבירו אף בפירות אלו אם החליפן אחר מותר דא"א לו לאסור החליפי' על חבירו וה"נ בנודר לעצמו ולא אמר אלו אם החליפן אחר שרי ואם החליפן הוא בין בנודר בין במדיר תלוי בדין חליפי א"ה אם קנסו בדיעבד על המחליף אם לא (* עיין בר"ן):
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות נא] <b>במשנה שאת נהנית לי עד החג אם תלכי לבית אביך עד הפסח. </b>בתוי"ט ד"ה אחר הפסח. דהיא גופא קמ"ל שתיזהר ליהנות קודם פסח. וכך מבואר בסוגיא דט"ו ע"ב דאסורה ליהנות קודם פסח דבתנאי לא מזדהר ושמא תלך אחר כך (* ואפילו באת נהנית לי עד החג כו' ג"כ אסור ליהנות קודם פסח כמבואר בסוגיא שם). וק' לי הא כל אם כלאחר דמי וכאוסר עצמו באם אעשה מתחיל האיסור משעת עקירת התנאי וכמ"ש הר"ן נדרים (דע"ט ע"ב ובפרק ג' דשבועות) ואם כן נימא דאסורה בהנאה עד החג משעה שתלך לבית אביה קודם פסח ולא תתסר על הנאה שקודם הליכתה וצע"ג (* נ"ל שלזה עמד רבי' על הסיפא. כי הרישא שאת נהנית לי עד הפסח כו' הוי כמו שאמר מהיום):
+[אות נב] <b>תוי"ט ד"ה ומותרת. דאה"נ דאם הלכה. </b>ולענ"ד נראה בהיפוך דתוס' ס"ל דליכא הו"א כלל לאסור דלא ס"ל לסברת הר"ן אף להו"א בעלמא מש"ה מפרשי' דמה דנקט במתניתין ומותרת לילך אחר הפסח היינו דהליכה דקודם פסח גורם איסור על הפירות אבל אחה"פ אינו גורם איסור כלל. ולזה כתב דמיירי בלא הלכה ק"פ דאילו בהלכה כבר נאסרה ול"ש לומר ומותרת אח"כ ומה לנו בהליכה השנייה והוא פשוט וברור לענ"ד. ואדרבא לפי דברי התוי"ט מהיכן פסיקא להו לתוס' לודאי דאסור ומגזירה עד דדחקי בפירושם ולא ניחא להו כפירוש הר"ן דבאמת מותר ול"ג. אע"כ בהיפוך דלא ס"ל כלל לחידוש שיהא הו"א לגזור:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות נג]  <b>תוי"ט ד"ה ויאמר לו כלום. פירש הרא"ש כו' שיקבל ממנו מתנה מרובה. </b>וכתב הר"ן (בדף כ"ד) שלפי זה הטעם וודאי קיימא הסברא דלאו כלבא אנא להלכה. אף דמסקי' דהלכה כראב"י. מ"מ גם הוא מודה בסברא זו. ומה דאמר יתר על כן קונם שאני נהנה לך אם א"א אוכל עמי פת חמה דהוי נדרי זרוזין לאו משום דל"ח לסברא דלאו כלבא אנא דהא פת חמה מתנה מועטת היא. אלא דיתר ע"כ הוא אף דמייחד האיסור סד"א דדוקא נדר. ואולם יש עוד טעם בהר"ן דהחילוק בין אוסר נכסי חבירו על עצמו דבזה שייך לאו כלבא אנא דאינו רוצה להנות לבין אוסר נכסים על חבירו. ולזה הטעם ע"כ לא קיימא ס' דלאו כלבא להלכה (דהא בשאני נהנה לך דאוסר הנאת המזומן ע"ע אפילו הכי קאמר ראב"י) דנדרי זרוזין הן (והוא הפירוש הא' בהר"ן שם).  <b>ומ"ש </b>בהר"ן שם ריש ע"ב ד"ה ולענין הלכה בסוף הדיבור ואי הכי היכי פסקינן כראב"י אפילו מה דאמר בבתרייתא אני כעולל לא ראה אור. אין דבריו מאירים לי. ולדעת בל אוכל היכן מצינו דפסק כראב"י בבתרייתא דלמא מימרא דר"ה הלכה כראב"י קאי אמתני' (שם) כי המשנה שגורה בפי הכל וכמ"ש הר"ן בעצמו שם מקודם ובאמת בבתרייתא אין הלכה כוותיה ואדרבה בהכי מיישב הסוגיא יותר דמש"ה פשיט דפליגי רבנן אף אקמייתא (דהר"ן נדחק בזו הקושי' דדלמא קאי ר"ה אבתרייתא דע"כ קאי אמתני' אבל אבתרייתא לא מכח סתמא דמתני' דפרק קונם יין (דכאן) ומוכח שפיר דפליגי רבנן אף בקמייתא. באופן דמה דס"ל להר"ן ז"ל דללישנא קמא הוי קולא דפסקינן כראב"י דבקונם שאיני נהנה לך אא"א נוטל לבנך כור חיטים ל"צ התרה דהוי זרוזים וללישנא ב' קיימינן בזה לחומרא דצריך התרה דגם ראב"י מודה משום דלאו כלבא אנא. ולדברי הוא בהפוך דלל"ק הוי חומרא דפסקינן כרבנן (ורק בההיא מתני' דמדיר חבירו שיאכל אצלו ומסרב פסקינן כראב"י) אפילו בההיא דברייתא דאם א"א אוכל פת חמה דבזה קיי"ל לסברא דלאו כלבא אנא מכח סתמא דמתני' דכאן. ולישנא ב' הוי קולא דקי"ל כראב"י בהך ברייתא דפת חמה. וצע"ג וד' יגיה חשכי:<br><b>גם </b>במ"ש הר"ן שם ד"ה יתר על כן ולאידך פירושא כו' קשה לי הא י"ל דגם אידך פרושא ס"ל דיש סברא דגם על מתנה מועטת שייך לאו כלבא אנא. ומש"ה קתני יתר ע"כ לאפוקי מהך סברא ואשמעינן דבמתנה מועטת (* ל"ס ראב"י הסברא) דלאו כלבא אנא ומה דפירשו לעיל דמשום מתנה מרובה הוא. היינו משום הך קושיא גופא דהא אמרינן דאתי' אפי' כראב"י והיינו דבמתנה מרובה מודה ראב"י לסברא דלאו כלבא אנא. וכן משמע להדיא מדברי הרא"ש בפרושו שם וצ"ע:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות נד] <b>במשנה ואין חכמים מודים לו. </b>אם נפרש כהירושלמי דלר"מ ל"צ שאלה י"ל דחכמים ס"ל דצריך שאלה או דס"ל דלא הוי כלל כתולה נדרו והוי נולד ולא מהני שאלה. אבל אי אמרינן דלר"מ צריך שאלה נלע"ד הא דאין חכמים מודים לו היינו דלא מהני שאלה אבל (אין) לומר דאין חכמים מודים דס"ל דהוי כתנאי ממש וא"צ שאלה. דלישנא דר"מ דיש דברים שהן כנולד היינו אף דהוי כנולד מ"מ אינן כנולד ומהני שאלה משמע דאין חכמים מודים לו במה דחידש ר"מ דאינו כנולד. ומה דכתב הרא"ש בפירושו לפי אוקימתא דר"י דמת מעיקרא ולר"מ צריך שאלה משום גזירה ואין חכמים מודים לו היינו דא"צ שאלה היינו להך אוקימתא דמה דאמר ר"מ יש שהן כנולד היינו דחכמים עשו אותו כנולד אף דאינן כנולד כמ"ש הרא"ש שם וא"כ חידש ר"מ דעשו אותו כנולד מש"ה שייך שפיר ע"ז ואין חכמים מודים דלא עשאו כנולד. אבל לאוקימתא דר"ה מה דאמר ר"מ יש שהן כנולד היינו אף דהם כנולד מ"מ לא הוי כנולד וזהו שחידש ר"מ דאינו כנולד א"כ משמע דחכמים פליגי על זה דהוי כנולד:
+[אות נה] <b>הרע"ב ד"ה אמרו לו. צריך התרה. </b>אבל אם נודע שמת או שעשה תשובה מכבר קודם הנדר הוי טעות מעיקרא ואין צריך התרה והוי כההיא מתניתין דפרקין משנה יו"ד ואף דר"י מוקי מתני' דהכא דמת או ע"ת מעיקרא וא"כ גם בכה"ג צריך התרה כמ"ש הרא"ש בפירושו. מ"מ הרא"ש בפי' נקט הגירסא דאין חכמים מודים לו דס"ל דאפי' התרה ל"צ וקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים כמ"ש הרא"ש בפירושו ד"ה אלא דר"י (ובאמת תמוה לי הא הרא"ש כתב שם דטעמיה דר"מ דגזרי' מת מקודם אטו לא מת עד אחר הנדר וא"כ מהראוי דהלכה כר"מ בגזרותיו אפילו נגד רבים כדמוכח מההיא [* דכתובות ד"ס ע"ב כנלע"ד] (דפ"ו דכתובות) ואף להגירסא וחכמים מודים לו וא"כ לר"י צריך התרה וע"כ שאני מתני' דלקמן דהכא הוא דשייך גזירה אטו לא מת מעיקרא אבל בכעורה לא שייך גזירה דלא שכיח שתעשה אח"כ נאה וכמ"ש הרא"ש בפירושו שם מ"מ כיון דקי"ל דהלכה כר"ה ומשנתינו במת או ע"ת אח"כ ממילא קיימא כפשטיה דבטעות ל"צ התרה:
+[אות נו] <b>בא"ד ובירושלמי מוכח. </b>ובזה אם אח"כ אביה חזר לסורו חוזר ונאסר ואם נשאה ואח"כ חזר לסורו י"ל דמותר לקיימה דנדר היה רק שלא לישא אותה. הראנ"ח בתשובה (סימן ע"ב):
+[אות נז] <b>שם תוי"ט ד"ה מת הכלב. מה לי שמת. </b>אף למ"ש התוי"ט בסוף פרקין ד"ה ומעשה בא' בשם הרשב"א דבאשה כעורה כיון שאינה עשויה להיות נאה ל"א דכ"ז שהיא כעורה קאמר היינו דהתם לא שכיח כלל בשום אופן שיבא זמן היתר לנדרו מש"ה אמרי דלא תלה כלל בזמן אבל הכא דשכיח שיסתלק נדרו במיתת הכלב והריגת הנחש אמרי' ומפרשי' לדבריו דכ"ז שהכלב רע בתוכו וכאילו פירש כן להדיא וממילא אף אם נסתלק אח"כ במידי דלא שכיח מ"מ מותר כיון דתלה נדרו רק בזמן שהכלב רע בתוכו שהרי עכ"פ אינו עתה בתוכו כנלע"ד בעזה"י:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות נח] <b>תוי"ט ד"ה אמר. ואפילו מיני' דידי' כו'. </b>וע' תוי"ט כתובות (פ"ט מ"ב ד"ה ינתנו) (וע' בדברי רבינו שם (באות פ"ז) מה שהקשה על הר"ן):
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות נט] <b>תוי"ט סד"ה אביה ובעלה. ולכך אינו מיפר בקודמין. </b>(ועדיין קשה לי דלמא בקודמים מיפר בשותפות האב. ומזה מיירי קרא דבין איש לאשתו ובנדרים שנדרה תחת בעלה מיפר לבד וארוסה לא שמעינן כלל. ועיין בר"ן שכתב דבנשואה אין שייכות להפרת האב דאין לו שייכות בה. וא"כ ניחא הכל):
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות ס] <b>תוי"ט ד"ה וכן הבעל. אפילו בלא שמיעה. </b>אבל חרש א"י להפר דקרא דכתב ושמע אישה למיעוטי חרש דאינו ראוי לבילה. גמרא:
+[אות סא] <b>בא"ד והר"ן פי'. </b>ולענ"ד היה נראה בפשוטו דאילו בשמע מאי איריא דבא הזמן לצאת מרשות אביה הא בלא"ה צריך להפר דהא לכשתחשך פסק כחו לגבי נדר זה ואי דהו"ל שהות להמתין עד קודם שתחשך ועי"ז שיוצאת מרשות אבי' בו ביום צריך להקדים ולהפר. מ"מ לינקט סתם מיפר נדרי בתו [ששמע*] וממילא משמע קודם שיעבור זמן ההפרה. אע"כ דמיירי בסתם שלא שמע וקודם שתצא מרשותו חושש באם ישמע למחר ולאח"ז לא יהיה בידו להפר מש"ה יפר עתה. (*התיבה ששמע שמתי בין ב' חצאי לבנה. כי לפי דעתי אין הצורך לזה וכוונת רבינו לתני סתם דרך ת"ח להפר נדרי בתו. וממילא צריך לעשות כן קודם שתפסק כחו מלהפר):
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות סב] <b>הרע"ב ד"ה אשה שהקנו כו'. דהיינו יבמתו. </b>אף דמיירי בעבד בה מאמר מ"מ ע"י השמים קנה לעצמו:
+[אות סד] <b>בתוי"ט ד"ה רבי יהושע כו'. דהויא כארוסה ומפר בשותפות ע"כ. </b>או דסבר ג"כ כר"א דמאמר קונה קנין גמור אלא דבב' יבמין לא מצי מיפר כיון דיש לאחרים רשות בה דיכול לפטרה בגט וכדברי רע"ק וקיבל דבריו ר"י בב' יבמין כמו שא"ל עקיבא דבריך בב' יבמין (הר"ן):
+[אות סה] <b>שם תוי"ט ד"ה אבל לא כו'. שאין ברירה. </b>ואפילו שניהם א"י להפר דכיון דבשעת הפרתן אין ברור לנו מי הוא אישה אין הפרתן כלום דרחמנא אמר אישה יקימנו ואישה יפרנו דבעי' שיהא ידוע בשעת הפרה. עכ"ל הר"ן. והיינו אי טעמא דר"י דיש זיקה כמ"ש הרע"ב. אבל לאידך טעמא שכתבנו דלפי המסקנא דמוקמי' במאמר י"ל דגם ר"י סבר דמאמר קונה ק"ג וטעמא דבב' אינם יכולין להפר היינו מטעמא דיש רשות אחרים עליה וכמ"ש הר"ן להדיא ובאמת לא ידעתי אמאי נקט הר"ן בפשיטות במתני' בטעמא דר"י דא"כ הא אף דנקט לה בטעמא דלאחד מיפר משום דיש זיקה וכדס"ל להש"ס מעיקרא. הא גם לה"ט י"ל דטעמא דר"י מטעם דיש רשות אחרים עליה כמו דאמרינן לטעמא דמאמר. ואולי י"ל דהר"ן נקט לה לטעם הפשוט דלה"ט דיש זיקה ממילא מדינא א"י להפר מטעם א"ב וכדפרכי' בפשיטות על ר"א נהי דיש זיקה אין ברירה:
+[אות סג] <b>בר"ב סד"ה אין היבמה כו'. והלכה כר"ע. </b>והר"ן מסופק אם אב יכול להפר דכמאן דליתיה לארוס דמי (ונתרוקנה רשות לאב) או דמ"מ אינו מצי מפר:
+
+Mishnah 7
+
+[אות סו] <b>במשנה הרי הם קיימים ל"א כלום. </b>דדוקא לענין הפרה אר"א מופר משום ק"ו דידיה אבל לענין הקמה ליכא ק"ו דנהי דאשכח דנדרים שחלו דחמירי מצי לקיומי מאן לימא לן בנדרים שלא חלו דלא אלימא. כ"כ הר"ן. מבואר דליכא לימוד בהקמה אלא דליכא ק"ו. וק"ל דאם כן היאך דחו רבנן הק"ו מהקישא את שבא לכלל הקם מ"מ הא אפשר לקיים שתיהם דנלמד הפרה בק"ו דיכול להפר מקודם שנדרה ואח"כ נקיש הקמה להפרה דיכול לקיים קודם שנדרה וצ"ע:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות סז] <b>תוי"ט ד"ה שמא יגרשנה כו'. ותקשה דא"כ במקדיש כו'. </b>יותר הו"ל להקשות על סברת הר"ן מדברי הש"ס עצמו בסוגיא דכתובות (דף נ"ח) דפרכינן על ר"ל והא לא אמר הכי כו' ומאי פריך הא כיון דהזכיר שם ידים ממילא הוי כאומר יקדשו ידיך וצ"ע:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות סח] <b>במשנה ר"מ אומר לא יפר. </b>ע' (פ"ד מ"ז) דגיטין בתוי"ט שם:
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+[אות סט] <b>במשנה שלא תהא אשה נותנת כו'. </b>במרדכי פרק ג' דקדושין (סי' תק"ל) כתב דיש לתמוה קצת למה אינה נאמנת לאסור עצמה מגו דאי בעי אסרה נפשה בנדר שהודרה ברבים למ"ד אין לו הפרה ומשמע דאפילו לדבר מצוה דלא דמי לע"ד רבים. עיי"ש:
+[אות ע] <b>בתוי"ט ד"ה ותהא נטולה כו'. ואזדא לה תמיהת התוס'. </b>ולענ"ד נראה דדברי תוס' ברורים דהרי ע"כ הכא מיירי דאסרה תשמיש עולם על עצמה דאי באסרה תשמישה עליהם הא לא חל על בעלה דמשעבדא ליה וכיון שכן לא מקרי איסור מוסיף דהיא לא ניתוסף לאסור על בעלה. דהיא לא נאסרה עליהם אלא דבעלה מיתסר עלה ושפיר הוי כולל. ואולי יש לתקן דברי תוי"ט דשפיר י"ל דמיירי באסרה תשמישה על העולם. ומ"מ חייל שפיר על בעלה כיון דדנין דתשמיש קשה לה ואנוסה היא בדבר עד שמדינא כופין אותו ויוציא ויתן כתובה לא משתעבדא ליה לתשמיש. ואף למשנה אחרונה דחשדינן [אותה] דמערמת שנותנת עיניה באחר מ"מ לא דנו כן לודאי עד דלא נצטרך הפרה. ואולם למ"ש התוי"ט בדיבור הקדום דהא דקרינן הכא תשמיש עינוי נפש אף דדיינינן דתשמיש קשה לה דלמשנה אחרונה אמרינן דלא קשה לה ולא נדרה אלא לקלקל על בעלה. וא"כ מבואר דדיינינן לודאי דאין התשמיש קשה לה עד דלרבנן לפי האיבעיא דהוי עינוי נפש גם לאחרים מופר. ממילא באסרה תשמישה על העולם לא חל האיסור על בעלה דמשעבדא ליה וע"כ דמוכח באסרה עליו ושפיר הוי רק כולל ונכונים דברי תוס' ודו"ק. (* ואף לפי פסק הרמב"ם בספ"י מה"נ ומבואר בתוי"ט לעיל ספ"ז שאפילו הוא לוקה. לא הוי איסור מוסיף. כי בנ"ד אפשר שהיא אינה חייבת מחמת טעם השעבוד כסברת רבינו. אך יכולה לאסור הנאתו עליה):<br><b>אמנם </b>בלא"ה קשה לי על התוס' דהא קיימא לן בכ"מ דאין איסור חע"א מ"מ מתלי תלי וקאי וכשפקע איסור האחד חייל איסור הב' וא"כ ה"נ אחר שתתגרש ופקע איסור אשת איש חל איסור הנדר (* והתוס' בעצמם כתבו הפי' ותהא נטולה אחר שיגרשנה. אחר זמן רב זכני ה' בספר שער המלך. ומצאתי ככל החיזיון הזה בדבריו (פי"ז מהל' א"ב). והעלה מזה דבנדרים ושבועות כיון דאין יכולים לחול בשעת הנדר אף אם פקע איסור הראשון לא חיילי עיי"ש:<br><b>ובעיקר </b>יסוד זה דבנדרים ושבועות ל"א דמתלי תלי וקאי דבעינן דוקא שיחול בשעת הנדר. וכ"כ הש"ך יו"ד (סימן רל"ח) דבנשבע שלא אוכל שלא אוכל דנשאל על הראשונה דחלה השנייה זהו דוקא בהתרת חכם דעוקר הנדר מעיקרו אבל באשה שנשבעה כך שהפר הבעל על הראשונה לא חלה הב' כיון דהבעל מיגז גייז וכ"כ בתשובת מהר"ם מינץ (סימן מ') עכ"ל. ועיינתי במקור הדין בתשובת מהר"ם מינץ וראיתי שדייק כן מלשון רש"י במימרא דרבא (שבועות דף כ"ז) דנשאל על הראשונה עלתה שנייה תחתי' דמפרש דחכם עוקר הנדר מעיקרו. מבואר דבהפרת הבעל ל"א כן דאף דבעלמא בכל היכא דאין אחע"א דאם פקע הראשונה חל השניה מ"מ בנדר ושבועה ל"א כן דבעי שיהיו אפשר לחול מיד ולענ"ד נראה דאין הכרח לזה עפ"י מ"ש לעיל (פ"ג מ"ג אות כ') בתוי"ט ד"ה אינו חייב בשם הר"ן פ"ק דנדרים ד"ה דבנשבע לקיים המצוה חלה השבועה לענין הלאו ורק לענין קרבן לא חייל כיון דליתא בלאו והן עיי"ש ואולם זהו דוקא בנשבע לקיים המצוה אבל בנשבע שלא לעבור על לאו לא חייל כלל אפי' לענין לאו דבל יחל כדאיתא להדיא במכות (דכ"ב א') במה דפרכינן שם ולחשוב נמי שלא אחרוש כו' ומשני התם לא חלה השבועה דמושבע ועומד מה"ס והתם מיירי הכל לענין מלקות. וע"כ הטעם משום דאין אחע"א כמו בעלמא וממילא אפי' לאו לקיים ורק בלקיים מצוה דלא שייך ביה אחע"א ובאנו עליה רק מדין דבעינן איתא בלאו והן וזהו רק לענין קרבן. וכזה כתב תוס' שבועות (כ"ו ד"ה לקיים) דר' יהודה בן בתירא דמחייב קרבן בנשבע לקיים המצוה דלא בעינן איתא בלאו והן דמ"מ מודה בנשבע שלא לאכול נבילה משום דא"א חע"א ע"ש וה"נ לדידן דקי"ל דנשבע לקיים ולא קיים דפטור משום דליתא בלאו והן דמ"מ חל לענין בל יחל זהו רק בנשבע לקיים ולא קיים אבל נשבע שלא לאכול נבילות לא חל כלל אח"כ ראיתי בר"ן שבועות (רפ"ג ד' רצ"ה א') שכתב ואע"פ שהשבועה חלה לדברי ריב"ב אף בנשבע לבטל המצוה כן מוכח בפרקין עכ"ל ולא ידעתי היכן רמיזא כן בפרקין. (* ועיין לעיל שהקשה גם על התוס' בזה) ולפ"ז י"ל דמ"ש רש"י הטעם דחכם עוקר הנדר מעיקרו היינו דלישנא דרבא משמע דעלתה שנייה תחתיה דיש לשניי' כל דיני שבועה אף לקרבן ובזה יקשה הא כשנשבע השנייה היה נשבע לקיים המצוה דלא חלה לענין קרבן משום דליתא בלאו והן וביותר למ"ש רש"י במכות שם גבי שבועה שלא אחרוש דלא חייל דנפקא לן מלהרע או להטיב מבואר דס"ל לרש"י דאפילו לענין הלאו דלא יחל ממעטינן מלהרע או להטיב דלא כהר"ן הנ"ל. מש"ה צריך לטעם דחכם עוקר נדר מעיקרו ואם היה אז נשבע שבועה (* שלא) אוכל ואח"כ נשבע על הראשונה היה חלה השנייה (*אם נשאל על הראשונה) דלא מקרי לבטל המצוה דהא חכם עוקר נדר מעיקרו ובטלה הראשונה מעיקרא וחלה השנייה שבועה שאוכל וא"כ מקרי איתא בהן. ובכה"ג בהפרת בעל לא חל השנייה לענין קרבן דאילו נשבעת השנייה שבועה שאוכל לא חל משום נשבע לבטל המצוה ואף לאחר הפרה על הראשונה לא חל וא"כ גם שלא אוכל לא חייל דליתא בהן. אבל לענין לאו דבל יחל דלא בעינן שיהא איתא בהן להר"ן הנ"ל י"ל דחייל גם בהפרת בעל דנהי דא"א חע"א מ"מ מתלי תלי דכשיפקע הראשון חל השנייה (* כמו בעלמא):
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Nedarim/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Nedarim/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f470c5c85c053e544840bf986b30de0c69bf7d0e
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Nedarim/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,386 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Nedarim
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה נדרים
+merged
+https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Nedarim
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1908-1909
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה נדרים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>תוי"ט ד"ה כל כינויי. ומשני דזמנין מפרש התנא במאי דפתח. </b>ערבוב דברים אנכי רואה בזה דכך משני הגמרא בתירוצא קמא ובזה מתני' כפשטי' דתני תחלה כנויי נדרים כנדרים ידות נדרים כנדרים ואעפ"כ מפרש תחלה ידות דזמנין מפרש מאי דסליק מיניה ואינו תלוי כלל בין אם כינויים מלשון נכרים או לשון שבדו להם חכמים אלא דלתירוצא בתרא (ובריש נזיר דחי הש"ס לתירוצ' קמא) דיש טעם דמפרש תחלה בידות דאיידי דאתי מדרשא חביבא לה ועלה פרכי' דא"כ לפתח ג"כ ברישא בידות ומשנינן דמפתח פתח בכנויי' דאורייתא ברישא (שהן ידועים ופשוטים יותר. הר"ן) והדר מפרש ידות בריש' דאתי מדרשא. ובזה הוא דפרכינן הניחא למ"ד לשון נכרים אלא למ"ד לשון שבדו חכמים מא"ל (אף דמ"מ הוא דאורייתא מ"מ אין ידוע ופשוט כ"כ הר"ן). ומסקי' דלהך מ"ד באמת אמרי' דחסורי מחסרי ותני ידות נדרים כנדרים כינויי נדרים כנדרים וא"כ התוי"ט דכ' דלמ"ד לשון שבדו חכמים תנינן תחלה ידות נדרים. לא הו"ל להביא שינוי' קמא דזמנין דפתח: (* ואפשר שמה שכתב התוי"ט ועוד. מביא ראיה שאין סברא לחסר בראש והצריך להביא קושית הגמרא ואגב הביא התירוץ. ומ"ש רבינו שבריש נזיר דחי הש"ס לתירוצא קמא. פי' שבכאן בדוקא אקדים משום שיש טעם להקדמה. אבל באמת הס' דזמנין דפתח ס"ל בוודאי כמו שכתב הרא"ש והר"ן כאן וכמו שמשמע בנזיר מהלשון תני הכי ותני הכי יעו"ש):
+[אות ב] <b>בא"ד ודידות נדרים כו' א"נ מלנדור נדר. </b>ק"ק לי דל"ל קרא או היקש נילף נדרים במה מצינו מנזיר דהא ע"כ לא איבעי' לן לקמן (בדף ו') יש יד לקדושין אף דבקדושין ליכא רבוי לידות, אלא משום דנילף במה מצינו מנדרים. או דליכא למילף משום דנדרים חמירי דהן בדיבור משא"כ קדושין דבעי מעשה וכדאיתא בהר"ן שם. וא"כ נדרים שפיר מצינו למילף במה מצינו מנזירות דשניהם בדיבור. וכן קשה לי מה איבעי לקמן (ד"ז) אי יש יד לצדקה דדלמא אתקש לקרבנות רק לענין בל תאחר. והא איכא למילף במ"מ מאינך כיון דצדקה איתא בדבור לחוד:
+[אות ג] <b>תוי"ט ד"ה מודרני ממך כו'. אלא דלא משתעינא בהדך. </b>ואף דלפי האמת מיירי מתני' באומר מודרני ממך שאני אוכל אפ"ה צריך ג"כ לומר לך דבלא"ה הוי אינן מוכיחות דמשמעות דברים מודר אני ממך שלא אדבר עמך אם אכילנא היום. ולא הוי נדר כלל דהויין ידים שאינן מוכיחות. ר"ן והרא"ש בפסקיו:
+[אות ד] <b>שם בתוי"ט ד"ה כנדרי רשעים. כדתנן בריש נזיר באומר אהא. </b>ובתחלה הביא הר"ן דפירשו רבותיו דדוקא אהא הוי לישנא מעליא אבל הריני לא. וזהו דעת תוס' (ריש נזיר ד"ה האומר הריני כזה):
+[אות ה] <b>בא"ד כנדרי רשעים הימנו משמע כו'. </b>בסוגיין אמרי' ודלמא הימנו דאכילנא קאמר (ולא הוי שבועה כלל דהוי ידים שאינן מוכיחות. ר"ן) ומשני דאמר הימנו שלא אוכל. ומה דלא כ' כן הר"ן מקודם במה דפרכינן ודלמא הריני בתענית קאמר דהוי ידים שאינן מוכיחות. היינו דבפשוטו ניחא דאף אם הוי ידים ממש פירכת הש"ס שפיר דדלמא הריני בתענית ולתני דנדר ג"כ בתענית אבל בהך פירכא דדלמא הימנו דאכילנא. והא במתני' קתני סתם דנדר בשבועה ודלמא באמת בשבועה דאכילנא וגם עכ"פ מספק אסור לאכול דדלמא הימנו דלא אכילנא. לזה הוצרך הר"ן לפרש דפירכת הש"ס דהוי ידים שאין מוכיחות ולא ליהוי שבועה כלל:
+
+Mishnah 2
+
+[אות ו] <b>במשנה האומ' לחבירו. </b>לא ידעתי אמאי נקט לחבירו ולא סתם דאוסר על עצמו או על חבירו שלא בפניו. ורש"י ציין האומר קונם:
+[אות ז] <b>תוי"ט ד"ה נזיק. שאומר הריני נזיק אם אוכל ככר זה. רש"י. </b>לא ידעתי מאי בעי רש"י בזה דתולה בתנאי אם אוכל ולא בפשוטו שאמר הרי נזיק הוא נזיר וכמו שפירש"י תחלה קונם שאמר ככר זה עלי קונם:
+
+Mishnah 3
+
+[אות ח] <b>תוי"ט ד"ה טמא. והתוס' כ'. </b>ולענ"ד י"ל למה דאמרי' בסוגיי' די"ב א' נותר ופיגול אצטריכא סד"א באיסור נותר ואיסור פיגול והו"ל כמתפיס בדבר אסור ולא מתסר קמ"ל. א"כ י"ל דגם טמא נקט מה"ט דלא נימא דמתפיס באיסור דטומא'. וא"כ לא הוי כ"ש מטהור דבאומר טהור ל"ש לומר כן ובודאי מתפיס בעיקר הקרבן:
+[אות ט] <b>שם בתוי"ט ד"ה רבי יהודה אומר כו'. דהוא בר פלוגתא דרבי מאיר בכל מקום. </b>ק"ל דזהו שייך היכי דלא נזכר במפורש מי הוא החולק על ר"מ ונישנית בלשון חכמים. משא"כ הכא דמפורש במתני' (פ"ג דקדושין מ"ד) דר"ח בן גמליאל מחולק. ובר"ן כ' דמצינו דר"י ס"ל דלא בעי כפול ממתני' דפ' השולח מ"ח במוציא אשתו משום איילונית (ובר"ן איתא גבי מוציא אשתו משום נדר. ולענ"ד ט"ס וצ"ל איילונית) ומה דנקט באמת ר"י ולא נקט ר"ח בן גמליאל דבעי לאוקמי כר"י משום דאיירי בה:
+
+Mishnah 4
+
+[אות י] <b>בתוי"ט ד"ה רבי יהודה מתיר כו'. ועיין מ"ש בריש פ"ב דנזיר. </b>כצ"ל:
+[אות יא] <b>שם בתוי"ט ד"ה לקרבן לא אוכל כו'. אף על גב דבריש מתני' ג' לחולין שאוכל כו'. </b>תמהני הא מזה ליכא קושיא כלל דהכא לקרבן אם מפרשי' בשב"א א"כ אין כאן מכלל לאו דהא פירש דבריו שיהא קרבן. משא"כ בלחולין אם נפרש לאסור דהיינו בפתח לא חולין אלא קרבן זהו גופא הוי מכלל לאו דלא מהני לר"מ. אבל באמת עיקר חילוקו של הרא"ש דבא לתרץ לפי"מ דמשמע בסוגיין דגם בלחולין שלא אוכל בפתח אסור לר"מ דמפרשינן לא חולין אלא קרבן לפיכך לא אוכל. בזה צריך לחלק אף דלחולין שאוכל לך לא מתסר לר"מ מ"מ הכא כיון דמסיים לא אוכל מוכח דלאסור בא. גם מ"ש התוי"ט אלא דקשי' לי דמתוך לשונו של הרא"ש וכו' מיהו לקמן פ"ב וכו' מזה מוכח דלקושטא דמלתא כו' דימה רבינו לחולין לא אוכל לההיא דלקרבן לא אוכל לך. במחילת כת"ה אינו. מדדייקא באומר לחולין ל"א לך דא"צ לדייק בדברים רק לא חולין אלא קרבן ולפיכך לא אוכל בזה המעט דייקא כיון דמסיים בדיבוריה לישנא דאיסור לא אוכל לך משא"כ בההיא לקרבן לא אוכל דנצטרך לפרש מה שלא אוכל לא יהיה קרבן ומכלל לאו נשמע ההן דמה שאוכל יהיה קרבן זה לא אמרי' לר"מ כמבואר בפשיטות בפירכת הש"ס לקרבן לא אוכל לך אסור הא שמעי' לר"מ דלית לי' מכלל וכו' וכן פסק הטור (סי' ר"ד) דלקרבן ל"א לך מותר ולחולין ל"א אסור. והוא ברור ופשוט אלא דבהא סתרי דברי הרא"ש אהדדי דבפ"ק משמע דלקרבן לא אוכל לך אסור דמפרשי' כאילו אומר בשב"א לקרבן יהא לפיכך ל"א לך. ואילו בפרק ב' משמע כהרא"ש דדוקא בשב"א אסור אבל בפת"ח שרי דהוי כאומר לא קרבן ודו"ק. אח"כ מצאתי בעזה"י כל זה במ"ל (פ"א מהל' נדרים הל' י"ח בד"ה ודע שהחכם בעל תוי"ט וכו'):
+[אות יב] <b>שם ד"ה לא אוכל לך. אבל כי אמר לא אוכל שרי. </b>דאמרי' דנשבע בחיי קרבן עיי"ש. ולא זכיתי להבין דהתינח באומר הקרבן או קרבן שלא אוכל אבל באומר כקרבן אינו שייך לומר דנשבע בחיי הקרבן וכיון דלקרבן לא אוכל לך אסור דמפרשים לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך. מכ"ש באומר כקרבן דמשמע יותר שיהא זה כקרבן לפיכך לא אוכל. וצע"ג:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות יג] <b>תוי"ט ד"ה כחלת אהרן. הוא אסור משום טבל. </b>ק' לי הא משכחת דקרא שם תרומה בשבלים דלא הי' אסור משום טבל ובפי' נאסר משום תרומה. ובר"ן כ' הטעם כיון דאינו אסור לכל דהא מותר לכהנים דבר האסור מקרי ולא דבר הנדור דמדין נדור הי' ראוי לאסור לכל (* שהרי כשהפרישן לא פירש כן סיום הר"ן בכאן. ועיין במשנה ד' מ"ש התוס' והרא"ש אצל חרמי כהן. ואפשר שגם הר"ן יסבור שם כן וד"ל):
+[אות יד] <b>שם תוי"ט ד"ה הר"ז בלא יחל. וכתבו התוס' תימא. </b>ובר"ן כ' דמייתי (הגמרא בזה) ראיה דשייך למנקט על דרבנן בלשון הרי זה בלא יחל:
+[אות טו] <b>שם תוי"ט ד"ה שבועה כו'. צ"ע דלא תנן כו'. </b>לק"מ דהא בשבועה לא חייל כלל דמשועבד לה ודוקא בנדר חל באוסר התשמיש על עצמו. אבל שבועה דמתסר נפשיה אחפצא לא חייל והוי כנשבע שלא אשב בסוכה. ופשוט:
+
+Mishnah 2
+
+[אות טז] <b>במשנה בנדרים אסור. </b>הרא"ה בספר החינוך (מצוה ל') כ' ואם תשאל הרי אותו דבר שנדר עליו מצוה היא עליו בעשה וליתי עשה ולדחי ל"ת דלא יחל דברו. תשובתך נדר עשה ולאו יש בו לאו דלא יחל. ועשה ככל היוצא מפיו יעשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה עכ"ל. והמ"ל בהגהותיו לספר הנ"ל הקשה מסוגיא דריש יבמות (דף ה') דאמרינן שם בנזיר מצורע דאתי עשה דמצורע ודחי ל"ת ועשה דנזיר משום דקיל דאיתיה בשאלה וה"נ נדר הא איתי' בשאלה עיי"ש. ועיין בשאגת ארי' (סימן ס"א) שהקשה ג"כ קושי' הרא"ה הנ"ל ועיי"ש. וע' (פ"ב מ"י דבב"מ) בתוי"ט ד"ה ואם היתה בבה"ק. שוב ראיתי בשו"ת רשב"א ח"ג (סי' שנ"ג) שנשאל על זה דליתי עשה ולדחי ל"ת ועשה דנדר כיון דאיתי' בשאלה. והשיב דההיא דפ"ק דיבמות הנ"ל דחוייא בעלמא הוא ובאמת אף היכא דאיתא בשאלה לא דחי ושאני נזיר דגדול השלום עכ"ל. ועיין (פ"ו מ"ה בנזיר) בתוי"ט ד"ה דתגלחת מצוה:
+[אות יז] <b>שם בתוי"ט ד"ה בנדרים אסור. כתב הר"ב ואם אמר כו'. </b>ובבעה"ת (שער ס"ב) כתב וז"ל ונמצא כנודר שאם לא יחלל שבת שיתן מנה לעניים שהוא חייב לשומרו ולקיים נדרו ודבר זה שנוי במשנתינו חומר בנדרים מבשבועו' אמר קונם סוכה שאני עושה וכו' וזה ששנינו בנדרים אסור זה ר"ל כמו זה שאמרנו שאם נדר בצדקה לקיים מצוה חייב באותה צדקה וכו' עכ"ל. והב"י בחוה"מ (סי' כ"ו) בבדק הבית כ' דלא משמע לי' האי פירושא בפשטא דמתני' עכ"ל:
+
+Mishnah 3
+
+[אות יח] <b>תוי"ט ד"ה יש נדר כו'. דאין איסור חל על איסור ע"כ. </b>והא דלא מפליגו מתני' בדידיה דיש נדר בתוך נדר בנזירות ואין נדר בתוך נדר בקונמו'. דתנא אחומר בנדרים מבשבועות קאי ומש"ה בעי למתני חומרא דאיכא בנדר יותר מבשבועה לענין נדר בתוך נדר. ר"ן:
+[אות יט] <b>שם בתוי"ט ד"ה הריני כו'. דה"ה נמי אם אמר כו'. </b>והו"ה באומר הריני נזיר אם אוכל סגי בתלה נזירתו על כל כזית שבככר זה ועל כל אכילה מתחייב בנזירות והיינו באתרו בו על כל אכילה ואכילה הר"ן. (* וכן הוא ג"כ בשבועה):
+[אות כ] <b>שם תוי"ט ד"ה אינו חייב כו'. דליתא בלאו והן. </b>ע' בר"ן (פ"ק ד"ה ותמצית דבריו) דבנשבע לישב בסוכה לא חייל לענין קרבן דליתא בלאו והן אבל מ"מ חייל לענין מלקות דלענין מלקות לא בעינן שיהיה בלאו והן אבל לענין אין שבועה חל על שבועה לא חל כלל מטעם דאין איסור חל על איסור. וכן נראה דעת תוספות בשבועות (דכ"ו ד"ה לקיים) דריב"ב דמחייב בנשבע לקיים המצוה היינו בנשבע שאשב בסוכה אבל בנשבע שלא לאכול נבילות אין אחע"א עיי"ש. הרי דבנשבע לקיים מצוה בקום ועשה אין בכלל מושבע ועומד הוא אלא דרבנן דריב"ב פוטרים שם משום דליתא בלאו והן וזהו לענין קרבן אבל מלקות איכא ואולם בתוס' שבועות (ד"כ ב' ד"ה דכי לא נדר) משמע להדיא דס"ל דריב"ב אף בנשבע שלא לאכול נבילות חלה השבועה עיי"ש. וצ"ע. וברמב"ן על התורה (פ' מטות) כ' ואפילו בקיום מ"ע אין חלות שאם נשבע לקיים את המצוה ולא קיים אינו מתחייב משום שבועה לא קרבן ולא מלקות עכ"ל. וזהו דלא כהר"ן הנ"ל דס"ל דלמלקות הוי שבועה (ולומר דהטעם דליכא מלקות משום דלא עשה מעשה אינו במשמע דזה בעלמא ג"כ בלא מקום מצוה אלא ודאי דמשום דלא חלה השבועה ואפילו לאו ליכא):
+[אות כא] <b>בהרע"ב ד"ה אם כמעשר בהמה. ואין מעשר בהמה אוסר הדיר כמו מעשר דגן. </b>זהו לפי טעם הרא"ש שהביא התוי"ט בפרקין (מ"א ד"ה בחלת אהרן). וע' מ"ש שם. (* והר"ן כתב ג"כ בכאן ואסור לכל כו' כפי שיטתו לעיל):
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות כב] <b>בהרע"ב ד"ה שניהם רוצים. ולא היה בלבם. </b>ואם מעמידים דבריהם דבדוקא נדרו אסורים. הר"ן בשם ירושלמי:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות כג] <b>תוי"ט ד"ה הדירו חבירו. בגמרא פרכינן הא לא"ה לא. </b>ק' לי מטעם זרוזי אסור במעמיד דבריו שנשבע בדוקא כמש"ל במתני' א' א"כ הא י"ל דמתני' דהכא מיירי במעמיד מש"ה מותר רק בחלה מטעם אונסים וצ"ע:
+
+Mishnah 4
+
+[אות כד] <b>בהרע"ב ד"ה ולמוכסין כו'. ואסור לברוח מן המכס כו'. </b>עיין בר"ן:
+
+Mishnah 5
+
+[אות כה] <b>בתוי"ט סד"ה אם אינן. דאל"ה אימת קדשי. </b>ע' בסוגיין דעל קושיא א' דאימת קדשי (דאף מספק לא הוי הקדש דהא האילן עומד לקציצה ובודאי יקצץ באיזה זמן). מוקי לה באומר אם אינם נקצצות היום דבעבר היום ולא נקצצו הויין הקדש. אלא דעל קושיא למאי למימרא פשיטא דחל הקדש ויש להם פדיון כמו כל הקדישות בזה מוקי דראה רוח סערה וכו' וכדכתב הרע"ב דסד"א דמסיק אדעתיה דלא מתנצלן ומש"ה נדר ולא גמר בלבו להקדישן. קמ"ל:
+[אות כו] <b>בהרע"ב ד"ה אין להם כו'. לכשאפדם יחזרו כו'. </b>ודוקא בפדאן הוא אבל בפדאן אחר אף אם קנה אותם המקדיש אח"כ ממנו מ"מ אינם חוזרות וקדושות. ודעת הרשב"א דבאמר בפירוש אף אם יפדנו אחר ואקנם ממנו יקדשו חל ההקדש ולא מקרי דשלב"ל. אלא דבסתמא בלישנא דעד שיקצצו אין דעתו על פדאן אחר. ודעת הר"ן דאף בפי' שיקדשו לא חל ההקדש:
+[אות כז] <b>בתוי"ט ד"ה אין להם כו'. אינן צריכים פדיון. </b>ובר"ן כ' עוד בשם ר"מ קורטבי וז"ל דלהך מ"ד אם פדאן קודם שיקצצו אינו חוזרות וקדושות דהא בהא תליא דלמ"ד אחר שיקצצו בעיא פדיון דא"א להקדש שתפקע בכדי א"כ במה דאמר עד שיקצצו ע"כ דהיינו לענין שאם יפדם יחזרו ויקדשו אבל למ"ד דמשנקצצו פקע' קדושתן בכדי זה שאומר עד שיקצצו לא בא לומר דיחזרו ויקדשו אלא לומר שיהיו קדושות עד אותו זמן ואח"כ תפקע קדושתן וכי תנן במתני' אין להם פדיון היינו דמאותו זמן ואילך א"צ להם פדיון ומקודם מהני פדיון. אבל הרמב"ם והרשב"א ס"ל דלכ"ע לא מהני פדיון קודם שיקצצו:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות כח] <b>בהרע"ב ד"ה מי שהחמה. מדלא קאמר מן הרואים. </b>והא דלא אמרי' דמש"ה לא אמר מן הרואים שלא יהי' גם דגים ועוברים בכלל. דאף בלישנא רואי חמה אין דגים מתמעט דהם רואים החמה רק אין החמה רואה אותם. תוס'. וכן הוא ג"כ בעוברים ט"ז (* עיין בתוי"ט מ"ח אסור בקרחים מ"ש בשם ר"ן אין מן הצורך לתירוץ הט"ז. ואפשר שזה כוונת התוספות שלא תירצו על עוברים. ורבינו הביא בכאן ס' הט"ז מחמת שהקשה בדבור הסמוך על הר"ן. ואפשר ליישב קצת:
+
+Mishnah 8
+
+[אות כט] <b>בתוי"ט ד"ה אסור בקרחים. דהיינו אנשים וכו'. </b>ק' לי דנימא באמת דשחורי הראש דוקא קאמר למעט קרחי' ובעלי שיבה ומש"ה לא אמר מבעלי שער דאזי לא היה ממועט רק קרחי' ולא בעלי שיבה. וצ"ע:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+[אות ל] <b>תוי"ט ד"ה שאיני נהנה לישראל. אבל אומה שלימה ל"ג. </b>בתשובה כתבתי להקשות דמנ"ל לדמות אומה שלימה לאומה ישראל. הא י"ל דהטעם דלא גזרו הכא דכמו דמצינו בסוגיא דבב"מ דאסרו רבית עו"ג משום שלא ילמוד ממעשיו. ופירשו שם הא דשאר מו"מ שרי היינו דאפשר לעשות כן ג"כ ישראל אבל רבית דיהי' עסקיו רק עם עו"ג חיישינן שילמד ממעשיו א"כ י"ל מש"ה ל"ג דא"כ יצטרך לעשות כל עסקיו עם עו"ג ויש בזה קלקול וחשש דילמוד ממעשיו אבל באומה אחרת אין ראי' להמכר:
+[אות לא] <b>שם תוי"ט ד"ה לוקח ביותר כו'. בזבינא מציעתא. </b>אבל בזבינא חריפא הוי הנאת לוקח לחוד ובזבינא דרמי על אפיה הוי הנאת מוכר לחוד. וכל זה דוקא בשוה בשוה אבל בלוקח בפחות בכל ענין הוי הנאת לוקח ובלוקח ביותר בכל ענין הוי הנאת מוכר:
+[אות לב] <b>במשנה שדוחה את הנגעים. </b>אף דבקציצת בהרת עובר על ל"ת ועשה. שבת פרק ר"א דמילה. וכ' תוס' שם הא דלא ילפינן מיניה בעלמא דעשה דוחה לל"ת ועשה. דמה למילה שנכרתו עלי' י"ג בריתות:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות לג] <b>במשנה אבל משאיל לו כו'. </b>ואף דמלתא דפשיטא הוא מ"מ איידי דתני רישא לא ישאילנו תני נמי סיפא אבל משאילו. ולפי הצד איבעי' בגמרא דמותר להשאילו טבעת להראות שהוא חשוב ויכבדו לו מאכל מפרשי' דזהו דקתני אבל משאילו טבעת דבכה"ג מיירי והוי חידוש שפיר:
+[אות לד] <b>בהרע"ב ד"ה אין בין. לעבור דרך ארצו. </b>אבל אם עובר כדי לקצר דרכו ללכת לבית המשתה וכן להשאיל לו טבעת שיראה בו כאדם חשוב ויכבדנו אותו במאכל י"ל דמקרי הנאה המביא לידי מאכל והוא איבעי' דלא אפשיטא:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות לה] <b>בהרע"ב ד"ה ותורם. כגון שאמר כל כו'. </b>ומשכחת לה עוד בתורם משלו על של חבירו למה דפסק הרמב"ם (בפ"ד מה"ת) דא"צ דעתו. וטובת הנאה של תורם. ואף דהמודר מתהני מזה כיון דמדעתיה עבוד ולא יהיב ליה מידי למודר למה דקי"ל כחנן במתני' דלעיל דפורע לו חובו. והר"ן כתב דאפי' לרבנן שרי עיי"ש:
+[אות לו] <b>תוי"ט ד"ה לדעתו. וכמו שכתב ברפ"ז דכתובות. </b>זהו ראיית הר"ן דגבי מודר הנאה הוי כל השומע שליחות מעליא דאסור דהא אמרי' בפרק המדיר כל השומע קולי יזון שליחותיה קעביד ומפיק לה מדתנן בפרק המקבל דגבי גט מהני אם אמר כל השומע קולי יכתוב עיי"ש. תמוה לי מאד מה ראיה משם דהתם כיון דכל השומע קולי הוי שליחות מחויב הבעל לשלם לאותו שזן אותה זהו אסור דהיא נהנית מהבעל דהוא משלם לזן אותה אבל לענין מודר הנאה דהכא י"ל דכל שאין עושה ממש שליח לא מהנה במה דתורם תרומתו כמו בכל הרוצה לתרום דמותר מה"ט. וא"כ י"ל דתרומה וגט שוים דכל הרוצה לכתוב יכתוב מהני גם בגט כמו בתרומה אלא דלא מקרי מהנה רק במשוה אותו שליח להדיא. ובההיא דכתובות תליא היכא דהבעל חייב לשלם מקרי הנאה וצע"ג:
+
+Mishnah 4
+
+[אות לז] <b>בהרע"ב ד"ה אבל לא מן התמחוי כו'. שמא יניח מלאכול כו'. </b>והר"י כ' דחיישי' שמא ימשוך ידו מלאכול לכבוד חבירו ונמצא מהנהו. אבל אוכל עמו מן התמחוי החוזר. היינו שיש בו כ"כ מותרות שחוזר לבעה"ב. וכיוצא בזה כ' הרא"ש בפירושו דתמחוי החוזר היינו לאחר שאכלו בקערה מחזיר אותה לבעה"ב וממלא אותה כדי שיאכלו כל שבעם הלכך אפי' אוכל יתר מחבירו אינו נהנה כיון דבלא"ה נותנים כל צרכו:
+[אות לח] <b>תוי"ט ד"ה אבל לא יושב כו'. די לה בעמידה הר"ן.</b> והר"ן פסק דאפי' במקום שאין נוטלים שכר אסור גזירה שמא ישהה בישיבה יותר מכדי הצורך ובכה"ג בכולהו דוכתי לית ליה למעבד הכי בלא אגרא:
+[אות לט] <b>שם תוי"ט ד"ה אבל לא רפואת ממון. דהא תנן מחזיר אבידתו. </b>ובעניי א"י הדמיון דבאבידה אינו משביח נכסים אלא דמונע אחרים מליטלם והוי כמו מבריח ארי דלא מקרי מהנהו. אבל הכא בחלתה הבהמה במה שמרפא אותה הוא משביח יש לומר דאסור (* אפי' שעושה מצוה. וראיה מפרוטה דרב יוסף דמ"ב):
+[אות מ] <b>שם תוי"ט ד"ה וישן וכו'. ור"מ ור"י הלכה כר"י. </b>תמוה לי הא קיי"ל הלכה כר"מ בגזרותיו כדכתב הרע"ב רפ"ט דכתובות:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות מא] <b>תוי"ט ד"ה והלה מותר בה. כן כתב הרא"ש בפירושו. </b>ולענ"ד מדברי הרא"ש דציין על רישא דמתני' נותן לאחר משום מתנה משמע דגם זה מותר רק באין לו מה יאכל ורק במתני' הקודם גבי הולך אצל חנוני כ' דאורחא דמילתא נקט א"ל מה יאכל וביותר מפורש כן בהרא"ש (בדף מ"ח א') במתני' דהמודר הנאה מחבירו הובא בתוי"ט (בסוף פ"ה מ"ו). וכן מדברי הטור (סימן רכ"א) דההיא דבהולך אצל חנוני כתב דה"ה ביש לו מאכל אלא דאורחא דמלתא נקט. ובהך בבא דנותן לאחר מתנה נקט סתם אין לו מה יאכל. וכן בש"ע (סי' רכ"א ס"ח) המודר הנאה מחבירו יכול לומר לחנוני וכו' והשמיט כלל להא דאין לו מ"י (והיינו כיון דמתניתין נקט הכי רק משום אורחיה דמלתא). ובסעיף ט' נקט היו מהלכים בדרך וא"ל מ"י נותן לאחר מתנה מבואר דבכה"ג בעי' דוקא אלמ"י. אבל מדברי הרע"ב לא נראה כן דציין על סיפא ור"י אוסר. דבזה נקט ודוקא באלמ"י. היינו הא דת"ק מתיר במניח על הסלע זהו דוקא באלמ"י והכי דייק לישנא דהרע"ב הוא דשרו רבנן משמע במה דפליגי רבנן עם רבי יהודה. ושרו להו זהו דוקא באלמ"י אבל ברישא דנותן לאחר דגם ר"י מתיר ל"צ לאלמ"י כיון דיצא מתחילה לרשות אחר וכדס"ל לתוס' ריש פרק המדיר (ד"ע ב') ד"ה טפי לא עביד ומה דנקט הרע"ב במתני' הקודם אורחא דמלתא נקט ולא כתב כן הכא ברישא דמתני' אפשר דנמשך גם על זה או דבמתניתין זו ל"צ לתרץ אורחא דמלתא אלא דנקט אלמ"י משום סיפא דאם אין עמהם אחר כנלע"ד בעז"ה:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות מב] <b>תוי"ט ד"ה השותפים. קונמות מפקיעין אותו. </b>מזה נראה דמיירי דנדרו שאסרו נכסיהן זה על זה דאי בנדרו שלא יהנו זה מזה הא מ"מ לא מהני מידי דהא נותן לו מה שמחויי' לו. וכן בהרא"ש כתובות (פ"ה סימן ט"ז) הקשה וא"ת ע"י קונם יפקיע אדם כל בע"ח ויאסר עליהם אשר לו בקונם. משמע גם כן באוסר נכסיו אבל לא בקונם שאת נהנה ממני דפרעון חוב לא מקרי נהנה ממנו. וא"כ מה דנקט הר"ן והובא ג"כ בתוי"ט (ד"ה ושניהם אסורים) דמתני' דהכא ס"ל דויתור אסור במודר הנאה והא בפשוטו דמאן דשרי ויתור היינו באוסר הנאתו עליו דויתור שמדרך לוותר לא מקרי מהנה אבל באוסר נכסיו עליו ליהנות מהן הא כשהולך בחצירו נהנה מהקרקע שהולך עליה ואיך תלוי זה בדין ויתור הא הנכסים אסורים עליו וכיון דהכא מיירי באוסרים נכסיהם זה על זה כנ"ל לכאורה לכ"ע אסור ולא תלי' בפלוגתא דויתור ויסוד זה לא מצאתי (* ואף לר' אב"י גם כן בוודאי אסור להעמיד שם מטע' הנ"ל. וקושית רבינו הוא שהרי בפירוש תירץ רבינא בב"ב (ד' נ"ז ב') מתניתין למ"ד וויתור אסור וה"ה מאי הקושיא שהקשו שם ממתניתין דהכא הא מיירי באסרו נכסיהם וכנ"ל):<br><b>וגם </b>יש לעיין בזה בכתובות (רפ"ז) המדיר את אשתו מלהנות לו דמיירי לכאורה ג"כ באוסר עליה אשר לו דאילו באת נהנית לי מה מהנה אותה במזונות הא נוטלת כן מדין וא"כ אמאי פרכינן שם וכיון שמשועבד לה היכי מצי מדיר לה והתנן קונם שאני עושה לפיך. הא בלא"ה ק' דהא אינו מהנה לה כלל. אע"כ דמיירי באוסר נכסיו עליה. וכיון שכן מאי פרכי' שם ופרנס לאו שליחותא קעביד הא גם בקונה הנכסים מהפרנס מותר לזון אותה ממנו כיון דהנכסים לא היו אז שלו דא"א אוסר על חבירו דבר שאינו ברשותו. גם ממה דהקשו בלהנות לו דיהיה גם תשמיש בכלל ואי מיירי באומר נכסים ממילא אין תשמיש בכלל א"ו מפרשי דלהנות לו היינו ממנו ואעפ"כ אסור לזונה וצ"ע:<br><b>גם </b>ק' לי על הר"ן בעיקר הקושיא דאיך קי"ל כראב"י הא הר"ן כ' שם דר"ת תירץ דקי"ל כראב"י ולאו מטעמיה אלא מטעם דויתור מותר במודר הנאה אלא דהר"ן סתר זה דלא מסתבר לדחות כל הני סתמי דמשניות דויתור אסור. הא מ"מ אף מאן דס"ל דויתור אסור היינו מדרבנן ובדרבנן קי"ל דיש ברירה וצ"ע. (* ויהיה הקושי' גם על ר"ת דאיך אמר ולאו מטעמיה הא פסקי' שבדרבנן יש ברירה):
+[אות מג] <b>תוי"ט ד"ה או שמכרו. אבל אמר ביתך שאני נכנס ומכרו לו אסור. </b>באמת אין זה דיוק גדול דהא במסכתין (דל"ד ב') מבעי באומר ככרי עליך ונתן לו במתנה אם מותר דאף דלא אפסקי' אחר מ"ט כי איתא ברשותיה הוא דאסור אבל נתן לו במתנה דאין הככר עוד ברשותו מותרת. וכתב הר"ן שם דלפי זה הא דקתני במתני' דהכא מכרן לאחר ה"ה דמכרן לדידיה שרי ונקט לאחר לרבותא דסיפא דבבית זה אפילו מכרו לאחר אסור. אלא כיון דבאמת קי"ל שם דאסור אם כן באמת מכרן לאחר הוא בדוקא. ואף דרבא דפשט שם לאיסורא. מטעם דאלא ככרי עליך לאפוקי מאי לאו לאפוקי דאי גנבה מיניה מיגנב ע' בר"ן שם דעל זה לא מסקו אדעתייהו לאסרו (ואף ע"ג דמשכחת לה לאסרו לחמם ידיו בככר בעוד שהוא ברשותו וכמ"ש הר"ן שם (דל"ה סוף ע"א) בשם הירושלמי איבעי' דלא אפשיטא בנדר מככר אם מותר לחמם בו ידיו. י"ל דרבא ס"ל באמת דמותר לחמם בו ידיו או דג"ז דבר שאינו מצוי). וא"כ בביתך שאני נכנס ליכא הוכחה דהא הוצרך לאסרו דבעוד שהבית ברשותו לא יכנס בו. מ"מ במה דאמרו שם אההי' ברייתא דא"ל השאילני פרתך אר"א דיקא נמי דקתני שניתנה לו. הרי דאף בפרה דליכא הוכחה די"ל דאסרה עליה שלא ישתמש בה בשכר או בשאלה בעוד שהפרה ברשותו אפ"ה אסור בלא אפסק' אחר. ועכ"ז באמת ק' לי פירכת הש"ס שם מברייתא זו דא"ל השאילני פרתך דלמא רבא ס"ל רק בככר אסור מכח הוכחה זו דלאפוקי מאי אבל בפרה דל"ש כן באמת מותר וצ"ע:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות מד] <b>במשנה מותר בצלי. </b>ובסוגיא איתא תניא ר"י אוסר ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר ויבשלו את הפסח. וק' לי למאי הביא ראיה מקרא זה דהוא בד"ה ולא מביא מקרא בפ' ראה דכתיב גבי פסח ובשלת ואכלת:
+[אות מה] <b>בהרע"ב ד"ה הנודר מן. נקרא שלוק. </b>אבל התוס' כתבו שלוק שאינו מבושל יותר. וכ"כ הר"ן דמבושל יותר מדאי הוא בכלל מבושל אלא דשלוק דהכא בשיל ולא בשיל אף ע"ג דשלוק משמע בשיל לגמרי כדאיתא בחולין דק"י (* אבל בנדרים הלך אחר לשון בני אדם. הר"ן) ועיין בתוי"ט (פ"י מ"י דתרומות). ובב"י יו"ד (סי' נ"ב כ') ונראה שהוא מפרש שלוקה זו היינו בישול מעט לא בישול ביותר כמו שהוא בקצת מקומות בתלמוד עכ"ל:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות מו] <b>תוי"ט ד"ה אמר קונם יין זה. אבל שאני טועם מבעיא. </b>וכ' הר"ן ואיכא מ"ד הא דאסור ביוצא מהן משום דכיון דנחית כולי האי לדיוקא משמע דדעתיה אכל מה דנפק מיניה וכ"ת תינח בשאני טועם כיון דל"צ וקאמר אפושי איסורא הוא אבל שאני אוכל מא"ל דהא כיון דלא סגי ליה אם אמר קונם פירות דא"ה משמע בין באכילה בין בהנאה ואיהו לא בעי למיסרינהו אלא באכילה הלכך כשאמר שאני אוכל ליכא הוכחה למיסר ביוצא מהן עכ"ל. וקשה לי הא מה"ט גם בשאני טועם אינו מיותר. דצריך לפרש כן שלא יאסר גם בהנאה ואי דהו"ל לומר שאני אוכל הא י"ל דבעי למיסר עצמו בלאו אף בחצי שיעור דאכילה כזית במשמע כדאיתא במתני' (דריש פרק ג' דשבועות) וטעימה בכ"ש משמע כדאמרי' שם (דכ"ב א') אבל בשלא אטעום ד"ה בכ"ש וצ"ע:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות מז] <b>תוי"ט ד"ה טען והזיע. כן כתב הרא"ש. </b>וכ"כ הר"ן. וק' לי דאמאי נקט ר"י דמותר להתכסות דזהו בלאו הוכחה דטען והזיע מותר והחידוש רק דאסור להפשיל הו"ל למנקט יותר מותר ללבוש ואסור להפשיל דהוי חידוש גם על ההיתר וצ"ע:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות מח] <b>בהרע"ב ד"ה אסור בחילופיהן. כגדולי הקדש. </b>עפ"ג דמעילה (מ"ו) ובתי"ט שם:
+[אות מט] <b>תוי"ט ד"ה בדבר שזרעו כלה. ועדיין תקשה לך. </b>לענ"ד לק"מ דדוקא באיסור הנאה שייך לאסור הגידולים אף בזרעו כלה דהוי הנאה ע"י האיסור דבגרמתו באו הגידולים ובזה צריכים להיתירא דזוז"ג משא"כ בטבל דמיירי מאיסור אכילה ליכא כלל איסור בגידולים (* שזרעו כלה) וגם הכא בנדרים בשאני אוכל מותר בגידולים שזרעו כלה וחילוק זה כ' תוס' להדיא (* בע"ז דמ"ט א' ד"ה שאם נטע):
+
+Mishnah 7
+
+[אות נ] <b>בתוי"ט ד"ה ואסור. כ' לעיל דדוקא האלו. </b>דהא דאסור בחליפים אין הטעם מדין חליפי א"ה דנימא דוקא בהחליפן הוא וכמ"ש הרע"ב אלא דמתני' מיירי אף בהחליפן אחר ומטעם דהיכא דאמר פירות אלו כיון דמייחד לפירות שוינהו עליו כהקדש משום הכי מתס' בחלופיהן ובגדוליהן כי היכי דחליפי וגידולי הקדש אסורים וכוונת הנודר כך לאסור בהם ודוקא בנודר לעצמו אבל במדיר את חבירו אף בפירות אלו אם החליפן אחר מותר דא"א לו לאסור החליפי' על חבירו וה"נ בנודר לעצמו ולא אמר אלו אם החליפן אחר שרי ואם החליפן הוא בין בנודר בין במדיר תלוי בדין חליפי א"ה אם קנסו בדיעבד על המחליף אם לא (* עיין בר"ן):
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות נא] <b>במשנה שאת נהנית לי עד החג אם תלכי לבית אביך עד הפסח. </b>בתוי"ט ד"ה אחר הפסח. דהיא גופא קמ"ל שתיזהר ליהנות קודם פסח. וכך מבואר בסוגיא דט"ו ע"ב דאסורה ליהנות קודם פסח דבתנאי לא מזדהר ושמא תלך אחר כך (* ואפילו באת נהנית לי עד החג כו' ג"כ אסור ליהנות קודם פסח כמבואר בסוגיא שם). וק' לי הא כל אם כלאחר דמי וכאוסר עצמו באם אעשה מתחיל האיסור משעת עקירת התנאי וכמ"ש הר"ן נדרים (דע"ט ע"ב ובפרק ג' דשבועות) ואם כן נימא דאסורה בהנאה עד החג משעה שתלך לבית אביה קודם פסח ולא תתסר על הנאה שקודם הליכתה וצע"ג (* נ"ל שלזה עמד רבי' על הסיפא. כי הרישא שאת נהנית לי עד הפסח כו' הוי כמו שאמר מהיום):
+[אות נב] <b>תוי"ט ד"ה ומותרת. דאה"נ דאם הלכה. </b>ולענ"ד נראה בהיפוך דתוס' ס"ל דליכא הו"א כלל לאסור דלא ס"ל לסברת הר"ן אף להו"א בעלמא מש"ה מפרשי' דמה דנקט במתניתין ומותרת לילך אחר הפסח היינו דהליכה דקודם פסח גורם איסור על הפירות אבל אחה"פ אינו גורם איסור כלל. ולזה כתב דמיירי בלא הלכה ק"פ דאילו בהלכה כבר נאסרה ול"ש לומר ומותרת אח"כ ומה לנו בהליכה השנייה והוא פשוט וברור לענ"ד. ואדרבא לפי דברי התוי"ט מהיכן פסיקא להו לתוס' לודאי דאסור ומגזירה עד דדחקי בפירושם ולא ניחא להו כפירוש הר"ן דבאמת מותר ול"ג. אע"כ בהיפוך דלא ס"ל כלל לחידוש שיהא הו"א לגזור:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות נג]  <b>תוי"ט ד"ה ויאמר לו כלום. פירש הרא"ש כו' שיקבל ממנו מתנה מרובה. </b>וכתב הר"ן (בדף כ"ד) שלפי זה הטעם וודאי קיימא הסברא דלאו כלבא אנא להלכה. אף דמסקי' דהלכה כראב"י. מ"מ גם הוא מודה בסברא זו. ומה דאמר יתר על כן קונם שאני נהנה לך אם א"א אוכל עמי פת חמה דהוי נדרי זרוזין לאו משום דל"ח לסברא דלאו כלבא אנא דהא פת חמה מתנה מועטת היא. אלא דיתר ע"כ הוא אף דמייחד האיסור סד"א דדוקא נדר. ואולם יש עוד טעם בהר"ן דהחילוק בין אוסר נכסי חבירו על עצמו דבזה שייך לאו כלבא אנא דאינו רוצה להנות לבין אוסר נכסים על חבירו. ולזה הטעם ע"כ לא קיימא ס' דלאו כלבא להלכה (דהא בשאני נהנה לך דאוסר הנאת המזומן ע"ע אפילו הכי קאמר ראב"י) דנדרי זרוזין הן (והוא הפירוש הא' בהר"ן שם).  <b>ומ"ש </b>בהר"ן שם ריש ע"ב ד"ה ולענין הלכה בסוף הדיבור ואי הכי היכי פסקינן כראב"י אפילו מה דאמר בבתרייתא אני כעולל לא ראה אור. אין דבריו מאירים לי. ולדעת בל אוכל היכן מצינו דפסק כראב"י בבתרייתא דלמא מימרא דר"ה הלכה כראב"י קאי אמתני' (שם) כי המשנה שגורה בפי הכל וכמ"ש הר"ן בעצמו שם מקודם ובאמת בבתרייתא אין הלכה כוותיה ואדרבה בהכי מיישב הסוגיא יותר דמש"ה פשיט דפליגי רבנן אף אקמייתא (דהר"ן נדחק בזו הקושי' דדלמא קאי ר"ה אבתרייתא דע"כ קאי אמתני' אבל אבתרייתא לא מכח סתמא דמתני' דפרק קונם יין (דכאן) ומוכח שפיר דפליגי רבנן אף בקמייתא. באופן דמה דס"ל להר"ן ז"ל דללישנא קמא הוי קולא דפסקינן כראב"י דבקונם שאיני נהנה לך אא"א נוטל לבנך כור חיטים ל"צ התרה דהוי זרוזים וללישנא ב' קיימינן בזה לחומרא דצריך התרה דגם ראב"י מודה משום דלאו כלבא אנא. ולדברי הוא בהפוך דלל"ק הוי חומרא דפסקינן כרבנן (ורק בההיא מתני' דמדיר חבירו שיאכל אצלו ומסרב פסקינן כראב"י) אפילו בההיא דברייתא דאם א"א אוכל פת חמה דבזה קיי"ל לסברא דלאו כלבא אנא מכח סתמא דמתני' דכאן. ולישנא ב' הוי קולא דקי"ל כראב"י בהך ברייתא דפת חמה. וצע"ג וד' יגיה חשכי:<br><b>גם </b>במ"ש הר"ן שם ד"ה יתר על כן ולאידך פירושא כו' קשה לי הא י"ל דגם אידך פרושא ס"ל דיש סברא דגם על מתנה מועטת שייך לאו כלבא אנא. ומש"ה קתני יתר ע"כ לאפוקי מהך סברא ואשמעינן דבמתנה מועטת (* ל"ס ראב"י הסברא) דלאו כלבא אנא ומה דפירשו לעיל דמשום מתנה מרובה הוא. היינו משום הך קושיא גופא דהא אמרינן דאתי' אפי' כראב"י והיינו דבמתנה מרובה מודה ראב"י לסברא דלאו כלבא אנא. וכן משמע להדיא מדברי הרא"ש בפרושו שם וצ"ע:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות נד] <b>במשנה ואין חכמים מודים לו. </b>אם נפרש כהירושלמי דלר"מ ל"צ שאלה י"ל דחכמים ס"ל דצריך שאלה או דס"ל דלא הוי כלל כתולה נדרו והוי נולד ולא מהני שאלה. אבל אי אמרינן דלר"מ צריך שאלה נלע"ד הא דאין חכמים מודים לו היינו דלא מהני שאלה אבל (אין) לומר דאין חכמים מודים דס"ל דהוי כתנאי ממש וא"צ שאלה. דלישנא דר"מ דיש דברים שהן כנולד היינו אף דהוי כנולד מ"מ אינן כנולד ומהני שאלה משמע דאין חכמים מודים לו במה דחידש ר"מ דאינו כנולד. ומה דכתב הרא"ש בפירושו לפי אוקימתא דר"י דמת מעיקרא ולר"מ צריך שאלה משום גזירה ואין חכמים מודים לו היינו דא"צ שאלה היינו להך אוקימתא דמה דאמר ר"מ יש שהן כנולד היינו דחכמים עשו אותו כנולד אף דאינן כנולד כמ"ש הרא"ש שם וא"כ חידש ר"מ דעשו אותו כנולד מש"ה שייך שפיר ע"ז ואין חכמים מודים דלא עשאו כנולד. אבל לאוקימתא דר"ה מה דאמר ר"מ יש שהן כנולד היינו אף דהם כנולד מ"מ לא הוי כנולד וזהו שחידש ר"מ דאינו כנולד א"כ משמע דחכמים פליגי על זה דהוי כנולד:
+[אות נה] <b>הרע"ב ד"ה אמרו לו. צריך התרה. </b>אבל אם נודע שמת או שעשה תשובה מכבר קודם הנדר הוי טעות מעיקרא ואין צריך התרה והוי כההיא מתניתין דפרקין משנה יו"ד ואף דר"י מוקי מתני' דהכא דמת או ע"ת מעיקרא וא"כ גם בכה"ג צריך התרה כמ"ש הרא"ש בפירושו. מ"מ הרא"ש בפי' נקט הגירסא דאין חכמים מודים לו דס"ל דאפי' התרה ל"צ וקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים כמ"ש הרא"ש בפירושו ד"ה אלא דר"י (ובאמת תמוה לי הא הרא"ש כתב שם דטעמיה דר"מ דגזרי' מת מקודם אטו לא מת עד אחר הנדר וא"כ מהראוי דהלכה כר"מ בגזרותיו אפילו נגד רבים כדמוכח מההיא [* דכתובות ד"ס ע"ב כנלע"ד] (דפ"ו דכתובות) ואף להגירסא וחכמים מודים לו וא"כ לר"י צריך התרה וע"כ שאני מתני' דלקמן דהכא הוא דשייך גזירה אטו לא מת מעיקרא אבל בכעורה לא שייך גזירה דלא שכיח שתעשה אח"כ נאה וכמ"ש הרא"ש בפירושו שם מ"מ כיון דקי"ל דהלכה כר"ה ומשנתינו במת או ע"ת אח"כ ממילא קיימא כפשטיה דבטעות ל"צ התרה:
+[אות נו] <b>בא"ד ובירושלמי מוכח. </b>ובזה אם אח"כ אביה חזר לסורו חוזר ונאסר ואם נשאה ואח"כ חזר לסורו י"ל דמותר לקיימה דנדר היה רק שלא לישא אותה. הראנ"ח בתשובה (סימן ע"ב):
+[אות נז] <b>שם תוי"ט ד"ה מת הכלב. מה לי שמת. </b>אף למ"ש התוי"ט בסוף פרקין ד"ה ומעשה בא' בשם הרשב"א דבאשה כעורה כיון שאינה עשויה להיות נאה ל"א דכ"ז שהיא כעורה קאמר היינו דהתם לא שכיח כלל בשום אופן שיבא זמן היתר לנדרו מש"ה אמרי דלא תלה כלל בזמן אבל הכא דשכיח שיסתלק נדרו במיתת הכלב והריגת הנחש אמרי' ומפרשי' לדבריו דכ"ז שהכלב רע בתוכו וכאילו פירש כן להדיא וממילא אף אם נסתלק אח"כ במידי דלא שכיח מ"מ מותר כיון דתלה נדרו רק בזמן שהכלב רע בתוכו שהרי עכ"פ אינו עתה בתוכו כנלע"ד בעזה"י:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות נח] <b>תוי"ט ד"ה אמר. ואפילו מיני' דידי' כו'. </b>וע' תוי"ט כתובות (פ"ט מ"ב ד"ה ינתנו) (וע' בדברי רבינו שם (באות פ"ז) מה שהקשה על הר"ן):
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות נט] <b>תוי"ט סד"ה אביה ובעלה. ולכך אינו מיפר בקודמין. </b>(ועדיין קשה לי דלמא בקודמים מיפר בשותפות האב. ומזה מיירי קרא דבין איש לאשתו ובנדרים שנדרה תחת בעלה מיפר לבד וארוסה לא שמעינן כלל. ועיין בר"ן שכתב דבנשואה אין שייכות להפרת האב דאין לו שייכות בה. וא"כ ניחא הכל):
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות ס] <b>תוי"ט ד"ה וכן הבעל. אפילו בלא שמיעה. </b>אבל חרש א"י להפר דקרא דכתב ושמע אישה למיעוטי חרש דאינו ראוי לבילה. גמרא:
+[אות סא] <b>בא"ד והר"ן פי'. </b>ולענ"ד היה נראה בפשוטו דאילו בשמע מאי איריא דבא הזמן לצאת מרשות אביה הא בלא"ה צריך להפר דהא לכשתחשך פסק כחו לגבי נדר זה ואי דהו"ל שהות להמתין עד קודם שתחשך ועי"ז שיוצאת מרשות אבי' בו ביום צריך להקדים ולהפר. מ"מ לינקט סתם מיפר נדרי בתו [ששמע*] וממילא משמע קודם שיעבור זמן ההפרה. אע"כ דמיירי בסתם שלא שמע וקודם שתצא מרשותו חושש באם ישמע למחר ולאח"ז לא יהיה בידו להפר מש"ה יפר עתה. (*התיבה ששמע שמתי בין ב' חצאי לבנה. כי לפי דעתי אין הצורך לזה וכוונת רבינו לתני סתם דרך ת"ח להפר נדרי בתו. וממילא צריך לעשות כן קודם שתפסק כחו מלהפר):
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות סב] <b>הרע"ב ד"ה אשה שהקנו כו'. דהיינו יבמתו. </b>אף דמיירי בעבד בה מאמר מ"מ ע"י השמים קנה לעצמו:
+[אות סד] <b>בתוי"ט ד"ה רבי יהושע כו'. דהויא כארוסה ומפר בשותפות ע"כ. </b>או דסבר ג"כ כר"א דמאמר קונה קנין גמור אלא דבב' יבמין לא מצי מיפר כיון דיש לאחרים רשות בה דיכול לפטרה בגט וכדברי רע"ק וקיבל דבריו ר"י בב' יבמין כמו שא"ל עקיבא דבריך בב' יבמין (הר"ן):
+[אות סה] <b>שם תוי"ט ד"ה אבל לא כו'. שאין ברירה. </b>ואפילו שניהם א"י להפר דכיון דבשעת הפרתן אין ברור לנו מי הוא אישה אין הפרתן כלום דרחמנא אמר אישה יקימנו ואישה יפרנו דבעי' שיהא ידוע בשעת הפרה. עכ"ל הר"ן. והיינו אי טעמא דר"י דיש זיקה כמ"ש הרע"ב. אבל לאידך טעמא שכתבנו דלפי המסקנא דמוקמי' במאמר י"ל דגם ר"י סבר דמאמר קונה ק"ג וטעמא דבב' אינם יכולין להפר היינו מטעמא דיש רשות אחרים עליה וכמ"ש הר"ן להדיא ובאמת לא ידעתי אמאי נקט הר"ן בפשיטות במתני' בטעמא דר"י דא"כ הא אף דנקט לה בטעמא דלאחד מיפר משום דיש זיקה וכדס"ל להש"ס מעיקרא. הא גם לה"ט י"ל דטעמא דר"י מטעם דיש רשות אחרים עליה כמו דאמרינן לטעמא דמאמר. ואולי י"ל דהר"ן נקט לה לטעם הפשוט דלה"ט דיש זיקה ממילא מדינא א"י להפר מטעם א"ב וכדפרכי' בפשיטות על ר"א נהי דיש זיקה אין ברירה:
+[אות סג] <b>בר"ב סד"ה אין היבמה כו'. והלכה כר"ע. </b>והר"ן מסופק אם אב יכול להפר דכמאן דליתיה לארוס דמי (ונתרוקנה רשות לאב) או דמ"מ אינו מצי מפר:
+
+Mishnah 7
+
+[אות סו] <b>במשנה הרי הם קיימים ל"א כלום. </b>דדוקא לענין הפרה אר"א מופר משום ק"ו דידיה אבל לענין הקמה ליכא ק"ו דנהי דאשכח דנדרים שחלו דחמירי מצי לקיומי מאן לימא לן בנדרים שלא חלו דלא אלימא. כ"כ הר"ן. מבואר דליכא לימוד בהקמה אלא דליכא ק"ו. וק"ל דאם כן היאך דחו רבנן הק"ו מהקישא את שבא לכלל הקם מ"מ הא אפשר לקיים שתיהם דנלמד הפרה בק"ו דיכול להפר מקודם שנדרה ואח"כ נקיש הקמה להפרה דיכול לקיים קודם שנדרה וצ"ע:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות סז] <b>תוי"ט ד"ה שמא יגרשנה כו'. ותקשה דא"כ במקדיש כו'. </b>יותר הו"ל להקשות על סברת הר"ן מדברי הש"ס עצמו בסוגיא דכתובות (דף נ"ח) דפרכינן על ר"ל והא לא אמר הכי כו' ומאי פריך הא כיון דהזכיר שם ידים ממילא הוי כאומר יקדשו ידיך וצ"ע:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות סח] <b>במשנה ר"מ אומר לא יפר. </b>ע' (פ"ד מ"ז) דגיטין בתוי"ט שם:
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+[אות סט] <b>במשנה שלא תהא אשה נותנת כו'. </b>במרדכי פרק ג' דקדושין (סי' תק"ל) כתב דיש לתמוה קצת למה אינה נאמנת לאסור עצמה מגו דאי בעי אסרה נפשה בנדר שהודרה ברבים למ"ד אין לו הפרה ומשמע דאפילו לדבר מצוה דלא דמי לע"ד רבים. עיי"ש:
+[אות ע] <b>בתוי"ט ד"ה ותהא נטולה כו'. ואזדא לה תמיהת התוס'. </b>ולענ"ד נראה דדברי תוס' ברורים דהרי ע"כ הכא מיירי דאסרה תשמיש עולם על עצמה דאי באסרה תשמישה עליהם הא לא חל על בעלה דמשעבדא ליה וכיון שכן לא מקרי איסור מוסיף דהיא לא ניתוסף לאסור על בעלה. דהיא לא נאסרה עליהם אלא דבעלה מיתסר עלה ושפיר הוי כולל. ואולי יש לתקן דברי תוי"ט דשפיר י"ל דמיירי באסרה תשמישה על העולם. ומ"מ חייל שפיר על בעלה כיון דדנין דתשמיש קשה לה ואנוסה היא בדבר עד שמדינא כופין אותו ויוציא ויתן כתובה לא משתעבדא ליה לתשמיש. ואף למשנה אחרונה דחשדינן [אותה] דמערמת שנותנת עיניה באחר מ"מ לא דנו כן לודאי עד דלא נצטרך הפרה. ואולם למ"ש התוי"ט בדיבור הקדום דהא דקרינן הכא תשמיש עינוי נפש אף דדיינינן דתשמיש קשה לה דלמשנה אחרונה אמרינן דלא קשה לה ולא נדרה אלא לקלקל על בעלה. וא"כ מבואר דדיינינן לודאי דאין התשמיש קשה לה עד דלרבנן לפי האיבעיא דהוי עינוי נפש גם לאחרים מופר. ממילא באסרה תשמישה על העולם לא חל האיסור על בעלה דמשעבדא ליה וע"כ דמוכח באסרה עליו ושפיר הוי רק כולל ונכונים דברי תוס' ודו"ק. (* ואף לפי פסק הרמב"ם בספ"י מה"נ ומבואר בתוי"ט לעיל ספ"ז שאפילו הוא לוקה. לא הוי איסור מוסיף. כי בנ"ד אפשר שהיא אינה חייבת מחמת טעם השעבוד כסברת רבינו. אך יכולה לאסור הנאתו עליה):<br><b>אמנם </b>בלא"ה קשה לי על התוס' דהא קיימא לן בכ"מ דאין איסור חע"א מ"מ מתלי תלי וקאי וכשפקע איסור האחד חייל איסור הב' וא"כ ה"נ אחר שתתגרש ופקע איסור אשת איש חל איסור הנדר (* והתוס' בעצמם כתבו הפי' ותהא נטולה אחר שיגרשנה. אחר זמן רב זכני ה' בספר שער המלך. ומצאתי ככל החיזיון הזה בדבריו (פי"ז מהל' א"ב). והעלה מזה דבנדרים ושבועות כיון דאין יכולים לחול בשעת הנדר אף אם פקע איסור הראשון לא חיילי עיי"ש:<br><b>ובעיקר </b>יסוד זה דבנדרים ושבועות ל"א דמתלי תלי וקאי דבעינן דוקא שיחול בשעת הנדר. וכ"כ הש"ך יו"ד (סימן רל"ח) דבנשבע שלא אוכל שלא אוכל דנשאל על הראשונה דחלה השנייה זהו דוקא בהתרת חכם דעוקר הנדר מעיקרו אבל באשה שנשבעה כך שהפר הבעל על הראשונה לא חלה הב' כיון דהבעל מיגז גייז וכ"כ בתשובת מהר"ם מינץ (סימן מ') עכ"ל. ועיינתי במקור הדין בתשובת מהר"ם מינץ וראיתי שדייק כן מלשון רש"י במימרא דרבא (שבועות דף כ"ז) דנשאל על הראשונה עלתה שנייה תחתי' דמפרש דחכם עוקר הנדר מעיקרו. מבואר דבהפרת הבעל ל"א כן דאף דבעלמא בכל היכא דאין אחע"א דאם פקע הראשונה חל השניה מ"מ בנדר ושבועה ל"א כן דבעי שיהיו אפשר לחול מיד ולענ"ד נראה דאין הכרח לזה עפ"י מ"ש לעיל (פ"ג מ"ג אות כ') בתוי"ט ד"ה אינו חייב בשם הר"ן פ"ק דנדרים ד"ה דבנשבע לקיים המצוה חלה השבועה לענין הלאו ורק לענין קרבן לא חייל כיון דליתא בלאו והן עיי"ש ואולם זהו דוקא בנשבע לקיים המצוה אבל בנשבע שלא לעבור על לאו לא חייל כלל אפי' לענין לאו דבל יחל כדאיתא להדיא במכות (דכ"ב א') במה דפרכינן שם ולחשוב נמי שלא אחרוש כו' ומשני התם לא חלה השבועה דמושבע ועומד מה"ס והתם מיירי הכל לענין מלקות. וע"כ הטעם משום דאין אחע"א כמו בעלמא וממילא אפי' לאו לקיים ורק בלקיים מצוה דלא שייך ביה אחע"א ובאנו עליה רק מדין דבעינן איתא בלאו והן וזהו רק לענין קרבן. וכזה כתב תוס' שבועות (כ"ו ד"ה לקיים) דר' יהודה בן בתירא דמחייב קרבן בנשבע לקיים המצוה דלא בעינן איתא בלאו והן דמ"מ מודה בנשבע שלא לאכול נבילה משום דא"א חע"א ע"ש וה"נ לדידן דקי"ל דנשבע לקיים ולא קיים דפטור משום דליתא בלאו והן דמ"מ חל לענין בל יחל זהו רק בנשבע לקיים ולא קיים אבל נשבע שלא לאכול נבילות לא חל כלל אח"כ ראיתי בר"ן שבועות (רפ"ג ד' רצ"ה א') שכתב ואע"פ שהשבועה חלה לדברי ריב"ב אף בנשבע לבטל המצוה כן מוכח בפרקין עכ"ל ולא ידעתי היכן רמיזא כן בפרקין. (* ועיין לעיל שהקשה גם על התוס' בזה) ולפ"ז י"ל דמ"ש רש"י הטעם דחכם עוקר הנדר מעיקרו היינו דלישנא דרבא משמע דעלתה שנייה תחתיה דיש לשניי' כל דיני שבועה אף לקרבן ובזה יקשה הא כשנשבע השנייה היה נשבע לקיים המצוה דלא חלה לענין קרבן משום דליתא בלאו והן וביותר למ"ש רש"י במכות שם גבי שבועה שלא אחרוש דלא חייל דנפקא לן מלהרע או להטיב מבואר דס"ל לרש"י דאפילו לענין הלאו דלא יחל ממעטינן מלהרע או להטיב דלא כהר"ן הנ"ל. מש"ה צריך לטעם דחכם עוקר נדר מעיקרו ואם היה אז נשבע שבועה (* שלא) אוכל ואח"כ נשבע על הראשונה היה חלה השנייה (*אם נשאל על הראשונה) דלא מקרי לבטל המצוה דהא חכם עוקר נדר מעיקרו ובטלה הראשונה מעיקרא וחלה השנייה שבועה שאוכל וא"כ מקרי איתא בהן. ובכה"ג בהפרת בעל לא חל השנייה לענין קרבן דאילו נשבעת השנייה שבועה שאוכל לא חל משום נשבע לבטל המצוה ואף לאחר הפרה על הראשונה לא חל וא"כ גם שלא אוכל לא חייל דליתא בהן. אבל לענין לאו דבל יחל דלא בעינן שיהא איתא בהן להר"ן הנ"ל י"ל דחייל גם בהפרת בעל דנהי דא"א חע"א מ"מ מתלי תלי דכשיפקע הראשון חל השנייה (* כמו בעלמא):
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sotah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sotah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..02619f8740b16ab699811ec0c4efa7273e17706c
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sotah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt	
@@ -0,0 +1,290 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sotah
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה סוטה
+Vilna, 1908-1909
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה סוטה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ב] <b>תי"ט ד"ה המקנא. שיכול לפרש הבא לקנאות. </b>כההיא דריש ביצה משנה ב' השוחט חיה ועוף כמ"ש הר"ב שם:
+[אות א] <b>הר"ב ד"ה ע"פ ע"א. נאסרה בסתירה כו'. </b>וכן לשון רש"י ז"ל. ומשמע לכאורה דלר"י אינה נאסרת ע"פ ע"א וע"פ עצמו. אבל ברמב"ם (פכ"ד מהל' אישות ופ"א מהל' סוטה) דע"פ עצמו אסורה עליו ואינה שותה וכמ"ש התי"ט (ד"ה רי"א):
+[אות ג] <b>שם בתי"ט סד"ה רבי יהושע כו'. ואז יועיל הקינוי כו'. </b>עדיין ק' הא באמת ההלכה כר"י אלא דראוי לחוש לדברי ר"י בר"י. וא"כ אף בזמן מי המרים ואף אם תסתתר הא הב"ד לא ישקו אותה כיון דההלכה דבעי' שגם הקינוי ע"פ שנים ולא תהא לה תקנה וצ"ע (ואף שאפשר לקנאות לה שנית ע"פ עדים אך דברי התי"ט לא יצדקו):
+
+Mishnah 2
+
+[אות ד] <b>בהר"ב ד"ה כיצד מקנא. בגמ' מפרש. </b>בגמ' פרכי' הא גופי' קשיא אמרת א"ל בפני ב' אל תדברי אלמא דבור סתירה הוא והדר תני דיברה עמו עדיין מותרת לביתה ולזה מתרצי הכי קאמרי' וכו' ובתוס' ד"ה הא גופא קשי' תימא לר' אמאי לא נקט הפירכא כיצד מקנא לה כיצד אין מקנא מיבעי ליה כדפרכי' בריש מכות אין העדים נעשים זוממים מיבעי ליה. ובעניי לא הבנתי קושייתם בזה דהא אם אל תדברי הוי מקרי קינוי הוה מתני' כפשטא וקאמר כיצד מעשה הקינוי ומפרש דאומר לה אל תדברי. ואחר הקינוי זו יש חילוק אם דברה עמו עדיין מותרת לביתה ואם נסתרה אסורה לזה פריך רק בממנ"פ דאם אל תדברי נחשב לקינוי ע"כ דדיבור הוי כמו סתירה א"כ אם דברה תתסר כמו בנסתרה ואדרבא הכי פריך אלמא סתירה. היינו מדקתני כיצד מקנין מוכח דהוי קינוי אלמא דדיבור הוי כמו סתירה והדר תני וכו' (* כ"מ ואף שדומה לתירוץ התוס'. אך לא יצטרך לסב' דלשון נקי ולומר דהדיבור הוא סתירה. הרי בפשוטה הא הוא קינוי. ואפשר כוונת רבינו שאינו דומה לריש מכות. כי שם לא נזכר כלל מנידון עשיית זוממים וראי' שבשם הקשה הגמ' ועוד אבל בכאן הרי נזכר שהקינוי הוא טוב אם נסתרה ולא יצטרך לס' הירושלמי שהביא תוס' כנ"ל בכוונת רבינו). <b>ובהא </b>דמסקי' דבאמר לא תדברי ונסתרה דטהורה לביתה ק' לי למה דמבעי בסוגיא דכ"ה א' עוברת על דת אם רשאי לקיימה והיינו ע"כ אף בלא התרו בה מדאמרי' עלה ת"ש ואלו שב"ד מקנין וכו' עבדי ב"ד מלתא דדלמא לא ניחא ליה לבעל. א"כ מוכח דאפי' בלא קינוי והתראה תהא אסורה לבעל. וא"כ תקשה משנתינו דאל תדברי ונסתרה דמותרת לביתה הא בלא קינוי כלל תתסר בנסתרה דעברה ע"ד דאיסור יחוד דאורייתא ובכל קינוי וסתירה דשתתה ונקתה טהורה אף דמ"מ עברה ע"ד בסתירה צ"ל דעוברת ע"ד דאסורה דחיישינן שזנתה אבל ע"י בירור שלא זינתה מותרת וכמ"ש המ"ל פ"ב ה"א מהל' סוטה לענין כתובה אבל מ"מ הכא בלא קינוי דאין משקין אותה וליכא בירור תתסר על הסתירה מדין עע"ד. וכן הא דקי"ל בכל דוכתא דאין אוסרים על היחוד והא מבעי לן בעע"ד אם רשאי לקיימה וצ"ע (אפשר ליישב ועי' בתשובת רבינו סי' קי"ד בענין עע"ד):
+[אות ה] <b>שם בהרע"ב ד"ה ואם מת כו'. קודם שישקנה חולצת ולא מתיבמת). </b>וצרתה או חולצת או מתייבמת. ודוקא בקינוי וסתירה לחוד אבל בנבעלה ודאי היא וצרתה פטורים לגמרי דטומאה כתיבה בה כעריות (תוס' והרא"ש והרמב"ם). אבל לדעת הראב"ד דאין חילוק בין סוטה ודאי או סוטה ספק דבשניהם היא או צרתה חולצת ולא מתייבמת. ובנ"י פ"א דיבמות (ד"ב ב') אההי' דצרת סוטה אמר המחבר ברצון מיירי באשת ישראל. ובאשת כהן שנאנסה צ"ע אם צריכה חליצה. ובב"ש (סי' קע"ג סק"י) תמה דודאי אונס בכהן הוי ג"כ טומאה כדאיתא ביבמות (דנ"ה) וא"צ חליצה. ואני העני בעניי לא ידעתי. הא בסוגיין אמרי' אלא מעתה אשת כהן שנאנסה ויש לו אח חלל לא תתייבם ולהב"ש הא באמת אף מחליצה פטורה דהוי כסוטה אשת ישראל ברצון. וצע"ג:<br><b>ולגבי </b>בועל אם אחיו נשא אותה ולו אשה אחרת ומת לחד תירוצא דתוס' יבמות (ד"ג ב') ד"ה לפי אמרי' לגבי בועל נמי טומאה כתיב בה כעריות והיא וצרתה פטורים מחליצה אבל לא מפטרא צרת צרתה כיון שלא שייך צרת צרתה לגבי בעל אין לנו להחמיר בטומאה דבועל יותר מטומאה דבעל. ולחד תירוצא שם לגבי בועל לא אמרי' טומאה כתיב כעריות כיון דנכתב רק עשה וחולצת ולא מתייבמת:
+
+Mishnah 3
+
+[אות ו] <b>תוי"ט ד"ה ושבאו עדים. מסתברא דה"ה לעד אחד. </b>וכ' במ"ל דהיינו לענין דינא דמתני' דע"א נאמן אפי' אחר ששתתה אבל לענין מ"ש הר"ב דאין המים בודקים באשה שיש בה עדים שנטמאת זהו רק בב' עדים אבל לא בע"א (* ועדות שקר אינו דאימור יש עדים במדה"י עיין שם):
+[אות ז] <b>בהר"ב ד"ה רבי יהודה. מתוך שאיסור קל הוא. </b>לפ"ז נראה דאם פרסה נדה מותר לו להתייחד עמה כיון דאסורה לו ג"כ משום נידה דאיסורו חמור. אולם כפי מה שהשיבו חכמים לר' יוסי דנדה יש היתר לאיסורו לא תקיף יצרו משא"כ בסוטה. א"כ בכל ענין אסור להתייחד עמה. ובאמת קשה לי על ר"י דיליף מק"ו ולפי המסקנא יליף ר' יהודה מקרא דוהביא האיש את אשתו. אבל עכ"פ בתחלה דדן ר"י מק"ו מנידה וכן לפי"מ דאמרינן דרבנן השיבו דאיסור לאו קיל בעיניו הא תוס' הקשו אההי' דאר"י נדה שהיא בכרת בעלה נאמן עליה. הא יחוד עריות דאורייתא ומנ"ל דנידה שרי ביחוד. ותירצו דדוקא יחוד דעריות דאין להם היתר דומי' דבן עם אמו עיי"ש. א"כ דכל עיקרו דנדה דמותר ביחוד הוא רק מהאי טעמא דיש לה היתר א"כ בסוטה דאין היתר אין ראיה מנידה ודמי לשאר עריות. וצע"ג:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות ח] <b>הר"ב ד"ה שוברת כתובתה כו'. מקרעת כתובתה. </b>ויכול לכוף אותה שתחזיר לו הכתובה ע"י שמעכב אותה בגט. שמעכב הגט אצלו עד שתחזיר לו הכתובה תוס' (בפשוטו נראה דאם כותבים שובר או במקום שא"כ דכופין אותו ליתן גט. וע' תוס' זבחים (ב' ע"ב ד"ה סתם כו'). ואפשר דכוונתם דאם שניהם מתרצים אין הב"ד כופין ואין חוששין שמא תבעל לו ומהני' הפרשה. וע' בת' הרשב"א (סי' תת"ב). אמנם נראה דאין ראיה מהכא דיכול לומר אתן לה גט ע"מ שתחזיר לי הנייר דמהני כדאיתא בגיטין (דע"ה ע"א) ושיחזיק הגט בידו ולא יהיה לה ראיה על הגירושין עד שתחזיר לו הכתובה אבל במחזירה לו הכתובה או בשובר למ"ד כ"ש א"י לעכב ראייתה וכופין אותו ליתן לה ראייה על הגירושין. או שהב"ד כותבים לה ראיה שנתגרשה ומיירי הכל ברצונו לגרשה ומדוקדק היטב לישנא דתוס' שמעכב הגט אצלו וכו'). ואולם בסוגיין מוקי הכי למתני' במקום שאין כותבין כתובה כדי לדחות שלא להוכיח דכותבין שובר אבל למאי דקיי"ל כותבין שובר כמ"ש הר"ב בפרק בתרא דב"ב (מ"ו) א"כ משנתינו גם במקום שכותבין כתובה. וצ"ע על הר"ב בזה:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות ט] <b>תי"ט ד"ה וכן. הכא ז' יומי. גמ'. </b>אף דמצינו כמה פעמים דדייקינן והא וכן קתני דמשמע דוכן היינו דלגמרי דומין. באמת אלו היה תנן הכא סתם וכן לענין הטובה היה במשמע לכל דבר אבל כיון דפירש במתני' מרים המתינה. הוי כאומר דלענין זה דנותנים לו שכר מעין הטובה. ת' מהרי"ט ח"ב חאה"ע (ס"ס מ"ד):
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות י] <b>תוי"ט ד"ה חדשה. כלי שאמרתי לך כבר. </b>וקשה לי דא"כ לא לכתוב כלל חרס רק בכלי ונדרוש בכלי שאמרתי לך ומאי ניהו מצורע ונדע כ"ח וחדשה:
+[אות יא] <b>בא"ד ולפיכך ל"ק. </b>בודאי האמת כן הוא ופשוט דלמסקנא דטעמא דר"י מדרשא דבכלי. קפיד הכתוב רק על הכלי. אבל לענין המים אין ללמוד לדמותו למצורע דלבעי מים חיים. אבל מ"מ נלע"ד דבמתני' ל"ג חדשה דהכי משמע מדמביא עלה דמתני' תנא פיילי ש"ח חדשה דברי רבי ישמעאל מ"ט דר"י וכו' משמע דבברייתא נזכר יותר ממתני' דבמתני' קתני רק פיילי ש"ח. ומביא עלה ברייתא דר"י דקתני ג"כ חדשה. וגם הא לס"ד דלטעמא דר"י מגז"ש דמצורע אמרי' עלה ה"נ דבעי מים חיים דאמר ר' יוחנן מי כיור ור"י כו' והא מ"מ יקשה על מתני' טעמא מאי דבעי' חדשה דאם מגז"ש ליבעי ג"כ מים חיים אע"כ דל"ג חדשה במתני':
+
+Mishnah 3
+
+[אות יב] <b>תוי"ט ד"ה ואינו כו'. דאורחיה הוא. </b>דאתי [את כצ"ל] לרבות צוואות וקבלות:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות יג] <b>תוי"ט ד"ה זה הכלל. ומדייק מדקתני ולא היתה אסורה וכו'. </b>בסוגיא שלפנינו אינו מדייק כלל מזה ומביא ההוכחה מהרישא ולא על מאחר שתתגרש וכו' ואח"כ יחזירנה וכו' הא יחזירנה ותטמא ה"נ דמתנה. והיינו דמתני' קאמר דהכל שוים דאפי' לר"מ אינו מתנה על הזנות שאחר שתתגרש ואח"כ יחזירנה אבל על הטומאה דאחר שיחזירנה מתנה. והיינו כפירש"י במתני' שהביא התי"ט בדיבור הקודם. ובאמת הגירסא בפנינו בזה שהביא הש"ס זה ופשוט האיבעי'. ואח"כ יחזירנה (ורק במתני' קתני ואח"כ החזירה) ואולי באמת זהו ברייתא ופושט מברייתא ולא ממתני' דבמתני' פירשו כמ"ש התוי"ט בדיבור הקודם דהוא מלתא באפי נפשיה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות יד] <b>תוי"ט ד"ה רבי אומר כו'. ורבי לא אתי אלא כו'. </b>ונ"ל שכן דעת תוס' במ"ש (דף כ' ע"ב ד"ה ה"מ ר"ע) כו' ועוד איכא למ"ד בפ"ק דבמתנוונה פליגי עכ"ל. ואי איתא דס"ל כפירש"י גם לאידך מ"ד דס"ל דלכ"ע מתנוונה א"א לאוקמי כרבי דהא לר' סופה מתה כאותה מיתה וחכמים דהכא לא ס"ל כן. אלא ע"כ דס"ל דלהך מ"ד רבנן ור' לא פליגי כלל. ודו"ק: 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות טו] <b>תי"ט ד"ה וחלוצה. ואמאי אצטריך קרא למעוטינהו. </b>במ"ל כ' דמזה ליכא קושיא דהא אצטריך קרא כיון דמה"ת ליכא איסור בבא על ארוסתו בבית חמיו. אבל עיקר הקושיא ממתני' ג' דאמאי סברי רבנן דמעוברת חבירו שותה הא בא עליה ביאת איסור מדרבנן ואינו מנוקה מעון:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות טז] <b>בהר"ב ד"ה שאינה ראויה לילד כו'. שאין לו בנים. </b>אף שנשא אשה אחרת אחר הקינוי מ"מ בשעת הקינוי לא היתה ראויה לשתות. ובהיפוך אם הי' לו בשעת הקינוי אשה ובנים ומתו אחר הקינוי כבר נראית לשתות כ"כ תוס' בשם ירושלמי ובמ"ל נסתפק אם גם באיסור דאורייתא כגון שנעשה פצוע דכה אחר הקינוי אם שותה:
+
+Mishnah 4
+
+[אות יז] <b>בהרע"ב ד"ה חוץ מן הקטן כו'. ולי נראה כו'. </b>ולענ"ד שכן מוכח דעת התוס' יבמות (דף נ"ח ע"ב ד"ה ע"י גלגול) עיי"ש:
+
+Mishnah 5
+
+[אות יח] <b>תוי"ט ד"ה לא להשקותה. ומשמע דחרש ושוטה. </b>בחרש דהוא אינו מדבר ואינו שומע באמת מצד מום אינו משקה כיון דאינו מדבר ולא עדיף מאלם דאינו משקה:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות יט] <b>תוי"ט ד"ה ואלפים כו'. וכן פירש"י. </b>והרמב"ם (פי"ג מהל' שמיטה) כ' דמגרשי העיר היה ג' אלפים אלף הראשונה שמחוץ לעיר למגרש ואלפיים שמודדים חוץ למגרש לשדות וכרמים:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות כ] <b>במשנה ולא לפוסלה מכתובתה אלא שלא תשתה. </b>תמוה לי הא לב"ה דמת בעלה עד שלא שתתה אינה נוטלת כדאיתא במתני' (ב' פ"ד) הרי אף דבקינוי וסתירה לא אפקה עצמה לעצמה דהא היתה בת שתיה. מ"מ ע"י קינוי וסתירה הוי ספק זינתה וכ"ז שלא נתברר ע"י שתיה אין לה כתובה מספק. א"כ ה"נ מה בכך דהנך ה' נשים א"נ בעדותן דל עדותן מהכא הא עכ"פ כיון דאינה שותה ולא נתברר טהרתה. מספק אין לה כתובה. וכן בירושלמי בעי על כל ע"א בטומאה אמאי נאמן להפסיד כתובתה ומשני כיון דהאמינה תורה כבי תרי ממילא אין לה כתובה ומדמה לע"א שמעיד שהוא חלב ואח"כ התרו בו דלוקה. ומאי צריך לזה הא כיון דבע"א דטומאה אינו משקה אותה ממילא בלאו הימנותא דעד לענין כתובה אין לה כתובה מספק דבקינוי וסתירה הפסידה כתובתה כ"ז שלא נתברר ע"י השקאה. והרמב"ם (ספ"א מסוטה) כ' כל סוטה שאמרנו שאינה שותה וכו' ותצא בלא כתובה שהרי נאסרה בקינוי וסתירה והשתיה שתתירה נמנעה שהרי יש בה עד עכ"ל. משמע דבאמת מה"ט בע"א דטומאה מפסדת כתובתה. וא"כ קשה אף בה' נשים אלו כיון דע"י עדותן אינה שותה ממילא אין לה כתובה. ורציתי לדחוק דבקינוי וסתירה דהפסידה כתובה היינו מספק. ואם תפסה כיון דהוי תפיסת ברי מהני ורק בע"א בטומאה דנעשה העד כב' וכדאיתא בירושל' הנ"ל. ובאמת במתו בעליהם עד שלא שתו מהני תפיסתן. וא"כ י"ל דמה דקתני במתני' בה' נשים לא לפוסלה מכתובתה היינו שאין מאמינים אותן לדמן לודאי נטמאה כמו ע"א דטומאה ולא מהני תפיסתה אלא דהוי כלא העידו כלל ורק מטעם ספק אין לה כתובה ומהני תפיסתה (עי' תוס' לעיל כ"ה ע"ב ד"ה בה"א כו' ודו"ק). אולם ברמב"ם הט"ו כ' אף ה' נשים ששונאות וכו' אבל לא להפסידה כתובתה אלא נוטלת כתובתה ויוצאה עכ"ל וצ"ע:
+[אות כא] <b>בהר"ב ד"ה אני ראיתי כו'. באותה סתירה כו'. </b>וכן לשון רש"י. ומזה דקדק הב"ש דוקא שמעיד דנטמאת באותה סתירה שיש עדים עליה דרגלים לדבר שהאמת אתו. אבל אם מעיד דנטמאת אח"כ א"נ. אבל הרמב"ם כ' ובא ע"א והעיד עליה שנבעלה בפניו עם זה שקנא לה עמו וכו':
+
+Mishnah 3
+
+[אות כב] <b>הר"ב ד"ה כל עדות. מדאיצטריך קרא. </b>ובתוס' ריש מסכתי' דב"ב כתבו אבל קשי' דגבי שבועת העדות כתיב והוא עד ומחייבים אפילו א' כדתנן כפר א' והודה א' הכופר חייב וכו'. וקשה לי הא הך קושיא לא אלימא כ"כ די"ל דוהוא עד היינו שמשביע ב' עדים. אם לא יגיד היינו אף א' מהם לא יגיד. ואמאי לא האלימו קושייתם יותר מהאי דפ"ד דשבועות (דל"ב) במשביע ע"א דתלי' בגורם לממון. וכן בע"א דסוטה לכ"ע חייב. והא מ"מ והוא עד כתיב דהיינו שנים דוקא. ובעיקר קושייתם נלע"ד דהא דאמרי' הא כ"מ שנאמר עד הוא שנים. לא דמיירי רק בשנים רק דסתם עד שייך על ע"א וכן על ב' אלא דהכא דגבי סוטה דע"כ רק הד[א] מלתא משמע אם ע"א והיינו דליכא עדות כלל וקרא קאמר ועד אין בה. היינו דאינו נאמן בה וא"כ פירושו רק ע"א (או) אם דעד אין בה היינו שנים וקרא קאמר דאם אין ב' עדים אלא א' והיא לא נתפסה אסורה. וגלי קרא דע"א נאמן. בזה כיון דלמדנו מלא יקום ע"א הא עד סתם גם ב' במשמע נקטי' יותר הקרא בפשוטו דעד אין בה היינו דאין בה שנים ממה דנפרש דעד הוא א' ולדחוק דאין בה היינו דאינו נאמן בה אבל בקרא דוהוא עד מפרשי' בין ע"א ובין ב' עדים והוא נכון מאד לענ"ד בעזה"י. ויעויין ברש"י בב"ק (דנ"ו א' ד"ה אם לא יגיד וכו') ועוד קי"ל כ"מ שנאמר עד הרי כאן ב' עדים וכו' ותמוה לי איך נקט רש"י לקושטא דמלתא הטעם דהוא עד היינו ב' אמאי ע"א חייב היכי דמועיל הגדתו הא הקרא חייב רק בב' עדים וצ"ע (ואולם בסנהדרין ד"ל ע"א ואב"א קרא דכתיב והוא עד וכו' משמע להדיא דבאמת הקרא מיירי בב' עדים ומוכרח לתירוצא דתוס' דילפינן מיני' דה"ה בע"א היכי דהיה מועיל בעדותו):
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות כג] <b>תוי"ט ד"ה פרשת סוטה. ובספרי אמרינן כו'. </b>וקשה לי הא בפשוטו אי לא כתיב קרא להתיר הוי ילפינן סוטה וגם וידוי מעשר בג"ש דאמירה אמירה מלוים אלא דלבתר דכתיב קרא בסוטה להתיר בכל לשון שוב ילפי' מעשר מסוטה ולא מלוים דילפי' יותר אמירה סתם מאמירה סתם משא"כ לוים דכתיב עניה ואמירה והכי מצינו דגבי שבה"ע צריך לימוד דבכל לשון דלא נלמוד קול קול ממשה כמ"ש תוס' והעתיקו התי"ט. ואילו במתני' ג' ד"ה מה עני' כ' בשם תוס' הא דלא ילפינן בלוים קול קול משבה"ע דעני' וקול גמר מעניה וקול ואין דנין עני' וקול מקול גרידא. ותיקשי ג"כ אמאי צריך ריבוי בשבועת העדות הא ממילא לא הוי ילפינן קול קול ממשה דלא ילפינן קול גרידא מקול ועני'. אלא ודאי דבלא ריבוי' הוי ילפי' ג"כ קול גרידא. אלא היכי דאיכא למילף קול מקול. או קול ועניה. מקול ועני' עדיף יותר למילף קול ועניה מקול גרידא. ה"נ י"ל לענין אמירה:
+[אות כד] <b>שם ד"ה ותפלה כו'. כמ"ש שם פרק ו' מ"ה. </b>כפי מ"ש התי"ט שם וזהו מדברי התוס' דפירכת הש"ס קדושה ואבדלתא מושבע ועומד מהר סיני הוא. היינו נהי דקידוש דאוריי' מ"מ עכ"פ יין לאו דאורייתא ע"ש. א"כ מהתם לא נשמע כלל דקידוש דאו'. דדלמא באמת פירכת הש"ס דכל עיקרו דקידוש. וכי מושבע ועומד מה"ס הוא אבל באמת א"צ כלל לראי'. דהא להדיא איתא בברכות (דף כ"א) נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה. ובתוס' בשמעתין כ' ועוד דהתם (ברכות דכ"א) משמע דקידוש דאורייתא. וכוונו לראי' הנ"ל. ואח"כ כתבו והכי משמע נמי בריש מס' נזיר וכו':
+
+Mishnah 2
+
+[אות כה] <b>בהרע"ב ד"ה פרשת משוח מלחמה. </b>כן ציין גם רש"י ז"ל. אבל מדברי תוס' (ר"פ דלקמן) הובא בתי"ט שם מבואר דהגיר' במתניתין כמו שלפנינו משוח מלחמה:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות כו] <b>תוי"ט ד"ה עשר תעשר כו'. ומשנינן מצוה שאני. </b>לכאורה ק' הא במתניתין (פ"ב דסנהדרין מ"ב) ס"ל לת"ק דמלך לא חולץ ולא מייבם ור"י ס"ל דאם רצה לחלוץ או לייבם זכור לטוב. ופרכי' שם על ר"י הא מלך שמחל ע"כ אין כבודו מחול. ומשנינן מצוה שאני א"כ לת"ק אפילו במקום מצוה לא. וראיתי במהרש"א בסנהדרין די"ט ע"ב שהקשה כן. וכ' בחד תירוצא דבאמת מתני' דהכא כר"י (ומ"ש שם דלפ"ז הלכה כר"י קשה לי הא הוי סתם ואח"כ מחלוקת. ואף אם אמרי' דגם בב' סדרים אין סדר למשנה. מ"מ עכ"פ הוי ספק שמא הוי סתם ואח"כ מחלוקת) ולפ"ז יקשה על פסק הרמב"ם דפסק למתני' דהכא ופסק ג"כ כת"ק דר"י דמלך לא חולץ ולזה צ"ל כתירוצא א' דמהרש"א שם דבמקום כבוד התורה לכ"ע יכול למחול על כבודו. אלא דמ"ש המהרש"א ליישב בזה דברי תוספות (דסנהדרין שם) במה שהקשו מההי' דכתובות (דף י"ז.) לא ידעתי דמה הועיל בזה דהא בכתובות דכבוד הכלה הוי, כמו מצוה ומה חילוק בין מצות חליצה ובין מצות כבוד הכלה וצ"ע (כ"מ ולא זכיתי להבין כוונת רבינו בזה. הא המהרש"א אינו מיישב דברי התוס' בסנהדרין ולכן שמתי התיבות דסנהדרין שם בין חצאי לבנה. ולפענ"ד כן קושית רבינו על המהרש"א דבמה שתירץ על תוס' דלכן לא הקשו בכאן בסנהדרין מטעם דכבוד התורה גדול א"כ כ"ש דמכתובות אין קושי'. וגם אליבא דאמת לסברת התוס' בתירוצם חליצה דומה לתורה. וד"ל):
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות כז] <b>במשנה ואחד המרכיב. </b>אף היכא דא"צ לחזור משום עיקר האילן כגון דנטע לסייג ולקורות חוזר משום ההרכבה. גמרא:
+
+Mishnah 3
+
+[אות כח] <b>בהרע"ב סד"ה והמחזיר. כתיב אשה חדשה. </b>והא דכתיב גבי בית חדש י"ל ג"כ דממעט מי שמכר בית וחזר ולקח ממנו וע' במ"ל:
+[אות כט] <b>תוי"ט ד"ה אלמנה לכ"ג. וכדאיתא בגמ'. </b>באמת בגמ' לא אמרו כן על המתני' דהא במתני' לא קתני טעם משום ולא לקחה (וי"ל דבאמת הטעם משום הא הירא מעבירות שבידו כדנקטה לה ר' יוסי מ"ה. אלא דקדקו כן על הברייתא דקתני ולא לקחה פרט לאלמנה לכ"ג וכו' לימא דלא כריה"ג וכו' אפילו תימא כריה"ג כדרבה. אלא דמ"מ לפי (שינויא) דהגמרא הנ"ל כתב הרע"ב לפרש כן במתני' דטעמו משום ולא לקחה. והתי"ט ביאר דמ"מ אתי' אפילו כריה"ג. ואולם מה דפשיטא ליה כך להתי"ט מספקא לי למה דצידדו התוס' יבמות (ד"י ע"א ד"ה לר"י נמי). דאפשר דאסור לקדש מדרבנן שמא יבעול עי"ש א"כ צ"ל דמה דמשנינן הכא כדרבה. אף דמ"מ אסור מדרבנן לריה"ג אף בשביל עבירה (אינו) חוזר מ"מ הברייתא דנקט לה בדרך פי' הקרא דולא לקחה נקט שפיר דהקרא בא למעט אלמנה לכ"ג בקידש לחוד. אבל במתני' דהכא דנקט גוף הדין אלו שאין חוזרים (אם איתא דטעמא דמתני' משום ולא לקחה א"כ באם אשתו זו כשירה לו אלא שלקח אחרת שהיא אלמנה חוזר) והא באמת מ"מ לדינא אינו חוזר משום דעבירה דרבנן בידו ואיצטרך לומר דמתני' דלא כריה"ג (כ"מ ומחמת שקשה לי להבין דברי רבינו בזה. לכן מה שלפענ"ד שיבוש שמתי בין ב' חצאי לבנה. ולא רציתי לשלוח ידי. והלומד ילמד בטוב לפי שכלו):
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות ל] <b>בתוי"ט ד"ה וחלוצה כו'. אשגרת לישן הוא כו'. </b>ובחידושי ריטב"א (רפ"ג דמכות) כ' ואפשר דמה דאמרינן עבירה א"ב היינו מה דלית לי' אסמכתא בקרא לאפוקי חלוצה דהוי כעין דאורייתא וכ' שם וכ"כ ר"מ הלוי ז"ל:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות לא] <b>תי"ט ד"ה רבי יהודה כו'. ואדרבה נמצא להתו' בהיפוך כו'. </b>ע' בכפות תמרים חדושי הלכות לפרק לולב הגזול (בדף ל"ו ע"ב בתוס' ד"ה כל דין וכו') שכתב דמדברי תוספות דלשם סייעתא לדברי הכ"מ עיי"ש:
+[אות לב] <b>בא"ד. ועי' מ"ש במשנה ה' פ"ז דתמורה. </b>כצ"ל:
+
+Mishnah 2
+
+[אות לג] <b>בהר"ב ד"ה לעיר שאין כו' אלא לעיר שיש כו'. </b>בתוס' ב"ב (דף כ"ג ע"ב) הניחו בתמיה כיון דהתם משמע דטעמא דקרא והי' העיר הקרובה משום דאזלינן בתר קורבא דמוכה דמשם בא ההורג א"כ הכא אמאי מודדים מעיר שיש בה ב"ד הא מוכח דההורג בא מעיר הקרובה שאין שם ב"ד:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות לד] <b>במשנה אעפ"י שאינו איתן כשר. </b>בספרי דריש לה מדכתיב בסיפא דקרא הנחל סתם לאשמעינן אע"פ שאינו איתן וע' בת' חכם צבי (סי' ל"ב):
+[אות לה] <b>בתוי"ט ד"ה ואיתן. אבל רש"י מפרש כו'. </b>וכן נראה דעת הרשב"ם בבא בתרא (דף נ"ה ד"ה הנחל כו'). ובהר"ש והרא"ש (רפ"ב דפיאה) עיי"ש. ובפסחים (דף נ"ג ע"א) סי' לנחלים קנים נ"מ לנחל איתן משמע כהרמב"ם ועיין במהרי"ק שורש ק"ך:
+
+Mishnah 6
+
+[אות לו] <b>במשנה זקני אותה העיר. </b>בהרמב"ם וב"ד של אותה עיר עם כל זקניה אפילו הן מאה כולן רוחצים כו' וכתב בכ"מ שכן שנינו בספרי וכל זקני העיר אפי' הן מאה. ולזה תמוה דלא הביא מתני' דהכא הכתוב כהוייתו. וכל זקני. ואמאי השמיטו תיבת וכל וע' בבאר שבע בחי' להוריות (ד"ג ע"ב ד"ה ה"נ מסתברא): ובברייתא בגמ' איתא וכל זקני:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות לז] <b>במשנה וע"א אומר לא ראית. </b>בב"י חוה"מ (סימן כ"ט מחוד' ה') כ' וז"ל. וכ' המרדכי בהגהות סנהדרין בשם בעל העיטור דאע"ג דתנן (פ"ב דעדיות) לא ראינו אין ראיה היינו היכי דאיכא למימר זה ראה וזה לא ראה אבל היכי דתרוייהו כי הדדי כי אמר האחד לא ראיתי הוי כאומר לחבירו לא ראית. והכי תנן בפ' עגלה ערופה דע"א אומר ראיתי וע"א אומר לא ראיתי הו"ל הכחשה עכ"ל. נראה דהיה לו הגירסא במתני' דהכא לא ראיתי:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+
+
+Mishnah 14
+
+
+
+Mishnah 15
+
+[אות לח] <b>הר"ב ד"ה משמת רבי. תלמידיו כו' וכתבו זה במשנה. </b>והרמב"ן בחי' ע"ג (דל"ז ע"א) כ' ונראה שהי' תוס' שהוסיף בר קפרא או לוי במתני' וכו':
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sotah/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sotah/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..95c895130b0bb81985aaaa721fa9ec5a1342265a
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sotah/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,293 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sotah
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה סוטה
+merged
+https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Sotah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1908-1909
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה סוטה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ב] <b>תי"ט ד"ה המקנא. שיכול לפרש הבא לקנאות. </b>כההיא דריש ביצה משנה ב' השוחט חיה ועוף כמ"ש הר"ב שם:
+[אות א] <b>הר"ב ד"ה ע"פ ע"א. נאסרה בסתירה כו'. </b>וכן לשון רש"י ז"ל. ומשמע לכאורה דלר"י אינה נאסרת ע"פ ע"א וע"פ עצמו. אבל ברמב"ם (פכ"ד מהל' אישות ופ"א מהל' סוטה) דע"פ עצמו אסורה עליו ואינה שותה וכמ"ש התי"ט (ד"ה רי"א):
+[אות ג] <b>שם בתי"ט סד"ה רבי יהושע כו'. ואז יועיל הקינוי כו'. </b>עדיין ק' הא באמת ההלכה כר"י אלא דראוי לחוש לדברי ר"י בר"י. וא"כ אף בזמן מי המרים ואף אם תסתתר הא הב"ד לא ישקו אותה כיון דההלכה דבעי' שגם הקינוי ע"פ שנים ולא תהא לה תקנה וצ"ע (ואף שאפשר לקנאות לה שנית ע"פ עדים אך דברי התי"ט לא יצדקו):
+
+Mishnah 2
+
+[אות ד] <b>בהר"ב ד"ה כיצד מקנא. בגמ' מפרש. </b>בגמ' פרכי' הא גופי' קשיא אמרת א"ל בפני ב' אל תדברי אלמא דבור סתירה הוא והדר תני דיברה עמו עדיין מותרת לביתה ולזה מתרצי הכי קאמרי' וכו' ובתוס' ד"ה הא גופא קשי' תימא לר' אמאי לא נקט הפירכא כיצד מקנא לה כיצד אין מקנא מיבעי ליה כדפרכי' בריש מכות אין העדים נעשים זוממים מיבעי ליה. ובעניי לא הבנתי קושייתם בזה דהא אם אל תדברי הוי מקרי קינוי הוה מתני' כפשטא וקאמר כיצד מעשה הקינוי ומפרש דאומר לה אל תדברי. ואחר הקינוי זו יש חילוק אם דברה עמו עדיין מותרת לביתה ואם נסתרה אסורה לזה פריך רק בממנ"פ דאם אל תדברי נחשב לקינוי ע"כ דדיבור הוי כמו סתירה א"כ אם דברה תתסר כמו בנסתרה ואדרבא הכי פריך אלמא סתירה. היינו מדקתני כיצד מקנין מוכח דהוי קינוי אלמא דדיבור הוי כמו סתירה והדר תני וכו' (* כ"מ ואף שדומה לתירוץ התוס'. אך לא יצטרך לסב' דלשון נקי ולומר דהדיבור הוא סתירה. הרי בפשוטה הא הוא קינוי. ואפשר כוונת רבינו שאינו דומה לריש מכות. כי שם לא נזכר כלל מנידון עשיית זוממים וראי' שבשם הקשה הגמ' ועוד אבל בכאן הרי נזכר שהקינוי הוא טוב אם נסתרה ולא יצטרך לס' הירושלמי שהביא תוס' כנ"ל בכוונת רבינו). <b>ובהא </b>דמסקי' דבאמר לא תדברי ונסתרה דטהורה לביתה ק' לי למה דמבעי בסוגיא דכ"ה א' עוברת על דת אם רשאי לקיימה והיינו ע"כ אף בלא התרו בה מדאמרי' עלה ת"ש ואלו שב"ד מקנין וכו' עבדי ב"ד מלתא דדלמא לא ניחא ליה לבעל. א"כ מוכח דאפי' בלא קינוי והתראה תהא אסורה לבעל. וא"כ תקשה משנתינו דאל תדברי ונסתרה דמותרת לביתה הא בלא קינוי כלל תתסר בנסתרה דעברה ע"ד דאיסור יחוד דאורייתא ובכל קינוי וסתירה דשתתה ונקתה טהורה אף דמ"מ עברה ע"ד בסתירה צ"ל דעוברת ע"ד דאסורה דחיישינן שזנתה אבל ע"י בירור שלא זינתה מותרת וכמ"ש המ"ל פ"ב ה"א מהל' סוטה לענין כתובה אבל מ"מ הכא בלא קינוי דאין משקין אותה וליכא בירור תתסר על הסתירה מדין עע"ד. וכן הא דקי"ל בכל דוכתא דאין אוסרים על היחוד והא מבעי לן בעע"ד אם רשאי לקיימה וצ"ע (אפשר ליישב ועי' בתשובת רבינו סי' קי"ד בענין עע"ד):
+[אות ה] <b>שם בהרע"ב ד"ה ואם מת כו'. קודם שישקנה חולצת ולא מתיבמת). </b>וצרתה או חולצת או מתייבמת. ודוקא בקינוי וסתירה לחוד אבל בנבעלה ודאי היא וצרתה פטורים לגמרי דטומאה כתיבה בה כעריות (תוס' והרא"ש והרמב"ם). אבל לדעת הראב"ד דאין חילוק בין סוטה ודאי או סוטה ספק דבשניהם היא או צרתה חולצת ולא מתייבמת. ובנ"י פ"א דיבמות (ד"ב ב') אההי' דצרת סוטה אמר המחבר ברצון מיירי באשת ישראל. ובאשת כהן שנאנסה צ"ע אם צריכה חליצה. ובב"ש (סי' קע"ג סק"י) תמה דודאי אונס בכהן הוי ג"כ טומאה כדאיתא ביבמות (דנ"ה) וא"צ חליצה. ואני העני בעניי לא ידעתי. הא בסוגיין אמרי' אלא מעתה אשת כהן שנאנסה ויש לו אח חלל לא תתייבם ולהב"ש הא באמת אף מחליצה פטורה דהוי כסוטה אשת ישראל ברצון. וצע"ג:<br><b>ולגבי </b>בועל אם אחיו נשא אותה ולו אשה אחרת ומת לחד תירוצא דתוס' יבמות (ד"ג ב') ד"ה לפי אמרי' לגבי בועל נמי טומאה כתיב בה כעריות והיא וצרתה פטורים מחליצה אבל לא מפטרא צרת צרתה כיון שלא שייך צרת צרתה לגבי בעל אין לנו להחמיר בטומאה דבועל יותר מטומאה דבעל. ולחד תירוצא שם לגבי בועל לא אמרי' טומאה כתיב כעריות כיון דנכתב רק עשה וחולצת ולא מתייבמת:
+
+Mishnah 3
+
+[אות ו] <b>תוי"ט ד"ה ושבאו עדים. מסתברא דה"ה לעד אחד. </b>וכ' במ"ל דהיינו לענין דינא דמתני' דע"א נאמן אפי' אחר ששתתה אבל לענין מ"ש הר"ב דאין המים בודקים באשה שיש בה עדים שנטמאת זהו רק בב' עדים אבל לא בע"א (* ועדות שקר אינו דאימור יש עדים במדה"י עיין שם):
+[אות ז] <b>בהר"ב ד"ה רבי יהודה. מתוך שאיסור קל הוא. </b>לפ"ז נראה דאם פרסה נדה מותר לו להתייחד עמה כיון דאסורה לו ג"כ משום נידה דאיסורו חמור. אולם כפי מה שהשיבו חכמים לר' יוסי דנדה יש היתר לאיסורו לא תקיף יצרו משא"כ בסוטה. א"כ בכל ענין אסור להתייחד עמה. ובאמת קשה לי על ר"י דיליף מק"ו ולפי המסקנא יליף ר' יהודה מקרא דוהביא האיש את אשתו. אבל עכ"פ בתחלה דדן ר"י מק"ו מנידה וכן לפי"מ דאמרינן דרבנן השיבו דאיסור לאו קיל בעיניו הא תוס' הקשו אההי' דאר"י נדה שהיא בכרת בעלה נאמן עליה. הא יחוד עריות דאורייתא ומנ"ל דנידה שרי ביחוד. ותירצו דדוקא יחוד דעריות דאין להם היתר דומי' דבן עם אמו עיי"ש. א"כ דכל עיקרו דנדה דמותר ביחוד הוא רק מהאי טעמא דיש לה היתר א"כ בסוטה דאין היתר אין ראיה מנידה ודמי לשאר עריות. וצע"ג:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות ח] <b>הר"ב ד"ה שוברת כתובתה כו'. מקרעת כתובתה. </b>ויכול לכוף אותה שתחזיר לו הכתובה ע"י שמעכב אותה בגט. שמעכב הגט אצלו עד שתחזיר לו הכתובה תוס' (בפשוטו נראה דאם כותבים שובר או במקום שא"כ דכופין אותו ליתן גט. וע' תוס' זבחים (ב' ע"ב ד"ה סתם כו'). ואפשר דכוונתם דאם שניהם מתרצים אין הב"ד כופין ואין חוששין שמא תבעל לו ומהני' הפרשה. וע' בת' הרשב"א (סי' תת"ב). אמנם נראה דאין ראיה מהכא דיכול לומר אתן לה גט ע"מ שתחזיר לי הנייר דמהני כדאיתא בגיטין (דע"ה ע"א) ושיחזיק הגט בידו ולא יהיה לה ראיה על הגירושין עד שתחזיר לו הכתובה אבל במחזירה לו הכתובה או בשובר למ"ד כ"ש א"י לעכב ראייתה וכופין אותו ליתן לה ראייה על הגירושין. או שהב"ד כותבים לה ראיה שנתגרשה ומיירי הכל ברצונו לגרשה ומדוקדק היטב לישנא דתוס' שמעכב הגט אצלו וכו'). ואולם בסוגיין מוקי הכי למתני' במקום שאין כותבין כתובה כדי לדחות שלא להוכיח דכותבין שובר אבל למאי דקיי"ל כותבין שובר כמ"ש הר"ב בפרק בתרא דב"ב (מ"ו) א"כ משנתינו גם במקום שכותבין כתובה. וצ"ע על הר"ב בזה:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות ט] <b>תי"ט ד"ה וכן. הכא ז' יומי. גמ'. </b>אף דמצינו כמה פעמים דדייקינן והא וכן קתני דמשמע דוכן היינו דלגמרי דומין. באמת אלו היה תנן הכא סתם וכן לענין הטובה היה במשמע לכל דבר אבל כיון דפירש במתני' מרים המתינה. הוי כאומר דלענין זה דנותנים לו שכר מעין הטובה. ת' מהרי"ט ח"ב חאה"ע (ס"ס מ"ד):
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות י] <b>תוי"ט ד"ה חדשה. כלי שאמרתי לך כבר. </b>וקשה לי דא"כ לא לכתוב כלל חרס רק בכלי ונדרוש בכלי שאמרתי לך ומאי ניהו מצורע ונדע כ"ח וחדשה:
+[אות יא] <b>בא"ד ולפיכך ל"ק. </b>בודאי האמת כן הוא ופשוט דלמסקנא דטעמא דר"י מדרשא דבכלי. קפיד הכתוב רק על הכלי. אבל לענין המים אין ללמוד לדמותו למצורע דלבעי מים חיים. אבל מ"מ נלע"ד דבמתני' ל"ג חדשה דהכי משמע מדמביא עלה דמתני' תנא פיילי ש"ח חדשה דברי רבי ישמעאל מ"ט דר"י וכו' משמע דבברייתא נזכר יותר ממתני' דבמתני' קתני רק פיילי ש"ח. ומביא עלה ברייתא דר"י דקתני ג"כ חדשה. וגם הא לס"ד דלטעמא דר"י מגז"ש דמצורע אמרי' עלה ה"נ דבעי מים חיים דאמר ר' יוחנן מי כיור ור"י כו' והא מ"מ יקשה על מתני' טעמא מאי דבעי' חדשה דאם מגז"ש ליבעי ג"כ מים חיים אע"כ דל"ג חדשה במתני':
+
+Mishnah 3
+
+[אות יב] <b>תוי"ט ד"ה ואינו כו'. דאורחיה הוא. </b>דאתי [את כצ"ל] לרבות צוואות וקבלות:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות יג] <b>תוי"ט ד"ה זה הכלל. ומדייק מדקתני ולא היתה אסורה וכו'. </b>בסוגיא שלפנינו אינו מדייק כלל מזה ומביא ההוכחה מהרישא ולא על מאחר שתתגרש וכו' ואח"כ יחזירנה וכו' הא יחזירנה ותטמא ה"נ דמתנה. והיינו דמתני' קאמר דהכל שוים דאפי' לר"מ אינו מתנה על הזנות שאחר שתתגרש ואח"כ יחזירנה אבל על הטומאה דאחר שיחזירנה מתנה. והיינו כפירש"י במתני' שהביא התי"ט בדיבור הקודם. ובאמת הגירסא בפנינו בזה שהביא הש"ס זה ופשוט האיבעי'. ואח"כ יחזירנה (ורק במתני' קתני ואח"כ החזירה) ואולי באמת זהו ברייתא ופושט מברייתא ולא ממתני' דבמתני' פירשו כמ"ש התוי"ט בדיבור הקודם דהוא מלתא באפי נפשיה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות יד] <b>תוי"ט ד"ה רבי אומר כו'. ורבי לא אתי אלא כו'. </b>ונ"ל שכן דעת תוס' במ"ש (דף כ' ע"ב ד"ה ה"מ ר"ע) כו' ועוד איכא למ"ד בפ"ק דבמתנוונה פליגי עכ"ל. ואי איתא דס"ל כפירש"י גם לאידך מ"ד דס"ל דלכ"ע מתנוונה א"א לאוקמי כרבי דהא לר' סופה מתה כאותה מיתה וחכמים דהכא לא ס"ל כן. אלא ע"כ דס"ל דלהך מ"ד רבנן ור' לא פליגי כלל. ודו"ק: 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות טו] <b>תי"ט ד"ה וחלוצה. ואמאי אצטריך קרא למעוטינהו. </b>במ"ל כ' דמזה ליכא קושיא דהא אצטריך קרא כיון דמה"ת ליכא איסור בבא על ארוסתו בבית חמיו. אבל עיקר הקושיא ממתני' ג' דאמאי סברי רבנן דמעוברת חבירו שותה הא בא עליה ביאת איסור מדרבנן ואינו מנוקה מעון:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות טז] <b>בהר"ב ד"ה שאינה ראויה לילד כו'. שאין לו בנים. </b>אף שנשא אשה אחרת אחר הקינוי מ"מ בשעת הקינוי לא היתה ראויה לשתות. ובהיפוך אם הי' לו בשעת הקינוי אשה ובנים ומתו אחר הקינוי כבר נראית לשתות כ"כ תוס' בשם ירושלמי ובמ"ל נסתפק אם גם באיסור דאורייתא כגון שנעשה פצוע דכה אחר הקינוי אם שותה:
+
+Mishnah 4
+
+[אות יז] <b>בהרע"ב ד"ה חוץ מן הקטן כו'. ולי נראה כו'. </b>ולענ"ד שכן מוכח דעת התוס' יבמות (דף נ"ח ע"ב ד"ה ע"י גלגול) עיי"ש:
+
+Mishnah 5
+
+[אות יח] <b>תוי"ט ד"ה לא להשקותה. ומשמע דחרש ושוטה. </b>בחרש דהוא אינו מדבר ואינו שומע באמת מצד מום אינו משקה כיון דאינו מדבר ולא עדיף מאלם דאינו משקה:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות יט] <b>תוי"ט ד"ה ואלפים כו'. וכן פירש"י. </b>והרמב"ם (פי"ג מהל' שמיטה) כ' דמגרשי העיר היה ג' אלפים אלף הראשונה שמחוץ לעיר למגרש ואלפיים שמודדים חוץ למגרש לשדות וכרמים:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות כ] <b>במשנה ולא לפוסלה מכתובתה אלא שלא תשתה. </b>תמוה לי הא לב"ה דמת בעלה עד שלא שתתה אינה נוטלת כדאיתא במתני' (ב' פ"ד) הרי אף דבקינוי וסתירה לא אפקה עצמה לעצמה דהא היתה בת שתיה. מ"מ ע"י קינוי וסתירה הוי ספק זינתה וכ"ז שלא נתברר ע"י שתיה אין לה כתובה מספק. א"כ ה"נ מה בכך דהנך ה' נשים א"נ בעדותן דל עדותן מהכא הא עכ"פ כיון דאינה שותה ולא נתברר טהרתה. מספק אין לה כתובה. וכן בירושלמי בעי על כל ע"א בטומאה אמאי נאמן להפסיד כתובתה ומשני כיון דהאמינה תורה כבי תרי ממילא אין לה כתובה ומדמה לע"א שמעיד שהוא חלב ואח"כ התרו בו דלוקה. ומאי צריך לזה הא כיון דבע"א דטומאה אינו משקה אותה ממילא בלאו הימנותא דעד לענין כתובה אין לה כתובה מספק דבקינוי וסתירה הפסידה כתובתה כ"ז שלא נתברר ע"י השקאה. והרמב"ם (ספ"א מסוטה) כ' כל סוטה שאמרנו שאינה שותה וכו' ותצא בלא כתובה שהרי נאסרה בקינוי וסתירה והשתיה שתתירה נמנעה שהרי יש בה עד עכ"ל. משמע דבאמת מה"ט בע"א דטומאה מפסדת כתובתה. וא"כ קשה אף בה' נשים אלו כיון דע"י עדותן אינה שותה ממילא אין לה כתובה. ורציתי לדחוק דבקינוי וסתירה דהפסידה כתובה היינו מספק. ואם תפסה כיון דהוי תפיסת ברי מהני ורק בע"א בטומאה דנעשה העד כב' וכדאיתא בירושל' הנ"ל. ובאמת במתו בעליהם עד שלא שתו מהני תפיסתן. וא"כ י"ל דמה דקתני במתני' בה' נשים לא לפוסלה מכתובתה היינו שאין מאמינים אותן לדמן לודאי נטמאה כמו ע"א דטומאה ולא מהני תפיסתה אלא דהוי כלא העידו כלל ורק מטעם ספק אין לה כתובה ומהני תפיסתה (עי' תוס' לעיל כ"ה ע"ב ד"ה בה"א כו' ודו"ק). אולם ברמב"ם הט"ו כ' אף ה' נשים ששונאות וכו' אבל לא להפסידה כתובתה אלא נוטלת כתובתה ויוצאה עכ"ל וצ"ע:
+[אות כא] <b>בהר"ב ד"ה אני ראיתי כו'. באותה סתירה כו'. </b>וכן לשון רש"י. ומזה דקדק הב"ש דוקא שמעיד דנטמאת באותה סתירה שיש עדים עליה דרגלים לדבר שהאמת אתו. אבל אם מעיד דנטמאת אח"כ א"נ. אבל הרמב"ם כ' ובא ע"א והעיד עליה שנבעלה בפניו עם זה שקנא לה עמו וכו':
+
+Mishnah 3
+
+[אות כב] <b>הר"ב ד"ה כל עדות. מדאיצטריך קרא. </b>ובתוס' ריש מסכתי' דב"ב כתבו אבל קשי' דגבי שבועת העדות כתיב והוא עד ומחייבים אפילו א' כדתנן כפר א' והודה א' הכופר חייב וכו'. וקשה לי הא הך קושיא לא אלימא כ"כ די"ל דוהוא עד היינו שמשביע ב' עדים. אם לא יגיד היינו אף א' מהם לא יגיד. ואמאי לא האלימו קושייתם יותר מהאי דפ"ד דשבועות (דל"ב) במשביע ע"א דתלי' בגורם לממון. וכן בע"א דסוטה לכ"ע חייב. והא מ"מ והוא עד כתיב דהיינו שנים דוקא. ובעיקר קושייתם נלע"ד דהא דאמרי' הא כ"מ שנאמר עד הוא שנים. לא דמיירי רק בשנים רק דסתם עד שייך על ע"א וכן על ב' אלא דהכא דגבי סוטה דע"כ רק הד[א] מלתא משמע אם ע"א והיינו דליכא עדות כלל וקרא קאמר ועד אין בה. היינו דאינו נאמן בה וא"כ פירושו רק ע"א (או) אם דעד אין בה היינו שנים וקרא קאמר דאם אין ב' עדים אלא א' והיא לא נתפסה אסורה. וגלי קרא דע"א נאמן. בזה כיון דלמדנו מלא יקום ע"א הא עד סתם גם ב' במשמע נקטי' יותר הקרא בפשוטו דעד אין בה היינו דאין בה שנים ממה דנפרש דעד הוא א' ולדחוק דאין בה היינו דאינו נאמן בה אבל בקרא דוהוא עד מפרשי' בין ע"א ובין ב' עדים והוא נכון מאד לענ"ד בעזה"י. ויעויין ברש"י בב"ק (דנ"ו א' ד"ה אם לא יגיד וכו') ועוד קי"ל כ"מ שנאמר עד הרי כאן ב' עדים וכו' ותמוה לי איך נקט רש"י לקושטא דמלתא הטעם דהוא עד היינו ב' אמאי ע"א חייב היכי דמועיל הגדתו הא הקרא חייב רק בב' עדים וצ"ע (ואולם בסנהדרין ד"ל ע"א ואב"א קרא דכתיב והוא עד וכו' משמע להדיא דבאמת הקרא מיירי בב' עדים ומוכרח לתירוצא דתוס' דילפינן מיני' דה"ה בע"א היכי דהיה מועיל בעדותו):
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות כג] <b>תוי"ט ד"ה פרשת סוטה. ובספרי אמרינן כו'. </b>וקשה לי הא בפשוטו אי לא כתיב קרא להתיר הוי ילפינן סוטה וגם וידוי מעשר בג"ש דאמירה אמירה מלוים אלא דלבתר דכתיב קרא בסוטה להתיר בכל לשון שוב ילפי' מעשר מסוטה ולא מלוים דילפי' יותר אמירה סתם מאמירה סתם משא"כ לוים דכתיב עניה ואמירה והכי מצינו דגבי שבה"ע צריך לימוד דבכל לשון דלא נלמוד קול קול ממשה כמ"ש תוס' והעתיקו התי"ט. ואילו במתני' ג' ד"ה מה עני' כ' בשם תוס' הא דלא ילפינן בלוים קול קול משבה"ע דעני' וקול גמר מעניה וקול ואין דנין עני' וקול מקול גרידא. ותיקשי ג"כ אמאי צריך ריבוי בשבועת העדות הא ממילא לא הוי ילפינן קול קול ממשה דלא ילפינן קול גרידא מקול ועני'. אלא ודאי דבלא ריבוי' הוי ילפי' ג"כ קול גרידא. אלא היכי דאיכא למילף קול מקול. או קול ועניה. מקול ועני' עדיף יותר למילף קול ועניה מקול גרידא. ה"נ י"ל לענין אמירה:
+[אות כד] <b>שם ד"ה ותפלה כו'. כמ"ש שם פרק ו' מ"ה. </b>כפי מ"ש התי"ט שם וזהו מדברי התוס' דפירכת הש"ס קדושה ואבדלתא מושבע ועומד מהר סיני הוא. היינו נהי דקידוש דאוריי' מ"מ עכ"פ יין לאו דאורייתא ע"ש. א"כ מהתם לא נשמע כלל דקידוש דאו'. דדלמא באמת פירכת הש"ס דכל עיקרו דקידוש. וכי מושבע ועומד מה"ס הוא אבל באמת א"צ כלל לראי'. דהא להדיא איתא בברכות (דף כ"א) נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה. ובתוס' בשמעתין כ' ועוד דהתם (ברכות דכ"א) משמע דקידוש דאורייתא. וכוונו לראי' הנ"ל. ואח"כ כתבו והכי משמע נמי בריש מס' נזיר וכו':
+
+Mishnah 2
+
+[אות כה] <b>בהרע"ב ד"ה פרשת משוח מלחמה. </b>כן ציין גם רש"י ז"ל. אבל מדברי תוס' (ר"פ דלקמן) הובא בתי"ט שם מבואר דהגיר' במתניתין כמו שלפנינו משוח מלחמה:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות כו] <b>תוי"ט ד"ה עשר תעשר כו'. ומשנינן מצוה שאני. </b>לכאורה ק' הא במתניתין (פ"ב דסנהדרין מ"ב) ס"ל לת"ק דמלך לא חולץ ולא מייבם ור"י ס"ל דאם רצה לחלוץ או לייבם זכור לטוב. ופרכי' שם על ר"י הא מלך שמחל ע"כ אין כבודו מחול. ומשנינן מצוה שאני א"כ לת"ק אפילו במקום מצוה לא. וראיתי במהרש"א בסנהדרין די"ט ע"ב שהקשה כן. וכ' בחד תירוצא דבאמת מתני' דהכא כר"י (ומ"ש שם דלפ"ז הלכה כר"י קשה לי הא הוי סתם ואח"כ מחלוקת. ואף אם אמרי' דגם בב' סדרים אין סדר למשנה. מ"מ עכ"פ הוי ספק שמא הוי סתם ואח"כ מחלוקת) ולפ"ז יקשה על פסק הרמב"ם דפסק למתני' דהכא ופסק ג"כ כת"ק דר"י דמלך לא חולץ ולזה צ"ל כתירוצא א' דמהרש"א שם דבמקום כבוד התורה לכ"ע יכול למחול על כבודו. אלא דמ"ש המהרש"א ליישב בזה דברי תוספות (דסנהדרין שם) במה שהקשו מההי' דכתובות (דף י"ז.) לא ידעתי דמה הועיל בזה דהא בכתובות דכבוד הכלה הוי, כמו מצוה ומה חילוק בין מצות חליצה ובין מצות כבוד הכלה וצ"ע (כ"מ ולא זכיתי להבין כוונת רבינו בזה. הא המהרש"א אינו מיישב דברי התוס' בסנהדרין ולכן שמתי התיבות דסנהדרין שם בין חצאי לבנה. ולפענ"ד כן קושית רבינו על המהרש"א דבמה שתירץ על תוס' דלכן לא הקשו בכאן בסנהדרין מטעם דכבוד התורה גדול א"כ כ"ש דמכתובות אין קושי'. וגם אליבא דאמת לסברת התוס' בתירוצם חליצה דומה לתורה. וד"ל):
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות כז] <b>במשנה ואחד המרכיב. </b>אף היכא דא"צ לחזור משום עיקר האילן כגון דנטע לסייג ולקורות חוזר משום ההרכבה. גמרא:
+
+Mishnah 3
+
+[אות כח] <b>בהרע"ב סד"ה והמחזיר. כתיב אשה חדשה. </b>והא דכתיב גבי בית חדש י"ל ג"כ דממעט מי שמכר בית וחזר ולקח ממנו וע' במ"ל:
+[אות כט] <b>תוי"ט ד"ה אלמנה לכ"ג. וכדאיתא בגמ'. </b>באמת בגמ' לא אמרו כן על המתני' דהא במתני' לא קתני טעם משום ולא לקחה (וי"ל דבאמת הטעם משום הא הירא מעבירות שבידו כדנקטה לה ר' יוסי מ"ה. אלא דקדקו כן על הברייתא דקתני ולא לקחה פרט לאלמנה לכ"ג וכו' לימא דלא כריה"ג וכו' אפילו תימא כריה"ג כדרבה. אלא דמ"מ לפי (שינויא) דהגמרא הנ"ל כתב הרע"ב לפרש כן במתני' דטעמו משום ולא לקחה. והתי"ט ביאר דמ"מ אתי' אפילו כריה"ג. ואולם מה דפשיטא ליה כך להתי"ט מספקא לי למה דצידדו התוס' יבמות (ד"י ע"א ד"ה לר"י נמי). דאפשר דאסור לקדש מדרבנן שמא יבעול עי"ש א"כ צ"ל דמה דמשנינן הכא כדרבה. אף דמ"מ אסור מדרבנן לריה"ג אף בשביל עבירה (אינו) חוזר מ"מ הברייתא דנקט לה בדרך פי' הקרא דולא לקחה נקט שפיר דהקרא בא למעט אלמנה לכ"ג בקידש לחוד. אבל במתני' דהכא דנקט גוף הדין אלו שאין חוזרים (אם איתא דטעמא דמתני' משום ולא לקחה א"כ באם אשתו זו כשירה לו אלא שלקח אחרת שהיא אלמנה חוזר) והא באמת מ"מ לדינא אינו חוזר משום דעבירה דרבנן בידו ואיצטרך לומר דמתני' דלא כריה"ג (כ"מ ומחמת שקשה לי להבין דברי רבינו בזה. לכן מה שלפענ"ד שיבוש שמתי בין ב' חצאי לבנה. ולא רציתי לשלוח ידי. והלומד ילמד בטוב לפי שכלו):
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות ל] <b>בתוי"ט ד"ה וחלוצה כו'. אשגרת לישן הוא כו'. </b>ובחידושי ריטב"א (רפ"ג דמכות) כ' ואפשר דמה דאמרינן עבירה א"ב היינו מה דלית לי' אסמכתא בקרא לאפוקי חלוצה דהוי כעין דאורייתא וכ' שם וכ"כ ר"מ הלוי ז"ל:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות לא] <b>תי"ט ד"ה רבי יהודה כו'. ואדרבה נמצא להתו' בהיפוך כו'. </b>ע' בכפות תמרים חדושי הלכות לפרק לולב הגזול (בדף ל"ו ע"ב בתוס' ד"ה כל דין וכו') שכתב דמדברי תוספות דלשם סייעתא לדברי הכ"מ עיי"ש:
+[אות לב] <b>בא"ד. ועי' מ"ש במשנה ה' פ"ז דתמורה. </b>כצ"ל:
+
+Mishnah 2
+
+[אות לג] <b>בהר"ב ד"ה לעיר שאין כו' אלא לעיר שיש כו'. </b>בתוס' ב"ב (דף כ"ג ע"ב) הניחו בתמיה כיון דהתם משמע דטעמא דקרא והי' העיר הקרובה משום דאזלינן בתר קורבא דמוכה דמשם בא ההורג א"כ הכא אמאי מודדים מעיר שיש בה ב"ד הא מוכח דההורג בא מעיר הקרובה שאין שם ב"ד:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות לד] <b>במשנה אעפ"י שאינו איתן כשר. </b>בספרי דריש לה מדכתיב בסיפא דקרא הנחל סתם לאשמעינן אע"פ שאינו איתן וע' בת' חכם צבי (סי' ל"ב):
+[אות לה] <b>בתוי"ט ד"ה ואיתן. אבל רש"י מפרש כו'. </b>וכן נראה דעת הרשב"ם בבא בתרא (דף נ"ה ד"ה הנחל כו'). ובהר"ש והרא"ש (רפ"ב דפיאה) עיי"ש. ובפסחים (דף נ"ג ע"א) סי' לנחלים קנים נ"מ לנחל איתן משמע כהרמב"ם ועיין במהרי"ק שורש ק"ך:
+
+Mishnah 6
+
+[אות לו] <b>במשנה זקני אותה העיר. </b>בהרמב"ם וב"ד של אותה עיר עם כל זקניה אפילו הן מאה כולן רוחצים כו' וכתב בכ"מ שכן שנינו בספרי וכל זקני העיר אפי' הן מאה. ולזה תמוה דלא הביא מתני' דהכא הכתוב כהוייתו. וכל זקני. ואמאי השמיטו תיבת וכל וע' בבאר שבע בחי' להוריות (ד"ג ע"ב ד"ה ה"נ מסתברא): ובברייתא בגמ' איתא וכל זקני:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות לז] <b>במשנה וע"א אומר לא ראית. </b>בב"י חוה"מ (סימן כ"ט מחוד' ה') כ' וז"ל. וכ' המרדכי בהגהות סנהדרין בשם בעל העיטור דאע"ג דתנן (פ"ב דעדיות) לא ראינו אין ראיה היינו היכי דאיכא למימר זה ראה וזה לא ראה אבל היכי דתרוייהו כי הדדי כי אמר האחד לא ראיתי הוי כאומר לחבירו לא ראית. והכי תנן בפ' עגלה ערופה דע"א אומר ראיתי וע"א אומר לא ראיתי הו"ל הכחשה עכ"ל. נראה דהיה לו הגירסא במתני' דהכא לא ראיתי:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+
+
+Mishnah 14
+
+
+
+Mishnah 15
+
+[אות לח] <b>הר"ב ד"ה משמת רבי. תלמידיו כו' וכתבו זה במשנה. </b>והרמב"ן בחי' ע"ג (דל"ז ע"א) כ' ונראה שהי' תוס' שהוסיף בר קפרא או לוי במתני' וכו':
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Yevamot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Yevamot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..161509b07c40fba56a48c0e25c4f0d12d74157f6
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Yevamot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt	
@@ -0,0 +1,586 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Yevamot
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה יבמות
+Vilna, 1908-1909
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה יבמות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>במשנה חמש עשרה נשים. </b>לדעת הפוסקים שכתבתי בגליון (פ"א מ"ב דסוטה). דסוטה ודאי היא וצרתה פטורים. הא דלא חשיב הכא סוטה. היינו משום דלא משכחת לה בצרת צרה: גמרא דף ג' ע"ב:
+[אות ב] <b>תוי"ט ד"ה ט"ו. גזירה משום צרת. </b>היינו דצרת ממאנת אסורה ליבם משום גזירה דצרת בתו ממאנת דאסורה כיון דלא מיאנה בחיי בעלה כמ"ש תי"ט במשנה ב'. ואולם אף דגם רש"י פי' כן בסוגיא (דף ג' ב') דבא למעוטי דאף דאסורה ליבום מ"מ בעי חליצה. מ"מ קשה לי הא להדיא מסקי' להלכה די"ב ב' דצרת ממאנת מותרת ליבום וא"כ בא למעט דאף דהממאנת אסורה ליבום מ"מ צרתה מותרת וצ"ע:
+[אות ג] <b>בתוי"ט ד"ה פוטרות. דאלו הן עצמן. </b>כך משני רבא בסוגין (ד' ח') דערוה עצמה ל"צ קרא וכתבו תוס' וא"ת והא איצטריך להיכא דנשא מת ומת ואח"כ נשא חי דלא נימא הואיל ואשתרי אשתרי. וי"ל דרבא לית ליה דעולא וס' דביאה במקצת ל"ש ביאה. ובטורי אבן (מגילה דף ג') ד"ה ולאחותו כ' לדחות דברי תוספות דמשמעות הסוגיא בזבחים (דף ל"ב) דרבא ס"ל דביאה במקצת ש"ב אלא דמעיקרא ליתא לקושית תוספות דהא להדיא מבואר בזבחים שם דרבא ס"ל דבהיתירא לא אמרינן הואיל והותרה הותרה. ולענ"ד במחכ"ת אין אלו אלא דברי תימה דאם יסבור רבא דביאה במקצת ש"ב יקשה קושית הש"ס אההיא דמצורע שראה קרי הא עשה שיש בו כרת הוא ושינוי' דעולא הואיל והותרה ליתא לרבא דבמצורע דהיתירא הא ל"א הואיל והותרה. ומוכח ודאי דרבא ס"ל ל"ש ביאה. וקושייתו על קושית תוס' דלהדיא ס"ל לרבא דבהיתירא ל"א הואיל והותרה. אינו מבואר שם להדיא כן אלא דעל מה דאמר אביי דדוקא בהיתירא אמרינן הואיל והותרה אבל בדיחוי ל"א הואיל ונדחה ועל זה אמר רבא דאיפכא מסתברא היינו דאדרבה אם יש מקום לחלק היה הסברא בהיפוך ולומר כיון דאפילו בהיתירא אמרינן הואיל והותרה כ"ש בדיחוי דיותר מסתבר לומר הואיל ונדחה מלומר הואיל והותרה. ולתירוצם דרבא לית ליה דעולא י"ל באמת דמה"ט הוא דרבא ס"ל לקושטא דמלתא דבהיתירא ל"א הואיל והותרה ועל קושית הש"ס יסבור דבאמת ביאה במקצת לש"ב וא"כ אין בתוספות שפת יתר דעכ"פ צ"ל דלית ליה דעולא דהא גם לדעת הט"א צ"ל כן וגם צ"ל דרבא ס"ל דביאה במקצת ל"ש ביאה וכנ"ל.
+[אות ד] <b>בתוי"ט ד"ה חמותו. שמת בעלה. רש"י. </b>הא דלא נקט רש"י בפשוטו שנשא בת אחיו ומתה ואח"כ מת אחיו היינו כיון דיש פלוגתא בזה ביבמות (דף צ"ד ב') דרע"ק ס' דחמותו לאחר מיתת בתה אינה בשריפה וברש"י (סנהדרין דף ע"ו) דחמותו כזאת ליתא רק בארור שוכב עם חותנתו. משמע דאפילו כרת ליכא לרע"ק רק איסורא בעלמא (ודלא כתוספות ביבמות דצ"ד) א"כ אינה בכלל ערוה מש"ה נקט רש"י דאחיו נשא חמותו דתיתי לכ"ע:
+[אות ה] <b>במשנה ואשת אחיו מאמו. </b>הא דלא חשיב ג"כ אשת אחיו מאביו. והיינו בגוונא דמתניתין דלקמן (פ"ג מ"ט) דכשמת אחיו נפלה לפניו אחות אשתו ואח"כ מתה אשתו דתו לא אסירא משום אחות אשתו ואעפ"כ אסורה לו כיון דנאסרה עליו שעה א' וא"כ אסורה לו רק משום אשת אח מאביו ואח"כ נשאה אחיו ומת דפוטרת צרתה. צ"ל כיון דמכח אחות אשתו אסירא בכלל אחות אשה היא. תוס' (ד' ל"ב ע"א) ד"ה לא פקע. וקשה לי דלמאי צריך קרא לצרת צרתה הא הצרה הנפטרת בלא יבום נשארה לו באיסור אשת אחיו מאביו והיא עצמה ערוה וממילא צרת צרתה היא צרת ערוה דאשת אחיו מאביו וצ"ע ורש"י כתב כך ממש (בדף ח' ע"ב) ד"ה א"כ וכו' דלרבי דלא דריש לצרור דמ"מ צרת צרתה ידעינן כמו דידעינן צרת ערוה מן הקרא ולקחה דבעינן דאי בעיא נסיב האי ואי בעי נסיב האי. א"כ ממילא כשנפלה לו צרת ערוה מאחיו ונדחית ממנו נאסרת עליו עולמית משום אשת אח וכשנתייבמה לאחיו השני ולו אשה אחרת ומת וחזרה ונפלה לפני זה קרינן בזה ולקחה דאי בעי האי נסיב עיי"ש אם כן גם לרבנן נימא הכי כיון דצרת ערוה נדחית ממנו נאסרה עליו משום אשת אח וכשנתייבמה לאחיו השני ולו אשה אחרת ומת וחזרה ונפלה לפניו היא אסורה לו משום אשת אח וממילא צרתה היא צרת ערוה ממש וכנ"ל:
+[אות ו] <b>בהרע"ב ד"ה ואשת אחיו שלא היה בעולמו. שנא' כי ישבו. </b>בתוס' (דף י"ז ב') הקשו דלמ"ל קרא תיפוק ליה מדכתיב דרכיה דרכי נועם ומה"ט עבדי' מתים כחיים בפרק יש מותרות. ואר"י דאצטריך להיכא דחמותה מעוברת דהוי שפיר דרכי נועם ותמתין שמא תלד זכר ותהא זקוקה לו עכ"ל ולכאורה היה נראה על קושית תוס' דשאני בההיא דמתים כחיים דנדחית מביתו לגמרי דבעוד דהם חיים אינה זקוקה ליבום ותנשא לעלמא ואח"כ כשימותו תהיה זקוקה להם זהו לא הוי ד"נ אבל הכא דאצטריך קרא להיכא דלא אדחייא מהאי ביתא דיש עוד אחין דזקוקה להם ולא תנשא לעלמא. ואף לפי תירוצם הב' בריש מכילתין ד"ה ואחות אשתו דמוכח בלא אדחייא לא מקרי ד"נ היינו כמ"ש תוס' שם דאין זה ד"נ אם תזקק לזה שנפטרה ממנו אבל הכא שאינה זקוקה למי שנפטרה ממנו אלא דבתחלה לא היה בעולם אבל לא נפטרה ממנו. ועל תירוצם יש לעיין הא בחמות' מעוברת מותרת להנשא וא"צ להמתין דהוי רוב להתיר מחצה נקיבות ומיעוט מפילות וא"כ שוב שייך ביה דרכי נועם:
+[אות ז] <b>בהרע"ב ד"ה וכולן אם מתו. שמקחה מק"ט. </b>בתוס' הקשו דא"כ אמאי ס"ל לר"מ דקטנה לא מתייבמת דחיישינן למיעוטא דהיא איילונות הא אם היא איילונית ג"כ שרי' ליה דאינה אשת אחיו ואור"ת דההיא בקבלה עליו. וק' לי מסוגיא דיבמות (דף ס"א ע"ב) דדייקי' דר"א ע"כ ל"ס כר"מ דחיישי' למיעוטא מדקתני רא"א קטנה מתייבמת ואינה חולצת. ומאי ראיה דלמא הברייתא מיירי בסתם ומש"ה מתייבמת מכח ממנ"פ הנ"ל דאם היא איילונית אינה אשת אחיו וצ"ע:
+[אות ח] <b>בהרע"ב ד"ה ואי אתה. שאין אדם נושא אנוסת אביו. </b>אף דמ"מ משכחת לה בעבר ונשא (דהא ס"ל למתני' דקידושי' תופסים בחייבי לאוין אף דשאר כמ"ש בגליון במשנה ג') דאי לא קתני. גמרא (ד' י' ע"א):
+[אות ט] <b>תוי"ט ד"ה או שנמצאו. משום דלישנא דנמצאו. </b>זה מספיק ליישב דברי רש"י דרגיל לפרש כפי הס"ד דבזה מתפרש ומובן יותר השקל' וטריא כמ"ש תי"ט (פ"כ דפיאה) (ובנ"י כתב והרשב"א תמה על פירש"י וכו' ובאמת ליכא קושיא כ"כ די"ל כנ"ל) אבל על הרע"ב אינו מספיק דצריך לפרש כפי המסקנא. גם תמוה לי על רש"י ביבמות (דף צ"א ב') ד"ה והלכה צרתה וכו' ואין ביאתה פוטרת צרתה וכו' פרט לאיילונית מלשון זה מבואר דנקט לה אליבא דרבא דאפילו בהכיר בה אינה פוטרת צרתה דאילו לר"א דדוקא בלא הכיר ומשום מקח טעות ל"צ ללימוד מהקרא דהא מדין מק"ט הוא ואינה אשת אחיו. ושם בדיבור של אחריו בד"ה הלכו צרות כתב רש"י דאיילונית מק"ט הוא והיינו כר"א וצע"ג ועמ"ש בעזה"י בתשובה (סימן ע"ה):
+
+Mishnah 2
+
+[אות י] <b>בתוי"ט ד"ה ולא. בסוף הדיבור. דלמא אתי למשרי. </b>ואף דגם לקמן (פי"ג מ"ז) נראית בשעת נפילה כצרת בתו מ"מ כיון שממאנת בבעלה חי נראה יותר שעוקרת לנשואים הראשונים. משא"כ הכא שבעלה מת אינו דומה כ"כ עוקר' נשואים הראשוני' מעיקרא. תוס' (דכ"ט) ד"ה אי כר"א. ודוקא ביוצאת במיאון אבל בנמצאת איילונית אף דנמצאת אחר מיתת הבעל לא אמרינן דנראה כצרת בתו בשעת נפילה דלא מחסר מעשה וגם יש לה קול וידוע שלא היתה צרת בתו משא"כ במיאון דבשעת מיתה היה מחוסר מעשה מיאון וגם לית ליה קול. תוספות (די"ב א') ד"ה תני שהיו:
+
+Mishnah 3
+
+[אות יא] <b>הרע"ב ד"ה אמו. שאנוסת אביו. </b>והא דלא קתני סתם אנוסת אביו היינו דבזה אף אם היה במציאו' שנשואה לאחיו מ"מ לא היתה פוטרת צרתה דהרי היא חייבי לאוין ומוכח מזה דס"ל למתני' דאף בח"ל דשאר קידושים תופסים דלמ"ד א"ק תופסים הוי כמו ערוה גמורה ופוטרת צרתה. תוס' (ד"י א') ד"ה לר"י נמי:
+
+Mishnah 4
+
+[אות יב] <b>הרע"ב ד"ה ב"ש מתירים. דלית להו הך דרשה דלצרור. </b>תמוה לי הא בסוגיא (דף י"ג) אמרי' מ"ט דב"ש דכתיב לא תהיה אשת המת החוצה מכלל דאיכא פנימית ואמר רחמנא לא תהיה. ובתוס' הקשו דמאי קבעי ליה מ"ט דב"ש דלמא מוקי ב"ש קרא דלצרור לכדר"ש וקרא דעליה לכדרבי ותירצו משום דמסתבר יותר לדרוש לצרור לענין צרתה עכ"פ הרי חזינן דהגמרא ס"ל דלב"ש יש קרא להתיר צרת ערוה וצ"ע. ובלשון תוס' הנ"ל תמוה לי דנקטו בקושייתם בדרך דלמא דריש לצרור כר"ש אמאי לא האלימו קושייתם ביותר דהא גם לפי האמת דס"ל לב"ש דצרת ערוה מותרת יהיה מאיזה הטעם שיהיה מוכח דלצרור כר"ש ועליה כר' א"כ מאי פרכינן מ"ט דב"ש וצ"ע ובאמת תמוה לי כיון דע"כ ב"ש ס"ל דלצרור לכדר"ש והיינו בנפלו לפניו ב' אחיות מב' אחים כיון דנעשו צרות זו לזו בזיקה לא יהיה לו לקוחים אפילו באחת מהן והא במסכתין (במשנה ה' פ"ג) שלשה אחים שנים מהם נשואים שתי אחיות וכו' בש"א אשתו עמו והלה תצא משום אחות אשה ומשמע בסוגיא דשם (דף כ"ט) דזהו משום דס"ל לב"ש דמאמר קונה לדחות לצרה לגמרי. א"כ משמע דבלאו מאמר או אם מאמר היה דוחה ומשייר היתה צרתה אסורה להנשא קודם שכנסה היבם לבעלת המאמר והא בלאו מאמר ג"כ מותרת מקרא דלצרור כר"ש. ואתי המאמר רק להתיר אשתו ולא לדחות צרת' וצ"ע. והנה לפי שינויא דרבא בסוגי' (די"ג ב') דטעמא דב"ש דמתירים צרת ערוה משום דאם נשא חי ואח"כ נשא מת לא אתי אשת אח וחל על אחות אשתו והוי כצרת ערוה שלא במקום מצוה ואם נשא מת ואח"כ נשא חי לא אתי אחות אשה וחייל על אשת אחיו ואינה צרת ערוה. ולפ"ז היה הדין דאם ב' האחים קדשו לב' האחיות בב"א כגון דאביהם קיבל קידושים מהן בב"א וקידש להם בנותיו או דעשאו שליח לקבלה באמת פוטרת צרתה ואף דדוחק לומר כן דהא מתני' סתמא קתני דב"ש מתירים צרת ערוה. מ"מ הא ע"כ טעמא דרבא היכי דאתו בב"א מודו ב"ש ושבקיה למתני' דדחיק ומוקי אנפשיה דלאו בכל גווני מיירי וא"כ י"ל דלב"ש אתי לצרור לפטור צרתה בכה"ג:
+[אות יג] <b>בהרע"ב ד"ה וב"ה פוסלים. בסופו. אסורה לכהן. </b>וכן נפסלות מתרומה דבי נשא ע' לקמן (ספ"ג) ובמ"ש בגליון (בפרק י' משנה א') בתי"ט ד"ה מן המעשר:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות יד] <b>הרע"ב ד"ה מיבם. ולאו אעשה בה מאמר. </b>ובעשה בה מאמר ואח"כ נולד ס"ל לר"ש דמיבם או חולץ להשנייה והראשונה פטורה בממנ"פ דאם מאמר קונה קנין גמור שניהם מותרות דהוי ככנס ואח"כ נולד ואם מאמר אינו קונה לא הוי צרת ערוה. ואם נולד קודם המאמר גם לר"ש השנייה חולצת ולא מתייבמת דשמא מאמר קונה והוי צרת ערוה:
+
+Mishnah 3
+
+[אות טו] <b>הרע"ב ד"ה לא חולצת. ובן אין לו פרט. </b>בסוגיא (דכ"ד א') איתא ולא ימחה פרט לסריס ששמו מחוי וכן הוא בפירש"י במתני' (דע"ט ב'):
+
+Mishnah 4
+
+[אות טז] <b>בתוי"ט ד"ה אלמנה. גזירה ביאה ראשונה אטו. </b>ואף באלמנה מן הנשואים דהוי עשה ול"ת ומדינא לא תתייבם דאין עשה דוחה לל"ת ועשה מ"מ צריכה חליצה. גמרא. ונפקא לן מקרא דועלתה יבמתו. דיבמתו מיותר ובא ללמדנו דיש לך יבמה שאינה עולה ליבום ולא שייך גבה רישא דקרא אם לא יחפוץ. מ"מ ועלתה יבמתו לחליצה. תוס' (דף כ' ע"ב) והובא בתוי"ט לקמן (פ"ד מ"י):
+[אות יז] <b>בא"ד לפי המסקנא א"צ. </b>היינו דהטעם דאפילו ליבום עולה מדאורייתא דעשה דוחה לל"ת אמנם באמת אף לס"ד אין זה הטעם דלא ילפינן מאחות אשה דמ"מ יקשה כיון דא"ע ליבום אמאי צריכה חליצה וגם אמאי א"ע ליבום ליתי עשה ולדחי ל"ת אלא הטעם דילפינן מקרא דועלתה יבמתו דיבמתו מיותר ואת לאתויי חייבי לאוי לומר דא"ע ליבום ועולה לחליצה (וזהו הטעם במסקנא בחייבי עשה וכן באלמנה מן הנשואים לכ"ג) ודברי רש"י והרע"ב תמוהים. וברש"י (דף פ"ד א') ד"ה והא כולה פרקין וכו' נקט לטעם בח"ל דכתיב ועלתה יבמתו וכו' ותמוה לי דנקט כפי ס"ד דהש"ס והא למסקנא הטעם בח"ל דגזרי' ביאה ראשונה אטו ביאה שנייה וצריך עיון:
+
+Mishnah 5
+
+[אות יח] <b>במשנה מן השפחה ומן הנכרית. </b>ותנן נמי (בפ"ג דקדושין משנה י"ב) דולד שפחה ונכרית כמותה מיהו כתב התוס' במסכתי' (דף ט"ז ע"ב) ד"ה נכרי שקידש דהני מתני' סברי דכותי ועבד הבא על ב"י הולד כשר וה"ה איפכא. אבל לר"ע דהולד ממזר מכותי ועבד. ה"ה הבא על שפחה ונכרית. וזהו טעמא דר' אסי דנכרי שקידש בזה"ז חוששים לקדושין דס' כר"ע. ותמהני איך חולק ר"א על הני מתני' בזה היסוד דמתלי תלי בזה דאם נכרי הבא על ב"י הולד ממזר ה"ה בהיפוך בישראל שבא על הנכרית והא מפורש איתא לקמן (פ"ז מ"ה) כיצד בת ישראל לכהן וכו' ונכבש על השפחה וילדה הימנו בן ה"ז עבד כו' והלכה הבת ונשאת לעבד או לכותי וילדה הימנו בן ה"ז ממזר. הרי דאם האב נכרי והאם ישראלית הולד ממזר. ובהיפוך הולד עבד ואח"ז מצאתי שהק' כן בשער המלך:
+[אות כ] <b>בהרע"ב ד"ה אח מ"מ. אפי' ממזר. </b>בהרי"ף והרא"ש איתא ושמעינן מינה דחייבי לאוין מדאורייתא בני יבום נינהו וכו' כוונת דבריהם מדנקט זוקק ליבום הרי דמדאורייתא עולה ליבום ומה דקתני במתני' ד' חולצים ולא מייבמים ע"כ דהיינו מדרבנן. וק' לי דלפ"ז יקשה לס"ד דסוגיא (דף כ') דמדאורייתא לא מייבמים איך קתני הכא זוקק ליבום, אלא ע"כ דליכא ראיה מהכא דעיקר חידושא דמתני' דהכא דאח פסול מקרי אח ולא ממעטינן מגז"ש דאחוה אחוה מבני יעקב ומשכחת לה יבום במותרת לו כגון שהיא גיורת או שהיא ג"כ ממזרת וצ"ע:
+[אות כא] <b>תוי"ט ד"ה מי שיש. וטעמא מאי הואיל. </b>היינו דלא נימא למילף אחוה אחוה מבני יעקב (כמ"ש התי"ט (רפ"א) ד"ה אחותו מאמו) דדוקא כשירים ולא פסולים לזה אמרינן דמסתבר הואיל והוא בנו וכו' והא דל"א בהיפוך דמגז"ש דאחוה אחוה נמעט פסולים ומדאינם זוקקים ליבום ה"נ אינם פוטרים היינו דילפי' מקרא ובן אין לו עיין עליו כמ"ש התוי"ט ד"ה פוטר אשת אביו. גמרא ותוס':
+[אות יט] <b>במשנה מי שיש לו בן. </b>כתב המרדכי וז"ל כ' המיימוני (פ"ג מהל' יבום) מי שזינה עם אשה וכו' ונתעברה ואמרה זה העובר ממנו הוא אע"פ שהוא מודה הר"ז ספק לענין יבום דכשם שזינתה עמו כך זינתה עם אחר וחולצת ולא מתייבמת. וצ"ל דמתני' דהכא איירי שהיו שניה' חבושים בבית האסורים וכן משמע ס"פ אלמנה לכ"ג עכ"ל ולכאורה קשה דא"כ אדדייק רבא ס"פ אלמנה ממתני' דהתם ילדה תאכל בתרומה דנימא מדאפקרה אמאי לא דייק ממוקדם ממתני' דהכא. והי' נ"ל דבמתני' דהכא י"ל דמיירי בנאנס' שהיא אינה מופקרת כלל ול"א לגבה מדאפקרה אבל במתני' דהתם דקתני האונס והמפתה וכו' ילדה תאכל דמשמע דזהו קאי על המפתה. ואולם הה"מ (בפ"ג מיבום) כ' על דברי הרמב"ם הנ"ל אבל בנו מאנוסתו או מפותתו א"י אם הוא זה בבירור וכו' משמע דס"ל דגם באנוסה חיישי' שזינתה גם עם אחר. ולענ"ד הסברא קשה מאד דאיך שייך גבה מדאפקרה וצל"ע אח"ז ראיתי בספר פנים יפות על התורה (להגאון בעל הספר כתובה (פ' כי תצא)) בפסוק כי תהיין נקט בפשיטות דבאנוסה ל"ש לומר מדאפקרה עיי"ש. והנה בידעי' שאנס (או פיתה) אותה. והבן הנולד לה נשא אשה ומת בלא בנים י"ל דאסורה לעלמא דשמא הוא הפקיר עצמו וזינה עם אחרות ויש לו בנים מהם וזקוקה להם. ובזה י"ל דמ"מ הוי ס"ס מחצה נקיבות ומיעוט מפילות. אלא דנ"מ באנס או פיתה אחת ולא ילדה והוא מת בלא בנים י"ל דאחיו א"י לייבמה דדלמא זינה גם עם אחרות ויש לו בנים מהם וצ"ע לדינא:
+[אות כב] <b>במשנה מן השפחה. </b>ואינו חייב על אביו ולא על אמו. וכן גר שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה אינו חייב על הכאה וקללה דאביו. וכשם שאינו חייב על אביו כך אינו חייב על אמו שנאמר ומקלל אביו ואמו את שהוא חייב על אביו חייב על אמו וזה שא"ח על אביו א"ח על אמו רמב"ם (פ"ה הלכה ט' וי' מהל' ממרים):
+
+Mishnah 6
+
+[אות כג] <b>במשנה נותן גט לזו וגט לזו. </b>בסוגיא אמרינן מאי קמ"ל סיפא אצטריך ליה מת וכו' היו לו שנים אחד חולץ ואחד מייבם דוקא מיחלץ והדר יבומי אבל יבומי ברישא לא דפגע באחות זקוקתו. וכתב רש"י אבל יבומי חד ברישא והדר מיחלץ שני לאידך וכו' לא זכיתי להבין דהא אחר יבום דהראשון השני מייבם בהיתר כמו דמותר לייבם אחר חליצת הראשון וא"כ אם הראשון מותר לייבמה הדין דשניהם מייבמים והו"ל למנקט אבל יבומי שניהם לא וצ"ע:
+[אות כד] <b>במשנה קדמו וכנסו אין מוציאין מידם. </b>ומדלא קתני גם ברישא דאם חלץ לא' וכנס לא' דלא יוציא משמע דאפי' דיעבד יוציא מספיקא דדלמא כנס אחות חלוצתו אע"ג דהוי ספיקא דרבנן מ"מ כיון דגזרו חז"ל אחות חלוצתו אטו אחות גרושתו אלמוה לגזרתם להוציא אפי' מספק ואפי' דיעבד. נ"י:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות כה] <b>במשנה הרגנוהו לא ישא. </b>בתוס' בכתובות (דף כ"ב ב') אההיא דמוקמינן שם בנישאת לא' מעדיה הקשו מהכא דבהרגנוהו לא ישא את אשתו ותירצו דבתרי ל"ח לעיניו נתן בה והרגנוהו היינו שא' אומר הרגתיו עם רבים. קשה לי איך ס"ד לומר דב' מעידים כך נהי דאמרי' גם בב' שמא עיניו נתן בה והתם בתרי ותרי הי' הקושיא דבנשאת לא' מעידיה ניחוש דעיניו נתן בה ומסלקי' עדותו ואסורה משום ב' האומרים לא מת. מ"מ הכא אמאי לא ישא דל עדותו לגמרי היה מותר בה ע"י עדות השני דהא ע"א נאמן לומר מת בעלה. והנלע"ד כיון דהיתירא עפ"י ע"א הוא משום חזקה דדייקא ומנסבא א"כ י"ל דוקא בע"א דדייקא טובא וחוששת דלמא העד משקר אבל בב' עדים (אף לר"ש וכן קי"ל) דמ"מ בבא בעלה תצא מזה ומזה ואיכא חומר כסופה מ"מ י"ל דלא דייקא כ"כ הרבה דסומכת על העדים וא"כ י"ל בהרגנוהו וכיון דשנים מעידים מגרע גרע דהיא לא דייקא כ"כ ולא ניתן הדין להתירה עפ"י ע"א וכיון דאנן חיישינן לעיניו נתן בה ונשאר ההיתר רק עפ"י ע"א דהיינו העד השני וכיון דהיא סבורה דיש ב' עדים לא דייקא כ"כ ואין מתירים עפ"י עד אחד:
+[אות כו] <b>הרע"ב ד"ה רי"א. דקי"ל אין אדם מע"ר. </b>היינו דלא נימא כיון דרשע דאורייתא פסול לעדות אשה נימא כיון דפוסל עצמו לעדות א"נ להעיד על מיתת בעלה ולא היה מהני לומר דפלגינן דיבוריה דמ"מ כיון דעשה עצמו רשע אינו כשר להעיד דנהרג בעלה לזה אמרי' דא"א מע"ר היינו דאינו פסול ע"י עצמו דאדם קרוב א"ע דכמו דאינו נפסל ע"י קרובו ה"נ אינו נפסל ע"י עצמו ונשאר כשר לכל עדיות שבעולם. אלא דמ"מ ממנ"פ אם נאמין לעדותו הוא ודאי רשע ופסול להעיד. לזה אמרי' דפלגי' דיבוריה ומהימן להעיד שנהרג בעלה והוא נשאר כשר דא"נ ע"י עצמו. ומבואר בסוגיין דלמ"ד גזלן דאורייתא כשר לעדות אשה ל"צ לפלגי' דיבוריה ומהימן בכל דבורו שהוא הרגו דאף דהוא רשע הא כשר להעיד לעדות אשה. ול"א דאין מקבלים דבריו כלל היכא דבאותו דיבור אומר על עצמו שהוא רשע. ואולם קשה לי מההיא דכתובות (דף יז ב') דבכת"י הוא אבל אנוסים היינו דנאמנים ל"ש אלא באנוסים מחמת נפשות אבל מחמת ממון א"נ דאין אדם מע"ר. והא דל"א בלא"ה דבממנ"פ דאם האמת כדבריהם הם רשעים וא"נ להעיד דהא התם ל"א פלגי' דיבוריה צ"ל דהתם מה בכך שא"נ מדין עדים מ"מ היו נאמנים במגו דאין זה כת"י לזה צ"ל דאא"מ ע"ר ומה"ט ניחא דבתחלת הסוגיא בל"ק דרמב"ח אמר אסיפא בכתב ידם יוצא ממ"א דא"נ ל"ש אלא באנוסים מחמת ממון לא נזכר שם טעמא דא"א משים עצמו רשע [ורש"י הוא דפירש כך] והיינו דבסיפא דליכא מגו וצריכים לדון מדין עדות דמעידים דהשטר פסול בזה הוא באמת מטעם ממנ"פ (דאם כדבריו הם פסולים וא"נ להעיד) ולפי הנ"ל קשה כיון דראוי להאמין מדין מגו מה בכך דאין אדם מע"ר הא מטעם זה לא דחינן דבריו כמו בהרגתיו דאם גזלן דאורייתא כשר לעדות אשה מקבלים דבריו דהוא הרגו ומהימן וכנ"ל. וכמו כן ק' לי בנ"י (ב"ב פ"ח דף רי"ב) דכ' דבההיא דנאמן לומר בני זה בן גרושה דהיינו באומר שבא עלי' בשוגג אבל במזיד לאו כל מיניה לשוי' נפשיה רשע. וע"כ צ"ל הא דלא נקט הטעם במנ"פ דאם כדבריו הוא רשע וא"נ להעיד שבנו הוא פסול הינו דגם אביו רשע נאמן להעיד על בנו (ובפרט הזה אני מסופק אם נאמנותו דאב רק כמו ב' עדים בכה"ת ואם הוא רשע א"נ או דבכל ענין הימני' רחמנא לאב וכן לענין נאמנות האב שקידש את בתו אם הוא רשע) וא"כ עדיין מה בכך דא"א מע"ר הא מ"מ לא מסלקינן דיבוריה ודמי ממש להרגתיו למ"ד דגזלן דאורייתא נאמן לעדות אשה דאף אם לא פלגי' דיבורי' נאמן וצ"ע:
+
+Mishnah 10
+
+[אות כז] <b>הרע"ב ד"ה בנדר. ובאת לחכם להתיר. </b>מזה מוכח דאף נדרים שיכול הבעל להפר ולא הפר יכול החכם להתיר לה דלא כההיא דספרי שהביא המרדכי פרק השולח. תה"ד (סי' רע"ט): 
+[אות כח] <b>בהרע"ב ד"ה וכולן מותרות. וכל הני דאמרי'. </b>מדברי התוס' בסוגיין משמע דקאי רק על החכם שאסר דבזה אפי' לפי החשד מותרת לו מדאורייתא משא"כ בעד המעיד שמת בעלה דלפי החשד אסורה לו מדאורייתא, בזה הדין דיוציא. אבל הנ"י כתב כרש"י והרע"ב דבכל הנך דמתני' אם כנס לא יוציא חוץ מהנטען על א"א:
+[אות כט] <b>תוי"ט ד"ה וכולן מותרות. צריכין למימר בהיא אומרת. </b>במחכ"ת רבינו הגדול דברים אלו אין להם שחר דהתם בכתובות מיירי בתרי ותרי דקיימא באשם תלוי בעי' שתאמר ברי לי ובעי' ג"כ דניסת לאחד מעידיה דגם הוא יאמר ברי אבל הכא בע"א אומר שמת בעלה שהאמינו אותו חז"ל כתרי פשיטא דבכל ענין מותרת:
+[אות ל] <b>בא"ד משא"כ בכולהו. ואפי' בעד המשיאה. </b>ר"ל דלא מיבעי באינך דאפי' לפי החשדא דעשה כן משום דעיניו נתן בה מ"מ עתה היא מותרת לו אלא אפי' בעד המעיד דלפי החשש דעיניו נתן בה ומעיד בשקר אסורה לו מ"מ לא תצא וכמ"ש לעיל. ומ"מ לישנא דהתי"ט דאיתתא דייקא ומנסבא. לשון זה הוא אריכות למותר דזהו טעם להיסוד נאמנות דע"א והכא עיקר מה דבאנו לחלק דבנטען באמת אסורה לו אבל הכא דע"א נאמן יהיה מאיזה טעם שיהיה והוי רק חשש בעלמא דשמא עיניו נתן בה. בזה משום חשש בעלמא לא אמרינן דתצא:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות לא] <b>תוי"ט ד"ה רא"א. ופירש"י דליכא אלא ספק פגע באחות זקוקה. </b>לשון זה אינו מדוקדק דהא ודאי אינה אחות זקוקתו דהא מאחותה פקע הזיקה ע"י שכנסה הראשון אלא דהוי ספק שמא פגע ביבמה שנאסרה עליו בשעת נפילה משום אחות זקוקתו. ובאמת אין זה מלשון רש"י אלא דרש"י כ' וז"ל דהכי אמרינן קדמו וכנסו אין מוציאין מידם משום דליכא אלא ספק פגע באחות זקוקה והא נמי לשני ספק הוא עכ"ל והיינו דמדמין כמו בספק פגע באחות זקוקתו אין מוציאין ה"נ בס' דפגע ביבמה שנאסרה בשעת נפילה משום אחות זקוקתו ואף דרש"י כתב לעיל בההיא דפרק כיצד (דף כ"ג ע"ב) דקדמו וכנסו אין מוציאין דאין כאן אלא ספק דפגע באחות זקוקתו ואי נמי הוי איפכא דקמא פגע באחות זקוקה כיון דבא שני ויבמה פקע זיקתה מאחיו והותרה לו אשתו ואיסורא דעבד עבד עכ"ל וא"כ אין ראיה משם דעל ספק אין מוציאין דהא התם עתה ודאי בהיתר היא אצלו משא"כ היכא דעדיין הוא בספק איסור דאם זו היא היבמה שנאסרה בשעת נפילה עדיין היא אצלו באיסור זה. צ"ל דרש"י ס"ל כתו' שכתבו לעיל (דף כ"ג ב') דאם ידעי' בודאי דפגע באחות זקוקתו אף דאחר כך פקע הזיקה צריך להוציאה כיון דכנסה בביאה באיסור אלא דבספק מקילים. ועדיין אין מיושב כ"צ דהא לפ"ז צריכים לפרש מ"ש רש"י וא"נ הוי איפכא היינו כיון דאפילו הוי איפכא אין כאן עוד איסור אחות זקוקה אלא דהיינו קונסי' אותו להוציאה כיון דעבד איסורא בזה בספק מקילי' וא"כ עדיין לא דמי ההיא דהכא לדהתם דהכא הוי עדיין ספק איסור בעצמותו. וכיון דרש"י הוצרך להסביר ואפי' אי עביד איפכא משמע דמטעם ספק לחוד לא מקילי' ואלו הכא כתב רש"י דילפינן משם לספק איסור ממש וצע"ג:
+[אות לב] <b>בא"ד ואי קדים וחליץ א' מהאחין לאחרונה. </b>אבל קדים ונשא השנייה באיסור לא הותרה הראשונה לכתחלה אא"כ כנסה הוא דלא יוציא. כך דקדק הב"ש מלשון הפוסקים:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות לג] <b>תוי"ט ד"ה היתה. אבל הכא דליכא שני דקמוכח. </b>אע"ג דבההיא דלעיל (פ"ב מ"ג) ג"כ ליכא שני דמוכח. מ"מ התם איכא ערוה דקמוכח שאינה חולצת ולא מתייבמת אבל הכא שתיהן מתייבמות וליכא הוכחה. תוס' (דף כ"ח ד"ה אבל):
+
+Mishnah 4
+
+[אות לד] <b>תוי"ט ד"ה או. לשני אחין מבתו. </b>לחנם כתם כן התוי"ט דבלא"ה לא מצי למנקט בתו דאסורה לו בעצמותה. וזה דינא דסיפא היתה אחת מהן אסורה עליו איסור ערוה:
+[אות לה] <b>בתוי"ט ד"ה איסור מצוה. ולא אתי למשרי א"ז דעלמא. </b>ט"ס הוא וצ"ל ולא אתי למשרי אחותה בלא חליצה:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות לו] <b>במשנה נכרית חולצת. </b>מהרש"א הקשה הא בלאו אחות אשה ג"כ היה הדין דחולצת ולא מתייבמת כיון דזקוקה מכח שניהם כדאיתא בפרקין (משנה ט'):
+[אות לז] <b>תוי"ט ד"ה עשה בה מאמר. וי"ל דאי לאו משנה יתירה. </b>וסיימו תוס' (דף י"ח.) ורב דאמר אין זיקה סבר דמסברא ה"א דיש זיקה ואי לאו משנה יתירא ה"א דנקט עשה בה מאמר לאפוקי מב"ש עכ"ל מזה תמוה לי על דברי תוס' בשמעתין דעלה מתני' דהכא אמרי' אר"נ זאת אומרת אין זיקה וכתב תוס' תימא שלא דקדק כן ר"נ על מתני' דריש כיצד עכ"ל. והא בפשוטו ניחא דממתניתין דלעיל י"ל דה"ה בלא מאמר ונקט מאמר לאפוקי מב"ש אבל הכא דייק ממשנה יתירא דבא לומר דדוקא מאמר אבל בלא מאמר מתייבמת דאין זיקה:
+
+Mishnah 7
+
+[אות לח] <b>תוי"ט ד"ה גירש אחד. בסה"ד אפי' ט"ס הוא. </b>וכ"כ בדרישה אבל המהרש"א כ' דמ"ש הטור אבל אם כנס היינו דין אחר דאם כנס נכרית לא נפלה מעולם ליבום. ולזה כוון ג"כ הב"ש (סימן קע"ה סק"ח):
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+[אות לט] <b>במשנה שמא מעוברות. </b>אע"ג דאין אשה מתעברת בביאה ראשונה הכא מיירי בבעלו ושנו. גמרא:
+[אות מ] <b>בהרע"ב ד"ה היו אחין וכו'. וחייב להביא קרבן. </b>ואף דהוי טעה בדבר מצוה (ע' פי"ט מ"ד דשבת וברפ"ח דתרומות):
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות מא] <b>במשנה ופסלה מן הכהונה. </b>וצריכה חליצה מהאחים דחליצת מעוברת ל"ש חליצה ופרכי' עלה א"ה אמאי פסלה מן הכהונה ומשנינן מדרבנן ולחומרא. ובחי' הריטב"א כתב דטעמא דר"ל דצריכה חליצה היינו מספק דאם בשעה שחלץ לא היתה ראויה לבא לכלל לידה ההוא עיבור כמאן דליתי' וחליצה שחלץ לה כשירה אלא דחיישינן שמא בשעה שחלצה ראויה היתה לילד והולד היה גמור אלא שגרם לה אח"כ איזה סיבה להפיל וחליצה דמעיקרא לאו חליצה היא כלל והא דפרכינן אמאי פסלה מן הכהונה היינו דמשמע דאם נשאת לכהן דתצא ובספק חלוצה לכהן ל"ג בדיעבד. ומשנינן מדרבנן ולחומרא פי' מאן דחזא דחלצה סבר דחליצה כשירה הוא ויסבור דחלוצה כשירה לכהן:
+[אות מב] <b>תוי"ט ד"ה החולץ. שהוא רשע. </b>ובתו' כתב דכה"ג הוא מזיד ולאו בר קרבן הוא. גם כתבו די"ל דנקט ונמצאת מעוברת לרבותא דאע"ג דלא היה ניכר עוברה בשעת חליצה ונראה חליצה מעולה אפ"ה אם הולד ב"ק לא פסלה:
+[אות מג] <b>בתי"ט ד"ה אין הולד. כיון שנמצאת מעוברת. </b>ע"כ לא איירי אחר ג"ח ולא הוכר עוברה דא"כ בסיפא אמאי חייבים בקרבן הא הוי אונס גמור דמאי הו"ל למיעבד. תוס':
+[אות מד] <b>בא"ד דבדיעבד הוי חליצה תוס'. </b>בתוספות איתא ואור"י דנהי דלאו חליצה הוא מ"מ אסור בקרובותי' כיון דמדאורייתא הוי חליצה ועוד דדיעבד אם חלצה אפי' מדרבנן א"צ חליצה אחרת. דאמרינן לקמן וכו' משמע דלא בעי חליצה עכ"ל משמע דספוקי מספקא להו בזה דבתחלה כתב ר"י רק דמדאורייתא הוי חליצה מש"ה אסור בקרובותיה משמע דמדרבנן לא הוי חליצה וצריכה חליצה אחרת אלא דאח"כ הוסיפו ולמדו ממשמעות סוגיא דלקמן דדיעבד אפי' מדרבנן א"צ חליצה אחרת. ותמוה לי דאי רצו לומר דמדרבנן אפי' דיעבד לאו חליצה וצריכה חליצה אחרת וביאור דבריהם דהא דאר"י החולץ למעוברת והפילה א"צ חליצה מן האחים היינו למעוברת והוא אחר ג"ח אף דא"ע ליבום דשמא הולד ב"ק ופוגע באשת אחיו מ"מ כיון דהוי רק מספיקא ואם יבא אליהו דלא יהיה ב"ק מותר לייבם מקרי עולה ליבום אבל תוך ג"ח כיון דאף אם יבא אליהו דאינה מעוברת מ"מ אסרו חז"ל משום הבחנה כמו זקינה ואיילונית זה מקרי א"ע ליבום מדרבנן א"כ איך פריך ר"ל לר"י דלתני אין הולד ש"ק א"צ חליצה מן האחים הא ר"י מודה דצריכה חליצה כיון דחלץ תוך ג"ח צריכה חליצה אחרת וצלע"ג:
+
+Mishnah 2
+
+[אות מה] <b>במשנה ואם אין הולד. </b>היינו שיחזור ויבעול אבל גט לחוד לא מהני דביאת מעוברת ל"ש ביאה גמרא. והא דבאין הולד של קיימא א"ח בקרבן דמ"מ כיון דהפילה וזקוקה לו למפרע לא מקרי אשת אחיו שלא במקום מצוה אף דבאותה ביאה כשהיתה מעוברת לא נתקיים מצות יבום מ"מ לא מצינו יבמה שתהיה אסורה בשעת נפילה באיסור אשת אח ואח"כ תתייבם. תוספות והראשונים:
+[אות מו] <b>במשנה וחייבים באשם תלוי. </b>ומה דלא אזלינן בתר רובא דרוב נשים יולדות לתשעה ונימא דודאי בר קמא הוא ואשת אח בת בנים בעל ולייתי חטאת. משני בגמרא דרוב יולדת לט' עוברה ניכר לשליש ימיה וזו הואיל ולא הוכר עוברה איתרע לה רובא. וא"ת אכתי איך פסיק ותני דחייבים אשם תלוי והא לפעמים משכחת חיוב חטאת כגון דהוכר עוברה ולא אתרע רובא. י"ל דאם הוכר שוב אין כאן ספק בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון. דודאי מראשון הוא דאילו משני לא היה עוברה ניכר דקודם שליש לא מינכר העובר. וכ"מ מדברי רש"י ד"ה וזו הואיל דלא הוכר עוברה שכתב בזה"ל דאי הוכר לא הוי מספקא לן. מבואר דבא ליישב כדברינו. מיהו אכתי קשה לי הא מ"מ משכחת ספק. וכגון דהיבם כנס אותה עשרים יום אחר מיתת בעלה. ואחר ב' חדשים ועשרה ימים מכניסתו הוכר עוברה ולסוף ט' חדשים ממיתת בעלה ילדה והוי ספק בן ט' לראשון והוכר עוברה לשליש של ט' חדשים. או בן ז' לשני והוכר העובר בשליש העובר של ז' חדשים. דהוא ב' חדשים ועשרה ימים. ובזה לא אתרע רובא ולייתי חטאת וצ"ע:<br><b>ותמהו </b>בתוס' ד"ה וזו. אמאי יתחייב בא"ת נוקמינה בחזקת היתר ליבם ונימא סמוך מיעוט יולדות לז' אחזקה ואיתרע ליה רובא ונסמוך ארובה דעוברה ניכר לשליש ימיה. והניחו בתימא. ובעניי אף קושי איני רואה. דהא אף להסוברים דקי"ל סמוך מיעוטא לחזקה היינו לחומרא מדרבנן אבל מה"ת לא הוי כפלגא רק לר"מ כמ"ש תוס' בכמה דוכתי ומקורו מהאי דתינוק שנמצא בצד העיסה ואולי כוונתם דמשמע דמתני' ד"ה היא וגם לר"מ חייבי' בא"ת. והיינו אף דלר"מ לא מהני הרוב דחיישינן למיעוטא מ"מ זהו רק מדרבנן כמ"ש תוס' (חולין דף פ"ו). ורק סמוך מיעוטא לחזקה הוא דאורייתא (אליבא) דר"מ. וכ"מ מדלא העמידו קושייתם על המקשן לימא הלך אחר רוב נשים הא הו"ל מיעוט וחזקה נגד הרוב. והיינו די"ל דפרכת הש"ס לרבנן דר"מ דמדאורייתא ל"א סמוך ולייתי חטאת ודוחק:<br><b>וביותר </b>קשה לי למה נקטו קושייתם בכה"ג ולא בפשוטו דנימא אוקי רובא דלט' ילדן נגד הרוב דעובר ניכר לשליש ימיו והוי פלגא ופלגא ושוב ניזל בתר חזקה ליבום וצע"ג:
+
+Mishnah 3
+
+[אות מז] <b>תוי"ט ד"ה יורשי הבעל. בנכסי מלוג. </b>אבל בכתובה מודו ב"ש לב"ה דאין ליורשים כלום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים וכל שמתה בחיי יבם לא גבו יורשים דילה כתובה דיבם במקום בעל קאי. פירש"י:
+
+Mishnah 4
+
+[אות מח] <b>תוי"ט ד"ה ובלבד. כתבו התוס' ג"כ. </b>ותירצו עוד דנ"מ באשתדוף נכסי הבעל אחר שגירשה היבם דאינה טורפת כלל מנכסי יבם:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות מט] <b>תוי"ט ד"ה ובאבי אביו. גזרוה רבנן נמי בחלוצה. </b>כאן א"צ לזה דאף אילו לא גזרו שניות בחלוצה מ"מ אסורא משום מיתנא דהיא כלת בנו. אלא במה דאסורה לבן בנו דהיא לגבי החולץ אשת אבי אביו שהוא רק שניי'. ולהפוסקים דאשת אחי אבי אביו הוא ג"כ שניי'. ג"כ בלא"ה אסורה משום מיתנא. אלא במה דאסורה לבן אחיו אם מיירי באחיו של החלוץ מן האם ואינו אחיו דמיתנא בזה דאסורה לו דהיא אשת אחיו מן האם דהוי רק שנייה:
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות נ] <b>במשנה מתה היבמה. </b>וכן מתה אשתו מותר ביבמה דיבמה שהותרה בשעת נפיל' ונאסרה כשהותרה חזרה להיתירה הראשון. והא דלא נקט במתני' הכי דהוי רבותא טפי דאיידי דבעי למתני מת יבם נקט נמי מתה היבמה. תוס':
+
+Mishnah 10
+
+[אות נב] <b>הרע"ב ד"ה לא תחלוץ. מפרש בגמרא. </b>הא דבלא"ה ל"ח שמא תהיה מעוברת ואתה מצריכה כרוז לכהונה. היינו דסתמא קתני אף בגרושה. גמרא. וההיא דלקמן רפט"ז דע"כ לא מיירי בגרושה אף דהתם ג"כ סתמא קתני. התם דאיירי באם אירע מעשה שהלך בעלה למדה"י איירי שפיר דוקא בשאר נשים ולא בגרושה אבל הכא דבא להשמיענו דין כל הנשים שנופלת ליבום ואם היה דין אחר לגרושה הו"ל לפרושי. תוספות (לעיל דף ל"ו א'):
+[אות נג] <b>תוי"ט ד"ה היבמה. וספק צרת ערוה. </b>בזה בלא"ה ניחא דהא אם יבא אליהו ויאמר שאינה צרת ערוה בת יבום היא. מהרש"א:
+[אות נד] <b>בא"ד מב' אחיות פ"ב מ"ו. </b>לא ידעתי הא התם ג"כ מדאורייתא מתייבמת אלא דחיישינן שמא אידך יבמתו ופגע באחות זקוקתו דאסורה מדרבנן. אלא דהתם גרע מאחות זקוקה דעלמא כיון דאפשר שיתברר ולא תאסר לעולם. והיה מהראוי לדונו בכלל כל שאינו עולה ליבום אלולי הסברא דאם יבא אליהו:<br><b>ובזה </b>מיושב לי היטב קושית תוס' (יבמות דף כ"ג ב') דלאביי דקידושין שא"מ לביאה הוי קידושין אמאי נקט ואינו יודע ולא נקט ואינו ידוע דהוי משמע דמעולם לא הוכר והובא בתי"ט (לעיל פ"ב מ"ו). והיינו די"ל דהוי רבותא דלא מיבעי בלא הוכר מעולם דהיינו דאמר אחד מכם דלא אפשר שיתברר לעולם וכיון דהוי רק מדרבנן א"ע ליבום וכנ"ל מש"ה מתירים בחליצה כמו אחות חלוצתו וכדומה אבל בהוכרו ולבסוף נתערבו ס"ד כיון דאפשר שיתברר נידון ביה דכל שאינו עולה ליבום כמו ביבמה תוך ג"ח לזה קמ"ל דאפ"ה חולצת דבת יבום היא באם יבא אליהו. ונכון מאד בעזה"י:
+[אות נא] <b>במשנה אחד גרושות. </b>בסוגיא דגיטין (דף י"ח ב') אתמר מאימתי מונין לגט רב אמר משעת נתינה ושמואל אמר משעת כתיבה וכו' והלכתא משעת כתיבה. ומסתפקנא אם משעת כתיבה ממש אם משעת חתימה כדאמרי' שם מקודם מאימתי מוציאין לפירות ר"ל אמר משעת כתיבה ופירושו חתימה. ונלע"ד דמוכח דמשעת כתיבה ממש מדמכשיר ר"ש במתני' נכתב ביום ונחתם בלילה ואמאי לא פסיל משום חששא דתנשא בגט זה ביום צ' מיום הכתיבה ובאמת חסר יום א' דהא נחתם למחרתו. בשלמא על רב דאמר משעת נתינה ליכא קושיא די"ל דע"מ מפקי לקלא דלא נמסר ביום הכתיבה ותצטרך לברר יום מסירת הגט אבל למה דקיי"ל משעת כתיבה אם נימא דהיינו חתימה אף אם יהיה קלא דלא נמסר ביום הכתיבה מ"מ מתירים לה להנשא בכלות ג"ח מיום הכתיבה דמסתמא ביום שנכתב נחתם ונפק מיניה קלקולא אלא ע"כ מוכח מדר"ש דמונין מיום הכתיבה ובזה לא מצינו חולק על ר"ש:<br><b>אמנם </b>לכאורה משמע בהיפוך דהרי הרי"ף כתב בסוגיא דשם דאיכא למ"ד דקי"ל דאין לבעל פירות משעת חתימה כמו דפסקי' הכא לענין ג"ח מיום הכתיבה א"כ כיון דמדמי להדדי מבואר דמפרש ההיא דמונין משעת כתיבה היינו ג"כ חתימה ובזה לא פליג הרי"ף על שיטה זו אלא דדחי ראייתם ומחלק דאינו דומה פירות לזה ובפירות קי"ל עד שעת נתינה אבל מ"מ משמע דביסוד זה דס"ל להך מ"ד דמשעת כתיבה היינו חתימה גם הרי"ף מסכים:<br><b>אך </b>י"ל דהא בהא תליא דדוקא להנך פוסקים דמדמי פירות להבחנה שפיר י"ל דמשעת כתיבה היינו חתימה ואי דתקשי מ"ט דר"ש דמכשיר מוקדם הא יש לחוש לענין איסור הבחנה. די"ל דבאמת ס"ל לר"ש דמונין מיום הכתיבה ממש. והא דאנן קי"ל משעת חתימה היינו דממילא פליגי רבנן על ר"ש בזה דכמו דפליגי עליה בפירות וס"ל משעת חתימה ה"נ לענין הבחנה. וא"כ ליכא פלוגתא חדשה אלא דהוי חד פלוגתא להבחנה ולפירות דכי הדדי נינהו ולר"ש משעת כתיבה ולרבנן משעת חתימה. וכ"ז להך איכא מ"ד דמדמי פירות להבחנה אבל למה דסתר הרי"ף דהבחנה אינו דומה לפירות דבפירות קי"ל משעת נתינה ובהבחנה משעת כתיבה ממילא מוכח דכתיבה ממש הוא כיון דמדר"ש מוכח דמיום הכתיבה ממש ממילא קי"ל כן דהא לא מצינו חולק ע"ז דממה דפליגי רבנן עליה בפירות אין ראיה דהא ממילא פירות שאני דגם משעת חתימה אינם לו. והוא נכון לכאורה. ולפ"ז ק' להך איכא מ"ד הנ"ל ממה דאמרינן בסוגיין ת"כ דשמואל הא לרב ניחא ג"כ הך ברייתא דהא רב דאמר משעת נתינה היינו דס"ל כר"י דיש לבעל פירות עד שעת נתינה והיינו דס"ל כן לת"ק דנכתב ביום. אבל לר"ש ג"כ ר"י ס"ל דמשעה שנתן עיניו וא"כ י"ל דהך ברייתא כר"ש אבל להלכה פסק רב כרבנן:<br><b>והנה </b>לכאורה לפי ההלכה דקי"ל דמונין משעת כתיבה יש לנו טעם חדש על תיקון הזמן בגט כדי שלא תצטרך להתעגן יותר מדינה דע"י זמן כשתרצה יכולה להנשא בכלות ג"ח מהזמן כתיבה ולא תפסיד הזמן דמשעת כתיבה עד נתינה. וצ"ל דאם אין כתוב בו זמן מדינא אסורה עד ג"ח מיום הנתינה דשיעור ג"ח מתחילים מיום דמוכח בגט זמן הכתיבה כדאמרי' זו זמן גיטה מוכיח עלה אבל אם לא יהיה זמן בגיטה דמוכיח עלה מדינא מתחילים ג"ח מיום הנתינה. ואי דמ"מ מהני הזמן בכדי שלא יעכבו הב"ד אותה מלהנשא בטענה שלא נתן לך הגט עד עתה. ובממנ"פ אם נאמנת להתיר עצמה לומר דהנתינה היה מקודם וכלו הג"ח. א"כ צריך הזמן שלא תשקר ותאמר שנתגרשה מכבר ואם אינה נאמנת צריך הזמן לטובתה שעי"ז מותרת אחר ג"ח. י"ל דבאמת א"נ ומ"מ ל"צ לזה זמן דהא יכולה לילך לב"ד ביום הנתינה. וזהו לשיטת תוס' בההיא דאמרי' ר"י מ"ט לא אמר כר"ל. קסבר יש לבעל פירות עד שעת נתינה דיכולה לברר עיי"ש. אבל לפירוש רש"י שם קשה. והנ' להפוסקים דאפי' מוקדם ממש שהקדימו הזמן כשר לגרש ע"י שליח וע"כ הא דל"ח דתנשא בסוף ג"ח מזמן הנכתב בגט דלזה לא מהני במה דע"י שליח יש לו קול דמה בכך דנדע דלא נמסר ביום שנכתב הא מ"מ יהיה הדין להתירה להנשא דהא קי"ל דמונין מיום הכתיבה וכיון דבאמת הקדימו הזמן תנשא באיסור ע"כ צ"ל דלא החמירו כ"כ לענין חשש הבחנה וכ"כ הפ"י אבל עדיין ק' לי כיון דעד הנתינה דר עמה כאיש עם אשתו ממילא יפסול הגט כיון דהזמן מוקדם הוי כבא עליה בין זמן הכתיבה לנתינה דפסול מדין גט ישן דיאמרו גיטה קודם לבנה ואף בדיעבד כה"ג תצא היכי דבודאי בא עליה כמ"ש תוס' גיטין (דף כ"ו ע"ב) ד"ה לכשאכנסנה) וצע"ג:
+[אות נה] <b>תוי"ט ד"ה וכן כל. ואצרכוה להמתין כל ג"ח. </b>בתוס' (דף ל"ז א') הקשו דאכתי אם תלד לו' חדשים ויום א' או אפילו ג"י יהיה ספק אם הוא בן ט' לראשון ולא נקלט הזרע עד יום הג' או שהוא בן ז' לאחרון וילדה למקוטעים ותירצו דכל כך לא היה משתהי הכרת עובר של הראשון עד שליש ימיה מן השני עכ"ל וזה תמוה דעדיין ק' ביבמה איך מתייבמת אחרי ג"ח מיום המיתה דלמא לא נקלט הזרע עד יום ג' ובאמת תוך ימים מועטים יהיה ניכר עוברה ופגע באיסור אשת אח. אחר כך מצאתי בת' נ"ב (סי' ס"ט) שהביא קושיא זו בשם הרב טרטקוב זצ"ל:
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+[אות נו] <b>תוי"ט ד"ה כל שאר בשר. וקשיא לי. </b>במחכ"ת הג' אשתמיטתיה דברי רש"י ותוס' במקומם דרש"י פי' בסוגיי' (דף מ"ט ריש ע"ב) דבאמת הך דהכא פליגא אמתניתין דלעיל ותנאי הם אליבא דרע"ק וכך מבואר להדיא (בדף צ"ב א') דאמרינן הך תנא דרע"ק דאמר חייבי לאוין דשאר וכו' ופירש"י שם דהיינו הך רע"ק דמתני' דהכא. עכ"פ מבואר דתנאי הם אליבא דרע"ק אם כן יש לומר דסתמא דלעיל ס"ל דאליבא דרע"ק בכל ח"ל הולד ממזר. ותוס' בשמעתין ד"ה הכל מודים וכו' ס"ל דמחזיר גרושתו מיקרי חייבי לאוין דשאר שאינם אסורים אלא משום אישות. וא"כ מתני' דהכא ודלעיל ל"פ. אבל מ"מ האמת יורה דרכו דאיכא תנאי אליבא דרע"ק דס"ל דמכל ח"ל הוי ממזר וכדאיתא להדיא (בסוגיא בדף צ"ב) וכמבואר ג"כ בסוגיין דר' סימאי אמר מן הכל היה עושה רע"ק ממזרים:<br><b>ואדרבה </b>על הרמב"ם בפי' יש לעיין דלא משמע כן מסוגיא דהכא דאמרינן עלה דמתני' מ"ט דרע"ק אלמא מהני וכו' ולר' סימאי וכו' משמע להדיא דלמתני' דהכא דוקא בשאר הוי ממזר. וכן ההיא סוגיא (דף צ"ב) דאמרינן הך תנא דרע"ק דאמר ח"ל דשאר. ואם נפרש למתני' כל שאר וכל שהוא בלא יבא א"כ היכן מצינו תנא דסבר אליבא דרע"ק דדוקא ח"ל דשאר. א"ו העיקר כרש"י ותוס' דמתני' דהכא שאר דוקא קתני ומתני' דלעיל אי כפירש"י דפליג אהך דהכא אי כתוס' דמחזיר גרושתו מקרי שאר. וברור:
+[אות נז] <b>תוי"ט ד"ה שהוא בלא יבא וכו'. ומדכתיב ולא. </b>חוץ מאלמנה לכ"ג לר' סימאי ולר' ישבב אפי' אלמנה לכ"ג ואפי' חייבי עשה נפקא ליה מולא. גמרא ורש"י. ותמוה לי האיך ילפינן אלמנה לכ"ג משאר לאוין. והא לאו דאלמנה אינו שוה בכל וכה"ג אמרי' בכתובות (דף למ"ד ע"א) ולר' ישבב וכו' א"כ בעולה לכה"ג ומ"ש דהו"ל עשה שאינה שוה בכל וכו' היכי דאמרי' דבעולה לכ"ג אין למדים משארי עשה דאתרבי מולא משום דא"ש בכל א"כ ה"נ נימא באלמנה לכה"ג דאין למדין אותו משארי לאוין דאתרבי מולא כיון דא"ש בכל וצ"ע:<br><b>ואולי </b>יש לומר מזה דעשה דבעולה לכה"ג היא רק עליו ולא עליה. והטעם י"ל דמה דהוזהרו כשירות להנשא לפסולים ילפינן מדכתיב לא יקחו כדאיתא במסכתין (דף פ"ד ע"ב) וא"כ גבי עשה דבתולה דכתיב יקח בלשון יחיד מש"ה היא אינה מוזהרת. ועי' בתוס' במסכתין (דף ה' ע"א ד"ה ואכתי אצטריך). היכא דמוזהרים כהנים ולא ישראלים לא מקרי כ"כ אינו שוה בכל ורק מה דכהנים עצמם מצווין רק האנשים ולא נשים כגון טומאת כהנים זהו מקרי אינו שוה בכל וא"כ י"ל דרק בעולה לכה"ג אין למדין משאר עשה דקיל הרבה דאינו נוהג בנשים דהיא אינה מוזהרת אבל אלמנה לכה"ג דהלאו גם עליה שפיר ילפינן מאנוסת אביו. וא"ת הא כתב התוס' שם דאלמנה מן הנשואים מש"ה לא אתי עשה דיבום ודחי לל"ת ועשה אף דא"ש בכל מ"מ לא דמי לזקנו כיון דגם נשים מצווים. ואם כדברינו גם בעשה דבתולה אין הנשים מצווים. י"ל דמ"מ שפיר כתב דלא דמי לזקנו דשם הלאו והעשה שניהם אינם שוים בכל. משא"כ באלמנה אף דהעשה א"ש בכל מ"מ כיון דהלאו שוה גם בנשים הוא חמור מזקנו. וצ"ע לדינא וע' מל"מ (ריש ה' מכירה). ולדברי י"ל דכמו דאמרינן כל הבועל דעתו על גמר ביאה. ה"נ אמרינן דעתה דידה על גמר ביאה והיא דאינה מוזהרת לא הוי כאילו פירשה להיות נקנית בתחלת ביאה. ועיין בתוס' חגיגה (דף י"ד ב' ד"ה בתולה) דנקטה בפשיטות דבעולה לכ"ג גם היא מוזהרת ואולם אין מובן לי דברי תוס' שם דמה הועילו בתירוצם מההיא דראוה מעוברת דהא התם היא א"נ לר"י גם לגבי עצמה ול"א דאם נבעלה לפסול ונתחללה גם היא מוזהרת לכהן ונאמנת:
+[אות נח] <b>תוי"ט ד"ה כל שחייבים עליו כרת. ולהכי הדר כתביה במשנה תורה משום למסמך. </b>זהו מלשון רש"י. וכן בתי"ט כל שחייבים עליו מיתת ב"ד וכו' אלא לא יגלה לגופיה לר"י לחייב באנוסת אביו ולרבנן לחייב שני לאוין בשומרת יבם של אביו ג"ז מלשון רש"י. מזה יש ללמוד דלר"ש התימני איירי לא יגלה בש"י ש"א ומ"מ ל"צ לומר לעבור בב' לאוין אלא דכתבה למסמך ללא יבא ממזר לאורויי דיש ממזר מח"כ והא דאמרינן בריש מסכתין וכן בר"פ נושאין דלרבנן מיירי בש"י ש"א ולעבור בב' לאוין היינו כי היכי דתיתי גם לר' יהושע דלדידיה דלא יבא ממזר קאי ארישא דלא יקח ע"כ לא יגלה קאי אי לאנוסת אביו אי לשיש"א ולעבור בב"ל. והיה מיושב לי בזה הא דהרמב"ם והסמ"ג והחינוך לא הביאו כלל דעל ש"י ש"א חייב בב"ל אף דקי"ל דמותר באנוסת אביו וע"כ דלא יגלה בש"י ש"א היינו למה דקי"ל כר"ש התימני אתי' קרא דלא יגלה להסמיך ללא יבא ממזר וכנ"ל. אולם לשיטת תוס' בשמעתין הוא להיפוך דלר"י לא יגלה מיירי בשיש"א ואתי קרא לאורויי דמלא יקח עד לא יגלה דוקא ולאתויי שארי מיתות ב"ד הוא דהוי ממזר אבל מלא יגלה ואילך דהיינו ח"כ לא הוי ממזר דלא נימא ללמוד ח"כ בהיקישא דר' יונה דהוקשו כל עריות זה לזה ולר"ש התימני לא איצטריך לא יגלה דלהסמיך לל"י ממזר לאורויי דיש ממזר בח"כ בלא"ה ידעינן מהיקישא דר"י וע"כ משום לעבור בב"ל עיי"ש היטב וא"כ לדידן דקי"ל כר"ש התימני קיימא הדין דעל ש"י ש"א עובר בב' לאוין וכן נקט היש"ש פ' נושאין (סימן ג'):
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות נט] <b>הרע"ב ד"ה אין אחר חליצה. הא מתני' רע"ק. </b>ולהרי"ף והרא"ש דצרה לאחר ביאה הוי רק עשה דבית א' בונה ואין בונה ב' בתים א"כ מדקתני במתני' ו' דאין אחר הבעילה כלום מוכח דס"ל למתני' דאפי' בחייבי עשה אין קדושים תופסים. וע' בתוס' כתובות (דף ל' א' ד"ה לאפוקי מדר' סימאי) תימא דתפשוט וכו' אליבא דמ"ד פ"ק דיבמות הבא על יבמתו וחזר ובא א' מהאחים על צרתה בעשה וכו'. ותמוה לי הא ביבמות שם מבואר דלהגירסא דבעשה דלר"ל דוקא דחזר ובא אחד מהאחים הוא בכרת אבל הוא עצמו שבא על צרתה הוא רק בעשה דבית א' בונה. וא"כ אמאי נקטו קושייתם דוקא לר"י הא גם לר"ל מוכח ממתני' דבח"ע ג"כ אין קדושין תופסים דהא מתני' קתני ואין אחר הבעילה כלום בין ביבם א' בין בב' יבמים והא ביבם א' לכ"ע בעשה וצ"ע:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ס] <b>בין בשוגג. </b>במ"ל [פ"ב מיבום ה"ד] מסתפק אם מ"מ בעי' ביאה בפ"ע כמו כל קידושין או דל"צ בפני עדים. ונלע"ד ראיה מסוגיא דיבמות (דף נ"ח) דכוותה גבי שומרת יבם אשתו מעליא היא. והא י"ל דמשכחת לה בבא עליה שלא בעדים דלא קנאה אלא ע"כ דגם בלא עדים הוי יבום מעליא ולכאורה יש לדחות דבזה מנא ידעי' דקדמה שכיבתו להשקות אותה וצריך עדים על זה שקדמה שכיבתו וממילא הוי יבום. ואך מ"מ י"ל דמשכחת לה בבא עליה ב' פעמים בכל פעם לפני ע"א דקידושין לא הוי דהא על כל ביאה וביאה לא היה רק ע"א (ועי' פ"ז דגיטין ברי"ף (דקע"ז ב') ראה א' בשחרית שנתייחדה עמו וא' בין הערבים אין מצטרפין וכתב הר"ן הטעם דאף ע"ג דבממון הלואה אחר הלואה מצטרפים מ"מ אישות דשייך ביה נפשות עדות בבת אחת בעינן ותמוה לי אמאי ל"א בפשוטו דבממון דהעדים רק לראיה משום הכי מצטרפין אבל בקידושין דהמעשה קידושין בעצמותו לא נגמרו ולא נתפסו רק אם הוא בעדים איך שייך שיצטרפו שע"י צירוף יהיה מעשה קידושין הא מ"מ כל מעשה ומעשה לא נתפס לקידושין וצ"ע) ולענין קדמה שכיבת בעל מצטרפים דהא יש לנו ב' עדים שקדמה שכיבתו. ואולי י"ל דענין השקאת סוטה הוי כמו דיני נפשות ובעינן עדות בבת אחת שקדמה שכיבת בעל ובתשובה הארכתי בעזה"י:
+[אות סא] <b>תוי"ט ד"ה בין באונס. שנתכוין לאשתו ונתקשה. </b>דאילו לא"ה אלא שהדביקוהו בע"כ ביבמתו כיון דאין קישוי אלא לדעת הוי כמדעתו ואינו בכלל אונס ואם באמת לא נתקשה לא קנאה היבמה אינה נקנית אלא בקישוי. תוספות והרא"ש:
+[אות סב] <b>בהרע"ב ד"ה קנה. וזכה בנחלה. </b>דלא רבי רחמנא דביאת שוגג וכל הנך דקנה אלא לדברים המפורשים בפרשה בהדי' דהיינו לירש בנכסי אחיו דכתיב יקום ע"ש אחיו ולפוטרה דכתיב לו לאשה ולא לאחיו לאשה דפקע מיניה זיקה. ולפטור צרתה דכתיב בית אחד בונה אבל לדברים אחרים ליורשה ולטמא לה ולהפר נדריה לא. והיינו דוקא בנפלה מאירוסין אבל מנשואין קנה לכל זהו דעת תוספות והרא"ש בשמעתין אבל מדברי הרמב"ן והרשב"א בחי' נ"ל דמבואר דס"ל דלרב דקי"ל כוותיה אף במן אירוסין קנה לכל חוץ מלתרומה דלא אכלה לל"ב. והב"י (סימן קס"ו) מדייק כן מדברי הרמב"ם והב"ש כ' דיש לדחות ולא הביא דמ"מ דעת הרמב"ן והרשב"א הכי הוא:
+
+Mishnah 2
+
+[אות סג] <b>תוי"ט ד"ה ממזרת. לחייבי לאוין משפחה חרופה. </b>וקרא דש"ז רק לדייק דמכלל דבחייבי כריתות העראה כגמר ביאה. כ"ז בתוספות:
+
+Mishnah 3
+
+[אות סד] <b>במשנה ר"א ור"ש מכשירים. </b>ודוקא כה"ג דיכול להאכיל לאחרים תרומה אבל נתארסה לחלל נפסלה. גמרא:
+
+Mishnah 4
+
+[אות סה] <b>במשנה ונתמנה להיות כ"ג. </b>אבל כ"ג שקידש קטנה ובגרה תחתיו לא יכנוס דאשתני גופה. גמ':
+[אות סו] <b>תוי"ט ד"ה בין אלמנה. אלמנה מגרושה. </b>כי היכי דלא נילף בגז"ש אלמנה אלמנה מתמר דכתיב שבי אלמנה דמיירי מן הנשואים. וכתב תוס' וא"ת אדרבא נילף גרושה דומיא דאלמנה דדוקא מנשואים וי"ל דלחומרא מקשינן. וכ"כ הרשב"א וקשה לי הא קושייתם היה דבתחלה נילף גז"ש אלמנה אלמנה מתמר דהיא מן הנשואין ואחר כך נילף בהיקשא גרושה מאלמנה דג"כ מן הנשואין וא"כ מה תירצו דלחומרא מקשינן דזהו שייך אם הברירה להקיש לזה או לזה אבל הכא מכח גז"ש דאלמנה מוכח דמקשי' גרושה לאלמנה דבהיפוך יתבטל הגז"ש דאלמנה וא"כ יש לקיים שניהם הגז"ש וההיקש וצע"ג:
+[אות סז] <b>בתוי"ט ד"ה חולץ. דס"ד משום בזיון. </b>לא ידעתי הא בלא"ה הוי חידוש גדול בחולץ דאע"ג דמדאורייתא א"ע ליבום דאין עשה דוחה לל"ת ועשה מ"מ עולה לחליצה דילפי' לה מיתורא דיבמתו כמו שהעתקתי (לעיל פ"ב מ"ד בגליון) בשם תוס' וכיון דצריך קרא לזה פשיטא דצריך התנא להשמיענו דין זה. ואולי דבאו לתרץ דאמאי נקט אלמנה לכ"ג לנקוט חייבי עשה דמצרי ואדומי דג"כ מה"ת א"ע ליבום דאין עשה דוחה עשה. ואולם ברמב"ם (פ"ו ה"י מיבום) מבואר דאפי' ביבמה שהיא בעשה מתייבמת מה"ת. וצ"ל כיון דהוא לאו הבא מכלל עשה והעשה בדרך שלא יעשה כן ליקח מצרי ואדומי תוך ג' דורות הוי כמו לאו דעלמא ועשה דחי לה, וכן מצאתי מפורש בשיטה מקובצת כתובות (דף מ' ד"ה וזה לשון הרשב"א). וא"כ שפיר נקט מתני' בדקדוק הדין באלמנה מן הנשואים דאף דמדאורייתא א"ע ליבום מ"מ עולה לחליצה. וברש"י יבמות (דף פ"ד ע"א בד"ה והא כולה פרקין וכו') דנפקא לן בפ"ב מועלתה יבמתו השערה. ותמיה לי מה נקט הס"ד. הא למסקנא מסקינן דמותרת ליבום מה"ת דאתי עשה ודחי ל"ת. רק דמדרבנן אסורה אטו ביאה שנייה וצ"ע:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות סח] <b>במשנה אם מתו מתו לה. </b>ה"ה נגנבו או נאבדו כדמסקינן בסוגיא דבב"מ (דף צו.) וכ"כ הרשב"א בחי':
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות סט] <b>תוי"ט ד"ה מפני. למינקט גמ' טעמא דעובר במעי זרה. </b>זה תמוה דהתם ל"ש כלל הך טעם דמה בכך דזר הוא הא גם זר מאכיל את אמו כדלקמן (במתני' ה'). וכ"כ תד"ה למאי נ"מ:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות ע] <b>הרע"ב ד"ה והשוטה. ע"י חופה. </b>ובטוי"ד (סי' של"א) בת כהן נשואה לישראל חש"ו פסלה. והוא תמוה. ומצאתי תמי' זו בתשובת נ"ב (מ"ת סי' ר"ב) בשם הגאון מו"ה זרח זצ"ל:
+[אות עא] <b>במשנה הרי זה ממזר. </b>מיהו איכא סתמא אחריתי בפ"ג דקדושין (משנה י"ב) דסברה דהולד כשר דהא מתני' דשם סוברת דקדושין תופסים בחייבי לאוין דקתני כ"מ שיש קדושין כגון ממזרת ונתינה לישראל וא"כ אין ממזר מגוי ועבד דחייבי לאוין נינהו כ"כ תוס' במסכתין (דף ט"ז ע"ב ד"ה אמוראי נינהו) וע"ש דכתבו דה"מ למיפרך אר' יוחנן דס' דגוי ועבד הבא על ב"י הולד ממזר מסתמא דהאומר. ותמוה לי דהא לקמן (דף מ"ד) ארבב"ח אר"י הכל מודים בעבד וכותי כו' שהולד ממזר. מאן הכ"מ שמעון התימני אע"ג דאר"ש התימני אין ממזר מחייבי לאוין ה"מ בח"ל דתפסי בהו קידושין אבל הכא גוי ועבד כיון דלא תפסי בהו קידושין כחייבי כריתות דמו כו' מאן הכ"מ רבי אע"ג דליה לא ס"ל. בכותי ועבד מודה. הרי דר"י עצמו סובר דלא תליא זה בזה ואף מאן דס"ל דאין ממזר מחייבי לאוין מ"מ יכול לסבור דמגוי ועבד הולד ממזר. וכן הוא (בדף ע' ע"א) א"ל ר"ל לר"י כמאן כר"ע אפ"ת רבנן בגוי ועבד מודו וכ"כ תוס' בעצמם קדושין (דף ע"ה ד"ה שאין ממזר). וא"כ שפיר י"ל דסתמא דקדושין ס' דמגוי ועבד הוי ממזר וצ"ע גם קשה לי במ"ש דהו"מ למפרך ממתני' דקדושין הא בפשוטו י"ל דאף דמוכח ממתני' דקדושין דאין הולד ממזר. אבל י"ל דשדי' בתר אבוה והוי נכרי. וא"כ י"ל דטעמא דר"י משום עבדי שלמה וס"ל דהמפקיר עבדו צריך ג"ש מש"ה אין מקבלים תרמודיים. מש"ה הוצרך למפרך מהא דאר"י זאת אומרת דמקבלים תרמודיים וצ"ע:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות עב] <b>במשנה פצוע דכא וכו' לא יאכלו. </b>קשה לי הא לא נתחללה רק היכא דהוא זר אצלה מעיקרא כדאיתא בסוגיא (דף ס"ט ע"א) והכא בנעשה פ"ד לא היה זר אצלה מעיקרא וצ"ע:
+
+Mishnah 2
+
+[אות עג] <b>במשנה פצוע דכא. </b>ואפילו הוא כהן דפקעה קדושתי'. גמרא:
+
+Mishnah 3
+
+[אות עד] <b>בהרע"ב ד"ה ואם לדין. יש תשובה להשיב. </b>תמוה לי דבסוגיא לא מפרש כן וגם מ"ש התי"ט דהא דאר"ש לא כי היינו דהיה להם להקדים נשים. ג"ז לא נתפרש הכי בסוגיא ואדרבא הרי בברייתא קתני דר"ש יליף עיקרא דמלתא דעמון ומואב הנקבות מותרות משום דרכו של איש לקדם. אבל בפירושא דמתני' מבואר בסוגיא דהא דלדין יש תשובה היינו דעריות יוכיחו שלא אסר להם אלא עד ג' דורות (בת בתו) וא' זכרים וא' נקבות אסורים. ואי דפרכת מה לעריות שכן כרת. ממזר יוכיח. ואי דמה לממזר שאיסורו איסור עולם עריות יוכיח ואי דמה להנך שכן יש בהם צד כרת חלל יוכיח והיינו דס"ל כראב"י דיש חלל מחייבי עשה. אבל ר"ש אמר לא כי היינו לדידי לא ס"ל כראב"י דליכא חלל מח"ע וממילא איכא למיפרך מה להנך שכן ח"ל. לדידכו דס"ל כראב"י הלכה אני אומר:
+[אות עה] <b>תוי"ט ד"ה אחד זכרים וכו'. אפילו נקיבה. </b>ר' יהודה לשיטתי' דקהל גרים אקרו קהל. לא סגי ליה בלא"ה דא"א דנקיבות שריין לאלתר הרי אקרו קהל ואסורות למצרי ובמה יטהרו ויבאו לידי דור שלישי גמרא ורש"י. וא"ת ישא שתוקית דבקהל ספק יבא. י"ל דממזרת דלא אפשר אלא באיסור חשיב דאי. ודאי לא כתב קרא. תוס' (ריש דף ע"ח). ותמהני הא ר' יהודה ס"ל דגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר כמ"ש תוס' לעיל (דף ט"ו ב' ד"ה מה לאלמנה. ובדף מ"ז א' ד"ה נאמן אתה). וכיון דבגוי הבא על ב"י ליכא אסורא דאורייתא כמ"ש התוס' לעיל (דף ט"ז ע"ב). א"כ משכחת שתוקי שלא ע"י דאי. וכגון דנולד ספק בן ט' לראשון מגוי או בן ז' משני מישראל וא"ת קושיא זו תיקשי גם על הגמרא דמקשה והרי ממזר דהוי דאי. והרי מרא דשמעתא הוא ר' יוחנן והוא סובר דגוי ועבד הבא על ב"י הולד ממזר כדאיתא לעיל (ד' מ"ה א'). וא"כ משכחת ממזר בלא דאי. י"ל דהכי פריך בגמרא והרי ממזר לרשב"י דסובר שם דכותי כו' הולד כשר ולדידיה ע"כ כתיב בממזר דאי. וא"כ מנ"ל לר' יוחנן דר"י אינו סובר ג"כ דכתב קרא דאי כמו דס' רשב"י מיהו קושיא ראשונה קשה טובא. הבינני ד' ולמדני:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות עו] <b>הרע"ב ד"ה ר"י. בסוף הדיבור. כסריס אדם. </b>תמהני מאד על הרע"ב וביותר על התי"ט שבדק לאור חכמתו בחורים ובסדקים בדברי הרע"ב ובכאן משתק שתיק ליה והוא נגד סוגיא ערוכה בבכורות (דף מ"ב ב') ומאן תנא אליבא דרע"ק אילימא ר"י וכו' הרי דהוי סריס חמה. גם הרמב"ם בפי' כתב בהרע"ב אבל בחיבורו פסק דטומטום מייבם ולפ"ז ע"כ הטעם דקיי"ל דלא הוי סריס כלל ע' בב"י (סימן קע"ב):
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות עז] <b>בהרע"ב ד"ה אלמנה לכ"ג. מד"ס וצריכים חיזוק. </b>זהו טעמא דר' אבל רשב"א ס"ל הטעם דבשניות היא מרגילתו אבל באינך אינה מרגילתו. ופרכינן מאי בינייהו אר"ח ממזרת ונתינה לישראל וכו' ולרע"ק דאמר יש ממזר מח"ל הא לא מרגלא ליה. ותמוה לי הא נ"מ בממזר שמחזיר גרושתו ממזרת דדאורייתא איכא ומרגלא ליה וצע"ג:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות עח] <b>בתוספות חדשים אדרבה נראה לכאורה. </b>במחכ"ת אין בזה סרך קושיא דהא אם נפרש דאמרו לה היינו בעד מפי עד ממילא משמע דאם לא בא בעלה היתה מותרת להשני א"כ שפיר נשמע דעמפ"ע מותרת להנשא וכדדייקינן בסוגיא הכי דמדקתני בסיפא נשאת שלא ברשות ב"ד מכלל דרישא ברשות ב"ד ובע"א מכלל דע"א מהימן א"כ ממילא אם הרישא מיירי בעמפ"ע נשמע דעד מפי עד נאמן דמשמע דניסת ברשות ב"ד. ופשוט:
+[אות עט] <b>תוי"ט ד"ה תצא. אבל התוס' כתבו. </b>ורש"י כתב בשבת (דף קמ"ה ריש ע"ב) דאפקעינהו רבנן לקידושין מיניה:
+[אות פ] <b>בהרע"ב ד"ה חולצין. ואחיו של שני חולצין מדרבנן. </b>בגמרא חולצין מדרבנן ולא מייבמים לא מדאורייתא ולא מדרבנן. ואינו מובן לי כראוי טעמא דמלתא דאחיו של ב' אינו רשאי לייבם. דבשלמא אחיו של הראשון אינו מייבם מדרבנן כיון דלא דייקא כראוי והוי כמו מזיד והיא סוטה מדרבנן שאסורה לייבם. או כיון דמצרכים גט מהשני משום שמא יאמרו גירש הראשון ולפי החשש זו הוא כמייבם גרושת אחיו. אבל אחיו של ב' הא ממנ"פ לענין דנראית כמזידה ואסורה לבועל א"כ אינה אשת אחיו שהיתה בזנות עם אחיו. ולפי החשש שיאמרו גירש הראשון ונשא השני היא מותרת לו ביבום א"כ מאיזה צד נבוא עליו לאסרו ביבום ולא מצאתי מפורש טעם לשבח בזה:
+[אות פא] <b>תוי"ט ד"ה מן המעשר. ר"מ היא. </b>ומ"מ הוא רק מקנסא לשויי' כזרה אבל מדאורייתא לא מתסרא זונה ממעשר דלא ילפינן מתרומה לגבי הא משום דמה תרומה לא מפסלא מתרומה אלא בביאה דמפסלא מכהונה אף במעשר נמי לא מפסלא אלא בביאה דמפסלא בה ללויה. בתוס': 
+
+Mishnah 2
+
+[אות פב] <b>תוי"ט ד"ה ופטורה. שאין זו הוראת. </b>ק' לי הא בלא"ה קי"ל דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב כמ"ש הרע"ב ריש הוריות אח"כ מצאתי תה"ל שתמה המ"ל כן על הרמב"ם:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות פג] <b>בהרע"ב ד"ה ר"י אומר. אשת גיסו אסורה על גיסו. </b>והא דקתני אם מתה ראשונה מותר בשנייה זה מיירי ע"כ בפנויה דאילו בנשואה כיון דאסורה לבעלה מקנסא דהוי כזינתה במזיד אסורה גם לדידיה. תוס' (דצ"ד ב' ד"ה אשת גיסו):
+[אות פד] <b>בא"ד דהויא אחות גרושתו. </b>ואף בגיסתו פנויה אסורה אשתו מה"ט. דמ"ה גיסתו צריכה גט שלא יאמרו תנאי היה בקידושין:
+[אות פה] <b>תוי"ט ד"ה רי"א. וכתב עוד ולת"ק. </b>וא"כ פליגי בתרתי. הא' דלת"ק בכל ענין אשת גיסו אסורה לבעלה. אף היכי דל"צ גט. ולר"י אינה אסורה אלא היכא דצריכה גט דהוי כמחזיר גרושתו. הב'. דלת"ק אף ארוסתו וגיסו ל"צ גט. דל"ש שיאמרו גירש דהא אף בגירש אסורה לו משום אחות אשתו. ולא חיישינן שיאמרו תנאי היה בקידושין. ולר"י בארוסתו וגיסו צריכה גט. והא דפסיקא לי' להש"ס כן ולא אמרי' דלכ"ע היכא דל"צ גט אין אשת גיסו אסורה לבעלה. ופליגי רק בחדא בארוסתו וגיסו אם צריכה גט היינו מדאיירי ת"ק בשריותו באשתו ובאשת גיסו לא מיירי ש"מ דאשת גיסו אסורה לבעלה אף היכא דל"צ גט. תוס' (צ"ה ע"ב ד"ה וקאמר ת"ק). ובגמ' אר"י אמר שמואל הלכה כר"י מקשה עליה מדקאמר שמואל דיבמה אינה כאשת איש ומיירי בקדשה אחיו. אלמא דלא חייש שמואל שיאמרו תנאי היה בקדושין. ומשני דשמואל אדר' אמי קאי דלדידיה אפי' באשתו וגיסו נמי פוסל ר"י דלא איירי בהנאה כלל. ותמהני טובא. הא לשינוי' דר"א מוכח דלת"ק אף דלא בעי גיטא. מדשרי באשתו דמכל מקום אסורה לגיסו. ומוכח דאף בלא טעמא דמחזיר גרושתו אסורה דהו"ל למידק והוי כזינתה. והא בזה לא מצינו דפליג ר"י אלא דמוסיף דעפ"י בית דין דאסורה לגיסו גם אשתו אסורה לו. אי מטעם כיון דביאתו עשאה פעולה לפסול לאחרים. אי מטעם דנקט רש"י בהאי דמשנינן דלמא אדר"א. דטעמא דר"י דצריכא גט אילו בא גיסו לבד. וא"כ הוא מוסיף דאפילו גט בעי ואסורה אשתו. אבל בזה היסוד דאף בלא גט אסורה לראשון מחמת זונה לא מצינו דפליג ר"י. וא"כ תיקשי איך מתיר שמואל אותה ליבם. ואף לרב תיקשי דבנשאה הראשון מודה. ותיפוק ליה דאסורה מטעם זונה דהו"ל למידק וצע"ג. וד' יחנני וילמדני:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות פו] <b>הרע"ב ד"ה רש"א. הלכך לא פסיל. </b>והא דלא מתסרא להראשון משום זונה דמיירי בשוגג או בקטנה דפיתוי קטנה אונס הוא או דבא עליה בעל כרחה דאף דמאמר בעל כרחה לא מהני מ"מ הכא שע"י ביאה לא פלוג רבנן בביאה דיבמה בין מדעתה בין בע"כ. תוס' (לעיל דף נ"א ב'):
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות פח] <b>תוי"ט ד"ה והשניה. משום ב' יבמות הבאות מבית א'. </b>היינו דמתני' דלעיל (פ"ג) ס"ל דהא דבעלת מאמר לא מתייבמת דנראה כאילו הם ב' יבמות מבית אחד וממילא גם צרתה אסורה ותנא דהכא ס"ל דהטעם דלא מתייבמת דגזרו אטו אשת ב' מתים וגזרו רק עליה ולא על צרתה כך מבואר בתוספות (דף ל"א.) ואך מה דסיים התי"ט וה"ה דתנא דהכא פליג אמתני' דלעיל וכו' ואע"ג דליכא צרה וכו' הם דברים תמוהים דהיכן מצינו פלוגתא בזה וגם מה סיים אפ"ה גזרו משום ב' יבמות הבאות מב"א הא תנא דהכא ס"ל דהטעם משום גזירה אטו אשת ב' מתים. ואולי ט"ס הוא בתי"ט וצ"ל דה"ה דתנא דהכא דס"ל לעיל בפרקין (היינו במשנה ח') דאפי' בליכא צרה בהדה חולצת פליג אמתני' דלעיל (פ"ג) דלפי"מ דס"ל למתני' דלעיל פ"ג דהטעם דמחזי כב' יבמות מב"א ממילא זהו ל"ש רק באיכא צרה אבל בליכא צרה מתייבמת. <b>ואולם </b>להדיא כתבו תוספת לעיל (דף ל"ב) וז"ל ומיהו כי ליכא צרה בהדה נמי אסירא אטו היכא דאיכא צרה כדקאמר התם רבא דאפי' ליכא צרה בהדה לא מייבמה עכ"ל. <b>אבל </b>קשה לי מאד על הוכחתם הא רבא בפרקין דייק כן אמתני' דהכא ואמר הא דאמר רבנן זיקת ב' יבמים מיחלץ חלצה יבומי לא מייבמה ל"ת היכא דאיכא צרה דאיכא למגזר משום צרה דהא הכא ליכא צרה ולא מיבמה. וא"כ י"ל דזהו רק לתנא דהכא כיון דס"ל דהטעם משום אטו אשת ב' מתים וזה ממילא גם בליכא צרה אבל לתנא דלעיל פ"ג י"ל באמת דדוקא באיכא צרה בהדה. וזהו עצמו דברי רבא ל"ת היכא דאיכא צרה ר"ל דהטעם דמחזי כב' יבמות מב"א דהא הכא ליכא צרה ואסורה וע"כ דהטעם דאטו אשת ב' מתים. ואי דדחוק לפרש כן בדברי רבא וס"ל לתוס' דרבא בא להוכיח דאף למתני' דלעיל פ"ג אסורה אף בליכא צרה משום גזירה אטו היכא דאיכא צרה. היא גופה תקשי על רבא כיון דבאמת מתני' דהכא ודלעיל פליגי ביסוד הטעם וכנ"ל א"כ מאי ראי' מהכא לדלעיל דלמא לתנא דהכא דס"ל דטעמא משום אטו אשת ב"מ מש"ה מדינא גם בליכא צרה אסורה ולתנא דלעיל דמחזי כב' יבמות מב"א דוקא באיכא צרה דשייך כן אסורה אבל בליכא צרה לא ול"ג אטו איכא צרה וצע"ג:
+[אות פז] <b>בהרע"ב ד"ה אחד בן כו'. לכל האמור למעלה. </b>קשה לי דבכה"ג אמאי השנייה לת"ק חולצת או מתייבמת. הא בדאורייתא חיישי' שמא נשרו כמ"ש הרע"ב לקמן (פי"ג מ"ב) וא"כ כשחולץ להראשונה איך שנייה מתייבמת דלמא הוא גדול ונשרו שערותיו וכשמייבם השנייה עובר משום לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה. וצ"ע:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות פט] <b>בתוי"ט ד"ה אפי' הורתו כו'. וקיימי עלה באשת אח. </b>ולפי הצד דברישא מותרים לישא אהדדי ואין מייבמים היינו דא"ש יבום וכמ"ש התוי"ט בדיבור הקודם בשם הנ"י פירושא דסיפא דאפי' וכו' היינו אע"ג דבתרווייהו לידתן בקדושה ומחזי כישראל אפ"ה שריא לעלמא בלא חליצה. גמרא. אבל אסורים מדאורייתא להנשא זה לזה דהוי אחים מן האם:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות צ] <b>בתוי"ט ד"ה יהא רועה. אפילו בזמן הבית. </b>תמהני הא בסוגיא דפ"ק דתמורה (דף ח' א') פרכי' אי בזמן הבית כיון דקי"ל דבבכור תם אין לכהן זכייה מחיים אלא לאחר הקטרת אמורים זוכה בבשר משלחן גבוה (וכמ"ש התי"ט פ"א מ"ג דמעשר שני) א"כ ליתי גזבר ולשקליה ומסקינן דמיירי בבכור בזה"ז אלא דבכור דידן יהבינן לכהן במומייהו והכא מטעם ספק מחזיק לעצמו וצ"ע. ובקרבן עדה תמה על פירש"י דמיירי בזמן הבית כיון דהוא ודאי בכור אלא דהבעלים ספק כהן איך יעבור על לאו דבל תאחר מספק:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות צא] <b>במשנה אינו יורש אותם. </b>דעת המהרש"א במסכתין (דף ל"ז ע"ב) דדוקא כשיש להם בנים דהם ודאי יורשים והוא ספק אבל אם אין להם בנים רק אחים בזה הוא טוען שמא אני הבן ואין לכם כלום בזה הדין שיחלוקו עיי"ש. אבל בחי' הרמב"ן שם מבואר דגם בכה"ג אינו יורש כיון דהם ודאי קרובים והוא ספק קרוב עיי"ש. ולענ"ד ראיה להרמב"ן מסוגיא דקידושין (דף ס' ע"ב). אמר לה הר"ז גיטיך ע"מ שתתן לי ר' זוז וכו' או לא' מקרוביו. לכאורה תמוה הא נתינתה לקיים הגט לפטור מיבם וכיון דיש אח מה מהני שתתן לקרוביו. הא צריכה ליתן ליורשיו דהוא האח אח"כ ראיתי בחי' הריטב"א שטרח הרבה לתרץ ולפי שיטת הרמב"ן ניחא. די"ל דזה היבם הוא ספק בן ט' לראשון ואינו אחיו. או ז' לאחרון והוא אחיו וזקוקה לו ליבום מספק (ובענין שזה המת אינו אחיו מן האם דמותר להספק ליבם אותה בממנ"פ) ובזה הב"ד פוסקים דהיורש הוא קרובו ודאי. ואם נותנתה לו מקיימת התנאי. דאף אם קמי' שמיא גליא שהוא אחיו. מ"מ לי וליורשו. היינו למי שהב"ד מחזיקים אותו ליורש על נכסים וצריכה דוקא ליתנם. דאם ניתנת לאחיו הזה אינה פטורה מיבום. דשמא הוא אחיו. ומ"מ לא קיימא התנאי כיון דלענין ירושה אין הב"ד מחזיקים אותו ליורש ונכון בעזה"י. ולפ"ז מחוזק יותר תירוצא דתוס' שם ד"ה אבל וכו' דמשמע ליה זקוקה ליבם דמתייבמת אם תרצה. וזה דחוק דבלא נתנה מחיים כיון דגם אם תתן לא משתריא לשוק משום ספק דשמא לאו כמעכשיו. וממילא אם ניחא לה ביבום יותר מחליצה באמת אינה נותנת לו ומותרת להתייבם. ולפי הנ"ל י"ל כך כיון דרשב"ג דנקט לא' מקרוביו היינו בגוונא הנ"ל דהיבם הוא ספק אחיו. ואם איתא דת"ק סבר ג"כ לי ואפי' ליורשי אלא דס"ל דשמא ע"מ לאו כאומר מעכשיו דמי. א"כ בההיא דלא' מקרוביו ג"כ לת"ק יהא מהני לפטרה מחליצה משום ס"ס דאינו אחיו ואינה זקוקה לו. ואת"ל דהוא אחיו שמא כאומר מעכשיו דמי. וק"ל:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות צג] <b>תוי"ט ד"ה בסנדל. בסוף הדיבור. שחולצים בו לכתחילה. </b>במחכ"ת אשתמיטתיה דברי תוס' (דף ק"ב א' ד"ה ה"ה). דהקשו כן ותירצו דקתני איידי דסיפא דאין לו עקב אפי' דיעבד פסול:
+[אות צב] <b>הרע"ב ד"ה מן הארכובה. שהיו רצועות. </b>משמע דרק כה"ג כשר מהארכובה ולמטה דמקרי מעל רגלו אבל בנחתך הרגל לא דלא מקרי מעל רגלו כיון דליכא רגל וזהו דעת תוספות אבל רש"י ס"ל דמיירי בנחתך כיון דמקודם היה נקרא מעל רגלו גם עכשיו כשר:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות צד] <b>במשנה אבל לא קראה. </b>ע' (פ"ז מ"ד דסוטה) ובתי"ט שם:
+[אות צה] <b>בהר"ב ד"ה חלצה. וקריאה דיבור בעלמא הוא. </b>וא"ת למ"ד עקימת שפתיו הוי מעשה היכי ממעטים קריאה וי"ל דמ"מ מעשה גרוע הוא יותר מרקיקה א"נ לא דמי למנהיג בקול שהיא מעשה גדול עכ"ל תוס':
+
+Mishnah 4
+
+[אות צו] <b>במשנה והחרשת. </b>הטעם לפי שאינן בואמר ואמרה. ומה"ט גם אלם ואלמת חליצתן פסולה דראויה לקריא' בעי' וקטן ממעטים דאיש כתיב בפרשה והא דלא ממעטינן חרש וקטן דלאו בני כוונה נינהו כתב תוס' דבני כוונה ע"י געע"ג ומלמדם לכוון אבל שוטה דאין בו דעת כלל לאו בר כוונה הוא אפי' ע"י געע"ג:
+
+Mishnah 5
+
+[אות צז] <b>הרע"ב ד"ה או בג'. אם שנים. </b>וכ"ה לשון רש"י ומדלא נקטו יותר דע"י דנמצא א' מהן קרוב א"פ כולם פסולים כמו בעדים (פ"א מ"ח דמכות). משמע דבדיינים ליתא להא דכולם פסולים. הרב המגיה במ"ל (פי"א מהל' עדות) בשם הרב המ"ל. וע' בתומים (סי' מ"ו ס"ק כ"ח):
+[אות צח] <b>תוי"ט ד"ה בבית האסורים. ועוד בלא"ה ידע. </b>משמע דלפ"ז גרסי' ובא אבל המעיין בתוס' יראה דזהו ודאי דצריכים לגרוס בא מדמספקינן דשמא המעשה היה מאבראי וע"כ הא דקתני בבית האסורים דקאי רק על השאלה לפני רע"ק א"כ מוכח דהגירסא בא. ומ"ש תוס' דבלא"ה ידע היינו לתרץ קושיא אחרת דמהיכן פשיטא לן דהשאלה בודאי היה בבית האסורים ומספקינן רק אם גם המעשה היה בבהא"ס או לא. ועל זה תירצו דזה ידוע בודאי דבא השאלה בבהא"ס:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות צט] <b>במשנה בבעל וביבם. </b>אף שקודם שיבמה מהני המיאון לעקור היבום ומ"מ אסורה לזה כיון דבשעת נפילה היתה נקראת אשת אחיו. ואם יש ב' אחים מיאנה בזה מותרת לזה:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות ק] <b>במשנה אסורה לחזור לו. </b>ואף לקרוביו אסורה:
+[אות קא] <b>תוי"ט ד"ה כל שיצאת. כדמסיק בגמ' דמיאון דידיה. </b>היינו דבסוגיא (דף ק"ח ע"ב) פרכי' אלמא אתי מיאון ומבטל גט (מדקתני ברישא נתן לה גט והחזירה ומיאנה ונשאת לאחר ונתארמלה מותרת לחזור לו) ורמינהו הממאנת באיש וכו' ואמרי' עלה ומאי קושיא ודלמא מיאון דידיה מבטל גט דידיה וכו' ובתוס' הקשו דמגופיה דסיפא הו"מ לאקשויי דמ"ט אמרי' כל שיוצא ממנו בגט אסורה לחזור לו ואמאי לא אמרינן אתי מיאונה ומפקע קדושי שני והוי כמו שזינתה אחר גירושי' דמותרת לחזור לו. אלא ניחא ליה לאקשויי רישא אסיפא וע' במהרש"א. ולענ"ד י"ל דבגופא דסיפא י"ל הא דאסור להחזירה לא מפני מיאון דבעל שלישי דזהו באמת הוי כזינתה אלא דאסורה לו מפני גירושין דהרביעי והיה מדוקדק לישנא דמתניתין דקתני ב' פעמים נשאת לאחר ונתגרשה לזה פרכינן רק מרישא דחזינן דמיאון מבטל גיטא א"כ מיאון דהשלישי יבטל גיטא דהשני ותהיה מותרת להשני. ורק לבתר דמשני דלא אתי מיאון דחבריה ומבטל גיטא דידיה דהוא מטעם דמשבש לה א"כ ממילא במיאון דחבריה אינה ניתרת לראשון ומיאון דהשלישי אוסרתה על השני (ומתני' דנקט פעם שני נשאת ונתגרשה זהו באמת קושית תוס' ד"ה כגון ששלשה וצריכים לתירוצם) לזה שפיר פרכינן מיאון דחבריה ממיאון דחבריה דברישא מוכח דמיאנה בשני מותרת לחזור להראשון א"כ גם בסיפא מיאנה בג' תהיה מותרת להשני ואי משום גירושין דהרביעי הא כיון דמיאון מבטל גיטא תהיה מותרת להשני בסיפא דמתניתין דליכא משום גירושין דהרביעי ובאנו לאסרה רק משום דמשבשת ליה ממילא גם בלא גירושין דהרביעי תתסר וקשיא ארישא והוא נכון מאד בעזה"י. וכמעט הוא תימא על תמיהתם דתוס' דאמאי נדו מזה זולת דהיה להם הגירסא של מקצת הספרים דקתני עוד פעם לאחר ומיאנה בו בזה שפיר ק' אגופא דסיפא דאמאי דאסורה להרביעי הא הוי כזינתה עם החמישי:
+
+Mishnah 6
+
+[אות קב] <b>במשנה קטנה שהשיאה. </b>הקשה לי חכם אחד על דברי תוס' גיטין (דפ"ה ע"א ד"ה תניתוה וכו') דאמאי לא הקשו דלפרוך ממתני' דהכא דמפורש דקטנה נשואה בת גירושין היא. והיא תמיה עצומה ובאמת ישאר התמיה על הש"ס דלמה לא פשיט ממתני' דהכא דזה לא מתרצא בתירוצם דתוס' שם. ולגודל הקושיא אמרתי לתרץ בהקדם מה דאמרי' יבמות (דף ק"ט ב') בעי מיניה ר"א מרב וכו' וכי גדלה גדלי בהדה ויעויין שם בחי' הרשב"א דמפרש דעשאום כאילו התנה בשעת קידושין הר"א מקודשת לי לאחר ל' יום דאי לא חזרו קודם ל' יום מקודשת לאחר ל' מדאורייתא אע"פ שנתאכלו המעות וה"נ הכא. והוסיף לבאר טעמא דמלתא דנשאר עליה שעבוד הדינר שנתן לה בקידושין ואעפ"י שקטנה היתה באותה שעה ואינה משתעבדה ד"ת מכי יתן איש לרעהו פרט לקטן אפ"ה כיון דתקינו לה רבנן נישואין הרי היא משתעבדת בכסף קידושיה ולפיכך כשגדלה גדלה קידושין בהדה ד"ת והוא שקדשה בכסף כדהתם ואע"פ שלא בעל עיי"ש מבואר מזה דמקדש קטנה בענין דמשתעבדת בעד הכסף וכאומר לה ה"א מקודשת לכשתגדיל והוי כאומר לאחר ל'. והא דלא הוי דשלב"ל דבשלמא בעלמא לאחר ל' בידו לקדשה מעכשיו אבל בקטנה לגבי קידושי דאורייתא דא"א במעכשיו הוי כמו לאחר שתתגיירי צ"ל כיון דאינו מחוסר מעשה ותליא רק בזמן לא מקרי דשלב"ל וכמ"ש המ"ל (פ"ד מהל' אישות) וחידוש בעיני שלא הביא ראיה מדברי הרשב"א הנ"ל. אולם במה דמסתפק המ"ל גם בקטן שקידש ואמר לכשאגדיל. בזה היה נלע"ד דלא מהני כיון דא"י להקנות עתה המעות לא נתפסה הנתינה לקידושין דהא המעות לא נעשה שלה ואין כאן נתינה משא"כ בהוא גדול והיא קטנה דדעת אחרת מקנה אותה וזכתה במעות ונתפס הנתינה לקידושין לכשתגדיל ויעויין בגיטין (דף ס"ה א') צרור וזרקו וכנגדו בקטנה מתקדשת. וברי"ף שם הגירסא בהיפוך דצרור וזרקו כנגדו בקטנה מתגרשת בקידושי אביה והפעוטות כנגדן מתקדשת. ולפי גירסא זו ניחא דממתני' דיבמות ליכא למפשט די"ל דמיירי בפעוטות ואם אחר הגירושין מקדשת עצמה לכשתגדיל מהני דהא היא נשתעבדה מכח תקנת נישואיה כמ"ש הרשב"א וכיון דהך נתינה הוי נתינת קידושין על אחר זמן מקרי הוי' ואף מדאורייתא קרי' בה ויצאה והיתה כמ"ש הרשב"א דע"א תקחז"ל דמשתעבדת הוי קידושי דאורייתא ממילא קרי' בה ויצאה והיתה אבל מברייתא פשיט שפיר דקתני קטנה מתגרשת בקידושי אביה דסתמא קתני בין יש לה אב ובין אין לה אב כמ"ש תוספות וכיון דביש לה אב מיירי ג"כ בקטנה של צרור וזרקו דהא יש לה הויה ע"י אביה ה"נ גם באין לה אב מתגרשת בקטנה של שיעור זה דצרור וזרקו דאינו מחלק בזה לענין שיעור קטנות ובזה דעדיין לא הגיעה לפעוטות ולא תקנו לה חכמים נשואים ולא נשתעבדו נכסים לא מהני הקידושין לכשתגדיל שפיר מקרי לאו בר הויה ודו"ק:
+[אות קג] <b>במשנה אסורה ליבם. </b>וצריכה חליצה. ולענין צרתה הוא מחלוקת דרבוואתא עיין במאור ובהרמב"ן:
+
+Mishnah 7
+
+[אות קד] <b>הרע"ב ד"ה ר"ג. תמתין הקטנה אצלו. </b>היינו שתמתין מלבעול עד שתגדיל אבל בקטנותה אסור לבעול אע"ג דס' אין זיקה מ"מ מכוער הדבר כיון דבהאי ביאה לא מפטרא הגדולה. תוס' (לעיל דח"י ע"א):
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+[אות קה] <b>תוי"ט ד"ה מלמדין. לעולם יתרחק. </b>וכונס החרשת תחלה ומוציאה בגט (דלאחר שיחלוץ להקטנה תפסול עליו החרשת) והקטנה תמתין עד שתגדיל ותחלוץ אבל איפכא לא דאם יחלוץ (יכנוס) תחלה להקטנה לא יהיה תקנה להחרשת דלאו בת חליצה היא:
+
+Mishnah 12
+
+[אות קו] <b>במשנה לאחר ל' יום מבקשים הימנו. </b>וא"ת ונהימנה לדידה במגו דאי בעיא אמרה אינו יכול לבוא עלי דנאמנת כדמוכח בסוף נדרים (דף צ"א.) וי"ל דהא בנדרים מבואר טעם הנאמנות משום חזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה והרי הכא מיירי בגט בידה וכדאוקמי בגמרא ומובא בהר"ב. וכפי דברי בעלה שבא עליה אינו בעלה עוד וא"כ ליכא חזקה דאינה מעיזה כו' ודהא ממנ"פ אינו בעלה. ואדרבא כפי דבריה עדיין זקוקה לו. בתוס' ב"ב (סוף דף ה') הקשו כן והניחו בקושיא ולא אדע מה קשיא להו וצ"ע:
+[אות קז] <b>בתוי"ט ד"ה יבם. שאם היה בעולמו אפי' בן יום א'. </b>בפשוטו אינו מובן דדלמא לא היה בעולמו אסור אף אחר שיגדיל והיא מותרת מיד אבל היה בעולמו יום א' היא זקוקה לו וכשיגדיל ייבמנה אבל התי"ט קיצר בזה דבתחלה משני דמי איכא מידי דהשתא אסירא ולבתר הכי שריא ופרכינן ואימא ה"נ (דלעולם אסורה לו) ועלה משני א"ק כי ישבו וכו':
+[אות קח] <b>בתוי"ט ד"ה כופין אותו. ונ"י תירץ מפני. </b>וקשה לי הא אף אם תתפייס אסורה לו דהא היא אמרה לא נבעלתי ואסורה לו ע"י הגט וא"כ שויה אנפשה חד"א ובתשובה הארכתי בזה בעזה"י:
+[אות קט] <b>בא"ד ואפי' למאן דמפרש לה בגט סתם. </b>הדברים סתומים בביאור הסוגיא לשיטה זו אבל הדבר מפורש בחי' הריטב"א דמיירי בגט סתם דבאמת לפי דברי היבם דבעל אותה הוי גט זה גט מעליא ונפטרה בכך וא"צ גט אחר וכן לפי דבריה שלא נבעלה סגי לה בחליצה וא"צ גט אחר אלא דאנן מצרפים מה שהוא נאמן ומה שהיא נאמנת ומתוך דברי שניהם יחד תהא צריכה גט דהיינו דתפסינן לדברי הבעל דנבעלה וצריכה גט ותפסינן לדבריה דזהו לא הוי גט מעליא דלדבריה גט זה רק כמו גט יבמין עיי"ש והסברא מוקשה דהא מ"מ ממנ"פ מותרת בלא גט דאם נבעלה הרי גט זה גט מעליא ואם לא נבעלה סגי בחליצה וצ"ע:
+
+Mishnah 13
+
+[אות קי] <b>תוי"ט ד"ה לאחר. כמו שחשב המגיד. </b>במחכ"ת הגדולה מעולם לא נתכוון לזה הה"מ דא"כ דלאחר מיתת בעלה היינו ע"י כעס א"כ מוכח דבחיי בעלה אף ע"י כעס לא מקרי נתכוונה לכך דבעינן בירור גמור דנתכוונה לכך וזהו בהיפוך מדברי הה"מ:<br><b>אבל </b>לענ"ד גם הה"מ מפרש דאינה פסקא בדברי רש"י והכל א' ובדיבור א' נאמרה וגם אין שייכות בשום פנים לפרש דלאחר מיתת בעלה הוא פסקא דלא יתפרש לישנא דאלא שכתב רש"י. אלא דס"ל להה"מ דמה דציין רש"י בחיי בעלה קאי אסיפא אפי' בחיי בעלה ובעיא לומר לא דבעינן שנתכוונה לכך בבירור אלא שהיה להם כעס זה על זה דתלינן מכח זה דנתכוונה לכך:<br><b>אולם </b>המ"ל הקשה על הה"מ דנראה יותר דציון רש"י קאי על בחיי בעלה דקתני ברישא עיי"ש והיינו בהיפוך ממש דבחיי בעלה תלינן דלא נתכוונה לכך לפטור עצמה מיבם אלא תלינן דמשום כעס נדרה הנאה ולא אסקה אדעתה דיבום עיי"ש:
+
+Chapter 14
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות קיא] <b>תוי"ט ד"ה אמר. מפרש בגמרא דלדבריהם. </b>דמדקאמרי לו אינו דומה האיש המגרש ולא קאמרי בהיפוך משמע לכאורה דגם ריב"נ ס"ל בפשיטות דאשה יוצאה בגט ומדמה ללמוד האיש מגרש מאשה מתגרשת ואלו מדקתני אח"כ א"ל אף זו כיוצא בה משמע דהביא ראיה דאשה מתגרשת ולריב"נ לא ס"ל הכי אע"כ דלדבריה' קאמר:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות קיב] <b>במשנה כונס ואם רצה להוציא יוציא. </b>לעיל (דף ק"י) הובא משנה זו וכ' רש"י דכשם שכנסה ברמיזה כך מוציא ברמיזה. ותמוה לי דל"צ לזה הא גם בקידש פקחת ונתחרשה מוציא בגט כדאיתא בריש מתני' זו ולעיל ג"כ הא אמרי' עלה לא בפקחת ואח"כ נתחרשה. הרי דגרושין דחרשת מוציא מידי קדושיה דפקחית וצע"ג: (* קצת יש ליישב דרש"י כתב זה בסברת המקשן שם ודו"ק):
+
+Chapter 15
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות קיג] <b>במשנה ומלחמה בעולם. </b>דוקא באמרה מת סתם אבל אמרה מת על מטתו נאמנת גמ':
+[אות קיד] <b>תי"ט ד"ה קטטה. לא היו דברים מעולם. </b>והא דבלא"ה כיון דמוחזקת למשקרת בפנינו מ"מ י"ל דלא משקרת בדבר שבסופו יתברר ויהיה חמור בסופה:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות קטו] <b>במשנה חוץ מחמותה. </b>וכן כלתה וכן בכולם ששונאות זו את זו וחמותה הבאה לאחר מיכן דהיינו אם יבמתה הוא איבעיא דלא אפשיטא:
+[אות קטז] <b>בהרע"ב ד"ה חוץ. יבמתה יראה שמא. </b>והרמב"ם כתב אף יבמתה שהיא אחותה. וכתב הה"מ שכן הוא בירושלמי והטעם משום לא פלוג. ואם יש להם בנים י"ל דג"כ א"נ דלא פלוג או דחוששים שמא ימותו בניהם ותהיה צרתם עיין במ"ל:
+[אות קיז] <b>בהרע"ב ד"ה ע"א אומר מת. מהיתרה הראשון. </b>היינו לענין דאם נשאת אחר שבא העד השני אחר שהתירוה דלא תצא אבל לכתחילה לא תנשא משום לזות שפתים:
+[אות קיח] <b>תוי"ט ד"ה ויבמתה כו'. שמא ייבמנה בעלה. </b>דלא ניחא להו לתוס' לומר דמיירי שאותה שמעידים עליה יש לה בנים ויבמתה שמעידה אין לה בנים. ומתייראה שימות בעלה ותתייבם לבעלה של זו. דסתמא קתני אף אם גם לזו אין לה בנים וע' במ"ל שהאריך בזה:
+[אות קיט] <b>תוי"ט ד"ה ע"א אומר מת. ואשמעינן הואיל והאמינה תורה. </b>דברים אלו מחוסרי הבנה לי דהחידוש הוא בפשוטו דלא נימא דכיון דהימנוה לראשון כב' אין עדים פסולים נאמנים להכחיש. ואולי לישנא הואיל ט"ס וצ"ל אע"ג דהאמינה:
+
+Mishnah 5
+
+[אות קכ] <b>בתוי"ט סד"ה אשה כו'. וסתמא כר"מ. </b>לפ"ז הו"ל למפסק כר"מ. והרא"ש כתב דקיי"ל כר' יוחנן דר"מ מודה ברישא וסיפא דאשה אומרת לא מת היינו אשה דעלמא ולא צרתה. ומש"ה קי"ל הלכה כר"י ור"ש עיי"ש:
+
+Mishnah 6
+
+[אות קכא] <b>במשנה תאכל בתרומה. </b>בתוספות מסתפקים אם רק בתרומה דרבנן או אפילו בתרומה דאורייתא:
+
+Mishnah 7
+
+[אות קכב] <b>בתוי"ט ד"ה ואח"כ. לב האדם לאדם. </b>וכמו כן כי היכי דהבת בעלה א"י להעיד עליה ה"נ אין האשה יכולה להעיד על בת בעלה:
+[אות קכג] <b>בא"ד דאמרינן לא בעלה מת. </b>משמע דאם ידעינן באמת דמת בעלה נאמנת אחר כך על חמותה דנפקעה השנאה. ובמ"ל נסתפק בזה דבש"ס ל"א הכי רק לס"ד אבל למסקנא י"ל דבכ"ע א"נ עיי"ש:
+[אות קכד] <b>בא"ד לבתר שעתא. </b>לדידן ל"צ לזה דהא קי"ל דטעמא דכלה אינה מעידה משום דכיון דחמותה שונאת אותה היא ג"כ שונאת לחמותה דכמי' הפנים. וסוגיא דנקט הכי ובעי למפשט מיניה לחמותה הבאה לאחר מיכן היינו דלר"י דס"ל דטעמא דכלה א"מ בחמותה משום דשונאת' דמגלית לבנה כל דעבדה ואעפ"כ מסתמא לא פליג אמתני' דהכא דאף שבעלה במדה"י מ"מ חוששת על שלאח"כ וה"נ בחמותה הבאה לאחר מיכן ומדר"י נשמע לרבנן אח"כ מצאתי תה"ל במ"ל שכ"כ:
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות קכה] <b>תוי"ט ד"ה אינה. בסה"ד כבר"פ דלקמן. </b>אין זה מספיק דמ"מ באומרת מת בני ואח"כ מת בעלי אמאי נאמנת במגו דאי בעי שתקה הא גם בשתקה תתסר דניחוש שמא נולד במדה"י דרוב נשים מתעברות ולא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ואתרע רובא רק לחומרא אבל לא לקולא כדאיתא בר"פ דלקמן. אח"כ ראיתי דהקשה כן הרשב"א בחידושיו ותירץ כיון דיצאת בלא בנים וחזרה בלא בנים לא יצאת מחזקה הראשונה עכ"ל וצ"ע:
+[אות קכו] <b>תוי"ט ד"ה וחולצת. למתני' בגרושה. </b>אבל במתני' דקודם בכ"ע חולצת דאף אם יבואו עדים שמת בעלה ואח"כ מת בנה מ"מ תהא פסולה לכהונה דהא שויה אנפשה חד"א במה שאמרה דמת בנה קודם ולדבריה הוי חליצה מעולה כ"כ הב"ש וע' במ"ל. ובב"י בשם רי"ו מסופק אם מהני שתדור עד"ר שלא תנשא לכהן בכדי שתהיה חולצת:
+
+Mishnah 10
+
+[אות קכז] <b>במשנה ואין האיש נאמן לומר מת אחי שייבם אשתו. </b>ע' בטור דמשמע שהוא אומר מת אחי שאייבם אשתו. והיינו דבזה לא תנשא גם אחר מיתת היבם הזה. כי תחלת עדותו אתרע אבל באמר סתם מת אחי הוא כמו עד אחד שהוא לא ייבם אותה אבל מועיל שאחר מיתתו מותרת להנשא:
+
+Chapter 16
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות קכח] <b>הרע"ב ד"ה האשה. וא"ת תחלוץ. </b>היינו דתחלוץ אחר ט' אבל לחלוץ תוך ט' א"א דשמא היא מעוברת והולד אינו מתיר עד שיצא לאויר העולם. וגם לחלוץ תוך ט' ולישא אחר ט' א"א דשמא תפיל וחליצת מעוברת ל"ש חליצה עמ"ש בגליון (לעיל רפ"ד ובמשנה י' דשם):
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות קכט] <b>במשנה אין מעידים אלא עד. </b>בתשובת עבוד' הגרשוני (סי' ע"ב) דקדק מלשון מתני' מדלא סידר רבינו הקדוש דינא דאע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו אחר בבא זו דאין מעידים עד ג"י דאז הוי קאי אתרתי בבות. לדייק מזה דדוקא ברישא דליכא הכרת פנים הוא דלא מהני סימנים בגופו ובכליו אבל בזה דישנו להכרת פנים ורק חשש בעלמא שמא תפח בזה סמכינן על סימן דגופו וכליו:
+[אות קל] <b>במשנה אלא עד ג' ימים. </b>מלשון זה דייק הרשב"א דבעינן דידוע דהוא תוך ג"י אבל בספק א"מ אבל יש נוסחות אין מעידים אחר ג"י משמע דבס' מעידים ובמדרש (ויקרא רבה פי"ח) הובא משנתינו בנוסח דאין מעידים אג"י אבל בפרשה ל"ג וכן בבראשית רבה (פע"ג) איתא הנוסחא אלא עד ג"י:
+
+Mishnah 4
+
+[אות קלא] <b>במשנה מן הארכובה ולמעלה. </b>עיין פ"ד דחולין (מ"ו) ושם כתב הרא"ש בתירוצא קמא דלענין בין הפרקים כיון דדיוקי סתרי אהדדי אזלינן לחומרא דדינו כלמעלה עיי"ש. וא"כ הכא בהיפוך דאזלינן לחומרא דהוי כמו מלמטה ולא תינשא ולא הוי ב' חומרי דסתרי אהדדי כיון דאין כאן הלכה ידוע אלא דמספקא לן איזה דיוק עיקר עבדינן מספק לחומרא בכל מקום. כ"כ הרא"ש בתשובה (כלל כ' סי' ט"ז):
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות קלב] <b>תוי"ט ד"ה ונומיתי. אמרתי. </b>וכן בפסוק (עזרא ד' ה') כנמא. ופירש"י שם כאשר נאמר:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Yevamot/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Yevamot/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ef116cefca648788d1fb691cf3e3d2ece5cc1d53
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nashim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Yevamot/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,589 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Yevamot
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה יבמות
+merged
+https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Yevamot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1908-1909
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה יבמות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>במשנה חמש עשרה נשים. </b>לדעת הפוסקים שכתבתי בגליון (פ"א מ"ב דסוטה). דסוטה ודאי היא וצרתה פטורים. הא דלא חשיב הכא סוטה. היינו משום דלא משכחת לה בצרת צרה: גמרא דף ג' ע"ב:
+[אות ב] <b>תוי"ט ד"ה ט"ו. גזירה משום צרת. </b>היינו דצרת ממאנת אסורה ליבם משום גזירה דצרת בתו ממאנת דאסורה כיון דלא מיאנה בחיי בעלה כמ"ש תי"ט במשנה ב'. ואולם אף דגם רש"י פי' כן בסוגיא (דף ג' ב') דבא למעוטי דאף דאסורה ליבום מ"מ בעי חליצה. מ"מ קשה לי הא להדיא מסקי' להלכה די"ב ב' דצרת ממאנת מותרת ליבום וא"כ בא למעט דאף דהממאנת אסורה ליבום מ"מ צרתה מותרת וצ"ע:
+[אות ג] <b>בתוי"ט ד"ה פוטרות. דאלו הן עצמן. </b>כך משני רבא בסוגין (ד' ח') דערוה עצמה ל"צ קרא וכתבו תוס' וא"ת והא איצטריך להיכא דנשא מת ומת ואח"כ נשא חי דלא נימא הואיל ואשתרי אשתרי. וי"ל דרבא לית ליה דעולא וס' דביאה במקצת ל"ש ביאה. ובטורי אבן (מגילה דף ג') ד"ה ולאחותו כ' לדחות דברי תוספות דמשמעות הסוגיא בזבחים (דף ל"ב) דרבא ס"ל דביאה במקצת ש"ב אלא דמעיקרא ליתא לקושית תוספות דהא להדיא מבואר בזבחים שם דרבא ס"ל דבהיתירא לא אמרינן הואיל והותרה הותרה. ולענ"ד במחכ"ת אין אלו אלא דברי תימה דאם יסבור רבא דביאה במקצת ש"ב יקשה קושית הש"ס אההיא דמצורע שראה קרי הא עשה שיש בו כרת הוא ושינוי' דעולא הואיל והותרה ליתא לרבא דבמצורע דהיתירא הא ל"א הואיל והותרה. ומוכח ודאי דרבא ס"ל ל"ש ביאה. וקושייתו על קושית תוס' דלהדיא ס"ל לרבא דבהיתירא ל"א הואיל והותרה. אינו מבואר שם להדיא כן אלא דעל מה דאמר אביי דדוקא בהיתירא אמרינן הואיל והותרה אבל בדיחוי ל"א הואיל ונדחה ועל זה אמר רבא דאיפכא מסתברא היינו דאדרבה אם יש מקום לחלק היה הסברא בהיפוך ולומר כיון דאפילו בהיתירא אמרינן הואיל והותרה כ"ש בדיחוי דיותר מסתבר לומר הואיל ונדחה מלומר הואיל והותרה. ולתירוצם דרבא לית ליה דעולא י"ל באמת דמה"ט הוא דרבא ס"ל לקושטא דמלתא דבהיתירא ל"א הואיל והותרה ועל קושית הש"ס יסבור דבאמת ביאה במקצת לש"ב וא"כ אין בתוספות שפת יתר דעכ"פ צ"ל דלית ליה דעולא דהא גם לדעת הט"א צ"ל כן וגם צ"ל דרבא ס"ל דביאה במקצת ל"ש ביאה וכנ"ל.
+[אות ד] <b>בתוי"ט ד"ה חמותו. שמת בעלה. רש"י. </b>הא דלא נקט רש"י בפשוטו שנשא בת אחיו ומתה ואח"כ מת אחיו היינו כיון דיש פלוגתא בזה ביבמות (דף צ"ד ב') דרע"ק ס' דחמותו לאחר מיתת בתה אינה בשריפה וברש"י (סנהדרין דף ע"ו) דחמותו כזאת ליתא רק בארור שוכב עם חותנתו. משמע דאפילו כרת ליכא לרע"ק רק איסורא בעלמא (ודלא כתוספות ביבמות דצ"ד) א"כ אינה בכלל ערוה מש"ה נקט רש"י דאחיו נשא חמותו דתיתי לכ"ע:
+[אות ה] <b>במשנה ואשת אחיו מאמו. </b>הא דלא חשיב ג"כ אשת אחיו מאביו. והיינו בגוונא דמתניתין דלקמן (פ"ג מ"ט) דכשמת אחיו נפלה לפניו אחות אשתו ואח"כ מתה אשתו דתו לא אסירא משום אחות אשתו ואעפ"כ אסורה לו כיון דנאסרה עליו שעה א' וא"כ אסורה לו רק משום אשת אח מאביו ואח"כ נשאה אחיו ומת דפוטרת צרתה. צ"ל כיון דמכח אחות אשתו אסירא בכלל אחות אשה היא. תוס' (ד' ל"ב ע"א) ד"ה לא פקע. וקשה לי דלמאי צריך קרא לצרת צרתה הא הצרה הנפטרת בלא יבום נשארה לו באיסור אשת אחיו מאביו והיא עצמה ערוה וממילא צרת צרתה היא צרת ערוה דאשת אחיו מאביו וצ"ע ורש"י כתב כך ממש (בדף ח' ע"ב) ד"ה א"כ וכו' דלרבי דלא דריש לצרור דמ"מ צרת צרתה ידעינן כמו דידעינן צרת ערוה מן הקרא ולקחה דבעינן דאי בעיא נסיב האי ואי בעי נסיב האי. א"כ ממילא כשנפלה לו צרת ערוה מאחיו ונדחית ממנו נאסרת עליו עולמית משום אשת אח וכשנתייבמה לאחיו השני ולו אשה אחרת ומת וחזרה ונפלה לפני זה קרינן בזה ולקחה דאי בעי האי נסיב עיי"ש אם כן גם לרבנן נימא הכי כיון דצרת ערוה נדחית ממנו נאסרה עליו משום אשת אח וכשנתייבמה לאחיו השני ולו אשה אחרת ומת וחזרה ונפלה לפניו היא אסורה לו משום אשת אח וממילא צרתה היא צרת ערוה ממש וכנ"ל:
+[אות ו] <b>בהרע"ב ד"ה ואשת אחיו שלא היה בעולמו. שנא' כי ישבו. </b>בתוס' (דף י"ז ב') הקשו דלמ"ל קרא תיפוק ליה מדכתיב דרכיה דרכי נועם ומה"ט עבדי' מתים כחיים בפרק יש מותרות. ואר"י דאצטריך להיכא דחמותה מעוברת דהוי שפיר דרכי נועם ותמתין שמא תלד זכר ותהא זקוקה לו עכ"ל ולכאורה היה נראה על קושית תוס' דשאני בההיא דמתים כחיים דנדחית מביתו לגמרי דבעוד דהם חיים אינה זקוקה ליבום ותנשא לעלמא ואח"כ כשימותו תהיה זקוקה להם זהו לא הוי ד"נ אבל הכא דאצטריך קרא להיכא דלא אדחייא מהאי ביתא דיש עוד אחין דזקוקה להם ולא תנשא לעלמא. ואף לפי תירוצם הב' בריש מכילתין ד"ה ואחות אשתו דמוכח בלא אדחייא לא מקרי ד"נ היינו כמ"ש תוס' שם דאין זה ד"נ אם תזקק לזה שנפטרה ממנו אבל הכא שאינה זקוקה למי שנפטרה ממנו אלא דבתחלה לא היה בעולם אבל לא נפטרה ממנו. ועל תירוצם יש לעיין הא בחמות' מעוברת מותרת להנשא וא"צ להמתין דהוי רוב להתיר מחצה נקיבות ומיעוט מפילות וא"כ שוב שייך ביה דרכי נועם:
+[אות ז] <b>בהרע"ב ד"ה וכולן אם מתו. שמקחה מק"ט. </b>בתוס' הקשו דא"כ אמאי ס"ל לר"מ דקטנה לא מתייבמת דחיישינן למיעוטא דהיא איילונות הא אם היא איילונית ג"כ שרי' ליה דאינה אשת אחיו ואור"ת דההיא בקבלה עליו. וק' לי מסוגיא דיבמות (דף ס"א ע"ב) דדייקי' דר"א ע"כ ל"ס כר"מ דחיישי' למיעוטא מדקתני רא"א קטנה מתייבמת ואינה חולצת. ומאי ראיה דלמא הברייתא מיירי בסתם ומש"ה מתייבמת מכח ממנ"פ הנ"ל דאם היא איילונית אינה אשת אחיו וצ"ע:
+[אות ח] <b>בהרע"ב ד"ה ואי אתה. שאין אדם נושא אנוסת אביו. </b>אף דמ"מ משכחת לה בעבר ונשא (דהא ס"ל למתני' דקידושי' תופסים בחייבי לאוין אף דשאר כמ"ש בגליון במשנה ג') דאי לא קתני. גמרא (ד' י' ע"א):
+[אות ט] <b>תוי"ט ד"ה או שנמצאו. משום דלישנא דנמצאו. </b>זה מספיק ליישב דברי רש"י דרגיל לפרש כפי הס"ד דבזה מתפרש ומובן יותר השקל' וטריא כמ"ש תי"ט (פ"כ דפיאה) (ובנ"י כתב והרשב"א תמה על פירש"י וכו' ובאמת ליכא קושיא כ"כ די"ל כנ"ל) אבל על הרע"ב אינו מספיק דצריך לפרש כפי המסקנא. גם תמוה לי על רש"י ביבמות (דף צ"א ב') ד"ה והלכה צרתה וכו' ואין ביאתה פוטרת צרתה וכו' פרט לאיילונית מלשון זה מבואר דנקט לה אליבא דרבא דאפילו בהכיר בה אינה פוטרת צרתה דאילו לר"א דדוקא בלא הכיר ומשום מקח טעות ל"צ ללימוד מהקרא דהא מדין מק"ט הוא ואינה אשת אחיו. ושם בדיבור של אחריו בד"ה הלכו צרות כתב רש"י דאיילונית מק"ט הוא והיינו כר"א וצע"ג ועמ"ש בעזה"י בתשובה (סימן ע"ה):
+
+Mishnah 2
+
+[אות י] <b>בתוי"ט ד"ה ולא. בסוף הדיבור. דלמא אתי למשרי. </b>ואף דגם לקמן (פי"ג מ"ז) נראית בשעת נפילה כצרת בתו מ"מ כיון שממאנת בבעלה חי נראה יותר שעוקרת לנשואים הראשונים. משא"כ הכא שבעלה מת אינו דומה כ"כ עוקר' נשואים הראשוני' מעיקרא. תוס' (דכ"ט) ד"ה אי כר"א. ודוקא ביוצאת במיאון אבל בנמצאת איילונית אף דנמצאת אחר מיתת הבעל לא אמרינן דנראה כצרת בתו בשעת נפילה דלא מחסר מעשה וגם יש לה קול וידוע שלא היתה צרת בתו משא"כ במיאון דבשעת מיתה היה מחוסר מעשה מיאון וגם לית ליה קול. תוספות (די"ב א') ד"ה תני שהיו:
+
+Mishnah 3
+
+[אות יא] <b>הרע"ב ד"ה אמו. שאנוסת אביו. </b>והא דלא קתני סתם אנוסת אביו היינו דבזה אף אם היה במציאו' שנשואה לאחיו מ"מ לא היתה פוטרת צרתה דהרי היא חייבי לאוין ומוכח מזה דס"ל למתני' דאף בח"ל דשאר קידושים תופסים דלמ"ד א"ק תופסים הוי כמו ערוה גמורה ופוטרת צרתה. תוס' (ד"י א') ד"ה לר"י נמי:
+
+Mishnah 4
+
+[אות יב] <b>הרע"ב ד"ה ב"ש מתירים. דלית להו הך דרשה דלצרור. </b>תמוה לי הא בסוגיא (דף י"ג) אמרי' מ"ט דב"ש דכתיב לא תהיה אשת המת החוצה מכלל דאיכא פנימית ואמר רחמנא לא תהיה. ובתוס' הקשו דמאי קבעי ליה מ"ט דב"ש דלמא מוקי ב"ש קרא דלצרור לכדר"ש וקרא דעליה לכדרבי ותירצו משום דמסתבר יותר לדרוש לצרור לענין צרתה עכ"פ הרי חזינן דהגמרא ס"ל דלב"ש יש קרא להתיר צרת ערוה וצ"ע. ובלשון תוס' הנ"ל תמוה לי דנקטו בקושייתם בדרך דלמא דריש לצרור כר"ש אמאי לא האלימו קושייתם ביותר דהא גם לפי האמת דס"ל לב"ש דצרת ערוה מותרת יהיה מאיזה הטעם שיהיה מוכח דלצרור כר"ש ועליה כר' א"כ מאי פרכינן מ"ט דב"ש וצ"ע ובאמת תמוה לי כיון דע"כ ב"ש ס"ל דלצרור לכדר"ש והיינו בנפלו לפניו ב' אחיות מב' אחים כיון דנעשו צרות זו לזו בזיקה לא יהיה לו לקוחים אפילו באחת מהן והא במסכתין (במשנה ה' פ"ג) שלשה אחים שנים מהם נשואים שתי אחיות וכו' בש"א אשתו עמו והלה תצא משום אחות אשה ומשמע בסוגיא דשם (דף כ"ט) דזהו משום דס"ל לב"ש דמאמר קונה לדחות לצרה לגמרי. א"כ משמע דבלאו מאמר או אם מאמר היה דוחה ומשייר היתה צרתה אסורה להנשא קודם שכנסה היבם לבעלת המאמר והא בלאו מאמר ג"כ מותרת מקרא דלצרור כר"ש. ואתי המאמר רק להתיר אשתו ולא לדחות צרת' וצ"ע. והנה לפי שינויא דרבא בסוגי' (די"ג ב') דטעמא דב"ש דמתירים צרת ערוה משום דאם נשא חי ואח"כ נשא מת לא אתי אשת אח וחל על אחות אשתו והוי כצרת ערוה שלא במקום מצוה ואם נשא מת ואח"כ נשא חי לא אתי אחות אשה וחייל על אשת אחיו ואינה צרת ערוה. ולפ"ז היה הדין דאם ב' האחים קדשו לב' האחיות בב"א כגון דאביהם קיבל קידושים מהן בב"א וקידש להם בנותיו או דעשאו שליח לקבלה באמת פוטרת צרתה ואף דדוחק לומר כן דהא מתני' סתמא קתני דב"ש מתירים צרת ערוה. מ"מ הא ע"כ טעמא דרבא היכי דאתו בב"א מודו ב"ש ושבקיה למתני' דדחיק ומוקי אנפשיה דלאו בכל גווני מיירי וא"כ י"ל דלב"ש אתי לצרור לפטור צרתה בכה"ג:
+[אות יג] <b>בהרע"ב ד"ה וב"ה פוסלים. בסופו. אסורה לכהן. </b>וכן נפסלות מתרומה דבי נשא ע' לקמן (ספ"ג) ובמ"ש בגליון (בפרק י' משנה א') בתי"ט ד"ה מן המעשר:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות יד] <b>הרע"ב ד"ה מיבם. ולאו אעשה בה מאמר. </b>ובעשה בה מאמר ואח"כ נולד ס"ל לר"ש דמיבם או חולץ להשנייה והראשונה פטורה בממנ"פ דאם מאמר קונה קנין גמור שניהם מותרות דהוי ככנס ואח"כ נולד ואם מאמר אינו קונה לא הוי צרת ערוה. ואם נולד קודם המאמר גם לר"ש השנייה חולצת ולא מתייבמת דשמא מאמר קונה והוי צרת ערוה:
+
+Mishnah 3
+
+[אות טו] <b>הרע"ב ד"ה לא חולצת. ובן אין לו פרט. </b>בסוגיא (דכ"ד א') איתא ולא ימחה פרט לסריס ששמו מחוי וכן הוא בפירש"י במתני' (דע"ט ב'):
+
+Mishnah 4
+
+[אות טז] <b>בתוי"ט ד"ה אלמנה. גזירה ביאה ראשונה אטו. </b>ואף באלמנה מן הנשואים דהוי עשה ול"ת ומדינא לא תתייבם דאין עשה דוחה לל"ת ועשה מ"מ צריכה חליצה. גמרא. ונפקא לן מקרא דועלתה יבמתו. דיבמתו מיותר ובא ללמדנו דיש לך יבמה שאינה עולה ליבום ולא שייך גבה רישא דקרא אם לא יחפוץ. מ"מ ועלתה יבמתו לחליצה. תוס' (דף כ' ע"ב) והובא בתוי"ט לקמן (פ"ד מ"י):
+[אות יז] <b>בא"ד לפי המסקנא א"צ. </b>היינו דהטעם דאפילו ליבום עולה מדאורייתא דעשה דוחה לל"ת אמנם באמת אף לס"ד אין זה הטעם דלא ילפינן מאחות אשה דמ"מ יקשה כיון דא"ע ליבום אמאי צריכה חליצה וגם אמאי א"ע ליבום ליתי עשה ולדחי ל"ת אלא הטעם דילפינן מקרא דועלתה יבמתו דיבמתו מיותר ואת לאתויי חייבי לאוי לומר דא"ע ליבום ועולה לחליצה (וזהו הטעם במסקנא בחייבי עשה וכן באלמנה מן הנשואים לכ"ג) ודברי רש"י והרע"ב תמוהים. וברש"י (דף פ"ד א') ד"ה והא כולה פרקין וכו' נקט לטעם בח"ל דכתיב ועלתה יבמתו וכו' ותמוה לי דנקט כפי ס"ד דהש"ס והא למסקנא הטעם בח"ל דגזרי' ביאה ראשונה אטו ביאה שנייה וצריך עיון:
+
+Mishnah 5
+
+[אות יח] <b>במשנה מן השפחה ומן הנכרית. </b>ותנן נמי (בפ"ג דקדושין משנה י"ב) דולד שפחה ונכרית כמותה מיהו כתב התוס' במסכתי' (דף ט"ז ע"ב) ד"ה נכרי שקידש דהני מתני' סברי דכותי ועבד הבא על ב"י הולד כשר וה"ה איפכא. אבל לר"ע דהולד ממזר מכותי ועבד. ה"ה הבא על שפחה ונכרית. וזהו טעמא דר' אסי דנכרי שקידש בזה"ז חוששים לקדושין דס' כר"ע. ותמהני איך חולק ר"א על הני מתני' בזה היסוד דמתלי תלי בזה דאם נכרי הבא על ב"י הולד ממזר ה"ה בהיפוך בישראל שבא על הנכרית והא מפורש איתא לקמן (פ"ז מ"ה) כיצד בת ישראל לכהן וכו' ונכבש על השפחה וילדה הימנו בן ה"ז עבד כו' והלכה הבת ונשאת לעבד או לכותי וילדה הימנו בן ה"ז ממזר. הרי דאם האב נכרי והאם ישראלית הולד ממזר. ובהיפוך הולד עבד ואח"ז מצאתי שהק' כן בשער המלך:
+[אות כ] <b>בהרע"ב ד"ה אח מ"מ. אפי' ממזר. </b>בהרי"ף והרא"ש איתא ושמעינן מינה דחייבי לאוין מדאורייתא בני יבום נינהו וכו' כוונת דבריהם מדנקט זוקק ליבום הרי דמדאורייתא עולה ליבום ומה דקתני במתני' ד' חולצים ולא מייבמים ע"כ דהיינו מדרבנן. וק' לי דלפ"ז יקשה לס"ד דסוגיא (דף כ') דמדאורייתא לא מייבמים איך קתני הכא זוקק ליבום, אלא ע"כ דליכא ראיה מהכא דעיקר חידושא דמתני' דהכא דאח פסול מקרי אח ולא ממעטינן מגז"ש דאחוה אחוה מבני יעקב ומשכחת לה יבום במותרת לו כגון שהיא גיורת או שהיא ג"כ ממזרת וצ"ע:
+[אות כא] <b>תוי"ט ד"ה מי שיש. וטעמא מאי הואיל. </b>היינו דלא נימא למילף אחוה אחוה מבני יעקב (כמ"ש התי"ט (רפ"א) ד"ה אחותו מאמו) דדוקא כשירים ולא פסולים לזה אמרינן דמסתבר הואיל והוא בנו וכו' והא דל"א בהיפוך דמגז"ש דאחוה אחוה נמעט פסולים ומדאינם זוקקים ליבום ה"נ אינם פוטרים היינו דילפי' מקרא ובן אין לו עיין עליו כמ"ש התוי"ט ד"ה פוטר אשת אביו. גמרא ותוס':
+[אות יט] <b>במשנה מי שיש לו בן. </b>כתב המרדכי וז"ל כ' המיימוני (פ"ג מהל' יבום) מי שזינה עם אשה וכו' ונתעברה ואמרה זה העובר ממנו הוא אע"פ שהוא מודה הר"ז ספק לענין יבום דכשם שזינתה עמו כך זינתה עם אחר וחולצת ולא מתייבמת. וצ"ל דמתני' דהכא איירי שהיו שניה' חבושים בבית האסורים וכן משמע ס"פ אלמנה לכ"ג עכ"ל ולכאורה קשה דא"כ אדדייק רבא ס"פ אלמנה ממתני' דהתם ילדה תאכל בתרומה דנימא מדאפקרה אמאי לא דייק ממוקדם ממתני' דהכא. והי' נ"ל דבמתני' דהכא י"ל דמיירי בנאנס' שהיא אינה מופקרת כלל ול"א לגבה מדאפקרה אבל במתני' דהתם דקתני האונס והמפתה וכו' ילדה תאכל דמשמע דזהו קאי על המפתה. ואולם הה"מ (בפ"ג מיבום) כ' על דברי הרמב"ם הנ"ל אבל בנו מאנוסתו או מפותתו א"י אם הוא זה בבירור וכו' משמע דס"ל דגם באנוסה חיישי' שזינתה גם עם אחר. ולענ"ד הסברא קשה מאד דאיך שייך גבה מדאפקרה וצל"ע אח"ז ראיתי בספר פנים יפות על התורה (להגאון בעל הספר כתובה (פ' כי תצא)) בפסוק כי תהיין נקט בפשיטות דבאנוסה ל"ש לומר מדאפקרה עיי"ש. והנה בידעי' שאנס (או פיתה) אותה. והבן הנולד לה נשא אשה ומת בלא בנים י"ל דאסורה לעלמא דשמא הוא הפקיר עצמו וזינה עם אחרות ויש לו בנים מהם וזקוקה להם. ובזה י"ל דמ"מ הוי ס"ס מחצה נקיבות ומיעוט מפילות. אלא דנ"מ באנס או פיתה אחת ולא ילדה והוא מת בלא בנים י"ל דאחיו א"י לייבמה דדלמא זינה גם עם אחרות ויש לו בנים מהם וצ"ע לדינא:
+[אות כב] <b>במשנה מן השפחה. </b>ואינו חייב על אביו ולא על אמו. וכן גר שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה אינו חייב על הכאה וקללה דאביו. וכשם שאינו חייב על אביו כך אינו חייב על אמו שנאמר ומקלל אביו ואמו את שהוא חייב על אביו חייב על אמו וזה שא"ח על אביו א"ח על אמו רמב"ם (פ"ה הלכה ט' וי' מהל' ממרים):
+
+Mishnah 6
+
+[אות כג] <b>במשנה נותן גט לזו וגט לזו. </b>בסוגיא אמרינן מאי קמ"ל סיפא אצטריך ליה מת וכו' היו לו שנים אחד חולץ ואחד מייבם דוקא מיחלץ והדר יבומי אבל יבומי ברישא לא דפגע באחות זקוקתו. וכתב רש"י אבל יבומי חד ברישא והדר מיחלץ שני לאידך וכו' לא זכיתי להבין דהא אחר יבום דהראשון השני מייבם בהיתר כמו דמותר לייבם אחר חליצת הראשון וא"כ אם הראשון מותר לייבמה הדין דשניהם מייבמים והו"ל למנקט אבל יבומי שניהם לא וצ"ע:
+[אות כד] <b>במשנה קדמו וכנסו אין מוציאין מידם. </b>ומדלא קתני גם ברישא דאם חלץ לא' וכנס לא' דלא יוציא משמע דאפי' דיעבד יוציא מספיקא דדלמא כנס אחות חלוצתו אע"ג דהוי ספיקא דרבנן מ"מ כיון דגזרו חז"ל אחות חלוצתו אטו אחות גרושתו אלמוה לגזרתם להוציא אפי' מספק ואפי' דיעבד. נ"י:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות כה] <b>במשנה הרגנוהו לא ישא. </b>בתוס' בכתובות (דף כ"ב ב') אההיא דמוקמינן שם בנישאת לא' מעדיה הקשו מהכא דבהרגנוהו לא ישא את אשתו ותירצו דבתרי ל"ח לעיניו נתן בה והרגנוהו היינו שא' אומר הרגתיו עם רבים. קשה לי איך ס"ד לומר דב' מעידים כך נהי דאמרי' גם בב' שמא עיניו נתן בה והתם בתרי ותרי הי' הקושיא דבנשאת לא' מעידיה ניחוש דעיניו נתן בה ומסלקי' עדותו ואסורה משום ב' האומרים לא מת. מ"מ הכא אמאי לא ישא דל עדותו לגמרי היה מותר בה ע"י עדות השני דהא ע"א נאמן לומר מת בעלה. והנלע"ד כיון דהיתירא עפ"י ע"א הוא משום חזקה דדייקא ומנסבא א"כ י"ל דוקא בע"א דדייקא טובא וחוששת דלמא העד משקר אבל בב' עדים (אף לר"ש וכן קי"ל) דמ"מ בבא בעלה תצא מזה ומזה ואיכא חומר כסופה מ"מ י"ל דלא דייקא כ"כ הרבה דסומכת על העדים וא"כ י"ל בהרגנוהו וכיון דשנים מעידים מגרע גרע דהיא לא דייקא כ"כ ולא ניתן הדין להתירה עפ"י ע"א וכיון דאנן חיישינן לעיניו נתן בה ונשאר ההיתר רק עפ"י ע"א דהיינו העד השני וכיון דהיא סבורה דיש ב' עדים לא דייקא כ"כ ואין מתירים עפ"י עד אחד:
+[אות כו] <b>הרע"ב ד"ה רי"א. דקי"ל אין אדם מע"ר. </b>היינו דלא נימא כיון דרשע דאורייתא פסול לעדות אשה נימא כיון דפוסל עצמו לעדות א"נ להעיד על מיתת בעלה ולא היה מהני לומר דפלגינן דיבוריה דמ"מ כיון דעשה עצמו רשע אינו כשר להעיד דנהרג בעלה לזה אמרי' דא"א מע"ר היינו דאינו פסול ע"י עצמו דאדם קרוב א"ע דכמו דאינו נפסל ע"י קרובו ה"נ אינו נפסל ע"י עצמו ונשאר כשר לכל עדיות שבעולם. אלא דמ"מ ממנ"פ אם נאמין לעדותו הוא ודאי רשע ופסול להעיד. לזה אמרי' דפלגי' דיבוריה ומהימן להעיד שנהרג בעלה והוא נשאר כשר דא"נ ע"י עצמו. ומבואר בסוגיין דלמ"ד גזלן דאורייתא כשר לעדות אשה ל"צ לפלגי' דיבוריה ומהימן בכל דבורו שהוא הרגו דאף דהוא רשע הא כשר להעיד לעדות אשה. ול"א דאין מקבלים דבריו כלל היכא דבאותו דיבור אומר על עצמו שהוא רשע. ואולם קשה לי מההיא דכתובות (דף יז ב') דבכת"י הוא אבל אנוסים היינו דנאמנים ל"ש אלא באנוסים מחמת נפשות אבל מחמת ממון א"נ דאין אדם מע"ר. והא דל"א בלא"ה דבממנ"פ דאם האמת כדבריהם הם רשעים וא"נ להעיד דהא התם ל"א פלגי' דיבוריה צ"ל דהתם מה בכך שא"נ מדין עדים מ"מ היו נאמנים במגו דאין זה כת"י לזה צ"ל דאא"מ ע"ר ומה"ט ניחא דבתחלת הסוגיא בל"ק דרמב"ח אמר אסיפא בכתב ידם יוצא ממ"א דא"נ ל"ש אלא באנוסים מחמת ממון לא נזכר שם טעמא דא"א משים עצמו רשע [ורש"י הוא דפירש כך] והיינו דבסיפא דליכא מגו וצריכים לדון מדין עדות דמעידים דהשטר פסול בזה הוא באמת מטעם ממנ"פ (דאם כדבריו הם פסולים וא"נ להעיד) ולפי הנ"ל קשה כיון דראוי להאמין מדין מגו מה בכך דאין אדם מע"ר הא מטעם זה לא דחינן דבריו כמו בהרגתיו דאם גזלן דאורייתא כשר לעדות אשה מקבלים דבריו דהוא הרגו ומהימן וכנ"ל. וכמו כן ק' לי בנ"י (ב"ב פ"ח דף רי"ב) דכ' דבההיא דנאמן לומר בני זה בן גרושה דהיינו באומר שבא עלי' בשוגג אבל במזיד לאו כל מיניה לשוי' נפשיה רשע. וע"כ צ"ל הא דלא נקט הטעם במנ"פ דאם כדבריו הוא רשע וא"נ להעיד שבנו הוא פסול הינו דגם אביו רשע נאמן להעיד על בנו (ובפרט הזה אני מסופק אם נאמנותו דאב רק כמו ב' עדים בכה"ת ואם הוא רשע א"נ או דבכל ענין הימני' רחמנא לאב וכן לענין נאמנות האב שקידש את בתו אם הוא רשע) וא"כ עדיין מה בכך דא"א מע"ר הא מ"מ לא מסלקינן דיבוריה ודמי ממש להרגתיו למ"ד דגזלן דאורייתא נאמן לעדות אשה דאף אם לא פלגי' דיבורי' נאמן וצ"ע:
+
+Mishnah 10
+
+[אות כז] <b>הרע"ב ד"ה בנדר. ובאת לחכם להתיר. </b>מזה מוכח דאף נדרים שיכול הבעל להפר ולא הפר יכול החכם להתיר לה דלא כההיא דספרי שהביא המרדכי פרק השולח. תה"ד (סי' רע"ט): 
+[אות כח] <b>בהרע"ב ד"ה וכולן מותרות. וכל הני דאמרי'. </b>מדברי התוס' בסוגיין משמע דקאי רק על החכם שאסר דבזה אפי' לפי החשד מותרת לו מדאורייתא משא"כ בעד המעיד שמת בעלה דלפי החשד אסורה לו מדאורייתא, בזה הדין דיוציא. אבל הנ"י כתב כרש"י והרע"ב דבכל הנך דמתני' אם כנס לא יוציא חוץ מהנטען על א"א:
+[אות כט] <b>תוי"ט ד"ה וכולן מותרות. צריכין למימר בהיא אומרת. </b>במחכ"ת רבינו הגדול דברים אלו אין להם שחר דהתם בכתובות מיירי בתרי ותרי דקיימא באשם תלוי בעי' שתאמר ברי לי ובעי' ג"כ דניסת לאחד מעידיה דגם הוא יאמר ברי אבל הכא בע"א אומר שמת בעלה שהאמינו אותו חז"ל כתרי פשיטא דבכל ענין מותרת:
+[אות ל] <b>בא"ד משא"כ בכולהו. ואפי' בעד המשיאה. </b>ר"ל דלא מיבעי באינך דאפי' לפי החשדא דעשה כן משום דעיניו נתן בה מ"מ עתה היא מותרת לו אלא אפי' בעד המעיד דלפי החשש דעיניו נתן בה ומעיד בשקר אסורה לו מ"מ לא תצא וכמ"ש לעיל. ומ"מ לישנא דהתי"ט דאיתתא דייקא ומנסבא. לשון זה הוא אריכות למותר דזהו טעם להיסוד נאמנות דע"א והכא עיקר מה דבאנו לחלק דבנטען באמת אסורה לו אבל הכא דע"א נאמן יהיה מאיזה טעם שיהיה והוי רק חשש בעלמא דשמא עיניו נתן בה. בזה משום חשש בעלמא לא אמרינן דתצא:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות לא] <b>תוי"ט ד"ה רא"א. ופירש"י דליכא אלא ספק פגע באחות זקוקה. </b>לשון זה אינו מדוקדק דהא ודאי אינה אחות זקוקתו דהא מאחותה פקע הזיקה ע"י שכנסה הראשון אלא דהוי ספק שמא פגע ביבמה שנאסרה עליו בשעת נפילה משום אחות זקוקתו. ובאמת אין זה מלשון רש"י אלא דרש"י כ' וז"ל דהכי אמרינן קדמו וכנסו אין מוציאין מידם משום דליכא אלא ספק פגע באחות זקוקה והא נמי לשני ספק הוא עכ"ל והיינו דמדמין כמו בספק פגע באחות זקוקתו אין מוציאין ה"נ בס' דפגע ביבמה שנאסרה בשעת נפילה משום אחות זקוקתו ואף דרש"י כתב לעיל בההיא דפרק כיצד (דף כ"ג ע"ב) דקדמו וכנסו אין מוציאין דאין כאן אלא ספק דפגע באחות זקוקתו ואי נמי הוי איפכא דקמא פגע באחות זקוקה כיון דבא שני ויבמה פקע זיקתה מאחיו והותרה לו אשתו ואיסורא דעבד עבד עכ"ל וא"כ אין ראיה משם דעל ספק אין מוציאין דהא התם עתה ודאי בהיתר היא אצלו משא"כ היכא דעדיין הוא בספק איסור דאם זו היא היבמה שנאסרה בשעת נפילה עדיין היא אצלו באיסור זה. צ"ל דרש"י ס"ל כתו' שכתבו לעיל (דף כ"ג ב') דאם ידעי' בודאי דפגע באחות זקוקתו אף דאחר כך פקע הזיקה צריך להוציאה כיון דכנסה בביאה באיסור אלא דבספק מקילים. ועדיין אין מיושב כ"צ דהא לפ"ז צריכים לפרש מ"ש רש"י וא"נ הוי איפכא היינו כיון דאפילו הוי איפכא אין כאן עוד איסור אחות זקוקה אלא דהיינו קונסי' אותו להוציאה כיון דעבד איסורא בזה בספק מקילי' וא"כ עדיין לא דמי ההיא דהכא לדהתם דהכא הוי עדיין ספק איסור בעצמותו. וכיון דרש"י הוצרך להסביר ואפי' אי עביד איפכא משמע דמטעם ספק לחוד לא מקילי' ואלו הכא כתב רש"י דילפינן משם לספק איסור ממש וצע"ג:
+[אות לב] <b>בא"ד ואי קדים וחליץ א' מהאחין לאחרונה. </b>אבל קדים ונשא השנייה באיסור לא הותרה הראשונה לכתחלה אא"כ כנסה הוא דלא יוציא. כך דקדק הב"ש מלשון הפוסקים:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות לג] <b>תוי"ט ד"ה היתה. אבל הכא דליכא שני דקמוכח. </b>אע"ג דבההיא דלעיל (פ"ב מ"ג) ג"כ ליכא שני דמוכח. מ"מ התם איכא ערוה דקמוכח שאינה חולצת ולא מתייבמת אבל הכא שתיהן מתייבמות וליכא הוכחה. תוס' (דף כ"ח ד"ה אבל):
+
+Mishnah 4
+
+[אות לד] <b>תוי"ט ד"ה או. לשני אחין מבתו. </b>לחנם כתם כן התוי"ט דבלא"ה לא מצי למנקט בתו דאסורה לו בעצמותה. וזה דינא דסיפא היתה אחת מהן אסורה עליו איסור ערוה:
+[אות לה] <b>בתוי"ט ד"ה איסור מצוה. ולא אתי למשרי א"ז דעלמא. </b>ט"ס הוא וצ"ל ולא אתי למשרי אחותה בלא חליצה:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות לו] <b>במשנה נכרית חולצת. </b>מהרש"א הקשה הא בלאו אחות אשה ג"כ היה הדין דחולצת ולא מתייבמת כיון דזקוקה מכח שניהם כדאיתא בפרקין (משנה ט'):
+[אות לז] <b>תוי"ט ד"ה עשה בה מאמר. וי"ל דאי לאו משנה יתירה. </b>וסיימו תוס' (דף י"ח.) ורב דאמר אין זיקה סבר דמסברא ה"א דיש זיקה ואי לאו משנה יתירא ה"א דנקט עשה בה מאמר לאפוקי מב"ש עכ"ל מזה תמוה לי על דברי תוס' בשמעתין דעלה מתני' דהכא אמרי' אר"נ זאת אומרת אין זיקה וכתב תוס' תימא שלא דקדק כן ר"נ על מתני' דריש כיצד עכ"ל. והא בפשוטו ניחא דממתניתין דלעיל י"ל דה"ה בלא מאמר ונקט מאמר לאפוקי מב"ש אבל הכא דייק ממשנה יתירא דבא לומר דדוקא מאמר אבל בלא מאמר מתייבמת דאין זיקה:
+
+Mishnah 7
+
+[אות לח] <b>תוי"ט ד"ה גירש אחד. בסה"ד אפי' ט"ס הוא. </b>וכ"כ בדרישה אבל המהרש"א כ' דמ"ש הטור אבל אם כנס היינו דין אחר דאם כנס נכרית לא נפלה מעולם ליבום. ולזה כוון ג"כ הב"ש (סימן קע"ה סק"ח):
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+[אות לט] <b>במשנה שמא מעוברות. </b>אע"ג דאין אשה מתעברת בביאה ראשונה הכא מיירי בבעלו ושנו. גמרא:
+[אות מ] <b>בהרע"ב ד"ה היו אחין וכו'. וחייב להביא קרבן. </b>ואף דהוי טעה בדבר מצוה (ע' פי"ט מ"ד דשבת וברפ"ח דתרומות):
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות מא] <b>במשנה ופסלה מן הכהונה. </b>וצריכה חליצה מהאחים דחליצת מעוברת ל"ש חליצה ופרכי' עלה א"ה אמאי פסלה מן הכהונה ומשנינן מדרבנן ולחומרא. ובחי' הריטב"א כתב דטעמא דר"ל דצריכה חליצה היינו מספק דאם בשעה שחלץ לא היתה ראויה לבא לכלל לידה ההוא עיבור כמאן דליתי' וחליצה שחלץ לה כשירה אלא דחיישינן שמא בשעה שחלצה ראויה היתה לילד והולד היה גמור אלא שגרם לה אח"כ איזה סיבה להפיל וחליצה דמעיקרא לאו חליצה היא כלל והא דפרכינן אמאי פסלה מן הכהונה היינו דמשמע דאם נשאת לכהן דתצא ובספק חלוצה לכהן ל"ג בדיעבד. ומשנינן מדרבנן ולחומרא פי' מאן דחזא דחלצה סבר דחליצה כשירה הוא ויסבור דחלוצה כשירה לכהן:
+[אות מב] <b>תוי"ט ד"ה החולץ. שהוא רשע. </b>ובתו' כתב דכה"ג הוא מזיד ולאו בר קרבן הוא. גם כתבו די"ל דנקט ונמצאת מעוברת לרבותא דאע"ג דלא היה ניכר עוברה בשעת חליצה ונראה חליצה מעולה אפ"ה אם הולד ב"ק לא פסלה:
+[אות מג] <b>בתי"ט ד"ה אין הולד. כיון שנמצאת מעוברת. </b>ע"כ לא איירי אחר ג"ח ולא הוכר עוברה דא"כ בסיפא אמאי חייבים בקרבן הא הוי אונס גמור דמאי הו"ל למיעבד. תוס':
+[אות מד] <b>בא"ד דבדיעבד הוי חליצה תוס'. </b>בתוספות איתא ואור"י דנהי דלאו חליצה הוא מ"מ אסור בקרובותי' כיון דמדאורייתא הוי חליצה ועוד דדיעבד אם חלצה אפי' מדרבנן א"צ חליצה אחרת. דאמרינן לקמן וכו' משמע דלא בעי חליצה עכ"ל משמע דספוקי מספקא להו בזה דבתחלה כתב ר"י רק דמדאורייתא הוי חליצה מש"ה אסור בקרובותיה משמע דמדרבנן לא הוי חליצה וצריכה חליצה אחרת אלא דאח"כ הוסיפו ולמדו ממשמעות סוגיא דלקמן דדיעבד אפי' מדרבנן א"צ חליצה אחרת. ותמוה לי דאי רצו לומר דמדרבנן אפי' דיעבד לאו חליצה וצריכה חליצה אחרת וביאור דבריהם דהא דאר"י החולץ למעוברת והפילה א"צ חליצה מן האחים היינו למעוברת והוא אחר ג"ח אף דא"ע ליבום דשמא הולד ב"ק ופוגע באשת אחיו מ"מ כיון דהוי רק מספיקא ואם יבא אליהו דלא יהיה ב"ק מותר לייבם מקרי עולה ליבום אבל תוך ג"ח כיון דאף אם יבא אליהו דאינה מעוברת מ"מ אסרו חז"ל משום הבחנה כמו זקינה ואיילונית זה מקרי א"ע ליבום מדרבנן א"כ איך פריך ר"ל לר"י דלתני אין הולד ש"ק א"צ חליצה מן האחים הא ר"י מודה דצריכה חליצה כיון דחלץ תוך ג"ח צריכה חליצה אחרת וצלע"ג:
+
+Mishnah 2
+
+[אות מה] <b>במשנה ואם אין הולד. </b>היינו שיחזור ויבעול אבל גט לחוד לא מהני דביאת מעוברת ל"ש ביאה גמרא. והא דבאין הולד של קיימא א"ח בקרבן דמ"מ כיון דהפילה וזקוקה לו למפרע לא מקרי אשת אחיו שלא במקום מצוה אף דבאותה ביאה כשהיתה מעוברת לא נתקיים מצות יבום מ"מ לא מצינו יבמה שתהיה אסורה בשעת נפילה באיסור אשת אח ואח"כ תתייבם. תוספות והראשונים:
+[אות מו] <b>במשנה וחייבים באשם תלוי. </b>ומה דלא אזלינן בתר רובא דרוב נשים יולדות לתשעה ונימא דודאי בר קמא הוא ואשת אח בת בנים בעל ולייתי חטאת. משני בגמרא דרוב יולדת לט' עוברה ניכר לשליש ימיה וזו הואיל ולא הוכר עוברה איתרע לה רובא. וא"ת אכתי איך פסיק ותני דחייבים אשם תלוי והא לפעמים משכחת חיוב חטאת כגון דהוכר עוברה ולא אתרע רובא. י"ל דאם הוכר שוב אין כאן ספק בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון. דודאי מראשון הוא דאילו משני לא היה עוברה ניכר דקודם שליש לא מינכר העובר. וכ"מ מדברי רש"י ד"ה וזו הואיל דלא הוכר עוברה שכתב בזה"ל דאי הוכר לא הוי מספקא לן. מבואר דבא ליישב כדברינו. מיהו אכתי קשה לי הא מ"מ משכחת ספק. וכגון דהיבם כנס אותה עשרים יום אחר מיתת בעלה. ואחר ב' חדשים ועשרה ימים מכניסתו הוכר עוברה ולסוף ט' חדשים ממיתת בעלה ילדה והוי ספק בן ט' לראשון והוכר עוברה לשליש של ט' חדשים. או בן ז' לשני והוכר העובר בשליש העובר של ז' חדשים. דהוא ב' חדשים ועשרה ימים. ובזה לא אתרע רובא ולייתי חטאת וצ"ע:<br><b>ותמהו </b>בתוס' ד"ה וזו. אמאי יתחייב בא"ת נוקמינה בחזקת היתר ליבם ונימא סמוך מיעוט יולדות לז' אחזקה ואיתרע ליה רובא ונסמוך ארובה דעוברה ניכר לשליש ימיה. והניחו בתימא. ובעניי אף קושי איני רואה. דהא אף להסוברים דקי"ל סמוך מיעוטא לחזקה היינו לחומרא מדרבנן אבל מה"ת לא הוי כפלגא רק לר"מ כמ"ש תוס' בכמה דוכתי ומקורו מהאי דתינוק שנמצא בצד העיסה ואולי כוונתם דמשמע דמתני' ד"ה היא וגם לר"מ חייבי' בא"ת. והיינו אף דלר"מ לא מהני הרוב דחיישינן למיעוטא מ"מ זהו רק מדרבנן כמ"ש תוס' (חולין דף פ"ו). ורק סמוך מיעוטא לחזקה הוא דאורייתא (אליבא) דר"מ. וכ"מ מדלא העמידו קושייתם על המקשן לימא הלך אחר רוב נשים הא הו"ל מיעוט וחזקה נגד הרוב. והיינו די"ל דפרכת הש"ס לרבנן דר"מ דמדאורייתא ל"א סמוך ולייתי חטאת ודוחק:<br><b>וביותר </b>קשה לי למה נקטו קושייתם בכה"ג ולא בפשוטו דנימא אוקי רובא דלט' ילדן נגד הרוב דעובר ניכר לשליש ימיו והוי פלגא ופלגא ושוב ניזל בתר חזקה ליבום וצע"ג:
+
+Mishnah 3
+
+[אות מז] <b>תוי"ט ד"ה יורשי הבעל. בנכסי מלוג. </b>אבל בכתובה מודו ב"ש לב"ה דאין ליורשים כלום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים וכל שמתה בחיי יבם לא גבו יורשים דילה כתובה דיבם במקום בעל קאי. פירש"י:
+
+Mishnah 4
+
+[אות מח] <b>תוי"ט ד"ה ובלבד. כתבו התוס' ג"כ. </b>ותירצו עוד דנ"מ באשתדוף נכסי הבעל אחר שגירשה היבם דאינה טורפת כלל מנכסי יבם:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות מט] <b>תוי"ט ד"ה ובאבי אביו. גזרוה רבנן נמי בחלוצה. </b>כאן א"צ לזה דאף אילו לא גזרו שניות בחלוצה מ"מ אסורא משום מיתנא דהיא כלת בנו. אלא במה דאסורה לבן בנו דהיא לגבי החולץ אשת אבי אביו שהוא רק שניי'. ולהפוסקים דאשת אחי אבי אביו הוא ג"כ שניי'. ג"כ בלא"ה אסורה משום מיתנא. אלא במה דאסורה לבן אחיו אם מיירי באחיו של החלוץ מן האם ואינו אחיו דמיתנא בזה דאסורה לו דהיא אשת אחיו מן האם דהוי רק שנייה:
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות נ] <b>במשנה מתה היבמה. </b>וכן מתה אשתו מותר ביבמה דיבמה שהותרה בשעת נפיל' ונאסרה כשהותרה חזרה להיתירה הראשון. והא דלא נקט במתני' הכי דהוי רבותא טפי דאיידי דבעי למתני מת יבם נקט נמי מתה היבמה. תוס':
+
+Mishnah 10
+
+[אות נב] <b>הרע"ב ד"ה לא תחלוץ. מפרש בגמרא. </b>הא דבלא"ה ל"ח שמא תהיה מעוברת ואתה מצריכה כרוז לכהונה. היינו דסתמא קתני אף בגרושה. גמרא. וההיא דלקמן רפט"ז דע"כ לא מיירי בגרושה אף דהתם ג"כ סתמא קתני. התם דאיירי באם אירע מעשה שהלך בעלה למדה"י איירי שפיר דוקא בשאר נשים ולא בגרושה אבל הכא דבא להשמיענו דין כל הנשים שנופלת ליבום ואם היה דין אחר לגרושה הו"ל לפרושי. תוספות (לעיל דף ל"ו א'):
+[אות נג] <b>תוי"ט ד"ה היבמה. וספק צרת ערוה. </b>בזה בלא"ה ניחא דהא אם יבא אליהו ויאמר שאינה צרת ערוה בת יבום היא. מהרש"א:
+[אות נד] <b>בא"ד מב' אחיות פ"ב מ"ו. </b>לא ידעתי הא התם ג"כ מדאורייתא מתייבמת אלא דחיישינן שמא אידך יבמתו ופגע באחות זקוקתו דאסורה מדרבנן. אלא דהתם גרע מאחות זקוקה דעלמא כיון דאפשר שיתברר ולא תאסר לעולם. והיה מהראוי לדונו בכלל כל שאינו עולה ליבום אלולי הסברא דאם יבא אליהו:<br><b>ובזה </b>מיושב לי היטב קושית תוס' (יבמות דף כ"ג ב') דלאביי דקידושין שא"מ לביאה הוי קידושין אמאי נקט ואינו יודע ולא נקט ואינו ידוע דהוי משמע דמעולם לא הוכר והובא בתי"ט (לעיל פ"ב מ"ו). והיינו די"ל דהוי רבותא דלא מיבעי בלא הוכר מעולם דהיינו דאמר אחד מכם דלא אפשר שיתברר לעולם וכיון דהוי רק מדרבנן א"ע ליבום וכנ"ל מש"ה מתירים בחליצה כמו אחות חלוצתו וכדומה אבל בהוכרו ולבסוף נתערבו ס"ד כיון דאפשר שיתברר נידון ביה דכל שאינו עולה ליבום כמו ביבמה תוך ג"ח לזה קמ"ל דאפ"ה חולצת דבת יבום היא באם יבא אליהו. ונכון מאד בעזה"י:
+[אות נא] <b>במשנה אחד גרושות. </b>בסוגיא דגיטין (דף י"ח ב') אתמר מאימתי מונין לגט רב אמר משעת נתינה ושמואל אמר משעת כתיבה וכו' והלכתא משעת כתיבה. ומסתפקנא אם משעת כתיבה ממש אם משעת חתימה כדאמרי' שם מקודם מאימתי מוציאין לפירות ר"ל אמר משעת כתיבה ופירושו חתימה. ונלע"ד דמוכח דמשעת כתיבה ממש מדמכשיר ר"ש במתני' נכתב ביום ונחתם בלילה ואמאי לא פסיל משום חששא דתנשא בגט זה ביום צ' מיום הכתיבה ובאמת חסר יום א' דהא נחתם למחרתו. בשלמא על רב דאמר משעת נתינה ליכא קושיא די"ל דע"מ מפקי לקלא דלא נמסר ביום הכתיבה ותצטרך לברר יום מסירת הגט אבל למה דקיי"ל משעת כתיבה אם נימא דהיינו חתימה אף אם יהיה קלא דלא נמסר ביום הכתיבה מ"מ מתירים לה להנשא בכלות ג"ח מיום הכתיבה דמסתמא ביום שנכתב נחתם ונפק מיניה קלקולא אלא ע"כ מוכח מדר"ש דמונין מיום הכתיבה ובזה לא מצינו חולק על ר"ש:<br><b>אמנם </b>לכאורה משמע בהיפוך דהרי הרי"ף כתב בסוגיא דשם דאיכא למ"ד דקי"ל דאין לבעל פירות משעת חתימה כמו דפסקי' הכא לענין ג"ח מיום הכתיבה א"כ כיון דמדמי להדדי מבואר דמפרש ההיא דמונין משעת כתיבה היינו ג"כ חתימה ובזה לא פליג הרי"ף על שיטה זו אלא דדחי ראייתם ומחלק דאינו דומה פירות לזה ובפירות קי"ל עד שעת נתינה אבל מ"מ משמע דביסוד זה דס"ל להך מ"ד דמשעת כתיבה היינו חתימה גם הרי"ף מסכים:<br><b>אך </b>י"ל דהא בהא תליא דדוקא להנך פוסקים דמדמי פירות להבחנה שפיר י"ל דמשעת כתיבה היינו חתימה ואי דתקשי מ"ט דר"ש דמכשיר מוקדם הא יש לחוש לענין איסור הבחנה. די"ל דבאמת ס"ל לר"ש דמונין מיום הכתיבה ממש. והא דאנן קי"ל משעת חתימה היינו דממילא פליגי רבנן על ר"ש בזה דכמו דפליגי עליה בפירות וס"ל משעת חתימה ה"נ לענין הבחנה. וא"כ ליכא פלוגתא חדשה אלא דהוי חד פלוגתא להבחנה ולפירות דכי הדדי נינהו ולר"ש משעת כתיבה ולרבנן משעת חתימה. וכ"ז להך איכא מ"ד דמדמי פירות להבחנה אבל למה דסתר הרי"ף דהבחנה אינו דומה לפירות דבפירות קי"ל משעת נתינה ובהבחנה משעת כתיבה ממילא מוכח דכתיבה ממש הוא כיון דמדר"ש מוכח דמיום הכתיבה ממש ממילא קי"ל כן דהא לא מצינו חולק ע"ז דממה דפליגי רבנן עליה בפירות אין ראיה דהא ממילא פירות שאני דגם משעת חתימה אינם לו. והוא נכון לכאורה. ולפ"ז ק' להך איכא מ"ד הנ"ל ממה דאמרינן בסוגיין ת"כ דשמואל הא לרב ניחא ג"כ הך ברייתא דהא רב דאמר משעת נתינה היינו דס"ל כר"י דיש לבעל פירות עד שעת נתינה והיינו דס"ל כן לת"ק דנכתב ביום. אבל לר"ש ג"כ ר"י ס"ל דמשעה שנתן עיניו וא"כ י"ל דהך ברייתא כר"ש אבל להלכה פסק רב כרבנן:<br><b>והנה </b>לכאורה לפי ההלכה דקי"ל דמונין משעת כתיבה יש לנו טעם חדש על תיקון הזמן בגט כדי שלא תצטרך להתעגן יותר מדינה דע"י זמן כשתרצה יכולה להנשא בכלות ג"ח מהזמן כתיבה ולא תפסיד הזמן דמשעת כתיבה עד נתינה. וצ"ל דאם אין כתוב בו זמן מדינא אסורה עד ג"ח מיום הנתינה דשיעור ג"ח מתחילים מיום דמוכח בגט זמן הכתיבה כדאמרי' זו זמן גיטה מוכיח עלה אבל אם לא יהיה זמן בגיטה דמוכיח עלה מדינא מתחילים ג"ח מיום הנתינה. ואי דמ"מ מהני הזמן בכדי שלא יעכבו הב"ד אותה מלהנשא בטענה שלא נתן לך הגט עד עתה. ובממנ"פ אם נאמנת להתיר עצמה לומר דהנתינה היה מקודם וכלו הג"ח. א"כ צריך הזמן שלא תשקר ותאמר שנתגרשה מכבר ואם אינה נאמנת צריך הזמן לטובתה שעי"ז מותרת אחר ג"ח. י"ל דבאמת א"נ ומ"מ ל"צ לזה זמן דהא יכולה לילך לב"ד ביום הנתינה. וזהו לשיטת תוס' בההיא דאמרי' ר"י מ"ט לא אמר כר"ל. קסבר יש לבעל פירות עד שעת נתינה דיכולה לברר עיי"ש. אבל לפירוש רש"י שם קשה. והנ' להפוסקים דאפי' מוקדם ממש שהקדימו הזמן כשר לגרש ע"י שליח וע"כ הא דל"ח דתנשא בסוף ג"ח מזמן הנכתב בגט דלזה לא מהני במה דע"י שליח יש לו קול דמה בכך דנדע דלא נמסר ביום שנכתב הא מ"מ יהיה הדין להתירה להנשא דהא קי"ל דמונין מיום הכתיבה וכיון דבאמת הקדימו הזמן תנשא באיסור ע"כ צ"ל דלא החמירו כ"כ לענין חשש הבחנה וכ"כ הפ"י אבל עדיין ק' לי כיון דעד הנתינה דר עמה כאיש עם אשתו ממילא יפסול הגט כיון דהזמן מוקדם הוי כבא עליה בין זמן הכתיבה לנתינה דפסול מדין גט ישן דיאמרו גיטה קודם לבנה ואף בדיעבד כה"ג תצא היכי דבודאי בא עליה כמ"ש תוס' גיטין (דף כ"ו ע"ב) ד"ה לכשאכנסנה) וצע"ג:
+[אות נה] <b>תוי"ט ד"ה וכן כל. ואצרכוה להמתין כל ג"ח. </b>בתוס' (דף ל"ז א') הקשו דאכתי אם תלד לו' חדשים ויום א' או אפילו ג"י יהיה ספק אם הוא בן ט' לראשון ולא נקלט הזרע עד יום הג' או שהוא בן ז' לאחרון וילדה למקוטעים ותירצו דכל כך לא היה משתהי הכרת עובר של הראשון עד שליש ימיה מן השני עכ"ל וזה תמוה דעדיין ק' ביבמה איך מתייבמת אחרי ג"ח מיום המיתה דלמא לא נקלט הזרע עד יום ג' ובאמת תוך ימים מועטים יהיה ניכר עוברה ופגע באיסור אשת אח. אחר כך מצאתי בת' נ"ב (סי' ס"ט) שהביא קושיא זו בשם הרב טרטקוב זצ"ל:
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+[אות נו] <b>תוי"ט ד"ה כל שאר בשר. וקשיא לי. </b>במחכ"ת הג' אשתמיטתיה דברי רש"י ותוס' במקומם דרש"י פי' בסוגיי' (דף מ"ט ריש ע"ב) דבאמת הך דהכא פליגא אמתניתין דלעיל ותנאי הם אליבא דרע"ק וכך מבואר להדיא (בדף צ"ב א') דאמרינן הך תנא דרע"ק דאמר חייבי לאוין דשאר וכו' ופירש"י שם דהיינו הך רע"ק דמתני' דהכא. עכ"פ מבואר דתנאי הם אליבא דרע"ק אם כן יש לומר דסתמא דלעיל ס"ל דאליבא דרע"ק בכל ח"ל הולד ממזר. ותוס' בשמעתין ד"ה הכל מודים וכו' ס"ל דמחזיר גרושתו מיקרי חייבי לאוין דשאר שאינם אסורים אלא משום אישות. וא"כ מתני' דהכא ודלעיל ל"פ. אבל מ"מ האמת יורה דרכו דאיכא תנאי אליבא דרע"ק דס"ל דמכל ח"ל הוי ממזר וכדאיתא להדיא (בסוגיא בדף צ"ב) וכמבואר ג"כ בסוגיין דר' סימאי אמר מן הכל היה עושה רע"ק ממזרים:<br><b>ואדרבה </b>על הרמב"ם בפי' יש לעיין דלא משמע כן מסוגיא דהכא דאמרינן עלה דמתני' מ"ט דרע"ק אלמא מהני וכו' ולר' סימאי וכו' משמע להדיא דלמתני' דהכא דוקא בשאר הוי ממזר. וכן ההיא סוגיא (דף צ"ב) דאמרינן הך תנא דרע"ק דאמר ח"ל דשאר. ואם נפרש למתני' כל שאר וכל שהוא בלא יבא א"כ היכן מצינו תנא דסבר אליבא דרע"ק דדוקא ח"ל דשאר. א"ו העיקר כרש"י ותוס' דמתני' דהכא שאר דוקא קתני ומתני' דלעיל אי כפירש"י דפליג אהך דהכא אי כתוס' דמחזיר גרושתו מקרי שאר. וברור:
+[אות נז] <b>תוי"ט ד"ה שהוא בלא יבא וכו'. ומדכתיב ולא. </b>חוץ מאלמנה לכ"ג לר' סימאי ולר' ישבב אפי' אלמנה לכ"ג ואפי' חייבי עשה נפקא ליה מולא. גמרא ורש"י. ותמוה לי האיך ילפינן אלמנה לכ"ג משאר לאוין. והא לאו דאלמנה אינו שוה בכל וכה"ג אמרי' בכתובות (דף למ"ד ע"א) ולר' ישבב וכו' א"כ בעולה לכה"ג ומ"ש דהו"ל עשה שאינה שוה בכל וכו' היכי דאמרי' דבעולה לכ"ג אין למדים משארי עשה דאתרבי מולא משום דא"ש בכל א"כ ה"נ נימא באלמנה לכה"ג דאין למדין אותו משארי לאוין דאתרבי מולא כיון דא"ש בכל וצ"ע:<br><b>ואולי </b>יש לומר מזה דעשה דבעולה לכה"ג היא רק עליו ולא עליה. והטעם י"ל דמה דהוזהרו כשירות להנשא לפסולים ילפינן מדכתיב לא יקחו כדאיתא במסכתין (דף פ"ד ע"ב) וא"כ גבי עשה דבתולה דכתיב יקח בלשון יחיד מש"ה היא אינה מוזהרת. ועי' בתוס' במסכתין (דף ה' ע"א ד"ה ואכתי אצטריך). היכא דמוזהרים כהנים ולא ישראלים לא מקרי כ"כ אינו שוה בכל ורק מה דכהנים עצמם מצווין רק האנשים ולא נשים כגון טומאת כהנים זהו מקרי אינו שוה בכל וא"כ י"ל דרק בעולה לכה"ג אין למדין משאר עשה דקיל הרבה דאינו נוהג בנשים דהיא אינה מוזהרת אבל אלמנה לכה"ג דהלאו גם עליה שפיר ילפינן מאנוסת אביו. וא"ת הא כתב התוס' שם דאלמנה מן הנשואים מש"ה לא אתי עשה דיבום ודחי לל"ת ועשה אף דא"ש בכל מ"מ לא דמי לזקנו כיון דגם נשים מצווים. ואם כדברינו גם בעשה דבתולה אין הנשים מצווים. י"ל דמ"מ שפיר כתב דלא דמי לזקנו דשם הלאו והעשה שניהם אינם שוים בכל. משא"כ באלמנה אף דהעשה א"ש בכל מ"מ כיון דהלאו שוה גם בנשים הוא חמור מזקנו. וצ"ע לדינא וע' מל"מ (ריש ה' מכירה). ולדברי י"ל דכמו דאמרינן כל הבועל דעתו על גמר ביאה. ה"נ אמרינן דעתה דידה על גמר ביאה והיא דאינה מוזהרת לא הוי כאילו פירשה להיות נקנית בתחלת ביאה. ועיין בתוס' חגיגה (דף י"ד ב' ד"ה בתולה) דנקטה בפשיטות דבעולה לכ"ג גם היא מוזהרת ואולם אין מובן לי דברי תוס' שם דמה הועילו בתירוצם מההיא דראוה מעוברת דהא התם היא א"נ לר"י גם לגבי עצמה ול"א דאם נבעלה לפסול ונתחללה גם היא מוזהרת לכהן ונאמנת:
+[אות נח] <b>תוי"ט ד"ה כל שחייבים עליו כרת. ולהכי הדר כתביה במשנה תורה משום למסמך. </b>זהו מלשון רש"י. וכן בתי"ט כל שחייבים עליו מיתת ב"ד וכו' אלא לא יגלה לגופיה לר"י לחייב באנוסת אביו ולרבנן לחייב שני לאוין בשומרת יבם של אביו ג"ז מלשון רש"י. מזה יש ללמוד דלר"ש התימני איירי לא יגלה בש"י ש"א ומ"מ ל"צ לומר לעבור בב' לאוין אלא דכתבה למסמך ללא יבא ממזר לאורויי דיש ממזר מח"כ והא דאמרינן בריש מסכתין וכן בר"פ נושאין דלרבנן מיירי בש"י ש"א ולעבור בב' לאוין היינו כי היכי דתיתי גם לר' יהושע דלדידיה דלא יבא ממזר קאי ארישא דלא יקח ע"כ לא יגלה קאי אי לאנוסת אביו אי לשיש"א ולעבור בב"ל. והיה מיושב לי בזה הא דהרמב"ם והסמ"ג והחינוך לא הביאו כלל דעל ש"י ש"א חייב בב"ל אף דקי"ל דמותר באנוסת אביו וע"כ דלא יגלה בש"י ש"א היינו למה דקי"ל כר"ש התימני אתי' קרא דלא יגלה להסמיך ללא יבא ממזר וכנ"ל. אולם לשיטת תוס' בשמעתין הוא להיפוך דלר"י לא יגלה מיירי בשיש"א ואתי קרא לאורויי דמלא יקח עד לא יגלה דוקא ולאתויי שארי מיתות ב"ד הוא דהוי ממזר אבל מלא יגלה ואילך דהיינו ח"כ לא הוי ממזר דלא נימא ללמוד ח"כ בהיקישא דר' יונה דהוקשו כל עריות זה לזה ולר"ש התימני לא איצטריך לא יגלה דלהסמיך לל"י ממזר לאורויי דיש ממזר בח"כ בלא"ה ידעינן מהיקישא דר"י וע"כ משום לעבור בב"ל עיי"ש היטב וא"כ לדידן דקי"ל כר"ש התימני קיימא הדין דעל ש"י ש"א עובר בב' לאוין וכן נקט היש"ש פ' נושאין (סימן ג'):
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות נט] <b>הרע"ב ד"ה אין אחר חליצה. הא מתני' רע"ק. </b>ולהרי"ף והרא"ש דצרה לאחר ביאה הוי רק עשה דבית א' בונה ואין בונה ב' בתים א"כ מדקתני במתני' ו' דאין אחר הבעילה כלום מוכח דס"ל למתני' דאפי' בחייבי עשה אין קדושים תופסים. וע' בתוס' כתובות (דף ל' א' ד"ה לאפוקי מדר' סימאי) תימא דתפשוט וכו' אליבא דמ"ד פ"ק דיבמות הבא על יבמתו וחזר ובא א' מהאחים על צרתה בעשה וכו'. ותמוה לי הא ביבמות שם מבואר דלהגירסא דבעשה דלר"ל דוקא דחזר ובא אחד מהאחים הוא בכרת אבל הוא עצמו שבא על צרתה הוא רק בעשה דבית א' בונה. וא"כ אמאי נקטו קושייתם דוקא לר"י הא גם לר"ל מוכח ממתני' דבח"ע ג"כ אין קדושין תופסים דהא מתני' קתני ואין אחר הבעילה כלום בין ביבם א' בין בב' יבמים והא ביבם א' לכ"ע בעשה וצ"ע:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ס] <b>בין בשוגג. </b>במ"ל [פ"ב מיבום ה"ד] מסתפק אם מ"מ בעי' ביאה בפ"ע כמו כל קידושין או דל"צ בפני עדים. ונלע"ד ראיה מסוגיא דיבמות (דף נ"ח) דכוותה גבי שומרת יבם אשתו מעליא היא. והא י"ל דמשכחת לה בבא עליה שלא בעדים דלא קנאה אלא ע"כ דגם בלא עדים הוי יבום מעליא ולכאורה יש לדחות דבזה מנא ידעי' דקדמה שכיבתו להשקות אותה וצריך עדים על זה שקדמה שכיבתו וממילא הוי יבום. ואך מ"מ י"ל דמשכחת לה בבא עליה ב' פעמים בכל פעם לפני ע"א דקידושין לא הוי דהא על כל ביאה וביאה לא היה רק ע"א (ועי' פ"ז דגיטין ברי"ף (דקע"ז ב') ראה א' בשחרית שנתייחדה עמו וא' בין הערבים אין מצטרפין וכתב הר"ן הטעם דאף ע"ג דבממון הלואה אחר הלואה מצטרפים מ"מ אישות דשייך ביה נפשות עדות בבת אחת בעינן ותמוה לי אמאי ל"א בפשוטו דבממון דהעדים רק לראיה משום הכי מצטרפין אבל בקידושין דהמעשה קידושין בעצמותו לא נגמרו ולא נתפסו רק אם הוא בעדים איך שייך שיצטרפו שע"י צירוף יהיה מעשה קידושין הא מ"מ כל מעשה ומעשה לא נתפס לקידושין וצ"ע) ולענין קדמה שכיבת בעל מצטרפים דהא יש לנו ב' עדים שקדמה שכיבתו. ואולי י"ל דענין השקאת סוטה הוי כמו דיני נפשות ובעינן עדות בבת אחת שקדמה שכיבת בעל ובתשובה הארכתי בעזה"י:
+[אות סא] <b>תוי"ט ד"ה בין באונס. שנתכוין לאשתו ונתקשה. </b>דאילו לא"ה אלא שהדביקוהו בע"כ ביבמתו כיון דאין קישוי אלא לדעת הוי כמדעתו ואינו בכלל אונס ואם באמת לא נתקשה לא קנאה היבמה אינה נקנית אלא בקישוי. תוספות והרא"ש:
+[אות סב] <b>בהרע"ב ד"ה קנה. וזכה בנחלה. </b>דלא רבי רחמנא דביאת שוגג וכל הנך דקנה אלא לדברים המפורשים בפרשה בהדי' דהיינו לירש בנכסי אחיו דכתיב יקום ע"ש אחיו ולפוטרה דכתיב לו לאשה ולא לאחיו לאשה דפקע מיניה זיקה. ולפטור צרתה דכתיב בית אחד בונה אבל לדברים אחרים ליורשה ולטמא לה ולהפר נדריה לא. והיינו דוקא בנפלה מאירוסין אבל מנשואין קנה לכל זהו דעת תוספות והרא"ש בשמעתין אבל מדברי הרמב"ן והרשב"א בחי' נ"ל דמבואר דס"ל דלרב דקי"ל כוותיה אף במן אירוסין קנה לכל חוץ מלתרומה דלא אכלה לל"ב. והב"י (סימן קס"ו) מדייק כן מדברי הרמב"ם והב"ש כ' דיש לדחות ולא הביא דמ"מ דעת הרמב"ן והרשב"א הכי הוא:
+
+Mishnah 2
+
+[אות סג] <b>תוי"ט ד"ה ממזרת. לחייבי לאוין משפחה חרופה. </b>וקרא דש"ז רק לדייק דמכלל דבחייבי כריתות העראה כגמר ביאה. כ"ז בתוספות:
+
+Mishnah 3
+
+[אות סד] <b>במשנה ר"א ור"ש מכשירים. </b>ודוקא כה"ג דיכול להאכיל לאחרים תרומה אבל נתארסה לחלל נפסלה. גמרא:
+
+Mishnah 4
+
+[אות סה] <b>במשנה ונתמנה להיות כ"ג. </b>אבל כ"ג שקידש קטנה ובגרה תחתיו לא יכנוס דאשתני גופה. גמ':
+[אות סו] <b>תוי"ט ד"ה בין אלמנה. אלמנה מגרושה. </b>כי היכי דלא נילף בגז"ש אלמנה אלמנה מתמר דכתיב שבי אלמנה דמיירי מן הנשואים. וכתב תוס' וא"ת אדרבא נילף גרושה דומיא דאלמנה דדוקא מנשואים וי"ל דלחומרא מקשינן. וכ"כ הרשב"א וקשה לי הא קושייתם היה דבתחלה נילף גז"ש אלמנה אלמנה מתמר דהיא מן הנשואין ואחר כך נילף בהיקשא גרושה מאלמנה דג"כ מן הנשואין וא"כ מה תירצו דלחומרא מקשינן דזהו שייך אם הברירה להקיש לזה או לזה אבל הכא מכח גז"ש דאלמנה מוכח דמקשי' גרושה לאלמנה דבהיפוך יתבטל הגז"ש דאלמנה וא"כ יש לקיים שניהם הגז"ש וההיקש וצע"ג:
+[אות סז] <b>בתוי"ט ד"ה חולץ. דס"ד משום בזיון. </b>לא ידעתי הא בלא"ה הוי חידוש גדול בחולץ דאע"ג דמדאורייתא א"ע ליבום דאין עשה דוחה לל"ת ועשה מ"מ עולה לחליצה דילפי' לה מיתורא דיבמתו כמו שהעתקתי (לעיל פ"ב מ"ד בגליון) בשם תוס' וכיון דצריך קרא לזה פשיטא דצריך התנא להשמיענו דין זה. ואולי דבאו לתרץ דאמאי נקט אלמנה לכ"ג לנקוט חייבי עשה דמצרי ואדומי דג"כ מה"ת א"ע ליבום דאין עשה דוחה עשה. ואולם ברמב"ם (פ"ו ה"י מיבום) מבואר דאפי' ביבמה שהיא בעשה מתייבמת מה"ת. וצ"ל כיון דהוא לאו הבא מכלל עשה והעשה בדרך שלא יעשה כן ליקח מצרי ואדומי תוך ג' דורות הוי כמו לאו דעלמא ועשה דחי לה, וכן מצאתי מפורש בשיטה מקובצת כתובות (דף מ' ד"ה וזה לשון הרשב"א). וא"כ שפיר נקט מתני' בדקדוק הדין באלמנה מן הנשואים דאף דמדאורייתא א"ע ליבום מ"מ עולה לחליצה. וברש"י יבמות (דף פ"ד ע"א בד"ה והא כולה פרקין וכו') דנפקא לן בפ"ב מועלתה יבמתו השערה. ותמיה לי מה נקט הס"ד. הא למסקנא מסקינן דמותרת ליבום מה"ת דאתי עשה ודחי ל"ת. רק דמדרבנן אסורה אטו ביאה שנייה וצ"ע:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות סח] <b>במשנה אם מתו מתו לה. </b>ה"ה נגנבו או נאבדו כדמסקינן בסוגיא דבב"מ (דף צו.) וכ"כ הרשב"א בחי':
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות סט] <b>תוי"ט ד"ה מפני. למינקט גמ' טעמא דעובר במעי זרה. </b>זה תמוה דהתם ל"ש כלל הך טעם דמה בכך דזר הוא הא גם זר מאכיל את אמו כדלקמן (במתני' ה'). וכ"כ תד"ה למאי נ"מ:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות ע] <b>הרע"ב ד"ה והשוטה. ע"י חופה. </b>ובטוי"ד (סי' של"א) בת כהן נשואה לישראל חש"ו פסלה. והוא תמוה. ומצאתי תמי' זו בתשובת נ"ב (מ"ת סי' ר"ב) בשם הגאון מו"ה זרח זצ"ל:
+[אות עא] <b>במשנה הרי זה ממזר. </b>מיהו איכא סתמא אחריתי בפ"ג דקדושין (משנה י"ב) דסברה דהולד כשר דהא מתני' דשם סוברת דקדושין תופסים בחייבי לאוין דקתני כ"מ שיש קדושין כגון ממזרת ונתינה לישראל וא"כ אין ממזר מגוי ועבד דחייבי לאוין נינהו כ"כ תוס' במסכתין (דף ט"ז ע"ב ד"ה אמוראי נינהו) וע"ש דכתבו דה"מ למיפרך אר' יוחנן דס' דגוי ועבד הבא על ב"י הולד ממזר מסתמא דהאומר. ותמוה לי דהא לקמן (דף מ"ד) ארבב"ח אר"י הכל מודים בעבד וכותי כו' שהולד ממזר. מאן הכ"מ שמעון התימני אע"ג דאר"ש התימני אין ממזר מחייבי לאוין ה"מ בח"ל דתפסי בהו קידושין אבל הכא גוי ועבד כיון דלא תפסי בהו קידושין כחייבי כריתות דמו כו' מאן הכ"מ רבי אע"ג דליה לא ס"ל. בכותי ועבד מודה. הרי דר"י עצמו סובר דלא תליא זה בזה ואף מאן דס"ל דאין ממזר מחייבי לאוין מ"מ יכול לסבור דמגוי ועבד הולד ממזר. וכן הוא (בדף ע' ע"א) א"ל ר"ל לר"י כמאן כר"ע אפ"ת רבנן בגוי ועבד מודו וכ"כ תוס' בעצמם קדושין (דף ע"ה ד"ה שאין ממזר). וא"כ שפיר י"ל דסתמא דקדושין ס' דמגוי ועבד הוי ממזר וצ"ע גם קשה לי במ"ש דהו"מ למפרך ממתני' דקדושין הא בפשוטו י"ל דאף דמוכח ממתני' דקדושין דאין הולד ממזר. אבל י"ל דשדי' בתר אבוה והוי נכרי. וא"כ י"ל דטעמא דר"י משום עבדי שלמה וס"ל דהמפקיר עבדו צריך ג"ש מש"ה אין מקבלים תרמודיים. מש"ה הוצרך למפרך מהא דאר"י זאת אומרת דמקבלים תרמודיים וצ"ע:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות עב] <b>במשנה פצוע דכא וכו' לא יאכלו. </b>קשה לי הא לא נתחללה רק היכא דהוא זר אצלה מעיקרא כדאיתא בסוגיא (דף ס"ט ע"א) והכא בנעשה פ"ד לא היה זר אצלה מעיקרא וצ"ע:
+
+Mishnah 2
+
+[אות עג] <b>במשנה פצוע דכא. </b>ואפילו הוא כהן דפקעה קדושתי'. גמרא:
+
+Mishnah 3
+
+[אות עד] <b>בהרע"ב ד"ה ואם לדין. יש תשובה להשיב. </b>תמוה לי דבסוגיא לא מפרש כן וגם מ"ש התי"ט דהא דאר"ש לא כי היינו דהיה להם להקדים נשים. ג"ז לא נתפרש הכי בסוגיא ואדרבא הרי בברייתא קתני דר"ש יליף עיקרא דמלתא דעמון ומואב הנקבות מותרות משום דרכו של איש לקדם. אבל בפירושא דמתני' מבואר בסוגיא דהא דלדין יש תשובה היינו דעריות יוכיחו שלא אסר להם אלא עד ג' דורות (בת בתו) וא' זכרים וא' נקבות אסורים. ואי דפרכת מה לעריות שכן כרת. ממזר יוכיח. ואי דמה לממזר שאיסורו איסור עולם עריות יוכיח ואי דמה להנך שכן יש בהם צד כרת חלל יוכיח והיינו דס"ל כראב"י דיש חלל מחייבי עשה. אבל ר"ש אמר לא כי היינו לדידי לא ס"ל כראב"י דליכא חלל מח"ע וממילא איכא למיפרך מה להנך שכן ח"ל. לדידכו דס"ל כראב"י הלכה אני אומר:
+[אות עה] <b>תוי"ט ד"ה אחד זכרים וכו'. אפילו נקיבה. </b>ר' יהודה לשיטתי' דקהל גרים אקרו קהל. לא סגי ליה בלא"ה דא"א דנקיבות שריין לאלתר הרי אקרו קהל ואסורות למצרי ובמה יטהרו ויבאו לידי דור שלישי גמרא ורש"י. וא"ת ישא שתוקית דבקהל ספק יבא. י"ל דממזרת דלא אפשר אלא באיסור חשיב דאי. ודאי לא כתב קרא. תוס' (ריש דף ע"ח). ותמהני הא ר' יהודה ס"ל דגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר כמ"ש תוס' לעיל (דף ט"ו ב' ד"ה מה לאלמנה. ובדף מ"ז א' ד"ה נאמן אתה). וכיון דבגוי הבא על ב"י ליכא אסורא דאורייתא כמ"ש התוס' לעיל (דף ט"ז ע"ב). א"כ משכחת שתוקי שלא ע"י דאי. וכגון דנולד ספק בן ט' לראשון מגוי או בן ז' משני מישראל וא"ת קושיא זו תיקשי גם על הגמרא דמקשה והרי ממזר דהוי דאי. והרי מרא דשמעתא הוא ר' יוחנן והוא סובר דגוי ועבד הבא על ב"י הולד ממזר כדאיתא לעיל (ד' מ"ה א'). וא"כ משכחת ממזר בלא דאי. י"ל דהכי פריך בגמרא והרי ממזר לרשב"י דסובר שם דכותי כו' הולד כשר ולדידיה ע"כ כתיב בממזר דאי. וא"כ מנ"ל לר' יוחנן דר"י אינו סובר ג"כ דכתב קרא דאי כמו דס' רשב"י מיהו קושיא ראשונה קשה טובא. הבינני ד' ולמדני:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות עו] <b>הרע"ב ד"ה ר"י. בסוף הדיבור. כסריס אדם. </b>תמהני מאד על הרע"ב וביותר על התי"ט שבדק לאור חכמתו בחורים ובסדקים בדברי הרע"ב ובכאן משתק שתיק ליה והוא נגד סוגיא ערוכה בבכורות (דף מ"ב ב') ומאן תנא אליבא דרע"ק אילימא ר"י וכו' הרי דהוי סריס חמה. גם הרמב"ם בפי' כתב בהרע"ב אבל בחיבורו פסק דטומטום מייבם ולפ"ז ע"כ הטעם דקיי"ל דלא הוי סריס כלל ע' בב"י (סימן קע"ב):
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות עז] <b>בהרע"ב ד"ה אלמנה לכ"ג. מד"ס וצריכים חיזוק. </b>זהו טעמא דר' אבל רשב"א ס"ל הטעם דבשניות היא מרגילתו אבל באינך אינה מרגילתו. ופרכינן מאי בינייהו אר"ח ממזרת ונתינה לישראל וכו' ולרע"ק דאמר יש ממזר מח"ל הא לא מרגלא ליה. ותמוה לי הא נ"מ בממזר שמחזיר גרושתו ממזרת דדאורייתא איכא ומרגלא ליה וצע"ג:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות עח] <b>בתוספות חדשים אדרבה נראה לכאורה. </b>במחכ"ת אין בזה סרך קושיא דהא אם נפרש דאמרו לה היינו בעד מפי עד ממילא משמע דאם לא בא בעלה היתה מותרת להשני א"כ שפיר נשמע דעמפ"ע מותרת להנשא וכדדייקינן בסוגיא הכי דמדקתני בסיפא נשאת שלא ברשות ב"ד מכלל דרישא ברשות ב"ד ובע"א מכלל דע"א מהימן א"כ ממילא אם הרישא מיירי בעמפ"ע נשמע דעד מפי עד נאמן דמשמע דניסת ברשות ב"ד. ופשוט:
+[אות עט] <b>תוי"ט ד"ה תצא. אבל התוס' כתבו. </b>ורש"י כתב בשבת (דף קמ"ה ריש ע"ב) דאפקעינהו רבנן לקידושין מיניה:
+[אות פ] <b>בהרע"ב ד"ה חולצין. ואחיו של שני חולצין מדרבנן. </b>בגמרא חולצין מדרבנן ולא מייבמים לא מדאורייתא ולא מדרבנן. ואינו מובן לי כראוי טעמא דמלתא דאחיו של ב' אינו רשאי לייבם. דבשלמא אחיו של הראשון אינו מייבם מדרבנן כיון דלא דייקא כראוי והוי כמו מזיד והיא סוטה מדרבנן שאסורה לייבם. או כיון דמצרכים גט מהשני משום שמא יאמרו גירש הראשון ולפי החשש זו הוא כמייבם גרושת אחיו. אבל אחיו של ב' הא ממנ"פ לענין דנראית כמזידה ואסורה לבועל א"כ אינה אשת אחיו שהיתה בזנות עם אחיו. ולפי החשש שיאמרו גירש הראשון ונשא השני היא מותרת לו ביבום א"כ מאיזה צד נבוא עליו לאסרו ביבום ולא מצאתי מפורש טעם לשבח בזה:
+[אות פא] <b>תוי"ט ד"ה מן המעשר. ר"מ היא. </b>ומ"מ הוא רק מקנסא לשויי' כזרה אבל מדאורייתא לא מתסרא זונה ממעשר דלא ילפינן מתרומה לגבי הא משום דמה תרומה לא מפסלא מתרומה אלא בביאה דמפסלא מכהונה אף במעשר נמי לא מפסלא אלא בביאה דמפסלא בה ללויה. בתוס': 
+
+Mishnah 2
+
+[אות פב] <b>תוי"ט ד"ה ופטורה. שאין זו הוראת. </b>ק' לי הא בלא"ה קי"ל דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב כמ"ש הרע"ב ריש הוריות אח"כ מצאתי תה"ל שתמה המ"ל כן על הרמב"ם:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות פג] <b>בהרע"ב ד"ה ר"י אומר. אשת גיסו אסורה על גיסו. </b>והא דקתני אם מתה ראשונה מותר בשנייה זה מיירי ע"כ בפנויה דאילו בנשואה כיון דאסורה לבעלה מקנסא דהוי כזינתה במזיד אסורה גם לדידיה. תוס' (דצ"ד ב' ד"ה אשת גיסו):
+[אות פד] <b>בא"ד דהויא אחות גרושתו. </b>ואף בגיסתו פנויה אסורה אשתו מה"ט. דמ"ה גיסתו צריכה גט שלא יאמרו תנאי היה בקידושין:
+[אות פה] <b>תוי"ט ד"ה רי"א. וכתב עוד ולת"ק. </b>וא"כ פליגי בתרתי. הא' דלת"ק בכל ענין אשת גיסו אסורה לבעלה. אף היכי דל"צ גט. ולר"י אינה אסורה אלא היכא דצריכה גט דהוי כמחזיר גרושתו. הב'. דלת"ק אף ארוסתו וגיסו ל"צ גט. דל"ש שיאמרו גירש דהא אף בגירש אסורה לו משום אחות אשתו. ולא חיישינן שיאמרו תנאי היה בקידושין. ולר"י בארוסתו וגיסו צריכה גט. והא דפסיקא לי' להש"ס כן ולא אמרי' דלכ"ע היכא דל"צ גט אין אשת גיסו אסורה לבעלה. ופליגי רק בחדא בארוסתו וגיסו אם צריכה גט היינו מדאיירי ת"ק בשריותו באשתו ובאשת גיסו לא מיירי ש"מ דאשת גיסו אסורה לבעלה אף היכא דל"צ גט. תוס' (צ"ה ע"ב ד"ה וקאמר ת"ק). ובגמ' אר"י אמר שמואל הלכה כר"י מקשה עליה מדקאמר שמואל דיבמה אינה כאשת איש ומיירי בקדשה אחיו. אלמא דלא חייש שמואל שיאמרו תנאי היה בקדושין. ומשני דשמואל אדר' אמי קאי דלדידיה אפי' באשתו וגיסו נמי פוסל ר"י דלא איירי בהנאה כלל. ותמהני טובא. הא לשינוי' דר"א מוכח דלת"ק אף דלא בעי גיטא. מדשרי באשתו דמכל מקום אסורה לגיסו. ומוכח דאף בלא טעמא דמחזיר גרושתו אסורה דהו"ל למידק והוי כזינתה. והא בזה לא מצינו דפליג ר"י אלא דמוסיף דעפ"י בית דין דאסורה לגיסו גם אשתו אסורה לו. אי מטעם כיון דביאתו עשאה פעולה לפסול לאחרים. אי מטעם דנקט רש"י בהאי דמשנינן דלמא אדר"א. דטעמא דר"י דצריכא גט אילו בא גיסו לבד. וא"כ הוא מוסיף דאפילו גט בעי ואסורה אשתו. אבל בזה היסוד דאף בלא גט אסורה לראשון מחמת זונה לא מצינו דפליג ר"י. וא"כ תיקשי איך מתיר שמואל אותה ליבם. ואף לרב תיקשי דבנשאה הראשון מודה. ותיפוק ליה דאסורה מטעם זונה דהו"ל למידק וצע"ג. וד' יחנני וילמדני:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות פו] <b>הרע"ב ד"ה רש"א. הלכך לא פסיל. </b>והא דלא מתסרא להראשון משום זונה דמיירי בשוגג או בקטנה דפיתוי קטנה אונס הוא או דבא עליה בעל כרחה דאף דמאמר בעל כרחה לא מהני מ"מ הכא שע"י ביאה לא פלוג רבנן בביאה דיבמה בין מדעתה בין בע"כ. תוס' (לעיל דף נ"א ב'):
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות פח] <b>תוי"ט ד"ה והשניה. משום ב' יבמות הבאות מבית א'. </b>היינו דמתני' דלעיל (פ"ג) ס"ל דהא דבעלת מאמר לא מתייבמת דנראה כאילו הם ב' יבמות מבית אחד וממילא גם צרתה אסורה ותנא דהכא ס"ל דהטעם דלא מתייבמת דגזרו אטו אשת ב' מתים וגזרו רק עליה ולא על צרתה כך מבואר בתוספות (דף ל"א.) ואך מה דסיים התי"ט וה"ה דתנא דהכא פליג אמתני' דלעיל וכו' ואע"ג דליכא צרה וכו' הם דברים תמוהים דהיכן מצינו פלוגתא בזה וגם מה סיים אפ"ה גזרו משום ב' יבמות הבאות מב"א הא תנא דהכא ס"ל דהטעם משום גזירה אטו אשת ב' מתים. ואולי ט"ס הוא בתי"ט וצ"ל דה"ה דתנא דהכא דס"ל לעיל בפרקין (היינו במשנה ח') דאפי' בליכא צרה בהדה חולצת פליג אמתני' דלעיל (פ"ג) דלפי"מ דס"ל למתני' דלעיל פ"ג דהטעם דמחזי כב' יבמות מב"א ממילא זהו ל"ש רק באיכא צרה אבל בליכא צרה מתייבמת. <b>ואולם </b>להדיא כתבו תוספת לעיל (דף ל"ב) וז"ל ומיהו כי ליכא צרה בהדה נמי אסירא אטו היכא דאיכא צרה כדקאמר התם רבא דאפי' ליכא צרה בהדה לא מייבמה עכ"ל. <b>אבל </b>קשה לי מאד על הוכחתם הא רבא בפרקין דייק כן אמתני' דהכא ואמר הא דאמר רבנן זיקת ב' יבמים מיחלץ חלצה יבומי לא מייבמה ל"ת היכא דאיכא צרה דאיכא למגזר משום צרה דהא הכא ליכא צרה ולא מיבמה. וא"כ י"ל דזהו רק לתנא דהכא כיון דס"ל דהטעם משום אטו אשת ב' מתים וזה ממילא גם בליכא צרה אבל לתנא דלעיל פ"ג י"ל באמת דדוקא באיכא צרה בהדה. וזהו עצמו דברי רבא ל"ת היכא דאיכא צרה ר"ל דהטעם דמחזי כב' יבמות מב"א דהא הכא ליכא צרה ואסורה וע"כ דהטעם דאטו אשת ב' מתים. ואי דדחוק לפרש כן בדברי רבא וס"ל לתוס' דרבא בא להוכיח דאף למתני' דלעיל פ"ג אסורה אף בליכא צרה משום גזירה אטו היכא דאיכא צרה. היא גופה תקשי על רבא כיון דבאמת מתני' דהכא ודלעיל פליגי ביסוד הטעם וכנ"ל א"כ מאי ראי' מהכא לדלעיל דלמא לתנא דהכא דס"ל דטעמא משום אטו אשת ב"מ מש"ה מדינא גם בליכא צרה אסורה ולתנא דלעיל דמחזי כב' יבמות מב"א דוקא באיכא צרה דשייך כן אסורה אבל בליכא צרה לא ול"ג אטו איכא צרה וצע"ג:
+[אות פז] <b>בהרע"ב ד"ה אחד בן כו'. לכל האמור למעלה. </b>קשה לי דבכה"ג אמאי השנייה לת"ק חולצת או מתייבמת. הא בדאורייתא חיישי' שמא נשרו כמ"ש הרע"ב לקמן (פי"ג מ"ב) וא"כ כשחולץ להראשונה איך שנייה מתייבמת דלמא הוא גדול ונשרו שערותיו וכשמייבם השנייה עובר משום לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה. וצ"ע:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות פט] <b>בתוי"ט ד"ה אפי' הורתו כו'. וקיימי עלה באשת אח. </b>ולפי הצד דברישא מותרים לישא אהדדי ואין מייבמים היינו דא"ש יבום וכמ"ש התוי"ט בדיבור הקודם בשם הנ"י פירושא דסיפא דאפי' וכו' היינו אע"ג דבתרווייהו לידתן בקדושה ומחזי כישראל אפ"ה שריא לעלמא בלא חליצה. גמרא. אבל אסורים מדאורייתא להנשא זה לזה דהוי אחים מן האם:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות צ] <b>בתוי"ט ד"ה יהא רועה. אפילו בזמן הבית. </b>תמהני הא בסוגיא דפ"ק דתמורה (דף ח' א') פרכי' אי בזמן הבית כיון דקי"ל דבבכור תם אין לכהן זכייה מחיים אלא לאחר הקטרת אמורים זוכה בבשר משלחן גבוה (וכמ"ש התי"ט פ"א מ"ג דמעשר שני) א"כ ליתי גזבר ולשקליה ומסקינן דמיירי בבכור בזה"ז אלא דבכור דידן יהבינן לכהן במומייהו והכא מטעם ספק מחזיק לעצמו וצ"ע. ובקרבן עדה תמה על פירש"י דמיירי בזמן הבית כיון דהוא ודאי בכור אלא דהבעלים ספק כהן איך יעבור על לאו דבל תאחר מספק:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות צא] <b>במשנה אינו יורש אותם. </b>דעת המהרש"א במסכתין (דף ל"ז ע"ב) דדוקא כשיש להם בנים דהם ודאי יורשים והוא ספק אבל אם אין להם בנים רק אחים בזה הוא טוען שמא אני הבן ואין לכם כלום בזה הדין שיחלוקו עיי"ש. אבל בחי' הרמב"ן שם מבואר דגם בכה"ג אינו יורש כיון דהם ודאי קרובים והוא ספק קרוב עיי"ש. ולענ"ד ראיה להרמב"ן מסוגיא דקידושין (דף ס' ע"ב). אמר לה הר"ז גיטיך ע"מ שתתן לי ר' זוז וכו' או לא' מקרוביו. לכאורה תמוה הא נתינתה לקיים הגט לפטור מיבם וכיון דיש אח מה מהני שתתן לקרוביו. הא צריכה ליתן ליורשיו דהוא האח אח"כ ראיתי בחי' הריטב"א שטרח הרבה לתרץ ולפי שיטת הרמב"ן ניחא. די"ל דזה היבם הוא ספק בן ט' לראשון ואינו אחיו. או ז' לאחרון והוא אחיו וזקוקה לו ליבום מספק (ובענין שזה המת אינו אחיו מן האם דמותר להספק ליבם אותה בממנ"פ) ובזה הב"ד פוסקים דהיורש הוא קרובו ודאי. ואם נותנתה לו מקיימת התנאי. דאף אם קמי' שמיא גליא שהוא אחיו. מ"מ לי וליורשו. היינו למי שהב"ד מחזיקים אותו ליורש על נכסים וצריכה דוקא ליתנם. דאם ניתנת לאחיו הזה אינה פטורה מיבום. דשמא הוא אחיו. ומ"מ לא קיימא התנאי כיון דלענין ירושה אין הב"ד מחזיקים אותו ליורש ונכון בעזה"י. ולפ"ז מחוזק יותר תירוצא דתוס' שם ד"ה אבל וכו' דמשמע ליה זקוקה ליבם דמתייבמת אם תרצה. וזה דחוק דבלא נתנה מחיים כיון דגם אם תתן לא משתריא לשוק משום ספק דשמא לאו כמעכשיו. וממילא אם ניחא לה ביבום יותר מחליצה באמת אינה נותנת לו ומותרת להתייבם. ולפי הנ"ל י"ל כך כיון דרשב"ג דנקט לא' מקרוביו היינו בגוונא הנ"ל דהיבם הוא ספק אחיו. ואם איתא דת"ק סבר ג"כ לי ואפי' ליורשי אלא דס"ל דשמא ע"מ לאו כאומר מעכשיו דמי. א"כ בההיא דלא' מקרוביו ג"כ לת"ק יהא מהני לפטרה מחליצה משום ס"ס דאינו אחיו ואינה זקוקה לו. ואת"ל דהוא אחיו שמא כאומר מעכשיו דמי. וק"ל:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות צג] <b>תוי"ט ד"ה בסנדל. בסוף הדיבור. שחולצים בו לכתחילה. </b>במחכ"ת אשתמיטתיה דברי תוס' (דף ק"ב א' ד"ה ה"ה). דהקשו כן ותירצו דקתני איידי דסיפא דאין לו עקב אפי' דיעבד פסול:
+[אות צב] <b>הרע"ב ד"ה מן הארכובה. שהיו רצועות. </b>משמע דרק כה"ג כשר מהארכובה ולמטה דמקרי מעל רגלו אבל בנחתך הרגל לא דלא מקרי מעל רגלו כיון דליכא רגל וזהו דעת תוספות אבל רש"י ס"ל דמיירי בנחתך כיון דמקודם היה נקרא מעל רגלו גם עכשיו כשר:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות צד] <b>במשנה אבל לא קראה. </b>ע' (פ"ז מ"ד דסוטה) ובתי"ט שם:
+[אות צה] <b>בהר"ב ד"ה חלצה. וקריאה דיבור בעלמא הוא. </b>וא"ת למ"ד עקימת שפתיו הוי מעשה היכי ממעטים קריאה וי"ל דמ"מ מעשה גרוע הוא יותר מרקיקה א"נ לא דמי למנהיג בקול שהיא מעשה גדול עכ"ל תוס':
+
+Mishnah 4
+
+[אות צו] <b>במשנה והחרשת. </b>הטעם לפי שאינן בואמר ואמרה. ומה"ט גם אלם ואלמת חליצתן פסולה דראויה לקריא' בעי' וקטן ממעטים דאיש כתיב בפרשה והא דלא ממעטינן חרש וקטן דלאו בני כוונה נינהו כתב תוס' דבני כוונה ע"י געע"ג ומלמדם לכוון אבל שוטה דאין בו דעת כלל לאו בר כוונה הוא אפי' ע"י געע"ג:
+
+Mishnah 5
+
+[אות צז] <b>הרע"ב ד"ה או בג'. אם שנים. </b>וכ"ה לשון רש"י ומדלא נקטו יותר דע"י דנמצא א' מהן קרוב א"פ כולם פסולים כמו בעדים (פ"א מ"ח דמכות). משמע דבדיינים ליתא להא דכולם פסולים. הרב המגיה במ"ל (פי"א מהל' עדות) בשם הרב המ"ל. וע' בתומים (סי' מ"ו ס"ק כ"ח):
+[אות צח] <b>תוי"ט ד"ה בבית האסורים. ועוד בלא"ה ידע. </b>משמע דלפ"ז גרסי' ובא אבל המעיין בתוס' יראה דזהו ודאי דצריכים לגרוס בא מדמספקינן דשמא המעשה היה מאבראי וע"כ הא דקתני בבית האסורים דקאי רק על השאלה לפני רע"ק א"כ מוכח דהגירסא בא. ומ"ש תוס' דבלא"ה ידע היינו לתרץ קושיא אחרת דמהיכן פשיטא לן דהשאלה בודאי היה בבית האסורים ומספקינן רק אם גם המעשה היה בבהא"ס או לא. ועל זה תירצו דזה ידוע בודאי דבא השאלה בבהא"ס:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות צט] <b>במשנה בבעל וביבם. </b>אף שקודם שיבמה מהני המיאון לעקור היבום ומ"מ אסורה לזה כיון דבשעת נפילה היתה נקראת אשת אחיו. ואם יש ב' אחים מיאנה בזה מותרת לזה:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות ק] <b>במשנה אסורה לחזור לו. </b>ואף לקרוביו אסורה:
+[אות קא] <b>תוי"ט ד"ה כל שיצאת. כדמסיק בגמ' דמיאון דידיה. </b>היינו דבסוגיא (דף ק"ח ע"ב) פרכי' אלמא אתי מיאון ומבטל גט (מדקתני ברישא נתן לה גט והחזירה ומיאנה ונשאת לאחר ונתארמלה מותרת לחזור לו) ורמינהו הממאנת באיש וכו' ואמרי' עלה ומאי קושיא ודלמא מיאון דידיה מבטל גט דידיה וכו' ובתוס' הקשו דמגופיה דסיפא הו"מ לאקשויי דמ"ט אמרי' כל שיוצא ממנו בגט אסורה לחזור לו ואמאי לא אמרינן אתי מיאונה ומפקע קדושי שני והוי כמו שזינתה אחר גירושי' דמותרת לחזור לו. אלא ניחא ליה לאקשויי רישא אסיפא וע' במהרש"א. ולענ"ד י"ל דבגופא דסיפא י"ל הא דאסור להחזירה לא מפני מיאון דבעל שלישי דזהו באמת הוי כזינתה אלא דאסורה לו מפני גירושין דהרביעי והיה מדוקדק לישנא דמתניתין דקתני ב' פעמים נשאת לאחר ונתגרשה לזה פרכינן רק מרישא דחזינן דמיאון מבטל גיטא א"כ מיאון דהשלישי יבטל גיטא דהשני ותהיה מותרת להשני. ורק לבתר דמשני דלא אתי מיאון דחבריה ומבטל גיטא דידיה דהוא מטעם דמשבש לה א"כ ממילא במיאון דחבריה אינה ניתרת לראשון ומיאון דהשלישי אוסרתה על השני (ומתני' דנקט פעם שני נשאת ונתגרשה זהו באמת קושית תוס' ד"ה כגון ששלשה וצריכים לתירוצם) לזה שפיר פרכינן מיאון דחבריה ממיאון דחבריה דברישא מוכח דמיאנה בשני מותרת לחזור להראשון א"כ גם בסיפא מיאנה בג' תהיה מותרת להשני ואי משום גירושין דהרביעי הא כיון דמיאון מבטל גיטא תהיה מותרת להשני בסיפא דמתניתין דליכא משום גירושין דהרביעי ובאנו לאסרה רק משום דמשבשת ליה ממילא גם בלא גירושין דהרביעי תתסר וקשיא ארישא והוא נכון מאד בעזה"י. וכמעט הוא תימא על תמיהתם דתוס' דאמאי נדו מזה זולת דהיה להם הגירסא של מקצת הספרים דקתני עוד פעם לאחר ומיאנה בו בזה שפיר ק' אגופא דסיפא דאמאי דאסורה להרביעי הא הוי כזינתה עם החמישי:
+
+Mishnah 6
+
+[אות קב] <b>במשנה קטנה שהשיאה. </b>הקשה לי חכם אחד על דברי תוס' גיטין (דפ"ה ע"א ד"ה תניתוה וכו') דאמאי לא הקשו דלפרוך ממתני' דהכא דמפורש דקטנה נשואה בת גירושין היא. והיא תמיה עצומה ובאמת ישאר התמיה על הש"ס דלמה לא פשיט ממתני' דהכא דזה לא מתרצא בתירוצם דתוס' שם. ולגודל הקושיא אמרתי לתרץ בהקדם מה דאמרי' יבמות (דף ק"ט ב') בעי מיניה ר"א מרב וכו' וכי גדלה גדלי בהדה ויעויין שם בחי' הרשב"א דמפרש דעשאום כאילו התנה בשעת קידושין הר"א מקודשת לי לאחר ל' יום דאי לא חזרו קודם ל' יום מקודשת לאחר ל' מדאורייתא אע"פ שנתאכלו המעות וה"נ הכא. והוסיף לבאר טעמא דמלתא דנשאר עליה שעבוד הדינר שנתן לה בקידושין ואעפ"י שקטנה היתה באותה שעה ואינה משתעבדה ד"ת מכי יתן איש לרעהו פרט לקטן אפ"ה כיון דתקינו לה רבנן נישואין הרי היא משתעבדת בכסף קידושיה ולפיכך כשגדלה גדלה קידושין בהדה ד"ת והוא שקדשה בכסף כדהתם ואע"פ שלא בעל עיי"ש מבואר מזה דמקדש קטנה בענין דמשתעבדת בעד הכסף וכאומר לה ה"א מקודשת לכשתגדיל והוי כאומר לאחר ל'. והא דלא הוי דשלב"ל דבשלמא בעלמא לאחר ל' בידו לקדשה מעכשיו אבל בקטנה לגבי קידושי דאורייתא דא"א במעכשיו הוי כמו לאחר שתתגיירי צ"ל כיון דאינו מחוסר מעשה ותליא רק בזמן לא מקרי דשלב"ל וכמ"ש המ"ל (פ"ד מהל' אישות) וחידוש בעיני שלא הביא ראיה מדברי הרשב"א הנ"ל. אולם במה דמסתפק המ"ל גם בקטן שקידש ואמר לכשאגדיל. בזה היה נלע"ד דלא מהני כיון דא"י להקנות עתה המעות לא נתפסה הנתינה לקידושין דהא המעות לא נעשה שלה ואין כאן נתינה משא"כ בהוא גדול והיא קטנה דדעת אחרת מקנה אותה וזכתה במעות ונתפס הנתינה לקידושין לכשתגדיל ויעויין בגיטין (דף ס"ה א') צרור וזרקו וכנגדו בקטנה מתקדשת. וברי"ף שם הגירסא בהיפוך דצרור וזרקו כנגדו בקטנה מתגרשת בקידושי אביה והפעוטות כנגדן מתקדשת. ולפי גירסא זו ניחא דממתני' דיבמות ליכא למפשט די"ל דמיירי בפעוטות ואם אחר הגירושין מקדשת עצמה לכשתגדיל מהני דהא היא נשתעבדה מכח תקנת נישואיה כמ"ש הרשב"א וכיון דהך נתינה הוי נתינת קידושין על אחר זמן מקרי הוי' ואף מדאורייתא קרי' בה ויצאה והיתה כמ"ש הרשב"א דע"א תקחז"ל דמשתעבדת הוי קידושי דאורייתא ממילא קרי' בה ויצאה והיתה אבל מברייתא פשיט שפיר דקתני קטנה מתגרשת בקידושי אביה דסתמא קתני בין יש לה אב ובין אין לה אב כמ"ש תוספות וכיון דביש לה אב מיירי ג"כ בקטנה של צרור וזרקו דהא יש לה הויה ע"י אביה ה"נ גם באין לה אב מתגרשת בקטנה של שיעור זה דצרור וזרקו דאינו מחלק בזה לענין שיעור קטנות ובזה דעדיין לא הגיעה לפעוטות ולא תקנו לה חכמים נשואים ולא נשתעבדו נכסים לא מהני הקידושין לכשתגדיל שפיר מקרי לאו בר הויה ודו"ק:
+[אות קג] <b>במשנה אסורה ליבם. </b>וצריכה חליצה. ולענין צרתה הוא מחלוקת דרבוואתא עיין במאור ובהרמב"ן:
+
+Mishnah 7
+
+[אות קד] <b>הרע"ב ד"ה ר"ג. תמתין הקטנה אצלו. </b>היינו שתמתין מלבעול עד שתגדיל אבל בקטנותה אסור לבעול אע"ג דס' אין זיקה מ"מ מכוער הדבר כיון דבהאי ביאה לא מפטרא הגדולה. תוס' (לעיל דח"י ע"א):
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+[אות קה] <b>תוי"ט ד"ה מלמדין. לעולם יתרחק. </b>וכונס החרשת תחלה ומוציאה בגט (דלאחר שיחלוץ להקטנה תפסול עליו החרשת) והקטנה תמתין עד שתגדיל ותחלוץ אבל איפכא לא דאם יחלוץ (יכנוס) תחלה להקטנה לא יהיה תקנה להחרשת דלאו בת חליצה היא:
+
+Mishnah 12
+
+[אות קו] <b>במשנה לאחר ל' יום מבקשים הימנו. </b>וא"ת ונהימנה לדידה במגו דאי בעיא אמרה אינו יכול לבוא עלי דנאמנת כדמוכח בסוף נדרים (דף צ"א.) וי"ל דהא בנדרים מבואר טעם הנאמנות משום חזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה והרי הכא מיירי בגט בידה וכדאוקמי בגמרא ומובא בהר"ב. וכפי דברי בעלה שבא עליה אינו בעלה עוד וא"כ ליכא חזקה דאינה מעיזה כו' ודהא ממנ"פ אינו בעלה. ואדרבא כפי דבריה עדיין זקוקה לו. בתוס' ב"ב (סוף דף ה') הקשו כן והניחו בקושיא ולא אדע מה קשיא להו וצ"ע:
+[אות קז] <b>בתוי"ט ד"ה יבם. שאם היה בעולמו אפי' בן יום א'. </b>בפשוטו אינו מובן דדלמא לא היה בעולמו אסור אף אחר שיגדיל והיא מותרת מיד אבל היה בעולמו יום א' היא זקוקה לו וכשיגדיל ייבמנה אבל התי"ט קיצר בזה דבתחלה משני דמי איכא מידי דהשתא אסירא ולבתר הכי שריא ופרכינן ואימא ה"נ (דלעולם אסורה לו) ועלה משני א"ק כי ישבו וכו':
+[אות קח] <b>בתוי"ט ד"ה כופין אותו. ונ"י תירץ מפני. </b>וקשה לי הא אף אם תתפייס אסורה לו דהא היא אמרה לא נבעלתי ואסורה לו ע"י הגט וא"כ שויה אנפשה חד"א ובתשובה הארכתי בזה בעזה"י:
+[אות קט] <b>בא"ד ואפי' למאן דמפרש לה בגט סתם. </b>הדברים סתומים בביאור הסוגיא לשיטה זו אבל הדבר מפורש בחי' הריטב"א דמיירי בגט סתם דבאמת לפי דברי היבם דבעל אותה הוי גט זה גט מעליא ונפטרה בכך וא"צ גט אחר וכן לפי דבריה שלא נבעלה סגי לה בחליצה וא"צ גט אחר אלא דאנן מצרפים מה שהוא נאמן ומה שהיא נאמנת ומתוך דברי שניהם יחד תהא צריכה גט דהיינו דתפסינן לדברי הבעל דנבעלה וצריכה גט ותפסינן לדבריה דזהו לא הוי גט מעליא דלדבריה גט זה רק כמו גט יבמין עיי"ש והסברא מוקשה דהא מ"מ ממנ"פ מותרת בלא גט דאם נבעלה הרי גט זה גט מעליא ואם לא נבעלה סגי בחליצה וצ"ע:
+
+Mishnah 13
+
+[אות קי] <b>תוי"ט ד"ה לאחר. כמו שחשב המגיד. </b>במחכ"ת הגדולה מעולם לא נתכוון לזה הה"מ דא"כ דלאחר מיתת בעלה היינו ע"י כעס א"כ מוכח דבחיי בעלה אף ע"י כעס לא מקרי נתכוונה לכך דבעינן בירור גמור דנתכוונה לכך וזהו בהיפוך מדברי הה"מ:<br><b>אבל </b>לענ"ד גם הה"מ מפרש דאינה פסקא בדברי רש"י והכל א' ובדיבור א' נאמרה וגם אין שייכות בשום פנים לפרש דלאחר מיתת בעלה הוא פסקא דלא יתפרש לישנא דאלא שכתב רש"י. אלא דס"ל להה"מ דמה דציין רש"י בחיי בעלה קאי אסיפא אפי' בחיי בעלה ובעיא לומר לא דבעינן שנתכוונה לכך בבירור אלא שהיה להם כעס זה על זה דתלינן מכח זה דנתכוונה לכך:<br><b>אולם </b>המ"ל הקשה על הה"מ דנראה יותר דציון רש"י קאי על בחיי בעלה דקתני ברישא עיי"ש והיינו בהיפוך ממש דבחיי בעלה תלינן דלא נתכוונה לכך לפטור עצמה מיבם אלא תלינן דמשום כעס נדרה הנאה ולא אסקה אדעתה דיבום עיי"ש:
+
+Chapter 14
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות קיא] <b>תוי"ט ד"ה אמר. מפרש בגמרא דלדבריהם. </b>דמדקאמרי לו אינו דומה האיש המגרש ולא קאמרי בהיפוך משמע לכאורה דגם ריב"נ ס"ל בפשיטות דאשה יוצאה בגט ומדמה ללמוד האיש מגרש מאשה מתגרשת ואלו מדקתני אח"כ א"ל אף זו כיוצא בה משמע דהביא ראיה דאשה מתגרשת ולריב"נ לא ס"ל הכי אע"כ דלדבריה' קאמר:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות קיב] <b>במשנה כונס ואם רצה להוציא יוציא. </b>לעיל (דף ק"י) הובא משנה זו וכ' רש"י דכשם שכנסה ברמיזה כך מוציא ברמיזה. ותמוה לי דל"צ לזה הא גם בקידש פקחת ונתחרשה מוציא בגט כדאיתא בריש מתני' זו ולעיל ג"כ הא אמרי' עלה לא בפקחת ואח"כ נתחרשה. הרי דגרושין דחרשת מוציא מידי קדושיה דפקחית וצע"ג: (* קצת יש ליישב דרש"י כתב זה בסברת המקשן שם ודו"ק):
+
+Chapter 15
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות קיג] <b>במשנה ומלחמה בעולם. </b>דוקא באמרה מת סתם אבל אמרה מת על מטתו נאמנת גמ':
+[אות קיד] <b>תי"ט ד"ה קטטה. לא היו דברים מעולם. </b>והא דבלא"ה כיון דמוחזקת למשקרת בפנינו מ"מ י"ל דלא משקרת בדבר שבסופו יתברר ויהיה חמור בסופה:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות קטו] <b>במשנה חוץ מחמותה. </b>וכן כלתה וכן בכולם ששונאות זו את זו וחמותה הבאה לאחר מיכן דהיינו אם יבמתה הוא איבעיא דלא אפשיטא:
+[אות קטז] <b>בהרע"ב ד"ה חוץ. יבמתה יראה שמא. </b>והרמב"ם כתב אף יבמתה שהיא אחותה. וכתב הה"מ שכן הוא בירושלמי והטעם משום לא פלוג. ואם יש להם בנים י"ל דג"כ א"נ דלא פלוג או דחוששים שמא ימותו בניהם ותהיה צרתם עיין במ"ל:
+[אות קיז] <b>בהרע"ב ד"ה ע"א אומר מת. מהיתרה הראשון. </b>היינו לענין דאם נשאת אחר שבא העד השני אחר שהתירוה דלא תצא אבל לכתחילה לא תנשא משום לזות שפתים:
+[אות קיח] <b>תוי"ט ד"ה ויבמתה כו'. שמא ייבמנה בעלה. </b>דלא ניחא להו לתוס' לומר דמיירי שאותה שמעידים עליה יש לה בנים ויבמתה שמעידה אין לה בנים. ומתייראה שימות בעלה ותתייבם לבעלה של זו. דסתמא קתני אף אם גם לזו אין לה בנים וע' במ"ל שהאריך בזה:
+[אות קיט] <b>תוי"ט ד"ה ע"א אומר מת. ואשמעינן הואיל והאמינה תורה. </b>דברים אלו מחוסרי הבנה לי דהחידוש הוא בפשוטו דלא נימא דכיון דהימנוה לראשון כב' אין עדים פסולים נאמנים להכחיש. ואולי לישנא הואיל ט"ס וצ"ל אע"ג דהאמינה:
+
+Mishnah 5
+
+[אות קכ] <b>בתוי"ט סד"ה אשה כו'. וסתמא כר"מ. </b>לפ"ז הו"ל למפסק כר"מ. והרא"ש כתב דקיי"ל כר' יוחנן דר"מ מודה ברישא וסיפא דאשה אומרת לא מת היינו אשה דעלמא ולא צרתה. ומש"ה קי"ל הלכה כר"י ור"ש עיי"ש:
+
+Mishnah 6
+
+[אות קכא] <b>במשנה תאכל בתרומה. </b>בתוספות מסתפקים אם רק בתרומה דרבנן או אפילו בתרומה דאורייתא:
+
+Mishnah 7
+
+[אות קכב] <b>בתוי"ט ד"ה ואח"כ. לב האדם לאדם. </b>וכמו כן כי היכי דהבת בעלה א"י להעיד עליה ה"נ אין האשה יכולה להעיד על בת בעלה:
+[אות קכג] <b>בא"ד דאמרינן לא בעלה מת. </b>משמע דאם ידעינן באמת דמת בעלה נאמנת אחר כך על חמותה דנפקעה השנאה. ובמ"ל נסתפק בזה דבש"ס ל"א הכי רק לס"ד אבל למסקנא י"ל דבכ"ע א"נ עיי"ש:
+[אות קכד] <b>בא"ד לבתר שעתא. </b>לדידן ל"צ לזה דהא קי"ל דטעמא דכלה אינה מעידה משום דכיון דחמותה שונאת אותה היא ג"כ שונאת לחמותה דכמי' הפנים. וסוגיא דנקט הכי ובעי למפשט מיניה לחמותה הבאה לאחר מיכן היינו דלר"י דס"ל דטעמא דכלה א"מ בחמותה משום דשונאת' דמגלית לבנה כל דעבדה ואעפ"כ מסתמא לא פליג אמתני' דהכא דאף שבעלה במדה"י מ"מ חוששת על שלאח"כ וה"נ בחמותה הבאה לאחר מיכן ומדר"י נשמע לרבנן אח"כ מצאתי תה"ל במ"ל שכ"כ:
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות קכה] <b>תוי"ט ד"ה אינה. בסה"ד כבר"פ דלקמן. </b>אין זה מספיק דמ"מ באומרת מת בני ואח"כ מת בעלי אמאי נאמנת במגו דאי בעי שתקה הא גם בשתקה תתסר דניחוש שמא נולד במדה"י דרוב נשים מתעברות ולא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ואתרע רובא רק לחומרא אבל לא לקולא כדאיתא בר"פ דלקמן. אח"כ ראיתי דהקשה כן הרשב"א בחידושיו ותירץ כיון דיצאת בלא בנים וחזרה בלא בנים לא יצאת מחזקה הראשונה עכ"ל וצ"ע:
+[אות קכו] <b>תוי"ט ד"ה וחולצת. למתני' בגרושה. </b>אבל במתני' דקודם בכ"ע חולצת דאף אם יבואו עדים שמת בעלה ואח"כ מת בנה מ"מ תהא פסולה לכהונה דהא שויה אנפשה חד"א במה שאמרה דמת בנה קודם ולדבריה הוי חליצה מעולה כ"כ הב"ש וע' במ"ל. ובב"י בשם רי"ו מסופק אם מהני שתדור עד"ר שלא תנשא לכהן בכדי שתהיה חולצת:
+
+Mishnah 10
+
+[אות קכז] <b>במשנה ואין האיש נאמן לומר מת אחי שייבם אשתו. </b>ע' בטור דמשמע שהוא אומר מת אחי שאייבם אשתו. והיינו דבזה לא תנשא גם אחר מיתת היבם הזה. כי תחלת עדותו אתרע אבל באמר סתם מת אחי הוא כמו עד אחד שהוא לא ייבם אותה אבל מועיל שאחר מיתתו מותרת להנשא:
+
+Chapter 16
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות קכח] <b>הרע"ב ד"ה האשה. וא"ת תחלוץ. </b>היינו דתחלוץ אחר ט' אבל לחלוץ תוך ט' א"א דשמא היא מעוברת והולד אינו מתיר עד שיצא לאויר העולם. וגם לחלוץ תוך ט' ולישא אחר ט' א"א דשמא תפיל וחליצת מעוברת ל"ש חליצה עמ"ש בגליון (לעיל רפ"ד ובמשנה י' דשם):
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות קכט] <b>במשנה אין מעידים אלא עד. </b>בתשובת עבוד' הגרשוני (סי' ע"ב) דקדק מלשון מתני' מדלא סידר רבינו הקדוש דינא דאע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו אחר בבא זו דאין מעידים עד ג"י דאז הוי קאי אתרתי בבות. לדייק מזה דדוקא ברישא דליכא הכרת פנים הוא דלא מהני סימנים בגופו ובכליו אבל בזה דישנו להכרת פנים ורק חשש בעלמא שמא תפח בזה סמכינן על סימן דגופו וכליו:
+[אות קל] <b>במשנה אלא עד ג' ימים. </b>מלשון זה דייק הרשב"א דבעינן דידוע דהוא תוך ג"י אבל בספק א"מ אבל יש נוסחות אין מעידים אחר ג"י משמע דבס' מעידים ובמדרש (ויקרא רבה פי"ח) הובא משנתינו בנוסח דאין מעידים אג"י אבל בפרשה ל"ג וכן בבראשית רבה (פע"ג) איתא הנוסחא אלא עד ג"י:
+
+Mishnah 4
+
+[אות קלא] <b>במשנה מן הארכובה ולמעלה. </b>עיין פ"ד דחולין (מ"ו) ושם כתב הרא"ש בתירוצא קמא דלענין בין הפרקים כיון דדיוקי סתרי אהדדי אזלינן לחומרא דדינו כלמעלה עיי"ש. וא"כ הכא בהיפוך דאזלינן לחומרא דהוי כמו מלמטה ולא תינשא ולא הוי ב' חומרי דסתרי אהדדי כיון דאין כאן הלכה ידוע אלא דמספקא לן איזה דיוק עיקר עבדינן מספק לחומרא בכל מקום. כ"כ הרא"ש בתשובה (כלל כ' סי' ט"ז):
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות קלב] <b>תוי"ט ד"ה ונומיתי. אמרתי. </b>וכן בפסוק (עזרא ד' ה') כנמא. ופירש"י שם כאשר נאמר:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Avodah Zarah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Avodah Zarah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..57b506abc24963b596544439884ef7e5355ccf2a
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Avodah Zarah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt	
@@ -0,0 +1,170 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Avodah Zarah
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה עבודה זרה
+Vilna, 1908-1909
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה עבודה זרה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>ברע"ב ד"ה לשאת ולתת. למכור ולקנות. </b>ודבר שאינו מתקיים מותר למכור להם. ולקנות אסור. ודבר מתקיים מותר לקנות מהם. עיין בהרע"ב (בפרקין מ"ד) ובתי"ט שם:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות ב] <b>במשנה ותרנגול הלבן. </b>באומר תרנגול למי מותר למכור לו תרנגול לבן. ובאומר מפורש תרנגול לבן למי לכ"ע אסור למכור לו לבן בין התרנגולים. והכא מיירי באומר זה וזה בזה פליגי אם מותר למכור בין התרנגולים. גמרא:
+[אות ג] <b>בהר"ב ד"ה דקל טב. פירות דקל. </b>דאילו דקל ממש. הא גם דקל ביש אסור דאין מוכרים להם במחובר לקרקע (* אפילו בח"ל לר"מ) כדלקמן במ"ח:
+
+Mishnah 6
+
+[אות ד] <b>ברע"ב ד"ה בן בתירא. אלא לרכוב עליו מותר. </b>זהו אינו מפורש בסוגיין וי"ל דטעמייהו דרבנן דאסור משום כלי זיין כדס"ל לרבי בברייתא. גם י"ל דרבנן ס"ל דכל סוסים אסור משום לא פלוג דאטו סוס מיוחד לעופות כמ"ש תוספות בשבת (דצ"ד א'). ובתוספות (בשמעתין ד"ה ובן בתירא) כ' דלא פליגי אלא בסוס המיוחד לעופות ומשמע דס"ל כהר"ב. או דכוונתם דעיקר פלוגתא לענין חי נושא א"ע רק בסוס המיוחד לעופות דבן בתירא ס"ל דגם בזה חי נושא א"ע. ורבנן סברי דבזה ל"א חי נושא א"ע וממילא כל סוסים אסורים למכור משום לא פלוג (* אך מדברי תוס' בסוגי' (דט"ז ד"ה אלא). משמע בפירוש דס"ל כהר"ב). ובתוס' הנ"ל כתב עלה וא"ת מנ"ל התם דטעמיי' דרבנן דאסרי הכא משום דס"ל דאין חי נושא את עצמו בעופות דלמא טעמייהו כר' דגזרו משום תורת כלי זיין. ותמוה לי הא לא נזכר כלל מזה התם דטעמייהו דרבנן דפליגי לענין חי נא"ע בעופות הא אמרי' רק שם דב"ב ור' נתן אמרו ד"א היינו מדמתיר גם במיוחד לעופות מוכח דס"ל כר"נ. ורבנן אינו מוכרח אי דלא ס"ל כר"נ או דאפשר דג"כ ס"ל כר"נ וטעמייהו משום כלי זיין. ורש"י לעיל (ד' ז' ע"ב) נקט באמת הטעם לרבנן משום כ"ז. ולומר דסברת התו' דהא דדייקי התם דבן בתירא ס"ל כר"נ ודלמא מיירי במיוחד לרכיבה ע"כ משום דבמיוחד לרכיבה גם לרבנן מותר (ולא ס"ל כדבריהם בשבת דרבנן אסרו בכל הסוסים. והראיה ע"כ דב"ב מתיר משמע בכל הסוסים. אלא משום דפליגי רק במיוחד לעופות) ע"ז סובב והולך קושייתם דלמא רבנן ס"ל דמיוחד לרכיבה ג"כ אסור משום כ"ז וב"ב דמתיר זהו רק במיוחד לרכיבה ואין ראיה דסברי כר"נ. א"כ בהיפוך הו"ל למנקט קושייתם דדלמא ב"ב סבר ג"כ דבמיוחד לעופות ל"א חנא"ע ומיירי רק במיוחד לרכיבה. ועכ"פ מה דנקטו דמפורש התם דטעמייהו דרבנן דפליגי בזה על ר"נ זהו לא נזכר שם כלל. גם תמוה לי על תירוצם דמדכיילי להו עם שאר בהמה גסה משמע דהאי סוס משום שאלה ושכירות ונסיוני עדיין קשה דלמא טעמייהו דרבנן כאידך טעמא דר' דכי מזקין טחין ליה ברחיים. וצע"ג. גם יש לעיין למ"ש תוס' בשבת הנ"ל דרבנן ס"ל דגזרו בכל סוסים משום סוס המיוחד לעופות א"כ מאי פרכינן בסוגיא אההיא דר' אלא תורת בהמה גסה מאי היא. י"ל בפשוטו דמיוחד לעופות יש בו תורת בהמה גסה דהא עושים מלאכה וגזרו בכל סוסים משום לא פלוג. וכ"ז צ"ע (* וכן הקשו באמת בתוס' ד"ה אלא. אך לשיטתם בשבת קיימת הקושיא):
+
+Mishnah 7
+
+[אות ה] <b>במשנה ואריות. </b>אבל בלאו דהוי נזק לרבים לא הוי איסור מדין מכירה גסה דסתם ארי שבור הוא אצל מלאכה. ואפי' לרבנן דאסרי אף בשבורה היינו משום דהרואה סובר דכשהיתה שלימה מכרה לו משא"כ הכא. גמרא ותוס'. ובזה מיושב קושית הלח"מ (פ"ז ה"ח מהל' ע"ז):
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות ו] <b>תוי"ט ד"ה אף. פסק כן לעיל בגמ'. </b>לעיל (דף ז' ע"א) כתבו תוספות בקושייתם להוכיח מהך דהכא דשמואל לא ס"ל הך כללא דמחלוקת ואחר כך סתם הלכה כסתם. אבל בתירוצם שם לפי' מהרש"א כתבו באמת כמ"ש התי"ט כאן דר"י א"ש ס"ל ג"כ לכללא דמחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם אלא דפסק להדיא שבמקום הזה אין הלכה כסתם:
+[אות ז] <b>בתוספות חדשים סד"ה וקשה. גבי פלוגתא דעקביא ורבנן. </b>וכן בהרא"ש (פ"ג דעירובין סי' ב') כתב והא דתנן במתני' והכהנים בחלה ובתרומה לא הוי כמחלוקת ואח"כ סתם דה"ה לישראל נמי וכו' הובא בתי"ט (שם משנה ב'). משמע דבלא"ה חיה נקרא מחלוקת ואח"כ סתם אף דהסתם סמיך אצל המחלוקת וכ"כ עוד הרא"ש (פ"ה דעירובין סי' ג') דלחייא בר רב דקאמר קרפף א' לשתיהן הא מוקי סיפא כר"מ והוי מחלוקת ואח"כ סתם עי"ש וכ"כ תוס' שם הרי דסיפא לגבי רישא מקרי סתם שאחר המחלוקת:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות ח] <b>תוי"ט סד"ה רבי כו'. וקבילו מיניה ע"כ. </b>עמ"ש בסוטה (פ"ט משנה ט"ו):
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ט] <b>בתוס' חדשים ד"ה ומסיים. אטו אותו מקום. </b>היינו דלר"מ דחייש למיעוטא ולא הוי המיעוט כמאן דליתא גזרינן שאר מקומות אטו אותו מקום דהוא מיעוטא. ולרבנן דל"ח למיעוטא ומיעוטא כמאן דליתא לא גזרינן. ר"ן: 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות י] <b>ברע"ב ד"ה ומפני. דכתיב ואשריהם תגדעון. </b>כך הוא לפי סוגיא דהכא דמאן דאוסר נטעו ולבסוף עבדו היינו רק התוספת ואתיא ליה מקרא דואשריהם תגדעון דמשמע דגידוע אסור ועיקר מותר וקרא דואשריהם תשרפון מיירי בנטעו מתחל' לכך דכולו אסור. אבל למה דמסיק רב אשי (דף מ"ח ע"א) וכתבה התי"ט (במ"ז ד"ה גדעו ופסלו) דתוספת לכ"ע אסור ומאן דאוסר אוסר אף העיקר ואמרינן שם דטעמא דר"י דאוסר דדריש ואשריהם תשרפון ב' מיני אשרות משמע דאפי' נטעו ולבסוף עבדו אוסר כולו. ולרבנן יליף לה מואשריהם תגדעון ורק התוספת אסור. א"כ הו"ל להרע"ב למנקט הכא קרא דואשריהם תשרפון. אח"כ ראיתי שכל דברים אלו נכללו בדברי התי"ט ד"ה דע שיש כו':
+
+Mishnah 6
+
+[אות יא] <b>ברע"ב ד"ה אבניו. מטמאין. </b>קשה לי הא בשעה שהיה הכותל קיים היה ניכר ומבורר חלק שלו זה בצד שלו וזה בצד שלו אלא דלאחר נפילה נתערבו ובכה"ג ל"ש כלל ענין ברירה כמ"ש תוספות בתמורה הובא בתי"ט (פרק ו' מ"ג) דתמורה. וכ"כ התוי"ט (פ"ו מ"ז דדמאי) וצ"ע. אח"כ הראו לי דהקשו כן בתה"ד (סי' של"ז) וע"ש:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+[אות יב] <b>במשנה לצורכה אסור'. </b>והשפאים מותרים. גמרא:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות יג] <b>בתי"ט ד"ה בצד. דהיינו בכגון. </b>בעניי לא נראה כן אלא דתוס' מסקי דנראית עמו זהו מקרי מקורבות לכ"ע אסירי דאמרינן דממנו נפל ואפי' אחת אסורה. ופלוגתייהו בתוך ד"א אם אינם נראות עמו דלאו מיניה נפל וס"ל לר"י דאם אין גובה בינתיים דרכן לעשות מרקוליס קטן אפילו מב' אבנים ואסורות ואחת מותרות. ואם גובה בינתיים אין עושים מרקוליס קטן רק מג' אבנים ולאחר ד"א הכל מותר:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות יד] <b>ברע"ב ד"ה ופטר חמור. שלא נפדה. </b>בכו"פ הקשה דא"כ בלא"ה אינו בטל דהוי דבר שיש לו מתירין:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Avodah Zarah/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Avodah Zarah/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..fb39de7ae8f28da126e4b4dcabf69ef2afc9fcd3
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Avodah Zarah/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,173 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Avodah Zarah
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה עבודה זרה
+merged
+https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Avodah_Zarah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1908-1909
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה עבודה זרה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>ברע"ב ד"ה לשאת ולתת. למכור ולקנות. </b>ודבר שאינו מתקיים מותר למכור להם. ולקנות אסור. ודבר מתקיים מותר לקנות מהם. עיין בהרע"ב (בפרקין מ"ד) ובתי"ט שם:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות ב] <b>במשנה ותרנגול הלבן. </b>באומר תרנגול למי מותר למכור לו תרנגול לבן. ובאומר מפורש תרנגול לבן למי לכ"ע אסור למכור לו לבן בין התרנגולים. והכא מיירי באומר זה וזה בזה פליגי אם מותר למכור בין התרנגולים. גמרא:
+[אות ג] <b>בהר"ב ד"ה דקל טב. פירות דקל. </b>דאילו דקל ממש. הא גם דקל ביש אסור דאין מוכרים להם במחובר לקרקע (* אפילו בח"ל לר"מ) כדלקמן במ"ח:
+
+Mishnah 6
+
+[אות ד] <b>ברע"ב ד"ה בן בתירא. אלא לרכוב עליו מותר. </b>זהו אינו מפורש בסוגיין וי"ל דטעמייהו דרבנן דאסור משום כלי זיין כדס"ל לרבי בברייתא. גם י"ל דרבנן ס"ל דכל סוסים אסור משום לא פלוג דאטו סוס מיוחד לעופות כמ"ש תוספות בשבת (דצ"ד א'). ובתוספות (בשמעתין ד"ה ובן בתירא) כ' דלא פליגי אלא בסוס המיוחד לעופות ומשמע דס"ל כהר"ב. או דכוונתם דעיקר פלוגתא לענין חי נושא א"ע רק בסוס המיוחד לעופות דבן בתירא ס"ל דגם בזה חי נושא א"ע. ורבנן סברי דבזה ל"א חי נושא א"ע וממילא כל סוסים אסורים למכור משום לא פלוג (* אך מדברי תוס' בסוגי' (דט"ז ד"ה אלא). משמע בפירוש דס"ל כהר"ב). ובתוס' הנ"ל כתב עלה וא"ת מנ"ל התם דטעמיי' דרבנן דאסרי הכא משום דס"ל דאין חי נושא את עצמו בעופות דלמא טעמייהו כר' דגזרו משום תורת כלי זיין. ותמוה לי הא לא נזכר כלל מזה התם דטעמייהו דרבנן דפליגי לענין חי נא"ע בעופות הא אמרי' רק שם דב"ב ור' נתן אמרו ד"א היינו מדמתיר גם במיוחד לעופות מוכח דס"ל כר"נ. ורבנן אינו מוכרח אי דלא ס"ל כר"נ או דאפשר דג"כ ס"ל כר"נ וטעמייהו משום כלי זיין. ורש"י לעיל (ד' ז' ע"ב) נקט באמת הטעם לרבנן משום כ"ז. ולומר דסברת התו' דהא דדייקי התם דבן בתירא ס"ל כר"נ ודלמא מיירי במיוחד לרכיבה ע"כ משום דבמיוחד לרכיבה גם לרבנן מותר (ולא ס"ל כדבריהם בשבת דרבנן אסרו בכל הסוסים. והראיה ע"כ דב"ב מתיר משמע בכל הסוסים. אלא משום דפליגי רק במיוחד לעופות) ע"ז סובב והולך קושייתם דלמא רבנן ס"ל דמיוחד לרכיבה ג"כ אסור משום כ"ז וב"ב דמתיר זהו רק במיוחד לרכיבה ואין ראיה דסברי כר"נ. א"כ בהיפוך הו"ל למנקט קושייתם דדלמא ב"ב סבר ג"כ דבמיוחד לעופות ל"א חנא"ע ומיירי רק במיוחד לרכיבה. ועכ"פ מה דנקטו דמפורש התם דטעמייהו דרבנן דפליגי בזה על ר"נ זהו לא נזכר שם כלל. גם תמוה לי על תירוצם דמדכיילי להו עם שאר בהמה גסה משמע דהאי סוס משום שאלה ושכירות ונסיוני עדיין קשה דלמא טעמייהו דרבנן כאידך טעמא דר' דכי מזקין טחין ליה ברחיים. וצע"ג. גם יש לעיין למ"ש תוס' בשבת הנ"ל דרבנן ס"ל דגזרו בכל סוסים משום סוס המיוחד לעופות א"כ מאי פרכינן בסוגיא אההיא דר' אלא תורת בהמה גסה מאי היא. י"ל בפשוטו דמיוחד לעופות יש בו תורת בהמה גסה דהא עושים מלאכה וגזרו בכל סוסים משום לא פלוג. וכ"ז צ"ע (* וכן הקשו באמת בתוס' ד"ה אלא. אך לשיטתם בשבת קיימת הקושיא):
+
+Mishnah 7
+
+[אות ה] <b>במשנה ואריות. </b>אבל בלאו דהוי נזק לרבים לא הוי איסור מדין מכירה גסה דסתם ארי שבור הוא אצל מלאכה. ואפי' לרבנן דאסרי אף בשבורה היינו משום דהרואה סובר דכשהיתה שלימה מכרה לו משא"כ הכא. גמרא ותוס'. ובזה מיושב קושית הלח"מ (פ"ז ה"ח מהל' ע"ז):
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות ו] <b>תוי"ט ד"ה אף. פסק כן לעיל בגמ'. </b>לעיל (דף ז' ע"א) כתבו תוספות בקושייתם להוכיח מהך דהכא דשמואל לא ס"ל הך כללא דמחלוקת ואחר כך סתם הלכה כסתם. אבל בתירוצם שם לפי' מהרש"א כתבו באמת כמ"ש התי"ט כאן דר"י א"ש ס"ל ג"כ לכללא דמחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם אלא דפסק להדיא שבמקום הזה אין הלכה כסתם:
+[אות ז] <b>בתוספות חדשים סד"ה וקשה. גבי פלוגתא דעקביא ורבנן. </b>וכן בהרא"ש (פ"ג דעירובין סי' ב') כתב והא דתנן במתני' והכהנים בחלה ובתרומה לא הוי כמחלוקת ואח"כ סתם דה"ה לישראל נמי וכו' הובא בתי"ט (שם משנה ב'). משמע דבלא"ה חיה נקרא מחלוקת ואח"כ סתם אף דהסתם סמיך אצל המחלוקת וכ"כ עוד הרא"ש (פ"ה דעירובין סי' ג') דלחייא בר רב דקאמר קרפף א' לשתיהן הא מוקי סיפא כר"מ והוי מחלוקת ואח"כ סתם עי"ש וכ"כ תוס' שם הרי דסיפא לגבי רישא מקרי סתם שאחר המחלוקת:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות ח] <b>תוי"ט סד"ה רבי כו'. וקבילו מיניה ע"כ. </b>עמ"ש בסוטה (פ"ט משנה ט"ו):
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ט] <b>בתוס' חדשים ד"ה ומסיים. אטו אותו מקום. </b>היינו דלר"מ דחייש למיעוטא ולא הוי המיעוט כמאן דליתא גזרינן שאר מקומות אטו אותו מקום דהוא מיעוטא. ולרבנן דל"ח למיעוטא ומיעוטא כמאן דליתא לא גזרינן. ר"ן: 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות י] <b>ברע"ב ד"ה ומפני. דכתיב ואשריהם תגדעון. </b>כך הוא לפי סוגיא דהכא דמאן דאוסר נטעו ולבסוף עבדו היינו רק התוספת ואתיא ליה מקרא דואשריהם תגדעון דמשמע דגידוע אסור ועיקר מותר וקרא דואשריהם תשרפון מיירי בנטעו מתחל' לכך דכולו אסור. אבל למה דמסיק רב אשי (דף מ"ח ע"א) וכתבה התי"ט (במ"ז ד"ה גדעו ופסלו) דתוספת לכ"ע אסור ומאן דאוסר אוסר אף העיקר ואמרינן שם דטעמא דר"י דאוסר דדריש ואשריהם תשרפון ב' מיני אשרות משמע דאפי' נטעו ולבסוף עבדו אוסר כולו. ולרבנן יליף לה מואשריהם תגדעון ורק התוספת אסור. א"כ הו"ל להרע"ב למנקט הכא קרא דואשריהם תשרפון. אח"כ ראיתי שכל דברים אלו נכללו בדברי התי"ט ד"ה דע שיש כו':
+
+Mishnah 6
+
+[אות יא] <b>ברע"ב ד"ה אבניו. מטמאין. </b>קשה לי הא בשעה שהיה הכותל קיים היה ניכר ומבורר חלק שלו זה בצד שלו וזה בצד שלו אלא דלאחר נפילה נתערבו ובכה"ג ל"ש כלל ענין ברירה כמ"ש תוספות בתמורה הובא בתי"ט (פרק ו' מ"ג) דתמורה. וכ"כ התוי"ט (פ"ו מ"ז דדמאי) וצ"ע. אח"כ הראו לי דהקשו כן בתה"ד (סי' של"ז) וע"ש:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+[אות יב] <b>במשנה לצורכה אסור'. </b>והשפאים מותרים. גמרא:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות יג] <b>בתי"ט ד"ה בצד. דהיינו בכגון. </b>בעניי לא נראה כן אלא דתוס' מסקי דנראית עמו זהו מקרי מקורבות לכ"ע אסירי דאמרינן דממנו נפל ואפי' אחת אסורה. ופלוגתייהו בתוך ד"א אם אינם נראות עמו דלאו מיניה נפל וס"ל לר"י דאם אין גובה בינתיים דרכן לעשות מרקוליס קטן אפילו מב' אבנים ואסורות ואחת מותרות. ואם גובה בינתיים אין עושים מרקוליס קטן רק מג' אבנים ולאחר ד"א הכל מותר:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות יד] <b>ברע"ב ד"ה ופטר חמור. שלא נפדה. </b>בכו"פ הקשה דא"כ בלא"ה אינו בטל דהוי דבר שיש לו מתירין:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Bava Batra/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Bava Batra/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f04392cefa65a8a36a9823e75928cac25e1d6817
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Bava Batra/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt	
@@ -0,0 +1,295 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Bava Batra
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה בבא בתרא
+Vilna, 1908-1909
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה בבא בתרא
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>תוי"ט ד"ה בונין. קמ"ל גמרא דף ד'. </b>ע' בתוס' (דף ב') ד"ה בונין שכתב דזה לא קאי רק ללישנא קמא דהיזק ראיה ל"ש היזק ומחיצה הוא גודא. אבל למה דקיי"ל כלישנא בתרא א"צ לזה. וע' בתוס' (ריש ד' ג') שכתבו הא דאשמעי' מתני' הך דינא דהיזק ראיה באין בה דין חלוקה וברצו ולא נקטו ביש בה דין חלוקה. היינו דרבותא קמ"ל דס"ד באין בו דין חלוקה ורצו דמצי אמר כי אתרציתי (במסיפס) אבל ע"מ לעשות גודא לא נתרציתי קמ"ל:
+[אות ב] <b>תוי"ט סד"ה מקום שנהגו. בהיזק ראי' נ"י. </b>ולפ"ז אפי' רצה אחד לכנוס בתוך שלו ולבנות משלו בהוצא חבירו כופהו לבנות בין שניהם בגויל וגזית כפי המנהג דשמא יפול ויצטרך להתעצם עמו בב"ד נ"י. אבל הרא"ש כתב דטענתו טענה דהנך שיעורי דמתניתין דוקא כשמעמידים הכותל על קרקע שניהם דמצי כל א' לומר לא אוותר קרקע שלי לבנות בנין אלא בנין של קיימא אבל אם רצה א' לבנות משלו ובקרקע שלו אף בהוצא ודפנא סגי כיון דמסלק מחבירו ההיזק ראיה. ואם אח"ז יפול הכותל יש שופטים בארץ עיי"ש:
+
+Mishnah 2
+
+[אות ג] <b>תוי"ט ד"ה אם עשו. ופרכינן בגמרא ולא יעשו לא זה ולא זה. </b>פי' רש"י ויהיה סימן שלא עשאה אחד בשלו שאילו עשאה היה עושה חזית מבחוץ. והיינו דלא תקשי הא יש לחוש שיפול לרשות א' מהם ויהיה הכל שלו מדין מוחזק כדמוכח מרישא דקתני לפיכך אם נפל כו' הרי דהיכא דאין כופין היה של זה דנפל לרשותו. לזה צ"ל דזהו עצמו יהיה סי' וראיה שלא עשאה לבדו מדלא עשה חזית ולא מהני במה דמוחזק באבנים. אבל תוס' במתני' א' הוכיחו מכח זה דבאמת אף בלאו הוכחה לא מהני חזקתו כיון דהספק נולד כשהיה עומד ואם היו באים לחלוק היו חולקים בשוה מספק הלכך נפל לרשות דחד מינייהו לא מהני חזקתו. והא דקתני ברישא לפיכך היינו בנפל לרשות אחד ושהה שם הרבה דהיה נאמן לומר שהוא עשה הכל במגו דלקוח דהיה נאמן כיון דשהו הרבה לזה אשמועינן כיון דכופין לשניהם לבנות הוי מגו במק"ע עי"ש. וקשה לי דלמ"ל לתוס' לומר דנאמן במגו ולא כפשוטו כמו דנאמן לקוח מכח דשהה הרבה מוכח שמכרו לי ה"נ מדשהה הרבה מוכח שהם שלו דהוא עשה הכל (*ומאי ס"ל עדיפות להאמין טענת לקוח יותר מטענת שהוא עשה הכל וצ"ע). (* (א"ה התיבות ומאי ס"ל כו' לפענ"ד ט"ס הוא. כי לפי סברת התוס' טענת שהוא עשה נגד חזקה דעלמא. משא"כ טענת לקוח. ומ"מ קושית רבינו עולה נכון וד"ל): גם במ"ש תוס' שם עלה ואע"ג דאמר בריש הבית והעלייה לא קפדי אהדדי (היינו כיון דכופין אותן לבנות הוי הכותל בחזקת שותפות ושותפים לא קפדי אהדדי וא"כ פשיטא דא"נ לומר לקוח) הכא מיירי דשהו יותר מכדי רגילות. וקשה לי דמי הכריחם לכך דנאמן לומר לקוח ורק מגו לא מהני דהוי מגו במק"ע דלמא באמת ה"ק מתני' כיון דהדין דכופין הוי בחזקת שותפים מש"ה בנפל לרשותא דחד מינייהו הוי של שניהם אף בשהו משום דא"נ לומר לקוח דשותפים לא קפדי אהדדי וזהו עצמו השמיענו מתני' דשותפים לא קפדי וליכא ראיה ממה דשהו. ואי דהך נשמע ממתני' דר"פ הבית והעליה הא שם י"ל דמיירי בנפל לרשות שניהם או לרה"ר כדאמרי' התם בשינויא קמא. אלא דשינויא בתרא שם ס"ל כיון דבאמת מוכח מתני' דהכא דבשהו א"נ לומר לקוח משום דשותפים לא קפדי ממילא י"ל דמיירי גם בנפל לרשות דחד מינייהו. וצ"ע:
+[אות ד] <b>בא"ד. דבשלמא רישא כו'. </b>כ"ה בגמרא א"ל רישא לאו תקנתא לרמאי הוא (דלא נימא חבריה של שנינו הוא רש"י) ותמוה הא בלאו חשש רמאות הוא תקנתא ליתמי דא"י להם דבר וידונו הב"ד דיחלוקו ויפסיד זה שעשאה לבדו. וצע"ג:
+[אות ו] <b>תוי"ט בד"ה מגלגלים. והכי תניא בתוספתא. </b>ובזה הבנתי דברי התוס' ד"ה אע"פ שלא נתן התקרה (ומוזכר בתוי"ט בתה"ד) אע"ג דזה נהנה וזה לא חסר פטור וכו' דלכאורה תמוה הא עתה אפי' נהנה לא הוי אלא דחייב על שם סופו שדעתו ליתן עליו התקרה ואז יהיה זה חסר ג"כ דיכביד עליו בקורה על כותלו. אלא דכוונתם כקושית הנ"י דאולי כשיקרה את ביתו לא יסמוך קורתו. וע"כ משום דמ"מ נהנה כיון דנעשה כותל זה מחיצה לביתו. ובזה שפיר קשה דהא זה נהנה וזה לא חסר:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות ה] <b>הר"ב ד"ה בחזקת שלא נתן. שאין משפט זה גלוי. </b>בסוגיא פרכינן לאביי ורבא דס"ל אדם פורע ת"ז מבבא זו אי בזמנו אמאי לא אלא בתוך זמנו. ומשנינן שאני הכא דאמר מי יימר דמחייבי ליה רבנן. ואף דלמה דקי"ל כר"ל דאאפת"ז י"ל דמתני' בתוך זמנו ואין הכרח להך סברא דמי יימר דמחייבי ליה רבנן צ"ל כיון דהסברא מוכח כן לאביי ורבא קי"ל כן כיון דבזה לא מצינו פלוגתא דאפשר דגם ר"ל סובר כן (עי' תוס' דף ו' ריש ע"א). ובעיקר פירכת הש"ס הנ"ל הקשה המהרש"א דהא תוס' כתבו לאביי ורבא הא דקתני במתני' (פ"ח מ"ו) דבכורות מת האב בתוך ל' יום בחזקת שלא נפדה. היינו דדוקא היכא דחיובא ברור בזה ס"ל לאביי ורבא דלפעמים מקדים עצמו לפרוע אבל בההיא דבכורות אין החוב ברור דשמא ימות הבן. ועלה הקשה תוס' מהא דאמרי' בסוגיא דפרכינן לר"ל מרישא דמתני' דעד ד"א בחזקת שנתן אי לאח"ז פשיטא אלא לאו ת"ז. הא לאביי ורבא נמי יקשה דהא אין החוב ברור דשמא לא יבנה זה את הכותל. ותירצו דהומ"ל ולטעמיך. ולזה הקשה המהרש"א דמאי פרכי' מסיפא דבחזקת של"נ לאביי ורבא הא החיוב ספק דשמא לא יבנה. ולענ"ד לק"מ דהא היסוד דסמך לו כותל דמגלגלים עליו לשלם היינו דגלי' דעתיה דניחא ליה בכותלו של חצירו וזכה לו חצירו בחצי הכותל כמ"ש התוי"ט ד"ה מגלגלים בשם הנ"י. וממילא אף קודם שסומך אם יודע בעצמו דניחא ליה מחויב ג"כ לשלם. אלא דאנן דלא ידעי' דעתיה אין מגלגלין עליו אלא בסמך דידוע לנו דניחא ליה בכך. וא"כ אמאי מקרי תוך זמנו הא למה דיודע בעצמו דרוצה לסמוך כותלו וניחא ליה בכותלו של זה הגיע זמן חיובו לשלם. ונ"ל דמ"מ כיון דא"א לחייבו בב"ד בודאי ניחא ליה לבעל הכותל להמתין לו עד אחר שיסמוך כותלו והוי כמו ת"ז. וכיון שכן מיושב קושית מהרש"א דלאביי ורבא ניחא דהא חיובו ברור דכיון דיודע בעצמו דניחא ליה בכך אף אם יהיה סיבה שלא יגמור הכותל מ"מ הוא חייב לשלם אם מודה על האמת בב"ד דניחא ליה בכך. ובזה מיושב לי מה דתמוה לכאורה במה דמשנינן דאמר מי יימר כו' הא הרמב"ן במלחמות כתב דבסמוך עלה תקרה גלוי לכל דחייב נאמן לומר פרעתי. א"כ מה משני מי יימר דמחייבי הא יודע דלאחר שיסמוך תקרה יצטרך לשלם והקדים לשלם כמו כל ת"ז. ולפי הנ"ל ניחא דהכא אמרי' דזה אין גלוי לכל דמתחייב בלא סמך תקרה אף לפי דעתו דיסמוך תקרה מ"מ אם יהיה סיבה שלא יהיה אפשרי לסמוך עליה התקרה אינו מחוייב בדין. וכיון שכן מקרי אין חיובו ברור דשמא לא יסמוך קורתו ולא יתחייב כלל דמאן יימר דמחייבי ליה רבנן בכה"ג. והוא נכון מאד בעזה"י:
+
+Mishnah 5
+
+[אות ז] <b>תוי"ט סד"ה רשב"ג. לאו כללא הוא. </b>ועי' מה שכתבתי לקמן פ"י מ"ד (אות מ"ה):
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ח] <b>במשנה את הזרעים. </b>אף דליכא מחרישה כגון במפולת יד. גמרא. וקשה לי לשיטת ר"ח ור"ת (אשר הבאתי לקמן אות י') דלמסקנא ס"ל לרבא ג"כ דאפי' דר"י היכא דל"ש כל מרא ומרא מותר לסמוך כ"ז שאין הניזוק כאן והשני צריך ליתן כל הרחקה. א"כ מאי פרכינן תיפוק ליה משום מחרישה הא נ"מ בפשוטו דכשחרש לא היה עדיין כותל של זה דעשה בהיתר (דהא בחרישה ל"ש כל מרא ומרא וכדמוכח במ"ש תוס' הנ"ל דהא דאמרי' אלא אמר רבינא על המזיק היינו דכל הנך שינויי ליתא דבאמת מותר לסמוך כשאין שם כותל (מלבד בור) הרי דשינויא דמשנינן על מתני' הו"ה דליכא כותל אדחי דבאמת מותר כ"ז דליכא כותל) ואח"כ עשה זה הכותל אסור הוא לזרוע דהזריעה ג"כ מקלקל הכותל וצ"ע. והנה בסוגיא פרכי' עוד ותיפוק ליה משום מיא. ק' לי הא בהך בבא דמרחיקים הזרעים לא קתני או סד בסיד וכתב הפרישה דלא מהני סד בסיד כיון דמרפי ומקלקלת הקרקע תחת הכותל וא"כ מאי פרכי' הא משום מיא מהני סד בסיד דהא ברישא דבור ונברכת הכובסים דמשום מתונא הוא הרי דלגבי מתונא שייך תקנת סיד ומספקי' בסוגיא דדלמא או סד בסיד מהני. להכי אשמעי' קלקול זרעים ומחרישה דבעינן דוקא הרחקת ג"ט ולא מהני תקנתא דסד בסיד. ועיין (ומזה ראיה כהפוסקים דנפשוט האיבעי דוסד בסיד תנן. ופריך ותיפוק משום מיא. וא"כ צריך ג"כ לסוד בסיד):
+[אות ט] <b>תוי"ט ד"ה מכותל חבירו. ונפקא מינה למו"מ גמרא. </b>בתוס' כתבו דזהו צריך רק לאביי דס"ל דהראשון שבא לסמוך יכול לסמוך ומתני' מיירי שבאו שניהם לחפור בב"א ויקשה דלתני אא"כ הרחיק מבורו ששה טפחים. והיינו דאם חבירו קדם ועשה בור סמוך למיצר שלו ירחיק זה ששה טפחים. וממילא ידעינן דבבאו לחפור כא' יתן כל א' חצי ההרחקה ג"ט (ולהסוברים דלאביי השני לא הפסיד ואם הראשון סמך למיצר שלו אעפ"כ א"צ השני להרחיק רק השיעור המוטל עליו חצי ההרחקה ג"ט. מ"מ לתני אא"כ הרחיק מבורו ג"ט דהיה במשמע שיש לחבירו בור בצד המיצר וידעינן דשיעור הרחקה הוא ג"ט) ולזה צריכים לשנויי דקמ"ל דכותל בור ג"ט ונ"מ למו"מ אבל לפי"מ דקי"ל כרבא וכמ"ש הרע"ב דהראשון אסור לסמוך וצריך להרחיק ממיצר שלו ג"ט. א"כ מש"ה נקט כותל לאורויי הך גופא דהראשון הוצרך להניח כותל ג"ט מן המיצר שלו:
+[אות י] <b>בא"ד לא חיישי' שמא יבנה. </b>מ"ש בזה בפשיטות דבכל הניזקין דמתני' בגפת וכדומה מותר לסמוך כשאין שם כותל לחבירו כן הוא דעת ר"ח ור"ת שהובאו בתוס' (ד' י"ח ע"ב ד"ה וסבר) דכל שאינו מזיק מיד בעשייתו מותר לסמוך דלא מקרי מזיק. ודעת הר"י מיג"ש והרמב"ן ג"כ דמותר לסמוך ומטעם דיכול לומר כשתבנה הכותל ארחיק המזיק אותך ושאני בור דכל מרא ומרא כו' ומ"מ אם אח"כ בנה זה כותלו צריך המזיק להרחיק דמקרי גירא דילי' כיון שההיזק מוכן מיד ומזיק במקום שהניחו. ולדעת רש"י והרי"ף לפי גרסתם בסוגיא כל היכא שצריך לסלק ההיזק יכול למחות בו מיד דיאמר לא אתעכב עמך בדין ויהיה טורח לך לסלק ובינתיים תזיק אותי והא דקתני בכל הני סמוך לכותל לאו דוקא דאפי' ליכא כותל אסור לסמוך אלא דקמ"ל דהנך קשים לכותל. ומה דהוכיח התי"ט מההיא דלקמן (משנה ד') עי' מה שאכתוב שם:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות יא] <b>בתוס' חדשים לאוצר מותר גמרא. </b>ואף למ"ש לעיל שיטת הפוסקים דלא מהני סמך מקודם הכא שרי דדירה שאני (חנות ורפת דירתו של אדם הן ואין לנו לאסור כ"ז שאינו מזיק דירתו עליה רש"י) גמרא (לעיל ד' י"ח ע"א):
+[אות יב] <b>במשנה ולא מקול הרחים. </b>וכ' תוס' דפטיש ורחיים אין שם נכנסים ויוצאים דמי שיש לו חטים לטחון נותן לבעל הרחיים וכן פטיש ע"כ. אזלי בזה לפי תירוצם הב' בד"ה וגרדי. אבל תמיה לי דמי הכריחם לזה ולחלק בין גרדי לטוחן הא פשטא דמתני' אבל עושה כלים יוצא ומוכר בשוק משמע דאינו עושה כלל לאחרים אלא דעושה בשלו ויוצא ומוכר בשוק וליכא נכנסים ויוצאים כלל. אבל בעושה לאחרים י"ל דמקרי נכנסים ויוצאים כמו בגרדי. ואי מכח קושייתם שם מההיא דבר מבואה דאוקי ריחייא דע"כ מיירי בעושה לאחרים מדדנין בי' פסקא לחיותא. הא אין מרויחים בזה דעדיין קשה מההיא דעושה חנות אצל חנות דאיכא קלא דנכנסים ויוצאים ומוכרחים לתירוצם הראשון דבחצר אחרת מותר. וממילא ניחא ג"כ ההיא דאוקי ריחייא. א"כ מנ"ל ליכנס בסברא דחוקה לחלק בין נכנסים לנכנסים אם אין שום דבר הכרח לכך והוא נגד פשטות לישנא דמתני'. וצ"ע:
+
+Mishnah 4
+
+[אות יג] <b>במשנה לא יסמוך. </b>כ' תוס' וא"ת לרבא דאמר בריש פרקין דאסור לסמוך קמא היכי סמיך ואפי' לפיר"ת דלמסקנא שרי רבא לכולהו לסמוך לבד מבור מ"מ אמאי לא פריך מהכא דהוא רישא אלא ממשרה וירק דהוא סיפא. וי"ל דלא אסר רבא לסמוך אלא מלתא דמגופיה אתי ההיזק אבל הכא הכותל אינו מזיק כלום אלא שגורם למעט הדוושא עכ"ל. ותמוה לי על קושייתם דאפי' לפיר"ת אמאי לא פריך מהכא. הא מהכא ליכא ראיה לחזור מכל שינויי' דלעיל ולהוכיח דגם לרבנן דר"י ס"ל לרבא דמותר לסמוך היכא דל"ש כל מרא ומרא. והא דכמו דמשנינן על אילן קדם לבור דמיירי בלוקח ה"נ י"ל הכא דמיירי בלוקח חצי המקום אצל כותל חבירו. וצע"ג. גם תמוה במה דעשו הקושיא דוקא לרבא. וכן לר"ת ניחא ג"כ למסקנא. הא מבואר בסוגיא דחרדל דלאביי. וכן לר"ת לרבא דמסקנא ר' יוסי דמתיר בחרדל היינו דפריך לדבריכם התינח משרה וירק אבל חרדל יהיה מותר לסמוך אף דבעל דבורים קדם וסמך בהיתר מ"מ יהא מותר לבעל החרדל ג"כ לעמוד אצלו בלי הרחקה דיאמר לו כיון דאתה ג"כ מזיק אותי בדבורים שלך איני צריך להרחיק ועלה אמרי' ורבנן דבורים לא מזקי לחרדל מבואר דאילו היה סברא דדבורי' מזקי לחרדל הוה ס"ל להתיר בחרדל מטעם הנ"ל כיון דגם אתה מזיקני. א"כ הכא נמי מה בכך דהראשון העמיד כותלו בהיתר כיון דעדיין לא היה לזה כותל מ"מ לשתרי להשני ג"כ לסמוך דיאמר כמו שכותלי מזיק אותך בדוושא כן כותל שלך מזיק כותל שלי בדוושא וזה אינו מתורץ גם בתירוצם הנ"ל דהכא דאינו מזיק ממש רק דמונע הדוושא מותר לסמוך דמ"מ גם השני יסמוך דיאמר מה שאני מזיקך במניעת דוושא כן אתה מזיקני. וצע"ג:
+[אות יד] <b>תוי"ט ד"ה ומכנגדן. דמסתמא מיירי בעיר חדשה דומיא דרישא. </b>לא זכיתי להבין מהיכא נשמע דרישא בעיר חדשה הא אדרבא רב אמר עלה דמתני' ל"ש אלא בכותל גינה והיינו בישנה כמפורש בסוגיא ולא פליגי ור' אושעיא לא פליג עלה באוקימתא אלא דקאמר הדין שגם בכותל שייך דוושא בחדשה. ואדרבא היה מרווח יותר דאמאי מוקי רב באמת בגינה (ובישנה) ואמאי לא מוקי בכותל בית (ובחדשה) דומיא דחלונות דמיירי בכותל בית. והיינו דהיה קשה לו קושית הש"ס דבסיפא תיפוק ליה משום דוושא אע"כ דמתני' בישנה אלא דרישא בגינה ובסיפא דמיירי בבית ליכא דוושא. עכ"פ איך פסיקא דרישא בחדשה עד דיקשה על הסיפא דתיפוק משום דוושא וצ"ע (אפשר. דלהתוס' משמע מהגמרא דר' אושעיא אף דלא פליג בעיקר הדין. אך משנתינו מוקי גם בכותל בית ובחדשה וראיה לזה שפרכינן תנן החלונות כו' אחר שהביא דרב ור' אושעיא. ויהיה פרכת הגמרא בשלמא לרב ניחא כמ"ש רבינו. אבל לר' אושעיא אימא סיפא. וד"ל):
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+[אות טו] <b>במשנה אילן קדם. </b>לשיטת הפוסקים שכתבתי בריש פרקין (אות ט') דלא מהני סמך מקודם צ"ל דהכא מיירי בלוקח כשינויא דהש"ס (לעיל דף י"ח ופירש"י) והיינו שהיה האילן בתוך שדהו ומכר אח"כ חצי שדהו לאחר ובא הלוקח וחפר בה בור א"צ לקוץ האילן. וכ' תוס' שם דהו"ה אם הבור קדם בכה"ג (באופן שהיה קודם המכירה) א"צ לקוץ והא דקתני אם האילן קדם היינו שקדם נטיעת האילן לערעורו של בור דאינו בא אלא ע"י מכירת בור:
+[אות טז] <b>בהרע"ב ד"ה ונותן דמים. שאינו מזיק עד זמן גדול. </b>וכ"כ רש"י. וע' תוס' (ד' י"ח ע"ב ד"ה ואי) כתבו דהטעם דאילן שעשוי לעמוד שנים רבות חששו להפ"מ לבעל האילן (אף שסמך באיסור):
+
+Mishnah 12
+
+[אות יז] <b>במשנה ארבע אמות. </b>להפוסקים שכתבתי במתני' הקודם דלרבא אסור לסמוך אף קודם שיש שם דבר הניזוק. א"כ לצטרך הכא להרחיק כ"ה אמות לרבנן דר"י. מוקמינן בסוגיא ריש פרקין דמיירי בצונמא. וסיפא דמתני' היו שרשים היינו דאי ליכא צונמא. והקשו בתוס' שם דא"כ למאי קוצץ השרשים יכריחו ליה לקוץ האילן עיי"ש. וקשה לי הא תוס' כ' בסוגיא (ד' כ"ו א' ד"ה אנא לא קייצנא) וא"ת והתנן במתני' קוצץ ונותן דמים וי"ל דמיירי באילן סרק. וא"כ בפשוטו י"ל דהך דהכא היו שרשים יוצאים מיירי באילן מאכל טעון קבא דאסור לקוץ. ואי דקושית תוס' מדא"ל רבר"ח לר"י מר אי ניחא לך זיל קוץ ואיך שייך דיאמר אי ניחא לך לעבור עבירה. וע"כ ה"ק אנא לא קייצנא דאנא ס"ל דאף במקום דמזיק לחבירו אסור לקוץ. אי ניחא לך היינו דסבירא לך דבמזיק לחבירו הדין דקוצץ זיל קוץ לזה יקשה דאיך אמר ר"י דבמזיק דקוצץ האילן איך יתורץ הך דהכא היה שרשים יוצאים הא צריך לקוץ האילן. הא י"ל דר"י יסבור כאביי דמותר לסמוך בסמך בהיתר קודם שהיה לזה בור. ורבא דסבר דאין לסמוך יסבור כרבר"ח דגם במזיק אסור לקוץ אילן מאכל וצ"ע וע' ברא"ש שם (סי' כ"ב) ולענ"ד מדבריו דבאמת לכ"ע במזיק לחבירו הדין דקוצץ. ומש"ה ניחא מתני' דקוצץ ונותן דמים אלא דרבר"ח לא מסתבר ליה דינא דר"י דמשום ציפורי מקרי מזיק ולזה אמר אנא סבירא לי דלא מקרי מזיק וא"כ אסור לי לקוץ. אי ניחא לך היינו דאת דס"ל דמקרי מזיק זיל קוץ. אבל תוספות מדהקשו ממתני' דקוצץ כו' מוכח דס"ל דלרבר"ח אף במזיק אסור לקוץ וההיא מתני' ז' מרחיקים אילן מן העיר דקתני ובחרוב ושקמה הרי דמיירי באילן מאכל ואעפ"כ קתני עלה קוצץ צ"ל דמשום נוי א"י קוצצים. וא"כ קשה כנ"ל. ובדברי הרא"ש אלו לא זכיתי להבין במ"ש א"נ לא מסתבר ליה סברא דר"י והיה לו שום טעם לחלק בין ההיא דהכא לבין ההיא דלעיל (דף כ"ג) אפיקו קורקור. מבואר דבאמת בפשוטו שוים הם וכמ"ש שם הרא"ש מקודם וכן אר"י אפיקו קורקור אלא דמוכרחים לומר דרבר"ח היה ס"ל איזה טעם לחלק ביניהם. והיכן מוכרח כן וכי קורקור הוא מתני' או ברייתא הא מרא דשמעתתא שם הוא רב יוסף והלא הוא סבר באמת ג"כ הכא דמקרי מזיק. ורבר"ח דלא מסתבר ליה סברא דר"י באמת ס"ל גם בקורקור לא הוי מזיק. אח"כ ראיתי בפלפולא חריפתא מהתוי"ט על הרא"ש. כתב על דברי הרא"ש ובין ההיא דלעיל דאפיקו ליה קורקור. דהתם אביי פריך עלה ומסיק עלה בשנויא כר"י א"כ הלכתא היא עכ"ל. משמע דרצה ליישב קושייתינו. אבל לא ידעתי מה תיקן דהא באמת ג"כ הלכה כר"י כמ"ש הרא"ש להדיא. וא"כ עדיין י"ל דרבר"ח לא היה ס"ל ההיא דקורקור:
+[אות יח] <b>תוי"ט ד"ה אחד. הו"ה נמי בשדה לבן דינו כגפנים. </b>וא"כ מה שכתב הרע"ב תחלה דשדה חבירו בין שדה לבן. היינו דגוף דינא דמתני' הוא ג"כ בשדה לבן. ומ"ש הרע"ב אח"כ והנ"מ בא"י היינו כיון דמתני' כולל ג"כ שדה אילן זהו דוקא בא"י. ומ"מ זהו רק למה דנקט הר"ב דמאילן לגפנים מהני ד"א. אבל להרמב"ם (ולפענ"ד שכן דעת רש"י) דלא מהני ד"א ע"כ מתני' לא מיירי כלל משדה לבן דבזה לא מהני ד"א:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות יט] <b>בהר"ב ד"ה חזקת הבתים. נאמן לומר שהם. </b>ובפחות מג"ש אם יש עדים שאכל ב' שנים וטען לקוח צריך להחזיר גם הפירות שאכל ואפי' ליכא אלא חד סהדא שאכל ב"ש דאילו טען לא אכלתי היה צריך לישבע נגד העד והשתא דמודה דאכל א"י לישבע והוי מחוייב שבועה ואי"ל משלם. אבל ליכא עדים כלל על האכילה אם טען שאכל ג"ש א"צ לשלם הפירות שאכל. דממנ"פ אם אתה מאמין לו שאכל ממילא הוי חזקה. ונאמן לטעון לקוח. ואם טען אכלתי ב' שנים וליכא עדים על האכילה. א"כ יש לו גבי הפירות מגו דלא אכלתי. אבל לדעת תוס' (ד' ל"ג ע"א ד"ה קריבית) צריך לשלם הפירות דכיון דצריך להחזיר הקרקע. ממילא צריך לשלם הפירות. וכ"כ בהגהת אשר"י. ומה דאמרי' דבחד סהדא דאכל ב"ש חייב משום איל"מ היינו דהוא טוען אכלתי ג"ש וע"א על ב"ש. אולם דעת הרמב"ן ונ"י דנאמן לגבי הפירות במגו. וכן נראה דעת תוס' (שם ע"ב ד"ה ואי טעין). (* ולפענ"ד לא מצאתי דעת התוס' כן יעו"ש ואפי' היכי דיש עדים על האכילה נאמן לומר לפירות ירדתי דלאו מי אמר ר"י האי מאן דנקט מגלא ותובילא ואמר איזיל איגדריה לדיקלא דפלניא דזבנא ניהלי מהימן אלמא לא חציף אינש דגזר דיקלא דלאו דילי' ה"נ לא חציף אינש למיכל פירי לאו דיליה. ופרכי' עלה דא"ה ארעא נמי (היינו בטוען דלקח הקרקע יהא נאמן לגבי פירות שאכל. תוס'). ומשני אמרי' לי' אחוי שטרך אבל לפירות ירדתי נאמן דשטרא לפירי לא עבדי אינשי. ודוקא באכל או לקטן אבל על להבא ליקח הפירות א"נ. ויעויין בחי' הרמב"ן דע"כ דוקא דאמר איזיל דאל"כ בההיא דבב"ק (ד' צ"א ע"ב) נטיעותי קצצת להימן דאתה אמרת לי משום דלא חציף אע"כ דאמר דוקא. והא דלא מהימן בההיא דבב"ק בליכא עדים שקצץ במגו דלהד"ם משום דאין דרך ליתן רשות לקצוץ עיי"ש. ותמוה לי דלפ"ז דסברת לא חציף אלים מסברת מגו דהרי אילו היה שם בב"ק שייך לא חציף היה נאמן אף דאין דרך ליתן רשות לקצוץ. ומדין מגו לא מהימן מכח סברא דמסתמא אין נותנים רשות. וא"כ איך אמרי' דבעד א' א"נ ומשום דאמרי' ליה אחוי שטרך הא היכא דיש לו מגו דלהד"ם נאמן לקוח וטענת אחוי לא מהני במקום מגו וא"כ מכ"ש דלא להני במקום דלא חציף. וצע"ג (* ואף דזה הוא נגד חזקת הקרקע אבל ביש לו מגו דלהד"ם אינו נגד החזקה אך אפשר כוונת רבינו למה בעד א' צריך לשלם הפירות ובפרט לפי דעת הרמב"ן דל"ס סברת התוס' כיון דהקרקע יוצא מתחת ידו כנ"ל. ועיין). ובעיקר מימרא דר"י הנ"ל האי מאן דנקיט מגלא הקשו תוס' בשבועות (ד' מ"ו ע"א) אהא דאמרי' התם אר"נ האי מאן דנקט נרגא בידי' ואמר איזיל ואקטליה לדיקלא דפלניא ואשתכח דקטיל ושדי ל"א דהוא קטלי' אלמא אמרי' גזים איניש ולא עביד. והא בלא"ה נאמן במגו דזבנתה לי דמהימן משום דלא חציף. ותירצו לחלק בין לקיטת פירות לקציצת אילן. ואני בעניי היה נ"ל בישוב קושייתם דאי לאו טעמא דגזים אינש לא היה נאמן התם לומר זבנת ניהלי מטעמיה דלא חציף דהא כשאמר איזיל ואקטליה דקלא דפלניא ולא אמר דזבנא לי משמע דעדיין דפלניא וכיון דאמר כן מסתמא יעשה כן א"כ לא מהימן לומר לקוח מטעם לא חציף דהא באמת אף בלא זבין לו ג"כ היה חציף לקצצו דהא החציף לומר דאקטליה אף בשעה דדיקלא של פלוני. וכיון דחציף ואמר חציף ג"כ לעשות כן. ושאני בההיא דהכא דאמר איזיל ואגדריה לדקלא דפלניא דזבנא ניהלי דאמר מיד דזבנא ניהלי (משא"כ התם בשבועות דבשעה דאמר אקטליה לדיקלא דפלניא לא היה לקוח. אפ"ה חציף ואמר א"כ אתרע חזקה זו). מש"ה צריך לטעמא דעביד אינש דגזים. ואפשר דמה"ט באמת אף בראו עדים דקטלי' נאמן לומר לקוח דלא חציף למקטל דיקלא דלאו דיליה דמה דאמר אקטליה היה רק דיבור ומחזקינן דלא עביד ולא היה מחצף למקטליה אם לא זבנא אח"כ. מ"מ י"ל דמ"מ חציפות לומר כן אתרע חזקה זו אצלו דהאמירה ג"כ שייך בו קצת לא חציף. וזה צ"ע לי לדינא אבל עכ"פ מיושב קושית תוס' דבלא ס' דגזים ולא עביד. ואמירתו כמו מעשה הרי חזינן דהחציף וא"נ אח"כ לומר דזבנא ניהלי (* וגם בב"ק הנ"ל לא הוכרחו תוס' להחילוק בין לקיטה לקציצה. כי יש לחלק באופן אחר דאין דרך ליתן רשות לקצוץ):
+[אות כ] <b>תוי"ט ד"ה הרי י"ח חדשים. ואני תמה על תמיהתם זאת. </b>ולענ"ד אין כאן התחלת קושיא דתמיהת תוס' שפיר דכיון דמדר"י נשמע היסוד דבעינן רצופים נהי דמדברי ת"ק לא נשמע כן מ"מ מה"ת לעשות פלוגתא בזה. ומה דאמר ר"י זה דבעינן רצופים היינו כיון דבא לפרש לשון חזקתן ג"ש וא"צ מיום ליום ס"ד דהפירוש דשלש שנים בעי אבל ל"צ מיום ליום היינו דא"צ רצופים לזה השמיענו דרצופים בעינן אלא דל"צ מיום ליום היינו דמהני מקוטעות. וא"כ אדרבא. משמע מה דנקט ת"ק מיום ליום היינו דצריך ג"ש שלימות ובעינן ג"כ רצופים. דבכל חזקות בעינן רצופות כדמצינו לר"י ולא מצינו חולק בזה. ופשוט:
+
+Mishnah 2
+
+[אות כא] <b>תוי"ט ד"ה ויבא. אלא עצה טובה קמ"ל כדאמרי' בגמרא. </b>ומאוד תמוה לי על תוס' (דמ"א א' ד"ה כמאן וכו') קשה לרשב"א כו' והיינו דלא כר"י הא י"ל דגם ר"י ס"ל דמחאה שלב"פ הוי מחאה אלא דעצה טובה קמ"ל. וביותר דהא מרא דשמעתא דשם הוא ר"נ ואיהו בעצמו אמר דל"ט דר"י עצה טובה קמ"ל וצע"ג (* קושית תוס' על רב ענן כפשטות הסוגיא. וכוונתם דבוודאי הדין דהמחאה יכול להיות שלא בפניו הוא מחמת דסבר כרבנן אבל לר"י אינו מוכרח עי' תוס' (דל"ט ד"ה ליתיב) דהקשו ליסייעי' מדרבנן וד"ל):
+
+Mishnah 3
+
+[אות כב] <b>הרע"ב ד"ה אין צריך. ומיהו ראיה בעי כו'. </b>והיכא שיש להיורש מגו דמינך זבנתי ואכלתי שני חזקה נאמן לומר שאביו דר בה חד יומא. וטענינן שלקוחה היה ביד אביו. זהו דעת תוס' (ד' ל' ע"א) (דהא היורש אינו אומר דזבנא מינך יעו"ש). אבל הרמב"ן כתב דלא טענינן ליה אנן אא"כ שיש עדים דאביו דר ביה חד יומא שרגלים לדבר שלקחה כיון דדר בה. אבל אם הידיעה דדר בה הוא ע"י המגו לא טענינן ליה אנן. ובזה מרווח לי סוגיא דמ"א ע"ב ההוא גברא דדר בקשתא בעלייתא וכו' וחזיתא לדעתיה אי א"ל קמי דידי זבנה מינך מהימן במגו דאי בעי אמר אנא זבינא ממך. ולכאורה מחוסר ביאור דאיך תלו זה במה דאמר מעיקרא ואמרי לי' וכי אין אדם עשוי ליקח ולמכור בלילה. והנלע"ד דהנה בתוס' לעיל הנ"ל כתבו דהא דמהני בטוען קמי דידי זבנא ממך. היינו דווקא בטוען כן מיד דלאח"כ א"נ דהוי מגו למפרע. (ועי' בש"ך סי' קמ"ו ס"ק ט"ו) דס"ל בדעת הרא"ש דנאמן משום דלא מקרי מגו למפרע כיון דאומר דמה דאמר תחלה דזבנא מינך היה כוונתו דבפני זבנא מינך עיי"ש. אך תוס' לשטתייהו מוכרחי' לומר כן מדצריך ראיה דדר ביה חד יומא הא אית ליה עתה כשאומר דדר בה חד יומא מגו לומר דקמי דידי זבנא מינך. והרא"ש כ"כ לפי גרסתו בסוגיא א"ל מפלוני זבינא דאמר לי דזבנא מינך א"כ א"י לומר עתה קמי דידי מש"ה צריך סהדי דדר ביה חד יומא. ואם אמר סתם מפלניא זבינתא דזבנא מינך י"ל באמת דאם אמר אח"כ דדר ביה חד יומא נאמן במגו דיכול לומר עתה קמי דידי זבנא מינך. אבל לגירסת תוס' מפלוני זבינתא דזבנא ממך מוכח דא"נ לומר אח"כ קמי דידי מדאיצטרכת' ליה סהדי דדר ביה חד יומא ולא מהימן בכך במגו דקמי דידי זבנא ממך. אבל להרמב"ן הנ"ל ליכא הוכחה דהא אף היכא דנאמן דדר ביה חד יומא במגו מ"מ לא טענינן עבורו כיון דלא אתחזק בפנינו דדר ביה חד יומא. והנה י"ל דודאי לפום מה דהקשה רב וכי אין אדם עשוי למכור בלילה נראה דהיה ס"ל דטעמא דבעי חד יומא משום דאין עשוי למכור בלילה והוי כמו ריעותא דניכר שאינו שלו בזה בוודאי היה הדין כשיטת התוס' דהיכי דטוען דדר חד יומא ויש לו מגו דנאמן בכך לסלק הריעותא ומהימנינן ליה דבאמת דר וליכא ריעותא. ודברי הרמב"ן הנ"ל רק למסקנא דטעמא דר"ח באמת דבעינן דר ביה חד יומא כי היכי דלתחזק בפנינו ויהיה רגליים לדבר שקנאה בזה בעינן דוקא אתחזק בפנינו בעדים אבל לא ע"י מגו וא"כ י"ל שיש חיוב דבר דמתחלה ס' דטעמא דר"ח דצריך להיות שיהיה דר ח"י משום ריעותא והא דא"ל אית לך סהדי היינו דאין לו מגו דא"נ לומר עתה קמי דידי זבנא. מש"ה הקשה לו וכי אין אדם עשוי כו' ואמר וחזית' לדעתיה דאי אמר קמי דידי זבין היינו דאי אמר עתה קמי דידי נאמן דלא הוי מגו למפרע (כסברת הרא"ש הנ"ל) וא"כ מדאיצטריך ר"ח למיתי סהדי על דדר ביה ח"י ולא הימני' במגו דטען קמי דידי זבנא ע"כ דלא מהני בירור דדר ביה ח"י ע"י מגו אלא דוקא בעדים. ומוכח דהטעם דלתחזק בפנינו. ולא משום ריעותא ונסתלק הקושיא וכי אין אדם עשוי כו' ודו"ק:
+
+Mishnah 4
+
+[אות כג] <b>במשנה משלשין ביניהם. </b>ל"ש למפרך דלימא קמאי אנן מנא ידעי' דכל דקאי בבי דינא לאסהודי אתי אהאי ארעא ואנן לחייב מחזיק פירות קאתינא. כדפריך בב"ק (דכ"ד) גבי שור ולימא כו'. דכיון דמחזיק מביאן לב"ד ובודאי לטובתו באו כדי להחזיקו בקרקע ולא כדי לחייבו בפירות. תוס':
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות כד] <b>במשנה מעקה גבוה עשרה טפחים. </b>אבל אם אינה גבוה י"ט אף אם לא כתב ללוקח רומא הרי הוא של לוקח דעדיף מאויר דפחות מי"ט הוא בכלל בית ובטל לגביה כ"כ הרשב"ם והרמב"ן. אבל הטור כתב בשם הרמ"ה דפחות מי"ט דין אויר יש לו והרי היא של מוכר אא"כ כתב לו רומא. וגבוה י"ט לא מהני רומא דחשיב הוא בפ"ע:
+
+Mishnah 2
+
+[אות כה] <b>הר"ב ד"ה אע"פ. מארעית תהומא. </b>מדלא כתב הרע"ב עד שיכתוב לו עומקא ורומא מארעית תהומא עד רום רקיע. משמע דס"ל כדעת הרא"ש והטור דמארעית תהומא וכו' לבד סגי ועדיף לישנא דמארעית תהומא וכו' מלישנא דעומקא ורומא. והה"מ כתב די"א דתרוייהו צריכי דמכח היתור לשון מוכח דהקנה לו גם הבור ודות: (ונראה שכן דעת הרשב"ם (דס"ג ב') שדחק ליישב למאי צריך עד רום רקיע. וע' בתוס' שם):
+[אות כו] <b>בתוי"ט ד"ה אע"פ. מגביה ומעמיק. </b>ואם לא כתב עומקא ורומא לא הוי קני ליה מסתמא אלא הרי הוא של מוכר לחפור בורות תחת קרקע הבית אלא שלא יזיק לבעה"ב. וכן למעלה הוא של מוכר להוצאת זיזין או לבנות באויר וכגון שלא יכביד על ביתו. כ"כ הרשב"ם. אבל הטור כתב בשם מהר"י הלוי שאין המוכר רשאי לחפור תחת הבית דשמא סבר שלא יזיק ושלא במתכון יזיק אלא לענין אם חפר בו הלוקח בורות הרי הם של מוכר:
+[אות כז] <b>שם סד"ה מכרן. בשעה אחת. הרמב"ם. </b>תמיה לי טובא על הרמב"ם שזהו נגד הסוגיא מפורשת בפרקין (דף ס"ה ע"א) דאיתא שם שניהם במכר ושניהם במתנה לכ"ע אין להם דרך זע"ז דכי היכי דלפנימי בעין יפה זבין. ה"נ לחיצון בעין יפה זבין ואין להם זע"ז כלום. ול"ש בעין יפה אלא במה שמשייר לעצמו. וכ"כ הרמב"ם בחיבורו (פכ"ה הלכה ד' מה"מ). והדבר פלא על התוי"ט שחתר אחרי דברי הרמב"ם בפי' המשניות ובכאן הביאו מבלי ערעור:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות כח] <b>תוי"ט ד"ה לא מכר. לדידהו כשהדמים הרבה. </b>אינו מוכרח ע' בתוספות בפרקין (דף ס"א ע"ב) שכתבו דאף אי אמרי' דיש אונאה לקרקעות מ"מ ל"ש בזה דמים מודיעים דפעמים אדם קונה קרקע הרבה יותר ממה דשוה. (לא זכיתי להבין. עיין היטיב בתוס' הנ"ל):
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות כט] <b>תי"ט ד"ה הלוקח. אלא מכר השובך כו'. </b>כיון דהשובך והכוורת לגבי פירותיהן טפילים הם דמסתמא אינם שוים כ"כ הו"ל כמוכר שובך וכוורת לפירותיהם אבל פירות שדה שהם טפילי' לגבי שדה לא הו"ל כמוכר דקל לפירות עד שיפרש כן. כ"מ:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות ל] <b>במשנה ולא מדד. </b>אף דבמודד לתוך כליו של לוקח (דכליו מקנים ליה מ"מ) לא קנה כל זמן שלא נתמלאה המדה אלא א"כ שיש שנתות במדה כמ"ש התוי"ט (מ"ח ד"ה אם עד וכו'). הכא מיירי שמוכר לו כל מה שבכלי ונותן קצבה לדמים לכל מדה כך וכך מש"ה קנה דבזה הוא רק גילוי מלתא בעלמא. אבל אם אינו מוכר לו כל מה שבכלי רק סאה מהפירות שבתוכו ל"ק אא"כ מדד. כ"כ הרשב"ם והמאור. אבל הרי"ף והרמב"ן כתבו דאף בכה"ג קנה כיון דמשך כל מה שמכר לו אף דמעורב בתוך פירותיו של מוכר מ"מ קנה אלא היכא דמוכר לו סאה ומדד לו חצי סאה בכליו של לוקח כיון דלא עשה קנין כלל בחצי הסאה השנייה לא נגמר הקנין דסאה זבין ליה ולא חצי סאה:
+[אות לא] <b>הרע"ב ד"ה משך. מרשות הרבים. </b>והיינו לפי מה דפי' הרע"ב בסמוך מדד ולא משך דמיירי ברה"ר שאין כליו ש"א קונים לו ברה"ר. וא"כ יקשה איך משך קנה הא משיכה לא מהני ברה"ר מש"ה צריכים לפרש משך מרה"ר לסמטא. וכן מה דקתני שוכר את מקומו הוצרך לפרש אם הוא ברשות בעלים דברה"ר ממאן אוגיר. ואולם כ"ז אמרי' הכי בסוגייא רק לפי דס"ד לומר דקרקע סמטא קונה ללוקח מש"ה צ"ל דהא דמדד ולא משך ל"ק היינו ברה"ר אבל למה דקיי"ל דקרקע סמטא ל"ק אלא דכליו של לוקח קונה בסמטא א"כ מתני' כפשטא דמיירי הכל בסמטא ולא מיירי כלל מכליו ש"ל אלא מדד על קרקעית סמטא דלא קנה ומשך קנה. וגם שוכר מקומו ניחא דבסמטא אוגר מבני ההוא מבוי דפתוח לההיא סמטא:
+[אות לב] <b>תוי"ט ד"ה ואם. כל מה שעליה. </b>ע' (פ"ו מ"ג דדמאי) בתוי"ט ד"ה שע"מ וכו':
+
+Mishnah 8
+
+[אות לג] <b>במשנה נשברה לסרסור. </b>בשיטה מקובצת בשם הראב"ד (כתב) לפ' נשברה היינו חבית של הסרסור אע"פ שהיא מושאלת למוכר וללוקח אין חייבים באונסים. דהוי שאילה בבעלים שהסרסור נשכר להם למוד:
+[אות לד] <b>תוי"ט ד"ה אם עד. רשאי להשאיל כנ"ל. </b>לא הבנתי דהא הרא"ש כתב לדעת הרי"ף כיון דכליו של לוקח ברשות מוכר ל"ק שהטעם דבתר רשות אזלי' שמבטל הכלי ממילא כליו של מוכר ברשות לוקח קני. א"כ הקנין מחמת הרשות של לוקח דמבטל להכלי והוי כמו קרקע דלוקח. א"כ אין כאן שאלה ללוקח:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות לה] <b>במשנה אינן נמדדין עמה. </b>ולוקח אלו הגאיות והסלעים בכלל הבית בלא דמים. הרמב"ם והה"מ כתב עלה זה לא נתבאר בגמרא אבל הוא דעת המחבר וכו'. אבל הר"א ז"ל כתב שהן של מוכר וכופין את הלוקח ליתן דמיהן מפני שהם כאבודי' אצל המוכר. וכפיית הלוקח דברי תימה הן שאינו דומה במה שאמרו לפנינו (במתני' הסמוכה) מחזיר לו דמים. לפי ששם דבר הראוי הוא מה שקונה אבל כאן איך נכריחהו לקנות בקעים וסלעים כ"כ הרשב"א. עכ"ל:
+[אות לו] <b>הרע"ב ד"ה עפר כו'. כולו סלעים הגיעו. </b>וכ"כ הרשב"ם. אבל תוס' כתבו נראה דנקט עפר לרבותא דאפ"ה פחות מי"ט נמדדים עמה ולא כמו שפי' הקונטרס דאי לא א"ל עפר אלא בית כור סתם אפילו כולו סלעים הגיעו עכ"ל:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות לז] <b>במשנה והאחין מן האב. </b>בתוס' (דק"ח ע"ב) הקשו אחין דכתב רחמנא למ"ל כיון דנחלה ממשמשת עד ראובן ירש האב בקבר להנחיל לבניו הנותרים עיי"ש. לפענ"ד למה דקי"ל כריב"ב (בפרקין משנה ה') דאמר על מי שראוי לירש פלוני יירש דבריו קיימין א"כ ה"נ באמר על א' מאחיו שהוא יירש באם היה ירושת אחיו מכח משמוש א"כ הוא אינו המוריש רק אביו בקבר ולאו כל כמיניה להוריש לזה וכן בהיפוך אם אביו קודם מותו כתב בני יירשני. (ואח"כ מת אחד מן אחיו) אם הירושה מכח משמוש נוטל זה את הכל (ואך בזה אינו ברור אם יכול להוריש לבנו במקום בנים בדבר שלב"ל וכתבתי מזה בתשובה בעזה"י) לזה הורה לנו התורה דאח יורש אחיו מדין ירושת אחיו ולא מדין משמושים ונ"ל דקושית תוס' דעכ"פ לרבנן דריב"ב יקשה דלמ"ל קרא. ומ"מ י"ל דנ"מ דאם היה אביהן בע"ח דאם זה בא לירש מכח משמוש אם בע"ח גובה בראוי צריך לשלם חובו עי' בבעה"ת שכתב דדוקא מכח אבוה דאבא אמרי'. אבל ביורש אחי אביו. צריך לשלם חוב של אביו. ואם דקושית תוס' למ"ד שעבודא לד"א דיורש א"צ לשלם מה"ת הא י"ל דהך תנא ס"ל כריב"ב ונ"מ כנ"ל. ואולי ס"ל לתוס' דירושת אח הכתוב בתורה באמת הוא מדין משמוש. ע' ב"י וד"מ ח"מ (סי' רמ"ח). והנה מה דלא תירצו תוספות דצריך באחים שהורתן ולידתן בקדושה דאין לאב לירש. היינו דבכה"ג אינו יורש אחיו דאחיו מן האם אפילו במקום דליכא משפחת אב אינו יורש זה את זה כדמוכח מדברי תוס' (כתובות די"א ע"א ד"ה גר קטן) וכמ"ש הפ"י שם: (א"ו כנ"ל דירושת אח משום משמוש):
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות לח] <b>במשנה עד שימות האב. </b>ולכי מיית האב קנה הלוקח אפי' במת הבן קודם מיתת האב. (גמ' כר"ל. וכן הלכה):
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות לט] <b>במשנה הזכרים דוחין אותו אצל נקבות. </b>והיינו הא דלא אמרי' דעל חלק הספק שמא הוא זכר דיחלוקו ויטלו פלגא. משום דאמרי' אין ספק מוציא מידי ודאי דהזכרים בודאי יורשים והוא ספק יורש. וכמו דאמרי' ביבמות (דל"ח א') גבי סבא ויבם (צ"ל ספק ויבם. כי בסבא ויבם באמת חולקין). לפ"ז לכאורה בטומטום ובנות יהיה הדין דבנכסים מרובים אין הבנות נוטלות יותר מכדי פרנסתן דהטומטום הוא ודאי יורש והבנות ספק דשמא הוא זכר ואין ספק מוציא מידי ודאי. אמנם בטור ובהגהת ש"ע (סי' ר"פ) דהטומטום נוטל שלשה חלקים והבנות רביעית. וצלע"ג (צ"ל והבת רביעית. ונראה דקושית רבינו הוא לדעת הרשב"ם בפרקין (ד' קנ"ח). אבל דין הטור הוא מהרא"ש בסוגיא שסובר כדעת התוס' בשם. וע' ברא"ש יבמות (דל"ח) שזה דומה לספק ובני יבם כנ"ל):
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות מא] <b>תי"ט ד"ה שכיב מרע. וה"ה אם חילק. </b>מאוד תמוה לי דהא באמן של בני רוכל היינו מדין מצוה מחמת מיתה. ומתני' דהכא דלא מיירי בהכי דא"כ גם בשייר קרקע כ"ש אם עמד חוזר. ובלא עמד גם בלא שייר קנה. אלא דמתני' מיירי באינו מצוה מחמת מיתה ובשייר הוי כמתנת בריא. וא"כ פשיטא דצריך קנין. ומה דכתב התוי"ט וה"נ דייק לישנא דככתובים ב"י (ר"ס ר"ן) אינו שייכות להכא. דהב"י כתב רק היכא דדנין מדין מתנת שכ"מ הן בכולה הן במקצתה במצוה מחמת מיתה אפילו כתיבה לא בעי דהכי דייק לישנא דכתובים אבל הכא במתני' לא מיירי מזה ובשייר קרקע כ"ש מדין מתנת בריא אתינן עלה דגם בעמד אינו חוזר ובעי' קנין:
+[אות מ] <b>הר"ב סד"ה שייר. ואפילו בלא קנין. </b>משמע דבקנין ג"כ קנה במת ומסקינן בסוגיא דהיינו במיפה כחו דבלא"ה בקנין אפי' מת ל"ק דקנין מגרע ואמרי' שמא לא גמר לקנותו אלא בשטר ואין שטר לאח"מ. ובתוס' כתובות (דנ"ה ב' ד"ה מתנת) כתבו וכי פריך מדשמואל אדשמואל הו"מ למפרך ממתני' דהתם (היינו משנתינו דהכא) דלא מגרע כח המתנה מכח הקניין אלא דניחא ליה למפרך מדשמואל אדשמואל עיי"ש ולא זכיתי להבין דבריהם הקדושים דהיכן נשמע ממשנתינו דאין הקנין מגרע כחו דמתנה הא י"ל דמתני' הכי קאמר שייר קרקע כ"ש קנה (אפי') בעמד לא שייר לא קנה היינו לא קנה כלל אפי' מת דהקנין מגרע כחו דמתנה. וד' יאיר עיני (כ"מ ותיבת אפילו לפענ"ד ט"ס. ע' תוס' בסוגיא (דקנ"ב ד"ה מתנת) שלמדו דקנה במתני' בין עמד בין מת ומזה יקשה לשמואל וד"ל):
+[אות מב] <b>במשנה בש"א יחלוקו. </b>והא דל"א דיורשים הוי ודאי ובע"ח ספק. מסקינן ביבמות (דל"ח) דב"ש ס"ל דשטר העומד לגבות כגבוי דמי והבע"ח לפי טענתו הוא מוחזק ע' בתוי"ט סוטה (פ"ד מ"ב). ובסוגיא דיבמות שם רצה אביי להוכיח ממתני' זו דב"ש ס"ל דאתי ספק ומוציא מידי ודאי ולא היה ס"ל דהטעם דשטר העומד לגבות כגבוי דמי. ופרכינן עלה דאמאי לא הוכיח כן ממתני' דסוטה הנ"ל וכתבו תוס' דאדרבא לאביי יקשה מתני' דסוטה דאמאי גובה כל כתובתה. ותירצו כיון דהיא טוענת ברי והוא שמא. ומ"מ פרכינן דלוכח אביי מהא דאי לאו דספק מוציא מידי ודאי לא אלימא טענת ברי להוציא מידי ודאי עי"ש וקשה לי דמאי פרכינן דלוכח אביי מהא הא חזינן בכתובות (פ"ק די"ג) היה ס"ד דאביי דטעמא דר"ג במשארסתני נאנסתי דברי ושמא ברי עדיף אף דהוי ברי גרוע ושמא טוב. ונהי דאפשר דאביי הדר וקבלה דטעמא דר"ג משום מגו או חזקה בגופה מ"מ כיון דחזינן לאביי דיש באפשרות לומר דברי ושמא ברי עדיף אפי' ברי גרוע ושמא טוב. א"כ פשיטא דלא הו"מ לאוכחי ממתני' זו דנימא באמת דטעמא דב"ש דס"ל ברי ושמא ברי עדיף. ומכ"ש דהכא הוי כמו א"י אם פרעתיך כיון דהחוב היה ודאי. וכבר כתבתי בזה בתשובתי על תוס' סוטה (דכ"ה ע"ב) עי"ש וצ"ע:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות מג] <b>תוי"ט ד"ה נכסים. כ"כ התוס'. </b>וז"ל אבל ליכא לשנויי כגון שייחד לה קרקע דא"כ כי מקשה מכמה ברייתות בפ' כל הנשבעים. ופריך נמי מברייתא דמוקי כב"ש לישני ליה שייחד קרקע. ומאוד תמוה לי דהא ודאי מאינך פרכות בשבועות דמשנינן דנשבעה ומתה ליכא קושיא דהא שפיר משני אלא דקושייתם על הפירכא מהברייתות יפה כח הבן דמוקי לה כב"ש וכדדייקי ופריך נמי מברייתא דמוקי כב"ש (ולשונם מכמה ברייתות אינו מדוקדק דאינך פרכו' ממתני' הן ולא מברייתות) וכן כתבו ביבמות דל"ח א' וז"ל והא דלא משני הכי בשבועות אלא דוחק להעמידה כב"ש עיי"ש ולזה תמוה לי דהא הך ברייתא א"א לשנויי הכי דמיירי בייחד קרקע דהא קתני והאם אינו גובה אלא בשבועה וצלע"ג. תו כתבו תוס' על עיקר הקושיא דאין אדם מוריש שבועה לבניו דאין טעון שבועה אלא משום חששא דהתפיסה צררי אבל נפל עליו הבית שהוא בפתע פתאום ליכא למיחש להתפסת צררי ואין נראה לר"י כי למה אין לחוש שתפסה מחיים כדאמרי' באלמנה דתפסה לכתובה מחיים דמפקינן מינה ולמה אין לחוש לתפיסה מחיים עכ"ל ולא זכיתי להבין דמה יצטרך להקדמתם דתפיסה מחיים במטלטלים לכתובתה לא מהני. הא גם אם מהני עכ"פ עתה כשבא' לגבות כתובתה ניחוש שמא תפסה ונפרעה ואין מגיע לה עוד. וד' יאיר עיני. (* אפשר לומר דכוונת התוס' בזה לראיה שאפשר לחוש לתפיסה מחיים עיי"ש). 
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות מד] <b>תוי"ט ד"ה שטרי אירוסין. מפרש באלו מגלחין. </b>התם אינו מפרש כן על מתני' דהכא אלא על מתני' דהתם דקתני ואלו כותבים. קדושי נשים היינו שטרי פסיקתא. וג"ז דרך דיחוי דלא לפשוט מזה דמארסין במועד אבל לפי האמת דקי"ל מארסין במועד מפרשינן למתני' דהתם דקדושי נשים היינו שטר קידושין וכ"כ הרע"ב שם (פ"ג מ"ג דמ"ק). ובמתני' דהכא מבואר בסוגיא (שם) דלמ"ד שטר קידושין אין כותבין אלא מדעתה דדרשי' ויצאה והיתה מה יציאה מדעת המקנה ה"נ הויה מדעת המקנה מפרשי' מתני' כפשטא דשטרי אירוסין היינו שטר קידושין ממש אלא לאידך מ"ד דלא בעינן מדעתה מוכרחים לפרש שטרי פסיקתא:
+[אות מה] <b>שם סד"ה לזה לעצמו. ונ"י פוסק כרשב"ג. </b>והב"ח הקשה דהנ"י סותר לדבריו שבפ"ק (מ"ה) פסק שם הנ"י דלא כרשב"ג משום דהך הלכה דרשב"ג במשנתינו לאו כללא הוא. והעתיקו התוי"ט שם:
+
+Mishnah 5
+
+[אות מו] <b>במשנה תן לו שטרו. </b>היינו שיהא המעות שנתן לו בתורת פרעון יהיה למפרע מתנה וממילא השטר קיים דאל"כ במה חוזר ומשעבד עצמו הא הוי שטר שנמחל שעבודו דאינו חוזר ומשעבד. הר"ן והרא"ש בנדרים (והא דלא הוי רבית ע' בדברי רבינו בב"מ (פ"ה אות מ"ה) מה שהביא בשם הריטב"א ועיי"ש):
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות מז] <b>הרע"ב ד"ה הערב. לא יפרע הכתובה. </b>משמע דאחר הגירושין כשתבא לגבות כתובה לא תפרע עד שידירנה. וכן כתב הטור והש"ע (סימן ק"ב ס"ז) הערב לאשה וגירשה בעלה וכו' לא תפרע מן הערב וכו'. וכן ברמב"ם (פי"ז מהלכות אישות הלכה ט') המגרש את אשתו ידירנה הנאה ובהל' יו"ד וכן המקדיש נכסים וגירש אשתו ידירנה ואח"כ תפרע. משמע דאף אחר שגירשה הדין כן. ואולם מדברי תשובת רמ"א (סי' ל"ג) נראה דס"ל בפשיטות דדוקא לכתחילה מוטל על הב"ד שמגרשה בפניהם לעשות כן אבל גירשה ולא הדירה וודאי גובית כתובתה עיי"ש וצ"ע. ומה דדייק כן הרמ"א שם מהא דאמרי' בסוגיא גבי בר עצרי אטו כל דמגרש בב"ד מגרש. כבר נזהר מזה הטור א"ע דהעצה היה שיגרש אותה ויעשה כן שלא בב"ד. ואולי יפרע הערב בלא שידירנה הנאה. ומ"מ בעיקר דמלתא קשה לי דאיך שייך שלא תפרע עד שידירנה הבעל. ובאיזה כח נכריח הבעל לידור הנאה. ואם הוא לא ירצה לעשות כן נפסיד אותה שלא לפרוע לה. ואמאי לא הטילו חז"ל על האשה דבר זה כשבאה לתבוע כתובתה מהערב תידור הנאה מבעל זה (אנ"א אפשר לומר דמחמת קושיא זו הוכיח הרמ"א דין הנ"ל):
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Bava Batra/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Bava Batra/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ea1edf5fe8f66f9e326697210e367b0b1ed39484
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Bava Batra/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,298 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Bava Batra
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה בבא בתרא
+merged
+https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Bava_Batra
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1908-1909
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה בבא בתרא
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>תוי"ט ד"ה בונין. קמ"ל גמרא דף ד'. </b>ע' בתוס' (דף ב') ד"ה בונין שכתב דזה לא קאי רק ללישנא קמא דהיזק ראיה ל"ש היזק ומחיצה הוא גודא. אבל למה דקיי"ל כלישנא בתרא א"צ לזה. וע' בתוס' (ריש ד' ג') שכתבו הא דאשמעי' מתני' הך דינא דהיזק ראיה באין בה דין חלוקה וברצו ולא נקטו ביש בה דין חלוקה. היינו דרבותא קמ"ל דס"ד באין בו דין חלוקה ורצו דמצי אמר כי אתרציתי (במסיפס) אבל ע"מ לעשות גודא לא נתרציתי קמ"ל:
+[אות ב] <b>תוי"ט סד"ה מקום שנהגו. בהיזק ראי' נ"י. </b>ולפ"ז אפי' רצה אחד לכנוס בתוך שלו ולבנות משלו בהוצא חבירו כופהו לבנות בין שניהם בגויל וגזית כפי המנהג דשמא יפול ויצטרך להתעצם עמו בב"ד נ"י. אבל הרא"ש כתב דטענתו טענה דהנך שיעורי דמתניתין דוקא כשמעמידים הכותל על קרקע שניהם דמצי כל א' לומר לא אוותר קרקע שלי לבנות בנין אלא בנין של קיימא אבל אם רצה א' לבנות משלו ובקרקע שלו אף בהוצא ודפנא סגי כיון דמסלק מחבירו ההיזק ראיה. ואם אח"ז יפול הכותל יש שופטים בארץ עיי"ש:
+
+Mishnah 2
+
+[אות ג] <b>תוי"ט ד"ה אם עשו. ופרכינן בגמרא ולא יעשו לא זה ולא זה. </b>פי' רש"י ויהיה סימן שלא עשאה אחד בשלו שאילו עשאה היה עושה חזית מבחוץ. והיינו דלא תקשי הא יש לחוש שיפול לרשות א' מהם ויהיה הכל שלו מדין מוחזק כדמוכח מרישא דקתני לפיכך אם נפל כו' הרי דהיכא דאין כופין היה של זה דנפל לרשותו. לזה צ"ל דזהו עצמו יהיה סי' וראיה שלא עשאה לבדו מדלא עשה חזית ולא מהני במה דמוחזק באבנים. אבל תוס' במתני' א' הוכיחו מכח זה דבאמת אף בלאו הוכחה לא מהני חזקתו כיון דהספק נולד כשהיה עומד ואם היו באים לחלוק היו חולקים בשוה מספק הלכך נפל לרשות דחד מינייהו לא מהני חזקתו. והא דקתני ברישא לפיכך היינו בנפל לרשות אחד ושהה שם הרבה דהיה נאמן לומר שהוא עשה הכל במגו דלקוח דהיה נאמן כיון דשהו הרבה לזה אשמועינן כיון דכופין לשניהם לבנות הוי מגו במק"ע עי"ש. וקשה לי דלמ"ל לתוס' לומר דנאמן במגו ולא כפשוטו כמו דנאמן לקוח מכח דשהה הרבה מוכח שמכרו לי ה"נ מדשהה הרבה מוכח שהם שלו דהוא עשה הכל (*ומאי ס"ל עדיפות להאמין טענת לקוח יותר מטענת שהוא עשה הכל וצ"ע). (* (א"ה התיבות ומאי ס"ל כו' לפענ"ד ט"ס הוא. כי לפי סברת התוס' טענת שהוא עשה נגד חזקה דעלמא. משא"כ טענת לקוח. ומ"מ קושית רבינו עולה נכון וד"ל): גם במ"ש תוס' שם עלה ואע"ג דאמר בריש הבית והעלייה לא קפדי אהדדי (היינו כיון דכופין אותן לבנות הוי הכותל בחזקת שותפות ושותפים לא קפדי אהדדי וא"כ פשיטא דא"נ לומר לקוח) הכא מיירי דשהו יותר מכדי רגילות. וקשה לי דמי הכריחם לכך דנאמן לומר לקוח ורק מגו לא מהני דהוי מגו במק"ע דלמא באמת ה"ק מתני' כיון דהדין דכופין הוי בחזקת שותפים מש"ה בנפל לרשותא דחד מינייהו הוי של שניהם אף בשהו משום דא"נ לומר לקוח דשותפים לא קפדי אהדדי וזהו עצמו השמיענו מתני' דשותפים לא קפדי וליכא ראיה ממה דשהו. ואי דהך נשמע ממתני' דר"פ הבית והעליה הא שם י"ל דמיירי בנפל לרשות שניהם או לרה"ר כדאמרי' התם בשינויא קמא. אלא דשינויא בתרא שם ס"ל כיון דבאמת מוכח מתני' דהכא דבשהו א"נ לומר לקוח משום דשותפים לא קפדי ממילא י"ל דמיירי גם בנפל לרשות דחד מינייהו. וצ"ע:
+[אות ד] <b>בא"ד. דבשלמא רישא כו'. </b>כ"ה בגמרא א"ל רישא לאו תקנתא לרמאי הוא (דלא נימא חבריה של שנינו הוא רש"י) ותמוה הא בלאו חשש רמאות הוא תקנתא ליתמי דא"י להם דבר וידונו הב"ד דיחלוקו ויפסיד זה שעשאה לבדו. וצע"ג:
+[אות ו] <b>תוי"ט בד"ה מגלגלים. והכי תניא בתוספתא. </b>ובזה הבנתי דברי התוס' ד"ה אע"פ שלא נתן התקרה (ומוזכר בתוי"ט בתה"ד) אע"ג דזה נהנה וזה לא חסר פטור וכו' דלכאורה תמוה הא עתה אפי' נהנה לא הוי אלא דחייב על שם סופו שדעתו ליתן עליו התקרה ואז יהיה זה חסר ג"כ דיכביד עליו בקורה על כותלו. אלא דכוונתם כקושית הנ"י דאולי כשיקרה את ביתו לא יסמוך קורתו. וע"כ משום דמ"מ נהנה כיון דנעשה כותל זה מחיצה לביתו. ובזה שפיר קשה דהא זה נהנה וזה לא חסר:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות ה] <b>הר"ב ד"ה בחזקת שלא נתן. שאין משפט זה גלוי. </b>בסוגיא פרכינן לאביי ורבא דס"ל אדם פורע ת"ז מבבא זו אי בזמנו אמאי לא אלא בתוך זמנו. ומשנינן שאני הכא דאמר מי יימר דמחייבי ליה רבנן. ואף דלמה דקי"ל כר"ל דאאפת"ז י"ל דמתני' בתוך זמנו ואין הכרח להך סברא דמי יימר דמחייבי ליה רבנן צ"ל כיון דהסברא מוכח כן לאביי ורבא קי"ל כן כיון דבזה לא מצינו פלוגתא דאפשר דגם ר"ל סובר כן (עי' תוס' דף ו' ריש ע"א). ובעיקר פירכת הש"ס הנ"ל הקשה המהרש"א דהא תוס' כתבו לאביי ורבא הא דקתני במתני' (פ"ח מ"ו) דבכורות מת האב בתוך ל' יום בחזקת שלא נפדה. היינו דדוקא היכא דחיובא ברור בזה ס"ל לאביי ורבא דלפעמים מקדים עצמו לפרוע אבל בההיא דבכורות אין החוב ברור דשמא ימות הבן. ועלה הקשה תוס' מהא דאמרי' בסוגיא דפרכינן לר"ל מרישא דמתני' דעד ד"א בחזקת שנתן אי לאח"ז פשיטא אלא לאו ת"ז. הא לאביי ורבא נמי יקשה דהא אין החוב ברור דשמא לא יבנה זה את הכותל. ותירצו דהומ"ל ולטעמיך. ולזה הקשה המהרש"א דמאי פרכי' מסיפא דבחזקת של"נ לאביי ורבא הא החיוב ספק דשמא לא יבנה. ולענ"ד לק"מ דהא היסוד דסמך לו כותל דמגלגלים עליו לשלם היינו דגלי' דעתיה דניחא ליה בכותלו של חצירו וזכה לו חצירו בחצי הכותל כמ"ש התוי"ט ד"ה מגלגלים בשם הנ"י. וממילא אף קודם שסומך אם יודע בעצמו דניחא ליה מחויב ג"כ לשלם. אלא דאנן דלא ידעי' דעתיה אין מגלגלין עליו אלא בסמך דידוע לנו דניחא ליה בכך. וא"כ אמאי מקרי תוך זמנו הא למה דיודע בעצמו דרוצה לסמוך כותלו וניחא ליה בכותלו של זה הגיע זמן חיובו לשלם. ונ"ל דמ"מ כיון דא"א לחייבו בב"ד בודאי ניחא ליה לבעל הכותל להמתין לו עד אחר שיסמוך כותלו והוי כמו ת"ז. וכיון שכן מיושב קושית מהרש"א דלאביי ורבא ניחא דהא חיובו ברור דכיון דיודע בעצמו דניחא ליה בכך אף אם יהיה סיבה שלא יגמור הכותל מ"מ הוא חייב לשלם אם מודה על האמת בב"ד דניחא ליה בכך. ובזה מיושב לי מה דתמוה לכאורה במה דמשנינן דאמר מי יימר כו' הא הרמב"ן במלחמות כתב דבסמוך עלה תקרה גלוי לכל דחייב נאמן לומר פרעתי. א"כ מה משני מי יימר דמחייבי הא יודע דלאחר שיסמוך תקרה יצטרך לשלם והקדים לשלם כמו כל ת"ז. ולפי הנ"ל ניחא דהכא אמרי' דזה אין גלוי לכל דמתחייב בלא סמך תקרה אף לפי דעתו דיסמוך תקרה מ"מ אם יהיה סיבה שלא יהיה אפשרי לסמוך עליה התקרה אינו מחוייב בדין. וכיון שכן מקרי אין חיובו ברור דשמא לא יסמוך קורתו ולא יתחייב כלל דמאן יימר דמחייבי ליה רבנן בכה"ג. והוא נכון מאד בעזה"י:
+
+Mishnah 5
+
+[אות ז] <b>תוי"ט סד"ה רשב"ג. לאו כללא הוא. </b>ועי' מה שכתבתי לקמן פ"י מ"ד (אות מ"ה):
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ח] <b>במשנה את הזרעים. </b>אף דליכא מחרישה כגון במפולת יד. גמרא. וקשה לי לשיטת ר"ח ור"ת (אשר הבאתי לקמן אות י') דלמסקנא ס"ל לרבא ג"כ דאפי' דר"י היכא דל"ש כל מרא ומרא מותר לסמוך כ"ז שאין הניזוק כאן והשני צריך ליתן כל הרחקה. א"כ מאי פרכינן תיפוק ליה משום מחרישה הא נ"מ בפשוטו דכשחרש לא היה עדיין כותל של זה דעשה בהיתר (דהא בחרישה ל"ש כל מרא ומרא וכדמוכח במ"ש תוס' הנ"ל דהא דאמרי' אלא אמר רבינא על המזיק היינו דכל הנך שינויי ליתא דבאמת מותר לסמוך כשאין שם כותל (מלבד בור) הרי דשינויא דמשנינן על מתני' הו"ה דליכא כותל אדחי דבאמת מותר כ"ז דליכא כותל) ואח"כ עשה זה הכותל אסור הוא לזרוע דהזריעה ג"כ מקלקל הכותל וצ"ע. והנה בסוגיא פרכי' עוד ותיפוק ליה משום מיא. ק' לי הא בהך בבא דמרחיקים הזרעים לא קתני או סד בסיד וכתב הפרישה דלא מהני סד בסיד כיון דמרפי ומקלקלת הקרקע תחת הכותל וא"כ מאי פרכי' הא משום מיא מהני סד בסיד דהא ברישא דבור ונברכת הכובסים דמשום מתונא הוא הרי דלגבי מתונא שייך תקנת סיד ומספקי' בסוגיא דדלמא או סד בסיד מהני. להכי אשמעי' קלקול זרעים ומחרישה דבעינן דוקא הרחקת ג"ט ולא מהני תקנתא דסד בסיד. ועיין (ומזה ראיה כהפוסקים דנפשוט האיבעי דוסד בסיד תנן. ופריך ותיפוק משום מיא. וא"כ צריך ג"כ לסוד בסיד):
+[אות ט] <b>תוי"ט ד"ה מכותל חבירו. ונפקא מינה למו"מ גמרא. </b>בתוס' כתבו דזהו צריך רק לאביי דס"ל דהראשון שבא לסמוך יכול לסמוך ומתני' מיירי שבאו שניהם לחפור בב"א ויקשה דלתני אא"כ הרחיק מבורו ששה טפחים. והיינו דאם חבירו קדם ועשה בור סמוך למיצר שלו ירחיק זה ששה טפחים. וממילא ידעינן דבבאו לחפור כא' יתן כל א' חצי ההרחקה ג"ט (ולהסוברים דלאביי השני לא הפסיד ואם הראשון סמך למיצר שלו אעפ"כ א"צ השני להרחיק רק השיעור המוטל עליו חצי ההרחקה ג"ט. מ"מ לתני אא"כ הרחיק מבורו ג"ט דהיה במשמע שיש לחבירו בור בצד המיצר וידעינן דשיעור הרחקה הוא ג"ט) ולזה צריכים לשנויי דקמ"ל דכותל בור ג"ט ונ"מ למו"מ אבל לפי"מ דקי"ל כרבא וכמ"ש הרע"ב דהראשון אסור לסמוך וצריך להרחיק ממיצר שלו ג"ט. א"כ מש"ה נקט כותל לאורויי הך גופא דהראשון הוצרך להניח כותל ג"ט מן המיצר שלו:
+[אות י] <b>בא"ד לא חיישי' שמא יבנה. </b>מ"ש בזה בפשיטות דבכל הניזקין דמתני' בגפת וכדומה מותר לסמוך כשאין שם כותל לחבירו כן הוא דעת ר"ח ור"ת שהובאו בתוס' (ד' י"ח ע"ב ד"ה וסבר) דכל שאינו מזיק מיד בעשייתו מותר לסמוך דלא מקרי מזיק. ודעת הר"י מיג"ש והרמב"ן ג"כ דמותר לסמוך ומטעם דיכול לומר כשתבנה הכותל ארחיק המזיק אותך ושאני בור דכל מרא ומרא כו' ומ"מ אם אח"כ בנה זה כותלו צריך המזיק להרחיק דמקרי גירא דילי' כיון שההיזק מוכן מיד ומזיק במקום שהניחו. ולדעת רש"י והרי"ף לפי גרסתם בסוגיא כל היכא שצריך לסלק ההיזק יכול למחות בו מיד דיאמר לא אתעכב עמך בדין ויהיה טורח לך לסלק ובינתיים תזיק אותי והא דקתני בכל הני סמוך לכותל לאו דוקא דאפי' ליכא כותל אסור לסמוך אלא דקמ"ל דהנך קשים לכותל. ומה דהוכיח התי"ט מההיא דלקמן (משנה ד') עי' מה שאכתוב שם:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות יא] <b>בתוס' חדשים לאוצר מותר גמרא. </b>ואף למ"ש לעיל שיטת הפוסקים דלא מהני סמך מקודם הכא שרי דדירה שאני (חנות ורפת דירתו של אדם הן ואין לנו לאסור כ"ז שאינו מזיק דירתו עליה רש"י) גמרא (לעיל ד' י"ח ע"א):
+[אות יב] <b>במשנה ולא מקול הרחים. </b>וכ' תוס' דפטיש ורחיים אין שם נכנסים ויוצאים דמי שיש לו חטים לטחון נותן לבעל הרחיים וכן פטיש ע"כ. אזלי בזה לפי תירוצם הב' בד"ה וגרדי. אבל תמיה לי דמי הכריחם לזה ולחלק בין גרדי לטוחן הא פשטא דמתני' אבל עושה כלים יוצא ומוכר בשוק משמע דאינו עושה כלל לאחרים אלא דעושה בשלו ויוצא ומוכר בשוק וליכא נכנסים ויוצאים כלל. אבל בעושה לאחרים י"ל דמקרי נכנסים ויוצאים כמו בגרדי. ואי מכח קושייתם שם מההיא דבר מבואה דאוקי ריחייא דע"כ מיירי בעושה לאחרים מדדנין בי' פסקא לחיותא. הא אין מרויחים בזה דעדיין קשה מההיא דעושה חנות אצל חנות דאיכא קלא דנכנסים ויוצאים ומוכרחים לתירוצם הראשון דבחצר אחרת מותר. וממילא ניחא ג"כ ההיא דאוקי ריחייא. א"כ מנ"ל ליכנס בסברא דחוקה לחלק בין נכנסים לנכנסים אם אין שום דבר הכרח לכך והוא נגד פשטות לישנא דמתני'. וצ"ע:
+
+Mishnah 4
+
+[אות יג] <b>במשנה לא יסמוך. </b>כ' תוס' וא"ת לרבא דאמר בריש פרקין דאסור לסמוך קמא היכי סמיך ואפי' לפיר"ת דלמסקנא שרי רבא לכולהו לסמוך לבד מבור מ"מ אמאי לא פריך מהכא דהוא רישא אלא ממשרה וירק דהוא סיפא. וי"ל דלא אסר רבא לסמוך אלא מלתא דמגופיה אתי ההיזק אבל הכא הכותל אינו מזיק כלום אלא שגורם למעט הדוושא עכ"ל. ותמוה לי על קושייתם דאפי' לפיר"ת אמאי לא פריך מהכא. הא מהכא ליכא ראיה לחזור מכל שינויי' דלעיל ולהוכיח דגם לרבנן דר"י ס"ל לרבא דמותר לסמוך היכא דל"ש כל מרא ומרא. והא דכמו דמשנינן על אילן קדם לבור דמיירי בלוקח ה"נ י"ל הכא דמיירי בלוקח חצי המקום אצל כותל חבירו. וצע"ג. גם תמוה במה דעשו הקושיא דוקא לרבא. וכן לר"ת ניחא ג"כ למסקנא. הא מבואר בסוגיא דחרדל דלאביי. וכן לר"ת לרבא דמסקנא ר' יוסי דמתיר בחרדל היינו דפריך לדבריכם התינח משרה וירק אבל חרדל יהיה מותר לסמוך אף דבעל דבורים קדם וסמך בהיתר מ"מ יהא מותר לבעל החרדל ג"כ לעמוד אצלו בלי הרחקה דיאמר לו כיון דאתה ג"כ מזיק אותי בדבורים שלך איני צריך להרחיק ועלה אמרי' ורבנן דבורים לא מזקי לחרדל מבואר דאילו היה סברא דדבורי' מזקי לחרדל הוה ס"ל להתיר בחרדל מטעם הנ"ל כיון דגם אתה מזיקני. א"כ הכא נמי מה בכך דהראשון העמיד כותלו בהיתר כיון דעדיין לא היה לזה כותל מ"מ לשתרי להשני ג"כ לסמוך דיאמר כמו שכותלי מזיק אותך בדוושא כן כותל שלך מזיק כותל שלי בדוושא וזה אינו מתורץ גם בתירוצם הנ"ל דהכא דאינו מזיק ממש רק דמונע הדוושא מותר לסמוך דמ"מ גם השני יסמוך דיאמר מה שאני מזיקך במניעת דוושא כן אתה מזיקני. וצע"ג:
+[אות יד] <b>תוי"ט ד"ה ומכנגדן. דמסתמא מיירי בעיר חדשה דומיא דרישא. </b>לא זכיתי להבין מהיכא נשמע דרישא בעיר חדשה הא אדרבא רב אמר עלה דמתני' ל"ש אלא בכותל גינה והיינו בישנה כמפורש בסוגיא ולא פליגי ור' אושעיא לא פליג עלה באוקימתא אלא דקאמר הדין שגם בכותל שייך דוושא בחדשה. ואדרבא היה מרווח יותר דאמאי מוקי רב באמת בגינה (ובישנה) ואמאי לא מוקי בכותל בית (ובחדשה) דומיא דחלונות דמיירי בכותל בית. והיינו דהיה קשה לו קושית הש"ס דבסיפא תיפוק ליה משום דוושא אע"כ דמתני' בישנה אלא דרישא בגינה ובסיפא דמיירי בבית ליכא דוושא. עכ"פ איך פסיקא דרישא בחדשה עד דיקשה על הסיפא דתיפוק משום דוושא וצ"ע (אפשר. דלהתוס' משמע מהגמרא דר' אושעיא אף דלא פליג בעיקר הדין. אך משנתינו מוקי גם בכותל בית ובחדשה וראיה לזה שפרכינן תנן החלונות כו' אחר שהביא דרב ור' אושעיא. ויהיה פרכת הגמרא בשלמא לרב ניחא כמ"ש רבינו. אבל לר' אושעיא אימא סיפא. וד"ל):
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+[אות טו] <b>במשנה אילן קדם. </b>לשיטת הפוסקים שכתבתי בריש פרקין (אות ט') דלא מהני סמך מקודם צ"ל דהכא מיירי בלוקח כשינויא דהש"ס (לעיל דף י"ח ופירש"י) והיינו שהיה האילן בתוך שדהו ומכר אח"כ חצי שדהו לאחר ובא הלוקח וחפר בה בור א"צ לקוץ האילן. וכ' תוס' שם דהו"ה אם הבור קדם בכה"ג (באופן שהיה קודם המכירה) א"צ לקוץ והא דקתני אם האילן קדם היינו שקדם נטיעת האילן לערעורו של בור דאינו בא אלא ע"י מכירת בור:
+[אות טז] <b>בהרע"ב ד"ה ונותן דמים. שאינו מזיק עד זמן גדול. </b>וכ"כ רש"י. וע' תוס' (ד' י"ח ע"ב ד"ה ואי) כתבו דהטעם דאילן שעשוי לעמוד שנים רבות חששו להפ"מ לבעל האילן (אף שסמך באיסור):
+
+Mishnah 12
+
+[אות יז] <b>במשנה ארבע אמות. </b>להפוסקים שכתבתי במתני' הקודם דלרבא אסור לסמוך אף קודם שיש שם דבר הניזוק. א"כ לצטרך הכא להרחיק כ"ה אמות לרבנן דר"י. מוקמינן בסוגיא ריש פרקין דמיירי בצונמא. וסיפא דמתני' היו שרשים היינו דאי ליכא צונמא. והקשו בתוס' שם דא"כ למאי קוצץ השרשים יכריחו ליה לקוץ האילן עיי"ש. וקשה לי הא תוס' כ' בסוגיא (ד' כ"ו א' ד"ה אנא לא קייצנא) וא"ת והתנן במתני' קוצץ ונותן דמים וי"ל דמיירי באילן סרק. וא"כ בפשוטו י"ל דהך דהכא היו שרשים יוצאים מיירי באילן מאכל טעון קבא דאסור לקוץ. ואי דקושית תוס' מדא"ל רבר"ח לר"י מר אי ניחא לך זיל קוץ ואיך שייך דיאמר אי ניחא לך לעבור עבירה. וע"כ ה"ק אנא לא קייצנא דאנא ס"ל דאף במקום דמזיק לחבירו אסור לקוץ. אי ניחא לך היינו דסבירא לך דבמזיק לחבירו הדין דקוצץ זיל קוץ לזה יקשה דאיך אמר ר"י דבמזיק דקוצץ האילן איך יתורץ הך דהכא היה שרשים יוצאים הא צריך לקוץ האילן. הא י"ל דר"י יסבור כאביי דמותר לסמוך בסמך בהיתר קודם שהיה לזה בור. ורבא דסבר דאין לסמוך יסבור כרבר"ח דגם במזיק אסור לקוץ אילן מאכל וצ"ע וע' ברא"ש שם (סי' כ"ב) ולענ"ד מדבריו דבאמת לכ"ע במזיק לחבירו הדין דקוצץ. ומש"ה ניחא מתני' דקוצץ ונותן דמים אלא דרבר"ח לא מסתבר ליה דינא דר"י דמשום ציפורי מקרי מזיק ולזה אמר אנא סבירא לי דלא מקרי מזיק וא"כ אסור לי לקוץ. אי ניחא לך היינו דאת דס"ל דמקרי מזיק זיל קוץ. אבל תוספות מדהקשו ממתני' דקוצץ כו' מוכח דס"ל דלרבר"ח אף במזיק אסור לקוץ וההיא מתני' ז' מרחיקים אילן מן העיר דקתני ובחרוב ושקמה הרי דמיירי באילן מאכל ואעפ"כ קתני עלה קוצץ צ"ל דמשום נוי א"י קוצצים. וא"כ קשה כנ"ל. ובדברי הרא"ש אלו לא זכיתי להבין במ"ש א"נ לא מסתבר ליה סברא דר"י והיה לו שום טעם לחלק בין ההיא דהכא לבין ההיא דלעיל (דף כ"ג) אפיקו קורקור. מבואר דבאמת בפשוטו שוים הם וכמ"ש שם הרא"ש מקודם וכן אר"י אפיקו קורקור אלא דמוכרחים לומר דרבר"ח היה ס"ל איזה טעם לחלק ביניהם. והיכן מוכרח כן וכי קורקור הוא מתני' או ברייתא הא מרא דשמעתתא שם הוא רב יוסף והלא הוא סבר באמת ג"כ הכא דמקרי מזיק. ורבר"ח דלא מסתבר ליה סברא דר"י באמת ס"ל גם בקורקור לא הוי מזיק. אח"כ ראיתי בפלפולא חריפתא מהתוי"ט על הרא"ש. כתב על דברי הרא"ש ובין ההיא דלעיל דאפיקו ליה קורקור. דהתם אביי פריך עלה ומסיק עלה בשנויא כר"י א"כ הלכתא היא עכ"ל. משמע דרצה ליישב קושייתינו. אבל לא ידעתי מה תיקן דהא באמת ג"כ הלכה כר"י כמ"ש הרא"ש להדיא. וא"כ עדיין י"ל דרבר"ח לא היה ס"ל ההיא דקורקור:
+[אות יח] <b>תוי"ט ד"ה אחד. הו"ה נמי בשדה לבן דינו כגפנים. </b>וא"כ מה שכתב הרע"ב תחלה דשדה חבירו בין שדה לבן. היינו דגוף דינא דמתני' הוא ג"כ בשדה לבן. ומ"ש הרע"ב אח"כ והנ"מ בא"י היינו כיון דמתני' כולל ג"כ שדה אילן זהו דוקא בא"י. ומ"מ זהו רק למה דנקט הר"ב דמאילן לגפנים מהני ד"א. אבל להרמב"ם (ולפענ"ד שכן דעת רש"י) דלא מהני ד"א ע"כ מתני' לא מיירי כלל משדה לבן דבזה לא מהני ד"א:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות יט] <b>בהר"ב ד"ה חזקת הבתים. נאמן לומר שהם. </b>ובפחות מג"ש אם יש עדים שאכל ב' שנים וטען לקוח צריך להחזיר גם הפירות שאכל ואפי' ליכא אלא חד סהדא שאכל ב"ש דאילו טען לא אכלתי היה צריך לישבע נגד העד והשתא דמודה דאכל א"י לישבע והוי מחוייב שבועה ואי"ל משלם. אבל ליכא עדים כלל על האכילה אם טען שאכל ג"ש א"צ לשלם הפירות שאכל. דממנ"פ אם אתה מאמין לו שאכל ממילא הוי חזקה. ונאמן לטעון לקוח. ואם טען אכלתי ב' שנים וליכא עדים על האכילה. א"כ יש לו גבי הפירות מגו דלא אכלתי. אבל לדעת תוס' (ד' ל"ג ע"א ד"ה קריבית) צריך לשלם הפירות דכיון דצריך להחזיר הקרקע. ממילא צריך לשלם הפירות. וכ"כ בהגהת אשר"י. ומה דאמרי' דבחד סהדא דאכל ב"ש חייב משום איל"מ היינו דהוא טוען אכלתי ג"ש וע"א על ב"ש. אולם דעת הרמב"ן ונ"י דנאמן לגבי הפירות במגו. וכן נראה דעת תוס' (שם ע"ב ד"ה ואי טעין). (* ולפענ"ד לא מצאתי דעת התוס' כן יעו"ש ואפי' היכי דיש עדים על האכילה נאמן לומר לפירות ירדתי דלאו מי אמר ר"י האי מאן דנקט מגלא ותובילא ואמר איזיל איגדריה לדיקלא דפלניא דזבנא ניהלי מהימן אלמא לא חציף אינש דגזר דיקלא דלאו דילי' ה"נ לא חציף אינש למיכל פירי לאו דיליה. ופרכי' עלה דא"ה ארעא נמי (היינו בטוען דלקח הקרקע יהא נאמן לגבי פירות שאכל. תוס'). ומשני אמרי' לי' אחוי שטרך אבל לפירות ירדתי נאמן דשטרא לפירי לא עבדי אינשי. ודוקא באכל או לקטן אבל על להבא ליקח הפירות א"נ. ויעויין בחי' הרמב"ן דע"כ דוקא דאמר איזיל דאל"כ בההיא דבב"ק (ד' צ"א ע"ב) נטיעותי קצצת להימן דאתה אמרת לי משום דלא חציף אע"כ דאמר דוקא. והא דלא מהימן בההיא דבב"ק בליכא עדים שקצץ במגו דלהד"ם משום דאין דרך ליתן רשות לקצוץ עיי"ש. ותמוה לי דלפ"ז דסברת לא חציף אלים מסברת מגו דהרי אילו היה שם בב"ק שייך לא חציף היה נאמן אף דאין דרך ליתן רשות לקצוץ. ומדין מגו לא מהימן מכח סברא דמסתמא אין נותנים רשות. וא"כ איך אמרי' דבעד א' א"נ ומשום דאמרי' ליה אחוי שטרך הא היכא דיש לו מגו דלהד"ם נאמן לקוח וטענת אחוי לא מהני במקום מגו וא"כ מכ"ש דלא להני במקום דלא חציף. וצע"ג (* ואף דזה הוא נגד חזקת הקרקע אבל ביש לו מגו דלהד"ם אינו נגד החזקה אך אפשר כוונת רבינו למה בעד א' צריך לשלם הפירות ובפרט לפי דעת הרמב"ן דל"ס סברת התוס' כיון דהקרקע יוצא מתחת ידו כנ"ל. ועיין). ובעיקר מימרא דר"י הנ"ל האי מאן דנקיט מגלא הקשו תוס' בשבועות (ד' מ"ו ע"א) אהא דאמרי' התם אר"נ האי מאן דנקט נרגא בידי' ואמר איזיל ואקטליה לדיקלא דפלניא ואשתכח דקטיל ושדי ל"א דהוא קטלי' אלמא אמרי' גזים איניש ולא עביד. והא בלא"ה נאמן במגו דזבנתה לי דמהימן משום דלא חציף. ותירצו לחלק בין לקיטת פירות לקציצת אילן. ואני בעניי היה נ"ל בישוב קושייתם דאי לאו טעמא דגזים אינש לא היה נאמן התם לומר זבנת ניהלי מטעמיה דלא חציף דהא כשאמר איזיל ואקטליה דקלא דפלניא ולא אמר דזבנא לי משמע דעדיין דפלניא וכיון דאמר כן מסתמא יעשה כן א"כ לא מהימן לומר לקוח מטעם לא חציף דהא באמת אף בלא זבין לו ג"כ היה חציף לקצצו דהא החציף לומר דאקטליה אף בשעה דדיקלא של פלוני. וכיון דחציף ואמר חציף ג"כ לעשות כן. ושאני בההיא דהכא דאמר איזיל ואגדריה לדקלא דפלניא דזבנא ניהלי דאמר מיד דזבנא ניהלי (משא"כ התם בשבועות דבשעה דאמר אקטליה לדיקלא דפלניא לא היה לקוח. אפ"ה חציף ואמר א"כ אתרע חזקה זו). מש"ה צריך לטעמא דעביד אינש דגזים. ואפשר דמה"ט באמת אף בראו עדים דקטלי' נאמן לומר לקוח דלא חציף למקטל דיקלא דלאו דיליה דמה דאמר אקטליה היה רק דיבור ומחזקינן דלא עביד ולא היה מחצף למקטליה אם לא זבנא אח"כ. מ"מ י"ל דמ"מ חציפות לומר כן אתרע חזקה זו אצלו דהאמירה ג"כ שייך בו קצת לא חציף. וזה צ"ע לי לדינא אבל עכ"פ מיושב קושית תוס' דבלא ס' דגזים ולא עביד. ואמירתו כמו מעשה הרי חזינן דהחציף וא"נ אח"כ לומר דזבנא ניהלי (* וגם בב"ק הנ"ל לא הוכרחו תוס' להחילוק בין לקיטה לקציצה. כי יש לחלק באופן אחר דאין דרך ליתן רשות לקצוץ):
+[אות כ] <b>תוי"ט ד"ה הרי י"ח חדשים. ואני תמה על תמיהתם זאת. </b>ולענ"ד אין כאן התחלת קושיא דתמיהת תוס' שפיר דכיון דמדר"י נשמע היסוד דבעינן רצופים נהי דמדברי ת"ק לא נשמע כן מ"מ מה"ת לעשות פלוגתא בזה. ומה דאמר ר"י זה דבעינן רצופים היינו כיון דבא לפרש לשון חזקתן ג"ש וא"צ מיום ליום ס"ד דהפירוש דשלש שנים בעי אבל ל"צ מיום ליום היינו דא"צ רצופים לזה השמיענו דרצופים בעינן אלא דל"צ מיום ליום היינו דמהני מקוטעות. וא"כ אדרבא. משמע מה דנקט ת"ק מיום ליום היינו דצריך ג"ש שלימות ובעינן ג"כ רצופים. דבכל חזקות בעינן רצופות כדמצינו לר"י ולא מצינו חולק בזה. ופשוט:
+
+Mishnah 2
+
+[אות כא] <b>תוי"ט ד"ה ויבא. אלא עצה טובה קמ"ל כדאמרי' בגמרא. </b>ומאוד תמוה לי על תוס' (דמ"א א' ד"ה כמאן וכו') קשה לרשב"א כו' והיינו דלא כר"י הא י"ל דגם ר"י ס"ל דמחאה שלב"פ הוי מחאה אלא דעצה טובה קמ"ל. וביותר דהא מרא דשמעתא דשם הוא ר"נ ואיהו בעצמו אמר דל"ט דר"י עצה טובה קמ"ל וצע"ג (* קושית תוס' על רב ענן כפשטות הסוגיא. וכוונתם דבוודאי הדין דהמחאה יכול להיות שלא בפניו הוא מחמת דסבר כרבנן אבל לר"י אינו מוכרח עי' תוס' (דל"ט ד"ה ליתיב) דהקשו ליסייעי' מדרבנן וד"ל):
+
+Mishnah 3
+
+[אות כב] <b>הרע"ב ד"ה אין צריך. ומיהו ראיה בעי כו'. </b>והיכא שיש להיורש מגו דמינך זבנתי ואכלתי שני חזקה נאמן לומר שאביו דר בה חד יומא. וטענינן שלקוחה היה ביד אביו. זהו דעת תוס' (ד' ל' ע"א) (דהא היורש אינו אומר דזבנא מינך יעו"ש). אבל הרמב"ן כתב דלא טענינן ליה אנן אא"כ שיש עדים דאביו דר ביה חד יומא שרגלים לדבר שלקחה כיון דדר בה. אבל אם הידיעה דדר בה הוא ע"י המגו לא טענינן ליה אנן. ובזה מרווח לי סוגיא דמ"א ע"ב ההוא גברא דדר בקשתא בעלייתא וכו' וחזיתא לדעתיה אי א"ל קמי דידי זבנה מינך מהימן במגו דאי בעי אמר אנא זבינא ממך. ולכאורה מחוסר ביאור דאיך תלו זה במה דאמר מעיקרא ואמרי לי' וכי אין אדם עשוי ליקח ולמכור בלילה. והנלע"ד דהנה בתוס' לעיל הנ"ל כתבו דהא דמהני בטוען קמי דידי זבנא ממך. היינו דווקא בטוען כן מיד דלאח"כ א"נ דהוי מגו למפרע. (ועי' בש"ך סי' קמ"ו ס"ק ט"ו) דס"ל בדעת הרא"ש דנאמן משום דלא מקרי מגו למפרע כיון דאומר דמה דאמר תחלה דזבנא מינך היה כוונתו דבפני זבנא מינך עיי"ש. אך תוס' לשטתייהו מוכרחי' לומר כן מדצריך ראיה דדר ביה חד יומא הא אית ליה עתה כשאומר דדר בה חד יומא מגו לומר דקמי דידי זבנא מינך. והרא"ש כ"כ לפי גרסתו בסוגיא א"ל מפלוני זבינא דאמר לי דזבנא מינך א"כ א"י לומר עתה קמי דידי מש"ה צריך סהדי דדר ביה חד יומא. ואם אמר סתם מפלניא זבינתא דזבנא מינך י"ל באמת דאם אמר אח"כ דדר ביה חד יומא נאמן במגו דיכול לומר עתה קמי דידי זבנא מינך. אבל לגירסת תוס' מפלוני זבינתא דזבנא ממך מוכח דא"נ לומר אח"כ קמי דידי מדאיצטרכת' ליה סהדי דדר ביה חד יומא ולא מהימן בכך במגו דקמי דידי זבנא ממך. אבל להרמב"ן הנ"ל ליכא הוכחה דהא אף היכא דנאמן דדר ביה חד יומא במגו מ"מ לא טענינן עבורו כיון דלא אתחזק בפנינו דדר ביה חד יומא. והנה י"ל דודאי לפום מה דהקשה רב וכי אין אדם עשוי למכור בלילה נראה דהיה ס"ל דטעמא דבעי חד יומא משום דאין עשוי למכור בלילה והוי כמו ריעותא דניכר שאינו שלו בזה בוודאי היה הדין כשיטת התוס' דהיכי דטוען דדר חד יומא ויש לו מגו דנאמן בכך לסלק הריעותא ומהימנינן ליה דבאמת דר וליכא ריעותא. ודברי הרמב"ן הנ"ל רק למסקנא דטעמא דר"ח באמת דבעינן דר ביה חד יומא כי היכי דלתחזק בפנינו ויהיה רגליים לדבר שקנאה בזה בעינן דוקא אתחזק בפנינו בעדים אבל לא ע"י מגו וא"כ י"ל שיש חיוב דבר דמתחלה ס' דטעמא דר"ח דצריך להיות שיהיה דר ח"י משום ריעותא והא דא"ל אית לך סהדי היינו דאין לו מגו דא"נ לומר עתה קמי דידי זבנא. מש"ה הקשה לו וכי אין אדם עשוי כו' ואמר וחזית' לדעתיה דאי אמר קמי דידי זבין היינו דאי אמר עתה קמי דידי נאמן דלא הוי מגו למפרע (כסברת הרא"ש הנ"ל) וא"כ מדאיצטריך ר"ח למיתי סהדי על דדר ביה ח"י ולא הימני' במגו דטען קמי דידי זבנא ע"כ דלא מהני בירור דדר ביה ח"י ע"י מגו אלא דוקא בעדים. ומוכח דהטעם דלתחזק בפנינו. ולא משום ריעותא ונסתלק הקושיא וכי אין אדם עשוי כו' ודו"ק:
+
+Mishnah 4
+
+[אות כג] <b>במשנה משלשין ביניהם. </b>ל"ש למפרך דלימא קמאי אנן מנא ידעי' דכל דקאי בבי דינא לאסהודי אתי אהאי ארעא ואנן לחייב מחזיק פירות קאתינא. כדפריך בב"ק (דכ"ד) גבי שור ולימא כו'. דכיון דמחזיק מביאן לב"ד ובודאי לטובתו באו כדי להחזיקו בקרקע ולא כדי לחייבו בפירות. תוס':
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות כד] <b>במשנה מעקה גבוה עשרה טפחים. </b>אבל אם אינה גבוה י"ט אף אם לא כתב ללוקח רומא הרי הוא של לוקח דעדיף מאויר דפחות מי"ט הוא בכלל בית ובטל לגביה כ"כ הרשב"ם והרמב"ן. אבל הטור כתב בשם הרמ"ה דפחות מי"ט דין אויר יש לו והרי היא של מוכר אא"כ כתב לו רומא. וגבוה י"ט לא מהני רומא דחשיב הוא בפ"ע:
+
+Mishnah 2
+
+[אות כה] <b>הר"ב ד"ה אע"פ. מארעית תהומא. </b>מדלא כתב הרע"ב עד שיכתוב לו עומקא ורומא מארעית תהומא עד רום רקיע. משמע דס"ל כדעת הרא"ש והטור דמארעית תהומא וכו' לבד סגי ועדיף לישנא דמארעית תהומא וכו' מלישנא דעומקא ורומא. והה"מ כתב די"א דתרוייהו צריכי דמכח היתור לשון מוכח דהקנה לו גם הבור ודות: (ונראה שכן דעת הרשב"ם (דס"ג ב') שדחק ליישב למאי צריך עד רום רקיע. וע' בתוס' שם):
+[אות כו] <b>בתוי"ט ד"ה אע"פ. מגביה ומעמיק. </b>ואם לא כתב עומקא ורומא לא הוי קני ליה מסתמא אלא הרי הוא של מוכר לחפור בורות תחת קרקע הבית אלא שלא יזיק לבעה"ב. וכן למעלה הוא של מוכר להוצאת זיזין או לבנות באויר וכגון שלא יכביד על ביתו. כ"כ הרשב"ם. אבל הטור כתב בשם מהר"י הלוי שאין המוכר רשאי לחפור תחת הבית דשמא סבר שלא יזיק ושלא במתכון יזיק אלא לענין אם חפר בו הלוקח בורות הרי הם של מוכר:
+[אות כז] <b>שם סד"ה מכרן. בשעה אחת. הרמב"ם. </b>תמיה לי טובא על הרמב"ם שזהו נגד הסוגיא מפורשת בפרקין (דף ס"ה ע"א) דאיתא שם שניהם במכר ושניהם במתנה לכ"ע אין להם דרך זע"ז דכי היכי דלפנימי בעין יפה זבין. ה"נ לחיצון בעין יפה זבין ואין להם זע"ז כלום. ול"ש בעין יפה אלא במה שמשייר לעצמו. וכ"כ הרמב"ם בחיבורו (פכ"ה הלכה ד' מה"מ). והדבר פלא על התוי"ט שחתר אחרי דברי הרמב"ם בפי' המשניות ובכאן הביאו מבלי ערעור:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות כח] <b>תוי"ט ד"ה לא מכר. לדידהו כשהדמים הרבה. </b>אינו מוכרח ע' בתוספות בפרקין (דף ס"א ע"ב) שכתבו דאף אי אמרי' דיש אונאה לקרקעות מ"מ ל"ש בזה דמים מודיעים דפעמים אדם קונה קרקע הרבה יותר ממה דשוה. (לא זכיתי להבין. עיין היטיב בתוס' הנ"ל):
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות כט] <b>תי"ט ד"ה הלוקח. אלא מכר השובך כו'. </b>כיון דהשובך והכוורת לגבי פירותיהן טפילים הם דמסתמא אינם שוים כ"כ הו"ל כמוכר שובך וכוורת לפירותיהם אבל פירות שדה שהם טפילי' לגבי שדה לא הו"ל כמוכר דקל לפירות עד שיפרש כן. כ"מ:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות ל] <b>במשנה ולא מדד. </b>אף דבמודד לתוך כליו של לוקח (דכליו מקנים ליה מ"מ) לא קנה כל זמן שלא נתמלאה המדה אלא א"כ שיש שנתות במדה כמ"ש התוי"ט (מ"ח ד"ה אם עד וכו'). הכא מיירי שמוכר לו כל מה שבכלי ונותן קצבה לדמים לכל מדה כך וכך מש"ה קנה דבזה הוא רק גילוי מלתא בעלמא. אבל אם אינו מוכר לו כל מה שבכלי רק סאה מהפירות שבתוכו ל"ק אא"כ מדד. כ"כ הרשב"ם והמאור. אבל הרי"ף והרמב"ן כתבו דאף בכה"ג קנה כיון דמשך כל מה שמכר לו אף דמעורב בתוך פירותיו של מוכר מ"מ קנה אלא היכא דמוכר לו סאה ומדד לו חצי סאה בכליו של לוקח כיון דלא עשה קנין כלל בחצי הסאה השנייה לא נגמר הקנין דסאה זבין ליה ולא חצי סאה:
+[אות לא] <b>הרע"ב ד"ה משך. מרשות הרבים. </b>והיינו לפי מה דפי' הרע"ב בסמוך מדד ולא משך דמיירי ברה"ר שאין כליו ש"א קונים לו ברה"ר. וא"כ יקשה איך משך קנה הא משיכה לא מהני ברה"ר מש"ה צריכים לפרש משך מרה"ר לסמטא. וכן מה דקתני שוכר את מקומו הוצרך לפרש אם הוא ברשות בעלים דברה"ר ממאן אוגיר. ואולם כ"ז אמרי' הכי בסוגייא רק לפי דס"ד לומר דקרקע סמטא קונה ללוקח מש"ה צ"ל דהא דמדד ולא משך ל"ק היינו ברה"ר אבל למה דקיי"ל דקרקע סמטא ל"ק אלא דכליו של לוקח קונה בסמטא א"כ מתני' כפשטא דמיירי הכל בסמטא ולא מיירי כלל מכליו ש"ל אלא מדד על קרקעית סמטא דלא קנה ומשך קנה. וגם שוכר מקומו ניחא דבסמטא אוגר מבני ההוא מבוי דפתוח לההיא סמטא:
+[אות לב] <b>תוי"ט ד"ה ואם. כל מה שעליה. </b>ע' (פ"ו מ"ג דדמאי) בתוי"ט ד"ה שע"מ וכו':
+
+Mishnah 8
+
+[אות לג] <b>במשנה נשברה לסרסור. </b>בשיטה מקובצת בשם הראב"ד (כתב) לפ' נשברה היינו חבית של הסרסור אע"פ שהיא מושאלת למוכר וללוקח אין חייבים באונסים. דהוי שאילה בבעלים שהסרסור נשכר להם למוד:
+[אות לד] <b>תוי"ט ד"ה אם עד. רשאי להשאיל כנ"ל. </b>לא הבנתי דהא הרא"ש כתב לדעת הרי"ף כיון דכליו של לוקח ברשות מוכר ל"ק שהטעם דבתר רשות אזלי' שמבטל הכלי ממילא כליו של מוכר ברשות לוקח קני. א"כ הקנין מחמת הרשות של לוקח דמבטל להכלי והוי כמו קרקע דלוקח. א"כ אין כאן שאלה ללוקח:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות לה] <b>במשנה אינן נמדדין עמה. </b>ולוקח אלו הגאיות והסלעים בכלל הבית בלא דמים. הרמב"ם והה"מ כתב עלה זה לא נתבאר בגמרא אבל הוא דעת המחבר וכו'. אבל הר"א ז"ל כתב שהן של מוכר וכופין את הלוקח ליתן דמיהן מפני שהם כאבודי' אצל המוכר. וכפיית הלוקח דברי תימה הן שאינו דומה במה שאמרו לפנינו (במתני' הסמוכה) מחזיר לו דמים. לפי ששם דבר הראוי הוא מה שקונה אבל כאן איך נכריחהו לקנות בקעים וסלעים כ"כ הרשב"א. עכ"ל:
+[אות לו] <b>הרע"ב ד"ה עפר כו'. כולו סלעים הגיעו. </b>וכ"כ הרשב"ם. אבל תוס' כתבו נראה דנקט עפר לרבותא דאפ"ה פחות מי"ט נמדדים עמה ולא כמו שפי' הקונטרס דאי לא א"ל עפר אלא בית כור סתם אפילו כולו סלעים הגיעו עכ"ל:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות לז] <b>במשנה והאחין מן האב. </b>בתוס' (דק"ח ע"ב) הקשו אחין דכתב רחמנא למ"ל כיון דנחלה ממשמשת עד ראובן ירש האב בקבר להנחיל לבניו הנותרים עיי"ש. לפענ"ד למה דקי"ל כריב"ב (בפרקין משנה ה') דאמר על מי שראוי לירש פלוני יירש דבריו קיימין א"כ ה"נ באמר על א' מאחיו שהוא יירש באם היה ירושת אחיו מכח משמוש א"כ הוא אינו המוריש רק אביו בקבר ולאו כל כמיניה להוריש לזה וכן בהיפוך אם אביו קודם מותו כתב בני יירשני. (ואח"כ מת אחד מן אחיו) אם הירושה מכח משמוש נוטל זה את הכל (ואך בזה אינו ברור אם יכול להוריש לבנו במקום בנים בדבר שלב"ל וכתבתי מזה בתשובה בעזה"י) לזה הורה לנו התורה דאח יורש אחיו מדין ירושת אחיו ולא מדין משמושים ונ"ל דקושית תוס' דעכ"פ לרבנן דריב"ב יקשה דלמ"ל קרא. ומ"מ י"ל דנ"מ דאם היה אביהן בע"ח דאם זה בא לירש מכח משמוש אם בע"ח גובה בראוי צריך לשלם חובו עי' בבעה"ת שכתב דדוקא מכח אבוה דאבא אמרי'. אבל ביורש אחי אביו. צריך לשלם חוב של אביו. ואם דקושית תוס' למ"ד שעבודא לד"א דיורש א"צ לשלם מה"ת הא י"ל דהך תנא ס"ל כריב"ב ונ"מ כנ"ל. ואולי ס"ל לתוס' דירושת אח הכתוב בתורה באמת הוא מדין משמוש. ע' ב"י וד"מ ח"מ (סי' רמ"ח). והנה מה דלא תירצו תוספות דצריך באחים שהורתן ולידתן בקדושה דאין לאב לירש. היינו דבכה"ג אינו יורש אחיו דאחיו מן האם אפילו במקום דליכא משפחת אב אינו יורש זה את זה כדמוכח מדברי תוס' (כתובות די"א ע"א ד"ה גר קטן) וכמ"ש הפ"י שם: (א"ו כנ"ל דירושת אח משום משמוש):
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות לח] <b>במשנה עד שימות האב. </b>ולכי מיית האב קנה הלוקח אפי' במת הבן קודם מיתת האב. (גמ' כר"ל. וכן הלכה):
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות לט] <b>במשנה הזכרים דוחין אותו אצל נקבות. </b>והיינו הא דלא אמרי' דעל חלק הספק שמא הוא זכר דיחלוקו ויטלו פלגא. משום דאמרי' אין ספק מוציא מידי ודאי דהזכרים בודאי יורשים והוא ספק יורש. וכמו דאמרי' ביבמות (דל"ח א') גבי סבא ויבם (צ"ל ספק ויבם. כי בסבא ויבם באמת חולקין). לפ"ז לכאורה בטומטום ובנות יהיה הדין דבנכסים מרובים אין הבנות נוטלות יותר מכדי פרנסתן דהטומטום הוא ודאי יורש והבנות ספק דשמא הוא זכר ואין ספק מוציא מידי ודאי. אמנם בטור ובהגהת ש"ע (סי' ר"פ) דהטומטום נוטל שלשה חלקים והבנות רביעית. וצלע"ג (צ"ל והבת רביעית. ונראה דקושית רבינו הוא לדעת הרשב"ם בפרקין (ד' קנ"ח). אבל דין הטור הוא מהרא"ש בסוגיא שסובר כדעת התוס' בשם. וע' ברא"ש יבמות (דל"ח) שזה דומה לספק ובני יבם כנ"ל):
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות מא] <b>תי"ט ד"ה שכיב מרע. וה"ה אם חילק. </b>מאוד תמוה לי דהא באמן של בני רוכל היינו מדין מצוה מחמת מיתה. ומתני' דהכא דלא מיירי בהכי דא"כ גם בשייר קרקע כ"ש אם עמד חוזר. ובלא עמד גם בלא שייר קנה. אלא דמתני' מיירי באינו מצוה מחמת מיתה ובשייר הוי כמתנת בריא. וא"כ פשיטא דצריך קנין. ומה דכתב התוי"ט וה"נ דייק לישנא דככתובים ב"י (ר"ס ר"ן) אינו שייכות להכא. דהב"י כתב רק היכא דדנין מדין מתנת שכ"מ הן בכולה הן במקצתה במצוה מחמת מיתה אפילו כתיבה לא בעי דהכי דייק לישנא דכתובים אבל הכא במתני' לא מיירי מזה ובשייר קרקע כ"ש מדין מתנת בריא אתינן עלה דגם בעמד אינו חוזר ובעי' קנין:
+[אות מ] <b>הר"ב סד"ה שייר. ואפילו בלא קנין. </b>משמע דבקנין ג"כ קנה במת ומסקינן בסוגיא דהיינו במיפה כחו דבלא"ה בקנין אפי' מת ל"ק דקנין מגרע ואמרי' שמא לא גמר לקנותו אלא בשטר ואין שטר לאח"מ. ובתוס' כתובות (דנ"ה ב' ד"ה מתנת) כתבו וכי פריך מדשמואל אדשמואל הו"מ למפרך ממתני' דהתם (היינו משנתינו דהכא) דלא מגרע כח המתנה מכח הקניין אלא דניחא ליה למפרך מדשמואל אדשמואל עיי"ש ולא זכיתי להבין דבריהם הקדושים דהיכן נשמע ממשנתינו דאין הקנין מגרע כחו דמתנה הא י"ל דמתני' הכי קאמר שייר קרקע כ"ש קנה (אפי') בעמד לא שייר לא קנה היינו לא קנה כלל אפי' מת דהקנין מגרע כחו דמתנה. וד' יאיר עיני (כ"מ ותיבת אפילו לפענ"ד ט"ס. ע' תוס' בסוגיא (דקנ"ב ד"ה מתנת) שלמדו דקנה במתני' בין עמד בין מת ומזה יקשה לשמואל וד"ל):
+[אות מב] <b>במשנה בש"א יחלוקו. </b>והא דל"א דיורשים הוי ודאי ובע"ח ספק. מסקינן ביבמות (דל"ח) דב"ש ס"ל דשטר העומד לגבות כגבוי דמי והבע"ח לפי טענתו הוא מוחזק ע' בתוי"ט סוטה (פ"ד מ"ב). ובסוגיא דיבמות שם רצה אביי להוכיח ממתני' זו דב"ש ס"ל דאתי ספק ומוציא מידי ודאי ולא היה ס"ל דהטעם דשטר העומד לגבות כגבוי דמי. ופרכינן עלה דאמאי לא הוכיח כן ממתני' דסוטה הנ"ל וכתבו תוס' דאדרבא לאביי יקשה מתני' דסוטה דאמאי גובה כל כתובתה. ותירצו כיון דהיא טוענת ברי והוא שמא. ומ"מ פרכינן דלוכח אביי מהא דאי לאו דספק מוציא מידי ודאי לא אלימא טענת ברי להוציא מידי ודאי עי"ש וקשה לי דמאי פרכינן דלוכח אביי מהא הא חזינן בכתובות (פ"ק די"ג) היה ס"ד דאביי דטעמא דר"ג במשארסתני נאנסתי דברי ושמא ברי עדיף אף דהוי ברי גרוע ושמא טוב. ונהי דאפשר דאביי הדר וקבלה דטעמא דר"ג משום מגו או חזקה בגופה מ"מ כיון דחזינן לאביי דיש באפשרות לומר דברי ושמא ברי עדיף אפי' ברי גרוע ושמא טוב. א"כ פשיטא דלא הו"מ לאוכחי ממתני' זו דנימא באמת דטעמא דב"ש דס"ל ברי ושמא ברי עדיף. ומכ"ש דהכא הוי כמו א"י אם פרעתיך כיון דהחוב היה ודאי. וכבר כתבתי בזה בתשובתי על תוס' סוטה (דכ"ה ע"ב) עי"ש וצ"ע:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות מג] <b>תוי"ט ד"ה נכסים. כ"כ התוס'. </b>וז"ל אבל ליכא לשנויי כגון שייחד לה קרקע דא"כ כי מקשה מכמה ברייתות בפ' כל הנשבעים. ופריך נמי מברייתא דמוקי כב"ש לישני ליה שייחד קרקע. ומאוד תמוה לי דהא ודאי מאינך פרכות בשבועות דמשנינן דנשבעה ומתה ליכא קושיא דהא שפיר משני אלא דקושייתם על הפירכא מהברייתות יפה כח הבן דמוקי לה כב"ש וכדדייקי ופריך נמי מברייתא דמוקי כב"ש (ולשונם מכמה ברייתות אינו מדוקדק דאינך פרכו' ממתני' הן ולא מברייתות) וכן כתבו ביבמות דל"ח א' וז"ל והא דלא משני הכי בשבועות אלא דוחק להעמידה כב"ש עיי"ש ולזה תמוה לי דהא הך ברייתא א"א לשנויי הכי דמיירי בייחד קרקע דהא קתני והאם אינו גובה אלא בשבועה וצלע"ג. תו כתבו תוס' על עיקר הקושיא דאין אדם מוריש שבועה לבניו דאין טעון שבועה אלא משום חששא דהתפיסה צררי אבל נפל עליו הבית שהוא בפתע פתאום ליכא למיחש להתפסת צררי ואין נראה לר"י כי למה אין לחוש שתפסה מחיים כדאמרי' באלמנה דתפסה לכתובה מחיים דמפקינן מינה ולמה אין לחוש לתפיסה מחיים עכ"ל ולא זכיתי להבין דמה יצטרך להקדמתם דתפיסה מחיים במטלטלים לכתובתה לא מהני. הא גם אם מהני עכ"פ עתה כשבא' לגבות כתובתה ניחוש שמא תפסה ונפרעה ואין מגיע לה עוד. וד' יאיר עיני. (* אפשר לומר דכוונת התוס' בזה לראיה שאפשר לחוש לתפיסה מחיים עיי"ש). 
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות מד] <b>תוי"ט ד"ה שטרי אירוסין. מפרש באלו מגלחין. </b>התם אינו מפרש כן על מתני' דהכא אלא על מתני' דהתם דקתני ואלו כותבים. קדושי נשים היינו שטרי פסיקתא. וג"ז דרך דיחוי דלא לפשוט מזה דמארסין במועד אבל לפי האמת דקי"ל מארסין במועד מפרשינן למתני' דהתם דקדושי נשים היינו שטר קידושין וכ"כ הרע"ב שם (פ"ג מ"ג דמ"ק). ובמתני' דהכא מבואר בסוגיא (שם) דלמ"ד שטר קידושין אין כותבין אלא מדעתה דדרשי' ויצאה והיתה מה יציאה מדעת המקנה ה"נ הויה מדעת המקנה מפרשי' מתני' כפשטא דשטרי אירוסין היינו שטר קידושין ממש אלא לאידך מ"ד דלא בעינן מדעתה מוכרחים לפרש שטרי פסיקתא:
+[אות מה] <b>שם סד"ה לזה לעצמו. ונ"י פוסק כרשב"ג. </b>והב"ח הקשה דהנ"י סותר לדבריו שבפ"ק (מ"ה) פסק שם הנ"י דלא כרשב"ג משום דהך הלכה דרשב"ג במשנתינו לאו כללא הוא. והעתיקו התוי"ט שם:
+
+Mishnah 5
+
+[אות מו] <b>במשנה תן לו שטרו. </b>היינו שיהא המעות שנתן לו בתורת פרעון יהיה למפרע מתנה וממילא השטר קיים דאל"כ במה חוזר ומשעבד עצמו הא הוי שטר שנמחל שעבודו דאינו חוזר ומשעבד. הר"ן והרא"ש בנדרים (והא דלא הוי רבית ע' בדברי רבינו בב"מ (פ"ה אות מ"ה) מה שהביא בשם הריטב"א ועיי"ש):
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות מז] <b>הרע"ב ד"ה הערב. לא יפרע הכתובה. </b>משמע דאחר הגירושין כשתבא לגבות כתובה לא תפרע עד שידירנה. וכן כתב הטור והש"ע (סימן ק"ב ס"ז) הערב לאשה וגירשה בעלה וכו' לא תפרע מן הערב וכו'. וכן ברמב"ם (פי"ז מהלכות אישות הלכה ט') המגרש את אשתו ידירנה הנאה ובהל' יו"ד וכן המקדיש נכסים וגירש אשתו ידירנה ואח"כ תפרע. משמע דאף אחר שגירשה הדין כן. ואולם מדברי תשובת רמ"א (סי' ל"ג) נראה דס"ל בפשיטות דדוקא לכתחילה מוטל על הב"ד שמגרשה בפניהם לעשות כן אבל גירשה ולא הדירה וודאי גובית כתובתה עיי"ש וצ"ע. ומה דדייק כן הרמ"א שם מהא דאמרי' בסוגיא גבי בר עצרי אטו כל דמגרש בב"ד מגרש. כבר נזהר מזה הטור א"ע דהעצה היה שיגרש אותה ויעשה כן שלא בב"ד. ואולי יפרע הערב בלא שידירנה הנאה. ומ"מ בעיקר דמלתא קשה לי דאיך שייך שלא תפרע עד שידירנה הבעל. ובאיזה כח נכריח הבעל לידור הנאה. ואם הוא לא ירצה לעשות כן נפסיד אותה שלא לפרוע לה. ואמאי לא הטילו חז"ל על האשה דבר זה כשבאה לתבוע כתובתה מהערב תידור הנאה מבעל זה (אנ"א אפשר לומר דמחמת קושיא זו הוכיח הרמ"א דין הנ"ל):
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Bava Kamma/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Bava Kamma/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..920df56b6068d5a9c23b3b713a94a07711bde1de
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Bava Kamma/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt	
@@ -0,0 +1,346 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Bava Kamma
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה בבא קמא
+Vilna, 1908-1909
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה בבא קמא
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>הרע"ב ד"ה השור. ושלח זה הרגל. </b>בסוגיין הא לא"ה במאי מוקמת לה אי קרן כתיב אי שן כתיב אצטריך וכו' וק' לי דאמאי פרכי' אי קרן כתיב. הא באמת חזינן (בפ"ב מ"ה) דמסכתין דר"ט מחייב קרן ברשות הניזק נזק שלם מק"ו ורבנן פליגי דאמרינן דיו וכיון דליכא ק"ו ממילא אין לחייב קרן יותר מח"נ דכתיב ביה וזהו לפי האמת דושלח היינו רגל. אבל אי לא"ה שפיר י"ל דושלח היינו קרן ובא הכתוב לומר דאם הוא בשדה אחר היינו ברשות הניזק לשלם נ"ש. וההיא דוחצו את כספו היינו ברה"ר. וצ"ע. ואפשר לומר דא"כ אייתר וחצו את כספו ולא כסף אחר כדאמרי' (לקמן דכ"ו) דלא נילף שו"ר בק"ו מקרן דלא לשלם רק ח"נ ברה"י ואם קרן ברשות הניזק חייב נ"ש ליכא ק"ו: משנה 
+[אות ב] <b>שם סד"ה והמבעה. כשנתחככה בהן להנאתה. </b>אבל הטילה גללים על הפירות אע"ג דלהנאתה היא מ"מ הוי רק צרורות דשן היזיקא דגופא היא והני צרורות נינהו. פירש"י בפ"ב (דף י"ח ע"ב):
+[אות ג] <b>תוי"ט סד"ה כהרי הבור. אצטריך משום הכי. </b>תמוהים דבריו דהא לר"י דמחייב כלים בבור ליכא למימר דאצטריך מש"ה. גם נפלאתי על כבודו הגדול הא בסוגיין פריך לה הש"ס ולר"י דמחייב טמון באש לאתויי מאי ומשני לאתויי לחכה נירו וסכסכה אבניו עיי"ש. ועל קושיא הא' י"ל דכוונת תוי"ט דכמו דכתבו תוס' דאצטריך לחייב כלים ה"נ י"ל לר"י דאיצטריך לחייב אדם ששרף עבד הקנוי לישראל דאילו יליף מבור היה פטור כה"ג. אבל מ"מ עדיין יקשה לפי איבעיא דרבא (דמ"ג ע"ב) דאשו פטור מאדם יקשה אליבא דר"י אשו למ"ל. ואולי י"ל דהאיבעיא רק בשרף האש בן חורין אבל בשרף עבד הקנוי לישראל חייב ובבור פטור. ואולם יקשה על זה הא רבא דייק שם מדלא קתני חומר באש מבבור לענין אדם ע"כ דאשו פטור מאדם. ומהך ראיה מוכח דגם בשרף עבד הקנוי לישראל דפטור מדלא קתני כה"ג דחמור אש מבור. ועיין:
+[אות ד] <b>שם ד"ה תשלומי נזק. ואי פחתה נבלה. </b>דהניזק היה ראוי לו למכרן מיד. אבל בניזק השור ע"י נגיחה ולא מת וכחשה אחר הנזק מחמת המכה משלם כשעת העמדה בדין דיש לו להניזק להמתין מלמכרה עד שתתרפא. תוס':
+
+Mishnah 2
+
+[אות ה] <b>בהרע"ב ד"ה נכסים שאין בהם מעילה. שור רעהו. </b>אף דמקרן ליכא למילף דמה לקרן שאינה מועדת מתחילתה מ"מ ילפינן מקרן ובור ואדם. דבבור כתיב והמת יהיה לו פרט לפסולי המוקדשים. ובאדם כתיב איש כי יאכל פרט למזיק. ואף דאיכא למפרך דמה להנך שאין הנאה להיזיקן משא"כ בשן. מ"מ יותר ראוי לחייב אדם המזיק בידים ממה דיתחייב ע"י שורו. והא דאצטריך רעהו גבי קרן ולא ילפינן קרן מאדם היינו דאי לאו דאשכחן דפטור מזיק בהקדש לא הוי דרשי' מכי יאכל רק למעט במזיק מן חומש. מיהו למ"ד דאיכא כופר ברגל (והכי קי"ל) לא אתיא מכל הני דמה להנך דליכא כופר בפעם ראשון ולר"ט דאית ליה כופר שלם ניחא עכ"ל תוס' (דף ו' ע"ב). וק"ל הא מ"מ איכא למפרך מה להנך דליכא כופר ומשלם מעליה בפעם הראשון. דלר"ט תם בחצר הניזק משלם מגופו דאמרי' דיו לבא מן הדין וצ"ע (כמו דאמרי' בסוגיא די"ח ע"ב):
+[אות ו] <b>תוי"ט ד"ה נכסים שאין בהם מעילה. כגון קדשים קלים. </b>אבל קרקע אע"ג דלית ביה מעילה כיון דהוה נכסי גבוה אין בו דין נזקין. תוס':
+[אות ז] <b>הרע"ב ד"ה ורשות הניזק. אבל אם היתה מיוחדת. </b>ואם היה מיוחד לשניהם לשוורים ולחד לפירות דעת הרי"ף והרמב"ם דחייב על שן ורגל דקרינן ביה ובער בשדה אחר. ודעת ר"ת דפטור כיון דיש לו רשות להכניס שורו לא מקרי שדה אחר:
+
+Mishnah 3
+
+[אות ח] <b>בהרע"ב ד"ה שום כסף. שדרסה עליו ברשות הניזק. </b>דאילו ברשות הרבים ובכוונתו להזיק פטור דכל המשנה ובא אחר ושינה פטור. וכ"כ תוס' בסוגיין. אמנם דברי הרע"ב לענ"ד תמוהים דהרי קי"ל כשמואל ור"י דס"ל בפ"ב (ד' כ') דבכסות וכלים גם ברה"ר חייב דעבידי אינשי דמנחי גלימא ומתפחי. ותוס' שכתבו כן היינו כדי ליישב דלא תיקשי לרב מהכא אבל לדינא הו"ל להרע"ב לפרש כפשוטו דהכל ברה"ר. וע' ביש"ש:
+[אות ט] <b>בא"ד ברה"ר דהוי כו'. </b>והרא"ש כ' עוד דאיירי בחצר מיוחד לזה ולזה לשוורים ומיוחד רק לזה למטלטלים דלגבי חיובא דשור לא מצי אמר תורך ברשותי מאי בעי דהוא מיוחדת לשניהם לשוורים. ולגבי רגל כיון דאינו מיוחד למטלטלים רק לניזק חצר הניזק הוא. (וזה לפי דעת הרי"ף והרמב"ם אשר הביא רבינו לעיל א"ז):
+[אות י] <b>שם ד"ה ושוה כסף. ולא ממטלטלין שהם עצמם כסף. </b>בסוגיא בתחלה ר"ל דשוה כסף דבר השוה כל כסף דהיינו קרקעות שאין להם אונאה. או דבר הנקנה בכסף דהיינו קרקעות אלא דפרכי' עלה עבדים ושטרות ג"כ אין להם אונאה ונקנין בכסף. ומסקי' שוה כסף היינו מה ששוה ולא כסף ממש. דמטלטלים ועבדים ושטרות הם כסף דאי לא מזדבני הכא מזדבני במתא אחריתא. וק' לי הא בסוגיא (די"ב) פליגי אמוראי בזה אם גובים מעבדים דיתמי דרבא ועולא ור"א וכו' ס"ל דגובים מעבדים איך מפרשו מתני' דאם כפי המסקנא דשוה כסף ולא כסף ממש א"כ גם עבדים מתמעטי. ואם כפי ס"ד דש"כ היינו אונאה או נקנה בכסף. יקשה משטרות דג"כ בכלל זה. ולפי מ"ש תוס' דגבי נקנה בכסף ל"ג בפירכת הש"ס שטרות. דשטרות אינה נקנה בכסף וגרסי' רק עבדים נמי נקנה בכסף. א"כ י"ל דהנך אמוראי ס"ל כהך אוקימתא דשוה כסף היינו נקנה בכסף ועבדים בכלל. אבל לאידך גירסא קשה כנ"ל וצ"ע:
+[אות יא] <b>תוי"ט ד"ה ועל פי עדים. שנגח לשל ישראל. </b>היינו אף דבדיניהם דנין ע"פ עדות עכו"ם מ"מ כשבאין לפנינו לדון אין דנין אלא בעדות כשרים ואע"ג דאמרי' בסוגיא דבב"ק (ד' קי"ג) ישראל ועכו"ם שבאו לפנינו לדין אם יכול לזכות לישראל בדינינו כו' ואם לאו אומרים כך דינכם היינו בהפקעת הלואה אבל לא להוציא מהעכו"ם דהוי גזל עכו"ם דאסור. יש"ש:
+
+Mishnah 4
+
+[אות יב] <b>תוי"ט ד"ה ושור המזיק. ותנן הבהמה אינה כו'. </b>אף דמזה י"ל דמיירי במיוחדת לניזק לפירות או (לדעת ר"ת) לשניהם לפירות אבל לא לשוורים לא לזה ולא לזה ולגבי השור הניזק לא הוי חצר הניזק. מ"מ הך בבא גופא דקתני השן מועדת לאכול הראוי לה דמיירי בחצר הניזק ואעפ"כ קתני הראוי לה דהדיוק דאינו ראוי לה דהוי קרן פטור מנ"ש א"כ מוכח דרישא רבנן היא:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות יג] <b>במשנה דרסה על הכלי ושברתו. </b>ואף בשעה שדרסתו לא שברתו ונתגלגל למקום אחר ונשבר מ"מ הוי רגל וחייב נ"ש דבתר מעיקרא אזלי' והואיל וסופו לישבר כשינוח כשברתו בגופו דמי (גמרא):
+[אות יד] <b>תוי"ט ד"ה משלם. אפילו ברה"ר כיון כו'. </b>ואם התיזה צרורות ע"י ביעוט מיבעי בש"ס אם משלם ח"נ או רביע נזק ולא אפשטה:
+
+Mishnah 2
+
+[אות טו] <b>במשנה מתוך הרחבה משלם מה שנהנית. </b>והא דלא אמרי' כיון דהניח פירותיו שלא ברשות יהא הדין דכל הקודם בהן זכה כההיא דלקמן (פ"ג מ"ג). דלקמן דוקא בהניח שם כדי להשביחן כמ"ש התוי"ט שם. תוס' בפרקין (ד' כ"א ע"א ד"ה דרב סבר כו'). ומ"מ תמוה לי לס"ד דהש"ס דלרב קניס אפילו בלא נתן להשביחן ובסיפא דמתני' דלקמן דההופך את הגלל אמרינן ג"כ כל הקודם זכה. א"כ יקשה מתני' דהכא דאכלה מתוך הרחבה משלמת מה שנהנית הא הוי הפקר וצ"ע:
+
+Mishnah 3
+
+[אות טז] <b>תוי"ט ד"ה ועל הגדיש. ועל מקום חררה נ"ש. </b>הנה בפשוטות מיירי באנח אנוחי כי אורחיה אבל באמת א"א לומר כן דהא קיי"ל דצרורות משתלם מן העלייה (כרב פפא) והא בברייתא תנא עלה דמתני' דהכא דמשלם ח"נ מגופו ע' בסוגיין (ד' ח"י א'). אע"כ דמיירי בשינוי והא דמשלם נ"ש היינו דמתני' אתי' כר"ט דקרן ברשות ניזק משלם נ"ש ומגופו. ואם דהיא גופא קשה אמאי נדחוק לומר דאתיא כר"ט ולא מפרשי' באמת כפשוטו דגם על מקום הגחלת משלם רק ח"נ. היינו דלצד איבעי' (ד' י"ט א') דיש שינוי בצרורות אמאי משלם על שאר הגדיש ח"נ לא הו"ל לשלם רק רביע נזק כיון דיש שינוי בצרורות. ולומר דבאמת משלם על השאר רביע הנזק ומה דקתני על הגדיש ח"נ היינו על מקום הגחלת כמו דמפרשי לר"ל. זה אינו דלר"ל דעל השאר פטור לגמרי שייך לומר דתני רק חילוקי דתשלומים דעל החררה נ"ש ועל הגדיש ח"נ ומן השאר לא מיירי כיון דפטור לגמרי. אבל לר"י דיש תשלומים על השאר אם איתא דמשלם רק ח"נ הו"ל למיתני ג' החילוקים דעל החררה נ"ש ועל מקום גחלת דגדיש ח"נ ועל השאר רביע נזק. אע"כ דאתי כר"ט וא"כ ממילא משלם על מקום החררה נ"ש. וגם אם נפרש דגם לר"י מיירי באדיי' אדויי ועל כל הגדיש משלם ח"נ כמ"ש התוי"ט ממשמעות דברי הרע"ב יקשה ג"כ אמאי משלם רק מגופו ומוכח ג"כ לומר דמיירי בשינוי והא דלא משלם רק רביע נזק לפי צד איבעי' אם יש שינוי לצרורות נ"ל דאתיא כר"ט. (ובצרורות אינו משלם אלא ח"נ). וא"כ הו"ל להרע"ב ולהתוי"ט לבאר זה דמתני' מיירי בדרך שינוי ודלית הלכתא כהך מתני' כיון דאתיא רק כר"ט. ואולי י"ל כיון דממתני' עצמה בלי הברייתא הנ"ל יש לפרש כפשוטו דמיירי בלא שינוי מש"ה סתמו הדברים:
+[אות יז] <b>בא"ד ועל כולה גדיש ח"נ. </b>אף דשאר הגדיש הוי כח כחו מ"מ ככחו דמי:
+
+Mishnah 4
+
+[אות יח] <b>במשנה ממשמשין בו ואינו נוגח. </b>בפשוטו משמע דאינו נוגח להתינוקות. וכ"כ הר"ם בפי' המשניות אינו מנגחתם. ובתשו' מגן שאול בלשונותיו על רמב"ם כ' בשם דברי נב"א דדקדק כן מלשון תוס' מדכתבו עלה דתינוקות ממשמשים אע"ג דאדם אית ליה מזלא כו' אלא דהקשה עלה דבסוגיא (ד' כ"ד ע"ב) דאמרי' עלה הא נגח חייב משמע דאינו נוגח היינו דאינו נוגח לבהמות ע"י משמוש זה. וצ"ע:
+[אות יט] <b>תוי"ט ד"ה כל שיהו. של ג' ימים פשיטא. </b>ומלשון הרע"ב שכתב ובהא הלכה כר"מ כו' עד שיהו תינוקות משחקים בו מבואר דס"ל דחזרה דג"י לא מהני לר"מ:
+
+Mishnah 5
+
+[אות כ] <b>תוי"ט ד"ה ברשות הניזק. אלא ח"נ. </b>אף ע"ג דעכ"פ מעליי' משלם כדכתיב מיטב שדהו ואם כן נימא מה לקרן שכן משלם מגופו. מ"מ י"ל צרורות יוכיח תוס'. ולפי"מ דס"ד דשן ורגל ברשות ניזק משלמים רק ח"נ לולי ילפותא דישלם תשלומים מעלייא. הא דגמירי מסיני דצרורות משלם ח"נ היינו דגם באייעד משלם רק ח"נ. מהר"ם לובלין. ולענ"ד י"ל ג"כ דהלכה היא רק דצרורות מחצה משלם. ונ"מ בצרורות דקרן דמשלם רק רביע:
+[אות כא] <b>במשנה ומה במקום. </b>לפי"מ דצדדו תוס' בפ"ק (ד' ו' ע"ב) דדוקא בקרן פטור בהקדשות אבל שן ורגל חייב בהקדשות עיי"ש. א"כ איכא למפרך מה לשן ורגל דחייב בהקדש. וצ"ע (*כוונת רבינו לפי קושית תוס'. דלהמסקנא כתבו דלר"ט ניחא):
+[אות כב] <b>הר"ב ד"ה דיו לבא מה"ד. ולא אהני ולא מידי. </b>ומ"מ כיון דמהני הק"ו לחייב נ"ש אמרינן דיו ולא משתלם אלא מגופו. ריש פרקין די"ח ע"ב:
+
+Mishnah 6
+
+[אות כג] <b>הרע"ב ד"ה סימא. אלא מזיד. </b>כך מפרש להדיא בסוגיא. ותמוה לי על מ"ש רש"י יבמות (דף נ"ד ע"א ד"ה חייב בד' דברים). בנזק צער רפוי שבת כדאמרי' בהחובל דפצע תחת פצע לרבות שוגג כמזיד. הא באמת בשוגג אינו חייב רק בנזק אבל לא בד' דברים. וההיא דיבמות דנפל מן הגג ונתקע. ע"כ דמיירי ברוח מצויה דהוי מזיד. וצע"ג:
+[אות כד] <b>תוי"ט ד"ה סימא. בשת נמי לא מחייב אלא במתכוין. </b>היינו דאפי' במזיד וכגון שנפל מן הגג ברוח מצויה על חבירו דחייב בד' דברים אבל לא על בשת עד דמתכוין ליפול על האדם אף שאינו מכוין לביישו כיון דמכוין לעשות זה ובמעשה זה יש בושת חייב עלה וכ"כ בתוי"ט (פ"ג מ"י):
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות כה] <b>תוי"ט ד"ה בעל החבית. קמ"ל דאין הולכים בממון אחר הרוב. </b>ואף לרב דסבר הולכים בממון אחר הרוב הכא מודה כיון דהמוחזק טוען ברי שאני מהמיעו'. (כ"כ תוס' וק' לי א"כ מאי פרכי' בסוגיא דב"ב (דצ"ב) דאלמנה נשאתיך הא התם המוחזק טוען ברי דאלמנה נשאתיך דגם היתומים מקרי טוען ברי. דכל מה דאיהו מצי למטען אנן טענינן כדמוכח (רפ"ב דכתובות) וכמ"ש הרא"ש שם. ובזה י"ל דכוונת תוס' דדוקא במוחזק ברי ואידך שמא מודה רב דאין הולכים בתר רוב אבל בברי וברי הולכים אחר רוב מ"מ עדיין ק' דמנ"ל למפרך דלמא רב ס"ל דדוקא במוחזק שמא והמוציא ברי. ובפרטות למ"ש תוספות בכורות (די"ט ע"א) להדיא דטעמא דרב גבי נגחן משום דהמוציא טוען ברי. אבל בשמא ושמא אין מוציאים ברוב. א"כ מכ"ש בברי וברי דאין מוציאין כדחזינן לסומכוס דבשמא ושמא יחלוקו. ובברי וברי ס"ל לחד מ"ד דלא אמר סומכוס יחלוקו. הרי דמוחזק ברי אף היכא דגם אידך טוען ברי אלים חזקתו יותר מבשמא ושמא. וא"כ יקשה כנ"ל דמאי פרכינן מאלמנה נשאתיך. וביותר דמאי פרכי' משור שנגח וא"י אם עד שלא נגחה. והא התם דמיירי בשמא ושמא או ברי וברי דרב מודה דאין הולכים אחר הרוב להוציא. וצע"ג:
+[אות כו] <b>תוי"ט ד"ה והוחלק. וסובר הרע"ב דלר"י מתני' לא אתי לאשמעי'. </b>מדברי התוי"ט נראה דפליגי אביי ור"י דלר"י מתני' לא מיירי בשעת נפילה ולאביי מיירי ג"כ בשעת נפילה. אבל המעיין בסוגיא ובתוס' (ד"ה פליגי) דלר"י באמת פלוגתייהו גם בשעת נפילה היינו בלא אפקר אלא דלא היה שהות לסלקה ופליגי אי נתקל פושע הוא (דבהיה לו שהות לסלק ולא הפקיר לכ"ע חייב דממונו הוא) ומה"ט פליגי ג"כ בלאחר נפילה דהיינו ביש שהות לסלק אלא דהפקיר דלר"מ דנתקל פושע הוי מפקיר נזקים לאחר נפילת פשיעה וחייב. ולר"י דנתקל ל"פ הוי מפקר נזקים לאחר נפילת אונס ופטור. וא"כ הוי רק חד פלוגתא בנתקל אם פושע הוא או לא (ולזה סתם הרע"ב דפלוגתי' אם נתקל פושע הוא). אבל לאביי פליגי בב' יסודות בשעת נפילה ולא היה שהות לסלק ולא הפקיר ופליגי בנתקל פושע. ועוד פליגי ר"מ ור"י בלאחר נפילה דהיינו בהי' לו שהות והפקיר. דר"מ ס"ל דחייב בנתקל דהוא פושע. ור"י ס"ל דאף בפשיעה ממש בשיברה בידים מ"מ כיון דהפקיר אינו חייב דבור ברה"ר פטור. ומתני' מיירי בתרווייהו מדקתני מים וחרסית. ובשעת נפילה מה דאר"י אם נתכוין היינו לשברה. ובלאחר נפילה דהיינו בהפקיר אם במתכוין היינו מתכוין לזכות בחרסי' דבלא"ה אף נתכוון לשברה פטור. והנה תמיה לי במה דדייק אביי דמדקתני תרתי מוכח דפליגי בתרתי הא עדיין י"ל דפליגי רק בנתקל פושע. ומה דקתני תרתי היינו הוחלקה במים משמע דתקלת מימיו הוא אחר שנפלו המים לארץ. ולקה בחרסיה איכא לאוקמא באדם המזיק דבדרך הלוכו נפלו החרסים על אדם מכחו כמבואר בתוס' בשמעתין ד"ה והתניא נשברה כדו. וכיון דבאמת לר"י פוטר נתקל אף באדם המזיק אינו חייב כדאיתא בס"פ האומנין (ד' פ"ב) במעביר חבית דש"ח פטור וש"ש חייב ואמרי' עלה דהא כדאיתא והא כדאיתא הרי דש"ח מדינא פטור אף במעביר ובכחו הזיק החבית. ואף דאדם מועד לעולם מוכח דנתקל הוי כמו אנוס קרוב לגניבה ובזה גם אדם מועד אינו חייב. אלא בקרוב לפשיעה כמו אבידה כמבואר בתוס' בסוגיא (דכ"ז ע"ב ד"ה ושמואל) וא"כ באמת לר"י אף בלקה בחרסית שנפל השברים בהלוכו על אדם פטור. ור"מ ס"ל דאפי' פושע הוי מדמחייב על תקלת מימיו. וא"כ צריכי תרוייהו דלקה בחרסית קתני' לאשמעי' משום דר"י דנתקל הוי קרוב לאונס (דמדהוחלק ה"א דסבר ר"י דנתקל קרוב לפשיעה. אף שהוא אונס). והוחלק במים אצטריך משום דר"מ לאשמעי' דס"ל דאפי' פושע הוי ועיין היטב וצע"ג:
+
+Mishnah 2
+
+[אות כז] <b>במשנה והוזקו בהן אחרים חייב בנזקן. </b>תוס' (ד"ל ע"ב ד"ה דבר) הוכיחו דל"ג הכא כל הקודם זכה דהא מסקי' דהיכא דליכא שבח לא קנסו גופן. וק"ל הא בלא"ה גם לס"ד דרב קנס בכ"מ. ג"כ סובר דל"ג לה דאל"כ יקשה מזה לזעירי דפליג על רב דל"ק על גופן. וצ"ע:
+[אות כח] <b>הרע"ב ד"ה השופך. אע"ג דברשות. </b>דאל"ה מאי קמ"ל מתני' הא כבר תנן כן במשנה שמקודם בהוחלקה. גמ':
+[אות כט] <b>שם ד"ה המצניע. שאין דרך ב"א. </b>אבל בלא"ה היה חייב דבור שחייבה עליה תורה בין בחופר ברה"ר. בין בחופר ברשותו סמוך לרה"ר או שהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו. ואם חפר בור ברשותו ואח"כ הפקיר רשותו ובורו. דעת רש"י בפרקין (דכ"ח ע"ב) דחייב ג"כ כמו בחופר ברה"ר ודעת תוס' שם דפטור כיון דבהיתר חפר וגם הפקיר דלאו בעל הבור הוא פטור. והכי קי"ל בש"ע (סי' ת"י) וכן העתיקו בתוי"ט לקמן (ריש מ"ו דפ"ה):
+[אות ל] <b>תוי"ט ד"ה חייב בנזקו. פי' דעצמו. </b>לא ידעתי אמאי לא כ"כ התוי"ט במשנה הקודם לזה בהוחלק א' במים דמיירי דוקא בהוזק האדם ולא כליו ובסוגיא איתא כן גם אמתני' הנ"ל:
+
+Mishnah 3
+
+[אות לא] <b>הרע"ב ד"ה כל המקלקלים. ואפי' עושים ברשות. </b>ומה דקתני וכל הקודם זכה לאו בהכי מיירי דבעביד ברשות מה"ת לקנסוה. אלא דהוא בבא בפ"ע וקאי אלעלמא דעביד שלא ברשות (תוספות):
+
+Mishnah 4
+
+[אות לב] <b>תוי"ט ד"ה הראשון חייב. כדאיתא בגמ'. </b>הכי ס"ל לר"י. וכן פסק הרי"ף אבל רנב"י ס"ל דגם בשלא היה יכול לעמוד חייב משום דהיה לו להזהיר. והרא"ש כתב דראוי לפסוק כן דגמ' פריך לר"י (היינו ממתני' דבסמוך דעמד בעל הקורה חייב. מאי לאו דעמד לכתף ומשום דהיה לו להזהיר) ושנינן בשינוי' דחיקא. דהא דמשני דמיירי בעומד לפוש ומה דלא נקט בסיפא דלכתף פטור. דאשמעי' דבלפוש אם אמר עמוד פטור. הא זהו אין בו חידוש כ"כ. ויותר הו"ל לאשמעינן דעמד לכתף עיי"ש. ותמוה לי הא הרא"ש שם מסיק דמכח דהיה לו לעמוד או היה לו להזהיר לא מחייב מדין אדם מזיק אלא דהוי רק בור. א"כ איך אפשר דמיירי מתני' בעמד לכתף ומשום שהיה לו להזהיר. אמאי חייב על החבית הא בור פטור על כלים. ואפשר לומר דבאמת מיירי רק לפוש אלא דלר"י דס"ל דל"א כלל דהיה לו להזהיר א"כ היה לו למיתני בסיפא חידוש יותר דאם עמד לכתף פטור. אבל לרנב"י נהי דלכתף פטור. מטעם דבור פטור על כלים מ"מ ליכא קושיא דליתני בסיפא דלכתף פטור דהא לר"י דמחייב כלים בבור הוא חייב ולא רצה מתני' למיתני בפלוגתא. ומדוקדק דהרא"ש (סי' י') דנקט דמתני' בעומד לפוש והיינו כנ"ל. ומיושב היטב דברי הטור (דבסי' תי"ג) בב' קדרים כתב דהיה לו להזהיר והיינו כרנב"י. ובסי' שע"ט גבי חבית וקורה כתב דדוקא עומד לפוש ולפי הנ"ל ניחא דבעומד לכתף נהי דהיה לו להזהיר מ"מ פטור על החבית דהוא רק מדין בור. אך מ"מ קשה לישנא דהטור (בסי' שע"ט) דלכתף פטור דמשום דטרוד לא היה לו להזהיר היינו כר"י וצע"ג. עי' בסמ"ע (רס"י תי"ג) דמחלק בין טרדא לטרדא:
+
+Mishnah 5
+
+[אות לג] <b>תוי"ט ד"ה זה בא. ופגע זה בזה. </b>ודוקא בכה"ג דגם בעל החבית מסייע בשבירתו דבדרך הלוכו הטיח חביתו בקורת חבירו. אבל בעמד בעל החבית חייב בעל הקורה כיון דעשה כל ההיזק לבדו. תוס'. והכי פסקינן בש"ע:
+[אות לד] <b>שם ד"ה ואם עמד. דאורחא הוא פטור. </b>והא דתני ואם אמר לבעל החבית וכו' ולא תני ואם לכתף פטור דקמ"ל דאף על גב דעמד לפוש כי קאמר ליה עמוד פטור. גמ':
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות לו] <b>תוי"ט ד"ה ח"נ. מה שיוכל לגבות מגופו. נ"י. </b>לענ"ד דברי הנ"י אלו רק לשיטתו שכתב אח"כ גבי תם במועד דמה שהזיק התם למועד חשבינן רק חציו וזהו רק מנכין ממה שהזיק המועד אותו. וכדדייק הרא"ש מדברי תוס'. מש"ה היה נראה דמה שא"י לגבות מגופו לא נחשב לו לנכות מהיזקי שהזיק אידך לו. וכן פסקי' בש"ע (סי' ת"ג). אבל למה דהביא התוי"ט מיד בסמוך דברי הרא"ש דדייק מלשון רש"י דכל הנזק שהזיק התם למועד חשבינן לנכות ממה שהזיק המועד להתם. והטעם משום שהתחילו יחד אין כאן חבלה אלא במותר. ממילא ה"נ דאף מה שא"י לגבות מגופו מנכין לו דאין כאן חבלה אלא במותר דתחלה מוקמי נזק נגד נזק והמותר הוא דנקרא חבלה (וגם בשני תמים הדין כן) וא"כ לא הו"ל להתוי"ט להעתיק בתחילה דברי נ"י בסתמא ואח"כ דברי הרא"ש הנ"ל:
+[אות לה] <b>במשנה ר"ע אומר כו' במותר נזק שלם. </b>ומ"מ דוקא מגופו לא מן עלייה. גמרא:
+
+Mishnah 9
+
+[אות לז] <b>תוי"ט ד"ה נוטל. קמ"ל דהוחלט השור כרע"ק. </b>והיינו דלא כר' ישמעאל דס"ל יושם השור. ובתוס' ד"ה א"ב וכו' ועוד דרע"ק אית ליה בהשולח דיוצא בשן ועין דצריך גט שחרור וכו'. תמוה לי על דבריהם הקדושים דנראה דבאו להקשות כיון דרע"ק ס"ל דיוצא בשן ועין מוכח דלא זכי עד העמדה בדין ואמאי אמרי' הכא לרע"ק דזכה למפרע. וזה תמוה דמאי קושיא דזהו גופא הטעם דהתם כיון דעדיין צריך גט שחרור מש"ה לא מצי זכי למפרע. אבל הכא דלא מחוסר דבר זכי למפרע וצע"ג. ואחרי העיון נלע"ד שלא נתכוונו בזה להקשות עוד קושיא אלא דבאו לחזק קושייתם הראשונה דבמרובה משמע דאי לא כתיב תחת עינו דמשמע ולא תחת עינו ושינו דיוצא בעינו ושינו. ומוכח דלא זכי עד שעת העמדה בדין. דלכאורה זהו אינו קושיא כ"כ די"ל דאחר דגלי קרא התם ולא תחת עינו ושינו ילפי' דבקנס זוכה למפרע. מש"ה אמרי' הכא דהקדישו ניזק קדוש לרע"ק דילפי' מהתם. ולזה באו לאלם קושייתם ועוד דרע"ק אית ליה וכו' היינו דליכא לפרש הכא דילפי' מהתם דהא הכא קאי לרע"ק ורע"ק הא לא דריש כלל ולא תחת עינו ושינו. כיון דס' דצריך ג"ש. וע"כ דהכא מסברא אמרינן כן דזוכה למפרע וישאר הקושיא דהא חזינן למאן דדריש ולא תחת עינו ושינו דצריך קרא להכי הרי דס"ל מסברא ל"א דזכי למפרע. ואיך אמרי' הכא לרע"ק דמסברא זוכה למפרע. מנ"ל דרע"ק ס"ל הכי מסברא ופליג בזה עם התנא דהתם במרובה. ואף דלשון ועוד משמע קצת דהיא קושיא אחריתא מ"מ נ"ל דכוונתם לזה והוא נכון מאוד בעזה"י. ותירצו דבאמת לאו מסברא אמרי' הכא כן אלא דגלי קרא דמשמע לרע"ק דמכרו אניזק ומזיק קאי. ולפ"ז לענ"ד מיושב קושייתם בתחלת דבריהם דגם לר"י להני הקדישו דניזק למ"ד למפרע הוא גובה. דלר"י דדריש ומכרו על הב"ד א"כ ליכא גילוי בקרא וקיימי' על הסברא דבקנס אין זוכים למפרע כלל דהוא סובר ג"כ בפ' השולח (ד' ל"ב ב') דצריך ג"ש כרע"ק. מש"ה לא שייך למפרע גובה דלא נתחייב עד העמדה בדין:
+[אות לח] <b>הרע"ב ד"ה וכן הלכה. מנכה לו חצי שבח. </b>ולפ"ז בנגח לשור שוה מאתים והנבילה יפה ק' ואח"כ נתייקרה הנבילה ושוה בשעת העמדה בדין ק"ך משלם לו רק מ' דהא נתחייב לו מתחלה רק חמשים ומנכה לו חצי שבח דהוא עשרה. אולם ברמב"ם וש"ע כתבו דבכה"ג במועד משלם לו צ' דגם במועד פלגי לשבח נבילה ובתם כה"ג משלם לו מ"ה. וביאר ביש"ש משום דתמיד התם משלם הפלגא ממועד ודיינינן רק דחצי השבח שנוטל המזיק מוסיפים על דמי הנבילה וכאלו הנבילה היה שוה מאה ועשר והמותר נקרא היזק כאילו הזיקו צ' ומשלם דתם מ"ה:
+
+Mishnah 10
+
+[אות לט] <b>תוי"ט ד"ה פטור. אף ע"ג שאינו מתכוין חייב. </b>בסוגיא (ספ"ב) ילפינן דממשמע שנאמר ושלחה ידה אני יודע שהחזיקה מה ת"ל והחזיקה לומר לך כיון שנתכוין להזיק אע"ג שלא נתכוין לבייש. וקשה לי למאי צריך קרא לזה הא מבואר בסוגיי' (דמ"ב ע"א) דדרשי' אנשים דכתב גבי בושת למעט שוורים ואם איתא דבעי דוקא נתכוין לבייש למאי צריך למעט שוורים הא בשוורים ל"ש נתכוין לבייש. וצ"ע. ואף שי"ל שבספ"ב ילפי' מהחזיקה שצריך נתכוין להזיק. אבל קושית רבינו על הלשון אע"ג שלא נתכוין לבייש:
+
+Mishnah 11
+
+[אות מ] <b>תוי"ט ד"ה היו שנים. ומודה בקנס פטור. </b>והמהרש"א (רפ"ה) דלקמן כתב דכיון דהיה רודף בפנינו ואיכא אומדנא דהזיק א' אי מודה באמת דהזיק הוי אנן סהדי דהזיק ולא מקרי מודה בקנס עיין שם. וקשה לי דא"כ הא דאמרי' במסכתין (מ"א ע"ב) עפ"י בעלים מודה בקנס הוא. וכן (בדף מ"ג ע"ב) גבי עבד שאינו משלם קנס עפ"י עצמו הא משכחת בראינו שרדף והוא מודה. <b>ובעיקר </b>קושית מהרש"א לענ"ד לק"מ דמיד שנולד ספק בלא טענותיהם והדין דיחלוקו הוי כעדים שהממון לשניהם ואף אם מודה מחוייב ליתן החצי דעל אותו החצי שנתחייב בלא טענותיהם לא מקרי מודה בקנס כנלע"ד נכון בעזה"י. ואף בשמא ושמא די"ל דהיה ביד המזיק לכפור והיה שמא וברי דבכה"ג לא אמר סומכוס (עי' תוס' ספ"ג דמסכתין ד"ה מדסיפא) מ"מ זהו לא מקרי מודה מחמת שלא כפר דכל דשתיקתו מחייבתו. אף שהיה בידו לכפור לא מקרי מודה. ובפרט כשטוען באמת שמא אין שם הודאה עלה. ודברי תוס' דרפ"ה היינו דל"ש שבועה דשבועה הוי רק כדי שיודה ובקנס דאם יודה יפטר ל"ש לחייב שבועה. וברור (* וברישא דמתני' אפי' יודה יפטר לחכמים דמודה בקנס פטור. ומ"מ צריך להטעם דהממע"ה דאל"כ אם יודה יחייב כמו לסומכוס כנלע"ד בכוונת רבינו):
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות מא] <b>במשנה מועד לאדם ואינו מועד לבהמה. </b>ואם הוא מועד לאדם ולבהמה וחזר מבהמה הוי חזרה לגבי בהמות אף דלא הדר ביה מאדם כך אמרי' בסוגיא לרב זביד דס"ל ואינו מועד תנן היינו דסתמא הוי מועד מזה לזה. ופרכינן מדקתני מועד לאדם ולא הוי לבהמה דע"כ בעי לדיוקא דסתמא הוי מועד לבהמה. והא פשיטא השתא מבהמה לבהמה סתמא הוי מועד מאדם לבהמה צריכה למימר. ומשנינן דאחזרה קאי דאם הוי מועד לאדם ולבהמה וחזר מבהמה דהוי חזרה לבהמה. ואף דאנן קי"ל כר"פ דאינו מועד וא"כ מתני' כפשטא דאשמעינן דסתמא לא הוי מועד מאדם לבהמה מ"מ לענין סברא הנ"ל לא מצינו דפליג ר"פ אר"ז וכיון דלא מצינו חולק בזה על ר"ז קיימא הדין כן. ואולם בתוס' ריש מסכתין (ד' ב' ע"ב ד"ה ומילתא וכו') והר"ר מנחם פי' דה"ק וכו' דחזרה דבהמה לאו חזרה וכו'. ותמוה לי דהא בסוגיא מבואר דהוי חזרה כדלעיל. ובהכרח דכוונתם דר"פ לא ס"ל כן. אבל קשה דמה"ת נעשה פלוגתא חדשה. ואדרבא כיון דלר"ז סתמא משוינן מאדם מועד לבהמה. ואפ"ה מהני חזרה דבהמה ואף דנשאר מועד לאדם. מכ"ש לר"פ דמסתמא לא היינו משוים ליה לבהמה מועד ממה דהוא מועד לאדם. אלא דאייעד להדיא גם לבהמה וכיון דחזר מבהמה י"ל יותר דאסתלק העדאתו דלבהמה. ואי דלר"פ מוכח כן דפליג על ר"ז דכיון דשני קרא דבאדם כתיב כי יגח ובבהמה כתיב כי יגוף. הא באמת ניחא תירוצם א' דלר"פ נ"מ בנגח שור חמור גמל דלא הוי מועד. אלא דהר"ר מנחם דחיקא לומר כן בפי' הלשון דמועד לאדם הוי מועד לבהמה ומועד לבהמה לא הוי מועד לאדם לא משמע דמיירי בנגח ג' מינים ומשמע ג"כ דקאי לר"פ דהלכתא כוותיה. אבל עכ"ז תמוה דהיא גופא תקשי על סתמא דגמרא דמנ"ל לעשות פלוגתא חדשה בין ר"ז לר"פ בחזר מבהמה הו"ל למנקט באמת הנ"מ בנגח ג' מינין. וצ"ע (ואא"ל דגם לר"ז לא הוי חזרה אלא אם הועד לבהמה מכח סתם דמועד לאדם. מלבד שהוא נגד סברת רבינו הנ"ל. אין הלשון בגמרא משמע כן. ואין כן דעת תוס' בסוגיא שהקשו לר"ז מדף ב'):
+[אות מב] <b>תוי"ט ד"ה אמרו לפני ר"י. ותמהני דבפ"ב כ' בשם הרא"ש. </b>וביותר תמוה במ"ש הנ"י בחזרה דג' שבתות וכגון תינוקות ממשמשין באותן שבתות. הא הנ"י כתב לעיל הובא בתוי"ט דתינוקות ממשמשים בפעם א' סגי וחזרה דג"י ג"כ מהני. וא"כ אמאי מצריכים הכא ב' לטיבותא חזרה דג' שבתות ע"י משמוש תינוקות וצ"ע. וע' בתשובת מגן שאול לדברי' על לשונות הרמב"ם:
+
+Mishnah 3
+
+[אות מג] <b>תוי"ט ד"ה פטור. ובגמרא ממנ"פ אי רעהו דוקא. </b>ומ"מ קשה מאי נקט הפירכא בדרך צידוד אי רעהו דוקא הא רעהו ודאי דוקא כדקתני ברישא שור רעהו ולא הקדש. וכיון דממעטי' הקדש דלאו רעהו הוא ממילא דעכו"ם אימעט. ואפשר דרוצה יותר להקשות מיניה וביה מהבבא עצמו בלאו הרישא. ואך מה דאמרי' אי רעהו לאו דוקא. וכן אמרי' בריש סוגיא גבי הקדש (אליבא דר"ש בן מנסיא) ואי רעהו לאו דוקא כו' דמשמע דהיה ניחא הך מלתא (דהדיוט) וכן דעכו"ם נגח של ישראל דחייב אלא דפרכי' (הקדש להדיוט) וישראל לעכו"ם ג"כ לחייב. והא גם הך מלתא עצמו נהי דרעהו לאו דווקא. וא"כ מיירי הקרא גם (בהדיוט) דנגח ובעכו"ם נגח מ"מ אמאי נשתנה דינו דתם משלם נ"ש כיון דהקרא מיירי גם מהנך לחייב רק ח"נ וצ"ע:
+[אות מד] <b>תוי"ט ד"ה ומעידין להם. לג' דברים שכתב הר"ב. </b>לפי"מ דכתב הרע"ב שם דהודה או תוך זמנו גובים. וא"כ הטעם דאין גובים משום חשש צררי וזהו ל"ש הכא בהזיק לאחר מיתת אביהם. (וכ"כ תוס' בסוגיא ד"ה ור"י). ורש"י נקט דפירכת הש"ס לטעמא דר"פ דהטעם דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו. ותוס' כ' דמה דאמרי' אין נזקקים לנכסי יתומים קטנים יכלול נמי הדין דאין נזקקים לקבל עדות בפני יתומים קטנים דהוי שלא בפני בע"ד. אבל הרע"ב (ברפ"ו דערכין) לא דיבר מזה כלום. ולא הו"ל להתוי"ט לתלות קושיא זו בדברי הרע"ב דערכין:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות מה] <b>תוי"ט ד"ה רבי יהודה אומר. אפי' נגח ולבסוף הפקיר. </b>ע' בהרא"ש פ"ק (סי' ט"ז) דרבנן לא פליגי רק לענין מיתת השור אבל לענין תשלומים ס"ל כר"י דנגח ואח"כ הפקיר פטור. וק' לי ממה דאמרי' במסכתין (דל"ג ב') דבתם אם מכרו מכור אלא לרדיא והדר אתי ניזק ומפקא מלוקח. והא כיון דמכרו פקע החיוב כלל דבעינן הנגיחה והעמדה בדין בא'. וצ"ל דאף דרש"י (לעיל ד' י"ג ב') ד"ה למעוטי נגח ואח"כ הקדיש כתב דהכי משמע שיהיה מיוחד לאדם אחד משעת נגיחה עד שעת העמדה. וכן מבואר להדיא ברש"י (ד' מ"ד ע"ב. ד"ה אם עד שלא נגמר דינו) עיי"ש. מ"מ י"ל דהרא"ש לא ס"ל כן אלא דממעטי' רק הקדיש והפקר דאין לו בעלים כלל אבל לא דצריך דוקא בעלים אחד. ולרש"י צ"ל דרבנן פליגי על ר"י אפי' לענין נזיקין. וא"כ סוגיא (דדף ל"ג) הנ"ל אתי כרבנן (וע' בטור וש"ע סי' ת"י ובסמ"ע שם) ועדיין קשה הא דאמרי' שם הקדישו מוקדש משום דר' אבוה הא בהקדישו פקע החוב כיון דליכא בעלים בשעת העמדה בדין. גם קשה מסוגיא דבב"ק (ד"צ ע"ב) דפרכי' וכי קדמו ודנוהו ד"נ מאי הוי ליהדר ולדייני' ממונות להרא"ש הנ"ל דלענין נזיקין אפי' רבנן מודה דבעינן שיהיה לו בעלים משעת נגיחה עד שעת העמדה. וכיון דקדמו ודנו לד"נ ממילא משעה שנגמר דינו דא"ב נעשה הפקר. וכדאמרי' בכריתות (דכ"ד ע"א) דכל הקודם וזכה הוא שלו עיי"ש וממילא א"א למיהדר ולדייניה לממון דהא בשעת העמדה בדין אין לו בעלים והוי כנגח ואח"כ הפקיר דפטור לכ"ע. וצ"ע (*עיין בתשובת רבינו סימן קצ"ו וקע"ו):
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות מו] <b>במשנה ורביע נזק לולד. </b>אף דרוב פרות יולדות ולד קיימא וראוי לומר דודאי מחמת נגיחה ילדה מ"מ אין הולכים בממון אחר הרוב עי' לעיל (רפ"ג בתוי"ט ד"ה בעל החבית). ולרב דסבר (ברפ"ו דב"ב) דאזלינן בממון בתר הרוב מתרצים התם דה"ט דמשנתינו דהכא דהוי ספק דאיכא למימר מקמה אתא ומביעתותה הפילה ואיכא למימר מאחריה אתא ונגח. ועי' תוס' בכורות (ד"כ ע"א ד"ה ור"י סבר) שכתבו וז"ל ואפילו לרב דס' דהולכים בממון אחר הרוב בההיא דנמצא נגחן היינו משום דאמר קים לי בנפשאי שאני מהרוב עיי"ש. ותמוה לי דא"כ מאי פרכינן לרב ממשנתינו דהא הכא ליכא ברי לסייע להרוב וצ"ע. וכבר כתב' מזה לעיל רפ"ג (אות כ"ה):
+[אות מז] <b>תוי"ט ד"ה ורביע נזק. מוקמי' ליה. </b>לא ירדתי לסוף דעתו הגדולה דבפשוטו כוונת תוס' דאם איתא דמתני' אתיא כרע"ק מיד שנגחה הפרה כשהיתה מעוברת נעשה הניזק שותף בפרה ובעוברה ואם כן כשנאבדה הפרה אח"כ ההפסד של הפרה ג"כ על הניזק כמו כחשה. ופשוט. (וקושית תוספות דלרע"ק לא יצדק לקבל רביע נזקו מהולד וד"ל):
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות מח] <b>תוי"ט ד"ה משלם את הכופר. ומאי פריך הא משכחת לה. </b>לק"מ די"ל כמ"ש תוס' (דף מ"ד ע"א ד"ה ה"נ) דמה דפרכינן א"ה בר קטלא הוא היינו מדקתני מחייב בכופר ולא קתני חייב מיתה משמע דפטור ממיתה. אח"כ ראיתי בב"ד דכתב כך מסברא ובש"ל כתב דא"א לאומרו דא"כ איך אמרינן א"ה בר קטלא הא גם כדס"ל תחלה דמיירי בתם יקשה כן דלחייב מיתה. ולשניהן במחכ"ת אשתמיט דברי תוס' הנ"ל. וגם קושייתו לק"מ דאי מיירי בתם י"ל דמיירי דנפל שלא בכוונה וליכא מיתה אבל למה דמשני במועד ומיירי ע"כ בכוונה דאילו נפילה אחרונה הי' שלא בכוונה נעשה תם כמ"ש תוס' ודו"ק. שוב ראיתי שדברי הש"ל נכונים דתוספות שפיר כ"כ דלשיטתייהו דלא הוי מועד באחרונה דשלא בכוונה ע"י הראשונות דבכוונה א"כ שפיר יש לפרש לישנא דאי הכי. דבשלמא אי מיירי בתם י"ל דנפל לבור שלא בכוונה אבל השתא דאמרת דבתם ליכא כופר אלא דמיירי במועד ע"כ דגם בנפילה האחרונה היה בכוונה שפיר פרכינן דלתחייב מיתה. אבל להרע"ב דס"ל כרש"י דע"י נגיחה הראשונה דבכוונה הוי מועד גם על האחרונה דשלא בכוונה. א"כ כיון דמעיקרא בתם ניחא דמיירי שלא בכוונה גם עתה דמוקי במועד נוקמי דעתה בנפילה האחרונה לא היה בכוונה. ואולם באמת אעפ"כ לק"מ דמעיקרא דפרכינן והא תם הוא. ליכא קושיא והא בר קטלא הוא דאילו תם משלם כופר ממילא ע"כ שלא בכוונה דבכוונה יאמר הביאהו לב"ד וישלם לך והיה מוכרח באמת דמיירי שלא בכוונה ושהדין דאע"ג דאין השור בסקילה משלם כופר כדס"ל לר"א (לעיל דמ"א ע"ב) וא"כ לא היה קושיא כלל. ולזה פריך רק והא תם הוא דבאמת הדין דתם אינו משלם כופר. אבל לבתר דמשני רב במועד וע"כ דגם נפילה האחרונה היה בכוונה דהא רב ס"ל לעיל דמ"ד דפטור גם מכופר כיון דאין השור בסקילה. ולזה פריך והא בר קטלא הוא ומשני דחזי ירק והוי שן דלא בעינן שור בסקילה ודו"ק (* ולפ"ז ניחא דכתב הרע"ב במועד ליפול על בני אדם בבורות. דלפירוש רש"י צ"ל במועד ליפול לבורות). ובאמת ק' לי על הרע"ב דלמאי שכתב הרע"ב מיד דמרבינן מאם כופר דאפילו אין השור בסקילה משלם כופר למאי צריך כלל לאוקמי דחזא ירק הא אף אם נפל שלא בכוונה כלל לחייב כופר וצ"ע (ובגמרא מוקמינן זה אליבא דרב דלא דריש אם כופר):
+[אות מט] <b>תוי"ט סד"ה רבי אומר. נזקין ע"כ. </b>אולם בתוספות שם סיימו ולפי האמת לרבי אם הכניס שורו ברשות הזיק חייב הוזק פטור כדאמרינן לקמן גבי כנוס שורך ואשמרנו עכ"ל. ונ"ל ברור דכוונתם דבמכניס שורו ונגחו לשורו של בעה"ב לחוד הוא דמחייב לרבי חצי נזק דאף דהכניס ברשותו מ"מ הוי כחצר השותפים משא"כ בקדירות ופירות כיון דברשות הכניסם ומאיליה הוזק בהמתו של בעה"ב והוא לא קיבל נטירותא על של בעה"ב מש"ה לר' פטור וכמ"ש תוס' להדיא בקושייתם. אולם ראיתי במהרש"א שכתב וז"ל לפי האמת היינו לאוקימתא דרבא דכולה מתניתין כרבנן אתיא אית לן למימר לרבי כולה נטירותא על בעל הקדירות ופירות ומכניס שורו עכ"ל. ולא ירדתי לסוף דעתו הרחבה והעמוקה דלענ"ד פשוט דכוונת תוספות כמ"ש. שוב ראיתי בהרא"ש שכתב אבל לרבי אפי' ברשות אם הוזקה בעל הקדירות חייב דעול ונטר קאמר שלא תוזק ושלא תזיק עכ"ל והיינו כדברי מהרש"א. אך מ"מ בדברי תוס' י"ל כמ"ש וראייתם מההיא דכנוס שורך ואשמרנו לא מוכח רק בשור אבל לא בפירות וקדירות. ולהרא"ש צ"ל דמ"ש דעול ונטר קאמר ושלא תזיק היינו שיהיה דינך כאילו נכנסת שלא ברשות (ומש"ה) [צ"ל ואפ"ה] בקרן חייב רק בח"נ כדין מזיק דעלמא:
+
+Mishnah 4
+
+[אות נ] <b>במשנה פטור מדמי ולדות. </b>דכתיב ובעל השור נקי רש"י. וכן נראה מלשון התוי"ט. ותמוה לי דהך דרשא ס"ל לריה"ג ומסקינן אליבי' בסוגיא דמ"ב מועד חייב בדמי וולדות. וא"כ נצטרך לומר דמתני' דהכא בתם ומה דוחקיה לכך. והא י"ל דמתני' רע"ק דדריש אנשים ולא שוורים וגם מועד פטור. וצ"ע:
+[אות נא] <b>שם נותן ליורשיו. </b>אף אם מת הבעל ואח"כ חבל נותן ליורשים תוס'. וכן דעת הראב"ד אבל הרמב"ם ס"ל דדמי הולדות בכה"ג לאשה:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות נב] <b>תוי"ט ד"ה בור של שני. ולא הפקירו בורן גמרא. </b>וכן בבור ט' ועקרו יחד חוליא והשלימו עשרה. אבל בעשו שליח לחפור בור לא משכחת לה דקיי"ל דא"ש לדבר עבירה. גמרא:
+[אות נג] <b>שם ד"ה בן. דעבד ואמה אצטריך למתני. </b>בלא"ה י"ל דהו"א דחשובים כחמור בעלמא ולא נמעט להו משור וחמור. כההיא דקיי"ל דשור פטור מדמי ולדות. ומ"מ אם נגח שפחה מעוברת [משלם דמי ולדות] דכחמרתא מעברתא דמי' כדאיתא במסכתין (דמ"ט ע"א) ובתוס' שם נדחקו באמת לחלק בין התם לעבד או אמה דהכא עיי"ש:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות נד] <b>במשנה ירדה כדרכה כו'. </b>אורחא דמלתא נקט וה"ה נפלה היכא דיכולה לירד דהוי תחלתו בפשיעה וסופו באונס דחייב כמ"ש התוי"ט לעיל (פ"ב מ"ג) תוס' בפרקין (דף נ"ז ע"ב בסופו):
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות נה] <b>הרע"ב ד"ה היה גדי כפות. דחייב מיתה על העבד. </b>דאשו הוי חציו וכהורג בידים. והא דברישא דמתני' טמון פטור ולא מחייב מדין אדם המזיק מיירי בנפלה דליקה לאותו חצר ונפלה גדר שלא מחמת הדליקה והלכה והדליקה דכלו לו חציו ומתחייב רק משום ממונו. גמרא (דכ"ג ע"א). ומ"ש התוי"ט ד"ה היה גדי בשם תוס' דנקט הך בבא במתני' דהכא לאשמועי' דלא נימא דגדי כפות לאו אורחא ויהיה בכלל טמון. אף דמתני' דהכא בעינן דהוי חציו וגם טמון חייב. מ"מ אשמעינן דחייב היכא דכלו חציו אחר שריפת העבד. ואף דשריפת העבד משום חציו. ושריפת הגדי משום ממונו מ"מ אמרי' ביה קלב"מ כיון דהכל ע"י מעשה אחד בא. תוס' שם:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות נו] <b>הרע"ב ד"ה אין הגונב. ולא מבית הגנב. </b>היינו כיון דהגנב מחזיק בדבר בתורת גניבה לא הוי הדבר ברשות בעלים. ומה"ט א"י להקדישו ולא קרינן ביה כי יקדיש איש את ביתו מש"ה לא מקרי מבית איש אבל בגונב מבית שומר חייב כדקתני במתני' דר"פ המפקיד דכיון דמחזיקו בדרך שמירה לבעלים ולהחזירה להם הוי הדבר ברשות בעלים להקדישו ולמכרו ומקרי בית האיש:
+
+Mishnah 2
+
+[אות נז] <b>במשנה ואח"כ הקדיש. </b>ממילא הקדש זו היא הקדש ב"ה כיון דהקדישה מתה ובאמת בהקדש ב"ה אף בהקדיש קודם שטבח חייב דמעשה הקדש עצמו כמכירה (דבהקדש ב"ה לא מקרי תורא דראובן עי' תוי"ט (מ"ד) וכמ"ש תוס' (דע"ו) והנ"י) וצ"ל דסיפא דמתני' דהקדיש ואח"כ טבח היינו קדשי מזבח. ונקט לה כן דסתם הקדש בהמה חיה הוי קדושת מזבח:
+
+Mishnah 3
+
+[אות נח] <b>במשנה משלמים הכל. </b>מיירי שהעידו בבת אחת על הגניבה ועל הטביחה דאילו העידו בזא"ז כיון דקיי"ל דעד זומם למפרע נפסל א"כ כשהוזמו על הגניבה אפסלו למפרע משעה שהעידו על הגניבה א"כ כשהעידו על הטביחה לא היה עליהם שם עדות כיון דהם פסולים ולית בהו דין הזמה. אבל בב"א כשהעידו על הטביחה עדיין כשרים היו דהיו יכולים לחזור תכ"ד על העדות דגניבה כך מבואר בסוגיא. וקשה דהו"ל להרע"ב לבאר כן. והרמב"ם (פכ"א מה"ע) כ' ג"כ רק לשון מתני'. ובכ"מ כ' דהרמב"ם סמך עצמו על מ"ש פ"י מה"ע דלמפרע נפסל. אבל על הרע"ב קשה כנ"ל:
+[אות נט] <b>תוי"ט ד"ה משלמים. תחלה על הטביחה. </b>לפמ"ש לעיל דקי"ל למפרע נפסל ומיירי בהעידו על הגניבה ועל הטביחה. א"כ כשהוזמו על הטביחה בטלה עדות הגניבה דהא למפרע כשהעידו על הטביחה נעשו פסולים וממילא גם עדות הגניבה דהוי תכ"ד לעדות טביחה בטילה. וע"כ מיירי שהוזמו ג"כ בב"א תוס'. ואולם כל היסוד דברי רש"י ותוס' אלו המה רק אליבא דמ"ד דהכחשה לאו תחלת הזמה. מש"ה כשנתבטל העדות קודם ההזמה לא חל עלייהו דין ההזמה אח"כ. אבל למה דקי"ל הכחשה תחלת הזמה אף כשהוזמו על הגניבה תחלה שנתבטל עדות הטביחה מ"מ כשהוזמו אח"כ על הטביחה נעשו זוממים. כך מבואר בסוגיא (עי' תוס' ע"ג ד"ה שהעידו) וא"כ לא הו"ל להרע"ב והתוי"ט להעתיק דברים אלו. ועי' בלחם משנה פכ"א מה"ע:
+[אות ס] <b>תוי"ט ד"ה בטלה. כלומר אהכחשה לא מחייבו. </b>ולא זכיתי להבין בזה כוונת רש"י והרע"ב דאין צורך הכא לזה כלל. דאף אלו בעלמא בהכחשה מחוייבים לשלם היינו בהכחישום ואמרו ששקר העידו. אבל הכא לא הוכחשו בעדות דלא טבח. אלא דאין זה חייב על הטביחה דשמא מכרוהו לו בעלים ונתבטל עדות הטביחה. ואיך יהיה ס"ד לומר דעידי הטביח' משלמו. דהא יכול להיות אמת מה שהעידו שטבח זה הבהמה שהעידו הכת ראשונה שגנב אותה. ומ"ש התוי"ט ואע"ג דבלא"ה וכו'. אינו מובן דהא דברי רש"י והרע"ב במ"ש ואהכי לא מחייב לא קאי דאהכי לא מחייב הטובח אלא דקאי דאהכי לא מחייבי העדים שהעידו דטבח. וכדסיימו אלא אעמנו הייתם (אפשר לומר דכוונת תוי"ט כמו שהקשה רבינו על רש"י ותירוצו ג"כ יעלה לזה):
+
+Mishnah 4
+
+[אות סא] <b>במשנה על פי ע"א. </b>ק"ל הא מחוייב שבועה להכחיש העד. וכיון דב' מעידים שגנב הוא חשוד ויהיה הדין שכנגדו נשבע ונוטל. ולזה מוכח לענ"ד דבקנס אם ע"א מעיד והוא מודה מקרי מודה בקנס. דמ"מ מקרי מרשיע עצמו. וכמ"ש תוס' בב"ק (דמ"א ע"ב ד"ה מודה בקנס) וממילא בכפר אינו חייב לישבע דלא יהא חיוב שבועה גדולה מהודאת עצמו דפטור. כמ"ש תוס' (דפ"ה דבב"ק ד"ה דאפי') ואף דתוס' הנ"ל כתבו בלשונם דאין סברא לומר שלא יחשוב מרשיע עצמו כשמודה ואינו רוצה לישבע וכו'. דמשמע דהא דבאמת מקרי מרשיע עצמו היינו כיון דהיה יכול להכחיש ולישבע. וא"כ הכא בחשוד דלא היה יכול למפטר עצמו בשבועה כשמודה לא יהיה נקרא מרשיע עצמו. וממילא כשכפר נימא ביה דין חשוד שמחוייב שבועה דכשנגדו נשבע ונוטל. צ"ל דמ"מ כיון כשאינו חשוד א"צ לישבע לא מקרי מחוייב שבועה ואי"ל. ועכ"פ חידוש בעיני על תוס' הנ"ל דכתבו רק בדרך ולא מסתבר וכו' ואמאי לא הוכיחו כן ממתני' דהכא דאם מודה חייב ממילא בכופר צריך לישבע וא"כ הכא יהא לו דין חשוד שמחויב שבועה. וצ"ע:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות סב] <b>תוי"ט ד"ה הגביהו. תחזור הפרה לבעלים. </b>ונתנו לבכורות בנו ולבע"ח. מיירי שעשאו להם אפותיקי דנעשו כשומרים הרמב"ן בשיטה מקובצת:
+
+Mishnah 7
+
+[אות סג] <b>תרנגולים בירושלים. </b>היינו להניחם ברשות עצמן לילך ברחוב העיר. אבל בלולין שלהן מותרים. כ"כ הרמ"ע מפאנו בתשובה (סימן פ"ה). וכתב שם דברבורים אבוסים דשלמה יוכיח. וכן ההיא דקרא הגבר ביומא למ"ד קרא תרנגול:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות סד] <b>תוי"ט ד"ה בנזק. דדנין אדם מאדם. </b>אע"ג דלהא לא איצטריך דממילא הוי אמרינן עין תחת עין ממש. מ"מ איצטריך דלא נילף ממכה בהמה. תוס' וקשה לי דהא אין דנין ג"ש אא"כ נתקבלה מסיני א"כ אם איתא דילפינן הכאה מאדם לא לגמור בסיני כלל הגז"ש וממילא נדע דעין תחת עין ממש דהא ליכא למילף הכאה הכאה מבהמה כיון דלא נתקבל' מסיני (אלא ודאי הג"ש דנתקבלה מסיני הוא הכאה הכאה מבהמה). ולומר דאיצטריך הגז"ש למילי אחרינא הא מסוגיא לא משמע הכי מדאמרי' וכי מאחר דכתיב ולא תקחו כופר מכה מכה למ"ל ועי' בתוס' ד"ה מכה מכה למ"ל וצ"ע:
+[אות סה] <b>הר"ב ד"ה החובל. היה מוכר עצמו בעבד עברי. </b>אבל הרא"ש כ' דשמין אותו כעבד כנעני דיכול למכור עצמו לעולם. משא"כ ע"ע דא"א להיות נמכר לעולם. ואם ישומו בכל ו' שנים פעם אחר פעם יעלה הערך יותר ממה שיעלה הערך כששמים אותו פעם א':
+[אות סו] <b>תוי"ט ד"ה כאילו הוא שומר. משערים השבת כאילו וכו'. </b>בשבת ל"ש כן דהרי אין השבת מה שקטיעת רגליו מפסידו אלא מה שהחולי מפסידו ממלאכה שיכול לעסוק אחר שיתרפא אבל באמת בהרא"ש כ"כ אנזק דבנוקב מרגליות וקטע ידו שמין כמה עבד נוקב מרגליות נפחתו דמיו בחסרון ידו. ובקטע רגלו אף דאין רבו מקפיד על חסרון ולא נפחת דמיו. מ"מ שמין אותו כאלו לא היה נוקב מרגליות ובשאר כל אדם העומד לימכר לכל תשמיש דהרי אם ירצה לא יקוב מרגליות עיי"ש:
+[אות סז] <b>במשנה נפל מן הגג. </b>אם נפל ברוח מצויי' חייב בכל חוץ מן בושת ואם נפל ברוח שאינו מצויה פטור בכל חוץ מן הנזק (מימרא דרבא ספ"ב דמסכתין):
+[אות סח] <b>הר"ב ד"ה והמתבייש. מפצע תחת פצע דקרא יתירא היא. </b>עי' במסכתין (פ"ב מ"ו) בתוי"ט ד"ה סימא:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות סט] <b>במשנה בהם חבורה. </b>ומשכחת לה דחייב בכל כגון שסכו נשא (סם המשיר השער ואינו חוזר) ואיכא נזק דאפחתי' מכספיה דמום הוא. ואית ביה צער כגון דאית ליה קרטופני ברישי' כו' אבל בהכהו על ידו וסופו לחזור אינו חייב בנזק כלל. אלא משלם לו שבתו שבכל יום ויום. גמרא (דפ"ו ע"א):
+
+Mishnah 4
+
+[אות ע] <b>תוי"ט ד"ה נתגרשה. כן כתב שלטי הגבורים דלא כהרא"ש. </b>תמיהני דנקט התוי"ט לדברי הש"ג לעיקר אשר הם דברי תימה דאיך שייך לומר דבנ"מ הוי רק חוב ויכולה למחול הא לכל הטעמים דיכולים למחול במכר שט"ח אם מטעם דהוי קנין גרוע דהוי מילי ומדאורייתא לא הוי קנין כלל רק מתחז"ל אם מטעם דשעבוד גוף א"י למכור מוחל לשעבוד הגוף. וזה ל"ש הכא בנ"מ דהוי מכירה מעליא ומדינא יכולה למכור להפקיע לגמרי מבעלה כמו כל מוריש שיכול למכור ולא יירש יורשו אחריו. אלא דמתקנת אושא א"י למכור ולהפקיע מבעלה דעשאו לבעל כלוקח ראשון. והיינו לענין אם תמות ראשון דהוא יורשה הוא כלוקח ראשון. אבל המכירה לכשתתגרש או כשתתאלמן הוי מכירה גמורה מדינא. ומה מחילה שייך כאן. והרא"ש לא חידש רק דאפי' נכסי צ"ב מ"מ א"י למחול. אבל נ"מ פשיטא ופשיטא שכך הוא. ולהדיא אמרי' בסוגי' דמיירי בלית לה נ"מ (ומה דאמרי' אח"ז בסוגיא דפ"ט אלא משום דשמואל. היינו על קושיא ותזבן כתובתה). ואף דמלישנא דהרע"ב שנכסי אשה משועבדים לבעל ולפירות וכך הוא ברש"י ומינה דייק הא"ז בהגהת אשר"י דרש"י ס"ל דמתני' מיירי אף ביש לה נ"מ. אבל טעמא לא ידענו. ומצאתי ביש"ש דכתב על הא"ז הנ"ל ושרי ליה מריה דאיך אפשר לומר נגד סוגיא ערוכה דמוקי דוקא בלית לה נ"מ. ונדחק שם בלשון רש"י. וגם הרי"ף והרמב"ם דלא כתבו במפורש דלית לה נ"מ ליכא ראיה עי"ש. על כל פנים בפשטות כל הפוסקים כן הוא דביש לה נ"מ תמכור בט"ה. וכן הוא בהגהת ש"ע סימן (תכ"ד סעיף ט') אפילו בנכסי צ"ב בפשיטות. ואם בא תוי"ט לתרץ לישנא דהרע"ב לא הו"ל לסיים דלא כהרא"ש דמשמע דנקט לעיקר כש"ג:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות עא] <b>תוי"ט ד"ה אחרים שקצצו. שאינו לוקה. </b>בתוס' כתבו עוד דס"ל כר"מ דלוקה ומשלם והכי מוכרח לומר לר"ל דס"ל פ"ג דכתובות דחייבי מלקות שוגגים פטורים כיון דאילו אתרו ביה פטור כי לא אתרו בי' נמי פטור ע"כ דס"ל כר"מ דלוקה ומשלם ולפ"ז תמוה לי בסוגיא דכתובות (דף ל"ה ע"ב) ולרבה חידוש שחידשה תורה בקנס מתני' כמאן מוקי לה אי כר"מ קשיא בתו כו'. והוכיחו מזה תוס' שם (דף ל"ב ע"א ד"ה דאין לוקה כו') דלית מאן דס"ל לוקה ומשלם רק ר"מ דאף דר"ע סבר דעדים זוממים קנסא. מ"מ י"ל דלא יליף ממש"ר. דאל"כ הא י"ל דמתני' כרע"ק דלוקה ומשלם אית ליה. ולא מצינו לו דסבר מת ומשלם. עיי"ש. מ"מ היאך אמרינן עלה דפירכת מתני' כמאן מוקים לה. הניחא אי סבר לה כר"י כו' אלא אי ס"ל כר"ל היכי מתרץ לה. הא אם יסבור כר"ל ממילא מוכח ממתני' דהכא דרע"ק דקאמר אחרים שחבלו חייבים דס"ל כר"מ לוקה ומשלם ואתיא מתניתין כרע"ק. וצלע"ג:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות עב] <b>תוי"ט ד"ה או. דגומרין דינו. </b>אבל למאי דקיי"ל דאין גומרים דינו של שור שלא בפניו אי"ל הש"ל דאמר ליה אילו הדרתן ניהלי הוי מעריקנא לאגמא ולא היה אפשר לגמור דינו. ועתה אתפסת לתורא בידא דלא יכילנא לאשתעויי' דינא בהדיה. ורש"י ס"ל דהיינו דוקא באתפס' בידים לב"ד. אבל תוס' והרמב"ן במלחמות ס"ל דאף בתפסו ב"ד מעצמן ג"כ חייב:
+
+Mishnah 3
+
+[אות עג] <b>במשנה ונפל מצד אחר פטור. </b>וקמ"ל דאע"ג דנפל מכח הסתירה שלו ואם לא הוי סותר מצד זה לא היה נופל מצד האחר. וסד"א דהו"ל מתחלה לאסוקי אדעתיה ולהחזיק ולהסמיך הצד ההוא בקורות להשעינו עד שיחזור ויבנה מקום הסתירה. קמ"ל דפטור מאחר שזה שכרו לסתור והוא עשה כמו ששכרו אם לא שהיתה מחמת המכה שהכהו בכח גדול וביד חזקה עד שיפול צד אחר דאז חייב. רש"ל ביש"ש:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות עד] <b>תוי"ט ד"ה חוץ מפחות מש"פ. כתבו תוס' תימא. </b>לענ"ד נראה דברישא ממועט רק היכא דבתחלת הגזל לא היה פרוטה ולא חלה עליו כלל חיוב השבה. אבל בזה שהגזל היה הרבה וחלה עליו חיוב השבה היה ס"ד דאף בנשאר אצלו פחות מש"פ דחייב להחזיר (ויוליכנו אחריו לא קאי אשוה פרוטה דרישא) ומצאתי אח"כ בשיטה מקובצת בשם הרא"ש. וכן כ' בתורת חיים. והנאני:
+
+Mishnah 7
+
+[אות עה] <b>במשנה הודה מעצמו. </b>ה"ה בהודה אחר העדאת עדים. והא דנקט הודה מעצמו משום סיפא א"ל נגנב דבזה דוקא הודה מעצמו דאילו באו עדים ואח"כ הודה ליכא חומש דבמקום דמשלם כפל ליכא חומש כדילפינן מקרא לעיל (ד' ס"ה ע"ב) תוס' בפרקין (דף ק"ח ע"א ד"ה ובאו עדים וכו'):
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות עו] <b>הרע"ב ד"ה הרי אלו שלו. ביאוש ושינוי רשות. </b>וכ"כ רש"י. ותמוה לי הא אמרינן בסוגיא על הברייתא דקתני אם נטל מחזיר לבעלים דקסבר יאוש כדי ל"ק הרי דלא מקרי ש"ר. וראיה זו כ' תוס' לעיל דס"ז ונתנו טעם לזה כיון דנותן לו בע"כ לא מקרי ש"ר. ולומר דכוונת רש"י דבזה עצמו פליגי מתני' וברייתא דמתני' ס"ל דמקרי ש"ר וברייתא ס"ל דלא מקרי ש"ר כסברת תו' (הנ"ל בתירוצם הא') מ"מ יקשה ממה דאמרי' בסוגיא ואיכא דאמרי אם בא להחזיר כו' מ"ט יאוש כדי קני. הא כיון דברייתא ס"ל כמתני' ולא פליגי מנ"ל דס"ל יאוש כדי קני הא י"ל דהטעם דהוי ש"ר כמו דס"ל למתני'. אע"כ דפשיטא ליה להש"ס דלא מקרי ש"ר וצ"ע ובאמת תמוה לי כיון דמוכח דלא הוי ש"ר וא"כ מוכח ממתני' דיאוש כדי קנה והא לעיל (דס"ו) סבר ר"י דיאוש כדי ל"ק ואביי הקשה ממתני' דעורות של בעה"ב. ור"י פריק דהוי שינוי שם עי"ש. והא מ"מ ממתני' דהכא דיאוש כדי קנה קשה וצ"ע. והנה בההיא דהנ"ל דאמרינן עלה דהברייתא קסבר יאוש כדי לא קנה. קשה לי הא לרבה מסקינן דלסטים היינו מזויין ותרי גווני גזלן קתני. א"כ דלמא הבריי' כרבנן דבגזלן ליכא יאוש. ואף דמשנינן עוד דמתני' כרבי דגנב כגזלן. הא חזינן בסוגיא דאמרינן גופא ר' אומר כו' הב"ע בלסטים מזויין הרי דאם באנו להוכיח מידי מכח ההיא שינויא דאתיא כר' דחינן דילמא באמת כשינויא קמא דלסטים היינו מזויין וא"כ איך מוכחים מהבריי' דס"ל דיאוש כדי ל"ק ולעשות פלוגתא חדשה. דלמא מתני' כר"ש וברייתא כרבנן ומיירי הכל בגזלן דלסטים היינו מזויין. ואף לעולא דאמרינן בשלמא לעולא בידוע וד"ה. מ"מ למסקנא דלמא כמו דאמרינן לרבה דמוקי בלסטים מזויין ותרי גווני גזלן כר"ש. דלמא גם לעולא לא מיירי מתני' בידוע וכפשטא דלישנא דמתני' מפני שהבעלים מתייאשים דמשמע בסתמא. וכמ"ש רש"י במתני'. ולסטים היינו מזויין וכר"ש. והברייתא כרבנן דר"ש דבגזלן בסתמא לא הוי יאוש וצ"ע:
+[אות עז] <b>במשנה שוכו. </b>מלשון הכתוב ויכרתו כל העם איש שוכה (שופטים ט' מ"ט):
+
+Mishnah 3
+
+[אות עח] <b>במשנה ישבע לו לוקח. </b>עי' בר"ן פ"ז דשבועות (דף שי"ב ע"ב) בסוגיא דשכיר. שכתב דיש שרוצים להוכיח דמגו לאפטורי משבועה ל"א מכח פירכת הש"ס (דמ"ה) שם בשבועת השומרים הא יש לו מגו דלהד"ם. ומה דמשנינן דאפקיד בשטר הוא דיחוי. אלא דהטעם דמיגו לאפטורי משבועה ל"א וראיה לזה ממשנתינו דהכא דאמאי ישבע לוקח הא יש לו מגו דאי בעי אמר לקחתי ממך עיי"ש. קשה לי דבממנ"פ אם מוכח כן ממתני' דהכא תיקשי מזה לרב ושמואל דס"ל דבשכרו שלא בעדים דנאמן הבעה"ב בלא שבועה במגו דלא שכרתיך ואליבייהו דחינן דשבועת השומרים מיירי באפקיד בשטר. הא מ"מ יקשה להו ממתני' דהכא. גם ק"ל במ"ש הר"ן לדחות דשפיר י"ל דאמרינן מגו לאפטורי משבועה ובמתני' דהכא מ' התקנה תקנו חז"ל שבועה עליו. וההיא דשבועת שומרים הטעם כיון דלהד"ם הוא מעיז ובטענת נאנסה הוא העזה הו"ל מגו דהעזה ל"א. וק"ל הא זהו מספיק גם על הראיה ממשנתינו דהא בהוציא כך אין חבירו מכיר בשקרו. ואילו טען לקחתי ממך הוא מעיז גם קשה לי במ"ש הר"ן שם עוד להוכיח דמגו לאפטורי משבועה ל"א דאל"כ היאך עד א' קם לשבועה הא איכא מגו דטען החזרתי. דלמא באמת אין ע"א חייב רק במעיד שלוה ולא החזיר וכ"ז צ"ע (עי' בב"מ דף ח' ע"א. ובתוס' שם ד"ב ע"א ד"ה וזה נוטל):
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות עט] <b>הרע"ב ד"ה איני יודע כו'. ישבע שאינו יודע. </b>וכ"כ רש"י כתובות (דף י"ב ע"ב) והא דל"א כיון באומר ברי להד"ם חייב לישבע בטוען א"י ליהוי מחוייב שבועה ואי"ל. וכמו בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא היינו דבשבועה דרבנן ל"א מחוייב שבועה ואי"ל משלם כדאמרי' (פ"ק דבב"מ) גבי ההוא רעיא וכן בשבועות (ד' מ"א ע"א) דתקנתא לתקנתא לא עבדי'. ואף דמהתם אין ראיה דבחשוד שיש תקנתא דכשנגדו נשבע בזה הוי תקנתא לתקנתא. אבל בא"י דהוי דינא דאיל"מ ול"צ שכנגדו לישבע. א"כ לא הוי תקנתא לתקנתא דהא התשלומים בא"י הוי דינא. מ"מ י"ל דבשבועות דרבנן דקילו ל"א ביה איל"מ וההיא דאמרי' משום תקנתא לתקנתא היינו בחשוד כיון דלא מחייבינן ליה רק ע"י שבועה שכנגדו זהו היה שייך גם בשבועה דרבנן וצריכים לטעמא דתקנתא לתקנתא ל"ע אבל לחייב לשלם ל"א בשבועה דרבנן. והכי מוכח בתוס' פ"ק דמציעא (ד"ג ע"ב ד"ה בכולי בעי דלודי) ממה דהקשו שם מנסכא דר"א. ועי' בתוס' פ"ק דמציעא (דף ה' ע"ב ד"ה ותקנתא לתקנתא). וז"ל ומחו"ש ואיל"מ ל"ש הכא כדפרישית. והיינו דבאו לתרץ דהא מה שכנגדו נשבע התקנה היא בהיפוך דל"צ לשלם רק ע"י שבועה שכנגדו. אבל מדינא היה צריך לשלם בלאו שבועה שכנגדו א"כ היכא דתקנתא לתקנתא ל"ע הא התשלומים הן מדינא בלאו תקנה. ולזה כתבו דמחו"ש ואי"ל ל"ש הכא. היינו דזהו בלא"ה דשבועה דרבנן לא חמיר לחייב לשלם אם אינו נשבע. אלא דלבתר דתקנו דכשנגדו נשבע זה היה באפשר לומר גם בשבועה דרבנן ושוב אמרי' בזה תקנתא לתקנתא ל"ע. גם י"ל למ"ש הר"ן דבנ' ידענא ונ' לא ידענא אף היכא דלא אמר ביה איל"מ כמו ביורשים א"צ לישבע דלא ידענו דשבועה דאורייתא ליכא אלא בלהד"ם וכדומה אבל לא לישבע שא"י. וא"כ י"ל מה"ט בנ' ידענא ונ' ל"י מקרי משואיל"מ דבאמר על אידך נ' להד"ם צריך לישבע. ועתה במה שטען לא ידענא ליכא שבועה דלא ידענא לאו בר שבועה הוא בדאורייתא. אבל הכא במנה לי בידך והלה אומר א"י דשבועה שהיה מגיע לו בלהד"ם היא מדרבנן. זהו ג"כ עתה יכול לישבע על טענתו שנשבע שאינו יודע: . 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Bava Kamma/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Bava Kamma/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..fdd598a88f2ad69c93a7a153c4acf9ea27de20c0
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Bava Kamma/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,349 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Bava Kamma
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה בבא קמא
+merged
+https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Bava_Kamma
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1908-1909
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה בבא קמא
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>הרע"ב ד"ה השור. ושלח זה הרגל. </b>בסוגיין הא לא"ה במאי מוקמת לה אי קרן כתיב אי שן כתיב אצטריך וכו' וק' לי דאמאי פרכי' אי קרן כתיב. הא באמת חזינן (בפ"ב מ"ה) דמסכתין דר"ט מחייב קרן ברשות הניזק נזק שלם מק"ו ורבנן פליגי דאמרינן דיו וכיון דליכא ק"ו ממילא אין לחייב קרן יותר מח"נ דכתיב ביה וזהו לפי האמת דושלח היינו רגל. אבל אי לא"ה שפיר י"ל דושלח היינו קרן ובא הכתוב לומר דאם הוא בשדה אחר היינו ברשות הניזק לשלם נ"ש. וההיא דוחצו את כספו היינו ברה"ר. וצ"ע. ואפשר לומר דא"כ אייתר וחצו את כספו ולא כסף אחר כדאמרי' (לקמן דכ"ו) דלא נילף שו"ר בק"ו מקרן דלא לשלם רק ח"נ ברה"י ואם קרן ברשות הניזק חייב נ"ש ליכא ק"ו: משנה 
+[אות ב] <b>שם סד"ה והמבעה. כשנתחככה בהן להנאתה. </b>אבל הטילה גללים על הפירות אע"ג דלהנאתה היא מ"מ הוי רק צרורות דשן היזיקא דגופא היא והני צרורות נינהו. פירש"י בפ"ב (דף י"ח ע"ב):
+[אות ג] <b>תוי"ט סד"ה כהרי הבור. אצטריך משום הכי. </b>תמוהים דבריו דהא לר"י דמחייב כלים בבור ליכא למימר דאצטריך מש"ה. גם נפלאתי על כבודו הגדול הא בסוגיין פריך לה הש"ס ולר"י דמחייב טמון באש לאתויי מאי ומשני לאתויי לחכה נירו וסכסכה אבניו עיי"ש. ועל קושיא הא' י"ל דכוונת תוי"ט דכמו דכתבו תוס' דאצטריך לחייב כלים ה"נ י"ל לר"י דאיצטריך לחייב אדם ששרף עבד הקנוי לישראל דאילו יליף מבור היה פטור כה"ג. אבל מ"מ עדיין יקשה לפי איבעיא דרבא (דמ"ג ע"ב) דאשו פטור מאדם יקשה אליבא דר"י אשו למ"ל. ואולי י"ל דהאיבעיא רק בשרף האש בן חורין אבל בשרף עבד הקנוי לישראל חייב ובבור פטור. ואולם יקשה על זה הא רבא דייק שם מדלא קתני חומר באש מבבור לענין אדם ע"כ דאשו פטור מאדם. ומהך ראיה מוכח דגם בשרף עבד הקנוי לישראל דפטור מדלא קתני כה"ג דחמור אש מבור. ועיין:
+[אות ד] <b>שם ד"ה תשלומי נזק. ואי פחתה נבלה. </b>דהניזק היה ראוי לו למכרן מיד. אבל בניזק השור ע"י נגיחה ולא מת וכחשה אחר הנזק מחמת המכה משלם כשעת העמדה בדין דיש לו להניזק להמתין מלמכרה עד שתתרפא. תוס':
+
+Mishnah 2
+
+[אות ה] <b>בהרע"ב ד"ה נכסים שאין בהם מעילה. שור רעהו. </b>אף דמקרן ליכא למילף דמה לקרן שאינה מועדת מתחילתה מ"מ ילפינן מקרן ובור ואדם. דבבור כתיב והמת יהיה לו פרט לפסולי המוקדשים. ובאדם כתיב איש כי יאכל פרט למזיק. ואף דאיכא למפרך דמה להנך שאין הנאה להיזיקן משא"כ בשן. מ"מ יותר ראוי לחייב אדם המזיק בידים ממה דיתחייב ע"י שורו. והא דאצטריך רעהו גבי קרן ולא ילפינן קרן מאדם היינו דאי לאו דאשכחן דפטור מזיק בהקדש לא הוי דרשי' מכי יאכל רק למעט במזיק מן חומש. מיהו למ"ד דאיכא כופר ברגל (והכי קי"ל) לא אתיא מכל הני דמה להנך דליכא כופר בפעם ראשון ולר"ט דאית ליה כופר שלם ניחא עכ"ל תוס' (דף ו' ע"ב). וק"ל הא מ"מ איכא למפרך מה להנך דליכא כופר ומשלם מעליה בפעם הראשון. דלר"ט תם בחצר הניזק משלם מגופו דאמרי' דיו לבא מן הדין וצ"ע (כמו דאמרי' בסוגיא די"ח ע"ב):
+[אות ו] <b>תוי"ט ד"ה נכסים שאין בהם מעילה. כגון קדשים קלים. </b>אבל קרקע אע"ג דלית ביה מעילה כיון דהוה נכסי גבוה אין בו דין נזקין. תוס':
+[אות ז] <b>הרע"ב ד"ה ורשות הניזק. אבל אם היתה מיוחדת. </b>ואם היה מיוחד לשניהם לשוורים ולחד לפירות דעת הרי"ף והרמב"ם דחייב על שן ורגל דקרינן ביה ובער בשדה אחר. ודעת ר"ת דפטור כיון דיש לו רשות להכניס שורו לא מקרי שדה אחר:
+
+Mishnah 3
+
+[אות ח] <b>בהרע"ב ד"ה שום כסף. שדרסה עליו ברשות הניזק. </b>דאילו ברשות הרבים ובכוונתו להזיק פטור דכל המשנה ובא אחר ושינה פטור. וכ"כ תוס' בסוגיין. אמנם דברי הרע"ב לענ"ד תמוהים דהרי קי"ל כשמואל ור"י דס"ל בפ"ב (ד' כ') דבכסות וכלים גם ברה"ר חייב דעבידי אינשי דמנחי גלימא ומתפחי. ותוס' שכתבו כן היינו כדי ליישב דלא תיקשי לרב מהכא אבל לדינא הו"ל להרע"ב לפרש כפשוטו דהכל ברה"ר. וע' ביש"ש:
+[אות ט] <b>בא"ד ברה"ר דהוי כו'. </b>והרא"ש כ' עוד דאיירי בחצר מיוחד לזה ולזה לשוורים ומיוחד רק לזה למטלטלים דלגבי חיובא דשור לא מצי אמר תורך ברשותי מאי בעי דהוא מיוחדת לשניהם לשוורים. ולגבי רגל כיון דאינו מיוחד למטלטלים רק לניזק חצר הניזק הוא. (וזה לפי דעת הרי"ף והרמב"ם אשר הביא רבינו לעיל א"ז):
+[אות י] <b>שם ד"ה ושוה כסף. ולא ממטלטלין שהם עצמם כסף. </b>בסוגיא בתחלה ר"ל דשוה כסף דבר השוה כל כסף דהיינו קרקעות שאין להם אונאה. או דבר הנקנה בכסף דהיינו קרקעות אלא דפרכי' עלה עבדים ושטרות ג"כ אין להם אונאה ונקנין בכסף. ומסקי' שוה כסף היינו מה ששוה ולא כסף ממש. דמטלטלים ועבדים ושטרות הם כסף דאי לא מזדבני הכא מזדבני במתא אחריתא. וק' לי הא בסוגיא (די"ב) פליגי אמוראי בזה אם גובים מעבדים דיתמי דרבא ועולא ור"א וכו' ס"ל דגובים מעבדים איך מפרשו מתני' דאם כפי המסקנא דשוה כסף ולא כסף ממש א"כ גם עבדים מתמעטי. ואם כפי ס"ד דש"כ היינו אונאה או נקנה בכסף. יקשה משטרות דג"כ בכלל זה. ולפי מ"ש תוס' דגבי נקנה בכסף ל"ג בפירכת הש"ס שטרות. דשטרות אינה נקנה בכסף וגרסי' רק עבדים נמי נקנה בכסף. א"כ י"ל דהנך אמוראי ס"ל כהך אוקימתא דשוה כסף היינו נקנה בכסף ועבדים בכלל. אבל לאידך גירסא קשה כנ"ל וצ"ע:
+[אות יא] <b>תוי"ט ד"ה ועל פי עדים. שנגח לשל ישראל. </b>היינו אף דבדיניהם דנין ע"פ עדות עכו"ם מ"מ כשבאין לפנינו לדון אין דנין אלא בעדות כשרים ואע"ג דאמרי' בסוגיא דבב"ק (ד' קי"ג) ישראל ועכו"ם שבאו לפנינו לדין אם יכול לזכות לישראל בדינינו כו' ואם לאו אומרים כך דינכם היינו בהפקעת הלואה אבל לא להוציא מהעכו"ם דהוי גזל עכו"ם דאסור. יש"ש:
+
+Mishnah 4
+
+[אות יב] <b>תוי"ט ד"ה ושור המזיק. ותנן הבהמה אינה כו'. </b>אף דמזה י"ל דמיירי במיוחדת לניזק לפירות או (לדעת ר"ת) לשניהם לפירות אבל לא לשוורים לא לזה ולא לזה ולגבי השור הניזק לא הוי חצר הניזק. מ"מ הך בבא גופא דקתני השן מועדת לאכול הראוי לה דמיירי בחצר הניזק ואעפ"כ קתני הראוי לה דהדיוק דאינו ראוי לה דהוי קרן פטור מנ"ש א"כ מוכח דרישא רבנן היא:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות יג] <b>במשנה דרסה על הכלי ושברתו. </b>ואף בשעה שדרסתו לא שברתו ונתגלגל למקום אחר ונשבר מ"מ הוי רגל וחייב נ"ש דבתר מעיקרא אזלי' והואיל וסופו לישבר כשינוח כשברתו בגופו דמי (גמרא):
+[אות יד] <b>תוי"ט ד"ה משלם. אפילו ברה"ר כיון כו'. </b>ואם התיזה צרורות ע"י ביעוט מיבעי בש"ס אם משלם ח"נ או רביע נזק ולא אפשטה:
+
+Mishnah 2
+
+[אות טו] <b>במשנה מתוך הרחבה משלם מה שנהנית. </b>והא דלא אמרי' כיון דהניח פירותיו שלא ברשות יהא הדין דכל הקודם בהן זכה כההיא דלקמן (פ"ג מ"ג). דלקמן דוקא בהניח שם כדי להשביחן כמ"ש התוי"ט שם. תוס' בפרקין (ד' כ"א ע"א ד"ה דרב סבר כו'). ומ"מ תמוה לי לס"ד דהש"ס דלרב קניס אפילו בלא נתן להשביחן ובסיפא דמתני' דלקמן דההופך את הגלל אמרינן ג"כ כל הקודם זכה. א"כ יקשה מתני' דהכא דאכלה מתוך הרחבה משלמת מה שנהנית הא הוי הפקר וצ"ע:
+
+Mishnah 3
+
+[אות טז] <b>תוי"ט ד"ה ועל הגדיש. ועל מקום חררה נ"ש. </b>הנה בפשוטות מיירי באנח אנוחי כי אורחיה אבל באמת א"א לומר כן דהא קיי"ל דצרורות משתלם מן העלייה (כרב פפא) והא בברייתא תנא עלה דמתני' דהכא דמשלם ח"נ מגופו ע' בסוגיין (ד' ח"י א'). אע"כ דמיירי בשינוי והא דמשלם נ"ש היינו דמתני' אתי' כר"ט דקרן ברשות ניזק משלם נ"ש ומגופו. ואם דהיא גופא קשה אמאי נדחוק לומר דאתיא כר"ט ולא מפרשי' באמת כפשוטו דגם על מקום הגחלת משלם רק ח"נ. היינו דלצד איבעי' (ד' י"ט א') דיש שינוי בצרורות אמאי משלם על שאר הגדיש ח"נ לא הו"ל לשלם רק רביע נזק כיון דיש שינוי בצרורות. ולומר דבאמת משלם על השאר רביע הנזק ומה דקתני על הגדיש ח"נ היינו על מקום הגחלת כמו דמפרשי לר"ל. זה אינו דלר"ל דעל השאר פטור לגמרי שייך לומר דתני רק חילוקי דתשלומים דעל החררה נ"ש ועל הגדיש ח"נ ומן השאר לא מיירי כיון דפטור לגמרי. אבל לר"י דיש תשלומים על השאר אם איתא דמשלם רק ח"נ הו"ל למיתני ג' החילוקים דעל החררה נ"ש ועל מקום גחלת דגדיש ח"נ ועל השאר רביע נזק. אע"כ דאתי כר"ט וא"כ ממילא משלם על מקום החררה נ"ש. וגם אם נפרש דגם לר"י מיירי באדיי' אדויי ועל כל הגדיש משלם ח"נ כמ"ש התוי"ט ממשמעות דברי הרע"ב יקשה ג"כ אמאי משלם רק מגופו ומוכח ג"כ לומר דמיירי בשינוי והא דלא משלם רק רביע נזק לפי צד איבעי' אם יש שינוי לצרורות נ"ל דאתיא כר"ט. (ובצרורות אינו משלם אלא ח"נ). וא"כ הו"ל להרע"ב ולהתוי"ט לבאר זה דמתני' מיירי בדרך שינוי ודלית הלכתא כהך מתני' כיון דאתיא רק כר"ט. ואולי י"ל כיון דממתני' עצמה בלי הברייתא הנ"ל יש לפרש כפשוטו דמיירי בלא שינוי מש"ה סתמו הדברים:
+[אות יז] <b>בא"ד ועל כולה גדיש ח"נ. </b>אף דשאר הגדיש הוי כח כחו מ"מ ככחו דמי:
+
+Mishnah 4
+
+[אות יח] <b>במשנה ממשמשין בו ואינו נוגח. </b>בפשוטו משמע דאינו נוגח להתינוקות. וכ"כ הר"ם בפי' המשניות אינו מנגחתם. ובתשו' מגן שאול בלשונותיו על רמב"ם כ' בשם דברי נב"א דדקדק כן מלשון תוס' מדכתבו עלה דתינוקות ממשמשים אע"ג דאדם אית ליה מזלא כו' אלא דהקשה עלה דבסוגיא (ד' כ"ד ע"ב) דאמרי' עלה הא נגח חייב משמע דאינו נוגח היינו דאינו נוגח לבהמות ע"י משמוש זה. וצ"ע:
+[אות יט] <b>תוי"ט ד"ה כל שיהו. של ג' ימים פשיטא. </b>ומלשון הרע"ב שכתב ובהא הלכה כר"מ כו' עד שיהו תינוקות משחקים בו מבואר דס"ל דחזרה דג"י לא מהני לר"מ:
+
+Mishnah 5
+
+[אות כ] <b>תוי"ט ד"ה ברשות הניזק. אלא ח"נ. </b>אף ע"ג דעכ"פ מעליי' משלם כדכתיב מיטב שדהו ואם כן נימא מה לקרן שכן משלם מגופו. מ"מ י"ל צרורות יוכיח תוס'. ולפי"מ דס"ד דשן ורגל ברשות ניזק משלמים רק ח"נ לולי ילפותא דישלם תשלומים מעלייא. הא דגמירי מסיני דצרורות משלם ח"נ היינו דגם באייעד משלם רק ח"נ. מהר"ם לובלין. ולענ"ד י"ל ג"כ דהלכה היא רק דצרורות מחצה משלם. ונ"מ בצרורות דקרן דמשלם רק רביע:
+[אות כא] <b>במשנה ומה במקום. </b>לפי"מ דצדדו תוס' בפ"ק (ד' ו' ע"ב) דדוקא בקרן פטור בהקדשות אבל שן ורגל חייב בהקדשות עיי"ש. א"כ איכא למפרך מה לשן ורגל דחייב בהקדש. וצ"ע (*כוונת רבינו לפי קושית תוס'. דלהמסקנא כתבו דלר"ט ניחא):
+[אות כב] <b>הר"ב ד"ה דיו לבא מה"ד. ולא אהני ולא מידי. </b>ומ"מ כיון דמהני הק"ו לחייב נ"ש אמרינן דיו ולא משתלם אלא מגופו. ריש פרקין די"ח ע"ב:
+
+Mishnah 6
+
+[אות כג] <b>הרע"ב ד"ה סימא. אלא מזיד. </b>כך מפרש להדיא בסוגיא. ותמוה לי על מ"ש רש"י יבמות (דף נ"ד ע"א ד"ה חייב בד' דברים). בנזק צער רפוי שבת כדאמרי' בהחובל דפצע תחת פצע לרבות שוגג כמזיד. הא באמת בשוגג אינו חייב רק בנזק אבל לא בד' דברים. וההיא דיבמות דנפל מן הגג ונתקע. ע"כ דמיירי ברוח מצויה דהוי מזיד. וצע"ג:
+[אות כד] <b>תוי"ט ד"ה סימא. בשת נמי לא מחייב אלא במתכוין. </b>היינו דאפי' במזיד וכגון שנפל מן הגג ברוח מצויה על חבירו דחייב בד' דברים אבל לא על בשת עד דמתכוין ליפול על האדם אף שאינו מכוין לביישו כיון דמכוין לעשות זה ובמעשה זה יש בושת חייב עלה וכ"כ בתוי"ט (פ"ג מ"י):
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות כה] <b>תוי"ט ד"ה בעל החבית. קמ"ל דאין הולכים בממון אחר הרוב. </b>ואף לרב דסבר הולכים בממון אחר הרוב הכא מודה כיון דהמוחזק טוען ברי שאני מהמיעו'. (כ"כ תוס' וק' לי א"כ מאי פרכי' בסוגיא דב"ב (דצ"ב) דאלמנה נשאתיך הא התם המוחזק טוען ברי דאלמנה נשאתיך דגם היתומים מקרי טוען ברי. דכל מה דאיהו מצי למטען אנן טענינן כדמוכח (רפ"ב דכתובות) וכמ"ש הרא"ש שם. ובזה י"ל דכוונת תוס' דדוקא במוחזק ברי ואידך שמא מודה רב דאין הולכים בתר רוב אבל בברי וברי הולכים אחר רוב מ"מ עדיין ק' דמנ"ל למפרך דלמא רב ס"ל דדוקא במוחזק שמא והמוציא ברי. ובפרטות למ"ש תוספות בכורות (די"ט ע"א) להדיא דטעמא דרב גבי נגחן משום דהמוציא טוען ברי. אבל בשמא ושמא אין מוציאים ברוב. א"כ מכ"ש בברי וברי דאין מוציאין כדחזינן לסומכוס דבשמא ושמא יחלוקו. ובברי וברי ס"ל לחד מ"ד דלא אמר סומכוס יחלוקו. הרי דמוחזק ברי אף היכא דגם אידך טוען ברי אלים חזקתו יותר מבשמא ושמא. וא"כ יקשה כנ"ל דמאי פרכינן מאלמנה נשאתיך. וביותר דמאי פרכי' משור שנגח וא"י אם עד שלא נגחה. והא התם דמיירי בשמא ושמא או ברי וברי דרב מודה דאין הולכים אחר הרוב להוציא. וצע"ג:
+[אות כו] <b>תוי"ט ד"ה והוחלק. וסובר הרע"ב דלר"י מתני' לא אתי לאשמעי'. </b>מדברי התוי"ט נראה דפליגי אביי ור"י דלר"י מתני' לא מיירי בשעת נפילה ולאביי מיירי ג"כ בשעת נפילה. אבל המעיין בסוגיא ובתוס' (ד"ה פליגי) דלר"י באמת פלוגתייהו גם בשעת נפילה היינו בלא אפקר אלא דלא היה שהות לסלקה ופליגי אי נתקל פושע הוא (דבהיה לו שהות לסלק ולא הפקיר לכ"ע חייב דממונו הוא) ומה"ט פליגי ג"כ בלאחר נפילה דהיינו ביש שהות לסלק אלא דהפקיר דלר"מ דנתקל פושע הוי מפקיר נזקים לאחר נפילת פשיעה וחייב. ולר"י דנתקל ל"פ הוי מפקר נזקים לאחר נפילת אונס ופטור. וא"כ הוי רק חד פלוגתא בנתקל אם פושע הוא או לא (ולזה סתם הרע"ב דפלוגתי' אם נתקל פושע הוא). אבל לאביי פליגי בב' יסודות בשעת נפילה ולא היה שהות לסלק ולא הפקיר ופליגי בנתקל פושע. ועוד פליגי ר"מ ור"י בלאחר נפילה דהיינו בהי' לו שהות והפקיר. דר"מ ס"ל דחייב בנתקל דהוא פושע. ור"י ס"ל דאף בפשיעה ממש בשיברה בידים מ"מ כיון דהפקיר אינו חייב דבור ברה"ר פטור. ומתני' מיירי בתרווייהו מדקתני מים וחרסית. ובשעת נפילה מה דאר"י אם נתכוין היינו לשברה. ובלאחר נפילה דהיינו בהפקיר אם במתכוין היינו מתכוין לזכות בחרסי' דבלא"ה אף נתכוון לשברה פטור. והנה תמיה לי במה דדייק אביי דמדקתני תרתי מוכח דפליגי בתרתי הא עדיין י"ל דפליגי רק בנתקל פושע. ומה דקתני תרתי היינו הוחלקה במים משמע דתקלת מימיו הוא אחר שנפלו המים לארץ. ולקה בחרסיה איכא לאוקמא באדם המזיק דבדרך הלוכו נפלו החרסים על אדם מכחו כמבואר בתוס' בשמעתין ד"ה והתניא נשברה כדו. וכיון דבאמת לר"י פוטר נתקל אף באדם המזיק אינו חייב כדאיתא בס"פ האומנין (ד' פ"ב) במעביר חבית דש"ח פטור וש"ש חייב ואמרי' עלה דהא כדאיתא והא כדאיתא הרי דש"ח מדינא פטור אף במעביר ובכחו הזיק החבית. ואף דאדם מועד לעולם מוכח דנתקל הוי כמו אנוס קרוב לגניבה ובזה גם אדם מועד אינו חייב. אלא בקרוב לפשיעה כמו אבידה כמבואר בתוס' בסוגיא (דכ"ז ע"ב ד"ה ושמואל) וא"כ באמת לר"י אף בלקה בחרסית שנפל השברים בהלוכו על אדם פטור. ור"מ ס"ל דאפי' פושע הוי מדמחייב על תקלת מימיו. וא"כ צריכי תרוייהו דלקה בחרסית קתני' לאשמעי' משום דר"י דנתקל הוי קרוב לאונס (דמדהוחלק ה"א דסבר ר"י דנתקל קרוב לפשיעה. אף שהוא אונס). והוחלק במים אצטריך משום דר"מ לאשמעי' דס"ל דאפי' פושע הוי ועיין היטב וצע"ג:
+
+Mishnah 2
+
+[אות כז] <b>במשנה והוזקו בהן אחרים חייב בנזקן. </b>תוס' (ד"ל ע"ב ד"ה דבר) הוכיחו דל"ג הכא כל הקודם זכה דהא מסקי' דהיכא דליכא שבח לא קנסו גופן. וק"ל הא בלא"ה גם לס"ד דרב קנס בכ"מ. ג"כ סובר דל"ג לה דאל"כ יקשה מזה לזעירי דפליג על רב דל"ק על גופן. וצ"ע:
+[אות כח] <b>הרע"ב ד"ה השופך. אע"ג דברשות. </b>דאל"ה מאי קמ"ל מתני' הא כבר תנן כן במשנה שמקודם בהוחלקה. גמ':
+[אות כט] <b>שם ד"ה המצניע. שאין דרך ב"א. </b>אבל בלא"ה היה חייב דבור שחייבה עליה תורה בין בחופר ברה"ר. בין בחופר ברשותו סמוך לרה"ר או שהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו. ואם חפר בור ברשותו ואח"כ הפקיר רשותו ובורו. דעת רש"י בפרקין (דכ"ח ע"ב) דחייב ג"כ כמו בחופר ברה"ר ודעת תוס' שם דפטור כיון דבהיתר חפר וגם הפקיר דלאו בעל הבור הוא פטור. והכי קי"ל בש"ע (סי' ת"י) וכן העתיקו בתוי"ט לקמן (ריש מ"ו דפ"ה):
+[אות ל] <b>תוי"ט ד"ה חייב בנזקו. פי' דעצמו. </b>לא ידעתי אמאי לא כ"כ התוי"ט במשנה הקודם לזה בהוחלק א' במים דמיירי דוקא בהוזק האדם ולא כליו ובסוגיא איתא כן גם אמתני' הנ"ל:
+
+Mishnah 3
+
+[אות לא] <b>הרע"ב ד"ה כל המקלקלים. ואפי' עושים ברשות. </b>ומה דקתני וכל הקודם זכה לאו בהכי מיירי דבעביד ברשות מה"ת לקנסוה. אלא דהוא בבא בפ"ע וקאי אלעלמא דעביד שלא ברשות (תוספות):
+
+Mishnah 4
+
+[אות לב] <b>תוי"ט ד"ה הראשון חייב. כדאיתא בגמ'. </b>הכי ס"ל לר"י. וכן פסק הרי"ף אבל רנב"י ס"ל דגם בשלא היה יכול לעמוד חייב משום דהיה לו להזהיר. והרא"ש כתב דראוי לפסוק כן דגמ' פריך לר"י (היינו ממתני' דבסמוך דעמד בעל הקורה חייב. מאי לאו דעמד לכתף ומשום דהיה לו להזהיר) ושנינן בשינוי' דחיקא. דהא דמשני דמיירי בעומד לפוש ומה דלא נקט בסיפא דלכתף פטור. דאשמעי' דבלפוש אם אמר עמוד פטור. הא זהו אין בו חידוש כ"כ. ויותר הו"ל לאשמעינן דעמד לכתף עיי"ש. ותמוה לי הא הרא"ש שם מסיק דמכח דהיה לו לעמוד או היה לו להזהיר לא מחייב מדין אדם מזיק אלא דהוי רק בור. א"כ איך אפשר דמיירי מתני' בעמד לכתף ומשום שהיה לו להזהיר. אמאי חייב על החבית הא בור פטור על כלים. ואפשר לומר דבאמת מיירי רק לפוש אלא דלר"י דס"ל דל"א כלל דהיה לו להזהיר א"כ היה לו למיתני בסיפא חידוש יותר דאם עמד לכתף פטור. אבל לרנב"י נהי דלכתף פטור. מטעם דבור פטור על כלים מ"מ ליכא קושיא דליתני בסיפא דלכתף פטור דהא לר"י דמחייב כלים בבור הוא חייב ולא רצה מתני' למיתני בפלוגתא. ומדוקדק דהרא"ש (סי' י') דנקט דמתני' בעומד לפוש והיינו כנ"ל. ומיושב היטב דברי הטור (דבסי' תי"ג) בב' קדרים כתב דהיה לו להזהיר והיינו כרנב"י. ובסי' שע"ט גבי חבית וקורה כתב דדוקא עומד לפוש ולפי הנ"ל ניחא דבעומד לכתף נהי דהיה לו להזהיר מ"מ פטור על החבית דהוא רק מדין בור. אך מ"מ קשה לישנא דהטור (בסי' שע"ט) דלכתף פטור דמשום דטרוד לא היה לו להזהיר היינו כר"י וצע"ג. עי' בסמ"ע (רס"י תי"ג) דמחלק בין טרדא לטרדא:
+
+Mishnah 5
+
+[אות לג] <b>תוי"ט ד"ה זה בא. ופגע זה בזה. </b>ודוקא בכה"ג דגם בעל החבית מסייע בשבירתו דבדרך הלוכו הטיח חביתו בקורת חבירו. אבל בעמד בעל החבית חייב בעל הקורה כיון דעשה כל ההיזק לבדו. תוס'. והכי פסקינן בש"ע:
+[אות לד] <b>שם ד"ה ואם עמד. דאורחא הוא פטור. </b>והא דתני ואם אמר לבעל החבית וכו' ולא תני ואם לכתף פטור דקמ"ל דאף על גב דעמד לפוש כי קאמר ליה עמוד פטור. גמ':
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות לו] <b>תוי"ט ד"ה ח"נ. מה שיוכל לגבות מגופו. נ"י. </b>לענ"ד דברי הנ"י אלו רק לשיטתו שכתב אח"כ גבי תם במועד דמה שהזיק התם למועד חשבינן רק חציו וזהו רק מנכין ממה שהזיק המועד אותו. וכדדייק הרא"ש מדברי תוס'. מש"ה היה נראה דמה שא"י לגבות מגופו לא נחשב לו לנכות מהיזקי שהזיק אידך לו. וכן פסקי' בש"ע (סי' ת"ג). אבל למה דהביא התוי"ט מיד בסמוך דברי הרא"ש דדייק מלשון רש"י דכל הנזק שהזיק התם למועד חשבינן לנכות ממה שהזיק המועד להתם. והטעם משום שהתחילו יחד אין כאן חבלה אלא במותר. ממילא ה"נ דאף מה שא"י לגבות מגופו מנכין לו דאין כאן חבלה אלא במותר דתחלה מוקמי נזק נגד נזק והמותר הוא דנקרא חבלה (וגם בשני תמים הדין כן) וא"כ לא הו"ל להתוי"ט להעתיק בתחילה דברי נ"י בסתמא ואח"כ דברי הרא"ש הנ"ל:
+[אות לה] <b>במשנה ר"ע אומר כו' במותר נזק שלם. </b>ומ"מ דוקא מגופו לא מן עלייה. גמרא:
+
+Mishnah 9
+
+[אות לז] <b>תוי"ט ד"ה נוטל. קמ"ל דהוחלט השור כרע"ק. </b>והיינו דלא כר' ישמעאל דס"ל יושם השור. ובתוס' ד"ה א"ב וכו' ועוד דרע"ק אית ליה בהשולח דיוצא בשן ועין דצריך גט שחרור וכו'. תמוה לי על דבריהם הקדושים דנראה דבאו להקשות כיון דרע"ק ס"ל דיוצא בשן ועין מוכח דלא זכי עד העמדה בדין ואמאי אמרי' הכא לרע"ק דזכה למפרע. וזה תמוה דמאי קושיא דזהו גופא הטעם דהתם כיון דעדיין צריך גט שחרור מש"ה לא מצי זכי למפרע. אבל הכא דלא מחוסר דבר זכי למפרע וצע"ג. ואחרי העיון נלע"ד שלא נתכוונו בזה להקשות עוד קושיא אלא דבאו לחזק קושייתם הראשונה דבמרובה משמע דאי לא כתיב תחת עינו דמשמע ולא תחת עינו ושינו דיוצא בעינו ושינו. ומוכח דלא זכי עד שעת העמדה בדין. דלכאורה זהו אינו קושיא כ"כ די"ל דאחר דגלי קרא התם ולא תחת עינו ושינו ילפי' דבקנס זוכה למפרע. מש"ה אמרי' הכא דהקדישו ניזק קדוש לרע"ק דילפי' מהתם. ולזה באו לאלם קושייתם ועוד דרע"ק אית ליה וכו' היינו דליכא לפרש הכא דילפי' מהתם דהא הכא קאי לרע"ק ורע"ק הא לא דריש כלל ולא תחת עינו ושינו. כיון דס' דצריך ג"ש. וע"כ דהכא מסברא אמרינן כן דזוכה למפרע וישאר הקושיא דהא חזינן למאן דדריש ולא תחת עינו ושינו דצריך קרא להכי הרי דס"ל מסברא ל"א דזכי למפרע. ואיך אמרי' הכא לרע"ק דמסברא זוכה למפרע. מנ"ל דרע"ק ס"ל הכי מסברא ופליג בזה עם התנא דהתם במרובה. ואף דלשון ועוד משמע קצת דהיא קושיא אחריתא מ"מ נ"ל דכוונתם לזה והוא נכון מאוד בעזה"י. ותירצו דבאמת לאו מסברא אמרי' הכא כן אלא דגלי קרא דמשמע לרע"ק דמכרו אניזק ומזיק קאי. ולפ"ז לענ"ד מיושב קושייתם בתחלת דבריהם דגם לר"י להני הקדישו דניזק למ"ד למפרע הוא גובה. דלר"י דדריש ומכרו על הב"ד א"כ ליכא גילוי בקרא וקיימי' על הסברא דבקנס אין זוכים למפרע כלל דהוא סובר ג"כ בפ' השולח (ד' ל"ב ב') דצריך ג"ש כרע"ק. מש"ה לא שייך למפרע גובה דלא נתחייב עד העמדה בדין:
+[אות לח] <b>הרע"ב ד"ה וכן הלכה. מנכה לו חצי שבח. </b>ולפ"ז בנגח לשור שוה מאתים והנבילה יפה ק' ואח"כ נתייקרה הנבילה ושוה בשעת העמדה בדין ק"ך משלם לו רק מ' דהא נתחייב לו מתחלה רק חמשים ומנכה לו חצי שבח דהוא עשרה. אולם ברמב"ם וש"ע כתבו דבכה"ג במועד משלם לו צ' דגם במועד פלגי לשבח נבילה ובתם כה"ג משלם לו מ"ה. וביאר ביש"ש משום דתמיד התם משלם הפלגא ממועד ודיינינן רק דחצי השבח שנוטל המזיק מוסיפים על דמי הנבילה וכאלו הנבילה היה שוה מאה ועשר והמותר נקרא היזק כאילו הזיקו צ' ומשלם דתם מ"ה:
+
+Mishnah 10
+
+[אות לט] <b>תוי"ט ד"ה פטור. אף ע"ג שאינו מתכוין חייב. </b>בסוגיא (ספ"ב) ילפינן דממשמע שנאמר ושלחה ידה אני יודע שהחזיקה מה ת"ל והחזיקה לומר לך כיון שנתכוין להזיק אע"ג שלא נתכוין לבייש. וקשה לי למאי צריך קרא לזה הא מבואר בסוגיי' (דמ"ב ע"א) דדרשי' אנשים דכתב גבי בושת למעט שוורים ואם איתא דבעי דוקא נתכוין לבייש למאי צריך למעט שוורים הא בשוורים ל"ש נתכוין לבייש. וצ"ע. ואף שי"ל שבספ"ב ילפי' מהחזיקה שצריך נתכוין להזיק. אבל קושית רבינו על הלשון אע"ג שלא נתכוין לבייש:
+
+Mishnah 11
+
+[אות מ] <b>תוי"ט ד"ה היו שנים. ומודה בקנס פטור. </b>והמהרש"א (רפ"ה) דלקמן כתב דכיון דהיה רודף בפנינו ואיכא אומדנא דהזיק א' אי מודה באמת דהזיק הוי אנן סהדי דהזיק ולא מקרי מודה בקנס עיין שם. וקשה לי דא"כ הא דאמרי' במסכתין (מ"א ע"ב) עפ"י בעלים מודה בקנס הוא. וכן (בדף מ"ג ע"ב) גבי עבד שאינו משלם קנס עפ"י עצמו הא משכחת בראינו שרדף והוא מודה. <b>ובעיקר </b>קושית מהרש"א לענ"ד לק"מ דמיד שנולד ספק בלא טענותיהם והדין דיחלוקו הוי כעדים שהממון לשניהם ואף אם מודה מחוייב ליתן החצי דעל אותו החצי שנתחייב בלא טענותיהם לא מקרי מודה בקנס כנלע"ד נכון בעזה"י. ואף בשמא ושמא די"ל דהיה ביד המזיק לכפור והיה שמא וברי דבכה"ג לא אמר סומכוס (עי' תוס' ספ"ג דמסכתין ד"ה מדסיפא) מ"מ זהו לא מקרי מודה מחמת שלא כפר דכל דשתיקתו מחייבתו. אף שהיה בידו לכפור לא מקרי מודה. ובפרט כשטוען באמת שמא אין שם הודאה עלה. ודברי תוס' דרפ"ה היינו דל"ש שבועה דשבועה הוי רק כדי שיודה ובקנס דאם יודה יפטר ל"ש לחייב שבועה. וברור (* וברישא דמתני' אפי' יודה יפטר לחכמים דמודה בקנס פטור. ומ"מ צריך להטעם דהממע"ה דאל"כ אם יודה יחייב כמו לסומכוס כנלע"ד בכוונת רבינו):
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות מא] <b>במשנה מועד לאדם ואינו מועד לבהמה. </b>ואם הוא מועד לאדם ולבהמה וחזר מבהמה הוי חזרה לגבי בהמות אף דלא הדר ביה מאדם כך אמרי' בסוגיא לרב זביד דס"ל ואינו מועד תנן היינו דסתמא הוי מועד מזה לזה. ופרכינן מדקתני מועד לאדם ולא הוי לבהמה דע"כ בעי לדיוקא דסתמא הוי מועד לבהמה. והא פשיטא השתא מבהמה לבהמה סתמא הוי מועד מאדם לבהמה צריכה למימר. ומשנינן דאחזרה קאי דאם הוי מועד לאדם ולבהמה וחזר מבהמה דהוי חזרה לבהמה. ואף דאנן קי"ל כר"פ דאינו מועד וא"כ מתני' כפשטא דאשמעינן דסתמא לא הוי מועד מאדם לבהמה מ"מ לענין סברא הנ"ל לא מצינו דפליג ר"פ אר"ז וכיון דלא מצינו חולק בזה על ר"ז קיימא הדין כן. ואולם בתוס' ריש מסכתין (ד' ב' ע"ב ד"ה ומילתא וכו') והר"ר מנחם פי' דה"ק וכו' דחזרה דבהמה לאו חזרה וכו'. ותמוה לי דהא בסוגיא מבואר דהוי חזרה כדלעיל. ובהכרח דכוונתם דר"פ לא ס"ל כן. אבל קשה דמה"ת נעשה פלוגתא חדשה. ואדרבא כיון דלר"ז סתמא משוינן מאדם מועד לבהמה. ואפ"ה מהני חזרה דבהמה ואף דנשאר מועד לאדם. מכ"ש לר"פ דמסתמא לא היינו משוים ליה לבהמה מועד ממה דהוא מועד לאדם. אלא דאייעד להדיא גם לבהמה וכיון דחזר מבהמה י"ל יותר דאסתלק העדאתו דלבהמה. ואי דלר"פ מוכח כן דפליג על ר"ז דכיון דשני קרא דבאדם כתיב כי יגח ובבהמה כתיב כי יגוף. הא באמת ניחא תירוצם א' דלר"פ נ"מ בנגח שור חמור גמל דלא הוי מועד. אלא דהר"ר מנחם דחיקא לומר כן בפי' הלשון דמועד לאדם הוי מועד לבהמה ומועד לבהמה לא הוי מועד לאדם לא משמע דמיירי בנגח ג' מינים ומשמע ג"כ דקאי לר"פ דהלכתא כוותיה. אבל עכ"ז תמוה דהיא גופא תקשי על סתמא דגמרא דמנ"ל לעשות פלוגתא חדשה בין ר"ז לר"פ בחזר מבהמה הו"ל למנקט באמת הנ"מ בנגח ג' מינין. וצ"ע (ואא"ל דגם לר"ז לא הוי חזרה אלא אם הועד לבהמה מכח סתם דמועד לאדם. מלבד שהוא נגד סברת רבינו הנ"ל. אין הלשון בגמרא משמע כן. ואין כן דעת תוס' בסוגיא שהקשו לר"ז מדף ב'):
+[אות מב] <b>תוי"ט ד"ה אמרו לפני ר"י. ותמהני דבפ"ב כ' בשם הרא"ש. </b>וביותר תמוה במ"ש הנ"י בחזרה דג' שבתות וכגון תינוקות ממשמשין באותן שבתות. הא הנ"י כתב לעיל הובא בתוי"ט דתינוקות ממשמשים בפעם א' סגי וחזרה דג"י ג"כ מהני. וא"כ אמאי מצריכים הכא ב' לטיבותא חזרה דג' שבתות ע"י משמוש תינוקות וצ"ע. וע' בתשובת מגן שאול לדברי' על לשונות הרמב"ם:
+
+Mishnah 3
+
+[אות מג] <b>תוי"ט ד"ה פטור. ובגמרא ממנ"פ אי רעהו דוקא. </b>ומ"מ קשה מאי נקט הפירכא בדרך צידוד אי רעהו דוקא הא רעהו ודאי דוקא כדקתני ברישא שור רעהו ולא הקדש. וכיון דממעטי' הקדש דלאו רעהו הוא ממילא דעכו"ם אימעט. ואפשר דרוצה יותר להקשות מיניה וביה מהבבא עצמו בלאו הרישא. ואך מה דאמרי' אי רעהו לאו דוקא. וכן אמרי' בריש סוגיא גבי הקדש (אליבא דר"ש בן מנסיא) ואי רעהו לאו דוקא כו' דמשמע דהיה ניחא הך מלתא (דהדיוט) וכן דעכו"ם נגח של ישראל דחייב אלא דפרכי' (הקדש להדיוט) וישראל לעכו"ם ג"כ לחייב. והא גם הך מלתא עצמו נהי דרעהו לאו דווקא. וא"כ מיירי הקרא גם (בהדיוט) דנגח ובעכו"ם נגח מ"מ אמאי נשתנה דינו דתם משלם נ"ש כיון דהקרא מיירי גם מהנך לחייב רק ח"נ וצ"ע:
+[אות מד] <b>תוי"ט ד"ה ומעידין להם. לג' דברים שכתב הר"ב. </b>לפי"מ דכתב הרע"ב שם דהודה או תוך זמנו גובים. וא"כ הטעם דאין גובים משום חשש צררי וזהו ל"ש הכא בהזיק לאחר מיתת אביהם. (וכ"כ תוס' בסוגיא ד"ה ור"י). ורש"י נקט דפירכת הש"ס לטעמא דר"פ דהטעם דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו. ותוס' כ' דמה דאמרי' אין נזקקים לנכסי יתומים קטנים יכלול נמי הדין דאין נזקקים לקבל עדות בפני יתומים קטנים דהוי שלא בפני בע"ד. אבל הרע"ב (ברפ"ו דערכין) לא דיבר מזה כלום. ולא הו"ל להתוי"ט לתלות קושיא זו בדברי הרע"ב דערכין:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות מה] <b>תוי"ט ד"ה רבי יהודה אומר. אפי' נגח ולבסוף הפקיר. </b>ע' בהרא"ש פ"ק (סי' ט"ז) דרבנן לא פליגי רק לענין מיתת השור אבל לענין תשלומים ס"ל כר"י דנגח ואח"כ הפקיר פטור. וק' לי ממה דאמרי' במסכתין (דל"ג ב') דבתם אם מכרו מכור אלא לרדיא והדר אתי ניזק ומפקא מלוקח. והא כיון דמכרו פקע החיוב כלל דבעינן הנגיחה והעמדה בדין בא'. וצ"ל דאף דרש"י (לעיל ד' י"ג ב') ד"ה למעוטי נגח ואח"כ הקדיש כתב דהכי משמע שיהיה מיוחד לאדם אחד משעת נגיחה עד שעת העמדה. וכן מבואר להדיא ברש"י (ד' מ"ד ע"ב. ד"ה אם עד שלא נגמר דינו) עיי"ש. מ"מ י"ל דהרא"ש לא ס"ל כן אלא דממעטי' רק הקדיש והפקר דאין לו בעלים כלל אבל לא דצריך דוקא בעלים אחד. ולרש"י צ"ל דרבנן פליגי על ר"י אפי' לענין נזיקין. וא"כ סוגיא (דדף ל"ג) הנ"ל אתי כרבנן (וע' בטור וש"ע סי' ת"י ובסמ"ע שם) ועדיין קשה הא דאמרי' שם הקדישו מוקדש משום דר' אבוה הא בהקדישו פקע החוב כיון דליכא בעלים בשעת העמדה בדין. גם קשה מסוגיא דבב"ק (ד"צ ע"ב) דפרכי' וכי קדמו ודנוהו ד"נ מאי הוי ליהדר ולדייני' ממונות להרא"ש הנ"ל דלענין נזיקין אפי' רבנן מודה דבעינן שיהיה לו בעלים משעת נגיחה עד שעת העמדה. וכיון דקדמו ודנו לד"נ ממילא משעה שנגמר דינו דא"ב נעשה הפקר. וכדאמרי' בכריתות (דכ"ד ע"א) דכל הקודם וזכה הוא שלו עיי"ש וממילא א"א למיהדר ולדייניה לממון דהא בשעת העמדה בדין אין לו בעלים והוי כנגח ואח"כ הפקיר דפטור לכ"ע. וצ"ע (*עיין בתשובת רבינו סימן קצ"ו וקע"ו):
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות מו] <b>במשנה ורביע נזק לולד. </b>אף דרוב פרות יולדות ולד קיימא וראוי לומר דודאי מחמת נגיחה ילדה מ"מ אין הולכים בממון אחר הרוב עי' לעיל (רפ"ג בתוי"ט ד"ה בעל החבית). ולרב דסבר (ברפ"ו דב"ב) דאזלינן בממון בתר הרוב מתרצים התם דה"ט דמשנתינו דהכא דהוי ספק דאיכא למימר מקמה אתא ומביעתותה הפילה ואיכא למימר מאחריה אתא ונגח. ועי' תוס' בכורות (ד"כ ע"א ד"ה ור"י סבר) שכתבו וז"ל ואפילו לרב דס' דהולכים בממון אחר הרוב בההיא דנמצא נגחן היינו משום דאמר קים לי בנפשאי שאני מהרוב עיי"ש. ותמוה לי דא"כ מאי פרכינן לרב ממשנתינו דהא הכא ליכא ברי לסייע להרוב וצ"ע. וכבר כתב' מזה לעיל רפ"ג (אות כ"ה):
+[אות מז] <b>תוי"ט ד"ה ורביע נזק. מוקמי' ליה. </b>לא ירדתי לסוף דעתו הגדולה דבפשוטו כוונת תוס' דאם איתא דמתני' אתיא כרע"ק מיד שנגחה הפרה כשהיתה מעוברת נעשה הניזק שותף בפרה ובעוברה ואם כן כשנאבדה הפרה אח"כ ההפסד של הפרה ג"כ על הניזק כמו כחשה. ופשוט. (וקושית תוספות דלרע"ק לא יצדק לקבל רביע נזקו מהולד וד"ל):
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות מח] <b>תוי"ט ד"ה משלם את הכופר. ומאי פריך הא משכחת לה. </b>לק"מ די"ל כמ"ש תוס' (דף מ"ד ע"א ד"ה ה"נ) דמה דפרכינן א"ה בר קטלא הוא היינו מדקתני מחייב בכופר ולא קתני חייב מיתה משמע דפטור ממיתה. אח"כ ראיתי בב"ד דכתב כך מסברא ובש"ל כתב דא"א לאומרו דא"כ איך אמרינן א"ה בר קטלא הא גם כדס"ל תחלה דמיירי בתם יקשה כן דלחייב מיתה. ולשניהן במחכ"ת אשתמיט דברי תוס' הנ"ל. וגם קושייתו לק"מ דאי מיירי בתם י"ל דמיירי דנפל שלא בכוונה וליכא מיתה אבל למה דמשני במועד ומיירי ע"כ בכוונה דאילו נפילה אחרונה הי' שלא בכוונה נעשה תם כמ"ש תוס' ודו"ק. שוב ראיתי שדברי הש"ל נכונים דתוספות שפיר כ"כ דלשיטתייהו דלא הוי מועד באחרונה דשלא בכוונה ע"י הראשונות דבכוונה א"כ שפיר יש לפרש לישנא דאי הכי. דבשלמא אי מיירי בתם י"ל דנפל לבור שלא בכוונה אבל השתא דאמרת דבתם ליכא כופר אלא דמיירי במועד ע"כ דגם בנפילה האחרונה היה בכוונה שפיר פרכינן דלתחייב מיתה. אבל להרע"ב דס"ל כרש"י דע"י נגיחה הראשונה דבכוונה הוי מועד גם על האחרונה דשלא בכוונה. א"כ כיון דמעיקרא בתם ניחא דמיירי שלא בכוונה גם עתה דמוקי במועד נוקמי דעתה בנפילה האחרונה לא היה בכוונה. ואולם באמת אעפ"כ לק"מ דמעיקרא דפרכינן והא תם הוא. ליכא קושיא והא בר קטלא הוא דאילו תם משלם כופר ממילא ע"כ שלא בכוונה דבכוונה יאמר הביאהו לב"ד וישלם לך והיה מוכרח באמת דמיירי שלא בכוונה ושהדין דאע"ג דאין השור בסקילה משלם כופר כדס"ל לר"א (לעיל דמ"א ע"ב) וא"כ לא היה קושיא כלל. ולזה פריך רק והא תם הוא דבאמת הדין דתם אינו משלם כופר. אבל לבתר דמשני רב במועד וע"כ דגם נפילה האחרונה היה בכוונה דהא רב ס"ל לעיל דמ"ד דפטור גם מכופר כיון דאין השור בסקילה. ולזה פריך והא בר קטלא הוא ומשני דחזי ירק והוי שן דלא בעינן שור בסקילה ודו"ק (* ולפ"ז ניחא דכתב הרע"ב במועד ליפול על בני אדם בבורות. דלפירוש רש"י צ"ל במועד ליפול לבורות). ובאמת ק' לי על הרע"ב דלמאי שכתב הרע"ב מיד דמרבינן מאם כופר דאפילו אין השור בסקילה משלם כופר למאי צריך כלל לאוקמי דחזא ירק הא אף אם נפל שלא בכוונה כלל לחייב כופר וצ"ע (ובגמרא מוקמינן זה אליבא דרב דלא דריש אם כופר):
+[אות מט] <b>תוי"ט סד"ה רבי אומר. נזקין ע"כ. </b>אולם בתוספות שם סיימו ולפי האמת לרבי אם הכניס שורו ברשות הזיק חייב הוזק פטור כדאמרינן לקמן גבי כנוס שורך ואשמרנו עכ"ל. ונ"ל ברור דכוונתם דבמכניס שורו ונגחו לשורו של בעה"ב לחוד הוא דמחייב לרבי חצי נזק דאף דהכניס ברשותו מ"מ הוי כחצר השותפים משא"כ בקדירות ופירות כיון דברשות הכניסם ומאיליה הוזק בהמתו של בעה"ב והוא לא קיבל נטירותא על של בעה"ב מש"ה לר' פטור וכמ"ש תוס' להדיא בקושייתם. אולם ראיתי במהרש"א שכתב וז"ל לפי האמת היינו לאוקימתא דרבא דכולה מתניתין כרבנן אתיא אית לן למימר לרבי כולה נטירותא על בעל הקדירות ופירות ומכניס שורו עכ"ל. ולא ירדתי לסוף דעתו הרחבה והעמוקה דלענ"ד פשוט דכוונת תוספות כמ"ש. שוב ראיתי בהרא"ש שכתב אבל לרבי אפי' ברשות אם הוזקה בעל הקדירות חייב דעול ונטר קאמר שלא תוזק ושלא תזיק עכ"ל והיינו כדברי מהרש"א. אך מ"מ בדברי תוס' י"ל כמ"ש וראייתם מההיא דכנוס שורך ואשמרנו לא מוכח רק בשור אבל לא בפירות וקדירות. ולהרא"ש צ"ל דמ"ש דעול ונטר קאמר ושלא תזיק היינו שיהיה דינך כאילו נכנסת שלא ברשות (ומש"ה) [צ"ל ואפ"ה] בקרן חייב רק בח"נ כדין מזיק דעלמא:
+
+Mishnah 4
+
+[אות נ] <b>במשנה פטור מדמי ולדות. </b>דכתיב ובעל השור נקי רש"י. וכן נראה מלשון התוי"ט. ותמוה לי דהך דרשא ס"ל לריה"ג ומסקינן אליבי' בסוגיא דמ"ב מועד חייב בדמי וולדות. וא"כ נצטרך לומר דמתני' דהכא בתם ומה דוחקיה לכך. והא י"ל דמתני' רע"ק דדריש אנשים ולא שוורים וגם מועד פטור. וצ"ע:
+[אות נא] <b>שם נותן ליורשיו. </b>אף אם מת הבעל ואח"כ חבל נותן ליורשים תוס'. וכן דעת הראב"ד אבל הרמב"ם ס"ל דדמי הולדות בכה"ג לאשה:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות נב] <b>תוי"ט ד"ה בור של שני. ולא הפקירו בורן גמרא. </b>וכן בבור ט' ועקרו יחד חוליא והשלימו עשרה. אבל בעשו שליח לחפור בור לא משכחת לה דקיי"ל דא"ש לדבר עבירה. גמרא:
+[אות נג] <b>שם ד"ה בן. דעבד ואמה אצטריך למתני. </b>בלא"ה י"ל דהו"א דחשובים כחמור בעלמא ולא נמעט להו משור וחמור. כההיא דקיי"ל דשור פטור מדמי ולדות. ומ"מ אם נגח שפחה מעוברת [משלם דמי ולדות] דכחמרתא מעברתא דמי' כדאיתא במסכתין (דמ"ט ע"א) ובתוס' שם נדחקו באמת לחלק בין התם לעבד או אמה דהכא עיי"ש:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות נד] <b>במשנה ירדה כדרכה כו'. </b>אורחא דמלתא נקט וה"ה נפלה היכא דיכולה לירד דהוי תחלתו בפשיעה וסופו באונס דחייב כמ"ש התוי"ט לעיל (פ"ב מ"ג) תוס' בפרקין (דף נ"ז ע"ב בסופו):
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות נה] <b>הרע"ב ד"ה היה גדי כפות. דחייב מיתה על העבד. </b>דאשו הוי חציו וכהורג בידים. והא דברישא דמתני' טמון פטור ולא מחייב מדין אדם המזיק מיירי בנפלה דליקה לאותו חצר ונפלה גדר שלא מחמת הדליקה והלכה והדליקה דכלו לו חציו ומתחייב רק משום ממונו. גמרא (דכ"ג ע"א). ומ"ש התוי"ט ד"ה היה גדי בשם תוס' דנקט הך בבא במתני' דהכא לאשמועי' דלא נימא דגדי כפות לאו אורחא ויהיה בכלל טמון. אף דמתני' דהכא בעינן דהוי חציו וגם טמון חייב. מ"מ אשמעינן דחייב היכא דכלו חציו אחר שריפת העבד. ואף דשריפת העבד משום חציו. ושריפת הגדי משום ממונו מ"מ אמרי' ביה קלב"מ כיון דהכל ע"י מעשה אחד בא. תוס' שם:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות נו] <b>הרע"ב ד"ה אין הגונב. ולא מבית הגנב. </b>היינו כיון דהגנב מחזיק בדבר בתורת גניבה לא הוי הדבר ברשות בעלים. ומה"ט א"י להקדישו ולא קרינן ביה כי יקדיש איש את ביתו מש"ה לא מקרי מבית איש אבל בגונב מבית שומר חייב כדקתני במתני' דר"פ המפקיד דכיון דמחזיקו בדרך שמירה לבעלים ולהחזירה להם הוי הדבר ברשות בעלים להקדישו ולמכרו ומקרי בית האיש:
+
+Mishnah 2
+
+[אות נז] <b>במשנה ואח"כ הקדיש. </b>ממילא הקדש זו היא הקדש ב"ה כיון דהקדישה מתה ובאמת בהקדש ב"ה אף בהקדיש קודם שטבח חייב דמעשה הקדש עצמו כמכירה (דבהקדש ב"ה לא מקרי תורא דראובן עי' תוי"ט (מ"ד) וכמ"ש תוס' (דע"ו) והנ"י) וצ"ל דסיפא דמתני' דהקדיש ואח"כ טבח היינו קדשי מזבח. ונקט לה כן דסתם הקדש בהמה חיה הוי קדושת מזבח:
+
+Mishnah 3
+
+[אות נח] <b>במשנה משלמים הכל. </b>מיירי שהעידו בבת אחת על הגניבה ועל הטביחה דאילו העידו בזא"ז כיון דקיי"ל דעד זומם למפרע נפסל א"כ כשהוזמו על הגניבה אפסלו למפרע משעה שהעידו על הגניבה א"כ כשהעידו על הטביחה לא היה עליהם שם עדות כיון דהם פסולים ולית בהו דין הזמה. אבל בב"א כשהעידו על הטביחה עדיין כשרים היו דהיו יכולים לחזור תכ"ד על העדות דגניבה כך מבואר בסוגיא. וקשה דהו"ל להרע"ב לבאר כן. והרמב"ם (פכ"א מה"ע) כ' ג"כ רק לשון מתני'. ובכ"מ כ' דהרמב"ם סמך עצמו על מ"ש פ"י מה"ע דלמפרע נפסל. אבל על הרע"ב קשה כנ"ל:
+[אות נט] <b>תוי"ט ד"ה משלמים. תחלה על הטביחה. </b>לפמ"ש לעיל דקי"ל למפרע נפסל ומיירי בהעידו על הגניבה ועל הטביחה. א"כ כשהוזמו על הטביחה בטלה עדות הגניבה דהא למפרע כשהעידו על הטביחה נעשו פסולים וממילא גם עדות הגניבה דהוי תכ"ד לעדות טביחה בטילה. וע"כ מיירי שהוזמו ג"כ בב"א תוס'. ואולם כל היסוד דברי רש"י ותוס' אלו המה רק אליבא דמ"ד דהכחשה לאו תחלת הזמה. מש"ה כשנתבטל העדות קודם ההזמה לא חל עלייהו דין ההזמה אח"כ. אבל למה דקי"ל הכחשה תחלת הזמה אף כשהוזמו על הגניבה תחלה שנתבטל עדות הטביחה מ"מ כשהוזמו אח"כ על הטביחה נעשו זוממים. כך מבואר בסוגיא (עי' תוס' ע"ג ד"ה שהעידו) וא"כ לא הו"ל להרע"ב והתוי"ט להעתיק דברים אלו. ועי' בלחם משנה פכ"א מה"ע:
+[אות ס] <b>תוי"ט ד"ה בטלה. כלומר אהכחשה לא מחייבו. </b>ולא זכיתי להבין בזה כוונת רש"י והרע"ב דאין צורך הכא לזה כלל. דאף אלו בעלמא בהכחשה מחוייבים לשלם היינו בהכחישום ואמרו ששקר העידו. אבל הכא לא הוכחשו בעדות דלא טבח. אלא דאין זה חייב על הטביחה דשמא מכרוהו לו בעלים ונתבטל עדות הטביחה. ואיך יהיה ס"ד לומר דעידי הטביח' משלמו. דהא יכול להיות אמת מה שהעידו שטבח זה הבהמה שהעידו הכת ראשונה שגנב אותה. ומ"ש התוי"ט ואע"ג דבלא"ה וכו'. אינו מובן דהא דברי רש"י והרע"ב במ"ש ואהכי לא מחייב לא קאי דאהכי לא מחייב הטובח אלא דקאי דאהכי לא מחייבי העדים שהעידו דטבח. וכדסיימו אלא אעמנו הייתם (אפשר לומר דכוונת תוי"ט כמו שהקשה רבינו על רש"י ותירוצו ג"כ יעלה לזה):
+
+Mishnah 4
+
+[אות סא] <b>במשנה על פי ע"א. </b>ק"ל הא מחוייב שבועה להכחיש העד. וכיון דב' מעידים שגנב הוא חשוד ויהיה הדין שכנגדו נשבע ונוטל. ולזה מוכח לענ"ד דבקנס אם ע"א מעיד והוא מודה מקרי מודה בקנס. דמ"מ מקרי מרשיע עצמו. וכמ"ש תוס' בב"ק (דמ"א ע"ב ד"ה מודה בקנס) וממילא בכפר אינו חייב לישבע דלא יהא חיוב שבועה גדולה מהודאת עצמו דפטור. כמ"ש תוס' (דפ"ה דבב"ק ד"ה דאפי') ואף דתוס' הנ"ל כתבו בלשונם דאין סברא לומר שלא יחשוב מרשיע עצמו כשמודה ואינו רוצה לישבע וכו'. דמשמע דהא דבאמת מקרי מרשיע עצמו היינו כיון דהיה יכול להכחיש ולישבע. וא"כ הכא בחשוד דלא היה יכול למפטר עצמו בשבועה כשמודה לא יהיה נקרא מרשיע עצמו. וממילא כשכפר נימא ביה דין חשוד שמחוייב שבועה דכשנגדו נשבע ונוטל. צ"ל דמ"מ כיון כשאינו חשוד א"צ לישבע לא מקרי מחוייב שבועה ואי"ל. ועכ"פ חידוש בעיני על תוס' הנ"ל דכתבו רק בדרך ולא מסתבר וכו' ואמאי לא הוכיחו כן ממתני' דהכא דאם מודה חייב ממילא בכופר צריך לישבע וא"כ הכא יהא לו דין חשוד שמחויב שבועה. וצ"ע:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות סב] <b>תוי"ט ד"ה הגביהו. תחזור הפרה לבעלים. </b>ונתנו לבכורות בנו ולבע"ח. מיירי שעשאו להם אפותיקי דנעשו כשומרים הרמב"ן בשיטה מקובצת:
+
+Mishnah 7
+
+[אות סג] <b>תרנגולים בירושלים. </b>היינו להניחם ברשות עצמן לילך ברחוב העיר. אבל בלולין שלהן מותרים. כ"כ הרמ"ע מפאנו בתשובה (סימן פ"ה). וכתב שם דברבורים אבוסים דשלמה יוכיח. וכן ההיא דקרא הגבר ביומא למ"ד קרא תרנגול:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות סד] <b>תוי"ט ד"ה בנזק. דדנין אדם מאדם. </b>אע"ג דלהא לא איצטריך דממילא הוי אמרינן עין תחת עין ממש. מ"מ איצטריך דלא נילף ממכה בהמה. תוס' וקשה לי דהא אין דנין ג"ש אא"כ נתקבלה מסיני א"כ אם איתא דילפינן הכאה מאדם לא לגמור בסיני כלל הגז"ש וממילא נדע דעין תחת עין ממש דהא ליכא למילף הכאה הכאה מבהמה כיון דלא נתקבל' מסיני (אלא ודאי הג"ש דנתקבלה מסיני הוא הכאה הכאה מבהמה). ולומר דאיצטריך הגז"ש למילי אחרינא הא מסוגיא לא משמע הכי מדאמרי' וכי מאחר דכתיב ולא תקחו כופר מכה מכה למ"ל ועי' בתוס' ד"ה מכה מכה למ"ל וצ"ע:
+[אות סה] <b>הר"ב ד"ה החובל. היה מוכר עצמו בעבד עברי. </b>אבל הרא"ש כ' דשמין אותו כעבד כנעני דיכול למכור עצמו לעולם. משא"כ ע"ע דא"א להיות נמכר לעולם. ואם ישומו בכל ו' שנים פעם אחר פעם יעלה הערך יותר ממה שיעלה הערך כששמים אותו פעם א':
+[אות סו] <b>תוי"ט ד"ה כאילו הוא שומר. משערים השבת כאילו וכו'. </b>בשבת ל"ש כן דהרי אין השבת מה שקטיעת רגליו מפסידו אלא מה שהחולי מפסידו ממלאכה שיכול לעסוק אחר שיתרפא אבל באמת בהרא"ש כ"כ אנזק דבנוקב מרגליות וקטע ידו שמין כמה עבד נוקב מרגליות נפחתו דמיו בחסרון ידו. ובקטע רגלו אף דאין רבו מקפיד על חסרון ולא נפחת דמיו. מ"מ שמין אותו כאלו לא היה נוקב מרגליות ובשאר כל אדם העומד לימכר לכל תשמיש דהרי אם ירצה לא יקוב מרגליות עיי"ש:
+[אות סז] <b>במשנה נפל מן הגג. </b>אם נפל ברוח מצויי' חייב בכל חוץ מן בושת ואם נפל ברוח שאינו מצויה פטור בכל חוץ מן הנזק (מימרא דרבא ספ"ב דמסכתין):
+[אות סח] <b>הר"ב ד"ה והמתבייש. מפצע תחת פצע דקרא יתירא היא. </b>עי' במסכתין (פ"ב מ"ו) בתוי"ט ד"ה סימא:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות סט] <b>במשנה בהם חבורה. </b>ומשכחת לה דחייב בכל כגון שסכו נשא (סם המשיר השער ואינו חוזר) ואיכא נזק דאפחתי' מכספיה דמום הוא. ואית ביה צער כגון דאית ליה קרטופני ברישי' כו' אבל בהכהו על ידו וסופו לחזור אינו חייב בנזק כלל. אלא משלם לו שבתו שבכל יום ויום. גמרא (דפ"ו ע"א):
+
+Mishnah 4
+
+[אות ע] <b>תוי"ט ד"ה נתגרשה. כן כתב שלטי הגבורים דלא כהרא"ש. </b>תמיהני דנקט התוי"ט לדברי הש"ג לעיקר אשר הם דברי תימה דאיך שייך לומר דבנ"מ הוי רק חוב ויכולה למחול הא לכל הטעמים דיכולים למחול במכר שט"ח אם מטעם דהוי קנין גרוע דהוי מילי ומדאורייתא לא הוי קנין כלל רק מתחז"ל אם מטעם דשעבוד גוף א"י למכור מוחל לשעבוד הגוף. וזה ל"ש הכא בנ"מ דהוי מכירה מעליא ומדינא יכולה למכור להפקיע לגמרי מבעלה כמו כל מוריש שיכול למכור ולא יירש יורשו אחריו. אלא דמתקנת אושא א"י למכור ולהפקיע מבעלה דעשאו לבעל כלוקח ראשון. והיינו לענין אם תמות ראשון דהוא יורשה הוא כלוקח ראשון. אבל המכירה לכשתתגרש או כשתתאלמן הוי מכירה גמורה מדינא. ומה מחילה שייך כאן. והרא"ש לא חידש רק דאפי' נכסי צ"ב מ"מ א"י למחול. אבל נ"מ פשיטא ופשיטא שכך הוא. ולהדיא אמרי' בסוגי' דמיירי בלית לה נ"מ (ומה דאמרי' אח"ז בסוגיא דפ"ט אלא משום דשמואל. היינו על קושיא ותזבן כתובתה). ואף דמלישנא דהרע"ב שנכסי אשה משועבדים לבעל ולפירות וכך הוא ברש"י ומינה דייק הא"ז בהגהת אשר"י דרש"י ס"ל דמתני' מיירי אף ביש לה נ"מ. אבל טעמא לא ידענו. ומצאתי ביש"ש דכתב על הא"ז הנ"ל ושרי ליה מריה דאיך אפשר לומר נגד סוגיא ערוכה דמוקי דוקא בלית לה נ"מ. ונדחק שם בלשון רש"י. וגם הרי"ף והרמב"ם דלא כתבו במפורש דלית לה נ"מ ליכא ראיה עי"ש. על כל פנים בפשטות כל הפוסקים כן הוא דביש לה נ"מ תמכור בט"ה. וכן הוא בהגהת ש"ע סימן (תכ"ד סעיף ט') אפילו בנכסי צ"ב בפשיטות. ואם בא תוי"ט לתרץ לישנא דהרע"ב לא הו"ל לסיים דלא כהרא"ש דמשמע דנקט לעיקר כש"ג:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות עא] <b>תוי"ט ד"ה אחרים שקצצו. שאינו לוקה. </b>בתוס' כתבו עוד דס"ל כר"מ דלוקה ומשלם והכי מוכרח לומר לר"ל דס"ל פ"ג דכתובות דחייבי מלקות שוגגים פטורים כיון דאילו אתרו ביה פטור כי לא אתרו בי' נמי פטור ע"כ דס"ל כר"מ דלוקה ומשלם ולפ"ז תמוה לי בסוגיא דכתובות (דף ל"ה ע"ב) ולרבה חידוש שחידשה תורה בקנס מתני' כמאן מוקי לה אי כר"מ קשיא בתו כו'. והוכיחו מזה תוס' שם (דף ל"ב ע"א ד"ה דאין לוקה כו') דלית מאן דס"ל לוקה ומשלם רק ר"מ דאף דר"ע סבר דעדים זוממים קנסא. מ"מ י"ל דלא יליף ממש"ר. דאל"כ הא י"ל דמתני' כרע"ק דלוקה ומשלם אית ליה. ולא מצינו לו דסבר מת ומשלם. עיי"ש. מ"מ היאך אמרינן עלה דפירכת מתני' כמאן מוקים לה. הניחא אי סבר לה כר"י כו' אלא אי ס"ל כר"ל היכי מתרץ לה. הא אם יסבור כר"ל ממילא מוכח ממתני' דהכא דרע"ק דקאמר אחרים שחבלו חייבים דס"ל כר"מ לוקה ומשלם ואתיא מתניתין כרע"ק. וצלע"ג:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות עב] <b>תוי"ט ד"ה או. דגומרין דינו. </b>אבל למאי דקיי"ל דאין גומרים דינו של שור שלא בפניו אי"ל הש"ל דאמר ליה אילו הדרתן ניהלי הוי מעריקנא לאגמא ולא היה אפשר לגמור דינו. ועתה אתפסת לתורא בידא דלא יכילנא לאשתעויי' דינא בהדיה. ורש"י ס"ל דהיינו דוקא באתפס' בידים לב"ד. אבל תוס' והרמב"ן במלחמות ס"ל דאף בתפסו ב"ד מעצמן ג"כ חייב:
+
+Mishnah 3
+
+[אות עג] <b>במשנה ונפל מצד אחר פטור. </b>וקמ"ל דאע"ג דנפל מכח הסתירה שלו ואם לא הוי סותר מצד זה לא היה נופל מצד האחר. וסד"א דהו"ל מתחלה לאסוקי אדעתיה ולהחזיק ולהסמיך הצד ההוא בקורות להשעינו עד שיחזור ויבנה מקום הסתירה. קמ"ל דפטור מאחר שזה שכרו לסתור והוא עשה כמו ששכרו אם לא שהיתה מחמת המכה שהכהו בכח גדול וביד חזקה עד שיפול צד אחר דאז חייב. רש"ל ביש"ש:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות עד] <b>תוי"ט ד"ה חוץ מפחות מש"פ. כתבו תוס' תימא. </b>לענ"ד נראה דברישא ממועט רק היכא דבתחלת הגזל לא היה פרוטה ולא חלה עליו כלל חיוב השבה. אבל בזה שהגזל היה הרבה וחלה עליו חיוב השבה היה ס"ד דאף בנשאר אצלו פחות מש"פ דחייב להחזיר (ויוליכנו אחריו לא קאי אשוה פרוטה דרישא) ומצאתי אח"כ בשיטה מקובצת בשם הרא"ש. וכן כ' בתורת חיים. והנאני:
+
+Mishnah 7
+
+[אות עה] <b>במשנה הודה מעצמו. </b>ה"ה בהודה אחר העדאת עדים. והא דנקט הודה מעצמו משום סיפא א"ל נגנב דבזה דוקא הודה מעצמו דאילו באו עדים ואח"כ הודה ליכא חומש דבמקום דמשלם כפל ליכא חומש כדילפינן מקרא לעיל (ד' ס"ה ע"ב) תוס' בפרקין (דף ק"ח ע"א ד"ה ובאו עדים וכו'):
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות עו] <b>הרע"ב ד"ה הרי אלו שלו. ביאוש ושינוי רשות. </b>וכ"כ רש"י. ותמוה לי הא אמרינן בסוגיא על הברייתא דקתני אם נטל מחזיר לבעלים דקסבר יאוש כדי ל"ק הרי דלא מקרי ש"ר. וראיה זו כ' תוס' לעיל דס"ז ונתנו טעם לזה כיון דנותן לו בע"כ לא מקרי ש"ר. ולומר דכוונת רש"י דבזה עצמו פליגי מתני' וברייתא דמתני' ס"ל דמקרי ש"ר וברייתא ס"ל דלא מקרי ש"ר כסברת תו' (הנ"ל בתירוצם הא') מ"מ יקשה ממה דאמרי' בסוגיא ואיכא דאמרי אם בא להחזיר כו' מ"ט יאוש כדי קני. הא כיון דברייתא ס"ל כמתני' ולא פליגי מנ"ל דס"ל יאוש כדי קני הא י"ל דהטעם דהוי ש"ר כמו דס"ל למתני'. אע"כ דפשיטא ליה להש"ס דלא מקרי ש"ר וצ"ע ובאמת תמוה לי כיון דמוכח דלא הוי ש"ר וא"כ מוכח ממתני' דיאוש כדי קנה והא לעיל (דס"ו) סבר ר"י דיאוש כדי ל"ק ואביי הקשה ממתני' דעורות של בעה"ב. ור"י פריק דהוי שינוי שם עי"ש. והא מ"מ ממתני' דהכא דיאוש כדי קנה קשה וצ"ע. והנה בההיא דהנ"ל דאמרינן עלה דהברייתא קסבר יאוש כדי לא קנה. קשה לי הא לרבה מסקינן דלסטים היינו מזויין ותרי גווני גזלן קתני. א"כ דלמא הבריי' כרבנן דבגזלן ליכא יאוש. ואף דמשנינן עוד דמתני' כרבי דגנב כגזלן. הא חזינן בסוגיא דאמרינן גופא ר' אומר כו' הב"ע בלסטים מזויין הרי דאם באנו להוכיח מידי מכח ההיא שינויא דאתיא כר' דחינן דילמא באמת כשינויא קמא דלסטים היינו מזויין וא"כ איך מוכחים מהבריי' דס"ל דיאוש כדי ל"ק ולעשות פלוגתא חדשה. דלמא מתני' כר"ש וברייתא כרבנן ומיירי הכל בגזלן דלסטים היינו מזויין. ואף לעולא דאמרינן בשלמא לעולא בידוע וד"ה. מ"מ למסקנא דלמא כמו דאמרינן לרבה דמוקי בלסטים מזויין ותרי גווני גזלן כר"ש. דלמא גם לעולא לא מיירי מתני' בידוע וכפשטא דלישנא דמתני' מפני שהבעלים מתייאשים דמשמע בסתמא. וכמ"ש רש"י במתני'. ולסטים היינו מזויין וכר"ש. והברייתא כרבנן דר"ש דבגזלן בסתמא לא הוי יאוש וצ"ע:
+[אות עז] <b>במשנה שוכו. </b>מלשון הכתוב ויכרתו כל העם איש שוכה (שופטים ט' מ"ט):
+
+Mishnah 3
+
+[אות עח] <b>במשנה ישבע לו לוקח. </b>עי' בר"ן פ"ז דשבועות (דף שי"ב ע"ב) בסוגיא דשכיר. שכתב דיש שרוצים להוכיח דמגו לאפטורי משבועה ל"א מכח פירכת הש"ס (דמ"ה) שם בשבועת השומרים הא יש לו מגו דלהד"ם. ומה דמשנינן דאפקיד בשטר הוא דיחוי. אלא דהטעם דמיגו לאפטורי משבועה ל"א וראיה לזה ממשנתינו דהכא דאמאי ישבע לוקח הא יש לו מגו דאי בעי אמר לקחתי ממך עיי"ש. קשה לי דבממנ"פ אם מוכח כן ממתני' דהכא תיקשי מזה לרב ושמואל דס"ל דבשכרו שלא בעדים דנאמן הבעה"ב בלא שבועה במגו דלא שכרתיך ואליבייהו דחינן דשבועת השומרים מיירי באפקיד בשטר. הא מ"מ יקשה להו ממתני' דהכא. גם ק"ל במ"ש הר"ן לדחות דשפיר י"ל דאמרינן מגו לאפטורי משבועה ובמתני' דהכא מ' התקנה תקנו חז"ל שבועה עליו. וההיא דשבועת שומרים הטעם כיון דלהד"ם הוא מעיז ובטענת נאנסה הוא העזה הו"ל מגו דהעזה ל"א. וק"ל הא זהו מספיק גם על הראיה ממשנתינו דהא בהוציא כך אין חבירו מכיר בשקרו. ואילו טען לקחתי ממך הוא מעיז גם קשה לי במ"ש הר"ן שם עוד להוכיח דמגו לאפטורי משבועה ל"א דאל"כ היאך עד א' קם לשבועה הא איכא מגו דטען החזרתי. דלמא באמת אין ע"א חייב רק במעיד שלוה ולא החזיר וכ"ז צ"ע (עי' בב"מ דף ח' ע"א. ובתוס' שם ד"ב ע"א ד"ה וזה נוטל):
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות עט] <b>הרע"ב ד"ה איני יודע כו'. ישבע שאינו יודע. </b>וכ"כ רש"י כתובות (דף י"ב ע"ב) והא דל"א כיון באומר ברי להד"ם חייב לישבע בטוען א"י ליהוי מחוייב שבועה ואי"ל. וכמו בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא היינו דבשבועה דרבנן ל"א מחוייב שבועה ואי"ל משלם כדאמרי' (פ"ק דבב"מ) גבי ההוא רעיא וכן בשבועות (ד' מ"א ע"א) דתקנתא לתקנתא לא עבדי'. ואף דמהתם אין ראיה דבחשוד שיש תקנתא דכשנגדו נשבע בזה הוי תקנתא לתקנתא. אבל בא"י דהוי דינא דאיל"מ ול"צ שכנגדו לישבע. א"כ לא הוי תקנתא לתקנתא דהא התשלומים בא"י הוי דינא. מ"מ י"ל דבשבועות דרבנן דקילו ל"א ביה איל"מ וההיא דאמרי' משום תקנתא לתקנתא היינו בחשוד כיון דלא מחייבינן ליה רק ע"י שבועה שכנגדו זהו היה שייך גם בשבועה דרבנן וצריכים לטעמא דתקנתא לתקנתא ל"ע אבל לחייב לשלם ל"א בשבועה דרבנן. והכי מוכח בתוס' פ"ק דמציעא (ד"ג ע"ב ד"ה בכולי בעי דלודי) ממה דהקשו שם מנסכא דר"א. ועי' בתוס' פ"ק דמציעא (דף ה' ע"ב ד"ה ותקנתא לתקנתא). וז"ל ומחו"ש ואיל"מ ל"ש הכא כדפרישית. והיינו דבאו לתרץ דהא מה שכנגדו נשבע התקנה היא בהיפוך דל"צ לשלם רק ע"י שבועה שכנגדו. אבל מדינא היה צריך לשלם בלאו שבועה שכנגדו א"כ היכא דתקנתא לתקנתא ל"ע הא התשלומים הן מדינא בלאו תקנה. ולזה כתבו דמחו"ש ואי"ל ל"ש הכא. היינו דזהו בלא"ה דשבועה דרבנן לא חמיר לחייב לשלם אם אינו נשבע. אלא דלבתר דתקנו דכשנגדו נשבע זה היה באפשר לומר גם בשבועה דרבנן ושוב אמרי' בזה תקנתא לתקנתא ל"ע. גם י"ל למ"ש הר"ן דבנ' ידענא ונ' לא ידענא אף היכא דלא אמר ביה איל"מ כמו ביורשים א"צ לישבע דלא ידענו דשבועה דאורייתא ליכא אלא בלהד"ם וכדומה אבל לא לישבע שא"י. וא"כ י"ל מה"ט בנ' ידענא ונ' ל"י מקרי משואיל"מ דבאמר על אידך נ' להד"ם צריך לישבע. ועתה במה שטען לא ידענא ליכא שבועה דלא ידענא לאו בר שבועה הוא בדאורייתא. אבל הכא במנה לי בידך והלה אומר א"י דשבועה שהיה מגיע לו בלהד"ם היא מדרבנן. זהו ג"כ עתה יכול לישבע על טענתו שנשבע שאינו יודע: . 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Bava Metzia/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Bava Metzia/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..57b6debf0d4ac4704a17b88e474a8b408f00f59f
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Bava Metzia/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt	
@@ -0,0 +1,437 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Bava Metzia
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה בבא מציעא
+Vilna, 1908-1909
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה בבא מציעא
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>תוי"ט ד"ה זה אומר כול' שלי. ל' הר"ב כו' אבל זה אומר אני ארגתי'. </b>נראה דיצא לרש"י כן מדלא קתני במתני' חד בבא דהיינו אני ארגתי' לחוד דל"ש מורי היתרא ואפ"ה בעי שבועה ומכ"ש במציאה ומו"מ. אבל תוס' נזהרו בזה ופירשו בצריכותא דהיכ' דל"ש מורי היתרא הי' ס"ד דלא בעי שבועה היינו משום דיש לנו לתלות דאמר בדדמי שסובר שהוא הגביה רגע מקודם או שלו נתרצה המוכר ולא יפרוש גם משבועה. א"כ ממילא באני ארגתיה דל"ש לומר דאמר בדדמי בודאי צריך שבועה ומש"ה אי תני אני ארגתיה עדיין לא ידענו מציאה ומו"מ:
+[אות ב] <b>שם ד"ה ישבע שאין לו בה. לרבנן דבן ננס איצטריך. </b>ועכ"ז קשה לי דנהי דרבנן לא חיישינן דבאין לידי שבועת שוא היינו דמ"מ אין מפסידים זכותו של בעה"ב שישבעו לו הפועלים והחנוני. אבל הכא הא כיון דאפשר לתקוני שלא יהיו ודאי שבועת שוא דישבעו שאין לו פחות מחציה בודאי עדיף. ומה"ת ישבעו שכולה שלו להיות ודאי שוא. וצ"ע. (קושית רבינו הוא ביותר על רש"י ד"ה ע"ב עי"ש): והנה במ"ש התוי"ט מקודם דמתני' אתיא אפי' כבן ננס דהכא ליכא ודאי שבועת שוא דאימור תרוייהו בהדדי אגבוה. ופירש"י וכל א' ס' שהוא הגביה תחלה ולכאורה תמוה דמאי צריך לזה הא בפשוטו כיון דאפשר שהיא כך דתרוייהו בהדדי אגבהו נהי דכל א' בא לגזול חצי מ"מ שבועת שוא ליכא. ונ"ל דהוקשה לרש"י דא"כ לבן ננס אמאי מפסידים להבעה"ב זכותו מכל וכל. ואלו ואלו נפרעים שלא בשבוע'. מ"מ יטעון בעה"ב ישבע לי חנוני שלא פרע פחות מחצי' עכ"פ. וכן הפועל ישבע לי שלא קבל מהחנוני עכ"פ לא יותר מחציו ולא ליהוי ודאי שבועת שוא. אע"כ דלפי טענתם חד משקר הוי כמו ודאי שבועת שוא ולא דנינן לענין אחר מה דלא טענו. וזה הוצרך רש"י לומר להסביר דהכא כל אחד סובר שהוא הגביה תחלה ולא שמשקר במזיד. מש"ה אף לפי טענתם אפשר דתרוייהו בהדדי אגבוה (כוונת רבינו לתרץ בזה גם קושי' הא'. ואפשר גם כן דרש"י לשיטתו באני ארגתיה. מוכרח לומר שיש סברא שכ"א טוען אמת. ועי' בדבור הסמוך. וד"ל):
+[אות ג] <b>שם ד"ה ויחלוקו. ולא כו' הכא דאיכא למימר. </b>ולפירש"י שהביא התי"ט (לעיל ד"ה זה אומר כו') דבאני ארגתיה הדין דיהא מונח. אף דהחלוקה יכולה להיות אמת צ"ל דלמסקנא כדמחלקינן לר' יוסי בין ודאי רמאי. ממילא גם לרבנן מתרצא בהכי דתליא הכל בודאי רמאי דאף היכא דאיכא למימר דתרוייהו הוא מ"מ בודאי רמאי יהא מונח:
+[אות ד] <b>שם ד"ה וזה נוטל רביע. דמגו להוציא לא אמרי'. </b>וקשה לי דלמה משנינן דסיפא קמ"ל. דלא יטול רביע בלא שבועה במגו דזהו לא הוי חידוש כ"כ דהסברא פשוטה כך היא דאם יטול בלא שבועה ליכא מגו כיון דאם יטעון כ"ש יצטרך לישבע. ועכשיו יטול בלא שבועה. טפי הו"ל לומר דאשמעי' דלא נימא דיטול חציה בשבועה במגו דכ"ש. לזה אשמעי' דמגו להוציא ל"א. וצע"ג:
+
+Mishnah 2
+
+[אות ה] <b>במשנה או שיש להם עדים. </b>להפוסקים הסוברים דעד מסייע פוטר משבועה. צ"ל דעדים לאו דוקא דהא בע"א ג"כ חולקים בלא שבועה. אלא עדים היינו עדות המועלת ועי' ברא"ש בריש מכילתין (סי' ג') דכתב כזה לתרץ מתני' דרפ"ז דשבועות (מ"ז) דקתני ואם יש עדים שאמר להם אביהם וכו' ולא ידעתי אמאי לא נקט כזה על משנתינו זו ועי' בתוי"ט כתובות (פ"ב מ"י ד"ה שיצתה בהינומא):
+[אות ו] <b>תוי"ט ד"ה בזמן שהם מודים. ש"מ המגביה מציאה לחבירו כו' קנה חבירו. </b>דמרישא דזה אומר חציה שלי ליכא ראיה די"ל דמיירי במו"מ. או במציאה ואמר תפסתי בידי החצי. אבל מהך דבזמן שהם מודים דמיותר ע"כ דאתי לאשמועי' דאף במציאה ובמודים שכל אחד תפס רק בקצה הטלית והגביהו יחד דגם כן יחלוקו דהמגביה מציאה כו' כך מבואר בסוגיא ובתוס'. וקשה לי הא בסוגיא דרוכב ומנהיג מספקא לן בא' רוכב וא' מנהיג אם קנין א' מבטל לחבירו וביארו בתוס' דממתני' דקתני א' רוכב וא' מנהיג יחלוקו ליכא ראיה דמ"מ שניהם אקראי מוחזקים וכל א' טוען שהוא קנהו וחבירו תפס בו אח"כ (ומשניהם מודים ליכא ראי' דא"ל דמיירי שקנו בהנהגה עיי"ש) לפ"ז מנ"ל דיתורא דבבא דשניהם מודים אתי לדינא דמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. דלמא ל"ק חבירו והבבא זו קאי על א' רוכב וא' מנהיג ושניהם מודים שעשו כן ביחד זה הרכבה וזה ההנהגה דקנו שניהם ולא נתבטל קנין א' מפני חבירו. וצלע"ג:
+
+Mishnah 3
+
+[אות ז] <b>תוי"ט ד"ה נטלה. אבל הכא דלא אמר כלום. </b>אין בזה סרך קושיא דמעיקרא ס"ל דכיון דאמר תנה לי הוי כאומר זכה לי ואם הגביה זה לצרכו קנה כמו בזכה לי. ור"י אמר דתנה לי לא הוי כזכה לי. אבל בלא אמר לו כלל והוא הגביה לחבירו ולא אמר כן בשעת הגבהה או מקודם גם מעיקרא ס"ל דל"ק ופשוט. אח"כ ראיתי שגם הש"ך שם כ"כ:
+
+Mishnah 4
+
+[אות ח] <b>תוי"ט ד"ה זכתה לו. משום קטן וקטנה. </b>בלא"ה אף בגדולה איצטריך דהא אשה יוצאה שלא לרצונה וע"י שלוחה א"י לגרשה בע"כ דאין חבין לאדם אלא בפניו ואיצטריך קרא לרבות חצר בעומדת בצדו משום ידה. ואם זרק לה הגט בחצר כזה בע"כ דידה מגורשת:
+[אות ט] <b>בא"ד וכתב הרנב"ר ז"ל דאיכא למימר. </b>קשה לי הא מבואר בסוגי' דלא ילפינן קטן מקטנה והיינו דרק באשה אתרבאי חצר משום יד אבל לא באיש. הכי קיי"ל בש"ע (ססי' רס"ח) וא"כ היאך כתב הר"ן דחצירו זוכה לו המציא' משום ידו. ואולי יש לחלק דבקטן דאין שמירתו חשובה לא מקרי חצר ידו ולא ילפינן מקטנה ואך מ"מ קשה דבגניבה דפרכינן דבחצירו אין שליח לד"ע הא בגדול הוי חצירו כמו ידו (אפי' אינו עומד בצידו) גם קשה לי במ"ש רש"י דקרא דגבי גניבה איצטריך דלא נימא אין שליח לד"ע. מנ"ל דלמא באמת אמרינן בזה אשלד"ע וקרא דריבוי דחצירו היינו אפילו בגברא דחצירו משום ידו. ומיירי דוקא בעומד בצידו. וצע"ג (עי' בל' רש"י ואיכא למימר כו'. ועי' בתוס' ד"י ע"ב ד"ה ואי משום):
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות י] <b>תוי"ט ד"ה שאני אומר. דכי אתיא למיטרף לקוחות אמרינן לה אייתי ראיה. </b>ושאני שטר חוב דיאמרו הלקוחות מדהדרו' הב"ד השט"ח למטרף ביה קמו במלתיה דהשטר כשר אבל בגט ושחרור דעיקר לאו למגביה ביה אלא לאנסובי בי' בזה יאמרו הלקוחות אייתי ראיה. גמרא (דף י"ט ע"א):
+[אות יא] <b>בא"ד אין לך מחילה גדולה מזו גמרא. </b>זהו אינו מפורש בגמרא רק מפירש"י. אבל הרבה מהראשונים וכן משמע דעת תוס' דפירשו דמדין מגו היא. דאי בעי מצי מחיל:
+
+Mishnah 8
+
+[אות יב] <b>הרע"ב ד"ה הרי זה יחזיר. שהכלי סימן. </b>ולא איתרע בנפילה זו כיון שע"י הסימן מתברר אי ממלוה אי מלוה נפל. הרא"ש. וכתב בשיטה מקובצת בשם תוס' כ"י הא דמהני כשהמלוה נותן סימן דלמא הלוה מסר לו הסימן כדי לעשות קנוניא דהא מה"ט לא מהני הודאת לוה כדלעיל (מ"ו) דש"ה דלא ידעי' של מי הוא רק מכח ההודאה אין לנו לנטות לעשות עפ"י ההודאה כלל דחיישי' לקנוניא. אבל הכא דלא אזלי' בתר הודאה כלל כ"א בתר הסי' אין לנו לחוש לקנוניא:
+[אות יד] <b>הרע"ב ד"ה אחד הלוה. סופר אחד חיישינן. </b>ומ"מ אם הם מקויימים יחזיר. וכתב במהרש"א דה"ה דהו"מ לאוקמי דמקויימי' ומלוה מקיים שטריה. אלא דניחא ליה לאוקמי הך סיפא אפילו באין מקויימים עכ"ל. והוא דוחק קצת כיון דממילא הרישא דא' שלוה מג' מוקמי' במקויימים ואמאי לא ניחא לאוקמי גם סיפא בהכי. והיה נ"ל לתרץ קושית המהרש"א דהא לכאורה קשה במה דמשנינן ברישא דמקויימי' הא לשמואל (דף ט"ז ע"ב) דסבר דלפרעון ל"ח ומצא שטר הקנאה יחזיר א"כ ממילא בכ' הנפק ג"כ יחזיר כיון דליכא חשש דלא לוה עד תשרי. א"כ אמאי קתני ברישא יחזיר ללוה. וצ"ל כיון דשלשה שטרות ביחד הוי הוכחה שהם פרועים ונפלו מהלוה. וא"כ י"ל דעל הסיפא לא הו"מ לאוקמי במקויימים דא"כ יקשה לשמואל דל"ח לפרעון מאי איריא דהם ג' שטרות אף בשטר א' מקויים הדין דיחזיר למלוה. אע"כ דלא מיירי במקויימים. וא"כ לדינא דקיי"ל דחיישי' לפרעון הו"מ להרע"ב למנקט באמת דסיפא ג"כ במקוימים:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות טז] <b>תוי"ט ד"ה מצא פירות. וידע שנפלו ממנו. </b>אבל היכא דאפשר דבשעה שמוצאה עדיין לא ידעו הבעלים דנפל מנייהו אף אילו ידעו היו מייאשים. מ"מ הוי יאוש שלא מדעת דלא מהני והיאוש של אח"כ לא מהני כיון דבאיסורא אתי לידו (וידו כיד בעלים כיון דבתחלה נעשה שומר דבעלים הלכך לעולם אין נקנית ביאוש הואיל וישנה ברשות בעלים רמב"ן במלחמות) אבל אם נפל לזוטו של ים וכדומה שאבוד ממנו ומכל אדם אף על פי שלא ידעו הבעלים מזה הוי יאוש דאין עליה שם אבידה ורחמנא שרייה דכתיב אשר תאבד ממנו. ממנו דוקא ולא שאבודה מכל אדם. גמרא. ואפי' אמר לא מייאשנא לאו כמיניה. ואפילו מרדפים אחריהם. נ"י. ובכל מקום דבעיא מדעת בעלים אם הוא של יתומים קטנים דלאו בני מחילה נינהו לא מהני יאוש דידהו כך מתבאר בסוגי' (דף כ"ב ע"ב). ומזה קשה לי במה דאמרינן בסוגיא אההיא דכל אדם מותר בלקט משילכו הנמושות דלא מקרי יאוש של"מ דעניים דבדוכתא אחריתא אמרי דעניי העיר מלקטים. וקשה לי הא גם לעניים קטנים יש חלק בלקט. ולגבייהו הוי יאוש שלא מדעת וצ"ע. (וע' פאה פ"ח בדברי רבינו אות ע"ז):
+[אות טו] <b>הרע"ב ד"ה ברה"ר. ואפי' היה בהן סימן נפסד. </b>תמוה לי הא מסקינן בסוגייא דהלכה סימנין העשויים לידרס הוי סימן וצ"ע (קושית רבינו הא אנן קיי"ל כרבא):
+[אות יז] <b>הרע"ב ד"ה אנפוריא. כגון לצורבא מרבנן. </b>בסוגיא אמרי' תניא ומודה רשב"א בכלים חדשים ששבעתן עין שחייב להכריז וכתב תוס' דמשמעות דלת"ק אפי' לא שבעתן עין חייב להכריז. וכן מצינו ברבה בר בר חנה דאמר בפ"ק אי טב"ע אית לי בגויה וגט לא שבעתו עין. וק' לי על ראייתם הא י"ל דלאו מילתא דפסיקא הוא לרשב"א דבלא שבעתן עין א"א להיות בה טב"ע. די"ל דאם הת"ח אומר דיש לו בה טב"ע מהימנינן לי' דיש במציאות דיש לו טב"ע אף בכלים כאלו. אלא דרשב"א קאמר דאינו חייב להכריז אף במצא במקום דרובן ת"ח דמסתמא לא יהיה לבעלים טב"ע כיון דהם חדשים דלא שבעתן עין. וא"כ מההיא דרבב"ח אין ראיה כלל. וצ"ע:
+[אות יח] <b>תוי"ט ד"ה אין חייב להכריז. אלא הצריך להן והוא יודע ומדקדק במנין וע"כ הוי סימן ע"כ. </b>ולא זכיתי להבין דברי הד"מ דהא בדרך נפילה מנין לא הוי סימן דלא ידע דנפלו ביחד. ובהנוח בלא מנין הוי מקום סימן. וקושית ב"י היה בדרך דהא ע"כ לא מיירי בידוע שהוא הנוח דא"כ אפי' בחד נמי הא המקום הוי סי' ולא מצי מיירי בדרך נפילה דא"כ בתרי נמי דהא בנפילה לא הוי מנין סימן. וע"כ דהך דמצאן שנים זהו הוכחה דהוי דרך הנוח. וע"ז הקשה הב"י דהא במטבעות דוקא ג' הוי הוכחה שהיא הנוח. וא"כ מה זה שכתב הד"מ דבמחטין יודע ומדקדק במנין. וההכרח לחלק בענין אחר דבמחטין גם בב' מוכח יותר דהוא הנוח ממילא מקום הוה סי'. וצ"ע:
+
+Mishnah 2
+
+[אות יט] <b>במשנה כריכות ברשות היחיד. </b>הא דמפלגינן בכריכות בין רה"ר לרה"י לרבא דקי"ל כוותיה מיירי בלית בהו סי' ובדרך הינוח. וברה"י מקום הוי סי' שיאמר באיזה מקום הניחם. וכיון שהוא משתמר קצת ואינו משתמר לגמרי שם אבידה עליה כי הבעלים הניחם שם לפי שעה ולשוב לקחתה. ובמקרה א"א להם ליקח וניחא להבעלים שהמוצא יטול ויכריז. וברה"ר מקום לא הוי סימן דמתגלגל ברגלי ב"א ובהמות מש"ה אף שהוא דרך הנוח הוא שלו כיון דאין בו סי' והוא מקום שאינו משתמר כלל מסתמא הבעלים הניחה שם ושכחה ונתייאשו ממנה ואילו במקום שמשתמר קצת ואין בו סימן היינו דינא דמתני' דבסמוך דמצא אחר הגפה דלא יגע בהן כי שם לא הוי מקום סי' דמדדין ובמקום שמשתמר לגמרי אף ביש בו סי' לא יגע בו דאינו בכלל אבידה. כיון דהבעלים הניחום מדעת וסופם ליטול בעצמם משם. ובאינך דמתני' דלא מפליג בין רה"ר לרה"י מיירי דרך נפילה דלא שייך סי' מקום דהא לא ידע מקום שנפל ממנו. והא דקתני בכריכות דרך הנוח ובאינך דרך נפילה דאורחא דמלתא קתני דכריכות דיקירי אין מדרך שיפול שלא מדעת אלא הניחם שם. תוס'. כללא דמלתא מצא דבר שנאבד דרך נפילה אם יש סימן בגופו נוטל ומכריז ואם לאו אם הוא מהדברים שדרך למשמש בהם בכל שעה הוי יאוש מדעת ונוטלו והוא שלו וסימן מקום ל"ש בדרך נפילה. וגם סי' מנין ל"ש דבדרך נפילה לא ידע דנפלו ביחד אם לא בקשורים יחד כמו בתכריך לעיל ספ"ק. ואם הוא דרך הנוח במקום שאין משתמר כלל ואין בו סי' כגון במקום דמתגלגל ברגלי אדם ובהמה דליכא גם סי' מקום הרי הוא שלו. ואם משתמר קצת (ובאופן דלא הוי מקום סי') לא יגע בו אף בספק הנוח. ואם יש בו סי' בין כך ובין כך אף בודאי הנוח נוטל ומכריז. ואם משתמר לגמרי בכל ענין לא יגע בו. זהו לשיטת תוספות. אבל דעת הר"ן הובא בשיטה מקובצת דבמשתמר קצת אף ביש בו סי' לא יגע בו אם הוא ודאי הנוח. זולת בספק הנוח. ועי' ברמב"ם שיש לו שיטה אחרת בזה ע"ש. וכל זה בסתם ואם שמעי' דאייאש שאמר וי לחסרון כיס אפי' ביש בו סי' הוא שלו:
+
+Mishnah 3
+
+[אות כ] <b>תוי"ט ד"ה גוזלות. ומקום לא הוי סימן. </b>היינו כיון דאחר הגפה אינו משתמר לגמרי רק קצת מש"ה אילו יש בו סי' הדין דנוטל ומכריז משא"כ בסיפא דכלי באשפה דהוא משתמר לגמרי אף דמיירי ביש בו סי' כדקתני מגולה מכריז מ"מ לא יגע בו. תוס'. ובדיעבד אם עבר ונטלו במשתמר לגמרי אם לא זז משם וראה שלא באו הבעלים בתוך כך הר"ז יחזיר למקום שנטלו משם אבל אם הוליכן לביתו דיש לחוש שמא באו הבעלים בתוך כך ולא מצאו ושוב לא יחזרו לבקש לא יחזיר למקומו ואם יש בו סימן יכריז. ואם לאו יהא מונח בידו עד שיבא אליהו. ובמשתמר קצת באין בו סי' מיד שנטלו לא יחזיר דשמא שכחום הבעלים ואבידה היא. ומיד שנטלה חייב בשמירתה. וביש בה סי' פשיטא דלא יחזיר דהא אפי' לכתחלה צריך ליטול ולהכריז. כך מתבאר בתוס' והרא"ש ועיין בשיטה מקובצת בשם הר"ן:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות כא] <b>במשנה אמר את האבידה. </b>בסוגיא אתמר רי"א אבידתה מכריז ורנ"א גלימא מכריז. ופרכינן לר"נ ממתני' דהכא אמר איהו גלימא ואמר להו גלימא צריכא למימר דכי לא אמר סימנים לא מהדרינן ליה. ומשנינן מאי לא אמר סימנים דל"א סימנים מובהקים דידה (היינו דאמר סי' גרועים). וק' לי דהו"ל להרע"ב ולהתוי"ט לפרש במתני' כשינוי דהש"ס דל"א סי' מובהקים דהא אנן קי"ל דגלימא מכריז. וצ"ע. ובאמת נתקשתי בפירכת הש"ס הנ"ל הא טעמא דר"נ דגלימא מכריז כדי לקרב יותר להאובד שעי"ז ישים לבו שנאבד לו גלימא. או שיחפש בגלימות בביתו ויודע לו שנפל ויבא להגיד סימנים אבל אם נכריז סתם אבידתא לא ירגיש בקל שנאבד דבר ממנו. וא"כ י"ל לפי האמת דשם אבידה לא הוי סימן. וא"כ אף אם נכריז סתם אבידה אין מחזירים לו בלא סימנים דידה. טוב יותר להכריז גלימא מטעם הנ"ל כיון דלא מפסדי' ליה להאובד בזה. אבל אילו היה שם גלימא סי' באמת היה מכריזים סתם אבידתא בכדי שבאם יבא ויאמר שם גלימא ולא יאמר סימנים דיחזירו לו. וא"כ שפיר קתני במתני' דאמר אבידה ולא סימנים אין מחזירים לו היינו דאף אם נכריז אבידתא סתם לא נחזיר לו. ומוכח זה הדין דמכריזים גלימא. וצ"ע (וגם מש"ה באין בו סי' לא יכריז):
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות כב] <b>תוי"ט ד"ה כפועל. וכן העתיק הר"ב. </b>עי' בב"ק פרק י' מ"ד בהרע"ב ותוי"ט שם:
+
+Mishnah 10
+
+[אות כג] <b>תוי"ט ד"ה ואם היה בה"ק. והרמב"ם כתב או נזיר. </b>כן הוא ברמב"ם (בפי' המשניות). ולכאורה יש לעיין לפי"מ דנקט הטעם דאין עשה דוחה לל"ת ועשה. והא בפ"ק דיבמות (דף ה' ע"א) אמרינן הא דקיי"ל דאין עשה דוחה לל"ת ועשה נגמר מנזיר. דאיכא למפרך מה לנזיר דישנו בשאלה. וא"כ עשה דוחה לל"ת ועשה דנזיר. ובאמת הרמב"ם (בפ"ז מהלכות נזירות) כתב הטעם דעשה דמצורע דוחה לעשה ול"ת דנזיר משום דכשהוא מצורע סותר את נזרו ואין ימי הצרעת עולים לו למנין נזירות וליכא עשה דנזיר עי"ש. ואולם הכ"מ כתב על השגות הראב"ד דביבמות אמרינן הטעם דישנו בשאלה. דחדא מתרי טעמי נקט. א"כ משמע דקיימא הסברא דישנו בשאלה. ועמ"ש בפרק ב' משנה ב' דנדרים (אות ט"ז):
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות כד] <b>במשנה שלם ולא רצה לישבע. </b>אף בהודה ואמר פשעתי קנה כפילא דאי בעי פטר נפשיה בשקר וכן כל השומרים חוץ בשואל כיון דכל הנאה שלו באמירה לחוד לא קנה הכפל (ואפילו היכא דהתנה להיות כש"ח דמצי פטר נפשיה בנגנבה דשכיחא. תוס'. ונ"י בשם הר"ן) עד שישלם לו ממש. וכתב הה"מ דאם יש עדים שפשע וצריכים לשלם מדינא אף ששלמו בלא כפיית ב"ד ס"ל להרמב"ן דלא קנה הכפל. אבל דעת הרשב"א אף אלו קנו הכפל דדעת בעלים להקנות להם כ"ז שלא יטריחו אותם לב"ד. וכתב עוד הרשב"א דאם יש עדים לשומר דפטור מלשלם ואעפ"כ שילם ל"ק כפל דלא עלה ע"ד המפקיד שישלם לו מה שנפטר בהעדאת עדים בלא שבועה ולפיכך לא הקנה לו הבהמה בכגון זו. וכתב שכן מצא בירושלמי עיי"ש:
+[אות כה] <b>תוי"ט ד"ה או שאבדו. אעפ"י שאין כפל. </b>המהרש"א הקשה דהא משכחת כפל שהמוצא טען טענת גנב היה אצלו כדקי"ל דטוען טענת גנב באבידה משלם כפל. ותירץ דא"כ היה מוכח כן ממתני' ואילו בב"ק מקשה ר"א לר"י אהך מלתא או דלישנא דנמצא הגנב לא משמע דמיירי בכה"ג עיי"ש. וק' לי' דלפ"ז מאי הקשו תוס' בסוגיא (ד' ל"ד ע"ב ד"ה הריני משלם ומת) תימה היאך ישלם לבני הנפקד כפל הא אין אדם מוריש קנס לבניו. והניחו בקושיא. והא י"ל דהאיבעיא דנאבד ואמר הריני משלם ומת והמוצא טען ט"ג דבזה אמרי' דיורשים ירשו הפרה שנקנה לאביהם. וממילא המוצא שטט"ג נתחייב כפל להם דעל פרה שלהם טט"ג. (קושית רבינו הוא לפי הנחת מהרש"א אבל באמת היה לתוס' סברא אחרת בזה):
+[אות כו] <b>תוי"ט ד"ה למי שהפקדון. משעה שמסרה. </b>ואיכא עוד לישנא בגמרא דכאומר לכשתגנב ותרצה לשלמיני סמוך לגניבותך קנוי לך. וקשה דבין כך וב"כ למאי דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה א"כ איך קנוי הפרה למפרע הא אין ברירה ועיין:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות כז] <b>במשנה אלא הכל יהא מונח עד שיבא אליהו. </b>ואף אם מתו לא יתנו ליורשים אף דקי"ל בעלמא לדידיה קנסו לבריה לא קנסו כמ"ש הרע"ב (פ"ה משנה ג') דבכורות הכא שאני כיון דקנסי' להו כי היכי דלודי ואם היה מחזירו לבנו לא היה מודה. כ"כ תוספות בגיטין (דף מ"ד ע"ב). וק"ק הא תוס' במסכתין (דף ג' ע"א ד"ה אלא מחוורתא) כתבו דלמסקנא טעמא דר"י רק משום דאיכא ודאי רמאי ולא תליא כלל אם איכא פסידא לרמאי או לא:
+
+Mishnah 5
+
+[אות כח] <b>במשנה את הקטן. </b>ע' מ"ש בזה המרדכי (בפ"ג דבב"ק) בסוגיא דטענו חיטים והודה לו בשעורים:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+[אות כט] <b>תוי"ט ד"ה רע"ק. דאם הוקרה משלם כשעת הוצאה מן העולם. </b>מבואר בסוגיא דדין שולח יד דהכא לענין יוקרא וזולא כמו גזלן דעלמא דבהוקר' ואתבר ממילא דמשלם רק כשעת הגזילה ואם תבריה בידים משלם כדהשתא ביוקר מדין מזיק. ה"נ הכא. וכשעת הוצאה מעולם היינו שהוציא בידים דתבריה ואיבדו בידים. משמע דבממילא אף מפשיעה משלם רק כשעת של"י דאף דבגזלן דעלמא דין הוא דלא לשלם כשעת פשיעה דלא נתחייב מעולם מדין שמירה רק מדין גזלן. מש"ה חייב רק על שעת גזילה משא"כ הכא בשומר ששלח יד דכבר חל עליו חיוב שומרים ונימא דמשלם כדהשתא בשעת פשיעה ביוקר כדין שומר. צ"ל כיון דנעשה גזלן פקע ממנו חיוב השמירה וחייב רק מדין גזלן. וצ"ע:
+[אות ל] <b>שם ד"ה החושב. הך מחשבה הוי דיבור. </b>ובמנחות (דף כ"ה ע"א בתוס' ד"ה במחשבה כו') ואשכחן נמי דוכתא דקרי למחשבה דיבור כמו על כל דבר פשע דאמרי' (ספ"ג דבב"מ) דחייב על כל המחשבה כמעשה עכ"ל והרא"ש ריש הלכות ס"ת גבי עיבוד לשמה כתב ורבינו ברוך נסתפק אם צריך להוציא בשפתיו וכו' לפי שמצינו פיגול דבעי דיבור ותרומה ניטלת במחשבה. ובשליחות יד כתיב על כל דבר פשע. והחושב לשלוח יד חייב וכו' והוא תמוה דנהי דהא דפיגול בעי דיבור יש ראיה מכמה מקומות כמ"ש תוס'. וכן לענין תרומה דלא בעי דיבור יש ראיה כמ"ש תוס' במנחות הנ"ל. אבל הא דבשליחות יד לב"ש לא בעי דיבור מנ"ל זה דלמא באמת בעי דיבור כמ"ש תוס' באמת בפשיטות אח"כ ראיתי שעמד בזה המעד"מ ונלע"ד דכוונת הרא"ש דגבי פיגול י"ל הא דנקט בכ"מ לשון מחשבה אף דבעי דיבור משום דלישנא דקרא נקט דכתיב לא יחשב. משא"כ בשליחות יד דלישנא דקרא על כל דבר פשע. אם איתא דבעי דיבור אמאי שני מלשון הקרא ונקט החושב. אלא ע"כ דבאמת סגי במחשבה בלא דיבור:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות לא] <b>הרע"ב ד"ה כל המטלטלין. בכיס מלא מעות. </b>היינו באנייקי ואניגרי שהם מטבעות שפסלן המלכו' או מדינה אבל במטבע ממש היוצא בהוצאה הא קי"ל דאין מטבע נעשה ולא נקנה בחליפין. גמרא:
+
+Mishnah 2
+
+[אות לב] <b>בתוי"ט סד"ה רבי שמעון כו'. צריך שידור אצל העלייה. </b>ע' פ"ז דעירובין (משנה י"א) בהרע"ב ומ"ש שם (אות נ"ו):
+[אות לג] <b>הרע"ב ד"ה עד מתי. דליכא אפי' מי שפרע. </b>וכ"כ רש"י דזהו רק לפי מה דס"ל למתני' בסמוך מ"ד דבאונאה שתות רצה אומר תן לי מעותי כו' כיון דמדינא יכול לחזור המתאנה ממקחו בזה אפי' מי שפרע ליכא. אבל למה שכתב הרע"ב שם דלית הלכתא כמתני' אלא דקנה ומחזיר אונאתו י"ל דבקנין מעות אם חוזר צריך לקבל מש"פ. וכן כתב הרמב"ן בב"ב בחי' פ' הספינה. וכן הסכמת הש"ך (סימן ר"ד). ומ"מ לישנא דרש"י והרע"ב להחזיר המקח או שיתן לו אונאתו אינו מובן לי דמאי שייכות שיתן לו אונאתו לענין מי שפרע. ואם נותן לו הברירה שיחזיר המקח או ליתן לו אונאתו פשיטא דליכא מש"פ דהא אם ירצה המתאנה יכול להכריחו להמאנה שהמקח יתקיים ויחזיר לו אונאתו. וכי בשביל שנותן לו הברירה יהי' מש"פ והו"ל לרש"י והרע"ב לכתוב דאם הלוקח רוצה דוקא בחזרת המקח דמותר לו בכך ואפילו מש"פ ליכא:
+[אות לד] <b>תוי"ט ד"ה שתות. אבל שמואל סבר. </b>באמת דברי הרע"ב גם לדינא דקיי"ל כשמואל הדין כך דכ"ד בכ"ח הוי אונאה. דאף דלפי המעות הוא פחות משתות. מ"מ הוי אונאה מצד שתות מקח. אלא דלשמואל אפשר לפרש דמתני' כ' בכ"ד כדאמרינן בסוגיא אלא לאו כ' בכ"ד בשלמא לשמואל. ובזה ודאי ניחא דברי הרע"ב כיון דפשטא דמתני' דנקט שתות למקח משמע דמיירי כ"ד בכ"ח. נקט הכי כיון דבאמת גם לפי ההלכה י"ל דמיירי בהכי. ומצינן ג"כ לומר דלפי"מ דמשני לרב דמיירי כ"ד בכ"ח גם לשמואל מוקמי בהכי מכח לישנא דשתות מקח דקתני:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות לה] <b>תוי"ט ד"ה אחד. ואי כתב רחמנא לוקח. </b>וקשה לי אמאי לא נקט הש"ס בפשוטה דאי כתב לוקח י"ל כיון דהמוכר לא יהיה החפץ בידו וא"י להראות לתגר ולא יוודע לו שנתאנה. מש"ה אסור להלוקח לאנות להמוכר. אבל מוכר ללוקח דמסתמא יראה לתגר ויתבע אונאתו ואם לא יראה הוי מחילה ברצונו ס"ד דמותר להונותו וצ"ע (ודצריך להחזיר אונאתו בוודאי ידעינן חדא מחברתה. והצריכותא אינה אלא על האזהרה):
+
+Mishnah 5
+
+[אות לו] <b>במשנה ר"מ אומר. </b>עיין בתוי"ט (פ"ג מ"ב) דכלים:
+[אות לז] <b>הרע"ב ד"ה ח' פונדיונים. שתות כשאר אונאה. </b>מלשון זה משמע דשאר אונאה גם לר"מ ור"י שיעורו בשתות וקאמר ר"ש דגם במטבע דינו כשאר אונאה. וזה כפי שינויא דאביי והביא בתוי"ט דס"ל לר"מ ור"י דשאני סלע כיון דלא סגי ולא מחיל. אבל קשה לי אמאי כתב הרע"ב דהלכה כר"ש דלפי שינויא דאביי ראוי לפסוק כר"מ ור"י לגבי ר"ש. אלא דיש אוקימתא בגמרא דמשני רבא דמאן תנא טלית ר"ש וכיון דסתם מתני' בטלית כר"ש מש"ה פסקי' כוותיה כמ"ש הרא"ש (ויש לעיין אמאי לא הוי כסתם ואח"כ מחלוקת) אבל להרע"ב דנראה דאזיל כפי שינויא דאביי וכנ"ל (והיינו להגורסים רבה אמר מאן טלית ר"ש והלכתא כאביי דהוא בתרא לא הו"ל לפסוק כר"ש):
+[אות לח] <b>תוי"ט ד"ה שני. תוספות. </b>בתשובת מהר"ר יעקב לבית לוי סימן ו' הקשה דא"כ הו"ל לר"י למנקט שמנה איסרים שני איסרים לדינר. כמו דנקט ר"מ איסרים:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות לט] <b>הרע"ב ד"ה אלו כו'. אחיו ולא הקדש. </b>הכי איתא בסוגיא. וקשה לי הא אחיו כתיב בקרא דלא תונו איש את אחיו דמוקמי' באונאת דברים כדאיתא במסכתין (דנ"ח ע"ב) ואמאי לא קאמר לעמיתך ולא הקדש דהא כל אינך קרקעות ועבדים ושטרות ממעטינן מהך קרא וכי תמכרו וכו' מיד עמיתך. ואמאי לא נקט בהקדש ג"כ הך קרא לעמיתך ולא דהקדש וצ"ע:
+[אות מ] <b>שם ד"ה ולא תשלומי כפל. הקדשות אמר קרא רעהו. </b>וכן בגונב מעשר שני אין בו תשלומי כפל למה דקיי"ל מעשר שני ממון גבוה. רמב"ם (פ"ג הל' כ"ד מהלכות מעשר שני):
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות מא] <b>במשנה המלוה סלע. </b>הא דלא נקט ב' דינרים או סלעים בג' דומיא דסאתים בג' קמ"ל בזה דלא נימא דסלע בדינרי' הוי דרך מו"מ כיון דאינו נותן לו יותר מאותו מטבע ולא יהיה רבית דאורייתא כיון דזמנין מייקרי סלעים או זיילי דינרין וקאי ה' בסלע ואשמעינן מתני' כיון דשניהם מטבע הוי מקרי הלואה ואסור מדאורייתא ובמטבע זהב על של כסף דחד לגבי חבריה פירא הוי כדלעיל (ר"פ הזהב) באמת לא הוי ריבית דאורייתא. פ"י:
+[אות מב] <b>תוי"ט ד"ה ויין. ונראה שר"ל דיש לו מעות עכשיו. </b>איני יורד לעומק דעת תוי"ט בזה דמה דאמרי' דאי יש לו יין מותר דקאי במש"פ מה צורך שיהיה להמוכר מעות דזהו שייך באין לו ויצא השער דאין פוסקי' במלוה בזה ס"ל לכמה פוסקים דביש למוכר מעות כיון דיצא השער ומצוי לקנות בזה כיון דיש למוכר מעות שיכול בקל לקנות בהם חטים הוי כיש לו. אבל הכא ביש לו מה שייכות ומה עדיפות יש בין יש למוכר מעות או לא (ועיין):
+[אות מג] <b>בא"ד ומהם הרמב"ם. </b>אין זה מוכרח בכוונת רש"י דיש לומר דמיירי דפוסק בהנאת מחילת מלוה וכמו דצריך לומר בפשטו בדעת תוס' דנראה להדיא מדבריהם בסוגיא (דף ס"ב ד"ה אעפ"י) דהיתר דרבית תלוי באם הוי קנין לענין מש"פ. והרי תוספות ס"ל בפשיטות דאין קונין במלוה כמבואר בדבריהם במסכתין (דף מ"ו ע"ב) ד"ה יש דמים וכן בדבריהם לעיל (דף ט"ז ע"א) ד"ה האי שטרא. וא"כ הא דיש לו יין מותר ע"כ מיירי בהנאת מחילת מלוה (אלא דקשה קצת דמאי פרכינן מברייתא דהיה נושה כו' דלמא הברייתא מיירי בפסק בגוף החוב ולא בהנאת מחילת מלוה) ולומר דס"ל לתוס' דאף דאין קונין במלוה מ"מ הוי קנין לענין מש"פ יקשה מדברי תוס' בשמעתין ד"ה הרי שנושה כו' תימא דהלא מעות קונות הכא וכו' ומה הקשו דלמא מיירי בלא אמר בהנאת מחילת מלוה דלא הוי קנין כלל וההיא דיש דמים כחליפים הא ס"ל לתוס' שם באמת דמיירי בהנאת מחילת מלוה. אע"כ דס"ל דבזה לא פליג ר' אושעיא דס"ל דבמלוה ליכא קנין כלל אפילו לענין מש"פ והוי כרבית. ובעיקר הך קושית תוס' מההיא דיש דמים לא הבנתי דהתם מקרי לא שכיח כיון דחוב בא מכח מכר שמכר לו הפרה ל"ש לקנות בו אבל בחוב דעלמא לא עדיף מממון בעין ולא מצינו דמקרי ל"ש וכ"כ הרמב"ם (פ"ה מהלכות מכירה) להדיא וכן כתבו כל הפוסקים ולא מצינו מי שיביא דעת תוס' בדרך חולקים דבחוב דעלמא קונה אפי' מדרבנן דהוי ל"ש. וצע"ג: ודרך גררא נתקשיתי בלשון הרמב"ם בזה (פ"ה מה"מ ה"ד) ואחר שנתחייב שמעון היה לו יין או בהמה או עבד וכו'. ולשון או עבד קשה לי הא עבדים בלא"ה קונה בכסף אפי' מדרבנן כדקתני במתני' פ"ק דקדושין ע"כ נקנה בכסף ובשטר ובחזקה וכ"כ הרמב"ם (רפ"ב מהלכות מכירה). וצ"ע:
+
+Mishnah 2
+
+[אות מד] <b>במשנה ולא ישכור. </b>וכתב רש"י ולא דמי למשכונא של כרם דהתם זמנין דלא שקיל בה מידי ואפ"ה מנכי ליה והו"ל קונה פירות בנכייתא על ספק. אבל כאן זה נהנה תמיד ואין כאן ספק נמצא שוכרה בפחות עכ"ל. ובתוס' הקשו דגבי בית ג"כ זמנין דאינו נוטל מידי או נופל או נשרף. ולזה חילקו בדרך אחר דמשכנתא בנכייתא דמותר דהלוה לו ע"ז ומשכן לו הוי כאילו בידו בתורת מקח. אבל הכא דלא הלוה לו ע"ז. וקשה לי על קושייתם דהא בנפל הבית לא יפסיד כלום. דהא בנפל הבית אין לו אלא שכרו עד שנפל. כמו בשכר חמור ומת בחצי הדרך דנותן לו רק שכרו של חצי הדרך. וא"כ אם הנכייתא זוז אחד אם יפול הבית באמצע השנה יהיה הנכייתא רק חצי זהב ולא יהיה לעולם הפסד. ואי דפסיקא להו בענין הנכייתא המכוון מסתמא דאף אם יפול מנכה לו כל שיעור הנכייתא ואין דינו כשוכר בית דסתמא דנכייתא הוא בין יפול בין לא יפול. א"כ ממילא ניחא תירוצו דרש"י דבנכיית' באמת שרי גם בבית דזמנין דלא שקיל בה מידי ואפ"ה ינכה לו. אבל לא ישכור ממנו בפחות דשכירות ליכא פסידא לעולם דאם יפול הבית אינו נותן לו רק השכר עד שיפול. ויהי' הקושיא רק על לשון רש"י דנקט דנכיית' בבית אסור אבל לא על יסוד תירוצא דרש"י. וגם מהיכן פסיקא דסתמא דנכייתא אינו כשאר שכירות ודעתו בין יפול הבית בין לא יפול. וצ"ע:
+
+Mishnah 3
+
+[אות מה] <b>ברע"ב ד"ה הרי היא שלו. דלא אסמכתא היא. </b>כך מבואר בסוגיא דבתחלה מתרצינן דאתיא כר"י דאסמכתא קניא ואח"כ אמרי' ואבע"א דא"ל קני מעכשיו. מבואר דאי לא משום אסמכתא לא היה צריך למעכשיו. והא דלא הוי רבית היכי דהשדה שוה יותר. היינו כיון דאינו מתרבה בשביל המתנת מעות דהא אילו פרע לו רגע א' מקודם לא היה מקבל כלום. וברגע א' בעבור קצר הזמן הוא מתחייב הרבה הוי רק ענין קנס ולא רבית וכ"כ בשיטה מקובצת בשם הריטב"א ולמד מזה דמי שלוה מחבירו ק' וקנס עצמו שאם לא יפרעהו לזמן שישלם לו כפליים דמותר דהוי קנס בעלמא עיי"ש. ואולם מדברי תוס' בפרקין (דס"ה ע"ב ד"ה לא תמכרם וכו') וא"ת ואמאי אסרינן הכא והתנן לקמן הלוהו על שדהו וכו'. ולפי סברת הריטב"א אין התחלה לקושיא זו דהתם הוי קנס בעלמא דהא אינו על ההמתנת מעות. אבל הכא בשביל שמלוה לו זוכה בזכות זה דכשרוצה למכור צריך למכרו לו. וכן מצאתי בריב"ש (סי' של"ה) דכתב כן בפשיטות לחלק בין ההיא לכשתמכר לא תמכרם אלא לי בדמים הללו ובין ההיא דמתני' דהכא דהלוהו על שדהו עיי"ש. אח"כ ראיתי בשיטה מקובצת לעיל בההיא דלא תמכרם אלא לי בדמים הללו דהקשו ג"כ קושית תוס' הנ"ל ותמוה לי מאוד הא להריטב"א לשיטתו אין התחלה לקושיא זו. וצ"ע:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות מו] <b>תוי"ט ד"ה מדעת. אדעתא דישראל קא גמר ויהיב. </b>ונחמיר מדרבנן לאסור כ"כ רש"י. והיינו אף דאין שליחות לעו"ג ומה בכך דאדעתא דישראל יהיב. מ"מ לחומרא אמרי' דיש שליחות לעו"ג. ולשיטת תוס' שהביא התוי"ט בדיבור הסמוך דסיפא אבל לא מדעת ישראל מיירי ג"כ בנתן ונטל ביד. דלמסקנא ל"א דיש שליחות לעו"ג לחומרא. צ"ל דלענין זה בנטל ונתן ביד ל"צ לדין שליחות דכיון דמ"מ מעותיו של ישראל זה באים לישראל אחר מה בכך שהוא באמצעות הושטת העו"ג מזה לזה לא יהיה אלא כמעשה קוף בעלמא מ"מ הוי רבית דמעותיו של ישראל בידו ברבית (וס"ד לאסור קמ"ל):
+[אות מז] <b>שם ד"ה אבל. ולרש"י ור"ח. </b>והא דלא אסור בלא"ה מדאורייתא דהא הישראל זוכה בשביל ישראל במלוה והוי ישראל שני שלוחו של ישראל ראשון. כתבו תוספות דנהי דאם העו"ג היה מפקיר מעותיו יכול לזכות לחבירו השתא דאין העו"ג מפקירן אלא דבא לזכות מעותיו למלוה ע"י ישראל זה ללוה מקרי ישראל זה הלוה שלוחו של עו"ג לזכות במעותיו לישראל ואין שליחות לעו"ג:
+
+Mishnah 7
+
+[אות מח] <b>במשנה ופוסק עמו כשער הגבוה. </b>בתוס' בפרקין דס"ד ב' ד"ה האי הקשו על מה דאמר רב שרביא לאביי האי קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא דיקשה ליה ממתני' דהכא דיצא השער פוסקי' דאין הלוקח מפסיד כלום ותירצו כיון דאין הפירות מבוררים ללוקח אין ניכר שהוא קרוב לשכר ורחוק להפסד. ובמהרש"א שם דתוס' הו"מ להקשות ביותר אף לפי תירוצא דאביי שם כיון דמקבל עליו זולא קרוב לזה ולזה הוא. דמ"מ יקשה ממתני' דמותר לפסוק כשער הגבוה שאינו מקבל זולא עיי"ש. ולדידי קשה דאיך יתורץ זה בתירוצא דתוס' דאין מבוררים ללוקח. דזה שייך לענין הפסדת אונסים שריפה וכדומה דאינו ניכר. דהלוקח אינו מקבל הפסד דלא ניכר שחטים שלו נשרפו דהא אין מבוררים ללוקח. אבל מ"מ הא ההפסד דזולא דכל החטים הוזלו ל"ש כן וא"כ ליתסר מטעם קרוב לשכר דיוקרא ורחוק להפסד דזולא וצ"ע (ועיין):
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+[אות מט] <b>הרע"ב ד"ה עוברים. ועדים עוברים על ל"ת. </b>בתוס' בב"ק (ד"ל ע"ב ד"ה וחכ"א) הוכיחו דאף באינו כלול הרבית עם הקרן אלא מפורש הרבית בשטר דלעולם לא יבוא לגבות הרבית בשטר זה מ"מ עוברים העדים משום לא תשימון מדאמרינן שם דמשעת כתיבה עביד ליה שומא. ובדיבור שאח"כ שם אההיא דאמרינן משעת כתיבה ע"ל שומא כתב תימא לר"י מה שומא יש כאן. ומה מזקת עדותן והלא לא יגבו הב"ד הרבית ע"י שטר עיי"ש. ולא ידעתי מה התמיה כך הא תוס' כתבו שם (ד"ה שטר) דהלואה ברבית אף בלא שטר יש עבירה דלא תשימון אף ע"ג דאמרי' משעת כתיבה כו' מ"מ בלא שטר נמי איכא איסורא בהלואה. וא"כ י"ל דמשעת כתיבה לאו דווקא דמיד הוי ל"ת. ובאמת י"ל שהעדים אין עוברים כלל במפורש שעדותן אין מזקת כלום כיון דהב"ד לא יגבו בזה. ומתני' מיירי באמת רק בכלול הרבית עם הקרן:
+[אות נ] <b>תוי"ט ד"ה לא תתן. את כספך. </b>הך לא תתן דמתני' כולל ב' לאוין דעובר על נשך ועל תרבית כדאיתא בריש פרקין:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות נא] <b>הרע"ב ד"ה והטעו. קודם שילכו אצל המלאכה. </b>היינו אם הוא במקום שאין פועלים מוצאים להשתכר ושכרן הבעה"ב זה כיון שאין נפסדים על ידו וגם לא הלכו יכול לחזור. ואם הלכו הוי התחלת קנין ונתחייב הבעה"ב בכל השכירות. אבל אם היו מוצאים להשתכר עצמם במקום אחר ועכשיו אין מוצאים להשתכר אף בלא הלכו חייב לשלם מדינא דגרמי. ואם עדיין מוצאים להשתכר אף בהלכו יכול לומר השכירו עצמיכם ויש להם תרעומות על הבעה"ב מפני הטורח. תוס'. ופוסקים (אך סתם הלכו לא שכיח שימצאו להשתכר כ"ס התוס') והיכא דצריך לשלם להם משלם כפועל בטל (עי' לעיל פ"ב מ"ט):
+[אות נב] <b>תוי"ט ד"ה וחזרו. דהכא אפילו קודם שהתחילו. </b>אבל לפי"מ דפירש"י דמה דאמרי' עד כדי שכרן היינו מהשכר שיש להם בידו על מה שעשו. א"כ מוכח דהך בבא מיירי שכבר עשו מקצת. ואף דגם באינו אבוד ס"ל למתני' דידו על התחתונה ואם נתייקרו פועלים מנכה להם מה שעשו כשיעור שצריך להוסיף לאחרים. צ"ל דהך דבר שאבד נ"מ בפועל דאין ידו על התחתונה. ולפי חד שינויא דכל החוזר דמתני' אתי לרבויי פועל וס"ל למתני' דאפי' בפועל ידו על התחתונה. צ"ל דנ"מ באם לא נתייקרו הפועלים רק שלפי שעה לא נמצאו פועלים רק א' וב' שרוצים שכר הרבה דבדבר שאינו אבד צריך להמתין עד שימצא פועלים שיעשו כפי השער. אבל בדבר אבד א"י להמתין:
+
+Mishnah 2
+
+[אות נג] <b>תוי"ט ד"ה השוכר. גמ'. </b>מזה קשה לי על תוס' במסכתין פ"ד (דמ"ח ע"א ד"ה והא בעי כו') דכתבו כן מדעתם לחלק בין פועל לקבלן. ולא נקטו דהוא סוגיא ערוכה כאן:
+[אות נד] <b>בהרע"ב ד"ה וכל החוזר בו. וחזר בו המוכר. </b>מוקמינן בסוגיא בעייל ונפק אזוזי ומחזר אחר הלוקח ליתן לו מעותיו בזה יכול הבעל הבית לחזור כיון דגלי דעתיה דזוזי אנסוה למכור וכיון דלא יהיב ליה זוזי בעת דחקו אדעתא דהכי לא זבין ליה עכ"ל רש"י:
+
+Mishnah 3
+
+[אות נה] <b>הרע"ב ד"ה אומר לו הש"ל. ודוקא כשאומר לו חמור. </b>וכ"כ הרמב"ם בפירושו אבל בחבורו לא חילק. גם כל הראשונים סתמו דגם בחמור סתם אומר לו הש"ל. וכתב הרמב"ם דצריך ליתן לו שכרו משלם. והה"מ כתב דהראב"ד והרשב"א חולקים וס"ל דמתני' לתביעת השוכר על המשכיר בלבד הוא דאע"ג דאמר לו חמור סתם א"י לתובעו שיעמיד לו חמור אחר (ולענ"ד אף בחמור זה לענין שאין יכול השוכר לשכור או ליקח בדמים). אבל לענין דיהיה חייב השוכר להחזיק בזה החמור ולשלם שכרו משלם לא כיון דא"י להשתמש בו כראוי. ובשכרה לרכיבה או לכלי זכוכית אי"ל הש"ל. עיין בתוי"ט (ספ"ח) דמכילתין:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות נו] <b>במשנה להביא לתך חטים. </b>כי דרך משוי חמור הוא לתך. ואם שכרו להביא חצי לתך חטים והוסיף חלק א' משלשים אם המשכיר קצב עמו אני משכיר לך חמורי למשוי חצי לתך חייב השוכר דאמרי' דבקי הי' בבהמתו שלא תוכל לישא יותר. משא"כ אם השוכר א"ל למשכיר השכר לי בהמתך ואשא עליה חצי לתך אם הוסיף במשאוי עד שיעור דרך משוי חמורים דעלמא פטור מאונסין. אלא דחייב ליתן לו שכר מהתוספות דאין כאן גילוי דעת מהמשכיר שאין בהמתו יכולה לישא יותר. כ"כ תלמידי רשב"א והסכימו כן להלכה (בסימן ש"ח):
+
+Mishnah 6
+
+[אות נז] <b>במשנה כל האומנים. </b>נקט כל האומנים למה דמבואר בסוגי' דבתחלה רצה לומר דהוי ש"ש בההיא הנאה דיהיב ליה טפי פורתא עיי"ש. ולזה קאמר כל האומנים אף אותם דידעי בבירור דלא יהיב להו טפי פורתא מ"מ הוי ש"ש (עי' תוס' ד"ה דקא יהיב כו'):
+[אות נח] <b>בהרע"ב ד"ה שומרי שכר. דבההיא הנאה. </b>לפי"מ דקיי"ל כסתמא דמתני' דסוף שבועות דשוכר כש"ש דמי לא צריכים לטעמא דתפיס אאגריה אלא בלא"ה כיון שהוא אצלו לטובתו דמשתכר בה הוי ש"ש:
+[אות נט] <b>שם ד"ה וכולן שאמרו. שכבר גמרתיו. </b>וה"ה גמרתיו לחוד הוי ש"ח זולת באומר הבא מעות וטול את שלך דגלי דעתיה דרוצה לתפוס אאגריה בזה הוי ש"ש. ומ"ש התוי"ט (דגמרתיו פשיטא) תמוה לי דהא בסוגיא לא אמרי' הכי דהרי הש"ס דייק אבל גמרתיו מאי ש"ח א"ה אדתני טול את שלך וכו' ליתני גמרתיו וכ"ש טול את שלך. ומשני טול את שלך איצטריכא ליה סד"א ש"ח נמי לא הוי קמ"ל. הרי דלענין דלא הוי ש"ש באמת גמרתיו הוא רבותא יותר אלא דאשמעי' דאף בטול את שלך הוי עכ"פ שומר חנם. ( <b>ובמה </b>דאמרי' סד"א ש"ח נמי ל"ה קמ"ל) פרש"י דש"ח נמי לא הוי דאין שומרו לו עוד קאמר. קמ"ל דאין תופסו על שכרו הוא דקאמר ליה אבל מדין פקדון לא סליק נפשיה. ועיין בתוס' במסכתין (דמ"ט א') בהא דאמרי' שם שקול זוזך דאפי' ש"ח נמי לא הוי. והא דאמרי' פרק האומנין טול שלך והבא מעות הוי ש"ח היינו משום דמעיקרא הוי ש"ש כשאמר ליה טול את שלך לא לסלק עצמו בשמירה קאמר אלא שלא יהיה ש"ש עכ"ל. לפ"ז הדין דש"ש שאמר טול שלך הוי ש"ח. ולכאורה לפי דברי רש"י הנ"ל ליכא ראיה דשאני הכא דלא בא לסלק שמירה אלא דא"ל שאינו מעכב על שכרו. וע' בש"ך (רס"י ש"ו) שדבריו סתומים ואולי דכוונתו לדברינו ולאחר העיון נראה דדברי רש"י ותוס' המה לאחדים ותרוייהו צריכי דהרי לס"ד דהש"ס דגמרתיו הוי ש"ש א"כ הא דבטול שלך והבא מעות לא הוי ש"ש ע"כ דאמרי' דגם טול שלך דהכא הוי סילוק שמירה ולא הודעה בעלמא שאינו מעכב אותו על שכרו א"כ מדהוי ש"ח ע"כ דגם בעלמא בש"ש שאמר טול שלך סילק עצמו רק מחיוב ש"ש אבל ש"ח הוי. אך לפי מה דמסקי' דגמרתיו לא הוי ש"ש בזה יקשה דנימא דטול שלך אפי' ש"ח נמי לא הוי כמו ש"ח דעלמא טול שלך דהוי סילוק שמירה לגמרי. דהא הכא בהודעה דנגמר החפץ לא הוי ש"ש וא"כ טול שלך יהיה סילוק משמירת ש"ח. ולזה מוכרחים לדברי רש"י דלפי צד זה הכא לא הוי כלל סילוק שמירה אלא הודעה שאינו מעכבו על שכרו. באופן דאם גמרתיו הוי ש"ש מוכח דטול שלך דהכא הוי ג"כ סילוק שמירה. ולפי הצד דגמרתיו הוי ש"ח מוכח דטול שלך דהכא לא הוי סילוק שמירה. וא"כ דייקי תוס' שפיר דלפי הצד דגמרתיו הוי ש"ש וטול דהכא ג"כ הוי סילוק שמירה מוכח היסוד דש"ש שאמר טול הוי ש"ח ולענין זו הסברא לא מצינו חולק לפי האמת. כנלע"ד נכון מאוד בעזהי"ת:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות ס] <b>תוי"ט ד"ה ותמה אני. בין ש"ח בין ש"ש. הרי"ף והרא"ש. </b>היינו דש"ח מדין פטור דנתקל לאו פושע וגם מדין אדם מזיק דחייב אפי' בשוגג היינו בקרוב לפשיעה כעין אבידה אבל בקרוב לאונס כעין גניבה פטור. אבל בשכר דחייב בגניבה ראוי לחייב גם בנתקל אלא מטעם תקנה פטרו דאין לך אדם שיעביר חביות ממקום למקום בשכר וכיון דנתקל לאו פושע לא הוצרכו לעשות תקנה לפטור פושע מש"ה חייב בפשיעה וישבע שלא פשע. והנה בברייתא איתא דר' יהודה אמר ש"ח ישבע נושא שכר ישלם ואמרי' בסוגיא דרבא אמר האי כי דינא. והיינו דש"ח פטור כדיניה דנתקל לאו פושע ונושא שכר חייב כדינו מדין גניבה. וקשה לי במ"ש רש"י בב"ק (דף ל"א ע"ב) ד"ה ראשון ודאי פשע וכו' וקסבר רבא דרבנן לא פליגא עליה דר"מ בנתקל פושע וכו' אבל נתקל פושע הוא לכ"ע. עכ"ל. ואיך אפשר לומר הא רבא אמר הכא על ר"י דהאי כי דיניה הרי דש"ח פטור מדינא וע"כ דנתקל לאו פושע. וע' בתוס' שם (דכ"ח ב' ד"ה אמר רבה וכו') שהקשו לרבה אליבא דר"י דנתקל פושע מהא דשמעתין דר"י אמר ש"ח ישבע. ותירצו דרבה ס"ל דטעמא דר"י דבש"ח עשו תקנה ובש"ש לא עשו תקנה עיי"ש. וזהו מספיק על קושייתם די"ל דרבה ס"ל כן. אבל רבא דאמר האי כי דינו מוכח דס"ל אליבא דר"י דנתקל לאו פושע. וצ"ע:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות סא] <b>בהרע"ב ד"ה ובתלוש מן הקרקע. אם הוא בר חלה. </b>ובתבואה אם דש אותה לעשות קליות או שתיתא לא מקרי בר חלה. ואם נגמר מלאכתו למעשר אינו בבל תחסום. תוס' (דפ"ט ע"ב ד"ה המרכסות):
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות סב] <b>תוי"ט ד"ה וחמור כשהיא פורקת. דחזיא ומצטערא הוא. </b>היינו כדאיתא בסוגיא (ד"צ ע"א) גבי אכלה ומתרזת ואולם קשה לי הא שם ע"ב מיבעי לן פרס לה קיטבליא מהו. ופרש"י עור שלוק והבהמה מהלכת ע"ג ואינה רואה את הדישה מי קרי ביה בדישו. הרי אף דהטעם אינו משום חזיא ומצטערת מ"מ מיבעי דדלמא בלא חזיא לא מקרי בדישו. וא"כ ה"נ בפורקת דאינו רואה בפניה י"ל דמדינא אינה אוכלת. וא"כ לכאורה תליא באיבעי זו דלפי הצד דפרס קיטבליא אינה אוכלת א"כ הכא בפורקת קאי על השבת אבידה. אבל לאידך צד דאוכלת ה"נ בפורקת לא קאי על השבת אבידה דאפי' מדינא אוכלת. אבל לשון תוס' לא משמע כן וצ"ע. ובמהרש"א בההיא דפרס קיטבליא הנ"ל כ"כ בכוונת רש"י דבא לומר דאף דאותו הטעם משום חזיי' ומצטערה מ"מ מיבעי אם מקרי בדישו. וכתב עלה וכה"ג כתב תוס' לקמן (בד"ה אלא אימא עד שתהא פורקת) עכ"ל. ולא ידעתי הא אדרבא מדברי תוס' אלו לא משמע כן וכנ"ל (ואא"ל דדעת תוס' דאיבעיא דפרס לה קיטבליא נפשטה לאיסור כפי ב' השינוים דגמרא שם. הרי בהפוסקים לא הביאו ע"ז שום חולק):
+
+Mishnah 5
+
+[אות סג] <b>תוי"ט ד"ה וחכמים. אף פועל אם חסמת פטור. </b>נימא ללמוד בק"ו מה שור שאין אתה מצווה להחיותו אתה מצווה על חסימתו אדם שמצווה להחיותו מכ"ש שמצווים על חסימתו. ומש"ה צריכים קרא להקיש חוסם לנחסם דאדם אוכל בתלוש ולא ילפי' בק"ו הנ"ל כיון דשור אוכל בתלוש מכ"ש אדם, או בק"ו מה שור שאינו מפורש בקרא דאוכל במחובר אוכל בתלוש אדם דמפורש דאוכל במחובר מכ"ש דאוכל בתלוש. היינו משום דאיכא למיפרך מה לשור שמצווים על חסימתו. כך מבואר בסוגיא (דף פ"ח ע"ב) ולכאורה קשה דמ"מ נלמוד תלוש ממחובר מה במקום שאינו מפורש לאכול במחובר אוכל בתלוש מקום שמפורש לאכול במחובר מכ"ש דאוכל בתלוש (ועל זה אין לנו מיעוט):
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות סד] <b>הרע"ב ד"ה נושא שכר. והשואל מפורש כו'. </b>ונשבה דלא כתיב בשואל ומשבורה ומתה ליכא למילף דמה להנך שכן אונסא דסליק אדעתא והו"ל להתנות משא"כ נשבה. היינו דילפי' מונשבר או מת דאו לרבות שבויה. והא דגניבה ואבידה חייב דליכא ללמוד משבורה ומתה דמה להנך דא"א לאטרוחי ומייתי משא"כ בגניבה כי הא דתניא דילפי' מק"ו מש"ש. כך מפורש בסוגיא (דצ"ה ע"א) ובתוס' שם הקשו דנילף גניבה משבויה דג"כ אפשר למטרח ומייתי. ותירצו דשבויה לא אפשר כולי האי לאטרוחי ולמיתי. ולכאורה תמוה על קושייתם דדלמא קושית הש"ס דגו"א בשואל מנ"ל וא"כ דלמא או לרבות גו"א. ומנ"ל לרבות שבויה ומוכרח דגו"א בלא"ה ידעי' ולזה פרכינן דמנ"ל. ונלע"ד דמ"מ קושית תוס' שפיר אהא דאמרי' אח"כ על ק"ו הנ"ל שואל מש"ש דאיכא למפרך מה לש"ש שחייב כפל בטוען ט"ג דהיינו בטוען נשבה דלסטים מזויין גנב הוא. ובזה יקשה דהא כל כמה דלא ידעינן דשואל חייב בשבוי' גם בשואל איכא כפל בטוען טענת נשבה ולא צריך או לרבות גו"א. אע"כ דאתי לרבות שבויה ואח"כ נילף גו"א משבויה ומוכרחים לתירוצם דגו"א א"א למילף משבויה:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות סה] <b>במשנה השואל את הפרה כו'. </b>וכן ש"ש וש"ח כולם פטורים בבעלים אפי' מפשיעה. והא דקתני במתני' השואל דמלתא דכתיבא בהדיא קתני אבל פטורי דש"ש וש"ח בבעלים דאתיא מדרשא דוכי ישאל וי"ו מוסיף על ענין ראשון ונדרש לפניו ולפני פניו גם על ש"ח לא קתני לה במתני'. גמרא:
+
+Mishnah 2
+
+[אות סו] <b>תוי"ט ד"ה שאלה חצי. אפי' בשתי פרות יחלוקו תוס'. </b>כ"כ תוספות במתני' דהכא. אבל לקמן (דף ק' ד"ה ה"מ סומכוס) כתבו דיחלוקו דמתני' לא קאי רק אשאל א' ושכר א' אבל בשאלה חצי יום ושכרה חצי יום מודה סומכוס. כיון דמסייע למוחזק חזקת חי והשתא הוא דמת. וע' במהרש"א דתוספות שם חזרו מדבריהם דהכא. וכן העלו תוס' בב"ק (ד' מ"ו ע"ב ד"ה מידע ידע):
+[אות סז] <b>שם ד"ה חייב. ע"כ בנ"י. </b>אבל הריטב"א כ' דאף להאי לישנא הוי א"י אם נתחייבתי דהא כל כמה שהיא בחיים ברשותא דמרא איתא. וליכא על השואל שום שעבוד וחיוב אלא (לומר) [לאחר ש]נגנבה או נאנסה ואתא חיובא עליה משתעבדי הנכסי' למפרע משעת משיכה. ונ"מ למכר נכסיו בינתים. ומ"מ כל שאומר א"י אם שאולה או שכורה מתה הוי כאומר א"י אם נתחייבתי ונשתעבדו הנכסים או לא נתחייבתי ולא נשתעבדו הנכסים כלל עיי"ש. וזה מוכרח לומר בדעת הרמב"ם. וע' בנ"י דכתב דפירכת הש"ס באמת על הך בבא שאל א' ושכר א'. או דהפירכא גם מרישא דסתמא קתני ולא מכרעא מלתא דרישא דוקא בפלגא יומא דראשונה בשאילה ושניה בשכורה. וקשה לי דהא בממנ"פ אם פלגא דקמא בשכירות הוי ברי וחזקת הגוף היינו חזקת חי דבהמה לומר דפלגא יום השנייה מתה. ובזה מוציאים כדקי"ל כר"ג גבי משארסתני נאנסתי. וצל"ע:
+[אות סח] <b>בא"ד דאין אדם עושה עצמו ברצון מסופק. </b>והנה בשמעתין בתוס' סד"ה ורב הונא הקשו לרב ושמואל דס"ל דל"א א"י לישבע משלם בנ' ידענא ונ' לא ידענא פטור. כל מודה במקצת יפטר במגו דהיה אומר על המקצת שכופר לא ידענא ותירצו ג"כ הכי דאין זה מגו דאין אדם טוען ברצון א"י. ולכאורה קשה הא תוס' כתבו הטעם דאז יהיה נראה שהתובע אומר אמת שטוענו ברי והוא אומר א"י. א"כ יקשה על כל שבועות השומרים הא יש לו מגו דא"י אם בפשיעה מתה או לאו בזה הא גם התובע אומר שא"י. וצ"ל דמ"מ רוצה שיהיה ניכרין דבריו יותר לאמת דכשטוען ברי והתובע אינו אומר ברי יהא נראה דהוא אומר אמת. ובעיקר קושית תוס' זו לרב ושמואל דמוכח מדבריהם דשבועת א"י לא הוי שבועה דאל"כ מה הקשו נימא דבאמת אם יטעון חמשים יש לך אצלי וחמשים א"י יהיה לו דין מקצת לישבע שא"י אע"כ דס"ל דליכא שבועה דאורייתא שא"י ולרב ושמואל פטור לגמרי. א"כ אמאי נקטי' הקושיא לרב ושמואל הא גם לדידן בהא דאמרי' (בפ"ז דשבועות) גבי שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים ה"ד אילימא דא"ל מנה לאבא ביד אבוכון ואמרי' חמשים אית ליה ונ' ל"ל מה לי הוא מה לי אבוה. הא ביורשים נפטרו משבועה במגו דאמרי נ' לא ידענא דביורשים קי"ל דל"א משאוי"ל וכמו שהקשה באמת הר"ן בשבועות (פ"ז דשט"ו ב') ותירץ שם דהיו צריכים לישבע דנ' לא ידענא. א"נ דליכא מגו דאין טוען ברצון א"י. ולהתוס' בקושייתם דהיו סבורין דאמרינן מיגו א"י וגם ס"ל דא"צ לישבע שא"י הו"ל להקשות כן לדידן. וצ"ע:
+[אות סט] <b>בהרע"ב ד"ה ישבע השוכר. דשבועה זו ע"י גלגול. </b>קשה לי דהא על כל שבועת השומרים קשה דלהימן במגו דלהד"ם כדפרכי' בשבועות בסוגיא דקציצה. והעלו הראשונים בהטעם דמגו דהעזה לפטורי משבועה לא אמרינן. וא"כ יקשה הכא דעל הגלגול להימן במגו דלהד"ם דליכא העזה דהא השתא ג"כ מעיז במה שמכחישו ואומר דשכורה מתה (ואנו דנין כל שבועה בפני עצמה) ובהכרח צ"ל דאף להפוסקים דמגו לאפטורי משבועה אמרי' ומש"ה הוצרכו לומר בשבועת שומרים דהוי מגו דהעזה לפטורי משבועה מ"מ על שבועת גלגול כיון דבלא"ה נשבע ל"א מגו לפטורי מזה. ונראה ראיה לזה ממה דפרכי' במסכתין (דל"ה ע"א) רישא דסיפא תיובתא לר"ה וכו' ואם איתא לדר"ה מגו דמשתבע מלוה שאינו ברשותו וכו' וקשה דמאי פריך נהי דצריך לישבע שא"ב ולא מהני המגו דלהד"ם היינו ג"כ דהוי מגו דהעזה לפטורי משבועה דהא במה שטוען א"ב לא ידע חבריה דמשקר מ"מ על הגלגול דכמה היה שוה הוי שפיר מגו דלהד"ם אע"כ דמגו לפטורי מגלגול לכ"ע ל"א. ואף דתוס' הקשו בשמעתין והובא בתי"ט כאן (ד"ה חייב) דעל כל גלגול יקשה דלהימן דאי בעי היה אומר על הגלגול אינו יודע והרי הוכחנו דעל גלגול ל"א מגו לפטורי צ"ל דאם היה בכל גלגול מגו ליתא מעיקרא שבועת גלגול ולא מקרי מגו לפטורי משבועה דמעיקרא דדינא לא יחול שבועת גלגול אלא לבתר דמתרצי דזהו לא הוי מגו דאין אדם טוען ברצון א"י. בזה אף לפעמים משכחת דיש לו מגו אינו מועיל לפטורי משבועת הגלגול. ואולם מ"מ קשה לי דברי תוספות במשנתינו (ד"ה השוכר כו') ועוד דהכא אפי' משאיל אומר ברי אמרי' דאינו נשבע אלא ע"י גלגול עכ"ל ולדברינו מאי ראיה הוא זה דלמא הספק אימת מתה נכלל ג"כ בכלל שבועת שומרים אלא דבברי וברי היה פטור מטעם מגו דלהד"ם ולזה צריכים לבא מדין גלגול דבזה לא מהני מגו כלל וצ"ע. ומדברי תוס' אלו ראיה דלא כהש"ך שכ' (בסי' ע"ב ס"ק קט"ז) דכל דינא דשבועת שומרים רק בטוען המפקיד שמא אבל באומר ברי דמתה בפשיעה הוי ככל כפירות וא"צ לישבע. דא"כ מאי ראיה מבבא דברי וברי הא בכה"ג ליכא כלל שבועת שומרים:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות ע] <b>במשנה המוכר אומר קטן מכרתי. </b>במתני' דפרקין מ"ב הקשו תוס' על בבא דהשוכר אומר שכורה מתה והלה אומר א"י דפטור וא"ת לר"ה ור"י דאמרי ברי ושמא ברי עדיף אמאי איצטריך הכא דפטור דהשתא ברישא אמרי' ברי ושמא ברי עדיף להוציא כ"ש להחזיק. וי"ל דאיידי דתנא ברישא דברי עדיף חייב תנא נמי בסיפא דפטור. א"נ דברי דמשאיל עדיף מברי דשואל וכן שמא דמשאיל עדיף מדשואל וכו'. וקשה לי דמה הועיל בתירוצם השניי' הא מ"מ ישאר הקושיא על מתני' דכיון דקתני ברישא דהלוקח אומר גדול לקחתי דברי ושמא ברי עדיף להוציא למ"ל הסיפא דהמוכר אומר קטן מכרתי. ובזה ל"ש תירוצם. דהכא שניהם ראויים לידע. ונלע"ד דהתם דלר"ה ור"י באמת מיירי רישא אף בפרה א' דאין טעם לחייב רק מדין ברי ושמא (דמדין מחשואי"ל ליכא ברישא דכיון דטוען א"י ליכא גלגול כמ"ש תוספות שם) בזה שפיר הקשו דלמ"ל הסיפא. אבל הכא באמת ברישא חייב ג"כ מדין משואי"ל כיון דקתני ברי וברי דישבע (בלא גלגול) ממילא בא"י הוי משואי"ל א"כ לא נשמע מרישא דברי ושמא ברי עדיף. דהא בלא"ה חייב מדין משאי"ל ואף דלמאן דמוקי בעבד בכסותו וע"כ הא דלר"נ ור"י ברישא חייב היינו רק על הכסות דעל העבד דהוי רק גלגול כיון דטען א"י ליכא גלגול וכמ"ש הרז"ה. א"כ לר"ה ור"י באמת מה דקתני חייב היינו אף על העבד מדין ברי ושמא ברי עדיף. וא"כ שפיר נשמע מרישא דברי עדיף. מ"מ י"ל דר"ה ור"י ס"ל כשינויא דמיירי בדמי עבד וממילא ברישא בלא"ה חייב מדין משאי"ל:
+[אות עא] <b>במשנה זה אומר א"י. </b>למ"ד דלא אמר סומכוס רק בשמא ושמא ורישא דמתני' זה אומר משלקחתי ילדה ע"כ מיירי בשמא ושמא. הא דהכא הוי פירוש להרישא דדוקא בשמא ושמא יחלוקו. ולמ"ד אפילו ברי וברי ורישא דהמחליף מיירי בברי וברי הא דאצטריך הכא דינא דיחלוקו היינו לגלויי רישא דלא תימא דרישא בשמא ושמא לזה תני סיפא בשמא ושמא לגלוי דרישא אפילו ברי וברי. גמרא. וק' לי למ"ש תוס' בשם הרשב"ם דמ"ד אמר סומכוס אפי' ברי וברי מיירי רישא דוקא דקיימא באגם אבל במוכר מוחזק לא דבמוחזק גמור לא אמר סומכוס בברי וברי. א"כ מאי פרכי' דלמ"ל הסיפא הא הסיפא גבי מכר לו ב' מיירי באמת דאפילו מוכר מוחזק דהא בשמא ושמא גם במוחזק גמור יחלוקו ובפרט למאן דמוקמי בדמי ממילא מוחזק המוכר ורישא דוקא דקיימא באגם וא"כ הוי ב' דינים דלא נשמע זה מזה וצ"ע. גם קשה לי להרשב"ם דמאי פרכי' בסוגיא למ"ד דאמר סומכוס בברי וברי בסיפא דהכא ז"א גדול וז"א וכו' ישבע ומשנינן דמודה סומכוס היכא דאיכא שבועה דאורייתא ומה פריך הא במוחזק גמור ל"א יחלוקו בברי וברי ותוספות כתבו הא דלא פריך הש"ס ממתני' ב' דפרקין ז"א שאולה וז"א שכורה ישבע דלהרשב"ם נימא דבמוחזק גמור מודה סומכוס בברי וברי אין מוציאים. הא מ"מ גם הכא י"ל דמיירי במוחזק דמתני' בדמי עבד והוי מוחזק גמור. ובפרט לפ"מ דכתב התוי"ט הכא דרישא דקתני דברי ושמא חייב ע"כ מיירי בדמי עבד אלא דר' אושעיא דמוקי בעבד בכסותו לרווחא דמלתא נקט כן דהסיפא דישבע מצינו לאוקמי בכה"ג. וכיון דממילא רישא מיירי בדמי מנ"ל למפרך מסיפא דישבע דלמא הך מיירי ג"כ בדמי ומנ"ל להמציא דמודה סומכוס היכא דאיכא שבועה דאורייתא וצע"ג:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות עב] <b>הרע"ב ד"ה מעשה. דקרקע בחזקת מרה קיימא. </b>הכי אמר ר"נ בסוגיא דאפילו בא בסוף חדש כולו למשכיר דקרקע בחזקת בעלי' קיימא. והיינו דמה דקתני במתני' דיחלוקו (דשמואל מוקי לה בבא באמצע חדש) אף דבסוף חדש ג"כ המשכיר הוא המוחזק. צ"ל דמתני' כסומכוס דבמוחזק יחלוקו ור"נ לנפשו פסק כרבנן דסומכוס. ומזה תמוה לי דברי תוס' (דמ"ח ע"א ד"ה דאר"א וכו') שכתבו ולפ"ז אתי נמי שפיר ההיא דמרחץ וכו'. ול"צ לאוקמי כסומכוס. ותמוה לי הא לרב ושמואל טעמא דמתני' דמספקא אי תפיס לשון ראשון או אחרון ושמואל מוקי למתניתין בבא באמצע חדש ומשו' תפיסה. ור"נ דפסק בסוף החדש כולו למשכיר הרי דס"ל ג"כ דאזלינן בתר מוחזק ולא בעשו חז"ל האי ספק כאילו ודאי הוא פלגא ופלגא וממילא מוכח דר"נ ס"ל דטעמא דמתני' דיחלוקו לא משום דעשו חז"ל זה לודאי פו"פ דא"כ איך יכול ר"נ לחלוק בזה על המתני'. אע"כ דמתני' מוקי לה כסומכוס. וא"כ מבואר בכל הסוגיא דטעמא דמתני' לאו משום דעשו אותו לפו"פ. וצע"ג:
+
+Mishnah 9
+
+[אות עג] <b>תוי"ט ד"ה היה קטן. ולא דמי לחמור זה ומת. </b>ובשטה מקובצת כ' בשם הר"ן לחלק דגבי חמור זה דבין חי בין מת מקרי חמור ולכן משתעבד ליה הנבילה. אבל בית זה כיון דנפל לא מקרי בית עוד ולא משועבד לי' כלל:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות עד] <b>במשנה כך חולקין כו'. </b>במקום חדש שאין שם מנהג קאמר. שיטה מקובצת בשם הר"ן והרשב"א:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות עה] <b>תוי"ט ד"ה שכך. דאל"כ פטור. </b>ומ"מ בכתב לא הוי אסמכתא כיון דלא גזים דהא מ"מ הבעלים מפסידים. אבל אם כ' אשלם אלפא זוזי דכיון דגזים דקונס עצמו הוי אסמכתא. ומ"מ צריך לשלם במיטבא (דל"ל) [דדל] כתב מהכא משום אסמכתא. הא גם בלא כתב צריך לשלם. כיון דרגילין לכתוב כן בלא כתב ג"כ חייב. הרא"ש. (עיין ברא"ש ודו"ק):
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+[אות עו] <b>תוי"ט ד"ה משום. ול"ת דלא תבא. </b>בוודאי כך נראה בפשוטו. דהא מבואר בסוגיא דטעמא דמתני' דרעך ממעט גר תושב והיינו קרא דת"כ פ' קדושים דכתיב לא תעשוק את רעך ולא תלין אבל בההיא דמשנה תורה (בפ' כי תצא) דכתיב לא תעשוק שכר עני מגרך. וכי היכי דאמרינן דמה דכתיב באותו פ' ביומו תתן שכרו קאי גם על מגרך ה"נ הלאו דכתיב בהאי קרא ולא תבא דמה"ת נחלק בהאי קרא בין העשה דביומו ללאו דלא תבא. וכ"כ רש"י להדיא על ברייתא דתני דבי ר"י (דמוקמי' למתני' כוותי') יש בו משום ביומו ת"ש היינו דמשתעי בשכיר לילה ואין בו משום שכיר יום. והיינו דלאו דשכיר לילה יש בו. אבל לאו דשכיר יום אין בו. ואולם ברמב"ם רפי"א מהלכות שכירות כתב מ"ע לשלם שכר שכיר שנאמר ביומו ואם אחרה לאח"ז עובר בל"ת שנאמר ולא תבא וכו' וגר תושב יש בו משום ביומו תתן שכרו ואם אחרו אינו עובר בל"ת הרי מבואר להדיא דגר תושב אינו עובר על לאו דלא תבא. וכן משמע להדיא בהרא"ה (מצוה תקפ"ח) וצע"ג:
+
+Mishnah 13
+
+[אות עז] <b>במשנה אלמנה כו' אין ממשכנין אותה. </b>נקט אלמנה שאין לה עוזר ולא תומך לא מאישה ולא מאביה שכבר יצאה מרשותו וה"ה גרושה ולאפוקי בתולה שהיא ברשות אביה כ"כ הסמ"ע (סי' צ"ז ס"ק כ"ב). ודעת הש"ך שם דדוקא באלמנה דלבה שבור ודאוג. משא"כ גרושה. ודעת הט"ז שם דאפילו בתולה בכלל כי היכי דלר"ש דהטעם דקרא דאתה משיאה שם רע בשכנותיה ממילא הוא הדין בתולה. ה"נ לת"ק דלא מצינו דפליג בהא. ונקט אלמנה דדיבר הכתוב בהוה דדרך אלמנה להיות בעלת משא ומתן משא"כ בתולה. ומסתימת כל הפוסקים משמע דכל מילי אין ממשכנים אלמנה. ובגד דקרא לאו דוקא. אולם בש"ג כ' בשם הריא"ז שלא אסרה תורה אלא בגד לבישתה ומצעותיה וכדומה. אבל שארי כלים כגון כוסות של כסף וכיוצא ראוי למשכן הימנה שאין זה בכלל בגד עכ"ל:
+[אות עח] <b>תוי"ט ד"ה ואת המחרישה. באם עבר וחבל מיירי. </b>אבל תוס' ס"ל דלרבא דאי עבד לא מהני צריך להחזירו לגמרי אף דילפינן מהשב תשיב אפילו שלא ברשות היינו לגבי לאו דלא תבא אל ביתו אבל בלאו דלא יחבול לא. וכן לאביי דס"ל בכ"מ אי עביד מהני בחבל כלי אוכל נפש א"צ להחזיר כלל אפי' מדין השבת עבוט. והנה לכאורה לאביי זהו רק בחבל דרך נתוח אבל בחבל מביתו כלי א"נ הא מ"מ כיון דעבר גם על לא תבא מחוייב לתקן הך לאו בעשה דהשבת עבוט ומה בכך דלא יתקן בזה עשה דהשבת עבוט. אמנם יקשה לי לפ"ז על מה שהקשו תוס' (דקט"ו ע"א ד"ה וחייב) דאמאי אמר אביי כו' ועו"ק דהיכי חשיב ליה אביי ניתק לעשה הא לא אשכחן דנתקו הכ' כדאשכחן גבי השבת עבוט דלא תבא כו' הא י"ל דההיא מעשה דחבל סכינא דאשכבתא היה מתוך ביתו וא"ל זיל אהדור מדין ניתוק לעשה דלאו דלא תבא. ואי דלישנא דזיל אהדר משמע דלגמרי להדר הא אף אם עשה דהשב תשיב יהא גם על לאו זו דכלי א"נ. הא העשה הוא רק לכסות יום ביום. אע"כ דבאמת א"ל זיל אהדר כדין השבת עבוט. ובזה תהיה מיושב קושייתם הראשונה דאיך קתני וחייב משום ב' כלים הא לאביי הוי לאו הניתק לעשה דהא א"ל זיל אהדר והיינו דאביי אמר ליה לנתק לאו דלא תבא אבל לא מנתק בזה לאו דלא יחבול והיה מיושב הכל ברווחא. ואולי יש לדחוק דקושייתם רק על לשון דאמר אביי זיל אהדר דהו"ל כלים שעושים בו א"נ משמע דמדין כא"נ אמר כן. ואף הא באמת בלא"ה חייב משום השבת עבוט ובלאו דוקא נקט דהוי כלים דא"נ. מ"מ אם דמדין כלים דא"נ לא היה חיוב השבה ל"ש למנקט כלל האי לישנא ועדיין צ"ע. ולשיטת תוס' דבכלים דא"נ לרבא מחזיר לגמרי ולאביי לא מחזיר כלל קשה לי במה דפרכינן בתמורה מאי איכא בין אביי לרבא והא נ"מ בפשוטו בחבל כלים דא"נ:
+[אות עט] <b>שם ד"ה ואם. שבכל יום ויום יחזירו משכונו. </b>ומ"מ לא רצה הגמ' (היינו ר"מ. מהרש"א) לתרץ כן כשאומר למה ממשכנו מעיקרא דעדיפא מיניה משני עכ"ל תוס' ולענ"ד היה נראה דהך סברא שלא יוכל לכפור וממהר לפרוע מספיק רק היכי דלא מגרע כחו במה שמשכנו והיינו בחוזרים וממשכנים. אבל במשכנו מעיקרא דמגרע כחו דאם אינו ממשכנו יש לו זכות לאחר זמן ב"ד לגבותו בפרעון אם אין מסדרים לבע"ח אבל במשכנו דהוטל עליו חיוב השבה לעולם אין מוכרים אותו וכמ"ש תוס' בד"ה מהו שיסדרו. מש"ה הוצרך ליתן טעם שלא יהא שביעית ולא יהיה מטלטלים אצל בניו:
+[אות פ] <b>שם ד"ה אין. בא לאסור ניתוח המותר במק"א. </b>והא דאפקי' בל' חבלה ולא בל' ניתוח כדי לעבור במשכון בב' לאוין תוס'. ולא זכיתי להבין הא הב' לאוין הם לאו לא יחבול ולאו דלא תבא וא"נ הוי כתיב לא ינתח והיה נוטלו מביתו היה ג"כ ב' לאוין דהרי בנטלו מביתו פשיטא דיש בו משום לא ינתח ועובר ג"כ על לא תבא (ועיין):
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות פא] <b>הרע"ב ד"ה נוטלן. שהוא מודה במקצת. </b>תמוה א) לי הא המקצת אבנים שמודה הו"ל הילך ואינו חייב שבועה וצ"ע. (קושית רבינו על הר"ב אבל הגמרא מיירי כמו במנ' וכלי): א) עי' נתה"מ (סימן קס"ד סק"ח) תירוץ על זה (אהבת איתן).
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Bava Metzia/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Bava Metzia/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..321f380a31b9d67ef6f1deb26d39c3706483866b
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Bava Metzia/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,440 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Bava Metzia
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה בבא מציעא
+merged
+https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Bava_Metzia
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1908-1909
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה בבא מציעא
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>תוי"ט ד"ה זה אומר כול' שלי. ל' הר"ב כו' אבל זה אומר אני ארגתי'. </b>נראה דיצא לרש"י כן מדלא קתני במתני' חד בבא דהיינו אני ארגתי' לחוד דל"ש מורי היתרא ואפ"ה בעי שבועה ומכ"ש במציאה ומו"מ. אבל תוס' נזהרו בזה ופירשו בצריכותא דהיכ' דל"ש מורי היתרא הי' ס"ד דלא בעי שבועה היינו משום דיש לנו לתלות דאמר בדדמי שסובר שהוא הגביה רגע מקודם או שלו נתרצה המוכר ולא יפרוש גם משבועה. א"כ ממילא באני ארגתיה דל"ש לומר דאמר בדדמי בודאי צריך שבועה ומש"ה אי תני אני ארגתיה עדיין לא ידענו מציאה ומו"מ:
+[אות ב] <b>שם ד"ה ישבע שאין לו בה. לרבנן דבן ננס איצטריך. </b>ועכ"ז קשה לי דנהי דרבנן לא חיישינן דבאין לידי שבועת שוא היינו דמ"מ אין מפסידים זכותו של בעה"ב שישבעו לו הפועלים והחנוני. אבל הכא הא כיון דאפשר לתקוני שלא יהיו ודאי שבועת שוא דישבעו שאין לו פחות מחציה בודאי עדיף. ומה"ת ישבעו שכולה שלו להיות ודאי שוא. וצ"ע. (קושית רבינו הוא ביותר על רש"י ד"ה ע"ב עי"ש): והנה במ"ש התוי"ט מקודם דמתני' אתיא אפי' כבן ננס דהכא ליכא ודאי שבועת שוא דאימור תרוייהו בהדדי אגבוה. ופירש"י וכל א' ס' שהוא הגביה תחלה ולכאורה תמוה דמאי צריך לזה הא בפשוטו כיון דאפשר שהיא כך דתרוייהו בהדדי אגבהו נהי דכל א' בא לגזול חצי מ"מ שבועת שוא ליכא. ונ"ל דהוקשה לרש"י דא"כ לבן ננס אמאי מפסידים להבעה"ב זכותו מכל וכל. ואלו ואלו נפרעים שלא בשבוע'. מ"מ יטעון בעה"ב ישבע לי חנוני שלא פרע פחות מחצי' עכ"פ. וכן הפועל ישבע לי שלא קבל מהחנוני עכ"פ לא יותר מחציו ולא ליהוי ודאי שבועת שוא. אע"כ דלפי טענתם חד משקר הוי כמו ודאי שבועת שוא ולא דנינן לענין אחר מה דלא טענו. וזה הוצרך רש"י לומר להסביר דהכא כל אחד סובר שהוא הגביה תחלה ולא שמשקר במזיד. מש"ה אף לפי טענתם אפשר דתרוייהו בהדדי אגבוה (כוונת רבינו לתרץ בזה גם קושי' הא'. ואפשר גם כן דרש"י לשיטתו באני ארגתיה. מוכרח לומר שיש סברא שכ"א טוען אמת. ועי' בדבור הסמוך. וד"ל):
+[אות ג] <b>שם ד"ה ויחלוקו. ולא כו' הכא דאיכא למימר. </b>ולפירש"י שהביא התי"ט (לעיל ד"ה זה אומר כו') דבאני ארגתיה הדין דיהא מונח. אף דהחלוקה יכולה להיות אמת צ"ל דלמסקנא כדמחלקינן לר' יוסי בין ודאי רמאי. ממילא גם לרבנן מתרצא בהכי דתליא הכל בודאי רמאי דאף היכא דאיכא למימר דתרוייהו הוא מ"מ בודאי רמאי יהא מונח:
+[אות ד] <b>שם ד"ה וזה נוטל רביע. דמגו להוציא לא אמרי'. </b>וקשה לי דלמה משנינן דסיפא קמ"ל. דלא יטול רביע בלא שבועה במגו דזהו לא הוי חידוש כ"כ דהסברא פשוטה כך היא דאם יטול בלא שבועה ליכא מגו כיון דאם יטעון כ"ש יצטרך לישבע. ועכשיו יטול בלא שבועה. טפי הו"ל לומר דאשמעי' דלא נימא דיטול חציה בשבועה במגו דכ"ש. לזה אשמעי' דמגו להוציא ל"א. וצע"ג:
+
+Mishnah 2
+
+[אות ה] <b>במשנה או שיש להם עדים. </b>להפוסקים הסוברים דעד מסייע פוטר משבועה. צ"ל דעדים לאו דוקא דהא בע"א ג"כ חולקים בלא שבועה. אלא עדים היינו עדות המועלת ועי' ברא"ש בריש מכילתין (סי' ג') דכתב כזה לתרץ מתני' דרפ"ז דשבועות (מ"ז) דקתני ואם יש עדים שאמר להם אביהם וכו' ולא ידעתי אמאי לא נקט כזה על משנתינו זו ועי' בתוי"ט כתובות (פ"ב מ"י ד"ה שיצתה בהינומא):
+[אות ו] <b>תוי"ט ד"ה בזמן שהם מודים. ש"מ המגביה מציאה לחבירו כו' קנה חבירו. </b>דמרישא דזה אומר חציה שלי ליכא ראיה די"ל דמיירי במו"מ. או במציאה ואמר תפסתי בידי החצי. אבל מהך דבזמן שהם מודים דמיותר ע"כ דאתי לאשמועי' דאף במציאה ובמודים שכל אחד תפס רק בקצה הטלית והגביהו יחד דגם כן יחלוקו דהמגביה מציאה כו' כך מבואר בסוגיא ובתוס'. וקשה לי הא בסוגיא דרוכב ומנהיג מספקא לן בא' רוכב וא' מנהיג אם קנין א' מבטל לחבירו וביארו בתוס' דממתני' דקתני א' רוכב וא' מנהיג יחלוקו ליכא ראיה דמ"מ שניהם אקראי מוחזקים וכל א' טוען שהוא קנהו וחבירו תפס בו אח"כ (ומשניהם מודים ליכא ראי' דא"ל דמיירי שקנו בהנהגה עיי"ש) לפ"ז מנ"ל דיתורא דבבא דשניהם מודים אתי לדינא דמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. דלמא ל"ק חבירו והבבא זו קאי על א' רוכב וא' מנהיג ושניהם מודים שעשו כן ביחד זה הרכבה וזה ההנהגה דקנו שניהם ולא נתבטל קנין א' מפני חבירו. וצלע"ג:
+
+Mishnah 3
+
+[אות ז] <b>תוי"ט ד"ה נטלה. אבל הכא דלא אמר כלום. </b>אין בזה סרך קושיא דמעיקרא ס"ל דכיון דאמר תנה לי הוי כאומר זכה לי ואם הגביה זה לצרכו קנה כמו בזכה לי. ור"י אמר דתנה לי לא הוי כזכה לי. אבל בלא אמר לו כלל והוא הגביה לחבירו ולא אמר כן בשעת הגבהה או מקודם גם מעיקרא ס"ל דל"ק ופשוט. אח"כ ראיתי שגם הש"ך שם כ"כ:
+
+Mishnah 4
+
+[אות ח] <b>תוי"ט ד"ה זכתה לו. משום קטן וקטנה. </b>בלא"ה אף בגדולה איצטריך דהא אשה יוצאה שלא לרצונה וע"י שלוחה א"י לגרשה בע"כ דאין חבין לאדם אלא בפניו ואיצטריך קרא לרבות חצר בעומדת בצדו משום ידה. ואם זרק לה הגט בחצר כזה בע"כ דידה מגורשת:
+[אות ט] <b>בא"ד וכתב הרנב"ר ז"ל דאיכא למימר. </b>קשה לי הא מבואר בסוגי' דלא ילפינן קטן מקטנה והיינו דרק באשה אתרבאי חצר משום יד אבל לא באיש. הכי קיי"ל בש"ע (ססי' רס"ח) וא"כ היאך כתב הר"ן דחצירו זוכה לו המציא' משום ידו. ואולי יש לחלק דבקטן דאין שמירתו חשובה לא מקרי חצר ידו ולא ילפינן מקטנה ואך מ"מ קשה דבגניבה דפרכינן דבחצירו אין שליח לד"ע הא בגדול הוי חצירו כמו ידו (אפי' אינו עומד בצידו) גם קשה לי במ"ש רש"י דקרא דגבי גניבה איצטריך דלא נימא אין שליח לד"ע. מנ"ל דלמא באמת אמרינן בזה אשלד"ע וקרא דריבוי דחצירו היינו אפילו בגברא דחצירו משום ידו. ומיירי דוקא בעומד בצידו. וצע"ג (עי' בל' רש"י ואיכא למימר כו'. ועי' בתוס' ד"י ע"ב ד"ה ואי משום):
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות י] <b>תוי"ט ד"ה שאני אומר. דכי אתיא למיטרף לקוחות אמרינן לה אייתי ראיה. </b>ושאני שטר חוב דיאמרו הלקוחות מדהדרו' הב"ד השט"ח למטרף ביה קמו במלתיה דהשטר כשר אבל בגט ושחרור דעיקר לאו למגביה ביה אלא לאנסובי בי' בזה יאמרו הלקוחות אייתי ראיה. גמרא (דף י"ט ע"א):
+[אות יא] <b>בא"ד אין לך מחילה גדולה מזו גמרא. </b>זהו אינו מפורש בגמרא רק מפירש"י. אבל הרבה מהראשונים וכן משמע דעת תוס' דפירשו דמדין מגו היא. דאי בעי מצי מחיל:
+
+Mishnah 8
+
+[אות יב] <b>הרע"ב ד"ה הרי זה יחזיר. שהכלי סימן. </b>ולא איתרע בנפילה זו כיון שע"י הסימן מתברר אי ממלוה אי מלוה נפל. הרא"ש. וכתב בשיטה מקובצת בשם תוס' כ"י הא דמהני כשהמלוה נותן סימן דלמא הלוה מסר לו הסימן כדי לעשות קנוניא דהא מה"ט לא מהני הודאת לוה כדלעיל (מ"ו) דש"ה דלא ידעי' של מי הוא רק מכח ההודאה אין לנו לנטות לעשות עפ"י ההודאה כלל דחיישי' לקנוניא. אבל הכא דלא אזלי' בתר הודאה כלל כ"א בתר הסי' אין לנו לחוש לקנוניא:
+[אות יד] <b>הרע"ב ד"ה אחד הלוה. סופר אחד חיישינן. </b>ומ"מ אם הם מקויימים יחזיר. וכתב במהרש"א דה"ה דהו"מ לאוקמי דמקויימי' ומלוה מקיים שטריה. אלא דניחא ליה לאוקמי הך סיפא אפילו באין מקויימים עכ"ל. והוא דוחק קצת כיון דממילא הרישא דא' שלוה מג' מוקמי' במקויימים ואמאי לא ניחא לאוקמי גם סיפא בהכי. והיה נ"ל לתרץ קושית המהרש"א דהא לכאורה קשה במה דמשנינן ברישא דמקויימי' הא לשמואל (דף ט"ז ע"ב) דסבר דלפרעון ל"ח ומצא שטר הקנאה יחזיר א"כ ממילא בכ' הנפק ג"כ יחזיר כיון דליכא חשש דלא לוה עד תשרי. א"כ אמאי קתני ברישא יחזיר ללוה. וצ"ל כיון דשלשה שטרות ביחד הוי הוכחה שהם פרועים ונפלו מהלוה. וא"כ י"ל דעל הסיפא לא הו"מ לאוקמי במקויימים דא"כ יקשה לשמואל דל"ח לפרעון מאי איריא דהם ג' שטרות אף בשטר א' מקויים הדין דיחזיר למלוה. אע"כ דלא מיירי במקויימים. וא"כ לדינא דקיי"ל דחיישי' לפרעון הו"מ להרע"ב למנקט באמת דסיפא ג"כ במקוימים:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות טז] <b>תוי"ט ד"ה מצא פירות. וידע שנפלו ממנו. </b>אבל היכא דאפשר דבשעה שמוצאה עדיין לא ידעו הבעלים דנפל מנייהו אף אילו ידעו היו מייאשים. מ"מ הוי יאוש שלא מדעת דלא מהני והיאוש של אח"כ לא מהני כיון דבאיסורא אתי לידו (וידו כיד בעלים כיון דבתחלה נעשה שומר דבעלים הלכך לעולם אין נקנית ביאוש הואיל וישנה ברשות בעלים רמב"ן במלחמות) אבל אם נפל לזוטו של ים וכדומה שאבוד ממנו ומכל אדם אף על פי שלא ידעו הבעלים מזה הוי יאוש דאין עליה שם אבידה ורחמנא שרייה דכתיב אשר תאבד ממנו. ממנו דוקא ולא שאבודה מכל אדם. גמרא. ואפי' אמר לא מייאשנא לאו כמיניה. ואפילו מרדפים אחריהם. נ"י. ובכל מקום דבעיא מדעת בעלים אם הוא של יתומים קטנים דלאו בני מחילה נינהו לא מהני יאוש דידהו כך מתבאר בסוגי' (דף כ"ב ע"ב). ומזה קשה לי במה דאמרינן בסוגיא אההיא דכל אדם מותר בלקט משילכו הנמושות דלא מקרי יאוש של"מ דעניים דבדוכתא אחריתא אמרי דעניי העיר מלקטים. וקשה לי הא גם לעניים קטנים יש חלק בלקט. ולגבייהו הוי יאוש שלא מדעת וצ"ע. (וע' פאה פ"ח בדברי רבינו אות ע"ז):
+[אות טו] <b>הרע"ב ד"ה ברה"ר. ואפי' היה בהן סימן נפסד. </b>תמוה לי הא מסקינן בסוגייא דהלכה סימנין העשויים לידרס הוי סימן וצ"ע (קושית רבינו הא אנן קיי"ל כרבא):
+[אות יז] <b>הרע"ב ד"ה אנפוריא. כגון לצורבא מרבנן. </b>בסוגיא אמרי' תניא ומודה רשב"א בכלים חדשים ששבעתן עין שחייב להכריז וכתב תוס' דמשמעות דלת"ק אפי' לא שבעתן עין חייב להכריז. וכן מצינו ברבה בר בר חנה דאמר בפ"ק אי טב"ע אית לי בגויה וגט לא שבעתו עין. וק' לי על ראייתם הא י"ל דלאו מילתא דפסיקא הוא לרשב"א דבלא שבעתן עין א"א להיות בה טב"ע. די"ל דאם הת"ח אומר דיש לו בה טב"ע מהימנינן לי' דיש במציאות דיש לו טב"ע אף בכלים כאלו. אלא דרשב"א קאמר דאינו חייב להכריז אף במצא במקום דרובן ת"ח דמסתמא לא יהיה לבעלים טב"ע כיון דהם חדשים דלא שבעתן עין. וא"כ מההיא דרבב"ח אין ראיה כלל. וצ"ע:
+[אות יח] <b>תוי"ט ד"ה אין חייב להכריז. אלא הצריך להן והוא יודע ומדקדק במנין וע"כ הוי סימן ע"כ. </b>ולא זכיתי להבין דברי הד"מ דהא בדרך נפילה מנין לא הוי סימן דלא ידע דנפלו ביחד. ובהנוח בלא מנין הוי מקום סימן. וקושית ב"י היה בדרך דהא ע"כ לא מיירי בידוע שהוא הנוח דא"כ אפי' בחד נמי הא המקום הוי סי' ולא מצי מיירי בדרך נפילה דא"כ בתרי נמי דהא בנפילה לא הוי מנין סימן. וע"כ דהך דמצאן שנים זהו הוכחה דהוי דרך הנוח. וע"ז הקשה הב"י דהא במטבעות דוקא ג' הוי הוכחה שהיא הנוח. וא"כ מה זה שכתב הד"מ דבמחטין יודע ומדקדק במנין. וההכרח לחלק בענין אחר דבמחטין גם בב' מוכח יותר דהוא הנוח ממילא מקום הוה סי'. וצ"ע:
+
+Mishnah 2
+
+[אות יט] <b>במשנה כריכות ברשות היחיד. </b>הא דמפלגינן בכריכות בין רה"ר לרה"י לרבא דקי"ל כוותיה מיירי בלית בהו סי' ובדרך הינוח. וברה"י מקום הוי סי' שיאמר באיזה מקום הניחם. וכיון שהוא משתמר קצת ואינו משתמר לגמרי שם אבידה עליה כי הבעלים הניחם שם לפי שעה ולשוב לקחתה. ובמקרה א"א להם ליקח וניחא להבעלים שהמוצא יטול ויכריז. וברה"ר מקום לא הוי סימן דמתגלגל ברגלי ב"א ובהמות מש"ה אף שהוא דרך הנוח הוא שלו כיון דאין בו סי' והוא מקום שאינו משתמר כלל מסתמא הבעלים הניחה שם ושכחה ונתייאשו ממנה ואילו במקום שמשתמר קצת ואין בו סימן היינו דינא דמתני' דבסמוך דמצא אחר הגפה דלא יגע בהן כי שם לא הוי מקום סי' דמדדין ובמקום שמשתמר לגמרי אף ביש בו סי' לא יגע בו דאינו בכלל אבידה. כיון דהבעלים הניחום מדעת וסופם ליטול בעצמם משם. ובאינך דמתני' דלא מפליג בין רה"ר לרה"י מיירי דרך נפילה דלא שייך סי' מקום דהא לא ידע מקום שנפל ממנו. והא דקתני בכריכות דרך הנוח ובאינך דרך נפילה דאורחא דמלתא קתני דכריכות דיקירי אין מדרך שיפול שלא מדעת אלא הניחם שם. תוס'. כללא דמלתא מצא דבר שנאבד דרך נפילה אם יש סימן בגופו נוטל ומכריז ואם לאו אם הוא מהדברים שדרך למשמש בהם בכל שעה הוי יאוש מדעת ונוטלו והוא שלו וסימן מקום ל"ש בדרך נפילה. וגם סי' מנין ל"ש דבדרך נפילה לא ידע דנפלו ביחד אם לא בקשורים יחד כמו בתכריך לעיל ספ"ק. ואם הוא דרך הנוח במקום שאין משתמר כלל ואין בו סי' כגון במקום דמתגלגל ברגלי אדם ובהמה דליכא גם סי' מקום הרי הוא שלו. ואם משתמר קצת (ובאופן דלא הוי מקום סי') לא יגע בו אף בספק הנוח. ואם יש בו סי' בין כך ובין כך אף בודאי הנוח נוטל ומכריז. ואם משתמר לגמרי בכל ענין לא יגע בו. זהו לשיטת תוספות. אבל דעת הר"ן הובא בשיטה מקובצת דבמשתמר קצת אף ביש בו סי' לא יגע בו אם הוא ודאי הנוח. זולת בספק הנוח. ועי' ברמב"ם שיש לו שיטה אחרת בזה ע"ש. וכל זה בסתם ואם שמעי' דאייאש שאמר וי לחסרון כיס אפי' ביש בו סי' הוא שלו:
+
+Mishnah 3
+
+[אות כ] <b>תוי"ט ד"ה גוזלות. ומקום לא הוי סימן. </b>היינו כיון דאחר הגפה אינו משתמר לגמרי רק קצת מש"ה אילו יש בו סי' הדין דנוטל ומכריז משא"כ בסיפא דכלי באשפה דהוא משתמר לגמרי אף דמיירי ביש בו סי' כדקתני מגולה מכריז מ"מ לא יגע בו. תוס'. ובדיעבד אם עבר ונטלו במשתמר לגמרי אם לא זז משם וראה שלא באו הבעלים בתוך כך הר"ז יחזיר למקום שנטלו משם אבל אם הוליכן לביתו דיש לחוש שמא באו הבעלים בתוך כך ולא מצאו ושוב לא יחזרו לבקש לא יחזיר למקומו ואם יש בו סימן יכריז. ואם לאו יהא מונח בידו עד שיבא אליהו. ובמשתמר קצת באין בו סי' מיד שנטלו לא יחזיר דשמא שכחום הבעלים ואבידה היא. ומיד שנטלה חייב בשמירתה. וביש בה סי' פשיטא דלא יחזיר דהא אפי' לכתחלה צריך ליטול ולהכריז. כך מתבאר בתוס' והרא"ש ועיין בשיטה מקובצת בשם הר"ן:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות כא] <b>במשנה אמר את האבידה. </b>בסוגיא אתמר רי"א אבידתה מכריז ורנ"א גלימא מכריז. ופרכינן לר"נ ממתני' דהכא אמר איהו גלימא ואמר להו גלימא צריכא למימר דכי לא אמר סימנים לא מהדרינן ליה. ומשנינן מאי לא אמר סימנים דל"א סימנים מובהקים דידה (היינו דאמר סי' גרועים). וק' לי דהו"ל להרע"ב ולהתוי"ט לפרש במתני' כשינוי דהש"ס דל"א סי' מובהקים דהא אנן קי"ל דגלימא מכריז. וצ"ע. ובאמת נתקשתי בפירכת הש"ס הנ"ל הא טעמא דר"נ דגלימא מכריז כדי לקרב יותר להאובד שעי"ז ישים לבו שנאבד לו גלימא. או שיחפש בגלימות בביתו ויודע לו שנפל ויבא להגיד סימנים אבל אם נכריז סתם אבידתא לא ירגיש בקל שנאבד דבר ממנו. וא"כ י"ל לפי האמת דשם אבידה לא הוי סימן. וא"כ אף אם נכריז סתם אבידה אין מחזירים לו בלא סימנים דידה. טוב יותר להכריז גלימא מטעם הנ"ל כיון דלא מפסדי' ליה להאובד בזה. אבל אילו היה שם גלימא סי' באמת היה מכריזים סתם אבידתא בכדי שבאם יבא ויאמר שם גלימא ולא יאמר סימנים דיחזירו לו. וא"כ שפיר קתני במתני' דאמר אבידה ולא סימנים אין מחזירים לו היינו דאף אם נכריז אבידתא סתם לא נחזיר לו. ומוכח זה הדין דמכריזים גלימא. וצ"ע (וגם מש"ה באין בו סי' לא יכריז):
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות כב] <b>תוי"ט ד"ה כפועל. וכן העתיק הר"ב. </b>עי' בב"ק פרק י' מ"ד בהרע"ב ותוי"ט שם:
+
+Mishnah 10
+
+[אות כג] <b>תוי"ט ד"ה ואם היה בה"ק. והרמב"ם כתב או נזיר. </b>כן הוא ברמב"ם (בפי' המשניות). ולכאורה יש לעיין לפי"מ דנקט הטעם דאין עשה דוחה לל"ת ועשה. והא בפ"ק דיבמות (דף ה' ע"א) אמרינן הא דקיי"ל דאין עשה דוחה לל"ת ועשה נגמר מנזיר. דאיכא למפרך מה לנזיר דישנו בשאלה. וא"כ עשה דוחה לל"ת ועשה דנזיר. ובאמת הרמב"ם (בפ"ז מהלכות נזירות) כתב הטעם דעשה דמצורע דוחה לעשה ול"ת דנזיר משום דכשהוא מצורע סותר את נזרו ואין ימי הצרעת עולים לו למנין נזירות וליכא עשה דנזיר עי"ש. ואולם הכ"מ כתב על השגות הראב"ד דביבמות אמרינן הטעם דישנו בשאלה. דחדא מתרי טעמי נקט. א"כ משמע דקיימא הסברא דישנו בשאלה. ועמ"ש בפרק ב' משנה ב' דנדרים (אות ט"ז):
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות כד] <b>במשנה שלם ולא רצה לישבע. </b>אף בהודה ואמר פשעתי קנה כפילא דאי בעי פטר נפשיה בשקר וכן כל השומרים חוץ בשואל כיון דכל הנאה שלו באמירה לחוד לא קנה הכפל (ואפילו היכא דהתנה להיות כש"ח דמצי פטר נפשיה בנגנבה דשכיחא. תוס'. ונ"י בשם הר"ן) עד שישלם לו ממש. וכתב הה"מ דאם יש עדים שפשע וצריכים לשלם מדינא אף ששלמו בלא כפיית ב"ד ס"ל להרמב"ן דלא קנה הכפל. אבל דעת הרשב"א אף אלו קנו הכפל דדעת בעלים להקנות להם כ"ז שלא יטריחו אותם לב"ד. וכתב עוד הרשב"א דאם יש עדים לשומר דפטור מלשלם ואעפ"כ שילם ל"ק כפל דלא עלה ע"ד המפקיד שישלם לו מה שנפטר בהעדאת עדים בלא שבועה ולפיכך לא הקנה לו הבהמה בכגון זו. וכתב שכן מצא בירושלמי עיי"ש:
+[אות כה] <b>תוי"ט ד"ה או שאבדו. אעפ"י שאין כפל. </b>המהרש"א הקשה דהא משכחת כפל שהמוצא טען טענת גנב היה אצלו כדקי"ל דטוען טענת גנב באבידה משלם כפל. ותירץ דא"כ היה מוכח כן ממתני' ואילו בב"ק מקשה ר"א לר"י אהך מלתא או דלישנא דנמצא הגנב לא משמע דמיירי בכה"ג עיי"ש. וק' לי' דלפ"ז מאי הקשו תוס' בסוגיא (ד' ל"ד ע"ב ד"ה הריני משלם ומת) תימה היאך ישלם לבני הנפקד כפל הא אין אדם מוריש קנס לבניו. והניחו בקושיא. והא י"ל דהאיבעיא דנאבד ואמר הריני משלם ומת והמוצא טען ט"ג דבזה אמרי' דיורשים ירשו הפרה שנקנה לאביהם. וממילא המוצא שטט"ג נתחייב כפל להם דעל פרה שלהם טט"ג. (קושית רבינו הוא לפי הנחת מהרש"א אבל באמת היה לתוס' סברא אחרת בזה):
+[אות כו] <b>תוי"ט ד"ה למי שהפקדון. משעה שמסרה. </b>ואיכא עוד לישנא בגמרא דכאומר לכשתגנב ותרצה לשלמיני סמוך לגניבותך קנוי לך. וקשה דבין כך וב"כ למאי דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה א"כ איך קנוי הפרה למפרע הא אין ברירה ועיין:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות כז] <b>במשנה אלא הכל יהא מונח עד שיבא אליהו. </b>ואף אם מתו לא יתנו ליורשים אף דקי"ל בעלמא לדידיה קנסו לבריה לא קנסו כמ"ש הרע"ב (פ"ה משנה ג') דבכורות הכא שאני כיון דקנסי' להו כי היכי דלודי ואם היה מחזירו לבנו לא היה מודה. כ"כ תוספות בגיטין (דף מ"ד ע"ב). וק"ק הא תוס' במסכתין (דף ג' ע"א ד"ה אלא מחוורתא) כתבו דלמסקנא טעמא דר"י רק משום דאיכא ודאי רמאי ולא תליא כלל אם איכא פסידא לרמאי או לא:
+
+Mishnah 5
+
+[אות כח] <b>במשנה את הקטן. </b>ע' מ"ש בזה המרדכי (בפ"ג דבב"ק) בסוגיא דטענו חיטים והודה לו בשעורים:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+[אות כט] <b>תוי"ט ד"ה רע"ק. דאם הוקרה משלם כשעת הוצאה מן העולם. </b>מבואר בסוגיא דדין שולח יד דהכא לענין יוקרא וזולא כמו גזלן דעלמא דבהוקר' ואתבר ממילא דמשלם רק כשעת הגזילה ואם תבריה בידים משלם כדהשתא ביוקר מדין מזיק. ה"נ הכא. וכשעת הוצאה מעולם היינו שהוציא בידים דתבריה ואיבדו בידים. משמע דבממילא אף מפשיעה משלם רק כשעת של"י דאף דבגזלן דעלמא דין הוא דלא לשלם כשעת פשיעה דלא נתחייב מעולם מדין שמירה רק מדין גזלן. מש"ה חייב רק על שעת גזילה משא"כ הכא בשומר ששלח יד דכבר חל עליו חיוב שומרים ונימא דמשלם כדהשתא בשעת פשיעה ביוקר כדין שומר. צ"ל כיון דנעשה גזלן פקע ממנו חיוב השמירה וחייב רק מדין גזלן. וצ"ע:
+[אות ל] <b>שם ד"ה החושב. הך מחשבה הוי דיבור. </b>ובמנחות (דף כ"ה ע"א בתוס' ד"ה במחשבה כו') ואשכחן נמי דוכתא דקרי למחשבה דיבור כמו על כל דבר פשע דאמרי' (ספ"ג דבב"מ) דחייב על כל המחשבה כמעשה עכ"ל והרא"ש ריש הלכות ס"ת גבי עיבוד לשמה כתב ורבינו ברוך נסתפק אם צריך להוציא בשפתיו וכו' לפי שמצינו פיגול דבעי דיבור ותרומה ניטלת במחשבה. ובשליחות יד כתיב על כל דבר פשע. והחושב לשלוח יד חייב וכו' והוא תמוה דנהי דהא דפיגול בעי דיבור יש ראיה מכמה מקומות כמ"ש תוס'. וכן לענין תרומה דלא בעי דיבור יש ראיה כמ"ש תוס' במנחות הנ"ל. אבל הא דבשליחות יד לב"ש לא בעי דיבור מנ"ל זה דלמא באמת בעי דיבור כמ"ש תוס' באמת בפשיטות אח"כ ראיתי שעמד בזה המעד"מ ונלע"ד דכוונת הרא"ש דגבי פיגול י"ל הא דנקט בכ"מ לשון מחשבה אף דבעי דיבור משום דלישנא דקרא נקט דכתיב לא יחשב. משא"כ בשליחות יד דלישנא דקרא על כל דבר פשע. אם איתא דבעי דיבור אמאי שני מלשון הקרא ונקט החושב. אלא ע"כ דבאמת סגי במחשבה בלא דיבור:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות לא] <b>הרע"ב ד"ה כל המטלטלין. בכיס מלא מעות. </b>היינו באנייקי ואניגרי שהם מטבעות שפסלן המלכו' או מדינה אבל במטבע ממש היוצא בהוצאה הא קי"ל דאין מטבע נעשה ולא נקנה בחליפין. גמרא:
+
+Mishnah 2
+
+[אות לב] <b>בתוי"ט סד"ה רבי שמעון כו'. צריך שידור אצל העלייה. </b>ע' פ"ז דעירובין (משנה י"א) בהרע"ב ומ"ש שם (אות נ"ו):
+[אות לג] <b>הרע"ב ד"ה עד מתי. דליכא אפי' מי שפרע. </b>וכ"כ רש"י דזהו רק לפי מה דס"ל למתני' בסמוך מ"ד דבאונאה שתות רצה אומר תן לי מעותי כו' כיון דמדינא יכול לחזור המתאנה ממקחו בזה אפי' מי שפרע ליכא. אבל למה שכתב הרע"ב שם דלית הלכתא כמתני' אלא דקנה ומחזיר אונאתו י"ל דבקנין מעות אם חוזר צריך לקבל מש"פ. וכן כתב הרמב"ן בב"ב בחי' פ' הספינה. וכן הסכמת הש"ך (סימן ר"ד). ומ"מ לישנא דרש"י והרע"ב להחזיר המקח או שיתן לו אונאתו אינו מובן לי דמאי שייכות שיתן לו אונאתו לענין מי שפרע. ואם נותן לו הברירה שיחזיר המקח או ליתן לו אונאתו פשיטא דליכא מש"פ דהא אם ירצה המתאנה יכול להכריחו להמאנה שהמקח יתקיים ויחזיר לו אונאתו. וכי בשביל שנותן לו הברירה יהי' מש"פ והו"ל לרש"י והרע"ב לכתוב דאם הלוקח רוצה דוקא בחזרת המקח דמותר לו בכך ואפילו מש"פ ליכא:
+[אות לד] <b>תוי"ט ד"ה שתות. אבל שמואל סבר. </b>באמת דברי הרע"ב גם לדינא דקיי"ל כשמואל הדין כך דכ"ד בכ"ח הוי אונאה. דאף דלפי המעות הוא פחות משתות. מ"מ הוי אונאה מצד שתות מקח. אלא דלשמואל אפשר לפרש דמתני' כ' בכ"ד כדאמרינן בסוגיא אלא לאו כ' בכ"ד בשלמא לשמואל. ובזה ודאי ניחא דברי הרע"ב כיון דפשטא דמתני' דנקט שתות למקח משמע דמיירי כ"ד בכ"ח. נקט הכי כיון דבאמת גם לפי ההלכה י"ל דמיירי בהכי. ומצינן ג"כ לומר דלפי"מ דמשני לרב דמיירי כ"ד בכ"ח גם לשמואל מוקמי בהכי מכח לישנא דשתות מקח דקתני:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות לה] <b>תוי"ט ד"ה אחד. ואי כתב רחמנא לוקח. </b>וקשה לי אמאי לא נקט הש"ס בפשוטה דאי כתב לוקח י"ל כיון דהמוכר לא יהיה החפץ בידו וא"י להראות לתגר ולא יוודע לו שנתאנה. מש"ה אסור להלוקח לאנות להמוכר. אבל מוכר ללוקח דמסתמא יראה לתגר ויתבע אונאתו ואם לא יראה הוי מחילה ברצונו ס"ד דמותר להונותו וצ"ע (ודצריך להחזיר אונאתו בוודאי ידעינן חדא מחברתה. והצריכותא אינה אלא על האזהרה):
+
+Mishnah 5
+
+[אות לו] <b>במשנה ר"מ אומר. </b>עיין בתוי"ט (פ"ג מ"ב) דכלים:
+[אות לז] <b>הרע"ב ד"ה ח' פונדיונים. שתות כשאר אונאה. </b>מלשון זה משמע דשאר אונאה גם לר"מ ור"י שיעורו בשתות וקאמר ר"ש דגם במטבע דינו כשאר אונאה. וזה כפי שינויא דאביי והביא בתוי"ט דס"ל לר"מ ור"י דשאני סלע כיון דלא סגי ולא מחיל. אבל קשה לי אמאי כתב הרע"ב דהלכה כר"ש דלפי שינויא דאביי ראוי לפסוק כר"מ ור"י לגבי ר"ש. אלא דיש אוקימתא בגמרא דמשני רבא דמאן תנא טלית ר"ש וכיון דסתם מתני' בטלית כר"ש מש"ה פסקי' כוותיה כמ"ש הרא"ש (ויש לעיין אמאי לא הוי כסתם ואח"כ מחלוקת) אבל להרע"ב דנראה דאזיל כפי שינויא דאביי וכנ"ל (והיינו להגורסים רבה אמר מאן טלית ר"ש והלכתא כאביי דהוא בתרא לא הו"ל לפסוק כר"ש):
+[אות לח] <b>תוי"ט ד"ה שני. תוספות. </b>בתשובת מהר"ר יעקב לבית לוי סימן ו' הקשה דא"כ הו"ל לר"י למנקט שמנה איסרים שני איסרים לדינר. כמו דנקט ר"מ איסרים:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות לט] <b>הרע"ב ד"ה אלו כו'. אחיו ולא הקדש. </b>הכי איתא בסוגיא. וקשה לי הא אחיו כתיב בקרא דלא תונו איש את אחיו דמוקמי' באונאת דברים כדאיתא במסכתין (דנ"ח ע"ב) ואמאי לא קאמר לעמיתך ולא הקדש דהא כל אינך קרקעות ועבדים ושטרות ממעטינן מהך קרא וכי תמכרו וכו' מיד עמיתך. ואמאי לא נקט בהקדש ג"כ הך קרא לעמיתך ולא דהקדש וצ"ע:
+[אות מ] <b>שם ד"ה ולא תשלומי כפל. הקדשות אמר קרא רעהו. </b>וכן בגונב מעשר שני אין בו תשלומי כפל למה דקיי"ל מעשר שני ממון גבוה. רמב"ם (פ"ג הל' כ"ד מהלכות מעשר שני):
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות מא] <b>במשנה המלוה סלע. </b>הא דלא נקט ב' דינרים או סלעים בג' דומיא דסאתים בג' קמ"ל בזה דלא נימא דסלע בדינרי' הוי דרך מו"מ כיון דאינו נותן לו יותר מאותו מטבע ולא יהיה רבית דאורייתא כיון דזמנין מייקרי סלעים או זיילי דינרין וקאי ה' בסלע ואשמעינן מתני' כיון דשניהם מטבע הוי מקרי הלואה ואסור מדאורייתא ובמטבע זהב על של כסף דחד לגבי חבריה פירא הוי כדלעיל (ר"פ הזהב) באמת לא הוי ריבית דאורייתא. פ"י:
+[אות מב] <b>תוי"ט ד"ה ויין. ונראה שר"ל דיש לו מעות עכשיו. </b>איני יורד לעומק דעת תוי"ט בזה דמה דאמרי' דאי יש לו יין מותר דקאי במש"פ מה צורך שיהיה להמוכר מעות דזהו שייך באין לו ויצא השער דאין פוסקי' במלוה בזה ס"ל לכמה פוסקים דביש למוכר מעות כיון דיצא השער ומצוי לקנות בזה כיון דיש למוכר מעות שיכול בקל לקנות בהם חטים הוי כיש לו. אבל הכא ביש לו מה שייכות ומה עדיפות יש בין יש למוכר מעות או לא (ועיין):
+[אות מג] <b>בא"ד ומהם הרמב"ם. </b>אין זה מוכרח בכוונת רש"י דיש לומר דמיירי דפוסק בהנאת מחילת מלוה וכמו דצריך לומר בפשטו בדעת תוס' דנראה להדיא מדבריהם בסוגיא (דף ס"ב ד"ה אעפ"י) דהיתר דרבית תלוי באם הוי קנין לענין מש"פ. והרי תוספות ס"ל בפשיטות דאין קונין במלוה כמבואר בדבריהם במסכתין (דף מ"ו ע"ב) ד"ה יש דמים וכן בדבריהם לעיל (דף ט"ז ע"א) ד"ה האי שטרא. וא"כ הא דיש לו יין מותר ע"כ מיירי בהנאת מחילת מלוה (אלא דקשה קצת דמאי פרכינן מברייתא דהיה נושה כו' דלמא הברייתא מיירי בפסק בגוף החוב ולא בהנאת מחילת מלוה) ולומר דס"ל לתוס' דאף דאין קונין במלוה מ"מ הוי קנין לענין מש"פ יקשה מדברי תוס' בשמעתין ד"ה הרי שנושה כו' תימא דהלא מעות קונות הכא וכו' ומה הקשו דלמא מיירי בלא אמר בהנאת מחילת מלוה דלא הוי קנין כלל וההיא דיש דמים כחליפים הא ס"ל לתוס' שם באמת דמיירי בהנאת מחילת מלוה. אע"כ דס"ל דבזה לא פליג ר' אושעיא דס"ל דבמלוה ליכא קנין כלל אפילו לענין מש"פ והוי כרבית. ובעיקר הך קושית תוס' מההיא דיש דמים לא הבנתי דהתם מקרי לא שכיח כיון דחוב בא מכח מכר שמכר לו הפרה ל"ש לקנות בו אבל בחוב דעלמא לא עדיף מממון בעין ולא מצינו דמקרי ל"ש וכ"כ הרמב"ם (פ"ה מהלכות מכירה) להדיא וכן כתבו כל הפוסקים ולא מצינו מי שיביא דעת תוס' בדרך חולקים דבחוב דעלמא קונה אפי' מדרבנן דהוי ל"ש. וצע"ג: ודרך גררא נתקשיתי בלשון הרמב"ם בזה (פ"ה מה"מ ה"ד) ואחר שנתחייב שמעון היה לו יין או בהמה או עבד וכו'. ולשון או עבד קשה לי הא עבדים בלא"ה קונה בכסף אפי' מדרבנן כדקתני במתני' פ"ק דקדושין ע"כ נקנה בכסף ובשטר ובחזקה וכ"כ הרמב"ם (רפ"ב מהלכות מכירה). וצ"ע:
+
+Mishnah 2
+
+[אות מד] <b>במשנה ולא ישכור. </b>וכתב רש"י ולא דמי למשכונא של כרם דהתם זמנין דלא שקיל בה מידי ואפ"ה מנכי ליה והו"ל קונה פירות בנכייתא על ספק. אבל כאן זה נהנה תמיד ואין כאן ספק נמצא שוכרה בפחות עכ"ל. ובתוס' הקשו דגבי בית ג"כ זמנין דאינו נוטל מידי או נופל או נשרף. ולזה חילקו בדרך אחר דמשכנתא בנכייתא דמותר דהלוה לו ע"ז ומשכן לו הוי כאילו בידו בתורת מקח. אבל הכא דלא הלוה לו ע"ז. וקשה לי על קושייתם דהא בנפל הבית לא יפסיד כלום. דהא בנפל הבית אין לו אלא שכרו עד שנפל. כמו בשכר חמור ומת בחצי הדרך דנותן לו רק שכרו של חצי הדרך. וא"כ אם הנכייתא זוז אחד אם יפול הבית באמצע השנה יהיה הנכייתא רק חצי זהב ולא יהיה לעולם הפסד. ואי דפסיקא להו בענין הנכייתא המכוון מסתמא דאף אם יפול מנכה לו כל שיעור הנכייתא ואין דינו כשוכר בית דסתמא דנכייתא הוא בין יפול בין לא יפול. א"כ ממילא ניחא תירוצו דרש"י דבנכיית' באמת שרי גם בבית דזמנין דלא שקיל בה מידי ואפ"ה ינכה לו. אבל לא ישכור ממנו בפחות דשכירות ליכא פסידא לעולם דאם יפול הבית אינו נותן לו רק השכר עד שיפול. ויהי' הקושיא רק על לשון רש"י דנקט דנכיית' בבית אסור אבל לא על יסוד תירוצא דרש"י. וגם מהיכן פסיקא דסתמא דנכייתא אינו כשאר שכירות ודעתו בין יפול הבית בין לא יפול. וצ"ע:
+
+Mishnah 3
+
+[אות מה] <b>ברע"ב ד"ה הרי היא שלו. דלא אסמכתא היא. </b>כך מבואר בסוגיא דבתחלה מתרצינן דאתיא כר"י דאסמכתא קניא ואח"כ אמרי' ואבע"א דא"ל קני מעכשיו. מבואר דאי לא משום אסמכתא לא היה צריך למעכשיו. והא דלא הוי רבית היכי דהשדה שוה יותר. היינו כיון דאינו מתרבה בשביל המתנת מעות דהא אילו פרע לו רגע א' מקודם לא היה מקבל כלום. וברגע א' בעבור קצר הזמן הוא מתחייב הרבה הוי רק ענין קנס ולא רבית וכ"כ בשיטה מקובצת בשם הריטב"א ולמד מזה דמי שלוה מחבירו ק' וקנס עצמו שאם לא יפרעהו לזמן שישלם לו כפליים דמותר דהוי קנס בעלמא עיי"ש. ואולם מדברי תוס' בפרקין (דס"ה ע"ב ד"ה לא תמכרם וכו') וא"ת ואמאי אסרינן הכא והתנן לקמן הלוהו על שדהו וכו'. ולפי סברת הריטב"א אין התחלה לקושיא זו דהתם הוי קנס בעלמא דהא אינו על ההמתנת מעות. אבל הכא בשביל שמלוה לו זוכה בזכות זה דכשרוצה למכור צריך למכרו לו. וכן מצאתי בריב"ש (סי' של"ה) דכתב כן בפשיטות לחלק בין ההיא לכשתמכר לא תמכרם אלא לי בדמים הללו ובין ההיא דמתני' דהכא דהלוהו על שדהו עיי"ש. אח"כ ראיתי בשיטה מקובצת לעיל בההיא דלא תמכרם אלא לי בדמים הללו דהקשו ג"כ קושית תוס' הנ"ל ותמוה לי מאוד הא להריטב"א לשיטתו אין התחלה לקושיא זו. וצ"ע:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות מו] <b>תוי"ט ד"ה מדעת. אדעתא דישראל קא גמר ויהיב. </b>ונחמיר מדרבנן לאסור כ"כ רש"י. והיינו אף דאין שליחות לעו"ג ומה בכך דאדעתא דישראל יהיב. מ"מ לחומרא אמרי' דיש שליחות לעו"ג. ולשיטת תוס' שהביא התוי"ט בדיבור הסמוך דסיפא אבל לא מדעת ישראל מיירי ג"כ בנתן ונטל ביד. דלמסקנא ל"א דיש שליחות לעו"ג לחומרא. צ"ל דלענין זה בנטל ונתן ביד ל"צ לדין שליחות דכיון דמ"מ מעותיו של ישראל זה באים לישראל אחר מה בכך שהוא באמצעות הושטת העו"ג מזה לזה לא יהיה אלא כמעשה קוף בעלמא מ"מ הוי רבית דמעותיו של ישראל בידו ברבית (וס"ד לאסור קמ"ל):
+[אות מז] <b>שם ד"ה אבל. ולרש"י ור"ח. </b>והא דלא אסור בלא"ה מדאורייתא דהא הישראל זוכה בשביל ישראל במלוה והוי ישראל שני שלוחו של ישראל ראשון. כתבו תוספות דנהי דאם העו"ג היה מפקיר מעותיו יכול לזכות לחבירו השתא דאין העו"ג מפקירן אלא דבא לזכות מעותיו למלוה ע"י ישראל זה ללוה מקרי ישראל זה הלוה שלוחו של עו"ג לזכות במעותיו לישראל ואין שליחות לעו"ג:
+
+Mishnah 7
+
+[אות מח] <b>במשנה ופוסק עמו כשער הגבוה. </b>בתוס' בפרקין דס"ד ב' ד"ה האי הקשו על מה דאמר רב שרביא לאביי האי קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא דיקשה ליה ממתני' דהכא דיצא השער פוסקי' דאין הלוקח מפסיד כלום ותירצו כיון דאין הפירות מבוררים ללוקח אין ניכר שהוא קרוב לשכר ורחוק להפסד. ובמהרש"א שם דתוס' הו"מ להקשות ביותר אף לפי תירוצא דאביי שם כיון דמקבל עליו זולא קרוב לזה ולזה הוא. דמ"מ יקשה ממתני' דמותר לפסוק כשער הגבוה שאינו מקבל זולא עיי"ש. ולדידי קשה דאיך יתורץ זה בתירוצא דתוס' דאין מבוררים ללוקח. דזה שייך לענין הפסדת אונסים שריפה וכדומה דאינו ניכר. דהלוקח אינו מקבל הפסד דלא ניכר שחטים שלו נשרפו דהא אין מבוררים ללוקח. אבל מ"מ הא ההפסד דזולא דכל החטים הוזלו ל"ש כן וא"כ ליתסר מטעם קרוב לשכר דיוקרא ורחוק להפסד דזולא וצ"ע (ועיין):
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+[אות מט] <b>הרע"ב ד"ה עוברים. ועדים עוברים על ל"ת. </b>בתוס' בב"ק (ד"ל ע"ב ד"ה וחכ"א) הוכיחו דאף באינו כלול הרבית עם הקרן אלא מפורש הרבית בשטר דלעולם לא יבוא לגבות הרבית בשטר זה מ"מ עוברים העדים משום לא תשימון מדאמרינן שם דמשעת כתיבה עביד ליה שומא. ובדיבור שאח"כ שם אההיא דאמרינן משעת כתיבה ע"ל שומא כתב תימא לר"י מה שומא יש כאן. ומה מזקת עדותן והלא לא יגבו הב"ד הרבית ע"י שטר עיי"ש. ולא ידעתי מה התמיה כך הא תוס' כתבו שם (ד"ה שטר) דהלואה ברבית אף בלא שטר יש עבירה דלא תשימון אף ע"ג דאמרי' משעת כתיבה כו' מ"מ בלא שטר נמי איכא איסורא בהלואה. וא"כ י"ל דמשעת כתיבה לאו דווקא דמיד הוי ל"ת. ובאמת י"ל שהעדים אין עוברים כלל במפורש שעדותן אין מזקת כלום כיון דהב"ד לא יגבו בזה. ומתני' מיירי באמת רק בכלול הרבית עם הקרן:
+[אות נ] <b>תוי"ט ד"ה לא תתן. את כספך. </b>הך לא תתן דמתני' כולל ב' לאוין דעובר על נשך ועל תרבית כדאיתא בריש פרקין:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות נא] <b>הרע"ב ד"ה והטעו. קודם שילכו אצל המלאכה. </b>היינו אם הוא במקום שאין פועלים מוצאים להשתכר ושכרן הבעה"ב זה כיון שאין נפסדים על ידו וגם לא הלכו יכול לחזור. ואם הלכו הוי התחלת קנין ונתחייב הבעה"ב בכל השכירות. אבל אם היו מוצאים להשתכר עצמם במקום אחר ועכשיו אין מוצאים להשתכר אף בלא הלכו חייב לשלם מדינא דגרמי. ואם עדיין מוצאים להשתכר אף בהלכו יכול לומר השכירו עצמיכם ויש להם תרעומות על הבעה"ב מפני הטורח. תוס'. ופוסקים (אך סתם הלכו לא שכיח שימצאו להשתכר כ"ס התוס') והיכא דצריך לשלם להם משלם כפועל בטל (עי' לעיל פ"ב מ"ט):
+[אות נב] <b>תוי"ט ד"ה וחזרו. דהכא אפילו קודם שהתחילו. </b>אבל לפי"מ דפירש"י דמה דאמרי' עד כדי שכרן היינו מהשכר שיש להם בידו על מה שעשו. א"כ מוכח דהך בבא מיירי שכבר עשו מקצת. ואף דגם באינו אבוד ס"ל למתני' דידו על התחתונה ואם נתייקרו פועלים מנכה להם מה שעשו כשיעור שצריך להוסיף לאחרים. צ"ל דהך דבר שאבד נ"מ בפועל דאין ידו על התחתונה. ולפי חד שינויא דכל החוזר דמתני' אתי לרבויי פועל וס"ל למתני' דאפי' בפועל ידו על התחתונה. צ"ל דנ"מ באם לא נתייקרו הפועלים רק שלפי שעה לא נמצאו פועלים רק א' וב' שרוצים שכר הרבה דבדבר שאינו אבד צריך להמתין עד שימצא פועלים שיעשו כפי השער. אבל בדבר אבד א"י להמתין:
+
+Mishnah 2
+
+[אות נג] <b>תוי"ט ד"ה השוכר. גמ'. </b>מזה קשה לי על תוס' במסכתין פ"ד (דמ"ח ע"א ד"ה והא בעי כו') דכתבו כן מדעתם לחלק בין פועל לקבלן. ולא נקטו דהוא סוגיא ערוכה כאן:
+[אות נד] <b>בהרע"ב ד"ה וכל החוזר בו. וחזר בו המוכר. </b>מוקמינן בסוגיא בעייל ונפק אזוזי ומחזר אחר הלוקח ליתן לו מעותיו בזה יכול הבעל הבית לחזור כיון דגלי דעתיה דזוזי אנסוה למכור וכיון דלא יהיב ליה זוזי בעת דחקו אדעתא דהכי לא זבין ליה עכ"ל רש"י:
+
+Mishnah 3
+
+[אות נה] <b>הרע"ב ד"ה אומר לו הש"ל. ודוקא כשאומר לו חמור. </b>וכ"כ הרמב"ם בפירושו אבל בחבורו לא חילק. גם כל הראשונים סתמו דגם בחמור סתם אומר לו הש"ל. וכתב הרמב"ם דצריך ליתן לו שכרו משלם. והה"מ כתב דהראב"ד והרשב"א חולקים וס"ל דמתני' לתביעת השוכר על המשכיר בלבד הוא דאע"ג דאמר לו חמור סתם א"י לתובעו שיעמיד לו חמור אחר (ולענ"ד אף בחמור זה לענין שאין יכול השוכר לשכור או ליקח בדמים). אבל לענין דיהיה חייב השוכר להחזיק בזה החמור ולשלם שכרו משלם לא כיון דא"י להשתמש בו כראוי. ובשכרה לרכיבה או לכלי זכוכית אי"ל הש"ל. עיין בתוי"ט (ספ"ח) דמכילתין:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות נו] <b>במשנה להביא לתך חטים. </b>כי דרך משוי חמור הוא לתך. ואם שכרו להביא חצי לתך חטים והוסיף חלק א' משלשים אם המשכיר קצב עמו אני משכיר לך חמורי למשוי חצי לתך חייב השוכר דאמרי' דבקי הי' בבהמתו שלא תוכל לישא יותר. משא"כ אם השוכר א"ל למשכיר השכר לי בהמתך ואשא עליה חצי לתך אם הוסיף במשאוי עד שיעור דרך משוי חמורים דעלמא פטור מאונסין. אלא דחייב ליתן לו שכר מהתוספות דאין כאן גילוי דעת מהמשכיר שאין בהמתו יכולה לישא יותר. כ"כ תלמידי רשב"א והסכימו כן להלכה (בסימן ש"ח):
+
+Mishnah 6
+
+[אות נז] <b>במשנה כל האומנים. </b>נקט כל האומנים למה דמבואר בסוגי' דבתחלה רצה לומר דהוי ש"ש בההיא הנאה דיהיב ליה טפי פורתא עיי"ש. ולזה קאמר כל האומנים אף אותם דידעי בבירור דלא יהיב להו טפי פורתא מ"מ הוי ש"ש (עי' תוס' ד"ה דקא יהיב כו'):
+[אות נח] <b>בהרע"ב ד"ה שומרי שכר. דבההיא הנאה. </b>לפי"מ דקיי"ל כסתמא דמתני' דסוף שבועות דשוכר כש"ש דמי לא צריכים לטעמא דתפיס אאגריה אלא בלא"ה כיון שהוא אצלו לטובתו דמשתכר בה הוי ש"ש:
+[אות נט] <b>שם ד"ה וכולן שאמרו. שכבר גמרתיו. </b>וה"ה גמרתיו לחוד הוי ש"ח זולת באומר הבא מעות וטול את שלך דגלי דעתיה דרוצה לתפוס אאגריה בזה הוי ש"ש. ומ"ש התוי"ט (דגמרתיו פשיטא) תמוה לי דהא בסוגיא לא אמרי' הכי דהרי הש"ס דייק אבל גמרתיו מאי ש"ח א"ה אדתני טול את שלך וכו' ליתני גמרתיו וכ"ש טול את שלך. ומשני טול את שלך איצטריכא ליה סד"א ש"ח נמי לא הוי קמ"ל. הרי דלענין דלא הוי ש"ש באמת גמרתיו הוא רבותא יותר אלא דאשמעי' דאף בטול את שלך הוי עכ"פ שומר חנם. ( <b>ובמה </b>דאמרי' סד"א ש"ח נמי ל"ה קמ"ל) פרש"י דש"ח נמי לא הוי דאין שומרו לו עוד קאמר. קמ"ל דאין תופסו על שכרו הוא דקאמר ליה אבל מדין פקדון לא סליק נפשיה. ועיין בתוס' במסכתין (דמ"ט א') בהא דאמרי' שם שקול זוזך דאפי' ש"ח נמי לא הוי. והא דאמרי' פרק האומנין טול שלך והבא מעות הוי ש"ח היינו משום דמעיקרא הוי ש"ש כשאמר ליה טול את שלך לא לסלק עצמו בשמירה קאמר אלא שלא יהיה ש"ש עכ"ל. לפ"ז הדין דש"ש שאמר טול שלך הוי ש"ח. ולכאורה לפי דברי רש"י הנ"ל ליכא ראיה דשאני הכא דלא בא לסלק שמירה אלא דא"ל שאינו מעכב על שכרו. וע' בש"ך (רס"י ש"ו) שדבריו סתומים ואולי דכוונתו לדברינו ולאחר העיון נראה דדברי רש"י ותוס' המה לאחדים ותרוייהו צריכי דהרי לס"ד דהש"ס דגמרתיו הוי ש"ש א"כ הא דבטול שלך והבא מעות לא הוי ש"ש ע"כ דאמרי' דגם טול שלך דהכא הוי סילוק שמירה ולא הודעה בעלמא שאינו מעכב אותו על שכרו א"כ מדהוי ש"ח ע"כ דגם בעלמא בש"ש שאמר טול שלך סילק עצמו רק מחיוב ש"ש אבל ש"ח הוי. אך לפי מה דמסקי' דגמרתיו לא הוי ש"ש בזה יקשה דנימא דטול שלך אפי' ש"ח נמי לא הוי כמו ש"ח דעלמא טול שלך דהוי סילוק שמירה לגמרי. דהא הכא בהודעה דנגמר החפץ לא הוי ש"ש וא"כ טול שלך יהיה סילוק משמירת ש"ח. ולזה מוכרחים לדברי רש"י דלפי צד זה הכא לא הוי כלל סילוק שמירה אלא הודעה שאינו מעכבו על שכרו. באופן דאם גמרתיו הוי ש"ש מוכח דטול שלך דהכא הוי ג"כ סילוק שמירה. ולפי הצד דגמרתיו הוי ש"ח מוכח דטול שלך דהכא לא הוי סילוק שמירה. וא"כ דייקי תוס' שפיר דלפי הצד דגמרתיו הוי ש"ש וטול דהכא ג"כ הוי סילוק שמירה מוכח היסוד דש"ש שאמר טול הוי ש"ח ולענין זו הסברא לא מצינו חולק לפי האמת. כנלע"ד נכון מאוד בעזהי"ת:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות ס] <b>תוי"ט ד"ה ותמה אני. בין ש"ח בין ש"ש. הרי"ף והרא"ש. </b>היינו דש"ח מדין פטור דנתקל לאו פושע וגם מדין אדם מזיק דחייב אפי' בשוגג היינו בקרוב לפשיעה כעין אבידה אבל בקרוב לאונס כעין גניבה פטור. אבל בשכר דחייב בגניבה ראוי לחייב גם בנתקל אלא מטעם תקנה פטרו דאין לך אדם שיעביר חביות ממקום למקום בשכר וכיון דנתקל לאו פושע לא הוצרכו לעשות תקנה לפטור פושע מש"ה חייב בפשיעה וישבע שלא פשע. והנה בברייתא איתא דר' יהודה אמר ש"ח ישבע נושא שכר ישלם ואמרי' בסוגיא דרבא אמר האי כי דינא. והיינו דש"ח פטור כדיניה דנתקל לאו פושע ונושא שכר חייב כדינו מדין גניבה. וקשה לי במ"ש רש"י בב"ק (דף ל"א ע"ב) ד"ה ראשון ודאי פשע וכו' וקסבר רבא דרבנן לא פליגא עליה דר"מ בנתקל פושע וכו' אבל נתקל פושע הוא לכ"ע. עכ"ל. ואיך אפשר לומר הא רבא אמר הכא על ר"י דהאי כי דיניה הרי דש"ח פטור מדינא וע"כ דנתקל לאו פושע. וע' בתוס' שם (דכ"ח ב' ד"ה אמר רבה וכו') שהקשו לרבה אליבא דר"י דנתקל פושע מהא דשמעתין דר"י אמר ש"ח ישבע. ותירצו דרבה ס"ל דטעמא דר"י דבש"ח עשו תקנה ובש"ש לא עשו תקנה עיי"ש. וזהו מספיק על קושייתם די"ל דרבה ס"ל כן. אבל רבא דאמר האי כי דינו מוכח דס"ל אליבא דר"י דנתקל לאו פושע. וצ"ע:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות סא] <b>בהרע"ב ד"ה ובתלוש מן הקרקע. אם הוא בר חלה. </b>ובתבואה אם דש אותה לעשות קליות או שתיתא לא מקרי בר חלה. ואם נגמר מלאכתו למעשר אינו בבל תחסום. תוס' (דפ"ט ע"ב ד"ה המרכסות):
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות סב] <b>תוי"ט ד"ה וחמור כשהיא פורקת. דחזיא ומצטערא הוא. </b>היינו כדאיתא בסוגיא (ד"צ ע"א) גבי אכלה ומתרזת ואולם קשה לי הא שם ע"ב מיבעי לן פרס לה קיטבליא מהו. ופרש"י עור שלוק והבהמה מהלכת ע"ג ואינה רואה את הדישה מי קרי ביה בדישו. הרי אף דהטעם אינו משום חזיא ומצטערת מ"מ מיבעי דדלמא בלא חזיא לא מקרי בדישו. וא"כ ה"נ בפורקת דאינו רואה בפניה י"ל דמדינא אינה אוכלת. וא"כ לכאורה תליא באיבעי זו דלפי הצד דפרס קיטבליא אינה אוכלת א"כ הכא בפורקת קאי על השבת אבידה. אבל לאידך צד דאוכלת ה"נ בפורקת לא קאי על השבת אבידה דאפי' מדינא אוכלת. אבל לשון תוס' לא משמע כן וצ"ע. ובמהרש"א בההיא דפרס קיטבליא הנ"ל כ"כ בכוונת רש"י דבא לומר דאף דאותו הטעם משום חזיי' ומצטערה מ"מ מיבעי אם מקרי בדישו. וכתב עלה וכה"ג כתב תוס' לקמן (בד"ה אלא אימא עד שתהא פורקת) עכ"ל. ולא ידעתי הא אדרבא מדברי תוס' אלו לא משמע כן וכנ"ל (ואא"ל דדעת תוס' דאיבעיא דפרס לה קיטבליא נפשטה לאיסור כפי ב' השינוים דגמרא שם. הרי בהפוסקים לא הביאו ע"ז שום חולק):
+
+Mishnah 5
+
+[אות סג] <b>תוי"ט ד"ה וחכמים. אף פועל אם חסמת פטור. </b>נימא ללמוד בק"ו מה שור שאין אתה מצווה להחיותו אתה מצווה על חסימתו אדם שמצווה להחיותו מכ"ש שמצווים על חסימתו. ומש"ה צריכים קרא להקיש חוסם לנחסם דאדם אוכל בתלוש ולא ילפי' בק"ו הנ"ל כיון דשור אוכל בתלוש מכ"ש אדם, או בק"ו מה שור שאינו מפורש בקרא דאוכל במחובר אוכל בתלוש אדם דמפורש דאוכל במחובר מכ"ש דאוכל בתלוש. היינו משום דאיכא למיפרך מה לשור שמצווים על חסימתו. כך מבואר בסוגיא (דף פ"ח ע"ב) ולכאורה קשה דמ"מ נלמוד תלוש ממחובר מה במקום שאינו מפורש לאכול במחובר אוכל בתלוש מקום שמפורש לאכול במחובר מכ"ש דאוכל בתלוש (ועל זה אין לנו מיעוט):
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות סד] <b>הרע"ב ד"ה נושא שכר. והשואל מפורש כו'. </b>ונשבה דלא כתיב בשואל ומשבורה ומתה ליכא למילף דמה להנך שכן אונסא דסליק אדעתא והו"ל להתנות משא"כ נשבה. היינו דילפי' מונשבר או מת דאו לרבות שבויה. והא דגניבה ואבידה חייב דליכא ללמוד משבורה ומתה דמה להנך דא"א לאטרוחי ומייתי משא"כ בגניבה כי הא דתניא דילפי' מק"ו מש"ש. כך מפורש בסוגיא (דצ"ה ע"א) ובתוס' שם הקשו דנילף גניבה משבויה דג"כ אפשר למטרח ומייתי. ותירצו דשבויה לא אפשר כולי האי לאטרוחי ולמיתי. ולכאורה תמוה על קושייתם דדלמא קושית הש"ס דגו"א בשואל מנ"ל וא"כ דלמא או לרבות גו"א. ומנ"ל לרבות שבויה ומוכרח דגו"א בלא"ה ידעי' ולזה פרכינן דמנ"ל. ונלע"ד דמ"מ קושית תוס' שפיר אהא דאמרי' אח"כ על ק"ו הנ"ל שואל מש"ש דאיכא למפרך מה לש"ש שחייב כפל בטוען ט"ג דהיינו בטוען נשבה דלסטים מזויין גנב הוא. ובזה יקשה דהא כל כמה דלא ידעינן דשואל חייב בשבוי' גם בשואל איכא כפל בטוען טענת נשבה ולא צריך או לרבות גו"א. אע"כ דאתי לרבות שבויה ואח"כ נילף גו"א משבויה ומוכרחים לתירוצם דגו"א א"א למילף משבויה:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות סה] <b>במשנה השואל את הפרה כו'. </b>וכן ש"ש וש"ח כולם פטורים בבעלים אפי' מפשיעה. והא דקתני במתני' השואל דמלתא דכתיבא בהדיא קתני אבל פטורי דש"ש וש"ח בבעלים דאתיא מדרשא דוכי ישאל וי"ו מוסיף על ענין ראשון ונדרש לפניו ולפני פניו גם על ש"ח לא קתני לה במתני'. גמרא:
+
+Mishnah 2
+
+[אות סו] <b>תוי"ט ד"ה שאלה חצי. אפי' בשתי פרות יחלוקו תוס'. </b>כ"כ תוספות במתני' דהכא. אבל לקמן (דף ק' ד"ה ה"מ סומכוס) כתבו דיחלוקו דמתני' לא קאי רק אשאל א' ושכר א' אבל בשאלה חצי יום ושכרה חצי יום מודה סומכוס. כיון דמסייע למוחזק חזקת חי והשתא הוא דמת. וע' במהרש"א דתוספות שם חזרו מדבריהם דהכא. וכן העלו תוס' בב"ק (ד' מ"ו ע"ב ד"ה מידע ידע):
+[אות סז] <b>שם ד"ה חייב. ע"כ בנ"י. </b>אבל הריטב"א כ' דאף להאי לישנא הוי א"י אם נתחייבתי דהא כל כמה שהיא בחיים ברשותא דמרא איתא. וליכא על השואל שום שעבוד וחיוב אלא (לומר) [לאחר ש]נגנבה או נאנסה ואתא חיובא עליה משתעבדי הנכסי' למפרע משעת משיכה. ונ"מ למכר נכסיו בינתים. ומ"מ כל שאומר א"י אם שאולה או שכורה מתה הוי כאומר א"י אם נתחייבתי ונשתעבדו הנכסים או לא נתחייבתי ולא נשתעבדו הנכסים כלל עיי"ש. וזה מוכרח לומר בדעת הרמב"ם. וע' בנ"י דכתב דפירכת הש"ס באמת על הך בבא שאל א' ושכר א'. או דהפירכא גם מרישא דסתמא קתני ולא מכרעא מלתא דרישא דוקא בפלגא יומא דראשונה בשאילה ושניה בשכורה. וקשה לי דהא בממנ"פ אם פלגא דקמא בשכירות הוי ברי וחזקת הגוף היינו חזקת חי דבהמה לומר דפלגא יום השנייה מתה. ובזה מוציאים כדקי"ל כר"ג גבי משארסתני נאנסתי. וצל"ע:
+[אות סח] <b>בא"ד דאין אדם עושה עצמו ברצון מסופק. </b>והנה בשמעתין בתוס' סד"ה ורב הונא הקשו לרב ושמואל דס"ל דל"א א"י לישבע משלם בנ' ידענא ונ' לא ידענא פטור. כל מודה במקצת יפטר במגו דהיה אומר על המקצת שכופר לא ידענא ותירצו ג"כ הכי דאין זה מגו דאין אדם טוען ברצון א"י. ולכאורה קשה הא תוס' כתבו הטעם דאז יהיה נראה שהתובע אומר אמת שטוענו ברי והוא אומר א"י. א"כ יקשה על כל שבועות השומרים הא יש לו מגו דא"י אם בפשיעה מתה או לאו בזה הא גם התובע אומר שא"י. וצ"ל דמ"מ רוצה שיהיה ניכרין דבריו יותר לאמת דכשטוען ברי והתובע אינו אומר ברי יהא נראה דהוא אומר אמת. ובעיקר קושית תוס' זו לרב ושמואל דמוכח מדבריהם דשבועת א"י לא הוי שבועה דאל"כ מה הקשו נימא דבאמת אם יטעון חמשים יש לך אצלי וחמשים א"י יהיה לו דין מקצת לישבע שא"י אע"כ דס"ל דליכא שבועה דאורייתא שא"י ולרב ושמואל פטור לגמרי. א"כ אמאי נקטי' הקושיא לרב ושמואל הא גם לדידן בהא דאמרי' (בפ"ז דשבועות) גבי שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים ה"ד אילימא דא"ל מנה לאבא ביד אבוכון ואמרי' חמשים אית ליה ונ' ל"ל מה לי הוא מה לי אבוה. הא ביורשים נפטרו משבועה במגו דאמרי נ' לא ידענא דביורשים קי"ל דל"א משאוי"ל וכמו שהקשה באמת הר"ן בשבועות (פ"ז דשט"ו ב') ותירץ שם דהיו צריכים לישבע דנ' לא ידענא. א"נ דליכא מגו דאין טוען ברצון א"י. ולהתוס' בקושייתם דהיו סבורין דאמרינן מיגו א"י וגם ס"ל דא"צ לישבע שא"י הו"ל להקשות כן לדידן. וצ"ע:
+[אות סט] <b>בהרע"ב ד"ה ישבע השוכר. דשבועה זו ע"י גלגול. </b>קשה לי דהא על כל שבועת השומרים קשה דלהימן במגו דלהד"ם כדפרכי' בשבועות בסוגיא דקציצה. והעלו הראשונים בהטעם דמגו דהעזה לפטורי משבועה לא אמרינן. וא"כ יקשה הכא דעל הגלגול להימן במגו דלהד"ם דליכא העזה דהא השתא ג"כ מעיז במה שמכחישו ואומר דשכורה מתה (ואנו דנין כל שבועה בפני עצמה) ובהכרח צ"ל דאף להפוסקים דמגו לאפטורי משבועה אמרי' ומש"ה הוצרכו לומר בשבועת שומרים דהוי מגו דהעזה לפטורי משבועה מ"מ על שבועת גלגול כיון דבלא"ה נשבע ל"א מגו לפטורי מזה. ונראה ראיה לזה ממה דפרכי' במסכתין (דל"ה ע"א) רישא דסיפא תיובתא לר"ה וכו' ואם איתא לדר"ה מגו דמשתבע מלוה שאינו ברשותו וכו' וקשה דמאי פריך נהי דצריך לישבע שא"ב ולא מהני המגו דלהד"ם היינו ג"כ דהוי מגו דהעזה לפטורי משבועה דהא במה שטוען א"ב לא ידע חבריה דמשקר מ"מ על הגלגול דכמה היה שוה הוי שפיר מגו דלהד"ם אע"כ דמגו לפטורי מגלגול לכ"ע ל"א. ואף דתוס' הקשו בשמעתין והובא בתי"ט כאן (ד"ה חייב) דעל כל גלגול יקשה דלהימן דאי בעי היה אומר על הגלגול אינו יודע והרי הוכחנו דעל גלגול ל"א מגו לפטורי צ"ל דאם היה בכל גלגול מגו ליתא מעיקרא שבועת גלגול ולא מקרי מגו לפטורי משבועה דמעיקרא דדינא לא יחול שבועת גלגול אלא לבתר דמתרצי דזהו לא הוי מגו דאין אדם טוען ברצון א"י. בזה אף לפעמים משכחת דיש לו מגו אינו מועיל לפטורי משבועת הגלגול. ואולם מ"מ קשה לי דברי תוספות במשנתינו (ד"ה השוכר כו') ועוד דהכא אפי' משאיל אומר ברי אמרי' דאינו נשבע אלא ע"י גלגול עכ"ל ולדברינו מאי ראיה הוא זה דלמא הספק אימת מתה נכלל ג"כ בכלל שבועת שומרים אלא דבברי וברי היה פטור מטעם מגו דלהד"ם ולזה צריכים לבא מדין גלגול דבזה לא מהני מגו כלל וצ"ע. ומדברי תוס' אלו ראיה דלא כהש"ך שכ' (בסי' ע"ב ס"ק קט"ז) דכל דינא דשבועת שומרים רק בטוען המפקיד שמא אבל באומר ברי דמתה בפשיעה הוי ככל כפירות וא"צ לישבע. דא"כ מאי ראיה מבבא דברי וברי הא בכה"ג ליכא כלל שבועת שומרים:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות ע] <b>במשנה המוכר אומר קטן מכרתי. </b>במתני' דפרקין מ"ב הקשו תוס' על בבא דהשוכר אומר שכורה מתה והלה אומר א"י דפטור וא"ת לר"ה ור"י דאמרי ברי ושמא ברי עדיף אמאי איצטריך הכא דפטור דהשתא ברישא אמרי' ברי ושמא ברי עדיף להוציא כ"ש להחזיק. וי"ל דאיידי דתנא ברישא דברי עדיף חייב תנא נמי בסיפא דפטור. א"נ דברי דמשאיל עדיף מברי דשואל וכן שמא דמשאיל עדיף מדשואל וכו'. וקשה לי דמה הועיל בתירוצם השניי' הא מ"מ ישאר הקושיא על מתני' דכיון דקתני ברישא דהלוקח אומר גדול לקחתי דברי ושמא ברי עדיף להוציא למ"ל הסיפא דהמוכר אומר קטן מכרתי. ובזה ל"ש תירוצם. דהכא שניהם ראויים לידע. ונלע"ד דהתם דלר"ה ור"י באמת מיירי רישא אף בפרה א' דאין טעם לחייב רק מדין ברי ושמא (דמדין מחשואי"ל ליכא ברישא דכיון דטוען א"י ליכא גלגול כמ"ש תוספות שם) בזה שפיר הקשו דלמ"ל הסיפא. אבל הכא באמת ברישא חייב ג"כ מדין משואי"ל כיון דקתני ברי וברי דישבע (בלא גלגול) ממילא בא"י הוי משואי"ל א"כ לא נשמע מרישא דברי ושמא ברי עדיף. דהא בלא"ה חייב מדין משאי"ל ואף דלמאן דמוקי בעבד בכסותו וע"כ הא דלר"נ ור"י ברישא חייב היינו רק על הכסות דעל העבד דהוי רק גלגול כיון דטען א"י ליכא גלגול וכמ"ש הרז"ה. א"כ לר"ה ור"י באמת מה דקתני חייב היינו אף על העבד מדין ברי ושמא ברי עדיף. וא"כ שפיר נשמע מרישא דברי עדיף. מ"מ י"ל דר"ה ור"י ס"ל כשינויא דמיירי בדמי עבד וממילא ברישא בלא"ה חייב מדין משאי"ל:
+[אות עא] <b>במשנה זה אומר א"י. </b>למ"ד דלא אמר סומכוס רק בשמא ושמא ורישא דמתני' זה אומר משלקחתי ילדה ע"כ מיירי בשמא ושמא. הא דהכא הוי פירוש להרישא דדוקא בשמא ושמא יחלוקו. ולמ"ד אפילו ברי וברי ורישא דהמחליף מיירי בברי וברי הא דאצטריך הכא דינא דיחלוקו היינו לגלויי רישא דלא תימא דרישא בשמא ושמא לזה תני סיפא בשמא ושמא לגלוי דרישא אפילו ברי וברי. גמרא. וק' לי למ"ש תוס' בשם הרשב"ם דמ"ד אמר סומכוס אפי' ברי וברי מיירי רישא דוקא דקיימא באגם אבל במוכר מוחזק לא דבמוחזק גמור לא אמר סומכוס בברי וברי. א"כ מאי פרכי' דלמ"ל הסיפא הא הסיפא גבי מכר לו ב' מיירי באמת דאפילו מוכר מוחזק דהא בשמא ושמא גם במוחזק גמור יחלוקו ובפרט למאן דמוקמי בדמי ממילא מוחזק המוכר ורישא דוקא דקיימא באגם וא"כ הוי ב' דינים דלא נשמע זה מזה וצ"ע. גם קשה לי להרשב"ם דמאי פרכי' בסוגיא למ"ד דאמר סומכוס בברי וברי בסיפא דהכא ז"א גדול וז"א וכו' ישבע ומשנינן דמודה סומכוס היכא דאיכא שבועה דאורייתא ומה פריך הא במוחזק גמור ל"א יחלוקו בברי וברי ותוספות כתבו הא דלא פריך הש"ס ממתני' ב' דפרקין ז"א שאולה וז"א שכורה ישבע דלהרשב"ם נימא דבמוחזק גמור מודה סומכוס בברי וברי אין מוציאים. הא מ"מ גם הכא י"ל דמיירי במוחזק דמתני' בדמי עבד והוי מוחזק גמור. ובפרט לפ"מ דכתב התוי"ט הכא דרישא דקתני דברי ושמא חייב ע"כ מיירי בדמי עבד אלא דר' אושעיא דמוקי בעבד בכסותו לרווחא דמלתא נקט כן דהסיפא דישבע מצינו לאוקמי בכה"ג. וכיון דממילא רישא מיירי בדמי מנ"ל למפרך מסיפא דישבע דלמא הך מיירי ג"כ בדמי ומנ"ל להמציא דמודה סומכוס היכא דאיכא שבועה דאורייתא וצע"ג:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות עב] <b>הרע"ב ד"ה מעשה. דקרקע בחזקת מרה קיימא. </b>הכי אמר ר"נ בסוגיא דאפילו בא בסוף חדש כולו למשכיר דקרקע בחזקת בעלי' קיימא. והיינו דמה דקתני במתני' דיחלוקו (דשמואל מוקי לה בבא באמצע חדש) אף דבסוף חדש ג"כ המשכיר הוא המוחזק. צ"ל דמתני' כסומכוס דבמוחזק יחלוקו ור"נ לנפשו פסק כרבנן דסומכוס. ומזה תמוה לי דברי תוס' (דמ"ח ע"א ד"ה דאר"א וכו') שכתבו ולפ"ז אתי נמי שפיר ההיא דמרחץ וכו'. ול"צ לאוקמי כסומכוס. ותמוה לי הא לרב ושמואל טעמא דמתני' דמספקא אי תפיס לשון ראשון או אחרון ושמואל מוקי למתניתין בבא באמצע חדש ומשו' תפיסה. ור"נ דפסק בסוף החדש כולו למשכיר הרי דס"ל ג"כ דאזלינן בתר מוחזק ולא בעשו חז"ל האי ספק כאילו ודאי הוא פלגא ופלגא וממילא מוכח דר"נ ס"ל דטעמא דמתני' דיחלוקו לא משום דעשו חז"ל זה לודאי פו"פ דא"כ איך יכול ר"נ לחלוק בזה על המתני'. אע"כ דמתני' מוקי לה כסומכוס. וא"כ מבואר בכל הסוגיא דטעמא דמתני' לאו משום דעשו אותו לפו"פ. וצע"ג:
+
+Mishnah 9
+
+[אות עג] <b>תוי"ט ד"ה היה קטן. ולא דמי לחמור זה ומת. </b>ובשטה מקובצת כ' בשם הר"ן לחלק דגבי חמור זה דבין חי בין מת מקרי חמור ולכן משתעבד ליה הנבילה. אבל בית זה כיון דנפל לא מקרי בית עוד ולא משועבד לי' כלל:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות עד] <b>במשנה כך חולקין כו'. </b>במקום חדש שאין שם מנהג קאמר. שיטה מקובצת בשם הר"ן והרשב"א:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות עה] <b>תוי"ט ד"ה שכך. דאל"כ פטור. </b>ומ"מ בכתב לא הוי אסמכתא כיון דלא גזים דהא מ"מ הבעלים מפסידים. אבל אם כ' אשלם אלפא זוזי דכיון דגזים דקונס עצמו הוי אסמכתא. ומ"מ צריך לשלם במיטבא (דל"ל) [דדל] כתב מהכא משום אסמכתא. הא גם בלא כתב צריך לשלם. כיון דרגילין לכתוב כן בלא כתב ג"כ חייב. הרא"ש. (עיין ברא"ש ודו"ק):
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+[אות עו] <b>תוי"ט ד"ה משום. ול"ת דלא תבא. </b>בוודאי כך נראה בפשוטו. דהא מבואר בסוגיא דטעמא דמתני' דרעך ממעט גר תושב והיינו קרא דת"כ פ' קדושים דכתיב לא תעשוק את רעך ולא תלין אבל בההיא דמשנה תורה (בפ' כי תצא) דכתיב לא תעשוק שכר עני מגרך. וכי היכי דאמרינן דמה דכתיב באותו פ' ביומו תתן שכרו קאי גם על מגרך ה"נ הלאו דכתיב בהאי קרא ולא תבא דמה"ת נחלק בהאי קרא בין העשה דביומו ללאו דלא תבא. וכ"כ רש"י להדיא על ברייתא דתני דבי ר"י (דמוקמי' למתני' כוותי') יש בו משום ביומו ת"ש היינו דמשתעי בשכיר לילה ואין בו משום שכיר יום. והיינו דלאו דשכיר לילה יש בו. אבל לאו דשכיר יום אין בו. ואולם ברמב"ם רפי"א מהלכות שכירות כתב מ"ע לשלם שכר שכיר שנאמר ביומו ואם אחרה לאח"ז עובר בל"ת שנאמר ולא תבא וכו' וגר תושב יש בו משום ביומו תתן שכרו ואם אחרו אינו עובר בל"ת הרי מבואר להדיא דגר תושב אינו עובר על לאו דלא תבא. וכן משמע להדיא בהרא"ה (מצוה תקפ"ח) וצע"ג:
+
+Mishnah 13
+
+[אות עז] <b>במשנה אלמנה כו' אין ממשכנין אותה. </b>נקט אלמנה שאין לה עוזר ולא תומך לא מאישה ולא מאביה שכבר יצאה מרשותו וה"ה גרושה ולאפוקי בתולה שהיא ברשות אביה כ"כ הסמ"ע (סי' צ"ז ס"ק כ"ב). ודעת הש"ך שם דדוקא באלמנה דלבה שבור ודאוג. משא"כ גרושה. ודעת הט"ז שם דאפילו בתולה בכלל כי היכי דלר"ש דהטעם דקרא דאתה משיאה שם רע בשכנותיה ממילא הוא הדין בתולה. ה"נ לת"ק דלא מצינו דפליג בהא. ונקט אלמנה דדיבר הכתוב בהוה דדרך אלמנה להיות בעלת משא ומתן משא"כ בתולה. ומסתימת כל הפוסקים משמע דכל מילי אין ממשכנים אלמנה. ובגד דקרא לאו דוקא. אולם בש"ג כ' בשם הריא"ז שלא אסרה תורה אלא בגד לבישתה ומצעותיה וכדומה. אבל שארי כלים כגון כוסות של כסף וכיוצא ראוי למשכן הימנה שאין זה בכלל בגד עכ"ל:
+[אות עח] <b>תוי"ט ד"ה ואת המחרישה. באם עבר וחבל מיירי. </b>אבל תוס' ס"ל דלרבא דאי עבד לא מהני צריך להחזירו לגמרי אף דילפינן מהשב תשיב אפילו שלא ברשות היינו לגבי לאו דלא תבא אל ביתו אבל בלאו דלא יחבול לא. וכן לאביי דס"ל בכ"מ אי עביד מהני בחבל כלי אוכל נפש א"צ להחזיר כלל אפי' מדין השבת עבוט. והנה לכאורה לאביי זהו רק בחבל דרך נתוח אבל בחבל מביתו כלי א"נ הא מ"מ כיון דעבר גם על לא תבא מחוייב לתקן הך לאו בעשה דהשבת עבוט ומה בכך דלא יתקן בזה עשה דהשבת עבוט. אמנם יקשה לי לפ"ז על מה שהקשו תוס' (דקט"ו ע"א ד"ה וחייב) דאמאי אמר אביי כו' ועו"ק דהיכי חשיב ליה אביי ניתק לעשה הא לא אשכחן דנתקו הכ' כדאשכחן גבי השבת עבוט דלא תבא כו' הא י"ל דההיא מעשה דחבל סכינא דאשכבתא היה מתוך ביתו וא"ל זיל אהדור מדין ניתוק לעשה דלאו דלא תבא. ואי דלישנא דזיל אהדר משמע דלגמרי להדר הא אף אם עשה דהשב תשיב יהא גם על לאו זו דכלי א"נ. הא העשה הוא רק לכסות יום ביום. אע"כ דבאמת א"ל זיל אהדר כדין השבת עבוט. ובזה תהיה מיושב קושייתם הראשונה דאיך קתני וחייב משום ב' כלים הא לאביי הוי לאו הניתק לעשה דהא א"ל זיל אהדר והיינו דאביי אמר ליה לנתק לאו דלא תבא אבל לא מנתק בזה לאו דלא יחבול והיה מיושב הכל ברווחא. ואולי יש לדחוק דקושייתם רק על לשון דאמר אביי זיל אהדר דהו"ל כלים שעושים בו א"נ משמע דמדין כא"נ אמר כן. ואף הא באמת בלא"ה חייב משום השבת עבוט ובלאו דוקא נקט דהוי כלים דא"נ. מ"מ אם דמדין כלים דא"נ לא היה חיוב השבה ל"ש למנקט כלל האי לישנא ועדיין צ"ע. ולשיטת תוס' דבכלים דא"נ לרבא מחזיר לגמרי ולאביי לא מחזיר כלל קשה לי במה דפרכינן בתמורה מאי איכא בין אביי לרבא והא נ"מ בפשוטו בחבל כלים דא"נ:
+[אות עט] <b>שם ד"ה ואם. שבכל יום ויום יחזירו משכונו. </b>ומ"מ לא רצה הגמ' (היינו ר"מ. מהרש"א) לתרץ כן כשאומר למה ממשכנו מעיקרא דעדיפא מיניה משני עכ"ל תוס' ולענ"ד היה נראה דהך סברא שלא יוכל לכפור וממהר לפרוע מספיק רק היכי דלא מגרע כחו במה שמשכנו והיינו בחוזרים וממשכנים. אבל במשכנו מעיקרא דמגרע כחו דאם אינו ממשכנו יש לו זכות לאחר זמן ב"ד לגבותו בפרעון אם אין מסדרים לבע"ח אבל במשכנו דהוטל עליו חיוב השבה לעולם אין מוכרים אותו וכמ"ש תוס' בד"ה מהו שיסדרו. מש"ה הוצרך ליתן טעם שלא יהא שביעית ולא יהיה מטלטלים אצל בניו:
+[אות פ] <b>שם ד"ה אין. בא לאסור ניתוח המותר במק"א. </b>והא דאפקי' בל' חבלה ולא בל' ניתוח כדי לעבור במשכון בב' לאוין תוס'. ולא זכיתי להבין הא הב' לאוין הם לאו לא יחבול ולאו דלא תבא וא"נ הוי כתיב לא ינתח והיה נוטלו מביתו היה ג"כ ב' לאוין דהרי בנטלו מביתו פשיטא דיש בו משום לא ינתח ועובר ג"כ על לא תבא (ועיין):
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות פא] <b>הרע"ב ד"ה נוטלן. שהוא מודה במקצת. </b>תמוה א) לי הא המקצת אבנים שמודה הו"ל הילך ואינו חייב שבועה וצ"ע. (קושית רבינו על הר"ב אבל הגמרא מיירי כמו במנ' וכלי): א) עי' נתה"מ (סימן קס"ד סק"ח) תירוץ על זה (אהבת איתן).
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Eduyot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Eduyot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a6d796e8577fec64bb06a42178f51c6e777d0391
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Eduyot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt	
@@ -0,0 +1,116 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Eduyot
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה עדיות
+Vilna, 1908-1909
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה עדיות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות א] <b>בתי"ט ד"ה שמאי אומר. ל' הראב"ד. </b>והרשב"א בחי' (פ"א דשבת) כתב דכתבו בשמו של ר"ת כיון דכתיב חלה תרימו תרומה ותתננו לכהן בעינן שיהא בה כדי נתינה ואין נתינה פחות מכביצה. ושמאי אזיל בתר דעת בעה"ב דתורם א' מכ"ד נמצא מפריש מקב ביצה. והלל אזיל בתר דעתא דנחתום מפריש א' ממ"ח נמצא מפריש מקביים ביצה:
+
+Mishnah 3
+
+[אות ב] <b>תי"ט ד"ה ב' גרדיים. ולא פסל לגרדי מן המלכים. </b>עיין מה שתירץ בזה בתשובת תשב"ץ (ח"א סימן ט"ז):
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות ג] <b>בר"ב ד"ה ובית הלל. עד שיהיה ברובע הקב. </b>ובתוספות פירשו מרוב בנין היינו שהרובע בא מרוב בנין שקיצה מכל אחד מעט. או שעשה כן מרוב מנין. ובזה רובע מהם מטמא אף שאין ברובע רוב בנין ולא רוב מנין. מ"מ כיון שבא מרוב בנין או מרוב מנין מטמא באהל. ואם הוא רוב בנין או רוב מנין אפי' אין בו רובע מטמא. (עיין בדבריהם נזיר (דנ"ט)):
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות ד] <b>בתי"ט סד"ה והבשר טמא. כמ"ש הרא"ש פ"ק דב"מ. </b>עיין בספר תוספת שבת (סימן ש"מ ס"ק י"ח). ועיין בתבואות שור (סימן ל"ב סק"ה) ובחידושים שבת (דקל"ח א'):
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות ה] <b>בתוי"ט ד"ה ובה"א. וי"ל דלא להכי אתשיל בבה"מ. </b>קשה לי דלמאי הוצרכו לזה דלו יהא דאתשיל סתם מ"מ חשיב מה שיש בו הקולא לב"ש בלא קדשה אחר אם צריכה גט. ובכ"מ דפרכי' ולתני בהדי מקולי ב"ש וכו' היינו דלתני הצד קולא של בית שמאי אף דמשכחת בו צד חומרא. ומשנינן דכי אתשיל לענין הצד דבית שמאי להחמיר (עיין בתי"ט פ"ח דברכות מ"ד) והרי פרכי' דלתני לענין צד הקולא לב"ש. א"כ ממילא הכא ניחא דחשיב לענין הצד קולא לב"ש. וצ"ע:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ו] <b>בהרע"ב סד"ה הוסיף רע"ק. שאין הגחלים בני קבולי טומאה. </b>בתוס' (יומא דמ"ח) כתבו דבאפר חטאת דאין לו טומאה מדאוריי' כלל בזה ליכא דין צירוף רק בטמא אבל לא בטבול יום. ובהנך דרע"ק דיש בהם טומאה דאורייתא גם בטב"י הוי צירוף עיי"ש. מזה מוכח דס"ל לתוס' דגחלים יש להם טומאה דאורייתא:
+
+Mishnah 2
+
+[אות ז] <b>תוי"ט ד"ה ועדיה. הואיל והיה לה עדים שלא נטמאה. </b>ואף דבשבויה אפילו עבד ושפחה נאמנים כדקתני בכתובות (בפ"ב מ"ט). מ"מ אפשר דבני משפחתה חששו להחמיר על עצמן וחכמים אמרו להם לפי דעתם דמ"מ כיון דאתם מאמינים שהורהנה תאמינו ג"כ שלא נטמאה ודוחק. וביותר היה נראה דעדים היה עבדה ושפחתה דאין נאמנים בשבויה כדאיתא בסוגיא דכתובות וכ"כ התי"ט בכתובות שם. ומדינא אין נאמנים כלל שהורהנה דזה אפי' עבד ושפחה דעלמא אין נאמנים לאסור. אלא דאצל בני משפחתם היו נאמנים ומדינא אסורה להם כדאמרינן פרק ג' דקדושין (דף ס"ו א') אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה. ולזה אמרו חכמים להם נהי דשפחתה דידה לא מהימן עלה. מ"מ זהו רק ביש עדים שנשבית ואנו באנו להאמין לה מדין עדות אבל הכא דכל האיסור רק מכח דמהימנת להם. ממילא גם להתיר ראוי לכם להאמינה. ומיירי אפי' אם לא העידו דלא נטמאה תכ"ד של העדאתן דהורהנה. דמ"מ כיון דמדינא א"נ לאסור אלא דמצד דמהימנא לכם. ממילא מהימנא ג"כ על שלא נטמאה. וזהו לשיטת הסוברים בתשובת הרשב"א דאי מהימנא לך לא מצד שיש רגלים לדבר בענין זה שכך היה אלא בעי' דווקא דמהימן ליה דאינו משקר בשום פעם ושפיר הוי ממנ"פ:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Eduyot/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Eduyot/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..4313bbb35ae15fbb4caecd1f2a5f377345d471ef
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Eduyot/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,119 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Eduyot
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה עדיות
+merged
+https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Eduyot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1908-1909
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה עדיות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות א] <b>בתי"ט ד"ה שמאי אומר. ל' הראב"ד. </b>והרשב"א בחי' (פ"א דשבת) כתב דכתבו בשמו של ר"ת כיון דכתיב חלה תרימו תרומה ותתננו לכהן בעינן שיהא בה כדי נתינה ואין נתינה פחות מכביצה. ושמאי אזיל בתר דעת בעה"ב דתורם א' מכ"ד נמצא מפריש מקב ביצה. והלל אזיל בתר דעתא דנחתום מפריש א' ממ"ח נמצא מפריש מקביים ביצה:
+
+Mishnah 3
+
+[אות ב] <b>תי"ט ד"ה ב' גרדיים. ולא פסל לגרדי מן המלכים. </b>עיין מה שתירץ בזה בתשובת תשב"ץ (ח"א סימן ט"ז):
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות ג] <b>בר"ב ד"ה ובית הלל. עד שיהיה ברובע הקב. </b>ובתוספות פירשו מרוב בנין היינו שהרובע בא מרוב בנין שקיצה מכל אחד מעט. או שעשה כן מרוב מנין. ובזה רובע מהם מטמא אף שאין ברובע רוב בנין ולא רוב מנין. מ"מ כיון שבא מרוב בנין או מרוב מנין מטמא באהל. ואם הוא רוב בנין או רוב מנין אפי' אין בו רובע מטמא. (עיין בדבריהם נזיר (דנ"ט)):
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות ד] <b>בתי"ט סד"ה והבשר טמא. כמ"ש הרא"ש פ"ק דב"מ. </b>עיין בספר תוספת שבת (סימן ש"מ ס"ק י"ח). ועיין בתבואות שור (סימן ל"ב סק"ה) ובחידושים שבת (דקל"ח א'):
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות ה] <b>בתוי"ט ד"ה ובה"א. וי"ל דלא להכי אתשיל בבה"מ. </b>קשה לי דלמאי הוצרכו לזה דלו יהא דאתשיל סתם מ"מ חשיב מה שיש בו הקולא לב"ש בלא קדשה אחר אם צריכה גט. ובכ"מ דפרכי' ולתני בהדי מקולי ב"ש וכו' היינו דלתני הצד קולא של בית שמאי אף דמשכחת בו צד חומרא. ומשנינן דכי אתשיל לענין הצד דבית שמאי להחמיר (עיין בתי"ט פ"ח דברכות מ"ד) והרי פרכי' דלתני לענין צד הקולא לב"ש. א"כ ממילא הכא ניחא דחשיב לענין הצד קולא לב"ש. וצ"ע:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ו] <b>בהרע"ב סד"ה הוסיף רע"ק. שאין הגחלים בני קבולי טומאה. </b>בתוס' (יומא דמ"ח) כתבו דבאפר חטאת דאין לו טומאה מדאוריי' כלל בזה ליכא דין צירוף רק בטמא אבל לא בטבול יום. ובהנך דרע"ק דיש בהם טומאה דאורייתא גם בטב"י הוי צירוף עיי"ש. מזה מוכח דס"ל לתוס' דגחלים יש להם טומאה דאורייתא:
+
+Mishnah 2
+
+[אות ז] <b>תוי"ט ד"ה ועדיה. הואיל והיה לה עדים שלא נטמאה. </b>ואף דבשבויה אפילו עבד ושפחה נאמנים כדקתני בכתובות (בפ"ב מ"ט). מ"מ אפשר דבני משפחתה חששו להחמיר על עצמן וחכמים אמרו להם לפי דעתם דמ"מ כיון דאתם מאמינים שהורהנה תאמינו ג"כ שלא נטמאה ודוחק. וביותר היה נראה דעדים היה עבדה ושפחתה דאין נאמנים בשבויה כדאיתא בסוגיא דכתובות וכ"כ התי"ט בכתובות שם. ומדינא אין נאמנים כלל שהורהנה דזה אפי' עבד ושפחה דעלמא אין נאמנים לאסור. אלא דאצל בני משפחתם היו נאמנים ומדינא אסורה להם כדאמרינן פרק ג' דקדושין (דף ס"ו א') אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה. ולזה אמרו חכמים להם נהי דשפחתה דידה לא מהימן עלה. מ"מ זהו רק ביש עדים שנשבית ואנו באנו להאמין לה מדין עדות אבל הכא דכל האיסור רק מכח דמהימנת להם. ממילא גם להתיר ראוי לכם להאמינה. ומיירי אפי' אם לא העידו דלא נטמאה תכ"ד של העדאתן דהורהנה. דמ"מ כיון דמדינא א"נ לאסור אלא דמצד דמהימנא לכם. ממילא מהימנא ג"כ על שלא נטמאה. וזהו לשיטת הסוברים בתשובת הרשב"א דאי מהימנא לך לא מצד שיש רגלים לדבר בענין זה שכך היה אלא בעי' דווקא דמהימן ליה דאינו משקר בשום פעם ושפיר הוי ממנ"פ:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Horayot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Horayot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..98f798351697f0dc172bb8352c9054bccd5f68b9
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Horayot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt	
@@ -0,0 +1,68 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Horayot
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה הוריות
+Vilna, 1908-1909
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה הוריות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>בתוי"ט ולפיכך סידר הוריות אחר אבות. </b>ומש"ה תנא תחלה הורו ב"ד ואח"כ הורה כהן משוח ולא נקט כסדר הכתוב דפרשת כהן משוח הוא ברישא. באר שבע: 
+[אות ב] <b>במשנה התולה בעצמו חייב. </b>ולדידן דקיי"ל דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב נ"מ דלא מצטרף בשגגה זו עם הקהל לשויי' רוב להתחייב בפר העלם דבר וכן אם רוב הציבור עשו ג"כ בהוראת ב"ד אין זה שידע שטעו ועשה מצטרף עמהן וחייב קרבן בפ"ע:
+
+Mishnah 2
+
+[אות ג] <b>ברע"ב ד"ה ר"ש. כיון שפשטה. </b>ברש"י כתב דר"ש ס"ל דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור. וכ"כ תוס' שבת (דף צ"ג ע"א ד"ה ה"ג). אבל ל' הרע"ב כיון דפשטה וכו' לא משמע כן. גם ממ"ש הרע"ב הלכה כר"א והא אנן קיי"ל יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב כמ"ש הרע"ב (מ"א). א"כ לא נ"מ כלל בפלוגתא זו ומה ספק הוי הא גם מקרי תלה בב"ד חייב. ולזה נראה דהרע"ב לא ס"ל כרש"י ותוס' אלא דגם מצי סבר דיחיד שעשה בהוראת ב"ד דחייב. אלא דזה דוקא בלא עשו רוב הציבור. אבל הכא כיון דרוב הציבור. גם הך יחיד אם מקרי תלה בב"ד הוא פטור וכ"כ הראב"ד בהשגות:
+
+Mishnah 3
+
+[אות ד] <b>במשנה אבל המוציא מרה"י לרה"ר. </b>לענ"ד נראה מסוגיא דהגירסא במתני' אבל המוציא מרשות לרשות דהרי בחד אוקימתא משנינן דמקרי אין הצדוקים מודים בו דאמרינן הוצאה הוא דאסור אבל הכנסה שרי. ובתוס' כתב עלה דהתנא הכנסה נמי הוצאה קרי לה כדאמרינן בריש שבת ובריש שבועות עכ"ל. והתם אמרינן כך על מתני' דפרק כלל גדול דקתני המוציא מרשות לרשות חייב דבזה שייך לומר דמרשות לרשות היינו ג"כ מרה"ר לרה"י ולישנא דהמוציא היינו הכנסה. אבל הכא אילו קתני בהדיא מרה"י לרה"ר איך שייך לפרש הכנסה. א"ו דהגירסא הכא ג"כ סתם מרשות לרשות. וכן המקשן כשהביא מתניתין תנן יש שבת בתורה וכו' הגירסא לפנינו אבל המוציא מרשות לרשות:
+[אות ה] <b>ברע"ב ד"ה הרי אלו. מקצת הדבר ולא כולו. </b>הא דאצטריך למעוטי כולו דבר ולא נפק משום דצדוקים מודו בו היינו בבתו מאנוסתו דלית להו הגז"ש וכן אם חמיו ואם חמותו. ומתני' דנקט נדה ושבת וע"ז לא משום דאהנהו דוקא קאי אלא רק לפרש קיום מקצת נקטינהו תוספות:
+[אות ו] <b>ברע"ב ד"ה המוציא. זריקה והושטה מותרת. </b>ומשכחת לה ג"כ שהורו שאין שבת בשביעית וטעו בההיא קרא בחריש ובקציר תשבות בזמן דאיכא חרישה איכא שבת בזמן דליכא חרישה ליכא שבת. והכי מסקינן בסוגיין:
+
+Mishnah 4
+
+[אות ז] <b>במשנה שוגגים ועשו מזידים הרי אלו פטורים. </b>קשה לי הא הו"מ למנקט גם בזה מביאים כשבה ושעירה כגון שהיו מזידים שידעו שהב"ד הורו שלא כדין כי ידעו הלאו אבל לא ידעו הכרת דלא מקרי עשו עפ"י ב"ד לחייב פר דהא ידעו שאסור בלאו לעשות כן ומביאין כשבה ושעירה דהוי שוגגים כיון דשגגו בכרת כדקי"ל (פ"ז דשבת דס"ט ע"א) כר"י דשגג בכרת אעפ"י שהזיד בלאו חייב קרבן. וכן לר"ל שם משכחת שידעו העשה כמ"ש תוספות שם וצ"ע:
+[אות ח] <b>תי"ט ד"ה וידע. ובמסקנא לא קאי. </b>היינו דלס"ד בעינן שיהיה המיעוט מרכינים בראשם כאילו מסכימים להדיא. ולמסקנא אף בשתקו סגי:
+
+Mishnah 5
+
+[אות ט] <b>במשנה שמנה פרים. </b>וכן בשבט א' שחטא מביאים ב' פרים פר לשבט ופר לב"ד ואם חטאו חמשה או ששה שבטים והם רובא בגברי או שבעה שבטים ואינם רובא בגברי נחשבים הכל לשבט אחד ומביאים רק ב' פרים זולת אם הם רוב בשבטים ובגברי בזה ס"ל לר"ש דכל שבט ושבט מהחוטאים מביאים פר:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות י] <b>ברע"ב ד"ה הורה. שהיה הוא אחד מן הסנהדרין. </b>בבאר שבע תמה דבסוגי' משמע להדיא דתליא רק אם מורי בב' איסורי אבל לא תליא כלל אם הוא אחד מסנהדרין או לא:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות יא] <b>במשנה ואין מביאין. </b>היינו יחידים. אבל [ב"ד ומשיח] אף בדבר ששגגתו חטאת קבועה אין מביאים אשם תלוי כדילפי' בפרקין (ד"ז) מקרא דכתיב גבי אשם תלוי וכפר עליו הכהן על שגגתו אשר שגג מי שחטאו בשגגת מעשה אבל לא בית דין ומשיח דחטאם בהעלם דבר עם שגגת מעשה. פירש"י. ועיין בפרקין (משנה ז'):
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות יב] <b>ברע"ב ד"ה והמשיח. ונודעה החטאת. </b>תמוה לי הא בריש פרקין ילפינן לה מקרא דוכפר הכהן כו' כאשר העתקתי בפרקין (משנה ד'):
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Horayot/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Horayot/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..064766571175b872b8206ed84c7cf34fc218b8ff
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Horayot/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,71 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Horayot
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה הוריות
+merged
+https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Horayot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1908-1909
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה הוריות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>בתוי"ט ולפיכך סידר הוריות אחר אבות. </b>ומש"ה תנא תחלה הורו ב"ד ואח"כ הורה כהן משוח ולא נקט כסדר הכתוב דפרשת כהן משוח הוא ברישא. באר שבע: 
+[אות ב] <b>במשנה התולה בעצמו חייב. </b>ולדידן דקיי"ל דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב נ"מ דלא מצטרף בשגגה זו עם הקהל לשויי' רוב להתחייב בפר העלם דבר וכן אם רוב הציבור עשו ג"כ בהוראת ב"ד אין זה שידע שטעו ועשה מצטרף עמהן וחייב קרבן בפ"ע:
+
+Mishnah 2
+
+[אות ג] <b>ברע"ב ד"ה ר"ש. כיון שפשטה. </b>ברש"י כתב דר"ש ס"ל דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור. וכ"כ תוס' שבת (דף צ"ג ע"א ד"ה ה"ג). אבל ל' הרע"ב כיון דפשטה וכו' לא משמע כן. גם ממ"ש הרע"ב הלכה כר"א והא אנן קיי"ל יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב כמ"ש הרע"ב (מ"א). א"כ לא נ"מ כלל בפלוגתא זו ומה ספק הוי הא גם מקרי תלה בב"ד חייב. ולזה נראה דהרע"ב לא ס"ל כרש"י ותוס' אלא דגם מצי סבר דיחיד שעשה בהוראת ב"ד דחייב. אלא דזה דוקא בלא עשו רוב הציבור. אבל הכא כיון דרוב הציבור. גם הך יחיד אם מקרי תלה בב"ד הוא פטור וכ"כ הראב"ד בהשגות:
+
+Mishnah 3
+
+[אות ד] <b>במשנה אבל המוציא מרה"י לרה"ר. </b>לענ"ד נראה מסוגיא דהגירסא במתני' אבל המוציא מרשות לרשות דהרי בחד אוקימתא משנינן דמקרי אין הצדוקים מודים בו דאמרינן הוצאה הוא דאסור אבל הכנסה שרי. ובתוס' כתב עלה דהתנא הכנסה נמי הוצאה קרי לה כדאמרינן בריש שבת ובריש שבועות עכ"ל. והתם אמרינן כך על מתני' דפרק כלל גדול דקתני המוציא מרשות לרשות חייב דבזה שייך לומר דמרשות לרשות היינו ג"כ מרה"ר לרה"י ולישנא דהמוציא היינו הכנסה. אבל הכא אילו קתני בהדיא מרה"י לרה"ר איך שייך לפרש הכנסה. א"ו דהגירסא הכא ג"כ סתם מרשות לרשות. וכן המקשן כשהביא מתניתין תנן יש שבת בתורה וכו' הגירסא לפנינו אבל המוציא מרשות לרשות:
+[אות ה] <b>ברע"ב ד"ה הרי אלו. מקצת הדבר ולא כולו. </b>הא דאצטריך למעוטי כולו דבר ולא נפק משום דצדוקים מודו בו היינו בבתו מאנוסתו דלית להו הגז"ש וכן אם חמיו ואם חמותו. ומתני' דנקט נדה ושבת וע"ז לא משום דאהנהו דוקא קאי אלא רק לפרש קיום מקצת נקטינהו תוספות:
+[אות ו] <b>ברע"ב ד"ה המוציא. זריקה והושטה מותרת. </b>ומשכחת לה ג"כ שהורו שאין שבת בשביעית וטעו בההיא קרא בחריש ובקציר תשבות בזמן דאיכא חרישה איכא שבת בזמן דליכא חרישה ליכא שבת. והכי מסקינן בסוגיין:
+
+Mishnah 4
+
+[אות ז] <b>במשנה שוגגים ועשו מזידים הרי אלו פטורים. </b>קשה לי הא הו"מ למנקט גם בזה מביאים כשבה ושעירה כגון שהיו מזידים שידעו שהב"ד הורו שלא כדין כי ידעו הלאו אבל לא ידעו הכרת דלא מקרי עשו עפ"י ב"ד לחייב פר דהא ידעו שאסור בלאו לעשות כן ומביאין כשבה ושעירה דהוי שוגגים כיון דשגגו בכרת כדקי"ל (פ"ז דשבת דס"ט ע"א) כר"י דשגג בכרת אעפ"י שהזיד בלאו חייב קרבן. וכן לר"ל שם משכחת שידעו העשה כמ"ש תוספות שם וצ"ע:
+[אות ח] <b>תי"ט ד"ה וידע. ובמסקנא לא קאי. </b>היינו דלס"ד בעינן שיהיה המיעוט מרכינים בראשם כאילו מסכימים להדיא. ולמסקנא אף בשתקו סגי:
+
+Mishnah 5
+
+[אות ט] <b>במשנה שמנה פרים. </b>וכן בשבט א' שחטא מביאים ב' פרים פר לשבט ופר לב"ד ואם חטאו חמשה או ששה שבטים והם רובא בגברי או שבעה שבטים ואינם רובא בגברי נחשבים הכל לשבט אחד ומביאים רק ב' פרים זולת אם הם רוב בשבטים ובגברי בזה ס"ל לר"ש דכל שבט ושבט מהחוטאים מביאים פר:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות י] <b>ברע"ב ד"ה הורה. שהיה הוא אחד מן הסנהדרין. </b>בבאר שבע תמה דבסוגי' משמע להדיא דתליא רק אם מורי בב' איסורי אבל לא תליא כלל אם הוא אחד מסנהדרין או לא:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות יא] <b>במשנה ואין מביאין. </b>היינו יחידים. אבל [ב"ד ומשיח] אף בדבר ששגגתו חטאת קבועה אין מביאים אשם תלוי כדילפי' בפרקין (ד"ז) מקרא דכתיב גבי אשם תלוי וכפר עליו הכהן על שגגתו אשר שגג מי שחטאו בשגגת מעשה אבל לא בית דין ומשיח דחטאם בהעלם דבר עם שגגת מעשה. פירש"י. ועיין בפרקין (משנה ז'):
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות יב] <b>ברע"ב ד"ה והמשיח. ונודעה החטאת. </b>תמוה לי הא בריש פרקין ילפינן לה מקרא דוכפר הכהן כו' כאשר העתקתי בפרקין (משנה ד'):
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Makkot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Makkot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..78b253006f0884b44927d14e854147ee4214a4d7
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Makkot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt	
@@ -0,0 +1,126 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Makkot
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה מכות
+Vilna, 1908-1909
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה מכות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>הרע"ב סד"ה אין אומרים כו'. ואת זרעו. </b>ואפילו אם מעידים על מצרי שני דלא באו לפסול זרעו מ"מ לא אמרינן שיעשה זה מצרי ב'. דמ"מ אשתו נפסלת שפסלה בביאה וקרינן בי' לו ולא לאשתו. תוס'. והריטב"א כתב שאין זה מחוור דלגבי זרעו שהם כרעו שלו שייך לומר בעינן כאשר זמם אבל לגבי אשתו כיון דבדיד' מתקיים שפיר קרינן ביה כאשר זמם לעשות לאחיו. אלא די"ל שדינם אמת שלא חלקה התורה בפסולי יוחסים עיי"ש (* ונראה ראיה לזה דבגמ' אצל בגו"ח לא אמרינן ולא לאשתו אשר זה יספיק גם למצרי ב'). ובדברי תוס' הנ"ל קשה לי כיון דפסיקא להו הדין דבמעידים על מצרי שני אין אומרים דיעשו העדים מצרי שני (כפי קושייתם הנ"ל) א"כ יקשה על תירוצם לר' יוסי דס"ל ביבמות דס"ד בכל שאינו פוסל זרעו אינו פוסל לאשתו. א"כ מצרי שני אינו פוסל לאשתו. וישאר קושייתם דאמאי ל"א דיעשו מצרי שני. וצ"ע:
+[אות ב] <b>תוי"ט ד"ה כיצד כו'. זוממים אחרים. </b>ומשכחת לה עוד בהעידו על שורו של פלוני שהרג הנפש והוזמו דאין משלמין הכופר וכן בהעידו עליו שגנב ואין לו לשלם והוזמו אף שגם להם אין לשלם מ"מ אין נמכרים בעבד עברי. והטעם מפורש בסוגייא דכופרא כפרה והני לאו בני כפרה נינהו. ופירוש שלא הרג שורם אדם. והריטב"א כתב כיון דכופרא כפרה אין ממשכנים אותו [דהוי איבעיא דלא אפשיטא בב"ק. וברמב"ם פסק דמספק ממשכנים] וכיון שיודע בעצמו שלא היה כמו שהעידו לא היה נותן וכיון שכן אין כאן דין הזמה (וק"ל דלפ"ז יהא הדין באומרים ששורך הרג שלא בפניך דלא ידע שמשקרים יהיו העדים חייבים לשלם כופר). ובשם הרמב"ן כתב דהטעם דעיקר עדותן לחייבו מיתה בד"ש כדכתיב וגם בעליו יומת ולגבי מיתה בידי שמים דעדותן לשמים לא מעלה ולא מוריד שאין השמים צריכים לעדותן וא"כ לגבי המיתה בידי שמים ל"ש כאשר זמם וממילא פטורים מכופר שהכופר במקום מיתה בידי שמים היא (*ומ"מ לוקים משום דהרשיעו לפנינו את הצדיק) ושאין נמכרים בע"ע הטעם דכתיב ונמכר בגנבתו ולא בזממו. ובכל הנך כיון דלוקים מקרי עדות שאתה יכול להזימה. או דבהני כיון דליכא צד לקיים בהו הזמה לא קאי עלייהו כאשר זמם ולא בעי' עדות שאתה יכול להזימה (תוס' ריש דף ב') וק' לי מסוגיא כתובות (דל"ג ע"א) ונימא כל הלוקה אינו משלם וכו' מתקיף לה אביי ונתרי תכ"ד. משמע דאם לאו בני התראה נינהו ניחא יותר דראוי יותר לעונש ממון מעונש מלקות כיון דליכא התראה. אבל אם בני התראה ראוי לומר דלוקה ואינו משלם והא אדרבא בהיפוך י"ל דאם אינן בני התראה שייך להקשות דנימא בכל עדות ממון דלוקה ואינו משלם ומ"מ ל"א מקרי עדות שא"א יכול להזימה דעל עדות ממון דבשום פעם לאו בני תשלומים נינהו לא קאי עלייהו כאשר זמם כמו בב"ג. אבל אי בני התראה נינהו ליכא קושיא כיון דבלא אתרו דליכא מלקות משכחת הזמה בממון בלא אתרו וקאי כאשר זמם גם על עדות ממון א"כ בהתרו בו א"א לומר דילקה ולא ישלם דא"כ בטלה העדות לגמרי דהוי עדות שאאי"ל. ולתירוצם קמא דמלקות מקרי יכול להזימה ניחא אבל לתירוצם הב' קשה וצ"ע:
+[אות ג] <b>במשנה בין נותנן מכאן ועד י' שנים. </b>מדלא כתב הרע"ב אוקימתא דהש"ס דמיירי במלוה על המשכון דוקא דאין שביעית משמטתו. צ"ל דהרע"ב ס"ל כהפוסקים דפסקו כל"ב דהמלוה על עשר שנים אין שביעית משמטתו. וקשה לי דלמאי צריכות לל"ק לאוקמי במלוה עה"מ. הא בלא"ה נימא דלא הפסידו לו הכל דהא מסתמא יעשה המלוה פרוזבול. ועיין בריטב"א דהקשה הא יהא נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד. ותירץ דרבא לא ס"ל האי דינא. אבל מ"מ קשה כנ"ל דהא מסתמא יעשה המלוה פרוזבול ויגבה חובו וצ"ע. (* אפשר. דלדעת רש"י נכלל במוסר שטרותיו. ולתוס' קתני דבר דמדאורייתא אינו משמט עיין בדברי רבינו בשביעית (פ"י מ"ד. ובכתובות פ"ט מ"ט). וד"ל):
+[אות ד] <b>תי"ט ד"ה בכתובתה. שאומרת גרשתני כו'. </b>ואע"ג דהאשה שאומרת גרשתני נאמנת דחזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה ה"מ היכא דליכא עדים. אבל הכא דאיכא עדים דמסייעי לה מעיזה ומעיזה. תוס'. ואף דאם לא העידו היתה נאמנת. מ"מ הפסידו בעדותן דאם לא העידו באמת לא היתה יכולה להעיז. מהרש"א. ולענ"ד בפשוטו כיון דקודם עדותן לא היתה אומרת גרשתני ואנן דנין השתא דאינה מגורשת והבעל פטור ממילא בעידנא דאסהידו עדיין לא נתחייב הבעל ממון וכיון דאנו דנין השתא דאינה גרושה מה בכך דהיתה יכולה להפסיד הבעל בשקר וכי בשביל זה יפטרו העדים. ודו"ק. (* עיין בתוס' יבמות (דף קט"ז סוף ע"א) ודו"ק). ובעיקר דברי תוס' תמוהים לי דלמאי צריכים לבא מדין מחילה דלפ"ז מיירי ע"כ באומרת מיד גרשתני דאי לאחר שהעידו העדים מה בכך דמחלה הלא העדים בעדותן הפסידו לה שכ"ו וכי בשביל שמחלה אחר כך יפטרו העדים מלשלם לה. וגם יצטרך לומר דמתני' דלא כר"מ דס"ל דדבר שבממון תנאו בטל ולא מהני מחילתה. ואמאי ל"א בפשיטות דהיא אומרת אחר כך שגירשה בפניהם ושפיר מסהדי והמזומים משקרים. או שאומרת שגירשה בפני עדים אחרים מקודם שהעידו אלו כיון דמודית שהעדים העידו אמת או שמקודם נפטר לה א"כ לא נפסדה בעדים אלו וא"צ לשלם לה מדין הזמה דהא מודית דכבר נפסדה בשכ"ו מקודם. וצ"ע: (*ואף דבאמת אינה מגורשת ומוכרחים לסברא דמחלה. אך קושית רבינו כיון דמודית אין כאן חיוב על העדים וד"ל):
+
+Mishnah 2
+
+[אות ה] <b>תוי"ט ד"ה כל המשלם. ובגמ' ורבנן האי לא תענה כו'. </b>לא זכיתי להבין דמשמע דס"ד דהש"ס דס"ל לרבנן דליכא מלקות משום לא תענה. הא בבן גרושה באמת לוקים ואצטריך לאו דל"ת לזה. ואם דפירכתא דבמעידים שחייב מלקות והוזמו דללקו שמונים ומתרץ דההיא לאזהרה לע"ז היינו דלוקה משום כ"ז הוצרך הלאו לזה לאזהרה ללקות משום כ"ז ואינו לוקה על לא תענה בפ"ע. הו"ל למפרך הכי כיון דבבן גרושה לוקה לילקי בזה שמונים אבל לישנא דל"ת מאי דרשי ביה אינו מובן וצע"ג:<br><b>גם </b>קשה לי בדברי תוס' ד"ה ורבנן וא"ת דלא לילקי משום דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וכו' וי"ל דעדיפא מינה משני. משמע דהו"מ לתרץ כן אלא דעדיפא משני. ותמוה לי איך אפשר לתרץ כן. א"כ בבן גרושה אמאי לקי וכן לתירוצם דעדיפא משני עדיין יקשה אמאי לקי בב"ג הא הוי לאו שניתן לאזהרת מב"ד. וכן במה דהקשו דלמ"ל כדי רשעתו למה לא הקשו על גוף הדין דאמאי לקי בב"ג. וצלע"ג:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות ו] <b>תי"ט סד"ה במקום פלוני. ממהלך יום ולא תליא בגמלא פרחא. גמ'. </b>ולדעת תוס' יבמות (קט"ז ע"א) בשם הר"ר מנחם אם העדים מתרצין עצמן שהלכו בגמלא פרחא נאמנים אלא א"כ שתקו מדלא אמרו הכי ש"מ דבשקר העידו:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות ז] <b>במשנה והרי אחיו קיים. </b>וכתב הריטב"א לא דנפקא לן מאחיו דהאי ודאי שפיר מקרי לאחיו אף אחר מיתה וכדכתיב להקים לאחיו שם. קרבו שאו את אחיכם. ובגמ' לא נפקא לן רק מדכתיב כאשר זמם. וללמוד בק"ו אשר עשה אין עונשין מהדין. אלא לרווחא דמלתא נקטי רבנן ועדיין אחיו קיים ואע"ג דלא נפקא מלאחיו. ודכוות' טובא דנקט חד קרא במקום קרא אחרינא:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות ח] <b>במשנה הוא והן נהרגין. </b>אע"ג דבשעה שהעידו כבר הי' מחוייב מיתה ל"א גברא קטילא קטיל כיון דאז עדיין לא נגמר דינו לא מקרי בר קטלא דשמא לא יבאו עדים. ואם יבאו עדים שמא לא יהא עדותן קיימת כיון דבעי' דו"ח. וכן בהעידו שפלוני גנב וטבח ביום א' ובאו עדים אחרים והזימום אבל גנב וטבח בע"ש ג"כ נקראים זוממים דבקנס לא מקרי מחויב ממון עד שעמד בדין (ע' רפ"ד דכתובות) אבל בממון כה"ג לא הוי זוממים כיון שבשעה שהעידו כבר היה מחוייב ממון קרוב לודאי שיבואו עדים ויעידו וכיון דלא בעי דרישה וחקירה מסתמא תתקיים העדות (גמרא דף ה' ע"א ובתו' שם):<br><b>ולענ"ד </b>היה נראה בפשוטו דגבי ממון כל שיודע בעצמו האמת שמחוייב ממון עליו לשלם מש"ה אמרי' שכבר היה מחוייב הממון משא"כ במיתה דבידיעתו ובהודאתו אינו חייב מיתה ורק ע"י גמ"ד של ב"ד מתחייב קטלא. וכן בקנס דבעי' דוקא ירשיעון אלקים ובעוד שלא נתחייב בב"ד לא מקרי מחוייב ודו"ק:
+[אות ט] <b>במשנה מפי התורגמן. </b>וכן לענין הבעלי דינין שלא ישמעו הב"ד טענותיהם מפי המתורגמן. (רמב"ם פכ"א מה"ס. והר"ן רפ"ד דשבועות):
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות י] <b>תי"ט ד"ה מה. קרא יתירה. </b>קשה לישתוק מאשר ולא בעי קרא יתירה וי"ל דאשר אורחיה דקרא הוא (תוס'):
+
+Mishnah 3
+
+[אות יא] <b>בהרע"ב סד"ה האב. או אומנות. </b>בגמ' מוקי בלומדו אומנות אלא שיש לו אומנות וגמיר אותו אומנות אחריתא. דאל"כ אלא דמיירי שאינו מכהו לייסרו אמאי נקט כן טפי מאחר (סברת תוס'):
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות יב] <b>בתוספות חדשים. תימה לי דרשות פירושו. </b>וכ"כ הריטב"א:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות יג] <b>תוי"ט ד"ה אף. אבל תרומה מותר עד שימרח. </b>תמוה לי דמה"ט גם טבל לא יהיה ברי' דהא קודם מירוח לא חל איסור טבל וצלע"ג:
+[אות יד] <b>בא"ד אבל התוס' דחולין. </b>אבל הפוסקים כתבו דבעי' בריית נשמה אלא דגיד ואבר מן החי מקרי בריית נשמה דבא מכח נשמה. והא דנבילה לא מקרי בריה היינו דלא נאסרה מתחלת ברייתה. וכן פסקי' בש"ע יו"ד (סי' ק'). וקשה לי הא דנבילה לא מקרי בריה נפקא מברייתא דחולין אכל צפור טהורה בחייה בכ"ש במיתתה בכזית ולמידין מזה דלא מקרי בריה לחייב בכ"ש ה"נ לענין ביטול והא י"ל דלענין ביטול מקרי ברי' דנבילה יש בו ג"כ איסור דאינו זבוח להרבה פוסקים ולגבי איסור זה הוא מתחלת ברייתו דמיד יש בו איסור דאינו זבוח. והברייתא דמיירי לענין ללקות בזה הוא דאמרי' דלענין הלאו לא הוי מתחלת ברייתו. ולומר דלענין איסור עשה ליכא כלל דין בריה דסברת רז"ל דבריה לא בטל כיון דתורה אחשביה לענין ללקות עליו בכ"ש. אבל לענין איסור עשה לא אחשביה קרא. א"כ מה הקשו תוספ' לר"ש ערלה וכ"כ לא לבטל. הא לר"ש מעיקרא ליתא כלל לדין בריה לא בטל דהא לא חזינן דאחשבי' דהא לר"ש ממילא כ"ש למלקות:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות טו] <b>בהרע"ב ד"ה כל מצות ל"ת. ושחטה או שמתה. </b>זה לגי' הרי"ף דר"י ס"ל קיימו ולא קיימו אבל לגירסת רש"י ותוס' ר"י ס"ל בטלו ולא בטלו דס"ל דהתראת ספק שמה התראה. דזה מקרי ס' התראה דשמא לא יבטל אבל ר"ל ס"ל דל"ש התראה לזה אמר קיימו ולא קיימו דה"ה אם הזהירו ב"ד לקיים העשה ולא קיימו מיד לוקה וזה לא מקרי התראת ספק כיון דצריך שיעשה מעשה לפטור עצמו ובהכי מיירי מתני' ב' דפרקי' והבא אל המקדש טמא דלוקה אף דהוי לאו הנל"ע דכתיב וישלחו מן המחנה ולא יטמאו את מחניהם אלא דמיירי דהזהירוהו ב"ד לצאת ולא רצה. ולאידך מ"ד דס"ל דלא לקי אא"כ ביטל העשה בידים כגון ששחט את האם אבל לא במתה. צ"ל בטעמא דמתני' הנ"ל דלא הוי נל"ע כיון דהוי לאו שקדמו עשה. ובתוס' שבועות (דף ד' א') ד"ה אבל וכו' ומיהו הא נמי חשיב התראת ספק למ"ד בטלו ול"ב דחשיב התראת ספק אפי' שיבר כנפים. תמוה לי הדמיון דהתראה בשעה ששובר כנפים לאו מלתא דהא עתה אינו עובר על שום לאו אלא דמבטל העשה וההתראה בשעת העבירה דהיינו הלקיחת האם היה ספק שמא לא יבטל העשה בידים. אבל בשבועה דההתראה הוא בשעת הזריקה דבזה לא יאכל עוד ועובר שבועה בזה מקרי התראת ודאי בכל שאתה אומר ששייך התראה בשעה שזורקו לים אז הוי התראת ודאי:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות טז] <b>תוי"ט ד"ה והן מוקדשין. וכלאי הכרם חשיב לתרי לאוין. </b>ובטורי אבן בחי' לר"ה בדף (ד' ע"א ד"ה צדקות) כתב דבפשוטו י"ל דהוי ח' לאוין דנזיר הוי ב' לאוין לא יטמא ולא יחלל כדאיתא בנזיר (דף ל"ח). ולשיטת רש"י ותוס' תמוה הא הוי ט' לאוין:
+[אות יז] <b>תוי"ט ד"ה ויום טוב. שאל"כ לא היה יכול לחייבו מיתה. </b>אבל ח"כ דלוקין ול"א דלאו שניתן לאזהרת כרת הוא דח"כ ל"צ אזהרה דהרי פסח ומילה ענוש כרת אף דלא הזהיר. וגם לקרבן ל"צ אזהרה והא דקתני בריש כריתות דפסח ומילה ליכא קרבן היינו דעל אין בו מעשה ליכא קרבן. כך מבואר בסוגיי' שם. ועי' בתוספות בב"ק (דק"ה ב' ד"ה מאי וכו') שכתבו בשלמא בעונש שבועה דהיינו קרבן שייך (דלא ענש אא"כ הזהיר) דפסח ומילה ליכא קרבן משום דלית בי' לאו אף ע"ג דאיכא כרת עכ"ל. הא בסוגיי' אמרי' דקרבן ל"צ אזהרה. וכן בשבועות (די"ח ב' ד"ה ל"ת מנ"ל) כתבו דלא מחייב חטאת אא"כ יש בה לאו מידי דהוי אפסח ומילה עכ"ל וק' כנ"ל. ועי' בתוס' זבחים (דף ק"ו א' ד"ה אזהרה) שהקשו בעצמם כן על פירש"י דהתם. ואפשר לדחוק דתוספות בב"ק ושבועות הנ"ל ס"ל דסוגייא קאי לרבינא דאליביה מצינן למימר דקרבן בעי אזהרה כמ"ש תוספות זבחים שם. ועי' ברש"י (יבמות דף נ"ה א' ד"ה לכרת) וכתב דלא הו"ל לעונשו כרת אלא אם כן הזהיר. וצ"ל דס"ל לרש"י דרי"צ ס"ל כרת בעי אזהרה מש"ה ס"ל דליכא מלקות בחייבי כריתות:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Makkot/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Makkot/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..1cc58f6c8c27c4bd08a9aa1abb31872c3314377d
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Makkot/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,129 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Makkot
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה מכות
+merged
+https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Makkot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1908-1909
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה מכות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>הרע"ב סד"ה אין אומרים כו'. ואת זרעו. </b>ואפילו אם מעידים על מצרי שני דלא באו לפסול זרעו מ"מ לא אמרינן שיעשה זה מצרי ב'. דמ"מ אשתו נפסלת שפסלה בביאה וקרינן בי' לו ולא לאשתו. תוס'. והריטב"א כתב שאין זה מחוור דלגבי זרעו שהם כרעו שלו שייך לומר בעינן כאשר זמם אבל לגבי אשתו כיון דבדיד' מתקיים שפיר קרינן ביה כאשר זמם לעשות לאחיו. אלא די"ל שדינם אמת שלא חלקה התורה בפסולי יוחסים עיי"ש (* ונראה ראיה לזה דבגמ' אצל בגו"ח לא אמרינן ולא לאשתו אשר זה יספיק גם למצרי ב'). ובדברי תוס' הנ"ל קשה לי כיון דפסיקא להו הדין דבמעידים על מצרי שני אין אומרים דיעשו העדים מצרי שני (כפי קושייתם הנ"ל) א"כ יקשה על תירוצם לר' יוסי דס"ל ביבמות דס"ד בכל שאינו פוסל זרעו אינו פוסל לאשתו. א"כ מצרי שני אינו פוסל לאשתו. וישאר קושייתם דאמאי ל"א דיעשו מצרי שני. וצ"ע:
+[אות ב] <b>תוי"ט ד"ה כיצד כו'. זוממים אחרים. </b>ומשכחת לה עוד בהעידו על שורו של פלוני שהרג הנפש והוזמו דאין משלמין הכופר וכן בהעידו עליו שגנב ואין לו לשלם והוזמו אף שגם להם אין לשלם מ"מ אין נמכרים בעבד עברי. והטעם מפורש בסוגייא דכופרא כפרה והני לאו בני כפרה נינהו. ופירוש שלא הרג שורם אדם. והריטב"א כתב כיון דכופרא כפרה אין ממשכנים אותו [דהוי איבעיא דלא אפשיטא בב"ק. וברמב"ם פסק דמספק ממשכנים] וכיון שיודע בעצמו שלא היה כמו שהעידו לא היה נותן וכיון שכן אין כאן דין הזמה (וק"ל דלפ"ז יהא הדין באומרים ששורך הרג שלא בפניך דלא ידע שמשקרים יהיו העדים חייבים לשלם כופר). ובשם הרמב"ן כתב דהטעם דעיקר עדותן לחייבו מיתה בד"ש כדכתיב וגם בעליו יומת ולגבי מיתה בידי שמים דעדותן לשמים לא מעלה ולא מוריד שאין השמים צריכים לעדותן וא"כ לגבי המיתה בידי שמים ל"ש כאשר זמם וממילא פטורים מכופר שהכופר במקום מיתה בידי שמים היא (*ומ"מ לוקים משום דהרשיעו לפנינו את הצדיק) ושאין נמכרים בע"ע הטעם דכתיב ונמכר בגנבתו ולא בזממו. ובכל הנך כיון דלוקים מקרי עדות שאתה יכול להזימה. או דבהני כיון דליכא צד לקיים בהו הזמה לא קאי עלייהו כאשר זמם ולא בעי' עדות שאתה יכול להזימה (תוס' ריש דף ב') וק' לי מסוגיא כתובות (דל"ג ע"א) ונימא כל הלוקה אינו משלם וכו' מתקיף לה אביי ונתרי תכ"ד. משמע דאם לאו בני התראה נינהו ניחא יותר דראוי יותר לעונש ממון מעונש מלקות כיון דליכא התראה. אבל אם בני התראה ראוי לומר דלוקה ואינו משלם והא אדרבא בהיפוך י"ל דאם אינן בני התראה שייך להקשות דנימא בכל עדות ממון דלוקה ואינו משלם ומ"מ ל"א מקרי עדות שא"א יכול להזימה דעל עדות ממון דבשום פעם לאו בני תשלומים נינהו לא קאי עלייהו כאשר זמם כמו בב"ג. אבל אי בני התראה נינהו ליכא קושיא כיון דבלא אתרו דליכא מלקות משכחת הזמה בממון בלא אתרו וקאי כאשר זמם גם על עדות ממון א"כ בהתרו בו א"א לומר דילקה ולא ישלם דא"כ בטלה העדות לגמרי דהוי עדות שאאי"ל. ולתירוצם קמא דמלקות מקרי יכול להזימה ניחא אבל לתירוצם הב' קשה וצ"ע:
+[אות ג] <b>במשנה בין נותנן מכאן ועד י' שנים. </b>מדלא כתב הרע"ב אוקימתא דהש"ס דמיירי במלוה על המשכון דוקא דאין שביעית משמטתו. צ"ל דהרע"ב ס"ל כהפוסקים דפסקו כל"ב דהמלוה על עשר שנים אין שביעית משמטתו. וקשה לי דלמאי צריכות לל"ק לאוקמי במלוה עה"מ. הא בלא"ה נימא דלא הפסידו לו הכל דהא מסתמא יעשה המלוה פרוזבול. ועיין בריטב"א דהקשה הא יהא נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד. ותירץ דרבא לא ס"ל האי דינא. אבל מ"מ קשה כנ"ל דהא מסתמא יעשה המלוה פרוזבול ויגבה חובו וצ"ע. (* אפשר. דלדעת רש"י נכלל במוסר שטרותיו. ולתוס' קתני דבר דמדאורייתא אינו משמט עיין בדברי רבינו בשביעית (פ"י מ"ד. ובכתובות פ"ט מ"ט). וד"ל):
+[אות ד] <b>תי"ט ד"ה בכתובתה. שאומרת גרשתני כו'. </b>ואע"ג דהאשה שאומרת גרשתני נאמנת דחזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה ה"מ היכא דליכא עדים. אבל הכא דאיכא עדים דמסייעי לה מעיזה ומעיזה. תוס'. ואף דאם לא העידו היתה נאמנת. מ"מ הפסידו בעדותן דאם לא העידו באמת לא היתה יכולה להעיז. מהרש"א. ולענ"ד בפשוטו כיון דקודם עדותן לא היתה אומרת גרשתני ואנן דנין השתא דאינה מגורשת והבעל פטור ממילא בעידנא דאסהידו עדיין לא נתחייב הבעל ממון וכיון דאנו דנין השתא דאינה גרושה מה בכך דהיתה יכולה להפסיד הבעל בשקר וכי בשביל זה יפטרו העדים. ודו"ק. (* עיין בתוס' יבמות (דף קט"ז סוף ע"א) ודו"ק). ובעיקר דברי תוס' תמוהים לי דלמאי צריכים לבא מדין מחילה דלפ"ז מיירי ע"כ באומרת מיד גרשתני דאי לאחר שהעידו העדים מה בכך דמחלה הלא העדים בעדותן הפסידו לה שכ"ו וכי בשביל שמחלה אחר כך יפטרו העדים מלשלם לה. וגם יצטרך לומר דמתני' דלא כר"מ דס"ל דדבר שבממון תנאו בטל ולא מהני מחילתה. ואמאי ל"א בפשיטות דהיא אומרת אחר כך שגירשה בפניהם ושפיר מסהדי והמזומים משקרים. או שאומרת שגירשה בפני עדים אחרים מקודם שהעידו אלו כיון דמודית שהעדים העידו אמת או שמקודם נפטר לה א"כ לא נפסדה בעדים אלו וא"צ לשלם לה מדין הזמה דהא מודית דכבר נפסדה בשכ"ו מקודם. וצ"ע: (*ואף דבאמת אינה מגורשת ומוכרחים לסברא דמחלה. אך קושית רבינו כיון דמודית אין כאן חיוב על העדים וד"ל):
+
+Mishnah 2
+
+[אות ה] <b>תוי"ט ד"ה כל המשלם. ובגמ' ורבנן האי לא תענה כו'. </b>לא זכיתי להבין דמשמע דס"ד דהש"ס דס"ל לרבנן דליכא מלקות משום לא תענה. הא בבן גרושה באמת לוקים ואצטריך לאו דל"ת לזה. ואם דפירכתא דבמעידים שחייב מלקות והוזמו דללקו שמונים ומתרץ דההיא לאזהרה לע"ז היינו דלוקה משום כ"ז הוצרך הלאו לזה לאזהרה ללקות משום כ"ז ואינו לוקה על לא תענה בפ"ע. הו"ל למפרך הכי כיון דבבן גרושה לוקה לילקי בזה שמונים אבל לישנא דל"ת מאי דרשי ביה אינו מובן וצע"ג:<br><b>גם </b>קשה לי בדברי תוס' ד"ה ורבנן וא"ת דלא לילקי משום דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וכו' וי"ל דעדיפא מינה משני. משמע דהו"מ לתרץ כן אלא דעדיפא משני. ותמוה לי איך אפשר לתרץ כן. א"כ בבן גרושה אמאי לקי וכן לתירוצם דעדיפא משני עדיין יקשה אמאי לקי בב"ג הא הוי לאו שניתן לאזהרת מב"ד. וכן במה דהקשו דלמ"ל כדי רשעתו למה לא הקשו על גוף הדין דאמאי לקי בב"ג. וצלע"ג:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות ו] <b>תי"ט סד"ה במקום פלוני. ממהלך יום ולא תליא בגמלא פרחא. גמ'. </b>ולדעת תוס' יבמות (קט"ז ע"א) בשם הר"ר מנחם אם העדים מתרצין עצמן שהלכו בגמלא פרחא נאמנים אלא א"כ שתקו מדלא אמרו הכי ש"מ דבשקר העידו:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות ז] <b>במשנה והרי אחיו קיים. </b>וכתב הריטב"א לא דנפקא לן מאחיו דהאי ודאי שפיר מקרי לאחיו אף אחר מיתה וכדכתיב להקים לאחיו שם. קרבו שאו את אחיכם. ובגמ' לא נפקא לן רק מדכתיב כאשר זמם. וללמוד בק"ו אשר עשה אין עונשין מהדין. אלא לרווחא דמלתא נקטי רבנן ועדיין אחיו קיים ואע"ג דלא נפקא מלאחיו. ודכוות' טובא דנקט חד קרא במקום קרא אחרינא:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות ח] <b>במשנה הוא והן נהרגין. </b>אע"ג דבשעה שהעידו כבר הי' מחוייב מיתה ל"א גברא קטילא קטיל כיון דאז עדיין לא נגמר דינו לא מקרי בר קטלא דשמא לא יבאו עדים. ואם יבאו עדים שמא לא יהא עדותן קיימת כיון דבעי' דו"ח. וכן בהעידו שפלוני גנב וטבח ביום א' ובאו עדים אחרים והזימום אבל גנב וטבח בע"ש ג"כ נקראים זוממים דבקנס לא מקרי מחויב ממון עד שעמד בדין (ע' רפ"ד דכתובות) אבל בממון כה"ג לא הוי זוממים כיון שבשעה שהעידו כבר היה מחוייב ממון קרוב לודאי שיבואו עדים ויעידו וכיון דלא בעי דרישה וחקירה מסתמא תתקיים העדות (גמרא דף ה' ע"א ובתו' שם):<br><b>ולענ"ד </b>היה נראה בפשוטו דגבי ממון כל שיודע בעצמו האמת שמחוייב ממון עליו לשלם מש"ה אמרי' שכבר היה מחוייב הממון משא"כ במיתה דבידיעתו ובהודאתו אינו חייב מיתה ורק ע"י גמ"ד של ב"ד מתחייב קטלא. וכן בקנס דבעי' דוקא ירשיעון אלקים ובעוד שלא נתחייב בב"ד לא מקרי מחוייב ודו"ק:
+[אות ט] <b>במשנה מפי התורגמן. </b>וכן לענין הבעלי דינין שלא ישמעו הב"ד טענותיהם מפי המתורגמן. (רמב"ם פכ"א מה"ס. והר"ן רפ"ד דשבועות):
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות י] <b>תי"ט ד"ה מה. קרא יתירה. </b>קשה לישתוק מאשר ולא בעי קרא יתירה וי"ל דאשר אורחיה דקרא הוא (תוס'):
+
+Mishnah 3
+
+[אות יא] <b>בהרע"ב סד"ה האב. או אומנות. </b>בגמ' מוקי בלומדו אומנות אלא שיש לו אומנות וגמיר אותו אומנות אחריתא. דאל"כ אלא דמיירי שאינו מכהו לייסרו אמאי נקט כן טפי מאחר (סברת תוס'):
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות יב] <b>בתוספות חדשים. תימה לי דרשות פירושו. </b>וכ"כ הריטב"א:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות יג] <b>תוי"ט ד"ה אף. אבל תרומה מותר עד שימרח. </b>תמוה לי דמה"ט גם טבל לא יהיה ברי' דהא קודם מירוח לא חל איסור טבל וצלע"ג:
+[אות יד] <b>בא"ד אבל התוס' דחולין. </b>אבל הפוסקים כתבו דבעי' בריית נשמה אלא דגיד ואבר מן החי מקרי בריית נשמה דבא מכח נשמה. והא דנבילה לא מקרי בריה היינו דלא נאסרה מתחלת ברייתה. וכן פסקי' בש"ע יו"ד (סי' ק'). וקשה לי הא דנבילה לא מקרי בריה נפקא מברייתא דחולין אכל צפור טהורה בחייה בכ"ש במיתתה בכזית ולמידין מזה דלא מקרי בריה לחייב בכ"ש ה"נ לענין ביטול והא י"ל דלענין ביטול מקרי ברי' דנבילה יש בו ג"כ איסור דאינו זבוח להרבה פוסקים ולגבי איסור זה הוא מתחלת ברייתו דמיד יש בו איסור דאינו זבוח. והברייתא דמיירי לענין ללקות בזה הוא דאמרי' דלענין הלאו לא הוי מתחלת ברייתו. ולומר דלענין איסור עשה ליכא כלל דין בריה דסברת רז"ל דבריה לא בטל כיון דתורה אחשביה לענין ללקות עליו בכ"ש. אבל לענין איסור עשה לא אחשביה קרא. א"כ מה הקשו תוספ' לר"ש ערלה וכ"כ לא לבטל. הא לר"ש מעיקרא ליתא כלל לדין בריה לא בטל דהא לא חזינן דאחשבי' דהא לר"ש ממילא כ"ש למלקות:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות טו] <b>בהרע"ב ד"ה כל מצות ל"ת. ושחטה או שמתה. </b>זה לגי' הרי"ף דר"י ס"ל קיימו ולא קיימו אבל לגירסת רש"י ותוס' ר"י ס"ל בטלו ולא בטלו דס"ל דהתראת ספק שמה התראה. דזה מקרי ס' התראה דשמא לא יבטל אבל ר"ל ס"ל דל"ש התראה לזה אמר קיימו ולא קיימו דה"ה אם הזהירו ב"ד לקיים העשה ולא קיימו מיד לוקה וזה לא מקרי התראת ספק כיון דצריך שיעשה מעשה לפטור עצמו ובהכי מיירי מתני' ב' דפרקי' והבא אל המקדש טמא דלוקה אף דהוי לאו הנל"ע דכתיב וישלחו מן המחנה ולא יטמאו את מחניהם אלא דמיירי דהזהירוהו ב"ד לצאת ולא רצה. ולאידך מ"ד דס"ל דלא לקי אא"כ ביטל העשה בידים כגון ששחט את האם אבל לא במתה. צ"ל בטעמא דמתני' הנ"ל דלא הוי נל"ע כיון דהוי לאו שקדמו עשה. ובתוס' שבועות (דף ד' א') ד"ה אבל וכו' ומיהו הא נמי חשיב התראת ספק למ"ד בטלו ול"ב דחשיב התראת ספק אפי' שיבר כנפים. תמוה לי הדמיון דהתראה בשעה ששובר כנפים לאו מלתא דהא עתה אינו עובר על שום לאו אלא דמבטל העשה וההתראה בשעת העבירה דהיינו הלקיחת האם היה ספק שמא לא יבטל העשה בידים. אבל בשבועה דההתראה הוא בשעת הזריקה דבזה לא יאכל עוד ועובר שבועה בזה מקרי התראת ודאי בכל שאתה אומר ששייך התראה בשעה שזורקו לים אז הוי התראת ודאי:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות טז] <b>תוי"ט ד"ה והן מוקדשין. וכלאי הכרם חשיב לתרי לאוין. </b>ובטורי אבן בחי' לר"ה בדף (ד' ע"א ד"ה צדקות) כתב דבפשוטו י"ל דהוי ח' לאוין דנזיר הוי ב' לאוין לא יטמא ולא יחלל כדאיתא בנזיר (דף ל"ח). ולשיטת רש"י ותוס' תמוה הא הוי ט' לאוין:
+[אות יז] <b>תוי"ט ד"ה ויום טוב. שאל"כ לא היה יכול לחייבו מיתה. </b>אבל ח"כ דלוקין ול"א דלאו שניתן לאזהרת כרת הוא דח"כ ל"צ אזהרה דהרי פסח ומילה ענוש כרת אף דלא הזהיר. וגם לקרבן ל"צ אזהרה והא דקתני בריש כריתות דפסח ומילה ליכא קרבן היינו דעל אין בו מעשה ליכא קרבן. כך מבואר בסוגיי' שם. ועי' בתוספות בב"ק (דק"ה ב' ד"ה מאי וכו') שכתבו בשלמא בעונש שבועה דהיינו קרבן שייך (דלא ענש אא"כ הזהיר) דפסח ומילה ליכא קרבן משום דלית בי' לאו אף ע"ג דאיכא כרת עכ"ל. הא בסוגיי' אמרי' דקרבן ל"צ אזהרה. וכן בשבועות (די"ח ב' ד"ה ל"ת מנ"ל) כתבו דלא מחייב חטאת אא"כ יש בה לאו מידי דהוי אפסח ומילה עכ"ל וק' כנ"ל. ועי' בתוס' זבחים (דף ק"ו א' ד"ה אזהרה) שהקשו בעצמם כן על פירש"י דהתם. ואפשר לדחוק דתוספות בב"ק ושבועות הנ"ל ס"ל דסוגייא קאי לרבינא דאליביה מצינן למימר דקרבן בעי אזהרה כמ"ש תוספות זבחים שם. ועי' ברש"י (יבמות דף נ"ה א' ד"ה לכרת) וכתב דלא הו"ל לעונשו כרת אלא אם כן הזהיר. וצ"ל דס"ל לרש"י דרי"צ ס"ל כרת בעי אזהרה מש"ה ס"ל דליכא מלקות בחייבי כריתות:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sanhedrin/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sanhedrin/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..aced06c28df2732d0ffa3e1ed0245d4857a354f4
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sanhedrin/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt	
@@ -0,0 +1,222 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sanhedrin
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה סנהדרין
+Vilna, 1908-1909
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה סנהדרין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>תוי"ט ד"ה נזק. לאו דשן ורגל. </b>נראה דתוס' כ"כ רק בשיטתייהו דמבואר בדבריהם דמאי דאמרינן בפרק החובל דמידי דשכיח עבדינן שליחותייהו היינו דינא דמתני' דהכא דדיני ממונות בג' הדיוטות משום דלא תנעול היינו דמשום זה עבדינן שליחותייהו וא"כ בכל מה דאמרי' שם בפ' החובל דעבדינן שליחותייהו נכלל בדינא דמתני' דהכא דד"מ בג'. עיין תוס' (ד"ג ע"א ד"ה שלא). ומש"ה הוצרכו לדחוק שם דמה דקתני במתני' בגזילות וחבלות בעי ג' מומחים היינו גזילה שע"י חבלות (דזה לא שכיח. אבל סתם גזילות) הא אשכחן בכמה דוכתי שהיו דנין בבבל דיני גזילות, אבל מדברי רש"י (ד' י"ג ע"ב ד"ה למידן דיני קנסות) מבואר דס"ל דהם ב' ענינים דמתני' דהכא מיירי בא"י דאפשר עפ"י מומחים בזה רק בהלואה חששו לנעילת דלת סגי בג' הדיוטות. אבל גזילות וחבלות בעינן מומחים אבל בבבל דליכא כלל מומחין בזה אמרי' בב"ק דבמידי דשכיח וליכא קנס עבדינן שליחותייהו עיי"ש וכ"נ מדברי הרא"ש בשמעתין ומה דאמרי' בפ' החובל שליחותייהו עבדי' מידי דהוי אהודאות והלואות צ"ל דה"ק דכמו דתקנו בהודאות והלואות דמשום תיקון עולם דלא בעיא מומחים (אף בא"י) ה"נ בניזקין היכא דליכא מומחים כגון בבבל תקנו למעבד שליחותייהו. א"כ הכא ממילא ניחא דגם נזק דשן ורגל אין דנין בא"י רק במומחים:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות ב] <b>תוי"ט ד"ה והמיאונים. דכל דתיקון רבנן. </b>בפשוטו היינו דמיאון בקידושין דרבנן תיקנו כעין דאורייתא. דהיינו גט בקידושי דאורייתא וא"כ מוכח דגט צריך להיות בב"ד של ג' ובאמת תמוה לכאורה הא (בפ"ט מ"ד דגיטין) מבואר דלר"א דע"מ כרתי נותן לה בפני עדים. ולר"מ משמע דכיון דע"ח כרתי א"צ ליתן בפ"ע (אלא דתוס' כ' בשם ר"ת דמ"מ צריך ליתן בעדים דאין דבר שבערוה פחות מב') אבל עכ"פ משמע דל"צ רק בפני ב' עדים. וכן בפ"ק דגיטין גבי בפ"נ איכא פלוגתא אם צריך ליתן בפני ג' להעיד בפנ"ח בפני ב"ד. או דמהני בפני ב'. אבל בא"י לכ"ע נותן בפני ב'. אח"ז רב מצאתי שעמד בזה בתשובת נודע ביהודה מ"ת:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות ג] <b>במשנה ולא את כה"ג. </b>היינו דיני נפשות אבל ממונו של כ"ג דנין בג' כמ"ש התוי"ט לקמן (רפ"ב). ובסוגיא (דט"ז) דייק כן אביי מדבעי ר"א שורו של כה"ג בכמה למיתת בעלים דידיה מדמינן ליה או למיתת בעלים דעלמא מכלל דממונו פשיטא ליה ואמרי' עלה פשיטא מהו דתימא הואיל וכתב כל הדבר הגדול כל דברים של גדול קמ"ל. וקשה לי למאי צריך אביי למידק כן מאיבעיא דר"א הא מוכח כן מברייתא דלקמן (די"ח ע"א) כ"ג שעבר על ל"ת הרי הוא כהדיוט לכל דבריו ואמרי' עלה פשיטא סד"א הואיל ותנן וכו' אימא כל דברים של גדול קמ"ל ואימא ה"נ מי כתיב דברי גדול הדבר הגדול כתיב דבר גדול ממש (היינו דעבר עבירה שיש בה מיתת ב"ד) וכיון דלענין מלקות דנין בג' דבעינן דוקא דבר גדול ממש מכ"ש ממונו וצ"ע:
+[אות ד] <b>במשנה ואין מוציאין כו'. </b>בתוספתא (פ"ג דסנהדרין) איתא אין מעמידין לא מלך ולא כ"ג אלא עפ"י ב"ד של ע"א וכתבה הרמב"ם לדין מלך (רפ"ה מהלכות סנהדרין ובפ"א ח"ג מהלכות מלכים. ודין כ"ג בפ"ד מהל' כלי המקדש):
+[אות ה] <b>תוי"ט ד"ה ואין עושין עיר הנדחת וכו'. למעוטי שבט. </b>בלא"ה לק"מ דהרי שבט אינו בכלל עיר הנדחת ונידונין בסקילה כיחידים כמ"ש הרמב"ם (פ"ד ה"ב מהל' עכו"ם) בתנאי עיר הנדחת שיהיו המודחין ממאה ועד רובו של שבט. אבל אם הודח רובו של שבט דנין אותן כיחידים שנא' יושבי העיר ולא כפר קטן ולא כרך גדול וכו'. וא"כ אף דקתני ואין עושין עיר הנדחת אלא עפ"י ב"ד של ע"א מ"מ היה ס"ד לומר דשבט כיון דנידונים כיחידים יהא נידון ג"כ בכ"ג כיחידים וכס"ד דהש"ס באמת. מש"ה איצטריך למעט ג"כ שבט:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות ו] <b>תוי"ט סד"ה לא דן כו'. על הכתוב בהם ע"כ. </b>ובספר שער המלך (פ"ה ה"ח מהלכות יסודי התורה) הביא בשם שיטה מקובצת בכת"י לסנהדרין שכתב ג"כ כזה בשם תוספי הרא"ש וז"ל דמסתמא כיון דהקב"ה צוה להם בהדיא לדון לא היו החכמים גוזרים עליהם שלא לדון. וכה"ג בפרק איזהו נשך דאמרי' התם דרבנן גזרו שלא להלות לנכרי ברבית יותר מכדי חייו ופריך והא כתיב לנכרי תשיך. ומאי פריך והא לא אסור אלא מדרבנן אלא ר"ל כיון דכתיב לנכרי תשיך לא היה להם לחכמים לגזור והו"ה הכא עכ"ל וכ"כ תוס' בב"מ שם אלא דכתבו כיון דאמר רחמנא דמצוה וכו' וה"נ י"ל דדינו לבקר משפט היינו דרך מצוה לדון אותם. ובדברי תוס' אלו דמשמע דדוקא כיון דרחמנא אמר כן למצוה ל"ש לחכמים א"כ הא דמשני שם לא סגי דלא תשיך לאפוקי אחיך דלא א"כ אפשר לא תשיך. היינו תשיך ולא למצוה אלא לדיוקא לאחיך לא ויש ליישב:
+[אות ז] <b>שם תוי"ט ד"ה אין שומעין. ולא מצאנו אלא כו' אינו עולה לחליצה. </b>בתוס' יבמות (דמ"ד ע"א ד"ה כל שאינו עולה ליבום)  הקשו בפשיטות והרי חרש וחרשת דא"ע לחליצה ועולה ליבום. הרי דנקטו בפשיטות דהכל חד הוא דכמו דא"ע ליבום א"ע לחליצה הו"ה בהיפוך דכל שא"ע לחליצה א"ע ליבום. ואולם הרי באמת מכח הך קושית תוס' מוכח כתירוצם דחרש וחרשת בני חליצה נינהו אלא דפומי' כאיב להו. לכאורה ה"נ במלך דבר חליצה הוא אלא דאינו רשאי לגנות עצמו והוי ג"כ כמו פומיה כאיב ליה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ח] <b>במשנה שמביא כו'. או פסולין. </b>הא דנקט בלשון רבים אף דר"מ נקט בלשון יחיד זה פוסל דיינו של זה. ואף אם נימא דרבנן לא דייקי בלשונם וקרובים ופסולים קאי אבל דיינים הנבררים. דהא קתני אינו יכול לפוסלן והו"ל למתני אין יכולין לפוסלן אלא ע"כ דרבנן נמי נקטו לשון יחיד והא דקתני קרובים או פסולים. היינו דהדיינים יחד הם קרובים. או פסולים כגון שהם שונאים זה לזה ובכה"ג כל א' יכול לפסול דיין של חבירו ויד הנתבע על העליונה וצריך התובע לברור לו דיין א' שאינו קרוב לדיין שלו. רמ"א בתשובה (סי' ק"ד):
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות י] <b>תוי"ט ד"ה והמלוה. למלוה ולוה משמע להו. </b>מלשון זה משמע דגם הלוה עובר על לאו דלא תשימון ודלא כמ"ש הרלנ"ח הובא במ"ל (פ"ד ה"א ממלוה ד"ה כתב הרשב"א) דלא תשימון אינו עובר הלוה כ"א המלוה עיי"ש. ואולם בתוס' בב"מ (דע"ב) וכן בהה"מ (פ"ד מהלכות מלוה) כתבו בלשונם דעדים אין נפסלים דלא משמע להו לא תשימון רק במלוים. בזה אפשר לומר דל"ת לא קאי כלל על הלוה. ואך מ"מ נ"ל ראיה דגם תוס' ס"ל דהלוה ג"כ עובר על לא תשימון ממה דהקשו בב"ק (ד' ל' ע"ב ד"ה שטר) דאמאי קנסו למלוה דאינו גובה הקרן א"כ מצינו דהלוה חוטא ונשכר. ואם איתא דס"ל כדעת הרלנ"ח הנ"ל ל"ק כלום דהמלוה דעבד איסור משעת כתיבה דעובר על לא תשימון מש"ה קנסוה אבל הלוה עדיין לא עבד איסור כיון דאין עליו לאו דל"ת אינו עובר רק בשעה שנותן הרבית וכל כמה דלא נתן לא עבר ודוחק לומר דכוונתם דמשום דעבר על לאו דלפני עור מקרי חוטא נשכר:
+[אות ט] <b>הרע"ב ד"ה רש"א. עד שיכריזו עליהן. </b>והא דפרכי' פ"ק דבב"מ (ד"ה ע"ב) ותיפוק ליה דהו"ל רועה. הא י"ל דמיירי דעדיין לא הכריזו עליו. צ"ל לכאורה דדוקא לפוסלו לעדות צריך הכרזה אבל לפוסלו משבועה א"צ הכרזה. ואולם הא תוס' בב"ק (דס"ב ע"א ד"ה חמסן) כתבו וא"ת כיון דחמסן דיהיב דמי פסול מדרבנן א"כ כי אמרי' בב"מ אלא הא דאר"ה משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו נימא מגו דחשיד ומשני מורה ואמר דמי יהבינא. מ"מ מה תירץ בכך הא חמסן דיהיב דמי פסול מדרבנן וכו' ועוד דחמסן מדרבנן אינו פסול עד שיכריז. הרי דלגבי לפסול משבועה צריך ג"כ הכרזה. ונלע"ד דהכלל כך הוא כל שהוא לפסידא דאחריני תיקון רבנן דלא נפסל בלא הכרזה. אבל לגבי עצמו פסול בלא הכרזה. מש"ה בההיא דפ"ק דב"מ הנ"ל שפיר פרכי' ותיפוק ליה דה"ל רועה ודנין ביה דין משואי"ל משלם דלגבי חוב דנפשיה ל"צ הכרזה ודיינינן ליה לחשוד לומר לגביה דצריך לשלם. אבל בההיא דבב"ק הנ"ל דאם נידון אותו לחשוד וא"י לישבע דאינה ברשותו מאי עבדינן ליה ונפטר בלא שבועה והוי חובה להבעלים דמפסידים השבועה בזה אמרי' דצריך הכרזה. ולדינא החילוק דפסולי דרבנן בלא הכרזה אם חייבים לאחרים שבועה דאוריי' הדין דמשלמים (אם שכנגדו ישבע) ואם חייבי שבועה דרבנן דאם לא ישבע יפטרו לגמרי צריכים לישבע דלא מפסידים זכותא דאחרים כ"ז שלא הכריזו עליה. ואולם עדיין לא נתיישב לי כ"צ בההיא דבב"מ דמאי פרכי' ותיפוק ליה דהו"ל רועה הא י"ל דאביי דאמר והא גזלן הוא בא לומר דאפי' יטענו הבעלים אין אנו רוצים לישבע והחיוב מוטל עליך לישבע דבדאוריי' אין מהפכים. מ"מ הא גזלן הוא ואין נוטלים בלא שבועה. משא"כ מטעם רועה הברירה ביד הבעלים דאם ירצו לומר השבע ופטור דהא לגבי חוב דאחרים לא משוינן ליה לפסול בלא הכרזה ולא אבדו הבעלים זכותן לומר דאוקמי אדינא דצריך הוא דוקא לישבע וא"י להפך השבועה:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות יא] <b>הרע"ב ד"ה לא נחשדו וכו'. דפסול לו לדון. </b>אפי' אינו שושבינו אלא אוהב כדרך האוהבים ושונא כדרך השונאים. ע' ברמב"ם (פכ"ג מה"ס ה"ו):
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות יב] <b>במשנה אם לא יגיד וגו'. </b>אף על גב דהקרא במשביע להעיד מיירי כדכתיב ושמעה קול אלה. הכי קאמר הקרא כשעובר בדבר שאם לא יגיד היה נושא עון אף בלא שבועה. אז בשבועה יביא קרבן שבועה תוס' בב"ק (ד' נ"ו ע"א ד"ה פשיטא וכו'):
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות יג] <b>הרע"ב ד"ה אמר אחד. דאין העדים נעשים זוממים. </b>וכ"כ רש"י. וזהו לפי שטתו בסוגיין (דמ"א ע"ב) במה דאמרי' דב' אומרים אנו יודעים וא' אומר א"י דעדותן בטילה תליא בדרע"ק פ"א דמכות. דהיינו דרע"ק ס"ל ג"כ כר"ש דאין נעשים זוממים עד שיזומו כולן. אבל כפי דברי תוס' שם שהובאו בתוי"ט ד"ה ואפילו כו' לאו מטעם זה אתינן כיון דלא כוונו עדותן הוא כמאן דליתא ולא בעינן שיזומו כולן. אלא כיון דעדותן בטילה הוי כנמצא קרוב או פסול ותליא בדרע"ק הנ"ל. וחידוש בעיני על תי"ט שהעתיק דברי הרע"ב ודברי תוס' הנ"ל ואינם עולים בקנה א':
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות יד] <b>תוי"ט ד"ה בית הסקילה. וקרא צריך טעמא. </b>לפי תירוץ ב' דתוס' ד"ה כי היכי בפשוטו ניחא דאי לאו קרא היינו ילפינן מנערה המאורסה דאם אין לה פתח בית אב דסוקלים אותה על פתח ב"ד מדכתיב אל שעריך. אלא דלבתר דכתיב הוצא דעכ"פ לא הוי בפתח ב"ד ממש ואפקיה קרא מדין נערה מאורסה מש"ה אמרינן מסברא שיהיה רחוק קצת מב"ד. ומתחלת דברי תוס' הנ"ל שכתבו אההיא דאמרינן כי היכי דלא לתחזי ב"ד רוצחים אמאי דמרחיקים רחוק מב"ד יהיב טעמא כדפ"ה. אבל חוץ לב"ד קרא קדריש במתני' הוצא את המקלל. משמע להדיא דלא דריש לטעמא דקרא:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות טו] <b>תוי"ט ד"ה הופכו. וכן פירש"י. </b>עיין בתשובת שבות יעקב (ח"א סי' ד'):
+[אות טז] <b>במשנה. ואין דנין שנים ביום אחד. </b>אף דדנם בחד מיתה מ"מ היה בב' עבירות מקצתן באוב ומקצתן ידעוני וה"ה בחד עבירה וב' מיתות כגון בא על בת כהן דהיא בשריפה ובועלה בחנק. אבל בחד עבירה וחד מיתה דנים. גמרא (דף מ"ו):
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות יז] <b>ויאמרו זו היא כו'. </b>בסוגיין (דף נ"ה ע"ב) מבואר דהיינו תקלה וקלון (מדקתני ויאמרו היינו קלון ושנסקל היינו תקלת עבירה פירש"י) והא דקתני רישא אלא לפי שבאת תקלה על ידה. ע"כ דחדא קתני או תקלה לחוד כגון בכותי שבא על הבהמה דלגבי ב"נ ליכא קלון דדרכן היה בכך ואין מתביישים אלא תקלה לחוד. או דרישא מיירי בקלון לחוד (ותקלה דקתני היינו תקלת קלון) כגון בישראל שבא בשוגג על הבהמה דתקלה ליכא וקלון איכא (וניחא לאוקמה הכי דרישא וסיפא בישראל רש"י). וכיון דמספקא לן בפירושא דמתני' ממילא בתקלה לחוד או בקלון לחוד הוי ספיקא דדינא וישראל קטן שבא על הבהמה וכן בקטנה שנרבעת לבהמה הוי תקלה וקלון כיון דמזידה היא אלא דרחמנא חס עליה:
+
+Mishnah 5
+
+[אות יח] <b>במש' והדיינים עומדין. </b>בירושלמי מכאן לדיינים שקבלו עדות מעומד שדנין עפ"י עדות זו. הובא בתוס' זבחים (דף ט"ז ע"א ד"ה מה ליושב) וכתבו ה"ה דאין עכובא בעמידת העדים. וכ"כ הר"ן (רפ"ד דשבועות):
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות יט] <b>תוי"ט ד"ה באזהרה. וחפשתי ולא מצאתי. </b>כן הוא בת"כ (פרשת קדושים פרשה יו"ד):
+
+Mishnah 8
+
+[אות כ] <b>תוי"ט ד"ה וחכמים פוטרים כו'. רבי מנחם ב"ר יוסי היא. </b>קשה לי אמאי לא קאמר דרבנן דר"מ היא דסברי במתני' ספ"ד דשבועות דמקלל השם אינו חייב בכנוי ומכ"ש במקלל אביו ואמו. ובפרט דבמתני' שם דתני תרוויהו דברישא קתני המקלל בכולן חייב דברי ר"מ וחכמים פוטרים. המקלל אביו ואמו בכולן חייב דברי ר"מ וחכמים פוטרים. א"כ ודאי י"ל דהני חכמים דסיפא הם חכמים דפליגי ברישא במקלל השם וילפינן במקלל אביו בק"ו ממקלל השם. ולתוס' בסוגיא ד"ה גמר קודש דכתבו דאין ללמוד אזהרה במקלל השם מנשיא וחרש דאיכא למיפרך דמה לבשר ודם שדואגים ומתביישים בכך. א"כ ה"נ י"ל דשמא מקלל אביו חמור דמתבייש. אבל הסמ"ג בלאוין (אות מ') כתב לתרץ הא דנסתפק משה רבינו במברך השם ולא למד בק"ו ממקלל אביו דדלמא כיון דחמיר לא סגי ליה בכפרה. הרי דלא ס"ל סברת תוס' הנ"ל וא"כ יקשה כנ"ל די"ל דטעמא דחכמים דפוטרים בכינוים דילפי מקלל אביו בק"ו ממקלל השם דבזה ל"ש לומר דדלמא מברך השם פטור כיון דחמור לא סגי ליה בכפרה דהא אפילו בשם המיוחד סגי ליה בכפרה וא"כ הא דכינוי' פטור לא מה"ט הוא ושפיר הוי ק"ו וצ"ע:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות כא] <b>הרע"ב ד"ה ומתרין. דויסרו אותו. </b>והאזהרה נפקא לן מקרא דלא תאכלו על הדם כדאיתא במסכתין (דס"ג ע"א). והא דצריכי לדרש' דויסרו אותו י"ל דלא נימא דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דאין לוקין עליו. וגם י"ל דאין לוקים דהלאו הוא לאו שבכללות כדאמרינן במסכתין שם על אינך דנפקא מהאי קרא דל"ת על הדם דאין לוקין משום דהוי לאו שבכללות. ובתוס' שם הקשו דמה צורך לטעם זה הא הלאו הוי שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לסורר ומורה. ותמיה לי על תמיהתם הא בבן סורר עצמו לוקה על לאו זה מקרא דויסרו. ובתוס' שם הקשו באמת דנילף בכל התורה דלקי אלאו שניתן לאזהרת מיתה היכא דלא יבא לידי מיתה. וזה קושיא מבעי טעמא במה דלא למידין בעלמא מיניה אבל עכ"פ בהך לאו ממש דבן סורר ומורה דלוקים עליה איך נימא דבשארי דברים דנפקא ג"כ מהך לאו לא ללקי משום דצריך לאזהרת מיתת בית דין וצלע"ג. <b>ובעיקר </b>קושייתם הנ"ל דנימא בכה"ת כולה בלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דלוקים היכא דלא יבא לידי מיתה. לא ידעתי הא בלא"ה מצינו כן בלאו דלא תענה ברעך ע"ש דלוקים בעדות ממון ובעדות דבן גרושה אף דניתן לאזהרת מיתת ב"ד וכמ"ש תוס' בשבת (דף קנ"ד) ושם לא הקשו מינה דנילף בכה"ת מינה ואדרבא אפשר לומר דסורר ומורה ועדות הוי שני כתובים:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות כב] <b>במשנה ושבר את החבית. </b>דעת רש"י והרז"ה דאף אם נטל הכלים ושברן אחר שיצא ממחתרת פטור ואינו חייב רק כשהם בעין בשעה שתובעם זה. אבל דעת הרמב"ן דוקא בשברם בעודו במחתרת אבל שברן אחר שיצא חייב:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות כג] <b>בהרע"ב ד"ה מי שנתחייב. וחזר ועבר עבירה חמורה. </b>ותימה אמאי נידון בחמורה הא הו"ל עדות שא"א יכול להזימה דאי מתזמי סהדי בתראי לא מקטלי דיאמרו גברא קטילא קטלינן כמו שהעתקתי במכות (פ"א מ"ט) וי"ל דמיירי שעבר עבירה החמורה בפני הב"ד. ועי"ל כיון דאי מתזמי קמאי או מכחשי מהני סהדותא דבתראי עדות שאתה יכול להזימה קרינן בי' עכ"ל תוס':
+[אות כד] <b>תוי"ט ד"ה רבי יוסי. לא מצית קטיל ליה. </b>ובשוגג חייב ב' חטאות. וכן אם לא התרו בו משום חמותו והתרו בו משום א"א חייב משום א"א:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות כה] <b>תוי"ט ד"ה חוץ לעזרה. במשנה ח' בפ"ק דכלים. </b>אף דבמתני' שם מבואר דמ"מ מדרבנן אין טמא מת נכנס לחיל. עיין בתוס' יבמות (דף ז' ע"ב ד"ה וראה קרי) שהוכיחו ממשנתינו דהכא שלא גזרו רק שלא יכנוס. אבל אם הוא שם לא גזרו שיצא:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sanhedrin/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sanhedrin/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..dbefaf938939b6ca8ca2fd4ec20698594bac1f81
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sanhedrin/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,225 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sanhedrin
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה סנהדרין
+merged
+https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Sanhedrin
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1908-1909
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה סנהדרין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>תוי"ט ד"ה נזק. לאו דשן ורגל. </b>נראה דתוס' כ"כ רק בשיטתייהו דמבואר בדבריהם דמאי דאמרינן בפרק החובל דמידי דשכיח עבדינן שליחותייהו היינו דינא דמתני' דהכא דדיני ממונות בג' הדיוטות משום דלא תנעול היינו דמשום זה עבדינן שליחותייהו וא"כ בכל מה דאמרי' שם בפ' החובל דעבדינן שליחותייהו נכלל בדינא דמתני' דהכא דד"מ בג'. עיין תוס' (ד"ג ע"א ד"ה שלא). ומש"ה הוצרכו לדחוק שם דמה דקתני במתני' בגזילות וחבלות בעי ג' מומחים היינו גזילה שע"י חבלות (דזה לא שכיח. אבל סתם גזילות) הא אשכחן בכמה דוכתי שהיו דנין בבבל דיני גזילות, אבל מדברי רש"י (ד' י"ג ע"ב ד"ה למידן דיני קנסות) מבואר דס"ל דהם ב' ענינים דמתני' דהכא מיירי בא"י דאפשר עפ"י מומחים בזה רק בהלואה חששו לנעילת דלת סגי בג' הדיוטות. אבל גזילות וחבלות בעינן מומחים אבל בבבל דליכא כלל מומחין בזה אמרי' בב"ק דבמידי דשכיח וליכא קנס עבדינן שליחותייהו עיי"ש וכ"נ מדברי הרא"ש בשמעתין ומה דאמרי' בפ' החובל שליחותייהו עבדי' מידי דהוי אהודאות והלואות צ"ל דה"ק דכמו דתקנו בהודאות והלואות דמשום תיקון עולם דלא בעיא מומחים (אף בא"י) ה"נ בניזקין היכא דליכא מומחים כגון בבבל תקנו למעבד שליחותייהו. א"כ הכא ממילא ניחא דגם נזק דשן ורגל אין דנין בא"י רק במומחים:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות ב] <b>תוי"ט ד"ה והמיאונים. דכל דתיקון רבנן. </b>בפשוטו היינו דמיאון בקידושין דרבנן תיקנו כעין דאורייתא. דהיינו גט בקידושי דאורייתא וא"כ מוכח דגט צריך להיות בב"ד של ג' ובאמת תמוה לכאורה הא (בפ"ט מ"ד דגיטין) מבואר דלר"א דע"מ כרתי נותן לה בפני עדים. ולר"מ משמע דכיון דע"ח כרתי א"צ ליתן בפ"ע (אלא דתוס' כ' בשם ר"ת דמ"מ צריך ליתן בעדים דאין דבר שבערוה פחות מב') אבל עכ"פ משמע דל"צ רק בפני ב' עדים. וכן בפ"ק דגיטין גבי בפ"נ איכא פלוגתא אם צריך ליתן בפני ג' להעיד בפנ"ח בפני ב"ד. או דמהני בפני ב'. אבל בא"י לכ"ע נותן בפני ב'. אח"ז רב מצאתי שעמד בזה בתשובת נודע ביהודה מ"ת:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות ג] <b>במשנה ולא את כה"ג. </b>היינו דיני נפשות אבל ממונו של כ"ג דנין בג' כמ"ש התוי"ט לקמן (רפ"ב). ובסוגיא (דט"ז) דייק כן אביי מדבעי ר"א שורו של כה"ג בכמה למיתת בעלים דידיה מדמינן ליה או למיתת בעלים דעלמא מכלל דממונו פשיטא ליה ואמרי' עלה פשיטא מהו דתימא הואיל וכתב כל הדבר הגדול כל דברים של גדול קמ"ל. וקשה לי למאי צריך אביי למידק כן מאיבעיא דר"א הא מוכח כן מברייתא דלקמן (די"ח ע"א) כ"ג שעבר על ל"ת הרי הוא כהדיוט לכל דבריו ואמרי' עלה פשיטא סד"א הואיל ותנן וכו' אימא כל דברים של גדול קמ"ל ואימא ה"נ מי כתיב דברי גדול הדבר הגדול כתיב דבר גדול ממש (היינו דעבר עבירה שיש בה מיתת ב"ד) וכיון דלענין מלקות דנין בג' דבעינן דוקא דבר גדול ממש מכ"ש ממונו וצ"ע:
+[אות ד] <b>במשנה ואין מוציאין כו'. </b>בתוספתא (פ"ג דסנהדרין) איתא אין מעמידין לא מלך ולא כ"ג אלא עפ"י ב"ד של ע"א וכתבה הרמב"ם לדין מלך (רפ"ה מהלכות סנהדרין ובפ"א ח"ג מהלכות מלכים. ודין כ"ג בפ"ד מהל' כלי המקדש):
+[אות ה] <b>תוי"ט ד"ה ואין עושין עיר הנדחת וכו'. למעוטי שבט. </b>בלא"ה לק"מ דהרי שבט אינו בכלל עיר הנדחת ונידונין בסקילה כיחידים כמ"ש הרמב"ם (פ"ד ה"ב מהל' עכו"ם) בתנאי עיר הנדחת שיהיו המודחין ממאה ועד רובו של שבט. אבל אם הודח רובו של שבט דנין אותן כיחידים שנא' יושבי העיר ולא כפר קטן ולא כרך גדול וכו'. וא"כ אף דקתני ואין עושין עיר הנדחת אלא עפ"י ב"ד של ע"א מ"מ היה ס"ד לומר דשבט כיון דנידונים כיחידים יהא נידון ג"כ בכ"ג כיחידים וכס"ד דהש"ס באמת. מש"ה איצטריך למעט ג"כ שבט:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות ו] <b>תוי"ט סד"ה לא דן כו'. על הכתוב בהם ע"כ. </b>ובספר שער המלך (פ"ה ה"ח מהלכות יסודי התורה) הביא בשם שיטה מקובצת בכת"י לסנהדרין שכתב ג"כ כזה בשם תוספי הרא"ש וז"ל דמסתמא כיון דהקב"ה צוה להם בהדיא לדון לא היו החכמים גוזרים עליהם שלא לדון. וכה"ג בפרק איזהו נשך דאמרי' התם דרבנן גזרו שלא להלות לנכרי ברבית יותר מכדי חייו ופריך והא כתיב לנכרי תשיך. ומאי פריך והא לא אסור אלא מדרבנן אלא ר"ל כיון דכתיב לנכרי תשיך לא היה להם לחכמים לגזור והו"ה הכא עכ"ל וכ"כ תוס' בב"מ שם אלא דכתבו כיון דאמר רחמנא דמצוה וכו' וה"נ י"ל דדינו לבקר משפט היינו דרך מצוה לדון אותם. ובדברי תוס' אלו דמשמע דדוקא כיון דרחמנא אמר כן למצוה ל"ש לחכמים א"כ הא דמשני שם לא סגי דלא תשיך לאפוקי אחיך דלא א"כ אפשר לא תשיך. היינו תשיך ולא למצוה אלא לדיוקא לאחיך לא ויש ליישב:
+[אות ז] <b>שם תוי"ט ד"ה אין שומעין. ולא מצאנו אלא כו' אינו עולה לחליצה. </b>בתוס' יבמות (דמ"ד ע"א ד"ה כל שאינו עולה ליבום)  הקשו בפשיטות והרי חרש וחרשת דא"ע לחליצה ועולה ליבום. הרי דנקטו בפשיטות דהכל חד הוא דכמו דא"ע ליבום א"ע לחליצה הו"ה בהיפוך דכל שא"ע לחליצה א"ע ליבום. ואולם הרי באמת מכח הך קושית תוס' מוכח כתירוצם דחרש וחרשת בני חליצה נינהו אלא דפומי' כאיב להו. לכאורה ה"נ במלך דבר חליצה הוא אלא דאינו רשאי לגנות עצמו והוי ג"כ כמו פומיה כאיב ליה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ח] <b>במשנה שמביא כו'. או פסולין. </b>הא דנקט בלשון רבים אף דר"מ נקט בלשון יחיד זה פוסל דיינו של זה. ואף אם נימא דרבנן לא דייקי בלשונם וקרובים ופסולים קאי אבל דיינים הנבררים. דהא קתני אינו יכול לפוסלן והו"ל למתני אין יכולין לפוסלן אלא ע"כ דרבנן נמי נקטו לשון יחיד והא דקתני קרובים או פסולים. היינו דהדיינים יחד הם קרובים. או פסולים כגון שהם שונאים זה לזה ובכה"ג כל א' יכול לפסול דיין של חבירו ויד הנתבע על העליונה וצריך התובע לברור לו דיין א' שאינו קרוב לדיין שלו. רמ"א בתשובה (סי' ק"ד):
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות י] <b>תוי"ט ד"ה והמלוה. למלוה ולוה משמע להו. </b>מלשון זה משמע דגם הלוה עובר על לאו דלא תשימון ודלא כמ"ש הרלנ"ח הובא במ"ל (פ"ד ה"א ממלוה ד"ה כתב הרשב"א) דלא תשימון אינו עובר הלוה כ"א המלוה עיי"ש. ואולם בתוס' בב"מ (דע"ב) וכן בהה"מ (פ"ד מהלכות מלוה) כתבו בלשונם דעדים אין נפסלים דלא משמע להו לא תשימון רק במלוים. בזה אפשר לומר דל"ת לא קאי כלל על הלוה. ואך מ"מ נ"ל ראיה דגם תוס' ס"ל דהלוה ג"כ עובר על לא תשימון ממה דהקשו בב"ק (ד' ל' ע"ב ד"ה שטר) דאמאי קנסו למלוה דאינו גובה הקרן א"כ מצינו דהלוה חוטא ונשכר. ואם איתא דס"ל כדעת הרלנ"ח הנ"ל ל"ק כלום דהמלוה דעבד איסור משעת כתיבה דעובר על לא תשימון מש"ה קנסוה אבל הלוה עדיין לא עבד איסור כיון דאין עליו לאו דל"ת אינו עובר רק בשעה שנותן הרבית וכל כמה דלא נתן לא עבר ודוחק לומר דכוונתם דמשום דעבר על לאו דלפני עור מקרי חוטא נשכר:
+[אות ט] <b>הרע"ב ד"ה רש"א. עד שיכריזו עליהן. </b>והא דפרכי' פ"ק דבב"מ (ד"ה ע"ב) ותיפוק ליה דהו"ל רועה. הא י"ל דמיירי דעדיין לא הכריזו עליו. צ"ל לכאורה דדוקא לפוסלו לעדות צריך הכרזה אבל לפוסלו משבועה א"צ הכרזה. ואולם הא תוס' בב"ק (דס"ב ע"א ד"ה חמסן) כתבו וא"ת כיון דחמסן דיהיב דמי פסול מדרבנן א"כ כי אמרי' בב"מ אלא הא דאר"ה משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו נימא מגו דחשיד ומשני מורה ואמר דמי יהבינא. מ"מ מה תירץ בכך הא חמסן דיהיב דמי פסול מדרבנן וכו' ועוד דחמסן מדרבנן אינו פסול עד שיכריז. הרי דלגבי לפסול משבועה צריך ג"כ הכרזה. ונלע"ד דהכלל כך הוא כל שהוא לפסידא דאחריני תיקון רבנן דלא נפסל בלא הכרזה. אבל לגבי עצמו פסול בלא הכרזה. מש"ה בההיא דפ"ק דב"מ הנ"ל שפיר פרכי' ותיפוק ליה דה"ל רועה ודנין ביה דין משואי"ל משלם דלגבי חוב דנפשיה ל"צ הכרזה ודיינינן ליה לחשוד לומר לגביה דצריך לשלם. אבל בההיא דבב"ק הנ"ל דאם נידון אותו לחשוד וא"י לישבע דאינה ברשותו מאי עבדינן ליה ונפטר בלא שבועה והוי חובה להבעלים דמפסידים השבועה בזה אמרי' דצריך הכרזה. ולדינא החילוק דפסולי דרבנן בלא הכרזה אם חייבים לאחרים שבועה דאוריי' הדין דמשלמים (אם שכנגדו ישבע) ואם חייבי שבועה דרבנן דאם לא ישבע יפטרו לגמרי צריכים לישבע דלא מפסידים זכותא דאחרים כ"ז שלא הכריזו עליה. ואולם עדיין לא נתיישב לי כ"צ בההיא דבב"מ דמאי פרכי' ותיפוק ליה דהו"ל רועה הא י"ל דאביי דאמר והא גזלן הוא בא לומר דאפי' יטענו הבעלים אין אנו רוצים לישבע והחיוב מוטל עליך לישבע דבדאוריי' אין מהפכים. מ"מ הא גזלן הוא ואין נוטלים בלא שבועה. משא"כ מטעם רועה הברירה ביד הבעלים דאם ירצו לומר השבע ופטור דהא לגבי חוב דאחרים לא משוינן ליה לפסול בלא הכרזה ולא אבדו הבעלים זכותן לומר דאוקמי אדינא דצריך הוא דוקא לישבע וא"י להפך השבועה:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות יא] <b>הרע"ב ד"ה לא נחשדו וכו'. דפסול לו לדון. </b>אפי' אינו שושבינו אלא אוהב כדרך האוהבים ושונא כדרך השונאים. ע' ברמב"ם (פכ"ג מה"ס ה"ו):
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות יב] <b>במשנה אם לא יגיד וגו'. </b>אף על גב דהקרא במשביע להעיד מיירי כדכתיב ושמעה קול אלה. הכי קאמר הקרא כשעובר בדבר שאם לא יגיד היה נושא עון אף בלא שבועה. אז בשבועה יביא קרבן שבועה תוס' בב"ק (ד' נ"ו ע"א ד"ה פשיטא וכו'):
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות יג] <b>הרע"ב ד"ה אמר אחד. דאין העדים נעשים זוממים. </b>וכ"כ רש"י. וזהו לפי שטתו בסוגיין (דמ"א ע"ב) במה דאמרי' דב' אומרים אנו יודעים וא' אומר א"י דעדותן בטילה תליא בדרע"ק פ"א דמכות. דהיינו דרע"ק ס"ל ג"כ כר"ש דאין נעשים זוממים עד שיזומו כולן. אבל כפי דברי תוס' שם שהובאו בתוי"ט ד"ה ואפילו כו' לאו מטעם זה אתינן כיון דלא כוונו עדותן הוא כמאן דליתא ולא בעינן שיזומו כולן. אלא כיון דעדותן בטילה הוי כנמצא קרוב או פסול ותליא בדרע"ק הנ"ל. וחידוש בעיני על תי"ט שהעתיק דברי הרע"ב ודברי תוס' הנ"ל ואינם עולים בקנה א':
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות יד] <b>תוי"ט ד"ה בית הסקילה. וקרא צריך טעמא. </b>לפי תירוץ ב' דתוס' ד"ה כי היכי בפשוטו ניחא דאי לאו קרא היינו ילפינן מנערה המאורסה דאם אין לה פתח בית אב דסוקלים אותה על פתח ב"ד מדכתיב אל שעריך. אלא דלבתר דכתיב הוצא דעכ"פ לא הוי בפתח ב"ד ממש ואפקיה קרא מדין נערה מאורסה מש"ה אמרינן מסברא שיהיה רחוק קצת מב"ד. ומתחלת דברי תוס' הנ"ל שכתבו אההיא דאמרינן כי היכי דלא לתחזי ב"ד רוצחים אמאי דמרחיקים רחוק מב"ד יהיב טעמא כדפ"ה. אבל חוץ לב"ד קרא קדריש במתני' הוצא את המקלל. משמע להדיא דלא דריש לטעמא דקרא:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות טו] <b>תוי"ט ד"ה הופכו. וכן פירש"י. </b>עיין בתשובת שבות יעקב (ח"א סי' ד'):
+[אות טז] <b>במשנה. ואין דנין שנים ביום אחד. </b>אף דדנם בחד מיתה מ"מ היה בב' עבירות מקצתן באוב ומקצתן ידעוני וה"ה בחד עבירה וב' מיתות כגון בא על בת כהן דהיא בשריפה ובועלה בחנק. אבל בחד עבירה וחד מיתה דנים. גמרא (דף מ"ו):
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות יז] <b>ויאמרו זו היא כו'. </b>בסוגיין (דף נ"ה ע"ב) מבואר דהיינו תקלה וקלון (מדקתני ויאמרו היינו קלון ושנסקל היינו תקלת עבירה פירש"י) והא דקתני רישא אלא לפי שבאת תקלה על ידה. ע"כ דחדא קתני או תקלה לחוד כגון בכותי שבא על הבהמה דלגבי ב"נ ליכא קלון דדרכן היה בכך ואין מתביישים אלא תקלה לחוד. או דרישא מיירי בקלון לחוד (ותקלה דקתני היינו תקלת קלון) כגון בישראל שבא בשוגג על הבהמה דתקלה ליכא וקלון איכא (וניחא לאוקמה הכי דרישא וסיפא בישראל רש"י). וכיון דמספקא לן בפירושא דמתני' ממילא בתקלה לחוד או בקלון לחוד הוי ספיקא דדינא וישראל קטן שבא על הבהמה וכן בקטנה שנרבעת לבהמה הוי תקלה וקלון כיון דמזידה היא אלא דרחמנא חס עליה:
+
+Mishnah 5
+
+[אות יח] <b>במש' והדיינים עומדין. </b>בירושלמי מכאן לדיינים שקבלו עדות מעומד שדנין עפ"י עדות זו. הובא בתוס' זבחים (דף ט"ז ע"א ד"ה מה ליושב) וכתבו ה"ה דאין עכובא בעמידת העדים. וכ"כ הר"ן (רפ"ד דשבועות):
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות יט] <b>תוי"ט ד"ה באזהרה. וחפשתי ולא מצאתי. </b>כן הוא בת"כ (פרשת קדושים פרשה יו"ד):
+
+Mishnah 8
+
+[אות כ] <b>תוי"ט ד"ה וחכמים פוטרים כו'. רבי מנחם ב"ר יוסי היא. </b>קשה לי אמאי לא קאמר דרבנן דר"מ היא דסברי במתני' ספ"ד דשבועות דמקלל השם אינו חייב בכנוי ומכ"ש במקלל אביו ואמו. ובפרט דבמתני' שם דתני תרוויהו דברישא קתני המקלל בכולן חייב דברי ר"מ וחכמים פוטרים. המקלל אביו ואמו בכולן חייב דברי ר"מ וחכמים פוטרים. א"כ ודאי י"ל דהני חכמים דסיפא הם חכמים דפליגי ברישא במקלל השם וילפינן במקלל אביו בק"ו ממקלל השם. ולתוס' בסוגיא ד"ה גמר קודש דכתבו דאין ללמוד אזהרה במקלל השם מנשיא וחרש דאיכא למיפרך דמה לבשר ודם שדואגים ומתביישים בכך. א"כ ה"נ י"ל דשמא מקלל אביו חמור דמתבייש. אבל הסמ"ג בלאוין (אות מ') כתב לתרץ הא דנסתפק משה רבינו במברך השם ולא למד בק"ו ממקלל אביו דדלמא כיון דחמיר לא סגי ליה בכפרה. הרי דלא ס"ל סברת תוס' הנ"ל וא"כ יקשה כנ"ל די"ל דטעמא דחכמים דפוטרים בכינוים דילפי מקלל אביו בק"ו ממקלל השם דבזה ל"ש לומר דדלמא מברך השם פטור כיון דחמור לא סגי ליה בכפרה דהא אפילו בשם המיוחד סגי ליה בכפרה וא"כ הא דכינוי' פטור לא מה"ט הוא ושפיר הוי ק"ו וצ"ע:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות כא] <b>הרע"ב ד"ה ומתרין. דויסרו אותו. </b>והאזהרה נפקא לן מקרא דלא תאכלו על הדם כדאיתא במסכתין (דס"ג ע"א). והא דצריכי לדרש' דויסרו אותו י"ל דלא נימא דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דאין לוקין עליו. וגם י"ל דאין לוקים דהלאו הוא לאו שבכללות כדאמרינן במסכתין שם על אינך דנפקא מהאי קרא דל"ת על הדם דאין לוקין משום דהוי לאו שבכללות. ובתוס' שם הקשו דמה צורך לטעם זה הא הלאו הוי שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לסורר ומורה. ותמיה לי על תמיהתם הא בבן סורר עצמו לוקה על לאו זה מקרא דויסרו. ובתוס' שם הקשו באמת דנילף בכל התורה דלקי אלאו שניתן לאזהרת מיתה היכא דלא יבא לידי מיתה. וזה קושיא מבעי טעמא במה דלא למידין בעלמא מיניה אבל עכ"פ בהך לאו ממש דבן סורר ומורה דלוקים עליה איך נימא דבשארי דברים דנפקא ג"כ מהך לאו לא ללקי משום דצריך לאזהרת מיתת בית דין וצלע"ג. <b>ובעיקר </b>קושייתם הנ"ל דנימא בכה"ת כולה בלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דלוקים היכא דלא יבא לידי מיתה. לא ידעתי הא בלא"ה מצינו כן בלאו דלא תענה ברעך ע"ש דלוקים בעדות ממון ובעדות דבן גרושה אף דניתן לאזהרת מיתת ב"ד וכמ"ש תוס' בשבת (דף קנ"ד) ושם לא הקשו מינה דנילף בכה"ת מינה ואדרבא אפשר לומר דסורר ומורה ועדות הוי שני כתובים:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות כב] <b>במשנה ושבר את החבית. </b>דעת רש"י והרז"ה דאף אם נטל הכלים ושברן אחר שיצא ממחתרת פטור ואינו חייב רק כשהם בעין בשעה שתובעם זה. אבל דעת הרמב"ן דוקא בשברם בעודו במחתרת אבל שברן אחר שיצא חייב:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות כג] <b>בהרע"ב ד"ה מי שנתחייב. וחזר ועבר עבירה חמורה. </b>ותימה אמאי נידון בחמורה הא הו"ל עדות שא"א יכול להזימה דאי מתזמי סהדי בתראי לא מקטלי דיאמרו גברא קטילא קטלינן כמו שהעתקתי במכות (פ"א מ"ט) וי"ל דמיירי שעבר עבירה החמורה בפני הב"ד. ועי"ל כיון דאי מתזמי קמאי או מכחשי מהני סהדותא דבתראי עדות שאתה יכול להזימה קרינן בי' עכ"ל תוס':
+[אות כד] <b>תוי"ט ד"ה רבי יוסי. לא מצית קטיל ליה. </b>ובשוגג חייב ב' חטאות. וכן אם לא התרו בו משום חמותו והתרו בו משום א"א חייב משום א"א:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות כה] <b>תוי"ט ד"ה חוץ לעזרה. במשנה ח' בפ"ק דכלים. </b>אף דבמתני' שם מבואר דמ"מ מדרבנן אין טמא מת נכנס לחיל. עיין בתוס' יבמות (דף ז' ע"ב ד"ה וראה קרי) שהוכיחו ממשנתינו דהכא שלא גזרו רק שלא יכנוס. אבל אם הוא שם לא גזרו שיצא:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Shevuot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Shevuot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..4a2c9a3f2fce87f5a689dd68ee58a3f86b8b42ae
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Shevuot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt	
@@ -0,0 +1,263 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Shevuot
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה שבועות
+Vilna, 1908-1909
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה שבועות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות א] <b>במשנה ויה"כ מכפר. </b>דלאו בר קרבן הוא לעולם דאם יוודע לו לא יתחייב קרבן כיון דלא היה לו ידיעה בתחילה. ואף מחטאת קבועה פטור שלא יהא חמור אין בה ויש בה מיש בה ויש בה. תוס' לקמן (ד' י"ט ע"א ד"ה הרי העלם וכו'):
+[אות ב] <b>תוי"ט ד"ה שנאמר כו'. ואדחיצון. </b>אף דבזה לא אתיא לכלל חטאת מ"מ אין לחוש כיון דתלי נמי על יש בה ואין בה דאתיא לכלל חטאת. וגם א"א למעט מאחת בשנה דכפרה זו לא תהא אלא פ"א בשנה כיון דעיקר כפרתו הכתובה בו דהיינו יש בה ואין בה אינו אלא פ"א בשנה. ואף דלגבי חיצון גם כן דרשינן כפרה א' מכפר ואינו מכפר ב' כפרות כמ"ש התי"ט במשנה ד' ומטעם דאתקש לפנימי וא"כ אם איתא דפנימי מכפר גם אדחיצון א"כ יהא כפרת חיצון פעמיים בשנה. וכן בהיפוך אם איתא דחיצון מכפר אדפנימי ג"כ יהא חיצון מכפר ב' כפרות. וא"כ בחד שינויא דכפרה אחת מכפר או דבכפרה זו לא תהא וכו' מתרצא ב' פירכות דהש"ס צ"ל דאדרבה לא נילף בהקישא חיצון מפנימי לענין אחת. כדי דמהקישא נוכל ללמוד דמכפר פנימי אדחיצון ג"כ או איפכא. (כ"ז מדברי תוספות דף ח'):
+[אות ג] <b>בא"ד דפנימי מיקרב ברישא. </b>דאי ליכא אלא חד יעשו פנימי ולא חיצון (כן סיים בתוס') ויש לעיין הא בליכא אלא חד שעיר א"א לעשות פנימי בלי הגרלה. וכבר עמד בזה הגאון מו"ה נח חיים צבי ז"ל בספרו מעין החכמה (דמ"ו אות מ"א):
+
+Mishnah 4
+
+[אות ד] <b>תי"ט ד"ה ושעירי ר"ח. עצרת [ויה"כ] דלא כתיב ביה כו'. </b>תיבת ויוה"כ הוא טעות דיה"כ ל"ש הכא דהא לא ילפינן כלל מר"ח לר"י. ובש"ס הוא דפריך לה לר"מ דלדידיה גם יה"כ ילפינן מר"ח. ובתו' כתבו באמת לחד תירוצא דלר"מ ל"צ להיקשא דר"י די"ל בלא"ה מסתמא כל הרגלים שוים זה לזה והש"ס דפריך לר"מ עצרת ויוה"כ מנ"ל עיקר הקושיא לא מעצרת אלא מיוה"כ:
+[אות ה] <b>תוי"ט ד"ה על הטהור. ולא שתי עונות. </b>והא דלא מכפר ציץ אדידיה ואדר"ח היינו משום דאותה נושא ואין אחרת נושא עון. ולר"מ דאמר כל השעירים כפרתן שוה א"כ ע"כ דלא דריש עון אחד הוא נושא וכן לא דריש אותה צ"ל הא דלא מכפר ר"ח אדציץ דעון העדה משמע למעט דדוקא העדה ולא עון דקדשים וכן בהיפוך בציץ עון הקדשים ולא עון העדה. גמרא (ותוספות):
+[אות ו] <b>שם ד"ה ר' מאיר. דיליף הקישא כו'. </b>דס"ל לר"מ גבי ר"ח דרשינן לחטאת לה' חטא שאינו מכיר בו אלא ה' דהיינו אין בה ואין בה כדס"ל לר"י. וכן ס"ל נמי כר"ש דילפינן עון עון מציץ לטהור שאכל את הטמא. וילפינן רגלים ויה"כ מר"ח בהקישא דר"י דמכפרים ג"כ אהנך והדר ילפינן ר"ח ורגלים מיה"כ דמכפר על אין בה ויש בה כדילפי' מלבד חטאת הכפורים דעל מה שזה מכפר (*גמרא ותוספות דף ט' י'):
+[אות ז] <b>שם ד"ה אמרו לו. כתב הר"ב ר"מ היא. </b>לענ"ד לפי המסקנא דסוגיין י"ל דר"י קאמר לה דאיהו לנפשיה ס"ל דלב ב"ד מתנה ומש"ה יקרבו זה בזה. אבל לר"ש הקשו דידעו דר"ש ל"ס לב ב"ד מתנה ע' בסוגיין. והא דשעיר שלא קרב ברגל זה דקרב ברגל אחר דאתי רק על טומאה שאירע אחר הרגל זה וא"כ לגבי הך טומאה הוי אחר הפרשה דלא מתכפר. כיון דאבד וקרב אחר תחתיו אגלאי מלתא שלא היתה הפרשתו הפרשה עד רגל אחר דשחטי לה, תוספות (זבחים דף ו' ב'):
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות ח] <b>הרע"ב ד"ה רבי שמעון. אייתר ליה וידויו של פר. </b>דחד וידוי מכפר על אין בה ויש בה מה ששעיר הנעשה בחוץ מכפר על ישראל אבל וידוי שני דאייתר ע"כ דבא לכפר על שאר עבירות. ורבי יהודה סבר דוידוי ראשונה לכפר על עצמו והוידוי ב' לכפר על ביתו ואחיו הכהנים בכדי שיבא זכאי ויכפר על החייב. גמרא:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ט] <b>תוי"ט ד"ה נטמא. ואע"ג דמוקי מתני' כרבי. </b>בלא"ה הא בממנ"פ כיון דקתני במתני' דחייב על העלם קדש ומקדש מדכתיב ונעלם ב' פעמים מוכח דס"ל דלא בעי ידיעה (גמורה) מתחלה דלא דרשי' ונעלם לאורויי דמכלל שהיה לו ידיעה בתחלה כמבואר בסוגיא לעיל (ד"ד ב'). דהא בהא תליא דאם דרשי' ונעלם מכלל שהיה לו ידיעה לא דרשי' לרבות העלם קודש ומקדש. וביותר תמוה לי על תוספות (ד"ג ע"א ד"ה אי רבי ישמעאל וכו') וא"ת תקשי ליה נמי ידיעות דמתני' בעי ידיעה בתחלה ור"י לא בעי ידיעה בתחלה אפי' ידיעת בית רבו וכו' מיהו מתניתין (דפ"ב) וכו' משמע קצת דבעי ידיעה גמורה וכו' ונראה דמידיעות לא הו"מ למיפרך שהיה יכול לדחוק ולתרץ וכו'. מבואר דס"ל דמתני' דהכא ס"ל דבעי ידיעה גמורה. ויקשה דהא מתני' דחייב על העלם קדש ומקדש מוכח דלא דרשי ונעלם על ידיעה בתחלה וע"כ מתני' מיירי רק מידיעת בית רבו וכמ"ש תוספות הכא וצע"ג:
+
+Mishnah 2
+
+[אות י] <b>הר"ב ד"ה ובשתי תודות. בהקיף סביב. </b>מבחוץ לפירש"י ולתוס' (דף ט"ו ב') מבפנים:
+
+Mishnah 3
+
+[אות יא] <b>במשנה בא לו בארוכה חייב. </b>ואפילו רץ במרוצה עד שלא שהה ביציאתו אלא כשיעור דרך קצרה בהילוך בינוני מ"מ חייב. וכן בקצרה פטור אפילו מהלך כל היום עקב בצד גודל. ואם שהה בסירוגים אבעי' דלא אפשיטא אם שהיות מצטרפים:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות יב] <b>במשנה ואינו חייב על העלם מקדש. </b>ופטור אפילו מחטאת קבוע משום דהוי דבר שבכלל ויצא לדון בדבר חדש. תוס' (דף י"ט ע"א ד"ה הרי העלם מקדש וכו'). ולענ"ד הי' נראה דהא לכאורה בהעלם המקדש אמאי חייב לר' ישמעאל הא קי"ל המתעסק פטור חוץ מחלבים ועריות שכן נהנה וכיון דהוא לא ידע שזה מקדש וחשב שהוא בית דעלמא והוי מתעסק. וצ"ל דקרא דאשר חטא בה דילפינן מינה פרט למתעסק כתיב רק בחטאת קבוע. אבל עולה ויורד שייך גם במתעסק. ולפ"ז ניחא דלר"א ורע"ק דאינו חייב בעולה ויורד על העלם מקדש. ממילא ליכא לאחיובי חטאת קבוע דהא הוי מתעסק. ומיושב ומדוקדק היטב לשון מתני' ואינו חייב על העלם מקדש ולא קתני ואינו חייב על העלם קדש. והיינו דמתני' בא לומר דאינו חייב כלל ואילו באכל בהעלם קדש נהי דאינו בעולה ויורד מ"מ חייב חטאת כמו כל ח"כ שוגגים ואין בזה מתעסק כיון דנהנה. ונכון מאד בעזה"י:
+[אות יג] <b>הר"ב ד"ה רא"א. אם בשרץ נטמא. </b>וכתב הריטב"א בשם הרמב"ן דוקא כה"ג דחלוקים בשמותיהן ובשיעורן. אבל בין נבילת בהמה לנבילת חיה או בין שרץ לשרץ ליכא קפידא:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות יד] <b>תוי"ט ד"ה היכן מצינו באוכל. מפרש דכ"ע מודו. </b>וכן באמר שלא אטעום אבל בלשון אכילה קיי"ל כרבנן דאינו חייב בפחות מכזית. וכ' במ"ל דכ"ע ס"ל דבנדרים אזלי' אחר לשון בני אדם. אלא דס"ל דבלשון בנ"א אכילה אף בכ"ש ורבנן ס"ל דמסתמא אמדינן דעתיה דלא אסר עצמו יותר מאיסורי תורה ודעתיה בכזית וקי"ל כרבנן. ומ"מ אסור לו לאכול בחצי זית כמו בכל איסורים דחצי שיעור אסור מה"ת. זהו דעת הרמב"ם והר"ן. וכתב הרמב"ם בנשבע שלא אשתה נראה דאינו חייב אלא ברביעית כשאר איסורים. ועיין בבית הלל יו"ד (סימן רל"ח) ובתשובה הארכתי למצוא ראיה לזה. והנה בסוגיא מבעי' ליה אם טעמי' דרע"ק דס"ל כר"ש דכ"ש למכות או דבעלמא ס"ל כרבנן והכא ה"ט כיון דמפרש חייב. ובתוד"ה ולא אמרו. ודוקא בשאר איסורי' וכו' הוכרחו לכך דלא יקשה דאם טעמא דרע"ק דס"ל כר"ש הא ר"ש מודה דלקרבן צריך כזית. ולענ"ד היה נראה כפשוטו דה"ק דלרבנן דטעמייהו דסתם אכילה בכזית היה מהראוי דשבועה שלא אוכל היינו כזית א"ו דרע"ק סבר כר"ש ולר"ש סתם אכילה בכ"ש אלא דהל"מ דא"ח קרבן עד שיאכל כזית א"כ ממילא במה דנשבע שלא יאכל היינו שלא יאכל כ"ש כלישנא דקרא דאכילה בכ"ש. וממילא חייב קרבן כיון דעבר על שבועתו ולא גרע מנשבע שלא יזרוק צרור לים וזרק דחייב קרבן והיינו דלאותו צד קיימי' בלשון בני אדם כלישנא דקרא דלרבנן בכזית ולר"ש בכ"ש. ונראה דזהו כוונת רש"י. וברור (עיין בתשובה לרבינו סימן קנ"ד):
+[אות טו] <b>שם במשנה שבועה שלא אוכל ושלא אשתה. </b>וכן בהיפוך שלא אשתה ושלא אוכל בעי' דוקא שאכל ושתה. אבל שתה ושתה בהעלם אחת אינו חייב אלא אחד ול"א דשתייה בכלל אכילה וחייל בכולל דמגו דחייל על אכילה חייל ג"כ על השתייה (ולא ידעתי דלה"ט אף בשתה פ"א לחייב ב' דאסור מכח ב' השבועות ואמאי נקטי תוס' שתה ושתה) דכיון דאמר תחלה גלי דעתיה דכי משתבע בתר הכי לא אוכל אין דעתו רק על אכילה. כך מתבאר מדברי תוס' בסוגיין (דף כ"ג ד"ה כגון כו'). ונלע"ד די"ל דאף בתירוצם א' מודים לזה לדינא אלא דלא ניחא להו לחלק בכך לסברת המקשן דלא נחת לההיא סברא דגלי דעתיה. (* כ"מ. ויש לעיין הא זהו פשיטא והתוס' בעצמם כתבו בלשון אפילו אמר וכו'):
+
+Mishnah 2
+
+[אות טז] <b>הר"ב ד"ה חייב. וכן של שעורים. </b>דמדלא אמרי' פת חטים ושל שעורים ושל כוסמין ליכא ראיה דאילו אמר כן דלמא ע"י תערובת דוקא. היינו שלא יאכל פת שיש בה ה' מינים בערבוביה. ונראה אף לר' יונתן דס"ל משמע שניהם כאחד ומשמע זה או זה. זהו דוקא בנשבע שלא אוכל תמרים וחלב דאסור אפי' באחד מהם לחוד. דהתם עכ"פ אילו אוכל תמרים בפ"ע וחלב בפ"ע חייב וא"כ כל אחד הן מין איסורו בזה אמרי' דמשמע ג"כ א' בפ"ע וכמו במקלל אביו ואמו דעכ"פ כ"א הוא מין דאיסור. אבל הכא בפת דמפרשינן בערבובי' א"כ המין שאסר עליו הוא פת שעשוי מחטים ושעורים וכוסמים בערבובי' ואילו אוכל פת חטים וגם פת שעורים ופת כוסמין אינו חייב. דלא הוי מין דאיסורא רק הפת שעשוי משלשתן זהו לא תליא בדרבי יונתן דבלא ערבובי' אינו המין שאסר עליו. וכתבתי מזה בתשובה (סי' מ"ו):
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות יז] <b>במשנה אוכלים שאינם ראוים לאכילה. </b>ואם אמר שבועה שלא אוכל עפר ואכל כזית חייב. ובפחות מכזית איבעי' דלא אפשיטא דאפשר דמחייב בכ"ש מפני שאין זה מידי דאכילה דליצטרך שיעור:
+[אות יח] <b>בהרע"ב ד"ה ר"ש. באומר שבועה שלא אוכל שחוטות וטריפות. </b>דאילו באמר סתם שלא אוכל אין נבילות בכלל דהוי דברים שאין ראוים לאכילה. ובנשבע במפורש שלא יאכל נבילות הא אין איסור חע"א אע"כ במפורש נבילות ושחוטות והוי כולל. וא"ל דהא ליתא בלאו והן דהא בנשבע לאכול נבילות ושחוטות לא חל על נבילות דלעבור על איסור לא מהני כולל. הא מ"מ חל שיאכל נבילות דהיינו נבילה מסרחת. אלא דבנשבע שלא יאכל נבילות לא הוי כולל מכח מסרחת דאמרי' לא אסר עליו אלא דבר אסור ואין מסרחת בכלל אלא היכי דכלל בשבועתו שחוטות דחזינן דרצה לאסור עצמו בדברים מותרים אמרי' דגם מסרחת בכלל. זהו שיטת תוס'. אבל רש"י ס"ל דלמסקנא לא מוקמינן במפורש נבילות ושחוטות דזהו ליתא בלאו והן אלא דמיירי בסתם והוי כולל מכח שחוטות. (והן משכחת לה. דהא אוכל סתם קאמר ומקיים שבועתו בדברים המותרים) ואי דהוי דברים שא"ר כיון דבעצמותו ראוי לאכילה אלא דארי' רביע עלה לא מקרי דברים שאינם ראויים אלא באין חזיא לאכילה בעצמותו כגון עפר. והרע"ב דנקט דפירש נבילות ושחוטות לא הוי צ"ל מקודם ואכל נבילות חייב דראוים לאכילה אי לאו דרחמנא אסרינהו. הא אף באינו ראוי לאכילה בעצמותו כיון דבמפורש אסרן עליו הוי שבועה דהא בנשבע שלא יאכל עפר ואכל ג"כ חייב. ורש"י הוצרך כך לשיטתו דלמסקנא מיירי בסתם שלא יאכל. והתוי"ט שכתב כך נ"ל לפרש כדי שלא תקשה דר"ב אדר"ב. לא ידעתי כוונתו הגדולה בזה:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות יט] <b>במשנה כדברי ריב"ב. </b>כתבו תוס' דריב"ב לא מחייב רק בלקיים דהיינו נשבע לישב בסוכה אבל נשבע לקיים שלא יאכל נבילות לא חייל דאין איסור חע"א. וע' בתוס' לעיל (ד"כ ב' ד"ה דכי כו') ומיהו לריב"ב דאית ליה לקמן בפרקין דנשבע לקיים המצוה חייב וכו' מבואר דס"ל דאפילו בנשבע שלא יאכל דברים איסורים חייב. והנה הר"ן כתב (בפרקין דרצ"ח א') וז"ל ואע"פ שהשבועות חלים לריב"ב אף בקיום ל"ת כדאיתא בפרקין והיינו כדעת תוס' לעיל (ד"כ הנ"ל) (ומ"מ לישנא כדאיתא בפרקין לא ידעתי היכן איתא כן במפורש הא י"ל דנשבע לקיים היינו מ"ע לישב בסוכה וכדומה):
+
+Mishnah 7
+
+[אות כ] <b>בהרע"ב ד"ה שבועה שלא אוכלנה. לפי שחכם עוקר נדר מעיקרו. </b>וכן הוא לשון רש"י. ודקדק מזה בתשובת מהר"ם מינץ הובא בש"ך (סי' רל"ח סכ"א) דבהפרת בעל דמיגז גייז ואינו עוקר מעיקרא אף שהיפר הראשונה אין השנייה חלה. אף דבכל היכא דאין אחע"א אמרי' דמתלי תלי וקאי ולאחר דפקע הראשונה חלה השניה מ"מ בשבועות ונדרים אינו כן דבעי' שיחול מיד בשעה שמוציא מפיו עיי"ש. ולענ"ד אין ראיה דהא מבואר (במתני' וי"ו) דבנשבע לקיים המצוה לא חל דאינו בלאו והן אולם זה לענין קרבן אבל לענין לאו דבל יחל שלא בעינן איתא בלהבא כדאיתא בסוגייא (דכ"ו ב') דלהרע או להטיב רק בקרבן כתיב ה"נ לא בעי' איתא בלאו והן. וכ"כ הר"ן להדיא (נדרים ד"ה א'). וכיון שכן י"ל דרש"י ס"ל במה דקתני עלתה שני' בראשונה משמע דלגמרי חל אף לענין קרבן ובזה יקשה הא כשנשבע שבועה שנייה שלא יאכל ליתא בלאו והן דאילו נשבע שיאכל לא היה חל דהוי נשבע לבטל המצוה והוא שוא. וא"כ עם דמצד אאחע"א ליכא קושיא דמתלי תלי עד דפקע ראשונה מ"מ הא לא חל מצד דליתא בלאו והן. לזה כ' רש"י דחכם עוקר הנדר ולמפרע איתא בלאו והן דאם היה נשבע שיאכל היה ג"כ חייל אחר דנשאל על הראשונה ונעקר שבועה ראשונה. ובאמת בש"ע (סי' רל"ח סי"ז) מי שנשבע וכו' ובש"ך שם (ס"ק כ"ב) ואפשר דעת המחבר לחלק דשאני הכא דהשבועה הב' הוא נגד שבועה הא' ע"ש. ולענ"ד זה א"א דא"כ אמאי באמת אם נשאל על הראשונה חלה השנייה כראשונה דמשמע ודאי לענין קרבן נהי דהשבועה הב' אינה נגד השבועה הא' הא מ"מ ליתא בהן דבנשבע שיאכל נעשה שבועת שוא ולא חלה לשבועת ביטוי. אע"כ ברור דבנשאל על הראשונה חזר השנייה לשבועת ביטוי. ובהפרת בעל באמת לא חייל השניי' לענין קרבן כיון דליתא בהן. אבל מ"מ לענין בל יחל חייב על השניי' כמו בכל אאחע"א דלאחר דפקע הראשונה חל השנייה (*המאמר הזה והקדום מבואר ג"כ בדברי רבינו בנדרים (אות ק'), וע'. אך מחמת שיש מעט חידוש לכן הדפסתי בש"מ):
+
+Mishnah 8
+
+[אות כא] <b>במשנה שבועה שלא נעידך. </b>ואם לא אמר להם בואו והעידוני והם נשבעו שלא להעיד לו י"ל אף אם תבעה אח"כ להעיד מ"מ חל השבועה בכולל דמגו דחל שאסורים להעידו כ"ז שלא יתבעם להעיד דאין עליהם חיוב ומצוה להעיד כדאיתא בטוש"ע חוה"מ (סי' כ"ח) חל נמי אף על שעה שיתבעם. ע' במסכתין (דף כ"ד ע"א בתוס' בד"ה אלא הן וכו') בשם הירושלמי:
+
+Mishnah 9
+
+[אות כב] <b>תוי"ט ד"ה שבועה. בין אוכל לשלא אוכל. </b>ולזה הסכימו כל הראשונים ונותנים טעם לדבר דשלא אוכל היינו שלא יאכל שום אכילה ממנו ועל כל כזית וכזית שבו נשבע. וכמו כן בשבועה שאוכל היינו שיאכל כל כזית וכזית שבו וחייב לאכלו כולו דעל כל כזית וכזית שבו נשבע בין לענין שאוכל ובין לענין שלא אוכל. ומ"מ יש חילוק בין שבועה שאוכל ככר זו לאומר שבועה שאוכלנה לענין אם נשרף מקצת הככר דבשבועה שאוכל דחל השבועה על כל כזית וכזית צריך לאכול הנשאר אבל בשבועה שאוכלנה דלא חלה השבועה אלא על אכילת כולה וכיון דנשרף קצתו ואינו יכול לאכול כולה בטלה השבועה וא"צ לאכול הנשאר:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות כג] <b>במש' שבועת העדות. </b>ואפילו מספק יכול להשביעו שמא יודע לו עדות אף דהוא עצמו לא ידע שיש לו זכות בממון זה. כדמוכח מההיא דאמרי' בסוגיין (דל"ב ב') הכל מודים בעידי מיתה. הר"ן:
+[אות כד] <b>במשנה ולא בנשים. </b>אף דאמרי' בסוגיי' הכל מודים בעדי מיתה דחייב כיון דהאמינו חז"ל לע"א להעיד שמת בעלה אם היה מגיד היה מועיל. א"כ משכחת לה שבה"ע גם בנשים דהא גם נאמנות להעיד שמת בעלה. צ"ל כיון דבקרא כתיב והוא עד בעינן שיהי' ראוי לעדות ואשה לאו שם עדות עלה. דאף דנאמנת מת בעלה היינו מכח דייקא ומנסבא מוכח דשפיר מעידה אבל לא מדין עדות. ודווקא בעד אחד כשר והוא עד מיתה דשם עד עליו דהא יכול להצטרף עם אחר וגם הא מועיל עדותו בזה חייב אבל באשה משום מועיל עדותה לחוד אינה חייבת דמ"מ לאו שם עד עלה. ואולם עדיין בהא דקתני וא"נ אלא בראויי' להעיד דמוקמי' דאתי למעוטי משחק בקוביא וכן הוא בהרע"ב בזה הא פס"ע דרבנן כשרים לעדות אשה וא"כ משכחת בזה ק"ש באם השביעה אותם לומר מת בעלי דשם עד עליהם דהא מדאורייתא הוי עד אלא דפטורי' מטעם דאם הי' מגיד לא מועיל כדאי' ביומא ר"פ יה"כ וא"כ בעדות מיתה דהי' מועילי' בעדותן ליחייבי (*עי' בתשובה לרבינו (סי' קע"ט) לחלק הכתבים):
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות כה] <b>תוי"ט ד"ה או שאמרו. בלא שבועה אין אנו יודעים לך עדות. </b>מסתפקנא אם מ"מ בעי' שיאמר תחלה בואו והעידוני כדקתני ברישא אלא דברישא קתני שאמרו שבועה שאא"י לך עדות ע"ז קתני או שהשיבו לו בלא שבועה אין א"י לך עדות אבל אם לא אמר תחלה בואו והעידוני אין חייבים כיון דבעי' שישמעו מפי התובע. או דמה דקתני או שאמרו היינו שהן התחילו ואמרו לו אין א"י לך עדות דכיון דהוא אמר להם על דבריהם משביע אני עליכם לשון זה הוי תביעה דלענין מאי משביע אותם א"ו דרצונו שיעידו לו אם יודעים וכשכפרו ואמרו אמן הוי כפירה אחר ששמעו מהתובע וצ"ע לדינא:
+[אות כו] <b>בא"ד ומתני' ר"מ היא. </b>ומ"מ קתני סיפא ובאו לב"ד והודו פטורים אף במושבע מפי עצמו דחייב לר"מ אפילו כפרו שלא בב"ד היינו דלא חזר ובא והודה בב"ד אבל אם הודה אח"כ בב"ד לא. דלענין זה לא אמרינן דון מינה מפקדון משום דבעדות כה"ג כפירות דברים בעלמא הוא שהרי כפר במקום שאין העדות מועיל והודה במקום שצריך משא"כ בפקדון שכפירתו בכל מקום שוה. הר"ן:
+[אות כז] <b>שם ברע"ב ד"ה הואיל. וראויות לחלק. </b>בשו"ת עבודת הגרשוני (סי' ג') הקשה דהא אף אם יודה אח"כ בב"ד ולא הוי בכלל עובר שבועת עדות למפרע מ"מ לוקה משום שבועת ביטוי דנשבע לשקר במה דנשבע חוץ לב"ד שא"י לו עדות וא"כ הוא רשע וארבעים בכתפיה ואיך נקבל ממנו עדותו. ובתומים (סי' כ"ח סקי"ט) כתב דבשבועה מפי אחרים משכחת כפשוטו דכל דאין בו משום שבועת העדות גם שבועת ביטוי אין בו דהא לא הוציאו שבועה מפיהם. וגם במושבע מפי עצמו משכחת לה כגון שאמר משביע אני עליכם שאם אתם יודעים לי עדות שתעידוני ואמרו אמן. ואח"כ אמרו אין אנו יודעים ואם אמרו כן חוץ לב"ד אין כאן מעילה בשבועה כלל. כי לא אמרו רק אמן להעיד בב"ד והם באמת הודו והעידו בב"ד ע"ש:
+
+Mishnah 4
+
+[אות כח] <b>תוי"ט ד"ה כפרו. ואומר ר"י. </b>והריטב"א כתב דדוקא בב' עדים שניהם חייבים אבל בג' עדים הראשון פטור אף דהיה יכול לחזור ולהודות תכ"ד של חבירו מ"מ כיון דבשעה שכפר לא היה עליו שם כפירת ממון דהא העדות ראוי להתקיים בב' האחרים:
+[אות כט] <b>בתוס' חדשים. ול"נ דא"כ כו' אלא בתוך כ"ד כנ"ל. </b>הדברים נכונים ע"פ דברי הריטב"א שהעתקתי (בדבור הקודם) דבשלשה עדים הראשון פטור:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות ל] <b>תוי"ט ד"ה נזק. דקי"ל מודה בקנס פטור. </b>צ"ל מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור:
+[אות לא] <b>שם ד"ה ושאנס. ומסתבר דכשם. </b>ובחי' הריטב"א כתב לחלק דבזה אף ר"ש מודה דהתם גבי תביעת אונס ומפתה גופייהו. אבל לגבי עדים לא בעי לאטרוחינהו ב' זמני וכי תבע סתם שיבואו ויעידו בין אקנסא בין אבושת ופגם משביע להו: 
+
+Mishnah 7
+
+[אות לב] <b>בהרע"ב ד"ה שאנס. ובתו דקתני. </b>דא"א שאנס את בתו היינו שהאב בא על בתו. ופטור משום דאיכא חיוב מיתה. דמאן קתבע הא קנס ובו"פ הכל לאביה. רש"י. ותוס' כתבו לקיים הפי' שהאב אנס ופיתה לבתו. ומיירי בנתארסה ונתגרשה שיש לה קנס וקנסה לעצמה כרע"ק (בפ"ג מ"ג דכתובות) ופיתה בתו היינו בקטנה דלאו בת מחילה היא וכרבנן (שהביא הרע"ב פ"ג מ"ט דכתובות) דקטנה יש לה קנס. ביאור דבריהם אף דקרבן שבועה משום ממונא דבושת ופגם. נלע"ד דדבריהם בנויי' על מ"ש תוס' כתובות (רפ"ד. ובדף ל"ח ב' ד"ה יש בגר) דיוק מלישנא דמתני' דשם הרי הן לעצמה דמה דבושת ופגם אין לאביה דהכלל למי שהקנס ניתן ניתן ג"כ בו"פ ולזה לריה"ג דנתארסה ונתגרשה אין לה קנס וכן לר"מ דקטנה אין לה קנס. ממילא הבו"פ היא לאבי' ומאן תבע. לזה כתבו תוס' דאתיא כרע"ק דנתארסה ונתגרשה יש לה קנס וקנסה לעצמה. וכרבנן דאמרי קטנה יש לה קנס וממילא מכח ההיקש. גם הבו"פ לדידה (וכן כתב בפירוש הרא"ש (שם משנה ג') דלא כהרמב"ם) וברור בעזה"י ובדברי תוספ' כתובות (ל"ח ב' הנ"ל) נבער אנכי מדעת כוונת דבריהם הקדושים במ"ש שם ור"י מוקי הך בעי' בבושת ופגם וכו' ואע"ג דתנן בריש נערה לא הספיקה וכו' ואבו"פ נמי קאי דקתני הרי הן וכו'. דנראה דהוצרכו לחילוקם מכח מתניתין דר"פ נערה מכח דקדוק דהרי הן. הא בלא"ה מיני' וביה מוכח כן מדאמרי' דאם יש בגר בקבר דלבנה הוי הבו"פ הא בו"פ מגיע על המעש' שבנערותה ומיד זכה בהם האב ולא תלי בהעמדה בדין. ובהכרח מטעם כיון דהקנס הוא שלה כיון דלא עמד בדין עד שבגרה גם בו"פ שלה מכח ההיקש. וא"כ יקשה בממנ"פ דנימא דלא ישלם כלל כמו דאינו משלם קנס מכח אין אדם מוריש. וצריכים לחילוקם דדוקא למי שזה משלם זה משלם ואם יש בגר בקבר מגיע לה הכל והקנס אינה מוריש וזכה הבועל מההפקר והבו"פ משלם לבנה דלענין זה לא אתקש. וביותר התמיה דנקטו זה לקושי' ואע"ג דתנן בריש נערה וכו' ואבו"פ נמי קאי. כאילו באו להקשות מכח זה הא אדרבא אלא לו היינו דייקי' ממתני' דהתם דמקשי' זה לזה לא היה מקום כלל לפיר"י דאמאי בו"פ לבנה ולא להאב דזכה האב מיד. וצע"ג:
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות לג] <b>במשנה מפני שקדמה שבועה לעדות. </b>עיין ברמב"ם שאחר שאמר משביע אני וכו' אמרו אמן. וק"ל דבזה למאי צריך לטעם שקדמה שבועה לעדות הא בלא"ה במה שאמרו אמן דהוי כשבועה א"כ נשבעו שיעידו לו כשידעו. ומה שאח"כ לא העידו הוו כעוברים על שבועת ביטוי ומה שייך בזה לשבה"ע. ולולי דברי הרמב"ם הייתי מפרש דהוא השביע אותם לכשתדעו. והם לא השיבו כלל. ואחר שעה ראו עדות. ואח"כ תבע אותם הלא השבעתי אתכם ועתה באו והעדוני ואמרו אין א"י לך עדות דפטורים מטעם דקדמה שבועה לעדות. וצ"ע:
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+[אות לד] <b>תוי"ט ד"ה שילח. דתנן עבדו ולא תנן שילח ביד אחר. </b>לענ"ד היה נראה דנקט עבדו לרבותא אף עבדו כגופו ע' בב"מ (דף צ"ו.) (אח"כ ראיתי שכ"כ בתוס' חדשים). עכ"פ הדין ברור דע"י שליח בלא הרשאה אין חייבים. ומה מאד תמוהים לי דברי הרמב"ם (פ"ט ה"ז מהלכות שבועות) וישבעו אחר תביעת בע"ד עצמו או שלוחו. הא בשלוחו אינן חייבים והו"ל לפרש אם היה על ידי הרשאה. ולא מצאתי מי שהעיר בזה וצע"ג:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות לה] <b>תי"ט ד"ה מפי עצמו. וכ"כ התוס' שם. </b>לפי דברי התוס' בב"מ גם בלא עדים בהודא' צריך שלא יהי' לו קרקע. דאף דא"י לגבות מלקוחות אפי' מדאורייתא דא"צ להאמין להודאתו. מ"מ כיון דהקרקעות משועבדים מיקרי שעבוד קרקעות ע"ש: [ <b>בתוס' </b>בב"מ (דף ד') שם כתבו כיון שהפקיעו החכמים השעבוד וכו' ומיירי דלית לי' בני חורין וכו' ולכאורה תמוה הא כיון שהפקיעו חכמים השעבוד א"כ גם אם אית לי' קרקע אינו אלא כמטלטלים בעלמא דלאו בני שעבוד נינהו דהא אינו גובה אלא בתורת מיניה וא"כ לא אזלא תביעתו יותר על הקרקע מעל מטלטלים ששניהם אפשר לו ליתנם לאחר ולהפקיע חובו וא"כ גם בדאית ליה בנ"ח חייב בכפר בעדים וכבר ראיתי להאו"ת (סי' פ"ח סקי"ז) ליישב דברי תוס' בשבועות (דף ל"ז) שכתבו דלמ"ד שעבוד' דאורייתא משכחת קרבן שבועה במחל השעבוד או בלית לי' קרקע והקשה בדרישה דא"כ אמאי בשטר פטור הא לית לי' קרקע ותי' האו"ת דודאי ר"י לא איירי במחל השעבוד ואפ"ה בעדים חייב משום דחכמים הפקיעו השעבוד וקרקע ומטלטלים שווים במלוה ע"פ וקושי' תוספות לא היה רק היכי משכחת לדין דאורייתא שבועה במלוה ע"פ ואהא תירצו שפיר דמשכחת במחל לו השעבוד ע"ש ובהיות כן תקשה אתוס' בב"מ דהא גם בדאית לי' בנ"ח משכחת שפיר כיון דלבתר דהפקיעו חכמים השעבוד ממלוה ע"פ לא שייך בקרקע שעבוד יותר מבמטלטלין וצ"ל דתוס' בב"מ ס"ל דאם אית להו בנ"ח שייך בהו שפיר שעבוד לענין קדימה שאם יש בע"ח מוקדם קודם לגבות נגד הבע"ח מאוחר משא"כ במטלטלים דלית בהו דין קדימה וא"כ שפיר מקרי שעבוד אם היה לו בנ"ח והנה הרמב"ן תי' אקושי' תוס' דאיך משכחת קרבן שבועה למ"ד שעבודא דאוריי' דכיון דאינו עומד לגבות מלקוחות גם מדאוריי' בלא שטר שיכולי' לטעון דלמא פרעך ומש"ה לא הוי כפירת שעבוד. וע' בהרא"ש (ס"פ שבועת הפקדון) שחלק עליו דאכתי מקרי שעבוד אם היה ברור שלא פרע ולענ"ד שטת הרמב"ן מובנת היטב דטעמא מאי מפטר משבועה בשטר ע"י שיש לו שעבוד נכסים והא גם מטלטלין מחויב לשלם אם יש לו וע"כ משום דעיקר סמיכת דעת הלוה אמקרקע דבמטלטלין אפשר לו למכור או ליתן במתנה ולא יגבה כלום או שמא יש עוד בע"ח אחרים משא"כ על המקרקע ברור שעבודי' טפי שאף אם יש בע"ח אחרים המוקדם גובה ואם מכרו לאחרים טורף מלוקח וא"כ שפיר כ' הרמב"ן כיון דבמלוה ע"פ אינו ראוי לגבות מלקוחות מחשש פרעון וכמו כן אם יש בע"ח אחרים אין לו דין קדימה מה"ט יותר משאר בע"ח א"כ אין עיקר תביעתו רק אמקרקע יותר מבמטלטלין כנלע"ד נכון. ונלע"ד לתרץ בזה קושי' הנ"י בב"מ דף ד' האמר שתים פטור וכו' ש"מ כמ"ד הילך פטור והקש' בנ"י מזה על הרמב"ם שכ' דאין מודה במקצת חייב עד שיודה בדבר שאפשר לו לכפור והא באמר שתים י"ל דמש"ה פטור משום דהודה בדבר שא"י לכפור ע"ש ולפי הנ"ל י"ל דהרמב"ם סובר גם כן כהרמב"ן דהיכי שאינו ראוי לגבות מחשש פרעון לא הוי שעבוד קרקעות ומה שכ' הרמב"ם דפטור במודה בדבר שא"י לכפור היינו מה"ט גופי' משום דמקרי שעבוד קרקעות ולק"מ (מהרב הגאון מו"ה בונם זצ"ל אחי רבינו הרב הגאון בעהמ"ח ת' ותוס' רע"ק זצ"ל)]:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות לו] <b>במשנה ר"ש פוטר שאינו משלם קנס עפ"ע. </b>מסקנת הסוגי' (פ"ד דכתובות דמ"ב) דר"ש סבר אף היכא דאילו הודה חייב ממון כגון שתבעו על הקנס העמדתיך בדין ונתחייבת לי מ"מ פטור מקרבן שבועה דבעי' דוקא דומיא דפקדון דעקרו ממון והכא ר"ש לדבריהם דרבנן קאמר דעכ"פ היה לכם למפטרי' בלא עמד בדין:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות לז] <b>בהרע"ב ד"ה וההודאה. פחות משתי כסף. </b>ואם תבעו ב' מחטין והודה לו בא' מהם חייב דבכלים לא בעינן ב' כסף. (גמרא דף מ' ב') ודעת הרמב"ם (פ"ג דטוען) דאפי' אינו שוה פרוטה. והרמב"ן ס"ל דבעי' ש"פ:
+[אות לח] <b>תוי"ט ד"ה וההודא'. ויש לו קרקע ישבע על השאר. </b>ודעת תוס' (פ"ק דמציעא) דמ"מ צריך שלא יהי' לו קרקע בנ"ח. דלענין בנ"ח לא פקעי חז"ל השעבוד. אבל אם אין לו רק קרקע משועבדת בזה הוא הסברא כיון דתקנו חז"ל דלא לגבות ממשעבדי הוי כמחל השעבוד:
+[אות לט] <b>בהרע"ב ד"ה מפני שהוא כמשיב אבידה. כשאין הבן טוען וודאי. </b>נלע"ד דכוונת הרע"ב שטוען ברי עפ"י אביו שכך אמר לי אבא דמקרי ברי אלא דפטור משום דבכה"ג בבנו מעיז. וזהו דעת הראב"ד. וע' בר"ן (דף ש"ט ע"ב) דהרמב"ן דחה דברי הראב"ד הנ"ל דמפי אחר לאו ברי מקרי מדתנן פ' יש נוחלין וכו' והר"ן כתב עלה וז"ל ולי אין זה תשוב' על הראב"ד לפי שכדברי חכמים הוא פוסק ולרבנן הכי הוי קושטא דמלתא דבא בטענת אחרים אין טענתו טענת ברי ומש"ה אמרו בבנו מעיז עכ"ל. ולא זכיתי להבין דאם אינו טענת ברי מה צורך לטעמא דהוי כמשיב אבידה דבבנו מעיז הא בלא"ה אין שבוע' בטענת שמא כ"א שבועת שומרי' ושותפים אע"כ דמקרי ברי ושפיר הק' הרמב"ן וצ"ע: (כ"מ ולא זכיתי להבין הא בגמרא משני לראב"י דלא אמר ברי לי. וע"כ עיקר הטעם דאין שבועה בטענת שמא משום משיב אבידה):
+
+Mishnah 2
+
+[אות מ] <b>ברע"ב ד"ה פטור. אבל משביעים אותו היסת. </b>מדכתב הרע"ב במתני' זו ולא כתב כן מקודם במתני' שלפני זה עלה דקתני מנה לי בידך אין לך בידי פטור. דמ"מ חייב היסת משמע דהרע"ב ס"ל דההלכה כלישנא בתרא. דר"נ קאי רק אסיפא דנתתי לך דהוי דררא דממונא אבל בלהד"מ אינו חייב היסת אולם הרע"ב (פ"י מ"ז דב"ק) כתב במפורש דבטוען להד"ם חייב היסת:
+[אות מא] <b>תוי"ט ד"ה אין לך. ואמר אין לך בידי מעולם. </b>והא דלא מהימן לומר אין לך בידי מעולם שטעיתי שהייתי סבור להיות חייב ואיני חייב כלום. במגו דאמר פרעתי. דמסתמא מידק דייק ואינו מצוי לטעות מש"ה אינו נאמן במגו. תוס' גיטין (פ"ק דף י"ד ע"א ד"ה ולא פש וכו'):
+
+Mishnah 3
+
+[אות מב] <b>במשנה אר"ג רואה אני את דברי אדמון. </b>בתוס' הקשו דלמאי נ"מ בדינו דאדמון דיש בלשון הזה לשון קנקנים הא בלא"ה חייב לר"ג דס"ל טענו חטים והודה בשעורים חייב. ותירצו דנ"מ דאם תבעו עשרה כדי שמן ואמר אין לך בידי אלא ה' חייב גם קנקנים בהודאתו עיי"ש. ולענ"ד קשה דמנ"ל דין זה דנהי דס"ל לאדמון דיש בלשון הזה ל"ק היינו דיכול לומר דעתי היה על קנקנים ג"כ ומצרכת לישבע אבל לומר דבודאי יש בלה"ז ל"ק אינו מוכרח ואפשר דזה שמודה יאמר אין לך בידי אלא ה' דהוי כאומר ה' כדי שמן יכול לומר לא היה כוונתי בהודאתי על קנקנים. ועל קושייתם הא י"ל דנ"מ בהודה יו"ד מדות השמן בלא קנקנים דאם יש בלה"ז לשון קנקנים ותבעו גם קנקנים מחוייב לישבע על הקנקנים ובאמת ג"ז אינו מוכרח כלל דדלמא דוקא בהודה בקנקנים בזה יכול התובע לומר כוונתי הי' ג"כ על קנקנים כיון דאפשר לכללו בלשון כדי שמן ובאמת מגיע לו קנקנים דהא הודה לו קנקנים מסתמא תבע ממנו גם קנקנים אבל בלא הודה קנקנים י"ל דתביעתו רק שמן דבאמת אינו מגיע לו קנקנים והשתא הוא דטוען גם קנקנים לי בידך. ועל קושייתם י"ל בפשוטו דנ"מ דהקנקנים שוים כמו השמן ותבע יו"ד כדי שמן והודה לו יו"ד קנקנים ריקנים. דלאדמון כיון דבאמת היו מגיע לו קנקנים מפרשים בלשון כדי שמן דתבע גם קנקנים וחייב לישבע על השמן אבל אי אין בלה"ז ל"ק כיון דהודאתו דקנקנים הוא שוה כמו שמן שתבע לו פטור דטענו חטים בדינר והודה לו שעורים דינר ודאי דפטור. וצ"ע לדינא:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות מג] <b>תוי"ט ד"ה וחכ"א. דבהדיא פסק בפ"ב מהל' שכירות. </b>במחכ"ת אין בזה סרך קושיא דהרמב"ם כתב רק דלטענת שומרים שאינו ברשותו ושלא פשע א"צ הודאה במקצת אבל לענין טענה וכפירה שכופר שלא מסר לו כלום או שהחזיר בעינן הודאה במקצת כמו בהלואה וכמ"ש הרמב"ם שם בין שהודה מעצמו ששאל או שכר שאין אומרים מגו לפטורי משבועה. והיינו דיש לו מגו דאילו אמר להד"ם לא היה צריך לישבע וכן מפורש שם (בהלכה י' י"א י"ב). ואיני עומד על דעתו הגדולה של התי"ט כזה: (* אך עקרית הקושי' לדעת הרמב"ם דל"ל למודה במקצת. הא יש לאוקמי בשבועת השומרים. וכן הקשה בש"ך (בסי' צ"ה ס"ק ט') יעו"ש):
+
+Mishnah 7
+
+[אות מד] <b>תוי"ט ד"ה מי. תני ליה בלשון פקדון. </b>בלקוטי מהרי"ל דייק מזה דגם משכון מקרי פקדון. ומי שנשבע שלא לקבל פקדון אסור להלות על המשכון. והובא להלכה בהגהת ש"ע יו"ד (סי' רי"ז סמ"ח):
+[אות מה] <b>בא"ד משום דבכל פקדון. </b>אינו מובן לי דאטו מפורש במתני' מי נשבע תחלה דנשמע מזה דצריך המלוה לישבע שאינו ברשותו ויורה לנו מתני' בלישנא דפקדון דבכל פקדון הדין כן דישבע שא"ב. הא באמת לא קתני במתניתין רק מי נשבע. אלא כיון דבאמת הדין דשומר צריך לישבע שא"ב מוכרחים אנו לפרש דמי נשבע תחלה א"כ לא נשמע ממתני' דמלוה צריך לישבע שא"ב ללמד על פקדון דעלמא. גם למה דמשני אביי (בב"מ דף ל"ה) גזירה שמא יטעון ויאמר אחר שבועה מצאתיה. א"כ מי נשבע היינו דהמלוה נשבע כמה היה שוה א"כ לא נזכר כלל במתני' משבועה שא"ב וביותר דהא באמת אינו נשבע שא"ב דהא מסיפא מוכח דמיירי במאמינו (* פירוש מרישא דסיפא כמו דמשני רב אשי שם) אלא דברישא מה"ת יאמין לו דעי"ז ישבע המלוה ויטול. או כמ"ש הר"ן כיון דנתחייב הלוה שבוע' אף שמאמינו משבעינן ליה להמלוה תחלה שא"ב מחששא שמא יוציא וא"כ עכ"פ לאביי דאף אם נשבע שא"ב מ"מ חיישי' שיוציא ויטעון לאחר שבועה מצאתיה לזה ישבע המלוה כמה הי' שוה א"כ ממילא גם ברישא דרכו להאמינו על שא"ב דהא אף אם לא יאמין לו ישבע המלוה ויטול א"כ באמת בדינא דמתניתין דהכא ליכא שבוע' שא"ב וא"כ ל"ש לומר דנקט מש"ה לישנא דפקדון. ולענ"ד נראה דנקט לישנא דפקדון למ"ש הר"ן והובא בתי"ט כאן ד"ה והלה דהא דלוה הוי מודה במקצת ול"א שהודה לו שיתחייב לשלם כשיחזיר לו משכונו וכל עוד שלא יחזיר לו משכונו א"ח לשלם לו נמצא שלא הודה לו בשום חיוב (ואף אחר שנשבע לו שא"ב מ"מ בשעה שיצאה ההודאה מפיו לאו הודא' היא. וביותר אי לאו דר"ה ואינו נשבע שא"ב יאמר הלוה איני מאמינך לזה אמאי חייב לשלם להוי כא"י אם נתחייבתי) היינו דאף אם ידעינן דהמשכון בידו מ"מ הלוה חייב לשלם העודף על דמי המשכון עיי"ש א"כ י"ל דזהו בעצמו רצה המתניתין להטעים דהמשכון הוי רק כפקדון דעלמא ואין החיוב תלוי בזה דאף אם המשכון בידו לא נפטר זה מחיובו. כאלו היה פקדון בעלמא אצל המלוה:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות מו] <b>ברע"ב ד"ה למשכנו. וכלים תחובים לו תחת כנפיו. </b>כתבו תוס' והיה נראה מזה דאין הלכה כר"ח דאמר מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים שיש לו נ' דנשבע על השאר שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים דהא הכא לא חשיב העדאת עדים כהודאה במקצת מדאמר ר"י עד שיהיה שם הודאת מקצת הטענה. ור"י אומר דאינו ראיה דאיכא לאוקמי כגון שהחזיר כבר מה שראו העדים עכ"ל. ולכאורה תמוה מאד דאמר אר"י והוא אומר לא נטלתי אלא א' דמיירי ע"כ דלא החזיר לו כבר הא אם בכה"ג אף באינו מודה כלל הוי הודאה מכח ההעדאת עדים והול"ל לר"י סתם ולא החזיר לו מכבר והוא תמיה רבתא והנלע"ד על פי מה שנסתפקתי בההוא דינא דר"ח בפקדון כה"ג אם נימא דכמו דהודאת פיו אינו מחויב שבוע' דהוי הילך ה"נ העדאת עדים דמה שהעדים מעידים הוי הילך או דבשלמא בהודאת פיו הוי הילך דכל היכא דאיתא הוא ברשות בעלים דהא הבעלים יכולים למוכרו ולהקדישו אבל בכופר ועדים מעידים דאינו ברשות בעלים להקדיש דהא בגזלן אף שיכול להוציאו בדיינים א"י הנגזל להקדיש דממעטינן מביתו מה ביתו ברשותו. א"כ נקרא אינו ברשותו י"ל דלא הוי הילך. ומההיא דינא דהש"ע (סי' ע"ה ס"ד) אבל אם תבעו חפצים שוה מנה פקדון והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים שראו בידו כשנתבע מאותם חפצים שוה נ' הוחזק כפרן והתובע נשבע ונוטל. אין ראיה דעתה כשמעידים אין הפקדון בעין אלא שאז כשנתבע וכפר היה בעין לפ"ז נלע"ד דשטחיות דברי תוס' כך דלכאורה קשה עוד על תוספות בקושייתם דלמה הקשו מדר"י אמאי לא הקשו בפשיטות דלמאי צריכים לתקנת נגזל הא כיון דהעדאת עדים כהודאת פיו הוי מודה במקצת חשוד דשכנגדו נשבע ונוטל א"כ למאי צריך תקנה ביחוד בזה הא בכל מודה במקצת חשוד תקנו דכשנגדו נשבע ונוטל ולזה נראה דתוס' היו מסופקים בספיקתינו הנ"ל ולזה לא הו"מ להקשות כן די"ל דגם בהעדאת עדים על חפצים מקרי הילך ושפיר צריכים לזה תקנת נגזל. לזה הקשו מדר"י דהא בדר"י ג"כ הוי הילך. וגם הא על ר"י קשה כנ"ל דבמודה במקצת למ"ל תקנת נגזל הא בכל מודה במקצת חשוד שכנגדו נשבע ונוטל וע"כ דר"י מיירי בהילך דכיון דהוי כעין מודה במקצת תקנו ביה תקנת נגזל (וכמו שכ' הרמב"ן (במלחמות) גבי שכיר ומדקדוק לשון הגמרא כל שהשבועה נוטה אצל הבעה"ב דנוטה משמע דליכא מודה במקצת גמור עיי"ש. ולזה הקשו דהא בלא"ה הוי העדאת עדים והוי כעין מודה במקצת גמור. ותרצו דמיירי בהחזיר היינו דבאמת לא מקרי הילך כיון דאינו ברשותו להקדיש אלא דמיירי שהחזיר לו מכבר. ומש"ה לא אמר ר"י עד שיהא מקצת הודאה דהיינו בלא החזיר. דבזה לא צריך לתקנת נגזל כיון דהוי על ידי העדאת עדים מודה במקצת והילך לא הוי וכנ"ל. ולא משכחת לה אלא במודה ממש ובזה שפיר הוי הילך דמשעה שמודה ורוצה להחזיר הבעלים יכולים להקדישו כמ"ש תוס' (פרק קמא דמציעא) בסוגיא דתקפו כהן. אבל בענין אחר לא משכחת דבאינו מודה אם החזיר מכבר לא הוי כעין דאורייתא. ואם לא החזיר ל"צ לתקנת נגזל וד"ל:
+[אות מז] <b>בתי"ט ד"ה למשכנו. דשמא לא הוציא. </b>אף דאמר תחלה שיכנס לביתו למשכנו מ"מ דלמא לא משכנו דמי לא אמר ר"נ האי מאן דנקט נרגא בידיה ואמר איזיל ואיקטלי' לדקלא דפלניא ואשתכח דקטיל ושדי ל"א דהוא קטליה אלמא עביד אינש דגזים ולא עביד. גמרא (* ומה שיש ליישב קושית תוס' בזה עיין בדברי רבינו בב"ב (פ"ג אות י"ט)):
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות מח] <b>תי"ט ד"ה שבועת העדות. אבל הרמב"ם כו'. </b>לענ"ד אינו מוכרח דהרמב"ם חולק על הר"ן. די"ל דמ"ש הרמב"ם אם נתחייב שבוע' משביעים אותו היינו דהתובע אינו רוצה לישבע וליטול ורוצה דוקא שישבע הוא וכן בהיסת דיפטר לגמרי בזה אמרי' דהתובע יכול להשביעו. אבל במודה במקצת והתובע רוצה לישבע וליטול כדין שכנגדו חשוד י"ל דאין ה"נ דטענתו טענה וכהר"ן. והכי משמע דס"ל להרמב"ם דלחיוב עצמו משוינן ליה לחשוד ע"פ דיבורו מדכתב הרמב"ם אח"כ אבל אם הוא מהנשבעים ונוטלים אין משביעין אותו. ובטור הביא לשון הרמב"ם ואח"כ כתב כהר"ן הנ"ל. משמע דלא פליגי:
+
+Mishnah 5
+
+[אות מט] <b>במשנה הוא נשבע ונוטל. </b>היינו דהבעה"ב מודה שצוהו ליתן. ואם אין הבעה"ב מודה בזה א"צ לישבע אפילו היסת דלא הוי כפירת ממון כיון דאפילו אם יודה שעשאו שליח לא יטול אלא בשבועה ומי יימר דמשתבעת הר"ן בשם הרא"ה:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות נ] <b>ברע"ב ד"ה ונפרעת. הנפרעים מן היתומים. </b>וכתב הר"ן דקאי גם ארישא וה"ק כשם שאמרו הפוגמת וכו' בכל הנך גם היתומים לא יפרעו אלא בשבועה כגון פוגם ומת. וכן ע"א מעיד שהוא פרוע ומת. וכן ביתומים הבאים לגבות מלקוחות. (* ונלע"ד דלפי' הר"ן לא גרסינן במתניתין מנכסי יתומים):
+[אות נא] <b>שם במשנה אם יש עדים. </b>להפוסקים הסוברים דעד מסייע פוטר משבועה הא דקתני עדים לאו דוקא דהא בע"א סגי. אלא עדים היינו עדות המועיל. הרא"ש ריש ב"מ (סס"י ג') (וע' בדברי רבינו בב"מ פ"א אות ה'):
+
+Mishnah 8
+
+[אות נב] <b>תוי"ט ד"ה והשביעית. וכתב הר"ן. </b>ובתשובות תולדות אדם להרשב"א (סי' שע"ב) כתב עוד לפרש כגון שהלוה ערב שביעית ונשבע לו לפרוע כשיגיע זמן פרעון והגיע השמיטה משמטת את המלוה. ולולי שאמרה תורה שהיא משמטת את השבועה היינו אומרים שיהא חייב לפרעו מחמת שבועתו דאע"ג שהמלוה מחוייב לומר משמט אני יהא הלוה חייב לומר לו אף עפ"כ מחמת שנשבע לפרעו אלא דאמר רחמנא דאפי' הא משמטת (ובענין שזמן הפרעון הגיע קודם או בתוך השמיטה הסמ"ע (בסי' ס"ז ס"ק ט"ו)):
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Shevuot/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Shevuot/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..8196181adb9ecefd9a446c0b1dafa508d916c44c
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Shevuot/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,266 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Shevuot
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה שבועות
+merged
+https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Shevuot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1908-1909
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה שבועות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות א] <b>במשנה ויה"כ מכפר. </b>דלאו בר קרבן הוא לעולם דאם יוודע לו לא יתחייב קרבן כיון דלא היה לו ידיעה בתחילה. ואף מחטאת קבועה פטור שלא יהא חמור אין בה ויש בה מיש בה ויש בה. תוס' לקמן (ד' י"ט ע"א ד"ה הרי העלם וכו'):
+[אות ב] <b>תוי"ט ד"ה שנאמר כו'. ואדחיצון. </b>אף דבזה לא אתיא לכלל חטאת מ"מ אין לחוש כיון דתלי נמי על יש בה ואין בה דאתיא לכלל חטאת. וגם א"א למעט מאחת בשנה דכפרה זו לא תהא אלא פ"א בשנה כיון דעיקר כפרתו הכתובה בו דהיינו יש בה ואין בה אינו אלא פ"א בשנה. ואף דלגבי חיצון גם כן דרשינן כפרה א' מכפר ואינו מכפר ב' כפרות כמ"ש התי"ט במשנה ד' ומטעם דאתקש לפנימי וא"כ אם איתא דפנימי מכפר גם אדחיצון א"כ יהא כפרת חיצון פעמיים בשנה. וכן בהיפוך אם איתא דחיצון מכפר אדפנימי ג"כ יהא חיצון מכפר ב' כפרות. וא"כ בחד שינויא דכפרה אחת מכפר או דבכפרה זו לא תהא וכו' מתרצא ב' פירכות דהש"ס צ"ל דאדרבה לא נילף בהקישא חיצון מפנימי לענין אחת. כדי דמהקישא נוכל ללמוד דמכפר פנימי אדחיצון ג"כ או איפכא. (כ"ז מדברי תוספות דף ח'):
+[אות ג] <b>בא"ד דפנימי מיקרב ברישא. </b>דאי ליכא אלא חד יעשו פנימי ולא חיצון (כן סיים בתוס') ויש לעיין הא בליכא אלא חד שעיר א"א לעשות פנימי בלי הגרלה. וכבר עמד בזה הגאון מו"ה נח חיים צבי ז"ל בספרו מעין החכמה (דמ"ו אות מ"א):
+
+Mishnah 4
+
+[אות ד] <b>תי"ט ד"ה ושעירי ר"ח. עצרת [ויה"כ] דלא כתיב ביה כו'. </b>תיבת ויוה"כ הוא טעות דיה"כ ל"ש הכא דהא לא ילפינן כלל מר"ח לר"י. ובש"ס הוא דפריך לה לר"מ דלדידיה גם יה"כ ילפינן מר"ח. ובתו' כתבו באמת לחד תירוצא דלר"מ ל"צ להיקשא דר"י די"ל בלא"ה מסתמא כל הרגלים שוים זה לזה והש"ס דפריך לר"מ עצרת ויוה"כ מנ"ל עיקר הקושיא לא מעצרת אלא מיוה"כ:
+[אות ה] <b>תוי"ט ד"ה על הטהור. ולא שתי עונות. </b>והא דלא מכפר ציץ אדידיה ואדר"ח היינו משום דאותה נושא ואין אחרת נושא עון. ולר"מ דאמר כל השעירים כפרתן שוה א"כ ע"כ דלא דריש עון אחד הוא נושא וכן לא דריש אותה צ"ל הא דלא מכפר ר"ח אדציץ דעון העדה משמע למעט דדוקא העדה ולא עון דקדשים וכן בהיפוך בציץ עון הקדשים ולא עון העדה. גמרא (ותוספות):
+[אות ו] <b>שם ד"ה ר' מאיר. דיליף הקישא כו'. </b>דס"ל לר"מ גבי ר"ח דרשינן לחטאת לה' חטא שאינו מכיר בו אלא ה' דהיינו אין בה ואין בה כדס"ל לר"י. וכן ס"ל נמי כר"ש דילפינן עון עון מציץ לטהור שאכל את הטמא. וילפינן רגלים ויה"כ מר"ח בהקישא דר"י דמכפרים ג"כ אהנך והדר ילפינן ר"ח ורגלים מיה"כ דמכפר על אין בה ויש בה כדילפי' מלבד חטאת הכפורים דעל מה שזה מכפר (*גמרא ותוספות דף ט' י'):
+[אות ז] <b>שם ד"ה אמרו לו. כתב הר"ב ר"מ היא. </b>לענ"ד לפי המסקנא דסוגיין י"ל דר"י קאמר לה דאיהו לנפשיה ס"ל דלב ב"ד מתנה ומש"ה יקרבו זה בזה. אבל לר"ש הקשו דידעו דר"ש ל"ס לב ב"ד מתנה ע' בסוגיין. והא דשעיר שלא קרב ברגל זה דקרב ברגל אחר דאתי רק על טומאה שאירע אחר הרגל זה וא"כ לגבי הך טומאה הוי אחר הפרשה דלא מתכפר. כיון דאבד וקרב אחר תחתיו אגלאי מלתא שלא היתה הפרשתו הפרשה עד רגל אחר דשחטי לה, תוספות (זבחים דף ו' ב'):
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות ח] <b>הרע"ב ד"ה רבי שמעון. אייתר ליה וידויו של פר. </b>דחד וידוי מכפר על אין בה ויש בה מה ששעיר הנעשה בחוץ מכפר על ישראל אבל וידוי שני דאייתר ע"כ דבא לכפר על שאר עבירות. ורבי יהודה סבר דוידוי ראשונה לכפר על עצמו והוידוי ב' לכפר על ביתו ואחיו הכהנים בכדי שיבא זכאי ויכפר על החייב. גמרא:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ט] <b>תוי"ט ד"ה נטמא. ואע"ג דמוקי מתני' כרבי. </b>בלא"ה הא בממנ"פ כיון דקתני במתני' דחייב על העלם קדש ומקדש מדכתיב ונעלם ב' פעמים מוכח דס"ל דלא בעי ידיעה (גמורה) מתחלה דלא דרשי' ונעלם לאורויי דמכלל שהיה לו ידיעה בתחלה כמבואר בסוגיא לעיל (ד"ד ב'). דהא בהא תליא דאם דרשי' ונעלם מכלל שהיה לו ידיעה לא דרשי' לרבות העלם קודש ומקדש. וביותר תמוה לי על תוספות (ד"ג ע"א ד"ה אי רבי ישמעאל וכו') וא"ת תקשי ליה נמי ידיעות דמתני' בעי ידיעה בתחלה ור"י לא בעי ידיעה בתחלה אפי' ידיעת בית רבו וכו' מיהו מתניתין (דפ"ב) וכו' משמע קצת דבעי ידיעה גמורה וכו' ונראה דמידיעות לא הו"מ למיפרך שהיה יכול לדחוק ולתרץ וכו'. מבואר דס"ל דמתני' דהכא ס"ל דבעי ידיעה גמורה. ויקשה דהא מתני' דחייב על העלם קדש ומקדש מוכח דלא דרשי ונעלם על ידיעה בתחלה וע"כ מתני' מיירי רק מידיעת בית רבו וכמ"ש תוספות הכא וצע"ג:
+
+Mishnah 2
+
+[אות י] <b>הר"ב ד"ה ובשתי תודות. בהקיף סביב. </b>מבחוץ לפירש"י ולתוס' (דף ט"ו ב') מבפנים:
+
+Mishnah 3
+
+[אות יא] <b>במשנה בא לו בארוכה חייב. </b>ואפילו רץ במרוצה עד שלא שהה ביציאתו אלא כשיעור דרך קצרה בהילוך בינוני מ"מ חייב. וכן בקצרה פטור אפילו מהלך כל היום עקב בצד גודל. ואם שהה בסירוגים אבעי' דלא אפשיטא אם שהיות מצטרפים:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות יב] <b>במשנה ואינו חייב על העלם מקדש. </b>ופטור אפילו מחטאת קבוע משום דהוי דבר שבכלל ויצא לדון בדבר חדש. תוס' (דף י"ט ע"א ד"ה הרי העלם מקדש וכו'). ולענ"ד הי' נראה דהא לכאורה בהעלם המקדש אמאי חייב לר' ישמעאל הא קי"ל המתעסק פטור חוץ מחלבים ועריות שכן נהנה וכיון דהוא לא ידע שזה מקדש וחשב שהוא בית דעלמא והוי מתעסק. וצ"ל דקרא דאשר חטא בה דילפינן מינה פרט למתעסק כתיב רק בחטאת קבוע. אבל עולה ויורד שייך גם במתעסק. ולפ"ז ניחא דלר"א ורע"ק דאינו חייב בעולה ויורד על העלם מקדש. ממילא ליכא לאחיובי חטאת קבוע דהא הוי מתעסק. ומיושב ומדוקדק היטב לשון מתני' ואינו חייב על העלם מקדש ולא קתני ואינו חייב על העלם קדש. והיינו דמתני' בא לומר דאינו חייב כלל ואילו באכל בהעלם קדש נהי דאינו בעולה ויורד מ"מ חייב חטאת כמו כל ח"כ שוגגים ואין בזה מתעסק כיון דנהנה. ונכון מאד בעזה"י:
+[אות יג] <b>הר"ב ד"ה רא"א. אם בשרץ נטמא. </b>וכתב הריטב"א בשם הרמב"ן דוקא כה"ג דחלוקים בשמותיהן ובשיעורן. אבל בין נבילת בהמה לנבילת חיה או בין שרץ לשרץ ליכא קפידא:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות יד] <b>תוי"ט ד"ה היכן מצינו באוכל. מפרש דכ"ע מודו. </b>וכן באמר שלא אטעום אבל בלשון אכילה קיי"ל כרבנן דאינו חייב בפחות מכזית. וכ' במ"ל דכ"ע ס"ל דבנדרים אזלי' אחר לשון בני אדם. אלא דס"ל דבלשון בנ"א אכילה אף בכ"ש ורבנן ס"ל דמסתמא אמדינן דעתיה דלא אסר עצמו יותר מאיסורי תורה ודעתיה בכזית וקי"ל כרבנן. ומ"מ אסור לו לאכול בחצי זית כמו בכל איסורים דחצי שיעור אסור מה"ת. זהו דעת הרמב"ם והר"ן. וכתב הרמב"ם בנשבע שלא אשתה נראה דאינו חייב אלא ברביעית כשאר איסורים. ועיין בבית הלל יו"ד (סימן רל"ח) ובתשובה הארכתי למצוא ראיה לזה. והנה בסוגיא מבעי' ליה אם טעמי' דרע"ק דס"ל כר"ש דכ"ש למכות או דבעלמא ס"ל כרבנן והכא ה"ט כיון דמפרש חייב. ובתוד"ה ולא אמרו. ודוקא בשאר איסורי' וכו' הוכרחו לכך דלא יקשה דאם טעמא דרע"ק דס"ל כר"ש הא ר"ש מודה דלקרבן צריך כזית. ולענ"ד היה נראה כפשוטו דה"ק דלרבנן דטעמייהו דסתם אכילה בכזית היה מהראוי דשבועה שלא אוכל היינו כזית א"ו דרע"ק סבר כר"ש ולר"ש סתם אכילה בכ"ש אלא דהל"מ דא"ח קרבן עד שיאכל כזית א"כ ממילא במה דנשבע שלא יאכל היינו שלא יאכל כ"ש כלישנא דקרא דאכילה בכ"ש. וממילא חייב קרבן כיון דעבר על שבועתו ולא גרע מנשבע שלא יזרוק צרור לים וזרק דחייב קרבן והיינו דלאותו צד קיימי' בלשון בני אדם כלישנא דקרא דלרבנן בכזית ולר"ש בכ"ש. ונראה דזהו כוונת רש"י. וברור (עיין בתשובה לרבינו סימן קנ"ד):
+[אות טו] <b>שם במשנה שבועה שלא אוכל ושלא אשתה. </b>וכן בהיפוך שלא אשתה ושלא אוכל בעי' דוקא שאכל ושתה. אבל שתה ושתה בהעלם אחת אינו חייב אלא אחד ול"א דשתייה בכלל אכילה וחייל בכולל דמגו דחייל על אכילה חייל ג"כ על השתייה (ולא ידעתי דלה"ט אף בשתה פ"א לחייב ב' דאסור מכח ב' השבועות ואמאי נקטי תוס' שתה ושתה) דכיון דאמר תחלה גלי דעתיה דכי משתבע בתר הכי לא אוכל אין דעתו רק על אכילה. כך מתבאר מדברי תוס' בסוגיין (דף כ"ג ד"ה כגון כו'). ונלע"ד די"ל דאף בתירוצם א' מודים לזה לדינא אלא דלא ניחא להו לחלק בכך לסברת המקשן דלא נחת לההיא סברא דגלי דעתיה. (* כ"מ. ויש לעיין הא זהו פשיטא והתוס' בעצמם כתבו בלשון אפילו אמר וכו'):
+
+Mishnah 2
+
+[אות טז] <b>הר"ב ד"ה חייב. וכן של שעורים. </b>דמדלא אמרי' פת חטים ושל שעורים ושל כוסמין ליכא ראיה דאילו אמר כן דלמא ע"י תערובת דוקא. היינו שלא יאכל פת שיש בה ה' מינים בערבוביה. ונראה אף לר' יונתן דס"ל משמע שניהם כאחד ומשמע זה או זה. זהו דוקא בנשבע שלא אוכל תמרים וחלב דאסור אפי' באחד מהם לחוד. דהתם עכ"פ אילו אוכל תמרים בפ"ע וחלב בפ"ע חייב וא"כ כל אחד הן מין איסורו בזה אמרי' דמשמע ג"כ א' בפ"ע וכמו במקלל אביו ואמו דעכ"פ כ"א הוא מין דאיסור. אבל הכא בפת דמפרשינן בערבובי' א"כ המין שאסר עליו הוא פת שעשוי מחטים ושעורים וכוסמים בערבובי' ואילו אוכל פת חטים וגם פת שעורים ופת כוסמין אינו חייב. דלא הוי מין דאיסורא רק הפת שעשוי משלשתן זהו לא תליא בדרבי יונתן דבלא ערבובי' אינו המין שאסר עליו. וכתבתי מזה בתשובה (סי' מ"ו):
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות יז] <b>במשנה אוכלים שאינם ראוים לאכילה. </b>ואם אמר שבועה שלא אוכל עפר ואכל כזית חייב. ובפחות מכזית איבעי' דלא אפשיטא דאפשר דמחייב בכ"ש מפני שאין זה מידי דאכילה דליצטרך שיעור:
+[אות יח] <b>בהרע"ב ד"ה ר"ש. באומר שבועה שלא אוכל שחוטות וטריפות. </b>דאילו באמר סתם שלא אוכל אין נבילות בכלל דהוי דברים שאין ראוים לאכילה. ובנשבע במפורש שלא יאכל נבילות הא אין איסור חע"א אע"כ במפורש נבילות ושחוטות והוי כולל. וא"ל דהא ליתא בלאו והן דהא בנשבע לאכול נבילות ושחוטות לא חל על נבילות דלעבור על איסור לא מהני כולל. הא מ"מ חל שיאכל נבילות דהיינו נבילה מסרחת. אלא דבנשבע שלא יאכל נבילות לא הוי כולל מכח מסרחת דאמרי' לא אסר עליו אלא דבר אסור ואין מסרחת בכלל אלא היכי דכלל בשבועתו שחוטות דחזינן דרצה לאסור עצמו בדברים מותרים אמרי' דגם מסרחת בכלל. זהו שיטת תוס'. אבל רש"י ס"ל דלמסקנא לא מוקמינן במפורש נבילות ושחוטות דזהו ליתא בלאו והן אלא דמיירי בסתם והוי כולל מכח שחוטות. (והן משכחת לה. דהא אוכל סתם קאמר ומקיים שבועתו בדברים המותרים) ואי דהוי דברים שא"ר כיון דבעצמותו ראוי לאכילה אלא דארי' רביע עלה לא מקרי דברים שאינם ראויים אלא באין חזיא לאכילה בעצמותו כגון עפר. והרע"ב דנקט דפירש נבילות ושחוטות לא הוי צ"ל מקודם ואכל נבילות חייב דראוים לאכילה אי לאו דרחמנא אסרינהו. הא אף באינו ראוי לאכילה בעצמותו כיון דבמפורש אסרן עליו הוי שבועה דהא בנשבע שלא יאכל עפר ואכל ג"כ חייב. ורש"י הוצרך כך לשיטתו דלמסקנא מיירי בסתם שלא יאכל. והתוי"ט שכתב כך נ"ל לפרש כדי שלא תקשה דר"ב אדר"ב. לא ידעתי כוונתו הגדולה בזה:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות יט] <b>במשנה כדברי ריב"ב. </b>כתבו תוס' דריב"ב לא מחייב רק בלקיים דהיינו נשבע לישב בסוכה אבל נשבע לקיים שלא יאכל נבילות לא חייל דאין איסור חע"א. וע' בתוס' לעיל (ד"כ ב' ד"ה דכי כו') ומיהו לריב"ב דאית ליה לקמן בפרקין דנשבע לקיים המצוה חייב וכו' מבואר דס"ל דאפילו בנשבע שלא יאכל דברים איסורים חייב. והנה הר"ן כתב (בפרקין דרצ"ח א') וז"ל ואע"פ שהשבועות חלים לריב"ב אף בקיום ל"ת כדאיתא בפרקין והיינו כדעת תוס' לעיל (ד"כ הנ"ל) (ומ"מ לישנא כדאיתא בפרקין לא ידעתי היכן איתא כן במפורש הא י"ל דנשבע לקיים היינו מ"ע לישב בסוכה וכדומה):
+
+Mishnah 7
+
+[אות כ] <b>בהרע"ב ד"ה שבועה שלא אוכלנה. לפי שחכם עוקר נדר מעיקרו. </b>וכן הוא לשון רש"י. ודקדק מזה בתשובת מהר"ם מינץ הובא בש"ך (סי' רל"ח סכ"א) דבהפרת בעל דמיגז גייז ואינו עוקר מעיקרא אף שהיפר הראשונה אין השנייה חלה. אף דבכל היכא דאין אחע"א אמרי' דמתלי תלי וקאי ולאחר דפקע הראשונה חלה השניה מ"מ בשבועות ונדרים אינו כן דבעי' שיחול מיד בשעה שמוציא מפיו עיי"ש. ולענ"ד אין ראיה דהא מבואר (במתני' וי"ו) דבנשבע לקיים המצוה לא חל דאינו בלאו והן אולם זה לענין קרבן אבל לענין לאו דבל יחל שלא בעינן איתא בלהבא כדאיתא בסוגייא (דכ"ו ב') דלהרע או להטיב רק בקרבן כתיב ה"נ לא בעי' איתא בלאו והן. וכ"כ הר"ן להדיא (נדרים ד"ה א'). וכיון שכן י"ל דרש"י ס"ל במה דקתני עלתה שני' בראשונה משמע דלגמרי חל אף לענין קרבן ובזה יקשה הא כשנשבע שבועה שנייה שלא יאכל ליתא בלאו והן דאילו נשבע שיאכל לא היה חל דהוי נשבע לבטל המצוה והוא שוא. וא"כ עם דמצד אאחע"א ליכא קושיא דמתלי תלי עד דפקע ראשונה מ"מ הא לא חל מצד דליתא בלאו והן. לזה כ' רש"י דחכם עוקר הנדר ולמפרע איתא בלאו והן דאם היה נשבע שיאכל היה ג"כ חייל אחר דנשאל על הראשונה ונעקר שבועה ראשונה. ובאמת בש"ע (סי' רל"ח סי"ז) מי שנשבע וכו' ובש"ך שם (ס"ק כ"ב) ואפשר דעת המחבר לחלק דשאני הכא דהשבועה הב' הוא נגד שבועה הא' ע"ש. ולענ"ד זה א"א דא"כ אמאי באמת אם נשאל על הראשונה חלה השנייה כראשונה דמשמע ודאי לענין קרבן נהי דהשבועה הב' אינה נגד השבועה הא' הא מ"מ ליתא בהן דבנשבע שיאכל נעשה שבועת שוא ולא חלה לשבועת ביטוי. אע"כ ברור דבנשאל על הראשונה חזר השנייה לשבועת ביטוי. ובהפרת בעל באמת לא חייל השניי' לענין קרבן כיון דליתא בהן. אבל מ"מ לענין בל יחל חייב על השניי' כמו בכל אאחע"א דלאחר דפקע הראשונה חל השנייה (*המאמר הזה והקדום מבואר ג"כ בדברי רבינו בנדרים (אות ק'), וע'. אך מחמת שיש מעט חידוש לכן הדפסתי בש"מ):
+
+Mishnah 8
+
+[אות כא] <b>במשנה שבועה שלא נעידך. </b>ואם לא אמר להם בואו והעידוני והם נשבעו שלא להעיד לו י"ל אף אם תבעה אח"כ להעיד מ"מ חל השבועה בכולל דמגו דחל שאסורים להעידו כ"ז שלא יתבעם להעיד דאין עליהם חיוב ומצוה להעיד כדאיתא בטוש"ע חוה"מ (סי' כ"ח) חל נמי אף על שעה שיתבעם. ע' במסכתין (דף כ"ד ע"א בתוס' בד"ה אלא הן וכו') בשם הירושלמי:
+
+Mishnah 9
+
+[אות כב] <b>תוי"ט ד"ה שבועה. בין אוכל לשלא אוכל. </b>ולזה הסכימו כל הראשונים ונותנים טעם לדבר דשלא אוכל היינו שלא יאכל שום אכילה ממנו ועל כל כזית וכזית שבו נשבע. וכמו כן בשבועה שאוכל היינו שיאכל כל כזית וכזית שבו וחייב לאכלו כולו דעל כל כזית וכזית שבו נשבע בין לענין שאוכל ובין לענין שלא אוכל. ומ"מ יש חילוק בין שבועה שאוכל ככר זו לאומר שבועה שאוכלנה לענין אם נשרף מקצת הככר דבשבועה שאוכל דחל השבועה על כל כזית וכזית צריך לאכול הנשאר אבל בשבועה שאוכלנה דלא חלה השבועה אלא על אכילת כולה וכיון דנשרף קצתו ואינו יכול לאכול כולה בטלה השבועה וא"צ לאכול הנשאר:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות כג] <b>במש' שבועת העדות. </b>ואפילו מספק יכול להשביעו שמא יודע לו עדות אף דהוא עצמו לא ידע שיש לו זכות בממון זה. כדמוכח מההיא דאמרי' בסוגיין (דל"ב ב') הכל מודים בעידי מיתה. הר"ן:
+[אות כד] <b>במשנה ולא בנשים. </b>אף דאמרי' בסוגיי' הכל מודים בעדי מיתה דחייב כיון דהאמינו חז"ל לע"א להעיד שמת בעלה אם היה מגיד היה מועיל. א"כ משכחת לה שבה"ע גם בנשים דהא גם נאמנות להעיד שמת בעלה. צ"ל כיון דבקרא כתיב והוא עד בעינן שיהי' ראוי לעדות ואשה לאו שם עדות עלה. דאף דנאמנת מת בעלה היינו מכח דייקא ומנסבא מוכח דשפיר מעידה אבל לא מדין עדות. ודווקא בעד אחד כשר והוא עד מיתה דשם עד עליו דהא יכול להצטרף עם אחר וגם הא מועיל עדותו בזה חייב אבל באשה משום מועיל עדותה לחוד אינה חייבת דמ"מ לאו שם עד עלה. ואולם עדיין בהא דקתני וא"נ אלא בראויי' להעיד דמוקמי' דאתי למעוטי משחק בקוביא וכן הוא בהרע"ב בזה הא פס"ע דרבנן כשרים לעדות אשה וא"כ משכחת בזה ק"ש באם השביעה אותם לומר מת בעלי דשם עד עליהם דהא מדאורייתא הוי עד אלא דפטורי' מטעם דאם הי' מגיד לא מועיל כדאי' ביומא ר"פ יה"כ וא"כ בעדות מיתה דהי' מועילי' בעדותן ליחייבי (*עי' בתשובה לרבינו (סי' קע"ט) לחלק הכתבים):
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות כה] <b>תוי"ט ד"ה או שאמרו. בלא שבועה אין אנו יודעים לך עדות. </b>מסתפקנא אם מ"מ בעי' שיאמר תחלה בואו והעידוני כדקתני ברישא אלא דברישא קתני שאמרו שבועה שאא"י לך עדות ע"ז קתני או שהשיבו לו בלא שבועה אין א"י לך עדות אבל אם לא אמר תחלה בואו והעידוני אין חייבים כיון דבעי' שישמעו מפי התובע. או דמה דקתני או שאמרו היינו שהן התחילו ואמרו לו אין א"י לך עדות דכיון דהוא אמר להם על דבריהם משביע אני עליכם לשון זה הוי תביעה דלענין מאי משביע אותם א"ו דרצונו שיעידו לו אם יודעים וכשכפרו ואמרו אמן הוי כפירה אחר ששמעו מהתובע וצ"ע לדינא:
+[אות כו] <b>בא"ד ומתני' ר"מ היא. </b>ומ"מ קתני סיפא ובאו לב"ד והודו פטורים אף במושבע מפי עצמו דחייב לר"מ אפילו כפרו שלא בב"ד היינו דלא חזר ובא והודה בב"ד אבל אם הודה אח"כ בב"ד לא. דלענין זה לא אמרינן דון מינה מפקדון משום דבעדות כה"ג כפירות דברים בעלמא הוא שהרי כפר במקום שאין העדות מועיל והודה במקום שצריך משא"כ בפקדון שכפירתו בכל מקום שוה. הר"ן:
+[אות כז] <b>שם ברע"ב ד"ה הואיל. וראויות לחלק. </b>בשו"ת עבודת הגרשוני (סי' ג') הקשה דהא אף אם יודה אח"כ בב"ד ולא הוי בכלל עובר שבועת עדות למפרע מ"מ לוקה משום שבועת ביטוי דנשבע לשקר במה דנשבע חוץ לב"ד שא"י לו עדות וא"כ הוא רשע וארבעים בכתפיה ואיך נקבל ממנו עדותו. ובתומים (סי' כ"ח סקי"ט) כתב דבשבועה מפי אחרים משכחת כפשוטו דכל דאין בו משום שבועת העדות גם שבועת ביטוי אין בו דהא לא הוציאו שבועה מפיהם. וגם במושבע מפי עצמו משכחת לה כגון שאמר משביע אני עליכם שאם אתם יודעים לי עדות שתעידוני ואמרו אמן. ואח"כ אמרו אין אנו יודעים ואם אמרו כן חוץ לב"ד אין כאן מעילה בשבועה כלל. כי לא אמרו רק אמן להעיד בב"ד והם באמת הודו והעידו בב"ד ע"ש:
+
+Mishnah 4
+
+[אות כח] <b>תוי"ט ד"ה כפרו. ואומר ר"י. </b>והריטב"א כתב דדוקא בב' עדים שניהם חייבים אבל בג' עדים הראשון פטור אף דהיה יכול לחזור ולהודות תכ"ד של חבירו מ"מ כיון דבשעה שכפר לא היה עליו שם כפירת ממון דהא העדות ראוי להתקיים בב' האחרים:
+[אות כט] <b>בתוס' חדשים. ול"נ דא"כ כו' אלא בתוך כ"ד כנ"ל. </b>הדברים נכונים ע"פ דברי הריטב"א שהעתקתי (בדבור הקודם) דבשלשה עדים הראשון פטור:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות ל] <b>תוי"ט ד"ה נזק. דקי"ל מודה בקנס פטור. </b>צ"ל מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור:
+[אות לא] <b>שם ד"ה ושאנס. ומסתבר דכשם. </b>ובחי' הריטב"א כתב לחלק דבזה אף ר"ש מודה דהתם גבי תביעת אונס ומפתה גופייהו. אבל לגבי עדים לא בעי לאטרוחינהו ב' זמני וכי תבע סתם שיבואו ויעידו בין אקנסא בין אבושת ופגם משביע להו: 
+
+Mishnah 7
+
+[אות לב] <b>בהרע"ב ד"ה שאנס. ובתו דקתני. </b>דא"א שאנס את בתו היינו שהאב בא על בתו. ופטור משום דאיכא חיוב מיתה. דמאן קתבע הא קנס ובו"פ הכל לאביה. רש"י. ותוס' כתבו לקיים הפי' שהאב אנס ופיתה לבתו. ומיירי בנתארסה ונתגרשה שיש לה קנס וקנסה לעצמה כרע"ק (בפ"ג מ"ג דכתובות) ופיתה בתו היינו בקטנה דלאו בת מחילה היא וכרבנן (שהביא הרע"ב פ"ג מ"ט דכתובות) דקטנה יש לה קנס. ביאור דבריהם אף דקרבן שבועה משום ממונא דבושת ופגם. נלע"ד דדבריהם בנויי' על מ"ש תוס' כתובות (רפ"ד. ובדף ל"ח ב' ד"ה יש בגר) דיוק מלישנא דמתני' דשם הרי הן לעצמה דמה דבושת ופגם אין לאביה דהכלל למי שהקנס ניתן ניתן ג"כ בו"פ ולזה לריה"ג דנתארסה ונתגרשה אין לה קנס וכן לר"מ דקטנה אין לה קנס. ממילא הבו"פ היא לאבי' ומאן תבע. לזה כתבו תוס' דאתיא כרע"ק דנתארסה ונתגרשה יש לה קנס וקנסה לעצמה. וכרבנן דאמרי קטנה יש לה קנס וממילא מכח ההיקש. גם הבו"פ לדידה (וכן כתב בפירוש הרא"ש (שם משנה ג') דלא כהרמב"ם) וברור בעזה"י ובדברי תוספ' כתובות (ל"ח ב' הנ"ל) נבער אנכי מדעת כוונת דבריהם הקדושים במ"ש שם ור"י מוקי הך בעי' בבושת ופגם וכו' ואע"ג דתנן בריש נערה לא הספיקה וכו' ואבו"פ נמי קאי דקתני הרי הן וכו'. דנראה דהוצרכו לחילוקם מכח מתניתין דר"פ נערה מכח דקדוק דהרי הן. הא בלא"ה מיני' וביה מוכח כן מדאמרי' דאם יש בגר בקבר דלבנה הוי הבו"פ הא בו"פ מגיע על המעש' שבנערותה ומיד זכה בהם האב ולא תלי בהעמדה בדין. ובהכרח מטעם כיון דהקנס הוא שלה כיון דלא עמד בדין עד שבגרה גם בו"פ שלה מכח ההיקש. וא"כ יקשה בממנ"פ דנימא דלא ישלם כלל כמו דאינו משלם קנס מכח אין אדם מוריש. וצריכים לחילוקם דדוקא למי שזה משלם זה משלם ואם יש בגר בקבר מגיע לה הכל והקנס אינה מוריש וזכה הבועל מההפקר והבו"פ משלם לבנה דלענין זה לא אתקש. וביותר התמיה דנקטו זה לקושי' ואע"ג דתנן בריש נערה וכו' ואבו"פ נמי קאי. כאילו באו להקשות מכח זה הא אדרבא אלא לו היינו דייקי' ממתני' דהתם דמקשי' זה לזה לא היה מקום כלל לפיר"י דאמאי בו"פ לבנה ולא להאב דזכה האב מיד. וצע"ג:
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות לג] <b>במשנה מפני שקדמה שבועה לעדות. </b>עיין ברמב"ם שאחר שאמר משביע אני וכו' אמרו אמן. וק"ל דבזה למאי צריך לטעם שקדמה שבועה לעדות הא בלא"ה במה שאמרו אמן דהוי כשבועה א"כ נשבעו שיעידו לו כשידעו. ומה שאח"כ לא העידו הוו כעוברים על שבועת ביטוי ומה שייך בזה לשבה"ע. ולולי דברי הרמב"ם הייתי מפרש דהוא השביע אותם לכשתדעו. והם לא השיבו כלל. ואחר שעה ראו עדות. ואח"כ תבע אותם הלא השבעתי אתכם ועתה באו והעדוני ואמרו אין א"י לך עדות דפטורים מטעם דקדמה שבועה לעדות. וצ"ע:
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+[אות לד] <b>תוי"ט ד"ה שילח. דתנן עבדו ולא תנן שילח ביד אחר. </b>לענ"ד היה נראה דנקט עבדו לרבותא אף עבדו כגופו ע' בב"מ (דף צ"ו.) (אח"כ ראיתי שכ"כ בתוס' חדשים). עכ"פ הדין ברור דע"י שליח בלא הרשאה אין חייבים. ומה מאד תמוהים לי דברי הרמב"ם (פ"ט ה"ז מהלכות שבועות) וישבעו אחר תביעת בע"ד עצמו או שלוחו. הא בשלוחו אינן חייבים והו"ל לפרש אם היה על ידי הרשאה. ולא מצאתי מי שהעיר בזה וצע"ג:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות לה] <b>תי"ט ד"ה מפי עצמו. וכ"כ התוס' שם. </b>לפי דברי התוס' בב"מ גם בלא עדים בהודא' צריך שלא יהי' לו קרקע. דאף דא"י לגבות מלקוחות אפי' מדאורייתא דא"צ להאמין להודאתו. מ"מ כיון דהקרקעות משועבדים מיקרי שעבוד קרקעות ע"ש: [ <b>בתוס' </b>בב"מ (דף ד') שם כתבו כיון שהפקיעו החכמים השעבוד וכו' ומיירי דלית לי' בני חורין וכו' ולכאורה תמוה הא כיון שהפקיעו חכמים השעבוד א"כ גם אם אית לי' קרקע אינו אלא כמטלטלים בעלמא דלאו בני שעבוד נינהו דהא אינו גובה אלא בתורת מיניה וא"כ לא אזלא תביעתו יותר על הקרקע מעל מטלטלים ששניהם אפשר לו ליתנם לאחר ולהפקיע חובו וא"כ גם בדאית ליה בנ"ח חייב בכפר בעדים וכבר ראיתי להאו"ת (סי' פ"ח סקי"ז) ליישב דברי תוס' בשבועות (דף ל"ז) שכתבו דלמ"ד שעבוד' דאורייתא משכחת קרבן שבועה במחל השעבוד או בלית לי' קרקע והקשה בדרישה דא"כ אמאי בשטר פטור הא לית לי' קרקע ותי' האו"ת דודאי ר"י לא איירי במחל השעבוד ואפ"ה בעדים חייב משום דחכמים הפקיעו השעבוד וקרקע ומטלטלים שווים במלוה ע"פ וקושי' תוספות לא היה רק היכי משכחת לדין דאורייתא שבועה במלוה ע"פ ואהא תירצו שפיר דמשכחת במחל לו השעבוד ע"ש ובהיות כן תקשה אתוס' בב"מ דהא גם בדאית לי' בנ"ח משכחת שפיר כיון דלבתר דהפקיעו חכמים השעבוד ממלוה ע"פ לא שייך בקרקע שעבוד יותר מבמטלטלין וצ"ל דתוס' בב"מ ס"ל דאם אית להו בנ"ח שייך בהו שפיר שעבוד לענין קדימה שאם יש בע"ח מוקדם קודם לגבות נגד הבע"ח מאוחר משא"כ במטלטלים דלית בהו דין קדימה וא"כ שפיר מקרי שעבוד אם היה לו בנ"ח והנה הרמב"ן תי' אקושי' תוס' דאיך משכחת קרבן שבועה למ"ד שעבודא דאוריי' דכיון דאינו עומד לגבות מלקוחות גם מדאוריי' בלא שטר שיכולי' לטעון דלמא פרעך ומש"ה לא הוי כפירת שעבוד. וע' בהרא"ש (ס"פ שבועת הפקדון) שחלק עליו דאכתי מקרי שעבוד אם היה ברור שלא פרע ולענ"ד שטת הרמב"ן מובנת היטב דטעמא מאי מפטר משבועה בשטר ע"י שיש לו שעבוד נכסים והא גם מטלטלין מחויב לשלם אם יש לו וע"כ משום דעיקר סמיכת דעת הלוה אמקרקע דבמטלטלין אפשר לו למכור או ליתן במתנה ולא יגבה כלום או שמא יש עוד בע"ח אחרים משא"כ על המקרקע ברור שעבודי' טפי שאף אם יש בע"ח אחרים המוקדם גובה ואם מכרו לאחרים טורף מלוקח וא"כ שפיר כ' הרמב"ן כיון דבמלוה ע"פ אינו ראוי לגבות מלקוחות מחשש פרעון וכמו כן אם יש בע"ח אחרים אין לו דין קדימה מה"ט יותר משאר בע"ח א"כ אין עיקר תביעתו רק אמקרקע יותר מבמטלטלין כנלע"ד נכון. ונלע"ד לתרץ בזה קושי' הנ"י בב"מ דף ד' האמר שתים פטור וכו' ש"מ כמ"ד הילך פטור והקש' בנ"י מזה על הרמב"ם שכ' דאין מודה במקצת חייב עד שיודה בדבר שאפשר לו לכפור והא באמר שתים י"ל דמש"ה פטור משום דהודה בדבר שא"י לכפור ע"ש ולפי הנ"ל י"ל דהרמב"ם סובר גם כן כהרמב"ן דהיכי שאינו ראוי לגבות מחשש פרעון לא הוי שעבוד קרקעות ומה שכ' הרמב"ם דפטור במודה בדבר שא"י לכפור היינו מה"ט גופי' משום דמקרי שעבוד קרקעות ולק"מ (מהרב הגאון מו"ה בונם זצ"ל אחי רבינו הרב הגאון בעהמ"ח ת' ותוס' רע"ק זצ"ל)]:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות לו] <b>במשנה ר"ש פוטר שאינו משלם קנס עפ"ע. </b>מסקנת הסוגי' (פ"ד דכתובות דמ"ב) דר"ש סבר אף היכא דאילו הודה חייב ממון כגון שתבעו על הקנס העמדתיך בדין ונתחייבת לי מ"מ פטור מקרבן שבועה דבעי' דוקא דומיא דפקדון דעקרו ממון והכא ר"ש לדבריהם דרבנן קאמר דעכ"פ היה לכם למפטרי' בלא עמד בדין:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות לז] <b>בהרע"ב ד"ה וההודאה. פחות משתי כסף. </b>ואם תבעו ב' מחטין והודה לו בא' מהם חייב דבכלים לא בעינן ב' כסף. (גמרא דף מ' ב') ודעת הרמב"ם (פ"ג דטוען) דאפי' אינו שוה פרוטה. והרמב"ן ס"ל דבעי' ש"פ:
+[אות לח] <b>תוי"ט ד"ה וההודא'. ויש לו קרקע ישבע על השאר. </b>ודעת תוס' (פ"ק דמציעא) דמ"מ צריך שלא יהי' לו קרקע בנ"ח. דלענין בנ"ח לא פקעי חז"ל השעבוד. אבל אם אין לו רק קרקע משועבדת בזה הוא הסברא כיון דתקנו חז"ל דלא לגבות ממשעבדי הוי כמחל השעבוד:
+[אות לט] <b>בהרע"ב ד"ה מפני שהוא כמשיב אבידה. כשאין הבן טוען וודאי. </b>נלע"ד דכוונת הרע"ב שטוען ברי עפ"י אביו שכך אמר לי אבא דמקרי ברי אלא דפטור משום דבכה"ג בבנו מעיז. וזהו דעת הראב"ד. וע' בר"ן (דף ש"ט ע"ב) דהרמב"ן דחה דברי הראב"ד הנ"ל דמפי אחר לאו ברי מקרי מדתנן פ' יש נוחלין וכו' והר"ן כתב עלה וז"ל ולי אין זה תשוב' על הראב"ד לפי שכדברי חכמים הוא פוסק ולרבנן הכי הוי קושטא דמלתא דבא בטענת אחרים אין טענתו טענת ברי ומש"ה אמרו בבנו מעיז עכ"ל. ולא זכיתי להבין דאם אינו טענת ברי מה צורך לטעמא דהוי כמשיב אבידה דבבנו מעיז הא בלא"ה אין שבוע' בטענת שמא כ"א שבועת שומרי' ושותפים אע"כ דמקרי ברי ושפיר הק' הרמב"ן וצ"ע: (כ"מ ולא זכיתי להבין הא בגמרא משני לראב"י דלא אמר ברי לי. וע"כ עיקר הטעם דאין שבועה בטענת שמא משום משיב אבידה):
+
+Mishnah 2
+
+[אות מ] <b>ברע"ב ד"ה פטור. אבל משביעים אותו היסת. </b>מדכתב הרע"ב במתני' זו ולא כתב כן מקודם במתני' שלפני זה עלה דקתני מנה לי בידך אין לך בידי פטור. דמ"מ חייב היסת משמע דהרע"ב ס"ל דההלכה כלישנא בתרא. דר"נ קאי רק אסיפא דנתתי לך דהוי דררא דממונא אבל בלהד"מ אינו חייב היסת אולם הרע"ב (פ"י מ"ז דב"ק) כתב במפורש דבטוען להד"ם חייב היסת:
+[אות מא] <b>תוי"ט ד"ה אין לך. ואמר אין לך בידי מעולם. </b>והא דלא מהימן לומר אין לך בידי מעולם שטעיתי שהייתי סבור להיות חייב ואיני חייב כלום. במגו דאמר פרעתי. דמסתמא מידק דייק ואינו מצוי לטעות מש"ה אינו נאמן במגו. תוס' גיטין (פ"ק דף י"ד ע"א ד"ה ולא פש וכו'):
+
+Mishnah 3
+
+[אות מב] <b>במשנה אר"ג רואה אני את דברי אדמון. </b>בתוס' הקשו דלמאי נ"מ בדינו דאדמון דיש בלשון הזה לשון קנקנים הא בלא"ה חייב לר"ג דס"ל טענו חטים והודה בשעורים חייב. ותירצו דנ"מ דאם תבעו עשרה כדי שמן ואמר אין לך בידי אלא ה' חייב גם קנקנים בהודאתו עיי"ש. ולענ"ד קשה דמנ"ל דין זה דנהי דס"ל לאדמון דיש בלשון הזה ל"ק היינו דיכול לומר דעתי היה על קנקנים ג"כ ומצרכת לישבע אבל לומר דבודאי יש בלה"ז ל"ק אינו מוכרח ואפשר דזה שמודה יאמר אין לך בידי אלא ה' דהוי כאומר ה' כדי שמן יכול לומר לא היה כוונתי בהודאתי על קנקנים. ועל קושייתם הא י"ל דנ"מ בהודה יו"ד מדות השמן בלא קנקנים דאם יש בלה"ז לשון קנקנים ותבעו גם קנקנים מחוייב לישבע על הקנקנים ובאמת ג"ז אינו מוכרח כלל דדלמא דוקא בהודה בקנקנים בזה יכול התובע לומר כוונתי הי' ג"כ על קנקנים כיון דאפשר לכללו בלשון כדי שמן ובאמת מגיע לו קנקנים דהא הודה לו קנקנים מסתמא תבע ממנו גם קנקנים אבל בלא הודה קנקנים י"ל דתביעתו רק שמן דבאמת אינו מגיע לו קנקנים והשתא הוא דטוען גם קנקנים לי בידך. ועל קושייתם י"ל בפשוטו דנ"מ דהקנקנים שוים כמו השמן ותבע יו"ד כדי שמן והודה לו יו"ד קנקנים ריקנים. דלאדמון כיון דבאמת היו מגיע לו קנקנים מפרשים בלשון כדי שמן דתבע גם קנקנים וחייב לישבע על השמן אבל אי אין בלה"ז ל"ק כיון דהודאתו דקנקנים הוא שוה כמו שמן שתבע לו פטור דטענו חטים בדינר והודה לו שעורים דינר ודאי דפטור. וצ"ע לדינא:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות מג] <b>תוי"ט ד"ה וחכ"א. דבהדיא פסק בפ"ב מהל' שכירות. </b>במחכ"ת אין בזה סרך קושיא דהרמב"ם כתב רק דלטענת שומרים שאינו ברשותו ושלא פשע א"צ הודאה במקצת אבל לענין טענה וכפירה שכופר שלא מסר לו כלום או שהחזיר בעינן הודאה במקצת כמו בהלואה וכמ"ש הרמב"ם שם בין שהודה מעצמו ששאל או שכר שאין אומרים מגו לפטורי משבועה. והיינו דיש לו מגו דאילו אמר להד"ם לא היה צריך לישבע וכן מפורש שם (בהלכה י' י"א י"ב). ואיני עומד על דעתו הגדולה של התי"ט כזה: (* אך עקרית הקושי' לדעת הרמב"ם דל"ל למודה במקצת. הא יש לאוקמי בשבועת השומרים. וכן הקשה בש"ך (בסי' צ"ה ס"ק ט') יעו"ש):
+
+Mishnah 7
+
+[אות מד] <b>תוי"ט ד"ה מי. תני ליה בלשון פקדון. </b>בלקוטי מהרי"ל דייק מזה דגם משכון מקרי פקדון. ומי שנשבע שלא לקבל פקדון אסור להלות על המשכון. והובא להלכה בהגהת ש"ע יו"ד (סי' רי"ז סמ"ח):
+[אות מה] <b>בא"ד משום דבכל פקדון. </b>אינו מובן לי דאטו מפורש במתני' מי נשבע תחלה דנשמע מזה דצריך המלוה לישבע שאינו ברשותו ויורה לנו מתני' בלישנא דפקדון דבכל פקדון הדין כן דישבע שא"ב. הא באמת לא קתני במתניתין רק מי נשבע. אלא כיון דבאמת הדין דשומר צריך לישבע שא"ב מוכרחים אנו לפרש דמי נשבע תחלה א"כ לא נשמע ממתני' דמלוה צריך לישבע שא"ב ללמד על פקדון דעלמא. גם למה דמשני אביי (בב"מ דף ל"ה) גזירה שמא יטעון ויאמר אחר שבועה מצאתיה. א"כ מי נשבע היינו דהמלוה נשבע כמה היה שוה א"כ לא נזכר כלל במתני' משבועה שא"ב וביותר דהא באמת אינו נשבע שא"ב דהא מסיפא מוכח דמיירי במאמינו (* פירוש מרישא דסיפא כמו דמשני רב אשי שם) אלא דברישא מה"ת יאמין לו דעי"ז ישבע המלוה ויטול. או כמ"ש הר"ן כיון דנתחייב הלוה שבוע' אף שמאמינו משבעינן ליה להמלוה תחלה שא"ב מחששא שמא יוציא וא"כ עכ"פ לאביי דאף אם נשבע שא"ב מ"מ חיישי' שיוציא ויטעון לאחר שבועה מצאתיה לזה ישבע המלוה כמה הי' שוה א"כ ממילא גם ברישא דרכו להאמינו על שא"ב דהא אף אם לא יאמין לו ישבע המלוה ויטול א"כ באמת בדינא דמתניתין דהכא ליכא שבוע' שא"ב וא"כ ל"ש לומר דנקט מש"ה לישנא דפקדון. ולענ"ד נראה דנקט לישנא דפקדון למ"ש הר"ן והובא בתי"ט כאן ד"ה והלה דהא דלוה הוי מודה במקצת ול"א שהודה לו שיתחייב לשלם כשיחזיר לו משכונו וכל עוד שלא יחזיר לו משכונו א"ח לשלם לו נמצא שלא הודה לו בשום חיוב (ואף אחר שנשבע לו שא"ב מ"מ בשעה שיצאה ההודאה מפיו לאו הודא' היא. וביותר אי לאו דר"ה ואינו נשבע שא"ב יאמר הלוה איני מאמינך לזה אמאי חייב לשלם להוי כא"י אם נתחייבתי) היינו דאף אם ידעינן דהמשכון בידו מ"מ הלוה חייב לשלם העודף על דמי המשכון עיי"ש א"כ י"ל דזהו בעצמו רצה המתניתין להטעים דהמשכון הוי רק כפקדון דעלמא ואין החיוב תלוי בזה דאף אם המשכון בידו לא נפטר זה מחיובו. כאלו היה פקדון בעלמא אצל המלוה:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות מו] <b>ברע"ב ד"ה למשכנו. וכלים תחובים לו תחת כנפיו. </b>כתבו תוס' והיה נראה מזה דאין הלכה כר"ח דאמר מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים שיש לו נ' דנשבע על השאר שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים דהא הכא לא חשיב העדאת עדים כהודאה במקצת מדאמר ר"י עד שיהיה שם הודאת מקצת הטענה. ור"י אומר דאינו ראיה דאיכא לאוקמי כגון שהחזיר כבר מה שראו העדים עכ"ל. ולכאורה תמוה מאד דאמר אר"י והוא אומר לא נטלתי אלא א' דמיירי ע"כ דלא החזיר לו כבר הא אם בכה"ג אף באינו מודה כלל הוי הודאה מכח ההעדאת עדים והול"ל לר"י סתם ולא החזיר לו מכבר והוא תמיה רבתא והנלע"ד על פי מה שנסתפקתי בההוא דינא דר"ח בפקדון כה"ג אם נימא דכמו דהודאת פיו אינו מחויב שבוע' דהוי הילך ה"נ העדאת עדים דמה שהעדים מעידים הוי הילך או דבשלמא בהודאת פיו הוי הילך דכל היכא דאיתא הוא ברשות בעלים דהא הבעלים יכולים למוכרו ולהקדישו אבל בכופר ועדים מעידים דאינו ברשות בעלים להקדיש דהא בגזלן אף שיכול להוציאו בדיינים א"י הנגזל להקדיש דממעטינן מביתו מה ביתו ברשותו. א"כ נקרא אינו ברשותו י"ל דלא הוי הילך. ומההיא דינא דהש"ע (סי' ע"ה ס"ד) אבל אם תבעו חפצים שוה מנה פקדון והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים שראו בידו כשנתבע מאותם חפצים שוה נ' הוחזק כפרן והתובע נשבע ונוטל. אין ראיה דעתה כשמעידים אין הפקדון בעין אלא שאז כשנתבע וכפר היה בעין לפ"ז נלע"ד דשטחיות דברי תוס' כך דלכאורה קשה עוד על תוספות בקושייתם דלמה הקשו מדר"י אמאי לא הקשו בפשיטות דלמאי צריכים לתקנת נגזל הא כיון דהעדאת עדים כהודאת פיו הוי מודה במקצת חשוד דשכנגדו נשבע ונוטל א"כ למאי צריך תקנה ביחוד בזה הא בכל מודה במקצת חשוד תקנו דכשנגדו נשבע ונוטל ולזה נראה דתוס' היו מסופקים בספיקתינו הנ"ל ולזה לא הו"מ להקשות כן די"ל דגם בהעדאת עדים על חפצים מקרי הילך ושפיר צריכים לזה תקנת נגזל. לזה הקשו מדר"י דהא בדר"י ג"כ הוי הילך. וגם הא על ר"י קשה כנ"ל דבמודה במקצת למ"ל תקנת נגזל הא בכל מודה במקצת חשוד שכנגדו נשבע ונוטל וע"כ דר"י מיירי בהילך דכיון דהוי כעין מודה במקצת תקנו ביה תקנת נגזל (וכמו שכ' הרמב"ן (במלחמות) גבי שכיר ומדקדוק לשון הגמרא כל שהשבועה נוטה אצל הבעה"ב דנוטה משמע דליכא מודה במקצת גמור עיי"ש. ולזה הקשו דהא בלא"ה הוי העדאת עדים והוי כעין מודה במקצת גמור. ותרצו דמיירי בהחזיר היינו דבאמת לא מקרי הילך כיון דאינו ברשותו להקדיש אלא דמיירי שהחזיר לו מכבר. ומש"ה לא אמר ר"י עד שיהא מקצת הודאה דהיינו בלא החזיר. דבזה לא צריך לתקנת נגזל כיון דהוי על ידי העדאת עדים מודה במקצת והילך לא הוי וכנ"ל. ולא משכחת לה אלא במודה ממש ובזה שפיר הוי הילך דמשעה שמודה ורוצה להחזיר הבעלים יכולים להקדישו כמ"ש תוס' (פרק קמא דמציעא) בסוגיא דתקפו כהן. אבל בענין אחר לא משכחת דבאינו מודה אם החזיר מכבר לא הוי כעין דאורייתא. ואם לא החזיר ל"צ לתקנת נגזל וד"ל:
+[אות מז] <b>בתי"ט ד"ה למשכנו. דשמא לא הוציא. </b>אף דאמר תחלה שיכנס לביתו למשכנו מ"מ דלמא לא משכנו דמי לא אמר ר"נ האי מאן דנקט נרגא בידיה ואמר איזיל ואיקטלי' לדקלא דפלניא ואשתכח דקטיל ושדי ל"א דהוא קטליה אלמא עביד אינש דגזים ולא עביד. גמרא (* ומה שיש ליישב קושית תוס' בזה עיין בדברי רבינו בב"ב (פ"ג אות י"ט)):
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות מח] <b>תי"ט ד"ה שבועת העדות. אבל הרמב"ם כו'. </b>לענ"ד אינו מוכרח דהרמב"ם חולק על הר"ן. די"ל דמ"ש הרמב"ם אם נתחייב שבוע' משביעים אותו היינו דהתובע אינו רוצה לישבע וליטול ורוצה דוקא שישבע הוא וכן בהיסת דיפטר לגמרי בזה אמרי' דהתובע יכול להשביעו. אבל במודה במקצת והתובע רוצה לישבע וליטול כדין שכנגדו חשוד י"ל דאין ה"נ דטענתו טענה וכהר"ן. והכי משמע דס"ל להרמב"ם דלחיוב עצמו משוינן ליה לחשוד ע"פ דיבורו מדכתב הרמב"ם אח"כ אבל אם הוא מהנשבעים ונוטלים אין משביעין אותו. ובטור הביא לשון הרמב"ם ואח"כ כתב כהר"ן הנ"ל. משמע דלא פליגי:
+
+Mishnah 5
+
+[אות מט] <b>במשנה הוא נשבע ונוטל. </b>היינו דהבעה"ב מודה שצוהו ליתן. ואם אין הבעה"ב מודה בזה א"צ לישבע אפילו היסת דלא הוי כפירת ממון כיון דאפילו אם יודה שעשאו שליח לא יטול אלא בשבועה ומי יימר דמשתבעת הר"ן בשם הרא"ה:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות נ] <b>ברע"ב ד"ה ונפרעת. הנפרעים מן היתומים. </b>וכתב הר"ן דקאי גם ארישא וה"ק כשם שאמרו הפוגמת וכו' בכל הנך גם היתומים לא יפרעו אלא בשבועה כגון פוגם ומת. וכן ע"א מעיד שהוא פרוע ומת. וכן ביתומים הבאים לגבות מלקוחות. (* ונלע"ד דלפי' הר"ן לא גרסינן במתניתין מנכסי יתומים):
+[אות נא] <b>שם במשנה אם יש עדים. </b>להפוסקים הסוברים דעד מסייע פוטר משבועה הא דקתני עדים לאו דוקא דהא בע"א סגי. אלא עדים היינו עדות המועיל. הרא"ש ריש ב"מ (סס"י ג') (וע' בדברי רבינו בב"מ פ"א אות ה'):
+
+Mishnah 8
+
+[אות נב] <b>תוי"ט ד"ה והשביעית. וכתב הר"ן. </b>ובתשובות תולדות אדם להרשב"א (סי' שע"ב) כתב עוד לפרש כגון שהלוה ערב שביעית ונשבע לו לפרוע כשיגיע זמן פרעון והגיע השמיטה משמטת את המלוה. ולולי שאמרה תורה שהיא משמטת את השבועה היינו אומרים שיהא חייב לפרעו מחמת שבועתו דאע"ג שהמלוה מחוייב לומר משמט אני יהא הלוה חייב לומר לו אף עפ"כ מחמת שנשבע לפרעו אלא דאמר רחמנא דאפי' הא משמטת (ובענין שזמן הפרעון הגיע קודם או בתוך השמיטה הסמ"ע (בסי' ס"ז ס"ק ט"ו)):
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Pirkei Avot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Pirkei Avot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a5276265d2fb824628402313471edcea80baf073
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Pirkei Avot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt	
@@ -0,0 +1,277 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Pirkei Avot
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה אבות
+Vilna, 1908-1909
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה אבות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>ברע"ב ד"ה לאנשי כנסת הגדולה. ונקראו כנסת הגדולה. </b>יומא (דף ס"ט ע"ב):
+[אות ב] <b>בא"ד באו ירמיה וכו'. </b>היינו דירמיה לא אמר נורא אמר בבליים מרקדים בהיכלו איה נוראותיו. ודניאל לא אמר גבור אמר בבליים משעבדים בבניו איה גבורותיו. אתו אינהו ואמרו הן הן גבורותיו וכו':
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות ג] <b>בתי"ט סד"ה יפה כו'. תורה עיקר. </b>ועיין בתוס' ישנים יומא (דף פ"ד ע"ב ד"ה תשובה) ובהגהות מיימון (פרק ג' מה' ת"ת): 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות ה] <b>תוי"ט סד"ה חמשה. בשם הרשב"ץ. </b>ע' בתי"ט (פ"ה מ"ב דסוטה):
+
+Mishnah 9
+
+[אות ד] <b>תוי"ט סד"ה מרבה. והחנוטין יוכיח. </b>ע' תשובות שבות יעקב (חלק ב' סי' צ"ז):
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות ו] <b>במשנה שיראת חטאו וכו' חכמתו מתקיימת. </b>באבות דר"נ (פכ"ב) שנאמר (תהילים קי״א:י׳) ראשית חכמה יראת ה':
+[אות ז] <b>שם שמעשיו מרובין כו' חכמתו מתקיימת. </b>באבות דר"נ שם שנא' נעשה ונשמע:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+
+
+Mishnah 14
+
+
+
+Mishnah 15
+
+
+
+Mishnah 16
+
+
+
+Mishnah 17
+
+
+
+Mishnah 18
+
+
+
+Mishnah 19
+
+
+
+Mishnah 20
+
+
+
+Mishnah 21
+
+[אות ח] <b>במשנה מן העולם. </b>כלומר מן העולם הבא. רבינו יונה (פ"ק דברכות) בההיא דאמרינן כל הקורא ק"ש על מטתו כאילו אוחז חרב פיפיות בידו שנאמר יעלזו חסידים כו':
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות ט] <b>בתי"ט ד"ה ולא כבו. בתלתא חשיב להו. </b>בסוגי' דלשם מבואר דחשיב להו בחדא ועייל תרי אחריני א' דשברי כלי חרס ומוראה ונוצה ודישון מזבח הפנימי והמנור' דנבלעין במקומן. ואחד דנס גדול נעשה בלחם הפנים דכסדורו כך סלוקו. והא דלא חשיב דמקום ארון אינו מן המדה וכן כרובים בנס היה עומדים *) דניסי דקביעי לא חשיב עיי"ש:  *)עי' בפי' ר"ח שם ביומא שכ' וז"ל ואסיקנא ניסא דקביעי לא חשיב לאפוקי ארון וכרובים ומגדים ולחה"פ והבלועין. ונשארו שלשה הפסולין מנוין שלשה. ומשנתינו אחר שבררו בגמרא זו עשרה נסים שנעשו במקדש נשנית. דהא תנינן בה ולא כבו גשמים אש של מערכה וכן לא נצחה הרוח את עמוד העשן דחשבינו להו במקום נסים שבירושלים עכ"ל: 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+
+
+Mishnah 14
+
+
+
+Mishnah 15
+
+
+
+Mishnah 16
+
+
+
+Mishnah 17
+
+
+
+Mishnah 18
+
+
+
+Mishnah 19
+
+
+
+Mishnah 20
+
+[אות י] <b>ברע"ב ד"ה שתבנה עירך. כלומר כשם. </b>וראיתי בתשובת רד"ך (ריש בית כ"ד) שכתב לפרש המשך מתני' משום דבלימוד צריך שיהיה עז פנים כדקתני ולא הביישן למד אבל לעתיד לבוא תמלא הארץ דעה ולא נצטרך עזות אפילו בתורה ולזה משום דקאמר תחלה עז פנים לגיהנם ובתורה שצריך עזות פנים יה"ר שתבנה עירך ותשיב עבודת בהמ"ק במקומה ואז יתבטל העזות מכל וכל:
+
+Mishnah 21
+
+[אות יא] <b>במשנה בן שמונה עשרה. </b>היינו מתחלת י"ח:
+[אות יב] <b>תוי"ט ד"ה בן י"ג. ולא דייק בפי' החומש פ' וישב. </b>זה תמוה דהא להדיא איתא (ספ"ק דמגלה) יצא מארם נהריים ובא לו לסוכות ועשה שם י"ח חדש וכו' ובבית אל עשה ו' חדש. וא"כ אדרבא פירש"י דהכא תמוה שהוא נגד הסוגיא הנ"ל. וכן השיג בספר לב שלם מהלכות אישות (פ"ב ה"י):
+[אות יג] <b>בתוס' חדשים. שיעורין חציצין הלכה למשה מסיני. </b>ועי' בתשובת זכרון יוסף (סימן ו'):
+[אות יד] <b>במשנה בן תשעים לשוח. </b>רבינו יונה בשער התשובה (בשער השני אות ט') כתב לפרש שהוא מלשון ישפוך שיחו (וכדדרשו חז"ל ברכות (דכ"ו) על פסוק ויצא יצחק לשוח בשדה) והיינו כשיגיע לתשעים ראוי להיות כל עסקו בתפלה ובתהלות ד' ולשוח בנפלאותיו וימעיט מעסק העולם ולתקן מדותיו ולבקש תורה ומצות:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Pirkei Avot/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Pirkei Avot/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..fdf73208a1339df9ca498d86d079e274b981ba7e
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Pirkei Avot/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,280 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Pirkei Avot
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה אבות
+merged
+https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Pirkei_Avot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1908-1909
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה אבות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>ברע"ב ד"ה לאנשי כנסת הגדולה. ונקראו כנסת הגדולה. </b>יומא (דף ס"ט ע"ב):
+[אות ב] <b>בא"ד באו ירמיה וכו'. </b>היינו דירמיה לא אמר נורא אמר בבליים מרקדים בהיכלו איה נוראותיו. ודניאל לא אמר גבור אמר בבליים משעבדים בבניו איה גבורותיו. אתו אינהו ואמרו הן הן גבורותיו וכו':
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות ג] <b>בתי"ט סד"ה יפה כו'. תורה עיקר. </b>ועיין בתוס' ישנים יומא (דף פ"ד ע"ב ד"ה תשובה) ובהגהות מיימון (פרק ג' מה' ת"ת): 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות ה] <b>תוי"ט סד"ה חמשה. בשם הרשב"ץ. </b>ע' בתי"ט (פ"ה מ"ב דסוטה):
+
+Mishnah 9
+
+[אות ד] <b>תוי"ט סד"ה מרבה. והחנוטין יוכיח. </b>ע' תשובות שבות יעקב (חלק ב' סי' צ"ז):
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות ו] <b>במשנה שיראת חטאו וכו' חכמתו מתקיימת. </b>באבות דר"נ (פכ"ב) שנאמר (תהילים קי״א:י׳) ראשית חכמה יראת ה':
+[אות ז] <b>שם שמעשיו מרובין כו' חכמתו מתקיימת. </b>באבות דר"נ שם שנא' נעשה ונשמע:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+
+
+Mishnah 14
+
+
+
+Mishnah 15
+
+
+
+Mishnah 16
+
+
+
+Mishnah 17
+
+
+
+Mishnah 18
+
+
+
+Mishnah 19
+
+
+
+Mishnah 20
+
+
+
+Mishnah 21
+
+[אות ח] <b>במשנה מן העולם. </b>כלומר מן העולם הבא. רבינו יונה (פ"ק דברכות) בההיא דאמרינן כל הקורא ק"ש על מטתו כאילו אוחז חרב פיפיות בידו שנאמר יעלזו חסידים כו':
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות ט] <b>בתי"ט ד"ה ולא כבו. בתלתא חשיב להו. </b>בסוגי' דלשם מבואר דחשיב להו בחדא ועייל תרי אחריני א' דשברי כלי חרס ומוראה ונוצה ודישון מזבח הפנימי והמנור' דנבלעין במקומן. ואחד דנס גדול נעשה בלחם הפנים דכסדורו כך סלוקו. והא דלא חשיב דמקום ארון אינו מן המדה וכן כרובים בנס היה עומדים *) דניסי דקביעי לא חשיב עיי"ש:  *)עי' בפי' ר"ח שם ביומא שכ' וז"ל ואסיקנא ניסא דקביעי לא חשיב לאפוקי ארון וכרובים ומגדים ולחה"פ והבלועין. ונשארו שלשה הפסולין מנוין שלשה. ומשנתינו אחר שבררו בגמרא זו עשרה נסים שנעשו במקדש נשנית. דהא תנינן בה ולא כבו גשמים אש של מערכה וכן לא נצחה הרוח את עמוד העשן דחשבינו להו במקום נסים שבירושלים עכ"ל: 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+
+
+Mishnah 14
+
+
+
+Mishnah 15
+
+
+
+Mishnah 16
+
+
+
+Mishnah 17
+
+
+
+Mishnah 18
+
+
+
+Mishnah 19
+
+
+
+Mishnah 20
+
+[אות י] <b>ברע"ב ד"ה שתבנה עירך. כלומר כשם. </b>וראיתי בתשובת רד"ך (ריש בית כ"ד) שכתב לפרש המשך מתני' משום דבלימוד צריך שיהיה עז פנים כדקתני ולא הביישן למד אבל לעתיד לבוא תמלא הארץ דעה ולא נצטרך עזות אפילו בתורה ולזה משום דקאמר תחלה עז פנים לגיהנם ובתורה שצריך עזות פנים יה"ר שתבנה עירך ותשיב עבודת בהמ"ק במקומה ואז יתבטל העזות מכל וכל:
+
+Mishnah 21
+
+[אות יא] <b>במשנה בן שמונה עשרה. </b>היינו מתחלת י"ח:
+[אות יב] <b>תוי"ט ד"ה בן י"ג. ולא דייק בפי' החומש פ' וישב. </b>זה תמוה דהא להדיא איתא (ספ"ק דמגלה) יצא מארם נהריים ובא לו לסוכות ועשה שם י"ח חדש וכו' ובבית אל עשה ו' חדש. וא"כ אדרבא פירש"י דהכא תמוה שהוא נגד הסוגיא הנ"ל. וכן השיג בספר לב שלם מהלכות אישות (פ"ב ה"י):
+[אות יג] <b>בתוס' חדשים. שיעורין חציצין הלכה למשה מסיני. </b>ועי' בתשובת זכרון יוסף (סימן ו'):
+[אות יד] <b>במשנה בן תשעים לשוח. </b>רבינו יונה בשער התשובה (בשער השני אות ט') כתב לפרש שהוא מלשון ישפוך שיחו (וכדדרשו חז"ל ברכות (דכ"ו) על פסוק ויצא יצחק לשוח בשדה) והיינו כשיגיע לתשעים ראוי להיות כל עסקו בתפלה ובתהלות ד' ולשוח בנפלאותיו וימעיט מעסק העולם ולתקן מדותיו ולבקש תורה ומצות:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Kelim/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Kelim/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..fbf2ecdfc2d530c69fe31f019b659b33ac913739
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Kelim/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt	
@@ -0,0 +1,700 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Kelim
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה כלים
+Vilna, 1908-1909
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה כלים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות ב] <b>הרע"ב ד"ה מטמאין את האדם. שאם היו כלים רבים זעג"ז. </b>ואם היו כלים על ידו והנבילה בכלי העליון האדם טמא והכלים טהורים חוץ מכלי העליון שנוגע בו הטומאה. רמב"ם:
+[אות ג] <b>בא"ד לא נטמאו הכלים התחתונים במשא. </b>וכ"כ הרמב"ם בפירושו בשם הספרא. אבל מדברי רש"י נדה (דף נ"ד סוף ע"ב) מבואר דגם כלים התחתונים טמאים משום טומאת משא אם דם נדה בעליון. ואולם ברש"י שבת (דפ"ג ע"ב ד"ה כרעו הן) מבואר דבכלים ליכא טומאת משא. וצ"ע:
+[אות א] <b>במשנה וחשוכי בגדים במגע. </b>עיין יומא (דף י"ד בתוס' ד"ה אלא מאי מזה כו') ודבריהם תמוהים במה שכתבו ואין לתרץ מאי מזה נושא אף נושא וה"ה במגע כו' והא מפורש במתניתין דהכא דליכא כיבוס בגדים וצ"ע. ועיין בספר שיח יצחק שם:
+[אות ד]
+
+Mishnah 3
+
+[אות ה] <b>תוי"ט ד"ה זובו של זב. ולא משום דא"א בלא צחצוח זיבה. </b>כדס"ל לר' יהושע דא"כ לתנייה גבי זובו ומדקתני לה גבי רוקו ע"כ משום דאתי מרוקו. גמ' שם:
+[אות ו] <b>בא"ד שיהא טמא בטמא. </b>והא דל"א דיו דכמו דטמא בטהור טמא רק במגע ולא במשא ה"נ טמא בטמא. דכיון דמיפרך ק"ו. דלמגע לא אצטריך ק"ו. דלא גרע מגברא טהור. מש"ה ל"א דיו. גמרא שם. (ולפמ"ש התי"ט בד"ה למעלה מהן זובו בשטת הרמב"ם דש"ז דטהור בעי' כעדשה לנוגע וש"ז דזוב אפילו בכ"ש. א"כ איך מיפרך הק"ו הא הק"ו מועיל על מגעו בכ"ש. ומנ"ל טומאת משא) והיינו כר"ט (במתני' ה' פ"ק דבב"ק) עיי"ש. ועיין בהרע"ב שם דאנן קיי"ל כרבנן דאף היכא דמיפרך ק"ו אמרי' דיו. והא דקיי"ל הכא דש"ז דזב מטמא במשא היינו מטעם דא"א לש"ז בלא צחצוחי זיבה. וכמו שכתב הרמב"ם (בפ"א מהל' מטמאי מו"מ):
+
+Mishnah 4
+
+[אות ז] <b>מצורע שהוא מטמא בביאה. </b>וחמיר ג"כ זבה ממצורע דזבה מטמאה את בועלה. ומצורעת אינה מטמאה את בועלה כדדרשינן בת"כ ואם שכב ישכב איש אותה פרט למצורעת. וכן חמיר ג"כ דזבה עושית משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים. ומצורעת אינה עושית מו"מ רק לטמא אוכלים ומשקים (וזהו שיטת תוספות דלא כהרע"ב שכתב דמצורע עושה מו"מ כמו זב) הר"ש (במתני' ג'):
+[אות ח] <b>ברע"ב ד"ה חמור מכולם. דביאה במקצת. </b>עי' שבועות (דף י"ז ע"ב) ובתוספות שם דאם הכניס כו' לא מקרי ביאה במקצת. וכשנכנס כולו חוץ מחוטמו דפטור הטעם דדרך אחורים ל"ש ביאה:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות ט] <b>הרע"ב ד"ה עיירות המוקפות. מימות יהושע ב"נ. </b>הקשה לי חכם במה דפירש"י מלכים ב' (ז' ג') פתח השער כמו שנאמר מחוץ למחנה מושבו. והא שומרון לא היה מוקף חומה מימות יב"נ כמבואר מלכים א' (ט"ז כ"ד). והשבתי לו דנזהר בזה התרגום יונתן בפסוק הנ"ל מלכים א' (ט"ז כ"ד) ויקן את ההר תרגם יונתן וזבין ית כרכא. והיינו דס"ל מתוך קושי' הנ"ל דגם מקודם היה כרך גדול אלא שעמרי חיזק הבנין וקרא שם העיר שומרון וכמו שתרגם שם ובנא ית כרכא וקרא ית שמיה דקרתא די בנא על שום שמר מריה דטורא שומרון. מבואר דההר שומרון דסוף פסוק הניח כפשוטו ופירש טורא דמריה דטורא שומרון אבל מ"מ כבר היה בנוי כרך על ההר ומש"ה פי' ויקן את ההר וזבן ית כרכא. וא"כ י"ל דהיה מוקף מימות יהושע. ועיין רד"ק מלכים א' (י"ג י"ד):
+[אות י] <b>בא"ד מחוץ למחנה מושבו. </b>וילפינן גז"ש מושבו מקרא דבית מושב עיר חומה תוס' בערכין (ד' ל"ב ע"ב ד"ה וקדשו כו'):
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות יא] <b>בהרע"ב ד"ה כלי עץ. משום דבתוכו תלה רחמנא. </b>קשה לי דאם כן בזכוכית דחז"ל גזרו טומאה דדמי לכ"ח. ג"כ ביש להם תוך ולא בית קיבול יהיה טמא ואיך חשוב כלי זכוכית בהדייהו [* ע' תוס' שבת ט"ו ע"ב ד"ה אתו כו' וד"ה עבדו רבנן כו' דלשיטתם ליכא לתרץ דעבדו הכירא כי היכי דלא לשרוף כו']:
+[אות יב] <b>בא"ד אם הן ראויין למשכב ומושב. </b>ואזי טמא גם כן מטומאת מת ושרץ [*אפי' מדאו' ע' בהרא"ש]:
+[אות יג] <b>ד"ה וכלי זכוכית. הוי ככלי חרס. </b>וגם לית להו טהרה במקוה וכ"כ הרמב"ם (פ"א דכלים). אבל בהר"ש סוף מסכתין כתב בפשיטות דיש להם טהרה במקוה וצ"ע. [* עי' בתשו' רבינו בחלק הכתבים סי' ר"י]:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות יד] <b>תוי"ט ד"ה הטהורים. כדדרשי' מקראי. </b>בשבת (דפ"ד ע"ב) ובפי' רש"י עירובין (דק"ד ע"ב) כתבו דכ"ח אינו מטמא במדרס הזב דלא חזי למדרס משום דנשבר וצל"ע:
+[אות טו] <b>ברע"ב ד"ה כל שאין לו תוך. באחורי הכלי. </b>ולפי זה חמורים משקים מזב וזבה דאילו זב וזבה לא מטמאים לכ"ח מגבו ומשקים מטמאים. והראב"ד בהשגתו (פ"ז מהל' אבות הטומאה) השיג בזה על הרמב"ם. ולכאורה היה נראה דכוונת הרע"ב דאם נגעו באחורי הכלי באחוריים שיש להם חקק בבית מושבם דמקבלים טומאה בכה"ג כמ"ש הרע"ב בריש פ' זה ואשמעי' מתני' הכא דדוקא היכא דיש לכ"ח תוך אז מקבל טומאה מאחוריו במקום חקק. אבל אם אין לו תוך לא נטמא באחוריו וזה ממש כעין מ"ש הר"ש בפי' במתני' (ריש פרק כ"ז) דמסכתין. ואולם לפ"ז לא היה להסביר משנתינו בטומאת משקין והו"ל לפרש הכי בכל טומאות שבעולם. ועיין בר"ש (פ"ג מ"ה):
+[אות טז] <b>תוי"ט ד"ה כל שאין. אין לו אחוריים כו'. </b>היינו דחכמים גזרו על משקים שיטמאו כלי שטף ואפי' נטמא מאחוריים לא נטמא תוכו. וזהו דוקא ביש לו תוך. אבל באין לו תוך אין בין תוכו (ר"ל אותו צד שמשתמשים בו) לגבו. אלא בנטמא גבו נטמא גם תוכו. ובפירוש הר"ש כאן נטמא גבו לא נטמא תוכו ט"ס וצ"ל כנ"ל:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות יז] <b>תי"ט ד"ה ניירות. לא ידענא מאי טומאה. </b>בסדרי טהרה הלכות נדה (סי' ק"ל ס"ק י"ט) השיג דמשנה שלימה היא במסכתין (פי"ז מט"ו) דנייר מקבל טומאה עיין שם. ויעויין במה שכתב הר"ש במסכתין פ"י מ"ד בפירוש התוספתא דנייר אינו מקבל טומאה וצ"ע. ועי' (פ"י מ"ו דמסכת פרה) [ובמסכת זבים פ"ה מ"ה]:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות יח] <b>ברע"ב ד"ה נטמאת אחת. כבר נכנס באויר הלזבז. </b>וקשה לי דזהו הטעם ל"ש בסיפא גבי בית תבלין של עץ דשם לא נטמא מאוירו. והר"ש כתב וז"ל דכשפיהם למטה מהלזבז נחשב הכל כלי א' אבל פיהן למעלה כל חדא וחדא תחשב כלי בפ"ע. ואם כן ניחא דעודף הלזבז משוי הכל לכלי א'. והרמב"ם בפירושו כתב כלשון הרע"ב ואחר כך בד"ה קלמרים כתב כלשון הר"ש הנ"ל:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות יט] <b>מטילין אותו לחומרו בזיתים. </b>וכן מטילים לחומרא דשיעורו בכונס משקה לענין ההיא דלקמן (פ"ח מ"ב) כדאיתא במתני' שם ולענין ההיא דלקמן (סוף פ"ט):
+[אות כ] <b>הרע"ב ד"ה שיעור כ"ח. אבל חזר ויחדה. </b>עי' בסוגיא דשבת (ס"פ המצניע) דדעת רש"י ותוס' שם דאפילו יחדו לא מקבל טומאה וההיא דלקמן (רפי"ז) היינו בכלי עץ [*ומ"ש הרע"ב הוא אליביה דרבא שם]:
+
+Mishnah 2
+
+[אות כא] <b>תוי"ט סד"ה ר"מ אומר. הבלתי נהוגים בדורינו. </b>במג"א (סי' רי"ח סק"ג) כתב דמדברי תוס' זבחים (דף ה') לא משמע כן:
+[אות כב] <b>תי"ט ד"ה הלפס. שיעורן בזיתים מדרבנן. </b>קשה לי ממתני' דלקמן (פ"ח מ"ב) נקבו העשוי לאוכלין שיעורן כזית ועי' בהרע"ב שם דנקב המטהר מטומאה אינו מציל וא"כ כיון דמדאורייתא בניקב כשרש קטן טהור בכה"ג לא לציל. שוב ראיתי דלק"מ דדברי תוס' רק במיוחד לאוכלים ומשקים:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות כג] <b>הנוגע בחומר טמא. </b>ומודים בזה החכמים דמתני' ה' משום דמיחם [צריך] לטפלו כמ"ש הר"ש (במתני' ה') בשם התוספתא:
+
+Mishnah 8
+
+[אות כד] <b>בהרע"ב ד"ה ומטהר בשל חרס. א"נ נקב שבפי משפך. </b>הר"ש כ"כ בדרך וכי תימא. וכתב עלה אכתי לר"ע מ"ש משפך חרס מחבית חרס. היינו דס"ל להר"ש כיון דרע"ק מטמא בשל עץ ולא ס"ל לסברא דסופו להסיר הסתימה א"כ גם בחרס יטמא כמו בחבית ולענין זה הסברא דסופו להסיר הסתימה לא ניחא ליה להר"ש לחלק בין מינו לאינו מינו והר"ב ס"ל דגם בזה יש לחלק בין מינו לאינו מינו:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות כה] <b>תי"ט סד"ה דברי ר"מ. ועוד דר"מ מחמיר. </b>בפר"ח הקשה הא הך טומאה דרבנן הוא והו"ל לפסוק מספק האיבעי לקולא. וע"ש:
+
+Mishnah 4
+
+[אות כו] <b>תי"ט ד"ה טמא. אלא לפרש כיצד שלא לדעת. </b>כך משמע בתוספתא ואי לאו משום האי תוספתא הייתי מפרש דג' ענינים הם מאחורו משום דלא חשיב היסק ולא מבפנים כו' ומיהו לא יתכן כו' (כצ"ל):
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות כז] <b>הרע"ב ד"ה מעפר ולמטן. אם נגע. </b>והרא"ש כתב דאם האוכלים (או) השרץ טמונים בעפר אם נגע בתנור טמאים. ומטמא לתנור אבל לא מחמת אויר שהעפר בטלה לאויר התנור. אבל מעפר ולמעלן מטמא באויר. וכ"כ גם כן הגאון מהר"א ווילנא זצ"ל:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות כח] <b>הרע"ב ד"ה ונפל לאויר. ואינה מטמא. </b>עיין מקואות (פ"י משנה ח') ובתי"ט שם:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+[אות כט] <b>תי"ט ד"ה נטמא. הוא פי' הרמב"ם. </b>והיינו שיש לו דבילה בפיו והכתה הקוץ ויצא הדם והכניס אצבעו לפיו למוץ הדם. תטמא הדבילה מהדם. או שנכוה ונתן אצבעו לפיו שרצונו להוציא המשקה מפיו ולעוקרו במציצת אצבעו נטמא הדבילה מהרוק:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות ל] <b>תי"ט ד"ה היה עגול. ולא יכולתי לעמוד. </b>כך הקשה בשו"ת מנחם עזריה (סי' פ"ה) וע"ש מה שתירץ:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות לא] <b>תוי"ט ד"ה חזרו לטומאתן. ומש"ה לא סגי. </b>ובמהרש"א שם כ' דהטעם דהוי כחוכא ואיטלולי להצריך הערב שמש ולא טבילה:
+[אות לב] <b>בא"ד דכלי מתכות הדבר קשה. </b>לשון זה אינו מובן לי דהא בלא"ה כיון דהטעם משום גדר מי חטאת והיינו שלא תשתכח תורת מי חטאת וזה ממילא ל"ש אלא בכלי מתכות דבעי הזאה ג' וז'. אבל בשאר כלים דלא שייך בהן מי חטאת אין אנו חוששין אם ישברם לטהרם. ובתו' (פ"ק דשבת ד"ה הניחא למ"ד כו') כתבו וטעמא דרשב"ג דס"ל דרק בטומאת מת אמרו משום דט"מ הוא זמן מרובה וישבר ולא ירצו להמתין עכ"ל. נלפע"ד דכוונתם דלמסקנא דהטעם שמא לא יקבנו בכדי טהרתו או שמא יאמרו טבילה בת יומא עולה. לכ"ע הטעם הכי הוא. דדחיקא הוא להם לומר דלרשב"ג קיימי' בטעם ראשון דמשום גדר מי חטאת כדפי' הר"ש והרע"ב. ולזה פירשו הטעם דטעמא דרשב"ג דשאר טומאות שאין דרכו לשברם כלל רק בט"מ. דקשה עליה להמתין ג' וז'. ות"ק ס"ל דגם בשאר טומאות חיישי' לזה. אלא דמ"מ רק במתכת דבשאר כלים אין דרכם לשבר כמ"ש הר"ש. ולישנא דהר"ש צ"ע. ועי' לקמן (פי"ד מ"ז) בהרע"ב שם:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות לג] <b>תוי"ט סד"ה ומצופה. בריש פ"ב. </b>צ"ל פכ"ב:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות לד] <b>תי"ט ד"ה שנחלקה לשנים. אמרינן א"א לצמצם. </b>לק"מ דשאני תנור דאיכא גומות. ולכ"ע א"א לצמצם כדמשני הש"ס פ"ב דבכורות. וע' בתוס' שם דקי"ל דבידי אדם אפשר לצמצם א"כ אתיא הכא אליבא דהלכתא. אך להרמב"ם שכתב (בפ"ט מהלכות רוצח ה"ח) דבידי אדם א"א לצמצם. קשה אמאי פסק למשנתינו דהכא בטבלא. ואין לומר דבטבלא כל א' טהור דהוי ס"ס ספק הוא המיעוט וספק נחתך במצומצם לחצאין וכעין מ"ש תוס' שם בשם הר"ש מוינבלא דא"כ גם בתנור יהיה טהור מה"ט. וע"כ דהוי ספק טומאה ברה"י דאפי' ס"ס טמא א"כ גם בטבלא כן וצ"ע:
+
+Mishnah 7
+
+[אות לה] <b>תו"ח ד"ה פחות מכאן כו'. שיעזבוהו על צורתו שלא. </b>צ"ל כ"ש שלא ישתמש בו:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות לו] <b>הרע"ב ד"ה השחור. לפי שהם משירים. </b>והוא מלה"כ מרחם משחר (תהלים ק"י):
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות לז] <b>תוי"ט ד"ה טבעת. דאמרינן בית קבול. </b>לא ידעתי איה איפוא מקומו הא אדרבה בסוכה (דף י"ב ע"ב) איתא מהו דתימא ב"ק העשוי למלאות ל"ש ב"ק קמ"ל. הרי דבאמת שמיה ב"ק. ובתוס' שם הסכים דאפילו עשוי למלאות לעולם שמי' ב"ק ועיין פ"ק דשבת (די"ז ע"א ד"ה ועל שאר כו'). וצלע"ג  [וע' בר"ש פרק כ"ו מ"ב]:
+
+Chapter 14
+
+
+
+Chapter 15
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות לח] <b>כוורת הקש. </b>וא"ת הא לא כתיב בפרשה לענין טומאת מת אלא כ"ע ועור ובגד ושק. וי"ל דקש נמי חשיב של עץ כדאמרינן ברכות (דף מ') פרי שאכל אדם הראשון חטה היה א"נ הך טומאה דרבנן היא תוס' (פ"ו דשבת דף ס"ו ע"א):
+
+Chapter 16
+
+
+
+Chapter 17
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות לט] <b>שיהיו מקדשין כל שהן. </b>ור"מ לשיטתו דס"ל בערלה (פ"ג מ"ז) דאת שדרכו מקדש מש"ה ס"ל דסתם רמונים אין מקדשים בכ"ש. ור"י לשיטתו דס"ל פ"ק דביצה (דף ד') גבי עגול דבילה דכל שדרכו הוא מקדש בכ"ש מש"ה אמר כאן דלא הוזכרו רמוני בדאן אלא שיהיו מתעשרים ולר"ל דס"ל בפ"ק דביצה דבההיא דערלה הנ"ל דר"מ אמר כל שדרכו. צ"ל דר"מ ור"י פליגי במציאות דר"מ ס"ל דסתם רמונים אפי' כל שדרכו לא הוי. ור"י ס"ל דהוי כל שדרכו. הר"ש. וכ"כ תוס' זבחים (דע"ב ע"ב) ולפמ"ש תוס' בזבחים (דע"ג ע"א ד"ה ר"מ וכו') בחד תירוצא דהכי אמר ר"מ דכל שדרכו מקדש בכ"ש מדאורייתא מש"ה באיסור דרבנן את שדרכו מקדש י"ל גם לר"ל דסתם רמונים הוי לכ"ע בכלל כל שדרכו והא דאר"מ הכא שיהא מקדשים בכ"ש היינו שיהא מקדשים אף באיסורי דרבנן. ור"י לטעמיה דס"ל גבי עגולי דאפילו בדרבנן אמרי' כל שדרכו. מש"ה לענין קידוש ליכא נ"מ בין סתם רמונים לרמוני בדאן. וגם לאינך תירוצם דתוס' שם עכ"פ בב' דרבנן כגון תרומת פירות בזה"ז בטילה ס"ל לר"מ דכל שדרכו אינו מקדש דזהו ממש דינא דעגולי דבילה. אבל בדבר דאת שדרכו י"ל דגם בזה לא בטילה וא"נ י"ל דלענין זה הוזכרו רמוני בדאן שיקדש בכ"ש אף ברמוני תרומה בזה"ז. וצ"ע:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+[אות מ] <b>כמלא לוגמיו ביה"כ. </b>גם לענין קידוש הדין כן דצריך שיטעום כמלא לוגמיו כפי מה שהוא אדם תוס' יומא (ד"פ). ובפסחים (ד' ק"ז):
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+[אות מא] <b>תי"ט ד"ה חוץ מכלב. לעיל רפ"ו. </b>צ"ל רפ"י:
+
+Mishnah 14
+
+
+
+Mishnah 15
+
+[אות מב] <b>מן הנייר. </b>ע' לעיל (פ"ב מ"ה) בתי"ט ד"ה והנייר (* [ומ"ש רבינו שם אות י"ז]: 
+[אות מג] <b>שיש להם מעשה. </b>טהרות (פ"ח מ"ו). מכשירין (ספ"ג ורפ"ו) דשם:
+
+Chapter 18
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות מד] <b>הרע"ב ד"ה בזמן שבתוכה. ובסיס לדבר האסור. </b>ומ"מ משמע דווקא בזמן שיש עליה מעות אבל אין עליה מעות אע"ג דהיה עליה בבה"ש שרי לגוררו ואתיא מתני' כר"ש דלית ליה מגו דאתקצאי גמ' פ"ג דשבת [* דף מ"ד ע"ב וע"ש דף מ"ו ע"א]:
+[אות מה] <b>בא"ד שהיא עיקר הכלי. </b>ובחדושי הרשב"א (פ"ג דשבת) כתב בשם רבינו אפרים דמיירי בשיש בשידה פירות או כלים והלכך בשאינו נשמטת הו"ל כלי אחד ונעשה בסיס לדבר איסור ולדבר המותר ומותר לגוררו ע"ש:
+
+Chapter 19
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות מו] <b>הר"ב ד"ה מטמא שנים. והמיזרן כ"ז שלא פי'. </b>ותמוה לי דלענ"ד היה נראה דהמזרן הוי כמטה עצמה וכן לר' יוסי עד עשרה טפחים ואף בפירש מטמא ב'. ושאני במתני' שאח"ז דהתם כרך המזרן לאחר שנטמאת המטה במדרס. וצל"ע. אח"כ מצאתי ת"ל במ"ל שהוציא כן מדברי הרמב"ם ולא הביא שם דברי הר"ש והרע"ב:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות מז] <b>מפני שבטל העיקר. </b>וכן לקמן (פרק כ"ב מ"ז):
+
+Chapter 20
+
+
+
+Chapter 21
+
+
+
+Chapter 22
+
+
+
+Chapter 23
+
+
+
+Chapter 24
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+[אות מח] <b>תי"ט ד"ה שלשה מפצים. וכן מתטמא במת. </b>בשבת (דף ע"ו בתוס' ד"ה ואר"ש) כתבו דמפץ לא מטמא במת אלא כשמטמא בזב דהיינו שיחדו לכך. וא"כ הכא בשל צבעים דאינו מטמא בזב גם במת לא ליטמא. וצ"ל כמ"ש הר"ש כאן דהתם מיירי במפץ של שיפה וגמי והכא מיירי במפץ של עץ:
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+
+
+Mishnah 14
+
+
+
+Mishnah 15
+
+
+
+Mishnah 16
+
+
+
+Mishnah 17
+
+[אות מט] <b>הרע"ב ד"ה טלייה על צידה כו'. וכלי עץ כו' נמי טהור מכלום. </b>אינו מדוקדק דהא במיוחד למדרס גם בבאים במדה טמאים וכמ"ש הרע"ב לעיל (פכ"ד מ"ד): 
+
+Chapter 25
+
+
+
+Chapter 26
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות נ] <b>הרע"ב ד"ה צרור המעות. משום דלהוצאה ניתנו. </b>ומש"ה כשנטל ממנו המעות מתפשט העור ואין כאן בית קיבול. וכ"כ הר"ש והרמב"ם. ועיין בתוס' שבת (דף ס"ג ע"ב ד"ה מנין לאריג כו') שכתבו דלא משכחת פשוטי כלי עור דטהור אלא בקשין דא"א לקפלו ולהניח בו מידי אבל כל שאפשר לקפלו ולהניח בו דבר הוי בית קיבול עיי"ש. והובא ג"כ במ"ל (פ"א מה' כלים). א"כ הכא דהניח בו מעות ממילא אפשר לקפלו. אף שנטל המעות ונתפשט מ"מ הא אפשר לחזור ולקפל ולהניח בו מעות וצ"ע:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות נא] <b>דברי רבי יהודה. </b>במגיני שלמה פ"ה דשבת (ד' נ"ב) הקשה דהא ר"י סבר שם דמעשה לתקן לאו מעשה הוא. וה"נ שהמעשה לצורך תיקון רצועות וסנדלים הוי מעשה לתקן ותירץ דדוקא אם כבר נטמא בזה ס"ל לר"י דבעינן מעשה לקלקל אבל לטמא מכאן ולהבא מודה ר"י. והא דקתני עור שהוא טמא מדרס היינו שראוי וטמא מדרס כמ"ש הר"ש והרע"ב לעיל (פ"ב מ"ו) עיי"ש:
+
+Chapter 27
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות נב] <b>אמר רבי יוסי. </b>פלוגתייהו דר"מ ור"י אם טומאת בית הסתרים מטמא במגע דר"מ סבר דמטמא ומש"ה סבר דטמא מגע מדרס דמיד כשנעשה מדרס נגעו זה בזה בעודם מחוברים וכל מקצת נעשה ג"כ מגע מדרס. ור"י סבר דעודם מחוברים לא מטמאי זה מזה דבמקום חבורן הוי בית הסתרים ואינו טמא אא"כ נגע בו הזב דהיינו שדרס עליה הזב כשהוא יחף דנגע בו כשדרס ברגל וחל בבת א' טומאת מדרס וטומאת מגע מדרס. או שדרס עליה במנעל דבשעת מדרס נעשה ג"כ טומאת מגע מדרס שנגע זה בסנדל. ואינו טהור אא"כ כשדרס הי' פשוטי כלי עץ מפסיק בין רגליו לבגד. וגם בעי' שלא היה הסדין מכופל בשעה שדרס דב' ראשים אינם נוגעים זה בזה בגלוי ולא חל עליה טומאת מגע מדרס. ואם אח"כ נתכפל הבגד או אח"כ נגע בו הזב אינו טמא טומאת מגע דלא אתי טומאת מגע דקיל וחייל על טומאת מדרס החמור אלא א"כ באו בב"א. זהו העולה מדברי תוספות חולין ובמנחות:
+[אות נג] <b>תו"ח סד"ה בר"ב ד"ה אא"כ נגע. ואיך יפרש גמ' דמנחות הנ"ל וצ"ע. </b>ככל החזיון הזה אמור במשנה למלך שם:
+
+Chapter 28
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות נד] <b>הר"ב ד"ה הרי אלו. ויש בכל הבגד בכללו. </b>אבל בתוס' (פ"ג דשבת דף מ"ז ד"ה בגדי כו') כתבו בשם ר"ת דגרסי' הכא אעפ"י שאין בהם שלשה על שלשה ומיירי בחתיכה אחת דבבגדי עניים מטמא מדרס אף אם אין בו שלשה טפחים וההיא דלעיל (פכ"ז מ"ב) מיירי בבגדי עשירים ואפ"ה קתני שם משום שלש על שלש לטמא מת דאין חילוק בין עניים לעשירים אלא בטומאת מדרס דתלוי ביחוד מה שאדם רגיל ליחד הלכך פחות משלשה ביד עשיר אין מטמא מדרס דאין דרכם לייחדו ע"ש. ועי' בהר"ש דמסיק כפי' הרע"ב. ומ"מ כ' דמשנתינו דהכא דוקא ביד עני אבל ביד עשיר לא חשיב כיון שעשוי מחתיכות קטנות (* כ"מ ואולי כוונת רבינו דהר"ש מסיק כגרסת הרע"ב. דהר"ש מוקי משנתינו בטלית שבלתה יעו"ש. והר"ב פי' כהרמב"ם עיין בפי' הרא"ש ויש לעיין):
+
+Chapter 29
+
+
+
+Chapter 30
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות נה]  <b>אמר רבי יוסי. </b>אף דר"י היה רבו של רבי. מ"מ היה להם סדרי משנה קודם רבי. וכ"כ תוס' בב"ק (צ"ד ע"ב ד"ה בימי רבי כו') שהמשניות (היה) [היו] קודם רבי אלא שהוא סדרם. ועי' מ"ש (פ"א מ"א) דפסחים:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Kelim/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Kelim/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c2093f20c99b58feac68624fb40d2a85f779f017
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Kelim/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,703 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Kelim
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה כלים
+merged
+https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Kelim
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1908-1909
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה כלים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות ב] <b>הרע"ב ד"ה מטמאין את האדם. שאם היו כלים רבים זעג"ז. </b>ואם היו כלים על ידו והנבילה בכלי העליון האדם טמא והכלים טהורים חוץ מכלי העליון שנוגע בו הטומאה. רמב"ם:
+[אות ג] <b>בא"ד לא נטמאו הכלים התחתונים במשא. </b>וכ"כ הרמב"ם בפירושו בשם הספרא. אבל מדברי רש"י נדה (דף נ"ד סוף ע"ב) מבואר דגם כלים התחתונים טמאים משום טומאת משא אם דם נדה בעליון. ואולם ברש"י שבת (דפ"ג ע"ב ד"ה כרעו הן) מבואר דבכלים ליכא טומאת משא. וצ"ע:
+[אות א] <b>במשנה וחשוכי בגדים במגע. </b>עיין יומא (דף י"ד בתוס' ד"ה אלא מאי מזה כו') ודבריהם תמוהים במה שכתבו ואין לתרץ מאי מזה נושא אף נושא וה"ה במגע כו' והא מפורש במתניתין דהכא דליכא כיבוס בגדים וצ"ע. ועיין בספר שיח יצחק שם:
+[אות ד]
+
+Mishnah 3
+
+[אות ה] <b>תוי"ט ד"ה זובו של זב. ולא משום דא"א בלא צחצוח זיבה. </b>כדס"ל לר' יהושע דא"כ לתנייה גבי זובו ומדקתני לה גבי רוקו ע"כ משום דאתי מרוקו. גמ' שם:
+[אות ו] <b>בא"ד שיהא טמא בטמא. </b>והא דל"א דיו דכמו דטמא בטהור טמא רק במגע ולא במשא ה"נ טמא בטמא. דכיון דמיפרך ק"ו. דלמגע לא אצטריך ק"ו. דלא גרע מגברא טהור. מש"ה ל"א דיו. גמרא שם. (ולפמ"ש התי"ט בד"ה למעלה מהן זובו בשטת הרמב"ם דש"ז דטהור בעי' כעדשה לנוגע וש"ז דזוב אפילו בכ"ש. א"כ איך מיפרך הק"ו הא הק"ו מועיל על מגעו בכ"ש. ומנ"ל טומאת משא) והיינו כר"ט (במתני' ה' פ"ק דבב"ק) עיי"ש. ועיין בהרע"ב שם דאנן קיי"ל כרבנן דאף היכא דמיפרך ק"ו אמרי' דיו. והא דקיי"ל הכא דש"ז דזב מטמא במשא היינו מטעם דא"א לש"ז בלא צחצוחי זיבה. וכמו שכתב הרמב"ם (בפ"א מהל' מטמאי מו"מ):
+
+Mishnah 4
+
+[אות ז] <b>מצורע שהוא מטמא בביאה. </b>וחמיר ג"כ זבה ממצורע דזבה מטמאה את בועלה. ומצורעת אינה מטמאה את בועלה כדדרשינן בת"כ ואם שכב ישכב איש אותה פרט למצורעת. וכן חמיר ג"כ דזבה עושית משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים. ומצורעת אינה עושית מו"מ רק לטמא אוכלים ומשקים (וזהו שיטת תוספות דלא כהרע"ב שכתב דמצורע עושה מו"מ כמו זב) הר"ש (במתני' ג'):
+[אות ח] <b>ברע"ב ד"ה חמור מכולם. דביאה במקצת. </b>עי' שבועות (דף י"ז ע"ב) ובתוספות שם דאם הכניס כו' לא מקרי ביאה במקצת. וכשנכנס כולו חוץ מחוטמו דפטור הטעם דדרך אחורים ל"ש ביאה:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות ט] <b>הרע"ב ד"ה עיירות המוקפות. מימות יהושע ב"נ. </b>הקשה לי חכם במה דפירש"י מלכים ב' (ז' ג') פתח השער כמו שנאמר מחוץ למחנה מושבו. והא שומרון לא היה מוקף חומה מימות יב"נ כמבואר מלכים א' (ט"ז כ"ד). והשבתי לו דנזהר בזה התרגום יונתן בפסוק הנ"ל מלכים א' (ט"ז כ"ד) ויקן את ההר תרגם יונתן וזבין ית כרכא. והיינו דס"ל מתוך קושי' הנ"ל דגם מקודם היה כרך גדול אלא שעמרי חיזק הבנין וקרא שם העיר שומרון וכמו שתרגם שם ובנא ית כרכא וקרא ית שמיה דקרתא די בנא על שום שמר מריה דטורא שומרון. מבואר דההר שומרון דסוף פסוק הניח כפשוטו ופירש טורא דמריה דטורא שומרון אבל מ"מ כבר היה בנוי כרך על ההר ומש"ה פי' ויקן את ההר וזבן ית כרכא. וא"כ י"ל דהיה מוקף מימות יהושע. ועיין רד"ק מלכים א' (י"ג י"ד):
+[אות י] <b>בא"ד מחוץ למחנה מושבו. </b>וילפינן גז"ש מושבו מקרא דבית מושב עיר חומה תוס' בערכין (ד' ל"ב ע"ב ד"ה וקדשו כו'):
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות יא] <b>בהרע"ב ד"ה כלי עץ. משום דבתוכו תלה רחמנא. </b>קשה לי דאם כן בזכוכית דחז"ל גזרו טומאה דדמי לכ"ח. ג"כ ביש להם תוך ולא בית קיבול יהיה טמא ואיך חשוב כלי זכוכית בהדייהו [* ע' תוס' שבת ט"ו ע"ב ד"ה אתו כו' וד"ה עבדו רבנן כו' דלשיטתם ליכא לתרץ דעבדו הכירא כי היכי דלא לשרוף כו']:
+[אות יב] <b>בא"ד אם הן ראויין למשכב ומושב. </b>ואזי טמא גם כן מטומאת מת ושרץ [*אפי' מדאו' ע' בהרא"ש]:
+[אות יג] <b>ד"ה וכלי זכוכית. הוי ככלי חרס. </b>וגם לית להו טהרה במקוה וכ"כ הרמב"ם (פ"א דכלים). אבל בהר"ש סוף מסכתין כתב בפשיטות דיש להם טהרה במקוה וצ"ע. [* עי' בתשו' רבינו בחלק הכתבים סי' ר"י]:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות יד] <b>תוי"ט ד"ה הטהורים. כדדרשי' מקראי. </b>בשבת (דפ"ד ע"ב) ובפי' רש"י עירובין (דק"ד ע"ב) כתבו דכ"ח אינו מטמא במדרס הזב דלא חזי למדרס משום דנשבר וצל"ע:
+[אות טו] <b>ברע"ב ד"ה כל שאין לו תוך. באחורי הכלי. </b>ולפי זה חמורים משקים מזב וזבה דאילו זב וזבה לא מטמאים לכ"ח מגבו ומשקים מטמאים. והראב"ד בהשגתו (פ"ז מהל' אבות הטומאה) השיג בזה על הרמב"ם. ולכאורה היה נראה דכוונת הרע"ב דאם נגעו באחורי הכלי באחוריים שיש להם חקק בבית מושבם דמקבלים טומאה בכה"ג כמ"ש הרע"ב בריש פ' זה ואשמעי' מתני' הכא דדוקא היכא דיש לכ"ח תוך אז מקבל טומאה מאחוריו במקום חקק. אבל אם אין לו תוך לא נטמא באחוריו וזה ממש כעין מ"ש הר"ש בפי' במתני' (ריש פרק כ"ז) דמסכתין. ואולם לפ"ז לא היה להסביר משנתינו בטומאת משקין והו"ל לפרש הכי בכל טומאות שבעולם. ועיין בר"ש (פ"ג מ"ה):
+[אות טז] <b>תוי"ט ד"ה כל שאין. אין לו אחוריים כו'. </b>היינו דחכמים גזרו על משקים שיטמאו כלי שטף ואפי' נטמא מאחוריים לא נטמא תוכו. וזהו דוקא ביש לו תוך. אבל באין לו תוך אין בין תוכו (ר"ל אותו צד שמשתמשים בו) לגבו. אלא בנטמא גבו נטמא גם תוכו. ובפירוש הר"ש כאן נטמא גבו לא נטמא תוכו ט"ס וצ"ל כנ"ל:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות יז] <b>תי"ט ד"ה ניירות. לא ידענא מאי טומאה. </b>בסדרי טהרה הלכות נדה (סי' ק"ל ס"ק י"ט) השיג דמשנה שלימה היא במסכתין (פי"ז מט"ו) דנייר מקבל טומאה עיין שם. ויעויין במה שכתב הר"ש במסכתין פ"י מ"ד בפירוש התוספתא דנייר אינו מקבל טומאה וצ"ע. ועי' (פ"י מ"ו דמסכת פרה) [ובמסכת זבים פ"ה מ"ה]:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות יח] <b>ברע"ב ד"ה נטמאת אחת. כבר נכנס באויר הלזבז. </b>וקשה לי דזהו הטעם ל"ש בסיפא גבי בית תבלין של עץ דשם לא נטמא מאוירו. והר"ש כתב וז"ל דכשפיהם למטה מהלזבז נחשב הכל כלי א' אבל פיהן למעלה כל חדא וחדא תחשב כלי בפ"ע. ואם כן ניחא דעודף הלזבז משוי הכל לכלי א'. והרמב"ם בפירושו כתב כלשון הרע"ב ואחר כך בד"ה קלמרים כתב כלשון הר"ש הנ"ל:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות יט] <b>מטילין אותו לחומרו בזיתים. </b>וכן מטילים לחומרא דשיעורו בכונס משקה לענין ההיא דלקמן (פ"ח מ"ב) כדאיתא במתני' שם ולענין ההיא דלקמן (סוף פ"ט):
+[אות כ] <b>הרע"ב ד"ה שיעור כ"ח. אבל חזר ויחדה. </b>עי' בסוגיא דשבת (ס"פ המצניע) דדעת רש"י ותוס' שם דאפילו יחדו לא מקבל טומאה וההיא דלקמן (רפי"ז) היינו בכלי עץ [*ומ"ש הרע"ב הוא אליביה דרבא שם]:
+
+Mishnah 2
+
+[אות כא] <b>תוי"ט סד"ה ר"מ אומר. הבלתי נהוגים בדורינו. </b>במג"א (סי' רי"ח סק"ג) כתב דמדברי תוס' זבחים (דף ה') לא משמע כן:
+[אות כב] <b>תי"ט ד"ה הלפס. שיעורן בזיתים מדרבנן. </b>קשה לי ממתני' דלקמן (פ"ח מ"ב) נקבו העשוי לאוכלין שיעורן כזית ועי' בהרע"ב שם דנקב המטהר מטומאה אינו מציל וא"כ כיון דמדאורייתא בניקב כשרש קטן טהור בכה"ג לא לציל. שוב ראיתי דלק"מ דדברי תוס' רק במיוחד לאוכלים ומשקים:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות כג] <b>הנוגע בחומר טמא. </b>ומודים בזה החכמים דמתני' ה' משום דמיחם [צריך] לטפלו כמ"ש הר"ש (במתני' ה') בשם התוספתא:
+
+Mishnah 8
+
+[אות כד] <b>בהרע"ב ד"ה ומטהר בשל חרס. א"נ נקב שבפי משפך. </b>הר"ש כ"כ בדרך וכי תימא. וכתב עלה אכתי לר"ע מ"ש משפך חרס מחבית חרס. היינו דס"ל להר"ש כיון דרע"ק מטמא בשל עץ ולא ס"ל לסברא דסופו להסיר הסתימה א"כ גם בחרס יטמא כמו בחבית ולענין זה הסברא דסופו להסיר הסתימה לא ניחא ליה להר"ש לחלק בין מינו לאינו מינו והר"ב ס"ל דגם בזה יש לחלק בין מינו לאינו מינו:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות כה] <b>תי"ט סד"ה דברי ר"מ. ועוד דר"מ מחמיר. </b>בפר"ח הקשה הא הך טומאה דרבנן הוא והו"ל לפסוק מספק האיבעי לקולא. וע"ש:
+
+Mishnah 4
+
+[אות כו] <b>תי"ט ד"ה טמא. אלא לפרש כיצד שלא לדעת. </b>כך משמע בתוספתא ואי לאו משום האי תוספתא הייתי מפרש דג' ענינים הם מאחורו משום דלא חשיב היסק ולא מבפנים כו' ומיהו לא יתכן כו' (כצ"ל):
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות כז] <b>הרע"ב ד"ה מעפר ולמטן. אם נגע. </b>והרא"ש כתב דאם האוכלים (או) השרץ טמונים בעפר אם נגע בתנור טמאים. ומטמא לתנור אבל לא מחמת אויר שהעפר בטלה לאויר התנור. אבל מעפר ולמעלן מטמא באויר. וכ"כ גם כן הגאון מהר"א ווילנא זצ"ל:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות כח] <b>הרע"ב ד"ה ונפל לאויר. ואינה מטמא. </b>עיין מקואות (פ"י משנה ח') ובתי"ט שם:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+[אות כט] <b>תי"ט ד"ה נטמא. הוא פי' הרמב"ם. </b>והיינו שיש לו דבילה בפיו והכתה הקוץ ויצא הדם והכניס אצבעו לפיו למוץ הדם. תטמא הדבילה מהדם. או שנכוה ונתן אצבעו לפיו שרצונו להוציא המשקה מפיו ולעוקרו במציצת אצבעו נטמא הדבילה מהרוק:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות ל] <b>תי"ט ד"ה היה עגול. ולא יכולתי לעמוד. </b>כך הקשה בשו"ת מנחם עזריה (סי' פ"ה) וע"ש מה שתירץ:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות לא] <b>תוי"ט ד"ה חזרו לטומאתן. ומש"ה לא סגי. </b>ובמהרש"א שם כ' דהטעם דהוי כחוכא ואיטלולי להצריך הערב שמש ולא טבילה:
+[אות לב] <b>בא"ד דכלי מתכות הדבר קשה. </b>לשון זה אינו מובן לי דהא בלא"ה כיון דהטעם משום גדר מי חטאת והיינו שלא תשתכח תורת מי חטאת וזה ממילא ל"ש אלא בכלי מתכות דבעי הזאה ג' וז'. אבל בשאר כלים דלא שייך בהן מי חטאת אין אנו חוששין אם ישברם לטהרם. ובתו' (פ"ק דשבת ד"ה הניחא למ"ד כו') כתבו וטעמא דרשב"ג דס"ל דרק בטומאת מת אמרו משום דט"מ הוא זמן מרובה וישבר ולא ירצו להמתין עכ"ל. נלפע"ד דכוונתם דלמסקנא דהטעם שמא לא יקבנו בכדי טהרתו או שמא יאמרו טבילה בת יומא עולה. לכ"ע הטעם הכי הוא. דדחיקא הוא להם לומר דלרשב"ג קיימי' בטעם ראשון דמשום גדר מי חטאת כדפי' הר"ש והרע"ב. ולזה פירשו הטעם דטעמא דרשב"ג דשאר טומאות שאין דרכו לשברם כלל רק בט"מ. דקשה עליה להמתין ג' וז'. ות"ק ס"ל דגם בשאר טומאות חיישי' לזה. אלא דמ"מ רק במתכת דבשאר כלים אין דרכם לשבר כמ"ש הר"ש. ולישנא דהר"ש צ"ע. ועי' לקמן (פי"ד מ"ז) בהרע"ב שם:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות לג] <b>תוי"ט סד"ה ומצופה. בריש פ"ב. </b>צ"ל פכ"ב:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות לד] <b>תי"ט ד"ה שנחלקה לשנים. אמרינן א"א לצמצם. </b>לק"מ דשאני תנור דאיכא גומות. ולכ"ע א"א לצמצם כדמשני הש"ס פ"ב דבכורות. וע' בתוס' שם דקי"ל דבידי אדם אפשר לצמצם א"כ אתיא הכא אליבא דהלכתא. אך להרמב"ם שכתב (בפ"ט מהלכות רוצח ה"ח) דבידי אדם א"א לצמצם. קשה אמאי פסק למשנתינו דהכא בטבלא. ואין לומר דבטבלא כל א' טהור דהוי ס"ס ספק הוא המיעוט וספק נחתך במצומצם לחצאין וכעין מ"ש תוס' שם בשם הר"ש מוינבלא דא"כ גם בתנור יהיה טהור מה"ט. וע"כ דהוי ספק טומאה ברה"י דאפי' ס"ס טמא א"כ גם בטבלא כן וצ"ע:
+
+Mishnah 7
+
+[אות לה] <b>תו"ח ד"ה פחות מכאן כו'. שיעזבוהו על צורתו שלא. </b>צ"ל כ"ש שלא ישתמש בו:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות לו] <b>הרע"ב ד"ה השחור. לפי שהם משירים. </b>והוא מלה"כ מרחם משחר (תהלים ק"י):
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות לז] <b>תוי"ט ד"ה טבעת. דאמרינן בית קבול. </b>לא ידעתי איה איפוא מקומו הא אדרבה בסוכה (דף י"ב ע"ב) איתא מהו דתימא ב"ק העשוי למלאות ל"ש ב"ק קמ"ל. הרי דבאמת שמיה ב"ק. ובתוס' שם הסכים דאפילו עשוי למלאות לעולם שמי' ב"ק ועיין פ"ק דשבת (די"ז ע"א ד"ה ועל שאר כו'). וצלע"ג  [וע' בר"ש פרק כ"ו מ"ב]:
+
+Chapter 14
+
+
+
+Chapter 15
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות לח] <b>כוורת הקש. </b>וא"ת הא לא כתיב בפרשה לענין טומאת מת אלא כ"ע ועור ובגד ושק. וי"ל דקש נמי חשיב של עץ כדאמרינן ברכות (דף מ') פרי שאכל אדם הראשון חטה היה א"נ הך טומאה דרבנן היא תוס' (פ"ו דשבת דף ס"ו ע"א):
+
+Chapter 16
+
+
+
+Chapter 17
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות לט] <b>שיהיו מקדשין כל שהן. </b>ור"מ לשיטתו דס"ל בערלה (פ"ג מ"ז) דאת שדרכו מקדש מש"ה ס"ל דסתם רמונים אין מקדשים בכ"ש. ור"י לשיטתו דס"ל פ"ק דביצה (דף ד') גבי עגול דבילה דכל שדרכו הוא מקדש בכ"ש מש"ה אמר כאן דלא הוזכרו רמוני בדאן אלא שיהיו מתעשרים ולר"ל דס"ל בפ"ק דביצה דבההיא דערלה הנ"ל דר"מ אמר כל שדרכו. צ"ל דר"מ ור"י פליגי במציאות דר"מ ס"ל דסתם רמונים אפי' כל שדרכו לא הוי. ור"י ס"ל דהוי כל שדרכו. הר"ש. וכ"כ תוס' זבחים (דע"ב ע"ב) ולפמ"ש תוס' בזבחים (דע"ג ע"א ד"ה ר"מ וכו') בחד תירוצא דהכי אמר ר"מ דכל שדרכו מקדש בכ"ש מדאורייתא מש"ה באיסור דרבנן את שדרכו מקדש י"ל גם לר"ל דסתם רמונים הוי לכ"ע בכלל כל שדרכו והא דאר"מ הכא שיהא מקדשים בכ"ש היינו שיהא מקדשים אף באיסורי דרבנן. ור"י לטעמיה דס"ל גבי עגולי דאפילו בדרבנן אמרי' כל שדרכו. מש"ה לענין קידוש ליכא נ"מ בין סתם רמונים לרמוני בדאן. וגם לאינך תירוצם דתוס' שם עכ"פ בב' דרבנן כגון תרומת פירות בזה"ז בטילה ס"ל לר"מ דכל שדרכו אינו מקדש דזהו ממש דינא דעגולי דבילה. אבל בדבר דאת שדרכו י"ל דגם בזה לא בטילה וא"נ י"ל דלענין זה הוזכרו רמוני בדאן שיקדש בכ"ש אף ברמוני תרומה בזה"ז. וצ"ע:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+[אות מ] <b>כמלא לוגמיו ביה"כ. </b>גם לענין קידוש הדין כן דצריך שיטעום כמלא לוגמיו כפי מה שהוא אדם תוס' יומא (ד"פ). ובפסחים (ד' ק"ז):
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+[אות מא] <b>תי"ט ד"ה חוץ מכלב. לעיל רפ"ו. </b>צ"ל רפ"י:
+
+Mishnah 14
+
+
+
+Mishnah 15
+
+[אות מב] <b>מן הנייר. </b>ע' לעיל (פ"ב מ"ה) בתי"ט ד"ה והנייר (* [ומ"ש רבינו שם אות י"ז]: 
+[אות מג] <b>שיש להם מעשה. </b>טהרות (פ"ח מ"ו). מכשירין (ספ"ג ורפ"ו) דשם:
+
+Chapter 18
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות מד] <b>הרע"ב ד"ה בזמן שבתוכה. ובסיס לדבר האסור. </b>ומ"מ משמע דווקא בזמן שיש עליה מעות אבל אין עליה מעות אע"ג דהיה עליה בבה"ש שרי לגוררו ואתיא מתני' כר"ש דלית ליה מגו דאתקצאי גמ' פ"ג דשבת [* דף מ"ד ע"ב וע"ש דף מ"ו ע"א]:
+[אות מה] <b>בא"ד שהיא עיקר הכלי. </b>ובחדושי הרשב"א (פ"ג דשבת) כתב בשם רבינו אפרים דמיירי בשיש בשידה פירות או כלים והלכך בשאינו נשמטת הו"ל כלי אחד ונעשה בסיס לדבר איסור ולדבר המותר ומותר לגוררו ע"ש:
+
+Chapter 19
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות מו] <b>הר"ב ד"ה מטמא שנים. והמיזרן כ"ז שלא פי'. </b>ותמוה לי דלענ"ד היה נראה דהמזרן הוי כמטה עצמה וכן לר' יוסי עד עשרה טפחים ואף בפירש מטמא ב'. ושאני במתני' שאח"ז דהתם כרך המזרן לאחר שנטמאת המטה במדרס. וצל"ע. אח"כ מצאתי ת"ל במ"ל שהוציא כן מדברי הרמב"ם ולא הביא שם דברי הר"ש והרע"ב:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות מז] <b>מפני שבטל העיקר. </b>וכן לקמן (פרק כ"ב מ"ז):
+
+Chapter 20
+
+
+
+Chapter 21
+
+
+
+Chapter 22
+
+
+
+Chapter 23
+
+
+
+Chapter 24
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+[אות מח] <b>תי"ט ד"ה שלשה מפצים. וכן מתטמא במת. </b>בשבת (דף ע"ו בתוס' ד"ה ואר"ש) כתבו דמפץ לא מטמא במת אלא כשמטמא בזב דהיינו שיחדו לכך. וא"כ הכא בשל צבעים דאינו מטמא בזב גם במת לא ליטמא. וצ"ל כמ"ש הר"ש כאן דהתם מיירי במפץ של שיפה וגמי והכא מיירי במפץ של עץ:
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+
+
+Mishnah 14
+
+
+
+Mishnah 15
+
+
+
+Mishnah 16
+
+
+
+Mishnah 17
+
+[אות מט] <b>הרע"ב ד"ה טלייה על צידה כו'. וכלי עץ כו' נמי טהור מכלום. </b>אינו מדוקדק דהא במיוחד למדרס גם בבאים במדה טמאים וכמ"ש הרע"ב לעיל (פכ"ד מ"ד): 
+
+Chapter 25
+
+
+
+Chapter 26
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות נ] <b>הרע"ב ד"ה צרור המעות. משום דלהוצאה ניתנו. </b>ומש"ה כשנטל ממנו המעות מתפשט העור ואין כאן בית קיבול. וכ"כ הר"ש והרמב"ם. ועיין בתוס' שבת (דף ס"ג ע"ב ד"ה מנין לאריג כו') שכתבו דלא משכחת פשוטי כלי עור דטהור אלא בקשין דא"א לקפלו ולהניח בו מידי אבל כל שאפשר לקפלו ולהניח בו דבר הוי בית קיבול עיי"ש. והובא ג"כ במ"ל (פ"א מה' כלים). א"כ הכא דהניח בו מעות ממילא אפשר לקפלו. אף שנטל המעות ונתפשט מ"מ הא אפשר לחזור ולקפל ולהניח בו מעות וצ"ע:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות נא] <b>דברי רבי יהודה. </b>במגיני שלמה פ"ה דשבת (ד' נ"ב) הקשה דהא ר"י סבר שם דמעשה לתקן לאו מעשה הוא. וה"נ שהמעשה לצורך תיקון רצועות וסנדלים הוי מעשה לתקן ותירץ דדוקא אם כבר נטמא בזה ס"ל לר"י דבעינן מעשה לקלקל אבל לטמא מכאן ולהבא מודה ר"י. והא דקתני עור שהוא טמא מדרס היינו שראוי וטמא מדרס כמ"ש הר"ש והרע"ב לעיל (פ"ב מ"ו) עיי"ש:
+
+Chapter 27
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות נב] <b>אמר רבי יוסי. </b>פלוגתייהו דר"מ ור"י אם טומאת בית הסתרים מטמא במגע דר"מ סבר דמטמא ומש"ה סבר דטמא מגע מדרס דמיד כשנעשה מדרס נגעו זה בזה בעודם מחוברים וכל מקצת נעשה ג"כ מגע מדרס. ור"י סבר דעודם מחוברים לא מטמאי זה מזה דבמקום חבורן הוי בית הסתרים ואינו טמא אא"כ נגע בו הזב דהיינו שדרס עליה הזב כשהוא יחף דנגע בו כשדרס ברגל וחל בבת א' טומאת מדרס וטומאת מגע מדרס. או שדרס עליה במנעל דבשעת מדרס נעשה ג"כ טומאת מגע מדרס שנגע זה בסנדל. ואינו טהור אא"כ כשדרס הי' פשוטי כלי עץ מפסיק בין רגליו לבגד. וגם בעי' שלא היה הסדין מכופל בשעה שדרס דב' ראשים אינם נוגעים זה בזה בגלוי ולא חל עליה טומאת מגע מדרס. ואם אח"כ נתכפל הבגד או אח"כ נגע בו הזב אינו טמא טומאת מגע דלא אתי טומאת מגע דקיל וחייל על טומאת מדרס החמור אלא א"כ באו בב"א. זהו העולה מדברי תוספות חולין ובמנחות:
+[אות נג] <b>תו"ח סד"ה בר"ב ד"ה אא"כ נגע. ואיך יפרש גמ' דמנחות הנ"ל וצ"ע. </b>ככל החזיון הזה אמור במשנה למלך שם:
+
+Chapter 28
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות נד] <b>הר"ב ד"ה הרי אלו. ויש בכל הבגד בכללו. </b>אבל בתוס' (פ"ג דשבת דף מ"ז ד"ה בגדי כו') כתבו בשם ר"ת דגרסי' הכא אעפ"י שאין בהם שלשה על שלשה ומיירי בחתיכה אחת דבבגדי עניים מטמא מדרס אף אם אין בו שלשה טפחים וההיא דלעיל (פכ"ז מ"ב) מיירי בבגדי עשירים ואפ"ה קתני שם משום שלש על שלש לטמא מת דאין חילוק בין עניים לעשירים אלא בטומאת מדרס דתלוי ביחוד מה שאדם רגיל ליחד הלכך פחות משלשה ביד עשיר אין מטמא מדרס דאין דרכם לייחדו ע"ש. ועי' בהר"ש דמסיק כפי' הרע"ב. ומ"מ כ' דמשנתינו דהכא דוקא ביד עני אבל ביד עשיר לא חשיב כיון שעשוי מחתיכות קטנות (* כ"מ ואולי כוונת רבינו דהר"ש מסיק כגרסת הרע"ב. דהר"ש מוקי משנתינו בטלית שבלתה יעו"ש. והר"ב פי' כהרמב"ם עיין בפי' הרא"ש ויש לעיין):
+
+Chapter 29
+
+
+
+Chapter 30
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות נה]  <b>אמר רבי יוסי. </b>אף דר"י היה רבו של רבי. מ"מ היה להם סדרי משנה קודם רבי. וכ"כ תוס' בב"ק (צ"ד ע"ב ד"ה בימי רבי כו') שהמשניות (היה) [היו] קודם רבי אלא שהוא סדרם. ועי' מ"ש (פ"א מ"א) דפסחים:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Makhshirin/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Makhshirin/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f0763e669a43c3fba3c489934e3416e38c2acf0e
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Makhshirin/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt	
@@ -0,0 +1,101 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Makhshirin
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה מכשירין
+Vilna, 1908-1909
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה מכשירין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות א] <b>מחצה על מחצה צריך להכריז. </b>עי' פ"י בחי' לב"מ (דף כ"ד) שהקשה דיוקי' אהדדי וע"ש מה שתירץ שהוא תמוה לכאורה. וע' בפרישה ח"מ (סי' רנ"ט ס"ג) ומפי דבריו תמצא דל"ק דיוקי' אהדדי ע"ש:
+[אות ב] <b>הולכין אחר רוב הנחתומין. </b>כתב הפר"ח יו"ד (סימן קי"ב סקי"ג) ומסתבר' דבמחצה על מחצה יש להחמיר דומיא דמרחץ ואינך דמתני' דפרקין והא דלא תני לה גם הכא בהדיא דלא קתני הכי אלא היכא דקתני ב' בבי רוב כנענים ורוב ישראל הדר תני מחצה למחצה משא"כ הכא וכצ"ל במתני' דבסמוך גבי בשר. והא דבמתני' י"א קתני מחצה למחצה להחמיר אף דלא תני תרי בבי שאני התם דהוי ענין אחריתא תערובת פירות בפירות ולא דמי' לאינך חילוקי' דתני בפרקין עכ"ד:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות ד] <b>תי"ט ד"ה שדם מגפתה. משקין היוצאים מן האשה. </b>וקשה לי דאיך השיב רע"ק מחמיר אני בחלב מבדם. דמה בכך דמ"מ י"ל דחלב אשה מטמא שלא לרצון. כיון דמצינו אצלם שאר משקה דהיינו דם דקיל מחלב דאפ"ה מטמא שלל"ר (ויש לעיין דהר"ש דקדק דיש להשות ולא מחמת חומרא) וברש"י ותוס' שבת (קמ"ג) פירשו דה"ק אם טמא חלב וכו' שדם מגפתה טמא היינו דזהו הטעם דחלב הוי דם דדם נעכר ונעשה חלב ע' נדה (פ"א מ"ד) מש"ה שלא לרצון טמא דהוי דם מגפתה. ומה שהשיב רע"ק מחמיר אני וכו' נראה מדברי תוס' שם דרע"ק סותר דאין טומאת חלב מדין דם דהא חולב לרפואה טמא וע"כ טעמא דחלב מקרא ותפתח נאד החלב ותשקהו. וכ' שם דה"ה דה"מ למנקט דהא חלב בהמה טמא וע"כ אין הטעם משום דם דהא בבהמה דם מגפתה טהור עיי"ש. ומ"מ קשה לי על הב' ראיות מן חלב בהמה ומדין חולב לרפואה זהו רק דלאו משום דם לחוד טמאה אלא מקרא הנ"ל אבל מ"מ י"ל דגם משום דם מגפתה אית בי' ובחלב שלא לרצון באשה טמא מדין מגפתה. ובחולב לרפואה וכן חלב בהמה ג"כ טמא דהוי משקה מקרא הנ"ל. וצלע"ג:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Makhshirin/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Makhshirin/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..3a65c587a5bf3d4f64ac1b962087793b946bf1fb
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Makhshirin/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,104 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Makhshirin
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה מכשירין
+merged
+https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Makhshirin
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1908-1909
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה מכשירין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות א] <b>מחצה על מחצה צריך להכריז. </b>עי' פ"י בחי' לב"מ (דף כ"ד) שהקשה דיוקי' אהדדי וע"ש מה שתירץ שהוא תמוה לכאורה. וע' בפרישה ח"מ (סי' רנ"ט ס"ג) ומפי דבריו תמצא דל"ק דיוקי' אהדדי ע"ש:
+[אות ב] <b>הולכין אחר רוב הנחתומין. </b>כתב הפר"ח יו"ד (סימן קי"ב סקי"ג) ומסתבר' דבמחצה על מחצה יש להחמיר דומיא דמרחץ ואינך דמתני' דפרקין והא דלא תני לה גם הכא בהדיא דלא קתני הכי אלא היכא דקתני ב' בבי רוב כנענים ורוב ישראל הדר תני מחצה למחצה משא"כ הכא וכצ"ל במתני' דבסמוך גבי בשר. והא דבמתני' י"א קתני מחצה למחצה להחמיר אף דלא תני תרי בבי שאני התם דהוי ענין אחריתא תערובת פירות בפירות ולא דמי' לאינך חילוקי' דתני בפרקין עכ"ד:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות ד] <b>תי"ט ד"ה שדם מגפתה. משקין היוצאים מן האשה. </b>וקשה לי דאיך השיב רע"ק מחמיר אני בחלב מבדם. דמה בכך דמ"מ י"ל דחלב אשה מטמא שלא לרצון. כיון דמצינו אצלם שאר משקה דהיינו דם דקיל מחלב דאפ"ה מטמא שלל"ר (ויש לעיין דהר"ש דקדק דיש להשות ולא מחמת חומרא) וברש"י ותוס' שבת (קמ"ג) פירשו דה"ק אם טמא חלב וכו' שדם מגפתה טמא היינו דזהו הטעם דחלב הוי דם דדם נעכר ונעשה חלב ע' נדה (פ"א מ"ד) מש"ה שלא לרצון טמא דהוי דם מגפתה. ומה שהשיב רע"ק מחמיר אני וכו' נראה מדברי תוס' שם דרע"ק סותר דאין טומאת חלב מדין דם דהא חולב לרפואה טמא וע"כ טעמא דחלב מקרא ותפתח נאד החלב ותשקהו. וכ' שם דה"ה דה"מ למנקט דהא חלב בהמה טמא וע"כ אין הטעם משום דם דהא בבהמה דם מגפתה טהור עיי"ש. ומ"מ קשה לי על הב' ראיות מן חלב בהמה ומדין חולב לרפואה זהו רק דלאו משום דם לחוד טמאה אלא מקרא הנ"ל אבל מ"מ י"ל דגם משום דם מגפתה אית בי' ובחלב שלא לרצון באשה טמא מדין מגפתה. ובחולב לרפואה וכן חלב בהמה ג"כ טמא דהוי משקה מקרא הנ"ל. וצלע"ג:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Mikvaot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Mikvaot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..df5eee503ae220c337b8e1126a779a4ecfadf452
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Mikvaot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt	
@@ -0,0 +1,227 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Mikvaot
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה מקואות
+Vilna, 1908-1909
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה מקואות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות א] <b>הר"ב ד"ה נפלו מים. מקבלין טומאה ע"י משקין טמאין. </b>כך לשון הרמב"ם בפירושו וזהו לשיטתו דשתה אדם טמא או בכלי טמא אין החשש משום הטפה אלא דמי גבא עצמן מקבלי' טומאה לרצון. מש"ה הוסיף כאן לאשמעי' דמקבלי טומאה אפילו ממשקים טמאים (אלא דמ"מ תמוה דהא בנפלו הוי שלא לרצון ולא מתטמאים כמו נפל לתוכן מת וצל"ע) אבל להרע"ב דס"ל באמת דמי גבא אין מקבלים טומאה והכא באמת ג"כ החשש רק דכששותה הטהור דלמא שותה אותן טמאים ומטמאים המשקה שבפי' וזהו כבר אשמעי' מרישא דהא ברישא דהטעם דטיפה שבפי הטמא חזר ונפל למי גבי' והיינו ממש משקים טמאים שנפל (טמאים) ודינא דמתני' זו נכלל בדינא דמתני' לעיל וצלע"ג. והרא"ש כתב במתני' דנפל לתוכו מת ולא אמרי' כשיצא הטמא מן המים א"א שלא חזרה טומאה מגופו לתוך הגבא ושתה אדם טהור דא"נ חזרה לא נטמאת כיון דלא אחשב' עכ"ל וגם ע"ז קשה לי דא"כ בנפלו מים טמאים אמאי שתה הטהור טמא הא לא אחשבי' וצ"ע [* עי' ברמב"ם (פט"ו מהל' טומאת אוכלים) שכתב בפירוש או שנפל לתוכן משקין טמאים ברצון. אבל מפירושו במה שאמר ועיקר אחר מקובל כו' עד אלה המים. משמע אפי' שלא לרצון]:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות ב] <b>שוה למקוה לטהר באשבורן. </b>ומצינו ג"כ בהיפוך דלענין זוחלין הוי כמעין ואינו מטהר בכ"ש לדעת הש"ך שהעתקתי לקמן (פ"ה מ"ו) בגליון. ועיין בר"ן נדרים (דף מ) שכתב במשנתינו דמקומות מקומות יש דבמקום שהיו זוחלין תחלה אף שרבו הנוטפים דין מעין יש לו לטהר בזוחלים ושיעורו בכ"ש. אבל במקום שנתרבה זחילתו ע"י הנוטפים אם רבו הנוטפים אינו מטהר באותו מקום רק באשבורן ובעי מ' סאה:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות ג] <b>במשנה וירד לטבול. </b>במ"ל (פ"ד ה"א מה' בכורות) כ' דאפשר דבדקדוק נקט כן שירד לטבול וספק רק אם טבל כדינו שטבל כל גופו או לא או ספק אם היה עליו דבר חוצץ אבל אם נסתפק לו כל עיקר אם טבל כלל אי לא אזלי' לחומרא. ודומה לזה פסקי' בש"ע א"ח (סי' שצ"ד) דספק עירוב כשר וספק הנוח מחמרינן עי"ש:
+[אות ד] <b>במשנה ספיקו טהור. </b>וכיוצא בזה פליגי (פרק ב' משנה ד') דידים:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות ה] <b>תוי"ט ד"ה רי"א. והרמב"ם כתב בפירושו והלכה כר"י. </b>לא ידעתי סרך קושיא דהמעיין ברמב"ם יראה דס"ל דטעמא דר"י דלא מקרי כלל שאובים כיון דלא היה בו תפיסת ידי אדם וכמ"ש הר"ב בתחל' מתני' אלא בסוף דברי הר"ב בטעמא דר"י דס"ל דשאובים שהמשיכה כולה כשירה הוא תמוה דהא לא מקרי שאובים כלל. אח"כ ראיתי שכ"כ בס' ב"ד:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ו] <b>במשנה וחכ"א לעולם הוא בפסולו. </b>עיין בר"ן (ספ"ח דחולין) בסוגיא דטפת חלב שכתב בשם הרמב"ן דפלוגתייהו דר"י וחכמים דכאן היינו אם אמרי' חענ"נ. דרבנן ס"ל חענ"נ ונעשו כולם שאובים ע"ש:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ז] <b>תי"ט ד"ה פסול. וכ' ב"י עוד בשמו שכ' דהא דתנן </b>(בפ"ו מ"ה). והא דלא מפ' דהתם איירי שניקב למטה סמוך לשוליים דבטל שם כלי מינה עיין בב"י:
+[אות ח] <b>תי"ט ד"ה ע"ג בריכה. והיא מלאה מי גשמים. </b>וכ' הב"י ולפי דבריהם אם היה הבריכה ריקנית והמשיך לתוכה מי המעין אע"פ שהפסיק הקלוח הנמשך מהמעין אפשר שהמים הללו הנקוים בבריכה דין מעין להם וצ"ע עכ"ל. וע' בפרקין (מ"ו) בתוי"ט בשם מהרי"ק:
+
+Mishnah 2
+
+[אות ט] <b>תוי"ט סד"ה העבירו. גבי זקפה לידוח. </b>ולפמ"ש התוי"ט לקמן (פ"ז מ"ח) בשם הב"י לדעת הרא"ש ה"נ בכל ענין כשר דמתכשר ע"י השקה:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות י] <b>תי"ט ד"ה ובו ארבעים סאה. למאי נפקא מיניה. </b>והט"ז כתב דנקט אורחא דמלתא דמסתמא משיעור זה מתכסה כל גופו. והש"ך כתב כיון דנתלש ממקום חבורו אף דמטהר בזוחלים מ"מ בעינן מ' סאה:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות יא] <b>תוי"ט ד"ה יש מעלין. אבל שאר משקין לא אתקש. </b>כיון דאין עושין מהם מקוה רק אצטרופי מצטרפי לרוב מים מש"ה אין שאובים פוסל בהם והא דאנשי מידבא משום ר"י ס"ל דעושים מהם מקוה בתחלה אפ"ה בנותנו בידים כשר היינו כשנתפשר דמלתא אחרינא הוא וממילא קא הוי המקוה ע"ש. אולם דעת הרא"ש דעושים מכל הנך מקוה ומ"מ הביא בכלי ועשה מהם מקוה כשר דלא שייך פסול שאובים אלא במים רק בטיט הנרוק אין כשר למקוה רק להשלים:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות יב] <b>בר"ב ד"ה ונפלו למקוה. הואיל והן נראין כיין. </b>קשה לי הא במכות (דף ד') מסקי' דרבא פשיטא ליה דגרסינן הכא חסר קורטוב דלת"ק לא אזלי כלל בתר חזותא אלא בשיעורא [והא דקתני כלל הרישא כיון דאפילו בנפל חלב דמראהו כמים לא פסל מכ"ש בנשתנה מראה צ"ל דנקט לרבותא דאפילו בנשתנה מראה מ"מ דוקא חסר קורטב] וריב"נ ס"ל דתלי' הכל בחזותא. אלא דר"פ מספקא ליה דשמא קורט' גרסינן וריב"נ פליג רק אסיפא וא"כ אמאי כתב הר"ש והרע"ב בפשיטות דלת"ק תליא ג"כ בחזותא כיון דלר"פ מספקא ולרבא פשיט' הו"ל למנקט כרבא. ובפרט למ"ש הריטב"א שם דלר"פ ע"כ לא שמיע ליה ברייתא דר"ח אמר הורידו את המקוה אבל רבא שמיע ליה ומש"ה פשיטא ליה דחסר קורטוב גרסי' דאל"כ ר"ח דלא כמאן. וא"כ בודאי הו"ל למנקט כרבא וצ"ע. ומ"מ לדינא י"ל דקי"ל דלא פסל בחדא לטיבותא. או מחמת חזותא או מחמת דבצר שיעורא. היינו דרב פסק דבג' לוגין שלימים כשר בחזותא דפסק כריב"נ. י"ל במה דפסק להדיא כריב"נ אבל לענין בצר ליה שיעורא קי"ל כת"ק דכשר:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות יג] <b>תוי"ט בד"ה א"צ שיבאו בהן המים. דבעינן ראוי לביאת מים תוספות דקידושין. </b>ומאי דלא בעינן ביאת מים לכתחלה כמו גבי בילה וכו' תירצו התוס' בנדה (דס"ו ע"ב) דאין סברא גבי טבילה שלא הקפידה תורה אלא שיטהר האדם וכיון דבדיעבד טהור לכתחילה נמי לא בעי אבל בלילה ומקרא בכורים וחליצה מצות נינהו ע"ש:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות יד] <b>בהר"ב ד"ה של צמר. מודים לו חכמים. </b>ור"י הכי קאמר שכשם שאתם מודים לי בשער אודי לי ג"כ בחוטי צמר:
+
+Mishnah 2
+
+[אות טו] <b>במשנה ושאר כל הטיט. </b>בב"י כתב בשם הרמב"ם והסמ"ג דשאר טיטים דוקא נתיבשו על בשרו חוצצים בעודם לחים אינם חוצצים שהם נמחים במים. וג' טיטים אלו אפילו לחים חוצצים דמדובקים ואינם עוברים עד שישפשף הרבה:
+[אות טז] <b>הר"ב ד"ה ובית הסתרים באשה. נשואה. </b>הרשב"א בתה"א (דף ק"צ) באר הדבר דלת"ק דוקא בנשים נשואות כיון שדרך רוב הנשים להקפיד אף אם היא אינה מקפדת חוצץ. ובהיפך באיש כיון דרובן אינם מקפידים אף שזה הקפיד בטלה דעתו. ור"א ס"ל דא' איש וא' אשה תלוי רק בקפידתו של זה עי"ש:
+
+Mishnah 3
+
+[אות יז] <b>תי"ט ד"ה ובית השחי. בחנם תנייה. </b>היינו דהר"ש ס"ל דבית השחי הוי בכלל בית הסתרי' דבאשה חוצץ ומה דקתני במתני' באיש קאי ג"כ על בית השחי מש"ה כתב דבחנם נקטי'. אבל לדעת הטור והש"ע (סי' קצ"ח ס"ו) דבי' השחי אפי' באשה אינו חוצץ א"כ מתני' כפשטא:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות יח] <b>הזפת והמור בכלי זכוכית. </b>ואף דכלי זכוכית לית להו טהרה במקוה ע' כלים (פ"ב מ"א) מוקי לה פ"ק דשבת בנקבו והטיף לתוכן אבר ע"ש היטב ומשכחת לה ג"כ לענין טבילת כלים הנקחים מעובדי כוכבים (אלא דסיפא לא משמע כן) עי' תוס' שם. ולפי שינוי קמא בשבת דהא דזכוכית מטמא מגבו כיון דאילו נשברו יש להם תקנה ככלי מתכות דמו. י"ל דבנטמא מגבו כיון דטמא רק מדין מתכות יש להם טהרה במקוה ובהכי מיירי מתני' דהכא לענין חציצה:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות יט] <b>במשנה בלע טבעת טמאה טובל ואוכל בתרומה. </b>לפי שנטמא בנגיעתה קודם שבלעו רש"י בחולין (דע"ב) ובתוס' שם דצריך הזיי' ג' וז' ואח"כ טובל (והיינו בטבעת שנטמא במת דחרב ה"ה כחלל והוי כנוגע במת ממש) אבל דעת הרז"ה שם דא"צ הזייה:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Mikvaot/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Mikvaot/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..3662edd11ba8287e22e88757570c7871af1569ff
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Mikvaot/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,230 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Mikvaot
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה מקואות
+merged
+https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Mikvaot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1908-1909
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה מקואות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות א] <b>הר"ב ד"ה נפלו מים. מקבלין טומאה ע"י משקין טמאין. </b>כך לשון הרמב"ם בפירושו וזהו לשיטתו דשתה אדם טמא או בכלי טמא אין החשש משום הטפה אלא דמי גבא עצמן מקבלי' טומאה לרצון. מש"ה הוסיף כאן לאשמעי' דמקבלי טומאה אפילו ממשקים טמאים (אלא דמ"מ תמוה דהא בנפלו הוי שלא לרצון ולא מתטמאים כמו נפל לתוכן מת וצל"ע) אבל להרע"ב דס"ל באמת דמי גבא אין מקבלים טומאה והכא באמת ג"כ החשש רק דכששותה הטהור דלמא שותה אותן טמאים ומטמאים המשקה שבפי' וזהו כבר אשמעי' מרישא דהא ברישא דהטעם דטיפה שבפי הטמא חזר ונפל למי גבי' והיינו ממש משקים טמאים שנפל (טמאים) ודינא דמתני' זו נכלל בדינא דמתני' לעיל וצלע"ג. והרא"ש כתב במתני' דנפל לתוכו מת ולא אמרי' כשיצא הטמא מן המים א"א שלא חזרה טומאה מגופו לתוך הגבא ושתה אדם טהור דא"נ חזרה לא נטמאת כיון דלא אחשב' עכ"ל וגם ע"ז קשה לי דא"כ בנפלו מים טמאים אמאי שתה הטהור טמא הא לא אחשבי' וצ"ע [* עי' ברמב"ם (פט"ו מהל' טומאת אוכלים) שכתב בפירוש או שנפל לתוכן משקין טמאים ברצון. אבל מפירושו במה שאמר ועיקר אחר מקובל כו' עד אלה המים. משמע אפי' שלא לרצון]:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות ב] <b>שוה למקוה לטהר באשבורן. </b>ומצינו ג"כ בהיפוך דלענין זוחלין הוי כמעין ואינו מטהר בכ"ש לדעת הש"ך שהעתקתי לקמן (פ"ה מ"ו) בגליון. ועיין בר"ן נדרים (דף מ) שכתב במשנתינו דמקומות מקומות יש דבמקום שהיו זוחלין תחלה אף שרבו הנוטפים דין מעין יש לו לטהר בזוחלים ושיעורו בכ"ש. אבל במקום שנתרבה זחילתו ע"י הנוטפים אם רבו הנוטפים אינו מטהר באותו מקום רק באשבורן ובעי מ' סאה:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות ג] <b>במשנה וירד לטבול. </b>במ"ל (פ"ד ה"א מה' בכורות) כ' דאפשר דבדקדוק נקט כן שירד לטבול וספק רק אם טבל כדינו שטבל כל גופו או לא או ספק אם היה עליו דבר חוצץ אבל אם נסתפק לו כל עיקר אם טבל כלל אי לא אזלי' לחומרא. ודומה לזה פסקי' בש"ע א"ח (סי' שצ"ד) דספק עירוב כשר וספק הנוח מחמרינן עי"ש:
+[אות ד] <b>במשנה ספיקו טהור. </b>וכיוצא בזה פליגי (פרק ב' משנה ד') דידים:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות ה] <b>תוי"ט ד"ה רי"א. והרמב"ם כתב בפירושו והלכה כר"י. </b>לא ידעתי סרך קושיא דהמעיין ברמב"ם יראה דס"ל דטעמא דר"י דלא מקרי כלל שאובים כיון דלא היה בו תפיסת ידי אדם וכמ"ש הר"ב בתחל' מתני' אלא בסוף דברי הר"ב בטעמא דר"י דס"ל דשאובים שהמשיכה כולה כשירה הוא תמוה דהא לא מקרי שאובים כלל. אח"כ ראיתי שכ"כ בס' ב"ד:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ו] <b>במשנה וחכ"א לעולם הוא בפסולו. </b>עיין בר"ן (ספ"ח דחולין) בסוגיא דטפת חלב שכתב בשם הרמב"ן דפלוגתייהו דר"י וחכמים דכאן היינו אם אמרי' חענ"נ. דרבנן ס"ל חענ"נ ונעשו כולם שאובים ע"ש:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ז] <b>תי"ט ד"ה פסול. וכ' ב"י עוד בשמו שכ' דהא דתנן </b>(בפ"ו מ"ה). והא דלא מפ' דהתם איירי שניקב למטה סמוך לשוליים דבטל שם כלי מינה עיין בב"י:
+[אות ח] <b>תי"ט ד"ה ע"ג בריכה. והיא מלאה מי גשמים. </b>וכ' הב"י ולפי דבריהם אם היה הבריכה ריקנית והמשיך לתוכה מי המעין אע"פ שהפסיק הקלוח הנמשך מהמעין אפשר שהמים הללו הנקוים בבריכה דין מעין להם וצ"ע עכ"ל. וע' בפרקין (מ"ו) בתוי"ט בשם מהרי"ק:
+
+Mishnah 2
+
+[אות ט] <b>תוי"ט סד"ה העבירו. גבי זקפה לידוח. </b>ולפמ"ש התוי"ט לקמן (פ"ז מ"ח) בשם הב"י לדעת הרא"ש ה"נ בכל ענין כשר דמתכשר ע"י השקה:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות י] <b>תי"ט ד"ה ובו ארבעים סאה. למאי נפקא מיניה. </b>והט"ז כתב דנקט אורחא דמלתא דמסתמא משיעור זה מתכסה כל גופו. והש"ך כתב כיון דנתלש ממקום חבורו אף דמטהר בזוחלים מ"מ בעינן מ' סאה:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות יא] <b>תוי"ט ד"ה יש מעלין. אבל שאר משקין לא אתקש. </b>כיון דאין עושין מהם מקוה רק אצטרופי מצטרפי לרוב מים מש"ה אין שאובים פוסל בהם והא דאנשי מידבא משום ר"י ס"ל דעושים מהם מקוה בתחלה אפ"ה בנותנו בידים כשר היינו כשנתפשר דמלתא אחרינא הוא וממילא קא הוי המקוה ע"ש. אולם דעת הרא"ש דעושים מכל הנך מקוה ומ"מ הביא בכלי ועשה מהם מקוה כשר דלא שייך פסול שאובים אלא במים רק בטיט הנרוק אין כשר למקוה רק להשלים:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות יב] <b>בר"ב ד"ה ונפלו למקוה. הואיל והן נראין כיין. </b>קשה לי הא במכות (דף ד') מסקי' דרבא פשיטא ליה דגרסינן הכא חסר קורטוב דלת"ק לא אזלי כלל בתר חזותא אלא בשיעורא [והא דקתני כלל הרישא כיון דאפילו בנפל חלב דמראהו כמים לא פסל מכ"ש בנשתנה מראה צ"ל דנקט לרבותא דאפילו בנשתנה מראה מ"מ דוקא חסר קורטב] וריב"נ ס"ל דתלי' הכל בחזותא. אלא דר"פ מספקא ליה דשמא קורט' גרסינן וריב"נ פליג רק אסיפא וא"כ אמאי כתב הר"ש והרע"ב בפשיטות דלת"ק תליא ג"כ בחזותא כיון דלר"פ מספקא ולרבא פשיט' הו"ל למנקט כרבא. ובפרט למ"ש הריטב"א שם דלר"פ ע"כ לא שמיע ליה ברייתא דר"ח אמר הורידו את המקוה אבל רבא שמיע ליה ומש"ה פשיטא ליה דחסר קורטוב גרסי' דאל"כ ר"ח דלא כמאן. וא"כ בודאי הו"ל למנקט כרבא וצ"ע. ומ"מ לדינא י"ל דקי"ל דלא פסל בחדא לטיבותא. או מחמת חזותא או מחמת דבצר שיעורא. היינו דרב פסק דבג' לוגין שלימים כשר בחזותא דפסק כריב"נ. י"ל במה דפסק להדיא כריב"נ אבל לענין בצר ליה שיעורא קי"ל כת"ק דכשר:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות יג] <b>תוי"ט בד"ה א"צ שיבאו בהן המים. דבעינן ראוי לביאת מים תוספות דקידושין. </b>ומאי דלא בעינן ביאת מים לכתחלה כמו גבי בילה וכו' תירצו התוס' בנדה (דס"ו ע"ב) דאין סברא גבי טבילה שלא הקפידה תורה אלא שיטהר האדם וכיון דבדיעבד טהור לכתחילה נמי לא בעי אבל בלילה ומקרא בכורים וחליצה מצות נינהו ע"ש:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות יד] <b>בהר"ב ד"ה של צמר. מודים לו חכמים. </b>ור"י הכי קאמר שכשם שאתם מודים לי בשער אודי לי ג"כ בחוטי צמר:
+
+Mishnah 2
+
+[אות טו] <b>במשנה ושאר כל הטיט. </b>בב"י כתב בשם הרמב"ם והסמ"ג דשאר טיטים דוקא נתיבשו על בשרו חוצצים בעודם לחים אינם חוצצים שהם נמחים במים. וג' טיטים אלו אפילו לחים חוצצים דמדובקים ואינם עוברים עד שישפשף הרבה:
+[אות טז] <b>הר"ב ד"ה ובית הסתרים באשה. נשואה. </b>הרשב"א בתה"א (דף ק"צ) באר הדבר דלת"ק דוקא בנשים נשואות כיון שדרך רוב הנשים להקפיד אף אם היא אינה מקפדת חוצץ. ובהיפך באיש כיון דרובן אינם מקפידים אף שזה הקפיד בטלה דעתו. ור"א ס"ל דא' איש וא' אשה תלוי רק בקפידתו של זה עי"ש:
+
+Mishnah 3
+
+[אות יז] <b>תי"ט ד"ה ובית השחי. בחנם תנייה. </b>היינו דהר"ש ס"ל דבית השחי הוי בכלל בית הסתרי' דבאשה חוצץ ומה דקתני במתני' באיש קאי ג"כ על בית השחי מש"ה כתב דבחנם נקטי'. אבל לדעת הטור והש"ע (סי' קצ"ח ס"ו) דבי' השחי אפי' באשה אינו חוצץ א"כ מתני' כפשטא:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות יח] <b>הזפת והמור בכלי זכוכית. </b>ואף דכלי זכוכית לית להו טהרה במקוה ע' כלים (פ"ב מ"א) מוקי לה פ"ק דשבת בנקבו והטיף לתוכן אבר ע"ש היטב ומשכחת לה ג"כ לענין טבילת כלים הנקחים מעובדי כוכבים (אלא דסיפא לא משמע כן) עי' תוס' שם. ולפי שינוי קמא בשבת דהא דזכוכית מטמא מגבו כיון דאילו נשברו יש להם תקנה ככלי מתכות דמו. י"ל דבנטמא מגבו כיון דטמא רק מדין מתכות יש להם טהרה במקוה ובהכי מיירי מתני' דהכא לענין חציצה:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות יט] <b>במשנה בלע טבעת טמאה טובל ואוכל בתרומה. </b>לפי שנטמא בנגיעתה קודם שבלעו רש"י בחולין (דע"ב) ובתוס' שם דצריך הזיי' ג' וז' ואח"כ טובל (והיינו בטבעת שנטמא במת דחרב ה"ה כחלל והוי כנוגע במת ממש) אבל דעת הרז"ה שם דא"צ הזייה:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Negaim/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Negaim/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c6b94bc0aec31114d375a9349f696fb8e5e06271
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Negaim/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt	
@@ -0,0 +1,189 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Negaim
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה נגעים
+Vilna, 1908-1909
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה נגעים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות א] <b>הרע"ב ד"ה אף לא נדרי. אבל מצטרף. </b>ומ"מ נלפענ"ד דבנדרים שבינו לבינה י"ל דאפי' בצירוף א"י להתיר דבכלל נדרי עצמו הוא. ואם שתק ביום שמעו א"י להתיר בצירוף לג' וכדמשמע בירושלמי הובא בר"ן נדרים (ד' פ"א ע"ב). וא"כ י"ל דמה"ט נקט במתני' שבינו לבין אחרים משום דבינה לבינו גם לת"ק א"י להתיר דהוי נדרי עצמו. ור"ש פי' דמשום הכי נקט שבינה לבין אחרים דהנך בעי חקירת חכם. אבל שבינה לבינו לא בעי חקירת חכם ויכול להפר. וצ"ל דמלתא דפסיקא נקט. וה"ה להנך נדרים היכי דשתק ביומא ולא הפר. או לענין התרה שלא בלשון הפרה. ולפענ"ד י"ל כמ"ש דבכה"ג גם הת"ק מודה דא"י להתיר:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות ב] <b>לאחר החלטו טמא. </b>מטעם קנסא. ומ"מ שרי בתגלחת וצפרים ולמנות ימי טהרתו וליטהר מה"ת. אבל כפרתו א"א להביא דכ"ז דטמא מדרבנן א"י להכניס ידים ובהונות תוס' בכורות (ל"ד ע"ב):
+
+Mishnah 5
+
+[אות ג] <b>וחכ"א עד שתפרח בכולו. </b>משמע להדיא דרבנן מחמרי בזה ופרח בכולו מהני גם לר"א אבל מדברי התוספת' משמע דרבנן מקילים בזה:
+[אות ד] <b>בהרע"ב ד"ה ואם היתה. דהכי קי"ל בכל התורה כולה. </b>נראה דהכא עדיף דבעלמא לא אתי עשה ודוחה ל"ת ועשה והכא בקציצת בהרת הוי עשה ול"ת. והכי מבואר בשבת (דף קל"ה ע"ב). והא דלא ילפינן מזה דבכ"מ עשה דחי ל"ת ועשה כתבו תוס' שם דמה למילה שכן נכרתו עליה י"ג בריתות:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות ה] <b>והמוחלט מתוכו ומאחוריו. </b>ולא אמרינן דכמכתת דמי ואין כאן בית דכתיב ונתץ את הבית אפי' בשעת נתיצה קרוי בית. גמ' יבמות (דק"ג):
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות ו] <b>אפילו כזית. </b>היינו בטומאה מוחלטת דאיתקש למת אבל לא במסוגרת יבמות (ד' ק"ג) ופרש"י שם דכתיב אל נא תהי כמת שמרים מסוגרת היתה וקאמר ליה אהרן למשה אל נא תהיה מוחלטת שלא תהיה כמת:
+
+Chapter 14
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות ז] <b>לא עשו כלום. </b>עיין מה שכתבתי במסכת נדה (פ"ט מ"ז):
+
+Mishnah 5
+
+[אות ט]  <b>במשנה שחטה ונמצאת טרפה. </b>למה דקי"ל כר"י בקדושין (דף נ"ז ע"א) דצפורי מצורע משעת שחיטה אסור וכמ"ש הרע"ב (פ"ב מ"ט) דקדושין הך נמצאת טרפה היינו אם נטרפה בשעת שחיטה דלא חל עליה איסור ציפורי מצורע ושאני בההיא דסיפא דנשפך הדם דבשעת שחיטה קבעה ונאסרה גם המשולחת בהנאה. דגם המשולחת אסורה בהנאה משעת שחיטה וקיימא באיסור עד שעת שילוח. ומזה ראי' גמורה לשיטת תוס' דס"ל הכי ובריטב"א שם כתב להדי' ראיה זו ומהתימא על רש"י והרע"ב שם דסבירי להו דהמשתלח' מותרת לגמרי דא"כ אמאי תני הכא דתמות המשולחת. וצ"ע:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+[אות י] <b>תי"ט סד"ה כנגד בקה"ק. הר"ש. </b>עיין תוספות מנחות (ד' ע"ד ע"ב ד"ה איכא מתנות):
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+[אות יא] <b>תי"ט ד"ה וכן כל קרבן כו'. ולא ראיתי ג"כ מזו הבבא בחבורו של הרמב"ם כלום. </b>במחכ"ת הא הרמב"ם כ' כן (פ"י ה"ו משגגות) כל הקרבנות שהאשה חייבת בעלה מביא על ידיה אם היה עני מביא קרבן עני ואם היה עשיר מביא קרבן עשיר עכ"ל:
+
+Mishnah 13
+
+[אות יב] <b>תוס' חדשים ד"ה ול"נ דהרמב"ם. רק שהיה מסופק. </b>לא ידעתי איך שייך ספק דלהביא קרבן עני ל"ש להתיר בקרב אשמו כיון דאפי' דיעבד לא יצא דאשמו קובע ובלא קרב בודאי לית ליה תקנה אא"כ למעט באכילת קדשים:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Negaim/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Negaim/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f900caa66e9a40679f594ab19b0614825bd08d30
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Negaim/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,192 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Negaim
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה נגעים
+merged
+https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Negaim
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1908-1909
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה נגעים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות א] <b>הרע"ב ד"ה אף לא נדרי. אבל מצטרף. </b>ומ"מ נלפענ"ד דבנדרים שבינו לבינה י"ל דאפי' בצירוף א"י להתיר דבכלל נדרי עצמו הוא. ואם שתק ביום שמעו א"י להתיר בצירוף לג' וכדמשמע בירושלמי הובא בר"ן נדרים (ד' פ"א ע"ב). וא"כ י"ל דמה"ט נקט במתני' שבינו לבין אחרים משום דבינה לבינו גם לת"ק א"י להתיר דהוי נדרי עצמו. ור"ש פי' דמשום הכי נקט שבינה לבין אחרים דהנך בעי חקירת חכם. אבל שבינה לבינו לא בעי חקירת חכם ויכול להפר. וצ"ל דמלתא דפסיקא נקט. וה"ה להנך נדרים היכי דשתק ביומא ולא הפר. או לענין התרה שלא בלשון הפרה. ולפענ"ד י"ל כמ"ש דבכה"ג גם הת"ק מודה דא"י להתיר:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות ב] <b>לאחר החלטו טמא. </b>מטעם קנסא. ומ"מ שרי בתגלחת וצפרים ולמנות ימי טהרתו וליטהר מה"ת. אבל כפרתו א"א להביא דכ"ז דטמא מדרבנן א"י להכניס ידים ובהונות תוס' בכורות (ל"ד ע"ב):
+
+Mishnah 5
+
+[אות ג] <b>וחכ"א עד שתפרח בכולו. </b>משמע להדיא דרבנן מחמרי בזה ופרח בכולו מהני גם לר"א אבל מדברי התוספת' משמע דרבנן מקילים בזה:
+[אות ד] <b>בהרע"ב ד"ה ואם היתה. דהכי קי"ל בכל התורה כולה. </b>נראה דהכא עדיף דבעלמא לא אתי עשה ודוחה ל"ת ועשה והכא בקציצת בהרת הוי עשה ול"ת. והכי מבואר בשבת (דף קל"ה ע"ב). והא דלא ילפינן מזה דבכ"מ עשה דחי ל"ת ועשה כתבו תוס' שם דמה למילה שכן נכרתו עליה י"ג בריתות:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות ה] <b>והמוחלט מתוכו ומאחוריו. </b>ולא אמרינן דכמכתת דמי ואין כאן בית דכתיב ונתץ את הבית אפי' בשעת נתיצה קרוי בית. גמ' יבמות (דק"ג):
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות ו] <b>אפילו כזית. </b>היינו בטומאה מוחלטת דאיתקש למת אבל לא במסוגרת יבמות (ד' ק"ג) ופרש"י שם דכתיב אל נא תהי כמת שמרים מסוגרת היתה וקאמר ליה אהרן למשה אל נא תהיה מוחלטת שלא תהיה כמת:
+
+Chapter 14
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות ז] <b>לא עשו כלום. </b>עיין מה שכתבתי במסכת נדה (פ"ט מ"ז):
+
+Mishnah 5
+
+[אות ט]  <b>במשנה שחטה ונמצאת טרפה. </b>למה דקי"ל כר"י בקדושין (דף נ"ז ע"א) דצפורי מצורע משעת שחיטה אסור וכמ"ש הרע"ב (פ"ב מ"ט) דקדושין הך נמצאת טרפה היינו אם נטרפה בשעת שחיטה דלא חל עליה איסור ציפורי מצורע ושאני בההיא דסיפא דנשפך הדם דבשעת שחיטה קבעה ונאסרה גם המשולחת בהנאה. דגם המשולחת אסורה בהנאה משעת שחיטה וקיימא באיסור עד שעת שילוח. ומזה ראי' גמורה לשיטת תוס' דס"ל הכי ובריטב"א שם כתב להדי' ראיה זו ומהתימא על רש"י והרע"ב שם דסבירי להו דהמשתלח' מותרת לגמרי דא"כ אמאי תני הכא דתמות המשולחת. וצ"ע:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+[אות י] <b>תי"ט סד"ה כנגד בקה"ק. הר"ש. </b>עיין תוספות מנחות (ד' ע"ד ע"ב ד"ה איכא מתנות):
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+[אות יא] <b>תי"ט ד"ה וכן כל קרבן כו'. ולא ראיתי ג"כ מזו הבבא בחבורו של הרמב"ם כלום. </b>במחכ"ת הא הרמב"ם כ' כן (פ"י ה"ו משגגות) כל הקרבנות שהאשה חייבת בעלה מביא על ידיה אם היה עני מביא קרבן עני ואם היה עשיר מביא קרבן עשיר עכ"ל:
+
+Mishnah 13
+
+[אות יב] <b>תוס' חדשים ד"ה ול"נ דהרמב"ם. רק שהיה מסופק. </b>לא ידעתי איך שייך ספק דלהביא קרבן עני ל"ש להתיר בקרב אשמו כיון דאפי' דיעבד לא יצא דאשמו קובע ובלא קרב בודאי לית ליה תקנה אא"כ למעט באכילת קדשים:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Niddah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Niddah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d558104c062b8b8a8002e79d74314e007a1256d2
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Niddah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt	
@@ -0,0 +1,271 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Niddah
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה נדה
+Vilna, 1908-1909
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה נדה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ב] <b>בר"ב ד"ה דיין שעתן. שנגעו בהן משעת ראייתן ואילך ול"א. </b>ר"ל דאין למידק מלשון דיין שעתן דהיינו יכולים להקל יותר. אלא כיון שהיה בדין להחמיר ואין מחמירין היינו דיין. הרמב"ן והר"ן והביא איזה מקומות בש"ס כזה:
+[אות ג] <b>שם ד"ה מפקידה לפקידה. חוששין למגע' מבדיקה ראשונה ואילך. </b>היינו לקדשים וכן לתרומה כדאי' במתני' דסוף פרקין עי' בהר"ב שם אבל לא לחולין אפי' נעשו על טהר' תרומה וגם לטהרות ברה"ר לא הוי ודאי רק ספק דגם ב"ה ס"ל דמדינא אוקמי אחזקה אלא דעשו סייג לקדשים. והא דלא טמא מדינא אף לחולין ברה"י כמו בכל ספק טומאה ברה"י דטמא ודאי אף במקום חזקה. כתבו תוספ' דלא ילפי' מסוטה שטמא למפרע ועי' בתוס' דס"ל אף ברה"ר ס"ל לב"ה דמטמא למפרע אבל דעת הר"ן בחי' דברה"ר ודאי טהור:
+[אות א] <b>במשנה כל אשה שיש לה וסת. </b>בזה ובהנך ד' נשים (במ"ג) מ"מ מחזקי' הדם קצת למפרע דהיינו כשיעור שבעלה חייב עליה חטאת (במ"ב דפ"ב) הטהרות טמאות וכשיעור שבעלה חייב עליה אשם תלוי טהרותיה תלויות לבר פדא במסכתין (ד"ס ע"ב). ולר"א שם אפילו בעלה בחטאת טהרותיה תלויות. ע"ש ברש"י ותוס': 
+[אות ד] <b>בר"ב ד"ה וסת. ובדקה בשעת וסתה ומצאה טמאה. </b>אבל ראתה שלא בשעת וסתה כיון דראתה שלא בזמנה איכא למימר דמקמי הכי הוי דהא ליכא למימר אורח בזמנו בא. פי' רש"י בגמרא:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות ה] <b>במשנה חוץ מן הנדה. </b>אף דגם קטנה שלא הגיעה זמנה לראות א"צ בדיקה. וכן בי"א יום שבין נדה לנדה כדאי' לקמן (פ"ד מ"ז). הכא לא חשיב רק הנהו דא"צ בדיקה מחמת דאין קפידא בראייתם. אבל הנהו דא"צ בדיקה מחמת דהן בחזקת מסולקי' לא קחשיב. תוס' (ד"ו ע"ב ד"ה הרי הן וכו'):
+[אות ו] <b>הר"ב ד"ה ובתולה שדמיה טהורים. ארבע לילות לב"ש. </b>והיינו בקטנה כדתנן בר"פ בתרא. וקשה לי דהא קטנה בלא"ה א"צ בדיקה כמש"ל ואפילו שחרית וערבית לא תצטרך לבדוק. ובפי' רש"י כתב רק לענין ד' לילות וא"כ י"ל דמיירי בגדולה. ואף דדינא דד' לילות הוא רק בנערה שלא ראתה בבית אביה וא"כ היא בתולת דמים דדיה שעתה. מ"מ צריך בדיקה. אמנם ממה דנקט רש"י במתני' אע"פ שאמרו דיה שעתה דקאי אאשה שיש לה וסת משמע דס"ל דאינך ד' נשים א"צ בדיקה וא"כ ע"כ הכא מיירי בנערה שראתה ושוב אין נותנים לה ד' לילות:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות ז] <b>במשנה נמצא על שלו טמאין. </b>היינו בבא עליה סמוך לוסתה דהיה לו לחוש שתראה דם כדאיתא בפ"ח (מ"ט). ואף בידע הדין דאסור לשמש סמוך לוסתה מ"מ כיון דסבר יכול לבעול בלא דם לא מקרי מזיד. אבל בבא עליה שלא בסמוך לוסתה כיון דמותר לשמש עמה הו"ל אונס גמור דמאי היה לו למעבד. כך מתבאר בסוגיא דפ"ב דשבועות וכ"כ הרמב"ם (פ"ה מהל' שגגות). והכ"מ שם כתב דלהרמב"ם דס"ל דצנועות בודקו' לפני תשמיש אפשר דאם שימש בלא בדיקה לא מקרי אונס וחייבים בקרבן:
+[אות ח] <b>הר"ב ד"ה טמאים מספק. ספק היא לתלות. </b>אף דלגבי דידה ליכא ספק דהא ודאי מגופה היא מ"מ כיון דאם עתה ראתה הוי שלא בהרגשה דטמאה רק מדרבנן והוי רק כמו טומא' כתם דהוי ספק טמא:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות ט] <b>תוי"ט ד"ה ב"ה אומרי'. עד לאחר תשמיש. </b>והר"ן הקשה עוד דאיך קאמרי ב"ש או תשמש לאור הנר דמשמע דבכה"ג די בב' עדים כל הלילה כדס"ל לב"ה. ואם נימא דב' עדים דקאמר ב"ה היינו אחד לפני תשמיש ראשון וא' לאחר תשמיש אחרון מה מהני בזה אור הנר (ולא ניחא ליה להר"ן לפרש כמ"ש רש"י והר"ב דאו תשמש היינו דתבדוק לאחר תשמיש. דפשטא דמלתא לב"ש במשמשת לאור הנר סגי בתקנתא דב"ה) אע"כ דמה דקאמרי ב"ה דיה בב' עדים היינו בכל תשמיש ותשמיש אלא דלא בעינן חדש. וב"ש ס"ל דבעינן חדשים או דאם משמשת לאור הנר לא בעינן חדשים דיכולה לבדקה מיד:
+
+Mishnah 5
+
+[אות י] <b>במשנה ספיקו טמא. </b>עמ"ש לקמן (פ"ה מ"א):
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות יא] <b>תו"ח ד"ה תי"ט ד"ה אם וכו'. ממילא דאם לא טהורה. </b>לענ"ד י"ל דאם נימוחו בודאי טמאה ושורפים עליה את התרומ'. והדיוק דאם לא נימוחו לא הוי טומאת ודאי לשרוף ודאי דמשום דא"א לפתיחת קבר בלא דם לא הוי כ"כ ודאי לשרוף את התרומה כמ"ש תוס' (לעי' די"ח ע"ב ד"ה למעוטי רוב דר"י וכו') ואף דסתרו זה שם מדס"ל לר' יהושע דמביאה קרבן ונאכל. לענ"ד יש ליישב קושייתם די"ל דהתם כיון דאיכא ג"כ ספק דהיה לידה ואף אם לא היה לידה מ"מ הוי רוב דע"י פתיחת הקבר בא דם והוי זיבה מש"ה נאכל. אבל בעלמא לא הוי רוב גמור. אבל לפי הגירסא ואם לאו טהורה בודאי מוכח כמ"ש תוס'. ומ"מ דברי תוי"ט אינם מיושבים בזה דאיך דייק מתוס' דגרסי' ואם לאו טהורה הא י"ל דתוס' לשיטתייהו דהוכיחו דא"א לפתיחת קבר בלא דם הוי רוב גמור (וכן החליטו תוס' ג"כ בדף כ"א ע"ב בד"ה באפשר כו') וא"כ אף אי ל"ג ואם לאו טהורה יפה הקשו:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות יב] <b>תי"ט ד"ה סנדל. והכי מפורש בגמ'. </b>ואיכא עוד אוקימתא בגמ' דאף בילדה נקיבה נ"מ דאם נולדה קודם שקיעת החמה והסנדל אחר שקיעת החמה נמשכו ימי הטומאה עד י"ד ימים מלידת הסנדל דשמא הוא נקיבה וימי הטוהר מנינן ללידת הנקיבה דשמא הסנדל זכר:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות יג] <b>תו"ח סד"ה המפלת פרש"י שלי'. דאין שליא בלא ולד וצ"ע. </b>לק"מ דיום מ"א היינו מן הטבילה. ושמא לא נקלט הזרע עד יום ג' והוי עדיין מיא בעלמא. ובאמת אחר ג"י א"צ שתשב לנדה. וכ"כ להדיא הרשב"א בתהה"א (דקפ"ו ע"ב). ואולם יש לעיין בסיפא דקאמר ר"י יום שמונים ואחד תשב לזכר ולנקיבה ולנדה אמאי תשב לנקיבה הא הוי ס"ס ספק זכר ואת"ל נקיבה דלמא לא נקלט הזרע עד יום ג' והוי מיא דבזה ל"ש סברת תוס' (המוזכר לעיל בתי"ט) דה"נ תאמר ס"ס בהיפוך דהא הכא ל"ש בהיפוך דאם תראה ביום ל"א וביום מ"א ליכא להקל מס"ס דאם הוא זכר בודאי אינו נפל:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות יד] <b>תו"ח ד"ה תוי"ט ד"ה ואין. וכשלובשן אף הוא אב הטומאה הוא. </b>במחכ"ת הא מוקמי' בטבל ודרס יחף על בגדי חבר ואינם נעשים מדרס דבועל נדה אינו משכבו מדרס רק לטמא אוכלים ומשקים. וא"כ הלובש אותם לא נטמא כלל ואין מזור ותעלה לקושית התוי"ט:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות טו] <b>בר"ב ד"ה כרוקה. מזכר נפקא. </b>ואף דאיכא למיפרך דמה לזכר שטעון פריעה ופריעה ואסור בתשמיש משא"כ בנקיבה. מ"מ נכתוב רק בנקיבה ונילף זכר מינה אע"כ מדכתיב לזכר אמרי' אם אינו ענין לזכר תנהו ענין לנקיבה ואם אינו ענין לרוקה תנהו ענין לדמה גמרא. והא דלא מוקמי' לזכר עצמו ולדם מגפתו וכיוצא דלאו טעון הוא היינו כיון דלא מצינו לו בעלמא טומאה מוקמי' יותר על נקיבה ולדם טוהר כיון דדמי לדם נדה תוס':
+
+Mishnah 4
+
+[אות טז] <b>במשנה וילדה. </b>ודוקא ולד קיימא אבל ילדה נפל אין קישוי לנפלים. וכן אם יצא הולד דרך דופן לרבנן דר"פ דלקמן דלא הוי לידה לענין טומאה וטהרה ה"נ לא הוי קישוי ולר"ש הוי קישוי:
+
+Mishnah 5
+
+[אות יז] <b>הר"ב ד"ה דיה חדשה. דהיינו חדש ט'. </b>ושיפורא גרם גמרא. וכל מה שרואית בחדש תשיעי בקושי מקרי דם קישוי אף בקשתה תחלת חדש ג' ימים ואח"כ שפתה עד סוף חדש מ"מ מקרי דם קישוי (כ"מ ונראה דצ"ל אף בקשתה בחדש ח' יום א' ובחדש ט' ב' ימים וכן מבואר בגמרא):
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות יט] <b>בר"ב ד"ה בחזקת טהרה. ואינה צריכה לבדוק עצמה. </b>אבל בראתה מטמא מעל"ע גמ'. וכתבו תוס' הקשה הר"ר יעקב מאורליינש דהכא אמרינן דמטמאת מעל"ע ואעפ"כ אמר רב יהודה דא"צ בדיקה ובפ"ק אמרי' דאשה שיש לה וסת וד' נשים [ואשה שעברו עליה ג' עונות. לשון זה מוקשה דהא עברו עליה ג' עונות הוא מכלל הד' נשים] דתנא התם אעפ"י שאמרו דיין שעתן דצריכים בדיקה. וי"ל דיש לה וסת איכא למימר כיון דאורח בזמנו בא צריכה בדיקה בשעת וסתה ואהנך נמי איכא למימר דצריכים בדיקה שלא תשתכח תורת בדיקה וכו' עכ"ל. ולשון זה דיש לה וסת וכו' צריכה בדיקה בשעת וסתה לי העני אינו מובן דפשיטא דבשעת וסת צריכה בדיקה. אבל הקושיא היה ממה דצריכה בדיקה שלא בשעת וסת ולענ"ד מיש לה וסת ליכא קושיא דהא באמת באין לה וסת מטמא מעל"ע כדמסקי' בפ"ק (דף ה' ריש ע"א). וא"כ י"ל די"א ימי זיבה מסולקת יותר מאשה שלא בשעת וסתה. והא דבשעת וסתה דיה שעתה היינו כיון דעתה ראויה לראות לא חיישי' לראתה מקודם שלא בשעת וסתה כשעת סילוק דמי'. והא דבי"א ימי זיבה מטמאין מעל"ע היינו כיון דגם עתה הראיה בשעת סילוק חיישינן לראתה מקודם והוי כמו ראתה שלא בשעת וסתה ומ"מ א"צ בדיקה דמסולקת יותר משלא בשעת וסתה (ואף למה דהיה ס"ד לעיל ד"ה דר' דוסא אפילו שלא בשעת וסתה דיה שעתה א"כ הרי קילא מי"א יום י"ל דלהך צד באמת גם בתוך י"א צריך בדיקה ומתני' דקתני בחזקת טהרה היינו כאוקימתא דר"ח דלא נצרכה אלא לר"מ וכו') והקושיא רק מד' נשים דדיה שעתן ומסולקת יותר מי"א ימי זיבה ואפ"ה צריכה בדיקה אבל משלא בשעת וסתה ליכא קושיא כלל ואולי יש ט"ס וכוונתם בתירוצם לדברינו הנ"ל ודו"ק:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות כ] <b>במשנה בבית החיצון. </b>לדעת הפוסקים שהובא בתוי"ט (פ"ז מ"ד וה') דאהלות דהולד אינו מטמא עד שיוציא ראשו לאויר העולם ממש צ"ל דיש חילוק בין לידה לדם נדה כמ"ש תוס' נדה (דף מ"ב ע"ב ד"ה שהוציא וכו') בתירוצם הב'. ולאינך פוסקים שם דחוץ לפרוזדור היינו שהוא בבית החיצון ג"כ מטמא י"ל דדמי להדדי ובית החיצון דהכא ג"כ חוץ לפרוזדור. וההיא מתני' דלעיל (פ"ב מ"ה) נמצא בפרוזדור ספקו טמא היינו לענין לכשיוציא הדם אח"כ חוץ לפרוזדור וכמ"ש תוס' הנ"ל בתירוצא קמא:
+[אות כא] <b>הר"ב ד"ה אינן מטמאין. עד שתצא זובו מבשרו. </b>אע"ג דדרשי' מזה מבשרו ולא מחמת אונסו עיין זבים (פרק ב' מ"ב) צ"ל דתרתי שמעינן מינה. תוספות במסכתין (מ"ג ד"ה עד שיצא):
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות כב] <b>תי"ט ד"ה תינוקת. דילפינן מקרא. </b>באמת ל"צ קרא לזה כיון דילפינן מקרא דואשה כי תזוב דמטמאה בזיבה ממילא מטמאת בנדה דאין זבה בלא נדה והכי אמרינן להדיא בסוגיא דריש פירקין דלעיל ומוקי לקרא דואשה כי תהיה זבה לדרשא אחריתא:
+[אות כג] <b>הר"ב ד"ה ומאכיל בתרומה. בו ביום שנולד. </b>ומשכחת ביוצא דופן לת"ק דריש פרקין דאינה טמאה לידה:
+
+Mishnah 4
+
+[אות כד] <b>תו"ח סד"ה תי"ט ד"ה פחות כו'. הראב"ד (פ"ה מהא"ב). </b>ומ"מ נ"מ דמותר לגמור ביאתו אף דשופעת דם (ואף להראב"ד א"צ לנעץ צפרנו בקרקע כו') ואפשר דבהיא תוך ג' דאין שם ביאה עלה אף אם הוא דם נדה מותר לגמור ביאתו דלא מקרי ביאת נדה:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות כה] <b>במשנה תביא ראיה. </b>בתוס' ציין אהך מלתא דאי גרסי' יביא קאי אבעל שהוא יביא שהיא אילונית והוי קדושי טעות אם רוצה לישא אחותה עכ"ל. ותמוה לי דהא אף בקיבל עליה לקדשה אף אם תהיה אילונית וליכא טעות ג"כ אין זקוקה לו דרחמנא פטריה מקרא אשר תלד פרט לאילונית וממילא מותר באחותה ואמאי דייקי תוס' משום קדושי טעות וצ"ע (כוונת רבינו דבודאי למדו התוס' יביא ראיה על היבם כמו לאינך גרסות שהוא לפוטרה מיבום):
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות כו] <b>הר"ב ד"ה אע"פ שא"א. וקטנה שמא תמצא אילונית. </b>קשה לי הא ביבמות (דף פ') איתא דחד מסימני אילונית הוא שאין לה דדים וא"כ לר"ה דאמר שם עד שיהא בכולן. (כן הדין ג"כ באילונית כמ"ש תוס' בקידושין ד"ד) א"כ הכא בבוחל דיש לה דדים תו ליכא חשש דאילונית. וצ"ל דעד שיהא בכולן היינו לדונו כוודאי סריס אבל מ"מ בחד מהם הוי ספק דאפשר דהויא סריס אף שיש לו א' מסימנים שאין סריסי' ונ"ל דזהו כוונת תוספות שם ד"ה עד וכו' והארכתי בזה בחי' ליבמות:
+[אות כז] <b>שם ד"ה או חולצת. ואפי' היא קטנה מתיבמת לרבנן. </b>וכ"כ תוס' לפ"ז מה דנקטו חכמים או מתיבמת הוא למותר ולענ"ד י"ל דדוקא קטנה שלא הגיע לכלל שנותיה ס"ל לרבנן דמתיבמת ולא חיישינן לאילונית דאזלינן בתר רובא אבל בהגיע לשנים ולא הביאה ב' שערות י"ל כיון דרוב נשים כשמגיעים לשנים מביאים שערות כדאמרינן דאמר רבא כיון שהגיע לכל שנותיו חזקה שהביא ב"ש. וא"כ י"ל בזה כיון דלא הביאה שערות כיון דעכ"פ יצאה מרוב שמא היא ממיעוטא דאילונית ובזה יש ליישב קושית תוס' קידושין (ד"ד ע"א ד"ה דלא כו') עיי"ש והיינו דכשהגיע לימי הנעורים ולא הביאה ב"ש א"י למכרה מחששא דאילונית דיש ריעותא דלא הביאה שערות חיישינן לאילונית וכמ"ש תוספות יבמות (דף פ' ע"ב) דביש חד סי' מסימני סריס ל"ש לומר בו שהוא מרוב שאין סריסים ע"ש ה"נ י"ל בריעותא שלא הביא ב"ש יוצא מהרוב ואין אומרים בו שהוא מרוב שאין סריסים ודו"ק:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות כח] <b>והשכבת זרע. </b>והא דתנן (ברפ"ט דשבת) דפולט' ש"ז אחר יום ג' לכ"ע טהורה היינו כיון שהיתה במעי אשה מסרחת ואינה ראוייה להזריע. והכא מיירי בב"ק מש"ה מטמא כ"ז שהיא לחה (* וה"ה בזכר שנרבע ופלט מטמ' כ"ז שהי' לחה ע' תוס' שבת (פ"ו ע"ב ד"ה אבל פירש כו')):
+[אות כט] <b>הרע"ב ד"ה והניע. ואני שמעתי ליחה היורדת מן החוטם. </b>וקשה לי הא בברייתא בסוגיא (דנ"ה ע"ב) קתני כיחו וניעו מי האף (כיחו הבא מהחזה בכח רב. וניעו ע"י נענוע מעט. תוס') הרי דניעו ומי האף תרתי נינהו. ואולי י"ל דהנך מפרשים ס"ל ג"כ דיש ניעו הבא מהפה אלא דקשה להו במתני' דהכא אמאי לא קתני נמי כיחו (ובתוס' נדחקו בזה) ולזה ניחא להו דמשנתנו כולל כו"נ בכלל רוקו כיון דמהפה באו וניעו דקתני הכא היינו מי האף:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות ל] <b>הרע"ב ד"ה הבאים מרקם. על כתמיהם לא גזרו. </b>דעל דמן ממש גזרו כדאיתא לעיל (פ"ד מ"ג):
+[אות לא] <b>תי"ט ד"ה שלא נחשדו. אע"ג דחטא ישראל הוא. </b>מה דפסיקא ליה להתי"ט דלהקל לא עשאום כנכרים גמורים כ"כ ג"כ הב"י אה"ע (סי' מ"ד) לענין כותי שקידש והכי פסקי' שם בש"ע (סעי' י'). וע' בש"ך יו"ד (סי' קנ"ט סק"ה) דס"ל דאף להקל המה כנכרים וע' בתפל"מ שם השיג על הש"ך מפסק ש"ע הנ"ל:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות לב] <b>הרע"ב ד"ה ולא על הפרעות. משום דלספקא ל"ח. </b>היינו אף שהוא עומד שם והתרומה בידו ואכיל מינ'. ובכה"ג היכא דהולך על פני כולה ומעיד שאין כאן קבר כלל נאמן אבל בלא"ה פשיטא דא"נ דאינו חושש על לפני עור כו' (גמרא):
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות לג] <b>ונמצא דם על המים. </b>הא דלא נקט וראתה דם כדקתני במתני' הקודם משום דהתם בודאי הדם מהאשה שייך לומר וראתה אבל כאן דיש ספק דשמא הוא מן האיש א"כ לא פסיקא הדבר דראתה מש"ה נקט ונמצא. ס"ט:
+[אות לד] <b>הרע"ב ד"ה ורבי שמעון מטמא. כדקתני טעמא. </b>כן צריך להיות ואפילו יושבת כדקתני טעמא:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות לה] <b>תי"ט ד"ה בדקה. מיד תכף למציאת. </b>בהגהת מיי' כתב בשם הרמב"ן דדווקא שבדקו עצמן מיד כשראו הכתם בעוד ששוכבת במטה או שמצאו אותן כשהן עומדות מהמטה אבל עמדו ואח"כ מצאו כתם אעפ"י שבדקה א' מהן מיד אחר המציא' ומצאה טהור או טמא כולן טמאות וכעין זה כתב הרשב"א בת"ה דהך דינא דבדקה א' מהן ומצאה טמא קאי רק אמטה אבל בחלוק שלבשה זא"ז וכן במטה אם שכבו זו אחר זו ולבסוף נמצא הכתם אף שבדקו הראשונות ומצאו טמאות מ"מ כולן טמאות לפי שא"א לראשונה לבדוק תוך שיעור וסת לזמן שלבשה החלוק אא"כ שבדקה האחרונה מיד ומצא טמא מצלת על הראשונות ואם הראשונות בדקו ומצאו טהור מהני לטהר. אבל הרמב"ם ס"ל דאין חילוק דאף בחלוק אם בדקה הראשונה ומצאה טמאה מיד למציאת הכתם מצלת על האחרות. והה"מ כתב שכן משמע דאלו להרשב"א יקשה סידור לשון משנתנו דלקמן דהא בדקה ומצאה טמאה קתני ברישא ומשמע דקאי אחלוק טפי מסיפא דבדקה א' מהן ומצאה טהורה. ובש"ע פסקי' כהרמב"ם (* ע' בב"י סי' ק"צ שמיישב קושי' הה"מ על הרשב"א):
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות לו] <b>הרי זה צבע. </b>לא דהוי ודאי צבע דא"כ בלא הטביל נמי אלא כמו ס"ס ספק מעלמא וספק צבע וגם ע"ז לא סמכי' רק בצירוף הסברא דאף אם הוא דם נדה מדינא טהור כיון דלא עבר ע"י ז' סמנים הוי טומאה בלועה שא"י לצאת ובטלה אלא מדרבנן טמא הטהרות שנגעו בו קודם העברת ז' סמנים כיון דאז הקפיד והיה סבור שיכול לצאת ע"י ז' סמנים מש"ה מקילים בצירוף ס"ס הנ"ל וא"כ אלו לא הטביל בזה אם הוא דם נדה מדאורייתא טמא הבגד בעת שנפל עליה הדם קודם שנתיבש הדם. ולגבי דאורייתא לא סמכי' על ס"ס הנ"ל מש"ה בעי' הטביל. ולענין הטהרות שנגעו אחר שהעביר ז' סמנים ולא עבר גם בוודאי דם נדה טהורים. תוס':
+
+Mishnah 7
+
+[אות לז] <b>לא עשה ולא כלום. </b>כתב הרמ"ע מפאנו בתשובה (סי' צ"ט) די"ל הא דקתני ולא כלום ולא קתני לא עשו כלום כדקתני (פרק י"ד מ"ד) דנגעים דהיכא דיש לחוש ולומר שלא בלבד שלא אהני מעשיו אלא שפגם והפסיד כגון הכא דהי' ס"ד דהפסיד בהעברתו שלא כסדרן דלא מהני תו בדיקה כסדרן. מש"ה קתני ולא כלום פי' לא עשה שלא עלתה לו בדיקה זו ולא כלום שג"כ לא קלקל אלא כאלו לא עשה מעשה זו מעולם ומהני עוד בדיקה כסדרן אבל בההיא דנגעים דליכא למטעי שיש קלקול והפסד במעשי' מש"ה קתני בקיצור לא עשו כלום. עכ"ד:
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות לח] <b>הרע"ב ד"ה ר' יהודה אומר. כלומר מותרת לשמש. </b>והראב"ד בס' בעל הנפש גורס כל הלילה שלה דהיינו דכל הלילה אסור. והרז"ה השיג דשלה משמע דמותרת:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות לט] <b>הרע"ב ד"ה ומטמאה מעל"ע. אבל מטמאה מעל"ע של ראיה זו. </b>אע"ג דהיא בימי זיבה דהיא בחזקת טהרה לענין דא"צ בדיקה שחרית וערבית כדאיתא במתני' לעיל (פ"ד מ"ז). מ"מ אם ראתה מטמאה מעל"ע: (* וע' מה שכ' רבינו לעיל א' י"ט):
+
+Mishnah 3
+
+[אות מ] <b>תוס' חדשים ד"ה ולאו דוקא שמצאו כו'. דתחלתן אע"פ שאין סופן. </b>לא כן פסקי' בש"ע אלא דבעי' דוקא בדיקה ביום א' וביום ז' בתחלתן וסופן בעי':
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Niddah/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Niddah/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..1faf69db34f6c367f192218d50d2aecf4a597b34
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Niddah/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,274 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Niddah
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה נדה
+merged
+https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Niddah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1908-1909
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה נדה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ב] <b>בר"ב ד"ה דיין שעתן. שנגעו בהן משעת ראייתן ואילך ול"א. </b>ר"ל דאין למידק מלשון דיין שעתן דהיינו יכולים להקל יותר. אלא כיון שהיה בדין להחמיר ואין מחמירין היינו דיין. הרמב"ן והר"ן והביא איזה מקומות בש"ס כזה:
+[אות ג] <b>שם ד"ה מפקידה לפקידה. חוששין למגע' מבדיקה ראשונה ואילך. </b>היינו לקדשים וכן לתרומה כדאי' במתני' דסוף פרקין עי' בהר"ב שם אבל לא לחולין אפי' נעשו על טהר' תרומה וגם לטהרות ברה"ר לא הוי ודאי רק ספק דגם ב"ה ס"ל דמדינא אוקמי אחזקה אלא דעשו סייג לקדשים. והא דלא טמא מדינא אף לחולין ברה"י כמו בכל ספק טומאה ברה"י דטמא ודאי אף במקום חזקה. כתבו תוספ' דלא ילפי' מסוטה שטמא למפרע ועי' בתוס' דס"ל אף ברה"ר ס"ל לב"ה דמטמא למפרע אבל דעת הר"ן בחי' דברה"ר ודאי טהור:
+[אות א] <b>במשנה כל אשה שיש לה וסת. </b>בזה ובהנך ד' נשים (במ"ג) מ"מ מחזקי' הדם קצת למפרע דהיינו כשיעור שבעלה חייב עליה חטאת (במ"ב דפ"ב) הטהרות טמאות וכשיעור שבעלה חייב עליה אשם תלוי טהרותיה תלויות לבר פדא במסכתין (ד"ס ע"ב). ולר"א שם אפילו בעלה בחטאת טהרותיה תלויות. ע"ש ברש"י ותוס': 
+[אות ד] <b>בר"ב ד"ה וסת. ובדקה בשעת וסתה ומצאה טמאה. </b>אבל ראתה שלא בשעת וסתה כיון דראתה שלא בזמנה איכא למימר דמקמי הכי הוי דהא ליכא למימר אורח בזמנו בא. פי' רש"י בגמרא:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות ה] <b>במשנה חוץ מן הנדה. </b>אף דגם קטנה שלא הגיעה זמנה לראות א"צ בדיקה. וכן בי"א יום שבין נדה לנדה כדאי' לקמן (פ"ד מ"ז). הכא לא חשיב רק הנהו דא"צ בדיקה מחמת דאין קפידא בראייתם. אבל הנהו דא"צ בדיקה מחמת דהן בחזקת מסולקי' לא קחשיב. תוס' (ד"ו ע"ב ד"ה הרי הן וכו'):
+[אות ו] <b>הר"ב ד"ה ובתולה שדמיה טהורים. ארבע לילות לב"ש. </b>והיינו בקטנה כדתנן בר"פ בתרא. וקשה לי דהא קטנה בלא"ה א"צ בדיקה כמש"ל ואפילו שחרית וערבית לא תצטרך לבדוק. ובפי' רש"י כתב רק לענין ד' לילות וא"כ י"ל דמיירי בגדולה. ואף דדינא דד' לילות הוא רק בנערה שלא ראתה בבית אביה וא"כ היא בתולת דמים דדיה שעתה. מ"מ צריך בדיקה. אמנם ממה דנקט רש"י במתני' אע"פ שאמרו דיה שעתה דקאי אאשה שיש לה וסת משמע דס"ל דאינך ד' נשים א"צ בדיקה וא"כ ע"כ הכא מיירי בנערה שראתה ושוב אין נותנים לה ד' לילות:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות ז] <b>במשנה נמצא על שלו טמאין. </b>היינו בבא עליה סמוך לוסתה דהיה לו לחוש שתראה דם כדאיתא בפ"ח (מ"ט). ואף בידע הדין דאסור לשמש סמוך לוסתה מ"מ כיון דסבר יכול לבעול בלא דם לא מקרי מזיד. אבל בבא עליה שלא בסמוך לוסתה כיון דמותר לשמש עמה הו"ל אונס גמור דמאי היה לו למעבד. כך מתבאר בסוגיא דפ"ב דשבועות וכ"כ הרמב"ם (פ"ה מהל' שגגות). והכ"מ שם כתב דלהרמב"ם דס"ל דצנועות בודקו' לפני תשמיש אפשר דאם שימש בלא בדיקה לא מקרי אונס וחייבים בקרבן:
+[אות ח] <b>הר"ב ד"ה טמאים מספק. ספק היא לתלות. </b>אף דלגבי דידה ליכא ספק דהא ודאי מגופה היא מ"מ כיון דאם עתה ראתה הוי שלא בהרגשה דטמאה רק מדרבנן והוי רק כמו טומא' כתם דהוי ספק טמא:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות ט] <b>תוי"ט ד"ה ב"ה אומרי'. עד לאחר תשמיש. </b>והר"ן הקשה עוד דאיך קאמרי ב"ש או תשמש לאור הנר דמשמע דבכה"ג די בב' עדים כל הלילה כדס"ל לב"ה. ואם נימא דב' עדים דקאמר ב"ה היינו אחד לפני תשמיש ראשון וא' לאחר תשמיש אחרון מה מהני בזה אור הנר (ולא ניחא ליה להר"ן לפרש כמ"ש רש"י והר"ב דאו תשמש היינו דתבדוק לאחר תשמיש. דפשטא דמלתא לב"ש במשמשת לאור הנר סגי בתקנתא דב"ה) אע"כ דמה דקאמרי ב"ה דיה בב' עדים היינו בכל תשמיש ותשמיש אלא דלא בעינן חדש. וב"ש ס"ל דבעינן חדשים או דאם משמשת לאור הנר לא בעינן חדשים דיכולה לבדקה מיד:
+
+Mishnah 5
+
+[אות י] <b>במשנה ספיקו טמא. </b>עמ"ש לקמן (פ"ה מ"א):
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות יא] <b>תו"ח ד"ה תי"ט ד"ה אם וכו'. ממילא דאם לא טהורה. </b>לענ"ד י"ל דאם נימוחו בודאי טמאה ושורפים עליה את התרומ'. והדיוק דאם לא נימוחו לא הוי טומאת ודאי לשרוף ודאי דמשום דא"א לפתיחת קבר בלא דם לא הוי כ"כ ודאי לשרוף את התרומה כמ"ש תוס' (לעי' די"ח ע"ב ד"ה למעוטי רוב דר"י וכו') ואף דסתרו זה שם מדס"ל לר' יהושע דמביאה קרבן ונאכל. לענ"ד יש ליישב קושייתם די"ל דהתם כיון דאיכא ג"כ ספק דהיה לידה ואף אם לא היה לידה מ"מ הוי רוב דע"י פתיחת הקבר בא דם והוי זיבה מש"ה נאכל. אבל בעלמא לא הוי רוב גמור. אבל לפי הגירסא ואם לאו טהורה בודאי מוכח כמ"ש תוס'. ומ"מ דברי תוי"ט אינם מיושבים בזה דאיך דייק מתוס' דגרסי' ואם לאו טהורה הא י"ל דתוס' לשיטתייהו דהוכיחו דא"א לפתיחת קבר בלא דם הוי רוב גמור (וכן החליטו תוס' ג"כ בדף כ"א ע"ב בד"ה באפשר כו') וא"כ אף אי ל"ג ואם לאו טהורה יפה הקשו:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות יב] <b>תי"ט ד"ה סנדל. והכי מפורש בגמ'. </b>ואיכא עוד אוקימתא בגמ' דאף בילדה נקיבה נ"מ דאם נולדה קודם שקיעת החמה והסנדל אחר שקיעת החמה נמשכו ימי הטומאה עד י"ד ימים מלידת הסנדל דשמא הוא נקיבה וימי הטוהר מנינן ללידת הנקיבה דשמא הסנדל זכר:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות יג] <b>תו"ח סד"ה המפלת פרש"י שלי'. דאין שליא בלא ולד וצ"ע. </b>לק"מ דיום מ"א היינו מן הטבילה. ושמא לא נקלט הזרע עד יום ג' והוי עדיין מיא בעלמא. ובאמת אחר ג"י א"צ שתשב לנדה. וכ"כ להדיא הרשב"א בתהה"א (דקפ"ו ע"ב). ואולם יש לעיין בסיפא דקאמר ר"י יום שמונים ואחד תשב לזכר ולנקיבה ולנדה אמאי תשב לנקיבה הא הוי ס"ס ספק זכר ואת"ל נקיבה דלמא לא נקלט הזרע עד יום ג' והוי מיא דבזה ל"ש סברת תוס' (המוזכר לעיל בתי"ט) דה"נ תאמר ס"ס בהיפוך דהא הכא ל"ש בהיפוך דאם תראה ביום ל"א וביום מ"א ליכא להקל מס"ס דאם הוא זכר בודאי אינו נפל:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות יד] <b>תו"ח ד"ה תוי"ט ד"ה ואין. וכשלובשן אף הוא אב הטומאה הוא. </b>במחכ"ת הא מוקמי' בטבל ודרס יחף על בגדי חבר ואינם נעשים מדרס דבועל נדה אינו משכבו מדרס רק לטמא אוכלים ומשקים. וא"כ הלובש אותם לא נטמא כלל ואין מזור ותעלה לקושית התוי"ט:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות טו] <b>בר"ב ד"ה כרוקה. מזכר נפקא. </b>ואף דאיכא למיפרך דמה לזכר שטעון פריעה ופריעה ואסור בתשמיש משא"כ בנקיבה. מ"מ נכתוב רק בנקיבה ונילף זכר מינה אע"כ מדכתיב לזכר אמרי' אם אינו ענין לזכר תנהו ענין לנקיבה ואם אינו ענין לרוקה תנהו ענין לדמה גמרא. והא דלא מוקמי' לזכר עצמו ולדם מגפתו וכיוצא דלאו טעון הוא היינו כיון דלא מצינו לו בעלמא טומאה מוקמי' יותר על נקיבה ולדם טוהר כיון דדמי לדם נדה תוס':
+
+Mishnah 4
+
+[אות טז] <b>במשנה וילדה. </b>ודוקא ולד קיימא אבל ילדה נפל אין קישוי לנפלים. וכן אם יצא הולד דרך דופן לרבנן דר"פ דלקמן דלא הוי לידה לענין טומאה וטהרה ה"נ לא הוי קישוי ולר"ש הוי קישוי:
+
+Mishnah 5
+
+[אות יז] <b>הר"ב ד"ה דיה חדשה. דהיינו חדש ט'. </b>ושיפורא גרם גמרא. וכל מה שרואית בחדש תשיעי בקושי מקרי דם קישוי אף בקשתה תחלת חדש ג' ימים ואח"כ שפתה עד סוף חדש מ"מ מקרי דם קישוי (כ"מ ונראה דצ"ל אף בקשתה בחדש ח' יום א' ובחדש ט' ב' ימים וכן מבואר בגמרא):
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות יט] <b>בר"ב ד"ה בחזקת טהרה. ואינה צריכה לבדוק עצמה. </b>אבל בראתה מטמא מעל"ע גמ'. וכתבו תוס' הקשה הר"ר יעקב מאורליינש דהכא אמרינן דמטמאת מעל"ע ואעפ"כ אמר רב יהודה דא"צ בדיקה ובפ"ק אמרי' דאשה שיש לה וסת וד' נשים [ואשה שעברו עליה ג' עונות. לשון זה מוקשה דהא עברו עליה ג' עונות הוא מכלל הד' נשים] דתנא התם אעפ"י שאמרו דיין שעתן דצריכים בדיקה. וי"ל דיש לה וסת איכא למימר כיון דאורח בזמנו בא צריכה בדיקה בשעת וסתה ואהנך נמי איכא למימר דצריכים בדיקה שלא תשתכח תורת בדיקה וכו' עכ"ל. ולשון זה דיש לה וסת וכו' צריכה בדיקה בשעת וסתה לי העני אינו מובן דפשיטא דבשעת וסת צריכה בדיקה. אבל הקושיא היה ממה דצריכה בדיקה שלא בשעת וסת ולענ"ד מיש לה וסת ליכא קושיא דהא באמת באין לה וסת מטמא מעל"ע כדמסקי' בפ"ק (דף ה' ריש ע"א). וא"כ י"ל די"א ימי זיבה מסולקת יותר מאשה שלא בשעת וסתה. והא דבשעת וסתה דיה שעתה היינו כיון דעתה ראויה לראות לא חיישי' לראתה מקודם שלא בשעת וסתה כשעת סילוק דמי'. והא דבי"א ימי זיבה מטמאין מעל"ע היינו כיון דגם עתה הראיה בשעת סילוק חיישינן לראתה מקודם והוי כמו ראתה שלא בשעת וסתה ומ"מ א"צ בדיקה דמסולקת יותר משלא בשעת וסתה (ואף למה דהיה ס"ד לעיל ד"ה דר' דוסא אפילו שלא בשעת וסתה דיה שעתה א"כ הרי קילא מי"א יום י"ל דלהך צד באמת גם בתוך י"א צריך בדיקה ומתני' דקתני בחזקת טהרה היינו כאוקימתא דר"ח דלא נצרכה אלא לר"מ וכו') והקושיא רק מד' נשים דדיה שעתן ומסולקת יותר מי"א ימי זיבה ואפ"ה צריכה בדיקה אבל משלא בשעת וסתה ליכא קושיא כלל ואולי יש ט"ס וכוונתם בתירוצם לדברינו הנ"ל ודו"ק:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות כ] <b>במשנה בבית החיצון. </b>לדעת הפוסקים שהובא בתוי"ט (פ"ז מ"ד וה') דאהלות דהולד אינו מטמא עד שיוציא ראשו לאויר העולם ממש צ"ל דיש חילוק בין לידה לדם נדה כמ"ש תוס' נדה (דף מ"ב ע"ב ד"ה שהוציא וכו') בתירוצם הב'. ולאינך פוסקים שם דחוץ לפרוזדור היינו שהוא בבית החיצון ג"כ מטמא י"ל דדמי להדדי ובית החיצון דהכא ג"כ חוץ לפרוזדור. וההיא מתני' דלעיל (פ"ב מ"ה) נמצא בפרוזדור ספקו טמא היינו לענין לכשיוציא הדם אח"כ חוץ לפרוזדור וכמ"ש תוס' הנ"ל בתירוצא קמא:
+[אות כא] <b>הר"ב ד"ה אינן מטמאין. עד שתצא זובו מבשרו. </b>אע"ג דדרשי' מזה מבשרו ולא מחמת אונסו עיין זבים (פרק ב' מ"ב) צ"ל דתרתי שמעינן מינה. תוספות במסכתין (מ"ג ד"ה עד שיצא):
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות כב] <b>תי"ט ד"ה תינוקת. דילפינן מקרא. </b>באמת ל"צ קרא לזה כיון דילפינן מקרא דואשה כי תזוב דמטמאה בזיבה ממילא מטמאת בנדה דאין זבה בלא נדה והכי אמרינן להדיא בסוגיא דריש פירקין דלעיל ומוקי לקרא דואשה כי תהיה זבה לדרשא אחריתא:
+[אות כג] <b>הר"ב ד"ה ומאכיל בתרומה. בו ביום שנולד. </b>ומשכחת ביוצא דופן לת"ק דריש פרקין דאינה טמאה לידה:
+
+Mishnah 4
+
+[אות כד] <b>תו"ח סד"ה תי"ט ד"ה פחות כו'. הראב"ד (פ"ה מהא"ב). </b>ומ"מ נ"מ דמותר לגמור ביאתו אף דשופעת דם (ואף להראב"ד א"צ לנעץ צפרנו בקרקע כו') ואפשר דבהיא תוך ג' דאין שם ביאה עלה אף אם הוא דם נדה מותר לגמור ביאתו דלא מקרי ביאת נדה:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות כה] <b>במשנה תביא ראיה. </b>בתוס' ציין אהך מלתא דאי גרסי' יביא קאי אבעל שהוא יביא שהיא אילונית והוי קדושי טעות אם רוצה לישא אחותה עכ"ל. ותמוה לי דהא אף בקיבל עליה לקדשה אף אם תהיה אילונית וליכא טעות ג"כ אין זקוקה לו דרחמנא פטריה מקרא אשר תלד פרט לאילונית וממילא מותר באחותה ואמאי דייקי תוס' משום קדושי טעות וצ"ע (כוונת רבינו דבודאי למדו התוס' יביא ראיה על היבם כמו לאינך גרסות שהוא לפוטרה מיבום):
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות כו] <b>הר"ב ד"ה אע"פ שא"א. וקטנה שמא תמצא אילונית. </b>קשה לי הא ביבמות (דף פ') איתא דחד מסימני אילונית הוא שאין לה דדים וא"כ לר"ה דאמר שם עד שיהא בכולן. (כן הדין ג"כ באילונית כמ"ש תוס' בקידושין ד"ד) א"כ הכא בבוחל דיש לה דדים תו ליכא חשש דאילונית. וצ"ל דעד שיהא בכולן היינו לדונו כוודאי סריס אבל מ"מ בחד מהם הוי ספק דאפשר דהויא סריס אף שיש לו א' מסימנים שאין סריסי' ונ"ל דזהו כוונת תוספות שם ד"ה עד וכו' והארכתי בזה בחי' ליבמות:
+[אות כז] <b>שם ד"ה או חולצת. ואפי' היא קטנה מתיבמת לרבנן. </b>וכ"כ תוס' לפ"ז מה דנקטו חכמים או מתיבמת הוא למותר ולענ"ד י"ל דדוקא קטנה שלא הגיע לכלל שנותיה ס"ל לרבנן דמתיבמת ולא חיישינן לאילונית דאזלינן בתר רובא אבל בהגיע לשנים ולא הביאה ב' שערות י"ל כיון דרוב נשים כשמגיעים לשנים מביאים שערות כדאמרינן דאמר רבא כיון שהגיע לכל שנותיו חזקה שהביא ב"ש. וא"כ י"ל בזה כיון דלא הביאה שערות כיון דעכ"פ יצאה מרוב שמא היא ממיעוטא דאילונית ובזה יש ליישב קושית תוס' קידושין (ד"ד ע"א ד"ה דלא כו') עיי"ש והיינו דכשהגיע לימי הנעורים ולא הביאה ב"ש א"י למכרה מחששא דאילונית דיש ריעותא דלא הביאה שערות חיישינן לאילונית וכמ"ש תוספות יבמות (דף פ' ע"ב) דביש חד סי' מסימני סריס ל"ש לומר בו שהוא מרוב שאין סריסים ע"ש ה"נ י"ל בריעותא שלא הביא ב"ש יוצא מהרוב ואין אומרים בו שהוא מרוב שאין סריסים ודו"ק:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות כח] <b>והשכבת זרע. </b>והא דתנן (ברפ"ט דשבת) דפולט' ש"ז אחר יום ג' לכ"ע טהורה היינו כיון שהיתה במעי אשה מסרחת ואינה ראוייה להזריע. והכא מיירי בב"ק מש"ה מטמא כ"ז שהיא לחה (* וה"ה בזכר שנרבע ופלט מטמ' כ"ז שהי' לחה ע' תוס' שבת (פ"ו ע"ב ד"ה אבל פירש כו')):
+[אות כט] <b>הרע"ב ד"ה והניע. ואני שמעתי ליחה היורדת מן החוטם. </b>וקשה לי הא בברייתא בסוגיא (דנ"ה ע"ב) קתני כיחו וניעו מי האף (כיחו הבא מהחזה בכח רב. וניעו ע"י נענוע מעט. תוס') הרי דניעו ומי האף תרתי נינהו. ואולי י"ל דהנך מפרשים ס"ל ג"כ דיש ניעו הבא מהפה אלא דקשה להו במתני' דהכא אמאי לא קתני נמי כיחו (ובתוס' נדחקו בזה) ולזה ניחא להו דמשנתנו כולל כו"נ בכלל רוקו כיון דמהפה באו וניעו דקתני הכא היינו מי האף:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות ל] <b>הרע"ב ד"ה הבאים מרקם. על כתמיהם לא גזרו. </b>דעל דמן ממש גזרו כדאיתא לעיל (פ"ד מ"ג):
+[אות לא] <b>תי"ט ד"ה שלא נחשדו. אע"ג דחטא ישראל הוא. </b>מה דפסיקא ליה להתי"ט דלהקל לא עשאום כנכרים גמורים כ"כ ג"כ הב"י אה"ע (סי' מ"ד) לענין כותי שקידש והכי פסקי' שם בש"ע (סעי' י'). וע' בש"ך יו"ד (סי' קנ"ט סק"ה) דס"ל דאף להקל המה כנכרים וע' בתפל"מ שם השיג על הש"ך מפסק ש"ע הנ"ל:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות לב] <b>הרע"ב ד"ה ולא על הפרעות. משום דלספקא ל"ח. </b>היינו אף שהוא עומד שם והתרומה בידו ואכיל מינ'. ובכה"ג היכא דהולך על פני כולה ומעיד שאין כאן קבר כלל נאמן אבל בלא"ה פשיטא דא"נ דאינו חושש על לפני עור כו' (גמרא):
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות לג] <b>ונמצא דם על המים. </b>הא דלא נקט וראתה דם כדקתני במתני' הקודם משום דהתם בודאי הדם מהאשה שייך לומר וראתה אבל כאן דיש ספק דשמא הוא מן האיש א"כ לא פסיקא הדבר דראתה מש"ה נקט ונמצא. ס"ט:
+[אות לד] <b>הרע"ב ד"ה ורבי שמעון מטמא. כדקתני טעמא. </b>כן צריך להיות ואפילו יושבת כדקתני טעמא:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות לה] <b>תי"ט ד"ה בדקה. מיד תכף למציאת. </b>בהגהת מיי' כתב בשם הרמב"ן דדווקא שבדקו עצמן מיד כשראו הכתם בעוד ששוכבת במטה או שמצאו אותן כשהן עומדות מהמטה אבל עמדו ואח"כ מצאו כתם אעפ"י שבדקה א' מהן מיד אחר המציא' ומצאה טהור או טמא כולן טמאות וכעין זה כתב הרשב"א בת"ה דהך דינא דבדקה א' מהן ומצאה טמא קאי רק אמטה אבל בחלוק שלבשה זא"ז וכן במטה אם שכבו זו אחר זו ולבסוף נמצא הכתם אף שבדקו הראשונות ומצאו טמאות מ"מ כולן טמאות לפי שא"א לראשונה לבדוק תוך שיעור וסת לזמן שלבשה החלוק אא"כ שבדקה האחרונה מיד ומצא טמא מצלת על הראשונות ואם הראשונות בדקו ומצאו טהור מהני לטהר. אבל הרמב"ם ס"ל דאין חילוק דאף בחלוק אם בדקה הראשונה ומצאה טמאה מיד למציאת הכתם מצלת על האחרות. והה"מ כתב שכן משמע דאלו להרשב"א יקשה סידור לשון משנתנו דלקמן דהא בדקה ומצאה טמאה קתני ברישא ומשמע דקאי אחלוק טפי מסיפא דבדקה א' מהן ומצאה טהורה. ובש"ע פסקי' כהרמב"ם (* ע' בב"י סי' ק"צ שמיישב קושי' הה"מ על הרשב"א):
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות לו] <b>הרי זה צבע. </b>לא דהוי ודאי צבע דא"כ בלא הטביל נמי אלא כמו ס"ס ספק מעלמא וספק צבע וגם ע"ז לא סמכי' רק בצירוף הסברא דאף אם הוא דם נדה מדינא טהור כיון דלא עבר ע"י ז' סמנים הוי טומאה בלועה שא"י לצאת ובטלה אלא מדרבנן טמא הטהרות שנגעו בו קודם העברת ז' סמנים כיון דאז הקפיד והיה סבור שיכול לצאת ע"י ז' סמנים מש"ה מקילים בצירוף ס"ס הנ"ל וא"כ אלו לא הטביל בזה אם הוא דם נדה מדאורייתא טמא הבגד בעת שנפל עליה הדם קודם שנתיבש הדם. ולגבי דאורייתא לא סמכי' על ס"ס הנ"ל מש"ה בעי' הטביל. ולענין הטהרות שנגעו אחר שהעביר ז' סמנים ולא עבר גם בוודאי דם נדה טהורים. תוס':
+
+Mishnah 7
+
+[אות לז] <b>לא עשה ולא כלום. </b>כתב הרמ"ע מפאנו בתשובה (סי' צ"ט) די"ל הא דקתני ולא כלום ולא קתני לא עשו כלום כדקתני (פרק י"ד מ"ד) דנגעים דהיכא דיש לחוש ולומר שלא בלבד שלא אהני מעשיו אלא שפגם והפסיד כגון הכא דהי' ס"ד דהפסיד בהעברתו שלא כסדרן דלא מהני תו בדיקה כסדרן. מש"ה קתני ולא כלום פי' לא עשה שלא עלתה לו בדיקה זו ולא כלום שג"כ לא קלקל אלא כאלו לא עשה מעשה זו מעולם ומהני עוד בדיקה כסדרן אבל בההיא דנגעים דליכא למטעי שיש קלקול והפסד במעשי' מש"ה קתני בקיצור לא עשו כלום. עכ"ד:
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות לח] <b>הרע"ב ד"ה ר' יהודה אומר. כלומר מותרת לשמש. </b>והראב"ד בס' בעל הנפש גורס כל הלילה שלה דהיינו דכל הלילה אסור. והרז"ה השיג דשלה משמע דמותרת:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות לט] <b>הרע"ב ד"ה ומטמאה מעל"ע. אבל מטמאה מעל"ע של ראיה זו. </b>אע"ג דהיא בימי זיבה דהיא בחזקת טהרה לענין דא"צ בדיקה שחרית וערבית כדאיתא במתני' לעיל (פ"ד מ"ז). מ"מ אם ראתה מטמאה מעל"ע: (* וע' מה שכ' רבינו לעיל א' י"ט):
+
+Mishnah 3
+
+[אות מ] <b>תוס' חדשים ד"ה ולאו דוקא שמצאו כו'. דתחלתן אע"פ שאין סופן. </b>לא כן פסקי' בש"ע אלא דבעי' דוקא בדיקה ביום א' וביום ז' בתחלתן וסופן בעי':
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Oholot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Oholot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..470b1bb5ecb0884fc20600a33f5e2ad82303cae8
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Oholot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt	
@@ -0,0 +1,275 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Oholot
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה אהלות
+Vilna, 1908-1909
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה אהלות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ב] <b>תי"ט ד"ה המת וכזית. משום דבריש פ"ז דחולין. </b>והר"ש הקשה דאמאי לא משני הש"ס דמיירי במת שנשרף ושלדו קיימת דטמא כדאיתא בנדה (דף כח.) וזה דוקא במת שלם עיי"ש:
+[אות א] <b>במשנה ומלא תרווד רקב. </b>והא דלא חשיב ג"כ גולל ודופק דמיטמאים באהל כדאיתא במתני' ד' היינו דחשיב מה דשוה לאחריני דמטמא במגע ובמשא ובאהל ותרווד רקב דחשיב אתיא כרבי יוסי דס"ל דמטמא גם במגע הר"ש. וקשה לי הא אמרי' בחולין (דף קכה) דגם ר"י ס"ל דתרווד רקב אינו מטמא במגע ומה דקאמר במגע היינו אהל וקרי ליה מגע ומה דקאמר ובאהל היינו אהל המשכה. וצ"ע. (*ואפשר דגם הר"ש לא פסיק' בתירוצו. במה שסיים ופריך התם כו' יעו"ש):
+[אות ג] <b>תוי"ט סד"ה מלא תרווד. טומאת משא. </b>זהו לישנא קייטא היא הא הכא חשיב תרווד רקב דמטמא באהל. אלא במגע דוקא לא מטמא דאין נוגע וחוזר ונוגע. וכן באהל אם האהיל רק על מקצתו אבל האהיל על כולו מטמא:
+
+Mishnah 2
+
+[אות ד] <b>הרע"ב ד"ה אינו חבור. וכן לענין מגע. </b>ובנדה (דף נו א' ברש"י ד"ה טומאת רקב) מלא תרווד ממנו מטמא במגע ובמשא ואהל. וצ"ע. וע' בהרע"ב (מ"ג ד"ה וארץ העמים) ובמס' טהרות (פ"ד מ"ה) ומ"ש שם:
+
+Mishnah 3
+
+[אות ה] <b>הרע"ב ד"ה וארץ העמים. שהוא מטמא במגע ובמשא. </b>ואם מביא כ"ח מחו"ל לארץ עד שלא הוסק מטמא משום ארץ העמים ואינו מטמא משום כ"ח. משהוסק מטמא משום כ"ח ואינו מטמא משום ארץ העמים. תוספתא הובא בר"ש:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות ז] <b>הרע"ב ד"ה ואבר מן החי. חצי אבר נתלש מחי זה. </b>ק"ל הא י"ל דבזה גם ר"ע מטהר כיון דמעולם לא היה עליה שם אמ"ה דהא אפי' מאדם אחד כה"ג טהור לכ"ע כדתנן בסוף פרקין. אלא דמיירי בניטל אבר שלם מחי זה וכן אבר שלם מחי זה ונחלקו וצירף חצי מזה וחצי מזה דאילו מאדם א' כה"ג טמא לר' יוסי לקמן. בזה י"ל לר"ע דגם משני בני אדם טמא:
+[אות ו] <b>במשנה וחכמים מטהרים. </b>אבל כזית בשר משני מתים וכזית נצל משני מתים ומלא תרווד רקב מב' מתים שכל א' מהן יש לו רקב מצטרפים. הרמב"ם:
+
+Mishnah 7
+
+[אות ט] <b>תי"ט ד"ה ר"ע מטמא. דבמגע לא. </b>דאין נוגע. ומה"ט נראה דכן ברובע עצמות שנדקדקו ואין בכל אחת כשעורה שלא מטמא במגע. וכן משמע מלשון הרמב"ם שכתב עצם כשעורה שנחלק לב' מטמא במשא. וכן רובע עצמות שנדקדקו ואין בכל א' מהן עצם כשעורה מטמא באהל כאילו לא נדקדקו. נראה דברובע הוסיף טומאת אהל. אבל לא למגע. ומ"ש כאילו לא נדקדקו היינו כמו דבעצם שנחלק לענין משא הוי כלא נחלק. ה"נ ברובע לענין אהל הוי כלא נדקדק. ומ"ש התוספות חדשים בדעת הרמב"ם דברובע אין מטמאין במגע ובמשא רק באהל. לענ"ד אינו דהרמב"ם הוסיף דברו שמטמא גם באהל. ולענין משא ממילא לא גרע מעצם כשעורה שנחלק ולמה יגרע בזה רובע. אבל הר"ש והרא"ש כתבו דחכמים מטמאים בשלשתן. והתי"ט הביא דבריהם. וצל"ע:
+[אות ח] <b>במשנה רבי יוסי מטמא. </b>במשא ובאהל אבל לא במגע. תוספתא הובא בר"ש:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות י] <b>תי"ט ד"ה או מאהיל. וזה דוחק. </b>לענ"ד אין כאן דוחק דלישנא דמאהיל על כחצי זית הוי דומיא דרישא דפירושא דהך לישנא דהוי טומאה רצוצה. ובלישנא דבר אחר מאהיל עליה ועל חצי זית. בזה מבאר דמיירי באינה רצוצה דאין דבר אחר מאהיל עליה ועל חצי זית אלא באינה רצוצה כמ"ש בתי"ט תחלת הפרק בשם מהר"ם. *) ואין במה שאמר או מאהיל על כחצי זית הוי כאומר או מאהיל מטומאה רצוצה ובמ"ש ודבר אחר מאהיל עליה. ועל כח"ז הוי כאומר וה"ז בטומאה שאינה רצוצה. וברור (*צ"ל וא"כ:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות יא] <b>תי"ט ד"ה טומאה בתוכה. כלים שבעוביו טמאים ממנ"פ. </b>אבל הרא"ש כתב דלרבנן בכה"ג טהורים ולא נקט עומד באויר אלא משום ר"י דבעומד בבית וטומאה בתוכו ל"ש לומר מחצה למחצה דהא מכל צד כלים טמאים (* ונראה שכן דעת הר"ש):
+[אות יב] <b>תוי"ט ד"ה ר' יוסי אומר. ולא אפליגו בעומד בתוך הבית. </b>ובטומאה בבית. ובפשוטו י"ל דמזה היה נשמע לר' יוסי רק דמחצה הפנימית לא שדינן להבית אבל עדיין לא נשמע דשדינן למגדל דדלמא במגדל שהוא מטלטל לא שדינן בתריה כלל והחצי הפנימית לא שדינן לא לכאן ולא לכאן לזה נקט הדין בעומד באויר וטומאה בתוכו:
+[אות יג] <b>תי"ט ד"ה טומאה שם. הרמב"ם. </b>והר"ש כתב הטעם דסוף הטומאה לצאת משום דע"י בוקעת ועולה או יורדת ונכנסת לחלל המגדל ויוצאה דרך פתח' לבית ובלבד שלא יהיה הטומאה נגד עובי הדפנות למעלה או למטה:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות יד] <b>תי"ט ד"ה וכלי חרס. וקשה לי אמאי תנן כ"ח. </b>לא ידעתי מאי קושיא הא הכא לענין שיחצוץ בפני הטומאה לא משכחת רק בכ"ח דלא מקבל טומאה מגבו:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות טו] <b>שאין דוחין נפש. </b>והא דלא מקרי הולד רודף דניתן להצילו בנפשו דמשמי' קרדפו אחרי' גמ' סנהדרין (דף ע"ב). והרמב"ם (פ"א מהלכות רוצח הלכה ט') כתב אף זו מצות ל"ת שלא לחוס על נפש רוצח לפיכך התירו החכמים שהעוברת שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר שבמעיה בין בסם ובין ביד מפני שהוא כרודף אחריה כו'. והוא תמוה לכאורה דהא הכא לאו משום רודף אתינן עליה דהרי ביוצא רובו אין נוגעין בו אלא ע"כ הטעם משום דעובר לא נקרא נפש ועיין שו"ת גאוני בתראי (סימן מ"ה) שהאריך בזה (* דברי הרמב"ם הובא בח"מ (סי' תכ"ה). ואפשר משום דב"נ אסור להרוג העוברים אף שישראל אינו נהרג על זה. צריך לטעם דהוי כרודף אף דמשמיא קרדפו לי'):
+[אות טז] <b>תוי"ט ד"ה שאין דוחים נפש. והן נהרגים עמו. </b>ולפ"ז יש לדון ה"ה בולד שיצא רובו אם ידוע ששניהם ימותו דמותר להציל האשה וצריך להתיישב בדין זה עכ"ל שו"ת פמ"א (ח"ג סי' ה'):
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות יז] <b>הרע"ב ד"ה ירקות שמנו. היינו אוכלים טהורים. </b>מבואר דס"ל להרע"ב דהנך ירקות אירוס וקיסום וכו' הויין אוכלים ובתשובת גינת וורדים חלק א"ח (כלל ד' סי' ו') תמה דהא בסוכה (פ"א מ"ד) מבואר דדלעת וקיסום פסולים משום מחובר ואם קצצן כשירה ואם איתא דהוי אוכלים איך כשרים לסכך הא פשיטא דלענין סוכה אין חילוק בין הוכשרו ללא הוכשרו דכל שהן אוכלים פסולים לסכוך:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות יח] <b>תוי"ט ד"ה ופחות מכביצה. כתב פחות מכביצה שאינן מוכשרים. </b>אין חשובים אצלו ואין דעתו לפנותם. וק' לי דלפ"ז יהא מוכרח ממתני' דהכא דדבר שאינו מבטל אינו ממעט והרי בסוגיא דב"ב (דף י"ט ע"ב) פריך עלה דשמואל כמה פירכות ורצה להוכיח דאף דבר שאינו מבטל ממעט והיאך היה מפרש למשנתינו דהכא דלמה נקט דוקא פחות מכביצה. וצלע"ג:
+
+Chapter 14
+
+
+
+Chapter 15
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות יט] <b>והחבית והמשקין טהורים. </b>ע' תוס' ברכות (די"ט ע"ב ד"ה מדלגין כו') דהטעם דטומאת גולל רק צד חיצון שבו אבל צד פנימי טהור:
+
+Chapter 16
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות כ] <b>ועל עצמו בכ"ש. </b>עמ"ש בשבת (פ"ה מ"ג): 
+
+Mishnah 2
+
+[אות כא] <b>שאין אדם זוכרה. </b>עי' ב"ב (פ"ב מ"ה) בתוי"ט ד"ה לא יסמוך כו':
+
+Chapter 17
+
+
+
+Chapter 18
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות כב] <b>הרע"ב ד"ה כיצד. שהוא שדה שנחרש בו קבר. </b>דאילו בשדה שאבד בה קבר לא מהני תיקון זה כיון דהספק הוא שמטמא באהל. וכ"כ בתשובות פנים מאירות (ח"ב סימן יד):
+
+Mishnah 6
+
+[אות כג] <b>תי"ט ד"ה על האדם. כמו שפי'. </b>שם לא נזכר מזה כלום אלא דאפילו אם יש הרבה סודרים דמ"מ טמא האדם מצד המרדע שיש בהקיפו טפח שמביא את הטומאה. וכיון דלפעמים טמא מדינו טומאת הערב והיינו בחד סודר ואתי למיטעי דמשום אהל הוא. והוצרכו לדון ולתקן דבאמת טמא ז' דיש בזה דין אהל ממילא בכמה סודרים ג"כ טמא מטעם אהלים. וכמו דמה"ט גם כן היכא דבמרדע פשוטי כ"ע דלאו בר קיבולי טומאה הוא ע"ש היטב. אבל מזה דבגד שני הוא טמא מדבריהם לא נזכר שם כלום. ובוודאי ט"ס הוא בתוס' וצ"ל כמ"ש הר"י בפ' ג' מינין וכוונתם למה שכתב שם (ד' מ"ב ד"ה בחבור אדם) ע"ש. וברור. ועיין במהרש"א:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Oholot/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Oholot/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..871d042a4c9bf4d9b17f0d33e0d7422cdeeee4ba
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Oholot/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,278 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Oholot
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה אהלות
+merged
+https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Oholot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1908-1909
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה אהלות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ב] <b>תי"ט ד"ה המת וכזית. משום דבריש פ"ז דחולין. </b>והר"ש הקשה דאמאי לא משני הש"ס דמיירי במת שנשרף ושלדו קיימת דטמא כדאיתא בנדה (דף כח.) וזה דוקא במת שלם עיי"ש:
+[אות א] <b>במשנה ומלא תרווד רקב. </b>והא דלא חשיב ג"כ גולל ודופק דמיטמאים באהל כדאיתא במתני' ד' היינו דחשיב מה דשוה לאחריני דמטמא במגע ובמשא ובאהל ותרווד רקב דחשיב אתיא כרבי יוסי דס"ל דמטמא גם במגע הר"ש. וקשה לי הא אמרי' בחולין (דף קכה) דגם ר"י ס"ל דתרווד רקב אינו מטמא במגע ומה דקאמר במגע היינו אהל וקרי ליה מגע ומה דקאמר ובאהל היינו אהל המשכה. וצ"ע. (*ואפשר דגם הר"ש לא פסיק' בתירוצו. במה שסיים ופריך התם כו' יעו"ש):
+[אות ג] <b>תוי"ט סד"ה מלא תרווד. טומאת משא. </b>זהו לישנא קייטא היא הא הכא חשיב תרווד רקב דמטמא באהל. אלא במגע דוקא לא מטמא דאין נוגע וחוזר ונוגע. וכן באהל אם האהיל רק על מקצתו אבל האהיל על כולו מטמא:
+
+Mishnah 2
+
+[אות ד] <b>הרע"ב ד"ה אינו חבור. וכן לענין מגע. </b>ובנדה (דף נו א' ברש"י ד"ה טומאת רקב) מלא תרווד ממנו מטמא במגע ובמשא ואהל. וצ"ע. וע' בהרע"ב (מ"ג ד"ה וארץ העמים) ובמס' טהרות (פ"ד מ"ה) ומ"ש שם:
+
+Mishnah 3
+
+[אות ה] <b>הרע"ב ד"ה וארץ העמים. שהוא מטמא במגע ובמשא. </b>ואם מביא כ"ח מחו"ל לארץ עד שלא הוסק מטמא משום ארץ העמים ואינו מטמא משום כ"ח. משהוסק מטמא משום כ"ח ואינו מטמא משום ארץ העמים. תוספתא הובא בר"ש:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות ז] <b>הרע"ב ד"ה ואבר מן החי. חצי אבר נתלש מחי זה. </b>ק"ל הא י"ל דבזה גם ר"ע מטהר כיון דמעולם לא היה עליה שם אמ"ה דהא אפי' מאדם אחד כה"ג טהור לכ"ע כדתנן בסוף פרקין. אלא דמיירי בניטל אבר שלם מחי זה וכן אבר שלם מחי זה ונחלקו וצירף חצי מזה וחצי מזה דאילו מאדם א' כה"ג טמא לר' יוסי לקמן. בזה י"ל לר"ע דגם משני בני אדם טמא:
+[אות ו] <b>במשנה וחכמים מטהרים. </b>אבל כזית בשר משני מתים וכזית נצל משני מתים ומלא תרווד רקב מב' מתים שכל א' מהן יש לו רקב מצטרפים. הרמב"ם:
+
+Mishnah 7
+
+[אות ט] <b>תי"ט ד"ה ר"ע מטמא. דבמגע לא. </b>דאין נוגע. ומה"ט נראה דכן ברובע עצמות שנדקדקו ואין בכל אחת כשעורה שלא מטמא במגע. וכן משמע מלשון הרמב"ם שכתב עצם כשעורה שנחלק לב' מטמא במשא. וכן רובע עצמות שנדקדקו ואין בכל א' מהן עצם כשעורה מטמא באהל כאילו לא נדקדקו. נראה דברובע הוסיף טומאת אהל. אבל לא למגע. ומ"ש כאילו לא נדקדקו היינו כמו דבעצם שנחלק לענין משא הוי כלא נחלק. ה"נ ברובע לענין אהל הוי כלא נדקדק. ומ"ש התוספות חדשים בדעת הרמב"ם דברובע אין מטמאין במגע ובמשא רק באהל. לענ"ד אינו דהרמב"ם הוסיף דברו שמטמא גם באהל. ולענין משא ממילא לא גרע מעצם כשעורה שנחלק ולמה יגרע בזה רובע. אבל הר"ש והרא"ש כתבו דחכמים מטמאים בשלשתן. והתי"ט הביא דבריהם. וצל"ע:
+[אות ח] <b>במשנה רבי יוסי מטמא. </b>במשא ובאהל אבל לא במגע. תוספתא הובא בר"ש:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות י] <b>תי"ט ד"ה או מאהיל. וזה דוחק. </b>לענ"ד אין כאן דוחק דלישנא דמאהיל על כחצי זית הוי דומיא דרישא דפירושא דהך לישנא דהוי טומאה רצוצה. ובלישנא דבר אחר מאהיל עליה ועל חצי זית. בזה מבאר דמיירי באינה רצוצה דאין דבר אחר מאהיל עליה ועל חצי זית אלא באינה רצוצה כמ"ש בתי"ט תחלת הפרק בשם מהר"ם. *) ואין במה שאמר או מאהיל על כחצי זית הוי כאומר או מאהיל מטומאה רצוצה ובמ"ש ודבר אחר מאהיל עליה. ועל כח"ז הוי כאומר וה"ז בטומאה שאינה רצוצה. וברור (*צ"ל וא"כ:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות יא] <b>תי"ט ד"ה טומאה בתוכה. כלים שבעוביו טמאים ממנ"פ. </b>אבל הרא"ש כתב דלרבנן בכה"ג טהורים ולא נקט עומד באויר אלא משום ר"י דבעומד בבית וטומאה בתוכו ל"ש לומר מחצה למחצה דהא מכל צד כלים טמאים (* ונראה שכן דעת הר"ש):
+[אות יב] <b>תוי"ט ד"ה ר' יוסי אומר. ולא אפליגו בעומד בתוך הבית. </b>ובטומאה בבית. ובפשוטו י"ל דמזה היה נשמע לר' יוסי רק דמחצה הפנימית לא שדינן להבית אבל עדיין לא נשמע דשדינן למגדל דדלמא במגדל שהוא מטלטל לא שדינן בתריה כלל והחצי הפנימית לא שדינן לא לכאן ולא לכאן לזה נקט הדין בעומד באויר וטומאה בתוכו:
+[אות יג] <b>תי"ט ד"ה טומאה שם. הרמב"ם. </b>והר"ש כתב הטעם דסוף הטומאה לצאת משום דע"י בוקעת ועולה או יורדת ונכנסת לחלל המגדל ויוצאה דרך פתח' לבית ובלבד שלא יהיה הטומאה נגד עובי הדפנות למעלה או למטה:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות יד] <b>תי"ט ד"ה וכלי חרס. וקשה לי אמאי תנן כ"ח. </b>לא ידעתי מאי קושיא הא הכא לענין שיחצוץ בפני הטומאה לא משכחת רק בכ"ח דלא מקבל טומאה מגבו:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות טו] <b>שאין דוחין נפש. </b>והא דלא מקרי הולד רודף דניתן להצילו בנפשו דמשמי' קרדפו אחרי' גמ' סנהדרין (דף ע"ב). והרמב"ם (פ"א מהלכות רוצח הלכה ט') כתב אף זו מצות ל"ת שלא לחוס על נפש רוצח לפיכך התירו החכמים שהעוברת שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר שבמעיה בין בסם ובין ביד מפני שהוא כרודף אחריה כו'. והוא תמוה לכאורה דהא הכא לאו משום רודף אתינן עליה דהרי ביוצא רובו אין נוגעין בו אלא ע"כ הטעם משום דעובר לא נקרא נפש ועיין שו"ת גאוני בתראי (סימן מ"ה) שהאריך בזה (* דברי הרמב"ם הובא בח"מ (סי' תכ"ה). ואפשר משום דב"נ אסור להרוג העוברים אף שישראל אינו נהרג על זה. צריך לטעם דהוי כרודף אף דמשמיא קרדפו לי'):
+[אות טז] <b>תוי"ט ד"ה שאין דוחים נפש. והן נהרגים עמו. </b>ולפ"ז יש לדון ה"ה בולד שיצא רובו אם ידוע ששניהם ימותו דמותר להציל האשה וצריך להתיישב בדין זה עכ"ל שו"ת פמ"א (ח"ג סי' ה'):
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות יז] <b>הרע"ב ד"ה ירקות שמנו. היינו אוכלים טהורים. </b>מבואר דס"ל להרע"ב דהנך ירקות אירוס וקיסום וכו' הויין אוכלים ובתשובת גינת וורדים חלק א"ח (כלל ד' סי' ו') תמה דהא בסוכה (פ"א מ"ד) מבואר דדלעת וקיסום פסולים משום מחובר ואם קצצן כשירה ואם איתא דהוי אוכלים איך כשרים לסכך הא פשיטא דלענין סוכה אין חילוק בין הוכשרו ללא הוכשרו דכל שהן אוכלים פסולים לסכוך:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות יח] <b>תוי"ט ד"ה ופחות מכביצה. כתב פחות מכביצה שאינן מוכשרים. </b>אין חשובים אצלו ואין דעתו לפנותם. וק' לי דלפ"ז יהא מוכרח ממתני' דהכא דדבר שאינו מבטל אינו ממעט והרי בסוגיא דב"ב (דף י"ט ע"ב) פריך עלה דשמואל כמה פירכות ורצה להוכיח דאף דבר שאינו מבטל ממעט והיאך היה מפרש למשנתינו דהכא דלמה נקט דוקא פחות מכביצה. וצלע"ג:
+
+Chapter 14
+
+
+
+Chapter 15
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות יט] <b>והחבית והמשקין טהורים. </b>ע' תוס' ברכות (די"ט ע"ב ד"ה מדלגין כו') דהטעם דטומאת גולל רק צד חיצון שבו אבל צד פנימי טהור:
+
+Chapter 16
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות כ] <b>ועל עצמו בכ"ש. </b>עמ"ש בשבת (פ"ה מ"ג): 
+
+Mishnah 2
+
+[אות כא] <b>שאין אדם זוכרה. </b>עי' ב"ב (פ"ב מ"ה) בתוי"ט ד"ה לא יסמוך כו':
+
+Chapter 17
+
+
+
+Chapter 18
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות כב] <b>הרע"ב ד"ה כיצד. שהוא שדה שנחרש בו קבר. </b>דאילו בשדה שאבד בה קבר לא מהני תיקון זה כיון דהספק הוא שמטמא באהל. וכ"כ בתשובות פנים מאירות (ח"ב סימן יד):
+
+Mishnah 6
+
+[אות כג] <b>תי"ט ד"ה על האדם. כמו שפי'. </b>שם לא נזכר מזה כלום אלא דאפילו אם יש הרבה סודרים דמ"מ טמא האדם מצד המרדע שיש בהקיפו טפח שמביא את הטומאה. וכיון דלפעמים טמא מדינו טומאת הערב והיינו בחד סודר ואתי למיטעי דמשום אהל הוא. והוצרכו לדון ולתקן דבאמת טמא ז' דיש בזה דין אהל ממילא בכמה סודרים ג"כ טמא מטעם אהלים. וכמו דמה"ט גם כן היכא דבמרדע פשוטי כ"ע דלאו בר קיבולי טומאה הוא ע"ש היטב. אבל מזה דבגד שני הוא טמא מדבריהם לא נזכר שם כלום. ובוודאי ט"ס הוא בתוס' וצ"ל כמ"ש הר"י בפ' ג' מינין וכוונתם למה שכתב שם (ד' מ"ב ד"ה בחבור אדם) ע"ש. וברור. ועיין במהרש"א:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Oktzin/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Oktzin/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..88eefd6a40dbb28994bcd7cbf46eb8b6b945ef8b
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Oktzin/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt	
@@ -0,0 +1,32 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Oktzin
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה עוקצים
+Vilna, 1908-1909
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה עוקצים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות א] <b>צריכה מחשבה. </b>ומ"מ האוכלו חייב משום נבלה דאין לדמות איסור לטומאה או דכיון שמשימו בפיו לאוכלו אין לך מחשבה גדולה מזו. תוספות מנחות (ס"ט ע"א): 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Oktzin/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Oktzin/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..2ba6bf6d8fd5d7ff84128eec923b02ab46b748d5
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Oktzin/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,35 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Oktzin
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה עוקצים
+merged
+https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Oktzin
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1908-1909
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה עוקצים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות א] <b>צריכה מחשבה. </b>ומ"מ האוכלו חייב משום נבלה דאין לדמות איסור לטומאה או דכיון שמשימו בפיו לאוכלו אין לך מחשבה גדולה מזו. תוספות מנחות (ס"ט ע"א): 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Parah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Parah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c222fcd1f039a2e8f1a62ffd662803b29ba1013e
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Parah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt	
@@ -0,0 +1,228 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Parah
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה פרה
+Vilna, 1908-1909
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה פרה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א]  <b>במשנה ופרה בה שלש. </b>כתב הר"ש ע"כ לאו אף בת ג' קאמרי דמדעגלה בת שתים ע"כ פרה לאו בת שתים דברה קשישא מינה:
+
+Mishnah 2
+
+[אות ב] <b>תוי"ט ד"ה וחכ"א. והר"ש הוכיח דזהו הגי' עיקרית. </b>וע"ש בהר"ש דאף להגירסא אף מ"מ ר"מ דאמר אף בני ד' לא קאי אלא אחכמים ולא אדר' יה"ג דלר"מ ע"כ פסול פר בן שתים כדמוכח פ"ק דר"ה (דף יו"ד) וכ"כ תוס' שם ועי' בהר"ש (במשנה א') דלגי' אף דמכשרי רבנן פר בן ב' ע"כ רבנן דהכא היינו ר"א דמשנה א' דלרבנן דפרה לא הוי פחות מבת ג' ה"ה דפר לא הוי פחות מבן ג' ע"ש וע' במ"ל (ספ"א מהלכות פרה) שתמה על הרמב"ם דפסק בפרה כרבנן ובפר פסק דבן ב' הוי פר:
+
+Mishnah 3
+
+[אות ג] <b>תוי"ט ד"ה לא עלה. אם היה מחויב איל לבדו. </b>תמוה לי הא אמרי' בחולין דלר"י דדריש או לרבות פלגס ע"כ לאו דספק היא אם הוא איל או כבש ונימא דבאומר הרי עלי או איל או כבש דיוצא בממנ"פ דאצטריך קרא לספיקא. אע"כ דבריה היא וגם בכה"ג אינו יוצא עיי"ש. א"כ תנא דמתני' דהכא לאו דוקא במחויב איל לבדו או כבש לבדו אלא אף אם מחויב איל או כבש דרצה זה מביא ורצה זה מביא מ"מ אינו יוצא בפלגס דהוי בריה בפ"ע ורש"י כתב כן שפירש על האיבעי' אבל לפי האמת וכמי שהעתיק הרע"ב דרשא דאו לאיל לרבות פלגס לא הו"ל להתי"ט להעתיק לשון זה וצ"ע:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות ד] <b>במשנה ולא חטאת על גבי חטאת. </b>כתב הרמב"ם בחיבורו (פ"ב) וז"ל תינוק שטבל למלאות ולהזות לא ימלא בכלים תינוק אחר אע"פ שטבל ותינוק שטבל להזות על כהן זה אינו מזה על כהן אחר עד שיטבול לשם מעשה כהן זה וכן כלים שטהרום לחטאת זו וב"א שטהרום לחטאת זו לא יתעסקו בהם בפרה אחרת עד שיטבילו לשמה וכל הדברים האלו מעלות יתירה בפרה עכ"ל:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות ה]  <b>הרע"ב ד"ה אירע בה פסול. דאם כן מטמא בגדים משום נבילה. </b>תמוה לי הא בנוגע בנבילה אין מטמא בגדים כדאיתא בריש כלים (מ"ב) וצ"ע. ואולי י"ל דמסתמא ע"י התעסקות בפרה מזיז מעט והוי משא ועי' בספר אליהו רבא להגר"א מווילנא בכלים שם. ובכ"מ (ריש פרק ט"ו מהלכות פרה ד"ה ומ"ש רבינו להנוגע כו'):
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות ז] <b>תוספות חדשים ד"ה והכ"מ כתב שם הטעם. </b>אינו מובן. אבל באמת בכ"מ לא כתב זה לטעם אלא לתרץ מאי דנקט התוס' דביצת נעמית כשר לקדש. ולא נקט למילוי והזאה כיון דכל עיקר דכלי כתי' בקידוש וכיון דכשר לקידוש ממילא מכ"ש דכשר למילוי והזאה:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות ח] <b>בתוי"ט ד"ה ר"י אומר. ונמצא כתוב בת' הגאונים בשם ר"צ ב"פ. </b>בהרי"ף (פי"ז דשבת) גבי שבריהן נטלין עמהם הביא בשם ר"צ גאון דהל' כר"י. דר"מ ור"י הל' כר"י והרי"ף השיג עליו כמ"ש תי"ט כאן עי"ש:
+
+Mishnah 6
+
+[אות ט] <b>במשנה ובמי' שאינן מקודשים. </b>עי' זבחים (דצ"ג ע"א תד"ה מי). ובחידושי טהרות קודש שם:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות י] <b>בתי"ט ד"ה והאוכלה חייב מיתה כו'. ומ"ש הר"ש דמתני' דהכא ל"ס הכי. </b>ונלע"ד דזהו דעת רש"י יבמות (ד"צ ע"א ד"ה תרומה טמאה כו'):
+[אות יא] <b>בא"ד הא לא קשיא ההוא מעלה בעלמא. </b>תמוה לי הא המי חטאת מטמאין מדאורייתא אפי' טומאה חמורה וא"כ נטמאה הדבילה מדאורייתא וצע"ג. ובתשובה הארכתי בעז"ה. (ומ"מ צריך לטעם דטהרת תרומה טמאה לחטאת דאם טהורה אין חוזר הדבילה ומטמא דהטהור לחטאת אינו מטמא המים):
+[אות יב] <b>הרע"ב ד"ה שהכניס ראשו ורובו. שאין מי חטאת מטמאין את הטהור להם. </b>וקשה לי הא זהו רק בנוגע לצורך הזיה. אח"כ ראיתי שבמ"ל עמד בזה. ולפ"ד הרא"ש ניחא דדינא דמתני' לענין דנטמא וחוזר ומטמא למי חטאת. ובזה בטהור לחטאת שנטמא מכח מי חטאת אין חוזר ומטמא החטאת. מש"ה אשמעי' דזהו נטמא מדין בא ראשו ורובו במים שאובים ומטמא למי חטאת:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות יג] <b>ר"י ור"י ור"ש אומרי'. </b>הרמ"ע מפאנו בשו"ת (סי' פ"ה) הביא שנשאל אמאי לא תנא בקיצור וחכ"א וכו' והשיב לו מיום שעמדתי על דעתי אני שונה בה דברי ר"מ ור"י. ור"י ור"ש כו' ובדוכתי טובא ה"ג ע"ש ותמוה לי איך אפשר להוציא כן מכח דקדוק זה הלא בברייתא דחולין (דף י"ד) הלוקח יין מבין הכותים דברי ר"מ ור"י ור"י ור"ש אומרים והתם ליכא לפרושי דברי ר"מ ור' יהודה דהא הש"ס פריך שם דר"י אדר"י ע"ש (ע' בתשובת רבינו בחלק הכתבים סי' קפ"א):
+
+Mishnah 9
+
+[אות יד] <b>במשנה פסגו ולא אגדו. </b>כתב במאור (פ"ק דסוכה) דפסגו זה אינו פיסוק לגמרי דבכה"ג אינו כשר בלא אגוד דהא לולב לר"י דגמר לה מאגודת אזוב אם לא אגדו פסול. א"ו פסוג זה אינו לגמרי אלא שנפשח ומעורה עדיין בקליפתה. ואגוד בידי שמים שמיה אגד ע"ש:
+[אות טו] <b>תי"ט סד"ה שלשה קלחי' כו'. פי"א מה"פ בשם התו'. </b>ועדיין תמוה לי דמ"מ איך דייקינן בסוכה (דף י"ג ע"א) דאגוד בתרי שמי' אגד מדמכשרי רבנן דהכא בדיעבד בב' קלחים הא אף אם לא מקרי אגוד כשר דאפי' בלא אגדן כלל כשר. וצע"ג:
+[אות טז] <b>תוי"ט ד"ה כל שהוא. הו"ל לכתוב כן במוקדם. </b>נפלאתי על התי"ט אשר כל רז לא אניס ליה. והרי הרמב"ם כ"כ לענין אזוב דטהרת טמא מת (פ"ג הל"ב מהלכות פרה) ואזוב אין פחות מטפח:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות יז] <b>תי"ט ד"ה המזה. ועוד דהיאך מחייבו לקרבן. </b>ע' בתוס' שבועות (דף י"ט ד"ה הלך וכו') ובמ"ל (פי"א מהלכות שגגות ה"ג):
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות יח] <b>במשנה חבור לטומאה. </b>ואתיא כר"מ במתני' (פ"ה מ"ג) דכלים. גמ' (רפ"ד) דשבת. הובא בתי"ט במתני' דכלים הנ"ל. והתם הויא היכרא שלא לשרוף עליה תרומה וקדשים במאי דאינם מטמאים מאויר כמ"ש הרע"ב שם. והכא הוי היכרא במאי דאינו חבור להזאה. תוס' בשבת שם. ושם בד"ה חבור. כתבו וא"ת ואמאי לא מייתי מתני' דמס' פרה והיינו אהא דאמרי' שם רמי ליה ר"י לר"ז תנן שלל של כובסים ושלשלת של מפתחות והבגד שהוא תפור בכלאים חבור לטומאה עד שיתחיל להתיר. ורמינהו מקל שעשה יד לקורדם חיבור לטומאה בשעת מלאכה. וההיא דשלל של כובסים הוא ברייתא וש"ל תניא. ולזה הקשו אמאי פריך מברייתא ולא מייתי מתני' זו דפרה (וכן הוא בר"ש כאן להדיא). וי"ל משום דלא קתני עד שיתחיל להתיר עכ"ל. וקשה לי דמ"מ אמאי לא מייתי מתני' (דפ"ב דעוקצין מ"ו) דקתני עד שיתחיל להתיר ואף דשם לא קתני שלשלת של מפתחות וקתני רק שלל כובסים והבגד שתפור בכלאים הא מ"מ הוי פירכא דשלל ממקל בלאו שלשלת. וצע"ג:
+
+Mishnah 10
+
+[אות יט] <b>במשנה חוץ מטומטום. </b>בתוס' זבחים (ד' י"ז ע"ב ד"ה אונן כו') כתבו בפשיטות דבעל מום פסול להזות עיי"ש:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Parah/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Parah/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..865c09c844529d28d9af008c7f13f9664fe2ffe4
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Parah/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,231 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Parah
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה פרה
+merged
+https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Parah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1908-1909
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה פרה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א]  <b>במשנה ופרה בה שלש. </b>כתב הר"ש ע"כ לאו אף בת ג' קאמרי דמדעגלה בת שתים ע"כ פרה לאו בת שתים דברה קשישא מינה:
+
+Mishnah 2
+
+[אות ב] <b>תוי"ט ד"ה וחכ"א. והר"ש הוכיח דזהו הגי' עיקרית. </b>וע"ש בהר"ש דאף להגירסא אף מ"מ ר"מ דאמר אף בני ד' לא קאי אלא אחכמים ולא אדר' יה"ג דלר"מ ע"כ פסול פר בן שתים כדמוכח פ"ק דר"ה (דף יו"ד) וכ"כ תוס' שם ועי' בהר"ש (במשנה א') דלגי' אף דמכשרי רבנן פר בן ב' ע"כ רבנן דהכא היינו ר"א דמשנה א' דלרבנן דפרה לא הוי פחות מבת ג' ה"ה דפר לא הוי פחות מבן ג' ע"ש וע' במ"ל (ספ"א מהלכות פרה) שתמה על הרמב"ם דפסק בפרה כרבנן ובפר פסק דבן ב' הוי פר:
+
+Mishnah 3
+
+[אות ג] <b>תוי"ט ד"ה לא עלה. אם היה מחויב איל לבדו. </b>תמוה לי הא אמרי' בחולין דלר"י דדריש או לרבות פלגס ע"כ לאו דספק היא אם הוא איל או כבש ונימא דבאומר הרי עלי או איל או כבש דיוצא בממנ"פ דאצטריך קרא לספיקא. אע"כ דבריה היא וגם בכה"ג אינו יוצא עיי"ש. א"כ תנא דמתני' דהכא לאו דוקא במחויב איל לבדו או כבש לבדו אלא אף אם מחויב איל או כבש דרצה זה מביא ורצה זה מביא מ"מ אינו יוצא בפלגס דהוי בריה בפ"ע ורש"י כתב כן שפירש על האיבעי' אבל לפי האמת וכמי שהעתיק הרע"ב דרשא דאו לאיל לרבות פלגס לא הו"ל להתי"ט להעתיק לשון זה וצ"ע:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות ד] <b>במשנה ולא חטאת על גבי חטאת. </b>כתב הרמב"ם בחיבורו (פ"ב) וז"ל תינוק שטבל למלאות ולהזות לא ימלא בכלים תינוק אחר אע"פ שטבל ותינוק שטבל להזות על כהן זה אינו מזה על כהן אחר עד שיטבול לשם מעשה כהן זה וכן כלים שטהרום לחטאת זו וב"א שטהרום לחטאת זו לא יתעסקו בהם בפרה אחרת עד שיטבילו לשמה וכל הדברים האלו מעלות יתירה בפרה עכ"ל:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות ה]  <b>הרע"ב ד"ה אירע בה פסול. דאם כן מטמא בגדים משום נבילה. </b>תמוה לי הא בנוגע בנבילה אין מטמא בגדים כדאיתא בריש כלים (מ"ב) וצ"ע. ואולי י"ל דמסתמא ע"י התעסקות בפרה מזיז מעט והוי משא ועי' בספר אליהו רבא להגר"א מווילנא בכלים שם. ובכ"מ (ריש פרק ט"ו מהלכות פרה ד"ה ומ"ש רבינו להנוגע כו'):
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות ז] <b>תוספות חדשים ד"ה והכ"מ כתב שם הטעם. </b>אינו מובן. אבל באמת בכ"מ לא כתב זה לטעם אלא לתרץ מאי דנקט התוס' דביצת נעמית כשר לקדש. ולא נקט למילוי והזאה כיון דכל עיקר דכלי כתי' בקידוש וכיון דכשר לקידוש ממילא מכ"ש דכשר למילוי והזאה:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות ח] <b>בתוי"ט ד"ה ר"י אומר. ונמצא כתוב בת' הגאונים בשם ר"צ ב"פ. </b>בהרי"ף (פי"ז דשבת) גבי שבריהן נטלין עמהם הביא בשם ר"צ גאון דהל' כר"י. דר"מ ור"י הל' כר"י והרי"ף השיג עליו כמ"ש תי"ט כאן עי"ש:
+
+Mishnah 6
+
+[אות ט] <b>במשנה ובמי' שאינן מקודשים. </b>עי' זבחים (דצ"ג ע"א תד"ה מי). ובחידושי טהרות קודש שם:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות י] <b>בתי"ט ד"ה והאוכלה חייב מיתה כו'. ומ"ש הר"ש דמתני' דהכא ל"ס הכי. </b>ונלע"ד דזהו דעת רש"י יבמות (ד"צ ע"א ד"ה תרומה טמאה כו'):
+[אות יא] <b>בא"ד הא לא קשיא ההוא מעלה בעלמא. </b>תמוה לי הא המי חטאת מטמאין מדאורייתא אפי' טומאה חמורה וא"כ נטמאה הדבילה מדאורייתא וצע"ג. ובתשובה הארכתי בעז"ה. (ומ"מ צריך לטעם דטהרת תרומה טמאה לחטאת דאם טהורה אין חוזר הדבילה ומטמא דהטהור לחטאת אינו מטמא המים):
+[אות יב] <b>הרע"ב ד"ה שהכניס ראשו ורובו. שאין מי חטאת מטמאין את הטהור להם. </b>וקשה לי הא זהו רק בנוגע לצורך הזיה. אח"כ ראיתי שבמ"ל עמד בזה. ולפ"ד הרא"ש ניחא דדינא דמתני' לענין דנטמא וחוזר ומטמא למי חטאת. ובזה בטהור לחטאת שנטמא מכח מי חטאת אין חוזר ומטמא החטאת. מש"ה אשמעי' דזהו נטמא מדין בא ראשו ורובו במים שאובים ומטמא למי חטאת:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות יג] <b>ר"י ור"י ור"ש אומרי'. </b>הרמ"ע מפאנו בשו"ת (סי' פ"ה) הביא שנשאל אמאי לא תנא בקיצור וחכ"א וכו' והשיב לו מיום שעמדתי על דעתי אני שונה בה דברי ר"מ ור"י. ור"י ור"ש כו' ובדוכתי טובא ה"ג ע"ש ותמוה לי איך אפשר להוציא כן מכח דקדוק זה הלא בברייתא דחולין (דף י"ד) הלוקח יין מבין הכותים דברי ר"מ ור"י ור"י ור"ש אומרים והתם ליכא לפרושי דברי ר"מ ור' יהודה דהא הש"ס פריך שם דר"י אדר"י ע"ש (ע' בתשובת רבינו בחלק הכתבים סי' קפ"א):
+
+Mishnah 9
+
+[אות יד] <b>במשנה פסגו ולא אגדו. </b>כתב במאור (פ"ק דסוכה) דפסגו זה אינו פיסוק לגמרי דבכה"ג אינו כשר בלא אגוד דהא לולב לר"י דגמר לה מאגודת אזוב אם לא אגדו פסול. א"ו פסוג זה אינו לגמרי אלא שנפשח ומעורה עדיין בקליפתה. ואגוד בידי שמים שמיה אגד ע"ש:
+[אות טו] <b>תי"ט סד"ה שלשה קלחי' כו'. פי"א מה"פ בשם התו'. </b>ועדיין תמוה לי דמ"מ איך דייקינן בסוכה (דף י"ג ע"א) דאגוד בתרי שמי' אגד מדמכשרי רבנן דהכא בדיעבד בב' קלחים הא אף אם לא מקרי אגוד כשר דאפי' בלא אגדן כלל כשר. וצע"ג:
+[אות טז] <b>תוי"ט ד"ה כל שהוא. הו"ל לכתוב כן במוקדם. </b>נפלאתי על התי"ט אשר כל רז לא אניס ליה. והרי הרמב"ם כ"כ לענין אזוב דטהרת טמא מת (פ"ג הל"ב מהלכות פרה) ואזוב אין פחות מטפח:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות יז] <b>תי"ט ד"ה המזה. ועוד דהיאך מחייבו לקרבן. </b>ע' בתוס' שבועות (דף י"ט ד"ה הלך וכו') ובמ"ל (פי"א מהלכות שגגות ה"ג):
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות יח] <b>במשנה חבור לטומאה. </b>ואתיא כר"מ במתני' (פ"ה מ"ג) דכלים. גמ' (רפ"ד) דשבת. הובא בתי"ט במתני' דכלים הנ"ל. והתם הויא היכרא שלא לשרוף עליה תרומה וקדשים במאי דאינם מטמאים מאויר כמ"ש הרע"ב שם. והכא הוי היכרא במאי דאינו חבור להזאה. תוס' בשבת שם. ושם בד"ה חבור. כתבו וא"ת ואמאי לא מייתי מתני' דמס' פרה והיינו אהא דאמרי' שם רמי ליה ר"י לר"ז תנן שלל של כובסים ושלשלת של מפתחות והבגד שהוא תפור בכלאים חבור לטומאה עד שיתחיל להתיר. ורמינהו מקל שעשה יד לקורדם חיבור לטומאה בשעת מלאכה. וההיא דשלל של כובסים הוא ברייתא וש"ל תניא. ולזה הקשו אמאי פריך מברייתא ולא מייתי מתני' זו דפרה (וכן הוא בר"ש כאן להדיא). וי"ל משום דלא קתני עד שיתחיל להתיר עכ"ל. וקשה לי דמ"מ אמאי לא מייתי מתני' (דפ"ב דעוקצין מ"ו) דקתני עד שיתחיל להתיר ואף דשם לא קתני שלשלת של מפתחות וקתני רק שלל כובסים והבגד שתפור בכלאים הא מ"מ הוי פירכא דשלל ממקל בלאו שלשלת. וצע"ג:
+
+Mishnah 10
+
+[אות יט] <b>במשנה חוץ מטומטום. </b>בתוס' זבחים (ד' י"ז ע"ב ד"ה אונן כו') כתבו בפשיטות דבעל מום פסול להזות עיי"ש:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Tahorot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Tahorot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..8abd86342a93a5dd820f6cea9c1b0a72929de47c
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Tahorot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt	
@@ -0,0 +1,287 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Tahorot
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה טהרות
+Vilna, 1908-1909
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה טהרות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות ב] <b>הרע"ב ד"ה ואין שחיטתה מטהרתה. לא טהרתה שחיטתה באכילה עד שתמות. </b>מכאן תמוה לי דהא חזקי' ס"ל בחולין (דף קכ"א ע"ב) דשחט טמאה ומפרכסת ליכא אמ"ה לב"נ איך יפרש מתני' זו. דע"כ מיירי לענין ב"נ והא הכא ג"כ דשחטה ישראל כדקתני ברישא גבי עוף טהור דשחיטתו מטהרתו וצ"ע:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ג] <b>תי"ט ד"ה חזר לקדרה. ויראה דה"מ נמי לפרושי. </b>דברים אלו תמוהים לענ"ד דהא להך פי' דמיירי בטומאה סתם ידים דבנגוב נעשה שלישי וא"כ מה בכך דחזר לקדרה הא שלישי אינו מטמא משקה:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות ד] <b>הרביעי פוסל ולא מטמא. </b>לפי פי' הרע"ב דבב' בבות הראשונים דמטמא היינו דמטמא לאחרים. ופוסל היינו דפוסל לאחרים א"כ הא דקתני הרביעי פוסל ע"כ היינו דפוסל לטהרת חטאת ולא מטמא. והר"ש כתב דבפרק בתרא דפרה (מ"ח) מבואר דבחטאת אין ראשון ושני וטמא אפילו מאה ע"ש:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות ה] <b>הרי אלו כחולין. </b>ע' נדה (פ"י מ"ו):
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות ו] <b>תוספות חדשים ד"ה ודוקא בגוש. א"כ אף כביצה מכוון טמא. </b>הר"ש והרא"ש דקדקו בלשונם למ"ד משקין מבלע בליעי. ובנגיעת הטמא להזיתים נטמאו גם המשקים שבתוכם. אבל לר"י דס"ל (פ"ב דפסחים) דמשקין מיפקד פקידי וכן פסק הרמב"ם (פי"ב מה"ט) הכא מיירי אפילו בגוש ראשון. וכן מורים דברי הרע"ב במ"ש (במ"ג) דאע"ג דאין משקה הנבלע באוכל מקבל טומאה עמו כו' דפסק דמיפקד פקידי. ועיין בר"ש ובהרע"ב במסכתין (פ"י מ"ה):
+
+Mishnah 3
+
+[אות ז] <b>הרע"ב ד"ה ובלבד. וכשהמשקין נוגעים בזגין. </b>ולמ"ד משקים מבלע בליעי מוקי לה בפסחים דמיירי בענבים שלא הוכשרו:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות ח] <b>הרע"ב ד"ה או שבור' טהורה. ולא אמרינן. </b>תמוה לי דלפ"ז איך פרכינן עלה דמתני' זו בנדה (דף ד') ואמאי נימא האי מעיקרא מחט מעליא הוי והשתא הוא דמלאה חלודה הא אנן אמרינן מעולם לא נטמאה. אע"כ דפירושא דמתני' כמ"ש רש"י שם דהמחט ידוע שנטמאה ונמצא עתה המחט על הטהרות והיא חלודה לא חיישינן שנפלה על הטהרות קודם שהעלת' החלודה וטימא להטהרו' והוי כההיא מתני' דלקמן ספ"ט וכ"כ הר"ש ול"נ שיש לפרש עוד דמיירי דנמצאת המחט חלודה באוהל המת ל"ח שמא בא המחט לכאן קודם שהיתה חלודה ונטמאה ולכשיחזור ויתקנה תחזור לטומאתה הישנה ועלה פרכי' נימא כיון דמעיקרא מחט מעליא היה לא נשתנה לחלודה עד עתה. ואולי שזהו כונת הרע"ב:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות ט] <b>תי"ט ד"ה וחכמים מטמאים. לא הוה אלא פלגא ופלגא והדר לספיקא. </b>לענ"ד לק"מ דלרבנן דר"מ דמיעוטא כמאן דליתא מש"ה מה"ת ל"א סמוך מיעוטא לחזקה והוי פלגא ופלגא אלא דמדרבנן החמירו לאסור מש"ה בטומאה אין להקל לדונו בספק טומאה לטהר באין בו דעת לשאול דמה"ת אזלי' בתר הרוב. ורק לר"מ אמרי סמוך מיעוטא לחזקה והוי פלגא ופלגא מדאורייתא ואפי' לקולא. וברור בעזה"י:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות י] <b>הרע"ב ד"ה ועל ספק עפר. מספקי' ליה ברקב של מת. </b>קשה לי דאיך קתני על ודאי מגען הא רקב אינו מטמא במגע כמ"ש הרע"ב (פ"ב מ"ב) דאהלות. וע' בתי"ט שם (מ"א ד"ה מלא תרווד) וצ"ע וע' ברש"י נדה (דנ"ז ע"א ד"ה טומאת רקב) (ע' מה שכתב רבינו בריש פ"ב דאהלות):
+[אות יא] <b>בא"ד ועל ספיקן של בגדי ע"ה. </b>ובתוס' פ"ק דשבת (דף ט"ו ע"ב) כתבו דס' בגדי ע"ה משום דעשאום כזבים (וכיון דרבנן גזרו עשאו רק כמו ספק. מהרש"א) ועל ספק רוקי' נמי דקאמר דחיישי' שמא של ע"ה וע' מהרש"א שם ותמצית דבריו לא דשורפים משום שמא הרוק של ע"ה דהוי ס"ס דהא בודאי מע"ה נקרא רק בשם ספק כמו בגדי ע"ה. אלא דתוס' כתבו שמא היינו בדרך ספק בפשט ספק רוקין דשמא היינו רוק ע"ה דקרי לי' ספק כמו ספק בגדי ע"ה. או דמיירי ברוק דעלמא ומשום ספק דשל זב הן עיי"ש. ואולם תמוהים לי דברי תוס' נדה (דף ל"ד ע"א ד"ה וזובו טמא כו') וא"ת ואמאי לא שורפי' הא שורפין על ספק רוקין דע"ה ע"ש. מהיכן פסיקא להו כן דלמא באמת ס' הרוקי' הרוקי' דעלמא ומשום של זב הן. ומרישא דס' בגדי ע"ה דלמא הטעם דשמא ישבה עליהם אשתו נדה דהרי ע"כ מה"ט לא הביאו ראיה מרישא. וצ"ע. (* אפשר דלכן לא הקשו מרישא דהכרח סברת' שגזרו עליהם שיהיו כזבים הוא מרוק כמו שכתבו בלשונם גזרה משום צינורא דע"ה ואפי' כו' אבל קושי' רבינו הוא ביותר לפי פי' מהרש"א. במ"ש או דמיירי ברוק דעלמא כו'):
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+[אות יב] <b>אבל דבר שהוא אב הטומאה. </b>ע' פ"ב דמקואות (מ"ב) בתי"ט ד"ה בטומאה:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות יג] <b>ועשה טהרו' ונאכלו. </b>הא דלא נקט נאכלו אחר שהזה וטבל והלך בשני קודם שעשה טהרות הב' דהיינו משום דדינא דמתני' רק בשאכלן המהלך דאילו אכלן אדם אחר א"כ כשזה הזה וטבל והלך בשני שניהם טמאים המהלך והאוכל הטהרות הראשונים דכיון דאוכל אוכלים טמאים טמא א"כ חד מנייהו ממנ"פ טמא. אלא דינא דמתני' רק באכלן המהלך ואם אכלם אחר שהזה וטבל הטהרות הב' טמאות ודאי דאם השביל הא' טמא הרי אכל אוכלים טמאים ונטמא ונטמאו הטהרות מש"ה נקט מתני' באכל קודם שהזה וטבל. משנה למלך:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות יד] <b>שניהם כאחד טמאים. </b>ואף אם אחד יש בו דעת לישאל ואחד אין בו דעת לישאל מ"מ כיון דמדינא כל א' בפ"ע ספיקו לקולא כיון דהוי ספק טומאה ברה"ר מש"ה מטמאים שניהם ואם היו ב' שבילין רה"י וא' יש בו דעת לישאל וא' א"ב דעת לישאל בזה אותו שא"ב דעת ספיקו טהור כיון דאותו די"ב דעת לישאל ספיקו לחוד ג"כ טמא תולין הקלקול בו והב' טהור. תוספתא בהר"ש (פ"ב דמקוואות) כפי הגהות המ"ל:
+[אות טו] <b>תי"ט ד"ה ועשה טהרות. משום ר' יוסי. </b>ע' במ"ל שהאריך בכוונת רבי' התי"ט בזה:
+[אות טז] <b>תו' חדשים ד"ה שניהם כאחד. שנעשו תלויות. </b>והרמב"ם כתב הכא והככרות דשניהם טמאי' מספק וטהרותיהן נשרפות. ובמ"ל תמה דאמאי נשרפות דמ"ש מאדם א' וב' טהרות במתני' ג' בשניהם תלויות ואינם נשרפים אף דג"כ חד מהם ודאי טמאה:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות יז] <b>תוי"ט סד"ה ועל בגדיו. אלא מדרבנן להחמיר. </b>תמיה לי דהא תירוצא דתוס' רק דחוששין למיעוטא לחוד בלא חזקה מסייעתו הוי רק מדרבנן לר"מ. אבל היכא דשייך סמוך מיעוטא לחזקה הוי לר"מ מדאורייתא פלגא ופלגא דהא ס"ל דאמרינן כן לקולא גבי תינוק שנמצא בצד העיסה. ובתוס' יבמות (דף קי"ט ע"א ד"ה מחוורתא) כתבו וז"ל ואי לא חייש ר"מ למיעוט מה"ת אפי' אם החזקה בהדה כו' וק' היאך אפשר לומר כן הא ר"מ ס"ל סמוך לקולא בכמה דוכתא וצ"ע:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות יח] <b>ר"ש אומר רשות הרבים מפסקת. </b>בספר שב שמעתת' (שמעתא ד' פ"ד) כ' די"ל דאזלי לשיטתייהו כפי המבואר בריש נדה דרבנן סברי דכל ספק טומאה ברה"י טמא ודאי ור"ש סבר דהוי רק ספק טמא עיי"ש בפירש"י ותוס' ולזה ס"ל לרבנן הכא כיון דבזמן שהוא ברה"י הוי ודאי טמא ובזמן שהוא ברה"ר הוי ודאי טהור אין ודאי מכריע ודאי וכל אחד כדינו ברה"י טמא וברה"ר טהור. ור"ש לשיטתו דבזמן שהיה ברה"י לא היה בדרך ודאי טומאה רק ספק מש"ה ע"י שמטהרים ברה"ר ומשים אותו לודאי טהורים הוודאי מכריע את הספק דגם ברה"י הי' טהור. ודפח"ח:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות יט] <b>בתוי"ט ד"ה גרגרניות. כתב הר"ב. </b>וע' במשנה סוף נדה: 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות כ] <b>ונמלכו והלכו להן. </b>בתה"ד (סי' ר"ה) הביא בשם ספר התרומה והסמ"ג דהכ' מיירי דוקא ביוצא ונכנס. וקמ"ל דאע"פ ששברו המפתח מרתתו ליכנס בה:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות כא] <b>הרע"ב ד"ה גוזל שנפל לגת. כי פליגי כשנפל לגת ומת בכרכים. </b>לכאורה תמוה דהא טעמא דריב"נ משום ק"ו כמ"ש התוי"ט וזהו שייך גם בכפרים. ובתוס' בנדה וכן בחידושי הר"ן שם כתבו באמת מה"ט דריב"נ פליג גם בכפרים דלא בעי מחשבה: 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות כב] <b>תוי"ט סד"ה אבל לא זיעה. ל"ק ולא מידי. </b>אין זה מספיק דמ"מ ישאר קושית תוס' דשבת לטעמא דאיתא שם שמא יבצרנו בקופות מזופפות:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות כג] <b>ברע"ב ד"ה כביצה מכוון טהור. טומאה שקבלה בשהיתה אוכל. </b>עיין בהרע"ב לעיל במסכתין (פ"ג מ"ג) וצ"ע:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Tahorot/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Tahorot/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..686a544db200b6fccdf3044931c8b3609b129c35
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Tahorot/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,290 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Tahorot
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה טהרות
+merged
+https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Tahorot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1908-1909
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה טהרות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות ב] <b>הרע"ב ד"ה ואין שחיטתה מטהרתה. לא טהרתה שחיטתה באכילה עד שתמות. </b>מכאן תמוה לי דהא חזקי' ס"ל בחולין (דף קכ"א ע"ב) דשחט טמאה ומפרכסת ליכא אמ"ה לב"נ איך יפרש מתני' זו. דע"כ מיירי לענין ב"נ והא הכא ג"כ דשחטה ישראל כדקתני ברישא גבי עוף טהור דשחיטתו מטהרתו וצ"ע:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ג] <b>תי"ט ד"ה חזר לקדרה. ויראה דה"מ נמי לפרושי. </b>דברים אלו תמוהים לענ"ד דהא להך פי' דמיירי בטומאה סתם ידים דבנגוב נעשה שלישי וא"כ מה בכך דחזר לקדרה הא שלישי אינו מטמא משקה:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות ד] <b>הרביעי פוסל ולא מטמא. </b>לפי פי' הרע"ב דבב' בבות הראשונים דמטמא היינו דמטמא לאחרים. ופוסל היינו דפוסל לאחרים א"כ הא דקתני הרביעי פוסל ע"כ היינו דפוסל לטהרת חטאת ולא מטמא. והר"ש כתב דבפרק בתרא דפרה (מ"ח) מבואר דבחטאת אין ראשון ושני וטמא אפילו מאה ע"ש:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות ה] <b>הרי אלו כחולין. </b>ע' נדה (פ"י מ"ו):
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות ו] <b>תוספות חדשים ד"ה ודוקא בגוש. א"כ אף כביצה מכוון טמא. </b>הר"ש והרא"ש דקדקו בלשונם למ"ד משקין מבלע בליעי. ובנגיעת הטמא להזיתים נטמאו גם המשקים שבתוכם. אבל לר"י דס"ל (פ"ב דפסחים) דמשקין מיפקד פקידי וכן פסק הרמב"ם (פי"ב מה"ט) הכא מיירי אפילו בגוש ראשון. וכן מורים דברי הרע"ב במ"ש (במ"ג) דאע"ג דאין משקה הנבלע באוכל מקבל טומאה עמו כו' דפסק דמיפקד פקידי. ועיין בר"ש ובהרע"ב במסכתין (פ"י מ"ה):
+
+Mishnah 3
+
+[אות ז] <b>הרע"ב ד"ה ובלבד. וכשהמשקין נוגעים בזגין. </b>ולמ"ד משקים מבלע בליעי מוקי לה בפסחים דמיירי בענבים שלא הוכשרו:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות ח] <b>הרע"ב ד"ה או שבור' טהורה. ולא אמרינן. </b>תמוה לי דלפ"ז איך פרכינן עלה דמתני' זו בנדה (דף ד') ואמאי נימא האי מעיקרא מחט מעליא הוי והשתא הוא דמלאה חלודה הא אנן אמרינן מעולם לא נטמאה. אע"כ דפירושא דמתני' כמ"ש רש"י שם דהמחט ידוע שנטמאה ונמצא עתה המחט על הטהרות והיא חלודה לא חיישינן שנפלה על הטהרות קודם שהעלת' החלודה וטימא להטהרו' והוי כההיא מתני' דלקמן ספ"ט וכ"כ הר"ש ול"נ שיש לפרש עוד דמיירי דנמצאת המחט חלודה באוהל המת ל"ח שמא בא המחט לכאן קודם שהיתה חלודה ונטמאה ולכשיחזור ויתקנה תחזור לטומאתה הישנה ועלה פרכי' נימא כיון דמעיקרא מחט מעליא היה לא נשתנה לחלודה עד עתה. ואולי שזהו כונת הרע"ב:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות ט] <b>תי"ט ד"ה וחכמים מטמאים. לא הוה אלא פלגא ופלגא והדר לספיקא. </b>לענ"ד לק"מ דלרבנן דר"מ דמיעוטא כמאן דליתא מש"ה מה"ת ל"א סמוך מיעוטא לחזקה והוי פלגא ופלגא אלא דמדרבנן החמירו לאסור מש"ה בטומאה אין להקל לדונו בספק טומאה לטהר באין בו דעת לשאול דמה"ת אזלי' בתר הרוב. ורק לר"מ אמרי סמוך מיעוטא לחזקה והוי פלגא ופלגא מדאורייתא ואפי' לקולא. וברור בעזה"י:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות י] <b>הרע"ב ד"ה ועל ספק עפר. מספקי' ליה ברקב של מת. </b>קשה לי דאיך קתני על ודאי מגען הא רקב אינו מטמא במגע כמ"ש הרע"ב (פ"ב מ"ב) דאהלות. וע' בתי"ט שם (מ"א ד"ה מלא תרווד) וצ"ע וע' ברש"י נדה (דנ"ז ע"א ד"ה טומאת רקב) (ע' מה שכתב רבינו בריש פ"ב דאהלות):
+[אות יא] <b>בא"ד ועל ספיקן של בגדי ע"ה. </b>ובתוס' פ"ק דשבת (דף ט"ו ע"ב) כתבו דס' בגדי ע"ה משום דעשאום כזבים (וכיון דרבנן גזרו עשאו רק כמו ספק. מהרש"א) ועל ספק רוקי' נמי דקאמר דחיישי' שמא של ע"ה וע' מהרש"א שם ותמצית דבריו לא דשורפים משום שמא הרוק של ע"ה דהוי ס"ס דהא בודאי מע"ה נקרא רק בשם ספק כמו בגדי ע"ה. אלא דתוס' כתבו שמא היינו בדרך ספק בפשט ספק רוקין דשמא היינו רוק ע"ה דקרי לי' ספק כמו ספק בגדי ע"ה. או דמיירי ברוק דעלמא ומשום ספק דשל זב הן עיי"ש. ואולם תמוהים לי דברי תוס' נדה (דף ל"ד ע"א ד"ה וזובו טמא כו') וא"ת ואמאי לא שורפי' הא שורפין על ספק רוקין דע"ה ע"ש. מהיכן פסיקא להו כן דלמא באמת ס' הרוקי' הרוקי' דעלמא ומשום של זב הן. ומרישא דס' בגדי ע"ה דלמא הטעם דשמא ישבה עליהם אשתו נדה דהרי ע"כ מה"ט לא הביאו ראיה מרישא. וצ"ע. (* אפשר דלכן לא הקשו מרישא דהכרח סברת' שגזרו עליהם שיהיו כזבים הוא מרוק כמו שכתבו בלשונם גזרה משום צינורא דע"ה ואפי' כו' אבל קושי' רבינו הוא ביותר לפי פי' מהרש"א. במ"ש או דמיירי ברוק דעלמא כו'):
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+[אות יב] <b>אבל דבר שהוא אב הטומאה. </b>ע' פ"ב דמקואות (מ"ב) בתי"ט ד"ה בטומאה:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות יג] <b>ועשה טהרו' ונאכלו. </b>הא דלא נקט נאכלו אחר שהזה וטבל והלך בשני קודם שעשה טהרות הב' דהיינו משום דדינא דמתני' רק בשאכלן המהלך דאילו אכלן אדם אחר א"כ כשזה הזה וטבל והלך בשני שניהם טמאים המהלך והאוכל הטהרות הראשונים דכיון דאוכל אוכלים טמאים טמא א"כ חד מנייהו ממנ"פ טמא. אלא דינא דמתני' רק באכלן המהלך ואם אכלם אחר שהזה וטבל הטהרות הב' טמאות ודאי דאם השביל הא' טמא הרי אכל אוכלים טמאים ונטמא ונטמאו הטהרות מש"ה נקט מתני' באכל קודם שהזה וטבל. משנה למלך:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות יד] <b>שניהם כאחד טמאים. </b>ואף אם אחד יש בו דעת לישאל ואחד אין בו דעת לישאל מ"מ כיון דמדינא כל א' בפ"ע ספיקו לקולא כיון דהוי ספק טומאה ברה"ר מש"ה מטמאים שניהם ואם היו ב' שבילין רה"י וא' יש בו דעת לישאל וא' א"ב דעת לישאל בזה אותו שא"ב דעת ספיקו טהור כיון דאותו די"ב דעת לישאל ספיקו לחוד ג"כ טמא תולין הקלקול בו והב' טהור. תוספתא בהר"ש (פ"ב דמקוואות) כפי הגהות המ"ל:
+[אות טו] <b>תי"ט ד"ה ועשה טהרות. משום ר' יוסי. </b>ע' במ"ל שהאריך בכוונת רבי' התי"ט בזה:
+[אות טז] <b>תו' חדשים ד"ה שניהם כאחד. שנעשו תלויות. </b>והרמב"ם כתב הכא והככרות דשניהם טמאי' מספק וטהרותיהן נשרפות. ובמ"ל תמה דאמאי נשרפות דמ"ש מאדם א' וב' טהרות במתני' ג' בשניהם תלויות ואינם נשרפים אף דג"כ חד מהם ודאי טמאה:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות יז] <b>תוי"ט סד"ה ועל בגדיו. אלא מדרבנן להחמיר. </b>תמיה לי דהא תירוצא דתוס' רק דחוששין למיעוטא לחוד בלא חזקה מסייעתו הוי רק מדרבנן לר"מ. אבל היכא דשייך סמוך מיעוטא לחזקה הוי לר"מ מדאורייתא פלגא ופלגא דהא ס"ל דאמרינן כן לקולא גבי תינוק שנמצא בצד העיסה. ובתוס' יבמות (דף קי"ט ע"א ד"ה מחוורתא) כתבו וז"ל ואי לא חייש ר"מ למיעוט מה"ת אפי' אם החזקה בהדה כו' וק' היאך אפשר לומר כן הא ר"מ ס"ל סמוך לקולא בכמה דוכתא וצ"ע:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות יח] <b>ר"ש אומר רשות הרבים מפסקת. </b>בספר שב שמעתת' (שמעתא ד' פ"ד) כ' די"ל דאזלי לשיטתייהו כפי המבואר בריש נדה דרבנן סברי דכל ספק טומאה ברה"י טמא ודאי ור"ש סבר דהוי רק ספק טמא עיי"ש בפירש"י ותוס' ולזה ס"ל לרבנן הכא כיון דבזמן שהוא ברה"י הוי ודאי טמא ובזמן שהוא ברה"ר הוי ודאי טהור אין ודאי מכריע ודאי וכל אחד כדינו ברה"י טמא וברה"ר טהור. ור"ש לשיטתו דבזמן שהיה ברה"י לא היה בדרך ודאי טומאה רק ספק מש"ה ע"י שמטהרים ברה"ר ומשים אותו לודאי טהורים הוודאי מכריע את הספק דגם ברה"י הי' טהור. ודפח"ח:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות יט] <b>בתוי"ט ד"ה גרגרניות. כתב הר"ב. </b>וע' במשנה סוף נדה: 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות כ] <b>ונמלכו והלכו להן. </b>בתה"ד (סי' ר"ה) הביא בשם ספר התרומה והסמ"ג דהכ' מיירי דוקא ביוצא ונכנס. וקמ"ל דאע"פ ששברו המפתח מרתתו ליכנס בה:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות כא] <b>הרע"ב ד"ה גוזל שנפל לגת. כי פליגי כשנפל לגת ומת בכרכים. </b>לכאורה תמוה דהא טעמא דריב"נ משום ק"ו כמ"ש התוי"ט וזהו שייך גם בכפרים. ובתוס' בנדה וכן בחידושי הר"ן שם כתבו באמת מה"ט דריב"נ פליג גם בכפרים דלא בעי מחשבה: 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות כב] <b>תוי"ט סד"ה אבל לא זיעה. ל"ק ולא מידי. </b>אין זה מספיק דמ"מ ישאר קושית תוס' דשבת לטעמא דאיתא שם שמא יבצרנו בקופות מזופפות:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות כג] <b>ברע"ב ד"ה כביצה מכוון טהור. טומאה שקבלה בשהיתה אוכל. </b>עיין בהרע"ב לעיל במסכתין (פ"ג מ"ג) וצ"ע:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Tevul Yom/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Tevul Yom/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..32a5f3ffbfa06d39aa024594ec6a1a63fbb70f84
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Tevul Yom/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt	
@@ -0,0 +1,52 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Tevul Yom
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה טבול יום
+Vilna, 1908-1909
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה טבול יום
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות א] <b>ת"ח ד"ה דטומאה ל"ש. וטעמא דר"ש דבט"י. </b>וראיה לזה מדקתני במתני' זו הכא במס' טב"י ומקומה במס' תרומות אא"כ דהכא רק בט"י. תשו' פני משה (ח"א סי' י"ב):
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Tevul Yom/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Tevul Yom/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..4f937e63395197e142fe13852b5aaf4da0247481
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Tevul Yom/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,55 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Tevul Yom
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה טבול יום
+merged
+https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Tevul_Yom
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1908-1909
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה טבול יום
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות א] <b>ת"ח ד"ה דטומאה ל"ש. וטעמא דר"ש דבט"י. </b>וראיה לזה מדקתני במתני' זו הכא במס' טב"י ומקומה במס' תרומות אא"כ דהכא רק בט"י. תשו' פני משה (ח"א סי' י"ב):
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Zavim/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Zavim/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..4b82c18af20ed0e7ce6392c49fa914a66e1662cb
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Zavim/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt	
@@ -0,0 +1,80 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Zavim
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה זבים
+Vilna, 1908-1909
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה זבים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות א] <b>אם ראה זוב אפי' יום ז'. </b>ע' בהרא"ש (ספ"ד דנדה) די"ל הא דנקט יום ז' משום דגם בזה הפרש בין זיבה לקרי דבקרי ביום ז' אינו סותר אפי' יומו כיון דסתיר' קרי משום דבעי' נקיים וכיון דספר מקצת יומו כבר שלמו הנקיים ושוב אין קרי סותר עי"ש:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+[אות ב] <b>תוי"ט ד"ה ובועל נדה. ואין משתלח אלא חוץ למחנה אחת. </b>וכן לענין זה הוי כטמא מת דטבילתו ביום הז' ואינו כנדה דטבילתה דוקא בלילה שאחר הז' ועיין מה שכתבתי (רפ"ג) דיומא:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Zavim/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Zavim/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b289f237b62c3ae2530516f74615a4d3e66202c0
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Tahorot/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Zavim/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,83 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Zavim
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה זבים
+merged
+https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Zavim
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1908-1909
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה זבים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות א] <b>אם ראה זוב אפי' יום ז'. </b>ע' בהרא"ש (ספ"ד דנדה) די"ל הא דנקט יום ז' משום דגם בזה הפרש בין זיבה לקרי דבקרי ביום ז' אינו סותר אפי' יומו כיון דסתיר' קרי משום דבעי' נקיים וכיון דספר מקצת יומו כבר שלמו הנקיים ושוב אין קרי סותר עי"ש:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+[אות ב] <b>תוי"ט ד"ה ובועל נדה. ואין משתלח אלא חוץ למחנה אחת. </b>וכן לענין זה הוי כטמא מת דטבילתו ביום הז' ואינו כנדה דטבילתה דוקא בלילה שאחר הז' ועיין מה שכתבתי (רפ"ג) דיומא:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Berakhot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Berakhot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d2b80effd643e5eda4ca129a6421187146d85abc
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Berakhot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt	
@@ -0,0 +1,232 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Berakhot
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה ברכות
+Vilna, 1908-1909
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה ברכות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>בהרע"ב ד"ה עד סוף. לא מיקרי תו זמן ק"ש. </b>פלוגתייהו דר"א ור"ג בהמשך זמן ק"ש בפירושא דקרא דר"א ס"ל ובשכבך הוא כ"ז שב"א עוסקים לילך ולשכב זה מקדים וזה מאחר ונמשך עד סוף האשמורה ראשונה דכל שדעתו לישן כבר שכב בזמן ההוא ור"ג ס"ל בשכבך היינו שהם שוכבים ויש בכלל הזה כל הלילה. רש"י (ד' ד'):
+[אות ב] <b>שם בא"ד וקי"ל דעבד כר"י. </b>וכ"כ התוס' ויש לדון דהא מה דאמרינן מאן דעבד כו' ע"כ משום דהוי ספק הלכה כמאן וזה נכון בתפלה דרבנן אבל בקריאת שמע דהיא דאורייתא לרוב הפוסקים הוי ספק בדאורייתא ולחומרא. וכעת מצאתי שעמד בזה הפר"ח בספר מים חיים:
+[אות ג] <b>בהרע"ב ד"ה עד שיעלה כו'. אסור לסעוד. </b>וכ"כ התוס' (דף ד' ע"ב) עלה דברייתא שלא יאמר אדם אוכל קימעא מכאן משמע שמשעה שהגיע זמן ק"ש של לילה שאין לו לאכול סעודה עד שיקרא ק"ש ויתפלל. ודייק מזה המג"א (סי' רל"ה) דדוקא סעודה אסור אבל טעימה שרי. אבל תמוה לי דא"כ למאי צריכי ללמוד כן מברייתא זו הא משנה ערוכה היא (פ"א דשבת מ"ב) מפסיקים לק"ש וא"כ מכש"כ דאין מתחילין אלא ודאי מוכח דכוונתם לאסור אף טעימה וס"ל דלא יאכל קימעא משמע אף דבר מועט ואף דהתוס' נקטו בלשונם לסעוד ע"כ דחיק ומוקי אנפשיה דלא בדקדוק כתבו הכי וכן נראה בדעת המהרש"א בריש מכלתין בתוס' ד"ה משעה שהעני שמקשו הא משהגיע זמן ק"ש אסור להתחיל בסעודה כדלקמן (דף ד'). הקשה המהרש"א דאמאי לא הקשו כן על מתני' דמשעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן ותירץ די"ל דה"ק משעה שהכהנים היינו שמותרים לאכול בתרומה ואין להם טומאה עוד ע"ש. ואי ס"ל להמהרש"א כהמג"א אין התחלה לקושייתו דעל מתני' ליכא קושיא די"ל לאכול היינו עראי משום הכי הקשו על הברייתא דקתני משעה שהעני נכנס לאכול פתו משמע דזהו סעודתו. אע"כ דס"ל להמהרש"א בדעת התוס' כשיטת התה"ד דאף טעימה אסור מכח הוכחתנו הנ"ל ואף דמ"מ התוס' בקושייתם על העני נכנס לא הוצרכו למינקט הקושיא מכח הברייתא דלא יאכל קימעא דהא בלא"ה עכ"פ סעודה אסורה ממתני' דשבת י"ל דבאו לאלם קושייתם דאפילו טעימה אסור. ובזה יש ליישב לענ"ד מה שהקשה המאור על רש"י במה שכתב בסוגיין דלמא ביאת אורו היינו שיאור השמש ביום השמיני ויביא קרבנותיו למאי הוצרכו במערבא לפשוט מברייתא הא נפשט ממתני' דמשעה שהכהנים דפשיטא דק"ש דלילה אינו מתחיל אחר שיאור היום והובא במהרש"א והוא באמת תמיה נשגבה ולפי הנ"ל ניחא דהיינו דמאי דאמרינן והא קמ"ל דכפרה לא מעכבא אף די"ל דמיירי באין הכהנים מחוסרי כפרה צ"ל דמכח יתור מורה לנו מתני' דכל כהנים אפילו מחוסרי כפרה אוכלים. וקשה דלמה ליה למימר דאשמע לן במידי דלא אסיק ורק מיתורא לימא דלאכול היינו אכילה ממש וקמ"ל דאכילה מועטת שרי. אע"כ משום דבאמת מוכחא מברייתא אוכל קימעא דגם אכילה מועטת אסור וע"כ האי לאכול היינו שהותרו בתרומה וא"כ ליכא חידוש ומוכח דקמ"ל דכפרה לא מעכבא. וכיון שכן במערבא לא רצו לפשוט ממתני' די"ל דלא ידעו הברייתא דלא יאכל קימעא והיה אפשר לומר דעראי מותר וא"כ י"ל דמתני' לא מיירי ממחוסרי כפרה והחידוש דטעימה מותר. אבל מברייתא פשטו שפיר דלא קתני לשון אוכלים אלא זכאים דמיניה בודאי ליכא למשמע דטעימה מותר א"כ החידוש דאפילו מחוסרי כפרה הותרו בתרומה. ואף דלא היה צריך לזה הסיפא דסימן לדבר צאת הכוכבים דבלא"ה פשיטא דק"ש אינו מתחיל אחר שיאיר היום מ"מ כיון דהוצרך למפשט מברייתא מביא יותר ממה דמפורש דהוא צאת הכוכבים. וכעין זה כ' התוספות עירובין (דף ל"א ע"ב ד"ה והיכא איתמר). וברייתא דמעילה וכו' לא שמיע להו ע"ש. ובאמת גם לזה הדוחק דלא שמיע להו לא צריכנא די"ל כיון דעכ"פ ממתני' לחוד לא הו"מ למפשט רק בצירוף הברייתא דלא יאכל קימעא ניחא להו יותר למפשט מברייתא לחוד דמשעה שהכהנים זכאים וכו'. ומה"ט גם תוספות בעירובין הנ"ל לא הוצרכו לזה דלא שמיע להו הבריי' די"ל כפשוטו דהא ר"ח לא היה רוצה להעמיד הקושיא והתירוץ, דעומד ורואהו על מתני' דהא י"ל בדרבנן מהימני אלא דטעמא דמתני' דלא אלימי למיקני ומש"ה באמר לאחר לקבלו מהני. והיה הקושיא רק מכח צירוף הברייתא דנתנו על הפיל דמוכח מזה דטעמא דמתני' בחש"ו משום דלא מהימני וכיון שהוצרך לזה בריית' ניחא לר"ח יותר להעמיד קושייתו והתירוץ דעומד ורואה על ברייתא לחוד דנתנו לפיל דודאי לא שייך נאמנות לפיל. והוא נכון בעזה"י:
+[אות ד] <b>בהר"ב ד"ה מעשה וכו'. ואמר להו רבנן כוותי סבירא להו. </b>מצאתי בשם אא"ז הגאון מו"ה אברהם ברודא זצ"ל דבר נחמד למה דאמרי' (בסוגיא דף ד') חכמים כמאן ס"ל בדרשא דבשכבך אי כר"א דהיינו כ"ז שב"א הולכים לישכב לימרו כר"א. ואי כר"ג ס"ל דכ"ז שב"א שוכבים לימרו כר"ג. ומשני לעולם כר"ג ס"ל והא דקאמרי ע"ח כדי להרחיק. וא"כ י"ל דשאלת בניו כן היה אם חכמים ס"ל דמדינא ע"ח משום דשיעור אדהולכים לישכב הוא ע"ח והא דקאמר ר"א ע"ס האשמורה הראשונה היינו משום הרחקה או דר"א מדינא קאמר דשיעורא דהולכים לישכב הוא ע"ס האשמורה הראשונה וע"כ הא דקאמר רבנן ע"ח היינו דס"ל דבשכבך הוא כ"ז שב"א שוכבים ומדינא עד שיעלה ע"ה ואמרו ע"ח משום הרחקה והשיב להם ר"ג כוותי ס"ל. והביא להם ראיה. ולא עוד אלא כל מה שאמרו וכו' היינו כיון דממנ"פ מוכח סברת הרחקה אי בדרבנן אי בדר"א מסתבר יותר דטעמייהו דחכמים ע"ח הוא משום הרחקה כיון דענין הרחקה זו ע"ח מצינו ג"כ בשארי דברים. ודפח"ח:
+[אות ה] <b>שם בהרע"ב ד"ה כדי להרחיק. שלא יבא לאכלן. </b>וכ"כ רש"י והא דלא נקטו הטעם שלא יאמר עדיין יש לי שהות ותעבור זמן עונתה כמו דהטעם בק"ש. י"ל דבאו לתרץ הא דבאמת ר"ג לא ס"ל להרחקה בק"ש ואילו באכילת קדשים משמע דלא פליגי. ודוחק לחלק דבק"ש עובר רק על מ"ע אבל קדשים עובר על לאו דלא תותירו ועשה דאכילת קדשים. לזה פירשו דאכילת קדשים חמור דיעבור בקום ועשה לאכול אח"ז וגם יתחייב כרת משא"כ בק"ש דהוא שב וא"ת. ומ"ש וכן בק"ש היינו דר"ג אומר דרבנן ס"ל הכי גם בק"ש. ובתוס' (זבחים דף נ"ז ע"ב) כתבו דלנאכלין לשני ימים ולילה א' לא עשו הרחקה ע"ח דניכר הוא מתי יהיה שקיעת החמה אבל לילה אינו ניכר ואף דלרבנן דעשו גם בק"ש הרחקה משום שלא יאמר וכו' צ"ל דגם בזה יש החילוק דניכר ומרגיש שהגיע העונה לשקוע וממהר לאכול מקודם:
+[אות ו] <b>שם בתוי"ט ד"ה א"כ וכו'. אלא מדתניא בתוספתא. </b>זה תמוה דהא גם התוספתא מיירי לענין אכילה כמ"ש התוי"ט לענין חיוב אם נותר לאכלו. והקטרה מנין לנו וצ"ע (עי' תוס' פסחים דף ק"כ ע"ב ד"ה אמר רבא וכו'):
+
+Mishnah 2
+
+[אות ז] <b>בתי"ט ד"ה וגומרה. כדי שיסמוך. </b>זה תמוה דהא גם ר"י מודה דלכתחלה יש לעשות כוותיקין כמ"ש הרע"ב וכ"ה להדיא בסוגיין עלה דמתני' (פ"ג מ"ה) לימא תנן סתמא כר"א דאמר עד הנץ החמה אפי' תימא רבי יהושע ודילמא כוותיקין. אע"כ דפליגי בעיקר הדין דר"א ס"ל דאחר הנץ לא הוי זמן קימה דרובא דעלמא עומדים ממטתם קודם הנץ. ור"י ס"ל דמקרי קימה משום מיעוטא דבני מלכים. ואולי דכוונת התי"ט לתרץ הנוסחא וגומרה דאמאי לא קתני סתם עד הנץ כמו דקתני במתני' עד שיעלה. ולזה בא לתרץ דאתא לאשמעי' ולרמז דרק בדיעבד זמנו משעה שיכיר בין תכלת לכרתי אבל לכתחלה ראוי לגומרה עם הנץ כדי שיתפלל מיד ויסמוך גאולה לתפלה:
+[אות ח] <b>שם בתי"ט ד"ה שכן וכו'. זמן קימה למקצת. </b>והא דאינו יוצא ג"כ בק"ש של לילה ונימא דמקרי זמן שכיבה הואיל דבני מלכים שוכבים עד ג"ש. דבשלמא ק"ש דיום כיון דבאמת יממא הוא מש"ה אזלי' בתר מיעוטא דבני מלכים אבל לקרות ק"ש של לילה ביום משום ב"מ לא דמיעוטא דמיעוטא נינהו. רשב"א בחידושיו:
+[אות ט] <b>שם מתני' כאדם הקורא בתורה. </b>אתא לאשמעינן שאע"ג שדברים שבכתב לא נתנו לאמרן על פה אפ"ה ק"ש יכול לקרותה ע"פ ואע"פ שאינו קורא אותה לשם חובה דכיון שניתנה לאומרה על פה לחובה יכול לאומרה ע"פ אפילו שלא לחובה. רבינו יונה. ועיין בב"י (א"ח סי' מ"ט) שיטות הרבה רבוואתא דנתנו טעם להיתר ק"ש וקרבנות בע"פ. ולדידהו ליתא לפירוש זה:
+
+Mishnah 3
+
+[אות י] <b>שעברת על דברי ב"ה. </b>בתשו' רמ"א (סי' צ"א) כתב שאין להקשות מהא דאיתא (סוף פרק ח') באכל ושכח ולא ברך דחד עביד בשוגג כב"ש ואשכח ארנקי דדהבא דשמעינן מיניה דיש להחמיר כב"ש. די"ל דוקא בדבר שאין בו קולא כלל אבל במקום שיש קצת קולא בדבר כגון לשכב ולקרות ק"ש דעדיף מעומד דהוא יותר דרך כבוד אלא דיוצא ג"כ בשכיבה לב"ה ולב"ש דוקא בשכיבה אין להחמיר כב"ש עכ"ל. ולפ"ז יהא הדין דבק"ש של שחרית מותר להחמיר כב"ש לעמוד ולקרות ק"ש כיון דאין בו צד קולא וזה דלא כפסק הש"ע (סי' ס"ג ס"ב) דגם בזה מקרי עבריינא. ובאמת נפלאתי על מאור עינינו הרמ"א שלא הביא דברי הרא"ש בההיא דאכל ושכח ולא בירך שכתב להדיא דאפילו ב"ה מודו שטוב יותר לעשות כב"ש אלא דלא הטריחוהו חכמים עכ"ל. אם כן ממילא לק"מ דהתם רשאי להחמיר כב"ש כיון דלב"ה ג"כ טוב יותר לעשות כן משא"כ הכא בק"ש בין דשחרית בין דערבית אין שום מעלייתא לב"ה אם מחמיר כב"ש. וכ"כ התי"ט (פ"א מ"ט דשבת ובמ"א סימן הנ"ל). ובזה מיושב ג"כ קושית הבאר שבע (סי' כ"א) על הרא"ש (פ"ב דשבת) ע"ש. די"ל דגם לר"ע יותר טוב להדליק בפתילה מחורכת דאין בו שייכות חשש הטייה:
+
+Mishnah 4
+
+[אות יא] <b>בהר"ב ד"ה אחת ארוכה כו'. אהבה קצרה. </b>דסמוכה לחברתה ליוצר אור מש"ה אינה פותחת בברוך דפתיחת ברכה הראשונה קאי ג"כ לשניה ואמת ואמונה והשכיבנו כולם מקרי סמוכה למעריב ערבים אף דמפסיק בק"ש מ"מ ברכה שלאחריה מקרי סמוכות לשלפניה:
+[אות יב] <b>שם בהרע"ב ד"ה שלא לחתום כו'. כגון ברכת הפירות. </b>כיון שאין בו ענינים הרבה פתיחתה זו היא חתימתה:
+
+Mishnah 5
+
+[אות יג] <b>מתני' להביא לימות המשיח. </b>הא דלא קאמר בקיצור כל ימי חייך לימות המשיח כמו דקאמר ראב"ע כל ימי חייך הלילות י"ל דדייק בלשון להביא לומר דימות המשיח אינו בזה כמו העוה"ז כי אז לא יהיה הזכרת יצ"מ עיקר אלא טפילה לשעבוד מלכיות כדאיתא בברייתא הובא בתוי"ט כאן:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות יד] <b>בהר"ב ד"ה והגיע זמן כו'. לאפוקי קורא להגיה. </b>מהרר"י כ' דקורא להגיה היינו דדרך מאן שמביט בספר להגי' מעצמו נופלים דברים מפיו מבלי שרוצה לדברם והוי מתעסק וכמו דאמרינן בשופר דמנבח נבוחי. שלא רצה לתקוע אלא דמעצמו נעשה התקיעה מפיו דהוי מתעסק ולכ"ע לא יצא:
+[אות טו] <b>בהר"ב ד"ה ר"י אומר באמצע כו'. עליו לכבדו. </b>כתבו בתוס' (דף י"ג ע"ב) ד"ה שואל ר"מ ור"י הלכה כר"י דאמר אפילו באמצע משיב מפה"כ אם כן נראה שמותר לענות קדיש וקדושה באמצע ק"ש דאין לך מפה"כ גדול מזה עכ"ל. ורצונם כיון דכל הציבור עוסקים באמירת קדושה הוי כמו משיב וע"כ דקדקו בלשונם דאין לך מפה"כ כו' משמע דמדמו זה למשיב. ולפ"ז בשמע קול רעמים דכל הצבור עוסקים בק"ש. אפשר לא הוי כמשיב ואין לו להפסיק כ"א בין הפרקי' דגם שואל מפני הכבוד. והמג"א (סי' ס"ו ס"ק ה') על מ"ש בש"ע (סי' ג') דמפסיק לקדיש באמצע כתב וז"ל דאם פוסק לשאול מפ"כ ב"ו ק"ו מפ"כ הקב"ה ומה"ט נ"ל דאם שמע קול רעמי' יפסיק ויברך ולענ"ד יש לדון בזה. ואעפ"כ בתשובה העליתי דהדין עם המג"א:
+
+Mishnah 2
+
+[אות טז] <b>בהר"ב ד"ה בין ויאמר כו'. הלכך אין מפסיקין. </b>ואפילו מפני היראה. הרא"ש. (עי' טור וב"י סי' ס"ו):
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות יז] <b>בתי"ט ד"ה בלילה הראשון כו'. כסברת הר"ר מנוח שכתב בשמו בכ"מ (פ"ד מהלכות ק"ש). </b>לא מצאתי שם בכ"מ אלא בב"י סימן ע' איתא וכתב הר"ר מנוח בשם הראב"ד דהא דפטור כונס את הבתולה דוקא בלילות שהוא מתייחד עמה אבל אם היתה נדה או חולה כו' חייב. אבל הטור כ' דפטור גם בימים. ונראה דמ"מ בנדה ודאי חייב כיון דאסור למבעל לא טריד כדאיתא (פ"ק דכתובות) דס"ל לרבא דלמאן דאסר למבעל בתחלה בשבת חייב בשבת בק"ש. ומסתפקנא דאפשר דמעידן טבילה מחשביה דפטור מק"ש ד' לילות אם לא עשה מעשה אף שהם מרוחקים מזמן נשואים דאפשר בעוד שהיא נדה דאסור בכל מיני קורבה וחיבוק ונישוק ויחוד לא נעשה לבו גס בה כ"כ:
+[אות יח] <b>שם בא"ד דסירכא דלישנא. </b>והפר"ח בס' מים חיים כתב דנקט מניינא דל"ת עד ולא עד בכלל וליכא אלא ג' לילות (עי' בפר"ח סי' ע' ס"ק ו'):
+[אות יט] <b>תוי"ט ד"ה מעשה בר"ג. לאו מעשה לסתור הוא. </b>לא הבנתי קושית תוס' בזה דהא משנה זו לא מיירי רק לענין הפטור אבל לענין אם רצה לקרות אם רשאי מזה לא מיירי הכא עד מתני' ח'. ולגבי הפטור מביא ראיה ממה דאמרו לו תלמידיו לא למדתנו רבינו שחתן פטור מק"ש. וגם הוא לא חזר מהוראתו רק שאמר איני שומע לכם כו' היינו שהוא אינו רוצה לבטל מ"ש. משמע דמדינא פטור וצ"ע (* וראי' לזה מדלא פריך הגמרא הכא מעשה לסתור כמו שמקשינן בסוכה):
+[אות כ] <b>שם בא"ד אם אדם גדול. </b>היינו דבתחלה בא מתני' לאורויי דאדם גדול וראוי ליטול השם בודאי רשאי להחמיר וזה ודאי מוכח ממעשה דר"ג דלכל הפחות אדם גדול רשאי להחמיר. ואח"כ (במשנה ח') הוסיף מתני' דבאינש דעלמא יש בזה פלוגתא אם רשאי לקרות ק"ש:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות כא] <b>שאין מקבלין תנחומין על העבדים. </b>אף דבלא"ה אין מקבלין תנחומין על הרחוקים כבר פירשו בירושלמי שתלמידו חביב כבנו וכן עבדו המשמשו כרצונו היה עליו כבנו רשב"א בחי':
+
+Mishnah 8
+
+[אות כב] <b>בהר"ב ד"ה לא כל הרוצה וכו'. אין זה אלא גאוה. </b>אפשר דבלילה ב' אף אם לא עשה מעשה רשאי לקרות דלא מיחזי כיוהרא דמאן דחזא סבר דעבד מעשה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות כג] <b>ומן התפילין. </b>אגב אחרינא נקט דהא מן התפילין בלא"ה פטור אף אחר הקבורה דאבל יום ראשון אסור בתפילין. רשב"א. ולפ"ז ניחא דנקט תפילין באחרונה עיין תוי"ט. ונראה דהרשב"א לטעמי' אזיל דס"ל בתשוב' דחה"מ לאו זמן תפילין הוא. אבל להסוברים דחה"מ זמן תפילין (ונלע"ד דרש"י ס"ל כן ממ"ש בסוכה (דף מ"ו ע"א) ד"ה מצות הרבה ליטול לולב לישב בסוכה להניח תפילין) בפשוטו ניחא דנקט תפילין דבחה"מ דאבל ביום ראשון חייב בתפילין דלא שייך ביה מעולל בעפר קרנו וכמ"ש להדיא המג"א (סי' תקמ"ח ס"ק ה') (וק"ל ממ"ש הוא בעצמו סי' תרצ"ו ס"ק ט"ז דאבל ביום ראשון בפורים פטור מתפילין דאקרי פאר הא למה דקי"ל דאין אבילות נוהג בפורים ל"ש בי' מעולל בעפר קרנו והוי כחה"מ) מ"מ כ"ז שמתו מוטל לפניו פטור:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות כד] <b>בהרע"ב ד"ה נשים וכו'. ותפילין מ"ע. </b>אינו מדוקדק דהא יסוד הדין במ"ע שהז"ג דפטורות ילפינן מתפילין דהוקשה כה"ת לתפילין וא"כ ל"ש טעם זה לפטרן מתפילין אלא דבתפילין פטורות מהקישא לת"ת. ובתר הכי ילפי' כה"ת מתפילין לפוטר' ממ"ע שהז"ג:
+[אות כז] <b>בתי"ט ד"ה ועבדים. פ"ק דחגיגה. </b>בירושלמי כאן איתא טעמא דעבדים פטורים מק"ש שנאמר ה' אלהינו ה' אחד מי שאין לו אדון אלא הקב"ה יצא עבד שיש לו אדון אחר. לפ"ז גם חציו עבד וחציו ב"ח פטור. ועיין בתי"ט ריש חגיגה דלרש"י למשנה אחרונה חציו עבד וחציו בן חורין חייב בראיה דכיון דכופין רבו לשחררו אין לו אלא אדון אחד מקרי א"כ ה"נ דחייב בק"ש ומ"מ נ"מ בסריס דאין כופין רבו לשחררו:
+[אות כח] <b>בא"ד או חפשה לא ניתן לה. </b>בפשוטו משמע דנותן טעם להא דעבדים פטורים ממ"ע שהז"ג דילפי' לה לה מאשה. אבל יקשה דמאי ראיה הא הך לה כתיב גבי שפחה חרופה ופטורה ממילא כמו כל הנשים אבל מצד עבדות לפטור עבד לא שמענו. אע"כ העיקר דלא ידענו כלל מצות על עבדים וילפי' לחייב מגז"ש דלה לה מאשה וממילא לא ילפי' חיוב יותר מאשה. ואולם מדברי הרמב"ם (פרק י"ב מהלכות ע"ז) לא משמע כן מדפסק דעבדים חייבים בהקפה ולפי דברינו הא לא מצינו חיוב מצות בעבדים רק במה דמצינו בנשים. ועמ"ש בזה בחדושי ליו"ד ריש הלכות עבדים (* עיין תוס' ב"ק דף פ"ח ע"א ד"ה יהא עבד וכו'):
+[אות כה] <b>בהר"ב ד"ה ובמזוזה. דמהו דתימא. </b>כן הוא בגמ' וה"ה דהמ"ל דמהו דתימא כיון דכתיב ביתך למעט ולא ביתה קמ"ל דחייבות דאטו גברי בעי חיי כו' וכדאי' הכי ביומא (דף י"א ע"ב) ת"ר בהכ"נ ובית האשה ובית השותפין חייבין במזוזה פשיטא מהו דתימא ביתך ולא ביתה ביתך ולא בתיהם קמל"ן ואימא ה"נ אמר קרא למען כו' הני בעי חיי וכו' עי"ש ומה דלא משני התם כי הכא דמ"ד דנקיש מזוזה לת"ת היינו דבעי לשנויי בחד טעמא גם על בית השותפין ובחידושי ליומא נתקשתי בשינויי דהש"ס הנ"ל דזהו שייך שלא לפטור נשים דבעו ג"כ חיי אבל לענין בית השותפין דאנו דנין על בית כזה דאינו חייב במזוזה בזה ל"ש לומר דבעי חיי דהא גברא בר חיוב מזוזה אם יהיה לו בית ביחוד וכמו דפטור בדר כל ימיו בבית שאין בו ד"א על ד"א או שהוא דר בשכירות כל ימיו וצ"ע:<br><b>[אב"ה </b>עי' בתוס' מנחות ד' מ"ד דלחד תירוצא מה"ת אף לאחר ל' יום פטור]:
+[אות כו] <b>בהר"ב ד"ה בברכת המזון. מבעיא לן כו' והארץ לא נתנה לנקבות. </b>ובתוס' כתבו משום דליתנהו לא בברית ולא בתורה ואמרינן לקמן (דף מ"ט) מי שלא אמר ברית ותורה בבהמ"ז לא יצא יד"ח. ובין כך ובין כך קשה לי דבסוגיין פרכינן ובבהמ"ז פשיטא ומשני' מהו דתימא כיון דכתיב ולחם בבוקר לשבוע כמ"ע שהז"ג דמי קמ"ל. ואיך שייך למפרך פשיטא הא ממנ"פ לפי הצד דחייבות רק מדרבנן פשיטא דאצטריך לאשמועינן דחייבו אותן רבנן לברך ולפי הצד דחייבות מדאורייתא היא גופא אשמועינן דלא לפטרו מצד דלא נטלו חלק בארץ או מפני שאינן בברית ותורה:<br><b>[אב"ה </b>ע' בס' דו"ח לאבא מארי זצ"ל ישוב לקושי' זו]:
+[אות כט] <b>תי"ט ד"ה ובמזוזה וכו'. ואימא גברי בעי חיי. </b>עוד תירצו דכי היא חייך לא קאי את"ת אלא אקיום מצות כלומר התורה מלמדת לך מצות שהם חייך:
+
+Mishnah 4
+
+[אות ל] <b>מהרהר בלבו. </b>בסוגיין אמר רבינא זאת אומרת הרהור כדבור דמי (וכל אדם נמי יצא יד"ח בהרהור רש"י) וקשיא לי בסוגיא דהכא דאמרי' א"ל רבינא לרבא נשים בבהמ"ז דאורייתא או דרבנן למאי נ"מ לאפוקי רבים ידי חובתן הא לרבינא ממילא יוצא השומע מדין הרהור: (אב"ה עי' בדו"ח לאבא מארי זצ"ל):
+[אות לא]  <b>שם במשנה מברך לאחריו. </b>מדלא מפליג בבהמ"ז עצמו משמע דאפילו ברכה רביעית הטוב והמטיב דביבנה תקנוה והוי דרבנן מ"מ מברך דכי תיקנו רבנן ברכה הרביעית תקנו שיהיה חד תכסיסא דכל היכא דמברך ג' ברכות מברך ג"כ הרביעית. פר"ח בלקוטיו סי' ר"ט:
+
+Mishnah 5
+
+[אות לב] <b>בהרע"ב ד"ה ולקרות. דכתיב ייראוך. </b>בגמרא איתא ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה מאי קרא (פירש רש"י דמצוה להתפלל עם הנץ) ייראוך עם שמש ומבואר מדברי הרר"י דהיינו דעיקר זמן ק"ש לכתחילה משיכיר בין תכלת וכו' עד הנץ. והותיקין היו רוצים לקרות ק"ש כדינו לכתחילה. ואם היו קורין מיד אחר משיכיר לא היו יכולים לסמוך גאל"ת דעיקר זמן תפלה מהנץ ואילך דכתיב עם שמש מש"ה היו מאחרים לגמור עם הנץ וכ"כ הרא"ש משמע דק"ש לכתחלה עד הנץ לא נפקא מקרא דייראוך אלא הטעם דעיקר זמן קימה לרוב העולם רק עד הנץ. והא דאמרינן בסוגיין דלמא כר"י ולותיקין היינו דמדבריהם מוכח דס"ל דלכתחלה זמנו עד הנץ מדלא איחרו מלקרות אחר הנץ. אבל מלשון הרב משמע דקרא דייראוך ע"ש קאי אק"ש ומיניה ילפי' דאין לקרותה לכתחלה אחר הנץ דייראוך היינו קבלת מ"ש ועם שמש היינו קודם הנץ. ועי' ביומא (דף ל"ז) בתוס' ד"ה אמר אביי וכו' בשם הר"ר חננאל. ודוק (* עיין בספר עטרת ראש):
+
+Mishnah 6
+
+[אות לג] <b>בהר"ב ד"ה ור"י פוטר. אף במשמשת. </b>ר"ל דמש"ה קתני והמשמשת שראתה נדה לרבותא דר"י דאפ"ה פוטר דאילו לת"ק ל"צ למתני' כיון דאפי' זב שרא' קרי דמעיקרא לאו בר טבילה הוא מחייבו מכ"ש במשמשת שראתה נדה דמעיקרא בת טבילה היא. ואף דלר"י ב"ק א"צ טבילה כדקתני במתני' ד' וא"כ אף בלא ראתה נדה פטורה זהו דוקא לק"ש ולתפלה אבל לד"ת דצריך להעמיק בהם מודה ר"י דצריך טבילה מש"ה קתני דמשמשת שראתה נדה פוטר ר"י מתפלה אף לדברי תורה. כ"ז מבואר בסוגיין (דף כ"א). ומזה תבין מ"ש התי"ט ד"ה והמשמשת וכו' ומהאי טעמא איצטריך למתני ולא איצטריך למתני ב"ק שראה זיבה. זהו לישנא קלילא. דמשמע דב"ק שראה זיבה לא היה צריך למתני. והרי בסוגיין הנ"ל מפורש דצריך למתני' לאורויי דאף דבר טבילה הוא מקודם שראה זיבה מ"מ פוטר ר"י אלא דכוונת התי"ט הא דנקט הך חדושא במשמשת שראתה נדה ולא נקט הך חדוש בב"ק שראה זיבה ובפרט אם נאמר דלד"ת קאמר דזהו שייך יותר באיש היינו דאגב אורחיה אשמעינן ג"כ דטמאה אף בלא פליטה. ומ"מ משום הא לחודיה לאשמעינן בעלמא במשמשת לחוד מש"ה הוצרכו בסוגיין לומר דלרבותא דר"י קתני לה. ומ"ש התי"ט ד"ה ור"י פוטר לדבריו דת"ק וכו' א"נ בת"ת. הוא תמוה דהא להדיא מפורש בסוגיין הנ"ל כהא"נ ואיך בחר לו התי"ט עוד דרך דלדבריו דת"ק קאמר הא בסוגיין לא ניחא להו בכך:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות לד] <b>מתחלת הברכה שטעה בה. </b>ובג' ראשונות מתחיל מראש ובג' אחרונות מתחיל מרצה:
+[אות לה] <b>מ"ד בתוי"ט ד"ה ואם הבטחתו וכו'. וכ"כ הר"מ. </b>ודקדק כן מדקתני ואם אין שם כהן אלא הוא ולא קתני ואפילו אם וכו' אע"כ דנקט כן משום סיפא ואם הבטחתו וכו' דמיירי רק בכה"ג דאין שם כהן אלא הוא:
+[אות לו] <b>שם בא"ד שאין למדין הל' ממדרש רבות. </b>הפר"ח בס' מים חיים השיג ע"ז דהך כללא הוא רק לענין פסק הלכה כדברי מי היכא דלא מפרש בש"ס ההלכתא אבל דינא דלא אתפריש בש"ס מצינו כמה פעמים דלמדין ממדרשות:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות לז] <b>המוציא. </b>בש"ס (דף ל"ח) פליגי דלרבנן המוצי' דאפיק משמע דכתיב המוציא לך מים ור"נ ס"ל להבא משמע שנאמר המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. ורבנן וכו'. עי' רש"י דר"נ יתרץ לקרא דרבנן דעדיין היה מוציא להם מים במדבר. וקשה לי מה יעשה ר"נ בקרא דהמעלה אתכם מארץ מצרים. וכן המוציא אתכם מארץ מצרים וע"כ דאפיק משמע ועיין עירובין (דף י"ט) וצ"ע:
+[אות לח] <b>בהרע"ב ד"ה בורא מיני דשאים. דשא וזרעים כגון קטניות. </b>ולפ"ז לדידן אם בדיעבד ברך על ירקות בורא מיני דשאים ועל קטניות בורא מיני זרעים יצא כיון דלר"י לכתחלה מברכין כן. ובברך על ירקות בורא מיני זרעים יש להסתפק אם יצא. ברכי יוסף (סי' ר"ה אות ד'):
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות לט] <b>בהרע"ב ד"ה נובלות. שנתבשלו כל צרכן. </b>וכ"כ הרמב"ם ורבינו יונה והטור. ועיין בב"י והב"ח (סימן ר"ד) דתמהו הא מסקנת הסוגי' בתמרי דזיקא כ"ע ל"פ דמברך בפה"ע. ובלחם משנה למשניות כתב לתרץ דס"ל כדעת הר"ש במס' דמאי (פ"א) דמפרש בושלי כמרא היינו תאנים שנופלות קודם בישולם ואינם מתבשלין עד שמניחין אותן במחצלת וזהו כוונת הרע"ב ולדבריו כוון ג"כ תשובת שער אפרים (סי' כ"ג):
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות מ] <b>פטר את הפרפרת שלאחר המזון. </b>דהפת אינו פוטרו כיון דהביאו לאחר המזון. והא דקתני בסיפא ברך על הפת פטר את הפרפרת מיירי בהביאו תוך המזון. ודעת התוס' דמיירי בבא לסעוד מש"ה בתוך הסעודה לא בעי ברוכי אבל באין בא לסעוד אפילו תוך הסעודה לא נפטר בפת. ודעת הרשב"א דבבא לסעוד אפילו לאחהמ"ז לא בעי ברוכי אלא דפרפרת הוא רקיקים דקים שבא לקנוח בעלמא ומ"מ בתוך המזון לא בעי ברוכי אף דפירות וכדומה בעי ברוכי מ"מ כיון דמין פת הוא ואילו קבע סעודתו עליה טעון המוציא ובהמ"ז כפת דיינינן ליה ונפטר בברכת הפת:
+[אות מא] <b>בהרע"ב ד"ה בא להם כו'. א"כ חיישינן. </b>צ"ל א"נ חיישינן:
+[אות מב] <b>בא"ד כשבא לענות אמן. </b>ואפילו אם שומע כעונה ויוצא בלא עניית אמן חיישינן שמא יענה אמן טור א"ח סימן קע"ד לשון זה מוקשה במ"ש אפילו אם שומע כעונה דמשמע דמסופק אם יוצא בלא עניית אמן ובטור (סי' רי"ג) כתב בפשיטות דיוצאים אפילו בלא עניית אמן. ועיין בחידושי לש"ע א"ח סימן רי"ט:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות מג] <b>זה הכלל. </b>אפשר לומר דנקט כן דלא נימא דדוקא מליח דברכתו שהכל דשייך ג"כ על הפת דאם אמר על הפת שהכל יצא מש"ה בטפל נפטר ואפילו למ"ד דשהכל אינו פוטר פת הטעם משום שיש לו חשיבות ואם הוא טפל בטל החשיבות ממנו והוי כשאר דברים אשר ברכת שהכל פוטר ומש"ה בטפל נפטר אבל בעלמא היכא דברכת עיקר ל"ש לטפל כגון שהעיקר בפה"ע והטפל בפה"א לא נפטר מש"ה נקט זה הכלל כנלע"ד בעזה"י:
+[אות מד] <b>שם בתוי"ט ד"ה שהפת טפלה. ונ"ל דלפי' קמא. </b>ולפע"ד נראה דכוונת התוס' שלא אכל הפירות באותו מעמד היינו דאחר אכילת הפירות שינה מקומו ואכל שם המליח דבזה צריך לברך על המליח דאף שהוא טפל מ"מ לא עדיף טפל יותר מאילו הוא חלק מהפירות עצמן דבשינה מקומו וחוזר ואוכל מפירות עצמן דצריך לברך כדקי"ל דעכ"פ בדברים שאינן טעונים ברכה אחריהן במקומן לכ"ע שינוי מקום דצריך לברך:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות מה] <b>משנה ג יושב הכרובים. </b>אית דגרסי כן משום דקתני בסיפא כך עונין אחריו וכו' יושב הכרובים. ואית דגורעים מהסיפא יושב הכרובים. ובתשובת מ"ע (סי' ז') כתב שלא לגרוס ברישא יושב הכרובים אבל בסיפא יש לגרוס כן. והיינו מדקאמר ת"ק א' עשרה וא' עשרה רבוא. משמע דריה"ג עד כאן מוסיף והולך. והיינו דברבוא אינו אומר יושב הכרובים ולא חשיב לומר כן בי' רבוא דאטו כי רוכלא לחשוב וליזל. ובסיפא מיירי בעשרה רבוא. מש"ה אומר יושב הכרובים:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות מו] <b>בתוי"ט ד"ה מברך. כ"ה הלשון בברייתא. </b>ר"ל דבברייתא קתני בטעמא דב"ש שהיום גורם ליין שיבא וכבר קידש היום ועדיין יין לא בא. והרע"ב רמז בזה ב' הטעמים שתחלה קידש היום ואח"כ בא היין. היינו טעם הב' הנ"ל ואח"כ בשביל היום. והיינו טעם הא' שהיום גורם ליין שיבא. ומ"ש אח"כ וכשם שקדם לכניסה זה ביאור להטעם הא' שכתב שתחלה קידש היום. וכמו שפירש רש"י כן על הברייתא זו:
+
+Mishnah 2
+
+[אות מז] <b>בהרע"ב ד"ה בש"א וכו'. כדי שלא יקבלו המשקים שאחורי הכלי. </b>עיין תוי"ט (פ"ב מ"ז דחגיגה): 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות מח] <b>בהרע"ב ד"ה ב"ש אומרים וכו'. ולא בורא דמשמע להבא. </b>והא דלא פליגי בנוסח הברכה בורא פרי העץ בכה"ג דהתם מתחדש תמיד הגידולים משא"כ הכא דפ"א נברא ואינו מתחדש תמיד עיין בלשון רש"י בסוגיין ד"ה בורא. ובסוגיין מסקי' דבברא ובבורא לא פליגי דהא מקרא מלא יוצר אור ובורא חושך בורא רוח בורא השמים. הרי דבורא לשעבר משמע אלא דפליגי רק במאור ומאורי וצ"ע (* ע' שנו"א להגאון מהר"א ז"ל מווילנא):
+
+Mishnah 6
+
+[אות מט] <b>בהרע"ב ולא על נר ובשמים. דעובדי כוכבים לפי שאסורין בהנאה) </b>עיין ביצה (דף ל"ט) דאמרינן גחלת אסורה שלהבת מותרת וכתב עלה הרא"ש הא דאסרינן לברך בשלהבת עבודת כוכבי' ואע"ג דשריא משום דיש עמה גחלת ואע"פ שאין הברכה אלא על השלהבת עכ"ל:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות נ] <b>בתוי"ט ד"ה מברך על היין. אם ירצה. </b>קשה לי דלתני בעדיות גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה. והרשב"א בתשובה (סי' שמ"ב) כתב לפרש דלב"ש צריך לברך על היין מקודם דס"ל ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה והדר וברכת מש"ה צריך לברך על היין תחילה כדי שיברך כשהוא שבע. ולפ"ז א"ל הא דאמרי ב"ה מברך על המזון היינו אם ירצה ועכ"פ דברי ב"ש הם ג"כ חומרא דצריך לברך תחלה על היין. ובתי"ט (בפרקין מ"ד) ד"ה נוטלין וכו' כתב דכי אתשל בביה"מ לענין נ"י אתשל. וכה"ג צ"ל ג"כ בסוף פרקין עכ"ל מבואר דהוקשה להתי"ט קושייתנו. אבל לא ידעתי במה הונח לו דלענין מה איתשל אם לא כדברינו. עוד י"ל דתנא דעדיות ס"ל כהך תנא דמ"ה דלעיל דגם לב"ש בהמ"ז טעון כוס:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות נא] <b>ברוך שעקר. </b>והעוקר מברך ברוך וכו' וצונו לעקור עבודת כוכבים מארצנו. מהרש"א בח"א:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Berakhot/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Berakhot/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..667c9bf3412549531136e252eaba9457ba8ea632
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Berakhot/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,235 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Berakhot
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה ברכות
+merged
+https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Berakhot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1908-1909
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה ברכות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>בהרע"ב ד"ה עד סוף. לא מיקרי תו זמן ק"ש. </b>פלוגתייהו דר"א ור"ג בהמשך זמן ק"ש בפירושא דקרא דר"א ס"ל ובשכבך הוא כ"ז שב"א עוסקים לילך ולשכב זה מקדים וזה מאחר ונמשך עד סוף האשמורה ראשונה דכל שדעתו לישן כבר שכב בזמן ההוא ור"ג ס"ל בשכבך היינו שהם שוכבים ויש בכלל הזה כל הלילה. רש"י (ד' ד'):
+[אות ב] <b>שם בא"ד וקי"ל דעבד כר"י. </b>וכ"כ התוס' ויש לדון דהא מה דאמרינן מאן דעבד כו' ע"כ משום דהוי ספק הלכה כמאן וזה נכון בתפלה דרבנן אבל בקריאת שמע דהיא דאורייתא לרוב הפוסקים הוי ספק בדאורייתא ולחומרא. וכעת מצאתי שעמד בזה הפר"ח בספר מים חיים:
+[אות ג] <b>בהרע"ב ד"ה עד שיעלה כו'. אסור לסעוד. </b>וכ"כ התוס' (דף ד' ע"ב) עלה דברייתא שלא יאמר אדם אוכל קימעא מכאן משמע שמשעה שהגיע זמן ק"ש של לילה שאין לו לאכול סעודה עד שיקרא ק"ש ויתפלל. ודייק מזה המג"א (סי' רל"ה) דדוקא סעודה אסור אבל טעימה שרי. אבל תמוה לי דא"כ למאי צריכי ללמוד כן מברייתא זו הא משנה ערוכה היא (פ"א דשבת מ"ב) מפסיקים לק"ש וא"כ מכש"כ דאין מתחילין אלא ודאי מוכח דכוונתם לאסור אף טעימה וס"ל דלא יאכל קימעא משמע אף דבר מועט ואף דהתוס' נקטו בלשונם לסעוד ע"כ דחיק ומוקי אנפשיה דלא בדקדוק כתבו הכי וכן נראה בדעת המהרש"א בריש מכלתין בתוס' ד"ה משעה שהעני שמקשו הא משהגיע זמן ק"ש אסור להתחיל בסעודה כדלקמן (דף ד'). הקשה המהרש"א דאמאי לא הקשו כן על מתני' דמשעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן ותירץ די"ל דה"ק משעה שהכהנים היינו שמותרים לאכול בתרומה ואין להם טומאה עוד ע"ש. ואי ס"ל להמהרש"א כהמג"א אין התחלה לקושייתו דעל מתני' ליכא קושיא די"ל לאכול היינו עראי משום הכי הקשו על הברייתא דקתני משעה שהעני נכנס לאכול פתו משמע דזהו סעודתו. אע"כ דס"ל להמהרש"א בדעת התוס' כשיטת התה"ד דאף טעימה אסור מכח הוכחתנו הנ"ל ואף דמ"מ התוס' בקושייתם על העני נכנס לא הוצרכו למינקט הקושיא מכח הברייתא דלא יאכל קימעא דהא בלא"ה עכ"פ סעודה אסורה ממתני' דשבת י"ל דבאו לאלם קושייתם דאפילו טעימה אסור. ובזה יש ליישב לענ"ד מה שהקשה המאור על רש"י במה שכתב בסוגיין דלמא ביאת אורו היינו שיאור השמש ביום השמיני ויביא קרבנותיו למאי הוצרכו במערבא לפשוט מברייתא הא נפשט ממתני' דמשעה שהכהנים דפשיטא דק"ש דלילה אינו מתחיל אחר שיאור היום והובא במהרש"א והוא באמת תמיה נשגבה ולפי הנ"ל ניחא דהיינו דמאי דאמרינן והא קמ"ל דכפרה לא מעכבא אף די"ל דמיירי באין הכהנים מחוסרי כפרה צ"ל דמכח יתור מורה לנו מתני' דכל כהנים אפילו מחוסרי כפרה אוכלים. וקשה דלמה ליה למימר דאשמע לן במידי דלא אסיק ורק מיתורא לימא דלאכול היינו אכילה ממש וקמ"ל דאכילה מועטת שרי. אע"כ משום דבאמת מוכחא מברייתא אוכל קימעא דגם אכילה מועטת אסור וע"כ האי לאכול היינו שהותרו בתרומה וא"כ ליכא חידוש ומוכח דקמ"ל דכפרה לא מעכבא. וכיון שכן במערבא לא רצו לפשוט ממתני' די"ל דלא ידעו הברייתא דלא יאכל קימעא והיה אפשר לומר דעראי מותר וא"כ י"ל דמתני' לא מיירי ממחוסרי כפרה והחידוש דטעימה מותר. אבל מברייתא פשטו שפיר דלא קתני לשון אוכלים אלא זכאים דמיניה בודאי ליכא למשמע דטעימה מותר א"כ החידוש דאפילו מחוסרי כפרה הותרו בתרומה. ואף דלא היה צריך לזה הסיפא דסימן לדבר צאת הכוכבים דבלא"ה פשיטא דק"ש אינו מתחיל אחר שיאיר היום מ"מ כיון דהוצרך למפשט מברייתא מביא יותר ממה דמפורש דהוא צאת הכוכבים. וכעין זה כ' התוספות עירובין (דף ל"א ע"ב ד"ה והיכא איתמר). וברייתא דמעילה וכו' לא שמיע להו ע"ש. ובאמת גם לזה הדוחק דלא שמיע להו לא צריכנא די"ל כיון דעכ"פ ממתני' לחוד לא הו"מ למפשט רק בצירוף הברייתא דלא יאכל קימעא ניחא להו יותר למפשט מברייתא לחוד דמשעה שהכהנים זכאים וכו'. ומה"ט גם תוספות בעירובין הנ"ל לא הוצרכו לזה דלא שמיע להו הבריי' די"ל כפשוטו דהא ר"ח לא היה רוצה להעמיד הקושיא והתירוץ, דעומד ורואהו על מתני' דהא י"ל בדרבנן מהימני אלא דטעמא דמתני' דלא אלימי למיקני ומש"ה באמר לאחר לקבלו מהני. והיה הקושיא רק מכח צירוף הברייתא דנתנו על הפיל דמוכח מזה דטעמא דמתני' בחש"ו משום דלא מהימני וכיון שהוצרך לזה בריית' ניחא לר"ח יותר להעמיד קושייתו והתירוץ דעומד ורואה על ברייתא לחוד דנתנו לפיל דודאי לא שייך נאמנות לפיל. והוא נכון בעזה"י:
+[אות ד] <b>בהר"ב ד"ה מעשה וכו'. ואמר להו רבנן כוותי סבירא להו. </b>מצאתי בשם אא"ז הגאון מו"ה אברהם ברודא זצ"ל דבר נחמד למה דאמרי' (בסוגיא דף ד') חכמים כמאן ס"ל בדרשא דבשכבך אי כר"א דהיינו כ"ז שב"א הולכים לישכב לימרו כר"א. ואי כר"ג ס"ל דכ"ז שב"א שוכבים לימרו כר"ג. ומשני לעולם כר"ג ס"ל והא דקאמרי ע"ח כדי להרחיק. וא"כ י"ל דשאלת בניו כן היה אם חכמים ס"ל דמדינא ע"ח משום דשיעור אדהולכים לישכב הוא ע"ח והא דקאמר ר"א ע"ס האשמורה הראשונה היינו משום הרחקה או דר"א מדינא קאמר דשיעורא דהולכים לישכב הוא ע"ס האשמורה הראשונה וע"כ הא דקאמר רבנן ע"ח היינו דס"ל דבשכבך הוא כ"ז שב"א שוכבים ומדינא עד שיעלה ע"ה ואמרו ע"ח משום הרחקה והשיב להם ר"ג כוותי ס"ל. והביא להם ראיה. ולא עוד אלא כל מה שאמרו וכו' היינו כיון דממנ"פ מוכח סברת הרחקה אי בדרבנן אי בדר"א מסתבר יותר דטעמייהו דחכמים ע"ח הוא משום הרחקה כיון דענין הרחקה זו ע"ח מצינו ג"כ בשארי דברים. ודפח"ח:
+[אות ה] <b>שם בהרע"ב ד"ה כדי להרחיק. שלא יבא לאכלן. </b>וכ"כ רש"י והא דלא נקטו הטעם שלא יאמר עדיין יש לי שהות ותעבור זמן עונתה כמו דהטעם בק"ש. י"ל דבאו לתרץ הא דבאמת ר"ג לא ס"ל להרחקה בק"ש ואילו באכילת קדשים משמע דלא פליגי. ודוחק לחלק דבק"ש עובר רק על מ"ע אבל קדשים עובר על לאו דלא תותירו ועשה דאכילת קדשים. לזה פירשו דאכילת קדשים חמור דיעבור בקום ועשה לאכול אח"ז וגם יתחייב כרת משא"כ בק"ש דהוא שב וא"ת. ומ"ש וכן בק"ש היינו דר"ג אומר דרבנן ס"ל הכי גם בק"ש. ובתוס' (זבחים דף נ"ז ע"ב) כתבו דלנאכלין לשני ימים ולילה א' לא עשו הרחקה ע"ח דניכר הוא מתי יהיה שקיעת החמה אבל לילה אינו ניכר ואף דלרבנן דעשו גם בק"ש הרחקה משום שלא יאמר וכו' צ"ל דגם בזה יש החילוק דניכר ומרגיש שהגיע העונה לשקוע וממהר לאכול מקודם:
+[אות ו] <b>שם בתוי"ט ד"ה א"כ וכו'. אלא מדתניא בתוספתא. </b>זה תמוה דהא גם התוספתא מיירי לענין אכילה כמ"ש התוי"ט לענין חיוב אם נותר לאכלו. והקטרה מנין לנו וצ"ע (עי' תוס' פסחים דף ק"כ ע"ב ד"ה אמר רבא וכו'):
+
+Mishnah 2
+
+[אות ז] <b>בתי"ט ד"ה וגומרה. כדי שיסמוך. </b>זה תמוה דהא גם ר"י מודה דלכתחלה יש לעשות כוותיקין כמ"ש הרע"ב וכ"ה להדיא בסוגיין עלה דמתני' (פ"ג מ"ה) לימא תנן סתמא כר"א דאמר עד הנץ החמה אפי' תימא רבי יהושע ודילמא כוותיקין. אע"כ דפליגי בעיקר הדין דר"א ס"ל דאחר הנץ לא הוי זמן קימה דרובא דעלמא עומדים ממטתם קודם הנץ. ור"י ס"ל דמקרי קימה משום מיעוטא דבני מלכים. ואולי דכוונת התי"ט לתרץ הנוסחא וגומרה דאמאי לא קתני סתם עד הנץ כמו דקתני במתני' עד שיעלה. ולזה בא לתרץ דאתא לאשמעי' ולרמז דרק בדיעבד זמנו משעה שיכיר בין תכלת לכרתי אבל לכתחלה ראוי לגומרה עם הנץ כדי שיתפלל מיד ויסמוך גאולה לתפלה:
+[אות ח] <b>שם בתי"ט ד"ה שכן וכו'. זמן קימה למקצת. </b>והא דאינו יוצא ג"כ בק"ש של לילה ונימא דמקרי זמן שכיבה הואיל דבני מלכים שוכבים עד ג"ש. דבשלמא ק"ש דיום כיון דבאמת יממא הוא מש"ה אזלי' בתר מיעוטא דבני מלכים אבל לקרות ק"ש של לילה ביום משום ב"מ לא דמיעוטא דמיעוטא נינהו. רשב"א בחידושיו:
+[אות ט] <b>שם מתני' כאדם הקורא בתורה. </b>אתא לאשמעינן שאע"ג שדברים שבכתב לא נתנו לאמרן על פה אפ"ה ק"ש יכול לקרותה ע"פ ואע"פ שאינו קורא אותה לשם חובה דכיון שניתנה לאומרה על פה לחובה יכול לאומרה ע"פ אפילו שלא לחובה. רבינו יונה. ועיין בב"י (א"ח סי' מ"ט) שיטות הרבה רבוואתא דנתנו טעם להיתר ק"ש וקרבנות בע"פ. ולדידהו ליתא לפירוש זה:
+
+Mishnah 3
+
+[אות י] <b>שעברת על דברי ב"ה. </b>בתשו' רמ"א (סי' צ"א) כתב שאין להקשות מהא דאיתא (סוף פרק ח') באכל ושכח ולא ברך דחד עביד בשוגג כב"ש ואשכח ארנקי דדהבא דשמעינן מיניה דיש להחמיר כב"ש. די"ל דוקא בדבר שאין בו קולא כלל אבל במקום שיש קצת קולא בדבר כגון לשכב ולקרות ק"ש דעדיף מעומד דהוא יותר דרך כבוד אלא דיוצא ג"כ בשכיבה לב"ה ולב"ש דוקא בשכיבה אין להחמיר כב"ש עכ"ל. ולפ"ז יהא הדין דבק"ש של שחרית מותר להחמיר כב"ש לעמוד ולקרות ק"ש כיון דאין בו צד קולא וזה דלא כפסק הש"ע (סי' ס"ג ס"ב) דגם בזה מקרי עבריינא. ובאמת נפלאתי על מאור עינינו הרמ"א שלא הביא דברי הרא"ש בההיא דאכל ושכח ולא בירך שכתב להדיא דאפילו ב"ה מודו שטוב יותר לעשות כב"ש אלא דלא הטריחוהו חכמים עכ"ל. אם כן ממילא לק"מ דהתם רשאי להחמיר כב"ש כיון דלב"ה ג"כ טוב יותר לעשות כן משא"כ הכא בק"ש בין דשחרית בין דערבית אין שום מעלייתא לב"ה אם מחמיר כב"ש. וכ"כ התי"ט (פ"א מ"ט דשבת ובמ"א סימן הנ"ל). ובזה מיושב ג"כ קושית הבאר שבע (סי' כ"א) על הרא"ש (פ"ב דשבת) ע"ש. די"ל דגם לר"ע יותר טוב להדליק בפתילה מחורכת דאין בו שייכות חשש הטייה:
+
+Mishnah 4
+
+[אות יא] <b>בהר"ב ד"ה אחת ארוכה כו'. אהבה קצרה. </b>דסמוכה לחברתה ליוצר אור מש"ה אינה פותחת בברוך דפתיחת ברכה הראשונה קאי ג"כ לשניה ואמת ואמונה והשכיבנו כולם מקרי סמוכה למעריב ערבים אף דמפסיק בק"ש מ"מ ברכה שלאחריה מקרי סמוכות לשלפניה:
+[אות יב] <b>שם בהרע"ב ד"ה שלא לחתום כו'. כגון ברכת הפירות. </b>כיון שאין בו ענינים הרבה פתיחתה זו היא חתימתה:
+
+Mishnah 5
+
+[אות יג] <b>מתני' להביא לימות המשיח. </b>הא דלא קאמר בקיצור כל ימי חייך לימות המשיח כמו דקאמר ראב"ע כל ימי חייך הלילות י"ל דדייק בלשון להביא לומר דימות המשיח אינו בזה כמו העוה"ז כי אז לא יהיה הזכרת יצ"מ עיקר אלא טפילה לשעבוד מלכיות כדאיתא בברייתא הובא בתוי"ט כאן:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות יד] <b>בהר"ב ד"ה והגיע זמן כו'. לאפוקי קורא להגיה. </b>מהרר"י כ' דקורא להגיה היינו דדרך מאן שמביט בספר להגי' מעצמו נופלים דברים מפיו מבלי שרוצה לדברם והוי מתעסק וכמו דאמרינן בשופר דמנבח נבוחי. שלא רצה לתקוע אלא דמעצמו נעשה התקיעה מפיו דהוי מתעסק ולכ"ע לא יצא:
+[אות טו] <b>בהר"ב ד"ה ר"י אומר באמצע כו'. עליו לכבדו. </b>כתבו בתוס' (דף י"ג ע"ב) ד"ה שואל ר"מ ור"י הלכה כר"י דאמר אפילו באמצע משיב מפה"כ אם כן נראה שמותר לענות קדיש וקדושה באמצע ק"ש דאין לך מפה"כ גדול מזה עכ"ל. ורצונם כיון דכל הציבור עוסקים באמירת קדושה הוי כמו משיב וע"כ דקדקו בלשונם דאין לך מפה"כ כו' משמע דמדמו זה למשיב. ולפ"ז בשמע קול רעמים דכל הצבור עוסקים בק"ש. אפשר לא הוי כמשיב ואין לו להפסיק כ"א בין הפרקי' דגם שואל מפני הכבוד. והמג"א (סי' ס"ו ס"ק ה') על מ"ש בש"ע (סי' ג') דמפסיק לקדיש באמצע כתב וז"ל דאם פוסק לשאול מפ"כ ב"ו ק"ו מפ"כ הקב"ה ומה"ט נ"ל דאם שמע קול רעמי' יפסיק ויברך ולענ"ד יש לדון בזה. ואעפ"כ בתשובה העליתי דהדין עם המג"א:
+
+Mishnah 2
+
+[אות טז] <b>בהר"ב ד"ה בין ויאמר כו'. הלכך אין מפסיקין. </b>ואפילו מפני היראה. הרא"ש. (עי' טור וב"י סי' ס"ו):
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות יז] <b>בתי"ט ד"ה בלילה הראשון כו'. כסברת הר"ר מנוח שכתב בשמו בכ"מ (פ"ד מהלכות ק"ש). </b>לא מצאתי שם בכ"מ אלא בב"י סימן ע' איתא וכתב הר"ר מנוח בשם הראב"ד דהא דפטור כונס את הבתולה דוקא בלילות שהוא מתייחד עמה אבל אם היתה נדה או חולה כו' חייב. אבל הטור כ' דפטור גם בימים. ונראה דמ"מ בנדה ודאי חייב כיון דאסור למבעל לא טריד כדאיתא (פ"ק דכתובות) דס"ל לרבא דלמאן דאסר למבעל בתחלה בשבת חייב בשבת בק"ש. ומסתפקנא דאפשר דמעידן טבילה מחשביה דפטור מק"ש ד' לילות אם לא עשה מעשה אף שהם מרוחקים מזמן נשואים דאפשר בעוד שהיא נדה דאסור בכל מיני קורבה וחיבוק ונישוק ויחוד לא נעשה לבו גס בה כ"כ:
+[אות יח] <b>שם בא"ד דסירכא דלישנא. </b>והפר"ח בס' מים חיים כתב דנקט מניינא דל"ת עד ולא עד בכלל וליכא אלא ג' לילות (עי' בפר"ח סי' ע' ס"ק ו'):
+[אות יט] <b>תוי"ט ד"ה מעשה בר"ג. לאו מעשה לסתור הוא. </b>לא הבנתי קושית תוס' בזה דהא משנה זו לא מיירי רק לענין הפטור אבל לענין אם רצה לקרות אם רשאי מזה לא מיירי הכא עד מתני' ח'. ולגבי הפטור מביא ראיה ממה דאמרו לו תלמידיו לא למדתנו רבינו שחתן פטור מק"ש. וגם הוא לא חזר מהוראתו רק שאמר איני שומע לכם כו' היינו שהוא אינו רוצה לבטל מ"ש. משמע דמדינא פטור וצ"ע (* וראי' לזה מדלא פריך הגמרא הכא מעשה לסתור כמו שמקשינן בסוכה):
+[אות כ] <b>שם בא"ד אם אדם גדול. </b>היינו דבתחלה בא מתני' לאורויי דאדם גדול וראוי ליטול השם בודאי רשאי להחמיר וזה ודאי מוכח ממעשה דר"ג דלכל הפחות אדם גדול רשאי להחמיר. ואח"כ (במשנה ח') הוסיף מתני' דבאינש דעלמא יש בזה פלוגתא אם רשאי לקרות ק"ש:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות כא] <b>שאין מקבלין תנחומין על העבדים. </b>אף דבלא"ה אין מקבלין תנחומין על הרחוקים כבר פירשו בירושלמי שתלמידו חביב כבנו וכן עבדו המשמשו כרצונו היה עליו כבנו רשב"א בחי':
+
+Mishnah 8
+
+[אות כב] <b>בהר"ב ד"ה לא כל הרוצה וכו'. אין זה אלא גאוה. </b>אפשר דבלילה ב' אף אם לא עשה מעשה רשאי לקרות דלא מיחזי כיוהרא דמאן דחזא סבר דעבד מעשה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות כג] <b>ומן התפילין. </b>אגב אחרינא נקט דהא מן התפילין בלא"ה פטור אף אחר הקבורה דאבל יום ראשון אסור בתפילין. רשב"א. ולפ"ז ניחא דנקט תפילין באחרונה עיין תוי"ט. ונראה דהרשב"א לטעמי' אזיל דס"ל בתשוב' דחה"מ לאו זמן תפילין הוא. אבל להסוברים דחה"מ זמן תפילין (ונלע"ד דרש"י ס"ל כן ממ"ש בסוכה (דף מ"ו ע"א) ד"ה מצות הרבה ליטול לולב לישב בסוכה להניח תפילין) בפשוטו ניחא דנקט תפילין דבחה"מ דאבל ביום ראשון חייב בתפילין דלא שייך ביה מעולל בעפר קרנו וכמ"ש להדיא המג"א (סי' תקמ"ח ס"ק ה') (וק"ל ממ"ש הוא בעצמו סי' תרצ"ו ס"ק ט"ז דאבל ביום ראשון בפורים פטור מתפילין דאקרי פאר הא למה דקי"ל דאין אבילות נוהג בפורים ל"ש בי' מעולל בעפר קרנו והוי כחה"מ) מ"מ כ"ז שמתו מוטל לפניו פטור:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות כד] <b>בהרע"ב ד"ה נשים וכו'. ותפילין מ"ע. </b>אינו מדוקדק דהא יסוד הדין במ"ע שהז"ג דפטורות ילפינן מתפילין דהוקשה כה"ת לתפילין וא"כ ל"ש טעם זה לפטרן מתפילין אלא דבתפילין פטורות מהקישא לת"ת. ובתר הכי ילפי' כה"ת מתפילין לפוטר' ממ"ע שהז"ג:
+[אות כז] <b>בתי"ט ד"ה ועבדים. פ"ק דחגיגה. </b>בירושלמי כאן איתא טעמא דעבדים פטורים מק"ש שנאמר ה' אלהינו ה' אחד מי שאין לו אדון אלא הקב"ה יצא עבד שיש לו אדון אחר. לפ"ז גם חציו עבד וחציו ב"ח פטור. ועיין בתי"ט ריש חגיגה דלרש"י למשנה אחרונה חציו עבד וחציו בן חורין חייב בראיה דכיון דכופין רבו לשחררו אין לו אלא אדון אחד מקרי א"כ ה"נ דחייב בק"ש ומ"מ נ"מ בסריס דאין כופין רבו לשחררו:
+[אות כח] <b>בא"ד או חפשה לא ניתן לה. </b>בפשוטו משמע דנותן טעם להא דעבדים פטורים ממ"ע שהז"ג דילפי' לה לה מאשה. אבל יקשה דמאי ראיה הא הך לה כתיב גבי שפחה חרופה ופטורה ממילא כמו כל הנשים אבל מצד עבדות לפטור עבד לא שמענו. אע"כ העיקר דלא ידענו כלל מצות על עבדים וילפי' לחייב מגז"ש דלה לה מאשה וממילא לא ילפי' חיוב יותר מאשה. ואולם מדברי הרמב"ם (פרק י"ב מהלכות ע"ז) לא משמע כן מדפסק דעבדים חייבים בהקפה ולפי דברינו הא לא מצינו חיוב מצות בעבדים רק במה דמצינו בנשים. ועמ"ש בזה בחדושי ליו"ד ריש הלכות עבדים (* עיין תוס' ב"ק דף פ"ח ע"א ד"ה יהא עבד וכו'):
+[אות כה] <b>בהר"ב ד"ה ובמזוזה. דמהו דתימא. </b>כן הוא בגמ' וה"ה דהמ"ל דמהו דתימא כיון דכתיב ביתך למעט ולא ביתה קמ"ל דחייבות דאטו גברי בעי חיי כו' וכדאי' הכי ביומא (דף י"א ע"ב) ת"ר בהכ"נ ובית האשה ובית השותפין חייבין במזוזה פשיטא מהו דתימא ביתך ולא ביתה ביתך ולא בתיהם קמל"ן ואימא ה"נ אמר קרא למען כו' הני בעי חיי וכו' עי"ש ומה דלא משני התם כי הכא דמ"ד דנקיש מזוזה לת"ת היינו דבעי לשנויי בחד טעמא גם על בית השותפין ובחידושי ליומא נתקשתי בשינויי דהש"ס הנ"ל דזהו שייך שלא לפטור נשים דבעו ג"כ חיי אבל לענין בית השותפין דאנו דנין על בית כזה דאינו חייב במזוזה בזה ל"ש לומר דבעי חיי דהא גברא בר חיוב מזוזה אם יהיה לו בית ביחוד וכמו דפטור בדר כל ימיו בבית שאין בו ד"א על ד"א או שהוא דר בשכירות כל ימיו וצ"ע:<br><b>[אב"ה </b>עי' בתוס' מנחות ד' מ"ד דלחד תירוצא מה"ת אף לאחר ל' יום פטור]:
+[אות כו] <b>בהר"ב ד"ה בברכת המזון. מבעיא לן כו' והארץ לא נתנה לנקבות. </b>ובתוס' כתבו משום דליתנהו לא בברית ולא בתורה ואמרינן לקמן (דף מ"ט) מי שלא אמר ברית ותורה בבהמ"ז לא יצא יד"ח. ובין כך ובין כך קשה לי דבסוגיין פרכינן ובבהמ"ז פשיטא ומשני' מהו דתימא כיון דכתיב ולחם בבוקר לשבוע כמ"ע שהז"ג דמי קמ"ל. ואיך שייך למפרך פשיטא הא ממנ"פ לפי הצד דחייבות רק מדרבנן פשיטא דאצטריך לאשמועינן דחייבו אותן רבנן לברך ולפי הצד דחייבות מדאורייתא היא גופא אשמועינן דלא לפטרו מצד דלא נטלו חלק בארץ או מפני שאינן בברית ותורה:<br><b>[אב"ה </b>ע' בס' דו"ח לאבא מארי זצ"ל ישוב לקושי' זו]:
+[אות כט] <b>תי"ט ד"ה ובמזוזה וכו'. ואימא גברי בעי חיי. </b>עוד תירצו דכי היא חייך לא קאי את"ת אלא אקיום מצות כלומר התורה מלמדת לך מצות שהם חייך:
+
+Mishnah 4
+
+[אות ל] <b>מהרהר בלבו. </b>בסוגיין אמר רבינא זאת אומרת הרהור כדבור דמי (וכל אדם נמי יצא יד"ח בהרהור רש"י) וקשיא לי בסוגיא דהכא דאמרי' א"ל רבינא לרבא נשים בבהמ"ז דאורייתא או דרבנן למאי נ"מ לאפוקי רבים ידי חובתן הא לרבינא ממילא יוצא השומע מדין הרהור: (אב"ה עי' בדו"ח לאבא מארי זצ"ל):
+[אות לא]  <b>שם במשנה מברך לאחריו. </b>מדלא מפליג בבהמ"ז עצמו משמע דאפילו ברכה רביעית הטוב והמטיב דביבנה תקנוה והוי דרבנן מ"מ מברך דכי תיקנו רבנן ברכה הרביעית תקנו שיהיה חד תכסיסא דכל היכא דמברך ג' ברכות מברך ג"כ הרביעית. פר"ח בלקוטיו סי' ר"ט:
+
+Mishnah 5
+
+[אות לב] <b>בהרע"ב ד"ה ולקרות. דכתיב ייראוך. </b>בגמרא איתא ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה מאי קרא (פירש רש"י דמצוה להתפלל עם הנץ) ייראוך עם שמש ומבואר מדברי הרר"י דהיינו דעיקר זמן ק"ש לכתחילה משיכיר בין תכלת וכו' עד הנץ. והותיקין היו רוצים לקרות ק"ש כדינו לכתחילה. ואם היו קורין מיד אחר משיכיר לא היו יכולים לסמוך גאל"ת דעיקר זמן תפלה מהנץ ואילך דכתיב עם שמש מש"ה היו מאחרים לגמור עם הנץ וכ"כ הרא"ש משמע דק"ש לכתחלה עד הנץ לא נפקא מקרא דייראוך אלא הטעם דעיקר זמן קימה לרוב העולם רק עד הנץ. והא דאמרינן בסוגיין דלמא כר"י ולותיקין היינו דמדבריהם מוכח דס"ל דלכתחלה זמנו עד הנץ מדלא איחרו מלקרות אחר הנץ. אבל מלשון הרב משמע דקרא דייראוך ע"ש קאי אק"ש ומיניה ילפי' דאין לקרותה לכתחלה אחר הנץ דייראוך היינו קבלת מ"ש ועם שמש היינו קודם הנץ. ועי' ביומא (דף ל"ז) בתוס' ד"ה אמר אביי וכו' בשם הר"ר חננאל. ודוק (* עיין בספר עטרת ראש):
+
+Mishnah 6
+
+[אות לג] <b>בהר"ב ד"ה ור"י פוטר. אף במשמשת. </b>ר"ל דמש"ה קתני והמשמשת שראתה נדה לרבותא דר"י דאפ"ה פוטר דאילו לת"ק ל"צ למתני' כיון דאפי' זב שרא' קרי דמעיקרא לאו בר טבילה הוא מחייבו מכ"ש במשמשת שראתה נדה דמעיקרא בת טבילה היא. ואף דלר"י ב"ק א"צ טבילה כדקתני במתני' ד' וא"כ אף בלא ראתה נדה פטורה זהו דוקא לק"ש ולתפלה אבל לד"ת דצריך להעמיק בהם מודה ר"י דצריך טבילה מש"ה קתני דמשמשת שראתה נדה פוטר ר"י מתפלה אף לדברי תורה. כ"ז מבואר בסוגיין (דף כ"א). ומזה תבין מ"ש התי"ט ד"ה והמשמשת וכו' ומהאי טעמא איצטריך למתני ולא איצטריך למתני ב"ק שראה זיבה. זהו לישנא קלילא. דמשמע דב"ק שראה זיבה לא היה צריך למתני. והרי בסוגיין הנ"ל מפורש דצריך למתני' לאורויי דאף דבר טבילה הוא מקודם שראה זיבה מ"מ פוטר ר"י אלא דכוונת התי"ט הא דנקט הך חדושא במשמשת שראתה נדה ולא נקט הך חדוש בב"ק שראה זיבה ובפרט אם נאמר דלד"ת קאמר דזהו שייך יותר באיש היינו דאגב אורחיה אשמעינן ג"כ דטמאה אף בלא פליטה. ומ"מ משום הא לחודיה לאשמעינן בעלמא במשמשת לחוד מש"ה הוצרכו בסוגיין לומר דלרבותא דר"י קתני לה. ומ"ש התי"ט ד"ה ור"י פוטר לדבריו דת"ק וכו' א"נ בת"ת. הוא תמוה דהא להדיא מפורש בסוגיין הנ"ל כהא"נ ואיך בחר לו התי"ט עוד דרך דלדבריו דת"ק קאמר הא בסוגיין לא ניחא להו בכך:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות לד] <b>מתחלת הברכה שטעה בה. </b>ובג' ראשונות מתחיל מראש ובג' אחרונות מתחיל מרצה:
+[אות לה] <b>מ"ד בתוי"ט ד"ה ואם הבטחתו וכו'. וכ"כ הר"מ. </b>ודקדק כן מדקתני ואם אין שם כהן אלא הוא ולא קתני ואפילו אם וכו' אע"כ דנקט כן משום סיפא ואם הבטחתו וכו' דמיירי רק בכה"ג דאין שם כהן אלא הוא:
+[אות לו] <b>שם בא"ד שאין למדין הל' ממדרש רבות. </b>הפר"ח בס' מים חיים השיג ע"ז דהך כללא הוא רק לענין פסק הלכה כדברי מי היכא דלא מפרש בש"ס ההלכתא אבל דינא דלא אתפריש בש"ס מצינו כמה פעמים דלמדין ממדרשות:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות לז] <b>המוציא. </b>בש"ס (דף ל"ח) פליגי דלרבנן המוצי' דאפיק משמע דכתיב המוציא לך מים ור"נ ס"ל להבא משמע שנאמר המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. ורבנן וכו'. עי' רש"י דר"נ יתרץ לקרא דרבנן דעדיין היה מוציא להם מים במדבר. וקשה לי מה יעשה ר"נ בקרא דהמעלה אתכם מארץ מצרים. וכן המוציא אתכם מארץ מצרים וע"כ דאפיק משמע ועיין עירובין (דף י"ט) וצ"ע:
+[אות לח] <b>בהרע"ב ד"ה בורא מיני דשאים. דשא וזרעים כגון קטניות. </b>ולפ"ז לדידן אם בדיעבד ברך על ירקות בורא מיני דשאים ועל קטניות בורא מיני זרעים יצא כיון דלר"י לכתחלה מברכין כן. ובברך על ירקות בורא מיני זרעים יש להסתפק אם יצא. ברכי יוסף (סי' ר"ה אות ד'):
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות לט] <b>בהרע"ב ד"ה נובלות. שנתבשלו כל צרכן. </b>וכ"כ הרמב"ם ורבינו יונה והטור. ועיין בב"י והב"ח (סימן ר"ד) דתמהו הא מסקנת הסוגי' בתמרי דזיקא כ"ע ל"פ דמברך בפה"ע. ובלחם משנה למשניות כתב לתרץ דס"ל כדעת הר"ש במס' דמאי (פ"א) דמפרש בושלי כמרא היינו תאנים שנופלות קודם בישולם ואינם מתבשלין עד שמניחין אותן במחצלת וזהו כוונת הרע"ב ולדבריו כוון ג"כ תשובת שער אפרים (סי' כ"ג):
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות מ] <b>פטר את הפרפרת שלאחר המזון. </b>דהפת אינו פוטרו כיון דהביאו לאחר המזון. והא דקתני בסיפא ברך על הפת פטר את הפרפרת מיירי בהביאו תוך המזון. ודעת התוס' דמיירי בבא לסעוד מש"ה בתוך הסעודה לא בעי ברוכי אבל באין בא לסעוד אפילו תוך הסעודה לא נפטר בפת. ודעת הרשב"א דבבא לסעוד אפילו לאחהמ"ז לא בעי ברוכי אלא דפרפרת הוא רקיקים דקים שבא לקנוח בעלמא ומ"מ בתוך המזון לא בעי ברוכי אף דפירות וכדומה בעי ברוכי מ"מ כיון דמין פת הוא ואילו קבע סעודתו עליה טעון המוציא ובהמ"ז כפת דיינינן ליה ונפטר בברכת הפת:
+[אות מא] <b>בהרע"ב ד"ה בא להם כו'. א"כ חיישינן. </b>צ"ל א"נ חיישינן:
+[אות מב] <b>בא"ד כשבא לענות אמן. </b>ואפילו אם שומע כעונה ויוצא בלא עניית אמן חיישינן שמא יענה אמן טור א"ח סימן קע"ד לשון זה מוקשה במ"ש אפילו אם שומע כעונה דמשמע דמסופק אם יוצא בלא עניית אמן ובטור (סי' רי"ג) כתב בפשיטות דיוצאים אפילו בלא עניית אמן. ועיין בחידושי לש"ע א"ח סימן רי"ט:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות מג] <b>זה הכלל. </b>אפשר לומר דנקט כן דלא נימא דדוקא מליח דברכתו שהכל דשייך ג"כ על הפת דאם אמר על הפת שהכל יצא מש"ה בטפל נפטר ואפילו למ"ד דשהכל אינו פוטר פת הטעם משום שיש לו חשיבות ואם הוא טפל בטל החשיבות ממנו והוי כשאר דברים אשר ברכת שהכל פוטר ומש"ה בטפל נפטר אבל בעלמא היכא דברכת עיקר ל"ש לטפל כגון שהעיקר בפה"ע והטפל בפה"א לא נפטר מש"ה נקט זה הכלל כנלע"ד בעזה"י:
+[אות מד] <b>שם בתוי"ט ד"ה שהפת טפלה. ונ"ל דלפי' קמא. </b>ולפע"ד נראה דכוונת התוס' שלא אכל הפירות באותו מעמד היינו דאחר אכילת הפירות שינה מקומו ואכל שם המליח דבזה צריך לברך על המליח דאף שהוא טפל מ"מ לא עדיף טפל יותר מאילו הוא חלק מהפירות עצמן דבשינה מקומו וחוזר ואוכל מפירות עצמן דצריך לברך כדקי"ל דעכ"פ בדברים שאינן טעונים ברכה אחריהן במקומן לכ"ע שינוי מקום דצריך לברך:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות מה] <b>משנה ג יושב הכרובים. </b>אית דגרסי כן משום דקתני בסיפא כך עונין אחריו וכו' יושב הכרובים. ואית דגורעים מהסיפא יושב הכרובים. ובתשובת מ"ע (סי' ז') כתב שלא לגרוס ברישא יושב הכרובים אבל בסיפא יש לגרוס כן. והיינו מדקאמר ת"ק א' עשרה וא' עשרה רבוא. משמע דריה"ג עד כאן מוסיף והולך. והיינו דברבוא אינו אומר יושב הכרובים ולא חשיב לומר כן בי' רבוא דאטו כי רוכלא לחשוב וליזל. ובסיפא מיירי בעשרה רבוא. מש"ה אומר יושב הכרובים:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות מו] <b>בתוי"ט ד"ה מברך. כ"ה הלשון בברייתא. </b>ר"ל דבברייתא קתני בטעמא דב"ש שהיום גורם ליין שיבא וכבר קידש היום ועדיין יין לא בא. והרע"ב רמז בזה ב' הטעמים שתחלה קידש היום ואח"כ בא היין. היינו טעם הב' הנ"ל ואח"כ בשביל היום. והיינו טעם הא' שהיום גורם ליין שיבא. ומ"ש אח"כ וכשם שקדם לכניסה זה ביאור להטעם הא' שכתב שתחלה קידש היום. וכמו שפירש רש"י כן על הברייתא זו:
+
+Mishnah 2
+
+[אות מז] <b>בהרע"ב ד"ה בש"א וכו'. כדי שלא יקבלו המשקים שאחורי הכלי. </b>עיין תוי"ט (פ"ב מ"ז דחגיגה): 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות מח] <b>בהרע"ב ד"ה ב"ש אומרים וכו'. ולא בורא דמשמע להבא. </b>והא דלא פליגי בנוסח הברכה בורא פרי העץ בכה"ג דהתם מתחדש תמיד הגידולים משא"כ הכא דפ"א נברא ואינו מתחדש תמיד עיין בלשון רש"י בסוגיין ד"ה בורא. ובסוגיין מסקי' דבברא ובבורא לא פליגי דהא מקרא מלא יוצר אור ובורא חושך בורא רוח בורא השמים. הרי דבורא לשעבר משמע אלא דפליגי רק במאור ומאורי וצ"ע (* ע' שנו"א להגאון מהר"א ז"ל מווילנא):
+
+Mishnah 6
+
+[אות מט] <b>בהרע"ב ולא על נר ובשמים. דעובדי כוכבים לפי שאסורין בהנאה) </b>עיין ביצה (דף ל"ט) דאמרינן גחלת אסורה שלהבת מותרת וכתב עלה הרא"ש הא דאסרינן לברך בשלהבת עבודת כוכבי' ואע"ג דשריא משום דיש עמה גחלת ואע"פ שאין הברכה אלא על השלהבת עכ"ל:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות נ] <b>בתוי"ט ד"ה מברך על היין. אם ירצה. </b>קשה לי דלתני בעדיות גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה. והרשב"א בתשובה (סי' שמ"ב) כתב לפרש דלב"ש צריך לברך על היין מקודם דס"ל ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה והדר וברכת מש"ה צריך לברך על היין תחילה כדי שיברך כשהוא שבע. ולפ"ז א"ל הא דאמרי ב"ה מברך על המזון היינו אם ירצה ועכ"פ דברי ב"ש הם ג"כ חומרא דצריך לברך תחלה על היין. ובתי"ט (בפרקין מ"ד) ד"ה נוטלין וכו' כתב דכי אתשל בביה"מ לענין נ"י אתשל. וכה"ג צ"ל ג"כ בסוף פרקין עכ"ל מבואר דהוקשה להתי"ט קושייתנו. אבל לא ידעתי במה הונח לו דלענין מה איתשל אם לא כדברינו. עוד י"ל דתנא דעדיות ס"ל כהך תנא דמ"ה דלעיל דגם לב"ש בהמ"ז טעון כוס:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות נא] <b>ברוך שעקר. </b>והעוקר מברך ברוך וכו' וצונו לעקור עבודת כוכבים מארצנו. מהרש"א בח"א:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Bikkurim/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Bikkurim/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9e2a2507cfb3b31afc91c1ff67c3a902af38001f
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Bikkurim/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt	
@@ -0,0 +1,120 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Bikkurim
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה ביכורים
+Vilna, 1908-1909
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה ביכורים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות א] <b>במשנה האריסין. </b>עיין מתני' דסוף פרקין:
+[אות ב] שם <b>והסקריקין. </b>עי' גיטין (פ"ה מ"ו):
+
+Mishnah 3
+
+[אות ג] <b>בהר"ב ד"ה אלא. חטה ושעורה. </b>בס' פני יהושע פסחים (דל"ז) העלה דדוקא חטה ושעורה אבל אינך כוסמין ושבולת שועל ושיפון לא:
+[אות ד] <b>בא"ד דבש תמרים. </b>יכול דבש ממש. רבי תנחומא בשם רבי יצחק ב"ר לעזר כתיב וכפרוץ הדבר הרבו בני ישראל ראשית דגן תירוש ויצהר ודבש (דה"י ב לא) ודבש חייב במעשרות אלא אלו התמרים שהן חייבים במעשרות. ירושלמי:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות ה] <b>במשנה והשליח. </b>דעת הרשב"ם פ"ה דב"ב (דף פא ב) דדוקא השליח אינו קורא אבל הבעלים קורים. ותוס' שם חלקו עליו:
+[אות ו] שם <b>מביאין ולא קורין. </b>והא דלא הוי מ"ע שהז"ג דהא זמן הבאת בכורים הוא מן החג ועד חנוכה דדוקא מצוה שאינו נוהג בכל זמן מצד עצמו זהו מקרי זמן גרמא אבל הא דמן חנוכה ואילך אינו מביא. אינו מצד עצמו של הימים שגורם שאינם בני הבאה אלא דבר אחד גורם להם שאין מצויין ע"פ השדה עוד ואילו היו מצויין עוד ע"פ השדה היו הימים ימי הבאה. וכן הא דאחר החג אינו זמן קריאה אינו מצד עצמן של הימים אלא ד"א גורם להן דאין קריאה אלא בזמן שמחה שזהו בזמן קצירה ולקיטה שאדם שמח בהם ואילו היה גם אחר החג זמן קצירה ולקיטה היה באמת ראוי לקריאה. הלכך לאו מ"ע שהז"ג נינהו מש"ה נשים מביאות וגם מקריאה לא מפטרי רק ממקרא דא"י לומר אשר נתת לי. טורי אבן (במגילה דף כ ע"ב ד"ה ולוידוי מעשר):
+
+Mishnah 6
+
+[אות ז] <b>בתו"ח ד"ה הקונה. ודלמא בכורים הן ובעי קריי' וכו'. </b>אף דקריאה אינו מעכב מ"מ בעי' ראוי לקרות דכל הראוי לבילה (וכו') והכא כיון דמספק אינו יכול לקרות מש"ה חיישי' שמא חייב בבכורים וטעון קריאה. וכיון דלדידן מספקא לן וא"י לקרות מספק מקרי אינו ראוי לבילה עי' מנחות פי"ב מ"ד:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות ח] <b>בהר"ב ד"ה הרי שהביא. לא נצרכה וכו'. </b>קשה לי הא גם לרבנן איצטריך דהא באדם אחר ממין אחר מביא וקורא והכא באדם אחד אפי' ממין אחר אינו מביא וקורא:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ט] <b>במשנה חייבין עליהן מיתה. </b>והוא שיאכלם הבכורים אחר שיכנסו לחומת ירושלים. רמב"ם ועי' בהר"ש כאן:
+[אות י] שם <b>הרי אלו וכו'. </b>ותנא ושייר דנוהגים בכל שנות שמיטה ואין להם פדיון משא"כ מ"ש דאינו נוהג בג' ובו' ויש לו פדיון. גמ' (יבמות דע"ד ע"א):
+[אות יא] <b>בהרע"ב ד"ה משא"כ. והנוגע בו. </b>אבל לאכילה אף חולין בעי נטילה כדאיתא (פ"ב מ"ה) דחגיגה ובגמ' שם איכא עוד שינויא דאידי ואידי לאכילה הא בנהמא הא בפרי והובא בתי"ט שם:
+
+Mishnah 2
+
+[אות יב] <b>בהר"ב ד"ה ואסורין לאונן. ובבכורים נאמר. </b>וכן כתב הרמב"ם בפי' ובחבורו (פ"ג מהל' בכורים) והכ"מ כתב עלה בפ' כ"ש (דף ל"ו ע"ב) אבל באמת תמוה לי דשם בפסחים אית' טעמא דרבנן דכתיב ל"ת לאכול בשעריך וכו' ותרומת ידך אלו בכורים ואתקש בכורים למעשר. וכן הוא בפ"ח דיבמות (דף ע"ג ע"ב) והכי אמרי' התם ג"כ לענין דבכורים חייב בביעור משום דאתקש למעשר. והטעם שכתב הרמב"ם והר"ב איתא בפסחים שם דרך קושיא על ר"ש נהי דלית ליה הקישא שמחה מיהא כתיבא ביה ומשני ההיא לזמן שמחה הוא דאתי וא"כ למסקנא גם רבנן ס"ל דלזמן שמחה הוא דאתא אלא דטעמייהו דאתקש בכורים למעשר. ונ"מ לדינא דלטעמייהו דהרמב"ם והר"ב אם אכל אונן בכורים א"ח במלקות וכדאיתא להדיא בהרמב"ם שם ומטעם דהוה רק לאו הבא מכלל עשה אבל לטעם דאתקש חייב מלקות כמו במעשר ובפרט לענין חיוב ביעור דנקטו הרמב"ם בפי' והר"ב מדכתיב הקדש. דזה הטעם לא נזכר בסוגיין רק בירושלמי ואמאי שבקו לסוגיא דידן דיבמות הנ"ל דמפורש דמקשי' בכורים למעשר וצלע"ג: והא דלא ילפינן ג"כ בהקישא מעשר מבכורים לחייב מיתה בטומאת הגוף דדרשינן ומתו בו פרט למעשר ולענין ביטול באחד ומאה ל"ש למילף דבתרומה ג"כ בטילה ברוב מדאוריי' ורק מדרבנן בעינן אחד ומאה ולענין הערב שמש ילפי' לה ביבמות מקרא דמ"ש לא בעי הערב שמש הר"ש כאן ותוס' ביבמות ובתוס' שם הניחו בקושיא אמאי לא ילפינן בכורים ממ"ש דלא להוו נכסי כהן עי"ש:
+[אות יג] <b>תוי"ט ד"ה ואסורים בכ"ש. וצ"ל במינן. </b>ועיין בפרי חדש (סימן ק"ב ס"ק ח'):
+[אות יד] <b>במשנה הרי אלו במעשר. </b>ותנא ושייר דאסורים לבער בטומאה דבמ"ש כתיב ולא בערתי ממנו בטמא (ובכורים הא אתקש למ"ש לת"ק דר"ש) משא"כ בתרומה וכן האוכלן בטומאת עצמן לוקה משא"כ האוכל תרומה בטומאת עצמן עובר רק בעשה. גמרא יבמות (דף ע"ד ע"א):
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות טו] <b>במשנה ושלא מן המוקף. </b>אע"ג דעיקר מוקף כתיב בתרומת מעשר והרמותם ממנו מן הסמוך לו. אמרי' בירוש' (פ"ב דתרומות) התורה למידה ומלמדת. ותרומת מעשר מלמדת ואינה למידה דכתיב מכל מעשרותיכם אפילו א' ביהודה וא' בגליל. תוס' (גיטין דף ל' ע"ב). וכ"כ הרא"ש כאן:
+[אות טז] <b>תו"ח ד"ה תי"ט ד"ה ושלא מן המוקף. דהוא מדרבנן. </b>ומתני' דהכא מיירי בדאורייתא. והא דקתני ויש לה שיעור כתרומה אף דמדאורייתא אין שיעור לתרומה גדולה מ"מ הא יש לו שיעור למעלה דא"י לעשות כל גרנו תרומה דבעי' שיריה ניכרים. תוס' שם והרא"ש כאן:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות יז] <b>הפחות. </b>מל' הכתוב הפחות והסגנים ירמיה (נ"א כ"ג):
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות יח] <b>תוי"ט ד"ה והסלים. והעשירים לא היו נותנים וכו'. </b>אין זה לשון הש"ס אלא דרש"י כ"כ שם. ועי' בס' של"ה:
+
+Mishnah 9
+
+[אות יט] <b>במשנה מעטרין וכו'. </b>בר"ן בחי' לחולין (דף קכ ע"ב ד"ה ומינה) דייק ממתני' שאין חיוב בכורים רק בז' מינים מ"מ אם רצה להביא משאר מינים מביא וצ"ע:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Bikkurim/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Bikkurim/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d4ee2ae54cb0def8e2df9b16fb37b074201811e2
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Bikkurim/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,123 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Bikkurim
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה ביכורים
+merged
+https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Bikkurim
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1908-1909
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה ביכורים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות א] <b>במשנה האריסין. </b>עיין מתני' דסוף פרקין:
+[אות ב] שם <b>והסקריקין. </b>עי' גיטין (פ"ה מ"ו):
+
+Mishnah 3
+
+[אות ג] <b>בהר"ב ד"ה אלא. חטה ושעורה. </b>בס' פני יהושע פסחים (דל"ז) העלה דדוקא חטה ושעורה אבל אינך כוסמין ושבולת שועל ושיפון לא:
+[אות ד] <b>בא"ד דבש תמרים. </b>יכול דבש ממש. רבי תנחומא בשם רבי יצחק ב"ר לעזר כתיב וכפרוץ הדבר הרבו בני ישראל ראשית דגן תירוש ויצהר ודבש (דה"י ב לא) ודבש חייב במעשרות אלא אלו התמרים שהן חייבים במעשרות. ירושלמי:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות ה] <b>במשנה והשליח. </b>דעת הרשב"ם פ"ה דב"ב (דף פא ב) דדוקא השליח אינו קורא אבל הבעלים קורים. ותוס' שם חלקו עליו:
+[אות ו] שם <b>מביאין ולא קורין. </b>והא דלא הוי מ"ע שהז"ג דהא זמן הבאת בכורים הוא מן החג ועד חנוכה דדוקא מצוה שאינו נוהג בכל זמן מצד עצמו זהו מקרי זמן גרמא אבל הא דמן חנוכה ואילך אינו מביא. אינו מצד עצמו של הימים שגורם שאינם בני הבאה אלא דבר אחד גורם להם שאין מצויין ע"פ השדה עוד ואילו היו מצויין עוד ע"פ השדה היו הימים ימי הבאה. וכן הא דאחר החג אינו זמן קריאה אינו מצד עצמן של הימים אלא ד"א גורם להן דאין קריאה אלא בזמן שמחה שזהו בזמן קצירה ולקיטה שאדם שמח בהם ואילו היה גם אחר החג זמן קצירה ולקיטה היה באמת ראוי לקריאה. הלכך לאו מ"ע שהז"ג נינהו מש"ה נשים מביאות וגם מקריאה לא מפטרי רק ממקרא דא"י לומר אשר נתת לי. טורי אבן (במגילה דף כ ע"ב ד"ה ולוידוי מעשר):
+
+Mishnah 6
+
+[אות ז] <b>בתו"ח ד"ה הקונה. ודלמא בכורים הן ובעי קריי' וכו'. </b>אף דקריאה אינו מעכב מ"מ בעי' ראוי לקרות דכל הראוי לבילה (וכו') והכא כיון דמספק אינו יכול לקרות מש"ה חיישי' שמא חייב בבכורים וטעון קריאה. וכיון דלדידן מספקא לן וא"י לקרות מספק מקרי אינו ראוי לבילה עי' מנחות פי"ב מ"ד:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות ח] <b>בהר"ב ד"ה הרי שהביא. לא נצרכה וכו'. </b>קשה לי הא גם לרבנן איצטריך דהא באדם אחר ממין אחר מביא וקורא והכא באדם אחד אפי' ממין אחר אינו מביא וקורא:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ט] <b>במשנה חייבין עליהן מיתה. </b>והוא שיאכלם הבכורים אחר שיכנסו לחומת ירושלים. רמב"ם ועי' בהר"ש כאן:
+[אות י] שם <b>הרי אלו וכו'. </b>ותנא ושייר דנוהגים בכל שנות שמיטה ואין להם פדיון משא"כ מ"ש דאינו נוהג בג' ובו' ויש לו פדיון. גמ' (יבמות דע"ד ע"א):
+[אות יא] <b>בהרע"ב ד"ה משא"כ. והנוגע בו. </b>אבל לאכילה אף חולין בעי נטילה כדאיתא (פ"ב מ"ה) דחגיגה ובגמ' שם איכא עוד שינויא דאידי ואידי לאכילה הא בנהמא הא בפרי והובא בתי"ט שם:
+
+Mishnah 2
+
+[אות יב] <b>בהר"ב ד"ה ואסורין לאונן. ובבכורים נאמר. </b>וכן כתב הרמב"ם בפי' ובחבורו (פ"ג מהל' בכורים) והכ"מ כתב עלה בפ' כ"ש (דף ל"ו ע"ב) אבל באמת תמוה לי דשם בפסחים אית' טעמא דרבנן דכתיב ל"ת לאכול בשעריך וכו' ותרומת ידך אלו בכורים ואתקש בכורים למעשר. וכן הוא בפ"ח דיבמות (דף ע"ג ע"ב) והכי אמרי' התם ג"כ לענין דבכורים חייב בביעור משום דאתקש למעשר. והטעם שכתב הרמב"ם והר"ב איתא בפסחים שם דרך קושיא על ר"ש נהי דלית ליה הקישא שמחה מיהא כתיבא ביה ומשני ההיא לזמן שמחה הוא דאתי וא"כ למסקנא גם רבנן ס"ל דלזמן שמחה הוא דאתא אלא דטעמייהו דאתקש בכורים למעשר. ונ"מ לדינא דלטעמייהו דהרמב"ם והר"ב אם אכל אונן בכורים א"ח במלקות וכדאיתא להדיא בהרמב"ם שם ומטעם דהוה רק לאו הבא מכלל עשה אבל לטעם דאתקש חייב מלקות כמו במעשר ובפרט לענין חיוב ביעור דנקטו הרמב"ם בפי' והר"ב מדכתיב הקדש. דזה הטעם לא נזכר בסוגיין רק בירושלמי ואמאי שבקו לסוגיא דידן דיבמות הנ"ל דמפורש דמקשי' בכורים למעשר וצלע"ג: והא דלא ילפינן ג"כ בהקישא מעשר מבכורים לחייב מיתה בטומאת הגוף דדרשינן ומתו בו פרט למעשר ולענין ביטול באחד ומאה ל"ש למילף דבתרומה ג"כ בטילה ברוב מדאוריי' ורק מדרבנן בעינן אחד ומאה ולענין הערב שמש ילפי' לה ביבמות מקרא דמ"ש לא בעי הערב שמש הר"ש כאן ותוס' ביבמות ובתוס' שם הניחו בקושיא אמאי לא ילפינן בכורים ממ"ש דלא להוו נכסי כהן עי"ש:
+[אות יג] <b>תוי"ט ד"ה ואסורים בכ"ש. וצ"ל במינן. </b>ועיין בפרי חדש (סימן ק"ב ס"ק ח'):
+[אות יד] <b>במשנה הרי אלו במעשר. </b>ותנא ושייר דאסורים לבער בטומאה דבמ"ש כתיב ולא בערתי ממנו בטמא (ובכורים הא אתקש למ"ש לת"ק דר"ש) משא"כ בתרומה וכן האוכלן בטומאת עצמן לוקה משא"כ האוכל תרומה בטומאת עצמן עובר רק בעשה. גמרא יבמות (דף ע"ד ע"א):
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות טו] <b>במשנה ושלא מן המוקף. </b>אע"ג דעיקר מוקף כתיב בתרומת מעשר והרמותם ממנו מן הסמוך לו. אמרי' בירוש' (פ"ב דתרומות) התורה למידה ומלמדת. ותרומת מעשר מלמדת ואינה למידה דכתיב מכל מעשרותיכם אפילו א' ביהודה וא' בגליל. תוס' (גיטין דף ל' ע"ב). וכ"כ הרא"ש כאן:
+[אות טז] <b>תו"ח ד"ה תי"ט ד"ה ושלא מן המוקף. דהוא מדרבנן. </b>ומתני' דהכא מיירי בדאורייתא. והא דקתני ויש לה שיעור כתרומה אף דמדאורייתא אין שיעור לתרומה גדולה מ"מ הא יש לו שיעור למעלה דא"י לעשות כל גרנו תרומה דבעי' שיריה ניכרים. תוס' שם והרא"ש כאן:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות יז] <b>הפחות. </b>מל' הכתוב הפחות והסגנים ירמיה (נ"א כ"ג):
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות יח] <b>תוי"ט ד"ה והסלים. והעשירים לא היו נותנים וכו'. </b>אין זה לשון הש"ס אלא דרש"י כ"כ שם. ועי' בס' של"ה:
+
+Mishnah 9
+
+[אות יט] <b>במשנה מעטרין וכו'. </b>בר"ן בחי' לחולין (דף קכ ע"ב ד"ה ומינה) דייק ממתני' שאין חיוב בכורים רק בז' מינים מ"מ אם רצה להביא משאר מינים מביא וצ"ע:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Challah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Challah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b231b33003e106f4e024fb6f8b69c599f3c88694
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Challah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt	
@@ -0,0 +1,150 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Challah
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה חלה
+Vilna, 1908-1909
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה חלה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות א] <b>במשנה ומותר העומר. </b>ומותר שתי הלחם ולחם הפנים כשיפדו חייבים בחלה ופטורים ממעשרות. רמב"ם:
+
+Mishnah 4
+
+[אות ב] <b>במשנה פטורין מן החלה. </b>וכתב הר"ש ומשמע במסקנא בירושלמי הא דדמוע פטור מן החלה היינו כשאין מן החולין ה' רבעים דאם נתערב סאה תרומה בצ"ט של חולין ולקח מהן ה' רבעים קמח וגלגלן נמצא א' מק' שבהן תרומה ולכך פטורה מן החלה אבל אם אחר שתסיר א' מק' נשתיירו עדיין ה' רבעים לפי חשבון תרומה שנתערבה נתחייבה בחלה:
+
+Mishnah 5
+
+[אות ג] <b>במשנה וסופה סופגנין. </b>היינו דנמלך אח"כ לעשותה סופגנין אבל אם גלגלה ע"ד לעשותה סופגנין ועשאה סופגנין פטורה מחלה. הרמב"ם והרמב"ן הר"ש והרא"ש וכן פסקי' בש"ע:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות ד] <b>במשנה אם אין בשל אחת מהן כשיעור. </b>ולש הכל בב"א שלא מדעתן לשון הר"ש. משמע דמדעתן חייב. וכ"כ ב"י בשם סמ"ג ופסקי' הכי בש"ע (סי' שכ"ו):
+
+Mishnah 8
+
+[אות ה] <b>בהרע"ב ד"ה עיסת כלבים. ומורסן. </b>וכ"כ הר"ש בשם ירושלמי דעירב בה מורסן כ"כ דלא חזי' לרועים. והם דברי ר"ל בירושלמי. אבל הטור כתב בשם הרמב"ן דאפילו הי' סולת נקי' אם עשאה לשם כלבים פטורה. והיינו כר' בא בשם שמואל דאמר כן בירושלמי:
+
+Mishnah 9
+
+[אות ו] <b>בהרע"ב ד"ה עד שישייר. דחלה ותרומה כתיב בהו ראשית. </b>וקשה הא בראשית הגז נמי כתיב ראשית והו"ל למימר ג"כ דבעי' שיריה ניכרין והו"ל למתניתין למיחשביה ג"כ ראשית הגז ולהדיא דייקי' בחולין (דף קלו) ממשנתינו הא כל גזיי ראשית דבריו קיימין ובתוס' שם כתבו דהא דבעיא בתרומה שיריה ניכרים משום דילפי' מחלה דחלה אקרי תרומה ובחלה כתיב מראשית ולא כל ראשית: 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ז] <b>[במשנה] ור"ע פוטר. </b>וכן הדין לענין תרומות ומעשרות. ודעת הרמב"ם (פ"א הכ"ב מהל' תרומות) דאף מדרבנן פטור. ודעת הראב"ד בהשגות שם דלא נחלקו בזה אלא בחיוב תורה ובפטור תורה דר"א אזיל בתר גמר פירי ורע"ק אזיל בתר קביעות למעשרו' דהיינו מירוח אבל מדרבנן מיהא אע"פ שיצאו חו"ל ונמרחו חייבים וכו' ע"ש ועי' במ"ל שם שכתב דלא פטר רע"ק אלא כשהחיוב הי' בחו"ל כגון שגלגל העיסה ומירח הכרי בחו"ל אבל אם גלגל העיסה ומירח הכרי בא"י בזה פשיטא אף שיצאו חו"ל חייב בחלה ומעשר מה"ת דהחיוב שנתחייב בהיותם בארץ לא פקע מינייהו ע"ש. ועי' בתי"ט (רפ"ב) דדמאי:
+
+Mishnah 2
+
+[אות ח] <b>בהרע"ב ד"ה עיסה. שאין הלכה וכו'. </b>אתיא כר"א בר יהודה איש ברתותא משום ר"י (פ"ג מ"ד) דטבול יום אבל למה דקי"ל כרע"ק שם אין מי פירות מחברן. ועי' במתני' (רפ"ב) דתרומות:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות ט] <b>תוי"ט ד"ה הסל מצרפן. כ"כ סמ"ג עשין. </b>אבל דעת הר"ש דלא בעי נגיעה מדקתני הסל מצרפן ולא קתני הסל מחברן כדדייקי' כה"ג במנחות (דף כ"ד):
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות י] <b>בהרע"ב ד"ה ובלבד. ועל הקמח הנשאר. </b>ולא הוי דבר שלא בא לעולם. דכל שבידו לעשות כן ולגלגלה לאו כמחוסר מעשה דמי:
+[אות יא] <b>שם בהרע"ב בא"ד קודם עריכת הלחם. </b>מפני שמערבות קמח עם הנקרצות בשעה שעורכים אותה ועושים מהן ככרות. שאותו קמח נעשה עיסה ואע"פ שאין מערבים בכל א' וא' ה' רבעים קמח כיון דבין כולה איכא ה' רבעים התנור מצרפן ואפי' התנאי אינו מועיל אם הושלכה לאור. הר"ש:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות יג] <b>שם בתוי"ט ד"ה ואם ספק. וכ"מ בירושלמי. </b>עי' מ"ש בגליון בריש דמאי בשם רש"י דסוטה. ועי' במ"ל (פ"ט ה"ב מה' מעשר) שכתב לחלק דבדמאי דס' דרוב ע"ה מעשרי' חיישי' יותר לתקלה דאכיל להו משא"כ הכא ועיי"ש עוד לחלק בזה:
+[אות יב] <b>בהרע"ב ד"ה ואין חייבין. כפרה נינהו. </b>וכ"כ ג"כ הרא"ש אמנם צל"ע טובא דהיכן מצינו דהקרן הוי כפרה והחומש לא הוי כפרה דממה שהוכיחו תוספו' פ"ג דכתובות (דף ל' ע"ב) והר"ש (רפ"ז דתרומות) מהא דהכהן אינו יכול למחול ע"כ הטעם משום דכפרה הוא מהך גופא מוכח דגם חומש הוי כפרה דהא ברפ"ז דתרומות משמע דגם החומש א"י למחול אלא ודאי דבאמת הכא גם החומש צריך להפריש אלא דאינו נותנו לכהן והא דקתני ואין חייבים עליה חומש ולא נקט קרן י"ל דלרבותא נקט כן דהרי האוכל תרומת עצמו כגון ישראל שנפל לו תרומה מאבי אמו כהן הדין דנותן קרן וחומש לכהן והכהן משלם לו כפי הדמים שהיה יכול למכור התרומה שאכלו כמ"ש הרמב"ם (פרק י' הכ"ב מה"ת) והוא מהירושלמי וה"נ בחלה זו דאילו איתא בעיני' הדין דמוכרה לכהן והייתי אומר דדינו כתרומת עצמו ואם אכלה נותן החומש לכהן. לזה אשמעי' דאף החומש סגי בהפרשה כיון דהוא ספק תרומה כן נראה לענ"ד נכון בעזה"י. אח"כ מצאתי להדיא במ"ל (פ"י הי"ד) מה' תרומות שכ' להדיא דבכל הפרשות תרומה שאכל מפריש קרן וחומש ומוכרה לכהנים עיי"ש. וחידוש שלא הערה דבר מדברי הרא"ש והרע"ב דכאן:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות יד] <b>בהרע"ב סד"ה אם יש לו. מחמשת רבעים. </b>או שיש לו עיסה אחרת שמחוייבת בחלה מפריש ע"ז ולא הוי כמפריש מן החיוב על הפטור שאין השאור בטל בעיסה דטעם כעיקר דאוריית'. הר"ש. ובמשנה שאח"ז בזיתי מסיק מיירי כשהטבל הרוב או דמפריש תחלה מיני' תרומה גדולה ואח"כ קונה מן השוק מע"ה דהוי רק דמאי ומפריש מדרבנן על דרבנן. או למ"ד יש קנין לעובד כוכבים קונה מעובד כוכבים. הר"ש:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+[אות טו] <b>במשנה ואם לאו פטורה. </b>אע"ג דדינא דמחמץ שיש בו כדי לחמץ אע"פ שאינו נ"ט דאסור הוא ג"כ במין בשא"מ. (וכמ"ש בגליון פ"ב מ"ז דערלה) היינו דוקא בעיסה של ה' מיני דגן שהוא בר חימוץ אבל אורז ודוחן ושאר מיני קטניות דאינן באין לידי חימוץ אלא לידי סרחון אין בו דין מחמץ. פר"ח יו"ד (סי' צ"ח):
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות טז] <b>בהר"ב ד"ה וטבול יום. ואוכלה הכהן בקרויו. </b>ודעת תוספות (ברפ"ח דחולין ובבכורות) דטבול יום אוכלה קאי על חלת הכהן אבל של אור אסור אף לכהן טהור כיון דמקרבא לא"י מחזי כחלת ארץ טמא. והך סוגיא דבכורות דמבואר דאי איכא כהן קטן אינו מפריש אלא חלה אחת ואי ליכא כהן קטן מפריש ב' א' של אור והב' לכהן גדול היינו בבבל דמרחקא מא"י. אבל במקומות הסמוכים לעולם היו מפרישים ב' חלות ושל אור אסורה אף לכהן טהור והשנית נאכלת לכהן שאין עליו טומא' היוצאת מגופו:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Challah/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Challah/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..41498d2a7a1ba3644900776093733732ec13b5f1
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Challah/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,153 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Challah
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה חלה
+merged
+https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Challah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1908-1909
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה חלה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות א] <b>במשנה ומותר העומר. </b>ומותר שתי הלחם ולחם הפנים כשיפדו חייבים בחלה ופטורים ממעשרות. רמב"ם:
+
+Mishnah 4
+
+[אות ב] <b>במשנה פטורין מן החלה. </b>וכתב הר"ש ומשמע במסקנא בירושלמי הא דדמוע פטור מן החלה היינו כשאין מן החולין ה' רבעים דאם נתערב סאה תרומה בצ"ט של חולין ולקח מהן ה' רבעים קמח וגלגלן נמצא א' מק' שבהן תרומה ולכך פטורה מן החלה אבל אם אחר שתסיר א' מק' נשתיירו עדיין ה' רבעים לפי חשבון תרומה שנתערבה נתחייבה בחלה:
+
+Mishnah 5
+
+[אות ג] <b>במשנה וסופה סופגנין. </b>היינו דנמלך אח"כ לעשותה סופגנין אבל אם גלגלה ע"ד לעשותה סופגנין ועשאה סופגנין פטורה מחלה. הרמב"ם והרמב"ן הר"ש והרא"ש וכן פסקי' בש"ע:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות ד] <b>במשנה אם אין בשל אחת מהן כשיעור. </b>ולש הכל בב"א שלא מדעתן לשון הר"ש. משמע דמדעתן חייב. וכ"כ ב"י בשם סמ"ג ופסקי' הכי בש"ע (סי' שכ"ו):
+
+Mishnah 8
+
+[אות ה] <b>בהרע"ב ד"ה עיסת כלבים. ומורסן. </b>וכ"כ הר"ש בשם ירושלמי דעירב בה מורסן כ"כ דלא חזי' לרועים. והם דברי ר"ל בירושלמי. אבל הטור כתב בשם הרמב"ן דאפילו הי' סולת נקי' אם עשאה לשם כלבים פטורה. והיינו כר' בא בשם שמואל דאמר כן בירושלמי:
+
+Mishnah 9
+
+[אות ו] <b>בהרע"ב ד"ה עד שישייר. דחלה ותרומה כתיב בהו ראשית. </b>וקשה הא בראשית הגז נמי כתיב ראשית והו"ל למימר ג"כ דבעי' שיריה ניכרין והו"ל למתניתין למיחשביה ג"כ ראשית הגז ולהדיא דייקי' בחולין (דף קלו) ממשנתינו הא כל גזיי ראשית דבריו קיימין ובתוס' שם כתבו דהא דבעיא בתרומה שיריה ניכרים משום דילפי' מחלה דחלה אקרי תרומה ובחלה כתיב מראשית ולא כל ראשית: 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ז] <b>[במשנה] ור"ע פוטר. </b>וכן הדין לענין תרומות ומעשרות. ודעת הרמב"ם (פ"א הכ"ב מהל' תרומות) דאף מדרבנן פטור. ודעת הראב"ד בהשגות שם דלא נחלקו בזה אלא בחיוב תורה ובפטור תורה דר"א אזיל בתר גמר פירי ורע"ק אזיל בתר קביעות למעשרו' דהיינו מירוח אבל מדרבנן מיהא אע"פ שיצאו חו"ל ונמרחו חייבים וכו' ע"ש ועי' במ"ל שם שכתב דלא פטר רע"ק אלא כשהחיוב הי' בחו"ל כגון שגלגל העיסה ומירח הכרי בחו"ל אבל אם גלגל העיסה ומירח הכרי בא"י בזה פשיטא אף שיצאו חו"ל חייב בחלה ומעשר מה"ת דהחיוב שנתחייב בהיותם בארץ לא פקע מינייהו ע"ש. ועי' בתי"ט (רפ"ב) דדמאי:
+
+Mishnah 2
+
+[אות ח] <b>בהרע"ב ד"ה עיסה. שאין הלכה וכו'. </b>אתיא כר"א בר יהודה איש ברתותא משום ר"י (פ"ג מ"ד) דטבול יום אבל למה דקי"ל כרע"ק שם אין מי פירות מחברן. ועי' במתני' (רפ"ב) דתרומות:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות ט] <b>תוי"ט ד"ה הסל מצרפן. כ"כ סמ"ג עשין. </b>אבל דעת הר"ש דלא בעי נגיעה מדקתני הסל מצרפן ולא קתני הסל מחברן כדדייקי' כה"ג במנחות (דף כ"ד):
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות י] <b>בהרע"ב ד"ה ובלבד. ועל הקמח הנשאר. </b>ולא הוי דבר שלא בא לעולם. דכל שבידו לעשות כן ולגלגלה לאו כמחוסר מעשה דמי:
+[אות יא] <b>שם בהרע"ב בא"ד קודם עריכת הלחם. </b>מפני שמערבות קמח עם הנקרצות בשעה שעורכים אותה ועושים מהן ככרות. שאותו קמח נעשה עיסה ואע"פ שאין מערבים בכל א' וא' ה' רבעים קמח כיון דבין כולה איכא ה' רבעים התנור מצרפן ואפי' התנאי אינו מועיל אם הושלכה לאור. הר"ש:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות יג] <b>שם בתוי"ט ד"ה ואם ספק. וכ"מ בירושלמי. </b>עי' מ"ש בגליון בריש דמאי בשם רש"י דסוטה. ועי' במ"ל (פ"ט ה"ב מה' מעשר) שכתב לחלק דבדמאי דס' דרוב ע"ה מעשרי' חיישי' יותר לתקלה דאכיל להו משא"כ הכא ועיי"ש עוד לחלק בזה:
+[אות יב] <b>בהרע"ב ד"ה ואין חייבין. כפרה נינהו. </b>וכ"כ ג"כ הרא"ש אמנם צל"ע טובא דהיכן מצינו דהקרן הוי כפרה והחומש לא הוי כפרה דממה שהוכיחו תוספו' פ"ג דכתובות (דף ל' ע"ב) והר"ש (רפ"ז דתרומות) מהא דהכהן אינו יכול למחול ע"כ הטעם משום דכפרה הוא מהך גופא מוכח דגם חומש הוי כפרה דהא ברפ"ז דתרומות משמע דגם החומש א"י למחול אלא ודאי דבאמת הכא גם החומש צריך להפריש אלא דאינו נותנו לכהן והא דקתני ואין חייבים עליה חומש ולא נקט קרן י"ל דלרבותא נקט כן דהרי האוכל תרומת עצמו כגון ישראל שנפל לו תרומה מאבי אמו כהן הדין דנותן קרן וחומש לכהן והכהן משלם לו כפי הדמים שהיה יכול למכור התרומה שאכלו כמ"ש הרמב"ם (פרק י' הכ"ב מה"ת) והוא מהירושלמי וה"נ בחלה זו דאילו איתא בעיני' הדין דמוכרה לכהן והייתי אומר דדינו כתרומת עצמו ואם אכלה נותן החומש לכהן. לזה אשמעי' דאף החומש סגי בהפרשה כיון דהוא ספק תרומה כן נראה לענ"ד נכון בעזה"י. אח"כ מצאתי להדיא במ"ל (פ"י הי"ד) מה' תרומות שכ' להדיא דבכל הפרשות תרומה שאכל מפריש קרן וחומש ומוכרה לכהנים עיי"ש. וחידוש שלא הערה דבר מדברי הרא"ש והרע"ב דכאן:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות יד] <b>בהרע"ב סד"ה אם יש לו. מחמשת רבעים. </b>או שיש לו עיסה אחרת שמחוייבת בחלה מפריש ע"ז ולא הוי כמפריש מן החיוב על הפטור שאין השאור בטל בעיסה דטעם כעיקר דאוריית'. הר"ש. ובמשנה שאח"ז בזיתי מסיק מיירי כשהטבל הרוב או דמפריש תחלה מיני' תרומה גדולה ואח"כ קונה מן השוק מע"ה דהוי רק דמאי ומפריש מדרבנן על דרבנן. או למ"ד יש קנין לעובד כוכבים קונה מעובד כוכבים. הר"ש:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+[אות טו] <b>במשנה ואם לאו פטורה. </b>אע"ג דדינא דמחמץ שיש בו כדי לחמץ אע"פ שאינו נ"ט דאסור הוא ג"כ במין בשא"מ. (וכמ"ש בגליון פ"ב מ"ז דערלה) היינו דוקא בעיסה של ה' מיני דגן שהוא בר חימוץ אבל אורז ודוחן ושאר מיני קטניות דאינן באין לידי חימוץ אלא לידי סרחון אין בו דין מחמץ. פר"ח יו"ד (סי' צ"ח):
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות טז] <b>בהר"ב ד"ה וטבול יום. ואוכלה הכהן בקרויו. </b>ודעת תוספות (ברפ"ח דחולין ובבכורות) דטבול יום אוכלה קאי על חלת הכהן אבל של אור אסור אף לכהן טהור כיון דמקרבא לא"י מחזי כחלת ארץ טמא. והך סוגיא דבכורות דמבואר דאי איכא כהן קטן אינו מפריש אלא חלה אחת ואי ליכא כהן קטן מפריש ב' א' של אור והב' לכהן גדול היינו בבבל דמרחקא מא"י. אבל במקומות הסמוכים לעולם היו מפרישים ב' חלות ושל אור אסורה אף לכהן טהור והשנית נאכלת לכהן שאין עליו טומא' היוצאת מגופו:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Demai/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Demai/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..3cb8e66e9beed725df4b68817af262254f120ecf
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Demai/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt	
@@ -0,0 +1,268 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Demai
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה דמאי
+Vilna, 1908-1909
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה דמאי
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>בהרע"ב ד"ה הקלין כו'. ואית בהו תרי ספיקי. </b>וכ"כ הרמב"ם בפי'. ומינה משמע דבודאי חייב לעשר והוא כדעת ר"ל בירושלמי. אבל ר"י חולק התם דאף בודאי פטור והובא בהרא"ש ועיין בהרמב"ם בחיבורו (פי"ג ה"א מהל' מ"ע) חזר בו וסיים שם ואפילו אמר לו ע"ה שאינם מעושרים. ועיי"ש בכ"מ דהטעם דפסק כר"י. ומסוגיא דברכות (דף מ) מבואר דסתמא דהש"ס כר"ל עיי"ש:
+[אות ב] <b>שם בא"ד לפי שהיא במיתה. </b>עי' לקמן (רפ"ד) בהרע"ב:
+[אות ג] <b>בא"ד שהאוכל טבל שלא הורמו. </b>לשון זה אינו מובן. דגם בטבל למעשר ראשון ולעני חייב מיתה. אלא כיון דקרא שם יצא מידי טבל וא"צ להפריש אבל תרומת מעשר צריך להפריש אף דבקריאת שם נפיק מידי טבל. והי"ל להר"ב לכתוב דהאוכל תרומה חייב מיתה:
+[אות ה] <b>בתוי"ט ד"ה הדמאי. יהא חייב להפרישו ולמכרו ללוים. </b>עי' בתוס' יומא (דף ט ע"א) דכתב אההיא מתני' דלקמן (פ"ז מ"ה) זה שעשיתי עשוי תרומת מעשר עליו ומעשר ב' בצפונו וז"ל ושותה הכל אפילו אותם התשעה שהם מעשר למ"ד מעשר ראשון מותר לזרים. ולר"מ דאמר אסור לזרים אם הוא לוי שותהו. הרי דס"ל לתו' דבאמת לר"מ מעשר ראשון של דמאי אסור לזרים. ועיין בתוי"ט (פ"ד מ"ו) דמכשירין:
+[אות ו] <b>בא"ד תקינו רבנן שיתננה לכהנים. </b>ובסוטה (דף מח ע"א) פירש"י הטעם דל"א שימכור תרומת מעשר לכהן דחיישי' דלמא משהי גביה ואכיל ליה אבל מעשר ראשון ומעשר שני מותר לזרים ע"ש. ובטור יו"ד (סי' שלא) כתב דמוכרה לכהן. ונראה לענ"ד ראיה דתקנת חז"ל היה שיתן לכהן ולא למכור מסוגיא דבב"ק (דף קטו ע"ב) דמוקי התם ברייתא דעשר חביות של טבל טמא כר' נחמיה ובשל דמאי. ובסיפא קתני ובשמן לא יעשה כן מפני הפסד כהן. ואם איתא דבדמאי יכול למכור לכהן וליטול דמים מאי הפסד כהן שייך בזה. אלא ע"כ דצריך ליתן בחנם. גם מסוגיא דסוכה (דף לה ע"ב) דאמרינן דטעמא דב"ה דיצא באתרוג דמאי משום דאי בעי מפקיר לנכסיה ולב"ש דאין מאכילין לעניים דמאי באמת אינו יוצא באתרוג דמאי ע"ש. ולשיטת התוס' שם ד"ה אתיא לחם לחם דטבל לא מקרי לכם היינו משום שותפות דיש לכהן חלק בו ע"ש. וכיון דחזינן דבדמאי אינו יוצא לב"ש וגם לב"ה רק מדין אי בעי מפקיר לנכסיה מוכח דגם בדמאי יש לכהן חלק בו. הרי מוכח דא"י למוכרו כהן. ועי' מ"ש בגליון במסכתין (פ"ג מ"א). ועיין (רפ"ב) דערלה מ"ש על הגליון שם: 
+[אות ד] <b>ברע"ב ד"ה ונובלות. קודם בישולן. </b>בסוגיא דברכות פרכינן עלה דמאי היא דלא הא ודאי בעי עשורי ואמאי הא הפקר נינהו ומשני דמיירי שעשאן גורן ע"ש: 
+[אות ז] <b>בתי"ט ד"ה וביהודה כו'. ולמעוטי דהפקר. </b>לפמ"ש הר"ב בטעמא דמתניתין דהכא דהוי ס"ס ספק מן ההפקר וספק שמא נתעשרו. דמשמע דבודאי חייב לעשר וכדעת ר"ל בירושלמי וסתמא דסוגיא דידן ברכות (דף מ) ג"כ משמע כן הרי דלא הוי ודאי הפקר מש"ה חייב בפאה. ואף לר"י בירוש' דאף בודאי פטור וכן פסק הרמב"ם (פ"ג ה"א מהל' מ"ע) מ"מ הא הטעם דחזקתן מן ההפקר אבל פשיטא דמשכחת לה בידוע שלא הפקירן הבעלים. וי"ל דמזה מיירי מתני' דפאה: 
+[אות ח] <b>בא"ד דלא נחית לחלק בין הארצות. </b>לפמ"ש הרע"ב דטעמא דמתני' משום ספק דמשמע דבודאי חייב לעשר. א"כ הרי דלא הוי ודאי הפקר מש"ה חייב בפאה ואף לדעת הרמב"ם הנ"ל מ"מ הטעם דחזקתן מן ההפקר אבל פשיטא דמשכחת לה בידוע שלא הפקירן בעליהן. וי"ל דמזה מיירי מתני' דפאה: [דברים הללו כבר נזכרו באות ז']. 
+[אות ח] <b>בתוס' חדשים ד"ה דמאי. הא ר"מ חייש למיעוטא. </b>עי' בתוס' יבמות (דף קיט ע"א) ד"ה מחוורתא דלר"מ דחייש למעוטא היכי משכחת להו דמאי כו' ומיהו אי לא חייש ר"מ למעוטי רק מדרבנן כו'. ובחידושי ליבמות הקשיתי הא סמוך מיעוטא לחזקה ע"כ דהוי דאורייתא לר"מ כמבואר בסוגיא דקדושין (דף פ) גבי תינוק שנמצא בצד העיסה דאפילו להקל אמרינן סמוך מעוטא לחזקה והוי פלגא ופלגא. א"כ עדיין יקשה על כל דמאי הא מדינא אסור דסמוך מיעוטא לחזקת טבל:
+[אות ט] <b>תוס' חדשים ד"ה והחומץ שביהודה וכו'. דחששו משום שאר טומאות וכו'. </b>וכ"כ המאירי למגילה בדף ט' ע"ב אההיא דאמרי' שם אההיא עובדא דיוסף בן אולם הצפורי שם. ובתוס' ישנים יומא (דף כא) כתבו דאיכא בירושלמי מעשה ואירע קרי לכה"ג ונכנס יוסף בן אולם. ועיי"ש:
+
+Mishnah 2
+
+[אות י] <b>ומאבדין את מעוטו. </b>להרמב"ם פחות מכגרוגרות ולהראב"ד כגרוגרת. ותליא בחילוף נוסחאות בירושלמי:
+[אות יא] <b>בהרע"ב ד"ה ונכנס. שהמחיצות קולטות כו' ובדמאי לא גזר. </b>דמחיצה קולטת רק דרבנן כדאיתא בב"מ (דף נג) ובדמאי ל"ג. הר"ש. והיינו דוקא בטבל של דמאי אבל אם קרא שם למע"ש ונכנס לירושלים אינו נפדה. עי' לקמן (פ"ג מ"ו דמעשר שני) ובהרע"ב שם ובמ"ש שם על הגליון:
+[אות יב] <b>בתוי"ט ד"ה כסף. דאפי' ודאי מדוחק שרי </b>והרא"ש כתב דבאמת כסף על כסף שרי בדמאי דוקא מדוחק. וכסף על נחשת אפי' שלא מדוחק ונחתי' חד דרגא:
+[אות יג] <b>בתוי"ט ד"ה ובלבד. כתב הר"ב דלא גרס ליה. </b>ובלח"מ כתב לפרש דה"ק מחליף כסף על נחושת ואותו נחושת גם על הפירות. אך לא שיקיים כן אלא יחזור ויפדה הפירות על הכסף. דאילו בודאי תני מחללים כסף על נחשת מדוחק ולא שיקיים כן אלא חוזר ומחללן על כסף והכא שרי אפילו שלא מדוחק ואפילו על הפירות אך שלא יקיים כן אלא יחזור ויפדה על כסף. וחכמים פליגי וס"ל דלא התירו לו לפדות הפירות. או דחכמים ס"ל דא"צ לפדות הפירות ויוכל להעלותן כך לירושלים ע"ש:
+
+Mishnah 3
+
+[אות יד] <b>ושירי המנחות פטורים מן הדמאי. </b>קשה לי אמאי שייר תוס' בכורים. דפטור מדמאי כדאי' סוף מסכת בכורים:
+[אות טו] <b>בר"ב ד"ה מכזיב. הלכך מכזיב ולהלן. </b>וכזיב עצמו כלחוץ ירושלמי:
+[אות טז] <b>בתוי"ט ד"ה שמן ערב. לשון הר"ש דעיקרו. </b>התי"ט קיצר בהעתקתו. דמלשון זה משמע דטעמא דשמן ערב פטור כיון דאין עיקרו לאכילה אבל באמת מבואר בהר"ש דהטעם כיון דמעורב עם בשמים הוי תערובות דמאי דל"ג. אלא הא דלא הוכיחו בסוגיא דפ"ק דחולין ממשנתינו זו דל"ג בתערובות דמאי. היינו י"ל דהכא קיל יותר. כיון דעיקרו למשיחה וי"ל דבעומד לאכילה חמור יותר ואפילו בתערובות דמאי גזרו אבל לפי האמת דמסקינן בחולין דתערובות דמאי לא גזרו אין חילוק בין עיקרו למשיחה או לא. אמנם הרמב"ם (פי"ג הט"ז מה' מעשר) כתב שמן ערב פטור מדמאי שאין חזקתו לאכילה עכ"ל:
+
+Mishnah 4
+
+[אות יז] <b>בתוי"ט ד"ה חייב. וסיכה כשתיה. </b>וכת' הרא"ש וק"ל דהאי סיכה לאו לתענוג וגבי יה"כ ל"א סיכה כשתיה רק בסיכה לתענוג אבל מי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש וסיכה דהכא לאו לתענוג אלא לצורך מלאכה ושמא להנאת עצמו צריך שלא תזיק לו האריגה עכ"ל:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות יח] <b>אצל ע"ה. </b>וצריך לקבל עליו דברי חברות ברבים [דהיינו ג' חברים כדאיתא (בבכורות דף ל ע"ב)] וכשיבואו עדים נאמנים שיקבל דברים אלו ברבים ושהוא רגיל בהם תמיד ה"ז נאמן על פירותיו לומר מעושרים הם. הרמב"ם: [א"ה כבר הקדימו התוי"ט והעתיק דברי הרמב"ם אלו בד"ה מעשר]:
+
+Mishnah 3
+
+[אות יט] <b>בתי"ט ד"ה ואינו מתארח. ואפילו עישר. </b>א"נ י"ל דאינו מתארח אצל מי שאינו חבר דבגדיו בחזקת טמא ומ"מ הוא נאמן. וכיון דאינו חבר לטהרה קוראו בשם ע"ה:
+
+Mishnah 4
+
+[אות כ] <b>במדה גסה רשאין למכור כו'. </b>בפשוטו נראה דנחתום שמשפיע במדה גסה א"צ להפריש תרומת מעשר דבדמאי הקילו. אבל לענין חלה דאצל הנחתום נתחייב והוי ודאי טבל לחלה לא מהני מדה גסה. ואולם מדברי הירושלמי שהעתקתי לקמן (רפ"ה) מבואר דאף לענין חלה כן דאם הוא משפיע בגסה דא"צ להפריש חלה וצ"ע:
+
+Mishnah 5
+
+[אות כא] <b>אכסרה פטור. </b>תיבה זו מצינו ג"כ במע"ש (פ"ד מ"ב):
+[אות כב] <b>בהרע"ב ד"ה אכסרה. ואין הלכה כר"י. </b>והראב"ד ז"ל בהשגות כתב לא ראינו מחלוקת על ר"י בזה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות כג] <b>בר"ב ד"ה מאכילין כו'. אפילו הן חברים. </b>בירושל' איתא א"ר יונה מתני' בעניים חברים כו' רי"א בעניי ע"ה כו' ופירש הר"ש דר' יונה מוקי מתני' דוקא בעניי חברים הוא דנותן להם ומודיעם שאינו מעושר אבל לע"ה לא ור"י מוקי לה אף בעניי ע"ה. והרע"ב דנקט אפילו הן חברים משמע דמתני' אינו בדוקא רק בחברים והיינו כר"י והא דנקט בלישנא אפילו הן חברים והא עניים ע"ה הוי רבותא יותר. היינו אף דעניים חברים רק ברצו לתקן מתקנים אבל אינם מחוייבים לתקן ולאפוקי ממ"ש הרא"ש בפירושו דר"י מוקי דוקא בעניי ע"ה אבל חברים מחוייבים הם לעשר. והא דלא נקט הרע"ב בהיפך אפילו עניי ע"ה. היינו דבאמת זהו ליכא חידושא כ"כ דאף אי מתני' מיירי בחברים כיון דאינן מחוייבים לעשר מה"ת יהא אסור להאכיל לע"ה וכדהקשה הר"ש באמת על ר' יונה והניח בקושיא:
+[אות כד] <b>בר"ב ד"ה ואת האכסנאי. חיל של מלך ישראל. </b>ותוס' ברכות (דף מ"ז) כתבו וא"נ באכסנאי של עובד כוכבים שהטיל עליהם המלך. ומ"מ דוקא דמאי אבל ודאי לא דא"כ פורע חובו בממונו של כהן (וזהו לדעת הפוסקים הובאו בתוי"ט במסכתין (פ"א מ"א) דתקנת חז"ל בדמאי ליתן התרומה לכהן ולא למכרה דאילו להסוברים דרשאי למכרה לכהן אמאי ס"ל לב"ש דאין מאכילין אכסנאי דמאי הא בדמאי ל"ש דפורע חובו בממונו של כהן כיון דרשאי ליטול דמים מכהן) ובעירובין (דף י"ז) כתבו דאיצטריך לאשמעינן דמאכילין אכסנאי עובדי כוכבים דמאי דטבל אסור בהנאה ובדמאי הקילו:
+[אות כה] <b>בתו"ח ד"ה והרוצה. יש להקשות על זה. </b>לא ידעתי מה קשיא ליה הא התוי"ט נזהר והעתיק לשון הרמב"ם ונפל לכל אחד מהם חלק טוב וכו' היינו לפרש שלא נטעה בלשון הרע"ב דתליה הכל אם אוכל אצל בעה"ב או לא אלא דתליה באם אוכל כפי השיעור העני שאוכל [אצל] בעה"ב או שהגיע לידו יותר וע"ז כתב התוי"ט והלכך ל"ק וכו' היינו דבפשוטו היה קשה מההיא דעירובין אבל ללשון הרמב"ם הנ"ל ניחא. ומ"ש הגאון זצ"ל לתרץ דלישנא דמאכילין לרבותא דב"ש נקט. לענ"ד אינו. דלקשי דליתני רבותא לב"ה דאפילו אוכלים דהוי כחא דהתירא. וגם ב"ש במקום ב"ה אינה משנה ועיין ריש ביצה:
+
+Mishnah 2
+
+[אות כו] <b>בתוי"ט ד"ה לא ישליך. דהיינו דקה. </b>והרא"ש כתב וז"ל ולא ידענא מה צורך לטעם זה הא מה דאמרינן לעיל דמוכר במדה גסה פטור מלעשר דמאי היינו במוכר לחבר. לפי שיודע שפטרו חכמים למוכר ויעשר הוא. אבל במוכר לע"ה בכל ענין חייב לעשר. וה"נ חייב לעשר משום ע"ה שימצאם עכ"ל. ואולי י"ל דהירושל' בא ליתן טעם אף בעיר שרובם חברים ותולין שאחד מהרוב ימצאם דאפ"ה חייב משום מדה דקה. ועדיין אין זה מספיק דהא החבר יכול לתלות שנפל מהרוב דהיינו מהחבר וקיימא אחזקה דחבר אינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן עי' פ"ק דפסחים (דף ט') דעכ"פ יכול לאכול עראי דהוי ספק וספק דשמא הכניסה במוץ וא"כ יהיה מכשול. שהחבר המוצא יאכל עראי בלא מעשר:
+[אות כז] <b>בתוי"ט ד"ה עד שיעשר. לאו דוקא. </b>ובתוס' חדשים הקשה מסוגיא דב"ב (דף פ"ז) דפריך ממתני' משך ולא מדד וממתני' בהמה דקה במשיכה ולא אמר דמשך לאו דקה. ולק"מ דהתם דעסיק בדינא דקני' הו"ל לתנא לדקדק ולמתני הגבהה. אבל הכא דלא עסיק בדינא דקנין אלא דעסיק לומר דכל כמה דלא קנה יכול להחזיר בלי עישור לא חש התנא לדקדק בלישנא:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות כח] <b>ברע"ב ד"ה אצל העובד כוכבים. ופירות של עובד כוכבים פטורין מן המעשר. </b>וכ"כ הרמב"ם והראב"ד בהשגות מפרש כפירותיו דחייב לעשר ודאי דודאי אחלפינהו בפירותיו דחייבין מדרבנן [משום בעלי כיסין כדאי' במנחות (דף ס"ו)] ור"ש סבר דמאי דהוי רק ספק אם אחלפינהו. ולזה פריך בירושלמי דמ"ש ברישא דהוא דמאי ומשני כאן קופה בקופה וכאן פירות בפירות. ר"ל דרישא מיירי בקופה ומתירא שמא אינו מכוין למלאות המדה. משום הכי ליכא ודאי דאחלפינהו. ובהרא"ש רצה ג"כ לפרש כן ודחה דמה"ת הוי ודאי דאחלפינהו. ואמאי ל"א המע"ה ולזה מפרש כפירותיו היינו כפי הפירות שיש לעובד כוכבים כגון שהפקיד אצלו ב' קופות ויש לעובד כוכבים ב' קופות שניהם דמאי ואם אין לעובד כוכבים אלא קופה א' קופה א' דמאי וקופה א' ודאי מתוקן. וכתב לפרש בזה דברי הירושלמי הנ"ל עי"ש. ותמוה לי מאד על הרמב"ם והרא"ש והרע"ב. הלא סוגיא ערוכה פ"א דבכורות (דף י"א) דקאמר על מתני' דהכא א"ר אליעזר להפריש כ"ע ל"פ כו' ליתנם לכהן דת"ק ס' ודאי אחלפינהו ובעי ליתנם לכהן ור"ש סבר דמאי הרי מפורש כהראב"ד דכפירותיו היינו דחייב לעשר ודאי וצע"ג:
+[אות כט] <b>בא"ד נתחלפה קופה זו בקופות אחרות של ישראל. </b>והראב"ד בהשגות הקשה הא הוי ס"ס ספק לא אחלפינהו וספק שמא אותם פירות מעושרים מבעליהם. והכ"מ תי' דמאחר דקי"ל דרוב ע"ה מעשרין ואפ"ה אחמור בהו רבנן לחוש למיעוטא אחמור בהו ג"כ לחוש לס"ס. ויש לעיין לר"ל בירושלמי בריש מסכתין ובשיטה זו אצל הרע"ב שם דהקלין שבדמאי השיתין וכו' הוא מטעם ס"ס הרי דבדמאי מהני ס"ס. ויש לחלק דכי היכי דהרוב דהוי עכ"פ תחלה חיוב מעשר אלא דרוב מעשרים ואחמור בהו רבנן ה"נ אם הס"ס הוא כה"ג דלכל צד היו פירות האלו מחוייבים בודאי במעשר אלא דב' הספיקות אם הם מעושרים. אבל בההיא דהקלין שבדמאי דיש בהם חד צד דלא נתחייבו במעשר שהם הפקר בזה מקילין. אח"ז בא לידי ספר שער המלך ומצאתי שכוונתי בזה לדעתו הגדולה (בהל' י"ט פ"א ה"ב ע"ש) ומ"מ עדיין קשה כיון דהרמב"ם והרע"ב כתבו דכפירותיו היינו דפירות עובד כוכבים פטור ממעשר. א"כ בטוחן עובד כוכבים הוי ס"ס. ספק לא החליפן וספק החליפן בשל עובד כוכבים דהא פשיטא דעובד כוכבים ג"כ באים לטוחן לטחון והוי ס"ס מעלי':
+
+Mishnah 5
+
+[אות ל] <b>ואת שהוא נוטל. </b>והא דאינו חושש לשביעית היינו דמיירי שהוא רחוק משביעית כגון רביעית וחמישית בזה אין חוששים שנשתיירו להם פירות שביעית אבל בקרוב לשביעית באמת חוששין. רשב"א פ"ק דחולין (דף ו') בשם רבינו שמואל. והא דקתני במתני' דבסמוך מודה ר"י בנותן לחמותו שביעית צ"ל רבותא נקט אפילו בנותן בשביעית ומכ"ש בקרוב לשביעית. או דשביעית היינו בזמן קרוב דיש לחוש לשביעית. אולם ברמב"ם (פ"א הי"ב מה' מעשר) משמע להדיא דדוקא בשנת שמיטה ממש אסור והרשב"א שם בשם הרמב"ן כתב דע"ה אינו חשוד כלל על שביעית והא דתני במתני' הקדום בחזקתן למעשרות ולשביעית לצדדין קתני דלשביעית קאי אכותי עיי"ש. וכ"כ התוספות כתובות (דף כ"ד ע"א) בשם ר"ת וכתבו עוד א"נ התם בודאי חשוד איירי. ועי' מה שאכתוב בגליון (פ"ה מ"ט דשביעית):
+[אות לא] <b>בתוי"ט ד"ה אר"י. ולא משום מעשרות. </b>לפ"ז לישנא דמודה ר"י כפשטיה דמודה לרבנן דסברי דחמותו כשכנתו ואינה חשודה להחליף מודה להו ר"י לענין שביעית דאינה חשודה להחליף. אבל הרמב"ם בפי' מפרש דדינא דר"י מעשר את שהוא נוטל בא לחלוק על ר' יוסי דאמר א"א אחראין לרמאין ועלה קאמר דמודה ר"י בנותן לחמותו פירות של שביעית דאין לו לחוש שתאכיל לאנשי ביתה פירות שביעית שלא בקדושת שביעית. דחמירא להו שביעית:
+[אות לב] <b>בתוי"ט סד"ה אר"י. בספ"ד דבכורות. </b>אינו מובן דהתם לא נזכר כלל מענין חשודה להחליף. והתם מיירי רק בלקנות מהם אבל לא בנותן להם:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות לג] <b>הלוקח פירות ממי שאינו נאמן. </b>בפשוטו נראה דהך קולא דשאלה בשבת הקילו רק בע"ה אבל לא בחשוד ממש על המעשרות [ועי' בפ"י בחידושי כתובות (דף כד) ושם תמצא דדעתו דאף בחשוד סמכינן אהך קולא עיי"ש]:
+[אות לד] <b>בתי"ט ד"ה מוצאי שבת וכו'. והאמינוהו אלא לצורך אותו שבת וכו'. </b>קשה לי אמאי נסמוך ע"ז להתיר האכילה דיש חשש טבל דבמיתה נתיר להפריש בשבת דהוי רק שבות ולסמוך על הרוב ועל שאילתו שכבר הוא מתוקן ואין בקריאת שמו משום מתקן. ואפשר דחיישינן שמא יאמרו דמפרישין דמאי בשבת. אבל במה שאוכל ליכא חשש דיאמרו דקמו רבנן במלתא וידעו שזה היה מעושר. וכעין זה כתבו התוס' ביבמות (דף כ"ד ע"א ד"ה וספק):
+[אות לו] <b>בתוי"ט ד"ה אמר לו אחד. כסתם דספ"ד דבכורות. </b>בספר תפארת למשה (יו"ד סימן קי"ט) כתב דאינו מוכרח די"ל דאותו האחר אומר רק ששמע מפי המוכר שמעושרים הן ומש"ה קתני לא מצאו דאילו מצאו צריך שישאל למוכר עצמו כיון דאותו אחר א"י רק מפי מוכר עי"ש. ובספר מחנה אפרים (בהל' עדות סי' י"ב) כתב לתרץ דנהי דחשוד נאמן על אחרים מ"מ אין ע"א נאמן במידי דאתחזק איסורא כל כמה דאין בידו לתקן כדמוכח בהאשה רבה אלא דבדמאי הקילו גבי שבת. ומה שכתב הרמב"ם החשוד על הדבר מעיד על של אחרים מיירי באחר עמו עכ"ל. ולענ"ד הא בפרק האשה רבה הוא איבעיא דלא אפשיטא אם ע"א נאמן באתחזק איסורא ולפשוט ממתני' דהכא דא"נ גם אינו ברור דמקרי הכא אתחזק איסורא כיון דרוב ע"ה מעשרין אלא דחששו חז"ל משום דהוי מיעוט דשכיח עכ"פ הרוב מסלק לחזקה ועיין:
+[אות לה] <b>בתו"ח ד"ה מוצאי שבת וכו'. רק לכבוד שבת הקילו וכו' שצריך להפריש על הכל וכו'. </b>לפ"ז קשה על מ"ש הרמב"ם דבה"ש דמ"ש יוכל לאכול ממנו כמ"ש התי"ט והא בזה ליכא צורך שבת דהא יכול להפריש עתה בבה"ש כדקתני במתני' (ספ"ב דשבת) דספק חשיכה מעשרין את הדמאי ופשוטו אף בבה"ש דמוצאי שבת וכמ"ש בתוס' חדשים שם. והארכתי בזה בתשובה בעזה"י. גם קשה אמאי ביו"ט ב' אוכלין על פיו ואמאי א"י לעשר מס"ס. ספק דשמא מעושר כבר. וס' שמא הוא חול. כן דעת המחבר (סי' שצ"ז) דספק מוכן ביו"ט ב' כשר. ומה"ט יש לעיין במה דפסק הרמב"ם פי"ב ה"ב מהל' מעשר דאם שאלו ביו"ט א' אוכל על פיו ביו"ט ב' והוא מהירושלמי דאף דב' קדושות הן מ"מ לא נראה לעשר בינתים ואמאי לא נראה לעשר ביו"ט ב' מטעם ס"ס. וצ"ע בכל זה ואין כאן מקום לקבל ארוך:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות לז] <b>לקרות שם למ"ע. </b>אמרינן בגמ' מכות (דף יז) טעמא דר"א דע"ה מפריש מ"ע דממונא הוא [ותי' דידיה שבתוי"ט ט"ס] ופי' רש"י דר"ל מדאין בו איסור אכילה אלא גזל ואיהו אגזל עניים לא חש עכ"ל. ולתוס' יומא (דף נה ע"ב) אף דע"ה לא חשיד אגזל הכא לא חשיב ליה גזל מדהוא ממון שאין לו תובעים. ועוד כל כמה דלא הופרש לא חשיב ליה גזל עכ"ל. ולפי תירוצם ב' קשה מהכא דנימא אדרבה מה"ט אינו מפריש מ"ע שלא יהא גזל. ואולי י"ל דהתוס' ס"ל בפירוש סוגי' דמכות כנדרים (דף פד ע"ב) דטעמא דר"א דלא נחשד על מ"ע. דאילו בעי מפקיר נכסיה והוי עני ושקיל ליה ולית ליה פסידא. וזה פי' דממונא הוא ר"ל שבידו להפקיר נכסיו. אלא טעמא דרבנן שנויה במכות. דבנדרים אמרי' דטעמייהו דמירתת להפקיר דלמא זכי ביה אחרינא ובמכות אמרינן דטעמא דרבנן דטריחא ליה מלתא. ובסוגי' דנדרים תמיה לי הא ע"י הפקר לא חזי ליה דהא לא תלקט להזהיר העני על שלו ועי' תי"ט (פאה פ"ה מ"ג) א"כ הדר הו"ל גזל. ואף אם נדחוק דע"ה לא ס"ל דרשא דלא תלקט. מ"מ עכ"פ הו"ל להש"ס לומר דה"ט דרבנן דס"ל דנחשדו וצ"ע:
+[אות לח] <b>בתוי"ט ד"ה אין [אדם] צריך. מ"ס לא נחשדו. </b>קשה לי למ"ש התוס' יומא (דף נה) עלה דהלוקח יין מבין הכותים וז"ל אע"ג שאין חשודים על הגזל עמי הארץ נמי אין חשודים על הגזל ואפ"ה חשידי על המעשרות דלא חשיב להו גזל כיון דהוא ממון שאין לו תובעים ועוד כל כמה דלא הופרש לא חשיב להו גזל עכ"ל ולפי תי' הב' איך אמרינן דלא נחשדו על מעשר עני כיון דממונא הוא. וכן חכמים ס"ל רק משום דטריחא להו. הא כיון דלא רוצים לגזול אלא כמה דלא הופרש ל"ח להו גזל. א"כ מה"ט לא מפרשו דאם יפרשו יצטרכו ליתן לעניים שלא יהיה בידם גזל וצ"ע:
+
+Mishnah 4
+
+[אות לט] <b>בהרע"ב ד"ה מי שקרא שם וכו'. אבל תרומת מעשר של ודאי וכו'. </b>קשה לי דהא מצי למנקט בלוי שקרא שם לתרומת מעשר דלא יטלם בשבת. ובפשוטו היה נראה דנקט לדמאי לרבותא דאף דרוב ע"ה מעשרין ס"ד דלא ניחוש בזה לאיסור נתינה לכהן בשבת:
+[אות מ] <b>בהרע"ב ד"ה לא יטלם. הו"ל כמאכיל כו'. </b>מזה נראה ראיה ברורה לדעת רש"י ותוס' שהבאתי בריש מכילתין דצריך ליתן התרומת מעשר בחנם לכהן ולא למוכרה. דלדעת הטור שמוכרה לכהן. א"כ במה שמאכילם בחנם הוי כנותן להם מכיסו ואמאי צריך להודיעם:
+
+Mishnah 5
+
+[אות מא] <b>בהרע"ב סד"ה אינו נאמן כו'. דהא אינו רשאי ליקח. </b>משמע דוקא כשאמר לו שיקח מאיש פלוני אבל באמר לו סתם קח לי ממי שהוא נאמן והוא אומר שלקח מאיש פלוני שידוע לנו שהוא נאמן לא מהני. דאף דאפשר לגלויי מ"מ מצי לאשתמוטי כיון דלא אמר ליה ביחוד מאיש פלוני היה אצלי מלתא דלא רמיא ולקחתי מאחר שמוחזק אצלי לנאמן. ואולם מדברי הטור בשם הרשב"א ביו"ד (ססי' קיט) מבואר דס"ל דאף בכה"ג נאמן. ובאמת לכאורה לישנא דמתניתין מורה כהרע"ב מדקתני דאומר לו קח מאיש פלוני נאמן הא לא תלי באמירתו אלא באמירת השליח דאם אומר מאיש פלוני לקחתי דנאמן. וצ"ע:
+
+Mishnah 6
+
+[אות מב] <b>בתי"ט ד"ה אמר לו. אמר לו איש פלוני. </b>ולפ"ז הפירוש א"ל אחד אני. היינו שאני הנאמן. א"נ לגבי עצמו. אבל א"ל איש פלוני נאמן הר"ז נאמן. ובאמת גם כפי הגירסא שלפנינו איש פלוני יש לפרש וכאילו קתני אבל א"ל איש פלוני. אך התוס' בכתובות העתיקו נוסח המשנה א"ל אין אני נאמן איש פלוני נאמן. מש"ה פירשו דאומר ומעיד על עצמו שא"נ רק דאיש פלוני הוא הנאמן מש"ה הקשו שם מה שהקשו. ועי' בפ"י שם:
+[אות מג] <b>בתוי"ט ד"ה הר"ז נאמן. ומתני' דר"פ. </b>והפר"ח והתפל"מ ביו"ד (סי' קי"ט) כוונו לדבר אחד דפרכת הירושלמי לאו מדין חשוד על הדבר. דאף לרשב"ג דס"ל דחשוד נאמן בשל אחרים זהו במעיד על המאכל שהוא מותר. אבל הכא דמעיד על האיש ההוא שהוא נאמן למעשרות בזה לא מהני עדות ע"א. דלהחזיקו לגברא נאמן בעי' ב' עדים עי"ש:
+[אות מד] <b>בתי"ט ד"ה מי כאן. לרבותא דר"י נקט. </b>והא דקתני במתני' דהכא הרי אלו נאמנים לאו דוקא. דאינו חושש על נאמנותו דלאו לענין איסור והיתר קאמר. הרא"ש:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות מה] <b>בהרע"ב ד"ה הלוקח. כשהנחתום מוכר במדה גסה כו'. </b>זהו בשינויא דר' אלעזר בירושלמי אבל ר' יוחנן משני שם דלעיל בעושה בטהרה. וכאן בעושה בטומאה. ופי' הר"ש (בפ' דלעיל) דבעושה בטהרה הנחתום מפריש כיון דראוי לכהן לאכילה אבל בעושה בטומאה שלקח מע"ה כשהוכשרו דנטמאו לא הטריחו להמוכר להפריש כיון דלא חזי לכהן אלא להסקה ויפריש הלוקח. ומדברי הרמב"ם (פ"י הי"ב מהל' מעשר) משמע דפסק כר"י כמ"ש הכ"מ שם. והא דלא משני הירושלמי בקיצור דהכא מיירי בלוקח מנחתום ע"ה צ"ל דמשמע ליה דנחתום דהכא כנחתום דלעיל הכל בחבר (הר"ש בפ"ב):
+[אות מו] <b>בהרע"ב ד"ה והשאר חלה. א' ממ"ח. </b>מ"ש בתו' חדשים דסתם קונה מנחתום הוא פלטר אבל בעה"ב צריך להפריש א' מכ"ד א"צ לזה כיון דמיירי בלקח הנחתום מע"ה דהכל בחזקת טומאה והוי כמו נטמאה העיסה דמפריש א' ממ"ח כדאי' במתני' (רפ"ב) דחלה:
+[אות מז] <b>בתוי"ט ד"ה ושאר מעשר וכו'. הלכך קובע מקום וכו'. </b>קשה לי דבמתני' שאח"ז דמיירי בודאי טבל כמ"ש התי"ט שם בשם הר"ש וצריך ליתן המעשר ראשון ללוי ואעפ"כ קתני זה שעשיתי וכו' ושאר מעשר סמוך לו וצ"ע:
+[אות מח] <b>בתי"ט ד"ה והשאר חלה. וא"ת הרי חלה. </b>בירושלמי איתא ולמה קדמה ראשון מפני שקדמה לגורן. והרי שני קדמה לגורן הראשון קדמה לגורן וכתיב בו ראשית. שני אע"פ שקדמה לגורן אין כתיב בו ראשית עכ"ל. והובא בר"ש. משמע דהטעם דראשון כיון דלענין ראשית שניהם שוין שוב אזלינן בתר מעלה שיש לראשון יותר מחלה שקדמה לגורן משא"כ שני אע"פ שקדם חיובו בגורן מ"מ אין בו מעלה לקרוא ראשית כמו חלה מש"ה חלה עדיפא וא"כ אין מקום לקושית התי"ט:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות מט]  <b>בר"ב ד"ה ר"י אוסר. אפילו מדפוס א' אסר. </b>בתוס' ב"מ (דף נ"ו ד"ה הלוקח). כתבו דר"י אוסר בצוננת על החמה היכי שהם מדפוסים הרבה דיש בהו תרתי לריעותא ע"ש:
+
+Mishnah 4
+
+[אות נ] <b>מעשר מכל טפוס וטפוס. </b>ותו ליכא למיחש דלעולם משונה טפוס של נחתום זה משל אחר כ"כ בהר"ש ע"ש וממילא בלוקח מן המנפול דלוקח מן הרבה פלטרין כמ"ש הר"ב והר"ש צריך לעשר מכל ככר דשמא לקח מן הרבה פלטרין שלקחו מנחתום אחד ופלטר אחד עישר ואחד לא עישר. ומ"ש הרמב"ם (פי"ד ה"ו מהלכות מעשר) גבי מנפול ג"כ לעשר מכל דפוס. היינו לטעמי' שכתב שם הטעם שהמנפול לוקח משני נחתומים. אבל לפי' הרע"ב שהמנפול לוקח מפלטרין הדבר ברור שצריך לעשר מכל ככר. ומהתימה בזה על המל"מ שכתב שם בפשיטות גם לשיטת הר"ש דא"צ לעשר רק מכל דפוס וצ"ע. ונ"ל דהטעם דמתני' מיירי היכי דאין הנחתומין והפלטרין מחוייבין לעשר דהם משפיעים במדה גסה כמ"ש הר"ב בר"פ. וא"כ מסתמא לא עישרו הם. אלא דהחשש דהמנפול לקח מב' פלטרין ואפשר דהפלטרין לקחו מב' נחתומין שאחד קנה ממעשר וא' קנה משאינו מעשר. וא"כ בדפוס א' דהכל מנחתום אחד יכול לעשר מזה על זה:
+
+Mishnah 5
+
+[אות נא] <b>בר"ב ד"ה בולל. יש בלילה בדבר היבש. </b>והרא"ש כתב א"נ בדמאי הקילו עיי"ש. וכן הוא בירושלמי. אבל בודאי טבל אף דתרומת פירות דרבנן אין מקילין לומר שיש בילה. ורק בדמאי דקיל הקילו. וזה ליכא למימר דמש"ה הקילו דהוי תרתי דרבנן תרומת פירות וגם דמאי. דהא משמע דבפרוסת פת הטעם משום דאין נבללין אבל אילו היה נבלל היה מותר אף דתרומות פת דאורייתא. וע"כ דמשום דמאי לחוד וכ"כ בטורי אבן ר"ה (דף יג ע"ב ד"ה כיצד):<br><b>בתי"ט ד"ה אבל בזמן וכו'. וחיישינן שמא. </b>הלח"מ כתב לפרש דבזמן שמתנה מרובה היינו שיש לו הרבה לא הטריחו לעשר מכל אחד. אבל בזמן שמתנה מועטת ונקל לעשר מכל אחד ואחד צריך להפריש וזהו פי' הירושלמי. דאיתא התם בדמאי התירו לומר דיש בלילה דתנא ר"י אומר בזמן שמתנה מרובה וכו' והיינו מדמחלק בין מרובה למועט ע"כ הטעם דמקולי דמאי ולא הקילו רק במרובה עי"ש:
+
+Mishnah 6
+
+[אות נג] <b>ברע"ב ד"ה ואפילו מאותו הסוג. במס' כלים. </b>פט"ז מ"ג:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות נד] <b>בתו"ח ד"ה תוי"ט ד"ה אע"פ שאמרו וכו'. והוי מן החיוב על הפטור קמ"ל. </b>דברים אלו תמוהים. דלפמ"ש מקודם דהא דאין מוכרים טבל אלא לצורך דאין רשאי להוציא פירות מחיוב דאורייתא. מזה ממילא מוכח דאצל הלוקח יהיה פטור. א"כ איך קאמר אע"פ שאמרו וכו' הא אדרבא כיון דאין מוכרים וכו' משום שאצל הלוקח יהיה פטור מדאורייתא מזה הטעם מעשר מזה על זה. כיון דשניהם פטורים מדאורייתא:
+[אות נה] <b>בא"ד אפילו הטבל מועט מותר. </b>זה נסתר מסוגיא ערוכה מנחות (דף לא ע"א) דקתני בברייתא פ"א נתערב לי טבל בחולין ושאלתי את ר"ט ואמר לי לך קח מן השוק ועשר עליו. קסבר מדאוריי' ברוב בטל ורוב ע"ה מעשרין הן. הרי דדוקא לוקח דמאי ומטעם רוב ע"ה מעשרין. אבל לוקח ודאי לא. דהוי מפריש מן החיוב על הפטור. אף דלוקח פטור מדאורייתא צ"ל כמ"ש תוס' שם דמ"מ דמי יותר לחיוב נגד טבל דבטל ברוב:
+
+Mishnah 9
+
+[אות נו] <b>בתי"ט בד"ה על של כותים. גירי אמת הן. </b>לא ידענא למאי צריך התוי"ט לזה הא אף אם גירי אריות לא גרעי מעובד כוכבים. והרי משנתינו ס"ל דתורמין משל ישראל על של עובד כוכבים ומה"ט תמוה לי על דברי רש"י גיטין (דף כה ע"א) ד"ה מבין הכותים וכותים גירי אמת ואין א"י נפקעת מקדושתה. הא התם דקתני דברי ר"מ ור"י. והם הא ס"ל במנחות (דף ס"ו) דאפילו משל עובד כוכבים על של ישראל מעשרים. א"כ גם בעובדי כוכבים אין א"י נפקעת מקדושתה דאין קנין. ור' יוסי ור"ש דפליגי התם דאוסרים הא הם ס"ל באמת במנחות שם דכותים גירי אריות. וע"כ הא דאוסרים היינו מדרבנן דגם בשל עובדי כוכבים חייב מדרבנן. עכ"פ מ"ש רש"י דגירי אמת צע"ג:
+[אות נז] <b>בא"ד בסופו כדתני בהשוכר. </b>נ"ל שצ"ל ועוד דסמכו כותים על הא דדרשי' ואכלת ולא מוכר וכ"ה בתוס' יומא (דף נה ע"ב):
+
+Mishnah 10
+
+[אות נח] <b>עד שיוציא עליה תרומה ומעשרות. </b>בהרמב"ם (פ"ה הט"ו מה"ת) כת' עד שיוציא עליה תרומות ומעשרות ממקום אחר. וכ"ה הנוסחא בסוגיא דיבמות (דף פט) שהובא שם משנה זו ובתוס' שם אור"י דמיניה וביה לא משום דלא ליתי לאכול השירים לזרים כיון שנקרא עליו שם מעשר לא יזהרו עליו לשומרו בדרך תרומה וכולא גריוא תרומה מדרבנן דהא מתקן ביה שאינו נקוב:
+[אות נט] <b>בהרע"ב ד"ה תרומה וכו'. דמן הפטור על החיוב הפריש. </b>וכ"כ הרא"ש ולא ידעתי למה לא קאמר בפשוטו. דמדאינו נקוב מדרבנן לגבי דרבנן הוי מחיוב על החיוב. והו"ל תרומה מדרבנן. וכיון דמדאורייתא הו"ל מפטור על החיוב להכי לא מפטר נקוב בתרומה הזאת. ואולי י"ל דמדינא הו"ל קריאת שם בטעות דהיה רק אדעתא למפטר הנקוב והרי לא נפטר וצ"ע:
+
+Mishnah 11
+
+[אות ס] <b>תרם מן הדמאי על הדמאי. </b>קשה לי הא הוי ס"ס שמא שניהם אינם מעושרי' או שניהם מעושרים. ובטורי אבן הקשה כעין זה אמאי טומטום אינו מוציא מינו הא הוי ס"ס. שמא שניהם זכרים או שניהם נקבות ותירץ דא"כ גם הך טומטום יוציא אחר והוי ב' ספיקות דסתרי עיי"ש. וזה ל"ש הכא דלאחר שתרם עליו א"י להפריש ממנו למק"א. ולדברי הכ"מ שכתבתי (פ"ג מ"ד) ניחא [אב"ה עי' בתשובת אבא מארי חלק א' מה שכתב על דברי הטורי אבן]:
+[אות סא] <b>בהרע"ב ד"ה תרומה. ורוב ע"ה מעשרין וכו'. </b>תמיה לי דכמו דיחזור ויתרום דחיישינן מה שהפריש הוי ממעושר והך הוא טבל והוי מפטור על החיוב ונשאר בטבלו. הא ניחוש ג"כ בהיפוך דשמא מה שהפריש הוא טבל והך מעושר ומפריש מן החיוב על הפטור ונשאר בטבל. ואפשר כיון שנותנו לכהן ואוכל בקדושת תרומה לא גזרו עליו חששות דדמאי. כמו דמצינו לעיל (פ"א מ"ג) בחלה ובמעשר שני ובמדומע דלא אסרו משום דמאי. ואף דיש לחלק דהתם בודאי הוי קדושת חלה וכן אינך אבל הכא ע"ג גופא דנין דשמא הוי מן החיוב על הפטור ולא חלה עליו שם תרומה. מ"מ י"ל כיון דמחזיקים ליה בקדושה כדין תרומה ל"ג בו חששות דדמאי ואף לר' אושעיא הובא בתוי"ט שם דמיירי בחלת ע"ה ומשום דאימת קדשים עליו. צ"ל דהכא דלחוש כולי האי שאחד מעושר ואחד אינו מעושר לא החמירו כיון דקדושת תרומה עליו ודו"ק:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות סג] <b>בתוי"ט ד"ה מעשר ונותן לו. הלכך לא הוי אלא קנס. </b>ואע"ג דלוקח מעובד כוכבים חייב מדרבנן הנ"מ בלוקח לאכילה משא"כ הכא קנסא בעלמא כדי שתשאר בורה ביד העובד כוכבים, אע"ג דמה"ט היה ראוי לקנוס גם במקבל מ"מ לא קנסו אלא בחוכר דדמי יותר לפורע חובו. (הר"ש):
+[אות סב] <b>בר"ב ד"ה שדה. וכשיכבד עליו המעשר. </b>זהו כפי' רש"י בב"מ (דף קא ע"א) אבל תוס' כתבו שם בשם ר"ח דהטעם כדי שיכבד עליו המעשר וימנע מלקבלה ויהא השדה בורה ביד העובד כוכבים ויצטרך למוכרה, ולאחר לא הוצרכו לקנות דבלא"ה שומע לנו מלקבלו אבל יורש דחביבא ליה לא יועיל אזהרה. וכה"ג כ' הרמב"ם בפי' ובחבורו. ובהרא"ש (במתני' א') משמע דס"ל כפי' תוס' וכאן במשנה פי' כפירש"י עי"ש:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות סד] <b>בתוי"ט ד"ה ר"י. בסופו. דאין מעשר שני נמכר בירושלים. </b>ובירושלים אין דעתו לטרוח מסתמא ע"כ כצ"ל:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות סה] <b>בתוי"ט ד"ה וחלקו בכ"מ שהוא. דהכא שכבר חלקו כי חזרו ונתערבו. </b>וכ"כ התוס' להדיא בתמורה הובא בתוי"ט (פ"ו מ"ג) דתמורה:
+[אות סו] <b>בר"ב בסד"ה וחלקו וכו'. וחצי חלק חבירו בידו. </b>דדנין דהחצי שבידו חציו שלו וחציו של חבירו ומכאן ראיה לדברי רש"י גיטין (דף מ"ז ע"ב) דאם א"ב אין לך כל חטה וחטה שאינו של שניהם. דאילו לשיטת תוס' שם דאם א"ב אפשר שהגיע לו כל חלק של חבירו. א"כ הכא אמאי אינו חייב לעשר שנית על כל החצי שבידו דשמא הכל של ע"ה. ואולם ממ"ש הר"ש תחלה בדברי ר"א שבירושל' מ"מ קרי ליה דמאי לפי שהוא ספק שמא חלקו בידו הוא וכו' וממילא הוי ספק דשמא הגיע לו רק חלק חבירו והיינו כשיטת התוספות אם כן משמע דר' אליעזר ור"י פליגי בפלוגתא דרש"י ותוס' הנ"ל וצ"ע:
+
+Mishnah 8
+
+[אות סז] <b>בתוי"ט ד"ה טול אתה חטים. ה"נ בקמותיה. </b>הקשה בתוס' חדשים אם בקמותיה הא בודאי אינם טמאים והם טבלים ודאי ואיך שייך בזה דין דמאי. ונראה לענ"ד לפמ"ש התוי"ט בסמוך משנה י"ב י"ל דהכא אף דחלקו הפירות מ"מ כיון דהם לא קצרוהו ולא עשו מעשה המורה שרוצים לעמוד בשותפות אמרינן דיש ברירה:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+[אות סט] <b>ואם משבאו לרשות הגר אסור. </b>דחלופי ע"ז שקיל בתוס' (פ"ק דקדושין) כתבו והא דקאמר הש"ס התם ארישא דאי אמרת ירושת הגר דאורייתא חלופי ע"ז קשקיל. ואין לומר טעמא משום ברירה. דהשתא הוברר הדבר דזה חלקו דא"כ אפילו באו לרשותו נמי יהא מותר מה"ט עכ"ל. ועיין בפ"י שם מה דמפקפק על תירוצם. ואנכי לא זכיתי להבין קושייתם דהרי מבואר בכולי פרקין דענין יש ברירה לא שייך רק בחד מינא משא"כ בב' מינים ל"ש יש ברירה. דבכל מין יש לכל אחד ואחד חלק וכדאמרינן להדיא בבכורות ל"ש אלא שחלקו גדיים נגד גדיים אבל גדיים נגד טלאים וכו' וצלע"ג:
+[אות סח] <b>בתוס' י"ט ד"ה טול אתה. ויחזור לעבודת כוכבים. </b>קשה לי הא מ"מ אינו יורש את אביו דמיד שנתגייר הוי קטן שנולד וכשחזר לעבודת כוכבים הוי כישראל מומר לעבודת כוכבים. ומצאתי אחר כך בעזה"י דהקשו כן בתו"י פ"ק דקידושין (דף יז) ותירצו שיטעה בדין דיחשוב שע"י כן יהיה לו ירושה ע"ש ולפ"ז באמת י"ל דאם חזר לסורו לעבודת כוכבי' ומת אביו אינו יורש דבכה"ג לא תקנו ואוקמוה אדינא דאינו יורש את אביו. ואף דאם מת אביו לאחר שנתגייר ואח"כ חזר לסורו י"ל דכבר זכה בירושתו ולא פקע מיניה אבל בחזר לסורו בחיי אביו י"ל דאינו יורש. דאילו מומר לעבודת כוכבים בעלמא יורש אביו ורק דהיה לב"ד לקנסו שלא יירש. ומ"מ אם יש לו בנים המה יורשים עי' חוה"מ (סי' רפ"ב) אבל בגר שחזר לסורו לעבודת כוכבים י"ל דאוקמוהו אד"ת דגר אינו יורש אביו. ולא מצאתי גילוי לדין זה עדיין:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ע] <b>עשוי תרומת מעשר עליו. </b>ובירושלמי ר' ירמיה בעי קומי ר' זירא ואינו אסור משום איבוד אוכלין (פי' התרומה שהוא מפריש למחר צריך לאבדם שלא יכשל בה הבעה"ב) א"ל מפרר כ"ש ואוכל (פי' דרך אכילתו מפרר אותה כ"ש פירורים דקים אין בהם משום איבוד אוכלים. הרא"ש) א"ל וכי אינו אסור משום גזל. כי הזמינו לאכול אצלו ולא לאבד האוכלים. א"ל שיהא לו קורת רוח (פירוש הואיל והזמינו יש לו נחת רוח בהם ואפילו מפרר לא איכפת ליה. הרא"ש):
+
+Mishnah 2
+
+[אות עא] <b>בתי"ט ד"ה שאני עתיד לשייר. ומסיים הר"ש. </b>קיצר בהעתקתו. וקו' הר"ש בנויה על הירושלמי שהקשה אההיא דמעכשיו לכשאשתה ולא נמצא מטלטל תרומה טמאה בשבת. אר"א משייר כ"ש חולין כההיא דתנינן מטלטלין תרומה טהורה עם הטמאה. ולא דמיא תמן טמאה לצורך טהורה הכא חולין לצורך טמאה עם יציאתו מהכוס הוא קדוש ע"ז כתב הר"ש וקשה ע"ז הא ע"כ מעכשיו קדשה דאל"כ נמצא שותה טבלים למפרע כדאמר מעיקרא עכ"ל. כוונת הר"ש דמה מהני דעם יציאתו הוא קדוש דהיינו ע"כ דהקדושה מתחיל רק אחר יציאתו מהכוס ששפכו למקום אחר דאם איתא למפרע קדוש הא טלטל למפרע ת"ט וע"ז הקשה הר"ש דהא באמת ע"כ למפרע קדוש ומדין ברירה דאל"כ הא שותה טבלים למפרע. וא"כ למפרע הוי טלטול מוקצה. ועל דברי הירושלמי אלו קשה לי הא מבואר בש"ע או"ח (סי' ש"ח ס"ג) דאם כבר המוקצה בידו מותר לטלטלו למקום שהוא רוצה. וא"כ מה צריך לשייר כ"ש חולין הא בתחלת שתייתו בהיתר נטלו ואח"כ כבר הוא בידו ומותר לטלטלו ולהניחו במקום שירצה. ואף לדעת אבן העוזר (סי' רס"ו) דלא שרי זה אלא בכלי שמלאכתו לאיסור כיון דבלא"ה יש לו היתר לצורך גופו ומקומו אבל במוקצה גמור לא. מ"מ הא הכא לכאורה לא נעשה הכוס בסיס דהא בה"ש לא היה היין בתוכו כדקתני מזגו לו את הכוס וגם אם היה בו בה"ש היה בסיס גם להחולין. ואף להפוסקים דבשבת נעשה ג"כ בסיס. הא א"י לעשות בסיס כלי של חבירו כמ"ש המג"א (סס"י ש"ט) והכא הא הכוס של ע"ה. וא"כ כיון דלא הוי בסיס יש לו היתר לטלטל לצורך מקומו וממילא מהני התירא דכבר הוא בידו (וכמ"ש הראב"ד בעצמו לענין שכח מעות בכיס ע"ש) וצ"ע:
+
+Mishnah 3
+
+[אות עה] <b>מפני שהוא ממעט מלאכתו. </b>בירושלמי הובא בהר"ש לא יחרוש אדם בפרתו בלילה וישכירנה ביום ולא יעשה בשלו בלילה וישכיר עצמו ביום. לא ירעיב עצמו ולא יסגף נפשו מפני שממעט במלאכת בעה"ב. ר"י אזיל לחד אתר אשכח חד ספרא אטימויי (כך קורים לחולה בלשון יון) א"ל מהו כן אמרו ליה ציים אמר ליה אסור לך אם מלאכת בשר ודם אסור מלאכת הקב"ה לא כ"ש:
+
+Mishnah 4
+
+[אות עב] <b>בהרע"ב ד"ה הלוקח. א"א לחללו. </b>גם אם אפשר לחללו הא מ"מ א"י לשתותו בחילול בלא הפרשה כיון דאמר מה שאני עתיד להפריש ואם אינו בא לידי הפרשה בטל הקריאת שם למפרע. התוס' והר"ש:
+[אות עג] <b>בתוס' חדשים ד"ה תי"ט ועשרה מעשר. ותוס' כתבו בשם י"מ כו' חטה אחת. </b>והר"ש כתב ע"ז ולא יתכן כלל דנהי דחטה אחת פוטרת הא מ"מ יכול להפריש כמו שירצה לתרומה רק שישייר מקצת כדאיתא בתרומות (פ"ה מ"ה):
+[אות עד] <b>בהרע"ב ד"ה מיחל ושותה. כו' אבל בדאוריית' א"ב. </b>ואף לשיטת ר"ת שהעתקתי לעיל (פ"א מ"ו דפאה) דלוקח לאחר מירוח פטור מדאורייתא וכן דעת הרמב"ם (רפ"ה דמעשרות) מ"מ הכא מקרי שורש דאורייתא ופסקינן דאין ברירה. ועי' בתוס' בכורות (דף יא) ולפ"ז י"ל בישוב קושית התוי"ט בסמוך (מ"ה) דלמאי אצטריך תו הא שמעינן לה ממתני' הקודמת. י"ל דתנא ס"ל דגם בשורש דאורייתא יש ברירה אבל לא בדאורייתא גמור. ואשמעי' בלוקח יין דהוא דרבנן מחמת לקוח. וכן בתאנים שבביתו דהוי תרומת פירות. אבל ביין שבתוך ביתו באמת לא סמכי' על ברירה. ומש"ה נקט במתני' תאנים של טבל ולא נקט יין של טבל. דבזה באמת לא סמכינן על ברירה. ומיושב ג"כ קושיית התוס' בגיטין מדברי ר"מ בבכורות אשר רמז עליו התוי"ט כאן. דר"י לא ס"ל דיש ברירה רק בדרבנן אף דיש לו שורש דאורייתא. ואולם עדיין יקשה למה דאמרי' בעירובין (דף לז ע"ב) קסבר ר' יוסף מאן דלית ליה ברירה בדאוריי' גם בדרבנן אין ברירה. דאין סברא לחלק עד שמקשים מכח זה דר"ש אדר"ש א"כ מוכח דסבר ר"מ י"ב אפי' בדאורייתא ויקשה מההיא דבכורות. וצריכים לתירוצא דתוס' דגיטין אההיא דבכורות (ואפשר דסברת ר"י כר' ירמיה בבכורות בטעמא דר"מ דזיל הכא קמדחי) ולפ"ז יקשה לר"י אמאי נקט במתני' תאנים של טבל ולא נקט יין של טבל כדקתני במתני' הקדום הלוקח יין והוי רבותא טפי דאפי' בדאורייתא יש ברירה:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות עו] <b>בהר"ב ד"ה מעשרותיהן. דבכל אחת שייר טבל. </b>וז"ל התוס' בתמורה (דף ד ע"א) מעשרותיהם מעשר כלכלה בחברתה קרא שם. שהרי מתוקנים הם יחד זה בזה אע"ג דקיי"ל כל שאינו בזה אחר זה אפילו בב"א אינו [עיין בפ"ב מ"ז דקדושין בתוי"ט] הכא כיון דדעתיה לתקוני תרווייהו הוי כאומר מעשר שלה תהא בשנייה חוץ מיו"ד שישארו בראשונה טבל לתקן השנייה וחל המעשר של זו בזו וזו בזו עכ"ל:
+
+Mishnah 7
+
+[אות עז] <b>בתוי"ט ד"ה נוטל. וטעמא כמ"ש הרע"ב וכו'. </b>ותמצית הדבר דמיירי דאין לו פרנסה ממקום אחר וצריך להפריש מיניה וביה ונוטל מאה ומפריש מהם מעשר ראשון ושני והלוי נותן תרומת מעשר. ומהמאה הב' מפריש עשרה למעשר א' כדי שיקרא שם לתרומת מעשר. ומפריש התרומת מעשר והשאר מערב עם פירותיו ומיירי בדבר לח דיש בילה:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Demai/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Demai/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..db2cd9b265df756a7df62311713c505ae6ed2ab7
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Demai/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,271 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Demai
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה דמאי
+merged
+https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Demai
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1908-1909
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה דמאי
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>בהרע"ב ד"ה הקלין כו'. ואית בהו תרי ספיקי. </b>וכ"כ הרמב"ם בפי'. ומינה משמע דבודאי חייב לעשר והוא כדעת ר"ל בירושלמי. אבל ר"י חולק התם דאף בודאי פטור והובא בהרא"ש ועיין בהרמב"ם בחיבורו (פי"ג ה"א מהל' מ"ע) חזר בו וסיים שם ואפילו אמר לו ע"ה שאינם מעושרים. ועיי"ש בכ"מ דהטעם דפסק כר"י. ומסוגיא דברכות (דף מ) מבואר דסתמא דהש"ס כר"ל עיי"ש:
+[אות ב] <b>שם בא"ד לפי שהיא במיתה. </b>עי' לקמן (רפ"ד) בהרע"ב:
+[אות ג] <b>בא"ד שהאוכל טבל שלא הורמו. </b>לשון זה אינו מובן. דגם בטבל למעשר ראשון ולעני חייב מיתה. אלא כיון דקרא שם יצא מידי טבל וא"צ להפריש אבל תרומת מעשר צריך להפריש אף דבקריאת שם נפיק מידי טבל. והי"ל להר"ב לכתוב דהאוכל תרומה חייב מיתה:
+[אות ה] <b>בתוי"ט ד"ה הדמאי. יהא חייב להפרישו ולמכרו ללוים. </b>עי' בתוס' יומא (דף ט ע"א) דכתב אההיא מתני' דלקמן (פ"ז מ"ה) זה שעשיתי עשוי תרומת מעשר עליו ומעשר ב' בצפונו וז"ל ושותה הכל אפילו אותם התשעה שהם מעשר למ"ד מעשר ראשון מותר לזרים. ולר"מ דאמר אסור לזרים אם הוא לוי שותהו. הרי דס"ל לתו' דבאמת לר"מ מעשר ראשון של דמאי אסור לזרים. ועיין בתוי"ט (פ"ד מ"ו) דמכשירין:
+[אות ו] <b>בא"ד תקינו רבנן שיתננה לכהנים. </b>ובסוטה (דף מח ע"א) פירש"י הטעם דל"א שימכור תרומת מעשר לכהן דחיישי' דלמא משהי גביה ואכיל ליה אבל מעשר ראשון ומעשר שני מותר לזרים ע"ש. ובטור יו"ד (סי' שלא) כתב דמוכרה לכהן. ונראה לענ"ד ראיה דתקנת חז"ל היה שיתן לכהן ולא למכור מסוגיא דבב"ק (דף קטו ע"ב) דמוקי התם ברייתא דעשר חביות של טבל טמא כר' נחמיה ובשל דמאי. ובסיפא קתני ובשמן לא יעשה כן מפני הפסד כהן. ואם איתא דבדמאי יכול למכור לכהן וליטול דמים מאי הפסד כהן שייך בזה. אלא ע"כ דצריך ליתן בחנם. גם מסוגיא דסוכה (דף לה ע"ב) דאמרינן דטעמא דב"ה דיצא באתרוג דמאי משום דאי בעי מפקיר לנכסיה ולב"ש דאין מאכילין לעניים דמאי באמת אינו יוצא באתרוג דמאי ע"ש. ולשיטת התוס' שם ד"ה אתיא לחם לחם דטבל לא מקרי לכם היינו משום שותפות דיש לכהן חלק בו ע"ש. וכיון דחזינן דבדמאי אינו יוצא לב"ש וגם לב"ה רק מדין אי בעי מפקיר לנכסיה מוכח דגם בדמאי יש לכהן חלק בו. הרי מוכח דא"י למוכרו כהן. ועי' מ"ש בגליון במסכתין (פ"ג מ"א). ועיין (רפ"ב) דערלה מ"ש על הגליון שם: 
+[אות ד] <b>ברע"ב ד"ה ונובלות. קודם בישולן. </b>בסוגיא דברכות פרכינן עלה דמאי היא דלא הא ודאי בעי עשורי ואמאי הא הפקר נינהו ומשני דמיירי שעשאן גורן ע"ש: 
+[אות ז] <b>בתי"ט ד"ה וביהודה כו'. ולמעוטי דהפקר. </b>לפמ"ש הר"ב בטעמא דמתניתין דהכא דהוי ס"ס ספק מן ההפקר וספק שמא נתעשרו. דמשמע דבודאי חייב לעשר וכדעת ר"ל בירושלמי וסתמא דסוגיא דידן ברכות (דף מ) ג"כ משמע כן הרי דלא הוי ודאי הפקר מש"ה חייב בפאה. ואף לר"י בירוש' דאף בודאי פטור וכן פסק הרמב"ם (פ"ג ה"א מהל' מ"ע) מ"מ הא הטעם דחזקתן מן ההפקר אבל פשיטא דמשכחת לה בידוע שלא הפקירן הבעלים. וי"ל דמזה מיירי מתני' דפאה: 
+[אות ח] <b>בא"ד דלא נחית לחלק בין הארצות. </b>לפמ"ש הרע"ב דטעמא דמתני' משום ספק דמשמע דבודאי חייב לעשר. א"כ הרי דלא הוי ודאי הפקר מש"ה חייב בפאה ואף לדעת הרמב"ם הנ"ל מ"מ הטעם דחזקתן מן ההפקר אבל פשיטא דמשכחת לה בידוע שלא הפקירן בעליהן. וי"ל דמזה מיירי מתני' דפאה: [דברים הללו כבר נזכרו באות ז']. 
+[אות ח] <b>בתוס' חדשים ד"ה דמאי. הא ר"מ חייש למיעוטא. </b>עי' בתוס' יבמות (דף קיט ע"א) ד"ה מחוורתא דלר"מ דחייש למעוטא היכי משכחת להו דמאי כו' ומיהו אי לא חייש ר"מ למעוטי רק מדרבנן כו'. ובחידושי ליבמות הקשיתי הא סמוך מיעוטא לחזקה ע"כ דהוי דאורייתא לר"מ כמבואר בסוגיא דקדושין (דף פ) גבי תינוק שנמצא בצד העיסה דאפילו להקל אמרינן סמוך מעוטא לחזקה והוי פלגא ופלגא. א"כ עדיין יקשה על כל דמאי הא מדינא אסור דסמוך מיעוטא לחזקת טבל:
+[אות ט] <b>תוס' חדשים ד"ה והחומץ שביהודה וכו'. דחששו משום שאר טומאות וכו'. </b>וכ"כ המאירי למגילה בדף ט' ע"ב אההיא דאמרי' שם אההיא עובדא דיוסף בן אולם הצפורי שם. ובתוס' ישנים יומא (דף כא) כתבו דאיכא בירושלמי מעשה ואירע קרי לכה"ג ונכנס יוסף בן אולם. ועיי"ש:
+
+Mishnah 2
+
+[אות י] <b>ומאבדין את מעוטו. </b>להרמב"ם פחות מכגרוגרות ולהראב"ד כגרוגרת. ותליא בחילוף נוסחאות בירושלמי:
+[אות יא] <b>בהרע"ב ד"ה ונכנס. שהמחיצות קולטות כו' ובדמאי לא גזר. </b>דמחיצה קולטת רק דרבנן כדאיתא בב"מ (דף נג) ובדמאי ל"ג. הר"ש. והיינו דוקא בטבל של דמאי אבל אם קרא שם למע"ש ונכנס לירושלים אינו נפדה. עי' לקמן (פ"ג מ"ו דמעשר שני) ובהרע"ב שם ובמ"ש שם על הגליון:
+[אות יב] <b>בתוי"ט ד"ה כסף. דאפי' ודאי מדוחק שרי </b>והרא"ש כתב דבאמת כסף על כסף שרי בדמאי דוקא מדוחק. וכסף על נחשת אפי' שלא מדוחק ונחתי' חד דרגא:
+[אות יג] <b>בתוי"ט ד"ה ובלבד. כתב הר"ב דלא גרס ליה. </b>ובלח"מ כתב לפרש דה"ק מחליף כסף על נחושת ואותו נחושת גם על הפירות. אך לא שיקיים כן אלא יחזור ויפדה הפירות על הכסף. דאילו בודאי תני מחללים כסף על נחשת מדוחק ולא שיקיים כן אלא חוזר ומחללן על כסף והכא שרי אפילו שלא מדוחק ואפילו על הפירות אך שלא יקיים כן אלא יחזור ויפדה על כסף. וחכמים פליגי וס"ל דלא התירו לו לפדות הפירות. או דחכמים ס"ל דא"צ לפדות הפירות ויוכל להעלותן כך לירושלים ע"ש:
+
+Mishnah 3
+
+[אות יד] <b>ושירי המנחות פטורים מן הדמאי. </b>קשה לי אמאי שייר תוס' בכורים. דפטור מדמאי כדאי' סוף מסכת בכורים:
+[אות טו] <b>בר"ב ד"ה מכזיב. הלכך מכזיב ולהלן. </b>וכזיב עצמו כלחוץ ירושלמי:
+[אות טז] <b>בתוי"ט ד"ה שמן ערב. לשון הר"ש דעיקרו. </b>התי"ט קיצר בהעתקתו. דמלשון זה משמע דטעמא דשמן ערב פטור כיון דאין עיקרו לאכילה אבל באמת מבואר בהר"ש דהטעם כיון דמעורב עם בשמים הוי תערובות דמאי דל"ג. אלא הא דלא הוכיחו בסוגיא דפ"ק דחולין ממשנתינו זו דל"ג בתערובות דמאי. היינו י"ל דהכא קיל יותר. כיון דעיקרו למשיחה וי"ל דבעומד לאכילה חמור יותר ואפילו בתערובות דמאי גזרו אבל לפי האמת דמסקינן בחולין דתערובות דמאי לא גזרו אין חילוק בין עיקרו למשיחה או לא. אמנם הרמב"ם (פי"ג הט"ז מה' מעשר) כתב שמן ערב פטור מדמאי שאין חזקתו לאכילה עכ"ל:
+
+Mishnah 4
+
+[אות יז] <b>בתוי"ט ד"ה חייב. וסיכה כשתיה. </b>וכת' הרא"ש וק"ל דהאי סיכה לאו לתענוג וגבי יה"כ ל"א סיכה כשתיה רק בסיכה לתענוג אבל מי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש וסיכה דהכא לאו לתענוג אלא לצורך מלאכה ושמא להנאת עצמו צריך שלא תזיק לו האריגה עכ"ל:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות יח] <b>אצל ע"ה. </b>וצריך לקבל עליו דברי חברות ברבים [דהיינו ג' חברים כדאיתא (בבכורות דף ל ע"ב)] וכשיבואו עדים נאמנים שיקבל דברים אלו ברבים ושהוא רגיל בהם תמיד ה"ז נאמן על פירותיו לומר מעושרים הם. הרמב"ם: [א"ה כבר הקדימו התוי"ט והעתיק דברי הרמב"ם אלו בד"ה מעשר]:
+
+Mishnah 3
+
+[אות יט] <b>בתי"ט ד"ה ואינו מתארח. ואפילו עישר. </b>א"נ י"ל דאינו מתארח אצל מי שאינו חבר דבגדיו בחזקת טמא ומ"מ הוא נאמן. וכיון דאינו חבר לטהרה קוראו בשם ע"ה:
+
+Mishnah 4
+
+[אות כ] <b>במדה גסה רשאין למכור כו'. </b>בפשוטו נראה דנחתום שמשפיע במדה גסה א"צ להפריש תרומת מעשר דבדמאי הקילו. אבל לענין חלה דאצל הנחתום נתחייב והוי ודאי טבל לחלה לא מהני מדה גסה. ואולם מדברי הירושלמי שהעתקתי לקמן (רפ"ה) מבואר דאף לענין חלה כן דאם הוא משפיע בגסה דא"צ להפריש חלה וצ"ע:
+
+Mishnah 5
+
+[אות כא] <b>אכסרה פטור. </b>תיבה זו מצינו ג"כ במע"ש (פ"ד מ"ב):
+[אות כב] <b>בהרע"ב ד"ה אכסרה. ואין הלכה כר"י. </b>והראב"ד ז"ל בהשגות כתב לא ראינו מחלוקת על ר"י בזה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות כג] <b>בר"ב ד"ה מאכילין כו'. אפילו הן חברים. </b>בירושל' איתא א"ר יונה מתני' בעניים חברים כו' רי"א בעניי ע"ה כו' ופירש הר"ש דר' יונה מוקי מתני' דוקא בעניי חברים הוא דנותן להם ומודיעם שאינו מעושר אבל לע"ה לא ור"י מוקי לה אף בעניי ע"ה. והרע"ב דנקט אפילו הן חברים משמע דמתני' אינו בדוקא רק בחברים והיינו כר"י והא דנקט בלישנא אפילו הן חברים והא עניים ע"ה הוי רבותא יותר. היינו אף דעניים חברים רק ברצו לתקן מתקנים אבל אינם מחוייבים לתקן ולאפוקי ממ"ש הרא"ש בפירושו דר"י מוקי דוקא בעניי ע"ה אבל חברים מחוייבים הם לעשר. והא דלא נקט הרע"ב בהיפך אפילו עניי ע"ה. היינו דבאמת זהו ליכא חידושא כ"כ דאף אי מתני' מיירי בחברים כיון דאינן מחוייבים לעשר מה"ת יהא אסור להאכיל לע"ה וכדהקשה הר"ש באמת על ר' יונה והניח בקושיא:
+[אות כד] <b>בר"ב ד"ה ואת האכסנאי. חיל של מלך ישראל. </b>ותוס' ברכות (דף מ"ז) כתבו וא"נ באכסנאי של עובד כוכבים שהטיל עליהם המלך. ומ"מ דוקא דמאי אבל ודאי לא דא"כ פורע חובו בממונו של כהן (וזהו לדעת הפוסקים הובאו בתוי"ט במסכתין (פ"א מ"א) דתקנת חז"ל בדמאי ליתן התרומה לכהן ולא למכרה דאילו להסוברים דרשאי למכרה לכהן אמאי ס"ל לב"ש דאין מאכילין אכסנאי דמאי הא בדמאי ל"ש דפורע חובו בממונו של כהן כיון דרשאי ליטול דמים מכהן) ובעירובין (דף י"ז) כתבו דאיצטריך לאשמעינן דמאכילין אכסנאי עובדי כוכבים דמאי דטבל אסור בהנאה ובדמאי הקילו:
+[אות כה] <b>בתו"ח ד"ה והרוצה. יש להקשות על זה. </b>לא ידעתי מה קשיא ליה הא התוי"ט נזהר והעתיק לשון הרמב"ם ונפל לכל אחד מהם חלק טוב וכו' היינו לפרש שלא נטעה בלשון הרע"ב דתליה הכל אם אוכל אצל בעה"ב או לא אלא דתליה באם אוכל כפי השיעור העני שאוכל [אצל] בעה"ב או שהגיע לידו יותר וע"ז כתב התוי"ט והלכך ל"ק וכו' היינו דבפשוטו היה קשה מההיא דעירובין אבל ללשון הרמב"ם הנ"ל ניחא. ומ"ש הגאון זצ"ל לתרץ דלישנא דמאכילין לרבותא דב"ש נקט. לענ"ד אינו. דלקשי דליתני רבותא לב"ה דאפילו אוכלים דהוי כחא דהתירא. וגם ב"ש במקום ב"ה אינה משנה ועיין ריש ביצה:
+
+Mishnah 2
+
+[אות כו] <b>בתוי"ט ד"ה לא ישליך. דהיינו דקה. </b>והרא"ש כתב וז"ל ולא ידענא מה צורך לטעם זה הא מה דאמרינן לעיל דמוכר במדה גסה פטור מלעשר דמאי היינו במוכר לחבר. לפי שיודע שפטרו חכמים למוכר ויעשר הוא. אבל במוכר לע"ה בכל ענין חייב לעשר. וה"נ חייב לעשר משום ע"ה שימצאם עכ"ל. ואולי י"ל דהירושל' בא ליתן טעם אף בעיר שרובם חברים ותולין שאחד מהרוב ימצאם דאפ"ה חייב משום מדה דקה. ועדיין אין זה מספיק דהא החבר יכול לתלות שנפל מהרוב דהיינו מהחבר וקיימא אחזקה דחבר אינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן עי' פ"ק דפסחים (דף ט') דעכ"פ יכול לאכול עראי דהוי ספק וספק דשמא הכניסה במוץ וא"כ יהיה מכשול. שהחבר המוצא יאכל עראי בלא מעשר:
+[אות כז] <b>בתוי"ט ד"ה עד שיעשר. לאו דוקא. </b>ובתוס' חדשים הקשה מסוגיא דב"ב (דף פ"ז) דפריך ממתני' משך ולא מדד וממתני' בהמה דקה במשיכה ולא אמר דמשך לאו דקה. ולק"מ דהתם דעסיק בדינא דקני' הו"ל לתנא לדקדק ולמתני הגבהה. אבל הכא דלא עסיק בדינא דקנין אלא דעסיק לומר דכל כמה דלא קנה יכול להחזיר בלי עישור לא חש התנא לדקדק בלישנא:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות כח] <b>ברע"ב ד"ה אצל העובד כוכבים. ופירות של עובד כוכבים פטורין מן המעשר. </b>וכ"כ הרמב"ם והראב"ד בהשגות מפרש כפירותיו דחייב לעשר ודאי דודאי אחלפינהו בפירותיו דחייבין מדרבנן [משום בעלי כיסין כדאי' במנחות (דף ס"ו)] ור"ש סבר דמאי דהוי רק ספק אם אחלפינהו. ולזה פריך בירושלמי דמ"ש ברישא דהוא דמאי ומשני כאן קופה בקופה וכאן פירות בפירות. ר"ל דרישא מיירי בקופה ומתירא שמא אינו מכוין למלאות המדה. משום הכי ליכא ודאי דאחלפינהו. ובהרא"ש רצה ג"כ לפרש כן ודחה דמה"ת הוי ודאי דאחלפינהו. ואמאי ל"א המע"ה ולזה מפרש כפירותיו היינו כפי הפירות שיש לעובד כוכבים כגון שהפקיד אצלו ב' קופות ויש לעובד כוכבים ב' קופות שניהם דמאי ואם אין לעובד כוכבים אלא קופה א' קופה א' דמאי וקופה א' ודאי מתוקן. וכתב לפרש בזה דברי הירושלמי הנ"ל עי"ש. ותמוה לי מאד על הרמב"ם והרא"ש והרע"ב. הלא סוגיא ערוכה פ"א דבכורות (דף י"א) דקאמר על מתני' דהכא א"ר אליעזר להפריש כ"ע ל"פ כו' ליתנם לכהן דת"ק ס' ודאי אחלפינהו ובעי ליתנם לכהן ור"ש סבר דמאי הרי מפורש כהראב"ד דכפירותיו היינו דחייב לעשר ודאי וצע"ג:
+[אות כט] <b>בא"ד נתחלפה קופה זו בקופות אחרות של ישראל. </b>והראב"ד בהשגות הקשה הא הוי ס"ס ספק לא אחלפינהו וספק שמא אותם פירות מעושרים מבעליהם. והכ"מ תי' דמאחר דקי"ל דרוב ע"ה מעשרין ואפ"ה אחמור בהו רבנן לחוש למיעוטא אחמור בהו ג"כ לחוש לס"ס. ויש לעיין לר"ל בירושלמי בריש מסכתין ובשיטה זו אצל הרע"ב שם דהקלין שבדמאי השיתין וכו' הוא מטעם ס"ס הרי דבדמאי מהני ס"ס. ויש לחלק דכי היכי דהרוב דהוי עכ"פ תחלה חיוב מעשר אלא דרוב מעשרים ואחמור בהו רבנן ה"נ אם הס"ס הוא כה"ג דלכל צד היו פירות האלו מחוייבים בודאי במעשר אלא דב' הספיקות אם הם מעושרים. אבל בההיא דהקלין שבדמאי דיש בהם חד צד דלא נתחייבו במעשר שהם הפקר בזה מקילין. אח"ז בא לידי ספר שער המלך ומצאתי שכוונתי בזה לדעתו הגדולה (בהל' י"ט פ"א ה"ב ע"ש) ומ"מ עדיין קשה כיון דהרמב"ם והרע"ב כתבו דכפירותיו היינו דפירות עובד כוכבים פטור ממעשר. א"כ בטוחן עובד כוכבים הוי ס"ס. ספק לא החליפן וספק החליפן בשל עובד כוכבים דהא פשיטא דעובד כוכבים ג"כ באים לטוחן לטחון והוי ס"ס מעלי':
+
+Mishnah 5
+
+[אות ל] <b>ואת שהוא נוטל. </b>והא דאינו חושש לשביעית היינו דמיירי שהוא רחוק משביעית כגון רביעית וחמישית בזה אין חוששים שנשתיירו להם פירות שביעית אבל בקרוב לשביעית באמת חוששין. רשב"א פ"ק דחולין (דף ו') בשם רבינו שמואל. והא דקתני במתני' דבסמוך מודה ר"י בנותן לחמותו שביעית צ"ל רבותא נקט אפילו בנותן בשביעית ומכ"ש בקרוב לשביעית. או דשביעית היינו בזמן קרוב דיש לחוש לשביעית. אולם ברמב"ם (פ"א הי"ב מה' מעשר) משמע להדיא דדוקא בשנת שמיטה ממש אסור והרשב"א שם בשם הרמב"ן כתב דע"ה אינו חשוד כלל על שביעית והא דתני במתני' הקדום בחזקתן למעשרות ולשביעית לצדדין קתני דלשביעית קאי אכותי עיי"ש. וכ"כ התוספות כתובות (דף כ"ד ע"א) בשם ר"ת וכתבו עוד א"נ התם בודאי חשוד איירי. ועי' מה שאכתוב בגליון (פ"ה מ"ט דשביעית):
+[אות לא] <b>בתוי"ט ד"ה אר"י. ולא משום מעשרות. </b>לפ"ז לישנא דמודה ר"י כפשטיה דמודה לרבנן דסברי דחמותו כשכנתו ואינה חשודה להחליף מודה להו ר"י לענין שביעית דאינה חשודה להחליף. אבל הרמב"ם בפי' מפרש דדינא דר"י מעשר את שהוא נוטל בא לחלוק על ר' יוסי דאמר א"א אחראין לרמאין ועלה קאמר דמודה ר"י בנותן לחמותו פירות של שביעית דאין לו לחוש שתאכיל לאנשי ביתה פירות שביעית שלא בקדושת שביעית. דחמירא להו שביעית:
+[אות לב] <b>בתוי"ט סד"ה אר"י. בספ"ד דבכורות. </b>אינו מובן דהתם לא נזכר כלל מענין חשודה להחליף. והתם מיירי רק בלקנות מהם אבל לא בנותן להם:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות לג] <b>הלוקח פירות ממי שאינו נאמן. </b>בפשוטו נראה דהך קולא דשאלה בשבת הקילו רק בע"ה אבל לא בחשוד ממש על המעשרות [ועי' בפ"י בחידושי כתובות (דף כד) ושם תמצא דדעתו דאף בחשוד סמכינן אהך קולא עיי"ש]:
+[אות לד] <b>בתי"ט ד"ה מוצאי שבת וכו'. והאמינוהו אלא לצורך אותו שבת וכו'. </b>קשה לי אמאי נסמוך ע"ז להתיר האכילה דיש חשש טבל דבמיתה נתיר להפריש בשבת דהוי רק שבות ולסמוך על הרוב ועל שאילתו שכבר הוא מתוקן ואין בקריאת שמו משום מתקן. ואפשר דחיישינן שמא יאמרו דמפרישין דמאי בשבת. אבל במה שאוכל ליכא חשש דיאמרו דקמו רבנן במלתא וידעו שזה היה מעושר. וכעין זה כתבו התוס' ביבמות (דף כ"ד ע"א ד"ה וספק):
+[אות לו] <b>בתוי"ט ד"ה אמר לו אחד. כסתם דספ"ד דבכורות. </b>בספר תפארת למשה (יו"ד סימן קי"ט) כתב דאינו מוכרח די"ל דאותו האחר אומר רק ששמע מפי המוכר שמעושרים הן ומש"ה קתני לא מצאו דאילו מצאו צריך שישאל למוכר עצמו כיון דאותו אחר א"י רק מפי מוכר עי"ש. ובספר מחנה אפרים (בהל' עדות סי' י"ב) כתב לתרץ דנהי דחשוד נאמן על אחרים מ"מ אין ע"א נאמן במידי דאתחזק איסורא כל כמה דאין בידו לתקן כדמוכח בהאשה רבה אלא דבדמאי הקילו גבי שבת. ומה שכתב הרמב"ם החשוד על הדבר מעיד על של אחרים מיירי באחר עמו עכ"ל. ולענ"ד הא בפרק האשה רבה הוא איבעיא דלא אפשיטא אם ע"א נאמן באתחזק איסורא ולפשוט ממתני' דהכא דא"נ גם אינו ברור דמקרי הכא אתחזק איסורא כיון דרוב ע"ה מעשרין אלא דחששו חז"ל משום דהוי מיעוט דשכיח עכ"פ הרוב מסלק לחזקה ועיין:
+[אות לה] <b>בתו"ח ד"ה מוצאי שבת וכו'. רק לכבוד שבת הקילו וכו' שצריך להפריש על הכל וכו'. </b>לפ"ז קשה על מ"ש הרמב"ם דבה"ש דמ"ש יוכל לאכול ממנו כמ"ש התי"ט והא בזה ליכא צורך שבת דהא יכול להפריש עתה בבה"ש כדקתני במתני' (ספ"ב דשבת) דספק חשיכה מעשרין את הדמאי ופשוטו אף בבה"ש דמוצאי שבת וכמ"ש בתוס' חדשים שם. והארכתי בזה בתשובה בעזה"י. גם קשה אמאי ביו"ט ב' אוכלין על פיו ואמאי א"י לעשר מס"ס. ספק דשמא מעושר כבר. וס' שמא הוא חול. כן דעת המחבר (סי' שצ"ז) דספק מוכן ביו"ט ב' כשר. ומה"ט יש לעיין במה דפסק הרמב"ם פי"ב ה"ב מהל' מעשר דאם שאלו ביו"ט א' אוכל על פיו ביו"ט ב' והוא מהירושלמי דאף דב' קדושות הן מ"מ לא נראה לעשר בינתים ואמאי לא נראה לעשר ביו"ט ב' מטעם ס"ס. וצ"ע בכל זה ואין כאן מקום לקבל ארוך:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות לז] <b>לקרות שם למ"ע. </b>אמרינן בגמ' מכות (דף יז) טעמא דר"א דע"ה מפריש מ"ע דממונא הוא [ותי' דידיה שבתוי"ט ט"ס] ופי' רש"י דר"ל מדאין בו איסור אכילה אלא גזל ואיהו אגזל עניים לא חש עכ"ל. ולתוס' יומא (דף נה ע"ב) אף דע"ה לא חשיד אגזל הכא לא חשיב ליה גזל מדהוא ממון שאין לו תובעים. ועוד כל כמה דלא הופרש לא חשיב ליה גזל עכ"ל. ולפי תירוצם ב' קשה מהכא דנימא אדרבה מה"ט אינו מפריש מ"ע שלא יהא גזל. ואולי י"ל דהתוס' ס"ל בפירוש סוגי' דמכות כנדרים (דף פד ע"ב) דטעמא דר"א דלא נחשד על מ"ע. דאילו בעי מפקיר נכסיה והוי עני ושקיל ליה ולית ליה פסידא. וזה פי' דממונא הוא ר"ל שבידו להפקיר נכסיו. אלא טעמא דרבנן שנויה במכות. דבנדרים אמרי' דטעמייהו דמירתת להפקיר דלמא זכי ביה אחרינא ובמכות אמרינן דטעמא דרבנן דטריחא ליה מלתא. ובסוגי' דנדרים תמיה לי הא ע"י הפקר לא חזי ליה דהא לא תלקט להזהיר העני על שלו ועי' תי"ט (פאה פ"ה מ"ג) א"כ הדר הו"ל גזל. ואף אם נדחוק דע"ה לא ס"ל דרשא דלא תלקט. מ"מ עכ"פ הו"ל להש"ס לומר דה"ט דרבנן דס"ל דנחשדו וצ"ע:
+[אות לח] <b>בתוי"ט ד"ה אין [אדם] צריך. מ"ס לא נחשדו. </b>קשה לי למ"ש התוס' יומא (דף נה) עלה דהלוקח יין מבין הכותים וז"ל אע"ג שאין חשודים על הגזל עמי הארץ נמי אין חשודים על הגזל ואפ"ה חשידי על המעשרות דלא חשיב להו גזל כיון דהוא ממון שאין לו תובעים ועוד כל כמה דלא הופרש לא חשיב להו גזל עכ"ל ולפי תי' הב' איך אמרינן דלא נחשדו על מעשר עני כיון דממונא הוא. וכן חכמים ס"ל רק משום דטריחא להו. הא כיון דלא רוצים לגזול אלא כמה דלא הופרש ל"ח להו גזל. א"כ מה"ט לא מפרשו דאם יפרשו יצטרכו ליתן לעניים שלא יהיה בידם גזל וצ"ע:
+
+Mishnah 4
+
+[אות לט] <b>בהרע"ב ד"ה מי שקרא שם וכו'. אבל תרומת מעשר של ודאי וכו'. </b>קשה לי דהא מצי למנקט בלוי שקרא שם לתרומת מעשר דלא יטלם בשבת. ובפשוטו היה נראה דנקט לדמאי לרבותא דאף דרוב ע"ה מעשרין ס"ד דלא ניחוש בזה לאיסור נתינה לכהן בשבת:
+[אות מ] <b>בהרע"ב ד"ה לא יטלם. הו"ל כמאכיל כו'. </b>מזה נראה ראיה ברורה לדעת רש"י ותוס' שהבאתי בריש מכילתין דצריך ליתן התרומת מעשר בחנם לכהן ולא למוכרה. דלדעת הטור שמוכרה לכהן. א"כ במה שמאכילם בחנם הוי כנותן להם מכיסו ואמאי צריך להודיעם:
+
+Mishnah 5
+
+[אות מא] <b>בהרע"ב סד"ה אינו נאמן כו'. דהא אינו רשאי ליקח. </b>משמע דוקא כשאמר לו שיקח מאיש פלוני אבל באמר לו סתם קח לי ממי שהוא נאמן והוא אומר שלקח מאיש פלוני שידוע לנו שהוא נאמן לא מהני. דאף דאפשר לגלויי מ"מ מצי לאשתמוטי כיון דלא אמר ליה ביחוד מאיש פלוני היה אצלי מלתא דלא רמיא ולקחתי מאחר שמוחזק אצלי לנאמן. ואולם מדברי הטור בשם הרשב"א ביו"ד (ססי' קיט) מבואר דס"ל דאף בכה"ג נאמן. ובאמת לכאורה לישנא דמתניתין מורה כהרע"ב מדקתני דאומר לו קח מאיש פלוני נאמן הא לא תלי באמירתו אלא באמירת השליח דאם אומר מאיש פלוני לקחתי דנאמן. וצ"ע:
+
+Mishnah 6
+
+[אות מב] <b>בתי"ט ד"ה אמר לו. אמר לו איש פלוני. </b>ולפ"ז הפירוש א"ל אחד אני. היינו שאני הנאמן. א"נ לגבי עצמו. אבל א"ל איש פלוני נאמן הר"ז נאמן. ובאמת גם כפי הגירסא שלפנינו איש פלוני יש לפרש וכאילו קתני אבל א"ל איש פלוני. אך התוס' בכתובות העתיקו נוסח המשנה א"ל אין אני נאמן איש פלוני נאמן. מש"ה פירשו דאומר ומעיד על עצמו שא"נ רק דאיש פלוני הוא הנאמן מש"ה הקשו שם מה שהקשו. ועי' בפ"י שם:
+[אות מג] <b>בתוי"ט ד"ה הר"ז נאמן. ומתני' דר"פ. </b>והפר"ח והתפל"מ ביו"ד (סי' קי"ט) כוונו לדבר אחד דפרכת הירושלמי לאו מדין חשוד על הדבר. דאף לרשב"ג דס"ל דחשוד נאמן בשל אחרים זהו במעיד על המאכל שהוא מותר. אבל הכא דמעיד על האיש ההוא שהוא נאמן למעשרות בזה לא מהני עדות ע"א. דלהחזיקו לגברא נאמן בעי' ב' עדים עי"ש:
+[אות מד] <b>בתי"ט ד"ה מי כאן. לרבותא דר"י נקט. </b>והא דקתני במתני' דהכא הרי אלו נאמנים לאו דוקא. דאינו חושש על נאמנותו דלאו לענין איסור והיתר קאמר. הרא"ש:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות מה] <b>בהרע"ב ד"ה הלוקח. כשהנחתום מוכר במדה גסה כו'. </b>זהו בשינויא דר' אלעזר בירושלמי אבל ר' יוחנן משני שם דלעיל בעושה בטהרה. וכאן בעושה בטומאה. ופי' הר"ש (בפ' דלעיל) דבעושה בטהרה הנחתום מפריש כיון דראוי לכהן לאכילה אבל בעושה בטומאה שלקח מע"ה כשהוכשרו דנטמאו לא הטריחו להמוכר להפריש כיון דלא חזי לכהן אלא להסקה ויפריש הלוקח. ומדברי הרמב"ם (פ"י הי"ב מהל' מעשר) משמע דפסק כר"י כמ"ש הכ"מ שם. והא דלא משני הירושלמי בקיצור דהכא מיירי בלוקח מנחתום ע"ה צ"ל דמשמע ליה דנחתום דהכא כנחתום דלעיל הכל בחבר (הר"ש בפ"ב):
+[אות מו] <b>בהרע"ב ד"ה והשאר חלה. א' ממ"ח. </b>מ"ש בתו' חדשים דסתם קונה מנחתום הוא פלטר אבל בעה"ב צריך להפריש א' מכ"ד א"צ לזה כיון דמיירי בלקח הנחתום מע"ה דהכל בחזקת טומאה והוי כמו נטמאה העיסה דמפריש א' ממ"ח כדאי' במתני' (רפ"ב) דחלה:
+[אות מז] <b>בתוי"ט ד"ה ושאר מעשר וכו'. הלכך קובע מקום וכו'. </b>קשה לי דבמתני' שאח"ז דמיירי בודאי טבל כמ"ש התי"ט שם בשם הר"ש וצריך ליתן המעשר ראשון ללוי ואעפ"כ קתני זה שעשיתי וכו' ושאר מעשר סמוך לו וצ"ע:
+[אות מח] <b>בתי"ט ד"ה והשאר חלה. וא"ת הרי חלה. </b>בירושלמי איתא ולמה קדמה ראשון מפני שקדמה לגורן. והרי שני קדמה לגורן הראשון קדמה לגורן וכתיב בו ראשית. שני אע"פ שקדמה לגורן אין כתיב בו ראשית עכ"ל. והובא בר"ש. משמע דהטעם דראשון כיון דלענין ראשית שניהם שוין שוב אזלינן בתר מעלה שיש לראשון יותר מחלה שקדמה לגורן משא"כ שני אע"פ שקדם חיובו בגורן מ"מ אין בו מעלה לקרוא ראשית כמו חלה מש"ה חלה עדיפא וא"כ אין מקום לקושית התי"ט:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות מט]  <b>בר"ב ד"ה ר"י אוסר. אפילו מדפוס א' אסר. </b>בתוס' ב"מ (דף נ"ו ד"ה הלוקח). כתבו דר"י אוסר בצוננת על החמה היכי שהם מדפוסים הרבה דיש בהו תרתי לריעותא ע"ש:
+
+Mishnah 4
+
+[אות נ] <b>מעשר מכל טפוס וטפוס. </b>ותו ליכא למיחש דלעולם משונה טפוס של נחתום זה משל אחר כ"כ בהר"ש ע"ש וממילא בלוקח מן המנפול דלוקח מן הרבה פלטרין כמ"ש הר"ב והר"ש צריך לעשר מכל ככר דשמא לקח מן הרבה פלטרין שלקחו מנחתום אחד ופלטר אחד עישר ואחד לא עישר. ומ"ש הרמב"ם (פי"ד ה"ו מהלכות מעשר) גבי מנפול ג"כ לעשר מכל דפוס. היינו לטעמי' שכתב שם הטעם שהמנפול לוקח משני נחתומים. אבל לפי' הרע"ב שהמנפול לוקח מפלטרין הדבר ברור שצריך לעשר מכל ככר. ומהתימה בזה על המל"מ שכתב שם בפשיטות גם לשיטת הר"ש דא"צ לעשר רק מכל דפוס וצ"ע. ונ"ל דהטעם דמתני' מיירי היכי דאין הנחתומין והפלטרין מחוייבין לעשר דהם משפיעים במדה גסה כמ"ש הר"ב בר"פ. וא"כ מסתמא לא עישרו הם. אלא דהחשש דהמנפול לקח מב' פלטרין ואפשר דהפלטרין לקחו מב' נחתומין שאחד קנה ממעשר וא' קנה משאינו מעשר. וא"כ בדפוס א' דהכל מנחתום אחד יכול לעשר מזה על זה:
+
+Mishnah 5
+
+[אות נא] <b>בר"ב ד"ה בולל. יש בלילה בדבר היבש. </b>והרא"ש כתב א"נ בדמאי הקילו עיי"ש. וכן הוא בירושלמי. אבל בודאי טבל אף דתרומת פירות דרבנן אין מקילין לומר שיש בילה. ורק בדמאי דקיל הקילו. וזה ליכא למימר דמש"ה הקילו דהוי תרתי דרבנן תרומת פירות וגם דמאי. דהא משמע דבפרוסת פת הטעם משום דאין נבללין אבל אילו היה נבלל היה מותר אף דתרומות פת דאורייתא. וע"כ דמשום דמאי לחוד וכ"כ בטורי אבן ר"ה (דף יג ע"ב ד"ה כיצד):<br><b>בתי"ט ד"ה אבל בזמן וכו'. וחיישינן שמא. </b>הלח"מ כתב לפרש דבזמן שמתנה מרובה היינו שיש לו הרבה לא הטריחו לעשר מכל אחד. אבל בזמן שמתנה מועטת ונקל לעשר מכל אחד ואחד צריך להפריש וזהו פי' הירושלמי. דאיתא התם בדמאי התירו לומר דיש בלילה דתנא ר"י אומר בזמן שמתנה מרובה וכו' והיינו מדמחלק בין מרובה למועט ע"כ הטעם דמקולי דמאי ולא הקילו רק במרובה עי"ש:
+
+Mishnah 6
+
+[אות נג] <b>ברע"ב ד"ה ואפילו מאותו הסוג. במס' כלים. </b>פט"ז מ"ג:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות נד] <b>בתו"ח ד"ה תוי"ט ד"ה אע"פ שאמרו וכו'. והוי מן החיוב על הפטור קמ"ל. </b>דברים אלו תמוהים. דלפמ"ש מקודם דהא דאין מוכרים טבל אלא לצורך דאין רשאי להוציא פירות מחיוב דאורייתא. מזה ממילא מוכח דאצל הלוקח יהיה פטור. א"כ איך קאמר אע"פ שאמרו וכו' הא אדרבא כיון דאין מוכרים וכו' משום שאצל הלוקח יהיה פטור מדאורייתא מזה הטעם מעשר מזה על זה. כיון דשניהם פטורים מדאורייתא:
+[אות נה] <b>בא"ד אפילו הטבל מועט מותר. </b>זה נסתר מסוגיא ערוכה מנחות (דף לא ע"א) דקתני בברייתא פ"א נתערב לי טבל בחולין ושאלתי את ר"ט ואמר לי לך קח מן השוק ועשר עליו. קסבר מדאוריי' ברוב בטל ורוב ע"ה מעשרין הן. הרי דדוקא לוקח דמאי ומטעם רוב ע"ה מעשרין. אבל לוקח ודאי לא. דהוי מפריש מן החיוב על הפטור. אף דלוקח פטור מדאורייתא צ"ל כמ"ש תוס' שם דמ"מ דמי יותר לחיוב נגד טבל דבטל ברוב:
+
+Mishnah 9
+
+[אות נו] <b>בתי"ט בד"ה על של כותים. גירי אמת הן. </b>לא ידענא למאי צריך התוי"ט לזה הא אף אם גירי אריות לא גרעי מעובד כוכבים. והרי משנתינו ס"ל דתורמין משל ישראל על של עובד כוכבים ומה"ט תמוה לי על דברי רש"י גיטין (דף כה ע"א) ד"ה מבין הכותים וכותים גירי אמת ואין א"י נפקעת מקדושתה. הא התם דקתני דברי ר"מ ור"י. והם הא ס"ל במנחות (דף ס"ו) דאפילו משל עובד כוכבים על של ישראל מעשרים. א"כ גם בעובדי כוכבים אין א"י נפקעת מקדושתה דאין קנין. ור' יוסי ור"ש דפליגי התם דאוסרים הא הם ס"ל באמת במנחות שם דכותים גירי אריות. וע"כ הא דאוסרים היינו מדרבנן דגם בשל עובדי כוכבים חייב מדרבנן. עכ"פ מ"ש רש"י דגירי אמת צע"ג:
+[אות נז] <b>בא"ד בסופו כדתני בהשוכר. </b>נ"ל שצ"ל ועוד דסמכו כותים על הא דדרשי' ואכלת ולא מוכר וכ"ה בתוס' יומא (דף נה ע"ב):
+
+Mishnah 10
+
+[אות נח] <b>עד שיוציא עליה תרומה ומעשרות. </b>בהרמב"ם (פ"ה הט"ו מה"ת) כת' עד שיוציא עליה תרומות ומעשרות ממקום אחר. וכ"ה הנוסחא בסוגיא דיבמות (דף פט) שהובא שם משנה זו ובתוס' שם אור"י דמיניה וביה לא משום דלא ליתי לאכול השירים לזרים כיון שנקרא עליו שם מעשר לא יזהרו עליו לשומרו בדרך תרומה וכולא גריוא תרומה מדרבנן דהא מתקן ביה שאינו נקוב:
+[אות נט] <b>בהרע"ב ד"ה תרומה וכו'. דמן הפטור על החיוב הפריש. </b>וכ"כ הרא"ש ולא ידעתי למה לא קאמר בפשוטו. דמדאינו נקוב מדרבנן לגבי דרבנן הוי מחיוב על החיוב. והו"ל תרומה מדרבנן. וכיון דמדאורייתא הו"ל מפטור על החיוב להכי לא מפטר נקוב בתרומה הזאת. ואולי י"ל דמדינא הו"ל קריאת שם בטעות דהיה רק אדעתא למפטר הנקוב והרי לא נפטר וצ"ע:
+
+Mishnah 11
+
+[אות ס] <b>תרם מן הדמאי על הדמאי. </b>קשה לי הא הוי ס"ס שמא שניהם אינם מעושרי' או שניהם מעושרים. ובטורי אבן הקשה כעין זה אמאי טומטום אינו מוציא מינו הא הוי ס"ס. שמא שניהם זכרים או שניהם נקבות ותירץ דא"כ גם הך טומטום יוציא אחר והוי ב' ספיקות דסתרי עיי"ש. וזה ל"ש הכא דלאחר שתרם עליו א"י להפריש ממנו למק"א. ולדברי הכ"מ שכתבתי (פ"ג מ"ד) ניחא [אב"ה עי' בתשובת אבא מארי חלק א' מה שכתב על דברי הטורי אבן]:
+[אות סא] <b>בהרע"ב ד"ה תרומה. ורוב ע"ה מעשרין וכו'. </b>תמיה לי דכמו דיחזור ויתרום דחיישינן מה שהפריש הוי ממעושר והך הוא טבל והוי מפטור על החיוב ונשאר בטבלו. הא ניחוש ג"כ בהיפוך דשמא מה שהפריש הוא טבל והך מעושר ומפריש מן החיוב על הפטור ונשאר בטבל. ואפשר כיון שנותנו לכהן ואוכל בקדושת תרומה לא גזרו עליו חששות דדמאי. כמו דמצינו לעיל (פ"א מ"ג) בחלה ובמעשר שני ובמדומע דלא אסרו משום דמאי. ואף דיש לחלק דהתם בודאי הוי קדושת חלה וכן אינך אבל הכא ע"ג גופא דנין דשמא הוי מן החיוב על הפטור ולא חלה עליו שם תרומה. מ"מ י"ל כיון דמחזיקים ליה בקדושה כדין תרומה ל"ג בו חששות דדמאי ואף לר' אושעיא הובא בתוי"ט שם דמיירי בחלת ע"ה ומשום דאימת קדשים עליו. צ"ל דהכא דלחוש כולי האי שאחד מעושר ואחד אינו מעושר לא החמירו כיון דקדושת תרומה עליו ודו"ק:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות סג] <b>בתוי"ט ד"ה מעשר ונותן לו. הלכך לא הוי אלא קנס. </b>ואע"ג דלוקח מעובד כוכבים חייב מדרבנן הנ"מ בלוקח לאכילה משא"כ הכא קנסא בעלמא כדי שתשאר בורה ביד העובד כוכבים, אע"ג דמה"ט היה ראוי לקנוס גם במקבל מ"מ לא קנסו אלא בחוכר דדמי יותר לפורע חובו. (הר"ש):
+[אות סב] <b>בר"ב ד"ה שדה. וכשיכבד עליו המעשר. </b>זהו כפי' רש"י בב"מ (דף קא ע"א) אבל תוס' כתבו שם בשם ר"ח דהטעם כדי שיכבד עליו המעשר וימנע מלקבלה ויהא השדה בורה ביד העובד כוכבים ויצטרך למוכרה, ולאחר לא הוצרכו לקנות דבלא"ה שומע לנו מלקבלו אבל יורש דחביבא ליה לא יועיל אזהרה. וכה"ג כ' הרמב"ם בפי' ובחבורו. ובהרא"ש (במתני' א') משמע דס"ל כפי' תוס' וכאן במשנה פי' כפירש"י עי"ש:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות סד] <b>בתוי"ט ד"ה ר"י. בסופו. דאין מעשר שני נמכר בירושלים. </b>ובירושלים אין דעתו לטרוח מסתמא ע"כ כצ"ל:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות סה] <b>בתוי"ט ד"ה וחלקו בכ"מ שהוא. דהכא שכבר חלקו כי חזרו ונתערבו. </b>וכ"כ התוס' להדיא בתמורה הובא בתוי"ט (פ"ו מ"ג) דתמורה:
+[אות סו] <b>בר"ב בסד"ה וחלקו וכו'. וחצי חלק חבירו בידו. </b>דדנין דהחצי שבידו חציו שלו וחציו של חבירו ומכאן ראיה לדברי רש"י גיטין (דף מ"ז ע"ב) דאם א"ב אין לך כל חטה וחטה שאינו של שניהם. דאילו לשיטת תוס' שם דאם א"ב אפשר שהגיע לו כל חלק של חבירו. א"כ הכא אמאי אינו חייב לעשר שנית על כל החצי שבידו דשמא הכל של ע"ה. ואולם ממ"ש הר"ש תחלה בדברי ר"א שבירושל' מ"מ קרי ליה דמאי לפי שהוא ספק שמא חלקו בידו הוא וכו' וממילא הוי ספק דשמא הגיע לו רק חלק חבירו והיינו כשיטת התוספות אם כן משמע דר' אליעזר ור"י פליגי בפלוגתא דרש"י ותוס' הנ"ל וצ"ע:
+
+Mishnah 8
+
+[אות סז] <b>בתוי"ט ד"ה טול אתה חטים. ה"נ בקמותיה. </b>הקשה בתוס' חדשים אם בקמותיה הא בודאי אינם טמאים והם טבלים ודאי ואיך שייך בזה דין דמאי. ונראה לענ"ד לפמ"ש התוי"ט בסמוך משנה י"ב י"ל דהכא אף דחלקו הפירות מ"מ כיון דהם לא קצרוהו ולא עשו מעשה המורה שרוצים לעמוד בשותפות אמרינן דיש ברירה:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+[אות סט] <b>ואם משבאו לרשות הגר אסור. </b>דחלופי ע"ז שקיל בתוס' (פ"ק דקדושין) כתבו והא דקאמר הש"ס התם ארישא דאי אמרת ירושת הגר דאורייתא חלופי ע"ז קשקיל. ואין לומר טעמא משום ברירה. דהשתא הוברר הדבר דזה חלקו דא"כ אפילו באו לרשותו נמי יהא מותר מה"ט עכ"ל. ועיין בפ"י שם מה דמפקפק על תירוצם. ואנכי לא זכיתי להבין קושייתם דהרי מבואר בכולי פרקין דענין יש ברירה לא שייך רק בחד מינא משא"כ בב' מינים ל"ש יש ברירה. דבכל מין יש לכל אחד ואחד חלק וכדאמרינן להדיא בבכורות ל"ש אלא שחלקו גדיים נגד גדיים אבל גדיים נגד טלאים וכו' וצלע"ג:
+[אות סח] <b>בתוס' י"ט ד"ה טול אתה. ויחזור לעבודת כוכבים. </b>קשה לי הא מ"מ אינו יורש את אביו דמיד שנתגייר הוי קטן שנולד וכשחזר לעבודת כוכבים הוי כישראל מומר לעבודת כוכבים. ומצאתי אחר כך בעזה"י דהקשו כן בתו"י פ"ק דקידושין (דף יז) ותירצו שיטעה בדין דיחשוב שע"י כן יהיה לו ירושה ע"ש ולפ"ז באמת י"ל דאם חזר לסורו לעבודת כוכבי' ומת אביו אינו יורש דבכה"ג לא תקנו ואוקמוה אדינא דאינו יורש את אביו. ואף דאם מת אביו לאחר שנתגייר ואח"כ חזר לסורו י"ל דכבר זכה בירושתו ולא פקע מיניה אבל בחזר לסורו בחיי אביו י"ל דאינו יורש. דאילו מומר לעבודת כוכבים בעלמא יורש אביו ורק דהיה לב"ד לקנסו שלא יירש. ומ"מ אם יש לו בנים המה יורשים עי' חוה"מ (סי' רפ"ב) אבל בגר שחזר לסורו לעבודת כוכבים י"ל דאוקמוהו אד"ת דגר אינו יורש אביו. ולא מצאתי גילוי לדין זה עדיין:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ע] <b>עשוי תרומת מעשר עליו. </b>ובירושלמי ר' ירמיה בעי קומי ר' זירא ואינו אסור משום איבוד אוכלין (פי' התרומה שהוא מפריש למחר צריך לאבדם שלא יכשל בה הבעה"ב) א"ל מפרר כ"ש ואוכל (פי' דרך אכילתו מפרר אותה כ"ש פירורים דקים אין בהם משום איבוד אוכלים. הרא"ש) א"ל וכי אינו אסור משום גזל. כי הזמינו לאכול אצלו ולא לאבד האוכלים. א"ל שיהא לו קורת רוח (פירוש הואיל והזמינו יש לו נחת רוח בהם ואפילו מפרר לא איכפת ליה. הרא"ש):
+
+Mishnah 2
+
+[אות עא] <b>בתי"ט ד"ה שאני עתיד לשייר. ומסיים הר"ש. </b>קיצר בהעתקתו. וקו' הר"ש בנויה על הירושלמי שהקשה אההיא דמעכשיו לכשאשתה ולא נמצא מטלטל תרומה טמאה בשבת. אר"א משייר כ"ש חולין כההיא דתנינן מטלטלין תרומה טהורה עם הטמאה. ולא דמיא תמן טמאה לצורך טהורה הכא חולין לצורך טמאה עם יציאתו מהכוס הוא קדוש ע"ז כתב הר"ש וקשה ע"ז הא ע"כ מעכשיו קדשה דאל"כ נמצא שותה טבלים למפרע כדאמר מעיקרא עכ"ל. כוונת הר"ש דמה מהני דעם יציאתו הוא קדוש דהיינו ע"כ דהקדושה מתחיל רק אחר יציאתו מהכוס ששפכו למקום אחר דאם איתא למפרע קדוש הא טלטל למפרע ת"ט וע"ז הקשה הר"ש דהא באמת ע"כ למפרע קדוש ומדין ברירה דאל"כ הא שותה טבלים למפרע. וא"כ למפרע הוי טלטול מוקצה. ועל דברי הירושלמי אלו קשה לי הא מבואר בש"ע או"ח (סי' ש"ח ס"ג) דאם כבר המוקצה בידו מותר לטלטלו למקום שהוא רוצה. וא"כ מה צריך לשייר כ"ש חולין הא בתחלת שתייתו בהיתר נטלו ואח"כ כבר הוא בידו ומותר לטלטלו ולהניחו במקום שירצה. ואף לדעת אבן העוזר (סי' רס"ו) דלא שרי זה אלא בכלי שמלאכתו לאיסור כיון דבלא"ה יש לו היתר לצורך גופו ומקומו אבל במוקצה גמור לא. מ"מ הא הכא לכאורה לא נעשה הכוס בסיס דהא בה"ש לא היה היין בתוכו כדקתני מזגו לו את הכוס וגם אם היה בו בה"ש היה בסיס גם להחולין. ואף להפוסקים דבשבת נעשה ג"כ בסיס. הא א"י לעשות בסיס כלי של חבירו כמ"ש המג"א (סס"י ש"ט) והכא הא הכוס של ע"ה. וא"כ כיון דלא הוי בסיס יש לו היתר לטלטל לצורך מקומו וממילא מהני התירא דכבר הוא בידו (וכמ"ש הראב"ד בעצמו לענין שכח מעות בכיס ע"ש) וצ"ע:
+
+Mishnah 3
+
+[אות עה] <b>מפני שהוא ממעט מלאכתו. </b>בירושלמי הובא בהר"ש לא יחרוש אדם בפרתו בלילה וישכירנה ביום ולא יעשה בשלו בלילה וישכיר עצמו ביום. לא ירעיב עצמו ולא יסגף נפשו מפני שממעט במלאכת בעה"ב. ר"י אזיל לחד אתר אשכח חד ספרא אטימויי (כך קורים לחולה בלשון יון) א"ל מהו כן אמרו ליה ציים אמר ליה אסור לך אם מלאכת בשר ודם אסור מלאכת הקב"ה לא כ"ש:
+
+Mishnah 4
+
+[אות עב] <b>בהרע"ב ד"ה הלוקח. א"א לחללו. </b>גם אם אפשר לחללו הא מ"מ א"י לשתותו בחילול בלא הפרשה כיון דאמר מה שאני עתיד להפריש ואם אינו בא לידי הפרשה בטל הקריאת שם למפרע. התוס' והר"ש:
+[אות עג] <b>בתוס' חדשים ד"ה תי"ט ועשרה מעשר. ותוס' כתבו בשם י"מ כו' חטה אחת. </b>והר"ש כתב ע"ז ולא יתכן כלל דנהי דחטה אחת פוטרת הא מ"מ יכול להפריש כמו שירצה לתרומה רק שישייר מקצת כדאיתא בתרומות (פ"ה מ"ה):
+[אות עד] <b>בהרע"ב ד"ה מיחל ושותה. כו' אבל בדאוריית' א"ב. </b>ואף לשיטת ר"ת שהעתקתי לעיל (פ"א מ"ו דפאה) דלוקח לאחר מירוח פטור מדאורייתא וכן דעת הרמב"ם (רפ"ה דמעשרות) מ"מ הכא מקרי שורש דאורייתא ופסקינן דאין ברירה. ועי' בתוס' בכורות (דף יא) ולפ"ז י"ל בישוב קושית התוי"ט בסמוך (מ"ה) דלמאי אצטריך תו הא שמעינן לה ממתני' הקודמת. י"ל דתנא ס"ל דגם בשורש דאורייתא יש ברירה אבל לא בדאורייתא גמור. ואשמעי' בלוקח יין דהוא דרבנן מחמת לקוח. וכן בתאנים שבביתו דהוי תרומת פירות. אבל ביין שבתוך ביתו באמת לא סמכי' על ברירה. ומש"ה נקט במתני' תאנים של טבל ולא נקט יין של טבל. דבזה באמת לא סמכינן על ברירה. ומיושב ג"כ קושיית התוס' בגיטין מדברי ר"מ בבכורות אשר רמז עליו התוי"ט כאן. דר"י לא ס"ל דיש ברירה רק בדרבנן אף דיש לו שורש דאורייתא. ואולם עדיין יקשה למה דאמרי' בעירובין (דף לז ע"ב) קסבר ר' יוסף מאן דלית ליה ברירה בדאוריי' גם בדרבנן אין ברירה. דאין סברא לחלק עד שמקשים מכח זה דר"ש אדר"ש א"כ מוכח דסבר ר"מ י"ב אפי' בדאורייתא ויקשה מההיא דבכורות. וצריכים לתירוצא דתוס' דגיטין אההיא דבכורות (ואפשר דסברת ר"י כר' ירמיה בבכורות בטעמא דר"מ דזיל הכא קמדחי) ולפ"ז יקשה לר"י אמאי נקט במתני' תאנים של טבל ולא נקט יין של טבל כדקתני במתני' הקדום הלוקח יין והוי רבותא טפי דאפי' בדאורייתא יש ברירה:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות עו] <b>בהר"ב ד"ה מעשרותיהן. דבכל אחת שייר טבל. </b>וז"ל התוס' בתמורה (דף ד ע"א) מעשרותיהם מעשר כלכלה בחברתה קרא שם. שהרי מתוקנים הם יחד זה בזה אע"ג דקיי"ל כל שאינו בזה אחר זה אפילו בב"א אינו [עיין בפ"ב מ"ז דקדושין בתוי"ט] הכא כיון דדעתיה לתקוני תרווייהו הוי כאומר מעשר שלה תהא בשנייה חוץ מיו"ד שישארו בראשונה טבל לתקן השנייה וחל המעשר של זו בזו וזו בזו עכ"ל:
+
+Mishnah 7
+
+[אות עז] <b>בתוי"ט ד"ה נוטל. וטעמא כמ"ש הרע"ב וכו'. </b>ותמצית הדבר דמיירי דאין לו פרנסה ממקום אחר וצריך להפריש מיניה וביה ונוטל מאה ומפריש מהם מעשר ראשון ושני והלוי נותן תרומת מעשר. ומהמאה הב' מפריש עשרה למעשר א' כדי שיקרא שם לתרומת מעשר. ומפריש התרומת מעשר והשאר מערב עם פירותיו ומיירי בדבר לח דיש בילה:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Kilayim/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Kilayim/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..87c40054971b527cb8795bc0090f51f579533a98
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Kilayim/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt	
@@ -0,0 +1,342 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Kilayim
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה כלאים
+Vilna, 1908-1909
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה כלאים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ב] <b>בתוי"ט ד"ה אקדים כו'. הראויין למאכל אדם. </b>ופי' בכ"מ דלאו דוקא נקט רבינו מאכל אדם אלא כל דבר שרוצה בקיומו אסור ואפי' רוצה בקיומו למאכל בהמה (דהא מה"ט הוי זונין כלאים שמקיימין אותם למאכל יונים כמ"ש הרע"ב וכן בקוצים בכרם דספ"ה שמקיים אותן לגמלים) ולא נתכוון רבינו לשלול אלא עשבים המרים בלבד כדדייק סיפא דלישנא עיי"ש:
+[אות א] <b>בר"ב ד"ה השעורים. אבל לענין כלאים. </b>אף דתנן בפרק ב' דתרומות כל שהוא כלאים בחבירו לא יתרום מזה על זה. היינו דוקא לענין תרומה דניטלת מן התבואה אבל חלה שנטלת מן העיסה כל שעיסות הן דומות זו לזו מפריש מזה על זה. או דכשיש בכל א' שיעור חלה בפ"ע אין תורמין ממין על שא"מ אבל לצרף יחד לשיעור חלה מצטרפין חטין עם כוסמין. ושעורים עם הכל חוץ מן החטין תוס' מנחות (דף ע' ע"ב) והר"ש (ועיין ברש"י פסחים דף לה) תנא כוסמין מין חטין לענין תרומה ועי' בהר"ן שם שתמה על דברי רש"י הנ"ל:
+
+Mishnah 2
+
+[אות ג] <b>הקשות. </b>וכן פליגי ספ"ב דתרומות:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות ד] <b>וכוסמת. </b>עיין תוי"ט פ"ק מ"ה דשבת ד"ה וכרשינים:
+[אות ה] <b>בתו"ח ד"ה תי"ט ד"ה שני. לאו מין זרע הוא. </b>ועדיין קשה לר' יהודה נהי דשדך היינו זרוע מ"מ נימא דלא תזרע כלאים היינו בהדי שדך שזורע מין אחר והוי כלאים עם החבור לשדך כמו כלאים דבהמתך:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ו] <b>רובע ממין אחר ימעט. </b>נלע"ד מסוגיא דב"ב (דף צ"ד ע"א) במה דמשני רובע דכלאים כי רובע דהכא דמי. מבואר דדוקא ברובע דהמיעוט הוי רק חומרא דכלאים אבל ביותר מרובע צריך למעט הכל. ואף לחד תירוצא בתוס' שם דקאי ללישנא דקנסא. מ"מ הא כמה פוסקים פסקו כהך לישנא דקנסא כמו שפסק הטור ח"מ רסי' רכ"ט ובהגהות שם. ומ"מ י"ל דכיון דהוי ספיקא אם קיי"ל כלישנא דדינא או קנסא מש"ה במוכר פירות ונמצא יותר מרובע טנופת לסאה מספק לא מחייבינן למוכר לברור כולו היכא דידעינן דלא עריב בכוונה. דשמא כלישנא דקנסא וכמ"ש בב"י שם. והכא בכלאים אזלינן לקולא כלישנא דדינא ואף ביותר מרובע הדין דימעט כיון דמדאור' בלא"ה לא הוי כלאים אזלינן לקולא. ומ"מ לאידך תירוצא דתוס' דקאי גם ללישנא דדינא א"כ בודאי הדין דביותר מרובע יבור כולו. ועיין בשיטה מקובצת דהביא ג"כ כמה שיטות שסוברים דקאי גם ללישנא דדינא. ולדינא יש לדון דהוי כמו ס"ס להחמיר ספק דקיי"ל כלישנא דקנסא וספק דאף ללישנא דדינא צריך לבור את כולו. וחידוש שלא העלו האחרונים כלל מזה. והרמב"ם (רפ"ב דכלאים) כתב זרע שנתערב בו זרע אחר אם היה אחד מכ"ד כו' עד שימעט את החטים או יוסיף על השעורים ואם זרע לוקה. ותמהני דהא מבואר בסוגיא דב"ב הנ"ל דברובע כל עיקר המיעוט הוי רק חומרא דכלאים וגם בירושלמי הובא בכ"מ במקומו מבואר הא דמותר להניף ולא הוי כמבטל איסור כיון דמרבה לבטל מפני מראית עיין היינו דמדאורייתא ממילא מותר כיון דלא עירב אדעתא לזרוע. וא"כ איך כתב הרמב"ם דזרע לוקה הא מדאורייתא לא הוי כלאים וצל"ע ועיין בתשובת מוצל מאש (סי' מ'):
+[אות ז] <b>בהרע"ב ד"ה יבור. דמיחזי כמקיים. </b>לפ"ז בב' מינים צריך לבור כל הב' מינים כן כתב הר"ש. אבל הרא"ש כתב די"ל דוקא מאותו מין שהתחיל לבור אם ישייר ממנו נראה כמקיים אבל מין האחר כיון דאין בו רובע ולא התחיל לבור ממנו לא הוי כמקיים:
+[אות ח] <b>במתני' אלא ממין אחד. </b>וכשם שאין מצטרפין לאסור כך אין מצטרפין להתיר כגון כ"ב רבעים וחצי חטים וחצי רובע שעורים ונפל לתוכם פחות מרובע עדשים ירושלמי הובא בהר"ש. והרמב"ם בפירושו מפרש כן בדברי ר"ש במתני' שלאח"ז ר"ש אומר כשם שאמרו להחמיר. היינו כמו שאין מצטרפין לחומרא כך אין מצטרפין להקל. ומה דאמר אח"כ הפשתן בתבואה זהו חוזר לדברי ת"ק ואשמעינן דפשתן כזרעוני גינה:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות ט] <b>שאינן עושין. </b>והרמב"ם בפי' ובחבורו כתב דה"ק דאע"פ שאין עושין עד אחר ג' שנים מ"מ אסור לזרוע בתוך כך מין אחר עד שיעקור השרשים:
+
+Mishnah 6
+
+[אות י] <b>וקרובין וכו'. </b>וכן במתני' שביעית (פ"א מ"א): 
+
+Mishnah 7
+
+[אות יא] <b>בהרע"ב ד"ה מותר לסמוך לו מאותו המין. של שדה חבירו.</b> דמדינא מותר לזרוע חטים בצד שדה שעורים של חבירו דכתיב שדך לא תזרע כלאים אין איסור אלא שיזרע שדהו כלאים שלא נאמר הארץ לא תזרע כלאים ומש"ה אפילו זרע סמוך לשדה חטים שלו זרע שעורים ומשך זרע השעורים עד שסמכו לשדה חבירו הזרוע שעורים הרי זה מותר שנראה השעורים שבצד שדהו שהן סוף שדה חבירו הרמב"ם (פ"ג הט"ז דכלאים). וכתב הכ"מ דוקא היכא דנזרעו תחלה ב' השדות בהיתר ואח"כ זרע שעורים והמשיכה עד שדה חבירו:
+
+Mishnah 8
+
+[אות יב] <b>בתי"ט ד"ה ולסלע. הואיל ולא נעשה לשם גדר וכו'.</b> שגבו ממני דברי רבינו התוי"ט בזה. דגם בגדר בעי' רחבו ד' אלא דבעוביו לא בעי שיעור וסגי בכ"ש וה"נ בסלע מהני עובי כ"ש ורחב ד' ומה"ת לומר דסלע גרע. והרי הרע"ב כתב דאשמעינן דאפילו סלע וכו' משמע דס"ד מסברא דסלע עדיף מגדר ואיך נימא דלפי האמת סלע גרע מגדר. וכן בהר"ש כתב כדברי הרע"ב דאצטריך לאשמעינן דאפילו בסלע בעי' רוחב ד' דבפחות מזה לאו שמה מחיצה להפסיק כדאשכחן בשלהי פ"ק דעירובין (דף ט"ז) הרי דמדמי לההיא דעירובין דמיירי בגדר הרי דדינם שוים. ומעולם לא שמענו מי שיאמר דסלע גרע ובעי' ד' בעוביו ודברי התוי"ט אלו נפלאים בעיני:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+[אות יג] <b>תבואה בירק.</b> היינו בב' שדות אבל אם לזרוע שורה ירק מצד שדה תבואה סגי בו' טפחים כדאיתא לקמן (במשנה בתרא דפ"ג). הרמב"ם בחבורו:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות יד] <b>ר"מ אומר וכו'. </b>כתב הרא"ש בירושל' מפרש דלא פליגי ר"מ ור"י בן החוטף אפרתי אלא בתחלת ימיו שנה לר"מ בית סאה ושוב חזר בו ושנה לר' יוסי בית כור:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות טו] <b>בתוי"ט ד"ה כנגד הפרצה. וכ"כ הר"ש. </b>כדמוכח בשלהי פ"ק דעירובין גבי ג' מדות במחיצות עכ"ל הר"ש. ותמהני מאד הא אדרבא בסוגיא דעירובין שם מבואר ההיפוך דלפי שינויא דרבא דקאמר מדסיפא רשב"ג וכו' מבואר למה דקי"ל כרבנן דגם למעלה שיעור לבוד ג"ט ה"נ היה מקום חשוב להתיר לזרוע בצדו נגד העומד אם הוא רחב ג"ט וצלע"ג. אח"כ מצאתי תה"ל בחידושי הריטב"א עירובין שכ"כ להדיא בשם הר"י והראב"ד וצל"ע על הר"ש והתוי"ט:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות טז] <b>בר"ב ד"ה בין שורה. והמקום שבין כל שתי וכו'. </b>לשון הר"ש ט"ז אמות היינו בין ב' החיצונות אי נמי יש לפרש בין חיצונה לאמצעי' דכיון דאיכא ג' שורות גלי אדעתיה שבא לנטוע כרם כענין זה ומצטרפין בפחות מט"ז ולא דמי לב' שורות דאין מצטרפין אפילו בשמונה דג' שורות הוי ככרם גדול דקרחה שלה ט"ז אמה:
+[אות יז] <b>בתוי"ט ד"ה ראב"י. דשורה אחת הוי כרם. </b>והוי כמו קרחת הכרם ולענין זה כב"ה דקרחת הכרם הוי ט"ז אמה. והא דקאמר שאילו מתחלה נטען הר"ז מותר בח' אמות הא כיון דסבר כב"ש צריך לכל שורה הרחקה ד' אמות. בירושלמי פריך לה ומשני דמותר בח' אמות היינו בח' ומשהו הובא בהר"ש:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות יח] <b>בתוי"ט ד"ה שער כותש. וכותש ממילא ע"כ. </b>וכתב עוד וי"מ כאן ובפאה שער כותש עפר הנפרד ונכתש ולפעמים הרוח מפזרו והוי כפחות מארבעה ועשרה ובירושלמי מפרש וכו':
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות יט] <b>תוי"ט ד"ה ואם הביאה. ועי' וכו'. </b>ולר' אושעיא הגי' לקמן משתשליש ולר"י משתשריש כ"ה בירושלמי (לקמן פ"ז) ועי' מ"ש בס"ד:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות כ] <b>המותח זמורה. </b>מל' הכתוב וימתחם כאהל (ישעיה מ):
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות כא] <b>ואם לאו אינן מצטרפות. </b>וכתב הרא"ש ולא ידענא למה הוצרך לשנות ואם לאו אינן מצטרפות פשיטא וכי עדיף מנוטע ה' גפנים בתחילה:
+
+Mishnah 3
+
+[אות כב] <b>בר"ב ד"ה אבל כו'. חוץ לעבודת הגפן. </b>ומשם ואילך תחתיו אסור מן הצד מותר עי' בהר"ש:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות כד] <b>בר"ב ד"ה אין אדם כו'. ולא דמי לשאר איסורים שבתורה כגון הנותן חלב ודם. </b>ובתוס' יבמות (דף פ"ג) כתבו לחלק דבדבר התלוי במחשבה כגון משתחוה לבהמת חבירו בזה אמרינן אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. וה"נ איסור כלאים תלוי במחשבה כההיא דלעיל (פ"ה מ"ו) וע' בר"ש כאן:
+[אות כג] <b>וחייב באחריותו. </b>בריש ב"ב איתא ברייתא מחיצת הכרם שנפרצה אומרים לו גדור וכו' וחייב באחריותה. וכתבו התוס' שם נראה לר"י דהאי חשיב היזק ניכר וכו' אבל אין לומר דהוי אינו ניכר וקנסוהו כמו במטמא וכו' ועוד אי קנס הוא במזיד דוקא היה לו להתחייב עכ"ל תמוה לי דהא בסוגיא דבב"ק (דף ק') מביא ראיה מהך ברייתא דר"מ דאין דינא דגרמי הרי דמוקי להברייתא כר"מ ור"מ הא סבר במטמא וכו' דגם בשוגג חייב דקנסו שוגג אטו מזיד. ואע"ג דאיתא בגיטין (דף נ"ג) דרק בדרבנן קניס ר"מ שוגג אטו מזיד אבל לא במבשל בשבת כיון דהוא דאורייתא הא י"ל דר"מ ס"ל דמקיים כלאים לא הוי דאורייתא דלא כרע"ק עיין בב"ק (דף פ"א) בתוס' שם או דמיירי בכלאים בח"ל דרבנן ובדרבנן קניס ר"מ שוגג אטו מזיד. ואדרבא בזה היה מיושב קושיית התוס' בב"ק (דף ק') דמנ"ל להגמ' דהך ברייתא כר"מ והיינו ממה דחייב אף בשוגג ע"כ דהוא ר"מ דקניס שוגג אטו מזיד בדרבנן. ואולם עדיין אינו מספיק כל הצורך. דלמא הברייתא כר"י ס"ל דבדאורייתא קנסו שוגג אטו מזיד וס"ל דמקיים הוי דאורייתא ומיירי בכלאים בא"י. ועכ"פ קושית התוס' לק"מ כיון דמוקמינן לה כר"מ ממילא ניחא דס"ל דבדרבנן קנסו שוגג אטו מזיד. ועל משנתינו דהכא דלכאורה קשה מסתמא דמתני' דגיטין דהמטמא בשוגג פטור י"ל דמיירי בכלאים בא"י דהוא דאורייתא דקנסו שוגג אטו מזיד וק"ל:
+[אות כה] <b>בר"ב ד"ה בשמיטה כו'. שהכל הפקר. </b>ודוקא ענבים לא נאסרו אבל הגפנים נאסרו אם הוסיפו מאתים שאין הזמורות הפקר. הר"ש. וראיתי להגאון ר' פנחס ז"ל בספר כתובה לכתובות (דף פ' ע"א ד"ה אכלה ערלה) כתב בפשיטות דאף העצים מותרים עי"ש ובמחכ"ת אשתמיטתיה דברי הר"ש שכ' בהיפוך:
+
+Mishnah 6
+
+[אות כו] <b>בר"ב ד"ה קוצרו כו'. א"נ כו' שמא יוסיף מאתים. </b>וכן כתב הרא"ש. ויש לעיין הא אם לא נתיר לו לקצור הוי אנוס ולא מקרי ניחא ליה ולא ליתסר. וא"כ לא הוי דבר האבד:
+
+Mishnah 7
+
+[אות כז] <b>ואינו מקדש. </b>אם לא יחזור. והא דאמרי' לעיל משנה ג' דתחת הגפן מקדש. היינו כשעיקר התבואה תחת הגפן כמו המסכך גפנים ע"ג תבואה. אבל הכא עיקר התבואה עומד חוץ לגפן ונוטה תחת הגפן הרא"ש:
+[אות כח] <b>בר"ב ד"ה וענבים משיעשו וכו'. למאן דגריס משתשליש. </b>בהר"ש מבואר דהגירסות לא פליגי לדינא דכללא הוא דזרוע מעיקרא בהשרשה כדאי' (פ"ב דפסחים) ומשנתנו דהכא דקתני בענבים עד שיעשו כפול הלבן היינו ע"כ בזרוע ובא. כגון שהכרם היה נטוע כבר מקודם שהביא הזרוע. וא"כ להך גירסא התבואה משתשריש מיירי שזרע התבואה לתוך הכרם. והוי לגבי התבואה זרוע מעיקרא. ולהגירסא משתשליש מיירי שהעביר עציץ נקוב הזרוע בכרם והוי לגבי שניהם זרוע ובא. אכן בירושל' משמע דלב' הגירסות מיירי בזרע התבואה בתוך הכרם. ופליגי לדינא. דלהגירסא משתשריש ס"ל דלענין התבואה מקרי זרוע מעיקרא ולהגי' משתשליש ס"ל דלא מקרי זרוע מעיקרא אלא היכא דזרעו שניהם באיסור התבואה והכרם יחדיו אבל אם קדם זה את זה דהוי ראשון בהיתר מקרי לגבי שניהם זרוע ובא. עיי"ש:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות כט] <b>תוי"ט ד"ה אסורים. ונמשך אחריו הר"ב. </b>עי' תשובת הרשב"א סימן תצ"א:
+[אות ל] <b>בא"ד דק"ו מעיקרא פריכא. </b>ובבאר היטיב ש"ע יו"ד סימן רצ"ז הובא בשם הגאון מו"ה עוזר ז"ל שתמה על דברי הרא"ש אלו. דהא הרא"ש לשיטתיה דפסק בהלכות כלאים דלא הוי כלאים אלא היכא דהצמר ופשתים מתחברים יחד ממש. משא"כ היכא דחגורת שני ראשי' צמר ופשתים ובאמצע משיחה של עור שמחברן לא הוי חיבור וליכא כלאים. א"כ שפיר יליף הירושלמי בק"ו מה כלאי בגדים דמותר ללבוש זע"ז אף אם חברן זע"ז ע"י רצועה של עור אפ"ה אסורים בתערובתן כלאי בהמה שאסורים אם קשרן זה לזה ברצועה לכ"ש דאסור בתערובתן עי"ש. וראיתי שכן הקשה בתוס' חדשים ומה שכתב שם בסה"ד אח"כ מצאתי כן מפורש בגמ'. במחכ"ת התם דנין רק דמותר להדיוט באכילה אבל עדיין י"ל דאסור לעבוד בו. דהבהמה עצמה כלאים דיש בו צד חמור וצד סוס:
+
+Mishnah 2
+
+[אות לא] <b>בתוי"ט ד"ה בהמה. א"כ ה"נ וכו'. </b>לענ"ד אינו מספיק דאף שאפשר שגזרו ע"ז מ"מ מהיכא פסיקא להירושלמי להקשות דלמא בימי דוד ובניו עדיין לא גזרו וב"ד של אחריהם גזרו. וכעין זה כתב המשנה למלך (פ"ז ה"ו מהלכות בית הבחירה). אמנם ראיתי בטורי אבן חגיגה (ד' ו' ע"א ד"ה והא שמואל וכו') וצ"ל דקים ליה לר' שכבר גזרו רבנן על חינוך קטן:
+[אות לב] <b>בתו"ח ד"ה בהמה. אגב ריהטא וכו'. </b>במחכ"ת הוא כתב כן אגב ריהטא דהא מכח קושית הירושל' מדוד ובניו מוכח דגם זה הוא דאורייתא:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות לג] <b>[בתו"ח ד"ה] בא"ד דנ"מ לענין מלקות כו'. רק בטמאה וטהורה. </b>ועיין בזה בספר גינת וורדים (כלל כ"ט) באורך:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות לד] <b>והקנבוס. </b>בתוס' ישנים ביומא פרק בא לו הביא ראיה דאין הכוונה למה שאנו קורין קנבוס דהרי לעיל (פ"ב מ"ה) מבואר דקנבוס אינו עושה אלא לג' שנים וזהו אינו בקנבוס שלנו:
+[אות לה] <b>בר"ב ד"ה מותר. לערב עמהן פשתן וכו' נתבטל ברוב כו'. </b>ואף שיש היתר עכשיו שיוכל ללבשו בלא פשתן ועי' בתשובת הר"ן (סימן נ"ט). ותימה על הר"ן נדרים (דנ"ב ע"א) שכתב ליישב דברי הרי"ף שכתב בפת שצלאו עם בשר בתנור א' דאסור לאכלו בחלב דריח הוי כמו משהו. ולא בטל דהוי דבר שיל"מ דאפשר לאוכלו עם בשר אף דבמין בשא"מ אינו בו דין דשיל"מ. היינו דוקא בדבר שאסור עכשיו ולמחר יהיה לו היתר. אבל בדבר שיש לו עכשיו היתר לא בטל אף במבשא"מ ע"ש וצע"ג ועי' בהגהות ש"ע יו"ד (סי' צ"ט) במ"ש הש"ך שם (ס"ק כ"ב) בשם הת"ח דמים שנתערבו בחלב דמותר ליתנם לבשר. וע' בתשובה שלי (סי' ר"ז וסי' ר"ט) ושם הארכתי בזה בעזה"י:
+[אות לו] <b>בתוי"ט ד"ה אם רוב. ובמידי דיבש ביבש מין במינו. </b>ול"נ דהכא לא תלי בזה. דאף אם הוי אינו מינו הא גם במין בשא"מ מדאורייתא בטל ברוב רק מדרבנן בעי' ס' דחיישינן שמא יבשלם ויתן טעם וזהו ל"ש הכא:
+[אות לז] <b>בא"ד ובתר שמא אזלינן. </b>כ"כ הרמ"א בהגהת ש"ע סימן צ"ח וכבר תמה שם הש"ך ע"ז:
+
+Mishnah 2
+
+[אות לח] <b>בר"ב ד"ה הכרים. מותר להציעו תחתיך. </b>ואף דמדרבנן אסור שמא תכרך נימא על בשרו מ"מ הכא דהוי קשין לא גזרו רבנן. ומ"מ לא הוי קשין לגמרי ע' בהרע"ב לקמן מ"ד:
+
+Mishnah 3
+
+[אות לט] <b>בר"ב ד"ה אסורים משום כלאים. לפי שיש להן בית ראש. </b>וכן הוא בש"ע. ותמיה לי דאף באין לו בית ראש ואינו דרך מלבוש מ"מ כיון דהוא על גופו והוי העלאה ומנין שלא יתלכלכו בגדיהם ליתסר כמו מרדעת על כתיפו דאינו דרך מלבוש ואסור אפילו להוציא הזבל דאינו דרך חימום רק להצילה מטינופות. ועיין בפרישה וט"ז. וצ"ע:
+
+Mishnah 4
+
+[אות מ] <b>לא יתן המרדעת. </b>והא דלא הוי דבר שאינו מתכוון כמו במוכרי כסות היינו דמכוין הוא ליטול המרדעת כדי שלא ילכלך בגדיו וגם זה מקרי נהנה מכלאים כדאיתא בירושל' דאסור ליקח ביצה חמה בבגד כלאים דכיון דניצל מלכוות בחום הביצה הוי כניצל במניעת הקור ש"ך ביו"ד (סי' ש"א ס"ק ח'):
+[אות מא] <b>בר"ב ד"ה תכריכי המת. חפשי מן המצות. </b>והא דלא הוי לועג לרש דזהו רק בציצית ששקול כנגד כל התורה א"נ בכה"ג דלגבי המת לא הוי דרך חימום בכה"ג גם בחי ליכא איסור תוס' נדה (דף ס"א):
+
+Mishnah 5
+
+[אות מב] <b>שלא יתכוונו. </b>ומ"מ בעינן בענין דלא הוי פסיק רישא תוס' בשבת (דף כ"ט) אבל הר"ן (פ"ד דחולין דף רצ"א) כתב להתיר אף בפ"ר וע' מ"ש בגליון בשבת (פ"ה מ"ג):
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות מג] <b>בר"ב ד"ה ומנעל. קרויים של זרב. </b>מלשון שרב דזיי"ן ושי"ן מתחלפין ע' תי"ט (רפ"י דמקואות):
+
+Mishnah 8
+
+[אות מד] <b>בר"ב ד"ה נוז. בשתי תכיפות. </b>דעת הרמב"ם באף בלא קשר חייב. ובקשר חייב אף בתכיפה א' וקשר ב' ראשי חוטים אהדדי. ודעת הטור דבעינן תרתי ב' תכיפות וקשר ב' ראשי חוטין להדדי. ודעת הפרישה והט"ז דהטור מיירי דוקא בחוט משי שמחבר צמר ופשתים יחד וקושר רק ב' ראשי חוטי המשי בזה הוא דלא מהני קשר לחוד. אבל בתוכף חוט פשתים דרך חוט צמר אף בתכיפה א' וקושר ב' ראשי חוטי פשתים להדדי הוו כלאים. והמג"א בהלכות ציצית לא ס"ל כן:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Kilayim/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Kilayim/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..29ed4398ffba4fc5f21f737adf265ec1ddca9c7e
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Kilayim/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,345 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Kilayim
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה כלאים
+merged
+https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Kilayim
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1908-1909
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה כלאים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ב] <b>בתוי"ט ד"ה אקדים כו'. הראויין למאכל אדם. </b>ופי' בכ"מ דלאו דוקא נקט רבינו מאכל אדם אלא כל דבר שרוצה בקיומו אסור ואפי' רוצה בקיומו למאכל בהמה (דהא מה"ט הוי זונין כלאים שמקיימין אותם למאכל יונים כמ"ש הרע"ב וכן בקוצים בכרם דספ"ה שמקיים אותן לגמלים) ולא נתכוון רבינו לשלול אלא עשבים המרים בלבד כדדייק סיפא דלישנא עיי"ש:
+[אות א] <b>בר"ב ד"ה השעורים. אבל לענין כלאים. </b>אף דתנן בפרק ב' דתרומות כל שהוא כלאים בחבירו לא יתרום מזה על זה. היינו דוקא לענין תרומה דניטלת מן התבואה אבל חלה שנטלת מן העיסה כל שעיסות הן דומות זו לזו מפריש מזה על זה. או דכשיש בכל א' שיעור חלה בפ"ע אין תורמין ממין על שא"מ אבל לצרף יחד לשיעור חלה מצטרפין חטין עם כוסמין. ושעורים עם הכל חוץ מן החטין תוס' מנחות (דף ע' ע"ב) והר"ש (ועיין ברש"י פסחים דף לה) תנא כוסמין מין חטין לענין תרומה ועי' בהר"ן שם שתמה על דברי רש"י הנ"ל:
+
+Mishnah 2
+
+[אות ג] <b>הקשות. </b>וכן פליגי ספ"ב דתרומות:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות ד] <b>וכוסמת. </b>עיין תוי"ט פ"ק מ"ה דשבת ד"ה וכרשינים:
+[אות ה] <b>בתו"ח ד"ה תי"ט ד"ה שני. לאו מין זרע הוא. </b>ועדיין קשה לר' יהודה נהי דשדך היינו זרוע מ"מ נימא דלא תזרע כלאים היינו בהדי שדך שזורע מין אחר והוי כלאים עם החבור לשדך כמו כלאים דבהמתך:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ו] <b>רובע ממין אחר ימעט. </b>נלע"ד מסוגיא דב"ב (דף צ"ד ע"א) במה דמשני רובע דכלאים כי רובע דהכא דמי. מבואר דדוקא ברובע דהמיעוט הוי רק חומרא דכלאים אבל ביותר מרובע צריך למעט הכל. ואף לחד תירוצא בתוס' שם דקאי ללישנא דקנסא. מ"מ הא כמה פוסקים פסקו כהך לישנא דקנסא כמו שפסק הטור ח"מ רסי' רכ"ט ובהגהות שם. ומ"מ י"ל דכיון דהוי ספיקא אם קיי"ל כלישנא דדינא או קנסא מש"ה במוכר פירות ונמצא יותר מרובע טנופת לסאה מספק לא מחייבינן למוכר לברור כולו היכא דידעינן דלא עריב בכוונה. דשמא כלישנא דקנסא וכמ"ש בב"י שם. והכא בכלאים אזלינן לקולא כלישנא דדינא ואף ביותר מרובע הדין דימעט כיון דמדאור' בלא"ה לא הוי כלאים אזלינן לקולא. ומ"מ לאידך תירוצא דתוס' דקאי גם ללישנא דדינא א"כ בודאי הדין דביותר מרובע יבור כולו. ועיין בשיטה מקובצת דהביא ג"כ כמה שיטות שסוברים דקאי גם ללישנא דדינא. ולדינא יש לדון דהוי כמו ס"ס להחמיר ספק דקיי"ל כלישנא דקנסא וספק דאף ללישנא דדינא צריך לבור את כולו. וחידוש שלא העלו האחרונים כלל מזה. והרמב"ם (רפ"ב דכלאים) כתב זרע שנתערב בו זרע אחר אם היה אחד מכ"ד כו' עד שימעט את החטים או יוסיף על השעורים ואם זרע לוקה. ותמהני דהא מבואר בסוגיא דב"ב הנ"ל דברובע כל עיקר המיעוט הוי רק חומרא דכלאים וגם בירושלמי הובא בכ"מ במקומו מבואר הא דמותר להניף ולא הוי כמבטל איסור כיון דמרבה לבטל מפני מראית עיין היינו דמדאורייתא ממילא מותר כיון דלא עירב אדעתא לזרוע. וא"כ איך כתב הרמב"ם דזרע לוקה הא מדאורייתא לא הוי כלאים וצל"ע ועיין בתשובת מוצל מאש (סי' מ'):
+[אות ז] <b>בהרע"ב ד"ה יבור. דמיחזי כמקיים. </b>לפ"ז בב' מינים צריך לבור כל הב' מינים כן כתב הר"ש. אבל הרא"ש כתב די"ל דוקא מאותו מין שהתחיל לבור אם ישייר ממנו נראה כמקיים אבל מין האחר כיון דאין בו רובע ולא התחיל לבור ממנו לא הוי כמקיים:
+[אות ח] <b>במתני' אלא ממין אחד. </b>וכשם שאין מצטרפין לאסור כך אין מצטרפין להתיר כגון כ"ב רבעים וחצי חטים וחצי רובע שעורים ונפל לתוכם פחות מרובע עדשים ירושלמי הובא בהר"ש. והרמב"ם בפירושו מפרש כן בדברי ר"ש במתני' שלאח"ז ר"ש אומר כשם שאמרו להחמיר. היינו כמו שאין מצטרפין לחומרא כך אין מצטרפין להקל. ומה דאמר אח"כ הפשתן בתבואה זהו חוזר לדברי ת"ק ואשמעינן דפשתן כזרעוני גינה:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות ט] <b>שאינן עושין. </b>והרמב"ם בפי' ובחבורו כתב דה"ק דאע"פ שאין עושין עד אחר ג' שנים מ"מ אסור לזרוע בתוך כך מין אחר עד שיעקור השרשים:
+
+Mishnah 6
+
+[אות י] <b>וקרובין וכו'. </b>וכן במתני' שביעית (פ"א מ"א): 
+
+Mishnah 7
+
+[אות יא] <b>בהרע"ב ד"ה מותר לסמוך לו מאותו המין. של שדה חבירו.</b> דמדינא מותר לזרוע חטים בצד שדה שעורים של חבירו דכתיב שדך לא תזרע כלאים אין איסור אלא שיזרע שדהו כלאים שלא נאמר הארץ לא תזרע כלאים ומש"ה אפילו זרע סמוך לשדה חטים שלו זרע שעורים ומשך זרע השעורים עד שסמכו לשדה חבירו הזרוע שעורים הרי זה מותר שנראה השעורים שבצד שדהו שהן סוף שדה חבירו הרמב"ם (פ"ג הט"ז דכלאים). וכתב הכ"מ דוקא היכא דנזרעו תחלה ב' השדות בהיתר ואח"כ זרע שעורים והמשיכה עד שדה חבירו:
+
+Mishnah 8
+
+[אות יב] <b>בתי"ט ד"ה ולסלע. הואיל ולא נעשה לשם גדר וכו'.</b> שגבו ממני דברי רבינו התוי"ט בזה. דגם בגדר בעי' רחבו ד' אלא דבעוביו לא בעי שיעור וסגי בכ"ש וה"נ בסלע מהני עובי כ"ש ורחב ד' ומה"ת לומר דסלע גרע. והרי הרע"ב כתב דאשמעינן דאפילו סלע וכו' משמע דס"ד מסברא דסלע עדיף מגדר ואיך נימא דלפי האמת סלע גרע מגדר. וכן בהר"ש כתב כדברי הרע"ב דאצטריך לאשמעינן דאפילו בסלע בעי' רוחב ד' דבפחות מזה לאו שמה מחיצה להפסיק כדאשכחן בשלהי פ"ק דעירובין (דף ט"ז) הרי דמדמי לההיא דעירובין דמיירי בגדר הרי דדינם שוים. ומעולם לא שמענו מי שיאמר דסלע גרע ובעי' ד' בעוביו ודברי התוי"ט אלו נפלאים בעיני:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+[אות יג] <b>תבואה בירק.</b> היינו בב' שדות אבל אם לזרוע שורה ירק מצד שדה תבואה סגי בו' טפחים כדאיתא לקמן (במשנה בתרא דפ"ג). הרמב"ם בחבורו:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות יד] <b>ר"מ אומר וכו'. </b>כתב הרא"ש בירושל' מפרש דלא פליגי ר"מ ור"י בן החוטף אפרתי אלא בתחלת ימיו שנה לר"מ בית סאה ושוב חזר בו ושנה לר' יוסי בית כור:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות טו] <b>בתוי"ט ד"ה כנגד הפרצה. וכ"כ הר"ש. </b>כדמוכח בשלהי פ"ק דעירובין גבי ג' מדות במחיצות עכ"ל הר"ש. ותמהני מאד הא אדרבא בסוגיא דעירובין שם מבואר ההיפוך דלפי שינויא דרבא דקאמר מדסיפא רשב"ג וכו' מבואר למה דקי"ל כרבנן דגם למעלה שיעור לבוד ג"ט ה"נ היה מקום חשוב להתיר לזרוע בצדו נגד העומד אם הוא רחב ג"ט וצלע"ג. אח"כ מצאתי תה"ל בחידושי הריטב"א עירובין שכ"כ להדיא בשם הר"י והראב"ד וצל"ע על הר"ש והתוי"ט:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות טז] <b>בר"ב ד"ה בין שורה. והמקום שבין כל שתי וכו'. </b>לשון הר"ש ט"ז אמות היינו בין ב' החיצונות אי נמי יש לפרש בין חיצונה לאמצעי' דכיון דאיכא ג' שורות גלי אדעתיה שבא לנטוע כרם כענין זה ומצטרפין בפחות מט"ז ולא דמי לב' שורות דאין מצטרפין אפילו בשמונה דג' שורות הוי ככרם גדול דקרחה שלה ט"ז אמה:
+[אות יז] <b>בתוי"ט ד"ה ראב"י. דשורה אחת הוי כרם. </b>והוי כמו קרחת הכרם ולענין זה כב"ה דקרחת הכרם הוי ט"ז אמה. והא דקאמר שאילו מתחלה נטען הר"ז מותר בח' אמות הא כיון דסבר כב"ש צריך לכל שורה הרחקה ד' אמות. בירושלמי פריך לה ומשני דמותר בח' אמות היינו בח' ומשהו הובא בהר"ש:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות יח] <b>בתוי"ט ד"ה שער כותש. וכותש ממילא ע"כ. </b>וכתב עוד וי"מ כאן ובפאה שער כותש עפר הנפרד ונכתש ולפעמים הרוח מפזרו והוי כפחות מארבעה ועשרה ובירושלמי מפרש וכו':
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות יט] <b>תוי"ט ד"ה ואם הביאה. ועי' וכו'. </b>ולר' אושעיא הגי' לקמן משתשליש ולר"י משתשריש כ"ה בירושלמי (לקמן פ"ז) ועי' מ"ש בס"ד:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות כ] <b>המותח זמורה. </b>מל' הכתוב וימתחם כאהל (ישעיה מ):
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות כא] <b>ואם לאו אינן מצטרפות. </b>וכתב הרא"ש ולא ידענא למה הוצרך לשנות ואם לאו אינן מצטרפות פשיטא וכי עדיף מנוטע ה' גפנים בתחילה:
+
+Mishnah 3
+
+[אות כב] <b>בר"ב ד"ה אבל כו'. חוץ לעבודת הגפן. </b>ומשם ואילך תחתיו אסור מן הצד מותר עי' בהר"ש:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות כד] <b>בר"ב ד"ה אין אדם כו'. ולא דמי לשאר איסורים שבתורה כגון הנותן חלב ודם. </b>ובתוס' יבמות (דף פ"ג) כתבו לחלק דבדבר התלוי במחשבה כגון משתחוה לבהמת חבירו בזה אמרינן אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. וה"נ איסור כלאים תלוי במחשבה כההיא דלעיל (פ"ה מ"ו) וע' בר"ש כאן:
+[אות כג] <b>וחייב באחריותו. </b>בריש ב"ב איתא ברייתא מחיצת הכרם שנפרצה אומרים לו גדור וכו' וחייב באחריותה. וכתבו התוס' שם נראה לר"י דהאי חשיב היזק ניכר וכו' אבל אין לומר דהוי אינו ניכר וקנסוהו כמו במטמא וכו' ועוד אי קנס הוא במזיד דוקא היה לו להתחייב עכ"ל תמוה לי דהא בסוגיא דבב"ק (דף ק') מביא ראיה מהך ברייתא דר"מ דאין דינא דגרמי הרי דמוקי להברייתא כר"מ ור"מ הא סבר במטמא וכו' דגם בשוגג חייב דקנסו שוגג אטו מזיד. ואע"ג דאיתא בגיטין (דף נ"ג) דרק בדרבנן קניס ר"מ שוגג אטו מזיד אבל לא במבשל בשבת כיון דהוא דאורייתא הא י"ל דר"מ ס"ל דמקיים כלאים לא הוי דאורייתא דלא כרע"ק עיין בב"ק (דף פ"א) בתוס' שם או דמיירי בכלאים בח"ל דרבנן ובדרבנן קניס ר"מ שוגג אטו מזיד. ואדרבא בזה היה מיושב קושיית התוס' בב"ק (דף ק') דמנ"ל להגמ' דהך ברייתא כר"מ והיינו ממה דחייב אף בשוגג ע"כ דהוא ר"מ דקניס שוגג אטו מזיד בדרבנן. ואולם עדיין אינו מספיק כל הצורך. דלמא הברייתא כר"י ס"ל דבדאורייתא קנסו שוגג אטו מזיד וס"ל דמקיים הוי דאורייתא ומיירי בכלאים בא"י. ועכ"פ קושית התוס' לק"מ כיון דמוקמינן לה כר"מ ממילא ניחא דס"ל דבדרבנן קנסו שוגג אטו מזיד. ועל משנתינו דהכא דלכאורה קשה מסתמא דמתני' דגיטין דהמטמא בשוגג פטור י"ל דמיירי בכלאים בא"י דהוא דאורייתא דקנסו שוגג אטו מזיד וק"ל:
+[אות כה] <b>בר"ב ד"ה בשמיטה כו'. שהכל הפקר. </b>ודוקא ענבים לא נאסרו אבל הגפנים נאסרו אם הוסיפו מאתים שאין הזמורות הפקר. הר"ש. וראיתי להגאון ר' פנחס ז"ל בספר כתובה לכתובות (דף פ' ע"א ד"ה אכלה ערלה) כתב בפשיטות דאף העצים מותרים עי"ש ובמחכ"ת אשתמיטתיה דברי הר"ש שכ' בהיפוך:
+
+Mishnah 6
+
+[אות כו] <b>בר"ב ד"ה קוצרו כו'. א"נ כו' שמא יוסיף מאתים. </b>וכן כתב הרא"ש. ויש לעיין הא אם לא נתיר לו לקצור הוי אנוס ולא מקרי ניחא ליה ולא ליתסר. וא"כ לא הוי דבר האבד:
+
+Mishnah 7
+
+[אות כז] <b>ואינו מקדש. </b>אם לא יחזור. והא דאמרי' לעיל משנה ג' דתחת הגפן מקדש. היינו כשעיקר התבואה תחת הגפן כמו המסכך גפנים ע"ג תבואה. אבל הכא עיקר התבואה עומד חוץ לגפן ונוטה תחת הגפן הרא"ש:
+[אות כח] <b>בר"ב ד"ה וענבים משיעשו וכו'. למאן דגריס משתשליש. </b>בהר"ש מבואר דהגירסות לא פליגי לדינא דכללא הוא דזרוע מעיקרא בהשרשה כדאי' (פ"ב דפסחים) ומשנתנו דהכא דקתני בענבים עד שיעשו כפול הלבן היינו ע"כ בזרוע ובא. כגון שהכרם היה נטוע כבר מקודם שהביא הזרוע. וא"כ להך גירסא התבואה משתשריש מיירי שזרע התבואה לתוך הכרם. והוי לגבי התבואה זרוע מעיקרא. ולהגירסא משתשליש מיירי שהעביר עציץ נקוב הזרוע בכרם והוי לגבי שניהם זרוע ובא. אכן בירושל' משמע דלב' הגירסות מיירי בזרע התבואה בתוך הכרם. ופליגי לדינא. דלהגירסא משתשריש ס"ל דלענין התבואה מקרי זרוע מעיקרא ולהגי' משתשליש ס"ל דלא מקרי זרוע מעיקרא אלא היכא דזרעו שניהם באיסור התבואה והכרם יחדיו אבל אם קדם זה את זה דהוי ראשון בהיתר מקרי לגבי שניהם זרוע ובא. עיי"ש:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות כט] <b>תוי"ט ד"ה אסורים. ונמשך אחריו הר"ב. </b>עי' תשובת הרשב"א סימן תצ"א:
+[אות ל] <b>בא"ד דק"ו מעיקרא פריכא. </b>ובבאר היטיב ש"ע יו"ד סימן רצ"ז הובא בשם הגאון מו"ה עוזר ז"ל שתמה על דברי הרא"ש אלו. דהא הרא"ש לשיטתיה דפסק בהלכות כלאים דלא הוי כלאים אלא היכא דהצמר ופשתים מתחברים יחד ממש. משא"כ היכא דחגורת שני ראשי' צמר ופשתים ובאמצע משיחה של עור שמחברן לא הוי חיבור וליכא כלאים. א"כ שפיר יליף הירושלמי בק"ו מה כלאי בגדים דמותר ללבוש זע"ז אף אם חברן זע"ז ע"י רצועה של עור אפ"ה אסורים בתערובתן כלאי בהמה שאסורים אם קשרן זה לזה ברצועה לכ"ש דאסור בתערובתן עי"ש. וראיתי שכן הקשה בתוס' חדשים ומה שכתב שם בסה"ד אח"כ מצאתי כן מפורש בגמ'. במחכ"ת התם דנין רק דמותר להדיוט באכילה אבל עדיין י"ל דאסור לעבוד בו. דהבהמה עצמה כלאים דיש בו צד חמור וצד סוס:
+
+Mishnah 2
+
+[אות לא] <b>בתוי"ט ד"ה בהמה. א"כ ה"נ וכו'. </b>לענ"ד אינו מספיק דאף שאפשר שגזרו ע"ז מ"מ מהיכא פסיקא להירושלמי להקשות דלמא בימי דוד ובניו עדיין לא גזרו וב"ד של אחריהם גזרו. וכעין זה כתב המשנה למלך (פ"ז ה"ו מהלכות בית הבחירה). אמנם ראיתי בטורי אבן חגיגה (ד' ו' ע"א ד"ה והא שמואל וכו') וצ"ל דקים ליה לר' שכבר גזרו רבנן על חינוך קטן:
+[אות לב] <b>בתו"ח ד"ה בהמה. אגב ריהטא וכו'. </b>במחכ"ת הוא כתב כן אגב ריהטא דהא מכח קושית הירושל' מדוד ובניו מוכח דגם זה הוא דאורייתא:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות לג] <b>[בתו"ח ד"ה] בא"ד דנ"מ לענין מלקות כו'. רק בטמאה וטהורה. </b>ועיין בזה בספר גינת וורדים (כלל כ"ט) באורך:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות לד] <b>והקנבוס. </b>בתוס' ישנים ביומא פרק בא לו הביא ראיה דאין הכוונה למה שאנו קורין קנבוס דהרי לעיל (פ"ב מ"ה) מבואר דקנבוס אינו עושה אלא לג' שנים וזהו אינו בקנבוס שלנו:
+[אות לה] <b>בר"ב ד"ה מותר. לערב עמהן פשתן וכו' נתבטל ברוב כו'. </b>ואף שיש היתר עכשיו שיוכל ללבשו בלא פשתן ועי' בתשובת הר"ן (סימן נ"ט). ותימה על הר"ן נדרים (דנ"ב ע"א) שכתב ליישב דברי הרי"ף שכתב בפת שצלאו עם בשר בתנור א' דאסור לאכלו בחלב דריח הוי כמו משהו. ולא בטל דהוי דבר שיל"מ דאפשר לאוכלו עם בשר אף דבמין בשא"מ אינו בו דין דשיל"מ. היינו דוקא בדבר שאסור עכשיו ולמחר יהיה לו היתר. אבל בדבר שיש לו עכשיו היתר לא בטל אף במבשא"מ ע"ש וצע"ג ועי' בהגהות ש"ע יו"ד (סי' צ"ט) במ"ש הש"ך שם (ס"ק כ"ב) בשם הת"ח דמים שנתערבו בחלב דמותר ליתנם לבשר. וע' בתשובה שלי (סי' ר"ז וסי' ר"ט) ושם הארכתי בזה בעזה"י:
+[אות לו] <b>בתוי"ט ד"ה אם רוב. ובמידי דיבש ביבש מין במינו. </b>ול"נ דהכא לא תלי בזה. דאף אם הוי אינו מינו הא גם במין בשא"מ מדאורייתא בטל ברוב רק מדרבנן בעי' ס' דחיישינן שמא יבשלם ויתן טעם וזהו ל"ש הכא:
+[אות לז] <b>בא"ד ובתר שמא אזלינן. </b>כ"כ הרמ"א בהגהת ש"ע סימן צ"ח וכבר תמה שם הש"ך ע"ז:
+
+Mishnah 2
+
+[אות לח] <b>בר"ב ד"ה הכרים. מותר להציעו תחתיך. </b>ואף דמדרבנן אסור שמא תכרך נימא על בשרו מ"מ הכא דהוי קשין לא גזרו רבנן. ומ"מ לא הוי קשין לגמרי ע' בהרע"ב לקמן מ"ד:
+
+Mishnah 3
+
+[אות לט] <b>בר"ב ד"ה אסורים משום כלאים. לפי שיש להן בית ראש. </b>וכן הוא בש"ע. ותמיה לי דאף באין לו בית ראש ואינו דרך מלבוש מ"מ כיון דהוא על גופו והוי העלאה ומנין שלא יתלכלכו בגדיהם ליתסר כמו מרדעת על כתיפו דאינו דרך מלבוש ואסור אפילו להוציא הזבל דאינו דרך חימום רק להצילה מטינופות. ועיין בפרישה וט"ז. וצ"ע:
+
+Mishnah 4
+
+[אות מ] <b>לא יתן המרדעת. </b>והא דלא הוי דבר שאינו מתכוון כמו במוכרי כסות היינו דמכוין הוא ליטול המרדעת כדי שלא ילכלך בגדיו וגם זה מקרי נהנה מכלאים כדאיתא בירושל' דאסור ליקח ביצה חמה בבגד כלאים דכיון דניצל מלכוות בחום הביצה הוי כניצל במניעת הקור ש"ך ביו"ד (סי' ש"א ס"ק ח'):
+[אות מא] <b>בר"ב ד"ה תכריכי המת. חפשי מן המצות. </b>והא דלא הוי לועג לרש דזהו רק בציצית ששקול כנגד כל התורה א"נ בכה"ג דלגבי המת לא הוי דרך חימום בכה"ג גם בחי ליכא איסור תוס' נדה (דף ס"א):
+
+Mishnah 5
+
+[אות מב] <b>שלא יתכוונו. </b>ומ"מ בעינן בענין דלא הוי פסיק רישא תוס' בשבת (דף כ"ט) אבל הר"ן (פ"ד דחולין דף רצ"א) כתב להתיר אף בפ"ר וע' מ"ש בגליון בשבת (פ"ה מ"ג):
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות מג] <b>בר"ב ד"ה ומנעל. קרויים של זרב. </b>מלשון שרב דזיי"ן ושי"ן מתחלפין ע' תי"ט (רפ"י דמקואות):
+
+Mishnah 8
+
+[אות מד] <b>בר"ב ד"ה נוז. בשתי תכיפות. </b>דעת הרמב"ם באף בלא קשר חייב. ובקשר חייב אף בתכיפה א' וקשר ב' ראשי חוטים אהדדי. ודעת הטור דבעינן תרתי ב' תכיפות וקשר ב' ראשי חוטין להדדי. ודעת הפרישה והט"ז דהטור מיירי דוקא בחוט משי שמחבר צמר ופשתים יחד וקושר רק ב' ראשי חוטי המשי בזה הוא דלא מהני קשר לחוד. אבל בתוכף חוט פשתים דרך חוט צמר אף בתכיפה א' וקושר ב' ראשי חוטי פשתים להדדי הוו כלאים. והמג"א בהלכות ציצית לא ס"ל כן:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Maaser Sheni/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Maaser Sheni/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..8e5499501dbad45c560a896e4e7e534090be48aa
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Maaser Sheni/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt	
@@ -0,0 +1,190 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Maaser Sheni
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה מעשר שני
+Vilna, 1908-1909
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה מעשר שני
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>בהרע"ב ד"ה מעשר שני. וסתם מתני' כר"מ. </b>משמע דס"ל דלרבנן אף חוץ לירושלים מוכרין אותו וע"כ דס"ל להר"ב דלרבנן אף חוץ לירושלים ממון הדיוט הוא. ועי' בתי"ט (פ"ג מ"ה דסוכה בד"ה בירושלים) דכ' בפשיטות דמוכח בסנהדרין (ד' קי"ב) דחוץ לירושלים לכ"ע ממון גבוה הוא וצ"ע:
+
+Mishnah 2
+
+[אות ב] <b>חי ושחוט. </b>היינו מדרבנן גזירה אטו קודם שחיטה:
+[אות ג] <b>שם בתי"ט סוף ד"ה הבכור וכו'. ומש"ה ל"מ קתני שחוט. </b>לכאורה דשחוט בזמן הבית יכול למכור דמה דאין מוכרין חי תמים משום שעומד להקרבה ואין זכות לכהן בו היינו קודם הקטרה כמ"ש רש"י להדיא אבל אחר ההקטרה דזכה בו כהן יכול למוכרו. ומ"מ אינו מוכרח דהא לרבא דמוקי מתני' בזמן הבית הא דקתני חי אבל שחוט לא. צ"ל הטעם כמ"ש רש"י דלאו אורח ארעא לעשות סחורה בדבר שקרב למזבח. א"כ י"ל דבהך סברא לא פליג ר"נ אלא דס"ל דגם חי א"י למוכרו דאין לכהן זכות עד אחר ההקטרה. ובאמת קשה לי בסוגיין (תמורה דף ז' ע"ב) דפריך רבא לר"נ מדקתני חי. חי אין שחוט לא. ואי בזה"ז מי איכא תם שחוט הא כי היכי דהוא סבר לנפשיה דתם שחוט אין מוכרין דהוי בזיון דלמא גם ר"נ סבר כן. והכי קתני דמוכרים תם חי היינו דלא משכחת מכירה רק בחי דמשכחת בזה"ז אבל שחוט אין מוכרין בשום פעם ואשמעינן דאף בזמן הבית א"י למכור אף דאחר הקטרה זכה הכהן מ"מ אין מוכרין משום דהוי בזיון וצ"ע:
+
+Mishnah 3
+
+[אות ד] <b>תוי"ט ד"ה אינו נלקח. וכן לאותו המלח. </b>עי' בשבת (דף ע"ג ע"ב) דאמרינן האי מאן דכניף מילחא ממלחתא דאינו חייב משום מעמר דאין עימור אלא בגד"ק. ופירש"י שם שצבר מלח ממשרפות המים וכו'. הרי מבואר דמלח לא מקרי גד"ק. ודוחק לחלק דלענין שבת דבעי' גד"ק ממש ובע"ח לא מקרי גד"ק כמ"ש תוס' ד"ה מפרק מש"ה גם מלח לא מקרי גד"ק. משא"כ לענין מעשר דבע"ח הוי גד"ק דלכאורה דוקא לענין בע"ח שייך לחלק דשבת בעי' צומח מן הארץ ובמעשר מהני מה שניזון ומתפרנס מן הארץ. אבל במלח דל"ש ניזון מהארץ ואנו דנין אותו לקרקע כיון דנובעים מהארץ נראה לעין כאילו הם גדלים ורבים מן הארץ. א"כ ממילא הוי כצומח מן הארץ וגבי שבת גם כן להוי גד"ק:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות ה] <b>בהרע"ב ד"ה יאכל כנגדן. א"נ מתני' איירי במזיד. </b>וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה. אבל תמוה לי דהא בפ"ב דקידושין (דף נ"ו) מסקינן דאפילו מזיד יחזרו דמים למקומן דקנסוהו למוכר דלא עכברא גנב אלא חורא גנב וקנסוהו דאיסורא איתא גבי' ומוקי מתני' דהכא כשברח המוכר והרמב"ם בחבורו (פ"ז מהל' מעשר שני) כתב באמת דבין בשוגג בין במזיד יחזרו דמים למקומם והיינו כסוגיא הנ"ל וצל"ע:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ו] <b>[במשנה] לסיכה . </b>ק"ל אמאי שייר הבערה לדעת הרע"ב והר"ש (פ"ח מ"ב דשביעית) ועמ"ש שם בגליון:
+[אות ז] שם <b>בהרע"ב ד"ה מ"ש. וסיכה כשתיה. </b>ע' בתי"ט (רפ"ו דתרומות). וכאן קשה איך הקילו בקום ועשה לסוך במ"ש. והרמב"ם והר"ש נקטו דרשא דר"א בירושלמי מדכתיב ולא נתתי ממנו למת. אם להביא לו ארון ותכריכים לחי אסור כ"ש למת. אלא איזה דבר מותר לחי ולא למת הוי אומר זה סיכה. ובסוגיין דיבמות (דף ע"ד) דרשינן להאי קרא דלא נתתי ממנו במ"ש שנטמא וקאי אדלעיל ולא בערתי ממנו בטמא. ודייקינן מיניה דמ"ש שנטמא מותר בסיכה עי"ש וא"כ אין ראיה דמ"ש (טהור) להוי מותר בסיכה וצ"ע:
+[אות ח] <b>שם בתי"ט ד"ה ולשתיה. דלמא ע"י אניגרון. </b>לאו משום הך קושיא לא קיימא הך דרשא דעל זה אינו מספיק גם הלימוד שכר שכר מנזיר דמ"מ דלמא ע"י אניגרון. אלא ע"י אניגרון לא מיירי דשכר מידי דמשכר וע"י אניגרון לא משכר ואך דלמא מיירי בדבילה קעילית דמשכר. ועלה מתרצי' דיליף שכר שכר מנזיר דמיירי ביין. וכיון דמיירי במידי דמשכר ע"כ לא ע"י אניגרון עיי"ש:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות ט] <b>[במשנה] מביא בסלע מעות. </b>לאו דוקא אלא דצריך בסלע וחומשו של קרן. דהיינו אם הסלע של מעשר הוא כולו קרן צריך להביא בסלע וחומשו מעות דעל הקרן שני ג"כ מוסיף חומש. ואם בסלע הראשון היה קרן וחומש של הפירות מ"ש. מוסיף חומש כפי הקרן שיש בסלע אבל לא על החומש שיש בסלע כי אין מוסיפין חומש על חומש. בב"מ (דף נ"ד ע"ב) ותוס' שם:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות י] <b>בהרע"ב ד"ה מפני. דתרומה אסורה לטב"י. </b>וגם ממעט באכילת תרומה כי תרומ' מותר לאונן ונאכל בכ"מ ומע"ש אסור לאונן ואינו נאכל אלא בירושלים:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות יא] <b>במשנה ומעות במדינה. </b>עי' בתוי"ט (פ"א מ"ג) דשקלים:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות יב] <b>בהרע"ב ד"ה והדמאי. טבל של דמאי. </b>משמע דוקא טבל אבל מ"ש של דמאי אינו נכנס ויוצא ומש"ה הוצרך לפרש דהך סיפא לת"ק איצטריך וכ"כ הר"ש בפשיטות ואף שהרמב"ם בפי' כתב כי מ"ש של דמאי נכנס ויוצא מ"מ בחבורו חזר בו שכתב (בפ"ב ה"ט) מ"ש שנכנס לירושלים אפי' של דמאי אסור להוציאו וכתב הכ"מ להדיא מפורש בירושלמי דאיתא התם א"ר זעירא ובלבד בפירות שהן טבולין לדמאי הא דמאי עצמו כבר תפסתן מחיצות:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+[אות יג] <b>בהרע"ב ד"ה ר"ש. ובהא קמיפלגי. </b>והר"ש כתב ומפרש בירושלמי ר' יוסי בשם ר' יוחנן צבי עשו אותו כקדשי בדק הבית וטעון העמדה והערכה ור"ש לטעמיה דס"ל קדשי ב"ה לא היו בכלל העמדה והערכה. ובסיפא בשחטו ונטמא ס"ל לת"ק דשחוטה לא משוינן ליה למת אלא דדמי לפירות כיון דהוכשר לאכילה. ור' יוסי עביד ליה כמת ובלקחו שחוט אפי' ר"י מודה שהוא כפירות דל"ש ביה העמדה והערכה. ועל פי' הרע"ב דטעמא דאין פודין הקשה בשער המלך (פ"א מהל' אסורי מזבח) דמ"מ יפדה משום עורה כדאמרי' פ"א דשבועות (דף י"א ע"ב) גבי פרה וע' בתוס' שם דבקדשי ב"ה פודים משום עורה. והכא ג"כ ע"כ דבקדשי ב"ה. מדס"ל לר"ש דפודין אע"ג דליכא העמדה והערכה עיי"ש. ולי קשה עוד דתקשי לר"א דס"ל בפסחים (דף כ"ט) דאף למ"ד אין פודין מ"מ פודין להסיקו תחת תבשילו. ועכ"פ בקדושת ב"ה ס"ל הכי כמ"ש רש"י ותוס' שם. וא"כ אמאי לת"ק יקבר הא אפשר לפדותו להסיקו. ולפירוש הר"ש דמטעם העמדה והערכה הוא ניחא הכל:
+
+Mishnah 12
+
+[אות יד] <b>בהרע"ב ד"ה משגפן מקדשות בכ"ש. </b>דחביות סתומות מקדשות בכ"ש כדאיתא פרק בתרא דערלה (מ"ז):
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות טו] <b>[במשנה] כשער מקומו. </b>ודוקא בודאי אבל בדמאי פודין כשער הזול. ירושל' ופסקה הרמב"ם:
+
+Mishnah 2
+
+[אות טז] <b>[במשנה] אכסרה . </b>תיבה זו מצינו ג"כ (ספ"ב) דדמאי:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות יז] <b>בהר"ב ד"ה והצנועים. כשהיה להם כרם רבעי בשביעית. </b>בתוס' בפרק מרובה (דף ס"ט) הוכיחו דע"כ לא מיירי בשביעית דאי בשביעית כיון שזכו מן ההפקר לא היו יכולין לחלל עי"ש (ועי' בפ"י שם) ולע"ד י"ל דהצנועים קאי בין אשביעית בין בשאר שני שבוע ובשביעית אף דזכה מן ההפקר מ"מ הוא זכות להם שיתחלל זה ולא יאכלו בלא חילול וזכין לאדם שלא בפניו אלא דבשאר השנים ליכא למימר מדין זכין לאדם דהא הזוכה גופיה א"י לחלל כיון דלא קנהו. וכיון דאיהו לא מצי עביד שלוחו נמי לא מצי עביד מש"ה הכריח בסוגיא דבב"ק הנ"ל דס"ל להצנועי' דגזל ולא נתייאשו הבעלים הנגזל יכול להקדישו ולחללו וכמ"ש להדיא תוס' בקידושין (דף נ"ו סוף ע"א). והא דאמרי' בסוגי' דבב"ק מאן תנא צנועין רשב"ג והאמר רבב"ח אר"י כ"מ ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו. והא לרשב"ג אין עושין התיקון רק בשביעית ומהני זכי' צ"ל דס"ל להש"ס דמה דארשב"ג דהצנועין עושים לפנים משה"ד בתרתי. דאף בשאר שני שבוע עושים תיקון ג"כ על אופן שמניחים המעות וכו' ובלא"ה צ"ל לדברי תוס' בב"ק הנ"ל דאית להו דצנועים קאי רק על שאר שני שבוע ואיך אפשר לומר דכולה רשב"ג. הא לרשב"ג בשאר שני שבוע ל"צ תקון אע"כ כפי הנ"ל דהצנועין עושים כן בשאר שני שבוע אף דלא דמי כ"כ דלדברי תוס' בב"ק לפי הצד דכולה רשב"ג מוכרחים לומר דהצנועים עושים לפנים משה"ד לעשות תיקון בשאר שני שבוע. אבל לתוס' קידושין דגם בשביעית מהני החילול מדין זכי' עדיין יקשה מנ"ל להש"ס למפרך כיון דרשב"ג קאמר לה י"ל דקאי רק אשביעית ואך מ"מ ההכרח לומר לפי דברי תוס' בקידושין דס"ל להש"ס בהחלט דהצנועין קאי גם אשאר שני שבוע אף לרשב"ג. ובזה מיושב היטב דברי הרמב"ם דפסק כהצנועים והרי קי"ל כר"י דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדישו. והשיגו בזה הרמב"ן בתולדות אדם (סי' קנ"ז) ולפמ"ש ניחא. דהרמב"ם דקדק וכתב והצנועים מניחי' את המעו' בשנת השמיטה וכו' ובשמיטה אפשר לקיים ההלכה כצנועים כיון דהזוכה זכה מן ההפקר ויכול לחללו גם הבעלים יכולים לחללו מדין זכין לאדם אף די"ל דהרמב"ם נקט בשנה שמיטה משום דבשאר שנים הלעיטהו לרשע וימות מ"מ עכ"פ ממילא מיושב קושית הרמב"ן וסוגי' דבב"ק הוא רק בשאר שני שבוע וכמו שצ"ל כן לדברי תוס' קידושין הנ"ל כן נראה לפענ"ד נכון בעזה"י:
+[אות יח] <b>בתוי"ט ד"ה הנלקט. וכתב בפירוש וכו'. </b>דברים אלו הם בהר"ש כאן מ"ה ובתוס' בב"ק (דף ס"ט) ושם תירצו א"נ שלא היה מועיל חילול למה שיגדיל אח"כ:
+
+Mishnah 2
+
+[אות יט] <b>בתוי"ט ד"ה ותנאי. לר"פ מתקנות ר"י בן זכאי שאחר החרבן. </b>ומ"מ קשה לי דהתם אמרי' נמנו עליך חביריך והתירוה ואילו תקנה דהכא כפי מ"ש התוי"ט לעיל הוי התקנה שאסור להעלות הפירות וצריך דוקא פדי' וכן ברמב"ם כתב רק נפדה אפי' סמוך לחומה ולא כתב שצריכים לעשות כן:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות כ] <b>בתי"ט ד"ה התבשיל. דהא גבי שביעית וכו'. </b>כבר הראיתי לדעת בשביעית (ספ"ז ובפ"ט מ"ה) דלא אזלינן בתר טעמא רק לאכלו בקדושת שביעית. אבל לא להתחייב בביעור:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות כא] <b>[במשנה] א"ר יהושע כו' ומקומו מושכר לו. </b>קשה לי מהכא אמהר"י מטראני בתשו' חוה"מ (סי' פ"ג) שכתב דאף דקיי"ל קרקע בשכירות ומטלטלין במתנה מקרי אג"ק זהו דוקא בהיה הקרקע להמקנה בקנין גמור ולא בשהקרקע רק מושכר להמקנה. והגאב"ד דברעסלויא בספרו פתח הבית מסתפק וכתב שלא מצא מקום מבואר בזה. ונפלאתי על האריות האלו הא הדין מפורש בכאן בהיפוך דדייקינן מיניה בקידושין (דף כ"ז) דקרקע בשכירות ומטלטלין במתנה מהני. וא"כ בסיפא דחזר ר"י ואמר לראב"ע מושכר לו. הרי אג"ק שהיה לו לר"י רק בשכירות הקנה לראב"ע מטלטלים וצ"ע:
+[אות כב] שם <b>ומקומו מושכר לו ונתקבלו זה מזה שכר. </b>בשו"ת בני אהרן (סי' א') הביא בשם בעל העיטור אות שכירות שכ' וז"ל ור"י ששכרה לראב"ע כשנתן לו ר"ג רשות דהא קיי"ל אין השואל רשאי להשאיל ואין השוכר רשאי להשכיר אא"כ נתנו לו הבעלים רשות עכ"ל. וכ' בתשובה הנ"ל דהבהע"ט ס"ל כסברת הראב"ד בהשגות (פ"ה מהלכות שכירות) דאף בקרקע הדין דאין השוכר רשאי להשכיר. ואף דטעמא דהראב"ד שיש בני אדם שמחריבים הבית ל"ש הכא מ"מ י"ל לא פלוג עי"ש:
+[אות כג] <b>שם ברע"ב ד"ה ומקומו. ויקנה המעשר אג"ק. </b>דמדין חצר אינו קונה כיון דלא היה עומד בצדו ואינו משתמר לגבי השוכר. ועיין בשאגת אריה (סי' ע"ז) דתמה דלפ"ז מוכח מהכא דס"ל לר"י דט"ה ממון מדיכול להקנותו באג"ק. וכמבואר בסוגיין וא"כ איך ס"ל לר"י פ"ג דפסחים (דף מ"ג) דלא זהו חמץ שמוזהרים עליו. הא כיון דט"ה ממון הוי שלו ועובר בב"י עיי"ש:
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+[אות כד] <b>ברע"ב ד"ה לא לקחתי וכו'. וכה"ג אפילו וכו'. </b>ורש"י ז"ל ביבמות (דף ע"ד ע"א) פי' דמיירי במ"ש שנטמא דקאי אדלעיל מיניה לא בערתי ממנו בטמא ומהא דכתיב ולא נתתי ממנו כלומר ממעשר טמא ובכה"ג כיון שנטמא מותר לחללו וליקח ממנו חלוק ולמת אסור עיי"ש ועי' מ"ש בגליון (רפ"ב דמכלתין):
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Maaser Sheni/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Maaser Sheni/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a8a558bba5832e5be2779fed44a9e744ba13104e
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Maaser Sheni/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,193 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Maaser Sheni
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה מעשר שני
+merged
+https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Maaser_Sheni
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1908-1909
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה מעשר שני
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>בהרע"ב ד"ה מעשר שני. וסתם מתני' כר"מ. </b>משמע דס"ל דלרבנן אף חוץ לירושלים מוכרין אותו וע"כ דס"ל להר"ב דלרבנן אף חוץ לירושלים ממון הדיוט הוא. ועי' בתי"ט (פ"ג מ"ה דסוכה בד"ה בירושלים) דכ' בפשיטות דמוכח בסנהדרין (ד' קי"ב) דחוץ לירושלים לכ"ע ממון גבוה הוא וצ"ע:
+
+Mishnah 2
+
+[אות ב] <b>חי ושחוט. </b>היינו מדרבנן גזירה אטו קודם שחיטה:
+[אות ג] <b>שם בתי"ט סוף ד"ה הבכור וכו'. ומש"ה ל"מ קתני שחוט. </b>לכאורה דשחוט בזמן הבית יכול למכור דמה דאין מוכרין חי תמים משום שעומד להקרבה ואין זכות לכהן בו היינו קודם הקטרה כמ"ש רש"י להדיא אבל אחר ההקטרה דזכה בו כהן יכול למוכרו. ומ"מ אינו מוכרח דהא לרבא דמוקי מתני' בזמן הבית הא דקתני חי אבל שחוט לא. צ"ל הטעם כמ"ש רש"י דלאו אורח ארעא לעשות סחורה בדבר שקרב למזבח. א"כ י"ל דבהך סברא לא פליג ר"נ אלא דס"ל דגם חי א"י למוכרו דאין לכהן זכות עד אחר ההקטרה. ובאמת קשה לי בסוגיין (תמורה דף ז' ע"ב) דפריך רבא לר"נ מדקתני חי. חי אין שחוט לא. ואי בזה"ז מי איכא תם שחוט הא כי היכי דהוא סבר לנפשיה דתם שחוט אין מוכרין דהוי בזיון דלמא גם ר"נ סבר כן. והכי קתני דמוכרים תם חי היינו דלא משכחת מכירה רק בחי דמשכחת בזה"ז אבל שחוט אין מוכרין בשום פעם ואשמעינן דאף בזמן הבית א"י למכור אף דאחר הקטרה זכה הכהן מ"מ אין מוכרין משום דהוי בזיון וצ"ע:
+
+Mishnah 3
+
+[אות ד] <b>תוי"ט ד"ה אינו נלקח. וכן לאותו המלח. </b>עי' בשבת (דף ע"ג ע"ב) דאמרינן האי מאן דכניף מילחא ממלחתא דאינו חייב משום מעמר דאין עימור אלא בגד"ק. ופירש"י שם שצבר מלח ממשרפות המים וכו'. הרי מבואר דמלח לא מקרי גד"ק. ודוחק לחלק דלענין שבת דבעי' גד"ק ממש ובע"ח לא מקרי גד"ק כמ"ש תוס' ד"ה מפרק מש"ה גם מלח לא מקרי גד"ק. משא"כ לענין מעשר דבע"ח הוי גד"ק דלכאורה דוקא לענין בע"ח שייך לחלק דשבת בעי' צומח מן הארץ ובמעשר מהני מה שניזון ומתפרנס מן הארץ. אבל במלח דל"ש ניזון מהארץ ואנו דנין אותו לקרקע כיון דנובעים מהארץ נראה לעין כאילו הם גדלים ורבים מן הארץ. א"כ ממילא הוי כצומח מן הארץ וגבי שבת גם כן להוי גד"ק:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות ה] <b>בהרע"ב ד"ה יאכל כנגדן. א"נ מתני' איירי במזיד. </b>וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה. אבל תמוה לי דהא בפ"ב דקידושין (דף נ"ו) מסקינן דאפילו מזיד יחזרו דמים למקומן דקנסוהו למוכר דלא עכברא גנב אלא חורא גנב וקנסוהו דאיסורא איתא גבי' ומוקי מתני' דהכא כשברח המוכר והרמב"ם בחבורו (פ"ז מהל' מעשר שני) כתב באמת דבין בשוגג בין במזיד יחזרו דמים למקומם והיינו כסוגיא הנ"ל וצל"ע:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ו] <b>[במשנה] לסיכה . </b>ק"ל אמאי שייר הבערה לדעת הרע"ב והר"ש (פ"ח מ"ב דשביעית) ועמ"ש שם בגליון:
+[אות ז] שם <b>בהרע"ב ד"ה מ"ש. וסיכה כשתיה. </b>ע' בתי"ט (רפ"ו דתרומות). וכאן קשה איך הקילו בקום ועשה לסוך במ"ש. והרמב"ם והר"ש נקטו דרשא דר"א בירושלמי מדכתיב ולא נתתי ממנו למת. אם להביא לו ארון ותכריכים לחי אסור כ"ש למת. אלא איזה דבר מותר לחי ולא למת הוי אומר זה סיכה. ובסוגיין דיבמות (דף ע"ד) דרשינן להאי קרא דלא נתתי ממנו במ"ש שנטמא וקאי אדלעיל ולא בערתי ממנו בטמא. ודייקינן מיניה דמ"ש שנטמא מותר בסיכה עי"ש וא"כ אין ראיה דמ"ש (טהור) להוי מותר בסיכה וצ"ע:
+[אות ח] <b>שם בתי"ט ד"ה ולשתיה. דלמא ע"י אניגרון. </b>לאו משום הך קושיא לא קיימא הך דרשא דעל זה אינו מספיק גם הלימוד שכר שכר מנזיר דמ"מ דלמא ע"י אניגרון. אלא ע"י אניגרון לא מיירי דשכר מידי דמשכר וע"י אניגרון לא משכר ואך דלמא מיירי בדבילה קעילית דמשכר. ועלה מתרצי' דיליף שכר שכר מנזיר דמיירי ביין. וכיון דמיירי במידי דמשכר ע"כ לא ע"י אניגרון עיי"ש:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות ט] <b>[במשנה] מביא בסלע מעות. </b>לאו דוקא אלא דצריך בסלע וחומשו של קרן. דהיינו אם הסלע של מעשר הוא כולו קרן צריך להביא בסלע וחומשו מעות דעל הקרן שני ג"כ מוסיף חומש. ואם בסלע הראשון היה קרן וחומש של הפירות מ"ש. מוסיף חומש כפי הקרן שיש בסלע אבל לא על החומש שיש בסלע כי אין מוסיפין חומש על חומש. בב"מ (דף נ"ד ע"ב) ותוס' שם:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות י] <b>בהרע"ב ד"ה מפני. דתרומה אסורה לטב"י. </b>וגם ממעט באכילת תרומה כי תרומ' מותר לאונן ונאכל בכ"מ ומע"ש אסור לאונן ואינו נאכל אלא בירושלים:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות יא] <b>במשנה ומעות במדינה. </b>עי' בתוי"ט (פ"א מ"ג) דשקלים:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות יב] <b>בהרע"ב ד"ה והדמאי. טבל של דמאי. </b>משמע דוקא טבל אבל מ"ש של דמאי אינו נכנס ויוצא ומש"ה הוצרך לפרש דהך סיפא לת"ק איצטריך וכ"כ הר"ש בפשיטות ואף שהרמב"ם בפי' כתב כי מ"ש של דמאי נכנס ויוצא מ"מ בחבורו חזר בו שכתב (בפ"ב ה"ט) מ"ש שנכנס לירושלים אפי' של דמאי אסור להוציאו וכתב הכ"מ להדיא מפורש בירושלמי דאיתא התם א"ר זעירא ובלבד בפירות שהן טבולין לדמאי הא דמאי עצמו כבר תפסתן מחיצות:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+[אות יג] <b>בהרע"ב ד"ה ר"ש. ובהא קמיפלגי. </b>והר"ש כתב ומפרש בירושלמי ר' יוסי בשם ר' יוחנן צבי עשו אותו כקדשי בדק הבית וטעון העמדה והערכה ור"ש לטעמיה דס"ל קדשי ב"ה לא היו בכלל העמדה והערכה. ובסיפא בשחטו ונטמא ס"ל לת"ק דשחוטה לא משוינן ליה למת אלא דדמי לפירות כיון דהוכשר לאכילה. ור' יוסי עביד ליה כמת ובלקחו שחוט אפי' ר"י מודה שהוא כפירות דל"ש ביה העמדה והערכה. ועל פי' הרע"ב דטעמא דאין פודין הקשה בשער המלך (פ"א מהל' אסורי מזבח) דמ"מ יפדה משום עורה כדאמרי' פ"א דשבועות (דף י"א ע"ב) גבי פרה וע' בתוס' שם דבקדשי ב"ה פודים משום עורה. והכא ג"כ ע"כ דבקדשי ב"ה. מדס"ל לר"ש דפודין אע"ג דליכא העמדה והערכה עיי"ש. ולי קשה עוד דתקשי לר"א דס"ל בפסחים (דף כ"ט) דאף למ"ד אין פודין מ"מ פודין להסיקו תחת תבשילו. ועכ"פ בקדושת ב"ה ס"ל הכי כמ"ש רש"י ותוס' שם. וא"כ אמאי לת"ק יקבר הא אפשר לפדותו להסיקו. ולפירוש הר"ש דמטעם העמדה והערכה הוא ניחא הכל:
+
+Mishnah 12
+
+[אות יד] <b>בהרע"ב ד"ה משגפן מקדשות בכ"ש. </b>דחביות סתומות מקדשות בכ"ש כדאיתא פרק בתרא דערלה (מ"ז):
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות טו] <b>[במשנה] כשער מקומו. </b>ודוקא בודאי אבל בדמאי פודין כשער הזול. ירושל' ופסקה הרמב"ם:
+
+Mishnah 2
+
+[אות טז] <b>[במשנה] אכסרה . </b>תיבה זו מצינו ג"כ (ספ"ב) דדמאי:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות יז] <b>בהר"ב ד"ה והצנועים. כשהיה להם כרם רבעי בשביעית. </b>בתוס' בפרק מרובה (דף ס"ט) הוכיחו דע"כ לא מיירי בשביעית דאי בשביעית כיון שזכו מן ההפקר לא היו יכולין לחלל עי"ש (ועי' בפ"י שם) ולע"ד י"ל דהצנועים קאי בין אשביעית בין בשאר שני שבוע ובשביעית אף דזכה מן ההפקר מ"מ הוא זכות להם שיתחלל זה ולא יאכלו בלא חילול וזכין לאדם שלא בפניו אלא דבשאר השנים ליכא למימר מדין זכין לאדם דהא הזוכה גופיה א"י לחלל כיון דלא קנהו. וכיון דאיהו לא מצי עביד שלוחו נמי לא מצי עביד מש"ה הכריח בסוגיא דבב"ק הנ"ל דס"ל להצנועי' דגזל ולא נתייאשו הבעלים הנגזל יכול להקדישו ולחללו וכמ"ש להדיא תוס' בקידושין (דף נ"ו סוף ע"א). והא דאמרי' בסוגי' דבב"ק מאן תנא צנועין רשב"ג והאמר רבב"ח אר"י כ"מ ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו. והא לרשב"ג אין עושין התיקון רק בשביעית ומהני זכי' צ"ל דס"ל להש"ס דמה דארשב"ג דהצנועין עושים לפנים משה"ד בתרתי. דאף בשאר שני שבוע עושים תיקון ג"כ על אופן שמניחים המעות וכו' ובלא"ה צ"ל לדברי תוס' בב"ק הנ"ל דאית להו דצנועים קאי רק על שאר שני שבוע ואיך אפשר לומר דכולה רשב"ג. הא לרשב"ג בשאר שני שבוע ל"צ תקון אע"כ כפי הנ"ל דהצנועין עושים כן בשאר שני שבוע אף דלא דמי כ"כ דלדברי תוס' בב"ק לפי הצד דכולה רשב"ג מוכרחים לומר דהצנועים עושים לפנים משה"ד לעשות תיקון בשאר שני שבוע. אבל לתוס' קידושין דגם בשביעית מהני החילול מדין זכי' עדיין יקשה מנ"ל להש"ס למפרך כיון דרשב"ג קאמר לה י"ל דקאי רק אשביעית ואך מ"מ ההכרח לומר לפי דברי תוס' בקידושין דס"ל להש"ס בהחלט דהצנועין קאי גם אשאר שני שבוע אף לרשב"ג. ובזה מיושב היטב דברי הרמב"ם דפסק כהצנועים והרי קי"ל כר"י דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדישו. והשיגו בזה הרמב"ן בתולדות אדם (סי' קנ"ז) ולפמ"ש ניחא. דהרמב"ם דקדק וכתב והצנועים מניחי' את המעו' בשנת השמיטה וכו' ובשמיטה אפשר לקיים ההלכה כצנועים כיון דהזוכה זכה מן ההפקר ויכול לחללו גם הבעלים יכולים לחללו מדין זכין לאדם אף די"ל דהרמב"ם נקט בשנה שמיטה משום דבשאר שנים הלעיטהו לרשע וימות מ"מ עכ"פ ממילא מיושב קושית הרמב"ן וסוגי' דבב"ק הוא רק בשאר שני שבוע וכמו שצ"ל כן לדברי תוס' קידושין הנ"ל כן נראה לפענ"ד נכון בעזה"י:
+[אות יח] <b>בתוי"ט ד"ה הנלקט. וכתב בפירוש וכו'. </b>דברים אלו הם בהר"ש כאן מ"ה ובתוס' בב"ק (דף ס"ט) ושם תירצו א"נ שלא היה מועיל חילול למה שיגדיל אח"כ:
+
+Mishnah 2
+
+[אות יט] <b>בתוי"ט ד"ה ותנאי. לר"פ מתקנות ר"י בן זכאי שאחר החרבן. </b>ומ"מ קשה לי דהתם אמרי' נמנו עליך חביריך והתירוה ואילו תקנה דהכא כפי מ"ש התוי"ט לעיל הוי התקנה שאסור להעלות הפירות וצריך דוקא פדי' וכן ברמב"ם כתב רק נפדה אפי' סמוך לחומה ולא כתב שצריכים לעשות כן:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות כ] <b>בתי"ט ד"ה התבשיל. דהא גבי שביעית וכו'. </b>כבר הראיתי לדעת בשביעית (ספ"ז ובפ"ט מ"ה) דלא אזלינן בתר טעמא רק לאכלו בקדושת שביעית. אבל לא להתחייב בביעור:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות כא] <b>[במשנה] א"ר יהושע כו' ומקומו מושכר לו. </b>קשה לי מהכא אמהר"י מטראני בתשו' חוה"מ (סי' פ"ג) שכתב דאף דקיי"ל קרקע בשכירות ומטלטלין במתנה מקרי אג"ק זהו דוקא בהיה הקרקע להמקנה בקנין גמור ולא בשהקרקע רק מושכר להמקנה. והגאב"ד דברעסלויא בספרו פתח הבית מסתפק וכתב שלא מצא מקום מבואר בזה. ונפלאתי על האריות האלו הא הדין מפורש בכאן בהיפוך דדייקינן מיניה בקידושין (דף כ"ז) דקרקע בשכירות ומטלטלין במתנה מהני. וא"כ בסיפא דחזר ר"י ואמר לראב"ע מושכר לו. הרי אג"ק שהיה לו לר"י רק בשכירות הקנה לראב"ע מטלטלים וצ"ע:
+[אות כב] שם <b>ומקומו מושכר לו ונתקבלו זה מזה שכר. </b>בשו"ת בני אהרן (סי' א') הביא בשם בעל העיטור אות שכירות שכ' וז"ל ור"י ששכרה לראב"ע כשנתן לו ר"ג רשות דהא קיי"ל אין השואל רשאי להשאיל ואין השוכר רשאי להשכיר אא"כ נתנו לו הבעלים רשות עכ"ל. וכ' בתשובה הנ"ל דהבהע"ט ס"ל כסברת הראב"ד בהשגות (פ"ה מהלכות שכירות) דאף בקרקע הדין דאין השוכר רשאי להשכיר. ואף דטעמא דהראב"ד שיש בני אדם שמחריבים הבית ל"ש הכא מ"מ י"ל לא פלוג עי"ש:
+[אות כג] <b>שם ברע"ב ד"ה ומקומו. ויקנה המעשר אג"ק. </b>דמדין חצר אינו קונה כיון דלא היה עומד בצדו ואינו משתמר לגבי השוכר. ועיין בשאגת אריה (סי' ע"ז) דתמה דלפ"ז מוכח מהכא דס"ל לר"י דט"ה ממון מדיכול להקנותו באג"ק. וכמבואר בסוגיין וא"כ איך ס"ל לר"י פ"ג דפסחים (דף מ"ג) דלא זהו חמץ שמוזהרים עליו. הא כיון דט"ה ממון הוי שלו ועובר בב"י עיי"ש:
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+[אות כד] <b>ברע"ב ד"ה לא לקחתי וכו'. וכה"ג אפילו וכו'. </b>ורש"י ז"ל ביבמות (דף ע"ד ע"א) פי' דמיירי במ"ש שנטמא דקאי אדלעיל מיניה לא בערתי ממנו בטמא ומהא דכתיב ולא נתתי ממנו כלומר ממעשר טמא ובכה"ג כיון שנטמא מותר לחללו וליקח ממנו חלוק ולמת אסור עיי"ש ועי' מ"ש בגליון (רפ"ב דמכלתין):
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Maasrot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Maasrot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..adfe42ffcc136580303c06a892dfc414f320c0ce
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Maasrot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt	
@@ -0,0 +1,160 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Maasrot
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה מעשרות
+Vilna, 1908-1909
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה מעשרות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות א] <b>מאימתי הפירות חייבות במעשרות. </b>היינו דמקרי אוכל ומחויבין במעשרות לכשיגמרו מלאכתן אבל לענין שנת המעשר אזלינן בתר חנטה כדאיתא במס' ר"ה (דף ט"ו ע"ב) ומזה תמוה לי על הרמב"ם שם דבפ"ב (ה"ה) מהלכות מעשר כתב איזה היא עונת המעשרות משיגיעו וכו' כיצד התאנים וכו' ובפ"א מהלכות מעשר שני כתב בא' בתשרי הוא ר"ה למעשר תבואה וכו' ובט"ו בשבט הוא ר"ה למעשר אילנות כיצד וכו' וכן פירות האילן שבאו לעונת המעשרות קודם ט"ו בשבט וכו' דמשמע דעונת מעשרות דפרקין היינו ג"כ לענין שנת המעשר וכ"כ רש"י ז"ל ר"ה (דף י"ב ע"ב) ד"ה משתצמח ובד"ה והזיתים. והא לענין שנת המעשר אזלי' בתר חנטה ואיך תולה הרמב"ם שנת המעשר בעונת המעשרות הן אם הכוונה לענין גמר המלאכה הן לענין עונת המעשרות דפרקין הא תליא רק בחנטה. והרמב"ם לא הביא דין זה דאזלינן בתר חנטה רק בדרך שלילות בשם בהלכה ג' והחרובים אעפ"י שחנטו דמשמע דבשאר אילנות אזלינן בתר חנטה וה' יאיר עיני:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות ב] <b>רי"א. </b>הכי פליגי ג"כ בפ"ג(מ"ה) דשבת:
+
+Mishnah 8
+
+[אות ג] <b>בר"ב ד"ה לא הוכשר. ובמשקה העומד לצחצח. </b>וכ"כ הר"ש וקשה לי דהרי זה רק לאוקימתא דשבת (דף קמ"ה ע"א) גבי חולב לקדירה שיש בה אוכל דמשקה הבא לאוכל לאו כאוכל דמי אבל למאי דקי"ל כר"ח חולב אדם עז לקדירה דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי כמ"ש הרי"ף והרמב"ם (פ"ח דשבת) ע"כ טעמא דת"ק דהכא דלא הוכשר משום דכאוכל דמי ואפשר דר"ש והרע"ב ס"ל כתוס' שם בשם ר"ח דקי"ל דאין הולכין לקדירה דכמשקה דמי. אחר כך ראיתי בהרשב"א בחי' לשבת דגי' הגאונים דכ"ע כאוכל דמי ע"ש:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ד] <b>אוכלין ופטורין. </b>היינו עראי:
+[אות ה] <b>שם בהרע"ב ד"ה מתקנים ודאי כו' ואסור. דמסתמא וכו'. </b>דהוי כאילו אמר לו שכבר נתחייב במעשר אלא שהוא עישר ואנו מאמינים אותו במה שאמר שכבר נתחייב במעשר לפיכך לא יאכלו מהם עראי שאין אנו מאמינים אותו במה שאומר שעישר הכ"מ. (פ"ה דמעשר):
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות ו] <b>ואם צירף חייב. </b>בפ"ז דב"מ (דף פ"ח ע"א) כתבו התוס' דהכא מיירי דאין הבעה"ב רוצה ללקוט יותר מש"ה הוי כנגמר מלאכתו אבל אם רצה ללקוט יותר אינו חייב. ומ"מ בשכר פועל לכך ללקוט הרבה וקצץ לו מזונו' היכא דאינו אוכל מדינא חייב בצירוף ב' דלוקח דעתו אתאנה והוי כנגמר מלאכתו:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+[אות ז] <b>בתוי"ט סד"ה ובירושלים. קודם שיכנס לנוף. </b>ומ"מ קשה לי דמהיכן הכרי' רש"י כן דלמא מה דאמרי' בלא פדייה היינו כפשוטו דלא מצי לאכול בפנים בעיקרו בלי שפודה תחלה שם בעיקרו. דנהי דלא מצי לפדות שם להוציאו אבל מ"מ י"ל דיכול לפדות לאכלו שם. דבממנ"פ אם תתפוס החומרא לדונו כבחוץ מהני הפדיה ואם תתפוס החומרא לדונו כבפנים ולא מהני הפדיה ממילא מותר לאכלו כיון דהוי כבפנים. ולא אזלינן בתר תרי חומרי דסתרי אהדדי לאסור לאכלו דהוי כמבחוץ והפדיה לא מהני דהוי כבפנים וצ"ע:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ח] <b>בתי"ט ד"ה השולק. וצל"ע. </b>ועי' בתי"ט (פ"ו מ"ט) דנזיר:
+
+Mishnah 2
+
+[אות ט] <b>במשנה תינוקות שטמנו. </b>לר' יוחנן דאמר שבת טובלת בכל ענין אפילו לא יחדו (הובא בתוי"ט לעיל פ"ב מ"ג) הא דנקט הכא שטמנו תאנים לשבת לרבותא דאפ"ה למ"ש הוא דלא יאכל אבל בע"ש שרי. הר"ש בשם הירושלמי:
+[אות י] <b>שם בהרע"ב ד"ה תינוקות. הניכרת מתוך מעשיהן. </b>היינו שליקטו עם דמדומי חמה. ירושלמי:
+[אות יא] <b>שם בהרע"ב ד"ה וב"ה. דכיון שיחדה לשבת. </b>והר"ש כתב בדבר שאינה מיוחדת לה אין שבת טובלת כגון בפירות מוקצה אבל טובלת בכלכלה שנתייחדה לה עכ"ל ולכאורה זהו לדעת ר"ל אבל לדעת ר"י בירושלמי וכדפסיק הרמב"ם שבת טובלת אף בלא יחדו לשבת:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות יב] <b>בהרע"ב ד"ה המולל. וממעכן. </b>שמשפשפן ביד מל' הכתוב מולל ברגליו (משלי ו') :
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות יג] <b>[במשנה] לא ימכור אדם את פירותיו. </b>בירוש' מפרש לא ימכור שדהו משבאו לעונת מעשרות למי שאינו נאמן דעובר משום לפני עור. הר"ש:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות יד] <b>הרע"ב ד"ה פטור. לא חשיב טעם גמור. </b>והרמב"ן בחידושיו לב"ב כ' לתרץ דשמרים לאו טבל הוא. ואינו אוסר מדין טבל כיון דפסולת אוכלים בעלמא הוא דאפילו בפסולת של תרומה שנינו (פי"א מ"ה דתרומות) המורסן מותר סובין של חדשות וכו' ורק כשמתמד השמרים ונעשים יין עכשיו הוא שנקבע למעשר מדין יין מש"ה אינו חייב אלא בנתן ג' ומצא ד' דמקרי יין עיי"ש:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות טו] <b>בהר"ב ד"ה רכפא. שם מקום. </b>והרמב"ם כתב עוד דנקרא כן על שם שהוא חריף מאד כשיקרב לעין האדם מדמעת דמעות הרבה ותרגום חשרת מים (שמואל ב' כ"ב) רכפת מיא:
+[אות טז] <b>שם סד"ה ועדשים. לפיכך פטורים מן המעשרות. </b>וכ"כ הרמב"ם אבל הר"ש כתב עפ"י הירושלמי דדברים אלו אינם באים רק מחוצה לארץ. ולא חייבו חז"ל פירות חו"ל במעשר אלא אותן שדוגמתן בא"י:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Maasrot/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Maasrot/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..63c127810eb4bb70b31941e7b83a9fba966e36b6
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Maasrot/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,163 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Maasrot
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה מעשרות
+merged
+https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Maasrot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1908-1909
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה מעשרות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות א] <b>מאימתי הפירות חייבות במעשרות. </b>היינו דמקרי אוכל ומחויבין במעשרות לכשיגמרו מלאכתן אבל לענין שנת המעשר אזלינן בתר חנטה כדאיתא במס' ר"ה (דף ט"ו ע"ב) ומזה תמוה לי על הרמב"ם שם דבפ"ב (ה"ה) מהלכות מעשר כתב איזה היא עונת המעשרות משיגיעו וכו' כיצד התאנים וכו' ובפ"א מהלכות מעשר שני כתב בא' בתשרי הוא ר"ה למעשר תבואה וכו' ובט"ו בשבט הוא ר"ה למעשר אילנות כיצד וכו' וכן פירות האילן שבאו לעונת המעשרות קודם ט"ו בשבט וכו' דמשמע דעונת מעשרות דפרקין היינו ג"כ לענין שנת המעשר וכ"כ רש"י ז"ל ר"ה (דף י"ב ע"ב) ד"ה משתצמח ובד"ה והזיתים. והא לענין שנת המעשר אזלי' בתר חנטה ואיך תולה הרמב"ם שנת המעשר בעונת המעשרות הן אם הכוונה לענין גמר המלאכה הן לענין עונת המעשרות דפרקין הא תליא רק בחנטה. והרמב"ם לא הביא דין זה דאזלינן בתר חנטה רק בדרך שלילות בשם בהלכה ג' והחרובים אעפ"י שחנטו דמשמע דבשאר אילנות אזלינן בתר חנטה וה' יאיר עיני:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות ב] <b>רי"א. </b>הכי פליגי ג"כ בפ"ג(מ"ה) דשבת:
+
+Mishnah 8
+
+[אות ג] <b>בר"ב ד"ה לא הוכשר. ובמשקה העומד לצחצח. </b>וכ"כ הר"ש וקשה לי דהרי זה רק לאוקימתא דשבת (דף קמ"ה ע"א) גבי חולב לקדירה שיש בה אוכל דמשקה הבא לאוכל לאו כאוכל דמי אבל למאי דקי"ל כר"ח חולב אדם עז לקדירה דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי כמ"ש הרי"ף והרמב"ם (פ"ח דשבת) ע"כ טעמא דת"ק דהכא דלא הוכשר משום דכאוכל דמי ואפשר דר"ש והרע"ב ס"ל כתוס' שם בשם ר"ח דקי"ל דאין הולכין לקדירה דכמשקה דמי. אחר כך ראיתי בהרשב"א בחי' לשבת דגי' הגאונים דכ"ע כאוכל דמי ע"ש:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ד] <b>אוכלין ופטורין. </b>היינו עראי:
+[אות ה] <b>שם בהרע"ב ד"ה מתקנים ודאי כו' ואסור. דמסתמא וכו'. </b>דהוי כאילו אמר לו שכבר נתחייב במעשר אלא שהוא עישר ואנו מאמינים אותו במה שאמר שכבר נתחייב במעשר לפיכך לא יאכלו מהם עראי שאין אנו מאמינים אותו במה שאומר שעישר הכ"מ. (פ"ה דמעשר):
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות ו] <b>ואם צירף חייב. </b>בפ"ז דב"מ (דף פ"ח ע"א) כתבו התוס' דהכא מיירי דאין הבעה"ב רוצה ללקוט יותר מש"ה הוי כנגמר מלאכתו אבל אם רצה ללקוט יותר אינו חייב. ומ"מ בשכר פועל לכך ללקוט הרבה וקצץ לו מזונו' היכא דאינו אוכל מדינא חייב בצירוף ב' דלוקח דעתו אתאנה והוי כנגמר מלאכתו:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+[אות ז] <b>בתוי"ט סד"ה ובירושלים. קודם שיכנס לנוף. </b>ומ"מ קשה לי דמהיכן הכרי' רש"י כן דלמא מה דאמרי' בלא פדייה היינו כפשוטו דלא מצי לאכול בפנים בעיקרו בלי שפודה תחלה שם בעיקרו. דנהי דלא מצי לפדות שם להוציאו אבל מ"מ י"ל דיכול לפדות לאכלו שם. דבממנ"פ אם תתפוס החומרא לדונו כבחוץ מהני הפדיה ואם תתפוס החומרא לדונו כבפנים ולא מהני הפדיה ממילא מותר לאכלו כיון דהוי כבפנים. ולא אזלינן בתר תרי חומרי דסתרי אהדדי לאסור לאכלו דהוי כמבחוץ והפדיה לא מהני דהוי כבפנים וצ"ע:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ח] <b>בתי"ט ד"ה השולק. וצל"ע. </b>ועי' בתי"ט (פ"ו מ"ט) דנזיר:
+
+Mishnah 2
+
+[אות ט] <b>במשנה תינוקות שטמנו. </b>לר' יוחנן דאמר שבת טובלת בכל ענין אפילו לא יחדו (הובא בתוי"ט לעיל פ"ב מ"ג) הא דנקט הכא שטמנו תאנים לשבת לרבותא דאפ"ה למ"ש הוא דלא יאכל אבל בע"ש שרי. הר"ש בשם הירושלמי:
+[אות י] <b>שם בהרע"ב ד"ה תינוקות. הניכרת מתוך מעשיהן. </b>היינו שליקטו עם דמדומי חמה. ירושלמי:
+[אות יא] <b>שם בהרע"ב ד"ה וב"ה. דכיון שיחדה לשבת. </b>והר"ש כתב בדבר שאינה מיוחדת לה אין שבת טובלת כגון בפירות מוקצה אבל טובלת בכלכלה שנתייחדה לה עכ"ל ולכאורה זהו לדעת ר"ל אבל לדעת ר"י בירושלמי וכדפסיק הרמב"ם שבת טובלת אף בלא יחדו לשבת:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות יב] <b>בהרע"ב ד"ה המולל. וממעכן. </b>שמשפשפן ביד מל' הכתוב מולל ברגליו (משלי ו') :
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות יג] <b>[במשנה] לא ימכור אדם את פירותיו. </b>בירוש' מפרש לא ימכור שדהו משבאו לעונת מעשרות למי שאינו נאמן דעובר משום לפני עור. הר"ש:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות יד] <b>הרע"ב ד"ה פטור. לא חשיב טעם גמור. </b>והרמב"ן בחידושיו לב"ב כ' לתרץ דשמרים לאו טבל הוא. ואינו אוסר מדין טבל כיון דפסולת אוכלים בעלמא הוא דאפילו בפסולת של תרומה שנינו (פי"א מ"ה דתרומות) המורסן מותר סובין של חדשות וכו' ורק כשמתמד השמרים ונעשים יין עכשיו הוא שנקבע למעשר מדין יין מש"ה אינו חייב אלא בנתן ג' ומצא ד' דמקרי יין עיי"ש:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות טו] <b>בהר"ב ד"ה רכפא. שם מקום. </b>והרמב"ם כתב עוד דנקרא כן על שם שהוא חריף מאד כשיקרב לעין האדם מדמעת דמעות הרבה ותרגום חשרת מים (שמואל ב' כ"ב) רכפת מיא:
+[אות טז] <b>שם סד"ה ועדשים. לפיכך פטורים מן המעשרות. </b>וכ"כ הרמב"ם אבל הר"ש כתב עפ"י הירושלמי דדברים אלו אינם באים רק מחוצה לארץ. ולא חייבו חז"ל פירות חו"ל במעשר אלא אותן שדוגמתן בא"י:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Orlah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Orlah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c4ae3a016920c9edd57f2a044e9db1040cca2fc2
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Orlah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt	
@@ -0,0 +1,131 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Orlah
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה ערלה
+Vilna, 1908-1909
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה ערלה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>במשנה פטור מן הערלה. </b>ואם אח"כ חישב עליו לאכילה חייב בערלה וברבעי ומונה לו משעת נטיעה. ואם לא חישב עליו לאכילה עד סוף שנה ג' אינו חייב ברבעי דאין דין רבעי בלא ערלה ואם נטעו למאכל ואח"כ חשב עליו לאחד מאלו חייב. ש"ע (סי' רצ"ד) והוא מהירוש':
+
+Mishnah 2
+
+[אות ב] <b>במשנה נטעו . </b>להך לישנא דפ"ק דחולין (דף י"ז ע"א) דהא דדרשי' ובתים מלאים כל טוב דבז' שכבשו אפילו כתלי דחזירי הותר להם הוא דוקא משלל של כותים אבל דידהו לא אשתרי. א"ש הך דהכא. ולאידך לישנא דהתם דהכל אשתרי צ"ל הא דקתני הכא חייב היינו לענין אם הצניעו הפירות עד אחר ז' שכבשו אסורים משום ערלה. טורי אבן בחי' לר"ה (דף יב.): 
+
+Mishnah 3
+
+[אות ג] <b>במשנה אם יכול לחיות פטור. </b>עי' בתשובת רשב"א ח"ג (סי' רכ"ה):
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות ד] <b>במשנה אם הוסיף במאתים אסור. </b>ולהיפך ילדה ובה פירות שסיבך בזקינה אף שהוסיף וגדל בהיתר:
+
+Mishnah 6
+
+[אות ה] <b>במשנה הרי זה לא ילקוט. </b>וכן בפ"ט (מ"ה) דתרומות: 
+[אות ו] <b>ר' יוסי אומר אף יתכוין. </b>בגיטין (דף נ"ד) בגירסא שלפנינו רי"א אף המתכוין וכו' משמע דר"י מיקל רק אם ביטל במתכוין דבטל אבל לא לבטל לכתחלה וכן נראה מלשון רש"י שם עיי"ש. אח"כ מצאתי בפר"ח (בס' מ"ח) בחי' לגיטין שהקשה על הרמב"ם שפסק דלכתחלה ילקט הא ר"י לא אמר רק אף המתכוין דהיינו דיעבד ע"ש:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות ז] <b>בהר"ב ד"ה בכפניות. רבי יוסי לטעמיה. </b>הוא תמוה הא בסוגיא דרפ"ו דברכות מבואר להדיא דבשאר אילנות לא פליגי רבנן עליה ומוכחי לה התם ממתני' (דספ"ד) דשביעית ע"ש:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ח] <b>במשנה וצריך להרים. </b>מכאן ראיה לדעת הסוברים דתרומת מעשר של דמאי נותנה לכהן בחנם ודלא כדעת הטור ביו"ד (סי' של"א) דמוכרה לכהן דא"כ למה צריך להרים הא האיסור נתבטל וגזל השבט ליכא דהא הדין דמוכרה לכהן כ"כ בשער המלך (רפ"ט מה' מעשר):
+[אות ט] <b>בהר"ב ד"ה וצריך להרים. מפני גזל השבט. </b>ואם רצה אינו מרים ונותן דמיו לכהן. כ"כ רש"י בכורות (דף כ"ב ע"ב) ובתוס' שם ובהר"ש (פרק ה' מ"ב) דתרומות חלקו על רש"י ז"ל הובא בתוי"ט שם:
+
+Mishnah 2
+
+[אות י] <b>בתוי"ט ד"ה סאה תרומה. ותמיהני וכו'. </b>לענ"ד דברי הר"ש ברורים דהרי הכא אילו נפלו התרומה והערלה בב"א היו מצטרפין לאסור כיון דהם מין אחד אלא בנפלו זא"ז כיון דהראשונה נתבטלה מעלה את השניה וא"כ היכא דלא היה בתחלה שיעור ביטול רק ע"י נפילת הערלה פשיטא דהוי כנפלו בב"א מש"ה פירש הר"ש דמותר רק לכהנים. ומה דקתני אח"כ והערלה מעלה את התרומה מיירי באמת ע"כ בגוונא אחרינא דבתחילה היה שיעור לבטל הערלה ונפל אח"כ תרומה הרבה דליכא מאה כנגדו אלא בצירוף הערלה. והוא ברור בעזה"י. גם דעת הרמב"ם (פרק ט"ז הי"ז מהל' מ"א) כהר"ש אח"כ מצאתי בעזה"י שכונתי בזה לדעת הפרי חדש יו"ד (סי' צ"ט ס"ק כ"א):
+
+Mishnah 3
+
+[אות יא] <b>בתו"ח ד"ה הר"ב ד"ה והערלה . </b>וקשה דהא יש לו וכו'. עי' בשער המלך (פט"ו ה"ה) מה' מאכלו' אסורות (דף קמ"ה ע"א):
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות יב] <b>במשנה שנפל תוך עיסת חטים. </b>אף דשאור בעיסה חלוק בשמא ובטעמא מ"מ כיון דהעיסה ראויה להמתין ותעשה שאור מש"ה מעכשיו הו"ל מב"מ. ר"ן בשם הרמב"ן. ויש לעיין ממה דאמרינן בסוגיא דע"ז (דף ס"ו ע"ב) חמרא לגו חלא רבא אמר בנ"ט דריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא הא מ"מ סוף לירד למטה ולהפך היין בטעם לחלא:
+
+Mishnah 7
+
+[אות יג] <b>תוי"ט ד"ה כגון. דכל מין בשא"מ. </b>משמע דס"ל דמחמץ ליכא אלא במין במינו והפר"ח יו"ד (סימן צ"ח) הארי' להוכיח דמחמץ איכא גם במבשא"מ וכמ"ש הרע"ב (מ"ד) דמחמץ בתפוח שרסקו לתוך עיסה עי"ש:
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות יד] <b>בהר"ב ד"ה ור"ש מתיר. ברישא לא פליג. </b>תמוה לי על הר"ב ותוי"ט דשתיק ליה ולא השיגו. הא להדיא מבואר בפרק בתרא דע"ז (דף ס"ח) דלר"ש אפילו נפלו בבת אחת מותר. דמה שממהרת להחמיץ זהו נעשה בצירוף השאור של חולין וס"ל לר"ש כיון דאיסור ואיסור אין מצטרפין כדאיתא בריש פירקין איסור והיתר מבעיא ואחר שעה שפעולת החימוץ מכל א' לבדו אז הוי נ"ט לפגם עיי"ש. וצ"ע:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות טו] <b>במשנה ידלק. </b>אע"ג דתנן (במ"ג (פט"ו) [פי"א] דתרומו') אין סופגין על הערלה אלא על היוצא מזיתים וענבים בלבד דשאר מי פירות הוי זיעה בעלמא וממילא דמותר לצבוע בהם ומכ"ש במים דישורו בהם הקליפין צ"ל הך דהכא באמת רק מדרבנן אסור. והא דדרשי' מקרא דלא יצבע היינו דקרא אתיא שלא יצבע בזיתים וענבים וביוצא מהם או בממשות עפרורית של הקליפין. או דדוקא פרי דערלה גמרינן פרי פרי מבכורים וממעט משקה דידהו אבל שומר לפרי דאתרבי מאת פריו את הטפל לפריו לא אמעיט משקה דידהו דליכא למעוטי מפרי דבכורים דבכורים ליתנהו בשומר לפרי כלל. תוס' בב"ק (דף ק"א ע"א):
+[אות טז] <b>שם בתי"ט ד"ה ידלק. דחזותא לאו מילתא היא. </b>ועי' (פ"ג מ"ב) דאהלות ובתוי"ט שם ד"ה אם מתכבסת וכו':
+
+Mishnah 2
+
+[אות יז] <b>במשנה ידלק הבגד. </b>הא דלא קתני גם הכא נתערבו באחרים כולם ידלקו. עי' ברשב"א (בתהה"א דף קט"ו) ובתוס' זבחים (דף ע"ב ע"א ד"ה נתערבו) ובהר"ש כאן משנה ו:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות יח] <b>בתוי"ט ד"ה ידלקו. והשתא מעיקרא לאו קושיא וכו' יש להם דין יי"נ ממש. </b>לענ"ד הא דהתם רק בסתם יינם שרי זהו יין ביין. אבל חביות בחביות אפילו ביין נסך דאורייתא שרי למכור חוץ מדמי האיסור. והרי כולהו הנך דהכא דהוי יבש ביבש דמי לחביות בחביות ונכון:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות יט] <b>במשנה יורד ולוקח. </b>והא דאמר רנב"י בע"ז (דף לה ע"ב) דאסרו גבינות העובדי כוכבים מפני שמעמידין אותם בשרף ערלה אף דספק ערלה בחו"ל מותר כיון דאסור בארץ ואסרו גבינתם מחמת כן בארץ לא חלקו בגזירתם ואסרו אף בחו"ל ריטב"א קידושין (דף לח ע"ב ד"ה תנן התם) נ"ל ביאור הדברים דגבינה דאין טעמו ידוע ומש"ה כשיאכלו גבינה בחו"ל יאכלו גם בא"י דלא ידעו דיש בו חשש ערלה מש"ה חמיר גבינה מפירות עצמן שהן ספק ערלה והנה מדכתבו התוס' בקידושין ובע"ז (דף לה ע"ב) דמההיא דרנב"י הנ"ל מוכח דערלה נוהג בשל עובד כוכבים ע"כ דלא ס"ל כהריטב"א דהא ליכא ראיה די"ל דס"ל לרנב"י כמ"ד אין קנין לעובד כוכבים בא"י ואסרו גבינתם בארץ ולא חילקו בגזירתם וא"כ לתוס' ישאר קושיית הריטב"א הנ"ל. אמנם אחר כך ראיתי שהריטב"א בקידושין (דף לו ע"ב) הביא ג"כ ראיה זו דתוס' דערלה נוהג בשל עובד כוכבים והא לדברי הריטב"א הנ"ל אין ראיה די"ל דלא חלקו בגזירתם. ואפשר דדחיקא ליה להריטב"א בזה דא"כ יקשה לרנב"י להנך תנאי דס"ל דיש קנין לעובד כוכבים בא"י אמאי אסרו גבינות עובדי כוכבים דמשמע דדינא דגבינות עובדי כוכבים לכ"ע הוא. ומה דאמרי' שם בע"ז כמאן כי האי תנא דתני וכו' אפילו תימא ר' יהושע י"ל דבאמת הוא בדרך קושיא כמאן כי האי תנא וא"כ לר"י אמאי אסרו גבינות עובדי כוכבים:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Orlah/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Orlah/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ba26d44c1c29c44a127885a47d95c953133d4fb5
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Orlah/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,134 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Orlah
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה ערלה
+merged
+https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Orlah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1908-1909
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה ערלה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>במשנה פטור מן הערלה. </b>ואם אח"כ חישב עליו לאכילה חייב בערלה וברבעי ומונה לו משעת נטיעה. ואם לא חישב עליו לאכילה עד סוף שנה ג' אינו חייב ברבעי דאין דין רבעי בלא ערלה ואם נטעו למאכל ואח"כ חשב עליו לאחד מאלו חייב. ש"ע (סי' רצ"ד) והוא מהירוש':
+
+Mishnah 2
+
+[אות ב] <b>במשנה נטעו . </b>להך לישנא דפ"ק דחולין (דף י"ז ע"א) דהא דדרשי' ובתים מלאים כל טוב דבז' שכבשו אפילו כתלי דחזירי הותר להם הוא דוקא משלל של כותים אבל דידהו לא אשתרי. א"ש הך דהכא. ולאידך לישנא דהתם דהכל אשתרי צ"ל הא דקתני הכא חייב היינו לענין אם הצניעו הפירות עד אחר ז' שכבשו אסורים משום ערלה. טורי אבן בחי' לר"ה (דף יב.): 
+
+Mishnah 3
+
+[אות ג] <b>במשנה אם יכול לחיות פטור. </b>עי' בתשובת רשב"א ח"ג (סי' רכ"ה):
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות ד] <b>במשנה אם הוסיף במאתים אסור. </b>ולהיפך ילדה ובה פירות שסיבך בזקינה אף שהוסיף וגדל בהיתר:
+
+Mishnah 6
+
+[אות ה] <b>במשנה הרי זה לא ילקוט. </b>וכן בפ"ט (מ"ה) דתרומות: 
+[אות ו] <b>ר' יוסי אומר אף יתכוין. </b>בגיטין (דף נ"ד) בגירסא שלפנינו רי"א אף המתכוין וכו' משמע דר"י מיקל רק אם ביטל במתכוין דבטל אבל לא לבטל לכתחלה וכן נראה מלשון רש"י שם עיי"ש. אח"כ מצאתי בפר"ח (בס' מ"ח) בחי' לגיטין שהקשה על הרמב"ם שפסק דלכתחלה ילקט הא ר"י לא אמר רק אף המתכוין דהיינו דיעבד ע"ש:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות ז] <b>בהר"ב ד"ה בכפניות. רבי יוסי לטעמיה. </b>הוא תמוה הא בסוגיא דרפ"ו דברכות מבואר להדיא דבשאר אילנות לא פליגי רבנן עליה ומוכחי לה התם ממתני' (דספ"ד) דשביעית ע"ש:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ח] <b>במשנה וצריך להרים. </b>מכאן ראיה לדעת הסוברים דתרומת מעשר של דמאי נותנה לכהן בחנם ודלא כדעת הטור ביו"ד (סי' של"א) דמוכרה לכהן דא"כ למה צריך להרים הא האיסור נתבטל וגזל השבט ליכא דהא הדין דמוכרה לכהן כ"כ בשער המלך (רפ"ט מה' מעשר):
+[אות ט] <b>בהר"ב ד"ה וצריך להרים. מפני גזל השבט. </b>ואם רצה אינו מרים ונותן דמיו לכהן. כ"כ רש"י בכורות (דף כ"ב ע"ב) ובתוס' שם ובהר"ש (פרק ה' מ"ב) דתרומות חלקו על רש"י ז"ל הובא בתוי"ט שם:
+
+Mishnah 2
+
+[אות י] <b>בתוי"ט ד"ה סאה תרומה. ותמיהני וכו'. </b>לענ"ד דברי הר"ש ברורים דהרי הכא אילו נפלו התרומה והערלה בב"א היו מצטרפין לאסור כיון דהם מין אחד אלא בנפלו זא"ז כיון דהראשונה נתבטלה מעלה את השניה וא"כ היכא דלא היה בתחלה שיעור ביטול רק ע"י נפילת הערלה פשיטא דהוי כנפלו בב"א מש"ה פירש הר"ש דמותר רק לכהנים. ומה דקתני אח"כ והערלה מעלה את התרומה מיירי באמת ע"כ בגוונא אחרינא דבתחילה היה שיעור לבטל הערלה ונפל אח"כ תרומה הרבה דליכא מאה כנגדו אלא בצירוף הערלה. והוא ברור בעזה"י. גם דעת הרמב"ם (פרק ט"ז הי"ז מהל' מ"א) כהר"ש אח"כ מצאתי בעזה"י שכונתי בזה לדעת הפרי חדש יו"ד (סי' צ"ט ס"ק כ"א):
+
+Mishnah 3
+
+[אות יא] <b>בתו"ח ד"ה הר"ב ד"ה והערלה . </b>וקשה דהא יש לו וכו'. עי' בשער המלך (פט"ו ה"ה) מה' מאכלו' אסורות (דף קמ"ה ע"א):
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות יב] <b>במשנה שנפל תוך עיסת חטים. </b>אף דשאור בעיסה חלוק בשמא ובטעמא מ"מ כיון דהעיסה ראויה להמתין ותעשה שאור מש"ה מעכשיו הו"ל מב"מ. ר"ן בשם הרמב"ן. ויש לעיין ממה דאמרינן בסוגיא דע"ז (דף ס"ו ע"ב) חמרא לגו חלא רבא אמר בנ"ט דריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא הא מ"מ סוף לירד למטה ולהפך היין בטעם לחלא:
+
+Mishnah 7
+
+[אות יג] <b>תוי"ט ד"ה כגון. דכל מין בשא"מ. </b>משמע דס"ל דמחמץ ליכא אלא במין במינו והפר"ח יו"ד (סימן צ"ח) הארי' להוכיח דמחמץ איכא גם במבשא"מ וכמ"ש הרע"ב (מ"ד) דמחמץ בתפוח שרסקו לתוך עיסה עי"ש:
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות יד] <b>בהר"ב ד"ה ור"ש מתיר. ברישא לא פליג. </b>תמוה לי על הר"ב ותוי"ט דשתיק ליה ולא השיגו. הא להדיא מבואר בפרק בתרא דע"ז (דף ס"ח) דלר"ש אפילו נפלו בבת אחת מותר. דמה שממהרת להחמיץ זהו נעשה בצירוף השאור של חולין וס"ל לר"ש כיון דאיסור ואיסור אין מצטרפין כדאיתא בריש פירקין איסור והיתר מבעיא ואחר שעה שפעולת החימוץ מכל א' לבדו אז הוי נ"ט לפגם עיי"ש. וצ"ע:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות טו] <b>במשנה ידלק. </b>אע"ג דתנן (במ"ג (פט"ו) [פי"א] דתרומו') אין סופגין על הערלה אלא על היוצא מזיתים וענבים בלבד דשאר מי פירות הוי זיעה בעלמא וממילא דמותר לצבוע בהם ומכ"ש במים דישורו בהם הקליפין צ"ל הך דהכא באמת רק מדרבנן אסור. והא דדרשי' מקרא דלא יצבע היינו דקרא אתיא שלא יצבע בזיתים וענבים וביוצא מהם או בממשות עפרורית של הקליפין. או דדוקא פרי דערלה גמרינן פרי פרי מבכורים וממעט משקה דידהו אבל שומר לפרי דאתרבי מאת פריו את הטפל לפריו לא אמעיט משקה דידהו דליכא למעוטי מפרי דבכורים דבכורים ליתנהו בשומר לפרי כלל. תוס' בב"ק (דף ק"א ע"א):
+[אות טז] <b>שם בתי"ט ד"ה ידלק. דחזותא לאו מילתא היא. </b>ועי' (פ"ג מ"ב) דאהלות ובתוי"ט שם ד"ה אם מתכבסת וכו':
+
+Mishnah 2
+
+[אות יז] <b>במשנה ידלק הבגד. </b>הא דלא קתני גם הכא נתערבו באחרים כולם ידלקו. עי' ברשב"א (בתהה"א דף קט"ו) ובתוס' זבחים (דף ע"ב ע"א ד"ה נתערבו) ובהר"ש כאן משנה ו:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות יח] <b>בתוי"ט ד"ה ידלקו. והשתא מעיקרא לאו קושיא וכו' יש להם דין יי"נ ממש. </b>לענ"ד הא דהתם רק בסתם יינם שרי זהו יין ביין. אבל חביות בחביות אפילו ביין נסך דאורייתא שרי למכור חוץ מדמי האיסור. והרי כולהו הנך דהכא דהוי יבש ביבש דמי לחביות בחביות ונכון:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות יט] <b>במשנה יורד ולוקח. </b>והא דאמר רנב"י בע"ז (דף לה ע"ב) דאסרו גבינות העובדי כוכבים מפני שמעמידין אותם בשרף ערלה אף דספק ערלה בחו"ל מותר כיון דאסור בארץ ואסרו גבינתם מחמת כן בארץ לא חלקו בגזירתם ואסרו אף בחו"ל ריטב"א קידושין (דף לח ע"ב ד"ה תנן התם) נ"ל ביאור הדברים דגבינה דאין טעמו ידוע ומש"ה כשיאכלו גבינה בחו"ל יאכלו גם בא"י דלא ידעו דיש בו חשש ערלה מש"ה חמיר גבינה מפירות עצמן שהן ספק ערלה והנה מדכתבו התוס' בקידושין ובע"ז (דף לה ע"ב) דמההיא דרנב"י הנ"ל מוכח דערלה נוהג בשל עובד כוכבים ע"כ דלא ס"ל כהריטב"א דהא ליכא ראיה די"ל דס"ל לרנב"י כמ"ד אין קנין לעובד כוכבים בא"י ואסרו גבינתם בארץ ולא חילקו בגזירתם וא"כ לתוס' ישאר קושיית הריטב"א הנ"ל. אמנם אחר כך ראיתי שהריטב"א בקידושין (דף לו ע"ב) הביא ג"כ ראיה זו דתוס' דערלה נוהג בשל עובד כוכבים והא לדברי הריטב"א הנ"ל אין ראיה די"ל דלא חלקו בגזירתם. ואפשר דדחיקא ליה להריטב"א בזה דא"כ יקשה לרנב"י להנך תנאי דס"ל דיש קנין לעובד כוכבים בא"י אמאי אסרו גבינות עובדי כוכבים דמשמע דדינא דגבינות עובדי כוכבים לכ"ע הוא. ומה דאמרי' שם בע"ז כמאן כי האי תנא דתני וכו' אפילו תימא ר' יהושע י"ל דבאמת הוא בדרך קושיא כמאן כי האי תנא וא"כ לר"י אמאי אסרו גבינות עובדי כוכבים:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Peah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Peah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..cb2bd2d09e16afc73c8cc8762db3910aaebaf3de
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Peah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt	
@@ -0,0 +1,348 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Peah
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה פאה
+Vilna, 1908-1909
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה פאה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ג] <b>תוי"ט ד"ה אלו דברים. והתוס' במס' חגיגה. </b>קשה לי הא מ"מ מדאורייתא אין חילוק בין עין יפה לרעה. והרי מתני' לא חשיב רק דאורייתא כמו פאה וכנ"ל. וביותר בממנ"פ דאם בדרבנן מה צריך לן דיש חילוק בין עין יפה לעין רעה הא בפשוטו ניחא. דמדרבנן יש לו שיעור דלא יפחות מאחד מששים ובדאורייתא ל"ש דיש חילוק בין עין יפה לרעה וצלע"ג:
+[אות ד] <b>שם בא"ד דפאה נמי דכותה וצ"ע. </b>אף דהתוי"ט כתב בפרקין ד"ה אם שייר וכו' בשם הר"ש דאם שייר במחובר אף דנתן כבר שיעור פאה יכול להוסיף ופטור ממעשר. היינו דוקא אם נתן תחלה מתחלת השדה או מאמצעה אבל אם נתן כשיעור בסוף השדה א"י להוסיף כמ"ש הר"ש להדיא וכן מדוקדק לשון התוי"ט בדבור הסמוך במ"ש ומיהו היכא דנתן פאה כדינו בסוף שדהו. והוא ברור ולחנם השיג הפר"ח בס' מ"ח על התי"ט בזה:
+[אות א] <b>בהר"ב ד"ה וגמ"ח. כגון בקור חולים. </b>והא דלא תני כיבוד או"א משום דאי בגופו בכלל גמ"ח הוא ואי בממונו למ"ד משל אב היינו בגופו אבל למ"ד משל בן קשה ושמא למטה יש לו שעור אפי' מדאורייתא. (הר"ש):
+[אות ב] <b>שם בא"ד אבל גמ"ח דבממונו. </b>והר"ש כתב דלמאי דמפרשינן דמתני' מיירי בדאורייתא מיירי גם בממונו. ומדברי תוס' חדשים מבואר דמפרש כוונת הר"ש דמדאורייתא אין לו שיעור למעלה. ולענ"ד הא מתני' חשיב רק מה שאין לו שיעור גם למטה דהרי בחולין אומרים דהא דקתני במתני' פאה היינו מדאורייתא דאילו מדרבנן יש לו שיעור דהתנן אין פוחתין לפאה מששים. והא מ"מ למעלה אין לו שיעור אע"כ דאין לו שיעור היינו לגמרי אפילו למטה וכ"כ הר"ש להדיא. אבל לענ"ד כוונת הר"ש דמדאורייתא גם למטה אין לו שיעור דמה דדרשו בספרי עשר תעשר לרבות פרקמטיא היינו אסמכתא בעלמא. וזה ברור לענ"ד:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות ה] <b>וגידוליו מן הארץ. </b>התוס' בנדה (דף ג' ע"א) כתבו דכמו דמגיה הש"ס בברכות (דף מ' ע"ב) תני על דבר שאינו יונק מן הארץ. ה"נ צריכין להגי' כאן במתני' ויונק מן הארץ דבזה ממעט שפיר כמהין ופטריות דמירבא רבו מארעא ולא ינקי:
+[אות ו] <b>שם ומכניסו לקיום. </b>ובמכניסו לקיום ע"י דבר אחר פליגי אנשי יריחו וחכמים בפסחים (פ"ד משנה ח') הר"ש וצ"ע שהשמיטו הרמב"ם:
+[אות ז] <b>בהרע"ב ד"ה ולקיטתו כאחד. למעוטי תאנה. </b>מזה קשה לי דברי התוס' ברכות (דף לה ד"ה דבר שאין וכו') שכתבו בפשיטות דכל שבעת המינים חייבים בפאה וכן בכל האילנות והרי תאנה א"ח בפאה אח"כ מצאתי בעזה"י בפ"י שהקשה כן. גם סותרים דבריהם הנ"ל למ"ש תוס' בפ"ק דר"ה (דף י"ב ע"א) דמדאורייתא ליכא חיוב פאה רק מתירוש ויצהר וכ"כ הר"ש בפרקין:
+[אות ח] <b>בתוי"ט ד"ה ומכניסו לקיום. למעוטי ירק. </b>דברי הר"ש דכאן לחלק בין פאה דלא חייבו חז"ל בירק ובין מעשרות דחייבו חז"ל בירק כתבם התוי"ט לקמן (פ"ח מ"ד):
+[אות ט]
+
+Mishnah 5
+
+[אות י] <b>בהרע"ב ד"ה האוג. ולאו דוקא אלו. </b>דהא איכא בנות שוח דלקיטתן כא' כדמוכח פ"ק דר"ה הר"ש במתניתין הקדום:
+
+Mishnah 6
+
+[אות יב] <b>בהרע"ב ד"ה לעולם. פטורה מן המעשרות. </b>והטעם דפאה פטור ממעשרות ג"כ ילפינן מקרא דובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא פאה דיש לו חלק ונחלה עמך אם הלוי עני דיש לו חלק בפאה כן כתב הרא"ש וכן כתבו התוספות בבא קמא (דף כ"ח ע"א) דבור המתחיל זה וזה. ומכל מקום הפקר לעניים ולא לעשירים לא מצינן למיפטר מטעם זה דלב"ה (לקמן רפ"ו) דהפקר לעניים אינו הפקר כלל ואף אם זכה בו העני חייב להחזיר ואין ללוי חלק ונחלה עמו. הר"ש:
+[אות יא] <b>מתני' דברי רע"ק. </b>קאי על ונוטל מן הגורן וזורע. וע"ז אמר הרע"ב דאין הלכה כר"ע ועיין תוי"ט (פ"ה מ"א דמעשרות):
+[אות יג] <b>בהרע"ב ד"ה עד שימרח. אלא הפאה הנטלה קודם המרוח. </b>ואפילו למאן דאית ליה ברירה כל זמן שלא הפריש פאה ולא בררה היה הכל שלו ונתחייב הכל במעשר ושוב לא יפטור תוס' ב"ק (דף צ"ד ע"א). והר"ש בפרקין (מ"ג) כתב והאי דמעשר ונותן לו ואפילו מיפטר מדאורייתא מחייב מדרבנן כדאשכחן בפרק כיצד מברכין (דף מ') הלקט והשכחה והפאה שעשאן לגורן הוקבעו עכ"ל. וכ"כ רש"י שם ב"ק וז"ל מרחו מעשר ונותן לו כדי שלא יפסיד העני שאילו היה נותנו קודם מירוח אע"פ שעני מצרף לקט שכחה ופאה הרבה ועושה מהן כרי פטור מן המעשרות שהרי הפקר הוא אבל עכשיו שנתמרח ביד בע"ה נתחייב במעשר דהכי אמרינן במס' ברכות לקט שכחה ופאה שעשאן בגורן הוקבעו עכ"ל:
+[אות יד] <b>בהרע"ב ד"ה ונותן משום הפקר. אין ההפקר ההוא פוטר מן המעשר. </b>לדעת ר"ת (פ"ז דב"מ) דלוקח קודם מרוח חייב במעשר ולוקח לאחר מירוח פטור מה"ת ניחא הא דצריך קרא לפטור הפקר אפילו קודם מרוח. ולאחר מרוח דחייב הכא בהפקר באמת רק מדרבנן. אבל מה"ת אינו חייב דהזוכה מן ההפקר הוי כמו לוקח. ולאינך פוסקים דסברי בהיפוך דלוקח קודם מרוח פטור מה"ת ולאחר מרוח חייב. א"כ הא דהכא הפקר אחר מרוח חייב היינו מדאורייתא והא דאיצטריך קרא לפטור הפקר קודם מירוח ולא פטרי' מדין לוקח היינו לענין אם חזר הבעה"ב וזכה בו כדאיתא בב"ק (דף כ"ח ע"א) דכה"ג חייב בפאה וכו' ופטור מן המעשרות כך למדתי מדברי הר"ש דכאן:
+[אות טו] <b>המקדיש ופודה. </b>עי' בתוס' ב"מ (דף כ"א ע"ב) ד"ה ופטורות ובפ"י שם:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות טז] <b>בר"ב ד"ה הנחל. נהר. </b>מלשון נחלי מים אבל אין לפרש מלשון נחל איתן דא"כ היינו בור. כ"כ הר"ש. אבל הרא"ש כתב דאפשר לפרש נחל איתן דהוי טפי מבור דאין עשוי לזרוע ומשום סיפא דאין מפסיקין לאילן תנייה והרשב"ם ב"ב (דף נ"ה) כתב ג"כ הנחל כנחל איתן קרקע מלא צרורות ואבנים שא"ר לזריעה. ועי' (פ"ט מ"ח) דסוטה ובתוי"ט שם ובפסחים (דף נ"ג ע"א) סי' לנחלים קנים נ"מ לנחל איתן משמע כהרמב"ם דנחל איתן היינו מקום מים שדרך לגדל שם קנים:
+[אות יז] <b>בהר"ב ד"ה וזרע אחר. מענית המחרישה. </b>וכתב הרא"ש וז"ל ונ"ל שצריך שיהא אורך ההפסק מקצה שדהו אל קצהו שלא ישאר בו כדי שיעבור הבקר וכליו דהיינו ארבע אמות בלי הפסק דכיון שהמחרישה יכול לעבור משדה לשדה בלי הפסק חשיב כשדה אחת עכ"ל:
+[אות יח] <b>בר"ב ד"ה והקוצר לשחת. וקוצרים אותו להאכיל לבהמות. </b>משמע דוקא לבהמה אבל קוצר קודם שהביא שליש לאדם דהיינו לקליות הוי התחלה דקצירה והיינו ממש כדסבר ר"י (פ"י מ"ח) דמנחות. אבל באמת תמוה לי דהא במנחות שם אמרי' להדיא דע"כ ר"מ לאו בשיטת ר"י אמרה דאימר דשמעת ליה לר"י לבהמה אבל לאדם מי שמעת ליה. ופירש"י שם ור"מ אפילו בקוצר לאדם מדלא קתני והקוצר לבהמה וצ"ע:
+
+Mishnah 2
+
+[אות כ] <b>בתוי"ט ד"ה שאינה. וקוצר מכאן ומכאן מפסיק. </b>ובפר"ח בס' מים חיים כ' דעיקר הגירסא אינו מפסיק ואם לאו מפסיק והיינו כהרע"ב:
+[אות יט] <b>בר"ב ד"ה הוא נותן. הואיל והם נעדרים. </b>ולשון אע"פ דנקט במתני' הוא קצת דחוק דהא אדרבא מזה הטעם הוא דאין מפסיקין. והרמב"ם בפי' תיקן קצת דבא לומר אע"פ שאין הבקרים יכולין לחרוש אותה ונשאר בור מ"מ אין מפסיק עי"ש באורך. והרמב"ם לנפשיה כ' פי' אחר שהוא מקום שאינו מישור ויש בה תלוליות ומקום א' גבוה ומקום א' נמוך. ואמר מתני' אף על פי שא"א לחורש לבקוע אותה בכלי המחרישה במענה א' אבל חורש אותה מקומות מקומות מ"מ אין לחשוב אותה מוחלקת להפריש פאה מכל הר וגבע אלא נותן פאה אחת לכל מפני שכל הזרע מחובר. וכ"כ הרמב"ם בחבורו:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות כא] <b>כל הרואין זא"ז. </b>היינו שאדם עומד בצד חרוב זה וחבירו עומד בצד חרוב זה ורואים זא"ז כ"כ הרמב"ם. והראב"ד כתב שראיה זו היא שאדם עומד בראש חרוב זה ורואה החרוב שבצד אחר. ואם היו ג' אילנות החיצונים רואים את האמצעי והחיצונים אינם רואים זא"ז נותן מן החיצונים על האמצעי ומאמצעי על החיצונים אבל לא מן החיצונים מזה על זה. ירושלמי:
+
+Mishnah 5
+
+[אות כב] <b>תוי"ט ד"ה עשאן גורן. וז"ל הירושל' קצר. </b>בפר"ח בס' מ"ח בחי' להרמב"ם (פ"ג הט"ו) כתב שפי' הירושלמי דאם קצר ח"א וח"ש לעשותן גורן א' ונמלך ועשאן ב"ג נעשה הכל כב' מינין בין הקציר ובין הקמה וא"י להפריש מזה ע"ז כ"א מאגדו לאגדו ומשחמתית לשחמתית אבל אם קצר ח"א וח"ש לעשות ב"ג ונמלך ועשאן גורן אחת כל הקציר נעשה מין אחד וכן כל הקמה ואינו יכול להפריש מן האגדו שלבסוף על השחמתית שבתחלה אבל יכול להפריש מן האגדו שבסוף על האגדו שבתחלה וכן מן השחמתית על השחמתית שבקמה אבל לא מאגדו שבקמה לשחמתית שבתלוש וכן בהיפוך עי"ש:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות כג] <b>בר"ב ד"ה שדה. ולא שקצרו פועלי כותים. </b>כ' הפר"ח בס' מים חיים דמסתברא אף שאינם פועלים כותים כל שקצרוהו לצורך הישראל אף בלא ידיעתו חייב בפאה ועיין (פ"א הי"א מהל' תרומות) בכ"מ ד"ה כתב בא"ח:
+[אות כד] <b>בר"ב ד"ה קרסמוה גמלים. קנה השבולת מלמטה. </b>ואם קרסמוה באמצע אינו מפסיק אא"כ חרש. ברייתא מנחות (דף ע"א) ופסקה הרמב"ם:
+[אות כה] <b>בר"ב ד"ה קרסמוה. לשון יכרסמנה. </b>וכן הוא בפ"ב מ"ג דשביעית:
+
+Mishnah 8
+
+[אות כו] <b>קצר חציה. </b>ואם מכר חציה וקצר חציה זה נותן פאה לעצמו. ואם התחיל לקצור ואח"כ מכר חציה מהנשאר במחובר הבעל השדה נותן פאה לכל כן מתבאר ממתני' דלקמן פרק הסמוך (מ"ה):
+[אות כז] <b>שם הפודה מיד הגזבר. </b>בעודו במחוב' קודם קצירה עי' לקמן (פ"ד מ"ז):
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות כח] <b>בר"ב ד"ה שבין הזיתים. ונקט זיתים. </b>דלב"ש אפילו אילנות שא"ח בפאה מפסיקין כדאיתא בירוש'. הר"ש:
+[אות כט] <b>בר"ב ד"ה ב"ש. שלא בשביל האילנות נעשו המלבנות. </b>ומיירי שיש הפסק בור כשיעור ג' תלמים כדלעיל (רפ"ב) והכא כשיש אילנות רצופים לא הוי הבור הפסק דהא דזרע מלבן ומלבן ולא זרע כאחד משום הפסק אילנות עשה כן כך ביאר הלח"מ. ועיין בהראב"ד והר"ש שהיה להם גירסא מהופכת בירו' דבמרוחקות מודו ב"ש דאין הפסק האילנות ניכרת כ"כ. ובמקורבות ביותר מודו ב"ה דהוי הפסק:
+
+Mishnah 2
+
+[אות ל] <b>בר"ב ד"ה שהוא נותן. משום דלזרע עבידי. </b>כדתנן (פ"ג מ"ב) דכלאים. חרדל מין זרעים. ובפ"ד מ"ה דמעשרו' השבת מתעשרת זרק וירק. הר"ש:
+
+Mishnah 3
+
+[אות לא] <b>בר"ב ד"ה המדל. לפי שתקנת הנשארים הוא. </b>ואפשר דהטעם דירק בעלמא הוא ועדיין לא הגיע לחיוב פאה ושאני מגמר לקליות דמכניסו לקיום ע"י שמייבשים אותם לקליות אבל הנך בצלים דלא גמרו כ"צ נרקבים ואין מכניסן לקיום. הר"ש:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות לב] <b>לקח זה צפונו. </b>אע"ג דאילן א' הוא כיון דמתחלה לקח זה צפונו וזה דרומו ולא היו שותפים מעולם. אבל אחין שחלקו האילן נותנים פאה א' מדלא תני דין אילן באחין שחלקו. הרא"ש:
+[אות לג] <b>בר"ב ד"ה המוכר קלחי אילן. שרשי צמחים. </b>והרמב"ם (פי"ג הי"ח מהלכות מ"ע) מפרש שמוכר מקומות מקומות משדהו לאנשים הרבה ונותן פאה מכל אחד וא' היינו שכל אחד מהלוקחים נותן פאה אחד מחלקו ע"ש:
+
+Mishnah 6
+
+[אות לד] <b>בתי"ט ד"ה העושה סאתים. בפרק המקבל. </b>(דף ק"ה ע"ב). ומ"ש אלא דלפירוש רש"י דהתם. עיין במהרש"א שם שדחק ליישב דברי רש"י שיהיה מתקיים בידינו דסאתים דחצר המשכן היינו לפי הזריעה עיי"ש:
+[אות לה] <b>בתי"ט ד"ה כל שהוא. וכן בסמ"ג דלאו דוקא. </b>היינו שצריך לקצור קצת לעצמו. והטעם דמקודם לזה לא נתחייב השדה בפאה כמ"ש התי"ט ברפ"ק. ובפר"ח בס' מ"ח בחידושיו להרמב"ם (בפ"ב הי"א מהמ"ע) דקדק מלשון הרמב"ם אף במי שקצר כל שדהו אינו יכול ליתן כל הקציר משום פאה עי"ש: 
+[אות לו] <b>בא"ד וריב"ב דקדים ליה. </b>הפר"ח בס' מ"ח כ' דליתא דלא קדים ליה אלא בדור אחד היה ובשבת ר"פ הזורק איתא א"ל ריב"ב רע"ק וכו': 
+[אות לז] <b>בתי"ט ד"ה ובבכורים. מן האדמה אשר נתת לנו. </b>מחשב עוד הראיון דמי שאין לו קרקע פטור מן הראיה דכתיב ולא יחמוד איש את ארצך. הובא בהר"ש. והכי איתא בפסחים (דף ח' ע"ב) מימרא דר' אמי. ובמ"ל פ"ב מהל' חגיגה תמה על השמטת הרמב"ם דין זה: 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות לח] <b>בהר"ב ד"ה הכותב כל נכסיו. הרע"ב הוסיף תיבת כל. </b>עיין ברשב"א ור"ן (פ"א דגיטין) שכתבו דאם לא כתב בלשון כל נכסי אין העבד בכלל. כיון שנותן להעבד. אבל בנותן לאחר אף שכתב רק נכסי לפלוני גם עבד בכלל:
+[אות לט] <b>בהרע"ב ד"ה שייר. דלא פלגינן דיבורא. </b>תמוה לי טובא. הא בפ"ק דגיטין מסקינן דלכ"ע פלגינן דיבורא וטעמא דת"ק משום דלא כרות גיטא הוא וצ"ע. ובאמת גם על רש"י יש לתמוה כן דבגיטין (דף מ"ב ע"א) כתב רש"י הטעם משום דלא פלגינן דיבורא. אמנם כתבתי בחידושי ליישב למה דס"ל לרש"י בשמעתין דלאו כרות גיטא היינו כיון דנחית לשיורא ואיכא למימר דשייר גם להעבד לאו כריתות הוא. באור הדברים דאף דודאי ראוי לומר דמה דשייר שייר ומאי דלא שייר לא שייר ולקושטא דמילתא לא דנין דשייר להעבד כדמוכח מלישנא דלאו כרות גיטא ולא קאמר בפשוטו דדלמא שייר להעבד. וגם בעלמא בכל שטרי מתנות אם שייר דבר ידוע דפשיטא דקנה השאר. אלא בגט בעי כריתות מוכח דלא יהא נדנוד ספק בלשון השטר וכיון דאיכא לספוקי קצת דשיירו אין עליו שם כריתות. וכיון שכן היה קשה לרש"י באותו סוגיא (דף מ"ב) דמאי פריך רפרם דלמא האמת דאנן מפרשינן דעבדי היינו עבדי שהיה כבר אבל מ"מ כיון דיש מקום לספק קצת דמשייר אותו במה דקורא אותו עבדי לא הוי כריתות מבורר ומוקי ברייתא דל"ק עצמו כרבנן דהכא דבעינן כריתות מבורר.לזה הוכרח רש"י דרפרם ס"ל כרב אדא בר מתנה דטעמא דת"ק משום דל"פ דיבורא מש"ה פריך שפיר כיון דלר"ש מוכח דעבדי היינו עבדי שהיה כבר ה"נ לרבנן כיון דפלוגתייהו רק לענין פלגינן דיבורא. ובזה ניחא דאיך באמת יתרץ ר"א קושית רפרם ממתניתין ערוכה וגם אמאי ל"א תיובתא דר"א והיינו דר"א לשיטתיה דמפרש בפ"ק משום דלאו כרות גיטא הוא ליתא לפירכת רפרם די"ל דלשון עבדי תלי' בפלוגתא דר"ש ורבנן ודו"ק. והנה במה דאמרי' דהטעם משום דלאו כרות גיטא כתב הרי"ף לפרש כיון דיש זכות להאדון בשטר זה במה דנכתב בו חוץ מקרקע הוי כאילו השטר עדיין אגוד בו ולא מקרי כריתות. ולפ"ז גם במפורש עצמך וכל נכסי חוץ מקרקע פלוני לא מהני. וקשה לי מסוגיא דגיטין (דף מ' ע"א) דאמר לה צאי והתקדשי בו דמ"ס יש בלשון הזה לשון שחרור. הא מ"מ כתב זה הוא ג"כ זכותו דהאדון דמתקדשת אליו בזה ולא מקרי כריתות. ונראה לענ"ד דדוקא הכא דאילו כתב כל נכסי בלא שיור ואח"כ רצה העבד להקנות לרבו לחזרה איזה קרקע בשטר היה העבד כותב שטר לרבו כדין כל מוכר דכותב שטר ללוקח. א"כ במה דכתוב בו חוץ מקרקע פלוני הוי ע"ז כמו שטר מהעבד לרבו ויש זכות לרבו בשטר זה כאילו היה שטרו זה מקרי אגידא ביה. אבל בקידושין דגם שטר קידושין הבעל כותב לה א"כ כל השטר כולו לשון השחרור ולשון הקידושין לכל היא בעהש"ט. לא מקרי אגיד ביה אף דהקידושין זכות לו. אבל אין לו שייכות בגוף השטר דהא גם בקידושין הוא שטר שלה:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות מ] <b>בהרע"ב ד"ה קמה ופדה עומרים. ולענין שכחה פליגי. </b>קשה לי דנראה דר"י מודה בפדה עומרים כיון דבשעת העמור היה דהקדש וכדדייק לישנא דר"י לעיל שאין השכחה אלא בשעת העמור וכמ"ש הרע"ב שם ובשעת עמור מיהא גר היה משמע דבנתגייר אחר העמור פטור. ואדרבה מדנקט המתני' ופדה עומרים ולא נקט ופדה הקציר היינו דנקט מה שהוא לכ"ע. והרמב"ם בפי' המשנה כתב ואם הקדיש קמה וקצר הגזבר ועשאן עומרים ואח"כ פדאן לא יתחייב אפילו בשכחה וזה דעת החכמים עכ"ל ותמוה אמאי דקדק ועשאן עומרים ואח"כ פדאן הא גם בפדה קודם שעשה העומרים פטור לרבנן כיון דבשעת הקצירה היה דהקדש ולא היה בו דין שכחת קמה. והרמב"ם בחיבורו כתב באמת קצר הגזבר ואח"כ פדאה פטורה ומתני' דנקט ופדה עומרים צ"ל דנקט מה דהוא לכ"ע וכנ"ל וצ"ע:
+
+Mishnah 8
+
+[אות מא] <b>שבשעת חובתן היו פטורים. </b>אף דבלא המרוח ג"כ היה אסור לאכול קבע. י"ל כיון דאפשר לבא לידי חיוב לכשיתמרח אבל מרחו הקדש דלעולם לא יבא לידי חיוב מותר לאכול קבע. והתוס' במנחות (דף ס"ז ע"ב) שכתבו הטעם דמשום פסידא דהקדש אוקמי רבנן אדאורייתא. היינו למה דרצו לומר דמרוח כותי אינו פוטר לענין אכילת קבע דהוי כלא נתמרח כלל מש"ה הוצרכו לטעם הנ"ל בהקדש. אבל למה דמסקו דמרוח כותי ג"כ פוטר אפילו מקבע צ"ל דהטעם כפי' הנ"ל כיון דלעולם לא יבא לידי חיוב. וכעין זה כתבו התוס' שם לענין הכניסה במוץ:
+
+Mishnah 9
+
+[אות מג] <b>בתוי"ט ד"ה ר' אליעזר. או אף בעל השדה עצמו. </b>לענ"ד תמוה דאיך שייך לומר בזה מגו דאי בעי מפקיר לנכסיה ולא הוי בעל השדה הא מ"מ בשעת שקצר היה בעל השדה ונאסר לו ליטול ומה בכך שהפקיר עתה הא כבר מוזהר בלא תלקט והשקלא וטריא דתוי"ט לקמן (פ"ה מ"ה) בפי' הסוגיא דמפקיר כרמו והשכים ובצרו דמקרי בעל השדה י"ל דדוקא בבצרו לזכות גם בשדה. זה תמוה דאף אם נימא כן דבאינו חוזר משדה לא מקרי בעל השדה היינו בהפקיר השדה קודם קצירה דבעידן קצירה לא היה בעל השדה ולא חל עליו חיוב דלא תלקט. אבל הכא אם מפקיר נכסיו עתה מ"מ כיון דבשעת קצירה לא היה הפקר ובעידן חיובא דמתנות עניים היה בעל השדה קיימא האזהרה דלא תלקט:
+[אות מב] <b>בהר"ב ד"ה אלא אם כן הפקיר. אין קנין לעובד כוכבים. </b>בגיטין (ספ"ד) משני די"ל דיש קנין ומיירי בשדה ישראל ולקטינהו כותי. ואף דבלא"ה מפקרי וקיימי. נהי דמפקרי אדעתא דישראל אדעתא דכותי מי מפקרי. ונתקשיתי הא מ"מ כיון שנעשה לקט נעשה הפקר ופקע ממנה חיוב מעשר. והכותי שנטלו גזל את העניים. אבל מאיזה טעם יפקע מזה כח ההפקר ויחול עליו חיוב המעשר וראיתי במ"ל (פ"ב מהלכות תרומות) ה"ט דהוכיח מזה דפאה לא מפטרא משעה שהניח פאה אלא משעה שזכו בו העניים. ואם לקחה עשיר חייב במעשר כמו בלקחה כותי. וכתב עלה וכ"ת תקשה משבולת של לקט שנתערבה בגדיש דצריך להביא ב' שבלים וכו' כי היכי דלא לפרוש מחיוב על הפטור והא לא נפטרה עד אחר שבא ליד העני. ואף השבולת לקט חייב במעשר. ל"ק דשאני לקט מפאה דתליא בדעתו של בעה"ב עכ"ל. ותמהני הא לפי הראיה שלו לענין פאה מסוגיא הנ"ל מזה עצמו מוכח דגם לקט לא מפטר עד שזכו בו עניים הא במשנתינו נקט גם לקט דחייב במעשרות אא"כ הפקיר וקושייתו מב' שבלי' במחכתה"ג לענ"ד לק"מ דגבי שבולת דהבעה"ב אינו רוצה להחזיק בלקט בגזילה אלא שנתערבה בגדיש ומקודם שמזכה להעני בכל הגדיש א"י לקרוא שם על השבולת ההוא. דהא של עניים הוא ואינו שלו ולאחר שמזכה להעני בגדיש או שהבעה"ב זוכה בשביל העני. או שעשו שאינו זוכה כזוכה. ממילא כיון דזכה בו העני מפטר ממעשר. ואך ביסוד דינא דהמל"מ דלא מפטר עד שיזכה בו העני אינו מובן. דהא טעמא דפאה ולקט דפטור ממעשר דילפינן מקרא דובא הלוי וכו' יצאו אלו דיש לו חלק ונחלה עמך דאם הלוי עני יש לו חלק בהם וכמש"ל (פ"א מ"ו). א"כ מיד שנעשו פאה ולקט שייך טעם זה ומפטרו. ועתה זכני ה' לספר ריטב"א גיטין. ומצאתי שעמד בזה והעלה דמיירי במקום דליכא עניים. ואינו ראוי לבוא לשם עניים מש"ה אין לו דין הפקר דהא א"א למזכי בהו עי"ש. ובסוגיא הנ"ל קשה לי אמאי לא מוקי בפשוטו שמביא שליש ביד ישראל והכותי קנהו אח"כ וקצר והניח פאה ולקט. דבכה"ג אף למ"ד אין קנין מחייב במעשר כדקתני להדיא בברייתא שהובא שם. וכ"כ התוס' (גיטין כ"ג ע"ב) עלה דמתני' (ספ"ב דתרומות) עי"ש וצ"ע:
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+[אות מד] <b>רמ"א הכל לעניים. </b>במרדכי חולין הקשה דניזיל בתר רובא ונימא דכל דפריש מרובא פריש שהוא מהקמה של בעה"ב והא ברובא דאיתא קמן ר"מ מודה. ותירץ רבינו ברוך דה"ט דגלי קרא עני ורש הצדיקו צדק משלך ותן לו ומה שתירץ שם עוד כבר תמהו בזה המל"מ (פ"א הי"ד) מהלכות טומאת משכב ומושב. ובטורי אבן בר"ה באבני מלואים בדף י"ד ד"ה ונהג ב' עשורים עי"ש:
+[אות מה] <b>בתוי"ט ד"ה שספק לקט לקט. דאע"ג דס"ל נמי שספק לקט לקט. </b>וכ"כ התוס' חולין (דף קל"ד) דפרכת הש"ס על מתני' דשם דגר שנתגייר אם ספק פטור ממתני' דהכא. דגם מדרבנן פריך דס"ל ג"כ דספק לקט לקט אלא דס"ל דהתחתונים כיון דנוטין להשחיר בודאי מישן הוא ע"ש. ודלא כפירש"י שם דהפרכא בדרך סתם מתני' ר"מ. ולשטת רש"י קשה דאמאי פרכינן בדרך סתם מתני' ר"מ ולא פרכינן יותר סתמא אסתמא דמתניתין דפאה (פ"ז מ"ד) אם ספק לעניים. ונראה בפשוטו בכוונת תוס' הנ"ל דמפשט פשיטא להו כן דרבנן ס"ל ג"כ ספק לקט לקט מדס"ל העליונים לעניים והא פשיטא דעליונים אפשר דמן הקמה הביאו מחדש. ולרש"י הנ"ל באמת קשה טובא למה עליונים לעניים. והנה דברי הכ"מ שהביא התי"ט בדבור זה בטעמא דהרמב"ם דפסק כר"מ דהכי משמע מסוגיא דפ' הזרוע. בהכרח צ"ל דהרמב"ם לא יסבור כהתוס' וגם פרש"י דחיקא ליה דהפרכא יהיה מסתם מתני' ר"מ אע"כ דהלכה כר"מ ופרכינן מכח ההלכה. ובאמת אם ננקוט דלא כהתוס' הו"ל להכ"מ לומר ביותר דטעמא דפסק כר"מ משום דהוי מחלוקת ואח"כ סתם מכח סתמא דפרק ז' (מ"ד). ומכל מקום סידור דברי התוי"ט צ"ע דבתחילה נקט בפשיטות גמור דגם רבנן ס"ל ספק לקט לקט אלא דס"ל דהתחתונים הם ודאי מהקמה ולא נקט כלל פי' אחר לרבנן. ותיכף ומיד הביא לדברי הכ"מ בראיה מפרק הזרוע דזהו רק אם נימא דרבנן ור"מ פליגי בדין ספק לקט:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות מו] <b>בר"ב ד"ה כל הנוגעות. ואפילו הגדיש חטים. </b>איתא בירו' אפילו שוגג ואפילו גדשו אחרים חוץ מדעתו ואפילו קרא לעניים ולא באו:
+[אות מז] <b>בתוי"ט ד"ה הרי הוא. פטורים מן המעשרות. </b>ואף דהפקר לעניים חייב במעשרות כדאיתא בפרקין דלעיל (מ"ט) היינו התם לא חלה כלל ההפקר ואם העני נטלו צריך להחזיר דהפקר לעניים לחוד לא מהני אף לעניים וממילא חייב במעשר דלא אמעט מקרא דובא הלוי. וכמש"ל (בפ"א מ"ו) בשם הר"ש משא"כ הכא דע"י הפקר ב"ד נתקיים ההפקר לעניים. ואם זוכים בו העניים הוא שלהם דהב"ד נתנו להם מקרי יש ללוי חלק עמך ודו"ק:
+
+Mishnah 2
+
+[אות מח] <b>של בעה"ב. </b>בירושל' שני שבלים והפנימית נקצרת עם הקמה ואין החיצונה יכולה להקצר עם הקמה הפנימית נצלת ומצלת:
+[אות מט] <b>בר"ב ד"ה מעשר שבולת. הר"ז השלישית מעשר על הראשונה. </b>וכשבא אח"כ לתקן הגדיש א"י להפריש מיניה ובי' דשמא שבולת של לקט מעורב בו ומפריש מפטור על החיוב או איפכא. אלא צריך לבקש לו פרנסה ממק"א לעשר על הגדיש חוץ מעל שבולת אחת ואח"כ עומד ומתנה אם שבולת הלקט בגדיש הרי טוב ואם לאו אותה שבולת שלא עישר עליו ממק"א מעשרותיו יהיו קבועים באלו שני שבולות. והא דאינו עושה כן מיד בלי שום ריבוי תנאים. ויפריש ממק"א חוץ מעל שבולת אחת דבשעת הקציר אין כ"כ פרנסתו מזומנת לו ממק"א וגם היה צריך להביא לכאן לעשר מן המוקף. הר"ש:
+[אות נ] <b>שם בר"ב ד"ה אמר ר"א. דמתנה ע"מ להחזיר. </b>ויש לעיין דמה צורך לזה שמזכה העני בכל הגדיש בדרך מתנה ע"מ להחזיר הא אפשר לתקן בפשוטו שיגביה העני כל הגדיש לקנות בזה השבולת לקט שבתוכו כל היכא דאיתא וצ"ע:
+[אות נא] <b>בתוי"ט ד"ה אלא מזכה. לפי שעשו שאינו זוכה כזוכה. </b>קשה לי לפ"ז סוגיא דגיטין (דף למ"ד ע"א) דלא מוקי כעולא דיחידאי הוא והא רבנן דמתני' נמי סברי כר"י ולא הוי יחידאי וצ"ע:
+
+Mishnah 3
+
+[אות נב] <b>בר"ב ד"ה אין מגלגלין. והלכה כחכמים. </b>והרמב"ם בחיבורו לא הביא כלל דין זה. וכבר תמה בזה הפר"ח בס' מ"ח בחדושיו להרמב"ם:
+
+Mishnah 4
+
+[אות נג] <b>בר"ב ד"ה עני היה. ופטור מלשלם. </b>והרמב"ם בפי' כתב וז"ל וא"ח לשלם כשיחזור לביתו אלא במידת חסידות עכ"ל וכן דקדק בחבורו (פ"ט הט"ו מהמ"ע) שכתב ולכשיגיע לביתו אינו חייב לשלם. דמשמע דחיובא הוא דליכא. אבל מד"ח איכא. ותמיה לי טובא הא להדיא איתא ר"פ הזרוע אמתני' דהכא דהא דאמרו חכמים עני היה באותה שעה. אבל עשיר לא היינו דעשיר משום מד"ח אבל מדינא גם עשיר פטור דמזיק מתנות כהונה פטור. הרי דהך ס' דעני היה באותה שעה מהני לפוטרו גם ממד"ח וצ"ע:
+
+Mishnah 5
+
+[אות נד] <b>בתוי"ט ד"ה שקבלו. ולכך הרמב"ם. </b>אין זה ראיה כ"כ די"ל דטעמא דהרמב"ם דס"ל דסוגיא דגיטין דאזלא למ"ד תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים קנה אבל לדידן דקי"ל דל"ק וזהו טעמא דרבנן דהכא. א"כ גם לרבנן אייתר קרא דלא תלקט. ואתי' להזהיר העני על שלו. ואף דבתוס' (פ"א דגיטין) כתבו דהך גופא למדו מהך קרא דלא תלקט דתופס לבע"ח במקום שחלא"ח דל"ק. מ"מ אפשר דהרמב"ם לא ס"ל כן. אולם כדברי התי"ט מפורש להדיא בתוס' ב"מ (דף י"ב ע"א) ד"ה ואבוה. וז"ל כדדרשינן ל"ת להזהיר עני על שלו ולרבנן נמי או נפקא להו מקרא אחרינא או תרתי שמע מינה עכ"ל. ומ"מ דברי התוס' רק לר"ח דס"ל דגם במציאה דהוי חד מגו ל"ק חבירו שפיר י"ל דההיא דתופס לבע"ח ל"ק ילפינן מקרא דלא תלקט לעני בשביל עני. אבל לדידן דקי"ל דעני לעני זכה לו כמ"ש הר"ב והרמב"ם (פ"ב מהלכות מ"ע) ממילא אין טעמא דרבנן מקרא דלא תלקט לעני בשביל עני דהא פשטא דקרא סתם משמע אף בבעה"ב עני וע"כ גם רבנן דרשי לא תלקט להזהיר העני על שלו. ודברי הרמב"ם בפשוטו ניחא. ומה"ט כתבתי בחידושי לגיטין דמ"ש תוס' שם (דף י"ב ע"א) ד"ה דלמא. דיחוי בעלמא הוא דר"פ אית ליה תופס לבע"ח ל"ק. די"ל דמ"מ ר"פ ס"ל לקושטא דמלתא בטעמא דרבנן משום לא תלקט בשביל עני דמה דאמר דלמא ע"כ לא קאמר ר"א אלא דאיכא מיגו דס"ל דסברת מגו הוא לכ"ע ובאמת במציאה או בתופס לבע"ח והוא עצמו ג"כ בע"ח כיון דאיכא מגו קנה. וטעמא דרבנן רק משום ל"ת בשביל עני. וכיון דבאמת טעמא משום ל"ת בשביל עני ממילא לא נלמד מדבריהם דתופס לבע"ח לא קני:
+[אות נה] <b>בא"ד והכי דייק לישניה שכתב דהדר איהו ולקט ביה בפאה. </b>נראה דהבין התי"ט דלשון בפאה קאי אלמעלה דהדר וזכי רק בפאה. אבל באמת לשון רש"י דהדר איהו וזכי ביה בלקט ופאה כתיב תעזוב יתירא. ופשוט דבלקט ופאה קאי אלמטה דבהם כתיב תעזוב:
+
+Mishnah 6
+
+[אות נו] <b>בר"ב ד"ה המוכר שדהו. שניהם אסורים. </b>הפר"ח בס' מ"ח כתב ומסתברא דמעשר עני המוכר מותר בו דאין חיובו אלא אחר הקציר. ולענ"ד לא משמע כן מלשון הרמב"ם (פ"ז הט"ז מהמ"ע). שכתב המוכר שדהו קרקע ופירות והעני הר"ז מותר בלקט וכו'. ומעשר עני שלו עכ"ל. מדכייל מ"ע בהדי אינך משמע דשוו להדדי. דדוקא במוכר גם הקרקע אבל מכר פירות לחוד לא:
+
+Mishnah 7
+
+[אות נז] . <b>בר"ב ד"ה ולא שכחו. דקאי גביה. </b>ואף אם שכחו אח"כ לא הוי שכחה כיון דבשעה ששכחוהו פועלים היה מתחיל שם השכחה עדיין היה זכור לבעה"ב באותו שעה זכתה לו שדהו ובעי שיהיה שכחת בעה"ב קודם שכחת פועלים. דבשעה שהתחיל לחול עליו שם שכחה לא זכתה לו שדהו. כך מבואר בסוגיא (דפ"ק דב"מ) ומה שסיים הרע"ב דאם בעה"ב בעיר הוי שכחה אע"ג דלא שכחו בעה"ב. משמע דשכחת פועלים הוי שכחה. אבל ל' הסוגיא לא משמע כן דאמרינן שם אבל בעיר אפילו זכור ולבסוף שכוח הוי שכחה. משמע דבעינן עכ"פ סוף שכוח להבעה"ב. וכ"כ להדיא בשיטה מקובצת שם בשם הר"ן ומהר"י אבוהב ושארי פוסקים כולם וכן ברמב"ם העתיק לישנא דהש"ס הנ"ל. ודלא כהפר"ח בסמ"ח שכתב בפשיטות דבעיר אפילו לא שכחו בעה"ב לבסוף הוי שכחה. והא דנקט בסוגיא ולבסוף שכוח לרבותא דבשדה אפילו זה לא מהני. ואשתמיטתיה כל הפוסקים הנ"ל:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות נח] <b>ב"ש אומרים אינו שכחה. </b>וה"ה אם שכח עומרים ובהם ד' קבין דזהו נלמד בק"ו דר"ג בפרקין (מ"ו) והכא ל"ש תשובת חכמים דלשם דהא עיקר טעמא דב"ש דאפשר לחלק לעומרים. (משנה למלך):
+[אות נט] <b>בתוי"ט ד"ה ואחד. וב"ה לית להו רואין. </b>מזה משמע דה"ה אפילו אם הוא יותר מד' קבין הוי שכחה (מדכתב) כיון דלית להו רואין. אולם הרמב"ם (בפ"ה הי"ז מהמ"ע) כתב דביתר מד' קבין לא הוי שכחה. וכבר תמה המ"ל בזה. והרע"ב (פ"ד מ"ג דעדיות) כתב ג"כ כהרמב"ם:
+
+Mishnah 2
+
+[אות ס] <b>ב"ש אומרים אינו שכחה. </b>בר"ש הביא קושיית הירושלמי והתנן העומר שהוא סמוך לגפה שהוא חומר לעניים. ותני להו במקולי ב"ש בעדיות. וכתב הר"ש לא מצאנוה בעדיות ופלוגתא בעומר של ד' קבין שנויה שם עכ"ל. ותמהני הלא לפנינו שנויה היא בעדיות (פ"ד מ"ד) ואולם קשה אירושלמי אמאי לא פריך נמי מעומר של ד' קבין שהיא בעדיות במשנה הקודם למשנה דגפה. וביותר קשה דתחלה פריך הירושלמי ממשנה דהפקר לעניים ואח"כ ממשנה דגפה והשמיט בבא האמצעי דא' של ד' קבין למפרך ממנה וצ"ע:
+[אות סא] <b>בתוי"ט ד"ה וב"ה. וטעמא איכא למימר. </b>והמל"מ כתב הטעם דכשנתנו אצל דבר המסויים הוי כחוזר מדעתו הראשונה וכאילו לא נטלו להוליכו לעיר אלא להניחו במקום אחר ידוע. מש"ה אם שכחו אח"כ הוי שכחה. אבל כל שלא הניחו במקום ידוע עדיין כונתו הראשונה במקומה עומדת. אלא דלפי שעה הניחו במקום אחר דאי לא לאיזה תכלית נטלה ממקום זה והניחה במקום אחר. מש"ה לא הוי שכחה:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות סב] <b>ושלשה אינן שכחה. </b>ואף אם אחד מהם יותר מד' קבין. דס"ל להרמב"ם והרע"ב דלא הוי שכחה כמ"ש לעיל. וא"כ העומר הזה אף אם היה לבדו אינו שכחה מ"מ מצטרף עם הב' עומרים אחרים לדונם בכלל שלשה כדאמרינן (פ"ד דב"ב) גבי עומר שיש בו סאתים דאינו שכחה דמ"מ שנים והוא אינו שכחה. (מל"מ):
+
+Mishnah 6
+
+[אות סג] <b>בר"ב ד"ה העומר. דכתיב לא תשוב לקחתו. </b>ובירושלמי איתא עוד טעם דסאתים הוי גדיש וכתיב ושכחת עומר ולא גדיש. וכתב הרא"ש דלישנא דמתני' הכי משמע. מדקתני לא א"א בעומר א' שהוא כגדיש. וכן (בספ"ד דב"ב) עומר שיש בו סאתים תורת עומר עליו להשלים השורה דשנים והוא נידון לג' עומרים דאינם שכחה ותורת גדיש עליו. דאם הוא לבדו אינו שכחה משמע דמדין גדיש הוא דלא הוי שכחה:
+
+Mishnah 7
+
+[אות סד] <b>בר"ב ד"ה ענוה. ענוה בוי"ו. </b>ע' בהרע"ב לעיל (פ"א מ"ב):
+
+Mishnah 8
+
+[אות סה] <b>הקמה מצלת. </b>ודוקא כ"ז שלא ניטלה הקמה בין שכחה לזכירה אבל אם ניטלה קודם שנזכר אינה מצלת הר"ש בשם תוספתא. אין קמת חבירו מציל עומר שלו ואין קמת שעורים מציל על עומר חטים עד שיהא העומר והקמה ממין אחד. רמב"ם והוא מירושלמי ותוספתא:
+[אות סו] <b>בתוי"ט ד"ה העומר. שיפה כח העני בה. </b>וכתב הר"ש ומיהו יכולים ללמוד ק"ו מקמה דעומר יציל עומר והיינו דאמרינן בירושלמי. ואין קמה מצלת את הקמה והיינו ממה דלא נלמד ממה דקמה מציל קמה מכ"ש דעומר מציל קמה:
+
+Mishnah 9
+
+[אות סז] <b>בר"ב ד"ה עקורה. ודוקא בשכח שניהם. </b>היינו דשכח תחלה לאינה עקורה אבל בשכח תחלה לעקורה כיון דהיה הדין דאינה עקורה מצלת אותה וכששכח אח"כ גם האינה עקורה הוא גורם לשכחה על כולו. הוי כאילו היה האינה עקורה סאתים. הר"ש בשם הירושלמי:
+
+Mishnah 10
+
+[אות סח] <b>בר"ב ד"ה לאלומה. לקצור. </b>והרמב"ם בפי' ובחבורו מפרש לאלומה. היינו אגודות קטנות ולא עשאן עמרים. ואגודי שום. היינו ג"כ שתלשן אגודות קטנות למכור בשוק ולא עשאן עמרים להעמיד מהן גורן:
+
+Mishnah 11
+
+[אות סט] <b>בר"ב ד"ה ע"מ. ותנאו בטל. </b>קשה לי דמה צורך לזה. לו יהא דבעלמא תנאו קיים. הא תנאי שייך רק שעושה המעשה על תנאי שבאם לא יתקיים התנאי לא יתקיים המעשה. כמו מקדש ומגרש ומוכר ע"ת. אבל הכא עם מי מתנה. ומה שייך לתלות קצירה על תנאי. דאיך שייך לומר דאם לא יתקיים התנאי לא יהיה הקצירה קצירה וצ"ע. ובההיא דע"מ שלא תשמיטני שביעית י"ל דהתנאי אם תרצה להשמיטני יהיה המעות למפרע רק דרך פקדון. ובההיא דע"מ שאין לך עלי אונאה היינו ג"כ דאם ירצה הלוקח שיחזיר לו אונאתו ויהא המקח קיים התנה דלא יהא מקח למפרע ותבטל המקח. ובמציל מתוך הנהר דאם יש ב"ד יתנה בפני ב"ד. היינו רק הודעה שאינו רוצה להציל בשכר כפועל בטל דניחא ליה טפי בעבידתא ולהרויח הרבה וממילא מגיע לו שכרו משלם. ואני נבוך ביותר בע"מ שאין לך עלי אונאה לא היה כלל בדרך תנאי רק שאינו רוצה למכרו רק בזכות זה שלא יהיה עליו אונאה ומשקבל עליו הלוקח הוי כסילק עצמו הלוקח מדין חזרת אונאה. וכן בשמיטה אינו רוצה להלוות לו רק בזכיה זו שלא ישמטנו שביעית והלוה קבל עליו כן. ואף על פי כן לא מצי מסלק נפשו מזה נגד ד"ת. וכההיא דכתובות ר"פ הכותב דו"ד אין לי בנכסיך דג"כ מקרי מתנה על מה שכתוב בתורה אם חכמים עשו חיזוק כשל תורה. אף דאינו בדרך תנאי כדכתבו התוס' שם מדלא התנתה היא עמו. ואך העומד לנגדי דברי תוס' שם (דף נ"ו) בע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה דהקשו דהא לר"מ בעי' תנאי כפול ולפי הנ"ל אינו בדרך תנאי. רק שמקדשה בגרעון זכות זה שלא תהיה עליו חיוב שאר כסות ועונה. ודברי תוס' דלא נחתי לזה צע"ג:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ע] <b>שם בשדה. </b>בירושלמי מסיק כיון שעשה רוב השנים בריבוי אע"פ שאינו עושה בכל שנה ושנה סגי בהכי להיות לו שם:
+
+Mishnah 2
+
+[אות עא] <b>בהרע"ב ד"ה כל זמן. ולא חשיבא שכחה. </b>וכתב הרא"ש ותמיה לי מ"ש מעומר שאינו מציל את הקמה ושמא דרך מלקטי זיתים בעוד שיש להם זיתים תחת האילן כשמביאים הזיתים מסתכלין למעלה אם יש זיתים למעלה ולא סלקו דעתן מהם עכ"ל. ועיין בכ"מ (פ"א הי"ב מהמ"ע) מ"ש אליבא דהרמב"ם לפרש מתני' בארוכה. ובלח"מ למשניות פירש כ"ז שיש לעניים תחת האילן שכחה אפילו אם נתייאשו מאלו שבראש האילן מ"מ אסורים לכל אדם וכן בהיפוך. וכן העלה ג"כ הפר"ח בס' מ"ח:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות עב] <b>תוי"ט ד"ה וב"ה. שתופס דמיו. </b>ואינו יוצא לחולין כ"כ בתוס' שם:
+[אות עג] <b>בא"ד שאינו תופס דמיו. </b>לשון זה שבתוס' לישנא קלילא ור"ל שיוצא לחולין:
+
+Mishnah 7
+
+[אות עד] <b>בר"ב ד"ה אם אין בציר. שעושים רביעית. </b>הוא מהירושלמי וה"נ לר"ע אין העניים זוכים ליטול עוללות עד שיבצור בעה"ב ג' אשכולות שעושים רביעית. וכמ"ש הרמב"ם בחבורו:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות עו] <b>בתוי"ט ד"ה בלקט. ועוד מצינו בלשון הר"ב והר"ש. </b>להדיא מצינו בל' המשנה במסכתין לעיל (פ"ד מ"ט) מי שליקט את הפאה:
+[אות עה] <b>שם בהרע"ב ד"ה מאימתי. אית דמפרשי. </b>היינו פלוגתייהו דר' יוחנן ור"ל בפרק קמא דתענית. דר"י אמר סבי דאזלי אתגרי. ור"ל אמר לקוטי בתר לקוטי. והרמב"ם בחבורו העתיק לדר"ל. וכתב הכ"מ בשם הרשב"א דס"ל להרמב"ם דר"י ור"ל לאו בדיני פליגי אלא בפירוש תיבת נמושות והראיה ע"ז דאטו באתר דליכא סבי יהיה כל אדם אסור לעולם ליטול. אע"כ דלא פליגי ונקט הרמב"ם לישנא דר"ל שהוא שכיח בכל אתר עיי"ש. ועיין בהרמב"ם בפי' המשניות ותמצא דגם לר"י עיקר מילתא דהזקנים הם הם המלקטים שניים והוי לקוטי בתר לקוטי. ור"י ור"ל חדא מילתא קאמרי עיי"ש. אבל רש"י מפרש דטעמא דר"י שהזקנים הולכים בנחת ועיניהם למטה ומעיינו טפי. משום הכי נתייאשו העניים ממנה עיין שם:
+[אות עז] <b>בא"ד כבר נתייאשו העניים. </b>אף על גב דאיכא עניים בדוכתי אחריתא דלא ידעי מזה ולא הוי יאוש לגבייהו. מ"מ כיון דאיכא עניים הכא הנך מעיקרא יאושי מייאשי דאמרי עניים דהתם מלקטי ליה גמ' רפ"ב דב"מ. וקשה לי הא מ"מ גם לעניים קטנים יש חלק בזה. ולגבייהו הוי יאוש של"מ וכדאי' בסוגיא דשם גבי תמרי דזיקי עיין בתוס' ב"ב (דף קמ"ג ע"ב) ד"ה ואם שכתבו הכא כיון דאין מפסידים ולא בא הריוח לידם שפיר מחלי ועדיין צ"ע:
+[אות עח] <b>בא"ד וכל הנמצא בה אח"כ הוא הפקר. </b>קשה לי הא הלקט שנופל בעת הקצירה שהוא על שדה דבעל הבית כשנתייאשו העניים ונעשה הפקר מיד יזכה בעל השדה מדין קנין חצירו דקונה שלא מדעתו. ואי דהבעלים אינם עומדים שם והוי חצר שאינו משתמר. מ"מ תקשה מפ"ק דב"מ (דף י"א) דאותביה ר' אבא לעולא ממעשה דר"ג וזקנים ומוכיח מזה דחצר שאינו משתמר ג"כ קונה. ולדידיה יקשה מתני' דהכא אמאי אינו זוכה בעל השדה מדין חצר. וצע"ג:
+[אות עט] [שם] <b>במשנה ובזיתים . </b>וכתב הרמב"ם בחבורו אבל צבורי זיתים ששכחן תחת האילן הרי זה מותר בהם משיפסקו העניים מלחזור אחריהם ועי' מ"ש לעיל בפרק הקודם (משנה ב'):
+[אות פ] <b>בתוי"ט ד"ה הנמושות. כמו לא ימושו. </b>והרא"ש כתב סבי דאזלי אתיגרא מתוך שהולכים כפופים ועיניהם מסתכלות למטה רואים כל מה שמוטל לפניהם בקרקע ואינם משאירים כלום עכ"ל. וא"כ גם להך מ"ד נמושות מלשון לא ימיש:
+[אות פב] <b>בתו"ח ד"ה ובן לוי. דגם בבן לוי מצאו כן. </b>ולפמ"ש הרע"ב (רפ"ד דדמאי) דאין ע"ה נזהרים בתרומת מעשר דסברי דאינה במיתה כ"ז שלא הופרש מעשר ראשון א"כ הלוי שבא לידו מעשר ראשון נזהר בתרומת מעשר:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות פא] <b>בהרע"ב ד"ה שעורה. אית דמפרשי. </b>כך פירש הרמב"ם בפירושו ולשיטתם אזלי דמפרשי למתני' דמיירי בלקט שכחה ופאה. אבל הר"ש דמפרש למתני' במעשר עני דחה מלפרש שבולת של אורז דאדרבא כשנתמרח עדיף טפי שאין דרך לעשר עד אחר מרוח מש"ה מפרש דשעורה היינו אחר שנכתש והוסרה קליפתה. והרע"ב ארכביה אתרי רכשי. להנך אית דמפרשי שבולת דמיירי במעשר עני:
+
+Mishnah 4
+
+[אות פג] <b>מוציא מלפסו. </b>וסיים הרמב"ם בחבורו ומתוך שיכול לומר בעה"ב נתנו לי יכול לומר אני בשלתיו ממתנותי עכ"ל ותמיה לי הא בלא"ה נאמן לומר אני בשלתי וכמ"ש הר"ש והרע"ב ודוחק לומר דהרמב"ם חולק עליהם. ולא מצאתי מי שהעיר בזה וצ"ע:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות פד] <b>תוי"ט ד"ה מדה זו. והר"ש מפרש. </b>להרא"ש דמפרש בכהנים לתרומה ובלוים למעשר. היינו כשיש לו הרבה תרומה או מעשר חלק שיגיע לכל אחד כשיעור הזה. ועיין במל"מ שנתכוין בזה בתחילת דבורו לפרש כן ואח"כ דחה זה דאיתא בהדיא בתוספתא אין פוחתין לעני מחצי קב חטים וכו' והשאר מתנות כהונה ולויה נותן כ"ש ואינו חושש עיי"ש:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות פה] <b>בתי"ט ד"ה ולא פסח. פירוש בשתי רגליו. </b>ר"ל דתרווייהו במשמע בין ברגל אחד ובין בב' רגלים ונקרא פסח ע"ש שצריך לפסוח בהליכתו וכ"ה בהדיא בת"כ (פ' אמור) וז"ל פסח בין חגר בב' רגלים ובין חגר ברגל אחד נקרא פסח כו'. וזכורני שבק"ק ליסא סמכו ע"ז הבד"צ יצ"ו בגט שהי' בעיר עוד אחד ששמו ושם אביו ואבי אביו כשם המגרש ועשו סי' וכתבו הפסח שהמגרש היה חגר ברגל אחד וכדי שלא יהא נראה ששמו פסח כתבו הפסח. ולא רצו לכתוב חגר כי התיבה משתנה פעמים חיגר ביו"ד ופעמים בלא יו"ד ופעמים חגיר ופעמים חגרא: סליק מסכת פאה 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Peah/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Peah/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d4355ed41ae8ccef5e6dd98ffb486b51145d9e7e
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Peah/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,351 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Peah
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה פאה
+merged
+https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Peah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1908-1909
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה פאה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ג] <b>תוי"ט ד"ה אלו דברים. והתוס' במס' חגיגה. </b>קשה לי הא מ"מ מדאורייתא אין חילוק בין עין יפה לרעה. והרי מתני' לא חשיב רק דאורייתא כמו פאה וכנ"ל. וביותר בממנ"פ דאם בדרבנן מה צריך לן דיש חילוק בין עין יפה לעין רעה הא בפשוטו ניחא. דמדרבנן יש לו שיעור דלא יפחות מאחד מששים ובדאורייתא ל"ש דיש חילוק בין עין יפה לרעה וצלע"ג:
+[אות ד] <b>שם בא"ד דפאה נמי דכותה וצ"ע. </b>אף דהתוי"ט כתב בפרקין ד"ה אם שייר וכו' בשם הר"ש דאם שייר במחובר אף דנתן כבר שיעור פאה יכול להוסיף ופטור ממעשר. היינו דוקא אם נתן תחלה מתחלת השדה או מאמצעה אבל אם נתן כשיעור בסוף השדה א"י להוסיף כמ"ש הר"ש להדיא וכן מדוקדק לשון התוי"ט בדבור הסמוך במ"ש ומיהו היכא דנתן פאה כדינו בסוף שדהו. והוא ברור ולחנם השיג הפר"ח בס' מ"ח על התי"ט בזה:
+[אות א] <b>בהר"ב ד"ה וגמ"ח. כגון בקור חולים. </b>והא דלא תני כיבוד או"א משום דאי בגופו בכלל גמ"ח הוא ואי בממונו למ"ד משל אב היינו בגופו אבל למ"ד משל בן קשה ושמא למטה יש לו שעור אפי' מדאורייתא. (הר"ש):
+[אות ב] <b>שם בא"ד אבל גמ"ח דבממונו. </b>והר"ש כתב דלמאי דמפרשינן דמתני' מיירי בדאורייתא מיירי גם בממונו. ומדברי תוס' חדשים מבואר דמפרש כוונת הר"ש דמדאורייתא אין לו שיעור למעלה. ולענ"ד הא מתני' חשיב רק מה שאין לו שיעור גם למטה דהרי בחולין אומרים דהא דקתני במתני' פאה היינו מדאורייתא דאילו מדרבנן יש לו שיעור דהתנן אין פוחתין לפאה מששים. והא מ"מ למעלה אין לו שיעור אע"כ דאין לו שיעור היינו לגמרי אפילו למטה וכ"כ הר"ש להדיא. אבל לענ"ד כוונת הר"ש דמדאורייתא גם למטה אין לו שיעור דמה דדרשו בספרי עשר תעשר לרבות פרקמטיא היינו אסמכתא בעלמא. וזה ברור לענ"ד:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות ה] <b>וגידוליו מן הארץ. </b>התוס' בנדה (דף ג' ע"א) כתבו דכמו דמגיה הש"ס בברכות (דף מ' ע"ב) תני על דבר שאינו יונק מן הארץ. ה"נ צריכין להגי' כאן במתני' ויונק מן הארץ דבזה ממעט שפיר כמהין ופטריות דמירבא רבו מארעא ולא ינקי:
+[אות ו] <b>שם ומכניסו לקיום. </b>ובמכניסו לקיום ע"י דבר אחר פליגי אנשי יריחו וחכמים בפסחים (פ"ד משנה ח') הר"ש וצ"ע שהשמיטו הרמב"ם:
+[אות ז] <b>בהרע"ב ד"ה ולקיטתו כאחד. למעוטי תאנה. </b>מזה קשה לי דברי התוס' ברכות (דף לה ד"ה דבר שאין וכו') שכתבו בפשיטות דכל שבעת המינים חייבים בפאה וכן בכל האילנות והרי תאנה א"ח בפאה אח"כ מצאתי בעזה"י בפ"י שהקשה כן. גם סותרים דבריהם הנ"ל למ"ש תוס' בפ"ק דר"ה (דף י"ב ע"א) דמדאורייתא ליכא חיוב פאה רק מתירוש ויצהר וכ"כ הר"ש בפרקין:
+[אות ח] <b>בתוי"ט ד"ה ומכניסו לקיום. למעוטי ירק. </b>דברי הר"ש דכאן לחלק בין פאה דלא חייבו חז"ל בירק ובין מעשרות דחייבו חז"ל בירק כתבם התוי"ט לקמן (פ"ח מ"ד):
+[אות ט]
+
+Mishnah 5
+
+[אות י] <b>בהרע"ב ד"ה האוג. ולאו דוקא אלו. </b>דהא איכא בנות שוח דלקיטתן כא' כדמוכח פ"ק דר"ה הר"ש במתניתין הקדום:
+
+Mishnah 6
+
+[אות יב] <b>בהרע"ב ד"ה לעולם. פטורה מן המעשרות. </b>והטעם דפאה פטור ממעשרות ג"כ ילפינן מקרא דובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא פאה דיש לו חלק ונחלה עמך אם הלוי עני דיש לו חלק בפאה כן כתב הרא"ש וכן כתבו התוספות בבא קמא (דף כ"ח ע"א) דבור המתחיל זה וזה. ומכל מקום הפקר לעניים ולא לעשירים לא מצינן למיפטר מטעם זה דלב"ה (לקמן רפ"ו) דהפקר לעניים אינו הפקר כלל ואף אם זכה בו העני חייב להחזיר ואין ללוי חלק ונחלה עמו. הר"ש:
+[אות יא] <b>מתני' דברי רע"ק. </b>קאי על ונוטל מן הגורן וזורע. וע"ז אמר הרע"ב דאין הלכה כר"ע ועיין תוי"ט (פ"ה מ"א דמעשרות):
+[אות יג] <b>בהרע"ב ד"ה עד שימרח. אלא הפאה הנטלה קודם המרוח. </b>ואפילו למאן דאית ליה ברירה כל זמן שלא הפריש פאה ולא בררה היה הכל שלו ונתחייב הכל במעשר ושוב לא יפטור תוס' ב"ק (דף צ"ד ע"א). והר"ש בפרקין (מ"ג) כתב והאי דמעשר ונותן לו ואפילו מיפטר מדאורייתא מחייב מדרבנן כדאשכחן בפרק כיצד מברכין (דף מ') הלקט והשכחה והפאה שעשאן לגורן הוקבעו עכ"ל. וכ"כ רש"י שם ב"ק וז"ל מרחו מעשר ונותן לו כדי שלא יפסיד העני שאילו היה נותנו קודם מירוח אע"פ שעני מצרף לקט שכחה ופאה הרבה ועושה מהן כרי פטור מן המעשרות שהרי הפקר הוא אבל עכשיו שנתמרח ביד בע"ה נתחייב במעשר דהכי אמרינן במס' ברכות לקט שכחה ופאה שעשאן בגורן הוקבעו עכ"ל:
+[אות יד] <b>בהרע"ב ד"ה ונותן משום הפקר. אין ההפקר ההוא פוטר מן המעשר. </b>לדעת ר"ת (פ"ז דב"מ) דלוקח קודם מרוח חייב במעשר ולוקח לאחר מירוח פטור מה"ת ניחא הא דצריך קרא לפטור הפקר אפילו קודם מרוח. ולאחר מרוח דחייב הכא בהפקר באמת רק מדרבנן. אבל מה"ת אינו חייב דהזוכה מן ההפקר הוי כמו לוקח. ולאינך פוסקים דסברי בהיפוך דלוקח קודם מרוח פטור מה"ת ולאחר מרוח חייב. א"כ הא דהכא הפקר אחר מרוח חייב היינו מדאורייתא והא דאיצטריך קרא לפטור הפקר קודם מירוח ולא פטרי' מדין לוקח היינו לענין אם חזר הבעה"ב וזכה בו כדאיתא בב"ק (דף כ"ח ע"א) דכה"ג חייב בפאה וכו' ופטור מן המעשרות כך למדתי מדברי הר"ש דכאן:
+[אות טו] <b>המקדיש ופודה. </b>עי' בתוס' ב"מ (דף כ"א ע"ב) ד"ה ופטורות ובפ"י שם:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות טז] <b>בר"ב ד"ה הנחל. נהר. </b>מלשון נחלי מים אבל אין לפרש מלשון נחל איתן דא"כ היינו בור. כ"כ הר"ש. אבל הרא"ש כתב דאפשר לפרש נחל איתן דהוי טפי מבור דאין עשוי לזרוע ומשום סיפא דאין מפסיקין לאילן תנייה והרשב"ם ב"ב (דף נ"ה) כתב ג"כ הנחל כנחל איתן קרקע מלא צרורות ואבנים שא"ר לזריעה. ועי' (פ"ט מ"ח) דסוטה ובתוי"ט שם ובפסחים (דף נ"ג ע"א) סי' לנחלים קנים נ"מ לנחל איתן משמע כהרמב"ם דנחל איתן היינו מקום מים שדרך לגדל שם קנים:
+[אות יז] <b>בהר"ב ד"ה וזרע אחר. מענית המחרישה. </b>וכתב הרא"ש וז"ל ונ"ל שצריך שיהא אורך ההפסק מקצה שדהו אל קצהו שלא ישאר בו כדי שיעבור הבקר וכליו דהיינו ארבע אמות בלי הפסק דכיון שהמחרישה יכול לעבור משדה לשדה בלי הפסק חשיב כשדה אחת עכ"ל:
+[אות יח] <b>בר"ב ד"ה והקוצר לשחת. וקוצרים אותו להאכיל לבהמות. </b>משמע דוקא לבהמה אבל קוצר קודם שהביא שליש לאדם דהיינו לקליות הוי התחלה דקצירה והיינו ממש כדסבר ר"י (פ"י מ"ח) דמנחות. אבל באמת תמוה לי דהא במנחות שם אמרי' להדיא דע"כ ר"מ לאו בשיטת ר"י אמרה דאימר דשמעת ליה לר"י לבהמה אבל לאדם מי שמעת ליה. ופירש"י שם ור"מ אפילו בקוצר לאדם מדלא קתני והקוצר לבהמה וצ"ע:
+
+Mishnah 2
+
+[אות כ] <b>בתוי"ט ד"ה שאינה. וקוצר מכאן ומכאן מפסיק. </b>ובפר"ח בס' מים חיים כ' דעיקר הגירסא אינו מפסיק ואם לאו מפסיק והיינו כהרע"ב:
+[אות יט] <b>בר"ב ד"ה הוא נותן. הואיל והם נעדרים. </b>ולשון אע"פ דנקט במתני' הוא קצת דחוק דהא אדרבא מזה הטעם הוא דאין מפסיקין. והרמב"ם בפי' תיקן קצת דבא לומר אע"פ שאין הבקרים יכולין לחרוש אותה ונשאר בור מ"מ אין מפסיק עי"ש באורך. והרמב"ם לנפשיה כ' פי' אחר שהוא מקום שאינו מישור ויש בה תלוליות ומקום א' גבוה ומקום א' נמוך. ואמר מתני' אף על פי שא"א לחורש לבקוע אותה בכלי המחרישה במענה א' אבל חורש אותה מקומות מקומות מ"מ אין לחשוב אותה מוחלקת להפריש פאה מכל הר וגבע אלא נותן פאה אחת לכל מפני שכל הזרע מחובר. וכ"כ הרמב"ם בחבורו:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות כא] <b>כל הרואין זא"ז. </b>היינו שאדם עומד בצד חרוב זה וחבירו עומד בצד חרוב זה ורואים זא"ז כ"כ הרמב"ם. והראב"ד כתב שראיה זו היא שאדם עומד בראש חרוב זה ורואה החרוב שבצד אחר. ואם היו ג' אילנות החיצונים רואים את האמצעי והחיצונים אינם רואים זא"ז נותן מן החיצונים על האמצעי ומאמצעי על החיצונים אבל לא מן החיצונים מזה על זה. ירושלמי:
+
+Mishnah 5
+
+[אות כב] <b>תוי"ט ד"ה עשאן גורן. וז"ל הירושל' קצר. </b>בפר"ח בס' מ"ח בחי' להרמב"ם (פ"ג הט"ו) כתב שפי' הירושלמי דאם קצר ח"א וח"ש לעשותן גורן א' ונמלך ועשאן ב"ג נעשה הכל כב' מינין בין הקציר ובין הקמה וא"י להפריש מזה ע"ז כ"א מאגדו לאגדו ומשחמתית לשחמתית אבל אם קצר ח"א וח"ש לעשות ב"ג ונמלך ועשאן גורן אחת כל הקציר נעשה מין אחד וכן כל הקמה ואינו יכול להפריש מן האגדו שלבסוף על השחמתית שבתחלה אבל יכול להפריש מן האגדו שבסוף על האגדו שבתחלה וכן מן השחמתית על השחמתית שבקמה אבל לא מאגדו שבקמה לשחמתית שבתלוש וכן בהיפוך עי"ש:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות כג] <b>בר"ב ד"ה שדה. ולא שקצרו פועלי כותים. </b>כ' הפר"ח בס' מים חיים דמסתברא אף שאינם פועלים כותים כל שקצרוהו לצורך הישראל אף בלא ידיעתו חייב בפאה ועיין (פ"א הי"א מהל' תרומות) בכ"מ ד"ה כתב בא"ח:
+[אות כד] <b>בר"ב ד"ה קרסמוה גמלים. קנה השבולת מלמטה. </b>ואם קרסמוה באמצע אינו מפסיק אא"כ חרש. ברייתא מנחות (דף ע"א) ופסקה הרמב"ם:
+[אות כה] <b>בר"ב ד"ה קרסמוה. לשון יכרסמנה. </b>וכן הוא בפ"ב מ"ג דשביעית:
+
+Mishnah 8
+
+[אות כו] <b>קצר חציה. </b>ואם מכר חציה וקצר חציה זה נותן פאה לעצמו. ואם התחיל לקצור ואח"כ מכר חציה מהנשאר במחובר הבעל השדה נותן פאה לכל כן מתבאר ממתני' דלקמן פרק הסמוך (מ"ה):
+[אות כז] <b>שם הפודה מיד הגזבר. </b>בעודו במחוב' קודם קצירה עי' לקמן (פ"ד מ"ז):
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות כח] <b>בר"ב ד"ה שבין הזיתים. ונקט זיתים. </b>דלב"ש אפילו אילנות שא"ח בפאה מפסיקין כדאיתא בירוש'. הר"ש:
+[אות כט] <b>בר"ב ד"ה ב"ש. שלא בשביל האילנות נעשו המלבנות. </b>ומיירי שיש הפסק בור כשיעור ג' תלמים כדלעיל (רפ"ב) והכא כשיש אילנות רצופים לא הוי הבור הפסק דהא דזרע מלבן ומלבן ולא זרע כאחד משום הפסק אילנות עשה כן כך ביאר הלח"מ. ועיין בהראב"ד והר"ש שהיה להם גירסא מהופכת בירו' דבמרוחקות מודו ב"ש דאין הפסק האילנות ניכרת כ"כ. ובמקורבות ביותר מודו ב"ה דהוי הפסק:
+
+Mishnah 2
+
+[אות ל] <b>בר"ב ד"ה שהוא נותן. משום דלזרע עבידי. </b>כדתנן (פ"ג מ"ב) דכלאים. חרדל מין זרעים. ובפ"ד מ"ה דמעשרו' השבת מתעשרת זרק וירק. הר"ש:
+
+Mishnah 3
+
+[אות לא] <b>בר"ב ד"ה המדל. לפי שתקנת הנשארים הוא. </b>ואפשר דהטעם דירק בעלמא הוא ועדיין לא הגיע לחיוב פאה ושאני מגמר לקליות דמכניסו לקיום ע"י שמייבשים אותם לקליות אבל הנך בצלים דלא גמרו כ"צ נרקבים ואין מכניסן לקיום. הר"ש:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות לב] <b>לקח זה צפונו. </b>אע"ג דאילן א' הוא כיון דמתחלה לקח זה צפונו וזה דרומו ולא היו שותפים מעולם. אבל אחין שחלקו האילן נותנים פאה א' מדלא תני דין אילן באחין שחלקו. הרא"ש:
+[אות לג] <b>בר"ב ד"ה המוכר קלחי אילן. שרשי צמחים. </b>והרמב"ם (פי"ג הי"ח מהלכות מ"ע) מפרש שמוכר מקומות מקומות משדהו לאנשים הרבה ונותן פאה מכל אחד וא' היינו שכל אחד מהלוקחים נותן פאה אחד מחלקו ע"ש:
+
+Mishnah 6
+
+[אות לד] <b>בתי"ט ד"ה העושה סאתים. בפרק המקבל. </b>(דף ק"ה ע"ב). ומ"ש אלא דלפירוש רש"י דהתם. עיין במהרש"א שם שדחק ליישב דברי רש"י שיהיה מתקיים בידינו דסאתים דחצר המשכן היינו לפי הזריעה עיי"ש:
+[אות לה] <b>בתי"ט ד"ה כל שהוא. וכן בסמ"ג דלאו דוקא. </b>היינו שצריך לקצור קצת לעצמו. והטעם דמקודם לזה לא נתחייב השדה בפאה כמ"ש התי"ט ברפ"ק. ובפר"ח בס' מ"ח בחידושיו להרמב"ם (בפ"ב הי"א מהמ"ע) דקדק מלשון הרמב"ם אף במי שקצר כל שדהו אינו יכול ליתן כל הקציר משום פאה עי"ש: 
+[אות לו] <b>בא"ד וריב"ב דקדים ליה. </b>הפר"ח בס' מ"ח כ' דליתא דלא קדים ליה אלא בדור אחד היה ובשבת ר"פ הזורק איתא א"ל ריב"ב רע"ק וכו': 
+[אות לז] <b>בתי"ט ד"ה ובבכורים. מן האדמה אשר נתת לנו. </b>מחשב עוד הראיון דמי שאין לו קרקע פטור מן הראיה דכתיב ולא יחמוד איש את ארצך. הובא בהר"ש. והכי איתא בפסחים (דף ח' ע"ב) מימרא דר' אמי. ובמ"ל פ"ב מהל' חגיגה תמה על השמטת הרמב"ם דין זה: 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות לח] <b>בהר"ב ד"ה הכותב כל נכסיו. הרע"ב הוסיף תיבת כל. </b>עיין ברשב"א ור"ן (פ"א דגיטין) שכתבו דאם לא כתב בלשון כל נכסי אין העבד בכלל. כיון שנותן להעבד. אבל בנותן לאחר אף שכתב רק נכסי לפלוני גם עבד בכלל:
+[אות לט] <b>בהרע"ב ד"ה שייר. דלא פלגינן דיבורא. </b>תמוה לי טובא. הא בפ"ק דגיטין מסקינן דלכ"ע פלגינן דיבורא וטעמא דת"ק משום דלא כרות גיטא הוא וצ"ע. ובאמת גם על רש"י יש לתמוה כן דבגיטין (דף מ"ב ע"א) כתב רש"י הטעם משום דלא פלגינן דיבורא. אמנם כתבתי בחידושי ליישב למה דס"ל לרש"י בשמעתין דלאו כרות גיטא היינו כיון דנחית לשיורא ואיכא למימר דשייר גם להעבד לאו כריתות הוא. באור הדברים דאף דודאי ראוי לומר דמה דשייר שייר ומאי דלא שייר לא שייר ולקושטא דמילתא לא דנין דשייר להעבד כדמוכח מלישנא דלאו כרות גיטא ולא קאמר בפשוטו דדלמא שייר להעבד. וגם בעלמא בכל שטרי מתנות אם שייר דבר ידוע דפשיטא דקנה השאר. אלא בגט בעי כריתות מוכח דלא יהא נדנוד ספק בלשון השטר וכיון דאיכא לספוקי קצת דשיירו אין עליו שם כריתות. וכיון שכן היה קשה לרש"י באותו סוגיא (דף מ"ב) דמאי פריך רפרם דלמא האמת דאנן מפרשינן דעבדי היינו עבדי שהיה כבר אבל מ"מ כיון דיש מקום לספק קצת דמשייר אותו במה דקורא אותו עבדי לא הוי כריתות מבורר ומוקי ברייתא דל"ק עצמו כרבנן דהכא דבעינן כריתות מבורר.לזה הוכרח רש"י דרפרם ס"ל כרב אדא בר מתנה דטעמא דת"ק משום דל"פ דיבורא מש"ה פריך שפיר כיון דלר"ש מוכח דעבדי היינו עבדי שהיה כבר ה"נ לרבנן כיון דפלוגתייהו רק לענין פלגינן דיבורא. ובזה ניחא דאיך באמת יתרץ ר"א קושית רפרם ממתניתין ערוכה וגם אמאי ל"א תיובתא דר"א והיינו דר"א לשיטתיה דמפרש בפ"ק משום דלאו כרות גיטא הוא ליתא לפירכת רפרם די"ל דלשון עבדי תלי' בפלוגתא דר"ש ורבנן ודו"ק. והנה במה דאמרי' דהטעם משום דלאו כרות גיטא כתב הרי"ף לפרש כיון דיש זכות להאדון בשטר זה במה דנכתב בו חוץ מקרקע הוי כאילו השטר עדיין אגוד בו ולא מקרי כריתות. ולפ"ז גם במפורש עצמך וכל נכסי חוץ מקרקע פלוני לא מהני. וקשה לי מסוגיא דגיטין (דף מ' ע"א) דאמר לה צאי והתקדשי בו דמ"ס יש בלשון הזה לשון שחרור. הא מ"מ כתב זה הוא ג"כ זכותו דהאדון דמתקדשת אליו בזה ולא מקרי כריתות. ונראה לענ"ד דדוקא הכא דאילו כתב כל נכסי בלא שיור ואח"כ רצה העבד להקנות לרבו לחזרה איזה קרקע בשטר היה העבד כותב שטר לרבו כדין כל מוכר דכותב שטר ללוקח. א"כ במה דכתוב בו חוץ מקרקע פלוני הוי ע"ז כמו שטר מהעבד לרבו ויש זכות לרבו בשטר זה כאילו היה שטרו זה מקרי אגידא ביה. אבל בקידושין דגם שטר קידושין הבעל כותב לה א"כ כל השטר כולו לשון השחרור ולשון הקידושין לכל היא בעהש"ט. לא מקרי אגיד ביה אף דהקידושין זכות לו. אבל אין לו שייכות בגוף השטר דהא גם בקידושין הוא שטר שלה:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+[אות מ] <b>בהרע"ב ד"ה קמה ופדה עומרים. ולענין שכחה פליגי. </b>קשה לי דנראה דר"י מודה בפדה עומרים כיון דבשעת העמור היה דהקדש וכדדייק לישנא דר"י לעיל שאין השכחה אלא בשעת העמור וכמ"ש הרע"ב שם ובשעת עמור מיהא גר היה משמע דבנתגייר אחר העמור פטור. ואדרבה מדנקט המתני' ופדה עומרים ולא נקט ופדה הקציר היינו דנקט מה שהוא לכ"ע. והרמב"ם בפי' המשנה כתב ואם הקדיש קמה וקצר הגזבר ועשאן עומרים ואח"כ פדאן לא יתחייב אפילו בשכחה וזה דעת החכמים עכ"ל ותמוה אמאי דקדק ועשאן עומרים ואח"כ פדאן הא גם בפדה קודם שעשה העומרים פטור לרבנן כיון דבשעת הקצירה היה דהקדש ולא היה בו דין שכחת קמה. והרמב"ם בחיבורו כתב באמת קצר הגזבר ואח"כ פדאה פטורה ומתני' דנקט ופדה עומרים צ"ל דנקט מה דהוא לכ"ע וכנ"ל וצ"ע:
+
+Mishnah 8
+
+[אות מא] <b>שבשעת חובתן היו פטורים. </b>אף דבלא המרוח ג"כ היה אסור לאכול קבע. י"ל כיון דאפשר לבא לידי חיוב לכשיתמרח אבל מרחו הקדש דלעולם לא יבא לידי חיוב מותר לאכול קבע. והתוס' במנחות (דף ס"ז ע"ב) שכתבו הטעם דמשום פסידא דהקדש אוקמי רבנן אדאורייתא. היינו למה דרצו לומר דמרוח כותי אינו פוטר לענין אכילת קבע דהוי כלא נתמרח כלל מש"ה הוצרכו לטעם הנ"ל בהקדש. אבל למה דמסקו דמרוח כותי ג"כ פוטר אפילו מקבע צ"ל דהטעם כפי' הנ"ל כיון דלעולם לא יבא לידי חיוב. וכעין זה כתבו התוס' שם לענין הכניסה במוץ:
+
+Mishnah 9
+
+[אות מג] <b>בתוי"ט ד"ה ר' אליעזר. או אף בעל השדה עצמו. </b>לענ"ד תמוה דאיך שייך לומר בזה מגו דאי בעי מפקיר לנכסיה ולא הוי בעל השדה הא מ"מ בשעת שקצר היה בעל השדה ונאסר לו ליטול ומה בכך שהפקיר עתה הא כבר מוזהר בלא תלקט והשקלא וטריא דתוי"ט לקמן (פ"ה מ"ה) בפי' הסוגיא דמפקיר כרמו והשכים ובצרו דמקרי בעל השדה י"ל דדוקא בבצרו לזכות גם בשדה. זה תמוה דאף אם נימא כן דבאינו חוזר משדה לא מקרי בעל השדה היינו בהפקיר השדה קודם קצירה דבעידן קצירה לא היה בעל השדה ולא חל עליו חיוב דלא תלקט. אבל הכא אם מפקיר נכסיו עתה מ"מ כיון דבשעת קצירה לא היה הפקר ובעידן חיובא דמתנות עניים היה בעל השדה קיימא האזהרה דלא תלקט:
+[אות מב] <b>בהר"ב ד"ה אלא אם כן הפקיר. אין קנין לעובד כוכבים. </b>בגיטין (ספ"ד) משני די"ל דיש קנין ומיירי בשדה ישראל ולקטינהו כותי. ואף דבלא"ה מפקרי וקיימי. נהי דמפקרי אדעתא דישראל אדעתא דכותי מי מפקרי. ונתקשיתי הא מ"מ כיון שנעשה לקט נעשה הפקר ופקע ממנה חיוב מעשר. והכותי שנטלו גזל את העניים. אבל מאיזה טעם יפקע מזה כח ההפקר ויחול עליו חיוב המעשר וראיתי במ"ל (פ"ב מהלכות תרומות) ה"ט דהוכיח מזה דפאה לא מפטרא משעה שהניח פאה אלא משעה שזכו בו העניים. ואם לקחה עשיר חייב במעשר כמו בלקחה כותי. וכתב עלה וכ"ת תקשה משבולת של לקט שנתערבה בגדיש דצריך להביא ב' שבלים וכו' כי היכי דלא לפרוש מחיוב על הפטור והא לא נפטרה עד אחר שבא ליד העני. ואף השבולת לקט חייב במעשר. ל"ק דשאני לקט מפאה דתליא בדעתו של בעה"ב עכ"ל. ותמהני הא לפי הראיה שלו לענין פאה מסוגיא הנ"ל מזה עצמו מוכח דגם לקט לא מפטר עד שזכו בו עניים הא במשנתינו נקט גם לקט דחייב במעשרות אא"כ הפקיר וקושייתו מב' שבלי' במחכתה"ג לענ"ד לק"מ דגבי שבולת דהבעה"ב אינו רוצה להחזיק בלקט בגזילה אלא שנתערבה בגדיש ומקודם שמזכה להעני בכל הגדיש א"י לקרוא שם על השבולת ההוא. דהא של עניים הוא ואינו שלו ולאחר שמזכה להעני בגדיש או שהבעה"ב זוכה בשביל העני. או שעשו שאינו זוכה כזוכה. ממילא כיון דזכה בו העני מפטר ממעשר. ואך ביסוד דינא דהמל"מ דלא מפטר עד שיזכה בו העני אינו מובן. דהא טעמא דפאה ולקט דפטור ממעשר דילפינן מקרא דובא הלוי וכו' יצאו אלו דיש לו חלק ונחלה עמך דאם הלוי עני יש לו חלק בהם וכמש"ל (פ"א מ"ו). א"כ מיד שנעשו פאה ולקט שייך טעם זה ומפטרו. ועתה זכני ה' לספר ריטב"א גיטין. ומצאתי שעמד בזה והעלה דמיירי במקום דליכא עניים. ואינו ראוי לבוא לשם עניים מש"ה אין לו דין הפקר דהא א"א למזכי בהו עי"ש. ובסוגיא הנ"ל קשה לי אמאי לא מוקי בפשוטו שמביא שליש ביד ישראל והכותי קנהו אח"כ וקצר והניח פאה ולקט. דבכה"ג אף למ"ד אין קנין מחייב במעשר כדקתני להדיא בברייתא שהובא שם. וכ"כ התוס' (גיטין כ"ג ע"ב) עלה דמתני' (ספ"ב דתרומות) עי"ש וצ"ע:
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+[אות מד] <b>רמ"א הכל לעניים. </b>במרדכי חולין הקשה דניזיל בתר רובא ונימא דכל דפריש מרובא פריש שהוא מהקמה של בעה"ב והא ברובא דאיתא קמן ר"מ מודה. ותירץ רבינו ברוך דה"ט דגלי קרא עני ורש הצדיקו צדק משלך ותן לו ומה שתירץ שם עוד כבר תמהו בזה המל"מ (פ"א הי"ד) מהלכות טומאת משכב ומושב. ובטורי אבן בר"ה באבני מלואים בדף י"ד ד"ה ונהג ב' עשורים עי"ש:
+[אות מה] <b>בתוי"ט ד"ה שספק לקט לקט. דאע"ג דס"ל נמי שספק לקט לקט. </b>וכ"כ התוס' חולין (דף קל"ד) דפרכת הש"ס על מתני' דשם דגר שנתגייר אם ספק פטור ממתני' דהכא. דגם מדרבנן פריך דס"ל ג"כ דספק לקט לקט אלא דס"ל דהתחתונים כיון דנוטין להשחיר בודאי מישן הוא ע"ש. ודלא כפירש"י שם דהפרכא בדרך סתם מתני' ר"מ. ולשטת רש"י קשה דאמאי פרכינן בדרך סתם מתני' ר"מ ולא פרכינן יותר סתמא אסתמא דמתניתין דפאה (פ"ז מ"ד) אם ספק לעניים. ונראה בפשוטו בכוונת תוס' הנ"ל דמפשט פשיטא להו כן דרבנן ס"ל ג"כ ספק לקט לקט מדס"ל העליונים לעניים והא פשיטא דעליונים אפשר דמן הקמה הביאו מחדש. ולרש"י הנ"ל באמת קשה טובא למה עליונים לעניים. והנה דברי הכ"מ שהביא התי"ט בדבור זה בטעמא דהרמב"ם דפסק כר"מ דהכי משמע מסוגיא דפ' הזרוע. בהכרח צ"ל דהרמב"ם לא יסבור כהתוס' וגם פרש"י דחיקא ליה דהפרכא יהיה מסתם מתני' ר"מ אע"כ דהלכה כר"מ ופרכינן מכח ההלכה. ובאמת אם ננקוט דלא כהתוס' הו"ל להכ"מ לומר ביותר דטעמא דפסק כר"מ משום דהוי מחלוקת ואח"כ סתם מכח סתמא דפרק ז' (מ"ד). ומכל מקום סידור דברי התוי"ט צ"ע דבתחילה נקט בפשיטות גמור דגם רבנן ס"ל ספק לקט לקט אלא דס"ל דהתחתונים הם ודאי מהקמה ולא נקט כלל פי' אחר לרבנן. ותיכף ומיד הביא לדברי הכ"מ בראיה מפרק הזרוע דזהו רק אם נימא דרבנן ור"מ פליגי בדין ספק לקט:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות מו] <b>בר"ב ד"ה כל הנוגעות. ואפילו הגדיש חטים. </b>איתא בירו' אפילו שוגג ואפילו גדשו אחרים חוץ מדעתו ואפילו קרא לעניים ולא באו:
+[אות מז] <b>בתוי"ט ד"ה הרי הוא. פטורים מן המעשרות. </b>ואף דהפקר לעניים חייב במעשרות כדאיתא בפרקין דלעיל (מ"ט) היינו התם לא חלה כלל ההפקר ואם העני נטלו צריך להחזיר דהפקר לעניים לחוד לא מהני אף לעניים וממילא חייב במעשר דלא אמעט מקרא דובא הלוי. וכמש"ל (בפ"א מ"ו) בשם הר"ש משא"כ הכא דע"י הפקר ב"ד נתקיים ההפקר לעניים. ואם זוכים בו העניים הוא שלהם דהב"ד נתנו להם מקרי יש ללוי חלק עמך ודו"ק:
+
+Mishnah 2
+
+[אות מח] <b>של בעה"ב. </b>בירושל' שני שבלים והפנימית נקצרת עם הקמה ואין החיצונה יכולה להקצר עם הקמה הפנימית נצלת ומצלת:
+[אות מט] <b>בר"ב ד"ה מעשר שבולת. הר"ז השלישית מעשר על הראשונה. </b>וכשבא אח"כ לתקן הגדיש א"י להפריש מיניה ובי' דשמא שבולת של לקט מעורב בו ומפריש מפטור על החיוב או איפכא. אלא צריך לבקש לו פרנסה ממק"א לעשר על הגדיש חוץ מעל שבולת אחת ואח"כ עומד ומתנה אם שבולת הלקט בגדיש הרי טוב ואם לאו אותה שבולת שלא עישר עליו ממק"א מעשרותיו יהיו קבועים באלו שני שבולות. והא דאינו עושה כן מיד בלי שום ריבוי תנאים. ויפריש ממק"א חוץ מעל שבולת אחת דבשעת הקציר אין כ"כ פרנסתו מזומנת לו ממק"א וגם היה צריך להביא לכאן לעשר מן המוקף. הר"ש:
+[אות נ] <b>שם בר"ב ד"ה אמר ר"א. דמתנה ע"מ להחזיר. </b>ויש לעיין דמה צורך לזה שמזכה העני בכל הגדיש בדרך מתנה ע"מ להחזיר הא אפשר לתקן בפשוטו שיגביה העני כל הגדיש לקנות בזה השבולת לקט שבתוכו כל היכא דאיתא וצ"ע:
+[אות נא] <b>בתוי"ט ד"ה אלא מזכה. לפי שעשו שאינו זוכה כזוכה. </b>קשה לי לפ"ז סוגיא דגיטין (דף למ"ד ע"א) דלא מוקי כעולא דיחידאי הוא והא רבנן דמתני' נמי סברי כר"י ולא הוי יחידאי וצ"ע:
+
+Mishnah 3
+
+[אות נב] <b>בר"ב ד"ה אין מגלגלין. והלכה כחכמים. </b>והרמב"ם בחיבורו לא הביא כלל דין זה. וכבר תמה בזה הפר"ח בס' מ"ח בחדושיו להרמב"ם:
+
+Mishnah 4
+
+[אות נג] <b>בר"ב ד"ה עני היה. ופטור מלשלם. </b>והרמב"ם בפי' כתב וז"ל וא"ח לשלם כשיחזור לביתו אלא במידת חסידות עכ"ל וכן דקדק בחבורו (פ"ט הט"ו מהמ"ע) שכתב ולכשיגיע לביתו אינו חייב לשלם. דמשמע דחיובא הוא דליכא. אבל מד"ח איכא. ותמיה לי טובא הא להדיא איתא ר"פ הזרוע אמתני' דהכא דהא דאמרו חכמים עני היה באותה שעה. אבל עשיר לא היינו דעשיר משום מד"ח אבל מדינא גם עשיר פטור דמזיק מתנות כהונה פטור. הרי דהך ס' דעני היה באותה שעה מהני לפוטרו גם ממד"ח וצ"ע:
+
+Mishnah 5
+
+[אות נד] <b>בתוי"ט ד"ה שקבלו. ולכך הרמב"ם. </b>אין זה ראיה כ"כ די"ל דטעמא דהרמב"ם דס"ל דסוגיא דגיטין דאזלא למ"ד תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים קנה אבל לדידן דקי"ל דל"ק וזהו טעמא דרבנן דהכא. א"כ גם לרבנן אייתר קרא דלא תלקט. ואתי' להזהיר העני על שלו. ואף דבתוס' (פ"א דגיטין) כתבו דהך גופא למדו מהך קרא דלא תלקט דתופס לבע"ח במקום שחלא"ח דל"ק. מ"מ אפשר דהרמב"ם לא ס"ל כן. אולם כדברי התי"ט מפורש להדיא בתוס' ב"מ (דף י"ב ע"א) ד"ה ואבוה. וז"ל כדדרשינן ל"ת להזהיר עני על שלו ולרבנן נמי או נפקא להו מקרא אחרינא או תרתי שמע מינה עכ"ל. ומ"מ דברי התוס' רק לר"ח דס"ל דגם במציאה דהוי חד מגו ל"ק חבירו שפיר י"ל דההיא דתופס לבע"ח ל"ק ילפינן מקרא דלא תלקט לעני בשביל עני. אבל לדידן דקי"ל דעני לעני זכה לו כמ"ש הר"ב והרמב"ם (פ"ב מהלכות מ"ע) ממילא אין טעמא דרבנן מקרא דלא תלקט לעני בשביל עני דהא פשטא דקרא סתם משמע אף בבעה"ב עני וע"כ גם רבנן דרשי לא תלקט להזהיר העני על שלו. ודברי הרמב"ם בפשוטו ניחא. ומה"ט כתבתי בחידושי לגיטין דמ"ש תוס' שם (דף י"ב ע"א) ד"ה דלמא. דיחוי בעלמא הוא דר"פ אית ליה תופס לבע"ח ל"ק. די"ל דמ"מ ר"פ ס"ל לקושטא דמלתא בטעמא דרבנן משום לא תלקט בשביל עני דמה דאמר דלמא ע"כ לא קאמר ר"א אלא דאיכא מיגו דס"ל דסברת מגו הוא לכ"ע ובאמת במציאה או בתופס לבע"ח והוא עצמו ג"כ בע"ח כיון דאיכא מגו קנה. וטעמא דרבנן רק משום ל"ת בשביל עני. וכיון דבאמת טעמא משום ל"ת בשביל עני ממילא לא נלמד מדבריהם דתופס לבע"ח לא קני:
+[אות נה] <b>בא"ד והכי דייק לישניה שכתב דהדר איהו ולקט ביה בפאה. </b>נראה דהבין התי"ט דלשון בפאה קאי אלמעלה דהדר וזכי רק בפאה. אבל באמת לשון רש"י דהדר איהו וזכי ביה בלקט ופאה כתיב תעזוב יתירא. ופשוט דבלקט ופאה קאי אלמטה דבהם כתיב תעזוב:
+
+Mishnah 6
+
+[אות נו] <b>בר"ב ד"ה המוכר שדהו. שניהם אסורים. </b>הפר"ח בס' מ"ח כתב ומסתברא דמעשר עני המוכר מותר בו דאין חיובו אלא אחר הקציר. ולענ"ד לא משמע כן מלשון הרמב"ם (פ"ז הט"ז מהמ"ע). שכתב המוכר שדהו קרקע ופירות והעני הר"ז מותר בלקט וכו'. ומעשר עני שלו עכ"ל. מדכייל מ"ע בהדי אינך משמע דשוו להדדי. דדוקא במוכר גם הקרקע אבל מכר פירות לחוד לא:
+
+Mishnah 7
+
+[אות נז] . <b>בר"ב ד"ה ולא שכחו. דקאי גביה. </b>ואף אם שכחו אח"כ לא הוי שכחה כיון דבשעה ששכחוהו פועלים היה מתחיל שם השכחה עדיין היה זכור לבעה"ב באותו שעה זכתה לו שדהו ובעי שיהיה שכחת בעה"ב קודם שכחת פועלים. דבשעה שהתחיל לחול עליו שם שכחה לא זכתה לו שדהו. כך מבואר בסוגיא (דפ"ק דב"מ) ומה שסיים הרע"ב דאם בעה"ב בעיר הוי שכחה אע"ג דלא שכחו בעה"ב. משמע דשכחת פועלים הוי שכחה. אבל ל' הסוגיא לא משמע כן דאמרינן שם אבל בעיר אפילו זכור ולבסוף שכוח הוי שכחה. משמע דבעינן עכ"פ סוף שכוח להבעה"ב. וכ"כ להדיא בשיטה מקובצת שם בשם הר"ן ומהר"י אבוהב ושארי פוסקים כולם וכן ברמב"ם העתיק לישנא דהש"ס הנ"ל. ודלא כהפר"ח בסמ"ח שכתב בפשיטות דבעיר אפילו לא שכחו בעה"ב לבסוף הוי שכחה. והא דנקט בסוגיא ולבסוף שכוח לרבותא דבשדה אפילו זה לא מהני. ואשתמיטתיה כל הפוסקים הנ"ל:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות נח] <b>ב"ש אומרים אינו שכחה. </b>וה"ה אם שכח עומרים ובהם ד' קבין דזהו נלמד בק"ו דר"ג בפרקין (מ"ו) והכא ל"ש תשובת חכמים דלשם דהא עיקר טעמא דב"ש דאפשר לחלק לעומרים. (משנה למלך):
+[אות נט] <b>בתוי"ט ד"ה ואחד. וב"ה לית להו רואין. </b>מזה משמע דה"ה אפילו אם הוא יותר מד' קבין הוי שכחה (מדכתב) כיון דלית להו רואין. אולם הרמב"ם (בפ"ה הי"ז מהמ"ע) כתב דביתר מד' קבין לא הוי שכחה. וכבר תמה המ"ל בזה. והרע"ב (פ"ד מ"ג דעדיות) כתב ג"כ כהרמב"ם:
+
+Mishnah 2
+
+[אות ס] <b>ב"ש אומרים אינו שכחה. </b>בר"ש הביא קושיית הירושלמי והתנן העומר שהוא סמוך לגפה שהוא חומר לעניים. ותני להו במקולי ב"ש בעדיות. וכתב הר"ש לא מצאנוה בעדיות ופלוגתא בעומר של ד' קבין שנויה שם עכ"ל. ותמהני הלא לפנינו שנויה היא בעדיות (פ"ד מ"ד) ואולם קשה אירושלמי אמאי לא פריך נמי מעומר של ד' קבין שהיא בעדיות במשנה הקודם למשנה דגפה. וביותר קשה דתחלה פריך הירושלמי ממשנה דהפקר לעניים ואח"כ ממשנה דגפה והשמיט בבא האמצעי דא' של ד' קבין למפרך ממנה וצ"ע:
+[אות סא] <b>בתוי"ט ד"ה וב"ה. וטעמא איכא למימר. </b>והמל"מ כתב הטעם דכשנתנו אצל דבר המסויים הוי כחוזר מדעתו הראשונה וכאילו לא נטלו להוליכו לעיר אלא להניחו במקום אחר ידוע. מש"ה אם שכחו אח"כ הוי שכחה. אבל כל שלא הניחו במקום ידוע עדיין כונתו הראשונה במקומה עומדת. אלא דלפי שעה הניחו במקום אחר דאי לא לאיזה תכלית נטלה ממקום זה והניחה במקום אחר. מש"ה לא הוי שכחה:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות סב] <b>ושלשה אינן שכחה. </b>ואף אם אחד מהם יותר מד' קבין. דס"ל להרמב"ם והרע"ב דלא הוי שכחה כמ"ש לעיל. וא"כ העומר הזה אף אם היה לבדו אינו שכחה מ"מ מצטרף עם הב' עומרים אחרים לדונם בכלל שלשה כדאמרינן (פ"ד דב"ב) גבי עומר שיש בו סאתים דאינו שכחה דמ"מ שנים והוא אינו שכחה. (מל"מ):
+
+Mishnah 6
+
+[אות סג] <b>בר"ב ד"ה העומר. דכתיב לא תשוב לקחתו. </b>ובירושלמי איתא עוד טעם דסאתים הוי גדיש וכתיב ושכחת עומר ולא גדיש. וכתב הרא"ש דלישנא דמתני' הכי משמע. מדקתני לא א"א בעומר א' שהוא כגדיש. וכן (בספ"ד דב"ב) עומר שיש בו סאתים תורת עומר עליו להשלים השורה דשנים והוא נידון לג' עומרים דאינם שכחה ותורת גדיש עליו. דאם הוא לבדו אינו שכחה משמע דמדין גדיש הוא דלא הוי שכחה:
+
+Mishnah 7
+
+[אות סד] <b>בר"ב ד"ה ענוה. ענוה בוי"ו. </b>ע' בהרע"ב לעיל (פ"א מ"ב):
+
+Mishnah 8
+
+[אות סה] <b>הקמה מצלת. </b>ודוקא כ"ז שלא ניטלה הקמה בין שכחה לזכירה אבל אם ניטלה קודם שנזכר אינה מצלת הר"ש בשם תוספתא. אין קמת חבירו מציל עומר שלו ואין קמת שעורים מציל על עומר חטים עד שיהא העומר והקמה ממין אחד. רמב"ם והוא מירושלמי ותוספתא:
+[אות סו] <b>בתוי"ט ד"ה העומר. שיפה כח העני בה. </b>וכתב הר"ש ומיהו יכולים ללמוד ק"ו מקמה דעומר יציל עומר והיינו דאמרינן בירושלמי. ואין קמה מצלת את הקמה והיינו ממה דלא נלמד ממה דקמה מציל קמה מכ"ש דעומר מציל קמה:
+
+Mishnah 9
+
+[אות סז] <b>בר"ב ד"ה עקורה. ודוקא בשכח שניהם. </b>היינו דשכח תחלה לאינה עקורה אבל בשכח תחלה לעקורה כיון דהיה הדין דאינה עקורה מצלת אותה וכששכח אח"כ גם האינה עקורה הוא גורם לשכחה על כולו. הוי כאילו היה האינה עקורה סאתים. הר"ש בשם הירושלמי:
+
+Mishnah 10
+
+[אות סח] <b>בר"ב ד"ה לאלומה. לקצור. </b>והרמב"ם בפי' ובחבורו מפרש לאלומה. היינו אגודות קטנות ולא עשאן עמרים. ואגודי שום. היינו ג"כ שתלשן אגודות קטנות למכור בשוק ולא עשאן עמרים להעמיד מהן גורן:
+
+Mishnah 11
+
+[אות סט] <b>בר"ב ד"ה ע"מ. ותנאו בטל. </b>קשה לי דמה צורך לזה. לו יהא דבעלמא תנאו קיים. הא תנאי שייך רק שעושה המעשה על תנאי שבאם לא יתקיים התנאי לא יתקיים המעשה. כמו מקדש ומגרש ומוכר ע"ת. אבל הכא עם מי מתנה. ומה שייך לתלות קצירה על תנאי. דאיך שייך לומר דאם לא יתקיים התנאי לא יהיה הקצירה קצירה וצ"ע. ובההיא דע"מ שלא תשמיטני שביעית י"ל דהתנאי אם תרצה להשמיטני יהיה המעות למפרע רק דרך פקדון. ובההיא דע"מ שאין לך עלי אונאה היינו ג"כ דאם ירצה הלוקח שיחזיר לו אונאתו ויהא המקח קיים התנה דלא יהא מקח למפרע ותבטל המקח. ובמציל מתוך הנהר דאם יש ב"ד יתנה בפני ב"ד. היינו רק הודעה שאינו רוצה להציל בשכר כפועל בטל דניחא ליה טפי בעבידתא ולהרויח הרבה וממילא מגיע לו שכרו משלם. ואני נבוך ביותר בע"מ שאין לך עלי אונאה לא היה כלל בדרך תנאי רק שאינו רוצה למכרו רק בזכות זה שלא יהיה עליו אונאה ומשקבל עליו הלוקח הוי כסילק עצמו הלוקח מדין חזרת אונאה. וכן בשמיטה אינו רוצה להלוות לו רק בזכיה זו שלא ישמטנו שביעית והלוה קבל עליו כן. ואף על פי כן לא מצי מסלק נפשו מזה נגד ד"ת. וכההיא דכתובות ר"פ הכותב דו"ד אין לי בנכסיך דג"כ מקרי מתנה על מה שכתוב בתורה אם חכמים עשו חיזוק כשל תורה. אף דאינו בדרך תנאי כדכתבו התוס' שם מדלא התנתה היא עמו. ואך העומד לנגדי דברי תוס' שם (דף נ"ו) בע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה דהקשו דהא לר"מ בעי' תנאי כפול ולפי הנ"ל אינו בדרך תנאי. רק שמקדשה בגרעון זכות זה שלא תהיה עליו חיוב שאר כסות ועונה. ודברי תוס' דלא נחתי לזה צע"ג:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ע] <b>שם בשדה. </b>בירושלמי מסיק כיון שעשה רוב השנים בריבוי אע"פ שאינו עושה בכל שנה ושנה סגי בהכי להיות לו שם:
+
+Mishnah 2
+
+[אות עא] <b>בהרע"ב ד"ה כל זמן. ולא חשיבא שכחה. </b>וכתב הרא"ש ותמיה לי מ"ש מעומר שאינו מציל את הקמה ושמא דרך מלקטי זיתים בעוד שיש להם זיתים תחת האילן כשמביאים הזיתים מסתכלין למעלה אם יש זיתים למעלה ולא סלקו דעתן מהם עכ"ל. ועיין בכ"מ (פ"א הי"ב מהמ"ע) מ"ש אליבא דהרמב"ם לפרש מתני' בארוכה. ובלח"מ למשניות פירש כ"ז שיש לעניים תחת האילן שכחה אפילו אם נתייאשו מאלו שבראש האילן מ"מ אסורים לכל אדם וכן בהיפוך. וכן העלה ג"כ הפר"ח בס' מ"ח:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות עב] <b>תוי"ט ד"ה וב"ה. שתופס דמיו. </b>ואינו יוצא לחולין כ"כ בתוס' שם:
+[אות עג] <b>בא"ד שאינו תופס דמיו. </b>לשון זה שבתוס' לישנא קלילא ור"ל שיוצא לחולין:
+
+Mishnah 7
+
+[אות עד] <b>בר"ב ד"ה אם אין בציר. שעושים רביעית. </b>הוא מהירושלמי וה"נ לר"ע אין העניים זוכים ליטול עוללות עד שיבצור בעה"ב ג' אשכולות שעושים רביעית. וכמ"ש הרמב"ם בחבורו:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות עו] <b>בתוי"ט ד"ה בלקט. ועוד מצינו בלשון הר"ב והר"ש. </b>להדיא מצינו בל' המשנה במסכתין לעיל (פ"ד מ"ט) מי שליקט את הפאה:
+[אות עה] <b>שם בהרע"ב ד"ה מאימתי. אית דמפרשי. </b>היינו פלוגתייהו דר' יוחנן ור"ל בפרק קמא דתענית. דר"י אמר סבי דאזלי אתגרי. ור"ל אמר לקוטי בתר לקוטי. והרמב"ם בחבורו העתיק לדר"ל. וכתב הכ"מ בשם הרשב"א דס"ל להרמב"ם דר"י ור"ל לאו בדיני פליגי אלא בפירוש תיבת נמושות והראיה ע"ז דאטו באתר דליכא סבי יהיה כל אדם אסור לעולם ליטול. אע"כ דלא פליגי ונקט הרמב"ם לישנא דר"ל שהוא שכיח בכל אתר עיי"ש. ועיין בהרמב"ם בפי' המשניות ותמצא דגם לר"י עיקר מילתא דהזקנים הם הם המלקטים שניים והוי לקוטי בתר לקוטי. ור"י ור"ל חדא מילתא קאמרי עיי"ש. אבל רש"י מפרש דטעמא דר"י שהזקנים הולכים בנחת ועיניהם למטה ומעיינו טפי. משום הכי נתייאשו העניים ממנה עיין שם:
+[אות עז] <b>בא"ד כבר נתייאשו העניים. </b>אף על גב דאיכא עניים בדוכתי אחריתא דלא ידעי מזה ולא הוי יאוש לגבייהו. מ"מ כיון דאיכא עניים הכא הנך מעיקרא יאושי מייאשי דאמרי עניים דהתם מלקטי ליה גמ' רפ"ב דב"מ. וקשה לי הא מ"מ גם לעניים קטנים יש חלק בזה. ולגבייהו הוי יאוש של"מ וכדאי' בסוגיא דשם גבי תמרי דזיקי עיין בתוס' ב"ב (דף קמ"ג ע"ב) ד"ה ואם שכתבו הכא כיון דאין מפסידים ולא בא הריוח לידם שפיר מחלי ועדיין צ"ע:
+[אות עח] <b>בא"ד וכל הנמצא בה אח"כ הוא הפקר. </b>קשה לי הא הלקט שנופל בעת הקצירה שהוא על שדה דבעל הבית כשנתייאשו העניים ונעשה הפקר מיד יזכה בעל השדה מדין קנין חצירו דקונה שלא מדעתו. ואי דהבעלים אינם עומדים שם והוי חצר שאינו משתמר. מ"מ תקשה מפ"ק דב"מ (דף י"א) דאותביה ר' אבא לעולא ממעשה דר"ג וזקנים ומוכיח מזה דחצר שאינו משתמר ג"כ קונה. ולדידיה יקשה מתני' דהכא אמאי אינו זוכה בעל השדה מדין חצר. וצע"ג:
+[אות עט] [שם] <b>במשנה ובזיתים . </b>וכתב הרמב"ם בחבורו אבל צבורי זיתים ששכחן תחת האילן הרי זה מותר בהם משיפסקו העניים מלחזור אחריהם ועי' מ"ש לעיל בפרק הקודם (משנה ב'):
+[אות פ] <b>בתוי"ט ד"ה הנמושות. כמו לא ימושו. </b>והרא"ש כתב סבי דאזלי אתיגרא מתוך שהולכים כפופים ועיניהם מסתכלות למטה רואים כל מה שמוטל לפניהם בקרקע ואינם משאירים כלום עכ"ל. וא"כ גם להך מ"ד נמושות מלשון לא ימיש:
+[אות פב] <b>בתו"ח ד"ה ובן לוי. דגם בבן לוי מצאו כן. </b>ולפמ"ש הרע"ב (רפ"ד דדמאי) דאין ע"ה נזהרים בתרומת מעשר דסברי דאינה במיתה כ"ז שלא הופרש מעשר ראשון א"כ הלוי שבא לידו מעשר ראשון נזהר בתרומת מעשר:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות פא] <b>בהרע"ב ד"ה שעורה. אית דמפרשי. </b>כך פירש הרמב"ם בפירושו ולשיטתם אזלי דמפרשי למתני' דמיירי בלקט שכחה ופאה. אבל הר"ש דמפרש למתני' במעשר עני דחה מלפרש שבולת של אורז דאדרבא כשנתמרח עדיף טפי שאין דרך לעשר עד אחר מרוח מש"ה מפרש דשעורה היינו אחר שנכתש והוסרה קליפתה. והרע"ב ארכביה אתרי רכשי. להנך אית דמפרשי שבולת דמיירי במעשר עני:
+
+Mishnah 4
+
+[אות פג] <b>מוציא מלפסו. </b>וסיים הרמב"ם בחבורו ומתוך שיכול לומר בעה"ב נתנו לי יכול לומר אני בשלתיו ממתנותי עכ"ל ותמיה לי הא בלא"ה נאמן לומר אני בשלתי וכמ"ש הר"ש והרע"ב ודוחק לומר דהרמב"ם חולק עליהם. ולא מצאתי מי שהעיר בזה וצ"ע:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות פד] <b>תוי"ט ד"ה מדה זו. והר"ש מפרש. </b>להרא"ש דמפרש בכהנים לתרומה ובלוים למעשר. היינו כשיש לו הרבה תרומה או מעשר חלק שיגיע לכל אחד כשיעור הזה. ועיין במל"מ שנתכוין בזה בתחילת דבורו לפרש כן ואח"כ דחה זה דאיתא בהדיא בתוספתא אין פוחתין לעני מחצי קב חטים וכו' והשאר מתנות כהונה ולויה נותן כ"ש ואינו חושש עיי"ש:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות פה] <b>בתי"ט ד"ה ולא פסח. פירוש בשתי רגליו. </b>ר"ל דתרווייהו במשמע בין ברגל אחד ובין בב' רגלים ונקרא פסח ע"ש שצריך לפסוח בהליכתו וכ"ה בהדיא בת"כ (פ' אמור) וז"ל פסח בין חגר בב' רגלים ובין חגר ברגל אחד נקרא פסח כו'. וזכורני שבק"ק ליסא סמכו ע"ז הבד"צ יצ"ו בגט שהי' בעיר עוד אחד ששמו ושם אביו ואבי אביו כשם המגרש ועשו סי' וכתבו הפסח שהמגרש היה חגר ברגל אחד וכדי שלא יהא נראה ששמו פסח כתבו הפסח. ולא רצו לכתוב חגר כי התיבה משתנה פעמים חיגר ביו"ד ופעמים בלא יו"ד ופעמים חגיר ופעמים חגרא: סליק מסכת פאה 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sheviit/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sheviit/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..85506e0e6ec46b511bd484b758aa6a2e9e4ec633
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sheviit/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt	
@@ -0,0 +1,335 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sheviit
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה שביעית
+Vilna, 1908-1909
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה שביעית
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>וקרובין. </b>וכן ברפ"ב מ"ו דכלאים:
+
+Mishnah 2
+
+[אות ב] <b>של ששים מנה. </b>היינו דשלשתן יחד עושים כך וכל אחד עושה שליש כבר. וכדאי' בירוש' שיהא משולשים והיינו מתני' דבסמוך היה אחד עושה וב' אינן עושים. היינו אף שאחד עושה ככר וכן או ב' עושים ואחד אינו עושה היינו ג"כ אף דהוי ככר ע"י שנים מ"מ אם השלישי אינו עושה שליש ככר אין חורשין. ומזה תמוהין לי דברי הר"ש במתני' ג' רואים אותם כאילו הם תאנים אם ראוים לעשות ככר שכל אחד עושה ככר וכ"כ הרע"ב. ולא ידעתי מנ"ל הא לומר כיון דרק רואים כאילו תאנים בעינן שאם היה של תאנים היה כל אחד ראוי לעשות ככר ולא ע"י צירוף שלשתן והא בפשוטו דאם ראויין היינו בין שלשתן כמו דאם ראויין במתני' דהכא וצע"ג:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות ג] <b>בר"ב ד"ה שנאמר. שכבר נאמר ששת ימים. </b>משמע דמכח יתורא הוא דלא מוקמינן על שבת אבל קשה לי דמנ"ל למדרש דקאי על תוספת שביעית. דלמא קאי על תוספת שבת בראשית. וברש"י ר"ה (דף ט' ע"א) כתב דע"כ אע"ג דרישא דקרא בשבת קאי דכתיב ששת ימים תעבוד סיפיה אשביעית קאי דאי אשבת חריש וקציר הוא דאסור שאר מלאכות מי שרי עכ"ל ומ"מ עדיין קשה לי קצת דדלמא קאי על תוס' שבת ולא רצה התורה לאסור בתוס' שבת רק מלאכת חרישה וקצירה ולא בשארי מלאכות:
+[אות ד] <b>בתוי"ט ד"ה עד. ואי נמי שלשה שכל אחד עושה כו'. </b>לא ידעתי למה נקט שכל אחד עושה ככר אף אם ג' עושים יחד ככר יהא רשאי לחרוש כל בית סאה בשבילם:
+
+Mishnah 5
+
+[אות ה] <b>תוי"ט ד"ה וחורשין. עד ר"ה. </b>וכתב הרא"ש ע"ז ולא ידענא טעמא מאי וכי עדיפא ליה משאם היה לאיש אחד:
+[אות ו] <b>בא"ד היינו לאחר תקנת ר"ג. </b>קשה לי דלמה לי ג' אילנות עושים ככר הא אף בפחות לשתרי דהא גם בשדה לבן שרי עד ר"ה אחר תקנת ר"ג וב"ד וצ"ע:
+
+Mishnah 6
+
+[אות ז] <b>בר"ב ד"ה נטיעות. אין חורשין וכו'. </b>קשה לי דמנ"ל דדין נטיעות הוא לחומרא הא בפשוטו דדינא לקולא. דבעשר אילנות בין עושין בין אין עושין הוי שדה אילן וחורשין רק עד עצרת. ובנטיעות חורשין עד ר"ה. דחסה התורה כמ"ש הר"ש. אבל אה"נ דבג' נטיעות חורשים עכ"פ עד עצרת ולא חמירי מאילנות. וכן משמע להדיא ברמב"ם (פ"ג ה"ה) היו יו"ד אילנות וכו' עשר נטיעות וכו' משמע דבנטיעות חלוקים מדין עשר אילנות דחורשים עד ר"ה. ולא מצאתי מי שיאמר דנטיעות חמירי מאילנות לענין אם הם פחות מעשרה וצ"ע. ואולם מלשון הרמב"ם בפי' בסוף פרקין שכתב וז"ל וכבר נתבאר לך ההפרש בין הנטיעה והאילן שהאילנות ג' לבית סאה והנטיעות עשר לבית סאה. ואז נקרא שדה אילן עכ"ל משמע להדיא כהרע"ב דיש בזה חומרא בנטיעות דלא מקרי שדה אילן לחרוש כל בית סאה עד שיהו יו"ד. ומ"מ צ"ע דמנ"ל זה. וגם עכ"פ אמאי לא כתב הרמב"ם גם ההפרש זה דבאילנות חורשים רק עד עצרת ובנטיעות עד ר"ה וצ"ע: 
+[אות ח] <b>בא"ד עד שיהיו עשרה. </b>אבל ט' אין כל סאה צריכה להם. ובי"א עומדים ליעקר. הרא"ש:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות ט] <b>נטיעה כשמה. </b>מבואר דרע"ק ס"ל דנטיעות קיל מזקינה לענין תוספת שביעית. ועיין בטורי אבן ר"ה (דף ט' ע"א) שתמה דממה דאמרינן במ"ק (דף ד') הלכתא לר"י קראי לר"ע. משמע דרע"ק ליה ליה הלכה די' נטיעות. ועיין בכפות תמרים בחי' לסוכה (בדף ל"ד) בתוס' ד"ה ואחת למקדש:
+[אות י] <b>בר"ב ד"ה כנטיעה. בין לענין ערלה. </b>והרמב"ם (פ"י מהלכות נטע רבעי) פסק לענין ערלה כחכמים דאינו חייב עד שיגמום מן הארץ ובפ"ג מהלכות שמיטה פסק כר"ש ובירושל' משוי להדדי וצ"ע. גם קשה הא הרמב"ם שם (פ"י מהלכות נטע רבעי) פסק כראב"י דס"פ משוח מלחמה דילדה פחות מטפח חייב בערלה לעולם. דלעולם מיחזי כנטיעה בת שנתה א"כ בגומם עד פחות מטפח אמאי פטור. הא בפחות מטפח מיחזי כנטיעה בת שנתה. ובפרט שראב"י הוא מרא דשני דינים דבס"פ משוח מלחמה אמר כן לענין ילדה פחות מטפח. ובירושלמי כאן אמר כן לענין גומם עד פחות מטפח. ומה"ת לן לדינא לחלק ביניהם וצ"ע:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות יא] <b>בר"ב ד"ה מעדרין. בתוספת שביעית. </b>אבל דבר שאינו לצורך פירות אלא לצורך אילן אף קודם תוספת שביעית כדתנן בפ"ק דלא שרינן אלא עד העצרת. וליטע אילן בתחלה בתוס' שביעית אסור. קודם לכן מותר. הר"ן. וטעמא דמלתא דקיל ליטע אילן בתחלה מחרישה לאילן נטוע. ע' בתוי"ט בפרקין (מ"ו):
+[אות יב] <b>בתוי"ט ד"ה מעדרין. וא"ת ואמאי לא שרינן וכו' דחרישה מד"ס. </b>קשה לי איך אפשר לומר כן בטעמא דמתני' הא מתני' זו דס"ל תוס' שביעית אסור אף שלא בזמן המקדש ע"כ דס"ל דתוס' נפקא מקרא בחריש ובקציר תשבות דקאי אשביעית לומר חריש של ערב שביעית שנכנס לשביעית (וכפ"א מ"ד) וא"כ הרי מפורש דחריש וששית לשביעית אסור מה"ת. וכן הרמב"ם ריש הלכות שמיטה כתב מ"ע לשבות מעבודת הארץ ואילן בשביעית שנאמר ושבתה ונאמר בחריש ובקציר תשבות. וא"כ הרי מפורש דאסור מה"ת. ואח"כ מצאתי שתמה כך הפר"ח (בס' מ"ח). ולי קשה עוד על הרמב"ם הנ"ל וכן הרא"ה בחינוך הביא עשה דשביעית מקרא דבחריש והרמב"ם (בפ"ב) פסק דתוס' שביעית הלכה ורק בזמן המקדש. וזהו כר"י דבחריש וקציר לא קאי אתוספת שביעית אלא לאורויי מה חריש רשות כו' יצא קציר העומר בשבת דמותר. וכדפי' הרמב"ם (פ"ז דתמידין) וא"כ קרא דבחריש קאי אשבת. ואיך הביא הרמב"ם אשביעית וצ"ע:
+[אות יג] <b>בר"ב ד"ה כזירודה. כך מזרדין וכו'. </b>והרמב"ם פי' דר' יהושע קאמר שלא יזמור אותה עד ר"ה אלא הוא עושה עד זמן שדרך בני אדם לעשות בכל השנים שלא יזמור אחריו עכ"ל:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות יד] <b>בר"ב ד"ה ר"ש מתיר באילן. שהוא מלא פירות. </b>אבל ליכא למימר דמיירי מסיכה וקאי ארישא. דאפילו רבנן מודו דשרי לסוך אילן אפי' בשביעית כדאי' במסכת ע"ז (ד' ג') ומטעם דאוקמי אילנא ולא אסור אלא לסוך הפירות דהוי פטומא פירא וגם ל"ל דר"ש מיירי בשאר עבודת האילן ומתיר אף בשביעית עצמה דהא לעיל אסר ר"ש בפסולו של אילן וגם הא כתיב כרמך לא תזמור אע"כ דמיירי בשאר עבודת אילן ומיירי במוצאי שביעית הר"ש:
+
+Mishnah 6
+
+[אות טו] <b>בתוי"ט ד"ה פחות משלשים יום. ומצאתי בפירוש. </b>והוא מדברי תוס' פ"ק דר"ה (דף ט' ע"ב ד"ה ומותר לקיימן וכו'). והר"ש בריש מסכתין דחה תירוצם הא' דודאי גם בנטיעה תוספת שביעית דאורייתא והעלה לעיקר כאידך תירוצא דבחרישה כיון דלא מהני לאילן נראה כמתקן שדהו לצורך שביעית:
+
+Mishnah 7
+
+[אות טז] <b>בתוי"ט ד"ה מתעשרין. אבל הוא וכו'. </b>היינו דמתעשרין לשעבר מיירי בשאר שנים דמהני שהשרישו לפני ר"ה מתעשרין כדין שנה שעברה ואח"כ אמר דאם היה כן קודם ר"ה של שביעית מותרים בשביעית ואח"כ ואם לאו היינו ג"כ בשאר שנים שלא השרישו עד אחר ר"ה מתעשרין כדין השנה הבאה. ואם כן בשביעית אסורין:
+[אות יז] <b>בא"ד ואינה אלא אסמכתא. </b>זה תמוה דהא השתא קיימינן לענין שביעית דמיניה מיירי דרשא דת"כ ואינו ענין למעשרות:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות יח] <b>בהרע"ב ד"ה עד שיהא. שכל שורה מהם וכו'. </b>והרמב"ם בחבורו כתב ופצל ממנה שבעה ועשרים אבנים ברבוע ג' ע"ג ברום ג' כל אבן מהם אמה על אמה ברום אמה. מבואר דמפרש למשנתינו דג' שורות יחד הם ג' אמות אורך על ג' אמות רוחב ועל רום ג' אמות. גם מלשון ופצל ממנה משמע דבעינן שפסל מהם האבנים האלו קודם שביעית וכמ"ש הרמב"ם בפירושו וכ"כ הר"ש והרא"ש בשמו:
+
+Mishnah 6
+
+[אות יט] <b>מה שהוא רוצה יטול. </b>אפילו הוא קבלן. הרמב"ם בחבורו. ע' במשנה ט' במ"ש הרע"ב בפי' א':
+[אות כ] <b>שם בהרע"ב ד"ה מה שהוא רוצה וכו'. מערב שביעית. </b>וכתב הרא"ש דמזה נסתר פירוש הרמב"ם במתני' דלעיל שכתבתי שם בגליון:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות כא] <b>בהרע"ב ד"ה שנטייבה. שנחרשה היטב. </b>בירושל' שדה שנתקוצה תמן אמרי בשנטלו קוציה ורבנן דהכא אמרין משחרש על דעתיי' דרבנן דהכא איזהו הטיוב כל העם חורש פעם א' והוא חורש ב' פעמים הובא בהר"ש. לפ"ז מבואר דאם מפרשים שנתקוצה שנטלו קוציו י"ל שנטייבה היינו חרש פ"א ואם מפרשים שנתקוצה שחרש צריך לפרש שנטייבה שנחרש ב' פעמים. וא"כ הרע"ב מזכה שטרי לבי תרי:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות כב] <b>ומודים במחליק. </b>עי' תי"ט (פ"ג מ"ג) דפאה ד"ה המחליק:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות כג] <b>הבוסר וכו'. </b>מדנקט לשון משהביא מים מזה דקדק רבינו משולם בתוספות ע"ז (דף כ"ט ע"ב) דמשקה שבבוסר לא נקרא יין רק מים ומותר במגע עובד כוכבים עי"ש:
+
+Mishnah 9
+
+[אות כד] <b>בהרע"ב ד"ה הכניסו שליש כו'. כשנתבשלו יפה. </b>והרא"ש כתב ופי' הראשון עיקר. דעונתן למעשרות הוא הביאו שליש כדאיתא (פ"א דמעשרות) התבואה והזיתים משהביאו שליש עכ"ל. ותמיה לי דלאידך פי' שמוציא מהן עכשיו ממה שמוציא לסאה כשנתבשלו גם התם פירושו כך והרע"ב שם מביא ג"כ ב' פירושים אלו:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות כה] <b>וכולן בפירוש אסורין. </b>לשון הרמב"ם כגון שאמר לו מכור לי זו הפרה אחרוש בה או אזרע בה זרע פלוני ותן לי הסאה אמוד בה הזרע אשר דשתי ותן לי מעות בזהוב זה אתן ממנו שכירות הפועלין שנתעסקו לי בעבודת הארץ אסור לו לעזרו בדבר מכל הדברים אשר זכרנו:
+
+Mishnah 9
+
+[אות כו] <b>לאשת ע"ה. </b>מכאן הוכיח הרמב"ן דסתם ע"ה אינו חשוד על השביעית הובא כן בשמו בחידושי הרשב"א פ"ק דחולין (דף ו' ע"א) ועיין מ"ש בגליון (פ"ג מ"ח) דדמאי והוכחה זו כתבו ג"כ התוס' בכורות (דף י"א ע"ב):
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות כז] <b>בר"ב ד"ה ועד אמנום. אם נעבד בשביעית נאכל. </b>היינו בקדושת שביעית והיכא דנאכל ונעבד אוכל בתורת חולין. ולאידך פירושא דנאכל היינו אחר הביעור מסתפק במ"ל אם גם קודם הביעור מותר לאכול בתורת חולין או דצריך לאכול בקדושת שביעית ורק בביעור הקילו. והרמב"ם בחבורו מפרש דנאכל ולא נאכל דמשנתנו לענין ספיחים דאסרו חז"ל לאכלו (עיין לקמן פ"ט) בזה לא החמירו לענין כיבוש עולי מצרים אבל כל שאר דיני שביעית נוהג בו. ועיין לקמן (פ"ט מ"ב) מ"ש שם על הגליון: 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות כח] <b>בר"ב ד"ה בצלים שירדו עליהם גשמים. אע"פ שהוא מרובה. </b>וכ"כ הר"ש והרא"ש. אבל הרמב"ם כתב מה שצמח מהן יהיה כאילו צמח בארץ ויחשבו כפירות שביעית עכ"ל. משמע דגדולים בלחוד הוא דאסורים. וכ"כ בחבורו (פ"ד ה"כ) ואותן העלים אסורים משום ספיחים. והבצלים עצמם מותרים ועומדים. ועיין בתוי"ט בס"פ שאח"ז:
+
+Mishnah 4
+
+[אות כט] <b>בתוי"ט סד"ה משיעשה כיוצא בו. בשביעית. </b>ועוד דבירק שנגמר גידולו בשביעית לא אזלינן בתר לקיטה עכ"ל:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ל] <b>בתוי"ט ד"ה כלל גדול. במאכל בהמה ליתא. </b>ובשבת (רפ"ז) תני ג"כ כלל גדול דגדול ענשו של שבת משל שביעית דשבת איתא בין בתלוש בין במחובר ושביעית במחובר איתא בתלוש ליתא:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות לא] <b>בתו"ח סד"ה לא בבכורות. וצ"ע. </b>הרמב"ם כתבו (פ"ה ה"ט) מהלכות בכורות:
+[אות לב] <b>בתוי"ט סד"ה ולא בנבלות. לסחורה שריא. </b>וכך הקשה במ"ל (פ"ח מהל' מאכלות אסורות) וניחא ליה לסחורה היינו באם נזדמנו לו עי"ש:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות לג] <b>בהר"ב ד"ה מפני. ודינן כעצים. </b>אף דבודאי הקטף בעצמו הנאתו וביעורו שוה דאל"כ אמאי לת"ק נוהג בו שביעית הא אפי' בפירי ממש בעי' ג"כ הנאתו וביעורו שוה. מ"מ בטל הוא לגבי העץ כיון דהוא רק לחלוחית העץ מש"ה דינו כהעץ. הר"ש כאן ותו' (פ"ק דנדה):
+
+Mishnah 7
+
+[אות לד] <b>בתו"ח בסד"ה בתוי"ט ד"ה ורד חדש. ויאכלום בקדושת שביעית. </b>גם אנכי כוונתי לזה בעזה"י ובביאור יותר דהטעם דא"ח בביעור דבלוע בעלמא הוא כמבוער כדקי"ל לקמן (פ"ט מ"ח) כר"ג ועמ"ש שם בעזה"י:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות לה] <b>כגון הסיאה. </b>אע"ג דבפ"ג מ"ט דמעשרות משמע דהוי מאכל אדם היינו דוקא כשהם בחצר סתמן למאכל אדם לפי שרואה ויודע מתי לוקטן עד שלא יתקשו כ"כ תוס' בנדה (דף נ"א ע"א) ד"ה אלא דזרעינהו וכו':
+
+Mishnah 2
+
+[אות לו] <b>אבל סך הוא את השמן. </b>ושמן שהגרדי סך באצבעותיו מותר ושהסורק נותן בצמר אסור בהיפוך מדינא דדמאי. במתני' (ספ"ב דדמאי) הר"ש שם בשם התוספתא:
+[אות לז] <b>בר"ב ד"ה שנתנה. אבל בטהור מותר. </b>תמוה לי דהא במ"ש ואכלת כתיב. ושתיי' וסיכה ילפי' דמותר. דשתייה בכלל אכילה וסיכה כשתייה. אבל הבערה לאו בכלל אכילה הוא. ומהא דכתיב לא בערתי ממנו בטמא אין לדייק דבטהור מותר די"ל דאיצטריך דלא נימא דבטמא כיון דלא אפשר באכילה הותר בהבערה וכמו בתרומה דטהורה אסור בהבערה וטמאה מותר. ולא מצאתי גילוי לדין זה דמ"ש טהור מותר בהבערה בש"ס ופוסקים זולת בהר"ש והרע"ב כאן וצ"ע. אח"כ מצאתי מפורש בפירש"י יבמות (ד' ע"ג ע"א) דכתב להדיא דקרא דלא בערתי ממנו בטמא אתי לאורויי דלא נימא דמשום הטומאה הותרה ההבערה:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות לח] <b>אבל קוצה אותם בחרבה. </b>הר"ש כתב בשם ת"כ דבשמור אסור כדרכו ובחרבה מותר ובהפקר בכל ענין מותר. וכ"כ תוס' סוכה (דף ל"ט ע"ב) אלא שתמהו דבודאי מתני' דהכא מיירי בסתם שביעית שדרך להפקיר. אולם בר"ה (דף ט' ע"א) ד"ה וקציר וכו' כתבו בהיפוך דבשמור בכל ענין אסור ובמופקר רק ע"י שינוי מותר עי"ש:
+
+Mishnah 7
+
+[אות לט] <b>בר"ב ד"ה שלא יביאנו. בשביל שמן של תרומה. </b>כן פי' הרמב"ם. והר"ש פי' שלא יביא שמן של תרומה לידי פסול דשביעית עד הביעור ותו לא ועיין בפ' שאח"ז (במשנה ח') בתי"ט וצ"ע:
+[אות מ] <b>בתו"ח ד"ה בר"ב ד"ה שלא וכו' שלא יוכל לאוכלו אלא כו'. </b>ובהיפוך לבשל ירק תרומה בשמן שביעית י"ל דמותר כיון דתרומת ירק דרבנן מותר להביא התרומה לידי פסול. גם י"ל כיון דהוי תיקון להתרומה שמשביח בזה מותר. עיין בזבחים (דף ע"ו ע"א) ובתוס' שם ד"ה שביעית:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות מא] <b>כל הספיחין אסורים. </b>ור"ש פי' דמיירי מספיחי ששית שנכנסו לשביעית דהיינו שנגמר גדולם בששית ונתלקטו בשביעית ומותרים ואסורים דקתני הכא במתני' היינו דמותר לאוכלן בתורת חולין חוץ מספיחי כרוב דצריך לנהוג בהם קדושת שביעית שלא ילך ויביא מן האיסור דבכרוב אין ניכר בין אותם של ששית לאותם של שביעית. והא דשאר ספיחים מותרים אף דנלקטו בז' וקיי"ל שבירק אזלינן בתר לקיטה היינו דאזלינן בתר גמר פירי ולא בתר לקיטה ממש (ועמ"ש בגליון תוי"ט לעיל (פ"ו מ"ד)) ובפסחים איתא בהיפך כל הספיחים אסורים חוץ מספיחי כרוב דר"ש וחכ"א כל הספיחים אסורים דהתם מיירי בספיחי שביעית דכל הספיחים אסורים לאכלם. (לרע"ק דאורייתא דיליף לה מקרא כדאיתא בפסחים ולרבנן אסורים מדרבנן כדאיתא בת"כ) חוץ מספיחי כרוב דכרוב יש לו קלח גדול וענפים כאילן ואינו בכלל לא נזרע. וחכמים גזרו ספיחי כרוב אטו שאר ספיחים דסברי כרע"ק דאסורים מדאורייתא. והא דמבואר במתני' דמסכתין כמה פעמים דירק נאכל בקדושת שביעית היינו דגדל מעט קודם שביעית וכיון דלא היה תחלת גדולו בז' לא מיקרי ספיחי שביעית. ומ"מ כיון דלא נגמר קודם שביעית יש בו קדושת שביעית ואם נגמר קודם שביעית הוי ספיחי ששית דמיניה מיירי משנתנו. ואם היה תחלת גדולו בשביעית אסור לאכלו. ומיני' מיירי בסוגיא דפסחים. ועיין בהר"ש לעיל (פ"ח מ"ג) הובא בתוי"ט שם ועי' לעיל (פ"ז מ"ג) בתוי"ט ד"ה ירקות:
+
+Mishnah 2
+
+[אות מב] <b>ועבר הירדן. </b>בתוס' יבמות (דף ט"ז ע"א) ד"ה עמון כתבו בשם ר"ת להוכיח מהך מתני' דבעבר הירדן כבשו עולי בבל. ועיין במ"ל (פ"ד הכ"ו מהלכות שמטה) דע"כ ס"ל כפי' הר"ש שהוא פי' הב' שכתב הרע"ב לעיל (רפ"ו) דהא דקתני החזיקו עולי מצרים נאכל ולא נעבד היינו נאכל אחר הביעור. וכיון דהכא מצריך הביעור לעבר הירדן ע"כ שהוא מכיבוש עולי בבל דאילו לפי' הא' שכתב שם הרע"ב שהוא פי' הרמב"ם וכן פי' הרמב"ם בחבורו שהעתקתי שם בגליון דנאכל היינו דאין בו איסור ספיחים א"כ גם כיבוש עולי מצרים חייב בביעור ליתא לראיית תוספות. ובספר פתח עינים להרב אזולאי הביא כאן דברי כפתור ופרח המעיד דעבר הירדן אינו עבר הירדן דסיחון ועוג אלא האי עבר הירדן הוא מגוף א"י:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות מג] <b>בתוי"ט סד"ה ר"ג. דלא כהלכתא. </b>לק"מ דהתם מיירי דאוסר בנ"ט לענין דצריך לאכלו בקדושת שביעית שלא לעשות בו סחורה וכדומה. אבל מ"מ אינו חייב בביעור ופשוט. ועי' במעשר שני (פ"ה מ"ו) בתי"ט ד"ה התבשיל. הרי דבג' מקומות נחת רבינו התי"ט לדמות קדושת שביעית לביעור. והברור דז"א וכמ"ש:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות מד] <b>בר"ב ד"ה פרוזבול. ורבנן הוא דתקינו. </b>ומשום דהפקר ב"ד הי' הפקר. ומ"מ בזמן דשמטה מדאורייתא לא היה מהראוי להלל לתקן לעקור מצוה דאוריית' מש"ה מוכרחים לומר דמיירי בשביעית בזה"ז. תו':
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות מה] <b>בתוי"ט ד"ה וליתומים. דמתקנת הגאונים. </b>בפשוטו הומ"ל למנקט בשעבד לו אביהם גם מטלטלי בפירוש או מטלטלי אג"ק ימכר אח"כ הקרקע דבהך מדינא דגמרא גובה ממטלטלי דיתמי:
+
+Mishnah 7
+
+[אות מו] <b>בר"ב ד"ה כוורת. כשהיה מחוברת בטיט. </b>תמוה לי דזה לא כס"ד דהש"ס ב"ב דפליגי בתלוש ולבסוף חברו א"כ מיירי דוקא במחובר בטיט. ולמסקנא גם ר"א ס"ל דכתלוש דמי. וטעמא דר"א מקרא ויטבול ביערת הדבש וקאי הכל אדבש. ומיירי אפילו בתלוש לגמרי ולרבנן דלא דרשי כן אפילו במחובר בטיט הוי כתלוש וצ"ע: 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sheviit/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sheviit/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..cfde952a19fefa083c131bdaa251cb52a1954289
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sheviit/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,338 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sheviit
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה שביעית
+merged
+https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Sheviit
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1908-1909
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה שביעית
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>וקרובין. </b>וכן ברפ"ב מ"ו דכלאים:
+
+Mishnah 2
+
+[אות ב] <b>של ששים מנה. </b>היינו דשלשתן יחד עושים כך וכל אחד עושה שליש כבר. וכדאי' בירוש' שיהא משולשים והיינו מתני' דבסמוך היה אחד עושה וב' אינן עושים. היינו אף שאחד עושה ככר וכן או ב' עושים ואחד אינו עושה היינו ג"כ אף דהוי ככר ע"י שנים מ"מ אם השלישי אינו עושה שליש ככר אין חורשין. ומזה תמוהין לי דברי הר"ש במתני' ג' רואים אותם כאילו הם תאנים אם ראוים לעשות ככר שכל אחד עושה ככר וכ"כ הרע"ב. ולא ידעתי מנ"ל הא לומר כיון דרק רואים כאילו תאנים בעינן שאם היה של תאנים היה כל אחד ראוי לעשות ככר ולא ע"י צירוף שלשתן והא בפשוטו דאם ראויין היינו בין שלשתן כמו דאם ראויין במתני' דהכא וצע"ג:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות ג] <b>בר"ב ד"ה שנאמר. שכבר נאמר ששת ימים. </b>משמע דמכח יתורא הוא דלא מוקמינן על שבת אבל קשה לי דמנ"ל למדרש דקאי על תוספת שביעית. דלמא קאי על תוספת שבת בראשית. וברש"י ר"ה (דף ט' ע"א) כתב דע"כ אע"ג דרישא דקרא בשבת קאי דכתיב ששת ימים תעבוד סיפיה אשביעית קאי דאי אשבת חריש וקציר הוא דאסור שאר מלאכות מי שרי עכ"ל ומ"מ עדיין קשה לי קצת דדלמא קאי על תוס' שבת ולא רצה התורה לאסור בתוס' שבת רק מלאכת חרישה וקצירה ולא בשארי מלאכות:
+[אות ד] <b>בתוי"ט ד"ה עד. ואי נמי שלשה שכל אחד עושה כו'. </b>לא ידעתי למה נקט שכל אחד עושה ככר אף אם ג' עושים יחד ככר יהא רשאי לחרוש כל בית סאה בשבילם:
+
+Mishnah 5
+
+[אות ה] <b>תוי"ט ד"ה וחורשין. עד ר"ה. </b>וכתב הרא"ש ע"ז ולא ידענא טעמא מאי וכי עדיפא ליה משאם היה לאיש אחד:
+[אות ו] <b>בא"ד היינו לאחר תקנת ר"ג. </b>קשה לי דלמה לי ג' אילנות עושים ככר הא אף בפחות לשתרי דהא גם בשדה לבן שרי עד ר"ה אחר תקנת ר"ג וב"ד וצ"ע:
+
+Mishnah 6
+
+[אות ז] <b>בר"ב ד"ה נטיעות. אין חורשין וכו'. </b>קשה לי דמנ"ל דדין נטיעות הוא לחומרא הא בפשוטו דדינא לקולא. דבעשר אילנות בין עושין בין אין עושין הוי שדה אילן וחורשין רק עד עצרת. ובנטיעות חורשין עד ר"ה. דחסה התורה כמ"ש הר"ש. אבל אה"נ דבג' נטיעות חורשים עכ"פ עד עצרת ולא חמירי מאילנות. וכן משמע להדיא ברמב"ם (פ"ג ה"ה) היו יו"ד אילנות וכו' עשר נטיעות וכו' משמע דבנטיעות חלוקים מדין עשר אילנות דחורשים עד ר"ה. ולא מצאתי מי שיאמר דנטיעות חמירי מאילנות לענין אם הם פחות מעשרה וצ"ע. ואולם מלשון הרמב"ם בפי' בסוף פרקין שכתב וז"ל וכבר נתבאר לך ההפרש בין הנטיעה והאילן שהאילנות ג' לבית סאה והנטיעות עשר לבית סאה. ואז נקרא שדה אילן עכ"ל משמע להדיא כהרע"ב דיש בזה חומרא בנטיעות דלא מקרי שדה אילן לחרוש כל בית סאה עד שיהו יו"ד. ומ"מ צ"ע דמנ"ל זה. וגם עכ"פ אמאי לא כתב הרמב"ם גם ההפרש זה דבאילנות חורשים רק עד עצרת ובנטיעות עד ר"ה וצ"ע: 
+[אות ח] <b>בא"ד עד שיהיו עשרה. </b>אבל ט' אין כל סאה צריכה להם. ובי"א עומדים ליעקר. הרא"ש:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות ט] <b>נטיעה כשמה. </b>מבואר דרע"ק ס"ל דנטיעות קיל מזקינה לענין תוספת שביעית. ועיין בטורי אבן ר"ה (דף ט' ע"א) שתמה דממה דאמרינן במ"ק (דף ד') הלכתא לר"י קראי לר"ע. משמע דרע"ק ליה ליה הלכה די' נטיעות. ועיין בכפות תמרים בחי' לסוכה (בדף ל"ד) בתוס' ד"ה ואחת למקדש:
+[אות י] <b>בר"ב ד"ה כנטיעה. בין לענין ערלה. </b>והרמב"ם (פ"י מהלכות נטע רבעי) פסק לענין ערלה כחכמים דאינו חייב עד שיגמום מן הארץ ובפ"ג מהלכות שמיטה פסק כר"ש ובירושל' משוי להדדי וצ"ע. גם קשה הא הרמב"ם שם (פ"י מהלכות נטע רבעי) פסק כראב"י דס"פ משוח מלחמה דילדה פחות מטפח חייב בערלה לעולם. דלעולם מיחזי כנטיעה בת שנתה א"כ בגומם עד פחות מטפח אמאי פטור. הא בפחות מטפח מיחזי כנטיעה בת שנתה. ובפרט שראב"י הוא מרא דשני דינים דבס"פ משוח מלחמה אמר כן לענין ילדה פחות מטפח. ובירושלמי כאן אמר כן לענין גומם עד פחות מטפח. ומה"ת לן לדינא לחלק ביניהם וצ"ע:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות יא] <b>בר"ב ד"ה מעדרין. בתוספת שביעית. </b>אבל דבר שאינו לצורך פירות אלא לצורך אילן אף קודם תוספת שביעית כדתנן בפ"ק דלא שרינן אלא עד העצרת. וליטע אילן בתחלה בתוס' שביעית אסור. קודם לכן מותר. הר"ן. וטעמא דמלתא דקיל ליטע אילן בתחלה מחרישה לאילן נטוע. ע' בתוי"ט בפרקין (מ"ו):
+[אות יב] <b>בתוי"ט ד"ה מעדרין. וא"ת ואמאי לא שרינן וכו' דחרישה מד"ס. </b>קשה לי איך אפשר לומר כן בטעמא דמתני' הא מתני' זו דס"ל תוס' שביעית אסור אף שלא בזמן המקדש ע"כ דס"ל דתוס' נפקא מקרא בחריש ובקציר תשבות דקאי אשביעית לומר חריש של ערב שביעית שנכנס לשביעית (וכפ"א מ"ד) וא"כ הרי מפורש דחריש וששית לשביעית אסור מה"ת. וכן הרמב"ם ריש הלכות שמיטה כתב מ"ע לשבות מעבודת הארץ ואילן בשביעית שנאמר ושבתה ונאמר בחריש ובקציר תשבות. וא"כ הרי מפורש דאסור מה"ת. ואח"כ מצאתי שתמה כך הפר"ח (בס' מ"ח). ולי קשה עוד על הרמב"ם הנ"ל וכן הרא"ה בחינוך הביא עשה דשביעית מקרא דבחריש והרמב"ם (בפ"ב) פסק דתוס' שביעית הלכה ורק בזמן המקדש. וזהו כר"י דבחריש וקציר לא קאי אתוספת שביעית אלא לאורויי מה חריש רשות כו' יצא קציר העומר בשבת דמותר. וכדפי' הרמב"ם (פ"ז דתמידין) וא"כ קרא דבחריש קאי אשבת. ואיך הביא הרמב"ם אשביעית וצ"ע:
+[אות יג] <b>בר"ב ד"ה כזירודה. כך מזרדין וכו'. </b>והרמב"ם פי' דר' יהושע קאמר שלא יזמור אותה עד ר"ה אלא הוא עושה עד זמן שדרך בני אדם לעשות בכל השנים שלא יזמור אחריו עכ"ל:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות יד] <b>בר"ב ד"ה ר"ש מתיר באילן. שהוא מלא פירות. </b>אבל ליכא למימר דמיירי מסיכה וקאי ארישא. דאפילו רבנן מודו דשרי לסוך אילן אפי' בשביעית כדאי' במסכת ע"ז (ד' ג') ומטעם דאוקמי אילנא ולא אסור אלא לסוך הפירות דהוי פטומא פירא וגם ל"ל דר"ש מיירי בשאר עבודת האילן ומתיר אף בשביעית עצמה דהא לעיל אסר ר"ש בפסולו של אילן וגם הא כתיב כרמך לא תזמור אע"כ דמיירי בשאר עבודת אילן ומיירי במוצאי שביעית הר"ש:
+
+Mishnah 6
+
+[אות טו] <b>בתוי"ט ד"ה פחות משלשים יום. ומצאתי בפירוש. </b>והוא מדברי תוס' פ"ק דר"ה (דף ט' ע"ב ד"ה ומותר לקיימן וכו'). והר"ש בריש מסכתין דחה תירוצם הא' דודאי גם בנטיעה תוספת שביעית דאורייתא והעלה לעיקר כאידך תירוצא דבחרישה כיון דלא מהני לאילן נראה כמתקן שדהו לצורך שביעית:
+
+Mishnah 7
+
+[אות טז] <b>בתוי"ט ד"ה מתעשרין. אבל הוא וכו'. </b>היינו דמתעשרין לשעבר מיירי בשאר שנים דמהני שהשרישו לפני ר"ה מתעשרין כדין שנה שעברה ואח"כ אמר דאם היה כן קודם ר"ה של שביעית מותרים בשביעית ואח"כ ואם לאו היינו ג"כ בשאר שנים שלא השרישו עד אחר ר"ה מתעשרין כדין השנה הבאה. ואם כן בשביעית אסורין:
+[אות יז] <b>בא"ד ואינה אלא אסמכתא. </b>זה תמוה דהא השתא קיימינן לענין שביעית דמיניה מיירי דרשא דת"כ ואינו ענין למעשרות:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות יח] <b>בהרע"ב ד"ה עד שיהא. שכל שורה מהם וכו'. </b>והרמב"ם בחבורו כתב ופצל ממנה שבעה ועשרים אבנים ברבוע ג' ע"ג ברום ג' כל אבן מהם אמה על אמה ברום אמה. מבואר דמפרש למשנתינו דג' שורות יחד הם ג' אמות אורך על ג' אמות רוחב ועל רום ג' אמות. גם מלשון ופצל ממנה משמע דבעינן שפסל מהם האבנים האלו קודם שביעית וכמ"ש הרמב"ם בפירושו וכ"כ הר"ש והרא"ש בשמו:
+
+Mishnah 6
+
+[אות יט] <b>מה שהוא רוצה יטול. </b>אפילו הוא קבלן. הרמב"ם בחבורו. ע' במשנה ט' במ"ש הרע"ב בפי' א':
+[אות כ] <b>שם בהרע"ב ד"ה מה שהוא רוצה וכו'. מערב שביעית. </b>וכתב הרא"ש דמזה נסתר פירוש הרמב"ם במתני' דלעיל שכתבתי שם בגליון:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות כא] <b>בהרע"ב ד"ה שנטייבה. שנחרשה היטב. </b>בירושל' שדה שנתקוצה תמן אמרי בשנטלו קוציה ורבנן דהכא אמרין משחרש על דעתיי' דרבנן דהכא איזהו הטיוב כל העם חורש פעם א' והוא חורש ב' פעמים הובא בהר"ש. לפ"ז מבואר דאם מפרשים שנתקוצה שנטלו קוציו י"ל שנטייבה היינו חרש פ"א ואם מפרשים שנתקוצה שחרש צריך לפרש שנטייבה שנחרש ב' פעמים. וא"כ הרע"ב מזכה שטרי לבי תרי:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות כב] <b>ומודים במחליק. </b>עי' תי"ט (פ"ג מ"ג) דפאה ד"ה המחליק:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות כג] <b>הבוסר וכו'. </b>מדנקט לשון משהביא מים מזה דקדק רבינו משולם בתוספות ע"ז (דף כ"ט ע"ב) דמשקה שבבוסר לא נקרא יין רק מים ומותר במגע עובד כוכבים עי"ש:
+
+Mishnah 9
+
+[אות כד] <b>בהרע"ב ד"ה הכניסו שליש כו'. כשנתבשלו יפה. </b>והרא"ש כתב ופי' הראשון עיקר. דעונתן למעשרות הוא הביאו שליש כדאיתא (פ"א דמעשרות) התבואה והזיתים משהביאו שליש עכ"ל. ותמיה לי דלאידך פי' שמוציא מהן עכשיו ממה שמוציא לסאה כשנתבשלו גם התם פירושו כך והרע"ב שם מביא ג"כ ב' פירושים אלו:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות כה] <b>וכולן בפירוש אסורין. </b>לשון הרמב"ם כגון שאמר לו מכור לי זו הפרה אחרוש בה או אזרע בה זרע פלוני ותן לי הסאה אמוד בה הזרע אשר דשתי ותן לי מעות בזהוב זה אתן ממנו שכירות הפועלין שנתעסקו לי בעבודת הארץ אסור לו לעזרו בדבר מכל הדברים אשר זכרנו:
+
+Mishnah 9
+
+[אות כו] <b>לאשת ע"ה. </b>מכאן הוכיח הרמב"ן דסתם ע"ה אינו חשוד על השביעית הובא כן בשמו בחידושי הרשב"א פ"ק דחולין (דף ו' ע"א) ועיין מ"ש בגליון (פ"ג מ"ח) דדמאי והוכחה זו כתבו ג"כ התוס' בכורות (דף י"א ע"ב):
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות כז] <b>בר"ב ד"ה ועד אמנום. אם נעבד בשביעית נאכל. </b>היינו בקדושת שביעית והיכא דנאכל ונעבד אוכל בתורת חולין. ולאידך פירושא דנאכל היינו אחר הביעור מסתפק במ"ל אם גם קודם הביעור מותר לאכול בתורת חולין או דצריך לאכול בקדושת שביעית ורק בביעור הקילו. והרמב"ם בחבורו מפרש דנאכל ולא נאכל דמשנתנו לענין ספיחים דאסרו חז"ל לאכלו (עיין לקמן פ"ט) בזה לא החמירו לענין כיבוש עולי מצרים אבל כל שאר דיני שביעית נוהג בו. ועיין לקמן (פ"ט מ"ב) מ"ש שם על הגליון: 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות כח] <b>בר"ב ד"ה בצלים שירדו עליהם גשמים. אע"פ שהוא מרובה. </b>וכ"כ הר"ש והרא"ש. אבל הרמב"ם כתב מה שצמח מהן יהיה כאילו צמח בארץ ויחשבו כפירות שביעית עכ"ל. משמע דגדולים בלחוד הוא דאסורים. וכ"כ בחבורו (פ"ד ה"כ) ואותן העלים אסורים משום ספיחים. והבצלים עצמם מותרים ועומדים. ועיין בתוי"ט בס"פ שאח"ז:
+
+Mishnah 4
+
+[אות כט] <b>בתוי"ט סד"ה משיעשה כיוצא בו. בשביעית. </b>ועוד דבירק שנגמר גידולו בשביעית לא אזלינן בתר לקיטה עכ"ל:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ל] <b>בתוי"ט ד"ה כלל גדול. במאכל בהמה ליתא. </b>ובשבת (רפ"ז) תני ג"כ כלל גדול דגדול ענשו של שבת משל שביעית דשבת איתא בין בתלוש בין במחובר ושביעית במחובר איתא בתלוש ליתא:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות לא] <b>בתו"ח סד"ה לא בבכורות. וצ"ע. </b>הרמב"ם כתבו (פ"ה ה"ט) מהלכות בכורות:
+[אות לב] <b>בתוי"ט סד"ה ולא בנבלות. לסחורה שריא. </b>וכך הקשה במ"ל (פ"ח מהל' מאכלות אסורות) וניחא ליה לסחורה היינו באם נזדמנו לו עי"ש:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות לג] <b>בהר"ב ד"ה מפני. ודינן כעצים. </b>אף דבודאי הקטף בעצמו הנאתו וביעורו שוה דאל"כ אמאי לת"ק נוהג בו שביעית הא אפי' בפירי ממש בעי' ג"כ הנאתו וביעורו שוה. מ"מ בטל הוא לגבי העץ כיון דהוא רק לחלוחית העץ מש"ה דינו כהעץ. הר"ש כאן ותו' (פ"ק דנדה):
+
+Mishnah 7
+
+[אות לד] <b>בתו"ח בסד"ה בתוי"ט ד"ה ורד חדש. ויאכלום בקדושת שביעית. </b>גם אנכי כוונתי לזה בעזה"י ובביאור יותר דהטעם דא"ח בביעור דבלוע בעלמא הוא כמבוער כדקי"ל לקמן (פ"ט מ"ח) כר"ג ועמ"ש שם בעזה"י:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות לה] <b>כגון הסיאה. </b>אע"ג דבפ"ג מ"ט דמעשרות משמע דהוי מאכל אדם היינו דוקא כשהם בחצר סתמן למאכל אדם לפי שרואה ויודע מתי לוקטן עד שלא יתקשו כ"כ תוס' בנדה (דף נ"א ע"א) ד"ה אלא דזרעינהו וכו':
+
+Mishnah 2
+
+[אות לו] <b>אבל סך הוא את השמן. </b>ושמן שהגרדי סך באצבעותיו מותר ושהסורק נותן בצמר אסור בהיפוך מדינא דדמאי. במתני' (ספ"ב דדמאי) הר"ש שם בשם התוספתא:
+[אות לז] <b>בר"ב ד"ה שנתנה. אבל בטהור מותר. </b>תמוה לי דהא במ"ש ואכלת כתיב. ושתיי' וסיכה ילפי' דמותר. דשתייה בכלל אכילה וסיכה כשתייה. אבל הבערה לאו בכלל אכילה הוא. ומהא דכתיב לא בערתי ממנו בטמא אין לדייק דבטהור מותר די"ל דאיצטריך דלא נימא דבטמא כיון דלא אפשר באכילה הותר בהבערה וכמו בתרומה דטהורה אסור בהבערה וטמאה מותר. ולא מצאתי גילוי לדין זה דמ"ש טהור מותר בהבערה בש"ס ופוסקים זולת בהר"ש והרע"ב כאן וצ"ע. אח"כ מצאתי מפורש בפירש"י יבמות (ד' ע"ג ע"א) דכתב להדיא דקרא דלא בערתי ממנו בטמא אתי לאורויי דלא נימא דמשום הטומאה הותרה ההבערה:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות לח] <b>אבל קוצה אותם בחרבה. </b>הר"ש כתב בשם ת"כ דבשמור אסור כדרכו ובחרבה מותר ובהפקר בכל ענין מותר. וכ"כ תוס' סוכה (דף ל"ט ע"ב) אלא שתמהו דבודאי מתני' דהכא מיירי בסתם שביעית שדרך להפקיר. אולם בר"ה (דף ט' ע"א) ד"ה וקציר וכו' כתבו בהיפוך דבשמור בכל ענין אסור ובמופקר רק ע"י שינוי מותר עי"ש:
+
+Mishnah 7
+
+[אות לט] <b>בר"ב ד"ה שלא יביאנו. בשביל שמן של תרומה. </b>כן פי' הרמב"ם. והר"ש פי' שלא יביא שמן של תרומה לידי פסול דשביעית עד הביעור ותו לא ועיין בפ' שאח"ז (במשנה ח') בתי"ט וצ"ע:
+[אות מ] <b>בתו"ח ד"ה בר"ב ד"ה שלא וכו' שלא יוכל לאוכלו אלא כו'. </b>ובהיפוך לבשל ירק תרומה בשמן שביעית י"ל דמותר כיון דתרומת ירק דרבנן מותר להביא התרומה לידי פסול. גם י"ל כיון דהוי תיקון להתרומה שמשביח בזה מותר. עיין בזבחים (דף ע"ו ע"א) ובתוס' שם ד"ה שביעית:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות מא] <b>כל הספיחין אסורים. </b>ור"ש פי' דמיירי מספיחי ששית שנכנסו לשביעית דהיינו שנגמר גדולם בששית ונתלקטו בשביעית ומותרים ואסורים דקתני הכא במתני' היינו דמותר לאוכלן בתורת חולין חוץ מספיחי כרוב דצריך לנהוג בהם קדושת שביעית שלא ילך ויביא מן האיסור דבכרוב אין ניכר בין אותם של ששית לאותם של שביעית. והא דשאר ספיחים מותרים אף דנלקטו בז' וקיי"ל שבירק אזלינן בתר לקיטה היינו דאזלינן בתר גמר פירי ולא בתר לקיטה ממש (ועמ"ש בגליון תוי"ט לעיל (פ"ו מ"ד)) ובפסחים איתא בהיפך כל הספיחים אסורים חוץ מספיחי כרוב דר"ש וחכ"א כל הספיחים אסורים דהתם מיירי בספיחי שביעית דכל הספיחים אסורים לאכלם. (לרע"ק דאורייתא דיליף לה מקרא כדאיתא בפסחים ולרבנן אסורים מדרבנן כדאיתא בת"כ) חוץ מספיחי כרוב דכרוב יש לו קלח גדול וענפים כאילן ואינו בכלל לא נזרע. וחכמים גזרו ספיחי כרוב אטו שאר ספיחים דסברי כרע"ק דאסורים מדאורייתא. והא דמבואר במתני' דמסכתין כמה פעמים דירק נאכל בקדושת שביעית היינו דגדל מעט קודם שביעית וכיון דלא היה תחלת גדולו בז' לא מיקרי ספיחי שביעית. ומ"מ כיון דלא נגמר קודם שביעית יש בו קדושת שביעית ואם נגמר קודם שביעית הוי ספיחי ששית דמיניה מיירי משנתנו. ואם היה תחלת גדולו בשביעית אסור לאכלו. ומיני' מיירי בסוגיא דפסחים. ועיין בהר"ש לעיל (פ"ח מ"ג) הובא בתוי"ט שם ועי' לעיל (פ"ז מ"ג) בתוי"ט ד"ה ירקות:
+
+Mishnah 2
+
+[אות מב] <b>ועבר הירדן. </b>בתוס' יבמות (דף ט"ז ע"א) ד"ה עמון כתבו בשם ר"ת להוכיח מהך מתני' דבעבר הירדן כבשו עולי בבל. ועיין במ"ל (פ"ד הכ"ו מהלכות שמטה) דע"כ ס"ל כפי' הר"ש שהוא פי' הב' שכתב הרע"ב לעיל (רפ"ו) דהא דקתני החזיקו עולי מצרים נאכל ולא נעבד היינו נאכל אחר הביעור. וכיון דהכא מצריך הביעור לעבר הירדן ע"כ שהוא מכיבוש עולי בבל דאילו לפי' הא' שכתב שם הרע"ב שהוא פי' הרמב"ם וכן פי' הרמב"ם בחבורו שהעתקתי שם בגליון דנאכל היינו דאין בו איסור ספיחים א"כ גם כיבוש עולי מצרים חייב בביעור ליתא לראיית תוספות. ובספר פתח עינים להרב אזולאי הביא כאן דברי כפתור ופרח המעיד דעבר הירדן אינו עבר הירדן דסיחון ועוג אלא האי עבר הירדן הוא מגוף א"י:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות מג] <b>בתוי"ט סד"ה ר"ג. דלא כהלכתא. </b>לק"מ דהתם מיירי דאוסר בנ"ט לענין דצריך לאכלו בקדושת שביעית שלא לעשות בו סחורה וכדומה. אבל מ"מ אינו חייב בביעור ופשוט. ועי' במעשר שני (פ"ה מ"ו) בתי"ט ד"ה התבשיל. הרי דבג' מקומות נחת רבינו התי"ט לדמות קדושת שביעית לביעור. והברור דז"א וכמ"ש:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות מד] <b>בר"ב ד"ה פרוזבול. ורבנן הוא דתקינו. </b>ומשום דהפקר ב"ד הי' הפקר. ומ"מ בזמן דשמטה מדאורייתא לא היה מהראוי להלל לתקן לעקור מצוה דאוריית' מש"ה מוכרחים לומר דמיירי בשביעית בזה"ז. תו':
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות מה] <b>בתוי"ט ד"ה וליתומים. דמתקנת הגאונים. </b>בפשוטו הומ"ל למנקט בשעבד לו אביהם גם מטלטלי בפירוש או מטלטלי אג"ק ימכר אח"כ הקרקע דבהך מדינא דגמרא גובה ממטלטלי דיתמי:
+
+Mishnah 7
+
+[אות מו] <b>בר"ב ד"ה כוורת. כשהיה מחוברת בטיט. </b>תמוה לי דזה לא כס"ד דהש"ס ב"ב דפליגי בתלוש ולבסוף חברו א"כ מיירי דוקא במחובר בטיט. ולמסקנא גם ר"א ס"ל דכתלוש דמי. וטעמא דר"א מקרא ויטבול ביערת הדבש וקאי הכל אדבש. ומיירי אפילו בתלוש לגמרי ולרבנן דלא דרשי כן אפילו במחובר בטיט הוי כתלוש וצ"ע: 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Terumot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Terumot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..acc6799bba3a1012c1969706a4f0c131da649142
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Terumot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.txt	
@@ -0,0 +1,420 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Terumot
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה תרומות
+Vilna, 1908-1909
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה תרומות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>החש"ו כו'. </b>אף דחש"ו יש להם מעשה במתני' דמכשירין (פ"ו) הכא שאני דכתיב בהדיא ונחשב. ירושלמי:
+
+Mishnah 2
+
+[אות ב] <b>שאינו לא שומע ולא מדבר. </b>ברמב"ם בפי' כתב וז"ל ודע כי כשנולד באדם החרשות אחר ששמע או נשתתק אחר שהיה מדבר מותר לו לתרום עכ"ל. והוא תמוה דהרי הטעם דלא יתרום דא"א לו לברך. וא"כ בכל גווני. ואדרבא מתני' מיירי שנולד לו החרשות אח"כ דאם בנולד חרש ממילא אינו מדבר ואפילו בדיעבד אין תרומתו תרומה וצ"ע:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות ג] <b>אין תורמין זיתים וכו'. </b>בהר"ש הקשה וא"ת לר' מנא דמפרש טעמא דזיתים על שמן וכו' זיתים על זיתים לשתרי וכו' ולא זכיתי להבין דר' מנא נותן טעמו רק להא דאפילו בדיעבד אין תרומתו תרומה. ובזה מפרש הטעם משום דתורם לפי זיתים ולא לפי שמן. ובאמת זיתים על זיתים דיעבד תרומתו תרומה אבל לענין לכתחילה בלא"ה אסור *) מנגמר מלאכתו לאין נגמר ופשוט וצע"ג: *) צ"ל משלא נגמר 
+[אות ד] <b>בהר"ב ד"ה אין תורמין. דכתיב כדגן מן הגורן מן הגמור וכו'. </b>אע"ג דהת' בדיעבד תרומתו תרומה הכא שאני דהוי פסידא לכהן כך איתא בירושלמי וכתב הר"ב בפירקין (מ"ח) ומזה תמוה לי על הר"ב אימא משנתנו מיירי גם בזיתים הנכבשים דהוי נגמרה מלאכתן ואפ"ה לא הוי תרומה משום פסידא דכהן וכן נראה בדעת הרמב"ם (פ"ה הי"ח מה' תרומ') עי"ש. וצ"ע:
+[אות ו] <b>בתוי"ט ד"ה ולא ממעשר שני. ולא מפירות כו'. </b>ולענ"ד י"ל דטעם הפטור הכא היינו שנפדו אחר המירוח כמו בהקדש ה"נ במ"ש ומטעם דבשעת מירוח דחל חיוב תרומה היה ממון גבוה כיון דקרא עליו שם מעשר שני ועיין (פ"א מ"ג דחלה):
+[אות ז] <b>בתוי"ט ד"ה ולא מן החיוב. אמאי פסיק התבואה והזיתים. </b>נלע"ד בהדיא מבואר בתוס' פ"ק דר"ה (דף י"ב) ובר"ש (פ"ב דשביעית) דבכל מילי שיעורו בהבאת שליש ומטעם דבעינן שזורעה ומצמחת אלא דבכולהון אפשר ליתן סי' להבאת שליש (והיינו בתלתן דיש לידע אם זורע ומצמחת כמ"ש הרע"ב שם שנותן לתוך המים וכל פרידה ששוקעת רובה במים ידוע שמצמחת) ובאינך נקט מתני' סימנים ורק בתבואה וזיתים אין לידע אימתי הגיע לזורעת ומצמחת ולית בהם סי' דשוקעת כמו בתלתן והכל ניחא:
+
+Mishnah 5
+
+[אות ה] <b>ולא מן המחובר. </b>נלע"ד אף ממה שנתייבש כל צרכו ולא צריך עוד לינק מן הקרקע מקרי מחובר לענין דלא הוי תרומה. כך נ"ל מוכח בסוגיא דפסחים (דף ל"ג ע"א) במה דמוקי שם דאחמיץ במחובר. והיינו בנתייבש כל צרכו כמ"ש הרשב"א בתשובה והובא בב"י א"ח (רסי' תס"ז) ואפ"ה אמרינן שם דלא היה לו שעת הכושר לענין תרומה. ומ"מ יש לדחות די"ל דהברייתא דהתם ס"ל דעומד לתלוש לאו כתלוש דמי. אבל למאי דקי"ל (פ"ו דשבועות מ"ו) דעומד לתלוש כתלוש דמי כמ"ש הר"ב שם י"ל דגם לענין תרומה כן. אח"ז ראיתי דמדברי תוס' סנהדרין (דט"ו ע"א) ד"ה שערו וכו' מבואר דס"ל בפשיטות דאף למ"ד דעומד לקצור כתלוש דמי אעפ"כ לא הוי כתלוש לענין תרומה:
+[אות ח] <b>במשנה ואם תרמו וכו'. </b>היינו דוקא בהתורם מן החיוב על הפטור גמור או להיפך אבל בתורם מחיוב דאוריי' על חיוב דרבנן או להיפוך מבואר דינו לעיל (פ"ה דדמאי מ"י וי"א) ע"ש: 
+
+Mishnah 6
+
+[אות ט] <b>האלם. </b>ומ"מ אית ליה תקנתא שאחר יברך והוא ישמע הברכה. כ"כ הב"י ביו"ד (סי' א') ועי' בט"ז (שם ס"ק י"ז):
+[אות י] <b>תרומתן תרומה. </b>וכתבו התוס' בבכורות (דף נ"ט ע"א) ובמנחות (דף נ"ה ע"א) דמדהוי תרומתו תרומה באלם וגם לכתחילה דלא יתרום הוא רק משום הברכה מזה מוכח דמהני קריאתו שם תרומה במחשבה בלא דבור. וע' בתי"ט (פרק ג' מ"ח):
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות יא] <b>ויחזור ויתרום. </b>והא דבסוף פרקין לא קתני דיחזור ויתרום תירץ בירושל' דהכא משום גדר מי חטאת נגעו בה. ודהכא בשאין הראשונה קיימת. עי' בהר"ש (במתני' ד') והא דקתני הראשונה מדמעת היינו דנמצאת אחר כך. הרא"ש:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+[אות יב] <b>ואם תרמו. </b>וא"ת מדבר שלא נגמר מלאכתו אמאי תרומתו תרומה מ"ש ממפריש חלה קמח דתנן (פ"ב דחלה) דאינה חלה וי"ל דשאני הכא דרבי' קרא כדדרשינן מקרא דמ"ר שהקדימו בשבלים דפטור מתרומה גדולה. הר"ש:
+[אות יג] <b>בר"ב ד"ה ואם תרם. ודוקא בשאר פירות. </b>בהר"ש והרא"ש דחו זה דלהדיא איתא בירושלמי חזקיה אמר לא שנו אלא זיתים על שמן וענבים על יין אבל על שאר דברים לא ור"י אמר לא שנא היא זיתים היא שאר דברים הרי ר"י דס"ל משום פסידא דכהן ס"ל דאין חילוק בין זיתים וענבים לשאר פירות ולזה העלו לתרץ על רומיא דמתני' דלעיל (משנה ד') מיירי שתרם שלא מדעת והכא מיירי במדעת כהן:
+[אות יד] <b>בתוי"ט ד"ה ואם תרמו. וה"נ בתורם שמן. </b>נראה דבא לומר דיש עוד חילוק בין פירות לזיתים. דבשאר פירות מדבר שנגמרה על דבר שלא נגמרה א"צ לחזור ולתרום ובשמן על זיתים צריך לתרום. אבל א"י דהיא גופא קשיא לי דמה חילוק בין פירות לזיתים דהא בזה ל"ש משום פסידא דכהן. א"ו דבזה אין חילוק אלא דתליה באם התרומה הראשונה קיימת או לא כמש"ל (במ"ח):
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות טו] <b>וכן אגודה. </b>כתב הר"ש מפורש בירושלמי בשנטמאת ועודה אגודה. אבל נטמאת קלחין ואגדן לא:
+[אות טז] <b>בתו"ח סד"ה בר"ב ד"ה העגול וכו' והביאו הר"ש. </b>עי' לקמן (פ"ב מ"ב דחלה) בהר"ב שם ובמ"ש שם על הגליון:
+
+Mishnah 2
+
+[אות יז] <b>בר"ב ד"ה ואם תרם כו'. קודם שהגיעה לעונת מעשרות. </b>תמהני דאם הכוונה לעונת מעשרות שבמתני' (פ"א דמעשרות) והא במחובר ל"ש נטמאת. ואם הכוונה לענין עונת גמר מלאכה הא אף בנטמא מקודם לזה מקרי שעת הכושר דמיד שתלשה אם קרא עלה שם תרומה. מהני. והר"ש כתב כגון דנפל עליה מים במחובר ותלשה הטמא בעוד משקה טופח עליה דחל עליו ההכשר והטומאה כאחד:
+[אות יח] <b>בא"ד לא הויא תרומה מדאו'. </b>דכתי' תתן לו ודרשינן לו ולא לאורו:
+[אות יט] <b>בתוי"ט ד"ה היה מפריש. ומפרש לכולה מתני' לענין טומאה. </b>ועוד הפרש יש בין דברי הרמב"ם בפירושו לחבורו. דבפי' כתב אע"פ שהוא שוגג ששכח שהוא טמא וכפי' הר"ש והר"ב. ובחבורו כתב וז"ל אבל אם ידע ושגג שמותר לתרום מן הטמא על הטהור הרי הוא כמזיד. נראה דמפרש למתני' אע"פ שהוא שוגג היינו שטועה בדין ואומר מותר. אך הלשון דהיה יודע בו בתחילה. תיבת בתחילה אינו מדוקדק כ"כ. ובאמת הרמב"ם בחבורו השמיט תיבת בתחילה. וע' בפמ"ג ליו"ד בש"ך (סי' צ"ט ס"ק י"ב) בסופו:
+
+Mishnah 3
+
+[אות כ] <b>בר"ב ד"ה והמבשל בשבת. אבל אחרים אוכלים למ"ש דכתיב. </b>כצ"ל אבל אחרים אוכלים למ"ש ולא אסרינן ליה מקרא דל"ת כל תועבה כל שתעבתי לך ה"ה בב"ת. דכתיב ושמרתם וכו':
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות כא] <b>ותורמין . </b>קשה לי להרמב"ן דסבר דזיתים וענבים כשאר פירות שאין חייבים מדאורייתא רק אחר שיעשו תירוש ויצהר. וכ"כ רבינו יונה ברכות (דף מ"ה ע"א) ד"ה כל שטבולו במשקה. ולכאורה ראיה מפורשת לזה מהירושלמי (ספ"ג דחלה) בסוגיא דטבל מדרבנן בטל ברוב. והא תנן כיוצא בה וכו' אמר ר' מנא קיימתא בשמן של זית מסק. הרי להדיא דזיתים עצמן רק טבל מדרבנן וכ"כ המהרש"א בחי' אגדות יומא (דף ע"ו ע"ב) א"כ איך תורמין זיתים על שמן לולא הפסד כהן (כפ"א מ"ח). וכ"כ תורמין משמן על זיתים הנכבשים כשם מ"ט הרי מפריש מחיוב על הפטור או איפכא דאפילו בדיעבד אין תרומתו תרומה וצ"ע:
+[אות כב] <b>בר"ב ד"ה תורמין. העומדים להוציא שמנן. </b>וקשה הא הוי דבר שלא נגמר מלאכתו וצ"ע:
+[אות כד] <b>בתוי"ט ד"ה כל שהוא כלאים. לא כ"ש. </b>ואף למה דקי"ל דאינו חייב משום כלאי הכרם עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד כמ"ש הר"ב (ספ"א דכלאים) וא"כ בדגן ותירוש אינו חייב משום כלאים מ"מ הוי ק"ו מה תירוש ויצהר שאינן כלאים זה בזה אפילו ע"י דבר א' אמרה תורה תן חלב תירוש ודגן שהם כלאים זה בזה ע"י דבר א' לא כ"ש. בכורות (דף נ"ד ע"א). ואינו דומה למתני' (דרפ"ט דבכורות) דמעשרין מעשר בהמה מן הכבשים על העזים אף דאיכא כהאי ק"ו מחדש וישן. משום דוצאן כתיב משמע כל צאן א' עי"ש. וא"כ ה"נ כל מיני דגן א' הוא. היינו התם אייתר קרא דה"ל לכתוב וכל מעשר בהמה וניליף תחת תחת מקדשים דאין חיה בכלל בהמה. וגם ניליף דאין מעשרין מבקר על צאן ולא מן כבשים על עזים בק"ו דחדש וישן אע"כ דקרא אתי לאורויי דדוקא בקר וצאן הוא דאין מעשרין מזה ע"ז אבל כל צאן א'. אבל הכא אצטריך למכתב דגן למעוטי שאר מינים. גמרא שם:
+[אות כג] <b>תרומתו תרומה. </b>משמע אף במזיד. ולעיל מ"ב בתורם מטמא על הטהור אחמור טפי כיון דלא חזי כלל לאכילה. הר"ש במתני' דלעיל:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות כה] <b>ואין חייבין עליה חומש. </b>במשנה ו (פ"ג דחלה) העתקתי דברי המ"ל (פ"י ה"ו מהלכות תרומות) דבכל ספיקות צריך להפריש החומש דהוי ספק כפרה ומוכרה לכהן:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות כו] <b>חוץ מן הדרוכות. </b>והרמב"ם בפי' כתב ודרוכות הם דורכי ענבים בגתות ואין רשאים לטמא הגת כשמתחילין לדרוך מפני שיהיה מוכשר לטומאה וכיון ששכר אותם לדרוך ומסר להם גתו הנה הניחם במקומו וקבל עליו מעשיהם עכ"ל. וכ"כ בחבורו וז"ל חוץ מן הדרוכים בגת שאם ירצה לטמא את היין הרי הן מטמאין מיד ולפי שמסר להן והאמינן ע"כ הרי הן כשלוחים ואם תרמו תרומתן תרומה:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות כז] <b>לא אמר כלום. </b>משמע דהוי חולין גמורים ומהימן לומר שכן היה דעתו להוציא בפיו וטעה והוציא בענין אחר ואפילו אינש אחרינא סמיך עליו ומצי שחיט הבהמה לחוץ ולהאכיל התרומה לזרים ואע"ג דאתחזיק אסורו כל כמה דלא אמר אטעייה בדבורו הא לא מקרי אתחזיק איסורא אלא היכא דאף לדברי העד הבא להתיר מכאן ולהבא מודה הוא דמעיקרא אסור היה וכגון ההיא דריש גיטין גבי בפ"נ דאתחזיק איסורא דא"א אף לדברי השליח אבל הכא דלפי דברי העד דטעה בדבורו מעולם לא היה אסור. תשובת מיי' (הלכות אישות סימן ג'):
+[אות כח] <b>בתוי"ט ד"ה עד שיהא כו'. הו"ל להביא משנתנו. </b>אינו מוכרח דמההיא אין ראיה דמחשבה מהני דדלמא דיבור בעי' (כמו מחשבת פיגול דבעי' דיבור וכן חישב לשלוח יד בפקדון דבעיא דיבור עי' בתי"ט (ספ"ג) דמציעא) לזה מביא ראיה מההיא דשבועות דמייתי התם לענין גמר בלבו. ועיין בגיטין (דל"א ע"א) בתוס' ד"ה במחשבה שהביאו ראי' דהר"ש מההיא דשבועות לענין תרומה ע"ש דמשמע להדי' כמ"ש דהראי' הוא דלא בעיא דיבור ושם הביאו עוד ראי' ממתני' (ו') דפ"ק דתרומות אלם מהני דהוי רק במחשבה עמ"ש לעיל (בפ"א משנה ו') בגליון:
+
+Mishnah 9
+
+[אות כט] <b>ור"ש פוטר. </b>בתוספות ישנים ביומא (דף נה ד"ה עשרה מעשר ראשון כו') כתבו דמדנקט מתני' בתחלה עובד כוכבים וכותי וכאן לא נקט תרומת עובד כוכבים וכותי ש"מ דבכותי מודה ר' שמעון דמדמעת אף דס"ל במנחו' (דף ס"ו) דגרי אריות הן מ"מ כיון שגר הוא ובידו לתקן עצמו מיד בני ברית קרינא להו עכ"ל מלשון זה משמע דר"ש ס"ל ג"כ דאינה מדמעת דלא כהר"ש והרע"ב:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ל] <b>בהרע"ב ד"ה אבל לא. דלגבי אחרים תלינן. </b>קשה לי דגם ממנו איך מצי להוציא תרומה עליו. הא קי"ל אין בילה אלא ביין ושמן בלבד. אח"כ מצאתי בשו"ת מוהר"י מטראני (ח"א סי' ח"י) דנתקשה בזה. ולענ"ד אף למ"ד יש בילה קשה דהתינח אם מפריש עוד ב' סאין דיינינן מכח יש בילה דיש בהנך ב' סאין חצי חולין וחצי טבל אבל כיון דמפריש רק סאה הוי חצי סאה טבל וא"כ לא הפריש על חמשים הסאין טבל רק חצי סאה:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות לא] <b>בהר"ב ד"ה עגולי דבילה. מסייעות כולן לבטל. </b>והיינו דגדולים מעלים את הקטנים במשקל והקטנים מעלים את הגדולים במנין. דאם היו תשעים עגולים קטנים בכל אחד מהן ב' שלישי ליטרא שעולים יחד ס' ליטרות ועוד י' עגולים גדולים שכל אחד מהן ארבע ליטרות ונתערב בתוכם עגול של ד' ליטרו'. אף דבמשקל ליכא ק' מ"מ עולים כיון דהוי במנין מאה כ"כ הרמב"ם בפי' המשנה. גם בחבורו (פרק י"ד מהלכות תרומות ה"ב) כתב כה"ג לפסק הלכה באם לא ידע מה נפל אף דאפשר דנפל הגדול וליכא מאה תלינן דקטן נפל ואיכא מאה בין נפל למאה עגולים גדולים וקטנים בין נפל למ' עגולים מהן כ' עגולים שכל א' ד' ליטרות ומהן כ' עגולים שכל אחד ליטרא הואיל ומשקל הכל ק' ליטרות תולין דקטן נפל ומגביה אחד מהקטנים עיין שם. מדברי הרמב"ם אלו משמע דאף בנפל לק' עגולים גדולים וקטנים ההיתר רק דתלינן דקטן נפל אבל אם היינו חוששים דגדול נפל לא היה עולה אף דאיכא ק' במנין כיון דליכ' ק' במשקל. וצ"ע בלישנא דהרמב"ם שם. דבתחלה כתב הרי הן מעלים בין במנין בין במשקל ובסוף דבריו משמע דאינו עולה במנין לחוד וכנ"ל וגם למאי הילכתא אמרינן דעולה במנין לחודי' הא כיון דהוא רק באינו ידוע מה נפל ואפשר לתלות דקטן נפל. ממילא כל היכא דאיכא ק' במנין איכא ג"כ ק' במשקל וצלע"ג:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות לב] <b>כביצה. </b>היינו כביצה תרומה שהתרומה היא חלק א' ממאה וא'. וצריך שלא יהיה בעיסה ק"א ביצים. תו' והר"ש:
+[אות לג] <b>שם בתי"ט סד"ה תעלה ותאכל נקודים. דקדושת תרומה יש בה. </b>הלכך נר' תעלה בעלי' ממש. והא דנקט תעלה משום שהיא בטילה בחולין מטומאתה ותאכל כמו החולין קליות. אבל לר"א הסאה תירום ותשרף והחולין תאכל נקודים עכ"ל הרא"ש:
+[אות לד] <b>שם בתי"ט ד"ה כדי. משום גזירה דאמר עולא התם. </b>היינו גזירה שמא יביא קב חולין טמאים ממקום אחר וקב ועוד ממין זה סבר אבטלינהו ברובא וכיון דאיכא משהו מצא מין את מינו וניעור:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות לה] <b>בהרע"ב ד"ה אין המדומע. בעינן מאה מן החולין. </b>עי' בהר"ש שכתב דאף החולין שבדמוע מסייעי' לבטל ולפ"ז ממילא הדין לכאורה בדינא דמתני' הקודם בסאה תרומה שנפלה לק' והגביהה ונפלה למק"א בכל ענין אינה מדמעת דהא בכל פעם יש באותו מדומע א' מק"א תרומה והשאר חולין. וכן ראיתי שכתב הרא"ש להדיא. אולם דעת הרמב"ם בפי' ובחבורו דאין החולין שבמדומע מסייעי' לבטל ע"ש. אח"כ מצאתי בעזה"י שכ"כ ג"כ הפר"ח יו"ד (סי' צ"ט ס"ק כ"א) דבודאי במתני' דהכא אינה מדמעת כלל דהא החולין שבו מבטלין. ותמה ג"כ על הרמב"ם בפירושו הנ"ל וכתב דבדברי הרמב"ם בחבורו אינו הכרח כ"כ דחולק על הר"ש:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות לו] <b>בהרע"ב ד"ה ופחתו. ואין כאן מאה ואחד. </b>והר"ש כתב דאפי' היה כן היה מותר דכבר נתבטל. ומש"ה לא קתני ברישא אם ידוע שהחטים של תרומה יפות. ועיין ברשב"א בתהה"א הובא בב"י יו"ד (סי' צ"ט) שכתב אלמא עד דאיכא למימר דפחתה תרומה מותר הא לא פחתה תרומה אסור ע"ש אולם בשו"ת הרשב"א (סי' תס"ג) כתב דמדלא תני ברישא ואם ידוע דהחטים תרומה יפות דאסורים ע"כ דדוקא בנפלה אחרת ממש בעינה אסורה אבל לא בכה"ג דהתרומה עצמה הותירה. ומקולי תרומה הוא כיון דהחמירו בה מצד א' להצריך ק' הקילו בה מצדדים אחרים עיי"ש:
+[אות לז] <b>שם בתי"ט ד"ה כך פחתה. ולא הוי מבטל וכו'. </b>אבל הר"ש כתב דמתני' ר' יוסי היא דאמר אף מתכוין וילקוט ויעלה בק"א עכ"ל. והיינו ר"י דמתני' ו' (פ"ק דערלה). ואם כן להלכה דלא קיי"ל כר"י דהתם ה"נ אסור לכתחלה לטחון. ועיין פר"ח יו"ד (סס"י ס"ד) שכתב הטעם בשם הירושלמי. כיון דאין כוונתו לבטל רק לטחון החטים מש"ה מותר לכתחלה ע"ש. וכ"כ הרא"ש הובא דבריו בשו"ת רשב"א (סי' תס"ג):
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות לח] <b>במשנה שוגג . </b>אע"פ שיודע שהוא תרומה ושמוזהר עליו רק שלא ידע שחייבים עליו מיתה. נקרא ג"כ שוגג. הרמב"ם (רפ"י מהלכות תרומות):
+[אות לט] <b>שם במשנה ואחד השותה. </b>שיעורו בכזית הרמב"ם שם והוא מהתוספתא:
+[אות מ] <b>שם בהרע"ב ד"ה אחד השותה יין. </b>בשותה שמן אזוקי מזיק ולא מקרי אכילה ומשלם קרן ולא חומש:
+[אות מא] <b>שם בהרע"ב ד"ה והן נעשין תרומה. אותן חולין. </b>וכתב הר"ש ופליגי בתורת כהנים ובירושלמי אם משעת הפרשה קדשי כתרומה או משעת נתינה לכהן. ופי' במ"ל (רפ"י מה"ת) משעת הפרשה והמחלוקת רק בתשלומי תרומה ע"ש:
+
+Mishnah 2
+
+[אות מב] <b>תי"ט ד"ה והוא משלם. ופריך בירוש' וכו'. </b>הר"ש והרא"ש פירשו דקאי אשלמעלה. דאיתא בירושלמי הא רבי מאיר אומר משלמין ורבנן אמרי משלמין מה ביניהון (היינו דגם לר"מ צריך הבעה"ב לשלם דמי החולין דלא כהרע"ב וא"כ מה ביניהון) ומשני אמר ר' יוחנן עיקר סעודה ביניהן רמ"א עיקר סעודה לבעל הבית ורבנן אמרי לפועלים (פי' עיקר סעודה על מי לטרוח ר"מ סבר על הבעה"ב לטרוח ולכך משלם כל הקרן ורבנן סברי על הפועלים לטרוח ולקנות ובעה"ב נותן להם הדמים והיינו פחות מהקרן) ר"ש בן לקיש אומר טפילה א"ב רמ"א טפילה לבעל הבית ורבנן אמרי לפועלים. (פי' מי חייב לטפל ולקנות חולין מתוקנים) וע"ז פריך הירושל' והלא כבר אכלו היינו לר"י אליבא דר"מ דאמר עיקר סעודה לבעל הבית ומש"ה משלם כל הקרן. ואמאי והרי כבר טרח והכין והאכילן ולא היה לו לשלם אלא דמים ומשני דההיא טורח לא חשיב טורח שנפשו של אדם קצה באכילת איסור הלכך צריך לשלם להם כל הקרן והם לא יפסידו כלום בתשלומי הקרן. והרמב"ם (בפ"י מה"ת) פסק כרבנן והעתיק להירושלמי וז"ל המאכיל הפועלים וכו' הם משלמין קרן וחומש מפני שהם כשוגגין והוא משלם להם דמי סעודתן שדמי החולין יתירים מדמי תרומה שאכלו שדבר האסור נפשו של אדם חותה ממנו עכ"ל. משמע דהרמב"ם ס"ל דפירכת הירושלמי אף לרבנן דלא כהר"ש והרא"ש שכתבו דלר"י אליבא דר"מ פריך ותמיה לי דמאי פירכא יש לרבנן הא מה שאכלו סעודתן את התרומה הם משלמין לכהן חולין מתוקנים וא"כ לא נהנו כלל מסעודתן דהוי כלא אכלו כלל. ובאמת גם אם הפירכא לר"מ קשה. דאף דכבר טרח הבעה"ב והכין והאכילן הא כיון דטורח על הבעה"ב שמוטל עליו הטורח לעשות לפועלים חפשי מן הטורח והכא אם הפועלים יצטרכו לשלם הקרן דהיינו כדין האוכל דמשלמין חולין יהי' הטורח עליהם. עכ"פ על רבנן בודאי ליכא פירכא. ונראה דמזה ראי' דס"ל להרמב"ם כיון דקיי"ל דלפי דמים משלם. משלם רק פירות חולין בשיווי התרומה שאכל כדס"ל להתי"ט בד"ה וקרן. וזה פרכת הירושלמי כיון דהפועלים משלמים רק כפי שיווי התרומה אמאי הבעלים צריכים (לשלם) להם דמי סעודתן מן החולין הא הם אכלו כבר ופטורים מלשלם רק דמי תרומה יהא הדין דהבעלים יחזרו להם רק הפסדן דהא נהנו באכילתן כאילו היה חולין:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות מג] <b>בהרע"ב ד"ה שני חומשים. חד משום אוכל. </b>ושיעורו בכזית וחד משום נהנה מהקדש ושיעורו בשוה פרוטה והא דחל איסור הקדש על התרומה משום דמכח ההקדש נאסר גם לכהן. הרמב"ם בפי' ובחבורו. ובלא"ה י"ל כיון דאקדשיה ניתוסף עליו איסור הנאה שאינו של כליון דשרי לזר בתרומה:
+[אות מד] <b>שם בתי"ט ד"ה וקרן. דמשלם מן החולין וכו'. </b>אבל הר"ש כתב וז"ל דמי תרומה שאין יקרים כחולין גם יכול לשלם דמים וא"צ לשלם פירות הראוים להיות קדש עכ"ל. ומזה דקדק המ"ל (בפ"י מה"ת) דס"ל להר"ש דיש ב' חילוקים דהיכא דמשלם דמי תרומה היינו כשווי תרומה וגם משלם דמים והיכא דמשלם מן החולין היינו דמשערין תרומה כאילו היתה חולין וגם משלם מדברים הראוים להיות קדש. ונ"ל ראיה לזה מסוגיא דפ"ב דפסחים (דף ל"ב) דמבעי אם לפי מדה משלם או לפי דמים. וה"ד כגון דמעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ארבעה ולא נקט הנ"מ בפשוטו דאם לפי מדה משלם צריך לשלם סאה פירות מן החולין מתוקנים ואם לפי דמים משלם משלם מפירות חולין כשיווי סאה פירות תרומה שאכל אלא ע"כ אף אם לפי דמים משלם מ"מ שמין התרומ' שאכל כאילו היתה חולין כן נראה לענ"ד בעזה"י. ומ"מ עדיין קשה לי למ"ד התם היכא דמעיקרא שויא ארבעה ולבסוף זוזא לא תיבעי לך דלא גרע מגזלן הא מ"מ נ"מ דאי לפי דמים צריך לשלם כל הד' זוזי בפירות והחומש מהד' זוזי. ואי לפי מדה משלם רק סאה אחת והחומש מאותה סאה דזהו תשלומי תרומה והשאר דמשלם מטעם גזלן משלם רק במעות וא"צ להוסיף חומש וצ"ע:
+
+Mishnah 5
+
+[אות מה] <b>בהרע"ב ד"ה וחכמים. במע"ש. </b>וכ"כ הרמב"ם בפי' ובחבורו כתב דמשלמים גם מלקט וכו' וכתב בכ"מ דפליגי בזה ר"י ור"ל בירושלמי וקיי"ל כר"י לגבי ר"ל דוחכמים מתירים קאי אכולהו:
+[אות מו] <b>שם בתי"ט ד"ה שנטלה תרומתו. ובשום דוכתא לא מהני. </b>לא ידעתי מאי קושיא הא גם התם בהקדימו בשבלים ולא נטלו ממנו תרומה גדולה הוי כחולין ממש. ומ"ש והקדש שלא נפדו י"ל דהיינו דמ"ש והקדש נפדו ולא נתן את החומש דחומש אין מעכב וכההיא דברכות ואינך. וראיתי בכ"מ שכתב וז"ל וגירסת רבינו כגירסת הירושלמי דגרס ממעשר ראשון שנטלה תרומתו ומפרש לה בשהקדימו בשבלים שפטור מתרומה גדולה דאילו לא ניטלה תרומתו כלל מודים חכמים שאין משלמין ממנה. וכן גורס מע"ש והקדש שנפדו ומפ' שנפדו שלא כהלכתן דהיינו מעשר שני על אסימון והקדש על קרקע דאילו לא נפדו כלל פשיטא דאין משלמין מהן עכ"ל. ובזה באמת תמוה דכיון דעל אסימון והקדש על קרקע לא מהני הפדיון שוב הוי כלא נפדו כלל וכהנך מקומות דמייתי התי"ט ברכות שבת עירובין ואמאי סגי ליה להכ"מ לפרש שלא נפדו כהלכתן. היינו בלא הוספת חומש וכנ"ל ואי דא"כ מ"ט דר"מ הא זהו עדיין יקשה על ר"מ בהקדימו בשבלים ולא נתן ת"ג. וכיון דהכ"מ מפרש דמיירי בהקדימו בשבלים. הו"ל לפרש מ"ש והקדש שלא נפדו כהלכתן היינו בלא נתן החומש. והרמב"ם בפי' כתב שפדאו על אסימון אבל לא פירש על ניטלה תרומתו. וי"ל באמת דמיירי בהקדימו בכרי אבל לחלק ולפרש דניטלה תרומתו היינו בשבלים ומ"ש והקדש על אסימון וקרקע מנין לנו. וצלע"ג:
+
+Mishnah 6
+
+[אות מז] <b>בהרע"ב סד"ה לפיכך. דדמי לסחורה. </b>למ"ש הרע"ב במתני' שלפני' דגם לחכמים אין משלמין מלקט וכו' א"כ בלא"ה א"א לשלם משביעית דהוי הפקר. וזה הטעם כתב הרמב"ם בפי' ואולם בחבורו למה דס"ל דוחכמים מתירים קאי אכולהו גם אלקט וכו' מש"ה הוצרך למנקט הטעם דאין פורעין חוב מדמי שביעית. ויש לעיין דהא קשואין של שביעית בלא"ה א"א לשלם דהא ספיחי שביעית אסורים באכילה לגמרי לשיטת התוס' (פ"ד דפסחים דנ"א ע"ב) ולרע"ק מדאורייתא אסורים וצ"ל דבעי ליתן טעם דסתמא קתני. דמשמע דא"א לשלם אף בקישואין שגדלו קצת קודם שביעית ונגמרו בשביעית דלא מקרי ספיחים. כיון דתחילת גידולם בששית. וכמ"ש (רפ"ט דשביעית) בגליון בשם הר"ש:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות מח] <b>בהרע"ב ד"ה המאכיל וכו'. דלאו בני חיובא. </b>משמע דלגדולים הם חייבים לשלם וכדאיתא ר"פ הגוזל ומאכיל אר"ח גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה ורמז"ג. ומ"מ קשה לרמב"ח שם דלא ס"ל להא דר"ח יקשה ממתני' דהכא דמאי איריא דנקט בניו קטנים ועבדים וצ"ע. ונראה לענ"ד ליישב דהא כל עיקר דינא דמתני' דא"צ לשלם חומש כיון שלא אכלו בעצמו. וא"כ י"ל דנקט בניו קטנים עבדים לרבותא ל"מ לאחרים גדולים דהאוכל ישלם חומש אף לרמב"ח היינו דמצד גזילה א"צ האחר האוכל לשלם אבל פשיטא דבתרומה צריך לשלם החומש מדין אכילת תרומה בשוגג (וגם הקרן צריך להפריש שיהא תרומה ויחזיק לעצמו למכור לכהנים אבל החומש צריך ליתן לכהנים) בזה אין המאכיל משלם חומש. אבל במאכיל לקטנים ועבדיו דלית להם לשלם ס"ד דהמאכיל ישלם חומש קמ"ל דגם בזה המאכיל פטור ודו"ק:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות מט] <b>אכל אחת מהן פטור. </b>ע' חלה (פ"ג מ"ו) מה שהעתקתי שם בגליון בשם המ"ל (פ"ו ה"י מה' תרומות):
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות נ] <b>בהר"ב ד"ה ורבי יהושע פוטר. מפני שזמנו בהול. </b>קשה לי הא לסתם מתני' (פי"ט מ"ד דשבת) סבר ר"י דבמל של אחר השבת בשבת דחייב כיון שלא עשה מצוה. הרי אף דזמנו בהול מחייב היכא דלא עשה מצוה. וצ"ע. ובפסחים (פ"ז) איתא עוד שינוי' דטעמא דר"י דפוטר הכא דתרומה אקרי עבודה. ועבודה רחמנא שרי' כדס"ל בעומד ומקריב דכשרי'. ועוד קשה לי אדקאמר בפסחים (דף ע"ב) ואלא ר"י דתרומה דתנן הי' אוכל בתרומה ונודע שהוא בן גרושה וכו'. וקשה לי אדפריך מסיפא לפרוך מרישא דא"ל מת בעלך מת רבך וביותר קשה על מה דמתרץ התם שאני תרומה דאקרי עבודה ועבודה רחמנא אכשר. וזה שייך בבן גרושה דהו"ל עבודת חלל. אבל אכתי קשה מת בעלך ורבך דהוא זר וצלע"ג:
+[אות נא] <b>שם בהרע"ב ד"ה נודע. ולא כשהוא חסר. </b>בקידושין (דף סו ע"ב) אמרי' עלה והא שלום כתיב. אר"נ וי"ו דשלום קטיעא הוא ועיין בריטב"א שכתב דהיינו דהוי"ו כרות ונחלק באמצע מדלא קאמר וי"ו זעירתא היא והסכים לזה בספר אור תורה ובתשוב' בתי כהונה ח"ב ביו"ד (סי' כ"א) כתבו חכמי וויניצי' ליישב דעת הרמב"ם ויתר עמודי ההוראה שהשמיטו דין זה לגמרי דיש לכתוב וי"ו קטיעא היינו משום דס"ל דפירכת הש"ס בעל מום מנלן דפסול היינו לשינויא דשמואל דילפינן דבן גרושה דעבודתו כשירה מקרא דוהיתה לו ולזרעו אחריו דזרעו בין כשר ובין פסול משמע מש"ה ראוי דגם בע"מ בכלל וצריכא לשינוי' שלם ולא כשהוא חסר אבל לאבוה דשמואל דיליף מקרא דברך ה' חילו אפי' חללים שבך זהו שייך רק לענין חלל אבל בע"מ מה"ת לומר דכשר. ומש"ה ר"י א"ש בעצמו משני כשהוא שלם ולא כשהוא חסר דלשיטתיה הוא דאצטריך לכך. ואם כן לדינא א"צ להך לימודא וממילא אין צריך לדרשא דוי"ו קטיעא. והרב המחבר הוסיף בטעם לשבח דדברי חכמי וויניצי' אינם מספיקים כיון דר"נ אמר וי"ו דשלום קטיעא הוא אף דלאבוה דשמואל ל"צ לדרשא זו מ"מ לא יחלוק על מציאת נוסח הכתיבה. ולזה כתב הוא דודאי לשמואל דילפי' מהאי דרשא דוי"ו קטיעא דבע"מ מחלל עבודתו א"כ הוי עיכוב לכתוב כן אבל למה דקיי"ל כאבוה דשמואל דא"צ לדרשא זו כנ"ל וא"כ הוי"ו קטיעא אתא לענין אחר ולא ללמוד ממנו הלכה אינו מעכב בדיעבד וא"כ י"ל דמש"ה השמיט הרמב"ם ז"ל דמידי דהוי כשאר אותיות זעירות שלא פירשם אלא כ' (בפ"ז ה"ח) ויזהר באותיות גדולות וקטנות וכו' לפי שסמך על המנהג הפשוט הרגיל בין הסופרים ודברי פח"ח. ולעיקר הדין העלה שם דיש לכתוב וי"ו זעירא ולא וי"ו הנחלקת לשנים וע' בתשובתי ח"א (סי' ע"ה):
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות נב] <b>בתוי"ט ד"ה ספק טומאה. אין לטמא שתיהן וכו'. </b>ומ"מ לענין זה ילפי' מסוטה דלא אזלי' בתר חזקה בספק טומאה ברה"י. ומש"ה שניהן בספק. אבל אם הי' ברה"ר אף דליכא ללמוד מסוטה דספק טומאה ברה"ר טהור. כיון דהכא איכא חד מינייהו טמא. מ"מ כל חד וחד מוקמי' אחזקתי' ושניהם טהורים מדינא עי' במהר"ם לובלין בפ"ק דחולין (דף ט') ועי' מ"ש בגליון (פ"ה מ"ה דטהרות) ובל' הר"ש בפרקין דלעיל:
+[אות נג] <b>שם בהרע"ב ד"ה אל יחדש. והלכה כר"ג. </b>עיין בהרע"ב (פ"ג מ"ב דחלה) ובתי"ט שם:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות נד]  <b>בהר"ב ד"ה כולן. שאין הקרקע. </b>וכן במתני' (פ"א מ"ו דערלה):
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות נה] <b>בהרע"ב ד"ה ורבי יוסי אומר. והלכתא דציר בטל. </b>והטעם דאיתא בירושלמי הורה ר"י בר בון בעכברא (שם מקום) אחד לאלף. וס"ל להרע"ב) דהורה היינו לאיסור דבאלף אסור וביותר מותר. כ"כ הפר"ח יו"ד (סי' פ"ג). והר"ש פי' דמתני' לא מיירי בטעם רק בדג טמא שנתערב עם דגים טהורים דמתסרי כולהו משום דבריה לא בטילה אא"כ בתתק"ס. ולמד מזה דבריה בטל בתתק"ס וההוא דירושלמי הנ"ל דהורה א' לאלף לאו דוקא דה"ה בתתק"ס ע"ש:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+[אות נו] <b>בתי"ט ד"ה כל הנכבשים. קיימי בקושיא. </b>עיין מ"ש בגליון משניות (רפ"ו דנדרים):
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות נז] <b>מן הזיתים. </b>עמ"ש בגליון לקמן (רפ"ג דערלה):
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות נח] <b>בתי"ט ד"ה אלא. הואיל ואינו מתכוין לבטל. </b>בשו"ת הרשב"א (סי' רפ"ב) מוקי להך מתני' דהכא ושל אח"ז בתרומה דרבנן דוקא ע"ש דמסיק דמדברי הרמב"ם ז"ל נראה דפירש בתרומה דאורייתא וכן נראה דעת מקצת מרבותיו ז"ל ולדעתם משהו בעין כיוצא בכענין גרגירי תרומה שבמגורה וטפיחת שמן שבכד שאין דרכן של ב"א ללקט ולטפח מבטלין לכתחלה עכ"ל. ועיין בהרשב"א במשמרת הבית (בית ד' שער ד') בדיני הכשר כלים (דף קכ"ה) שכתב דדוקא בתרומה הקילו בה אבל לא בשאר איסורין גמורין כנבלה ע"ש:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+[אות נט] <b>בתי"ט ד"ה ועל. מפרש בירושלמי. </b>ובתוס' פסחים (דף ל"ד ע"א) כתבו וז"ל ובמסכת תרומות אמרינן מדליקין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות בשמן של תרומה שנטמא ברשות כהן עכ"ל. הרי דס"ל דברשות כהן קאי גם ארישא ועיין במ"ל (פ"ב הי"ד דתרומות):
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Terumot/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Terumot/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d137c3dd4783cdf9710a167cd2e24fd98cdf1b1e
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Zeraim/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Terumot/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,423 @@
+Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Terumot
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה תרומות
+merged
+https://www.sefaria.org/Tosafot_Rabbi_Akiva_Eiger_on_Mishnah_Terumot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1908-1909
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
+
+תוספות רבי עקיבא איגר על משנה תרומות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות א] <b>החש"ו כו'. </b>אף דחש"ו יש להם מעשה במתני' דמכשירין (פ"ו) הכא שאני דכתיב בהדיא ונחשב. ירושלמי:
+
+Mishnah 2
+
+[אות ב] <b>שאינו לא שומע ולא מדבר. </b>ברמב"ם בפי' כתב וז"ל ודע כי כשנולד באדם החרשות אחר ששמע או נשתתק אחר שהיה מדבר מותר לו לתרום עכ"ל. והוא תמוה דהרי הטעם דלא יתרום דא"א לו לברך. וא"כ בכל גווני. ואדרבא מתני' מיירי שנולד לו החרשות אח"כ דאם בנולד חרש ממילא אינו מדבר ואפילו בדיעבד אין תרומתו תרומה וצ"ע:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות ג] <b>אין תורמין זיתים וכו'. </b>בהר"ש הקשה וא"ת לר' מנא דמפרש טעמא דזיתים על שמן וכו' זיתים על זיתים לשתרי וכו' ולא זכיתי להבין דר' מנא נותן טעמו רק להא דאפילו בדיעבד אין תרומתו תרומה. ובזה מפרש הטעם משום דתורם לפי זיתים ולא לפי שמן. ובאמת זיתים על זיתים דיעבד תרומתו תרומה אבל לענין לכתחילה בלא"ה אסור *) מנגמר מלאכתו לאין נגמר ופשוט וצע"ג: *) צ"ל משלא נגמר 
+[אות ד] <b>בהר"ב ד"ה אין תורמין. דכתיב כדגן מן הגורן מן הגמור וכו'. </b>אע"ג דהת' בדיעבד תרומתו תרומה הכא שאני דהוי פסידא לכהן כך איתא בירושלמי וכתב הר"ב בפירקין (מ"ח) ומזה תמוה לי על הר"ב אימא משנתנו מיירי גם בזיתים הנכבשים דהוי נגמרה מלאכתן ואפ"ה לא הוי תרומה משום פסידא דכהן וכן נראה בדעת הרמב"ם (פ"ה הי"ח מה' תרומ') עי"ש. וצ"ע:
+[אות ו] <b>בתוי"ט ד"ה ולא ממעשר שני. ולא מפירות כו'. </b>ולענ"ד י"ל דטעם הפטור הכא היינו שנפדו אחר המירוח כמו בהקדש ה"נ במ"ש ומטעם דבשעת מירוח דחל חיוב תרומה היה ממון גבוה כיון דקרא עליו שם מעשר שני ועיין (פ"א מ"ג דחלה):
+[אות ז] <b>בתוי"ט ד"ה ולא מן החיוב. אמאי פסיק התבואה והזיתים. </b>נלע"ד בהדיא מבואר בתוס' פ"ק דר"ה (דף י"ב) ובר"ש (פ"ב דשביעית) דבכל מילי שיעורו בהבאת שליש ומטעם דבעינן שזורעה ומצמחת אלא דבכולהון אפשר ליתן סי' להבאת שליש (והיינו בתלתן דיש לידע אם זורע ומצמחת כמ"ש הרע"ב שם שנותן לתוך המים וכל פרידה ששוקעת רובה במים ידוע שמצמחת) ובאינך נקט מתני' סימנים ורק בתבואה וזיתים אין לידע אימתי הגיע לזורעת ומצמחת ולית בהם סי' דשוקעת כמו בתלתן והכל ניחא:
+
+Mishnah 5
+
+[אות ה] <b>ולא מן המחובר. </b>נלע"ד אף ממה שנתייבש כל צרכו ולא צריך עוד לינק מן הקרקע מקרי מחובר לענין דלא הוי תרומה. כך נ"ל מוכח בסוגיא דפסחים (דף ל"ג ע"א) במה דמוקי שם דאחמיץ במחובר. והיינו בנתייבש כל צרכו כמ"ש הרשב"א בתשובה והובא בב"י א"ח (רסי' תס"ז) ואפ"ה אמרינן שם דלא היה לו שעת הכושר לענין תרומה. ומ"מ יש לדחות די"ל דהברייתא דהתם ס"ל דעומד לתלוש לאו כתלוש דמי. אבל למאי דקי"ל (פ"ו דשבועות מ"ו) דעומד לתלוש כתלוש דמי כמ"ש הר"ב שם י"ל דגם לענין תרומה כן. אח"ז ראיתי דמדברי תוס' סנהדרין (דט"ו ע"א) ד"ה שערו וכו' מבואר דס"ל בפשיטות דאף למ"ד דעומד לקצור כתלוש דמי אעפ"כ לא הוי כתלוש לענין תרומה:
+[אות ח] <b>במשנה ואם תרמו וכו'. </b>היינו דוקא בהתורם מן החיוב על הפטור גמור או להיפך אבל בתורם מחיוב דאוריי' על חיוב דרבנן או להיפוך מבואר דינו לעיל (פ"ה דדמאי מ"י וי"א) ע"ש: 
+
+Mishnah 6
+
+[אות ט] <b>האלם. </b>ומ"מ אית ליה תקנתא שאחר יברך והוא ישמע הברכה. כ"כ הב"י ביו"ד (סי' א') ועי' בט"ז (שם ס"ק י"ז):
+[אות י] <b>תרומתן תרומה. </b>וכתבו התוס' בבכורות (דף נ"ט ע"א) ובמנחות (דף נ"ה ע"א) דמדהוי תרומתו תרומה באלם וגם לכתחילה דלא יתרום הוא רק משום הברכה מזה מוכח דמהני קריאתו שם תרומה במחשבה בלא דבור. וע' בתי"ט (פרק ג' מ"ח):
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות יא] <b>ויחזור ויתרום. </b>והא דבסוף פרקין לא קתני דיחזור ויתרום תירץ בירושל' דהכא משום גדר מי חטאת נגעו בה. ודהכא בשאין הראשונה קיימת. עי' בהר"ש (במתני' ד') והא דקתני הראשונה מדמעת היינו דנמצאת אחר כך. הרא"ש:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+[אות יב] <b>ואם תרמו. </b>וא"ת מדבר שלא נגמר מלאכתו אמאי תרומתו תרומה מ"ש ממפריש חלה קמח דתנן (פ"ב דחלה) דאינה חלה וי"ל דשאני הכא דרבי' קרא כדדרשינן מקרא דמ"ר שהקדימו בשבלים דפטור מתרומה גדולה. הר"ש:
+[אות יג] <b>בר"ב ד"ה ואם תרם. ודוקא בשאר פירות. </b>בהר"ש והרא"ש דחו זה דלהדיא איתא בירושלמי חזקיה אמר לא שנו אלא זיתים על שמן וענבים על יין אבל על שאר דברים לא ור"י אמר לא שנא היא זיתים היא שאר דברים הרי ר"י דס"ל משום פסידא דכהן ס"ל דאין חילוק בין זיתים וענבים לשאר פירות ולזה העלו לתרץ על רומיא דמתני' דלעיל (משנה ד') מיירי שתרם שלא מדעת והכא מיירי במדעת כהן:
+[אות יד] <b>בתוי"ט ד"ה ואם תרמו. וה"נ בתורם שמן. </b>נראה דבא לומר דיש עוד חילוק בין פירות לזיתים. דבשאר פירות מדבר שנגמרה על דבר שלא נגמרה א"צ לחזור ולתרום ובשמן על זיתים צריך לתרום. אבל א"י דהיא גופא קשיא לי דמה חילוק בין פירות לזיתים דהא בזה ל"ש משום פסידא דכהן. א"ו דבזה אין חילוק אלא דתליה באם התרומה הראשונה קיימת או לא כמש"ל (במ"ח):
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות טו] <b>וכן אגודה. </b>כתב הר"ש מפורש בירושלמי בשנטמאת ועודה אגודה. אבל נטמאת קלחין ואגדן לא:
+[אות טז] <b>בתו"ח סד"ה בר"ב ד"ה העגול וכו' והביאו הר"ש. </b>עי' לקמן (פ"ב מ"ב דחלה) בהר"ב שם ובמ"ש שם על הגליון:
+
+Mishnah 2
+
+[אות יז] <b>בר"ב ד"ה ואם תרם כו'. קודם שהגיעה לעונת מעשרות. </b>תמהני דאם הכוונה לעונת מעשרות שבמתני' (פ"א דמעשרות) והא במחובר ל"ש נטמאת. ואם הכוונה לענין עונת גמר מלאכה הא אף בנטמא מקודם לזה מקרי שעת הכושר דמיד שתלשה אם קרא עלה שם תרומה. מהני. והר"ש כתב כגון דנפל עליה מים במחובר ותלשה הטמא בעוד משקה טופח עליה דחל עליו ההכשר והטומאה כאחד:
+[אות יח] <b>בא"ד לא הויא תרומה מדאו'. </b>דכתי' תתן לו ודרשינן לו ולא לאורו:
+[אות יט] <b>בתוי"ט ד"ה היה מפריש. ומפרש לכולה מתני' לענין טומאה. </b>ועוד הפרש יש בין דברי הרמב"ם בפירושו לחבורו. דבפי' כתב אע"פ שהוא שוגג ששכח שהוא טמא וכפי' הר"ש והר"ב. ובחבורו כתב וז"ל אבל אם ידע ושגג שמותר לתרום מן הטמא על הטהור הרי הוא כמזיד. נראה דמפרש למתני' אע"פ שהוא שוגג היינו שטועה בדין ואומר מותר. אך הלשון דהיה יודע בו בתחילה. תיבת בתחילה אינו מדוקדק כ"כ. ובאמת הרמב"ם בחבורו השמיט תיבת בתחילה. וע' בפמ"ג ליו"ד בש"ך (סי' צ"ט ס"ק י"ב) בסופו:
+
+Mishnah 3
+
+[אות כ] <b>בר"ב ד"ה והמבשל בשבת. אבל אחרים אוכלים למ"ש דכתיב. </b>כצ"ל אבל אחרים אוכלים למ"ש ולא אסרינן ליה מקרא דל"ת כל תועבה כל שתעבתי לך ה"ה בב"ת. דכתיב ושמרתם וכו':
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות כא] <b>ותורמין . </b>קשה לי להרמב"ן דסבר דזיתים וענבים כשאר פירות שאין חייבים מדאורייתא רק אחר שיעשו תירוש ויצהר. וכ"כ רבינו יונה ברכות (דף מ"ה ע"א) ד"ה כל שטבולו במשקה. ולכאורה ראיה מפורשת לזה מהירושלמי (ספ"ג דחלה) בסוגיא דטבל מדרבנן בטל ברוב. והא תנן כיוצא בה וכו' אמר ר' מנא קיימתא בשמן של זית מסק. הרי להדיא דזיתים עצמן רק טבל מדרבנן וכ"כ המהרש"א בחי' אגדות יומא (דף ע"ו ע"ב) א"כ איך תורמין זיתים על שמן לולא הפסד כהן (כפ"א מ"ח). וכ"כ תורמין משמן על זיתים הנכבשים כשם מ"ט הרי מפריש מחיוב על הפטור או איפכא דאפילו בדיעבד אין תרומתו תרומה וצ"ע:
+[אות כב] <b>בר"ב ד"ה תורמין. העומדים להוציא שמנן. </b>וקשה הא הוי דבר שלא נגמר מלאכתו וצ"ע:
+[אות כד] <b>בתוי"ט ד"ה כל שהוא כלאים. לא כ"ש. </b>ואף למה דקי"ל דאינו חייב משום כלאי הכרם עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד כמ"ש הר"ב (ספ"א דכלאים) וא"כ בדגן ותירוש אינו חייב משום כלאים מ"מ הוי ק"ו מה תירוש ויצהר שאינן כלאים זה בזה אפילו ע"י דבר א' אמרה תורה תן חלב תירוש ודגן שהם כלאים זה בזה ע"י דבר א' לא כ"ש. בכורות (דף נ"ד ע"א). ואינו דומה למתני' (דרפ"ט דבכורות) דמעשרין מעשר בהמה מן הכבשים על העזים אף דאיכא כהאי ק"ו מחדש וישן. משום דוצאן כתיב משמע כל צאן א' עי"ש. וא"כ ה"נ כל מיני דגן א' הוא. היינו התם אייתר קרא דה"ל לכתוב וכל מעשר בהמה וניליף תחת תחת מקדשים דאין חיה בכלל בהמה. וגם ניליף דאין מעשרין מבקר על צאן ולא מן כבשים על עזים בק"ו דחדש וישן אע"כ דקרא אתי לאורויי דדוקא בקר וצאן הוא דאין מעשרין מזה ע"ז אבל כל צאן א'. אבל הכא אצטריך למכתב דגן למעוטי שאר מינים. גמרא שם:
+[אות כג] <b>תרומתו תרומה. </b>משמע אף במזיד. ולעיל מ"ב בתורם מטמא על הטהור אחמור טפי כיון דלא חזי כלל לאכילה. הר"ש במתני' דלעיל:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות כה] <b>ואין חייבין עליה חומש. </b>במשנה ו (פ"ג דחלה) העתקתי דברי המ"ל (פ"י ה"ו מהלכות תרומות) דבכל ספיקות צריך להפריש החומש דהוי ספק כפרה ומוכרה לכהן:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות כו] <b>חוץ מן הדרוכות. </b>והרמב"ם בפי' כתב ודרוכות הם דורכי ענבים בגתות ואין רשאים לטמא הגת כשמתחילין לדרוך מפני שיהיה מוכשר לטומאה וכיון ששכר אותם לדרוך ומסר להם גתו הנה הניחם במקומו וקבל עליו מעשיהם עכ"ל. וכ"כ בחבורו וז"ל חוץ מן הדרוכים בגת שאם ירצה לטמא את היין הרי הן מטמאין מיד ולפי שמסר להן והאמינן ע"כ הרי הן כשלוחים ואם תרמו תרומתן תרומה:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות כז] <b>לא אמר כלום. </b>משמע דהוי חולין גמורים ומהימן לומר שכן היה דעתו להוציא בפיו וטעה והוציא בענין אחר ואפילו אינש אחרינא סמיך עליו ומצי שחיט הבהמה לחוץ ולהאכיל התרומה לזרים ואע"ג דאתחזיק אסורו כל כמה דלא אמר אטעייה בדבורו הא לא מקרי אתחזיק איסורא אלא היכא דאף לדברי העד הבא להתיר מכאן ולהבא מודה הוא דמעיקרא אסור היה וכגון ההיא דריש גיטין גבי בפ"נ דאתחזיק איסורא דא"א אף לדברי השליח אבל הכא דלפי דברי העד דטעה בדבורו מעולם לא היה אסור. תשובת מיי' (הלכות אישות סימן ג'):
+[אות כח] <b>בתוי"ט ד"ה עד שיהא כו'. הו"ל להביא משנתנו. </b>אינו מוכרח דמההיא אין ראיה דמחשבה מהני דדלמא דיבור בעי' (כמו מחשבת פיגול דבעי' דיבור וכן חישב לשלוח יד בפקדון דבעיא דיבור עי' בתי"ט (ספ"ג) דמציעא) לזה מביא ראיה מההיא דשבועות דמייתי התם לענין גמר בלבו. ועיין בגיטין (דל"א ע"א) בתוס' ד"ה במחשבה שהביאו ראי' דהר"ש מההיא דשבועות לענין תרומה ע"ש דמשמע להדי' כמ"ש דהראי' הוא דלא בעיא דיבור ושם הביאו עוד ראי' ממתני' (ו') דפ"ק דתרומות אלם מהני דהוי רק במחשבה עמ"ש לעיל (בפ"א משנה ו') בגליון:
+
+Mishnah 9
+
+[אות כט] <b>ור"ש פוטר. </b>בתוספות ישנים ביומא (דף נה ד"ה עשרה מעשר ראשון כו') כתבו דמדנקט מתני' בתחלה עובד כוכבים וכותי וכאן לא נקט תרומת עובד כוכבים וכותי ש"מ דבכותי מודה ר' שמעון דמדמעת אף דס"ל במנחו' (דף ס"ו) דגרי אריות הן מ"מ כיון שגר הוא ובידו לתקן עצמו מיד בני ברית קרינא להו עכ"ל מלשון זה משמע דר"ש ס"ל ג"כ דאינה מדמעת דלא כהר"ש והרע"ב:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות ל] <b>בהרע"ב ד"ה אבל לא. דלגבי אחרים תלינן. </b>קשה לי דגם ממנו איך מצי להוציא תרומה עליו. הא קי"ל אין בילה אלא ביין ושמן בלבד. אח"כ מצאתי בשו"ת מוהר"י מטראני (ח"א סי' ח"י) דנתקשה בזה. ולענ"ד אף למ"ד יש בילה קשה דהתינח אם מפריש עוד ב' סאין דיינינן מכח יש בילה דיש בהנך ב' סאין חצי חולין וחצי טבל אבל כיון דמפריש רק סאה הוי חצי סאה טבל וא"כ לא הפריש על חמשים הסאין טבל רק חצי סאה:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות לא] <b>בהר"ב ד"ה עגולי דבילה. מסייעות כולן לבטל. </b>והיינו דגדולים מעלים את הקטנים במשקל והקטנים מעלים את הגדולים במנין. דאם היו תשעים עגולים קטנים בכל אחד מהן ב' שלישי ליטרא שעולים יחד ס' ליטרות ועוד י' עגולים גדולים שכל אחד מהן ארבע ליטרות ונתערב בתוכם עגול של ד' ליטרו'. אף דבמשקל ליכא ק' מ"מ עולים כיון דהוי במנין מאה כ"כ הרמב"ם בפי' המשנה. גם בחבורו (פרק י"ד מהלכות תרומות ה"ב) כתב כה"ג לפסק הלכה באם לא ידע מה נפל אף דאפשר דנפל הגדול וליכא מאה תלינן דקטן נפל ואיכא מאה בין נפל למאה עגולים גדולים וקטנים בין נפל למ' עגולים מהן כ' עגולים שכל א' ד' ליטרות ומהן כ' עגולים שכל אחד ליטרא הואיל ומשקל הכל ק' ליטרות תולין דקטן נפל ומגביה אחד מהקטנים עיין שם. מדברי הרמב"ם אלו משמע דאף בנפל לק' עגולים גדולים וקטנים ההיתר רק דתלינן דקטן נפל אבל אם היינו חוששים דגדול נפל לא היה עולה אף דאיכא ק' במנין כיון דליכ' ק' במשקל. וצ"ע בלישנא דהרמב"ם שם. דבתחלה כתב הרי הן מעלים בין במנין בין במשקל ובסוף דבריו משמע דאינו עולה במנין לחוד וכנ"ל וגם למאי הילכתא אמרינן דעולה במנין לחודי' הא כיון דהוא רק באינו ידוע מה נפל ואפשר לתלות דקטן נפל. ממילא כל היכא דאיכא ק' במנין איכא ג"כ ק' במשקל וצלע"ג:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+[אות לב] <b>כביצה. </b>היינו כביצה תרומה שהתרומה היא חלק א' ממאה וא'. וצריך שלא יהיה בעיסה ק"א ביצים. תו' והר"ש:
+[אות לג] <b>שם בתי"ט סד"ה תעלה ותאכל נקודים. דקדושת תרומה יש בה. </b>הלכך נר' תעלה בעלי' ממש. והא דנקט תעלה משום שהיא בטילה בחולין מטומאתה ותאכל כמו החולין קליות. אבל לר"א הסאה תירום ותשרף והחולין תאכל נקודים עכ"ל הרא"ש:
+[אות לד] <b>שם בתי"ט ד"ה כדי. משום גזירה דאמר עולא התם. </b>היינו גזירה שמא יביא קב חולין טמאים ממקום אחר וקב ועוד ממין זה סבר אבטלינהו ברובא וכיון דאיכא משהו מצא מין את מינו וניעור:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות לה] <b>בהרע"ב ד"ה אין המדומע. בעינן מאה מן החולין. </b>עי' בהר"ש שכתב דאף החולין שבדמוע מסייעי' לבטל ולפ"ז ממילא הדין לכאורה בדינא דמתני' הקודם בסאה תרומה שנפלה לק' והגביהה ונפלה למק"א בכל ענין אינה מדמעת דהא בכל פעם יש באותו מדומע א' מק"א תרומה והשאר חולין. וכן ראיתי שכתב הרא"ש להדיא. אולם דעת הרמב"ם בפי' ובחבורו דאין החולין שבמדומע מסייעי' לבטל ע"ש. אח"כ מצאתי בעזה"י שכ"כ ג"כ הפר"ח יו"ד (סי' צ"ט ס"ק כ"א) דבודאי במתני' דהכא אינה מדמעת כלל דהא החולין שבו מבטלין. ותמה ג"כ על הרמב"ם בפירושו הנ"ל וכתב דבדברי הרמב"ם בחבורו אינו הכרח כ"כ דחולק על הר"ש:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+[אות לו] <b>בהרע"ב ד"ה ופחתו. ואין כאן מאה ואחד. </b>והר"ש כתב דאפי' היה כן היה מותר דכבר נתבטל. ומש"ה לא קתני ברישא אם ידוע שהחטים של תרומה יפות. ועיין ברשב"א בתהה"א הובא בב"י יו"ד (סי' צ"ט) שכתב אלמא עד דאיכא למימר דפחתה תרומה מותר הא לא פחתה תרומה אסור ע"ש אולם בשו"ת הרשב"א (סי' תס"ג) כתב דמדלא תני ברישא ואם ידוע דהחטים תרומה יפות דאסורים ע"כ דדוקא בנפלה אחרת ממש בעינה אסורה אבל לא בכה"ג דהתרומה עצמה הותירה. ומקולי תרומה הוא כיון דהחמירו בה מצד א' להצריך ק' הקילו בה מצדדים אחרים עיי"ש:
+[אות לז] <b>שם בתי"ט ד"ה כך פחתה. ולא הוי מבטל וכו'. </b>אבל הר"ש כתב דמתני' ר' יוסי היא דאמר אף מתכוין וילקוט ויעלה בק"א עכ"ל. והיינו ר"י דמתני' ו' (פ"ק דערלה). ואם כן להלכה דלא קיי"ל כר"י דהתם ה"נ אסור לכתחלה לטחון. ועיין פר"ח יו"ד (סס"י ס"ד) שכתב הטעם בשם הירושלמי. כיון דאין כוונתו לבטל רק לטחון החטים מש"ה מותר לכתחלה ע"ש. וכ"כ הרא"ש הובא דבריו בשו"ת רשב"א (סי' תס"ג):
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות לח] <b>במשנה שוגג . </b>אע"פ שיודע שהוא תרומה ושמוזהר עליו רק שלא ידע שחייבים עליו מיתה. נקרא ג"כ שוגג. הרמב"ם (רפ"י מהלכות תרומות):
+[אות לט] <b>שם במשנה ואחד השותה. </b>שיעורו בכזית הרמב"ם שם והוא מהתוספתא:
+[אות מ] <b>שם בהרע"ב ד"ה אחד השותה יין. </b>בשותה שמן אזוקי מזיק ולא מקרי אכילה ומשלם קרן ולא חומש:
+[אות מא] <b>שם בהרע"ב ד"ה והן נעשין תרומה. אותן חולין. </b>וכתב הר"ש ופליגי בתורת כהנים ובירושלמי אם משעת הפרשה קדשי כתרומה או משעת נתינה לכהן. ופי' במ"ל (רפ"י מה"ת) משעת הפרשה והמחלוקת רק בתשלומי תרומה ע"ש:
+
+Mishnah 2
+
+[אות מב] <b>תי"ט ד"ה והוא משלם. ופריך בירוש' וכו'. </b>הר"ש והרא"ש פירשו דקאי אשלמעלה. דאיתא בירושלמי הא רבי מאיר אומר משלמין ורבנן אמרי משלמין מה ביניהון (היינו דגם לר"מ צריך הבעה"ב לשלם דמי החולין דלא כהרע"ב וא"כ מה ביניהון) ומשני אמר ר' יוחנן עיקר סעודה ביניהן רמ"א עיקר סעודה לבעל הבית ורבנן אמרי לפועלים (פי' עיקר סעודה על מי לטרוח ר"מ סבר על הבעה"ב לטרוח ולכך משלם כל הקרן ורבנן סברי על הפועלים לטרוח ולקנות ובעה"ב נותן להם הדמים והיינו פחות מהקרן) ר"ש בן לקיש אומר טפילה א"ב רמ"א טפילה לבעל הבית ורבנן אמרי לפועלים. (פי' מי חייב לטפל ולקנות חולין מתוקנים) וע"ז פריך הירושל' והלא כבר אכלו היינו לר"י אליבא דר"מ דאמר עיקר סעודה לבעל הבית ומש"ה משלם כל הקרן. ואמאי והרי כבר טרח והכין והאכילן ולא היה לו לשלם אלא דמים ומשני דההיא טורח לא חשיב טורח שנפשו של אדם קצה באכילת איסור הלכך צריך לשלם להם כל הקרן והם לא יפסידו כלום בתשלומי הקרן. והרמב"ם (בפ"י מה"ת) פסק כרבנן והעתיק להירושלמי וז"ל המאכיל הפועלים וכו' הם משלמין קרן וחומש מפני שהם כשוגגין והוא משלם להם דמי סעודתן שדמי החולין יתירים מדמי תרומה שאכלו שדבר האסור נפשו של אדם חותה ממנו עכ"ל. משמע דהרמב"ם ס"ל דפירכת הירושלמי אף לרבנן דלא כהר"ש והרא"ש שכתבו דלר"י אליבא דר"מ פריך ותמיה לי דמאי פירכא יש לרבנן הא מה שאכלו סעודתן את התרומה הם משלמין לכהן חולין מתוקנים וא"כ לא נהנו כלל מסעודתן דהוי כלא אכלו כלל. ובאמת גם אם הפירכא לר"מ קשה. דאף דכבר טרח הבעה"ב והכין והאכילן הא כיון דטורח על הבעה"ב שמוטל עליו הטורח לעשות לפועלים חפשי מן הטורח והכא אם הפועלים יצטרכו לשלם הקרן דהיינו כדין האוכל דמשלמין חולין יהי' הטורח עליהם. עכ"פ על רבנן בודאי ליכא פירכא. ונראה דמזה ראי' דס"ל להרמב"ם כיון דקיי"ל דלפי דמים משלם. משלם רק פירות חולין בשיווי התרומה שאכל כדס"ל להתי"ט בד"ה וקרן. וזה פרכת הירושלמי כיון דהפועלים משלמים רק כפי שיווי התרומה אמאי הבעלים צריכים (לשלם) להם דמי סעודתן מן החולין הא הם אכלו כבר ופטורים מלשלם רק דמי תרומה יהא הדין דהבעלים יחזרו להם רק הפסדן דהא נהנו באכילתן כאילו היה חולין:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+[אות מג] <b>בהרע"ב ד"ה שני חומשים. חד משום אוכל. </b>ושיעורו בכזית וחד משום נהנה מהקדש ושיעורו בשוה פרוטה והא דחל איסור הקדש על התרומה משום דמכח ההקדש נאסר גם לכהן. הרמב"ם בפי' ובחבורו. ובלא"ה י"ל כיון דאקדשיה ניתוסף עליו איסור הנאה שאינו של כליון דשרי לזר בתרומה:
+[אות מד] <b>שם בתי"ט ד"ה וקרן. דמשלם מן החולין וכו'. </b>אבל הר"ש כתב וז"ל דמי תרומה שאין יקרים כחולין גם יכול לשלם דמים וא"צ לשלם פירות הראוים להיות קדש עכ"ל. ומזה דקדק המ"ל (בפ"י מה"ת) דס"ל להר"ש דיש ב' חילוקים דהיכא דמשלם דמי תרומה היינו כשווי תרומה וגם משלם דמים והיכא דמשלם מן החולין היינו דמשערין תרומה כאילו היתה חולין וגם משלם מדברים הראוים להיות קדש. ונ"ל ראיה לזה מסוגיא דפ"ב דפסחים (דף ל"ב) דמבעי אם לפי מדה משלם או לפי דמים. וה"ד כגון דמעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ארבעה ולא נקט הנ"מ בפשוטו דאם לפי מדה משלם צריך לשלם סאה פירות מן החולין מתוקנים ואם לפי דמים משלם משלם מפירות חולין כשיווי סאה פירות תרומה שאכל אלא ע"כ אף אם לפי דמים משלם מ"מ שמין התרומ' שאכל כאילו היתה חולין כן נראה לענ"ד בעזה"י. ומ"מ עדיין קשה לי למ"ד התם היכא דמעיקרא שויא ארבעה ולבסוף זוזא לא תיבעי לך דלא גרע מגזלן הא מ"מ נ"מ דאי לפי דמים צריך לשלם כל הד' זוזי בפירות והחומש מהד' זוזי. ואי לפי מדה משלם רק סאה אחת והחומש מאותה סאה דזהו תשלומי תרומה והשאר דמשלם מטעם גזלן משלם רק במעות וא"צ להוסיף חומש וצ"ע:
+
+Mishnah 5
+
+[אות מה] <b>בהרע"ב ד"ה וחכמים. במע"ש. </b>וכ"כ הרמב"ם בפי' ובחבורו כתב דמשלמים גם מלקט וכו' וכתב בכ"מ דפליגי בזה ר"י ור"ל בירושלמי וקיי"ל כר"י לגבי ר"ל דוחכמים מתירים קאי אכולהו:
+[אות מו] <b>שם בתי"ט ד"ה שנטלה תרומתו. ובשום דוכתא לא מהני. </b>לא ידעתי מאי קושיא הא גם התם בהקדימו בשבלים ולא נטלו ממנו תרומה גדולה הוי כחולין ממש. ומ"ש והקדש שלא נפדו י"ל דהיינו דמ"ש והקדש נפדו ולא נתן את החומש דחומש אין מעכב וכההיא דברכות ואינך. וראיתי בכ"מ שכתב וז"ל וגירסת רבינו כגירסת הירושלמי דגרס ממעשר ראשון שנטלה תרומתו ומפרש לה בשהקדימו בשבלים שפטור מתרומה גדולה דאילו לא ניטלה תרומתו כלל מודים חכמים שאין משלמין ממנה. וכן גורס מע"ש והקדש שנפדו ומפ' שנפדו שלא כהלכתן דהיינו מעשר שני על אסימון והקדש על קרקע דאילו לא נפדו כלל פשיטא דאין משלמין מהן עכ"ל. ובזה באמת תמוה דכיון דעל אסימון והקדש על קרקע לא מהני הפדיון שוב הוי כלא נפדו כלל וכהנך מקומות דמייתי התי"ט ברכות שבת עירובין ואמאי סגי ליה להכ"מ לפרש שלא נפדו כהלכתן. היינו בלא הוספת חומש וכנ"ל ואי דא"כ מ"ט דר"מ הא זהו עדיין יקשה על ר"מ בהקדימו בשבלים ולא נתן ת"ג. וכיון דהכ"מ מפרש דמיירי בהקדימו בשבלים. הו"ל לפרש מ"ש והקדש שלא נפדו כהלכתן היינו בלא נתן החומש. והרמב"ם בפי' כתב שפדאו על אסימון אבל לא פירש על ניטלה תרומתו. וי"ל באמת דמיירי בהקדימו בכרי אבל לחלק ולפרש דניטלה תרומתו היינו בשבלים ומ"ש והקדש על אסימון וקרקע מנין לנו. וצלע"ג:
+
+Mishnah 6
+
+[אות מז] <b>בהרע"ב סד"ה לפיכך. דדמי לסחורה. </b>למ"ש הרע"ב במתני' שלפני' דגם לחכמים אין משלמין מלקט וכו' א"כ בלא"ה א"א לשלם משביעית דהוי הפקר. וזה הטעם כתב הרמב"ם בפי' ואולם בחבורו למה דס"ל דוחכמים מתירים קאי אכולהו גם אלקט וכו' מש"ה הוצרך למנקט הטעם דאין פורעין חוב מדמי שביעית. ויש לעיין דהא קשואין של שביעית בלא"ה א"א לשלם דהא ספיחי שביעית אסורים באכילה לגמרי לשיטת התוס' (פ"ד דפסחים דנ"א ע"ב) ולרע"ק מדאורייתא אסורים וצ"ל דבעי ליתן טעם דסתמא קתני. דמשמע דא"א לשלם אף בקישואין שגדלו קצת קודם שביעית ונגמרו בשביעית דלא מקרי ספיחים. כיון דתחילת גידולם בששית. וכמ"ש (רפ"ט דשביעית) בגליון בשם הר"ש:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות מח] <b>בהרע"ב ד"ה המאכיל וכו'. דלאו בני חיובא. </b>משמע דלגדולים הם חייבים לשלם וכדאיתא ר"פ הגוזל ומאכיל אר"ח גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה ורמז"ג. ומ"מ קשה לרמב"ח שם דלא ס"ל להא דר"ח יקשה ממתני' דהכא דמאי איריא דנקט בניו קטנים ועבדים וצ"ע. ונראה לענ"ד ליישב דהא כל עיקר דינא דמתני' דא"צ לשלם חומש כיון שלא אכלו בעצמו. וא"כ י"ל דנקט בניו קטנים עבדים לרבותא ל"מ לאחרים גדולים דהאוכל ישלם חומש אף לרמב"ח היינו דמצד גזילה א"צ האחר האוכל לשלם אבל פשיטא דבתרומה צריך לשלם החומש מדין אכילת תרומה בשוגג (וגם הקרן צריך להפריש שיהא תרומה ויחזיק לעצמו למכור לכהנים אבל החומש צריך ליתן לכהנים) בזה אין המאכיל משלם חומש. אבל במאכיל לקטנים ועבדיו דלית להם לשלם ס"ד דהמאכיל ישלם חומש קמ"ל דגם בזה המאכיל פטור ודו"ק:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות מט] <b>אכל אחת מהן פטור. </b>ע' חלה (פ"ג מ"ו) מה שהעתקתי שם בגליון בשם המ"ל (פ"ו ה"י מה' תרומות):
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[אות נ] <b>בהר"ב ד"ה ורבי יהושע פוטר. מפני שזמנו בהול. </b>קשה לי הא לסתם מתני' (פי"ט מ"ד דשבת) סבר ר"י דבמל של אחר השבת בשבת דחייב כיון שלא עשה מצוה. הרי אף דזמנו בהול מחייב היכא דלא עשה מצוה. וצ"ע. ובפסחים (פ"ז) איתא עוד שינוי' דטעמא דר"י דפוטר הכא דתרומה אקרי עבודה. ועבודה רחמנא שרי' כדס"ל בעומד ומקריב דכשרי'. ועוד קשה לי אדקאמר בפסחים (דף ע"ב) ואלא ר"י דתרומה דתנן הי' אוכל בתרומה ונודע שהוא בן גרושה וכו'. וקשה לי אדפריך מסיפא לפרוך מרישא דא"ל מת בעלך מת רבך וביותר קשה על מה דמתרץ התם שאני תרומה דאקרי עבודה ועבודה רחמנא אכשר. וזה שייך בבן גרושה דהו"ל עבודת חלל. אבל אכתי קשה מת בעלך ורבך דהוא זר וצלע"ג:
+[אות נא] <b>שם בהרע"ב ד"ה נודע. ולא כשהוא חסר. </b>בקידושין (דף סו ע"ב) אמרי' עלה והא שלום כתיב. אר"נ וי"ו דשלום קטיעא הוא ועיין בריטב"א שכתב דהיינו דהוי"ו כרות ונחלק באמצע מדלא קאמר וי"ו זעירתא היא והסכים לזה בספר אור תורה ובתשוב' בתי כהונה ח"ב ביו"ד (סי' כ"א) כתבו חכמי וויניצי' ליישב דעת הרמב"ם ויתר עמודי ההוראה שהשמיטו דין זה לגמרי דיש לכתוב וי"ו קטיעא היינו משום דס"ל דפירכת הש"ס בעל מום מנלן דפסול היינו לשינויא דשמואל דילפינן דבן גרושה דעבודתו כשירה מקרא דוהיתה לו ולזרעו אחריו דזרעו בין כשר ובין פסול משמע מש"ה ראוי דגם בע"מ בכלל וצריכא לשינוי' שלם ולא כשהוא חסר אבל לאבוה דשמואל דיליף מקרא דברך ה' חילו אפי' חללים שבך זהו שייך רק לענין חלל אבל בע"מ מה"ת לומר דכשר. ומש"ה ר"י א"ש בעצמו משני כשהוא שלם ולא כשהוא חסר דלשיטתיה הוא דאצטריך לכך. ואם כן לדינא א"צ להך לימודא וממילא אין צריך לדרשא דוי"ו קטיעא. והרב המחבר הוסיף בטעם לשבח דדברי חכמי וויניצי' אינם מספיקים כיון דר"נ אמר וי"ו דשלום קטיעא הוא אף דלאבוה דשמואל ל"צ לדרשא זו מ"מ לא יחלוק על מציאת נוסח הכתיבה. ולזה כתב הוא דודאי לשמואל דילפי' מהאי דרשא דוי"ו קטיעא דבע"מ מחלל עבודתו א"כ הוי עיכוב לכתוב כן אבל למה דקיי"ל כאבוה דשמואל דא"צ לדרשא זו כנ"ל וא"כ הוי"ו קטיעא אתא לענין אחר ולא ללמוד ממנו הלכה אינו מעכב בדיעבד וא"כ י"ל דמש"ה השמיט הרמב"ם ז"ל דמידי דהוי כשאר אותיות זעירות שלא פירשם אלא כ' (בפ"ז ה"ח) ויזהר באותיות גדולות וקטנות וכו' לפי שסמך על המנהג הפשוט הרגיל בין הסופרים ודברי פח"ח. ולעיקר הדין העלה שם דיש לכתוב וי"ו זעירא ולא וי"ו הנחלקת לשנים וע' בתשובתי ח"א (סי' ע"ה):
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות נב] <b>בתוי"ט ד"ה ספק טומאה. אין לטמא שתיהן וכו'. </b>ומ"מ לענין זה ילפי' מסוטה דלא אזלי' בתר חזקה בספק טומאה ברה"י. ומש"ה שניהן בספק. אבל אם הי' ברה"ר אף דליכא ללמוד מסוטה דספק טומאה ברה"ר טהור. כיון דהכא איכא חד מינייהו טמא. מ"מ כל חד וחד מוקמי' אחזקתי' ושניהם טהורים מדינא עי' במהר"ם לובלין בפ"ק דחולין (דף ט') ועי' מ"ש בגליון (פ"ה מ"ה דטהרות) ובל' הר"ש בפרקין דלעיל:
+[אות נג] <b>שם בהרע"ב ד"ה אל יחדש. והלכה כר"ג. </b>עיין בהרע"ב (פ"ג מ"ב דחלה) ובתי"ט שם:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+[אות נד]  <b>בהר"ב ד"ה כולן. שאין הקרקע. </b>וכן במתני' (פ"א מ"ו דערלה):
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+[אות נה] <b>בהרע"ב ד"ה ורבי יוסי אומר. והלכתא דציר בטל. </b>והטעם דאיתא בירושלמי הורה ר"י בר בון בעכברא (שם מקום) אחד לאלף. וס"ל להרע"ב) דהורה היינו לאיסור דבאלף אסור וביותר מותר. כ"כ הפר"ח יו"ד (סי' פ"ג). והר"ש פי' דמתני' לא מיירי בטעם רק בדג טמא שנתערב עם דגים טהורים דמתסרי כולהו משום דבריה לא בטילה אא"כ בתתק"ס. ולמד מזה דבריה בטל בתתק"ס וההוא דירושלמי הנ"ל דהורה א' לאלף לאו דוקא דה"ה בתתק"ס ע"ש:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+[אות נו] <b>בתי"ט ד"ה כל הנכבשים. קיימי בקושיא. </b>עיין מ"ש בגליון משניות (רפ"ו דנדרים):
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+[אות נז] <b>מן הזיתים. </b>עמ"ש בגליון לקמן (רפ"ג דערלה):
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+[אות נח] <b>בתי"ט ד"ה אלא. הואיל ואינו מתכוין לבטל. </b>בשו"ת הרשב"א (סי' רפ"ב) מוקי להך מתני' דהכא ושל אח"ז בתרומה דרבנן דוקא ע"ש דמסיק דמדברי הרמב"ם ז"ל נראה דפירש בתרומה דאורייתא וכן נראה דעת מקצת מרבותיו ז"ל ולדעתם משהו בעין כיוצא בכענין גרגירי תרומה שבמגורה וטפיחת שמן שבכד שאין דרכן של ב"א ללקט ולטפח מבטלין לכתחלה עכ"ל. ועיין בהרשב"א במשמרת הבית (בית ד' שער ד') בדיני הכשר כלים (דף קכ"ה) שכתב דדוקא בתרומה הקילו בה אבל לא בשאר איסורין גמורין כנבלה ע"ש:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+[אות נט] <b>בתי"ט ד"ה ועל. מפרש בירושלמי. </b>ובתוס' פסחים (דף ל"ד ע"א) כתבו וז"ל ובמסכת תרומות אמרינן מדליקין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות בשמן של תרומה שנטמא ברשות כהן עכ"ל. הרי דס"ל דברשות כהן קאי גם ארישא ועיין במ"ל (פ"ב הי"ד דתרומות):
\ No newline at end of file
diff --git "a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Arakhin/English/Mischnajot mit deutscher \303\234bersetzung und Erkl\303\244rung. Berlin 1887-1933 [de].txt" "b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Arakhin/English/Mischnajot mit deutscher \303\234bersetzung und Erkl\303\244rung. Berlin 1887-1933 [de].txt"
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..557ad2ddab383cbee30a17df45893409f24000a8
--- /dev/null
+++ "b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Arakhin/English/Mischnajot mit deutscher \303\234bersetzung und Erkl\303\244rung. Berlin 1887-1933 [de].txt"	
@@ -0,0 +1,85 @@
+Mishnah Arakhin
+משנה ערכין
+Mischnajot mit deutscher Übersetzung und Erklärung. Berlin 1887-1933 [de]
+https://www.talmud.de/tlmd/die-deutsche-mischna-uebersetzung
+
+Mishnah Arakhin
+
+
+
+Chapter 1
+
+Jeder kann einen Erech<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> den in der Schrift (Lev. Cap. 27) für die verschiedenen Altersstufen festgesetzten Schätzungswert (<span dir="rtl">ערך</span>) einer Person, welcher dem Heiligtum zufällt.</i> geloben und der Erech eines jeden kann gelobt werden, jeder kann einen Geldwert<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> im Gegensatz zu <span dir="rtl">מעריך</span>, den Erech einer Person geloben, ist hier unter <span dir="rtl">נודר</span> zu verstehen : den Geldwert einer Person geloben, d. h. die Geldsumme, welche die Person, wenn man sie auf dem Sklavenmarkt verkaufen würde, schätzungsweise einbringen würde. Man kann sowohl den eigenen Erech geloben, indem man sagt: <span dir="rtl">ערכי עלי</span>, wie den einer anderen Person durch: <span dir="rtl">ערך פלוני עלי</span>, und ebenso den eigenen Geldwert durch: <span dir="rtl">דמי עלי</span> wie den einer anderen Person durch: <span dir="rtl">דמי פלוני עלי</span>.</i> geloben und der Geldwert eines jeden kann gelobt werden, sowohl Priester wie Leviten, Israeliten, Frauen und Sklaven. Unbestimmt- und Doppelt-geschlechtliche<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> S. Bechor. VI, Noten 92 und 93.</i> können einen Geldwert geloben und ihr Geldwert kann gelobt werden, sie können einen Erech geloben, ihr Erech kann aber nicht gelobt werden, denn nur der Erech einer ausgesprochen männlichen oder ausgesprochen weiblichen Person kann gelobt werden<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> da nur von solchen in der Schrift die Rede ist.</i>. Eines Taubstummen, Geistesschwachen und Unmündigen<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> S. Chull. 1 Noten 3—5.</i> Geldwert wie Erech können gelobt werden, sie können aber weder einen Geldwert noch einen Erech geloben, weil sie nicht den Verstand dazu haben. Von einem noch nicht einen Monat alten Kinde kann man den Geldwert, nicht aber den Erech geloben<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> da der niedrigste in der Schrift angegebene Erech der eines einen Monat alten Kindes ist.</i>.
+Von einem Nichtjuden, sagt R. Meïr, kann man den Erech geloben, er aber kann keinen Erech geloben<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Der Abschnitt über das Geloben eines Erech wird in der Schrift mit den Worten eingeleitet: <span dir="rtl">דבר אל בני ישראל</span>, daraus wäre zu entnehmen, dass die darin enthaltenen Bestimmungen sich nur auf Israeliten beziehen. Aus dem nachfolgenden: <span dir="rtl">„איש„ כי יפלא נדר</span>‟ geht aber andererseits hervor, dass auch der Nichtjude nicht auszuschliessen ist, denn sonst würde die Schrift hier, wo Frauen und Kinder nicht ausgeschlossen werden sollen, nicht den Ausdruck <span dir="rtl">איש</span>, sondern vielmehr den Ausdruck <span dir="rtl">אדם</span> gebraucht haben, der Nichtjuden ausschliesst. Nach R. Meir ist das dahin zu erklären, dass wohl von einem Israeliten der Erech auch eines Nichtjuden gelobt werden kann, der Nichtjude selbst aber einen Erech nicht geloben kann.</i>. R. Jehuda sagt: Er kann einen Erech geloben, sein Erech kann aber nicht gelobt werden<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Nach R. Jehuda deutet das ausschliessende <span dir="rtl">דבר אל בני ישראל</span> darauf hin, dass nur der Erech eines Israeliten gelobt werden kann, während das verallgemeinernde <span dir="rtl">איש</span> besagen will, dass auch der Nichtjude den Erech eines Israeliten geloben kann. Der Talmud begründet sowohl die Ansicht des R. Jehuda wie die entgegengesetzte des R. Meïr.</i>. Beide stimmen überein, dass sowohl er einen Geldwert geloben wie sein Geldwert gelobt werden kann<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Da aber nach Ansicht des R. Meïr nur solche Gelübde und Spenden von Nichtjuden angenommen werden dürfen, die als freiwillig dargebrachte Opfer auf dem Altar geopfert werden können, nicht aber solche, die dem Tempelschatz verfallen (Schekal. I, 5), so geht nach Maim. (<span dir="rtl">הלכות ערכין וחרמין</span> I, 12) das von dem Nichtjuden gezahlte Geld nicht an den Tempelschatz, sondern, wenn derselbe erklärt, dass er die Absicht gehabt hat, es für das Heiligtum zu spenden, muss es unbenützt vergraben werden, erklärt er, dass er es nur allgemein zur Verwendung für jüdische Zwecke gelobt hat, so kann es die jüdische Behörde für irgend einen anderen Zweck nach eigenem Ermessen verwenden.</i>.
+Von einem, der im Sterben liegt<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">גוסם</span> syr. <span dir="rtl">ܓܘܰܣ</span> heisst ein Kranker, bei dem sich der Todeskampf bereits eingestellt hat.</i> oder der zur Hinrichtung hinausgeführt wird<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> der wegen eines religiösen Vergehens vor dem jüdischen Gericht des Todes schuldig befunden worden ist. Dagegen kann der von der weltlichen Behörde zum Tode Verurteilte sowohl einen Erech geloben wie auch sein Erech gelobt werden, weil bei diesem immer die Möglichkeit vorliegt, dass er noch begnadigt wird.</i>, kann man weder den Geldwert noch den Erech geloben<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> den Geldwert nicht, weil sie beide dem Tode verfallen sind und deshalb keinen Geldwert mehr haben, und den Erech nicht, weil der Sterbende nicht mehr vor den Priester hintreten kann, aus der Bestimmung (Lev. 27, 8): <span dir="rtl">והעמידו לפני הכהן והעריך אותו</span> aber geschlossen wird, dass nur der Erech einer solchen Person gelobt werden kann, die gegebenen Falls vor den Priester hintreten kann, den Erech eines zum Tode Verurteilten deshalb nicht, weil aus dem Satze (Lev. 27, 29): <span dir="rtl">כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה</span> geschlossen wird, dass von einem dem Tode Verfallenen nicht mehr der Erech als Lösegeld seiner Person gelobt werden kann.</i>. R. Chanina, Sohn des Akabia, sagt: Seinen<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> den eines zum Tode Verurteilten. Nach R. Chanina bezieht sich der angeführte Schriftvers nicht auf den zum Tode Verurteilten, deshalb kann sein Erech wohl gelobt werden, und nur der eines Totkranken nicht aus dem in der vorhergehenden Note genannten Grunde.</i> Erech kann man geloben, weil dessen Betrag feststeht, aber<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Die Worte : <span dir="rtl">אבל אינו נידר וכר</span> fehlen in ed. pr. und den Talmudausg.</i> seinen Geldwert nicht, weil dessen Betrag nicht feststeht. R. Jose sagt: Er<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> der zum Tode Verurteilte, ebenso aber auch der im Sterben Liegende.</i> kann sowohl einen Geldwert wie einen Erech geloben wie etwas dem Heiligtum weihen<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> Hierin weicht R. Jose nicht von der Ansicht des ersten Tanna in der Mischna ab, da ja auch dieser nur sagt, dass ihr Geldwert und Erech nicht gelobt werden können, nicht aber, dass sie nicht den Geldwert oder den Erech eines anderen geloben können, da beide, so lange sie noch am Leben sind, noch volles Verfügungsrecht über das Ihrige haben. Die Frage, ob auch die Erben nach ihrem Tode verpflichtet sind, den von ihnen gelobten Geldwert oder Erech aus dem Nachlass zu zahlen, lässt die Mischna hier offen, siehe darüber Tos. 6 b v. <span dir="rtl">כי פליגי</span> und weiter V, 4.</i>, und er ist verpflichtet, einen Schaden, den er zugefügt hat, zu bezahlen<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> Auch wenn er vor seinem Tode den Schaden nicht mehr hat bezahlen können, geht die Zahlungsverpflichtung auf seine Erben über. Dieses ist nur die Ansicht des R. Jose, der den Grundsatz vertritt, dass für eine Zahlungsverpflichtung, die auf einem biblischen Gesetz beruht, auch die Erben aus dem Nachlass aufzukommen haben, wie für eine durch einen Schuldschein belegte Zahlungsforderung (<span dir="rtl">מלוח כתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא</span>), während der erste Tanna diesen Grundsatz nicht anerkennt. Nach der rezipierten Halacha haben die Erben für jede Schuldforderung an den Nachlass aufzukommen, auch für eine nur mündlich begründete In den Talmudausg. fehlt das Wort: <span dir="rtl">בתשלומין</span>.</i>.
+Wenn eine Frau zur Hinrichtung hinausgeführt werden soll, wartet man ihre Niederkunft nicht ab, hat sie<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">האשה שישבה</span>.</i> bereits auf dem Gebärstuhle gesessen, wartet man ihre Niederkunft ab <sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> d. h wenn die Geburtswehen bereits begonnen hatten, nach Raschi vor der Urteilssprechung, nach Tosaf. wenn auch erst nach der Urteilssprechung.</i>. Wenn eine Frau hingerichtet worden ist, darf man ihr Haar benutzen<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> Nach einer Auslegung im Talmud meint die Mischna nicht ihr eigenes Haar, sondern fremdes, das sie an dem eigenen befestigt hatte, und darf auch dieses nur dann benutzt werden, wenn sie vorher bestimmt hatte, dass es ihr abgenommen und jemand anderem gegeben werden solle, im anderen Falle darf auch dieses nicht benutzt werden, weil ein Toter und alles, was beim Tode als Schmuck mit seinem Körper fest verbunden war, für jeden Gebrauch verboten ist; nur wenn das Haar und selbst ihr eigenes ihr vorher und wenn selbst nach der Urteilsfällung abgenommen oder abgeschnitten worden ist, darf es benutzt werden, weil das Verbot der Nutzniessung erst mit ihrem Tode eintritt, nicht aber schon mit ihrer Verurteilung. Nach einer anderen Auslegung darf selbst das eigene Haar der Frau auch nach ihrem Tode benutzt werden, weil nur der tote Körper für jede Nutzniessung verboten ist, das Haar aber nicht als unmittelbar zum Körper gehörend betrachtet wird; so entscheidet auch Maim. <span dir="rtl">הלכות אבל</span> XIV, 21. Vgl. auch Chull. IX, 2.</i>, von einem hingerichteten Tier ist [jede] Nutzniessung verboten<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> Bei einem zur Tötung verurteilten Tiere tritt das Verbot der Nutzniessung sofort mit der Urteilsfällung ein und bezieht sich dieses Verbot, wie bei jedem noch lebend zur Nutzniessung verboten gewordenen Tiere, auf alles, was an dem Tiere ist, deshalb auch auf das Haar.</i>.
+
+Chapter 2
+
+Es gibt keinen niedrigeren Erech<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Talmudausg: <span dir="rtl">נערכין</span>.</i> als einen Sela<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Selbst für den Armen, der nicht soviel besitzt, um den von ihm gelobten Erech zu zahlen, und für den nach Lev. 27, 8 der Priester den von ihm zu zahlenden Erech festzusetzen hat, gibt es keinen niedrigeren Erech als einen Sela. Es wird dieses aus der ausdrücklichen Bestimmung Lev. 27, 25 geschlossen: <span dir="rtl">וכל ערכך יהיה בשקל הקדש</span>, dass jeder Erech nur nach heiligem Sekel erfolgen darf.</i> und keinen höheren als fünfzig Sela<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> den höchsten in der Schrift festgesetzten Erech.</i>. Wie ist es demnach? Hat er einen Sela entrichtet<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> nachdem der Priester den von ihm zu zahlenden Erech auf einen Sela festgesetzt hat, obgleich er eigentlich fünfzig zu zahlen gehabt hätte.</i> und ist dann zu Vermögen gekommen, so braucht er nichts weiter zu entrichten; weniger als einen Sela und ist dann zu Vermögen gekommen, so muss er fünfzig Sela geben<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> wenn er den Erech eines erwachsenen Mannes zwischen zwanzig und sechzig Jahren gelobt hat, weil er den durch den Priester für ihn festgesetzten Erech noch nicht bezahlt hat, er jetzt aber imstande ist, den vollen Erech zu zahlen (s. weiter IV, 2 Bart. v. <span dir="rtl">היה עני והעשיר</span>). Nach Tosaf. 7 b v. <span dir="rtl">אין נערכין</span> müsste er ebenso auch, wenn der Priester ihn auf fünf Sela geschätzt hat und er nur vier davon bezahlt hat, wenn er dann zu Vermögen gekommen ist, die Restsumme bis zu fünfzig Sela zahlen, nach Straschun auch, wenn er nur den Bruchteil eines Sela weniger gezahlt hat, als er vom Priester eingeschätzt worden ist.</i>. Hat er fünf Sela im Vermögen<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> er hat aber den Erech eines Erwachsenen gelobt, dessen Erech fünfzig Sela beträgt.</i>, so sagt R. Meïr, braucht er nur einen zu entrichten<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> er hat entweder den vollen Erech zu entrichten, den er gelobt hat, oder, wenn der Priester ihn dazu nicht für imstande hält, nur einen Sela.</i>; die Weisen sagen: Er muss sie alle geben<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> da die Bestimmung <span dir="rtl">וכל ערכך יחיה בשקל הקדש</span> nur besagt, dass der Erech nicht unter einen Sela herabgesetzt werden darf, sobald aber der Gelobende mehr als einen Sela geben kann, ist die Bestimmung Lev. 27, 8 anzuwenden, dass <span dir="rtl">על פי אשר תשיג יד הנודר</span> der Priester ihn nach dem, was er im Besitz hat, abzuschätzen hat.</i>. Es gibt keinen niedrigeren Erech als einen Sela und keinen höheren als fünfzig Sela<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Durch die nochmalige Wiederholung dieses Satzes will nach dem Talmud die Mischna ausdrücken, dass der Erech niemals niedriger als auf einen Sela und nicht höher als auf fünfzig angesetzt werden kann, wohl aber im Gegensatz zu der Ansicht des R. Meïr auf jede auch in der Schrift nicht genannte Geldsumme zwischen einem und fünfzig Sela.</i>. Ist [eine Frau in ihrer Zählung] irre geworden, beginnt eine neue Zählung für sie nicht früher als nach sieben und nicht später als siebzehn Tagen<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Dieser Ausspruch bezieht sich auf die Vorschriften über den Blutausfluss bei einer Frau, von denen die Abschnitte Lev. 15, 19—24 und 25—30 handeln. Es wird dort unterschieden zwischen einem Blutausfluss <span dir="rtl">בנדתה</span>, während ihrer Absonderungszeit, und einem solchen <span dir="rtl">בלא עת נדתה</span>, ausser ihrer Absonderungszeit, oder <span dir="rtl">על נדתה</span>, über ihre Absonderungszeit hinaus. Der Blutausfluss während der Absonderungszeit wird <span dir="rtl">דם נדה</span> genannt und die davon betroffene Frau eine <span dir="rtl">נדה</span>, der Blutausfluss ausser der Absonderungszeit und über dieselbe hinaus <span dir="rtl">דם זיבה</span>, und die davon betroffene Frau eine <span dir="rtl">זבה</span>. Mit den Bezeichnungen „während ihrer Absonderungszeit“ und „ausser ihrer Absonderungszeit und über dieselbe hinaus“ verhält es sich folgendermassen: Nach Toragesetz ist eine weibliche Person, sobald sie zum ersten Male menstruiert, von diesem Tage ab sieben Tage lang, den Tag, an dem der Blutabgang begonnen hat, mitgerechnet, als <span dir="rtl">נדה</span> zu betrachten, gleichviel ob der Blutausfluss nur an dem einen Tage stattgefunden oder selbst die ganzen sieben Tage angedauert hat. Während dieser sieben Tage ist sie unrein, und diese Tage werden die eigentlichen <span dir="rtl">ימי נדה</span>, die Tage der Absonderung, genannt. Hat der Blutausfluss spätestens am siebenten Tage vor Sonnenuntergang aufgehört, so kann sie in der Nacht das vorgeschriebene Reinigungsbad nehmen und ist dann rein. Die nun folgenden elf Tage heissen <span dir="rtl">ימי זיבה</span>, ein Blutausfluss während derselben heisst ein Ausfluss ausser der Absonderungszeit oder über dieselbe hinaus, gleichviel ob sie nach Ablauf der vorangegangenen sieben Tage von ihrer Unreinheit sich hat reinigen können oder nicht. Zeigt sich an einem Tage dieser <span dir="rtl">ימי זיבה</span> ein Blutausfluss, so wird die Frau dadurch eine <span dir="rtl">זבה קטנה</span>, sie muss am folgenden Tage ein Reinigungsbad nehmen und ist dann rein, wenn sich bis nach Sonnenuntergang dieses Tages kein weiterer Blutausfluss gezeigt hat. Hat sich auch am zweiten Tage ein Blutausfluss gezeigt, so ist die Frau weiter nur eine <span dir="rtl">זבה קטנה</span> und kann, wie angegeben, am folgenden Tage wieder rein sein. Zeigt sich der Blutausfluss aber auch am dritten Tage, so ist die Frau eine <span dir="rtl">זבה גדולה</span>, die nicht eher wieder rein wird, bis sie sieben aufeinanderfolgende von keinem Blutausfluss unterbrochene Tage gezählt hat. Am siebenten Tage nimmt sie ihr Reinigungsbad und am achten Tage bringt sie zwei Tauben als Reinigungsopfer dar. Hat sich an keinem dieser elf Tage ein Blutausfluss gezeigt oder ist die Frau während derselben nur eine <span dir="rtl">זבה קטנה</span> geworden, so beginnen mit dem zwölften Tage wieder die <span dir="rtl">ימי נדה</span> im weiteren Sinne, d. h. die Zeit, in der sie durch eintretenden Blutausfluss <span dir="rtl">נדה</span> wird. Ist sie dagegen während der <span dir="rtl">ימי זיבה</span> eine <span dir="rtl">זבה גדולה</span> geworden, so beginnen für sie die <span dir="rtl">ימי נדה</span> nicht eher wieder, als bis sie nach Aufhören des Blutausflusses die sieben reinen Tage gezählt hat, jeder Blutausfluss, der sich vorher zeigt, wird immer wieder als <span dir="rtl">דם זיבה</span> betrachtet. Auch nachdem die <span dir="rtl">ימי נדה</span> wieder begonnen haben, wird die Frau natürlich erst dann wieder eine <span dir="rtl">נדה</span>, wenn wieder ein Blutausfluss eintritt, gleichviel ob dieser bald innerhalb der ersten sieben Tage eintritt oder später. Mit dem Tage, an dem die Frau wieder <span dir="rtl">נדה</span> wird, beginnen dann wieder die sieben eigentlichen <span dir="rtl">ימי נדה</span>, denen dann wieder die elf <span dir="rtl">ימי זיבה</span> folgen. Es kann eine Frau demnach nur eine <span dir="rtl">זבה</span> werden in den elf <span dir="rtl">ימי זיבה</span>, die auf den vorangegangenen <span dir="rtl">נדה</span>-Zustand folgen und, wenn sie in dieser Zeit eine <span dir="rtl">זבה גדולה</span> geworden ist, auch in den weiteren darauf folgenden Tagen, bis sie nach Ablauf von sieben reinen Tagen wieder in ihre <span dir="rtl">ימי נדה</span> eingetreten ist, und es kann eine Frau eine <span dir="rtl">נדה</span> nur werden nach Ablauf der elf <span dir="rtl">ימי זיבה</span>, die auf den vorangegangenen <span dir="rtl">נדה</span>-Zustand gefolgt sind, oder wenn sie während derselben eine <span dir="rtl">זבה גדולה</span> geworden ist, nach Ablauf der für diese vorgeschriebenen sieben reinen Tage (so nach Raschi und Nachmanides, anders Maim. s. <span dir="rtl">הלכות איסורי ביאה</span> V u. VI). Da von dem jedesmaligen Eintritt des <span dir="rtl">נדה</span>-Zustandes die Berechnung der nachfolgenden <span dir="rtl">ימי נדה</span> und <span dir="rtl">ימי זיבה</span> abhängt, wird der Zeitpunkt dieses Eintritts mit <span dir="rtl">פתח</span> „Eingang“ bezeichnet. Unsere Mischna spricht nun von dem Falle, wenn bei einer Frau nach vorangegangener Reinigung ein Blutausfluss eingetreten ist und sie nicht mehr weiss, ob sie sich in den <span dir="rtl">ימי נדה</span> befindet, so dass sie durch den Blutausfluss <span dir="rtl">נדה</span> geworden ist, oder in den <span dir="rtl">ימי זיבה</span>. Aus diesem Zustande der Ungewissheit kann die Frau in einem solchen Falle erst dann wieder zu einer sicheren Berechnung ihrer <span dir="rtl">ימי נדה</span> und <span dir="rtl">ימי זיבה</span> gelangen, wenn nach Aufhören dieses Blutausflusses ein neuer Blutausfluss eingetreten ist, von dem sie mit Bestimmtheit annehmen darf, dass er in ihren <span dir="rtl">ימי נדה</span> eingetreten ist. Diese Gewissheit, meint nun die Mischna, kann niemals früher eintreten, als bis nach Aufhören des Blutausflusses mindestens sieben Tage, und niemals später, als bis nach Aufhören desselben siebzehn Tage vergangen sind, an denen sie keinen Blutausfluss hatte. Hat nämlich der Blutausfluss nur einen Tag angedauert und es vergehen siebzehn Tage ohne Blutausfluss, so ist der dann oder später eintretende Blutausfluss sicher <span dir="rtl">דם נדה</span>. Denn war der Tag, an dem sie den Blutausfluss hatte, einer und selbst der erste der <span dir="rtl">ימי זיבה</span>, so hatten schon spätestens nach Ablauf von weiteren 10 Tagen die <span dir="rtl">ימי נדה</span> begonnen und wird sie also durch den Blutausfluss nach 17 Tagen <span dir="rtl">נדה</span>. War aber der Tag, an dem sie den Blutausfluss hatte, einer der <span dir="rtl">ימי נדה</span>, so war sie durch diesen <span dir="rtl">נדה</span> geworden, ist noch die folgenden 6 Tage <span dir="rtl">נדה</span>, und nach den darauf folgenden 11 <span dir="rtl">ימי זיבה</span> tritt sie wieder in die <span dir="rtl">ימי נדה</span> ein, durch einen Blutausfluss nach 17 Tagen oder später wird sie also wieder <span dir="rtl">נדה</span>. Hat der Blutausfluss zwei Tage angedauert, so ist ebenfalls der nach Ablauf von 17 Tagen eintretende Blutausfluss sicher <span dir="rtl">דם נדה</span>. Nehmen wir an, dass diese beiden Tage <span dir="rtl">ימי זיבה</span> waren, so hätten schon spätestens nach Ablauf von weiteren 9 Tagen die <span dir="rtl">ימי נדה</span> wieder begonnen. Nehmen wir an, dass beide <span dir="rtl">ימי נדה</span> waren, so hätten nach Ablauf von weiteren 5 + 11 = 16 Tagen wieder die <span dir="rtl">ימי נדה</span> begonnen. Es liegt aber auch die Möglichkeit vor, dass der erste der beiden Tage der letzte der <span dir="rtl">ימי זיבה</span> gewesen, sie wäre dann erst am zweiten Tage in die <span dir="rtl">ימי נדה</span> eingetreten, und es müssen deshalb erst weitere 6 Tage der <span dir="rtl">ימי נדה</span> und 11 der <span dir="rtl">ימי זיבה</span>, zusammen 17 Tage, vergangen sein, bevor mit Sicherheit gesagt werden kann, dass sie wieder in die <span dir="rtl">ימי נדה</span> eingetreten ist. Ebenso verhält es sich, wenn der Blutausfluss drei Tage angedauert hat. Waren alle drei Tage <span dir="rtl">ימי זיבה</span>, so hätten schon spätestens nach Ablauf von 8 Tagen die <span dir="rtl">ימי נדה</span> wieder begonnen. Waren alle drei <span dir="rtl">ימי נדה</span>, so hätten nach Ablauf von 4 + 11 = 15 Tagen die <span dir="rtl">ימי נדה</span> wieder begonnen. Es liegt aber auch die Möglichkeit vor, dass die ersten beiden der drei Tage die letzten der <span dir="rtl">ימי זיבה</span> waren, sie wäre dann also erst am dritten Tage in die <span dir="rtl">ימי נדה</span> eingetreten, und es müssen deshalb erst weitere 6 Tage der <span dir="rtl">ימי נדה</span> und 11 der <span dir="rtl">ימי זיבה</span>, zusammen 17 Tage, vergangen sein, bevor mit Sicherheit gesagt werden kann, dass sie wieder in die <span dir="rtl">ימי נדה</span> eingetreten ist. Hat der Blutausfluss vier Tage angedauert, so würden ebenfalls, angenommen dass alle vier Tage entweder <span dir="rtl">ימי זיבה</span> oder <span dir="rtl">ימי נדה</span> waren, die nächsten <span dir="rtl">ימי נדה</span> jedenfalls vor Ablauf von 17 Tagen begonnen haben, im ersteren Falle schon nach 7, im letzteren nach 14 Tagen. Die Annahme, dass erst mit dem letzten der vier Tage die <span dir="rtl">ימי נדה</span> begönnen haben können, indem die drei vorhergehenden die letzten der <span dir="rtl">ימי זיבה</span> waren, und deshalb wie im vorhergehenden Falle erst 17 Tage vergehen müssen, bevor sie mit Sicherheit sich wieder in den <span dir="rtl">ימי נדה</span> befindet, kann in diesem Falle deshalb nicht in Betracht kommen, weil, wie oben ausgeführt worden, wenn eine Frau durch dreitägigen Blutausfluss während der <span dir="rtl">ימי זיבה</span> eine <span dir="rtl">זבה גדולה</span> geworden ist, die <span dir="rtl">ימי נדת</span> für sie erst wieder beginnen, wenn nach Aufhören des Blutausflusses sieben reine Tage vergangen sind. Dagegen liegt die Möglichkeit vor, dass die beiden ersten der vier Tage die letzten der <span dir="rtl">ימי זיבה</span> waren, sie demnach erst am dritten Tage in die <span dir="rtl">ימי נדה</span> eingetreten ist, es müssen deshalb in Ergänzung der beiden vergangenen noch 5 weitere <span dir="rtl">ימי נדה</span> und 11 <span dir="rtl">ימי זיבה</span>, zusammen 16 Tage, vergangen sein, bevor mit Sicherheit gesagt werden kann, dass sie wieder in die <span dir="rtl">ימי נדה</span> eingetreten ist. Die gleiche Möglichkeit, dass die beiden ersten Tage die letzten der <span dir="rtl">ימי זיבה</span> gewesen, macht es erforderlich, wenn der Blutausfluss fünf Tage angedauert hat, dass zu den 3 vorangegangenen noch weitere 4 <span dir="rtl">ימי נדה</span> und 11 <span dir="rtl">ימי זיבה</span>, zusammen 15 Tage vergehen, bevor mit Sicherheit die <span dir="rtl">ימי נדה</span> wieder beginnen, wenn der Blutausfluss sechs Tage angedauert hat, 3 + 11 = 14 Tage, wenn sieben Tage, 2 + 11 = 13 Tage, wenn acht Tage, 1 + 11 = 12, wenn neun Tage, 0 + 11 = 11 Tage. Hat der Blutausfluss zehn Tage angedauert, so haben, selbst angenommen, dass die beiden ersten Tage die letzten der <span dir="rtl">ימי זיבה</span> gewesen, nach den darauf gefolgten sieben <span dir="rtl">ימי נדה</span> mit dem zehnten Tage wieder die <span dir="rtl">ימי זיבה</span> begonnen, es brauchen deshalb nur noch 11 — 1 = 10 Tage vergehen, dann beginnen wieder die <span dir="rtl">ימי נדה</span>, ebenso, wenn der Blutausfluss elf Tage angedauert hat, 11 — 2 = 9 Tage, wenn zwölf Tage, 11 — 3 = 8 Tage, wenn dreizehn Tage, 11 — 4 = 7 Tage. Vor Ablauf von 7 Tagen können aber die <span dir="rtl">ימי נדה</span> niemals wieder beginnen, wenn der Blutausfluss auch noch so lange angedauert hat, weil eine Frau, nachdem sie einmal <span dir="rtl">זבה גדולה</span> geworden ist, stets in den <span dir="rtl">ימי זיבה</span> verbleibt, bis nach Aufhören des Blutausflusses 7 reine Tage vergangen sind. So ergibt eich also für alle verschiedenen möglichen Fälle als Maximalgrenze der Tage, die vergehen müssen, bevor eine Frau, die die Berechnung verloren hat, die Zählung der <span dir="rtl">ימי נדה</span> und <span dir="rtl">ימי זיבה</span> von neuem wieder aufnehmen kann, die Zahl 17 und als Minimalgrenze die Zahl 7.</i>. Bei Aussatzschaden gibt es keine kürzere Abschliessungszeit als eine Woche<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Wenn der Aussatz nicht ein derartiger ist, dass er gleich bei der ersten Besichtigung durch den Priester für rein oder für unrein erklärt werden kann, so dauert die Abschliessungszeit, nach deren Verlauf erst er zum zweiten Male besichtigt wird, mindestens eine Woche.</i> und keine längere als drei Wochen<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Wenn der Aussatz an einem Hause nach der ersten Woche unverändert geblieben und nach der zweiten wieder unverändert geblieben ist oder sich ausgebreitet hat, so muss er noch eine dritte Woche abgeschlossen werden (s. Negaim XIII, 1).</i>.
+Keinem Jahre gibt man weniger als vier vollzählige<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">מעובר</span> „geschwängert“ oder <span dir="rtl">מלא</span> „voll“ nennt man einen Monat, der 30 Tage zählt, <span dir="rtl">חסר</span> „mangelhaft“ einen solchen von nur 29 Tagen.</i> Monate und in keinem erscheinen mehr als acht angebracht<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> so wird das <span dir="rtl">ולא נראה</span> im Talmud erklärt: <span dir="rtl">לא נראה לחכמים</span> es erschien den Weisen nicht angebracht, in einem Jahre mehr als acht vollzählige Monate anzusetzen. In der Regel hat das Jahr 6 Monate mit 29 und 6 Monate mit 30 Tagen, da zwischen einem Neumond und dem andern rund 29½ > Tage vergehen und deshalb, wenn man den einen Monat erst nach 30 Tagen hat zu Ende gehen lassen, zum Ausgleich auf den nächsten nur 29 Tage kommen dürfen. Da aber zwischen einem Neumond und dem anderen nicht genau 29<sup class="footnote-marker">1</sup>/<sub>2</sub> Tage liegen, sondern etwas mehr, nämlich 29 Tage ⁷⁹³⁄₁₀₈₀ Stunden, es ausserdem auch noch verschiedene andere kalendarische Bestimmungen gibt, die eine Verschiebung der Monatsanfänge notwendig machen können, auf die näher einzugehen hier zu weit führen würde, so kann dieser regelmässige Wechsel von Monaten mit 30 und solchen von 29 Tagen nicht immer innegehalten werden, sondern müssen manchmal auch mehr als die Hälfte der Monate und manchmal weniger als die Hälfte 30 Tage haben. Zur Zeit der Mischna wurden allerdings die Monatsanfänge von Fall zu Fall durch die hierzu autorisierte Behörde zu Jerusalem auf Grund von Zeugenaussagen über das Erscheinen des neuen Mondes festgesetzt. Aber auch damals konnten Fälle eintreten, dass die Behörde auf Grund eigener Berechnung die Monatsanfänge festsetzen musste, wenn z. B. der Himmel um die Zeit des Neumonds öfter bedeckt gewesen und deshalb der Mond mehrmals hintereinander nicht am dreissigsten Tage gesehen worden war (s. Maim. <span dir="rtl">הלכות קדוש החדש</span> XVIII, 9). Für diese Festsetzung nun wird als Regel angegeben, dass ein Jahr jedenfalls nie weniger als vier und nie mehr als acht Monate mit 30 Tagen zählen soll.</i>. Die zwei Brote<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> am Wochenfeste.</i> wurden nie früher als am zweiten und nie später als am dritten Tage verzehrt<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> Am Feste selbst durften sie nicht gebacken werden, obwohl es doch sonst erlaubt ist, alles, was am Feiertage selbst gegessen werden soll, zu kochen und zu backen, weil durch das beschränkende <span dir="rtl">הוא לבדו יעשה „לכם״</span> (Exod. 12, 16) diese Erlaubnis nur auf zu profanem Gebrauch bestimmte Speisen beschränkt wird, auf fürs Heiligtum bestimmte dagegen sich nicht bezieht (Pessach. 47 a). Opferfleisch, das die Priester am selben Tage verzehren wollten, durften sie allerdings kochen, obwohl es ebenfalls heilig war, weil es, wenn es gekocht wurde, bereits nicht mehr für das Heiligtum, sondern für die Priester bestimmt war. Die Brote dagegen durften erst nach der Darbringung der Lämmer, zu denen sie gehörten, von den Priestern verzehrt werden, zur Zeit des Backens waren sie also noch für das Heiligtum bestimmt, deshalb kann das <span dir="rtl">יעשה לכם</span> auf das Backen derselben keine Anwendung finden, sie mussten deshalb schon am Tage vorher gebacken werden. Fiel das Wochenfest auf einen Sonntag, so mussten sie schon am Freitag gebacken werden, wurden also erst am dritten Tage verzehrt (vgl. auch Menach. XI Note 7 und XI, 9).</i>. Die Schaubrote<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> die an jedem Schabbat frisch auf den Tisch im Heiligtum gelegt und an dem darauffolgenden Schabbat von den Priestern verzehrt wurden.</i> wurden nie früher als am neunten und nie später als am elften Tage verzehrt<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> Sie mussten schon am Freitag gebacken werden, da sie am Sonnabend nicht gebacken werden durften (s. Menach. XI, 2). Fiel ein Feiertag auf den Freitag, mussten sie schon am Donnerstag gebacken werden. Fielen die beiden Tage des Neujahrsfestes auf Donnerstag und Freitag — auch in Jerusalem wurde das Neujahrsfest zwei Tage gefeiert, wenn die Zeugen an dem Tage, an dem man sie erwartete, erst nach <span dir="rtl">מנחה</span> gekommen waren, um zu bezeugen, dass sie den Mond bereits gesehen haben, es wurde dann sowohl dieser wie auch der folgende Tag als Festtag begangen — wo das Eintreten dieses Falles möglich war, mussten die Brote schon am Mittwoch gebacken werden und wurden also dann erst am elften Tage nach dem Backen verzehrt (s. Menach. XI, Note 77).</i>. Ein Knabe wird nicht früher als am achten Tage beschnitten und nicht später als am zwölften Tage<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> Ist der Knabe gerade in der Abenddämmerung geboren, von der es zweifelhaft ist, ob sie noch zu dem vergangenen Tage zu zählen ist oder schon zur Nacht, so wird er erst an dem auf den folgenden Tag folgenden achten Tage beschnitten, das ist am neunten Tage nach seiner Geburt, wenn man die Dämmerung noch zum vorangegangenen Tage zählt. Ist er in der Abenddämmerung vor Schabbat geboren, kann er am folgenden Schabbat nicht beschnitten werden, weil dieser vielleicht schon der neunte Tag ist, eine Beschneidung am Schabbat aber nur vorgenommen werden darf, wenn dieser Tag bestimmt der achte Tag nach der Geburt ist, die Beschneidung muss deshalb auf den folgenden Tag, d. i. den zehnten, verschoben werden. Ist der auf den Schabbat folgende Tag ein Feiertag, so darf an diesem die Beschneidung ebenfalls nicht vorgenommen werden, sie kann also erst am elften Tage stattfinden. Folgen auf den Schabbat die beiden Tage des Neujahrsfestes, so muss die Beschneidung noch um einen Tag verschoben werden, sie kann dann erst am zwölften Tage stattfinden.</i>.
+Man blies nie weniger als einundzwanzig Töne<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> an einem Tage.</i> im Heiligtum und nie mehr als achtundvierzig<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> Die Ausführung hierzu s. Sukk. V, 5.</i>. Es wurden nie weniger als zwei Leiern<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">נבל</span> eig. Schlauch, eine Art Harfe oder Lyra, gr. νάβλα, nach Josephus ein zwölfsaitiges Instrument, das mit der Hand gespielt wurde.</i> gespielt und nie mehr als sechs, nie weniger als zwei Flöten<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">חליל</span> von <span dir="rtl">חלל</span> = durchbohren, aushöhlen, eine Art Flöte.</i> und nie mehr als zwölf. An zwölf Tagen<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> es sind das die Tage, an denen das ganze Hallel gesungen wurde.</i> im Jahre wurde die Flöte vor dem Altar<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> entweder: an diesen Tagen wurde die Flöte noch besonders vor dem Altar gespielt, während sie an anderen Tagen nur zusammen mit den anderen Musikinstrumenten von den Leviten auf dem Duchan gespielt wurde, oder: nur an diesen Tagen wurde die Flöte gespielt, während an den anderen Tagen nur auf den anderen Musikinstrumenten gespielt wurde.</i> gespielt<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> Nach Raschi und Bart. wird für das Spielen oder Tönen der Flöte der Ausdruck <span dir="rtl">מכת</span> eig. schlagen gebraucht, weil man beim Spielen auf derselben zur Hervorbringung der verschiedenen Töne mit den Fingern auf die an ihr angebrachten Löcher schlägt.</i>: beim Schlachten des ersten Pessachopfers<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> während dessen das Hallel gesungen wurde, s. Pes. V, 7.</i> und beim Schlachten des zweiten Pessachopfers<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> am 14. Ijar für diejenigen, die verhindert waren, das Pessachopfer am 14. Nissan darzubringen; auch dabei wurde das ganze Hallel gesungen, s. Pessach IX, 3.</i>, am ersten Tage des Pessachfestes, am Tage des Wochenfestes und an den acht Tagen des Hüttenfestes<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> Dieses Flötenspiel an diesen zwölf Tagen gehörte zu der bei der Darbringung der Opfer vorgeschriebenen Tempelmusik, die auch am Schabbat und an Feiertagen gespielt wurde, im Gegensatz zu dem Flötenspiel von <span dir="rtl">בית השואבה</span>, das weder am Schabbat noch an Feiertagen gespielt werden durfte, s. Sukk. V, 1.</i>. Es wurde nicht auf einer kupfernen Flöte<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">אבוב</span> nach dem Talmud nur ein anderer Name für <span dir="rtl">חליל</span>, nach Maim. in <span dir="rtl">הלכות כלי המקדש</span> und Bart. das Mundstück der Flöte.</i> gespielt, sondern auf einer Flöte aus Rohr, weil diese einen angenehmeren Ton gibt. Man liess den Ton nur auf einer Flöte ausklingen, weil dieser so schöner ausklingt<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">מחליק</span> nach Raschi und Bart. von <span dir="rtl">חלק</span> = abteilen, den Ton ausklingen lassen, bevor ein neuer Absatz der Melodie beginnt, nach Maim. Comment.: das Vorspiel, bevor der Gesang beginnt, vielleicht von <span dir="rtl">חלק</span> = glatt, glatt oder leicht hinüberleiten.</i>.
+Sklaven von Priestern waren es [die spielten]<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> die Flöte und ebenso die anderen Musikinstrumente (s. Raschi Sukk. 51 a). Nur der Gesang war eine gottesdienstliche Handlung, die nur durch die Leviten ausgeführt werden durfte, (<span dir="rtl">עיקר שירה בפת</span>), die Musik dagegen durfte auch von Laien ausgeführt werden, die Priester benutzten deshalb hierzu ihre dafür ausgebildeten Sklaven.</i>, das sind die Worte des R. Meïr; R. Jose sagt: Leute aus den Familien Beth-Happegarim<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> Tosaf. bringen die Lesart: <span dir="rtl">הפגרים</span>.</i> und Beth-Zipporia<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">ציפוריא</span> bezeichnet gewöhnlich einen, der aus <span dir="rtl">צפורי</span>, d. i. Sepphoris, ist.</i> und aus Emmaus<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">ומעימאום</span>.</i>, aus denen die Priester heirateten<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> Bart.: <span dir="rtl">ומשיאין לכהונה</span>. Es wurden hierzu nicht Sklaven verwendet, sondern nur Männer aus als makelfrei bekannten Familien, es durften deshalb auch aus den Familien derer, die diesen Dienst verrichteten, Priester heiraten, ohne erst nachzuforschen, ob nicht in der Familie ein Makel vorgekommen war, infolge dessen es einem Priester verboten war, ein Mädchen aus der Familie zu heiraten. Nach R. Meir dagegen konnte die Tatsache, dass jemand bei der Tempelmusik mitwirkte, nicht genügen, um seine Familie als makelfrei für eine Priesterehe gelten zu lassen, da selbst Sklaven dabei mitwirkten.</i>. R. Chanina, Sohn des Antigonus, sagt: Leviten waren es<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> Auch R. Chanina ist der Ansicht, dass auch Laien dazu hätten verwendet werden dürfen, es wurden aber nur Leviten dazu herangezogen, und deshalb genügte die blosse Tatsache, bei der Tempelmusik mitgewirkt zu haben, als Nachweis für die levitische Abstammung. Nach einer etwas anderen Erklärung galt es nach R. Jose und R. Chanina als feststehende gesetzliche Norm, dass jeder, der bei der Tempelmusik mitwirkte, ohne weiteres auch als einwandsfrei in bezug auf eine einzugehende Priesterehe bezw. auf seine levitische Abstammung zu betrachten sei, deshalb durften auch für die Instrumentalmusik nach R. Jose nur Israeliten aus einwandsfreien Familien und nach R. Chanina nur Leviten herangezogen werden,</i>.
+Es waren nie weniger als sechs untersuchte Lämmer in der Lämmer-Halle<sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> Für das Morgen- und Abendopfer wurden täglich zwei Lämmer gebraucht, die-selben mussten vier Tage vorher auf ihre Tauglichkeit zum Opfer untersucht werden wie das Pessachopfer in Ägypten, das am 10. Nissan beschafft wurde, um am 14. Nissan geschlachtet zu werden. Es mussten deshalb stets, nachdem man die beiden Lämmer für den Tagesgebrauch herausgenommen hatte, wenigstens noch sechs rechtzeitig untersuchte Lämmer vorrätig sein, so dass die beiden Lämmer, die man neu einstellte, erst am vierten Tage danach gebraucht wurden.</i>, [das sind] so viele wie ausreichten<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">כדי</span> Lowe: <span dir="rtl">כדיי</span> = genügend, so viel wie genug.</i>, wenn ein Schabbat und zwei Tage des Neujahrsfestes auf einander folgten<sup class="footnote-marker">40</sup><i class="footnote"> Nach dem Talmud soll diese Hinzufügung nur als mnemotechnisches Hilfsmittel (<span dir="rtl">סימנא בעלמא</span>) dienen. Raschi erklärt deshalb: es mussten stets sechs Lämmer sein, entsprechend der Anzahl von Lämmern, die za den täglichen Morgen- und Abendopfern gebraucht wurden und deshalb vorher bereit gestellt sein mussten, wenn auf einen Sonnabend noch die beiden Tage des Neujahrsfestes folgten. Maim. erklärt: es mussten, wie oben ausgeführt, deshalb stets sechs Lämmer vorrätig sein, weil die jedesmal neu eingestellten Lämmer erst vier Tage nach der Prüfung auf ihre Tauglichkeit gebraucht werden durften, das sind soviel Tage, wie übrig bleiben, wenn man von einer Woche den Schabbat und zwei in dieselbe fallende Festtage, das können nur die beiden Feiertage des Neujahrsfestes sein, in Abzug bringt (Maim. scheint demnach das <span dir="rtl">כדי לשבת וכוי</span> zu erklären: so viele Tage, wie zu dem Schabbat und den beiden Feiertagen noch als Wochentage hinzukommen. Barten. erklärt ähnlich wie Maim.: die Lämmer mussten immer vier Tage vorher untersucht werden, wie dieses notwendig war, wenn auf einen Schabbat die beiden Tage des Neujahrsfestes folgten, weil da die Lämmer, die am Dienstag gebraucht wurden, schon am Freitag bereit gestellt werden mussten, um sie am Dienstag in der Frühe bald zur Hand zu haben.</i>, nach oben war die Zahl unbeschränkt. Es durften nie weniger als zwei Trompeten sein, nach oben war die Zahl unbeschränkt<sup class="footnote-marker">41</sup><i class="footnote"> In den Talmudausg. fehlen hier die Worte: <span dir="rtl">ומוסיפין עד לעולם</span>, nach Rab Huna war die Höchstzahl 120, unter Bezugnahme auf II Chronik 5, 12.</i>, nicht weniger als neun Harfen, nach oben war die Zahl unbeschränkt, die Zimbel war nur ein Mal vertreten.
+Es waren nie weniger als zwölf Leviten<sup class="footnote-marker">42</sup><i class="footnote"> Nach Maim. (<span dir="rtl">הלכות כלי המקדש</span> III, 3) sind hiermit Leviten-Sänger gemeint, nicht die, welche die Musikinstrumente spielten, s. weiter Note 47. Die Zurückführung dieser Zwölfzahl auf die Mindestzahl von zwölf Musikinstrumenten, auf denen gespielt wurde, im Talmud muss Maim daher wohl dahin erklären, dass die Anzahl der Leviten-Sänger immer wenigstens der Anzahl der gespielten Instrumente entsprechend (<span dir="rtl">כנגד</span>) sein musste. Tosaf. (10 b) fassen die Bemerkung des Talmud dahin auf, dass diese zwölf Leviten die vorgeschriebenen zwölf Instrumente spielten; da aber der Hauptbestandteil der Tempelmusik doch der Gesang war (<span dir="rtl">עיקר שירה בפת</span>), so müsste man annehmen, dass diese ihr Spiel zugleich mit Gesang begleiteten (s. Tosf. Jomt.).</i>, die auf dem Duchan<sup class="footnote-marker">43</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">דוכן</span> arab. <span dir="rtl">دكان</span> = Estrade, der erhöhte Platz, auf dem die Leviten während der Tempelmusik standen.</i> standen, nach oben war die Zahl unbeschränkt. Unmündige wurden nicht in die Tempelhalle zum Opferdienst zugelassen, ausser wenn die Leviten dastanden und sangen<sup class="footnote-marker">44</sup><i class="footnote"> Nach Raschi und Bart: sie wurden überhaupt nicht in den Tempel hineingelassen, ausser wenn die Leviten zum Gesang hintraten, um sich an dem Gesang zu beteiligen. Maim. <span dir="rtl">הלכות כלי המקדש</span> V, 15) bezieht den Ausspruch auf die Einführung der jungen Priester und Leviten zum Opferdienst, auch nachdem sie das vorgeschriebene Alter erreicht hatten, durften sie den Tempel, um das erste Mal an dem Opferdienste teilzunehmen, nur betreten, wenn die Leviten auf dom Duchan standen und sangen.</i>, sie<sup class="footnote-marker">45</sup><i class="footnote"> die unmündigen Leviten, nach Maim.: die zwölf Leviten, die auf dem Duchan standen, spielten nicht, sondern sangen.</i> begleiteten aber nicht auf der Leier und der Harfe, sondern nur mit dem Munde, um den Gesang lieblicher zu machen<sup class="footnote-marker">46</sup><i class="footnote"> wörtlich : um durch die lieblicheren Knabenstimmen den Gesang zu würzen. Nach Maim.: um durch den Gesang die vorgetragene Melodie zu würzen.</i>. R. Elieser, Sohn des Jakob, sagt: Sie<sup class="footnote-marker">47</sup><i class="footnote"> die Levitenknaben, nach Maim.: die Leviten, die nicht sangen, sondern spielten.</i> zählten nicht mit<sup class="footnote-marker">48</sup><i class="footnote"> zu den zwölf Leviten, die mindestens mitwirken mussten.</i>, standen auch nicht auf dem Duchan<sup class="footnote-marker">49</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">ואין עולין לדוכן</span>.</i>, sondern sie standen auf dem Fussboden, so dass ihre Köpfe zwischen die Füsse der Leviten reichten, man nannte sie die Leviten-plager<sup class="footnote-marker">50</sup><i class="footnote"> Wegen des Gleichklangs der Worte <span dir="rtl">צעירי</span> = Kinder und <span dir="rtl">צער</span> Plage, nannte man sie <span dir="rtl">צערי הלוים</span>, Leviten plager, weil durch die hohen Kinderstimmen die Leviten genötigt wurden, ihre Stimmen anzustrengen, um die gleiche Höhe zu halten. Nach Maim. wurden die Leviten, die die Instrumente spielten, Levitenplager genannt, weil sie durch ihre Musik die Stimme der Sänger übertönten. Ed. pr. und Ven. lesen: <span dir="rtl">וצעירי</span>, die Talmudausg.: <span dir="rtl">וצערי</span>.</i>.
+
+Chapter 3
+
+Das Gesetz über den Erech enthält sowohl eine Erleichterung wie eine Erschwerung, das über das erbeigentümliche Feld<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> wenn jemand ein Feld, das ihm durch Erbschaft zu eigen geworden ist, dem Heiligtum schenkt, s. Lev. 27, 16—21.</i> eine Erleichterung wie eine Erschwerung, das über den stössigen Ochsen, der einen Sklaven getötet hat<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Exod. 21, 32.</i>, eine Erleichterung wie eine Erschwerung, und das über den Notzüchtiger<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Deut. 22, 28—29.</i>, den Verführer<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Exod. 22, 15—16.</i>, und den Ausbringer eines schlechten Namens<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Deut. 22, 13—19.</i> eine Erleichterung wie eine Erschwerung. Das über den Erech enthält eine Erleichterung und eine Erschwerung, wieso? Gleichviel ob jemand den Erech des schönsten Menschen in Israel<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> der. wenn er als Sklave verkauft werden würde, weit mehr einbringen würde.</i> gelobt hat oder den des hässlichsten<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> der weniger einbringen würde.</i>, er hat immer fünfzig Sela zu geben<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> wenn der Betreffende im Alter von 20—60 Jahren steht.</i>. Hat er dagegen gesagt: „Ich verpflichte mich zu seinem Geldwert“, so hat er das, was er wert ist zu geben.
+Das über ein erbeigentümliches Feld enthält eine Erleichterung und eine Erschwerung, wieso? Gleichviel ob jemand [ein Feld] in der Sandsteppe<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">חולה</span> von <span dir="rtl">הול</span>, eine sandige Gegend, nach Raschi und Barten. wie <span dir="rtl">מחול הכרם</span> Kila. IV, 1, der Umkreis einer Stadt, wo die Felder weniger Wert haben, weil sie von den Vorübergehenden zuviel zertreten werden.</i> von Machos<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">מהוז</span> ein Ortsname = Machusa, so Tosefta 11, 8: <span dir="rtl">חולית של יבנה</span> ; nach einer anderen Erklärung von Raschi und Bart. eine Bezeichnung für Ort, Stadt, nach Levy Wörterb. von <span dir="rtl">חוז</span> syr. <span dir="rtl">ܚܘܳܐ</span> = einschliessen, abgrenzen.</i> heiligt oder einen in den Gärten von Sebasto<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Sebaste, Name der von Herodes an Stelle des alten Samaría erbauten Stadt.</i>, er hat immer<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> wenn er es wieder einlösen, d. h. anstelle des Feldes den Wert desselben an das Heiligtum zahlen will.</i> für den Flächenraum der Aussaat<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> ein Feld, auf dem man ein Chomer aussäen kann.</i> eines Chomer<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> 1 Chomer = 30 Sea. Nach Erub. 23 b ist ein <span dir="rtl">בית סאה</span> ein Feld, auf dem man ein Sea aussäen kann, 50 × 50 Ellen = 2500 Quadratellen, ein Feld von einem Chomer Aussaat 30 × 50 × 50 Ellen = 75000 Quadratellen.</i> Gerste fünfzig Schekel Silber zu geben<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> dieses jedoch nur in dem ersten auf das Jobeljahr folgenden Jahre. Für jedes seit dem Jobeljahre schon vergangene Jahr dagegen wird der 49. Teil von 50 Sela = 1<sup class="footnote-marker">1</sup>/<sub>49</sub> Sela oder 1 Sela und 1 Pondion in Abzug gebracht. Der Sela oder Schekel hat allerdings nur 48 Pondion, 1 Pondion wird aber auf einen Schekel als Wechselgeld berechnet.</i>. Bei einem gekauften Felde<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> das im Jobeljahre wieder an den Eigentümer zurückfällt, von dem ihm also nur das Nutzniessungstecht bis zum Jobel zusteht.</i> dagegen hat er den wirklichen Wert<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> den es, berechnet nach den Jahren bis zum nächsten Jobei, für ihn hat.</i> zu geben. R. Elieser<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> Ed. Lowe: <span dir="rtl">ר׳ אלעזר</span>.</i> sagt: Es ist gleich, ob es ein erbeigentümliches oder ein gekauftes Feld ist<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> auch für das gekaufte Feld gilt der für das Erbfeld festgesetzte Preis von 60 Sela für einen Chomer Aussaat. R. Elieser folgert dieses aus dem bei beiden angewendeten gleichen Ausdruck. <span dir="rtl">וחשב לו הכהן</span>, während die Weisen aus dem bei dem gekauften Felde gebrauchten Ausdruck <span dir="rtl">מכסת</span> = Berechnung, Betrag, folgern, dass bei diesem der zu entrichtende Betrag nach dem wahren Werte erst festzustellen ist.</i>. Worin denn unterscheidet sich ein erbeigentümliches von einem gekauften Felde? Darin, dass er bei einem erbeigentümlichen Felde noch ein Fünftel hinzufügen muss, und bei einem gekauften Felde das Fünftel nicht hinzuzufügen braucht<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> Im Talmud wird dieses daraus gefolgert, dass es bei dem gekauften Felde heisst: <span dir="rtl">והשב לו הכהן את מכסת הערכך</span>, der Ausdruck <span dir="rtl">הערכך</span> weise darauf hin, dass ebenso wie beim Erech kein Fünftel hinzugefügt zu werden braucht.</i>.
+Das über den stössigen Ochsen, der einen Sklaven getötet hat, enthält eine Erleichterung und eine Erschwerung, wieso? Gleichviel ob er den schönsten unter den Sklaven oder den hässlichsten unter den Sklaven getötet hat, hat [der Eigentümer] dreissig Sela zu zahlen. Hat er dagegen einen Freien getötet, so hat er dessen Wert zu zahlen<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> den Wert, den er als Leibeigener gehabt haben würde, das ist nach der Halacha unter <span dir="rtl">פדיון נפשו</span> (Exod. 21, 30) zu verstehen.</i>. Bei blosser Verwundung hat er in diesem wie in jenem Falle den vollen Schaden zu ersetzen.
+Das über den Notzüchtiger und den Verführer enthält eine Erleichterung und eine Erschwerung, wieso? Gleichviel ob jemand die angesehenste aus dem Priestergeschlechte oder die geringste in Israel vergewaltigt oder verführt hat, immer hat er fünfzig Sela zu geben. Der Ersatz für die Beschämung und die Wertverminderung<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> Ausser den 50 Schekel haben sowohl der Notzüchtiger wie der Verführer noch eine Strafe für die Beschämung und die Wertverminderung zu zahlen. Es wird dieses daraus bewiesen, weil es Deut. 22, 29 heisst: „der Mann, der ihr beigewohnt hat, soll dem Vater des Mädchens 50 Silberstücke geben“, dafür, dass er ihr beigewohnt hat, hat er diese Summe zu zahlen, er hat aber ausserdem noch für die ihr angetane Beschämung und für das, was sie durch die Beiwohnung minder wert geworden ist, zu zahlen.</i> richtet sich je nach dem, der beschämt hat, und der, die beschämt worden ist<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> Nach der Mischna Ketub. III, 7 bezieht sich dieses nur auf die Beschämung, während für die Wertminderung die Bestimmung lautet: man betrachtet sie, als wäre sie eine zu verkaufende Sklavin, und schätzt ah, wieviel sie vorher wert war und wieviel sie jetzt wert ist; wenn z. B ein Herr seinem Sklaven, den er gern hat, eine Sklavin zur Frau geben will, wieviel er da für eine noch unverletzte Jungfrau zahlen würde, und wieviel für eine solche, der man schon beigewohnt hat. Es lässt sich das <span dir="rtl">הכל לפי המבייש והמתבייש</span> aber wohl auch auf die Wertverminderung beziehen, denn es wird für den Herrn in einem solchen Falle wohl auch einen Unterschied ausmachen, wer das Mädchen ist und von wem ihm diese Schmach angetan worden ist.</i>.
+Das über den Ausbringer eines schlechten Namens enthält eine Erleichterung und eine Erschwerung, wieso? Gleichviel ob jemand den schlechten Namen über die angesehenste aus dem Priestergeschlechte oder über die geringste in Israel ausgebracht hat, immer hat er hundert Sela zu geben. Das ist ein Fall, wo eine bloß ausgesprochene Beschuldigung<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> die von dem Manne ausgesprochene Beschuldigung, dass er bei seiner Frau die Zeichen der Jungfernschaft nicht vorgefunden habe.</i> höher<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> Ed. Ven. u. Lowe, Talmudausg.: <span dir="rtl">חמור</span>.</i> bestraft wird als die Handlung selbst<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> da derjenige, der einem Mädchen beigewohnt hat, nur 50 Schekel zu zahlen hat.</i>. So finden wir auch, dass das Strafgericht über unsere Väter in der Wüste erst wegen ihrer bösen Zunge besiegelt worden ist, denn so heisst es<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> Num. 14, 22.</i>: „und die mich jetzt schon zehn Mal versucht und nicht auf meine Stimme gehört haben<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> die Strafe, dass sie das gelobte Land nicht erreichen sollten, traf sie aber doch erst, nachdem sie in das <span dir="rtl">דבת הארץ</span>, das Gerede der Kundschafter über das Land, eingestimmt hatten. Nach Raschi weist das Wörtchen <span dir="rtl">זה</span> darauf hin, dass diese letztere Sünde es gewesen ist, die ihnen die Strafe erst zugezogen hat.</i> “.
+
+Chapter 4
+
+Für das Zureichen des Vermögens<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> für den in der Schrift festgesetzten Erech, s. Lev. 27, 8.</i> kommt nur der Gelobende in Betracht, für das Alter<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> die Altersstufen, nach denen der Erech zu zahlen ist.</i> der, dessen Erech gelobt worden ist, der Erech<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Siehe weiter Mischna 4.</i> richtet sich nach dem, dessen Erech gelobt worden ist, und nach der Zeit, da er gelobt worden ist. Für das Zureichen des Vermögens kommt nur der Gelobende in Betracht, wie ist das zu verstehen? Hat ein Armer<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> dessen Vermögen nicht ausreicht, den in der Schrift festgesetzten Erech zu zahlen.</i> den Erech eines Reichen gelobt, gibt er nur den Erech wie ein Armer<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> d. h. wenn jemand sagt: <span dir="rtl">ערך פלוני עלי</span> ich verpflichte mich, den Erech dieser Person zu zahlen und die betreffende Person wäre imstande, den für sie festgesetzten Erech zu bezahlen, so braucht der, der das Gelübde getan hat, wenn sein Vermögen nicht ausreicht, dennoch nur den Erech wie ein Armer zu bezahlen und ebenso umgekehrt.</i>, hat ein Reicher den Erech eines Armen gelobt, gibt er den Erech wie ein Reicher.
+Bei Opfern dagegen ist es nicht so. Hat jemand gesagt: „Ich verpflichte mich zu dem Opfer dieses Aussätzigen<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Auch bei den Opfern, die der Aussätzige am Tage seiner Reinigung darzubringen hat, wird darauf Rücksicht genommen, wenn sein Vermögen nicht für die eigentlich vorgeschriebenen Opfer ausreicht, s. Lev. 14, 21—32.</i> “, so hat er, wenn es ein armer Aussätziger war, das Opfer eines armen, wenn es ein reicher war, das Opfer eines reichen zu bringen<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> auch wenn der, der das Gelübde getan hat, arm ist, während in dem gleichen Falle der, der einen Erech gelobt hat, nur den Erech wie ein Armer zu zahlen hat. Ist aber der, der das Gelübde getan bat, vermögend, so muss er in allen Fällen, auch wenn der Aussätzige, zu dessen Opfern er sich verpflichtet hat, arm ist und deshalb selbst nur die Opfer eines armen Aussätzigen zu bringen hat, dennoch die Opfer eines vermögenden Aussätzigen bringen, weil es bei den für einen armen Aussätzigen vorgeschriebenen Opfern heisst: <span dir="rtl">ואם דל הוא</span>, deshalb nur ein Armer sie darbringen kann.</i>. Rabbi sagt: Ich sage, das ist auch beim Erech ebenso<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Nach Maim. stimmt Rabbi in der Sache mit dem ersten Tanna überein, er widerspricht nur der Bemerkung, dass es bei den Opfern anders sei als beim Erech, denn auch für den Erech gelten, wenn der Fall ebenso liegt wie bei den Opfern des Aussätzigen, auch nach der Ansicht des ersten Tanna dieselben Bestimmungen wie bei diesen. Nach den anderen Erklärern weicht Rabbi auch in der Sache von der Ansicht des ersten Tanna ab. Nach dem ersten Tanna hat ein Armer, der den Erech eines Reichen gelobt hat, wie es in der vorhergehenden Mischna heisst, nur den Erech wie ein Armer zu zahlen, und bezieht sich diese Bestimmung auch auf den Fall, dass der Arme gehört hat, wie der Reiche gesagt bat: <span dir="rtl">ערכי עלי</span> ich verpflichte mich zu meinem Erech, und darauf gesagt hat: ich verpflichte mich zu dem, was jener gesagt hat. Nach Rabbi dagegen hat in diesem Falle der Arme den vollen Erech wie ein Reicher zu entrichten und bleibt, wenn er denselben nicht zahlen kann, den fehlenden Betrag dem Heiligtum schuldig, bis er in der Lage ist, ihn zu bezahlen.</i>. Weshalb hat der Arme, der den Erech eines Reichen gelobt, nur den Erech eines Armen zu geben? Weil der Reiche überhaupt nichts schuldig war<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> der Arme daher nur gemeint haben kann, dass er den dem Alter und dem Geschlecht des Reichen entsprechenden Erech geben will, dieser aber wird herabgesetzt, sobald der den Erech Gelobende nicht in der Lage ist, den Erech in der vollen Höhe zu zahlen.</i>. Hat dagegen der Reiche gesagt: „Ich gelobe meinen Erech“, und der Arme hat es gehört und gesagt: „Ich verpflichte mich zu dem, was jener gesagt hat“, so muss er auch den Erech wie ein Reicher geben. War er arm und ist dann<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> nach Raschi und Bart.: bevor er den von ihm zu entrichtenden Erech gezahlt hat, nach Tosf. Jomt. : bevor er von dem Priester eingeschätzt worden ist, wieviel er zu zahlen hat.</i> reich geworden, oder war er reich und ist dann arm geworden, muss er den Erech wie ein Reicher geben<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Es heisst: „der Priester soll ihn abschätzen, je nachdem wie weit das Vermögen des Gelobenden ausreicht“, daraus wird geschlossen, dass, wenn das Vermögen des Gelobenden ausreicht, gleichviel ob zur Zeit, da er den Erech gelobt hat, oder nachher, solange er den Erech nicht gezahlt hat oder nicht von dem Priester eingeschätzt worden ist, er den vollen Erech zu entrichten hat.</i>; R. Jehuda sagt: Auch<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> In den Talmudausg. fehlt: <span dir="rtl">אף</span>.</i> wenn er arm war, dann reich geworden, und dann wieder arm geworden ist, muss er den Erech wie ein Reicher geben<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> R. Jehuda folgert dieses aus dem Wörtchen <span dir="rtl">הוא</span> in ,<span dir="rtl">ואם מך הוא מערכך</span> „wenn er zu arm für den Erech ist“, d. h. nur wenn er sich ununterbrochen in diesem Zustande des Unvermögens befunden hat.</i>.
+Bei den Opfern dagegen ist es nicht so. Selbst wenn sein Vater stirbt<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Nach dem Talmud ist unter <span dir="rtl">מת</span> hier nicht zu verstehen, dass er bereits gestorben ist, sondern soviel wie <span dir="rtl">גוסס</span>, d. h. im Sterben liegend</i> und ihm Zehntausende<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Ed. Ven : <span dir="rtl">רבאות</span>.</i> hinterlässt, oder er ein Schiff<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> Ed. pr. und Ven.: <span dir="rtl">ספינות</span>.</i> auf dem Meere hat, das ihm Zehntausende einbringt<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> Ed. pr. u. Ven.: <span dir="rtl">ובאו לו</span>. Nach dem Talmud ist das <span dir="rtl">ובאה לו ברבואות</span> nicht dahin zu verstehen, dass das Schiff mit Zehntausenden, die ihm gehören, heimkehrt, sondern dass er sein Schiff an einen Fremden verpachtet hat, die Pachtsumme aber erst erhält, nachdem das Schiff angelangt ist, wie immer die Pachtsumme erst nach Ablauf der Pachtfrist ausgezahlt wird (<span dir="rtl">אין שכירות משתלמת אלא בסופה</span>), bis dahin ist er demnach nicht im Besitz von Vermögen, denn nach R. Elieser (weiter VI, 3), dessen Ansicht die Mischna hier vertritt, kann bei einem Schiffsvermieter das Schiff, mit dem er sein Brot verdient, bei der Vermögensabschätzung nicht mit herangezogen werden, ebensowenig wie bei einem Handwerker sein notwendigstes Handwerkszeug.</i>, hat das Heiligtum darauf gar keinen Anspruch<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> In der Auffassung dieser Mischna weichen die Erklärer voneinander ab. Nach Maim. hängen die beiden Sätze der Mischna mit einander zusammen: bei den Opfern ist es nicht so wie beim Erech, sondern sie richten sich stets nach dem Vermögensstande, in welchem sich derjenige, der die Opfer darzubringen hat, in dem Augenblicke befindet, wo er die Opfer darzubringen hat (wie sich aus der Auseinandersetzung im Talmud (17 b) ergibt, kann darunter bei den Opfern des Aussätzigen nur gemeint sein: nach R. Simon die Zeit, wo er sein Sündopfer darbringt, nach R. Jehuda die, wo er sein Schuldopfer darbringt und nach R. Elieser ben Jakob die, wo er die beiden Vögel ins Heiligtum bringt). Besitzt er in diesem Augenblicke kein Vermögen, so braucht er nur die Opfer eines unvermögenden Aussätzigen darzubringen, selbst wenn der Vater im Sterben liegt oder sein Schiff auf der Heimkehr begriffen ist und ihm deshalb ein naher Vermögenszuwachs in sicherer Aussicht steht. Gegen diese Erklärung wenden Tosafot ein, dass ein solcher erst bevorstehender Vermögenszuwachs doch auch beim Erech nicht mit in Betracht kommt, es darum doch nicht heissen könnte : bei den Opfern dagegen ist es nicht so. Denn dass, wie Tosaf. im Namen eines Erklären anführt, beim Erech in einem solchen Falle der Priester die Einschätzung des Betreffenden hinauszuschieben hätte, bis der Vater gestorben bzw. das Schiff heimgekehrt ist, widerspräche dem weiter VI, 5 aufgestellten Grundsatz, dass bei der Schätzung stets nur der augenblickliche Stand massgebend ist. Deshalb erklären Tosaf. und ebenso Raschi, dass der zweite Satz mit dem ersten nicht zusammenhängt, sondern mit dem ersten Satze gesagt wird, dass es bei den Opfern, wie oben ausgeführt, nicht so ist, wie nach der vorhergehenden Mischna beim Erech, das in dem zweiten Satze Ausgeführte dagegen gilt in gleicher Weise für den Erech wie für die Opfer.</i>.
+Für das Alter der, dessen Erech gelobt worden ist, wie ist das zu verstehen? Hat ein Jugendlicher den Erech eines Alten gelobt<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> z. B. ein Mann zwischen 20 und 60 Jahren, dessen Erech 50 Schekel beträgt, den Erech eines über 60 Jahre, dessen Erech nur 10 Schekel beträgt.</i>, hat er den Erech eines Alten zu gehen, hat ein Alter den Erech eines Jugendlichen gelobt, hat er den Erech eines Jugendlichen zu geben. Der Erech<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">ערכים</span>: die voneinander abweichenden Erech-Beträge für Personen gleichen Alters.</i> richtet sich nach dem, dessen Erech gelobt worden ist, wie ist das zu verstehen? Hat ein Mann den Erech einer Frau gelobt, hat er den Erech einer Frau zu geben, hat eine Frau den Erech eines Mannes gelobt, hat sie den Erech eines Mannes zu geben. Und der Erech nur nach der Zeit, da der Erech gelobt worden ist, wie ist das zu verstehen? Hat jemand den Erech eines noch nicht fünf Jahre alten Kindes gelobt, und es ist inzwischen<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> bevor er den Erech entrichtet hat.</i> über fünf Jahre alt geworden, einer Person unter zwanzig Jahren, und sie ist inzwischen über zwanzig Jahre alt geworden, hat er das zu geben, was er zur Zeit, da er den Erech gelobt hat, zu geben hatte. Der dreissigste Tag zählt noch mit nach unten<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> Wenn jemand den Erech eines Kindes, das gerade 30 Tage alt ist, gelobt hat, hat er demnach gar nichts zu entrichten.</i>, ebenso das fünfte Jahr und das zwanzigste Jahr, denn es heisst<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> Lev. 27, 7.</i>: „Wenn von sechzig Jahre alt und darüber<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> Nach der Erklärung des Malbim ist zu übersetzen: „wenn von über 60 Jahren an“, denn wenn das 60. Jahr mit inbegriffen wäre, müsste es heissen: <span dir="rtl">והלאה</span>, wie <span dir="rtl">ומיום השמיני והלאה</span> (Lev. 22, 27).</i>, wenn es eine männliche Person ist“, von dem sechzigsten Jahre ziehen wir den Schluss auch auf die übrigen: wie das sechzigste Jahr noch nach unten zählt, so zählen auch das fünfte und das zwanzigste Jahr noch nach unten. Wie<sup class="footnote-marker">24a</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">הן</span> Fragepartikel wie Exod. 8, 22. Lev. 25, 20.</i> ? Weil [die Schrift] das sechzigste Jahr noch nach unten zählt, was eine Erschwerung zur Folge hat<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> da der Erech einer männlichen Person bis zum 60. Jahre 50 Schekel, nach dieser Zeit aber nur 15 Schekel beträgt.</i>, sollen wir auch das fünfte und das zwanzigste Jahr nach unten zählen, was doch eine Erleichterung zur Folge hat<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> da der Erech unter 5 und unter 20 Jahren niedriger ist als der über 5 bzw. über 20 Jahre.</i> ? Die Schrift gebraucht aber bei diesen wie bei jenem den Ausdruck „Jahr“ als Wort-Analogie, um damit zu lehren, dass ebenso, wie das beim sechzigsten Jahre erwähnte Jahr noch nach unten zählt, auch das beim fünften und beim zwanzigsten Jahre erwähnte Jahr noch nach unten zählt, dass es gleich ist, ob es eine Erleichterung oder eine Erschwerung zur Folge hat<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> deshalb ist auch unter <span dir="rtl">מבן חדש</span> gemeint: erst vom 31. Tage an (s. Raschi Bechor. 49 a v. <span dir="rtl">מספקא ליה</span>).</i>. R. Eleasar<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> So ed. pr. u. Ven., andere Ausg. lesen: <span dir="rtl">ר׳ אליעזר</span>.</i> sagt: Bis zu einem Monat und einem Tag über die genannten Jahre<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> R. Eleasar schliesst aus der Wortanalogie von <span dir="rtl">למעלה</span>, hier beim Erech <span dir="rtl">מבן ששים ומעלה</span> und bei der Zählung der Leviten (Num. 3, 15) <span dir="rtl">מבן חדש ומעלה</span>, dass mit <span dir="rtl">מבן ששים שנה ומעלה</span> gemeint ist: vom einunddreissigsten Tage nach zurückgelegtem sechzigsten Lebensjahre an. Aus der Wortanalogie von <span dir="rtl">שנה שנה</span> folgert er sodann, dass auch unter „vom fünften und zwanzigsten Lebensjahre an“ zu verstehen ist: vom einunddreissigsten Tage nach zurückgelegtem fünften und zwanzigsten Lebensjahre an.</i>.
+
+Chapter 5
+
+Wenn jemand sagt: „Ich gelobe mein Gewicht“, muss er geben, was er wiegt, wenn in Silber<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> wenn er gesagt hat: mein Gewicht in Silber.</i>, in Silber, wenn in Gold, in Gold<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Hat er jedoch gar keine nähere Angabe gemacht, worin seine Gabe bestehen soll, so kann er das Gelobte in der mindestwertigen Ware entrichten, die an dem betreffenden Orte nach Gewicht abgegeben zu werden pflegt.</i>. Der Fall kam vor bei der Mutter der Jirmatja<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Ed. Lowe: <span dir="rtl">דמטייה</span>.</i>, die gesagt hatte: „Ich gelobe das Gewicht meiner Tochter“, darauf kam diese nach Jerusalem, man wog sie, und sie bezahlte ihr Gewicht in Gold<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Nach dem Talmud ist zu ergänzen: ist es aber eine angesehene vermögende Person, die das Gelübde getan hat, so richtet sich das von ihr zu Entrichtende nach dem, was sie bei ihrem Gelübde mutmasslich sich gedacht hat, dafür führt die Mischna dann als Beispiel den Fall von der Mutter der Jirmatja an.</i>. „Ich gelobe das Gewicht meiner Hand<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> In der Umgangssprache pflegte man unter <span dir="rtl">יד</span> nicht nur die Hand, sondern die Hand mit dem Arme zu verstehen, und für Auslegung von Gelübden ist stets das, was man in der Umgangssprache (<span dir="rtl">לשון בני אדם</span>) darunter versteht, massgebend.</i> “, so, sagt R. Jehuda, füllt man ein Fass mit Wasser und steckt seine Hand bis zum Ellbogen<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">מרפק</span>, arab. <span dir="rtl">مرفق</span> der Ellbogen, das Ellbogen-Gelenk, nach anderen: die Achselhöhle.</i> hinein<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> so dass soviel Wasser herausfliesst, wie durch den hineingesteckten Arm verdrängt wird.</i>, wiegt dann Fleisch von einem Esel<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> von dem angenommen wird, dass es das gleiche spezifische Gewicht hat wie Menschenfleisch.</i> mit Sehnen und Knochen<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> in dem gleichen Verhältnis, wie sie im Arm vorhanden sind.</i> ab und tut davon soviel hinein, bis es wieder voll wird<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> das Gewicht des hineingetanen Eselsfleisches gibt sodann das Gewicht des vorher hineingesteckten Armes an. Nach Maim. und Barten. legt man zunächst ein ungefähr dem Arm entsprechendes Quantum von Eselsfleisch, ohne es vorher zu wiegen, hinein — das <span dir="rtl">ושוקל</span> in der Mischna wäre demnach, wie Tosf. Jomt. bemerkt, in der aram. Bedeutung von <span dir="rtl">שקל</span> = nehmen aufzufassen — und erst wenn das Gefäss durch das hineingetane Eselsfleisch wieder ganz voll geworden ist, so dass man dadurch das dem Arm entsprechende Quantum von Eselsfleisch genau festgestellt hat, stellt man dann durch das Abwiegen desselben das Gewicht des Armes fest. Das wäre, wie Tosaf. bemerken, schon aus dem Grunde nicht richtig, weil das hineingetane Eselsfleisch von dem Wasser anzieht und dadurch schwerer wird, das Gewicht des Armes an dem lebenden Menschen daher nicht richtig wiedergeben würde. Vielmehr wiegt man vorher ein ungefähr dem Arm entsprechendes Quantum von Eselsfleisch ab, tut dann davon nach und nach soviel hinein, bis das Gefäss ganz voll ist, das vorher festgestellte Gewicht des hineingetanen Fleisches gibt sodann schon das Gewicht des Armes an.</i>. Darauf sagte R. Jose : Wie ist es denn möglich abzupassen, dass die Menge des Fleisches gerade der des Fleisches und die der Knochen der der Knochen entspricht? Vielmehr schätzt man die Hand ab, wieviel sie wohl wiegen muss<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Auch R. Jehuda muss zugeben, dass es nicht gut möglich ist, Fleisch, Knochen und Sehnen genau entsprechend abzupassen, aber er meint, dass man, wenn man auch hierbei immer auf ungefähre Schätzung angewiesen bleibt, auf die angegebene Weise der Wirklichkeit doch näher kommt, als wenn man das Gewicht des Armes nur nach ungefährer Schätzung feststellt.</i>.
+„Ich gelobe den Wert meiner Hand“, so schätzt man ihn ab, wieviel er mit der Hand wert ist und wieviel mit Vorbehalt<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">בלא יד</span> heisst nicht, wieviel er wert ist, wenn ihm die eine Hand abgenommen wird, denn durch eine solche Verstümmelung würde der Preis, den man für ihn als Sklaven zahlen würde, weit mehr herabgesetzt, als die Hand an sich wert ist, es ist vielmehr die Differenz gemeint zwischen dem Preis, den man für ihn zahlen würde, wenn der, der ihn verkauft, das Nutzungsrecht an einer seiner Hände sich vorbehalten würde, und dem, den man zahlen würde, wenn er diesen Vorbehalt nicht macht.</i> der Hand; hierin sind Wert-Gelübde mehr verpflichtend als Erech-Gelübde<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> denn bei einem Erech-Gelübde hat er, wie es weiter in der Mischna heisst, in einem solchen Falle gar nichts zu zahlen.</i>. Es gibt aber auch einen Fall, wo Erech-Gelübde mehr verpflichtend sind als Wert-Gelübde: Wenn jemand sagt: „Ich gelobe meinen Erech“ und er stirbt, müssen die Erben ihn zahlen<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> weil die Höhe des Erech in der Schrift festgesetzt ist, er deshalb, als er noch am Leben war, bereits verpflichtet war, die bestimmte Summe zu zahlen. Nach Maim. und Bart. tritt diese Verpflichtung jedoch erst ein, nachdem der Priester ausdrücklich die Summe genannt hat, die er zu zahlen hat, weil die Mitwirkung des Priesters, trotzdem sie in der Schrift nur bei dem Unvermögenden erwähnt wird, dennoch in gleicher Weise bei jedem Erech nötig ist und, so lange sie nicht stattgefunden hat, die Zahlungsverpflichtung noch nicht eingetreten ist; ist er vorher gestorben, so haben deshalb die Erben nichts zu zahlen. Nach Tosf. Jomt. dagegen ist diese Mitwirkung des Priesters nur bei dem Unvermögenden Vorschrift, der Vermögende dagegen ist ohne weiteres verpflichtet, den festgesetzten Erech zu zahlen, der Talmud (20 a) erkläre nur deshalb, dass die Erben nur dann zu zahlen verpflichtet sind, wenn der, der den Erech gelobt hat, vor seinem Tode von der berufenen Behörde zur Zahlung verpflichtet worden ist (<span dir="rtl">כשעמד בדין</span>), weil er von der Ansicht ausgeht, dass nur eine schriftlich begründete Schuldforderung von den Erben erhoben werden kann und eine von der Behörde bestätigte Forderung einer schriftlich begründeten gleichkommt; nach der später festgesetzten Halacha sind dagegen auch nur mündlich begründete Schuldforderungen von den Erben zu erheben.</i>, „meinen Wert“, und er stirbt<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> bevor sein Wert gerichtlicherseits festgestellt worden ist.</i>, brauchen die Erben nichts zu zahlen, denn Tote haben keinen Wert<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> Bei dem Gelübde <span dir="rtl">דמי פלוני עלי</span> richtet sich der zu zahlende Betrag nach dem Geldwerte, den die betreffende Person in dem Augenblicke hat, wo sie vor dem Gericht erscheint, damit dieses ihren Goldwert festsetzt, nicht nach dem Wert, den sie zu der Zeit hatte, als das Gelübde ausgesprochen wurde (s. Tosaf. 18a v. <span dir="rtl">שיתן</span>). Ist sie, bevor dieses geschehen, gestorben, so hat deshalb der, der das Gelübde getan hat, überhaupt nichts zu zahlen, da Tote keinen Verkaufswert mehr haben. Selbst wenn darum der, der das Gelübde <span dir="rtl">דמי עלי</span> getan hat, bereits vor Gericht gestanden und dieses auf Grund seines Gelübdes ihn bereits zur Zahlung verurteilt hatte, er aber dann gestorben ist, bevor das Gericht die Höhe des zu zahlenden Betrages festgesetzt hat, brauchen seine Erben nichts zu zahlen, weil die ausgesprochene Zahlungsverpflichtung dadurch wieder hinfällig geworden ist, dass er gestorben ist, bevor er vom Gericht auf seinen Geldwert eingeschätzt worden ist.</i>. „Ich gelobe den Erech meiner Hand“ oder „meines Fusses“, ist es, als hätte er nichts gesagt<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> weil es einen Erech nur für eine Person im Ganzen gibt, nicht für einzelne ihrer Glieder.</i>, „meines Kopfes“ oder „meiner Leber“, muss er seinen vollen Erech zahlen<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> weil ohne diese der Mensch nicht leben kann und deshalb angenommen wird, dass, wer den Erech des Kopfes oder der Leber gelobt, damit den Erech des ganzen Menschen meint.</i>. Dies ist die Regel: Ist es etwas, wovon das Leben abhängt, so muss er den vollen Erech zahlen<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> es wird das in dem Ausdruck <span dir="rtl">בערכך נפשות</span> (Lev. 27, 2) angedeutet gefunden: den Erech von etwas, wovon <span dir="rtl">נפש</span> das Leben abhängt.</i>.
+„Ich gelobe die Hälfte meines Erech“, gibt er die Hälfte seines Erech<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> da der Erech eine in der Schrift festgesetzte Summe ist.</i>, „den Erech meiner Hälfte“, muss er seinen ganzen Erech geben<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> S. Note 18.</i>. „Ich gelobe die Hälfte meines Wertes“, gibt er die Hälfte seines Wertes, „den Wert meiner Hälfte“, muss er seinen vollen Wert geben<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> Es wird die zu dem Ausdruck <span dir="rtl">נפשות</span> gegebene Deutung (s. Note 19) auch auf das vorangehende <span dir="rtl">נדר</span> bezogen, unter dem Ausdruck <span dir="rtl">נדר</span> wird aber im allgemeinen ein Wertgelübde verstanden.</i>. Dies ist die Regel: Ist es etwas, wovon das Leben abhängt, muss er den vollen Wert<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> Ed. Ven. u. unsere Mischnausg.: <span dir="rtl">ערך כולו</span>.</i> geben<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> demnach auch, wenn er gesagt hat: <span dir="rtl">דמי כבדי דמי ראשי</span> oder <span dir="rtl">דמי חצי ראשי דמי חצי ככדי עלי</span></i>.
+Wenn jemand sagt: „Ich gelobe den Erech jenes“, und es stirbt der, der das Gelübde getan, und der, dessen Erech er gelobt hat<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> nach Maim. u. Bart.: nachdem der Priester seinen Erech festgestellt hat, s. oben Note 13. Ist er gestorben, bevor dieses geschehen ist, brauchen weder die Erben noch der, der den Erech gelobt hat, selbst den Erech zu zahlen.</i>, so müssen die Erben zahlen. „Ich gelobe den Wert jenes“, und es stirbt der, der das Gelübde getan<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> nachdem er durch das Gericht auf Grund seines Gelübdes zur Zahlung verpflichtet worden, wenn auch die Höhe der zu zahlenden Summe noch nicht festgesetzt war.</i>, so müssen die Erben zahlen<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> weil die nachträgliche Feststellung der zu zahlenden Summe nur als eine Ergänzung des bereits ergangenen Urteils betrachtet wird, die Zahlungs-verpflichtung demnach bereits, als er noch am Leben war, bestanden hat (vgl. oben Note 16).</i>, stirbt der, dessen Wert er gelobt hat<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> bevor sein Wert vom Gericht fest gestellt worden ist.</i>, brauchen die Erben<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> und ebenso er selbst, wenn er noch am Leben ist.</i> nicht zu zahlen, denn Tote haben keinen Wert<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> S. Note 16.</i>.
+[Wenn jemand sagt:] „Dieser Ochse soll ein Ganzopfer sein, dieses Haus eine Opfergabe<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> für den Tempelschatz: auch hierfür bestimmte Spenden wurden <span dir="rtl">קרנן</span> genannt, s. Num. 31, 50.</i> “, und der Ochse stirbt oder das Haus stürzt ein, ist er nicht zum Ersatz verpflichtet; „ich gelobe den Wert<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> In den Talmudausg. fehlt das Wort: <span dir="rtl">דמי</span>.</i> dieses Ochsen als Ganzopfer“ oder „den Wert dieses Hauses als Opfergabe“, und der Ochse stirbt oder das Haus stürzt ein, ist er zum Ersatz verpflichtet<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> Auf Grund der Auslegung im Talmud ist nach Tosaf. die Mischna so zu erklären: wenn jemand sagt, der Wert dieses Ochsen soll ein Ganzopfer, der Wert dieses Hauses eine Opfergabe sein, und der Ochse stirbt oder das Haus stürzt ein, ist er nicht zum Ersatz verpflichtet, ebenso wie er nicht dazu verpflichtet ist, wenn er gesagt hat: <span dir="rtl">שור זה עולה</span> oder <span dir="rtl">בית זה קרבן</span> (s. Kinn. I, 1). Hat er aber das Wort <span dir="rtl">עלי</span> hinzugefügt, ist er dazu verpflichtet, weil er dadurch die Verpflichtung auf sich genommen hat, das Gelobte unter allen Umständen zu spenden. Hat er dagegen nicht <span dir="rtl">דמי שור זה עלי</span>, sondern nur <span dir="rtl">שור זה עלי עולה</span> gesagt, ist er nicht zum Ersatz verpflichtet, weil da das <span dir="rtl">עלי</span> dahin ausgelegt werden kann, dass er damit nur sich hat verpflichten wollen, auch selbst dafür zu sorgen, dass das Gelobte seiner heiligen Bestimmung zugeführt wird. Maim. (Comment.) und Bart. geben als Grund für das <span dir="rtl">ח יב לשלם</span> an: weil der in der vorhergehenden Mischna angeführte Satz <span dir="rtl">אין דמיס למתים</span> sich nur auf die Menschen-, nicht aber auf eine Tierleiche beziehe. Nach ihnen ist demnach die Mischna wohl folgendermassen zu erklären: wenn jemand sagt: <span dir="rtl">שור זה עולה</span>, und der Ochse stirbt, braucht er nichts zu bezahlen, weil er nur gelobt hat, diesen Ochsen als Ganzopfer darzubringen, dieses aber nicht mehr möglich ist. Hat er dagegen gesagt: <span dir="rtl">דמי שור זה עלי עולה</span>, so hat er damit sich verpflichtet, den Wert dieses Ochsen als Ganzopfer darzubringen, auch wenn der Ochse gestorben ist, muss er deshalb den Wert des toten Ochsen bezahlen und der von ihm gezahlte Betrag zur Darbringung eines Ganzopfers verwendet werden, ebenso den Wert, den das zusammengestürzte Haus noch hat, wenn er gesagt hat: <span dir="rtl">דמי בית זח עלי קרבן</span>.</i>.
+Die, welche einen Erech<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> oder einen Geldwert (Maim. <span dir="rtl">הלכות ערכין וחרמין</span> III, 14), in der Tosefta III, 16 heisst es ausdrücklich: <span dir="rtl">חייבי נדרים ונדבות והערכין והחרמין והקדשות ב״ד ממשכנין אותן</span>.</i> schuldig bleiben, pfändet man, die Sündopfer oder Schuldopfer schuldig bleiben, pfändet man nicht<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> weil der, der sie schuldig ist, sich schon von selbst bemühen wird, sie möglichst schnell darzubringen, um von seiner Schuld gesühnt zu werden. Eine Ausnahme bildet nur das Sündopfer des Nasir, weil dieser keine eigentliche Sünde begangen hat und ihm auch schon vor der Darbringung desselben, wenn er nur eines von den vorgeschriebenen Opfern dargebracht hat, der Weingenuss und die Verunreinigung an einer Leiche wieder erlaubt sind, deshalb zu befürchten ist, dass er die Darbringung desselben über Gebühr verzögern wird.</i>, die Ganzopfer oder Friedensopfer schuldig bleiben, pfändet man<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> weil sie nicht für bestimmte Vergehen dargebracht werden, deshalb zu befürchten ist, dass ihre Darbringung über Gebühr hinausgeschoben wird. Eine Ausnahme macht das Ganzopfer, das der Aussätzige darzubringen hat, weil dieser erst durch die Darbringung desselben wieder rein wird, eine Verzögerung deshalb nicht zu befürchten ist.</i>. Obwohl es ihm nicht zur Sühne angerechnet wird, wenn er sie nicht aus eigenem Willen bringt, dass heisst<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> Lev. 1, 3.</i>: „zu seinem Wohlgefallen“, so nötigt man ihn, bis er sagt: „Es ist mein eigener Wille<sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">לרצונו</span> heisst allerdings nicht „mit seinem Willen“, sondern „zu seinem Wohlgefallen“ vor Gott. Da aber ein Opfer, das ohne Zustimmung des dazu Verpflichteten dargebracht wird, ihm kein Wohlgefallen vor Gott erwirken kann, wird aus dem <span dir="rtl">לרצונו</span> gefolgert, dass das Opfer nur mit seiner Einwilligung dargebracht werden darf.</i> “. Ebenso ist es bei Ehescheidungen<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> wo eine Ehe, weil ungesetzlich, wieder gelöst werden muss, eine Ehe kann aber ohne Einwilligung des Mannes nicht gelöst werden.</i> gemeint: man nötigt ihn, bis er sagt: „Es ist mein eigener Wille<sup class="footnote-marker">40</sup><i class="footnote"> S. Maim. <span dir="rtl">הלכות גירושין</span> II, 20.</i> “.
+
+Chapter 6
+
+Waisen<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> unmündigen.</i> gehörendes Gut<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> das in gewissen Fällen durch das Gericht verkauft wird, um mit dem Erlös eine von dem Vater hinterlassene Schuld zu bezahlen.</i> muss nach der Abschätzung<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> durch das Gericht.</i> dreissig Tage lang<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> täglich oder 60 Tage lang nur jeden Montag und Donnerstag (Talm.).</i> ausgeboten werden<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Die gleiche Ausbietungszeit muss innegehalten werden, wenn das Gericht das Gut eines erwachsenen Schuldners verkauft, um einen Gläubiger zu befriedigen; die Mischna hebt hier nur hervor, dass auch für das Gut von Waisenkindern keine längere Frist vorgeschrieben ist (Tosaf.). Diese Ausbietungsfrist ist jedoch nur für Immobilien vorgeschrieben, nicht aber für Mobilien, Sklaven oder Wechsel (s. Note 45).</i>, dem Heiligtum gehörendes sechzig Tage lang, die Ausbietung<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">מכריזין</span> wörtl.: ausrufen.</i> muss am Morgen und am Abend geschehen<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> wenn die Arbeiter zur Arbeit gehen und wenn sie zurückkommen, damit durch sie etwaige Käufer von dem zu verkaufenden Felde Kenntnis erhalten.</i>. Wenn jemand seine Güter dem Heiligtum weiht und es ruht auf ihm noch die Haftpflicht für die Ketuba seiner Frau<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> die Güter sind für die an seine Frau nach seinem Tode oder der Scheidung von ihr zu zahlende Ketuba haftbar (s. Note 20).</i>, so muss er, sagt R. Elieser, wenn er sich von ihr scheidet, sich durch Gelübde<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> in einer Form, die eine spätere Lösung des Gelübdes ausschliesst.</i> jeden ferneren Genuss von ihr versagen<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> damit er sie nicht wieder zurücknehmen kann, weil sonst die Scheidung nur ein Scheinmanöver sein könnte, damit die Frau mit ihrer fällig gewordenen Ketuba von dem dem Heiligtum zugewendeten Gut sich bezahlt macht (s. die folgende Mischna) und dann der Mann, indem er sie wieder heiratet, wieder in den Besitz des an sie gezahlten Erlöses gelangt.</i>; R. Josua sagt: Er braucht es nicht<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> R. Josua ist der Ansicht, dass nicht zu befürchten ist, dass er, um dem Heiligtum zugewendetes Gut an sich zu bringen, zu einem solchen Mittel greifen wird. Nach einer anderen Erklärung im Talmud hält R. Josua ein solches Entsagungsgelübde seitens des Mannes deshalb nicht für nötig, weil es für diesen einen einfacheren Weg gibt, wieder in den Besitz des von ihm dem Heiligtum zugewendeten Gutes zu kommen. R. Josua ist danach der Ansicht von Bet-Hillel (Nas. V, 1), dass ein irrtümlich geheiligtes Gut nicht als geheiligt gilt, wenn der Mann es daher jetzt bereut, das Gut geheiligt zu haben, so kann er sich das Gelübde, durch das er sein Gut dem Heiligtum gelobt hat, durch Befragung eines Kundigen wieder lösen lassen und erhält so sein Gut wieder zurück, R. Elieser dagegen der Ansicht von Bet-Schammai, dass auch ein irrtümlich geheiligtes Gut dem Heiligtum verbleibt.</i>. Ein ähnlicher Fall: R. Simon, Sohn des Gamliel, sagt: Auch<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Ed. pr. u. Lowe fehlt <span dir="rtl">אף</span>, s. Tosf. Jomt.</i> wenn jemand einer Frau für ihre Ketuba gebürgt hat<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> für den Fall, dass ihr der Mann sie bei der Fälligwerdung nicht auszahlt.</i>, muss ihr Mann, wenn er sich von ihr scheidet <sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> und kein Vermögen besitzt, die Ketuba zu bezahlen.</i>, sich durch Gelübde jeden ferneren Genuss von ihr versagen, er könnte sonst eine gegen das Vermögen jenes gerichtete Verabredung<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">קנוניא</span> oder <span dir="rtl">קינוניא</span> = κοινωνία, Gemeinschaft.</i> treffen<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> Ed. Ven. u. Lowe: <span dir="rtl">יעשו</span>.</i> und seine Frau [dann später]<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> nachdem die Frau die Ketuba vom Bürgen erhalten hat.</i> wieder zurlicknehmen.
+Wenn jemand seine Güter dem Heiligtum weiht und es ruht auf ihm noch die Haftpflicht für die Ketuba einer Frau<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> einer von ihm bereits geschiedenen.</i> oder gegenüber einem Gläubiger<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> die bereits fällig geworden ist Ed. Lowe: <span dir="rtl">ובעלי חוב</span>.</i>, kann die Frau ihre Ketuba nicht von dem Geheiligten einziehen und der Gläubiger nicht seine Schuld<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> Nach Maim. deshalb nicht, weil die Haftung, die auf einem Gute ruht, durch Zuwendung desselben an das Heiligtum aufgehoben wird (<span dir="rtl">הקדש מפקיע שעבוד</span>), geht jedoch das Gut durch Auslösung wieder in Privatbesitz über, wird es wieder für die Schuld, die darauf geruht hat, haftbar (<span dir="rtl">הלכות ערכין וחרמין</span> VII, 14 und <span dir="rtl">הלכות מלוה ולוה</span> XVIII, 7). Nach Raschi und Bart. wie den meisten anderen Erklärern gilt der Grundsatz, dass durch Heiligung einer Sache die darauf ruhende Haftung aufgehoben wird, nur für solche Dinge, die als Opfer auf dem Altar dargebracht werden können und deshalb selbst heilig werden (<span dir="rtl">קדושת הגוף</span>), nicht aber für Dinge, deren Wert nur heilig und für die Unterhaltung des Heiligtums verwendet wird (<span dir="rtl">קדושת דמים</span>). Trotzdem dürfen die Frau und der Gläubiger sich nicht an dem dem Heiligtum zugewendeten Gute selbst bezahlt machen, obgleich, soweit ihre Forderung reicht, dem Heiligtume gar kein Anrecht darauf zugefallen war, weil das den Anschein erwecken würde, als wenn dem Heiligtum gehörendes Gut auch ohne vorangegangene Auslösung wieder zu profanem Gebrauch benützt werden dürfte.</i>, sondern der es auslöst<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> Raschi und Bart. erklären: der Eigentümer erhält das Gut, wenn sein Wert nicht die Höhe der Forderung der Frau oder des Gläubigers übersteigt, wieder zurück mit der Verpflichtung, es an diese weiterzugeben, da seine Zuwendung an das Heiligtum eigentlich gar keine Geltung hatte, er muss nur aus dem angegebenen Grunde einen kleinen Geldbetrag als Auslösungssumme zahlen. Tosaf. und Tosf. Jomt. erklären: wenn der Wert des Gutes mehr beträgt als die Forderung, löst irgendeiner, der darauf bietet, es durch den die Forderung übersteigenden Betrag aus mit der Verpflichtung, seinerseits die Frau oder den Gläubiger zu befriedigen. Die Frau oder der Gläubiger selbst dagegen dürfen es nicht auslösen, weil es da zu sehr den Anschein haben würde, als wenn dem Heiligtum Gehörendes ohne Auslösung in Privatbesitz übergeht.</i>, löst es mit der Verpflichtung aus, der Frau ihre Ketuba und dem Gläubiger seine Schuld zu bezahlen<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> nach dem diese die Berechtigung zu ihrer Forderung beschworen haben, da sonst zu befürchten ist, dass eine Verabredung mit dem Eigentümer vorliegt, um dem Heiligtum das ihm zugewendete Gut wieder zu entziehen.</i>. Hat das Geheiligte einen Wert von neunzig Minen und seine Schuld betrug hundert Minen, so fügt er<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> der Gläubiger borgt dem Eigentümer noch einen Denar, da dieser sein ganzes Vermögen dem Heiligtum zugewendet hat.</i> noch einen Denar hinzu und er<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> der Eigentümer.</i> löst damit jene Güter aus mit der Verpflichtung, der Frau ihre Ketuba oder dem Gläubiger seine Schuld zu bezahlen<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> Beträgt jedoch der Wert des Gutes weniger als die Hälfte der Forderung, so erhält der Gläubiger nichts, weil dann nicht anzunehmen ist, dass er das Gut als Sicherheit für seine Forderung betrachtet hat, vielmehr dem Schuldner aus persönlichem Vertrauen geborgt hat, so nach Raschi zu dem ergänzenden Zusatz im Talmud <span dir="rtl">ער פלגא</span> „bis zur Hälfte“. Nach der Erklärung von Tosaf. zu einer anderen Erklärung in Raschi ist eine Auslösung nur dann erforderlich, wenn die Forderung weniger als die Hälfte dessen, was das Gut wert ist, beträgt; beträgt sie aber mehr als die Hälfte, ist eine Auslösung überhaupt nicht erforderlich, sondern kann sich der Gläubiger direkt an dem dem Heiligtum zugewendeten Gut bezahlt machen, weil dann seine Zuwendung an das Heiligtum gar keine Geltung hat und deshalb nicht zu befürchten ist, dass man sagen wird, heiliges Gut könne auch ohne Auslösung wieder zu profanem Gebrauch verwendet werden (s. Tosaf. 23 b v. <span dir="rtl">עד פלגא</span>. Nach dieser Erklärung würde aber die Bestimmung im Talmud <span dir="rtl">עד פלגא</span> im Widerspruch stehen mit der Bestimmung der Mischna, dass, selbst wenn das Gut neunzig und die Schuld hundert Minen beträgt, das Gut ausgelöst werden muss; nach Straschun ist deshalb in Tosaf. statt <span dir="rtl">דהחוב טפי מפלגא</span> zu lesen: <span dir="rtl">טפי מכפילו</span> wenn die Forderung mehr als das Doppelte dessen beträgt, was das Gut wert ist). Maim. erklärt das <span dir="rtl">עד פלגא</span>: wenn der Wert des Gutes nur die Hälfte der Forderung beträgt, wird dem, der es auslöst, nicht die Verpflichtung auferlegt, den Gläubiger damit zu befriedigen, sondern fällt die Forderung vollständig aus, da, wie Note 20 ausgeführt, nach Maim. die Haftung, die auf einem Gute ruht, durch Zuwendung desselben an das Heiligtum grundsätzlich überhaupt aufgehoben wird und erst, wenn es wieder in Privatbesitz übergegangen ist, geltend gemacht werden kann (s. Comm. und <span dir="rtl">הלכות ערכין וחרמין</span> VII, 16; vgl. auch <span dir="rtl">כסף משנה</span> und <span dir="rtl">מגדל עוז</span> z. St.).</i>.
+Obwohl die Bestimmung lautet<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> oben V, 6.</i>, dass man den, der einen Erech schuldig ist, pfändet<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> um damit den Erech zu bezahlen.</i>, so lässt<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">נותנין לו</span> man gibt ihm sc. von dem Seinigen, d. h. man lässt es ihm, wenn er es hat, oder lässt ihm die Mittel, um es sich dafür anzuschaffen.</i> man ihm doch Nahrungsmittel für dreissig Tage, Kleidung für zwölf Monate, eine Bettstelle mit Gebett<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">מוצעת</span> Part. Hof. von <span dir="rtl">יצע</span> = ausgebettet.</i>, Schuhe und Tefillin, für ihn, aber nicht für seine Frau und nicht für seine Kinder<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> s. weiter Note 38.</i>. Ist er ein Handwerker, lässt man ihm zwei<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> um, wenn das eine ausgebessert werden muss, inzwischen mit dem anderen arbeiten zu können.</i> Werkzeuge von jeder Sorte, einem Zimmermann lässt man zwei Beile<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> Nach Kaschi und Bart. ist <span dir="rtl">מעצד</span> = Hobel.</i> und zwei Sägen. R. Elieser sagt: Ist er ein Landmann, lässt man ihm sein Gespann<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">צמד</span> das Joch, welches das Ackervieh zusammenhält, wird auch abgekürzt für <span dir="rtl">צמר בקד</span> (1. Sam. 11, 7) als Bezeichnung für ein Paar unter dem Joch zusammengehender Rinder gebraucht (s. Bab. Batr. 77 b).</i>, ist er ein Eseltreiber, lässt man ihm seinen Esel.
+Hat er<sup class="footnote-marker">33a</sup><i class="footnote"> Mischnaausg.: <span dir="rtl">היה</span>, ed. pr., Ven., Lowe u. Talmudausg.: <span dir="rtl">היה לו</span>.</i> von der einen Sorte mehr und von der anderen Sorte weniger<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> z. B. drei Beile und eine Säge.</i>, lässt man ihn nicht von der, von der er mehr hat, verkaufen, um dafür von der, von der er weniger hat, sich zu kaufen, sondern man lässt ihm nur zwei Stücke von der, von der er mehr hat, und von der, von der er weniger hat, was er hat<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> Nur für die in der vorhergehenden Mischna zuerst genannten Dinge belässt man ihm die Mittel, um sie sich anzuschaffen, Handwerkszeug dagegen lässt man ihm, nur soweit er es bereits besitzt, zwei von jeder Sorte; Mittel aber, sich anzuschaffen, was er nicht besitzt, lässt man ihm nicht, da er ja auch bis dahin ohne dasselbe ausgekommen ist</i>. Wer [alle] seine Habe dem Heiligtum weiht, dem versteigert<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">מעלין</span> nach Raschi (Bab. Kam. 102 b) abschätzen lassen, wie das deutsche „versteigern“ = durch Ausbietung einen möglichst hohen Preis dafür zu erreichen suchen, nach Maim. wie das deutsche „erheben“ = fortnehmen, die Tefillin gehören dem Heiligtum, und er muss, da er ohne sie nicht auskommen kann, dem Heiligtum das Lösegeld für sie zahlen, da er seine ganze Habe dem Heiligtum geweiht hat und dazu auch seine Tefillin gehören. Beim Erech dagegen belässt man ihm seine Tefillin, weil sie mit zu seinen unentbehrlichen Gebrauchsgegenständen gehören.</i> man [selbst] seine Tefillin.
+Einerlei ob jemand seine [ganze] Habe dem Heiligtum geweiht oder seinen eigenen Erech gelobt hat, steht ihm<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> dem Heiligtum.</i> kein Anspruch zu, nicht auf die Kleidung seiner Frau und nicht auf die Kleidung seiner Kinder <sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> die sie bereits in Benutzung genommen haben. In Mischna 3 ist nur gesagt, dass man ihm nicht die Mittel lässt, um Kleidung für seine Frau und seine Kinder dafür anzuschaffen</i> und nicht auf die gefärbten Kleider<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">צבע</span> collect. = gefärbte Kleider (s. Richt. 5, 30), so erklären Maim. und Tosf. Jomt. Nach dem Talmud (Bab. Kam. 102 b, s. Tosf. dort) ist hier unter <span dir="rtl">צבע</span> die Farbe zu verstehen, deshalb erklärt Tif. Jis.: der Mehrwert, den die Kleider seiner Frau und seiner Kinder dadurch erlangt haben, dass er sie auf seine Kosten hat färben lassen, wenn sie sie auch, nachdem sie gefärbt worden, noch nicht in Benutzung genommen haben.</i>, die er für ihren Gebrauch hat färben lassen<sup class="footnote-marker">40</sup><i class="footnote"> Talaudausg.: <span dir="rtl">שצבע</span>.</i>, und nicht auf neue Schuhe, die er für ihren Gebrauch gekauft hat. Obwohl die Bestimmung lautet, dass man Sklaven<sup class="footnote-marker">41</sup><i class="footnote"> die durch das Gericht verkauft werden</i> in ihrer Bekleidung zum Verkauf stellt, um dadurch einen Vorteil zu erzielen, weil, wenn man einem Sklaven ein Kleid für dreissig Denare kauft, er dadurch um eine Mine höher geschätzt wird<sup class="footnote-marker">42</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">משובח</span>.</i>, und ebenso eine Kuh, wenn man sie bis zum Markttage<sup class="footnote-marker">43</sup><i class="footnote"> S. Bechor. V Note 3.</i> stehen lässt, an Wert gewinnt, und ebenso eine Perle, wenn man sie in eine grosse Stadt bringt<sup class="footnote-marker">44</sup><i class="footnote"> wo mehr Käufer vorhanden sind, die darauf bieten.</i>, an Wert gewinnt, so richtet sich doch der Anspruch des Heiligtums nur nach dem Wert, den es an seiner Stelle und in dem gegebenen Augenblicke<sup class="footnote-marker">45</sup><i class="footnote"> wo es in den Besitz des Heiligtums gelangt. Der Schriftvers (Lev. 27, 23): <span dir="rtl">ונתן את הערכך ביום החוא קדש לה׳</span> wird dahin ausgelegt, dass für alles, was Gott geheiligt wird, der Wert in Anrechnung zu bringen ist, den es an demselben Tage hat, und man es nicht liegen lassen soll, um vielleicht später daraus einen grösseren Betrag zu erzielen, weil daraus ebenso leicht dem Heiligtume auch ein Verlust erwachsen kann. Nur Immobilien müssen 60 Tage lang ausgeboten werden, s. Note 5.</i> hat.
+
+Chapter 7
+
+Man heiligt [ein Feld]<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> ein erbeigentümliches.</i> nicht, wenn nur noch weniger als zwei Jahre bis zum Jobel sind<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Wenn jemand ein solches dem Heiligtum unmittelbar nach dem Jobel zugewendetes Feld wieder auslösen will, so sind als Lösegeld 50 Schekel für den Flächenraum der Aussaat eines Chomer Gerste festgesetzt als Ertragswert des Feldes in den 49 Jahren bis zum nächsten Jobel, mit dessen Eintritt es, wenn es bis dahin nicht ausgelöst worden ist, in den Besitz der Priester übergeht (s. weiter Mischna 4). Diese Auslösungssumme vermindert sich mit jedem Jahre, das seit dem Jobel bereits verflossen ist, um <sup class="footnote-marker">1</sup>/<sub>49</sub> von 50 Schekel, das ist 1 Schekel und 1 Pondion (1 Schekel = 48 Pondion, der eine übrig bleibende Pondion gilt als Wechselgeld beim Eintausch der Pondion in Schekel), es sind also immer nur soviele Male 1 Schekel und 1 Pondion zu entrichten, wie noch Jahre bis zum nächsten Jobel übrig sind. Es müssen aber wenigstens noch zwei Jahre bis zum Jobel sein, weil es in der Schrift heisst (Lev. 27, 18) : <span dir="rtl">על פי השנים הנותרות</span> „nach Verhältnis der noch übrigen Jahre“; sind nicht wenigstens noch zwei Jahre bis zum Jobel, so findet eine Herabsetzung der Auslösungssumme überhaupt nicht statt, sondern ist die volle Summe von 50 Schekel zu zahlen. Deshalb soll man ein Feld so kurz vor dem Jobel nicht heiligen, weil man dann bei der Auslösung die volle Auslösungssumme von 50 Schekel, also weit mehr als der Ertragswert desselben bis zum Jobel beträgt, bezahlen muss.</i>, und man löst es nicht aus, wenn weniger als ein Jahr nach dem [Beginn des] Jobel vergangen ist<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Der Talmud bringt eine Kontroverse zwischen Rab und Samuel. Nach Rab kann auch im Jobeljahre selbst ein Feld dem Heiligtum geweiht werden, da es in der Schrift heisst (Lev. 27, 17): <span dir="rtl">אם משנת היובל יקדיש שדהו</span> „wenn vom Jobeljahre an er sein Feld weiht“, in diesem Falle muss, wenn es im Jobeljahre selbst wieder ausgelöst wird, die volle Auslösungssumme von 50 Schekel gezahlt werden; wird ein Feld erst nach Ablauf des Jobeljahres geweiht oder ein vorher dem Heiligtum geweihtes erst nach Ablauf des Jobeljahres ausgelöst, so tritt die entsprechende Herabsetzung der Auslösungssumme ein. Nach Samuel ist unter <span dir="rtl">משנת היובל</span> „vom Ablauf des Jobeljahres an“ zu verstehen, da sonst die Schrift sagen würde: <span dir="rtl">בשנת היובל</span> „im Jobeljahre“, nach seiner Ansicht hat die Weihung eines Feldes im Jobeljahre selbst überhaupt keine Geltung, im ersten Jahre nach dem Jobeljahre beträgt die Auslösungssumme 50 Schekel; unter <span dir="rtl">אחר היובל</span> in der Schrift ist demnach die Zeit nach Ablauf des ersten Jahres zu verstehen, erst dann tritt die Herabsetzung der Auslösangssumme ein. Maim. rezipiert als Halacha die Ansicht Samuels (<span dir="rtl">הלכות ערכין ותימין</span> IV, 10; s. dagegen seinen Mischnakomm.). Nach Tif. Jis. ist deshalb unter <span dir="rtl">לאחר היובל</span> in der Mischna „nach Beginn“ des Jobeljahres zu verstehen, erst wenn ein Jahr nach Beginn des Jobeljahres vergangen ist, kann ein Feld ausgelöst werden, da im Jobeljahre selbst eine Heiligung überhaupt keine Geltung hat. Nach einer anderen Erklärung ist unter <span dir="rtl">ולא גואלין</span> in der Mischna zu verstehen: es findet bei der Auslösung keine Herabsetzung der Auslösungssumme statt, die Mischna will demnach sagen, dass keine Herabsetzung stattfindet, bevor nach Ablauf des Jobeljahres ein volles Jahr vergangen ist, weil, wie weiter begründend hinzugefügt wird, Monate dem Heiligtum zu seinem Nachteil nicht angerechnet werden (Maim. ebend. IV, 12; s. Straschun). Dagegen erklärt Bart. die Mischna, wie sie im Talmud nach der Ansicht von Rab erklärt wird: wenn jemand zu irgend einer Zeit nach dem Jobeljahre ein Feld auslöst, muss er ein noch nicht abgelaufenes Jahr noch als volles Jahr dem Heiligtum bezahlen.</i>. Man rechnet dem Heiligtum nicht Monate, [die verstrichen sind], an<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> sind z. B. vom drittletzten Jahre vor dem Jobel auch bereits eine Anzahl Monate vergangen, wird dennoch die Auslösungssumme für drei volle Jahre berechnet.</i>, aber das Heiligtum kann die [verstrichenen] Monate anrechnen<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> wenn es zu seinem Vorteile ist. Sind deshalb vom vorletzten Jahre vor dem Jobel bereits einige Monate vergangen, so ist die volle Auslösungssumme von 50 Schekel zu zahlen, weil nicht mehr zwei volle Jahre bis zum Jobeljahre fehlen (s. oben Note 2). Es wird dieses daraus gefolgert, dass es in der Schrift (Lev. 27, 18) heisst: <span dir="rtl">וחשב לו הכהן</span> „der Priester soll ihm berechnen“, d. h. die Berechnung liegt in der Hand des Priesters. Nach Maim. liegt es deshalb in einem solchen Falle in dem Belieben des Verwalters des Tempelschatzes, die Auslösungssumme nur für 2 Jahre oder die volle Summe von 50 Schekel zu verlangen. Der Wortlaut im Talmud: <span dir="rtl">שאם אתה רוצה לעשות חדשים לשנה עושה</span>, dass der Priester, wenn er will, die Monate als Jahr berechnen kann, spricht für die Auffassung des Maim.</i>. Wenn jemand sein Feld zu einer Zeit<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Die Tosefta und manche Mischnaausg. lesen: <span dir="rtl">בשנת היובל</span>, es ist dann darunter das Jahr, mit dem die Jobeiperiode beginnt, zu verstehen, da die Heiligung eines Feldes im Jobeljahre keine Geltung hat (s. oben Note 3).</i>, wo das Jobel-Gesetz Geltung hat<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Die in der Schrift festgesetzte Auslösungssumme von 50 Schekel gilt nur für die Zeit, wo das Jobelgesetz in Geltung ist, ist es nicht in Geltung, so wird das Feld wie jedes andere nach seinem Taxwert abgeschätzt und ausgelöst.</i>, heiligt, muss er für den Flächenraum der Aussaat eines Chomer<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> S. ober. III Note 14.</i> Gerste fünfzig Schekel Silber geben. Sind Vertiefungen<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">נקע</span> syr. <span dir="rtl">ܢܶܩܥܳܐ</span> = eine Vertiefung in der Erde. Nach dem Talmud sind jedoch nur solche Vertiefungen gemeint, in denen ständig Wasser steht, so dass in ihnen nicht gesät werden kann.</i> von zehn Handbreiten Tiefe darin oder Felsen von zehn Handbreiten Höhe, werden sie nicht mitgemessen<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> weil sie keinen Wert haben, da sie zu nichts gebraucht werden können (Maim. Comm., s. dagegen Tosaf. Kidd. 61 a v. <span dir="rtl">אין נמדדין</span>). Erdvertiefungen dagegen, in denen kein Wasser steht, werden nach Raschi z. St. mit dem Felde mitgemessen ; nach Raschi Kidd. 61 a werden sie nicht in ihrer oberen Breite und Länge mit dem Felde mitgemessen, sondern es wird, da ihre Seiten wände oft schräge abfallen, nur ihre Grundfläche besonders ausgemessen. Maim. scheint der letzteren Ansicht zuzustimmen, da er <span dir="rtl">הלכות ערכין וחרמין</span> IV, 14 entscheidet: <span dir="rtl">נמדדין בפני עצמן ומחשבין להם מה שראוי לחם</span>, sie werden besonders vermessen, und man berechnet für sie, was ihnen zukommt, d. h. wieviel auf ihnen gesät werden kann. Aus der Erklärung des Bart. ist nicht recht ersichtlich, welcher Ansicht er folgt (s. Tosf. Jomt.).</i>, sind sie weniger tief oder hoch, werden sie mitgemessen<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> weil solche geringe Vertiefungen, selbst wenn sie voll Wasser stehen, und ebenso solche Erhöhungen zu unbedeutend sind und deshalb mit zum Felde gerechnet werden.</i>. Hat man es zwei oder drei Jahre vor dem Jobel geheiligt, muss man einen Sela und einen Pondion für jedes Jahr geben<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> S. Note 2.</i>. Wenn jemand sagt: „Ich will jedes Jahr den auf dasselbe entfallenden Betrag zahlen,“ hört man nicht auf ihn, sondern er muss das Ganze zugleich<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Ed. Ven.: <span dir="rtl">כולן</span>, ed. Lowe: <span dir="rtl">כלם כאחת</span>.</i> zahlen<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> den Wert des Feldes, das er auslöst, für die ganze Zeit bis zum Jobel. Dagegen braucht er nicht gleich das ganze Feld auszulösen, sondern kann auch zunächst nur einen Teil auslösen, s. weiter IX, 2.</i>.
+Es ist gleich, ob die Eigentümer [auslösen] oder irgend ein anderer Mensch. Was denn ist der Unterschied zwischen den Eigentümern und jedem anderen? Nur der, dass die Eigentümer noch ein Fünftel hinzufügen müssen<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> S. Lev. 27, 19. Nach der als Halacha rezipierten Ansicht des R. Josia (Bab. Mez. 54 a) hat der Eigentümer zu der vorgeschriebenen Auslösungssumme so viel hinzuzufügen, dass diese Zugabe ein Fünftel der ganzen von ihm gezahlten Summe beträgt. Beträgt z. B. die Auslösungssumme 20 Sela, so hat er nicht ein Fünftel von 20 = 4 Sela hinzuzufügen, sondern 5, ein Fünftel von 20 + 5. Man nennt dies ein <span dir="rtl">חומש מלבר</span> ein Fünftel von aussen, d. h. ein Fünftel der ganzen schon um das Fünftel vermehrten Summe, im Gegensatz zu <span dir="rtl">חומש מלגיו</span> einem Fünftel von innen, d. h. einem Fünftel der ursprünglichen eigentlich zu zahlenden Summe. Durch das Hinzufügen eines <span dir="rtl">חומש מלבר</span> wird die Summe nicht um ¹⁄₅ sondern um ¹⁄₄ ihres ursprünglichen Betrages vermehrt.</i> und jeder andere nicht ein Fünftel hinzuzufügen braucht.
+Wenn jemand es geheiligt und wieder ausgelöst hat, braucht er es im Jobeljahre nicht wieder herauszugeben<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> wie irgend ein anderes durch Kauf erstandenes Feld, sondern es wird wieder sein Erbeigentum, wie es vorher gewesen war.</i>. Hat sein Sohn es ausgelöst, fällt es im Jobel wieder an den Vater zurück<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> als hatte der Vater selbst es ausgelöst. Hat dagegen ein anderer Verwandter es ausgelöst, so fällt es im Jobeljahre nicht an den Eigentümer, sondern an das Heiligtum zurück.</i>. Hat ein Fremder oder einer von den Verwandten<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> nicht der Sohn, sondern ein anderer Verwandter.</i> es ausgelöst und er hat es wieder aus dessen Hand ausgelöst, braucht er es im Jobel nicht wieder herauszugeben<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> Die Talmudausg. lesen: <span dir="rtl">יוצא לכהנים ביובל</span>. Die Bestimmung Lev. 27, 20 lautet: <span dir="rtl">ואם לא יגאל את השדה ואם מכר את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד</span>. Nach der Lesart der Talmudausg. ist der Schriftvers so zu erklären: Wenn der Eigentümer bis zum Eintritt des Jobeljahres das Feld nicht ausgelöst bat, sondern es sich noch im Besitz des Heiligtums befindet, oder wenn das Heiligtum das Feld inzwischen an einen anderen verkauft hat, so kann es in beiden Fällen nicht mehr von dem Eigentümer ausgelöst werden, so dass er wieder erbeigentümlicher Besitzer des Feldes wird, sondern es geht im ersteren Falle aus den Händen des Heiligtums, im zweiten Falle aus den Händen des Käufers oder selbst, wenn der Eigentümer es vom Käufer wieder zurückgekauft hat, aus seinen Händen als Erbeigentum an die beim Eintritt des Jobel fungierende Priesterabteilung über (s. weiter Mischna 4). Nach unserer Lesart ist dagegen der Schriftvers zu erklären: Wenn der Eigentümer bis zum Eintritt des Jobel das Feld nicht ausgelöst hat und es sich noch in den Händen des Heiligtums befindet, oder wenn es an einen anderen verkauft worden ist und sich noch in dessen Händen befindet, so kann es von dem Eigentümer nicht mehr ausgelöst werden, mit dem Eintritt des Jobeljahres hat der Eigentümer sein Eigentumsrecht an dem Felde verloren; hat er es dagegen, nachdem es an einen anderen verkauft worden ist, vor dem Eintritt des Jobeljahres aus dessen Händen zurückgekauft, so ist es dadurch wieder sein Erbeigentum geworden, und er braucht es auch im Jobel nicht wieder herauszugeben.</i>. Hat es einer von den Priestern ausgelöst und es befindet sich noch<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> beim Eintritt des Jobel.</i> in seinem Besitze, kann er nicht sagen, da es doch sonst im Jobel den Priestern zufällt und es jetzt in meinem Besitze ist, so gehört es mir, sondern es fällt<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">יוצאה מתחת ירו ומתחלקת</span>.</i> allen Priestern, seinen Brüdern, als Eigentum zu.
+Ist das Jobel herangekommen und es ist noch nicht ausgelöst, so nehmen die Priester<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> die der beim Eintritt des Jobel fungierenden Priesterabteilung angehören (Talm. 28 b).</i> es in Besitz<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> es wird ihr Erbeigentum.</i> und bezahlen seinen Wert<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> d. h. 50 Schekel für den Flächenraum der Aussaat eines Chomer Gerste (s. dagegen <span dir="rtl">משנה למלך</span> zu Maim. <span dir="rtl">הלכות ערכין</span> IV, 26).</i>, dies die Worte des R. Jehuda<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> Nach Lev. 27, 21 wird das nicht ausgelöste Feld mit dem Eintritt des Jobel <span dir="rtl">קדש לה׳</span> ; denselben Ausdruck <span dir="rtl">קדש לה׳</span> gebraucht die Schrift Lev. 27, 14 für das dem Heiligtum geweihte Haus, aus dieser Wortanalogie schliesst R. Jehuda, dass ebenso, wie das dem Heiligtum geweihte Haus nur durch Bezahlung seines Wertes aus dem Besitz des Heiligtums in andere Hände übergehen kann, auch das nicht ausgelöste Feld nur durch Bezahlung seines Wertes aus dem Besitz des Heiligtums in den Besitz der Priester übergeht.</i>; R. Simon sagt: Sie nehmen es in Besitz, brauchen aber nichts zu zahlen<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> Nach R. Simon bezieht sich die Wortanalogie <span dir="rtl">קרש לה׳</span> nicht auf Lev. 27, 14, sondern auf Lev. 23, 20, wo ebenfalls der Ausdruck <span dir="rtl">קדש יהיו לה׳</span> gebraucht wird, die dort erwähnten Lämmer bezw. Brote, die als <span dir="rtl">קדש לה׳</span> bezeichnet werden, fallen aber den Priestern unentgeltlich zu.</i>; R. Elasar<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> Ed. Lowe und Talmud: <span dir="rtl">ר׳ אליעזר</span>.</i> sagt: Sie nehmen es nicht in Besitz<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> Nach R. Elasar wird Lev. 27, 21 nur gesagt, dass das Feld, wenn es mit dem Eintritt des Jobel von dem augenblicklichen Besitzer wieder herausgegeben werden muss wie jedes durch Kauf erworbene Feld, d. h. wenn es von dem Eigentümer nicht rechtzeitig ansgelöst worden ist, sondern ein anderer es erworben hat, aus dem Besitz dieses Käufers den Priestern als Erbbesitz zufällt. Ist aber das Feld beim Eintritt des Jobel noch in Händen des Heiligtums, so fällt es nicht den Priestern zu, sondern verbleibt weiter im Besitz des Heiligtums.</i> und zahlen nichts, sondern man heisst es ein „verlassenes<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> Bab. Mez. 38 b wird für <span dir="rtl">נכסי רטושים</span> die Erklärung gegeben: Güter, die Eigentümern gehören, die ihr Eigentum freiwillig verlassen haben und deren Aufenthalt man nicht kennt. <span dir="rtl">רטש</span> syn. von <span dir="rtl">נטש</span> = verlassen, davon <span dir="rtl">רטוש</span> Adj. = einer, der sein Eigentum verlassen hat.</i> “ Feld bis zum zweiten Jobel; ist das zweite Jobel herangekommen und es ist noch nicht ausgelöst, heisst man es ein „doppelt verlassenes<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> Es soll dadurch die Aufmerksamkeit auf ein solches Feld gezogen werden, damit sich schliesslich ein Käufer findet, der es auslöst.</i> “ bis zum dritten Jobel, nicht eher treten die Priester in den Besitz desselben, als bis ein Anderer es ausgelöst hat<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> dann fällt es mit dem Eintritt des nächsten Jobel den Priestern unentgeltlich zu, da das Heiligtum den Wert desselben ja bereits von dem Käufer erhalten hat.</i>.
+Wenn jemand ein Feld von seinem Vater kauft und der Vater stirbt und er es dann heiligt, so gilt es als erbeigentümliches Feld<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> da er es erst geheiligt hat, nachdem es durch den Tod des Vaters sein Erbeigentum geworden war.</i>, hat er es geheiligt und dann erst ist der Vater gestorben, gilt es als gekauftes Feld<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> da es zur Zeit, da er es geheiligt hat, noch nicht sein Erbeigentum, sondern ein durch Kauf in seinen Besitz gelangtes Feld war. Ein solches gekauftes Feld wird nicht nach der für das erbeigentümliche Feld festgesetzten Taxe ausgelöst, sondern nach seinem wirklichen durch Abschätzung festzustellenden Wert (s. oben III, 2), auch fällt es, wenn der, der es geheiligt hat, es bis zum Jobel nicht ausgelöst oder ein anderer es ausgelöst hat, nicht wie das erbeigentümliche Feld den Priestern zu, sondern es fällt mit dem Eintritt des Jobel wieder an den zurück, dem es ursprünglich als Erbeigentum gehört hat, in diesem Falle also an den Vater und, da dieser inzwischen verstorben ist, an dessen Erben.</i>, dies die Worte des R. Meïr; R. Jehuda und R. Simon sagen : Es gilt als erbeigentümliches Feld, denn es heisst<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> Lev. 27, 22.</i>: „Wenn aber ein von ihm gekauftes Feld, das nicht von dem Felde seines Eigentums ist“, ein Feld, das niemals ihm erbeigentümliches Feld werden konnte, damit ist dieses ausgeschlossen, das ihm als erbeigentümliches zufallen konnte<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> selbst wenn es zur Zeit, da er es geheiligt hat, noch nicht <span dir="rtl">שדה אחזתו</span> war, wenn es nur <span dir="rtl">משדה אחזתו</span> war, d h. eines von den Feldern, die ihm jeden Augenblick als Erbeigentum zufallen konnten. Zur Zeit der Auslösung dagegen muss es schon sein Erbeigentum sein, andernfalls wird es wie jedes andere gekaufte Feld betrachtet.</i>. Ein gekauftes Feld<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> ebenso jedes auf andere Weise, nicht durch Erbrecht, in die Hand seines augenblicklichen Besitzers gelangte Feld.</i> fällt im Jobel nicht den Priestern zu<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> sondern es fällt wieder an denjenigen zurück, dem es als Erbeigentum angehört hat.</i>, denn niemand kann etwas heiligen, was ihm nicht gehört<sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> Von einem gekauften Felde steht dem Käufer immer nur die Nutzniessung bis zum Jobeljahre zu, da es ja mit dem Eintritt des Jobel unentgeltlich wieder an den Erbeigentümer zurückfällt.</i>. Priester und Leviten können [ihre Felder] jederzeit<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> auch im Jobeljahre selbst, s. oben Note 3.</i> heiligen und jederzeit<sup class="footnote-marker">40</sup><i class="footnote"> auch wenn der Eigentümer das geheiligte Feld bis zum Eintritt des Jobel nicht ausgelöst hat.</i> auslösen, sowohl vor dem Jobel als nach dem Jobel<sup class="footnote-marker">41</sup><i class="footnote"> Die Bestimmung, dass mit dem Eintritt des Jobel das nicht ausgelöste oder von einem Fremden ausgelöste <span dir="rtl">שדה אחזה</span> an die Priester fällt, findet auf Felder von Priestern und Leviten keine Anwendung, weil es Lev, 25, 32 heisst: <span dir="rtl">גאלת עולם תהיה ללוים</span> (s. Talm. 33 b).</i>.
+
+Chapter 8
+
+Wenn jemand sein<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> erbeigentümliches.</i> Feld heiligt zu einer Zeit, wo das Jobel-Gesetz nicht in Geltung ist<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">בשעה שאין היובל</span>, sc. <span dir="rtl">נוהג</span>. Das Jobelgesetz war nur in Geltung, solange ganz Israel im heiligen Lande wohnte und die einzelnen Stämme noch unvermischt die alten, ihnen durch Josua zugewiesenen Gebietsteile innehatten. Mit der Vertreibung der drittehalb Stämme durch Pul und Tiglat Pileser aus ihren Wohnsitzen (Chr. I, 5, 26) hörte die Geltung des Jobelgesetzes auf. Es wird dieses damit begründet, dass es in den Bestimmungen über das Jobelgesetz heisst (Lev. 25, 10) : <span dir="rtl">וקראתם דרור בארץ „לכל יושביה״</span>, das setze voraus, dass alle Stämme noch in dem Lande wohnen, und dass jeder Stamm noch seinen Wohnsitz inne hat (Talm. 32b).</i>, so sagt man zu ihm: „Mache du den Anfang“ <sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> ein Angebot zu machen, um das Feld wieder aus dem Besitz des Heiligtums auszulösen. Auch ein erbeigentümliches Feld brauchte zur Zeit, wo das Jobelgesetz nicht in Geltung war, nicht nach der in der Schrift für ein solches festgesetzten Taxe ausgelöst zu werden, sondern die Auslösung konnte durch jeden dafür gebotenen Wert erfolgen. Der Eigentümer wurde als erster dazu angehalten, ein Angebot zu machen, nach dem Talmud konnte er sogar dazu gezwungen werden, weil sonst, wenn sich kein anderer Käufer fand, das Feld immer weiter im Besitz des Heiligtums hätte verbleiben müssen, was verhütet werden sollte, um nicht zu unerlaubter Nutzniessung von heiligem Gut Gelegenheit zu geben (Tosaf.). Auch wenn das Jobelgesetz in Geltung war, hatte die Auslösung durch den Eigentümer den Vorzug vor dem Verkauf an einen Fremden, ein Zwang wurde aber auf ihn nach Maim. (<span dir="rtl">הלכות ערכין</span> V, 1) nicht ausgeübt, da das Feld, auch wenn es unausgelöst blieb, mit dem Eintritt des Jobel aus dem Besitz des Heiligtums für die festgesetzte Taxe in den Besitz der Priester überging.</i>, weil die Eigentümer ein Fünftel hinzugeben, jeder andere Mensch aber nicht ein Fünftel hinzuzugeben braucht<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Der Talmud führt noch zwei weitere Gründe an: weil überhaupt die Auslösung durch den Eigentümer den Vorzug vor der durch einen Fremden hat, und weil anzunehmen ist, dass der Eigentümer immer geneigt sein wird, für das aus seinem Besitz stammende Feld einen höheren Preis zu zahlen als irgend ein Fremder.</i>. Es war der Fall, dass jemand sein Feld heiligte, weil es zu schlecht war<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> sein Ertrag geringer war als die Aufwendungen, die es erforderte.</i>, man sagte zu ihm: „Mache du den Anfang“, da sagte er: „Ich nehme es für einen Issar“,<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> 1 Issar = 8 Perutas.</i> R. Jose sagte: So sagte er nicht, sondern „für ein Ei“ <sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Mischnaausg.: <span dir="rtl">בכביצה</span>.</i> — denn Heiliges kann durch Geld und durch Geldeswert ausgelöst werden<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Auch der erste Tanna ist der Ansicht, dass Heiliges auch durch Geldeswert ausgelöst werden kann, das als Auslösung Gezahlte muss aber wenigstens soviel betragen, dass das Fünftel, das der Eigentümer hinzufügen muss, wenigstens eine Peruta ausmacht, die kleinste Münze, bei der dieses der Fall ist, ist aber ein Issar. Nach R. Jose ist es nicht erforderlich, dass das Fünftel eine Peruta ausmacht, deshalb konnte er das Feld auch mit einem Ei auslösen.</i> —, darauf sagte man<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> er, d. h. der Verwalter des Tempelschatzes. Ed. pr. und Ven.: <span dir="rtl">אומרים לו</span>.</i> zu ihm: „Du hast es dir erstanden“<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Talmudausg. u. ed. Ven.: <span dir="rtl">הגעתיך</span>.</i>, so hatte er einen Verlust von einem Issar<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> und noch das Fünftel, das er hinzufügen musste.</i> und das Feld war wieder sein.
+Wenn einer sagt: „Ich nehme es für zehn Selaïm“, ein anderer bietet zwanzig, ein anderer dreissig, ein anderer vierzig, ein anderer fünfzig, und nun der, der fünfzig geboten hat, zurücktritt, hält man sich an seinem Vermögen bis zu zehn [Selaïm] schadlos<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> er hat die 10 Selaim zu zahlen, die das Heiligtum durch seinen Rücktritt weniger für das Feld erhält, weil er durch sein Angebot dem Heiligtum gegenüber sich gebunden hat, dass dieses für das Feld 50 Selaim erhält, denn dem Heiligtum gegenüber bindet das blosse Wort ebenso wie privatrechtlich erst die erfolgte Besitznahme(<span dir="rtl">אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי</span>).</i>, tritt auch der, der vierzig geboten, zurück, hält man sich wieder an seinem Vermögen bis zu zehn schadlos, tritt auch der, der dreissig geboten, zurück, hält man sich wieder an seinem Vermögen bis zu zehn schadlos, tritt auch der, der zwanzig geboten, zurück, hält man sich wieder an seinem Vermögen bis zu zehn schadlos <sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Treten aber mehrere gleichzeitig zurück, so haben sie zu dem Betrage, den das Feld nun weniger einbringt, jeder zu gleichen Teilen beizutragen. Hat z. B. der erste 10 Selaim geboten, der zweite 20 und der dritte 24, und es treten nun die beiden letzteren von ihrem Gebot zurück, so hat jeder von ihnen die Hälfte von 24 — 10 = 14, also 7 Selaim zu den 10, die der erste für das Feld gibt, hinzuzuzahlen; so nach Maim. und Bart. Nach Raschi und Abraham ben David hat in diesem Falle jeder Bieter auch zu den Höhergeboten der vorangegangenen Bieter im Verhältnis beizutragen. Wäre z. B. in dem angenommenen Falle auch der erste Bieter zurückgetreten und das Feld hätte schliesslich nur 4 Selaim eingebracht, so hätten die drei Bieter die 20 Selaim, die das Feld weniger eingebracht hat, in folgender Weise aufzubringen: der dritte, der 24 Selaim geboten hatte, hätte zunächst 4 Selaim zu zahlen, um die er den Vorbieter überboten hat, ferner 5 Selaim, die Hälfte von dem Höhergebot des Vorbieters, und 2 Selaim, ein Drittel von den 6 Selaim, um die der für das Feld gezahlte Preis hinter dem Gebot des ersten Bieters zurückgeblieben ist, im Ganzen also 11 Selaim; der zweite hätte 5 Selaim, die Hälfte seines Höhergebots über den Vorbieter, und 2 Selaim, die Hälfte von den noch zu zahlenden 4 Selaim des ersten Bieters, zusammen also 7 Selaim, und der erste Bieter nur die noch übrig bleibenden 2 Selaim zu zahlen.</i>, tritt auch der, der zehn geboten, zurück, verkauft man es für das, was es wert ist<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> was es schliesslich bei der Ausbietung einbringt.</i>, und macht sich für den Rest an dem, der zehn geboten hat, bezahlt. Bieten die Eigentümer zwanzig und irgend ein anderer zwanzig, haben die Eigentümer den Vorzug, weil sie ein Fünftel hinzufügen<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Auch wenn der Eigentümer, der ja dazu angehalten wird, das erste Gebot zu machen, zuerst nur 10 Selaim geboten hat, nachdem ein anderer 20 geboten, nun ebenfalls 20 bietet, hat er den Vorzug, obgleich er seinen Vorbieter nicht überboten hat, weil er ja noch ein Fünftel zu dein gemachten Gebot hinzufügen muss, also tatsächlich 25 zahlt.</i>.
+Sagt einer<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> nachdem der Eigentümer als erster 20 geboten hat.</i>: „Ich nehme es für einundzwanzig“, müssen die Eigentümer sechsundzwanzig geben<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> Das Feld wird nicht dem zweiten Bieter zugesprochen, weil dieser nur 21 geboten hat, der Eigentümer dagegen, obgleich er nur 20 geboten hat, doch 25 zu zahlen hat, da er ja zu seinem Gebot ein Fünftel hinzufügen muss. Es wird aber auch dem Eigentümer nicht für 20 zugesprochen, da der zweite Bieter dieses Gebot um 1 Sela überboten hat und das Feld nicht für einen niedrigeren Preis, als dafür geboten worden ist, abgegeben werden darf. Es muss deshalb der Eigentümer, auch wenn er nicht damit einverstanden ist, zu den 20 Sela, die er geboten hatte, noch 1 Sela hinzufügen, um den der zweite Bieter ihn überboten hat, zu diesem 1 Sela braucht er dagegen ein Fünftel nicht hinzuzufügen, er hat also für das Feld 26 Sela zu zahlen.</i>, „für zweiundzwanzig“, müssen die Eigentümer siebenundzwanzig geben, „für dreiundzwanzig“, müssen die Eigentümer achtundzwanzig geben, „für vierundzwanzig“, müssen die Eigentümer neunundzwanzig<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> Die meisten Mischnaausg. : <span dir="rtl">תשעה ועשרים</span>.</i> geben, „für fünfundzwanzig“<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> Die meisten Mischnaausg.: <span dir="rtl">בחמשה ועשרים</span>.</i>, müssen die Eigentümer dreissig geben<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> Hiergegen wird im Talmud der Einwand erhoben, dass der zweite Bieter, wenn er 26 bietet, doch die gleiche Summe zahlen will, wie der Eigentümer bei seinem Gebot mit dem Fünftel, das er hinzufügt, zu zahlen haben würde, deshalb also doch kein Grund vorliegt, das Feld ihm nicht zu geben, sondern den Eigentümer zu einer Erhöhung der Summe, die er geboten hat, zu zwingen. Der Talmud meint deshalb, dass die Mischna von dem Falle spreche, dass der Eigentümer nicht genau 20 Selaim geboten hat, sondern 20 Selaim und eine Peruta darüber, so dass das Gehot des zweiten Bieters immer noch um eine Kleinigkeit hinter dem, was der Eigentümer zu zahlen hätte, zurückbleibt.</i>, denn zu dem, was der andere mehr bietet<sup class="footnote-marker">20a</sup><i class="footnote"> In den meisten Mischnaausg. fehlt das Wort: <span dir="rtl">עלויו</span>.</i>, brauchen sie nicht ein Fünftel hinzuzufügen. Sagt einer: „Ich nehme es für sechsundzwanzig“, haben die Eigentümer, wenn sie einunddreissig und dazu einen Denar geben wollten<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> d. h. wenn ihr Gebot soviel betragen hat, dass sie mit dem Fünftel, das sie hinzuzufügen haben, und mit dem, um das der andere Bieter ihr Gebot überboten hat, zusammen 31 Selaim und einen Denar zu zahlen haben, das ist, wenn sie am Anfang 21 Selaim geboten haben, da sie dann mit dem Fünftel, das ein hinzufügen, 26¼, und den 5 Selaim, die der andere mehr geboten hat, 31¼ Selaim = 31 Selaim und 1 Denar (1 Sela = 4 Denare) zu zahlen haben.</i>, den Vorzug, wenn nicht,<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> wenn ihr Gebot nicht soviel betragen hat, sondern sie z. B. nur 20 geboten haben.</i> sagt man zu ihm<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> dem anderen Bieter.</i>: „Du hast es dir erstanden“ <sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">הגעחיך</span>. Wie vorstehend erklären Raschi und Bart. die Mischna. Anders Maim., der die Worte des Talm.: <span dir="rtl">דאמור בעלים פרוטה</span> anders auslegt. Nach ihm ist die Mischna folgendermassen zu erklären: Wenn der Eigentümer 20 geboten hat, ein anderer 21 bietet, und der Eigentümer nun diesen wenn auch nur um eine Peruta überbietet, so hat der Eigentümer 26 Selaim und eine Peruta zu zahlen, 25 Selaim, zu denen er sich durch sein erstes Gebot verpflichtet hat, und 1 Sela und 1 Peruta, die er nur durch das Übergebot des anderen hinzuzufügen genötigt worden ist, ebenso wenn der andere 22 bietet und er darauf 22 und eine Peruta, 27 und eine Peruta, Wenn der andere 23 bietet und er 23 und eine Peruta, 28 und eine Peruta, wenn der andere 24 bietet und er darauf 24 und eine Peruta, 29 und eine Peruta, und wenn der andere 25 bietet und er darauf 25 und eine Peruta, 30 und eine Peruta. Wenn dagegen der Eigentümer das Gebot des anderen nicht überbietet, sondern gar nichts weiter sagt, wird in allen diesen Fällen das Feld ihm zugesprochen und er hat nur 25 Selaim dafür zu zahlen, da auch, wenn es dem anderen zugesprochen würde, das Heiligtum ja nicht mehr als 25 Selaim erhalten würde. Bietet aber ein anderer 26, so wird der Zuschlag dem Eigentümer nur in zwei Fällen erteilt: entweder er überbietet dieses Gebot wie in den vorhergehenden Fällen auch nur um eine Peruta, dann hat er dementsprechend 31 Selaim und eine Peruta zu zahlen, oder er erhöht sein erstes Gebot von 20 um einen Sela auf 21 Selaim, so dass er auf Grund dieses Gebotes 26 Selaim und einen Denar zu zahlen hätte, was mit dem Übergebot des anderen von 5 Selaim über sein erstes Gebot, die er ebenfalls zu zahlen haben würde, wenn er das Gebot des anderen auch nur um eine Peruta überbieten würde, zusammen 31 Selaim und einen Denar ausmacht, dann fällt ihm das Feld auf Grund seines Gebotes von 21 Selaim zu und er hat nur 26 Selaim und einen Denar zu zahlen, da der andere mit dem Gebot von 26 Selaim aas, was er durch sein Gebot zu zahlen verpflichtet ist, nicht überboten hat (deshalb gebraucht nach Maim. die Mischna hier den Ausdruck: <span dir="rtl">אס רצו הבעלים</span>, weil dem Eigentümer in diesem Falle diese beiden Wege offenstehen, um das Feld für sich zu erlangen). Will aber der Eigentümer keines von beiden, sondern schweigt er zu dem Gebot des anderen still (das ist der Fall, den die Mischna mit <span dir="rtl">ואם לאו</span> bezeichnet), so wird das Feld dem anderen Bieter zugesprochen (Maim. <span dir="rtl">הלכות ערכין</span> VIII, 5 u. 7, vgl. auch seinen Mischnacomm.).</i>.
+Als Banngut weihen<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> S. Lev. 27, 28. Das so Geweihte galt, solange es im Hause des Eigentümers sich befand, als hochheilig, dagegen wurde es, nachdem es den Priestern übergeben worden (s. Num. 18, 14 und weiter Mischna 6), deren Eigentum wie profanes Gut.</i> kann man von seinen Schafen und seinen Rindern, von seinen kanaanitischen Sklaven und Sklavinnen und von seinem erbeigentümlichen Felde<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> weil über diese alle der Eigentümer ein unbeschränktes Verfügungsrecht hat, im Gegensatz zu den in der folgenden Mischna aufgezählten Personen und Dingen, über die ihm nur ein zeitlich begrenztes Verfügungsrecht zusteht.</i>, hat man sie im ganzen <sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> d. h. seinen ganzen Besitz an Schafen und Rindern, oder an Sklaven und Sklavinnen, oder an erbeigentümlichen Feldern, oder an anderem beweglichen Gut.</i> dem Banngut geweiht, gelten sie nicht als Banngut<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> weil es in dem Schriftverse heisst: <span dir="rtl">מכל אשר לו מאדם ובהמה ומשדה אחזתו</span> von allem, was man besitzt, von Menschen und Vieh und von erbeigentümlichen Feldern, von jedem kann man etwas dem Banngut weihen, nicht aber alles, was man davon besitzt.</i>, dies die Worte des R. Elieser<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> Ed. pr. und Ven. : <span dir="rtl">אלעזר</span>.</i>. Darauf sagte R. Elasar, Sohn des Asarja: Wenn selbst, wo es sich um Gottgeweihtes<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">גבוה</span> hohes, wird im Rabbin. häufig für Gott geweihtes, für den Gottesdienst bestimmtes, oder überhaupt für Gott gebraucht.</i> handelt, es dem Menschen nicht erlaubt ist, seinen ganzen Besitz zu bannen, um wieviel mehr ist es sonst Pflicht<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> Ed. Lowe und Talmudausg. fehlen die Worte: <span dir="rtl">הייב להיות</span>.</i> des Menschen, sein Vermögen nicht zu verschleudern!
+Wenn jemand seinen Sohn oder seine Tochter<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> über die dem Vater das Verkaufsrecht nur zusteht, solange sie minderjährig ist.</i>, seinen hebräischen Sklaven oder seine hebräische Sklavin<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> die nur für eine begrenzte Zeit sein Eigentum sind.</i>, oder sein erkauftes Feld<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> das mit dem Eintritt des Jobel wieder an seinen ursprünglichen Besitzer zurückfallt.</i> als Banngut weiht, gelten sie nicht als Banngut, denn kein Mensch kann etwas bannen, was nicht ihm gehört. Priester und Leviten können nichts als Banngut weihen<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> Liegenschaften nicht weil es von den Liegenschaften der Leviten heisst (Lev. 25, 34): <span dir="rtl">כי אחזת עילם הוא לחם</span>, und dasselbe auch für die Liegenschaften der Priester gilt, und bewegliche Güter nicht, weil Lev. 27, 28 bewegliche Güter (<span dir="rtl">מכל אשר לו</span>) und Liegenschaften (<span dir="rtl">ומשדה אחזתו</span>) neben einander genannt werden, woraus geschlossen wird, dass, wer Liegenschaften nicht bannen kann, auch bewegliche Güter nicht bannen kann.</i>, dies die Worte des R. Jehuda; R. Simon sagt: Priester können nichts als Banngut weihen, weil das Gebannte ihnen selbst zufällt<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> R. Simon erkennt diesen Schluss von Liegenschaften auf bewegliche Güter nicht an, trotzdem können Priester auch bewegliche Güter nicht bannen, weil das Gebannte doch schliesslich wieder Eigentum des Priesters wird. Allerdings fällt Gebanntes der ganzen zur Zeit fungierenden Priesterabteilung zu (s. Talm. 28 b), dies gilt nach R. Simon jedoch nur von Liegenschaften, von denen in dem dort angezogenen Schriftverse die Rede ist, nicht aber von beweglichen Gütern — nach R. Jehuda unterstehen auch in dieser Beziehung bewegliche Güter derselben Bestimmung wie Liegenschaften —, vielmehr kann man bewegliche Güter, die man gebannt hat, jedem beliebigen Priester zuwenden, es hat deshalb gar keinen Zweck, wenn ein Priester sein bewegliches Gut weiht, da er es ja doch auch dann als der Nächstberechtigte für sich selbst behalten kann.</i>, Leviten dagegen können<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> bewegliches Gut.</i> als Banngut weihen, da ihnen das Gebannte nicht zufällt. Rabbi<sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> Ed. pr.: <span dir="rtl">ר׳ מאיר</span>.</i> sagt: Die Worte des R. Jehuda leuchten ein<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> auch dem R. Simon, hierin stimmt auch er der Ansicht des R. Jehuda zu (Talm.).</i> inbezug auf liegende Güter, weil es heisst<sup class="footnote-marker">40</sup><i class="footnote"> Lev. 25, 34.</i>: „denn ewiges Eigentum soll es ihnen bleiben“, die Worte des R. Simon dagegen beziehen sich auf bewegliche Güter, [mit der Begründung] weil ihnen das Gebannte nicht zufällt.
+Für die Priester bestimmte Banngüter<sup class="footnote-marker">41</sup><i class="footnote"> ausdrücklich als <span dir="rtl">חרם כהנים</span> geweihte oder nach Ansicht der Weisen auch ohne nähere Bestimmung als <span dir="rtl">הרם</span> geweihte.</i> dürfen nicht ausgelöst werden <sup class="footnote-marker">42</sup><i class="footnote"> sie selbst, nicht ihr Geldwert, müssen den Priestern übergeben werden, denn es heisst (Lev. 27, 28): <span dir="rtl">לא ימכר ולא יגאל</span>.</i>, sondern müssen den Priestern gegeben werden<sup class="footnote-marker">43</sup><i class="footnote"> Ed. pr., Ven. und Talmudausg. add.: <span dir="rtl">כתרומה</span>.</i>. R. Jehuda, Sohn des Betera, sagt: Ohne Bestimmung geweihte Banngüter fallen dem Tempelschatz<sup class="footnote-marker">44</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">לבדק הבית</span> ; nach 2. Kön. 12, 8 das für die Instandsetzung des Tempels bestimmte Geld, in weiterem Sinne der Tempelschatz. Das <span dir="rtl">לבדק הבית</span> Gebannte wird von dem Eigentümer oder einem anderen ausgelöst, und der Erlös fällt dem Tempelschatze zu.</i> zu, denn es heisst<sup class="footnote-marker">45</sup><i class="footnote"> Lev. 27, 28.</i>: „alles Banngut gehört als hochheilig dem Ewigen“; die Weisen sagen: Ohne Bestimmung geweihte Banngüter fallen den Priestern zu, denn es heisst<sup class="footnote-marker">46</sup><i class="footnote"> Lev. 27, 21.</i>: „wie das als Banngut geweihte Feld fällt sein Besitzrecht dem Priester zu“ ; wenn es so ist, warum heisst es denn aber: „alles Banngut gehört als hochheilig dem Ewigen„? [Das weist darauf hin], dass es auch auf hochheilige und auf einfach heilige Tiere seine Anwendung findet<sup class="footnote-marker">47</sup><i class="footnote"> der Schriftvers ist danach so zu verstehen ; <span dir="rtl">כל חרם קדש קדשים</span> alles Gebannte an Hochheiligem <span dir="rtl">הוא לה׳</span>, d. h. selbst wenn man Hochheiliges als Banngut weiht, so muss man, wie in der folgenden Mischna ausgeführt wird, den entsprechenden Wert dafür an die Priester zahlen.</i>.
+Es kann jemand seine dem Heiligtum geweihten Tiere als Banngut weihen, seien es hochheilige, seien es einfach heilige. Ist es ein Gelübde<sup class="footnote-marker">48</sup><i class="footnote"> d. h. wenn er ein Gelübde getan hat, ein Opfer, zu dem er nicht verpflichtet war, darzubringen, er hat z. B. gesagt: <span dir="rtl">הרי עלי עולה</span>, ich verpflichte mich zu einem Ganzopfer, und hat nun ein Tier bestimmt, damit sein Gelübde zu erfüllen, und dann dieses Tier als Banngut geweiht.</i>, so muss er den vollen Geldwert desselben geben<sup class="footnote-marker">49</sup><i class="footnote"> Da er in diesem Falle verpflichtet ist, wenn das zum Opfer bestimmte Tier gestorben oder gestohlen worden ist, es zu ersetzen, so war das Tier vorläufig noch in seinem Besitz und hatte er noch das Recht, es als Banngut zu weihen. Da aber ein Tier, das einmal zu einem Opfer bestimmt worden ist, niemals zu etwas anderem, als wozu es bestimmt worden ist, verwendet werden darf (s. Ternura VII, 3), so muss er dafür den vollen Geldwert des Tieres an die Priester zahlen, das Tier selbst aber wird als Opfer, zu dem es bestimmt war, dargebracht. Dasselbe ist natürlich auch der Fall, wenn er gesetzlich verpflichtet war, ein Opfer darzubringen, ein Tier hierfür bestimmt hat und es dann als Banngut geweiht hat</i>, ist es eine freiwillige Gabe<sup class="footnote-marker">50</sup><i class="footnote"> d. h. wenn er ohne vorhergegangenes Gelübde und ohne Verpflichtung ein bestimmtes Tier zum Opfer bestimmt hat, indem er z. B. gesagt hat: <span dir="rtl">הרי זו עולה</span>, ich bestimme dieses Tier zum Ganzopfer.</i>, so muss er den ideellen Vorteil<sup class="footnote-marker">51</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">טובה</span> die Wohltat, der Vorteil, den jemand von einer Sache hat, ohne dass er selbst Besitzer der Sache ist ; hier das Gefühl der Befriedigung, das der Opfernde hat, wenn er von dem Seinen Gott ein Opfer darbringt.</i> den er davon hat, bezahlen<sup class="footnote-marker">52</sup><i class="footnote"> In diesem Falle war er nicht dazu verpflichtet, wenn das Tier gestorben oder gestohlen worden wäre, es zu ersetzen, es war daher gar nicht mehr in seinem Besitze und er konnte deshalb das Tier selbst gar nicht mehr als Banngut weihen. Das Einzige, was an dem Tiere noch sein war, war dieser ideelle Nutzen, die Befriedigung, dass mit der Darbringung des Tieres von dem Seinen Gott ein Opfer dargebracht wurde. Nur diesen Nutzen, wie weiter angegeben wird in Geldwert umgesetzt, hat er deshalb als Banngut geweiht und bat er an die Priester zu zahlen.</i>. [Hatte er nämlich gesagt:] „Diesen Ochsen weihe ich zum Ganzopfer„, so schätzt man ab, wieviel jemand wohl für diesen Ochsen geben würde, ihn als Ganzopfer darzubringen, ohne<sup class="footnote-marker">53</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">אע״פ שאינו רשאי</span>,</i> zu einem solchen verpflichtet<sup class="footnote-marker">54</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">רשאי</span> gewöhnlich = erlaubt, bevollmächtigt, hier in der Bedeutung: verpflichtet, schuldig, wie auch im Targum <span dir="rtl">נושה</span> = der Schuldherr durch <span dir="rtl">רשיא</span> wiedergegeben wird.</i> zu sein. Die Erstgeburt, sowohl eine fehlerlose wie eine fehlerhafte, kann man als Banngut weihen<sup class="footnote-marker">55</sup><i class="footnote"> Die Erstgeburt ist durch Geburt ein Opfertier, sie gehört aber nicht de.m Eigentümer, sondern dieser muss sie einem Priester übergeben, dessen Eigentum sie wird.</i>. Wie löst man sie aus<sup class="footnote-marker">56</sup><i class="footnote"> wenn der Eigentümer, bevor er sie einem Priester übergeben hat, sie als Banngut geweiht hat. Ed. pr. u. Yen.: <span dir="rtl">כיצד מחרים אותו</span>.</i> ? Wenn man sie auslöst<sup class="footnote-marker">57</sup><i class="footnote"> Talmudausg. und ed. Lowe fehlt <span dir="rtl">הפודים</span>.</i>, schätzt man ab, wieviel jemand wohl für diese Erstgeburt geben würde, dass sie seinem Tochtersohne oder seinem Schwestersohne<sup class="footnote-marker">58</sup><i class="footnote"> die Priester sind und denen er deshalb die Erstgeburt zugewendet sehen möchte. Wer selbst Priester ist, darf dagegen dem Eigentümer nichts geben oder zuwenden, damit er ihm oder einem anderen bestimmten Priester die Erstgeburt gibt, weil es dann so aussehen würde, als wenn der Eigentümer sie dem Priester nicht als Pflichtgabe übergibt, sondern als Entgelt für die erhaltene Zuwendung.</i> zugewendet werde<sup class="footnote-marker">59</sup><i class="footnote"> und diesen Wert muss er den Priestern zahlen, weil dieses das Einzige ist, was an der Erstgeburt sein war und was er als Banngut weihen konnte.</i>. R. Ismael sagt: In einem Schriftverse heisst es<sup class="footnote-marker">60</sup><i class="footnote"> Deut. 15, 19.</i>: „du sollst [sie] heiligen“ und in einem<sup class="footnote-marker">61</sup><i class="footnote"> Lev. 27, 26.</i>, dass du sie nicht heiligen sollst<sup class="footnote-marker">62</sup><i class="footnote"> Talmudausg. : <span dir="rtl">לא יקדיש</span>.</i> ? Man kann nicht sagen<sup class="footnote-marker">63</sup><i class="footnote"> Ed. pr. fehlt der erste Satz mit <span dir="rtl">אי אפשר</span>.</i>, dass man sie heiligen darf, da es ja heisst, dass man sie nicht heiligen soll<sup class="footnote-marker">64</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">לא יקדיש</span>.</i>, man kann auch nicht sagen, dass man sie nicht heiligen darf<sup class="footnote-marker">65</sup><i class="footnote"> Talmudausg.; <span dir="rtl">לא יקדיש</span>.</i>, da es ja heisst: „du sollst sie heiligen“. Die sich daraus ergebende Deutung ist<sup class="footnote-marker">66</sup><i class="footnote"> Talmudausg. : <span dir="rtl">הא כיצד</span>.</i>: Du darfst sie heiligen, dass ihr abgeschätzter Wert<sup class="footnote-marker">67</sup><i class="footnote"> den sie, wie oben ausgeführt, für den Eigentümer hat. <span dir="rtl">עילוי</span> = der abgeschätzte Wert, <span dir="rtl">עלה</span> hat im Hifil die Bedeutung; abschätzen, taxieren, auch versteigern, wörtlich: hinauf bringen scl. den Wert.</i> dem Heiligtum zufällt, aber du darfst sie nicht heiligen, sie als ein Opfer [anderer Art] auf dem Altar darzubringen<sup class="footnote-marker">68</sup><i class="footnote"> Wenn man z. B. sagt: diese Erstgeburt bestimme ich zum Ganzopfer, so gilt dieses nicht, sondern muss die Erstgeburt doch als Erstgeburt dargebracht werden. Ebenso muss auch, wenn man eine Erstgeburt als Banngut weiht, diese dennoch als Erstgeburt dargebracht werden und der Eigentümer hat nur den oben angegebenen Wert als Banngut an die Priester zu zahlen. Nach R. Ismael geht schon aus diesen beiden Schriftstellen hervor, dass man auch eine Erstgeburt, trotzdem sie schon heilig ist, mit der angegebenen Beschränkung als Banngut weihen kann, und demzufolge ebenso auch andere heilige oder hochheilige Tiere, es bedarf demnach nach ihm nicht des Schlusses aus dem <span dir="rtl">כל חרם קדש קדשים הוא לה׳</span>, aus dem die Weisen diese Bestimmung ableiten (s. die vorhergehende Mischna).</i>.
+
+Chapter 9
+
+Wer sein<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> erbeigentümliches.</i> Feld zu einer Zeit, wo das Jobel-Gesetz in Geltung ist<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> S. oben VIII Note 2.</i>, verkauft, darf es nicht vor Ablauf von zwei Jahren wieder einlösen<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> auch nicht, wenn der Käufer es ihm freiwillig wieder zurückverkaufen will.</i>, denn es heisst<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Lev. 25, 15.</i>: „nach der Anzahl der Ertragsjahre<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Aus der Mehrzahl „Ertragsjahre“ wird geschlossen, dass das Feld immer wenigstens zwei Jahre im Besitz des Käufers verbleiben muss. Selbst wenn das Jobeljahr eintritt, bevor es zwei Jahre im Besitz des Käufers war, wird es dem Käufer nach dem Jobeljahre wieder so lange überlassen, bis er es zwei Jahre in seinem Besitze hatte (Talm.).</i> soll er es dir verkaufen.“ War darunter ein Jahr des Rostbrands oder des Welkens<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> S. Deut. 28, 22 ; jedoch nur, wenn nicht nur seine Felder, sondern das ganze Land davon betroffen waren.</i> oder das siebente Jahr, so zählt es nicht mit<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> weil es „Ertragsjahre„ sein müssen, in diesen Jahren das Feld aber keinen Ertrag bringen konnte.</i>. Hat er es brachgepflügt<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> ohne darauf zu säen ; über das Zeitwort <span dir="rtl">נור</span> s. Menach. VIII, Note 15.</i> oder ganz brach liegen gelassen<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">הוביר</span> Aphel von <span dir="rtl">בור</span> = leer, unbebaut liegen.</i>, so zählt es mit. R. Elieser sagt: Hat er es ihm vor dem Neujahrsfeste verkauft, als es noch voll mit Früchten war, so geniesst er davon drei Erträge in<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">לשתי</span>.</i> zwei Jahren,
+Hat er es dem Ersten für hundert Denare verkauft und der Erste hat es dem Zweiten<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> weil es heisst: <span dir="rtl">מספר שני תבואות</span>, er muss es wenigstens zwei Jahre in seinem Besitze lassen, auch wenn er in diesen zwei Jahren drei Erträge daraus zieht.</i> für zweihundert Denare verkauft<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> und es befindet sich jetzt, wo der Eigentümer es wieder einlösen will, in der Hand des zweiten Käufers.</i>, braucht er nur mit dem Ersten abzurechnen<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> er braucht nur die Kaufsumme, die er erhalten hat, nach Abzug der nach dieser Kaufsumme berechneten Teilbeträge für die Jahre, die es nicht in seinem Besitze war, dafür zu zahlen, als wenn es der erste Käufer behalten hätte und er es aus seiner Hand wieder zurückkaufen würde. Den Schaden, den der zweite Käufer dadurch erleidet, hat dieser mit dem ersten Käufer zu verrechnen (Misrachi zu Raschi, Lev. 25, 27).</i>, weil es heisst<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Lev. 25, 27.</i>: „dem Manne, dem er es verkauft hat<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Den Eigentümer kümmert es nicht, wer das Feld jetzt im Besitz hat, sondern er hat es nur mit dem Manne zu tun, dem er es verkauft hat, und mit der Kaufsumme, die er von diesem dafür erhalten hat.</i> ". Hat er es dem Ersten für zweihundert verkauft und der Erste hat es dem Zweiten für hundert verkauft, braucht er nur mit dem Letzteren abzurechnen<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> und braucht diesem nur hundert Denare nach Abzug der nach dieser Kaufsumme berechneten Teilbeträge für die Jahre, die es im Besitze der Käufer war, zu zahlen.</i>, weil es heisst<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> Lev. 25, 27.</i>: „dem Manne", dem Manne, der es in seinem Besitze hat<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> Nach dieser Auslegung ist unter <span dir="rtl">איש</span> der Herr, der Besitzer, zu verstehen, als wenn es heissen würde: <span dir="rtl">לאיש השדה</span> wie <span dir="rtl">לבעל השדה</span>, dem, der das Feld in seinem Besitze hat; das <span dir="rtl">אשר מכר לו</span> wäre danach auf den ersten Käufer zu beziehen : dem der erste Käufer es weiter verkauft hat. Dass in beiden Fällen der Eigentümer, da der Schriftvers die beiden Auslegungen zulässt, sich an denjenigen halten kann, der den niedrigeren Wert für das Feld gezahlt hat, wird im Talmud aus den entsprechenden, für die Auslösung eines hebräischen Sklaven geltenden Bestimmungen geschlossen.</i>. Man darf nicht ein entferntes<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> Das <span dir="rtl">ב</span> in <span dir="rtl">ברחוק</span> und <span dir="rtl">בקרוב</span> ist wohl zu erklären: etwas unter d. h. von seinem entfernt liegenden bzw. nahe liegenden Besitz.</i> Feld<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> in dessen Besitz man bereits gewesen ist, als man das andere verkauft hat.</i> verkaufen, um ein nahes einzulösen, nicht ein schlechtes<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> in dessen Besitz man bereits gewesen ist, als man das andere verkauft hat.</i>, um ein gutes einzulösen<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> ebenso auch umgekehrt nicht, weil es heisst (Lev. 25, 26): <span dir="rtl">ומצא כדי גאלתו</span>, „wenn er soviel erlangt, dass er es auslösen kann“, daraus wird geschlossen, dass die Auslösung nicht durch etwas erfolgen darf, was er zur Zeit, wo er das Feld verkauft hat, bereits besessen hat.</i>, nicht geborgt nehmen, um einzulösen<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> weil es heisst: <span dir="rtl">והשיגה ידו</span> „wenn er zu Vermögen kommt“, er darf sich das Geld zur Auslösung nicht geborgt nehmen.</i>, und nicht hälftenweise<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> d. h. überhaupt teilweise, nicht das Ganze auf einmal.</i> einlösen<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> weil es heisst: <span dir="rtl">כדי גאלתו</span> „soviel, wie zu seiner Auslösung genügt“, er muss die Mittel haben, um das ganze Feld auf einmal auszulösen.</i>. Bei Heiligem<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> bei Auslösung von geheiligtem Gut.</i> dagegen ist alles dieses erlaubt, hiermit ist es also bei Privatbesitz strenger als bei Heiligem.
+Wer ein Haus von den Häusern einer ummauerten Stadt verkauft<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> S. Lev. 25, 29.</i>, kann es sofort wieder einlösen und kann es volle zwölf Monate lang einlösen<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> indem er dem Käufer die volle Kaufsumme ohne Abzug wieder zurückgibt.</i>, es ist dies wie eine Art von Zins<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> Dass der Käufer das Haus, solange es in seinem Besitze war, benutzen konnte, könnte eigentlich als eine Art Verzinsung betrachtet werden für das Geld, das er dem Verkäufer dafür gegeben hat.</i> und doch kein Zins.<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> da bei der Übergabe des Geldes ein Kauf beabsichtigt war und nicht, dass der Verkäufer vor Ablauf des Jahres das Geld dem Käufer wieder zurückgibt.</i> Stirbt der Verkäufer, kann sein Sohn es einlösen<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> weil es heisst: <span dir="rtl">ואיש בי ימכור — והיתה גאלתו</span>, es muss nicht gerade der Eigentümer selbst, der es verkauft hat, es auch wieder auslösen, sondern es kann wieder ausgelöst werden, auch wenn der Eigentümer bereits gestorben ist, und zwar durch seinen Sohn. Solange aber der Eigentümer lebt, hat er nur selbst und keiner seiner Verwandten das Recht der Auslösung.</i>, stirbt der Käufer, kann er es aus der Hand dessen Sohnes einlösen<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> auch das wird aus dem <span dir="rtl">והיתה גאלתו</span> geschlossen: das Haus kann ausgelöst werden, auch wenn der Käufer selbst gar nicht mehr am Leben ist.</i>. Man rechnet das Jahr immer von dem Zeitpunkte, da er es ihm verkauft hat<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> auch wenn der Käufer es inzwischen an einen Dritten weiter verkauft, hat.</i>, denn es heisst<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> Le. 25, 30.</i>: „bis ihm ein ganzes<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> Ed. Lowe und Talmudausg. fehlt: <span dir="rtl">תמימה</span>.</i> Jahr voll geworden ist“. Da es heisst: ein „ganzes“, ist auch ein Schaltmonat miteinbegriffen<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> Unter <span dir="rtl">שנה תמימה</span> ist nach diesem Tanna ein volles jüdisches Kalenderjahr zu verstehen, d. h die Zeit, bis nach Umlauf eines Jahres derselbe Kalendertag wiederkehrt, deshalb ist, wenn es ein Schaltjahr ist, auch der Schaltmonat mit einbegriffen.</i>; Rabbi sagt: Man berechnet<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">ליתן לו</span>.</i> ihm das Jahr mit dem auf dasselbe entfallenden Teil des Schaltmonats<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> Nach Rabbi ist unter <span dir="rtl">שנה תמימה</span> ein Sonnenjahr von 365 Tagen zu verstehen, das sind die 354 Tage des jüdischen Kalenderjahres, vermehrt um die 11 Tage, um die dieses hinter dem Sonnenjahre zurückbleibt und derentwegen ungefähr jedes dritte Jahr ein Schaltmonat eingefügt wird.</i>.
+War der Tag, an dem die zwölf Monate abliefen, herangekommen und es wurde nicht ausgelöst, so gehörte es ihm<sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> dem Käufer.</i> als bleibendes Eigentum<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> Ed. pr., Ven., Lowe: <span dir="rtl">חלט .היתה חלוטה לו</span> arab. <span dir="rtl">خلط</span> = mischen, zusammenrühren, daher auch : einverleiben, etwas völlig übergeben.</i>, einerlei ob er es gekauft oder als Geschenk erhalten hatte<sup class="footnote-marker">40</sup><i class="footnote"> Auch ein verschenktes Haus kann der Eigentümer innerhalb Jahresfrist wieder auslösen, nach Ablauf des Jahres aber hört dieses Recht auf.</i>, denn es heisst<sup class="footnote-marker">41</sup><i class="footnote"> Lev. 25, 30</i>: „für immer<sup class="footnote-marker">42</sup><i class="footnote"> Aus der Mehrzahlform <span dir="rtl">צמיתות</span> wird geschlossen, dass die gegebenen Bestimmungen sich sowohl auf ein verkauftes wie auf ein verschenktes Haus beziehen.</i> “. Früher kam es vor, dass er an dem Tage, an dem die zwölf Monate abliefen, sich verborgen hielt, damit es sein bleibendes Eigentum werde<sup class="footnote-marker">43</sup><i class="footnote"> Ed. pr., Ven , Lowe: <span dir="rtl">שתהא חלוטה לו</span>.</i>, da verordnete Hillel, der Ältere<sup class="footnote-marker">44</sup><i class="footnote"> Talmudausg. fehlt: <span dir="rtl">הזקן</span>.</i>, dass er<sup class="footnote-marker">45</sup><i class="footnote"> der Verkäufer.</i> sein Geld an die Kammer<sup class="footnote-marker">46</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">לשכה</span> erklären Raschi und Bart. mit: eine Kammer in der Tempelhalle. Dagegen ist aber einzuwenden, dass nach Talm. 32b in Jerusalem ein Haus dem Käufer überhaupt nicht verfallen konnte, für den Verkäufer eines Hauses ausserhalb Jerusalems es aber doch sehr umständlich gewesen wäre, wenn er das Geld an demselben Tage gerade in der Tempelhalle hätte einzahlen müssen, auch gar kein Grund einzusehen ist, warum das Geld gerade dort hätte niedergelegt werden müssen. Rabb. Gereon zur Stelle und ebenso Raschi selbst Gittin 74 erwähnen nichts davon, dass eine Kammer bei der Tempelhalle gemeint sei, sondern erklären : eine hierfür (an Gerichtsstelle) bestimmte Kammer.</i> einzahlen<sup class="footnote-marker">47</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">חלש</span> = niederwerfen, besiegen, in der Mischna auch vom Hinwerfen des Geldes und dem Werfen des Loses gebraucht. Nach Levy Wörterbuch von <span dir="rtl">חלש</span> = klein, dünn machen, daher eine Geldsumme in kleinen einzelnen Münzen aufzählen.</i> und die Tür aufbrechen und hineingehen kann, und jener<sup class="footnote-marker">48</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">הלז</span>.</i> kann dann, wann er will, kommen und sein Geld in Empfang nehmen.
+Für alles, was innerhalb der Mauer liegt, gilt das Gleiche wie für die Häuser ummauerter Städte<sup class="footnote-marker">49</sup><i class="footnote"> Aus der Hinzufügung der Worte <span dir="rtl">אשר בעיר</span> zu <span dir="rtl">הבית</span> (Lev. 25, 30) wird geschlossen, dass es nicht gerade ein Wohnhaus sein muss, sondern alles, was zu den Wohnhäusern in der Stadt gehört, den gleichen Bestimmungen untersteht, z. B. Ölkelter, Brunnen, Zisternen, Badeplätze und dergleichen.</i>, ausgenommen Felder; R. Meïr sagt: Auch für Felder<sup class="footnote-marker">50</sup><i class="footnote"> nach dem Talmud auch nach R. Meir jedoch nur unbebautes Land, das sich nicht zum Besäen eignet, sondern aus dem man Material, das man für die Wohnungen gebraucht, entnimmt.</i>. Für ein in die Stadtmauer eingebautes Haus, sagt R. Jehuda, gilt nicht das Gleiche wie für die Häuser ummauerter Städte<sup class="footnote-marker">51</sup><i class="footnote"> weil es nicht mehr als in der Stadt gelegen gilt.</i>; R. Simon sagt: Seine äussere Wand gilt für dasselbe als es umgebende Mauer.
+Für eine Stadt, bei der die Hausdächer<sup class="footnote-marker">52</sup><i class="footnote"> Ed. Lowe: <span dir="rtl">שגנותיה</span>.</i> die Umgebungsmauer bilden<sup class="footnote-marker">53</sup><i class="footnote"> indem die Stadt ringsum von den rückseitigen Mauern der Häuser eingeschlossen wird, so dass die Hausmauern zusammen mit den platten Hausdächern eine geschlossene Umgebungsmauer um die Stadt bilden.</i> oder die nicht zur Zeit des Josua, Sohnes des Nun, mit einer Mauer umgeben war, gilt nicht das Recht der Häuser von ummauerten Städten. Als Häuser ummauerter Städte gelten: [mindestens] drei Gehöfte mit je<sup class="footnote-marker">54</sup><i class="footnote"> In den Talmudausg. fehlt das zweite <span dir="rtl">שני</span>.</i> zwei Häusern, die zur Zeit des Josua, Sohnes des Nun, mit einer Mauer umgeben waren<sup class="footnote-marker">55</sup><i class="footnote"> selbst wenn sie zur Zeit nicht mehr von einer Mauer umgeben sind, dies wird aus dem Ketib <span dir="rtl">אשר „לא „ חומה</span> (Lev. 25, 30) geschlossen. Nach dem Talmud gilt die Stadt auch nur dann als <span dir="rtl">עיר חומה</span>, wenn sie nicht erst nachträglich, nachdem sie bereits bewohnt gewesen, mit einer Mauer umgeben worden ist. Es wird dieses aus der Bezeichnung <span dir="rtl">בית מושב עיר חומה</span> geschlossen, indem das Wort <span dir="rtl">מושב</span>, da <span dir="rtl">בית</span> an sich schon ein Wohnhaus bedeutet, zu <span dir="rtl">עיר חומה</span> gezogen und erklärt wird: ein Haus, das in einem zur Niederlassung ummauerten Stadtbezirke erbaut worden ist. Es muss ferner die Stadt auch zur Zeit des Esra von einer Mauer umgeben gewesen sein, weil mit dem Exil die Heiligkeitsbestimmungen für das heilige Land ausser Geltung gekommen sind (<span dir="rtl">קדושה ראשנה לא קדשה לעתיד לבא</span>) und nach der Rückkehr aus dem Exil nur für diejenigen Teile wieder Geltung erlangt haben, die unter Esra hierfür wieder von neuem geweiht worden sind. Deshalb führe auch die Mischna die nachfolgenden Städte als Beispiele an, weil bei ihnen alle diese Bedingungen zutreffen.</i>, wie z. B. das alte Kastell<sup class="footnote-marker">56</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">קציה</span> = castra, Festung, Kastell. Nach Raschi ist <span dir="rtl">קצרה</span> der Name einer kleinen Ortschaft bei Sepphoris.</i> von Sepphoris, die Akra von Gusch-Chalab<sup class="footnote-marker">57</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">חקרא</span> = ἂκϱα, Burg, Festung. <span dir="rtl">גוש חלב</span> ist nach Neubauer (la géogr. du Talmud S. 231) identisch mit der bei Joseph erwähnten Festung Giskala.</i>, das alte Jodaphat<sup class="footnote-marker">58</sup><i class="footnote"> wohl identisch mit dem aus Joseph, bekannten Jotopata.</i>, Gamala<sup class="footnote-marker">59</sup><i class="footnote"> nach dem Talmud in Galilaea gelegen.</i>, Gadud<sup class="footnote-marker">60</sup><i class="footnote"> Ed. Ven. und L. lesen : <span dir="rtl">גדור</span>, ebenso Talm. Jer. Meg. 1, 1. Nach dem Talmud lag die Stadt im Ostjordanland, es ist darunter wohl das befestigte Gadara zu verstehen, bei Joseph als die Hauptstadt von Peräa genannt.</i> Chadid, Ono<sup class="footnote-marker">61</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">חדיר</span> und <span dir="rtl">אינו</span> beides in der Bibel (Esr. 2, 13) genannte Städte, sie lagen nach dem Talm. in Judaea.</i>, Jerusalem<sup class="footnote-marker">62</sup><i class="footnote"> Für die heilige Stadt Jerusalem hatte die Bestimmung, dass ein verkauftes Haus nach Ablauf eines Jahres für immer in den Besitz des Käufers überging, keine Geltung. Nach einer Ansicht im Talmud ist deshalb hier in der Mischna eine andere gleichnamige Stadt gemeint nach einer anderen wird Jerusalem als Beispiel für eine zur Zeit des Josua ummauerte Stadt genannt, wenn auch für Jerusalem selbst die Bestimmungen über die <span dir="rtl">בתי ערי חומה</span> keine Geltung hatten.</i> und andere, die ihnen gleichen.
+Die Häuser in offenen Ortschaften<sup class="footnote-marker">63</sup><i class="footnote"> S. Lev. 25, 31. Unter <span dir="rtl">חצרים</span> werden sowohl allein liegende Gehöfte wie zusammenhängende, aber nicht geschlossene Ortschaften verstanden.</i> geniessen die Vorrechte der Häuser ummauerter Städte und die Vorrechte der Felder, sie dürfen eingelöst werden, und zwar<sup class="footnote-marker">64</sup><i class="footnote"> Ed. Pr. und Talmudausg. fehlt: <span dir="rtl">ונגאלין</span>.</i> sofort<sup class="footnote-marker">65</sup><i class="footnote"> S. oben Mischna 3.</i> wieder eingelöst werden und volle zwölf Monate lang eingelöst werden<sup class="footnote-marker">66</sup><i class="footnote"> S. Note 27.</i> wie Häuser<sup class="footnote-marker">67</sup><i class="footnote"> ummauerter Städte. Die Gleichstellung mit den <span dir="rtl">בתי ערי הומה</span> wird daraus geschlossen, weil es heisst: <span dir="rtl">גאלה תהיה לו</span> „es kann (durch den Verkäufer) wieder eingelöst werden“, ohne nähere Zeitbestimmung, d. h. wie es vorher für die <span dir="rtl">בתי ערי חומה</span> bestimmt wird, nachdem man es verkauft hat bis zum Ablauf eines vollen Jahres, gegen Zurückerstattung der unverkürzten Kaufsumme.</i>, und fallen im Jobeljahre<sup class="footnote-marker">68</sup><i class="footnote"> falls sie bis dahin nicht eingelöst worden sind.</i> oder<sup class="footnote-marker">69</sup><i class="footnote"> auch nach Ablauf des ersten Jahres.</i> durch [Zurückstattung der durch Abzug] verminderten Kaufsumme wieder zurück<sup class="footnote-marker">70</sup><i class="footnote"> an den Eigentümer.</i> wie Felder<sup class="footnote-marker">71</sup><i class="footnote"> da es heisst: <span dir="rtl">על שדה הארץ יחשב</span> „es soll dem Felde des Landes gleich betrachtet werden“.</i>. Als Häuser offener Ortschaften gelten: zwei Gehöfte mit je zwei<sup class="footnote-marker">72</sup><i class="footnote"> In den Talmudausg. fehlt das zweite <span dir="rtl">שני</span>.</i> Häusern, selbst wenn sie zur Zeit des Josua, Sohnes des Nun, mit einer Mauer umgeben waren, gelten sie als Häuser offener Ortschaften<sup class="footnote-marker">73</sup><i class="footnote"> Nach Malbim ist der Schriftvers danach so zu erklären: <span dir="rtl">ובתי החצרים</span> „Häuser in (wenn auch von einer Mauer umschlossenen) Gehöften (oder selbst in Städten), die nicht von einer Mauer umschlossen sind.</i>.
+Hat ein Israelite den Vater seiner Mutter, der ein Levite war, beerbt<sup class="footnote-marker">74</sup><i class="footnote"> und ist auf diese Weise in den Besitz eines Hauses in einer Levitenstadt gekommen.</i>, so kann er nicht in der angegebenen Weise<sup class="footnote-marker">75</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">כסדר הזה</span> ist wohl auf die Lev. 25, 32 und 33 für die den Leviten gehörenden Häuser gegebenen Bestimmungen zu beziehen. Nach dem Talmud ist es auf die in der Mischna vorhergehenden Bestimmungen zu beziehen und das Wörtchen <span dir="rtl">אלא</span> einzuschieben: <span dir="rtl">אינו גואל אלא כסדר הזה</span>, er kann auch nur in der angegebenen Weise einlösen und nicht nach den für die Levitenhäuser geltenden Bestimmungen.</i> einlösen, ebenso kann ein Levite, der den Vater seiner Mutter, der ein Israelite war, beerbt habt<sup class="footnote-marker">76</sup><i class="footnote"> und so in den Besitz eines Hauses ausserhalb der Levitenstädte gekommen ist.</i>, nicht in der angegebenen Weise einlösen, denn es heisst<sup class="footnote-marker">77</sup><i class="footnote"> Lev. 25, 33.</i>: „denn die Häuser der Städte der Leviten<sup class="footnote-marker">78</sup><i class="footnote"> nur für diese gelten die angegebenen Bestimmungen, nicht aber für Häuser, die einem Leviten ausserhalb der Levitenstädte durch Erbschaft zugefallen sind.</i>,“ nur wenn er selbst ein Levite ist<sup class="footnote-marker">79</sup><i class="footnote"> da es in demselben Schriftverse heisst: <span dir="rtl">ואשר יגאל מן הלויים</span>, der Einlösende muss selbst ein Levite sein, nicht aber ein Israelite, dem eine Erbschaft in einer der Levitenstädte zugefallen ist.</i> und in Städten der Leviten, dies die Worte Rabbis<sup class="footnote-marker">80</sup><i class="footnote"> Ed. Lowe: <span dir="rtl">ר׳ מאיר</span>.</i>; die Weisen sagen: Die Bestimmungen sprechen nur von Städten der Leviten<sup class="footnote-marker">81</sup><i class="footnote"> einerlei ob der Besitzer des Hauses ein Levite ist oder ein Israelite, dem das Haus durch Erbschaft zugefallen ist. Das <span dir="rtl">ואשר יגאל מן הלוים</span> will nach den Weisen nur sagen, dass diese Bestimmungen auch gelten, wenn ein Levite einem anderen Leviten ein Haus verkauft hat und es nun wieder einlösen will.</i>. Man darf nicht Feld zur Flur<sup class="footnote-marker">82</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">מגרש</span> heisst der freie, unbesäte und unbebaute Raum rings um eine Stadt, der nach Num. 35, 3 dazu bestimmt war, den Städtern als Weideplatz für ihr Vieh und zu anderen allgemeinen Zwecken zu dienen.</i> machen<sup class="footnote-marker">83</sup><i class="footnote"> weil dadurch der Bodenertrag des Landes gemindert wird</i> und nicht die Flur zu Feld<sup class="footnote-marker">84</sup><i class="footnote"> weil dadurch das Stadtbild entstellt wird.</i>, nicht Flur zur Stadt schlagen<sup class="footnote-marker">85</sup><i class="footnote"> indem man Wohnhäuser darauf baut, so dass der Stadt dann die zu ihr gehörende Flur fehlt.</i> und nicht Stadt zur Flur<sup class="footnote-marker">86</sup><i class="footnote"> weil dadurch die Zahl der Bewohner sich verringern muss. Der <span dir="rtl">מגרש</span> um die Levitenstädte betrug nach Num. 35, 4 tausend Ellen nach jeder Richtung.</i>. Darauf sagte R. Elieser<sup class="footnote-marker">87</sup><i class="footnote"> Ed. pr., Ven. u. Talmudausg.: <span dir="rtl">ר׳ אלעזר</span>.</i>: Wo ist das gesagt? Bei den Städten der Leviten<sup class="footnote-marker">88</sup><i class="footnote"> Von den Levitenstädten heisst es (Lev. 25, 34): <span dir="rtl">ושדה מגרש עריהם לא ימכר כי אחזת עולם הוא להם</span>. Es kann dies nicht heissen, dass der <span dir="rtl">מגרש</span> überhaupt nicht verkauft werden darf, da dazu die Begründung <span dir="rtl">כי אחזת עולם הא להם</span> nicht passen würde, denn auch das erbeigentümliche Feld eines Israeliten wird <span dir="rtl">אחזת עולם</span> genannt und es darf dennoch bis zum Eintritt des Jobel verkauft werden. Auch heisst es von den Leviten (Lev. 25, 32): <span dir="rtl">גאלת עולם תהיה ללוים</span>, was voraussetzt, dass sie ihren Besitz verkaufen dürfen, und das ebenso wie für die dort genannten Häuser der Leviten, die ja auch ihr <span dir="rtl">אחזת עולם</span> sind, auch für den <span dir="rtl">מגרש</span> ihrer Städte Geltung haben muss. Es wird deshalb das Zeitwort <span dir="rtl">מכר</span> hier in der Bedeutung von „für etwas anderes hingeben, seine Bestimmung ändern„ aufgefasst, wie ja auch „verkaufen“ das Hingeben an einen anderen, eine Veränderung des Besitzers ist, bei den Levitenstädten ist deshalb jede Veränderung des <span dir="rtl">מגרש</span> verboten, nicht aber bei anderen Städten.</i>, bei den Städten der Israeliten dagegen darf man Feld zur Flur machen, aber nicht<sup class="footnote-marker">89</sup><i class="footnote"> Der Talmud (Bab. Bat 24 b) hat die Lesart: <span dir="rtl">עושין שדה מגרש ומגרש שדה</span>. Nach der Lesart: <span dir="rtl">ולא מגרש שדה</span> ist dieses auch nach R. Elieser deshalb verboten, obwohl das Verbot der Schrift sich nur auf Levitenstädte bezieht, weil dadurch das Bild der Stadt verunstaltet wird.</i> die Flur zu Feld, Flur zur Stadt schlagen, aber nicht Stadt zur Flur, damit die Städte Israels nicht devastiert werden. Die Priester und die Leviten dürfen jederzeit verkaufen<sup class="footnote-marker">90</sup><i class="footnote"> nur nicht im Jobeljahre selbst, da ja im Jobeljahre selbst das vorher Verkaufte wieder an den Eigentümer zurückfällt. Es ist dieses kein besonderes Vorrecht für die Priester und Leviten, da auch ein Israelite sein Feld jederzeit verkaufen kann, die Mischna setzt hier nur dem <span dir="rtl">וגואלים לעולם</span> auch das <span dir="rtl">מוכרים לעולם</span> voran, entsprechend dem <span dir="rtl">מקדישים לעולם וגואלים לעולם</span> in Abschn. VII, 5 (s. Raschi). Bart. erklärt: sie können jederzeit verkaufen, selbst in den letzten zwei Jahren vor dem Jobel, was dem Israeliten nicht gestattet sei; aus Talmud 29 b geht aber hervor (s. Note 5), dass dieses auch dem Israeliten gestattet ist.</i> und jederzeit wieder einlösen<sup class="footnote-marker">91</sup><i class="footnote"> ein Haus, selbst wenn es schon länger als ein Jahr in den Händen des Käufers ist, und ein Feld, selbst wenn der Käufer es noch keine zwei Ertragsjahre im Besitz gehabt hat.</i>, denn es heisst<sup class="footnote-marker">92</sup><i class="footnote"> Lev. 25, 32.</i>: „eine jederzeitige Wiedereinlösung soll den Leviten zustehen<sup class="footnote-marker">93</sup><i class="footnote"> und die Priester zählen hierin als Abkömmlinge des Stammes Levi ebenfalls zu den Leviten.</i>.“
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Arakhin/English/Mishnah Yomit by Dr. Joshua Kulp.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Arakhin/English/Mishnah Yomit by Dr. Joshua Kulp.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b8e7c976692d0928d6ba556807cac0e0051653ee
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Arakhin/English/Mishnah Yomit by Dr. Joshua Kulp.txt	
@@ -0,0 +1,85 @@
+Mishnah Arakhin
+משנה ערכין
+Mishnah Yomit by Dr. Joshua Kulp
+http://learn.conservativeyeshiva.org/mishnah/
+
+Mishnah Arakhin
+
+
+
+Chapter 1
+
+All [persons] are fit to evaluate or to be made the subjects of evaluation, are fit to vow [another's worth] or have their worth vowed: priests, Levites and [ordinary] Israelites, women and slaves. The tumtum and the hermaphrodite are fit to vow [another's worth], or to have their worth vowed, and are fit to evaluate, but they are not fit to be made the subjects of evaluation, for the subject of evaluation must be definitely either male or female. A deaf-mute, an imbecile, or a minor are fit to have their worth vowed or be made the subject of evaluation, but they are not fit to make either a vow [of another's worth] or to evaluate, because they have no intelligence. A person less than one month old may have his worth vowed but not his valuation.
+A non-Jew: Rabbi Meir says: he can be evaluated but he cannot evaluate. Rabbi Judah says: he can evaluate but cannot be evaluated. Both agree that he can vow another's worth and have his worth vowed by others.
+One at the point of death or about to be put to death cannot have his worth vowed, nor be evaluated. Rabbi Hanina ben Akavia says: he can be evaluated because his value is fixed, but his worth cannot be vowed because his worth is not fixed. Rabbi Yose says: he may vow, evaluate, and consecrate [to the sanctuary], and if he caused damage, he is obliged to make restitution.
+If a woman is about to be executed, they do not wait for her until she gives birth. But if she had already sat on the birthstool, they wait for her until she gives birth. If a woman has been put to death one may use her hair. If an animal has been put to death it is forbidden to make any use of it.
+
+Chapter 2
+
+There is no evaluation less than one sela, nor more than fifty selas. How so? If one paid a sela and became rich, he need not give any [more]. But if he gave less than a sela and became rich, he must pay fifty selas. If he had five selas in his possession: Rabbi Meir says: he need not give more than one; The sages say he must give them all. There is no evaluation less than one sela, nor more than fifty selas. If a woman makes a mistake in her reckoning there is no re-opening for her [of the niddah count] earlier than seven, nor later than after seventeen days. No signs of leprosy are shut up for less than one week and none more than three weeks.
+There are never less than four full months in the year, nor did it seem right to have more than eight. Two loaves were eaten, never earlier than the second day, nor later than the third day. The shewbread was eaten never earlier than the ninth day, nor later than the eleventh day. An infant may never be circumcised earlier than the eighth nor later than the twelfth day.
+There are never less than twenty-one blasts in the Temple and never more than forty-eight. There are never less than two harps, nor more than six. There are never less than two flutes, nor more than twelve. On twelve days in the year the flute was played before the altar: At the slaughtering of the first pesah, At the killing of the second pesah, On the first festival day of Pesah, On the festival day of Atzeret (Shavuot), And on the eight days of Sukkot. And they did not play on a pipe [abuv] of bronze but on a pipe of reed, because its tune is sweeter. Nor was anything but a single pipe used for closing a tune, because it makes a pleasant finale.
+They were slaves of the priests, the words of Rabbi Meir. Rabbi Yose said: they were of families from Bet Hapegarim, Bet-Zipparya and from Emmaus, places from which priests would marry [women]. Rabbi Hanina ben Antigonos said: they were Levites.
+There were never less than six inspected lambs in the chamber of lambs, enough for Shabbat and the [two] festival days of Rosh Hashanah, and their number could be increased infinitely. There were never less than two trumpets and their number could be increased infinitely. There were never less than nine lyres, and their number could be increased infinitely. But there was only one cymbal.
+There were never less than twelve levites standing on the platform and their number could be increased into infinity. No minor could enter the court of the sanctuary to take part in the service except when the Levites stood up to sing. Nor did they join in the singing with harp and lyre, but with the mouth alone, to add flavor to the music. Rabbi Eliezer ben Jacob said: they did not count in the required number, nor did they stand on the platform. Rather they would stand on the ground, so that their heads were between the feet of the levites. And they were called the youth of the Levites.
+
+Chapter 3
+
+The law of evaluation is sometimes lenient, and at others times strict. The law of the field of possession is sometimes lenient, and at others times strict. The law concerning a warned ox that has killed a slave is sometimes lenient, and at others times strict. The law of the rapist and the seducer and the defamer is sometimes lenient, and at others times strict. The law of evaluation is sometimes lenient, and at others times strict. How so? Whether one has evaluated the fairest in Israel, or the ugliest in Israel, he must pay fifty selas. But if he said: “Behold, his monetary worth is upon me,” he pays only as much as he is worth.
+“The law of the field of possession is sometimes lenient and sometimes strict.”How so? Whether one dedicates a field in the sandy plain of Mahoz or in the orchards of Savaste, [if he would redeem it] he must pay fifty shekels of silver for [every part of the field sufficient for] the sowing of a homer of barley. But if it was a field which he bought, he must pay what it is worth. Rabbi Eliezer says: it is all the same whether it is a field of possession or one that he bought. What is the difference between the field of possession and one that he bought? A field of possession he must pay the [added] fifth, whereas for a field that he has bought he need not pay the added fifth.
+“The law concerning a warned ox that has killed a slave is sometimes lenient and sometimes strict.”How so? Whether it killed the fine looking slave or an ugly slave, he must pay thirty selas. If it killed a free man he must pay what he is worth. If it wounded, whether this one or the other, he must pay the full damage.
+“The law of the rapist and seducer is sometimes lenient and sometimes strict.”How so? Whether he raped or seduced a girl from among the best of the priestly stock or the humblest in Israel, he must pay fifty selas. But compensation for shaming and for blemish is in accord with the [circumstances] of him who shames and of the one who suffers the shame.
+The law of the defamer is sometimes lenient and sometimes strict.How so? Whether he defamed a girl from among the best of the priestly stock or the humblest in Israel, he must pay one hundred selas. Thus it turns out that he who speaks with his mouth suffers more than he that commits an act. For thus we have also found that the judgment against our fathers in the wilderness was sealed only because of their evil tongue, as it is written: “Yet you have tested me these ten times, and you have not listened to My voice” (Numbers 14:22).
+
+Chapter 4
+
+The sufficiency of means is according to the ability of the vower. And the age is according to the subject of the vow. The evaluation is according to the subject of the evaluation. And the evaluations [shall be paid according to the rate prescribed] at the time of the evaluation. The sufficiency of means is according to the ability of the vower. How so? If a poor man evaluated a rich man, he pays only the valuation of a poor man. But if a rich man evaluated a poor man, he must pay the valuation of a rich man.
+But it is not so with sacrifices. If he said: “I take upon myself the sacrifices of this metzora,” and the metzora was poor, he brings the sacrifices of a poor metzora. But if the metzora was rich, he must bring the sacrifices of a rich man. Rabbi says: I say the same applies with regard to an evaluation. Why is a poor man who evaluated a rich man obliged to pay only the evaluation of a poor man? Because the rich man is not obligated at all. But if the rich man said: “My value is upon me” and the poor man, hearing that, said: “What this man has said, I take upon myself,” then he must pay the evaluation of a rich man. If he was poor and then became rich, or rich and then became poor, he must pay the evaluation of a rich man. Rabbi Judah says: even if he was poor and became rich and then again became poor he must pay the evaluation of a rich man.
+But it is not so with sacrifices. Even if his father was dying [when a man vowed] and left him ten thousand, or if he had a ship on the sea and it brought to him ten thousand, the sanctuary has no claim at all on them.
+“And the age is according to the subject of the vow:” How so? If a child evaluates an old man, he must pay the value of an old man. And if an old man evaluates a child he must pay the value of a child. The evaluation is according to the subject of the evaluation. How so? If a man evaluated a woman, he must pay the value of a woman. And if a woman evaluated a man, she must pay the value of a man. “And the evaluations [shall be paid according to the rate prescribed] at the time of the evaluation.” How so? If he evaluated one who was less than five years of age, and he became [meantime] older than five years of age, or if [he evaluated one] who was less than twenty years of age and he became twenty years old, he must pay [only] in accord with the age at the time of the valuation. The thirtieth day is considered to be under this age. The fifth year or twentieth year is considered to be under this age. For it says: “And if he is from sixty years old and upward” (Leviticus 27:7), thus we can learn thus with regard to all others from what is said about sixty years: just as the sixtieth year is considered to be under this age, so also the fifth and twentieth years are under this age. Is that so! Just because [the Torah] accounts the sixtieth year to be under this age, thereby being more stringent, shall we make the fifth or the twentieth year be considered under this age, in order to be lenient? Scripture says, “Years,” “years” as a gezerah shavah: just as with the sixtieth year the word “years” means that it is considered under this age, so the word “years” with the fifth and with the twentieth year are considered under this age, whether this results in being lenient or being stringent. Rabbi Elazar says: [this rule holds good] until they are a month and a day beyond the year.
+
+Chapter 5
+
+One who said: “I vow my weight,” he must pay his weight, in silver [if he had said in] silver, or in gold [if he had said in] gold. It happened with the mother of Yirmatia, who said, “I vow my daughter's weight.” She went up to Jerusalem and weighed her and then paid her weight in gold. [If a man said: “I vow] the weight of my hand,” Rabbi Judah says: let him fill a barrel with water and put it [his hand] in up to the elbow. Then let him weigh the flesh, bones and sinews of a donkey and put it into the barrel until it is filled up again. Rabbi Yose said: “But how is it possible to account exactly one kind of flesh against another kind of flesh, and one kind of bones against another kind of bones? Rather: one estimates what the hand is likely to weigh.
+[If one said] “The worth of my hand is upon me,” they estimate his worth with his hand and [what it would be] without his hand. In this respect vows of worth are more stringent than vows of value. There is an aspect of vows of value that is more stringent than vows of worth. How so? If one said: “My value is upon me” and then he dies, his heirs must pay it. [But if he said:] “My worth is upon me,” and then he dies, his heirs need not pay anything because dead persons have no worth. [If he said,] “The value of my hand or foot is upon me,” he has said nothing, [But if he said,] “The value of my head is upon me,” he must pay his whole value. This is the general rule: Anything upon which his life depends, he must pay his full value.
+[If one said:] “Half my value is upon me,” he must pay half his evaluation. [But if he said,] “The value of one half of me he is upon me,” he must pay his full value. [If he said] “Half of my worth is upon me,” he must pay half his worth. [If he said,] “The worth of half of me is upon me,” he must pay his whole worth. This is the general rule: Anything on which his life depends, he must pay his whole worth.
+If he said: “The value of so-and-so is upon me,” if both the vower and the subject of the vow died, then the heirs must pay it. [If he said,] “The worth of so-and-so is upon me,” and the vower died, the heirs must pay it. But if the subject of the vow died, the heirs need not pay anything because dead persons have no worth.
+[If someone said:] “This ox shall be an olah [a whole burnt offering],” or “This house shall be an olah,” and the ox died or the house fell down, he is not obligated to pay. [But if he said:] “This ox is upon me as an olah” or “this house is upon me as an olah” and the ox died, or the house fell down, he is obligated to pay [their worth].
+With regard to those who made a vow of value: they take a pledge from them. With regard to those obligated to bring a hatat or asham: they do not take a pledge. With regard to those obligated to bring an olah or a shelamim: they do take a pledge. And even though he is not atoned for unless he is willing [to pay his obligation], as it is said: “willingly” (Leviticus 1:3), they coerce him until he says: I agree. The same is true in the case of divorce documents: they coerce him until he says: I agree.
+
+Chapter 6
+
+[The property] of orphans which has been evaluated [must be proclaimed for] thirty days. And [the property of] the Sanctuary which has been evaluated, [for] sixty days. They must make the proclamation in the morning and in the evening. If a man dedicates his property to the Sanctuary and he is still liable for his wife’s ketubah: Rabbi Eliezer says: when he divorces her he must vow that he will not derive any further benefit from her. Rabbi Joshua says: he need not do so. Similarly, Rabban Shimon ben Gamaliel said: Also if one guarantees a woman's ketubah and her husband divorces her, the husband must vow to derive no benefit from her, lest he make a conspiracy against the property of that man [the guarantor] and take his wife back again.
+A man who dedicates his possessions to the sanctuary while he is still liable for his wife's kethubah or in debt to a creditor, the wife cannot collect her ketubah from the consecrated property nor the creditor his debt. Rather he who redeems them must redeem for the purpose of paying the wife her ketubah or the creditor his debt. If he had dedicated ninety maneh, worth of property, and he owed one hundred maneh, then he [the creditor] must add one dinar more and he redeems the property for the purpose of paying the ketubah to the wife or the debt to the creditor.
+Even though they said: they take pledges from those who owe vows of value, they allow him food for thirty days, clothing for twelve months, bed and bedding, shoes and tefillin. For himself, but not for his wife and children. If he was a craftsman, they leave him two tools of every kind. If he was a carpenter, they leave him two axes and two saws. Rabbi Eliezer says: if he was a farmer, they leave him his yoke [of oxen]. If a donkey driver, they leave him his donkey.
+If he had many [tools] of one kind, and few of another kind, they may not say to him to sell the many and buy some of the few, but one leaves him two of the kind of which he has many and all that he has from those of which he has few. One who consecrates [all] his possessions to the Sanctuary, they count his tefillin in the evaluation.
+Whether one consecrates his property or evaluates himself, it [the Sanctuary] has no claim to his wife's garment or his children's garment or to the dyed clothes which he had dyed for their use or to the new sandals which he has bought for their use. Although they said: “Slaves are sold with their garments to increase their value,” because when a garment for thirty denars is bought for him his value is increased by a maneh. And likewise with a cow, if it is kept waiting to the market-day it increases in value, and similarly a pearl, if brought to a big city increases in value. Nevertheless, the Sanctuary can only claim the value of anything in its own place and at its own time.
+
+Chapter 7
+
+One may not consecrate [a field of his possession] less than two years before the Jubilee, nor redeem it less than one year after the Jubilee. One does not reckon months to [the disadvantage of] the Sanctuary, but the Sanctuary does reckon months [to its own advantage]. If a man consecrated his field at a time when the law of the Jubilee is in force, he must pay fifty shekels for [every piece of field sufficient for] the sowing of a homer of barley. If the field contained ravines ten handbreadths deep or rocks ten handbreadths high, they are not included as part of the field. But if less than this, they are included. If he consecrated it two or three years before the Jubilee, he must pay one sela [shekel] and one pondion for each year. If he says: “I shall pay for each year as it comes,” they do not listen to him, rather he must pay for all the years together.
+It is all the same whether the owner or anyone else [redeems the field]. What is the difference between the owner and any other man? The owner must add one fifth, whereas any other man need not add one fifth.
+If a man consecrated [his field] and then redeemed it, it does not go out of his possession in the Jubilee. If his son redeemed it, it reverts to his father in the Jubilee. If another person, or a relative redeemed it, and he redeemed it from his hand, it goes out [to the priests]. If one of the priests redeemed it, and it was still in his possession, he cannot say: “Since it goes out to the priests in the Jubilee, and since it is now in my possession, therefore it belongs to me.” Rather, it goes out of his possession to all his fellow priests.
+If the Jubilee arrived and it was not yet redeemed then the priests enter into possession of the land and they pay its value, the words of Rabbi Judah. Rabbi Shimon says: they enter [into possession] but they do not pay [its value]. Rabbi Eliezer says: they neither enter [into possession] nor pay [its value]. But it is called an abandoned field until the second Jubilee. If the second jubilee has arrived and it was not yet redeemed, it is called a ‘twice abandoned field’ until the third Jubilee. The priests never enter into possession of the field until someone else had redeemed it.
+If one bought a field from his father, and his father died and afterwards he consecrated it, it is considered a field of possession. If he consecrated it and afterwards his father died, then it is considered a field acquired by purchase, the words of Rabbi Meir. Rabbi Judah and Rabbi Shimon say: it is considered a field of possession, as it is said: “And if a field which he has, which is not a field of his possession” (Leviticus 27:22) a field which is not capable of becoming a field of his possession, thus excluding a field which is capable of becoming a field of possession. A field acquired by purchase does not go out to the priests in the year of the Jubilee, for no man can consecrate an object not belonging to him. Priests and Levites may consecrate [their fields] at any time and redeem at any time, both before and after the jubilee.
+
+Chapter 8
+
+If one consecrated his field at a time when the [law of the] Jubilee was no longer observed, they say to him: “You open [the bidding]!” because the owner must pay an added fifth, whereas others do not pay an additional fifth. It happened that one consecrated his field because it was bad. They said to him: “You open the bidding.” He said: “I will acquire it for an issar.” Rabbi Yose said: he did say that, but rather “for an egg,” because consecrated objects may be redeemed by either money or money's equivalent. He [the Temple treasurer] said to him: It’s yours. It turns out he lost an issar and the field was his again.
+If one said: I will acquire it for ten selas, and another, [for] twenty, and another for thirty, and another for forty, and another for fifty, If he [that bid] fifty reneged, they take pledges from his property up to ten selas. If he [that bid] forty reneged, they take pledges from his property up to ten selas. If he [that bid] thirty reneged, they take pledges from his property up to ten selas. If he that bid twenty reneged they take pledges from his property up to ten selas. If he that bid ten reneged they sell [the field] for what it is worth, and collect what remains from him who bid ten. If the owner bid twenty and any other man bid twenty, then the owner comes first, because he must add one fifth.
+If one said I will acquire it for twenty-one selas, then the owners must pay twenty-six. [If one said] Twenty-two, the owners must pay twenty-seven. Twenty-three, the owners must pay twenty-eight. Twenty-four, the owners must pay twenty-nine. Twenty-five, the owners must pay thirty, For they need not add one fifth to what the other bids more. If one said: I will acquire it for twenty-six, if the owners want to pay thirty-one and an extra denar, the owner comes first. And if not, we say to the other: It has become yours.
+A man may proscribe [part] of his flock or of his herd, of his Canaanite slaves or female slaves or of his field of possession. But if he proscribed all of them, they are not considered [validly] proscribed, the words of Rabbi Eliezer. Rabbi Elazar ben Azaryah said: just as when it comes to the Highest One, one is not permitted to proscribe all of his possessions, how much more so should one be careful with his property.
+If one proscribes his son or his daughter, or his Hebrew slave or female slave, or the field which he acquired by purchase, they are not considered [validly] proscribed, for one can proscribe something that does not belong to him. Priests and Levites cannot proscribe [their belongings], the words of Rabbi Judah. Rabbi Shimon says: the priests cannot proscribe, because things proscribed belong to them. But Levites can proscribe, because things proscribed do not belong to them. Rabbi says: the words of Rabbi Judah seem acceptable in cases of immovable property as it is said: “For that is their perpetual possession,” (Leviticus 25:34) and the words of Rabbi Shimon seem acceptable in cases of movable property, since things proscribed do not fall to them.
+Things proscribed for [the use of] the priests cannot be redeemed but are to be given to the priests. Rabbi Judah ben Batera says: things proscribed without specification fall to [the fund for] Temple repairs, as it was said: “Every proscribed thing is most holy to the Lord” (Leviticus 27:25). But the sages say: things proscribed without specification go to the priests, as it is said: “As a field proscribed: its possession belongs to the priest” (Leviticus 27:21). If so, why is it said: “Every proscribed thing is most holy to the Lord”? This teaches that it applies to most holy and less holy things.
+A man may proscribe his holy things, whether they are most holy things or less holy things. If [they had been] consecrated as a vow, he must give their value, if as a freewill-offering, he must give what it is worth to him. [If he said:] “Let this ox be an olah,” one estimates how much a man would pay for the ox to offer it as an olah, which he was not obliged [to offer]. A first-born, whether unblemished or blemished, may be proscribed. How can it be redeemed? They estimate what a man would give for this first-born in order to give it to the son of his daughter or to the son of his sister. Rabbi Ishmael says: one verse says, [All first-born males] you shall sanctify,” (Deuteronomy 15:19) and another verse says: [“The first-borns among beasts] no man shall sanctify it” (Leviticus 27:26). It is impossible to say: “You shall sanctify,” since it was said already: “No man shall sanctify,” and it is impossible to say: “No man shall sanctify,” since it is also said: “You shall sanctify”? Therefore resolve [thus]: you may sanctify it by consecrating its value [to the owner], but you may not sanctify it by consecrating it to the altar.
+
+Chapter 9
+
+If one sold his field [of possession] at the time when the Jubilee was in force, he may not redeem it for two years, as it says: “According to the number of the years of the crops he shall sell to you” (Leviticus 25:15). If there was a year of blight or mildew, or a seventh year, it is not included in the count. If he only broke the ground [without planting] or left it fallow [for a year], that year is included in the count. Rabbi Elazar says: if he sold it to him before Rosh Hashanah year, and it was still full of fruit, he enjoys three crops in two years.
+If he sold it to the first for one hundred [denars] and the first sold it to the second for two hundred, then he need reckon only with the first, as it says, “With the man to whom he sold” (Leviticus 25:27). If he sold it to the first for two hundred, and the first sold it to the second for one hundred, then he need reckon only with the second, as it says: “With the man” (ibid) the man in possession of the field. One may not sell a distant field in order to redeem a near one, or a poor field in order to redeem a good one. One may not borrow [money] in order to redeem, nor redeem it in halves. But in the case of objects consecrated all these things are permitted. In this respect the laws concerning a person’s [property] are more stringent than those concerning sacred things.
+If one sold a house among the houses of a walled city, he may redeem it at once and at any time during twelve months. This is a kind of interest, yet it is not interest. If the seller died, his son may redeem it. If the purchaser died, it may be redeemed from his son. One counts the year only from the time that he sold it, as it is said, “Before a full year has elapsed” (Leviticus 25:30). When it says a “a full” [year] the extra month is included. Rabbi says: he is allowed a year and its extra month.
+If the [last] day of the twelve months has arrived and it was not redeemed, it becomes his permanent [possession]. This applies whether he bought it or received it as a gift, as it is said: “beyond reclaim” (Leviticus 25:30). In earlier times, he [the buyer] would hide on the last day of the twelve months, so that [the house] might become his permanent [possession]. Hillel enacted that he [the seller] could deposit his money in the chamber and break down the door and enter, and that the other [the buyer], whenever he wanted, might come and take his money.
+Whatever is within the [city] wall is regarded as the houses in a walled city, with the exception of fields. Rabbi Meir says: even fields. A house built into the wall: Rabbi Judah says: it is not considered a house within a walled city. Rabbi Shimon says: its outer wall is regarded as its [city] wall.
+A city whose roofs [look as if] they form its wall, Or that was not encompassed by a wall in the days of Joshua ben Nun, is not considered like houses in a walled city. [A house in any of] the following counts a house in a walled city: [those in a city] of no less than three courtyards, having two houses each, which have been encompassed by a wall in the days of Joshua ben Nun, such as the old acroplis of Tzippori, the fort of Gush-Halav, old Yodfat, Gamla, G'dod, Hadid, Ono, Jerusalem and other similar cities.
+Houses in courtyards - we accord to them the advantages of houses in a walled city and the advantages given to fields: They can be redeemed at once, and at any time within the twelve months like houses [in a walled city], and they return [to the owners] in the Jubilee or [at an earlier time] by [payment of a] reduced price like fields. The following are considered houses in courtyards: [a city which has] two courtyards, each having two houses, even though they have been encompassed by a wall since the days of Joshua ben Nun, they count as houses in courtyards.
+If an Israelite inherited from his mother's father who was a Levite, he cannot redeem it according to the order prescribed here. Also if a Levite inherited from his mother's father who was an Israelite, he cannot redeem it according to the order prescribed here, As it says, “As for the houses of the cities of the Levites” (Leviticus 25:32) [this order does not apply] unless he is a Levite and in the cities of the Levites, the words of Rabbi. The sages say: these things apply to the cities of the Levites. One may not turn a field into pasture land, nor pasture land into a field, nor pasture land into a city, nor a city into pasture land. Rabbi Eliezer said: When is this so? When it comes to the cities of the Levites, but when it comes to cities of Israelites one may turn a field into pasture land, pasture land into a field, pasture land into a city, but not a city into pasture land, in order that they should not destroy the cities of Israel. Priests and Levites may sell [a house] at any time and redeem it at any time, as it is said: “The Levites shall forever have the right of redemption” (Leviticus 25:32).
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Arakhin/English/Sefaria Community Translation.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Arakhin/English/Sefaria Community Translation.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..cc7f3fd6c4e5ac21bb9f1f84dbb714965058dbb6
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Arakhin/English/Sefaria Community Translation.txt	
@@ -0,0 +1,66 @@
+Mishnah Arakhin
+משנה ערכין
+Sefaria Community Translation
+https://www.sefaria.org
+
+Mishnah Arakhin
+
+
+
+Chapter 1
+
+All are fit to evaluate [i.e., pledge one's own worth to the Temple fund], to be evaluated [by another's pledge], to vow [another's worth to the Temple fund] or to have their worth vowed: Priests, Levites, Israelites, women and slaves. The <i>tumtum</i> [person (or animal) with recessed sexual organs whose gender is therefore impossible to determine, presently, by external examination. It is halachically uncertain whether such is male or female], or the <i>androginos</i> [person with both male and female sexual organs. It is halachically uncertain whether such a person is male, female or, perhaps, has a uniquely defined halachic gender.], are fit to vow [on another's worth], to have their worth vowed, and to evaluate, but they are not fit to be evaluated, as only those who are definitely male or definitely female are evaluated. A deaf-mute, a <i>shoteh</i>, and a minor are fit to have their worth vowed, and to be evaluated, but they are not fit to vow [on another's worth] or to evaluate, because they are not considered capable of intent. A baby less than a month old can be vowed, but not evaluated.
+Regarding a non-Jew - Rabbi Meir says: One can be evaluated, but cannot evaluate; Rabbi Yehudah says: One can evaluate but cannot be evaluated. Both agree, that one can vow, and have one's worth vowed.
+One at the point of death or about to be put to death cannot have one's worth vowed, nor can one be evaluated. Rabbi Chanina ben 'Akavia says: One can be evaluated because one's value is fixed, but one's worth cannot be vowed because his worth is not fixed. Rabbi Yose says: he may vow, evaluate, and consecrate [to the sanctuary], and if he caused damage, he is obliged to make restitution.
+If a woman is about to be executed, they do not wait for her until she gives birth. But if she had already sat on the birthstool, they wait for her until she gives birth. If a woman is executed, one may use her hair. If an animal has been executed, it is forbidden to make any use of it.
+
+Chapter 2
+
+There is no evaluation less than one <i>sela</i>, nor more than fifty <i>selaim</i>. How so? If one paid a <i>sela</i> and became rich, one need not give any [more]. But if one gave less than a <i>sela</i> and became rich, one must pay fifty <i>selaim</i>.   If one had five <i>selaim</i> in one's possession, Rabbi Meir says: One need not give more than one. The Sages say one must give them all. There is no evaluation less than one <i>sela</i>, nor more than fifty <i>selaim</i>. There is no re-opening for  a woman who errs [in her reckoning] of the <i>niddah</i> count earlier than seven, nor later than after seventeen days. No signs of leprosy are shut up for less than one week, nor for more than three weeks.
+There are never less than four full months in the year, nor did it seem right [to have] more than eight. <i>Shtei Halechem</i> [The two leavened loaves of wheat brought as offerings on Shavuot, which permitted using the new grain for holy offerings] were eaten, never earlier than the second day, nor later than the third day. The <i>Lechem Hapanim</i> [twelve, specially shaped unleavened loaves offered each Shabbat on the golden table in the Temple] was eaten never earlier than the ninth day, nor later than the eleventh day. An infant may never be circumcised earlier than the eighth, nor later than the twelfth day.
+There are never less than twenty-one [Shofar] blasts in the Temple and never more than forty-eight. There are never less than two harps, nor more than six. There are never less than two flutes, nor more than twelve. On twelve days in the year the flute was played before the altar:  At the slaughtering of [the <i>Pesach</i> offering for]the first <i>Pesach</i>, at the slaughtering of [the <i>Pesach</i> offering for] the second <i>Pesach</i>,  on the first festival day of <i>Pesach</i>, on the festival day of Shavuot, and on the eight days of Sukkot. And they did not play on a bronze pipe but on a reed pipe of , because its sound is sweeter. Nor was anything but a single pipe used for the finale, because it makes a pleasant finale.
+They [i.e., the Temple musicians] were [taken from] slaves of the priests - [these are]  the words of Rabbi Meir; Rabbi Yose said: they were of families from Bet Hapegarim, Bet-Zipparya and from Emmaus, places from which priests would marry [women]; Rabbi Chanina ben Antigonos said: they were Levites.
+There were never less than six inspected lambs in the chamber of lambs, enough for Shabbat and the [two] festival days of Rosh Hashanah, and their number could be increased indefinitely. There were never less than two trumpets and their number could be increased indefinitely.  There were never less than nine lyres, and their number could be increased indefinitely. But there was only one cymbal.
+There were never less than twelve Levites standing on the platform and their number could be increased indefinitely. No minor could enter the [Temple] courtyard to take part in the service except when the Levites stood up to sing. Nor did [the minors] join in the singing with harp and lyre, but with the mouth alone, to add flavor to the music. Rabbi Eliezer ben Jacob said: they did not count in the required number, nor did they stand on the platform. Rather they would stand on the ground, so that their heads were between the feet of the Levites. And they were called "the youth of the Levites".
+
+Chapter 3
+
+The law of evaluation is sometimes lenient, and at others times strict. The law of [dedicating one's] hereditary field is sometimes lenient, and at others times strict. The law concerning a warned ox that has killed a slave is sometimes lenient, and at others times strict. The law of the rapist and the seducer and the defamer is sometimes lenient, and at others times strict. The law of evaluation is sometimes lenient, and at others times strict. How so? Whether one has evaluated the finest-looking [person] in Israel, or the ugliest in Israel, one must pay fifty <i>selaim</i>.  But if one said: “Behold, that person's monetary worth is upon me,” one pays only as much as that person is worth.
+The law of [dedicating one's] hereditary field is sometimes lenient and sometimes strict. How so? Whether one dedicates a field in the sandy plain of Mahoz or in the orchards of Savaste, [to redeem it] one must give fifty <i>shekalim</i> of silver for [each section of field sufficient for] the sowing of a <i>homer</i> of barley. But if it was a field [acquired by] purchase, one must give what it is worth. Rabbi Eli'ezer says: it is all the same whether it is a hereditary field or a field [acquired by] purchase. What is the difference between the hereditary field and one [acquired by] purchase? [When redeeming] an hereditary field one must give the [added] fifth, whereas for a field [acquired by] purchase one need not give the added fifth.
+The law concerning a warned ox that has killed a slave is sometimes lenient and sometimes strict. How so? Whether it killed the fine-looking slave or an ugly slave, one must pay thirty <i>selaim</i>. If it killed a free man one must pay what that person is worth. If it only  wounded the person, in either case one must pay the full damage.
+The law of the rapist and seducer is sometimes lenient and sometimes strict. How so? Whether he raped or seduced a girl from among the best of the priestly stock or the humblest in Israel, he must pay fifty <i>selaim</i>.  But compensation for shaming and for blemish is [assessed] according to the [circumstances] of the one who shames and of the one who suffers the shame.
+The law of the defamer is sometimes lenient and sometimes strict.  How so? Whether he defamed a girl from among the best of the priestly stock or the humblest in Israel, he must pay one hundred <i>selaim</i>. Thus it turns out that one who speaks with one's mouth [is fined] more than one that commits an act. For thus we have also found that the judgment against our ancestors in the wilderness was sealed only because of their evil tongue, as it is written: “Yet you have tested Me these ten times, and you have not listened to My voice” (Numbers 14:22).
+
+Chapter 4
+
+The ability to pay is according to [the means of] the one making the vow; the [determination of] age is according to the subject of the vow; the [gender for] the evaluations is according to the subject of the evaluation; the [age for] evaluations [is determined] at the time of the evaluation. "The sufficiency of means is according to [the means of] the one making the vow" -  how so? If a poor man evaluated a rich man, he pays only the valuation [according to the means] of a poor man. But if a rich man evaluated a poor man, he must pay the valuation [according to the means] of a rich man.
+But it is not so with sacrifices. If a man said: 'I take upon myself the sacrifice of this leper', and the leper was poor, he bring the sacrifice of a poor man; but if the leper was rich, he must bring the sacrifice of a rich man.  Rabbi says: I say the same applies with regard to a valuation.  Why is a poor man who evaluated a rich man obliged to pay only the valuation of a poor man? Because the rich man had not incurred any liability whatsoever. But if the rich man said: 'I evaluate myself.' and the poor man, hearing that, said: 'What this man said, I take upon myself', then he must pay the valuation of a rich man. Rabbi Judah says, even if he was poor and became rich, and later became poor again, he gives the valuation of a rich man.
+But it is not so with sacrifices. Even if his father was dying [when a man vowed] and left him ten thousand, or if he had a ship on the sea and it brought to him ten thousand, the Temple has no claim at all on them.
+“The [determination of] age is according to the subject of the vow" - how so? If a child evaluated an old man, he must pay the value of an old man; but, if an old man evaluated a child he must pay the value of a child. "The [gender for] the evaluations is according to the subject of the evaluation" - how so? If a man evaluated a woman, he must pay the value of a woman; but if a woman evaluated a man, she must pay the value of a man. “The [age for] evaluations [is determined] at the time of the evaluation" - how so? If he evaluated one who was less than five years of age, and [in the meantime] he became older than five years of age, or if [he evaluated one] who was less than twenty years of age and he became twenty years old, he must pay [only] according to the age at the time of the evaluation. The thirtieth day is considered to be under this age. The fifth year or twentieth year is considered to be under this age. For it says: “And if he is from sixty years old and upward” (Leviticus 27:7), thus we learn with regard to all others from what is said about sixty years: just as the sixtieth year is considered to be under this age, so also the fifth and twentieth years are under this age. [But] is that so? Just because [the Torah] accounts the sixtieth year to be under this age, thereby being more stringent, shall we account the fifth or the twentieth year to be under this age, in order to be lenient?! Scripture says, “year,” “year” as a <i>gezerah shavah</i> [a technique of halachic interpretation employing an established link between identical or nearly identical words]: just as with the sixtieth year the word “year” means that it is considered under this age, so the word “year” with the fifth and with the twentieth year are considered under this age, whether [this results in] being lenient or being stringent. Rabbi Elazar says: [this rule holds true] until they are a month and a day beyond the year.
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+[The property] of orphans which has been evaluated [must be proclaimed for] thirty days. And [the property of] the Sanctuary which has been evaluated, [for] sixty days. They must make the proclamation in the morning and in the evening.  If a man dedicates his property to the Sanctuary and he is still liable for his wife’s <i>ketubah</i>:  Rabbi Eliezer says: when he divorces her he must vow that he will not derive any further benefit from her. Rabbi Joshua says: he need not do so. Similarly, Rabban Shimon ben Gamaliel said: Also if one guarantees a woman's <i>ketubah</i> and her husband divorces her, the husband must vow to derive no benefit from her, lest he make a conspiracy against the property of that man [the guarantor] and take his wife back again.
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+If one sold his field [of possession] at the time when the Jubilee was in force, he may not redeem it for two years, as it says: “According to the number of the years of the crops he shall sell to you” (Leviticus 25:15). If there was a year of blight or mildew, or a seventh year, it is not included in the count.  If he only broke the ground [without planting] or left it fallow [for a year], that year is included in the count. Rabbi Elazar says: if he sold it to him before Rosh Hashanah, and it was still full of fruit, he enjoys three crops in two years.
+If he sold it to the first for one hundred [<i>dinar</i>] and the first sold it to the second for two hundred, then he need reckon only with the first, as it says, “With the man to whom he sold” (Leviticus 25:27).   If he sold it to the first for two hundred, and the first sold it to the second for one hundred, then he need reckon only with the second, as it says: “With the man” (ibid)— the man in possession of the field.  One may not sell a distant field in order to redeem a near one, or a poor field in order to redeem a good one. One may not borrow [money] in order to redeem, nor redeem it in halves. But in the case of objects consecrated, all these [things] are permitted. In this respect the laws concerning a person’s [property] are more stringent than those concerning sacred things.
+If one sold a house among the houses of a walled city, he may redeem it at once and at any time during twelve months.  This is a kind of interest, yet it is not interest. If the seller died, his son may redeem it. If the purchaser died, it may be redeemed from his son. One counts the year only from the time that he sold it, as it is said, “Before a full year has elapsed” (Leviticus 25:30). When it says a “a full” [year], an intercalated month is included. Rabbi says: he [always] gives him a year and its intercalation.
+If the [last] day of the twelve months has arrived and it was not redeemed, it becomes his permanent [possession]. This applies whether he bought it or received it as a gift, as it is said: “beyond reclaim” (Leviticus 25:30). In earlier times, he [the buyer] would hide on the last day of the twelve months, so that [the house] might become his permanent [possession]. Hillel enacted that he [the seller] could deposit his money in the [Temple] chamber and break down the door and enter, and that the other [the buyer], whenever he wanted, might come and take his money.
+Whatever is within the [city] wall is regarded as the houses in a walled city, with the exception of fields. Rabbi Meir says: even fields. A house built into the wall: Rabbi Judah says: it is not considered a house within a walled city. Rabbi Shimon says: its outer wall is regarded as its [city] wall.
+A city whose roofs [look as if] they form its wall, or one that was not encompassed by a wall in the days of Joshua ben Nun, is not considered like houses in a walled city. [A house in any of] the following counts a house in a walled city: [those in a city] of no less than three courtyards, having two houses each, which have been encompassed by a wall in the days of Yehoshua bin Nun, such as the old stronghold of Tzippori, the fort of Gush-Halav, old Yodfat, Gamla, G’dod, Hadid, Ono, Jerusalem and other similar cities.
+Houses in unwalled cities—we accord to them the advantages of houses in a walled city and the advantages given to fields: They can be redeemed at once, and at any time within the twelve months like houses [in a walled city], and they return [to the owners] in the Jubilee or [at an earlier time] by [payment of a] reduced price like fields. The following are considered houses in unwalled cities: [a city which has] two courtyards, each having two houses, even though they have been encompassed by a wall since the days of Yehoshua bin Nun, they count as houses in courtyards.
+If an Israelite inherited from his mother's father who was a Levite, he cannot redeem it according to the order prescribed here. Also if a Levite inherited from his mother's father who was an Israelite, he cannot redeem it according to the order prescribed here, as it says, “As for the houses of the cities of the Levites” (Leviticus 25:32)—[this order does not apply] unless he is a Levite and in the cities of the Levites - [these are] the words of Rabbi; The Sages say: these things apply to the cities of the Levites.  One may not turn a field into pasture land, nor pasture land into a field, nor pasture land into a city, nor a city into pasture land.  Rabbi Elazar said: When is this so? When it comes to the cities of the Levites, but when it comes to cities of Israelites one may turn a field into pasture land, pasture land into a field, pasture land into a city, but not a city into pasture land, in order that they should not destroy the cities of Israel. Priests and Levites may sell [a house] at any time and redeem it at any time, as it is said: “The Levites shall forever have the right of redemption” (Leviticus 25:32).
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Arakhin/English/Talmud Bavli. German. Lazarus Goldschmidt. 1929 [de].txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Arakhin/English/Talmud Bavli. German. Lazarus Goldschmidt. 1929 [de].txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..5d0a696c4ab6a2ebf8345a09b87ff8f9b445c9e7
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Arakhin/English/Talmud Bavli. German. Lazarus Goldschmidt. 1929 [de].txt	
@@ -0,0 +1,85 @@
+Mishnah Arakhin
+משנה ערכין
+Talmud Bavli. German. Lazarus Goldschmidt. 1929 [de]
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001042448/NLI
+
+Mishnah Arakhin
+
+
+
+Chapter 1
+
+<b>J</b>EDER <small>KANN SCHÄTZEN</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Unter ‘schätzen’ ist in diesem Traktate die Spende seiner ‘Einschätzung’ für die Tempelkasse zu verstehen, wobei der Wert sich nach dem Alter richtet u. Lev. 27,2ff. festgelegt ist, unterschieden vom Gelübde seines Geldwertes, wobei die Person wie ein Sklave nach der Leistungsfähigkeit geschätzt wird.</i> <small>UND GESCHÄTZT WERDEN</small>, <small>SEINEN</small> G<small>ELDWERT</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Unter ‘schätzen’ ist in diesem Traktate die Spende seiner ‘Einschätzung’ für die Tempelkasse zu verstehen, wobei der Wert sich nach dem Alter richtet u. Lev. 27,2ff. festgelegt ist, unterschieden vom Gelübde seines Geldwertes, wobei die Person wie ein Sklave nach der Leistungsfähigkeit geschätzt wird.</i> <small>GELOBEN UND GELOBT WERDEN</small>, P<small>RIESTER</small>, L<small>EVITEN,</small> J<small>ISRAÉLITEN,</small> W<small>EIBER UND</small> S<small>KLAVEN</small>. D<small>ER</small> G<small>ESCHLECHTSLOSE UND DER</small> Z<small>WITTER KÖNNEN GELOBEN, GELOBT WERDEN UND SCHÄTZEN, ABER NICHT GESCHÄTZT WERDEN, DENN GESCHÄTZT WERDEN KANN NUR, WER ENTSCHIEDEN</small> M<small>ANN ODER</small> W<small>EIB IST</small>. D<small>ER</small> T<small>AUBE, DER</small> B<small>LÖDE UND DER</small> M<small>INDERJÄHRIGE KÖNNEN GELOBT UND GESCHÄTZT WERDEN, NICHT ABER GELOBEN UND SCHÄTZEN, WEIL SIE KEINEN</small> V<small>ERSTAND HABEN</small>.  <b>U</b><small>NTER EINEM</small> M<small>ONAT KANN ER</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Der Wert eines solchen Kindes.</i><small>GELOBT, ABER NICHT GESCHÄTZT WERDEN</small>.
+<b>E</b><small>IN</small> N<small>ICHTJUDE KANN, WIE</small> R. M<small>EÍR SAGT, GESCHÄTZT WERDEN, NICHT ABER SCHÄTZEN, UND WIE</small> R. J<small>EHUDA SAGT, SCHÄTZEN, NICHT ABER GESCHÄTZT WERDEN; BEIDE PFLICHTEN BEI, DASS</small> N<small>ICHTJUDEN GELOBEN UND GELOBT WERDEN KÖNNEN</small>.
+<b>D</b><small>ER</small> S<small>TERBENDE UND DER ZUR</small> H<small>INRICHTUNG</small> H<small>INAUSGEFÜHRTE KANN NICHT</small> <small>GELOBT UND NICHT GESCHÄTZT WERDEN</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Wie bereits erklärt, deren Geldwert gelobt od. deren Schätzung gespendet werden.</i>. R. Ḥ<small>ANINA B.</small> A͑<small>QABJA SAGT, ER KÖNNE GESCHÄTZT WERDEN, WEIL SEIN</small> G<small>ELDWERT FESTGESETZT</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Im bezüglichen Abschnitte; cf. Lev. 27,8.</i><small>IST</small>. R. J<small>OSE SAGT, ER KÖNNE GELOBEN, SCHÄTZEN UND HEILIGEN; HAT ER</small> S<small>CHADEN ANGERICHTET, SO IST ER ERSATZPFLICHTIG</small>.
+<b>W</b><small>IRD EINE</small> F<small>RAU ZUR</small> H<small>INRICHTUNG HINAUSGEFÜHRT, SO WARTE MAN NICHT, BIS SIE GEBOREN HAT; SITZT SIE AUF DEM</small> G<small>EBÄRSTUHLE, SO WARTE MAN DAMIT, BIS SIE GEBOREN HAT</small>. I<small>ST EINE</small> F<small>RAU HINGERICHTET WORDEN, SO DARF MAN IHR</small> H<small>AAR NUTZNIESSEN; IST EIN</small> V<small>IEH HINGERICHTET WORDEN, SO IST ES ZUR</small> N<small>UTZNIESSUNG VERBOTEN</small>.
+
+Chapter 2
+
+<b>D</b>IE W<small>ERTSCHÄTZUNG BETRÄGT NICHT WENIGER ALS EINEN</small> S<small>ELA͑ UND NICHT MEHR ALS FÜNFZIG</small> S<small>ELA͑</small>. Z<small>UM</small> B<small>EISPIEL</small>. W<small>ENN ER EINEN</small> S<small>ELA͑ ENTRICHTET</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Als Armer, der nur diesen Betrag zu entrichten hat; cf. Lev. 27,8.</i> <small>HAT UND REICH GEWORDEN IST, SO BRAUCHT ER NICHTS WEITER ZU ENTRICHTEN; WENN WENIGER ALS EINEN</small> S<small>ELA͑ UND REICH GEWORDEN IST, SO ENTRICHTE ER FÜNFZIG</small> S<small>ELA͑.</small> H<small>AT ER FÜNF</small> S<small>ELA͑ IN SEINEM</small> B<small>ESITZE, SO ENTRICHTE ER, WIE</small> R. M<small>EÍR SAGT, NUR EINEN, UND WIE DIE</small> W<small>EISEN SAGEN, ALLE.</small> D<small>IE</small> W<small>ERTSCHÄTZUNG BETRÄGT NICHT WENIGER ALS EINEN</small> S<small>ELA͑ UND NICHT MEHR ALS FÜNFZIG</small> S<small>ELA͑</small>.  <b>D</b><small>ER</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Die folgenden Lehren dieses Abschnittes stehen in gar keinem Zusammenhange mit dem Inhalte unseres Traktates; sie wurden nur deshalb zusammengestellt, weil sie alle gleich der ersten mit der gleichen Formel <span dir="rtl">אין</span> (es gibt nicht) beginnen.</i>M<small>ENSTRUATIONSBEGINN</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Die Unreinheit der Menstruation, einerlei ob sie nur einen Tag od. länger anhält, währt 7 Tage; nach 7 Tagen gilt der Fluß als krankhafter Ausfluß, der Lev. 15,25ff. behandelt wird. Auf jede Beobachtung eines solchen innerhalb von 11 Tagen hat ein Reinheitstag zu folgen u. erst dann gilt die Frau als rein; hält der Fluß 3 Tage hintereinander an, so ist sie darauf 7 Tage unrein u. hat 7 Reinheitstage abzuwarten u. ein Opfer darzubringen, u. erst dann ist sie rein. Mit dem 1. Flusse nach der erlangten Reinheit beginnt eine neue Menstruationsperiode.</i><small>BEI EINER IN</small> W<small>IRKUNG</small> G<small>ERATENEN</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Wenn sie nicht weiß, ob es sich um Menstruation od. einen krankhaften Fluß handelt.</i><small>ERFOLGT</small> <small>FRÜHESTENS NACH SIEBEN UND SPÄTESTENS NACH SIEBZEHN</small> T<small>AGEN</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Der Reinheit.</i>.  <b>B</b><small>EI DEN</small> A<small>USSATZMALEN WÄHRT ES</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Die Dauer der Abschließung zur Untersuchung; cf. Lev. Kap. 13.</i><small>NICHT WENIGER ALS EINE</small> W<small>OCHE UND NICHT MEHR ALS DREI</small> W<small>OCHEN</small>.
+<b>D</b><small>AS</small> J<small>AHR DARF NICHT WENIGER ALS VIER</small> V<small>OLLMONATE</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Der volle Monat hat 30 Tage u. der unvolle (<span dir="rtl">חסר</span>, mangelhaft) hat 29 Tage; sie hatten keinen festen Kalender u. der Monatsanfang wurde beim Erscheinen des Neumondes festgestellt.</i><small>HABEN, UND ES SCHEINT, NICHT MEHR ALS ACHT</small>. D<small>IE ZWEI</small> B<small>ROTE</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Am Wochenfeste; cf. Lev. 15ff.</i><small>WERDEN NICHT VOR ZWEI UND NICHT NACH DREI</small> T<small>AGEN GEGESSEN</small>. D<small>AS</small> S<small>CHAUBROT WIRD NICHT VOR NEUN UND NICHT NACH ELF</small> T<small>AGEN</small><sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Nach dem Backen.</i><small>GEGESSEN</small>. E<small>IN</small> K<small>IND IST NICHT VOR ACHT UND NICHT NACH ZWÖLF</small> T<small>AGEN ZU</small> B<small>ESCHNEIDEN</small>.
+<b>M</b><small>AN BLIES IM</small> T<small>EMPEL NICHT WENIGER ALS EINUNDZWANZIG</small> T<small>ÖNE</small><sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> An einem Tage; cf. Suk. Fol. 53b.</i><small>UND NICHT MEHR ALS ACHTUNDVIERZIG</small>. M<small>AN HATTE DA</small><sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Bei der Tempelmusik.</i><small>NICHT WENIGER ALS ZWEI UND NICHT MEHR ALS SECHS</small> H<small>ARFEN</small>. M<small>AN HATTE DA NICHT WENIDER ALS ZWEI UND NICHT MEHR ALS ZWÖLF</small> F<small>LÖTEN.</small> A<small>N ZWÖLF</small> T<small>AGEN IM</small> J<small>AHRE TÖNTE DIE</small> F<small>LÖTE VOR DEM</small> A<small>LTAR: BEIM</small> S<small>CHLACHTEN DES ERSTEN</small> P<small>ESAḤOPFERS, BEIM</small> S<small>CHLACHTEN DES ZWEITEN</small> P<small>ESAḤOPFERS</small><sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Wer verhindert war, das Pesaḥopfer darzubringen, hatte es einen Monat später nachzuholen; cf. Num. 9,10ff.</i><small>, AM ERSTEN</small> T<small>AG DES</small> P<small>ESAḤFESTES, AM</small> W<small>OCHENFESTE UND AN DEN ACHT</small> T<small>AGEN DES</small> H<small>ÜTTEN</small><small>FESTES.</small> M<small>AN BLIES NICHT AUF EINER</small> P<small>FEIFE AUS</small> K<small>UPFER, SONDERN AUF EINER AUS</small> R<small>OHR, WEIL, DEREN</small> T<small>ON ANGENEHMER IST</small>. D<small>ER</small> A<small>USKLANG ERFOLGTE MIT NUR EINER</small> P<small>FEIFE, WEIL ES SO SCHÖNER AUSKLINGT</small>. E<small>S</small> <small>WAREN</small><sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Die die Flöte spielten.</i>S<small>KLAVEN VON</small> P<small>RIESTERN — SO</small> R. M<small>EÍR</small>.
+R. J<small>OSE SAGT</small>, L<small>EUTE AUS DEN</small> F<small>AMILIEN DER</small> P<small>EGARÄER UND DER</small> Ç<small>IPARÄER UND AUS</small> E<small>MMAUS, DIE MIT DER</small> P<small>RIESTERSCHAFT</small><sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Die Priester verschwägerten sich nur mit besonders vornehmen Familien.</i>IN H<small>EIRATSVERBINDUNG STANDEN</small>. R. Ḥ<small>ANINA B.</small> A<small>NTIGONOS SAGT, ES WAREN</small> L<small>EVITEN</small>.
+<b>E</b><small>S MUSSTEN MINDESTENS SECHS UNTERSUCHTE</small> L<small>ÄMMER</small><sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Für das beständige Opfer.</i><small>IM</small> L<small>ÄMMERSTALLE SEIN, WIE FÜR EINEN</small> Š<small>ABBATH UND DIE</small> F<small>ESTTAGE DES</small> N<small>EUJAHRES, UND MEHR UNBESCHRÄNKT</small>. E<small>S MUSSTEN MINDESTENS ZWEI</small> T<small>ROMPETEN SEIN UND NEUN</small> H<small>ARFFN, UND MEHR UNBESCHRÄNKT</small>; Z<small>YMBELN NUR EINE</small>.
+<b>E</b><small>S WAREN NICHT WENIGER ALS ZWÖLF</small> L<small>EVITEN, DIE AUF DER</small> E<small>STRADE STANDEN, UND MEHR UNBEGRENZT</small>. E<small>IN</small> M<small>INDERJÄHRIGER DURFTE NICHT DEN</small> T<small>EMPELHOF ZUM</small> T<small>EMPELDIENSTE BETRETEN, AUSSER WENN DIE</small> L<small>EVITEN BEIM</small> T<small>EMPELGESANGE WAREN</small>. A<small>UCH DURFTEN SIE NICHT MIT</small> L<small>AUTE UND</small> H<small>ARFE BEGLEITEN, SONDERN NUR MIT DEM</small> M<small>UNDE, UM DEM</small> T<small>ONE</small> L<small>IEBLICHKEIT ZU VERLEIHEN</small>. R. E<small>LIE͑ZER B.</small> J<small>A͑QOB SAGTE</small>: S<small>IE</small><sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> Die Minderjährigen; nach anderen, die nur das Instrument spielten u. nicht sangen.</i><small>WURDEN NICHT</small><sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> Zu den 12 Leviten.</i> <small>MITGEZÄHLT, AUCH DURFTEN SIE NICHT DIE</small> E<small>STRADE BESTEIGEN, VIELMEHR STANDEN SIE AUF DER ERDE UND IHRE</small> K<small>ÖPFE REICHTEN ZU DEN</small> F<small>ÜSSEN DER</small> L<small>EVITEN: MAN NANNTE SIE DIE</small> L<small>EVITENQUÄLER</small>.
+
+Chapter 3
+
+<b>E</b>S <small>GIBT BEI DEN</small> S<small>CHÄTZUNGEN ERLEICHTERUNG UND</small> E<small>RSCHWERUNG, BEIM</small> E<small>RBBESITZFELDE</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Bei der Weihung eines solchen; cf. Lev. 27,16ff.</i> E<small>RLEICHTERUNG UND</small> E<small>RSCHWERUNG, BEIM VERWARNTEN</small> O<small>CHSEN</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Einen stößigen Ochsen, dessen Eigentümer verwarnt worden ist (Ex. 21,29); der Kürze wegen spricht der T. von einem verwarnten bezw. nicht verwarnten Ochsen.</i><small>, DER EINEN</small> S<small>KLAVEN GETÖTET HAT,</small> E<small>RLEICHTERUNG UND</small> E<small>RSCHWERUNG, UND BEIM</small> N<small>OTZÜCHTER</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Cf. Dt. 22,23ff.</i>, <small>BEIM</small> V<small>ERFÜHRER</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Cf. Ex. 22,15ff.</i> <small>UND BEIM</small> V<small>ERLEUMDER</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Hinsichtl. der Unbescholtenheit seiner Frau; cf. Dt. 22,13ff.</i> E<small>RLEICHTERUNG UND</small> E<small>RSCHWERUNG.</small> W<small>IESO</small> E<small>RLEICHTERUNG UND</small> E<small>RSCHWERUNG BEI DEN</small> S<small>CHÄTZUNGEN?</small> W<small>ER DIE</small> S<small>CHÄTZUNG DES</small> S<small>CHÖNSTEN IN</small> J<small>ISRAÉL ODER DES</small> H<small>ÄSSLICHSTEN IN</small> J<small>ISRAÉL GELOBT HAT, GEBE FÜNFZIG</small> S<small>ELA͑.</small> S<small>AGTE ER ABER: ICH</small> <small>GELOBE</small> <small>SEINEN</small> G<small>ELD</small><small>WERT</small><small>, SO GEBE ER SEINEN GELDWERT</small>.
+<b>W</b><small>IESO</small> E<small>RLEICHTERUNG UND</small> E<small>RSCHWERUNG BEIM</small> E<small>RBBESITZFELDE?</small> E<small>INERLEI OB JEMAND</small> <small>EIN</small> F<small>ELD</small> <small>IM</small> U<small>MKREISE DER</small> S<small>TADT</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Das wegen des schlechten Bodens nur wenig wert ist.</i> <small>ODER IN DEN</small> O<small>BSTGÄRTEN VON</small> S<small>EBASTE GEWEIHT HAT, ER MUSS FÜNFZIG</small> Š<small>EQEL FÜR DIE</small> A<small>USSAATFLÄCHE VON EINEM</small> Ḥ<small>OMER</small> G<small>ERSTE GEBEN; FÜR EIN GEKAUFTES</small> F<small>ELD GEBE ER DEN</small> W<small>ERT</small>. R. E<small>LIE͑ZER SAGT, EINERLEI OB EIN GEKAUFTES</small> F<small>ELD ODER EIN</small> E<small>RBBESITZFELD.</small> W<small>ELCHEN</small> U<small>NTERSCHIED GIBT ES DEMNACH ZWISCHEN EINEM</small> E<small>RBBESITZFELDE UND EINEM GEKAUFTEN</small> F<small>ELDE?</small> B<small>EI EINEM</small> E<small>RBBESITZFELDE FÜGE ER</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Der Eigentümer, wenn er selber es einlöst.</i> <small>DAS</small> F<small>ÜNFTEL HINZU UND BEI EINEM GEKAUFTEN</small> F<small>ELDE FÜGE ER DAS</small> F<small>ÜNFTEL NICHT HINZU</small>.
+<b>W</b><small>IESO</small> E<small>RLEICHTERUNG UND</small> E<small>RSCHWERUNG BEIM VERWARNTEN</small> O<small>CHSEN</small>? E<small>INERLEI, OB ER DEN SCHÖNSTEN UNTER DEN</small> S<small>KLAVEN ODER DEN HÄSSLICHSTEN UNTER DEN</small> S<small>KLAVEN GETÖTET HAT, ZAHLE</small> <small>DER</small> E<small>IGENTÜMER</small> <small>DREISSIG</small> S<small>ELA͑ HAT ER EINEN</small> F<small>REIEN GETÖTET, SO ZAHLE ER DESSEN</small> W<small>ERT</small>. H<small>AT ER DEN EINEN ODER DEN ANDREN VERLETZT, SO ZAHLE ER DEN VOLLEN</small> S<small>CHADENERSATZ</small>.
+<b>W</b><small>IESO</small> E<small>RLEICHTERUNG UND</small> E<small>RSCHWERUNG BEIM</small> N<small>OTZÜCHTER UND BEIM</small> V<small>ERFÜHRER?</small> E<small>INERLEI, OB ER DIE</small> V<small>ORNEHMSTE AUS EINEM</small> P<small>RIESTERHAUSE ODER DIE</small> G<small>ERINGSTE AUS EINEM</small> J<small>ISRAÉLITENHAUSE GENOTZÜCHTIGT ODER VERFÜHRT HAT, ZAHLE ER FÜNFZIG</small> S<small>ELA͑;</small> B<small>ESCHÄMUNG UND</small> W<small>ERTMINDERUNG NACH</small> <small>DER</small> S<small>TELLUNG DES</small> B<small>ESCHÄMENDEN UND DES</small> B<small>ESCHÄMTEN</small>.
+<b>W</b><small>IESO</small> E<small>RLEICHTERUNG UND</small> E<small>RSCHWERUNG BEIM</small> V<small>ERLEUMDER?</small> W<small>ER EINE ÜBLE</small> N<small>ACHREDE AUSBRINGT ÜBER DIE</small> V<small>ORNEHMSTE AUS EINEM</small> P<small>RIESTERHAUSE ODER ÜBER DIE</small> G<small>ERINGSTE AUS EINEM</small> J<small>ISRAÉLITENHAUSE, ZAHLE HUNDERT</small> S<small>ELA͑.</small> E<small>S ERGIBT SICH ALSO, DASS DAS</small> S<small>PRECHEN MIT DEM</small> M<small>UNDE SCHWERER IST ALS DIE</small> A<small>USÜBUNG EINER</small> T<small>AT</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Wer eine üble Nachrede ausbringt, hat mehr zu zahlen als der Notzüchter.</i>. S<small>O FINDEN WIR AUCH, DASS DAS</small> V<small>ERHÄNGNIS ÜBER ONSRE</small> V<small>ORFAHREN IN DER</small> W<small>ÜSTE ERST WEGEN DER</small> V<small>ERLEUMDUNG BESIEGELT WURDE, DENN ES HEISST</small>:<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Num. 14,22.</i><i>und sie versuchten mich nun zehnmal &amp;c</i>.
+
+Chapter 4
+
+<b>D</b>IE V<small>ERMÖGENSAUSREICHUNG DES</small> G<small>ELOBENDEN</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Daß er nach Lev. 27,8 den normierten Betrag des Schätzgelübdes nicht zu zahlen braucht.</i><small>, DAS</small> A<small>LTER DES</small> G<small>ELOBTEN, DER</small> S<small>CHÄTZUNGSWERT DES</small> G<small>ESCHÄTZTEN</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Dessen Schätzungswert gelobt worden ist; cf. Lev. 27,2ff.</i> <small>UND DIE</small> S<small>CHÄTZUNG ZUR</small> Z<small>EIT DES</small> S<small>CHÄTZGELÜBDES.</small> D<small>IE</small> V<small>ERMÖGENSAUSREICHUNG DES</small> G<small>ELOBENDEN, ZUM</small> B<small>EISPIEL: HAT EIN</small> A<small>RMER DEN</small> S<small>CHÄTZUNGSWERT EINES</small> R<small>EICHEN GELOBT, SO GEBE ER DEN</small> S<small>CHÄTZUNGSWERT EINES</small> A<small>RMEN; HAT EIN</small> R<small>EICHER DEN</small> S<small>CHÄTZUNGSWERT EINES</small> A<small>RMEN GELOBT, SO GEBE ER DEN</small> S<small>CHÄTZUNGSWERT EINES</small> R<small>EICHEN</small>.
+N<small>ICHT SO ABER VERHÄLT ES SICH BEI DEN</small> O<small>PFERN.</small> S<small>AGTE JEMAND: ER NEHME AUF SICH DAS</small> O<small>PFER DIESES</small> A<small>USSÄTZIGEN, SO BRINGE ER, WENN DEH</small> A<small>USSÄTZIGE EIN</small> A<small>RMER IST, DAS</small> O<small>PFER EINES</small> A<small>RMEN, UND WENN EIN</small> R<small>EICHER, DAS</small> O<small>PFER EINES</small> R<small>EICHEN.</small> R<small>ABBI SAGTE:</small> I<small>CH SAGE, BEIM</small> S<small>CHÄTZGELÜBDE VERHALTE ES SICH EBENSO.</small> D<small>ASS EIN</small> A<small>RMER, DER DEN</small> S<small>CHÄTZUNGSWERT EINES</small> R<small>EICHEN GELOBT, NUR DEN</small> S<small>CHÄTZUNGSWERT EINES</small> A<small>RMEN GIBT, ERFOLGT NUR DESHALB, WEIL DER</small> R<small>EICHE NICHTS SCHULDIG IST; WENN ABER EIN</small> R<small>EICHER SAGT, ER NEHME AUF SICH SEINE</small> S<small>CHÄTZUNG, UND EIN</small> A<small>RMER ES HÖRT UND SAGT, ER NEHME AUF SICH, WAS DIESER GESAGT HAT, SO HAT ER DEN</small> S<small>CHÄTZUNGSWERT EINES</small> R<small>EICHEN ZU GEBEN</small>.  <b>W</b><small>EEN ER ARM WAR UND REICH GEWORDEN IST, ODER REICH WAR UND ARM GEWORDEN IST, SO GEBE ER DEN</small> S<small>CHÄTZUNGSWERT EINES</small> R<small>EICHEN</small>. R. J<small>EHUDA SAGT, AUCH WENN ER ARM WAR, REICH GEWORDEN, UND WIEDER ARM GEWORDEN IST, GEBE ER DEN</small> S<small>CHÄTZUNGSWERT EINES</small> R<small>EICHEN</small>.
+N<small>ICHT SO ABER VERHÄLT ES SICH BEI DEN</small> O<small>PFERN.</small> S<small>ELBST WENN SEIN</small> V<small>ATER STIRBT UND IHM EINE</small> M<small>YRIADE HINTERLÄSST ODER SEIN</small> S<small>CHIFF AUF DEM</small> M<small>EERE ANKOMMT UND IHM</small> M<small>YRIADEN BRINGT, HAT DAS</small> H<small>EILIGTUM DARAN NICHTS</small>.
+<b>D</b><small>AS</small> A<small>LTER DES</small> G<small>ELOBTEN, ZUM</small> B<small>EISPIEL: HAT EIN</small> J<small>UNGER DEN</small> S<small>CHÄTZUNGSWERT EINES</small> A<small>LTEN GELOBT, SO GEBE ER DEN</small> S<small>CHÄTZUNGSWERT EINES</small> A<small>LTEN; HAT EIN</small> A<small>LTER DEN</small> S<small>CHÄTZUNGSWERT EINES</small> J<small>UNGEN GELOBT, SO GEBE ER DEN</small> S<small>CHÄTZUNGSWERT EINES</small> J<small>UNGEN.</small> D<small>EN</small> S<small>CHÄTZUNGSWERT DES</small> G<small>ESCHÄTZTEN, ZUM</small> B<small>EISPIEL: HAT EIN</small> M<small>ANN DEN</small> S<small>CHÄTZUNGSWERT EINES</small> W<small>EIBES GELOBT, SO GEBE ER DEN</small> W<small>ERT EINES</small> W<small>EIBES; HAT EIN</small> W<small>EIB DEN</small> S<small>CHÄTZUNGSWERT EINES</small> M<small>ANNES GELOBT, SO GEBE SIE DEN</small> W<small>ERT EINES</small> M<small>ANNES.</small> D<small>IE</small> S<small>CHÄTZUNG ZUR</small> Z<small>EIT DES</small> S<small>CHÄTZGELÜBDES, ZUM</small> B<small>EISPIEL: WENN ER DEN</small> S<small>CHÄTZUNGSWERT GELOBT HAT, BEVOR ER FÜNF</small> J<small>AHRE ALT WAR UND FÜNF GEWORDEN IST, ODER BEVOR ER ZWANZIG</small> J<small>AHRE ALT WAR UND ZWANZIG GEWORDEN IST, SO GEBE ER NACH DEM ALTER ZUR</small> Z<small>EIT DES</small> G<small>ELOBENS</small>.  <b>D</b><small>ER DREISSIGSTE</small> T<small>AG</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Mindestalter beim Schätzgelübde.</i><small>ZÄHLT NACH UNTEN; DAS</small> F<small>ÜNFTE</small> J<small>AHR UND DAS ZWANZIGSTE</small> J<small>AHR ZÄHLEN NACH UNTEN</small>. E<small>S HEISST NÄMLICH</small>:<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Lev. 27,7.</i><i>und wenn von sechzig Jahren und darüber</i>, <small>UND WIR FOLGERN VOM SECHZIGSTEN</small> J<small>AHRE AUF DIE ANDREN: WIE DAS SECHZIGSTE</small> J<small>AHR NACH UNTEN</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Da es heißt: und darüber.</i><small>ZÄHLT, EBENSO ZÄHLEN DAS FÜNFTE UND DAS ZWANZIGSTE</small> J<small>AHR NACH UNTEN.</small> A<small>BER SOLLTEN DENN, WEIL DAS SECHZIGSTE</small> J<small>AHR ERSCHWEREND NACH UNTEN ZÄHLT, DAS FÜNFTE</small> J<small>AHR UND DAS ZWANZIGSTE</small> J<small>AHR ERLEICHTERND NACH UNTEN ZÄHLEN</small>!? E<small>S HEISST DA UND DORT</small> <i>Jahr</i>, <small>ALS</small> W<small>ORTANALOGIE: WIE DAS BEIM SECHZIGSTEN GENANNTE</small> <i>Jahr</i> <small>NACH UNTEN ZÄHLT, EBENSO ZÄHLT DAS BEIM FÜNFTEN UND BEIM ZWANZIGSTEN GENANNTE</small> <i>Jahr</i> <small>NACH UNTEN, SOWOHL ERLEICHTERND ALS AUCH ERSCHWEREND</small>. R. E<small>LIE͑ZER SAGT, NUR WENN EINEN</small> M<small>ONAT UND EINEN</small> T<small>AG ÜBER DIE</small> J<small>AHRE HINAUS</small>.
+
+Chapter 5
+
+<b>W</b>ENN <small>JEMAND SAGT, ER GELOBE SEIN</small> G<small>EWICHT, SO GEBE EU SEIN</small> G<small>EWICHT, WENN</small> S<small>ILBER, IN</small> S<small>ILBER, WENN</small> G<small>OLD, IN</small> G<small>OLD.</small> E<small>INST SAGTE DIE</small> M<small>UTTER DER</small> J<small>ERMAṬJA</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Viell. v. <i>̔ιϵϱομαϑής</i>, Heiliges lernend, die sich dem Heiligen Hingebende.</i><small>, SIE GELOBE DAS</small> G<small>EWICHT IHRER</small> T<small>OCHTER; HIERAUF KAM SIE NACH</small> J<small>ERUŠALEM, WO MAN SIE WOG, UND SIE GAB IHR</small> G<small>EWICHT IN</small> G<small>OLD</small>. S<small>AGT JEMAND</small>, <small>ER GELOBE DAS</small> G<small>EWICHT SEINER</small> H<small>AND, SO FÜLLE ER, WIE</small> R. J<small>EHUDA SAGT, EIN</small> F<small>ASS MIT</small> W<small>ASSER UND STECKE SIE BIS ZUM</small> E<small>LLENBOGEN HINEIN</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Sodaß das durch die Hand verdrängte Wasser überläuft.</i><small>, SODANN WIEGE ER SOVIEL</small> F<small>LEISCH VON EINEM</small> E<small>SEL MIT</small> K<small>NOCHEN UND</small> S<small>EHNEN UND TUE ES HINEIN, BIS ES WIEDER VOLL WIRD</small>. R. J<small>OSE SPRACH</small>: W<small>IE IST ES SO ABZUPASSEN MÖGLICH, DASS DAS</small> F<small>LEISCH DEM</small> F<small>LEISCHE UND DIE</small> K<small>NOCHEN DEN</small> K<small>NOCHEN GENAU ENTSPRECHEN</small>? V<small>IELMEHR SCHÄTZE MAN DIE</small> H<small>AND, WIEVIEL SIE WOHL WIEGEN MAG</small>.
+<b>S</b><small>AGT JEMAND</small>, <small>ER GELOBE DEN</small> W<small>ERT SEINER</small> H<small>AND, SO SCHÄTZE MAN IHN, WIEVIEL ER MIT</small> H<small>AND UND WIEVIEL ER OHNE</small> H<small>AND WERT IST</small>. D<small>IESBEZÜGLICH IST ES BEI</small> G<small>ELÜBDEN STRENGER ALS BEI</small> S<small>CHÄTZGELÜBDEN</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Solche erstrecken sich nicht auf Glieder, von denen das Leben nicht abhängt.</i>.  <b>I</b><small>N WELCHER</small> H<small>INSICHT IST ES BEI</small> S<small>CHÄTZGELÜBDEN STRENGER ALS BEI</small> G<small>ELÜBDEIN?</small> W<small>ENN JEMAND GESAGT HAT, ER GELOBE SEINEN</small> S<small>CHÄTZUNGSWERT UND GESTORBEN IST, SO MÜSSEN DIE</small> E<small>RBEN ES GEBEN, WENN ABER: SEINEN</small> G<small>ELDWERT, END GESTORBEN IST, SO BRAUCHEN DIE</small> E<small>RBEN ES NICUT ZU GEBEN, DENN DIE</small> T<small>OTEN HABEN KEINEN</small> G<small>ELDWERT.</small> S<small>AGTE JEMAND,</small> <small>ER GELOBE DEN</small> S<small>CHÄTZUNGSWERT SEINER</small> H<small>AND ODER SEINES</small> F<small>USSES, SO HAT ER NICHTS GESAGT, WENN ABER: DEN</small> S<small>CHÄTZUNGSWERT SEINES</small> K<small>OPFES, ODER: DEN</small> S<small>CHÄTZUNGSWERT SEINER</small> L<small>EBER, SO GEBE ER SEINEN GANZEN</small> S<small>CHÄTZUNGSWERT.</small> D<small>IE</small> R<small>EGEL HIERBEI IST: IST ES EINE</small> S<small>ACHE, VON DER DAS</small> L<small>EBEN ABHÄNGT, SO GEBE ER SEINEN GANZEN</small> S<small>CHÄTZUNGSWERT</small>.
+S<small>AGTE JEMAND, ER GELOBE DIE</small> H<small>ÄLFTE SEINES</small> S<small>CHÄTZUNGSWERTES, SO GEBE ER DIE</small> H<small>ÄLFTE SEINES</small> S<small>CHÄTZUNGSWERTES, WENN ABER: DEN</small> S<small>CHÄTZUNGSWERT SEINER</small> H<small>ÄLFTE, SO GEBE ER SEINEN GANZEN</small> S<small>CHÄTZUNGSWERT.</small> S<small>AGTE JEMAND,</small> <small>ER GELOBE DIE</small> H<small>ÄLFTE SEINES</small> G<small>ELDWERTES, SO GEBE ER DIE</small> H<small>ÄLFTE SEINES</small> G<small>ELDWERTES, WENN ABER: DEN</small> G<small>ELDWERT SEINER</small> H<small>ÄLFTE, SO GEBE ER SEINEN GANZEN</small> G<small>ELDWERT</small>. D<small>IE</small> R<small>EGEL HIERBEI IST: IST ES EINE</small> S<small>ACHE, VON DER DAS</small> L<small>EBEN ABHÄNGT, SO GEBE ER SEINEN GANZEN</small> G<small>ELDWERT</small>.
+W<small>ENN JEMAND GESAGT HAT, ER GELOBE DEN</small> S<small>CHÄTZUNGSWERT VON JENEM, UND DER</small> G<small>ELOBENDE UND DER</small> G<small>ELOBTE GESTORBEN SIND, SO MÜSSEN DIE</small> E<small>RBEN ES GEBEN; WENN ABER: DEN</small> G<small>ELDWERT VON JENEM, UND DER</small> G<small>ELOBENDE GESTORBEN IST, SO MÜSSEN DIE</small> E<small>RBEN ES GEBEN, UND WENN DER</small> G<small>ELOBTE GESTORBEN IST, SO BRAUCHEN DIE</small> E<small>RBEN ES NICHT ZU GEBEN, DENN DIE</small> T<small>OTEN HABEN KEINEN</small> G<small>ELDWERT</small>.
+<b>W</b><small>ENN JEMAND GESAGT HAT, DIESER</small> O<small>CHS SEI EIN</small> B<small>RANDOPFER, ODER: DIESES</small> H<small>AUS SEI EIN</small> O<small>PFER, UND DER</small> O<small>CHS VERENDET ODER DAS</small> H<small>AUS EINGESTÜRZT IST, SO BRAUCHT ER KEINEN</small> E<small>RSATZ ZU LEISTEN; WENN ABER: ICH NEHME AUF MICH, DIESEN</small> O<small>CHSEN ALS</small> B<small>RANDOPFER</small> <small>ZU SPENDEN</small><small>, ODER: ICH NEHME AUF MICH, DIESES</small> H<small>AUS ALS</small> O<small>PFER</small> <small>ZU SPENDEN</small><small>, UND DER</small> O<small>CHS VERENDET ODER DAS</small> H<small>AUS EINGESTÜRZT IST, SO MUSS ER</small> E<small>RSATZ LEISTEN</small>.
+<b>D</b><small>IE</small> S<small>CHÄTZGELÜBDE SCHULDEN, PFÄNDE MAN; DIE</small> S<small>ÜNDOPFER ODER</small> S<small>CHULDOPFER SCHULDEN, PFÄNDE MAN NICHT; DIE</small> B<small>RANDOPFER ODER</small> H<small>EILSOPFER SCHULDEN, PFÄNDE MAN.</small> O<small>BGLEICH ER NICHT EHER</small> S<small>ÜHNE ERLANGT, ALS BIS ER ES AUS EIGENEM</small> W<small>ILLEN</small> <small>DARBRINGT</small>, <small>DENN ES HEISST</small>: <sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Ib. 1,3.</i><i>nach seinem Wohlgefallen</i>, <small>SO</small> <small>ZWINGE MAN IHN DENNOCH, BIS ER SAGT, ER WOLLE ES.</small> D<small>ASSELBE FINDEST DU BEI</small> E<small>HESCHEIDUNGEN: MAN ZWINGE</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Wenn er aus gesetzlichen Gründen gezwungen wird, sich von seiner Frau scheiden zu lassen.</i><small>IHN, BIS ER SAGT, ER WOLLE ES</small>.
+
+Chapter 6
+
+<b>D</b>IE S<small>CHÄTZUNG</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Dh. die Ausbietung gepfändeter Sachen zur Befriedigung der Gläubiger.</i> <small>VON</small> W<small>AISENGUT WÄHRT DREISSIG</small> T<small>AGE, DIE</small> S<small>CHÄTZUNG VON</small> H<small>EILIGENGUT WÄHRT SECHZIG</small> T<small>AGE; DIE</small> A<small>USBIETUNG ERFOLGT MORGENS UND ABENDS</small>. <b>W</b><small>ENN JEMAND SEINE</small> G<small>ÜTER DEM</small> H<small>EILIGTUME GEWEIHT UND EU DIE</small> M<small>ORGENGABE EINER</small> F<small>RAU</small> <small>ZU BEZAHLEN</small> <small>HAT, SO MUSS ER, WIE</small> R. E<small>LIE͑ZER SAGT, WENN ER SICH VON IHR SCHEIDEN LÄSST, SICH DEN</small> G<small>ENUSS VON IHR ABGELOBEN</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Weil er sie vielleicht ihre Morgengabe vom Heiligtume einfordern lassen u. sie wieder heiraten will.</i>. R. J<small>EHOŠUA͑ SAGT, ER BRAUCHE DIES NICHT</small>. D<small>ESGLEICHEN SAGTE AUCH</small> R. Š<small>IMO͑N B. GAMLIEL, WENN JEMAND EINER</small> <small>FRAU FÜR IHRE</small> M<small>ORGENGABE GEBÜRGT HAT, UND IHR</small> M<small>ANN SICH VON IHR SCHEIDEN LÄSST, SO MUSS ER SICH JEDEN</small> G<small>ENUSS VON IHR ABGELOBEN, DENN SIE KÖNNTEN SONST EINE FRAUDULÖSE</small> A<small>BMACHUNG ÜBER DAS</small> V<small>ERMÖGEN VON JENEN TREFFEN</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Die Morgengabe von jenem einfordern.</i><small>UND ER SEINE</small> F<small>RAU WIEDER HEIRATEN</small>.
+<b>W</b><small>ENN JEMAND SEINE</small> G<small>ÜTER DEM</small> H<small>EILIGTUME GEWEIHT UND SEINER</small> F<small>RAU DIE</small> M<small>ORGENGABE ODER EINEN</small> G<small>LÄUBIGER</small> <small>ZU BEZAHLEN</small> <small>HAT, SO KANN DIE</small> F<small>RAU IHRE</small> M<small>ORGENGABE NICHT VOM</small> H<small>EILIGEN EINFORDERN, AUCH NICHT DER</small> G<small>LÄUBIGER SEINE</small> S<small>CHULD, VIELMEHR LÖST DER</small> A<small>USLÖSENDE ES UNTER DER</small> B<small>EDINGUNG AUS, DER</small> F<small>RAU IHRE MORGENGABE UND DEM</small> G<small>LÄUBIGER SEINE</small> S<small>CHULD ZU BEZAHLEN.</small> H<small>AT JEMAND DEM</small> H<small>EILIGTUME NEUNZIG</small> M<small>INEN GEWEIHT, WÄHREND SEINE</small> S<small>CHULD HUNDERT</small> M<small>INEN BETRÄGT, SO FÜGE ER</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Der Gläubiger, leihweise.</i><small>NOCH EINEN</small> D<small>ENAR HINZU UND LÖSE</small> <small>DAMIT</small> <small>DIESE</small> G<small>ÜTER AUS, UNTER DER</small> B<small>EDINGUNG, DER</small> F<small>RAU IHRE</small> M<small>ORGENGABE ODER DEM</small> G<small>LÄUBIGER SEINE</small> S<small>CHULD ZU BEZAHLEN</small>.
+<b>O</b><small>BGLEICH SIE GESAGT HABEN, DASS MAN</small> S<small>CHULDNER VON</small> S<small>CHÄTZGELÜBDEN PFÄNDE, SO LASSE MAN IHM DENNOCH</small> U<small>NTERHALT FÜR DREISSIG</small> T<small>AGE,</small> K<small>LEIDUNG FÜR ZWÖLF</small> M<small>ONATE, EIN HERGERICHTETES</small> B<small>ETT,</small> S<small>ANDALEN UND</small> T<small>EPHILLIN</small>; <small>FÜR IHN, NICHT ABER FÜR SEINE</small> F<small>RAU UND NICHT FÜR SEINE</small> K<small>INDER.</small> I<small>ST ER</small> H<small>ANDWERKER, SO LASSE MAN IHM ZWEI</small> H<small>ANDWERKSGERÄTE VON JEDER</small> S<small>ORTE.</small> E<small>INEM</small> Z<small>IMMERMANN LASSE MAN ZWEI</small> H<small>OBEL UND ZWEI</small> S<small>ÄGEN</small>. R. E<small>LIE͑ZER SAGTE:</small> I<small>ST ER</small> B<small>AUER, SO LASSE MAN IHM SEIN</small> G<small>ESPANN, IST ER</small> E<small>SELTREIBER, SO LASSE MAN IHM SEINEN</small> E<small>SEL.</small>
+H<small>AT ER VON EINER</small> S<small>ORTE MEHR UND VON EINER</small> S<small>ORTE WENIGER, SO ERLAUBE MAN IHM NICHT ZU VERKAUFEN, VON DER ER MEHR HAT, UM ZU KAUFEN, VON DER ER WENIGER HAT, VIELMEHR LASSE MAN IHM ZWEI, VON DER ER MEHR HAT, UND ALLES, VON DER ER WENIGER HAT</small>. W<small>ENN JEMAND</small> <small>ALL</small> <small>SEINE</small> G<small>ÜTER DEM</small> H<small>EILIGTUME GEWEIHT HAT, SO VERSTEIGERE MAN SOGAR SEINE TEPHILLIN</small>.
+<b>E</b><small>INERLEI OB JEMAND SEINE</small> G<small>ÜTER DEM</small> H<small>EILIGTUME GEWEIHT ODER EIN</small> S<small>CHÄTZGELÜBDE GELOBT HAT, ER</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Der Schatzmeister des Heiligtums.</i><small>HAT KEIN</small> A<small>NRECHT AUF DIE</small> K<small>LEIDER SEINER</small> F<small>RAU, AUCH NICHT AUF DIE</small> K<small>LEIDER SEINER</small> K<small>INDER, NICHT AUF DIE FÜR SIE GEFÄRBTEN</small> S<small>TOFFE</small> <small>UND NICHT AUF DIE NEUEN FÜR SIE GEKAUFTEN</small> S<small>ANDALEN</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Obgleich sie sie noch garnicht angehabt haben.</i><small>.</small> O<small>BGLEICH SIE GESAGT HABEN,</small> S<small>KLAVEN SEIEN IN IHRER</small> K<small>LEIDUNG ZU VERKAUFEN, WEIL DIES VORTEILHAFT IST, DENN WENN MAN IHM EIN</small> K<small>LEID FÜR DREISSIG</small> D<small>ENAR KAUFT, WIRD ER UM EINE</small> M<small>INE MEHR BEWERTET, EBENSO IST EINE</small> K<small>UH, WENN MAN MIT IHR</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Mit dem Verkaufe derselben.</i><small>AUF DEN</small> V<small>IEHMARKT WARTET, MEHR WERT, UND EBENSO IST EINE</small> P<small>ERLE, WENN MAN SIE NACH EINER</small> G<small>ROSSTADT BRINGT, MEHR WERT, SO HAT DAS</small> H<small>EILIGTUM DENNOCH</small> A<small>NSPRUCH NUR AUF DEN</small> W<small>ERT</small> <small>AM</small> O<small>RTE UND ZUR</small> Z<small>EIT</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> In der es in den Besitz des Heiligtumes gelangt.</i>.
+
+Chapter 7
+
+<b>M</b>AN <small>HEILIGE NICHT</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Ein Erbbesitzfeld, das im Jobeljahre auszulösen ist; cf. Lev. 27,16ff.</i> <small>WENIGER ALS ZWEI</small> J<small>AHRE VOR DEM</small> J<small>OBELJAHRE, UND MAN LÖSE NICHT AUS WENIGER ALS EIN</small> J<small>AHR NACH DEM</small> J<small>OBELJAHRE</small>. M<small>AN RECHNE DEM</small> H<small>EILIGTUME NICHT DIE</small> <small>EINZELNEN</small> M<small>ONATE</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Vor dem ersten Jahre der Heiligung, bei der Auslösung im Jobeljahre.</i> <small>AN, WOHL ABER KANN DAS</small> H<small>EILIGTUM DIE</small> <small>EINZELNEN</small> M<small>ONATE ANRECHNEN</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Zu seinem Vorteil; wird weiter erklärt.</i>. <b>W</b><small>ENN JEMAND ZUR</small> Z<small>EIT DES</small> J<small>OBELGESETZES</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Wenn dieses Geltung hat.</i><small>SEIN</small> F<small>ELD HEILIGT, SO ZAHLE ER FÜR DIE</small> A<small>USSAATFLÄCHE EINES</small> Ḥ<small>OMERS</small> G<small>ERSTE FÜNFZIG</small> S<small>ILBERŠEQEL</small>. S<small>IND DA ZEHN</small> H<small>ANDBREITEN TIEFE</small> S<small>PALTEN ODER ZEHN</small> H<small>ANDBREITEN HOHE</small> F<small>ELSEN VORHANDEN, SO WERDEN SIE NICHT MITGEMESSEN, WENN KLEINERE, SO WERDEN SIE MITGEMESSEN</small>. H<small>AT ER ES ZWEI ODER DHEI</small> J<small>AHRE VOR DEM</small> J<small>OBELJAHRE GEHEILIGT, SO ZAHLE ER EINEN</small> S<small>ELA͑ UND EIN</small> P<small>ONDION</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Vgl. Anm. 15.</i><small>FÜR DAS</small> J<small>AHR</small>. Sagt jemand, er wolle jährlich den J<small>AHRESBETRAG ZAHLEN, SO HÖRE MAN NICHT AUF IHN, VIELMEHR MUSS ER ALLES ZUSAMMEN BEZAHLEN</small>.
+E<small>INERLEI OB DER</small> E<small>IGENTÜMER ODER IRGEND EIN ANDERER</small>. D<small>ER</small> U<small>NTERSCHIED ZWISCHEN DEM</small> E<small>IGENTÜMER UND JEDEM ANDEREN BESTEHT NUR DARIN, DASS DER</small> E<small>IGENTÜMER DAS</small> F<small>ÜNFTEL</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Cf. Lev. 27,19.</i><small>HINZGFÜGEN MUSS, WÄHREND EIN ANDERER DAS</small> F<small>ÜNFTEL NICHT HINZUZUFÜGEN BRAUCHT</small>.
+<b>H</b><small>AT ER ES GEHEILIGT UND AUSGELÖST, SO KOMMT ES IM</small> J<small>OBELJAHRE NICHT AUS SEINEM</small> B<small>ESITZE</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Wie dies bei einem Fremden der Fall ist, aus dessen Besitz es im Jobeljahre kommt u. in den Besitz der Priester gelangt; cf. Lev. 27,21.</i>; <small>HAT SEIN</small> S<small>OHN ES AUSGELÖST, SO GELANGT ES IM</small> J<small>OBELJAHRE AN SEINEN</small> V<small>ATER</small>. W<small>ENN EIN</small> F<small>REMDER ODER EINER VON DEN</small> V<small>ERWANDTEN ES AUSGELÖST UND ER ES VON DIESEM AUSGELÖST, HAT, SO GELANGT ES IM</small> J<small>OBELJAHRE AN DIE</small> P<small>RIESTER</small>. W<small>ENN EINER DER</small> P<small>RIESTER ES AUSGELÖST HAT UND ES SICH IN SEINEM</small> B<small>ESITZE BEFINDET, SO KANN ER NICHT SAGEN: DA ES IM</small> J<small>OBELJAHRE AN DIE</small> P<small>RIESTER GELANGT UND ES SICH IN MEINEM</small> B<small>ESITZE BEFINDET, SO GEHÖRT ES MIR, VIELMEHR KOMMT ES AUS SEINEM</small> B<small>ESITZE UND WIRD AN ALL SEINE</small> P<small>RIESTERBRÜDER VERTEILT</small>.
+<b>W</b><small>ENN DAS</small> J<small>OBELJAHR HERANREICHT UND ES NICHT AUSGELÖST WIRD, SO NEHMEN ES DIE</small> P<small>RIESTER IN</small> B<small>ESITZ UND ZAHLEN DEN</small> G<small>ELDWERT — SO</small> R. J<small>EHUDA</small>. R. Š<small>IMO͑N SAGT, SIE NEHMEN ES IN</small> B<small>ESITZ UND ZAHLEN NICHTS</small>. R. E<small>LIE͑ZER</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> So weiter im T.; richtiger wohl Elea͑zar b. Šamua͑, Zeitgenosse R. Jehudas.</i><small>SAGT, WEDER NEHMEN SIE ES IN</small> B<small>ESITZ NOCH ZAHLEN SIE ETWAS, VIELMEHR IIEISST ES ‘VERLASSENES</small> F<small>ELD’, BIS ZUM NÄCHSTEN JOBELJAHRE; WENN DAS NÄCHSTE</small> J<small>OBELJAHR HERANREICHT UND ES NICHT AUSGELÖST WIRD, SO HEISST ES ‘WIEDERHOLT VERLASSENES</small> F<small>ELD</small>’, <small>BIS ZUM DRITTEN</small> J<small>OBELJAHRE</small>. N<small>ICHT EHER NEHMEN DIE</small> P<small>RIESTER ES IN</small> B<small>ESITZ, ALS BIS EIN ANDERER ES AUSGELÖST HAT</small>.
+<b>W</b><small>ENN JEMAND VON SEINEM</small> V<small>ATER EIN</small> F<small>ELD GEKAUFT HAT UND SEIN</small> V<small>ATER GESTORBEN IST, UND ER ES NACHHER GEHEILIGT HAT, SO GILT ES ALS</small> E<small>RBBESITZFELD; WENN ER ES ABER GEHEILIGT HAT UND SEIN</small> V<small>ATER NACHHER GESTORBEN IST, SO GILT ES ALS GEKAUFTES</small> F<small>ELD — SO</small> R. M<small>EÍR</small>. R. J<small>EHUDA UND</small> R. Š<small>IMO͑N SAGEN, ES GELTE ALS</small> E<small>RBBFSITZFELD, DENN ES HEISST</small>:<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Lev. 27,21.</i><i>wenn sein gekauftes Feld, das nicht zu den Feldern seines Erbbesitzes gehört</i>, <small>EIN</small> F<small>ELD, DAS</small> E<small>RBBESITZ ZU WERDEN NICHT GEEIGNET WAR, AUSGENOMMEN DIESES, DAS</small> E<small>RBBESITZFELD ZU WERDEN GEEIGNET WAR</small>. E<small>IN GEKAUFTES</small> F<small>ELD GELANGT IM</small> J<small>OBELJAHRE NICHT AN DIE</small> P<small>RIESTER, DENN NIEMAND KANN HEILIGEN, WAS NICHT IHM</small><sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Im Jobeljahre kommt es aus seinem Besitz.</i><small>GEHÖRT</small>. P<small>RIESTER UND</small> L<small>EVITEN KÖNNEN IMMER HEILIGEN UND IMMER AUSLÖSEN, OB VOR DEM</small> J<small>OBELJAHRE ODER NACH DEM</small> J<small>OBELJAHRE</small>.
+
+Chapter 8
+
+<b>W</b>ENN <small>JEMAND SEIN</small> F<small>ELD GEHEILIGT HAT ZUR</small> Z<small>EIT, WO DAS</small> J<small>OBEL</small> G<small>ESETZ KEINE</small> G<small>ELTUNG</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Sodaß der in der Schrift festgesetzte Lösebetrag von 50 Šeqel für das Kor nicht zur Anwendung kommt, vielmehr ist der Wert durch eine öffentliche Ausbietung festzustellen.</i> <small>HAT, SO SAGE MAN</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Bei der Ausbietung.</i> <small>ZU IHM, FANGE DU ZUERST AN</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Mit dem Gebote.</i><small>; DER</small> E<small>IGENTÜMER HAT NÄMLICH DAS</small> F<small>ÜNFTEL HINZUZUFÜGEN, JEDER ANDERE ABER HAT DAS</small> F<small>ÜNFTEL NICHT HINZUZUFÜGEN</small>. E<small>INST HATTE JEMAND SEIN</small> F<small>ELD GEHEILIGT, WEIL ES SCHLECHT WAR, UND ALS MAN ZU IHM SAGTE, DASS ER ZUERST ANFANGE, SPRACH ER</small>: E<small>S SEI MEIN UM EINEN</small> A<small>SSAR</small>. R. J<small>OSE SAGT, DIESER HABE NICHT UM EINEN</small> A<small>SSAR GESAGT, SONDERN UM EIN</small> E<small>I</small>. D<small>AS</small> GE<small>HEILIGTE KANN NÄMLICH DURCH</small> G<small>ELD UND</small> G<small>ELDESWERT AUSGELÖST WERDEN</small>. D<small>A SPRACH</small> <small>DER</small> S<small>CHATZMEISTER</small> <small>ZU IHM</small>: E<small>S SEI DEIN</small>. E<small>S ERGAB SICH, DASS ER EINEN</small> A<small>SSAR VERLOR UND SEIN</small> F<small>ELD BEHIELT</small>.
+<b>W</b><small>ENN EINER SAGT: ES SEI MEIN FÜR ZEHN</small> S<small>ELA͑, UND EINER SAGT: FÜR ZWANZIG, UND EINER SAGT: FÜR DREISSIG, UND EINER SAGT: FÜR VIERZIG, UND EINER SAGT: FÜR FÜNFZIG, UND DER FÜNFZIG GEBOTEN HAT, ZURÜCKTRITT, SO PFÄNDE MAN BIS ZEHN VON SEINEN</small> G<small>ÜTERN; TRITT DER ZURÜCK, DER VIERZIG GEBOTEN HAT, SO PFÄNDE MAN BIS ZEHN VON SEINEN</small> G<small>ÜTERN;</small> TRITT DER ZURÜCK, DER DREISSIG GEBOTEN HAT, SO PFÄNDE MAN BIS ZEHN VON SEINEN G<small>ÜTERN; TRITT DER ZURÜCK, DER ZWANZIG GEBOTEN HAT, SO PFÄNDE MAN BIS ZEHN VON SEINEN</small> G<small>ÜTERN; TRITT DER ZURÜCK, DER ZEHN GEBOTEN HAT, SO VERKAUFE MAN ES FÜR DEN</small> W<small>ERT, UND DEN</small> R<small>EST FORDERE MAN EIN VON DEM, DER ZEHN GEBOTEN HAT</small>. W<small>ENN DER</small> E<small>IGENTÜMER ZWANZIG BIETET UND EIN ANDERER ZWANZIG BIETET, SO GEHT DER</small> E<small>IGENTÜMER VOR, WEIL ER DAS</small> F<small>ÜNFTEL HINZUFÜGT</small>.
+S<small>AGT JEMAND: ES SEI MEIN</small> <small>FÜR EINUNDZWANZIG,</small> SO HAT DER E<small>IGENTÜMER SECHSUNDZWANZIG</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Auch gegen seinen Willen; mit dem Fünftel beträgt sein Gebot 25, also mehr als das Gebot des anderen, u. damit das Heiligtum nicht zu Schaden komme, muß er das Gebot des anderen annehmen u. zu seinem eignen das Fünftel hinzufügen.</i> <small>ZU ZAHLEN; WENN ZWEIUNDZWANZIG, SO HAT DER</small> E<small>IGENTÜMER SIEBENUNDZWANZIG ZU ZAHLEN;</small> WENN DREIUNDZWANZIG, SO HAT DER E<small>IGENTÜMER ACHTUNDZWANZIG ZU ZAHLEN; WENN VTERUNDZWANZIG, SO HAT DER</small> E<small>IGENTÜMER NEUNUNDZWANZIG ZU ZAHLEN; WENN FÜNFUNDZWANZIG, SO HAT DER</small> E<small>IGENTÜMER DREISSIG ZU ZAHLEN; ER BRAUCHT NÄMLICH ZUM</small> M<small>EHRGEBOTE DES ANDEREN DAS</small> F<small>ÜNFTEL NICHT HINZUZUFÜGEN</small>. W<small>ENN ABER EINER SAGT: ES SEI MEIN FÜR SECHSUNDZWANZIG, SO GEHT DER</small> E<small>IGENTÜMER VOR, WENN ER EINUNDDREISSIG UND EINEN</small> D<small>ENAR</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Ein Viertel Sela͑, von welcher Münzeinheit die Mišna spricht.</i> <small>BIETET, WENN ABER NICHT, SO SAGT MAN ZU JENEM: DU HAST ES ERSTANDEN</small>.
+<b>M</b><small>AN KANN ALS</small> B<small>ANNGUT WEIHEN</small> <small>EINEN</small> T<small>EIL</small> <small>VON SEINEN</small> S<small>CHAFEN, SEINEN</small> R<small>INDERN, SEINEN KENAA͑NITISCHEN</small> S<small>KLAVEN UND</small> S<small>KLAVINNEN UND VON SEINEM</small> E<small>RBBESITZFELDE.</small> H<small>AT JEMAND ALLES ALS</small> B<small>ANNGUT GEWEIHT, SO IST ES KEIN</small> B<small>ANNGUT — SO</small> R. E<small>LIE͑ZER</small>. R. E<small>LEA͑ZAR B.</small> A͑<small>ZARJA SPRACH:</small> W<small>ENN EIN</small> M<small>ENSCH NICHT EINMAL DEM</small> H<small>ÖCHSTEN ALL SEINE</small> G<small>ÜTER ALS</small> B<small>ANNGUT WEIHEN DARF, UM WIEVIEL MEHR IST ES SONST</small> P<small>FLICHT EINES</small> M<small>ENSCHEN, SEINE</small> G<small>ÜTER ZU SCHONEN</small>.
+<b>W</b><small>ENN JEMAND SEINEN</small> S<small>OHN, SEINE</small> T<small>OCHTER, SEINEN HEBRÄISCHEN</small> S<small>KLAVEN, SEINE HEBRÄISCHE</small> S<small>KLAVIN ODER SEIN GEKAUFTES</small> F<small>ELD ALS</small> B<small>ANNGUT WEIHT, SO SIND SIE KEIN</small> B<small>ANNGUT, DENN NIEMAND KANN ALS</small> B<small>ANNGUT</small> <small>WEIHEN, WAS NICHT IHM GEHÖRT</small>. P<small>RIESTER UND</small> L<small>EVITEN KÖNNEN NICHTS ALS</small> B<small>ANNGUT WEIHEN — SO</small> R. J<small>EHUDA</small>. R. Š<small>IMO͑N SAGT,</small> P<small>RIESTER KÖNNEN NICHT ALS</small> B<small>ANNGUT WEIHEN, WEIL DAS</small> B<small>ANNGUT IIINEN</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Der Weihende behält es für sich.</i><small>ZUFÄLLT,</small> L<small>EVITEN KÖNNEN ALS</small> B<small>ANNGUT WEIHEN, WEIL DAS</small> B<small>ANNGUT NICHT IHNEN ZUFÄLLT</small>. R<small>ABBI SAGTE:</small> D<small>IE</small> W<small>ORTE</small> R. J<small>EHUDAS SIND EINLEUCHTEND BEI</small> G<small>RUNDSTÜCKEN, DENN ES HEISST</small>:<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Lev. 25,34.</i><i>denn ein ewiger Erbbesitz ist es ihnen</i>, <small>UND DIE</small> W<small>ORTE</small> R. Š<small>IMO͑NS BEI BEWEGLICHEN</small> S<small>ACHEN, DENN DAS</small> B<small>ANNGUT GEHÖRT NICHT IHNEN</small>.
+<b>F</b><small>ÜR DAS DEN</small> P<small>RIESTERN ZUFALLENDE</small> B<small>ANNGUT GIBT ES KEINE</small> A<small>USLÖSUNG, VIELMEHR IST ES DEM</small> P<small>RIESTER ZU GEBEN, WIE DIE</small> H<small>EBE</small>. R. J<small>EHUDA B.</small> B<small>ETHERA SAGT,</small> B<small>ANNGUT SCHLECHTHIN GEHÖRE DEM</small> T<small>EMPELREPARATURFONDS, DENN ES HEISST</small>:<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Lev. 27,28.</i><i>alles Gebannte (in Jisraél) ist hochheilig für den Herrn</i>. D<small>IE</small> W<small>EISEN SAGEN,</small> B<small>ANNGUT SCHLECHTHIN GEHÖRE DEN</small> P<small>RIESTERN, DENN ES HEISST</small>:<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Lev. 27,21.</i><i>wie das Feld des Bannes, dem Priester verbleibe es als sein Erbbesitz</i>. W<small>IESO ABER HEISST ES:</small> <i>alles Gebannte sei hochheilig für den Herrn</i>? D<small>ASS ES</small> H<small>OCHHEILIGES UND</small> M<small>INDERHEILIGES ERFASST</small>.
+M<small>AN KANN SEINE</small> O<small>PFERTIERE ALS</small> B<small>ANNGUT WEIHEN, OB</small> H<small>OCHHEILIGES, ODER</small> M<small>INDERHEILIGES.</small> I<small>ST ES</small> G<small>ELOBTES, SO GEBE MAN DEN</small> G<small>ELDWERT, UND IST ES EINE FREIWILLIGE SPENDE, SO GEBE MAN DEN WERT DER BEFRIEDIGUNG</small><sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Ein Opfer dargebracht zu haben, zu dem er nicht verpflichtet ist; hierfür legt man nur einen geringen Betrag an.</i>. H<small>ATTE ER GESAGT:</small> <small>DIESER</small> O<small>CHS SEI EIN</small> B<small>RANDOPFER, SO SCHÄTZE MAN, WIEVIEL JEMAND FÜR DIESEN</small> O<small>CHSEN GEBEN WÜRDE, UM IHN ALS</small> B<small>RANDOPFER DARZUBRINGEN, OBGLEICH ER DAZU NICHT VERPFLICHTET IST.</small> M<small>AN KANN DAS</small> E<small>RSTGEBORENE ALS</small> B<small>ANNGUT WEIHEN, OB GEBRECHENFREI ODER GEBRECHENBEHAFTET.</small> W<small>IE LÖSE MAN ES AUS?</small> M<small>AN SCHÄTZE, WIEVIEL JEMAND FÜR DIESES</small> E<small>RSTGEBORENE GEBEN WÜRDE, UM ES DEM SOHNE SEINER</small> T<small>OCHTER ODER DEM</small> S<small>OHNE SEINER</small> S<small>CHWESTER</small><sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Der Priester ist.</i><small>ZU GEBEN</small>.  <b>R.</b> J<small>IŠMA͑ÉL SAGTE:</small> E<small>IN</small> S<small>CHRIFTVERS LAUTET</small>:<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Vom Erstgeborenen, Dt. 15,19.</i><i>sollst du heiligen</i>, <small>UND EIN</small> S<small>CHRIFTVERS LAUTET</small>:<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Lev. 27,26.</i><i>soll er nicht heiligen;</i> <small>DU KANNST NICHT SAGEN, ES SEI HEILIG, DENN ES HEISST JA:</small> <i>soll er nicht heiligen</i>, <small>UND DU KANNST NICHT SAGEN, ES SEI NICHT HEILIG, DENN ES HEISST JA</small>: <i>Sollst du heiligen</i>; <small>WIE IST ES NUN ZU ERKLÄREN?</small> D<small>U KANNST ES ZUR</small> S<small>CHÄTZUNG</small><sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Des Wertes, den es nach der obigen Erklärung (vgl. Anm. 44) für den Eigentümer hat, der den Priestern zufällt.</i> <small>HEILIGEN, DU KANNST ES ABER NICHT FÜR DEN</small> A<small>LTAR HEILIGEN</small><sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Als Opfer darbringen.</i>.
+
+Chapter 9
+
+<b>W</b>ER <small>SEIN</small> F<small>ELD VERKAUFT ZUR</small> Z<small>EIT, WENN DAS</small> J<small>OBELGESETZ</small> G<small>ELTUNG HAT, DARF ES NICHT VOR ZWEI</small> J<small>AHREN EINLÖSEN, DENN ES HEISST</small>: <sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Lev. 25,15.</i><i>nach der Zahl der Jahre des Ertrages soll er es dir verkaufen</i>. W<small>AR DARUNTER EIN</small> J<small>AHR DES</small> K<small>ORNBRANDES, DES</small> R<small>OSTES ODER EIN</small> S<small>IEBENTJAHR, SO ZÄHLT ES NICHT MIT</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Da die Schrift von Ertragsjahren spricht.</i><small>; HAT ER ES NUR AUFGERODET ODER BRACH LIEGEN LASSEN, SO ZÄHLT ES MIT</small>. R. E<small>LIE͑ZER SAGTE</small>: H<small>AT</small> <small>ER ES IHM VOR</small> N<small>EUJAHR VOLL MIT</small> F<small>RUCHT VERKAUFT, SO GENIESST ER DAVON DREI</small> E<small>RNTEN IN ZWEI</small> J<small>AHREN</small>.
+<b>W</b><small>ENN ER ES AN EINEN FÜR EINE</small> M<small>INE, UND IMESER ES AN EINEN ANDEREN FÜR ZWEIHUNDERT</small> Z<small>UZ VERKAUFT HAT, SO HAT ER NUR MIT DEM ERSTEN ABZURECHNEN, DENN ES HEISST</small>:<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Lev. 25,27.</i><i>mit dem Manne, an den er es verkauft hat</i>. W<small>ENN ER ES AN EINEN FÜR ZWEIHUNDERT</small> Z<small>UZ, UND DIESER ES AN EINEN ANDEREN FÜR EINE</small> M<small>INE VERKAUFT HAT, SO HAT ER NUR MIT DEM ANDEREN ABZURECHNEN, DENN ES HEISST</small>:<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Lev. 25,27.</i><i>er rechne die Jahre seit seinem Verkaufe ab und gebe den Überschuß zurück dem Manne</i>, <small>DEM</small> M<small>ANNE, DER ES IM</small> B<small>ESITZ HATTE.</small> M<small>AN DARF NICHT EIN ENTFERNTES VERKAUFEN UND EIN NAHES EINLÖSEN, EIN SCHLECHTES</small> <small>VERKAUFEN</small> <small>UND EIN GUTES EINLÖSEN, AUCH NICHT BORGEN UND EINLÖSEN, NOCH IN</small> H<small>ÄLFTEN EINLÖSEN; BEIM</small> H<small>EILIGEN IST DIES ALLES ERLAUBT.</small> H<small>IERBEI IST ES BEI</small> P<small>ROFANEM STRENGER ALS BEIM</small> H<small>EILIGEN</small>.
+<b>W</b><small>ER EIN</small> H<small>AUS (VON</small> H<small>ÄUSERN) IN EINER UMMAUERTEN</small> S<small>TADT</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Cf. Lev. 25,29ff.</i><small>VERKAUFT HAT, KANN ES SOFORT EINLÖSEN UND KANN ES INNERHALB ZWÖLF MONATEN EINLÖSEN; DIES IST EINE</small> A<small>RT</small> W<small>UCHER</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Wenn er es ohne Abzug einlöst, so hat der Käufer darin für die Benutzung des Geldes unentgeltlich gewohnt.</i><small>UND DOCH KEIN</small> W<small>UCHER.</small> S<small>TIRBT DER</small> V<small>ERKÄUFER, SO KANN SEIN</small> S<small>OHN ES EINLÖSEN; STIRBT DER</small> K<small>ÄUFER, SO KANN ER ES VON SEINEM</small> S<small>OHNE EINLÖSEN.</small> M<small>AN RECHNE DAS</small> J<small>AHR NUR VON DER</small> S<small>TUNDE AN, WO ER ES VERKAUFT HAT, DENN ES HEISST:</small> <sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Lev. 52,29.</i><i>bis ihm ein Jahr voll ist</i>, <small>UND WENN ES NOCH</small> <i>ganzes</i> <small>HEISST, SO SCHLIESST DIES AUCH DEN</small> S<small>CHALTMONAT EIN.</small> R<small>ABBI SAGT, MAN BERECHNE IHM DAS</small> J<small>AHR MIT DEM</small> Ü<small>BERSCHUSSE</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Das Mondjahr hat 354 od. 355 Tage u. zum Ausgleiche mit dem Sonnenjahre werden die 10 od. 11 Überschußtage alle 3 Jahre zu einem Monat (Schaltmonat) vereinigt; in diesem Falle rechne man nach dem Sonnenjahre.</i>.
+W<small>ENN DER</small> <small>LETZTE</small> T<small>AG DER ZWÖLF</small> M<small>ONATE HERANREICHT UND ES NICHT EINGELÖST WIRD, SO VERFÄLLT ES IHM, EINERLEI OB GEKAUFT ODER ALS</small> G<small>ESCHENK ERHALTEN, DENN ES HEISST</small>: <sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Lev. 25,30.</i><i>für immer</i>.  <b>F</b><small>RÜHER</small> <small>KAM ES VOR</small>, <small>DASS ER SICH AM</small> <small>LETZTEN</small> T<small>AGE DER ZWÖLF</small> M<small>ONATE VERBORGEN HIELT, DAMIT</small> <small>DAS</small> H<small>AUS</small> <small>IHM VERFALLE, DA ORDNETE</small> H<small>ILLEL</small> <small>DER</small> Ä<small>LTERE</small> <small>AN, DASS</small> <small>DER</small> V<small>ERKÄUFER</small> <small>DAS</small> G<small>ELD IN DER</small> K<small>AMMER</small><sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Beim Gerichte, Gerichtskasse.</i><small>EINZAHLE, DIE TÜR EINBRECUE UND HINEINGEHE, UND JENER KANN DANN ZU JEDER IHM BELIEBIGEN</small> Z<small>EIT KOMMEN UND SEIN</small> G<small>ELD IN</small> E<small>MPFANG NEHMEN</small>.
+<b>A</b><small>LLES, WAS SICH INNERHALB DER</small> M<small>AUER BEFINDET, GLEICHT DEN</small> H<small>ÄUSERN DER UMMAUERTEN</small> S<small>TADT, AUSGENOMMEN DIE</small> F<small>ELDER</small>; R. M<small>EÍR SAGT, AUCH DIE</small> F<small>ELDER</small>. E<small>IN IN DER</small> M<small>AUER EINGEBAUTES</small> H<small>AUS GLEICHT, WIE</small> R. J<small>EHUDA SAGT, NICHT DEN</small> H<small>ÄUSERN EINER UMMAUERTEN</small> S<small>TADT</small>; R. Š<small>IMO͑N SAGT, DIE ÄUSSERE</small> W<small>AND SEI SEINE</small> <small>UMRINGENDE</small> M<small>AUER</small>.
+<b>E</b><small>INE</small> S<small>TADT, BEI DER DIE</small> H<small>AUSDÄCHER IHRE</small> M<small>AUER</small><sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Wenn die eng aneinander gebauten Häuser eine Mauer um die Stadt bilden.</i><small>BILDEN, UND DIE NICHT IN DEN</small> T<small>AGEN</small> J<small>EHOŠUA͑S, DES</small> S<small>OHNES</small> N<small>UNS, MIT EINER</small> M<small>AUER UMGEBEN WAR, GILT NICHT ALS UMMAUERTE</small> S<small>TADT</small>, A<small>LS</small> H<small>ÄUSER EINER UMMAUERTEN</small> S<small>TADT GELTEN SIE, WENN DIESE DREI</small> H<small>ÖFE MIT JE ZWEI</small> H<small>ÄUSERN HAT, UND IN DEN</small> T<small>AGEN</small> J<small>EHOŠUA͑S, DES</small> S<small>OHNES</small> N<small>UNS, MIT EINER</small> M<small>AUER UMGEBEN WAR, BEISPIELSWEISE DAS ALTE</small> Q<small>AÇRA</small><sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Wahrscheinl. castra, bezw. <span dir="rtl">אקרא</span> (<i>ἄϰϱα</i>) Burg, Festung, Kastell.</i><small>BEI</small> S<small>EPPHORIS,</small> Ḥ<small>AQRA</small><sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Wahrscheinl. castra, bezw. <span dir="rtl">אקרא</span> (<i>ἄϰϱα</i>) Burg, Festung, Kastell.</i> <small>BEI</small> G<small>UŠ</small> Ḥ<small>ALAB</small><sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Wohl identisch mit Giskala bei Josephus.</i>, <small>DAS ALTE</small> J<small>OTAPATA</small>, G<small>AMLA,</small> G<small>EDUD,</small> Ḥ<small>ADID,</small> O<small>NO,</small> J<small>ERUŠALEM UND IHRESGLEICHEN</small>.
+<b>D</b><small>EN</small> H<small>ÄUSERN IN DEN</small> F<small>LECKEN</small><sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Eigentl. Gehöfte, hier in der Bedeutung unbefestigte Städte.</i><small>GEWÄHRE MAN DIE</small> V<small>ORRECHTE DER</small> H<small>ÄUSER EINER UMMAUERTEN</small> S<small>TADT UND DIE</small> V<small>ORRECHTE DER</small> F<small>ELDER; SIE KÖNNEN SOFORT EINGELÖST WERDEN UND DIE GANZEN ZWÖLF</small> M<small>ONATE, WIE</small> H<small>ÄUSER</small><sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> In einer ummauerten Stadt.</i><small>, UND SIE KEHREN ZURÜCK IM</small> J<small>OBEL ODER NACH</small> A<small>BZUG</small><sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> Ob. Fol. 29b.</i><small>DES</small> N<small>UTZUNGSGELDES, WIE</small> F<small>ELDER</small>. <b>F</b><small>OLGENDE SIND</small> H<small>ÄUSER IN EINEM</small> F<small>LECKEN: ZWEI</small> H<small>ÖFE MIT JE ZWEI</small> H<small>ÄUSERN; AUCH WENN SIE IN DEN</small> T<small>AGEN</small> J<small>EHOŠUA͑S, DES</small> S<small>OHNES</small> N<small>UNS, MIT EINER</small> M<small>AUER UMGEBEN WAREN, GELTEN SIE ALS</small> H<small>ÄUSER IN EINEM</small> F<small>LECKEN</small>.
+<b>W</b><small>ENN EIN</small> J<small>ISRAÉLIT DEN</small> V<small>ATER SEINER</small> M<small>UTTER, EINEN</small> L<small>EVITEN, BEERBT, SO KANN ER NICHT AUF DIESE</small> W<small>EISE EINLÖSEN</small>. E<small>BENSO KANN EIN</small> L<small>EVITE, DER DEN</small> V<small>ATER SEINER</small> M<small>UTTER, EINEN</small> J<small>ISRAÉLITEN, BEERBT, NICHT AUF DIESE</small> W<small>EISE EINLÖSEN,</small> DENN ES HEISST:<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> Lev. 25,33.</i><i>denn die Häuser in den Städten der Leviten sind ihr Besitztum</i>, <small>NUR WENN ER</small> L<small>EVITE IST UND IN</small> S<small>TÄDTEN DER</small> L<small>EVITEN — SO</small> R<small>ABBI.</small> D<small>IE</small> W<small>EISEN SAGEN, DIESE</small> W<small>ORTE GELTEN NUR VON DEN</small> S<small>TÄDTEN DER</small> L<small>EVITEN</small><sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> Einerlei wer der Besitzer des Hauses ist.</i>.  <b>M</b><small>AN DARF NICHT EIN</small> F<small>ELD ZUR</small> T<small>RIFT</small><sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> Um die Stadt der Leviten; cf. Num. 35,3ff.</i><small>ODER EINE</small> T<small>RIFT ZUM</small> F<small>ELDE MACHEN, NICHT EINE</small> T<small>RIFT ZUR</small> S<small>TADT ODER EINE</small> S<small>TADT ZUR TRIFT</small>. R. E<small>LEA͑ZAR SAGTE:</small> D<small>IES GILT NUR VON DEN</small> S<small>TÄDTEN DER</small> L<small>EVITEN, BEI</small> S<small>TÄDTEN VON</small> J<small>ISRAÉLITEN ABER DARF MAN EIN</small> F<small>ELD ZUR</small> T<small>RIFT MACHEN, NICHT ABER EINE</small> T<small>RIFT ZUM</small> F<small>ELDE, EINE</small> T<small>RIFT ZUR</small> S<small>TADT, NICHT ABER EINE</small> S<small>TADT ZUR</small> T<small>RIFT, UM NICHT DIE</small> S<small>TÄDTE</small> J<small>ISRAÉLS ZU ZERSTÖREN.</small> P<small>RIESTER UND</small> L<small>EVITEN DÜRFEN EWIG VERKAUFEN UND EWIG EINLÖSEN, DENN ES HEISST</small>: <sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> Lev. 25,32.</i><i>ewiges Einlösungsrecht sei den Leviten</i>.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Arakhin/English/William Davidson Edition - English.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Arakhin/English/William Davidson Edition - English.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ca51e93965f72599741c8811011caf41d4c09f6d
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Arakhin/English/William Davidson Edition - English.txt	
@@ -0,0 +1,85 @@
+Mishnah Arakhin
+משנה ערכין
+William Davidson Edition - English
+https://korenpub.com/collections/the-noe-edition-koren-talmud-bavli-1
+
+Mishnah Arakhin
+
+
+
+Chapter 1
+
+<b>Everyone takes</b> vows of <b>valuation</b> and is thereby obligated to donate to the Temple treasury the value fixed by the Torah (see Leviticus 27:3–7) for the age and sex of the person valuated. <b>And</b> similarly, everyone <b>is valuated,</b> and therefore one who vowed to donate his fixed value is obligated to pay. Likewise, everyone <b>vows</b> to donate to the Temple treasury the assessment of a person, based on his market value to be sold as a slave, and is thereby obligated to pay; <b>and</b> everyone is the object of <b>a vow</b> if others vowed to donate his assessment. This includes <b>priests, Levites and Israelites, women, and</b> Canaanite <b>slaves.</b> <b>A <i>tumtum</i>,</b> whose sexual organs are concealed, <b>and a hermaphrodite [<i>androginos</i>], vow, and</b> are the object of <b>a vow, and take</b> vows of <b>valuation, but they are not valuated.</b> Consequently, if one says, with regard to a <i>tumtum</i>: The valuation of so-and-so is incumbent upon me to donate to the Temple treasury, he is not obligated to pay anything, <b>as only a definite male or a definite female are valuated.</b> <b>A deaf-mute, an imbecile, and a minor</b> are the object of <b>a vow and are valuated, but neither vow</b> to donate the assessment of a person <b>nor take</b> a vow of <b>valuation, because they lack the</b> presumed <b>mental competence</b> to make a commitment. A child <b>less than one month old is</b> the object of <b>a vow</b> if others vowed to donate his assessment, <b>but is not valuated</b> if one vowed to donate his fixed value, as the Torah did not establish a value for anyone less than a month old.
+With regard to <b>a gentile, Rabbi Meir says:</b> He <b>is valuated</b> in a case where a Jew says: It is incumbent upon me to donate the fixed value of this gentile. <b>But</b> a gentile <b>does not take</b> a vow of <b>valuation</b> to donate his fixed value or the value of others. <b>Rabbi Yehuda says: He takes</b> a vow of <b>valuation, but is not valuated. And</b> both <b>this</b> <i>tanna</i>, Rabbi Meir, <b>and that</b> <i>tanna</i>, Rabbi Yehuda, <b>agree that</b> gentiles <b>vow</b> to donate the assessment of another <b>and are</b> the object of <b>vows,</b> whereby one donates the assessment of a gentile.
+<b>One who is moribund and one who is taken to be executed</b> after being sentenced by the court <b>is neither</b> the object of <b>a vow nor valuated. Rabbi Ḥanina ben Akavya says:</b> He is not the object of a vow, because he has no market value; but <b>he is valuated, due to</b> the fact <b>that one’s value is fixed</b> by the Torah based on age and sex. <b>Rabbi Yosei says:</b> One with that status <b>vows</b> to donate the assessment of another person to the Temple treasury, <b>and takes</b> vows of <b>valuation, and consecrates</b> his property; <b>and if he damages</b> the property of others, he is <b>liable</b> to pay compensation.
+In the case of a pregnant <b>woman who is taken</b> by the court <b>to be executed,</b> the court <b>does not wait to</b> execute <b>her until she gives birth.</b> Rather, she is killed immediately. But with regard to <b>a woman</b> taken to be executed <b>who sat on the travailing chair [<i>hamashber</i>]</b> in the throes of labor, the court <b>waits to</b> execute <b>her until she gives birth.</b> In the case of <b>a woman who was killed</b> through court-imposed capital punishment, <b>one may derive benefit from her hair.</b> But in the case of <b>an animal that was killed</b> through court-imposed execution, e.g., for goring a person, <b>deriving benefit</b> from the animal <b>is prohibited.</b>
+
+Chapter 2
+
+<b>One cannot be charged for a valuation less than a <i>sela</i>, nor</b> can one be charged <b>more than fifty <i>sela</i>. How so?</b> If <b>one gave one <i>sela</i> and became wealthy,</b> he is <b>not</b> required to <b>give anything</b> more, as he has fulfilled his obligation. If he gave <b>less than a <i>sela</i> and became wealthy,</b> he is required to <b>give fifty <i>sela</i>,</b> as he has not fulfilled his obligation. If <b>there were five <i>sela</i> in</b> the <b>possession</b> of the destitute person, and the valuation he undertook is more than five <i>sela</i>, how much should he pay? <b>Rabbi Meir says: He gives only one</b> <i>sela</i> and thereby fulfills his obligation. <b>And the Rabbis say: He gives all</b> five. <b>One cannot be charged for a valuation less than a <i>sela</i>; nor</b> can one be charged <b>more than fifty <i>sela</i>.</b> If a woman experienced a discharge of blood and is <b>unsure</b> whether it was during her days of menstruation or during the eleven days that would render her a <i>zava</i>, the <b>alleviation</b> of her state of uncertainty does <b>not</b> occur in <b>fewer than seven</b> clean days, <b>nor</b> in <b>more than seventeen</b> clean days, depending on the number of days that she experiences the discharge. There are symptoms of leprosy that a priest will immediately confirm to be ritually pure or ritually impure, and there are others for which the priest quarantines the leper in order to determine his status. <b>With regard to leprous marks, there is no</b> quarantine that is <b>less than one week and none greater than three weeks.</b>
+<b>No fewer than four full</b> thirty-day <b>months</b> may be established <b>during</b> the course of <b>a year, and it did not seem</b> appropriate to establish <b>more than eight. The two loaves</b> that are brought to the Temple on <i>Shavuot</i> <b>are eaten</b> by the priests <b>not before the second and not after the third</b> day from when they were baked. <b>The shewbread is eaten not before the ninth</b> day from when it was baked, which is the situation in a regular week when the bread is baked on Friday and eaten on the following Shabbat; <b>and not after the eleventh</b> day, when the two Festival days of Rosh HaShana occur on Thursday and Friday, as the shewbread is baked on Wednesday and not eaten until the following Shabbat. <b>A minor boy is not circumcised before the eighth</b> day after his birth <b>and not after the twelfth</b> day. Normally a newborn is circumcised on his eighth day. If he was born during twilight, which an uncertain period of day or night, he is circumcised on what would be the eighth day of his birth if he is was born at night, which is the ninth day if he was born during the day. If he was born during twilight on Shabbat eve, the circumcision cannot be performed on Friday, as he might have been born on Shabbat and therefore Friday is only the seventh day. And the circumcision cannot be on Shabbat, as perhaps he was born on Friday and only circumcision performed on the eighth day overrides Shabbat. Therefore, it is postponed until after Shabbat. If two days of Rosh HaShana occur on Sunday and Monday, the circumcision is postponed until Tuesday, the twelfth day after birth.
+<b>No fewer than twenty-one</b> trumpet <b>blasts are</b> sounded daily <b>in the Temple,</b> as each day three blasts were sounded for the opening of the gates in the morning, nine for the daily morning offering, and nine for the daily afternoon offering, totaling twenty-one. <b>And no more than forty-eight are</b> ever sounded on a single day. This would occur on the Friday of <i>Sukkot</i>, when they would sound an additional twelve blasts during the ritual of drawing the water for the water libation; nine for the additional offerings; three to signal the population to cease their work before Shabbat; and three more to mark the beginning of Shabbat. When accompanying their song with instruments, the Levites <b>do not use fewer than two lyres and do not use more than six.</b> When flutes are played, <b>they do not use fewer than two flutes and do not use more than twelve. And</b> there are <b>twelve days during the year when the flute plays before the altar: At</b> the time of <b>the slaughter of the first Paschal offering,</b> on the fourteenth of Nisan; <b>and at</b> the time of <b>the slaughter of the second Paschal offering,</b> on the fourteenth of Iyyar; <b>and on the first festival</b> day <b>of Passover; and on the festival of <i>Shavuot</i>; and on</b> all <b>eight days of the festival of <i>Sukkot</i>. And one would not play with a copper flute; rather, one would play with a flute of reed, because its sound is</b> more <b>pleasant. And one would conclude</b> the music <b>only with a single flute, because it concludes</b> the music <b>nicely.</b>
+The Temple musicians <b>were slaves of priests;</b> this is <b>the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yosei says:</b> The musicians were not slaves, but Israelites from <b>the family of the house of Pegarim and the family of the house of Tzippara from</b> the city of <b>Emaum,</b> and their lineage was sufficiently pure that <b>they would marry</b> their daughters <b>to</b> members of <b>the priesthood. Rabbi Ḥanina ben Antigonus says: They were Levites.</b>
+One maintains <b>no fewer than six lambs that</b> have been <b>inspected</b> for blemishes <b>in the Chamber of the Lambs,</b> which are <b>sufficient for</b> the offerings of <b>Shabbat and for the</b> two <b>Festival days of Rosh HaShana</b> that may occur adjacent to it. <b>And one may add</b> inspected lambs <b>up to an infinite</b> number. One plays <b>no fewer than two trumpets</b> and no fewer <b>than nine harps</b> in the Temple, <b>and one may add up to an infinite</b> number. <b>And the cymbal</b> was played <b>alone,</b> and none may be added to it.
+In the Temple, there are <b>no fewer than twelve Levites standing on the platform</b> adjacent to the altar and singing, <b>and one may add</b> Levites on the platform <b>up to an infinite</b> number. <b>A minor</b> Levite may <b>enter the Temple courtyard for service only at a time when the Levites are engaging in song,</b> so that he may accompany them. <b>And</b> minors <b>would not engage in</b> playing <b>a lyre and in</b> playing <b>a harp; rather,</b> they would engage <b>in</b> singing with <b>the mouth, in order to provide flavor to the music</b> with their pure, high voices. <b>Rabbi Eliezer ben Ya’akov says:</b> Minors <b>are not tallied in the</b> minimum <b>total</b> of twelve Levites, <b>and they do not ascend to the platform; rather, they would stand on the ground and their heads</b> would reach to <b>between the legs of the Levites, and they were called cadets [<i>tzoarei</i>] of the Levites.</b>
+
+Chapter 3
+
+<b>There are</b> <i>halakhot</i> <b>with regard to valuations that are lenient and</b> others <b>that are stringent; and</b> there are <i>halakhot</i> <b>with regard to an ancestral field that are lenient and</b> others <b>that are stringent; and</b> there are <i>halakhot</i> <b>with regard to a forewarned ox that killed</b> a Canaanite <b>slave that are lenient and</b> others <b>that are stringent;</b> and there are <i>halakhot</i> <b>with regard to a rapist, and a seducer, and a defamer that are lenient and</b> others <b>that are stringent.</b> <b>There are</b> <i>halakhot</i> <b>with regard to valuations that are lenient and</b> others <b>that are stringent; how so? Both</b> in the case of one <b>who took</b> a vow of <b>valuation</b> to donate the fixed value <b>of the</b> most <b>attractive among the Jewish people and</b> in the case of one who took a vow of valuation to donate the fixed value of <b>the</b> most <b>unsightly among the Jewish people, he gives</b> the fixed payment of <b>fifty <i>sela</i>,</b> shekels, to the Temple treasury (see Leviticus 27:3). <b>And if</b> one <b>said: It</b> is incumbent <b>upon me</b> to donate the <b>assessment</b> of another to the Temple treasury, <b>he gives the price</b> for that person if sold as a slave, a sum that can be more or less than fifty shekels.
+There are <i>halakhot</i> <b>with regard to an ancestral field that are lenient and</b> others <b>that are stringent. How so? Both</b> one <b>who consecrates</b> an ancestral field <b>in</b> the low-quality <b>sands of the</b> areas <b>surrounding</b> the city <b>and</b> one <b>who consecrates</b> the high-quality <b>orchards of Sebastia gives</b> a redemption payment of <b>fifty silver shekels for</b> every area that he consecrated that is fit for <b>sowing a <i>kor</i> of barley</b> (Leviticus 27:16). <b>And with regard to a purchased field</b> that one consecrates, <b>he gives its value</b> as redemption, a sum that can be more or less than fifty shekels for every area required for sowing one <i>kor</i> of barley. <b>Rabbi Eliezer says:</b> With regard to <b>both a purchased field and an ancestral field,</b> one gives a redemption payment of fifty silver shekels for every area required for sowing a <i>kor</i> of barley that he consecrated. <b>What,</b> then, is the difference <b>between an ancestral field and a purchased field?</b> The difference is <b>that in</b> the case of <b>an ancestral field one gives</b> an additional payment of <b>one-fifth, but in</b> the case of <b>a purchased field one does not give</b> an additional payment of <b>one-fifth.</b>
+There are <i>halakhot</i> <b>with regard to a forewarned ox that killed</b> a Canaanite <b>slave that are lenient and</b> others <b>that are stringent; how so? Both</b> in the case of an ox <b>that killed the</b> most <b>attractive among the slaves,</b> whose value is great, <b>and</b> likewise in the case of one that killed <b>the</b> most <b>unsightly among the slaves,</b> whose value is minimal, its owner <b>gives</b> payment of <b>thirty <i>sela</i>,</b> the fine stated in the Torah (Exodus 21:32), to the owner of the slave. If the ox <b>killed a freeman,</b> its owner <b>gives his price</b> as payment to his heirs. This sum can be more or less than thirty shekels. If the ox <b>injured this</b> slave <b>or that</b> freeman, <b>he gives</b> payment of the <b>full</b> cost of the <b>damage</b> as compensation.
+There are <i>halakhot</i> <b>with regard to a rapist and with regard to a seducer that are lenient and</b> others <b>that are stringent; how so? Both</b> one <b>who raped or seduced</b> a young woman <b>who is</b> the most <b>prominent in the priesthood and</b> one who raped or seduced a young woman who is <b>the lowliest among the Israelites gives</b> the payment of <b>fifty <i>sela</i>,</b> the fine stated in the Torah (see Deuteronomy 22:29). <b>And</b> the payments for <b>humiliation and</b> for <b>degradation</b> resulting from being raped or seduced are assessed differentially; it is <b>all based on the one who humiliates and the one who is humiliated.</b>
+There are <i>halakhot</i> <b>with regard to a defamer,</b> who falsely claims that his bride was not a virgin, <b>that are lenient and</b> others <b>that are stringent. How so? Both</b> one <b>who defamed</b> a young woman who is the most <b>prominent in the priesthood and</b> one who defamed a young woman who is the <b>lowliest among the Israelites gives</b> payment of <b>one hundred <i>sela</i>,</b> the fine stated in the Torah (Deuteronomy 22:19). Based on the relative scope of the fines, with the defamer paying twice the sum of the rapist and the seducer, it <b>is apparent</b> that <b>one who utters</b> malicious speech <b>with his mouth</b> is <b>a more severe</b> transgressor <b>than one who performs an action.</b> And this is corroborated, <b>as we found that the sentence imposed on our ancestors in the wilderness was sealed only due to the malicious speech</b> disseminated by the spies, <b>as it is stated</b> at that time: “All those men that have seen My glory, and My signs, which I wrought in Egypt and in the wilderness, <b>yet they have tried Me these ten times</b> and have not listened to My voice” (Numbers 14:22).
+
+Chapter 4
+
+<b>Affordability,</b> which is written in the Torah: “According to the means of him who vowed shall the priest valuate him” (Leviticus 27:8), is determined <b>in accordance with</b> the means of the <b>one taking the vow, and</b> the sum fixed by the Torah based on <b>the years</b> of age is <b>in accordance with</b> the age of <b>the subject of the vow. And the</b> distinction based on sex that is written in the <i>halakhot</i> of <b>valuations</b> is stated <b>with regard to the one valuated, and the</b> different <b>valuation</b> based on the age of the one valuated is determined <b>at the time</b> one takes <b>the</b> vow of <b>valuation.</b> The mishna elaborates: <b>Affordability</b> is <b>in accordance with</b> the means of the <b>one taking the vow; how</b> so? <b>A destitute person who valuated a wealthy person gives</b> the <b>valuation</b> in accordance with the means <b>of a destitute person,</b> as determined by the priest. <b>And a wealthy person who valuated a destitute person gives</b> the <b>valuation</b> in accordance with the means <b>of a wealthy person,</b> the sum of which is fixed in the Torah.
+<b>But with regard to offerings that is not so, as</b> one <b>who</b> took a vow and <b>said:</b> It is incumbent <b>upon me</b> to provide <b>the offering of this leper,</b> to a leper who requires it for his purification; if the one undergoing purification <b>was a destitute leper,</b> the one who took the vow <b>brings the offering of a destitute</b> leper, which is one male sheep, a tenth of an ephah of fine flour, and two doves or two pigeons (see Leviticus 14:21–22). If the one undergoing purification <b>was a wealthy</b> leper, the one who took the vow <b>brings the offering of a wealthy</b> leper, which is two male sheep, a ewe, and three-tenths of a ephah of fine flour (see Leviticus 14:10). <b>Rabbi</b> Yehuda HaNasi <b>says: I say: Even with regard to valuations</b> it is <b>so.</b> He explains: <b>For what</b> reason <b>does a destitute person who valuated a wealthy person give</b> the <b>valuation</b> in accordance with the means <b>of a destitute person?</b> It is due to the fact <b>that the wealthy person is not obligated</b> to pay <b>anything,</b> as the debt was generated by the destitute person who vowed to donate the valuation of a wealthy individual. <b>But</b> in a case similar to that of the offerings of a leper, in the case of <b>a wealthy person who said:</b> It is incumbent <b>upon me</b> to donate <b>my valuation, and a destitute person heard</b> him <b>and said:</b> It is incumbent <b>upon me</b> to donate <b>that which he said,</b> the destitute person <b>gives the valuation of a wealthy person.</b> If when one took a vow of valuation <b>he was destitute and he became wealthy,</b> or if <b>he was wealthy and became destitute, he gives the valuation</b> in accordance with the means of <b>a wealthy person. Rabbi Yehuda says:</b> This is the <i>halakha</i> not only in a case where one was wealthy either at the time he took the vow or at the time of payment; even if when one took a vow of valuation <b>he was destitute and he became wealthy and again became destitute, he gives</b> the <b>valuation</b> in accordance with the means of <b>a wealthy person.</b>
+<b>But with regard to</b> the <b>offerings</b> of a leper <b>that is not so,</b> as the offerings that one brings are determined by his status at the time he brings them. <b>Even</b> if it is common knowledge that <b>his father died and left him</b> an inheritance of <b>ten thousand</b> dinars, <b>or</b> that <b>his ship is at sea and</b> merchandise valued at <b>ten thousand</b> dinars <b>is coming into his</b> possession, <b>the Temple</b> treasury <b>has no</b> share <b>in it.</b> His payment is determined solely by his present situation.
+The sum fixed by the Torah based on <b>the years</b> of age is <b>in accordance with</b> the age of <b>the subject of the vow; how</b> so? <b>A youth who valuated an elder gives the valuation of an elder, and an elder who valuated a youth gives the valuation of a youth. And the</b> distinction based on sex that is written in the <i>halakhot</i> of <b>valuations</b> is stated <b>with regard to the one valuated; how</b> so? <b>A man who valuated a woman gives the valuation of a woman, and a woman who valuated a man gives the valuation of a man.</b> <b>And the</b> different <b>valuation</b> based on the age of the one valuated is determined <b>at the time</b> one takes <b>the</b> vow of <b>valuation; how</b> so? If <b>one valuated</b> another when he was <b>less than five years old,</b> when his valuation is five shekels, <b>and</b> before payment to the Temple treasury the subject of the vow <b>became more than five years old,</b> when his valuation is ten shekels; or if <b>one valuated</b> another when he was <b>less than twenty years old,</b> when his valuation is ten shekels, <b>and</b> before payment to the Temple treasury the subject of the vow <b>became more than twenty years old,</b> when his valuation is fifty shekels, in all these cases <b>he gives</b> payment according to the age of the subject of the valuation <b>at the time of the valuation.</b> The Torah provides three age categories that determine the amount of the valuation: From the age of one month until age five, from age five until age twenty, and from age twenty until age sixty. For anyone less than one month old there is no valuation. The halakhic status of the <b>thirtieth day</b> is <b>like</b> that of the period <b>preceding</b> thirty days, and therefore the one who took the vow is exempt. Likewise, the halakhic status of the <b>fifth year and</b> the <b>twentieth year</b> is <b>like</b> that of the period <b>preceding them. As it is stated: “And if it is from sixty years old and upward”</b> (Leviticus 27:7), and <b>we derive all</b> the other age categories <b>from</b> the <b>sixtieth year: Just as</b> the halakhic status of the <b>sixtieth year,</b> where upward is written, is <b>like</b> that of the period <b>preceding it, so too,</b> the halakhic status of the <b>fifth year and</b> the <b>twentieth year</b> is <b>like</b> that of the period <b>preceding them.</b> The mishna asks: Is that <b>so?</b> Can one derive a <i>halakha</i> in this manner? <b>If</b> the Torah <b>rendered</b> the halakhic status of the <b>sixtieth year like</b> that of the period <b>preceding it</b> in order <b>to be stringent</b> and require one who valuated a sixty-year-old person to pay his valuation to the Temple treasury, <b>shall we render</b> the halakhic status of the <b>fifth year and</b> the <b>twentieth year like</b> that of the period <b>preceding</b> them in order <b>to be lenient</b> and pay a lower sum? Therefore, <b>the verse states “year”</b> with regard to the fifth and twentieth years (see Leviticus 27:3–6), and <b>“year”</b> with regard to the sixtieth year (Leviticus 27:7), <b>for a verbal analogy. Just as</b> the halakhic status of the <b>year stated with regard to</b> the <b>sixtieth year</b> is <b>like</b> that of the period <b>preceding</b> it, <b>so too,</b> the halakhic status of the <b>year stated with regard to</b> the <b>fifth year and</b> the <b>twentieth year</b> is <b>like</b> that of the period <b>preceding</b> them, <b>both</b> in order <b>to be lenient and</b> in order <b>to be stringent. Rabbi Eliezer says:</b> Their halakhic status remains like that of the period preceding it, <b>until they will be</b> aged one <b>month and one day beyond the</b> fifth, twentieth, and sixtieth <b>years.</b>
+
+Chapter 5
+
+<b>One who says:</b> It is incumbent <b>upon me</b> to donate <b>my weight, gives his weight</b> to the Temple treasury; <b>if</b> he specified <b>silver</b> he donates <b>silver, and if</b> he specified <b>gold</b> he donates <b>gold.</b> There was <b>an incident involving the mother of Yirmatya, who said:</b> It is incumbent <b>upon me</b> to donate the <b>weight of my daughter, and she ascended to Jerusalem and paid her</b> daughter’s <b>weight</b> in <b>gold</b> to the Temple treasury. In the case of one who says: It is incumbent <b>upon me</b> to donate the <b>weight of my forearm,</b> how does he ascertain the weight of his forearm? <b>Rabbi Yehuda says: He fills a barrel</b> with <b>water and inserts</b> his arm <b>up to his elbow</b> into the water. <b>And</b> in order to measure the displacement, <b>he weighs donkey flesh, and bones, and sinews and places</b> it <b>into</b> the barrel <b>until it fills,</b> and the water level reaches the top of the barrel. He then donates the weight of the meat and the bones to the Temple treasury. <b>Rabbi Yosei said:</b> Displacement is according to volume not according to weight, <b>and how then is it possible to match</b> the amount of the donkey <b>flesh with the flesh</b> of a person <b>and</b> the volume of the donkey’s <b>bones with</b> his <b>bones? Rather,</b> the court <b>appraises how much the forearm is likely to weigh.</b>
+If one vows: It is incumbent <b>upon me</b> to donate the <b>assessment of my forearm,</b> the court <b>appraises him</b> to determine <b>how much he is worth with a forearm and</b> how much he is worth <b>without a forearm,</b> and he pays the difference. <b>This is</b> a <i>halakha</i> that is more <b>stringent with regard to vows</b> of assessment <b>than with regard to valuations,</b> as one who says: It is incumbent upon me to donate the valuation of my forearm, is exempt from paying. There are <i>halakhot</i> that are more <b>stringent with regard to valuations than with regard to vows</b> of assessment. <b>How so?</b> In the case of <b>one who says:</b> It is incumbent <b>upon me</b> to donate <b>my valuation, and</b> then <b>dies,</b> his <b>heirs must give</b> his valuation to the Temple treasury. But one who says: It is incumbent <b>upon me</b> to donate <b>my assessment, and</b> then <b>dies,</b> his <b>heirs</b> need <b>not give</b> his assessment to the Temple treasury, <b>as there is no monetary</b> value <b>for the dead.</b> One who says: It is incumbent <b>upon me</b> to donate <b>the valuation of my forearm, or: The valuation of my leg, has not said anything,</b> as there are valuations in the Torah only for a complete person. But if one says: It is incumbent <b>upon me</b> to donate <b>the valuation of my head, or: The valuation of my liver, he gives the valuation of his entire</b> self. <b>This is the principle:</b> One who valuates <b>an item upon which the soul is dependent,</b> i.e., without which one will die, <b>gives the valuation of his entire</b> self.
+One who says: It is incumbent <b>upon me</b> to donate <b>half of my valuation, gives half of his valuation.</b> But one who says: It is incumbent <b>upon me</b> to donate <b>the valuation of half of me, gives the valuation of his entire</b> self. Likewise, one who says: It is incumbent <b>upon me</b> to donate <b>half of my assessment, gives half of his assessment;</b> one who says: It is incumbent <b>upon me</b> to donate <b>the assessment of half of me, gives the assessment of his entire</b> self. <b>This is the principle:</b> One who takes a vow with regard to <b>an item upon which the soul is dependent gives the assessment of his entire</b> self.
+With regard to <b>one who says:</b> It is incumbent <b>upon me</b> to donate <b>the valuation of so-and-so,</b> and both <b>the one who vowed and the object of the vow die,</b> the <b>heirs</b> of the one who vowed <b>must give</b> the valuation of the object of the vow to the Temple treasury. With regard to one who says: It is incumbent <b>upon me</b> to donate <b>the assessment of so-and-so, and the one who vowed dies,</b> his <b>heirs must give</b> his assessment to the Temple treasury. If <b>the object of the vow dies,</b> the <b>heirs</b> of the one who vowed need <b>not give</b> his assessment to the Temple treasury, <b>as there is no monetary</b> value <b>for the dead.</b>
+In the case of one who says: <b>This bull</b> is consecrated as <b>a burnt offering, or: This house</b> is consecrated as <b>an offering, and the bull died or the house collapsed,</b> he <b>is exempt from paying</b> his commitment. But in the case of one who says: It is incumbent <b>upon me</b> to give <b>this bull as a burnt offering, or:</b> It is incumbent <b>upon me</b> to give <b>this house</b> as <b>an offering,</b> if <b>the bull died or the house collapsed,</b> he is <b>obligated to pay</b> its value.
+With regard to those <b>obligated</b> to pay <b>valuations,</b> the court <b>repossesses their</b> property to pay their debt to the Temple treasury. With regard to those <b>obligated</b> to bring <b>sin offerings and guilt offerings,</b> the court <b>does not repossess their</b> property; since one is obligated to bring them for atonement he would not delay bringing them. But with regard to those <b>obligated</b> to bring <b>burnt offerings and peace offerings,</b> the court <b>repossesses their</b> property;since these offerings are not obligatory for atonement, one might delay bringing them. <b>Although</b> one obligated to bring burnt offerings and peace offerings <b>does not achieve atonement until he</b> brings the offering <b>of his own volition, as it is stated:</b> “He shall bring it to the entrance of the Tent of Meeting <b>of his volition”</b> (Leviticus 1:3), nevertheless the court <b>coerces him until he says: I want</b> to do so. <b>And likewise, you say</b> the same <b>with regard to women’s bills of divorce.</b> Although one divorces his wife only of his own volition, in any case where the Sages obligated a husband to divorce his wife the court <b>coerces him until he says: I want</b> to do so.
+
+Chapter 6
+
+One proclaims, i.e., publicly announces, <b>the appraisal of the</b> property inherited by minor <b>orphans,</b> which is being sold to repay their father’s debt, for <b>thirty days,</b> in order to receive the maximal price. <b>And</b> one proclaims <b>the appraisal of consecrated</b> property that is being sold by the Temple treasury for <b>sixty days, and one proclaims</b> it <b>in the morning and in the evening.</b> In the case of <b>one who consecrates his property and there was</b> the outstanding debt <b>of the marriage contract of</b> his <b>wife,</b> for whose repayment one’s property is liened, <b>Rabbi Eliezer says: When he divorces her, he shall vow</b> that <b>benefit</b> from her is forbidden to him. This is to prevent collusion, by which he divorces her, she collects payment from the consecrated property, and he then remarries her. <b>Rabbi Yehoshua says: He need not</b> do so. <b>On a similar note, Rabban Shimon ben Gamliel said: Even</b> in the case of <b>the guarantor of a woman for her marriage contract, and her husband was divorcing her</b> and could not pay the debt, the husband <b>shall vow</b> that <b>benefit</b> from her is forbidden to him, <b>lest he</b> and his wife <b>engage in collusion [<i>kinunya</i>]</b> and collect payment from the property of <b>that</b> guarantor, <b>and</b> then the husband <b>will remarry his wife.</b>
+In the case of <b>one who consecrates his property and there was</b> an outstanding debt of <b>the marriage contract of</b> his <b>wife and</b> of <b>a creditor, the woman may not collect</b> the payment of <b>her marriage contract from the Temple</b> treasury, <b>nor may the creditor</b> collect <b>his debt. Rather, the one who redeems</b> the property <b>redeems</b> it for a cheap price <b>in order to give the woman her marriage contract</b> payment <b>and the creditor his debt.</b> For example, if <b>one consecrated</b> property worth <b>nine thousand dinars and his debt was ten thousand dinars,</b> leaving no property for redemption, the creditor lends <b>an additional dinar</b> to the debtor <b>and</b> the debtor <b>redeems the property</b> with that dinar, <b>in order to give the woman her marriage contract</b> payment <b>and the creditor his debt.</b>
+<b>Although</b> the Sages <b>said</b> (21a): With regard to those <b>obligated</b> to pay <b>valuations,</b> the court <b>repossesses their</b> property to pay their debt to the Temple treasury; nevertheless, the treasurer <b>gives him</b> permission to keep <b>food</b> sufficient for <b>thirty days, and garments</b> sufficient for <b>twelve months,</b> and <b>a bed made</b> with linens, <b>and his sandals, and his phylacteries.</b> The treasurer leaves these items <b>for him, but</b> he does <b>not</b> leave items <b>for his wife or for his children.</b> <b>If</b> the one obligated to pay <b>was a craftsman,</b> the treasurer <b>gives him</b> permission to keep <b>two tools of</b> his <b>craft of each and every type,</b> e.g., for <b>a carpenter,</b> the treasurer <b>gives him</b> permission to keep <b>two adzes [<i>matzadin</i>] and two saws. Rabbi Eliezer says: If he was a farmer,</b> the treasurer <b>gives him</b> permission to keep <b>his pair</b> of oxen with which he plows the field. If he was <b>a donkey driver,</b> the treasurer <b>gives him</b> permission to keep <b>his donkey.</b>
+If <b>one had many</b> tools of <b>one type and few</b> tools of <b>one</b> other <b>type,</b> e.g., three adzes and one saw, <b>he</b> may <b>not say</b> to the treasurer <b>to sell</b> one tool <b>of the</b> type of which he has <b>many and to purchase</b> for him one tool <b>of the</b> type of which he has <b>few. Rather,</b> the treasurer <b>gives him two</b> tools <b>of the type</b> of which he has <b>many and</b> he retains <b>whatever he has of the</b> type of which he has <b>few.</b> In contrast to one whose property is repossessed to pay valuations, from <b>one who consecrates</b> all <b>his property,</b> the treasurer <b>takes his phylacteries,</b> as they are included in the category of all his property.
+<b>Both</b> in the case of <b>one who consecrates his property and</b> the case of <b>one who valuates himself,</b> when the Temple treasurer repossesses his property he <b>has</b> the right to repossess <b>neither the garment of his wife nor the garment of his children, nor the dyed</b> garments <b>that he dyed for their sake,</b> even if they have yet to wear them, <b>nor the new sandals that he purchased for their sake.</b> <b>Although</b> the merchants <b>said: Slaves are sold in their garments for profit, as if</b> a fine <b>garment</b> worth <b>thirty dinars would be purchased for him,</b> his sale price <b>appreciates by one hundred dinars; and likewise</b> with regard to <b>a cow, if one waits</b> to sell <b>it until the market [<i>la’itlis</i>]</b> day, when demand is high, <b>its</b> sale price <b>appreciates; and likewise</b> with regard to <b>a pearl, if one brings it to</b> sell it in <b>the city,</b> where demand is high, <b>its</b> sale price <b>appreciates;</b> nevertheless, one does not make such a calculation in this case. Rather, <b>the Temple treasury has</b> the right to collect the item based <b>only</b> on <b>its</b> current <b>location and its</b> price at the present <b>time.</b>
+
+Chapter 7
+
+<b>One may neither consecrate</b> an ancestral field, i.e., a field that he inherited, <b>less than two years before the Jubilee</b> Year, <b>nor may one redeem</b> such a field <b>less than one year after the Jubilee</b> Year. When redeeming an ancestral field that has been consecrated, the sum paid to redeem the field is calculated based on the number of years remaining until the Jubilee Year. When performing this calculation, <b>one does not count months</b> of a partial year in order to lower the price to be paid <b>to the Temple</b> treasury; rather, he pays for the entire year. <b>But the Temple</b> treasury may <b>count months</b> in order to raise the price of redemption, as will be explained. In the case of <b>one who consecrates</b> his ancestral <b>field during a period</b> when <b>the Jubilee</b> Year is observed and wishes to redeem it, <b>he gives</b> the Temple treasury <b>fifty</b> <i>sela</i>, a talmudic measure referred to in the Bible as <b>silver shekels, for</b> an area required for <b>sowing a <i>ḥomer</i>,</b> a measure known in talmudic terminology as one <i>kor</i>, of <b>barley seed</b> (see Leviticus 27:16). If <b>there were crevices [<i>neka’im</i>] ten handbreadths deep</b> in the field, <b>or</b> if there were <b>boulders ten handbreadths high,</b> then when calculating the redemption price those areas <b>are not measured with</b> the rest of the field. But if the depth of the crevices, or the height of the boulders, was <b>less than that</b> amount, <b>they are measured with</b> the rest of the field. If <b>he consecrated</b> the field <b>two or three years before the Jubilee</b> Year and wishes to redeem it, <b>he gives</b> the Temple treasury <b>a <i>sela</i> and a <i>pundeyon</i>,</b> a pundeyon being one forty-eighth of a <i>sela</i>, <b>per year</b> remaining until the Jubilee Year. <b>And if he said: I will give</b> the payment <b>for each year during</b> that <b>year, one does not listen to him; rather, he</b> must <b>give</b> the <b>entire</b> sum <b>in one</b> payment. 
+This is the <i>halakha</i> <b>both</b> with regard to a case where <b>the owner</b> redeems the field <b>and</b> a case where <b>any</b> other <b>person</b> redeems the field. <b>What</b> then <b>is</b> the difference <b>between</b> redemption by <b>the owner and</b> redemption by <b>any</b> other <b>person?</b> It is <b>only that the owner gives</b> an extra <b>one-fifth</b> in addition to the payment, <b>and any</b> other <b>person</b> who redeems the field <b>does not give</b> the additional <b>one-fifth.</b> 
+If <b>one consecrated</b> his ancestral field <b>and</b> then <b>redeemed it</b> himself, <b>it is not removed from his possession</b> to be divided among the priests <b>during the Jubilee</b> Year. If <b>his son redeemed it,</b> the field <b>is removed</b> from the son’s possession and returns <b>to his father during the Jubilee</b> Year. But if <b>another</b> person <b>or one of his</b> other <b>relatives redeemed</b> the field <b>and</b> the owner subsequently <b>redeemed it from his possession,</b> the field is <b>removed</b> from the owner’s possession and given <b>to the priests during the Jubilee</b> Year. If <b>one of the priests redeemed</b> the field <b>and</b> when the Jubilee arrived <b>it</b> was <b>in his possession, he may not say: Since it is removed</b> from the possession of the one who redeemed it and given <b>to the priests during the Jubilee</b> Year, <b>and</b> since <b>it is</b> already <b>in my possession, it is mine. Rather,</b> the field <b>is removed from his possession and is divided among all his brethren, the priests.</b> 
+If one consecrated his ancestral field and the <b>Jubilee</b> Year <b>arrived and it was not redeemed</b> by the owner or anyone else, <b>the priests enter into</b> the field <b>and give its</b> redemption <b>payment</b> to the Temple treasury; this is <b>the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Shimon says: They enter</b> into the field, <b>but they do not give</b> its redemption payment to the Temple treasury.<b>Rabbi Eliezer says:</b> The priests <b>do not enter</b> into the field, <b>and</b> they also <b>do not give</b> its redemption payment to the Temple treasury. <b>Rather,</b> the field remains in the possession of the Temple treasury, and <b>it is called: An abandoned field, until the second Jubilee</b> Year. If <b>the second Jubilee arrived and it was</b> still <b>not redeemed, it is called: An abandoned</b> field from among the <b>abandoned</b> fields, meaning one that was abandoned twice, <b>until the third Jubilee.</b> In any case, <b>the priests never enter into</b> a consecrated field during the Jubilee Year <b>until another</b> person <b>redeems it</b> first. 
+<b>One who purchases</b> an ancestral <b>field from his father, and his father</b> subsequently <b>died and afterward</b> the son <b>consecrated it, its</b> halakhic status <b>is like</b> that of <b>an ancestral field,</b> as he inherited his father’s ancestral rights prior to the consecration. Consequently, the field’s redemption price is calculated on the basis of fifty <i>sela</i> per <i>beit kor</i>, and if another redeems it instead of the son, it is given to the priests during the Jubilee Year. But if the son <b>consecrated</b> the field <b>and afterward his father died, its</b> halakhic status <b>is like</b> that of <b>a purchased field,</b> whose redemption price is based on its monetary value, and which will return to the ancestral owner, i.e., the son, at the Jubilee; this is <b>the statement of Rabbi Meir.</b> <b>Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon say:</b> Even in a case where the son consecrated the field before his father died, <b>its</b> halakhic status <b>is like</b> that of <b>an ancestral field, as it is stated</b> with regard to a purchased field: “And <b>if</b> he will consecrate unto the Lord <b>a field that he has bought, which is not of his ancestral field”</b> (Leviticus 27:22), indicating that this <i>halakha</i> applies only to <b>a field that is not due to become</b> his <b>ancestral field,</b> thereby <b>excluding this</b> field, <b>which</b> at the time of consecration <b>is due to become</b> his <b>ancestral field</b> in the future, when his father dies. The mishna continues: <b>A purchased field</b> that was consecrated <b>is not removed</b> from the possession of the Temple treasury and given <b>to the priests during the Jubilee</b> Year, <b>as</b> the purchase of the land was valid only until the Jubilee, at which point fields return to their ancestral owners, and <b>a person cannot consecrate an item that is not his. The priests and the Levites may always consecrate</b> their ancestral fields <b>and may always redeem</b> their ancestral fields, <b>both before the Jubilee</b> Year <b>and after the Jubilee</b> Year.
+
+Chapter 8
+
+In the case of <b>one who consecrates his</b> ancestral <b>field during a period when the Jubilee</b> Year <b>is not</b> observed, and therefore the field is not redeemed according to a fixed rate of fifty shekels per <i>beit kor</i> but according to its value, when the treasurer announces the sale of the field <b>he says to</b> the owner: <b>You open</b> the bidding <b>first;</b> how much do you offer for its redemption? This method is advantageous for the Temple treasury, <b>as the owner gives</b> an additional payment of <b>one-fifth</b> of the value of the field, <b>and every</b> other <b>person does not give</b> an additional <b>one-fifth</b> payment. There was <b>an incident involving one who consecrated his field due to its inferior quality.</b> The treasurers <b>said to him: You open</b> the bidding <b>first. He said:</b> It is <b>hereby mine for an <i>issar</i>,</b> a small sum. <b>Rabbi Yosei says: That</b> person <b>did not say</b> he would purchase it <b>for an <i>issar</i>; rather,</b> he said he would purchase it <b>for an egg, as consecrated</b> items <b>may be redeemed with money or with the equivalent</b> value of <b>money.</b> The treasurer <b>said to him:</b> The field <b>has come into your</b> possession based on your bid. As <b>a result, he loses an <i>issar</i> and his field</b> remains <b>before him</b> in his possession.
+If <b>one said:</b> The field is <b>hereby mine for ten <i>sela</i>, and one</b> other person <b>said:</b> It is mine <b>for twenty, and one said for thirty, and one said for forty, and one said for fifty;</b> and then the one who bid <b>fifty reneged</b> on his offer, the treasurer <b>repossesses from his property up to ten</b> <i>sela</i> and the field is redeemed by the one who bid forty. This ensures that the Temple treasury does not lose. If the one who bid <b>forty</b> <i>sela</i> subsequently <b>reneged</b> on his offer, the treasurer <b>repossesses from his property up to ten</b> <i>sela</i> and the field is redeemed by the one who bid thirty. If the one who bid <b>thirty</b> subsequently <b>reneged</b> on his offer, the treasurer <b>repossesses from his property up to ten</b> <i>sela</i> and the field is redeemed by the one who bid twenty. If the one who bid <b>twenty reneged</b> on his offer, the treasurer <b>repossesses from his property up to ten</b> <i>sela</i> and it is redeemed by the one who bid ten. If the one who bid <b>ten reneged</b> on his offer, the treasurer <b>sells</b> the field <b>at its value and collects the remainder from</b> the property <b>of the one</b> who bid <b>ten,</b> to complete the sum of ten <i>sela</i>. If <b>the owner says</b> he will pay <b>twenty</b> <i>sela</i> <b>and any</b> other <b>person says</b> he will pay <b>twenty</b> <i>sela</i>, the offer of <b>the owner takes precedence, due to</b> the fact <b>that</b> he <b>adds one-fifth.</b> 
+If the owner says he will pay twenty <i>sela</i> and <b>one</b> other person <b>said:</b> The field <b>is hereby mine for</b> a payment of <b>twenty-one</b> <i>sela</i>, <b>the owner gives twenty-six</b> <i>sela</i> and takes the field. He pays the twenty that he initially offered; plus five <i>sela</i>, which is one-fifth of the total future sum, i.e., one-quarter of his initial offer. In addition, he adds one <i>sela</i>, the difference between his initial offer and that of the other person, so that the Temple treasury will not receive less than the twenty-one <i>sela</i> offer proposed by the other person. If the owner says he will pay twenty <i>sela</i> and another person said: The field is hereby mine for a payment <b>of twenty-two</b> <i>sela</i>, <b>the owner gives twenty-seven</b> <i>sela</i> and takes the field. If the owner says he will pay twenty <i>sela</i> and another said: The field is hereby mine for a payment <b>of twenty-three</b> <i>sela</i>, <b>the owner gives twenty-eight</b> <i>sela</i> and takes the field. If the owner says he will pay twenty <i>sela</i> and another said: The field is hereby mine for a payment <b>of twenty-four</b> <i>sela</i>, <b>the owner gives twenty-nine</b> <i>sela</i> and takes the field. If the owner says he will pay twenty <i>sela</i> and another said: The field is hereby mine for a payment <b>of twenty-five</b> <i>sela</i>, <b>the owner gives thirty</b> <i>sela</i>, <b>as</b> the owner adds one-fifth only to the amount that he bid, and <b>does not add one-fifth to the addition of that</b> other person. If the owner said he will pay twenty <i>sela</i> and <b>one</b> other person <b>said:</b> The field is <b>hereby mine</b> for a payment <b>of twenty-six</b> <i>sela</i>, <b>if the owner wished to pay thirty-one</b> <i>sela</i> <b>and a dinar the owner takes precedence; and if not,</b> the treasurer <b>says to the other person:</b> The field <b>has come into your</b> possession based on your bid, as it is more than the Temple treasury can compel the owner to pay.
+<b>A person</b> may <b>dedicate,</b> for sacred or priestly use, some <b>of his flock and</b> some <b>of his cattle, and</b> some <b>of his Canaanite slaves and maidservants, and some of his ancestral field. But if he dedicated all</b> that he has <b>of</b> any type of property, <b>they are not dedicated,</b> i.e., the dedication does not take effect; this is <b>the statement of Rabbi Eliezer. Rabbi Elazar ben Azarya said: If for the Most High a person may not dedicate all his property,</b> it is <b>all the more so</b> the case <b>that a person should spare his property</b> and not give all of it to others.
+In the case of <b>one who dedicates his son or his daughter, or his Hebrew slave or maidservant, or his purchased field,</b> those items <b>are not</b> considered <b>dedicated, as a person</b> may <b>not dedicate an item that is not his. Priests and Levites may not dedicate</b> their property; this is <b>the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Shimon says: Priests may not dedicate</b> their property, <b>as</b> all <b>dedicated</b> property <b>is theirs;</b> it is one of the priestly gifts, as the verse states: “Everything dedicated in Israel shall be yours” (Numbers 18:14). <b>But Levites may dedicate</b> their property, <b>as dedicated</b> property <b>is not theirs.</b> <b>Rabbi</b> Yehuda HaNasi <b>said: The statement of Rabbi Yehuda appears</b> to be correct <b>with regard to land, as it is stated</b> about the land of the Levites: “But the fields of the open land surrounding their cities may not be sold, <b>as that is their perpetual possession”</b> (Leviticus 25:34), and they cannot renounce that land. <b>And the statement of Rabbi Shimon appears</b> to be correct <b>with regard to movable property,</b> which the Levites may dedicate, <b>as dedicated</b> property <b>is not theirs.</b> It is a gift for the priests, not the Levites.
+<b>Dedications</b> of property for <b>priests,</b> unlike consecrations of property for Temple maintenance, <b>have no redemption; rather, one gives</b> it <b>to the priests,</b> and it is their property in every sense, <b>like <i>teruma</i>. Rabbi Yehuda ben Beteira says: Dedications</b> dedicated <b>without specification</b> of their purpose are designated <b>for Temple maintenance, as it is stated: “Every dedicated item is most sacred to the Lord”</b> (Leviticus 27:28). <b>And the Rabbis say: Dedications</b> dedicated <b>without specification</b> of their purpose are designated <b>for priests, as it is stated</b> with regard to one who consecrated a field and did not redeem it: <b>“As a field dedicated; its possession shall be to the priest”</b> (Leviticus 27:21), indicating that a non-specific dedication belongs to the priest. <b>If so, why is it stated: “Every dedicated item is most sacred to the Lord”?</b> This comes to teach <b>that</b> dedication <b>takes effect on offerings of the most sacred order and offerings of lesser sanctity.</b> If one consecrated an animal for sacrifice and then dedicated it, the dedication takes effect. Nevertheless, it does not take effect on the body of the animal; rather, it applies to the owner’s financial stake in the offering.
+As the Sages delineated: <b>A person may dedicate his sacrificial animals, both offerings of the most sacred order and offerings of lesser sanctity. If</b> the offering he dedicated was the object of <b>a vow,</b> e.g., if he said: It is incumbent upon me to sacrifice a burnt offering, since he is obligated to replace such offerings they are considered his property, and therefore <b>he gives their value</b> to the priests. <b>And if</b> the offering he dedicated was <b>a gift offering,</b> e.g., if he said: This animal is a burnt offering, in which case he is not obligated to replace the animal, <b>he gives</b> the monetary <b>benefit</b> that he has in <b>them.</b> For example, if he said: <b>This bull is a burnt offering, one estimates how much</b> money <b>a person</b> would be <b>willing to give</b> in order to <b>sacrifice</b> the animal as a voluntary <b>burnt offering, even though he is not permitted</b> to do so. With regard to <b>a firstborn</b> animal, <b>whether</b> it is <b>unblemished</b> or <b>whether</b> it is <b>blemished,</b> its owner <b>may dedicate it. And how does one</b> assess the payment required to <b>redeem it? One estimates how much</b> an Israelite <b>person</b> would <b>be willing to give in</b> exchange for <b>that firstborn</b> in order <b>to give it to</b> a priest who is <b>his daughter’s son or to</b> a priest who is <b>his sister’s son.</b> <b>Rabbi Yishmael says: One verse states:</b> “All the firstborn males that are born of your herd and of your flock <b>you shall consecrate</b> to the Lord your God” (Deuteronomy 15:19), <b>and one verse states:</b> “However, the firstborn among animals that is born first to the Lord, a man <b>shall not consecrate</b> it” (Leviticus 27:26). It is <b>impossible to say: “You shall consecrate,” as it is already stated:</b> “A man <b>shall not consecrate.”</b> It is likewise <b>impossible to say:</b> “A man <b>shall not consecrate,” as it is already stated: “You shall consecrate.”</b> <b>How,</b> then, can <b>these</b> verses be reconciled? <b>You can consecrate</b> the firstborn animal by <b>a consecration of value,</b> i.e., an individual can donate to the Temple treasury the amount he would be willing to pay for the right to give the firstborn to a specific priest; <b>and you cannot consecrate it</b> by <b>a consecration for the altar,</b> as a firstborn may not be sacrificed for the sake of any other offering.
+
+Chapter 9
+
+<b>One who sells his field during a period</b> when <b>the Jubilee</b> Year is in effect <b>is not permitted to redeem it less than two years</b> after the sale, <b>as it is stated: “According to the number of years of the crops he shall sell to you”</b> (Leviticus 25:15). The plural form “years” indicates a minimum of two years. If one of those years <b>was a year of blight or mildew, or</b> if it was the <b>Sabbatical Year,</b> when the buyer is unable to derive benefit from the field, that year <b>does not count</b> as part <b>of the tally,</b> and the owner must wait an additional year before redeeming the field. If the buyer <b>plowed</b> the field but did not sow it, <b>or</b> if <b>he left it fallow,</b> that year <b>counts</b> as part <b>of his tally,</b> as it was fit to produce a crop. <b>Rabbi Eliezer says:</b> If the owner of the field <b>sold it to</b> the buyer <b>before Rosh HaShana and</b> the field <b>was full of produce,</b> and the owner redeems the field after two years, <b>that</b> buyer <b>consumes from</b> the field’s produce <b>three crops in two years.</b> Although he received the field with its crop, he is not required to return it in the same state.
+When the Jubilee Year is in effect, one may sell a field only until the Jubilee Year, at which point the field returns to its original owner. If the owner redeems the field before the Jubilee Year, the payment per annum is calculated by dividing the sale price by the number of years from the sale until the Jubilee Year. The owner returns the per annum payment multiplied by the number of years remaining until the Jubilee Year. If the owner of a field <b>sold it to the first</b> buyer <b>for one hundred</b> dinars <b>and the first</b> buyer then <b>sold</b> it <b>to the second</b> buyer <b>for two hundred</b> dinars, when the original owner redeems the field <b>he calculates</b> the payment <b>only</b> according to the price that he set <b>with the first</b> buyer, <b>as it is stated:</b> “And he calculates the years of its sale, and he returns the remainder to the man <b>to whom he sold it”</b> (Leviticus 25:27). If the owner of a field <b>sold it to the first</b> buyer <b>for two hundred</b> dinars <b>and the first</b> buyer then <b>sold</b> it <b>to the second</b> buyer <b>for one hundred</b> dinars, when the original owner redeems the field, <b>he calculates</b> the payment <b>only</b> according to the price that was paid <b>by the last</b> buyer, <b>as it is stated: “And he calculates the years of its sale, and he returns the remainder to the man to whom he sold it.”</b> The superfluous term “to the man” indicates that the verse is referring <b>to the man who is</b> currently <b>in</b> possession of the field. One <b>may not sell</b> his ancestral field that is located <b>in a distant</b> area <b>and redeem</b> with the proceeds a field that he sold <b>in a nearby</b> area. Likewise, he may not sell <b>a low-quality</b> field <b>and redeem with</b> the proceeds <b>a high-quality</b> field. <b>And he may not borrow</b> money <b>and redeem</b> the field, <b>nor may he redeem</b> the field incrementally, <b>half</b> now and half at a later date. <b>But with regard to</b> redeeming a field from <b>the Temple</b> treasury, it is <b>permitted</b> to redeem the field <b>in any of these</b> ways. <b>This is</b> a <i>halakha</i> where greater <b>stringency</b> applies <b>with regard to</b> redeeming a field from <b>an ordinary</b> individual <b>than with regard to</b> redeeming it from <b>the Temple</b> treasury. 
+<b>One who sells a house</b> from <b>among the houses of walled cities may redeem</b> the house <b>immediately,</b> even without the consent of the buyer, <b>and he may redeem</b> the house during <b>the entire twelve months</b> following the sale, but not after that. When he redeems the house within the twelve-month period, he returns the sale price to the buyer, and <b>this is</b> ostensibly <b>like a form of interest,</b> as the buyer has effectively resided in the house for free in exchange for the fact that the buyer’s money was in the possession of the seller. <b>It is not</b> considered <b>interest,</b> because the buyer owned the house during the period in which he resided in it. If <b>the seller died, his son may redeem</b> the house from the buyer. If <b>the buyer died,</b> the seller <b>may redeem</b> it <b>from the possession of</b> the buyer’s <b>son.</b> If the buyer sold the house to another, <b>one calculates</b> the <b>year only from the time that</b> the owner <b>sold</b> the house to the first buyer, <b>as it is stated:</b> “And if it is not redeemed <b>until the passage of</b> a full <b>year for him,</b> then the house that is in the walled city shall stand in possession of the one who bought it in perpetuity” (Leviticus 25:30). The term “for him” indicates that the year is calculated from when the initial owner sold the house. <b>When it says: “A full</b> year,” this serves <b>to include the intercalated month</b> in the year calculated from the sale, if it was a leap year. <b>Rabbi</b> Yehuda HaNasi <b>says:</b> The word “full” serves <b>to give</b> the seller <b>a year and its addition,</b> i.e., the year during which the house may be redeemed is not the 354-day lunar year, but the 365-day solar year. 
+If the final <b>day of the twelve-month</b> period <b>arrived and</b> the house <b>was not redeemed,</b> the house has <b>become</b> the property <b>of</b> the buyer <b>in perpetuity.</b> This is the <i>halakha</i> with regard to both <b>one who buys</b> a house in a walled city <b>and one to whom it is given as a gift, as it is stated:</b> “Then the house that is in the walled city shall stand in possession of the one who bought it <b>in perpetuity”</b> (Leviticus 25:30). <b>At first,</b> the buyer <b>would conceal himself</b> on the final <b>day of the twelve-month</b> period, <b>in order to</b> ensure <b>that it would become his in perpetuity. Hillel instituted that</b> the seller <b>would place [<i>ḥolesh</i>] his money in the chamber</b> of the court <b>and</b> that <b>he will break the door and enter</b> the house, and <b>when the other</b> individual, i.e., the buyer, <b>will wish</b> to do so, <b>he may come</b> to the chamber <b>and take his money.</b>
+The halakhic status of <b>any</b> area <b>that is</b> located <b>within the</b> city <b>wall is like</b> that <b>of the houses of walled cities</b> in terms of its redemption, <b>except for the fields</b> located therein. <b>Rabbi Meir says: Even the fields</b> are included in this category. With regard to <b>a house that is built in the wall</b> itself, <b>Rabbi Yehuda says:</b> Its halakhic status <b>is not like</b> that <b>of the houses of walled cities. Rabbi Shimon says: The outer wall</b> of the house <b>is</b> considered the city <b>wall,</b> and therefore it has the status of a house in a walled city.
+The halakhic status of a house in <b>a city whose</b> houses are attached and their <b>rooftops</b> constitute the top of <b>its wall, and</b> likewise, the status of a house in a city <b>that is not surrounded by a wall from the era of Joshua, son of Nun,</b> even if a surrounding wall was constructed during a later period, <b>is not like</b> that <b>of the houses of walled cities. And these are the houses of walled cities:</b> Any city in which there are at least <b>three courtyards,</b> each containing <b>two houses,</b> and which is <b>surrounded by a wall from the era of Joshua, son of Nun, e.g., the ancient fort [<i>katzra</i>] of Tzippori, and the fortress [<i>ḥakra</i>] of Gush Ḥalav, and ancient Yodfat, and Gamla, and Gedod, and Ḥadid, and Ono, and Jerusalem, and likewise</b> other <b>similar</b> cities.
+With regard to the <b>houses of the</b> unwalled <b>courtyards</b> mentioned in the Torah (see Leviticus 25:31), i.e., houses in villages that are not surrounded by walls, <b>one accords them the exceptional provisions that</b> apply <b>to houses of walled cities and the exceptional provisions that</b> apply <b>to fields.</b> Therefore, <b>they are redeemed immediately and</b> for <b>the entire twelve months</b> following the sale, <b>like</b> in <b>the</b> sale of <b>houses</b> of walled cities, and not like fields, which may be redeemed only after two years. <b>And they leave</b> the possession of the buyer <b>during the Jubilee</b> Year <b>or with</b> a per annum <b>deduction</b> from the <b>money</b> of the sale price, <b>like the</b> sale of <b>fields.</b> By contrast, houses of walled cities become the possession of the buyer in perpetuity after one year, and if they are redeemed within the year, one pays the full sale price. <b>And these are the houses of the</b> unwalled <b>courtyards</b> whose <i>halakha</i> was taught in the previous mishna: Any city in which there are <b>two courtyards</b> each containing <b>two houses, although it is surrounded by a wall from the era of Joshua, son of Nun, their</b> halakhic status <b>is like that of the houses of</b> the unwalled <b>courtyards.</b>
+<b>An Israelite who inherited</b> a house in a walled city from <b>his mother’s father</b> who was <b>a Levite does not redeem</b> the house <b>in accordance with this procedure</b> delineated in the previous <i>mishnayot</i>; rather, if he sold the inherited house, he may redeem it always, like a Levite. <b>And likewise, a Levite who inherited</b> a house in a walled city from <b>his mother’s father</b> who was <b>an Israelite does not redeem</b> the house <b>in accordance with this procedure</b> delineated in the previous <i>mishnayot</i>. The mishna provides the source for these <i>halakhot</i>: <b>As it is stated:</b> “And if a man purchases from the Levites, the house that was sold in the city of his possession shall go out during the Jubilee Year; <b>as the houses of the cities of the Levites are their possession</b> among the children of Israel” (Leviticus 25:33). The verse indicates that the ability to always redeem the house of a Levite does not apply <b>unless</b> the one selling the house <b>will be a Levite and</b> the house is located in <b>the cities of the Levites.</b> This is <b>the statement of Rabbi</b> Yehuda HaNasi. <b>And the Rabbis say: These matters are stated only</b> with regard to a house <b>in the cities of the Levites,</b> even if the owner was not a Levite. The Levites received two thousand cubits surrounding their cities, one thousand cubits of empty lots and one thousand cubits for fields and vineyards. <b>One may neither render a field</b> an empty <b>lot nor</b> an empty <b>lot a field.</b> Similarly, one may neither incorporate an empty <b>lot</b> into <b>a city nor</b> render part of <b>a city</b> an empty <b>lot.</b> <b>Rabbi Elazar said: In what</b> case <b>is this statement said?</b> It applies <b>in the cities of the Levites. But in the cities of the Israelites one may render a field</b> an empty <b>lot but not</b> an empty <b>lot a field,</b> and one may incorporate an empty <b>lot</b> into <b>a city but not</b> render part of <b>a city</b> an empty <b>lot,</b> in order to ensure <b>that they will not</b> thereby <b>destroy the cities of Israel. The priests and the Levites may sell</b> their fields and houses <b>always and may redeem</b> them <b>always, as it is stated: “The Levites shall have a perpetual right of redemption”</b> (Leviticus 25:32). Priests are also members of the tribe of Levi.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Arakhin/English/merged.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Arakhin/English/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..62a1787e7ddb0c10fbbab2f1682a64348b3956dc
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Arakhin/English/merged.txt	
@@ -0,0 +1,88 @@
+Mishnah Arakhin
+משנה ערכין
+merged
+https://www.sefaria.org/Mishnah_Arakhin
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-William Davidson Edition - English
+-https://korenpub.com/collections/the-noe-edition-koren-talmud-bavli-1
+
+Mishnah Arakhin
+
+
+
+Chapter 1
+
+<b>Everyone takes</b> vows of <b>valuation</b> and is thereby obligated to donate to the Temple treasury the value fixed by the Torah (see Leviticus 27:3–7) for the age and sex of the person valuated. <b>And</b> similarly, everyone <b>is valuated,</b> and therefore one who vowed to donate his fixed value is obligated to pay. Likewise, everyone <b>vows</b> to donate to the Temple treasury the assessment of a person, based on his market value to be sold as a slave, and is thereby obligated to pay; <b>and</b> everyone is the object of <b>a vow</b> if others vowed to donate his assessment. This includes <b>priests, Levites and Israelites, women, and</b> Canaanite <b>slaves.</b> <b>A <i>tumtum</i>,</b> whose sexual organs are concealed, <b>and a hermaphrodite [<i>androginos</i>], vow, and</b> are the object of <b>a vow, and take</b> vows of <b>valuation, but they are not valuated.</b> Consequently, if one says, with regard to a <i>tumtum</i>: The valuation of so-and-so is incumbent upon me to donate to the Temple treasury, he is not obligated to pay anything, <b>as only a definite male or a definite female are valuated.</b> <b>A deaf-mute, an imbecile, and a minor</b> are the object of <b>a vow and are valuated, but neither vow</b> to donate the assessment of a person <b>nor take</b> a vow of <b>valuation, because they lack the</b> presumed <b>mental competence</b> to make a commitment. A child <b>less than one month old is</b> the object of <b>a vow</b> if others vowed to donate his assessment, <b>but is not valuated</b> if one vowed to donate his fixed value, as the Torah did not establish a value for anyone less than a month old.
+With regard to <b>a gentile, Rabbi Meir says:</b> He <b>is valuated</b> in a case where a Jew says: It is incumbent upon me to donate the fixed value of this gentile. <b>But</b> a gentile <b>does not take</b> a vow of <b>valuation</b> to donate his fixed value or the value of others. <b>Rabbi Yehuda says: He takes</b> a vow of <b>valuation, but is not valuated. And</b> both <b>this</b> <i>tanna</i>, Rabbi Meir, <b>and that</b> <i>tanna</i>, Rabbi Yehuda, <b>agree that</b> gentiles <b>vow</b> to donate the assessment of another <b>and are</b> the object of <b>vows,</b> whereby one donates the assessment of a gentile.
+<b>One who is moribund and one who is taken to be executed</b> after being sentenced by the court <b>is neither</b> the object of <b>a vow nor valuated. Rabbi Ḥanina ben Akavya says:</b> He is not the object of a vow, because he has no market value; but <b>he is valuated, due to</b> the fact <b>that one’s value is fixed</b> by the Torah based on age and sex. <b>Rabbi Yosei says:</b> One with that status <b>vows</b> to donate the assessment of another person to the Temple treasury, <b>and takes</b> vows of <b>valuation, and consecrates</b> his property; <b>and if he damages</b> the property of others, he is <b>liable</b> to pay compensation.
+In the case of a pregnant <b>woman who is taken</b> by the court <b>to be executed,</b> the court <b>does not wait to</b> execute <b>her until she gives birth.</b> Rather, she is killed immediately. But with regard to <b>a woman</b> taken to be executed <b>who sat on the travailing chair [<i>hamashber</i>]</b> in the throes of labor, the court <b>waits to</b> execute <b>her until she gives birth.</b> In the case of <b>a woman who was killed</b> through court-imposed capital punishment, <b>one may derive benefit from her hair.</b> But in the case of <b>an animal that was killed</b> through court-imposed execution, e.g., for goring a person, <b>deriving benefit</b> from the animal <b>is prohibited.</b>
+
+Chapter 2
+
+<b>One cannot be charged for a valuation less than a <i>sela</i>, nor</b> can one be charged <b>more than fifty <i>sela</i>. How so?</b> If <b>one gave one <i>sela</i> and became wealthy,</b> he is <b>not</b> required to <b>give anything</b> more, as he has fulfilled his obligation. If he gave <b>less than a <i>sela</i> and became wealthy,</b> he is required to <b>give fifty <i>sela</i>,</b> as he has not fulfilled his obligation. If <b>there were five <i>sela</i> in</b> the <b>possession</b> of the destitute person, and the valuation he undertook is more than five <i>sela</i>, how much should he pay? <b>Rabbi Meir says: He gives only one</b> <i>sela</i> and thereby fulfills his obligation. <b>And the Rabbis say: He gives all</b> five. <b>One cannot be charged for a valuation less than a <i>sela</i>; nor</b> can one be charged <b>more than fifty <i>sela</i>.</b> If a woman experienced a discharge of blood and is <b>unsure</b> whether it was during her days of menstruation or during the eleven days that would render her a <i>zava</i>, the <b>alleviation</b> of her state of uncertainty does <b>not</b> occur in <b>fewer than seven</b> clean days, <b>nor</b> in <b>more than seventeen</b> clean days, depending on the number of days that she experiences the discharge. There are symptoms of leprosy that a priest will immediately confirm to be ritually pure or ritually impure, and there are others for which the priest quarantines the leper in order to determine his status. <b>With regard to leprous marks, there is no</b> quarantine that is <b>less than one week and none greater than three weeks.</b>
+<b>No fewer than four full</b> thirty-day <b>months</b> may be established <b>during</b> the course of <b>a year, and it did not seem</b> appropriate to establish <b>more than eight. The two loaves</b> that are brought to the Temple on <i>Shavuot</i> <b>are eaten</b> by the priests <b>not before the second and not after the third</b> day from when they were baked. <b>The shewbread is eaten not before the ninth</b> day from when it was baked, which is the situation in a regular week when the bread is baked on Friday and eaten on the following Shabbat; <b>and not after the eleventh</b> day, when the two Festival days of Rosh HaShana occur on Thursday and Friday, as the shewbread is baked on Wednesday and not eaten until the following Shabbat. <b>A minor boy is not circumcised before the eighth</b> day after his birth <b>and not after the twelfth</b> day. Normally a newborn is circumcised on his eighth day. If he was born during twilight, which an uncertain period of day or night, he is circumcised on what would be the eighth day of his birth if he is was born at night, which is the ninth day if he was born during the day. If he was born during twilight on Shabbat eve, the circumcision cannot be performed on Friday, as he might have been born on Shabbat and therefore Friday is only the seventh day. And the circumcision cannot be on Shabbat, as perhaps he was born on Friday and only circumcision performed on the eighth day overrides Shabbat. Therefore, it is postponed until after Shabbat. If two days of Rosh HaShana occur on Sunday and Monday, the circumcision is postponed until Tuesday, the twelfth day after birth.
+<b>No fewer than twenty-one</b> trumpet <b>blasts are</b> sounded daily <b>in the Temple,</b> as each day three blasts were sounded for the opening of the gates in the morning, nine for the daily morning offering, and nine for the daily afternoon offering, totaling twenty-one. <b>And no more than forty-eight are</b> ever sounded on a single day. This would occur on the Friday of <i>Sukkot</i>, when they would sound an additional twelve blasts during the ritual of drawing the water for the water libation; nine for the additional offerings; three to signal the population to cease their work before Shabbat; and three more to mark the beginning of Shabbat. When accompanying their song with instruments, the Levites <b>do not use fewer than two lyres and do not use more than six.</b> When flutes are played, <b>they do not use fewer than two flutes and do not use more than twelve. And</b> there are <b>twelve days during the year when the flute plays before the altar: At</b> the time of <b>the slaughter of the first Paschal offering,</b> on the fourteenth of Nisan; <b>and at</b> the time of <b>the slaughter of the second Paschal offering,</b> on the fourteenth of Iyyar; <b>and on the first festival</b> day <b>of Passover; and on the festival of <i>Shavuot</i>; and on</b> all <b>eight days of the festival of <i>Sukkot</i>. And one would not play with a copper flute; rather, one would play with a flute of reed, because its sound is</b> more <b>pleasant. And one would conclude</b> the music <b>only with a single flute, because it concludes</b> the music <b>nicely.</b>
+The Temple musicians <b>were slaves of priests;</b> this is <b>the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yosei says:</b> The musicians were not slaves, but Israelites from <b>the family of the house of Pegarim and the family of the house of Tzippara from</b> the city of <b>Emaum,</b> and their lineage was sufficiently pure that <b>they would marry</b> their daughters <b>to</b> members of <b>the priesthood. Rabbi Ḥanina ben Antigonus says: They were Levites.</b>
+One maintains <b>no fewer than six lambs that</b> have been <b>inspected</b> for blemishes <b>in the Chamber of the Lambs,</b> which are <b>sufficient for</b> the offerings of <b>Shabbat and for the</b> two <b>Festival days of Rosh HaShana</b> that may occur adjacent to it. <b>And one may add</b> inspected lambs <b>up to an infinite</b> number. One plays <b>no fewer than two trumpets</b> and no fewer <b>than nine harps</b> in the Temple, <b>and one may add up to an infinite</b> number. <b>And the cymbal</b> was played <b>alone,</b> and none may be added to it.
+In the Temple, there are <b>no fewer than twelve Levites standing on the platform</b> adjacent to the altar and singing, <b>and one may add</b> Levites on the platform <b>up to an infinite</b> number. <b>A minor</b> Levite may <b>enter the Temple courtyard for service only at a time when the Levites are engaging in song,</b> so that he may accompany them. <b>And</b> minors <b>would not engage in</b> playing <b>a lyre and in</b> playing <b>a harp; rather,</b> they would engage <b>in</b> singing with <b>the mouth, in order to provide flavor to the music</b> with their pure, high voices. <b>Rabbi Eliezer ben Ya’akov says:</b> Minors <b>are not tallied in the</b> minimum <b>total</b> of twelve Levites, <b>and they do not ascend to the platform; rather, they would stand on the ground and their heads</b> would reach to <b>between the legs of the Levites, and they were called cadets [<i>tzoarei</i>] of the Levites.</b>
+
+Chapter 3
+
+<b>There are</b> <i>halakhot</i> <b>with regard to valuations that are lenient and</b> others <b>that are stringent; and</b> there are <i>halakhot</i> <b>with regard to an ancestral field that are lenient and</b> others <b>that are stringent; and</b> there are <i>halakhot</i> <b>with regard to a forewarned ox that killed</b> a Canaanite <b>slave that are lenient and</b> others <b>that are stringent;</b> and there are <i>halakhot</i> <b>with regard to a rapist, and a seducer, and a defamer that are lenient and</b> others <b>that are stringent.</b> <b>There are</b> <i>halakhot</i> <b>with regard to valuations that are lenient and</b> others <b>that are stringent; how so? Both</b> in the case of one <b>who took</b> a vow of <b>valuation</b> to donate the fixed value <b>of the</b> most <b>attractive among the Jewish people and</b> in the case of one who took a vow of valuation to donate the fixed value of <b>the</b> most <b>unsightly among the Jewish people, he gives</b> the fixed payment of <b>fifty <i>sela</i>,</b> shekels, to the Temple treasury (see Leviticus 27:3). <b>And if</b> one <b>said: It</b> is incumbent <b>upon me</b> to donate the <b>assessment</b> of another to the Temple treasury, <b>he gives the price</b> for that person if sold as a slave, a sum that can be more or less than fifty shekels.
+There are <i>halakhot</i> <b>with regard to an ancestral field that are lenient and</b> others <b>that are stringent. How so? Both</b> one <b>who consecrates</b> an ancestral field <b>in</b> the low-quality <b>sands of the</b> areas <b>surrounding</b> the city <b>and</b> one <b>who consecrates</b> the high-quality <b>orchards of Sebastia gives</b> a redemption payment of <b>fifty silver shekels for</b> every area that he consecrated that is fit for <b>sowing a <i>kor</i> of barley</b> (Leviticus 27:16). <b>And with regard to a purchased field</b> that one consecrates, <b>he gives its value</b> as redemption, a sum that can be more or less than fifty shekels for every area required for sowing one <i>kor</i> of barley. <b>Rabbi Eliezer says:</b> With regard to <b>both a purchased field and an ancestral field,</b> one gives a redemption payment of fifty silver shekels for every area required for sowing a <i>kor</i> of barley that he consecrated. <b>What,</b> then, is the difference <b>between an ancestral field and a purchased field?</b> The difference is <b>that in</b> the case of <b>an ancestral field one gives</b> an additional payment of <b>one-fifth, but in</b> the case of <b>a purchased field one does not give</b> an additional payment of <b>one-fifth.</b>
+There are <i>halakhot</i> <b>with regard to a forewarned ox that killed</b> a Canaanite <b>slave that are lenient and</b> others <b>that are stringent; how so? Both</b> in the case of an ox <b>that killed the</b> most <b>attractive among the slaves,</b> whose value is great, <b>and</b> likewise in the case of one that killed <b>the</b> most <b>unsightly among the slaves,</b> whose value is minimal, its owner <b>gives</b> payment of <b>thirty <i>sela</i>,</b> the fine stated in the Torah (Exodus 21:32), to the owner of the slave. If the ox <b>killed a freeman,</b> its owner <b>gives his price</b> as payment to his heirs. This sum can be more or less than thirty shekels. If the ox <b>injured this</b> slave <b>or that</b> freeman, <b>he gives</b> payment of the <b>full</b> cost of the <b>damage</b> as compensation.
+There are <i>halakhot</i> <b>with regard to a rapist and with regard to a seducer that are lenient and</b> others <b>that are stringent; how so? Both</b> one <b>who raped or seduced</b> a young woman <b>who is</b> the most <b>prominent in the priesthood and</b> one who raped or seduced a young woman who is <b>the lowliest among the Israelites gives</b> the payment of <b>fifty <i>sela</i>,</b> the fine stated in the Torah (see Deuteronomy 22:29). <b>And</b> the payments for <b>humiliation and</b> for <b>degradation</b> resulting from being raped or seduced are assessed differentially; it is <b>all based on the one who humiliates and the one who is humiliated.</b>
+There are <i>halakhot</i> <b>with regard to a defamer,</b> who falsely claims that his bride was not a virgin, <b>that are lenient and</b> others <b>that are stringent. How so? Both</b> one <b>who defamed</b> a young woman who is the most <b>prominent in the priesthood and</b> one who defamed a young woman who is the <b>lowliest among the Israelites gives</b> payment of <b>one hundred <i>sela</i>,</b> the fine stated in the Torah (Deuteronomy 22:19). Based on the relative scope of the fines, with the defamer paying twice the sum of the rapist and the seducer, it <b>is apparent</b> that <b>one who utters</b> malicious speech <b>with his mouth</b> is <b>a more severe</b> transgressor <b>than one who performs an action.</b> And this is corroborated, <b>as we found that the sentence imposed on our ancestors in the wilderness was sealed only due to the malicious speech</b> disseminated by the spies, <b>as it is stated</b> at that time: “All those men that have seen My glory, and My signs, which I wrought in Egypt and in the wilderness, <b>yet they have tried Me these ten times</b> and have not listened to My voice” (Numbers 14:22).
+
+Chapter 4
+
+<b>Affordability,</b> which is written in the Torah: “According to the means of him who vowed shall the priest valuate him” (Leviticus 27:8), is determined <b>in accordance with</b> the means of the <b>one taking the vow, and</b> the sum fixed by the Torah based on <b>the years</b> of age is <b>in accordance with</b> the age of <b>the subject of the vow. And the</b> distinction based on sex that is written in the <i>halakhot</i> of <b>valuations</b> is stated <b>with regard to the one valuated, and the</b> different <b>valuation</b> based on the age of the one valuated is determined <b>at the time</b> one takes <b>the</b> vow of <b>valuation.</b> The mishna elaborates: <b>Affordability</b> is <b>in accordance with</b> the means of the <b>one taking the vow; how</b> so? <b>A destitute person who valuated a wealthy person gives</b> the <b>valuation</b> in accordance with the means <b>of a destitute person,</b> as determined by the priest. <b>And a wealthy person who valuated a destitute person gives</b> the <b>valuation</b> in accordance with the means <b>of a wealthy person,</b> the sum of which is fixed in the Torah.
+<b>But with regard to offerings that is not so, as</b> one <b>who</b> took a vow and <b>said:</b> It is incumbent <b>upon me</b> to provide <b>the offering of this leper,</b> to a leper who requires it for his purification; if the one undergoing purification <b>was a destitute leper,</b> the one who took the vow <b>brings the offering of a destitute</b> leper, which is one male sheep, a tenth of an ephah of fine flour, and two doves or two pigeons (see Leviticus 14:21–22). If the one undergoing purification <b>was a wealthy</b> leper, the one who took the vow <b>brings the offering of a wealthy</b> leper, which is two male sheep, a ewe, and three-tenths of a ephah of fine flour (see Leviticus 14:10). <b>Rabbi</b> Yehuda HaNasi <b>says: I say: Even with regard to valuations</b> it is <b>so.</b> He explains: <b>For what</b> reason <b>does a destitute person who valuated a wealthy person give</b> the <b>valuation</b> in accordance with the means <b>of a destitute person?</b> It is due to the fact <b>that the wealthy person is not obligated</b> to pay <b>anything,</b> as the debt was generated by the destitute person who vowed to donate the valuation of a wealthy individual. <b>But</b> in a case similar to that of the offerings of a leper, in the case of <b>a wealthy person who said:</b> It is incumbent <b>upon me</b> to donate <b>my valuation, and a destitute person heard</b> him <b>and said:</b> It is incumbent <b>upon me</b> to donate <b>that which he said,</b> the destitute person <b>gives the valuation of a wealthy person.</b> If when one took a vow of valuation <b>he was destitute and he became wealthy,</b> or if <b>he was wealthy and became destitute, he gives the valuation</b> in accordance with the means of <b>a wealthy person. Rabbi Yehuda says:</b> This is the <i>halakha</i> not only in a case where one was wealthy either at the time he took the vow or at the time of payment; even if when one took a vow of valuation <b>he was destitute and he became wealthy and again became destitute, he gives</b> the <b>valuation</b> in accordance with the means of <b>a wealthy person.</b>
+<b>But with regard to</b> the <b>offerings</b> of a leper <b>that is not so,</b> as the offerings that one brings are determined by his status at the time he brings them. <b>Even</b> if it is common knowledge that <b>his father died and left him</b> an inheritance of <b>ten thousand</b> dinars, <b>or</b> that <b>his ship is at sea and</b> merchandise valued at <b>ten thousand</b> dinars <b>is coming into his</b> possession, <b>the Temple</b> treasury <b>has no</b> share <b>in it.</b> His payment is determined solely by his present situation.
+The sum fixed by the Torah based on <b>the years</b> of age is <b>in accordance with</b> the age of <b>the subject of the vow; how</b> so? <b>A youth who valuated an elder gives the valuation of an elder, and an elder who valuated a youth gives the valuation of a youth. And the</b> distinction based on sex that is written in the <i>halakhot</i> of <b>valuations</b> is stated <b>with regard to the one valuated; how</b> so? <b>A man who valuated a woman gives the valuation of a woman, and a woman who valuated a man gives the valuation of a man.</b> <b>And the</b> different <b>valuation</b> based on the age of the one valuated is determined <b>at the time</b> one takes <b>the</b> vow of <b>valuation; how</b> so? If <b>one valuated</b> another when he was <b>less than five years old,</b> when his valuation is five shekels, <b>and</b> before payment to the Temple treasury the subject of the vow <b>became more than five years old,</b> when his valuation is ten shekels; or if <b>one valuated</b> another when he was <b>less than twenty years old,</b> when his valuation is ten shekels, <b>and</b> before payment to the Temple treasury the subject of the vow <b>became more than twenty years old,</b> when his valuation is fifty shekels, in all these cases <b>he gives</b> payment according to the age of the subject of the valuation <b>at the time of the valuation.</b> The Torah provides three age categories that determine the amount of the valuation: From the age of one month until age five, from age five until age twenty, and from age twenty until age sixty. For anyone less than one month old there is no valuation. The halakhic status of the <b>thirtieth day</b> is <b>like</b> that of the period <b>preceding</b> thirty days, and therefore the one who took the vow is exempt. Likewise, the halakhic status of the <b>fifth year and</b> the <b>twentieth year</b> is <b>like</b> that of the period <b>preceding them. As it is stated: “And if it is from sixty years old and upward”</b> (Leviticus 27:7), and <b>we derive all</b> the other age categories <b>from</b> the <b>sixtieth year: Just as</b> the halakhic status of the <b>sixtieth year,</b> where upward is written, is <b>like</b> that of the period <b>preceding it, so too,</b> the halakhic status of the <b>fifth year and</b> the <b>twentieth year</b> is <b>like</b> that of the period <b>preceding them.</b> The mishna asks: Is that <b>so?</b> Can one derive a <i>halakha</i> in this manner? <b>If</b> the Torah <b>rendered</b> the halakhic status of the <b>sixtieth year like</b> that of the period <b>preceding it</b> in order <b>to be stringent</b> and require one who valuated a sixty-year-old person to pay his valuation to the Temple treasury, <b>shall we render</b> the halakhic status of the <b>fifth year and</b> the <b>twentieth year like</b> that of the period <b>preceding</b> them in order <b>to be lenient</b> and pay a lower sum? Therefore, <b>the verse states “year”</b> with regard to the fifth and twentieth years (see Leviticus 27:3–6), and <b>“year”</b> with regard to the sixtieth year (Leviticus 27:7), <b>for a verbal analogy. Just as</b> the halakhic status of the <b>year stated with regard to</b> the <b>sixtieth year</b> is <b>like</b> that of the period <b>preceding</b> it, <b>so too,</b> the halakhic status of the <b>year stated with regard to</b> the <b>fifth year and</b> the <b>twentieth year</b> is <b>like</b> that of the period <b>preceding</b> them, <b>both</b> in order <b>to be lenient and</b> in order <b>to be stringent. Rabbi Eliezer says:</b> Their halakhic status remains like that of the period preceding it, <b>until they will be</b> aged one <b>month and one day beyond the</b> fifth, twentieth, and sixtieth <b>years.</b>
+
+Chapter 5
+
+<b>One who says:</b> It is incumbent <b>upon me</b> to donate <b>my weight, gives his weight</b> to the Temple treasury; <b>if</b> he specified <b>silver</b> he donates <b>silver, and if</b> he specified <b>gold</b> he donates <b>gold.</b> There was <b>an incident involving the mother of Yirmatya, who said:</b> It is incumbent <b>upon me</b> to donate the <b>weight of my daughter, and she ascended to Jerusalem and paid her</b> daughter’s <b>weight</b> in <b>gold</b> to the Temple treasury. In the case of one who says: It is incumbent <b>upon me</b> to donate the <b>weight of my forearm,</b> how does he ascertain the weight of his forearm? <b>Rabbi Yehuda says: He fills a barrel</b> with <b>water and inserts</b> his arm <b>up to his elbow</b> into the water. <b>And</b> in order to measure the displacement, <b>he weighs donkey flesh, and bones, and sinews and places</b> it <b>into</b> the barrel <b>until it fills,</b> and the water level reaches the top of the barrel. He then donates the weight of the meat and the bones to the Temple treasury. <b>Rabbi Yosei said:</b> Displacement is according to volume not according to weight, <b>and how then is it possible to match</b> the amount of the donkey <b>flesh with the flesh</b> of a person <b>and</b> the volume of the donkey’s <b>bones with</b> his <b>bones? Rather,</b> the court <b>appraises how much the forearm is likely to weigh.</b>
+If one vows: It is incumbent <b>upon me</b> to donate the <b>assessment of my forearm,</b> the court <b>appraises him</b> to determine <b>how much he is worth with a forearm and</b> how much he is worth <b>without a forearm,</b> and he pays the difference. <b>This is</b> a <i>halakha</i> that is more <b>stringent with regard to vows</b> of assessment <b>than with regard to valuations,</b> as one who says: It is incumbent upon me to donate the valuation of my forearm, is exempt from paying. There are <i>halakhot</i> that are more <b>stringent with regard to valuations than with regard to vows</b> of assessment. <b>How so?</b> In the case of <b>one who says:</b> It is incumbent <b>upon me</b> to donate <b>my valuation, and</b> then <b>dies,</b> his <b>heirs must give</b> his valuation to the Temple treasury. But one who says: It is incumbent <b>upon me</b> to donate <b>my assessment, and</b> then <b>dies,</b> his <b>heirs</b> need <b>not give</b> his assessment to the Temple treasury, <b>as there is no monetary</b> value <b>for the dead.</b> One who says: It is incumbent <b>upon me</b> to donate <b>the valuation of my forearm, or: The valuation of my leg, has not said anything,</b> as there are valuations in the Torah only for a complete person. But if one says: It is incumbent <b>upon me</b> to donate <b>the valuation of my head, or: The valuation of my liver, he gives the valuation of his entire</b> self. <b>This is the principle:</b> One who valuates <b>an item upon which the soul is dependent,</b> i.e., without which one will die, <b>gives the valuation of his entire</b> self.
+One who says: It is incumbent <b>upon me</b> to donate <b>half of my valuation, gives half of his valuation.</b> But one who says: It is incumbent <b>upon me</b> to donate <b>the valuation of half of me, gives the valuation of his entire</b> self. Likewise, one who says: It is incumbent <b>upon me</b> to donate <b>half of my assessment, gives half of his assessment;</b> one who says: It is incumbent <b>upon me</b> to donate <b>the assessment of half of me, gives the assessment of his entire</b> self. <b>This is the principle:</b> One who takes a vow with regard to <b>an item upon which the soul is dependent gives the assessment of his entire</b> self.
+With regard to <b>one who says:</b> It is incumbent <b>upon me</b> to donate <b>the valuation of so-and-so,</b> and both <b>the one who vowed and the object of the vow die,</b> the <b>heirs</b> of the one who vowed <b>must give</b> the valuation of the object of the vow to the Temple treasury. With regard to one who says: It is incumbent <b>upon me</b> to donate <b>the assessment of so-and-so, and the one who vowed dies,</b> his <b>heirs must give</b> his assessment to the Temple treasury. If <b>the object of the vow dies,</b> the <b>heirs</b> of the one who vowed need <b>not give</b> his assessment to the Temple treasury, <b>as there is no monetary</b> value <b>for the dead.</b>
+In the case of one who says: <b>This bull</b> is consecrated as <b>a burnt offering, or: This house</b> is consecrated as <b>an offering, and the bull died or the house collapsed,</b> he <b>is exempt from paying</b> his commitment. But in the case of one who says: It is incumbent <b>upon me</b> to give <b>this bull as a burnt offering, or:</b> It is incumbent <b>upon me</b> to give <b>this house</b> as <b>an offering,</b> if <b>the bull died or the house collapsed,</b> he is <b>obligated to pay</b> its value.
+With regard to those <b>obligated</b> to pay <b>valuations,</b> the court <b>repossesses their</b> property to pay their debt to the Temple treasury. With regard to those <b>obligated</b> to bring <b>sin offerings and guilt offerings,</b> the court <b>does not repossess their</b> property; since one is obligated to bring them for atonement he would not delay bringing them. But with regard to those <b>obligated</b> to bring <b>burnt offerings and peace offerings,</b> the court <b>repossesses their</b> property;since these offerings are not obligatory for atonement, one might delay bringing them. <b>Although</b> one obligated to bring burnt offerings and peace offerings <b>does not achieve atonement until he</b> brings the offering <b>of his own volition, as it is stated:</b> “He shall bring it to the entrance of the Tent of Meeting <b>of his volition”</b> (Leviticus 1:3), nevertheless the court <b>coerces him until he says: I want</b> to do so. <b>And likewise, you say</b> the same <b>with regard to women’s bills of divorce.</b> Although one divorces his wife only of his own volition, in any case where the Sages obligated a husband to divorce his wife the court <b>coerces him until he says: I want</b> to do so.
+
+Chapter 6
+
+One proclaims, i.e., publicly announces, <b>the appraisal of the</b> property inherited by minor <b>orphans,</b> which is being sold to repay their father’s debt, for <b>thirty days,</b> in order to receive the maximal price. <b>And</b> one proclaims <b>the appraisal of consecrated</b> property that is being sold by the Temple treasury for <b>sixty days, and one proclaims</b> it <b>in the morning and in the evening.</b> In the case of <b>one who consecrates his property and there was</b> the outstanding debt <b>of the marriage contract of</b> his <b>wife,</b> for whose repayment one’s property is liened, <b>Rabbi Eliezer says: When he divorces her, he shall vow</b> that <b>benefit</b> from her is forbidden to him. This is to prevent collusion, by which he divorces her, she collects payment from the consecrated property, and he then remarries her. <b>Rabbi Yehoshua says: He need not</b> do so. <b>On a similar note, Rabban Shimon ben Gamliel said: Even</b> in the case of <b>the guarantor of a woman for her marriage contract, and her husband was divorcing her</b> and could not pay the debt, the husband <b>shall vow</b> that <b>benefit</b> from her is forbidden to him, <b>lest he</b> and his wife <b>engage in collusion [<i>kinunya</i>]</b> and collect payment from the property of <b>that</b> guarantor, <b>and</b> then the husband <b>will remarry his wife.</b>
+In the case of <b>one who consecrates his property and there was</b> an outstanding debt of <b>the marriage contract of</b> his <b>wife and</b> of <b>a creditor, the woman may not collect</b> the payment of <b>her marriage contract from the Temple</b> treasury, <b>nor may the creditor</b> collect <b>his debt. Rather, the one who redeems</b> the property <b>redeems</b> it for a cheap price <b>in order to give the woman her marriage contract</b> payment <b>and the creditor his debt.</b> For example, if <b>one consecrated</b> property worth <b>nine thousand dinars and his debt was ten thousand dinars,</b> leaving no property for redemption, the creditor lends <b>an additional dinar</b> to the debtor <b>and</b> the debtor <b>redeems the property</b> with that dinar, <b>in order to give the woman her marriage contract</b> payment <b>and the creditor his debt.</b>
+<b>Although</b> the Sages <b>said</b> (21a): With regard to those <b>obligated</b> to pay <b>valuations,</b> the court <b>repossesses their</b> property to pay their debt to the Temple treasury; nevertheless, the treasurer <b>gives him</b> permission to keep <b>food</b> sufficient for <b>thirty days, and garments</b> sufficient for <b>twelve months,</b> and <b>a bed made</b> with linens, <b>and his sandals, and his phylacteries.</b> The treasurer leaves these items <b>for him, but</b> he does <b>not</b> leave items <b>for his wife or for his children.</b> <b>If</b> the one obligated to pay <b>was a craftsman,</b> the treasurer <b>gives him</b> permission to keep <b>two tools of</b> his <b>craft of each and every type,</b> e.g., for <b>a carpenter,</b> the treasurer <b>gives him</b> permission to keep <b>two adzes [<i>matzadin</i>] and two saws. Rabbi Eliezer says: If he was a farmer,</b> the treasurer <b>gives him</b> permission to keep <b>his pair</b> of oxen with which he plows the field. If he was <b>a donkey driver,</b> the treasurer <b>gives him</b> permission to keep <b>his donkey.</b>
+If <b>one had many</b> tools of <b>one type and few</b> tools of <b>one</b> other <b>type,</b> e.g., three adzes and one saw, <b>he</b> may <b>not say</b> to the treasurer <b>to sell</b> one tool <b>of the</b> type of which he has <b>many and to purchase</b> for him one tool <b>of the</b> type of which he has <b>few. Rather,</b> the treasurer <b>gives him two</b> tools <b>of the type</b> of which he has <b>many and</b> he retains <b>whatever he has of the</b> type of which he has <b>few.</b> In contrast to one whose property is repossessed to pay valuations, from <b>one who consecrates</b> all <b>his property,</b> the treasurer <b>takes his phylacteries,</b> as they are included in the category of all his property.
+<b>Both</b> in the case of <b>one who consecrates his property and</b> the case of <b>one who valuates himself,</b> when the Temple treasurer repossesses his property he <b>has</b> the right to repossess <b>neither the garment of his wife nor the garment of his children, nor the dyed</b> garments <b>that he dyed for their sake,</b> even if they have yet to wear them, <b>nor the new sandals that he purchased for their sake.</b> <b>Although</b> the merchants <b>said: Slaves are sold in their garments for profit, as if</b> a fine <b>garment</b> worth <b>thirty dinars would be purchased for him,</b> his sale price <b>appreciates by one hundred dinars; and likewise</b> with regard to <b>a cow, if one waits</b> to sell <b>it until the market [<i>la’itlis</i>]</b> day, when demand is high, <b>its</b> sale price <b>appreciates; and likewise</b> with regard to <b>a pearl, if one brings it to</b> sell it in <b>the city,</b> where demand is high, <b>its</b> sale price <b>appreciates;</b> nevertheless, one does not make such a calculation in this case. Rather, <b>the Temple treasury has</b> the right to collect the item based <b>only</b> on <b>its</b> current <b>location and its</b> price at the present <b>time.</b>
+
+Chapter 7
+
+<b>One may neither consecrate</b> an ancestral field, i.e., a field that he inherited, <b>less than two years before the Jubilee</b> Year, <b>nor may one redeem</b> such a field <b>less than one year after the Jubilee</b> Year. When redeeming an ancestral field that has been consecrated, the sum paid to redeem the field is calculated based on the number of years remaining until the Jubilee Year. When performing this calculation, <b>one does not count months</b> of a partial year in order to lower the price to be paid <b>to the Temple</b> treasury; rather, he pays for the entire year. <b>But the Temple</b> treasury may <b>count months</b> in order to raise the price of redemption, as will be explained. In the case of <b>one who consecrates</b> his ancestral <b>field during a period</b> when <b>the Jubilee</b> Year is observed and wishes to redeem it, <b>he gives</b> the Temple treasury <b>fifty</b> <i>sela</i>, a talmudic measure referred to in the Bible as <b>silver shekels, for</b> an area required for <b>sowing a <i>ḥomer</i>,</b> a measure known in talmudic terminology as one <i>kor</i>, of <b>barley seed</b> (see Leviticus 27:16). If <b>there were crevices [<i>neka’im</i>] ten handbreadths deep</b> in the field, <b>or</b> if there were <b>boulders ten handbreadths high,</b> then when calculating the redemption price those areas <b>are not measured with</b> the rest of the field. But if the depth of the crevices, or the height of the boulders, was <b>less than that</b> amount, <b>they are measured with</b> the rest of the field. If <b>he consecrated</b> the field <b>two or three years before the Jubilee</b> Year and wishes to redeem it, <b>he gives</b> the Temple treasury <b>a <i>sela</i> and a <i>pundeyon</i>,</b> a pundeyon being one forty-eighth of a <i>sela</i>, <b>per year</b> remaining until the Jubilee Year. <b>And if he said: I will give</b> the payment <b>for each year during</b> that <b>year, one does not listen to him; rather, he</b> must <b>give</b> the <b>entire</b> sum <b>in one</b> payment. 
+This is the <i>halakha</i> <b>both</b> with regard to a case where <b>the owner</b> redeems the field <b>and</b> a case where <b>any</b> other <b>person</b> redeems the field. <b>What</b> then <b>is</b> the difference <b>between</b> redemption by <b>the owner and</b> redemption by <b>any</b> other <b>person?</b> It is <b>only that the owner gives</b> an extra <b>one-fifth</b> in addition to the payment, <b>and any</b> other <b>person</b> who redeems the field <b>does not give</b> the additional <b>one-fifth.</b> 
+If <b>one consecrated</b> his ancestral field <b>and</b> then <b>redeemed it</b> himself, <b>it is not removed from his possession</b> to be divided among the priests <b>during the Jubilee</b> Year. If <b>his son redeemed it,</b> the field <b>is removed</b> from the son’s possession and returns <b>to his father during the Jubilee</b> Year. But if <b>another</b> person <b>or one of his</b> other <b>relatives redeemed</b> the field <b>and</b> the owner subsequently <b>redeemed it from his possession,</b> the field is <b>removed</b> from the owner’s possession and given <b>to the priests during the Jubilee</b> Year. If <b>one of the priests redeemed</b> the field <b>and</b> when the Jubilee arrived <b>it</b> was <b>in his possession, he may not say: Since it is removed</b> from the possession of the one who redeemed it and given <b>to the priests during the Jubilee</b> Year, <b>and</b> since <b>it is</b> already <b>in my possession, it is mine. Rather,</b> the field <b>is removed from his possession and is divided among all his brethren, the priests.</b> 
+If one consecrated his ancestral field and the <b>Jubilee</b> Year <b>arrived and it was not redeemed</b> by the owner or anyone else, <b>the priests enter into</b> the field <b>and give its</b> redemption <b>payment</b> to the Temple treasury; this is <b>the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Shimon says: They enter</b> into the field, <b>but they do not give</b> its redemption payment to the Temple treasury.<b>Rabbi Eliezer says:</b> The priests <b>do not enter</b> into the field, <b>and</b> they also <b>do not give</b> its redemption payment to the Temple treasury. <b>Rather,</b> the field remains in the possession of the Temple treasury, and <b>it is called: An abandoned field, until the second Jubilee</b> Year. If <b>the second Jubilee arrived and it was</b> still <b>not redeemed, it is called: An abandoned</b> field from among the <b>abandoned</b> fields, meaning one that was abandoned twice, <b>until the third Jubilee.</b> In any case, <b>the priests never enter into</b> a consecrated field during the Jubilee Year <b>until another</b> person <b>redeems it</b> first. 
+<b>One who purchases</b> an ancestral <b>field from his father, and his father</b> subsequently <b>died and afterward</b> the son <b>consecrated it, its</b> halakhic status <b>is like</b> that of <b>an ancestral field,</b> as he inherited his father’s ancestral rights prior to the consecration. Consequently, the field’s redemption price is calculated on the basis of fifty <i>sela</i> per <i>beit kor</i>, and if another redeems it instead of the son, it is given to the priests during the Jubilee Year. But if the son <b>consecrated</b> the field <b>and afterward his father died, its</b> halakhic status <b>is like</b> that of <b>a purchased field,</b> whose redemption price is based on its monetary value, and which will return to the ancestral owner, i.e., the son, at the Jubilee; this is <b>the statement of Rabbi Meir.</b> <b>Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon say:</b> Even in a case where the son consecrated the field before his father died, <b>its</b> halakhic status <b>is like</b> that of <b>an ancestral field, as it is stated</b> with regard to a purchased field: “And <b>if</b> he will consecrate unto the Lord <b>a field that he has bought, which is not of his ancestral field”</b> (Leviticus 27:22), indicating that this <i>halakha</i> applies only to <b>a field that is not due to become</b> his <b>ancestral field,</b> thereby <b>excluding this</b> field, <b>which</b> at the time of consecration <b>is due to become</b> his <b>ancestral field</b> in the future, when his father dies. The mishna continues: <b>A purchased field</b> that was consecrated <b>is not removed</b> from the possession of the Temple treasury and given <b>to the priests during the Jubilee</b> Year, <b>as</b> the purchase of the land was valid only until the Jubilee, at which point fields return to their ancestral owners, and <b>a person cannot consecrate an item that is not his. The priests and the Levites may always consecrate</b> their ancestral fields <b>and may always redeem</b> their ancestral fields, <b>both before the Jubilee</b> Year <b>and after the Jubilee</b> Year.
+
+Chapter 8
+
+In the case of <b>one who consecrates his</b> ancestral <b>field during a period when the Jubilee</b> Year <b>is not</b> observed, and therefore the field is not redeemed according to a fixed rate of fifty shekels per <i>beit kor</i> but according to its value, when the treasurer announces the sale of the field <b>he says to</b> the owner: <b>You open</b> the bidding <b>first;</b> how much do you offer for its redemption? This method is advantageous for the Temple treasury, <b>as the owner gives</b> an additional payment of <b>one-fifth</b> of the value of the field, <b>and every</b> other <b>person does not give</b> an additional <b>one-fifth</b> payment. There was <b>an incident involving one who consecrated his field due to its inferior quality.</b> The treasurers <b>said to him: You open</b> the bidding <b>first. He said:</b> It is <b>hereby mine for an <i>issar</i>,</b> a small sum. <b>Rabbi Yosei says: That</b> person <b>did not say</b> he would purchase it <b>for an <i>issar</i>; rather,</b> he said he would purchase it <b>for an egg, as consecrated</b> items <b>may be redeemed with money or with the equivalent</b> value of <b>money.</b> The treasurer <b>said to him:</b> The field <b>has come into your</b> possession based on your bid. As <b>a result, he loses an <i>issar</i> and his field</b> remains <b>before him</b> in his possession.
+If <b>one said:</b> The field is <b>hereby mine for ten <i>sela</i>, and one</b> other person <b>said:</b> It is mine <b>for twenty, and one said for thirty, and one said for forty, and one said for fifty;</b> and then the one who bid <b>fifty reneged</b> on his offer, the treasurer <b>repossesses from his property up to ten</b> <i>sela</i> and the field is redeemed by the one who bid forty. This ensures that the Temple treasury does not lose. If the one who bid <b>forty</b> <i>sela</i> subsequently <b>reneged</b> on his offer, the treasurer <b>repossesses from his property up to ten</b> <i>sela</i> and the field is redeemed by the one who bid thirty. If the one who bid <b>thirty</b> subsequently <b>reneged</b> on his offer, the treasurer <b>repossesses from his property up to ten</b> <i>sela</i> and the field is redeemed by the one who bid twenty. If the one who bid <b>twenty reneged</b> on his offer, the treasurer <b>repossesses from his property up to ten</b> <i>sela</i> and it is redeemed by the one who bid ten. If the one who bid <b>ten reneged</b> on his offer, the treasurer <b>sells</b> the field <b>at its value and collects the remainder from</b> the property <b>of the one</b> who bid <b>ten,</b> to complete the sum of ten <i>sela</i>. If <b>the owner says</b> he will pay <b>twenty</b> <i>sela</i> <b>and any</b> other <b>person says</b> he will pay <b>twenty</b> <i>sela</i>, the offer of <b>the owner takes precedence, due to</b> the fact <b>that</b> he <b>adds one-fifth.</b> 
+If the owner says he will pay twenty <i>sela</i> and <b>one</b> other person <b>said:</b> The field <b>is hereby mine for</b> a payment of <b>twenty-one</b> <i>sela</i>, <b>the owner gives twenty-six</b> <i>sela</i> and takes the field. He pays the twenty that he initially offered; plus five <i>sela</i>, which is one-fifth of the total future sum, i.e., one-quarter of his initial offer. In addition, he adds one <i>sela</i>, the difference between his initial offer and that of the other person, so that the Temple treasury will not receive less than the twenty-one <i>sela</i> offer proposed by the other person. If the owner says he will pay twenty <i>sela</i> and another person said: The field is hereby mine for a payment <b>of twenty-two</b> <i>sela</i>, <b>the owner gives twenty-seven</b> <i>sela</i> and takes the field. If the owner says he will pay twenty <i>sela</i> and another said: The field is hereby mine for a payment <b>of twenty-three</b> <i>sela</i>, <b>the owner gives twenty-eight</b> <i>sela</i> and takes the field. If the owner says he will pay twenty <i>sela</i> and another said: The field is hereby mine for a payment <b>of twenty-four</b> <i>sela</i>, <b>the owner gives twenty-nine</b> <i>sela</i> and takes the field. If the owner says he will pay twenty <i>sela</i> and another said: The field is hereby mine for a payment <b>of twenty-five</b> <i>sela</i>, <b>the owner gives thirty</b> <i>sela</i>, <b>as</b> the owner adds one-fifth only to the amount that he bid, and <b>does not add one-fifth to the addition of that</b> other person. If the owner said he will pay twenty <i>sela</i> and <b>one</b> other person <b>said:</b> The field is <b>hereby mine</b> for a payment <b>of twenty-six</b> <i>sela</i>, <b>if the owner wished to pay thirty-one</b> <i>sela</i> <b>and a dinar the owner takes precedence; and if not,</b> the treasurer <b>says to the other person:</b> The field <b>has come into your</b> possession based on your bid, as it is more than the Temple treasury can compel the owner to pay.
+<b>A person</b> may <b>dedicate,</b> for sacred or priestly use, some <b>of his flock and</b> some <b>of his cattle, and</b> some <b>of his Canaanite slaves and maidservants, and some of his ancestral field. But if he dedicated all</b> that he has <b>of</b> any type of property, <b>they are not dedicated,</b> i.e., the dedication does not take effect; this is <b>the statement of Rabbi Eliezer. Rabbi Elazar ben Azarya said: If for the Most High a person may not dedicate all his property,</b> it is <b>all the more so</b> the case <b>that a person should spare his property</b> and not give all of it to others.
+In the case of <b>one who dedicates his son or his daughter, or his Hebrew slave or maidservant, or his purchased field,</b> those items <b>are not</b> considered <b>dedicated, as a person</b> may <b>not dedicate an item that is not his. Priests and Levites may not dedicate</b> their property; this is <b>the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Shimon says: Priests may not dedicate</b> their property, <b>as</b> all <b>dedicated</b> property <b>is theirs;</b> it is one of the priestly gifts, as the verse states: “Everything dedicated in Israel shall be yours” (Numbers 18:14). <b>But Levites may dedicate</b> their property, <b>as dedicated</b> property <b>is not theirs.</b> <b>Rabbi</b> Yehuda HaNasi <b>said: The statement of Rabbi Yehuda appears</b> to be correct <b>with regard to land, as it is stated</b> about the land of the Levites: “But the fields of the open land surrounding their cities may not be sold, <b>as that is their perpetual possession”</b> (Leviticus 25:34), and they cannot renounce that land. <b>And the statement of Rabbi Shimon appears</b> to be correct <b>with regard to movable property,</b> which the Levites may dedicate, <b>as dedicated</b> property <b>is not theirs.</b> It is a gift for the priests, not the Levites.
+<b>Dedications</b> of property for <b>priests,</b> unlike consecrations of property for Temple maintenance, <b>have no redemption; rather, one gives</b> it <b>to the priests,</b> and it is their property in every sense, <b>like <i>teruma</i>. Rabbi Yehuda ben Beteira says: Dedications</b> dedicated <b>without specification</b> of their purpose are designated <b>for Temple maintenance, as it is stated: “Every dedicated item is most sacred to the Lord”</b> (Leviticus 27:28). <b>And the Rabbis say: Dedications</b> dedicated <b>without specification</b> of their purpose are designated <b>for priests, as it is stated</b> with regard to one who consecrated a field and did not redeem it: <b>“As a field dedicated; its possession shall be to the priest”</b> (Leviticus 27:21), indicating that a non-specific dedication belongs to the priest. <b>If so, why is it stated: “Every dedicated item is most sacred to the Lord”?</b> This comes to teach <b>that</b> dedication <b>takes effect on offerings of the most sacred order and offerings of lesser sanctity.</b> If one consecrated an animal for sacrifice and then dedicated it, the dedication takes effect. Nevertheless, it does not take effect on the body of the animal; rather, it applies to the owner’s financial stake in the offering.
+As the Sages delineated: <b>A person may dedicate his sacrificial animals, both offerings of the most sacred order and offerings of lesser sanctity. If</b> the offering he dedicated was the object of <b>a vow,</b> e.g., if he said: It is incumbent upon me to sacrifice a burnt offering, since he is obligated to replace such offerings they are considered his property, and therefore <b>he gives their value</b> to the priests. <b>And if</b> the offering he dedicated was <b>a gift offering,</b> e.g., if he said: This animal is a burnt offering, in which case he is not obligated to replace the animal, <b>he gives</b> the monetary <b>benefit</b> that he has in <b>them.</b> For example, if he said: <b>This bull is a burnt offering, one estimates how much</b> money <b>a person</b> would be <b>willing to give</b> in order to <b>sacrifice</b> the animal as a voluntary <b>burnt offering, even though he is not permitted</b> to do so. With regard to <b>a firstborn</b> animal, <b>whether</b> it is <b>unblemished</b> or <b>whether</b> it is <b>blemished,</b> its owner <b>may dedicate it. And how does one</b> assess the payment required to <b>redeem it? One estimates how much</b> an Israelite <b>person</b> would <b>be willing to give in</b> exchange for <b>that firstborn</b> in order <b>to give it to</b> a priest who is <b>his daughter’s son or to</b> a priest who is <b>his sister’s son.</b> <b>Rabbi Yishmael says: One verse states:</b> “All the firstborn males that are born of your herd and of your flock <b>you shall consecrate</b> to the Lord your God” (Deuteronomy 15:19), <b>and one verse states:</b> “However, the firstborn among animals that is born first to the Lord, a man <b>shall not consecrate</b> it” (Leviticus 27:26). It is <b>impossible to say: “You shall consecrate,” as it is already stated:</b> “A man <b>shall not consecrate.”</b> It is likewise <b>impossible to say:</b> “A man <b>shall not consecrate,” as it is already stated: “You shall consecrate.”</b> <b>How,</b> then, can <b>these</b> verses be reconciled? <b>You can consecrate</b> the firstborn animal by <b>a consecration of value,</b> i.e., an individual can donate to the Temple treasury the amount he would be willing to pay for the right to give the firstborn to a specific priest; <b>and you cannot consecrate it</b> by <b>a consecration for the altar,</b> as a firstborn may not be sacrificed for the sake of any other offering.
+
+Chapter 9
+
+<b>One who sells his field during a period</b> when <b>the Jubilee</b> Year is in effect <b>is not permitted to redeem it less than two years</b> after the sale, <b>as it is stated: “According to the number of years of the crops he shall sell to you”</b> (Leviticus 25:15). The plural form “years” indicates a minimum of two years. If one of those years <b>was a year of blight or mildew, or</b> if it was the <b>Sabbatical Year,</b> when the buyer is unable to derive benefit from the field, that year <b>does not count</b> as part <b>of the tally,</b> and the owner must wait an additional year before redeeming the field. If the buyer <b>plowed</b> the field but did not sow it, <b>or</b> if <b>he left it fallow,</b> that year <b>counts</b> as part <b>of his tally,</b> as it was fit to produce a crop. <b>Rabbi Eliezer says:</b> If the owner of the field <b>sold it to</b> the buyer <b>before Rosh HaShana and</b> the field <b>was full of produce,</b> and the owner redeems the field after two years, <b>that</b> buyer <b>consumes from</b> the field’s produce <b>three crops in two years.</b> Although he received the field with its crop, he is not required to return it in the same state.
+When the Jubilee Year is in effect, one may sell a field only until the Jubilee Year, at which point the field returns to its original owner. If the owner redeems the field before the Jubilee Year, the payment per annum is calculated by dividing the sale price by the number of years from the sale until the Jubilee Year. The owner returns the per annum payment multiplied by the number of years remaining until the Jubilee Year. If the owner of a field <b>sold it to the first</b> buyer <b>for one hundred</b> dinars <b>and the first</b> buyer then <b>sold</b> it <b>to the second</b> buyer <b>for two hundred</b> dinars, when the original owner redeems the field <b>he calculates</b> the payment <b>only</b> according to the price that he set <b>with the first</b> buyer, <b>as it is stated:</b> “And he calculates the years of its sale, and he returns the remainder to the man <b>to whom he sold it”</b> (Leviticus 25:27). If the owner of a field <b>sold it to the first</b> buyer <b>for two hundred</b> dinars <b>and the first</b> buyer then <b>sold</b> it <b>to the second</b> buyer <b>for one hundred</b> dinars, when the original owner redeems the field, <b>he calculates</b> the payment <b>only</b> according to the price that was paid <b>by the last</b> buyer, <b>as it is stated: “And he calculates the years of its sale, and he returns the remainder to the man to whom he sold it.”</b> The superfluous term “to the man” indicates that the verse is referring <b>to the man who is</b> currently <b>in</b> possession of the field. One <b>may not sell</b> his ancestral field that is located <b>in a distant</b> area <b>and redeem</b> with the proceeds a field that he sold <b>in a nearby</b> area. Likewise, he may not sell <b>a low-quality</b> field <b>and redeem with</b> the proceeds <b>a high-quality</b> field. <b>And he may not borrow</b> money <b>and redeem</b> the field, <b>nor may he redeem</b> the field incrementally, <b>half</b> now and half at a later date. <b>But with regard to</b> redeeming a field from <b>the Temple</b> treasury, it is <b>permitted</b> to redeem the field <b>in any of these</b> ways. <b>This is</b> a <i>halakha</i> where greater <b>stringency</b> applies <b>with regard to</b> redeeming a field from <b>an ordinary</b> individual <b>than with regard to</b> redeeming it from <b>the Temple</b> treasury. 
+<b>One who sells a house</b> from <b>among the houses of walled cities may redeem</b> the house <b>immediately,</b> even without the consent of the buyer, <b>and he may redeem</b> the house during <b>the entire twelve months</b> following the sale, but not after that. When he redeems the house within the twelve-month period, he returns the sale price to the buyer, and <b>this is</b> ostensibly <b>like a form of interest,</b> as the buyer has effectively resided in the house for free in exchange for the fact that the buyer’s money was in the possession of the seller. <b>It is not</b> considered <b>interest,</b> because the buyer owned the house during the period in which he resided in it. If <b>the seller died, his son may redeem</b> the house from the buyer. If <b>the buyer died,</b> the seller <b>may redeem</b> it <b>from the possession of</b> the buyer’s <b>son.</b> If the buyer sold the house to another, <b>one calculates</b> the <b>year only from the time that</b> the owner <b>sold</b> the house to the first buyer, <b>as it is stated:</b> “And if it is not redeemed <b>until the passage of</b> a full <b>year for him,</b> then the house that is in the walled city shall stand in possession of the one who bought it in perpetuity” (Leviticus 25:30). The term “for him” indicates that the year is calculated from when the initial owner sold the house. <b>When it says: “A full</b> year,” this serves <b>to include the intercalated month</b> in the year calculated from the sale, if it was a leap year. <b>Rabbi</b> Yehuda HaNasi <b>says:</b> The word “full” serves <b>to give</b> the seller <b>a year and its addition,</b> i.e., the year during which the house may be redeemed is not the 354-day lunar year, but the 365-day solar year. 
+If the final <b>day of the twelve-month</b> period <b>arrived and</b> the house <b>was not redeemed,</b> the house has <b>become</b> the property <b>of</b> the buyer <b>in perpetuity.</b> This is the <i>halakha</i> with regard to both <b>one who buys</b> a house in a walled city <b>and one to whom it is given as a gift, as it is stated:</b> “Then the house that is in the walled city shall stand in possession of the one who bought it <b>in perpetuity”</b> (Leviticus 25:30). <b>At first,</b> the buyer <b>would conceal himself</b> on the final <b>day of the twelve-month</b> period, <b>in order to</b> ensure <b>that it would become his in perpetuity. Hillel instituted that</b> the seller <b>would place [<i>ḥolesh</i>] his money in the chamber</b> of the court <b>and</b> that <b>he will break the door and enter</b> the house, and <b>when the other</b> individual, i.e., the buyer, <b>will wish</b> to do so, <b>he may come</b> to the chamber <b>and take his money.</b>
+The halakhic status of <b>any</b> area <b>that is</b> located <b>within the</b> city <b>wall is like</b> that <b>of the houses of walled cities</b> in terms of its redemption, <b>except for the fields</b> located therein. <b>Rabbi Meir says: Even the fields</b> are included in this category. With regard to <b>a house that is built in the wall</b> itself, <b>Rabbi Yehuda says:</b> Its halakhic status <b>is not like</b> that <b>of the houses of walled cities. Rabbi Shimon says: The outer wall</b> of the house <b>is</b> considered the city <b>wall,</b> and therefore it has the status of a house in a walled city.
+The halakhic status of a house in <b>a city whose</b> houses are attached and their <b>rooftops</b> constitute the top of <b>its wall, and</b> likewise, the status of a house in a city <b>that is not surrounded by a wall from the era of Joshua, son of Nun,</b> even if a surrounding wall was constructed during a later period, <b>is not like</b> that <b>of the houses of walled cities. And these are the houses of walled cities:</b> Any city in which there are at least <b>three courtyards,</b> each containing <b>two houses,</b> and which is <b>surrounded by a wall from the era of Joshua, son of Nun, e.g., the ancient fort [<i>katzra</i>] of Tzippori, and the fortress [<i>ḥakra</i>] of Gush Ḥalav, and ancient Yodfat, and Gamla, and Gedod, and Ḥadid, and Ono, and Jerusalem, and likewise</b> other <b>similar</b> cities.
+With regard to the <b>houses of the</b> unwalled <b>courtyards</b> mentioned in the Torah (see Leviticus 25:31), i.e., houses in villages that are not surrounded by walls, <b>one accords them the exceptional provisions that</b> apply <b>to houses of walled cities and the exceptional provisions that</b> apply <b>to fields.</b> Therefore, <b>they are redeemed immediately and</b> for <b>the entire twelve months</b> following the sale, <b>like</b> in <b>the</b> sale of <b>houses</b> of walled cities, and not like fields, which may be redeemed only after two years. <b>And they leave</b> the possession of the buyer <b>during the Jubilee</b> Year <b>or with</b> a per annum <b>deduction</b> from the <b>money</b> of the sale price, <b>like the</b> sale of <b>fields.</b> By contrast, houses of walled cities become the possession of the buyer in perpetuity after one year, and if they are redeemed within the year, one pays the full sale price. <b>And these are the houses of the</b> unwalled <b>courtyards</b> whose <i>halakha</i> was taught in the previous mishna: Any city in which there are <b>two courtyards</b> each containing <b>two houses, although it is surrounded by a wall from the era of Joshua, son of Nun, their</b> halakhic status <b>is like that of the houses of</b> the unwalled <b>courtyards.</b>
+<b>An Israelite who inherited</b> a house in a walled city from <b>his mother’s father</b> who was <b>a Levite does not redeem</b> the house <b>in accordance with this procedure</b> delineated in the previous <i>mishnayot</i>; rather, if he sold the inherited house, he may redeem it always, like a Levite. <b>And likewise, a Levite who inherited</b> a house in a walled city from <b>his mother’s father</b> who was <b>an Israelite does not redeem</b> the house <b>in accordance with this procedure</b> delineated in the previous <i>mishnayot</i>. The mishna provides the source for these <i>halakhot</i>: <b>As it is stated:</b> “And if a man purchases from the Levites, the house that was sold in the city of his possession shall go out during the Jubilee Year; <b>as the houses of the cities of the Levites are their possession</b> among the children of Israel” (Leviticus 25:33). The verse indicates that the ability to always redeem the house of a Levite does not apply <b>unless</b> the one selling the house <b>will be a Levite and</b> the house is located in <b>the cities of the Levites.</b> This is <b>the statement of Rabbi</b> Yehuda HaNasi. <b>And the Rabbis say: These matters are stated only</b> with regard to a house <b>in the cities of the Levites,</b> even if the owner was not a Levite. The Levites received two thousand cubits surrounding their cities, one thousand cubits of empty lots and one thousand cubits for fields and vineyards. <b>One may neither render a field</b> an empty <b>lot nor</b> an empty <b>lot a field.</b> Similarly, one may neither incorporate an empty <b>lot</b> into <b>a city nor</b> render part of <b>a city</b> an empty <b>lot.</b> <b>Rabbi Elazar said: In what</b> case <b>is this statement said?</b> It applies <b>in the cities of the Levites. But in the cities of the Israelites one may render a field</b> an empty <b>lot but not</b> an empty <b>lot a field,</b> and one may incorporate an empty <b>lot</b> into <b>a city but not</b> render part of <b>a city</b> an empty <b>lot,</b> in order to ensure <b>that they will not</b> thereby <b>destroy the cities of Israel. The priests and the Levites may sell</b> their fields and houses <b>always and may redeem</b> them <b>always, as it is stated: “The Levites shall have a perpetual right of redemption”</b> (Leviticus 25:32). Priests are also members of the tribe of Levi.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Arakhin/Hebrew/Mishnah based on the Kaufmann manuscript, edited by Dan Be'eri.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Arakhin/Hebrew/Mishnah based on the Kaufmann manuscript, edited by Dan Be'eri.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..97bd8700ef4d9e534f8818d7cce637a65419a337
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Arakhin/Hebrew/Mishnah based on the Kaufmann manuscript, edited by Dan Be'eri.txt	
@@ -0,0 +1,850 @@
+Mishnah Arakhin
+משנה ערכין
+Mishnah based on the Kaufmann manuscript, edited by Dan Be'eri
+https://archive.org/details/MishnaCorrectedKaufman00WHOLE
+
+משנה ערכין
+
+
+
+Chapter 1
+
+<small>א</small>
+הַכֹּל מַעֲרִיכִים וְנֶעֱרָכִין, 
+נוֹדְרִים וְנִדָּרִים: 
+כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵל, 
+נָשִׁים וַעֲבָדִים.  
+וְטָמְטוֹם וְאַנְדְּרוֹגִינָס, 
+נוֹדְרִים וְנִדָּרִים, וּמַעֲרִיכִים, 
+אֲבָל לֹא נֶעֱרָכִים, 
+שֶׁאֵינוּ נֶעֱרָךְ אֶלָּא זָכָר וַדַּי, 
+וּנְקֵבָה וַדָּיִית.  
+
+<small>ב</small>
+חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן, 
+נִדָּרִים וְנֶעֱרָכִים, 
+אֲבָל לֹא נוֹדְרִים וְלֹא מַעֲרִיכִים, 
+מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן דַּעַת.  
+פָּחוּת מִבֶּן חֹדֶשׁ, 
+נִדָּר, אֲבָל לֹא נֶעֱרָךְ. 
+
+<small>ג</small>
+הַנָּכְרִי, 
+רְבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: 
+נֶעֱרָךְ, אֲבָל לֹא מַעֲרִיךְ.  
+רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 
+מַעֲרִיךְ, אֲבָל לֹא נֶעֱרָךְ.  
+זֶה וָזֶה מוֹדִים, 
+שֶׁנּוֹדְרִים וְנִדָּרִים. 
+
+<small>ד</small>
+הַגּוֹסֵס וְהַיּוֹצֵא לֵהָרֵג, 
+לֹא נִדָּר וְלֹא נֶעֱרָךְ.  
+רְבִּי חֲנַנְיָה בֶן עֲקַבְיָה אוֹמֵר: 
+נֶעֱרָךְ, מִפְּנֵי שֶׁדָּמָיו קְצוּבִין; 
+אֲבָל אֵינוּ נִדָּר, מִפְּנֵי שֶׁאֵין דָּמָיו קְצוּבִין.  
+רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: 
+נוֹדֵר וּמַעֲרִיךְ, וּמַקְדִּישׁ, 
+וְאִם הִזִּיק, חַיָּב בַּתַּשְׁלוּמִין. 
+
+<small>ה</small>
+הָאִשָּׁה שֶׁהִיא יוֹצָא לֵהָרֵג, 
+אֵין מַמְתִּינִין לָהּ עַד שֶׁתֵּלֵד.  
+יָשְׁבָה עַל הַמַּשְׁבֵּר, 
+מַמְתִּינִין לָהּ עַד שֶׁתֵּלֵד.  
+הָאִשָּׁה שֶׁנֶּהֱרָגָה, נֶהְנִים בִּשְׂעָרָהּ.  &lt;בסערה&gt;
+בְּהֵמָה שֶׁנֶּהֱרָגָה, אֲסוּרָה בַהֲנָיָה. 
+
+
+
+
+
+Chapter 2
+
+<small>א</small>
+אֵין בָּעֲרָכִין פָּחוּת מִסֶּלַע, 
+וְלֹא יָתֵר עַל חֲמִשִּׁים סֶלַע.  
+כֵּיצַד? 
+נָתַן סֶלַע, וְהֶעְשִׁיר, 
+אֵינוּ נוֹתֵן כְּלוּם; 
+פָּחוּת מִסֶּלַע, וְהֶעְשִׁיר,
+נוֹתֵן חֲמִשִּׁים סֶלַע.  
+הָיוּ בְיָדָיו חָמֵשׁ סְלָעִים, 
+רְבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: 
+אֵינוּ נוֹתֵן אֶלָּא אַחַת.  
+וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: 
+נוֹתֵן אֶת כֻּלָּם.  
+
+<small>ב</small>
+אֵין בָּעֲרָכִין פָּחוּת מִסֶּלַע, 
+וְלֹא יָתֵר עַל חֲמִשִּׁים סֶלַע.  
+אֵין פֶּתַח בַּטּוֹעָה פָחוּת מִשִּׁבְעָה, 
+וְלֹא יָתֵר עַל שִׁבְעָה עָשָׂר.  
+אֵין בַּנְּגָעִים פָּחוּת מִשָּׁבוּעַ אֶחָד, 
+וְלֹא יָתֵר עַל שְׁלֹשָׁה שָׁבוּעוֹת. 
+
+<small>ג</small>
+אֵין פּוֹחֲתִין מֵאַרְבָּעָה חֳדָשִׁים הַמְעֻבָּרִין בַּשָּׁנָה, 
+וְלֹא נִרְאֶה יָתֵר עַל שְׁמוֹנָה. &lt;שְׁמוֹנֶה&gt; 
+שְׁתֵּי הַלֶּחֶם נֶאֱכָלוֹת, 
+אֵין פָּחוּת מִשְּׁנַיִם, 
+וְלֹא יָתֵר עַל שְׁלֹשָׁה.  
+לֶחֶם הַפָּנִים נֶאֱכָל, 
+אֵין פָּחוּת מִתִּשְׁעָה, 
+וְלֹא יָתֵר עַל אֶחָד עָשָׂר.  
+קָטָן נִמּוֹל, 
+אֵין פָּחוּת מִשְּׁמוֹנָה, 
+וְלֹא יָתֵר עַל שְׁנֵים עָשָׂר. 
+
+<small>ד</small>
+אֵין פּוֹחֲתִין מֵעֶשְׂרִים וְאַחַת תְּקִיעָה בַמִּקְדָּשׁ, 
+וְלֹא מוֹסִיפִין עַל אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה.  
+אֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁנֵי נְבָלִים, 
+וְלֹא מוֹסִיפִין עַל שִׁשָּׁה.  
+לֹא יִפְחֹת מִשִּׁשָּׁה חֲלִילִים, 
+וְלֹא מוֹסִיפִין עַל שְׁנֵים עָשָׂר.  
+וּבִשְׁנֵים עָשָׂר יוֹם בַּשָּׁנָה, 
+הֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ: 
+בִּשְׁחִיטַת פֶּסַח רִאשׁוֹן, 
+בִּשְׁחִיטַת פֶּסַח שֵׁנִי, 
+בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁלַּפֶּסַח, 
+בְּיוֹם טוֹב שֶׁלָּעֲצֶרֶת, 
+וּבִשְׁמוֹנַת יְמֵי הֶחָג.  
+לֹא הָיָה מַכֶּה בְאַבּוּב שֶׁלִּנְחֹשֶׁת, 
+אֶלָּא בְאַבּוּב שֶׁלַּקָּנֶה, 
+מִפְּנֵי שֶׁקּוֹלוֹ עָרֵב.  
+לֹא הָיָה מְחַלֵּק בְּאַבּוּב יְחִידִי, 
+מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְחַלֵּק יָפֶה. 
+
+<small>ה</small>
+וְעַבְדֵי כֹהֲנִים הָיוּ.  
+דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.  
+רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: 
+מִשְׁפְּחוֹת בֵּית פְּגָרִים וּבֵית צִפְּרַיָּה, 
+וּמֵאֶמְאוּס הָיוּ מַשִּׂיאִין לִכְהֻנָּה.  
+רְבִּי חֲנַנְיָה בֶן אַנְטִיגְנָס אוֹמֵר: 
+לְוִיִּם הָיוּ. 
+
+<small>ו</small>
+אֵין פּוֹחֲתִין מִשִּׁשָּׁה טְלָיִים הַמְבֻקָּרִין בְּלִשְׁכַּת הַטְּלָיִים, 
+כְּדֵי לַשַּׁבָּת וְלִשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁלְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, 
+וּמוֹסִיפִין עַד לְעוֹלָם.  
+מִשְּׁתֵי חֲצוֹצְרוֹת, 
+וּמוֹסִיפִין עַד לְעוֹלָם.  
+מִתִּשְׁעָה כִנּוֹרוֹת, 
+וּמוֹסִיפִין עַד לְעוֹלָם.  
+וְהַצַּלְצֵל לְבַד. 
+
+<small>ז</small>
+אֵין פּוֹחֲתִים מִשְּׁנֵים עָשָׂר לְוִיִּם עוֹמְדִין עַל הַדּוּכָן, 
+וּמוֹסִיפִין עַד לְעוֹלָם.  
+אֵין קָטָן נִכְנָס לַעֲזָרָה לַעֲבוֹדָה, 
+אֶלָּא בְשָׁעָה שֶׁהַלְוִיִּם אוֹמְרִין בַּשִּׁיר.  
+לֹא הָיוּ אוֹמְרִים בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר אֶלָּא בַפֶּה, 
+כְּדֵי תָּבֵל בְּנַעֲמָה.  
+רְבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: 
+אֵין עוֹלִין לְמִנְיָן, 
+וְלֹא עוֹמְדִין עַל הַדּוּכָן, 
+אֶלָּא בָאָרֶץ הָיוּ עוֹמְדִין, 
+וְרָאשֵׁיהֶם כְּבֵין רַגְלֵי הַלְוִיִּם, 
+וּצְעִירֵי הַלְוִיִּם הָיוּ נִקְרִין. &lt;וצוערי&gt;
+
+
+
+
+
+Chapter 3
+
+<small>א</small>
+יֵשׁ בָּעֲרָכִים לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר, 
+וּבִשְׂדֵה אֲחֻזָּה לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר, 
+בְּשׁוֹר הַמּוּעָד שֶׁהֵמִית אֶת הָעֶבֶד לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר, 
+בְּאוֹנֵס וּבִמְפַתֶּה וּבְמוֹצִיא שֵׁם רַע לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר.  
+
+<small>ב</small>
+יֵשׁ בָּעֲרָכִין לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר, 
+כֵּיצַד? 
+אֶחָד שֶׁהֱעֱרִיךְ אֶת הַנָּוֶה שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, 
+אֶת הַכָּאוּר שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, 
+נוֹתֵן חֲמִשִּׁים סֶלַע.  
+אִם אָמַר: 
+"הֲרֵי דָמָיו עָלַי!" 
+נוֹתֵן אֶת שָׁוְיוֹ. 
+
+<small>ג</small>
+וּבִשְׂדֵה אֲחֻזָּה לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר, 
+כֵּיצַד? 
+אֶחָד הַמַּקְדִּישׁ בְּחוֹלַת הַמָּחוֹז, 
+וְאֶחָד הַמַּקְדִּישׁ בְּפַרְדְּסוֹת סְבַסְטֵא, 
+נוֹתֵן בְּזֶרַע חֹמֶר שְׂעוֹרִים חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף, 
+וּבִשְׂדֵה מִקְנָה, אֶת שָׁוְיוֹ.  
+רְבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: 
+אֶחָד שְׂדֵה אֲחֻזָּה וְאֶחָד שְׂדֵה מִקְנָה.  
+מַה בֵּין שְׂדֵה אֲחֻזָּה לִשְׂדֵה מִקְנָה? 
+שֶׁבִּשְׂדֵה אֲחֻזָּה הוּא נוֹתֵן חֹמֶשׁ, 
+וּבִשְׂדֵה מִקְנָה אֵינוּ נוֹתֵן חֹמֶשׁ. 
+
+<small>ד</small>
+וּבְשׁוֹר הַמּוּעָד שֶׁהֵמִית אֶת הָעֶבֶד, 
+לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר, כֵּיצַד? 
+אֶחָד שֶׁהֵמִית אֶת הַנָּוֶה שֶׁבָּעֲבָדִים, 
+וְאֶת הַכָּאוּר שֶׁבָּעֲבָדִים, 
+נוֹתֵן שְׁלֹשִׁים סֶלַע.  
+הֵמִית בֶּן חוֹרִין, 
+נוֹתֵן אֶת שָׁוְיוֹ.  
+חָבַל בָּזֶה וּבָזֶה, 
+מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם. 
+
+<small>ה</small>
+וּבָאוֹנֵס וּבַמְפַתֶּה, לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר, 
+כֵּיצַד? 
+אֶחָד שֶׁאָנַס וּפִתָּה אֶת הַגְּדוֹלָה שֶׁבִּכְהֻנָּה, 
+וְאֶת הַקְּטַנָּה שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, 
+נוֹתֵן חֲמִשִּׁים סֶלַע.  
+וּבַבֹּשֶׁת וּבַפְּגָם, 
+הַכֹּל לְפִי הַמְבַיֵּשׁ וְהַמִּתְבַּיֵּשׁ. 
+
+<small>ו</small>
+וּבַמּוֹצִיא שֵׁם רַע, לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר, 
+כֵּיצַד? 
+אֶחָד שֶׁהוֹצִיא שֵׁם רַע עַל הַגְּדוֹלָה שֶׁבִּכְהֻנָּה, 
+וְעַל הַקְּטַנָּה [שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל], 
+נוֹתֵן מֵאָה סֶלַע.  
+נִמְצָא הָאוֹמֵר בְּפִיו חָמוּר יָתֵר מִן הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה.  
+שֶׁכֵּן מָצִינוּ, &lt;מצאנו&gt;
+שֶׁלֹּא נִתְחַתַּם גְּזַר דִּין עַל אֲבוֹתֵינוּ בַמִּדְבָּר, 
+אֶלָּא עַל לְשׁוֹן הָרַע, 
+שֶׁנֱּאֱמַר (במדבר יד,כב) 
+"וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי". 
+
+
+
+
+
+Chapter 4
+
+<small>א</small>
+הֶשֵּׂג יָד, בַּנּוֹדֵר, 
+וְהַשָּׁנִים, בַּנִּדָּר, 
+וַעֲרָכִים, בַּנֶּעֱרָךְ, 
+וְהָעֵרֶךְ, בִּזְמַן הָעֶרֶךְ.  
+הֶשֵּׂג יָד בַּנּוֹדֵר, כֵּיצַד? 
+עָנִי שֶׁהֱעֱרִיךְ אֶת הֶעָשִׁיר, 
+נוֹתֵן עֶרֶךְ עָנִי, 
+וְעָשִׁיר שֶׁהֱעֱרִיךְ אֶת הֶעָנִי, 
+נוֹתֵן עֶרֶךְ עָשִׁיר. 
+
+<small>ב</small>
+אֲבָל בַּקָּרְבָּנוֹת אֵינוּ כֵן.  
+הֲרֵי שֶׁאָמַר: 
+"קָרְבָּנוֹ שֶׁלִּמְצֹרָע זֶה עָלַי!" 
+אִם הָיָה מְצֹרָע עָנִי, מֵבִיא קָרְבַּן עָנִי; 
+עָשִׁיר, מֵבִיא קָרְבַּן עָשִׁיר.  
+
+<small>ג</small>
+רְבִּי אוֹמֵר: 
+אוֹמֵר אֲנִי, אַף בָּעֲרָכִים כֵּן.  
+וְכִי מִפְּנֵי מָה 
+עָנִי שֶׁהֱעֱרִיךְ אֶת הֶעָשִׁיר נוֹתֵן עֶרֶךְ עָנִי? 
+שֶׁאֵין הֶעָשִׁיר חַיָּב כְּלוּם.  
+אֲבָל עָשִׁיר שֶׁאָמַר: 
+"עֶרְכִּי עָלַי!" 
+וְשָׁמַע עָנִי וְאָמַר: 
+"מַה שֶּׁאָמַר זֶה עָלַי!" 
+נוֹתֵן עֶרֶךְ עָשִׁיר.  
+אִם הָיָה עָנִי וְהֶעְשִׁיר, 
+אוֹ עָשִׁיר וְהֶעְנִי, 
+נוֹתֵן עֶרֶךְ עָשִׁיר.  
+רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 
+אֲפִלּוּ עָנִי וְהֶעְשִׁיר, וְחָזַר וְהֶעְנִי, 
+נוֹתֵן עֶרֶךְ עָשִׁיר. 
+
+<small>ד</small>
+אֲבָל בַּקָּרְבָּנוֹת אֵינוּ כֵן.  
+אֲפִלּוּ אָבִיו מֵת, 
+וְהִנִּיחַ לוֹ רִבּוֹא סְפִינוֹת בַּיָּם וּבָאוּ לוֹ בָרִבּוֹאוֹת, 
+אֵין לַהֶקְדֵּשׁ בָּהֶם כְּלוּם. 
+
+<small>ה</small>
+וְהַשָּׁנִים בַּנִּדָּר, כֵּיצַד? 
+יֶלֶד שֶׁהֱעֱרִיךְ אֶת הַזָּקֵן, 
+נוֹתֵן עֶרֶךְ זָקֵן, 
+וְזָקֵן שֶׁהֱעֱרִיךְ אֶת הַיֶּלֶד, 
+נוֹתֵן עֶרֶךְ יֶלֶד.  
+
+<small>ו</small>
+וַעֲרָכִים בַּנֶּעֱרָךְ, כֵּיצַד? 
+אִישׁ שֶׁהֱעֱרִיךְ אֶת הָאִשָּׁה, 
+נוֹתֵן עֶרֶךְ אִשָּׁה, 
+וְאִשָּׁה שֶׁהֶעֱרִיכָה אֶת הָאִישׁ, 
+נוֹתֶנֶת עֶרֶךְ אִישׁ.  
+
+<small>ז</small>
+וְהָעֵרֶךְ בִּזְמַן הָעֶרֶךְ, כֵּיצַד? 
+הֶעֱרִיכוֹ פָחוּת מִבֶּן חָמֵשׁ, 
+וְנֶעֱשָׂה יָתֵר עַל בֶּן חָמֵשׁ; 
+פָּחוּת מִבֶּן עֶשְׂרִים, 
+וְנֶעֱשָׂה יָתֵר עַל בֶּן עֶשְׂרִים, 
+נוֹתֵן כִּזְמַן הָעֶרֶךְ.  
+
+<small>ח</small>
+יוֹם שְׁלֹשִׁים, כִּלְמַטָּה הֵמֶנּוּ. 
+שְׁנַת חָמֵשׁ וּשְׁנַת עֶשְׂרִים, כִּלְמַטָּה הֵמֶנָּה, 
+שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא כז,ז) 
+"וְאִם מִבֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וָמַעְלָה אִם זָכָר", 
+הֲרֵי אָנוּ לְמֵדִים בְּכֻלָּן מִשְּׁנַת שִׁשִּׁים: 
+מַה שְּׁנַת שִׁשִּׁים כִּלְמַטָּה הֵמֶנָּה, 
+אַף שְׁנַת חָמֵשׁ וּשְׁנַת עֶשְׂרִים כִּלְמַטָּה הֵמֶנָּה.  
+
+<small>ט</small>
+הִן? 
+אִם עָשָׂת שְׁנַת שִׁשִּׁים כִּלְמַטָּה הֵמֶנָּה לְהַחְמִיר, 
+נֶעֱשָׂה שְׁנַת חָמֵשׁ וּשְׁנַת עֶשְׂרִים &lt;חֲמִשִּׁים&gt;
+כִּלְמַטָּה הֵמֶנָּה לְהָקֵל? 
+תַּלְמוּד לוֹמַר: 
+"שָׁנָה", "שָׁנָה" לִגְזֵרָה שָׁוָה: 
+מַה "שָּׁנָה" הָאֲמוּרָה מִשְּׁנַת שִׁשִּׁים, כִּלְמַטָּה מִמֶּנָּה, 
+אַף "שָׁנָה" הָאֲמוּרָה שְׁנַת חָמֵשׁ וּשְׁנַת עֶשְׂרִים, 
+כִּלְמַטָּה מִמֶּנָּה, בֵּין לְהָקֵל בֵּין לְהַחְמִיר.  
+רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: 
+עַד שֶׁיְּהוּ יְתֵרוֹת עַל הַשָּׁנִים חֹדֶשׁ וְיוֹם אֶחָד. 
+
+
+
+
+
+Chapter 5
+
+<small>א</small>
+הָאוֹמֵר "מִשְׁקָלִי עָלַי!" 
+נוֹתֵן מִשְׁקָלוֹ, אִם כֶּסֶף, כֶּסֶף, אִם זָהָב, זָהָב.  
+מַעֲשֶׂה בְאִמָּהּ שֶׁלִּרְמַטְיָה, 
+שֶׁאָמְרָה "מִשְׁקַל בִּתִּי עָלַי!" 
+וְעָלָת לִירוּשָׁלַיִם, וּשְׁקָלוּהָ, 
+וְנָתְנָה מִשְׁקָלָהּ זָהָב.  
+"מִשְׁקַל יָדִי עָלַי!" 
+רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 
+מְמַלֵּא חָבִית מַיִם, וּמַכְנִיסָהּ עַד מַרְפַּקּוֹ, 
+וְשׁוֹקֵל בְּשַׂר חֲמוֹר וְגִידִים וַעֲצָמוֹת, 
+וְנוֹתֵן לְתוֹכָהּ עַד שֶׁתִּתְמַלֵּא.  
+אָמַר רְבִּי יוֹסֵה: 
+וְכִי הֵיאָךְ אֶפְשָׁר לְכַוֵּן בָּשָׂר כְּנֶגֶד בָּשָׂר, 
+וַעֲצָמוֹת כְּנֶגֶד עֲצָמוֹת? 
+אֶלָּא שָׁמִין אֶת הַיָּד, 
+כַּמָּה הִיא רְאוּיָה לִשְׁקֹל. 
+
+<small>ב</small>
+"דְּמֵי יָדִי עָלַי!" 
+שָׁמִין אוֹתוֹ כַּמָּה הוּא שׁוֹוֶה בַיָּד, 
+כַּמָּה הוּא שׁוֹוֶה שֶׁלֹּא בְיָד.  
+זֶה חֹמֶר בַּנְּדָרִים מִבָּעֲרָכִים,  
+וּבָעֲרָכִין מִבַּנְּדָרִים, 
+כֵּיצַד? 
+הָאוֹמֵר "עֶרְכִּי עָלַי!", וּמֵת, 
+יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין; 
+"דָּמִי עָלַי!" וּמֵת, 
+לֹא יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין, 
+שֶׁאֵין דָּמִים לַמֵּתִים.  
+
+<small>ג</small>
+עֶרֶךְ יָדִי וְעֶרֶךְ רַגְלִי עָלַי, 
+לֹא אָמַר כְּלוּם.  
+"עֶרֶךְ רֹאשִׁי וְעֶרֶךְ כְּבֵדִי עָלַי!" 
+נוֹתֵן עֶרֶךְ כֻּלּוֹ.  
+זֶה הַכְּלָל: 
+דָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה תְלוּיָה בוֹ, 
+נוֹתֵן עֶרֶךְ כֻּלּוֹ. 
+
+<small>ד</small>
+"חֲצִי עֶרְכִּי עָלַי!" 
+נוֹתֵן חֲצִי עֶרְכּוֹ.  
+"עֶרֶךְ חֲצִי עָלַי!" 
+נוֹתֵן עֶרֶךְ כֻּלּוֹ.  
+"חֲצִי דָמִי עָלַי!" 
+נוֹתֵן חֲצִי דָמָיו.  
+"בִּדְמֵי חֲצִי עָלַי!" 
+נוֹתֵן דְּמֵי כֻלּוֹ.  
+זֶה הַכְּלָל: 
+דָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה תְלוּיָה בוֹ, 
+נוֹתֵן דְּמֵי כֻלּוֹ. 
+
+<small>ה</small>
+הָאוֹמֵר "עֶרְכּוֹ שֶׁלִּפְלוֹנִי עָלַי!" 
+מֵת הַנּוֹדֵר וְהַנִּדָּר, 
+יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין.  
+"דָּמָיו שֶׁלִּפְלוֹנִי עָלַי!" 
+מֵת הַנּוֹדֵר, 
+יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין; 
+מֵת הַנִּדָּר, 
+לֹא יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין, 
+שֶׁאֵין דָּמִים לַמֵּתִים. 
+
+<small>ו</small>
+"שׁוֹר זֶה עוֹלָה!" 
+וּ"בַיִת זֶה קָרְבָּן!" 
+מֵת הַשּׁוֹר אוֹ נָפַל הַבַּיִת, 
+אֵינוּ חַיָּב לְשַׁלֵּם.  
+"דְּמֵי שׁוֹר זֶה עָלַי עוֹלָה!" 
+וּ"דְמֵי בַיִת זֶה עָלַי קָרְבָּן!" 
+מֵת הַשּׁוֹר אוֹ נָפַל הַבַּיִת, 
+חַיָּב לְשַׁלֵּם. 
+
+<small>ז</small>
+חַיְבֵי עֲרָכִים, מְמַשְׁכְּנִים אוֹתָם.  
+חַיְבֵי חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת, אֵין מְמַשְׁכְּנִים אוֹתָם.  
+חַיְבֵי עוֹלָה וּשְׁלָמִים, מְמַשְׁכְּנִים אוֹתָם.  
+אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוּ מִתְכַּפֵּר לוֹ עַד שֶׁיִּתְרַצֶּה, 
+שֶׁנֶּאֱמַר "לִרְצנוֹ", (ויקרא א,ג) 
+כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר "רוֹצֶה אָנִי".  
+וְכֵן אַתָּה אוֹמֵר בְּגִטֵּי נָשִׁים: 
+כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר "רוֹצֶה אָנִי".  
+
+
+
+
+
+Chapter 6
+
+<small>א</small>
+שׁוּם הַיְתוֹמִין, שְׁלֹשִׁים יוֹם, 
+שׁוּם הַהֶקְדֵּשׁ, שִׁשִּׁים יוֹם.  
+וּמַכְרִיזִין בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב.  
+הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו, 
+וְהָיְתָה עָלָיו כְּתֻבַּת אִשָּׁה, 
+רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: 
+כְּשֶׁיְּגָרְשֶׁנָּה, יַדִּיר הֲנָיָה.  
+רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: 
+אֵינוּ צָרִיךְ.  
+כַּיּוֹצֵא בוֹ אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: 
+הֶעָרֵב לָאִשָּׁה בִכְתֻבָּתָהּ, 
+הָיָה בַעְלָהּ מְגָרְשָׁהּ, יַדִּיר הֲנָיָה, 
+שֶׁמֵּא יַעֲשׂוּ קְנוֹנְיָה עַל נְכָסָיו שֶׁלָּזֶה, 
+וְיַחְזִיר אֶת אִשְׁתּוֹ. 
+
+<small>ב</small>
+הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו, 
+וְהָיְתָה עָלָיו כְּתֻבַּת אִשָּׁה וּבַעַל חוֹב, 
+אֵין הָאִשָּׁה יְכוּלָה לִגְבּוֹת כְּתֻבָּתָהּ מִן הַהֶקְדֵּשׁ, 
+וְלֹא בַעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ. 
+אֶלָּא הַפּוֹדֶה, 
+פּוֹדֶה עַל מְנָת לִתֵּן לָאִשָּׁה כְתֻבָּתָהּ, 
+וּלְבַעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ.  
+הִקְדִּישׁ תִּשְׁעִים מָנֶא, 
+וְהָיָה חוֹבוֹ מֵאָה מָנֶא, 
+מוֹסִיף עוֹד דִּינָר, 
+וּפוֹדֶה אֶת הַנְּכָסִים אֵלּוּ, 
+עַל מְנָת לִתֵּן לָאִשָּׁה כְתֻבָּתָהּ, 
+וּלְבַעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ. 
+
+<small>ג</small>
+אַף עַל פִּי שֶׁאָמָרוּ: 
+חַיְבֵי עֲרָכִין מְמַשְׁכְּנִים אוֹתָן, 
+נוֹתְנִין לוֹ מְזוֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם, 
+וּכְסוּת שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, 
+מִטָּה מֻצַּעַת, סַנְדַּלָּיו, וּתְפִלָּיו,  
+לוֹ, אֲבָל לֹא לְאִשְׁתּוֹ וּלְבָנָיו.  
+אֲבָל אִם הָיָה אֻמָּן, 
+נוֹתְנִין לוֹ שְׁנֵי כְלֵי אֻמָּנוּת מִכָּל מִין וּמִין. 
+חָרָשׁ, 
+נוֹתְנִין לוֹ שְׁנֵי מַעְצָדִים וּשְׁתֵּי מְגֵרוֹת.  
+רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: 
+אִם הָיָה אִכָּר, 
+נוֹתְנִין לוֹ אֶת צִמְדּוֹ.  
+חַמָּר, 
+נוֹתְנִין לוֹ חֲמוֹרוֹ. 
+
+ד &lt;ה&gt;
+הָיָה לוֹ מִין אֶחָד מְרֻבֶּה, 
+וּמִין אֶחָד מְמֻעָט, 
+אֵין אוֹמְרִין לִמְכֹּר מִן הַמְרֻבֶּה, 
+וְנִקַּח לוֹ מִן הַמְמֻעָט, 
+אֶלָּא נוֹתְנִין לוֹ שְׁנֵי מִינִין מִן הַמְרֻבֶּה, 
+וְכָל שֶׁיֶּשׁ לוֹ מִן הַמְמֻעָט.  
+הַמַּקְדִּישׁ אֶת נְכָסָיו, 
+מַעְלִין אֶת תְּפִלָּיו. 
+
+ה &lt;ו&gt; 
+אֶחָד הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו, 
+וְאֶחָד הַמַּעֲרִיךְ אֶת עַצְמוֹ, 
+אֵין לוֹ לֹא בִכְסוּת אִשְׁתּוֹ, 
+וְלֹא בִכְסוּת בָּנָיו, 
+וְלֹא בְצֶבַע שֶׁצְּבָעָן לִשְׁמָן, 
+וְלֹא בְסַנְדַּלִּים חֲדָשִׁים שֶׁלְּקָחָן לִשְׁמָן.  
+אַף עַל פִּי שֶׁאָמָרוּ: 
+עֲבָדִים נִמְכָּרִין בִּכְסוּתָן לְשֶׁבַח, 
+שֶׁאִם תִּלָּקַח לוֹ כְסוּת בִּשְׁלֹשִׁים דִּינָר, 
+מַשְׁבִּיחַ הוּא מָנֶא. 
+וְכֵן פָּרָה, 
+אִם מַמְתִּינִים אוֹתָהּ לְאַטְלֵס, 
+מְשַׁבַּחַת הִיא. 
+וְכֵן מַרְגָּלִית, 
+אִם מַעְלִים אוֹתָהּ לִכְרַךְ, 
+מְשַׁבַּחַת הִיא. 
+אֵין לַהֶקְדֵּשׁ אֶלָּא מְקוֹמוֹ וְשַׁעְתוֹ. 
+
+
+
+
+
+Chapter 7
+
+<small>א</small>
+אֵין מַקְדִּישִׁין לִפְנֵי הַיּוֹבֵל פָּחוּת מִשְּׁתֵי שָׁנִים, 
+וְלֹא גוֹאֲלִין לְאַחַר הַיּוֹבֵל פָּחוּת מִשָּׁנָה.  
+אֵין מְחַשְּׁבִים חֳדָשִׁים לַהֶקְדֵּשׁ, 
+אֲבָל הֶקְדֵּשׁ מְחַשֵּׁב חֳדָשִׁים.  
+
+<small>ב</small>
+הַמַּקְדִּישׁ אֶת שָׂדֵהוּ בְשָׁעַת הַיּוֹבֵל, 
+נוֹתֵן בְּזֶרַע חֹמֶר שְׂעוֹרִים חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף.  
+הָיוּ שָׁם נְקָעִים עֲמֻקִּים עֲשָׂרָה טְפָחִים, 
+סְלָעִים גְּבוֹהִין עֲשָׂרָה טְפָחִים, 
+אֵין נִמְדָּדִין עִמָּהּ.  
+פָּחוּת מִכֵּן, נִמְדָּדִין עִמָּהּ.  
+הִקְדִּישָׁהּ שְׁתַּיִם שָׁלוֹשׁ שָׁנִים לִפְנֵי הַיּוֹבֵל, 
+נוֹתֵן סֶלַע וּפַנְדְּיוֹן לַשָּׁנָה.  
+אִם אָמַר: 
+"הֲרֵי אֲנִי נוֹתֵן דְּבַר שָׁנָה בְשָׁנָה", 
+אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, 
+אֶלָּא נוֹתֵן כֻּלָּם כְּאַחַת. 
+
+<small>ג</small>
+אֶחָד הַבְּעָלִים, וְאֶחָד כָּל הָאָדָם.  
+מַה בֵּין הַבְּעָלִים לְבֵין כָּל הָאָדָם? 
+אֶלָּא שֶׁהַבְּעָלִים נוֹתְנִין חֹמֶשׁ, 
+וְכָל אָדָם אֵינוּ נוֹתֵן חֹמֶשׁ. 
+
+<small>ד</small>
+הִקְדִּישָׁהּ וּגְאָלָהּ, 
+אֵינָה יוֹצָא מִיָּדוֹ בַיּוֹבֵל.  
+(גְּאָלָהּ בְּנוֹ, יוֹצְאָה לְאָבִיו בַּיּוֹבֵל.)  
+גְּאָלָהּ אַחֵר, אוֹ אֶחָד מִן הַקְּרוֹבִין, 
+וּגְאָלָהּ מִיָּדוֹ, 
+אֵינָה יוֹצָא מִיָּדוֹ בַיּוֹבֵל.  
+גְּאָלָהּ אֶחָד מִן הַכֹּהֲנִים, 
+וַהֲרֵי הִיא תַּחַת יָדוֹ, 
+לֹא יֹאמַר: 
+"הוֹאִיל וְהִיא יוֹצָא לַכֹּהֲנִים בַּיּוֹבֵל, 
+הֲרֵי הִיא תַּחַת יָדִי, 
+וַהֲרֵי הִיא שֶׁלִּי!" 
+אֶלָּא יוֹצָא לְכָל אֶחָיו הַכֹּהֲנִים. 
+
+<small>ה</small>
+הִגִּיעַ הַיּוֹבֵל וְלֹא נִגְאָלָה, 
+הַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לְתוֹכָהּ, וְנוֹתְנִים דָּמֶיהָ.  
+דִּבְרֵי רְבִּי יְהוּדָה.  
+רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: 
+נִכְנָסִין אֲבָל לֹא נוֹתְנִים.  
+(רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: 
+לֹא נִכְנָסִין וְלֹא נוֹתְנִין,) 
+אֶלָּא נִקְרֵאת שְׂדֵה רְטוּשִׁין, 
+עַד הַיּוֹבֵל הַשֵּׁנִי.  
+הִגִּיעַ יוֹבֵל הַשֵּׁנִי וְלֹא נִגְאָלָה, 
+נִקְרֵאת רְטוּשֵׁי רְטוּשִׁין, 
+עַד הַיּוֹבֵל הַשְּׁלִישִׁי.  
+לְעוֹלָם אֵין הַכֹּהֲנִים נִכְנָסִין לְתוֹכָהּ, 
+עַד שֶׁיִּגְאָלֶנָּה אַחֵר. 
+
+ו &lt;ה&gt;
+הַלּוֹקֵחַ שָׂדֶה מֵאָבִיו, 
+מֵת אָבִיו וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישָׁהּ, 
+הֲרֵי הִיא כִשְׂדֵה אֲחֻזָּה.  
+הִקְדִּישָׁהּ, וְאַחַר כָּךְ מֵת אָבִיו, 
+הֲרֵי הִיא כִשְׂדֵה מִקְנָה.  
+דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.  
+רְבִּי יְהוּדָה וּרְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: 
+כִּשְׂדֵה אֲחֻזָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא כז,כב) 
+"וְאִם אֶת שְׂדֵה מִקְנָתוֹ אֲשֶׁר לֹא מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ". 
+שָׂדֶה שֶׁאֵינָה רְאוּיָה לִהְיוֹת שְׂדֵה אֲחֻזָּה, 
+יָצְאתָה זוֹ שֶׁהִיא רְאוּיָה לִהְיוֹת שְׂדֵה אֲחֻזָּה.  
+שְׂדֵה מִקְנָה אֵינָה יוֹצָא לַכֹּהֲנִים בַּיּוֹבֵל, 
+שֶׁאֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁאֵינוּ שֶׁלּוֹ.  
+הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם 
+מַקְדִּישִׁים לְעוֹלָם וְגוֹאֲלִין לְעוֹלָם, 
+בֵּין לִפְנֵי הַיּוֹבֵל וּבֵין לְאַחַר הַיּוֹבֵל. 
+
+
+
+
+
+Chapter 8
+
+<small>א</small>
+הַמַּקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ בְשָׁעָה שֶׁאֵינָה יוֹבֵל, 
+אוֹמְרִין לוֹ: 
+פְּתַח אַתְּ רִאשׁוֹן, &lt;אֶת&gt;
+שֶׁהַבְּעָלִים נוֹתְנִין חֹמֶשׁ, 
+וְכָל אָדָם אֵינוּ נוֹתֵן חֹמֶשׁ.  
+מַעֲשֶׂה בְאֶחָד שֶׁהִקְדִּישׁ אֶת שָׂדֵהוּ מִפְּנֵי רָעָתָהּ, 
+אָמְרוּ לוֹ: 
+"פְּתַח אַתְּ רִאשׁוֹן!" &lt;אֶת&gt;
+אָמַר: 
+"הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי בְאִסָּר!" 
+אָמַר רְבִּי יוֹסֵה: 
+לֹא אָמַר זֶה אֶלָּא ב'ְכַבֵּיצָה', 
+שֶׁהַהֶקְדֵּשׁ נִפְדֶּה בְכֶסֶף וּבְשׁוֹוֶה כֶסֶף. 
+אוֹמְרִין לוֹ: 
+"הִגִּיעַתְךָ!" &lt;הִגִּיעַתְכָה&gt;
+נִמְצָא מַפְסִיד אִסָּר, וְשָׂדֵהוּ לְפָנָיו. 
+
+<small>ב</small>
+אָמַר אֶחָד: 
+"הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי בְעֶשֶׂר סְלָעִים", 
+וְאֶחָד אוֹמֵר: 
+"בְּעֶשְׂרִים", 
+וְאֶחָד אוֹמֵר: 
+"בִּשְׁלֹשִׁים", 
+וְאֶחָד אוֹמֵר: 
+"בְּאַרְבָּעִים", 
+וְאֶחָד אוֹמֵר: 
+"בַּחֲמִשִּׁים", 
+חָזַר בּוֹ שֶׁלַּחֲמִשִּׁים, 
+מְמַשְׁכְּנִים מִנְּכָסָיו עַד עֶשֶׂר.  
+חָזַר בּוֹ שֶׁלְּאַרְבָּעִים, 
+מְמַשְׁכְּנִים מִנְּכָסָיו עַד עֶשֶׂר.  
+חָזַר בּוֹ שֶׁלִּשְׁלֹשִׁים, 
+מְמַשְׁכְּנִים מִנְּכָסָיו עַד עֶשֶׂר.  
+חָזַר בּוֹ שֶׁלְּעֶשְׂרִים, 
+מְמַשְׁכְּנִים מִנְּכָסָיו עַד עֶשֶׂר.  
+חָזַר בּוֹ שֶׁלְּעֶשֶׂר, 
+מוֹכְרִין אוֹתָהּ בְּשׁוֹוֶהָ, 
+וְנִפְרָעִין מִשֶּׁלְּעֶשֶׂר אֶת הַמּוֹתָר.  
+הַבְּעָלִים אוֹמְרִים: 
+"בְּעֶשְׂרִים", 
+וְכָל אָדָן אוֹמֵר: 
+"בְּעֶשְׂרִים", 
+הַבְּעָלִים קוֹדְמִין, 
+מִפְּנֵי שֶׁהֵן מוֹסִיפִין חֹמֶשׁ. 
+
+<small>ג</small>
+אָמַר אֶחָד: 
+"הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי בְעֶשְׂרִים וְאַחַת", 
+הַבְּעָלִים נוֹתְנִים עֶשְׂרִים וָשֵׁשׁ; 
+"בְּעֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם", 
+הַבְּעָלִים נוֹתְנִים עֶשְׂרִים וָשֶׁבַע; 
+"בְּעֶשְׂרִים וְשָׁלוֹשׁ", 
+הַבְּעָלִים נוֹתְנִים עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנֶה; 
+"בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע", 
+הַבְּעָלִים נוֹתְנִים עֶשְׂרִים וָתֵשַׁע; 
+"בְּעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ", 
+הַבְּעָלִים נוֹתְנִים שְׁלֹשִׁים, 
+שֶׁאֵין מוֹסִיפִין חֹמֶשׁ עַל עִלּוּיוֹ שֶׁלַּזֶּה.  
+אָמַר אֶחָד: 
+"הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי בְעֶשְׂרִים וָשֵׁשׁ", 
+אִם רָצוּ הַבְּעָלִין לִתֵּן שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד דִּינָר, 
+הַבְּעָלִין קוֹדְמִין; 
+וְאִם לָאו, אוֹמְרִים לוֹ: 
+"הִגִּיעַתְךָ!" &lt;הִגִּיעַתְכָה&gt; 
+
+<small>ד</small>
+מַחֲרִים אָדָם מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ, 
+מֵעֲבָדָיו וּמִשִּׁפְחוֹתָיו הַכְּנַעֲנִים, 
+וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ.  
+וְאִם הֶחֱרִים אֶת כֻּלָּם, אֵינָן מֻחְרָמִין.  
+דִּבְרֵי רְבִּי אֱלִיעֶזֶר.  
+אָמַר רְבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: 
+מָה אִם לַגָּבוֹהַּ, 
+שֶׁאֵין אָדָם רַשַּׁי לְהַחֲרִים אֶת כָּל נְכָסָיו, 
+עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, 
+יְהֵא אָדָם חַיָּב לִהְיוֹת חָס עַל נְכָסָיו. 
+
+<small>ה</small>
+הַמַּחֲרִים בְּנוֹ וּבִתּוֹ, 
+וְעַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים, 
+וּשְׂדֵה מִקְנָתוֹ, 
+אֵינָן מֻחְרָמִים, 
+שֶׁאֵין אָדָם מַחֲרִים דָּבָר שֶׁאֵינוּ שֶׁלּוֹ.  
+הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם אֵינָן מֻחְרָמִים.  
+דִּבְרֵי רְבִּי יְהוּדָה.  
+רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: 
+הַכֹּהֲנִים אֵינָן מֻחְרָמִין, &lt;מחרימין&gt;
+שֶׁהַחֲרָמִין שֶׁלָּהֶן, 
+וְהַלְוִיִּם מֻחְרָמִים, &lt;מחרימים&gt;
+שֶׁאֵין הַחֲרָמִין שֶׁלָּהֶן.  
+רְבִּי אוֹמֵר: 
+נִרְאִין דִּבְרֵי רְבִּי יְהוּדָה בַקַּרְקָעוֹת, 
+שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא כה,לד) 
+"כִּי אֲחֻזַּת עוֹלָם הוּא לָהֶם", 
+וּכְדִבְרֵי רְבִּי שִׁמְעוֹן בַּמִּטַּלְטְלִין, 
+שֶׁאֵין הַחֲרָמִין שֶׁלָּהֶן. 
+
+[<small>ו</small>]
+וְחֶרְמֵי כֹהֲנִים אֵין לָהֶם פִּדְיוֹן, 
+אֶלָּא נִתָּנִין לַכֹּהֲנִים.  
+רְבִּי יְהוּדָה בֶן בְּתִירָה אוֹמֵר: 
+סְתָם חֲרָמִים, לְבֶדֶק הַבַּיִת, 
+שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא כז,כח) 
+"כָּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַיי".  
+וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: 
+סְתָם חֲרָמִים, לַכֹּהֲנִים, 
+שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא כז,כא) 
+"כִּשְׂדֵה הַחֵרֶם לַכֹּהֵן תִּהְיֶה אֲחֻזָּתוֹ".  
+אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר: (ויקרא כז,כח) 
+"כָּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַיי"? 
+שֶׁהוּא חָל עַל קָדְשֵׁי קָדָשִׁים וְעַל קָדָשִׁים קַלִּים. 
+
+<small>ז</small>
+מַחֲרִים אָדָם אֶת קֳדָשָׁיו, 
+בֵּין קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, 
+וּבֵין קָדָשִׁים קַלִּים. 
+אִם נֶדֶר, נוֹתֵן אֶת דְּמֵיהֶן, 
+אִם נְדָבָה, נוֹתֵן אֶת טוֹבָתָהּ.  
+"שׁוֹר זֶה עוֹלָה", 
+אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִתֵּן בְּשׁוֹר זֶה, 
+לְהַעֲלוֹתוֹ עוֹלָה שֶׁאֵינוּ חַיָּב.  
+הַבְּכוֹר, 
+בֵּין תָּמִים, בֵּין בַּעַל מוּם, 
+מַחֲרִימִין אוֹתוֹ.  
+כֵּיצַד פּוֹדִין אוֹתוֹ? 
+אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָן רוֹצֶה לִתֵּן בִּבְכוֹר זֶה, 
+לִתְּנוֹ לְבֶן בִּתּוֹ אוֹ לְבֶן אֲחוֹתוֹ.  
+
+<small>ח</small>
+רְבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: 
+כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: 
+"הַקְדֵּשׁ", 
+וְכָתוּב אַחֵר אוֹמֵר: 
+"אַל תַּקְדֵּשׁ".  
+אֵי אֶפְשָׁר לוֹמַר 'הַקְדֵּשׁ', 
+שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר 'אַל תַּקְדֵּשׁ', 
+וְאֵי אֶפְשָׁר לוֹמַר 'אַל תַּקְדֵּשׁ', 
+שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר 'הַקְדֵּשׁ'!
+אֱמֹר מֵעַתָּה: 
+מַקְדִּישׁוֹ אַתָּה הֶקְדֵּשׁ עִלּוּי, 
+וְאֵין אַתָּה מַקְדִּישׁוֹ הֶקְדֵּשׁ מִזְבֵּחַ. 
+
+
+
+
+
+Chapter 9
+
+<small>א</small>
+הַמּוֹכֵר אֶת שָׂדֵהוּ בְשָׁעַת הַיּוֹבֵל, 
+אֵינוּ מֻתָּר לִגְאֹל פָּחוּת מִשְּׁתֵי שָׁנִים, 
+שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא כה,טו) 
+"בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאת יִמְכָּר לָךְ".  
+הָיְתָה שְׁנַת שִׁדָּפוֹן וְיֵרָקוֹן, אוֹ שְׁבִיעִית, 
+אֵינָה עוֹלָה לוֹ מִן הַמִּנְיָן.  
+נָרָהּ, אוֹ הֵבִירָהּ, 
+עוֹלָה לוֹ מִן הַמִּנְיָן.  
+רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: 
+מְכָרָהּ לוֹ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, 
+וְהִיא מְלֵאָה פֵרוֹת, 
+הֲרֵי זֶה אוֹכֵל מִמֶּנָּה שָׁלוֹשׁ תְּבוּאוֹת לִשְׁתֵּי שָׁנִים. 
+
+<small>ב</small>
+מְכָרָהּ לָרִאשׁוֹן בְּמָנֶא, 
+וּמָכַר הָרִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי בְמָאתַיִם, 
+אֵינוּ מְחַשֵּׁב אֶלָּא עִם הָרִאשׁוֹן, 
+שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא כה,כז) 
+"לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר לוֹ". &lt;לאשר&gt; 
+מְכָרָהּ לָרִאשׁוֹן בְּמָאתַיִם, 
+וּמָכַר הָרִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי בְמָנֶא, 
+אֵינוּ מְחַשֵּׁב אֶלָּא עִם הָאַחֲרוֹן, 
+שֶׁנֶּאֱמַר: "לָאִישׁ", 
+לָאִישׁ אֲשֶׁר בְּתוֹכָהּ.  
+לֹא יִמְכֹּר בְּרָחוֹק וְיִגְאַל בְּקָרוֹב, 
+בְּרָע, וְיִגְאֹל בְּיָפֶה.  
+לֹא יִלְוֶה וְיִגְאֹל, 
+וְלֹא יִגְאֹל חֲצָיִים.  
+וּבַהֶקְדֵּשׁ, מֻתָּר בְּכֻלָּם.  
+זֶה חֹמֶר בַּהֶדְיוֹט מִבַּהֶקְדֵּשׁ. 
+
+<small>ג</small>
+הַמּוֹכֵר בַּיִת בְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה, 
+הֲרֵי זֶה גוֹאֵל מִיָּד, 
+וְגוֹאֵל כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. 
+הֲרֵי זוֹ כְמִין רִבִּית, וְאֵינָהּ רִבִּית.  
+מֵת הַמּוֹכֵר, יִגְאַל בְּנוֹ.  
+מֵת הַלּוֹקֵחַ, יִגְאַל מִיַּד בְּנוֹ,  
+וְאֵינוּ מוֹנֶה לוֹ שָׁנָה, 
+אֶלָּא מִשָּׁעָה שֶׁמָּכַר לוֹ, 
+שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא כה,ל) 
+"עַד מְלֹאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה, 
+וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּעִיר אֲשֶׁר לוֹ חֹמָה".  
+וּכְשֶׁהוּא אוֹמֵר "תְמִימָה", 
+לְהָבִיא אֶת חֹדֶשׁ הָעִבּוּר.  
+רְבִּי אוֹמֵר: 
+יִתֵּן לוֹ שָׁנָה וְעִבּוּרָהּ. 
+
+<small>ד</small>
+הִגִּיעַ יוֹם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וְלֹא נִגְאָלָה, 
+הָיְתָה חָלוּטָה לוֹ.  
+אֶחָד הַלּוֹקֵחַ וְאֶחָד שֶׁנִּתַּן לוֹ מַתָּנָה, 
+שֶׁנֶּאֱמַר "לַצְּמִיתֻת". (ויקרא כה,ל)  
+בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה נִטְמָן יוֹם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, 
+שֶׁתְּהֵא חָלוּטָה לוֹ. 
+הִתְקִין הֶלֵּל הַזָּקֵן, 
+שֶׁיְּהֵא חוֹלֵשׁ אֶת מָעוֹתָיו בַּלִּשְׁכָּה, 
+וִיהֵא שׁוֹבֵר אֶת הַדֶּלֶת וְנִכְנָס.  
+אֶמָּתַי שֶׁיִּרְצֶה הַלָּז, 
+יָבוֹא וְיִטֹּל אֶת מָעוֹתָיו. 
+
+<small>ה</small>
+כָּל שֶׁהוּא לִפְנִים מִן הַחוֹמָה, 
+הֲרֵי הוּא כְבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה, 
+חוּץ מִן הַשָּׂדוֹת.  
+רְבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: 
+אַף הַשָּׂדוֹת.  
+בַּיִת הַבָּנוּי בַּחוֹמָה, 
+רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 
+אֵינוּ כְבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה.  
+רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: 
+כֹּתֶל הַחִיצוֹן הוּא חוֹמָתוֹ. 
+
+<small>ו</small>
+עִיר שֶׁגַּגּוֹתֶיהָ חוֹמָתָהּ, 
+וְשֶׁאֵינָה מֻקֶּפֶת חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, 
+אֵינָה כְבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה.  
+וְאֵלּוּ הֵן בָּתֵּי עָרֵי חוֹמָה: 
+שָׁלוֹשׁ חֲצֵרוֹת שֶׁלִּשְׁנֵי שְׁנֵי בָתִּים, 
+מֻקָּפוֹת חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, 
+כְּגוֹן: 
+קַצְרָה הַיְשָׁנָה שֶׁלְּצִפּוֹרִין, 
+וְחָקָרָה שֶׁלְּגַשׁחָלָב, 
+וְיוֹתְפַת הַיְשָׁנָה, 
+וְגַמְלָא, וּגְדוֹד, וְחָדִיד, וְאוֹנוֹ, וִירוּשָׁלַיִם, 
+וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָהֶן. 
+
+<small>ז</small>
+בָּתֵּי הַחֲצֵרִים, 
+נוֹתְנִין לָהֶן כְּכֹחַ יָפֶה שֶׁבְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה, 
+וּכְכֹחַ יָפֶה שֶׁבַּשָּׂדוֹת, 
+וְנִגְאָלִין מִיָּד, 
+וְנִגְאָלִין כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ כַּבָּתִּים, 
+וְיוֹצְאִין בַּיּוֹבֵל וּבְגִרְעוֹן כֶּסֶף כַּשָּׂדוֹת.  
+וְאֵלּוּ הֵן בָּתֵּי חֲצֵרִים: 
+שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת שֶׁלִּשְׁנֵי שְׁנֵי בָתִּים, 
+אַף עַל פִּי מֻקָּפִין חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, 
+הֲרֵי אֵלּוּ כְבָתֵּי הַחֲצֵרִים. 
+
+<small>ח</small>
+יִשְׂרָאֵל שֶׁיָּרַשׁ אֶת אֲבִי אִמּוֹ לֵוִי, 
+אֵינוּ גוֹאֵל כַּסֵּדֶר זֶה.  
+וְכֵן לֵוִי שֶׁיָּרַשׁ אֶת אֲבִי אִמּוֹ יִשְׂרָאֵל, 
+אֵינוּ גוֹאֵל כַּסֵּדֶר זֶה, 
+שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא כה,לג) 
+"כִּי בָתֵּי עָרֵי הַלְוִיִּם", 
+עַד שֶׁיְּהֵא לֵוִי וּבְעָרֵי הַלְוִיִּם.  
+דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.  
+וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: 
+אֵין הַדְּבָרִין אֲמוּרִין אֶלָּא בְעָרֵי הַלְוִיִּם.  
+אֵין עוֹשִׂין שָׂדֶה מִגְרָשׁ, וְלֹא מִגְרָשׁ שָׂדֶה, 
+לֹא מִגְרָשׁ עִיר, וְלֹא עִיר מִגְרָשׁ.  
+אָמַר רְבִּי אֶלְעָזָר: 
+בַּמֵּי דְבָרִים אֲמוּרִים? 
+בְּעָרֵי הַלְוִיִּם. 
+אֲבָל בְּעָרֵי יִשְׂרָאֵל, 
+עוֹשִׂים שָׂדֶה מִגְרָשׁ, וְלֹא מִגְרָשׁ שָׂדֶה, 
+מִגְרָשׁ עִיר, וְלֹא עִיר מִגְרָשׁ, 
+כְּדֵי שֶׁלֹּא יַחֲרִיבוּ אֶת עָרֵי יִשְׂרָאֵל.  
+הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם מוֹכְרִין לְעוֹלָם, 
+וְגוֹאֲלִין לְעוֹלָם, 
+שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא כה,לב) 
+"גְּאֻלַּת עוֹלָם תִּהְיֶה לַלְוִיִּם".  
+
+
+
+
+
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Arakhin/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Arakhin/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c2d7bd01fb283f9849c4902708d877a4e78a519a
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Arakhin/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt	
@@ -0,0 +1,96 @@
+Mishnah Arakhin
+משנה ערכין
+Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
+
+משנה ערכין
+
+
+
+Chapter 1
+
+הכל מעריכין. ונערכין. נודרים ונידרים. כהנים ולוים וישראלים. נשים ועבדים. טומטום ואנדרוגינוס נודרים ונידרים ומעריכין אבל לא נערכין. שאינו נערך אלא זכר ודאי ונקבה ודאית. חרש שוטה וקטן נידרין ונערכין אבל לא נודרין ולא מעריכין. מפני שאין בהם דעת. פחות מבן חדש נידר. אבל לא נערך: 
+הנכרי. רבי מאיר אומר נערך אבל לא מעריך. רבי יהודה אומר מעריך אבל לא נערך. זה וזה מודים שנודרין ונידרין. 
+הגוסס והיוצא ליהרג. לא נידר ולא נערך. רבי חנינא בן עקביא אומר. נערך. מפני שדמיו קצובין. אבל אינו נידר. מפני שאין דמיו קצובין. רבי יוסי אומר נודר ומעריך ומקדיש. ואם הזיק חייב בתשלומין: 
+האשה שהיא יוצאה ליהרג. אין ממתינין לה עד שתלד. ישבה על המשבר. ממתינין לה עד שתלד. האשה שנהרגה נהנין בשערה. בהמה שנהרגה אסורה בהנייה: 
+
+Chapter 2
+
+אין בערכין פחות מסלע. ולא יתר על חמשים סלע. כיצד נתן סלע והעשיר אינו נותן כלום. פחות מסלע והעשיר נותן חמשים סלע. היה בידיו חמש סלעים. רבי מאיר אומר אינו נותן אלא אחת. וחכמים אומרים נותן את כולם. אין בערכין פחות מסלע. ולא יתר על חמשים סלע. אין פתח בטועה פחות משבעה. ולא יתר על שבעה עשר אין בנגעים פחות משבוע אחד. ולא יתר על שלשה שבועות: 
+
+אין פוחתין מארבעה חדשים המעוברים בשנה ולא נראה יתר על שמנה. שתי הלחם נאכלות אין פחות משנים ולא יתר על שלשה. לחם הפנים נאכל אין פחות מתשעה. ולא יתר על אחד עשר. קטן נמול אין פחות משמונה ולא יתר על שנים עשר: 
+
+אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעה במקדש. ולא מוסיפין על ארבעים ושמונה. אין פוחתין משני נבלין ולא מוסיפין על ששה. אין פוחתין משני חלילין. ולא מוסיפין על שנים עשר. ובשנים עשר יום בשנה החליל מכה לפני המזבח. בשחיטת פסח ראשון. ובשחיטת פסח שני. וביום טוב ראשון של פסח. וביום טוב של עצרת. ובשמנה ימי החג. ולא היה מכה באבוב של נחשת. אלא באבוב של קנה. מפני שקולו ערב. ולא היה מחליק אלא באבוב יחידי. מפני שהוא מחליק יפה: 
+
+ועבדי הכהנים היו דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר משפחות בית הפגרים. ובית צפריה. ומאמאום היו משיאין לכהונה. רבי חנניא בן אנטיגנוס אומר לוים היו: 
+
+אין פוחתין מששה טלאים המבוקרין בלשכת הטלאים. כדי לשבת ולשני ימים טובים של ראש השנה. ומוסיפין עד לעולם. אין פוחתין משתי חצוצרות. ומוסיפין עד לעולם. אין פוחתין מתשעה כנורות. ומוסיפין עד לעולם. והצלצל לבד: 
+
+אין פוחתין משנים עשר לוים עומדים על הדוכן. ומוסיפין עד לעולם. אין קטן נכנס לעזרה לעבודה אלא בשעה שהלוים עומדים בשיר. ולא היו אומרים בנבל וכנור אלא בפה. כדי ליתן תבל בנעימה. רבי אליעזר בן יעקב אומר. אין עולין למנין. ואין עומדים על הדוכן אלא בארץ היו עומדין. וראשיהן מבין רגלי הלוים וצוערי הלוים היו נקראין: 
+
+
+Chapter 3
+
+יש בערכין להקל ולהחמיר. בשדה אחוזה להקל ולהחמיר. בשור המועד שהמית את העבד להקל ולהחמיר. באונס ומפתה ומוציא שם רע להקל ולהחמיר. יש בערכין להקל ולהחמיר כיצד. אחד שהעריך את הנאה שבישראל. ואת הכעור שבישראל. נותן חמשים סלע. ואם אמר הרי דמיו עלי. נותן את שוויו: 
+בשדה אחוזה להקל ולהחמיר כיצד. אחד המקדיש. בחולת המחוז. ואחד המקדיש בפרדסות סבסטי. נותן בזרע חומר שעורים חמשים שקל כסף. ובשדה מקנה נותן את שוויו. רבי אליעזר אומר אחד שדה אחוזה. ואחד שדה מקנה. מה בין שדה אחוזה לשדה מקנה אלא שבשדה אחוזה נותן חומש. ובשדה מקנה אינו נותן חומש: 
+בשור המועד שהמית את העבד להקל ולהחמיר. כיצד. אחד שהמית את הנאה שבעבדים. ואת הכעור שבעבדים. נותן שלשים סלע. המית בן חורין נותן את שוויו. חבל בזה ובזה משלם נזק שלם: 
+באונס ובמפתה להקל ולהחמיר. כיצד. אחד שאנס ופתה את הגדולה שבכהונה ואת הקטנה שבישראל. נותן חמשים סלע. והבשת. והפגם הכל לפי המבייש והמתבייש: 
+במוציא שם רע להקל ולהחמיר. כיצד. אחד שהוציא שם רע. על גדולה שבכהונה ועל קטנה שבישראל. נותן מאה סלע. נמצא האומר בפיו יתר מן העושה מעשה. שכן מצינו שלא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע. שנאמר (במדבר יד, כב) וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי: 
+
+Chapter 4
+
+השג יד בנודר והשנים בנידר והערכים בנערך. והערך בזמן הערך. השג יד בנודר כיצד. עני שהעריך את העשיר. נותן ערך עני. ועשיר שהעריך את העני. נותן ערך עשיר: 
+אבל בקרבנות אינו כן. הרי שאמר קרבנו של מצורע זה עלי. אם היה מצורע עני מביא קרבן עני. עשיר מביא קרבן עשיר. רבי אומר אומר אני. אף בערכין כן. וכי מפני מה עני שהעריך את העשיר נותן ערך עני. שאין העשיר חייב כלום. אבל העשיר שאמר ערכי עלי. ושמע העני ואמר מה שאמר זה עלי. נותן ערך עשיר. היה עני והעשיר. או עשיר והעני. נותן ערך עשיר. רבי יהודה אומר. אפילו עני והעשיר וחזר והעני. נותן ערך עשיר: 
+אבל בקרבנות אינו כן. אפילו אביו מת והניח לו רבוא. ספינתו בים ובאו בריבואות. אין להקדש בהן כלום. 
+שנים בנידר. כיצד. ילד שהעריך את הזקן. נותן ערך זקן. וזקן שהעריך את הילד. נותן ערך ילד. וערכים בנערך. כיצד. איש שהעריך את האשה נותן ערך אשה. ואשה שהעריכה את האיש נותנת ערך איש. והערך בזמן הערך. כיצד. העריכו פחות מבן חמש ונעשה יותר על בן חמש. פחות מבן עשרים ונעשה יותר על בן עשרים. נותן כזמן הערך. יום שלשים כלמטה ממנו. שנת חמש ושנת עשרים כלמטה ממנה. שנאמר (ויקרא כז, ז) ואם מבן ששים שנה ומעלה אם זכר הרי אנו למדים בכולם משנת ששים. מה שנת ששים כלמטה ממנה. אף שנת חמש ושנת עשרים כלמטה ממנה. הן אם עשה שנת ששים כלמטה ממנה להחמיר נעשה שנת חמש ושנת עשרים כלמטה ממנה להקל. תלמוד לומר שנה שנה לגזרה שוה מה שנה האמורה בשנת ששים. כלמטה ממנה. אף שנה האמורה בשנת חמש ושנת עשרים. כלמטה ממנה. בין להקל בין להחמיר. רבי אלעזר אומר. עד שיהיו יתרות על השנים. חדש ויום אחד: 
+
+Chapter 5
+
+האומר משקלי עלי. נותן משקלו. אם כסף כסף. אם זהב זהב. מעשה באמה של ירמטיה. שאמרה משקל בתי עלי ועלתה לירושלים ושקלוה. ונתנה משקלה זהב. משקל ידי עלי רבי יהודה אומר ממלא חבית מים. ומכניסה עד מרפקו. ושוקל בשר חמור וגידין ועצמות. ונותן לתוכה עד שתתמלא. אמר ר' יוסי וכי היאך אפשר לכוין בשר כנגד בשר. ועצמות כנגד עצמות. אלא שמין את היד כמה היא ראויה לשקול. 
+דמי ידי עלי. שמין אותו כמה הוא שוה ביד. וכמה הוא שוה בלא יד. זה חומר בנדרים מבערכין. וחומר בערכין מבנדרים. כיצד. האומר ערכי עלי ומת. יתנו היורשין. דמי עלי ומת. לא יתנו היורשים. שאין דמים למתים. ערך ידי וערך רגלי עלי לא אמר כלום. ערך ראשי וערך כבדי עלי נותן ערך כולו. זה הכלל. דבר שהנשמה תלויה בו נותן ערך כולו: 
+חצי ערכי עלי נותן חצי ערכו. ערך חציי עלי נותן ערך כולו. חצי דמי עלי נותן חצי דמיו. דמי חציי עלי נותן דמי כולו. זה הכלל דבר שהנשמה תלויה בו נותן ערך כולו: 
+האומר ערכו של פלוני עלי. מת הנודר והנידר. יתנו היורשין. דמיו של פלוני עלי. מת הנודר יתנו היורשין. מת הנידר לא יתנו היורשין שאין דמים למתים: 
+שור זה עולה. בית זה קרבן. מת השור. ונפל הבית. אינו חייב לשלם. דמי שור זה עלי עולה. או דמי בית זה עלי קרבן. מת השור. ונפל הבית. חייב לשלם: 
+חייבי ערכים ממשכנין אותן. חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן. אף על פי שאין מתכפר לו עד שיתרצה. שנאמר (ויקרא א, ג) לרצונו. כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. וכן אתה אומר בגטי נשים. כופין אותו עד שיאמר רוצה אני: 
+
+Chapter 6
+
+שום היתומים שלשים יום. ושום ההקדש ששים יום. ומכריזין בבקר ובערב. המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה. רבי אליעזר אומר כשיגרשנה ידיר הנאה. רבי יהושע אומר אינו צריך. כיוצא בו אמר רבן שמעון בן גמליאל אף הערב לאשה בכתובתה. והיה בעלה מגרשה ידיר הנאה. שמא יעשה קנוניא על נכסיו של זה. ויחזיר את אשתו: 
+
+המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב. אין האשה יכולה לגבות כתובתה מן ההקדש. ולא בעל חוב את חובו. אלא הפודה פודה על מנת ליתן לאשה כתובתה ולבעל חוב את חובו. הקדיש תשעים מנה. והיה חובו מאה מנה. מוסיף עוד דינר. ופודה בו את הנכסים הללו. על מנת ליתן לאשה כתובתה ולבעל חוב את חובו: 
+
+אף על פי שאמרו חייבי ערכין ממשכנין אותן. נותנין לו מזון שלשים יום. וכסות שנים עשר חדש. ומטה מוצעת וסנדלין ותפילין לו אבל לא לאשתו ולא לבניו. אם היה אומן נותנין לו שני כלי אומנות מכל מין ומין. חרש נותנין שני מעצדין ושתי מגרות. רבי אליעזר אומר אם היה אכר נותנין לו את צמדו. חמר נותנין לו את חמורו: 
+
+היה מין אחד מרובה. ומין אחד מועט. אין אומרים לו למכור מן המרובה. וליקח לו מן המועט. אלא נותנין לו שני מינין מן המרובה. וכל שיש לו מן המועט. המקדיש את נכסיו. מעלין לו את תפיליו: 
+
+אחד המקדיש את נכסיו ואחד המעריך את עצמו אין לו לא בכסות אשתו ולא בכסות בניו. ולא בצבע שצבען לשמן ולא בסנדלים חדשים שלקחן לשמן. אף על פי שאמרו עבדים נמכרים בכסותן לשבח. שאם תלקח לו כסות בשלשים דינר. משביח הוא מנה. וכן פרה אם ממתינים אותה לאטליס. משבחת היא. וכן מרגלית. אם מעלין אותה לכרך. משבחת היא. אין להקדש אלא מקומו ושעתו: 
+
+
+Chapter 7
+
+אין מקדישין לפני היובל פחות משתי שנים. ולא גואלין לאחר היובל פחות משנה. אין מחשבין חדשים להקדש. אבל ההקדש מחשב חדשים. המקדיש את שדהו בשעת היובל. נותן בזרע חומר שעורים. חמשים שקל כסף. היו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים. או סלעים גבוהים עשרה טפחים. אין נמדדים עמה. פחות מכאן נמדדים עמה. הקדישה שתים או שלש שנים לפני היובל. נותן סלע ופונדיון לשנה. אם אמר הריני נותן דבר שנה בשנה. אין שומעין לו. אלא נותן את כולו כאחד:  
+אחד הבעלים ואחד כל האדם. מה בין הבעלים לבין כל האדם. אלא שהבעלים נותנים חומש. וכל אדם אינו נותן חומש:  
+הקדישה וגאלה אינה יוצאה מידו ביובל. גאלה בנו יוצאה לאביו ביובל. גאלה אחר או אחד מן הקרובים. וגאלה מידו. אינה יוצאה מידו ביובל. גאלה אחד מן הכהנים. והרי היא תחת ידו. לא יאמר הואיל והיא יוצאה לכהנים ביובל. והרי היא תחת ידי. הרי היא שלי. אלא יוצאה לכל אחיו הכהנים:  
+הגיע היובל ולא נגאלה. הכהנים נכנסים לתוכה ונותנים את דמיה דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר נכנסין. אבל לא נותנין. רבי אליעזר אומר לא נכנסין ולא נותנין אלא נקראת שדה רטושים עד היובל השני. הגיע היובל השני ולא נגאלה. נקראת רטושי רטושין עד היובל השלישי. לעולם אין הכהנים נכנסים לתוכה. עד שיגאלנה אחר:  
+הלוקח שדה מאביו. מת אביו ואחר כך הקדישה הרי היא כשדה אחוזה. הקדישה ואחר כך מת אביו. הרי היא כשדה מקנה. דברי רבי מאיר. ורבי יהודה ורבי שמעון אומרים. כשדה אחוזה שנאמר (ויקרא כז, כב) ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו. שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה. יוצאת זו שהיא ראויה להיות שדה אחיזה. שדה מקנה אינה יוצאה לכהנים ביובל. שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. כהנים ולוים מקדישים לעולם וגואלין לעולם. בין לפני היובל. בין לאחר היובל:  
+
+Chapter 8
+
+המקדיש את שדהו בשעה שאינה יובל. אומרים לו פתח אתה ראשון. שהבעלים נותנים חומש. וכל אדם אינו נותן חומש. מעשה באחד שהקדיש את שדהו מפני רעתה. אמרו לו פתח אתה ראשון. אמר הרי היא שלי באיסר. אמר רבי יוסי לא אמר זה אלא בכביצה. שההקדש נפדה בכסף ובשוה כסף. אמר לו הגיעתך. נמצא מפסיד איסר ושדהו לפניו: 
+אמר אחד הרי היא שלי בעשר סלעים. ואחד אומר בעשרים. ואחד אומר בשלשים. ואחד אומר בארבעים. ואחד אומר בחמשים. חזר בו של חמשים. ממשכנין מנכסיו עד עשר. חזר בו של ארבעים ממשכנין מנכסיו עד עשר. חזר בו של שלשים ממשכנין מנכסיו עד עשר. חזר בו של עשרים ממשכנים מנכסיו עד עשר. חזר בו של עשר. מוכרים אותה בשויה ונפרעים משל עשר את המותר. הבעלים אומרים בעשרים. וכל אדם אומרים בעשרים הבעלים קודמים. מפני שהם מוסיפין חומש: 
+אמר אחד הרי היא שלי בעשרים ואחת. הבעלים נותנים עשרים ושש. בעשרים ושתים. הבעלים נותנים עשרים ושבע. בעשרים ושלש. הבעלים נותנים עשרים ושמונה. בעשרים וארבע הבעלים נותנים תשעה ועשרים בחמשה ועשרים. הבעלים נותנים שלשים. שאין מוסיפין חומש על עלויו של זה. אמר אחד הרי היא שלי בעשרים ושש. אם רצו הבעלים ליתן שלשים ואחד ודינר. הבעלים קודמים. ואם לאו אומרים הגיעתך: 
+מחרים אדם מצאנו ומבקרו מעבדיו ומשפחותיו הכנענים. ומשדה אחוזתו. ואם החרים את כולן. אינן מוחרמין. דברי רבי אלעזר. אמר רבי אלעזר בן עזריה. מה אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים את כל נכסיו. על אחת כמה וכמה שיהא אדם חייב להיות חס על נכסיו: 
+המחרים בנו ובתו. עבדו ושפחתו העברים. ושדה מקנתו. אינן מוחרמים. שאין אדם מחרים דבר שאינו שלו. כהנים ולוים אינן מחרימין דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר הכהנים אינן מחרימין שהחרמים שלהם. הלוים מחרימים שאין החרמים שלהן. רבי אומר נראים דברי רבי יהודה בקרקעות. שנאמר (ויקרא כה, לד) כי אחוזת עולם היא להם. ודברי רבי שמעון במטלטלים שאין החרמים שלהם: 
+חרמי כהנים אין להם פדיון. אלא ניתנים לכהנים. רבי יהודה בן בתירא אומר סתם חרמים לבדק הבית. שנאמר (ויקרא כז, כח) כל חרם קדש קדשים הוא לה'. וחכמים אומרים סתם חרמים לכהנים. שנאמר (ויקרא כז, כא) כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו. אם כן למה נאמר כל חרם קדש קדשים הוא לה'. שהוא חל על קדשי קדשים. ועל קדשים קלים: 
+מחרים אדם את קדשיו. בין קדשי קדשים ובין קדשים קלים. אם נדר נותן את הדמים. אם נדבה נותן את טובתו. שור זה עולה אומדים כמה אדם רוצה ליתן בשור זה להעלותו עולה שאינו רשאי. הבכור בין תמים בין בעל מום. מחרימין אותו. כיצד פודין אותו. הפודין אומדים כמה אדם רוצה ליתן בבכור זה. ליתנו לבן בתו. או לבן אחותו. רבי ישמעאל אומר כתוב אחד אומר תקדיש. וכתוב אחד אומר אל תקדיש אי אפשר לומר תקדיש שכבר נאמר אל תקדיש. ואי אפשר לומר אל תקדיש שכבר נאמר תקדיש. אמור מעתה מקדישו אתה הקדש עילוי. ואין אתה מקדישו הקדש מזבח: 
+
+Chapter 9
+
+המוכר את שדהו בשעת היובל. אינו מותר לגאול פחות משתי שנים. שנאמר (ויקרא כה, טו) במספר שני תבואות ימכר לך היתה שנת שדפון וירקון או שביעית. אינה עולה לו מן המנין. נרה או הובירה. עולה לו מן המנין. רבי אלעזר אומר מכרה לו לפני ראש השנה והיא מלאה פירות הרי זה אוכל ממנה שלש תבואות לשתי שנים: 
+מכרה לראשון במנה. ומכר הראשון לשני במאתים. אינו מחשב אלא עם הראשון. שנאמר (ויקרא כה, כז) לאיש אשר מכר לו. מכרה לראשון במאתים. ומכר הראשון לשני במנה. אינו מחשב אלא עם האחרון. שנאמר (שם) לאיש. לאיש אשר בתוכה. לא ימכור ברחוק. ויגאול בקרוב. ברע ויגאול ביפה. לא ילוה ויגאל. ולא יגאל לחצאים. ובהקדש מותר בכולן. זה חומר בהדיוט מבהקדש: 
+המוכר בית בבתי ערי חומה. הרי זה גואל מיד. וגואל כל שנים עשר חדש. הרי זה כמין ריבית ואינה ריבית. מת המוכר יגאל בנו. מת הלוקח יגאל מיד בנו. אינו מונה לו שנה אלא משעה שמכר לו. שנאמר (ויקרא, כה, ל) עד מלאת לו שנה תמימה. וכשהוא אומר תמימה להביא חדש העיבור. רבי אומר יתן לו שנה ועיבורה: 
+הגיע יום שנים עשר חדש ולא נגאל. היה חלוט לו. אחד הלוקח ואחד שניתן לו מתנה. שנאמר לצמיתות. בראשונה היה נטמן יום שנים עשר חדש. שיהא חלוט לו. התקין הלל הזקן. שיהא חולש את מעותיו בלשכה ויהא שובר את הדלת ונכנס. אימתי שירצה הלה יבוא ויטול את מעותיו: 
+כל שהוא לפנים מן החומה הרי הוא כבתי ערי חומה חוץ מן השדות. רבי מאיר אומר אף השדות. בית הבנוי בחומה. רבי יהודה אומר אינו כבתי ערי חומה. רבי שמעון אומר כותל החיצון היא חומתו: 
+עיר שגגותיה חומתה. ושאינה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון. אינה כבתי ערי חומה. ואלו הן בתי ערי חומה. שלש חצרות של שני שני בתים מוקפות חומה מימות יהושע בן נון. כגון קצרה הישנה של ציפורים וחקרה של גוש חלב. ויודפת הישנה וגמלא וגדוד וחדיד ואונו וירושלים וכן כיוצא בהן: 
+בתי החצרים נותנים להם כח היפה שבבתי ערי חומה. וכח היפה שבשדות. נגאלין מיד. ונגאלין כל שנים עשר חדש כבתים. ויוצאים ביובל. ובגרעון כסף כשדות. ואלו הן בתי חצרים שתי חצרות של שני שני בתים. אף על פי שמוקפין חומה מימות יהושע בן נון. הרי אלו כבתי חצרים: 
+ישראל שירש אבי אמו לוי. אינו גואל כסדר הזה. וכן לוי שירש את אבי אמו ישראל. אינו גואל כסדר הזה. שנאמר (ויקרא כה, לג) כי בתי ערי הלוים עד שיהא לוי ובערי הלוים, דברי רבי. וחכמים אומרים אין הדברים אמורים אלא בערי הלוים. אין עושים שדה מגרש ולא מגרש שדה. ולא מגרש עיר ולא עיר מגרש. אמר רבי אליעזר במה דברים אמורים בערי הלוים. אבל בערי ישראל. עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה. מגרש עיר ולא עיר מגרש. כדי שלא יחריבו את ערי ישראל. הכהנים והלוים מוכרים לעולם. וגואלים לעולם. שנאמר (ויקרא כה, לב) גאולת עולם תהיה ללוים: 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Arakhin/Hebrew/Torat Emet 357.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Arakhin/Hebrew/Torat Emet 357.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b9924822299aea8b511c466c2763a7c5b2c60d34
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Arakhin/Hebrew/Torat Emet 357.txt	
@@ -0,0 +1,134 @@
+Mishnah Arakhin
+משנה ערכין
+Torat Emet 357
+http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads
+
+משנה ערכין
+
+
+
+Chapter 1
+
+הַכֹּל מַעֲרִיכִין וְנֶעֱרָכִין, נוֹדְרִים וְנִדָּרִים, כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים, נָשִׁים וַעֲבָדִים. טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, נוֹדְרִים וְנִדָּרִים וּמַעֲרִיכִין, אֲבָל לֹא נֶעֱרָכִין, שֶׁאֵינוֹ נֶעֱרָךְ אֶלָּא זָכָר וַדַּאי וּנְקֵבָה וַדָּאִית. חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן, נִדָּרִין וְנֶעֱרָכִין, אֲבָל לֹא נוֹדְרִין וְלֹא מַעֲרִיכִין, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶם דָּעַת. פָּחוּת מִבֶּן חֹדֶשׁ, נִדָּר אֲבָל לֹא נֶעֱרָךְ: 
+
+הַנָּכְרִי, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר נֶעֱרָךְ אֲבָל לֹא מַעֲרִיךְ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מַעֲרִיךְ אֲבָל לֹא נֶעֱרָךְ. זֶה וָזֶה מוֹדִים, שֶׁנּוֹדְרִין וְנִדָּרִין: 
+
+הַגּוֹסֵס, וְהַיּוֹצֵא לֵהָרֵג, לֹא נִדָּר וְלֹא נֶעֱרָךְ. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן עֲקַבְיָא אוֹמֵר, נֶעֱרָךְ, מִפְּנֵי שֶׁדָּמָיו קְצוּבִין, אֲבָל אֵינוֹ נִדָּר, מִפְּנֵי שֶׁאֵין דָּמָיו קְצוּבִין. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, נוֹדֵר וּמַעֲרִיךְ וּמַקְדִּישׁ. וְאִם הִזִּיק, חַיָּב בַּתַּשְׁלוּמִין: 
+
+הָאִשָּׁה שֶׁהִיא יוֹצְאָה לֵהָרֵג, אֵין מַמְתִּינִין לָהּ עַד שֶׁתֵּלֵד. יָשְׁבָה עַל הַמַּשְׁבֵּר, מַמְתִּינִין לָהּ עַד שֶׁתֵּלֵד. הָאִשָּׁה שֶׁנֶּהֶרְגָה, נֶהֱנִין בִּשְׂעָרָהּ. בְּהֵמָה שֶׁנֶּהֶרְגָּה, אֲסוּרָה בַהֲנָיָה: 
+
+
+Chapter 2
+
+אֵין בָּעֲרָכִין פָּחוּת מִסֶּלַע, וְלֹא יָתֵר עַל חֲמִשִּׁים סָלַע. כֵּיצַד, נָתַן סֶלַע וְהֶעֱשִׁיר, אֵינוֹ נוֹתֵן כְּלוּם. פָּחוֹת מִסֶּלַע וְהֶעֱשִׁיר, נוֹתֵן חֲמִשִּׁים סָלַע. הָיָה בְיָדָיו חָמֵשׁ סְלָעִים, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא אֶחָת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, נוֹתֵן אֶת כֻּלָּם. אֵין בָּעֲרָכִין פָּחוּת מִסֶּלַע, וְלֹא יָתֵר עַל חֲמִשִּׁים סֶלַע. אֵין פֶּתַח בַּטּוֹעָה פָּחוּת מִשִּׁבְעָה, וְלֹא יָתֵר עַל שִׁבְעָה עָשָׂר. אֵין בַּנְּגָעִים פָּחוּת מִשָּׁבוּעַ אֶחָד, וְלֹא יָתֵר עַל שְׁלשָׁה שָׁבוּעוֹת: 
+
+אֵין פּוֹחֲתִין מֵאַרְבָּעָה חֲדָשִׁים הַמְעֻבָּרִים בְּשָׁנָה, וְלֹא נִרְאֶה יָתֵר עַל שְׁמֹנָה. שְׁתֵּי הַלֶּחֶם נֶאֱכָלוֹת אֵין פָּחוּת מִשְּׁנַיִם וְלֹא יָתֵר עַל שְׁלשָׁה. לֶחֶם הַפָּנִים נֶאֱכָל אֵין פָּחוּת מִתִּשְׁעָה וְלֹא יָתֵר עַל אַחַד עָשָׂר. קָטָן נִמּוֹל אֵין פָּחוּת מִשְּׁמֹנָה וְלֹא יָתֵר עַל שְׁנֵים עָשָׂר: 
+
+אֵין פּוֹחֲתִין מֵעֶשְׂרִים וְאַחַת תְּקִיעוֹת בַּמִּקְדָּשׁ וְלֹא מוֹסִיפִין עַל אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה. אֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁנֵי נְבָלִין וְלֹא מוֹסִיפִין עַל שִׁשָּׁה. אֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁנֵי חֲלִילִין וְלֹא מוֹסִיפִין עַל שְׁנֵים עָשָׂר. וּבִשְׁנֵים עָשָׂר יוֹם בַּשָּׁנָה הֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ. בִּשְׁחִיטַת פֶּסַח רִאשׁוֹן, וּבִשְׁחִיטַת פֶּסַח שֵׁנִי, וּבְיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, וּבְיוֹם טוֹב שֶׁל עֲצֶרֶת, וּבִשְׁמוֹנַת יְמֵי הֶחָג, וְלֹא הָיָה מַכֶּה בְּאַבּוּב שֶׁל נְחשֶׁת אֶלָּא בְּאַבּוּב שֶׁל קָנֶה, מִפְּנֵי שֶׁקּוֹלוֹ עָרֵב. וְלֹא הָיָה מַחֲלִיק אֶלָּא בְאַבּוּב יְחִידִי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַחֲלִיק יָפֶה: 
+
+וְעַבְדֵי הַכֹּהֲנִים הָיוּ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מִשְׁפְּחוֹת בֵּית הַפְּגָרִים וּבֵית צְפָרְיָא וּמֵאֶמָּאוֹם הָיוּ מַשִּׂיאִין לַכְּהֻנָּה. רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, לְוִיִּם הָיוּ: 
+
+אֵין פּוֹחֲתִין מִשִּׁשָּׁה טְלָאִים הַמְבֻקָּרִין בְּלִשְׁכַּת הַטְּלָאִים, כְּדַי לַשַּׁבָּת וְלִשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וּמוֹסִיפִין עַד לְעוֹלָם. אֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת, וּמוֹסִיפִין עַד לְעוֹלָם. אֵין פּוֹחֲתִין מִתִּשְׁעָה כִנּוֹרוֹת, וּמוֹסִיפִין עַד לְעוֹלָם. וְהַצִּלְצָל לְבָד: 
+
+אֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁנֵים עָשָׂר לְוִיִּם עוֹמְדִים עַל הַדּוּכָן, וּמוֹסִיפִין עַד לְעוֹלָם. אֵין קָטָן נִכְנָס לָעֲזָרָה לַעֲבוֹדָה אֶלָּא בְשָׁעָה שֶׁהַלְוִיִּם עוֹמְדִים בַּשִּׁיר. וְלֹא הָיוּ אוֹמְרִים בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר אֶלָּא בַפֶּה, כְּדֵי לִתֵּן תְּבַל בַּנְּעִימָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, אֵין עוֹלִין לַמִּנְיָן, וְאֵין עוֹמְדִים עַל הַדּוּכָן, אֶלָּא בָאָרֶץ הָיוּ עוֹמְדִין, וְרָאשֵׁיהֶן מִבֵּין רַגְלֵי הַלְוִיִּם, וְצוֹעֲרֵי הַלְוִיִּם הָיוּ נִקְרָאִין: 
+
+
+Chapter 3
+
+יֵשׁ בָּעֲרָכִין לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר, בִּשְׂדֵה אֲחֻזָּה לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר, בְּשׁוֹר הַמּוּעָד שֶׁהֵמִית אֶת הָעֶבֶד לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר, בָּאוֹנֵס וּבַמְּפַתֶּה וּבַמּוֹצִיא שֵׁם רָע לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר. יֵשׁ בָּעֲרָכִין לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר. כֵּיצַד. אֶחָד שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶת הַנָּאֶה שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל וְאֶת הַכָּעוּר שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, נוֹתֵן חֲמִשִּׁים סָלַע. וְאִם אָמַר הֲרֵי דָמָיו עָלָי, נוֹתֵן אֶת שָׁוְיוֹ: 
+
+בִּשְׂדֵה אֲחֻזָּה לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר. כֵּיצַד. אֶחָד הַמַּקְדִּישׁ בְּחוֹלַת הַמָּחוֹז וְאֶחָד הַמַּקְדִּישׁ בְּפַרְדְּסוֹת סְבַּסְטִי, נוֹתֵן בְּזֶרַע חֹמֶר שְׂעֹרִים חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף. וּבִשְׂדֵה מִקְנָה, נוֹתֵן אֶת שָׁוְיוֹ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֶחָד שְׂדֵה אֲחֻזָּה וְאֶחָד שְׂדֵה מִקְנָה. מַה בֵּין שְׂדֵה אֲחֻזָּה לִשְׂדֵה מִקְנָה. אֶלָּא שֶׁבִּשְׂדֵה אֲחֻזָּה נוֹתֵן חֹמֶשׁ, וּבִשְׂדֵה מִקְנָה אֵינוֹ נוֹתֵן חֹמֶשׁ: 
+
+בְּשׁוֹר הַמּוּעָד שֶׁהֵמִית אֶת הָעֶבֶד לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר. כֵּיצַד. אֶחָד שֶׁהֵמִית אֶת הַנָּאֶה שֶׁבָּעֲבָדִים וְאֶת הַכָּעוּר שֶׁבָּעֲבָדִים, נוֹתֵן שְׁלשִׁים סֶלַע. הֵמִית בֶּן חוֹרִין, נוֹתֵן אֶת שָׁוְיוֹ. חָבַל בָּזֶה וּבָזֶה, מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם: 
+
+בָּאוֹנֵס וּבַמְפַתֶּה לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר. כֵּיצַד. אֶחָד שֶׁאָנַס וּפִתָּה אֶת הַגְּדוֹלָה שֶׁבַּכְּהֻנָּה וְאֶת הַקְּטַנָּה שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, נוֹתֵן חֲמִשִּׁים סֶלַע. וְהַבּשֶׁת וְהַפְּגָם, הַכֹּל לְפִי הַמְבַיֵּשׁ וְהַמִּתְבַּיֵּשׁ: 
+
+בַּמּוֹצִיא שֵׁם רָע לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר. כֵּיצַד. אֶחָד שֶׁהוֹצִיא שֵׁם רַע עַל הַגְּדוֹלָה שֶׁבַּכְּהֻנָּה וְעַל הַקְּטַנָּה שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, נוֹתֵן מֵאָה סֶלַע. נִמְצָא הָאוֹמֵר בְּפִיו יָתֵר מִן הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה. שֶׁכֵּן מָצִינוּ, שֶׁלֹּא נֶחְתַּם גְּזַר דִּין עַל אֲבוֹתֵינוּ בַמִּדְבָּר אֶלָּא עַל לָשׁוֹן הָרַע, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יד), וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי: 
+
+
+Chapter 4
+
+הֶשֵּׂג יָד, בַּנּוֹדֵר. וְהַשָּׁנִים, בַּנִּדָּר. וְהָעֲרָכִים, בַּנֶּעֱרָךְ, וְהָעֵרֶךְ, בִּזְמַן הָעֵרֶךְ. הֶשֵּׂג יָד בַּנּוֹדֵר, כֵּיצַד. עָנִי שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶת הֶעָשִׁיר, נוֹתֵן עֵרֶךְ עָנִי. וְעָשִׁיר שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶת הֶעָנִי, נוֹתֵן עֵרֶךְ עָשִׁיר: 
+
+אֲבָל בַּקָּרְבָּנוֹת אֵינוֹ כֵן. הֲרֵי שֶׁאָמַר, קָרְבָּנוֹ שֶׁל מְצֹרָע זֶה עָלָי. אִם הָיָה מְצֹרָע עָנִי, מֵבִיא קָרְבַּן עָנִי. עָשִׁיר, מֵבִיא קָרְבַּן עָשִׁיר. רַבִּי אוֹמֵר, אוֹמֵר אֲנִי אַף בָּעֲרָכִין כֵּן. וְכִי מִפְּנֵי מָה עָנִי שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶת הֶעָשִׁיר נוֹתֵן עֵרֶךְ עָנִי, שֶׁאֵין הֶעָשִׁיר חַיָּב כְּלוּם. אֲבָל הֶעָשִׁיר שֶׁאָמַר עֶרְכִּי עָלָי, וְשָׁמַע הֶעָנִי וְאָמַר, מַה שֶּׁאָמַר זֶה עָלָי, נוֹתֵן עֵרֶךְ עָשִׁיר. הָיָה עָנִי וְהֶעֱשִׁיר אוֹ עָשִׁיר וְהֶעֱנִי, נוֹתֵן עֵרֶךְ עָשִׁיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֲפִלּוּ עָנִי וְהֶעֱשִׁיר וְחָזַר וְהֶעֱנִי, נוֹתֵן עֵרֶךְ עָשִׁיר: 
+
+אֲבָל בַּקָּרְבָּנוֹת אֵינוֹ כֵן, אֲפִלּוּ אָבִיו מֵת וְהִנִּיחַ לוֹ רִבּוֹא, סְפִינָתוֹ בַיָּם וּבָאוּ בְרִבּוֹאוֹת, אֵין לַהֶקְדֵּשׁ בָּהֶן כְּלוּם: 
+
+שָׁנִים בַּנִּדָּר כֵּיצַד, יֶלֶד שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶת הַזָּקֵן, נוֹתֵן עֵרֶךְ זָקֵן. וְזָקֵן שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶת הַיֶּלֶד, נוֹתֵן עֵרֶךְ יֶלֶד. וַעֲרָכִים בַּנֶּעֱרָךְ כֵּיצַד, אִישׁ שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶת הָאִשָּׁה, נוֹתֵן עֵרֶךְ אִשָּׁה. וְאִשָּׁה שֶׁהֶעֱרִיכָה אֶת הָאִישׁ, נוֹתֶנֶת עֵרֶךְ אִישׁ. וְהָעֵרֶךְ בִּזְמַן הָעֵרֶךְ כֵּיצַד, הֶעֱרִיכוֹ פָּחוּת מִבֶּן חָמֵשׁ וְנַעֲשָׂה יוֹתֵר עַל בֶּן חָמֵשׁ, פָּחוּת מִבֶּן עֶשְׂרִים וְנַעֲשָׂה יוֹתֵר עַל בֶּן עֶשְׂרִים, נוֹתֵן כִּזְמַן הָעֵרֶךְ. יוֹם שְׁלֹשִׁים, כִּלְמַטָּה מִמֶּנּוּ. שְׁנַת חָמֵשׁ וּשְׁנַת עֶשְׂרִים, כִּלְמַטָּה מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז), וְאִם מִבֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וָמַעְלָה אִם זָכָר, הֲרֵי אָנוּ לְמֵדִים בְּכֻלָּם מִשְּׁנַת שִׁשִּׁים. מַה שְּׁנַת שִׁשִּׁים כִּלְמַטָּה מִמֶּנָּה, אַף שְׁנַת חָמֵשׁ וּשְׁנַת עֶשְׂרִים כִּלְמַטָּה מִמֶּנָּה. הֵן. אִם עָשָׂה שְׁנַת שִׁשִּׁים כִּלְמַטָּה מִמֶּנָּה לְהַחֲמִיר, נַעֲשֶׂה שְׁנַת חָמֵשׁ וּשְׁנַת עֶשְׂרִים כִּלְמַטָּה מִמֶּנָּה לְהָקֵל. תַּלְמוּד לוֹמַר, שָׁנָה שָׁנָה, לִגְזֵרָה שָׁוָה. מַה שָּׁנָה הָאֲמוּרָה בִשְׁנַת שִׁשִּׁים, כִּלְמַטָּה מִמֶּנָּה, אַף שָׁנָה הָאֲמוּרָה בִשְׁנַת חָמֵשׁ וּשְׁנַת עֶשְׂרִים, כִּלְמַטָּה מִמֶּנָּה, בֵּין לְהָקֵל בֵּין לְהַחֲמִיר. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, עַד שֶׁיִּהְיוּ יְתֵרוֹת עַל הַשָּׁנִים חֹדֶשׁ וְיוֹם אֶחָד: 
+
+
+Chapter 5
+
+הָאוֹמֵר, מִשְׁקָלִי עָלָי, נוֹתֵן מִשְׁקָלוֹ. אִם כֶּסֶף, כֶּסֶף. אִם זָהָב, זָהָב. מַעֲשֶׂה בְּאִמָּהּ שֶׁל יִרְמַטְיָה שֶׁאָמְרָה, מִשְׁקַל בִּתִּי עָלָי, וְעָלְתָה לִירוּשָׁלַיִם, וּשְׁקָלוּהָ וְנָתְנָה מִשְׁקָלָהּ זָהָב. מִשְׁקַל יָדִי עָלָי, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מְמַלֵּא חָבִית מַיִם וּמַכְנִיסָהּ עַד מַרְפֵּקוֹ, וְשׁוֹקֵל בְּשַׂר חֲמוֹר וְגִידִין וַעֲצָמוֹת וְנוֹתֵן לְתוֹכָהּ עַד שֶׁתִּתְמַלֵּא. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, וְכִי הֵיאַךְ אֶפְשָׁר לְכַוֵּן בָּשָׂר כְּנֶגֶד בָּשָׂר וַעֲצָמוֹת כְּנֶגֶד עֲצָמוֹת. אֶלָּא שָׁמִין אֶת הַיָּד כַּמָּה הִיא רְאוּיָה לִשְׁקֹל: 
+
+דְּמֵי יָדִי עָלָי, שָׁמִין אוֹתוֹ, כַּמָּה הוּא שָׁוֶה בְּיָד, וְכַמָּה הוּא שָׁוֶה בְּלֹא יָד. זֶה חֹמֶר בַּנְּדָרִים מִבָּעֲרָכִין. וְחֹמֶר בָּעֲרָכִין מִבַּנְּדָרִים, כֵּיצַד. הָאוֹמֵר, עֶרְכִּי עָלָי, וָמֵת, יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין. דָּמַי עָלָי, וָמֵת, לֹא יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁים, שֶׁאֵין דָּמִים לַמֵּתִים. עֵרֶךְ יָדִי וְעֵרֶךְ רַגְלִי עָלָי, לֹא אָמַר כְּלוּם. עֵרֶךְ רֹאשִׁי וְעֵרֶךְ כְּבֵדִי עָלָי, נוֹתֵן עֵרֶךְ כֻּלּוֹ. זֶה הַכְּלָל, דָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה תְלוּיָה בוֹ, נוֹתֵן עֵרֶךְ כֻּלּוֹ: 
+
+חֲצִי עֶרְכִּי עָלָי, נוֹתֵן חֲצִי עֶרְכּוֹ. עֵרֶךְ חֶצְיִי עָלָי, נוֹתֵן עֵרֶךְ כֻּלּוֹ. חֲצִי דָמַי עָלָי, נוֹתֵן חֲצִי דָמָיו. דְּמֵי חֶצְיִי עָלָי, נוֹתֵן דְּמֵי כֻלּוֹ. זֶה הַכְּלָל, דָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה תְלוּיָה בוֹ, נוֹתֵן עֵרֶךְ כֻּלּוֹ: 
+
+הָאוֹמֵר, עֶרְכּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי עָלָי, מֵת הַנּוֹדֵר וְהַנִּדָּר, יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין. דָּמָיו שֶׁל פְּלוֹנִי עָלָי, מֵת הַנּוֹדֵר, יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין. מֵת הַנִּדָּר, לֹא יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין, שֶׁאֵין דָּמִים לַמֵּתִים: 
+
+שׁוֹר זֶה עוֹלָה, בַּיִת זֶה קָרְבָּן, מֵת הַשּׁוֹר וְנָפַל הַבַּיִת, אֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם. דְּמֵי שׁוֹר זֶה עָלָי עוֹלָה, אוֹ דְּמֵי בַיִת זֶה עָלָי קָרְבָּן, מֵת הַשּׁוֹר וְנָפַל הַבַּיִת, חַיָּב לְשַׁלֵּם: 
+
+חַיָּבֵי עֲרָכִים, מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן. חַיָּבֵי חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת, אֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן. חַיָּבֵי עוֹלוֹת וּשְׁלָמִים, מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מִתְכַּפֵּר לוֹ עַד שֶׁיִּתְרַצֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא א), לִרְצוֹנוֹ, כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר, רוֹצֶה אָנִי. וְכֵן אַתָּה אוֹמֵר בְּגִטֵּי נָשִׁים, כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר, רוֹצֶה אָנִי: 
+
+
+Chapter 6
+
+שׁוּם הַיְתוֹמִים, שְׁלשִׁים יוֹם, וְשׁוּם הַהֶקְדֵּשׁ, שִׁשִּׁים יוֹם, וּמַכְרִיזִין בַּבֹּקֶר וּבָעָרֶב. הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו וְהָיְתָה עָלָיו כְּתֻבַּת אִשָּׁה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, כְּשֶׁיְּגָרְשֶׁנָּה, יַדִּיר הֲנָאָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, אֵינוֹ צָרִיךְ. כַּיוֹצֵא בוֹ אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, אַף הֶעָרֵב לָאִשָּׁה בִכְתֻבָּתָה וְהָיָה בַעְלָהּ מְגָרְשָׁהּ, יַדִּיר הֲנָאָה, שֶׁמָּא יַעֲשֶׂה קְנוּנְיָא עַל נְכָסָיו שֶׁל זֶה וְיַחֲזִיר אֶת אִשְׁתּוֹ: 
+
+הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו וְהָיְתָה עָלָיו כְּתֻבַּת אִשָּׁה וּבַעַל חוֹב, אֵין הָאִשָּׁה יְכוֹלָה לִגְבּוֹת כְּתֻבָּתָהּ מִן הַהֶקְדֵּשׁ, וְלֹא בַעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ, אֶלָּא הַפּוֹדֶה פוֹדֶה עַל מְנָת לִתֵּן לָאִשָּׁה כְּתֻבָּתָהּ וּלְבַעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ. הִקְדִּישׁ תִּשְׁעִים מָנֶה וְהָיָה חוֹבוֹ מֵאָה מָנֶה, מוֹסִיף עוֹד דִּינָר וּפוֹדֶה בוֹ אֶת הַנְּכָסִים הַלָּלוּ, עַל מְנָת לִתֵּן לָאִשָּׁה כְּתֻבָּתָהּ וּלְבַעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ: 
+
+אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ, חַיָּבֵי עֲרָכִין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן, נוֹתְנִין לוֹ מְזוֹן שְׁלשִׁים יוֹם וּכְסוּת שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וּמִטָּה מֻצַּעַת וְסַנְדָּלִין וּתְפִלִּין. לוֹ, אֲבָל לֹא לְאִשְׁתּוֹ וְלֹא לְבָנָיו. אִם הָיָה אֻמָּן, נוֹתְנִין לוֹ שְׁנֵי כְלֵי אֻמָּנוּת מִכָּל מִין וָמִין. חָרָשׁ, נוֹתְנִין לוֹ שְׁנֵי מַעֲצָדִין וּשְׁתֵּי מְגֵרוֹת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם הָיָה אִכָּר, נוֹתְנִין לוֹ אֶת צִמְדּוֹ. חַמָּר, נוֹתְנִין לוֹ אֶת חֲמוֹרוֹ: 
+
+הָיָה מִין אֶחָד מְרֻבֶּה וּמִין אֶחָד מֻעָט, אֵין אוֹמְרִים לוֹ לִמְכֹּר מִן הַמְרֻבֶּה וְלִקַּח לוֹ מִן הַמֻּעָט, אֶלָּא נוֹתְנִין לוֹ שְׁנֵי מִינִין מִן הַמְרֻבֶּה וְכֹל שֶׁיֶּשׁ לוֹ מִן הַמֻּעָט. הַמַּקְדִּישׁ אֶת נְכָסָיו, מַעֲלִין לוֹ אֶת תְּפִלָּיו: 
+
+אֶחָד הַמַּקְדִּישׁ אֶת נְכָסָיו, וְאֶחָד הַמַּעֲרִיךְ אֶת עַצְמוֹ, אֵין לוֹ, לֹא בִכְסוּת אִשְׁתּוֹ, וְלֹא בִכְסוּת בָּנָיו, וְלֹא בַצֶּבַע שֶׁצְּבָעָן לִשְׁמָן, וְלֹא בְסַנְדָּלִים חֲדָשִׁים שֶׁלְּקָחָן לִשְׁמָן. אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ, עֲבָדִים נִמְכָּרִים בִּכְסוּתָן לְשֶׁבַח, שֶׁאִם תִּלָּקַח לוֹ כְסוּת בִּשְׁלֹשִׁים דִּינָר, מַשְׁבִּיחַ הוּא מָנֶה, וְכֵן פָּרָה, אִם מַמְתִּינִים אוֹתָהּ לָאִטְלִיס, מַשְׁבַּחַת הִיא, וְכֵן מַרְגָּלִית, אִם מַעֲלִין אוֹתָהּ לַכְּרָךְ, מַשְׁבַּחַת הִיא, אֵין לַהֶקְדֵּשׁ אֶלָּא מְקוֹמוֹ וְשַׁעְתּוֹ: 
+
+
+Chapter 7
+
+אֵין מַקְדִּישִׁין לִפְנֵי הַיּוֹבֵל פָּחוֹת מִשְּׁתֵּי שָׁנִים. וְלֹא גוֹאֲלִין לְאַחַר הַיּוֹבֵל פָּחוֹת מִשָּׁנָה. אֵין מְחַשְּׁבִין חֳדָשִׁים לַהֶקְדֵּשׁ. אֲבָל הַהֶקְדֵּשׁ מְחַשֵּׁב חֳדָשִׁים. הַמַּקְדִּישׁ אֶת שָׂדֵהוּ בִשְׁעַת הַיּוֹבֵל, נוֹתֵן בְּזֶרַע חֹמֶר שְׂעֹרִים חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף. הָיוּ שָׁם נְקָעִים עֲמֻקִּים עֲשָׂרָה טְפָחִים אוֹ סְלָעִים גְּבוֹהִים עֲשָׂרָה טְפָחִים, אֵין נִמְדָּדִים עִמָּהּ. פָּחוֹת מִכָּאן, נִמְדָּדִים עִמָּהּ. הִקְדִּישָׁהּ שְׁתַּיִם אוֹ שָׁלשׁ שָׁנִים לִפְנֵי הַיּוֹבֵל, נוֹתֵן סֶלַע וּפֻנְדְיוֹן לְשָׁנָה. אִם אָמַר הֲרֵינִי נוֹתֵן דְּבַר שָׁנָה בְשָׁנָה, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, אֶלָּא נוֹתֵן אֶת כֻּלּוֹ כְּאֶחָד: 
+
+אֶחָד הַבְּעָלִים, וְאֶחָד כָּל הָאָדָם. מַה בֵּין הַבְּעָלִים לְבֵין כָּל הָאָדָם, אֶלָּא שֶׁהַבְּעָלִים נוֹתְנִים חֹמֶשׁ, וְכָל אָדָם אֵינוֹ נוֹתֵן חֹמֶשׁ: 
+
+הִקְדִּישָׁהּ וּגְאָלָהּ, אֵינָהּ יוֹצְאָה מִיָּדוֹ בַּיּוֹבֵל. גְּאָלָהּ בְּנוֹ, יוֹצְאָה לְאָבִיו בַּיּוֹבֵל. גְּאָלָהּ אַחֵר אוֹ אֶחָד מִן הַקְּרוֹבִים וּגְאָלָהּ מִיָּדוֹ, אֵינָהּ יוֹצְאָה מִיָּדוֹ בַּיּוֹבֵל. גְּאָלָהּ אֶחָד מִן הַכֹּהֲנִים וַהֲרֵי הִיא תַּחַת יָדוֹ, לֹא יֹאמַר הוֹאִיל וְהִיא יוֹצְאָה לַכֹּהֲנִים בַּיּוֹבֵל וַהֲרֵי הִיא תַּחַת יָדִי, הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי, אֶלָּא יוֹצְאָה לְכָל אֶחָיו הַכֹּהֲנִים: 
+
+הִגִּיעַ הַיּוֹבֵל וְלֹא נִגְאֲלָה, הַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לְתוֹכָהּ וְנוֹתְנִים אֶת דָּמֶיהָ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, נִכְנָסִין, אֲבָל לֹא נוֹתְנִין. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לֹא נִכְנָסִין וְלֹא נוֹתְנִין, אֶלָּא נִקְרֵאת שְׂדֵה רְטוּשִׁים, עַד הַיּוֹבֵל הַשֵּׁנִי. הִגִּיעַ הַיּוֹבֵל הַשֵּׁנִי וְלֹא נִגְאֲלָה, נִקְרֵאת רְטוּשֵׁי רְטוּשִׁין עַד הַיּוֹבֵל הַשְּׁלִישִׁי. לְעוֹלָם אֵין הַכֹּהֲנִים נִכְנָסִין לְתוֹכָהּ, עַד שֶׁיִּגְאָלֶנָּה אַחֵר: 
+
+הַלּוֹקֵחַ שָׂדֶה מֵאָבִיו, מֵת אָבִיו וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישָׁהּ, הֲרֵי הִיא כִּשְׂדֵה אֲחֻזָּה. הִקְדִּישָׁהּ וְאַחַר כָּךְ מֵת אָבִיו, הֲרֵי הִיא כִּשְׂדֵה מִקְנָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, כִּשְׂדֵה אֲחֻזָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז), וְאִם אֶת שְׂדֵה מִקְנָתוֹ אֲשֶׁר לֹא מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ, שָׂדֶה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לִהְיוֹת שְׂדֵה אֲחֻזָּה, יוֹצֵאת זוֹ, שֶׁהִיא רְאוּיָה לִהְיוֹת שְׂדֵה אֲחֻזָּה. שְׂדֵה מִקְנָה אֵינָהּ יוֹצְאָה לַכֹּהֲנִים בַּיּוֹבֵל, שֶׁאֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם מַקְדִּישִׁים לְעוֹלָם, וְגוֹאֲלִין לְעוֹלָם, בֵּין לִפְנֵי הַיּוֹבֵל, בֵּין לְאַחַר הַיּוֹבֵל: 
+
+
+Chapter 8
+
+הַמַּקְדִּישׁ אֶת שָׂדֵהוּ בְּשָׁעָה שֶׁאֵינָהּ יוֹבֵל, אוֹמְרִים לוֹ פְּתַח אַתָּה רִאשׁוֹן, שֶׁהַבְּעָלִים נוֹתְנִים חֹמֶשׁ, וְכָל אָדָם אֵינוֹ נוֹתֵן חֹמֶשׁ. מַעֲשֶׂה בְאֶחָד שֶׁהִקְדִּישׁ אֶת שָׂדֵהוּ מִפְּנֵי רָעָתָהּ, אָמְרוּ לוֹ, פְּתַח אַתָּה רִאשׁוֹן. אָמַר, הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי בְאִסָּר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, לֹא אָמַר זֶה אֶלָּא בְּכַבֵּיצָה, שֶׁהַהֶקְדֵּשׁ נִפְדֶּה בְכֶסֶף וּבְשָׁוֶה כָסֶף. אָמַר לוֹ, הִגִּיעָתְךָ, נִמְצָא מַפְסִיד אִסָּר, וְשָׂדֵהוּ לְפָנָיו: 
+
+אָמַר אֶחָד, הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי בְעֶשֶׂר סְלָעִים, וְאֶחָד אוֹמֵר בְּעֶשְׂרִים, וְאֶחָד אוֹמֵר בִּשְׁלשִׁים, וְאֶחָד אוֹמֵר בְּאַרְבָּעִים, וְאֶחָד אוֹמֵר בַּחֲמִשִּׁים. חָזַר בּוֹ שֶׁל חֲמִשִּׁים, מְמַשְׁכְּנִין מִנְּכָסָיו עַד עָשֶׂר. חָזַר בּוֹ שֶׁל אַרְבָּעִים, מְמַשְׁכְּנִין מִנְּכָסָיו עַד עָשֶׂר. חָזַר בּוֹ שֶׁל שְׁלשִׁים, מְמַשְׁכְּנִין מִנְּכָסָיו עַד עָשֶׂר. חָזַר בּוֹ שֶׁל עֶשְׂרִים, מְמַשְׁכְּנִים מִנְּכָסָיו עַד עָשֶׂר. חָזַר בּוֹ שֶׁל עֶשֶׂר, מוֹכְרִים אוֹתָהּ בְּשָׁוְיָהּ וְנִפְרָעִים מִשֶּׁל עֶשֶׂר אֶת הַמּוֹתָר. הַבְּעָלִים אוֹמְרִים בְּעֶשְׂרִים, וְכָל אָדָם אוֹמְרִים בְּעֶשְׂרִים, הַבְּעָלִים קוֹדְמִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מוֹסִיפִין חֹמֶשׁ: 
+
+אָמַר אֶחָד, הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי בְעֶשְׂרִים וְאַחַת, הַבְּעָלִים נוֹתְנִים עֶשְׂרִים וְשֵׁשׁ. בְּעֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם, הַבְּעָלִים נוֹתְנִים עֶשְׂרִים וְשֶׁבַע. בְּעֶשְׂרִים וְשָׁלשׁ, הַבְּעָלִים נוֹתְנִים עֶשְׂרִים וּשְׁמֹנֶה. בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע, הַבְּעָלִים נוֹתְנִים תִּשְׁעָה וְעֶשְׂרִים. בַּחֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים, הַבְּעָלִים נוֹתְנִים שְׁלֹשִׁים, שֶׁאֵין מוֹסִיפִין חֹמֶשׁ עַל עִלּוּיוֹ שֶׁל זֶה. אָמַר אֶחָד, הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי בְּעֶשְׂרִים וָשֵׁשׁ, אִם רָצוּ הַבְּעָלִים לִתֵּן שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד וְדִינָר, הַבְּעָלִים קוֹדְמִים. וְאִם לָאו, אוֹמְרִים, הִגִּיעָתְךָ: 
+
+מַחֲרִים אָדָם מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ, מֵעֲבָדָיו וּמִשִּׁפְחוֹתָיו הַכְּנַעֲנִים, וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ. וְאִם הֶחֱרִים אֶת כֻּלָּן, אֵינָן מֻחְרָמִין, דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, מָה אִם לַגָּבֹהַּ, אֵין אָדָם רַשַּׁאי לְהַחֲרִים אֶת כָּל נְכָסָיו, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיְּהֵא אָדָם חַיָּב לִהְיוֹת חָס עַל נְכָסָיו: 
+
+הַמַּחֲרִים בְּנוֹ וּבִתּוֹ, עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים, וּשְׂדֵה מִקְנָתוֹ, אֵינָן מֻחְרָמִים, שֶׁאֵין אָדָם מַחֲרִים דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם אֵינָן מַחֲרִימִין, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַכֹּהֲנִים אֵינָן מַחֲרִימִין, שֶׁהַחֲרָמִים שֶׁלָּהֶם. הַלְוִיִּם מַחֲרִימִים, שֶׁאֵין הַחֲרָמִים שֶׁלָּהֶן. רַבִּי אוֹמֵר, נִרְאִים דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה בַּקַּרְקָעוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה), כִּי אֲחֻזַּת עוֹלָם הוּא לָהֶם, וְדִבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּמִטַּלְטְלִים, שֶׁאֵין הַחֲרָמִים שֶׁלָּהֶם: 
+
+חֶרְמֵי כֹהֲנִים אֵין לָהֶם פִּדְיוֹן, אֶלָּא נִתָּנִים לַכֹּהֲנִים. רַבִּי יְהוּדָה בֶן בְּתֵירָא אוֹמֵר, סְתָם חֲרָמִים לְבֶדֶק הַבַּיִת, שֶׁנֶּאֱמַר (שם כז), כָּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה'. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, סְתָם חֲרָמִים לַכֹּהֲנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שם), כִּשְׂדֵה הַחֵרֶם לַכֹּהֵן תִּהְיֶה אֲחֻזָּתוֹ. אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר כָּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה'. שֶׁהוּא חָל עַל קָדְשֵׁי קָדָשִׁים וְעַל קָדָשִׁים קַלִּים: 
+
+מַחֲרִים אָדָם אֶת קָדָשָׁיו, בֵּין קָדְשֵׁי קָדָשִׁים וּבֵין קָדָשִׁים קַלִּים. אִם נֶדֶר, נוֹתֵן אֶת הַדָּמִים. אִם נְדָבָה, נוֹתֵן אֶת טוֹבָתוֹ. שׁוֹר זֶה עוֹלָה, אוֹמְדִים כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִתֵּן בְּשׁוֹר זֶה לְהַעֲלוֹתוֹ עוֹלָה, שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי. הַבְּכוֹר, בֵּין תָּמִים בֵּין בַּעַל מוּם, מַחֲרִימִין אוֹתוֹ. כֵּיצַד פּוֹדִין אוֹתוֹ. הַפּוֹדִין אוֹמְדִים כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִתֵּן בִּבְכוֹר זֶה, לִתְּנוֹ לְבֶן בִּתּוֹ אוֹ לְבֶן אֲחוֹתוֹ. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר תַּקְדִּישׁ, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר אַל תַּקְדִּישׁ. אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר תַּקְדִּישׁ, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר אַל תַּקְדִּישׁ, וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר אַל תַּקְדִּישׁ, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר תַּקְדִּישׁ. אֱמוֹר מֵעַתָּה, מַקְדִּישׁוֹ אַתָּה הֶקְדֵּשׁ עִלּוּי, וְאֵין אַתָּה מַקְדִּישׁוֹ הֶקְדֵּשׁ מִזְבֵּחַ: 
+
+
+Chapter 9
+
+הַמּוֹכֵר אֶת שָׂדֵהוּ בִּשְׁעַת הַיּוֹבֵל, אֵינוֹ מֻתָּר לִגְאוֹל פָּחוּת מִשְּׁתֵּי שָׁנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה), בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ. הָיְתָה שְׁנַת שִׁדָּפוֹן וְיֵרָקוֹן אוֹ שְׁבִיעִית, אֵינָהּ עוֹלָה מִן הַמִּנְיָן. נָרָהּ אוֹ הוֹבִירָהּ, עוֹלָה לוֹ מִן הַמִּנְיָן. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, מְכָרָהּ לוֹ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְהִיא מְלֵאָה פֵרוֹת, הֲרֵי זֶה אוֹכֵל מִמֶּנָּה שָׁלשׁ תְּבוּאוֹת לִשְׁתֵּי שָׁנִים: 
+
+מְכָרָהּ לָרִאשׁוֹן בְּמָנֶה, וּמָכַר הָרִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי בְּמָאתַיִם, אֵינוֹ מְחַשֵּׁב אֶלָּא עִם הָרִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר, לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר לוֹ. מְכָרָהּ לָרִאשׁוֹן בְּמָאתַיִם, וּמָכַר הָרִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי בְּמָנֶה, אֵינוֹ מְחַשֵּׁב אֶלָּא עִם הָאַחֲרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (שם), לָאִישׁ, לָאִישׁ אֲשֶׁר בְּתוֹכָהּ. לֹא יִמְכֹּר בְּרָחוֹק וְיִגְאֹל בְּקָרוֹב, בְּרָע וְיִגְאֹל בְּיָפֶה. לֹא יִלְוֶה וְיִגְאַל, וְלֹא יִגְאַל לַחֲצָאִים. וּבַהֶקְדֵּשׁ מֻתָּר בְּכֻלָּן. זֶה חֹמֶר בַּהֶדְיוֹט מִבַּהֶקְדֵּשׁ: 
+
+הַמּוֹכֵר בַּיִת בְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה, הֲרֵי זֶה גוֹאֵל מִיָּד, וְגוֹאֵל כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, הֲרֵי זֶה כְּמִין רִבִּית וְאֵינָהּ רִבִּית. מֵת הַמּוֹכֵר, יִגְאַל בְּנוֹ. מֵת הַלּוֹקֵחַ, יִגְאַל מִיַּד בְּנוֹ. אֵינוֹ מוֹנֶה לוֹ שָׁנָה אֶלָּא מִשָּׁעָה שֶׁמָּכַר לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם), עַד מְלֹאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה. וּכְשֶׁהוּא אוֹמֵר תְּמִימָה, לְהָבִיא חֹדֶשׁ הָעִבּוּר. רַבִּי אוֹמֵר, יִתֵּן לוֹ שָׁנָה וְעִבּוּרָהּ: 
+
+הִגִּיעַ יוֹם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְלֹא נִגְאַל, הָיָה חָלוּט לוֹ, אֶחָד הַלּוֹקֵחַ וְאֶחָד שֶׁנִּתַּן לוֹ מַתָּנָה, שֶׁנֶּאֱמַר לַצְּמִיתוּת. בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה נִטְמָן יוֹם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, שֶׁיְּהֵא חָלוּט לוֹ. הִתְקִין הִלֵּל הַזָּקֵן, שֶׁיְּהֵא חוֹלֵשׁ אֶת מְעוֹתָיו בַּלִּשְׁכָּה, וִיהֵא שׁוֹבֵר אֶת הַדֶּלֶת וְנִכְנָס. אֵימָתַי שֶׁיִּרְצֶה הַלָּה, יָבֹא וְיִטֹּל אֶת מְעוֹתָיו: 
+
+כֹּל שֶׁהוּא לִפְנִים מִן הַחוֹמָה, הֲרֵי הוּא כְבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה, חוּץ מִן הַשָּׂדוֹת. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַף הַשָּׂדוֹת. בַּיִת הַבָּנוּי בַּחוֹמָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵינוֹ כְבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כֹּתֶל הַחִיצוֹן הִיא חוֹמָתוֹ: 
+
+עִיר שֶׁגַּגּוֹתֶיהָ חוֹמָתָהּ, וְשֶׁאֵינָהּ מֻקֶּפֶת חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, אֵינָהּ כְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה. וְאֵלּוּ הֵן בָּתֵּי עָרֵי חוֹמָה, שָׁלשׁ חֲצֵרוֹת שֶׁל שְׁנֵי שְׁנֵי בָתִּים, מֻקָּפוֹת חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, כְּגוֹן קַצְּרָה הַיְשָׁנָה שֶׁל צִפּוֹרִים, וְחַקְרָה שֶׁל גּוּשׁ חָלָב, וְיוֹדְפַת הַיְשָׁנָה, וְגַמְלָא, וּגְדוֹד, וְחָדִיד, וְאוֹנוֹ, וִירוּשָׁלַיִם, וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָהֶן: 
+
+בָּתֵּי הַחֲצֵרִים, נוֹתְנִים לָהֶם כֹּחַ הַיָּפֶה שֶׁבְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה וְכֹחַ הַיָּפֶה שֶׁבַּשָּׂדוֹת. נִגְאָלִין מִיָּד, וְנִגְאָלִין כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ כַּבָּתִּים, וְיוֹצְאִים בַּיּוֹבֵל וּבְגִרְעוֹן כֶּסֶף כַּשָּׂדוֹת. וְאֵלּוּ הֵן בָּתֵּי חֲצֵרִים, שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת שֶׁל שְׁנֵי שְׁנֵי בָתִּים, אַף עַל פִּי שֶׁמֻּקָּפִין חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, הֲרֵי אֵלּוּ כְבָתֵּי חֲצֵרִים: 
+
+יִשְׂרָאֵל שֶׁיָּרַשׁ אֲבִי אִמּוֹ לֵוִי, אֵינוֹ גוֹאֵל כַּסֵּדֶר הַזֶּה. וְכֵן לֵוִי שֶׁיָּרַשׁ אֶת אֲבִי אִמּוֹ יִשְׂרָאֵל, אֵינוֹ גוֹאֵל כַּסֵּדֶר הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה), כִּי בָתֵּי עָרֵי הַלְוִיִּם, עַד שֶׁיְהֵא לֵוִי וּבְעָרֵי הַלְוִיִּם, דִּבְרֵי רַבִּי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין הַדְּבָרִים אֲמוּרִים אֶלָּא בְעָרֵי הַלְוִיִּם. אֵין עוֹשִׂים שָׂדֶה מִגְרָשׁ וְלֹא מִגְרָשׁ שָׂדֶה, וְלֹא מִגְרָשׁ עִיר וְלֹא עִיר מִגְרָשׁ. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים. בְּעָרֵי הַלְוִיִּם. אֲבָל בְּעָרֵי יִשְׂרָאֵל, עוֹשִׂין שָׂדֶה מִגְרָשׁ וְלֹא מִגְרָשׁ שָׂדֶה, מִגְרָשׁ עִיר וְלֹא עִיר מִגְרָשׁ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַחֲרִיבוּ אֶת עָרֵי יִשְׂרָאֵל. הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם מוֹכְרִים לְעוֹלָם וְגוֹאֲלִים לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (שם), גְּאֻלַּת עוֹלָם תִּהְיֶה לַלְוִיִּם: 
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Arakhin/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Arakhin/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c862999d934dec42d430f82021e7b65d4773d753
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Arakhin/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,137 @@
+Mishnah Arakhin
+משנה ערכין
+merged
+https://www.sefaria.org/Mishnah_Arakhin
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Torat Emet 357
+-http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads
+
+משנה ערכין
+
+
+
+Chapter 1
+
+הַכֹּל מַעֲרִיכִין וְנֶעֱרָכִין, נוֹדְרִים וְנִדָּרִים, כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים, נָשִׁים וַעֲבָדִים. טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, נוֹדְרִים וְנִדָּרִים וּמַעֲרִיכִין, אֲבָל לֹא נֶעֱרָכִין, שֶׁאֵינוֹ נֶעֱרָךְ אֶלָּא זָכָר וַדַּאי וּנְקֵבָה וַדָּאִית. חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן, נִדָּרִין וְנֶעֱרָכִין, אֲבָל לֹא נוֹדְרִין וְלֹא מַעֲרִיכִין, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶם דָּעַת. פָּחוּת מִבֶּן חֹדֶשׁ, נִדָּר אֲבָל לֹא נֶעֱרָךְ: 
+
+הַנָּכְרִי, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר נֶעֱרָךְ אֲבָל לֹא מַעֲרִיךְ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מַעֲרִיךְ אֲבָל לֹא נֶעֱרָךְ. זֶה וָזֶה מוֹדִים, שֶׁנּוֹדְרִין וְנִדָּרִין: 
+
+הַגּוֹסֵס, וְהַיּוֹצֵא לֵהָרֵג, לֹא נִדָּר וְלֹא נֶעֱרָךְ. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן עֲקַבְיָא אוֹמֵר, נֶעֱרָךְ, מִפְּנֵי שֶׁדָּמָיו קְצוּבִין, אֲבָל אֵינוֹ נִדָּר, מִפְּנֵי שֶׁאֵין דָּמָיו קְצוּבִין. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, נוֹדֵר וּמַעֲרִיךְ וּמַקְדִּישׁ. וְאִם הִזִּיק, חַיָּב בַּתַּשְׁלוּמִין: 
+
+הָאִשָּׁה שֶׁהִיא יוֹצְאָה לֵהָרֵג, אֵין מַמְתִּינִין לָהּ עַד שֶׁתֵּלֵד. יָשְׁבָה עַל הַמַּשְׁבֵּר, מַמְתִּינִין לָהּ עַד שֶׁתֵּלֵד. הָאִשָּׁה שֶׁנֶּהֶרְגָה, נֶהֱנִין בִּשְׂעָרָהּ. בְּהֵמָה שֶׁנֶּהֶרְגָּה, אֲסוּרָה בַהֲנָיָה: 
+
+
+Chapter 2
+
+אֵין בָּעֲרָכִין פָּחוּת מִסֶּלַע, וְלֹא יָתֵר עַל חֲמִשִּׁים סָלַע. כֵּיצַד, נָתַן סֶלַע וְהֶעֱשִׁיר, אֵינוֹ נוֹתֵן כְּלוּם. פָּחוֹת מִסֶּלַע וְהֶעֱשִׁיר, נוֹתֵן חֲמִשִּׁים סָלַע. הָיָה בְיָדָיו חָמֵשׁ סְלָעִים, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא אֶחָת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, נוֹתֵן אֶת כֻּלָּם. אֵין בָּעֲרָכִין פָּחוּת מִסֶּלַע, וְלֹא יָתֵר עַל חֲמִשִּׁים סֶלַע. אֵין פֶּתַח בַּטּוֹעָה פָּחוּת מִשִּׁבְעָה, וְלֹא יָתֵר עַל שִׁבְעָה עָשָׂר. אֵין בַּנְּגָעִים פָּחוּת מִשָּׁבוּעַ אֶחָד, וְלֹא יָתֵר עַל שְׁלשָׁה שָׁבוּעוֹת: 
+
+אֵין פּוֹחֲתִין מֵאַרְבָּעָה חֲדָשִׁים הַמְעֻבָּרִים בְּשָׁנָה, וְלֹא נִרְאֶה יָתֵר עַל שְׁמֹנָה. שְׁתֵּי הַלֶּחֶם נֶאֱכָלוֹת אֵין פָּחוּת מִשְּׁנַיִם וְלֹא יָתֵר עַל שְׁלשָׁה. לֶחֶם הַפָּנִים נֶאֱכָל אֵין פָּחוּת מִתִּשְׁעָה וְלֹא יָתֵר עַל אַחַד עָשָׂר. קָטָן נִמּוֹל אֵין פָּחוּת מִשְּׁמֹנָה וְלֹא יָתֵר עַל שְׁנֵים עָשָׂר: 
+
+אֵין פּוֹחֲתִין מֵעֶשְׂרִים וְאַחַת תְּקִיעוֹת בַּמִּקְדָּשׁ וְלֹא מוֹסִיפִין עַל אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה. אֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁנֵי נְבָלִין וְלֹא מוֹסִיפִין עַל שִׁשָּׁה. אֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁנֵי חֲלִילִין וְלֹא מוֹסִיפִין עַל שְׁנֵים עָשָׂר. וּבִשְׁנֵים עָשָׂר יוֹם בַּשָּׁנָה הֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ. בִּשְׁחִיטַת פֶּסַח רִאשׁוֹן, וּבִשְׁחִיטַת פֶּסַח שֵׁנִי, וּבְיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, וּבְיוֹם טוֹב שֶׁל עֲצֶרֶת, וּבִשְׁמוֹנַת יְמֵי הֶחָג, וְלֹא הָיָה מַכֶּה בְּאַבּוּב שֶׁל נְחשֶׁת אֶלָּא בְּאַבּוּב שֶׁל קָנֶה, מִפְּנֵי שֶׁקּוֹלוֹ עָרֵב. וְלֹא הָיָה מַחֲלִיק אֶלָּא בְאַבּוּב יְחִידִי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַחֲלִיק יָפֶה: 
+
+וְעַבְדֵי הַכֹּהֲנִים הָיוּ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מִשְׁפְּחוֹת בֵּית הַפְּגָרִים וּבֵית צְפָרְיָא וּמֵאֶמָּאוֹם הָיוּ מַשִּׂיאִין לַכְּהֻנָּה. רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, לְוִיִּם הָיוּ: 
+
+אֵין פּוֹחֲתִין מִשִּׁשָּׁה טְלָאִים הַמְבֻקָּרִין בְּלִשְׁכַּת הַטְּלָאִים, כְּדַי לַשַּׁבָּת וְלִשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וּמוֹסִיפִין עַד לְעוֹלָם. אֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת, וּמוֹסִיפִין עַד לְעוֹלָם. אֵין פּוֹחֲתִין מִתִּשְׁעָה כִנּוֹרוֹת, וּמוֹסִיפִין עַד לְעוֹלָם. וְהַצִּלְצָל לְבָד: 
+
+אֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁנֵים עָשָׂר לְוִיִּם עוֹמְדִים עַל הַדּוּכָן, וּמוֹסִיפִין עַד לְעוֹלָם. אֵין קָטָן נִכְנָס לָעֲזָרָה לַעֲבוֹדָה אֶלָּא בְשָׁעָה שֶׁהַלְוִיִּם עוֹמְדִים בַּשִּׁיר. וְלֹא הָיוּ אוֹמְרִים בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר אֶלָּא בַפֶּה, כְּדֵי לִתֵּן תְּבַל בַּנְּעִימָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, אֵין עוֹלִין לַמִּנְיָן, וְאֵין עוֹמְדִים עַל הַדּוּכָן, אֶלָּא בָאָרֶץ הָיוּ עוֹמְדִין, וְרָאשֵׁיהֶן מִבֵּין רַגְלֵי הַלְוִיִּם, וְצוֹעֲרֵי הַלְוִיִּם הָיוּ נִקְרָאִין: 
+
+
+Chapter 3
+
+יֵשׁ בָּעֲרָכִין לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר, בִּשְׂדֵה אֲחֻזָּה לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר, בְּשׁוֹר הַמּוּעָד שֶׁהֵמִית אֶת הָעֶבֶד לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר, בָּאוֹנֵס וּבַמְּפַתֶּה וּבַמּוֹצִיא שֵׁם רָע לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר. יֵשׁ בָּעֲרָכִין לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר. כֵּיצַד. אֶחָד שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶת הַנָּאֶה שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל וְאֶת הַכָּעוּר שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, נוֹתֵן חֲמִשִּׁים סָלַע. וְאִם אָמַר הֲרֵי דָמָיו עָלָי, נוֹתֵן אֶת שָׁוְיוֹ: 
+
+בִּשְׂדֵה אֲחֻזָּה לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר. כֵּיצַד. אֶחָד הַמַּקְדִּישׁ בְּחוֹלַת הַמָּחוֹז וְאֶחָד הַמַּקְדִּישׁ בְּפַרְדְּסוֹת סְבַּסְטִי, נוֹתֵן בְּזֶרַע חֹמֶר שְׂעֹרִים חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף. וּבִשְׂדֵה מִקְנָה, נוֹתֵן אֶת שָׁוְיוֹ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֶחָד שְׂדֵה אֲחֻזָּה וְאֶחָד שְׂדֵה מִקְנָה. מַה בֵּין שְׂדֵה אֲחֻזָּה לִשְׂדֵה מִקְנָה. אֶלָּא שֶׁבִּשְׂדֵה אֲחֻזָּה נוֹתֵן חֹמֶשׁ, וּבִשְׂדֵה מִקְנָה אֵינוֹ נוֹתֵן חֹמֶשׁ: 
+
+בְּשׁוֹר הַמּוּעָד שֶׁהֵמִית אֶת הָעֶבֶד לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר. כֵּיצַד. אֶחָד שֶׁהֵמִית אֶת הַנָּאֶה שֶׁבָּעֲבָדִים וְאֶת הַכָּעוּר שֶׁבָּעֲבָדִים, נוֹתֵן שְׁלשִׁים סֶלַע. הֵמִית בֶּן חוֹרִין, נוֹתֵן אֶת שָׁוְיוֹ. חָבַל בָּזֶה וּבָזֶה, מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם: 
+
+בָּאוֹנֵס וּבַמְפַתֶּה לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר. כֵּיצַד. אֶחָד שֶׁאָנַס וּפִתָּה אֶת הַגְּדוֹלָה שֶׁבַּכְּהֻנָּה וְאֶת הַקְּטַנָּה שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, נוֹתֵן חֲמִשִּׁים סֶלַע. וְהַבּשֶׁת וְהַפְּגָם, הַכֹּל לְפִי הַמְבַיֵּשׁ וְהַמִּתְבַּיֵּשׁ: 
+
+בַּמּוֹצִיא שֵׁם רָע לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר. כֵּיצַד. אֶחָד שֶׁהוֹצִיא שֵׁם רַע עַל הַגְּדוֹלָה שֶׁבַּכְּהֻנָּה וְעַל הַקְּטַנָּה שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, נוֹתֵן מֵאָה סֶלַע. נִמְצָא הָאוֹמֵר בְּפִיו יָתֵר מִן הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה. שֶׁכֵּן מָצִינוּ, שֶׁלֹּא נֶחְתַּם גְּזַר דִּין עַל אֲבוֹתֵינוּ בַמִּדְבָּר אֶלָּא עַל לָשׁוֹן הָרַע, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יד), וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי: 
+
+
+Chapter 4
+
+הֶשֵּׂג יָד, בַּנּוֹדֵר. וְהַשָּׁנִים, בַּנִּדָּר. וְהָעֲרָכִים, בַּנֶּעֱרָךְ, וְהָעֵרֶךְ, בִּזְמַן הָעֵרֶךְ. הֶשֵּׂג יָד בַּנּוֹדֵר, כֵּיצַד. עָנִי שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶת הֶעָשִׁיר, נוֹתֵן עֵרֶךְ עָנִי. וְעָשִׁיר שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶת הֶעָנִי, נוֹתֵן עֵרֶךְ עָשִׁיר: 
+
+אֲבָל בַּקָּרְבָּנוֹת אֵינוֹ כֵן. הֲרֵי שֶׁאָמַר, קָרְבָּנוֹ שֶׁל מְצֹרָע זֶה עָלָי. אִם הָיָה מְצֹרָע עָנִי, מֵבִיא קָרְבַּן עָנִי. עָשִׁיר, מֵבִיא קָרְבַּן עָשִׁיר. רַבִּי אוֹמֵר, אוֹמֵר אֲנִי אַף בָּעֲרָכִין כֵּן. וְכִי מִפְּנֵי מָה עָנִי שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶת הֶעָשִׁיר נוֹתֵן עֵרֶךְ עָנִי, שֶׁאֵין הֶעָשִׁיר חַיָּב כְּלוּם. אֲבָל הֶעָשִׁיר שֶׁאָמַר עֶרְכִּי עָלָי, וְשָׁמַע הֶעָנִי וְאָמַר, מַה שֶּׁאָמַר זֶה עָלָי, נוֹתֵן עֵרֶךְ עָשִׁיר. הָיָה עָנִי וְהֶעֱשִׁיר אוֹ עָשִׁיר וְהֶעֱנִי, נוֹתֵן עֵרֶךְ עָשִׁיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֲפִלּוּ עָנִי וְהֶעֱשִׁיר וְחָזַר וְהֶעֱנִי, נוֹתֵן עֵרֶךְ עָשִׁיר: 
+
+אֲבָל בַּקָּרְבָּנוֹת אֵינוֹ כֵן, אֲפִלּוּ אָבִיו מֵת וְהִנִּיחַ לוֹ רִבּוֹא, סְפִינָתוֹ בַיָּם וּבָאוּ בְרִבּוֹאוֹת, אֵין לַהֶקְדֵּשׁ בָּהֶן כְּלוּם: 
+
+שָׁנִים בַּנִּדָּר כֵּיצַד, יֶלֶד שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶת הַזָּקֵן, נוֹתֵן עֵרֶךְ זָקֵן. וְזָקֵן שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶת הַיֶּלֶד, נוֹתֵן עֵרֶךְ יֶלֶד. וַעֲרָכִים בַּנֶּעֱרָךְ כֵּיצַד, אִישׁ שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶת הָאִשָּׁה, נוֹתֵן עֵרֶךְ אִשָּׁה. וְאִשָּׁה שֶׁהֶעֱרִיכָה אֶת הָאִישׁ, נוֹתֶנֶת עֵרֶךְ אִישׁ. וְהָעֵרֶךְ בִּזְמַן הָעֵרֶךְ כֵּיצַד, הֶעֱרִיכוֹ פָּחוּת מִבֶּן חָמֵשׁ וְנַעֲשָׂה יוֹתֵר עַל בֶּן חָמֵשׁ, פָּחוּת מִבֶּן עֶשְׂרִים וְנַעֲשָׂה יוֹתֵר עַל בֶּן עֶשְׂרִים, נוֹתֵן כִּזְמַן הָעֵרֶךְ. יוֹם שְׁלֹשִׁים, כִּלְמַטָּה מִמֶּנּוּ. שְׁנַת חָמֵשׁ וּשְׁנַת עֶשְׂרִים, כִּלְמַטָּה מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז), וְאִם מִבֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וָמַעְלָה אִם זָכָר, הֲרֵי אָנוּ לְמֵדִים בְּכֻלָּם מִשְּׁנַת שִׁשִּׁים. מַה שְּׁנַת שִׁשִּׁים כִּלְמַטָּה מִמֶּנָּה, אַף שְׁנַת חָמֵשׁ וּשְׁנַת עֶשְׂרִים כִּלְמַטָּה מִמֶּנָּה. הֵן. אִם עָשָׂה שְׁנַת שִׁשִּׁים כִּלְמַטָּה מִמֶּנָּה לְהַחֲמִיר, נַעֲשֶׂה שְׁנַת חָמֵשׁ וּשְׁנַת עֶשְׂרִים כִּלְמַטָּה מִמֶּנָּה לְהָקֵל. תַּלְמוּד לוֹמַר, שָׁנָה שָׁנָה, לִגְזֵרָה שָׁוָה. מַה שָּׁנָה הָאֲמוּרָה בִשְׁנַת שִׁשִּׁים, כִּלְמַטָּה מִמֶּנָּה, אַף שָׁנָה הָאֲמוּרָה בִשְׁנַת חָמֵשׁ וּשְׁנַת עֶשְׂרִים, כִּלְמַטָּה מִמֶּנָּה, בֵּין לְהָקֵל בֵּין לְהַחֲמִיר. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, עַד שֶׁיִּהְיוּ יְתֵרוֹת עַל הַשָּׁנִים חֹדֶשׁ וְיוֹם אֶחָד: 
+
+
+Chapter 5
+
+הָאוֹמֵר, מִשְׁקָלִי עָלָי, נוֹתֵן מִשְׁקָלוֹ. אִם כֶּסֶף, כֶּסֶף. אִם זָהָב, זָהָב. מַעֲשֶׂה בְּאִמָּהּ שֶׁל יִרְמַטְיָה שֶׁאָמְרָה, מִשְׁקַל בִּתִּי עָלָי, וְעָלְתָה לִירוּשָׁלַיִם, וּשְׁקָלוּהָ וְנָתְנָה מִשְׁקָלָהּ זָהָב. מִשְׁקַל יָדִי עָלָי, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מְמַלֵּא חָבִית מַיִם וּמַכְנִיסָהּ עַד מַרְפֵּקוֹ, וְשׁוֹקֵל בְּשַׂר חֲמוֹר וְגִידִין וַעֲצָמוֹת וְנוֹתֵן לְתוֹכָהּ עַד שֶׁתִּתְמַלֵּא. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, וְכִי הֵיאַךְ אֶפְשָׁר לְכַוֵּן בָּשָׂר כְּנֶגֶד בָּשָׂר וַעֲצָמוֹת כְּנֶגֶד עֲצָמוֹת. אֶלָּא שָׁמִין אֶת הַיָּד כַּמָּה הִיא רְאוּיָה לִשְׁקֹל: 
+
+דְּמֵי יָדִי עָלָי, שָׁמִין אוֹתוֹ, כַּמָּה הוּא שָׁוֶה בְּיָד, וְכַמָּה הוּא שָׁוֶה בְּלֹא יָד. זֶה חֹמֶר בַּנְּדָרִים מִבָּעֲרָכִין. וְחֹמֶר בָּעֲרָכִין מִבַּנְּדָרִים, כֵּיצַד. הָאוֹמֵר, עֶרְכִּי עָלָי, וָמֵת, יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין. דָּמַי עָלָי, וָמֵת, לֹא יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁים, שֶׁאֵין דָּמִים לַמֵּתִים. עֵרֶךְ יָדִי וְעֵרֶךְ רַגְלִי עָלָי, לֹא אָמַר כְּלוּם. עֵרֶךְ רֹאשִׁי וְעֵרֶךְ כְּבֵדִי עָלָי, נוֹתֵן עֵרֶךְ כֻּלּוֹ. זֶה הַכְּלָל, דָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה תְלוּיָה בוֹ, נוֹתֵן עֵרֶךְ כֻּלּוֹ: 
+
+חֲצִי עֶרְכִּי עָלָי, נוֹתֵן חֲצִי עֶרְכּוֹ. עֵרֶךְ חֶצְיִי עָלָי, נוֹתֵן עֵרֶךְ כֻּלּוֹ. חֲצִי דָמַי עָלָי, נוֹתֵן חֲצִי דָמָיו. דְּמֵי חֶצְיִי עָלָי, נוֹתֵן דְּמֵי כֻלּוֹ. זֶה הַכְּלָל, דָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה תְלוּיָה בוֹ, נוֹתֵן עֵרֶךְ כֻּלּוֹ: 
+
+הָאוֹמֵר, עֶרְכּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי עָלָי, מֵת הַנּוֹדֵר וְהַנִּדָּר, יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין. דָּמָיו שֶׁל פְּלוֹנִי עָלָי, מֵת הַנּוֹדֵר, יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין. מֵת הַנִּדָּר, לֹא יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין, שֶׁאֵין דָּמִים לַמֵּתִים: 
+
+שׁוֹר זֶה עוֹלָה, בַּיִת זֶה קָרְבָּן, מֵת הַשּׁוֹר וְנָפַל הַבַּיִת, אֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם. דְּמֵי שׁוֹר זֶה עָלָי עוֹלָה, אוֹ דְּמֵי בַיִת זֶה עָלָי קָרְבָּן, מֵת הַשּׁוֹר וְנָפַל הַבַּיִת, חַיָּב לְשַׁלֵּם: 
+
+חַיָּבֵי עֲרָכִים, מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן. חַיָּבֵי חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת, אֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן. חַיָּבֵי עוֹלוֹת וּשְׁלָמִים, מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מִתְכַּפֵּר לוֹ עַד שֶׁיִּתְרַצֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא א), לִרְצוֹנוֹ, כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר, רוֹצֶה אָנִי. וְכֵן אַתָּה אוֹמֵר בְּגִטֵּי נָשִׁים, כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר, רוֹצֶה אָנִי: 
+
+
+Chapter 6
+
+שׁוּם הַיְתוֹמִים, שְׁלשִׁים יוֹם, וְשׁוּם הַהֶקְדֵּשׁ, שִׁשִּׁים יוֹם, וּמַכְרִיזִין בַּבֹּקֶר וּבָעָרֶב. הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו וְהָיְתָה עָלָיו כְּתֻבַּת אִשָּׁה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, כְּשֶׁיְּגָרְשֶׁנָּה, יַדִּיר הֲנָאָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, אֵינוֹ צָרִיךְ. כַּיוֹצֵא בוֹ אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, אַף הֶעָרֵב לָאִשָּׁה בִכְתֻבָּתָה וְהָיָה בַעְלָהּ מְגָרְשָׁהּ, יַדִּיר הֲנָאָה, שֶׁמָּא יַעֲשֶׂה קְנוּנְיָא עַל נְכָסָיו שֶׁל זֶה וְיַחֲזִיר אֶת אִשְׁתּוֹ: 
+
+הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו וְהָיְתָה עָלָיו כְּתֻבַּת אִשָּׁה וּבַעַל חוֹב, אֵין הָאִשָּׁה יְכוֹלָה לִגְבּוֹת כְּתֻבָּתָהּ מִן הַהֶקְדֵּשׁ, וְלֹא בַעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ, אֶלָּא הַפּוֹדֶה פוֹדֶה עַל מְנָת לִתֵּן לָאִשָּׁה כְּתֻבָּתָהּ וּלְבַעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ. הִקְדִּישׁ תִּשְׁעִים מָנֶה וְהָיָה חוֹבוֹ מֵאָה מָנֶה, מוֹסִיף עוֹד דִּינָר וּפוֹדֶה בוֹ אֶת הַנְּכָסִים הַלָּלוּ, עַל מְנָת לִתֵּן לָאִשָּׁה כְּתֻבָּתָהּ וּלְבַעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ: 
+
+אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ, חַיָּבֵי עֲרָכִין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן, נוֹתְנִין לוֹ מְזוֹן שְׁלשִׁים יוֹם וּכְסוּת שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וּמִטָּה מֻצַּעַת וְסַנְדָּלִין וּתְפִלִּין. לוֹ, אֲבָל לֹא לְאִשְׁתּוֹ וְלֹא לְבָנָיו. אִם הָיָה אֻמָּן, נוֹתְנִין לוֹ שְׁנֵי כְלֵי אֻמָּנוּת מִכָּל מִין וָמִין. חָרָשׁ, נוֹתְנִין לוֹ שְׁנֵי מַעֲצָדִין וּשְׁתֵּי מְגֵרוֹת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם הָיָה אִכָּר, נוֹתְנִין לוֹ אֶת צִמְדּוֹ. חַמָּר, נוֹתְנִין לוֹ אֶת חֲמוֹרוֹ: 
+
+הָיָה מִין אֶחָד מְרֻבֶּה וּמִין אֶחָד מֻעָט, אֵין אוֹמְרִים לוֹ לִמְכֹּר מִן הַמְרֻבֶּה וְלִקַּח לוֹ מִן הַמֻּעָט, אֶלָּא נוֹתְנִין לוֹ שְׁנֵי מִינִין מִן הַמְרֻבֶּה וְכֹל שֶׁיֶּשׁ לוֹ מִן הַמֻּעָט. הַמַּקְדִּישׁ אֶת נְכָסָיו, מַעֲלִין לוֹ אֶת תְּפִלָּיו: 
+
+אֶחָד הַמַּקְדִּישׁ אֶת נְכָסָיו, וְאֶחָד הַמַּעֲרִיךְ אֶת עַצְמוֹ, אֵין לוֹ, לֹא בִכְסוּת אִשְׁתּוֹ, וְלֹא בִכְסוּת בָּנָיו, וְלֹא בַצֶּבַע שֶׁצְּבָעָן לִשְׁמָן, וְלֹא בְסַנְדָּלִים חֲדָשִׁים שֶׁלְּקָחָן לִשְׁמָן. אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ, עֲבָדִים נִמְכָּרִים בִּכְסוּתָן לְשֶׁבַח, שֶׁאִם תִּלָּקַח לוֹ כְסוּת בִּשְׁלֹשִׁים דִּינָר, מַשְׁבִּיחַ הוּא מָנֶה, וְכֵן פָּרָה, אִם מַמְתִּינִים אוֹתָהּ לָאִטְלִיס, מַשְׁבַּחַת הִיא, וְכֵן מַרְגָּלִית, אִם מַעֲלִין אוֹתָהּ לַכְּרָךְ, מַשְׁבַּחַת הִיא, אֵין לַהֶקְדֵּשׁ אֶלָּא מְקוֹמוֹ וְשַׁעְתּוֹ: 
+
+
+Chapter 7
+
+אֵין מַקְדִּישִׁין לִפְנֵי הַיּוֹבֵל פָּחוֹת מִשְּׁתֵּי שָׁנִים. וְלֹא גוֹאֲלִין לְאַחַר הַיּוֹבֵל פָּחוֹת מִשָּׁנָה. אֵין מְחַשְּׁבִין חֳדָשִׁים לַהֶקְדֵּשׁ. אֲבָל הַהֶקְדֵּשׁ מְחַשֵּׁב חֳדָשִׁים. הַמַּקְדִּישׁ אֶת שָׂדֵהוּ בִשְׁעַת הַיּוֹבֵל, נוֹתֵן בְּזֶרַע חֹמֶר שְׂעֹרִים חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף. הָיוּ שָׁם נְקָעִים עֲמֻקִּים עֲשָׂרָה טְפָחִים אוֹ סְלָעִים גְּבוֹהִים עֲשָׂרָה טְפָחִים, אֵין נִמְדָּדִים עִמָּהּ. פָּחוֹת מִכָּאן, נִמְדָּדִים עִמָּהּ. הִקְדִּישָׁהּ שְׁתַּיִם אוֹ שָׁלשׁ שָׁנִים לִפְנֵי הַיּוֹבֵל, נוֹתֵן סֶלַע וּפֻנְדְיוֹן לְשָׁנָה. אִם אָמַר הֲרֵינִי נוֹתֵן דְּבַר שָׁנָה בְשָׁנָה, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, אֶלָּא נוֹתֵן אֶת כֻּלּוֹ כְּאֶחָד: 
+
+אֶחָד הַבְּעָלִים, וְאֶחָד כָּל הָאָדָם. מַה בֵּין הַבְּעָלִים לְבֵין כָּל הָאָדָם, אֶלָּא שֶׁהַבְּעָלִים נוֹתְנִים חֹמֶשׁ, וְכָל אָדָם אֵינוֹ נוֹתֵן חֹמֶשׁ: 
+
+הִקְדִּישָׁהּ וּגְאָלָהּ, אֵינָהּ יוֹצְאָה מִיָּדוֹ בַּיּוֹבֵל. גְּאָלָהּ בְּנוֹ, יוֹצְאָה לְאָבִיו בַּיּוֹבֵל. גְּאָלָהּ אַחֵר אוֹ אֶחָד מִן הַקְּרוֹבִים וּגְאָלָהּ מִיָּדוֹ, אֵינָהּ יוֹצְאָה מִיָּדוֹ בַּיּוֹבֵל. גְּאָלָהּ אֶחָד מִן הַכֹּהֲנִים וַהֲרֵי הִיא תַּחַת יָדוֹ, לֹא יֹאמַר הוֹאִיל וְהִיא יוֹצְאָה לַכֹּהֲנִים בַּיּוֹבֵל וַהֲרֵי הִיא תַּחַת יָדִי, הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי, אֶלָּא יוֹצְאָה לְכָל אֶחָיו הַכֹּהֲנִים: 
+
+הִגִּיעַ הַיּוֹבֵל וְלֹא נִגְאֲלָה, הַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לְתוֹכָהּ וְנוֹתְנִים אֶת דָּמֶיהָ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, נִכְנָסִין, אֲבָל לֹא נוֹתְנִין. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לֹא נִכְנָסִין וְלֹא נוֹתְנִין, אֶלָּא נִקְרֵאת שְׂדֵה רְטוּשִׁים, עַד הַיּוֹבֵל הַשֵּׁנִי. הִגִּיעַ הַיּוֹבֵל הַשֵּׁנִי וְלֹא נִגְאֲלָה, נִקְרֵאת רְטוּשֵׁי רְטוּשִׁין עַד הַיּוֹבֵל הַשְּׁלִישִׁי. לְעוֹלָם אֵין הַכֹּהֲנִים נִכְנָסִין לְתוֹכָהּ, עַד שֶׁיִּגְאָלֶנָּה אַחֵר: 
+
+הַלּוֹקֵחַ שָׂדֶה מֵאָבִיו, מֵת אָבִיו וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישָׁהּ, הֲרֵי הִיא כִּשְׂדֵה אֲחֻזָּה. הִקְדִּישָׁהּ וְאַחַר כָּךְ מֵת אָבִיו, הֲרֵי הִיא כִּשְׂדֵה מִקְנָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, כִּשְׂדֵה אֲחֻזָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז), וְאִם אֶת שְׂדֵה מִקְנָתוֹ אֲשֶׁר לֹא מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ, שָׂדֶה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לִהְיוֹת שְׂדֵה אֲחֻזָּה, יוֹצֵאת זוֹ, שֶׁהִיא רְאוּיָה לִהְיוֹת שְׂדֵה אֲחֻזָּה. שְׂדֵה מִקְנָה אֵינָהּ יוֹצְאָה לַכֹּהֲנִים בַּיּוֹבֵל, שֶׁאֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם מַקְדִּישִׁים לְעוֹלָם, וְגוֹאֲלִין לְעוֹלָם, בֵּין לִפְנֵי הַיּוֹבֵל, בֵּין לְאַחַר הַיּוֹבֵל: 
+
+
+Chapter 8
+
+הַמַּקְדִּישׁ אֶת שָׂדֵהוּ בְּשָׁעָה שֶׁאֵינָהּ יוֹבֵל, אוֹמְרִים לוֹ פְּתַח אַתָּה רִאשׁוֹן, שֶׁהַבְּעָלִים נוֹתְנִים חֹמֶשׁ, וְכָל אָדָם אֵינוֹ נוֹתֵן חֹמֶשׁ. מַעֲשֶׂה בְאֶחָד שֶׁהִקְדִּישׁ אֶת שָׂדֵהוּ מִפְּנֵי רָעָתָהּ, אָמְרוּ לוֹ, פְּתַח אַתָּה רִאשׁוֹן. אָמַר, הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי בְאִסָּר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, לֹא אָמַר זֶה אֶלָּא בְּכַבֵּיצָה, שֶׁהַהֶקְדֵּשׁ נִפְדֶּה בְכֶסֶף וּבְשָׁוֶה כָסֶף. אָמַר לוֹ, הִגִּיעָתְךָ, נִמְצָא מַפְסִיד אִסָּר, וְשָׂדֵהוּ לְפָנָיו: 
+
+אָמַר אֶחָד, הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי בְעֶשֶׂר סְלָעִים, וְאֶחָד אוֹמֵר בְּעֶשְׂרִים, וְאֶחָד אוֹמֵר בִּשְׁלשִׁים, וְאֶחָד אוֹמֵר בְּאַרְבָּעִים, וְאֶחָד אוֹמֵר בַּחֲמִשִּׁים. חָזַר בּוֹ שֶׁל חֲמִשִּׁים, מְמַשְׁכְּנִין מִנְּכָסָיו עַד עָשֶׂר. חָזַר בּוֹ שֶׁל אַרְבָּעִים, מְמַשְׁכְּנִין מִנְּכָסָיו עַד עָשֶׂר. חָזַר בּוֹ שֶׁל שְׁלשִׁים, מְמַשְׁכְּנִין מִנְּכָסָיו עַד עָשֶׂר. חָזַר בּוֹ שֶׁל עֶשְׂרִים, מְמַשְׁכְּנִים מִנְּכָסָיו עַד עָשֶׂר. חָזַר בּוֹ שֶׁל עֶשֶׂר, מוֹכְרִים אוֹתָהּ בְּשָׁוְיָהּ וְנִפְרָעִים מִשֶּׁל עֶשֶׂר אֶת הַמּוֹתָר. הַבְּעָלִים אוֹמְרִים בְּעֶשְׂרִים, וְכָל אָדָם אוֹמְרִים בְּעֶשְׂרִים, הַבְּעָלִים קוֹדְמִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מוֹסִיפִין חֹמֶשׁ: 
+
+אָמַר אֶחָד, הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי בְעֶשְׂרִים וְאַחַת, הַבְּעָלִים נוֹתְנִים עֶשְׂרִים וְשֵׁשׁ. בְּעֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם, הַבְּעָלִים נוֹתְנִים עֶשְׂרִים וְשֶׁבַע. בְּעֶשְׂרִים וְשָׁלשׁ, הַבְּעָלִים נוֹתְנִים עֶשְׂרִים וּשְׁמֹנֶה. בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע, הַבְּעָלִים נוֹתְנִים תִּשְׁעָה וְעֶשְׂרִים. בַּחֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים, הַבְּעָלִים נוֹתְנִים שְׁלֹשִׁים, שֶׁאֵין מוֹסִיפִין חֹמֶשׁ עַל עִלּוּיוֹ שֶׁל זֶה. אָמַר אֶחָד, הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי בְּעֶשְׂרִים וָשֵׁשׁ, אִם רָצוּ הַבְּעָלִים לִתֵּן שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד וְדִינָר, הַבְּעָלִים קוֹדְמִים. וְאִם לָאו, אוֹמְרִים, הִגִּיעָתְךָ: 
+
+מַחֲרִים אָדָם מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ, מֵעֲבָדָיו וּמִשִּׁפְחוֹתָיו הַכְּנַעֲנִים, וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ. וְאִם הֶחֱרִים אֶת כֻּלָּן, אֵינָן מֻחְרָמִין, דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, מָה אִם לַגָּבֹהַּ, אֵין אָדָם רַשַּׁאי לְהַחֲרִים אֶת כָּל נְכָסָיו, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיְּהֵא אָדָם חַיָּב לִהְיוֹת חָס עַל נְכָסָיו: 
+
+הַמַּחֲרִים בְּנוֹ וּבִתּוֹ, עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים, וּשְׂדֵה מִקְנָתוֹ, אֵינָן מֻחְרָמִים, שֶׁאֵין אָדָם מַחֲרִים דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם אֵינָן מַחֲרִימִין, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַכֹּהֲנִים אֵינָן מַחֲרִימִין, שֶׁהַחֲרָמִים שֶׁלָּהֶם. הַלְוִיִּם מַחֲרִימִים, שֶׁאֵין הַחֲרָמִים שֶׁלָּהֶן. רַבִּי אוֹמֵר, נִרְאִים דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה בַּקַּרְקָעוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה), כִּי אֲחֻזַּת עוֹלָם הוּא לָהֶם, וְדִבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּמִטַּלְטְלִים, שֶׁאֵין הַחֲרָמִים שֶׁלָּהֶם: 
+
+חֶרְמֵי כֹהֲנִים אֵין לָהֶם פִּדְיוֹן, אֶלָּא נִתָּנִים לַכֹּהֲנִים. רַבִּי יְהוּדָה בֶן בְּתֵירָא אוֹמֵר, סְתָם חֲרָמִים לְבֶדֶק הַבַּיִת, שֶׁנֶּאֱמַר (שם כז), כָּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה'. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, סְתָם חֲרָמִים לַכֹּהֲנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שם), כִּשְׂדֵה הַחֵרֶם לַכֹּהֵן תִּהְיֶה אֲחֻזָּתוֹ. אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר כָּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה'. שֶׁהוּא חָל עַל קָדְשֵׁי קָדָשִׁים וְעַל קָדָשִׁים קַלִּים: 
+
+מַחֲרִים אָדָם אֶת קָדָשָׁיו, בֵּין קָדְשֵׁי קָדָשִׁים וּבֵין קָדָשִׁים קַלִּים. אִם נֶדֶר, נוֹתֵן אֶת הַדָּמִים. אִם נְדָבָה, נוֹתֵן אֶת טוֹבָתוֹ. שׁוֹר זֶה עוֹלָה, אוֹמְדִים כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִתֵּן בְּשׁוֹר זֶה לְהַעֲלוֹתוֹ עוֹלָה, שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי. הַבְּכוֹר, בֵּין תָּמִים בֵּין בַּעַל מוּם, מַחֲרִימִין אוֹתוֹ. כֵּיצַד פּוֹדִין אוֹתוֹ. הַפּוֹדִין אוֹמְדִים כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִתֵּן בִּבְכוֹר זֶה, לִתְּנוֹ לְבֶן בִּתּוֹ אוֹ לְבֶן אֲחוֹתוֹ. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר תַּקְדִּישׁ, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר אַל תַּקְדִּישׁ. אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר תַּקְדִּישׁ, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר אַל תַּקְדִּישׁ, וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר אַל תַּקְדִּישׁ, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר תַּקְדִּישׁ. אֱמוֹר מֵעַתָּה, מַקְדִּישׁוֹ אַתָּה הֶקְדֵּשׁ עִלּוּי, וְאֵין אַתָּה מַקְדִּישׁוֹ הֶקְדֵּשׁ מִזְבֵּחַ: 
+
+
+Chapter 9
+
+הַמּוֹכֵר אֶת שָׂדֵהוּ בִּשְׁעַת הַיּוֹבֵל, אֵינוֹ מֻתָּר לִגְאוֹל פָּחוּת מִשְּׁתֵּי שָׁנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה), בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ. הָיְתָה שְׁנַת שִׁדָּפוֹן וְיֵרָקוֹן אוֹ שְׁבִיעִית, אֵינָהּ עוֹלָה מִן הַמִּנְיָן. נָרָהּ אוֹ הוֹבִירָהּ, עוֹלָה לוֹ מִן הַמִּנְיָן. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, מְכָרָהּ לוֹ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְהִיא מְלֵאָה פֵרוֹת, הֲרֵי זֶה אוֹכֵל מִמֶּנָּה שָׁלשׁ תְּבוּאוֹת לִשְׁתֵּי שָׁנִים: 
+
+מְכָרָהּ לָרִאשׁוֹן בְּמָנֶה, וּמָכַר הָרִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי בְּמָאתַיִם, אֵינוֹ מְחַשֵּׁב אֶלָּא עִם הָרִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר, לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר לוֹ. מְכָרָהּ לָרִאשׁוֹן בְּמָאתַיִם, וּמָכַר הָרִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי בְּמָנֶה, אֵינוֹ מְחַשֵּׁב אֶלָּא עִם הָאַחֲרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (שם), לָאִישׁ, לָאִישׁ אֲשֶׁר בְּתוֹכָהּ. לֹא יִמְכֹּר בְּרָחוֹק וְיִגְאֹל בְּקָרוֹב, בְּרָע וְיִגְאֹל בְּיָפֶה. לֹא יִלְוֶה וְיִגְאַל, וְלֹא יִגְאַל לַחֲצָאִים. וּבַהֶקְדֵּשׁ מֻתָּר בְּכֻלָּן. זֶה חֹמֶר בַּהֶדְיוֹט מִבַּהֶקְדֵּשׁ: 
+
+הַמּוֹכֵר בַּיִת בְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה, הֲרֵי זֶה גוֹאֵל מִיָּד, וְגוֹאֵל כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, הֲרֵי זֶה כְּמִין רִבִּית וְאֵינָהּ רִבִּית. מֵת הַמּוֹכֵר, יִגְאַל בְּנוֹ. מֵת הַלּוֹקֵחַ, יִגְאַל מִיַּד בְּנוֹ. אֵינוֹ מוֹנֶה לוֹ שָׁנָה אֶלָּא מִשָּׁעָה שֶׁמָּכַר לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם), עַד מְלֹאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה. וּכְשֶׁהוּא אוֹמֵר תְּמִימָה, לְהָבִיא חֹדֶשׁ הָעִבּוּר. רַבִּי אוֹמֵר, יִתֵּן לוֹ שָׁנָה וְעִבּוּרָהּ: 
+
+הִגִּיעַ יוֹם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְלֹא נִגְאַל, הָיָה חָלוּט לוֹ, אֶחָד הַלּוֹקֵחַ וְאֶחָד שֶׁנִּתַּן לוֹ מַתָּנָה, שֶׁנֶּאֱמַר לַצְּמִיתוּת. בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה נִטְמָן יוֹם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, שֶׁיְּהֵא חָלוּט לוֹ. הִתְקִין הִלֵּל הַזָּקֵן, שֶׁיְּהֵא חוֹלֵשׁ אֶת מְעוֹתָיו בַּלִּשְׁכָּה, וִיהֵא שׁוֹבֵר אֶת הַדֶּלֶת וְנִכְנָס. אֵימָתַי שֶׁיִּרְצֶה הַלָּה, יָבֹא וְיִטֹּל אֶת מְעוֹתָיו: 
+
+כֹּל שֶׁהוּא לִפְנִים מִן הַחוֹמָה, הֲרֵי הוּא כְבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה, חוּץ מִן הַשָּׂדוֹת. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַף הַשָּׂדוֹת. בַּיִת הַבָּנוּי בַּחוֹמָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵינוֹ כְבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כֹּתֶל הַחִיצוֹן הִיא חוֹמָתוֹ: 
+
+עִיר שֶׁגַּגּוֹתֶיהָ חוֹמָתָהּ, וְשֶׁאֵינָהּ מֻקֶּפֶת חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, אֵינָהּ כְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה. וְאֵלּוּ הֵן בָּתֵּי עָרֵי חוֹמָה, שָׁלשׁ חֲצֵרוֹת שֶׁל שְׁנֵי שְׁנֵי בָתִּים, מֻקָּפוֹת חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, כְּגוֹן קַצְּרָה הַיְשָׁנָה שֶׁל צִפּוֹרִים, וְחַקְרָה שֶׁל גּוּשׁ חָלָב, וְיוֹדְפַת הַיְשָׁנָה, וְגַמְלָא, וּגְדוֹד, וְחָדִיד, וְאוֹנוֹ, וִירוּשָׁלַיִם, וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָהֶן: 
+
+בָּתֵּי הַחֲצֵרִים, נוֹתְנִים לָהֶם כֹּחַ הַיָּפֶה שֶׁבְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה וְכֹחַ הַיָּפֶה שֶׁבַּשָּׂדוֹת. נִגְאָלִין מִיָּד, וְנִגְאָלִין כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ כַּבָּתִּים, וְיוֹצְאִים בַּיּוֹבֵל וּבְגִרְעוֹן כֶּסֶף כַּשָּׂדוֹת. וְאֵלּוּ הֵן בָּתֵּי חֲצֵרִים, שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת שֶׁל שְׁנֵי שְׁנֵי בָתִּים, אַף עַל פִּי שֶׁמֻּקָּפִין חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, הֲרֵי אֵלּוּ כְבָתֵּי חֲצֵרִים: 
+
+יִשְׂרָאֵל שֶׁיָּרַשׁ אֲבִי אִמּוֹ לֵוִי, אֵינוֹ גוֹאֵל כַּסֵּדֶר הַזֶּה. וְכֵן לֵוִי שֶׁיָּרַשׁ אֶת אֲבִי אִמּוֹ יִשְׂרָאֵל, אֵינוֹ גוֹאֵל כַּסֵּדֶר הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה), כִּי בָתֵּי עָרֵי הַלְוִיִּם, עַד שֶׁיְהֵא לֵוִי וּבְעָרֵי הַלְוִיִּם, דִּבְרֵי רַבִּי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין הַדְּבָרִים אֲמוּרִים אֶלָּא בְעָרֵי הַלְוִיִּם. אֵין עוֹשִׂים שָׂדֶה מִגְרָשׁ וְלֹא מִגְרָשׁ שָׂדֶה, וְלֹא מִגְרָשׁ עִיר וְלֹא עִיר מִגְרָשׁ. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים. בְּעָרֵי הַלְוִיִּם. אֲבָל בְּעָרֵי יִשְׂרָאֵל, עוֹשִׂין שָׂדֶה מִגְרָשׁ וְלֹא מִגְרָשׁ שָׂדֶה, מִגְרָשׁ עִיר וְלֹא עִיר מִגְרָשׁ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַחֲרִיבוּ אֶת עָרֵי יִשְׂרָאֵל. הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם מוֹכְרִים לְעוֹלָם וְגוֹאֲלִים לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (שם), גְּאֻלַּת עוֹלָם תִּהְיֶה לַלְוִיִּם: 
diff --git "a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Bekhorot/English/Mischnajot mit deutscher \303\234bersetzung und Erkl\303\244rung. Berlin 1887-1933 [de].txt" "b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Bekhorot/English/Mischnajot mit deutscher \303\234bersetzung und Erkl\303\244rung. Berlin 1887-1933 [de].txt"
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..90b0833916acb68cb44e7570c4f12598a62862b7
--- /dev/null
+++ "b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Bekhorot/English/Mischnajot mit deutscher \303\234bersetzung und Erkl\303\244rung. Berlin 1887-1933 [de].txt"	
@@ -0,0 +1,108 @@
+Mishnah Bekhorot
+משנה בכורות
+Mischnajot mit deutscher Übersetzung und Erklärung. Berlin 1887-1933 [de]
+https://www.talmud.de/tlmd/die-deutsche-mischna-uebersetzung
+
+Mishnah Bekhorot
+
+
+
+Chapter 1
+
+Wer das noch angeborene Junge eines Esels<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> der noch nicht geworfen hat.</i> von einem Nichtjuden kauft oder ihm, obwohl es nicht erlaubt ist<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> S. Abod. Sar. I, 6. Dieses Verbot hat jedoch für die Gegenwart keine Geltung mehr, s. Jore Deah 152, 4.</i>, verkauft, wer [ein Tier] mit ihm in Gemeinschaft hat<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> wenn der Nichtjude auch nur mit dem allergeringsten Anteil an dem Muttertiere oder dem Jungen beteiligt ist oder ihm als Anteil ein bestimmtes Glied des Tieres zusteht, ohne welches das Tier als ein <span dir="rtl">בעל מזם</span> zu betrachten wäre.</i>, oder es von ihm [zur Aufzucht] übernimmt<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> so dass das Tier Eigentum des Nichtjuden bleibt, der Israelite aber die Hut und Verpflegung übernimmt und dafür die Jungen, die das Tier wirft, mit dem Nichtjuden teilt.</i> oder ihm [zur Aufzucht] übergibt, ist frei von der Erstgeburtspflicht<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> das Junge bezw. die Jungen, die als Erstgeburt geworfen werden, sind in diesen Fällen nicht dem Gesetz über <span dir="rtl">פטר חמור</span> unterworfen und brauchen demgemäss nicht ausgelöst zu werden</i>, weil es heisst<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Num. 3, 13.</i>: „in Israel“, aber nicht das von Anderen<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Nur die Erstgeburt in Israel hat Gott geheiligt, in allen diesen Fällen ist aber nicht der Israelite alleiniger Eigentümer, da entweder die Mutter oder das Junge oder ein Teil von ihnen dem Nichtjuden gehört. Dass auch die blosse Teilhaberschaft eines Nichtjuden von der Erstgeburtspflicht befreit, wird aus <span dir="rtl">בבקרך ובצאנך</span> (Deut. 15, 19), von deinen Rindern und deinen Schafen, geschlossen; durch <span dir="rtl">כל״ בכור</span>„ (Exod. 13, 2) wird angedeutet, dass das ganze Junge dem Israeliten gehören muss, durch <span dir="rtl">וכל״ מקנך תזכר„</span> (Exod. 34, 19), dass auch die Mutter allein dem Israeliten gehören muss.</i>. Priester und Leviten sind davon frei, wie sich aus der Folgerung vom Schwereren auf das Leichtere ergibt: Wenn in der Wüste die [Erstgeborenen] der Israeliten durch sie frei geworden sind<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> S. Num 3, 45. Die Leviten sind an die Stelle der Erstgeborenen getreten und haben diese von der Wacht und dem Dienst im Heiligtum befreit. Die Priester gehören ebenfalls dem Stamme Levi an und werden auch in der Schrift wiederholt als Leviten bezeichnet.</i>, so müssen folgerichtig um so mehr ihre eigenen<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> erstgeborenen Söhne.</i> frei sein<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> die ihnen als Leviten innewohnende Heiligkeit bewirkt, dass die Vorschrift über die Erstgeburt auf ihre Kinder nicht anzuwenden ist. Aus der Nebeneinanderstellung (Num. 18, 16): <span dir="rtl">אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכזר הבהמה הטמאה תפדה</span> wird dann weiter gefolgert, dass, wer nicht verpflichtet ist, seinen erstgeborenen Sohn auszulösen, auch nicht die Erstgeburt seines unreinen Viehs auszulösen verpflichtet ist.</i>.
+Wenn eine Kuh ein Junges wirft, das einem Esel gleicht, oder eine Eselin ein Junges wirft, das einem Pferde<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Ascheri meint, dass in der Mischna nicht <span dir="rtl">כמין סוס</span> zu lesen ist, sondern <span dir="rtl">וחמור שילדה כמין פרה</span> entsprechend dem <span dir="rtl">פרה שילדה כמין חמור</span>, weil das folgende <span dir="rtl">ומה „חם״ באכילה</span> darauf hinweist, dass in beiden angeführten Fällen entweder die Mutter oder das Junge ein zum Genuss erlaubtes Tier ist.</i> gleicht, ist es frei von der Erstgeburtspflicht, weil es zwei Mal heisst<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Exod. 13, 13 und 34, 20.</i>: „die Esels-Erstgeburt“, „die Esels-Erstgeburt“, nur wenn die Mutter<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">היולדת</span>).</i> eine Eselin ist und das Geworfene ein Esel ist. Wie ist es damit hinsichtlich des Genuss-Verbotes? Wenn ein reines<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> d h. zum Genuss erlaubtes.</i> Tier ein Junges wirft, das einem unreinen Tiere gleicht, ist es zum Genuss erlaubt, wenn ein unreines Tier ein Junges wirft, das einem reinen Tiere gleicht, ist es zum Genuss verboten, denn was von einem unreinen Tiere stammt, gilt als unrein<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> so auch die Milch eines unreinen Tieres; eine Ausnahme bildet nur der Honig s. Machsch. VI, 4.</i> und was von einem reinen Tiere stammt, als rein. Hat ein unreiner Fisch einen reinen Fisch verschlungen<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> und er wird unverdaut in ihm gefunden.</i>, so ist dieser zum Genuss erlaubt, hat ein reiner einen unreinen Fisch verschlungen, ist dieser zum Genuss verboten, weil er nicht in ihm selbst entstanden ist.
+Hat eine Eselin, die noch nicht geworfen<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">בכר</span> im Piel=zum ersten Male ein Junges werfen.</i> hatte, zwei männliche Junge geworfen<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> und man weiss nicht, welches von beiden zuerst geworfen worden ist.</i>, so hat man dem Priester ein<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> weil nur dasjenige als Erstgeburt gilt, dessen Kopf zuerst zum Vorschein gekommen ist. Die Möglichkeit, dass vielleicht die Köpfe beider genau gleichzeitig zum Vorschein gekommen sind und daher beide als Erstgeburt zu betrachten wären, braucht nach der Ansicht der Weisen (s. weiter II, 6) nicht inbetracht gezogen zu werden. Nach der entgegengesetzten Ansicht R. Jose’s, des Galiläers (s. dort), ist auch hier nur ein Lamm dem Priester zu geben, weil diese Möglichkeit doch jedenfalls zu den seltensten Ausnahmen gehört; doch muss der Eigentümer, um auch dieser Möglichkeit Rechnung zu tragen, ausser diesem Lamm noch ein zweites absondern, das er aber nicht dem Priester zu geben braucht, sondern für sich behalten kann.</i> Lamm zu geben; ein männliches und ein weibliches, so hat man ein Lamm zu eigener Benutzung abzusondern<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> weil vielleicht das männliche zuerst geworfen worden ist. Einem Priester braucht man das Lamm nicht zu geben, nach dem Grundsatze: <span dir="rtl">המוציא מחברו עליו הראיה</span>, trotzdem muss aber das männliche Junge, das vielleicht eine Erstgeburt ist, durch ein Lamm ausgelöst werden, weil es verboten ist, die Erstgeburt zu benutzen, so lange sie nicht durch ein Lamm ausgelöst worden ist.</i>. Haben zwei Eselinnen, die noch nicht geworfen hatten, zwei männliche Junge geworfen, hat man dem Priester zwei<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> da beide geworfen haben, demnach zwei männliche Erstgeburten vorliegen.</i> Lämmer zu geben; ein männliches und ein weibliches, oder zwei männliche und ein weibliches, so hat man dem Priester ein Lamm zu geben<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> Sind die beiden männlichen von der einen und das weibliche von der anderen geworfen worden, so ist nur das von den beiden männlichen zuerst geworfene Erstgeburt. Hat die eine nur ein männliches und die andere ein weibliches und ein männliches geworfen, so ist ebenfalls nur das allein geworfene männliche unzweifelhafte Erstgeburt, das mit dem weiblichen zusammen geworfene dagegen kann ebensowohl nicht Erstgeburt sein, indem das weibliche zuerst geworfen worden ist, deshalb braucht man dafür dem Priester kein Lamm zu geben, dagegen muss man aus dem Note 20 angegebenen Grunde auch dieses durch ein Lamm auslösen, das man aber nicht dem Priester zu geben braucht, wenn die Mischna dies auch nicht besonders erwähnt, da es sich aus dem Vorhergehenden von selbst ergibt.</i>; zwei weibliche und ein männliches, oder zwei männliche und zwei weibliche, so hat der Priester gar keinen Anspruch<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> weil es ja möglich ist, da es jede von beiden zuerst ein weibliches geworfen hat. Ha es doch aber auch möglich ist, dass im ersteren Falle das männliche und im zweiten Falle beide männliche als erste geworfen worden sind, so ist für jedes von ihnen ein Lamm abzusondern, das der Eigentümer für sich verwenden kann. Nach Maimonides ist hier auch das nicht nötig, weil hier so verschiedene Möglichkeiten vorliegen, d. h., wie Israel Lipschütz erklärt, weil bei jedem der beiden Tiere zwei Fälle möglich sind, in denen keine Erstgeburtspflicht vorliegt, wenn es nämlich entweder nur ein oder zwei weibliche oder ein männliches erst nach diesen geworfen hat, und erst im dritten Falle, wenn es ein männliches vor dem oder den weiblichen Jungen geworfen hat, die Erstgeburtspflicht vorliegt.</i>.
+Hatte die eine bereits geworfen und die andere noch nicht geworfen, und sie haben jetzt zwei männliche Junge geworfen<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> und man weiss nicht, welches von beiden als Erstgeburt geworfen worden ist.</i>, hat man dem Priester ein Lamm zu geben; ein männliches und ein weibliches, so hat man ein Lamm zu eigener Benutzung abzusondern<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> da vielleicht das männliche von dem Tiere geworfen worden ist, das noch nicht geworfen hatte.</i>, wie es heisst<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> Exod. 13, 13.</i>: „und die Erstgeburt eines Esels sollst du durch ein Lamm auslösen<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> Der Schriftvers wird nicht als Begründung für das unmittelbar Vorhergehende angeführt, sondern für die Vorschrift, von welcher der ganze Abschnitt handelt, dass die Erstgeburt eines Esels durch ein Lamm auszulösen ist.</i> “, sei es von Schafen oder von Ziegen<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> Der Ausdruck <span dir="rtl">שה</span> bezeichnet sowohl ein junges Schaf wie eine junge Ziege.</i>, ein männliches oder ein weibliches, ein grosses oder ein kleines, ein fehlerfreies oder fehlerbehaftetes, man kann auch mehrere Male damit auslösen<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> Nachdem man das Lamm dem Priester gegeben hat, kann man mit demselben Lamm, wenn man es vom Priester wieder zurückbekommen hat, eine zweite Erstgeburt auslösen. Ebenso darf man nach Ansicht des Rab. Tam ein Lamm, das man für eine zweifelhafte Erstgeburt nur abgesondert hat, aber nicht dem Priester zu geben braucht, auch weiter zur Auslösung einer Erstgeburt verwenden.</i>, man kann es mit in die Hürde aufnehmen, von der man den Zehnt absondern will<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> das Lamm, das man für eine zweifelhafte Erstgeburt abgesondert hat; ein Lamm dagegen, das man dem Priester als Auslösung für eine Erstgeburt gegeben hat, untersteht nicht mehr der Vorschrift des Verzehntens, selbst wenn man es von dem Priester zurückbekommen oder zurückgekauft hat, s. weiter IX, 3.</i>, ist es gestorben<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> das Lamm, das man für eine Erstgeburt abgesondert hat, um es einem Priester zu geben, bevor man es dem Priester gegeben hat.</i>, steht ihnen<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> den Priestern. Lowe: <span dir="rtl">נהנה</span></i> [nur] die Nutzniessung zu<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> der Eigentümer muss das tote Lamm einem Priester geben, er ist aber nicht verpflichtet, es durch ein anderes lebendes zu ersetzen, weil das Lamm von dem Augenblicke der Absonderung ab schon als Eigentum der Priester betrachtet wird, wenn der Eigentümer es auch noch nicht einem Priester übergeben hat (s. weiter Mischna 6).</i>.
+Mit einem Kalbe darf man nicht auslösen<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> Wenn man mit einem Lamm auslöst, kommt es nicht auf den Wert des Lammes an, sondern genügt es, wenn auch das Lamm einen geringeren Wert hat als die Erstgeburt. Ist man nicht im Besitze eines Lammes, so kann man die Erstgeburt auch durch irgend etwas Anderes auslösen, in diesem Falle muss aber das, womit man auslöst, mindestens den gleichen Wert haben wie die Erstgeburt. Man kann aber nicht anstatt eines Lammes ein Kalb usw. nehmen und damit wie mit einem Lamm, d. h. ohne Rücksicht auf den Wert auslösen.</i>, auch nicht mit einem Wild, nicht mit einem geschlachteten Tiere und nicht mit einem Tiere, das trefa ist, nicht mit einer Mischgeburt<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> von Schaf und Ziegenbock.</i> und nicht mit einem <span dir="ltr"><sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> Nach einer Ansicht im Talmud (Chull. 80 a) ist unter <span dir="rtl">כוי</span> eine Mischgeburt von Ziegenbock und Reh zu verstehen.</i> </span><span dir="ltr">כוי</span>; nach R.Eleasar<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> ed. Ven. und Talmudausg.: <span dir="rtl">ר׳ אליעזר</span> (s. Tosaf.).</i> ist es mit einer Mischgeburt erlaubt, weil es ein Lamm ist<sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> sowohl das Junge von einem Schaf wie das von einer Ziege wird <span dir="rtl">שה</span> genannt.</i>, mit einem <span dir="ltr">כוי</span> verboten, weil es da zweifelhaft ist<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> ob es noch <span dir="rtl">שה</span> genannt wird.</i>. Hat man sie<sup class="footnote-marker">40</sup><i class="footnote"> die Erstgeburt selbst, anstatt sie auszulösen.</i> einem Priester gegeben, darf der Priester sie nicht leben lassen, wenn er nicht ein Lamm dafür absondert<sup class="footnote-marker">41</sup><i class="footnote"> auch das Lamm kann er dann aber für sich selbst behalten und verwenden.</i>.
+Wenn jemand das Auslösungslamm für eine Esels-Erstgeburt absondert und es stirbt<sup class="footnote-marker">42</sup><i class="footnote"> bevor man es dem Priester gegeben hat.</i>, so sagt R. Elieser: Man ist verpflichtet, es zu ersetzen, wie die fünf Selaim für einen [erstgeborenen] Sohn<sup class="footnote-marker">43</sup><i class="footnote"> S. Abschn. VIII, 8. R. Elieser schliesst von dem Lösegeld für den erstgeborenen Sohn auf das Auslösungslamm für eine Eselserstgeburt, weil sie in der Schrift (Exod. 13, 13) beide neben einander stehen: <span dir="rtl">וכל פטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו וכל בכור בניך תפדה</span> (Maim. und Bart.).</i>; die Weisen sagen: Man ist nicht verpflichtet, es zu ersetzen, wie bei dem Auslösungsgeld für den zweiten Zehnt<sup class="footnote-marker">44</sup><i class="footnote"> Das für den zweiten Zehnt gelöste Geld darf nur in Jerusalem verzehrt werden, ist jedoch dieses Geld verloren gegangen, so braucht man es nicht durch anderes zu ersetzen. Wie R. Elieser aus den Worten <span dir="rtl">אך פדה תפדה</span> in dem Schriftverse (Num. 18, 15): <span dir="rtl">אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה חטמאה תפדה</span> folgert, dass nicht in allen Beziehungen die Auslösung der Eselserstgeburt der des erstgeborenen Sohnes gleichzustellen ist, sondern nur inbezug auf die Ersatzpflicht für das Auslösungslamm (s. Talm. 12b), so schliessen daraus die Weisen, dass auch inbezug auf die Ersatzpflicht die Auslösung der Eselserstgeburt nicht der des erstgeborenen Sohnes gleichzustellen ist, sondern nur inbezug auf die Personen, denen bei beiden die Auslösungspflicht aufliegt (s. Talm. 4a).</i>. R. Josua und R. Zadok bezeugten, dass, wenn das Auslösungslamm einer Esels-Erstgeburt gestorben ist, dem Priester dafür keinerlei Anspruch zusteht<sup class="footnote-marker">45</sup><i class="footnote"> sondern er hat nur Anspruch auf das tote Lamm, s. oben Note 33.</i>. Stirbt die Esels-Erstgeburt<sup class="footnote-marker">46</sup><i class="footnote"> nachdem der Eigentümer ein Lamm dafür abgesondert, bevor er es dem Priester übergeben hat.</i>, so sagt R. Elieser: Sie muss vergraben werden<sup class="footnote-marker">47</sup><i class="footnote"> Da R. Elieser der Ansicht ist, dass der Eigentümer für das Lamm noch ersatzpflichtig ist, solange er es dem Priester nicht übergeben hat, gilt die Erstgeburt noch als nicht ausgelöst und darf deshalb auch das Aas nicht benutzt werden.</i>, und das Lamm steht zur Nutzniessung frei<sup class="footnote-marker">48</sup><i class="footnote"> der Eigentümer darf es für sich benutzen, da er jetzt ja keine Erstgeburt mehr damit auszulösen hat.</i>; die Weisen sagen: Sie braucht nicht vergraben zu werden<sup class="footnote-marker">49</sup><i class="footnote"> da sie bereits als ausgelöst gilt, sobald der Eigentümer des Lamm abgesondert hat.</i>, und das Lamm gehört dem Priester.
+Will man sie nicht auslösen, so muss man ihr mit einem Hackmesser<sup class="footnote-marker">50</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">קופיץ</span> ed. Lowe <span dir="rtl">קפיס</span> =xoπις ein Hackmesser, Beil; in den Talmudausg. fehlt das Wort <span dir="rtl">בקופיץ</span>.</i> von hinten das Genick einschlagen und sie dann vergraben<sup class="footnote-marker">51</sup><i class="footnote"> Die unausgelöste Erstgeburt ist nach R. Jehuda schon beim Leben, nach R. Simon erst nach dem Genickschlag für jede Benutzung verboten (Talm. 9b).</i>. Das Gebot des Auslösens hat den Vorrang vor dem des Genickschlages, denn es heisst<sup class="footnote-marker">52</sup><i class="footnote"> Exod. 13, 13.</i>: „Wenn du es nicht auslösest, sollst du ihm das Genick einschlagen“. Das Gebot der Ehelichung<sup class="footnote-marker">53</sup><i class="footnote"> der hebräischen Magd.</i> hat den Vorrang vor dem des Auslösens, denn es heisst<sup class="footnote-marker">54</sup><i class="footnote"> Exod. 21, 8.</i>: „Wenn er sie sich nicht zur Ehelichung bestimmt hat, soll er ihr zur Auslösung verhelfen“. Das Gebot der Leviratsehe<sup class="footnote-marker">55</sup><i class="footnote"> Deut. 25, 5—10.</i> hatte den Vorrang vor dem der Chaliza in früheren Zeiten, wo man dabei die Absicht hatte, nur das Gebot damit zu erfüllen, jetzt aber, wo man dabei nicht die Absicht hat, nur das Gebot zu erfüllen, hat man bestimmt, dass das Gebot der Chaliza den Vorrang vor dem der Leviratsehe hat<sup class="footnote-marker">56</sup><i class="footnote"> Nach dem Talmud (Jebam. 39 b) ist man später wieder zu dem Grundsatz zurückgekommen, dass das Gebot der Leviratsehe den Vorrang vor dem der Chaliza hat, weil nach Ansicht der Weisen der Levir die Schwägerin auch dann heiraten darf, wenn er sie aus anderen Gründen als nur, um das Gebot zu erfüllen, heiratet.</i>. Bei dem Gebote der Auslösung<sup class="footnote-marker">57</sup><i class="footnote"> Wenn jemand ein unreines Tier dem Heiligtum geweiht hat, so muss dasselbe seinem Werte nach abgeschätzt werden, und das dafür gelöste Geld gehört dem Heiligtum.</i> hat der Eigentümer den Vorrang vor jedem anderen Menschen<sup class="footnote-marker">58</sup><i class="footnote"> Der Eigentümer muss aber, wenn er das Tier auslöst, zu dem Werte noch ein Fünftel hinzulegen.</i>, denn es heisst<sup class="footnote-marker">59</sup><i class="footnote"> Lev. 27, 28.</i>: „Wenn es nicht ausgelöst wird<sup class="footnote-marker">60</sup><i class="footnote"> durch den Eigentümer.</i>, soll es nach deiner Schätzung verkauft werden.“
+
+Chapter 2
+
+Wer das noch ungeborene Junge einer Kuh<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> die noch nicht geworfen hat, ebenso auch das von einem Schaf oder von einer Ziege, nur passt darauf nicht das „obwohl es nicht erlaubt ist“, da man Kleinvieh an einen Nichtjuden verkaufen darf.</i> von einem Nichtjuden kauft oder ihm, obwohl es nicht erlaubt ist, verkauft, wer [ein Tier] mit ihm in Gemeinschaft hat oder es von ihm [zur Aufzucht] übernimmt<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> S. I, Note 4.</i> oder es ihm [zur Aufzucht] übergibt, ist frei von der Erstgeburtspflicht, weil es heisst<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Num. 3, 13.</i>: „in Israel“, aber nicht das von Anderen<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> S. I, Note 7.</i>. Priester und Leviten sind auch dazu verpflichtet, sie sind von der Erstgeburtspflicht bei einem reinen Tiere nicht befreit<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Auch die Priester müssen die Erstgeburt von ihren eigenen Tieren im Heiligtum schlachten und die Opferteile darbringen, erst dann dürfen sie das Fleisch verzehren.</i>, befreit sind sie nur<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> In den Talmudausg. fehlt das zweite <span dir="rtl">ולא נפטרו</span>.</i> von der Auslösung eines [erstgeborenen] Sohnes und von der Erstgeburtspflicht bei einem Esel<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> aus dem I, Note 10 angegebenen Grunde.</i>.
+Alle<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Diese und die folgende Mischna stimmen wörtlich überein mit Chullin X, 2, s. dort die Erklärung. Dort bringt sie die Mischna wegen der darin enthaltenen Bestimmungen über die Abgabenpflicht, hier wegen der Bestimmungen über die Erstgeburtspflicht.</i> heiligen Tiere, die schon, bevor sie für’s Heiligtum bestimmt worden, einen bleibenden Leibesfehler hatten und ausgelöst worden sind, unterliegen der Erstgeburtsund der Abgabenpflicht, sie dürfen wie nichtheilige geschoren und zur Arbeit verwendet werden, ein von ihnen geworfenes Junges und ihre Milch sind nach der Auslösung erlaubt, wer sie ausserhalb schlachtet, ist straffrei, das gegen sie Ausgetauschte ist nicht heilig, und wenn sie von selbst verenden, dürfen sie ausgelöst werden, ausgenommen sind nur die Erstgeburt und der Zehnt.
+Sind sie für’s Heiligtum bestimmt worden, bevor sie den Leibesfehler hatten, oder hatten sie nur einen, vorübergehenden Leibesfehler, als sie für’s Heiligtum bestimmt worden, und nachher ist an ihnen ein bleibender Leibesfehler entstanden und sie sind ausgelöst worden, sind sie frei von der Erstgeburts- und der Abgabenpflicht, sie dürfen nicht wie nichtheilige geschoren und zur Arbeit verwendet werden, ein von ihnen geworfenes Junges und ihre Milch sind auch nach der Auslösung verboten, wer sie ausserhalb schlachtet, macht sich schuldig, das gegen sie Ausgetauschte ist heilig, und wenn sie von selbst verendet sind, müssen sie vergraben werden.
+Hat jemand Kleinvieh als eisernen Bestand<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> d. h. der Nichtjude verkauft und übergibt das Vieh dem Juden für einen besimmten Preis, den dieser aber erst nach einer Reihe von Jahren zu zahlen hat, auch wenn das Vieh inzwischen billiger geworden oder ganz eingegangen ist. In die Jungen, welche das Vieh in der Zwischenzeit wirft, teilen sich der Verkäufer und der Käufer. „Eisernes“ Vieh wird solches Vieh genannt, weil der Übernehmer für jeden Schaden haftet und dem Verkäufer keinerlei Schaden erwachsen kann (s. auch Jebam. VII, Note 2).</i> von einem Nichtjuden übernommen, so sind auch die geworfenen Jungen<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> die dem Juden als Anteil zugefallen sind.</i> von der Erstgeburtspflicht frei<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> d. h. die erstgeborenen Jungen, die von diesen Jungen geworfen werden, werden nicht als <span dir="rtl">בכורים</span> betrachtet, weil der Nichtjude auch auf die Jungen des eisernen Viehs noch einen Anspruch hat, denn wenn das eiserne Vieh vor Bezahlung des Kaufpreises eingegangen ist, kann der Nichtjude sich wegen Bezahlung desselben an die Jungen halten. Dass die erstgeborenen Jungen des eisernen Viehs selbst nicht als <span dir="rtl">בכורים</span> betrachtet werden, ist schon in Mischna 1 ausgesprochen.</i>, die Jungen von diesen Jungen dagegen Erstgeburts-pflichtig<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> weil das Recht des Nichtjuden nicht so weit geht, sich an diese, die Jungen der dem Juden als Anteil zugefallenen Jungen, als Ersatz für das eingegangene eiserne Vieh zu halten, deshalb sind die Jungen, die von diesen geworfen werden, als <span dir="rtl">בכורים</span> zu behandeln.</i>. Hat er [ausdrücklich] die Jungen<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">ולדותיהן</span>.</i> als Ersatz für ihre Mütter bestimmt<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> indem er zu dem Nichtjuden gesagt hat: sollte das eiserne Vieh eingehen, so kannst du dich dafür an die mir zugefallenen Jungen halten. Da dieses Recht auch ohne ausdrückliche Abmachung dem Nichtjuden zusteht, so kann diese besondere Abmachung nur den Sinn haben, dass dem Nichtjuden das Recht zuerkannt worden ist, sich an die Jungen so zu halten, als wenn sie das dem Juden übergebene eiserne Vieh wären, er sich demnach auch weiter an die Jungen dieser Jungen halten kann.</i>, so sind auch die Jungen von diesen Jungen von der Erstgeburtspflicht frei<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> die Jungen von den Jungen dieser Jungen sind nicht als <span dir="rtl">בכורים</span> zu betrachten.</i>, und erst die Jungen von den Jungen dieser Jungen Erstgeburts-pflichtig<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> Ed. pr., Lowe und Ven. lesen: <span dir="rtl">ולדות פטורין וולדי ולדות חיי בין</span>.</i>. R. Simon, Sohn des Gamliel, sagt: Selbst im zehnten Geschlechte noch sind sie frei, weil der Nichtjude einen Ersatzanspruch auf sie hat<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> dadurch dass er sich ausdrücklich den Ersatzanspruch auf die Jungen hat feststellen lassen, hat er sich den Anspruch auch auf die Jungen in allen weiteren Generationen erworben.</i>.
+Wenn ein Schaf ein Junges wirft, das einer Ziege gleicht, oder eine Ziege ein Junges wirft, das einem Schafe gleicht, so ist es frei von der Erstgeburtspflicht<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> obgleich sowohl Schaf wie Ziege beide erstgeburtspflichtig sind. Es wird dieses daraus geschlossen, weil es heisst (Num. 18, 17): <span dir="rtl">אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז</span> und nicht: <span dir="rtl">אך בכור שור או כשב או עז</span>, das solle darauf hinweisen, dass es nicht genügt, wenn z. B. das erstgeborene Schaf das Erstgeborene von einem Schaf oder von einer Ziege ist, sondern es muss das Erstgeborene eines Schafes, oder wenn es eine Ziege ist, das Erstgeborene von einer Ziege sein.</i>; hat es jedoch einen Teil der Kennzeichen<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> des Muttertieres.</i>, ist es Erstgeburts-pflichtig<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> Dies wird aus dem voranstehenden einschränkenden <span dir="rtl">אך״„</span> geschlossen: die Bestimmung, dass das Erstgeborene von derselben Art wie die Mutter sein muss, wird dahin eingeschränkt, dass es nur einen Teil der Kennzeichen des Muttertieres aufzuweisen haben muss.</i>.
+Wenn ein Schaf, das noch nicht geworfen hat, zwei männliche Junge geworfen und beide mit ihren Köpfen zugleich herausgekommen sind, so sagt R. Jose, der Galiläer: Beide gehören dem Priester, weil es heisst<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> Exod. 13, 12.</i>: „die männlichen<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> daraus, dass es nicht heisst: <span dir="rtl">הזכר</span>, entsprechend dem vorhergehenden <span dir="rtl">פטר שגר בהמה</span>, sondern <span dir="rtl">הזכרים</span> in der Mehrzahl, folgert R. Jose, dass auch, wenn zwei Junge genau gleichzeitig geworfen werden, beide als Erstgeburt zu betrachten sind.</i> dem Ewigen“; die Weisen dagegen sagen: Das ist nicht möglich<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> Die Weisen vertreten die Ansicht, dass es unmöglich ist, die absolute Gleichzeitigkeit zweier Vorgänge festzustellen (<span dir="rtl">אי אפשר לצמצם</span>). Selbst wenn man deshalb gesehen hat, dass beide Jungen gleichzeitig ihre Köpfe herausgesteckt haben, bleibt es dennoch immer noch zweifelhaft, ob nicht das eine den Kopf, wenn auch nur um den Bruchteil einer Sekunde später als das andere herausgesteckt hat, es sind deshalb nicht beide als Erstgeburt, sondern nur als zweifelhafte Erstgeburt zu betrachten.</i>, vielmehr gehört eines ihm und eines dem Priester<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> da jedenfalls das eine, das den Kopf zuerst herausgesteckt hat, dem Priester gehört.</i>, R. Tarfon sagt: Der Priester sucht sich das schönere aus<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> da nicht festzustellen ist, welches von beiden den Kopf zuerst herausgesteckt hat, ist es als das wahrscheinlichere anzunehmen, dass es das stärkere von beiden gewesen ist.</i>; R. Akiba sagt: Der Anspruch auf das fettere ist unentschieden<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> Der Talmud erklärt den Ausdruck <span dir="rtl">משמנים ביניהם</span> mit <span dir="rtl">שומן יהא ביניהן</span>: dasjenige, um das das fettere Tier das andere an Wert übertrifft, bleibt zwischen ihnen, dem Eigentümer und dem Priester, liegen, d. h. einer hat keinen grösseren Anspruch darauf als der andere, nach dem Grundsatze <span dir="rtl">המוציא מחברו עליו הראיה</span>, behält sich darum der Eigentümer das fettere Tier. Danach wäre das Wort <span dir="rtl">משמנים</span> von <span dir="rtl">שומן</span> = Fett abzuleiten. Derselbe Ausdruck wird auch Bab. Batr. VII, 4 gebraucht, dort heisst es: <span dir="rtl">האומר לחבירו חצי שדה אני מוכר לך משמנין ביניהן ונוטל חצי שדהו</span> Wenn jemand einem Anderen sein halbes Feld verkauft und, wie es ja verkommen kann, die eine Seite des Feldes einen fetteren Boden hat als die andere, so muss der Käufer dem Verkäufer einen dem halben Wert des ganzen Feldes entsprechenden Teil seines Feldes geben. Es pflegt nun aber jeder lieber ein kleineres Feld mit fetterem Boden zu nehmen als ein den gleichen Wert darstellendes grösseres Feld mit magerem Boden. Mit dem Ausdruck <span dir="rtl">משמנין ביניהם</span> will nun die Mischna sagen, dass weder dem Verkäufer noch dem Käufer ein eigentliches Recht zusteht, gerade den Teil mit dem fetteren Boden für sich zu beanspruchen. Es darf deshalb der Verkäufer den fetteren Teil des Feldes für sich behalten und braucht dem Käufer nur einen dementsprechend grösseren Teil des Feldes mit magerem Boden zu geben nach dem Grundsatze, dass bei einem Verkauf in allen Zweifelsfällen das Recht auf Seiten des Verkäufers steht (<span dir="rtl">יד לוקח על חתחתונה</span>). Eine dritte Stelle, an der dieser Ausdruck gebraucht wird, ist Talm. Bab. Mez. 87 a: <span dir="rtl">השוכר את הפועל ואמר לו כאחד וכשנים מבני העיר נותן לו בפחות שבשכירות דברי ר׳ יהושע וחכמים אומרים משמנים ביניהם</span> Wenn jemand einen Arbeiter mietet und zu ihm sagt, ich miete dich für einen Lohn, den einer und andere in der Stadt erhalten, so sagt R. Josua, er braucht ihm nur den geringsten Arbeitslohn zu geben, den ein Arbeiter der Stadt zu erhalten pflegt, die Weisen aber sagen <span dir="rtl">משמנים ביניהם</span> d. h. der Mehrbetrag, um den der Lohn des bestbezahlten Arbeiters den des am schlechtesten bezahlten übersteigt, bleibt zwischen beiden, dem Arbeitgeber und dem Arbeitnehmer, liegen und, da hier keinem von beiden ein Vorrecht zusteht, so wird er zwischen beiden geteilt, der Arbeiter erhält also einen Durchschnittslohn (s. Tosf. Joint zu Baba Batra VII, 4). Andere Erklärer leiten das Wort <span dir="rtl">משמנים</span> von <span dir="rtl">שום</span> = schätzen ab mit eingefügtem <span dir="rtl">נ׳</span>. Hoffmann (z. St. Bab. Batr.) nimmt es gleich dem arab. <span dir="rtl">سمل</span> = einen Vergleich machen, Frieden stiften, und übersetzt es mit „nach dem Durchschnitt schätzen“.</i>. Das zweite lässt man weiden, bis es einen Leibesfehler bekommt<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> vorher darf es nicht geschlachtet werden, da es ja möglich ist, dass gerade dieses Tier, das der Eigentümer für sich behalten hat, das zuerst herausgekommene war; selbstverständlich muss aus demselben Grunde auch der Priester das ihm zugefallene Tier weiden lassen, bis es einen Fehler bekommt, als Erstgeburtsopfer darf er es nicht darbringen, weil es vielleicht gar keine Erstgeburt ist und man ein profanes Tier nicht im Heiligtum darbringen darf.</i>, und es ist Abgabenpflichtig<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> denn entweder ist es keine Erstgeburt, dann steht dem Priester wie bei jedem anderen Tiere das Recht auf die Abgaben zu, oder es ist eine Erstgeburt, dann stände dem Priester eigentlich das Recht auf das ganze Tier zu.</i>; R. Jose sagt: Es ist davon frei<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> Als Grund für die Ansicht des R. Jose wird Mischna 8 angegeben, weil der Priester für dieses Tier, selbst wenn er einen Anspruch darauf gehabt haben sollte, bereits ein anderes angenommen hat, es ist deshalb ebenso, als wenn er zunächst das Tier als Erstgeburt erhalten, es dann aber, nachdem es einen Fehler bekommen, an den Eigentümer für das andere Tier verkauft oder eingetauscht hätte, von einem solchen Tiere braucht der Israelite dem Priester die Abgaben nicht zu geben.</i>. Ist eines von beiden gestorben<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> bevor der Priester eines von ihnen bekommen hat.</i>, so teilen sie, sagt R. Tarfon<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> Nach der Erklärung im Talmud hat R. Tarfon seine zuerst ausgesprochene Ansicht, dass das stärkere von den beiden Tieren dem Priester zufällt (s. Note 25), später wieder geändert und ist vielmehr auch der Ansicht, dass jeder von beiden, der Eigentümer und der Priester, den Anspruch auf die Hälfte von beiden Tieren hat, deshalb behält jeder seinen Anspruch, auch wenn das eine von beiden Tieren gestorben ist.</i>; R. Akiba sagt: Wer von einem Anderen etwas heraushaben will, dem liegt der Beweis ob<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> und da der Priester den Beweis nicht führen kann, dass das noch lebende Junge das zuerst geworfene ist, so braucht ihm der Eigentümer nichts davon zu geben. Auch R. Tarfon erkennt diesen Grundsatz an; wenn das Junge in einem Gehöft geworfen worden ist, das dem Eigentümer des Viehs gehört, so dass dieser durch das ihm gehörende Gehöft von dem Jungen rechtsmässig Besitz ergriffen hat, so kann deshalb auch nach seiner Ansicht der Priester keinen Anspruch auf das Tier geltend machen. Umgekehrt erkennt auch R. Akiba dem Priester einen Anspruch zu, wenn das Junge unter Aufsicht eines Hirten an einem Orte geworfen worden ist, der nicht dem Eigentümer des Viehs gehört, und dieser demnach von dem Tiere noch gar nicht Besitz ergriffen hat. Ihre Ansichten gehen nur in dem Falle auseinander, wenn diese Besitzergreifung durch den Eigentümer allein nicht zweifellos feststeht, sondern auch eine gleichzeitige Besitzergreifung seitens des Priesters in Frage kommt. Das ist der Fall, wenn z. B. der Eigentümer sein Vieh auf seinem Felde durch einen Hirten weiden lässt, der Priester ist. Da ist nach R. Tarfon anzunehmen, dass der Eigentümer stillschweigend dem Priester für den Fall, dass die Tiere erstgeborene Junge werfen, ein Mit-Anrecht an seinem Felde eingeräumt hat, damit dem Priester dadurch die Erstgeburt sofort zufällt, indem er durch das Feld Besitz von ihr ergreift, weil der Eigentümer es sich als eine verdienstliche Tat anrechnet, dass er die geweihte Erstgeburt auf seinem Felde weiden lässt; es haben demnach der Priester und der Eigentümer zu gleicher Zeit von der geworfenen zweifelhaften Erstgeburt Besitz ergriffen, deshalb müssen sie sie sich teilen. R. Akiba dagegen ist der Ansicht, dass gerade weil in diesem Falle dem Eigentümer daraus, dass er dem Priester ein Besitz-Anrecht an seinem Felde einräumt, ein Schaden entstehen würde, es nicht anzunehmen ist, dass er dieses Mit-Anrecht dem Priester eingeräumt hat, das Junge ist also auch in diesem Falle, da es auf dem Felde des Eigentümers geworfen worden ist, sofort in den alleinigen Besitz des Eigentümers übergegangen, und ist daher dem Priester die Beweispflicht zuzuschieben, wenn er einen Anspruch darauf macht (Talmud).</i>. Ist es ein männliches und ein weibliches, hat der Priester gar keinen Anspruch<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> Der Priester kann nur einen Anspruch erheben, wenn das Vorhandensein einer männlichen Erstgeburt unzweifelhaft feststeht, es nur zweifelhaft ist, ob dieses Tier das zuerst geborene ist. In diesem Falle aber ist es ja ebenso möglich, dass das weibliche Tier zuerst den Kopf herausgesteckt hat, deshalb kann der Priester auch auf das männliche keinen Anspruch erheben, sondern es gehört dem Eigentümer, er muss es aber weiden lassen, bis es einen Leibesfehler bekommt, da es immerhin eine zweifelhafte Erstgeburt ist.</i>.
+Wenn zwei Schafe, die noch nicht geworfen haben, zwei männliche Junge geworfen haben<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> ohne dass jemand dabei gewesen ist.</i>, muss man beide dem Priester geben<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> denn das ist nicht anzunehmen, dass beide Jungen von dem einen Tiere geworfen sind und das andere nur blutigen Abgang (<span dir="rtl">טנוף</span> s. weiter III, 1) geworfen hat.</i>; ein männliches und ein weibliches, gehört das männliche dem Priester<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> weil gewiss das männliche von dem einen und das weibliche von dem anderen Tiere geworfen worden ist.</i>; zwei männliche und ein weibliches, gehört eines ihm und eines dem Priester<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> denn entweder sind beide männlichen von einem Tiere geworfen worden, dann ist nur das zuerst geworfene Erstgeburt, oder das eine Tier hat ein männliches und ein weibliches, das andere nur ein männliches geworfen, dann ist nur das letztere Erstgeburt, das erstere dagegen nur zweifelhafte Erstgeburt, da vielleicht das weibliche vor ihm geworfen worden ist.</i> R. Tarfon sagt: Der Priester sucht sich das schönere aus<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> da nicht festzustellen ist, welches von beiden den Kopf zuerst herausgesteckt hat, ist es als das wahrscheinlichere anzunehmen, dass es das stärkere von beiden gewesen ist.</i>; R. Akiba sagt: Der Anspruch auf das fettere ist unentschieden<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> Der Talmud erklärt den Ausdruck <span dir="rtl">משמנים ביניהם</span> mit <span dir="rtl">שומן יהא ביניהן</span>: dasjenige, um das das fettere Tier das andere an Wert übertrifft, bleibt zwischen ihnen, dem Eigentümer und dem Priester, liegen, d. h. einer hat keinen grösseren Anspruch darauf als der andere, nach dem Grundsatze <span dir="rtl">המוציא מחברו עליו הראיה</span>, behält sich darum der Eigentümer das fettere Tier. Danach wäre das Wort <span dir="rtl">משמנים</span> von <span dir="rtl">שומן</span> = Fett abzuleiten. Derselbe Ausdruck wird auch Bab. Batr. VII, 4 gebraucht, dort heisst es: <span dir="rtl">האומר לחבירו חצי שדה אני מוכר לך משמנין ביניהן ונוטל חצי שדהו</span> Wenn jemand einem Anderen sein halbes Feld verkauft und, wie es ja verkommen kann, die eine Seite des Feldes einen fetteren Boden hat als die andere, so muss der Käufer dem Verkäufer einen dem halben Wert des ganzen Feldes entsprechenden Teil seines Feldes geben. Es pflegt nun aber jeder lieber ein kleineres Feld mit fetterem Boden zu nehmen als ein den gleichen Wert darstellendes grösseres Feld mit magerem Boden. Mit dem Ausdruck <span dir="rtl">משמנין ביניהם</span> will nun die Mischna sagen, dass weder dem Verkäufer noch dem Käufer ein eigentliches Recht zusteht, gerade den Teil mit dem fetteren Boden für sich zu beanspruchen. Es darf deshalb der Verkäufer den fetteren Teil des Feldes für sich behalten und braucht dem Käufer nur einen dementsprechend grösseren Teil des Feldes mit magerem Boden zu geben nach dem Grundsatze, dass bei einem Verkauf in allen Zweifelsfällen das Recht auf Seiten des Verkäufers steht (<span dir="rtl">יד לוקח על חתחתונה</span>). Eine dritte Stelle, an der dieser Ausdruck gebraucht wird, ist Talm. Bab. Mez. 87 a: <span dir="rtl">השוכר את הפועל ואמר לו כאחד וכשנים מבני העיר נותן לו בפחות שבשכירות דברי ר׳ יהושע וחכמים אומרים משמנים ביניהם</span> Wenn jemand einen Arbeiter mietet und zu ihm sagt, ich miete dich für einen Lohn, den einer und andere in der Stadt erhalten, so sagt R. Josua, er braucht ihm nur den geringsten Arbeitslohn zu geben, den ein Arbeiter der Stadt zu erhalten pflegt, die Weisen aber sagen <span dir="rtl">משמנים ביניהם</span> d. h. der Mehrbetrag, um den der Lohn des bestbezahlten Arbeiters den des am schlechtesten bezahlten übersteigt, bleibt zwischen beiden, dem Arbeitgeber und dem Arbeitnehmer, liegen und, da hier keinem von beiden ein Vorrecht zusteht, so wird er zwischen beiden geteilt, der Arbeiter erhält also einen Durchschnittslohn (s. Tosf. Joint zu Baba Batra VII, 4). Andere Erklärer leiten das Wort <span dir="rtl">משמנים</span> von <span dir="rtl">שום</span> = schätzen ab mit eingefügtem <span dir="rtl">נ׳</span>. Hoffmann (z. St. Bab. Batr.) nimmt es gleich dem arab. <span dir="rtl">سمل</span> = einen Vergleich machen, Frieden stiften, und übersetzt es mit „nach dem Durchschnitt schätzen“.</i>. Das zweite lässt man weiden, bis es einen Leibesfehler bekommt<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> vorher darf es nicht geschlachtet werden, da es ja möglich ist, dass gerade dieses Tier, das der Eigentümer für sich behalten hat, das zuerst herausgekommene war; selbstverständlich muss aus demselben Grunde auch der Priester das ihm zugefallene Tier weiden lassen, bis es einen Fehler bekommt, als Erstgeburtsopfer darf er es nicht darbringen, weil es vielleicht gar keine Erstgeburt ist und man ein profanes Tier nicht im Heiligtum darbringen darf.</i>, und es ist Abgabenpflichtig<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> denn entweder ist es keine Erstgeburt, dann steht dem Priester wie bei jedem anderen Tiere das Recht auf die Abgaben zu, oder es ist eine Erstgeburt, dann stände dem Priester eigentlich das Recht auf das ganze Tier zu.</i>; R. Jose sagt: Es ist davon frei<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> Als Grund für die Ansicht des R. Jose wird Mischna 8 angegeben, weil der Priester für dieses Tier, selbst wenn er einen Anspruch darauf gehabt haben sollte, bereits ein anderes angenommen hat, es ist deshalb ebenso, als wenn er zunächst das Tier als Erstgeburt erhalten, es dann aber, nachdem es einen Fehler bekommen, an den Eigentümer für das andere Tier verkauft oder eingetauscht hätte, von einem solchen Tiere braucht der Israelite dem Priester die Abgaben nicht zu geben.</i>. Ist eines von beiden gestorben<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> bevor der Priester eines von ihnen bekommen hat.</i>, so teilen sie, sagt R. Tarfon<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> Nach der Erklärung im Talmud hat R. Tarfon seine zuerst ausgesprochene Ansicht, dass das stärkere von den beiden Tieren dem Priester zufällt (s. Note 25), später wieder geändert und ist vielmehr auch der Ansicht, dass jeder von beiden, der Eigentümer und der Priester, den Anspruch auf die Hälfte von beiden Tieren hat, deshalb behält jeder seinen Anspruch, auch wenn das eine von beiden Tieren gestorben ist.</i>; R. Akiba sagt: Wer von einem Anderen etwas heraushaben will, dem liegt der Beweis ob<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> und da der Priester den Beweis nicht führen kann, dass das noch lebende Junge das zuerst geworfene ist, so braucht ihm der Eigentümer nichts davon zu geben. Auch R. Tarfon erkennt diesen Grundsatz an; wenn das Junge in einem Gehöft geworfen worden ist, das dem Eigentümer des Viehs gehört, so dass dieser durch das ihm gehörende Gehöft von dem Jungen rechtsmässig Besitz ergriffen hat, so kann deshalb auch nach seiner Ansicht der Priester keinen Anspruch auf das Tier geltend machen. Umgekehrt erkennt auch R. Akiba dem Priester einen Anspruch zu, wenn das Junge unter Aufsicht eines Hirten an einem Orte geworfen worden ist, der nicht dem Eigentümer des Viehs gehört, und dieser demnach von dem Tiere noch gar nicht Besitz ergriffen hat. Ihre Ansichten gehen nur in dem Falle auseinander, wenn diese Besitzergreifung durch den Eigentümer allein nicht zweifellos feststeht, sondern auch eine gleichzeitige Besitzergreifung seitens des Priesters in Frage kommt. Das ist der Fall, wenn z. B. der Eigentümer sein Vieh auf seinem Felde durch einen Hirten weiden lässt, der Priester ist. Da ist nach R. Tarfon anzunehmen, dass der Eigentümer stillschweigend dem Priester für den Fall, dass die Tiere erstgeborene Junge werfen, ein Mit-Anrecht an seinem Felde eingeräumt hat, damit dem Priester dadurch die Erstgeburt sofort zufällt, indem er durch das Feld Besitz von ihr ergreift, weil der Eigentümer es sich als eine verdienstliche Tat anrechnet, dass er die geweihte Erstgeburt auf seinem Felde weiden lässt; es haben demnach der Priester und der Eigentümer zu gleicher Zeit von der geworfenen zweifelhaften Erstgeburt Besitz ergriffen, deshalb müssen sie sie sich teilen. R. Akiba dagegen ist der Ansicht, dass gerade weil in diesem Falle dem Eigentümer daraus, dass er dem Priester ein Besitz-Anrecht an seinem Felde einräumt, ein Schaden entstehen würde, es nicht anzunehmen ist, dass er dieses Mit-Anrecht dem Priester eingeräumt hat, das Junge ist also auch in diesem Falle, da es auf dem Felde des Eigentümers geworfen worden ist, sofort in den alleinigen Besitz des Eigentümers übergegangen, und ist daher dem Priester die Beweispflicht zuzuschieben, wenn er einen Anspruch darauf macht (Talmud).</i>. Zwei weibliche und ein männliches, oder zwei männliche und zwei weibliche, hat der Priester gar keinen Anspruch<sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> da es ja möglich ist, dass beide Tiere zuerst ein weibliches geworfen haben, die männlichen Jungen sind deshalb nur zweifelhafte Erstgeburt.</i>.
+Hatte eines bereits geworfen und eines noch nicht, und sie haben jetzt zwei männliche Jungen geworfen, gehört eines ihm und eines dem Priester<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> weil als sicher anzunehmen ist, dass jedes der beiden Tiere eines von den Jungen geworfen hat.</i>. R. Tarfon sagt: Der Priester sucht sich das schönere aus<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> da nicht festzustellen ist, welches von beiden den Kopf zuerst herausgesteckt hat, ist es als das wahrscheinlichere anzunehmen, dass es das stärkere von beiden gewesen ist.</i>; R. Akiba sagt: Der Anspruch auf das fettere ist unentschieden<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> Der Talmud erklärt den Ausdruck <span dir="rtl">משמנים ביניהם</span> mit <span dir="rtl">שומן יהא ביניהן</span>: dasjenige, um das das fettere Tier das andere an Wert übertrifft, bleibt zwischen ihnen, dem Eigentümer und dem Priester, liegen, d. h. einer hat keinen grösseren Anspruch darauf als der andere, nach dem Grundsatze <span dir="rtl">המוציא מחברו עליו הראיה</span>, behält sich darum der Eigentümer das fettere Tier. Danach wäre das Wort <span dir="rtl">משמנים</span> von <span dir="rtl">שומן</span> = Fett abzuleiten. Derselbe Ausdruck wird auch Bab. Batr. VII, 4 gebraucht, dort heisst es: <span dir="rtl">האומר לחבירו חצי שדה אני מוכר לך משמנין ביניהן ונוטל חצי שדהו</span> Wenn jemand einem Anderen sein halbes Feld verkauft und, wie es ja verkommen kann, die eine Seite des Feldes einen fetteren Boden hat als die andere, so muss der Käufer dem Verkäufer einen dem halben Wert des ganzen Feldes entsprechenden Teil seines Feldes geben. Es pflegt nun aber jeder lieber ein kleineres Feld mit fetterem Boden zu nehmen als ein den gleichen Wert darstellendes grösseres Feld mit magerem Boden. Mit dem Ausdruck <span dir="rtl">משמנין ביניהם</span> will nun die Mischna sagen, dass weder dem Verkäufer noch dem Käufer ein eigentliches Recht zusteht, gerade den Teil mit dem fetteren Boden für sich zu beanspruchen. Es darf deshalb der Verkäufer den fetteren Teil des Feldes für sich behalten und braucht dem Käufer nur einen dementsprechend grösseren Teil des Feldes mit magerem Boden zu geben nach dem Grundsatze, dass bei einem Verkauf in allen Zweifelsfällen das Recht auf Seiten des Verkäufers steht (<span dir="rtl">יד לוקח על חתחתונה</span>). Eine dritte Stelle, an der dieser Ausdruck gebraucht wird, ist Talm. Bab. Mez. 87 a: <span dir="rtl">השוכר את הפועל ואמר לו כאחד וכשנים מבני העיר נותן לו בפחות שבשכירות דברי ר׳ יהושע וחכמים אומרים משמנים ביניהם</span> Wenn jemand einen Arbeiter mietet und zu ihm sagt, ich miete dich für einen Lohn, den einer und andere in der Stadt erhalten, so sagt R. Josua, er braucht ihm nur den geringsten Arbeitslohn zu geben, den ein Arbeiter der Stadt zu erhalten pflegt, die Weisen aber sagen <span dir="rtl">משמנים ביניהם</span> d. h. der Mehrbetrag, um den der Lohn des bestbezahlten Arbeiters den des am schlechtesten bezahlten übersteigt, bleibt zwischen beiden, dem Arbeitgeber und dem Arbeitnehmer, liegen und, da hier keinem von beiden ein Vorrecht zusteht, so wird er zwischen beiden geteilt, der Arbeiter erhält also einen Durchschnittslohn (s. Tosf. Joint zu Baba Batra VII, 4). Andere Erklärer leiten das Wort <span dir="rtl">משמנים</span> von <span dir="rtl">שום</span> = schätzen ab mit eingefügtem <span dir="rtl">נ׳</span>. Hoffmann (z. St. Bab. Batr.) nimmt es gleich dem arab. <span dir="rtl">سمل</span> = einen Vergleich machen, Frieden stiften, und übersetzt es mit „nach dem Durchschnitt schätzen“.</i>. Das zweite muss weiden, bis es einen Leibesfehler bekommt<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> vorher darf es nicht geschlachtet werden, da es ja möglich ist, dass gerade dieses Tier, das der Eigentümer für sich behalten hat, das zuerst herausgekommene war; selbstverständlich muss aus demselben Grunde auch der Priester das ihm zugefallene Tier weiden lassen, bis es einen Fehler bekommt, als Erstgeburtsopfer darf er es nicht darbringen, weil es vielleicht gar keine Erstgeburt ist und man ein profanes Tier nicht im Heiligtum darbringen darf.</i>, und es ist Abgaben-pflichtig<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> denn entweder ist es keine Erstgeburt, dann steht dem Priester wie bei jedem anderen Tiere das Recht auf die Abgaben zu, oder es ist eine Erstgeburt, dann stände dem Priester eigentlich das Recht auf das ganze Tier zu.</i>; R. Jose sagt: Es ist davon frei<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> Als Grund für die Ansicht des R. Jose wird Mischna 8 angegeben, weil der Priester für dieses Tier, selbst wenn er einen Anspruch darauf gehabt haben sollte, bereits ein anderes angenommen hat, es ist deshalb ebenso, als wenn er zunächst das Tier als Erstgeburt erhalten, es dann aber, nachdem es einen Fehler bekommen, an den Eigentümer für das andere Tier verkauft oder eingetauscht hätte, von einem solchen Tiere braucht der Israelite dem Priester die Abgaben nicht zu geben.</i>, denn von R. Jose rührt der Ausspruch: Wenn ein dafür Eingetauschtes in der Hand des Priesters ist, ist es von den Abgaben frei; R. Meir sagt: Es ist Abgaben-pflichtig<sup class="footnote-marker">40</sup><i class="footnote"> obwohl der Priester bereits ein anderes Tier dafür bekommen hat, weil er seinen Anspruch mit der doppelten Begründung stützen kann, entweder ist das Tier, das der Eigentümer sich behalten hat, die eigentliche Erstgeburt, dann gehörte es von Rechtens wegen ganz dem Priester, oder es ist nicht die Erstgeburt, dann steht ihm wenigstens das Recht auf die Abgaben zu. Diese Ansicht des R. Meir ist es, die die Mischna schon vorher ohne Namensnennung mit <span dir="rtl">וחייב במתנות</span> angeführt hat, sie wird hier nach dem Ausspruch des R. Jose nur nochmals wiederholt, um damit auszudrücken, dass R. Meïr nur diese Ansicht des R. Jose nicht teilt, dass dadurch, dass der Priester bereits ein anderes Tier bekommen hat, sein auf die angeführte doppelte Begründung sich stützender Anspruch aufgehoben wird. Wo dagegen ein solcher doppelt begründeter Anspruch seitens des Priesters nicht vorliegt, wie bei einem zweifelhaften Viehzehnt, wo der Priester nicht sagen kann, wenn das Tier ein Viehzehnt ist, dann gehört das ganze Tier mir, da von dem Viehzehnt nur die Opferteile geopfert werden, das Fleisch dagegen von den Eigentümern verzehrt wird, da ist auch R. Meir der Ansicht, dass der Priester keinen Anspruch auf die Abgaben erheben kann (Talmud).</i>. Ist eines von beiden gestorben<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> bevor der Priester eines von ihnen bekommen hat.</i>, so teilen sie, sagt R. Tarfon<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> Nach der Erklärung im Talmud hat R. Tarfon seine zuerst ausgesprochene Ansicht, dass das stärkere von den beiden Tieren dem Priester zufällt (s. Note 25), später wieder geändert und ist vielmehr auch der Ansicht, dass jeder von beiden, der Eigentümer und der Priester, den Anspruch auf die Hälfte von beiden Tieren hat, deshalb behält jeder seinen Anspruch, auch wenn das eine von beiden Tieren gestorben ist.</i>; R. Akiba sagt: Wer von einem Anderen etwas heraushaben will, dem liegt der Beweis ob<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> und da der Priester den Beweis nicht führen kann, dass das noch lebende Junge das zuerst geworfene ist, so braucht ihm der Eigentümer nichts davon zu geben. Auch R. Tarfon erkennt diesen Grundsatz an; wenn das Junge in einem Gehöft geworfen worden ist, das dem Eigentümer des Viehs gehört, so dass dieser durch das ihm gehörende Gehöft von dem Jungen rechtsmässig Besitz ergriffen hat, so kann deshalb auch nach seiner Ansicht der Priester keinen Anspruch auf das Tier geltend machen. Umgekehrt erkennt auch R. Akiba dem Priester einen Anspruch zu, wenn das Junge unter Aufsicht eines Hirten an einem Orte geworfen worden ist, der nicht dem Eigentümer des Viehs gehört, und dieser demnach von dem Tiere noch gar nicht Besitz ergriffen hat. Ihre Ansichten gehen nur in dem Falle auseinander, wenn diese Besitzergreifung durch den Eigentümer allein nicht zweifellos feststeht, sondern auch eine gleichzeitige Besitzergreifung seitens des Priesters in Frage kommt. Das ist der Fall, wenn z. B. der Eigentümer sein Vieh auf seinem Felde durch einen Hirten weiden lässt, der Priester ist. Da ist nach R. Tarfon anzunehmen, dass der Eigentümer stillschweigend dem Priester für den Fall, dass die Tiere erstgeborene Junge werfen, ein Mit-Anrecht an seinem Felde eingeräumt hat, damit dem Priester dadurch die Erstgeburt sofort zufällt, indem er durch das Feld Besitz von ihr ergreift, weil der Eigentümer es sich als eine verdienstliche Tat anrechnet, dass er die geweihte Erstgeburt auf seinem Felde weiden lässt; es haben demnach der Priester und der Eigentümer zu gleicher Zeit von der geworfenen zweifelhaften Erstgeburt Besitz ergriffen, deshalb müssen sie sie sich teilen. R. Akiba dagegen ist der Ansicht, dass gerade weil in diesem Falle dem Eigentümer daraus, dass er dem Priester ein Besitz-Anrecht an seinem Felde einräumt, ein Schaden entstehen würde, es nicht anzunehmen ist, dass er dieses Mit-Anrecht dem Priester eingeräumt hat, das Junge ist also auch in diesem Falle, da es auf dem Felde des Eigentümers geworfen worden ist, sofort in den alleinigen Besitz des Eigentümers übergegangen, und ist daher dem Priester die Beweispflicht zuzuschieben, wenn er einen Anspruch darauf macht (Talmud).</i>. Ist es ein männliches und ein weibliches, hat der Priester gar keinen Anspruch<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> Der Priester kann nur einen Anspruch erheben, wenn das Vorhandensein einer männlichen Erstgeburt unzweifelhaft feststeht, es nur zweifelhaft ist, ob dieses Tier das zuerst geborene ist. In diesem Falle aber ist es ja ebenso möglich, dass das weibliche Tier zuerst den Kopf herausgesteckt hat, deshalb kann der Priester auch auf das männliche keinen Anspruch erheben, sondern es gehört dem Eigentümer, er muss es aber weiden lassen, bis es einen Leibesfehler bekommt, da es immerhin eine zweifelhafte Erstgeburt ist.</i>.
+Ein seitwärts [aus der Gebärmutter] herausgezogenes und das Junge, das nach diesem geworfen wird, muss man, so sagt R. Tarfon, beide weiden lassen, bis sie einen Leibesfehler bekommen, und nachdem sie einen Leibesfehler bekommen haben, dürfen sie von den Eigentümern verzehrt werden<sup class="footnote-marker">41</sup><i class="footnote"> Nach R. Tarfon ist es zweifelhaft, ob als Erstgeburt nur ein solches männliches Junges zu betrachten ist, das als erstes Junges überhaupt geboren ist und, wie der Ausdruck <span dir="rtl">פטר רחם</span> besagt, auf dem natürlichen Wege geboren ist, oder ob das als erstes Junges geborene, auch wenn es nicht auf natürlichem Wege geboren ist, und das als erstes auf natürlichem Wege geborene, auch wenn ihm schon ein anderes auf nicht natürlichem Wege geborenes vorangegangen ist, als Erstgeburt zu betrachten sind; darum sind beide als zweifelhafte Erstgeburt zu betrachten, der Priester hat aber keinerlei Anspruch an sie, weil vielleicht keines von beiden als Erstgeburt zu betrachten ist, weil bei keinem von ihnen beide Bedingungen erfüllt sind.</i>. R. Akiba sagt: Keines von beiden ist eine Erstgeburt<sup class="footnote-marker">42</sup><i class="footnote"> auch nicht einmal eine zweifelhafte, weil es nach seiner Ansicht feststeht, dasד eine Erstgeburt nur vorliegt, wo beide Bedingungen erfüllt sind.</i>, das erste nicht, weil es nicht den Mutterschoss eröffnet hat, und das zweite nicht, weil ihm schon ein anderes vorangegangen ist.
+
+Chapter 3
+
+Wenn Jemand ein Vieh von einem Nichtjuden kauft und es nicht bekannt ist<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Die Talmudausg. lesen: <span dir="rtl">ואינו יודע</span>.</i>, ob es bereits geworfen hat oder nicht, so sagt R. Ismael<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> auch wenn der Nichtjude angibt, dass das Tier bereits geworfen hat, dasselbe demnach nicht mehr Erstgeburtspflichtig ist, ist er ohne weiteres nicht beglaubt. Kauft man dagegen ein Vieh von einem Juden, so darf man, auch wenn man im Zweifel ist, sich darauf verlassen, dass es bereite geworfen hat, da anderenfalls der Verkäufer den Käufer darauf aufmerksam gemacht haben würde, um zu verhüten, dass er die Erstgeburt für sich verwendet (Talm. 21 b, Ansicht des R. Jochanan).</i>: Ist es eine Ziege, die noch in ihrem ersten Lebensjahre steht, so gehört es<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> das männliche Junge, das sie wirft.</i> mit Bestimmtheit dem Priester<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> weil sie, wenn eiמe in ihrem ersten Lebensjahre wirft, nicht schon vorher ein Junges geworfen haben kann.</i>, ist sie bereits darüber hinaus, so ist es zweifelhaft<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> der Eigentümer braucht deshalb das Junge nicht einem Priester zu geben, sondern er lässt es weiden, bis es einen Leibesfehler bekommt, und dann kann er es für sich verwenden.</i>; ist es ein Schaf, das noch im zweiten Lebensjahre steht, so gehört es mit Bestimmtheit dem Priester, ist es bereits darüber hinaus, so ist es zweifelhaft; ist es eine Kuh oder ein Esel, die noch im dritten Lebensjahre stehen, so gehört es mit Bestimmtheit dem Priester, sind sie darüber hinaus, so ist es zweifelhaft. Darauf sagte zu ihm R. Akiba: Würde ein Vieh nur durch ein [ausgetragenes] Junges frei werden, wäre es, wie du sagst, es ist aber gesagt worden, dass als Zeichen für das Vorhandensein einer Leibesfrucht beim Kleinvieh bereits blutiger Abgang<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">טינוף</span> von <span dir="rtl">טנף</span> = beschmutzen, ein Blutabgang aus der Gebärmutter, der zuweilen, wie durch einen darin Erfahrenen festgestellt werden kann, nichts anderes ist als ein in den ersten Stadien der Entwickelung wieder eingegangener Fötus. Ein solcher Blutabgang kann bereits in der Zeit stattgetunden haben, wo das Tier noch nicht fähig war, ein lebensfähiges Junges zu werfen. Auch durch einen solchen Blutabgang, wenn er von einem Fötus herrührte, wird aber das Tier von der Erstgeburtspflicht frei, es ist deshalb auch das Junge, das die Ziege im ersten Jahre wirft, nur zweifelhafte Erstgeburt, ebenso das von einem Schaf im zweiten Jahre, und aus dem entsprechenden Grunde auch das von einer Kuh oder einem Esel im dritten Jahre geworfene Junge.</i> gilt, beim Grossvieh die Fruchthaut<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">שליא</span> nach Maim, und Bart, die Fruchthaut, in welcher der Fötus liegt, nach Levy Wörterb. die Nachgeburt, abzuleiten von <span dir="rtl">שלה</span> = herausziehen.</i>, und bei der Frau Nachgeburt<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">שפיר</span> nach Maim. und Bart. die Nachgeburt, nach Anderen eine Fleischmasse oder Hautblase, auf denen die menschlichen Körperformen sich schon abzeichnen, nach Levy Wörterb. die Fruchthaut, abzuleiten nach Fleischer (ebendort Nachträge) von <span dir="rtl">שפר</span> = <span dir="rtl">سغر</span> abstreifen,</i> oder Fruchthaut. Dies ist die Regel: Ist es bekannt, dass es bereits geworfen hat, hat der Priester keinen Anspruch, hat es noch nicht geworfen, gehört es dem Priester, ist es zweifelhaft, können die Eigentümer, sobald es einen Fehler bekommen hat, es verzehren. R. Elieser, Sohn des Jakob, sagt: Hat ein Grossvieh<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> das noch nicht geworfen hatte.</i> einen Blut-Klumpen<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">חררא</span>, von <span dir="rtl">חרר</span> = <span dir="rtl">حرّ</span> heiss sein, ein auf heissen Kohlen gebackener Kuchen, daher jede runde kuchenartige Form.</i> ausgeschieden, so muss dieser vergraben werden<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Der Blutklumpen rührt sicher von einem eingegangenen Fötus her. Trotzdem haftet ihm keinerlei Heiligkeit an, auch nicht die einer zweifelhaften Erstgeburt, weil die gleiche Wahrscheinlichkeit dafür spricht, dass er von einem weiblichen wie dass er von einem männlichen Fötus herrührt, auch im letzteren Falle es aber immerhin möglich ist, dass aus ihm eine Missgeburt, die nicht als Erstgeburt gilt, geworden wäre, die grössere Wahrscheinlichkeit (<span dir="rtl">רוב</span>) spricht deshalb jedenfalls dafür, dass das daraus hervorgegangene Junge nicht als Erstgeburt heilig gewesen wäre. Deshalb ist es auch nicht einmal als zweifelhafte Erstgeburt zu betrachten, trotzdem muss es vergraben werden, um dadurch erkenntlich zu machen, dass ein nach ihm geworfenes männliches Junges nicht mehr als Erstgeburt gilt.</i>, und es ist von der Erstgeburt-Pflicht frei geworden.
+R. Simon, Sohn des Gamliel, sagt: Wenn Jemand ein säugendes Tier von einem Nichtjuden kauft, braucht er nicht zu befürchten, dass vielleicht das Junge von einem fremden Tiere war<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> dass das Tier, wie es zuweilen vorkommt, ohne überhaupt geworfen zu haben, Milch absondert und nun ein fremdes Junges an sich hat saugen lassen, sodass das erste Junge, das es nachher wirft, wenigstens als zweifelhafte Erstgeburt zu betrachten wäre, sondern es darf als sicher angenommen werden, dass das Tier bereits geworfen hat und das Junge, das es gesäugt hat, sein eigenes gewesen ist.</i>. Kommt er zu seiner Herde und sieht, dass die, die zum ersten Male geworfen haben, säugen und die, die nicht zum ersten Male geworfen haben, säugen, braucht er nicht zu befürchten, dass vielleicht das Junge eines von diesen zu einem von jenen und das Junge eines von jenen zu einem von diesen gekommen ist<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> dass vielleicht ein männliches Junges von einem der Tiere, das noch nicht geworfen hatte, das deshalb als Erstgeburt heilig ist, die Mutter verlassen und sich zu einem der anderen Tiere begeben hat, die bereits geworfen hatten, und dafür das weibliche Junge von diesem sich zu dem Muttertiere des ersteren begeben hat, so dass deshalb alle männlichen Jungen als zweifelhafte Erstgeburt zu betrachten wären, sondern es ist als sicher anzunehmen, dass jedes Junge bei seiner Mutter bleibt, und es sind deshalb nur die männlichen Jungen als Erstgeburt zu betrachten, die von den Muttertieren, die noch nicht geworfen hatten, gesäugt werden.</i>.
+R. Jose, Sohn des Meschullam, sagt: Wenn man die Erstgeburt schlachtet, darf man mit dem Messer<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Nach dem Talmud ist nicht <span dir="rtl">בקופיץ</span>, sondern <span dir="rtl">״ לקופיץ</span> „für“ das Messer zu lesen (ed. Lowe hat in der Tat: <span dir="rtl">לכפיס</span>), das Haar darf nur mit der Hand, nicht aber mit einem Messer entfernt werden. Die Mischna gebraucht hier den Ausdruck <span dir="rtl">קופיץ</span> = Hackmesser statt des sonst gebräuchlichen <span dir="rtl">סכין</span>, weil es sich mit einem Hackmesser schwerer schlachten lässt und dabei Haare oder Wolle mehr stören als beim Schlachten mit einem Schlachtmesser (Tosaf).</i> die Stelle [zum Schlachten] von beiden Seiten frei machen<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> man darf die Haare von der Mitte nach beiden Seiten hin auseinanderziehen, so dass in der Mitte eine freie Stelle entsteht, obgleich man dabei leicht Haare ausreissen kann (Tif. Jis.).</i> und das Haar ausrupfen<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> mit der Hand, wenn das Haar trotzdem noch stört.</i>, nur darf man es nicht von der Stelle forttragen<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> sondern muss es auf dem Körper des Tieres liegen lassen, damit jeder sieht, dass man es nur zu diesem Zwecke abgetrennt hat, weil das Scheeren einer Erstgeburt nach Deut. 15, 19 verboten ist.</i>, ebenso<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> muss man das Haar auf dem Tiere lassen.</i> wenn man das Haar ausrupft<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> Talmudausg. und ed. Ven. <span dir="rtl">וכן תולש</span>; nach dem Talmud ist es auch <span dir="rtl">לכתחלה</span> erlaubt, das Haar zu diesem Zwecke auszurupfen.</i>, um die Stelle, an der ein Leibesfehler ist, sichtbar zu machen.
+Wenn Haar von einer fehlerhaften Erstgeburt ausgefallen ist, und man hat es in eine Fensternische gelegt<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> Auch eine fehlerhafte Erstgeburt darf nicht geschoren werden. Es wird dies daraus geschlossen, weil es an der auf fehlerhaft gewordene geweihte Tiere bezogenen Schriftstelle (Deut. 12, 15) heisst: <span dir="rtl">תזבח ואכלת בשר</span>, sie dürfen ausserhalb des Heiligtums geschlachtet und ihr Fleisch darf gegessen werden, das Abscheeren der Wolle dagegen bleibt, auch nachdem sie einen Fehler bekommen haben, verboten. Das Verbot der abgeschorenen oder ausgefallenen Haare oder Wolle dagegen beruht nur auf einer Anordnung der Weisen (s. Note 22).</i>, und nachher hat man [das Tier] geschlachtet, so ist es nach Ansicht des Akabia, Sohn des Mahalalel, erlaubt<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> Da die noch an dem Tiere haftende Wolle durch das Schlachten für den Gebrauch erlaubt wird, wird auch die vorher von ihm losgelöste durch das Schlachten der Tiere erlaubt.</i>, nach Ansicht der Weisen verboten<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> Der Grund, weshalb die Weisen die Benutzung der von einer fehlerhaften Erstgeburt ausgefallenen oder abgeschorenen Wolle verboten haben, ist die Befürchtung, man könnte behufs Benutzung der ausfallenden Wolle das Tier möglichst lange herumlaufen lassen, wodurch man leicht dazu kommen könnte, gegen die Vorschrift des Gesetzes das Tier zu scheeren oder zur Arbeit zu verwenden. Diese Befürchtung würde aber auch dann vorliegen, wenn es erlaubt wäre, die vorher ausgefallene Wolle nach dem Schlachten des Tieres zu benutzen.</i>, dies die Worte des R. Jehuda. Darauf sagte R. Jose: Nicht auf diesen Fall bezieht sich die erlaubende Entscheidung des Akabia, Sohn des Mahalalel<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> in diesem Falle sind vielmehr auch die Weisen der Ansicht, dass aus dem Note 21 angegebenen Grunde es erlaubt ist, die Wolle zu benutzen.</i>, sondern, wenn Haar von einer fehlerhaften Erstgeburt ausgefallen ist und man es in eine Fensternische gelegt hat und nachher das Tier verendet ist, da sagt Akabia, Sohn des Mahalalel, es ist erlaubt<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> trotzdem da dieser Grund wegfällt, da auch die am Tiere haftende Wolle verboten bleibt und das Tier vergraben werden muss.</i>, und die Weisen sagen, es ist verboten. Die Wolle, die noch lose an der Erstgeburt hängt<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">המדולדל</span> so ed. pr., ed. Ven. und die Talmudausg. von <span dir="rtl">דלדל</span> = lockern. Die Mischna-Ausgaben lesen: <span dir="rtl">המדובלל</span>, ein zusammengesetztes Wort aus <span dir="rtl">דלדל</span> und <span dir="rtl">בלל</span>.</i>, ist erlaubt<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> nachdem man das Tier geschlachtet hat, auch nach Ansicht der Weisen, wie sie von R. Jehuda tradiert wird.</i>, wenn es den Anschein hat, als wäre sie mit abgeschoren worden<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> wenn die Haar-Wurzeln in der gleichen Richtung mit den übrigen Haar-Wurzeln liegen. Die Talmudausg. lesen statt <span dir="rtl"> עם הגיזה :מן הגיזה</span>.</i>; hat es nicht den Anschein, als wäre sie mit abgeschoren worden<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> wenn die unteren Spitzen nach oben gekehrt sind.</i>, ist sie verboten.
+
+Chapter 4
+
+Wie lange ist der Israelite verpflichtet, sich mit der Erstgeburt zu befassen<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">הטפל</span> von <span dir="rtl">טפל</span> = anheften, im Piel und Hisp.: sich mit etwas beschäftigen.</i> ? Beim Kleinvieh dreissig Tage und beim Grossvieh fünfzig Tage<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Alle Abgaben an den Priester müssen ihm in einem brauchbaren und ansehnlichen Zustande übergeben werden, weil es Num. 18, 8 heisst, dass sie dem Priester <span dir="rtl">למשחה</span>, was der Sifre mit <span dir="rtl">לגדולה</span> erklärt, gegeben worden sind. Der Eigentümer darf deshalb die Erstgeburt nicht gleich nach der Geburt dem Priester übergeben, sondern erst, nachdem er sie einige Wochen bei sich aufgezogen hat. Für die angegebenen Fristen von 30 und 50 Tagen wird eine Andeutung in der Schriftstelle Exod. 22, 28 gefunden: <span dir="rtl">מלאתך ודמעך לא תאחר בכור בניך תתן לי כן תעשה לשרך לצאנך</span>, die dahin ausgelegt wird: wie das Erstlingsopfer (<span dir="rtl">בכורים</span>) von den Feldfrüchten, das ist nach Temura 4 a unter <span dir="rtl">מלאתך</span> zu verstehen, erst am <span dir="rtl">שבועות</span>, 50 Tage nach <span dir="rtl">פסח</span>, wo das Getreide auf dem Felde zu reifen beginnt, dargebracht wird, und wie die Auslösung des erstgeborenen Sohnes erst 30 Tage nach der Geburt zu erfolgen hat, so soll auch die Erstgeburt eines Rindes erst nach 50 Tagen und die von einem Kleinvieh erst nach 30 Tagen dem Priester übergeben werden.</i>. R. Jose sagt: Beim Kleinvieh drei Monate<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> weil bis dahin seine Zähne zu schwach sind, um Gras zu fressen und es deshalb mit seiner Ernährung auf die Mutter angewiesen ist.</i>. Spricht der Priester innerhalb dieser Zeit zu ihm: Gib sie mir! darf er sie ihm nicht geben<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> weil mit der Übernahme dem Priester die Pflicht zufällt, für das Tier zu sorgen, bis es einen Leibesfehler bekommt, und es deshalb aussieht, als wenn der Eigentümer dem Priester das Tier, das er sonst vielleicht irgend einem anderen Priester gegeben haben würde, nur deshalb übergibt, weil dieser ihm als Gegenleistung dafür die Sorge für das Tier für die Zeit, die er dazu verpflichtet gewesen wäre, abnimmt, die Erstgeburt darf aber dem Priester nur ohne jede Gegenleistung übergeben werden.</i>. Ist sie fehlerhaft geworden, und er spricht zu ihm: Gib sie mir, damit ich sie verzehre! so ist es erlaubt<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> weil in diesem Falle die Gegenleistung von Seiten des Priesters fehlt.</i>, und zur Zeit, als noch das Heiligtum bestand, war es selbst erlaubt, wenn sie ohne Fehler war, und er zu ihm sagt: Gib sie mir, damit ich sie darbringe<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> weil auch da keine Gegenleistung von Seiten des Priesters vorliegt.</i>. Die Erstgeburt muss vor Ablauf eines Jahres<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> von dem Tage an gerechnet, wo es hätte geschlachtet und verzehrt werden dürfen, das ist bei einem fehlerfreien Tiere vom achten Tage nach der Geburt an, bei einem fehlerhaft geborenen, wenn man bestimmt weise, dass es ein völlig ausgetragenes Tier gewesen, vom Tage der Geburt, andernfalls ebenfalls vom achten Tage nach der Geburt an.</i> verzehrt werden, sowohl die fehlerfreie wie die fehlerhafte<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> und sowohl jetzt wie zur Zeit, als der Tempel noch stand,</i>, denn es heisst<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Deut. 15, 20.</i>: „Vor dem Ewigen, deinem Gott, sollst du sie verzehren Jahr für Jahr“<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> das sich ebenso auf die fehlerfreie Erstgeburt bezieht, von der in dem vorhergehenden Schriftverse, wie auf die fehlerhafte, von der in den nachfolgenden Versen die Rede ist.</i>.
+Hat sie innerhalb des Jahres einen Fehler bekommen, darf man sie bis zum Ablauf der vollen 12 Monate<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> vom achten Tage nach der Geburt an gerechnet, s. oben Note 7, nicht aber von dem Tage an, wo es den Fehler bekommen hat.</i> leben lassen, nach Ende des Jahres<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> da man seit Aufhören des Opferdienstes eine Erstgeburt ja auch über das Jahr hinaus so lange erhalten muss, bis sie einen Fehler bekommt.</i>, darf man sie nur bis zum Ablauf von dreissig Tagen leben lassen<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Nach Raschis Erklärung: Wenn das Tier noch in den Händen des Israeliten ist und nicht sofort ein Priester zur Hand ist, dem er es übergeben könnte, darf er noch 30 Tage warten, denn würde er es sofort schlachten und es fände sich nicht bald ein Priester, dem er es übergeben kann, würde das Fleisch ungeniessbar werden und dadurch den Priestern ein Schaden entstehen. Findet sich auch in den 30 Tagen kein Priester, so muss er das Tier schlachten und das Fleisch in Salz legen, damit es sich möglichst lange hält. Tosaf. dagegen erklären: Wenn das Tier noch in den Händen des Eigentümers ist, muss er es auch über die 30 Tage hinaus so lange halten, bis sich ein Priester findet, dem er es übergeben kann. Die Mischna dagegen spricht von dem Fall, dass das Tier sich bereits in den Händen des Priesters befindet, auch dann braucht dieser, wenn er das Fleisch gerade nicht gebraucht, das Tier nicht sofort zu schlachten, sondern ist ihm dafür ein Zeitraum von 30 Tagen gegeben. Diese Frist von 30 Tagen wird dem Eigentümer bezw. dem Priester auch dann zugestanden, wenn das Tier kurz vor Ablauf des Jahres einen Fehler bekommen hat, z. B. 15 Tage vorher, dann braucht es in einem solchen Falle erst 15 Tage nach Ablauf des Jahres geschlachtet zu werden.</i>.
+Schlachtet jemand die Erstgeburt und lässt sie dann erst auf ihren Fehler untersuchen, so erklärt sie R. Jehuda für erlaubt<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> wenn bei der Untersuchung sich herausstellt, dass der Fehler ein solcher war, durch den das Tier untauglich zum Opfer geworden wäre. Handelte es sich jedoch um einen Fehler am Auge, so ist das Tier auch nach R. Jehuda zum Genuss verboten, weil das Auge im Moment des Todeskampfes sich oft verändert und es deshalb nicht festzustellen ist, ob das Tier denselben Fehler schon vor dem Schlachten gehabt hat.</i>; R. Meir sagt: Da sie ohne Einholung des Urteils eines Fachkundigen<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">מומחה</span> ein erprobter Fachmann, vom <span dir="rtl">מחה</span> = reiben (auf dem Prüfstein), erproben, s. Erubin V Note 31. So lange es noch eine religiöse Oberbehörde im heiligen Lande gab, durfte nur, wer von dem Oberhaupte derselben, dem <span dir="rtl">נשיא</span>, oder von einem ordinierten Gerichte im heiligen Lande dazu die Befugnis erhalten hatte, diese Untersuchung vornehmen. Wo es wie heute an einem solchen <span dir="rtl">מומחה</span> fehlt, darf die Untersuchung nur von drei einigermassen darin erfahrenen Gelehrten vorgenommen werden, jedoch dürfen diese das Schlachten des Tieres nur auf ganz grobe, deutlich erkennbare Fehler hin erlauben.</i> geschlachtet worden ist, ist sie verboten<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> selbst wenn der Fehler sich an irgend einem anderen Körperteile befindet. Es ist dieses eine Vorbeugungsbestimmung (<span dir="rtl">גזירה</span>), damit man nicht dazu kommt, ein Tier nach dem Schlachten auf einem Fehler am Auge hin zu erlauben, s. oben Note 14.</i>.
+Wenn ein Nicht-Fachkundiger die Erstgeburt untersucht hat und sie ist auf sein Urteil hin geschlachtet worden, so mass sie vergraben werden<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> auch wenn nachträglich fesigestellt wird, dass das Tier auf diesen Fehler hin hätte geschlachtet werden dürfen, und zwar nach R. Meir, was immer es auch für ein Fehler ist, nach R. Jehuda nur bei einem Fehler am Auge (s. d. vor. Mischna).</i>, und er muss sie von dem Seinigen bezahlen<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> Nach dem Talmud braucht er jedoch, wenn es ein Grossvieh ist, nur die Hälfte des Wertes zu bezahlen, da es doch zweifelhaft ist, ob der Eigentümer überhaupt jemals einen Nutzen von dem Tiere gehabt haben würde, vielleicht war der Fehler nicht ein derartiger, dass ein Fachkundiger es daraufhin zu schlachten erlaubt haben würde, und selbst wenn dies der Fall gewesen sein sollte, vielleicht hätte sich kein Fachkundiger getroffen, um es zu erlauben, und das Tier hätte auch später niemals einen solchen Fehler bekommen; dadurch, dass das Tier geschlachtet worden ist, hätte in diesem Falle der Eigentümer sogar noch den Vorteil, dass er es nun nicht mehr, ohne einen Nutzen von ihm zu haben, zu füttern und aufzuziehen braucht (<span dir="rtl">ראב״ד</span>). Ist es ein Kleinvieh, so braucht er sogar nur den vierten Teil des Wertes zu ersetzen, weil da die dem Eigentümer abgenommene Mühe der Aufzucht eine noch grössere ist, da nach Bab. Kam. VII, 7 es verboten war, in den bewohnten Teilen des heiligen Landes Kleinvieh grosszuziehen. Gegen die von Maim. gegebene, auch von Raschi angeführte Auslegung des <span dir="rtl">משום גזירת מגדלי בהמה דקה נגעו ביה</span> im Talmud, dass beim Kleinvieh deshalb nur der vierte Teil des Wertes als Ersatz festgesetzt worden sei, um damit diejenigen zu strafen, die gegen die Anordnung der Weisen Kleinvieh im heiligen Lande grossziehen, wenden Tosf. Chod. mit Recht ein, dass hier derjenige, dem der Ersatz zu leisten ist, d. i. der Priester, sich ja gar nicht gegen dieses Verbot vergangen hat, da er verpflichtet ist, die ihm übergebene Erstgeburt anzunehmen und grosszuziehen.</i>. Hat er bei Entscheidung einer Rechtssache den Schuldigen freigesprochen und den, der Recht hatte, verurteilt, das Reine für unrein oder das Unreine für rein erklärt, und das Geschehene ist nicht mehr ungeschehen zu machen, so muss er von dem Seinen bezahlen<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> er ist dem Geschädigten für den ihm entstandenen Schaden verantwortlich, nach der Ansicht Einiger jedoch nur dann, wenn er nicht nur durch sein Urteil, sondern auch durch eine das Urteil zur Ausführung bringende Handlung selbst den Schaden verursacht hat (Talmud).</i>; war er von einem Gerichtshof für fachkundig erklärt, so braucht er nicht zu bezahlen. Einst<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> In ed. pr. fehlt dieser ganze Abschnitt über R. Tarfon.</i> hatte R. Tarfon eine Kuh, an der die Gebärmutter nicht mehr da war, den Hunden zum Frass vorwerfen lassen<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> er hatte sie für trefa erklärt und sie war deshalb den Hunden vorgeworfen worden.</i>, und als die Sache den Weisen vorgelegt wurde, erklärten diese sie für erlaubt. Todos<sup class="footnote-marker">21a</sup><i class="footnote"> ed. Lowe: <span dir="rtl">תודרוס</span>.</i>, der Arzt, sagte: Es geht keine Kuh oder Sau aus Alexandria heraus, ohne dass<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">שאין</span>.</i> man ihr vorher die Gebärmutter herausgeschnitten hat<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> und sie bleiben dennoch lebensfähig, ein Beweis, dass das Tier durch das Fehlen der Gebärmutter nicht trefa wird (s. Chullin III, 1).</i>, damit sie keine Junge bekomme<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> Die aus Alexandria kommenden standen höher im Werte als die von anderswo, man wollte deshalb verhüten, dass anderswo die gleichen Arten gezüchtet werden und dadurch den Alexandrinern der Verdienet geschmälert werde.</i>. Darauf sagte R. Tarfon: „Das kostet dich deinen Esel, Tarfon<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> er glaubte, dass er nun ersatzpflichtig gemacht werden würde und meinte deshalb scherzend, dass er seinen Esel würde verkaufen müssen, um die Kuh zu bezahlen.</i> “! Darauf sagte zu ihm R. Akiba: „R. Tarfon! Du bist frei, denn du bist von einem Gerichtshof für fachkundig erklärt<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">ר׳ טרפון אתה מומחה לבית דין</span>.</i>, und jeder, der von einem Gerichtshof für fachkundig erklärt ist, ist von der Ersatzpflicht befreit<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> Auch ohne dies würde er aber nicht ersatzpflichtig gewesen sein, da seine Entscheidung mit einem unwidersprochenen Ausspruche der Mischna (Chull. III, 2) im Widerspruche stand, und in einem solchen Falle die getroffene Entscheidung immer als ungültig betrachtet wird und ein Ersatzanspruch nicht geltend gemacht werden kann (Talmud).</i>.“
+Wer für die Besichtigung von Erstgeburten Bezahlung nimmt, auf dessen Entscheidung hin<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> Ed. Ven.: <span dir="rtl">עליו</span>.</i> darf man sie nicht schlachten, es wäre denn, er wäre so fachkundig wie Ela in Jabne<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> Nach Raschi und Maim. ist hier unter <span dir="rtl">מומחה</span> nicht nur als fachkundig erprobt, sondern auch als zuverlässig und glaubwürdig erprobt zu verstehen. Ascheri erklärt: wie Ela in Jabne, der wegen seiner Fachkunde so bekannt war, dass man sich von überallher an ihn wandte, so dass er sich überhaupt keiner anderen Beschäftigung widmen konnte, deshalb musste ihm gestattet werden, für die Zeit, die er darauf verwendete, eine Entschädigung zu nehmen.</i>, dem die Weisen<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> Die Talmudausg. fügen hinzu: <span dir="rtl">ביבנה</span>.</i> gestatteten, vier Issar<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">איסר</span> = ἀσσάριον lat. as, ungefähr 3 Pfennige.</i> für ein Kleinvieh und sechs Issar für ein Grossvieh zu nehmen, gleichviel ob es sich als fehlerfrei oder als fehlerhaft herausstellte.
+Wer für seine richterliche Entscheidung Bezahlung nimmt, dessen Entscheidungen sind ungültig, für seine Zeugen-Aussage, dessen Zeugen - Aussagen sind ungültig<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> Ed. pr. und Ven.: <span dir="rtl">עדותו בטילה</span> (s. Tosf. Jomt).</i>, für das Besprengen<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> desjenigen, der durch einen Toten verunreinigt worden ist.</i> und für das Herstellen des Sühnwassers<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> Das Hineintun der Asche der verbrannten Kuh und Vermischen derselben mit dem Wasser in dem Gefäss (s. Num. 19, 17) wird <span dir="rtl">קידוש</span> genannt.</i>, dessen Wasser ist wie Höhlen-Wasser<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> in einer Höhle angesammeltes Wasser, während zum Sühnwasser nur Quell-Wasser verwendet werden darf.</i> und dessen Asche ist wie Herd-Asche<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> das von ihm angefertigte oder verwendete Sühnwasser hat ebenso wenig Wirkung, als wenn dasselbe aus Höhlen-Wasser und Herd-Asche hergestellt worden wäre. <span dir="rtl">מקלה</span> der Herd, von <span dir="rtl">קלה</span> = verbrennen.</i>. Ist er<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> der die Erstgeburt besichtigt oder als Richter oder als Zeuge fungiert oder das Sühnwasser hergestellt hat.</i> ein Priester und hat er sich dabei<sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> auf dem Wege dorthin oder während er damit beschäftigt war.</i> eine Verunreinigung zugezogen, so dass er keine Hebe geniessen darf<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> so dass ihm jetzt ein Schaden entstehen würde, wenn er sich selbst beköstigen müsste, da Nichtheillges immer höher im Preise steht als Hebe, die nur von Priestern gegessen werden darf.</i>, darf man ihm geben, was er zum Essen und Trinken und Salben gebraucht. Ist er ein alter Mann, darf man ihm einen Esel zum Reiten stellen. Aach darf man ihn entsprechend dem Verdienst, den er sonst von seiner Beschäftigung hat, entschädigen<sup class="footnote-marker">40</sup><i class="footnote"> Nach der Erklärung Abajis im Talm. ist unter <span dir="rtl">כפועל</span> zu verstehen <span dir="rtl">כפועל בטל של אותה מלאכה</span>, das heisst nach der Erklärung Raschis: er darf sich nicht die ganze Summe ersetzen lassen, die er sonst während der Zeit durch seine gewohnte Arbeit verdient haben würde, sondern er muss sich davon soviel in Abzug bringen lassen, wie es ihm wert ist, dass er anstatt der schwereren Arbeit, die er sonst zu verrichten hat, nur diese leichtere Beschäftigung verrichtet, nach Tosaf. und Maim. soviel, wie es ihm wert ist, wenn er anstatt seiner sonstigen Beschäftigung gar nichts zu verrichten hätte, da nach der Erklärung Raschis er für seine Beschäftigung mit den genannten Dingen doch immerhin noch eine Bezahlung nehmen würde.</i>.
+Wer, wo es sich um Erstgeburten handelt, verdächtig ist<sup class="footnote-marker">41</sup><i class="footnote"> ein Priester, der im Verdacht steht, dass er Erstgeburten schlachten lässt, auch ohne dass sie einen Fehler haben, oder dass er ihnen absichtlich Fehler beibringt, um sie schlachten zu können.</i>, von dem darf man kein Rehfleisch kaufen<sup class="footnote-marker">42</sup><i class="footnote"> auch kein Rehfleisch, weil es wie Kalbfleisch aussieht und man deshalb nicht wissen kann, ob es nicht vielleicht Kalbfleisch ist, das man von ihm nicht kaufen darf, da es ja von einer nicht zum Schlachten erlaubten Erstgeburt herrühren kann.</i> und keine ungegerbten<sup class="footnote-marker">43</sup><i class="footnote"> bei gegerbten Fällen dagegen liegt die Befürchtung nicht vor, da er doch immerhin darauf gefasst sein muss, dass die Wahrheit bekannt wird, und daher nicht anzunehmen ist, dass er sich noch die Mühe machen wird, die Felle zu gerben, auch über das Gerben eine ganze Zeit vergeht und dadurch die Wahrscheinlichkeit grösser wird, dass die Wahrheit an den Tag kommt (Maim.).</i> Felle; R. Elieser sagt: Felle von weiblichen Tieren darf man von ihm kaufen<sup class="footnote-marker">44</sup><i class="footnote"> ohne befürchten zu müssen, dass es Felle von männlichen Tieren sind, aus denen die Stelle, an der sie als solche zu erkennen sind, herausgeschnitten worden ist.</i>. Auch darf man von ihm keine nur eben vom Schmutz gereinigte<sup class="footnote-marker">45</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">מלובן וצואי</span> erklärt der Talmud mit <span dir="rtl">מלובן מצואתו</span>, das heisst: von ihrem Schmutz gereinigt, aber nicht so gereinigt, dass sie vollständig weise ist, deshalb heisst es <span dir="rtl">מלובן וצואי</span>: gereinigt und doch noch schmutzig-dunkel.</i> Wolle kaufen, aber gesponnene und zu Tüchern verarbeitete<sup class="footnote-marker">46</sup><i class="footnote"> wenn auch ungesponnene, zu Filz verarbeitete. Ed. pr. und Lowe haben hier statt <span dir="rtl">ואריג :ובגדים</span>.</i> darf man von ihm kaufen<sup class="footnote-marker">47</sup><i class="footnote"> aus dem Note 43 angegebenen Grunde.</i>.
+Wer, wo es sich um Früchte des siebenten Jahres handelt, verdächtig ist<sup class="footnote-marker">48</sup><i class="footnote"> dass er entgegen dem Verbot im siebenten Jahre sein Feld bestellt oder mit den Früchten des siebenten Jahres Handel treibt.</i>, von dem darf man keinen Flachs<sup class="footnote-marker">49</sup><i class="footnote"> weil seine Samenkörner gegessen werden und er deshalb zu den geniessbaren Erdfrüchten gezählt wird.</i> kaufen, selbst gehechelten nicht<sup class="footnote-marker">50</sup><i class="footnote"> weil das Hecheln nur geringe Mühe macht.</i>, aber gesponnenen und geflochtenen<sup class="footnote-marker">51</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">אריג</span> kann hier nicht wie sonst „gewebt“ bedeuten, denn zum Weben verwendet man nur gesponnene Fäden, danach wäre <span dir="rtl">ואריג</span> nach dem voranstehenden <span dir="rtl">טווי</span> selbstverständlich. Der Talmud erklärt deshalb <span dir="rtl">אריג</span> mit <span dir="rtl">תיכי</span>, Ketten- oder Flechtwerk, das auch aus ungesponnenem Flachs hergestellt wird. Ed. pr. und Lowe haben hier anstatt <span dir="rtl">ובגדים :ואריג</span>.</i> darf man von ihm kaufen.
+Wer verdächtig ist, dass er Hebe als Nichtheiliges verkauft, von dem darf man nicht einmal Wasser oder Salz kaufen<sup class="footnote-marker">52</sup><i class="footnote"> obwohl das Dinge sind, bei denen doch gar nichts zu befürchten ist, haben es die Weisen verboten, um den Verdächtigen damit zu strafen.</i>, dies die Worte des R. Jehuda; R. Simon sagt: Alles, was der Heben- oder Zehntenpflicht untersteht<sup class="footnote-marker">53</sup><i class="footnote"> oder worin auch nur etwas enthalten ist (<span dir="rtl">שיש בו</span>), was der Heben- oder Zehnten-Pflicht untersteht. <span dir="rtl">זיקת</span> von <span dir="rtl">זקק</span> = fesseln, binden, das Band, das eine Sache an etwas bindet, die Verbindlichkeit.</i>, darf man nicht von ihm kaufen<sup class="footnote-marker">54</sup><i class="footnote"> Wasser oder Salz von ihm zu kaufen, ist dagegen nicht verboten.</i>.
+Wer in bezug auf die Früchte des siebenten Jahres verdächtig ist<sup class="footnote-marker">55</sup><i class="footnote"> S. Note 48.</i>, ist es noch nicht in bezug auf die Zehnten<sup class="footnote-marker">56</sup><i class="footnote"> dass er das Verbot nicht beachten wird, dass der zweite Zehnt nicht ausserhalb Jerusalems verzehrt werden darf, und noch viel weniger, dass er den ersten Zehnt oder den Armen-Zehnt oder gar Hebe, durch deren Genuss ein Nichtpriester sich dar Todesstrafe schuldig machen kann, verwenden wird, ohne auzugeben, was es ist, da er sich dadurch auch gleichzeitig der Veruntreuung ihm nicht gehörenden Gutes schuldig machen würde (Tif. Jis.).</i>, wer in bezug auf die Zehnten verdächtig ist, ist es noch nicht in bezug auf die Früchte des siebenten Jahres<sup class="footnote-marker">57</sup><i class="footnote"> weil das Gesetz über den zweiten Zehnt eine strengere Bestimmung enthält als das über die Früchte des siebenten Jahres, indem jener nur in Jerusalem verzehrt werden darf, diese dagegen, soweit und so lange sie zum Genuss erlaubt sind, überall, andererseits aber wieder das Gesetz über die Früchte des siebenten Jahres eine strengere Bestimmung enthält als das über den zweiten Zehnt, indem dieser ausgelöst werden kann, jene dagegen, sobald sie zum Genuss verboten sind, nicht ausgelöst werden dürfen, sondern vernichtet werden müssen. Die Nichtbeachtung eines Gebotes macht aber nur dann auch der Nichtbeachtung eines anderen Gebotes verdächtig, wenn dieses nicht strengere Bestimmungen enthält als das erstere.</i>. Wer in bezug auf diese oder jene verdächtig ist, ist es auch in bezug auf die Reinheit [der Speisen]<sup class="footnote-marker">58</sup><i class="footnote"> Wer auch nichtheilige Speisen nur geniesst, wenn sie nicht unrein geworden sind, darf ihm nicht trauen, wenn er die Speisen als rein bezeichnet, denn, da er der Übertretung jener Verbote, die Tora-Verbote sind, verdächtig ist, ist ihm um so weniger zu trauen, wo es sich wie bei dem Geniessen von unreinen nichtheiligen Speisen nur um Beobachtung einer von den Weisen getroffenen Anordnung handelt. So erklärt Bart. das <span dir="rtl">חשוד על הטהרות</span>. Maim. bezieht es auf seine allgemeine Glaubwürdigkeit in bezug auf Speisen, die von ihm als rein bezeichnet werden, ob sie nicht als unrein zu betrachten sind, so dass man sich zu hüten hat, anderes durch Berührung mit ihnen zu verunreinigen, auch da handelt es sich nur um etwaige Übertretung einer rabbinischen Verordnung, es ist ihm deshalb kein Glauben beizumessen (s. <span dir="rtl">הלכות שמטה ויובל</span> VIII, 16).</i>, es kann aber einer in bezug auf die Reinheit [der Speisen] verdächtig sein und er ist es nicht in bezug auf jene beiden<sup class="footnote-marker">59</sup><i class="footnote"> Nach Bart., wonach die Mischna meint, dass er verdächtig ist, solchen, die sich überhaupt des Genusses unreiner Speisen enthalten, unreine Speisen zu essen zu geben, ist daraus nicht auf seine Unzuverlässigkeit in bezug auf Früchte des siebenten Jahres und in bezug auf Zehnte zu schliessen, weil es sich bei diesen um Tora-Gebote, bei jenem dagegen nur um die Innehaltung einer rabbinischen Verordnung handelt. Nach der Erklärung des Maim. will die Mischna mit dem <span dir="rtl">ויש שהוא חשוד</span> sagen, dass es wohl Fälle gibt, wo man von dem einen nicht auf das andere schliessen kann, wenn er nämlich nur verdächtig ist, mit den Reinheitsgesetzen es da nicht genau zu nehmen, wo es sich um Verunreinigungen handelt, die nur auf rabbinischer Verordnung beruhen; wenn er aber verdächtig ist, dieselben auch da nicht zu beachten, wo es sich um nach biblischem Gesetze Unreines handelt, da ist er auch als verdächtig in bezug auf Früchte des siebenten Jahres und in bezug auf Zehnte zu betrachten.</i>. Ein Grundsatz ist: Wer in bezug auf eine Sache verdächtig ist, darf in ihr kein Richter und kein Zeuge sein<sup class="footnote-marker">60</sup><i class="footnote"> S. weiter V, 4, wonach dieser Grundsatz nur die Ansicht des R. Meir wiedergibt, während R. Simon ben Gamliel die Ansicht vertritt, dass wegen eines blossen Verdachtes er nur, wo es sich um seinen eigenen Vorteil handelt, nicht beglaubt ist, wohl aber, wo es sich um das Eigentum eines Anderen handelt.</i>.
+
+Chapter 5
+
+Alle untauglich gewordenen Opfertiere<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Zu Opfern bestimmte Tiere, die einen Fehler bekommen haben, so dass sie nicht mehr als Opfer verwendet werden können.</i> dürfen<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> nachdem sie ausgelöst worden sind.</i> auf dem Markt<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">אטליז</span> vom griech. xαταλυσις = Handelsstation, Markt.</i> verkauft werden<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Die Talmudausgaben und die meisten Mischna-Ausgaben haben vor <span dir="rtl">נמכרים באיטליז</span> die Worte: <span dir="rtl">הנאתן להקדש</span>, in ed. pr. und ed. Ven. fehlen sie.</i> und auf dem Markt geschlachtet werden und nach Gewicht<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">לטרא</span> = λιτρα, ein Pfund, das gangbarste Gewicht, nach dem Fleisch verkauft wurde.</i> abgewogen werden, ausser der Erstgeburt und dem Zehnt<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Der Viehzehnt darf eigentlich überhaupt nicht verkauft werden, weder der fehlerfreie noch der fehlerhafte, weder lebend noch geschlachtet, weder ganz noch geteilt (s. Maas. Sehen. I, 2). Es ist dieses Verbot in diesem Umfange jedoch nur eine rabbinische Verordnung, für die allerdings eine Hindeutung in dem Schriftvers Lev. 27, 33 gefunden wird s. Talm.). Für Viehzehnte, die Waisenkindern gehören, die dieselben zu eigenem Verbrauche zu verwenden zumeist gar nicht in der Lage sind, haben die Rabbinen diese Verordnung nicht getroffen, sondern in diesem Falle es bei dem biblischen Verbote belassen, dass nur der fehlerfreie und noch lebende Viehzehnt nicht verkauft werden darf.</i>, weil bei ihnen die Eigentümer den Nutzen haben<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> wenn durch den öffentlichen Verkauf und den Verkauf nach Gewicht eine grössere Einnahme erzielt wird nur um für die Eigentümer einen grösseren Nutzen zu erzielen, hat man es aber nicht erlaubt, ursprünglich geweihte Tiere wie ganz gewöhnliche Kaufware zu behandeln.</i>, bei den untauglich gewordenen Opfertieren dagegen hat das Heiligtum den Nutzen<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> denn dadurch, dass die Tiere öffentlich und nach Gewicht verkauft werden dürfen, erhalten sie einen höheren Wert und kann für das Heiligtum schon bei ihrer Auslösung ein höherer Preis für sie erzielt werden.</i>. Bei der Erstgeburt darf man ein Teil gegen das andere ab wiegen<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> So nach Maim., der <span dir="rtl">מָנָה</span> Anteil liest und erklärt: die Priester dürfen bei der Verteilung des Fleisches von der dargebrachten Erstgeburt die einzelnen Teile gegen einander abwiegen, damit jeder den gleichen Anteil erhält. Raschi und Barten. dagegen lesen <span dir="rtl">מָנֶה</span> = Mine und erklären: obwohl es nicht erlaubt ist, das Fleisch der fehlerhaft gewordenen Erstgeburt nach Gewicht zu verkaufen, ist es gestattet, wenn man ein Stück Fleisch hat, dessen Gewicht man kennt, das Fleisch der Erstgeburt dagegen abzuwiegen.</i>.
+Beth-Schammai sagen: Ein Israelite darf nicht eingeladen werden<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">ימנה</span> von <span dir="rtl">מנה</span> = zählen, zugezählt, zur Teilnahme am Mahle zugezogen werden.</i>, mit dem Priester zusammen die Erstgeburt<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> die fehlerhaft gewordene.</i> zu verzehren<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> weil es Num. 18, 18 heisst: <span dir="rtl">ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין</span>, was nach Beth-Schammai sich nicht nur auf die fehlerfreie, sondern auch auf die fehlerhafte Erstgeburt bezieht.</i>; Beth-Hillel erlauben es<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Beth-Hillel folgern dies daraus, weil nach Deut. 15, 22 selbst Unreine davon essen dürfen; der Schriftvers Num. 18, 18 kann sich nach ihnen daher nur auf Fleisch von einer fehlerfreien Erstgeburt beziehen.</i>, selbst einem Nicht-Israeliten<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> weil es ebendort heisst: <span dir="rtl">כצבי וכאיל</span>, und diese immer auch für einen Nicht-Israeliten erlaubt sind. Ed. pr. liest: <span dir="rtl">ואפלו גר</span>.</i>. Wird eine Erstgeburt von einem Blutandrang befallen, darf man sie, selbst wenn sie sonst daran sterben müsste, nicht zur Ader lassen<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> selbst an einer solchen Stelle nicht, wo durch den Einschnitt, den man zum Aderlass machen muss, kein Fehler an dem Tiere entsteht; weil zu befürchten ist, dass, wenn dieses erlaubt wird. der Eigentümer aus Furcht, dass das Tier sonst eingehen wird, den Aderlass auch an solchen Stellen vornimmt, wo man dem Tiere dadurch einen Leibesfehler beibringt; einer Erstgeburt einen Leibesfehler beizubringen, ist aber verboten, weil es heisst (Lev. 22, 21): <span dir="rtl">כל מום לא יהיה בו</span>, was dahin ausgelegt wird: es soll kein Fehler an ihm entstehen, verursacht werden.</i>, dies die Worte des R. Jehuda; aber die Weisen sagen: Man darf sie zur Ader lassen<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> an solchen Stellen, wo durch den Aderlass kein Leibesfehler entstehen kann, weil nach Ansicht der Weisen, wenn man dieses auch verbieten würde, aus dem angeführten Grunde gerade umgekehrt zu befürchten wäre, dass er dann auch an solchen Stellen, wo dadurch ein Leibesfehler entsteht, den Aderlass vornehmen würde (Pessach. 11 a).</i>, nur darf man ihr dabei keinen Leibesfehler beibringen<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> an Stellen, wo solches zu befürchten ist, muss deshalb der Aderlass so vorgenommen werden, dass kein Leibesfehler dadurch entsteht, ist das nicht möglich, so darf er nicht vorgenommen werden. Ist jedoch der Blutandrang so stark, dass das Tier ohne Aderlass bestimmt eingehen würde, so darf derselbe auch dann vorgenommen werden, weil in diesem Falle das Tier bereits als mit einem wenn auch zu beseitigenden Fehler (<span dir="rtl">מום עובר</span>) behaftet zu betrachten ist, und nach Ansicht der Weisen das biblische Verbot, einer Erstgeburt einen Fehler beizubringen, sich nur auf die fehlerfreie Erstgeburt bezieht, von der in dem Schriftvers Lev. 22, 21 die Rede ist (s. Tosaf. 34 a v. <span dir="rtl">אילימא</span>).</i>, hat man ihr dabei einen solchen beigebracht, darf man sie daraufhin nicht schlachten. R. Simon sagt: Man darf sie zur Ader lassen, selbst wenn man ihr dadurch einen Leibesfehler beibringt<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> R. Simon ist der Ansicht, dass man ein Verbot nur dann übertritt, wenn man die Absicht hat, die verbotene Handlung vorzunehmen, hier aber hat man ja nicht die Absicht, dem Tiere einen Fehler beizubringen, sondern es von dem Blutandrang zu befreien (<span dir="rtl">דבר שאין מתכוין מותר</span>). Allerdings ist auch nach R. Simon eine Handlung verboten, mit der eine wenn auch gar nicht beabsichtigte Übertretung eines Verbotes notwendig verbunden ist (<span dir="rtl">פסיק רישיה</span>), hier aber ist es doch möglich, dass der Aderlass ausgeführt wird, ohne dass ein bleibender Fehler zurückbleibt. Tif. Jis. will diesen letzteren Grund nicht gelten lassen, er erklärt deshalb die Differenz zwischen der Ansicht der Weisen und der des R. Simon in anderer Weise: R. Simon ist der Ansicht, dass der Blutandrang als ein zu beseitigender Fehler zu betrachten ist, deshalb ist es nach biblischem Gesetze gar nicht verboten, dem Tiere auch einen bleibenden Fehler beizubringen (s Note 17), die Rabbinen haben allerdings das Verbot auch auf solche Tiere ausgedehnt, die bereits einen zu beseitigenden Fehler haben, für einen Fall wie diesen, wo dadurch das ganze Tier verloren gehen kann, haben sie aber diese Erschwerung nicht getroffen. Die Weisen dagegen sind der Ansicht, dass der Blutandrang überhaupt nicht als ein Fehler, auch nicht als ein zu beseitigender, zu betrachten ist, da er zuweilen auch ohne Aderlass vorübergeht, es handelt sich deshalb um ein biblisches Verbot, das unter keinen Umständen übertreten werden darf.</i>.
+Bringt man<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> der Priester, dem die Erstgeburt gehört, um sie schlachten und für sich verwenden zu können.</i> der Erstgeburt [absichtlich] eine Verletzung<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">צרם</span> arab. <span dir="rtl">صرم</span> = abschneiden, einschneiden, s. weiter VI, 1.</i> am Ohre bei, so darf sie nie mehr geschlachtet werden<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> auch wenn sie später von selbst einen anderen Leibesfehler bekommt, zur Strafe für den Eigentümer, weil er gegen das Verbot gehandelt hat.</i>, dies die Worte des R. Elieser; die Weisen aber sagen: Sobald an ihr ein anderer Fehler entsteht, darf sie auf diesen hin geschlachtet werden<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> Ebenso darf auch, wenn der Priester stirbt, sein Sohn schon auf diesen Fehler hin das Tier schlachten, und wenn der Priester trotz des Verbotes das Tier geschlachtet hat, dürfen andere das Fleisch geniessen, weil nur ihn selbst, der das Verbot übertreten hat, die Strafe treffen soll.</i>. Einst erblickte ein Quästor einen alten Schafbock mit lang herabhängendem Haar, er fragte: „Was hat es mit diesem für ein Bewandtnis<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">טיב</span> syr. <span dir="rtl">ܛܶܐܒܳܐ</span> = Gespräch, Geräusch, dann Gerücht, Art und Weise; er wunderte sich, dass man einen solch’ alten Bock mit solch’ langen Haaren herumlaufen liess.</i> ?“ Man antwortete ihm: „Es ist eine Erstgeburt, die darf nur geschlachtet werden, wenn sie einen Fehler hat“. Da nahm er einen Dolch<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">פגיון</span> = pugio. Die Talmudausg. lesen: <span dir="rtl">פיגום</span>.</i> und brachte ihm eine Verletzung am Ohre bei<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> ohne dass er wissen konnte, dass das Tier daraufhin schon geschlachtet werden durfte.</i>. Als die Sache darauf den Weisen vorgetragen wurde, erklärten sie ihn für erlaubt. Als jener sah, dass sie ihn für erlaubt erklärt hatten<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">ואחר שהתירו הלך</span>.</i>, ging er hin und brachte auch an- deren Erstgeburten Verletzungen am Ohre bei, darauf erklärten sie sie für verboten<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> da er bei diesen Tieren schon die Absicht hatte, ihnen einen Fehler beizubringen, auf den hin sie geschlachtet werden dürfen, und er dazu durch die ihm gegebene Antwort veranlasst worden war.</i>. Einst spielten Kinder auf dem Felde und banden die Schwänze von Lämmern an einander, da riss der Schwanz eines von diesen ab, und es war gerade der von einer Erstgeburt. Als die Sache den Weisen vorgetragen wurde, erklärten sie sie für erlaubt. Als jene sahen, dass sie für erlaubt erklärt worden war, gingen sie hin und banden auch die Schwänze von anderen Erstgeburten an einander, da erklärten sie sie für verboten. Dies ist die Regel: Überall, wo es absichtlich<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> durch den Eigentümer selbst, auch wenn er dem Tiere den Fehler nicht direkt beibringt, sondern es nur absichtlich in eine Lage bringt, in der es sich den Fehler von selbst zuziehen muss, oder durch einen anderen, wenn dieser durch eine dahin zielende Äusserung des Eigentümers dazu veranlasst worden ist und die Absicht hat, ihm dadurch einen Gefallen zu erweisen.</i> geschehen ist, bleibt es verboten, wo nicht absichtlich<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> durch den Eigentümer selbst, oder durch einen anderen, wenn dieser auch durch eine Äusserung des Eigentümers dazu veranlasst dem Tiere den Fehler absichtlich beibringt, der Eigentümer aber gar nicht die Absicht hatte, ihn dazu zu veranlassen.</i>, ist es erlaubt.
+Wenn eine Erstgeburt jemanden<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> und wenn es selbst der Priester ist, dem die Erstgeburt gehört.</i> verfolgt<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> um ihn zu stossen. Ed. pr. und Ven.: <span dir="rtl">דוחפו</span>.</i> und er versetzt ihr einen Tritt und bringt ihr dadurch einen Fehler bei, darf<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">שוחטין</span>, ed. pr. und Ven.: <span dir="rtl">לא ישחט</span>.</i> sie darauf bin geschlachtet werden<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> weil er dabei nicht die Absicht hatte, ihr den Fehler beizubringen. Selbst wenn er dem Tiere den Tritt erst versetzt hat, nachdem es von der Verfolgung abgelassen, darf es nach Maim. und Ascheri geschlachtet werden, weil er dabei nicht die Absicht hatte, das Tier zu verletzen, sondern nur es zu strafen.</i>. Bei allen Fehlern, die durch Menschenhand entstanden sein können, sind die Hirten, wenn sie Israeliten sind, beglaubt<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> wenn sie sagen, dass das Tier sich den Fehler von selbst zugezogen hat, und es ist nicht zu befürchten, dass der Hirte der ihm von dem Priester übergebenen Erstgeburt den Fehler absichtlich beigebracht hat, in der Erwartung, dass der Priester, wenn er die Erstgeburt schlachtet, ihn zum Verzehren des Fleisches mit einladen wird, weil nicht anzunehmen ist, dass er um eines solchen kleinen Vorteils willen sich in dieser Weise vergehen wird.</i>, wenn sie Priester sind, sind sie nicht beglaubt<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> Gehört die Erstgeburt einem Priester, so ist zu befürchten, dass der Hirte wahrheitswidrig behauptet, das Tier habe sich den Fehler von selbst zugezogen, in der Erwartung, dass dafür sein Herr ihm den Gegendienst erweisen wird, wenn er ihn als Zeugen dafür aufruft, dass eine ihm, dem Hirten, gehörende Erstgeburt, der er absichtlich einen Fehler beigebracht hat, sich diesen von selbst zugezogen habe. Gehörte die Erstgeburt noch einem Israeliten, so ist zu befürchten, dass der Hirte ihr den Fehler absichtlich beigebracht hat und nun das Gegenteil behauptet, in der Erwartung, dass der Eigentümer ihm, als dem nächststehenden, das Tier überlassen wird. Diese Befürchtungen treffen allerdings nur bei dem Hirten zu, dem die Erstgeburt zur Hut übergeben worden ist. Auch sonst genügt aber nicht die Aussage eines Priesters zur Beglaubigung der Tatsache, dass sich das Tier den Fehler von selbst zugezogen hat, weil Priestern in dieser Beziehung im allgemeinen kein volles Vertrauen zu schenken ist, sondern es müssen mindestens zwei Priester die Tatsache bezeugen, wogegen die Aussage eines Israeliten schon als glaubwürdig gilt.</i>. R. Simon, Sohn des Gamliel, sagt: Wo es sich um die [Erstgeburt] eines Anderen handelt, ist er<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> auch der einzelne Priester, auch wenn er der Hirte ist, selbst die eigenen Hausleute des Eigentümers mit Ausnahme seiner Frau (Talmud).</i> beglaubt, wo um seine eigene, ist er nicht beglaubt. R. Meir sagt: Wer in bezug auf eine Sache verdächtig ist, darf in ihr nicht Richter und nicht Zeuge sein<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> Der Aussage von Priestern ist deshalb überhaupt kein Glauben beizumessen, auch wenn noch so viele und ganz fremde die Tatsache bezeugen. Nach Maim., dem auch Barten. folgt, genügt nach R. Meir im Gegensatz zu der Ansicht des ersten Tanna auch nicht das Zeugnis eines Israeliten, sondern muss die Tatsache von zwei unbeteiligten Israeliten bezeugt werden.</i>,
+Der Priester ist beglaubt zu sagen, diese Erstgeburt nabe ich besichtigen lassen, und sie hat einen Leibesfehler<sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> das Tier ist als mit einem Fehler behaftet erklärt worden, auf den hin es geschlachtet werden darf. Es wird dem Priester wohl zugetraut, dass er dem Tiere absichtlich einen Fehler beibringen wird, da es sich da nur um die Übertretung eines einfachen Verbotes handelt, aber nicht, dass er es, so lange es noch als Opfertier für jeden profanen Gebrauch verboten ist, zu solchem verwenden wird. Den Ausführungen in der vorhergehenden Mischna entsprechend wird vorausgesetzt, dass der Priester die Tatsache, dass das Tier sich den Fehler von selbst zugezogen hat, sich anderweitig bezeugen lässt oder behauptet, das Tier schon mit diesem Fehler behaftet von dem Eigentümer erhalten zu haben, in diesem Falle bedarf es keines weiteren Zeugnisses, weil angenommen wird, dass der Priester nicht etwas behaupten wird, was sich hinterher durch die entgegengesetzte Aussage des Eigentümers als unwahr herausstellen kann.</i>. Wo es sich um Fehler an einem Viehzehnt handelt, sind alle beglaubt<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> dass sich das Tier den Fehler von selbst zugezogen hat, der es zum Opfertier unbrauchbar macht, weil diese Verpflichtung auch ohne Übertretung eines Verbotes umgangen werden kann, indem man vor dem Verzehnten allen Tieren der Herde einen Fehler beibringt, der sie zu Opfertieren unbrauchbar macht.</i>. Eine Erstgeburt, die an einem Auge erblindet ist, der ein Vorderfusse abgehauen oder ein Hinterfuss gebrochen ist<sup class="footnote-marker">40</sup><i class="footnote"> wo die Unheilbarkeit des Fehlers für jeden offensichtlich ist.</i>, darf auf den Ausspruch von drei Männern der Synagoge<sup class="footnote-marker">41</sup><i class="footnote"> Unter <span dir="rtl">בני הכנסת</span> sind wohl Männer der Synagoge d. h. der Gemeinde-Versammlung zu verstehen, vertrauenswürdige Männer, wenn sie auch keine Torakenntnisse besitzen; Raschi erklärt: <span dir="rtl">שאינן חכמים</span>. Nach dem Talmud sind diese jedoch nur befugt, wo kein Fachkundiger vorhanden ist.</i> geschlachtet werden; R. Jose sagt: Selbst wenn ein Collegium von 23 Männern<sup class="footnote-marker">42</sup><i class="footnote"> die kleinen Gerichtshöfe, Synedrien, in den Städten bestanden aus 23 Männern.</i> da ist, darf sie nur auf den Ausspruch eines Fachkundigen hin geschlachtet werden.
+Hat jemand eine Erstgeburt geschlachtet und davon verkauft<sup class="footnote-marker">43</sup><i class="footnote"> In den Talmudausg. fehlt das <span dir="rtl">ומכרו</span>.</i>, und dann stellt sich heraus, dass er sie nicht hat besichtigen lassen, so ist das, was sie davon verzehrt haben, ja bereits verzehrt, er muss ihnen aber dennoch das Geld dafür zurückgeben<sup class="footnote-marker">44</sup><i class="footnote"> als Strafe dafür, dass er ihnen verbotenes Fleisch zu essen gegeben hat.</i>, und was sie von dem Fleisch noch nicht verzehrt haben, muss vergraben werden<sup class="footnote-marker">45</sup><i class="footnote"> selbst wenn sich herausstellt, dass das Tier tatsächlich einen unheilbaren Leibesfehler hatte.</i>, und er muss ihnen das Geld dafür zurückgeben. Ebenso, wenn jemand eine Kuh geschlachtet und davon verkauft hat, und es stellt sich heraus, dass sie trefa war, so ist das, was sie davon verzehrt haben, ja bereits verzehrt, er muss ihnen aber dennoch das Geld dafür zurückgeben<sup class="footnote-marker">46</sup><i class="footnote"> In den Talmudausg. fehlen die Worte: <span dir="rtl">ויחזיר להם את הדמים</span>.</i>, und was sie von dem Fleisch noch nicht verzehrt haben, geben sie ihm zurück<sup class="footnote-marker">47</sup><i class="footnote"> da er es ja noch dazu verwenden kann, es an einen Nichtjuden zu verkaufen oder den Hunden zu fressen zu geben.</i>, und er muss ihnen das Geld dafür zurückgeben. Haben sie es an Nichtjuden verkauft oder es den Hunden vorgeworfen, haben sie ihm nur das zu bezahlen, was es als trefa wert ist<sup class="footnote-marker">48</sup><i class="footnote"> und was sie ihm darüber bezahlt haben, muss er ihnen zurückgeben.</i>.
+
+Chapter 6
+
+Auf folgende Fehler<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Nach der Tradition sind die in der Tora (Deut. 15, 21 u. Lev. Cap. 21 u. 22) angeführten Fehler nur als Beispiele angeführt; als Leibesfehler (<span dir="rtl">מום קבוע</span>), auf den hin eine Erstgeburt geschlachtet werden darf, gilt jeder Fehler, der wie die dort angeführten bleibend ist, d. h. nicht von selbst wieder verheilt und äusserlich sichtbar ist.</i> hin darf man die Erstgeburt schlachten: wenn sie eine Lücke<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">נפגמה</span> heisst es, wenn an dem verletzten Teile etwas fehlt, es genügt, wenn die Lücke auch nur so gross ist, dass der Fingernagel, wenn er darüber hinfährt, daran hängen bleibt.</i> am Ohr hat, am Knorpel<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">חסחוס</span>, der knorpelige Teil des Ohres.</i> aber nicht an der Haut<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Nach Raschi und Bart.: der Ohrzipfel, nach Maim.: der häutige Ansatz rings um den knorpeligen Teil des Ohres.</i>, wenn es<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> das Ohr am Knorpel.</i> gespalten ist, auch ohne dass etwas fehlt, wenn es<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> wenn das Loch so gross wie ein Wickenkorn ist, einerlei ob das Loch rund oder länglich ist.</i> ein Loch hat, so gross wie eine Wicke<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Talmudausg. <span dir="rtl">בעינו</span>.</i>, oder wenn es vertrocknet ist. Was heisst vertrocknet? Wenn beim Durchstechen kein Blutstropfen herauskommt; R. Jose, Sohn des Meschullam, sagt: Wenn es so vertrocknet ist, dass es sich zerreiben lässt.
+Wenn ein Augenlid durchlöchert ist, eine Lücke hat oder gespalten ist, wenn im Auge ein Häutchen ist<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> ein durch ein weisses Häutchen über dem Schwarzen gebildeter Fleck oder eine durch ein dunkles Häutchen im Schwarzen gebildete Vertiefung; ein Häutchen im Weissen des Auges dagegen gilt nicht als Fehler (Maim.).</i>, eine Vermischung<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Was unter <span dir="rtl">תבלול</span> zu verstehen ist, erklärt die Mischna weiter. Nach einigen Erklärern gehören <span dir="rtl">תבלול חלזון ונחש</span> zusammen: eine Vermischung, die <span dir="rtl">חלזון</span> und <span dir="rtl">נחש</span> genannt wird; nach Maim. ist <span dir="rtl">תבלול</span> eine Vermischung des Weissen und Schwarzen im Auge, <span dir="rtl">חלזון</span> und <span dir="rtl">נחש</span> dagegen ein Auswuchs, der das Schwarze im Auge zum Teil bedeckt.</i>, ein Überzug<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">חלזון</span> = Schnecke, hier Name einer Augenkrankheit, die, wie die Schnecke, die Gegenstände, über die sie hinkriecht, den Augapfel, mit einer weisslichen Substanz überzieht Fleischer in Levy, Chald. Wörterb. I, S. 425).</i>, eine Schlange<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Nach dem Talmud sind <span dir="rtl">נחש</span> und <span dir="rtl">חלזון</span> Benennungen für denselben Fehler, der nach Barten. deshalb auch <span dir="rtl">נחש</span> genannt wird, weil der Auswuchs gesprenkelt zu sein pflegt wie die Haut der Schlange.</i> oder eine Beere<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">ועצב</span>.</i>. Was heisst eine Vermischung? Wenn das Weisse den Rand der Iris<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">סירא</span> verw. mit <span dir="rtl">זירא</span>, hebr. <span dir="rtl">זר</span> = Einfassung, Kranz, hier der den Augapfel umschliessende Kreis.</i> durchbricht und in das Schwarze hineingeht. Geht das Schwarze in das Weisse hinein, ist es kein Fehler, denn was im Weissen ist, gilt nicht als Fehler<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> In den Talmudausg. fohlen die Worte: <span dir="rtl">שאין מומין בלבן</span>.</i>.
+Weisse Punkte<sup class="footnote-marker">13a</sup><i class="footnote"> Die Mischna-Ausg. haben <span dir="rtl">חורוד</span>, die richtige Lesart scheint die der Talmudausg.: <span dir="rtl">חורור</span> lies: <span dir="rtl">חִוַּרְוַר</span> zu sein, von <span dir="rtl">חִוַּר</span> = weiss, danach erklären auch Raschi und Bart.: eine Krankheit, bei der weisse Flecken im Auge entstehen. Maim. erklärt es im Kommentar mit „blind“, <span dir="rtl">חלכות ביאת מקדש</span> VII, 5 und <span dir="rtl">ה׳ איסורי מזבח</span> II, 12 gibt er es geradezu mit <span dir="rtl">סנורים</span> wieder, auch der Aruch erklärt es mit <span dir="rtl">סנורים</span> unter Hinweis auf Targ. Jon. zu Gen. 19, 11, wo <span dir="rtl">בסנורים</span> mit <span dir="rtl">בחיורוריא</span> übersetzt wird. Levy Chald. Wörterb. verweist dazu auf das lat. albugines oculorum = Staar. Dementsprechend erklärt Maim. auch das folgende <span dir="rtl">המים</span>: in das Auge eingedrungenes Wasser, durch das dem Auge die Sehkraft genommen ist. Die Untersuchung, von der in der Mischna weiter die Rede ist, soll sich demnach darauf erstrecken, ob das Tier inzwischen die Sehkraft wieder gewonnen hatte oder nicht.</i> und Wasser<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Hier erklärt auch Barten.: in das Auge eindringendes Wasser, durch das die Sehkraft gehindert wird.</i> [im Auge], wenn sie dauernd da sind<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">הקבועין</span> bezieht sich sowohl auf <span dir="rtl">חיורור</span> wie auf <span dir="rtl">המים</span>.</i>. Wann sind die weissen Punkte als dauernd zu betrachten? Sobald sie sich achtzig Tage lang gehalten haben; R. Chanina, Sohn des Antigonus, sagt: Innerhalb der achtzig Tage muss man sie drei Mal<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> nach Raschi und Maim. nach je 26½ Tagen, nach Tosaf. am Anfang, in der Mitte und am Ende der 80 Tage.</i> untersuchen<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> zeigt es eich bei einer Untersuchung, dass sie nicht mehr da sind, ist es kein <span dir="rtl">מום קבוע</span>, auch wenn sie nachher wieder auftreten, bis sie von diesem Wiedererscheinen an achtzig Tage ununterbrochen da waren.</i>. Wann<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">אלו</span> hier Interrogativpron. wie das aram. <span dir="rtl">איילין</span>.</i> ist das Wasser als dauernd zu betrachten<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> Ed. pr.: <span dir="rtl">ואפילו הם מומים הקבועים</span>, ed. Ver.: <span dir="rtl">ואלו הם מומין הקבועין</span>.</i> ? Nachdem sie frisches<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> im Adar und der ersten Hälfte des Nissan auf dem Felde stehendes.</i> und trockenes<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> im Elul und der ersten Hälfte des Tischri auf dem Felde stehendes.</i> [Grünfutter] von Regen-Feldern<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> die keiner künstlichen Bewässerung bedürfen. Maim. (s. Comment.) erklärt <span dir="rtl">של גשמים</span> mit: in der Regenzeit gewachsen, er zieht deshalb diesen Absatz mit zu den folgenden und erklärt: wenn sie frisches und trockenes zur Regenzeit oder frisches und trockenes von künstlich bewässerten Feldern oder zuerst trockenes und dann frisches gefressen hat, gilt es noch nicht als Fehler.</i> gefressen hat<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> und der Fehler trotzdem nicht geschwunden ist. Der Talmud gibt noch eine Anzahl genauerer Bestimmungen an, sind dieselben nicht beobachtet worden, gilt es als zweifelhaft, ob der Fehler ein <span dir="rtl">מום קבוע</span> ist. Zu <span dir="rtl">בית חשלחין</span> s. Bab. Mez. IX, Note 9.</i>. Hat sie frisches und trockenes von künstlich bewässerten Feldern, [oder]<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> Die Talmudausg. und Lowe haben <span dir="rtl">או</span>, das in den sonstigen Mischna-Ausg. fehlt.</i> zuerst trockenes und dann frisches<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> selbst von Regenfeldern.</i> gefressen, gilt es noch nicht als Fehler, bis sie das trockene nach dem frischen gefressen hat<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">הלח ואח״ב חיבש</span>.</i>.
+Wenn die Nase durchlöchert ist, eine Lücke hat oder gespalten ist<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> und es von aussen sichtbar ist.</i>, wenn die Lippe<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">שפמו</span>.</i> durchlöchert ist, eine Lücke hat oder gespalten ist, wenn die äusseren Zähne<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">חוטין</span>. Unter <span dir="rtl">חיטין</span> sind nach Bart. die Zähne zu verstehen, ebenso nach dem Aruch v. <span dir="rtl">חט</span>; die äusseren Zähne werden die Mittelzähne genannt, die beim Öffnen des Mundes sichtbar werden, die inneren die Seiten- oder Backenzähne. Raschi erklärt <span dir="rtl">חוטין</span> duch <span dir="rtl">ינציבש</span> = gencives (Bech. 35a und 37a), das ist das Zahnfleisch, in welchem die Zähne sitzen. Maim. versteht unter <span dir="rtl">חוטין החיצונות</span> die beiden Hörner des Schildknorpels, die in die Mundhöhle hineinragen, unter <span dir="rtl">חוטין הפנימיות</span> die beiden Schildknorpelplatten, die R. Chanina ben Antigonus <span dir="rtl">מתאימות</span> nennt, weil sie vorne zusammenstossen; er erwähnt aber auch die andere Erklärung, wonach unter <span dir="rtl">חוטין</span> die Zähne zu verstehen sind und unter <span dir="rtl">הפנימיות</span> die Mahl- oder Backenzähne (s. Mischn. Comment.).</i> eine Lücke haben<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> aussen etwas abgebrochen ist.</i> oder weggebrochen sind<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> bis auf das Zahnfleisch abgefault oder abgebrochen sind.</i>, oder die inneren mit der Wurzel ausgebrochen sind<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> aber nicht, wenn sie nur abgebrochen sind, weil sie nur bei weitem Öffnen des Mundes sichtbar werden.</i>. R. Chanina, Sohn des Antigonus, sagt: Von den Doppelzähnen an<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">התיומת</span>, die Stockzähne, die Doppelzähne genannt werden, weil sie eine doppelte Wurzel haben und wie aus zwei Zähnen zusammengesetzt erscheinen.</i> nach innen braucht man nicht zu untersuchen, auch die Doppelzähne selbst nicht<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> auch wenn sie mit der Wurzel herausgebrochen sind, gilt es nicht als Fehler.</i>.
+Wenn an der Deckhaut der Ruthe eine Lücke ist, oder an der weiblichen Scham<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> so weit sie von aussen sichtbar ist.</i> bei Opfertieren<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> anderen Opfertieren, da Erstgeburt ja nur ein männliches Tier ist.</i>, wenn am Schwanze eine Lücke ist, am Knochen, aber nicht am Gelenk<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> den fleischigen Teilen zwischen einem Knochen und dem anderen.</i>, oder wenn das Ende des Schwanzes sich in noch einen Knochen abzweigt<sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> in zwei Enden ausläuft, jedes mit einem besonderen Knochen, so nach Tosaf. und Maim., die <span dir="rtl">מפציל</span> in der im rabb. Hebräisch gebräuchlichen Bedeutung von „sich spalten“ nehmen. Raschi und Bart. leiten es vom bibl. <span dir="rtl">פצל</span> = abschälen ab und erklären: wenn am Ende des Schwanzes die Haut und das Fleisch bis auf den Knochen abgeschält ist.</i>, oder wenn<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> Ed. Ven.: <span dir="rtl">או שיש עליו בשר</span>.</i> zwischen einem Glied<sup class="footnote-marker">40</sup><i class="footnote"> des Schwanzes.</i> und dem anderen<sup class="footnote-marker">41</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">מחוליא לחוליא</span>.</i> ein fingerbreites<sup class="footnote-marker">42</sup><i class="footnote"> so lang wie die Breite eines Daumens.</i> Stück Fleisch ist.
+Wenn sie keine Hoden oder<sup class="footnote-marker">43</sup><i class="footnote"> Ed. pr. u. Ven. fehlt: <span dir="rtl">או</span>.</i> nur eine Hode hat<sup class="footnote-marker">44</sup><i class="footnote"> Nach dem Talmud ist die Mischna so zu verstehen: <span dir="rtl">אין לו ביצים</span> wenn die Hoden nicht, wie es sonst der Fall ist, jede in einem anderen getrennten Teile des Hodensackes liegen, sondern beide zusammen in einem Sack, oder <span dir="rtl">אין לו אלא ביצה אחת</span> wenn der Hodensack geteilt, aber nur eine Hode darin ist.</i>. R. Ismael sagt: Wenn sie zwei Hodensäcke hat, hat sie auch zwei Hoden, hat sie nur einen Sack, hat sie auch nur eine Hode. R. Akiba sagt: Man setzt sie<sup class="footnote-marker">45</sup><i class="footnote"> wenn der Hodensack geteilt und nur eine Hode darin ist.</i> auf ihren After<sup class="footnote-marker">46</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">עכוז</span> = der After. Raschi und Bart. erklären es als gleichbedeutend mit <span dir="rtl">עגבות</span>, das sowohl die Schamteile wie das Gesäss bedeutet. Ed. pr. und Lowe lesen: <span dir="rtl">הרגיזו</span> (s. Maim. Comm.)</i> und drückt, wenn eine Hode da ist, kommt sie schliesslich hervor<sup class="footnote-marker">47</sup><i class="footnote"> und nur, wenn dies nichts nützt, gilt es als Fehler.</i>. Es kam einmal vor, dass man drückte und sie nicht hervorkam, das Tier wurde geschlachtet, da fand man sie an den Lenden hängend, R. Akiba erklärte [das Tier] für erlaubt<sup class="footnote-marker">48</sup><i class="footnote"> da die Hode trotz des Drückens nicht herausgekommen war, erklärte er das Tier für erlaubt wie ein solches mit nur einer Hode.</i>, R. Jochanan, Sohn des Nuri, erklärte es für verboten.
+Ein Tier mit fünf Beinen, oder das nur drei hat<sup class="footnote-marker">49</sup><i class="footnote"> wenn das Tier ein Vorderbein zu viel oder zu wenig hat; hat es ein Hinterbein zu viel oder fehlt eines, so ist es trefa.</i>, das eingezogene<sup class="footnote-marker">50</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">קלט</span> = zusammenziehen, einziehen, daher auch: in sich aufnehmen (<span dir="rtl">ערי מקלט</span>); wenn die Füsse zusammengezogen, geballt sind, nicht länglich gestreckt.</i> Füsse hat wie die eines Esels, ein ausgerenktes<sup class="footnote-marker">51</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">שחול</span> von <span dir="rtl">שחל</span> = herausziehen.</i> und ein Lenden-Tier<sup class="footnote-marker">52</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">כסול</span> denominativum von <span dir="rtl">כסל</span> die Lende.</i>. Was ist unter einem ausgerenkten zu verstehen? Wenn die Hüfte [aus dem Gelenk] losgerissen ist. Und was unter einem Lendentier? Wenn eine Hüfte höher ist als die andere<sup class="footnote-marker">53</sup><i class="footnote"> wenn der eine Hüftknochen höher als sonst an der Lende befestigt ist, so dass das Tier hinkt.</i>.
+Wenn ein Knochen am Vorderbein oder Hinterbein gebrochen ist, auch wenn es nicht erkennbar ist<sup class="footnote-marker">54</sup><i class="footnote"> so lange sich das Tier nicht bewegt; ist es aber auch bei der Bewegung nicht zu erkennen, so ist es kein Fehler, da nur sichtbare Fehler als Fehler gelten.</i>. Diese Fehler hat Ela<sup class="footnote-marker">55</sup><i class="footnote"> S. oben IV, 5.</i> in Jabne aufgezählt, und die Weisen haben ihm zugestimmt. Noch drei andere fügte er hinzu, da sagten sie zu ihm: Von diesen<sup class="footnote-marker">56</sup><i class="footnote"> Talmudausg. und Lowe: <span dir="rtl">אלא את אלו</span>.</i> haben wir nichts gehört — wenn die Augenhöhle<sup class="footnote-marker">57</sup><i class="footnote"> Nach Raschi Nidda 23 a ist unter <span dir="rtl">גלגל</span> die ganze Augenhöhle, in der das Auge sitzt, zu verstehen.</i> rund ist wie beim Auge eines Menschen, wenn das Maul dem eines Schweines gleicht<sup class="footnote-marker">58</sup><i class="footnote"> wenn es auch nicht, wie beim Schwein, spitz zuläuft, wenn nur die obere Lippe über der unteren vorsteht.</i>, und wenn von dem Laute hervorbringenden Teile der Zunge<sup class="footnote-marker">59</sup><i class="footnote"> das ist, soweit sie nicht am Gaumen angewachsen ist.</i> der grössere Teil fehlt. Nach der Entscheidung eines späteren Gerichtshofes sind auch dieses Fehler<sup class="footnote-marker">60</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">הרי זה מים</span>.</i>.
+Es traf sich<sup class="footnote-marker">61</sup><i class="footnote"> bei der Besichtigung einer Erstgeburt. Talmudausg.: <span dir="rtl">ומעשה</span>.</i>, dass der untere Kinnbackenknochen über den oberen hinausragte, da schickte R. Simon, Sohn des Gamliel, zu den Weisen, und sie sagten<sup class="footnote-marker">62</sup><i class="footnote"> Ed. pr. u. Ven.: <span dir="rtl">ואמרו לו</span>.</i>: Das ist ein Fehler<sup class="footnote-marker">63</sup><i class="footnote"> jedoch nur, wenn der Knochen. nicht aber, wenn nur der fleischige Teil hinausragt (Talm.).</i>. Ein Böckchen hatte ein doppeltes Ohr, da sagten die Weisen: Wenn es ein Knochen ist<sup class="footnote-marker">64</sup><i class="footnote"> wenn das Doppel-Ohr durch einen Knorpel gebildet wird, der nach innen umgebogen ist</i>, ist es ein Fehler, wenn es nicht ein Knochen ist<sup class="footnote-marker">65</sup><i class="footnote"> sondern das Doppel-Ohr aus zwei von einander getrennten Knorpeln besteht. So nach Raschi und Bart., wonach <span dir="rtl">עצם</span> hier gleichbedeutend mit <span dir="rtl">תנוך</span> ist. Maim. dagegen übersetzt <span dir="rtl">עצם</span> mit „Gebilde“ und erklärt entgegengesetzt zu Raschis Erklärung: wenn das zweite Ohr ein Gebilde für sich ist, d. h. wenn es aus einem besonderen Knorpel besteht, ist es ein Fehler, wenn es kein Gebilde für sich ist, sondern beide Ohren aus einem Knorpel bestehen, ist es kein Fehler. Die Talmudausg. lesen: <span dir="rtl">בזמן שאין בו עצם</span>.</i>, ist es kein Fehler. R. Chanania, Sohn des Gamliel, sagt: Wenn der Schwanz des Böckchens dem eines Schweines gleicht<sup class="footnote-marker">66</sup><i class="footnote"> wenn er rund ist statt platt und breit.</i>, und wenn er nicht drei Glieder hat<sup class="footnote-marker">67</sup><i class="footnote"> Nach dem Talmud bezieht sich das nur auf den Schwanz eines Lammes, der eines Ziegenböckchens dagegen braucht nur zwei Glieder zu haben.</i>, so ist es ein Fehler.
+R. Chanina, Sohn des Antigonus, sagt: Wenn im Auge<sup class="footnote-marker">68</sup><i class="footnote"> auch im Weissen des Auges, wo blosse Veränderungen nicht als Fehler gelten, s. oben Mischna 2.</i> eine Blatter<sup class="footnote-marker">69</sup><i class="footnote"> S. Erubin X, Note 76.</i> ist<sup class="footnote-marker">70</sup><i class="footnote"> wenn auf der Blatter Haare stehen, wenn sie auch keinerlei Knochensubstanz enthält (s. weiter Mischna 12).</i>, wenn am Knochen eines Vorderbeines oder Hinterbeines eine Lücke<sup class="footnote-marker">71</sup><i class="footnote"> die von aussen bemerkbar ist.</i> ist, wenn sich ein Knochen im Maule<sup class="footnote-marker">72</sup><i class="footnote"> der Unter- oder Oberkieferknochen, in denen die Zähne befestigt sind.</i> losgelöst hat<sup class="footnote-marker">73</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">ושנפרק</span>, Lowe: <span dir="rtl">ושניפקס</span>.</i>, wenn ein Auge gross<sup class="footnote-marker">74</sup><i class="footnote"> beim Lamm so gross wie ein Kalbsauge.</i> und eines klein<sup class="footnote-marker">75</sup><i class="footnote"> wie das Auge einer Gans. Nach Raschi (Bech. 3 b) gilt es als Fehler, auch wenn das eine Auge gross oder klein und das zweite unverändert wie bei jedem anderen gleichen Tiere ist.</i> ist, ein Ohr gross und eines klein ist, so dass man es sieht und nicht erst nachzumessen braucht. R. Jehuda sagt: Wenn eine Hode doppelt so gross ist als die andere; darin haben ihm die Weisen nicht zugestimmt.
+Wenn der Schwanz am Kalbe nicht bis zum Beingelenk<sup class="footnote-marker">76</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">ערקוב</span> arab. <span dir="rtl">عَرقوب</span> = Ausbuchtung am Hinterbeine.</i> reicht; die Weisen sagten: Bei allen jungen<sup class="footnote-marker">77</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">מרבית</span> = Zuwachs, die junge Aufzucht; Raschi und Bart. nehmen <span dir="rtl">מרבית</span> = <span dir="rtl">תרבות</span> in der Bedeutung von „Art“.</i> Kälbern ist es so<sup class="footnote-marker">78</sup><i class="footnote"> Raschi und Bart. erklären: bei allen Kälbern ist es so, dass der Schwanz bis zum Beingelenk reicht, reicht er nicht bis dahin, ist es deshalb ein Fehler. Maim. dagegen erklärt: bei allen Kälbern ist es so, dass der Schwanz nicht so weit reicht, sondern erst später nachwächst, es ist deshalb kein Fehler.</i>, so lange sie im Wachsen sind, dehnen sie<sup class="footnote-marker">79</sup><i class="footnote"> die Schwänze.</i> sich nach unten aus. Bis zu welchem Gelenk ist gemeint? R. Chanina, Sohn des Antigonus, sagt: Bis zum Gelenk in der Mitte des Schenkels<sup class="footnote-marker">80</sup><i class="footnote"> das ist das Gelenk zwischen dem obersten und dem mittleren von den drei Gliedern des Beines.</i>. Auf diese Fehler hin darf man die Erstgeburt schlachten, und werden die Opfertiere als unbrauchbar geworden ausgelöst.
+Auf folgende [Fehler] hin darf man sie nicht schlachten, weder im Heiligtum<sup class="footnote-marker">81</sup><i class="footnote"> als Opfer, weil zu Opfern nur ganz tadellose Tiere verwendet werden dürfen.</i> noch im Lande<sup class="footnote-marker">82</sup><i class="footnote"> d. h. ausserhalb des Heiligtums, weil die hier folgenden Fehler nicht als eigentliche Fehler gelten, man darf sie daher nicht eher zu profanem Gebrauche verwenden, bis sie sich einen solchen bleibenden Fehler zugezogen haben.</i>: Wenn die weissen Flecke oder das Wasser [im Auge] nicht dauernd da sind<sup class="footnote-marker">83</sup><i class="footnote"> S. oben Mischna 3.</i>, wenn die inneren Zähne<sup class="footnote-marker">84</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">וחוטין</span>. S. oben Note 29.</i> lückenhaft, aber nicht ausgerissen<sup class="footnote-marker">85</sup><i class="footnote"> Ed. pr. und Ven. <span dir="rtl">ושנעקרו</span>. Lowe: <span dir="rtl">ושנגממו</span>.</i> sind, ein Tier mit feuchtem Grind<sup class="footnote-marker">86</sup><i class="footnote"> das ist nach dem Talmud hier unter <span dir="rtl">גרב</span> zu verstehen, während mit dem unter den untauglich machenden Fehlern aufgezählten <span dir="rtl">גרב</span> (Lev. 22, 22) der trockene Grind gemeint ist.</i>, mit einer Blatter<sup class="footnote-marker">87</sup><i class="footnote"> ohne Knochen und ohne Haare im Weissen des Auges (s. oben Mischna 10); eine Blatter oder Warze ohne Knochen am übrigen Körper wird <span dir="rtl">דלדול</span> genannt und gilt beim Tiere überhaupt nicht als Fehler (s. Maim. Comm. und weiter VII, 7).</i>, mit einer Flechte<sup class="footnote-marker">88</sup><i class="footnote"> mit Ausnahme der egyptischen Flechte, die mit dem in der Schrift genannten <span dir="rtl">ילפת</span> gleichbedeutend ist und als <span dir="rtl">מום קבוע</span> gilt.</i>, wenn es alt<sup class="footnote-marker">89</sup><i class="footnote"> wenn ein Opfertier die vorgeschriebene Altersgrenze überschritten hat oder wenn es vor Altersschwäche zittert (s. Para I, 2).</i>, krank oder übelriechend ist, wenn eine Sünde mit ihm begangen worden ist<sup class="footnote-marker">90</sup><i class="footnote"> d h. wenn es einen Menschen begattet hat oder von ihm begattet worden ist.</i> oder es einen Menschen getötet hat und nur ein Zeuge oder die Eigentümer selbst es bezeugen<sup class="footnote-marker">91</sup><i class="footnote"> wurde es durch zwei Zeugen bezeugt, so wurde das Tier gesteinigt. In ed. pr., Lowe und Ven. fehlen die Worte: <span dir="rtl">ע״פ עד אחד או ע״פ חבעלים</span>.</i>, und ein unbestimmt-<sup class="footnote-marker">92</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">טומטום</span> von <span dir="rtl">טמטם</span> = verstopfen, verschliessen, dessen Geschlecht nicht zu erkennen ist, weil die Geschlechtsteile hinter einer Haut versteckt liegen.</i> oder doppelt-geschlechtliches<sup class="footnote-marker">93</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">אנדרוגינוס</span> = ἀνδρόγυνος.</i>, weder im Heiligtum noch im Lande. R. Ismael<sup class="footnote-marker">94</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">ר׳ שמעון</span>.</i> sagt: Es gibt keinen grösseren Fehler als diesen. Die Weisen aber sagen: Das ist gar keine Erstgeburt<sup class="footnote-marker">95</sup><i class="footnote"> keine männliche, sondern ein Gebilde (<span dir="rtl">בריה</span>) für sich.</i>, sondern es darf geschoren und zur Arbeit verwendet werden<sup class="footnote-marker">96</sup><i class="footnote"> Nach dem Talmud bezieht sich die Kontroverse zwischen R. Ismael und den Weisen nur auf <span dir="rtl">אנדרוגינוס</span>, ein <span dir="rtl">טומטום</span> dagegen gilt nach Maim. immer als zweifelhafte Erstgeburt, nach Ascheri nur, wenn das Tier wie ein weibliches Tier nach hinten uriniert, uriniert es dagegen wie ein männliches Tier, gilt es als männliche Erstgeburt und muss dem Priester gegeben werden, es darf aber trotzdem nicht als Opfer dargebracht werden.</i>.
+
+Chapter 7
+
+[Alle] diese Fehler machen auch beim Menschen untauglich<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> sie gelten als Leibesfehler, durch die der Priester zum Opferdienste untauglich wird.</i>, gleichviel ob sie bleibend oder nur vorübergehend sind. Hinzukommen zu ihnen beim Menschen noch: der kegelköpfige<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">כילון</span> erklärt der Talmud: <span dir="rtl">דדמי רישיה לאכלא</span>, dessen Kopf einem <span dir="rtl">אכלא</span> gleicht. <span dir="rtl">אכלא</span> ist nach Raschi und Bart. ein unten breiter und oben spitz zulaufender Deckel, nach Maim. (Comm.) ein langhalsiger Heber. Musafia leitet <span dir="rtl">כילון</span> von dem lat. cilo ab = cui caput oblongum et compressum est. Eine andere Lesart ist <span dir="rtl">בילון</span> (s. Aruch), ebenso <span dir="rtl">בילון, דדמי רישיה לאבלא</span> gr. βελονη = die Spitze.</i>, der rübenköpfige<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">לפתן</span> leitet der Talmud von <span dir="rtl">לפת</span> = Mohrrübe ab, dessen Kopf wie der Kopf einer Mohrrübe, oben breit und nach unten spitz zulaufend, ist und so auf dem Halse sitzt, dass er vorne und hinten über ihn hinausragt.</i>, der hammerköpfige<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">מקבן</span> von <span dir="rtl">מקבת</span> der Hammer, an dessen Kopf vorne die Stirn und hinten der Hinterkopf so weit hervorstehen, dass der Kopf wie ein Hammer aussieht (Aruch).</i>, dessen Kopf eingedrückt<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">שקוע</span> niedergedrückt, nach Maim.: als wenn man den Kopf mit der Hand von oben eingedrückt hat. Der Talmud, ebenso Lowe, lesen: <span dir="rtl">שקוט</span> = gesenkt, nach Raschi: wenn der Vorderkopf nach dem Gesichte zu schräge nach unten abfällt.</i> oder hinten abgeplattet<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">שקיפס</span>, Lowe: <span dir="rtl">ספיקס</span>, Talmudausg.: <span dir="rtl">סקיפת</span>, arab. <span dir="rtl">أَسقَف</span> = krummgebogen, nach Raschi: wenn die Erhöhung am Hinterkopfe fehlt, so dass der Kopf hinten ganz flach abfällt, nach Maim.: wenn der Hinterkopf über den Nacken stark hervorsteht und also der Kopf hinten nach unten zu schräge abfällt, so dass es aussieht, als wenn dort ein Stück fehlen würde (s. Talm.).</i> ist. Die einen Höcker haben, erklärt R. Jehuda für tauglich<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> jedoch nur, wenn der Höcker nur aus einem Fleisch-Auswuchs besteht, enthält er aber auch eine Knochenbildung, so gilt er auch nach R. Jehuda als Leibesfehler.</i>, die Weisen erklären sie für untauglich.
+Der kahlköpfige ist untauglich. Wer heisst kahlköpfig? Wer nicht wenigstens einen Strich<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Ed. Ven.: <span dir="rtl">שטח</span>.</i> von Haaren hat, der rund herum<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> am Hinterkopf.</i> von Ohr zu Ohr reicht; ist ein solcher noch vorhanden, ist er tauglich<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Zieht sich jedoch der Strich von Ohr zu Ohr nur um den Vorderkopf oder um den ganzen Kopf, während die Mitte kahl ist, so gilt dieses als Kahlköpfigkeit und der Betreffende ist zum Dienst untauglich (Talmud).</i>. Wer keine Augenbrauen hat, oder nur eine Augenbraue hat, das ist der, der in der Tora<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Lev. 21, 20.</i>  <span dir="ltr">נִּבֵּן</span> genannt wird; R. Dosa sagt: der<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> mit dem Ausdruck <span dir="rtl">גבן</span> ist der gemeint.</i>, dessen Augenbrauen herabhängen<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> d. h. dessen Rückgrat so verkrümmt ist, dass es aussieht, als wenn er einen doppelten Rücken hätte. R. Chanina leitet das Wort <span dir="rtl">גבן</span> von <span dir="rtl">גב</span> = der Rücken ab. Alle die angeführten Missbildungen gelten nach der Ansicht aller als Fehler und machen den Betreffenden untauglich, nur darin gehen die Ansichten auseinander, welche von ihnen die Schrift mit dem Ausdruck <span dir="rtl">גבן</span> meint.</i>; R. Chanina, Sohn des Antigonus, sagt: der<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> mit dem Ausdruck <span dir="rtl">גבן</span> ist der gemeint.</i> zwei Rücken und zwei Rückgrate hat<sup>14</sup>.
+Der plattnasige<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Lev. 21, 18.</i> ist untauglich. Wer heisst plattnasig? Wer seine beide Augen in einem Zuge schminkt<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> indem der Nasenrücken so eingedrückt ist, dass eine gerade Linie von dem einen Auge zum anderen führt.</i>. Wem beide Augen weiter nach oben oder beide Augen weiter nach unten stehen als sonst, wem ein Auge mehr nach oben oder ein Auge mehr nach unten steht, wer das Zimmer und das Obergemach zugleich überblickt<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> d. h. wenn beim Sehen die beiden Augen nach verschiedenen Richtungen blicken.</i>, wer das Sonnenlicht nicht verträgt<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> eigentlich: wer in die Sonne schaut, <span dir="rtl">סכי</span> von <span dir="rtl">סכא</span> = sehen, schauen, ein euphemistischer Ausdruck für den, der das Sonnenlicht nicht verträgt, wie <span dir="rtl">סגי נהור</span> = hellsehend für den Blinden. Nach Tosaf. (86 b) ist <span dir="rtl">סכי</span> eine Abkürzung für <span dir="rtl">חסוכי חסוכי שמש</span>, = die sich dem Sonnenlicht entziehen.</i>, der unpaarige<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">זוגדוס</span> zusammengesetzt aus <span dir="rtl">זוג</span> = Paar und <span dir="rtl">דוס</span> = δις, zweierlei Paar, wenn das eine Auge eine andere Farbe oder Form hat als das andere. Jedes ungleiche Paar bei den Gliedmassen wird <span dir="rtl">זיגדוס</span> genannt. Die Talmudausg. lesen: <span dir="rtl">והזגדן</span>.</i> und der triefäugige<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">צירן</span> triefend, von <span dir="rtl">ציר</span> = Saft, Flüssigkeit. Nach dem Talmud: dessen Augen rund sind, triefen und zwinkern (s. Raschi und Aruch).</i>; wem die Augenwimpern<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">ריס</span> oben VI, 2 das Augenlid, hier die Haare am Augenlid.</i> ausgefallen sind, wegen des unangenehmen Anblicks<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> Sind aber mit den Wimpern auch die Haarwurzeln ausgefallen, so gilt dies als ein untauglich machender Leibesfehler. Der Unterschied ist der, dass Priester, die mit einem Leibesfehler behaftet sind, wenn sie trotzdem am Opferdienst sich beteiligen, sich wegen Übertretung eines Verbotes strafbar machen, solche dagegen, die nur wegen des unangenehmen Anblicks vom Dienste ausgeschlossen sind, wenn sie ihn trotzdem verrichten, sich nicht strafbar machen.</i>.
+Wenn die Augen so gross sind wie die von einem Kalb oder so klein wie die von einer Gans<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> auch wenn beide Augen gleich gross oder klein sind.</i>, wenn der Körper zu gross ist für seine Glieder oder zu klein für seine Glieder<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> wenn Leib und Glieder nicht in normalem Verhältnis zu einander stehen.</i>, wenn die Nase zu gross oder zu klein ist im Verhältnis zu den anderen Gliedern<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> Der Talmud fügt hinzu: <span dir="rtl">כאצבע קטנה</span>, das heisst nach Raschi, wenn die Nase um die Breite seines kleinen Fingers länger ist als bei anderen Menschen von der gleichen Grösse; nach Maim. gibt <span dir="rtl">כאצבע קטנה</span> die normale Grösse der Nase an, sie soll bei einem normalen Menschen ebenso lang sein wie sein kleiner Finger.</i>, der <span dir="ltr">צִמֵּם</span> und der <span dir="ltr"><sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">הצומם והצומע</span>.</i> </span><span dir="ltr">צִמֵּעַ</span>. Was ist ein <span dir="ltr">צִמֵּעַ</span>? Der zu kleine Ohren hat. Und ein <span dir="ltr">צִמֵּם</span>? Dessen Ohren schwammartig sind<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> nach Raschi und Bart.: zusammengeschrumpft mit verengten Öffnungen, wie ein ausgepresster trockener Schwamm; nach Maim.: aufgeblasen, wie ein mit Wasser gefüllter Schwamm.</i>.
+Wenn die Oberlippe über die untere vorsteht oder die Unterlippe über die obere<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> wenn auch nur der fleischige Teil und nicht der Knochen s. oben VI Note 63).</i>, so ist es ein Fehler. Wenn die Zähne fehlen<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">ושנשרו</span>.</i>, ist er untauglich, wegen des unangenehmen Anblicks<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> auch wo es bei einem Tiere nicht als Leibesfehler gilt (s. oben VI, Note 29).</i>. Wenn die Brüste herabhängen wie bei einer Frau, wenn der Bauch aufgeschwollen ist, der Nabel vorsteht, wer an Fallsucht<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">נכפה</span> Nif. von <span dir="rtl">כפה</span> = Umstürzen, Bezeichnung für den Fallsüchtigen.</i> leidet, wenn sie ihn auch nur in Zeitabständen befällt, wer an Starrkrämpfen<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> so erklären Maim. und Bart. das. <span dir="rtl">רוח קצרית באה עליו</span>.</i> leidet, wer einen übergrossen Hodensack hat<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> der bis zum Knie herabhängt (Bart.). <span dir="rtl">מאושכן</span> denom. von <span dir="rtl">אשך</span> die Hode. Ed. Lowe: <span dir="rtl">הטשועבז</span>, Schafel von <span dir="rtl">עבוז ,עבז</span> = die Hode.</i> oder ein übergrosses männliches Glied<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">גבר</span> hier wie sonst <span dir="rtl">אבר</span> Bezeichnung für das männliche Glied.</i>. Wer keine Hoden oder nur eine Hode hat, das ist der, der in der Tora <span dir="ltr">מְרוֹחַ אָשֶׁךְ</span> genannt wird; R. Ismael sagt: der, dessen Hoden zerrieben<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">שנימחו</span>.</i> sind; R. Akiba sagt: der Wind in seinen Hoden hat<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> dessen Hoden aufgeschwollen sind (Bart.).</i>; R. Chanina, Sohn des Antigonus, sagt: der wie ein Dunkelfarbiger aussieht<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> Nach R. Chanina ist das <span dir="rtl">ח</span> von <span dir="rtl">מרוח</span> zum folgenden Worte und das <span dir="rtl">א</span> von <span dir="rtl">אשך</span> zum vorhergehenden Worte hinüberzuziehen, so dass es heisst: <span dir="rtl">מראו חשך</span>.</i>.
+Wer mit den Fussknöcheln oder den Knieen aneinanderschlägt<sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> indem die Beine soweit nach aussen gewendet stehen, dass die Kniee, oder soweit nach innen, dass die Fussknöckel beim Gehen an einander schlagen.</i>, einen Wulst<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">פיקה</span> s. Chullin X, Note 54. Ed. pr. und Lowe lesen: <span dir="rtl">פיקיס</span>, Talmudausg.: <span dir="rtl">פיקין</span> Nach Maim. <span dir="rtl">הלכות ביאת מקדש</span> VIII, 13 ist darunter zu verstehen, wenn der Fussknöchel oberhalb der Ferse übermässig weit vorsteht. Nach Bart. gibt das folgende <span dir="rtl">פיקח יוצאה מגידלו</span> die Erklärung für <span dir="rtl">בעל פיקה</span>. Der Talmud erklärt <span dir="rtl">בעל הפיקין</span> mit: <span dir="rtl">שיש לו כסתות חרבה</span>, was nach Aruch v. <span dir="rtl">כסת</span> bedeutet: wenn die Ferse und die hintere Fusssohle ein starkes Fleischpolster haben, so dass zwischen dem vorderen und dem hinteren Teil des Fusses eine starke Vertiefung ist; der Gegensatz dazu ist <span dir="rtl">שופנר</span>, nach dem Talm.: <span dir="rtl">שאין לו כסתות כל עיקר</span>, das ist der plattfüssige.</i> [am Fusse] hat oder krummbeinig<sup class="footnote-marker">40</sup><i class="footnote"> wenn die Beine nicht gerade sondern gebogen sind.</i> ist. Was heisst krummbeinig? Wenn man die Fusssohlen neben einander stellt und die Kniee sich nicht berühren. Wenn<sup class="footnote-marker">41</sup><i class="footnote"> S. Note 39.</i> ein Wulst aus der grossen Zehe<sup class="footnote-marker">42</sup><i class="footnote"> oder aus dem Daumen der Hand (Bart. und Maim.).</i> herausgewachsen ist, wenn die Ferse hinten heraussteht<sup class="footnote-marker">43</sup><i class="footnote"> so dass das Bein auf der Mitte des Fusses steht (Talm.).</i>, wenn die Fusssohle breit ist wie bei einer Gans<sup class="footnote-marker">44</sup><i class="footnote"> anstatt langgestreckt.</i>. Wenn die Finger<sup class="footnote-marker">44a</sup><i class="footnote"> an der Hand oder die Zehen am Fuss.</i> über einander liegen oder zusammengewachsen sind, sind sie es nur<sup class="footnote-marker">45</sup><i class="footnote"> nach Maim. bezieht sich dieses nur auf <span dir="rtl">קלוטות</span>, nicht auch auf <span dir="rtl">מורכבית</span> (s. <span dir="rtl">חלכות ביאת מקדש</span> VIII, 11 u. 13).</i> bis zum [mittleren] Gelenk<sup class="footnote-marker">46</sup><i class="footnote"> dem mittleren Fingergelenk, das ist dem ersten nach dem, mit dem der Finger an der Hand befestigt ist.</i>, ist er tauglich, über das Gelenk hinaus und man hat sie durch einen Schnitt getrennt, ist er tauglich. Wer einen überzähligen Finger hatte und ihn weggeschnitten hat<sup class="footnote-marker">47</sup><i class="footnote"> selbst wenn der überzählige Finger weggeschnitten worden ist, bleibt er untauglich, sobald der Finger einen Knochen hatte.</i>, ist untauglich, wenn derselbe einen Knochen hatte, wenn nicht, ist er tauglich<sup class="footnote-marker">48</sup><i class="footnote"> wenn der Finger keinen Knochen hatte, ist er tauglich, wenn der Finger weggeschnitten worden ist, solange er aber den überzähligen Finger noch hat, ist er untauglich, s. weiter die Ansicht der Weisen im Gegensatz zu der des R. Jehuda.</i>. Hat er an Händen und Füssen einen überzähligen, je sechs, vierundzwanzig, erklärt R. Jehuda ihn für tauglich<sup class="footnote-marker">49</sup><i class="footnote"> weil er an Händen und Füssen die gleiche Anzahl von Fingern hat.</i>, die Weisen erklären ihn für untauglich<sup class="footnote-marker">50</sup><i class="footnote"> selbst in diesem Falle, umsomehr wenn er nur an einem Fuse oder einer Hand einen überzähligen Finger hat.</i>. Wer beide Hände gleich beherrscht, ist nach Rabbi untauglich, nach den Weisen tauglich<sup class="footnote-marker">51</sup><i class="footnote"> Nach der Ansicht Rabbis ist es ein Zeichen dafür, dass die rechte Hand nicht ihre normale Kraft besitzt, nach der Ansicht der Weisen nur dafür, dass auch die linke die Kraft besitzt, die sonst nur die rechte hat.</i>. Wer eine schwarze<sup class="footnote-marker">52</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">כושי</span> der Mohr, mohrenfarbig.</i> oder rote<sup class="footnote-marker">53</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">גיחור</span> nach dem Talm. = rot.</i> oder albine<sup class="footnote-marker">54</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">לבקן</span> = λευκός.</i> Hautfarbe hat, wer übermässig lang<sup class="footnote-marker">55</sup><i class="footnote"> und dabei schmächtig ist. <span dir="rtl">קפח</span> von <span dir="rtl">קפח</span> Piel = zusammengezogen, in die Länge gezogen, so dass er sich nicht aufrecht halten kann (Talm.). Aruch: <span dir="rtl">כיפח</span>.</i> oder zwerghaft klein<sup class="footnote-marker">56</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">ננס</span> gr. νάννος = Zwerg.</i> ist, der Taubstumme, Schwachsinnige<sup class="footnote-marker">57</sup><i class="footnote"> S. Chull. I Note 4.</i>, Berauschte<sup class="footnote-marker">58</sup><i class="footnote"> Ist der Rausch die Folge von genossenem Wein, so hat er das Verbot Lev. 10, 8 übertreten und wird durch die von ihm verrichtete Opferhandlung das Opfer untauglich.</i> und mit als rein geltenden Ausschlägen<sup class="footnote-marker">59</sup><i class="footnote"> Hautausschläge, die nach dem Gesetze nicht als unrein gelten. Ein mit unreinen Hautausschlägen Behafteter durfte das Heiligtum überhaupt nicht betreten.</i> Behaftete gelten beim Menschen als untauglich, beim Vieh als tauglich; R. Simon, Sohn des Gamliel, sagt: Mit Verblödetem erfüllt man auch beim Vieh seine Pflicht nicht zum besten. R. Elieser<sup class="footnote-marker">60</sup><i class="footnote"> Ed. Ven. und Lowe: <span dir="rtl">אלעזר</span>.</i> sagt: Auch mit Gewächsen<sup class="footnote-marker">61</sup><i class="footnote"> an irgend welchen Körperteilen herabhängende Fleischauswüchse.</i> Behaftete sind beim Menschen untauglich und beim Vieh tauglich.
+Folgende sind beim Menschen tauglich und beim Vieh untauglich: Vater und Sohn<sup class="footnote-marker">62</sup><i class="footnote"> Vater und Sohn dürfen an demselben Tage den Opferdienst versehen, während die Mutter und ihr Junges, nach Chanania (Chull. 78 b) sogar auch der Vater und das von ihm herrührende Junge, nicht an demselben Tage geopfert werden dürfen.</i>, innerlich Verletzte<sup class="footnote-marker">63</sup><i class="footnote"> Als Leibesfehler, die den Priester oder das Opfer untauglich machen, gelten nur solche Fehler, die äusserlich sichtbar sind (s. oben VI Note 1). Ein Opfertier darf aber nicht dargebracht werden, selbst wenn sich erst nach dem Schlachten an ihm eine innere Verletzung herausstellt, die es <span dir="rtl">טרפה</span> macht (s. Sebach. VIII Note 13.)</i>, eine Seitengeburt<sup class="footnote-marker">64</sup><i class="footnote"> darf nicht als Opfer dargebracht werden, weil es heisst (Lev. 23, 27): <span dir="rtl">שור או כשב או עז כי יולד</span>, nur auf normalem Wege Geborenes darf als Opfer verwendet werden.</i>, mit denen eine Sünde begangen worden ist und die einen Menschen getötet haben<sup class="footnote-marker">65</sup><i class="footnote"> S. oben VI, 12 Note 90 und 91. In ed. Lowe fehlen die Worte von <span dir="rtl">ושנעבדה</span> bis <span dir="rtl">האדם</span>, s. Tosf. Jomt.</i>. Wer eine von den ihm verbotenen Frauen heiratet, ist untauglich, bis er ihr durch Gelübde<sup class="footnote-marker">66</sup><i class="footnote"> keinen Umgang mit ihr za pflegen, sondern sich von ihr zu scheiden.</i> entsagt<sup class="footnote-marker">67</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">שידירנה</span>.</i>; wer sich an Toten verunreinigt, ist untauglich, bis er sich verpflichtet, sich nicht mehr an Toten zu verunreinigen.<sup class="footnote-marker">68</sup><i class="footnote"> Hier bedarf es keines Gelübdes wie in dem vorhergehenden Fall, wo zu befürchten ist, dass die Leidenschaft ihn verleiten wird, sein Versprechen nicht zu halten.</i>
+
+Chapter 8
+
+Es gibt Fälle, wo jemand als Erstgeborener hinsichtlich des Erbrechts gilt<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> dass ihm von dem Erbe des Vaters ein doppelt so grosser Anteil zufällt wie den anderen Brüdern.</i>, nicht aber für den Priester<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> der Vater braucht ihn nicht durch das einem Priester zu gebende Lösegeld auszulösen.</i>, als Erstgeborener für den Priester, nicht aber hinsichtlich des Erbrechts, als Erstgeborener sowohl hinsichtlich des Erbrechts als für den Priester, weder als Erstgeborener hinsichtlich des Erbrechts noch für den Priester. Wer ist Erstgeborener hinsichtlich des Erbrechts, aber nicht für den Priester? Wer nach einer Fehlgeburt<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> einem nicht voll ausgetragenen Kinde. Als Erstgeborener in bezug auf das Erbrecht gilt das erste lebensfähige Kind, das dem Vater lebend geboren wird, nur ein solches wird <span dir="rtl">ראשית אוני</span> (Deut. 21, 17) genannt, ein Kind, um dessen Verlust das Vaterherz trauert, (<span dir="rtl">און</span> verw. mit <span dir="rtl">אונן</span>, vgl. <span dir="rtl">בן אוני</span> Gen. 35, 18). Wenn das zuerst geborene Kind ein totes oder ein nicht voll ausgetragenes war, so ist deshalb das nach diesem geborene Erstgeburt hinsichtlich des Erbrechts. In bezug auf <span dir="rtl">פטר רחם</span>, Erschliessung des Mutterschosses, gilt dagegen das zuerst geborene als Erstgeburt, selbst wenn es eine Fehlgeburt ist.</i> geboren worden ist, deren Kopf noch lebend zum Vorschein gekommen war<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Ein Kind gilt als geboren, sobald der Kopf herausgetreten ist. Ist deshalb der Kopf des nicht ausgetragenen Kindes zuerst zum Vorschein gekommen, so gilt dieses als das zuerst geborene, selbst wenn es dann den Kopf wieder zurückgezogen hat und schliesslich ein anderes ausgetragenes Kind zuerst zur Welt gekommen ist. Das letztere gilt deshalb nicht mehr als <span dir="rtl">בכור לכהן</span>, wohl aber als <span dir="rtl">בכור לנחלה</span>, selbst wenn das nicht ausgetragene Kind noch gelebt hat, als der Kopf zum Vorschein kam, weil es doch immerhin ein nicht lebensfähiges Kind und deshalb nicht <span dir="rtl">ראשית אונו</span> war. War der Kopf nicht lebend, sondern schon tot zum Vorschein gekommen und dann wieder zurückgezogen worden, so gilt in diesem Falle, wo es sich um eine nicht lebensfähige Geburt handelt, nach der Ansicht einiger Decisoren (s. Maim. <span dir="rtl">הלכות בכורים</span> XI, 15; Jore Deah 305, § 23) das Heraustreten des Kopfes auch in bezug auf <span dir="rtl">פטר רחם</span> nicht als Geburt und ist deshalb das nachher geborene auch <span dir="rtl">בכור לכהן</span>. War das nicht ausgetragene Kind vollständig geboren, so ist nach allen Ansichten das nachfolgende nur <span dir="rtl">בכור לנחלה</span>, aber nicht <span dir="rtl">בכור לכהן</span>, gleichviel ob ersteres tot oder noch lebend zur Welt gekommen war.</i>, oder nach einem Neunmonate-Kind, dessen Kopf tot zum Vorschein gekommen war<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Da das Kind lebensfähig war, so gilt das Heraustreten des Kopfes, selbst wenn das Kind in dem Augenblicke schon nicht mehr gelebt hat, nach allen Ansichten als Geburt. Selbst wenn deshalb der Kopf wieder zurückgezogen worden und das andere Kind zuerst zur Welt gekommen ist, gilt dieses dennoch nicht als <span dir="rtl">בכור לכהן</span>, wohl aber als <span dir="rtl">בכור לנחלה</span>, weil das erste Kind nicht lebend zur Welt gekommen ist. Hat dagegen das erste Kind noch gelebt, als der Kopf heraustrat, so ist, auch wenn es ihn wieder zurückgezogen hat und dann abgestorben ist, das nachfolgende auch nicht <span dir="rtl">בכור לנחלה</span>, weil ihm eine lebensfähige und lebende Geburt vorangegangen ist.</i>, oder nach einer Vieh-, Wild- oder Vogelartigen Fehlgeburt<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> selbst wenn sie vollständig ausgetragen und lebend zur Welt gekommen ist, ist das nachfolgende Kind nur nicht <span dir="rtl">בכור לכהן</span>, wohl aber <span dir="rtl">בכור לנחלה</span>, weil um eine solche Missgeburt das Herz des Vaters nicht trauert.</i>, dies die Worte des R. Meir; die Weisen dagegen sagen: Nur wenn sie etwas Menschen-ähnliches an sich gehabt hat<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> gilt sie als <span dir="rtl">פטר רחם</span>, im anderen Falle ist das nachgeborene Kind auch <span dir="rtl">בכור לכהן</span>, Nidda III, 2 bringt die Mischna die gleiche Kontroverse zwischen R. Meir und den Weisen hinsichtlich der Frage, ob eine solche Missgeburt für die Mutter, die sie geboren, als Geburt gilt, durch die sie unrein wird. Nach der Ausführung im Talmud (23 b) stimmen R. Meir und die Weisen darin überein, dass es nur auf das Gesicht des geborenen Wesens ankommt. Naoh Ansicht des R. Meir gilt es als Geburt und ist die Mutter unrein, wenn das ganze Gesicht in allen seinen Teilen menschenähnlich ist, wenn auch der ganze übrige Körper ein Tierkörper ist; nach Ansicht der Weisen genügt es schon, wenn auch nur ein Teil des Gesichtes menschenähnlich ist. Wenn nur das, was hinsichtlich des Unreinwerdens der Mutter als Geburt gilt, auch in bezug auf <span dir="rtl">פטר רחם</span> als Geburt gilt (s. Maim. <span dir="rtl">הלכות בכורים</span> XI, 14), ist auch die Mischna hier so zu erklären: Nach Ansicht des R. Meir gilt auch die Tiergeburt als Geburt und ist deshalb das nachfolgende Kind nur <span dir="rtl">בכור לנחלה</span>, aber nicht <span dir="rtl">בכור לכהן</span>, jedoch nur, wenn das ganze Gesicht ein menschenähnliches war; nach Ansicht der Weisen ist, auch wenn nur ein Teil des Gesichtes menschenähnlich war, das nachfolgende Kind nicht <span dir="rtl">בכור לכהן</span>, die Betonung ist also auf das <span dir="rtl">מ</span> in <span dir="rtl">מצורת אדם</span> zu legen, und das <span dir="rtl">עד שיהא</span> soviel wie <span dir="rtl">כל שיהא</span>: solange oder sobald das Gesicht auch nur teilweise <span dir="rtl">צורת אדם</span> hatte, ist das nachfolgende Kind nur <span dir="rtl">בכור לנחלה</span> und nicht <span dir="rtl">בכור לכהן</span>, nur wenn auch nicht ein Teil des Gesichtes <span dir="rtl">צורת אדם</span> hatte, ist das nachfolgende Kind auch <span dir="rtl">בכור לכחן</span>.</i>. Wenn eine Fehlgeburt in Gestalt eines Sandal<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">סנדל</span> eine plattgedrückte Missgeburt, die die Form eines Sandal hat. Sandal ist der Name eines Fisches, nach R. Simon b. Gamliel (Nidda 25 b) hat er die Form einer Ochsenzunge. Die Fehlgeburt in Form eines <span dir="rtl">סנדל</span> und ebenso die weiter genannten gelten als Geburten in bezug auf <span dir="rtl">פטר רחם</span>, weil bei ihnen angenommen wird, dass ein normaler menschlicher Foetus vorhanden gewesen ist, derselbe nur vor der Geburt zerdrückt, zergangen bzw. zerschnitten worden ist.</i>, einer Fruchthaut<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">שליא</span> s. oben III Note 7. Eine Fruchthaut bildet sich nur, wo eine Frucht vorhanden war (Nidd III, 4. <span dir="rtl">שאין שליא בלא ולד</span>).</i>, einer äusserlich entwickelten Hautblase<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">שפיר</span> s. oben III, 8. <span dir="rtl">מרוקם</span> von <span dir="rtl">רקם</span> wirken, bilden, auch von der Entwickelung der Glieder des Embryo im Mutterleibe, vgl. Ps. 139, 15. <span dir="rtl">שפיר מרוקם</span> = eine Blase von Haut oder Fleisch, auf der sich entwickelnde Körperteile des Embryo bereits äusserlich angedeutet sind.</i> vorausgegangen ist, oder eine Geburt, die stückweise herausgeschnitten werden musste, ist der danach Geborene Erstgeborener hinsichtlich des Erbrechts, aber nicht für den Priester. Wenn jemand keine Kinder hatte und eine Frau geheiratet hat, die bereits geboren hatte<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Ed. Ven. und Lowe fügen hinter <span dir="rtl">שכבר ילדה</span> hinzu: <span dir="rtl">וילדה</span>.</i>, sei es auch noch als Sklavin und sie ist dann frei geworden, oder als Nichtjüdin und sie ist dann Jüdin geworden, und nachdem sie den Israeliten geheiratet hat, hat sie geboren, so ist es ein Erstgeborener hinsichtlich des Erbrechts, aber nicht für den Priester<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> weil auch das Kind, das sie als Sklavin oder als Nichtjüdin geboren hat, als <span dir="rtl">פטר רחם</span> gilt.</i>; R. Jose, der Galiläer, sagt: Sowohl hinsichtlich des Erbrechts als auch für den Priester, denn es heisst<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Exod. 13, 2.</i>: „das Erste aus jedem Mutterschosse unter den Kindern Israel“, selbst wenn es nur das erste ist, das sie als Israelitin geboren hat<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> dem schon andere Kinder vorangegangen sind, die sie als Nichtisraelitin geboren hat. Zu <span dir="rtl">עד שיפטרו</span> ist als Vordersatz zu ergänzen: Kinder gelten nicht als <span dir="rtl">פטר רחם</span>, ein nachfolgendes von der Erstgeburtspflicht zu befreien, bis d. h. nur wenn sie einen <span dir="rtl">רחם מישראל</span>, einen jüdischen Mutterschoss erschlossen haben, das ist, wenn die Mutter bei der Geburt Jüdin war.</i>. Wenn jemand schon Kinder hatte<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Ed. Lowe add.: <span dir="rtl">ומתו</span>.</i> und eine Frau geheiratet hat, die noch nicht geboren hatte, wenn [eine Nichtjüdin] während der Schwangerschaft Jüdin geworden<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> zusammen mit ihrem Manne.</i>, wenn [eine Sklavin] während der Schwangerschaft frei geworden ist<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> ebenfalls zusammen mit ihrem Manne. In beiden Fällen ist das Kind wohl <span dir="rtl">בכור לכהן</span>, da die Mutter bei der Geburt bereits Jüdin war, nicht aber <span dir="rtl">בכור לנחלה</span>, weil nur ein solches Kind <span dir="rtl">בכור לנחלה</span> ist, bei dessen Empfängnis die Mutter bereits Jüdin war.</i>, wenn sie<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> die Frau, um deren Kind es sich handelt.</i> und eine Priesterin, sie und eine Levitin, sie und eine Frau, die bereits geboren hatte<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> bei allen dreien liegt keine Erstgeburtspflicht vor.</i>, ein Kind bekommen haben<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> und man weiss nicht, welches ihr Kind und welches das der nicht Erstgeburtspflichtigen Frau ist, so muss ihr Mann dem Priester 5 Selaica geben, da sie doch ein Kind, das <span dir="rtl">בכור לכהן</span> ist, geboren hat, <span dir="rtl">בכור לנחלה</span> ist aber keines von den Kindern, da man ja nicht weiss, welches das Kind ist, das als Erstgeborener geboren ist.</i>, und ebenso, wenn eine Frau<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> die noch nicht geboren hatte.</i> nicht drei Monate nach ihrem Manne gewartet, geheiratet und geboren hat, und man weiss nicht, ob es ein Neunmonate-Kind von dem früheren oder ein Siebenmonate-Kind von dem letzteren Manne ist, so ist es ein Erstgeborener für den Priester<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> Das Kind muss ausgelöst werden, jedoch hat der Vater nicht die Pflicht es auszulösen, da es ja vielleicht gar nicht sein Kind ist, sondern das Kind muss, wenn es herangewachsen ist, sich selbst auslösen.</i>, aber nicht hinsichtlich des Erbrechts<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> Es hat ein Erbrecht weder an dem Vermögen des ersten noch an dem des zweiten Mannes, aber auch das nach ihm geborene Kind ist nicht <span dir="rtl">בכור לנחלה</span>, weil doch vielleicht das erste Kind ein Kind desselben Vaters ist und demnach ihm das Erstgeburtsrecht zustehen würde.</i>. Wer ist ein Erstgeborener sowohl hinsichtlich des Erbrechts wie für den Priester? Wenn eine [Frau] eine Blase voll mit Blut, Wasser oder verschiedenartigen Dingen<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">גנונים</span> entspricht nach Fleischer in Levy, Neuhebräisches Wörterbuch I S. 435, dem arab. <span dir="rtl">جنين</span> = Embryo, Foetus, es wären demnach kleine embryonische Gebilde darunter zu verstehen. Maim. und Bart. erklären es durch: kleine Fleischstücke, die aussehen wie Würmer, ähnlich auch der Aruch. Der Talmud bringt die Lesart: <span dir="rtl">גוונים</span> = Verschiedenfarbiges oder Verschiedenartiges.</i> zur Welt bringt, etwas Fisch-, Heuschrecken-, Insekten- oder Reptil-artiges<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> hier ist es kein Unterschied, ob sie etwas Menschenähnliches an sich haben oder nicht, weil bei ihrer Erschaffung nicht der bei der des Menschen und des Viehes in gleicher Weise gebrauchte Ausdruck <span dir="rtl">יצירה</span> = bilden angewendet wird (Talm.).</i>, eine Fehlgeburt am vierzigsten Tage<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> nach der Empfängnis. Es wird angenommen, dass der Keim 40 Tage braucht, um sich zum Embryo zu entwickeln, vor dem 41. Tage ist deshalb noch gar kein Embryo vorhanden.</i>, so ist der danach Geborene Erstgeborener sowohl hinsichtlich des Erbrechts wie für den Priester.
+Ein seitwärts Herausgezogener und der ihm Nachgeborene<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> wenn z. B. von einer Zwillingsgeburt das eine Kind künstlich von der Seite aus herausgeholt werden musste und dann das zweite auf dem natürlichen Wege geboren worden ist.</i> sind beide keine Erstgeborenen, weder hinsichtlich des Erbrechts<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> das erste Kind nicht, weil es heisst (Deut. 21, 15): <span dir="rtl">וילדו לו</span>, und als eine Geburt nur ein auf natürlichem Wege Geborenwerden des Kindes betrachtet wird, weil es bei den Vorschritten für die gebärende Mutter heisst (Lev. 12, 2): <span dir="rtl">אשה כי תזריע וילדה זכר</span>, was dahin ausgelegt wird, dass die Mutter nur dann als eine Gebärende zu betrachten ist, wenn sie das Kind auf demselben Wege gebiert, auf dem sie den Samen empfängt (<span dir="rtl">עד שהלר במקום שהיא מזרעת</span>) und das zweite nicht, weil es nicht das erste Kind des Vaters ist.</i>, noch für den Priester<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> das erste Kind nicht, weil es nicht <span dir="rtl">פטר רחם</span> ist, nicht den Mutterschoss erschlossen hat, und das zweite nicht, weil es nicht das erste Kind der Mutter ist (s. oben Note 42).</i>; R. Simon sagt: Der erste ist es hinsichtlich des Erbrechts<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> Nach R. Simon gilt auch eine Seitengeburt auch für die gebärende Mutter als Geburt (s. Nidda V, 1), deshalb schliesst auch das <span dir="rtl">וילדו לו</span> nicht die Seitengeburt hinsichtlich des Erbrechts aus.</i> und der zweite hinsichtlich der fünf Selaim<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> R Simon ist der Ansicht, dass als auslösungspflichtige Erstgeburt jedes Kind gilt, das <span dir="rtl">פטר רחם</span> ist, wenn ihm auch schon ein anderes auf seitlichem Wege zur Welt gekommenes Kind vorangegangen ist (vgl. oben II Note 41).</i>.
+Wenn eine Frau, die noch nicht geboren hatte, zwei Knaben geboren hat<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> und man weiss nicht, welcher von beiden der zuerst geborene ist.</i>, muss der Mann dem Priester fünf Selaim geben. Ist einer von ihnen innerhalb von dreissig Tagen gestorben, ist der Vater frei<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> da der Erstgeborene erst, wenn er 30 Tage alt geworden ist, auslösungspflichtig ist, und vielleicht der innerhalb der 30 Tage Gestorbene der Erstgeborene war, deshalb braucht der Vater das Lösegeld nicht zu zahlen nach dem Grundsatze, dass demjenigen, der von seinem Nächsten etwas fordert, die Beweispflicht aufliegt (<span dir="rtl">המוציא מחברו עליו הראיה</span>).</i>. Ist der Vater gestorben<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> nach Ablauf der 30 Tage und ohne die 5 Selaim gezahlt zu haben.</i> und die Kinder leben, so sagt R. Meir: Wenn sie vor der Erbteilung gezahlt haben, haben sie gezahlt<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> d. h. haben sie zu Recht gezahlt, da der Vater aus seinem Vermögen die 5 Selaim zu zahlen hatte, diese Schuld demnach auf dem hinterlassenen Vermögen geruht hat.</i>, wenn nicht<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> wenn sie die Erbschaft geteilt haben, bevor die 5 Selaim gezahlt worden sind.</i>, sind sie frei<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> Da jeder der Erben eigentlich mit dem auf ihn entfallenden Anteile auf jedes Vermögensstück des Vaters Anspruch hat, so kaufen sie sich, wenn sie sich in die Erbschaft teilen und der eine diese und der andere jene Vermögensstücke nimmt, jeder den Anspruch, den der andere auf die auf ihn gefallenen Vermögensstücke hat, durch den Anspruch, den er selbst auf die auf den anderen gefallenen Vermögensstücke hat, gewissermassen gegenseitig ab, jeder der Söhne ist deshalb erst durch Kauf in den Besitz des auf ihn entfallenen Vermögensanteils gelangt (<span dir="rtl">האחין שחלקו בנכסי אביחן דין לקוחות יש להן</span>), die Schuld von 5 <span dir="rtl">סלעים</span>, die auf dem Vermögen ruhte, ist aber nur eine mündliche, nicht durch einen Schuldbrief begründete Forderung (<span dir="rtl">מלוה על פה</span>), eine solche kann aber von erst durch Kauf erworbenem Besitz nicht erhoben werden, deshalb können die Söhne nicht gezwungen werden, die 5 Selaim zu bezahlen.</i>; R. Jehuda sagt: Die Verpflichtung haftet auf dem Vermögen<sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> R. Jehuda vertritt die Ansicht, dase die Söhne nicht durch Kauf, sondern durch Erbschaft in den Besitz des auf sie gefallenen Vermögens gelangen. Nachdem sie sich in die Erbschaft nach den ihnen zustehenden Anteilen geteilt haben, nehme ich an, dass die auf jeden von ihnen gefallenen Vermögensstücke diejenigen waren, auf die er als Erbe Anspruch hatte (<span dir="rtl">יש ברירה</span>), auf ererbtes Vermögen kann aber auch auf Grund einer nur mündlich begründeten Schuld Anspruch erhoben werden (Maim. und Bart.). Andere erklären, dass nach R. Jehuda die 5 Selaim deshalb bezahlt werden müssen, weil er der Ansicht ist, dass eine nach biblischem Gesetz zustehende Forderung einer durch einen Schuldschein begründeten gleichsteht (<span dir="rtl">מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא</span> s. weiter Note 59), eine solche aber auch von erst durch Kauf erworbenem Besitz zu erheben ist (Tosaf. und Tosf. Jomt.).</i>. Einen Knaben und ein Mädchen, so hat der Priester gar keinen Anspruch<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> da vielleicht das Mädchen das zuerst geborene Kind ist.</i>.
+Wenn zwei Frauen<sup class="footnote-marker">40</sup><i class="footnote"> eines Mannes.</i>, die noch nicht geboren hatten, zwei Knaben geboren haben<sup class="footnote-marker">41</sup><i class="footnote"> und man weiss nicht, welches Kind die eine und welches die andere geboren hat.</i>, muss der Mann dem Priester zehn Selaim geben. Ist einer von ihnen innerhalb von dreissig Tagen gestorben und er hat sie einem Priester gegeben, muss dieser ihm fünf Selaim zurückgeben<sup class="footnote-marker">42</sup><i class="footnote"> da er 5 Selaim irrtümlicher Weise erhalten hat, da die Auslösungspflicht erst am 31. Tage beginnt, der vorher gestorbene Knabe also gar nicht auslösungspflichtig war.</i>, hat er sie zwei Priestern gegeben, kann er von ihnen nichts zurückfordern<sup class="footnote-marker">43</sup><i class="footnote"> da jeder von beiden erklären kann, seine 5 Selaim seien die für den noch lebenden Knaben, dem Vater, der hier der <span dir="rtl">מוציא מחברו</span> ist, daher der Gegenbeweis obliegen würde, den er nicht zu erbringen vermag.</i>. Einen Knaben und ein Mädchen, oder zwei Knaben und ein Mädchen, muss er dem Priester fünf Selaim geben<sup class="footnote-marker">44</sup><i class="footnote"> da der Vater der Forderung des Priesters gegenüber erklären kann, beide Knaben sind von einer Mutter geboren, oder ein Knabe und ein Mädchen von einer Mutter, das Mädchen aber zuerst, in jedem Falle ist doch aber einer der Knaben Erstgeborener.</i>, zwei Mädchen und einen Knaben, oder zwei Knaben und zwei Mädchen, so hat der Priester gar keinen Anspruch<sup class="footnote-marker">45</sup><i class="footnote"> da vielleicht beide Frauen ein Mädchen geboren haben und der oder die Knaben erst nach den Mädchen geboren sind.</i>. Hatte die eine bereits geboren und die andere noch nicht, und sie haben zwei Knaben geboren, muss er dem Priester fünf Selaim geben. Ist<sup class="footnote-marker">46</sup><i class="footnote"> S. die Erklärung zu dem Folgenden in der vorhergehenden Mischna.</i> einer von ihnen innerhalb von dreissig Tagen gestorben, ist der Vater frei. Ist der Vater gestorben und die Kinder leben, so sagt R. Meir: Wenn sie vor der Erbteilung gezahlt haben, haben sie gezahlt, wenn nicht, sind sie frei; R. Jehuda sagt: Die Verpflichtung haftet auf dem Vermögen. Einen Knaben und ein Mädchen, so hat der Priester gar keinen Anspruch.
+Wenn zwei Frauen zweier Ehemänner, die noch nicht geboren hatten, zwei Knaben geboren haben<sup class="footnote-marker">47</sup><i class="footnote"> und man weiss nicht, welches das Kind der einen und welches das der anderen ist.</i>, hat der eine dem Priester fünf Selaim zu geben und der andere dem Priester fünf Selaim zu geben. Ist einer von ihnen innerhalb von dreissig Tagen gestorben und haben sie sie einem und demselben Priester gegeben, muss er ihnen<sup class="footnote-marker">48</sup><i class="footnote"> wenn der eine dem anderen für seine Forderung Vollmacht gibt und dieser die zuviel gezahlten 5 Selaim von dem Priester zurückfordert.</i> fünf Selaim zurückgeben<sup class="footnote-marker">49</sup><i class="footnote"> die die beiden dann unter sich teilen.</i>, haben sie sie zwei Priestern gegeben, können sie von ihnen nichts zurückfordern Einen Knaben und ein Mädchen, so sind die Väter frei<sup class="footnote-marker">50</sup><i class="footnote"> da jeder von ihnen behaupten kann, seine Frau habe das Mädchen geboren.</i>, der Knabe ist aber verpflichtet, sich selbst auszulösen<sup class="footnote-marker">51</sup><i class="footnote"> da seine Erstgeburtsverpflichtung ausser Frage steht.</i>. Zwei Mädchen und einen Knaben, oder zwei Knaben und zwei Mädchen, so hat der Priester gar keinen Anspruch<sup class="footnote-marker">52</sup><i class="footnote"> S. Note 45.</i>.
+Hatte die eine von den Frauen der beiden Ehemänner bereits geboren, die andere noch nicht, und sie haben nun zwei Knaben geboren, so hat der, dessen Frau noch nicht geboren hatte, dem Priester fünf Selaim zu geben; einen Knaben und ein Mädchen, so hat der Priester gar keinen Anspruch<sup class="footnote-marker">53</sup><i class="footnote"> Die weiteren Vorschriften beziehen sich nicht mehr auf das Vorhergehende, sondern gelten allgemein für jede Erstgeburt.</i>. Ist der Knabe innerhalb von dreissig Tagen gestorben, muss der Priester, wenn er sie ihm auch bereits gegeben hatte, [die fünf Selaim ihm] wieder zurückgeben<sup class="footnote-marker">54</sup><i class="footnote"> Mischnaausg. <span dir="rtl">יחזיר לו חמש סלעים</span>.</i>, nach dreissig Tagen, muss er sie ihm, auch wenn er sie ihm noch nicht gegeben hatte, geben. Ist er am dreissigsten Tage gestorben, ist es wie am Tage vorher<sup class="footnote-marker">55</sup><i class="footnote"> Da es bei der Auslösung der Erstgeborenen in der Wüste (Num. 3, 40) ausdrücklich heisst: <span dir="rtl">מבן חדש ומעלה</span> von einem Monat alt an aufwärts, d. h. nach zurückgelegtem Monat, ist auch unter dem bei der allgemeinen Auslösungspflicht der Erstgeborenen gebrauchten Ausdruck <span dir="rtl">מבן חדש</span> (Num. 18, 16) zu verstehen: nach zurückgelegtem Monat d. h. nach dem dreissigsten Tage.</i>; R. Akiba sagt: Hat er sie bereits gegeben, kann er sie ihm nicht wieder nehmen, hat er sie ihm noch nicht gegeben, braucht er sie nicht zu geben<sup class="footnote-marker">56</sup><i class="footnote"> Nach R. Akiba ist es zweifelhaft, ob von dem <span dir="rtl">מבן חדש ומעלה</span>, das bei den Erstgeborenen in der Wüste steht, auf das <span dir="rtl">מבן חדש</span>, das bei der allgemeinen Auslösungspflicht gebraucht wird, zu schliessen ist, deshalb kann derjenige, der in dem Besitz des Geldes ist, nicht angehalten werden, es herauszugeben.</i>. Ist der Vater innerhalb der dreissig Tage gestorben, so wird angenommen<sup class="footnote-marker">57</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">בחזקת</span> von s. <span dir="rtl">חזקה</span> s. Bab. Bat. 1 Note 32.</i>, dass er noch nicht ausgelöst ist, bis Beweis erbracht wird, dass er ausgelöst worden ist, nach dreissig Tagen, so wird angenommen, dass er ausgelöst ist, es sei denn, dass man ihm sagt<sup class="footnote-marker">58</sup><i class="footnote"> d. h. nach Raschi und Bart.: dass man dem Sohne sagt, der Vater habe kurz vor seinem Tode erklärt, dass der Sohn noch nicht ausgelöst sei. Ed. pr. und Lowe sowie die Talmudausg. haben die Lesart: <span dir="rtl">עד שיאמרו לו</span>, andere Mischnaausg. lesen: <span dir="rtl">עד שיביא ראיה</span>, wogegen Raschi einwendet, dass ein solcher Beweis gar nicht zu erbringen ist, da der Sohn einwenden kann, das Lösegeld sei an irgend einen unbekannten Priester gegeben worden.</i>, dass er noch nicht ausgelöst worden ist. Hat jemand sich selbst und seinen Sohn auszulösen, geht er selbst seinem Sohne vor; R. Jehuda sagt: Sein Sohn geht vor, denn die Pflicht seiner Auslösung lag seinem Vater auf, die der Auslösung seines Sohnes aber liegt ihm auf<sup class="footnote-marker">59</sup><i class="footnote"> Nach der Erläuterung im Talmud ist auch R. Jehuda der Ansicht, dass grundsätzlich die Pflicht, sich selbst auszulösen, der Auslösung des Sohnes vorgeht. Ist deshalb der Vater nur im Besitz von 5 Selaim, so gibt auch R. Jehuda zu, dass er sie zu seiner eigenen Auslösung verwenden muss. Die Mischna spricht aber von dem Fall, dass ausser den 5 Selaim, die er zu seiner freien Verfügung hat, noch ein Wert von 5 Selaim vorhanden ist, den sein Vater nach seiner Geburt, als er schon verpflichtet war, als Lösegeld für seinen Sohn einem Priester 5 Selaim zu geben, anderweitig verkauft hat. R. Jehuda ist nun der Ansicht, dass eine nach biblischem Gesetz zustehende Forderung einer durch einen Schuldschein begründeten gleichsteht (s. oben Note 38), sie kann deshalb ebenso wie diese auch auf einen Besitz geltend gemacht werden, der nach Inkrafttreten dieser Forderung durch Kauf in die Hand eines Anderen übergegangen ist. R. Jehuda meint deshalb, der Vater hat mit den zu seiner freien Verfügung stehenden 5 Selaim zunächst seinen Sohn auszulösen, denn wenn er sie zu seiner eigenen Auslösung verwenden würde, könnte er seinen Sohn nicht mehr auslösen, da auf die anderen 5 Selaim für die Auslösung seines Sohnes kein Anspruch erhoben werden kann, weil sie bereits in den Besitz eines Anderen übergegangen waren, bevor die Auslösungspflicht für seinen Sohn eingetreten ist. Nachdem er nun nach Hingabe der 5 Selaim kein freies Vermögen mehr zur Verfügung hat, können die 5 Selaim für seine eigene Auslösung von dem von seinem Vater verkauften Besitzstück erhoben werden, weil dieser bereits verpflichtet war, die 5 Selaim zu zahlen, als er dasselbe verkaufte. Die Weisen dagegen sind nicht der Ansicht, daes aus dem Anspruch auf das Lösegeld für eine Erstgeburt eine Forderung auf durch Kauf in die Hand eines Anderen übergegangenen Besitz geltend gemacht werden kann, deshalb muss der Vater mit den zu seiner Verfügung stehenden 5 Selaim sich selbst auslösen, da die Pflicht, sich selbst auszulösen, der der Auslösung des Sohnes vorgeht (s. Tosaf. und Tif. Jis.).</i>.
+Die fünf Selaim für den [erstgeborenen] Sohn sind nach tyrischer Münze<sup class="footnote-marker">60</sup><i class="footnote"> der Sela in dem Werte, den derselbe in tyrischer Münze hatte, der aus reinem Silber war, im Gegensatz zum <span dir="rtl">סלע מדינה</span>, der aus einem Teil Silber und 7 Teilen Kupfer bestand. Der tyrische Sela oder Sekel wog ungefähr 14½ Gramm.</i> [zu zahlen], die dreissig für einen Sklaven<sup class="footnote-marker">61</sup><i class="footnote"> der von einem stössigen Ochsen getötet worden ist (Exod. 21, 32).</i>, die fünfzig für Notzucht und Verführung<sup class="footnote-marker">62</sup><i class="footnote"> die derjenige, der ein Mädchen genotzüchtet hat oder der ein Mädchen verführt hat, wenn der Vater ihm sie nicht zur Frau geben will, als Busse dem Vater des Mädchens zu zahlen hat (Exod. 22, 16; Deut. 22, 29).</i> und die hundert für das Ausbringen eines schlechten Namens<sup class="footnote-marker">63</sup><i class="footnote"> auf die Frau, die man geheiratet hat, dass sie vor der Verheiratung bereits ihre Jungfernschaft eingebüsst habe (Deut. 22, 19).</i> sind sämtlich nach [dem Werte von] heiligen Schekeln nach tyrischer Münze zu zahlen. Alles<sup class="footnote-marker">64</sup><i class="footnote"> Das Suff. von <span dir="rtl">וכולם</span> bezieht sich auf die auszulösenden Dinge: sie alle, d. h. alles, was auszulösen oder als Lösegeld zu zahlen ist.</i> darf sowohl durch Silber wie durch Silberwert ausgelöst werden, ausgenommen die Schekel-Abgabe<sup class="footnote-marker">65</sup><i class="footnote"> Der halbe Schekel, den jeder Israelite alljährlich als Tempelsteuer zu entrichten hatte, durfte nur in einer Silbermünze gezahlt werden. Dagegen darf der zweite Zehnt auch nur durch gemünztes Geld, aber auch durch Kupfergeld ausgelöst werden.</i>.
+Das Lösegeld<sup class="footnote-marker">66</sup><i class="footnote"> für den erstgeborenen Sohn.</i> darf nicht in Sklaven, nicht in Schuldscheinen, nicht in Grundstücken gezahlt werden<sup class="footnote-marker">67</sup><i class="footnote"> Als Begründung hierfür wird im Talmud angegeben, dass in dem Schriftverse Num. 18, 16 zwei alles einschliessende Ausdrücke <span dir="rtl">(ופדויו ,(כלל וכלל</span> und <span dir="rtl">תפדה</span>, neben dem einen nur die Zahlung in Geld zulassenden Ausdrucke <span dir="rtl">כסף חמשים שקלים</span> stehen, daraus wird nach der Deutungsregel <span dir="rtl">כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט</span> geschlossen, dass die Auslösung nur durch solche Dinge geschehen darf, die wie das Geld zu den mobilen Werten gehören, nicht aber durch immobile Grundstücke oder durch diesen in juridischer Beziehung gleichstehende Sklaven, und die wie das Geld einen wirklichen Wert darstellen, nicht aber durch Schuldscheine, die nur einen Anspruch auf den darin genannten Wert begründen.</i>, ebenso nicht bei [Auslösung von] Geheiligtem<sup class="footnote-marker">68</sup><i class="footnote"> Auch dieses wird in ähnlicher Weise aus dem entsprechenden Schriftverse begründet.</i>. Hat er dem Priester ein Schriftstück gegeben, dass er ihm<sup class="footnote-marker">69</sup><i class="footnote"> Talmadausg.: <span dir="rtl">ליתן</span>.</i> fünf Selaim schuldig ist<sup class="footnote-marker">70</sup><i class="footnote"> als Lösegeld für seinen erstgeborenen Sohn.</i>, ist er verpflichtet, sie ihm zu geben, sein Sohn gilt aber noch nicht als ausgelöst<sup class="footnote-marker">71</sup><i class="footnote"> selbst nachdem er ihm die 5 Selaim, zu denen er sich in dem Schuldscheine bekannt hat, gezahlt hat, weil es so aussehen würde, als wenn man der Auslösungspflicht auch durch einen dem Priester übergebenen Schuldschein nachkommen könnte. Vielmehr muss er dem Priester 5 Selaim als Lösegeld geben, und dieser hat die 5 Selaim, zu denen er sich in dem Schuldscheine bekannt hat, weiter von ihm zu fordern.</i>, deshalb<sup class="footnote-marker">72</sup><i class="footnote"> d. h. wenn der Priester nicht will, dass der Vater am zweimal 5 Selaim kommt, gibt es deshalb dafür nur den einen Weg, dass er ihm den Schuldschein oder die 5 Selaim als Geschenk wieder zurückgibt.</i> darf der Priester, wenn er will, sie ihm [nur] als Geschenk wieder zurückgeben. Hat jemand das Lösegeld für seinen Sohn abgesondert und es ist verloren gegangen, ist er verpflichtet, es zu ersetzen, denn es heisst<sup class="footnote-marker">73</sup><i class="footnote"> Num. 18, 15.</i>: „es soll dir gehören“ und „du sollst auslösen<sup class="footnote-marker">74</sup><i class="footnote"> Beides wird auf den Priester bezogen: erst wenn das Geld in deinem Besitze ist, hast du die Auslösung vollzogen und gilt das Kind als auegelöst.</i> “.
+Der Erstgeborene erhält einen doppelten Anteil von dem Vermögen des Vaters, er erhält aber keinen doppelten Anteil von dem Vermögen der Mutter<sup class="footnote-marker">75</sup><i class="footnote"> Das <span dir="rtl">לו</span> von <span dir="rtl">לו משפט הבכרה</span> (Deut. 21, 17) wird auf den Vater bezogen: für das Seinige, das Vermögen des Vaters, gilt das Recht der Erstgeburt, aber nicht für das der Mutter.</i>, er erhält auch keinen doppelten Anteil von dem Zuwachs<sup class="footnote-marker">76</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">שבח</span> ist dasjenige, um das die Hinterlassenschaft des Vaters seit dessen Tode bis- zur Teilung unter den Erben an Wert gewonnen hat. Der Wertzuwachs muss jedoch mit einer äusseren Veränderung des Zustandes, in dem es sich vorher befunden hat, verbunden sein, im anderen Falle gilt es in dieser Hinsicht nicht als <span dir="rtl">שבח</span>. Der Erstgeborene hat nach dem Wortlaute der Schrift einen doppelten Anspruch <span dir="rtl">בכל אשר ימצא לו</span> d. h. an allem in dem Zustande, in dem es sich bei dem Tode des Vaters, nicht aber, in dem es sich bei der Teilung befindet.</i>, auch nicht von einem noch ausstehenden Vermögens-Anspruch<sup class="footnote-marker">77</sup><i class="footnote"> auf eine noch ausstehende Forderung oder auf eine dem Vater zustehende Erbschaft, die ihm aber erst nach seinem Tode zugefallen ist. <span dir="rtl">ראוי</span> zu ergänzen ist <span dir="rtl">לבא</span>: was ausersehen ist, in Aussicht steht, dass es eintreffen wird.</i> wie von dem bereits in Besitz Genommenen<sup class="footnote-marker">78</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">מוחזק</span> von <span dir="rtl">החזיק</span> = ergreifen, in Besitz nehmen. Auch dieses wird aus dem <span dir="rtl">אשר ימצא לו</span> geschlossen, der Anspruch des Erstgeborenen erstreckt sich nur auf dasjenige, was sich beim Tode des Vaters bereits tatsächlich in dessen Besitz befindet.</i>, ebenso auch nicht die Frau mit ihrem Ketuba-Anspruch<sup class="footnote-marker">79</sup><i class="footnote"> Auch die Frau kann ihren Ketuba-Anspruch nur an dem geltend machen, was beim Tode des Mannes bereits in seinem Besitze war, nicht aber an dem, was erst später zugewachsen oder ihm zugefallen ist; dagegen kann sie an einer beim Tode des Mannes noch ausstehenden Schuld ihren Anspruch wohl geltend machen.</i>, und nicht die Töchter mit ihrem Unterhalts-Anspruch<sup class="footnote-marker">80</sup><i class="footnote"> Töchter haben Anspruch, aus dem hinterlassenen Vermögen des Vaters unterhalten zu werden, bis sie das Alter der Mannbarkeit (<span dir="rtl">בגרות</span>) erreicht haben (s. Nidda V, 7—8) oder sich verheiraten.</i>, und nicht der Levir<sup class="footnote-marker">81</sup><i class="footnote"> Der Levir, der die Leviratsehe an der Frau seines verstorbenen Bruders vollzieht, erbt dessen gesamtes Vermögen. War der Vater vorher gestorben und das von ihm hinterlassene Vermögen noch nicht unter die Brüder verteilt, so hat der Levir bei der Teilung wohl Anspruch auf den auf den verstorbenen Bruder entfallenden Anteil, nicht aber auf den Wertzuwachs, um den sich dieser in der Zeit zwischen dem Tode des Vaters und der Teilung vermehrt hat. Ebenso erbt der Levir, wenn der Vater erst nach dem Tode des Bruders stirbt, nicht den Anteil, den der Bruder, wenn er noch gelebt hätte, geerbt haben würde, sondern er erbt mit den noch lebenden Brüdern nur zu gleichen Teilen. Dagegen gehen der Wertzuwachs und die ausstehenden Schulden aus dem Vermögen des verstorbenen Bruders natürlich auf den Levir über, da er ja sein alleiniger Erbe ist.</i>, sie alle haben keinen Anspruch auf den Zuwachs und keinen auf einen noch ausstehenden Vermögens-Anspruch wie auf das bereits in Besitz Genommene<sup class="footnote-marker">82</sup><i class="footnote"> Dieser Nachsatz erscheint überflüssig, da dasselbe ja bereits in dem Vorhergehenden gesagt ist. Nach dem Talmud soll damit ausgedrückt werden, dass unter dem erwähnten Zuwachs jederlei Zuwachs zu verstehen ist, selbst ein von selbst entstandener, zu dem die Brüder gar nichts beigetragen haben, und unter dem ausstehenden Vermögens-Anspruch selbst der Anspruch auf ein sicheres Erbe wie das des Grossvaters, von dem sicher einmal ein Teil auf den Vater übergehen wird, und nicht nur der Anspruch auf ein zweifelhaftes Erbe wie z. B. auf das Vermögen eines kinderlosen Bruders des Vaters, der immerhin doch vielleicht selbst noch Kinder bekommen kann, die ihn beerben.</i>.
+Diese fallen im Jobeljahre nicht wieder zurück: der Anteil des Erstgeborenen<sup class="footnote-marker">83</sup><i class="footnote"> weil nur das durch Kauf, nicht aber das durch Erbschaft oder Schenkung in den Besitz eines anderen Übergegangene im Jobeljahre wieder an den ursprünglichen Besitzer zurückfällt, der Mehranteil, den der Erstgeborene erhält, aber als Schenkung zu betrachten ist, da es heisst (Deut. 21, 17): „<span dir="rtl">לתת״ לו פי שנים</span>.</i>, das, was der Mann von seiner Frau erbt<sup class="footnote-marker">84</sup><i class="footnote"> Nach R. Meir geht das Vermögen der Frau nach biblischem Recht durch Erbschaft auf den Mann über, es wird dieses in dem Schriftvers (Num. 27, 11): <span dir="rtl">וירש אותה</span> angedeutet gefunden (s. Bab. Bat. 111 b; vgl. weiter Note 87).</i>, was der Levir erbt<sup class="footnote-marker">85</sup><i class="footnote"> Nach der traditionellen Erklärung bezieht sich das <span dir="rtl">והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת</span> (Deut. 25, 6) auf den Levir selbst und will besagen, dass das Vermögen des verstorbenen Bruders auf ihn, den Levir, unter denselben Rechtsbestimmungen übergeht wie der Erstgeburtsteil auf den Erstgeborenen.</i>, der die Frau seines Bruders heiratet, und eine Schenkung, dies die Worte des R. Meir; die Weisen aber sagen: Eine Schenkung gilt wie ein Verkauf<sup class="footnote-marker">86</sup><i class="footnote"> d. h. auch das Geschenkte fällt im Jobeljahre wieder zurück. Da Lev. 25, 13 nochmals wiederholt wird: <span dir="rtl">בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחזתו</span>, nachdem bereits vorher Vers 10 gesagt ist: <span dir="rtl">ושבתם איש אל אחזתו</span>, soll durch diese Wiederholung nach Ansicht der Weisen ausgesprochen werden, dass auch das Geschenkte im Jobeljahre wieder an den ersten Besitzer zurückfällt. Der Erstgeburtsteil dagegen gilt nach Ansicht der Weisen trotz des Ausdrucks <span dir="rtl">״לתת לו״</span> nicht als Geschenk sondern als Erbschaft, weil durch das danebenstehende <span dir="rtl">פי שנים</span> die beiden Anteile des Erstgeborenen einander gleichgestellt werden und deshalb, ebenso wie der eine Teil ihm als Erbe zufällt, auch der Erstgeburtsteil als durch Erbschaft ihm zufallend zu betrachten ist. Ebenso fällt deshalb das, was der Levir erbt, nicht zurück, weil es dem Erstgeburtsteil gleichgestellt wird, und ebenso das, was der Mann von seiner Frau erbt, weil die Schrift es durch den Ausdruck <span dir="rtl">וירש אותה</span> ausdrücklich als Erbschaft bezeichnet.</i>. R. Elieser sagt: Sie alle fallen im Jobeljahre wieder zurück<sup class="footnote-marker">87</sup><i class="footnote"> R. Elieser ist der gleichen Ansicht wie die Weisen, dass auch Geschenktes im Jobeljahre wieder zurückfällt. Der Erstgeburtsteil gilt aber nach ihm auch als Schenkung (s. Note 83) und fällt deshalb ebenfalls im Jobeljahre zurück, ebenso deshalb auch das Erbe des Levirs, das dem Erstgeburtsteil gleichgestellt wird, und ebenso auch das, was der Mann von seiner Frau erbt, weil das nach seiner Ansicht gar nicht auf biblischem Recht beruht, sondern auf einer rabbinischen Verordnung, und darauf deshalb nicht die Rechtsbestimmungen über Ererbtes anzuwenden sind, sondern die über Geschenktes.</i>. R. Jochanan, Sohn des Beroka, sagt: Wer seine Frau beerbt<sup class="footnote-marker">88</sup><i class="footnote"> Ed. pr., Ven., Lowe und Talmudausg.: <span dir="rtl">אף היורש</span>.</i>, muss es der Familie wieder zurückgeben<sup class="footnote-marker">89</sup><i class="footnote"> Nach der Erläuterung im Talmud ist auch R. Jochanan der Ansicht, dass der Mann nach biblischem Rechte seine Frau beerbt. Hat er aber von seiner Frau ein Feld geerbt, das als Familien-Begräbnisplatz gedient hat, so soll er es im Jobeljahre der Familie der Frau gegen Bezahlung wieder zurückgeben aus Rücksicht auf die Familie (weil, wenn es auch im Jobeljahre nicht an die Familie zurückfällt, es so aussehen würde, als wenn es ihr niemals als rechtmässiges Eigentum gehört hätte und sie ihre Toten in ihr nicht rechtmässig gehörender Erde begraben hätte. Tif. Jis.).</i>, bringt ihnen aber von dem Gelde [etwas]<sup class="footnote-marker">90</sup><i class="footnote"> das Geld für das Grab seiner Frau, da der Mann verpflichtet ist, seine Frau auf seine Kosten zu begraben.</i> in Abzug.
+
+Chapter 9
+
+Das Gebot des Viehzehnts<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Lev. 27, 32.</i> gilt innerhalb wie ausserhalb des heiligen Landes, wenn das Heiligtum besteht und wenn es nicht besteht<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> S. Einleitung unter 4.</i>, für Nichtheiliges, aber nicht für Heiliges, es gilt für Rindvieh und für Kleinvieh, man darf aber nicht den Zehnt von dem einen für das andere absondern, für Schafe und für Ziegen, und man darf den Zehnt von den einen für die anderen absondern<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> aus dem weiter angegebenen Grunde.</i>, von der neuen und von der alten Zucht<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> von den von dem ersten Elul an und von den vorher geworfenen, mit dem ersten Elul beginnt ein neues Jahr für den Viehzehnt, s. Rosch. Hasch. I, 1.</i>, man darf aber nicht den Zehnt von der einen für die andere absondern<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Aus dem doppelten <span dir="rtl">עשר חעשר</span> (Deut. 14, 22) wird geschlossen, dass die dort erlassene Bestimmung, dass der Bodenertrag eines jeden Jahres für sich verzehntet werden muss, auch für den Viehzehnt gilt.</i>. Man hätte schliessen können<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">בדין</span> d. h. nach dem Folgerungssgrundsatz des Schlusses vom Leichteren auf das Schwerere.</i>: Wenn bei der neuen und der alten Zucht, die zu einander nicht als zweierlei Gattungen gelten, man den Zehnt nicht von der einen für die andere absondern darf, müsste da nicht bei Schafen und Ziegen, die zu einander als zweierlei Gattungen gelten, es umsomehr verboten sein, den Zehnt von den einen für die anderen abzusondern? Die Schrift sagt aber<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Lev. 27, 32.</i>: „und vom Kleinvieh“, daraus ist zu entnehmen, dass alles Kleinvieh als eines gilt<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> weil Schafe und Ziegen nicht gesondert genannt werden.</i>.
+Für das Verzehnten zählt das Vieh zu einer Herde<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Nur eine Herde von wenigstens 10 Stück Vieh, die von einem Hirten gehütet werden kann, muss verzehntet werden. Sind es weniger als 10 Stück, oder sind es mehr, die einzelnen Tiere befinden sich aber soweit auseinander, dass ein Hirte sie nicht übersehen kann, so brauchen sie nicht verzehntet zu werden.</i>, so weit es sich beim Weiden zu entfernen pflegt<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> wörtlich: soweit der Fuss des weidenden Tieres reicht.</i>: Wie weit pflegt sich das Vieh beim Weiden zu entfernen? Sechszehn Mil<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> befinden sich daher innerhalb von 16 Mil 10 Stück Vieh, so muss es verzehntet werden. 1 Mil = 2000 Ellen.</i>. Liegen zwischen den einen und den anderen zweiunddreissig Mil, so zählen sie nicht zusammen<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> auch nicht, wenn es weniger als 32 Mil sind, es wird nur der grösste Abstand genannt, bei welchem der Hirte, wenn er in der Mitte steht, nach beiden Seiten hin noch die Tiere übersehen kann, trotzdem brauchen sie nicht verzehntet zu werden, sobald nicht 10 von ihnen auf einem Raum von höchstens 16 Mil sich befinden.</i>. Befindet sich auch Vieh<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> das demselben Besitzer gehört.</i> in der Mitte<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> so dass dieses sowohl mit dem Vieh auf der einen wie mit dem auf der anderen Seite sich innerhalb von 16 Mil befindet.</i>, so bringt man alle nach der Mitte und verzehntet sie<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> nicht, dass man wirklich alle Tiere nach der Mitte bringen muss, um sie zu verzahnten, ist gemeint, sondern: weil sowohl das Vieh auf der einen wie das auf der anderen Seite mit dem in der Mitte sich innerhalb von 16 Mil befindet, muss das Vieh verzahntet werden. Nach der Ansicht von Rab ist dieses so zu verstehen, dass das in der Mitte befindliche Vieh sowohl zu dem Vieh auf der einen Seite wie zu dem auf der anderen Seite hinzugezählt wird, so dass, wenn z. B. auf der einen Seite 5 Stück Vieh sind und auf der anderen 5 und in der Mitte ebenfalls 5, oder auf jeder der beiden Seiten je 9 und in der Mitte eines, das in der Mitte befindliche zu dem auf jeder der beiden Seiten hinzugezählt wird und demnach alles Vieh verzahntet werden muss; sind es dagegen auf der einen Seite 5 und in der Mitte 5, auf der andern Seite dagegen nur 4, so brauchen nur die 5 von der einen Seite mit den 5 in der Mitte zusammen verzahntet zu werden, die 4 von der anderen Seite dagegen sind nicht zehntpflichtig, weil sie auch mit den 4 in der Mitte zusammen nicht die zehntpflichtige Zahl von 10 erreichen. Nach der Ansicht von Samuel dagegen wird das gesamte Vieh, das auf beiden Seiten und das in der Mitte, zusammengezählt, so dass, selbst wenn auf der einen Seite 5, auf der anderen 4 und in der Mitte sich nur eines befinden, das Vieh verzehntet werden muss, weil alles als zu einer Herde zählend betrachtet wird (s. Talm.).</i>. R. Meir sagt: Der Jordan gilt beim Verzehnten des Viehs als Trennungslinie<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> weil es heisst (Josua 18, 20): <span dir="rtl">והירדן יגבול אותו</span> der Jordan soll es begrenzen, werden die beiden Seiten des Jordan als zwei getrennte Gebiete betrachtet, auch wenn sie nicht 16 Mil auseinander liegen.</i>.
+Gekauftes<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> Talmadausg.: <span dir="rtl">הלוקח</span>.</i> oder Geschenktes ist frei vom Viehzehnt<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> Zehntpflichtig ist nur das dem Besitzer von seinem eigenen Vieh geborene oder, bevor es das Alter von sieben Tagen erreicht hatte, in seinen Besitz übergegangene.</i>. Brüder, die Gesellschafter sind<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">והשותפין</span>.</i>, sind vom Viehzehnt frei, wenn sie zum Aufgeld verpflichtet sind; sind sie zum Viehzehnt verpflichtet, sind sie vom Aufgeld frei<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> Siehe die von einander abweichenden Erklärungen von Raschi und Maim. hierzu Chull. I Note 53 u. 54.</i>. Ist es<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> das Vieh.</i> aus dem Besitz<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">תפוסת</span> von <span dir="rtl">תפס</span> = <span dir="rtl">תפש</span> Besitz ergreifen, das zum Besitz Gehörige. Ed. Lowe: <span dir="rtl">תבוסת</span>.</i> des Hauses<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> ihres Vaters.</i> ihr Eigentum geworden<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> d. h. ist das Vieh als Erbe aus dem Besitz des Vaters ihnen zugefallen und sie haben es untereinander noch nicht geteilt.</i>, sind sie verpflichtet<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> es zu verzehnten.</i>, wenn nicht, sind sie frei<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> Es ist dieses die Erklärung zu dem Vorhergehenden, wann die Brüder das von dem Vater geerbte Vieh zu verzehnten haben und wann nicht, das Folgende gibt nun die Erklärung für das <span dir="rtl">אם לאו</span>. So nach der Auffassung von Raschi und Bart., wonach immerhin die Schwierigkeit bleibt, dass die Worte <span dir="rtl">אם לאו פטורין</span> eigentlich ganz überflüssig erscheinen (s. dazu Tif. Jis.). Nach Maim. brauchen die Brüder das vom Vater geerbte Vieh überhaupt nicht zu verzehnten, das <span dir="rtl">קנו מתפוסת הבית חייבין אס לאו פטורין</span> heisst nach ihm: wenn sie für das vom Vater Geerbte, bevor sie es unter einander geteilt haben, Vieh kaufen und dieses Junge wirft, so müssen diese Jungen verzehntet werden, handelt es sich aber nicht um solches von gekauftem Vieh Geworfenes, sondern um die vom Vater geerbten Tiere selbst, so brauchen sie nicht verzehntet zu werden. Ebenso bei Gesellschaftern, wenn sie aus dem zur Gemeinschaft Eingebrachten Vieh kaufen und dieses Junge wirft, so müssen diese verzehntet werden, wie nach ihm überhaupt nur das zur Gemeinschaft eingebrachte Vieh selbst nicht zehntpflichtig ist, in der Gemeinschaft geworfenes dagegen verzehntet werden muss; sind es aber nicht von aus den gemeinsamen Mitteln gekauften Tieren geworfene Junge, sondern sind die Tiere selbst zur Gemeinschaft eingebracht worden, so sind sie nicht zehntpflichtig. Haben die Brüder bzw. die Gesellschafter die in ihrem gemeinschaftlichen Besitz geworfenen Jungen unter einander geteilt und sie dann wieder durch einen neuen Gesellschaftsvertrag zusammengetan (<span dir="rtl">חלקו וחזרו ונשתתפו</span>), so sind sie dadurch der Verpflichtung, sie zu verzehnten. enthoben.</i>; haben sie geteilt und dann sich wieder zusammengetan, sind sie zum Aufgeld verpflichtet und vom Viehzehnt befreit.
+Alles<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> auch solche Tiere, die nicht als Opfer dargebracht werden dürfen, wie die Temura VI, 1 und anderswo genannten <span dir="rtl">מוקצה ,נרבע ,רובע</span> usw.</i> wird zum Verzehnten in die Hürde hineingetrieben<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">נכנסין</span>. Wie nach der Tora auch fehlerbehaftete Tiere zum Verzehnten zuzulassen sind, da es heisst (Lev. 27, 33): <span dir="rtl">לא יבקר בין טוב לרע</span> man soll keinen Unterschied machen zwischen Gutem d. h. Fehlerlosem und Schlechtem d. h. Fehlerbehaftetem, so sind auch diese zuzulassen, weil sie den fehlerhaften Tieren gleichgestellt werden (s. Talm.); trifft es sich, dass ein solches Tier als zehntes herauskommt, so darf es erst verzehrt werden, wenn es von einem Fehler behaftet ist.</i>, ausgenommen ein Bastard-Tier<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> z. B. das Junge von einem Schaf und einem Ziegenbock.</i>, ein Tier, das trefa ist<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> und das als solches schon äusserlich erkennbar ist.</i>, das seitwärts herausgezogen worden ist, das das dafür bestimmte Alter noch nicht erreicht hat<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> das noch nicht sieben Tage alt ist.</i> und ein verwaistes<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> Ein Tier, das <span dir="rtl">מחוסר זמן ,יוצא דופן ,כלאים</span> oder <span dir="rtl">יתום</span> ist, darf ebenfalls als Opfer nicht dargebracht werden, der Grund ist aber nicht, weil sie zu den fehlerbehafteten Tieren gezählt werden, sondern ihre Ausschliessung wird durch besondere Schriftstellen begründet, durch eine Wortanalogie (<span dir="rtl">גזרה שוח</span>) wird dann auch ihre Ausschliessung beim Verzehnten begründet. Dass ein Tier, das <span dir="rtl">טרפה</span> ist, beim Verzehnten auszuschliessen ist, wird aus der Bestimmung <span dir="rtl">כל אשר יעבר תחת השבט</span> (Lev. 27, 32) abgeleitet, weil dadurch ein Tier, dem ein Hinterfuss oberhalb des Gelenkes abgeschnitten ist, ausgeschlossen ist, da es nicht gehen kann, und dem durch eine solche Verletzung <span dir="rtl">טרפה</span> gewordenen Tiere alle Tiere, die <span dir="rtl">טרפה</span> sind, gleichgestellt werden. Aus der Ausschliessung des <span dir="rtl">טרפה</span> vom Verzehnten wird dann wieder durch die Wortanalogie auch seine Untauglichkeit zum Opfer begründet.</i>. Was heisst ein verwaistes? Dessen Mutter [vor seiner Geburt]<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> Nur die Talmudausg. fügen das <span dir="rtl">ואחר כך ילדו</span> ausdrücklich hinzu, das in den Mischnaausg. zu ergänzen ist.</i> verendet oder geschlachtet worden ist. R. Josua sagt: Selbst wenn die Mutter geschlachtet worden, das Fell<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">שלח</span> hat im Chaldäischen die Bedeutung: ablegen, ausziehen, davon <span dir="rtl">שלח</span> = das abgezogene Fell.</i> aber noch da ist, heisst es nicht verwaist<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> weil, wie R. Ismael im Talmud bezeugt, man dann das Junge in das Fell der Mutter einzuhüllen pflegt und dieses dann ebenso geschützt ist und gedeiht, als wenn die Mutter noch lebte.</i>.
+Drei Zeiten<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">גורן</span> eigentlich die Tenne. In der Tenne pflegt das Getreide gedroschen, gereinigt und für den Gebrauch fertiggestellt zu werden, erst mit der Fertigstellung tritt die Verpflichtung ein, das Getreide zu verzehnten (so nach <span dir="rtl">ראב״ד</span>, s. Maim. <span dir="rtl">הלכות מעשר</span> III, 2), deshalb wird in übertragenem Sinne der Zeitpunkt, mit dem die Pflicht der Verzehntung für irgend eine Frucht beginnt, die Tenne (<span dir="rtl">גורן</span>) für diese Frucht genannt (s. Maaser. I, 5 ff.). Hier wird dieser Ausdruck auch auf das zu verzehntende Vieh angewendet.</i> sind für das Verzehnten des Viehs festgesetzt: einen halben Monat<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> Ed. pr., Ven., Lowe und Talmudausg. lesen: <span dir="rtl">בפרס</span>, unsere Mischnaausgg.: <span dir="rtl">פרס בפרוס</span> bedeutet die Hälfte, hier ist damit die Hälfte der dreissig Tage gemeint, die als Vorbereitungszeit für das kommende Fest gelten (s. Pessach. 6b).</i> vor dem Pessachfeste, einen halben Monat vor dem Wochenfeste<sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> Mit <span dir="rtl">עצרת</span> ist in der Mischna stets das Wochenfest gemeint.</i> und einen halben Monat vor dem Hüttenfeste<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> Das Fest (<span dir="rtl">חג</span>) schlechthin ist in der Mischna stets das Hüttenfest. In den Talmudausg. folgen nochmals die Worte: <span dir="rtl">והן גרנות של מעשר בהמה</span>, jedenfalls irrtümlich aus der Parallelstelle Schek. III, 1 herübergenommen. Der Grund, weshalb man diese drei Zeiten für das Verzehnten festgesetzt hat, ist folgender: Das sämtliche innerhalb eines und desselben Jahres geworfene Vieh brauchte eigentlich erst am Schlusse des Jahres verzehntet zu werden, bis dahin ist es nicht zehntpflichtig und dürfte es daher, ohne dass der Zehnt davon abgesondert worden ist, geschlachtet oder verkauft werden. Da aber durch das Verzehnten der Eigentümer fast gar keinen Verlust erlitt, da ja auch der Zehnt bis auf die Fettteile, die geopfert wurden, im Besitz des Eigentümers verblieb und von ihm verzehrt werden durfte, so pflegte man das Vieh, um es der Zehntpflicht nicht zu entziehen, dennoch nicht eher zu schlachten oder zu verkaufen, als bis es verzehntet worden war. Wäre das sämtliche Vieh erst am Schlusse des Jahres verzehntet worden, so hätte es deshalb zu den Festen, wo der Bedarf an Opfertieren besonders gross war, leicht an solchen fehlen können. Deshalb wurden diese drei Termine vor dem Beginn der Feste für das Verzehnten festgesetzt, damit an ihnen jeder die bis dahin geworfenen Tiere verzehnte und sie dann unbedenklich schlachten lassen oder verkaufen konnte.</i>, dies die Worte des R. Akiba. Ben Asai sagt: Am 29. Adar<sup class="footnote-marker">40</sup><i class="footnote"> Nach der Erläuterung im Talmud ist dies derselbe Termin, den R. Akiba mit <span dir="rtl">בפרס הפסח</span> bezeichnet, das ist 15 Tage vor Beginn des Pessachfestes, nur dass nach Ansicht von Ben Asai der Monat Adar stets nur 29 Tage hat, so dass dieser Termin immer der 29. Adar ist, während nach R. Akiba Adar zuweilen auch 30 Tage hat, so dass der Termin erst auf den 30. Adar fällt.</i>, am 1. Siwan<sup class="footnote-marker">41</sup><i class="footnote"> Da die Zeit zwischen dem Verzehntungstermin vor dem Pessach- und dem vor dem Wochenfeste eine sehr kurze ist und die wenigen innerhalb dieser Zeit geworfenen Tiere bald nach der Verzehntung jedenfalls schnell vergriffen wurden, hat man nach Ben Asai diesen Verzehntungstermin möglichst nahe an das Wochenfest herangerückt.</i> und am 29. Aw<sup class="footnote-marker">42</sup><i class="footnote"> Nach Ben Asai ist es zweifelhaft, ob das neue Jahr für das Verzehnten des Viehs mit dem 1. Elul oder mit dem 1. Tischri beginnt, deshalb dürfen die im Elul geworfenen Jungen nicht mit den vorher geworfenen zusammen, sondern müssen für sich gesondert verzehntet werden (s. weiter in der Mischna). Würde der Verzehntungstermin in den Monat Elul gelegt worden sein, so wäre aber zu befürchten, dass die vorher geworfenen mit den im Elul geworfenen dennoch zusammen verzehntet werden. Aus der gleichen Befürchtung ist der Termin auch für solche Jahre, in denen der Monat Aw 30 Tage hat, nicht auf den 30. Aw verlegt worden, weil dieser schon als Neumondstag des Elul gezählt wird und dadurch, dass man vorher geworfene Junge im Elul verzehntet. man leicht dazu kommen könnte, auch wenn man den Verzehntungstermin versäumt hat und seine Tiere später verzehntet, die im Elul und die vorher geworfenen zusammen zu verzehnten.</i>. R. Elieser<sup class="footnote-marker">43</sup><i class="footnote"> Ed. Lowe: <span dir="rtl">ר׳ אלעזר</span>, so auch Talm. 58a.</i> und R. Simon sagen: Am 1. Nissan<sup class="footnote-marker">44</sup><i class="footnote"> Sie sind der Ansicht, die R. Simon ben Gamliel in Pessach. 6 a vertritt, dass die Vorbereitungszeit für die Feste erst zwei Wochen vorher beginnt, und das Verzehnten des Viehs gehört nach ihnen auch zu den Festvorbereitungen.</i>, am 1. Siwan<sup class="footnote-marker">45</sup><i class="footnote"> S. Note 41.</i> und am 29. Elul<sup class="footnote-marker">45a</sup><i class="footnote"> Sie sind der Ansicht, dass das neue Jahr für das Verzehnten des Viehs mit dem 1. Tischri beginnt, s. Rosch Hasch. I, 1.</i>. Warum sagten sie am 29. Elul, und nicht am 1. Tischri<sup class="footnote-marker">46</sup><i class="footnote"> da doch nach ihrer Ansicht 14 Tage vor dem Feste genügen.</i> ? Weil<sup class="footnote-marker">47</sup><i class="footnote"> neben dem aus Note 42 ersichtlichen Grunde, nämlich wegen der Befürchtung, dass man dann leicht dazu kommen könnte, auch die im Tischri und die vorher geworfenen Jungen zusammen zu verzehnten, auch schon aus dem Grunde, weil u. s. w. (Talmud.)</i> dieser ein Feiertag ist und man an einem Feiertag nicht verzehnten darf<sup class="footnote-marker">48</sup><i class="footnote"> weil jedes zehnte Tier mit roter Farbe gezeichnet werden musste, s. die folgende Mischna.</i>, darum haben sie den vorangehenden 29. Elul festgesetzt. R. Meir sagt: Am 1. Elul ist Neujahr für den Viehzehnt<sup class="footnote-marker">49</sup><i class="footnote"> es dürfen deshalb die vor dem 1. Elul geworfenen Jungen nicht mit den nach dem 1. Elul geworfenen zusammen verzehntet werden, s. oben Note 5.</i>. Ben Asai sagt: Die im Elul Geborenen werden für sich verzehntet<sup class="footnote-marker">50</sup><i class="footnote"> weil es nach ihm zweifelhaft ist, ob der 1. Elul oder der erste Tischri als Neujahrstag für den Viehzehnt anzusehen ist und die im Elul geworfenen Jungen deshalb weder mit den vorher noch mit den nachher geworfenen zusammen verzehntet werden dürfen.</i>.
+Alle vom 1. Tischri bis zum 29. Elul Geborenen können zusammen verzehntet werden<sup class="footnote-marker">51</sup><i class="footnote"> nach Ansicht des R Elieser und des R. Simon, wonach der 1. Tischri der Neujahrstag für das Verzehnten des Viehs ist.</i>, fünf vor Neujahr und fünf nach Neujahr Geborene dürfen nicht zusammen verzahntet werden, fünf vor einer der Fälligkeitszeiten<sup class="footnote-marker">52</sup><i class="footnote"> S. Note 36</i> und fünf nach einer der Fälligkeitszeiten Geborene dürfen zusammen verzehntet werden. Wenn es so ist, warum denn ist gesagt worden, dass drei Zeiten für das Verzahnten des Viehs festgesetzt worden sind? Solange die Zeit nicht gekommen ist, darf man es verkaufen<sup class="footnote-marker">53</sup><i class="footnote"> obgleich man es dadurch der Pflicht der Verzehntung entzieht, weil diese Verpflichtung noch gar nicht eingetreten ist.</i> und schlachten<sup class="footnote-marker">54</sup><i class="footnote"> S. Note 39.</i>, ist die Zeit gekommen, darf man es nicht schlachten<sup class="footnote-marker">55</sup><i class="footnote"> bevor man es verzehntet hat, weil mit dem Eintritt des Termins die Verzehntungspflicht eingetreten ist.</i>, hat man es geschlachtet, ist man straffrei<sup class="footnote-marker">56</sup><i class="footnote"> und das geschlachtete Tier ist auch zum Genuss erlaubt. Man hat nur eine Unterlassungssünde begangen, dass man das Gebot des Verzehntens nicht erfüllt hat, eine Strate dafür ist aber nirgends ausgesprochen, auch ist zehntpflichtiges Vieh, das man, ohne es verzehntet zu haben, geschlachtet hat, nicht wie bei den Bodenfrüchten zum Genuss verboten. Das Gleiche wie für das Schlachten gilt auch für das Verkaufen, die Mischna erwähnt nur deshalb hier nur das Schlachten, weil man hätte annehmen können, dass das geschlachtete Tier für den Genuss verboten sei, weil der zum Opfer bestimmte Zehnt, durch den es erst von der auf ihm ruhenden Verzehntungspflicht befreit wird, nicht für es abgesondert worden ist (Maim. Comment.).</i>.
+Wie<sup class="footnote-marker">57</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">באיזה צד</span>.</i> verzehntet man sie? Man treibt sie in die Hürde und lässt ihnen nur eine kleine Öffnung, so das nicht zwei zugleich heraus können, dann zählt man<sup class="footnote-marker">58</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">ומונין</span>; Lowe: <span dir="rtl">ומונן</span>.</i> mit dem Stabe<sup class="footnote-marker">59</sup><i class="footnote"> In den Talmudausg. fehlt: <span dir="rtl">בשבט</span>.</i>: eins, zwei, drei, vier, fünf, sechs, sieben, acht, neun, das als zehntes herauskommt, zeichnet man mit dem Rotstift<sup class="footnote-marker">60</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">סקרא</span> = rote Farbe, dann auch überhaupt für Farbe gebraucht.</i> und sagt: Dieses ist Zehnt. Hat man es nicht mit dem Rotstift gezeichnet, sie nicht mit dem Stabe gezählt, sie liegend gezählt oder stehend, so gelten sie doch als verzahntet<sup class="footnote-marker">61</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">הרי אלו מתעשרין</span>.</i>. Waren hundert da und man nimmt zehn davon heraus, oder zehn und man nimmt eines davon heraus<sup class="footnote-marker">62</sup><i class="footnote"> ohne sie überhaupt dabei zu zählen.</i>, so gilt das nicht als Verzehnten; R. Jose, Sohn des R. Jehuda, sagt: Es gilt als Verzehnten<sup class="footnote-marker">63</sup><i class="footnote"> R. Jose vergleicht es mit dem Verzehnten des Getreides, bei dem es auch genügt, wenn man, ohne das zu Verzehntende gemessen zu haben, nach Augenmass den zehnten Teil als Zehnt absondert.</i>. Ist eines<sup class="footnote-marker">64</sup><i class="footnote"> In. ed. pr. u. Ven. fehlt das Wort <span dir="rtl">אחד</span>.</i> von den Gezählten<sup class="footnote-marker">65</sup><i class="footnote"> die bereits ausserhalb der Hürde waren, wenn es auch noch nicht zehn waren.</i> wieder zwischen sie hineingesprungen, sind sie nicht mehr Zehnt-pflichtig<sup class="footnote-marker">66</sup><i class="footnote"> weder die bereits Gezählten ausserhalb der Hürde noch die noch nicht Gezählten in der Hürde. Die ersteren sind zehntfrei, weil sie durch das Zählen bereits aus der Reihe der noch zu verzehntenden Tiere ausgeschieden sind, da das nach ihnen als zehntes herauskommende für sie als Zehnt abgesondert zu werden bestimmt war, wenn schliesslich der Zehnt auch nicht mehr für sie hat abgesondert werden können, und die letzteren sind zehntfrei, weil unter ihnen sich jetzt ein schon gezähltes und demnach bereite zehntfreies befindet, das Verzehnten deshalb nicht mehr in der vorgeschriebenen Weise erfolgen kann, da die Vorschrift lautet: <span dir="rtl">כל אשר יעבור תחת השבט</span>, dass der Zehnt nur von solchen Tieren abgesondert werden soll, denen es noch bevorsteht, unter den Stab hindurchzugehen, nicht aber von solchen, die bereits oder unter denen auch nur eines ist, das bereits hindurchgegangen und gezählt worden ist, abgesehen davon, dass vielleicht gerade das bereits gezählte jetzt als zehntes herauskommen könnte, während es als durch die vorangegangene Zählung bereits nicht mehr als zehntpflichtig zum Zehnt auch gar nicht mehr tauglich ist.</i>, eines von den Zehnten<sup class="footnote-marker">67</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">מעושרים</span> steht hier in der Bedeutung: die Zehnt gewordenen; ist bereits eine grössere Anzahl von Tieren gezählt worden und es ist eines von den Zehnt gewordenen wieder in die Hürde zurückgesprungen.</i>, müssen sie alle<sup class="footnote-marker">68</sup><i class="footnote"> die in der Hürde sind.</i> weiden, bis sie einen Leibesfehler bekommen<sup class="footnote-marker">69</sup><i class="footnote"> Da bei jedem von ihnen die Möglichkeit vorliegt, dass es vielleicht das zurückgesprungene ist, das als Zehnt als Opfer dargebracht werden müsste, dürfen sie alte nicht eher geschlachtet werden, als bis sie durch einen Leibesfehler untauglich zum Opfer geworden sind.</i>, und dürfen dann als fehlerbehaftet von den Eigentümern verzehrt werden.
+Sind [die ersten] zwei zugleich herausgegangen, so zählt man sie weiter paarweise<sup class="footnote-marker">70</sup><i class="footnote"> und die beiden Tiere, die als zehntes Paar herauskommen, sind beide Zehnt für die vorangegangenen neun Paare. In ed. pr. u. Lowe steht nur ein Mal <span dir="rtl">שנים</span>.</i>, hat man sie einzeln gezählt<sup class="footnote-marker">71</sup><i class="footnote"> Das erste Paar, weil es gleichzeitig herausgekommen, mit 1 bezeichnet, das dritte Tier mit 2, das vierte mit 3 u.s.w.</i>, sind das neunte und zehnte nicht zu gebrauchen<sup class="footnote-marker">72</sup><i class="footnote"> wörtlich: sie sind verdorben d. h. keines von beiden kann als Zehnt dargebracht werden, das als zehntes herausgekommene nicht, weil es als neuntes gezählt worden ist, und das als zehntes gezählte nicht, weil es in Wirklichkeit das elfte war, beide dürfen aber auch nicht, so wie sie sind, geschlachtet werden, das erstere nicht, weil es das eigentliche zehnte war, und das letztere nicht, weil es fälschlicher Weise als zehntes gezählt worden ist, es müssen deshalb beide so lange weiden, bis sie einen Leibesfehler bekommen, dann erst dürfen sie wie jedes Zehnt, das einen Leibesfehler bekommen hat, überall geschlachtet werden. Diese Bestimmung dass auch auf das als elftes herausgekommene ebenso wie auf das als neuntes herausgekommene, wenn sie irrtümlicher Weise als zehntes gezählt worden sind, etwas von der Heiligkeit des Zehnt übergeht, beruht auf einer durch Tradition überkommenen Halacha s. weiter Note 77. Trotzdem wird hier nicht wie in dem dort angeführten Falle das irrtümlicher Weise als neuntes gezählte zehnte als Zehnt dargebracht und das als zehntes gezählte elfte nicht als Friedensopfer, weil in dem dortigen Falle das als neuntes gezählte unzweifelhalt das als zehntes herausgekommene ist und nur irrtümlich als neuntes gezählt worden ist, hier dagegen, wenn man die beiden ersten zugleich herausgekommenen, wie es tatsächlich geschehen ist, als eines zählt, es ja tatsächlich nicht das als zehntes, sondern als neuntes herausgekommene ist. <span dir="rtl">מקלקל</span> eig. etwas leicht machen, daher übertragen: etwas wertlos machen, verderben. Ed. Lowe liest: <span dir="rtl">התשיעי וחמעשר מקודשין</span>.</i>. Sind<sup class="footnote-marker">73</sup><i class="footnote"> Dieser Passus fehlt in den Talmudausg.</i> das neunte und zehnte zugleich herausgegangen<sup class="footnote-marker">74</sup><i class="footnote"> nachdem die vorangegangenen einzeln herausgegangen und gezählt worden sind.</i>, sind das neunte und zehnte nicht zu gebrauchen<sup class="footnote-marker">75</sup><i class="footnote"> Nach dem Grundsatze: <span dir="rtl">אי אפשר לצמצם</span> (s. oben II Note 23) ist selbst bei gleichzeitigem Herausgehen eines der beiden Tiere wenn auch nur um ein noch so Geringes früher als das andere herausgekommen, das andere ist daher das eigentliche Zehnt. Da sich aber nicht feststellen lässt, welches von beiden es war, so muss man beide weiden lassen, bis sie einen Leibesfehler bekommen, gleichviel ob man sie als neuntes oder als zehntes gezählt hat. Das Gleiche gilt auch, wenn das zehnte und elfte zugleich herausgekommen sind, gleichviel ob man sie als zehntes oder elftes gezählt hat.</i>. Hat man das neunte als zehntes und<sup class="footnote-marker">76</sup><i class="footnote"> indem man sich nachträglich erinnert, dass man die Zahl neun übersprungen hat.</i> das zehnte als neuntes und das elfte als zehntes gezählt, sind sie alle drei heilig<sup class="footnote-marker">77</sup><i class="footnote"> Hier wird der Ausdruck <span dir="rtl">מקודשין</span> gebraucht, nicht wie oben <span dir="rtl">מקולקלין</span>, weil doch immerhin zwei von den drei Tieren als Opfer dargebracht werden. Es ist eine auf Tradition beruhende Bestimmung, für die im Talmud auch eine Hindeutung im Schriftwort angeführt wird, dass sowohl auf das unmittelbar auf das zehnte folgende wie auf das ihm unmittelbar vorangegangene Tier, wenn man sie irrtümlicher Weise als zehntes gezählt hat, ein Teil von der Heiligkeit des Zehnten übergeht, dass ersteres als Friedensopfer darzubringen ist und letzteres erst geschlachtet werden darf, nachdem es einen Leibesfehler bekommen hat.</i>, das neunte darf, nachdem es einen Fehler bekommen hat, verzehrt werden, das zehnte ist Zehnt und das elfte wird als Friedensopfer dargebracht, und es überträgt seine Heiligkeit auf ein dafür Eingetauschtes, dies die Worte des R. Meir. Darauf sagte R. Jehuda: Kann denn ein Eingetauschtes seine Heiligkeit auf ein anderes für es Eingetauschtes übertragen<sup class="footnote-marker">78</sup><i class="footnote"> Nach Ansicht des R. Jehuda wird das elfte, wenn man es zehntes genannt hat, deshalb dargebracht, weil es ebenso ist, als wenn man gesagt hätte, es soll an die Stelle des zehnten treten, ein auf solche Weise <span dir="rtl">תמורה</span> gewordenes Tier überträgt aber seine Heiligkeit nicht weiter auf ein anderes, es wieder zum <span dir="rtl">תמורה</span> zu machen, s. Temura II, 3.</i> ? Man antwortete ihm im Namen des R. Meir: Wenn es als Eingetauschtes gelten würde, würde es nicht dargebracht werden<sup class="footnote-marker">79</sup><i class="footnote"> Ein für eine Erstgeburt oder für einen Viehzehnt eingetauschtes Tier gilt wohl als <span dir="rtl">תמורה</span>, wird aber nicht wie das für ein anderes Opfertier eingetauschte geopfert, s. Temura 5 b.</i>. Hat man das neunte als zehntes gezählt und das zehnte als zehntes und das elfte als zehntes, ist das elfte nicht heilig<sup class="footnote-marker">80</sup><i class="footnote"> Nachdem das zehnte richtig als Zehnt gezählt worden ist, übt es keine Wirkung mehr aus, wenn man dann irrtümlicher Weise auch noch das elfte als zehntes zählt; dagegen darf das neunte, das man vorher als zehntes gezählt hat, auch in diesem Falle nur geschlachtet werden, nachdem es einen Leibesfehler bekommen hat.</i>. Dies ist die Regel: Sobald das zehnte nicht mit einer unrichtigen Benennung bezeichnet worden ist<sup class="footnote-marker">81</sup><i class="footnote"> selbst wenn man es nicht ausdrücklich als zehntes gezählt, sondern es stillschweigend hat hindurchgehen lassen, weil es auch dadurch schon Zehnt geworden ist.</i>, ist das elfte nicht heilig.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Bekhorot/English/Mishnah Yomit by Dr. Joshua Kulp.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Bekhorot/English/Mishnah Yomit by Dr. Joshua Kulp.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..250637c0582bbef2cfd576595553597e9a6b1230
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Bekhorot/English/Mishnah Yomit by Dr. Joshua Kulp.txt	
@@ -0,0 +1,108 @@
+Mishnah Bekhorot
+משנה בכורות
+Mishnah Yomit by Dr. Joshua Kulp
+http://learn.conservativeyeshiva.org/mishnah/
+
+Mishnah Bekhorot
+
+
+
+Chapter 1
+
+[An Israelite] who buys a fetus of a donkey belonging to a non-Jew or who sells one to him, although this is not permitted, or who forms a partnership with him, or who receives [an animal] from him to look after or who gives [his donkey] to him to look after, is exempt from the [law of the] bekhor, for it says: [“I sanctified to me all the firstborn] in Israel,” (Numbers 3:13) but not in non-Jews. Priests and levites are exempt through [an argument made by a] kal vehomer: if they exempted the first-born belonging to the Israelites in the wilderness, it follows all the more so that they should exempt their own.
+If a cow gave birth to a species of donkey, or a donkey gave birth to a species of horse, it is exempt from [the law of] the firstling, for it is said, “the firstling of a donkey,” “the firstling of a donkey,” twice [to teach that the law of the firstling does not apply] until that which gives birth is a donkey and that which is born is a donkey. And what is the law with regard to eating them? If a clean animal gave birth to a species of unclean animal, it is permitted to be eaten. But if an unclean animal gave birth to a species of a clean animal, it is forbidden to be eaten, for that which comes out of the unclean is unclean and that which comes out of the clean is clean. If an unclean fish swallowed a clean fish, it is permitted to be eaten. But if a clean fish has swallowed an unclean fish, the latter is forbidden to be eaten, because it is not [the clean fish's] growth.
+If a donkey that had never before given birth gave birth to two males, he gives one lamb to the priest. [If it gave birth to] a male and a female, he sets aside one lamb [which he keeps] for himself. If two donkeys that had never before given birth gave birth to two males, he gives two lambs to the priest. [If they gave birth to] a male and a female or two males and a female, he gives one lamb to the priest. [If they gave birth to] two females and a male or to two males and two females the priest receives nothing.
+If one donkey had given birth before and one had not given birth before and they gave birth to two males, he gives one lamb to the priest. [If they gave birth to] a male and a female, he sets aside one lamb [which he keeps] for himself. For it says, “And the firstling of a donkey you shall redeem with a lamb” (Exodus 34:20), [the lamb can come either] from the sheep or the goats, male or female, large or small, unblemished or blemished. He can redeem with the same lamb many times. [And the lamb] enters the pen to be tithed. If it dies [before he gives it to the priest], he can benefit from it.
+We do not redeem with a calf, a wild animal, an animal slaughtered, a terefah, kilayim (a mixed breed) or a koy. Rabbi Elazar permits [redemption] with kilayim because it is a lamb. But he forbids with a koy, because its nature is doubtful. If he gave [the first-born of a donkey] itself to the priest, the latter may not keep it, until he sets aside a lamb in its place.
+If one sets aside [a lamb] for the redemption of the first-birth of a donkey and it died: Rabbi Eliezer says: he is responsible as is the case with the five selas for the redemption of the first-born. But the sages say: he is not responsible, as is the case with the redemption of the second tithe. Rabbi Joshua and Rabbi Zadok testified concerning the redemption of the first-born of a donkey which died that the priest receives nothing [in such circumstances]. If the first-born of a donkey died [after the lamb for redemption had been set aside]: Rabbi Eliezer says: it shall be buried, but the lamb may be used. But the sages say: it does not need to be buried and the lamb belongs to the priest.
+If he does not wish to redeem it, he breaks its neck from behind with a large knife and buries it. The mitzvah of redemption takes priority over the miztzah of breaking its neck, for it says: “And if you don’t redeem it, you must break its neck” (Exodus 13:13). The mitzvah of designation takes priority over the mitzvah of redemption, for it says: “Who has betrothed her to himself, he must let her be redeemed” (Exodus 21:8). The mitzvah of yibbum is prior to the mitzvah of halitzah. [This was so] at first when they intended to carry out the mitzvah. But now that they do not intend to carry out the mitzvah, the [rabbis] have said: the mitzvah of halitzah takes priority over the mitzvah of yibbum. The mitzvah of redemption [of an unclean animal whose value has been dedicated to the Temple] is upon the owner. He takes priority over any other man, for it says: “If it is not redeemed, then it shall be sold according to your evaluation” (Leviticus 27:27).
+
+Chapter 2
+
+[An Israelite] who buys a fetus of a cow belonging to a non-Jew or who sells one to him, although this is not permitted, or who forms a partnership with him, or who receives [an animal] from him to look after or who gives [his cow] to him to look after, is exempt from the [law of the] bekhor, for it says: [“I sanctified to Me all the firstborn] in Israel,” (Numbers 3:13) but not in non-Jews. Priests and Levites are subject [to the law of the first-born pure animal]. They are not exempt from [the law of] the first-born of a clean animal, but only of a first-born son and the first-born of a donkey.
+All consecrated animals whose permanent physical blemish preceded their consecration and were then redeemed:Are subject to the law of the firstling and to the priestly gifts, And when they become like hullin [by being redeemed] they may be shorn and may be put to work. And their young and their milk are permitted after they have been redeemed. And he who slaughtered them outside the sanctuary is not liable. And they do not render what is substituted for them [holy]. And if they died they may be redeemed, except for the firstling and the tithe of cattle.
+All [consecrated animals] whose consecration preceded their permanent, or their impermanent blemish [preceded] their consecration and subsequently they contracted a permanent blemish, and they were redeemed:Are exempt from the law of the firstling, and from priestly gifts; And they are not like unconsecrated animals to be shorn or put to work; And [even] after they have been redeemed their young and their milk are forbidden; And he who slaughtered them outside the sanctuary is liable; And they render what was substituted for them [holy], And if they died they must be buried.
+If one receives flock from a non-Jew on “iron terms” their offspring are exempt [from the law of] the first born. But the offspring of their offspring are liable [to the law of the first born]. If [the Israelite] put the offspring in the place of their mothers, then the offspring of the offspring are exempt, but the offspring of the offspring of the offspring are liable. Rabban Shimon ben Gamaliel says: even for ten generations the offspring are exempt [from the law of the first born] since they are pledged to the non-Jew.
+If a ewe gave birth to what looked like a kid, or a [female] goat gave birth to what looked like a lamb, it is exempt from [the law of] the first born. But if it some of the signs of [its mother] it is liable [to the law of the first born].
+If a ewe which never before had given birth bore two males and both heads came forth simultaneously: Rabbi Yose the Galilean says: both belong to the priest for scripture says: “The males shall be the Lord’s” (Exodus 13:12). But the sages say: it is impossible, therefore one remains [with the Israelite] and the other is for the priest. Rabbi Tarfon says: the priest chooses the better one. Rabbi Akiva says: we compromise between them. The second one [in the Israelite's possession] is left to pasture until it becomes blemished and the owner is liable for the [priest's] gifts. Rabbi Yose exempts him. If one of them died: Rabbi Tarfon says: they divide [the living one]. Rabbi Akiva says: the burden of proof is upon the claimant. If it gave birth to a male and a female, the priest receives nothing [in such circumstances].
+If two ewes which had never previously given birth bore two males, both belong to the priest. [If they gave birth] to a male and a female, the male belongs to the priest. [If they gave birth] to two males and a female, one remains with him, and the other belongs to the priest. Rabbi Tarfon says: the priest chooses the better one. Rabbi Akiva says: we compromise between them. The second one [in the Israelite's possession] is left to pasture until it becomes blemished and the owner is liable for the [priest's] gifts. Rabbi Yose exempts him. If one of them died: Rabbi Tarfon says: they divide [the living one]. Rabbi Akiva says: the burden of proof is upon the claimant. [If they gave birth to] two females and a male or two males and two females, the priest receives nothing in such circumstances.
+If one [of the ewes] had given birth and the other had never previously given birth and they bore two males, one remains with him and the other belongs to the priest. Rabbi Tarfon says: the priest chooses the better one. Rabbi Akiva says: we compromise between them. The second one [in the Israelite's possession] is left to pasture until it becomes blemished and the owner is liable for the [priest's] gifts. Rabbi Yose exempts him. For Rabbi Yose says: wherever the priest receives [an animal] in its place, he is exempt from the priestly gifts. Rabbi Meir however makes him liable. If one of them died: Rabbi Tarfon says: they divide [the living one]. Rabbi Akiva says: the burden of proof is upon the claimant. If they gave birth to a male and a female, the priest receives nothing [in such circumstances].
+With regard to [an animal] that was born through a cesarean section and the first born which came after it:Rabbi Tarfon says: both go out to pasture until blemished and are eaten with their blemishes by the owners. But Rabbi Akiva says: neither of them is a first born; the first because it did not open its mother’s womb, and the second, because another preceded it.
+
+Chapter 3
+
+If one buys an animal from a non-Jew and it is not known whether it had given birth or had not given birth: Rabbi Ishmael says: that born of a goat in its first year certainly belongs to the priest; after that, it is a questionable case [of a first-born]. That born of a ewe two years old certainly belongs to the priest; after that, it is a questionable case [of a first born]. That born of a cow or a donkey three years old certainly belongs to the priest; after that, it is a questionable case [of a first born]. Rabbi Akiva to him: if an animal were exempted [from the law of the first born] only with the birth of [actual] offspring, it would be as you say. But they said: the sign of offspring in small cattle is a discharge [from the womb]. In large cattle, the after-birth; in a woman, the signs are the fetus and the after-birth. This is the general rule: Whenever it is known that it had given birth, the priest receives nothing. Whenever it had never given birth, it belongs to the priest. If there is a doubt, it shall be eaten blemished by the owners. Rabbi Eliezer ben Jacob says: if a large domestic animal has discharged a clot of blood, it [the clot] shall be buried, and it [the mother] is exempted from the law of the first born.
+Rabban Shimon b. Gamaliel says: if one buys a nursing animal from a non-Jew, he need not fear that perhaps the offspring belongs to another [animal]. If he went among his herd and saw animals which had given birth for the first time nursing and animals which had not given birth for the first time nursing, we need not fear that perhaps the offspring of this one came to the other or perhaps the offspring of the other came to this one.
+Rabbi Yose ben Meshullam says: one who slaughters the first born, [first] clears a space with the [butcher's] knife on both sides and tears the hair, as long as he does not remove the wool from its place. And similarly one may tear the hair to show the place of the blemish [to a sage].
+If [a portion of] the hair of a blemished first born fell out and he placed it in the window, and then he slaughtered the animal, Akavya ben Mahalalel allows it. But the sages forbid it, the words of Rabbi Judah. Rabbi Yose said to him: Akavya ben Mahalalel did not allow [only] in this case, but [even] in the case where the hair of a blemished first born which fell out and he placed it in the window, and the animal died subsequently, [even] in this case Akavya ben Mahalalel allows, but the sages forbid. If the wool of a first born is hanging loose, that part which appears [on a level] with [the rest of] the wool is permitted, whereas that which does not appear [on a level] with [the rest of] the wool is forbidden.
+
+Chapter 4
+
+For how long is an Israelite bound to take care of a first born? In the case of small cattle, for thirty days, and large cattle, fifty days. Rabbi Yose says: in the case of small cattle, three months. If the priest says [to the Israelite] during this period “Give it to me,” he must not give it to him. But if the first born was blemished and the priest said to him “Give it to me so that I may eat it,” then it is allowed. And in Temple times, if [the first born] was in an unblemished state and the priest said to him “Give it to me, and I will offer it up it was allowed.” A first born is eaten year by year both in an unblemished as well as in a blemished state, for it is said: “You shall eat it before the Lord your God year by year” (Deuteronomy 15:20).
+If a blemish appeared on it in its first year, he is permitted to keep it all the twelve months. If after the twelve months, however, he is not permitted to keep it except for thirty days.
+If one slaughtered the first born and then showed its blemish [to an expert]:Rabbi Judah permits, But Rabbi Meir says: since it was not slaughtered by the instructions of the expert, it is forbidden.
+If one who is not an expert sees a first born and it was slaughtered by his instructions, in such a case it shall be buried and he shall make reparation from his own pocket. If a [non-expert] judge gave a judgment and declared innocent a person who was really liable or made liable a person who was really innocent, declared unclean a thing which was clean or declared clean a thing which was really unclean, his decision stands but he has to make reparation from his own pocket. If the judge was an expert [sanctioned by the] court, he is exempt from making reparation. It happened once that a cow's womb was removed and Rabbi Tarfon gave it [the cow] to the dogs to eat. The matter came before the sages at Yavneh and they permitted the animal. Todos the physician said: no cow or pig leaves Alexandria of Egypt before its womb is removed in order that it may not breed. Rabbi Tarfon said: “There goes your donkey, Tarfon.” Rabbi Akiva said to him: you are exempt, for you are an expert and whoever is an expert sanctioned by the court is exempt from reparation.
+If one takes payment for seeing first borns, they must not be slaughtered by his instructions unless he was an expert like Ila in Yavneh whom the sages permitted to accept four isars for small cattle and six as for large cattle, whether unblemished or blemished.
+If one takes payment to act as a judge, his judgments are void; to give evidence, his evidence is void; to sprinkle or to sanctify, the waters are considered cave waters and the ashes are considered burned ashes. If he was a priest and he was made unclean regarding his terumah, he must give him food and drink and rub him with oil. And if he was an old sage, he mounts him on a donkey. He also pays him as he would a workman.
+If one is suspected in connection with first borns, one must not buy from him even deer's flesh or unprocessed hides. Rabbi Eliezer says: one may buy from him female hides we may buy from him. One may not buy from him washed or dirty wool, but one may buy spun wool or garments.
+If one is suspected of [ignoring the] sabbatical year, one may not buy from him flax, even combed; but spun or woven flax may be bought from him.
+If one is suspected of selling terumah as hullin, one may not buy even water and salt from him, the words of Rabbi Judah. Rabbi Shimon says: [one may not buy from him] whatever is connected to terumah and tithes.
+One who is suspected of ignoring the sabbatical year is not suspected of ignoring [also] the tithes. One who is suspected of ignoring tithes is not suspected of ignoring [also] the sabbatical year. One who is suspected of ignoring both is suspected of ignoring the rules of purity. And it is possible for one to be suspected of ignoring the rules of purity and yet not be suspected of ignoring the two laws [cited above]. This is the general rule: one who is suspected of [transgressing] something must not give judgment on it or testify concerning it.
+
+Chapter 5
+
+All dedicated animals which became unfit [for the altar] are sold in a market, slaughtered in a market and weighed by the liter, except for a first born or a tithed animal, as their profit goes to the owners, [whereas] the profit on dedicated objects which became unfit goes to the Temple. One can weigh one piece of meat of the first-born against another piece of ordinary meat.
+Bet Shammai says: An Israelite must not be invited to share [a blemished first born] with a priest. But Bet Hillel permits this, even in the case of a non-Jew. If a first born has a blood attack, even if it is going to die, its blood may not be let, the words of Rabbi Judah. But the sages say: he may let its blood, as long as he does not make a blemish. And if he made a blemish, he must not slaughter it on account of this. Rabbi Shimon says: he may let blood, even though he makes a blemish.
+If one makes a slit in the ear of a firstborn animal, he may never slaughter it, the words of Rabbi Eliezer. But the sages say: when another blemish appears, he may slaughter it on account of it. It happened that a quaestor (a Roman official) saw an old male lamb with its long wool hanging down and asked: what is the meaning of this? They replied: “It is a first born and is not to be slaughtered until it has a blemish,” [The quaestor] took a dagger and slit its ear. The matter came before the sages and they permitted it. After they had permitted, he went and sliced the ears of other [first borns]. The [sages] forbade them. Once children were once playing in a field. They tied the tails of sheep one to the other and one tail which belonged to a first born was severed. The matter came before the rabbis and they permitted [the first born]. When the children saw that they had permitted [the first born to be slaughtered], they proceeded to tie the tails of other first borns. The [sages] forbade [the other first borns]. This is the rule: wherever the blemish is caused with the knowledge and consent [of the owner] it is forbidden, but, if it is not with his knowledge and consent, it is permitted.
+If a first born was running after him and he kicked it and thereby blemished it, he may slaughter it on account of this. Any blemish which might have been made by a person, Israelite shepherds are trustworthy whereas shepherds who are priests are not trustworthy. Rabban Shimon ben Gamaliel says: he is trustworthy with regard to somebody else's first born, but he is not trustworthy with regard to his own. Rabbi Meir says: one who is suspected of neglecting a religious matter must not issue judgment on it or give evidence concerning it.
+A priest is trusted to say, “I have shown this first born [to an expert] and it is blemished.” All are trust worthy with regard to the blemishes of a tithed animal. A first born whose eye was blinded or whose fore-foot was cut off, or whose hind-leg was broken, may be slaughtered with the approval of three [persons] of the synagogue. But Rabbi Yose says: even if twenty-three were present, it must not be slaughtered except with the approval of an expert.
+If one slaughtered a first born and it became known that he had not shown it [to an expert]: That which [the purchasers] have eaten, they ate, and he must return the money to them. That which they have not yet eaten, the flesh must be buried and he must return the money to them. And likewise if one slaughtered a cow and sold it and it became known that it was terefah: That which [the purchasers] have eaten, they ate, and he must return the money to them. That which they have not eaten, they return the flesh to him and he must return the money to them. If [the purchasers], sold it to non-Jews or cast it to dogs, they must pay him the price of a terefah.
+
+Chapter 6
+
+In consequence of the following blemishes a first-born animal may be slaughtered:If its ear has become defective, from the cartilages [inward] but not if the defect is in the ear-flap; If it is slit although there was no loss [of substance]; If it is perforated with a hole as large as a karshinah Or if [the ear] has become dry. What is considered “becoming dry”? If when pierced no drop of blood comes out. Rabbi Yose ben Meshullam says: [it] is dry when it crumbles [when touched].
+One whose eyelid is pierced, defected or slit, Or if the eye has a cataract, or a tevalul, halazon [snail-shaped], nahash [snake-shaped] or a [berry-shaped] growth on the eye, [the animal is disqualified]. What is a tevalul? The white of the eye breaking through the ring and entering into the black. But if the black breaks through the ring and goes into the white, it is not a [disqualifying] blemish, because there are no disqualifying blemishes as regards the white of the eye.
+Havarvar [white spots] on the cornea and water constantly dripping from the eye, [are disqualifying blemishes]. What do we mean by a permanent hawarwar? If it remained for a period of eighty days. Rabbi Hanina ben Antigonus says: we must examine it three times in the eighty days. And the following are cases of constant dripping from the eye [and how to test its permanency]: if it ate [for a cure] fresh [fodder] and dry [fodder] from a field sufficiently watered by rain [it is a permanent blemish, if not cured]. [If it ate] fresh [fodder] and then dry [fodder] from a field requiring artificial irrigation, or if it ate dry [fodder] first and then fresh [fodder from field watered by rain] it is not a blemish unless it eats dry [fodder] after the fresh.
+If its nose is perforated, defective, or slit, or its upper lip perforated, defective, or slit [these are disqualifying blemishes]. If the outer incisors are defective or leveled [to the gum] or the molars are torn out [completely], [these are disqualifying blemishes]. But Rabbi Hanina ben Antigonus says: we do not examine behind the molars, nor the molars themselves.
+If the sheath [of the penis] is defective or the genitals of a female animal in the case of sacrificial offerings [it is defective.] If the tail is mutilated from the bone but not from the joint; or if the top end [root] of the tail is bared to the bone; or if there is flesh between one joint and another [in the tail] to the amount of a finger's breadth [the animal is defective].
+If [a first born] has no testicles or if it only has one testicle, [it is a blemish]. Rabbi Ishmael says: if it has two pouches, then it has two testicles, but if it only has one pouch, then it only has one testicle. Rabbi Akiva says: [the animal] is placed on its buttocks and he squeezes [the pouch]. If a testicle is [in there, inside the pouch] it will eventually come out. It happened that one squeezed it and [the testicle] did not come out, but when it was slaughtered [the testicle] was found attached to the loins, and Rabbi Akiva permitted [the animal] while Rabbi Yohanan ben Nuri prohibited it.
+If [a first born] has five legs or if it has only three legs, or if its feet are uncloven like that of a donkey, or if it is a shahul or a kasul [these are blemishes]. What is a shahul? [An animal] with a dislocated hip. What is a kasul? [An animal] one of whose hips is higher than the other.
+If the bone of the fore-leg or of its hind-leg is broken, even though it is not noticeable, [this is a blemish]. These blemishes Ila enumerated in Yavneh and the sages agreed with him. He also added another three cases [of blemishes]. They said to him: we have only heard these [already mentioned previously]. [The three added by Ila were]: one whose eyeball is round like that of a human or whose mouth is like that of a pig or if the greater part of the speaking part of the tongue has been removed. A subsequent court ruled however: each of these cases is a [disqualifying] blemish.
+It happened that the lower jaw [of a first born] was larger than the upper jaw. Rabban Shimon ben Gamaliel asked the sages [for a ruling] and they said: this is a blemish. The ear of a kid which was doubled: the sages ruled: if it is all one bone, it is a blemish, but if it is not all one bone, it is not a blemish. Rabbi Hanina ben Gamaliel says: if the tail of a kid is like that of a pig, or if the tail does not possess three vertebrae, this is a blemish.
+Rabbi Hanina ben Antigonus says: if [a first born] has a wart in its eye or if a bone of its fore-leg or hind-leg is defective, or if the bone of the mouth split, or one eye is large and the other small, or one ear is large and the other small, being visibly so and not merely in measurement [all of these are blemishes]. Rabbi Judah says: if one testicle is as large as two of the other [this is a blemish]. But the sages didn’t agree with him.
+If the tail of a calf does not reach the joint, [it is a blemish]. The sages said: the growth of all calves is in this manner, as long as [the animals] grow, the tails also extend [below]. To which joint does this refer? Rabbi Hanina ben Antigonus says: the joint in the middle of the hip. In consequence of these blemishes we may slaughter a firstborn animal, and consecrated animals rendered unfit [for the altar] in consequence of these blemishes may be redeemed.
+And in consequence of the following blemishes one may not slaughter a first born either in the Temple or in the rest of the state: White spots on the cornea and water [dripping from the eye] which are not permanent, Or molars which have been broken but not torn out [completely]; Or [an animal] affected with garav, a wart, or hazazit. An old [animal] or a sick one, [an animal] of offensive smell; Or [an animal] which with a transgression has been committed or an animal which is known to have killed a human being on the testimony of one witness or of the owners. A tumtum or a hermaphrodite cannot be slaughtered, neither in the Temple or in the rest of the state. Rabbi Ishmael however says: there is no greater blemish than that [of a hermaphrodite]. But the sages say: it is not considered a first-born and it may be shorn and worked with.
+
+Chapter 7
+
+These blemishes [named above], whether permanent or transitory, make human beings unfit [to serve in the Temple]. There are more than this concerning human beings: kilon, liftan, makkaban, one whose head is angular or shekifas . A hunchback: Rabbi Judah considers him fit, Whereas the sages consider him unfit.
+A bald-headed person is unfit [for the priesthood]. What is considered bald-headed? One who does not have a line of hair from ear to ear. If he has one, then he is fit. One who has no eyebrows or has only one eyebrow [is unfit], this being the gibben mentioned in the Torah. Rabbi Dosa says: one whose eyebrows lie flat [overshadowing the eyes]. Rabbi Hanina ben Antigonus says: one who has a double back or a double spine.
+A harum is unfit [for the priesthood]. What is a harum? One who can paint both of his eyes with one movement. If both of his eyes were above or both of his eyes were below; or if one one eye was above and the other below; Or one who sees the room and the ceiling in one glance; Or one who covers [his eyes] from the sun; A zugdos and a tziran. One whose eyelashes have fallen off is unfit [for the priesthood] for appearance sake.
+One whose eyes are as large as a calf's or as small as those of a goose; Or whose body is [unduly] large for his limbs, [unduly] small for his limbs; or whose nose is [unduly] large for his limbs, or whose nose is [unduly] small for his limbs; A tzimem and a zimea. What is tzimea? One whose ears are very small. What is tzimem? One whose ears resemble a sponge.
+If the upper lip overlaps the lower or the lower lip overlaps the upper, behold this is a blemish. One whose teeth have fallen out is unfit [for the priesthood] for appearance sake. If his breasts hang down like those of a woman, or his belly is swollen, or his navel sticks out, or if he is epileptic, even once every few days, or he is subject to melancholy, a me'ushkan and a ba'al gever [all these are unfit for the priesthood]. If he has no testicles, or only one testicle, this is the “meroah ashekh” mentioned in the Torah. Rabbi Ishmael says: anyone whose testicles were crushed. Rabbi Akiva says: anyone who has wind in his testicles. Rabbi Hanina ben Antigonus says: one who has a black complexion.
+If one knocks his ankles [against each other, in walking] or rubs his legs [against each other]; a ba’al pikah and an ikkel. What is an ikkel? One whose knees do not touch each other when he puts his feet together. If he has a lump protruding from his thumb, or if his heel projects backward, or if his feet are wide like those of a goose. Or if his fingers lie one above the other. If they are webbed up to the joint, he is fit, if below the root, if he cuts it, he is also fit. If he has an additional finger and he cut it off, if there was a bone in it, he is unfit, but if not, he is fit. If he has additional fingers and additional toes, on each hand and foot six fingers and six toes, [making altogether] twenty-four [fingers and toes]: Rabbi Judah declares him fit, But the sages declare him unfit. One who has equal strength in both hands: Rabbi declares him unfit; But the sages declare him fit. A kushi, a gihur, a lavkan, a kippeah, a dwarf, a deaf-mute, an imbecile, one intoxicated, or afflicted with plague marks which are clean – [these defects] disqualify in human beings but not in animals. Rabban Shimon ben Gamaliel says: a mad animal is not a choice sacrifice. Rabbi Eliezer says: also those afflicted with dangling warts they are unfit in human beings but are fit in animals.
+The following are fit in the case of human beings, but unfit in the case of animals:A father with his son, A terefah; One born by means of a caesarean section. One with which a sin has been committed or has killed a person; A priest who contracts an illegal marriage is unfit [for the priesthood] until he vows not to derive any benefit from the woman. One who makes himself unclean through contact with the dead is unfit, until he undertakes that he will no longer make himself unclean through the dead.
+
+Chapter 8
+
+There is one who is [counted as] a firstborn [with respect to] inheritance but not with respect to redemption from a priest; a firstborn with respect to redemption from a priest but not a firstborn [with respect] to inheritance; a firstborn [with respect to both] inheritance and redemption from a priest; and a firstborn [in respect] to neither inheritance nor redemption from a priest. Which is a firstborn [with respect] to inheritance but not to redemption from a priest? One which follows one which was not viable whose head came forth alive, or one born in the ninth month whose head came out dead, or when a woman aborts something that looks like an animal, beast or bird, the words of Rabbi Meir. But the sages say: [it is not considered an opening of the womb] until [the abortion] has the form of a human being. If [a woman] aborts a sandal or a placenta or a fetus having an articulated shape, or if an embryo came out by pieces, [the infant] which follows after them is a first-born [with respect] to inheritance but not a first-born for redemption from a priest. If one who never had children married a woman who had already given birth, even if she had given birth when she was a slave but is now free, or [had given birth] when she was a non-Jew but has since converted, if after coming to the Israelite she gave birth, [the infant] is considered a first-born [with respect] to inheritance but not a first-born for redemption from a priest. Rabbi Yose the Galilean says: [the infant] is a firstborn [with respect] to inheritance and for redemption from a priest, as it says: “Whatever opens the womb in Israel” (Exodus 13:2), meaning only if it opens the womb in Israel. If one had children already and married a woman who had never given birth previously Or if she converted when pregnant, or if she was freed when pregnant, and she gave birth; If she and a priestess gave birth, she and a Levite’s daughter, she and a woman who had already given birth; And similarly [if a woman] who did not wait three months after her husband's death, married and gave birth and it is not known if the infant was born in the ninth month since the death of the first [husband] or in the seventh month since she married the second, it is a firstborn for redemption from a priest but not a first-born [with respect] to inheritance. Which is a firstborn both [in respect] of inheritance and for redemption from a priest? If [a woman] miscarries a sac full of blood or full of water or full of pieces of flesh; or if [a woman] miscarries something with the shape of fish or locusts or reptiles, or creeping things, or if she discharges on the fortieth day [of conception], [the infant] which follows after [these discharges] is a firstborn both [in respect] of inheritance and for redemption from a priest.
+A fetus extracted by means of a caesarean section and one that follows neither is a first-born for inheritance or a first-born to be redeemed from a priest. Rabbi Shimon says: the first is a first-born for inheritance and the second is a first-born as regards [the redemption] with five selas.
+If a man's wife had never before given birth and she gave birth to two males, he gives five sela's to the priest. If one of them dies within thirty days [of birth] the father is exempt. If the father dies and the sons survive: Rabbi Meir says: if they gave the five sela's before the property was divided up, then what they gave is given; but if not, they are exempt. But Rabbi Judah says: there is a claim on the property. If she gave birth to a male and a female, the priest receives nothing.
+Two women who had never before given birth gave birth to two males: he [the father] gives ten selas to the priest. If one of the children dies within thirty days [of its birth], if he gave the redemption money to one priest alone, he returns five selas to him, but if he gave it to two priests, he cannot reclaim the money from them. If they gave birth to a male and a female or to two males and a female, he gives five selas to the priest. If they gave birth to two females and a male, or to two males and two females, the priest receives nothing. If one woman had given birth before and the other had never given birth, and they gave birth to two males, he gives five selas to the priest. If one of the children died within thirty days [of its birth], the father is exempt. If the father dies and the sons survive: Rabbi Meir says: if they gave the five sela's before the property was divided up, then what they gave is given; but if not, they are exempt. But Rabbi Judah says: there is a claim on the property. If they gave birth to a male and a female, the priest receives nothing.
+If two women who had never before given birth married two men and gave birth to two males, the one father gives five selas to the priest and the other gives five selas to the priest. If one of the children died within thirty days [of its birth], if they gave the redemption money to one priest alone, he returns five selas to them, but if they gave the money to two priests, they are not able to recover it from them. If they gave birth to a male and a female, the fathers are exempt, whereas the son must redeem himself [as in any case he is a first-born]. If they gave birth to two females and a male or to two females and two males, the priest receives nothing.
+If one woman had given birth before and the other had never before given birth, the two women belonging to two husbands, and they gave birth to two males, the one whose wife had never before given birth gives five selas to the priest. If they gave birth to a male and a female, the priest receives nothing. If the son dies within thirty days although he gave the priest [the five selas], he must return them. If he dies after thirty days, although he has not yet given the five selas, he (the father) must give them. If he dies on the thirtieth day, it is as if he died on the previous day. But Rabbi Akiva says: if he gave [the five selas] he cannot reclaim them, but if he had not yet given, he need not give. If the father dies within thirty days, [the infant] is under the presumption of not having been redeemed until proof is brought that he has been redeemed. If the father dies after thirty days, the infant is under the presumption of having been redeemed until he [the son] is told that he was not redeemed. If both he and his son need to be redeemed, the father takes precedence over his son. Rabbi Judah says: his son comes first for the command to redeem him was upon his father, and the command of his son is upon him.
+The five selas of a first-born [are paid in] the standard of Tyrian maneh. As regards the thirty shekels of a slave and likewise the fifty shekels of the rapist and seducer and the one hundred shekels for one who spreads an evil name in all these cases the payment is in the holy shekel, in the standard of Tyrian maneh. All of these are redeemed with money or the equivalent of money with the exception of shekel payments.
+We must not redeem [a first-born] with slaves, nor with notes of indebtedness, nor with immovable properties, nor with objects of hekdesh. If one gives a written acknowledgment to a priest that he owes him five selas he is bound to give them to him, although his son is not considered as redeemed. Therefore, if the priest wishes to give him [the note of indebtedness] as a gift he is permitted to do so. If one set aside the redemption money of his son and it became lost, he is responsible for it, because it says: “Shall be for you [but] you shall surely redeem” (Numbers 18:15).
+The first-born takes a double share of the father's estate but he does not take a double share of the mother’s estate. He also does not take a double share of the improvement in the value of the estate. Nor from what will fall due [to the estate] as he does of what is held in possession. Nor can a woman claim with her ketubah [from these], Nor can daughters claim their support. Nor can a yavam make a claim [from these]. None of these take from the improvement in the value of the estate, nor of what will fall to the estate as they do of what is now held in possession.
+The following do not return [to their owners] in Jubilee year: The share of the first-born, [The inheritance of] one who inherits his wife's [estate] [And of] one who performs yibbum with his sister-in-law And a present, the words of Rabbi Meir. But the sages say: a present is like a sale. Rabbi Eliezer says: all of these return in the Jubilee. R. Johanan ben Berokah says: if one inherits his wife's estate, he returns it to the members of the family and he deducts from the purchase money.
+
+Chapter 9
+
+The law concerning the tithe of cattle is in force in the Land and outside the Land, in the days when the Temple exists and when it does not exist, [It applies] to hullin (non-sacred) animals only but not to consecrated animals. It applies both to cattle and flock animals, but they are not tithed together. To lambs and to goats, and they are tithed together. To the new and the old, but they are not tithed together. Now it might be logical: seeing that new and old animals which are not treated as kilayim in regard to one another are yet not tithed one for the other, lambs and goats which are treated as kilyaim in regard to one another, all the more should not be tithed one for the other. Scripture therefore states: “And of the flock” all kinds of flock are considered one [for purposes of tithing].
+Animals are combined for purposes of tithing so long as they can still pasture within the distance that cattle wander. And what is the distance over which they wander while pasturing? Sixteen mils. If there was between two groups of animals a distance of thirty-two mils, they do not combine for the purpose of tithing. If however there was one in the middle [of the distance of thirty-two mils] he brings them into the middle and tithes them. Rabbi Meir says: the [river] Jordan is regarded as forming a division as regards the tithing of animals.
+An animal bought or given as a present is exempt from the law of cattle tithe. If brothers became partners, though they are still bound to pay the kalbon [surcharge], they are exempt from the tithe of cattle. And when they become liable to tithe of cattle, they are exempt from paying the kalbon. If they acquired from the estate, they are bound [to tithe them]. But if not, they are exempt from tithing. If they first divided up the estate and then again became partners, they are bound to pay the kalbon and are exempt from tithe of cattle.
+All [domesticated animals] enter the shed to be tithed except kilayim, a terefah, offspring brought forth by means of a caesarean section, an animal too young for sacrifice, and an “orphan”. And what is an “orphan”? When its mother has died during its birth or was slaughtered [and subsequently gave birth.] But Rabbi Joshua says: even if the mother has been killed, if the hide is still intact the offspring is not an ‘orphan’ animal.
+There are three periods [lit. threshing floors] for the tithe of cattle: in the peras of Pesah, in the peras of Atzeret (Shavuot) and in the peras of the Feast [of Sukkot], the words of Rabbi Akiva. Ben Azzai says: on the twenty-ninth of Adar, on the first of Sivan and on the twenty-ninth of Av. Rabbi Eliezer and Rabbi Shimon say: on the first of Nisan, on the first of Sivan and on the twenty-ninth of Elul. And why did they say the twenty-ninth of Elul and not the first of Tishrei? Because it is a Yom Tov and you cannot tithe on a Yom Tov. Consequently they moved it up to the twenty-ninth of Elul. Rabbi Meir says: the first of Elul is the New Year for the tithe of cattle. Ben Azzai says: those born in Elul are tithed by themselves.
+All those born from the first of Tishrei until the twenty-ninth of Elul combine [for matters of tithing]. Five lambs born before Rosh Hashanah and five born after Rosh Hashanah do not combine. But five lambs born before the period [of tithing] and five after the period [of tithing] do combine [for tithing]. If so, why did they speak of three periods for the tithe of cattle? Until the arrival of the [tithing] period it is permitted to sell and slaughter [the animals], but when the period has arrived he must not kill, but if he killed, he is exempt.
+How does one tithe animals? He brings them to a shed and makes for them a small opening so that two cannot go out at the same time. And he counts them with a rod: one, two, three, four, five, six, seven, eight, nine. And the one that comes out tenth he marks with red chalk and he says: “Behold, this is [the tithe].” If he did not mark it, or if he did not count them with a rod, or if he counted them while they were crouching or standing, they are still considered tithed. If he had one hundred [lambs] and he took ten or if he had ten and he took one [without counting], this is not [a valid] tithe. Rabbi Yose bar Judah says: this is a [valid] tithe. If one [of the lambs] already counted jumped back into the flock [in the shed] they are all exempt. If one of the lambs that was a tithe jumped back into the flock [in the shed], they all go to pasture until they become unfit for sacrifice, and the owners may eat them in their unfit state.
+If two [lambs] came out at the same time, he counts them in pairs. If he counted [the two] as one, the ninth and the tenth are spoiled. If the ninth and the tenth came out at the same time, the ninth and the tenth are spoiled. If he called the ninth the tenth, the tenth the ninth and the eleventh the tenth, all three are holy: the ninth can be eaten when it becomes blemished, the tenth is the tithe and the eleventh is sacrificed as a shelamim, and it can make a substitute, the words of Rabbi Meir. Rabbi Judah said: can one substitute make another substitute? They said in the name of Rabbi Meir: if it were a substitute, it would not have been sacrificed. If he called the ninth the tenth, the tenth the tenth and the eleventh the tenth, the eleventh is not holy. The following is the rule: wherever the name of the tenth [animal] has not been taken away from it, the eleventh is not consecrated.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Bekhorot/English/Sefaria Community Translation.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Bekhorot/English/Sefaria Community Translation.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..77238e764afa63a699ca4db0db9959d072c7f0c3
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Bekhorot/English/Sefaria Community Translation.txt	
@@ -0,0 +1,108 @@
+Mishnah Bekhorot
+משנה בכורות
+Sefaria Community Translation
+https://www.sefaria.org
+
+Mishnah Bekhorot
+
+
+
+Chapter 1
+
+If one buys an unborn donkey fetus from a non-Jew, sells [an unborn donkey fetus] to [a non-Jew] even though one does not have permission to, has a partnership with [a non-Jew], receives [an unborn donkey fetus] from [a non-Jew], or gives [an unborn donkey fetus] to [a non-Jew], [the unborn donkey fetus] is exempt from the laws of the first-born. As it is written (Numbers 3:13): "in Israel", but not by others. Priests and Levites are also exempt, for if they could exempt a Israelite [while the Jewish people were] in the desert, then they would certainly exempt themselves.
+If a cow gives birth to [a creature which] looks like a donkey or a donkey gives birth to [a creature which] looks like a horse, it is exempt from the laws of the firstborn, for it is written (Exodus 34:20": "firstborn donkey" and (Exodus 13:13) "firstborn donkey"--two times, [to teach that] the birthing [mother] must be a donkey, and the born [creature] must be a donkey. And what about eating them? If a pure species gives birth to [a creature which] looks like an impure species, it is permissible to eat [the offspring]; if an impure species gives birth to [a creature which] looks like a pure species, it is forbidden to eat [the offspring], for that which comes from an impure species is impure and that which comes from a pure species is pure. If an impure fish swallows a pure fish, [the pure fish found inside] is permissible to eat; if a pure fish swallows an impure fish, [the impure fish found inside] is forbidden to eat, for it is not its product.
+If one's donkey that had not previously given birth now gives birth to two male donkeys, one must give a lamb to a priest. [If it gives birth to] a male and a female, one sets apart a lamb for oneself. If two donkeys that both have not previously given birth now give birth to two males, one must give two lambs to a priest. [If they give birth to] a male and a female, or to two males and a female, one must give a lamb to a priest. [If they give birth to] two females and a male, or two males and two females, the priest gets nothing.
+If one donkey has previously given birth and one has not, and they now give birth to two males, one must give a lamb to a priest. [If they gave birth to] a male and a female, one sets apart a lamb for oneself. A firstborn donkey is redeemed with a lamb, [whether the lamb or kid is] from sheep or goats, male or female, large or small, perfect or blemished. One can use it to redeem many times, and if it dies one can benefit from it.
+One may redeem neither with a calf, nor with an undomesticated animal, nor with a slaughtered animal, nor with a <i>treifah</i> [animal which cannot live another 12 months], or with a mixed species [i.e., from sheep and goat parents], nor with a <i>koi</i> [animal of ambiguous status, exhibiting characteristics of wild and domesticated animals]. Rabbi El'azar permits [redeeming] with a mixed species because it is still [considered] a lamb; But he forbids a <i>koi</i>, because it is of doubtful [status]. If one gives a donkey to a priest, the priest does not have permission to keep it, until [the priest] separates a lamb for it.
+If one separates the redemption for a firstborn donkey, and it dies, Rabbi Eli'ezer says: One is liable for it, just like the five <i>selaim</i> [coins of a specific value] for [the redemption of] a son. The sages say: One is not liable for it, just like the redemption of <i>Maaser Sheini</i> [second tithe of produce, which must be taken to Jerusalem and consumed there]. Rabbi Yehoshua and Rabbi Tzadok testified regarding the redemption of a firstborn donkey that died, that the priest receives nothing in such a case. If a firstborn donkey dies, Rabbi Eliezer says: It is buried and it is permissible to benefit from the lamb. The Sages say: One need not bury it, and the lamb goes to the priest.
+If one does not want to redeem it, one breaks its neck from behind with an ax and buries it. The commandment of redeeming it precedes the commandment of breaking its neck, as it is written (Exodus 13:13, Exodus 34:20) "If you will not redeem it, break its neck." The commandment of designating it precedes the commandment of redeeming it, as it is written (Exodus 21:8): "That you have not designated it -it shall be redeemed." The commandment of Levirate marriage preceded the commandment of <i>chalitzah</i> [ceremony releasing the widow of a childless man from the obligation to marry his brother] at first, when they had intention for the sake of the commandment, but now that they do not have intention for the sake of the commandment, we say that the commandment of <i>chalitzah</i> precedes the commandment of Levirate marriage. The commandment of redeeming [an animal devoted to general Temple usage] is on the master before any other person, as it is written (Leviticus 27:27): "If it is not redeemed, it shall be sold for its estimated worth."
+
+Chapter 2
+
+If one buys an unborn cow fetus from a non-Jew, sells [an unborn cow fetus] to [a non-Jew] even though one does not have permission to, has a partnership with [a non-Jew], receives [an unborn cow fetus] from [a non-Jew], or gives [an unborn cow fetus] to [a non-Jew], [the unborn cow fetus] is exempt from [the obligations of] the firstborn. As it is written (Numbers 3:13): "in Israel", but not by others. Priests and Levites are obligated, for they were not exempted from [the obligations of] the firstborn of a pure kosher animal, (they were only exempted) from redemption the firstborn son and [the obligations of] the firstborn of a donkey.
+If the blemishes of consecrated [animals] precede their consecrations, and they are redeemed, they are subject to [the obligations of] the firstborn and the [priestly] gifts. They leave [their consecrated status] to become unconsecrated and [thus] may be shorn and worked. Their offspring and their milk [from] after they have been redeemed are permitted. If one slaughtered them outside [the Temple courtyard] he is not liable. They do not make [their] replacement [sacred]. If they die they may be redeemed, except for firstborn and tithe [animals].
+If their consecrations precede their blemishes, or passing blemishes precede their consecrations, but afterward they develop permanent blemishes (and they are redeemed), they are exempt from [the obligations of] the firstborn and the [priestly] gifts. They do not leave [their consecrated status] to become unconsecrated to be shorn and worked. Their offspring and milk [from] after they are been redeemed are forbidden. One who slaughters them outside [the Temple courtyard] is liable. They make [their] replacement [sacred]. If they die, they are buried. 
+If one receives sheep at a fixed price from a non-Jew, its offspring are exempt from [the obligations of] the firstborn, but the second generation is obligated. If one offered the offspring as collateral for the mothers [should they die], then the second generation is exempt but the third generation is obligated.  Rabban Shim'on ben Gamliel says: They are exempt even for ten generations, because the non-Jew has [residual] rights to them. 
+If a sheep gives birth to [a creature which looks] like a goat, or a goat gives birth to [a creature which looks] like a sheep, it is exempt from [the obligations of] the firstborn. If it has some signs of its own species then it is obligated. 
+If a ewe that has never given birth before bear to two male lambs, and both their heads came out at once, Rabbi Yossi Haglili says: Both go to the priest, as it says (Exodus 13:12): "The males shall be for God." The Sages say: This is not possible. Rather one goes to [the owner], and the other goes to the priest. Rabbi Tarfon says: The priest chooses the better one. Rabbi 'Akiva says: They compromise. The second one goes out to graze until it develops a blemish, and it is obligated regarding the [priestly] gifts.  Rabbi Yossi exempts it.  If one of them dies, Rabbi Tarfon says: They divide [the value of the remaining one].  Rabbi 'Akiva says: One who comes to extract from one's friend has the burden of proof.  [If she gives birth to] a male and a female, the priest receives nothing.  
+If two ewes which have never given birth before bear two males, both go to the priest.  [If they give birth to] a male and a female, the male goes to the priest. [If they give birth to] two males and a female, one goes to [the owner], and the other goes to the priest. Rabbi Tarfon says: The priest chooses the better one. Rabbi 'Akiva says: We compromise. The second one goes out to graze until it develops a blemish, and it is obligated regarding the [priestly] gifts. Rabbi Yossi exempts it. If one of them dies, Rabbi Tarfon says: They divide [the value of the remaining one]. Rabbi 'Akiva says: One who comes to extract from one's friend has the burden of proof. [If they give birth to] two females and a male or two males and two females, the priest receives nothing.  
+If one ewe has given birth before and one has not, and they give birth to two males,  one goes to [the owner], and the other goes to the priest.  Rabbi Tarfon says: The priest chooses the better one. Rabbi 'Akiva says: We compromise. The second one goes out to graze until it develops a blemish, and it is obligated regarding the [priestly] gifts. Rabbi Yossi exempts it because Rabbi Yossi says: When the exchange goes to the priest, [the other animal] is exempt from the [priestly] gifts.  Rabbi Meir obligates it.  If one of them dies, Rabbi Tarfon says: They divide [the value of the remaining one]. Rabbi 'Akiva says: One who comes to extract from one's friend has the burden of proof.  [If they give birth to] a male and a female, the priest receives nothing.  
+If an animal was born through Cesarean section and [a natural birth] came after it,  Rabbi Tarfon says: Both go out to graze until they develop blemishes and are eaten because of their blemishes by the owners. Rabbi 'Akiva says: Neither of them is a first born. The first [is not] because it did not open its mother’s womb, and the second [is not] because another preceded it. 
+
+Chapter 3
+
+If one buys an animal from a non-Jew and it is not known whether it had given birth or had not given birth, Rabbi Yishma'el says: [The offspring of] a goat in its first year certainly belongs to the priest. From that point on it is questionable. [The offspring of] a two-year-old ewe certainly belongs to the priest. From that point on it is questionable. [The offspring] of a three-year-old cow or donkey certainly belongs to the priest. From that point on it is questionable. Rabbi Akiva said to him: If an animal were exempted only with the birth of offspring, you would be correct. Rather they said: The sign of offspring in small cattle is filth [from the womb]. In large cattle [the sign is] the after-birth. In a woman [the sign is] the fetus and the after-birth. This is the general rule: When it is known that [the animal] has given birth, the priest receives nothing. When it has never given birth, it belongs to the priest. If there is a doubt, it is eaten blemished by the owners. Rabbi Eli'ezer ben Jacob says: If a large domestic animal discharges a clot of blood, [the clot] is buried, and [the mother] is exempt from [the obligations of] the firstborn. 
+Rabban Shim'on Ben Gamliel says: One who buys an animal that is nursing from a non-Jew need not be concerned that it had another child beforehand. If one entered his pen and saw those who had previously given birth nursing and those that had not previously given birth nursing, he need not be concerned that the child of this mother is nursing from that mother or that the child of that mother is nursing from this mother. 
+Rabbi Yossi ben Meshulam says: One who slaughters a firstborn makes a place with the hatchet on both sides, plucking out the hair but not removing it. One does the same when pulling back hair to examine the place of a blemish.  
+If the hair of a blemished first born falls out, and one places it in the window and then slaughters it, 'Akavya ben Mahalalel permits it but the Sages forbid it, according to Rabbi Yehudah. Rabbi Yossi says: It is not in this case that Akavya permits it. Rather, when the hair of a blemished firstborn falls out and one places it in the window and then it dies, 'Akavya ben Mahalalel permits it but the Sages forbid it. The wool hanging off a firstborn that appears [as though it is] from shearing is permitted. [Wool] that does not appear [as though it is] from the shearing is forbidden.  
+
+Chapter 4
+
+How long must an Israelite tend to the first born? Thirty days for a sheep or goat, and fifty days for a cow. Rabbi Yossi says: Three months for a sheep or goat. If the priest says to [the owner] during that time: "Give it to me", [the owner] does not give it to [the priest].  If it was blemished and [the priest] says to [the owner]: "Give it to me so I can eat it", it is permitted [to give it to the priest]. During the time of the Temple, if it is unblemished, and [the priest] says to [the owner]: "Give it to me so I can offer it", it is permitted [to give it to the priest]. The first born is eaten year by year, whether unblemished or blemished, as it is said (Deuteronomy 15:20): "You will eat it before God year by year". 
+If it develops a blemish within its first year, [the owner] is permitted to keep it the entire first year. [If it develops a blemish] after the first year, [the owner] is allowed to keep it only thirty days.  
+If one slaughters a first born and reveals its blemish, Rabbi Yehudah permits it [to be eaten]. Rabbi Meir says: Since it was not slaughtered by word of an expert, it is forbidden.
+If one is not an expert and sees a firstborn, and it is slaughtered by his word, it is buried and one pays from one's own funds.  If one judges a case and declared a liable [animal] innocent, an innocent [animal] liable, a pure [animal] impure, or an impure [animal] pure, what is done is done, and one pays from one's own funds. If one is an expert of the court one is exempt from paying. It once happened that Rabbi Tarfon fed a cow whose womb was taken out to the dogs. The case came before the Sages and they permitted it. Todos the doctor said: No cow or pig leaves Alexandria until they cut out its womb so it cannot give birth. Rabbi Tarfon [then] said: Your donkey has left you, Tarfon! Rabbi 'Akiva said to him: Rabbi Tarfon, you are exempt because you are an expert of the court, and experts of the court are exempt from payment.  
+We do not slaughter by the advice of one who takes a fee to see firstborn [animals for blemishes], unless the expert is like Ilah of Yavneh, whom the sages permitted to take four <i>issarot</i> [small-denomination coins] for a sheep or goat and six for a cow, whether it was unblemished or blemished. 
+If one takes a fee to judge, one's rulings are invalid. [If one takes a fee] to testify, one's testimony is invalid. [If one takes a fee] to sprinkle [ashes of the red heifer] or to mix [them with water], the water is like cave water and the ashes are the ashes of a regular fire. If a priest was made impure to eat <i>Terumah</i> [by the one who took the fee], one must feed him, give him drink and anoint him. If the person was old, one must transport him on a donkey give him his wages like a worker [idled from his work]. 
+If one is suspect regarding firstborns, venison or untreated hides may not be bought from that person. Rabbi Eli'ezer says: Hides of female animals may be bought. Bleached or dirty wool may not be bought, but spun wool and clothes may be bought. 
+If one is suspect regarding [observing] <i>Shevi'it</i>, flax may not be bought from that person even if it is combed, but spun or woven flax may be bought. 
+If one is suspect regarding selling <i>Terumah</i> as non-sacred produce, even water or salt may not be bought from that person, according to Rabbi Yehudah.  Rabbi Shim'on says: Anything which might be liable to <i>Terumah</i> and tithing may not be bought.
+One who is suspect regarding [observing] <i>Shevi'it</i> is not automatically suspect regarding tithes. One who is suspect regarding tithes is not automatically suspect regarding <i>Shevi'it</i>. One who is suspect on both is suspect on regarding purity. There is one who is suspect regarding purity but is not suspect regarding either of the others. The rule is that anyone who is suspect regarding something may not judge or give testimony about it. 
+
+Chapter 5
+
+All disqualified sanctified animals may be sold in the butcher shop, (slaughtered in the butcher shop,) and weighed against standard weights, except for the firstborn and the tithe, for their benefit [goes] to their owners. The benefit of disqualified sanctified animals goes to the Temple. Regarding a firstborn, we weigh a portion against a [non-sacred] portion.  
+Beit Shammai say an Israelite should not join a priest [in eating a disqualified] firstborn. Beit Hillel permit it even for a non-Jew. If a firstborn is seized by [excess] blood, we do not let its blood even if it will die, according to Rabbi Yehudah. The sages say: One may let its blood, but one may not make a blemish.  If one did make a blemish, one cannot slaughter it on that [basis].  Rabbi Shim'on says: One should let its blood even if he will make a blemish. 
+If one slits the ear of a firstborn it may never be slaughtered, according to Rabbi Eli'ezer. The sages say: Once it develops another blemish it may be slaughtered on that [basis]. It once happened that a Roman official saw an old ram with its wool matted and asked: "What is with this one?" They answered: "It is a firstborn and it may not be slaughtered unless it develops a blemish." He took a dagger and slit its ear. It came before the sages, and they permitted it. Once he saw that [the sages] permitted it, he went and made slits in the ears of other firstborns, and [the sages] forbade them. It once happened that children were playing in a field, and they tied the tails of two lambs to each other. One of the tails, belonging to a firstborn, was detached. This case came before the sages and they permitted it. Once [the people] saw that [the sages] permitted it, [the people] went and tied the tails of other firstborns together, but [the sages] forbade them.  This is the rule, anything intentional is forbidden, and that which is unintentional is permitted.  
+If one is chased by a firstborn, and one kicks it and causes a blemish, one may slaughter it on that [basis]. Israelite shepherds are trusted [regarding] all blemishes which could come about by human [causation] but priests [who are] shepherds are not trusted.  Rabban Shim'on ben Gamliel says: [The priest] is trusted regarding [the firstborn of] a friend but is not trusted regarding [the priest's] own. Rabbi Meir says: One who is suspected regarding something cannot judge [cases regarding] it and cannot testify [about] it. 
+A priest is trusted to say: "I examined this firstborn and it is blemished."  Everyone is trusted regarding the blemishes of tithed animals. A firstborn that was blinded, or whose leg was cut off or leg was broken may be slaughtered by the word of three [regular attendees] of the synagogue. Rabbi Yossi says: Even if there are twenty-three people it can only be slaughtered by the word of an expert. 
+If one slaughters and sells a firstborn, and it becomes known that it was not examined, what was eaten was eaten and one must return the money. Of what was not eaten, the meat should be buried, and one must return the money. Similarly, if one slaughters and sells a cow, and then becomes informed that it was torn, what was eaten was eaten and one must return the money. Of what was not eaten, the meat is returned and one must return the money.  If it is sold to non-Jews or thrown to dogs, one is paid the price of a torn animal.  
+
+Chapter 6
+
+For which blemishes do we slaughter a firstborn? If its ear is punctured through the cartilage, but not through the skin, if it is slit but not missing anything, if there is a hole the size of a vetch seed, or if it is dried up. What is considered dry? Anything that would not bleed if pierced. Rabbi Yossi ben Meshulam says: It is dry if it would crumble.  
+If the eyelid is pierced, punctured or slit, if the eyes have a cataract or a <i>tevalul</i> or a or a fleshy appendage or an blister.  What is a <i>tevalul</i>? If the white breaks through the iris and enters the black.  If the black enters the white it is not a blemish because there are no blemishes in the white.  
+Persistent white spots or tearing.  What is a persistent white spot? anything that lasts for eighty days.  Rabbi Chaninah ben Antignos says they check it three times during the eighty days.  Which [circumstances allow us to identify] persistent tearing: If it ate moist and [then] dry [grasses] from [a field watered by] rain. [But if it ate] moist and [then] dry [grasses] from [a field watered by] irrigation, [or if] it ate dry [grass] and then moist - it is not [considered] a blemish until [we see] he eats the dry after the moist.  
+If its nose was pierced or punctured or slit or if its lip was was pierce, punctured or slit, or if its front gums were punctured or [completely] receded, or if [its] back [gums] were uprooted - [these are blemishes]. Rabbi Chaninah ben Antignos says, we do not examine from the molars on back, nor do we examine the molars [themselves].
+If the sheath of the male organ was punctured - or the female genitalia, in the case of [other] sanctified [animals].  If the tail is missing [a vertebra] from the bone - but not from the [connection] joint - or if the end of the tail is split [and reveals] the bone or if there is flesh the width of a finger between each vertebra.   
+If it does not have testicles, or if it only has one. Rabbi Yishmael says: if it has two pouches, then it had two testicles; if it has one one pouch, then it has only one testicle.  Rabbi Akiva says: [in the latter case,] one should cause it to sit on its hind and squeeze, if there is a testicle there, it will come out.  It once happened that they squeezed and it did not come out, and they slaughtered it and found it stuck to the flank - Rabbi Akiva permitted [it] but Rabbi Yochanan forbade [it]. 
+If it has five legs or only three, or if its hooves are rounded like a donkey's or it is a <i>shachul</i> or <i>casul</i>.  What is a <i>shachul</i>? if its hip is dislocated.  And <i>casul</i>?  if one of its hips is [too] high. 
+If its foreleg or hind leg were broken even if [the break] is not discernable. These [last mentioned] are the blemishes that Ilah of Yavneh enumerated, and the Sages agreed with him. He added another three and they told him, we have never heard of these:  One whose iris is round like that of a human, or whose mouth looks  like a pig's or if most of the front [lit. "speaking"] part of the tongue has been removed.  Subsequent courts said: these are blemishes.  
+It once happened that the lower jaw extended longer than the upper one, and Rabban Shimon Ben Gamliel sent [an inquiry] to the Sages and they said it is a blemish.  The ear of a kid which was doubled - the Sages said: if it is a single upper lobe, it is a blemish, but if there isn't a single upper lobe, it is not a blemish.  Rabbi Chaninah ben Gamliel says, the tail of a kid which looks like [that] of a pig or if it does not have three vertebrae, it is a blemish. 
+Rabbi Chanina ben Antignos says: If it has a wart in its eye, or if its foreleg or hindleg was missing a piece or if the bone in its mouth [i.e. the jawbone] is split, f one eye is bigger than the other or if one ear is bigger than the other - [as judged] by appearance but not [if it must] be measured.  Rabbi Yehuda says, if one of its testicles is twice as large as the other [it is a blemish] but the Sages disagree.
+The tail of a calf which does not reach the leg joint - the Sages said: all growing calves are such [that their tails reach their knee joint, and] while they are growing, their tails [also] extend.  To which leg joint did they refer? Rabbi Chaninah ben Antignos says, to the joint in the middle of the thigh.  For [all] these blemishes [in this chapter], we slaughter the first born and invalid sanctified animals are redeemed because of them. 
+For the following they do not slaughter [as a sacrifice on the <i>mizbeach</i>] - neither in the Temple nor outside the Temple: If it had non-persistent white spots in its eye, or non-persistent tearing or if its inner gums are missing a piece but not uprooted, or if it had eczema, a wart or boils or if it was old or sick or smelled bad, or if a sin [of bestiality] was committed with it or if it killed a man [as determined] by the word of one witness or by the owners admission, a <i>tumtum</i> [an animal with recessed sexual organs whose sex is therefore impossible to determine, presently, by external examination. It is halachically uncertain whether such an animal is male or female] or an <i>androginos</i> [an animal with both male and female sexual organs. It is halachically uncertain whether such an animal is male, female or, perhaps, has a uniquely defined halachic sex], neither in the Temple or outside it. Rabbi Yishmael says, there is no blemish greater than this [i.e. being an <i>androginos</i>;] but the Sages say it is not a first born and can be sheared and worked.
+
+Chapter 7
+
+These blemishes whether permanent or temporary invalidate a person [i.e., a priest, from serving in the Temple].  [The following] are added to these regarding a person: one whose head is shaped like a pyramid, or a radish or a hammer, or one whose head protrudes in front or if it does not protrude in the back. A hunchback, Rabbi Yehuda validates, and the Sages invalidate.  
+One who is bald is invalid? Who is considered bald?  Anyone who does not have a line of hair that encompasses [his head] from ear to ear; but if he does have [such] hair,  he is valid.  If he does not have eyebrows, or if he only has one, this is the <i>giben</i> spoken of in the Torah.  Rabbi Dosa says: anyone whose eyebrows droop.  Rabbi Chanina Ben Antignos says: anyone with scoliosis [lit. "two backs and two spines"]. 
+The <i>charum</i> is invalid.  Who is a <i>charum</i>? One who can paint both his eyes at once [i.e., his nasal bridge is sunken].  If both his eyes are higher than normal or lower than normal or if one eye is higher than the other, or if one eye looks up while the other looks down [lit., "he sees the room and the attic at the same time"], or one who closes his eyes in the sun or one who has mismatched eyes or one whose eyes constantly tear.  If his eyelashes fell out, he is invalid because of <i>mar'it ha'ayin</i> [an action or situation which might be misinterpreted by the casual viewer, who might think it involves a transgression where there is none, or come to permit forbidden actions based on what he has seen]. 
+If his eyes were as big as [those] of a calf or as small as [those] of a goose, if his body is larger than [i.e., large in relation to the size of] his limbs or smaller than his limbs, or if his nose is bigger than his limbs or if it is smaller, the <i>tsimem</i> and the <i>tsime'a</i>.  Who is a <i>tsime'a</i>?  One whose ears are small.  And a <i>tsimem</i>?  One whose ears look [wrinkled] like sponges.
+If his upper lip extends beyond the lower one, or if the lower one protrudes beyond the upper one -  this is a blemish.  If his teeth fell out he his invalid because of <i>mar'it ha'ayin</i> [an action or situation which might be misinterpreted by the casual viewer, who might think it involves a transgression where there is none, or come to permit forbidden actions based on what he has seen].  If his breasts hang like a woman's or if his stomach protrudes, of if his naval protrudes or if he is epileptic even infrequently if melancholia comes upon him, if his testicles are unusually large or if his male member is very long [these are blemishes].  If he does not have testicles or if he only has one, this is the <i>meruach ashakh</i> spoken of in the Torah.  Rabbi Yishmael says: one whose testicles are crushed, Rabbi Akiva says: one whose testicles are bloated, and Rabbi Chanina ben Antignos says: one whose complexion is dark.
+One whose ankles or knees knock or a <i>ba'al pikah</i> or an <i>akel</i> - [these are blemishes].  Who is an <i>akel</i>? One who places his feet together and his knees do not touch.  [Who is a <i>ba'al pikah</i>?] If a bunion extends from his thumb or big toe. [If] his heel juts out backward, or if his sole is as wide as that of a goose.  If his fingers or toes lie on top of each other, or they are webbed up to the joint - he is valid; beyond the joint and he cut it - he is valid.  If he had an extra [digit] and he cut it off, if there was a bone in it, he is invalid, but if not he is valid.  If he had extra [digits] on his hands and feet - [if he has] six digits each [for a total of] twenty-four, Rabbi Yehuda validates him, but the Sages invalidate him.  One who is ambidextrous - Rabbi [Yehudah HaNasi] invalidates him but the sages validate him.  A dark-skinned person, or red-skinned or an albino or a very tall person or a dwarf or a deaf-mute or a <i>shoteh</i>, or one who is drunk or one who has lesions [deemed] pure, these invalidate a person but are valid for an animal.  Rabban Shimon ben Gamliel says:  An insane animal is not considered choice [for sacrificial use], Rabbi Eliezer says also those with dangling [appendages of] flesh - this is invalid in a person but valid for an animal.  
+The following are valid in a person but invalid for an animal.  One and one's child [one the same day], a <i>treifah</i> [possession an organic condition which will cause death within one year], one born through cesarean section, (or if a sin [of bestiality] was committed with or by them or if it killed a person).  One who marries women who are forbidden to him is unfit until he takes a vow not to receive benefit from her.  One who touches dead bodies is invalid until he accepts upon himself to not touch dead bodies.
+
+Chapter 8
+
+There is one who is a firstborn for [inheriting a double] portion but is not a firstborn for [paying his redemption price] to the priest, a firstborn for the priest but not for the portion, [a firstborn] for both the priest and the portion and [a firstborn] for neither the priest nor the portion.  Who is the firstborn for the portion but not the priest?  One who is born after an abortus whose head emerged [while still] alive [and was then withdrawn], or after a nine-month [stillbirth] whose head emerged [though already dead [and was then withdrawn], or after [woman] miscarries [something that] resembles an animal, beast or bird [these are] the words of Rabbi Meir.  The Sages say: until it has the figure of a person. One who miscarries [something that resembles] a sandal or an afterbirth or fetal sac [containing] tissue or a dismembered [fetus], the one that comes after them is a firstborn for the portion but not for the priest.  One who never had children and [then] married a woman who already had children - [even if] she was a slave [when she gave birth] and then freed, or  she was a non-Jew [when she gave birth] and she converted, and once she became Jewish she gave birth [again], [the baby is] a firstborn for the portion but not for the priest. Rabbi Yossi Haglili says: it is a firstborn for the portion and the priest, as it says (Exodus 13) "Any opening of a womb in Yisrael" - until they open a womb of an Israelite.  One who had children and married a woman who had not given birth, or [if a woman] converted pregnant or was freed [from slavery] pregnant, or if she and a woman married to a priest gave birth or she and a woman married to a Levite gave birth or she and a woman who already gave birth, gave birth [and it was not certain whose baby was whose in these cases], and one who did not wait three months after her husband [died] and got married and gave birth and they do not know if it was nine months from the first husband or seven months from the second, the child is a firstborn for the priest but not for the portion.  Who is a firstborn for the portion and the priest?  One who miscarries a fetal sac full of blood, water, or worm[like tissue], or if she miscarried [something that] resembles fish, locust, insects or reptiles, or one who miscarries on [or before] the fortieth day, the one that comes after them is a firstborn for the portion and the priest. 
+One born through cesarean section and the one that comes after him are not a firstborn for the portion or the priest.  Rabbi Shimon says: the first one is for the portion and the second is for the five <i>selaim</i> [coins given to the priest].
+One whose wife had never given birth and she gave birth to two boys - he gives five <i>selaim</i>to the priest.  If one of them died within thirty days,  the father is exempt.  If the father died and the children are still alive - Rabbi Meir says: if they gave [the five <i>selaim</i>] before they divided the estate - it is given, if not - they are exempt; Rabbi Yehuda says: the estate became obligated.  If she gave birth to a boy and a girl the priest gets nothing.
+[If] two wives [of one man] who have not given birth then give birth to two boys - he gives ten <i>selaim</i> to the priest.  If one of the children dies within thirty days - if [all ten] were given to one priest, he returns five to him.  If they were given to two priests, he cannot extract [the money] from [either of] them.  If they gave birth to a boy and a girl or two boys and a girl - he gives five <i>selaim</i> to the priest.  Two girls and a boy or two boys and two girls, the priest receives nothing.  If one woman had given birth and the other had not, and they give birth to two boys - he gives five <i>selaim</i> to the priest.  If one of them dies within thirty days, the father is exempt.  If the father dies and the children are still alive, Rabbi Meir says: if they gave [the five <i>selaim</i>] before the estate was divided - it is given, if not - they are exempt.  Rabbi Yehuda says: the estate became liable.  If they gave birth to a boy and a girl the priest receives nothing.
+[If] two wives of two men who had not given birth then give birth to two boys [who became mixed up], this one gives five <i>selaim</i> to a priest and this one gives five <i>selaim</i> to a priest.  If one of them dies within thirty days - if [the five <i>selaim</i>] were given to one priest, he gives them back five <i>selaim</i>.  If they were given to two priests, they cannot extract [the money] from [either of] them.  A boy and a girl, the fathers are exempt and the boy must redeem himself.  If they gave birth to two girls and a boy or two boys and two girls, the priest receives nothing.
+If one woman had given birth and the other had not - [being the wives] of two men and they then give birth to two boys [who became mixed up] - the one whose wife had not given birth gives five <i>selaim</i>to a priest.  If they gave birth to a boy and a girl the priest receives nothing.  If the boy dies within thirty days, even if he already gave [the money] to the priest, (the five <i>selaim</i>) returns (to him).  [If he dies] after thirty days - even if he hasn't given yet he must give. If he dies on the thirtieth day it is like the day before.  Rabbi Akiva says: if he gave already he cannot take it back, but if he hasn't given yet he does not have to give.  If the father died within thirty days it is assumed [the son] was not redeemed until he brings proof that he was redeemed.  After thirty days, it is assumed he was redeemed until (they testify) that he was not redeemed.  If he has to redeem [both] himself and his son - he comes before his son.  Rabbi Yehuda says: his son comes first because his obligation is on his father, while his son's obligation is on him.
+The five <i>selaim</i> of his son, are [denominated] in Tyrean <i>maneh</i> [coins], the thirty of the slave, the fifty of the raper and seducer or the hundred of the slanderer are all in the Shekel of the Temple [as calculated by reference to] Tyrean <i>maneh</i>.  And [items that can be redeemed] are all redeemed [either] with money or with something that has monetary value, except for <i>shekalim</i> [i.e., the yearly half-shekel obligation to the Temple].
+We do not redeem [a firstborn person using] slaves or documents or property [nor do we use them to redeem] sanctified items.  If he wrote to a priest that he owes him five <i>selaim</i>, he must give them to him, but his son is not redeemed - therefore, if the priest wants to return [the money] to him as a gift he is permitted.  If one set aside money for the redemption of his son and it was lost - he is obligated to replace it as it says (Numbers 18) "It [the firstborn] shall be yours" [until] "you shall surely redeem".
+The firstborn takes a double portion in the property of his father but does not take a double portion of the mother's property.  And he does not take a double portion in [its increase in] value [after his death], nor in what is fit [to come into possession of his estate, but rather] in what he holds now.  Neither a woman [collect] for her <i>ketubah</i> nor daughters for their sustenance, and nor the <i>yavam</i>, none of them take a double portion in [its increase in] value [after his death], nor in what is fit [to come into possession of his estate, but rather] in what he holds now.   
+These do not return on the Jubilee year: the first born portion, one who inherits his wife, or who performs Levirate marriage to his brother's wife, or a gift - [these are] the words of Rabbi Meir.  The Sages say: a gift is like a sale.  Rabbi Eliezer says: all of these things are returned on the Jubilee year.  Rabbi Yochanan ben Beroka says: one who inherits his wife should return it to her family and he may deduct [her burial expenses] from the money. 
+
+Chapter 9
+
+The animal tithe applies both in Israel and outside Israel, both when the Temple stands and when the Temple does not exist, for non-sacred animals but not for sacred animals.  And it applies to cattle and flock [i.e., sheep and goats], but they cannot be tithed one for the other.  [It applies to] sheep and goats, and they may be tithed one for the other.  It applies to both new and old animals but they are not tithed one for the other.  Because we could have said: If old and new animals which do not make a mixed breed, are not tithed one for the other, all the more so sheep and goats,  which do create a mixed breed, certainly should not be tithed one for the other! Therefore it says (Leviticus 27) "and flock" which means all [types of] flock [animals] are one. 
+Tithed animals join together as long as they are within grazing distance [of one another].  And what is grazing distance? Sixteen [Roman] miles.  If there was between these [animals] and these [animals] thirty-two mils, they do not combine.  If [however] he had one [animal] in the middle he brings them into the middle and tithes them. Rabbi Meir says: the [river] Jordan is divides for matters of tithing animals. 
+That which was bought or given to him as a gift is exempt from the animal tithe.  [Orphaned] brothers [who are are still] partners who are obligated in the <i>kalbon</i> [surcharge added, in certain cases, to the yearly half-shekel Temple dues] are exempt from the animal tithe and those who are obligated in the animal tithe are exempt from the <i>kalbon</i>.  If they bought it with what they inherited they are obligated but if not they are exempt.  If they divided [their jointly-held inheritance] and then became partners once again, they are obligated in the <i>kalbon</i> but exempt from the animal tithe. 
+All enter the pen to be tithed except mixed species, a <i>terefah</i>, [one delivered by] cesarean section, an animal too young for sacrifice, and an orphan.  And what is an orphan? When its mother has died during its birth or was slaughtered [and subsequently gave birth.]  Rabbi Joshua says: even if its mother has been slaughtered, if the [mother's] hide is still intact the offspring is not an orphan.
+There are three <i>granot</i> [calving season cut-off date, after which it is prohibited to sell or slaughter, before tithing them, animals born during that period]for animal tithes: before Pesach, before Shavuot and before Sukkot, [these are] the words of Rabbi Akiva.  Ben Azzai says: on the twenty-ninth of Adar, on the first of Sivan and on the twenty-ninth of Av.  Rabbi Elazar and Rabbi Shimon say: on the first of Nisan, on the first of Sivan and on the twenty-ninth of Elul.  And why did they say the twenty-ninth of Elul and not the first of Tishrei?    Because it is a holy day and it is impossible to tithe on a holy day. Therefore, they moved it up to the twenty-ninth of Elul.  Rabbi Meir says: the first of Elul is the New Year for the animal tithe.    Ben Azzai says: those born in Elul are tithed by themselves. 
+All animals born from the first of Tishrei till the 29th of Elul joint together [for tithing].  Five from before Rosh Hashanah and five from after Rosh Hashanah do not join together.  Five before a <i>goren</i> and five after <i>goren</i> join together.  If so why did they say there are three <i>granot</i> for the animal tithe?  Because until the <i>goren</i> has arrived, it is permitted to sell and slaughter [without tithing], once it has arrived one may not slaughter [without tithing] but if he did, he is exempt [from punishment].
+How does one tithe animals?  He brings them to a pen and makes for them a small opening so that two cannot go out at the same time.  And he counts them with a rod: one, two, three, four, five, six, seven, eight, nine.  And the one that comes out tenth he marks with red chalk and he says: “Behold, this is the tithe.”  If he did not mark it, or if he did not count them with a rod, or if he counted them while they were crouching or standing [still], they are [nevertheless] tithed.  If he had one hundred [lambs] and he took ten or if he had ten and he took one [without counting], this is not [a valid] tithe.    Rabbi Yose bar Judah says: this is a [valid] tithe.  If one of the [animals] already counted jumped back into the [uncounted] flock, they are all exempt. If one of the [animals] already tithed [jumped back] into the flock, they all go to pasture until they become blemished, and [then] the owners may eat them due to their blemish.  
+If two came out at the same time, he counts them two at a time.    If he counted [the two] as one, the ninth and the tenth are spoiled.    If the ninth and the tenth came out at the same time, the ninth and the tenth are spoiled. If he called the ninth "tenth", the tenth "ninth" and the eleventh "tenth", all three are holy: the ninth may be eaten when it becomes blemished, the tenth is the tithe and the eleventh is sacrificed as a <i>shelamim</i> offering, and it can make a <i>temurah</i>- [these are] the words of Rabbi Meir.  Rabbi Judah said: can one <i>temurah</i> make another <i>temurah</i>?  They said in the name of Rabbi Meir: if it were a <i>temurah</i>, it would not have been sacrificed. If he called the ninth "tenth", tenth "tenth" and the eleventh "tenth", the eleventh is not holy.   The following is the general rule: wherever the name of the tenth [animal] has not been uprooted, the eleventh is not holy.  
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Bekhorot/English/Talmud Bavli. German. Lazarus Goldschmidt. 1929 [de].txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Bekhorot/English/Talmud Bavli. German. Lazarus Goldschmidt. 1929 [de].txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d63807c8753303625fba6b3982080bd130ab59c7
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Bekhorot/English/Talmud Bavli. German. Lazarus Goldschmidt. 1929 [de].txt	
@@ -0,0 +1,108 @@
+Mishnah Bekhorot
+משנה בכורות
+Talmud Bavli. German. Lazarus Goldschmidt. 1929 [de]
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001042448/NLI
+
+Mishnah Bekhorot
+
+
+
+Chapter 1
+
+<b>W</b>ER <small>VON EINEM</small> N<small>ICHTJUDEN DIE</small> G<small>EBURT</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Dh. die Erstgeburt (cf. Ex. 13,12) u. zwar noch im Leibe der Mutter.</i> <small>SEINES</small> E<small>SELS KAUFT ODER IHM, OBGLEICH MAN DIES NICHT</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Cf. Az. Fol. 14b.</i> <small>DARF, VERKAUFT, ODER MIT IHM DARAN BETEILIGT IST, ODER VON IHM EINEN</small> <small>ZUR</small> A<small>UFZUCHT</small> <small>ÜBERNIMMT ODER IHM ÜBERGIBT, IST VON DER</small> E<small>RSTGEBURTSPFLICHT FREI, DENN ES HEISST</small> : <sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Num. 13.</i><i>in Jisroél,</i> <small>NICHT ABER VON ANDEREN</small>. <b>P</b><small>RIESTER UND</small> L<small>EVITEN SIND DAVON FREI, WAS</small> <small>DURCH EINEN</small> S<small>CHLUSS</small> <small>VOM</small> S<small>CHWEREREN AUF DAS</small> L<small>EICHTERE ZU FOLGERN IST: WENN SIE IN DER</small> W<small>ÜSTE DIE DER</small> J<small>ISRAÉLITEN BEFREIT</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Cf. Num. 3,45.</i><small>HABEN, UM WIEVIEL MEHR BEFREIEN SIE IHRE EIGENEN.</small>
+<b>H</b><small>AT EINE</small> K<small>UH</small> E<small>SELARTIGES ODER EINE</small> E<small>SELIN</small> P<small>FERDEARTIGES GEWORFEN, SO IST ES ERSTGEBURTSFREI, DENN ES HEISST</small> <small>ZWEIMAL</small> :<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Ex. 13,13 und ib. 34,20.</i><i>Erstling des Esels, Erstling des Esels,</i> <small>NUR WENN DIE</small> W<small>ERFENDE</small> E<small>SEL UND DAS</small> G<small>EWORFENE</small> E<small>SEL IST.</small> W<small>IE VERHÄLT ES SICH MIT IHNEN HINSICHTLICH DES</small> E<small>SSENS?</small> H<small>AT EIN REINES</small> V<small>IEH EIN UNREINARTIGES</small> V<small>IEH GEWORFEN, SO IST ES ZUM</small> E<small>SSEN ERLAUBT, UND HAT EIN UNREINES EIN REINARTIGES</small> V<small>IEH GEWORFEN, SO IST ES ZUM</small> E<small>SSEN VERBOTEN, DENN WAS VOM</small> U<small>NREINEN KOMMT, IST UNREIN, UND WAS VOM</small> R<small>EINEN KOMMT, IST REIN.</small>  <b>H</b><small>AT EIN UNREINER</small> F<small>ISCH EINEN REINEN</small> F<small>ISCH VERSCHLUNGEN, SO IST ER ZUM</small> E<small>SSEN ERLAUBT, HAT ABER EIN REINER</small> F<small>ISCH EINEN UNREINEN</small> F<small>ISCH VERSCHLUNGEN, SO IST ER ZUM</small> E<small>SSEN VERBOTEN, WEIL ER NICHT SEIN</small> E<small>RZEUGNIS IST.</small>
+<b>W</b><small>ENN SEINE</small> E<small>SELIN, DIE NOCH NICHT GEWORFEN HAT, ZWEI</small> M<small>ÄNNCHEN WIRFT, SO GEBE ER DEM</small> P<small>RIESTER EIN</small> L<small>AMM; WENN EIN</small> M<small>ÄNNCHEN UND EIN</small> W<small>EIBCHEN, SO SONDERE ER EIN</small> L<small>AMM AB UND BEHALTE ES</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Weil vielleicht das Weibchen zuerst geworfen worden ist.</i><small>FÜR SICH.</small> W<small>ENN SEINE ZWEI</small> E<small>SELINNEN, DIE NOCH NICHT GEWORFEN HABEN, ZWEI</small> M<small>ÄNNCHEN WERFEN, SO GEBE ER DEM</small> P<small>RIESTER ZWEI</small> L<small>ÄMMER; WENN EIN</small> M<small>ÄNNCHEN UND EIN</small> W<small>EIBCHEN ODER ZWEI</small> M<small>ÄNNCHEN UND EIN</small> W<small>EIBCHEN, SO GEBE ER DEM</small> P<small>RIESTER EIN</small> L<small>AMM; WENN ZWEI</small> W<small>EIBCHEN UND EIN</small> M<small>ÄNNCHEN ODER ZWEI</small> M<small>ÄNNCHEN UND ZWEI</small> W<small>EIBCHEN, SO ERHÄLT DER</small> P<small>RIESTER</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Der vorangehend genannte Zweifel besteht über beide.</i><small>NICHTS</small> .
+W<small>ENN EINE BEREITS GEWORFEN HAT UND EINE NOCH NICHT GEWORFEN HAT, UND SIE ZWEI</small> M<small>ÄNNCHEN WERFEN, SO GEBE ER EIN</small> L<small>AMM DEM</small> P<small>RIESTER; WENN EIN</small> M<small>ÄNNCHEN UND EIN</small> W<small>EIBCHEN, SO SONDERE ER EIN</small> L<small>AMM AB UND BEHALTE ES FÜR SICH,</small> DENN ES HEISST :<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Ex. 13,13.</i><i>den Erstling eines Esels sollst du durch ein Schaf auslösen,</i> <small>VON</small> L<small>ÄMMERN ODER VON</small> Z<small>IEGEN,</small> M<small>ÄNNCHEN ODER</small> W<small>EIBCHEN, GROSS ODER KLEIN, FEHLERFREI ODER FEHLER-BEHAFTET.</small> M<small>AN KANN MIT DEMSELBEN MEHRERE</small> M<small>ALE</small><sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Wenn man ihn vom Priester zurückerhält.</i><small>AUSLÖSEN; ES KANN ZUR</small> V<small>ERZEHNTUNG IN DIE</small> H<small>ÜRDE KOMMEN; IST ES VERENDET, SO DARF MAN ES NUTZNIESSEN.</small>
+M<small>AN DARF NICHT MIT EINEM</small> K<small>ALBE AUSLÖSEN, NICHT MIT EINEM</small> W<small>ILDE, NICHT MIT</small> G<small>ESCHLACHTETEM, NICHT MIT</small> T<small>OTVERLETZTEM, NICHT MIT EINEM</small> M<small>ISCHLINGE</small><sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Von Ziegenbock und Schaf.</i><small>UND NICHT MIT EINEM</small> K<small>OJ</small>. R. E<small>LIE͑ZER ERLAUBT ES MIT EINEM</small> M<small>ISCHLINGE, WEIL ES</small><sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Ob Ziege oder Schaf.</i><small>EIN</small> L<small>AMM IST, UND VERBIETET ES MIT EINEM</small> K<small>OJ, WEIL ES ZWEIFELHAFTES IST</small>. H<small>AT MAN ES</small><sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Das Erstgeborene eines Esels.</i><small>DEM</small> P<small>RIESTER GEGEBEN, SO DARF DER</small> P<small>RIESTER ES NICHT</small> <small>LEBEND</small> <small>HALTEN, BIS ER DAFÜR EIN</small> L<small>AMM ABSONDERT</small>.
+<b>W</b><small>ENN JEMAND DIE</small> L<small>ÖSUNG EINES</small> E<small>SELSEKSTLINGS ABGESONDERT HAT UND SIE VERENDET IST, SO IST ER, WIE</small> R. E<small>LIE͑ZER SAGT, ERSATZPFLICHTIG, WIE FÜR DIE FÜNF</small> S<small>ELA͑ FÜR EINEN</small> S<small>OHN, UND DIE</small> W<small>EISEN SAGEN, ER SEI DAFÜR NICHT ERSATZPFLICHTIG, WIE BEI DER</small> L<small>ÖSUNG DES ZWEITEN</small> Z<small>EHNTEN.</small> R, J<small>EHOŠUA͑ UND</small> R. Ç<small>ADOQ BEKUNDETEN, DASS, WENN DIE</small> L<small>ÖSUNG DES</small> E<small>SELSERSTLINGS VERENDET IST, DER</small> P<small>RIESTER NICHTS ZU BEANSPRUCHEN HABE.</small> V<small>ERENDET DEH</small> E<small>SELSERSTLING, SO IST ER, WIE</small> R. E<small>LIE͑ZER SAGT, ZU BEGRABEN, UND DIE</small> N<small>UTZNIESSUNG DES</small> L<small>AMMES IST ERLAUBT; DIE</small> W<small>EISEN SAGEN, ER BRAUCHE NICHT BEGRABEN ZU WERDEN, UND DAS</small> L<small>AMM GEHÖRE DEM</small> P<small>RIESTER.</small>
+<b>W</b><small>ILL ER IHN NICHT AUSLÖSEN, SO BRECHE ER IHM VON HINTEN DAS</small> G<small>ENICK UND BEGRABE IHN</small>. D<small>AS</small> G<small>EBOT DES</small> A<small>ÜSLÖSENS GEHT DEM</small> G<small>EBOTE DES</small> G<small>ENICKBRECHENS VOR, DENN ES HEISST</small> :<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Ex. 13,13.</i><i>wenn du es nicht auslösest, so sollst du ihm das Genick brechen.</i> D<small>AS</small> G<small>EBOT DER</small> B<small>ESTIMMUNG</small><sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Einer jüdischen Magd zur Ehefrau.</i><small>GEHT DEM</small> G<small>EBOTE DES</small> L<small>OSKAUFENS VOR, DENN ES HEISST</small> :<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Ex. 21,8.</i><i>wenn er sie sich nicht bestimmt hat, so kaufe er sie los.</i> D<small>AS</small> G<small>EBOT DER</small> S<small>CHWAGEREHE GEHT DEM</small> G<small>EBOTE DER</small> Ḥ<small>ALIÇA VOR.</small> D<small>IES GALT FRÜHER, WO MAN DAS</small> G<small>EBOT BEZWECKTE; JETZT ABER, WO MAN NICHT DAS</small> G<small>EBOT BEZWECKT, SAGTEN SIE, DAS</small> G<small>EBOT DER</small> Ḥ<small>ALIÇA GEHE DEM</small> G<small>EBOTE DER</small> S<small>CHWAGEREHE</small><sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> Scheidet das Gebot aus, so bleibt die Blutschande zurück.</i><small>VOR.</small> D<small>AS</small> G<small>EBOT DER</small> A<small>USLÖSUNG</small><sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> Eines dem Heiligtume geweihten Tieres.</i><small>HAT DURCH DEN</small> E<small>IGENTÜMER ZU ERFOLGEN, DER JEDEM ANDEREN VORGEHT, DENN ES HEISST:</small><sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> Lev. 27,27.</i><i>und wenn er nicht ausgelöst wird, so soll er nach deiner Schätzung verkauft werden.</i>
+
+Chapter 2
+
+<b>W</b>ER <small>DIE</small> G<small>EBURT EINER</small> K<small>UH EINES</small> N<small>ICHTJUDEN KAUFT ODER IHM EINE SOLCHE VERKAUFT, OBGLEICH MAN DIES NICHT DARF, ODER SICH MIT IHM DARAN BETEILIGT, ODER VON IHM</small> <small>EIN</small> V<small>IEH ZUR</small> A<small>UFZUCHT</small> <small>ÜBERNIMMT, ODER IHM</small> <small>ZUR</small> A<small>UFZUCHT</small> <small>GIBT, IST ERSTGEBURTSFREI, DENN ES HEISST</small> : <sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Num. 3,13.</i><i>in Jisraél,</i> <small>NICHT ABER VON ANDEREN.</small> P<small>RIESTER UND</small> L<small>EVITEN SIND DAZU VERPFLICHTET, DENN SIE SIND NICHT VON DER</small> E<small>RSTGEBURTSPFLICHT BEI EINEM REINEN</small> V<small>IEH BEFREIT, SONDERN NUR VON DER</small> A<small>USLÖSUNG EINES</small> S<small>OHNES UND DES</small> E<small>SELSERSTLINGS.</small>
+<b>A</b><small>LLE</small> O<small>PFERTIERE, DIE EINEN BLEIBENDENN</small> L<small>EIBESFEIILER HATTEN VOR IHRER</small> H<small>EILIGUNG UND AUSGELÖST WORDEN SIND, SIND PFLICHTIG FÜR DIE</small> E<small>RSTGEBURT UND DIE</small> P<small>RIESTERGABEN, SIE WERDEN PROFAN, UM ZUR</small> S<small>CHUR UND ZUR</small> A<small>RBEIT VERWANDT ZU WERDEN, IHRE</small> J<small>UNGEN UND IHRE</small> M<small>ILCH NACH DER</small> A<small>USLÖSUNG SIND ERLAUBT,</small> WER SIE AUSSERHALB<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Des Tempelhofes, vor ihrer Auslösung.</i><small>SCHLACHTET, IST FREI, SIE ÜBERTRAGEN NICHT</small> <small>DIE</small> H<small>EILIGKEIT</small> <small>AUF DAS</small> E<small>INGETAUSCHTE, UND WENN SIE VERENDEN, SIND SIE AUSZULÖSEN, AUSGENOMMEN DAS</small> E<small>RSTGEBORENE UND DER</small> Z<small>EHNT</small>
+I<small>ST DIE</small> H<small>EILIGUNG VOR DEM</small> L<small>EIBESFEHLER ERFOLGT, ODER WENN SIE VOR DER</small> H<small>EILIGUNG EINEN VORÜBERGEHENDEN</small> L<small>EIBESFEHLER HATTEN UND NACHHER EINEN BLEIBENDEN</small> L<small>EIBESFEHLER BEKOMMEN HABEN UND AUSGELÖST WORDEN SIND, SO SIND SIE VON DER</small> E<small>RSTGEBURT UND DEN</small> P<small>RIESTERGABEN FREI, SIE WERDEN NICHT PROFAN, UM ZUR</small> S<small>CHUR UND ZUR</small> A<small>RBEIT VERWANDT ZU WERDEN,</small> IHRE J<small>UNGEN UND IHRE</small> M<small>ILCH NACH DER</small> A<small>USLÖSUNG SIND VERBOTEN, WER SIE AUSSERHALB</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Des Tempelhofes, vor ihrer Auslösung.</i><small>SCHLACHTET, IST SCHULDIG, SIE ÜBERTRAGEN</small> <small>DIE</small> H<small>EILIGKEIT</small> <small>AUF DAS</small> E<small>INGETAUSCHTE, UND WENN SIE VERENDEN, SIND SIE ZU BEGRABEN</small>.
+<b>H</b><small>AT JEMAND VON EINEM</small> N<small>ICHTJUDEN EISERNES</small> V<small>IEH ÜBERNOMMEN,</small> SO SIND DIE J<small>UNGEN FREI UND DIE</small> J<small>UNGEN DER</small> J<small>UNGEN PFLICIITIG; HAT ER IHM DIE</small> J<small>UNGEN STATT DER</small> M<small>ÜTTER</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Falls diese verenden sollten.</i><small>ZUR</small> V<small>ERFÜGUNG</small> <small>GESTELLT, SO SIND DIE</small> J<small>UNGEN DER</small> J<small>UNGEN FREI, UND DIE</small> J<small>UNGEN DER</small> J<small>UNGEN DER</small> J<small>UNGEN PFLICHTIG.</small> R. Š<small>IMO͑N B.</small> G<small>AMLIÉL SAGT, SIE SEIEN SOGAR BIS ZUR ZEHNTEN</small> G<small>ENERATION</small> <small>FREI, DENN SIE SIND DEM</small> N<small>ICHTJUDEN HAFTBAR</small>
+W<small>ENN EIN</small> S<small>CHAF</small> Z<small>IEGENARTIGES GEWORFEN HAT, ODER EINE</small> Z<small>IEGE</small> S<small>CHAFARTIGES GEWORFEN HAT, SO IST ES ERSTGEBURTSFREI: HAT ES MANCHE</small> K<small>ENNZEICHEN</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Der Mutter.</i><small>, SO IST ES PFLICHTIG.</small>
+<b>W</b><small>ENN EIN</small> S<small>CHAF, DAS NOCH NICHT GEWORFEN HAT, ZWEI</small> M<small>ÄNNCHEN WIRFT UND BEIDE DIE</small> K<small>ÖPFE GLEICHZEITIG HERAUSGESTECKT HABEN, SO GEHÖREN, WIE</small> R. J<small>OSE DER</small> G<small>ALILÄER SAGT, BEIDE DEM</small> P<small>RIESTER, DENN ES HEISST</small> :<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Ex. 13,12.</i><i>das Männliche dem Herrn.</i> D<small>IE</small> W<small>EISEN SAGEN, ES</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Die Geburt von beiden.</i><small>KÖNNE UNMÖGLICH GENAU GLEICHZEITIG ERFOLGEN; VIELMEHR, EINES IHM UND EINES DEM</small> P<small>RIESTER.</small> R. T<small>RYPHON SAGT, DER</small> P<small>RIESTER SUCHE SICH DAS BESSERE AUS</small>. R. A͑<small>QIBA SAGT, SIE SCHÄTZEN</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Wird weiter erklärt.</i><small>UNTER SICH UND DAS ANDERE WEIDE, BIS</small> <small>ES EINEN</small> L<small>EIBESFEHLER BEKOMMT.</small> E<small>S IST ZU DEN</small> P<small>RIESTERGABEN PFLICHTIG, NACH</small> R. J<small>OSE ABER FREI.</small> V<small>ERENDET EINES VON IHNEN, SO MÜSSEN SIE, WIE</small> R. T<small>RYPHON SAGT, TEILEN;</small> R. A͑<small>QIBA SAGT, AVER VOM ANDEREN FORDERT, HABE DEN</small> B<small>EWEIS ZU ERBRINGEN.</small> W<small>ENN EIN</small> M<small>ÄNNCHEN UND EIN</small> W<small>EIBCHEN, SO ERHÄLT DER</small> P<small>RIESTER NICHTS</small><sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Er müsse beweisen, daß das Männchen zuerst herauskam. Im vorangehenden Falle gehört eines entschieden dem Priester.</i>.
+<b>W</b><small>ENN ZWEI</small> S<small>CHAFE, DIE NOCH NICHT GEWORFEN HABEN, ZWEI</small> M<small>ÄNNCHEN WERFEN, SO GEHÖREN BEIDE DEM</small> P<small>RIESTER; WENN EIN</small> M<small>ÄNNCHEN UND EIN</small> W<small>EIBCHEN, SO GEHÖRT DAS</small> M<small>ÄNNCHEN DEM</small> P<small>RIESTER.</small> W<small>ENN ZWEI</small> M<small>ÄNNCHEN UND EIN</small> W<small>EIBCHEN, SO GEHÖRT EINES IHM UND EINES DEM</small> P<small>RIESTER.</small> R. T<small>RYPHON SAGT, DER</small> P<small>RIESTER SUCHE SICH DAS BESSERE AUS;</small> R. A͑<small>QIBA SAGT, SIE SCHÄTZEN UNTER SICH UND DAS ANDERE WEIDE, BIS ES EINEN</small> L<small>EIBESFEHLER BEKOMMT.</small> E<small>S IST ZU DEN</small> P<small>RIESTERGABEN PFLICHTIG, NACH</small> R. J<small>OSE ABER FREI.</small> V<small>ERENDET EINES VON IHNEN, SO MÜSSEN SIE, WIE</small> R. T<small>RYPHON SAGT, TEILEN.</small> R. A͑<small>QIBA SAGT, WER VOM ANDEREN FORDERT, HABE DEN</small> B<small>EWEIS ZU ERBRINGEN.</small> W<small>ENN ZWEI</small> W<small>EIBCHEN UND EIN</small> M<small>ÄNNCHEN, ODER ZWEI</small> M<small>ÄNNCHEN UND ZWEI</small> W<small>EIBCHEN, SO ERHÄLT</small><sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Beide Männchen können später geboren sein.</i><small>DER</small> P<small>RIESTER NICHTS</small>
+W<small>ENN EINES BEREITS ERSTMALIG GEWORFEN HAT UND EINES NOCH NICHT, UND SIE ZWEI</small> M<small>ÄNNCHEN WERFEN, SO GEHÖRT EINES IHM UND EINES DEM</small> P<small>RIESTER</small>. R. T<small>RYPHON SAGT, DER</small> P<small>RIESTER SUCHE SICH DAS BESSERE AUS;</small> R. A͑<small>QIBA SAGT, SIE SCHÄTZEN UNTER SICH, UND DAS ANDERE WEIDE, BIS ES EINEN</small> L<small>EIBESFEHLER BEKOMMT</small>. E<small>S IST ZU DEN</small> P<small>RIESTERGABEN PFLICHTIG ; NACH</small> R. J<small>OSE ABER FREI, DENN</small> R. J<small>OSE SAGT, WENN</small> E<small>INGETAUSCHTES SICH IN DER</small> H<small>AND DES</small> P<small>RIESTERS BEFINDET, SEI ES FREI VON DEN</small> P<small>RIESTERGABEN ; NACH</small> R. M<small>EÍR ABER PFLICHTIG.</small> V<small>ERENDET EINES VON IHNEN, SO MÜSSEN SIE, WIE</small> R. T<small>RYPHON SAGT, TEILEN;</small> R. A͑<small>QIBA SAGT, WER VOM ANDEREN FORDERT, HABE DEN</small> B<small>EWEIS ZU ERBRINGEN</small>. W<small>ENN EIN</small> M<small>ÄNNCHEN UND EIN</small> W<small>EIBCHEN, SO ERHÄLT DER</small> P<small>RIESTER DAVON NICHTS.</small>
+<b>D</b><small>IE</small> S<small>EITENGEBURT UND DAS IHR FOLGENDE</small> J<small>UNGE MÜSSEN BEIDE WEIDEN, WIE</small> R. T<small>RYPHON SAGT, BIS SIE EINEN</small> L<small>EIBESFEHLER BEKOIMMEN, SODANN DÜRFEN SIE FEHLERBEHAFTET VOM</small> E<small>IGENTÜMER GEGESSEN WERDEN</small>. R. A͑<small>QIBA SAGT, SIE GELTEN BEIDE NICHT ALS</small> E<small>RSTGEBORENE; DIE ERSTE, WEIL SIE NICHT</small> E<small>RSTLING DES</small> M<small>UTTERSCHOSSES IST, UND DAS ANDERE, WEIL EIN ANDERES IHM VORANGEGANGEN IST</small>.
+
+Chapter 3
+
+<b>W</b>ENN <small>JEMAND EIN</small> V<small>IEH VON EINEM</small> N<small>ICHTJUDEN GEKAUFT HAT UND NICHT WEISS, OB ES BEREITS GEWORFEN HAT ODER NICHT GEWORFEN HAT, SO GEHÖRT ES, WIE</small> R. J<small>IŠMA͑EL SAGT, WENN ES EINE ERSTJÄHRIGE</small> Z<small>IEGE IST, ENTSCHIEDEN DEM</small> P<small>RIESTER, DARÜBER HINAUS IST ES ZWEIFELHAFT</small>; <small>WENN EIN ZWEITJÄHRIGES</small> S<small>CHAF, ENTSCHIEDEN DEM</small> P<small>RIESTER, DARÜBER HINAUS IST ES ZWEIFELHAFT; WENN EINE</small> K<small>UH ODER EIN</small> E<small>SEL DRITTJÄHRIG, ENTSCHIEDEN DEM</small> P<small>RIESTER, DARÜBER HINAUS IST ES ZWEIFELHAFT</small>. R. A͑<small>QIBA SPRACH ZU IHM</small>: W<small>ÜRDE DAS</small> V<small>IEH NUR DURCH DIE</small> G<small>EBURT BEFREIT WERDEN, SO HÄTTEST DU RECHT, ABER SIE SAGTEN, DAS</small> Z<small>EICHEN DER BEREITS ERFOLGTEN</small> G<small>EBURT SEI BEIM</small> K<small>LEINVIEH DER</small> B<small>LUTSCHMUTZ, BEIM</small> G<small>ROSSVIEH DIE</small> N<small>ACHGEBURT UND BEIM</small> W<small>EIBE DIE</small> E<small>IHAUT UND DIE</small> N<small>ACHGEBURT.</small> D<small>IE</small> R<small>EGEL IST VIELMEHR: IST ES SICHER, DASS ES BEREITS GEWORFEN HAT, SO ERHÄLT DER</small> P<small>RIESTER NICHTS, DASS ES NOCH NICHT GEWORFEN HAT, SO GEHÖRT ES DEM</small> P<small>RIESTER, UND IST ES ZWEIFELHAFT, SO DARF ES VOM</small> E<small>IGENTÜMER FEHLERBEHAFTET GEGESSEN WERDEN</small>.  <b>R.</b> E<small>LIE͑ZER B.</small> J<small>A͑QOB SAGTE</small> : H<small>AT EIN</small> G<small>ROSSVIEH EINEN</small> B<small>LUTKUCHEN AUSGESTOSSEN, SO IST ER ZU BEGRABEN, UND ES IST ERSTGEBURTSFREI.</small>
+<b>R.</b> Š<small>IMO͑N B.</small> G<small>AMLIE͑L SAGTE</small> : W<small>ER EIN SÄUGENDES</small> V<small>IEH VON EINEM</small> N<small>ICHTJUDEN KAUFT, BRAUCHT NICHT ZU BEFÜRCHTEN, ES KÖNNTE DAS</small> J<small>UNGE EINES ANDEREN</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Und dieses noch nicht geworfen haben.</i><small>SEIN</small>. W<small>ER IN SEINE</small> H<small>ERDE KOMMT UND DIE</small> E<small>RSTGEBÄREN DEN SÄUGEN SIEHT UND DIE ANDEREN SÄUGEN SIEHT, BRAUCHT NICHT ZU BEFÜRCHTEN, ES KÖNNTE DAS</small> J<small>UNGE DER EINEN ZUR ANDEREN UND DAS</small> J<small>UNGE DER ANDEREN ZU DIESER GEKOMMEN SEIN</small>.
+<b>R.</b> J<small>OSE B.</small> H<small>AMEŠULLAM SAGTE:</small> W<small>ER DAS</small> E<small>RSTGEBORENE SCHLACHTET, MACHE DIE</small> S<small>TELLE</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Wo das Messer angesetzt wird, damit das Haar beim Schlachten nicht hinderlich sei.</i><small>FREI MIT DEM</small> S<small>CHLACHTMESSER UND RUPFE DAS</small> H<small>AAR AUS NACH DER EINEN UND NACH DER ANDEREN</small> S<small>EITE, NUR DARF ER ES NICHT VON DER</small> S<small>TELLE FORTNEHMEN.</small> D<small>ESGLEICHEN, WENN MAN DAS</small> H<small>AAR AUSRUPFT, UM DIE</small> S<small>TELLE EINES</small> L<small>EIBESFEHLERS ZU UNTERSUCHEN.</small>
+<b>W</b><small>ENN VON EINEM FEHLERBEHAFTETEN</small> E<small>RSTGEBORENEN HAAR AUSGEFALLEN IST, DAS MAN AUFS</small> F<small>ENSTER GELEGT HAT, UND MAN ES NACHHER GESCHLACHTET HAT, SO IST ES</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Das Haar zur Nutznießung.</i><small>NACH</small> A͑<small>QABJA B.</small> M<small>AHALALÉL ERLAUBT</small> <small>UND NACH DEN</small> W<small>EISEN VERBOTEN – SO</small> R. J<small>EHUDA.</small> R. <small>JOSE SPRACH ZU IHM</small>: N<small>ICHT HIERBEI ERLAUBT</small> A͑<small>QABJA B.</small> M<small>AHALALÉL, SONDERN IN DEM</small> F<small>ALLE, WENN MAN VON EINEM FEHLERBEHAFTETEN</small> E<small>RSTGEBORENEN AUSGEFALLENES</small> H<small>AAR AUFS</small> F<small>ENSTER GELEGT HAT UND ES NACHHER VERENDET IST.</small> A͑<small>QABJA B.</small> M<small>AHALALÉL ERLAUBT ES UND DIE</small> W<small>EISEN VERBIETEN ES.</small> D<small>IE GELOCKERTE</small> W<small>OLLE AM</small> E<small>RSTGEBORENEN IST, SOWEIT SIE EINHEITLICH MIT DER</small> S<small>CHURWOLLE</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Die nach dem Schlachten geschoren wird.</i><small>ERSCHEINT, ERLAUBT, UND WAS NICHT</small> <small>EINHEITLICH</small> <small>MIT DER</small> S<small>CHURWOLLE ERSCHEINT, VERBOTEN.</small>
+
+Chapter 4
+
+<b>W</b>IE <small>LANGE MUSS DER</small> J<small>ISRAÉLIT SICH MIT DEM</small> E<small>RSTGEBORENEN BEFASSEN</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Und kann es nicht dem Priester geben.</i>? B<small>EIM</small> K<small>LEINVIEH DREISSIG</small> T<small>AGE, BEIM</small> G<small>ROSSVIEH FÜNFZIG</small> T<small>AGE.</small> R. J<small>OSE SAGT, BEIM</small> K<small>LEINVIEH DREI</small> M<small>ONATE.</small> S<small>AGTE DER</small> P<small>RIESTER ZU IHM INNERHALB DIESER</small> Z<small>EIT, DASS ER ES IHM GEBE, SO DARF ER ES IHM NICHT GEBEN; WENN ES ABER FEHLERBEHAFTET IST UND ER ZU IHM SAGT, DASS ER ES IHM GEBE, UM ES ZU ESSEN, SO IST ES ERLAUBT.</small> W<small>ENN ER ZUR</small> Z<small>EIT, WENN DER</small> T<small>EMPEL BESTEHT, ZU IHM SAGT, DASS ER ES IHM GEBE, ER WOLLE ES DARBRINGEN, UND ES FEHLERFREI IST, SO IST ES ERLAUBT.</small> D<small>AS</small> E<small>RSTGEBORENE IST</small> J<small>AHR FÜR</small> J<small>AHR</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Dh. nach Ablauf eines Jahres.</i> <small>ZU ESSEN, EINERLEI OB FEHLERFREI</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Zur Zeit des Tempels.</i> <small>ODER FEHLERBEHAFTET, DENN ES HEISST</small> : <sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Dt. 15,20.</i><i>vor dem Herrn, deinem Gott, sollst du es essen Jahr für Jahr.</i>
+H<small>AT ES INNERHALB DES</small> J<small>AHRES EINEN</small> L<small>EIBESFEHLER BEKOMMEN, SO DARF MAN ES VOLLE ZWÖLF</small> M<small>ONATE HALTEN; WENN NACH ZWÖLF</small> M<small>ONATEN, SO DARF MAN ES NUR DREISSIG</small> T<small>AGE HALTEN.</small>
+<b>W</b><small>ENN JEMAND DAS</small> E<small>RSTGEBORENE GESCHLACHTET HAT UND NACHHER DEN</small> L<small>EIBESFEHLER ZEIGT, SO IST ES NACH</small> R. J<small>EHUDA ERLAUBT;</small> R. M<small>EÍR SAGT, DA ES OHNE</small> E<small>RLAUBNIS</small> <small>EINES</small> B<small>EWÄHRTEN GESCHLACHTET WORDEN IST, SEI ES VERBOTEN</small>
+W<small>ENN JEMAND, DER NICHT</small> B<small>EWÄHRTER IST, DAS</small> E<small>RSTGEBORENE BESICHTIGT UND MAN ES AUF SEINE</small> E<small>NTSCHEIDUNG HIN GESCHLACHTET HAT, SO IST ES ZU BEGRABEN, UND ER ERSETZE ES AUS SEINEM</small> V<small>ERMÖGEN.</small>  <b>H</b><small>AT</small> <small>EIN</small> R<small>ICHTER</small> <small>EINE</small> E<small>NTSCHEIDUNG GETROFFEN UND DEM</small> U<small>NRECHTHABENDEN</small> R<small>ECHT GEGEBEN UND DEM</small> R<small>ECHTHABENDEN</small> U<small>NRECHT GEGEBEN, ODER DAS</small> R<small>EINE ALS UNREIN UND DAS</small> U<small>NREINE ALS REIN ERKLÄRT, SO IST SEINE</small> E<small>NTSCHEIDUNG GÜLTIG, ABER ER MUSS AUS SEINER</small> T<small>ASCHE</small> E<small>RSATZ LEISTEN; IST ER BEI</small> G<small>ERICHT BEWÄHRT</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Wenn er sich nicht im Gesetze, sondern nur in der Erwägung geirrt hat.</i><small>, SO IST ER ERSATZFREI.</small>  <b>E</b><small>INST LIESS</small> R. T<small>RYPHON EINE</small> K<small>UH. DER DIE</small> G<small>EBÄRMUTTER ENTFERNT WORDEN WAR, DEN</small> H<small>UNDEN ZUM</small> F<small>RESSEN GEBEN</small>. A<small>LS DIE</small> S<small>ACHE VOR DIE</small> W<small>EISEN ZU</small> J<small>ABNE KAM, ERLAUBTEN SIE SIE.</small> D<small>ER</small> A<small>RZT</small> T<small>HEODOS SAGTE NÄMLICH, KEINE</small> K<small>UH UND KEINE</small> S<small>AU KOMME AUS</small> A<small>LEXANDRIEN IN</small> Ä<small>GYPTEN, DER MAN NICHT VORHER DIE</small> G<small>EBÄRMUTTER AUSGESCHNITTEN HÄTTE, DAMIT SIE NICHT WERFE</small>. R. T<small>RYPHON SPRACH</small>: D<small>EIN</small> E<small>SEL IST HIN</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Eine derartige Kuh ist demnach lebensfähig, u. er hat demnach Ersatz zu leisten.</i>, T<small>RYPHON!</small> D<small>A SPRACH</small> R. A͑<small>QIBA ZU IHM</small>: T<small>RYPHON, DU BIST BEI</small> G<small>ERICHT BEWÄHRT, UND WER BEI</small> G<small>ERICHT BEWÄHRT IST, IST NICHT ERSATZPFLICHTIG.</small>
+<b>W</b><small>ENN JEMAND</small> B<small>ELOHNUNG FÜR DIE</small> B<small>ESICHTIGUNG DER</small> E<small>RSTGEBORENEN NIMMT, SO DARF MAN AUF SEINE</small> E<small>NTSCHEIDUNG HIN NICHT SCHLACHTEN</small>, <small>ES SEI DENN, DASS ER</small> B<small>EWÄHRTER IST</small> W<small>IE</small> I<small>LA IN</small> J<small>ABNE, DEM DIE</small> W<small>EISEN ERLAUBTEN, VIER</small> A<small>SSAR FÜR EIN</small> K<small>LEINVIEH UND SECHS FÜR EIN</small> G<small>ROSSVIEH ZU NEHMEN, EINERLEI OB FEHLERFREI ODER FEHLERBEHAFTET</small>.
+<b>W</b><small>ER FÜR SEINE</small> R<small>ECHTSPRECHUNG EINE</small> B<small>ELOHNUNG NIMMT, DESSEN</small> R<small>ECHTSPRECHUNG IST NICHTIG: WER FÜR SEINE</small> Z<small>EUGENAUSSAGE, DESSEN</small> Z<small>EUGENAUSSAGE IST NICHTIG; WER FÜR DAS</small> B<small>ESPRENGEN</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Eines Unreinen mit dem Entsündigungswasser.</i><small>UND DAS</small> W<small>EIHEN</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Des Wassers mit der Asche von der roten Kuh; cf. Num. Kap. 19.</i><small>, DESSEN</small> W<small>EIH</small><small>WASSER IST</small> H<small>ÖHLENWASSER</small><sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Das zur Reinigung untauglich ist; viell, v. <span dir="rtl">ערה</span>, Spülicht.</i><small>UND DESSEN</small> <small>GEWEIHTE</small> A<small>SCHE IST</small> H<small>ERDASCHE.</small> W<small>ENN ER</small><sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Der die oben genannten Funktionen ausüben geht.</i>P<small>RIESTER IST UND DABEI UNREIN GEWORDEN UND</small> H<small>EBE</small> <small>ZU ESSEN</small> <small>VERHINDERT IST, SO MUSS ER IHM</small> S<small>PEISE,</small> T<small>RANK UND</small> S<small>ALBUNG GEBEN; IST ER ALT, SO LASSE ER IHN AUF EINEM</small> E<small>SEL REITEN.</small> A<small>UCH BEZAHLE ER IHN WIE EINEN</small> L<small>OHNARBEITER.</small>
+<b>W</b><small>ER HINSICHTLICH DER</small> E<small>RSTGEBURT VERDÄCHTIG IST, VON DEM KAUFE MAN</small> <small>AUCH</small> <small>KEIN</small> R<small>EHFLEISCH UND KEINE UNGEGERBTEN</small> F<small>ELLE.</small> R. E<small>LIE͑ZER SAGT, MAN KAUFE VON IHM</small> F<small>ELLE VON</small> W<small>EIBCHEN.</small> F<small>ERNER KAUFE MAN VON IHM KEINE GEREINIGTE UND SCHMUTZIGE</small> W<small>OLLE, WOHL ABER DARF MAN VON IHM</small> G<small>ESPONNENES UND</small> K<small>LEIDER KAUFEN</small>.
+<b>W</b><small>ER HINSICHTLICH DES</small> S<small>IEBENTJAHRES VERDÄCHTIG</small><sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Früchte dieses Jahres (cf. Ex. 23,10,11) zu verkaufen.</i><small>IST, VON DEM DARF MAN KEINEN</small> F<small>LACHS KAUFEN, NICHT EINMAL GEHECHELT; WOHL ABER DARF MAN VON IHM</small> G<small>ESPONNENES UND</small> G<small>EWEBTES KAUFEN</small>.
+<b>W</b><small>ER VERDÄCHTIG IST,</small> H<small>EBE ALS</small> P<small>ROFANES ZU VERKAUFEN, VON DEM DARF MAN NICHT EINMAL</small> W<small>ASSER UND</small> S<small>ALZ KAUFEN – SO</small> R. J<small>EHUDA.</small> R. Š<small>IMO͑N SAGT, ALLES, WAS DER</small> H<small>EBEPFLICHT UNTERLIEGT, DÜRFE MAN VON IHM NICHT KAUFEN</small>.
+<b>W</b><small>ER HINSICHTLICH DES</small> S<small>IEBENTJAHRES VERDÄCHTIG IST, IST NICHT VERDÄCHTIG HINSICHTLICH DES</small> Z<small>EHNTEN; WER HINSICHTLICH DES</small> Z<small>EHNTEN VERDÄCHTIG IST, IST NICHT VERDÄCHTIG HINSICHTLICH DES</small> S<small>IEBENTJAHRES; WER HINSICHTLICH DIESES UND JENES VERDÄCHTIG IST, IST HINSICHTLICH DES</small> R<small>EINHEITSGESETZES VERDÄCHTIG; UND MANCHER IST HINSICHTLICH DES</small> R<small>EINHEITSGESETZES VERDÄCHTIG, UND DOCH NICHT VERDÄCHTIG HINSICHTLICH DES EINEN UND DES ANDEREN</small>. D<small>IE</small> R<small>EGEL IST : WER HINSICHTLICH EINER</small> S<small>ACHE VERDÄCHTIG IST, DARF DIESBEZÜGLICH NICHT RICHTEN UND NICHT ZEUGEN</small>.
+
+Chapter 5
+
+<b>V</b>ON <small>ALLEN UNTAUGLICH GEWORDENEN</small> O<small>PFERTIEREN GEHÖRT DIE</small> N<small>UTZNIESSUNG DEM</small> H<small>EILIGTUME.</small> S<small>IE WERDEN IM</small> S<small>CHARREN VERKAUFT, IM</small> S<small>CHARREN GESCHLACHTET UND NACH</small> L<small>ITRA</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Dh. nach Gewicht verkauft.</i> <small>AUSGEWOGEN,</small> AUSGENOMMEN DAS E<small>RSTGEBORENE UND DER</small> Z<small>EHNT, DEREN</small> N<small>UTZNIESSUNG DEM</small> E<small>IGENTÜMER GEHÖRT.</small> D<small>IE</small> N<small>UTZNIESSUNG DER UNTAUGLICH GEWORDENEN</small> O<small>PFERTIERE GEHÖRT DEM</small> H<small>EILIGTUME.</small> V<small>OM</small> E<small>RSTGEBORENEN WIEGE MAN</small> T<small>EIL GEGEN</small> T<small>EIL</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Jeder Priester erhält einen gleichen Anteil.</i>.
+<b>D</b><small>IE</small> S<small>CHULE</small> Š<small>AMMAJS SAGT, EIN</small> J<small>ISRAÉLIT DÜRFE NICHT BETEILIGT WERDEN MIT EINEM</small> P<small>RIESTER BEIM</small> V<small>ERZEHREN</small> <small>DES</small> E<small>RSTGEBORENEN, DIE</small> S<small>CHULE</small> H<small>ILLELS ERLAUBT DIES, SOGAR EIN</small> N<small>ICUTJUDE.</small><b>H</b><small>AT EIN</small> E<small>RSTGEBORENES</small> B<small>LUTANDRANG BEKOMMEN</small>, <small>SO DARF MAN IHM NICHT ZUR</small> A<small>DER LASSEN</small>, <small>SELBST WENN ES DARAN VERENDEN MUSS</small> – <small>SO</small> R. J<small>EHUDA</small>. D<small>IE</small> W<small>EISEN SAGEN</small>, <small>MAN LASSE IHM ZUR</small> A<small>DER</small>, <small>NUR DARF MAN IHM KEINEN</small> L<small>EIBESFEHLER BEIBRINGEN</small>. H<small>AT MAN IHM EINEN</small> L<small>EIBESFEHLER BEIGEBRACHT</small>, <small>SO DARF MAN ES NICHT DARAUFHIN SCHLACHTEN</small>. R. Š<small>IMO͑N SAGT</small>, <small>MAN DÜRFE IHM ZUR</small> A<small>DER LASSEN</small>, <small>SELBST WENN MAN IHM DABEI EINEN</small> L<small>EIBESFEHLER BEIBRINGT</small>.
+<b>W</b><small>ENN JEMAND EINEM</small> E<small>RSTGEBORENEN DAS</small> O<small>HR GESCHLITZT HAT</small>, <small>SO DARF ER ES NIE SCHLACHTEN</small> – <small>SO</small> R. E<small>LIE͑ZER</small>. D<small>IE</small> W<small>EISEN SAGEN</small>, <small>HAT ES EINEN ANDEREN</small> L<small>EIBESFEHLER BEKOMMEN</small>, <small>SO DARF ER ES DARAUFHIN SCHLACHTEN</small>. <b>E</b><small>INST SAH EIN</small> Q<small>UAESTOR EINEN ALTEN</small> S<small>CHAFBOCK MIT ZOTTIGEM</small> H<small>AARE</small>, <small>UND ALS ER FRAGTE</small>, <small>WELCHES</small> B<small>EWENDEN ES MIT DIESEM HABE</small>, <small>ERWIDERTE MAN IHM</small>, <small>ES SEI EIN</small> E<small>RSTGEBORENES</small>, <small>DAS NUR DANN GESCHLACHTET WERDEN DARF</small>, <small>WENN ES EINEN</small> L<small>EIBESFEHLER HAT</small>. D<small>A NAHM ER EINEN</small> D<small>OLCH UND SCHLITZTE IHM DAS</small> O<small>HR</small>. <small>ALS DIE</small> S<small>ACHE VOR DIE</small> W<small>EISEN KAM</small>, <small>ERLAUBTEN SIE</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Weil jener gar nicht wußte, daß es dadurch zum Schlachten erlaubt werde.</i><small>IHN</small>. A<small>LS ER ABER</small>, <small>NACHDEM SIE IHN ERLAUBT HATTEN</small>, <small>HINGING UND ANDEREN</small> E<small>RSTGEBORENEN DIE</small> O<small>HREN SCHLITZTE</small>, <small>VERBOTEN SIE SIE</small>. E<small>INST SPIELTEN</small> K<small>INDER AUF DEM</small> F<small>ELDE UND BANDEN DEN</small> S<small>CHAFEN DIE</small> S<small>CHWÄNZE ANEINANDER</small>; <small>DA WURDE EINEM VON IHNEN DER</small> S<small>CHWANZ ABGERISSEN UND ES WAR EIN</small> E<small>RSTGEBORENES</small>. A<small>LS DIE</small> S<small>ACHE VOR DIE</small> W<small>EISEN KAM</small>, <small>ERLAUBTEN SIE ES</small>. A<small>LS SIE NUN SAHEN</small>, <small>DASS SIE ES DARAUFHIN ERLAUBTEN</small>, <small>GINGEN SIE HIN UND BANDEN ANDEREN</small> E<small>RSTGEBORENEN DIE</small> S<small>CHWÄNZE ANEINANDER</small>; <small>DA VERBOTEN SIE SIE</small>. D<small>IE</small> R<small>EGEL HIERBEI IST</small>: <small>GESCHAH ES AUF SEINEN</small> W<small>UNSCH</small>, <small>SO IST ES VERBOTEN</small>, <small>WENN NICHT AUF SEINEN</small> W<small>UNSCH</small>, <small>SO IST ES ERLAUBT</small>.
+<b>W</b><small>ENN EIN</small> E<small>RSTGEBORENES EINEN VERFOLGT HATTE</small>, <small>UND ER IHM EINEN</small> F<small>USSTRITT VERSETZT UND IHM EINEN</small> L<small>EIBESFEHLER BEIGEBRACHT HAT</small>, <small>SO DARF MAN ES DARAUFHIN SCHLACHTEN</small>.<b>B</b><small>EI ALLEN</small> L<small>EIBESFEHLERN</small>, <small>DIE DURCH</small> M<small>ENSCHENHAND GEKOMMEN SEIN KÖNNEN</small>, <small>SIND JISRAÉLITISCHE</small> H<small>IRTEN GLAUBHAFT</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Wenn sie bekunden, der Leibesfehler sei von selbst entstanden.</i><small>UND PRIESTERLICHE</small> H<small>IRTEN NICHT GLAUBHAFT</small>. R. Š<small>IMO͑N B</small>. G<small>AMLIÉL SAGT</small>, <small>MAN SEI NUR BEI DEM EINES ANDEREN GLAUBHAFT</small>, <small>NICHT ABER BEI SEINEM EIGENEN</small>. R. M<small>EÍR SAGT</small>, <small>WER HINSICHTLICH EINER</small> S<small>ACHE VERDÄCHTIG</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Dabei interessiert zu sein.</i><small>IST</small>, <small>DÜRFE DABEI NICHT RICHTEN UND NICHT ZEUGEN</small>.
+<b>D</b><small>ER</small> P<small>RIESTER IST ZU SAGEN GLAUBHAFT</small>, <small>ER HABE DIESES</small> E<small>RSTGEBORENE GEZEIGT</small>, <small>UND ES SEI FEHLERBEHAFTET</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Ein Gelehrter habe entschieden, daß es wegen dieses Leibesfehlers geschlachtet werden dürfe.</i>.<b>J</b><small>EDER IST GLAUBWÜRDIG HINSICHTLICH DES</small> L<small>EIBESFEHLERS DES</small> Z<small>EHNTEN</small>. <b>W</b><small>ENN EINEM</small> E<small>RSTGEBORENEN DAS</small> A<small>UGE GEBLENDET</small>, <small>DER</small> V<small>ORDERFUSS ABGEHAUEN ODER DER</small> H<small>INTERFUSS GEBROCHEN IST</small>, <small>SO DARF ES DURCH</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Auf Grund ihres (bezw. seines) Urteils über das Gebrechen.</i><small>DREI</small> M<small>ÄNNER DER</small> G<small>EMEINDE GESCHLACHTET WERDEN</small>. R. J<small>OSE SAGT</small>, <small>SELBST WENN DER</small> H<small>OCHPRIESTER DA ANWESEND IST</small>, <small>DÜRFE ES NUR DURCH EINEN</small> B<small>EWÄHRTEN</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Auf Grund ihres (bezw. seines) Urteils über das Gebrechen.</i><small>GESCHLACHTET WERDEN</small>.
+<b>W</b><small>ENN JEMAND DAS</small> E<small>RSTGEBORENE GESCHLACHTET HAT UND ES BEKANNT WIRD</small>, <small>DASS ER ES NICHT HAT BESICHTIGEN LASSEN</small>, <small>SO IST</small>, <small>WAS</small> <small>DIE</small> K<small>ÄUFER</small> <small>GEGESSEN HABEN</small>, <small>BEREITS GEGESSEN</small>, <small>UND ER GEBE IHNEN</small><sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Den Käufern des Fleisches.</i><small>DAS</small> G<small>ELD ZURÜCK</small>, <small>UND WAS NICHT GEGESSEN WORDEN IST</small>, (<small>DAS</small> F<small>LEISCH</small>) <small>ZU BEGRABEN</small>, <small>UND ER GEBE IHNEN DAS</small> G<small>ELD ZURÜCK</small>. D<small>ESGLEICHEN IST</small>, <small>WENN JEMAND EINE</small> K<small>UH GESCHLACHTET UND VERKAUFT HAT</small>, <small>UND ES SICH HERAUSSTELLT</small>, <small>DASS SIE TOTVERLETZT WAR</small>, <small>WAS</small> <small>DIE</small> K<small>ÄUFER</small> <small>GEGESSEN HABEN</small>, <small>BEREITS GEGESSEN</small>, <small>UND WAS SIE VOM</small> F<small>LEISCHE NICHT GEGESSEN HABEN</small>, <small>GEBEN SIE IHM ZURÜCK</small>, <small>UND ER GEBE IHNEN DAS</small> G<small>ELD ZURÜCK</small>. H<small>ABEN DIESE ES AN</small> N<small>ICHTJUDEN VERKAUFT ODER</small> H<small>UNDEN VORGEWORFEN</small>, <small>SO HABEN SIE DEN</small> P<small>REIS FÜR</small> T<small>OTVERLETZTES ZU ZAHLEN</small><sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Der besonders niedrig ist, u. die Differenz zahle er ihnen zurück.</i>.
+
+Chapter 6
+
+<b>A</b>uf G<small>RUND FOLGENDER</small> L<small>EIBESFEHLER DARF MAN DAS</small> E<small>RSTGEBORENE SCHLACHTEN</small>: <small>WENN IHM DAS</small> O<small>HR VERLETZT IST</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Das W. <span dir="rtl">פגם</span> bedeutet eine Verletzung, wobei etwas fehlt.</i>, <small>AM</small> K<small>NORPEL</small>, <small>NICHT ABER AN DER</small> H<small>AUT</small>; <small>WENN ES GESPALTEN IST</small>, <small>AUCH WENN NICHTS FEHLT</small>; <small>WENN ES EIN</small> L<small>OCH GROSS WIE EINE</small> W<small>ICKE HAT</small>; <small>ODER WENN ES VERDORRT IST</small>. W<small>AS HEISST VERDORRT</small>? W<small>ENN MAN ES DURCHSTICHT UND KEIN</small> T<small>ROPFEN</small> B<small>LUT HERAUSKOMMT</small>. R. J<small>OSE B</small>. H<small>AMEŠULLAM SAGT</small>, <small>VERDORRT HEISSE ES</small>, <small>WENN ES BRÖCKELT</small>.
+<b>W</b><small>ENN EIN</small> A<small>UGENLID DURCHLÖCHERT IST</small>, <small>VERLETZT ODER GESPALTEN</small>, <small>ODER WENN AN SEINEM</small> A<small>UGE EIN</small> H<small>ÄUTCHEN</small>, <small>EINE</small> T<small>RÜBUNG</small>, <small>EINE</small> F<small>ÄRBUNG</small>, <small>EIN</small> S<small>CHLANGENFLECK ODER EIN</small> W<small>EINKERN IST</small>. T<small>RÜBUNG HEISST ES</small>, <small>WENN DAS</small> W<small>EISSE DIE</small> I<small>RIS UNTERBRICHT UND IN DAS</small> S<small>CHWARZE RAGT</small>. R<small>AGT DAS</small> S<small>CHWARZE IN DAS</small> W<small>EISSE</small>, <small>SO IST DIES KEIN</small> L<small>EIBESFEHLER</small>.
+<b>W</b><small>EISSE</small> P<small>UNKTE UND</small> W<small>ASSER</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Im Auge, gelten als Leibesfehler.</i>, <small>WENN SIE BLEIBEND SIND</small>. W<small>ELCHE WEISSEN</small> P<small>UNKTE GELTEN ALS BLEIBEND</small>? D<small>IE ACHTZIG</small> T<small>AGE ANHALTEN</small>. R. Ḥ<small>ANANJA B</small>. A<small>NTIGONOS SAGT</small>, <small>MAN UNTERSUCHE SIE INNERHALB DER ACHTZIG</small> T<small>AGE DREIMAL</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Ob sie nicht während dieser Zeit vorhanden waren.</i>. D<small>AS</small> W<small>ASSER GILT ALS BLEIBEND</small>, <small>WENN</small> <small>DAS</small> V<small>IEH</small> F<small>RISCHES UND</small> G<small>ETROCKNETES</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Sc. Grünfutter, das man ihm erfolglos zur Heilung gegeben hat.</i><small>VON REGENFEUCHTEN</small> F<small>ELDERN GEFRESSEN HAT</small>; F<small>RISCHES UND</small> G<small>ETROCKNETES VON</small> R<small>IESELFELDERN</small>, <small>ODER WENN ES ZUERST</small> G<small>ETROCKNETES UND NACHHER</small> F<small>RISCHES</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Auch von regenbewässerten Feldern.</i><small>GEFRESSEN HAT</small>, <small>SO IST DIES KEIN</small> L<small>EIBESFEHLER</small>. N<small>UR WENN ES ZUERST</small> F<small>RISCHES UND NACHHER</small> T<small>ROKKENES GEFRESSEN HAT</small>.
+<b>W</b><small>ENN DIE</small> N<small>ASE DURCHLÖCHERT</small>, <small>VERLETZT ODER GESPALTEN IST</small>, <small>WENN DIE</small> O<small>BERLIPPE DURCHLÖCHERT</small>, <small>VERLETZT ODER GESPALTEN IST</small>.<b>W</b><small>ENN DIE VORDEREN</small> Z<small>ÄHNE BESCHÄDIGT ODER ABGEBROCHEN SIND</small>, <small>ODER WENN DIE HINTEREN ENTWURZELT SIND</small>. R. Ḥ<small>ANINA B</small>. A<small>NTIGONOS SAGT</small>, <small>MAN UNTERSUCHE NICHT VON DEN</small> B<small>ACKENZÄHNEN</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Wörtl. die geteilten od. Doppelzähne.</i><small>EINWÄRTS</small>, <small>UND AUCH NICHT DIE</small> B<small>ACKENZÄHNE SELBST</small>.
+<b>W</b><small>ENN DIE</small> G<small>LIEDHAUT ODER BEI</small> O<small>PFERTIEREN</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Als welche Weibchen darzubringen sind.</i><small>BEIM</small> W<small>EIBCHEN DIE</small> S<small>CHAM VERLETZT IST</small>, <small>ODER WENN DER</small> S<small>CHWANZ AM</small> K<small>NOCHEN</small>, <small>NICHT ABER AM</small> G<small>ELENKE VERLETZT IST</small>, <small>ODER WENN DAS</small> E<small>NDE DES</small> S<small>CHWANZES SICH SCHÄLT</small>, (<small>WENN</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Der eingeklammerte Satz ist eine erklärende Glosse und fehlt in der Mišna separata.</i><small>DIE</small> H<small>AUT UND DAS</small> F<small>LEISCH SICH ABLÖSEN UND DER</small> K<small>NOCHEN ZURÜCKBLEIBT</small>,) <small>ODER WENN ZWISCHEN EINEM</small> G<small>ELENKE UND DEM ANDEREN EINE</small> F<small>INGERBREITE</small> F<small>LEISCHES IST</small>.
+<b>W</b><small>ENN ES GAR KEINE</small> H<small>ODEN ODER NUR EINE</small> H<small>ODE HAT</small>. R. J<small>IŠMA͑ÉL SAGTE</small>: H<small>AT ES ZWEI</small><sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> In der Mitte geteilt.</i>H<small>ODENSÄCKE</small>, <small>SO HAT ES ZWEI</small> H<small>ODEN</small>, <small>HAT ES KEINE ZWEI</small> H<small>ODENSÄCKE</small>, <small>SO HAT ES NUR EINE</small> H<small>ODE</small>. R. A͑<small>QIBA SAGTE</small>: M<small>AN SETZE ES</small><sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Wenn nur eine Hode zu merken ist.</i><small>AUF DEN</small> S<small>TEISS UND DRÜCKE</small>; <small>IST NOCH EINE</small> H<small>ODE VORHANDEN</small>, <small>SO KOMMT SIE ENDLICH HERVOR</small>. E<small>INST EREIGNETE ES SICH</small>, <small>DASS MAN DRÜCKTE</small>, <small>JEDOCH KAM KEINE HERVOR</small>; <small>NACHDEM MAN ES ABER GESCHLACHTET HATTE</small>, <small>FAND MAN SIE AN DEN</small> L<small>ENDEN HAFTEN</small>. R. A͑<small>QIBA ERLAUBTE ES</small>, <small>UND</small> R. <small>JOḤANAN B</small>. N<small>URI VERBOT ES</small>.
+<b>W</b><small>ENN ES FÜNF</small> B<small>EINE ODER NUR DREI</small> B<small>EINE HAT</small>; <small>WENN SEINE</small> F<small>ÜSSE RUNDHUFIG SIND</small>, <small>WIE DIE EINES</small> E<small>SELS</small>; <small>WENN ES VERRENKT ODER HOCHHÜFTIG IST</small>. W<small>AS HEISST VERRENKT</small>? W<small>ENN EINE</small> H<small>ÜFTE</small> <small>AUS DEM</small> G<small>ELENKE</small> <small>GEKOMMEN IST</small>; <small>HOCHHÜFTIG</small>? W<small>ENN EINE DER</small> H<small>ÜFTEN HÖHER IST</small>.
+<b>W</b><small>ENN IHM EIN</small> K<small>NOCHEN DES</small> V<small>ORDERFUSSES ODER DES</small> H<small>INTERFUSSES GEBROCHEN IST</small>, <small>AUCH WENN ES NICHT ZU MERKEN IST</small>. D<small>IESE</small> L<small>EIBESFEHLER ZÄHLTE</small> I<small>LA IN</small> J<small>ABNE AUF</small>, <small>UND DIE</small> W<small>EISEN PFLICHTETEN IHM BEI</small>; <small>ALS ER ABER NOCH DREI HINZUFÜGTE</small>, <small>SPRACHEN SIE ZU IHM</small>: W<small>IR HABEN ES VON DIESEN NICHT GEHÖRT</small>. D<small>ESSEN</small> A<small>UGENHÖHLE RUND IST</small>, <small>WIE DIE EINES</small> M<small>ENSCHEN</small>, <small>DESSEN</small> M<small>AUL DEM EINES</small> S<small>CHWEINES GLEICHT</small>, <small>UND DEM DER GRÖSSERE</small> T<small>EIL DER</small> V<small>ORDERZUNGE</small><sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Wörtl. der sprechende Teil an der Zunge.</i><small>FEHLT</small>. D<small>AS</small> G<small>ERICHT NACH IHNEN SAGTE</small>, <small>DIESE SEIEN</small> L<small>EIBESFEHLER</small>.
+<b>E</b><small>INST KAM EIN</small> F<small>ALL VOR</small>, <small>DASS DIE UNTERE</small> K<small>INNLADE ÜBER DIE OBERE VORSTAND</small>, <small>UND ALS</small> R. G<small>AMLIÉL DIE</small> W<small>EISEN BEFRAGTE</small>, <small>SAGTEN SIE</small>, <small>ES SEI EIN</small> L<small>EIBESFEHLER</small>.<b>W</b><small>ENN EIN</small> B<small>ÖCKCHEN EIN GEDOPPELTES</small> O<small>HR HAT</small>, <small>SO IST DIES</small>, <small>WIE DIE</small> W<small>EISEN SAGTEN</small>, <small>WENN ES EIN</small> K<small>NOCHEN</small><sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Dh. Knorpel, aus dem beide Ohren, eines im andren, auslaufen.</i><small>IST</small>, <small>EIN</small> L<small>EIBESFEHLER</small>, <small>UND WENN ES NICHT EIN</small> K<small>NOCHEN</small><sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Wenn das Läppchen gedoppelt ist.</i><small>IST</small>, <small>KEIN</small> L<small>EIBESFEHLER</small>. R. Ḥ<small>ANANJA B</small>. G<small>AMLIÉL SAGT</small>, <small>WENN DER</small> S<small>CHWANZ EINES</small> B<small>ÖCKCHENS DEM EINES</small> S<small>CHWEINES GLEICHT</small>, <small>ODER WENN ES KEINE DREI</small> W<small>IRBEL HAT</small>, <small>SEI DIES EIN</small> L<small>EIBESFEHLER</small>.
+<b>R.</b> Ḥ<small>ANINA B</small>. A<small>NTIGONOS SAGTE</small>: W<small>ENN ES EINE</small> B<small>LATTER AM</small> A<small>UGE HAT</small>; <small>WENN DER</small> K<small>NOCHEN AN SEINEM</small> V<small>ORDERFUSSE ODER SEINEM</small> H<small>INTERFUSSE VERLETZT IST</small>, <small>WENN IHM DER</small> K<small>NOCHEN IM</small> M<small>AULE GELÖST IST</small>; <small>WENN EINES SEINER</small> A<small>UGEN GROSS UND EINES KLEIN IST</small>; <small>WENN EINES SEINER</small> O<small>HREN GROSS UND EINES KLEIN IST</small>, <small>UND ZWAR ZU SEHEN UND NICHT GEMESSEN</small>. R. J<small>EHUDA SAGT</small>, <small>AUCH WENN EINE VON SEINEN BEIDEN</small> H<small>ODEN SO GROSS IST WIE ZWEI VON DER ANDREN</small>; <small>DIE</small> W<small>EISEN ABER PFLICHTEN IHM NICHT BEI</small>.
+<b>W</b><small>ENN DER</small> S<small>CHWANZ EINES</small> K<small>ALBES NICHT BIS ZUM</small> K<small>NIEGELENKE REICHT</small>. D<small>IE</small> W<small>EISEN SPRACHEN</small>: D<small>IES IST JA BEI DEN MEISTEN</small> K<small>ÄLBERN DER</small> F<small>ALL</small>; <small>JE MEHR SIE WACHSEN</small>, <small>DESTO LÄNGER WIRD ER</small>. W<small>AS HEISST</small> K<small>NIEGELENK</small>, <small>VON DEM SIE SPRECHEN</small>? R. Ḥ<small>ANINA B</small>. A<small>NTIGONOS ERWIDERTE</small>: D<small>AS</small> K<small>NIEGELENK IN DER</small> M<small>ITTE DES</small> S<small>CHENKELS</small>.<b>W</b><small>EGEN DIESER</small> L<small>EIBESFEHLER SCHLACHTE MAN DAS</small> E<small>RSTGEBORENE</small>, <small>UND WEGEN DIESER SIND UNTAUGLICH GEWORDENE</small> O<small>PFER AUSZULÖSEN</small>.
+<b>A</b><small>UF</small> G<small>RUND FOLGENDER</small> L<small>EIBESFEHLER</small> <small>SCHLACHTE MAN NICHT</small>, <small>WEDER IM</small> T<small>EMPEL</small><sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Vgl. S. 574 Anm. 101.</i><small>NOCH IN DER</small> P<small>ROVINZ</small>: <small>WENN EIN WEISSER</small> F<small>LECK ODER</small> W<small>ASSER SICH</small> <small>IM</small> A<small>UGE</small> <small>BEFINDEN</small>, <small>NICHT BLEIBEND</small>; <small>WENN DIE HINTEREN</small> Z<small>ÄHNE BESCHÄDIGT SIND</small>, <small>ABER NICHT ENTWURZELT</small>, <small>WENN ES MIT EINEM</small> G<small>RINDE</small>, <small>EINER</small> B<small>LATTER ODER EINER</small> F<small>LECHTE BEHAFTET IST</small>, <small>WENN ES ALT</small>, <small>KRANK ODER STINKIG IST</small>, <small>WENN DAMIT EINE</small> S<small>ÜNDE BEGANGEN WORDEN IST</small>, <small>WENN ES EINEN</small> M<small>ENSCHEN GETÖTET HAT UND NUR EIN</small> Z<small>EUGE ODER DER</small> E<small>IGENTÜMER</small><sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Sodaß es nicht hinzurichten ist.</i><small>ES BEKUNDET</small>, <small>DAS</small> G<small>ESCHLECHTSLOSE UND DER</small> Z<small>WITTER</small>; <small>WEDER IM</small> T<small>EMPPEL NOCH IN DER</small> P<small>ROVINZ</small>. R. Š<small>IMO͑N SAGTE</small>: D<small>U HAST KEINEN GRÖSSEREN</small> L<small>EIBESFEHLER ALS DIES</small>. D<small>IE</small> W<small>EISEN SAGEN</small>: D<small>IESES IST GAR KEIN</small> E<small>RSTGEBORENES</small>, <small>VIELMEHR DARF ES ZUR</small> S<small>CHUR UND ZUR</small> A<small>RBEIT VERWANDT WERDEN</small>.
+
+Chapter 7
+
+<b>D</b>IESE L<small>EIBESFEHLER</small>, <small>OB BLEIBEND ODER VORÜBERGEHEND</small>, <small>MACHEN AUCH</small> M<small>ENSCHEN</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Priester mit solchen behaftet, sind für den Tempeldienst unzulässig.</i> <small>UNTAUGLICH</small>, <small>UND</small> <small>BEIM</small> M<small>ENSCHENN</small> <small>AUSSER DIESEN NOCH DER</small> K<small>EGELKÖPFIGE</small>, <small>DER</small> R<small>ÜBENKÖPFIGE</small>, <small>DER</small> H<small>AMMERKÖPFIGE</small>, <small>DER</small> S<small>CHRÄGKÖPFIGE UND DER</small> P<small>LATTKÖPFIGE</small>. D<small>ER</small> B<small>UCKLIGE IST NACH</small> R. J<small>EHUDA TAUGLICH UND NACH DEN</small> W<small>EISEN UNTAUGLICH</small>.
+D<small>ER</small> K<small>AHLKÖPFIGE IST UNTAUGLICH</small>. W<small>ER HEISST KAHLKÖPFIG</small>? D<small>ER KEINE VON</small> O<small>HR ZU</small> O<small>HR REICHENDE</small> R<small>EIHE</small> H<small>AARE HAT</small>; <small>HAT ER EINE</small>, <small>SO IST ER TAUGLICH</small>. <b>W</b><small>ER KEINE</small> B<small>RAUEN ODER NUR EINE</small> B<small>RAUE HAT</small>. D<small>AS IST DER IN DER</small> T<small>ORA GENANNTE</small> G<small>IBEN</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Cf. Lev. 21,20; <span dir="rtl">גבן</span> wird also nicht, wie allgemein angenommen wird, von <span dir="rtl">גב</span> Rücken, sondern von <span dir="rtl">גבין</span> Augenbrauen abgeleitet.</i>. R. D<small>OSA SAGT</small>, <small>DESSEN</small> B<small>RAUEN HÄNGEN</small>. R. Ḥ<small>ANINA B</small>. A<small>NTIGONOS SAGT</small>, <small>DER ZWEI</small> R<small>ÜCKEN HAT UND ZWEI</small> W<small>IRBELSÄULEN</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Dessen Rücken verkrüppelt ist, daß er so erscheint.</i>.
+<b>D</b><small>ER</small> P<small>LATTNASIGE IST UNTAUGLICH</small>. P<small>LATTNASIGER IST DER</small>, <small>DER BEIDE</small> A<small>UGEN GLEICHZEITIG SCHMINKEN KANN</small>. W<small>ER BEIDE</small> A<small>UGEN NACH OBEN</small>, <small>BEIDE</small> A<small>UGEN NACH UNTEN</small>, <small>EIN</small> A<small>UGE NACH OBEN UND EIN</small> A<small>UGE NACH UNTEN HAT</small>, <small>WER</small> Z<small>IMMER UND</small> S<small>ÖLLER GLEICHZEITIG SIEHT</small>, <small>WER DIE</small> S<small>ONNE NICHT VERTRÄGT</small>, <small>DER</small> A<small>SYMMETRISCHE</small>, <small>DER</small> T<small>RÄNIGE UND DEM DIE</small> W<small>IMPERN AUSGEFALLEN SIND</small>, <small>SIND UNTAUGLICH WEGEN DES</small> <small>UNANGENEHMEN</small> A<small>USSEHENS</small>.
+<b>W</b><small>ENN SEINE</small> A<small>UGEN GROSS WIE DIE EINES</small> K<small>ALBES ODER KLEIN WIE DIE EINER</small> G<small>ANS SIND</small>, <small>WENN SEIN</small> K<small>ÖRPER FÜR SEINE</small> G<small>LIEDER ZU GROSS ODER ZU KLEIN IST</small>, <small>WENN SEINE</small> N<small>ASE FÜR SEINE</small> G<small>LIEDER ZU GROSS ODER ZU KLEIN IST</small>, <small>DER</small> S<small>CHLAPPOHRIGE UND DER</small> K<small>LEINOHRIGE</small>. K<small>LEINOHRIGER HEISST DER</small>, <small>DESSEN</small> O<small>HREN KLEIN SIND</small>; S<small>CHLAPPOHRIGER</small>, <small>DESSEN</small> O<small>HREN EINEM</small> S<small>CHWAMME GLEICHEN</small>.
+W<small>ENN DIE OBERE</small> L<small>IPPE ÜBER DIE UNTERE VORSTEHT</small>, <small>ODER DIE UNTERE ÜBER DIE OBERE VORSTEHT</small>, <small>SO IST DIES EIN</small> L<small>EIBESFEHLER</small>. W<small>EM DIE</small> Z<small>ÄHNE AUSGEFALLEN SIND</small>, <small>IST UNTAUGLICH WEGEN DES</small> <small>UNANGENEHMEN</small> A<small>USSEHENS</small>. <b>D</b><small>EM DIE</small> B<small>RÜSTE HÄNGEN</small>, <small>WIE BEI EINEM</small> W<small>EIBE</small>, <small>DEM DER</small> B<small>AUCH AUFGEDUNSEN IST</small>, <small>DEM DER</small> N<small>ABEL VORSTEHT</small>, <small>DER</small> E<small>PILEPTIKER</small>, <small>SELBST NUR EINMAL IN</small> <small>VIELEN</small> T<small>AGEN</small>, <small>DER VON</small> B<small>ESESSENHEIT BEFALLEN WIRD</small>, <small>DER</small> H<small>ODENHAFTE</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Die Lesart <span dir="rtl">מאושכן</span> in der Mišna separata u. die Ableitung von <span dir="rtl">אשך</span> (Hode) ist falsch; cf. G<small>EIGER</small>, <span dir="rtl">אוצר נחמד</span>, II S. 89.</i><small>UND DER</small> M<small>ASSIGE</small>. <b>D</b><small>ER KEINE</small> H<small>ODEN ODER DER NUR EINE</small> H<small>ODE HAT</small>; <small>DAS IST DER IN DER</small> S<small>CHRIFT</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Cf. Lev. 21,20.</i><small>GENANNTE</small> H<small>ODENGEQUETSCHTE</small>. R. J<small>IŠMA͑ÉL ERKLÄRT</small>, <small>DESSEN</small> H<small>ODEN ZERDRÜCKT SIND</small>. R. A͑<small>QIBA ERKLÄRT</small>, <small>DESSEN</small> H<small>ODEN AUFGEDUNSEN SIND</small>. R. Ḥ<small>ANINA B</small>. A<small>NTIGONOS ERKLÄRT</small>, <small>DESSEN</small> A<small>USSEHEN SCHWARZ IST</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Es handelt sich hier überhaupt nicht um die Zeugungsorgane.</i>.
+<b>D</b><small>ER MIT DEN</small> K<small>NÖCHELN ODER MIT DEN</small> K<small>NIEN ANEINANDER SCHLÄGT</small>. D<small>ER</small> K<small>LUMPFÜSSIGE UND DER</small> K<small>RUMMBEINIGE</small>. W<small>ER HEISST KRUMMBEINIG</small>? D<small>ER DIE</small> F<small>ÜSSE ZUSAMMENSCHLÄGT UND DIE</small> K<small>NIE EINANDER NICHT BERÜHREN</small>. W<small>ENN EIN</small> W<small>ULST AUS SEINEM GROSSEN</small> Z<small>EH HERVORSTEHT</small>, <small>WENN SEINE</small> F<small>ERSE HINTEN HINAUSRAGT</small>, <small>WENN SEINE</small> F<small>USSOHLEN BREIT SIND WIE BEI EINER</small> G<small>ANS</small>. W<small>ENN SEINE</small> F<small>INGER AUFEINANDER LIEGEN</small>, <small>ODER NACH OBEN BIS ZUM</small> G<small>ELENKE ZUSAMMENGEWACHSEN SIND</small>, <small>SO IST ER TAUGLICH</small>, <small>WENN UNTERHALB DES</small> G<small>ELENKES UND ER SIE AUSEINANDERGESCHNITTEN HAT</small>, <small>SO IST ER TAUGLICH</small>. W<small>ENN ER EINEN</small> Ü<small>BERFINGER HATTE UND IHN ABGESCHNITTEN HAT</small>, <small>SO IST ER</small>, <small>WENN ER EINEN</small> K<small>NOCHEN HATTE</small>, <small>UNTAUGLICH</small>, <small>WENN ABER NICHT</small>, <small>TAUGLICH</small>. W<small>ENN ER EINEN</small> Ü<small>BERFINGER AN</small> H<small>ÄNDEN UND</small> F<small>ÜSSEN HAT</small>, <small>JE SECHS</small>, <small>ALSO VIERUNDZWANZIG</small>, <small>SO IST ER NACH</small> R. J<small>EHUDA TAUGLICH UND NACH DEN</small> W<small>EISEN UNTAUGLICH</small>. W<small>ER BEIDE</small> H<small>ÄNDE BEHERRSCHT</small>, <small>IST NACH</small> R<small>ABBI UNTAUGLICH UND NACH DEN</small> W<small>EISEN TAUGLICH</small>. <b>D</b><small>ER</small> K<small>UŠI</small>, <small>DER</small> G<small>IḤOR</small>, <small>DER</small> L<small>ABQAN</small>, <small>DER</small> Q<small>IPEAḤ</small>, <small>DER</small> Z<small>WERG</small>, <small>DER</small> T<small>AUBE</small>, <small>DER</small> B<small>LÖDE</small>, <small>DER</small> B<small>ETRUNKENE UND DER MIT EINEM REINEN</small> A<small>USSATZE</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Cf. Lev. 13,13.</i>B<small>EHAFTETE SIND BEIM</small> M<small>ENSCHEN</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Für den Priesterdienst.</i><small>UNTAUGLICH UND BEIM</small> V<small>IEH TAUGLICH</small>. R. Š<small>IMO͑N B</small>. G<small>AMLIÉL SAGT</small>, <small>BEIM</small> V<small>IEH GEHÖRE DAS</small> B<small>LÖDE NICHT ZU DEN BESTEN</small><sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Zur Opferung ist das Beste zu verwenden.</i>. R. E<small>LEA͑ZAR SAGT</small>, <small>AUCH DENEN</small> F<small>LEISCHMASSEN HERABHÄNGEN</small>, <small>SEIEN BEIM</small> M<small>ENSCHEN UNTAUGLICH UND BEIM</small> V<small>IEH TAUGLICH</small>.
+<b>F</b><small>OLGENDE SIND BEIM</small> M<small>ENSCHEN TAUGLICH UND BEIM</small> V<small>IEH UNTAUGLICH</small>: V<small>ATER UND</small> S<small>OHN</small><sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Sie dürfen gleichzeitig den Tempeldienst verrichten, dagegen darf ein Vieh nicht geopfert werden am Tage, an dem die Mutter geschlachtet worden ist.</i>, <small>DAS</small> T<small>OTVERLETZTE</small>, <small>DIE</small> S<small>EITENGEBURT</small>, <small>MIT DEM EINE</small> S<small>ÜNDE</small><sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Durch Bestialität.</i><small>BEGANGEN WORDEN IST</small>, <small>UND DAS EINEN</small> M<small>ENSCHEN GETÖTET</small><sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Cf. supra Fol. 41a.</i> <small>HAT</small>. W<small>ER EIN</small> W<small>EIB IN</small> S<small>ÜNDE</small><sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Die ihm verboten ist; cf. Lev. 21,7.</i><small>GENOMMEN HAT</small>, <small>IST UNTAUGLICH</small>, <small>BIS ER SICH DEN</small> G<small>ENUSS VON IHR ABGELOBT</small>. W<small>ER SICH AN</small> T<small>OTEN VERUNREINIGT HAT</small>, <small>IST UNTAUGLICH</small>, <small>BIS ER AUF SICH GENOMMEN HAT</small>, <small>SICH NICHT MEHR AN</small> T<small>OTEN ZU VERUNREINIGEN</small>.
+
+Chapter 8
+
+<b>M</b>ANCHER <small>IST</small> E<small>RSTGEBORENER HINSICHTLICH DER</small> E<small>RBSCHAFT</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Von der der Erstgeborene einen doppelten Anteil erhält; cf. Dt. 217.</i> <small>UND NICHT</small> E<small>RSTGEBORENER FÜR DEN</small> P<small>RIESTER</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Hinsichtl. der Zahlung des Lösegeldes an diesen; cf. Num. 18,16.</i>, [<small>MANCHER</small>] <small>IST</small> E<small>RSTGEBORENER FÜR DEN</small> P<small>RIESTER UND NICHT</small> E<small>RSTGEBORENER HINSICHTLICH DER</small> E<small>RBSCHAFT</small>, <small>MANCHER IST</small> E<small>RSTGEBORENER HINSICHTLICH DER</small> E<small>RBSCHAFT UND FÜR DEN</small> P<small>RIESTER</small>, <small>UND MANCHER IST</small> E<small>RSTGEBORENER WEDER HINSICHTLICH DER</small> E<small>RBSCHAFT NOCH FÜR DEN</small> P<small>RIESTER</small>. W<small>ER IST</small> E<small>RSTGEBORENER HINSICHTLICH DER</small> E<small>RBSCHAFT UND NICHT FÜR DEN</small> P<small>RIESTER</small>? D<small>ER NACH EINER</small> F<small>EHLGEBURT KOMMT</small>, <small>OBGLEICH DER</small> K<small>OPF LEBEND HERVORGEKOMMEN IST</small>, <small>ODER EINEM</small> N<small>EUNMONATSKINDE</small>, <small>DESSEN</small> K<small>OPF TOT HERVORGEKOMMEN IST</small>, <small>UND</small>, <small>WIE</small> R. M<small>EÍR SAGT</small>, <small>WENN</small> [<small>DIE</small> M<small>UTTER</small>] <small>VORHER EINE</small> A<small>RT</small> V<small>IEH</small>, W<small>ILD ODER</small> V<small>OGEL ABORTIERT HAT</small>; <small>DIE</small> W<small>EISEN SAGEN</small>, <small>NUR WENN ETWAS</small> M<small>ENSCHENÄHNLICHES AN IHR WAR</small>. W<small>ENN</small> [<small>DIE</small> M<small>UTTER</small>] <small>VORHER EINEN</small> S<small>ANDEL</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Eine formlose plattgedrückte Mißgeburt, die nach der Erklärung des T. wie ein Fisch (<i>σάνδᾶλον</i>) od. wie eine Ochsenzunge (wahrscheinl. aber ebenfalls Name eines Fisches, die Seezunge) aussieht. Nach dem T. war dieser lebensfähig u. wurde zerdrückt.</i>, <small>EINE</small> N<small>ACHGEBURT ODER EINE ENTWICKELTE</small> E<small>IHAUT ABORTIERT HAT</small>, <small>ODER</small> [<small>DAS</small> K<small>IND</small>] <small>ZERSTÜCKELT HERAUSKAM</small>, <small>SO IST</small>, <small>DER NACH IHNEN KOMMT</small>, E<small>RSTGEBORENER HINSICHTLICH DER</small> E<small>RBSCHAFT</small>, <small>NICHT ABER</small> E<small>RSTGEBORENER FÜR DEN</small> P<small>RIESTER</small>. W<small>ENN JEMAND</small>, <small>DER KEINE</small> K<small>INDER HATTE</small>, <small>EINE</small> F<small>RAU GENOMMEN HAT</small>, <small>DIE BEREITS GEBOREN HATTE ALS</small> S<small>KLAVIN UND NACHHER FREIGELASSEN WURDE</small>, <small>ALS</small> N<small>ICHTJÜDIN UND SICH NACHHER BEKEHRT HAT</small>, <small>UND SIE</small>, <small>NACHDEM SIE DEN</small> J<small>ISRAÉLITEN GEHEIRATET</small>, <small>GEBOREN HAT</small>, <small>SO IST</small> [<small>DAS</small> K<small>IND</small>] E<small>RSTGEBORENER HINSICHTLICH DER</small> E<small>RBSCHAFT</small>, <small>NICHT ABER</small> E<small>RSTGEBORENER FÜR DEN</small> P<small>RIESTER</small>. R. J<small>OSE DER</small> G<small>ALILÄER SAGT</small>, E<small>S SEI</small> E<small>RSTGEBORENER HINSICHTLICH DER</small> E<small>RBSCHAFT UND FÜR DEN</small> P<small>RIESTER</small>, <small>DENN ES HEISST</small>:<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Ex. 13,2.</i><i>Durchbruch des Mutterschosses unter den Kindern Jisraél</i>; <small>WENN DER</small> D<small>URCHBRUCH DES</small> M<small>UTTERSCHOSSES IN</small> J<small>ISRAÉL ERFOLGT IST</small>. W<small>ENN JEMAND</small> K<small>INDER HATTE UND EINE</small> F<small>RAU GENOMMEN HAT</small>, <small>DIE NOCH NICHT GEBOREN HAT</small>, <small>ODER EINE SICH SCHWANGER BEKEHRT HAT ODER SCHWANGER FREIGELASSEN WURDE</small>, <small>ODER WENN EINE ZUSAMMEN MIT EINER</small> P<small>RIESTERIN ODER EINER</small> L<small>EVITIN GEBOREN HAT</small>, <small>ODER MIT EINER</small> F<small>RAU</small>, <small>DIE BEREITS GEBOREN</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Und die Kinder vermischt worden sind.</i> <small>HAT</small>, <small>ODER WENN EINE KEINE DREI</small> M<small>ONATE NACH</small> [<small>DEM</small> T<small>ODE</small>] <small>IHRES</small> M<small>ANNES GEWARTET UND GEHEIRATET UND GEBOREN HAT</small>, <small>SODASS MAN NICHT WEISS</small>, <small>OB</small> [<small>DAS</small> K<small>IND</small>] <small>EIN NEUNMONATLICHES VOM ERSTEN ODER EIN SIEBENMONATLICHES VOM ZWEITEN IST</small>, <small>SO IST</small> [<small>DAS</small> K<small>IND</small>] E<small>RSTGEBORENER FÜR DEN</small> P<small>RIESTER</small>, <small>NICHT ABER</small> E<small>RSTGEBORENER HINSICHTLICH DER</small> E<small>RBSCHAFT</small>. <b>W</b><small>ER IST</small> E<small>RSTGEBORENER HINSICHTLICH DER</small> E<small>RBSCHAFT UND FÜR DEN</small> P<small>RIESTER</small>? W<small>ENN EINE EINE</small> E<small>IHAUT VOLL</small> W<small>ASSER</small>, <small>VOLL</small> B<small>LUT ODER VOLL VERSCHIEDENER</small> G<small>EBILDE AUSGESTOSSEN HAT</small>, <small>ODER WENN EINE</small> F<small>ISCH</small>-, H<small>EUSCHRECKEN</small>-, E<small>KEL</small>- <small>ODER</small> K<small>RIECHTIERARTIGES AUSGESTOSSEN HAT</small>, <small>ODER WENN EINE AM VIERZIGSTEN</small> T<small>AGE</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Nach der Konzeption; erst nachher beginnt die Entwicklung des Embryos.</i><small>EINE</small> F<small>EHLGEBURT ABORTIERT HAT</small>, <small>SO IST DER DARAUF FOLGENDE</small> E<small>RSTGEBORENER HINSICHTLICH DER</small> E<small>RBSCHAFT UND FÜR DEN</small> P<small>RIESTER</small>.
+D<small>IE</small> S<small>EITENGEBURT UND DER IHR FOLGENDE SIND BEIDE KEINE</small> E<small>RSTGEBORENEN</small>, <small>WEDER HINSICHTLICH DER</small> E<small>RBSCHAFT NOCH FÜR DEN</small> P<small>RIESTER</small>. R. Š<small>IMO͑N SAGT</small>, <small>DER ERSTERE SEI ES HINSICHTLICH DER</small> E<small>RBSCHAFT UND DER ANDERE HINSICHTLICH DER FÜNF</small> S<small>ELA͑</small>.
+<b>W</b><small>ENN EINEM SEINE</small> F<small>RAU</small>, <small>DIE NOCH NICHT GEBOREN HAT</small>, zwei Fol.48 <small>MÄNNLICHE</small> K<small>INDER</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Und man nicht weiß, welches Erstgeborener ist.</i><small>GEBIERT</small>, <small>SO GEBE ER DEM</small> P<small>RIESTER FÜNF</small> Sela͑; <small>STIRBT EINES VON IHNEN INNERHALB VON DREISSIG</small> T<small>AGEN</small>, <small>SO IST DER</small> V<small>ATER</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Da er behaupten kann, das lebende sei nicht Erstgeborener.</i><small>FREI</small>; <small>STIRBT DER</small> V<small>ATER UND BLEIBEN DIE</small> K<small>INDER LEBEN</small>, <small>SO IST ES</small>, <small>WIE</small> R. M<small>EÍR SAGT</small>, <small>WENN SIE VOR DER</small> E<small>RBTEILUNG GEZAHLT HABEN</small>, <small>BEREITS GESCHEHEN</small>, <small>WENN ABER NICHT, SO SIND SIE FREI</small>. R. J<small>EHUDA SAGT</small>, <small>DAS</small> V<small>ERMÖGEN SEI HAFTBAR</small>. W<small>ENN EIN MÄNNLICHES UND EIN WEIBLICHES</small>, <small>SO HAT DER</small> P<small>RIESTER NICHTS</small><sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Da er nicht nachweisen kann, daß der Knabe zuerst geboren wurde.</i>.
+<b>W</b><small>ENN ZWEI</small> F<small>RAUEN</small><sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Eines Mannes.</i>, <small>DIE NOCH NICHT GEBOREN HABEN</small>, <small>ZWEI MÄNNLICHE</small> K<small>INDER GEBÄREN</small>, <small>SO GEBE ER DEM</small> P<small>RIESTER ZEHN</small> S<small>ELA͑</small>, <small>STIRBT EINES VON IHNEN INNERHALB VON DREISSIG</small> T<small>AGEN</small>, <small>SO MUSS</small>, <small>WENN ER SIE EINEM</small> P<small>RIESTER GEGEBEN HAT</small>, <small>DIESER IHM FÜNF</small> S<small>ELA͑ ZURÜCKGEBEN</small>, <small>UND WENN ER SIE ZWEI</small> P<small>RIESTERN GEGEBEN HAT</small>, <small>SO KANN ER VON IHNEN NICHTS</small><sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Weil jeder ihn zurückweisen kann.</i> <small>ZURÜCKFORDERN</small>. W<small>ENN EIN MÄNNLICHES UND EIN WEIBLICHES ODER ZWEI MÄNNLICHE UND EIN WEIBLICHES</small><sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Eines ist sicher Erstgeborener u. hinsichtl. des anderen besteht ein Zweifel, u. der Priester hat den Beweis zu erbringen.</i>, <small>SO GEBE ER DEM</small> P<small>RIESTER FÜNF</small> S<small>ELA͑</small>; <small>WENN ZWEI WEIBLICHE UND EIN MÄNNLICHES ODER ZWEI MÄNNLICHE UND ZWEI WEIBLICHE</small>, <small>SO ERHÄLT DER</small> P<small>RIESTER NICHTS</small><sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Da über beide ein Zweifel obwaltet.</i>. W<small>ENN EINE BEREITS GEBOREN UND DIE ANDERE NOCH NICHT GEBOREN HAT</small>, <small>UND BEIDE ZWEI MÄNNLICHE</small> K<small>INDER GEBÄREN</small>, <small>SO GEBE ER DEM</small> P<small>RIESTER FÜNF</small> S<small>ELA͑</small>; <small>STIRBT EINES VON IHNEN INNERHALB VON DREISSIG</small> T<small>AGEN</small>, <small>SO IST DER</small> V<small>ATER FREI</small>, <small>STIRBT DER</small> V<small>ATER UND BLEIBEN DIE</small> K<small>INDER LEBEN</small>, <small>SO IST ES</small>, <small>WIE</small> R. M<small>EÍR SAGT</small>, <small>WENN SIE VOR DER</small> E<small>RBTEILUNG GEZAHLT HABEN</small>, <small>BEREITS GESCHEHEN</small>, <small>WENN ABER NICHT</small>, <small>SO SIND SIE FREI</small>. R. J<small>EHUDA SAGT</small>, <small>DAS</small> V<small>ERMÖGEN SEI HAFTBAR</small>. W<small>ENN EIN MÄNNLICHES UND EIN WEIBLICHES</small>, <small>SO HAT DER</small> P<small>RIESTER NICHTS</small>.
+W<small>ENN ZWEI</small> F<small>RAUEN VON ZWEI</small> M<small>ÄNNERN</small>, <small>DIE NOCH NICHT GEBOREN HABEN</small>, <small>ZWEI MÄNNLICHE</small> K<small>INDER</small><sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Die mit einander vermischt worden sind.</i><small>GEBÄREN</small>, <small>SO GEBE DER EINE DEM</small> P<small>RIESTER FÜNF</small> S<small>ELA͑ UND DER ANDERE GEBE DEM</small> P<small>RIESTER FÜNF</small> S<small>ELA͑</small>; <small>STIRBT EINES VON IHNEN INNERHALB VON DREISSIG</small> T<small>AGEN</small>, <small>SO MUSS</small>, <small>WENN SIE EINEM</small> P<small>RIESTER GEGEBEN HABEN</small>, <small>DIESER IHNEN FUNF</small> S<small>ELA͑ ZURÜCKGEBEN</small>, <small>UND WENN SIE SIE ZWEI</small> P<small>RIESTERN GEGEBEN HABEN</small>, <small>SO KÖNNEN SIE AUS IHRER</small> H<small>AND NICHTS MEHR ZURÜCKFORDERN</small>. W<small>ENN EIN MÄNNLICHES UND EIN WEIBLICHES</small>, <small>SO SIND DIE</small> E<small>LTERN FREI UND DER</small> S<small>OHN MUSS SICH SELBST AUSLÖSEN</small>; <small>WENN ZWEI WEIBLICHE UND EIN MÄNNLICHES ODER ZWEI WEIBLICHE UND ZWEI MÄNNLICHE</small>, <small>SO HAT DER</small> P<small>RIESTER NICHTS</small>.
+W<small>ENN EINE DER BEIDEN</small> M<small>ÄNNER BEREITS GEBOREN HATTE UND EINE NOCH NICHT GEBOREN HATTE</small>, <small>UND SIE ZWEI MÄNNLICHE</small> K<small>INDER GEBÄREN</small>, <small>SO MUSS DER</small>, <small>DESSEN</small> F<small>RAU NOCH NICHT GEBOREN HATTE</small>, <small>DEM</small> P<small>RIESTER FÜNF</small> S<small>ELA͑ GEBEN</small>; <small>WENN EIN MÄNNLICHES UND EIN WEIBLICHES</small>, <small>SO HAT DER</small> P<small>RIESTER NICHTS</small>. <b>S</b><small>TIRBT DER</small> S<small>OHN INNERHALB VON DREISSIG</small> T<small>AGEN</small>, <small>SO MUSS DER</small> P<small>RIESTER</small>, <small>WENN ER SIE IHM BEREITS GEGEBEN HAT</small>, <small>SIE ZURÜCKGEBEN</small>; <small>WENN NACH DREISSIG</small> T<small>AGEN</small>, <small>SO MUSS JENER</small>, <small>AUCH WENN ER NOCH NICHT GEGEBEN HAT</small>, <small>SIE IHM GEBEN</small>. S<small>TIRBT ER AM DREISSIGSTEN</small> T<small>AGE</small>, <small>SO GLEICHT DIESER DEM VORANGEHENDEN</small> T<small>AGE</small>. R. A͑<small>QIBA SAGT</small>, <small>HAT ER SIE BEREITS GEGEBEN</small>, <small>ERHALTE ER NICHTS ZURÜCK</small>, <small>UND HAT ER SIE NOCH NICHT GEGEBEN</small>, <small>BRAUCHE ER NICHT ZU GEBEN</small>. <b>S</b><small>TIRBT DER</small> V<small>ATER INNERHALB VON DREISSIG</small> T<small>AGEN</small>, <small>SO GILT</small> <small>DER</small> S<small>OHN</small> <small>ALS NICHT AUSGELÖST</small>, <small>BIS ER DEN</small> B<small>EWEIS ERBRINGT</small>, <small>DASS ER AUSGELÖST WORDEN IST</small>; <small>WENN NACH DREISSIG</small> T<small>AGEN</small>, <small>SO GILT ER ALS AUSGELÖST</small>, <small>BIS MAN IHM SAGT</small><sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Wenn man es ihm im Namen seines Vaters berichtet.</i>, <small>ER SEI NICHT AUSGELÖST WORDEN</small>. I<small>ST ER AUSZULÖSEN UND SEIN</small> S<small>OHN AUSZULÖSEN</small>, <small>SO GEHT ER SEINEM</small> S<small>OHNE VOR</small>; R. J<small>EHUDA SAGT</small>, <small>SEIN</small> S<small>OHN GEHE IHM VOR</small>, <small>DENN DIE</small> P<small>FLICHT FÜR IHN SELBST OBLIEGT SEINEM</small> V<small>ATER UND DIE</small> P<small>FLICHT FÜR SEINEN</small> S<small>OHN OBLIEGT IHM</small>.
+<b>D</b><small>IE FÜNF</small> S<small>ELA͑ FÜR EINEN</small> S<small>OḤN SIND IN TYRISCIIER</small> W<small>ÄHRUNG</small><sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> Die aus reinem Silber u. höher im Kurse war als der sog. Provinzial-Sela͑.</i><small>ZU ZAHLEN</small>; <small>DIE DREISSIG FÜR EINEN</small> S<small>KLAVEN</small><sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> Die als Ersatz für ihn zu zahlen sind; cf. Ex. 21,32.</i>, <small>DIE FÜNFZIG DES</small> N<small>OTZÜCHTERS UND</small> V<small>ERFÜHRERS</small><sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> Cf. Ex. 22,16 u. Dt. 22,29.</i><small>UND DIE HUNDERT DES</small> V<small>ERLEUMDERS</small><sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> Wörtl. Ausbringer eines schlechten Namens, sc. über das Vorleben seiner Frau; cf. Dt. 22,13ff.</i><small>SIND SÄMTLICH IN</small> Š<small>EQEI</small>. <small>DES</small> H<small>EILIGTUMES UND TYRISCHER</small> W<small>ÄHRUNG ZU ZAHLEN</small>. A<small>LLES</small><sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> Was nach der Schrift auszulösen ist.</i><small>KANN DURCH</small> G<small>ELD UND</small> G<small>ELDESWERT AUSGELÖST WERDEN</small>, <small>AUSGENOMMEN DIE</small> Š<small>EQALIM</small><sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> Die als Tempelsteuer zu entrichten sind; cf. Seq. I,1.</i>.
+<b>M</b><small>AN KANN NICHT AUSLÖSEN DURCH</small> S<small>KLAVEN</small><sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> Diese können nicht als Lösegeld in Zahlung gegeben werden.</i>, <small>NICHT DURCH</small> S<small>CHULDSCHEINE</small>, <small>NICHT DURCH</small> G<small>RUNDSTÜCKE UND NICHT DURCH</small> H<small>EILIGES</small>. H<small>AT ER DEM</small> P<small>RIESTER GESCHRIEBEN</small>, <small>ER VERPFLICHTE SICH</small>, <small>IHM FÜNF</small> S<small>ELA͑ ZU GEBEN</small>, <small>SO MUSS ER SIE IHM GEBEN</small>, <small>SEIN</small> S<small>OHN ABER IST NICHT AUSGELÖST</small>. D<small>AHER</small><sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> Damit er das Lösegeld nicht zweimal zu zahlen brauche.</i><small>DARF DER</small> P<small>RIESTER</small>, <small>WENN ER ES WILL</small>, <small>SIE IHM ALS</small> G<small>ESCHENK</small> G<small>EBEN</small>. W<small>ENN JEMAND DAS</small> L<small>ÖSEGELD FÜR SEINEN</small> S<small>OHN ABGESONDERT HAT UND ES ABHANDEN GEKOMMEN IST</small>, <small>SO IST ER HAFTBAR</small>, <small>DENN ES HEISST</small>:<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> Num. 18,15.</i><i>es soll dein sein</i>, <small>UND</small>: <i>du sollst auslösen</i><sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> Das ‘dein’ bezieht sich auf den Priester; erst nach der Auslösung gehört das Geld dem Priester.</i>.
+<b>D</b><small>ER</small> E<small>RSTGEBORENE ERHÄLT DEN DOPPELTEN</small> A<small>NTEIL VOM</small> V<small>ERMÖGEN DES</small> V<small>ATERS</small>, <small>ER ERHÄLT ABER KEINEN DOPPELTEN</small> A<small>NTEIL VOM</small> V<small>ERMÖGEN DER</small> M<small>UTTER</small>, <small>AUCH ERHÄLT ER KEINEN VON DER</small> M<small>ELIORATION</small><sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> Wenn die Güter zwischen dem Tode u. der Teilung melioriert wurden.</i>, <small>UND</small> <small>KEINEN VOM</small> A<small>NWARTSCHAFTLICHEN</small><sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> Was der Vater noch nicht im Besitze hatte, ihm aber später zugefallen sein würde.</i><small>WIE VOM</small> V<small>ORHANDENEN</small>. E<small>BENSO AUCH NICHT DIE</small> F<small>RAU FÜR IHRE</small> M<small>ORGENGABE</small><sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> Vgl. Bd. IV S. 614 Anm. 43.</i>, <small>NICHT DIE</small> T<small>ÖCHTER</small><sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> Der Frau aus erster Ehe, die der Ehemann zu unterhalten hat.</i><small>FÜR IHREN</small> U<small>NTERHALT UND NICHT DER</small> E<small>HESCHWAGER</small><sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> Der die kinderlose Witwe seines Bruders heiratet (cf. Dt. 21,15ff.) u. ihn beerbt.</i>. S<small>IE ALLE ERHALTEN NICHTS VON DER</small> M<small>ELIORATION UND NICHTS VOM</small> A<small>NWARTSCHAFTLICHEN WIE VOM</small> V<small>ORHANDENEN</small>.
+<b>F</b><small>OLGENDES GEHT IM</small> J<small>OBELJAHRE NICHT</small><sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> Zum früheren Besitzer; cf. Lev. 25,13.</i><small>ZURÜCK</small>: <small>DER</small> E<small>RSTGEBURTSANTEIL</small>, <small>WAS MAN VON SEINER</small> F<small>RAU GEERBT HAT</small>, <small>WAS MAN DURCH DIE</small> S<small>CHWAGEREHE</small> <small>GEERBT HAT</small>, <small>UND DIE</small> S<small>CHENKUNG</small> – <small>SO</small> R. M<small>EÍR</small>; <small>DIE</small> W<small>EISEN SAGEN</small>, <small>DIE</small> S<small>CHENKUNG GLEICHE DEM</small> V<small>ERKAUFE</small>. R. E<small>LIE͑ZER SAGT</small>, <small>DIES ALLES GEHE IM</small> J<small>OBELJAHRE ZURÜCK</small>. R. J<small>OḤANAN B</small>. B<small>EROQA SAGT</small>, <small>AUCH WAS MAN VON SEINER</small> F<small>RAU GEERBT HAT</small>, <small>GEBE MAN DEN</small> F<small>AMILIENANGEHÖRIGEN ZURÜCK</small>, <small>ZIEHE ABER ETWAS VOM</small> G<small>ELDE AB</small><sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> Wird weiter erklärt.</i>.
+
+Chapter 9
+
+<b>D</b>ER V<small>IEHZEHNT HAT</small> G<small>ELTUNG IM</small> L<small>ANDE UND AUSSERHALB DES</small>L<small>ANDES</small>, <small>WENN DER</small> T<small>EMPEL BESTEHT UND WENN DER</small> T<small>EMPEL NICHT BESTEHT</small>. B<small>EI</small> P<small>ROFANEM</small>, <small>ABER NICHT BEI</small> H<small>EILIGEM</small>; <small>ER HAT</small> G<small>ELTUNG BEIM</small> R<small>INDE UND BEIM</small> K<small>LEINVIEH</small>, <small>JEDOCH DARF DER</small> Z<small>EHNT NICHT VON DEM EINEN FÜR DAS ANDERE ENTRICHTET WERDEN</small>; <small>BEI</small> S<small>CHAFEN UND BEI</small> Z<small>IEGEN</small>, <small>UND DER</small> Z<small>EHNT DARF VON DEN EINEN FÜR DIE ANDEREN ENTRICHTET WERDEN</small>; <small>BEI</small> D<small>IESJÄHRIGEN UND BEI VORJÄHRIGEN</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Wörtl. bei neuen u. alten.</i>, <small>JEDOCH DARF DER</small> Z<small>EHNT NICHT VON DEN EINEN FÜR DIE ANDEREN ENTRICHTET WERDEN</small>. M<small>AN KÖNNTE NÄMLICH FOLGERN</small>: <small>WENN BEI DIESJÄHRIGEN UND VORJÄHRIGEN</small>, <small>DIE MITEINANDER KEINE VERBOTENE</small> M<small>ISCHUNG</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Cf. Lev. 19,19.</i> <small>SIND</small>, <small>DER</small> Z<small>EHNT NICHT VON DEN EINEN FÜR DIE ANDEREN ZU ENTRICHTEN IST</small>, <small>UM WIEVIEL WENIGER IST BEI</small> S<small>CHAFEN UND</small> Z<small>IEGEN</small>, <small>DIE MITEINANDER VERBOTENE</small> M<small>ISCHUNG SIND</small>, <small>DER</small> Z<small>EHNT VON DEN EINEN FÜR DIE ANDEREN ZU ENTRICHTEN</small>. D<small>AHER HEISST ES</small>: <sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Lev. 27,32.</i><i>und Kleinvieh</i>, <small>DIES HEISST</small>. <small>ALLES</small> K<small>LEINVIEH IST EINS</small>.
+<b>B</b><small>EIM</small> V<small>IEHZEHNTEN ERFOLGT EINE</small> V<small>EREINIGUNG</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Zu einer Herde.</i><small>AUF EINER</small> A<small>USDEHNUNG</small> <small>SOWEIT EIN WEIDENDES</small> V<small>IEH SICH ENTFERNT</small>. W<small>IEVIEL BETRÄGT</small> <small>EINE</small> A<small>USDEHNUNG</small> <small>SOWEIT EIN WEIDENDES</small> V<small>IEH SICH ENTFERNT</small>? S<small>ECHZEHN</small> M<small>IL</small>. S<small>IND ZWISCHEN DIESEN UND JENEN ZWEIUNDDREISSIG</small> M<small>IL</small>, <small>SO WERDEN SIE NICHT VEREINIGT</small>; <small>BEFINDEN SICH WELCHE IN DER</small> M<small>ITTE</small>, <small>SO HOLE ER JENE UND VERZEHNTE SIE</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Dh. sie werden mit diesen vereinigt.</i><small>IN DER</small> M<small>ITTE</small>. R. M<small>EÍR SAGT</small>, <small>DER</small> J<small>ARDEN GILT BEIM</small> V<small>IEHZEHNTEN ALS</small> T<small>RENNUNG</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Sind 5 Stück Vieh auf der einen Seite u. 5 auf der andren, so sind sie nicht zehntpflichtig.</i>.
+<b>W</b><small>AS EINER GEKAUFT ODER ALS</small> G<small>ESCHENK ERHALTEN HAT</small>, <small>IST VOM</small> V<small>IEHZEHNTEN FREI</small>. <b>B</b><small>RÜDER</small>, <small>DIE</small> G<small>ESELLSCHAFTER SIND</small>, <small>SIND</small>, <small>WENN SIE ZUM</small> A<small>UFGELDE VERPFLICHTET SIND</small>, <small>VOM</small> V<small>IEHZEHNTEN FREI</small>, <small>UND WENN SIE ZUM</small> V<small>IEHZEHNTEN VERPFLICHTET SIND</small>, <small>VOM</small> A<small>UFGELDE FREI</small>. H<small>ABEN SIE ES AUS DEM</small> B<small>ESITZE DES</small> H<small>AUSES</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Aus der Erbschaftsmasse.</i><small>GEEIGNET</small>, <small>SO SIND SIE VERPFLICHTET</small>, <small>WENN ABER NICHT</small>, <small>SO SIND SIE FREI</small>. H<small>ABEN SIE GETEILT UND SICH WIEDER ZUSAMMENGETAN</small>, <small>SO SIND SIE ZUM</small> A<small>UFGELDE VERPFLICHTET UND VOM</small> V<small>IEHZEHNTEN FREI</small>.
+<b>A</b><small>LLES KOMMT IN DIE</small> H<small>ÜRDE ZUR</small> V<small>ERZEHNTUNG</small>, <small>AUSGENOMMEN DER</small> M<small>ISCHLING</small>, <small>DAS</small> T<small>OTVERLETZTE</small>, <small>DIE</small> S<small>EITENGEBURT</small>, <small>DEM DAS</small> A<small>LTER</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Von 7 Tagen; cf. Ex. 22,29.</i><small>FEHLT</small>, <small>UND DAS</small> V<small>ERWAISTE</small>. W<small>ELCHES HEISST</small> V<small>ERWAISTES</small>? W<small>ENN DIE</small> M<small>UTTER VERENDET ODER GESCHLACHTET WORDEN IST UND ES NACHHER GEBOREN</small><sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Lebend aus dem Mutterleibe geholt.</i> <small>WURDE</small>. R. J<small>EHOŠUA͑ SAGT</small>, <small>SELBST WENN DIE</small> M<small>UTTER GESCHLACHTET WORDEN IST UND DER</small> B<small>ALG NOCH VORHANDEN IST</small>, <small>SEI ES KEIN</small> V<small>ERWAISTES</small>.
+<b>E</b><small>S GIBT DREI</small> T<small>ERMINE</small><sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Wörtl. Tennen. Die Tenne ist der Ort, wo das Getreide räumlich zehntpflichtig wird, u. gilt als Begriff für die Fälligkeit des Zehnten (<span dir="rtl">איזהו גרנן למעשרות</span>, Mas. I,5), zeitlich übertragen auf den Viehzehnten: Termin.</i><small>FÜR DEN</small> V<small>IEHZEHNTEN</small>: <small>IN DER</small> M<small>ONATSHÄLFTE</small><sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Wörtl. Durchbrochenes, Geteiltes, sc. des 30tägigen Monats.</i> <small>DES</small> P<small>ESAḤFESTES</small>, <small>IN DER</small> M<small>ONATSHÄLFTE DES</small> W<small>OCHENFESTES UND IN DER</small> M<small>ONATSHÄLFTE</small><sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Die zwischen dem einen Termine u. dem anderen Geborenen sind zum nächsten Termine zehntpflichtig.</i><small>DES</small> H<small>ÜTTEN</small><small>FESTES</small>. D<small>IES SIND DIE</small> T<small>ERMINE FÜR DEN</small> V<small>IEHZEHNTEN</small> – <small>SO</small> R. A͑<small>QIBA</small>. B<small>EN</small> A͑<small>ZAJ SAGT</small>, <small>AM NEUNUNDZWANZIGSTEN</small> A<small>DAR</small>, <small>AM ERSTEN</small> S<small>IVAN UND AM NEUNUNDZWANZIGSTEN</small> A<small>B</small>. R. E<small>LEA͑ZAR UND</small> R. Š<small>IMO͑N SAGEN</small>, <small>AM ERSTEN</small> N<small>ISAN</small>, <small>AM ERSTEN</small> S<small>IVAN UND AM NEUNUNDZWANZIGSTEN</small> E<small>LUL</small>. W<small>ESHALB SAGTEN SIE</small>, <small>AM NEUNUNDZWANZIGSTEN</small> E<small>LUL</small>, <small>UND NICHT AM ERSTEN</small> T<small>IŠRI</small>? D<small>A DIESER EIN</small> F<small>EIERTAG IST UND MAN AM</small> F<small>EIERTAGE DEN</small> Z<small>EHNTEN NICHT ENTRICHTEN DARF</small>, <small>SO HAT MAN IHN AUF DEN VORANGEHENDEN NEUNUNDZWANZIGSTEN</small> E<small>LUL VERLEGT</small>. R. M<small>EÍR SAGT</small>, <small>DER ERSTE</small> E<small>LUL SEI</small> J<small>AHRESANFANG FÜR DEN</small> V<small>IEHZEHNTEN</small>. B<small>EN</small> A͑<small>ZAJ SAGT</small>, <small>DIE IM</small> E<small>LUL</small> G<small>EBORENEN SEIEN BESONDERS ZU VERZEHNTEN</small>.
+A<small>LLE VOM ERSTEN</small> T<small>IŠRI BIS ZUM NEUNUNDZWANZIGSTEN</small> E<small>LUL</small><sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Während des ganzen Kalenderjahres.</i>G<small>EBORENEN WERDEN</small> <small>ZUR</small> V<small>ERZEHNTUNG</small> <small>VEREINIGT</small>. F<small>ÜNF VOR</small> N<small>EUJAHR UND FÜNF NACH</small> N<small>EUJAHR</small> G<small>EBORENE</small> <small>WERDEN NICHT VEREINIGT</small>; <small>FÜNF VOR DEM</small> T<small>ERMINE UND FÜNF NACH DEM</small> T<small>ERMINE</small> G<small>EBORENE</small> <small>WERDEN VEREINIGT</small>. W<small>ESHALB HEISST ES DEMNACH</small>, <small>ES GEBE DREI</small> T<small>ERMINE FÜR DEN</small> V<small>IEHZEHNTEN</small>? D<small>ASS MAN NÄMLICH VOR DEM</small> T<small>ERMINE</small> <small>UNVERZEHNTET</small> <small>VERKAUFEN UND SCHLACHTEN</small><sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Da die Verzehntung noch nicht fällig ist.</i><small>DARF</small>; <small>IST DER</small> T<small>ERMIN HERANGEREICHT</small>, <small>SO DARF MAN NICHT MEHR SCHLACHTEN</small>, <small>HAT MAN GESCHLACHTET</small>, <small>SO IST MAN FREI</small><sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Es ist nur eine Unterlassungssünde, das geschlachtete Vieh aber zum Essen erlaubt.</i>.
+<b>A</b><small>UF WELCHE</small> W<small>EISE ERFOLGT DIE</small> V<small>ERZEHNTUNG</small>? M<small>AN TREIBE SIE IN DIE</small> H<small>ÜRDE UND LASSE IHNEN EINE</small> Ö<small>FFNUNG SO KLEIN</small>, <small>DASS NICHT ZWEI GLEICHZEITIG HERAUSKOMMEN KÖNNEN</small>; <small>DANN ZÄHLE MAN EINS</small>, <small>ZWEI</small>, <small>DREI</small>, <small>VIER</small>, <small>FÜNF</small>, <small>SECHS</small>, <small>SIEBEN</small>, <small>ACHT</small>, <small>NEUN</small>, <small>UND WENN DAS ZEHNTE HERAUSKOMMT</small>, <small>ZEICHNE MAN ES MIT ROTER</small> F<small>ARBE UND SAGE</small>: <small>DIESES SEI</small> Z<small>EHNT</small>. H<small>AT MAN ES NICHT MIT ROTER</small> F<small>ARBE GEZEICHNET</small>, <small>SIE NICHT MIT DEM</small> S<small>TABE GEZÄHLT</small>, <small>ODER SIE LIEGEND ODER STEHEND GEZÄHLT</small>, <small>SO SIND SIE VERZEHNTET</small>. W<small>ENN MAN HUNDERT HAT UND ZEHN HERAUSHOLT</small>, <small>ODER ZEHN UND EINES HERAUSHOLT</small>, <small>SO IST DIES KEINE</small> V<small>ERZEHNTUNG</small>. R. J<small>OSE B</small>. R. J<small>EHUDA SAGT</small>, <small>DIES SEI EINE</small> V<small>ERZEHNTUNG</small>. I<small>ST EINES VON DEN</small> G<small>EZÄHLTEN ZURÜCK UNTER DIE ANDEREN GESPRUNGEN</small>, <small>SO SIND SIE</small><sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> Auch die sich in der Hürde befinden, weil das durch die Zählung bereits befreite, das man nicht herauskennt, als zehntes herauskommen könnte; dieses ist als Zehnt für die andren untauglich.</i><small>FREI</small>; <small>WENN EINES VON DEN</small> Z<small>EHNTEN UNTER DIE ANDREN</small>, <small>SO LASSE MAN SIE WEIDEN</small>, <small>BIS SIE EINEN</small> L<small>EIBESFEHLER BEKOMMEN</small>, <small>SODANN DÜRFEN SIE FEHLERBEHAFTET VOM</small> E<small>IGENTÜMER GEGESSEN WERDEN</small>.
+<b>K</b><small>OMMEN ZWEI ZUSAMMEN HERAUS</small>, <small>SO ZÄHLE MAN SIE ZWEI</small>; <small>ZÄHLT MAN SIE ALS EINES</small><sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> Und fortfahrend das 3. mit ‘zwei’. Dies ist der klare Sinn der Mišna gegen die anders lautenden Erklärungen. Die Wiederholung des W.es <span dir="rtl">שנים</span> fehlt in der Erstausgabe der Mišna separata u. der ed. L<small>OWE</small>, sowie in Handschriften; wahrscheinl. auf Mißverständnis beruhende Einschiebung.</i>, <small>SO SIND DAS NEUNTE UND DAS ZEHNTE VERDORBEN</small>, H<small>AT MAN DAS NEUNTE ALS ZEHNTES</small>, <small>DAS ZEHNTE ALS NEUNTES UND DAS ELFTE ALS ZEHNTES BEZEICHNET</small>, <small>SO SIND ALLE DREI HEILIG</small>; <small>DAS NEUNTE IST FEHLERBEHAFTET ZU ESSEN</small>, <small>DAS ZEHNTE IST</small> Z<small>EHNT UND DAS ELFTE IST ALS</small> H<small>EILSOPFER DARZUBRINGEN</small>, <small>UND ES BEWIRKT</small> U<small>MTAUSCH</small><sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> Es überträgt Heiligkeit auf das Vieh, worauf es umgetauscht wird.</i>– <small>SO</small> R. M<small>EÍR</small>. R. J<small>EHUDA SPRACH</small>: K<small>ANN DENN</small> E<small>INGETAUSCHTES</small><sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> Das 11. ist nur Eingetauschtes des 10.</i>U<small>MTAUSCH BEWIRKEN</small>!? M<small>AN ERWIDERTE IM</small> N<small>AMEN</small> R. M<small>EÍRS</small>: W<small>ÄRE ES</small> E<small>INGETAUSCHTES</small>, <small>SO WÜRDE ES NICHT DARGEBRACHT WERDEN KÖNNEN</small>. H<small>AT MAN DAS NEUNTE ALS ZEHNTES</small>, <small>DAS ZEHNTE ALS ZEHNTES UND DAS ELFTE ALS ZEHNTES BEZEICHNET</small>, <small>SO IST DAS ELFTE NICHT HEILIG</small>. D<small>IE</small> R<small>EGEL HIERBEI IST</small>: <small>IST DEM ZEHNTEN DIE</small> B<small>EZEICHNUNG</small> ‘Z<small>EHNTES</small>’ <small>NICHT ENTZOGEN</small>, <small>SO IST DAS ELFTE NICHT HEILIG</small>.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Bekhorot/English/William Davidson Edition - English.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Bekhorot/English/William Davidson Edition - English.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..3a35b99674bf6c03f716c6b31e2c22a6ab8b41f2
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Bekhorot/English/William Davidson Edition - English.txt	
@@ -0,0 +1,108 @@
+Mishnah Bekhorot
+משנה בכורות
+William Davidson Edition - English
+https://korenpub.com/collections/the-noe-edition-koren-talmud-bavli-1
+
+Mishnah Bekhorot
+
+
+
+Chapter 1
+
+With regard to <b>one who purchases the fetus of a donkey that belongs to a gentile, and one who sells</b> the fetus of his donkey <b>to</b> a gentile <b>although he is not permitted</b> to sell a large animal to a gentile, and <b>one who enters into a partnership with</b> a gentile in ownership of a donkey or its fetus, <b>and one who receives</b> a donkey <b>from</b> a gentile in order to care for it in exchange for partnership in its offspring, <b>and one who gives</b> his donkey <b>to</b> a gentile <b>in receivership,</b> in all of these cases the donkeys are <b>exempt from the</b> obligations of <b>firstborn status,</b> i.e., they do not have firstborn status and are not redeemed, <b>as it is stated:</b> “I sanctified to Me all the firstborn <b>in Israel,</b> both man and animal” (Numbers 3:13), indicating that the mitzva is incumbent upon the Jewish people, <b>but not upon others.</b> If the firstborn belongs even partially to a gentile, it does not have firstborn status. <b>Priests and Levites are exempt</b> from the obligation to redeem a firstborn donkey; this is derived <b>from an <i>a fortiori</i></b> inference: In the wilderness the firstborn were redeemed in exchange for the Levites, as it is stated: “Take the Levites in exchange for all the firstborn among the children of Israel and the animal of the Levites in exchange for their animals” (Numbers 3:45). <b>If</b> the priests and Levites <b>rendered exempt</b> the firstborn children and donkeys <b>of the Israelites in the wilderness</b> from being counted firstborns, <b>it is</b> only <b>logical that</b> the priests and the Levites <b>should render</b> the firstborn of <b>their own</b> donkeys <b>exempt</b> from being counted firstborns.
+<b>A cow that gave birth to a donkey of sorts and a donkey that gave birth to a horse of sorts are exempt from</b> their offspring being counted <b>a firstborn, as it is stated:</b> “And every <b>firstborn of a donkey</b> you shall redeem with a lamb” (Exodus 13:13); “and the <b>firstborn of a donkey</b> you shall redeem with a lamb” (Exodus 34:20). The Torah states this <i>halakha</i> <b>twice,</b> indicating that one is not obligated <b>unless</b> both <b>the birth mother is a donkey and the</b> animal <b>born is a donkey.</b> <b>And what</b> is the halakhic status of offspring that are unlike the mother animal <b>with regard to</b> their <b>consumption?</b> In the case of <b>a kosher animal that gave birth to a non-kosher animal of sorts,</b> its <b>consumption is permitted. And</b> in the case of <b>a non-kosher</b> animal <b>that gave birth to a kosher animal of sorts,</b> its <b>consumption is prohibited.</b> This is <b>because that which emerges from the non-kosher</b> animal <b>is non-kosher and that which emerges from the kosher</b> animal <b>is kosher.</b> In the case of <b>a non-kosher fish that swallowed a kosher fish, consumption</b> of the kosher fish is <b>permitted. And</b> in the case of <b>a kosher</b> fish <b>that swallowed a non-kosher fish, consumption</b> of the non-kosher fish is <b>prohibited due to</b> the fact <b>that</b> the host fish <b>is not</b> the place of <b>its development.</b>
+In the case of <b>a female donkey that had not</b> previously <b>given birth and</b> now <b>gave birth to two male</b> offspring, as there is no doubt that one of them is firstborn, its owner <b>gives one lamb to the priest</b> in redemption of that firstborn. If it gave birth to <b>a male and a female</b> and it is not known which was born first, <b>he designates one lamb</b> as firstborn in case the male was born first. Nevertheless, since it is merely a monetary debt to the priest, the burden of proof rests upon the claimant, in this case the priest. Due to that uncertainty, the priest can offer no proof and the owner keeps the lamb <b>for himself.</b> If an individual has two donkeys, and both of <b>his two donkeys had not</b> previously <b>given birth and they</b> now <b>gave birth to two males,</b> one each, the owner <b>gives two lambs to the priest.</b> If they together gave birth to <b>a male and a female or</b> to <b>two males and a female, he gives one lamb to the priest,</b> as one of the males is certainly a firstborn. If they together gave birth to <b>two females and a male or</b> to <b>two males and two females, the priest receives nothing,</b> as perhaps the two firstborn were females.
+If <b>one</b> of his donkeys <b>had</b> previously <b>given birth and one had not</b> previously <b>given birth and</b> they now together <b>gave birth to two males,</b> the owner <b>gives one lamb to the priest</b> as redemption for the firstborn male. If they together gave birth to <b>a male and a female he designates one lamb for himself,</b> as it is uncertain whether or not the male was a firstborn and the burden of proof rests upon the claimant. From where is it derived that the firstborn of a donkey is redeemed with a lamb? It is derived from a verse, <b>as it is stated: “And you shall redeem the firstborn of a donkey with a lamb [<i>seh</i>]”</b> (Exodus 34:20). The owner may give a lamb either <b>from sheep or from goats;</b> from <b>males or females,</b> from <b>older or younger</b> animals, and from <b>unblemished or blemished</b> animals. If the priest returns the lamb to the owner, he <b>may redeem</b> firstborn donkeys <b>with it many times.</b> In a case where he designates a lamb due to uncertainty and keeps it for himself, it is his in every sense. Consequently, <b>it enters the pen in order to be tithed</b> with the other non-sacred animals (see Leviticus 27:32), <b>and if it dies, one may derive benefit from its</b> carcass.
+<b>One may not redeem</b> a firstborn donkey, <b>neither with a calf, nor with an undomesticated animal, nor with a slaughtered</b> animal, <b>nor with a <i>tereifa</i>, nor with a hybrid</b> of a sheep and a goat, <b>nor with a <i>koy</i>,</b> which is an animal with regard to which it is uncertain whether it is domesticated or undomesticated. <b>And Rabbi Eliezer deems it permitted</b> to redeem a firstborn donkey <b>with a hybrid</b> of a sheep and a goat, <b>because it is a lamb,</b> i.e., that hybrid has the status of a lamb, <b>but prohibits</b> redeeming it <b>with a <i>koy</i>, because its</b> status is <b>uncertain.</b> If one <b>gave</b> the firstborn donkey <b>to a priest, the priest may not keep it unless</b> he first <b>designates a lamb in its stead</b> for redemption.
+In the case of <b>one who designates</b> a lamb for the <b>redemption of a firstborn donkey and</b> the lamb <b>dies, Rabbi Eliezer says:</b> The owner <b>bears</b> financial <b>responsibility</b> and must give the priest another lamb in its place. This is <b>like</b> the case of the <b>five <i>sela</i></b> for redemption <b>of</b> a firstborn <b>son,</b> where if the money is lost before one gives it to the priest, he must give the priest another five <i>sela</i>. <b>And the Rabbis say:</b> The owner <b>does not bear</b> financial <b>responsibility.</b> This is <b>like</b> the case of money designated for <b>redemption of second-tithe</b> produce, where once the owner designates the money for redemption, the produce is desanctified. <b>Rabbi Yehoshua and Rabbi Tzadok testified about</b> a lamb designated for <b>redemption of a firstborn donkey that died, that the priest has nothing here,</b> i.e., in such a case, as the firstborn donkey has already been redeemed, and the owner no longer bears financial responsibility for the dead lamb, in accordance with the opinion of the Rabbis. If after the lamb was designated, <b>the firstborn donkey died, Rabbi Eliezer says:</b> The donkey <b>must be buried, and</b> the owner is <b>permitted to</b> derive <b>benefit from the lamb. And the Rabbis say:</b> It <b>does not need to be buried, and the lamb</b> is given <b>to the priest.</b>
+If <b>one did not wish to redeem</b> the firstborn donkey, <b>he breaks its neck from behind and buries it. The mitzva of redeeming</b> the firstborn donkey <b>takes precedence over the mitzva of breaking the neck, as it is stated: “If you will not redeem it, then you shall break its neck”</b> (Exodus 13:13). The mishna proceeds to enumerate other mitzvot in which one option takes precedence over another. <b>The mitzva of designating</b> a Hebrew maidservant to be betrothed to her master <b>takes precedence over the mitzva of redeeming</b> the maidservant from her master with money, <b>as it is stated:</b> “If she does not please her master, <b>who has not betrothed her to himself, then he shall let her be redeemed”</b> (Exodus 21:8). <b>The mitzva of levirate marriage takes precedence over the mitzva of <i>ḥalitza</i>,</b> which dissolves the levirate bond, as it is stated: “And if the man does not wish to take his brother’s wife” (Deuteronomy 25:7). The mishna adds: This was the case <b>initially, when</b> people <b>would intend</b> that their performance of levirate marriage be <b>for the sake of the mitzva. But now that they do not intend</b> that their performance of levirate marriage be <b>for the sake of the mitzva,</b> but rather for reasons such as the beauty of the <i>yevama</i> or for financial gain, the Sages <b>said</b> that <b>the mitzva of <i>ḥalitza</i> takes precedence over the mitzva of levirate marriage.</b> With regard to a non-kosher animal that was consecrated to the Temple, <b>the mitzva of redemption by the owner</b> who consecrated it <b>takes precedence over</b> redemption by <b>any</b> other <b>person, as it is stated:</b> “And if it is of a non-kosher animal…<b>and if it is not redeemed, it shall be sold according to your valuation”</b> (Leviticus 27:27).
+
+Chapter 2
+
+With regard to <b>one who purchases the fetus of a cow</b> that <b>belongs to a gentile; one who sells</b> the fetus of his cow <b>to</b> a gentile, <b>even though one is not permitted</b> to sell a large animal to a gentile; <b>one who enters into a partnership with</b> a gentile with regard to a cow or its fetus; <b>one who receives</b> a cow <b>from</b> a gentile to tend to it in exchange for partnership in its offspring; <b>and one who gives</b> his cow to a gentile <b>in receivership,</b> so that the gentile owns a share of the cow’s offspring; in all of these cases, one is <b>exempt from</b> the obligation of redeeming <b>the firstborn</b> offspring, <b>as it is stated:</b> “I sanctified to Me all the firstborn <b>in Israel,</b> both man and animal” (Numbers 3:13), indicating that the mitzva is incumbent upon the Jewish people, <b>but not upon others.</b> If the firstborn belongs even partially to a gentile, the sanctity of firstborn does not apply to it. The mishna continues: <b>The priests and the Levites are obligated</b> in the mitzva, i.e., their animals have firstborn sanctity, <b>as they were not exempted from</b> the mitzva of the male <b>firstborn of a kosher animal; rather,</b> they were exempted only <b>from redemption of the</b> firstborn <b>son and from</b> the redemption of <b>the firstborn donkey.</b>
+<b>All sacrificial</b> animals in <b>which a permanent blemish preceded their consecration</b> do not assume inherent sanctity and only their value is consecrated, <b>and</b> once <b>they were redeemed,</b> they <b>are obligated in</b> the mitzva of <b>a firstborn,</b> i.e., their offspring are subject to being counted a firstborn, <b>and in the</b> priestly <b>gifts</b> of the foreleg, the jaw, and the maw, <b>and they can emerge</b> from their sacred status and assume complete <b>non-sacred</b> status in order <b>to be shorn and to be utilized for labor.</b> And <b>their offspring and their milk are permitted after their redemption.</b> <b>And one who slaughters them outside</b> the Temple courtyard is <b>exempt</b> from <i>karet</i>, <b>and</b> those animals <b>do not render</b> an animal that was <b>a substitute</b> for them consecrated. <b>And if</b> these animals <b>died</b> before they were redeemed, <b>they may be redeemed</b> and fed to dogs, and they do not require burial, <b>except for the firstborn and the</b> animal <b>tithe.</b> With regard to these two types of offerings, even if they were blemished before they became consecrated they assume inherent sanctity, like other offerings that were consecrated and subsequently became blemished.
+<b>And all</b> sacrificial animals <b>whose consecration preceded their blemish, or</b> who had <b>a temporary blemish</b> prior <b>to their consecration and afterward developed a permanent blemish and they were redeemed, they are exempt from,</b> i.e., their offspring are not counted, <b>a firstborn, and from the gifts</b> of the foreleg, the jaw, and the maw, <b>and they do not</b> completely <b>emerge</b> from their sacred status and assume <b>non-sacred</b> status in order <b>to be shorn and to be utilized for labor.</b> And <b>their offspring,</b> which were conceived prior to redemption, <b>and their milk, are prohibited after their redemption. And one who slaughters them outside</b> the Temple courtyard is <b>liable</b> to receive <i>karet</i>, <b>and</b> those animals <b>render</b> an animal that was <b>a substitute</b> for them consecrated. <b>And if</b> these animals <b>died</b> before they were redeemed, they may not be redeemed and fed to dogs; rather, <b>they must be buried.</b>
+With regard to <b>one who receives</b> animals as part of <b>a guaranteed investment from a gentile,</b> i.e., the Jew receives the animals to raise them and commits to pay a fixed price at a later date even if they die or their value decreases, and the offspring born in the interim are divided between the gentile and the Jew, <b>their</b> direct <b>offspring are exempt</b> from the mitzva of the firstborn if they give birth to a male, but <b>the offspring of their</b> direct <b>offspring are obligated</b> in the mitzva of the firstborn if they gave birth to a male. If the Jew <b>established their offspring in place of their mothers</b> for collection in case the mothers die, <b>the offspring of</b> their direct <b>offspring are exempt and the offspring of the offspring of</b> their direct <b>offspring are obligated. Rabban Shimon ben Gamliel says: Even until ten</b> generations, the offspring are <b>exempt, as they</b> all serve <b>as a guarantee for the gentile,</b> because if he does not receive the fixed payment for the animal, he will collect his debt from any offspring born to it or its offspring.
+<b>A ewe that gave birth to a goat of sorts and a goat that gave birth to a ewe of sorts are exempt</b> from the mitzva of the <b>firstborn. And if</b> the offspring <b>has some of the characteristics</b> of its mother, it is <b>obligated</b> in the mitzva of firstborn.
+In the case of <b>a ewe that had not</b> previously <b>given birth, and it gave birth to two males and both their heads emerged as one, Rabbi Yosei HaGelili says: Both of them</b> are given <b>to the priest, as it is stated</b> in the plural: “Every firstborn that you have of animals, <b>the males shall be to the Lord”</b> (Exodus 13:12). <b>And the Rabbis say:</b> It is <b>impossible</b> for two events <b>to coincide precisely,</b> i.e., their births were not at precisely the same time. <b>Rather,</b> one preceded the other, and therefore <b>one</b> of the males is given <b>to</b> the owner <b>and one to the priest.</b> <b>Rabbi Tarfon says: The priest chooses the better</b> of the two. <b>Rabbi Akiva says: They assess</b> the value of the lambs <b>between them</b> and the priest takes the leaner of the two, as will be explained in the Gemara. <b>And</b> with regard to <b>the second</b> lamb that remains in the possession of the owner, since he may not partake of it due to its uncertain status as a firstborn, it <b>must graze until it becomes blemished,</b> at which point he may slaughter and eat it. <b>And</b> when he slaughters the animal he is <b>obligated to</b> have <b>the gifts</b> of the priesthood taken from it, i.e., the gifts that one is required to give a priest from a non-sacred animal: The foreleg, the jaw, and the maw. <b>And Rabbi Yosei deems</b> him <b>exempt</b> from giving those gifts. If <b>one of</b> the two born together <b>died, Rabbi Tarfon says:</b> The priest and the owner <b>divide</b> the remaining lamb. <b>Rabbi Akiva says:</b> Since there is uncertainty to whom it belongs, it remains in the possession of the owner, as <b>the burden of proof rests upon the claimant.</b> If <b>a male and a female</b> offspring were born together, everyone agrees that <b>the priest has nothing here.</b>
+If <b>one’s two ewes had not</b> previously <b>given birth and they gave birth to two males, both of them</b> are given <b>to the priest,</b> as each is its mother’s firstborn. If one gave birth to <b>a male and</b> the other to <b>a female, the male</b> is given <b>to the priest,</b> as it is its mother’s firstborn. If they gave birth to <b>two males and a female, one</b> of the males is kept <b>by him and one</b> is given <b>to the priest. Rabbi Tarfon says: The priest chooses the better</b> of the two. <b>Rabbi Akiva says: They assess</b> the value of the lambs <b>between them,</b> and the priest takes the leaner of the two. <b>And the second</b> lamb must <b>graze until it becomes blemished,</b> at which point the owner may slaughter and eat it. <b>And</b> when the owner slaughters the animal, he is <b>obligated to</b> have <b>gifts</b> of the priesthood, i.e., the foreleg, the jaw, and the maw, taken from it. <b>Rabbi Yosei deems</b> him <b>exempt</b> from giving the gifts. If <b>one of</b> the two born together <b>died, Rabbi Tarfon says:</b> The priest and the owner <b>divide</b> the value of the remaining lamb. <b>Rabbi Akiva says:</b> Since there is uncertainty to whom it belongs, it remains in the possession of the owner, as <b>the burden of proof rests upon the claimant.</b> If they gave birth to <b>two females and a male or</b> to <b>two males and two females, the priest has nothing here,</b> as perhaps both ewes gave birth to females first.
+If <b>one</b> of his ewes <b>had</b> previously <b>given birth and one had not</b> previously <b>given birth, and they gave birth to two males, one</b> of the males is kept <b>by him and one</b> is given <b>to the priest. Rabbi Tarfon says: The priest chooses the better</b> of the two. <b>Rabbi Akiva says: They assess</b> the value of the lambs <b>between them</b> and the priest takes the leaner of the two. <b>And the second</b> lamb must <b>graze until it becomes blemished,</b> at which point he may slaughter and eat it. <b>And</b> when he slaughters the animal he <b>is obligated to</b> have <b>gifts</b> of the priesthood taken from it. <b>Rabbi Yosei deems</b> him <b>exempt</b> him from giving those gifts, <b>as Rabbi Yosei says:</b> With regard to <b>any</b> animal <b>whose replacements are in the possession of a priest,</b> its owner <b>is exempt from</b> the mitzva of giving <b>the</b> priestly <b>gifts. And Rabbi Meir deems</b> him <b>obligated</b> to give the gifts. If <b>one of</b> the animals <b>died, Rabbi Tarfon says:</b> The priest and the owner <b>divide</b> the value of the remaining lamb. <b>Rabbi Akiva says:</b> Since there is uncertainty to whom it belongs, it remains in the possession of the owner, as <b>the burden of proof rests upon the claimant.</b> If <b>a male and a female</b> offspring were born together, everyone agrees that <b>the priest has nothing here,</b> as perhaps the one that had already given birth bore the male, and the one that had not given birth bore the female, in which case neither of the animals would have firstborn status.
+With regard to an animal <b>born by caesarean section and</b> the offspring <b>that follows it,</b> since there is uncertainty whether each is a firstborn, neither is given to the priest. <b>Rabbi Tarfon says: Both of them must graze until they become unfit, and they may be eaten in their blemished</b> state <b>by their owner. Rabbi Akiva says: Neither of them is firstborn; the first because it is not</b> the one <b>that opens the womb</b> (see Exodus 13:12), as this animal did not itself open the womb, <b>and the second because</b> the <b>other</b> one <b>preceded it.</b>
+
+Chapter 3
+
+In the case of <b>one who purchases</b> a female <b>animal from a gentile and does not know whether it had</b> previously <b>given birth</b> or <b>whether it had not</b> previously <b>given birth,</b> and after the purchase the animal gave birth to a male, <b>Rabbi Yishmael says:</b> If the mother was <b>a goat within its first year</b> the male offspring <b>certainly</b> is given <b>to the priest,</b> as it definitely never gave birth previously. <b>From that</b> point <b>forward,</b> i.e., if the mother is older than that, its offspring’s status as a firstborn is <b>uncertain.</b> If it was <b>a ewe within its second year</b> the male offspring <b>certainly</b> is given <b>to the priest; from that</b> point <b>forward</b> an offspring’s status is <b>uncertain.</b> If it was <b>a cow or a donkey within its third year</b> the male offspring <b>certainly</b> is given <b>to the priest; from that</b> point <b>forward</b> the offspring’s status is <b>uncertain.</b> <b>Rabbi Akiva said to him: Were an animal exempted only by</b> giving birth to <b>an offspring</b> and in no other manner the <i>halakha</i> would be <b>in accordance with your statement. But</b> the Sages <b>said: An indication of the offspring in a small animal</b> is <b>a murky discharge</b> from the womb, which indicates the animal had been pregnant, and therefore exempts subsequent births from the mitzva of the firstborn. The indication <b>in a large</b> animal is the emergence of <b>an afterbirth, and</b> the indication <b>in a woman</b> is <b>a fetal sac or an afterbirth.</b> Since these can be produced even within a year, it cannot be assumed that an animal in its first year is definitely subject to the mitzva of the firstborn. Rabbi Akiva continues: Rather, <b>this is the principle:</b> In <b>any</b> case <b>where it is known that</b> the animal <b>had</b> previously <b>given birth, the priest has nothing here. And</b> in <b>any</b> case <b>where it is known that</b> the animal <b>had not</b> previously <b>given birth, that</b> is given <b>to the priest. And if it is uncertain, it may be eaten in its blemished</b> state <b>by the owner.</b> <b>Rabbi Eliezer ben Ya’akov says:</b> In the case of <b>a large animal that expelled a mass of</b> congealed <b>blood, that</b> mass <b>must be buried.</b> The reason is that perhaps there was a male fetus there which was consecrated as a firstborn when it emerged, <b>and</b> the animal <b>is exempt from</b> having any future offspring counted <b>a firstborn.</b>
+<b>Rabban Shimon ben Gamliel says:</b> In the case of <b>one who purchases a nursing</b> female <b>animal from a gentile, he</b> does <b>not</b> need <b>to be concerned,</b> i.e., take into account the possibility, that <b>perhaps it was</b> nursing <b>the offspring of another</b> animal. Rather, the buyer may assume it had previously given birth. In the case of one who <b>enters amid his flock and sees</b> mother animals <b>that gave birth for the first time</b> that were <b>nursing, and</b> also sees mother animals <b>that gave birth not for the first time</b> that were also <b>nursing, he</b> does <b>not</b> need <b>to be concerned</b> that <b>perhaps the offspring of this</b> animal <b>came to that</b> animal to be nursed, or that <b>perhaps the offspring of that</b> animal <b>came to this</b> animal to be nursed.
+<b>Rabbi Yosei ben HaMeshullam says:</b> Since it is prohibited by Torah law to shear a firstborn, as it states: “And you shall not shear the firstborn of your flock” (Deuteronomy 15:19), <b>one who is slaughtering a firstborn,</b> and must clear hair or wool from the area of the neck in order to facilitate proper slaughter, <b>clears space</b> by uprooting the hair <b>with a cleaver [<i>bekofitz</i>] from here and from there,</b> on either side of the neck, although he thereby <b>plucks</b> out <b>the hair.</b> He may clear space in this manner <b>provided that he does not move</b> the plucked hair <b>from its place;</b> it must remain intermingled with the rest of the hair so it will appear that he did not shear the animal. <b>And likewise, one plucks the hair</b> to enable one of the Sages <b>to examine the place of a blemish</b> and thereby determine whether it is permitted to slaughter the firstborn outside the Temple.
+With regard to <b>the hair of a blemished firstborn</b> animal <b>that shed</b> from the animal, <b>and which one placed in a compartment</b> for safekeeping, <b>and thereafter he slaughtered</b> the animal; given that after the animal dies he is permitted to derive benefit from the hair the animal had on its body when it died, what is the halakhic status of hair that shed from the animal while it was alive? <b>Akavya ben Mahalalel deems</b> its use <b>permitted,</b> <b>and the Rabbis deem</b> its use <b>prohibited;</b> this is <b>the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Yosei said to him:</b> It was <b>not with regard to that</b> case <b>that Akavya ben Mahalalel deemed</b> use of the wool permitted. <b>Rather,</b> it was in the case of <b>the hair of a blemished</b> firstborn animal <b>that shed</b> from the animal <b>which one placed in a compartment and thereafter</b> the animal <b>died.</b> It was <b>in that</b> case that <b>Akavya ben Mahalalel deems</b> use of the wool <b>permitted, and the Rabbis deem</b> its use <b>prohibited</b> even after its death. With regard to <b>wool that is dangling from a firstborn</b> animal, i.e., which was not completely shed, <b>that which appears</b> to be part <b>of the fleece</b> is <b>permitted</b> when the animal is shorn after its death, <b>and that which does not appear</b> to be part <b>of the fleece</b> is <b>prohibited.</b>
+
+Chapter 4
+
+<b>Until when must an Israelite tend to</b> and raise <b>a firstborn</b> animal before giving it to the priest? <b>With regard to a small animal,</b> e.g., a sheep or goat, it is <b>thirty days, and with regard to a large animal,</b> e.g., cattle, it is <b>fifty days. Rabbi Yosei says: With regard to a small animal,</b> it is <b>three months.</b> If <b>the priest said to</b> the owner <b>within that period: Give it to me, that</b> owner <b>may not give it to him. And if it is a blemished</b> firstborn <b>and</b> the priest <b>said to him: Give it to me so I may eat it,</b> it is <b>permitted</b> for the owner to give it to him. <b>And at the time</b> that <b>the Temple</b> is standing, <b>if it is unblemished</b> and the priest <b>said to him: Give it to me and I will sacrifice it,</b> it is <b>permitted</b> for the owner to give it to him. <b>The firstborn</b> animal <b>is eaten year by year,</b> i.e., within its first year, <b>whether</b> it is <b>blemished</b> or <b>whether</b> it is <b>unblemished, as it is stated: “You shall eat it before the Lord your God year by year”</b> (Deuteronomy 15:20). 
+If <b>a blemish developed within its</b> first <b>year,</b> it is permitted for the owner <b>to maintain</b> the animal for the <b>entire twelve months.</b> If a blemish developed <b>after twelve months</b> have passed, it is permitted for the owner <b>to maintain</b> the animal for <b>only thirty days.</b> 
+In the case of <b>one who slaughters the firstborn</b> animal <b>and</b> only then <b>shows its blemish</b> to an expert to determine whether it is a blemish, and it was established by the expert that it is in fact a blemish that renders its slaughter permitted, <b>Rabbi Yehuda deems</b> it <b>permitted</b> for a priest to derive benefit from the firstborn. <b>Rabbi Meir says: Since it was slaughtered not according to</b> the ruling of <b>an expert,</b> it is <b>prohibited.</b> 
+In a case involving <b>one who is not an expert, and he examined the firstborn</b> animal <b>and it was slaughtered on the basis of his</b> ruling, <b>that</b> animal <b>must be buried,</b> and the non-expert <b>must pay</b> compensation to the priest <b>from his property.</b> Apropos the previous mishna, which taught that a judge who was an expert for the court and who erred is exempt from payment, this mishna teaches: There was <b>an incident involving a cow whose womb was removed,</b> and when Rabbi Tarfon was consulted he ruled that it is an animal with a wound that will cause it to die within twelve months [<i>tereifa</i>], which is forbidden for consumption. <b>And</b> based on the ruling of <b>Rabbi Tarfon,</b> the questioner <b>fed it to the dogs. And the incident came before the Sages</b> of the court <b>in Yavne, and they ruled</b> that such an animal is <b>permitted</b> and is not a <i>tereifa</i>. <b>And Theodosius [<i>Todos</i>] the doctor said: A cow or pig does not emerge from Alexandria of Egypt unless</b> the residents <b>sever its womb so that it will not give birth</b> in the future. The breeds of cows and pigs in Alexandria were of exceptional quality and the people of Alexandria did not want them reproduced elsewhere. The fact that these animals lived long lives after their wombs were removed proves that the hysterectomy did not render them <i>tereifot</i>. Upon hearing this, <b>Rabbi Tarfon said: Your donkey is gone, Tarfon,</b> as he believed he was required to compensate the owner for the cow that he ruled to be a <i>tereifa</i>. <b>Rabbi Akiva said to him: Rabbi Tarfon, you are an expert for</b> the <b>court, and any expert for</b> the <b>court is exempt from</b> liability <b>to pay.</b> 
+In the case of an individual <b>who takes payment to be one who examines firstborn</b> animals to determine whether they are blemished, <b>one may not slaughter</b> the firstborn <b>on the basis of his</b> ruling, <b>unless he was an expert</b> <b>like Ila in Yavne, whom the Sages in Yavne permitted to take</b> a wage of <b>four <i>issar</i> for</b> issuing a ruling concerning <b>a small animal and six</b> <i>issar</i> <b>for</b> issuing a ruling concerning <b>a large animal.</b> They permitted this provided that he would be paid <b>whether</b> it turned out that the firstborn was <b>unblemished or whether</b> it was <b>blemished.</b>
+In the case of <b>one who takes his wages to judge</b> cases, <b>his rulings are void.</b> In the case of one who takes wages <b>to testify, his testimonies are void.</b> With regard to one who takes wages <b>to sprinkle</b> the purification waters of the red heifer upon one who contracted impurity imparted by a corpse, <b>and</b> one who takes wages <b>to sanctify</b> those waters, the halakhic status of <b>his water is</b> that of <b>cave water, and</b> the status of <b>his ashes is</b> that of mere <b>burnt ashes.</b> Although taking actual wages is prohibited, <b>if</b> the one examining the firstborn, or the judge, or the witness, <b>was a priest,</b> and the one who requires his services <b>rendered him impure</b> and prevented him <b>from</b> partaking of <b>his <i>teruma</i>,</b> that person <b>must provide</b> the priest <b>with food, drink, and</b> oil for <b>smearing</b> on his body from his own non-sacred property. <b>And likewise if</b> the one examining the firstborn, or the judge, or the witness, <b>was an elderly person,</b> the one who requires his services <b>transports him on a donkey. And</b> in all these cases, although it is prohibited to take wages, the one who requires his services <b>gives him his wages like</b> the wages of <b>a laborer,</b> as he was unable to perform his usual labor that day.
+In the case of <b>one who is suspect with regard to firstborn</b> animals of slaughtering them and selling their meat when it is prohibited to do so, <b>one may neither purchase</b> meat <b>from him,</b> including <b>even deer meat, nor</b> may one purchase from him <b>hides that are not tanned. Rabbi Eliezer says: One</b> may <b>purchase hides of female animals from him,</b> as the <i>halakhot</i> of firstborn animals are in effect only with regard to males. <b>And one</b> may <b>not purchase bleached or dirty wool from him. But one</b> may <b>purchase spun</b> thread <b>from him, and</b> all the more so may one purchase <b>garments</b> from him.
+In the case of <b>one who is suspect with regard to the Sabbatical</b> Year, i.e., of sowing or engaging in commerce with Sabbatical-Year produce, <b>one may not purchase flax from him, and</b> this applies <b>even</b> to <b>combed</b> flax, in which much labor and exertion was invested. <b>But one</b> may <b>purchase spun</b> thread <b>and woven</b> fabric <b>from</b> such individuals.
+ In the case of <b>one who is suspect with regard to selling <i>teruma</i> under the guise of non-sacred</b> produce, <b>one</b> may <b>not purchase even water and salt from him;</b> this is <b>the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Shimon says: One</b> may <b>not purchase from him any</b> item <b>that has relevance to <i>teruma</i> and tithes.</b> However, one may purchase water and salt from him, as <i>teruma</i> and tithes do not apply to them.
+<b>One who is suspect with regard to the Sabbatical</b> Year <b>is not suspect with regard to tithes;</b> and likewise, <b>one who is suspect with regard to tithes is not suspect with regard to the Sabbatical</b> Year. <b>One who is suspect with regard to this,</b> the Sabbatical Year, <b>or with regard to that,</b> tithes, is <b>suspect with regard to</b> selling ritually impure foods as though they were <b>ritually pure</b> items. <b>But there are those who are suspect with regard to ritually pure</b> items <b>who are not suspect with regard to this,</b> the Sabbatical Year, <b>nor with regard to that,</b> tithes. <b>This is the principle</b> with regard to these matters: Anyone <b>who is suspect with regard to</b> a specific <b>matter</b> may <b>neither adjudicate</b> cases <b>nor testify</b> in cases involving that matter.
+
+Chapter 5
+
+With regard to <b>all disqualified consecrated</b> animals that were disqualified for sacrifice due to blemishes and were redeemed, all <b>benefit</b> accrued from <b>their</b> sale belongs <b>to the Temple</b> treasury. In order to ensure that the Temple treasury will not suffer a loss, these animals <b>are sold in the butchers’ market [<i>ba’itliz</i>] and slaughtered in the butchers’ market,</b> where the demand is great and the price is consequently higher. <b>And</b> their meat <b>is weighed</b> and sold <b>by the <i>litra</i>,</b> in the manner that non-sacred meat is sold. This is the <i>halakha</i> with regard to all consecrated animals <b>except for the firstborn</b> offering <b>and</b> an animal <b>tithe</b> offering. When these become blemished and their slaughter is permitted, they are sold and slaughtered only in the owner’s house and are not weighed; rather, they are sold by estimate. The reason is <b>that</b> all <b>benefit</b> accrued from <b>their</b> sale belongs <b>to the owner,</b> i.e., the priest in the case of the firstborn and the owner in the case of the animal tithe offering. It is not permitted to treat disqualified consecrated animals as one treats non-sacred animals merely to guarantee that the owner will receive the optimal price. This is in contrast to <b>disqualified consecrated</b> animals, where all <b>benefit</b> accrued from <b>their</b> sale belongs <b>to the Temple</b> treasury, and therefore the animal is sold in the market to ensure that the optimal price is received. <b>And</b> although the meat of the firstborn is not weighed and sold by the <i>litra</i>, nevertheless, if one has non-sacred meat weighing one hundred dinars, <b>one may weigh one portion</b> of non-sacred meat <b>against one portion</b> of the meat <b>of the firstborn,</b> because that is unlike the manner in which non-sacred meat is weighed.
+<b>Beit Shammai say: An Israelite cannot be counted with the priest to</b> partake of a blemished <b>firstborn. And Beit Hillel deem</b> it <b>permitted</b> for him to partake of it, <b>and</b> they deem it permitted <b>even</b> for <b>a gentile</b> to partake of a blemished firstborn. With regard to <b>a firstborn</b> animal <b>that was congested with</b> excess <b>blood, even</b> if the animal will <b>die</b> if one does not let the excess blood, <b>one may not let its blood,</b> as this might cause a blemish, and it is prohibited to cause a blemish on consecrated animals. This is <b>the statement of Rabbi Yehuda. And the Rabbis say: One may let</b> the blood <b>provided that he will not cause a blemish</b> while doing so, <b>and if he caused a blemish, the animal may not be slaughtered on</b> account of <b>that</b> blemish. Since he was the cause of the blemish, he may not slaughter the animal until it develops a different, unrelated blemish. <b>Rabbi Shimon says: One may let</b> the blood <b>even if he</b> thereby <b>causes a blemish</b> in the animal.
+In the case of <b>one who slits [<i>hatzorem</i>] the ear of a firstborn</b> offering, <b>that</b> person <b>may never slaughter</b> that animal. This is <b>the statement of Rabbi Eliezer. And the Rabbis say:</b> If <b>another blemish</b> later <b>develops in</b> the firstborn, <b>he may slaughter</b> the animal <b>on</b> account of that second blemish. There was <b>an incident involving an old ram whose hair was</b> long and <b>dangling,</b> because it was a firstborn offering. <b>And one</b> Roman <b>quaestor [<i>kastor</i>] saw it and said</b> to its owner: <b>What is the status [<i>tivo</i>] of this</b> animal that you allowed it to grow old and you did not slaughter it? <b>They said to him:</b> It <b>is a firstborn</b> offering, <b>and</b> therefore <b>it may be slaughtered only if it has a blemish.</b> The quaestor <b>took a dagger [<i>pigom</i>] and slit its ear. And the incident came before</b> the <b>Sages</b> for a ruling, <b>and they deemed</b> its slaughter <b>permitted. And after</b> the Sages <b>deemed</b> its slaughter <b>permitted,</b> the quaestor <b>went and slit the ears of other firstborn</b> offerings, <b>but</b> in these cases the Sages <b>deemed</b> their slaughter <b>prohibited,</b> despite the fact that they were now blemished. <b>One time children were playing in the field and they tied the tails of lambs to each other, and the tail of one of them was severed, and it was a firstborn</b> offering. <b>And the incident came before the Sages</b> for a ruling <b>and they deemed</b> its slaughter <b>permitted.</b> The people who <b>saw that they deemed</b> its slaughter <b>permitted went and tied the tails of other firstborn</b> offerings, <b>and</b> the Sages <b>deemed</b> their slaughter <b>prohibited. This</b> is <b>the principle:</b> With regard to <b>any</b> blemish <b>that is</b> caused <b>intentionally,</b> the animal’s slaughter is <b>prohibited;</b> if the blemish is caused <b>unintentionally,</b> the animal’s slaughter is <b>permitted.</b>
+If one’s <b>firstborn</b> offering <b>was pursuing him,</b> and <b>he kicked</b> the animal <b>and caused a blemish in it, he may slaughter</b> the animal <b>on</b> account of <b>that</b> blemish. With regard to <b>all the blemishes that are capable of being brought about by a person, Israelite shepherds are deemed credible</b> to testify that the blemishes were not caused intentionally. But <b>priest-shepherds are not deemed credible,</b> as they are the beneficiaries if the firstborn is blemished. <b>Rabban Shimon ben Gamliel says:</b> A priest is <b>deemed credible</b> to testify <b>about</b> the firstborn <b>of another, but is not deemed credible</b> to testify <b>about</b> the firstborn belonging <b>to him. Rabbi Meir says:</b> A priest <b>who is suspect about the matter</b> of causing a blemish may <b>neither adjudicate nor testify</b> in cases involving that matter, even on behalf of another.
+<b>A priest is deemed credible to say: I showed this firstborn</b> animal to an expert <b>and</b> he ruled that <b>it is blemished.</b> <b>Everyone is deemed credible</b> to testify <b>about the blemishes of</b> an animal <b>tithe</b> offering, even the owner who is the beneficiary of a ruling that it is blemished. With regard to <b>a firstborn</b> animal <b>whose eye was blinded or whose foreleg was severed or whose hind leg was broken,</b> all of which obviously render the animal permanently blemished, that animal <b>may be slaughtered on the basis of</b> the ruling of <b>three</b> regular Jews <b>who attend the synagogue,</b> and it does not require a ruling by one of the Sages. <b>Rabbi Yosei</b> disagrees and <b>says: Even if there is</b> a court of <b>twenty-three</b> Sages <b>there, it may be slaughtered only on the basis of</b> the ruling of <b>an expert</b> in judging blemishes.
+In the case of <b>one who slaughters a firstborn</b> animal and sells its meat, <b>and it was discovered that he did not</b> initially <b>show it</b> to one of the Sages, the <i>halakha</i> is that it was actually prohibited to derive any benefit from the meat. In that case, <b>what</b> the buyers <b>ate, they ate, and</b> the Sages penalized the seller in that <b>he must return the money to them,</b> which they paid for the meat that they ate. <b>And</b> with regard to <b>that which they did not eat,</b> that <b>meat must be buried, and he must return the money</b> that they paid for the meat that they did not eat. <b>And likewise,</b> in the case of <b>one who slaughters a cow and sells it, and it was discovered that it is a <i>tereifa</i>, what</b> the buyers <b>ate, they ate, and what they did not eat, they must return the meat to</b> the seller, who may sell it to a gentile or feed it to the dogs, <b>and he must return the money to</b> the buyers. If the buyers <b>sold it to gentiles or cast it to the dogs, they pay</b> the seller <b>the value of a <i>tereifa</i>,</b> which is less than the value of kosher meat, and the seller refunds the balance to the buyers.
+
+Chapter 6
+
+<b>For these blemishes, one may slaughter the firstborn</b> animal outside the Temple: If the firstborn’s <b>ear was damaged</b> and lacking <b>from the cartilage [<i>haḥasḥus</i>], but not</b> if <b>the skin</b> was damaged; and likewise, if the ear <b>was split, although it is not lacking;</b> or if the ear <b>was pierced</b> with a hole <b>the size of a bitter vetch,</b> which is a type of legume; <b>or</b> if it was an ear <b>that</b> is <b>desiccated. What is a desiccated</b> ear that is considered a blemish? It is <b>any</b> ear <b>that</b> if <b>it is pierced it does not discharge a drop of blood. Rabbi Yosei ben HaMeshullam says: Desiccated</b> means that the ear is so dry <b>that it will crumble</b> if one touches it.
+For these blemishes of the eye, one may slaughter the firstborn animal outside the Temple: <b>The eyelid that was pierced,</b> an eyelid <b>that was damaged</b> and is lacking, or an eyelid <b>that was split;</b> and likewise, one may slaughter a firstborn animal outside the Temple <b>if</b> there was <b>in his eye a cataract, a <i>tevallul</i>,</b> or a growth in the shape of <b>a snail, a snake,</b> or <b>a berry</b> that covers the pupil. <b>What is a <i>tevallul</i>?</b> It is <b>a white</b> thread <b>that bisects the iris and enters the black</b> pupil. If it is <b>a black</b> thread that bisects the iris and <b>enters the white</b> of the eye it <b>is not a blemish.</b>
+<b>Pale spots</b> on the eye <b>and tears</b> streaming from the eye <b>that are constant</b> are blemishes that enable the slaughter of the firstborn. <b>Which are the pale spots that are constant?</b> They are <b>any</b> spots <b>that persisted</b> for <b>eighty days. Rabbi Ḥananya ben Antigonus said: One examines it three times within eighty days.</b> Only if the spots are found during all three examinations are they considered constant. <b>And these are the constant tears,</b> i.e., this is how it is known whether the blemish is temporary or permanent: In a case where the animal <b>ate,</b> for medicinal purposes, <b>moist</b> fodder <b>and dry</b> fodder <b>from</b> a field watered exclusively with <b>rain,</b> or if the animal ate <b>moist</b> fodder <b>and dry</b> fodder <b>from</b> an <b>irrigated</b> field, <b>or</b> even if the animal did not eat them together but <b>ate the dry</b> fodder <b>and thereafter</b> ate <b>the moist</b> fodder, and the condition of constant tears was not healed, <b>it is not a blemish.</b> It is not a blemish <b>unless</b> the animal <b>eats the moist</b> fodder <b>and thereafter</b> eats <b>the dry</b> fodder and is not thereby healed.
+For these additional blemishes, one may slaughter a firstborn animal outside the Temple: <b>Its nose that was pierced, or that was damaged</b> and is lacking, <b>or that was split.</b> Likewise, <b>its lip that was pierced,</b> or <b>that was damaged,</b> or <b>that was split</b> is considered a blemish. The mishna lists additional blemishes that permit the slaughter of the firstborn: <b>The external gums that were damaged</b> and lacking <b>or that were scratched,</b> and likewise, <b>the internal</b> gums <b>that were extracted. Rabbi Ḥanina ben Antigonus says: One does not examine from the double teeth,</b> i.e., the large molars that appear like two teeth, <b>and inward, and</b> one does <b>not</b> examine <b>even the</b> place of the <b>double teeth</b> themselves. This is because even if they were extracted, it is a concealed blemish, and it does not permit the slaughter of the firstborn. 
+The mishna details additional blemishes that enable the slaughter of firstborn animals: If <b>the pouch [<i>hazoven</i>]</b> in which the genitals of the firstborn are concealed, or if <b>the genitalia of a female sacrificial</b> animal, <b>were damaged</b> and lacking; if <b>the tail was damaged from the tailbone, but not</b> if it was damaged <b>from the joint,</b> i.e., one of the joints between the vertebrae, because it heals; <b>or</b> in a case <b>where the end of the tail is split,</b> i.e., <b>the skin and the flesh were removed and the bone remained</b> exposed; <b>or</b> in a case <b>where there is a full fingerbreadth of flesh between one joint and another joint;</b> these are all blemishes. 
+The firstborn animal may be slaughtered if <b>it has no testicles or</b> if <b>it has only one testicle. Rabbi Yishmael says: If</b> the animal <b>has two</b> scrotal <b>sacs,</b> it can be assumed that <b>it has two testicles;</b> if the animal <b>does not have two</b> scrotal <b>sacs,</b> it can be assumed that <b>it has only one testicle. Rabbi Akiva says:</b> The matter can be ascertained: <b>One seats</b> the animal <b>on its rump and mashes</b> the sac; <b>if there is a testicle, ultimately</b> it is going <b>to emerge.</b> There was <b>an incident where one mashed</b> the sac <b>and</b> the testicle <b>did not emerge.</b> Then, the animal <b>was slaughtered and</b> the testicle <b>was discovered attached to the loins. And Rabbi Akiva permitted</b> the consumption of its flesh, as the testicle had not previously emerged, <b>and Rabbi Yoḥanan ben Nuri prohibited</b> its consumption. 
+An animal <b>with five legs, or</b> one <b>that has only three, or</b> one <b>whose</b> hooves on its <b>legs were closed like</b> those <b>of a donkey</b> and not split, <b>or the <i>shaḥul</i>, or the <i>kasul</i></b> may be slaughtered. <b>What is a <i>shaḥul</i>?</b> It is an animal with <b>a thighbone that was dislocated. And</b> what is <b>a <i>kasul</i>?</b> It is an animal whose build is asymmetrical in <b>that one of its thighs is higher</b> than the other. 
+Additional blemishes that permit the slaughter of the firstborn include those where <b>the bone of its foreleg or the bone of its hind leg was broken, even though it is not conspicuous.</b> With regard to <b>these blemishes</b> listed in this chapter, <b>Ila,</b> who was expert in blemishes of the firstborn, <b>enumerated</b> them <b>in Yavne, and the Sages deferred to his</b> expertise. <b>And</b> Ila <b>added three additional</b> blemishes, and the Sages <b>said to him: We did not hear</b> about <b>those.</b> Ila added: An animal <b>whose eye is round like</b> that <b>of a person, or whose mouth is similar to</b> that <b>of a pig, or where most of</b> the segment of <b>its tongue</b> corresponding to the segment that facilitates <b>speech</b> in the tongue of a person <b>was removed. The court that followed them said</b> with regard to each of those three blemishes: <b>That is a blemish</b> that enables the slaughter of the firstborn. 
+<b>And</b> there was <b>an incident where the lower jaw</b> of the firstborn <b>protruded beyond the upper</b> jaw, <b>and Rabban Gamliel asked the Sages</b> for a ruling, <b>and they said: That is a blemish</b> that enables the slaughter of the firstborn. With regard to <b>the ear of the kid</b> that <b>was doubled</b> and appeared like two ears, <b>the Sages said: When</b> the additional ear <b>is one bone,</b> i.e., it has its own cartilage, it is <b>a blemish; when it does not have</b> its own <b>bone it is not a blemish. Rabbi Ḥananya ben Gamliel says:</b> In the case of <b>the tail of a kid that is similar to</b> that <b>of a pig or</b> one that is so short <b>that it does not have three joints, that is a blemish.</b> 
+<b>Rabbi Ḥanina ben Antigonus says</b> that these are blemished animals: One <b>that has a wart in its eyes; and</b> one <b>where the bone of its foreleg or hind leg was damaged; and</b> one <b>where the bone of its mouth,</b> i.e., its jaw, <b>was dislocated;</b> and an animal with <b>one of its eyes large and one small,</b> or <b>one of its ears large and one small</b> where the difference in size is detectable <b>by sight, but not</b> if it is detectable only <b>by being measured. Rabbi Yehuda says:</b> An animal is blemished if with regard to <b>its two testicles, one is as large as two of the other, but the Rabbis did not agree with his</b> opinion. 
+In the case of <b>the tail of a calf that does not reach the leg joint [<i>la’arkov</i>], the Sages said:</b> It is a blemish, because <b>all growth of calves</b> is in <b>this</b> manner:<b>As long as they grow,</b> their tails <b>are extended</b> beneath the leg joint. <b>Which is the leg joint</b> about <b>which</b> the Sages <b>spoke? Rabbi Ḥanina ben Antigonus says:</b> They are referring <b>to</b> the <b>leg joint that is in the middle of the thigh.</b> <b>For these blemishes</b> enumerated in the previous <i>mishnayot</i>, <b>one slaughters the firstborn</b> outside the Temple <b>and disqualified consecrated</b> animals <b>may be redeemed on their account.</b> 
+<b>And these</b> are the blemishes <b>that one does not slaughter</b> the firstborn <b>due to them, neither in the Temple nor in</b> the rest of <b>the country: Pale spots</b> on the eye <b>and tears</b> streaming from the eye <b>that are not constant; and internal gums that were damaged but that were not extracted; and</b> an animal <b>with boils</b> that are moist inside and out <b>[<i>garav</i>]; and</b> an animal <b>with warts; and</b> an animal <b>with boils [<i>ḥazazit</i>];</b> and <b>an old or sick</b> animal, <b>or</b> one with <b>a foul odor; and</b> one <b>with which a transgression was performed,</b> e.g., it copulated with a person or was the object of bestiality; <b>and</b> one <b>that killed a person.</b> In these latter two cases, the act of bestiality or killing became known <b>on the basis</b> of the testimony <b>of one witness or on the basis of the owner. And</b> one does not slaughter <b>a <i>tumtum</i>,</b> whose sexual organs are concealed, <b>and a hermaphrodite [<i>ve’anderoginos</i>],</b> which has both male and female sexual organs, <b>neither in the Temple nor in</b> the rest of <b>the country. Rabbi Shimon says: You have no blemish greater than that,</b> and it may be slaughtered. <b>And the Rabbis say:</b> The halakhic status of a hermaphrodite <b>is not</b> that of <b>a firstborn; rather,</b> its halakhic status is that of a non-sacred animal that may <b>be shorn and utilized for labor.</b>
+
+Chapter 7
+
+Concerning <b>these blemishes</b> which were taught with regard to an animal, <b>whether</b> they are <b>permanent or transient, they</b> also <b>disqualify in</b> the case of <b>a person,</b> i.e., they disqualify a priest from performing the Temple service. <b>And in addition to those</b> blemishes, there are other blemishes that apply only to a priest: <b>One whose</b> head <b>is pointed,</b> narrow above and wide below; <b>and one whose</b> head <b>is turnip-like,</b> wide above and narrow below; <b>and one whose</b> head <b>is hammer-like,</b> with his forehead protruding; <b>and</b> one <b>whose head</b> has <b>an indentation; and</b> one <b>wherein the back of his head protrudes.</b> <b>And</b> with regard to <b>those with humped</b> backs, <b>Rabbi Yehuda deems</b> them <b>fit</b> for service <b>and the Rabbis deem</b> them <b>disqualified.</b>
+<b>The <i>kere’aḥ</i> is disqualified</b> from performing the Temple service. <b>What is a <i>kere’aḥ</i>?</b> It is <b>anyone who does not have a row of hair encircling</b> his head <b>from ear to ear. If he has</b> a row of hair from ear to ear, <b>that</b> person is <b>fit</b> for service. If a priest <b>has no eyebrows, or</b> if <b>he has only one eyebrow, that is the <i>gibben</i> that is stated in the Torah</b> in the list of blemished priests (see Leviticus 21:20). <b>Rabbi Dosa says:</b> A <i>gibben</i> is one <b>whose eyebrows</b> are so long that they <b>lie</b> flat and cover his eyes. <b>Rabbi Ḥanina ben Antigonus says:</b> A <i>gibben</i> is one <b>who has two backs and two spines.</b>
+<b>The <i>ḥarum</i> is disqualified</b> from performing the Temple service. <b>What is a <i>ḥarum</i>?</b> It is <b>one who</b> can <b>paint both of his eyes as one,</b> with one brushstroke, because he has a sunken nose. If <b>both of one’s eyes</b> are <b>above or both of his eyes</b> are <b>below;</b> or if <b>one of his eyes</b> is <b>above and one of his eyes</b> is <b>below;</b> or if both eyes are in the proper place but <b>he sees</b> both <b>the room</b> on the ground floor <b>and the upper story as one,</b> at the same time; and likewise those unable to <b>look at the sun; and one whose eyes are different; and one whose eyes tear constantly,</b> these are disqualified from performing the Temple service. <b>And one whose eyelashes have fallen out</b> is <b>disqualified</b> from performing the Temple service <b>due to the appearance</b> of a blemish. Unlike the others listed in this mishna, who are disqualified by Torah law, one with this condition is not disqualified by Torah law. Rather, the Sages issued a decree prohibiting a priest with such a condition to perform the Temple service.
+The mishna lists additional blemishes that disqualify a priest from performing the Temple service: If a priest’s <b>eyes are large like those of a calf or small like those of a goose;</b> if <b>his body is</b> disproportionately <b>large</b> relative <b>to his limbs or</b> disproportionately <b>small</b> relative <b>to his limbs;</b> if <b>his nose is</b> disproportionately <b>large</b> relative <b>to his limbs or</b> disproportionately <b>small</b> relative <b>to his limbs,</b> he is disqualified. And <b>the <i>tzomem</i> and the <i>tzome’a</i></b> are also disqualified. <b>What is a <i>tzome’a</i>?</b> It is <b>anyone whose ears are small. And</b> what is <b>the <i>tzomem</i>?</b> It is <b>anyone whose ears are similar to a sponge.</b> 
+If <b>his upper lip protrudes beyond the lower</b> lip or his <b>lower</b> lip <b>protrudes beyond the upper</b> lip, <b>that is a blemish. And one whose teeth fell out is disqualified due to the appearance</b> of a blemish. The mishna lists additional blemishes that disqualify a priest from performing the Temple service: One who has <b>breasts</b> so large that they <b>sag like</b> those <b>of a woman;</b> or if <b>one’s belly is swollen</b> and protrudes; or if <b>one’s navel protrudes;</b> or if one is <b>an epileptic, even</b> if he experiences seizures only <b>once in</b> a long <b>while;</b> or one <b>who is afflicted with a melancholy temper;</b> or <b>one whose scrotum is</b> unnaturally <b>long; or one whose penis is</b> unnaturally <b>long</b> is disqualified from performing the Temple service. If <b>one has no testicles, or</b> if <b>he has only one testicle, that is</b> the <b><i>mero’aḥ ashekh</i> that is stated in the Torah</b> (see Leviticus 21:20) among the blemishes that disqualify a priest from Temple service. <b>Rabbi Yishmael says:</b> A <i>mero’aḥ ashekh</i> is <b>anyone whose testicles were crushed. Rabbi Akiva says:</b> It is <b>anyone that</b> has <b>wind in his testicles,</b> i.e., they are swollen. <b>Rabbi Ḥanina ben Antigonus says:</b> <i>Mero’aḥ ashekh</i> does not refer to the testicles; rather, the reference is to <b>anyone whose appearance [<i>marav</i>] is</b> especially <b>dark [<i>ḥashukhin</i>].</b> 
+The mishna lists additional blemishes that disqualify a priest from performing the Temple service: One whose legs are crooked and bend inward, causing him to <b>knock his ankles or his knees</b> into each other as he walks, <b>and a <i>ba’al happikim</i>,</b> and <b>the <i>ikkel</i>. What is the <i>ikkel</i>?</b> It is <b>anyone who places his feet together and his knees do not knock into each other,</b> i.e., he is bowlegged. A priest with <b>a protuberance emerging</b> alongside <b>the thumb of his</b> hand or the big toe of his foot,or one <b>whose heel emerges</b> and protrudes <b>back</b> from <b>his</b> foot, or one <b>whose feet are wide like</b> those <b>of a goose</b> are all disqualified from performing the Temple service. A priest <b>whose fingers</b> or toes <b>are configured one upon the other, or</b> one whose fingers or toes are <b>attached,</b> is likewise disqualified. But if they were attached from <b>above</b> the palm of the hand or the bottom of the foot only <b>until the</b> middle <b>joint,</b> he is <b>fit.</b> If they were attached <b>below the joint,</b> higher up on the finger or toe, <b>and he cut</b> to separate them, he is <b>fit.</b> In a case where <b>there was an extra</b> finger or toe <b>on</b> his hand or foot <b>and he cut it, if</b> that extra appendage <b>contains a bone,</b> the priest is <b>disqualified</b> even after it was cut, <b>and if</b> there is <b>no</b> bone the priest is <b>fit.</b> If there was <b>an extra</b> appendage <b>on his hands and on his feet, six on each</b> for a total of <b>twenty-four, Rabbi Yehuda deems</b> the priest <b>fit and the Rabbis deem</b> him <b>disqualified.</b> With regard to one <b>who</b> is ambidextrous and <b>has control of both of his hands, Rabbi</b> Yehuda HaNasi <b>deems</b> the priest <b>disqualified,</b> as his halakhic status is like that of one who is left-handed, <b>and the Rabbis deem</b> him <b>fit.</b> Concerning <b>the <i>kushi</i>, the <i>giḥor</i>, the <i>lavkan</i>, the <i>kipe’aḥ</i>, the dwarf, the deaf-mute, the imbecile, the drunk, and</b> those <b>with ritually pure marks,</b> their conditions <b>disqualify a person</b> from performing the Temple service <b>and are valid,</b> i.e., they do not disqualify with regard to being sacrificed, <b>in</b> the case of <b>an animal. Rabban Shimon ben Gamliel says: An imbecile among animals is not optimal</b> for sacrifice. <b>Rabbi Elazar says: Even</b> with regard to those <b>with</b> flesh or skin that <b>hangs</b> from their body, that blemish <b>disqualifies in</b> the case of <b>a person and is valid in</b> the case of <b>an animal.</b>
+<b>These</b> flaws <b>do not disqualify a person</b> from performing the Temple service, <b>but</b> they do <b>disqualify an animal</b> from being sacrificed: An animal whose mother or offspring were slaughtered that day, as slaughtering it would violate the prohibition against slaughtering the animal <b>itself and its offspring</b> on the same day; <b>a <i>tereifa</i>;</b> one <b>born by caesarean section;</b> one <b>with which a transgression</b> of bestiality <b>was performed; and one that killed a person.</b> <b>And</b> a priest <b>who marries women by a transgression,</b> e.g., a divorcée or a woman who underwent <i>ḥalitza</i>, is <b>disqualified</b> from performing the Temple service <b>until he vows</b> not to derive <b>benefit from her.</b> The vow ensures that he will divorce her promptly. <b>And</b> a priest <b>who becomes impure</b> through exposure <b>to corpses</b> is <b>disqualified</b> from performing the Temple service <b>until he accepts upon himself</b> a commitment <b>that he will no</b> longer <b>become impure</b> through exposure <b>to corpses.</b>
+
+Chapter 8
+
+<b>There is</b> a son who is <b>a firstborn with regard to inheritance but is not a firstborn with regard to</b> the requirement of redemption from <b>a priest.</b> There is another who is <b>a firstborn with regard to</b> redemption from <b>a priest but is not a firstborn with regard to inheritance.</b> There is another who is <b>a firstborn with regard to inheritance and with regard to</b> redemption from <b>a priest. And there is</b> another <b>who is not a firstborn</b> at all, <b>neither with regard to inheritance nor with regard to</b> redemption from <b>a priest.</b> <b>Which is</b> the son who is <b>a firstborn with regard to inheritance but is not a firstborn with regard to</b> redemption from <b>a priest?</b> It is a son <b>who came after miscarriage</b> of an underdeveloped fetus, <b>even where</b> the <b>head</b> of the underdeveloped fetus <b>emerged alive; or</b> after a fully developed <b>nine-</b>month<b>-old</b> fetus <b>whose head emerged dead.</b> The same applies to a son born to a woman <b>who</b> had previously <b>miscarried</b> a fetus that had the appearance of <b>a type of domesticated animal, undomesticated animal, or bird,</b> as that is considered the opening of the womb. This is <b>the statement of Rabbi Meir.</b> <b>And the Rabbis say:</b> The son is not exempted from the requirement of redemption from a priest <b>unless</b> his birth follows the birth of an animal <b>that takes the form of a person.</b> In the case of a woman <b>who miscarries</b> a fetus in the form of <b>a sandal fish or</b> from whom <b>an afterbirth or a gestational sac</b> in which <b>tissue developed</b> emerged, <b>or</b> who delivered a fetus <b>that emerged in pieces,</b> the son <b>who follows these is a firstborn with regard to inheritance but is not a firstborn with regard to</b> redemption from <b>a priest.</b> In the case of a son born to <b>one who did not have sons and he married a woman who had already given birth;</b> or if he married a woman who gave birth when <b>she was still</b> a Canaanite <b>maidservant and she was</b> then <b>emancipated;</b> or one who gave birth when <b>she was still a gentile and she</b> then <b>converted,</b> and <b>when</b> the maidservant or the gentile <b>came to</b> join <b>the Jewish people she gave birth</b> to a male, that son is <b>a firstborn with regard to inheritance but is not a firstborn with regard to</b> redemption from <b>a priest.</b> <b>Rabbi Yosei HaGelili says:</b> That son is <b>a firstborn with regard to inheritance and with regard to</b> redemption from <b>a priest, as it is stated:</b> “Whatever <b>opens the womb among</b> the children of <b>Israel”</b> (Exodus 13:2). This indicates that the halakhic status of a child born to the mother is not that of one who opens the womb <b>unless it opens the womb</b> of a woman <b>from the Jewish people.</b> In the case of <b>one who had sons and married a woman who had not given birth;</b> or if he married a woman who <b>converted while</b> she was <b>pregnant,</b> or a Canaanite maidservant who <b>was emancipated while</b> she was <b>pregnant</b> and she gave birth to a son, he is a firstborn with regard to redemption from a priest, as he opened his mother’s womb, but he is not a firstborn with regard to inheritance, because he is not the firstborn of his father or because halakhically he has no father. <b>And</b> likewise, if an Israelite woman <b>and</b> the daughter or wife of <b>a priest,</b> neither of whom had given birth yet, or an Israelite woman <b>and</b> the daughter or wife of <b>a Levite,</b> or an Israelite woman <b>and a woman who had already given birth,</b> all women whose sons do not require redemption from the priest, <b>gave birth</b> in the same place and it is uncertain which son was born to which mother; <b>and likewise</b> a woman <b>who did not wait three months after</b> the death of <b>her husband and she married and gave birth, and it is unknown whether</b> the child was born after a pregnancy of <b>nine months</b> and is the <b>son of the first</b> husband, or <b>whether</b> he was born after a pregnancy of <b>seven months</b> and is the <b>son of the latter</b> husband, in all these cases the child is <b>a firstborn with regard to</b> redemption from <b>a priest but is not a firstborn with regard to inheritance.</b> Due to the uncertainty, he is unable to prove he is the firstborn of either father, and therefore he is not entitled to the double portion of the firstborn. <b>Which is</b> the offspring <b>that is a firstborn</b> both <b>with regard to inheritance and with regard to</b> redemption from <b>a priest?</b> In the case of a woman <b>who miscarried a gestational sac full of water,</b> or one <b>full of blood,</b> or one <b>full of pieces of flesh;</b> or one <b>who miscarries</b> a mass <b>resembling a fish, or grasshoppers,</b> or <b>repugnant creatures, or creeping animals, or</b> one <b>who miscarries on the fortieth day</b> after conception, <b>the</b> son <b>who follows</b> any of <b>them is a firstborn with regard to inheritance and with regard to</b> redemption from <b>a priest.</b>
+In the case of a boy <b>born by caesarean section and the</b> son <b>who follows him, both of them are not firstborn, neither with regard to inheritance nor with regard to</b> redemption from <b>a priest. Rabbi Shimon says: The first</b> son is a firstborn <b>with regard to inheritance</b> if he is his father’s first son, <b>and the second</b> son is a firstborn with regard to redemption from a priest <b>for five <i>sela</i></b> coins, because he is the first to emerge from the womb and he emerged in the usual way.
+With regard to <b>one whose wife had not</b> previously <b>given birth and</b> then <b>gave birth</b> to <b>two males,</b> i.e., twin males, and it is unknown which is the firstborn, <b>he gives five <i>sela</i></b> coins <b>to the priest</b> after thirty days have passed. If <b>one of them dies within thirty days</b> of birth, before the obligation to redeem the firstborn takes effect, <b>the father is exempt</b> from the payment due to uncertainty, as perhaps it was the firstborn who died. In a case where <b>the father died and the sons are alive, Rabbi Meir says: If they gave</b> the five <i>sela</i> coins to the priest <b>before they divided</b> their father’s property between them, <b>they gave</b> it, and it remains in the possession of the priest. <b>But if not,</b> they are <b>exempt</b> from giving the redemption money to the priest. <b>Rabbi Yehuda says: The obligation</b> to redeem the firstborn already <b>took effect on the property</b> of the father; therefore, in either case the sons, his heirs, are required to pay the priest. If the wife gave birth to <b>a male and a female</b> and it is not known which was born first, <b>the priest has nothing here,</b> as it is possible that the female was born first.
+With regard to <b>two wives</b> of one man, both of <b>whom had not</b> previously <b>given birth, and they gave birth</b> to <b>two males,</b> i.e., each bore one male, and the sons were intermingled, the father <b>gives ten <i>sela</i></b> coins <b>to the priest</b> even if it is unknown which son was born first, because it is certain that each is firstborn of his mother. In a case where <b>one of them dies within thirty days</b> of birth, <b>if he gave</b> all ten <i>sela</i> coins <b>to one priest,</b> the priest <b>must return five <i>sela</i> to him,</b> because the father was not obligated to redeem the son who then died. <b>And if he gave</b> the redemption payment <b>to two</b> different <b>priests, he cannot reclaim</b> the money <b>from the possession</b> of either priest, as each could claim that the money that he received was for the living child. If one mother gave birth to <b>a male and</b> one gave birth to <b>a female,</b> or if between them they gave birth to <b>two males and</b> one <b>female,</b> and the children were intermingled, the father <b>gives five <i>sela</i></b> coins <b>to the priest:</b> In the first case because the male might have preceded the female and in the second case because one of the males is certainly firstborn. If the children were <b>two females and a male, or two males and two females, the priest has nothing here,</b> as it is possible the female was born first to each mother. If <b>one</b> of his wives <b>had</b> previously <b>given birth and one had not</b> previously <b>given birth and</b> they <b>gave birth</b> to <b>two males</b> who became intermingled, the father <b>gives five <i>sela</i></b> coins <b>to the priest,</b> as it is certain that one of them was born to the mother who had not yet given birth. If <b>one of them dies within thirty days</b> of birth <b>the father is exempt</b> from that payment, as it is possible that the one who died was born to the mother who had not yet given birth. In a case of intermingling where <b>the father died and the sons are alive, Rabbi Meir says: If they gave</b> the five <i>sela</i> coins to the priest <b>before they divided</b> their father’s property between them, <b>they gave</b> it, and it remains in the possession of the priest. <b>But if not,</b> they are <b>exempt</b> from giving the redemption payment to the priest. <b>Rabbi Yehuda says:</b> The <b>obligation</b> to redeem the firstborn already <b>took effect</b> on <b>the property</b> of the father. If the wives gave birth to <b>a male and a female the priest has nothing here,</b> as perhaps the female was born to the mother who had not yet given birth.
+With regard to <b>two women who had not</b> previously <b>given birth,</b> who were married <b>to two</b> different <b>men, and they gave birth</b> to <b>two males</b> and the sons were intermingled, <b>this</b> father <b>gives five <i>sela</i></b> coins <b>to a priest and that</b> father <b>gives five <i>sela</i></b> coins to a priest, as each is certainly firstborn to his mother. In a case where <b>one of them dies within thirty</b> days of birth, <b>if</b> the fathers <b>gave</b> all ten <i>sela</i> coins <b>to one priest,</b> the priest <b>must return five <i>sela</i></b> coins <b>to them. But if they gave</b> the redemption payment <b>to two</b> different <b>priests they cannot reclaim</b> the money <b>from the possession of</b> either priest, as each could claim that the money that he received was for the living child. If the women gave birth to <b>a male and a female</b> and the children became intermingled, <b>the fathers are exempt,</b> as each could claim that he is the father of the female, <b>but the son is obligated to redeem himself,</b> as he is certainly a firstborn. If <b>two females and a male</b> were born, <b>or two females and two males, the priest has nothing here,</b> as it is possible the female was born first to each mother.
+If <b>one</b> woman <b>had</b> previously <b>given birth and one had not</b> previously <b>given birth,</b> and they were married <b>to two men and they gave birth to two males,</b> who then became intermingled, <b>this</b> one <b>whose wife had not</b> previously <b>given birth gives five <i>sela</i></b> coins <b>to the priest.</b> If the women gave birth to <b>a male and a female the priest has nothing here,</b> as it is possible the female was born to the mother who had not yet given birth. If <b>the</b> firstborn <b>son dies within thirty days</b> of birth, <b>although</b> the father <b>gave</b> five <i>sela</i> <b>to the priest,</b> the priest <b>must return</b> it. If the firstborn son dies <b>after thirty days</b> have passed, <b>even if</b> the father <b>did not give</b> five <i>sela</i> coins to the priest <b>he must give</b> it then. If the firstborn <b>dies on the thirtieth day,</b> that day’s halakhic status is <b>like</b> that of the <b>day that preceded it,</b> as the obligation takes effect only after thirty days have elapsed. <b>Rabbi Akiva says:</b> If the firstborn dies on the thirtieth day it is a case of uncertainty; therefore, <b>if</b> the father already <b>gave</b> the redemption payment to the priest <b>he cannot take</b> it back, <b>but if he did not</b> yet <b>give</b> payment <b>he does not</b> need to <b>give</b> it. If <b>the father</b> of the firstborn <b>dies within thirty</b> days of birth <b>the presumptive status of</b> the son is <b>that he was not redeemed, until</b> the son <b>will bring proof that he was redeemed.</b> If the father dies <b>after thirty days</b> have passed <b>the presumptive status of</b> the son is <b>that he was redeemed, until</b> people <b>will tell him that he was not redeemed.</b> If one had both <b>himself to redeem and his son to redeem, his</b> own redemption <b>takes precedence over</b> that of <b>his son. Rabbi Yehuda says:</b> The redemption of <b>his son takes precedence, as the mitzva</b> to redeem the father is incumbent <b>upon his</b> own <b>father, and the mitzva</b> to redeem <b>his son</b> is incumbent <b>upon him.</b> 
+The <b>five <i>sela</i></b> coins <b>of</b> the redemption of <b>the</b> firstborn <b>son,</b> with regard to which it is written: “Five shekels of silver, after the shekel of the Sanctuary” (Numbers 18:16), are calculated <b>using a Tyrian <i>maneh</i>.</b> The silver content of the Tyrian coinage is significantly higher than that of provincial coinage, which is worth one-eighth its value. With regard to the <b>thirty</b> shekels paid to the owner <b>of</b> a Canaanite <b>slave</b> who is killed by an ox (see Exodus 21:32), and the <b>fifty</b> shekels paid <b>by a rapist</b> (see Deuteronomy 22:29) <b>and by a seducer</b> (see Exodus 22:16) of a young virgin woman, <b>and</b> the <b>one hundred</b> shekels paid <b>by the defamer</b> of his bride with the claim that she is not a virgin (see Deuteronomy 22:19), <b>all of them,</b> even those cases where the word shekel is not explicitly written, are paid <b>in the shekel of the Sanctuary,</b> whose value is twenty <i>gera</i> (see Numbers 18:16) and that is calculated <b>using a Tyrian <i>maneh</i>. And all</b> monetary obligations <b>are redeemed,</b> i.e., paid, <b>with</b> coins <b>or with</b> items of <b>the equivalent</b> value of <b>money, except for the</b> half-<b>shekels</b> that are donated to the Temple each year, which must be given specifically as coins.
+<b>One may not redeem</b> his firstborn son, <b>neither with</b> Canaanite <b>slaves, nor with</b> promissory <b>notes, nor with land, nor with consecrated items.</b> If the father <b>wrote</b> a promissory note <b>to the priest that he is obligated to give</b> him <b>five <i>sela</i></b> coins, the father is <b>obligated to give</b> them <b>to him but his son is not redeemed. Therefore, if the priest wished to give</b> back the five <i>sela</i> coins <b>to him as a gift</b> he is <b>permitted</b> to do so. With regard to <b>one who designates</b> five <i>sela</i> coins for <b>redemption of his</b> firstborn <b>son and he lost</b> the coins before he gave them to the priest, the father <b>bears</b> financial <b>responsibility for their</b> loss, <b>as it is stated</b> to Aaron the priest: “Everything that opens the womb in man and animal <b>shall be yours”; and</b> only afterward it says: <b>“You shall redeem</b> the firstborn of man” (Numbers 18:15). This indicates that only after the money shall be in the possession of the priest is the son redeemed.
+<b>The firstborn</b> son <b>takes a double</b> portion, i.e., twice the portion taken by the other sons, <b>when</b> inheriting <b>the property of the father, but he does not take twice</b> the portion <b>when</b> inheriting <b>the property of the mother. And neither does he take</b> twice the portion <b>in</b> any <b>enhancement</b> of the value of the property after the death of the father, <b>nor</b> does he take twice the portion <b>in</b> property <b>due</b> the father, <b>as</b> he does <b>in</b> property the father <b>possessed.</b> <b>And neither does a woman</b> take these portions, i.e., any enhancement of the value of the property or the property due the husband, from her husband’s property <b>for</b> payment of <b>her marriage contract</b> upon her divorce or her husband’s death; <b>nor</b> do <b>the daughters</b> take this share of the property <b>for their sustenance,</b> to which they are entitled from their late father’s possessions. <b>Nor</b> does <b>a man whose married brother died childless [<i>yavam</i>]</b> receive these portions, even though he acquires his brother’s portion of their shared father’s inheritance after performing levirate marriage with his brother’s wife. The mishna summarizes: <b>And all of them do not take</b> a portion <b>in</b> any <b>enhancement</b> of the value of the property after the death of the owner, <b>nor</b> do they take a portion <b>in</b> property <b>due</b> the deceased, <b>as</b> they do in property <b>in</b> his <b>possession.</b>
+<b>And these</b> are the people <b>whose</b> properties, unlike an ancestral field, <b>do not return</b> to their original owners <b>in the Jubilee</b> Year: The firstborn who inherited his father’s property by the right of <b>primogeniture</b> need not return the extra portion for redistribution among the brothers; <b>and one who inherits his wife’s</b> property need not return it to her family; <b>and one who consummates the levirate marriage with the wife of his brother</b> and gains the right to his brother’s property need not return it for redistribution among the brothers. <b>And</b> likewise, <b>a gift</b> of land need not be returned to the original owners in the Jubilee Year; this is <b>the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say:</b> The halakhic status of <b>a gift</b> is <b>like</b> that of <b>a sale,</b> and it must be returned. <b>Rabbi Elazar says: All these</b> lands <b>return in the Jubilee</b> Year. <b>Rabbi Yoḥanan ben Beroka says: Even one who inherits his wife’s</b> property <b>must return</b> the land <b>to the members of</b> her father’s <b>family and should deduct from them the monetary</b> value of the land, as the Gemara will explain.
+
+Chapter 9
+
+The mitzva of <b>animal tithe is in effect</b> both <b>in Eretz</b> Yisrael <b>and outside of Eretz</b> Yisrael, <b>in the presence of,</b> i.e., in the time of, <b>the Temple and not in the presence of the Temple.</b> It is in effect <b>with regard to non-sacred</b> animals <b>but not with regard to sacrificial</b> animals. <b>And it is in effect with regard to the herd and the flock, but they are not tithed from one for the other;</b> and it is in effect <b>with regard to sheep and goats, and they are tithed from one for the other.</b> And it is in effect <b>with regard to</b> animals from <b>the new</b> flock <b>and with regard to</b> animals from <b>the old</b> flock, <b>but they are not tithed from one for the other. As by right, it should be</b> inferred: <b>If</b> in the case of animals from the <b>new</b> flock <b>and the old</b> flock, <b>which do not</b> carry the prohibition of mating <b>diverse kinds</b> when mated <b>with each other</b> because they are one species, <b>are</b> nevertheless <b>not tithed from one for the other,</b> then with regard to <b>sheep and goats, which do</b> carry the prohibition of mating <b>diverse kinds</b> when mated <b>with each other, is it not right that they will not be tithed from one for the other?</b> Therefore, <b>the verse states:</b> “And all the tithe of the herd <b>or the flock,</b> whatever passes under the rod, the tenth shall be sacred to the Lord” (Leviticus 27:32), indicating that with regard to animal tithe, <b>all</b> animals that are included in the term <b>flock</b> are <b>one</b> species.
+Animals subject to the obligation of <b>animal tithe join together</b> if the distance between them is no greater <b>than the distance that a grazing animal</b> can <b>walk</b> and still be tended by one shepherd. <b>And how much is the distance that a grazing animal walks?</b> It is <b>sixteen <i>mil</i>.</b> If the distance <b>between these</b> animals <b>and those</b> animals <b>was thirty-two <i>mil</i> they do not join together.</b> If <b>he</b> also <b>had</b> animals <b>in the middle</b> of that distance of thirty-two <i>mil</i>, <b>he brings</b> all three flocks to a pen <b>and tithes them in the middle. Rabbi Meir says: The Jordan</b> River <b>divides</b> between animals on two sides of the river <b>with regard to animal tithe,</b> even if the distance between them is minimal.
+<b>One who purchases</b> an animal <b>or</b> has an animal <b>that was given to him as a gift</b> is <b>exempt from</b> separating <b>animal tithe.</b> With regard to <b>brothers and partners,</b> i.e., brothers who are partners in the inheritance of their father, <b>when they are obligated to</b> add <b>the premium [<i>bakalbon</i>]</b> to their annual half-shekel payment to the Temple <b>they are exempt from animal tithe.</b> Conversely, those whose halakhic status is like that of sons who are supported by their father and <b>are obligated to</b> separate <b>animal tithe are exempt from</b> adding <b>the premium.</b> The mishna clarifies: If the brothers <b>acquired</b> the animals through inheritance <b>from</b> the property in <b>the possession of</b> their father’s <b>house they are obligated</b> in animal tithe; <b>but if not, they are exempt.</b> How so? If <b>they divided</b> the inheritance between them <b>and then reentered a partnership, they are obligated to</b> add <b>the premium and are exempt from animal tithe.</b>
+<b>All</b> cattle, sheep, and goats <b>enter the pen to be tithed, except for</b> an animal crossbred <b>from diverse kinds,</b> e.g., a hybrid of a goat and a sheep; <b>a <i>tereifa</i>;</b> an animal <b>born by caesarean section;</b> one <b>whose time has not yet</b> arrived, i.e., that is younger than eight days old, which is when animals become eligible for sacrifice; <b>and an orphan. And what is an orphan?</b> It is <b>any</b> animal <b>whose mother died</b> or <b>was slaughtered</b> while giving birth to it <b>and thereafter</b> completed <b>giving birth</b> to it. <b>Rabbi Yehoshua says: Even if its mother was slaughtered but its hide exists</b> at birth, i.e., if the mother’s hide is present after the birth, <b>this is not an orphan.</b>
+There are <b>three</b> times during the year designated for <b>gathering</b> the animals that were born since the last date <b>for animal tithe: Adjacent to Passover, and adjacent to <i>Shavuot</i>, and adjacent to <i>Sukkot</i>. And those are the gathering</b> times <b>for animal tithe;</b> this is <b>the statement of Rabbi Akiva.</b> <b>Ben Azzai says</b> the dates are: <b>On the twenty-ninth of Adar, on the first of Sivan,</b> and <b>on the twenty-ninth of Av. Rabbi Elazar and Rabbi Shimon say</b> that the dates are: <b>On the first of Nisan, on the first of Sivan,</b> and <b>on the twenty-ninth of Elul. And why did</b> Rabbi Elazar and Rabbi Shimon <b>say the twenty-ninth of Elul, and</b> why <b>did they not say the first of Tishrei?</b> It is <b>due to</b> the fact <b>that</b> the first of Tishrei <b>is</b> the <b>festival</b> of Rosh HaShana, <b>and one cannot tithe on a Festival. Consequently, they brought it earlier, to the twenty-ninth of Elul.</b> <b>Rabbi Meir says:</b> The beginning of <b>the new year for animal tithe is on the first of Elul. Ben Azzai says:</b> The animals born in <b>Elul are tithed by themselves,</b> due to the uncertainty as to whether the <i>halakha</i> is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, i.e., that the new year begins on the first of Elul, or in accordance with the opinion of Rabbi Elazar and Rabbi Shimon, which would mean that the new year begins on the first of Tishrei.
+According to the opinion of Rabbi Elazar and Rabbi Shimon, with regard to <b>all</b> animals <b>that are born from the first of Tishrei until the twenty-ninth of Elul, those</b> animals <b>join</b> to be tithed <b>together.</b> If <b>five</b> were born <b>before Rosh HaShana and five after Rosh HaShana,</b> those animals <b>do not join</b> to be tithed <b>together.</b> If <b>five</b> were born <b>before</b> a time designated for <b>gathering and five after</b> that time designated for <b>gathering, those</b> animals <b>join</b> to be tithed <b>together. If so, why were three</b> times <b>stated</b> for <b>gathering</b> the animals <b>for animal tithe?</b> The reason is <b>that until the</b> time designated for <b>gathering arrives</b> it is <b>permitted to sell and slaughter</b> the animals. Once <b>the</b> time designated for <b>gathering arrives one may not slaughter</b> those animals before tithing them; <b>but if he slaughtered</b> an animal without tithing it he is <b>exempt.</b>
+<b>In what manner does one tithe</b> the animals? <b>He gathers them in a pen and provides them with a small,</b> i.e., narrow, <b>opening, so that two</b> animals <b>will not be able to emerge together. And he counts</b> the animals as they emerge: <b>One, two, three, four, five, six, seven, eight, nine; and he paints</b> the animal <b>that emerges tenth with red paint and declares: This is tithe.</b> Even if <b>he did not paint it with red paint, or if he did not count</b> the animals <b>with a rod</b> in accordance with the verse: “Whatever passes under the rod, the tenth shall be sacred to the Lord” (Leviticus 27:32), <b>or if he counted</b> the animals when they were <b>prone or standing</b> in place and did not make them pass through a narrow opening, <b>these</b> animals <b>are tithed</b> after the fact. But <b>if he had one hundred</b> animals <b>and he took ten</b> as tithe, or if he had <b>ten</b> animals <b>and he</b> simply <b>took one</b> as tithe, <b>that is not tithe,</b> as he did not count them one by one until reaching ten. <b>Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says:</b> In that case too, it is <b>tithe.</b> If before the owner completed tithing his animals, <b>one of</b> those already <b>counted jumped</b> back into the pen <b>among</b> the animals that had not yet been counted, <b>all those</b> in the pen <b>are exempt</b> from being tithed, as each of them might be the animal that was already counted. If one <b>of</b> those animals that had been <b>tithed,</b> i.e., designated as the tenth, jumped back into the pen <b>among</b> the animals that had not yet been counted, creating uncertainty with regard to all the animals there which was the animal tithe, <b>all</b> the animals <b>must graze until they become unfit</b> for sacrifice, <b>and</b> each of them <b>may be eaten in its blemished</b> state <b>by</b> its <b>owner</b> once it develops a blemish.
+If <b>two</b> animals <b>emerged as one, one counts them as twos,</b> i.e., as though they came out one after the other. If he mistakenly <b>counted</b> two of the animals at the beginning or in the middle of the ten as <b>one,</b> and then continued his count, the <b>ninth and</b> the <b>tenth are flawed,</b> as he called the tenth: Ninth, and he called the eleventh: Tenth. If he mistakenly <b>called</b> the <b>ninth: Tenth, and</b> the <b>tenth: Ninth, and the eleventh: Tenth,</b> the <b>three of them are sacred,</b> although each has a different halakhic status. <b>The ninth is eaten in its blemished</b> state; <b>and the tenth is</b> animal <b>tithe,</b> which is sacrificed in the Temple and eaten by its owner; <b>and</b> the <b>eleventh is sacrificed as a peace offering,</b> from which the breast and the thigh are given to the priest. <b>And</b> the eleventh <b>renders</b> a non-sacred animal that is exchanged for the peace offering consecrated as <b>a substitute</b> and he sacrifices it as a peace offering; this is <b>the statement of Rabbi Meir.</b> <b>Rabbi Yehuda said:</b> The eleventh animal itself, which he called tenth, is a substitute for animal tithe, <b>and does a substitute render</b> another animal <b>a substitute?</b> Everyone agrees that a substitute is created only in exchange for an originally consecrated animal. The Sages <b>said in the name of Rabbi Meir:</b> The eleventh animal is not considered a substitute for the animal tithe, since <b>if it were a substitute it would not be sacrificed,</b> as the substitute for an animal tithe is not sacrificed. If <b>one called the ninth</b> animal: <b>Tenth, and the tenth: Tenth, and the eleventh: Tenth, the eleventh is not consecrated. This is the principle:</b> In <b>any</b> situation <b>where the name</b> of the <b>tenth was not removed from</b> the tenth animal, the <b>eleventh</b> that was called the tenth <b>is not consecrated.</b>
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Bekhorot/English/merged.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Bekhorot/English/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..52b123caed27859af1f0a63b202a8ede10894cd5
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Bekhorot/English/merged.txt	
@@ -0,0 +1,111 @@
+Mishnah Bekhorot
+משנה בכורות
+merged
+https://www.sefaria.org/Mishnah_Bekhorot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-William Davidson Edition - English
+-https://korenpub.com/collections/the-noe-edition-koren-talmud-bavli-1
+
+Mishnah Bekhorot
+
+
+
+Chapter 1
+
+With regard to <b>one who purchases the fetus of a donkey that belongs to a gentile, and one who sells</b> the fetus of his donkey <b>to</b> a gentile <b>although he is not permitted</b> to sell a large animal to a gentile, and <b>one who enters into a partnership with</b> a gentile in ownership of a donkey or its fetus, <b>and one who receives</b> a donkey <b>from</b> a gentile in order to care for it in exchange for partnership in its offspring, <b>and one who gives</b> his donkey <b>to</b> a gentile <b>in receivership,</b> in all of these cases the donkeys are <b>exempt from the</b> obligations of <b>firstborn status,</b> i.e., they do not have firstborn status and are not redeemed, <b>as it is stated:</b> “I sanctified to Me all the firstborn <b>in Israel,</b> both man and animal” (Numbers 3:13), indicating that the mitzva is incumbent upon the Jewish people, <b>but not upon others.</b> If the firstborn belongs even partially to a gentile, it does not have firstborn status. <b>Priests and Levites are exempt</b> from the obligation to redeem a firstborn donkey; this is derived <b>from an <i>a fortiori</i></b> inference: In the wilderness the firstborn were redeemed in exchange for the Levites, as it is stated: “Take the Levites in exchange for all the firstborn among the children of Israel and the animal of the Levites in exchange for their animals” (Numbers 3:45). <b>If</b> the priests and Levites <b>rendered exempt</b> the firstborn children and donkeys <b>of the Israelites in the wilderness</b> from being counted firstborns, <b>it is</b> only <b>logical that</b> the priests and the Levites <b>should render</b> the firstborn of <b>their own</b> donkeys <b>exempt</b> from being counted firstborns.
+<b>A cow that gave birth to a donkey of sorts and a donkey that gave birth to a horse of sorts are exempt from</b> their offspring being counted <b>a firstborn, as it is stated:</b> “And every <b>firstborn of a donkey</b> you shall redeem with a lamb” (Exodus 13:13); “and the <b>firstborn of a donkey</b> you shall redeem with a lamb” (Exodus 34:20). The Torah states this <i>halakha</i> <b>twice,</b> indicating that one is not obligated <b>unless</b> both <b>the birth mother is a donkey and the</b> animal <b>born is a donkey.</b> <b>And what</b> is the halakhic status of offspring that are unlike the mother animal <b>with regard to</b> their <b>consumption?</b> In the case of <b>a kosher animal that gave birth to a non-kosher animal of sorts,</b> its <b>consumption is permitted. And</b> in the case of <b>a non-kosher</b> animal <b>that gave birth to a kosher animal of sorts,</b> its <b>consumption is prohibited.</b> This is <b>because that which emerges from the non-kosher</b> animal <b>is non-kosher and that which emerges from the kosher</b> animal <b>is kosher.</b> In the case of <b>a non-kosher fish that swallowed a kosher fish, consumption</b> of the kosher fish is <b>permitted. And</b> in the case of <b>a kosher</b> fish <b>that swallowed a non-kosher fish, consumption</b> of the non-kosher fish is <b>prohibited due to</b> the fact <b>that</b> the host fish <b>is not</b> the place of <b>its development.</b>
+In the case of <b>a female donkey that had not</b> previously <b>given birth and</b> now <b>gave birth to two male</b> offspring, as there is no doubt that one of them is firstborn, its owner <b>gives one lamb to the priest</b> in redemption of that firstborn. If it gave birth to <b>a male and a female</b> and it is not known which was born first, <b>he designates one lamb</b> as firstborn in case the male was born first. Nevertheless, since it is merely a monetary debt to the priest, the burden of proof rests upon the claimant, in this case the priest. Due to that uncertainty, the priest can offer no proof and the owner keeps the lamb <b>for himself.</b> If an individual has two donkeys, and both of <b>his two donkeys had not</b> previously <b>given birth and they</b> now <b>gave birth to two males,</b> one each, the owner <b>gives two lambs to the priest.</b> If they together gave birth to <b>a male and a female or</b> to <b>two males and a female, he gives one lamb to the priest,</b> as one of the males is certainly a firstborn. If they together gave birth to <b>two females and a male or</b> to <b>two males and two females, the priest receives nothing,</b> as perhaps the two firstborn were females.
+If <b>one</b> of his donkeys <b>had</b> previously <b>given birth and one had not</b> previously <b>given birth and</b> they now together <b>gave birth to two males,</b> the owner <b>gives one lamb to the priest</b> as redemption for the firstborn male. If they together gave birth to <b>a male and a female he designates one lamb for himself,</b> as it is uncertain whether or not the male was a firstborn and the burden of proof rests upon the claimant. From where is it derived that the firstborn of a donkey is redeemed with a lamb? It is derived from a verse, <b>as it is stated: “And you shall redeem the firstborn of a donkey with a lamb [<i>seh</i>]”</b> (Exodus 34:20). The owner may give a lamb either <b>from sheep or from goats;</b> from <b>males or females,</b> from <b>older or younger</b> animals, and from <b>unblemished or blemished</b> animals. If the priest returns the lamb to the owner, he <b>may redeem</b> firstborn donkeys <b>with it many times.</b> In a case where he designates a lamb due to uncertainty and keeps it for himself, it is his in every sense. Consequently, <b>it enters the pen in order to be tithed</b> with the other non-sacred animals (see Leviticus 27:32), <b>and if it dies, one may derive benefit from its</b> carcass.
+<b>One may not redeem</b> a firstborn donkey, <b>neither with a calf, nor with an undomesticated animal, nor with a slaughtered</b> animal, <b>nor with a <i>tereifa</i>, nor with a hybrid</b> of a sheep and a goat, <b>nor with a <i>koy</i>,</b> which is an animal with regard to which it is uncertain whether it is domesticated or undomesticated. <b>And Rabbi Eliezer deems it permitted</b> to redeem a firstborn donkey <b>with a hybrid</b> of a sheep and a goat, <b>because it is a lamb,</b> i.e., that hybrid has the status of a lamb, <b>but prohibits</b> redeeming it <b>with a <i>koy</i>, because its</b> status is <b>uncertain.</b> If one <b>gave</b> the firstborn donkey <b>to a priest, the priest may not keep it unless</b> he first <b>designates a lamb in its stead</b> for redemption.
+In the case of <b>one who designates</b> a lamb for the <b>redemption of a firstborn donkey and</b> the lamb <b>dies, Rabbi Eliezer says:</b> The owner <b>bears</b> financial <b>responsibility</b> and must give the priest another lamb in its place. This is <b>like</b> the case of the <b>five <i>sela</i></b> for redemption <b>of</b> a firstborn <b>son,</b> where if the money is lost before one gives it to the priest, he must give the priest another five <i>sela</i>. <b>And the Rabbis say:</b> The owner <b>does not bear</b> financial <b>responsibility.</b> This is <b>like</b> the case of money designated for <b>redemption of second-tithe</b> produce, where once the owner designates the money for redemption, the produce is desanctified. <b>Rabbi Yehoshua and Rabbi Tzadok testified about</b> a lamb designated for <b>redemption of a firstborn donkey that died, that the priest has nothing here,</b> i.e., in such a case, as the firstborn donkey has already been redeemed, and the owner no longer bears financial responsibility for the dead lamb, in accordance with the opinion of the Rabbis. If after the lamb was designated, <b>the firstborn donkey died, Rabbi Eliezer says:</b> The donkey <b>must be buried, and</b> the owner is <b>permitted to</b> derive <b>benefit from the lamb. And the Rabbis say:</b> It <b>does not need to be buried, and the lamb</b> is given <b>to the priest.</b>
+If <b>one did not wish to redeem</b> the firstborn donkey, <b>he breaks its neck from behind and buries it. The mitzva of redeeming</b> the firstborn donkey <b>takes precedence over the mitzva of breaking the neck, as it is stated: “If you will not redeem it, then you shall break its neck”</b> (Exodus 13:13). The mishna proceeds to enumerate other mitzvot in which one option takes precedence over another. <b>The mitzva of designating</b> a Hebrew maidservant to be betrothed to her master <b>takes precedence over the mitzva of redeeming</b> the maidservant from her master with money, <b>as it is stated:</b> “If she does not please her master, <b>who has not betrothed her to himself, then he shall let her be redeemed”</b> (Exodus 21:8). <b>The mitzva of levirate marriage takes precedence over the mitzva of <i>ḥalitza</i>,</b> which dissolves the levirate bond, as it is stated: “And if the man does not wish to take his brother’s wife” (Deuteronomy 25:7). The mishna adds: This was the case <b>initially, when</b> people <b>would intend</b> that their performance of levirate marriage be <b>for the sake of the mitzva. But now that they do not intend</b> that their performance of levirate marriage be <b>for the sake of the mitzva,</b> but rather for reasons such as the beauty of the <i>yevama</i> or for financial gain, the Sages <b>said</b> that <b>the mitzva of <i>ḥalitza</i> takes precedence over the mitzva of levirate marriage.</b> With regard to a non-kosher animal that was consecrated to the Temple, <b>the mitzva of redemption by the owner</b> who consecrated it <b>takes precedence over</b> redemption by <b>any</b> other <b>person, as it is stated:</b> “And if it is of a non-kosher animal…<b>and if it is not redeemed, it shall be sold according to your valuation”</b> (Leviticus 27:27).
+
+Chapter 2
+
+With regard to <b>one who purchases the fetus of a cow</b> that <b>belongs to a gentile; one who sells</b> the fetus of his cow <b>to</b> a gentile, <b>even though one is not permitted</b> to sell a large animal to a gentile; <b>one who enters into a partnership with</b> a gentile with regard to a cow or its fetus; <b>one who receives</b> a cow <b>from</b> a gentile to tend to it in exchange for partnership in its offspring; <b>and one who gives</b> his cow to a gentile <b>in receivership,</b> so that the gentile owns a share of the cow’s offspring; in all of these cases, one is <b>exempt from</b> the obligation of redeeming <b>the firstborn</b> offspring, <b>as it is stated:</b> “I sanctified to Me all the firstborn <b>in Israel,</b> both man and animal” (Numbers 3:13), indicating that the mitzva is incumbent upon the Jewish people, <b>but not upon others.</b> If the firstborn belongs even partially to a gentile, the sanctity of firstborn does not apply to it. The mishna continues: <b>The priests and the Levites are obligated</b> in the mitzva, i.e., their animals have firstborn sanctity, <b>as they were not exempted from</b> the mitzva of the male <b>firstborn of a kosher animal; rather,</b> they were exempted only <b>from redemption of the</b> firstborn <b>son and from</b> the redemption of <b>the firstborn donkey.</b>
+<b>All sacrificial</b> animals in <b>which a permanent blemish preceded their consecration</b> do not assume inherent sanctity and only their value is consecrated, <b>and</b> once <b>they were redeemed,</b> they <b>are obligated in</b> the mitzva of <b>a firstborn,</b> i.e., their offspring are subject to being counted a firstborn, <b>and in the</b> priestly <b>gifts</b> of the foreleg, the jaw, and the maw, <b>and they can emerge</b> from their sacred status and assume complete <b>non-sacred</b> status in order <b>to be shorn and to be utilized for labor.</b> And <b>their offspring and their milk are permitted after their redemption.</b> <b>And one who slaughters them outside</b> the Temple courtyard is <b>exempt</b> from <i>karet</i>, <b>and</b> those animals <b>do not render</b> an animal that was <b>a substitute</b> for them consecrated. <b>And if</b> these animals <b>died</b> before they were redeemed, <b>they may be redeemed</b> and fed to dogs, and they do not require burial, <b>except for the firstborn and the</b> animal <b>tithe.</b> With regard to these two types of offerings, even if they were blemished before they became consecrated they assume inherent sanctity, like other offerings that were consecrated and subsequently became blemished.
+<b>And all</b> sacrificial animals <b>whose consecration preceded their blemish, or</b> who had <b>a temporary blemish</b> prior <b>to their consecration and afterward developed a permanent blemish and they were redeemed, they are exempt from,</b> i.e., their offspring are not counted, <b>a firstborn, and from the gifts</b> of the foreleg, the jaw, and the maw, <b>and they do not</b> completely <b>emerge</b> from their sacred status and assume <b>non-sacred</b> status in order <b>to be shorn and to be utilized for labor.</b> And <b>their offspring,</b> which were conceived prior to redemption, <b>and their milk, are prohibited after their redemption. And one who slaughters them outside</b> the Temple courtyard is <b>liable</b> to receive <i>karet</i>, <b>and</b> those animals <b>render</b> an animal that was <b>a substitute</b> for them consecrated. <b>And if</b> these animals <b>died</b> before they were redeemed, they may not be redeemed and fed to dogs; rather, <b>they must be buried.</b>
+With regard to <b>one who receives</b> animals as part of <b>a guaranteed investment from a gentile,</b> i.e., the Jew receives the animals to raise them and commits to pay a fixed price at a later date even if they die or their value decreases, and the offspring born in the interim are divided between the gentile and the Jew, <b>their</b> direct <b>offspring are exempt</b> from the mitzva of the firstborn if they give birth to a male, but <b>the offspring of their</b> direct <b>offspring are obligated</b> in the mitzva of the firstborn if they gave birth to a male. If the Jew <b>established their offspring in place of their mothers</b> for collection in case the mothers die, <b>the offspring of</b> their direct <b>offspring are exempt and the offspring of the offspring of</b> their direct <b>offspring are obligated. Rabban Shimon ben Gamliel says: Even until ten</b> generations, the offspring are <b>exempt, as they</b> all serve <b>as a guarantee for the gentile,</b> because if he does not receive the fixed payment for the animal, he will collect his debt from any offspring born to it or its offspring.
+<b>A ewe that gave birth to a goat of sorts and a goat that gave birth to a ewe of sorts are exempt</b> from the mitzva of the <b>firstborn. And if</b> the offspring <b>has some of the characteristics</b> of its mother, it is <b>obligated</b> in the mitzva of firstborn.
+In the case of <b>a ewe that had not</b> previously <b>given birth, and it gave birth to two males and both their heads emerged as one, Rabbi Yosei HaGelili says: Both of them</b> are given <b>to the priest, as it is stated</b> in the plural: “Every firstborn that you have of animals, <b>the males shall be to the Lord”</b> (Exodus 13:12). <b>And the Rabbis say:</b> It is <b>impossible</b> for two events <b>to coincide precisely,</b> i.e., their births were not at precisely the same time. <b>Rather,</b> one preceded the other, and therefore <b>one</b> of the males is given <b>to</b> the owner <b>and one to the priest.</b> <b>Rabbi Tarfon says: The priest chooses the better</b> of the two. <b>Rabbi Akiva says: They assess</b> the value of the lambs <b>between them</b> and the priest takes the leaner of the two, as will be explained in the Gemara. <b>And</b> with regard to <b>the second</b> lamb that remains in the possession of the owner, since he may not partake of it due to its uncertain status as a firstborn, it <b>must graze until it becomes blemished,</b> at which point he may slaughter and eat it. <b>And</b> when he slaughters the animal he is <b>obligated to</b> have <b>the gifts</b> of the priesthood taken from it, i.e., the gifts that one is required to give a priest from a non-sacred animal: The foreleg, the jaw, and the maw. <b>And Rabbi Yosei deems</b> him <b>exempt</b> from giving those gifts. If <b>one of</b> the two born together <b>died, Rabbi Tarfon says:</b> The priest and the owner <b>divide</b> the remaining lamb. <b>Rabbi Akiva says:</b> Since there is uncertainty to whom it belongs, it remains in the possession of the owner, as <b>the burden of proof rests upon the claimant.</b> If <b>a male and a female</b> offspring were born together, everyone agrees that <b>the priest has nothing here.</b>
+If <b>one’s two ewes had not</b> previously <b>given birth and they gave birth to two males, both of them</b> are given <b>to the priest,</b> as each is its mother’s firstborn. If one gave birth to <b>a male and</b> the other to <b>a female, the male</b> is given <b>to the priest,</b> as it is its mother’s firstborn. If they gave birth to <b>two males and a female, one</b> of the males is kept <b>by him and one</b> is given <b>to the priest. Rabbi Tarfon says: The priest chooses the better</b> of the two. <b>Rabbi Akiva says: They assess</b> the value of the lambs <b>between them,</b> and the priest takes the leaner of the two. <b>And the second</b> lamb must <b>graze until it becomes blemished,</b> at which point the owner may slaughter and eat it. <b>And</b> when the owner slaughters the animal, he is <b>obligated to</b> have <b>gifts</b> of the priesthood, i.e., the foreleg, the jaw, and the maw, taken from it. <b>Rabbi Yosei deems</b> him <b>exempt</b> from giving the gifts. If <b>one of</b> the two born together <b>died, Rabbi Tarfon says:</b> The priest and the owner <b>divide</b> the value of the remaining lamb. <b>Rabbi Akiva says:</b> Since there is uncertainty to whom it belongs, it remains in the possession of the owner, as <b>the burden of proof rests upon the claimant.</b> If they gave birth to <b>two females and a male or</b> to <b>two males and two females, the priest has nothing here,</b> as perhaps both ewes gave birth to females first.
+If <b>one</b> of his ewes <b>had</b> previously <b>given birth and one had not</b> previously <b>given birth, and they gave birth to two males, one</b> of the males is kept <b>by him and one</b> is given <b>to the priest. Rabbi Tarfon says: The priest chooses the better</b> of the two. <b>Rabbi Akiva says: They assess</b> the value of the lambs <b>between them</b> and the priest takes the leaner of the two. <b>And the second</b> lamb must <b>graze until it becomes blemished,</b> at which point he may slaughter and eat it. <b>And</b> when he slaughters the animal he <b>is obligated to</b> have <b>gifts</b> of the priesthood taken from it. <b>Rabbi Yosei deems</b> him <b>exempt</b> him from giving those gifts, <b>as Rabbi Yosei says:</b> With regard to <b>any</b> animal <b>whose replacements are in the possession of a priest,</b> its owner <b>is exempt from</b> the mitzva of giving <b>the</b> priestly <b>gifts. And Rabbi Meir deems</b> him <b>obligated</b> to give the gifts. If <b>one of</b> the animals <b>died, Rabbi Tarfon says:</b> The priest and the owner <b>divide</b> the value of the remaining lamb. <b>Rabbi Akiva says:</b> Since there is uncertainty to whom it belongs, it remains in the possession of the owner, as <b>the burden of proof rests upon the claimant.</b> If <b>a male and a female</b> offspring were born together, everyone agrees that <b>the priest has nothing here,</b> as perhaps the one that had already given birth bore the male, and the one that had not given birth bore the female, in which case neither of the animals would have firstborn status.
+With regard to an animal <b>born by caesarean section and</b> the offspring <b>that follows it,</b> since there is uncertainty whether each is a firstborn, neither is given to the priest. <b>Rabbi Tarfon says: Both of them must graze until they become unfit, and they may be eaten in their blemished</b> state <b>by their owner. Rabbi Akiva says: Neither of them is firstborn; the first because it is not</b> the one <b>that opens the womb</b> (see Exodus 13:12), as this animal did not itself open the womb, <b>and the second because</b> the <b>other</b> one <b>preceded it.</b>
+
+Chapter 3
+
+In the case of <b>one who purchases</b> a female <b>animal from a gentile and does not know whether it had</b> previously <b>given birth</b> or <b>whether it had not</b> previously <b>given birth,</b> and after the purchase the animal gave birth to a male, <b>Rabbi Yishmael says:</b> If the mother was <b>a goat within its first year</b> the male offspring <b>certainly</b> is given <b>to the priest,</b> as it definitely never gave birth previously. <b>From that</b> point <b>forward,</b> i.e., if the mother is older than that, its offspring’s status as a firstborn is <b>uncertain.</b> If it was <b>a ewe within its second year</b> the male offspring <b>certainly</b> is given <b>to the priest; from that</b> point <b>forward</b> an offspring’s status is <b>uncertain.</b> If it was <b>a cow or a donkey within its third year</b> the male offspring <b>certainly</b> is given <b>to the priest; from that</b> point <b>forward</b> the offspring’s status is <b>uncertain.</b> <b>Rabbi Akiva said to him: Were an animal exempted only by</b> giving birth to <b>an offspring</b> and in no other manner the <i>halakha</i> would be <b>in accordance with your statement. But</b> the Sages <b>said: An indication of the offspring in a small animal</b> is <b>a murky discharge</b> from the womb, which indicates the animal had been pregnant, and therefore exempts subsequent births from the mitzva of the firstborn. The indication <b>in a large</b> animal is the emergence of <b>an afterbirth, and</b> the indication <b>in a woman</b> is <b>a fetal sac or an afterbirth.</b> Since these can be produced even within a year, it cannot be assumed that an animal in its first year is definitely subject to the mitzva of the firstborn. Rabbi Akiva continues: Rather, <b>this is the principle:</b> In <b>any</b> case <b>where it is known that</b> the animal <b>had</b> previously <b>given birth, the priest has nothing here. And</b> in <b>any</b> case <b>where it is known that</b> the animal <b>had not</b> previously <b>given birth, that</b> is given <b>to the priest. And if it is uncertain, it may be eaten in its blemished</b> state <b>by the owner.</b> <b>Rabbi Eliezer ben Ya’akov says:</b> In the case of <b>a large animal that expelled a mass of</b> congealed <b>blood, that</b> mass <b>must be buried.</b> The reason is that perhaps there was a male fetus there which was consecrated as a firstborn when it emerged, <b>and</b> the animal <b>is exempt from</b> having any future offspring counted <b>a firstborn.</b>
+<b>Rabban Shimon ben Gamliel says:</b> In the case of <b>one who purchases a nursing</b> female <b>animal from a gentile, he</b> does <b>not</b> need <b>to be concerned,</b> i.e., take into account the possibility, that <b>perhaps it was</b> nursing <b>the offspring of another</b> animal. Rather, the buyer may assume it had previously given birth. In the case of one who <b>enters amid his flock and sees</b> mother animals <b>that gave birth for the first time</b> that were <b>nursing, and</b> also sees mother animals <b>that gave birth not for the first time</b> that were also <b>nursing, he</b> does <b>not</b> need <b>to be concerned</b> that <b>perhaps the offspring of this</b> animal <b>came to that</b> animal to be nursed, or that <b>perhaps the offspring of that</b> animal <b>came to this</b> animal to be nursed.
+<b>Rabbi Yosei ben HaMeshullam says:</b> Since it is prohibited by Torah law to shear a firstborn, as it states: “And you shall not shear the firstborn of your flock” (Deuteronomy 15:19), <b>one who is slaughtering a firstborn,</b> and must clear hair or wool from the area of the neck in order to facilitate proper slaughter, <b>clears space</b> by uprooting the hair <b>with a cleaver [<i>bekofitz</i>] from here and from there,</b> on either side of the neck, although he thereby <b>plucks</b> out <b>the hair.</b> He may clear space in this manner <b>provided that he does not move</b> the plucked hair <b>from its place;</b> it must remain intermingled with the rest of the hair so it will appear that he did not shear the animal. <b>And likewise, one plucks the hair</b> to enable one of the Sages <b>to examine the place of a blemish</b> and thereby determine whether it is permitted to slaughter the firstborn outside the Temple.
+With regard to <b>the hair of a blemished firstborn</b> animal <b>that shed</b> from the animal, <b>and which one placed in a compartment</b> for safekeeping, <b>and thereafter he slaughtered</b> the animal; given that after the animal dies he is permitted to derive benefit from the hair the animal had on its body when it died, what is the halakhic status of hair that shed from the animal while it was alive? <b>Akavya ben Mahalalel deems</b> its use <b>permitted,</b> <b>and the Rabbis deem</b> its use <b>prohibited;</b> this is <b>the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Yosei said to him:</b> It was <b>not with regard to that</b> case <b>that Akavya ben Mahalalel deemed</b> use of the wool permitted. <b>Rather,</b> it was in the case of <b>the hair of a blemished</b> firstborn animal <b>that shed</b> from the animal <b>which one placed in a compartment and thereafter</b> the animal <b>died.</b> It was <b>in that</b> case that <b>Akavya ben Mahalalel deems</b> use of the wool <b>permitted, and the Rabbis deem</b> its use <b>prohibited</b> even after its death. With regard to <b>wool that is dangling from a firstborn</b> animal, i.e., which was not completely shed, <b>that which appears</b> to be part <b>of the fleece</b> is <b>permitted</b> when the animal is shorn after its death, <b>and that which does not appear</b> to be part <b>of the fleece</b> is <b>prohibited.</b>
+
+Chapter 4
+
+<b>Until when must an Israelite tend to</b> and raise <b>a firstborn</b> animal before giving it to the priest? <b>With regard to a small animal,</b> e.g., a sheep or goat, it is <b>thirty days, and with regard to a large animal,</b> e.g., cattle, it is <b>fifty days. Rabbi Yosei says: With regard to a small animal,</b> it is <b>three months.</b> If <b>the priest said to</b> the owner <b>within that period: Give it to me, that</b> owner <b>may not give it to him. And if it is a blemished</b> firstborn <b>and</b> the priest <b>said to him: Give it to me so I may eat it,</b> it is <b>permitted</b> for the owner to give it to him. <b>And at the time</b> that <b>the Temple</b> is standing, <b>if it is unblemished</b> and the priest <b>said to him: Give it to me and I will sacrifice it,</b> it is <b>permitted</b> for the owner to give it to him. <b>The firstborn</b> animal <b>is eaten year by year,</b> i.e., within its first year, <b>whether</b> it is <b>blemished</b> or <b>whether</b> it is <b>unblemished, as it is stated: “You shall eat it before the Lord your God year by year”</b> (Deuteronomy 15:20). 
+If <b>a blemish developed within its</b> first <b>year,</b> it is permitted for the owner <b>to maintain</b> the animal for the <b>entire twelve months.</b> If a blemish developed <b>after twelve months</b> have passed, it is permitted for the owner <b>to maintain</b> the animal for <b>only thirty days.</b> 
+In the case of <b>one who slaughters the firstborn</b> animal <b>and</b> only then <b>shows its blemish</b> to an expert to determine whether it is a blemish, and it was established by the expert that it is in fact a blemish that renders its slaughter permitted, <b>Rabbi Yehuda deems</b> it <b>permitted</b> for a priest to derive benefit from the firstborn. <b>Rabbi Meir says: Since it was slaughtered not according to</b> the ruling of <b>an expert,</b> it is <b>prohibited.</b> 
+In a case involving <b>one who is not an expert, and he examined the firstborn</b> animal <b>and it was slaughtered on the basis of his</b> ruling, <b>that</b> animal <b>must be buried,</b> and the non-expert <b>must pay</b> compensation to the priest <b>from his property.</b> Apropos the previous mishna, which taught that a judge who was an expert for the court and who erred is exempt from payment, this mishna teaches: There was <b>an incident involving a cow whose womb was removed,</b> and when Rabbi Tarfon was consulted he ruled that it is an animal with a wound that will cause it to die within twelve months [<i>tereifa</i>], which is forbidden for consumption. <b>And</b> based on the ruling of <b>Rabbi Tarfon,</b> the questioner <b>fed it to the dogs. And the incident came before the Sages</b> of the court <b>in Yavne, and they ruled</b> that such an animal is <b>permitted</b> and is not a <i>tereifa</i>. <b>And Theodosius [<i>Todos</i>] the doctor said: A cow or pig does not emerge from Alexandria of Egypt unless</b> the residents <b>sever its womb so that it will not give birth</b> in the future. The breeds of cows and pigs in Alexandria were of exceptional quality and the people of Alexandria did not want them reproduced elsewhere. The fact that these animals lived long lives after their wombs were removed proves that the hysterectomy did not render them <i>tereifot</i>. Upon hearing this, <b>Rabbi Tarfon said: Your donkey is gone, Tarfon,</b> as he believed he was required to compensate the owner for the cow that he ruled to be a <i>tereifa</i>. <b>Rabbi Akiva said to him: Rabbi Tarfon, you are an expert for</b> the <b>court, and any expert for</b> the <b>court is exempt from</b> liability <b>to pay.</b> 
+In the case of an individual <b>who takes payment to be one who examines firstborn</b> animals to determine whether they are blemished, <b>one may not slaughter</b> the firstborn <b>on the basis of his</b> ruling, <b>unless he was an expert</b> <b>like Ila in Yavne, whom the Sages in Yavne permitted to take</b> a wage of <b>four <i>issar</i> for</b> issuing a ruling concerning <b>a small animal and six</b> <i>issar</i> <b>for</b> issuing a ruling concerning <b>a large animal.</b> They permitted this provided that he would be paid <b>whether</b> it turned out that the firstborn was <b>unblemished or whether</b> it was <b>blemished.</b>
+In the case of <b>one who takes his wages to judge</b> cases, <b>his rulings are void.</b> In the case of one who takes wages <b>to testify, his testimonies are void.</b> With regard to one who takes wages <b>to sprinkle</b> the purification waters of the red heifer upon one who contracted impurity imparted by a corpse, <b>and</b> one who takes wages <b>to sanctify</b> those waters, the halakhic status of <b>his water is</b> that of <b>cave water, and</b> the status of <b>his ashes is</b> that of mere <b>burnt ashes.</b> Although taking actual wages is prohibited, <b>if</b> the one examining the firstborn, or the judge, or the witness, <b>was a priest,</b> and the one who requires his services <b>rendered him impure</b> and prevented him <b>from</b> partaking of <b>his <i>teruma</i>,</b> that person <b>must provide</b> the priest <b>with food, drink, and</b> oil for <b>smearing</b> on his body from his own non-sacred property. <b>And likewise if</b> the one examining the firstborn, or the judge, or the witness, <b>was an elderly person,</b> the one who requires his services <b>transports him on a donkey. And</b> in all these cases, although it is prohibited to take wages, the one who requires his services <b>gives him his wages like</b> the wages of <b>a laborer,</b> as he was unable to perform his usual labor that day.
+In the case of <b>one who is suspect with regard to firstborn</b> animals of slaughtering them and selling their meat when it is prohibited to do so, <b>one may neither purchase</b> meat <b>from him,</b> including <b>even deer meat, nor</b> may one purchase from him <b>hides that are not tanned. Rabbi Eliezer says: One</b> may <b>purchase hides of female animals from him,</b> as the <i>halakhot</i> of firstborn animals are in effect only with regard to males. <b>And one</b> may <b>not purchase bleached or dirty wool from him. But one</b> may <b>purchase spun</b> thread <b>from him, and</b> all the more so may one purchase <b>garments</b> from him.
+In the case of <b>one who is suspect with regard to the Sabbatical</b> Year, i.e., of sowing or engaging in commerce with Sabbatical-Year produce, <b>one may not purchase flax from him, and</b> this applies <b>even</b> to <b>combed</b> flax, in which much labor and exertion was invested. <b>But one</b> may <b>purchase spun</b> thread <b>and woven</b> fabric <b>from</b> such individuals.
+ In the case of <b>one who is suspect with regard to selling <i>teruma</i> under the guise of non-sacred</b> produce, <b>one</b> may <b>not purchase even water and salt from him;</b> this is <b>the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Shimon says: One</b> may <b>not purchase from him any</b> item <b>that has relevance to <i>teruma</i> and tithes.</b> However, one may purchase water and salt from him, as <i>teruma</i> and tithes do not apply to them.
+<b>One who is suspect with regard to the Sabbatical</b> Year <b>is not suspect with regard to tithes;</b> and likewise, <b>one who is suspect with regard to tithes is not suspect with regard to the Sabbatical</b> Year. <b>One who is suspect with regard to this,</b> the Sabbatical Year, <b>or with regard to that,</b> tithes, is <b>suspect with regard to</b> selling ritually impure foods as though they were <b>ritually pure</b> items. <b>But there are those who are suspect with regard to ritually pure</b> items <b>who are not suspect with regard to this,</b> the Sabbatical Year, <b>nor with regard to that,</b> tithes. <b>This is the principle</b> with regard to these matters: Anyone <b>who is suspect with regard to</b> a specific <b>matter</b> may <b>neither adjudicate</b> cases <b>nor testify</b> in cases involving that matter.
+
+Chapter 5
+
+With regard to <b>all disqualified consecrated</b> animals that were disqualified for sacrifice due to blemishes and were redeemed, all <b>benefit</b> accrued from <b>their</b> sale belongs <b>to the Temple</b> treasury. In order to ensure that the Temple treasury will not suffer a loss, these animals <b>are sold in the butchers’ market [<i>ba’itliz</i>] and slaughtered in the butchers’ market,</b> where the demand is great and the price is consequently higher. <b>And</b> their meat <b>is weighed</b> and sold <b>by the <i>litra</i>,</b> in the manner that non-sacred meat is sold. This is the <i>halakha</i> with regard to all consecrated animals <b>except for the firstborn</b> offering <b>and</b> an animal <b>tithe</b> offering. When these become blemished and their slaughter is permitted, they are sold and slaughtered only in the owner’s house and are not weighed; rather, they are sold by estimate. The reason is <b>that</b> all <b>benefit</b> accrued from <b>their</b> sale belongs <b>to the owner,</b> i.e., the priest in the case of the firstborn and the owner in the case of the animal tithe offering. It is not permitted to treat disqualified consecrated animals as one treats non-sacred animals merely to guarantee that the owner will receive the optimal price. This is in contrast to <b>disqualified consecrated</b> animals, where all <b>benefit</b> accrued from <b>their</b> sale belongs <b>to the Temple</b> treasury, and therefore the animal is sold in the market to ensure that the optimal price is received. <b>And</b> although the meat of the firstborn is not weighed and sold by the <i>litra</i>, nevertheless, if one has non-sacred meat weighing one hundred dinars, <b>one may weigh one portion</b> of non-sacred meat <b>against one portion</b> of the meat <b>of the firstborn,</b> because that is unlike the manner in which non-sacred meat is weighed.
+<b>Beit Shammai say: An Israelite cannot be counted with the priest to</b> partake of a blemished <b>firstborn. And Beit Hillel deem</b> it <b>permitted</b> for him to partake of it, <b>and</b> they deem it permitted <b>even</b> for <b>a gentile</b> to partake of a blemished firstborn. With regard to <b>a firstborn</b> animal <b>that was congested with</b> excess <b>blood, even</b> if the animal will <b>die</b> if one does not let the excess blood, <b>one may not let its blood,</b> as this might cause a blemish, and it is prohibited to cause a blemish on consecrated animals. This is <b>the statement of Rabbi Yehuda. And the Rabbis say: One may let</b> the blood <b>provided that he will not cause a blemish</b> while doing so, <b>and if he caused a blemish, the animal may not be slaughtered on</b> account of <b>that</b> blemish. Since he was the cause of the blemish, he may not slaughter the animal until it develops a different, unrelated blemish. <b>Rabbi Shimon says: One may let</b> the blood <b>even if he</b> thereby <b>causes a blemish</b> in the animal.
+In the case of <b>one who slits [<i>hatzorem</i>] the ear of a firstborn</b> offering, <b>that</b> person <b>may never slaughter</b> that animal. This is <b>the statement of Rabbi Eliezer. And the Rabbis say:</b> If <b>another blemish</b> later <b>develops in</b> the firstborn, <b>he may slaughter</b> the animal <b>on</b> account of that second blemish. There was <b>an incident involving an old ram whose hair was</b> long and <b>dangling,</b> because it was a firstborn offering. <b>And one</b> Roman <b>quaestor [<i>kastor</i>] saw it and said</b> to its owner: <b>What is the status [<i>tivo</i>] of this</b> animal that you allowed it to grow old and you did not slaughter it? <b>They said to him:</b> It <b>is a firstborn</b> offering, <b>and</b> therefore <b>it may be slaughtered only if it has a blemish.</b> The quaestor <b>took a dagger [<i>pigom</i>] and slit its ear. And the incident came before</b> the <b>Sages</b> for a ruling, <b>and they deemed</b> its slaughter <b>permitted. And after</b> the Sages <b>deemed</b> its slaughter <b>permitted,</b> the quaestor <b>went and slit the ears of other firstborn</b> offerings, <b>but</b> in these cases the Sages <b>deemed</b> their slaughter <b>prohibited,</b> despite the fact that they were now blemished. <b>One time children were playing in the field and they tied the tails of lambs to each other, and the tail of one of them was severed, and it was a firstborn</b> offering. <b>And the incident came before the Sages</b> for a ruling <b>and they deemed</b> its slaughter <b>permitted.</b> The people who <b>saw that they deemed</b> its slaughter <b>permitted went and tied the tails of other firstborn</b> offerings, <b>and</b> the Sages <b>deemed</b> their slaughter <b>prohibited. This</b> is <b>the principle:</b> With regard to <b>any</b> blemish <b>that is</b> caused <b>intentionally,</b> the animal’s slaughter is <b>prohibited;</b> if the blemish is caused <b>unintentionally,</b> the animal’s slaughter is <b>permitted.</b>
+If one’s <b>firstborn</b> offering <b>was pursuing him,</b> and <b>he kicked</b> the animal <b>and caused a blemish in it, he may slaughter</b> the animal <b>on</b> account of <b>that</b> blemish. With regard to <b>all the blemishes that are capable of being brought about by a person, Israelite shepherds are deemed credible</b> to testify that the blemishes were not caused intentionally. But <b>priest-shepherds are not deemed credible,</b> as they are the beneficiaries if the firstborn is blemished. <b>Rabban Shimon ben Gamliel says:</b> A priest is <b>deemed credible</b> to testify <b>about</b> the firstborn <b>of another, but is not deemed credible</b> to testify <b>about</b> the firstborn belonging <b>to him. Rabbi Meir says:</b> A priest <b>who is suspect about the matter</b> of causing a blemish may <b>neither adjudicate nor testify</b> in cases involving that matter, even on behalf of another.
+<b>A priest is deemed credible to say: I showed this firstborn</b> animal to an expert <b>and</b> he ruled that <b>it is blemished.</b> <b>Everyone is deemed credible</b> to testify <b>about the blemishes of</b> an animal <b>tithe</b> offering, even the owner who is the beneficiary of a ruling that it is blemished. With regard to <b>a firstborn</b> animal <b>whose eye was blinded or whose foreleg was severed or whose hind leg was broken,</b> all of which obviously render the animal permanently blemished, that animal <b>may be slaughtered on the basis of</b> the ruling of <b>three</b> regular Jews <b>who attend the synagogue,</b> and it does not require a ruling by one of the Sages. <b>Rabbi Yosei</b> disagrees and <b>says: Even if there is</b> a court of <b>twenty-three</b> Sages <b>there, it may be slaughtered only on the basis of</b> the ruling of <b>an expert</b> in judging blemishes.
+In the case of <b>one who slaughters a firstborn</b> animal and sells its meat, <b>and it was discovered that he did not</b> initially <b>show it</b> to one of the Sages, the <i>halakha</i> is that it was actually prohibited to derive any benefit from the meat. In that case, <b>what</b> the buyers <b>ate, they ate, and</b> the Sages penalized the seller in that <b>he must return the money to them,</b> which they paid for the meat that they ate. <b>And</b> with regard to <b>that which they did not eat,</b> that <b>meat must be buried, and he must return the money</b> that they paid for the meat that they did not eat. <b>And likewise,</b> in the case of <b>one who slaughters a cow and sells it, and it was discovered that it is a <i>tereifa</i>, what</b> the buyers <b>ate, they ate, and what they did not eat, they must return the meat to</b> the seller, who may sell it to a gentile or feed it to the dogs, <b>and he must return the money to</b> the buyers. If the buyers <b>sold it to gentiles or cast it to the dogs, they pay</b> the seller <b>the value of a <i>tereifa</i>,</b> which is less than the value of kosher meat, and the seller refunds the balance to the buyers.
+
+Chapter 6
+
+<b>For these blemishes, one may slaughter the firstborn</b> animal outside the Temple: If the firstborn’s <b>ear was damaged</b> and lacking <b>from the cartilage [<i>haḥasḥus</i>], but not</b> if <b>the skin</b> was damaged; and likewise, if the ear <b>was split, although it is not lacking;</b> or if the ear <b>was pierced</b> with a hole <b>the size of a bitter vetch,</b> which is a type of legume; <b>or</b> if it was an ear <b>that</b> is <b>desiccated. What is a desiccated</b> ear that is considered a blemish? It is <b>any</b> ear <b>that</b> if <b>it is pierced it does not discharge a drop of blood. Rabbi Yosei ben HaMeshullam says: Desiccated</b> means that the ear is so dry <b>that it will crumble</b> if one touches it.
+For these blemishes of the eye, one may slaughter the firstborn animal outside the Temple: <b>The eyelid that was pierced,</b> an eyelid <b>that was damaged</b> and is lacking, or an eyelid <b>that was split;</b> and likewise, one may slaughter a firstborn animal outside the Temple <b>if</b> there was <b>in his eye a cataract, a <i>tevallul</i>,</b> or a growth in the shape of <b>a snail, a snake,</b> or <b>a berry</b> that covers the pupil. <b>What is a <i>tevallul</i>?</b> It is <b>a white</b> thread <b>that bisects the iris and enters the black</b> pupil. If it is <b>a black</b> thread that bisects the iris and <b>enters the white</b> of the eye it <b>is not a blemish.</b>
+<b>Pale spots</b> on the eye <b>and tears</b> streaming from the eye <b>that are constant</b> are blemishes that enable the slaughter of the firstborn. <b>Which are the pale spots that are constant?</b> They are <b>any</b> spots <b>that persisted</b> for <b>eighty days. Rabbi Ḥananya ben Antigonus said: One examines it three times within eighty days.</b> Only if the spots are found during all three examinations are they considered constant. <b>And these are the constant tears,</b> i.e., this is how it is known whether the blemish is temporary or permanent: In a case where the animal <b>ate,</b> for medicinal purposes, <b>moist</b> fodder <b>and dry</b> fodder <b>from</b> a field watered exclusively with <b>rain,</b> or if the animal ate <b>moist</b> fodder <b>and dry</b> fodder <b>from</b> an <b>irrigated</b> field, <b>or</b> even if the animal did not eat them together but <b>ate the dry</b> fodder <b>and thereafter</b> ate <b>the moist</b> fodder, and the condition of constant tears was not healed, <b>it is not a blemish.</b> It is not a blemish <b>unless</b> the animal <b>eats the moist</b> fodder <b>and thereafter</b> eats <b>the dry</b> fodder and is not thereby healed.
+For these additional blemishes, one may slaughter a firstborn animal outside the Temple: <b>Its nose that was pierced, or that was damaged</b> and is lacking, <b>or that was split.</b> Likewise, <b>its lip that was pierced,</b> or <b>that was damaged,</b> or <b>that was split</b> is considered a blemish. The mishna lists additional blemishes that permit the slaughter of the firstborn: <b>The external gums that were damaged</b> and lacking <b>or that were scratched,</b> and likewise, <b>the internal</b> gums <b>that were extracted. Rabbi Ḥanina ben Antigonus says: One does not examine from the double teeth,</b> i.e., the large molars that appear like two teeth, <b>and inward, and</b> one does <b>not</b> examine <b>even the</b> place of the <b>double teeth</b> themselves. This is because even if they were extracted, it is a concealed blemish, and it does not permit the slaughter of the firstborn. 
+The mishna details additional blemishes that enable the slaughter of firstborn animals: If <b>the pouch [<i>hazoven</i>]</b> in which the genitals of the firstborn are concealed, or if <b>the genitalia of a female sacrificial</b> animal, <b>were damaged</b> and lacking; if <b>the tail was damaged from the tailbone, but not</b> if it was damaged <b>from the joint,</b> i.e., one of the joints between the vertebrae, because it heals; <b>or</b> in a case <b>where the end of the tail is split,</b> i.e., <b>the skin and the flesh were removed and the bone remained</b> exposed; <b>or</b> in a case <b>where there is a full fingerbreadth of flesh between one joint and another joint;</b> these are all blemishes. 
+The firstborn animal may be slaughtered if <b>it has no testicles or</b> if <b>it has only one testicle. Rabbi Yishmael says: If</b> the animal <b>has two</b> scrotal <b>sacs,</b> it can be assumed that <b>it has two testicles;</b> if the animal <b>does not have two</b> scrotal <b>sacs,</b> it can be assumed that <b>it has only one testicle. Rabbi Akiva says:</b> The matter can be ascertained: <b>One seats</b> the animal <b>on its rump and mashes</b> the sac; <b>if there is a testicle, ultimately</b> it is going <b>to emerge.</b> There was <b>an incident where one mashed</b> the sac <b>and</b> the testicle <b>did not emerge.</b> Then, the animal <b>was slaughtered and</b> the testicle <b>was discovered attached to the loins. And Rabbi Akiva permitted</b> the consumption of its flesh, as the testicle had not previously emerged, <b>and Rabbi Yoḥanan ben Nuri prohibited</b> its consumption. 
+An animal <b>with five legs, or</b> one <b>that has only three, or</b> one <b>whose</b> hooves on its <b>legs were closed like</b> those <b>of a donkey</b> and not split, <b>or the <i>shaḥul</i>, or the <i>kasul</i></b> may be slaughtered. <b>What is a <i>shaḥul</i>?</b> It is an animal with <b>a thighbone that was dislocated. And</b> what is <b>a <i>kasul</i>?</b> It is an animal whose build is asymmetrical in <b>that one of its thighs is higher</b> than the other. 
+Additional blemishes that permit the slaughter of the firstborn include those where <b>the bone of its foreleg or the bone of its hind leg was broken, even though it is not conspicuous.</b> With regard to <b>these blemishes</b> listed in this chapter, <b>Ila,</b> who was expert in blemishes of the firstborn, <b>enumerated</b> them <b>in Yavne, and the Sages deferred to his</b> expertise. <b>And</b> Ila <b>added three additional</b> blemishes, and the Sages <b>said to him: We did not hear</b> about <b>those.</b> Ila added: An animal <b>whose eye is round like</b> that <b>of a person, or whose mouth is similar to</b> that <b>of a pig, or where most of</b> the segment of <b>its tongue</b> corresponding to the segment that facilitates <b>speech</b> in the tongue of a person <b>was removed. The court that followed them said</b> with regard to each of those three blemishes: <b>That is a blemish</b> that enables the slaughter of the firstborn. 
+<b>And</b> there was <b>an incident where the lower jaw</b> of the firstborn <b>protruded beyond the upper</b> jaw, <b>and Rabban Gamliel asked the Sages</b> for a ruling, <b>and they said: That is a blemish</b> that enables the slaughter of the firstborn. With regard to <b>the ear of the kid</b> that <b>was doubled</b> and appeared like two ears, <b>the Sages said: When</b> the additional ear <b>is one bone,</b> i.e., it has its own cartilage, it is <b>a blemish; when it does not have</b> its own <b>bone it is not a blemish. Rabbi Ḥananya ben Gamliel says:</b> In the case of <b>the tail of a kid that is similar to</b> that <b>of a pig or</b> one that is so short <b>that it does not have three joints, that is a blemish.</b> 
+<b>Rabbi Ḥanina ben Antigonus says</b> that these are blemished animals: One <b>that has a wart in its eyes; and</b> one <b>where the bone of its foreleg or hind leg was damaged; and</b> one <b>where the bone of its mouth,</b> i.e., its jaw, <b>was dislocated;</b> and an animal with <b>one of its eyes large and one small,</b> or <b>one of its ears large and one small</b> where the difference in size is detectable <b>by sight, but not</b> if it is detectable only <b>by being measured. Rabbi Yehuda says:</b> An animal is blemished if with regard to <b>its two testicles, one is as large as two of the other, but the Rabbis did not agree with his</b> opinion. 
+In the case of <b>the tail of a calf that does not reach the leg joint [<i>la’arkov</i>], the Sages said:</b> It is a blemish, because <b>all growth of calves</b> is in <b>this</b> manner:<b>As long as they grow,</b> their tails <b>are extended</b> beneath the leg joint. <b>Which is the leg joint</b> about <b>which</b> the Sages <b>spoke? Rabbi Ḥanina ben Antigonus says:</b> They are referring <b>to</b> the <b>leg joint that is in the middle of the thigh.</b> <b>For these blemishes</b> enumerated in the previous <i>mishnayot</i>, <b>one slaughters the firstborn</b> outside the Temple <b>and disqualified consecrated</b> animals <b>may be redeemed on their account.</b> 
+<b>And these</b> are the blemishes <b>that one does not slaughter</b> the firstborn <b>due to them, neither in the Temple nor in</b> the rest of <b>the country: Pale spots</b> on the eye <b>and tears</b> streaming from the eye <b>that are not constant; and internal gums that were damaged but that were not extracted; and</b> an animal <b>with boils</b> that are moist inside and out <b>[<i>garav</i>]; and</b> an animal <b>with warts; and</b> an animal <b>with boils [<i>ḥazazit</i>];</b> and <b>an old or sick</b> animal, <b>or</b> one with <b>a foul odor; and</b> one <b>with which a transgression was performed,</b> e.g., it copulated with a person or was the object of bestiality; <b>and</b> one <b>that killed a person.</b> In these latter two cases, the act of bestiality or killing became known <b>on the basis</b> of the testimony <b>of one witness or on the basis of the owner. And</b> one does not slaughter <b>a <i>tumtum</i>,</b> whose sexual organs are concealed, <b>and a hermaphrodite [<i>ve’anderoginos</i>],</b> which has both male and female sexual organs, <b>neither in the Temple nor in</b> the rest of <b>the country. Rabbi Shimon says: You have no blemish greater than that,</b> and it may be slaughtered. <b>And the Rabbis say:</b> The halakhic status of a hermaphrodite <b>is not</b> that of <b>a firstborn; rather,</b> its halakhic status is that of a non-sacred animal that may <b>be shorn and utilized for labor.</b>
+
+Chapter 7
+
+Concerning <b>these blemishes</b> which were taught with regard to an animal, <b>whether</b> they are <b>permanent or transient, they</b> also <b>disqualify in</b> the case of <b>a person,</b> i.e., they disqualify a priest from performing the Temple service. <b>And in addition to those</b> blemishes, there are other blemishes that apply only to a priest: <b>One whose</b> head <b>is pointed,</b> narrow above and wide below; <b>and one whose</b> head <b>is turnip-like,</b> wide above and narrow below; <b>and one whose</b> head <b>is hammer-like,</b> with his forehead protruding; <b>and</b> one <b>whose head</b> has <b>an indentation; and</b> one <b>wherein the back of his head protrudes.</b> <b>And</b> with regard to <b>those with humped</b> backs, <b>Rabbi Yehuda deems</b> them <b>fit</b> for service <b>and the Rabbis deem</b> them <b>disqualified.</b>
+<b>The <i>kere’aḥ</i> is disqualified</b> from performing the Temple service. <b>What is a <i>kere’aḥ</i>?</b> It is <b>anyone who does not have a row of hair encircling</b> his head <b>from ear to ear. If he has</b> a row of hair from ear to ear, <b>that</b> person is <b>fit</b> for service. If a priest <b>has no eyebrows, or</b> if <b>he has only one eyebrow, that is the <i>gibben</i> that is stated in the Torah</b> in the list of blemished priests (see Leviticus 21:20). <b>Rabbi Dosa says:</b> A <i>gibben</i> is one <b>whose eyebrows</b> are so long that they <b>lie</b> flat and cover his eyes. <b>Rabbi Ḥanina ben Antigonus says:</b> A <i>gibben</i> is one <b>who has two backs and two spines.</b>
+<b>The <i>ḥarum</i> is disqualified</b> from performing the Temple service. <b>What is a <i>ḥarum</i>?</b> It is <b>one who</b> can <b>paint both of his eyes as one,</b> with one brushstroke, because he has a sunken nose. If <b>both of one’s eyes</b> are <b>above or both of his eyes</b> are <b>below;</b> or if <b>one of his eyes</b> is <b>above and one of his eyes</b> is <b>below;</b> or if both eyes are in the proper place but <b>he sees</b> both <b>the room</b> on the ground floor <b>and the upper story as one,</b> at the same time; and likewise those unable to <b>look at the sun; and one whose eyes are different; and one whose eyes tear constantly,</b> these are disqualified from performing the Temple service. <b>And one whose eyelashes have fallen out</b> is <b>disqualified</b> from performing the Temple service <b>due to the appearance</b> of a blemish. Unlike the others listed in this mishna, who are disqualified by Torah law, one with this condition is not disqualified by Torah law. Rather, the Sages issued a decree prohibiting a priest with such a condition to perform the Temple service.
+The mishna lists additional blemishes that disqualify a priest from performing the Temple service: If a priest’s <b>eyes are large like those of a calf or small like those of a goose;</b> if <b>his body is</b> disproportionately <b>large</b> relative <b>to his limbs or</b> disproportionately <b>small</b> relative <b>to his limbs;</b> if <b>his nose is</b> disproportionately <b>large</b> relative <b>to his limbs or</b> disproportionately <b>small</b> relative <b>to his limbs,</b> he is disqualified. And <b>the <i>tzomem</i> and the <i>tzome’a</i></b> are also disqualified. <b>What is a <i>tzome’a</i>?</b> It is <b>anyone whose ears are small. And</b> what is <b>the <i>tzomem</i>?</b> It is <b>anyone whose ears are similar to a sponge.</b> 
+If <b>his upper lip protrudes beyond the lower</b> lip or his <b>lower</b> lip <b>protrudes beyond the upper</b> lip, <b>that is a blemish. And one whose teeth fell out is disqualified due to the appearance</b> of a blemish. The mishna lists additional blemishes that disqualify a priest from performing the Temple service: One who has <b>breasts</b> so large that they <b>sag like</b> those <b>of a woman;</b> or if <b>one’s belly is swollen</b> and protrudes; or if <b>one’s navel protrudes;</b> or if one is <b>an epileptic, even</b> if he experiences seizures only <b>once in</b> a long <b>while;</b> or one <b>who is afflicted with a melancholy temper;</b> or <b>one whose scrotum is</b> unnaturally <b>long; or one whose penis is</b> unnaturally <b>long</b> is disqualified from performing the Temple service. If <b>one has no testicles, or</b> if <b>he has only one testicle, that is</b> the <b><i>mero’aḥ ashekh</i> that is stated in the Torah</b> (see Leviticus 21:20) among the blemishes that disqualify a priest from Temple service. <b>Rabbi Yishmael says:</b> A <i>mero’aḥ ashekh</i> is <b>anyone whose testicles were crushed. Rabbi Akiva says:</b> It is <b>anyone that</b> has <b>wind in his testicles,</b> i.e., they are swollen. <b>Rabbi Ḥanina ben Antigonus says:</b> <i>Mero’aḥ ashekh</i> does not refer to the testicles; rather, the reference is to <b>anyone whose appearance [<i>marav</i>] is</b> especially <b>dark [<i>ḥashukhin</i>].</b> 
+The mishna lists additional blemishes that disqualify a priest from performing the Temple service: One whose legs are crooked and bend inward, causing him to <b>knock his ankles or his knees</b> into each other as he walks, <b>and a <i>ba’al happikim</i>,</b> and <b>the <i>ikkel</i>. What is the <i>ikkel</i>?</b> It is <b>anyone who places his feet together and his knees do not knock into each other,</b> i.e., he is bowlegged. A priest with <b>a protuberance emerging</b> alongside <b>the thumb of his</b> hand or the big toe of his foot,or one <b>whose heel emerges</b> and protrudes <b>back</b> from <b>his</b> foot, or one <b>whose feet are wide like</b> those <b>of a goose</b> are all disqualified from performing the Temple service. A priest <b>whose fingers</b> or toes <b>are configured one upon the other, or</b> one whose fingers or toes are <b>attached,</b> is likewise disqualified. But if they were attached from <b>above</b> the palm of the hand or the bottom of the foot only <b>until the</b> middle <b>joint,</b> he is <b>fit.</b> If they were attached <b>below the joint,</b> higher up on the finger or toe, <b>and he cut</b> to separate them, he is <b>fit.</b> In a case where <b>there was an extra</b> finger or toe <b>on</b> his hand or foot <b>and he cut it, if</b> that extra appendage <b>contains a bone,</b> the priest is <b>disqualified</b> even after it was cut, <b>and if</b> there is <b>no</b> bone the priest is <b>fit.</b> If there was <b>an extra</b> appendage <b>on his hands and on his feet, six on each</b> for a total of <b>twenty-four, Rabbi Yehuda deems</b> the priest <b>fit and the Rabbis deem</b> him <b>disqualified.</b> With regard to one <b>who</b> is ambidextrous and <b>has control of both of his hands, Rabbi</b> Yehuda HaNasi <b>deems</b> the priest <b>disqualified,</b> as his halakhic status is like that of one who is left-handed, <b>and the Rabbis deem</b> him <b>fit.</b> Concerning <b>the <i>kushi</i>, the <i>giḥor</i>, the <i>lavkan</i>, the <i>kipe’aḥ</i>, the dwarf, the deaf-mute, the imbecile, the drunk, and</b> those <b>with ritually pure marks,</b> their conditions <b>disqualify a person</b> from performing the Temple service <b>and are valid,</b> i.e., they do not disqualify with regard to being sacrificed, <b>in</b> the case of <b>an animal. Rabban Shimon ben Gamliel says: An imbecile among animals is not optimal</b> for sacrifice. <b>Rabbi Elazar says: Even</b> with regard to those <b>with</b> flesh or skin that <b>hangs</b> from their body, that blemish <b>disqualifies in</b> the case of <b>a person and is valid in</b> the case of <b>an animal.</b>
+<b>These</b> flaws <b>do not disqualify a person</b> from performing the Temple service, <b>but</b> they do <b>disqualify an animal</b> from being sacrificed: An animal whose mother or offspring were slaughtered that day, as slaughtering it would violate the prohibition against slaughtering the animal <b>itself and its offspring</b> on the same day; <b>a <i>tereifa</i>;</b> one <b>born by caesarean section;</b> one <b>with which a transgression</b> of bestiality <b>was performed; and one that killed a person.</b> <b>And</b> a priest <b>who marries women by a transgression,</b> e.g., a divorcée or a woman who underwent <i>ḥalitza</i>, is <b>disqualified</b> from performing the Temple service <b>until he vows</b> not to derive <b>benefit from her.</b> The vow ensures that he will divorce her promptly. <b>And</b> a priest <b>who becomes impure</b> through exposure <b>to corpses</b> is <b>disqualified</b> from performing the Temple service <b>until he accepts upon himself</b> a commitment <b>that he will no</b> longer <b>become impure</b> through exposure <b>to corpses.</b>
+
+Chapter 8
+
+<b>There is</b> a son who is <b>a firstborn with regard to inheritance but is not a firstborn with regard to</b> the requirement of redemption from <b>a priest.</b> There is another who is <b>a firstborn with regard to</b> redemption from <b>a priest but is not a firstborn with regard to inheritance.</b> There is another who is <b>a firstborn with regard to inheritance and with regard to</b> redemption from <b>a priest. And there is</b> another <b>who is not a firstborn</b> at all, <b>neither with regard to inheritance nor with regard to</b> redemption from <b>a priest.</b> <b>Which is</b> the son who is <b>a firstborn with regard to inheritance but is not a firstborn with regard to</b> redemption from <b>a priest?</b> It is a son <b>who came after miscarriage</b> of an underdeveloped fetus, <b>even where</b> the <b>head</b> of the underdeveloped fetus <b>emerged alive; or</b> after a fully developed <b>nine-</b>month<b>-old</b> fetus <b>whose head emerged dead.</b> The same applies to a son born to a woman <b>who</b> had previously <b>miscarried</b> a fetus that had the appearance of <b>a type of domesticated animal, undomesticated animal, or bird,</b> as that is considered the opening of the womb. This is <b>the statement of Rabbi Meir.</b> <b>And the Rabbis say:</b> The son is not exempted from the requirement of redemption from a priest <b>unless</b> his birth follows the birth of an animal <b>that takes the form of a person.</b> In the case of a woman <b>who miscarries</b> a fetus in the form of <b>a sandal fish or</b> from whom <b>an afterbirth or a gestational sac</b> in which <b>tissue developed</b> emerged, <b>or</b> who delivered a fetus <b>that emerged in pieces,</b> the son <b>who follows these is a firstborn with regard to inheritance but is not a firstborn with regard to</b> redemption from <b>a priest.</b> In the case of a son born to <b>one who did not have sons and he married a woman who had already given birth;</b> or if he married a woman who gave birth when <b>she was still</b> a Canaanite <b>maidservant and she was</b> then <b>emancipated;</b> or one who gave birth when <b>she was still a gentile and she</b> then <b>converted,</b> and <b>when</b> the maidservant or the gentile <b>came to</b> join <b>the Jewish people she gave birth</b> to a male, that son is <b>a firstborn with regard to inheritance but is not a firstborn with regard to</b> redemption from <b>a priest.</b> <b>Rabbi Yosei HaGelili says:</b> That son is <b>a firstborn with regard to inheritance and with regard to</b> redemption from <b>a priest, as it is stated:</b> “Whatever <b>opens the womb among</b> the children of <b>Israel”</b> (Exodus 13:2). This indicates that the halakhic status of a child born to the mother is not that of one who opens the womb <b>unless it opens the womb</b> of a woman <b>from the Jewish people.</b> In the case of <b>one who had sons and married a woman who had not given birth;</b> or if he married a woman who <b>converted while</b> she was <b>pregnant,</b> or a Canaanite maidservant who <b>was emancipated while</b> she was <b>pregnant</b> and she gave birth to a son, he is a firstborn with regard to redemption from a priest, as he opened his mother’s womb, but he is not a firstborn with regard to inheritance, because he is not the firstborn of his father or because halakhically he has no father. <b>And</b> likewise, if an Israelite woman <b>and</b> the daughter or wife of <b>a priest,</b> neither of whom had given birth yet, or an Israelite woman <b>and</b> the daughter or wife of <b>a Levite,</b> or an Israelite woman <b>and a woman who had already given birth,</b> all women whose sons do not require redemption from the priest, <b>gave birth</b> in the same place and it is uncertain which son was born to which mother; <b>and likewise</b> a woman <b>who did not wait three months after</b> the death of <b>her husband and she married and gave birth, and it is unknown whether</b> the child was born after a pregnancy of <b>nine months</b> and is the <b>son of the first</b> husband, or <b>whether</b> he was born after a pregnancy of <b>seven months</b> and is the <b>son of the latter</b> husband, in all these cases the child is <b>a firstborn with regard to</b> redemption from <b>a priest but is not a firstborn with regard to inheritance.</b> Due to the uncertainty, he is unable to prove he is the firstborn of either father, and therefore he is not entitled to the double portion of the firstborn. <b>Which is</b> the offspring <b>that is a firstborn</b> both <b>with regard to inheritance and with regard to</b> redemption from <b>a priest?</b> In the case of a woman <b>who miscarried a gestational sac full of water,</b> or one <b>full of blood,</b> or one <b>full of pieces of flesh;</b> or one <b>who miscarries</b> a mass <b>resembling a fish, or grasshoppers,</b> or <b>repugnant creatures, or creeping animals, or</b> one <b>who miscarries on the fortieth day</b> after conception, <b>the</b> son <b>who follows</b> any of <b>them is a firstborn with regard to inheritance and with regard to</b> redemption from <b>a priest.</b>
+In the case of a boy <b>born by caesarean section and the</b> son <b>who follows him, both of them are not firstborn, neither with regard to inheritance nor with regard to</b> redemption from <b>a priest. Rabbi Shimon says: The first</b> son is a firstborn <b>with regard to inheritance</b> if he is his father’s first son, <b>and the second</b> son is a firstborn with regard to redemption from a priest <b>for five <i>sela</i></b> coins, because he is the first to emerge from the womb and he emerged in the usual way.
+With regard to <b>one whose wife had not</b> previously <b>given birth and</b> then <b>gave birth</b> to <b>two males,</b> i.e., twin males, and it is unknown which is the firstborn, <b>he gives five <i>sela</i></b> coins <b>to the priest</b> after thirty days have passed. If <b>one of them dies within thirty days</b> of birth, before the obligation to redeem the firstborn takes effect, <b>the father is exempt</b> from the payment due to uncertainty, as perhaps it was the firstborn who died. In a case where <b>the father died and the sons are alive, Rabbi Meir says: If they gave</b> the five <i>sela</i> coins to the priest <b>before they divided</b> their father’s property between them, <b>they gave</b> it, and it remains in the possession of the priest. <b>But if not,</b> they are <b>exempt</b> from giving the redemption money to the priest. <b>Rabbi Yehuda says: The obligation</b> to redeem the firstborn already <b>took effect on the property</b> of the father; therefore, in either case the sons, his heirs, are required to pay the priest. If the wife gave birth to <b>a male and a female</b> and it is not known which was born first, <b>the priest has nothing here,</b> as it is possible that the female was born first.
+With regard to <b>two wives</b> of one man, both of <b>whom had not</b> previously <b>given birth, and they gave birth</b> to <b>two males,</b> i.e., each bore one male, and the sons were intermingled, the father <b>gives ten <i>sela</i></b> coins <b>to the priest</b> even if it is unknown which son was born first, because it is certain that each is firstborn of his mother. In a case where <b>one of them dies within thirty days</b> of birth, <b>if he gave</b> all ten <i>sela</i> coins <b>to one priest,</b> the priest <b>must return five <i>sela</i> to him,</b> because the father was not obligated to redeem the son who then died. <b>And if he gave</b> the redemption payment <b>to two</b> different <b>priests, he cannot reclaim</b> the money <b>from the possession</b> of either priest, as each could claim that the money that he received was for the living child. If one mother gave birth to <b>a male and</b> one gave birth to <b>a female,</b> or if between them they gave birth to <b>two males and</b> one <b>female,</b> and the children were intermingled, the father <b>gives five <i>sela</i></b> coins <b>to the priest:</b> In the first case because the male might have preceded the female and in the second case because one of the males is certainly firstborn. If the children were <b>two females and a male, or two males and two females, the priest has nothing here,</b> as it is possible the female was born first to each mother. If <b>one</b> of his wives <b>had</b> previously <b>given birth and one had not</b> previously <b>given birth and</b> they <b>gave birth</b> to <b>two males</b> who became intermingled, the father <b>gives five <i>sela</i></b> coins <b>to the priest,</b> as it is certain that one of them was born to the mother who had not yet given birth. If <b>one of them dies within thirty days</b> of birth <b>the father is exempt</b> from that payment, as it is possible that the one who died was born to the mother who had not yet given birth. In a case of intermingling where <b>the father died and the sons are alive, Rabbi Meir says: If they gave</b> the five <i>sela</i> coins to the priest <b>before they divided</b> their father’s property between them, <b>they gave</b> it, and it remains in the possession of the priest. <b>But if not,</b> they are <b>exempt</b> from giving the redemption payment to the priest. <b>Rabbi Yehuda says:</b> The <b>obligation</b> to redeem the firstborn already <b>took effect</b> on <b>the property</b> of the father. If the wives gave birth to <b>a male and a female the priest has nothing here,</b> as perhaps the female was born to the mother who had not yet given birth.
+With regard to <b>two women who had not</b> previously <b>given birth,</b> who were married <b>to two</b> different <b>men, and they gave birth</b> to <b>two males</b> and the sons were intermingled, <b>this</b> father <b>gives five <i>sela</i></b> coins <b>to a priest and that</b> father <b>gives five <i>sela</i></b> coins to a priest, as each is certainly firstborn to his mother. In a case where <b>one of them dies within thirty</b> days of birth, <b>if</b> the fathers <b>gave</b> all ten <i>sela</i> coins <b>to one priest,</b> the priest <b>must return five <i>sela</i></b> coins <b>to them. But if they gave</b> the redemption payment <b>to two</b> different <b>priests they cannot reclaim</b> the money <b>from the possession of</b> either priest, as each could claim that the money that he received was for the living child. If the women gave birth to <b>a male and a female</b> and the children became intermingled, <b>the fathers are exempt,</b> as each could claim that he is the father of the female, <b>but the son is obligated to redeem himself,</b> as he is certainly a firstborn. If <b>two females and a male</b> were born, <b>or two females and two males, the priest has nothing here,</b> as it is possible the female was born first to each mother.
+If <b>one</b> woman <b>had</b> previously <b>given birth and one had not</b> previously <b>given birth,</b> and they were married <b>to two men and they gave birth to two males,</b> who then became intermingled, <b>this</b> one <b>whose wife had not</b> previously <b>given birth gives five <i>sela</i></b> coins <b>to the priest.</b> If the women gave birth to <b>a male and a female the priest has nothing here,</b> as it is possible the female was born to the mother who had not yet given birth. If <b>the</b> firstborn <b>son dies within thirty days</b> of birth, <b>although</b> the father <b>gave</b> five <i>sela</i> <b>to the priest,</b> the priest <b>must return</b> it. If the firstborn son dies <b>after thirty days</b> have passed, <b>even if</b> the father <b>did not give</b> five <i>sela</i> coins to the priest <b>he must give</b> it then. If the firstborn <b>dies on the thirtieth day,</b> that day’s halakhic status is <b>like</b> that of the <b>day that preceded it,</b> as the obligation takes effect only after thirty days have elapsed. <b>Rabbi Akiva says:</b> If the firstborn dies on the thirtieth day it is a case of uncertainty; therefore, <b>if</b> the father already <b>gave</b> the redemption payment to the priest <b>he cannot take</b> it back, <b>but if he did not</b> yet <b>give</b> payment <b>he does not</b> need to <b>give</b> it. If <b>the father</b> of the firstborn <b>dies within thirty</b> days of birth <b>the presumptive status of</b> the son is <b>that he was not redeemed, until</b> the son <b>will bring proof that he was redeemed.</b> If the father dies <b>after thirty days</b> have passed <b>the presumptive status of</b> the son is <b>that he was redeemed, until</b> people <b>will tell him that he was not redeemed.</b> If one had both <b>himself to redeem and his son to redeem, his</b> own redemption <b>takes precedence over</b> that of <b>his son. Rabbi Yehuda says:</b> The redemption of <b>his son takes precedence, as the mitzva</b> to redeem the father is incumbent <b>upon his</b> own <b>father, and the mitzva</b> to redeem <b>his son</b> is incumbent <b>upon him.</b> 
+The <b>five <i>sela</i></b> coins <b>of</b> the redemption of <b>the</b> firstborn <b>son,</b> with regard to which it is written: “Five shekels of silver, after the shekel of the Sanctuary” (Numbers 18:16), are calculated <b>using a Tyrian <i>maneh</i>.</b> The silver content of the Tyrian coinage is significantly higher than that of provincial coinage, which is worth one-eighth its value. With regard to the <b>thirty</b> shekels paid to the owner <b>of</b> a Canaanite <b>slave</b> who is killed by an ox (see Exodus 21:32), and the <b>fifty</b> shekels paid <b>by a rapist</b> (see Deuteronomy 22:29) <b>and by a seducer</b> (see Exodus 22:16) of a young virgin woman, <b>and</b> the <b>one hundred</b> shekels paid <b>by the defamer</b> of his bride with the claim that she is not a virgin (see Deuteronomy 22:19), <b>all of them,</b> even those cases where the word shekel is not explicitly written, are paid <b>in the shekel of the Sanctuary,</b> whose value is twenty <i>gera</i> (see Numbers 18:16) and that is calculated <b>using a Tyrian <i>maneh</i>. And all</b> monetary obligations <b>are redeemed,</b> i.e., paid, <b>with</b> coins <b>or with</b> items of <b>the equivalent</b> value of <b>money, except for the</b> half-<b>shekels</b> that are donated to the Temple each year, which must be given specifically as coins.
+<b>One may not redeem</b> his firstborn son, <b>neither with</b> Canaanite <b>slaves, nor with</b> promissory <b>notes, nor with land, nor with consecrated items.</b> If the father <b>wrote</b> a promissory note <b>to the priest that he is obligated to give</b> him <b>five <i>sela</i></b> coins, the father is <b>obligated to give</b> them <b>to him but his son is not redeemed. Therefore, if the priest wished to give</b> back the five <i>sela</i> coins <b>to him as a gift</b> he is <b>permitted</b> to do so. With regard to <b>one who designates</b> five <i>sela</i> coins for <b>redemption of his</b> firstborn <b>son and he lost</b> the coins before he gave them to the priest, the father <b>bears</b> financial <b>responsibility for their</b> loss, <b>as it is stated</b> to Aaron the priest: “Everything that opens the womb in man and animal <b>shall be yours”; and</b> only afterward it says: <b>“You shall redeem</b> the firstborn of man” (Numbers 18:15). This indicates that only after the money shall be in the possession of the priest is the son redeemed.
+<b>The firstborn</b> son <b>takes a double</b> portion, i.e., twice the portion taken by the other sons, <b>when</b> inheriting <b>the property of the father, but he does not take twice</b> the portion <b>when</b> inheriting <b>the property of the mother. And neither does he take</b> twice the portion <b>in</b> any <b>enhancement</b> of the value of the property after the death of the father, <b>nor</b> does he take twice the portion <b>in</b> property <b>due</b> the father, <b>as</b> he does <b>in</b> property the father <b>possessed.</b> <b>And neither does a woman</b> take these portions, i.e., any enhancement of the value of the property or the property due the husband, from her husband’s property <b>for</b> payment of <b>her marriage contract</b> upon her divorce or her husband’s death; <b>nor</b> do <b>the daughters</b> take this share of the property <b>for their sustenance,</b> to which they are entitled from their late father’s possessions. <b>Nor</b> does <b>a man whose married brother died childless [<i>yavam</i>]</b> receive these portions, even though he acquires his brother’s portion of their shared father’s inheritance after performing levirate marriage with his brother’s wife. The mishna summarizes: <b>And all of them do not take</b> a portion <b>in</b> any <b>enhancement</b> of the value of the property after the death of the owner, <b>nor</b> do they take a portion <b>in</b> property <b>due</b> the deceased, <b>as</b> they do in property <b>in</b> his <b>possession.</b>
+<b>And these</b> are the people <b>whose</b> properties, unlike an ancestral field, <b>do not return</b> to their original owners <b>in the Jubilee</b> Year: The firstborn who inherited his father’s property by the right of <b>primogeniture</b> need not return the extra portion for redistribution among the brothers; <b>and one who inherits his wife’s</b> property need not return it to her family; <b>and one who consummates the levirate marriage with the wife of his brother</b> and gains the right to his brother’s property need not return it for redistribution among the brothers. <b>And</b> likewise, <b>a gift</b> of land need not be returned to the original owners in the Jubilee Year; this is <b>the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say:</b> The halakhic status of <b>a gift</b> is <b>like</b> that of <b>a sale,</b> and it must be returned. <b>Rabbi Elazar says: All these</b> lands <b>return in the Jubilee</b> Year. <b>Rabbi Yoḥanan ben Beroka says: Even one who inherits his wife’s</b> property <b>must return</b> the land <b>to the members of</b> her father’s <b>family and should deduct from them the monetary</b> value of the land, as the Gemara will explain.
+
+Chapter 9
+
+The mitzva of <b>animal tithe is in effect</b> both <b>in Eretz</b> Yisrael <b>and outside of Eretz</b> Yisrael, <b>in the presence of,</b> i.e., in the time of, <b>the Temple and not in the presence of the Temple.</b> It is in effect <b>with regard to non-sacred</b> animals <b>but not with regard to sacrificial</b> animals. <b>And it is in effect with regard to the herd and the flock, but they are not tithed from one for the other;</b> and it is in effect <b>with regard to sheep and goats, and they are tithed from one for the other.</b> And it is in effect <b>with regard to</b> animals from <b>the new</b> flock <b>and with regard to</b> animals from <b>the old</b> flock, <b>but they are not tithed from one for the other. As by right, it should be</b> inferred: <b>If</b> in the case of animals from the <b>new</b> flock <b>and the old</b> flock, <b>which do not</b> carry the prohibition of mating <b>diverse kinds</b> when mated <b>with each other</b> because they are one species, <b>are</b> nevertheless <b>not tithed from one for the other,</b> then with regard to <b>sheep and goats, which do</b> carry the prohibition of mating <b>diverse kinds</b> when mated <b>with each other, is it not right that they will not be tithed from one for the other?</b> Therefore, <b>the verse states:</b> “And all the tithe of the herd <b>or the flock,</b> whatever passes under the rod, the tenth shall be sacred to the Lord” (Leviticus 27:32), indicating that with regard to animal tithe, <b>all</b> animals that are included in the term <b>flock</b> are <b>one</b> species.
+Animals subject to the obligation of <b>animal tithe join together</b> if the distance between them is no greater <b>than the distance that a grazing animal</b> can <b>walk</b> and still be tended by one shepherd. <b>And how much is the distance that a grazing animal walks?</b> It is <b>sixteen <i>mil</i>.</b> If the distance <b>between these</b> animals <b>and those</b> animals <b>was thirty-two <i>mil</i> they do not join together.</b> If <b>he</b> also <b>had</b> animals <b>in the middle</b> of that distance of thirty-two <i>mil</i>, <b>he brings</b> all three flocks to a pen <b>and tithes them in the middle. Rabbi Meir says: The Jordan</b> River <b>divides</b> between animals on two sides of the river <b>with regard to animal tithe,</b> even if the distance between them is minimal.
+<b>One who purchases</b> an animal <b>or</b> has an animal <b>that was given to him as a gift</b> is <b>exempt from</b> separating <b>animal tithe.</b> With regard to <b>brothers and partners,</b> i.e., brothers who are partners in the inheritance of their father, <b>when they are obligated to</b> add <b>the premium [<i>bakalbon</i>]</b> to their annual half-shekel payment to the Temple <b>they are exempt from animal tithe.</b> Conversely, those whose halakhic status is like that of sons who are supported by their father and <b>are obligated to</b> separate <b>animal tithe are exempt from</b> adding <b>the premium.</b> The mishna clarifies: If the brothers <b>acquired</b> the animals through inheritance <b>from</b> the property in <b>the possession of</b> their father’s <b>house they are obligated</b> in animal tithe; <b>but if not, they are exempt.</b> How so? If <b>they divided</b> the inheritance between them <b>and then reentered a partnership, they are obligated to</b> add <b>the premium and are exempt from animal tithe.</b>
+<b>All</b> cattle, sheep, and goats <b>enter the pen to be tithed, except for</b> an animal crossbred <b>from diverse kinds,</b> e.g., a hybrid of a goat and a sheep; <b>a <i>tereifa</i>;</b> an animal <b>born by caesarean section;</b> one <b>whose time has not yet</b> arrived, i.e., that is younger than eight days old, which is when animals become eligible for sacrifice; <b>and an orphan. And what is an orphan?</b> It is <b>any</b> animal <b>whose mother died</b> or <b>was slaughtered</b> while giving birth to it <b>and thereafter</b> completed <b>giving birth</b> to it. <b>Rabbi Yehoshua says: Even if its mother was slaughtered but its hide exists</b> at birth, i.e., if the mother’s hide is present after the birth, <b>this is not an orphan.</b>
+There are <b>three</b> times during the year designated for <b>gathering</b> the animals that were born since the last date <b>for animal tithe: Adjacent to Passover, and adjacent to <i>Shavuot</i>, and adjacent to <i>Sukkot</i>. And those are the gathering</b> times <b>for animal tithe;</b> this is <b>the statement of Rabbi Akiva.</b> <b>Ben Azzai says</b> the dates are: <b>On the twenty-ninth of Adar, on the first of Sivan,</b> and <b>on the twenty-ninth of Av. Rabbi Elazar and Rabbi Shimon say</b> that the dates are: <b>On the first of Nisan, on the first of Sivan,</b> and <b>on the twenty-ninth of Elul. And why did</b> Rabbi Elazar and Rabbi Shimon <b>say the twenty-ninth of Elul, and</b> why <b>did they not say the first of Tishrei?</b> It is <b>due to</b> the fact <b>that</b> the first of Tishrei <b>is</b> the <b>festival</b> of Rosh HaShana, <b>and one cannot tithe on a Festival. Consequently, they brought it earlier, to the twenty-ninth of Elul.</b> <b>Rabbi Meir says:</b> The beginning of <b>the new year for animal tithe is on the first of Elul. Ben Azzai says:</b> The animals born in <b>Elul are tithed by themselves,</b> due to the uncertainty as to whether the <i>halakha</i> is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, i.e., that the new year begins on the first of Elul, or in accordance with the opinion of Rabbi Elazar and Rabbi Shimon, which would mean that the new year begins on the first of Tishrei.
+According to the opinion of Rabbi Elazar and Rabbi Shimon, with regard to <b>all</b> animals <b>that are born from the first of Tishrei until the twenty-ninth of Elul, those</b> animals <b>join</b> to be tithed <b>together.</b> If <b>five</b> were born <b>before Rosh HaShana and five after Rosh HaShana,</b> those animals <b>do not join</b> to be tithed <b>together.</b> If <b>five</b> were born <b>before</b> a time designated for <b>gathering and five after</b> that time designated for <b>gathering, those</b> animals <b>join</b> to be tithed <b>together. If so, why were three</b> times <b>stated</b> for <b>gathering</b> the animals <b>for animal tithe?</b> The reason is <b>that until the</b> time designated for <b>gathering arrives</b> it is <b>permitted to sell and slaughter</b> the animals. Once <b>the</b> time designated for <b>gathering arrives one may not slaughter</b> those animals before tithing them; <b>but if he slaughtered</b> an animal without tithing it he is <b>exempt.</b>
+<b>In what manner does one tithe</b> the animals? <b>He gathers them in a pen and provides them with a small,</b> i.e., narrow, <b>opening, so that two</b> animals <b>will not be able to emerge together. And he counts</b> the animals as they emerge: <b>One, two, three, four, five, six, seven, eight, nine; and he paints</b> the animal <b>that emerges tenth with red paint and declares: This is tithe.</b> Even if <b>he did not paint it with red paint, or if he did not count</b> the animals <b>with a rod</b> in accordance with the verse: “Whatever passes under the rod, the tenth shall be sacred to the Lord” (Leviticus 27:32), <b>or if he counted</b> the animals when they were <b>prone or standing</b> in place and did not make them pass through a narrow opening, <b>these</b> animals <b>are tithed</b> after the fact. But <b>if he had one hundred</b> animals <b>and he took ten</b> as tithe, or if he had <b>ten</b> animals <b>and he</b> simply <b>took one</b> as tithe, <b>that is not tithe,</b> as he did not count them one by one until reaching ten. <b>Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says:</b> In that case too, it is <b>tithe.</b> If before the owner completed tithing his animals, <b>one of</b> those already <b>counted jumped</b> back into the pen <b>among</b> the animals that had not yet been counted, <b>all those</b> in the pen <b>are exempt</b> from being tithed, as each of them might be the animal that was already counted. If one <b>of</b> those animals that had been <b>tithed,</b> i.e., designated as the tenth, jumped back into the pen <b>among</b> the animals that had not yet been counted, creating uncertainty with regard to all the animals there which was the animal tithe, <b>all</b> the animals <b>must graze until they become unfit</b> for sacrifice, <b>and</b> each of them <b>may be eaten in its blemished</b> state <b>by</b> its <b>owner</b> once it develops a blemish.
+If <b>two</b> animals <b>emerged as one, one counts them as twos,</b> i.e., as though they came out one after the other. If he mistakenly <b>counted</b> two of the animals at the beginning or in the middle of the ten as <b>one,</b> and then continued his count, the <b>ninth and</b> the <b>tenth are flawed,</b> as he called the tenth: Ninth, and he called the eleventh: Tenth. If he mistakenly <b>called</b> the <b>ninth: Tenth, and</b> the <b>tenth: Ninth, and the eleventh: Tenth,</b> the <b>three of them are sacred,</b> although each has a different halakhic status. <b>The ninth is eaten in its blemished</b> state; <b>and the tenth is</b> animal <b>tithe,</b> which is sacrificed in the Temple and eaten by its owner; <b>and</b> the <b>eleventh is sacrificed as a peace offering,</b> from which the breast and the thigh are given to the priest. <b>And</b> the eleventh <b>renders</b> a non-sacred animal that is exchanged for the peace offering consecrated as <b>a substitute</b> and he sacrifices it as a peace offering; this is <b>the statement of Rabbi Meir.</b> <b>Rabbi Yehuda said:</b> The eleventh animal itself, which he called tenth, is a substitute for animal tithe, <b>and does a substitute render</b> another animal <b>a substitute?</b> Everyone agrees that a substitute is created only in exchange for an originally consecrated animal. The Sages <b>said in the name of Rabbi Meir:</b> The eleventh animal is not considered a substitute for the animal tithe, since <b>if it were a substitute it would not be sacrificed,</b> as the substitute for an animal tithe is not sacrificed. If <b>one called the ninth</b> animal: <b>Tenth, and the tenth: Tenth, and the eleventh: Tenth, the eleventh is not consecrated. This is the principle:</b> In <b>any</b> situation <b>where the name</b> of the <b>tenth was not removed from</b> the tenth animal, the <b>eleventh</b> that was called the tenth <b>is not consecrated.</b>
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Bekhorot/Hebrew/Mishnah based on the Kaufmann manuscript, edited by Dan Be'eri.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Bekhorot/Hebrew/Mishnah based on the Kaufmann manuscript, edited by Dan Be'eri.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..42795a17c4a7269ea20cecebc3fafffaaa9f83f8
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Bekhorot/Hebrew/Mishnah based on the Kaufmann manuscript, edited by Dan Be'eri.txt	
@@ -0,0 +1,1203 @@
+Mishnah Bekhorot
+משנה בכורות
+Mishnah based on the Kaufmann manuscript, edited by Dan Be'eri
+https://archive.org/details/MishnaCorrectedKaufman00WHOLE
+
+משנה בכורות
+
+
+
+Chapter 1
+
+<small>א</small>
+הַלּוֹקֵחַ עֹבֶר חֲמוֹרוֹ שֶׁלַּנָּכְרִי, 
+וְהַמּוֹכֵר לוֹ, 
+אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוּ רַשַּׁי, 
+וְהַמִּשְׁתַּתֵּף לוֹ, 
+וְהַמְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, 
+וְהַנּוֹתֵן לוֹ בְּקַבָּלָה, 
+פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה, 
+שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר ג,יג) 
+"בְּיִשְׂרָאֵל", אֲבָל לֹא בַאֲחֵרִים.  
+הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם פְּטוּרִים, 
+מִקַּל וָחֹמֶר: 
+אִם פָּטְרוּ שֶׁלְּיִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, 
+דִּין הוּא שֶׁיִּפְטְרוּ לְעַצְמָן. 
+
+<small>ב</small>
+פָּרָה שֶׁיָּלְדָה כְמִין חֲמוֹר, 
+וַחֲמוֹר שֶׁיָּלְדָה כְמִין סוּס, 
+פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה, 
+שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יג,יג; לד,כ) 
+"וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה", 
+"וּפֶטֶר חֲמוֹר", 
+שְׁנֵי פְעָמִים, 
+עַד שֶׁיְּהֵא הַיּוֹלֵד חֲמוֹר, &lt;הַיּוּלַּד&gt;
+וְהַנּוֹלָד חֲמוֹר.  
+
+<small>ג</small>
+וּמָה הֵן בַּאֲכִילָה? 
+בְּהֵמָה טְהוֹרָה שֶׁיָּלְדָה כְמִין בְּהֵמָה טְמֵאָה, 
+מֻתָּר בַּאֲכִילָה. 
+וּטְמֵאָה שֶׁיָּלְדָה כְמִין בְּהֵמָה טְהוֹרָה, 
+אָסוּר בַּאֲכִילָה. 
+שֶׁהַיּוֹצֵא מִן הַטָּמֵא, טָמֵא, 
+וְהַיּוֹצֵא מִן הַטְּהוֹרָה, טָהוֹר.  
+דָּג טָמֵא שֶׁבָּלַע דָּג טָהוֹר, 
+מֻתָּר בַּאֲכִילָה. 
+וְטָהוֹר שֶׁבָּלַע דָּג טָמֵא, 
+אָסוּר בַּאֲכִילָה, 
+לְפִי שֶׁאֵינוּ גִדּוּלָיו. 
+
+<small>ד</small>
+חֲמוֹרוֹ שֶׁלֹּא בִכֵּרָה, 
+וְיָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים, 
+נוֹתֵן טָלֶה אֶחָד לַכֹּהֵן; 
+זָכָר וּנְקֵבָה, 
+מַפְרִישׁ טָלֶה אֶחָד לְעַצְמוֹ.  
+שְׁתֵּי חֲמוֹרָיו שֶׁלֹּא בִכֵּרוּ, 
+וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים, 
+נוֹתֵן שְׁנֵי טְלָיִים לַכֹּהֵן; 
+זָכָר וּנְקֵבָה, אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה, 
+נוֹתֵן טָלֶה אֶחָד לַכֹּהֵן; 
+שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר, 
+אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת, 
+אֵין כָּן לַכֹּהֵן כְּלוּם. 
+
+<small>ה</small>
+אַחַת בִּכֵּרָה וְאַחַת שֶׁלֹּא בִכֵּרָה, 
+וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים, 
+נוֹתֵן טָלֶה אֶחָד לַכֹּהֵן; 
+זָכָר וּנְקֵבָה, 
+מַפְרִישׁ טָלֶה אֶחָד לְעַצְמוֹ.  
+שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות לד,כ) 
+"וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה", 
+מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים, 
+זָכָר וּנְקֵבָה, 
+גָּדוֹל וְקָטָן, 
+תָּמִים וּבַעַל מוּם.  
+וּפוֹדֶה בוֹ פְעָמִים הַרְבֵּה.  
+נִכְנָס לַדֵּיר לְהִתְעַשֵּׂר.  
+וְאִם מֵת, נֶהְנִים בּוֹ. 
+
+<small>ו</small>
+אֵין פּוֹדִין לֹא בְעֵגֶל, לֹא בַחַיָּה, 
+לֹא בִשְׁחוּטָה, וְלֹא בִטְרֵפָה, 
+וְלֹא בַכִּלְאַיִם, וְלֹא בַכּוֹי.  
+רְבִּי אֶלְעָזָר מַתִּיר בַּכִּלְאַיִם, 
+מִפְּנֵי שֶׁהוּא שֶׂה, 
+וְאוֹסֵר בַּכּוֹי, 
+מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק.  
+נְתָנוֹ לַכֹּהֵן, 
+אֵין הַכֹּהֵן רַשַּׁי לְקַיְּמוֹ, 
+עַד שֶׁיַּפְרִישׁ שֶׂה תַחְתָּיו. 
+
+<small>ז</small>
+הַמַּפְרִישׁ פִּדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר, וָמֵת, 
+רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: 
+חַיָּבִין בְּאַחְרָיוּתוֹ, 
+כְחָמֵשׁ סְלָעִים שֶׁלַּבֵּן.  
+וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: 
+אֵין חַיָּבִין בְּאַחְרָיוּתוֹ כְּפִדְיוֹן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי.  
+
+<small>ח</small>
+הֵעִיד רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ וּרְבִּי צָדוֹק 
+עַל פִּדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר שֶׁמֵּת, 
+שֶׁאֵין בּוֹ לַכֹּהֵן כְּלוּם. &lt;מחוק: כן&gt; 
+מֵת פֶּטֶר חֲמוֹר, 
+רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: 
+יִקָּבֵר, וּמֻתָּר בַּהֲנָיָתוֹ שֶׁלַּטָּלֶה.  
+וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: 
+אֵינוּ צָרִיךְ לִקָּבֵר, וְטָלֶה לַכֹּהֵן. 
+
+<small>ט</small>
+לֹא רָצָה לִפְדּוֹתוֹ, 
+עוֹרְפוֹ בַקּוֹפִּיס מֵאֲחוֹרָיו וְקוֹבְרוֹ.  
+מִצְוַת פְּדִיָּה קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת עֲרִיפָה, 
+שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יג,יג) 
+"וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ".  
+מִצְוַת יְעִידָה קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת פְּדִיָּה, 
+שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות כא,ח) 
+"אֲשֶׁר לֹא יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ".  
+מִצְוַת הַיִּבּוּם קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת חֲלִיצָה, 
+בָּרִאשׁוֹנָה, שֶׁהָיוּ מִתְכַּוְּנִין לְשֵׁם מִצְוָה. 
+עַכְשָׁיו, שֶׁאֵינָן מִתְכַּוְּנִין לְשֵׁם מִצְוָה, אָמְרוּ: 
+מִצְוַת חֲלִיצָה קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת הַיִּבּוּם.  
+מִצְוַת גְּאֻלָּה בָאָדוֹן 
+קוֹדֶמֶת לְכָל אָדָם, &lt;מחוק: הוא קודם&gt;
+שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא כז,כז) 
+"וְאִם לֹא יִגָּאֵל וְנִמְכַּר בְּעֶרְכֶּךָ". 
+
+
+
+
+
+Chapter 2
+
+<small>א</small>
+הַלּוֹקֵחַ עֹבֶר פָּרָתוֹ שֶׁלַּנָּכְרִי, 
+וְהַמּוֹכֵר לוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוּ רַשַּׁי, 
+וְהַמִּשְׁתַּתֵּף לוֹ, 
+וְהַמְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, 
+וְהַנּוֹתֵן לוֹ בְקַבָּלָה, 
+פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר ג,יג) 
+"בְּיִשְׂרָאֵל", אֲבָל לֹא בַאֲחֵרִים.  
+הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם חַיָּבִים. 
+לֹא נִפְטְרוּ מִבְּכוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה, 
+לֹא נִפְטְרוּ אֶלָּא מִפִּדְיוֹן הַבֵּן וּמִפֶּטֶר חֲמוֹר. 
+
+<small>ב</small>
+כָּל קָדָשִׁים שֶׁקָּדַם מוּם קָבוּעַ לְהֶקְדֵּשָׁן, וְנִפְדּוּ, 
+חַיָּבִים בַּבְּכוֹרָה וּבַמַּתָּנוֹת, 
+וְיוֹצְאִין לַחֻלִּין לִגָּזֵז וְלֵעָבֵד, 
+וְלָדָן וַחֲלָבָן מֻתָּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָן, 
+וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ פָּטוּר, 
+וְאֵינָן עוֹשִׂין תְּמוּרָה, 
+וְאִם מֵתוּ, יִפָּדוּ, 
+חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר. 
+
+<small>ג</small>
+כָּל שֶׁקָּדַם הֶקְדֵּשָׁן אֶת מוּמָן, 
+אוֹ מוּם עוֹבֵר לְהֶקְדֵּשָׁן, 
+לְאַחַר מִכֵּן נוֹלַד לָהֶן מוּם קָבוּעַ, 
+וְהִקְדִּישָׁן, וְנִפְדּוּ, 
+פְטוּרִין מִן הַבְּכוֹרָה וּמִן הַמַּתָּנוֹת, 
+וְאֵינָן יוֹצְאִין לַחֻלִּין לִגָּזֵז וְלֵעָבֵד, 
+וְלָדָן וַחֲלָבָן אָסוּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָן, 
+וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ [חַיָּב], 
+וְעוֹשִׂין תְּמוּרָה, 
+וְאִם מֵתוּ יִקָּבֵרוּ. 
+
+<small>ד</small>
+הַמְקַבֵּל צֹאן בַּרְזֶל מִן הַגּוֹי, 
+וְלָדוֹת פְּטוּרִין, 
+וַלְדֵי וְלָדוֹת חַיָּבִין.  
+הֶעֱמִידוּ וְלָדוֹת תַּחַת אִמּוֹתֵיהֶן, 
+וְלָדוֹת פְּטוּרִין, 
+וַלְדֵי וְלָדוֹת חַיָּבִין.  
+רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: 
+אֲפִלּוּ עַד עֲשָׂרָה דוֹרוֹת פְּטוּרִין, 
+שֶׁאַחְרָיוּתָן לַנָּכְרִי. 
+
+<small>ה</small>
+רָחֵל שֶׁיָּלְדָה כְמִין עֵז, 
+וְעֵז שֶׁיָּלְדָה כְמִין רָחֵל, 
+פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה.  
+אִם יֶשׁ בּוֹ מִקְצָת סִימָנִין, 
+חַיָּב. 
+
+<small>ו</small>
+רְחֵלוֹ שֶׁלֹּא בִכֵּרָה, 
+וְיָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים, 
+וְיָצְאוּ שְׁנֵי רָאשִׁים כְּאַחַת, 
+רְבִּי יוֹסֵה הַגָּלִילִי אוֹמֵר: 
+שְׁנֵיהֶם לַכֹּהֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יג,יב) 
+"הַזְּכָרִים לַיי ".  
+וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: 
+אֵי אֶפְשָׁר, אֶלָּא אֶחָד לוֹ וְאֶחָד לַכֹּהֵן.  
+רְבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: 
+הַכֹּהֵן בּוֹרֵר לוֹ אֶת הַיָּפֶה.  
+רְבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: 
+מְשַׁמְּנִים בֵּינֵיהֶן.  
+וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, 
+וְחַיָּב בַּמַּתָּנוֹת. 
+רְבִּי יוֹסֵה פוֹטֵר.  
+מֵת אֶחָד מֵהֶן, 
+רְבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: 
+יַחֲלֹקוּ. 
+רְבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: 
+הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ, עָלָיו הָרְאָיָה.  
+זָכָר וּנְקֵבָה, 
+אֵין כָּן לַכֹּהֵן כְּלוּם. 
+
+<small>ז</small>
+שְׁתֵּי רְחֵלָיו שֶׁלֹּא בִכֵּרוּ, 
+וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים, 
+נוֹתֵן שְׁנֵיהֶם לַכֹּהֵן; 
+זָכָר וּנְקֵבָה, 
+הַזָּכָר לַכֹּהֵן; 
+שְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה, 
+אֶחָד לוֹ וְאֶחָד לַכֹּהֵן.  
+רְבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: 
+הַכֹּהֵן בּוֹרֵר [לוֹ] אֶת הַיָּפֶה.  
+רְבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: 
+מְשַׁמְּנִים בֵּינֵיהֶן.  
+וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, 
+וְחַיָּב בַּמַּתָּנוֹת. 
+רְבִּי יוֹסֵה פוֹטֵר.  
+מֵת אֶחָד מֵהֶן, 
+רְבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: 
+יַחֲלֹקוּ. 
+רְבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: 
+הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ, עָלָיו הָרְאָיָה.  
+שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר, 
+אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת, 
+אֵין כָּן לַכֹּהֵן כְּלוּם. 
+
+<small>ח</small>
+אַחַת בִּכֵּרָה וְאַחַת שֶׁלֹּא בִכֵּרָה, 
+וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים, 
+אֶחָד לוֹ וְאֶחָד לַכֹּהֵן.  
+רְבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: 
+הַכֹּהֵן בּוֹרֵר לוֹ אֶת הַיָּפֶה.  
+רְבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: 
+מְשַׁמְּנִים בֵּינֵיהֶן.  
+וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, 
+וְחַיָּב בַּמַּתָּנוֹת.  
+רְבִּי יוֹסֵה פוֹטֵר. 
+רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: 
+כָּל שֶׁחֲלִיפָיו בְּיַד כֹּהֵן, 
+פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת; &lt;מחוק: פוטר&gt;
+רְבִּי מֵאִיר מְחַיֵּב.  
+מֵת אֶחָד מֵהֶן, 
+רְבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: 
+יַחֲלֹקוּ. 
+רְבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: 
+הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ, עָלָיו הָרְאָיָה.  
+זָכָר וּנְקֵבָה, 
+אֵין כָּן לַכֹּהֵן כְּלוּם. 
+
+<small>ט</small>
+יוֹצֵא דֹפֶן וְהַבָּא אַחֲרָיו, 
+רְבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: 
+שְׁנֵיהֶם יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֵבוּ, 
+וְיֵאָכְלוּ בְמוּמָן לַבְּעָלִים.  
+רְבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: 
+שְׁנֵיהֶם אֵינָן בְּכוֹר: 
+הָרִאשׁוֹן, מִשֵּׁם שֶׁאֵינוּ פֶטֶר רֶחֶם, 
+וְהַשֵּׁנִי, מִשֵּׁם שֶׁקְּדָמוֹ אַחֵר. 
+
+
+
+
+
+Chapter 3
+
+<small>א</small>
+הַלּוֹקֵחַ בְּהֵמָה מִן הַגּוֹי, 
+וְאֵין יָדוּעַ אִם בִּכֵּרָה אִם לֹא בִכֵּרָה, 
+רְבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: 
+עֵז בַּת שְׁנָתָהּ, וַדַּי לַכֹּהֵן, 
+מִכָּן וְהֵילָךְ, סָפֵק. 
+רָחֵל בַּת שְׁתַּיִם, וַדַּי לַכֹּהֵן, 
+מִכָּן וְהֵילָךְ, סָפֵק. 
+פָּרָה וַחֲמוֹר בְּנוֹת שָׁלוֹשׁ, וַדַּי לַכֹּהֵן, &lt;מחוק: בני&gt;
+מִכָּן וְהֵילָךְ, סָפֵק. 
+
+<small>ב</small>
+אָמַר לוֹ רְבִּי עֲקִיבָה: 
+אִלּוּ בְוֶלֶד בִּלְבַד הַבְּהֵמָה נִפְטֶרֶת, 
+הָיָה כִדְבָרֶיךָ, 
+אֶלָּא אָמְרוּ: 
+סִימָן הַוֶּלֶד בִּבְהֵמָה דַקָּה, טִנּוּף, &lt;מחוק: ניטוף&gt;
+וּבַגַּסָּה, שִׁלְיָה, 
+וּבָאִשָּׁה, שָׁפִיר וְשִׁלְיָה.  
+זֶה הַכְּלָל: 
+כָּל שֶׁיָּדוּעַ שֶׁבִּכֵּרָה, אֵין כָּן לַכֹּהֵן כְּלוּם; 
+וְשֶׁלֹּא בִכֵּרָה, הֲרֵי זֶה לַכֹּהֵן; 
+וְאִם סָפֵק, יֵאָכְלוּ בְמוּמָן לַבְּעָלִים.  
+רְבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: 
+בְּהֵמָה גַסָּה שֶׁשָּׁפְעָה חֲרָרַת דָּם, 
+הֲרֵי זוֹ תִקָּבֵר, 
+וְנִפְטְרָה מִן הַבְּכוֹרָה. 
+
+<small>ג</small>
+רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: 
+הַלּוֹקֵחַ בְּהֵמָה מֵינִיקָה מִן הַגּוֹי, 
+אֵינוּ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמֵּא בְנָהּ שֶׁלְּאַחֶרֶת הָיָת.  
+נִכְנַס לְתוֹךְ עֶדְרוֹ וְרָאָה אֶת הַמַּבְכִּירוֹת מְנִיקוֹת, 
+וְשֶׁאֵינָן מַבְכִּירוֹת, 
+אֵינוּ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמֵּא בְנָהּ שֶׁלָּזוֹ בָא לוֹ אֵצֶל זוֹ, 
+וְשֶׁמֵּא בְנָהּ שֶׁלָּזוֹ בָא לוֹ אֵצֶל זוֹ. 
+
+<small>ד</small>
+רְבִּי יוֹסֵה בֶן מְשֻׁלָּם אוֹמֵר: 
+הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּכוֹר, 
+עוֹשֶׂה מָקוֹם לַקּוֹפִּיס מִכָּן וּמִכָּן, 
+וְתוֹלֵשׁ אֶת הַשֵּׂעָר, 
+וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְזִיזֶנּוּ מִמְּקוֹמוֹ.  
+וְכֵן הַתּוֹלֵשׁ אֶת הַשֵּׂעָר לִרְאוֹת אֶת מְקוֹם הַמּוּם. 
+
+<small>ה</small>
+שְׂעַר בְּכוֹר בַּעַל מוּם שֶׁנָּשַׁר, 
+וְהִנִּיחוֹ בַחַלּוֹן, וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטוֹ, 
+עֲקַבְיָה בֶן מַהֲלַלְאֵל מַתִּיר, 
+וַחֲכָמִים אוֹסְרִין.  
+דִּבְרֵי רְבִּי יְהוּדָה.  
+אָמַר רְבִּי יוֹסֵה: 
+לֹא בָזֶה הִתִּיר עֲקַבְיָה בֶן מַהֲלַלְאֵל, 
+אֶלָּא בִּשְׂעַר בְּכוֹר בַּעַל מוּם שֶׁנָּשַׁר, 
+וְהִנִּיחוֹ בַחַלּוֹן, וְאַחַר כָּךְ מֵת. 
+בָּזֶה עֲקַבְיָה בֶן מַהֲלַלְאֵל מַתִּיר, 
+וַחֲכָמִים אוֹסְרִין.  
+צֶמֶר הַמְּדֻבְלָל בַּבְּכוֹר, 
+אֶת שֶׁהוּא נִרְאֶה מִן הַגִּזָּה, מֻתָּר, 
+וְאֶת שֶׁאֵינוּ נִרְאֶה מִן הַגִּזָּה, אָסוּר. 
+
+
+
+
+
+Chapter 4
+
+<small>א</small>
+עַד כַּמָּה יִשְׂרָאֵל חַיָּבִין לְהִטַּפֵּל בַּבְּכוֹר? 
+בִּבְהֵמָה דַקָּה, שְׁלֹשִׁים יוֹם, 
+וּבַגַּסָּה, חֲמִשִּׁים יוֹם. 
+רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: 
+בַּדַּקָּה, שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים.  
+
+<small>ב</small>
+אָמַר לוֹ הַכֹּהֵן בְּתוֹךְ הַזְּמַן: 
+"תְּנֵהוּ לִי!" 
+הֲרֵי זֶה לֹא יִתְּנֵהוּ לוֹ. &lt;יתנו&gt; 
+אִם הָיָה בַעַל מוּם, 
+אָמַר לוֹ: 
+"תְּנֵהוּ לִי, שֶׁאֹכְלֶנּוּ!" מֻתָּר.  
+בְּשָׁעַת הַמִּקְדָּשׁ, 
+אִם הָיָה תָמִים, 
+אָמַר לוֹ: 
+"תֶּן לִי, שֶׁאַקְרִיבֶנּוּ!" מֻתָּר.  
+הַבְּכוֹר נֶאֱכָל שָׁנָה שָׁנָה, 
+בֵּין תָּמִים, בֵּין בַּעַל מוּם, 
+שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים טו,כ) 
+"לִפְנֵי יי אֱלהֶיךָ תֹאכְלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה". 
+
+נוֹלַד לוֹ מוּם בְּתוֹךְ שְׁנָתוֹ, 
+רַשַּׁי לְקַיְּמוֹ כָל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ; 
+לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, 
+אֵינוּ רַשַּׁי לְקַיְּמוֹ אֶלָּא עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם. 
+
+<small>ג</small>
+הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּכוֹר וּמַרְאֵהוּ אֶת מוּמוֹ, 
+רְבִּי יְהוּדָה מַתִּיר.  
+רְבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: 
+הוֹאִיל וְנִשְׁחַט שֶׁלֹּא עַל פִּי מֻמְחֶה, 
+אָסוּר. 
+
+מִי שֶׁאֵינוּ מֻמְחֶה, וְרָאָה אֶת הַבְּכוֹר, 
+נִשְׁחַט עַל פִּיו, 
+הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר, וִישַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ.  
+
+<small>ד</small>
+הַדָּן אֶת הַדִּין, 
+זִכָּה אֶת הַחַיָּב, חִיֵּב אֶת הַזַּכַּי, 
+טִמֵּא אֶת הַטָּהוֹר, טִהֵר אֶת הַטָּמֵא, 
+מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׁוּי, וִישַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ.  
+אִם הָיָה מֻמְחֶה בְבֵית דִּין, 
+פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם.  
+
+<small>ה</small>
+מַעֲשֶׂה בְּפָרָה שֶׁנִּטָּלָה הָאוֹם שֶׁלָּהּ, 
+וְהֶאֱכִילָהּ רְבִּי טַרְפוֹן לַכְּלָבִים.   
+וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְהִתִּירוּ.  
+אָמַר רְבִּי תוֹדְרוֹס הָרוֹפֵא: &lt;תיודרוס&gt;
+אֵין פָּרָה וַחְזִירָה יוֹצְאִין מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָה, 
+עַד שֶׁחוֹתְכִין אֶת הָאוֹם שֶׁלָּהּ, 
+בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תֵלֵד.  
+אָמַר רְבִּי טַרְפוֹן: 
+הָלְכָה לָהּ חֲמוֹרָךְ רְבִּי טַרְפוֹן! 
+אָמַר לוֹ רְבִּי עֲקִיבָה: 
+רְבִּי טַרְפוֹן, 
+פָּטוּר אַתָּה, שֶׁאַתָּה מֻמְחֶה בְבֵית דִּין, 
+שֶׁכָּל הַמֻּמְחֶה בְבֵית דִּין, 
+פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם. 
+
+<small>ו</small>
+הַנּוֹטֵל שְׂכָרוֹ לִהְיוֹת רוֹאֶה בִבְכוֹרוֹת, 
+אֵין שׁוֹחֲטִין עַל פִּיו, 
+אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה מֻמְחֶה כְּאַיְלָה בְיַבְנֶה, 
+שֶׁהִתִּירוּ לוֹ חֲכָמִים לִהְיוֹת נוֹטֵל 
+אַרְבָּעָה אִסָּרוֹת בִּבְהֵמָה דַקָּה וְשִׁשָּׁה בַגַּסָּה, 
+בֵּין תָּמִים בֵּין בַּעַל מוּם. 
+
+<small>ז</small>
+הַנּוֹטֵל שְׂכָרוֹ לָדִין, דִּינָיו בְּטֵלִים; 
+לְהָעִיד, עֵדוּתָיו בְּטֵלָה; 
+לְהַזּוֹת וּלְקַדֵּשׁ, 
+מֵימָיו מֵי מְעָרָה וְאֶפְרוֹ אֵפֶר מִקְלָה. &lt;וְאֶפְרוּ&gt; 
+אִם הָיָה כֹהֵן, 
+מְטַמֵּהוּ מִתְּרוּמָתוֹ, וּמַאֲכִילוֹ וּמַשְׁקוֹ וְסָכוֹ.  
+וְאִם הָיָה זָקֵן, 
+מַרְכִּיבוֹ עַל הַחֲמוֹר, וְנוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ כְפוֹעֵל. 
+
+<small>ח</small>
+הֶחָשׁוּד עַל הַבְּכוֹרוֹת, 
+אֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ בְשַׂר צְבָאִין, 
+וְלֹא עוֹרוֹת שֶׁאֵינָן עֲבוּדִין.  
+רְבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: 
+לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ עוֹרוֹת שֶׁלִּנְקֵבָה.  
+אֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ צֶמֶר מְלֻבָּן וְצֹוִי, 
+אֲבָל לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ טָווּי וְאָרִיג.
+
+<small>ט</small>
+הֶחָשׁוּד עַל הַשְּׁבִיעִית, 
+אֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ פִשְׁתָּן, אֲפִלּוּ שֶׂרֶק, 
+אֲבָל לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ טָווּי וּבְגָדִים. 
+
+<small>י</small>
+הֶחָשׁוּד לִהְיוֹת מוֹכֵר תְּרוּמָה לְשֵׁם חֻלִּין, 
+אֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ אֲפִלּוּ מַיִם וּמֶלַח.  
+דִּבְרֵי רְבִּי יְהוּדָה.  
+רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: 
+כָּל שֶׁיֶּשׁ בּוֹ זִקַּת תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת, 
+אֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ. 
+
+<small>יא</small>
+הֶחָשׁוּד עַל הַשְּׁבִיעִית אֵינוּ חָשׁוּד עַל הַמַּעַשְׂרוֹת. 
+הֶחָשׁוּד עַל הַמַּעַשְׂרוֹת אֵינוּ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבִיעִית.  
+הֶחָשׁוּד עַל זֶה וְעַל זֶה חָשׁוּד עַל הַטְּהָרוֹת.  
+וְיֵשׁ שֶׁהוּא חָשׁוּד עַל הַטְּהָרוֹת, 
+וְאֵינוּ חָשׁוּד לֹא עַל זֶה וְלֹא עַל זֶה.  
+זֶה הַכְּלָל: 
+הֶחָשׁוּד עַל דָּבָר לֹא דָנוֹ וְלֹא מְעִידוֹ. 
+
+
+
+
+
+Chapter 5
+
+<small>א</small>
+כָּל פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין נִמְכָּרִין בְּאַטְלֵס, 
+נִשְׁחָטִין בְּאַטְלֵס, נִשְׁקָלִין בְּלִטְרָה, 
+חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר, 
+שֶׁהֲנָיָתָן לַבְּעָלִים.  
+פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין, הֲנָיָתָן לַהֶקְדֵּשׁ.  
+וְשׁוֹקְלִין מָנֶה כְנֶגֶד מָנֶה בַּבְּכוֹר. 
+
+<small>ב</small>
+בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: 
+לֹא יִמָּנֶה יִשְׂרָאֵל עִם כֹּהֵן עַל הַבְּכוֹר.  
+בֵּית הֶלֵּל מַתִּירִין אֲפִלּוּ גוֹי.  
+בְּכוֹר שֶׁאֲחָזוֹ דָם, 
+אֲפִלּוּ מֵת, אֵין מַקִּיזִין לוֹ אֶת הַדָּם.  
+דִּבְרֵי רְבִּי יְהוּדָה.  
+וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: 
+יַקִּיז, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה בוֹ מוּם. 
+אִם עָשָׂה בוֹ מוּם, 
+הֲרֵי זֶה לֹא יִשְׁחֹט עָלָיו.  
+רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: 
+יַקִּיז, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בוֹ מוּם. 
+
+<small>ג</small>
+הַצּוֹרֵם אֹזֶן הַבְּכוֹר, 
+הֲרֵי זֶה לֹא יִשְׁחֹט עוֹלָמִית.  
+דִּבְרֵי רְבִּי אֱלִיעֶזֶר.  
+וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: 
+לִכְשֶׁיִּוָּלֵד לוֹ מוּם אַחֵר, 
+יִשְׁחֹט עָלָיו.  
+מַעֲשֶׂה בְזָכָר שֶׁלָּרְחֵלִים זָקֵן, 
+וּשְׂעָרוֹ מְדֻלְדָּל, 
+רָאָהוּ קַסְטוֹר אֶחָד, אָמַר: 
+"מַה טִּיבוֹ שֶׁלָּזֶה?" 
+אָמְרוּ לוֹ: 
+"בְּכוֹר הוּא, וְאֵינוּ נִשְׁחָט, 
+אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה בוֹ מוּם."  
+נָטַל פִּגְיוֹם וְצָרַם בְּאָזְנוֹ.  
+וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים, וְהִתִּירוּ.  
+וְרָאָה שֶׁהִתִּירוּ, 
+וְהָלַךְ וְצָרַם בְּאֹזֶן בְּכוֹרוֹת אֲחֵרִים, 
+וְאָסְרוּ.  
+פַּעַם אַחַת הָיוּ תִינוֹקוֹת מְשַׂחֲקִין בַּשָּׂדֶה, 
+וְקָשְׁרוּ זַנְבוֹת טְלָאִים זֶה עַל זֶה, 
+וְנִפְסְקָה זְנָבוֹ שֶׁלְּאֶחָד מֵהֶן, 
+וַהֲרֵי הוּא בְּכוֹר. 
+וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים, וְהִתִּירוּ.  
+וְרָאוּ שֶׁהִתִּירוּ, 
+וְהָלְכוּ וְקָשְׁרוּ זַנְבוֹת בְּכוֹרוֹת אֲחֵרִים, &lt;אֲחֵרִים בְּכוֹרוֹת&gt;
+וְאָסָרוּ.  
+זֶה הַכְּלָל: 
+כָּל שֶׁהוּא לְדַעְתּוֹ, אָסוּר, 
+וְשֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ, מֻתָּר. 
+
+<small>ד</small>
+הָיָה בְכוֹר רוֹדְפוֹ, 
+וּבְעָטוֹ וְעָשָׂה בוֹ מוּם, 
+הֲרֵי זֶה יִשְׁחַט עָלָיו.  
+כָּל הַמּוּמִין הָרְאוּיִין לָבֹא בִידֵי אָדָם, 
+רוֹעִין יִשְׂרָאֵל נֶאֱמָנִין, 
+רוֹעִין הַכֹּהֲנִים אֵינָן נֶאֱמָנִין.  
+רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: 
+נֶאֱמָן הוּא עַל שֶׁלַּחֲבֵרוֹ, 
+וְאֵינוּ נֶאֱמָן עַל שֶׁלְּעַצְמוֹ.  
+רְבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: 
+הֶחָשׁוּד עַל דָּבָר, 
+לֹא דָנוֹ וְלֹא מְעִידוֹ. 
+
+<small>ה</small>
+נֶאֱמָן הַכֹּהֵן לוֹמַר: 
+"רָאִיתִי בְכוֹר זֶה, וּבַעַל מוּם הוּא".  
+הַכֹּל נֶאֱמָנִין עַל מוּמֵי הַמַּעֲשֵׂר.  
+בְּכוֹר שֶׁנִּסְמַת עֵינוֹ, שֶׁנִּקְטְעָה יָדוֹ וְשֶׁנִּשְׁבְּרָה רַגְלוֹ, 
+הֲרֵי זֶה יִשְׁחַט עַל פִּי שְׁלֹשָׁה בְּנֵי כְנֶסֶת.  
+רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: 
+אֲפִלּוּ יֶשׁ שָׁם עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, 
+לֹא יִשְׁחַט אֶלָּא עַל פִּי מֻמְחֶה. 
+
+<small>ו</small>
+הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּכוֹר וּמְכָרוֹ, 
+וְנוֹדַע שֶׁלֹּא הֶרְאָהוּ, 
+מַה שֶּׁאָכְלוּ, אָכְלוּ, 
+וְיַחְזִיר לָהֶם אֶת הַדָּמִים, 
+מַה שֶּׁלֹּא אָכְלוּ, וְהַבָּשָׂר יִקָּבֵר, 
+וְהוּא יַחְזִיר לָהֶם אֶת הַדָּמִים.  
+
+<small>ז</small>
+וְכֵן הַשּׁוֹחֵט הַפָּרָה וּמְכָרָהּ, 
+וְנוֹדַע שֶׁהִיא טְרֵפָה, 
+מַה שֶּׁאָכְלוּ, אָכְלוּ, 
+וְיַחְזִיר לָהֶם אֶת הַדָּמִים.  
+מַה שֶּׁלֹּא אָכְלוּ, 
+הֵם יַחְזִירוּ לוֹ אֶת הַבָּשָׂר, 
+וְהוּא יַחְזִיר לָהֶם אֶת הַדָּמִים.  
+מְכָרוּהוּ לַגּוֹיִם, אוֹ הֵטִילוּהוּ לַכְּלָבִים, 
+יְשַׁלְּמוּ לוֹ דְמֵי טְרֵפָה. 
+
+
+
+
+
+Chapter 6
+
+<small>א</small>
+עַל אֵלּוּ מוּמִין שׁוֹחֲטִין אֶת הַבְּכוֹר: 
+נִפְגְּמָה אָזְנוֹ מִן הַסְּחוֹס, אֲבָל לֹא מִן הָעוֹר; 
+נִסְדְּקָה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא חָסָרָה; 
+נִקָּבָה מְלֹא כַרְשִׁנָּה, אוֹ שֶׁיָּבְשָׁה.  
+וְאֵיזוֹ הִיא יְבֵשָׁה? 
+כָּל שֶׁתִּנָּקֵב וְאֵינָה מוֹצִיאָה טִפַּת דָּם.  
+רְבִּי יוֹסֵה בֶן מְשֻׁלָּם אוֹמֵר: 
+יְבֵשָׁה, שֶׁתְּהֵא נִפְרֶכֶת. 
+
+<small>ב</small>
+רִיס שֶׁלָּעַיִן שֶׁנִּקַּב, שֶׁנִּפְגַּם, שֶׁנִּסְדַּק. 
+הֲרֵי בְעֵינוֹ דּוֹק, תְּבַלּוּל, חַלָּזוֹן נַחַשׁ, עֵנָיו.  
+וְאֵי זֶה הוּא תְבַלּוּל? 
+לָבָן הַפּוֹסֵק בְּסִירָה וְנִכְנָס בַּשָּׁחוֹר.  
+בַּשָּׁחוֹר וְנִכְנָס בַּלָּבָן, אֵינוּ מוּם, 
+שֶׁאֵין מוּמִים בַּלָּבָן. 
+
+<small>ג</small>
+חֲוַרְוָר וְהַמַּיִם הַקְּבוּעִין.  
+אֵי זֶהוּ חֲוַרְוָר הַקָּבוּעַ? 
+כָּל שֶׁשָּׁהָא שְׁמוֹנִים יוֹם.  
+רְבִּי חֲנַנְיָה בֶן אַנְטִיגְנָס אוֹמֵר: 
+בּוֹדְקִין אוֹתוֹ בִשְׁלֹשָׁה פְעָמִים בְּתוֹךְ שְׁמוֹנִים יוֹם.  
+וְאֵלּוּ הֵם הַמַּיִם הַקְּבוּעִין? 
+אָכַל לַח וְיָבֵשׁ שֶׁלַּגְּשָׁמִים.  
+לַח וְיָבֵשׁ שֶׁלַּשְּׁלָחִין, 
+אוֹ שֶׁאָכַל יָבֵשׁ וְאַחַר כָּךְ אָכַל הַלַּח, 
+אֵינוּ מוּם, עַד שֶׁיֹּאכַל יָבֵשׁ אַחַר הַלַּח. 
+
+<small>ד</small>
+חוֹטָמוֹ שֶׁנִּקַּב, שֶׁנִּפְגַּם, שֶׁנִּסְדַּק; 
+שְׂפָתוֹ שֶׁנִּקָּבָה, שֶׁנִּפְגְּמָה, שֶׁנִּסְדָּקָה; 
+חִטָּיו הַחִיצוֹנוֹת שֶׁנִּפְגָּמוּ אוֹ שֶׁנִּגְמָמוּ, 
+וְהַפְּנִימִיּוֹת שֶׁנֶּעְקָרוּ.  
+רְבִּי חֲנַנְיָה בֶן אַנְטִיגְנָס אוֹמֵר: 
+אֵין בּוֹדְקִין מִן הַמַּתְאִימוֹת וְלִפְנִים, 
+אַף לֹא מִן הַמַּתְאִימוֹת. 
+
+<small>ה</small>
+נִפְגַּם הַזֻּבָּן, 
+וְהַעֶרְוָה שֶׁלַּנְּקֵבָה, 
+וּבַמֻּקְדָּשִׁין, 
+נִפְגָּמָה הַזָּנָב מִן הָעֶצֶם, 
+אֲבָל לֹא מִן הַפֶּרֶק, 
+אוֹ שֶׁהָיָה רֹאשׁ הַזָּנָב מַפְצִיל הָעֶצֶם, 
+אוֹ שֶׁיֶּשׁ בָּשָׂר בֵּין חָלְיָה לַחָלְיָה מְלֹא אֶצְבַּע. 
+
+<small>ו</small>
+אֵין לוֹ בֵיצִים, 
+אוֹ אֵין לוֹ אֶלָּא בֵיצָה אַחַת.  
+רְבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: 
+אִם יֵשׁ לוֹ שְׁנֵי כִיסִין, 
+יֵשׁ לוֹ שְׁתֵּי בֵיצִים; 
+אֵין לוֹ אֶלָּא כִיס אֶחָד, 
+אֵין לוֹ אֶלָּא בֵיצָה אַחַת.  
+רְבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: 
+מוֹשִׁיבוֹ עַל חָרְגּוֹ זוֹ וּמְמַעֵךְ, 
+אִם יֶשׁ שָׁם בֵּיצָה, סוֹפָהּ לָצֵאת.  
+מַעֲשֶׂה שֶׁמִּעֵךְ וְלֹא יָצָאת, 
+וְנִשְׁחַט וְנִמְצֵאת דְּבוּקָה בַכְּסָלִים, 
+וְהִתִּיר רְבִּי עֲקִיבָה, 
+וַאֲסָרוֹ רְבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי. &lt;וְאָסְרוֹ&gt;
+
+<small>ז</small>
+בַּעַל חָמֵשׁ רַגְלַיִם, 
+וְשֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא שָׁלוֹשׁ, 
+וְשֶׁרַגְלָיו קְלוּטוֹת כְּשֶׁלַּחֲמוֹר, &lt;כְּשֶׁלְּחָמוֹר&gt;
+וְהַשָּׁחוּל, וְהַכָּסוּל.  
+אֵי זֶה הוּא הַשָּׁחוּל? 
+שֶׁנִּשְׁמְטָה יְרֵכוֹ.  
+וְהַכָּסוּל? 
+שֶׁאַחַת מִירֵכָיו גְּבוֹהָה. 
+
+<small>ח</small>
+נִשְׁבַּר עֶצֶם יָדוֹ, וְעֶצֶם רַגְלוֹ, 
+אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוּ נִכָּר.  
+מוּמִין אֵלּוּ מָנָה אַיְלָה בְיַבְנֶה, 
+וְהוֹדוּ לוֹ חֲכָמָיו.  
+וְעוֹד שְׁלֹשָׁה הוֹסִיף, 
+אָמְרוּ לוֹ: 
+"לֹא שָׁמַעְנוּ אֶת אֵלּוּ!" 
+אֶת שֶׁגַּלְגַּל עֵינוֹ עָגֹל כְּשֶׁלָּאָדָם, &lt;במקום את, אֶלָּא&gt;
+וּפִיו דּוֹמֶה לְשֶׁלַּחֲזִיר, &lt;לְשֶׁלְּחֲזִיר&gt;
+שֶׁנִּטַּל רֹב הַמְדַבֵּר שֶׁלִּלְשׁוֹנוֹ.  
+וּבֵית דִּין שֶׁאַחֲרֵיהֶם אָמְרוּ: 
+הֲרֵי אֵלּוּ מוּמִין. 
+
+<small>ט</small>
+מַעֲשֶׂה שֶׁהַלֶּחִי הַתַּחְתּוֹן עוֹדֵף עַל הָעֶלְיוֹן, 
+שָׁאַל רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לַחֲכָמִים, 
+וְאָמְרוּ: 
+הֲרֵי זֶה מוּם.  
+
+<small>י</small>
+אֹזֶן הַגְּדִי שֶׁהָיְתָה כְפוּלָה, 
+אָמְרוּ חֲכָמִים: 
+בִּזְמַן שֶׁהוּא עֶצֶם אֶחָד, מוּם. 
+בִּזְמַן שֶׁאֵינָה עֶצֶם אֶחָד, אֵינָה מוּם.  
+רְבִּי חֲנַנְיָא בֶן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: 
+זְנַב הַגְּדִי שֶׁהוּא דּוֹמֶה שֶׁלַּחֲזִיר, &lt;שֶׁלְחֲזִיר&gt;
+וְשֶׁאֵין בָּהּ שָׁלוֹשׁ חֲלָיוֹת, 
+הֲרֵי זֶה מוּם. 
+
+<small>יא</small>
+חֲנַנְיָה בֶן אַנְטִיגְנָס אוֹמֵר: 
+אֶת שֶׁיַּבֶּלֶת בְּעֵינוֹ, &lt;שִׁיבּוֹלֶת&gt;
+וְשֶׁנִּפְקַס עֶצֶם יָדוֹ, וְעֶצֶם רַגְלוֹ, 
+וְשֶׁנִּפְקַס עַצְמוֹ שֶׁבְּפִיו; 
+עֵינוֹ אַחַת גְּדוֹלָה וְאַחַת קְטַנָּה, 
+אָזְנוֹ אַחַת גְּדוֹלָה וְאַחַת קְטַנָּה, 
+בְמַּרְאֶה, אֲבָל לֹא בְמִדָּה.  
+רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 
+וְאַחַת מִבֵּיצָיו גְּדוֹלָה שְׁתַּיִם כַּחֲבֶרְתָּהּ, 
+וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים. 
+
+<small>יב</small>
+זְנַב הָעֵגֶל שֶׁאֵינָה מַגַּעַת לְעַרְקוֹב, 
+אָמְרוּ חֲכָמִים: 
+כָּל מַרְבִּית עֲגָלִים כֵּן, 
+כָּל זְמַן שֶׁהֵן מְגַדְּלִים הֵן נִמְתָּחוֹת.  
+לְאֵיזֶה עַרְקוֹב אָמְרוּ חֲכָמִים? 
+רְבִּי חֲנַנְיָה בֶן אַנְטִיגְנָס אוֹמֵר: 
+לְעַרְקוֹב שֶׁבְּאֶמְצַע הַיָּרֵךְ.  
+עַל אֵלּוּ מוּמִין שׁוֹחֲטִין אֶת הַבְּכוֹר, 
+וּפְסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין נִפְדִּים עֲלֵיהֶם. 
+
+<small>יג</small>
+אֵלּוּ שֶׁאֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן, 
+לֹא בַמִּקְדָּשׁ וְלֹא בַמְּדִינָה: 
+חֲוַרְוָר וְהַמַּיִם שֶׁאֵינָן קְבוּעִין, 
+וְחִטָּיו הַפְּנִימִיּוֹת שֶׁנִּפְגָּמוּ וְשֶׁנִּגְמָמוּ, 
+וּבַעַל גָּרָב, וּבַעַל יַבֹּלֶת, וּבַעַל חֲזָזִית, 
+וְזָקֵן, וְחוֹלֶה, וּמְזֹהָם, 
+וְשֶׁנֶּעְבְּרָה בוֹ עֲבֵרָה, 
+וְשֶׁהֵמִית אֶת הָאָדָם, 
+וְטָמְטוֹם, וְאַנְדְּרוֹגִינָס, 
+לֹא בַמִּקְדָּשׁ וְלֹא בַמְּדִינָה.  
+רְבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: 
+אֵין מוּם גָּדוֹל מִזֶּה. 
+וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: 
+אֵינוּ בְכוֹר, 
+אֶלָּא נִגְזָז וְנֶעְבָּד. 
+
+
+
+
+
+Chapter 7
+
+<small>א</small>
+מוּמִין אֵלּוּ, בֵּין קְבוּעִין בֵּין עוֹבְרִין, 
+פּוֹסְלִין בָּאָדָם.  
+יָתֵר עֲלֵיהֶן בָּאָדָם: 
+הַכִּילוֹן, וְהַלַּפְתָּם, הַמַּקְבָן, 
+וְשֶׁרֹאשׁוֹ שָׁקוּט, וּסְקִיפָּס.  
+וּבַעֲלֵי הַחַטָּרוֹת, 
+רְבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר; 
+וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין. 
+
+<small>ב</small>
+הַקֵּרֵחַ, פָּסוּל.  
+וְאֵי זֶה הוּא הַקֵּרֵחַ? 
+כָּל שֶׁאֵין לוֹ שִׁטָּה שֶׁלַּשֵּׂעָר מַקֶּפֶת מֵאֹזֶן אֶל אֹזֶן.  
+אִם יֶשׁ לוֹ, הֲרֵי זֶה כָשֵׁר.  
+אֵין לוֹ גְבִינִים, 
+אִם אֵין לוֹ אֶלָּא גְבִין אֶחָד, 
+זֶה הוּא הַ'גִּבֵּן' הָאָמוּר בַּתּוֹרָה.  
+רְבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: 
+כָּל שֶׁגְּבִינָיו [שׁוֹכְבִין].  
+רְבִּי חֲנַנְיָה בֶן אַנְטִיגְנָס אוֹמֵר: 
+מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ שְׁנֵי גְבִינִים וּשְׁתֵּי שִׁדְרוֹת. 
+
+<small>ג</small>
+הַחֵרֵם, פָּסוּל.  
+אֵי זֶה הוּא הַחֵרֵם? 
+הַכּוֹחֵל שְׁתֵּי עֵינָיו כְּאַחַת.  
+שְׁתֵּי עֵינָיו לְמַעְלָן, 
+שְׁתֵּי עֵינָיו לְמַטָּן, 
+עֵינוֹ אַחַת לְמַעְלָן, 
+עֵינוֹ אַחַת לְמַטָּן, 
+רוֹאֶה אֶת הַחֶדֶר וְאֶת הָעֲלִיָּה כְאַחַת, 
+סָכֵי שֶׁמֶשׁ, וְהַזַּגְדֵּס, וְהַצֵּידָן.  
+שֶׁנָּשְׁרוּ רִיסֵי עֵינָיו, 
+פָּסוּל, מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן. 
+
+<small>ד</small>
+עֵינָיו גְּדוֹלוֹת כְּשֶׁלָּעֵגֶל, 
+אוֹ קְטַנּוֹת כְּשֶׁלְּאָוָז, 
+גּוּפוֹ גָדוֹל מֵאֵבָרָיו, 
+אוֹ קָטוֹן מֵאֵבָרָיו, 
+חוֹטָמוֹ גָדוֹל מֵאֵבָרָיו, 
+אוֹ קָטוֹן מֵאֵבָרָיו, 
+הַצִּמֵּם, וְהַצִּמֵּעַ.  
+אֵי זֶה הוּא הַצִּמֵּעַ? 
+שֶׁאָזְנָיו קְטַנּוֹת.  
+וְהַצִּמֵּם? 
+שֶׁאָזְנָיו דּוֹמוֹת לִסְפוֹג.  
+
+ 
+<small>ה</small>
+שְׂפָתוֹ הָעֶלְיוֹנָה עוֹדֶפֶת עַל הַתַּחְתּוֹנָה, 
+אוֹ הַתַּחְתּוֹנָה עוֹדֶפֶת עַל הָעֶלְיוֹנָה, 
+הֲרֵי זֶה מוּם.  
+שֶׁנִּטְּלוּ שִׁנָּיו, 
+פָּסוּל, מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן.  
+
+<small>ו</small>
+דַּדָּיו שׁוֹכְבִין כְּשֶׁלָּאִשָּׁה, 
+כְּרֵסוֹ צָבָה, 
+טִבּוּרוֹ יוֹצֵא, 
+נִכְפֶּה, אֲפִלּוּ אַחַת לְיָמִים, 
+רוּחַ קַצְרוּת בָּאָה עָלָיו, 
+הַמְּשֻׁעְבָּן, 
+וּבַעַל גָּבָר.  
+אֵין בֵיצִים אֶלָּא בֵיצָה אַחַת, 
+זֶהוּ 'מְרוֹחַ אָשֶׁךְ' הָאָמוּר בַּתּוֹרָה.  
+רְבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: 
+כָּל שֶׁנִּמְרְחוּ אֲשָׁכָיו.  
+רְבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: 
+כָּל שֶׁרּוּחַ בַּאֲשָׁכָיו.  
+רְבִּי חֲנַנְיָה בֶן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר: 
+כָּל שֶׁמַּרְאָיו חֲשׁוּכִין. 
+
+<small>ז</small>
+הַמַּקִּישׁ בְּקַרְסֻלָּיו וּבְאַרְכֻּבּוֹתָיו, 
+וּבַעַל פִּיקִין, וְהָעִקֵּל.  
+אֵי זֶה הוּא הָעִקֵּל? 
+כָּל שֶׁהוּא מַקִּיף פַּרְסוֹתָיו, 
+וְאֵין אַרְכֻּבּוֹתָיו נוֹשְׁקוֹת.  
+פִּיקָה יוֹצָא מִגֻּדָּלוֹ, 
+עֲקֵבוֹ יוֹצָא לְאַחֲרָיו, 
+פַּרְסָתוֹ רְחָבָה כְשֶׁלְּאָוָז.  
+אֶצְבְּעוֹתָיו מֻרְכָּבוֹת זוֹ עַל זוֹ, 
+אוֹ קְלוּטוֹת, 
+עַד הַפֶּרֶק, כָּשֵׁר; 
+לְמַטָּה מִן הַפֶּרֶק, וַחֲתָכָהּ, כָּשֵׁר.  
+הָיְתָה בָהּ יֹתֶרֶת, וַחֲתָכָהּ, כָּשֵׁר.
+אִם יֶשׁ בָּהּ עֶצֶם, פָּסוּל, 
+וְאִם לָאו, כָּשֵׁר.  
+יָתֵר בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו: (שמואל ב כא,כ) 
+"שֵׁשׁ וָשֵׁשׁ, עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה", 
+רְבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר, 
+וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין.  
+וְהַשּׁוֹלֵט בִּשְׁתֵּי יָדָיו, 
+רְבִּי פּוֹסֵל, 
+וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין.  
+
+<small>ח</small>
+הַכּוּשִׁי, 
+וְהַגִּחֵר, 
+וְהַלַּוְקָן, 
+וְהַכִּפֵּחַ, 
+וְהַנָּנָס, 
+וְהַחֵרֵשׁ, 
+וְהַשּׁוֹטֶה, 
+וְהַשִּׁכּוֹר, 
+וּבַעֲלֵי נְגָעִין טְהוֹרִין, 
+פְּסוּלִין בָּאָדָם, 
+וּכְשֵׁרִין בַּבְּהֵמָה.  
+רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: 
+שׁוֹטֶה בִבְהֵמָה, אֵינָה מִן הַמֻּבְחָר.  
+רְבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: 
+אַף בַּעֲלֵי הַדַּלְדּוּלִין, 
+פְּסוּלִין בָּאָדָם, 
+וּכְשֵׁרִין בַּבְּהֵמָה. 
+
+<small>ט</small>
+אֵלּוּ כְשֵׁרִין בָּאָדָם וּפְסוּלִין בַּבְּהֵמָה: 
+אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, 
+וּטְרֵפָה, 
+וְיוֹצֵא דֹפֶן, 
+וְהַנּוֹשֵׂא נָשִׁים בַּעֲבֵרָה, 
+פָּסוּל עַד שֶׁיַּדִּיר הֲנָיָה.  
+וְהַמִּטַּמֵּא לַמֵּתִים, 
+פָּסוּל עַד שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו, 
+שֶׁלֹּא יְהֵא מִטַּמֵּא לַמֵּתִים. 
+
+
+
+
+
+Chapter 8
+
+<small>א</small>
+יֵשׁ בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְאֵינוּ בְכוֹר לַכֹּהֵן, 
+בְּכוֹר לַכֹּהֵן וְאֵינוּ בְכוֹר לַנַּחֲלָה, 
+בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְלַכֹּהֵן, 
+יֵשׁ שֶׁאֵינוּ בְכוֹר לֹא לַנַּחֲלָה וְלֹא לַכֹּהֵן.  
+
+<small>ב</small>
+וְאֵי זֶה הוּא בְכוֹר לַנַּחֲלָה וְאֵינוּ בְכוֹר לַכֹּהֵן? 
+הַבָּא אַחַר הַנְּפָלִים שֶׁיָּצָא רֹאשׁוֹ חַי, 
+וּבֶן תִּשְׁעָה שֶׁיָּצָא רֹאשׁוֹ מֵת, 
+הַמַּפֶּלֶת כְּמִין בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף.  
+דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.  
+וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: 
+עַד שֶׁיְּהֵא בוֹ מִצּוּרַת הָאָדָם.  
+וְהַמַּפֶּלֶת סַנְדָּל, אוֹ שִׁלְיָה, אוֹ שָׁפִיר מְרֻקָּם, 
+וְהַיּוֹצֵא מְחֻתָּךְ, 
+וְהַבָּא אַחֲרֵיהֶן בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְאֵינוּ בְכוֹר לַכֹּהֵן.  
+
+<small>ג</small>
+מִי שֶׁלֹּא הָיוּ לוֹ בָנִים, 
+וְנָשָׂא אִשָּׁה שֶׁכְּבָר יָלְדָה, 
+וְיָלְדָה עוֹדָה שִׁפְחָה וְנִשְׁתַּחְרְרָה, 
+עוֹדָה נָכְרִית וְנִתְגַּיְּרָה, 
+מִשֶּׁבָּאת לְיִשְׂרָאֵל וְיָלָדָה, 
+בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְאֵינוּ בְכוֹר לַכֹּהֵן.  
+רְבִּי יוֹסֵה הַגָּלִילִי אוֹמֵר: 
+בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְלַכֹּהֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יג,ב) 
+"פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל", &lt;פֶּטֶר רֶחֶם מִיִּשְׂרָאֵל&gt;
+עַד שֶׁיִּפְטְרוּ רֶחֶם מִיִּשְׂרָאֵל.  
+
+<small>ד</small>
+מִי שֶׁהָיוּ לוֹ בָנִים וְנָשָׂא אִשָּׁה שֶׁלֹּא יָלָדָה, 
+נִתְגַּיְּרָה וְהִיא מְעֻבֶּרֶת, 
+נִשְׁתַּחְרְרָה וְהִיא מְעֻבֶּרֶת, 
+יָלְדָה הִיא וְכֹהֶנֶת, הִיא וּלְוִיָּה, 
+הִיא וְאִשָּׁה שֶׁכְּבָר יָלָדָה, 
+וְכֵן מִי שֶׁלֹּא שָׁהָת אַחַר בַּעְלָהּ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, 
+וְנִשֵּׂאת, וְיָלָדָה, 
+וְאֵין יָדוּעַ אִם בֶּן תִּשְׁעָה לָרִאשׁוֹן, 
+אִם בֶּן שִׁבְעָה לָאַחֲרוֹן, 
+בְּכוֹר לַכֹּהֵן וְאֵינוּ בְכוֹר לַנַּחֲלָה.  
+
+<small>ה</small>
+אֵי זֶה הוּא בְכוֹר לַנַּחֲלָה וְלַכֹּהֵן? 
+הַמַּפֶּלֶת שָׁפִיר מָלֵא מַיִם, 
+מָלֵא דָם, מָלֵא גְנִינִים. 
+הַמַּפֶּלֶת כְּמִין דָּגִים וַחֲגָבִים, 
+וּשְׁקָצִים וּרְמָשִׂים. 
+הַמַּפֶּלֶת יוֹם אַרְבָּעִים, 
+הַבָּא אַחֲרֵיהֶן בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְלַכֹּהֵן. 
+
+<small>ו</small>
+יוֹצֵא דֹפֶן וְהַבָּא אַחֲרָיו, 
+אֵינָן בְּכוֹר לֹא לְנַחֲלָה וְלֹא לַכֹּהֵן.  
+רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: 
+הָרִאשׁוֹן לְנַחֲלָה, 
+וְהַשֵּׁנִי, לְחָמֵשׁ סְלָעִים. &lt;לַחֲמִשִּׁים&gt;
+
+<small>ז</small>
+מִי שֶׁלֹּא בִכֵּרָה אִשְׁתּוֹ וְיָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים, 
+נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן. &lt;חֲמִשִּׁים&gt; 
+מֵת אֶחָד מֵהֶן בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, 
+הָאָב פָּטוּר.  
+מֵת הָאָב, הַבָּנִים קַיָּמִים, 
+רְבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: 
+אִם נָתְנוּ עַד שֶׁלֹּא חָלְקוּ, נָתְנוּ, 
+וְאִם לָאו, פְּטוּרִים.  
+רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 
+נִתְחַיְּבוּ נְכָסִים.  
+זָכָר וּנְקֵבָה, 
+אֵין כָּן לַכֹּהֵן כְּלוּם. 
+
+<small>ח</small>
+שְׁתֵּי נָשָׁיו שֶׁלֹּא בִכֵּרוּ, 
+וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים, 
+נוֹתֵן עֶשֶׂר סְלָעִים לַכֹּהֵן.  
+מֵת אֶחָד מֵהֶן בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, 
+אִם לְכֹהֵן אֶחָד נָתַן, 
+יַחְזִיר לוֹ חָמֵשׁ סְלָעִים, 
+אִם לִשְׁנֵי כֹהֲנִים נָתַן, 
+אֵינוּ יָכוֹל לְהוֹצִיא מִיָּדָן.  
+זָכָר וּנְקֵבָה, 
+אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה, 
+נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן. &lt;חֲמִשִּׁים&gt; 
+שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר, 
+אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת, 
+אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם.  
+
+<small>ט</small>
+אַחַת בִּכֵּרָה, וְאַחַת שֶׁלֹּא בִכֵּרָה, 
+וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים, 
+נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן.  
+מֵת אֶחָד מֵהֶן בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, &lt;אַחַת&gt;
+הָאָב פָּטוּר.  
+מֵת הָאָב, הַבָּנִים קַיָּמִים, 
+רְבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: 
+אִם נָתְנוּ עַד שֶׁלֹּא חָלְקוּ, נָתְנוּ, 
+וְאִם לָאו, פְּטוּרִין. 
+רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 
+נִתְחַיְּבוּ נְכָסִים.  
+זָכָר וּנְקֵבָה, 
+אֵין כָּן לַכֹּהֵן כְּלוּם. 
+
+<small>י</small>
+שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁלִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים שֶׁלֹּא בִכֵּרוּ, 
+וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים, 
+זֶה נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן, 
+וְזֶה נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן.  
+מֵת אֶחָד מֵהֶן בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, 
+אִם לְכֹהֵן אֶחָד נָתְנוּ, 
+יַחְזִיר לָהֶם חָמֵשׁ סְלָעִים; 
+אִם לִשְׁנֵי כֹהֲנִים נָתְנוּ, 
+אֵינָן יְכוּלִין לְהוֹצִיא מִיָּדָן.  
+זָכָר וּנְקֵבָה, 
+הָאָבוֹת פְּטוּרִין, 
+וְהַבֵּן חַיָּב לִפְדּוֹת אֶת עַצְמוֹ.  
+שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר, 
+אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת, 
+אֵין כָּן לַכֹּהֵן כְּלוּם. 
+
+<small>יא</small>
+אַחַת בִּכֵּרָה וְאַחַת שֶׁלֹּא בִכֵּרָה שֶׁלִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים, 
+וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים, 
+זֶה שֶׁלֹּא בִכֵּרָה אִשְׁתּוֹ נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן.  
+זָכָר וּנְקֵבָה, 
+אֵין כָּן לַכֹּהֵן כְּלוּם.  
+
+<small>יב</small>
+מֵת הַבֵּן בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, 
+אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן לַכֹּהֵן, 
+יַחְזִיר לוֹ חָמֵשׁ סְלָעִים; 
+לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, 
+אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן, יִתֵּן.  
+מֵת בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים, כְּיוֹם שֶׁלְּפָנָיו. &lt;בְּיוֹם&gt; 
+רְבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: 
+אִם נָתַן, לֹא יִטֹּל; 
+אִם לֹא נָתַן, לֹא יִתֵּן.  
+
+<small>יג</small>
+מֵת הָאָב בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, 
+בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא נִפְדֶּה, 
+עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁנִּפְדֶּה. 
+לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, 
+בְּחֶזְקַת שֶׁנִּפְדֶּה, 
+עַד שֶׁיּאמְרוּ לוֹ שֶׁלֹּא נִפְדֶּה.  
+הוּא לִפְדּוֹת וּבְנוֹ לִפְדּוֹת, 
+הוּא קוֹדֵם אֶת בְּנוֹ.  
+רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 
+בְּנוֹ קוֹדְמוֹ, שֶׁמִּצְוָתוֹ עַל אָבִיו, 
+וּמִצְוַת בְּנוֹ עָלָיו. 
+
+<small>יד</small>
+חָמֵשׁ סְלָעִים שֶׁלַּבֵּן, בְּמָנֶא צוֹרִי,  
+וּשְׁלֹשִׁים שֶׁלָּעֶבֶד, 
+וַחֲמִשִּׁים שֶׁלָּאוֹנֵס וְשֶׁלַּמְפַתֶּה, 
+וּמֵאָה שֶׁלְּמוֹצִיא שֵׁם רָע, 
+כֻּלָּם בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, בְּמָנֶא צוֹרִי,  
+וְכֻלָּם נִפְדִּים בְּכֶסֶף וּבְשׁוֹוֶה כֶסֶף, 
+חוּץ מִשְּׁקָלִים. 
+
+<small>טו</small>
+אֵין פּוֹדִין לֹא בַעֲבָדִים, וְלֹא בָאַשְׁטָרוֹת, 
+וְלֹא בַקַּרְקָעוֹת וְלֹא בַהֶקְדֵּשׁוֹת.  
+כָּתַב לַכֹּהֵן שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ חָמֵשׁ סְלָעִים, 
+חַיָּב לִתֵּן לוֹ, וּבְנוֹ אֵינוּ פָדוּי.  
+לְפִיכָךְ, אִם רָצָה הַכֹּהֵן לִתֵּן לוֹ מַתָּנָה, 
+רַשַּׁי.  
+הַמַּפְרִישׁ פִּדְיוֹן בְּנוֹ, וְאָבַד, 
+חַיָּב בְּאַחְרָיוּתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר יח,טו) 
+"יִהְיֶה לָּךְ" וּ"פָּדֹה תִפְדֶּה". 
+
+<small>יו</small>
+הַבְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בְּנִכְסֵי הָאָב, 
+וְאֵינוּ נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בְּנִכְסֵי הָאֵם.  
+וְאֵינוּ נוֹטֵל בְּשֶׁבַח, 
+וְלֹא בָרָאוּי כְּבִמְחֻזָּק.  
+וְלֹא הָאִשָּׁה בִכְתֻבָּתָהּ, 
+וְלֹא [הַבָּנוֹת] בִּמְזוֹנוֹתֵיהֶן, 
+וְלֹא הַיָּבָם.  
+וְכֻלָּן אֵין נוֹטְלִין בַּשֶּׁבַח, 
+וְלֹא בָרָאוּי כְּבִמְחֻזָּק. 
+
+<small>יז</small>
+אֵלּוּ שֶׁאֵינָן חוֹזְרִין בַּיּוֹבֵל: 
+הַבְּכוֹרָה, 
+וְהַיּוֹרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, 
+וְהַמְיַבֵּם אֶת אֵשֶׁת אָחִיו, 
+וְהַמַּתָּנָה.  
+דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.  
+וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: 
+הַמַּתָּנָה כַמֶּכֶר.  
+רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: 
+כֻּלָּם חוֹזְרִים בַּיּוֹבֵל.  
+רְבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: 
+הַיּוֹרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, 
+יַחְזִיר לִבְנֵי מִשְׁפָּחָה, 
+וִינַכֶּה מֵהֶם אֶת הַדָּמִים. 
+
+
+
+
+
+Chapter 9
+
+<small>א</small>
+מַעְשַׂר בְּהֵמָה נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּץ לָאָרֶץ, 
+בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי הַבַּיִת, 
+בַּחֻלִּין אֲבָל לֹא בַמֻּקְדָּשִׁין.  
+נוֹהֵג בַּבָּקָר וּבַצֹּאן, 
+וְאֵינָן מִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶה. 
+בַּכְּבָשִׂים וּבָעִזִּים, 
+וּמִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶה. 
+בֶּחָדָשׁ וּבַיָּשָׁן, 
+וְאֵינָן מִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶה.  
+שֶׁהָיָה בַדִּין: 
+מָה אִם הֶחָדָשׁ וְהַיָּשָׁן, שֶׁאֵינָן כִּלְאַיִם זֶה בָזֶה, 
+אֵינָן מִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶה, 
+כְּבָשִׂים וְעִזִּים, שֶׁהֵן כִּלְאַיִם זֶה בָזֶה, 
+אֵינוּ דִין שֶׁלֹּא יִתְעַשְּׂרוּ מִזֶּה עַל זֶה? 
+תַּלְמוּד לוֹמַר: (ויקרא כז,לב) 
+"וָצֹאן", כָּל מַשְׁמַע צֹאן אֶחָד. 
+
+<small>ב</small>
+מַעְשַׂר בְּהֵמָה מִצְטָרֵף בִּמְלֹא רֶגֶל בְּהֵמָה רוֹעָה.  
+וְכַמָּה הִיא רֶגֶל בְּהֵמָה רוֹעָה? 
+שִׁשָּׁה עָשָׂר מִיל.  
+הָיָה בֵין אֵלּוּ לָאֵלּוּ שְׁלֹשִׁים וּשְׁנַיִם מִיל, 
+אֵינָן מִצְטָרְפִין.  
+הָיָה לוֹ בָאֶמְצַע, 
+מֵבִיא וּמְעַשְּׂרָן בָּאֶמְצַע.  
+רְבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: 
+הַיַּרְדֵּן מַפְסִיק לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה. 
+
+<small>ג</small>
+הַלָּקַח וְשֶׁנִּתַּן לוֹ מַתָּנָה, 
+פָּטוּר מִמַּעְשַׂר בְּהֵמָה.  
+הָאַחִים הַשּׁוּתָפִים שֶׁחַיָּבִין בַּקָּלְבּוֹן, 
+פְּטוּרִין מִמַּעְשַׂר בְּהֵמָה. 
+וְשֶׁחַיָּבִין בְּמַעְשַׂר בְּהֵמָה, 
+פְּטוּרִין מִן הַקָּלְבּוֹן.  
+קָנוּ מִתְּפוּסַת הַבַּיִת, חַיָּבִין, 
+וְאִם לָאו, פְּטוּרִין.  
+חָלְקוּ וְחָזְרוּ וְנִשְׁתַּתְּפוּ, 
+חַיָּבִין בַּקָּלְבּוֹן, 
+וּפְטוּרִין מִמַּעְשַׂר בְּהֵמָה. 
+
+ד &lt;ב&gt;
+הַכֹּל נִכְנָס [לַדִּיר] לְהִתְעַשֵּׂר, 
+חוּץ מִכִּלְאַיִם, וּטְרֵפָה, 
+וְיוֹצֵא דֹפֶן, וּמְחֻסַּר זְמַן, וְיָתוֹם.  
+אֵי זֶה הוּא יָתוֹם? 
+כָּל שֶׁמֵּתָה אִמּוֹ, אוֹ שֶׁשְּׁחֲטָהּ.  
+רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: 
+אֲפִלּוּ נִשְׁחָטָה אִמּוֹ וְהַשֶּׁלַח קַיָּם, 
+אֵין זֶה יָתוֹם. 
+
+ה &lt;ג&gt;
+שָׁלֹשׁ גֳּרָנוֹת לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה: 
+בִּפְרַס הַפֶּסַח, 
+בִּפְרַס הָעֲצֶרֶת, 
+בִּפְרַס הֶחָג.  
+דִּבְרֵי רְבִּי עֲקִיבָה.  
+בֶּן עַזַּי אוֹמֵר: 
+בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בַאֲדַר, 
+בְּאֶחָד בְּסִיוָן, 
+בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בְאָב.  
+רְבִּי אֶלְעָזָר וּרְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: 
+בְּאֶחָד בְּנִיסָן, 
+בְּאֶחָד בְּסִיוָן, 
+בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶאֱלוּל.  
+וְלָמָּה אָמְרוּ בְעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶאֱלוּל, 
+וְלֹא אָמְרוּ בְאֶחָד בְּתִשְׁרִי? 
+מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹם טוֹב, 
+וְאֵיפְשָׁר לְעַשֵּׂר בְּיוֹם טוֹב, 
+לְפִיכָךְ הִקְדִּימוּהוּ בְעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶאֱלוּל.  
+ו &lt;ד&gt;
+רְבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: 
+בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל, 
+רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה.  
+בֶּן עַזַּי אוֹמֵר: 
+הָאֱלוּלִיִּין מִתְעַשְּׂרִין בִּפְנֵי עַצְמָן. 
+
+ז &lt;ה&gt;
+כָּל הַנּוֹלָדִים מֵאֶחָד בְּתִשְׁרִי 
+עַד עֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶאֱלוּל, 
+הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין.  
+חֲמִשָּׁה לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, 
+וַחֲמִשָּׁה לְאַחַר רֹאשׁ הַשָּׁנָה, 
+אֵינָן מִצְטָרְפִין.  
+חֲמִשָּׁה לִפְנֵי הַגֹּרֶן, 
+וַחֲמִשָּׁה לְאַחַר הַגֹּרֶן, 
+הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין.  
+אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר: 
+'שָׁלוֹשׁ גֳּרָנוֹת לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה'? 
+שֶׁעַד שֶׁלֹּא תַגִּיעַ הַגֹּרֶן, 
+מֻתָּר לִמְכֹּר וְלִשְׁחֹט; 
+הִגִּיעַ הַגֹּרֶן, לֹא יִשְׁחֹט, 
+וְאִם שָׁחַט, פָּטוּר. 
+
+<small>ח</small>
+כֵּיצַד מְעַשְּׂרָן? 
+כּוֹנְסָן לַדֵּר, 
+וְעוֹשֶׂה לָהֶן פֶּתַח קָטָן, 
+כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהוּ שְׁנַיִם יְכוּלִין לָצֵאת כְּאַחַת, 
+וּמוֹנָן בְּשֵׁבֶט: 
+אֶחָד, שְׁנַיִם, שְׁלֹשָׁה, אַרְבָּעָה, חֲמִשָּׁה, 
+שִׁשָּׁה, שִׁבְעָה, שְׁמוֹנָה, תִּשְׁעָה; 
+וְהַיּוֹצֵא עֲשִׂירִי, סוֹקְרוֹ בַסִּקְרָה וְאוֹמֵר: 
+"הֲרֵי זֶה מַעֲשֵׂר. " 
+לֹא סְקָרָן בַּסִּקְרָה, 
+וְלֹא מְנָיָן בַּשֵּׁבֶט, 
+אוֹ שֶׁמְּנָיָן רְבוּצִין אוֹ עוֹמְדִין, 
+הֲרֵי אֵלּוּ מְעֻשָּׂרִין.  
+הָיָה לוֹ מֵאָה, וְנָטַל עֲשָׂרָה, 
+עֲשָׂרָה, וְנָטַל אֶחָד, 
+אֵין זֶה מְעֻשָּׂר.  
+רְבִּי יוֹסֵה בִרְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 
+מַעֲשֵׂר.  
+קָפַץ מִן הַמִּנְיָן לְתוֹכָן, 
+הֲרֵי אֵלּוּ פְטוּרִין; 
+וְהַמְעֻשָּׂרִין לְתוֹכָן, 
+כֻּלָּן יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֵבוּ, 
+וְיֵאָכְלוּ בְמוּמָן לַבְּעָלִים. 
+
+<small>ט</small>
+יָצְאוּ שְׁנַיִם כְּאַחַת, 
+מוֹנֶה אוֹתָן שְׁנַיִם. 
+מְנָיָן אֶחָד, &lt;מִנִּין&gt;
+תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי מְקֻלְקָלִין.  
+יָצְאוּ תְשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי כְאַחַת, 
+תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי מְקֻלְקָלִין.  
+קָרָא לַתְּשִׁיעִי 'עֲשִׂירִי', 
+וְלָעֲשִׂירִי 'תְשִׁיעִי', 
+וּלְאֶחָד עָשָׂר 'עֲשִׂירִי', 
+שְׁלָשְׁתָּן מְקֻדָּשִׁין: 
+הַתְּשִׁיעִי נֶאֱכָל בְּמוּמוֹ, 
+וַעֲשִׂירִי, מַעְשֵׂר, 
+וְאֶחָד עָשָׂר קָרֵב שְׁלָמִים,  
+וְעוֹשֶׂה תְמוּרָה.  
+דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.  
+אָמַר רְבִּי יְהוּדָה: 
+וְכִי יֵשׁ תְּמוּרָה עוֹשָׂה תְמוּרָה? 
+אָמְרוּ מִשֵּׁם רְבִּי מֵאִיר: 
+אִלּוּ הָיָה תְמוּרָה, 
+לֹא הָיָה קָרֵב.  
+
+<small>י</small>
+קָרָא לַתְּשִׁיעִי 'עֲשִׂירִי', 
+וְלָעֲשִׂירִי 'עֲשִׂירִי', 
+וּלְאֶחָד עָשָׂר 'עֲשִׂירִי', 
+אֵין אֶחָד עָשָׂר מְקֻדָּשׁ.  
+זֶה הַכְּלָל: 
+כָּל שֶׁלֹּא נֶעְקַר הַעֲשִׂירִי מִמֶּנּוּ, 
+אֵין אֶחָד עָשָׂר מְקֻדָּשׁ.  
+
+
+
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Bekhorot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Bekhorot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d8d52b5183a86a5d0145a8eda508d0d20aeb47bf
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Bekhorot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt	
@@ -0,0 +1,123 @@
+Mishnah Bekhorot
+משנה בכורות
+Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
+
+משנה בכורות
+
+
+
+Chapter 1
+
+הלוקח עובר חמורו של נכרי. והמוכר לו אף על פי שאינו רשאי. והמשתתף לו. והמקבל ממנו. והנותן לו בקבלה. פטור מן הבכורה. שנאמר בישראל אבל לא באחרים. כהנים ולוים פטורים מקל וחומר. אם פטרו של ישראל במדבר. דין הוא שיפטרו של עצמן: 
+פרה שילדה כמין חמור. וחמור שילדה כמין סוס. פטור מן הבכורה. שנאמר פטר חמור פטר חמור שני פעמים עד שיהא היולד חמור. והנולד חמור. ומה הם באכילה. בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה מותר באכילה. וטמאה שילדה כמין בהמה טהורה אסור באכילה. שהיוצא מהטמא טמא. והיוצא מן הטהור טהור. דג טמא שבלע דג טהור. מותר באכילה. וטהור שבלע דג טמא אסור באכילה. לפי שאינו גדוליו: 
+חמור שלא ביכרה וילדה שני זכרים. נותן טלה אחד לכהן. זכר ונקבה. מפריש טלה אחד לעצמו. שתי חמורים שלא ביכרו. וילדו שני זכרים. נותן שני טליים לכהן. זכר ונקבה או שני זכרים ונקבה. נותן טלה אחד לכהן. שתי נקבות וזכר או שני זכרים ושתי נקבות. אין כאן לכהן כלום: 
+אחת ביכרה ואחת שלא ביכרה וילדו שני זכרים נותן טלה אחד לכהן. זכר ונקבה. מפריש טלה אחד לעצמו. שנאמר (שמות לד, כ) ופטר חמור תפדה בשה. מן הכבשים ומן העזים. זכר ונקבה. גדול וקטן. תמים ובעל מום. ופודה בו פעמים הרבה. נכנס לדיר להתעשר. ואם מת נהנים בו: 
+אין פודים. לא בעגל. ולא בחיה. ולא בשחוטה ולא בטריפה. ולא בכלאים. ולא בכוי. רבי אלעזר מתיר בכלאים מפני שהוא שה. ואסר בכוי מפני שהוא ספק. נתנו לכהן. אין הכהן רשאי לקיימו עד שיפריש שה תחתיו: 
+המפריש פדיון פטר חמור ומת. רבי אליעזר אומר חייבין באחריותו. כחמש סלעים של בן. וחכמים אומרים אין חייבין באחריותו. כפדיון מעשר שני. העיד רבי יהושע ורבי צדוק. על פדיון פטר חמור שמת שאין כאן לכהן כלום. מת פטר חמור. רבי אליעזר אומר יקבר ומותר בהנאתו של טלה. וחכמים אומרים אינו צריך להקבר והטלה לכהן: 
+לא רצה לפדותו. עורפו בקופיץ מאחריו וקוברו. מצות פדיה קודמת למצות עריפה. שנאמר (שמות יג, יג) ואם לא תפדה וערפתו. מצות יעידה קודמת למצות פדיה שנאמר (שמות כא, ח) אשר לא יעדה והפדה. מצות יבום קודמת למצות חליצה. בראשונה שהיו מתכונין לשם מצוה. ועכשיו שאין מתכונים לשם מצוה. אמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום. מצות גאולה באדון. הוא קודם לכל אדם שנאמר (ויקרא כז, כז) ואם לא יגאל ונמכר בערכך: 
+
+Chapter 2
+
+הלוקח עובר פרתו של נכרי והמוכר לו אף על פי שאינו רשאי. המשתתף לו והמקבל ממנו והנותן לו בקבלה. פטור מן הבכורה. שנאמר (במדבר ג, יג) בישראל. אבל לא באחרים. כהנים ולוים חייבים. לא נפטרו מבכור בהמה טהורה. ולא נפטרו אלא מפדיון הבן. ומפטר חמור: 
+כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו חייבים בבכורה ובמתנות. ויוצאין לחולין ליגזז ולהעבד. וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן. והשוחטן בחוץ פטור. ואין עושים תמורה. ואם מתו יפדו. חוץ מן הבכור ומן המעשר: 
+כל שקדם הקדשן את מומן. או מום עובר להקדישן ולאחר מכאן נולד להם מום קבוע ונפדו פטורין מן הבכורה ומן המתנות. ואינן יוצאין לחולין ליגזז ולהעבד. וולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן. והשוחטן בחוץ חייב. ועושין תמורה. ואם מתו. יקברו: 
+המקבל צאן ברזל מן הנכרי ולדות פטורין. וולדי ולדות חייבין. העמיד ולדות תחת אמותיהם. ולדי ולדות פטורין. וולדי ולדי ולדות. חייבין. רבן שמעון בן גמליאל אומר אפילו עד עשרה דורות פטורין. שאחריותן לנכרי: 
+רחל שילדה כמין עז. ועז שילדה כמין רחל. פטור מן הבכורה. ואם יש בו מקצת סימנין. חייב: 
+רחל שלא בכרה. וילדה שני זכרים. ויצאו שני ראשיהן כאחד. רבי יוסי הגלילי אומר שניהן לכהן. שנאמר (שמות יג, יב) הזכרים לה' וחכמים אומרים אי אפשר. אלא אחד לו ואחד לכהן. רבי טרפון אומר הכהן בורר לו את היפה. רבי עקיבא אומר משמנים ביניהן. והשני ירעה עד שיסתאב. וחייב במתנות. ר' יוסי פוטר. מת אחד מהן. רבי טרפון אומר. יחלוקו. רבי עקיבא אומר המוציא מחברו עליו הראיה. זכר ונקבה. אין כאן לכהן כלום: 
+שתי רחלות שלא בכרו וילדו שני זכרים. נותן שניהם לכהן. זכר ונקבה הזכר לכהן. שני זכרים ונקבה. אחד לו ואחד לכהן. רבי טרפון אומר הכהן בורר לו את היפה. רבי עקיבא אומר משמנים ביניהן. והשני ירעה עד שיסתאב. וחייב במתנות. רבי יוסי פוטר. מת אחד מהן רבי טרפון אומר יחלוקו. רבי עקיבא אומר המוציא מחברו עליו הראיה. שתי נקבות וזכר. או שני זכרים ושתי נקבות אין כאן לכהן כלום: 
+אחת בכרה ואחת שלא בכרה וילדו שני זכרים אחד לו ואחד לכהן. רבי טרפון אומר הכהן בורר לו את היפה. רבי עקיבא אומר משמנין ביניהן. והשני ירעה עד שיסתאב. וחייב במתנות. רבי יוסי פוטר. שהיה רבי יוסי אומר. כל שחליפיו ביד כהן. פטור מן המתנות. רבי מאיר מחייב. מת אחד מהן. רבי טרפון אומר יחלוקו. רבי עקיבא אומר המוציא מחברו עליו הראיה. זכר ונקבה. אין כאן לכהן כלום. 
+יוצא דופן והבא אחריו. רבי טרפון אומר שניהם ירעו עד שיסתאבו. ויאכלו במומן לבעלים. רבי עקיבא אומר שניהן אינן בכור. הראשון משום שאינו פטר רחם. והשני משום שקדמו אחר: 
+
+Chapter 3
+
+הלוקח בהמה מן הנכרי. ואין ידוע אם בכרה ואם לא בכרה. רבי ישמעאל אומר עז בת שנתה ודאי לכהן מכאן ואילך ספק. רחל בת שתים ודאי לכהן. מכאן ואילך ספק. פרה וחמור בנות שלש ודאי לכהן. מכאן ואילך ספק. אמר לו רבי עקיבא אילו בולד בלבד בהמה נפטרת היה כדבריך. אלא אמרו סימן הולד בבהמה דקה טנוף. ובגסה שליה. ובאשה שפיר ושליה. זה הכלל כל שידוע שבכרה אין כאן לכהן כלום. וכל שלא בכרה הרי זה לכהן. אם ספק. יאכל במומו לבעלים. רבי אליעזר בן יעקב אומר בהמה גסה ששפעה חררת דם. הרי זו תקבר. ונפטרה מן הבכורה: 
+רבן שמעון בן גמליאל אומר הלוקח בהמה מניקה מן הנכרי. אינו חושש שמא בנה של אחרת היה. נכנס לתוך עדרו וראה את המבכירות מניקות. ואת שאינן מבכירות מניקות. אינו חושש שמא בנה של זו בא לו אצל זו. או שמא בנה של זו בא לו אצל זו: 
+רבי יוסי בן משולם אומר השוחט את הבכור. עושה מקום בקופיץ מכאן ומכאן. ותולש השער. ובלבד שלא יזיזנו ממקומו. וכן התולש את השער לראות מקום המום: 
+שער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון ואחר כך שחטו. עקביא בן מהללאל מתיר. וחכמים אוסרין. דברי רבי יהודה. אמר רבי יוסי לא בזה התיר עקביא. אלא בשער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון ואחר כך מת. בזה עקביא בן מהללאל מתיר. וחכמים אוסרין. הצמר. המדובלל בבכור. את שהוא נראה מן הגיזה מותר. ואת שאינו נראה מן הגיזה אסור: 
+
+Chapter 4
+
+עד כמה ישראל חייבים להיטפל בבכור. בבהמה דקה עד שלשים יום. ובגסה חמשים יום. רבי יוסי אומר בדקה שלשה חדשים. אמר לו הכהן בתוך זמן זה תנהו לי. הרי זה לא יתנו לו. אם היה בעל מום. אמר לו תן לי שאוכלנו. מותר. ובשעת המקדש אם היה תמים. אמר לו תן לי שאקריבנו. מותר. הבכור נאכל שנה בשנה. בין תמים בין בעל מום. שנאמר (דברים טו, כ) לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה: 
+נולד לו מום בתוך שנתו. מותר לקיימו כל שנים עשר חדש. לאחר שנתו אינו רשאי לקיימו. אלא עד שלשים יום: 
+השוחט הבכור ומראה את מומו. רבי יהודה מתיר. רבי מאיר אומר הואיל והוא נשחט שלא על פי מומחה אסור. 
+מי שאינו מומחה. וראה את הבכור ונשחט על פיו. הרי זה יקבר וישלם מביתו. דן את הדין. זיכה את החייב. וחייב את הזכאי. טמא את הטהור. וטהר את הטמא. מה שעשה עשוי וישלם מביתו. ואם היה מומחה לבית דין. פטור מלשלם. מעשה בפרה שנטלה האם שלה. והאכילה רבי טרפון לכלבים. ובא מעשה לפני חכמים והתירוה. אמר תודוס הרופא. אין פרה וחזירה יוצאה מאלכסנדריא. עד שהם חותכין את האם שלה. בשביל שלא תלד. אמר רבי טרפון הלכה חמורך טרפון אמר לו רבי עקיבא. רבי טרפון פטור אתה. שאתה מומחה לבית דין. וכל המומחה לבית דין פטור מלשלם: 
+הנוטל שכרו להיות רואה בכורות. אין שוחטין על פיו. אלא אם כן היה מומחה. כאילא ביבנה. שהתירו לו חכמים להיות נוטל ארבעה איסרות בבהמה דקה. וששה בגסה. בין תמים בין בעל מום 
+הנוטל שכרו לדון. דיניו בטלים. להעיד עדותיו בטלין. להזות. ולקדש. מימיו מי מערה. ואפרו אפר מקלה. אם היה כהן וטמאהו מתרומתו. מאכילו ומשקו וסכו. ואם היה זקן. מרכיבו על החמור. ונותן לו שכרו כפועל: 
+החשוד על הבכורות אין לוקחין ממנו בשר צבאים. ולא עורות שאינן עבודין. רבי אליעזר אומר לוקחים ממנו עורות של נקבה. ואין לוקחים ממנו צמר מלובן וצואי. אבל לוקחין ממנו טווי ובגדים: 
+החשוד על השביעית. אין לוקחין ממנו פשתן. ואפילו סרק. אבל לוקחין ממנו טווי ואריג: 
+החשוד להיות מוכר תרומה לשם חולין. אין לוקחין ממנו אפילו מים או מלח. דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר כל שיש בו זיקת תרומות ומעשרות. אין לוקחין ממנו: 
+החשוד על השביעית. אינו חשוד על המעשרות. החשוד על המעשרות. אינו חשוד על השביעית. החשוד על זה ועל זה. חשוד על הטהרות. ויש שהוא חשוד על הטהרות. ואינו חשוד לא על זה ולא על זה. זה הכלל. כל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו: 
+
+Chapter 5
+
+כל פסולי המוקדשים נמכרין באיטליז ונשחטין באטליז ונשקלין בליטרא. חוץ מן הבכור ומן המעשר שהנייתן לבעלים. פסולי המוקדשין הנייתן להקדש. ושוקלין מנה כנגד מנה בבכור: 
+
+בית שמאי אומרים לא ימנה ישראל עם הכהן על הבכור. בית הלל מתירין ואפילו נכרי. בכור שאחזו דם אפילו הוא מת. אין מקיזין לו דם דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים יקיז. ובלבד שלא יעשה בו מום. ואם עשה בו מום. הרי זה לא ישחט עליו. רבי שמעון אומר יקיז. אף על פי שהוא עושה בו מום: 
+
+הצורם באוזן הבכור. הרי זה לא ישחט עולמית. דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים כשיולד לו מום אחר. ישחוט עליו. מעשה בזכר של רחלים זקן. ושערו מדולדל. ראהו קסדור אחד. אמר מה טיבו של זה. אמרו לו בכור הוא. ואינו נשחט אלא אם כן היה בו מום. נטל פגיון וצרם באזנו. ובא מעשה לפני חכמים והתירוהו. ראה שהתירו והלך וצרם בכורות אחרים. ואסרו. פעם אחת היו תינוקות משחקין בשדה. וקשרו זנבות טלאים זה לזה ונפסקה זנבו של אחד מהם והרי הוא בכור. ובא מעשה לפני חכמים והתירוהו. ראו שהתירו והלכו וקשרו זנבות בכורות אחרים. ואסרו. זה הכלל. כל שהוא לדעתו אסור. ושלא לדעתו מותר: 
+
+היה בכור רודפו ובעטו ועשה בו מום. הרי זה ישחוט עליו. כל המומין הראויין לבא בידי אדם. רועים ישראל נאמנים. ורועים כהנים אינן נאמנים. רבן שמעון בן גמליאל אומר נאמן הוא על של חברו. ואינו נאמן על של עצמו. רבי מאיר אומר החשוד על דבר לא דנו ולא מעידו: 
+
+נאמן הכהן לומר הראיתי בכור זה ובעל מום הוא. הכל נאמנים על מומי המעשר. בכור שנסמת עינו. שנקטעה ידו. שנשברה רגלו. הרי זה ישחט על פי שלשה בני הכנסת. רבי יוסי אומר. אפילו יש שם עשרים ושלשה. לא ישחט אלא על פי מומחה: 
+
+השוחט את הבכור ומכרו. ונודע שלא הראהו. מה שאכלו אכלו. והוא יחזיר להם את הדמים. ומה שלא אכלו. הבשר יקבר. והוא יחזיר להם את הדמים. וכן השוחט את הפרה. ומכרה. ונודע שהיא טרפה. מה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים. ומה שלא אכלו. הן יחזירו לו את הבשר. והוא יחזיר להם את הדמים. מכרוהו לנכרים או הטילוהו לכלבים. ישלמו לו דמי הטרפה: 
+
+
+Chapter 6
+
+על אלו מומין שוחטין את הבכור. נפגמה אזנו מן הסחוס. אבל לא מן העור נסדקה. אף על פי שלא חסרה. נקבה מלא כרשינה או שיבשה. איזו היא יבשה. כל שתנקב ואינה מוציאה טפת דם. ר' יוסי בן משלם אומר יבשה שתהא נפרכת:  
+ריס של עין שנקב. שנפגם. שנסדק הרי בעיניו דק תבלול. חלזון נחש ועינב. ואיזהו תבלול. לבן הפוסק בסירא ונכנס בשחור. בשחור ונכנס בלבן אינו מום. שאין מומין בלבן:  
+חורוד והמים הקבועים. איזהו חורוד הקבוע. כל ששהה שמנים יום. רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר. בודקין אותו שלשה פעמים בתוך שמונים יום. ואלו הם מים הקבועים. אכל לח ויבש של גשמים. לח ויבש של שלחים. אכל היבש ואחר כך אכל הלח אינו מום. עד שיאכל היבש אחר הלח:  
+חטמו שנקב. שנפגם. שנסדק. שפתו שנקבה שנפגמה שנסדקה. חיטיו החיצונות שנפגמו או שנגממו. והפנימיות שנעקרו. רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר. אין בודקין מן המתאימות ולפנים. אף לא את המתאימות:  
+נפגם הזובן. או עריה של נקבה במוקדשים. נפגם הזנב מן העצם אבל לא מן הפרק. או שהיה ראש הזנב מפציל עצם. או שיש בשר בין חוליא לחוליא מלא אצבע:  
+אין לו ביצים או אין לו אלא ביצה אחת. רבי ישמעאל אומר אם יש לו שני כיסין יש לו שני ביצים. אין לו אלא כיס אחד אין לו אלא ביצה אחת. רבי עקיבא אומר מושיבו על עכוזו. וממעך. אם יש שם ביצה. סופה לצאת. מעשה שמיעך ולא יצאת ונשחט ונמצאת דבוקה בכסלים והתיר רבי עקיבא. ואסר רבי יוחנן בן נורי:  
+בעל חמש רגלים או שאין לו אלא שלש. ושרגליו קלוטות כשל חמור. והשחול והכסול. איזהו שחול שנשמטה ירכו. וכסול שאחת מירכותיו גבוהה:  
+נשבר עצם ידו ועצם רגלו. אף על פי שאינו ניכר. מומין אלו מנה אילא ביבנה. והודו לו חכמים. ועוד שלשה הוסיף. אמרו לו לא שמענו את אלו. את שגלגל עינו עגול כשל אדם. ופיו דומה לשל חזיר. ושניטל רוב המדבר של לשונו. ובית דין של אחריהן אמרו הרי אלו מומין:  
+מעשה שהלחי התחתון עודף על העליון. ושלח רבן שמעון בן גמליאל לחכמים ואמרו הרי זה מום. אזן הגדי שהיתה כפולה אמרו חכמים. בזמן שהיא עצם אחד מום. ואם אינה עצם אחד. אינה מום. רבי חנניא בן גמליאל אומר זנב הגדי שהיא דומה לשל חזיר ושאין בה שלש חוליות. הרי זה מום:  
+רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר את שיבלת בעינו. ושנפגם עצם ידו ועצם רגלו. ושנפסק עצמו שבפיו. עינו אחת גדולה ואחת קטנה. אזנו אחת גדולה ואחת קטנה. במראה אבל לא במדה. רבי יהודה אומר. אחד מביציו גדולה כשתים בחברתה ולא הודו לו חכמים:  
+זנב העגל שאינה מגעת לערקוב. אמרו חכמים כל מרבית העגלים כן. כל זמן שהן מגדילין הם נמתחות. לאיזה ערקוב אמרו. רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר לערקוב שבאמצע הירך. על אלו מומין שוחטין את הבכור. ופסולי המוקדשין נפדין עליהן:  
+אלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש ולא במדינה. חורוד והמים שאינם קבועין. וחטיו הפנימיות שנפגמו. אבל לא שנעקרו. ובעל גרב. ובעל יבלת. ובעל חזזית. וזקן וחולה ומזוהם. ושנעבדה בה עבירה. ושהמית את האדם (על פי עד אחד או על פי הבעלים). וטומטום ואנדרוגינוס לא במקדש ולא במדינה. רבי ישמעאל אומר אין מום גדול מזה. וחכמים אומרים אינו בכור. אלא נגזז ונעבד:  
+
+Chapter 7
+
+מומין אלו בין קבועין בין עוברין פוסלין באדם. יותר עליהן באדם. הכילון. והלפתן. המקבן. ושראשו שקוע. ושקיפס. ובעלי החטוטרת. רבי יהודה מכשיר. וחכמים פוסלין: 
+
+הקרח פסול. איזהו קרח. כל שאין לו שטה של שער מקפת מאזן לאזן. ואם יש לו הרי זה כשר. אין לו גבינים 
+. 
+ אין לו אלא גבין אחד. הוא גבן האמור בתורה. רבי דוסא אומר כל שגביניו שוכבין. רבי חנניה בן אנטיגנוס אומר. מי שיש לו שני גבים. ושתי שדראות. 
+
+החרום פסול. איזהו חרום. הכוחל שתי עיניו כאחת. שתי עיניו למעלה. ושתי עיניו למטה. עינו אחת למעלה. ועינו אחת למטה. רואה את החדר ואת העליה כאחת. סכי שמש. זוגדוס. והצירן. ושנשרו ריסי עיניו. פסול. מפני מראית העין: 
+
+עיניו גדולות. כשל עגל. או קטנות כשל אווז. גופו גדול מאבריו. או קטן מאבריו. חוטמו גדול מאבריו. או קטן מאבריו. הצמם והצמע. איזה הוא צמע שאזניו קטנות. והצמם שאזניו דומות לספוג: 
+
+שפתו העליונה עודפת על התחתונה. והתחתונה עודפת על העליונה הרי זה מום. ושניטלו שניו. פסול מפני מראית העין. דדיו שוכבים כשל אשה. כרסו צבה. טבורו יוצא. נכפה אפילו אחת לימים. רוח קצרית באה עליו. המאושכן. ובעל גבר. אין לו ביצים. או אין לו אלא ביצה אחת. זהו מרוח אשך האמור בתורה. רבי ישמעאל אומר כל שנמרחו אשכיו. רבי עקיבא אומר כל שרוח באשכיו. רבי חנניה בן אנטיגנוס אומר כל שמראיו חשוכים. 
+
+המקיש בקרסוליו ובארכבותיו. ובעל פיקה. והעיקל. איזהו עיקל כל שמקיף פרסותיו. ואין ארכבותיו נושקות זו לזו. פיקה יוצאה מגודלו. עקבו יוצא לאחוריו. פרסתו רחבה כשל אווז. אצבעותיו מורכבות זו על זו. או קלוטות עד הפרק כשר. למטה מן הפרק וחתכה. כשר. היתה בו יתרת וחתכה. אם יש בה עצם פסול. ואם לאו כשר. יתר בידיו וברגליו שש ושש עשרים וארבע. רבי יהודה מכשיר. וחכמים פוסלים. השולט בשתי ידיו רבי פוסל. וחכמים מכשירים. הכושי. והגיחור. והלבקן. והקפח. והננס. והחרש. והשוטה. והשכור. ובעלי נגעים טהורין פסולין באדם. וכשרין בבהמה. רבן שמעון בן גמליאל אומר שוטה בבהמה אינה מן המובחר. רבי אליעזר אומר אף בעלי דלדולין. פסולין באדם. וכשרין בבהמה: 
+
+אלו כשרין באדם. ופסולין בבהמה. אותו ואת בנו. וטרפה. ויוצא דופן. ושנעבדה בהן עבירה. ושהמית את האדם. הנושא נשים בעבירה פסול. עד שידיר הנייה. המטמא למתים פסול. עד שיקבל עליו שלא יהא מטמא למתים: 
+
+
+Chapter 8
+
+יש בכור לנחלה ואינו בכור לכהן. בכור לכהן ואינו בכור לנחלה. בכור לנחלה ולכהן. יש שאינו בכור לא לנחלה ולא לכהן. איזהו בכור לנחלה ואינו בכור לכהן. הבא אחר הנפלים שיצא ראשו חי. ובן תשעה שיצא ראשו מת. והמפלת כמין בהמה חיה ועוף. דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים עד שיהא בו מצורת האדם. המפלת סנדל או שליא ושפיר מרוקם והיוצא מחותך. הבא אחריהן. בכור לנחלה ואינו בכור לכהן. מי שלא היו לו בנים ונשא אשה שכבר ילדה. עודה שפחה ונשתחררה. עודה נכרית ונתגיירה. משבאת לישראל ילדה. בכור לנחלה ואינו בכור לכהן. רבי יוסי הגלילי אומר בכור לנחלה ולכהן שנאמר (שמות יג, ב) פטר רחם בישראל. עד שיפטרו רחם מישראל. מי שהיו לו בנים ונשא אשה שלא ילדה נתגיירה מעוברת נשתחררה מעוברת. ילדה היא וכהנת. היא ולויה. היא ואשה שכבר ילדה. וכן מי שלא שהתה אחר בעלה שלשה חדשים. ונשאת וילדה. ואין ידוע אם בן תשע לראשון. או בן שבע לאחרון בכור לכהן ואינו בכור לנחלה. איזהו בכור לנחלה ולכהן. המפלת שפיר מלא דם מלא מים מלא גנינים. המפלת כמין דגים. וחגבים. שקצים. ורמשים. המפלת יום ארבעים. הבא אחריהן בכור לנחלה ולכהן: 
+יוצא דופן והבא אחריו. שניהם אינן בכור. לא לנחלה ולא לכהן. רבי שמעון אומר. הראשון לנחלה. והשני לחמש סלעים: 
+מי שלא בכרה אשתו וילדה שני זכרים. נותן חמש סלעים לכהן. מת אחד מהן בתוך שלשים יום. האב פטור. מת האב והבנים קיימים. ר' מאיר אומר אם נתנו עד שלא חלקו נתנו. ואם לאו פטורין. רבי יהודה אומר. נתחייבו נכסים. זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום: 
+שתי נשים שלא בכרו וילדו שני זכרים. נותן עשר סלעים לכהן. מת אחד מהן בתוך שלשים יום. אם לכהן אחד נתן. יחזיר לו חמש סלעים. אם לשני כהנים נתן. אינו יכול להוציא מידם. זכר ונקבה או שני זכרים ונקבה. נותן חמש סלעים לכהן. שתי נקבות וזכר או שני זכרים ושתי נקבות. אין כאן לכהן כלום. אחת בכרה ואחת שלא בכרה וילדו שני זכרים. נותן חמש סלעים לכהן. מת אחד מהן בתוך שלשים יום. האב פטור. מת האב והבנים קיימין. רבי מאיר אומר אם נתנו עד שלא חלקו נתנו. ואם לאו פטורים. רבי יהודה אומר נתחייבו נכסים. זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום: 
+שתי נשים של שני אנשים. שלא בכרו. וילדו שני זכרים. זה נותן חמש סלעים לכהן. וזה נותן חמש סלעים לכהן. מת אחד מהן. בתוך שלשים יום. אם לכהן אחד נתנו. יחזיר להן חמש סלעים. אם לשני כהנים נתנו. אינן יכולין להוציא מידם. זכר ונקבה. האבות פטורין. והבן חייב לפדות את עצמו. שתי נקבות וזכר או שני זכרים ושתי נקבות. אין כאן לכהן כלום: 
+אחת בכרה ואחת שלא בכרה של שני אנשים. וילדו שני זכרים. זה שלא בכרה אשתו. נותן חמש סלעים לכהן. זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום. מת הבן בתוך שלשים יום. אף על פי שנתן לכהן. יחזיר לו חמש סלעים. לאחר שלשים יום. אף על פי שלא נתן יתן. מת ביום שלשים כיום שלפניו. רבי עקיבא אומר אם נתן. לא יטול. ואם לא נתן. לא יתן. מת האב בתוך שלשים יום. בחזקת שלא נפדה. עד שיביא ראיה שנפדה. לאחר שלשים יום. בחזקת שנפדה עד (נוסח אחר שיאמרו לו) שיביא ראיה שלא נפדה. הוא לפדות ובנו לפדות. הוא קודם את בנו. רבי יהודה אומר בנו קודמו. שמצותו על אביו ומצות בנו עליו: 
+חמש סלעים של בן. במנה צורי. שלשים של עבד. וחמשים של אונס ושל מפתה. ומאה של מוציא שם רע. כולם בשקל הקדש במנה צורי. וכולם נפדין בכסף ובשוה כסף. חוץ מן השקלים: 
+אין פודין לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעות. ולא בהקדשות. כתב לכהן שהוא חייב לו חמש סלעים. חייב ליתן לו ובנו אינו פדוי. לפיכך אם רצה הכהן ליתן לו מתנה. רשאי. המפריש פדיון בנו ואבד. חייב באחריותו שנאמר (במדבר יח, טו) יהיה לך ופדה תפדה: 
+הבכור נוטל פי שנים בנכסי האב. ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם. ואינו נוטל פי שנים בשבח. ולא בראוי כבמוחזק. ולא האשה בכתובתה. ולא הבנות במזונותיהן. ולא היבם. וכולן אין נוטלין בשבח ולא בראוי כבמוחזק: 
+אלו שאינן חוזרין ביובל. הבכורה. והיורש את אשתו. והמיבם את אשת אחיו. והמתנה. דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים מתנה כמכר. רבי אליעזר אומר כולן חוזרין ביובל. רבי יוחנן בן ברוקה אומר היורש את אשתו יחזיר לבני משפחה וינכה להם מן הדמים: 
+
+Chapter 9
+
+מעשר בהמה נוהג בארץ ובחוצה לארץ. בפני הבית ושלא בפני הבית. בחולין אבל לא במוקדשין. ונוהג בבקר ובצאן. ואינן מתעשרים מזה על זה. בכבשים ובעזים. ומתעשרין מזה על זה. בחדש ובישן. ואינן מתעשרין מזה על זה. שהיה בדין. מה אם החדש והישן שאינן כלאים זה בזה. אין מתעשרין מזה על זה. הכבשים והעזים שהם כלאים זה בזה. אינו דין שלא יתעשרו מזה על זה. תלמוד לומר (ויקרא כז, לב) וצאן. משמע כל צאן אחד: 
+מעשר בהמה מצטרף כמלא רגל בהמה רועה. וכמה היא רגל בהמה רועה. ששה עשר מיל. היה בין אלו לאלו שלשים ושנים מיל. אינן מצטרפין. היה לו באמצע מביא ומעשרן באמצע. רבי מאיר אומר. הירדן מפסיק למעשר בהמה: 
+הלקוח או שניתן לו מתנה. פטור ממעשר בהמה. האחים השותפין שחייבין בקולבון. פטורים ממעשר בהמה. ושחייבין במעשר בהמה. פטורין מן הקולבון. קנו מתפיסת הבית. חייבין. ואם לאו פטורין. חלקו וחזרו ונשתתפו. חייבין בקולבון ופטורין ממעשר בהמה: 
+הכל נכנס לדיר להתעשר. חוץ מן הכלאים. והטריפה. ויוצא דופן. ומחוסר זמן. ויתום. איזהו יתום כל שמתה אמו. או שנשחטה. רבי יהושע אומר. אפילו נשחטה אמו והשלח קיים אין זה יתום: 
+שלש גרנות למעשר בהמה. בפרס הפסח. בפרס העצרת. בפרס החג. דברי רבי עקיבא. בן עזאי אומר בעשרים ותשעה באדר. באחד בסיון. בעשרים ותשעה באב. רבי אליעזר ורבי שמעון אומרים באחד בניסן באחד בסיון. בעשרים ותשעה באלול. ולמה אמרו בעשרים ותשעה באלול. ולא אמרו באחד בתשרי. מפני שהוא יום טוב. ואי אפשר לעשר ביום טוב. לפיכך הקדימוהו בעשרים ותשעה באלול. רבי מאיר אומר באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה. בן עזאי אומר האלוליין מתעשרין בפני עצמן: 
+כל הנולדים מאחד בתשרי עד עשרים ותשעה באלול הרי אלו מצטרפין. חמשה לפני ראש השנה וחמשה לאחר ראש השנה אינן מצטרפין. חמשה לפני הגורן וחמשה לאחר הגורן. הרי אלו מצטרפין. אם כן למה נאמר שלש גרנות למעשר בהמה שעד שלא הגיע הגורן מותר למכור ולשחוט. הגיע הגורן לא ישחוט. ואם שחט פטור: 
+כיצד מעשרן כונסן לדיר ועושה להן פתח קטן. כדי שלא יהיו שנים יכולין לצאת כאחת. ומונה בשבט. אחד שנים שלשה ארבעה חמשה ששה שבעה שמונה תשעה והיוצא עשירי סוקרו בסקרא. ואומר הרי זה מעשר. לא סקרו בסקרא. ולא מנאם בשבט. או שמנאם רבוצים או עומדים. הרי אלו מעושרים. היה לו מאה ונטל עשרה. עשרה ונטל אחד. אין זה מעשר. רבי יוסי ברבי יהודה אומר הרי זה מעשר. קפץ אחד מן המנויין לתוכן הרי אלו פטורים. מן המעושרים לתוכן. כולן ירעו עד שיסתאבו. ויאכלו במומן לבעלים: 
+יצאו שנים כאחד. מונה אותן שנים שנים מנאן אחד. תשיעי ועשירי מקולקלין. יצאו תשיעי ועשירי כאחת. תשיעי ועשירי מקולקלין. קרא לתשיעי עשירי. ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי. שלשתן מקודשין. התשיעי נאכל במומו. והעשירי מעשר. ואחד עשר קרב שלמים ועושה תמורה. דברי רבי מאיר. אמר רבי יהודה וכי יש תמורה עושה תמורה. אמרו משום רבי מאיר אילו היה תמורה לא היה קרב. קרא לתשיעי עשירי. ולעשירי עשירי. ולאחד עשר עשירי. אין אחד עשר מקודש. זה הכלל כל שלא נעקר שם עשירי ממנו אין אחד עשר מקודש: 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Bekhorot/Hebrew/Torat Emet 357.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Bekhorot/Hebrew/Torat Emet 357.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b80345447c128e8d2b95cbaf7250f19280eafde1
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Bekhorot/Hebrew/Torat Emet 357.txt	
@@ -0,0 +1,144 @@
+Mishnah Bekhorot
+משנה בכורות
+Torat Emet 357
+http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads
+
+משנה בכורות
+
+
+
+Chapter 1
+
+הַלּוֹקֵחַ עֻבַּר חֲמוֹרוֹ שֶׁל נָכְרִי, וְהַמּוֹכֵר לוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי, וְהַמִּשְׁתַּתֵּף לוֹ, וְהַמְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, וְהַנּוֹתֵן לוֹ בְקַבָּלָה, פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ג), בְּיִשְׂרָאֵל, אֲבָל לֹא בַאֲחֵרִים. כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם פְּטוּרִין מִקַּל וָחֹמֶר, אִם פָּטְרוּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, דִּין הוּא שֶׁיִּפְטְרוּ שֶׁל עַצְמָן: 
+
+פָּרָה שֶׁיָּלְדָה כְּמִין חֲמוֹר, וַחֲמוֹר שֶׁיָּלְדָה כְּמִין סוּס, פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר פֶּטֶר חֲמוֹר פֶּטֶר חֲמוֹר, שְׁנֵי פְעָמִים, עַד שֶׁיְּהֵא הַיּוֹלֵד חֲמוֹר וְהַנּוֹלָד חֲמוֹר. וּמָה הֵם בַּאֲכִילָה. בְּהֵמָה טְהוֹרָה שֶׁיָּלְדָה כְּמִין בְּהֵמָה טְמֵאָה, מֻתָּר בַּאֲכִילָה. וּטְמֵאָה שֶׁיָּלְדָה כְּמִין בְּהֵמָה טְהוֹרָה, אָסוּר בַּאֲכִילָה, שֶׁהַיּוֹצֵא מֵהַטָּמֵא, טָמֵא. וְהַיּוֹצֵא מִן הַטָּהוֹר, טָהוֹר. דָּג טָמֵא שֶׁבָּלַע דָּג טָהוֹר, מֻתָּר בַּאֲכִילָה. וְטָהוֹר שֶׁבָּלַע דָּג טָמֵא, אָסוּר בַּאֲכִילָה, לְפִי שֶׁאֵינוֹ גִדּוּלָיו: 
+
+חֲמוֹר שֶׁלֹּא בִכְּרָה, וְיָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים, נוֹתֵן טָלֶה אֶחָד לַכֹּהֵן. זָכָר וּנְקֵבָה, מַפְרִישׁ טָלֶה אֶחָד לְעַצְמוֹ. שְׁתֵּי חֲמוֹרִים שֶׁלֹּא בִכְּרוּ, וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים, נוֹתֵן שְׁנֵי טְלָיִים לַכֹּהֵן. זָכָר וּנְקֵבָה, אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה, נוֹתֵן טָלֶה אֶחָד לַכֹּהֵן. שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם: 
+
+אַחַת בִּכְּרָה וְאַחַת שֶׁלֹּא בִכְּרָה וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים, נוֹתֵן טָלֶה אֶחָד לַכֹּהֵן. זָכָר וּנְקֵבָה, מַפְרִישׁ טָלֶה אֶחָד לְעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד), וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה, מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים, זָכָר וּנְקֵבָה, גָּדוֹל וְקָטָן, תָּמִים וּבַעַל מוּם. וּפוֹדֶה בוֹ פְּעָמִים הַרְבֵּה. נִכְנָס לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר. וְאִם מֵת, נֶהֱנִים בּוֹ: 
+
+אֵין פּוֹדִים לֹא בָעֵגֶל, וְלֹא בַחַיָּה, וְלֹא בַשְּׁחוּטָה, וְלֹא בַטְּרֵפָה, וְלֹא בַכִּלְאַיִם, וְלֹא בַכּוֹי. רַבִּי אֶלְעָזָר מַתִּיר בַּכִּלְאַיִם מִפְּנֵי שֶׁהוּא שֶׂה, וְאוֹסֵר בַּכּוֹי מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק. נְתָנוֹ לַכֹּהֵן, אֵין הַכֹּהֵן רַשַּׁאי לְקַיְּמוֹ עַד שֶׁיַּפְרִישׁ שֶׂה תַחְתָּיו: 
+
+הַמַּפְרִישׁ פִּדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר וּמֵת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּתוֹ, כַּחֲמֵשׁ סְלָעִים שֶׁל בֵּן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּתוֹ, כְּפִדְיוֹן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. הֵעִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי צָדוֹק עַל פִּדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר שֶׁמֵּת, שֶׁאֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם. מֵת פֶּטֶר חֲמוֹר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִקָּבֵר, וּמֻתָּר בַּהֲנָאָתוֹ שֶׁל טָלֶה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהִקָּבֵר, וְהַטָּלֶה לַכֹּהֵן: 
+
+לֹא רָצָה לִפְדּוֹתוֹ, עוֹרְפוֹ בְקוֹפִיץ מֵאַחֲרָיו וְקוֹבְרוֹ. מִצְוַת פְּדִיָּה קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת עֲרִיפָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג), וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ. מִצְוַת יְעִידָה קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת פְּדִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (שם כא), אֲשֶׁר לֹא יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ. מִצְוַת יִבּוּם קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת חֲלִיצָה, בָּרִאשׁוֹנָה, שֶׁהָיוּ מִתְכַּוְּנִין לְשֵׁם מִצְוָה. וְעַכְשָׁיו שֶׁאֵין מִתְכַּוְּנִין לְשֵׁם מִצְוָה, אָמְרוּ מִצְוַת חֲלִיצָה קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת יִבּוּם. מִצְוַת גְּאֻלָּה בָּאָדוֹן הוּא קוֹדֵם לְכָל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז), וְאִם לֹא יִגָּאֵל וְנִמְכַּר בְּעֶרְכֶּךְ: 
+
+
+Chapter 2
+
+הַלּוֹקֵחַ עֻבַּר פָּרָתוֹ שֶׁל נָכְרִי, וְהַמּוֹכֵר לוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי, הַמִּשְׁתַּתֵּף לוֹ, וְהַמְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, וְהַנּוֹתֵן לוֹ בְקַבָּלָה, פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ג), בְּיִשְׂרָאֵל, אֲבָל לֹא בַאֲחֵרִים. כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם חַיָּבִין. לֹא נִפְטְרוּ מִבְּכוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה, (וְלֹא נִפְטְרוּ) אֶלָּא מִפִּדְיוֹן הַבֵּן וּמִפֶּטֶר חֲמוֹר:  
+כָּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁקָּדַם מוּם קָבוּעַ לְהֶקְדֵּשָׁן, וְנִפְדּוּ, חַיָּבִים בַּבְּכוֹרָה וּבַמַּתָּנוֹת, וְיוֹצְאִין לְחֻלִּין לִגָּזֵז וּלְהֵעָבֵד, וּוְלָדָן וַחֲלָבָן מֻתָּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָן, וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ פָּטוּר, וְאֵין עוֹשִׂים תְּמוּרָה, וְאִם מֵתוּ יִפָּדוּ, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר:  
+כֹּל שֶׁקָּדַם הֶקְדֵּשָׁן אֶת מוּמָן, אוֹ מוּם עוֹבֵר לְהֶקְדֵּשָׁן, וּלְאַחַר מִכָּאן נוֹלָד לָהֶם מוּם קָבוּעַ (וְנִפְדּוּ), פְּטוּרִין מִן הַבְּכוֹרָה וּמִן הַמַּתָּנוֹת, וְאֵינָן יוֹצְאִין לְחֻלִּין לִגָּזֵז וּלְהֵעָבֵד, וּוְלָדָן וַחֲלָבָן אָסוּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָן, וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ חַיָּב, וְעוֹשִׂין תְּמוּרָה, וְאִם מֵתוּ יִקָּבֵרוּ:  
+הַמְקַבֵּל צֹאן בַּרְזֶל מִן הַנָּכְרִי, וְלָדוֹת פְּטוּרִין, וּוַלְדֵי וְלָדוֹת חַיָּבִין. הֶעֱמִיד וְלָדוֹת תַּחַת אִמּוֹתֵיהֶם, וַלְדֵי וְלָדוֹת פְטוּרִין, וּוַלְדֵי וַלְדֵי וְלָדוֹת חַיָּבִין. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אֲפִלּוּ עַד עֲשָׂרָה דוֹרוֹת, פְּטוּרִין, שֶׁאַחֲרָיוּתָן לַנָּכְרִי:  
+רָחֵל שֶׁיָּלְדָה כְּמִין עֵז, וְעֵז שֶׁיָּלְדָה כְּמִין רָחֵל, פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה. וְאִם יֵשׁ בּוֹ מִקְצָת סִימָנִין, חַיָּב:  
+רָחֵל שֶׁלֹּא בִכְּרָה וְיָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים וְיָצְאוּ שְׁנֵי רָאשֵׁיהֶן כְּאֶחָד, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, שְׁנֵיהֶן לַכֹּהֵן. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג), הַזְּכָרִים לַה'. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אִי אֶפְשָׁר, אֶלָּא אֶחָד לוֹ וְאֶחָד לַכֹּהֵן. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, הַכֹּהֵן בּוֹרֵר לוֹ אֶת הַיָפֶה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מְשַׁמְּנִים בֵּינֵיהֶן, וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב. וְחַיָּב בַּמַּתָּנוֹת. רַבִּי יוֹסֵי פּוֹטֵר. מֵת אֶחָד מֵהֶן, רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, יַחֲלוֹקוּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. זָכָר וּנְקֵבָה, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם:  
+שְׁתֵּי רְחֵלוֹת שֶׁלֹּא בִכְּרוּ, וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים, נוֹתֵן שְׁנֵיהֶם לַכֹּהֵן. זָכָר וּנְקֵבָה, הַזָּכָר לַכֹּהֵן. שְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה, אֶחָד לוֹ וְאֶחָד לַכֹּהֵן. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, הַכֹּהֵן בּוֹרֵר לוֹ אֶת הַיָּפֶה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מְשַׁמְּנִים בֵּינֵיהֶן, וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב. וְחַיָּב בַּמַּתָּנוֹת. רַבִּי יוֹסֵי פּוֹטֵר. מֵת אֶחָד מֵהֶן, רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, יַחֲלוֹקוּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר, אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם:  
+אַחַת בִּכְּרָה וְאַחַת שֶׁלֹּא בִכְּרָה וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים, אֶחָד לוֹ וְאֶחָד לַכֹּהֵן. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, הַכֹּהֵן בּוֹרֵר לוֹ אֶת הַיָּפֶה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מְשַׁמְּנִין בֵּינֵיהֶן, וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב. וְחַיָּב בַּמַּתָּנוֹת. רַבִּי יוֹסֵי פּוֹטֵר, שֶׁהָיָה רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כֹּל שֶׁחֲלִיפָיו בְּיַד כֹּהֵן, פָּטוּר מִן הַמַתָּנוֹת. רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּב. מֵת אֶחָד מֵהֶן, רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, יַחֲלוֹקוּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. זָכָר וּנְקֵבָה, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם:  
+יוֹצֵא דֹּפֶן וְהַבָּא אַחֲרָיו, רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, שְׁנֵיהֶם יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ וְיֵאָכְלוּ בְמוּמָן לַבְּעָלִים. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, שְׁנֵיהֶן אֵינָן בְּכוֹר, הָרִאשׁוֹן מִשּׁוּם שֶׁאֵינוֹ פֶטֶר רֶחֶם, וְהַשֵּׁנִי מִשּׁוּם שֶׁקִּדְּמוֹ אַחֵר: 
+
+Chapter 3
+
+הַלּוֹקֵחַ בְּהֵמָה מִן הַנָּכְרִי וְאֵין יָדוּעַ אִם בִּכְּרָה וְאִם לֹא בִכְּרָה, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, עֵז בַּת שְׁנָתָהּ וַדַּאי לַכֹּהֵן, מִכָּאן וְאֵילָךְ סָפֵק. רָחֵל בַּת שְׁתַּיִם וַדַּאי לַכֹּהֵן, מִכָּאן וְאֵילָךְ סָפֵק. פָּרָה וַחֲמוֹר בְּנוֹת שָׁלשׁ וַדַּאי לַכֹּהֵן, מִכָּאן וְאֵילָךְ סָפֵק. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, אִלּוּ בַּוָּלָד בִּלְבַד בְּהֵמָה נִפְטֶרֶת, הָיָה כִדְבָרֶיךָ, אֶלָּא אָמְרוּ, סִימַן הַוָּלָד בִּבְהֵמָה דַקָּה, טִנוּף. וּבְגַסָּה, שִׁלְיָא. וּבְאִשָּׁה, שְׁפִיר וְשִׁלְיָא. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁיָדוּעַ שֶׁבִּכְּרָה, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם. וְכֹל שֶׁלֹּא בִכְּרָה, הֲרֵי זֶה לַכֹּהֵן. אִם סָפֵק, יֵאָכֵל בְּמוּמוֹ לַבְּעָלִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, בְּהֵמָה גַסָּה שֶׁשָּׁפְעָה חֲרָרַת דָּם, הֲרֵי זוֹ תִקָּבֵר, וְנִפְטְרָה מִן הַבְּכוֹרָה: 
+
+רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, הַלּוֹקֵחַ בְּהֵמָה מְנִיקָה מִן הַנָּכְרִי, אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא בְנָהּ שֶׁל אַחֶרֶת הָיָה. נִכְנַס לְתוֹךְ עֶדְרוֹ וְרָאָה אֶת הַמַּבְכִּירוֹת מְנִיקוֹת וְאֶת שֶׁאֵינָן מַבְכִּירוֹת מְנִיקוֹת, אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא בְנָהּ שֶׁל זוֹ בָּא לוֹ אֵצֶל זוֹ, אוֹ שֶׁמָּא בְנָהּ שֶׁל זוֹ בָּא לוֹ אֵצֶל זוֹ: 
+
+רַבִּי יוֹסֵי בֶּן מְשֻׁלָּם אוֹמֵר, הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּכוֹר, עוֹשֶׂה מָקוֹם בְּקוֹפִיץ מִכָּאן וּמִכָּאן וְתוֹלֵשׁ הַשֵּׂעָר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְזִיזֶנּוּ מִמְּקוֹמוֹ. וְכֵן הַתּוֹלֵשׁ אֶת הַשֵּׂעָר לִרְאוֹת מְקוֹם הַמּוּם: 
+
+שְׂעַר בְּכוֹר בַּעַל מוּם שֶׁנָּשַׁר וְהִנִּיחוֹ בַחַלּוֹן וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטוֹ, עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל מַתִּיר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, לֹא בָזֶה הִתִּיר עֲקַבְיָא, אֶלָּא בִשְׂעַר בְּכוֹר בַּעַל מוּם שֶׁנָּשַׁר וְהִנִּיחוֹ בַּחַלּוֹן וְאַחַר כָּךְ מֵת, בָּזֶה עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל מַתִּיר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין. הַצֶּמֶר הַמְדֻבְלָל בַּבְּכוֹר, אֶת שֶׁהוּא נִרְאֶה מִן הַגִּזָּה, מֻתָּר. וְאֶת שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה מִן הַגִּזָּה, אָסוּר: 
+
+
+Chapter 4
+
+עַד כַּמָּה יִשְׂרָאֵל חַיָּבִים לְהִטַּפֵּל בַּבְּכוֹר. בִּבְהֵמָה דַקָּה, עַד שְׁלשִׁים יוֹם. וּבַגַּסָּה, חֲמִשִּׁים יוֹם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בַּדַּקָּה שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים. אָמַר לוֹ הַכֹּהֵן בְּתוֹךְ זְמַן זֶה תְּנֵהוּ לִי, הֲרֵי זֶה לֹא יִתְּנוֹ לוֹ. אִם הָיָה בַעַל מוּם, אָמַר לוֹ תֶּן לִי שֶׁאוֹכְלֶנּוּ, מֻתָּר. וּבִשְׁעַת הַמִּקְדָּשׁ, אִם הָיָה תָמִים, אָמַר לוֹ תֶּן לִי שֶׁאַקְרִיבֶנּוּ, מֻתָּר. הַבְּכוֹר נֶאֱכָל שָׁנָה בְשָׁנָה בֵּין תָּמִים בֵּין בַּעַל מוּם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו), לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ תֹאכְלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה:  
+נוֹלַד לוֹ מוּם בְּתוֹךְ שְׁנָתוֹ, מֻתָּר לְקַיְּמוֹ כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. לְאַחַר שְׁנָתוֹ, אֵינוֹ רַשַּׁאי לְקַיְּמוֹ אֶלָּא עַד שְׁלשִׁים יוֹם:  
+הַשּׁוֹחֵט הַבְּכוֹר וּמַרְאֶה אֶת מוּמוֹ, רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הוֹאִיל וְהוּא נִשְׁחַט שֶׁלֹּא עַל פִּי מֻמְחֶה, אָסוּר:  
+מִי שֶׁאֵינוֹ מֻמְחֶה וְרָאָה אֶת הַבְּכוֹר וְנִשְׁחַט עַל פִּיו, הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר, וִישַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ. דָּן אֶת הַדִּין, זִכָּה אֶת הַחַיָּב וְחִיֵּב אֶת הַזַּכַּאי, טִמֵּא אֶת הַטָהוֹר וְטִהֵר אֶת הַטָּמֵא, מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי וִישַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ. וְאִם הָיָה מֻמְחֶה לְבֵית דִּין, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם. מַעֲשֶׂה בְפָרָה שֶׁנִּטְּלָה הָאֵם שֶׁלָּהּ, וְהֶאֱכִילָהּ רַבִּי טַרְפוֹן לַכְּלָבִים, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְהִתִּירוּהָ. אָמַר תוֹדוֹס הָרוֹפֵא, אֵין פָּרָה וַחֲזִירָה יוֹצְאָה מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא עַד שֶׁהֵם חוֹתְכִין אֶת הָאֵם שֶׁלָּהּ, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תֵלֵד. אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן, הָלְכָה חֲמוֹרְךָ טַרְפוֹן. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, רַבִּי טַרְפוֹן, פָּטוּר אַתָּה, שֶׁאַתָּה מֻמְחֶה לְבֵית דִּין, וְכָל הַמֻּמְחֶה לְבֵית דִּין פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם:  
+הַנּוֹטֵל שְׂכָרוֹ לִהְיוֹת רוֹאֶה בְכוֹרוֹת, אֵין שׁוֹחֲטִין עַל פִּיו, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה מֻמְחֶה כְּאִילָא בְיַבְנֶה, שֶׁהִתִּירוּ לוֹ חֲכָמִים לִהְיוֹת נוֹטֵל אַרְבָּעָה אִסָּרוֹת בִּבְהֵמָה דַקָּה, וְשִׁשָּׁה בַּגַּסָּה, בֵּין תָּמִים בֵּין בַּעַל מוּם:  
+הַנּוֹטֵל שְׂכָרוֹ לָדוּן, דִּינָיו בְּטֵלִים. לְהָעִיד, עֵדוּתָיו בְּטֵלִין. לְהַזּוֹת וּלְקַדֵּשׁ, מֵימָיו מֵי מְעָרָה וְאֶפְרוֹ אֵפֶר מִקְלֶה. אִם הָיָה כֹהֵן וְטִמְּאָהוּ מִתְּרוּמָתוֹ, מַאֲכִילוֹ וּמַשְׁקוֹ וְסָכוֹ. וְאִם הָיָה זָקֵן, מַרְכִּיבוֹ עַל הַחֲמוֹר. וְנוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ כַּפּוֹעֵל:  
+הֶחָשׁוּד עַל הַבְּכוֹרוֹת, אֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ בְּשַׂר צְבָאִים וְלֹא עוֹרוֹת שֶׁאֵינָן עֲבוּדִין. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לוֹקְחִים מִמֶּנּוּ עוֹרוֹת שֶׁל נְקֵבָה, וְאֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ צֶמֶר מְלֻּבָּן וְצוֹאִי, אֲבָל לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ טָווּי וּבְגָדִים:  
+הֶחָשׁוּד עַל הַשְׁבִיעִית אֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ פִשְׁתָּן וַאֲפִלּוּ סֶרֶק, אֲבָל לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ טָווּי וְאָרִיג:  
+הֶחָשׁוּד לִהְיוֹת מוֹכֵר תְּרוּמָה לְשֵׁם חֻלִּין, אֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ אֲפִלּוּ מַיִם אוֹ מֶלַח, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ זִקַּת תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת, אֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ:  
+הֶחָשׁוּד עַל הַשְּׁבִיעִית, אֵינוֹ חָשׁוּד עַל הַמַּעַשְׂרוֹת. הֶחָשׁוּד עַל הַמַּעַשְׂרוֹת, אֵינוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבִיעִית. הֶחָשׁוּד עַל זֶה וְעַל זֶה, חָשׁוּד עַל הַטָּהֳרוֹת. וְיֵשׁ שֶׁהוּא חָשׁוּד עַל הַטָּהֳרוֹת, וְאֵינוֹ חָשׁוּד לֹא עַל זֶה וְלֹא עַל זֶה. זֶה הַכְּלָל, כָּל הֶחָשׁוּד עַל הַדָּבָר, לֹא דָנוֹ וְלֹא מְעִידוֹ:  
+
+Chapter 5
+
+כָּל פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין (הֲנָאָתָן לַהֶקְדֵּשׁ), נִמְכָּרִין בָּאִטְלִיז (וְנִשְׁחָטִין בָּאִטְלִיז) וְנִשְׁקָלִין בְּלִטְרָא, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר, שֶׁהֲנָיָתָן לַבְּעָלִים. פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין הֲנָיָתָן לַהֶקְדֵּשׁ. וְשׁוֹקְלִין מָנֶה כְנֶגֶד מָנֶה בַּבְּכוֹר: 
+
+בֵית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לֹא יִמָּנָה יִשְׂרָאֵל עִם הַכֹּהֵן עַל הַבְּכוֹר. בֵּית הִלֵּל מַתִּירִין, וַאֲפִלּוּ נָכְרִי. בְּכוֹר שֶׁאֲחָזוֹ דָם, אֲפִלּוּ הוּא מֵת, אֵין מַקִּיזִין לוֹ דָם, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יַקִּיז, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה בוֹ מוּם. וְאִם עָשָׂה בוֹ מוּם, הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׁחֵט עָלָיו. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר יַקִּיז, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בוֹ מוּם: 
+
+הַצּוֹרֵם בְּאֹזֶן הַבְּכוֹר, הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׁחֵט עוֹלָמִית, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כְּשֶׁיִּוָּלֵד לוֹ מוּם אַחֵר, יִשָּׁחֵט עָלָיו. מַעֲשֶׂה בְזָכָר שֶׁל רְחֵלִים זָקֵן וּשְׂעָרוֹ מְדֻלְדָּל, רָאָהוּ קַסְדּוֹר אֶחָד, אָמַר, מַה טִּיבוֹ שֶׁל זֶה. אָמְרוּ לוֹ, בְּכוֹר הוּא וְאֵינוֹ נִשְׁחָט אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה בּוֹ מוּם. נָטַל פִּגְיוֹן וְצָרַם בְּאָזְנוֹ, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְהִתִּירוּהוּ. רָאָה שֶׁהִתִּירוּ, וְהָלַךְ וְצָרַם בְּאָזְנֵי בְכוֹרוֹת אֲחֵרִים, וְאָסָרוּ. פַּעַם אַחַת הָיוּ תִינוֹקוֹת מְשַׂחֲקִין בַּשָּׂדֶה וְקָשְׁרוּ זַנְבוֹת טְלָאִים זֶה לָזֶה, וְנִפְסְקָה זְנָבוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם וַהֲרֵי הוּא בְכוֹר, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְהִתִּירוּהוּ. רָאוּ שֶׁהִתִּירוּ, וְהָלְכוּ וְקָשְׁרוּ זַנְבוֹת בְּכוֹרוֹת אֲחֵרִים, וְאָסָרוּ. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁהוּא לְדַעְתּוֹ, אָסוּר. וְשֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ, מֻתָּר: 
+
+הָיָה בְכוֹר רוֹדְפוֹ, וּבְעָטוֹ וְעָשָׂה בוֹ מוּם, הֲרֵי זֶה יִשְׁחוֹט עָלָיו. כָּל הַמּוּמִין הָרְאוּיִין לָבוֹא בִידֵי אָדָם, רוֹעִים יִשְׂרָאֵל נֶאֱמָנִים, וְרוֹעִים כֹּהֲנִים אֵינָן נֶאֱמָנִים. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, נֶאֱמָן הוּא עַל שֶׁל חֲבֵרוֹ וְאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל שֶׁל עַצְמוֹ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הֶחָשׁוּד עַל דָּבָר, לֹא דָנוֹ וְלֹא מְעִידוֹ: 
+
+נֶאֱמָן הַכֹּהֵן לוֹמַר הֶרְאֵיתִי בְּכוֹר זֶה וּבַעַל מוּם הוּא. הַכּל נֶאֱמָנִים עַל מוּמֵי הַמַּעֲשֵׂר. בְּכוֹר שֶׁנִּסְמֵית עֵינוֹ, שֶׁנִּקְטְעָה יָדוֹ, שֶׁנִּשְׁבְּרָה רַגְלוֹ, הֲרֵי זֶה יִשָּׁחֵט עַל פִּי שְׁלשָׁה בְנֵי הַכְּנֶסֶת, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ יֵשׁ שָׁם עֶשְׂרִים וּשְׁלשָׁה, לֹא יִשָּׁחֵט אֶלָּא עַל פִּי מֻמְחֶה: 
+
+הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּכוֹר (וּמְכָרוֹ) וְנוֹדַע שֶׁלֹּא הֶּרְאָהוּ, מַה שֶּׁאָכְלוּ אָכְלוּ וְהוּא יַחֲזִיר לָהֶם אֶת הַדָּמִים. וּמַה שֶׁלֹּא אָכְלוּ, הַבָּשָׂר יִקָּבֵר וְהוּא יַחֲזִיר לָהֶם אֶת הַדָּמִים. וְכֵן הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפָּרָה וּמְכָרָהּ וְנוֹדַע שֶׁהִיא טְרֵפָה, מַה שֶׁאָכְלוּ אָכְלוּ וְיַחֲזִיר לָהֶם אֶת הַדָּמִים. וּמַה שֶּׁלֹּא אָכְלוּ, הֵן יַחֲזִירוּ לוֹ אֶת הַבָּשָׂר וְהוּא יַחֲזִיר לָהֶם אֶת הַדָּמִים. מְכָרוּהוּ לַנָּכְרִים אוֹ הִטִּילוּהוּ לַכְּלָבִים, יְשַׁלְּמוּ לוֹ דְמֵי הַטְּרֵפָה: 
+
+
+Chapter 6
+
+עַל אֵלּוּ מוּמִין שׁוֹחֲטִין אֶת הַבְּכוֹר, נִפְגְּמָה אָזְנוֹ מִן הַסְּחוּס, אֲבָל לֹא מִן הָעוֹר, נִסְדְּקָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא חָסְרָה, נִקְּבָה מְלֹא כַרְשִׁינָה, אוֹ שֶׁיָּבָשָׁה. אֵיזוֹ הִיא יְבֵשָׁה, כֹּל שֶׁתִּנָּקֵב וְאֵינָהּ מוֹצִיאָה טִפַּת דָּם. רַבִּי יוֹסֵי בֶּן מְשֻׁלָּם אוֹמֵר, יְבֵשָׁה, שֶׁתְּהֵא נִפְרָכֶת: 
+
+רִיס שֶׁל עַיִן שֶׁנִּקַּב, שֶׁנִּפְגַּם, שֶׁנִּסְדַּק, הֲרֵי בְעֵינָיו דַּק, תְּבַלּוּל, חִלָּזוֹן נָחָשׁ, וְעֵנָב. וְאֵיזֶהוּ תְּבַלּוּל, לָבָן הַפוֹסֵק בַּסִּירָא וְנִכְנָס בַּשָּׁחוֹר. בַּשָּׁחוֹר וְנִכְנָס בַּלָּבָן, אֵינוֹ מוּם, שֶׁאֵין מוּמִים בַּלָּבָן: 
+
+חֲוַרְוָד וְהַמַּיִם הַקְּבוּעִים. אֵיזֶהוּ חֲוַרְוָד הַקָּבוּעַ, כֹּל שֶׁשָּׁהָה שְׁמוֹנִים יוֹם. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, בּוֹדְקִין אוֹתוֹ שְׁלשָׁה פְעָמִים בְּתוֹךְ שְׁמוֹנִים יוֹם. וְאֵלּוּ הֵם מַיִם הַקְּבוּעִים, אָכַל לַח וְיָבֵשׁ שֶׁל גְּשָׁמִים, לַח וְיָבֵשׁ שֶׁל שְׁלָחִים. אָכַל הַיָּבֵשׁ וְאַחַר כָּךְ אָכַל הַלַּח, אֵינוֹ מוּם, עַד שֶׁיֹּאכַל הַיָּבֵשׁ אַחַר הַלַּח: 
+
+חָטְמוֹ שֶׁנִּקַּב, שֶׁנִּפְגַּם, שֶׁנִּסְדַּק, שְׂפָתוֹ שֶׁנִּקְּבָה, שֶׁנִּפְגְּמָה, שֶׁנִּסְדְּקָה, חִטָּיו הַחִיצוֹנוֹת שֶׁנִּפְגְּמוּ אוֹ שֶׁנִּגְמְמוּ, וְהַפְנִימִיּוֹת שֶׁנֶּעֱקָרוּ. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, אֵין בּוֹדְקִין מִן הַמַּתְאִימוֹת וְלִפְנִים, אַף לֹא אֶת הַמַתְאִימוֹת: 
+
+נִפְגַּם הַזּוֹבָן, אוֹ עֶרְיָה שֶׁל נְקֵבָּה בַּמֻּקְדָּשִׁים, נִפְגַּם הַזָּנָב מִן הָעֶצֶם, אֲבָל לֹא מִן הַפֶּרֶק, אוֹ שֶׁהָיָה רֹאשׁ הַזָּנָב מַפְצִיל עֶצֶם, אוֹ שֶׁיֵּשׁ (בָּשָׂר) בֵּין חֻלְיָא לְחֻלְיָא מְלֹא אֶצְבַּע: 
+
+אֵין לוֹ בֵיצִים, (אוֹ) אֵין לוֹ אֶלָּא בֵּיצָה אֶחָת. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, אִם יֵשׁ לוֹ שְׁנֵי כִיסִין, יֵשׁ לוֹ שְׁתֵּי בֵיצִים. אֵין לוֹ אֶלָּא כִיס אֶחָד, אֵין לוֹ אֶלָּא בֵיצָה אֶחָת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מוֹשִׁיבוֹ עַל עַכּוּזוֹ וּמְמַעֵךְ, אִם יֵשׁ שָׁם בֵּיצָה, סוֹפָהּ לָצֵאת. מַעֲשֶׂה שֶׁמִּעֵךְ וְלֹא יָצָאת, וְנִשְׁחַט וְנִמְצֵאת דְּבוּקָה בַּכְּסָלִים, וְהִתִּיר רַבִּי עֲקִיבָא וְאָסַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: 
+
+בַּעַל חָמֵשׁ רַגְלַיִם, אוֹ שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא שָׁלשׁ, וְשֶׁרַגְלָיו קְלוּטוֹת כְּשֶׁל חֲמוֹר, וְהַשָּׁחוּל, וְהַכָּסוּל. אֵיזֶהוּ שָׁחוּל, שֶׁנִּשְׁמְטָה יְרֵכוֹ. וְכָסוּל, שֶׁאַחַת מִיַּרְכוֹתָיו גְּבוֹהָה: 
+
+נִשְׁבַּר עֶצֶם יָדוֹ, וְעֶצֶם רַגְלוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נִכָּר. מוּמִין אֵלּוּ מָנָה אִילָא בְיַבְנֶה, וְהוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים. וְעוֹד שְׁלשָׁה הוֹסִיף. אָמְרוּ לוֹ, לֹא שָׁמַעְנוּ אֶת אֵלּוּ. אֵת שֶׁגַּלְגַּל עֵינוֹ עָגוֹל כְּשֶׁל אָדָם, וּפִיו דּוֹמֶה לְשֶׁל חֲזִיר, וְשֶׁנִּטַּל רֹב הַמְדַבֵּר שֶׁל לְשׁוֹנוֹ. וּבֵית דִּין שֶׁל אַחֲרֵיהֶן אָמְרוּ, הֲרֵי אֵלּוּ מוּמִין: 
+
+מַעֲשֶׂה שֶׁהַלְּחִי הַתַּחְתּוֹן עוֹדֵף עַל הָעֶלְיוֹן, וְשָׁלַח רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לַחֲכָמִים וְאָמְרוּ, הֲרֵי זֶה מוּם. אֹזֶן הַגְּדִי שֶׁהָיְתָה כְפוּלָה, אָמְרוּ חֲכָמִים, בִּזְמַן שֶׁהִיא עֶצֶם אֶחָד, מוּם. וְאִם אֵינָהּ עֶצֶם אֶחָד, אֵינָהּ מוּם. רַבִּי חֲנַנְיָא בֶן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, זְנַב הַגְּדִי שֶׁהִיא דוֹמָה לְשֶׁל חֲזִיר, וְשֶׁאֵין בָּהּ שָׁלשׁ חֻלְיוֹת, הֲרֵי זֶה מוּם: 
+
+רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, אֶת שֶׁיַּבֶּלֶת בְּעֵינוֹ, וְשֶׁנִּפְגַּם עֶצֶם יָדוֹ, וְעֶצֶם רַגְלוֹ, וְשֶׁנִּפְסַק עַצְמוֹ שֶׁבְּפִיו. עֵינוֹ אַחַת גְּדוֹלָה וְאַחַת קְטַנָּה, אָזְנוֹ אַחַת גְּדוֹלָה וְאַחַת קְטַנָּה, בְּמַרְאֶה אֲבָל לֹא בְמִדָּה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַחַת מִבֵּיצָיו גְּדוֹלָה כִּשְׁתַּיִם בַּחֲבֶרְתָּהּ, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים: 
+
+זְנַב הָעֶגֶל שֶׁאֵינָהּ מַגַּעַת לָעַרְקוֹב, אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל מַרְבִּית הָעֲגָלִים כֵּן, כָּל זְמַן שֶׁהֵן מַגְדִּילִין הֵם נִמְתָּחוֹת. לְאֵיזֶה עַרְקוֹב אָמְרוּ, רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, לָעַרְקוֹב שֶׁבְּאֶמְצַע הַיָּרֵךְ. עַל אֵלּוּ מוּמִין שׁוֹחֲטִין אֶת הַבְּכוֹר, וּפְסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין נִפְדִּין עֲלֵיהֶן: 
+
+אֵלּוּ שֶׁאֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן לֹא בַמִּקְדָּשׁ וְלֹא בַמְּדִינָה, חֲוַרְוָד וְהַמַּיִם שֶׁאֵינָם קְבוּעִין, וְחִטָּיו הַפְּנִימִיּוֹת שֶׁנִּפְגְּמוּ, (אֲבָל לֹא) שֶׁנֶּעֶקְרוּ, וּבַעַל גָּרָב, וּבַעַל יַבֶּלֶת, וּבַעַל חֲזָזִית, וְזָקֵן, וְחוֹלֶה, וּמְזֻהָם, וְשֶׁנֶּעֶבְדָה בוֹ עֲבֵרָה, וְשֶׁהֵמִית אֶת הָאָדָם (עַל פִּי עֵד אֶחָד אוֹ עַל פִּי הַבְּעָלִים), וְטֻמְטוּם, וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, לֹא בַמִּקְדָּשׁ וְלֹא בַמְּדִינָה. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, אֵין מוּם גָּדוֹל מִזֶּה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ בְכוֹר, אֶלָּא נִגְזָז וְנֶעֱבָד: 
+
+
+Chapter 7
+
+מוּמִין אֵלּוּ, בֵּין קְבוּעִין בֵּין עוֹבְרִין, פּוֹסְלִין בָּאָדָם. יוֹתֵר עֲלֵיהֶן בָּאָדָם, הַכִּילוֹן, וְהַלַּפְתָּן, הַמַּקָּבָן, וְשֶׁרֹאשׁוֹ שָׁקוּעַ, וּשְׁקִיפָס. וּבַעֲלֵי הַחֲטוֹטֶרֶת, רַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר, וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין: 
+
+הַקֵּרֵחַ, פָּסוּל. אֵיזֶהוּ קֵרֵחַ, כֹּל שֶׁאֵין לוֹ שִׁטָּה שֶׁל שֵׂעָר מַקֶּפֶת מֵאֹזֶן לְאֹזֶן. וְאִם יֵשׁ לוֹ, הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. אֵין לוֹ גְבִּינִים, אֵין לוֹ אֶלָּא גְבִין אֶחָד, הוּא גִבֵּן הָאָמוּר בַּתּוֹרָה. רַבִּי דוֹסָא אוֹמֵר, כֹּל שֶׁגְּבִּינָיו שׁוֹכְבִין. רַבִּי חֲנִינָא בֶן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי גַבִּים וּשְׁתֵּי שִׁדְרָאוֹת: 
+
+הֶחָרוּם, פָּסוּל. אֵיזֶהוּ חָרוּם, הַכּוֹחֵל שְׁתֵּי עֵינָיו כְּאֶחָת. שְׁתֵּי עֵינָיו לְמַעְלָה, וּשְׁתֵּי עֵינָיו לְמַטָּה, עֵינוֹ אַחַת לְמַעְלָה, וְעֵינוֹ אַחַת לְמַטָּה, רוֹאֶה אֶת הַחֶדֶר וְאֶת הָעֲלִיָּה כְּאֶחָת, סָכֵי שֶׁמֶשׁ, זוּגְדוֹס, וְהַצִּירָן. וְשֶׁנָּשְׁרוּ רִיסֵי עֵינָיו, פָּסוּל, מִפְּנֵי מַרְאִית הָעָיִן: 
+
+עֵינָיו גְּדוֹלוֹת כְּשֶׁל עֵגֶל, אוֹ קְטַנּוֹת כְּשֶׁל אַוָּז, גּוּפוֹ גָּדוֹל מֵאֵבָרָיו אוֹ קָטָן מֵאֵבָרָיו, חָטְמוֹ גָּדוֹל מֵאֵבָרָיו אוֹ קָטָן מֵאֵבָרָיו, הַצִּמֵּם, וְהַצִּמֵּעַ. אֵיזֶה הוּא צִמֵּעַ, שֶׁאָזְנָיו קְטַנּוֹת. וְהַצִּמֵּם, שֶׁאָזְנָיו דּוֹמוֹת לִסְפוֹג: 
+
+שְׂפָתוֹ הָעֶלְיוֹנָה עוֹדֶפֶת עַל הַתַּחְתּוֹנָה, וְהַתַּחְתּוֹנָה עוֹדֶפֶת עַל הָעֶלְיוֹנָה, הֲרֵי זֶה מוּם. וְשֶׁנִּטְּלוּ שִׁנָּיו, פָּסוּל, מִפְּנֵי מַרְאִית הָעָיִן. דַּדָּיו שׁוֹכְבִים כְּשֶׁל אִשָּׁה, כְּרֵסוֹ צָבָה, טַבּוּרוֹ יוֹצֵא, נִכְפֶּה אֲפִלּוּ אַחַת לְיָמִים, רוּחַ קַצְרִית בָּאָה עָלָיו, הַמְאֻשְׁכָּן, וּבַעַל גֶּבֶר. אֵין לוֹ בֵיצִים, אוֹ אֵין לוֹ אֶלָּא בֵיצָה אַחַת, זֶהוּ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ הָאָמוּר בַּתּוֹרָה. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, כּל שֶׁנִּמְרְחוּ אֲשָׁכָיו. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כּל שֶׁרוּחַ בַּאֲשָׁכָיו. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, כֹּל שֶׁמַּרְאָיו חֲשׁוּכִין: 
+
+הַמַּקִּישׁ בְּקַרְסֻלָּיו, וּבְאַרְכּוּבוֹתָיו, וּבַעַל פִּיקָה, וְהָעִקֵּל. אֵיזֶהוּ עִקֵּל, כֹּל שֶׁמַּקִּיף פַּרְסוֹתָיו וְאֵין אַרְכּוּבוֹתָיו נוֹשְׁקוֹת זוֹ לָזוֹ. פִּיקָה יוֹצְאָה מִגּוּדָלוֹ, עֲקֵבוֹ יוֹצֵא לַאֲחוֹרָיו, פַּרְסָתוֹ רְחָבָה כְּשֶׁל אַוָּז. אֶצְבְּעוֹתָיו מֻרְכָּבוֹת זוֹ עַל זוֹ, אוֹ קְלוּטוֹת (לְמַעְלָה) עַד הַפֶּרֶק, כָּשֵׁר. לְמַטָּה מִן הַפֶּרֶק וַחֲתָכָהּ, כָּשֵׁר. הָיְתָה בוֹ יְתֶרֶת וַחֲתָכָהּ, אִם יֵשׁ בָּהּ עֶצֶם, פָּסוּל. וְאִם לָאו, כָּשֵׁר. יָתֵר בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו שֵׁשׁ וָשֵׁשׁ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע, רַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר, וַחֲכָמִים פּוֹסְלִים. הַשּׁוֹלֵט בִּשְׁתֵּי יָדָיו, רַבִּי פּוֹסֵל, וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִים. הַכּוּשִׁי, וְהַגִּיחוֹר, וְהַלַּבְקָן, וְהַקִּפֵּחַ, וְהַנַּנָּס, וְהַחֵרֵשׁ, וְהַשּׁוֹטֶה, וְהַשִּׁכּוֹר, וּבַעֲלֵי נְגָעִים טְהוֹרִין, פְּסוּלִין בָּאָדָם, וּכְשֵׁרִין בַּבְּהֵמָה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, שׁוֹטָה בַבְּהֵמָה אֵינָהּ מִן הַמֻּבְחָר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף בַּעֲלֵי דִלְדּוּלִין, פְּסוּלִין בָּאָדָם, וּכְשֵׁרִין בַּבְּהֵמָה: 
+
+אֵלּוּ כְּשֵׁרִין בָּאָדָם, וּפְסוּלִין בַּבְּהֵמָה, אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, וּטְרֵפָה, וְיוֹצֵא דֹפֶן, (וְשֶׁנֶּעֶבְדָה בָהֶן עֲבֵרָה, וְשֶׁהֵמִית אֶת הָאָדָם). הַנּוֹשֵׂא נָשִׁים בַּעֲבֵרָה, פָּסוּל, עַד שֶׁיַּדִּיר הֲנָיָה. הַמִּטַּמֵּא לַמֵּתִים, פָּסוּל, עַד שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו שֶׁלֹּא יְהֵא מִטַּמֵּא לַמֵּתִים: 
+
+
+Chapter 8
+
+יֵשׁ בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְאֵינוֹ בְכוֹר לַכֹּהֵן, בְּכוֹר לַכֹּהֵן וְאֵינוֹ בְכוֹר לַנַּחֲלָה, בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְלַכֹּהֵן, יֵשׁ שֶׁאֵינוֹ בְכוֹר לֹא לַנַּחֲלָה וְלֹא לַכֹּהֵן. אֵיזֶהוּ בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְאֵינוֹ בְכוֹר לַכֹּהֵן, הַבָּא אַחַר הַנְּפָלִים שֶׁיָּצָא רֹאשׁוֹ חַי, וּבֶן תִּשְׁעָה שֶׁיָּצָא רֹאשׁוֹ מֵת, וְהַמַּפֶּלֶת כְּמִין בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד שֶׁיְּהֵא בוֹ מִצּוּרַת הָאָדָם. הַמַּפֶּלֶת סַנְדָּל, אוֹ שִׁלְיָא, וּשְׁפִיר מְרֻקָּם, וְהַיּוֹצֵא מְחֻתָּךְ, הַבָּא אַחֲרֵיהֶן, בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְאֵינוֹ בְכוֹר לַכֹּהֵן. מִי שֶׁלֹּא הָיוּ לוֹ בָנִים וְנָשָׂא אִשָּׁה שֶׁכְּבָר יָלְדָה, עוֹדָהּ שִׁפְחָה וְנִשְׁתַּחְרְרָה, עוֹדָהּ נָכְרִית וְנִתְגַּיְּרָה, מִשֶּׁבָּאת לְיִשְׁרָאֵל יָלְדָה, בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְאֵינוֹ בְכוֹר לַכֹּהֵן. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְלַכֹּהֵן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג), פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, עַד שֶׁיִּפְטְרוּ רֶחֶם מִיִּשְׂרָאֵל. מִי שֶׁהָיוּ לוֹ בָנִים וְנָשָׂא אִשָּׁה שֶׁלֹא יָלְדָה, נִתְגַּיְּרָה מְעֻבֶּרֶת, נִשְׁתַּחְרְרָה מְעֻבֶּרֶת, יָלְדָה הִיא וְכֹהֶנֶת, הִיא וּלְוִיָּה, הִיא וְאִשָּׁה שֶׁכְּבָר יָלְדָה, וְכֵן מִי שֶׁלֹּא שָׁהֲתָה אַחַר בַּעְלָהּ שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים וְנִשֵּׂאת וְיָלְדָה, וְאֵין יָדוּעַ אִם בֶּן תִּשְׁעָה לָרִאשׁוֹן, אוֹ בֶן שִׁבְעָה לָאַחֲרוֹן, בְּכוֹר לַכֹּהֵן וְאֵינוֹ בְכוֹר לַנַּחֲלָה. אֵיזֶהוּ בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְלַכֹּהֵן, הַמַּפֶּלֶת שְׁפִיר מָלֵא דָם, מָלֵא מַיִם, מָלֵא גְנִינִים, הַמַּפֶּלֶת כְּמִין דָּגִים וַחֲגָבִים שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, הַמַּפֶּלֶת יוֹם אַרְבָּעִים, הַבָּא אַחֲרֵיהֶן, בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְלַכֹּהֵן:  
+יוֹצֵא דֹפֶן וְהַבָּא אַחֲרָיו, שְׁנֵיהֶם אֵינָן בְּכוֹר לֹא לַנַּחֲלָה וְלֹא לַכֹּהֵן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הָרִאשׁוֹן לַנַּחֲלָה, וְהַשֵּׁנִי לְחָמֵשׁ סְלָעִים:  
+מִי שֶׁלֹּא בִכְּרָה אִשְׁתּוֹ וְיָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים, נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן. מֵת אֶחָד מֵהֶן בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם, הָאָב פָּטוּר. מֵת הָאָב וְהַבָּנִים קַיָּמִים, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אִם נָתְנוּ עַד שֶׁלֹּא חָלְקוּ, נָתָנוּ. וְאִם לָאו, פְּטוּרִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר נִתְחַיְּבוּ נְכָסִים. זָכָר וּנְקֵבָה, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם:  
+שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁלֹּא בִכְּרוּ וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים, נוֹתֵן עֶשֶׂר סְלָעִים לַכֹּהֵן. מֵת אֶחָד מֵהֶן בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם, אִם לְכֹהֵן אֶחָד נָתַן, יַחֲזִיר לוֹ חָמֵשׁ סְלָעִים. אִם לִשְׁנֵי כֹהֲנִים נָתַן, אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא מִיָּדָם. זָכָר וּנְקֵבָה אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה, נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן. שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם. אַחַת בִּכְּרָה וְאַחַת שֶׁלֹּא בִכְּרָה וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים. נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן. מֵת אֶחָד מֵהֶן בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם, הָאָב פָּטוּר. מֵת הָאָב וְהַבָּנִים קַיָּמִין, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אִם נָתְנוּ עַד שֶׁלֹּא חָלְקוּ, נָתָנוּ. וְאִם לָאו, פְּטוּרִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, נִתְחַיְּבוּ נְכָסִים. זָכָר וּנְקֵבָה, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם:  
+שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁל שְׁנֵי אֲנָשִׁים שֶׁלֹּא בִכְּרוּ וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים, זֶה נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן, וְזֶה נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן. מֵת אֶחָד מֵהֶן בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם, אִם לְכֹהֵן אֶחָד נָתְנוּ, יַחֲזִיר לָהֶן חָמֵשׁ סְלָעִים. אִם לִשְׁנֵי כֹהֲנִים נָתְנוּ, אֵינָן יְכוֹלִין לְהוֹצִיא מִיָּדָם. זָכָר וּנְקֵבָה, הָאָבוֹת פְּטוּרִין, וְהַבֵּן חַיָּב לִפְדּוֹת אֶת עַצְמוֹ. שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם:  
+אַחַת בִּכְּרָה וְאַחַת שֶׁלֹּא בִכְּרָה שֶׁל שְׁנֵי אֲנָשִׁים, וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים, זֶה שֶׁלֹּא בִכְּרָה אִשְׁתּוֹ, נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן. זָכָר וּנְקֵבָה, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם. מֵת הַבֵּן בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן לַכֹּהֵן, יַחֲזִיר (לוֹ חָמֵשׁ סְלָעִים). לְאַחַר שְׁלשִׁים יוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן, יִתֵּן. מֵת בְּיוֹם שְׁלשִׁים, כְּיוֹם שֶׁלְּפָנָיו. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אִם נָתַן, לֹא יִטּוֹל. וְאִם לֹא נָתַן, לֹא יִתֵּן. מֵת הָאָב בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם, בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא נִפְדָּה, עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁנִּפְדָּה. לְאַחַר שְׁלשִׁים יוֹם, בְּחֶזִקַת שֶׁנִּפְדָּה, עַד (שֶׁיָּבִיא רְאָיָה) שֶׁלֹּא נִפְדָּה. הוּא לִפָּדוֹת וּבְנוֹ לִפָּדוֹת, הוּא קוֹדֵם אֶת בְּנוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּנוֹ קוֹדְמוֹ, שֶׁמִּצְוָתוֹ עַל אָבִיו, וּמִצְוַת בְּנוֹ עָלָיו:  
+חָמֵשׁ סְלָעִים שֶׁל בֵּן, בְּמָנֶה צוֹרִי. שְׁלשִׁים שֶׁל עֶבֶד, וַחֲמִשִּׁים שֶׁל אוֹנֵס וְשֶׁל מְפַתֶּה, וּמֵאָה שֶׁל מוֹצִיא שֵׁם רָע, כֻּלָּם בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, בְּמָנֶה צוֹרִי. וְכֻלָּן נִפְדִּין בְּכֶסֶף, וּבְשָׁוֶה כֶסֶף, חוּץ מִן הַשְּׁקָלִים:  
+אֵין פּוֹדִין לֹא בַעֲבָדִים, וְלֹא בִשְׁטָרוֹת, וְלֹא בְקַרְקָעוֹת, וְלֹא בְהֶקְדֵּשׁוֹת. כָּתַב לַכֹּהֵן שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ חָמֵשׁ סְלָעִים, חַיָּב לִתֵּן לוֹ וּבְנוֹ אֵינוֹ פָדוּי, לְפִיכָךְ אִם רָצָה הַכֹּהֵן לִתֵּן לוֹ מַתָּנָה, רַשַּׁאי. הַמַּפְרִישׁ פִּדְיוֹן בְּנוֹ וְאָבַד, חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח), יִהְיֶה לָּךְ וּפָדֹה תִפְדֶּה:  
+הַבְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בְּנִכְסֵי הָאָב, וְאֵינוֹ נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בְּנִכְסֵי הָאֵם. וְאֵינוֹ נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בַּשֶּׁבַח, וְלֹא בָרָאוּי כְּבַמֻּחְזָק. וְלֹא הָאִשָּׁה בִּכְתֻבָּתָהּ, וְלֹא הַבָּנוֹת בִּמְזוֹנוֹתֵיהֶן, וְלֹא הַיָּבָם. וְכֻלָּן אֵין נוֹטְלִין בַּשֶּׁבַח, וְלֹא בָרָאוּי כְּבַמֻּחְזָק:  
+אֵלּוּ שֶׁאֵינָן חוֹזְרִין בַּיּוֹבֵל, הַבְּכוֹרָה, וְהַיּוֹרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, וְהַמְיַבֵּם אֶת אֵשֶׁת אָחִיו, וְהַמַּתָּנָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מַתָּנָה כְּמֶכֶר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, כֻּלָּן חוֹזְרִין בַּיּוֹבֵל. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר, הַיּוֹרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, יַחֲזִיר לִבְנֵי מִשְׁפָּחָה וִינַכֶּה לָהֶם מִן הַדָּמִים:  
+
+Chapter 9
+
+מַעְשַׂר בְּהֵמָה נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת, בַּחֻלִּין אֲבָל לֹא בַמֻּקְדָּשִׁין. וְנוֹהֵג בַּבָּקָר וּבַצֹּאן, וְאֵינָן מִתְעַשְּׂרִים מִזֶּה עַל זֶה. בַּכְּבָשִׂים וּבָעִזִּים, וּמִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶּה. בֶּחָדָשׁ, וּבַיָּשָׁן, וְאֵינָן מִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶּה. שֶׁהָיָה בַּדִּין, מָה אִם הֶחָדָשׁ וְהַיָּשָׁן שֶׁאֵינָן כִּלְאַיִם זֶה בָזֶה, אֵין מִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶה. הַכְּבָשִׂים וְהָעִזִּים שֶׁהֵם כִּלְאַיִם זֶה בָזֶה, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא יִתְעַשְּׂרוּ מִזֶּה עַל זֶה, תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא כז), וָצֹאן, מִשְׁמָע כָּל צֹאן, אֶחָד:  
+מַעְשַׂר בְּהֵמָה מִצְטָרֵף כִּמְלֹא רֶגֶל בְּהֵמָה רוֹעָה. וְכַמָּה הִיא רֶגֶל בְּהֵמָה רוֹעָה, שִׁשָּׁה עָשָׂר מִיל. הָיָה בֵּין אֵלּוּ לְאֵלּוּ שְׁלשִׁים וּשְׁנַיִם מִיל, אֵינָן מִצְטָרְפִין. הָיָה לוֹ בָאֶמְצָע, מֵבִיא וּמְעַשְּׂרָן בָּאֶמְצָע. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הַיַּרְדֵּן מַפְסִיק לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה:  
+הַלָּקוּחַ אוֹ שֶׁנִּתַּן לוֹ מַתָּנָה, פָּטוּר מִמַּעְשַׂר בְּהֵמָה. הָאַחִים הַשֻּׁתָּפִין שֶׁחַיָּבִין בַּקָּלְבּוֹן, פְּטוּרִין מִמַּעְשַׂר בְּהֵמָה. וְשֶׁחַיָּבִין בְּמַעְשַׂר בְּהֵמָה, פְּטוּרִין מִן הַקָּלְבּוֹן. קָנוּ מִתְּפוּסַת הַבַּיִת, חַיָּבִין. וְאִם לָאו, פְּטוּרִין. חָלְקוּ וְחָזְרוּ וְנִשְׁתַּתְּפוּ, חַיָּבִּין בַּקָּלְבּוֹן וּפְטוּרִין מִמַּעְשַׂר בְּהֵמָה:  
+הַכֹּל נִכְנָס לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר, חוּץ מִן הַכִּלְאַיִם, וְהַטְּרֵפָה, וְיוֹצֵא דֹפֶן, וּמְחֻסַּר זְמָן, וְיָתוֹם. אֵיזֶהוּ יָתוֹם, כּל שֶׁמֵּתָה אִמּוֹ אוֹ שֶׁנִּשְׁחָטָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, אֲפִלּוּ נִשְׁחֲטָה אִמּוֹ וְהַשֶּׁלַח קַיָּם, אֵין זֶה יָתוֹם:  
+שָׁלשׁ גְּרָנוֹת לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה, בִּפְרוֹס הַפֶּסַח, בִּפְרוֹס הָעֲצֶרֶת, בִּפְרוֹס הֶחָג, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בַּאֲדָר, בְּאֶחָד בְּסִיוָן, בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בְאָב. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, בְּאֶחָד בְּנִיסָן, בְּאֶחָד בְּסִיוָן, בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶאֱלוּל. וְלָמָּה אָמְרוּ בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶאֱלוּל וְלֹא אָמְרוּ בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹם טוֹב, וְאִי אֶפְשָׁר לְעַשֵּׂר בְּיוֹם טוֹב, לְפִיכָךְ הִקְדִּימוּהוּ בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶאֱלוּל. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, הָאֱלוּלִיִּין מִתְעַשְּׂרִין בִּפְנֵי עַצְמָן:  
+כָּל הַנּוֹלָדִים מֵאֶחָד בְּתִשְׁרֵי עַד עֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶּאֱלוּל, הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין. חֲמִשָּׁה לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה וַחֲמִשָּׁה לְאַחַר רֹאשׁ הַשָּׁנָה, אֵינָן מִצְטָרְפִין. חֲמִשָּׁה לִפְנֵי הַגֹּרֶן וַחֲמִשָּׁה לְאַחַר הַגֹּרֶן, הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר שָׁלשׁ גְּרָנוֹת לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה, שֶׁעַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ הַגֹּרֶן, מֻתָּר לִמְכּוֹר וְלִשְׁחוֹט. הִגִּיעַ הַגֹּרֶן, לֹא יִשְׁחוֹט. וְאִם שָׁחַט, פָּטוּר:  
+כֵּיצַד מְעַשְּׂרָן, כּוֹנְסָן לַדִּיר וְעוֹשֶׂה לָהֶן פֶּתַח קָטָן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ שְׁנַיִם יְכוֹלִין לָצֵאת כְּאַחַת, וּמוֹנֶה בַשֵּׁבֶט, אֶחָד, שְׁנַיִם, שְׁלשָׁה, אַרְבָּעָה, חֲמִשָּׁה, שִׁשָּׁה, שִׁבְעָה, שְׁמוֹנָה, תִּשְׁעָה, וְהַיוֹצֵא עֲשִׂירִי סוֹקְרוֹ בְסִקְרָא וְאוֹמֵר הֲרֵי זֶה מַעֲשֵׂר. לֹא סְקָרוֹ בְסִקְרָא וְלֹא מְנָאָם בַּשֵּׁבֶט, אוֹ שֶׁמְּנָאָם רְבוּצִים, אוֹ עוֹמְדִים, הֲרֵי אֵלּוּ מְעֻשָּׂרִים, הָיָה לוֹ מֵאָה וְנָטַל עֲשָׂרָה, עֲשָׂרָה וְנָטַל אֶחָד, אֵין זֶה מַעֲשֵׂר. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הֲרֵי זֶה מַעֲשֵׂר, קָפַץ (אֶחָד) מִן הַמְּנוּיִין לְתוֹכָן, הֲרֵי אֵלּוּ פְטוּרִין. מִן הַמְעֻשָּׂרִים לְתוֹכָן, כֻּלָּן יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיֵאָכְלוּ בְמוּמָן לַבְּעָלִים:  
+יָצְאוּ שְׁנַיִם כְּאֶחָד, מוֹנֶה אוֹתָן שְׁנַיִם שְׁנָיִם. מְנָאָן אֶחָד, תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי מְקֻלְקָלִין. יָצְאוּ תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי כְּאַחַת, תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי מְקֻלְקָלִין. קָרָא לַתְּשִׁיעִי עֲשִׂירִי וְלָעֲשִׂירִי תְּשִׁיעִי וּלְאַחַד עָשָׂר עֲשִׂירִי, שְׁלָשְׁתָּן מְקֻדָּשִׁין. הַתְּשִׁיעִי נֶאֱכָל בְּמוּמוֹ, וְהָעֲשִׂירִי מַעֲשֵׂר, וְאַחַד עָשָׂר קָרֵב שְׁלָמִים וְעוֹשֶׂה תְמוּרָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, וְכִי יֵשׁ תְּמוּרָה עוֹשָׂה תְמוּרָה. אָמְרוּ מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר, אִלּוּ הָיָה תְמוּרָה, לֹא הָיָה קָרֵב. קָרָא לַתְּשִׁיעִי עֲשִׂירִי וְלָעֲשִׂירִי עֲשִׂירִי וּלְאַחַד עָשָׂר עֲשִׂירִי, אֵין אַחַד עָשָׂר מְקֻדָּשׁ. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁלֹּא נֶעֱקַר שֵׁם עֲשִׂירִי מִמֶּנּוּ, אֵין אַחַד עָשָׂר מְקֻדָּשׁ:  
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Bekhorot/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Bekhorot/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f53578f737ddb521e40d8eff38ed43b929cf21b7
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Bekhorot/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,147 @@
+Mishnah Bekhorot
+משנה בכורות
+merged
+https://www.sefaria.org/Mishnah_Bekhorot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Torat Emet 357
+-http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads
+
+משנה בכורות
+
+
+
+Chapter 1
+
+הַלּוֹקֵחַ עֻבַּר חֲמוֹרוֹ שֶׁל נָכְרִי, וְהַמּוֹכֵר לוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי, וְהַמִּשְׁתַּתֵּף לוֹ, וְהַמְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, וְהַנּוֹתֵן לוֹ בְקַבָּלָה, פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ג), בְּיִשְׂרָאֵל, אֲבָל לֹא בַאֲחֵרִים. כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם פְּטוּרִין מִקַּל וָחֹמֶר, אִם פָּטְרוּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, דִּין הוּא שֶׁיִּפְטְרוּ שֶׁל עַצְמָן: 
+
+פָּרָה שֶׁיָּלְדָה כְּמִין חֲמוֹר, וַחֲמוֹר שֶׁיָּלְדָה כְּמִין סוּס, פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר פֶּטֶר חֲמוֹר פֶּטֶר חֲמוֹר, שְׁנֵי פְעָמִים, עַד שֶׁיְּהֵא הַיּוֹלֵד חֲמוֹר וְהַנּוֹלָד חֲמוֹר. וּמָה הֵם בַּאֲכִילָה. בְּהֵמָה טְהוֹרָה שֶׁיָּלְדָה כְּמִין בְּהֵמָה טְמֵאָה, מֻתָּר בַּאֲכִילָה. וּטְמֵאָה שֶׁיָּלְדָה כְּמִין בְּהֵמָה טְהוֹרָה, אָסוּר בַּאֲכִילָה, שֶׁהַיּוֹצֵא מֵהַטָּמֵא, טָמֵא. וְהַיּוֹצֵא מִן הַטָּהוֹר, טָהוֹר. דָּג טָמֵא שֶׁבָּלַע דָּג טָהוֹר, מֻתָּר בַּאֲכִילָה. וְטָהוֹר שֶׁבָּלַע דָּג טָמֵא, אָסוּר בַּאֲכִילָה, לְפִי שֶׁאֵינוֹ גִדּוּלָיו: 
+
+חֲמוֹר שֶׁלֹּא בִכְּרָה, וְיָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים, נוֹתֵן טָלֶה אֶחָד לַכֹּהֵן. זָכָר וּנְקֵבָה, מַפְרִישׁ טָלֶה אֶחָד לְעַצְמוֹ. שְׁתֵּי חֲמוֹרִים שֶׁלֹּא בִכְּרוּ, וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים, נוֹתֵן שְׁנֵי טְלָיִים לַכֹּהֵן. זָכָר וּנְקֵבָה, אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה, נוֹתֵן טָלֶה אֶחָד לַכֹּהֵן. שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם: 
+
+אַחַת בִּכְּרָה וְאַחַת שֶׁלֹּא בִכְּרָה וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים, נוֹתֵן טָלֶה אֶחָד לַכֹּהֵן. זָכָר וּנְקֵבָה, מַפְרִישׁ טָלֶה אֶחָד לְעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד), וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה, מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים, זָכָר וּנְקֵבָה, גָּדוֹל וְקָטָן, תָּמִים וּבַעַל מוּם. וּפוֹדֶה בוֹ פְּעָמִים הַרְבֵּה. נִכְנָס לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר. וְאִם מֵת, נֶהֱנִים בּוֹ: 
+
+אֵין פּוֹדִים לֹא בָעֵגֶל, וְלֹא בַחַיָּה, וְלֹא בַשְּׁחוּטָה, וְלֹא בַטְּרֵפָה, וְלֹא בַכִּלְאַיִם, וְלֹא בַכּוֹי. רַבִּי אֶלְעָזָר מַתִּיר בַּכִּלְאַיִם מִפְּנֵי שֶׁהוּא שֶׂה, וְאוֹסֵר בַּכּוֹי מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק. נְתָנוֹ לַכֹּהֵן, אֵין הַכֹּהֵן רַשַּׁאי לְקַיְּמוֹ עַד שֶׁיַּפְרִישׁ שֶׂה תַחְתָּיו: 
+
+הַמַּפְרִישׁ פִּדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר וּמֵת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּתוֹ, כַּחֲמֵשׁ סְלָעִים שֶׁל בֵּן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּתוֹ, כְּפִדְיוֹן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. הֵעִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי צָדוֹק עַל פִּדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר שֶׁמֵּת, שֶׁאֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם. מֵת פֶּטֶר חֲמוֹר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִקָּבֵר, וּמֻתָּר בַּהֲנָאָתוֹ שֶׁל טָלֶה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהִקָּבֵר, וְהַטָּלֶה לַכֹּהֵן: 
+
+לֹא רָצָה לִפְדּוֹתוֹ, עוֹרְפוֹ בְקוֹפִיץ מֵאַחֲרָיו וְקוֹבְרוֹ. מִצְוַת פְּדִיָּה קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת עֲרִיפָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג), וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ. מִצְוַת יְעִידָה קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת פְּדִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (שם כא), אֲשֶׁר לֹא יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ. מִצְוַת יִבּוּם קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת חֲלִיצָה, בָּרִאשׁוֹנָה, שֶׁהָיוּ מִתְכַּוְּנִין לְשֵׁם מִצְוָה. וְעַכְשָׁיו שֶׁאֵין מִתְכַּוְּנִין לְשֵׁם מִצְוָה, אָמְרוּ מִצְוַת חֲלִיצָה קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת יִבּוּם. מִצְוַת גְּאֻלָּה בָּאָדוֹן הוּא קוֹדֵם לְכָל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז), וְאִם לֹא יִגָּאֵל וְנִמְכַּר בְּעֶרְכֶּךְ: 
+
+
+Chapter 2
+
+הַלּוֹקֵחַ עֻבַּר פָּרָתוֹ שֶׁל נָכְרִי, וְהַמּוֹכֵר לוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי, הַמִּשְׁתַּתֵּף לוֹ, וְהַמְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, וְהַנּוֹתֵן לוֹ בְקַבָּלָה, פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ג), בְּיִשְׂרָאֵל, אֲבָל לֹא בַאֲחֵרִים. כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם חַיָּבִין. לֹא נִפְטְרוּ מִבְּכוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה, (וְלֹא נִפְטְרוּ) אֶלָּא מִפִּדְיוֹן הַבֵּן וּמִפֶּטֶר חֲמוֹר:  
+כָּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁקָּדַם מוּם קָבוּעַ לְהֶקְדֵּשָׁן, וְנִפְדּוּ, חַיָּבִים בַּבְּכוֹרָה וּבַמַּתָּנוֹת, וְיוֹצְאִין לְחֻלִּין לִגָּזֵז וּלְהֵעָבֵד, וּוְלָדָן וַחֲלָבָן מֻתָּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָן, וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ פָּטוּר, וְאֵין עוֹשִׂים תְּמוּרָה, וְאִם מֵתוּ יִפָּדוּ, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר:  
+כֹּל שֶׁקָּדַם הֶקְדֵּשָׁן אֶת מוּמָן, אוֹ מוּם עוֹבֵר לְהֶקְדֵּשָׁן, וּלְאַחַר מִכָּאן נוֹלָד לָהֶם מוּם קָבוּעַ (וְנִפְדּוּ), פְּטוּרִין מִן הַבְּכוֹרָה וּמִן הַמַּתָּנוֹת, וְאֵינָן יוֹצְאִין לְחֻלִּין לִגָּזֵז וּלְהֵעָבֵד, וּוְלָדָן וַחֲלָבָן אָסוּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָן, וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ חַיָּב, וְעוֹשִׂין תְּמוּרָה, וְאִם מֵתוּ יִקָּבֵרוּ:  
+הַמְקַבֵּל צֹאן בַּרְזֶל מִן הַנָּכְרִי, וְלָדוֹת פְּטוּרִין, וּוַלְדֵי וְלָדוֹת חַיָּבִין. הֶעֱמִיד וְלָדוֹת תַּחַת אִמּוֹתֵיהֶם, וַלְדֵי וְלָדוֹת פְטוּרִין, וּוַלְדֵי וַלְדֵי וְלָדוֹת חַיָּבִין. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אֲפִלּוּ עַד עֲשָׂרָה דוֹרוֹת, פְּטוּרִין, שֶׁאַחֲרָיוּתָן לַנָּכְרִי:  
+רָחֵל שֶׁיָּלְדָה כְּמִין עֵז, וְעֵז שֶׁיָּלְדָה כְּמִין רָחֵל, פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה. וְאִם יֵשׁ בּוֹ מִקְצָת סִימָנִין, חַיָּב:  
+רָחֵל שֶׁלֹּא בִכְּרָה וְיָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים וְיָצְאוּ שְׁנֵי רָאשֵׁיהֶן כְּאֶחָד, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, שְׁנֵיהֶן לַכֹּהֵן. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג), הַזְּכָרִים לַה'. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אִי אֶפְשָׁר, אֶלָּא אֶחָד לוֹ וְאֶחָד לַכֹּהֵן. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, הַכֹּהֵן בּוֹרֵר לוֹ אֶת הַיָפֶה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מְשַׁמְּנִים בֵּינֵיהֶן, וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב. וְחַיָּב בַּמַּתָּנוֹת. רַבִּי יוֹסֵי פּוֹטֵר. מֵת אֶחָד מֵהֶן, רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, יַחֲלוֹקוּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. זָכָר וּנְקֵבָה, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם:  
+שְׁתֵּי רְחֵלוֹת שֶׁלֹּא בִכְּרוּ, וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים, נוֹתֵן שְׁנֵיהֶם לַכֹּהֵן. זָכָר וּנְקֵבָה, הַזָּכָר לַכֹּהֵן. שְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה, אֶחָד לוֹ וְאֶחָד לַכֹּהֵן. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, הַכֹּהֵן בּוֹרֵר לוֹ אֶת הַיָּפֶה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מְשַׁמְּנִים בֵּינֵיהֶן, וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב. וְחַיָּב בַּמַּתָּנוֹת. רַבִּי יוֹסֵי פּוֹטֵר. מֵת אֶחָד מֵהֶן, רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, יַחֲלוֹקוּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר, אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם:  
+אַחַת בִּכְּרָה וְאַחַת שֶׁלֹּא בִכְּרָה וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים, אֶחָד לוֹ וְאֶחָד לַכֹּהֵן. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, הַכֹּהֵן בּוֹרֵר לוֹ אֶת הַיָּפֶה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מְשַׁמְּנִין בֵּינֵיהֶן, וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב. וְחַיָּב בַּמַּתָּנוֹת. רַבִּי יוֹסֵי פּוֹטֵר, שֶׁהָיָה רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כֹּל שֶׁחֲלִיפָיו בְּיַד כֹּהֵן, פָּטוּר מִן הַמַתָּנוֹת. רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּב. מֵת אֶחָד מֵהֶן, רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, יַחֲלוֹקוּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. זָכָר וּנְקֵבָה, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם:  
+יוֹצֵא דֹּפֶן וְהַבָּא אַחֲרָיו, רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, שְׁנֵיהֶם יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ וְיֵאָכְלוּ בְמוּמָן לַבְּעָלִים. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, שְׁנֵיהֶן אֵינָן בְּכוֹר, הָרִאשׁוֹן מִשּׁוּם שֶׁאֵינוֹ פֶטֶר רֶחֶם, וְהַשֵּׁנִי מִשּׁוּם שֶׁקִּדְּמוֹ אַחֵר: 
+
+Chapter 3
+
+הַלּוֹקֵחַ בְּהֵמָה מִן הַנָּכְרִי וְאֵין יָדוּעַ אִם בִּכְּרָה וְאִם לֹא בִכְּרָה, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, עֵז בַּת שְׁנָתָהּ וַדַּאי לַכֹּהֵן, מִכָּאן וְאֵילָךְ סָפֵק. רָחֵל בַּת שְׁתַּיִם וַדַּאי לַכֹּהֵן, מִכָּאן וְאֵילָךְ סָפֵק. פָּרָה וַחֲמוֹר בְּנוֹת שָׁלשׁ וַדַּאי לַכֹּהֵן, מִכָּאן וְאֵילָךְ סָפֵק. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, אִלּוּ בַּוָּלָד בִּלְבַד בְּהֵמָה נִפְטֶרֶת, הָיָה כִדְבָרֶיךָ, אֶלָּא אָמְרוּ, סִימַן הַוָּלָד בִּבְהֵמָה דַקָּה, טִנוּף. וּבְגַסָּה, שִׁלְיָא. וּבְאִשָּׁה, שְׁפִיר וְשִׁלְיָא. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁיָדוּעַ שֶׁבִּכְּרָה, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם. וְכֹל שֶׁלֹּא בִכְּרָה, הֲרֵי זֶה לַכֹּהֵן. אִם סָפֵק, יֵאָכֵל בְּמוּמוֹ לַבְּעָלִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, בְּהֵמָה גַסָּה שֶׁשָּׁפְעָה חֲרָרַת דָּם, הֲרֵי זוֹ תִקָּבֵר, וְנִפְטְרָה מִן הַבְּכוֹרָה: 
+
+רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, הַלּוֹקֵחַ בְּהֵמָה מְנִיקָה מִן הַנָּכְרִי, אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא בְנָהּ שֶׁל אַחֶרֶת הָיָה. נִכְנַס לְתוֹךְ עֶדְרוֹ וְרָאָה אֶת הַמַּבְכִּירוֹת מְנִיקוֹת וְאֶת שֶׁאֵינָן מַבְכִּירוֹת מְנִיקוֹת, אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא בְנָהּ שֶׁל זוֹ בָּא לוֹ אֵצֶל זוֹ, אוֹ שֶׁמָּא בְנָהּ שֶׁל זוֹ בָּא לוֹ אֵצֶל זוֹ: 
+
+רַבִּי יוֹסֵי בֶּן מְשֻׁלָּם אוֹמֵר, הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּכוֹר, עוֹשֶׂה מָקוֹם בְּקוֹפִיץ מִכָּאן וּמִכָּאן וְתוֹלֵשׁ הַשֵּׂעָר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְזִיזֶנּוּ מִמְּקוֹמוֹ. וְכֵן הַתּוֹלֵשׁ אֶת הַשֵּׂעָר לִרְאוֹת מְקוֹם הַמּוּם: 
+
+שְׂעַר בְּכוֹר בַּעַל מוּם שֶׁנָּשַׁר וְהִנִּיחוֹ בַחַלּוֹן וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטוֹ, עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל מַתִּיר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, לֹא בָזֶה הִתִּיר עֲקַבְיָא, אֶלָּא בִשְׂעַר בְּכוֹר בַּעַל מוּם שֶׁנָּשַׁר וְהִנִּיחוֹ בַּחַלּוֹן וְאַחַר כָּךְ מֵת, בָּזֶה עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל מַתִּיר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין. הַצֶּמֶר הַמְדֻבְלָל בַּבְּכוֹר, אֶת שֶׁהוּא נִרְאֶה מִן הַגִּזָּה, מֻתָּר. וְאֶת שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה מִן הַגִּזָּה, אָסוּר: 
+
+
+Chapter 4
+
+עַד כַּמָּה יִשְׂרָאֵל חַיָּבִים לְהִטַּפֵּל בַּבְּכוֹר. בִּבְהֵמָה דַקָּה, עַד שְׁלשִׁים יוֹם. וּבַגַּסָּה, חֲמִשִּׁים יוֹם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בַּדַּקָּה שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים. אָמַר לוֹ הַכֹּהֵן בְּתוֹךְ זְמַן זֶה תְּנֵהוּ לִי, הֲרֵי זֶה לֹא יִתְּנוֹ לוֹ. אִם הָיָה בַעַל מוּם, אָמַר לוֹ תֶּן לִי שֶׁאוֹכְלֶנּוּ, מֻתָּר. וּבִשְׁעַת הַמִּקְדָּשׁ, אִם הָיָה תָמִים, אָמַר לוֹ תֶּן לִי שֶׁאַקְרִיבֶנּוּ, מֻתָּר. הַבְּכוֹר נֶאֱכָל שָׁנָה בְשָׁנָה בֵּין תָּמִים בֵּין בַּעַל מוּם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו), לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ תֹאכְלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה:  
+נוֹלַד לוֹ מוּם בְּתוֹךְ שְׁנָתוֹ, מֻתָּר לְקַיְּמוֹ כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. לְאַחַר שְׁנָתוֹ, אֵינוֹ רַשַּׁאי לְקַיְּמוֹ אֶלָּא עַד שְׁלשִׁים יוֹם:  
+הַשּׁוֹחֵט הַבְּכוֹר וּמַרְאֶה אֶת מוּמוֹ, רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הוֹאִיל וְהוּא נִשְׁחַט שֶׁלֹּא עַל פִּי מֻמְחֶה, אָסוּר:  
+מִי שֶׁאֵינוֹ מֻמְחֶה וְרָאָה אֶת הַבְּכוֹר וְנִשְׁחַט עַל פִּיו, הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר, וִישַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ. דָּן אֶת הַדִּין, זִכָּה אֶת הַחַיָּב וְחִיֵּב אֶת הַזַּכַּאי, טִמֵּא אֶת הַטָהוֹר וְטִהֵר אֶת הַטָּמֵא, מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי וִישַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ. וְאִם הָיָה מֻמְחֶה לְבֵית דִּין, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם. מַעֲשֶׂה בְפָרָה שֶׁנִּטְּלָה הָאֵם שֶׁלָּהּ, וְהֶאֱכִילָהּ רַבִּי טַרְפוֹן לַכְּלָבִים, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְהִתִּירוּהָ. אָמַר תוֹדוֹס הָרוֹפֵא, אֵין פָּרָה וַחֲזִירָה יוֹצְאָה מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא עַד שֶׁהֵם חוֹתְכִין אֶת הָאֵם שֶׁלָּהּ, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תֵלֵד. אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן, הָלְכָה חֲמוֹרְךָ טַרְפוֹן. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, רַבִּי טַרְפוֹן, פָּטוּר אַתָּה, שֶׁאַתָּה מֻמְחֶה לְבֵית דִּין, וְכָל הַמֻּמְחֶה לְבֵית דִּין פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם:  
+הַנּוֹטֵל שְׂכָרוֹ לִהְיוֹת רוֹאֶה בְכוֹרוֹת, אֵין שׁוֹחֲטִין עַל פִּיו, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה מֻמְחֶה כְּאִילָא בְיַבְנֶה, שֶׁהִתִּירוּ לוֹ חֲכָמִים לִהְיוֹת נוֹטֵל אַרְבָּעָה אִסָּרוֹת בִּבְהֵמָה דַקָּה, וְשִׁשָּׁה בַּגַּסָּה, בֵּין תָּמִים בֵּין בַּעַל מוּם:  
+הַנּוֹטֵל שְׂכָרוֹ לָדוּן, דִּינָיו בְּטֵלִים. לְהָעִיד, עֵדוּתָיו בְּטֵלִין. לְהַזּוֹת וּלְקַדֵּשׁ, מֵימָיו מֵי מְעָרָה וְאֶפְרוֹ אֵפֶר מִקְלֶה. אִם הָיָה כֹהֵן וְטִמְּאָהוּ מִתְּרוּמָתוֹ, מַאֲכִילוֹ וּמַשְׁקוֹ וְסָכוֹ. וְאִם הָיָה זָקֵן, מַרְכִּיבוֹ עַל הַחֲמוֹר. וְנוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ כַּפּוֹעֵל:  
+הֶחָשׁוּד עַל הַבְּכוֹרוֹת, אֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ בְּשַׂר צְבָאִים וְלֹא עוֹרוֹת שֶׁאֵינָן עֲבוּדִין. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לוֹקְחִים מִמֶּנּוּ עוֹרוֹת שֶׁל נְקֵבָה, וְאֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ צֶמֶר מְלֻּבָּן וְצוֹאִי, אֲבָל לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ טָווּי וּבְגָדִים:  
+הֶחָשׁוּד עַל הַשְׁבִיעִית אֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ פִשְׁתָּן וַאֲפִלּוּ סֶרֶק, אֲבָל לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ טָווּי וְאָרִיג:  
+הֶחָשׁוּד לִהְיוֹת מוֹכֵר תְּרוּמָה לְשֵׁם חֻלִּין, אֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ אֲפִלּוּ מַיִם אוֹ מֶלַח, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ זִקַּת תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת, אֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ:  
+הֶחָשׁוּד עַל הַשְּׁבִיעִית, אֵינוֹ חָשׁוּד עַל הַמַּעַשְׂרוֹת. הֶחָשׁוּד עַל הַמַּעַשְׂרוֹת, אֵינוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבִיעִית. הֶחָשׁוּד עַל זֶה וְעַל זֶה, חָשׁוּד עַל הַטָּהֳרוֹת. וְיֵשׁ שֶׁהוּא חָשׁוּד עַל הַטָּהֳרוֹת, וְאֵינוֹ חָשׁוּד לֹא עַל זֶה וְלֹא עַל זֶה. זֶה הַכְּלָל, כָּל הֶחָשׁוּד עַל הַדָּבָר, לֹא דָנוֹ וְלֹא מְעִידוֹ:  
+
+Chapter 5
+
+כָּל פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין (הֲנָאָתָן לַהֶקְדֵּשׁ), נִמְכָּרִין בָּאִטְלִיז (וְנִשְׁחָטִין בָּאִטְלִיז) וְנִשְׁקָלִין בְּלִטְרָא, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר, שֶׁהֲנָיָתָן לַבְּעָלִים. פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין הֲנָיָתָן לַהֶקְדֵּשׁ. וְשׁוֹקְלִין מָנֶה כְנֶגֶד מָנֶה בַּבְּכוֹר: 
+
+בֵית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לֹא יִמָּנָה יִשְׂרָאֵל עִם הַכֹּהֵן עַל הַבְּכוֹר. בֵּית הִלֵּל מַתִּירִין, וַאֲפִלּוּ נָכְרִי. בְּכוֹר שֶׁאֲחָזוֹ דָם, אֲפִלּוּ הוּא מֵת, אֵין מַקִּיזִין לוֹ דָם, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יַקִּיז, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה בוֹ מוּם. וְאִם עָשָׂה בוֹ מוּם, הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׁחֵט עָלָיו. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר יַקִּיז, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בוֹ מוּם: 
+
+הַצּוֹרֵם בְּאֹזֶן הַבְּכוֹר, הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׁחֵט עוֹלָמִית, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כְּשֶׁיִּוָּלֵד לוֹ מוּם אַחֵר, יִשָּׁחֵט עָלָיו. מַעֲשֶׂה בְזָכָר שֶׁל רְחֵלִים זָקֵן וּשְׂעָרוֹ מְדֻלְדָּל, רָאָהוּ קַסְדּוֹר אֶחָד, אָמַר, מַה טִּיבוֹ שֶׁל זֶה. אָמְרוּ לוֹ, בְּכוֹר הוּא וְאֵינוֹ נִשְׁחָט אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה בּוֹ מוּם. נָטַל פִּגְיוֹן וְצָרַם בְּאָזְנוֹ, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְהִתִּירוּהוּ. רָאָה שֶׁהִתִּירוּ, וְהָלַךְ וְצָרַם בְּאָזְנֵי בְכוֹרוֹת אֲחֵרִים, וְאָסָרוּ. פַּעַם אַחַת הָיוּ תִינוֹקוֹת מְשַׂחֲקִין בַּשָּׂדֶה וְקָשְׁרוּ זַנְבוֹת טְלָאִים זֶה לָזֶה, וְנִפְסְקָה זְנָבוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם וַהֲרֵי הוּא בְכוֹר, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְהִתִּירוּהוּ. רָאוּ שֶׁהִתִּירוּ, וְהָלְכוּ וְקָשְׁרוּ זַנְבוֹת בְּכוֹרוֹת אֲחֵרִים, וְאָסָרוּ. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁהוּא לְדַעְתּוֹ, אָסוּר. וְשֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ, מֻתָּר: 
+
+הָיָה בְכוֹר רוֹדְפוֹ, וּבְעָטוֹ וְעָשָׂה בוֹ מוּם, הֲרֵי זֶה יִשְׁחוֹט עָלָיו. כָּל הַמּוּמִין הָרְאוּיִין לָבוֹא בִידֵי אָדָם, רוֹעִים יִשְׂרָאֵל נֶאֱמָנִים, וְרוֹעִים כֹּהֲנִים אֵינָן נֶאֱמָנִים. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, נֶאֱמָן הוּא עַל שֶׁל חֲבֵרוֹ וְאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל שֶׁל עַצְמוֹ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הֶחָשׁוּד עַל דָּבָר, לֹא דָנוֹ וְלֹא מְעִידוֹ: 
+
+נֶאֱמָן הַכֹּהֵן לוֹמַר הֶרְאֵיתִי בְּכוֹר זֶה וּבַעַל מוּם הוּא. הַכּל נֶאֱמָנִים עַל מוּמֵי הַמַּעֲשֵׂר. בְּכוֹר שֶׁנִּסְמֵית עֵינוֹ, שֶׁנִּקְטְעָה יָדוֹ, שֶׁנִּשְׁבְּרָה רַגְלוֹ, הֲרֵי זֶה יִשָּׁחֵט עַל פִּי שְׁלשָׁה בְנֵי הַכְּנֶסֶת, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ יֵשׁ שָׁם עֶשְׂרִים וּשְׁלשָׁה, לֹא יִשָּׁחֵט אֶלָּא עַל פִּי מֻמְחֶה: 
+
+הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּכוֹר (וּמְכָרוֹ) וְנוֹדַע שֶׁלֹּא הֶּרְאָהוּ, מַה שֶּׁאָכְלוּ אָכְלוּ וְהוּא יַחֲזִיר לָהֶם אֶת הַדָּמִים. וּמַה שֶׁלֹּא אָכְלוּ, הַבָּשָׂר יִקָּבֵר וְהוּא יַחֲזִיר לָהֶם אֶת הַדָּמִים. וְכֵן הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפָּרָה וּמְכָרָהּ וְנוֹדַע שֶׁהִיא טְרֵפָה, מַה שֶׁאָכְלוּ אָכְלוּ וְיַחֲזִיר לָהֶם אֶת הַדָּמִים. וּמַה שֶּׁלֹּא אָכְלוּ, הֵן יַחֲזִירוּ לוֹ אֶת הַבָּשָׂר וְהוּא יַחֲזִיר לָהֶם אֶת הַדָּמִים. מְכָרוּהוּ לַנָּכְרִים אוֹ הִטִּילוּהוּ לַכְּלָבִים, יְשַׁלְּמוּ לוֹ דְמֵי הַטְּרֵפָה: 
+
+
+Chapter 6
+
+עַל אֵלּוּ מוּמִין שׁוֹחֲטִין אֶת הַבְּכוֹר, נִפְגְּמָה אָזְנוֹ מִן הַסְּחוּס, אֲבָל לֹא מִן הָעוֹר, נִסְדְּקָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא חָסְרָה, נִקְּבָה מְלֹא כַרְשִׁינָה, אוֹ שֶׁיָּבָשָׁה. אֵיזוֹ הִיא יְבֵשָׁה, כֹּל שֶׁתִּנָּקֵב וְאֵינָהּ מוֹצִיאָה טִפַּת דָּם. רַבִּי יוֹסֵי בֶּן מְשֻׁלָּם אוֹמֵר, יְבֵשָׁה, שֶׁתְּהֵא נִפְרָכֶת: 
+
+רִיס שֶׁל עַיִן שֶׁנִּקַּב, שֶׁנִּפְגַּם, שֶׁנִּסְדַּק, הֲרֵי בְעֵינָיו דַּק, תְּבַלּוּל, חִלָּזוֹן נָחָשׁ, וְעֵנָב. וְאֵיזֶהוּ תְּבַלּוּל, לָבָן הַפוֹסֵק בַּסִּירָא וְנִכְנָס בַּשָּׁחוֹר. בַּשָּׁחוֹר וְנִכְנָס בַּלָּבָן, אֵינוֹ מוּם, שֶׁאֵין מוּמִים בַּלָּבָן: 
+
+חֲוַרְוָד וְהַמַּיִם הַקְּבוּעִים. אֵיזֶהוּ חֲוַרְוָד הַקָּבוּעַ, כֹּל שֶׁשָּׁהָה שְׁמוֹנִים יוֹם. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, בּוֹדְקִין אוֹתוֹ שְׁלשָׁה פְעָמִים בְּתוֹךְ שְׁמוֹנִים יוֹם. וְאֵלּוּ הֵם מַיִם הַקְּבוּעִים, אָכַל לַח וְיָבֵשׁ שֶׁל גְּשָׁמִים, לַח וְיָבֵשׁ שֶׁל שְׁלָחִים. אָכַל הַיָּבֵשׁ וְאַחַר כָּךְ אָכַל הַלַּח, אֵינוֹ מוּם, עַד שֶׁיֹּאכַל הַיָּבֵשׁ אַחַר הַלַּח: 
+
+חָטְמוֹ שֶׁנִּקַּב, שֶׁנִּפְגַּם, שֶׁנִּסְדַּק, שְׂפָתוֹ שֶׁנִּקְּבָה, שֶׁנִּפְגְּמָה, שֶׁנִּסְדְּקָה, חִטָּיו הַחִיצוֹנוֹת שֶׁנִּפְגְּמוּ אוֹ שֶׁנִּגְמְמוּ, וְהַפְנִימִיּוֹת שֶׁנֶּעֱקָרוּ. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, אֵין בּוֹדְקִין מִן הַמַּתְאִימוֹת וְלִפְנִים, אַף לֹא אֶת הַמַתְאִימוֹת: 
+
+נִפְגַּם הַזּוֹבָן, אוֹ עֶרְיָה שֶׁל נְקֵבָּה בַּמֻּקְדָּשִׁים, נִפְגַּם הַזָּנָב מִן הָעֶצֶם, אֲבָל לֹא מִן הַפֶּרֶק, אוֹ שֶׁהָיָה רֹאשׁ הַזָּנָב מַפְצִיל עֶצֶם, אוֹ שֶׁיֵּשׁ (בָּשָׂר) בֵּין חֻלְיָא לְחֻלְיָא מְלֹא אֶצְבַּע: 
+
+אֵין לוֹ בֵיצִים, (אוֹ) אֵין לוֹ אֶלָּא בֵּיצָה אֶחָת. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, אִם יֵשׁ לוֹ שְׁנֵי כִיסִין, יֵשׁ לוֹ שְׁתֵּי בֵיצִים. אֵין לוֹ אֶלָּא כִיס אֶחָד, אֵין לוֹ אֶלָּא בֵיצָה אֶחָת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מוֹשִׁיבוֹ עַל עַכּוּזוֹ וּמְמַעֵךְ, אִם יֵשׁ שָׁם בֵּיצָה, סוֹפָהּ לָצֵאת. מַעֲשֶׂה שֶׁמִּעֵךְ וְלֹא יָצָאת, וְנִשְׁחַט וְנִמְצֵאת דְּבוּקָה בַּכְּסָלִים, וְהִתִּיר רַבִּי עֲקִיבָא וְאָסַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: 
+
+בַּעַל חָמֵשׁ רַגְלַיִם, אוֹ שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא שָׁלשׁ, וְשֶׁרַגְלָיו קְלוּטוֹת כְּשֶׁל חֲמוֹר, וְהַשָּׁחוּל, וְהַכָּסוּל. אֵיזֶהוּ שָׁחוּל, שֶׁנִּשְׁמְטָה יְרֵכוֹ. וְכָסוּל, שֶׁאַחַת מִיַּרְכוֹתָיו גְּבוֹהָה: 
+
+נִשְׁבַּר עֶצֶם יָדוֹ, וְעֶצֶם רַגְלוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נִכָּר. מוּמִין אֵלּוּ מָנָה אִילָא בְיַבְנֶה, וְהוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים. וְעוֹד שְׁלשָׁה הוֹסִיף. אָמְרוּ לוֹ, לֹא שָׁמַעְנוּ אֶת אֵלּוּ. אֵת שֶׁגַּלְגַּל עֵינוֹ עָגוֹל כְּשֶׁל אָדָם, וּפִיו דּוֹמֶה לְשֶׁל חֲזִיר, וְשֶׁנִּטַּל רֹב הַמְדַבֵּר שֶׁל לְשׁוֹנוֹ. וּבֵית דִּין שֶׁל אַחֲרֵיהֶן אָמְרוּ, הֲרֵי אֵלּוּ מוּמִין: 
+
+מַעֲשֶׂה שֶׁהַלְּחִי הַתַּחְתּוֹן עוֹדֵף עַל הָעֶלְיוֹן, וְשָׁלַח רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לַחֲכָמִים וְאָמְרוּ, הֲרֵי זֶה מוּם. אֹזֶן הַגְּדִי שֶׁהָיְתָה כְפוּלָה, אָמְרוּ חֲכָמִים, בִּזְמַן שֶׁהִיא עֶצֶם אֶחָד, מוּם. וְאִם אֵינָהּ עֶצֶם אֶחָד, אֵינָהּ מוּם. רַבִּי חֲנַנְיָא בֶן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, זְנַב הַגְּדִי שֶׁהִיא דוֹמָה לְשֶׁל חֲזִיר, וְשֶׁאֵין בָּהּ שָׁלשׁ חֻלְיוֹת, הֲרֵי זֶה מוּם: 
+
+רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, אֶת שֶׁיַּבֶּלֶת בְּעֵינוֹ, וְשֶׁנִּפְגַּם עֶצֶם יָדוֹ, וְעֶצֶם רַגְלוֹ, וְשֶׁנִּפְסַק עַצְמוֹ שֶׁבְּפִיו. עֵינוֹ אַחַת גְּדוֹלָה וְאַחַת קְטַנָּה, אָזְנוֹ אַחַת גְּדוֹלָה וְאַחַת קְטַנָּה, בְּמַרְאֶה אֲבָל לֹא בְמִדָּה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַחַת מִבֵּיצָיו גְּדוֹלָה כִּשְׁתַּיִם בַּחֲבֶרְתָּהּ, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים: 
+
+זְנַב הָעֶגֶל שֶׁאֵינָהּ מַגַּעַת לָעַרְקוֹב, אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל מַרְבִּית הָעֲגָלִים כֵּן, כָּל זְמַן שֶׁהֵן מַגְדִּילִין הֵם נִמְתָּחוֹת. לְאֵיזֶה עַרְקוֹב אָמְרוּ, רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, לָעַרְקוֹב שֶׁבְּאֶמְצַע הַיָּרֵךְ. עַל אֵלּוּ מוּמִין שׁוֹחֲטִין אֶת הַבְּכוֹר, וּפְסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין נִפְדִּין עֲלֵיהֶן: 
+
+אֵלּוּ שֶׁאֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן לֹא בַמִּקְדָּשׁ וְלֹא בַמְּדִינָה, חֲוַרְוָד וְהַמַּיִם שֶׁאֵינָם קְבוּעִין, וְחִטָּיו הַפְּנִימִיּוֹת שֶׁנִּפְגְּמוּ, (אֲבָל לֹא) שֶׁנֶּעֶקְרוּ, וּבַעַל גָּרָב, וּבַעַל יַבֶּלֶת, וּבַעַל חֲזָזִית, וְזָקֵן, וְחוֹלֶה, וּמְזֻהָם, וְשֶׁנֶּעֶבְדָה בוֹ עֲבֵרָה, וְשֶׁהֵמִית אֶת הָאָדָם (עַל פִּי עֵד אֶחָד אוֹ עַל פִּי הַבְּעָלִים), וְטֻמְטוּם, וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, לֹא בַמִּקְדָּשׁ וְלֹא בַמְּדִינָה. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, אֵין מוּם גָּדוֹל מִזֶּה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ בְכוֹר, אֶלָּא נִגְזָז וְנֶעֱבָד: 
+
+
+Chapter 7
+
+מוּמִין אֵלּוּ, בֵּין קְבוּעִין בֵּין עוֹבְרִין, פּוֹסְלִין בָּאָדָם. יוֹתֵר עֲלֵיהֶן בָּאָדָם, הַכִּילוֹן, וְהַלַּפְתָּן, הַמַּקָּבָן, וְשֶׁרֹאשׁוֹ שָׁקוּעַ, וּשְׁקִיפָס. וּבַעֲלֵי הַחֲטוֹטֶרֶת, רַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר, וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין: 
+
+הַקֵּרֵחַ, פָּסוּל. אֵיזֶהוּ קֵרֵחַ, כֹּל שֶׁאֵין לוֹ שִׁטָּה שֶׁל שֵׂעָר מַקֶּפֶת מֵאֹזֶן לְאֹזֶן. וְאִם יֵשׁ לוֹ, הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. אֵין לוֹ גְבִּינִים, אֵין לוֹ אֶלָּא גְבִין אֶחָד, הוּא גִבֵּן הָאָמוּר בַּתּוֹרָה. רַבִּי דוֹסָא אוֹמֵר, כֹּל שֶׁגְּבִּינָיו שׁוֹכְבִין. רַבִּי חֲנִינָא בֶן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי גַבִּים וּשְׁתֵּי שִׁדְרָאוֹת: 
+
+הֶחָרוּם, פָּסוּל. אֵיזֶהוּ חָרוּם, הַכּוֹחֵל שְׁתֵּי עֵינָיו כְּאֶחָת. שְׁתֵּי עֵינָיו לְמַעְלָה, וּשְׁתֵּי עֵינָיו לְמַטָּה, עֵינוֹ אַחַת לְמַעְלָה, וְעֵינוֹ אַחַת לְמַטָּה, רוֹאֶה אֶת הַחֶדֶר וְאֶת הָעֲלִיָּה כְּאֶחָת, סָכֵי שֶׁמֶשׁ, זוּגְדוֹס, וְהַצִּירָן. וְשֶׁנָּשְׁרוּ רִיסֵי עֵינָיו, פָּסוּל, מִפְּנֵי מַרְאִית הָעָיִן: 
+
+עֵינָיו גְּדוֹלוֹת כְּשֶׁל עֵגֶל, אוֹ קְטַנּוֹת כְּשֶׁל אַוָּז, גּוּפוֹ גָּדוֹל מֵאֵבָרָיו אוֹ קָטָן מֵאֵבָרָיו, חָטְמוֹ גָּדוֹל מֵאֵבָרָיו אוֹ קָטָן מֵאֵבָרָיו, הַצִּמֵּם, וְהַצִּמֵּעַ. אֵיזֶה הוּא צִמֵּעַ, שֶׁאָזְנָיו קְטַנּוֹת. וְהַצִּמֵּם, שֶׁאָזְנָיו דּוֹמוֹת לִסְפוֹג: 
+
+שְׂפָתוֹ הָעֶלְיוֹנָה עוֹדֶפֶת עַל הַתַּחְתּוֹנָה, וְהַתַּחְתּוֹנָה עוֹדֶפֶת עַל הָעֶלְיוֹנָה, הֲרֵי זֶה מוּם. וְשֶׁנִּטְּלוּ שִׁנָּיו, פָּסוּל, מִפְּנֵי מַרְאִית הָעָיִן. דַּדָּיו שׁוֹכְבִים כְּשֶׁל אִשָּׁה, כְּרֵסוֹ צָבָה, טַבּוּרוֹ יוֹצֵא, נִכְפֶּה אֲפִלּוּ אַחַת לְיָמִים, רוּחַ קַצְרִית בָּאָה עָלָיו, הַמְאֻשְׁכָּן, וּבַעַל גֶּבֶר. אֵין לוֹ בֵיצִים, אוֹ אֵין לוֹ אֶלָּא בֵיצָה אַחַת, זֶהוּ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ הָאָמוּר בַּתּוֹרָה. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, כּל שֶׁנִּמְרְחוּ אֲשָׁכָיו. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כּל שֶׁרוּחַ בַּאֲשָׁכָיו. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, כֹּל שֶׁמַּרְאָיו חֲשׁוּכִין: 
+
+הַמַּקִּישׁ בְּקַרְסֻלָּיו, וּבְאַרְכּוּבוֹתָיו, וּבַעַל פִּיקָה, וְהָעִקֵּל. אֵיזֶהוּ עִקֵּל, כֹּל שֶׁמַּקִּיף פַּרְסוֹתָיו וְאֵין אַרְכּוּבוֹתָיו נוֹשְׁקוֹת זוֹ לָזוֹ. פִּיקָה יוֹצְאָה מִגּוּדָלוֹ, עֲקֵבוֹ יוֹצֵא לַאֲחוֹרָיו, פַּרְסָתוֹ רְחָבָה כְּשֶׁל אַוָּז. אֶצְבְּעוֹתָיו מֻרְכָּבוֹת זוֹ עַל זוֹ, אוֹ קְלוּטוֹת (לְמַעְלָה) עַד הַפֶּרֶק, כָּשֵׁר. לְמַטָּה מִן הַפֶּרֶק וַחֲתָכָהּ, כָּשֵׁר. הָיְתָה בוֹ יְתֶרֶת וַחֲתָכָהּ, אִם יֵשׁ בָּהּ עֶצֶם, פָּסוּל. וְאִם לָאו, כָּשֵׁר. יָתֵר בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו שֵׁשׁ וָשֵׁשׁ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע, רַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר, וַחֲכָמִים פּוֹסְלִים. הַשּׁוֹלֵט בִּשְׁתֵּי יָדָיו, רַבִּי פּוֹסֵל, וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִים. הַכּוּשִׁי, וְהַגִּיחוֹר, וְהַלַּבְקָן, וְהַקִּפֵּחַ, וְהַנַּנָּס, וְהַחֵרֵשׁ, וְהַשּׁוֹטֶה, וְהַשִּׁכּוֹר, וּבַעֲלֵי נְגָעִים טְהוֹרִין, פְּסוּלִין בָּאָדָם, וּכְשֵׁרִין בַּבְּהֵמָה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, שׁוֹטָה בַבְּהֵמָה אֵינָהּ מִן הַמֻּבְחָר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף בַּעֲלֵי דִלְדּוּלִין, פְּסוּלִין בָּאָדָם, וּכְשֵׁרִין בַּבְּהֵמָה: 
+
+אֵלּוּ כְּשֵׁרִין בָּאָדָם, וּפְסוּלִין בַּבְּהֵמָה, אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, וּטְרֵפָה, וְיוֹצֵא דֹפֶן, (וְשֶׁנֶּעֶבְדָה בָהֶן עֲבֵרָה, וְשֶׁהֵמִית אֶת הָאָדָם). הַנּוֹשֵׂא נָשִׁים בַּעֲבֵרָה, פָּסוּל, עַד שֶׁיַּדִּיר הֲנָיָה. הַמִּטַּמֵּא לַמֵּתִים, פָּסוּל, עַד שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו שֶׁלֹּא יְהֵא מִטַּמֵּא לַמֵּתִים: 
+
+
+Chapter 8
+
+יֵשׁ בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְאֵינוֹ בְכוֹר לַכֹּהֵן, בְּכוֹר לַכֹּהֵן וְאֵינוֹ בְכוֹר לַנַּחֲלָה, בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְלַכֹּהֵן, יֵשׁ שֶׁאֵינוֹ בְכוֹר לֹא לַנַּחֲלָה וְלֹא לַכֹּהֵן. אֵיזֶהוּ בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְאֵינוֹ בְכוֹר לַכֹּהֵן, הַבָּא אַחַר הַנְּפָלִים שֶׁיָּצָא רֹאשׁוֹ חַי, וּבֶן תִּשְׁעָה שֶׁיָּצָא רֹאשׁוֹ מֵת, וְהַמַּפֶּלֶת כְּמִין בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד שֶׁיְּהֵא בוֹ מִצּוּרַת הָאָדָם. הַמַּפֶּלֶת סַנְדָּל, אוֹ שִׁלְיָא, וּשְׁפִיר מְרֻקָּם, וְהַיּוֹצֵא מְחֻתָּךְ, הַבָּא אַחֲרֵיהֶן, בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְאֵינוֹ בְכוֹר לַכֹּהֵן. מִי שֶׁלֹּא הָיוּ לוֹ בָנִים וְנָשָׂא אִשָּׁה שֶׁכְּבָר יָלְדָה, עוֹדָהּ שִׁפְחָה וְנִשְׁתַּחְרְרָה, עוֹדָהּ נָכְרִית וְנִתְגַּיְּרָה, מִשֶּׁבָּאת לְיִשְׁרָאֵל יָלְדָה, בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְאֵינוֹ בְכוֹר לַכֹּהֵן. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְלַכֹּהֵן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג), פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, עַד שֶׁיִּפְטְרוּ רֶחֶם מִיִּשְׂרָאֵל. מִי שֶׁהָיוּ לוֹ בָנִים וְנָשָׂא אִשָּׁה שֶׁלֹא יָלְדָה, נִתְגַּיְּרָה מְעֻבֶּרֶת, נִשְׁתַּחְרְרָה מְעֻבֶּרֶת, יָלְדָה הִיא וְכֹהֶנֶת, הִיא וּלְוִיָּה, הִיא וְאִשָּׁה שֶׁכְּבָר יָלְדָה, וְכֵן מִי שֶׁלֹּא שָׁהֲתָה אַחַר בַּעְלָהּ שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים וְנִשֵּׂאת וְיָלְדָה, וְאֵין יָדוּעַ אִם בֶּן תִּשְׁעָה לָרִאשׁוֹן, אוֹ בֶן שִׁבְעָה לָאַחֲרוֹן, בְּכוֹר לַכֹּהֵן וְאֵינוֹ בְכוֹר לַנַּחֲלָה. אֵיזֶהוּ בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְלַכֹּהֵן, הַמַּפֶּלֶת שְׁפִיר מָלֵא דָם, מָלֵא מַיִם, מָלֵא גְנִינִים, הַמַּפֶּלֶת כְּמִין דָּגִים וַחֲגָבִים שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, הַמַּפֶּלֶת יוֹם אַרְבָּעִים, הַבָּא אַחֲרֵיהֶן, בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְלַכֹּהֵן:  
+יוֹצֵא דֹפֶן וְהַבָּא אַחֲרָיו, שְׁנֵיהֶם אֵינָן בְּכוֹר לֹא לַנַּחֲלָה וְלֹא לַכֹּהֵן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הָרִאשׁוֹן לַנַּחֲלָה, וְהַשֵּׁנִי לְחָמֵשׁ סְלָעִים:  
+מִי שֶׁלֹּא בִכְּרָה אִשְׁתּוֹ וְיָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים, נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן. מֵת אֶחָד מֵהֶן בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם, הָאָב פָּטוּר. מֵת הָאָב וְהַבָּנִים קַיָּמִים, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אִם נָתְנוּ עַד שֶׁלֹּא חָלְקוּ, נָתָנוּ. וְאִם לָאו, פְּטוּרִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר נִתְחַיְּבוּ נְכָסִים. זָכָר וּנְקֵבָה, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם:  
+שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁלֹּא בִכְּרוּ וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים, נוֹתֵן עֶשֶׂר סְלָעִים לַכֹּהֵן. מֵת אֶחָד מֵהֶן בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם, אִם לְכֹהֵן אֶחָד נָתַן, יַחֲזִיר לוֹ חָמֵשׁ סְלָעִים. אִם לִשְׁנֵי כֹהֲנִים נָתַן, אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא מִיָּדָם. זָכָר וּנְקֵבָה אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה, נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן. שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם. אַחַת בִּכְּרָה וְאַחַת שֶׁלֹּא בִכְּרָה וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים. נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן. מֵת אֶחָד מֵהֶן בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם, הָאָב פָּטוּר. מֵת הָאָב וְהַבָּנִים קַיָּמִין, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אִם נָתְנוּ עַד שֶׁלֹּא חָלְקוּ, נָתָנוּ. וְאִם לָאו, פְּטוּרִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, נִתְחַיְּבוּ נְכָסִים. זָכָר וּנְקֵבָה, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם:  
+שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁל שְׁנֵי אֲנָשִׁים שֶׁלֹּא בִכְּרוּ וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים, זֶה נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן, וְזֶה נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן. מֵת אֶחָד מֵהֶן בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם, אִם לְכֹהֵן אֶחָד נָתְנוּ, יַחֲזִיר לָהֶן חָמֵשׁ סְלָעִים. אִם לִשְׁנֵי כֹהֲנִים נָתְנוּ, אֵינָן יְכוֹלִין לְהוֹצִיא מִיָּדָם. זָכָר וּנְקֵבָה, הָאָבוֹת פְּטוּרִין, וְהַבֵּן חַיָּב לִפְדּוֹת אֶת עַצְמוֹ. שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם:  
+אַחַת בִּכְּרָה וְאַחַת שֶׁלֹּא בִכְּרָה שֶׁל שְׁנֵי אֲנָשִׁים, וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים, זֶה שֶׁלֹּא בִכְּרָה אִשְׁתּוֹ, נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן. זָכָר וּנְקֵבָה, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם. מֵת הַבֵּן בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן לַכֹּהֵן, יַחֲזִיר (לוֹ חָמֵשׁ סְלָעִים). לְאַחַר שְׁלשִׁים יוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן, יִתֵּן. מֵת בְּיוֹם שְׁלשִׁים, כְּיוֹם שֶׁלְּפָנָיו. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אִם נָתַן, לֹא יִטּוֹל. וְאִם לֹא נָתַן, לֹא יִתֵּן. מֵת הָאָב בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם, בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא נִפְדָּה, עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁנִּפְדָּה. לְאַחַר שְׁלשִׁים יוֹם, בְּחֶזִקַת שֶׁנִּפְדָּה, עַד (שֶׁיָּבִיא רְאָיָה) שֶׁלֹּא נִפְדָּה. הוּא לִפָּדוֹת וּבְנוֹ לִפָּדוֹת, הוּא קוֹדֵם אֶת בְּנוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּנוֹ קוֹדְמוֹ, שֶׁמִּצְוָתוֹ עַל אָבִיו, וּמִצְוַת בְּנוֹ עָלָיו:  
+חָמֵשׁ סְלָעִים שֶׁל בֵּן, בְּמָנֶה צוֹרִי. שְׁלשִׁים שֶׁל עֶבֶד, וַחֲמִשִּׁים שֶׁל אוֹנֵס וְשֶׁל מְפַתֶּה, וּמֵאָה שֶׁל מוֹצִיא שֵׁם רָע, כֻּלָּם בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, בְּמָנֶה צוֹרִי. וְכֻלָּן נִפְדִּין בְּכֶסֶף, וּבְשָׁוֶה כֶסֶף, חוּץ מִן הַשְּׁקָלִים:  
+אֵין פּוֹדִין לֹא בַעֲבָדִים, וְלֹא בִשְׁטָרוֹת, וְלֹא בְקַרְקָעוֹת, וְלֹא בְהֶקְדֵּשׁוֹת. כָּתַב לַכֹּהֵן שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ חָמֵשׁ סְלָעִים, חַיָּב לִתֵּן לוֹ וּבְנוֹ אֵינוֹ פָדוּי, לְפִיכָךְ אִם רָצָה הַכֹּהֵן לִתֵּן לוֹ מַתָּנָה, רַשַּׁאי. הַמַּפְרִישׁ פִּדְיוֹן בְּנוֹ וְאָבַד, חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח), יִהְיֶה לָּךְ וּפָדֹה תִפְדֶּה:  
+הַבְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בְּנִכְסֵי הָאָב, וְאֵינוֹ נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בְּנִכְסֵי הָאֵם. וְאֵינוֹ נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בַּשֶּׁבַח, וְלֹא בָרָאוּי כְּבַמֻּחְזָק. וְלֹא הָאִשָּׁה בִּכְתֻבָּתָהּ, וְלֹא הַבָּנוֹת בִּמְזוֹנוֹתֵיהֶן, וְלֹא הַיָּבָם. וְכֻלָּן אֵין נוֹטְלִין בַּשֶּׁבַח, וְלֹא בָרָאוּי כְּבַמֻּחְזָק:  
+אֵלּוּ שֶׁאֵינָן חוֹזְרִין בַּיּוֹבֵל, הַבְּכוֹרָה, וְהַיּוֹרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, וְהַמְיַבֵּם אֶת אֵשֶׁת אָחִיו, וְהַמַּתָּנָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מַתָּנָה כְּמֶכֶר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, כֻּלָּן חוֹזְרִין בַּיּוֹבֵל. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר, הַיּוֹרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, יַחֲזִיר לִבְנֵי מִשְׁפָּחָה וִינַכֶּה לָהֶם מִן הַדָּמִים:  
+
+Chapter 9
+
+מַעְשַׂר בְּהֵמָה נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת, בַּחֻלִּין אֲבָל לֹא בַמֻּקְדָּשִׁין. וְנוֹהֵג בַּבָּקָר וּבַצֹּאן, וְאֵינָן מִתְעַשְּׂרִים מִזֶּה עַל זֶה. בַּכְּבָשִׂים וּבָעִזִּים, וּמִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶּה. בֶּחָדָשׁ, וּבַיָּשָׁן, וְאֵינָן מִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶּה. שֶׁהָיָה בַּדִּין, מָה אִם הֶחָדָשׁ וְהַיָּשָׁן שֶׁאֵינָן כִּלְאַיִם זֶה בָזֶה, אֵין מִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶה. הַכְּבָשִׂים וְהָעִזִּים שֶׁהֵם כִּלְאַיִם זֶה בָזֶה, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא יִתְעַשְּׂרוּ מִזֶּה עַל זֶה, תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא כז), וָצֹאן, מִשְׁמָע כָּל צֹאן, אֶחָד:  
+מַעְשַׂר בְּהֵמָה מִצְטָרֵף כִּמְלֹא רֶגֶל בְּהֵמָה רוֹעָה. וְכַמָּה הִיא רֶגֶל בְּהֵמָה רוֹעָה, שִׁשָּׁה עָשָׂר מִיל. הָיָה בֵּין אֵלּוּ לְאֵלּוּ שְׁלשִׁים וּשְׁנַיִם מִיל, אֵינָן מִצְטָרְפִין. הָיָה לוֹ בָאֶמְצָע, מֵבִיא וּמְעַשְּׂרָן בָּאֶמְצָע. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הַיַּרְדֵּן מַפְסִיק לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה:  
+הַלָּקוּחַ אוֹ שֶׁנִּתַּן לוֹ מַתָּנָה, פָּטוּר מִמַּעְשַׂר בְּהֵמָה. הָאַחִים הַשֻּׁתָּפִין שֶׁחַיָּבִין בַּקָּלְבּוֹן, פְּטוּרִין מִמַּעְשַׂר בְּהֵמָה. וְשֶׁחַיָּבִין בְּמַעְשַׂר בְּהֵמָה, פְּטוּרִין מִן הַקָּלְבּוֹן. קָנוּ מִתְּפוּסַת הַבַּיִת, חַיָּבִין. וְאִם לָאו, פְּטוּרִין. חָלְקוּ וְחָזְרוּ וְנִשְׁתַּתְּפוּ, חַיָּבִּין בַּקָּלְבּוֹן וּפְטוּרִין מִמַּעְשַׂר בְּהֵמָה:  
+הַכֹּל נִכְנָס לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר, חוּץ מִן הַכִּלְאַיִם, וְהַטְּרֵפָה, וְיוֹצֵא דֹפֶן, וּמְחֻסַּר זְמָן, וְיָתוֹם. אֵיזֶהוּ יָתוֹם, כּל שֶׁמֵּתָה אִמּוֹ אוֹ שֶׁנִּשְׁחָטָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, אֲפִלּוּ נִשְׁחֲטָה אִמּוֹ וְהַשֶּׁלַח קַיָּם, אֵין זֶה יָתוֹם:  
+שָׁלשׁ גְּרָנוֹת לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה, בִּפְרוֹס הַפֶּסַח, בִּפְרוֹס הָעֲצֶרֶת, בִּפְרוֹס הֶחָג, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בַּאֲדָר, בְּאֶחָד בְּסִיוָן, בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בְאָב. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, בְּאֶחָד בְּנִיסָן, בְּאֶחָד בְּסִיוָן, בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶאֱלוּל. וְלָמָּה אָמְרוּ בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶאֱלוּל וְלֹא אָמְרוּ בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹם טוֹב, וְאִי אֶפְשָׁר לְעַשֵּׂר בְּיוֹם טוֹב, לְפִיכָךְ הִקְדִּימוּהוּ בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶאֱלוּל. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, הָאֱלוּלִיִּין מִתְעַשְּׂרִין בִּפְנֵי עַצְמָן:  
+כָּל הַנּוֹלָדִים מֵאֶחָד בְּתִשְׁרֵי עַד עֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶּאֱלוּל, הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין. חֲמִשָּׁה לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה וַחֲמִשָּׁה לְאַחַר רֹאשׁ הַשָּׁנָה, אֵינָן מִצְטָרְפִין. חֲמִשָּׁה לִפְנֵי הַגֹּרֶן וַחֲמִשָּׁה לְאַחַר הַגֹּרֶן, הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר שָׁלשׁ גְּרָנוֹת לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה, שֶׁעַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ הַגֹּרֶן, מֻתָּר לִמְכּוֹר וְלִשְׁחוֹט. הִגִּיעַ הַגֹּרֶן, לֹא יִשְׁחוֹט. וְאִם שָׁחַט, פָּטוּר:  
+כֵּיצַד מְעַשְּׂרָן, כּוֹנְסָן לַדִּיר וְעוֹשֶׂה לָהֶן פֶּתַח קָטָן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ שְׁנַיִם יְכוֹלִין לָצֵאת כְּאַחַת, וּמוֹנֶה בַשֵּׁבֶט, אֶחָד, שְׁנַיִם, שְׁלשָׁה, אַרְבָּעָה, חֲמִשָּׁה, שִׁשָּׁה, שִׁבְעָה, שְׁמוֹנָה, תִּשְׁעָה, וְהַיוֹצֵא עֲשִׂירִי סוֹקְרוֹ בְסִקְרָא וְאוֹמֵר הֲרֵי זֶה מַעֲשֵׂר. לֹא סְקָרוֹ בְסִקְרָא וְלֹא מְנָאָם בַּשֵּׁבֶט, אוֹ שֶׁמְּנָאָם רְבוּצִים, אוֹ עוֹמְדִים, הֲרֵי אֵלּוּ מְעֻשָּׂרִים, הָיָה לוֹ מֵאָה וְנָטַל עֲשָׂרָה, עֲשָׂרָה וְנָטַל אֶחָד, אֵין זֶה מַעֲשֵׂר. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הֲרֵי זֶה מַעֲשֵׂר, קָפַץ (אֶחָד) מִן הַמְּנוּיִין לְתוֹכָן, הֲרֵי אֵלּוּ פְטוּרִין. מִן הַמְעֻשָּׂרִים לְתוֹכָן, כֻּלָּן יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיֵאָכְלוּ בְמוּמָן לַבְּעָלִים:  
+יָצְאוּ שְׁנַיִם כְּאֶחָד, מוֹנֶה אוֹתָן שְׁנַיִם שְׁנָיִם. מְנָאָן אֶחָד, תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי מְקֻלְקָלִין. יָצְאוּ תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי כְּאַחַת, תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי מְקֻלְקָלִין. קָרָא לַתְּשִׁיעִי עֲשִׂירִי וְלָעֲשִׂירִי תְּשִׁיעִי וּלְאַחַד עָשָׂר עֲשִׂירִי, שְׁלָשְׁתָּן מְקֻדָּשִׁין. הַתְּשִׁיעִי נֶאֱכָל בְּמוּמוֹ, וְהָעֲשִׂירִי מַעֲשֵׂר, וְאַחַד עָשָׂר קָרֵב שְׁלָמִים וְעוֹשֶׂה תְמוּרָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, וְכִי יֵשׁ תְּמוּרָה עוֹשָׂה תְמוּרָה. אָמְרוּ מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר, אִלּוּ הָיָה תְמוּרָה, לֹא הָיָה קָרֵב. קָרָא לַתְּשִׁיעִי עֲשִׂירִי וְלָעֲשִׂירִי עֲשִׂירִי וּלְאַחַד עָשָׂר עֲשִׂירִי, אֵין אַחַד עָשָׂר מְקֻדָּשׁ. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁלֹּא נֶעֱקַר שֵׁם עֲשִׂירִי מִמֶּנּוּ, אֵין אַחַד עָשָׂר מְקֻדָּשׁ:  
\ No newline at end of file
diff --git "a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Bekhorot/Hebrew/\327\236\327\241\327\233\327\252 \327\221\327\233\327\225\327\250\327\225\327\252 \327\244\327\250\327\247 \327\220.txt" "b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Bekhorot/Hebrew/\327\236\327\241\327\233\327\252 \327\221\327\233\327\225\327\250\327\225\327\252 \327\244\327\250\327\247 \327\220.txt"
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a9a7aceea213c3ee577963e063925e08223f3bbb
--- /dev/null
+++ "b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Bekhorot/Hebrew/\327\236\327\241\327\233\327\252 \327\221\327\233\327\225\327\250\327\225\327\252 \327\244\327\250\327\247 \327\220.txt"	
@@ -0,0 +1,18 @@
+Mishnah Bekhorot
+משנה בכורות
+מסכת בכורות פרק א
+http://mechon-mamre.org/b/h/h54.htm
+
+משנה בכורות
+
+
+
+Chapter 1
+
+הלוקח עובר חמורו של נוכרי, והמוכר לו אף על פי שאינו רשאי, והמשתתף עימו, והמקבל ממנו, והנותן לו בקבלה--פטור מן הבכורה:  שנאמר "בישראל" (במדבר ג,יג), אבל לא באחרים.  הכוהנים והלויים פטורין מקל וחומר--אם פטרו את של ישראל במדבר, דין הוא שיפטרו את עצמן.
+פרה שילדה כמין חמור, וחמור שילדה כמין סוס--פטור מן הבכורה:  שנאמר "ופטר חמור" (שמות לד,כ) ו"פטר חמור" (שמות יג,יג), שני פעמים--עד שיהא היולד חמור, והנולד חמור.  ומה הן באכילה--בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה, מותר באכילה; וטמאה שילדה כמין בהמה טהורה, אסור באכילה:  שהיוצא מן הטמא, טמא; והיוצא מן הטהור, טהור.  דג טמא שבלע דג טהור, מותר באכילה; ודג טהור שבלע דג טמא, אסור באכילה--לפי שאינו גידוליו.
+חמורו שלא ביכרה, וילדה שני זכרים--נותן טלה לכוהן; זכר ונקבה, מפריש טלה אחד לעצמו.  שתי חמוריו שלא ביכרו, וילדו שני זכרים--נותן שני טלאים לכוהן; זכר ונקבה, או שני זכרים ונקבה--נותן טלה אחד לכוהן; שתי נקבות וזכר, או שני זכרים ושתי נקבות--אין כאן לכוהן כלום.
+אחת ביכרה, ואחת שלא ביכרה, וילדו שני זכרים--נותן טלה אחד לכוהן; זכר ונקבה, מפריש טלה אחד לעצמו.  פטר חמור נפדה בשה:  מן הכבשים ומן העיזים, זכר ונקבה, גדול וקטן, תמים ובעל מום. ופודה בו הרבה פעמים. נכנס לדיר להתעשר; ואם מת, נהנין בו.
+אין פודין לא בעגל, ולא בחיה, ולא בשחוטה, ולא בטריפה, ולא בכלאיים, ולא בכוי.  רבי אלעזר מתיר בכלאיים, מפני שהוא שה; ואוסר בכוי, מפני שהוא ספק.  נתנו לכוהן--אין הכוהן רשאי לקיימו, עד שיפריש שה תחתיו.
+המפריש פדיון פטר חמור, ומת--רבי אליעזר אומר, חייב באחריותו, כחמש סלעים של בן; וחכמים אומרין, אין חייב באחריותו, כפדיון מעשר שני.  העיד רבי יהושוע ורבי צדוק על פדיון פטר חמור שמת, שאין כאן לכוהן כלום.  מת פטר חמור--רבי אליעזר אומר, ייקבר, ומותר בהניתו של טלה; וחכמים אומרין, אינו צריך להיקבר, והטלה לכוהן.
+לא רצה לפדותו--עורפו בקופיס מאחוריו, וקוברו.  מצות פדייה קודמת למצות עריפה, שנאמר "אם לא תפדה וערפתו" (שמות יג,יג; שמות לד,כ).  מצות יעידה קודמת למצות פדייה, שנאמר "אשר לו יעדה--והפדה" (שמות כא,ח).  מצות ייבום קודמת למצות חליצה--בראשונה, שהיו מתכוונין לשם מצוה; ועכשיו שאין מתכוונין לשם מצוה, אמרו מצות חליצה קודמת למצות ייבום.  מצות גאולה באדון הוא קודם לכל אדם, שנאמר "אם לא ייגאל, ונמכר בערכך" (ויקרא כז,כז).  
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Chullin/English/Eighteen Treatises from the Mishna.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Chullin/English/Eighteen Treatises from the Mishna.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a83e516a23faea7a415e20d46dca3e302b862830
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Chullin/English/Eighteen Treatises from the Mishna.txt	
@@ -0,0 +1,112 @@
+Mishnah Chullin
+משנה חולין
+Eighteen Treatises from the Mishna
+http://www.sacred-texts.com/jud/etm/index.htm
+
+Mishnah Chullin
+
+
+
+Chapter 1
+
+Everyone [may] slaughter and his slaughter is valid, except [that of] a deafmute, a simpleton or a minor, so that they will not spoil the slaughter [i.e., make a mistake]. But [if they] all slaughter and others see them, their slaughter is valid. The slaughter of a non-Jew - it is a nevelah and has the uncleanness of carry-on. [If] the slaughterer [slaughters] at night and thereby his slaughter is blind, his slaughter is valid. [If] the slaughterer [slaughters] on Shabbat, or on Yom Kippur - even though he is liable for his soul - his slaughter is valid.
+When a person had cut the throat [of an animal] with a hand sickle, a sharp flint stone, or with a reed, it is Cashér. All may slaughter, at any time, and with any instrument, excepting a reaping hook, a saw, the [sharp] teeth [of animals fixed in the maxillary bone], or with the finger nail, because the [first mentioned three] do not cut, but strangle [and tear]. When a person slaughtered an animal with a reaping hook, having teeth or notches, with the first or down stroke or cut only, it is unfit for use according to Beth Shammai, but Beth Hillel hold it to be Cashér; but if the teeth of the reaping hook had been ground away [so as to give it a sharp and even edge] it is the same as a knife.
+Should a person have to cut through the great or top ring of the trachea or windpipe, that but the width of a thread of the whole circumference of the ring remained [on the upper part], the animal so killed is Cashér. R. José bar Jehudah saith, "It is Cashér when the greatest part of this breadth remained."
+An animal which was slaughtered by being cut at either side of the throat is Cashér, but if the neck of a bird brought as a sacrifice was wrung off sideways, it is thereby rendered an unfit sacrifice. If an animal was cut from the neck downwards, it becomes unlawful for use, but a bird whose neck was thus wrung is a valid sacrifice. An animal which was cut below the throat is Cashér, but the wringing off of birds’ heads from below the throat render them unfit sacrifices, because the whole region of the neck is appropriate for the wringing off of the head [of birds], and the whole region of the throat for slaughtering [animals], therefore whatever [in respect to cutting] renders an animal Cashér, must render a bird thus treated an unfit sacrifice, and the same in the reverse case.
+That which makes turtle-doves proper sacrifices, renders young pigeons improper ones, and whilst these are valid as young pigeons, they cannot be used as sacrifices of turtle-doves. When the neck feathers of either kind begin to shine and to turn yellow, they are unfit sacrifices.
+That which constitutes a [red] heifer a proper sacrifice, invalidates the calf [whose neck was to be broken, and also the reverse. That which does not disqualify priests [to minister in the Temple] disqualifies Levites, and the reverse. That which is [legally] clean in earthenware vessels, renders other vessels unclean, and the reverse takes place in other kinds of vessels. That which is considered [legally] clean in a wooden vessel is unclean in one of metal, and the reverse. The degree of ripeness which subjects bitter almonds to tithe, does not yet subject sweet almonds to the same; and when the latter become subject, the bitter ones are already free from the obligation of tithe.
+An infusion of water on grape lees which has not yet fermented, may not be bought for the money of second tithe, and renders a bath, however, unfit [for legal cleansing]; but when it has fermented it may be purchased for the money of second tithe, and its admixture does not render a bath unfit Brothers who, after sharing the inheritance from their parents, have entered into partnership, are not bound to pay the tithe of cattle while they are liable to the Kalbon, but whilst they are liable to the payment of cattle-tithe they are not subject to the Kalbon. While the right of sale is vested in the father [who may during the minority of his daughter sell her as a handmaid] no fine can be imposed, and when damages can be legally claimed the right of sale ceases. Whilst the right of refusal is in force Chalitzah does not take place, and when that ceremony is performed the right of refusal is no longer applicable. When the cornet is sounded no Habdallah is said, and when that is said the cornet is not sounded. When a festival happens on the eve of the Sabbath the cornet is sounded, but the Habdallah is not said. If on the day after the Sabbath, it is said, but the cornet is not sounded. What is the form of the [prayer] Habdallah? [Blessed art thou, &amp;c.] "who makest a distinction between holy and holy;" but according to R. Dosa, "who makest a distinction between the greater and minor degrees of holiness."
+
+Chapter 2
+
+When one of the pipes has been cut through in killing fowl, and both in killing cattle, they are Cashér; also when the greatest part of these had been cut through. R. Jehudah saith, "It is necessary that in killing fowl the veins at the side of the throat should also be cut through." If but one half [of the trachea] is cut through in fowl, and one and a half [i.e. the trachea, and half of the œsophagus] in cattle, it is unfit; but if the greater part of one tube is cut through in fowl, and the greater part of the two in cattle, it is Cashér.
+One who slaughters two heads in one, his slaughter is valid. When two hold the knife and slaughter, even if one [held it] at the top and one at the bottom, their slaughter is valid.
+If he hewed or chopped off the head at one blow, it is Pasool. If, when killing, he had accidentally cut off the whole head, it is Cashér, if the knife extended the width of a neck [beyond the place cut]. When a person in killing cut off two heads at once: if the knife extends the width of one neck only beyond the places cut, it is Cashér. This is, however, only in case the knife had been passed down the throat of the animal only, without drawing it back, or that the second or back cut was only made without the down [or first] cut; but if the knife in cutting was drawn to and fro, if it exceeded in the least the width of the throat of the animals, even if it was as small as a penknive or lancet, it is Cashér. Should a knife happen to drop accidentally on the throat of an animal, although it was duly slaughtered in consequence, yet it is Pasool; for it is said [Deut. xxvii. 7], "Thou shalt sacrifice, and thou shalt eat," viz. that only which thou [thyself] sacrificest, that shalt thou eat. If whilst in the act of slaughtering, the knife should drop from a person's hand, and he picked it up; or his clothes, and he picked them up; or, that having become exhausted by the exertion of setting or sharpening the knife, it was necessary that another person should finish the cutting; if the delay thereby occasioned was such, that during its duration another similar animal might have been slaughtered, it is Pasool. R. Simeon said, "When a knife could have been examined during the interval."
+When the œsophagus had been duly cut through, but the trachea was torn off, or the reverse; or, that he cut through one of the tubes, and then waited till the animal died; or, that he covered or hid the knife by placing it under the second tube, and cut it off; it must, according to R. Jishbab, he considered as Nebelah [i.e. as an animal which died of itself], but, according to R. Akivah, as Terefá [i.e. an animal torn by wild beasts]. R. Jishbab gave the following rule from the authority of R. Joshua, "Every animal which, owing to a defect in slaughtering, has become Pasool [or unfit for use], must be considered as Nebelah; but when the slaughtering was duly performed, and it became Pasool through another cause, it must be considered as Terefá." Then R. Akivah assented to him [R. Jishbab].
+When a domestic or wild animal or fowl was slaughtered, and no blood followed [the incision], it is Cashér, and may be eaten with unwashed hands; because the absence of blood rendered it unsusceptible of contracting and conveying pollution. R. Simeon saith, "The slaughtering rendered it susceptible."
+If an animal is slaughtered when it is dangerously ill, according to Rabbon Simeon ben Gamaliel, "It is sufficient [to render it Cashér] when it can move or struggle with its fore and hind legs." R. Eleazar saith, "It suffices if the blood spirted after its throat was cut." R. Simeon teaches, "That even when a person slaughtered such an animal at night, and found in the morning the walls [of the slaughter-house] covered with blood, it is Cashér, agreeable to R. Eleazar's opinion." But the sages hold it to be Cashér only, "when the animal struggled with either his fore or hind leg, or that it wagged its tail;" this applies to small as well as to large cattle. When a small cattle [a sheep or goat, &amp;c.] is slaughtered [when dangerously ill], and extends its fore-leg, but does not draw it back, it is Pasool, because it only indicates the last throe of parting life. This is to be understood only in case the animal is supposed to be in imminent danger; but when it is considered sound, although it should not have exhibited any of the mentioned symptoms [after being killed], it is Cashér.
+When a person had slaughtered an animal for a heathen, it is Cashér; but R. Eleazar decides it to be Pasool. R. Eleazar teaches, "That if he slaughtered it with the intention that the heathen should only eat the caul of the liver of the animal,  it is Pasool, because the tacit intention of the heathen is to use it for idolatrous purposes." R. Joshua argued against this, and demonstrated his opinion by a syllogism from minor to major [‏קל וחומר‎], "If where the intention renders Pasool, as in the case of consecrated things, the matter is determined by the intention of the acting priest, does it not follow that in the present instance, which relates to non-consecrated things, and where the intention does not render them Pasool, it should be determined by the intention of him that slaughtered?"
+When a person slaughtered an animal in or to the name of mountains, hills, seas, rivers, or deserts, it is Pasool. When one of two persons holding the same knife had killed the animal with the mentioned idolatrous intention, and the other with a lawful intention, the animal so killed is Pasool.
+It is not lawful to slaughter [so that the blood should run] into the sea, or in a river, or to place the animal within a vessel; but it is lawful to slaughter in a wet ditch, or within a utensil on board a ship. It is not permitted to slaughter in any pit at all, but it is lawful to make a pit within the house, that the blood may collect therein; but this is not permitted in the public street, not to countenance the custom of heretics.
+When a person slaughters an animal [for profane use out of the temple] as a burnt offering or [other] sacrifice, or as a doubtful sin offering, or as a Paschal sacrifice, or as a thanksgiving offering, it is Pasool; but R. Simeon considers it Cashér. When two persons take hold of a knife in slaughtering, and one of them did so with the intention of slaughtering it as one of the mentioned sacrifices, and the other with a lawful intention, it is Pasool. When it was slaughtered as a sin-offering, or as a certain trespass-offering, or as a firstborn, or as tithe [of animals], or as an exchanged sacrifice, it is Cashér; for this is the rule, "If tine animal was slaughtered as a sacrifice that can be offered by voluntary vow, it is Pasool; but if it was slaughtered as any other sacrifice, it is Cashér."
+
+Chapter 3
+
+The following internal wounds or defects render animals Terefá: when the œsophagus is perforated; when the trachea is split or torn across in its width; when the membrane or thin skin [which is innermost and nearest] to the brain is perforated; when the heart is perforated till within the cavity of its two ventricles; when the spine is broken, and the spinal chord is severed; when the liver is wanting, and not a vestige thereof remains; when there is a perforation through the two membranes covering the lungs; when the lungs are deficient [of any of their lobes]; R. Simeon saith, "[An animal is only then Terefá] when the lungs are perforated within the bronchial tubes;" when there is a hole in the maw, or in the gallbladder, or in the thin or small intestines; when there is a hole in the interior or lower stomach, or that the greatest part of the external fleshy part thereof is torn; R. Jehudah saith, "If a hand-breadth is torn off in large cattle [oxen or cows, it is Terefá], but in a small one [a calf, &amp;c.] when the greatest part thereof is torn; when there is a perforation in the omasum [many plies] and the magnus venter or upper stomach, beyond the place where they are connected; when the animal fell off a roof; when the greater part of its ribs are fractured, or when it had been trampled by a wolf [with its fore-paws or claws]; R. Jehudah saith, "The trample of a wolf causes small cattle only to become Terefá, but large ones only become so when a lion had struck its claws or fangs in them." Small birds are Terefá when a sparrow-hawk had struck its talons in them; and large birds [as fowls, geese, &amp;c.] when they were struck by a [falcon, eagle, or other] large bird of prey. This is the rule. "When an animal under similar circumstances cannot survive, it is Terefá."
+The following cases are Cashér: when the trachea is perforated or split. Of what size may the deficient part be? According to Rabbon Simeon ben Gamaliel, "As large as an [Italian] asser." When the bones of the skull are wounded, but the interior skin of the brain is uninjured; when there is a perforation in the heart, but not quite through to within the ventricles; when the vertebræ of the spine are broken, but the spinal chord was not severed; when the liver is deficient, but a small piece thereof of the size of an olive remained; when the omasum and the upper stomach are pierced one within the other; when the animal is deficient of milt or kidneys, or nether jaw, or matrix, or when through fear [from the appearance of any of the phenomena of nature] caused by the hand of God, its lungs had become dessicated. R. Meir considers also an animal whose skin was stripped off as Cashér, but the other sages consider it Pasool,
+The following defects render fowl Terefá: when the œsophagus is perforated; when the trachea is torn off; when a weasel bit it on the head, in a place where it may render it Terefá [viz. near the brain]; when the stomach or thin intestines are perforated; when it had fallen into the fire; when its viscera had become scorched, if they had turned yellow it is Terefá, but when they remained red it is Cashér; when a person had trodden on it, or knocked it against a wall, or that it was trodden upon by cattle, and it struggles and lives twenty-four hours after the accident [and was then slaughtered], it is Cashér.
+The following cases are Cashér in fowl: when the trachea is perforated or split; when it was bitten by a weasel on its head, in a place where it does not render it Terefá; when the crop is perforated, and, according to Ribi, even when that organ is entirely deficient; when the intestines protruded from the body without being perforated; when its wings or legs are broken, or when its large feathers are plucked off; R. Jehudah saith, "It is Pasool when stripped of its plumage."
+When an animal became ill through plethora of blood, or suffered from a bad state of bile, or viscosity of mucus, or that it had fed on the plant rosebay [or the oleander], or that it had swallowed fowl's dung, or drank noxious water, it is Cashér; but when it had swallowed poison, or had been bitten by a venomous serpent, although it is not prohibited as Terefá, yet it is forbidden to be eaten, on account of the danger it may cause to the persons eating thereof.
+The signs by which the clean animals, domestic and wild, may be distinguished [from the unclean and prohibited ones] are mentioned in the Holy Law, but not those of fowl. The sages have, however, established, "That every [predaceous] bird, which strikes its talons into its prey, is of the unclean: every bird which has an additional claw, a crop, and of which the internal coat of the stomach may be readily peeled off, is of the clean species." R. Eleazar ben Zadok saith, "Every bird which [when placed on a perch] divides its toes equally, is an unclean one."
+Of locusts, all the species are clean which have four feet, four wings, and four leaping legs, and whose wings cover the greatest part of its body; R. Jehudah saith, "Only then when they are called by the name ‏חגב‎." Of fishes, are clean, those furnished with fins and scales; R. Jehudah saith, "When they have at least two scales and one fin." Scales are attached to the body of the fish, and fins are the organs by which it moves through the water.
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+The prohibition against slaughtering an animal and its young on the same day (Lev. 22:28), is obligatory in the Holy Land, and out of it, during and after the existence of the Temple, with respect to animals slaughtered for profane use [i.e. to eat them], and to those slaughtered as consecrated sacrifices, as follows. When a person slaughtered an animal and its young [on the same day] without the temple-court [not as holy sacrifices, but] as animals slaughtered for profane use though both animals are Kosher, yet in slaughtering the second, he incurred the penalty of the forty stripes. Should he have slaughtered them outside the temple-court as holy sacrifices, he has incurred the penalty of utter excision [‏כרת‎] for the slaughter of the first. Both animals are Pasul, and he has moreover incurred the penalty of forty stripes for the slaughtering of each animal. Should he have slaughtered them as ‏חולין‎ [i.e. for profane or ordinary use] within the temple-court, both animals are Pasul; and for the slaughter of the second, he incurred the penalty of forty stripes. If both were consecrated sacrifices, and were slaughtered within the temple-court, the animal first slaughtered is a valid sacrifice, and the person who slaughtered it has not incurred any penalty for so doing; but he incurred the penalty of the forty stripes for the slaughter of the second animal, and that animal is unfit for sacrifice.
+If the animal first slaughtered was ‏חולין‎, and the other a consecrated sacrifice, and they were slaughtered outside the temple-court, the first animal is Kosher, and the person who slaughtered it has not incurred any penalty; but for the slaughter of the second he incurred that of the forty stripes, and the animal is an unfit sacrifice. If the first animal was consecrated, and the second ‏חולין‎, and both were slaughtered outside the temple-court, he who slaughtered the first incurred the penalty of utter excision, and the animal is an unfit sacrifice; the second animal is Kosher, and for the slaughtering of each, the penalty of the forty stripes has been incurred. If the first animal was ‏חולין‎, and the second a consecrated sacrifice, and they were slaughtered inside the temple-court, both are Pasul; and for the slaughter of the second, the penalty of forty stripes has been incurred. If the first animal was consecrated, and the second ‏חולין‎, and they were slaughtered within the temple-court, the first animal is Kosher, and the person who slaughtered it has not incurred any penalty but that of the forty stripes for the slaughter of the second, and that animal is Pasul. If both animals were ‏חולין‎, and one of them was slaughtered outside, and the second inside the temple-court, the first animal is Kosher, and he who slaughtered it has not incurred any penalty but that of the forty stripes for the slaughter of the second, and that animal is Pasul. If both animals were consecrated sacrifices, and one of them was slaughtered outside, and the second inside the temple-court, the person who slaughtered them has incurred the penalty of excision for the slaughter of the first [both animals are Pasul], and that of the forty stripes for the slaughter of each. If both animals were ‏חולין‎, and one of them was slaughtered within, and the second without the temple-court, the first animal is Pasul, and he who slaughtered them has not incurred any penalty but that of the forty stripes for the slaughter of the second, but that animal is Kosher. If both were consecrated animals, and one of them was slaughtered inside, and the other outside of the temple-court, the first animal is Kosher, and the person who slaughtered it has not incurred any penalty but that of the forty stripes for the slaughter of the second, and that animal is an unfit sacrifice.
+When one of the animals was found to be Terefá, or that one had been slaughtered for idolaters, or that one is a cow of a sin-offering, or an ox condemned to death, or a calf whose neck was to be struck off, R. Shimon absolves [the person who slaughtered the second animal on the same day] from any penalty; but the sages hold "That he incurred that [of the forty stripes]." When one of the animals becomes Nevelah by being improperly slaughtered; or when it was killed by a knife being thrust up its nostrils; or that the trachea and esophagus were forcibly torn off, the law against slaughtering an animal and its young on the same day is not applicable: When a cow and its calf were bought by two persons, one buying the cow and the other the calf, the first buyer has a right to slaughter his purchase first; but if the other buyer anticipated him in slaughtering his, he has acquired his right. Should a person have slaughtered a cow and her two calves on the same day, he has incurred a penalty of eighty stripes; but if he slaughtered the two calves first, and then the cow, he has only incurred [one] penalty of forty stripes. If he slaughtered [on the same day] a cow and its young, and the calf of that young cow, eighty stripes shall be inflicted on him. If he slaughtered [on the same day] a cow, then the calf of its young, and lastly the young itself, the forty stripes shall be inflicted on him. Somchos, in the name of R. Meir, says, "eighty [stripes]." At four periods of the year a seller of cattle is bound to inform the buyer that he had sold the dam or leer young on the same day for the purpose of being slaughtered, viz. on the day preceding the last day of the Feast of Tabernacles, on those preceding the first day of Passover, the Feast of Weeks, and of the New Year; and according to R. Yose the Galilean, also on the day preceding the Day of Atonement in Galilee. R. Yehuda says, "When is he bound to give that information? Only if there should not be a day's interval between the sale of one of the animals and that of the other; but if there was such an interval, the mentioned information is not required from the seller." Yet R. Yehuda admits, "That in case he sold the dam to a bridegroom, and the young to his bride, he is bound to inform them thereof, because it is to be supposed that both animals will be slaughtered on the same day."
+On the mentioned four periods [or days], a butcher can be compelled to slaughter cattle against his will. Even if he had an ox worth a thousand dinars, and there was a purchaser for only a single dinars worth of meat, he will be compelled to slaughter it. Hence, should the animal die meanwhile [naturally], the loss falls on the purchaser; but it is not so at other times, for when the animal then dies of itself, the loss falls on the seller [or butcher].
+The expression of the law, "One day," when treating of the prohibition of slaughtering an animal and its young in one [and the same] day, is to be understood, that the day and the night which preceded it are to be reckoned together [as forming one day]. For thus was it expounded by R. Shimon ben Zomah, "The term (Genesis 1:5, Leviticus 22:28) 'one day' is used in the Creation story and also in the prohibition of slaughtering an animal and its young, to teach us, that just as in Creation the day followed night, thus also must it be understood in this case."
+
+Chapter 6
+
+The precept of covering the blood [of wild animals and fowl] (Lev. 17:19), is obligatory in and out of the Holy Land, during and after the existence of the Temple, in animals slaughtered for ‏חולין‎, but not in those which are consecrated sacrifices. It applies solely to wild animals and fowl, whether these were domesticated, or were caught in a wild state. Also to the ‏כוי‎, because it is doubtful [whether that animal is to be classed among the domestic or wild animals]. It may therefore not he slaughtered on the festival, but if it was slaughtered [thereon], its blood need not be covered [on that day].
+When an animal was slaughtered and found to be Terefá, or if it was slaughtered for idolatrous purposes, or as ‏חולין‎ within, or as consecrated offerings without the temple-court; or a bird or wild animal condemned to lapidation, R. Meir considers it obligatory [to cover the blood], but the sages hold, "It is not obligatory to do so." When it became Nebelah by being slaughtered, or when it was killed by a knife being thrust up its nostrils, or that the trachea and œsophagus were forcibly torn off, it is not obligatory to cover the blood.
+When a deaf and dumb person, an idiot, or a minor, have slaughtered in the presence of other [i.e. qualified] persons, the latter are bound to cover the blood, but not if the above [disqualified persons] had slaughtered by themselves; and thus also in respect to the precept of not slaughtering an animal and its young [on the same day]: if any of these [unqualified persons] had slaughtered one of the animals in the presence of [qualified] persons, the other animal may not be slaughtered after them [on the same day]. If they had slaughtered one of the animals by themselves, R. Meir permits to slaughter the other after them [on the same day], but the sages decide it to be prohibited; they admit, however, "That a person who did so slaughter it, is not liable to the punishment of the forty stripes."
+Should a person slaughter as many as a hundred wild animals or fowl in one place, one covering will suffice for all of them. If many fowl are killed in one place, one covering suffices for all. If many wild animals and fowl were killed in one place, one covering suffices for both kinds. R. Jehudah saith, "When a person slaughtered the wild animal, he must cover its blood first, and then slaughter the fowl." When a person had slaughtered [a wild animal or fowl], and omitted to cover the blood, if another person had observed that omission, the latter is bound to cover the blood. When the blood, after it was duly covered, became uncovered, it is not necessary to cover it again; but if the wind had covered it [and it was afterwards uncovered], it is required to be again covered.
+When the blood was mixed with water, if the blood is still apparent, the obligation of covering it remains in force. If mixed with [red] wine, [that wine] must be considered as if it were water. If it was mixed with the blood of another domestic or wild animal, that blood must be considered as water; but R. Jehudah observes, "One kind of blood does not neutralise another kind."
+The blood which spirts [from the throat of an animal on its being cut, and bespatters a wall, &amp;c.] and that on the slaughtering knife, it is obligatory to cover. R. Jehudah saith, "When is this the case? When there is no other blood but that; but when there is other blood besides, it is not required to do so."
+With what substances is it lawful to cover the blood, and with what may it not be covered? It is lawful to cover with pulverised manure, with fine sand, with mortar, with potsherds, with bricks, or with the earthenware cover [or bung] of a barrel, viz. when these substances had been pulverised, but not with unpulverised manure, coarse sand, or brick, or earthenware covering, which had not been pounded. Nor may it be covered by merely placing a vessel over it. Rabbon Simeon ben Gamaliel laid it down as a rule, "That it is lawful to cover with any substance which would sustain vegetation, but not with substances unfit for the growth of plants."
+
+Chapter 7
+
+The precept concerning the prohibition of eating the "sinew which shrank" [‏גיד הנשה‎] is obligatory in and out of the Holy Land, during and after the existence of the Temple, in animals slaughtered for profane use [‏חולין‎], and in respect also to consecrated sacrifices, and applies to wild and domestic animals, and to both the right and left thighs of the animal; it does not apply to fowl, since these have no "hollow in the thigh." It applies to a fetus in embryo, and its suet [‏חלב‎] it is permitted to use. According to R. Meir, "The assertion of butchers in respect to their having removed the ‏גיד הנשה‎ [sciatic nerve] is not to be relied on;" but the sages hold, "That they may be relied on in this respect, and in that of the removal of ‏חלב‎, or suet."
+It is lawful to send to a non-Israelite a thigh having the ‏גיד הנשה‎ [sciatic nerve] yet within it, because its existence is easily ascertained. In removing the ‏גיד הנשה‎ [sciatic nerve] the whole sinew must be carefully cut out. R. Judah saith, "It suffices if enough was removed so as to fulfill the precept."
+A person who eats the quantity of an olive in size of a ‏[sciatic nerve] גיד הנשה‎, incurs the penalty of forty stripes. Should a person have eaten the whole of that sinew, and it was under the mentioned size, he has nevertheless incurred the same penalty. If a person eat the size of an olive of the sinews of each hip, eighty stripes are to be inflicted on him; but according to R. Judah, forty stripes only.
+If a hip was boiled with the ‏גיד הנשה‎ [sciatic nerve]within it, if that sinew was of sufficient size to impart a flavor to the hip, this latter may not be used. How is this to be calculated? In the same proportion as meat boiled with turnips.
+When the גיד הנשה [sciatic nerve] was boiled with other sinews, if that sinew can be recognized [it must be removed, and] the other sinews are prohibited, if it could have imparted a flavor to them. But when it cannot be recognized, all the sinews are prohibited. The broth [or liquid in which it is boiled] may not be used if the גיד הנשה [sciatic nerve] imparted a flavor to it; and it is even so if a piece of Nebelah, or of a fish prohibited to be eaten, should have been boiled with other pieces of meat or fish allowed to be eaten: if the first mentioned pieces can be recognized, they are to be removed, and if they could have imparted a flavor to the other pieces, the latter may not be used. If they could not be recognized, all the pieces are prohibited; and thus in respect to the broth, which may not be used, if the flavor of the prohibited pieces could have been imparted to it.
+The prohibition of the גיד הנשה [sciatic nerve] applies to clean animals, and not to unclean ones. R. Judah said, "It must be observed also in respect to unclean animals;" for he argued thus, "The גיד הנשה [sciatic nerve] was prohibited since the time of the sons of Jacob [i.e. before the promulgation of the law], when it was not yet prohibited to use unclean animals as food." The sages replied, "This precept was first promulgated at Sinai, but it was written [incidentally] in its place."
+
+Chapter 8
+
+It is prohibited to boil any kind of flesh in milk, except that of locusts and fish; neither may meat and cheese be brought to table together, except locusts and fish. A person who vowed not to eat meat, may eat locusts and fish. Fowl and cheese may, according to Beth Shammai, be brought to table together, but may not be eaten together; but, according to Beth Hillel, they may neither be brought to table nor be eaten together. R. José saith, "This is one of the cases in which Beth Shammai decide in a less rigid manner than Beth Hillel." What kind of table is here alluded to? The table on which the person is eating; but on the table on which food is prepared [a dresser], both kinds may without apprehension be placed near to each other.
+Meat and cheese may be wrapped up together in one cloth, if they do not touch each other [i.e. are placed in contact]. Rabbon Simeon ben Gamaliel saith, "Two guests [at an inn or ordinary] may without apprehension eat at the same table, one of them meat, and the other cheese."
+When a drop of milk fell upon a piece of meat [in a pan], all the meat therein is prohibited if it could have communicated its flavor to the meat; but if the contents of the pot had been immediately stirred together [after the milk fell into it]: if it imparted its flavor to the whole, the contents of the pot are prohibited. The udder [of a cow or goat, &amp;c.] must be torn, and the milk be pressed out of it; but if it had not been torn, the person who eats it has not transgressed; the heart must also be torn and the blood pressed out. If it had not been torn, the person who eats it thus has not transgressed; and he who has fowl and cheese brought to table together has not transgressed the negative commandment.
+It is prohibited to boil [in milk] or to derive any benefit from the flesh of a clean animal which was boiled in milk of a clean animal, but it is permitted to boil and to reap advantage of flesh of a clean animal boiled in the milk of an unclean one, or, of the flesh of an unclean animal boiled in the milk of a clean one. R. Akivah saith, "Wild animals and fowl are not specified in the law [as subject to this prohibition]; for it is said, 'Thou shalt not boil a kid in its mother's milk,' but this precept was mentioned three times, to include wild animals, fowl, and unclean animals. R. José the Galilean saith, "It is said (Deut. 14:21), 'Thou shalt not eat of any thing that dieth of itself' [Nebelah], and it is added immediately, 'Thou shalt not boil a kid in its mother's milk.' Consequently, those animals only which are prohibited as Nebelah may not be boiled in milk, and as it might be supposed that since a fowl may become prohibited as Nebelah, it would therefore be prohibited to boil it in milk, the Scripture uses the expression, 'in its mother's milk,' to except fowl, to which that expression cannot apply."
+It is prohibited to use the curdled milk in the maw of an animal slaughtered by a non-Israelite, which is Nebelah. When a person put milk in the interior membrane of the maw of a Cashér killed animal; if the milk can impart a flavor to it, it is prohibited. The milk in the maw of a Cashér animal, which sucked from one that is Terefá, is prohibited; but the milk of a Terefá, which sucked from a Cashér animal, may be used, because the milk remains gathered [enclosed] in the intestines.
+Several laws are more rigid in respect to the prohibition of eating suet [‏חלב‎] than they are in that against eating blood, and some, again, which relate to this latter prohibition, are more severe than those in respect to the first mentioned. More severe in respect to suet, inasmuch as a trespass [‏מעילה‎] may be thereby incurred, as also the guilt of having brought an abominable [i.e. unfit] sacrifice [‏פגול‎], and having eaten of what remained [‏נותר‎], and became unclean, which is not the case in respect to the blood. Some laws are more severe as regards blood, since this prohibition applies to the blood of domestic and wild animals, and also to fowl, whether they are of a clean or unclean species, but that against eating suet applies to clean animals exclusively.
+
+Chapter 9
+
+The skin [of a slaughtered animal], the broth, the meat dissolved by boiling, that which adheres to the bottom of a saucepan, the fragments of meat adhering to the skin when it is removed from the animal, bones [containing marrow], sinews, horns and hoofs, are computed together to form [with the edible matter or flesh in them] the quantity of the size of an egg, when they are liable to contract and communicate pollution to other edibles, but not the pollution of Nebelah. Thus also, if a person slaughters an unclean animal for a heathen, it pollutes edibles while it struggles, but it does not communicate the pollution of a dead body till life is extinct, or, if its head had been quite chopped off. There are consequently more cases in which edibles contract pollution than there are in respect to pollution by Nebelah. R. Jehudah saith, in reference to the fragments of meat adhering to the skin, "If any of these, when computed together, are of the size of an olive in any one place, guilt is thereby incurred."
+In the following instances the skin is to be considered as flesh:—human skin, that of the domestic swine,  and, according to R. José, also that of wild swine, the tender skin on the hump of a young camel,  and that of the head of a young calf, the skin [between] the split hoofs, that over the matrix, and that of an animal fœtus in embryo, also that under the tail, and those of the ferret, the chameleon, the lizard, and the snail. R. Jehudah saith, "That of a lizard must be considered like a weasel[’s skin]."  If any of these had been tanned or converted into leather, or that they had been sufficiently trodden [in the process of converting the skin into leather], they are clean, excepting human skin. R. Jochanan ben Nouri saith, "The eight creeping things have skins."
+When a person removes the skin of a domestic or wild animal, whether clean or unclean, large or small, in order to cover himself therewith, pollution is contracted and communicated when as much skin is removed as can be taken hold of, and if to make a bottle of skin, until the skin over the breast is removed. If the skinning was commenced from the legs, the whole is considered as connecting, and subject to contract and communicate pollution. The skin covering the neck is not considered as connecting by R. Jochanan ben Nouri, but the sages do so consider it until the whole skin is removed.
+When there is the size of an olive of flesh on a skin in one spot, any person who-touches the filaments proceeding therefrom, or the hairs on the skin which are opposite [and touch the said flesh], is unclean. If there were two pieces of flesh of the size of two half olives each, it pollutes by being carried, but not by the mere touching it. Such is the dictum of R. Ishmael, but R. Akivah holds "That they do not pollute either by being carried or touched," but he admits, "That if the size of two half olives were stuck on a skewer and moved, it is unclean." Why, then, does [R. Akivah], in respect to the skin, hold it to be clean? Because the skin prevents their contact.
+Whoever touches a marrow-bone of a dead body, or of a consecrated sacrifice, whether the said bones are open or closed, is unclean. Whoever touches a marrow-bone of an animal that is Nebelah, or of creeping animals, is clean when the bone is closed, but if it is open ever so little, pollution is contracted by contact with it. Whence is it proved that [the marrow-bone of a Nebelah] does also pollute the person carrying it? Because it is said (Lev. 11:24-25), "Whoever toucheth [the carcase]," and "Whoever beareth aught of the carcase," &amp;c., which proves that whatever communicates by being touched, does also communicate it by being carried, and that which cannot communicate pollution by contact, cannot communicate it by being carried.
+The egg of a creeping animal, in which the young animal is already developed, is clean, but when it has the smallest perforation it renders unclean. In respect to a mouse which is yet half flesh and half earth, 16 if the flesh is touched it renders unclean, but not if only the earth thereof had been touched. R. Jehudah saith, "Whoever touches the earth which immediately adjoins the fleshy part is also unclean."
+Members, or pieces of flesh which had been forcibly torn off a [live] animal, but which are yet pendant to it, are subject to contract and communicate pollution like other edibles, while they remain thus pendant in their place, but require the susceptibility of contracting pollution to be communicated to them, before they contract it. When the animal was slaughtered they may contract pollution by its blood, according to R. Meir, but R. Simeon saith, "They do not thereby contract it." When the animal dies of itself, it requires the susceptibility of contracting pollution to be communicated to it before it is unclean. The [pendulous] member does, however, pollute as a member taken off an animal while yet alive, but not as Nebelah. Such is the dictum of R. Meir; but R. Simeon saith, "That member or the pieces of flesh [above mentioned] are clean."
+A limb or piece of flesh torn from a human body, but yet pendant to it, is clean [if the person is alive], but should he die, the flesh is clean, but the limb pollutes as a limb severed from a living being, but not as a part of a dead body. Such is the dictum of R. Mein; but R. Simeon holds the said limb to be clean.
+
+Chapter 10
+
+The law concerning the [right] shoulder, the two cheeks, and maw, due as oblation to the priest, is obligatory in and out of the Holy Land, during and after the existence of the Temple, and applies to animals for ordinary use [‏חולין‎], but not to those used as consecrated sacrifices. For it might have been concluded [thus], If in respect to animals slaughtered for ‏חולין‎, to which the precept of giving the breast and foreleg [to the priest] does not apply, it is nevertheless obligatory to give the above mentioned oblations: it would follow, a fortiori, that these oblations ought also to be given in respect to consecrated sacrifices which are subject to the gift of the breast and foreleg; but it is written [Leviticus 7:34], "[For the wave-breast, and fore-leg, &amp;c.] and have given them to Aaron the priest and his sons by a statute for ever." Hence we are taught, that the priest obtains only what is specified in the text [viz., the breast, &amp;c.].
+All animals, for sacrifice, which had contracted a permanent [i.e. incurable] blemish before they were consecrated, and were ransomed, are subject to the laws concerning first-born and [the other sacerdotal] oblations, and may, like animals used for ‏חולין‎, be shorn and used for labor. The young and milk they produce after they were ransomed are also lawful for use, and no guilt is incurred if they were slaughtered outside [the temple]. They do not render an animal substituted for them a valid sacrifice, but they must be ransomed after their death. First-born of animals, and those given as tithe, are excepted. If they had been consecrated before they had contracted the blemish, or that a transitory blemish preceded the consecration, and they had subsequently contracted a permanent one, they are free, after they are ransomed, from the laws relating to first-born and other oblations; but they may not, like animals used for ‏חולין‎, be shorn nor used to labor with. The young and milk they produce may not be used, even after they were ransomed, and guilt is incurred by any person who slaughtered them outside [of the temple]. They also render an animal substituted for them a valid sacrifice, and must be buried when they die.
+If a blemished first-born animal was sold by a priest to an Israelite, and had become mingled with a hundred other animals; if these were slaughtered by a hundred persons, the firstborn which is among them releases them all [of the obligation of paying the sacerdotal dues]. If they were all slaughtered by one person, one only of these animals is free. A person who slaughters for a priest, or for a non-Israelite, is not bound to pay the oblations; if he had the animals in partnership with one of these, he must mark them. If a priest sold an animal [to an Israelite], reserving the oblations, the Israelite is not bound to give them. Should one [Israelite] say to another, Sell me the entrails of [this] cow," and there is yet of the oblations among it [viz. the maw], he [the buyer], must give it himself to the priest, and [the seller] need not allow him any deduction from the purchase-money on that account; but if the animal was bought by weight, the buyer must pay the sacerdotal dues, and may deduct it from the purchase-money.
+If a proselyte had a cow, which he slaughtered before he had embraced Judaism, he is free from the payment of the oblations, but not if the slaughtering took place after his conversion. In a doubtful case he is free, because the onus probandi lies with him who sets up the claim. What are the limits of the shoulder? From the bent of the knee until the hip-bone: this is also the case in respect to the shoulder mentioned in the sacrifice of the Nazarite, as also in respect to the hind-leg down to the hough [in peace-offerings]. The [limits of the] leg are, according to R. Jehudah, from the hip-joint until that of the thigh. The [limits of the] two cheeks are from their joints till the top ring of the trachea.
+
+Chapter 11
+
+The precept of giving to the priest the firstling of the fleece (Deut. 18:4) is obligatory in, and out of the Holy Land, 1 during, and after the existence of the Temple, and applies to animals for profane use [‏חולין‎], but not to consecrated sacrifices. The precept concerning the oblation of the shoulder, two cheeks, and maw, is more rigid than that which relates to the firstling of the fleece, in as much as the first-mentioned applies both to cattle and flock, but the latter is limited to sheep, and only when there are a number of them.
+What is considered "a number"? According to Beth Shammai, two sheep come under this category, since we find it written (Isaiah 7:21), "A man shall nourish a young cow and two sheep;" but Beth Hillel say, "[At least] five, for it is also written (Samuel I 25:18), 'Five sheep ready dressed.'" R. Dosa ben Arkinar saith, "When the fleece of each of the five sheep amounts to the [minimum] weight of one half maneh, the obligation of paying the firstling of the wool is incurred;" but the sages hold, "That it is incurred as soon as five sheep are shorn, whatever the weight of their fleece may be." What quantity must be given to the priest? The weight of five selahim, in Judea, which are equal to ten selahim in Galilee, of white [i.e. clean], but not of dirty wool, and in sufficient quantity as to make therewith the smallest [sacerdotal] garment, for it is said (Deut. 18:5), "Shalt thou give unto him," viz. a sufficient gift [which has some value]. If he could not give it to the priest before it was dyed, he is not bound to give it at all. If the owner of the wool had only bleached, but not yet dyed it, he is bound to give it. If any person buys from a heathen the fleece of sheep [yet to be shorn], he is not bound to pay to the priest the firstling of the fleece. If one Israelite bought it of another, if the seller reserved some of the wool to himself, he is bound to pay this oblation, but if he sold it without such reservation, this obligation is incumbent on the buyer. If he [the seller] had two kinds of wool, gray and white, if he sold the gray but not the white wool, or of rams but not of ewes, each party must pay the oblation to the priest.
+
+Chapter 12
+
+The precept of letting the parent bird, found in a nest, fly away (Deut. 22:6) is obligatory, in, and out of the Holy Land, during, and after the existence of the Temple, and applies to non-consecrated birds [‏חולין‎], but not to those which are consecrated sacrifices. The law is more rigid in respect to the obligation of covering the blood, than in that of letting the parent bird fly away, in as much as the first-mentioned precept applies to wild animals and fowl, whether ready at hand or not, and the latter applies to fowl only, and to those which are not ready at hand. By this latter expression is understood such as geese or fowls, which make their nest in an open field or orchard; but those which nestled within the house, or in respect to Herodian doves, this obligation does not apply.
+Nor to unclean birds, nor unclean birds incubating the eggs of clean birds, nor these latter hatching the eggs of unclean birds. R. Eleazar holds "That it is obligatory to set at liberty a cock partridge found in a nest," but the sages do not consider this necessary.
+If the dam was fluttering about the nest, if she touched it with her wings, it is obligatory to let her fly away, but not when her wings do not touch it; if there was but one young bird, or one egg, it is nevertheless obligatory to let the dam fly away, because the Scripture uses the term (Deuteronomy 22:6): "nest," i.e. any nest. When some of the young birds are already on the wing, or that the eggs are addled, the precept does not apply, for it is written, "And the dam sitting upon the young birds, or upon the eggs." Even as the young birds are supposed in the text to be live ones, thus also must the eggs be fit for incubation [and to produce life], from which term addled eggs are [of course] excluded; and even as the eggs [to complete the process of incubation] require the care of the dam, thus also must the young bird mentioned in the text yet require the nurture of the dam, consequently those birds which are already able to fly are excluded. Should a person have let the dam fly away, and she returns constantly to the nest, even four or five times [or oftener], he is bound to let her fly away, for it is said, "Thou shalt surely let the dam go," &amp;c. When a person says, "I take the dam, and set the young birds free," he must let the dam go also, since it is written, "Thou shalt surely let the dam go." If he takes the young birds first, and then puts them again in the nest, and the dam returns, he is no longer bound to let her fly away again.
+When a person has taken the dam and the young birds from the nest, he shall, according to R. Jehudah, suffer the punishment of the stripes, but he is not bound to let the dam fly away; but the sages hold, "That he is bound to let her fly, but is free of the punishment." For this is the rule, "For the transgression of a negative precept, which may be rectified by an act, no punishment is to be inflicted when that rectifying act has been done."
+The dam and the young birds are not to be taken from a nest, even to [serve as a sacrifice] to cleanse the leper. If the Holy Law attaches so much importance to this precept, which is so easy to be observed, and though scarcely demanding the sacrifice of the value of an issar, does nevertheless use the expression (Deuteronomy 22:6): "That it may be well with thee, and that thy days may be prolonged," how much more precious must be the reward attached to the observance of other [more difficult] precepts of the Holy Law. 
\ No newline at end of file
diff --git "a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Chullin/English/Mischnajot mit deutscher \303\234bersetzung und Erkl\303\244rung. Berlin 1887-1933 [de].txt" "b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Chullin/English/Mischnajot mit deutscher \303\234bersetzung und Erkl\303\244rung. Berlin 1887-1933 [de].txt"
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..24a87c026362a01348239bae73ecc952961ee96a
--- /dev/null
+++ "b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Chullin/English/Mischnajot mit deutscher \303\234bersetzung und Erkl\303\244rung. Berlin 1887-1933 [de].txt"	
@@ -0,0 +1,118 @@
+Mishnah Chullin
+משנה חולין
+Mischnajot mit deutscher Übersetzung und Erklärung. Berlin 1887-1933 [de]
+https://www.talmud.de/tlmd/die-deutsche-mischna-uebersetzung
+
+Mishnah Chullin
+
+
+
+Chapter 1
+
+Jeder darf schlachten<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Das vorgeschriebene Schlachten eines Tieres darf von jedem ausgeführt werden. Selbstverständlich muss, wer ein Tier schlachten will, die Schlachtvorschriften kennen und sie auch richtig auszuführen verstehen. Ob man aber diese Kenntnis bei jedem, der sich mit dem Schlachten abgibt, ohne weiteres voraussetzen kann oder ihn vorher oder wenigstens nachher erst daraufhin prüfen muss, darüber gehen die Ansichten der Talmudlehrer auseinander. Nach recipiertem Brauch darf nur derjenige schlachten, der sich an zuständiger Stelle über seine Befähigung ausgewiesen und die ausdrückliche Ermächtigung dazu erhalten hat.</i>, und was er geschlachtet hat, ist tauglich<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> wörtlich: und ihr Schlachten ist tauglich d. h. durch ihr Schlachten wird das Fleisch des Tieres zum Genuss tauglich, erlaubt.</i>, ausgenommen sind ein Taubstummer<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Unter <span dir="rtl">חרש</span> in der Verbindung mit <span dir="rtl">שוטה</span> und <span dir="rtl">קטן</span> ist stets nur ein Taubstummer zu verstehen, nicht einer, der nur taub ist.</i>, ein Geistesschwacher<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Im Talmud Chag. 3b werden mehrere Kennzeichen angegeben, woran der <span dir="rtl">שוטה</span> zu erkennen ist. Im Allgemeinen ist jeder darunter zu verstehen, der sich nicht wie ein mit normalem Verstande begabter Mensch zu benehmen versteht.</i> und ein Unmündiger<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> ein Kind vor zurückgelegtem dreizehnten Lebensjahre.</i>, sie könnten beim Schlachten leicht etwas unrichtig ausführen<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> weil sie nicht im vollen Besitze ihrer Geisteskräfte sind; das von ihnen Geschlachtete darf deshalb nicht gegessen werden, selbst wenn sie die Schlachtvorschriften kennen und sie auch richtig auszuführen verstehen, und man darf ihnen auch kein Tier zum Schlachten übergeben, selbst wenn man nicht die Absicht hat, das Fleisch zu geniessen, damit nicht ein Anderer, der nicht weise, dass von ihnen Geschlachtetes nicht zum Genuss erlaubt ist es für tauglich haltend davon geniesse. Talmudausg. und ed. Venet. lesen: <span dir="rtl">את שחיטתן</span>.</i>; haben Andere<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> auch wenn es nur einer war (s. Talm 12a).</i> beim Schlachten zugesehen<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> und gesehen, dass das Schlachten vorschriftsmässig ausgeführt worden ist.</i>, so ist es, wer auch immer<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Nicht nur, wenn ein Taubstummer, Geistesschwacher oder Unmündiger geschlachtet hat — wenn der Ausspruch der Mischna nur auf diese drei zuletzt Genannten sich beziehen würde, dann würde sie sich präziser ausgedrückt haben: <span dir="rtl">ואם שחטו</span> „wenn sie aber“ u.s.w.—sondern auch wenn irgend ein Anderer geschlachtet hat, bei dem ein begründeter Zweifel Vorgelegen, ob er das Schlachten vorschriftsmässig ausgeführt hat, wo man sich deshalb nach dem Schlachten erst durch Befragen darüber hätte Gewissheit verschaffen müssen, auch da ist das Geschlachtete tauglich, wenn der, der geschlachtet hat, nicht mehr zugegen ist, dass man ihn beitagen kann, da ja Andere gesehen haben, dass das Schlachten vorschriftsmässig ausgeführt worden ist. Das <span dir="rtl">ושחיטתן כשרה</span> am Anfange der Mischna ist demnach dahin zu beschränken, dass in solchen Fällen das ohne Gegenwart eines Anderen Geschlachtete nur dann tauglich ist, wenn durch Befragen die Zweifel an der vorschriftsmässigen Ausführung des Schlachtens behoben worden sind (Talmud).</i> geschlachtet hat, tauglich. Von einem Heiden Geschlachtetes<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> auch wenn er ganz nach Vorschrift geschlachtet hat und auch nicht anzunehmen ist, dass er es einem Götzen zu Ehren (<span dir="rtl">לשם עבודה זרה</span>) geschlachtet hat. Nur durch das Schlachten eints Israeliten, für den das Schlachten eine religiöse Vorschrift ist, wird ein Tier zum Genusse erlaubt.</i> gilt wie von selbst Gefallenes und verunreinigt, wenn man es trägt<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> wie ein Tier, das von selbst gefallen ist, s. Lev. 11, 40.</i>. Wenn man bei Nacht<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> im Dunkeln ohne Beleuchtung.</i> schlachtet, und ebenso wenn ein Blinder geschlachtet hat, ist das Geschlachtete tauglich<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> wenn das Schlachten vorschriftsmässig ausgeführt worden ist. Doch soll man im Dunkeln nicht schlachten; bei gehöriger Beleuchtung dagegen darf man bei Nacht ebenso wie am Tage schlachten, s. die folgende Mischna.</i>. Wenn man am Sabbat oder am Versöhnungstage schlachtet, ist das Geschlachtete tauglich<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> jedoch nur, wenn es irrtümlicher Weise geschehen ist, und auch dann darf man am selben Tage nichts davon essen, weil man eine am Sabbat wenn auch irrtümlicher Weise verrichtete verbotene Arbeit sich nicht zunutze machen darf, sondern erst nach Ausgang des Sabbats bzw. des Versöhnungstages, nachdem soviel Zeit vergangen ist, dass man während dessen das Tier hätte schlachten können. Hat man aber mutwillig, trotzdem man wusste, dass es Sabbat und verboten war, geschlachtet, so darf das Geschlachtete überhaupt nicht gegessen werden.</i>, trotzdem man dadurch sein Leben verwirkt<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Nach der Auslegung im Talmud ist gemeint: trotzdem das Schlachten eine Arbeit ist, durch deren mutwillige Verrichtung am Sabbat oder Versöhnungstage man sein Leben verwirkt.</i>.
+Wenn jemand mit einer Handsichel<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> mit der glatten ungezahnten Schneide derselben; <span dir="rtl">מגל יד</span> wurde eine kleine zweischneidige Sichel genannt, an der die eine Schneide glatt und die andere gezahnt war.</i>, einem scharfen Stein oder Rohr schlachtet, ist das Geschlachtete tauglich. Jeder darf schlachten, und zu jeder Zeit<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> auch bei Nacht.</i> darf man schlachten, und mit jedem Dingo darf man schlachten, ausser mit einer Schnittersichel<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> die nur eine gezahnte Schneide hat.</i>, einer Säge, mit Zähnen<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> zwei oder mehreren an einem vom Körper losgetrennten Kiefer noch festsitzenden Zähnen, weil der Abstand zwischen einem Zahn und dem anderen eine Unterbrechung, eine Lücke bildet.</i>, und mit dem Fingernagel<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> der noch am Körper festsitzenden Hand, weil der Nagel dann noch zum Körper gehört, man aber nur mit einem losen Gegenstände schlachten darf, mit einem Körperteile oder Teilen oder Erzeugnissen des Bodens dagegen erst dann, wenn sie von dem Körper bzw. vom Erdboden losgelöst worden sind.</i>, weil diese reissen<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> Diese Begründung bezieht sich nach der Ausführung im Talmud nur auf die drei erstgenannten Gegenstände, durch die an ihnen vorhandenen Lücken werden die beim Schlachten zu durchschneidende Speise- und Luftröhre nicht, wie es die Vorschrift erfordert, glatt durchschnitten, sondern gerissen; <span dir="rtl">חנק</span> = würgen, das Tier wird auf diese Weise nicht durch einen glatten Schnitt getötet, sondern durch die entstehenden Risse wird die Luftzufuhr gestört und das Tier gewürgt.</i>. Wenn jemand mit einer Schnittersichel<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> an der sämtliche Zähne nach derselben Richtung hin gebogen sind, so dass beim blossen Hinwärtsschneiden die Spitzen der Zähne über die Schnittfläche, ohne zu reissen, hinweggleiten.</i> nur hinwärts schlachtet, erklären Bet-Schammai es für untauglich<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> Weil beim Hinwärtsschneiden mit einer solchen Sichel die Zähne die Schnittfläche einreissen, ist nach Ansicht von Bet-Schammai das Geschlachtete untauglich, selbst wenn man nur hinwärts damit geschnitten hat.</i>, Bet-Hillel erklären es für tauglich<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> Nach dem Talmud sind die Ausdrücke <span dir="rtl">פוסלין</span> und <span dir="rtl">מכשירין</span> hier dahin zu verstehen, dass nach Bet-Schammai das Geschlachtete als Aas zu betrachten ist und verunreinigt, nach Bet-Hillel dagegen nicht, für den Genuss dagegen ist es auch nach Bet-Hillel nicht erlaubt.</i>, waren aber die Zähne ausgeschliffen<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">החליקו</span>, man hat die ursprünglich gezahnte Schneide durch Herausschleifen der Zähne zu einer glatten gemacht.</i>, so ist sie wie ein Messer.
+Wenn man von dem [obersten] Knorpelringe<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> Die Knorpelringe der Luftröhre sind an der Rückenseite offen bilden daher keine vollständigen Ringe; nur der oberste Ring ist vollständig geschlossen, dieser, gewöhnlich als <span dir="rtl">טבעת הגדולה</span> bezeichnet, wird hier deshalb schlechthin <span dir="rtl">הטבעת</span> genannt. Dieser oberste Knorpelring bildet die Grenze nach oben, bis wohin der Schächtschnitt an der Luftröhre vollzogen werden darf.</i> aus schlachtet und von diesem auch nur einen fadenbreiten Rand des ganzen Umfanges<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> nach oben hin.</i> übrig gelassen hat, ist das Geschlachtete tauglich; R. Jose, Sohn des R. Jehuda<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> ed. pr. liest. <span dir="rtl">ר׳ יהודה</span>.</i>, sagt: Wenn auch nur einen fadenbreiten Rand seiner grösseren Hälfte.
+Wenn man von den Seiten aus<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> von der Seite, nicht von der Mitte des Halses aus.</i> schlachtet, ist das Geschlachtete tauglich, wenn man von den Seiten aus abdrückt<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> ein Vogelopfer, für das anstelle des Schlachtens das Abdrücken Vorschrift war (s. Sebach. VI Note 30).</i>, ist das Abgedrückte untauglich<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> weil es bei der <span dir="rtl">מליקה</span> ausdrücklich vorgeschrieben ist, dass sie <span dir="rtl">ממול ערפו</span> d. h. unterhalb des Genicks vorgenommen werden soll (s. dort Note 31).</i>. Wenn man vom Nacken aus schlachtet, ist das Geschlachtete untauglich<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> hat man jedoch die Luft- und Speiseröhre nach hinten hingezogen und dann von dort aus zuerst diese und dann erst den Nacken durchschnitten, ist das Geschlachtete tauglich.</i>, wenn man vom Nacken aus abdrückt, ist das Abgedrückte tauglich<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> denn da hat man die <span dir="rtl">מליקה</span> ja, wie sie vorgeschrieben ist, vollzogen.</i>. Wenn man vom Halse aus schlachtet, ist das Geschlachtete tauglich, wenn man vom Halse aus abdrückt, ist das Abgedrückte untauglich<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> der Absatz von <span dir="rtl">השוחט מן הצואר</span> bis <span dir="rtl">פסולה</span> fehlt in ed. pr. und ed. Lowe</i>, denn der ganze Nacken<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">עורף</span> steht hier ungenau für <span dir="rtl">מול עורף</span>.</i> ist für das Abdrücken tauglich, und der ganze Hals ist für das Schlachten tauglich. So ergibt sich, dass was für das Schlachten tauglich, für das Abdrücken untauglich ist, und was für das Abdrücken tauglich, für das Schlachten untauglich ist.
+Was bei den Turteltauben tauglich ist<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> dass sie als Opfer dargebracht werden können. Von <span dir="rtl">תורים</span> durften nur die älteren und von <span dir="rtl">יונים</span> nur die jüngeren als Opfer verwendet werden, da in der Schrift stets <span dir="rtl">תורים</span> und <span dir="rtl">בני יונה</span> neben einander genannt werden Als <span dir="rtl">בני יונה</span> werden die <span dir="rtl">יונים</span> so lange bezeichnet, bis die Flügel anfangen, sich gelb zu färben (<span dir="rtl">משיצהיבו</span>); die <span dir="rtl">תורים</span> dürfen erst dann verwendet werden, wenn die Flügel sich goldgelb gefärbt haben (<span dir="rtl">משיזהיבו</span>). In dem Zwischenstadium vom Beginn der Färbung bis zur vollständigen Färbung der Flügel sind beide Arten unbrauchbar.</i>, ist bei den jungen Tauben untauglich, was bei den jungen Tauben tauglich ist, ist bei den Turteltauben untauglich, beim Beginn des Glänzendwerdens sind beide untauglich.
+Was bei der Kuh<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> gemeint ist die <span dir="rtl">פרה אדמה</span> Num. 19.</i> tauglich ist, ist bei dem Kalbe<sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> der <span dir="rtl">עגלה הערופה</span> Deut. 21, 1—9.</i> untauglich<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> Die rote Kuh musste geschlachtet, das Kalb durch Nackenschlag getötet werden.</i>, was bei dem Kalbe tauglich ist, ist bei der Kuh untauglich. Was bei den Priestern tauglich ist, ist bei den Leviten untauglich<sup class="footnote-marker">40</sup><i class="footnote"> Für die Priester gab es keine Altersgrenze, sie durften ihren Dienst verrichten, so lange sie noch eine sichere Hand hatten; die Leviten durften zu ihren eigentlichen Dienstverrichtungen, so lange dazu auch das Tragen der Teile und Gegenstände des wandernden Heiligtums gehörten, nur vom 25. bzw. 30. (vom 25. zur Erlernung des Dienstes, vom 30. zur selbständigen Ausführung desselben, s. Num. 4, 23 und 8, 23—26 und Chullin 24 a) bis zum 50. Lebensjahre herangezogen werden, nach dem 50. Lebensjahre durften sie nur noch den Wachtdienst, nach der Ansicht Einiger auch den Dienst als Sänger und sonstige leichtere Dienste verrichten. Seitdem das Heiligtum seinen festen Standort erhalten und zu dem Dienst der Leviten nicht mehr das Tragen schwerer Gegenstände gehörte, hatte diese Bestimmung keine Geltung mehr; doch wurde der Levite dienstuntauglich, sobald seine Stimme nicht mehr für den gemeinschaftlichen Gesang zu gebrauchen war.</i>, was bei den Leviten tauglich ist, ist bei den Priestern untauglich<sup class="footnote-marker">41</sup><i class="footnote"> Priester, die bestimmte Leibesfehler hatten, durften keinen Dienst verrichten (s. Lev. 21, 16—24); für die Leviten gab es eine derartige Bestimmung nicht.</i>. Was bei irdenen Geräten rein ist, ist bei allen anderen Geräten unrein<sup class="footnote-marker">42</sup><i class="footnote"> Ein irdenes Gerät bleibt rein, wenn nur seine Aussenseite mit einer Unreinheit in Berührung gekommen ist, während andere Geräte dadurch unrein werden.</i>, was bei allen anderen Geräten rein ist, ist bei irdenen Geräten unrein<sup class="footnote-marker">43</sup><i class="footnote"> Andere Geräte werden nur durch Berührung unrein, irdene Geräte auch ohne Berührung, wenn etwas Verunreinigendes sich nur innerhalb des durch die Seitenwände des Gerätes gebildeten Hohlraumes befindet, auch ohne das Gerät selbst zu berühren.</i>. Was bei hölzernen Geräten rein ist, ist bei metallenen Geräten unrein<sup class="footnote-marker">44</sup><i class="footnote"> Flache hölzerne Geräte ohne jeden Hohlraum können nicht unrein werden (s. Kelim II Note 3), wohl aber solche Geräte aus Metall.</i>, was bei metallenen Geräten rein ist, ist bei hölzernen Geräten unrein<sup class="footnote-marker">45</sup><i class="footnote"> Unvollendete (<span dir="rtl">גולמי</span>) hölzerne Geräte nehmen Unreinheit an, unvollendete metallene dagegen nicht.</i>. Was bei den bitteren Mandeln [Abgaben]-pflichtig ist, ist bei den süssen davon frei<sup class="footnote-marker">46</sup><i class="footnote"> S. Maass. I, 4. Bittere Mandeln pflegt man zu essen, solange sie noch klein und nicht zu bitter sind, deshalb muss man, so lange sie noch klein sind, Hebe und Zehnt von ihnen absondern; süsse Mandeln lässt man erst gross werden, so lange sie noch klein sind, sind sie noch nicht Abgaben-pflichtig.</i>, was bei den süssen [Abgaben-] pflichtig ist, ist bei den bitteren frei<sup class="footnote-marker">47</sup><i class="footnote"> Wenn die bitteren Mandeln gross geworden sind, sind sie nicht mehr zu essen und deshalb nicht mehr Abgaben-pflichtig.</i>.
+Tresterwein<sup class="footnote-marker">48</sup><i class="footnote"> den man gewinnt, indem man auf die ausgepressten Weintrauben oder auf Weinhefe Wasser aufgiesst. <span dir="rtl">תמד</span> = temetum.</i> darf, so lange er nicht fermentiert hat<sup class="footnote-marker">49</sup><i class="footnote"> so lange gilt der Aufguss noch als Wasser, nicht als Wein. Sind jedoch durch die aus den Traubenresten kommende Flüssigkeit aus drei Massen Wasser, die man aufgegossen hat, 4 geworden, so gilt es, auch ohne dass es fermentiert hat, schon als Wein, weil es allgemein üblich war, einen Teil Wein mit 3 Teilen Wasser, um ihn zu mildern, zu mischen.</i>, für Zehnt-Geld nicht gekauft werden<sup class="footnote-marker">50</sup><i class="footnote"> Für das aus dem Verkauf von zweitem Zehnt gewonnene Geld, das in Jerusalem verzehrt werden musste, durfte man nur das Deut. 14, 26 Genannte und ihm Ähnliches kaufen, nicht aber blosses Wasser.</i> und macht das Tauchbad untauglich<sup class="footnote-marker">51</sup><i class="footnote"> wenn 3 Log davon in eine <span dir="rtl">מקוה</span> gefallen sind, bevor darin 40 Sea Quellwasser enthalten waren (s. Mikw. II, 4).</i>, hat er fermentiert, darf er für Zehnt-Geld gekauft werden und macht das Tauchbad nicht untauglich<sup class="footnote-marker">52</sup><i class="footnote"> weil durch Wein die <span dir="rtl">מקוה</span> nur untauglich wird, wenn das Wasser die Farbe des Weins angenommen hat. In ed. Lowe fehlen die Worte <span dir="rtl">ופוסל את המקוה</span> und <span dir="rtl">ואינו פוסל את המקוה</span>.</i>. Brüder, die Gesellschafter sind, sind vom Viehzehnt frei, wenn sie zu Aufgeld<sup class="footnote-marker">53</sup><i class="footnote"> Zu dem Schekel, den jeder Erwachsene jährlich als Tempelsteuer zu entrichten hatte, musste noch ein Aufgeld hinzugefügt werden, s. darüber Schekal. I Note 30. Über die Ableitung des Wortes <span dir="rtl">קלבון</span> s. ebend. Note 29.</i> verpflichtet sind; sind sie zum Viehzehnt verpflichtet, sind sie vom Aufgeld frei<sup class="footnote-marker">54</sup><i class="footnote"> Solange die Brüder die Erbschaft ihres Vaters noch nicht geteilt haben, gilt das Ererbte noch als Besitz des Vaters, deshalb brauchen sie kein Aufgeld zu geben, weil nach Schekal. I, 7, wer nicht für sich, sondern für einen Anderen den Schekel entrichtet, vom Aufgeld befreit ist, und hier gleichsam der Vater die Schekel für seine Söhne entrichtet; dagegen sind sie zum Viehzehnt verpflichtet, da das Vieh als Besitz einer Einzelperson gilt und deshalb verzehntet werden muss. Haben sie dagegen die Erbschaft geteilt und sich dann wieder als Gesellschafter verbunden, müssen sie jeder das Aufgeld zu seinem Schekel geben, dagegen sind sie vom Viehzehnt befreit, weil nur Einzelpersonen ihr Vieh verzehnten müssen, Vieh, welches mehreren Gesellschaftern gehört, dagegen nicht verzehntet zu werden braucht. So erklären Raschi und Barten. die Mischna, anders Maim., der hier wie Schek. I, 7 und Bech. IX, 3 liest: <span dir="rtl">האחין והשותפין</span> (unsere Ausgaben haben diese Lesart nur Schek. I, 7, hier und in Bechor. dagegen: <span dir="rtl">האחין השותפין</span>). Nach ihm gelten für die Brüder inbetreff der Erbschaft ihres Vaters und für Gesellschafter inbetreff des von ihnen zur Gemeinschaft Eingebrachten dieselben Bestimmungen. Das Ererbte bzw. das zur Gemeinschaft Eingebrachte ist vom Viehzehnt befreit, weil es als in einen anderen Besitz übergegangen betrachtet wird und in den Besitz eines Anderen übergegangenes Vieh nach Bechor, IX, 3 nicht verzehntet zu werden braucht; dagegen müssen sie von dem ererbten bzw. eingebrachten Gelde das Aufgeld geben, solange sie nicht Geschäfte damit gemacht und anderes Geld, das dann Gemeinschaftsgeld ist, dagegen eingetauscht haben. Vieh dagegen, das im gemeinsamen Besitz der Erben bzw. der Gesellschaft geboren wird, muss verzehntet werden; zu der Tempelsteuer, die aus dem gemeinsamen Erwerb der Erbschafts- bzw. der Gesellschafts-Verwaltung gezahlt wird, braucht kein Aufgeld gegeben zu werden, weil da die Steuer aus dem Gemeinschaftsvermögen, also von einem Anderen als dem Steuernden selbst, entrichtet wird (vgl. <span dir="rtl">לחם משנה</span> zu Maim. <span dir="rtl">הלכות בכורות</span> VI, 10).</i>. Überall da, wo ein Verkauf zulässig ist<sup class="footnote-marker">55</sup><i class="footnote"> Der Vater ist befugt, seine Tochter bis zu ihrem zurückgelegten 12. Lebensjahre als Sklavin zu verkaufen.</i>, ist kein Strafgeld zu zahlen<sup class="footnote-marker">56</sup><i class="footnote"> Der Verführer oder Notzüchtiger eines solchen Mädchens braucht dem Vater kein Strafgeld zu zahlen, weil an den bezüglichen Schriftstellen (Deut. 22) nur von einer <span dir="rtl">נערה</span> gesprochen wird, d. i. ein Mädchen von 12 bis 12½ Jahren.</i>, wo ein Strafgeld zu zahlen ist<sup class="footnote-marker">57</sup><i class="footnote"> wenn das Mädchen über 12 Jahre alt ist.</i>, ist kein Verkauf zulässig<sup class="footnote-marker">58</sup><i class="footnote"> Nach dem Talmud (Chul. 26 b) ist dies jedoch nur die Ansicht des R. Meir. Nach der Ansicht der Weisen dagegen ist auch bei einer Minderjährigen von vollendetem 3. Lebensjahre an die Geldstrafe zu zahlen, weil an den betreffenden Schriftstellen das Wort <span dir="rtl">גערה</span> defect (<span dir="rtl">נער</span>) geschrieben ist und dieser Ausdruck jedes Mädchen bis zur Erlangung der vollen geschlechtlichen Reife umfasst; vom 3. bis zum 12. Lebensjahre ist demnach die Geldstrafe zu zahlen, trotzdem der Vater befugt ist, das Mädchen zu verkaufen.</i>. Überall, wo eine Weigerungs-Erklärung zulässig ist<sup class="footnote-marker">59</sup><i class="footnote"> Wenn eine Minderjährige nach dem Tode ihres Vaters von ihrer Mutter oder ihren Brüdern verheiratet worden ist, und wäre es selbst mit ihrer Einwilligung geschehen, so ist diese Ehe nur nach rabbinischer Verordnung giltig und zur Auflösung derselben genügt ihre vor Zeugen abgegebene Erklärung, dass sie sich weigert, diese Ehe fortzusetzen; ebenso, wenn sie von ihrem Vater verheiratet worden und dann, nachdem diese Ehe durch Scheidung oder Tod des Mannes aufgelöst worden, sich selbst wieder verheiratet hat.</i>, kann die Chaliza nicht vollzogen werden<sup class="footnote-marker">60</sup><i class="footnote"> weil die Chaliza durch eine Unmündige nicht ausgeführt werden kann.</i>, wo die Chaliza vollzogen werden kann, ist keine Weigerungs-Erklärung zulässig. Überall da, wo geblasen wird<sup class="footnote-marker">61</sup><i class="footnote"> An jedem Freitag Nachmittag würden 3 Töne geblasen als Zeichen zur Niederlegung der Arbeit und dann nochmals 3 Töne kurz vor Beginn des Sabbats.</i>, wird keine Habdala gemacht<sup class="footnote-marker">62</sup><i class="footnote"> Der Habdala-Abschnitt in der Tefilla des Abendgebetes und beim Kiddusch wird nur beim Ausgange des Sabbats gesprochen, sei es dass der folgende Tag ein Werktag, sei es dass er ein Feiertag ist, weil auch in letzterem Falle der strengere Ruhetag zu Ende ist und ein weniger strenger darauf folgt.</i>, wo Habdala gemacht wird, wird nicht geblasen<sup class="footnote-marker">63</sup><i class="footnote"> Ed. Lowe fügt hier das Wort: <span dir="rtl">כיצד</span> ein.</i>. Fällt ein Feiertag auf den Freitag, so wird geblasen<sup class="footnote-marker">64</sup><i class="footnote"> zum Zeichen, dass man mit der Verrichtung solcher Arbeiten aufhört, die am Feiertag erlaubt und am Sabbat verboten sind.</i> und keine Habdala gemacht, auf den Sabbat-Ausgang<sup class="footnote-marker">65</sup><i class="footnote"> Ed. pr.: <span dir="rtl">לאחר השבת</span>.</i>, so wird Habdala gemacht und nicht geblasen. Wie spricht man die Habdala<sup class="footnote-marker">66</sup><i class="footnote"> beim Sabbat-Ausgang, wenn ein Feiertag folgt.</i> ? „der einen Unterschied macht zwischen Heiligem und Heiligem“<sup class="footnote-marker">67</sup><i class="footnote"> anstatt des sonst gesprochenen <span dir="rtl">המבדיל בין קרש לחול</span> schliesst man den Segensspruch mit <span dir="rtl">המבדיל בין קדש לקדש</span>.</i>; R. Dosa sagt: „zwischen strenger Heiligem und leichter Heiligem“<sup class="footnote-marker">68</sup><i class="footnote"> Die Halacha entscheidet gegen R. Dosa, weil es eine Geringschätzung des Feiertages bedeuten würde, wenn man ihn ausdrücklich als <span dir="rtl">קדש הקל</span> bezeichnet.</i>.
+
+Chapter 2
+
+Wenn man eine [von den beiden Halsröhren<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Die Luftröhre (<span dir="rtl">קנה</span>) und die Speiseröhre (<span dir="rtl">ושט</span>) sollen beide beim Schlachten durchschnitten werden; beim Geflügel gilt jedoch das Schlachten als vorschriftsmässig ausgeführt, wenn auch nur eine von ihnen durchschnitten worden ist, beim Vieh, nur wenn beide durchschnitten sind.</i> ] beim Geflügel und beide beim Vieh schlachtet, ist das Geschlachtete tauglich, und bei jeder gilt die grössere Hälfte<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> wenn die Röhre nicht ganz sondern nur zum grösseren Teile durchschnitten ist, gilt es, als wäre sie ganz durchschnitten.</i> gleich dem Ganzen; R. Jehuda sagt: Nur wenn man auch die Blutadern<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> nach Maim. die zu beiden Seiten der Luftröhre liegenden Schlagadern. <span dir="rtl">וריד</span> = arab. <span dir="rtl">وريد</span></i> durchschneidet<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Nach dem Talmud bezieht sich der Ausspruch des R. Jehuda nur auf das Schlachten von Geflügel. Weil man Geflügel häufig im Ganzen zu braten pflegt, muss man die Blutadern beim Schlachten oder unmittelbar darauf mitdurchschneiden, damit das Blut abfliesst, weil es nachher nicht mehr gehörig aus dem Körper zu entfernen sein würde; beim Vieh ist dies dagegen nicht nötig, weil man Vieh gewöhnlich vor dem Braten zu zerlegen pflegt. Hat man jedoch die Absicht, das Vieh im Ganzen zu braten, muss man auch da die Adern beim oder unmittelbar nach dem Schlachten durchschneiden.</i>. Die Hälfte von einer<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> oder beide nur zur Hälfte, so dass keine von beiden, wie vorgeschrieben, wenigstens zur grösseren Hälfte durchschnitten ist; in der Tosefta heisst es ausdrücklich <span dir="rtl">השוחט שני חצאין בעוף שחיטתו פסולה</span>.</i> beim Geflügel, und eine und die Hälfte der anderen beim Vieh, so ist das Geschlachtete untauglich; die grössere Hälfte von einer beim Geflügel und die grössere Hälfte von beiden beim Vieh, so ist das Geschlachtete tauglich<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Dieser letzte Absatz erscheint überflüssig, da er sich schon aus dem <span dir="rtl">ורובו של אחד כמוהו</span> am Anfang der Mischna ergibt. Nach dem Talmud will diese Wiederholung sagen, dass selbst beim Schlachten von Opfertieren, wo man das Blut zum Sprengen gebraucht, der Vorschrift genügt ist, wenn man nur die grössere Hälfte der einen bzw. der beiden Röhren durchschnitten hat.</i>.
+Wenn man zwei Köpfe zugleich schlachtet, ist das Geschlachtete tauglich. Wenn zwei das Messer anfassen und schlachten, selbst der Eine oben und der Andere unten<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> das „oben“ und „unten“ beziehen die meisten Erklärer auf das Messer: der Eine fasst das Messer am oberen, der Andere am unteren Ende an; andere erklären: sie setzen das Messer schräge zum Halse an, so dass der Eine oben, der Andere unten schlachtet. R. Nissim bezieht das „oben“ und „unten“ auf „schlachten“ und erklärt: wenn zwei Personen, jeder mit seinem Messer, zugleich an zwei verschiedenen Stellen des Halses schlachten und sie auch nur zusammen die vorgeschriebenen Teile durchschneiden (vgl. Talm. 30 a). Maim. (<span dir="rtl">הלכות שהיטה</span> II, 10), entscheidet, dass in beiden Fällen das Geschlachtete tauglich ist.</i>, ist das Geschlachtete tauglich.
+Hat man den Kopf mit einem Schlage abgetrennt<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> indem man das Messer nicht, wie vorgeschrieben, an der Schnittfläche entlang geführt, sondern von oben nach unten gedrückt hat. Zu <span dir="rtl">והתיז</span> vgl. Jes. 18, 5.</i>, ist es untauglich. Hat man geschlachtet und dabei den Kopf in einem Zuge abgetrennt<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> d. h. die zu durchschneidende Fläche in einem Hin-oder Herzuge durchschnitten. Unter <span dir="rtl">התיז את הראש</span> ist nicht nur das vollständige Abschlagen des Kopfes vom Rumpfe zu verstehen, sondern auch schon das Abtrennen des Kopfes durch Durchschneiden der Schlachtröhren.</i>, so ist es tauglich, wenn an dem Messer [noch] eine Halsbreite ist<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> wenn das Messer doppelt so lang ist, als der Hals des Tieres breit ist. Ist das Messer kürzer, so ist zu befürchten, dass man beim Schneiden durch einen Druck der Hand auf das Messer nachhilft, so dass das Schlachten nicht vorschriftsmässig ausgeführt wird. (s. Einleit.).</i>. Hat man geschlachtet und dabei zwei Köpfe in einem Zuge abgetrennt, so ist es tauglich, wenn an dem Messer [noch] eine Halsbreite ist<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">כמלא צואר אחד</span>: auch in diesem Falle braucht das Messer nur um eine Halsbreite länger zu sein als die beiden Tierhälse zusammen, nicht um je eine Halsbreite für jeden der beiden Hälse.</i>. Wann ist dies erforderlich, wenn man hin- aber nicht herwärts geschnitten hat, oder her- aber nicht hinwärts, hat man jedoch hin- und herwärts geschnitten selbst mit einem noch so kleinen, selbst mit einem Beschneidungsmesser<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">איזמל</span> gr. σμίλη, ein kleines Messer zum Schneiden und Schnitzen, auch den Beschneidungsakt pflegte man damit vorzunehmen.</i>, so ist es tauglich. Hat ein Messer im Herunterfallen<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> wenn es von selbst heruntergefallen ist; ist es dagegen von einem Menschen geworfen worden und hat geschlachtet, so ist das Geschlachtete tauglich.</i> geschlachtet, selbst wenn es ordnungsgemäss geschlachtet hat, ist es untauglich, denn es heisst<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Deut. 12, 21.</i>: „du sollst schlachten und du sollst essen“, was du schlachtest, das darfst du essen<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> das Schlachten muss von einer Person, wenn auch nur unabsichtlich, ausgeführt worden sein.</i>. Ist ihm das Messer entfallen<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> während des Schlachtens.</i> und er hat es wieder aufgehoben, sind seine Kleider heruntergefallen<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> während des Schlachtens.</i> und er hat sie wieder aufgehoben, war er durch das<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> vor dem Schlachten vorgenommene.</i> Schleifen des Messers matt geworden<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> während des Schlachtens.</i> und hat ein Anderer kommen und [weiter] schlachten müssen, wenn dadurch eine Pause von der Zeitlänge einer Schlachtung entstanden ist<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> wenn, bevor man weiter geschlachtet hat, soviel Zeit vergangen ist, dass man während dessen das Tier, welches man schlachtet, hätte aufrichten, wieder niederlegen und schlachten können; beim Geflügel, wenn man es nur während dessen hätte schlachten können, nach Maim muss auch beim Geflügel soviel Zeit vergangen sein, dass man während dessen ein Stück Kleinvieh hätte aufrichten, wieder niederlegen und schlachten können. Ed. pr. liest: <span dir="rtl">כדי שחיטת אחרת</span>, vgl. Talm. 32 a.</i>, so ist es untauglich; R. Simon sagt: Eine Pause von der Zeitlänge einer Untersuchung<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> dass der Schlachtende während dessen das Messer hätte untersuchen können, ob es frei von Scharten ist, nach Maimon., ob das Tier vorschriftsmässig geschlachtet ist. Die Tosefta hat: <span dir="rtl">כדי ביקור בהמה אחרת</span>.</i>.
+Hat man<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> beim Schlachten eines Viehs.</i> die Speiseröhre geschlachtet und die Luftröhre losgerissen oder die Luftröhre geschlachtet und die Speiseröhre losgerissen<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> Die Talmudausg. lesen; <span dir="rtl">או פסק את הגרגרת ואח״כ שחט את הושט</span>.</i>, oder eine von beiden geschlachtet und dann gewartet, bis es von selbst verendet ist<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> auch in diesem Falle ist nach R. Akiba das Tier nicht, als wenn es gar nicht geschlachtet wäre, <span dir="rtl">נבלה</span>, sondern nur <span dir="rtl">טרפת</span>, weil nach seiner Ansicht das vorschriftsmässige Schlachten einer der beiden <span dir="rtl">סימנים</span>, das beim Geflügel vollständig hinreicht, auch beim Vieh wenigstens die Wirkung hat, dass es nicht mehr <span dir="rtl">נבלה</span>, sondern nur <span dir="rtl">טרפה</span> wird.</i>, oder dann das Messer unter die zweite gesteckt<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">החליד</span> von <span dir="rtl">חלד</span>, das im Syr. sich eingraben bedeutet, davon <span dir="rtl">חולד</span> = der Maulwurf. Das Gleiche gilt natürlich, wenn man den ersten <span dir="rtl">סימן</span> in ähnlicher Weise durchschnitten und dann den zweiten vorschriftsmässig geschlachtet hat.</i> und sie losgerissen<sup class="footnote-marker">23a</sup><i class="footnote"> S. die folgende Note.</i>, so ist es nach Ansicht des R. Jeschebab Aas<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> weil nur einer von den beiden <span dir="rtl">סימנים</span> vorschriftsgemäss geschlachtet worden ist. Mit dem Ausdruck <span dir="rtl">פסק</span> meint die Mischna nicht nur das Losreissen der <span dir="rtl">סימנים</span> vom Schlund, der gebräuchliche Ausdruck hierfür ist vielmehr <span dir="rtl">שמט</span>, sondern, wie auch aus dem: <span dir="rtl">או שהחליד את הסכין תחת השני ופסקו</span> zu ersehen ist, jedes Zertrennen oder Aufschneiden der <span dir="rtl">סימנים</span>, das nicht mit dem Messer in der vorgeschriebenen Weise geschieht, also auch das Schneiden mit einem schartigen Messer. Ist entweder die Speiseröhre oder die Luftröhre nicht in der vorgeschriebenen Weise geschlachtet worden, so ist das Tier nach R. Jeschebab <span dir="rtl">נבלה</span>).</i>, nach Ansicht des R. Akiba trefa<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> s. Note 22.</i>. Als Regel hat R. Jeschebab im Namen des R. Josua gesagt: Alles, was beim Schlachten untauglich geworden ist<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> Zweifelhaft ist, was unter: <span dir="rtl">כל שנפסלה בשחיטתה</span> zu verstehen ist. Die Erklärer fassen es als gleichbedeutend mit <span dir="rtl">שנפסלה »כמקום״ שחיטתה</span> und erklären: wenn das Tier an einer der beiden zu schlachtenden Röhren eine Verletzung hat, die es untauglich macht, so nützt das Schlachten nichts, sondern es ist, auch wenn es geschlachtet wird, <span dir="rtl">נבלה</span>. So entscheidet Maim. (<span dir="rtl">הלכות שחיטה</span> III, 19), dass, wenn die Speiseröhre ein Loch hat oder die Luftröhre in der grösseren Hälfte ihres Umfangs aufgerissen ist, das Tier <span dir="rtl">נבלה</span> ist und, auch wenn es geschlachtet wird, <span dir="rtl">גבלה</span> bleibt; vgl. auch Raschi Chull. 32b v. <span dir="rtl">נקובת הושט</span> und <span dir="rtl">ויש מהן נבלות</span>. Aus unserer Mischna geht allerdings hervor, dass bei <span dir="rtl">פסוקת הגרגרת</span> das Tier <span dir="rtl">נבלה</span> ist, nicht aber auch, wenn der <span dir="rtl">ושט</span> ein Loch hat. In der Tosefta II, 10 heisst es ausdrücklich: <span dir="rtl">נקב הושט ואח״כ שחט את שניהם טרפה ושחיטתה מטהרתה</span>. Es ist der Ausdruck <span dir="rtl">כל שנפסלה בשחיטתה</span> in der Mischna deshalb wohl als Gegensatz zu dem folgenden <span dir="rtl">כל ששחיטתה כראוי</span>, was vorschriftsmässig geschlachtet worden ist, zu erklären: Alles, was nicht vorschriftsmässig geschlachtet worden ist. Die Mischna würde demnach sagen: hat man eine der beiden Röhren, sei es vor, sei es nach dem Schlachten der anderen, anstatt sie vorschriftsmässig zu schlachten, losgerissen oder sonstwie durch Schlachten mit einem unbrauchbaren Messer oder unter vorschriftswidriger Führung des Messers (<span dir="rtl">החליד את הסכין</span>) aufgeschnitten, so ist das Tier <span dir="rtl">נבלה</span>, weil das Schlachten nicht vorschriftsmässig ausgeführt worden ist. Nach der Ausführung im Talmud ist das Tier auch dann <span dir="rtl">נבלה</span>, wenn vor dem Schlachten eine der beiden Röhren bereits in der grösseren Hälfte ihres Umfangs los- oder aufgerissen war; an der betreffenden Röhre ist das, was durch das Schlachten erreicht werden soll, bereits in vorschriftswidriger Weise ausgeführt, sie gilt daher und ebenso, wenn man nachher die andere Röhre vorschriftsmässig schlachtet, auch das Ganze als unvorschriftsmässig geschlachtet, es trifft daher auch auf diesen Fall die Voraussetzung zu <span dir="rtl">שנפסלה בשחיטתה</span>, das Tier ist deshalb <span dir="rtl">נבלה</span>. War aber die Speiseröhre nur gelöchert, würde demnach nicht daraus hervorgehen, dass das Tier <span dir="rtl">נבלה</span> ist, da ja beide Röhren noch vorschriftsmässig geschlachtet werden können, es würde das mit der oben angeführten Tosefta übereinstimmen. Ed pr. liest: <span dir="rtl">כל שנפסלה „מ״שחיטתה</span>.</i>, ist Aas, Alles, was vorschriftsmässig geschlachtet worden und wo etwas Anderes schuld ist, dass es untauglich geworden, ist trefa, und R. Akiba hat ihm [nachträglich] zugestimmt
+Wenn man ein Vieh, ein Wild oder einen Vogel schlachtet, ohne dass dabei Blut herauskommt<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> Dass kein Blut ausgeflossen ist, ist nicht als Zeichen dafür zu betrachten, dass das Tier schon während des Schlachtens nicht mehr gelebt hat (Maim.). Auch Wild und Geflügel ist tauglich, wenn auch kein Blut beim Schlachten ausgeflossen ist, trotzdem dann die Vorschrift, das beim Schlachten ausgeflossene Blut zu bedecken (Lev. 17, 13), unerfüllt bleiben muss.</i>, sind sie tauglich, und sie dürfen auch mit nicht gereinigten<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">מסואבות</span> von <span dir="rtl">סאב</span> = unrein, fleckig sein, davon <span dir="rtl">הסתאב</span> = einen Leibesfehler bekommen, der das Tier zum Opfer untauglich macht. Hier ist gemeint: mit Händen, die nicht unmittelbar vor dem Essen gereinigt worden sind. Hände gelten nach rabbinischer Verordnung, wenn sie nicht unmittelbar vorher gereinigt worden sind, immer für unrein, weil man mit ihnen, ohne darauf zu achten, Unreines berührt haben kann. Diese Unreinheit ist jedoch nur eine Unreinheit zweiten Grades, durch Berührung mit einer solchen wird nur Hebe oder Heiliges unrein, nicht aber Nichtheiliges. Wenn man Hebe oder Heiliges essen will, muss man deshalb jedes Mal vorher die Hände reinigen. Von Hebe oder Heiligem kann die Mischna hier nicht sprechen, da es sich um Fleisch handelt, und zwar auch um Fleisch von Wild, das als Opfer nicht verwendet wurde. Es kann daher nur Nichtheiliges gemeint sein, das von Personen gegessen wird, die, weil sie meistens nur Heiliges zu essen pflegen, aus Vorsicht auch bei Nichtheiligem die Reinheits-Vorschriften beobachten, die eigentlich nur für Heiliges gelten (<span dir="rtl">חולין שנעשו על טהרת הקדש</span>); für solche Personen würde auch das Nichtheilige durch die Berührung mit den nicht unmittelbar vorher gereinigten Händen unrein werden.</i> Händen gegessen werden, weil sie nicht durch das Blut verunreinigungsfähig geworden sind<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> Auf Speisen lässt sich eine Unreinheit erst übertragen, nachdem sie mit einer der sieben Flüssigkeiten (Wein, Wasser, Blut, Öl, Milch, Tau, Bienenhonig) befeuchtet worden sind (s. Machsch. VI, 4); so lange dies nicht geschehen, bleiben sie rein, auch wenn sie mit einer Unreinheit in Berührung kommen. Diese Befeuchtung wird deshalb <span dir="rtl">הבשר</span> (für eine Unreinheit tauglich, empfänglich machen) genannt.</i>; R. Simon sagt: Sie sind durch das Schlachten verunreinigungsfähig geworden<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> Da sie durch das Schlachten für den Genuss erlaubt worden sind, sind sie dadurch auch zugleich für Verunreinigung empfänglich geworden.</i>.
+Wenn man ein schwerkrankes<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">מסוכן</span> = sich in Lebensgefahr befindend, wenn es so krank ist, dass es auf Schlag und Anruf sich nicht mehr erheben kann.</i> Tier schlachtet, so muss es nach Ansicht des R. Simon, Sohn des Gamliel<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> Ed. pr. und Lowe lesen: <span dir="rtl">ר׳ גמליאל</span>, so auch Talm. 38a (vgl. <span dir="rtl">מהרש״א</span> zur Mischna).</i>, mit Vorder- und Hinterfuss gezuckt<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">פרכס</span> (gr. φρίξω) schaudern, zucken, eine zuckende Bewegung machen, das als Zeichen dafür dienen kann, dass das Tier beim Schlachten noch gelebt hat. Das Zucken muss deshalb am Ende des Schlachtens stattgefunden haben.</i> haben; R. Elieser sagt: Es genügt, wenn [das Blut] herausgespritzt<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">זינק</span> = den Atem hervorstossen, wobei das Blut herausspritzt vgl. Deut. 33, 22. Subject ist <span dir="rtl">המסכנת</span>.</i> ist. Es sagte R. Simon: Auch<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> In ed. Venet. und den Talmudausgaben fehlt das Wörtchen <span dir="rtl">אף</span>.</i> wenn man es bei Nacht<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> im Dunkeln, was eigentlich nicht geschehen soll, s. I Note 13.</i> schlachtet und früh am nächsten Tage die Halswände voll mit Blut findet, ist es tauglich, weil das Blut herausgespritzt ist, und zwar gemäss der Entscheidung des R. Elieser. Die Weisen aber sagen: Es muss mit dem Vorder- oder mit dem Hinterfuss<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> nicht, wie R. Simon ben Gamliel verlangt, mit Vorder und Hinterfuss. sondern es genügt, wenn es mit einem Vorderoder einem Hinterfuss gezuckt hat.</i> gezuckt oder mit dem Schwanz gewedelt haben, es ist gleich, ob es Kleinvieh oder Grossvieh ist<sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> in beiden Fällen genügt ein Zucken mit Vorder-oder Hinterfuss oder ein Wedeln mit dem Schwanz.</i>. Ein Kleinvieh, das den Vorderfuss ausgestreckt, aber nicht wieder zurückgezogen hat, ist untauglich, weil das nichts weiter ist als ein Zeichen des Verendens<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> Das Ausstrecken des Hinterfusses jedoch genügtauch beim Kleinvieh, ebenso das Zurückziehen des ausgestreckten Hinterfusses; ob das Zurückziehen des Vorderfusses beim Kleinvieh genügt, darüber sind die Ansichten der Decisoren geteilt. Beim Grossvieh dagegen genügt das Ausstrecken oder das Zurückziehen eines Vorder- oder Hinterfusses.</i>. Wo gilt dieses? wenn es in schwerkrankem Zustande war, war es aber in gesundem Zustande, so ist es auch ohne eines von allen diesen Zeichen tauglich.
+Wenn man für einen Heiden<sup class="footnote-marker">40</sup><i class="footnote"> ein dem Heiden gehörendes Tier.</i> schlachtet, ist das Geschlachtete tauglich<sup class="footnote-marker">41</sup><i class="footnote"> weil ohne Weiteres nicht anzunehmen ist, dass der Heide dabei den Gedanken hatte, dass das Tier seinem Götzen zu Ehren geschlachtet werden soll; würde dies der Fall sein, so würde das Tier als einem Götzen dargebracht (<span dir="rtl">תקרובת ע״ז</span>) sowohl für den Genuss als für jeden anderen Gebrauch verboten sein.</i>; R. Elieser erklärt es für untauglich<sup class="footnote-marker">42</sup><i class="footnote"> auch zu jeder anderen Benutzung.</i>. Es sagte R. Elieser: Selbst wenn man es [mit der Absicht] geschlachtet hat, dass der Heide nur etwas vom Zwerchfell<sup class="footnote-marker">43</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">חצר הכבד</span>, wörtlich der Vorhof der Leber, ist in Mischna und Talmud die Bezeichnung für das Zwerchfell; Targum übersetzt <span dir="rtl">היוחרת על הכבד</span> in Lev., worunter nach Raschi das Zwerchfell zu verstehen ist, mit <span dir="rtl">ית חצרא דעל כבדא</span>.</i> davon essen soll<sup class="footnote-marker">44</sup><i class="footnote"> selbst wenn der Heide für sich nur etwas von dem allergering-wertigsten Teil beansprucht und das ganze übrige Tier dem Israeliten überlassen bleibt.</i>, ist es untauglich, weil die Absicht des Heiden auch unausgesprochen auf den Götzendienst gerichtet ist<sup class="footnote-marker">45</sup><i class="footnote"> d. h. auch in diesem Falle ist anzunehmen, dass er dabei die Absicht hatte, dass das Tier seinem Götzen zu Ehren geschlachtet werden soll.</i>. Es sagte R. Jose: Von dem Strengeren lässt sich ein Schluss auf das Leichtere ziehen<sup class="footnote-marker">46</sup><i class="footnote"> dass es nicht, wie der erste Tanna und R. Elieser meinen, auf die Absicht des Heiden, sondern nur auf die Absicht des Schlachtenden ankommt.</i>; wenn da, wo die Absicht untauglich macht, nämlich bei Opfertieren, sich Alles nur nach dem richtet, der die Opferhandlung vollzieht<sup class="footnote-marker">47</sup><i class="footnote"> S. Sebach. IV, 6.</i>, um wieviel mehr muss da, wo eine Absicht nicht untauglich macht, nämlich bei Nichtheiligem<sup class="footnote-marker">48</sup><i class="footnote"> In dieser kurzen Fassung ist der Ausspruch der Mischna nicht zu verstehen, da ja auch bei Nichtheiligem, wie aus der Mischna hervorgeht, eine Absicht das Schlachten untauglich machen kann. Nach dem Talmud ist die Mischna folgendermassen zu ergänzen: wenn bei Opfertieren, wo eine vorschriftswidrige Absicht bei vier Handlungen untauglich machen kann, es nur auf die Absicht desjenigen ankommt, der die Handlungen vollzieht, um wieviel mehr bei Nichtheiligem, wo dieses nur bei zwei Handlungen möglich ist. Die vier Opfer-Handlungen, bei denen eine vorschriftswidrige Absicht das Opfertier untauglich macht, sind nach Raschi das Schlachten, das Auffangen, das Hintragen und das Sprengen des Bluts; für Nichtheiliges, das einem Götzen dargebracht wird, kommen als Opferhandlungen nur das Schlachten und das Sprengen des Blutes inbetracht, das Auffangen und Hintragen des Bluts dagegen gelten bei Götzenopfern gar nicht als Opferhandlungen, das Tier wird deshalb als Götzenopfer nur in den beiden Fällen untauglich, wenn man mit dem Gedanken daran es geschlachtet oder das Blut gesprengt hat. Durch eine vorschriftswidrige Absicht beim Darbringen der Opferstücke (<span dir="rtl">הקטרה</span>) wird bei Heiligem das Opfertier selbst nicht untauglich, ebenso wird auch ein ohne solche Absicht geschlachtetes Tier nicht untauglich, wenn man nachher Teile davon mit dem Gedanken an einen Götzen darbringt. R. Salomo ben Aderet, R. Nissim und R. Serachia Halevi sind der Ansicht, dass ein ohne götzendienerische Absicht geschlachtetes Tier auch dann nicht untauglich wird, wenn man von dem Blut nachher einem Götzen zu Ehren sprengt. Nach ihnen ist der Ausspruch im Talmud so zu verstehen, dass mit den vier Opferhandlungen, bei denen eine vorschriftswidrige Absicht das Opfertier untauglich macht, das Auffangen, das Hintragen, das Sprengen des Bluts und das Darbringen der Opferteile gemeint sind, indem nämlich das Opfer untauglich ist, wenn man es mit der Absicht geschlachtet hat, eine von diesen vier Handlungen in vorschriftswidriger Weise auszuführen; bei einem nichtheiligen Tier dagegen macht nur die Absicht inbezug auf zwei Handlungen das Tier untauglich, nämlich wenn man es mit der Absicht schlachtet, einem Götzen zu Ehren von dem Blut zu sprengen oder davon zu opfern (s. <span dir="rtl">ראש יוסף</span> Glossen zum Talm. Chull. z. St. über die Unvereinbarkeit dieser Erklärung mit der Mischna Sebach. II, 2 und Talm. Sebach. 10 u. 13).</i>, Alles sich nur nach dem richten, der da schlachtet.
+Wenn jemand zu Ehren von Bergen, von Hügeln, von Meeren, von Flüssen oder von Wüsten schlachtet, ist das Geschlachtete untauglich<sup class="footnote-marker">49</sup><i class="footnote"> es darf nicht gegessen werden, ist aber nicht wie eigentliche Götzenopfer auch zu jeder anderen Nutzniessung verboten; nach Raschi, weil Berge u. s. w. nicht als Götzen die verehrt werden, gelten, selbst wenn man es mit der Absicht, sie damit götzendienerisch zu verehren, geschlachtet hat, ist es deshalb zu anderer Nutzniessung als zum Essen nicht verboten. Nach Maim. meint die Mischna, wenn man nicht eine götzendienerische Verehrung mit dem Schlachten beabsichtigt hat, nur deshalb ist es nur zum Essen, nicht zu jeder anderen Nutzniessung verboten. Hat man einem Berg-Gott, Meeres-Gott u. s. w. zu Ehren geschlachtet, ist es nach allen Ansichten als eigentliches Götzenopfer zu jeder Nutzniessung verboten.</i>. Wenn zwei das Messer anfassen und schlachten, der Eine zu Ehren eines von allen diesen und der Andere für einen zulässigen<sup class="footnote-marker">50</sup><i class="footnote"> Lowe <span dir="rtl">וא׳ לדבר אחר</span>.</i> Zweck, ist das Geschlachtete untauglich<sup class="footnote-marker">51</sup><i class="footnote"> jedoch nur, wenn der Eine, der die unerlaubte Absicht beim Schlachten hatte, wenigstens Miteigentümer des Tieres war (Maim.) und anzunehmen ist, dass es ihm Ernst mit seiner Absicht war und er nicht nur dem Anderen einen Schaden verursachen wollte (Ascheri).</i>.
+Man darf nicht in Meere hinein schlachten<sup class="footnote-marker">52</sup><i class="footnote"> Hier sagt die Mischna nicht, dass es, wenn man es so geschlachtet hat, untauglich ist, sondern man soll nur nicht in dieser Weise schlachten, um nicht einen falschen Verdacht zu erwecken.</i> und nicht in Flüsse<sup class="footnote-marker">53</sup><i class="footnote"> weil man dadurch in den Verdacht geraten könnte, dass man es dem Meeres- oder Flussgott zu Ehren schlachtet.</i> und nicht in Geräte<sup class="footnote-marker">54</sup><i class="footnote"> um nicht den Verdacht zu erwecken, dass man das Blut sammelt, um es einem Götzen zu Ehren zu sprengen.</i> hinein, dagegen darf man in eine Wassergrube<sup class="footnote-marker">55</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">עוגא</span> oder, wie die Talmudausg. haben, <span dir="rtl">עוגה</span> = eine runde Vertiefung im Boden, vgl. das bibl. <span dir="rtl">עגות</span> runde Kuchen und <span dir="rtl">עג עוגה</span> Taan. III, 8. Ed. pr. und Lowe lesen dafür: <span dir="rtl">עוגל</span>, womit wohl dasselbe gemeint ist. Alfasi, ebenso Aruch und anscheinend auch Maim. (s. <span dir="rtl">הלכות שחיטה</span> II, 6) lesen <span dir="rtl">אגן</span>, also ein Gefäss, ein Becken. In eine Grube oder ein Gefäss, welche Wasser enthalten, darf man schlachten, weil da die Befürchtung wegfällt, dass man meinen könnte, er wolle das Blut zum Sprengen sammeln, da mit Wasser gemischtes Blut sich nicht zum Sprengen als Opferhandlung eignet. Nach dem Talmud ist es jedoch nur gestattet, wenn das Wasser trübe ist; ist das Wasser klar, so ist es verboten, um nicht den Anschein zu erwecken, als ob man dem eigenen vom Wasser wiedergegebenen Spiegelbilde zu Ehren schlachtet (s. Maim. <span dir="rtl">פירוש המשניות</span>).</i> hinein schlachten, auch auf einem Schiff über die Rückseite von Geräten<sup class="footnote-marker">56</sup><i class="footnote"> so dass das Blut über die an die Schiffswand gelehnten Geräte hinweg in’s Meer fliesst, da es in diesem Falle offensichtlich ist, dass man dabei nur die Absicht hat, das Schiff nicht zu beschmutzen. Über die Rückseite von Geräten zu schlachten, ist auch im Allgemeinen nicht verboten, sondern nur in Geräte hinein aus dem Note 54 angegebenen Grunde.</i>. In eine Grube hinein<sup class="footnote-marker">57</sup><i class="footnote"> d. h. in eine leere Grube. Ed. pr. und Lowe lesen: <span dir="rtl">בגומא</span>.</i> darf man überhaupt<sup class="footnote-marker">58</sup><i class="footnote"> einerlei, ob im Hause oder auf der Strasse.</i> nicht schlachten<sup class="footnote-marker">59</sup><i class="footnote"> weil es ein heidnischer Brauch war, das beim Schlachten ausfliessende Blut zu sammeln und über dem Blute das Geschlachtete zu verzehren, s. Lev. 19, 20 und Sam. I, 14, 32. 33.</i>, aber man darf in seinem Hause eine Grube machen<sup class="footnote-marker">60</sup><i class="footnote"> und dann unweit von der Grube, aber nicht direkt in die Grube hinein, schlachten, weil es da offensichtlich ist, dass man nur die Absicht hat, nicht den ganzen Boden mit dem Blut zu beschmutzen.</i>, damit das Blut in sie hineinfliesst, auf der Strasse dagegen darf man es nicht so machen<sup class="footnote-marker">61</sup><i class="footnote"> weil man auf die Sauberkeit der Strasse nicht so bedacht zu sein pflegt und doch jemand den Verdacht haben könnte, dass man dabei den heidnischen Brauch im Auge gehabt hat.</i>, um die Häretiker nicht in ihrem Gebrauche zu bekräftigen<sup class="footnote-marker">62</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">יחקה</span> von <span dir="rtl">חקה</span> wie <span dir="rtl">חקק</span> = befestigen (vgl. Spr. Sai. 8, 27. 29), wovon <span dir="rtl">חק</span> = Gesetz. Raschi und nach ihm Bart. fassen das Wort als derivat. von <span dir="rtl">חק</span>, jedenfalls soll wohl das „den <span dir="rtl">חקות המינים</span> Vorschub leisten“ damit ausgedrückt werden.</i>.
+Wenn jemand<sup class="footnote-marker">63</sup><i class="footnote"> ein nichtheiliges Tier ausserhalb des Heiligtums.</i> mit der Bestimmung zum Ganzopfer, Friedensopfer<sup class="footnote-marker">63a</sup><i class="footnote"> Ed. pr. liest: <span dir="rtl">שלמים</span>, Friedensopfer, die auch <span dir="rtl">זבחי שלמים</span>, häufig, wie auch hier, <span dir="rtl">זבחים</span> schlechthin genannt werden.</i>, Zweifels-Schuldopfer<sup class="footnote-marker">64</sup><i class="footnote"> S. Sebach. V, Note 48.</i>, Pesachopfer oder Dankopfer schlachtet, ist das Geschlachtete untauglich<sup class="footnote-marker">65</sup><i class="footnote"> um zu verhüten, dass jemand, der hört, wie er es mit der erwähnten Bestimmung schlachtet, annimmt, er habe es damit als Opfer weihen wollen, und nun glaubt, dass es erlaubt sei, Heiliges auch ausserhalb des Heiligtums zu schlachten.</i>; R. Simon erklärt es für tauglich<sup class="footnote-marker">66</sup><i class="footnote"> Nach R. Simon ist diese Befürchtung kein Grund, um das Geschlachtete für untauglich zu erklären, sondern soll man beim Schlachten solche Dinge, welche eine falsche Auslegung (<span dir="rtl">מראית העין</span>) befürchten lassen, wie auch aus der vorhergehenden Mischna hervorgeht, nur von vornherein unterlassen. Nach Tosf. erklärt R. Simon es deshalb für tauglich, weil nach seiner Ansicht in diesem Falle ein Grund für eine solche Befürchtung überhaupt nicht vorliegt, denn selbst, wenn jemand annehmen sollte, dass der Schlachtende es mit der ausgesprochenen Bestimmung zum Opfer habe weihen wollen, würde er daraus doch nicht den Schluss ziehen, dass es erlaubt ist, Heiliges ausserhalb des Heiligtums zu schlachten, weil er es ja nur mit der Bestimmung geweiht hat, es ausserhalb des Heiligtums zu schlachten, und in diesem Falle das Tier nach Ansicht des R. Simon gar nicht als geweiht gilt (s. Menach. XIII, 10).</i>. Wenn zwei das Messer anfassen und schlachten, der Eine mit der Bestimmung zu einem von allen diesen und der Andere für einen zulässigen<sup class="footnote-marker">67</sup><i class="footnote"> Ed. Lowe hat auch hier: <span dir="rtl">לשם דבר אחר</span></i> Zweck, ist das Geschlachtete untauglich<sup class="footnote-marker">68</sup><i class="footnote"> weil auch in diesem Falle die erwähnte Befürchtung vorliegt.</i>. Wenn jemand etwas mit der Bestimmung zum Sündopfer, Gewissheits-Schuldopfer<sup class="footnote-marker">69</sup><i class="footnote"> eines von den Sebach. V, 5 genannten Schuldopfern.</i>, Erstgeburts-, Zehnt- oder einem für ein anderes eingetauschten Opferschlachtet, ist das Geschlachtete tauglich. Dies ist die Regel: Ist das, wozu man das Geschlachtete beim Schlachten bestimmt hat, etwas, was als Gelübde oder freiwillige Gabe dargebracht werden kann, so ist es untauglich<sup class="footnote-marker">70</sup><i class="footnote"> Ed pr. und Lowe lesen: <span dir="rtl">פסול</span>, die Talmud- und meisten Mischna-Ausgaben: <span dir="rtl">אסור</span>, beides gibt den gleichen Sinn.</i>, kann es nicht als Gelübde oder freiwillige Gabe<sup class="footnote-marker">71</sup><i class="footnote"> Ed. pr.: <span dir="rtl">לא נדר ולא נדב</span>.</i> dargebracht werden, so ist es tauglich<sup class="footnote-marker">72</sup><i class="footnote"> Hat man das Tier mit der Bestimmung zu einem Opfer, das nicht freiwillig dargebracht werden kann, geschlachtet, so liegt die erwähnte Befürchtung nicht vor, da es bekannt zu sein pflegte, wenn jemand ein Pflichtopfer darzubringen hatte, ebenso wenn das Tier eine Erstgeburt oder ein Zehnt war. Hatte jedoch der Schlachtende tatsächlich ein Sünd- oder ein Schuldopfer zu bringen und ebenso, wenn er ein Tier zum Opfer geweiht hatte, für das er jetzt das Tier, das er schlachtet, als <span dir="rtl">תמורה</span> bestimmt haben könnte, so ist das Geschlachtete untauglich (Talmud.). Die am Anfang der Mischna genannten Opfer können freiwillig gelobt und dargebracht werden, Ganz-, Friedens- und Dankopfer nach allen Ansichten, Zweifels-Schuldopfer nach Ansicht des R. Elieser (Kerit. VI, 3), zum Pesachopfer kann man schon im Laufe des Jahres ein Tier weihen und, wenn man es dann vor dem Pesachfeste darbringt, gilt es als Friedensopfer.</i>.
+
+Chapter 3
+
+Folgendes ist beim Vieh trefa: Wenn die Speiseröhre ein Loch hat<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> wenn sowohl die innere wie die äussere Haut an derselben Seite der Speiseröhre, wenn auch nicht an derselben Stelle, durchlöchert sind, da beim Kauen und Schlucken die Häute sich hin- und herziehen und so auch die an verschiedenen Stellen sich befindenden Löcher sich zusammenfinden können. <span dir="rtl">נקובת הושט</span> wörtlich: (ein Tier) das an der Speiseröhre ein Loch hat, ebenso <span dir="rtl">פסוקת הגרגרת</span>.</i>, die Luftröhre abgerissen ist<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> wenn die Luftröhre an irgend einer Stelle in der grösseren Hälfte ihres inneren Umfangs auseinandergerissen ist; ist sie dagegen ihrer Länge nach gespalten, so ist es nicht trefa, sobald sie nur an ihrem oberen und unteren Ende noch unversehrt ist.</i>, wenn die Gehirnhaut<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> die unmittelbar über dem Gehirn liegende Haut, wenn selbst der darüber liegende Knochen unversehrt ist.</i> ein Loch hat, das Herz nach einer Herzkammer hin durchlöchert ist, wenn das Rückgrat gebrochen und das Rückenmark abgerissen ist<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> wenn die das Mark einschliessende Haut an einer Stelle in der grösseren Hälfte ihres Umfangs auseinandergerissen ist; diese Verletzung genügt, das Tier trefa zu machen, auch wenn das Rückgrat unverletzt ist, sie pflegt nur zumeist eine Folge der Verletzung des Rückgrats zu sein.</i>, wenn die Leber fort und nichts von ihr zurückgeblieben ist<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Nach dem Talm. ist dies nur die Ansicht eines Tanna, während nach der Ansicht des anderen das Tier trefa ist, wenn nicht mindestens soviel wie eine Olivengrösse von der Leber noch vorhanden ist (vgl. weiter Mischna 2).</i>, wenn die Lunge ein Loch hat<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> wenn die beiden Häute der Lunge durchlöchert sind, so dass die Luft entweicht, wenn man die Lunge aufbläst.</i> oder etwas von ihr fehlt<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> wenn ein Lungenflügel fehlt, nach Maim. (<span dir="rtl">הלכות שחיטה</span> VIII, 7) auch wenn, ohne dass die Häute verletzt sind, an der Lungen-Materie etwas fehlt.</i> — R. Simon sagt: Nur wenn das Loch bis zur Lungen-Schlagader<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">סמפונות</span> heissen die kleinen durch die ganze Lunge sich verteilenden Blutadern (vielleicht σίϕων = Röhre), <span dir="rtl">בית הסמפונות</span> die grosse Lungen-Schlagader auf der rechten und linken Seite der Lunge, in welche diese Verzweigungen münden.</i> geht —, wenn im Labmagen<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">קיבה</span> (von <span dir="rtl">קבב</span>, Höhlung) der eigentliche Magen, in dem die Verdauung vor sich geht. Der Magen der Wiederkäuer besteht aus vier Abteilungen, die in der Reihenfolge, wie die Speisen in sie gelangen, <span dir="rtl">קיבה ,המסס ,בית הכוסות ,כרס</span> heissen.</i>, in der Gallenblase<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> die Gallenblasse, an einer Stelle, wo das Loch nicht durch die anliegende Leber verschlossen wird.</i>, in den Dünndärmen<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> wenn nicht das Loch durch einen anliegenden anderen Teil des Darms oder durch anliegendes Fett verschlossen wird.</i> ein Loch ist, der innere Pansen<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">כרס</span> (vgl. <span dir="rtl">כרש</span> Jerem. 51, 34) arab. <span dir="rtl">كرش</span>, die erste sackförmige Magenabteilung, in welche die Speisen aus der Speiseröhre zunächst gelangen. Was unter dem inneren und was unter dem äusseren <span dir="rtl">כרס</span> zu verstehen ist, darüber finden sich im Talmud verschiedene von einander abweichende Erklärungen. Nach der Halacha gilt der ganze <span dir="rtl">כרס</span> als innerer <span dir="rtl">כרס</span> und als äusserer die von der Brust bis zu den Nieren reichende dicke Haut, unter welcher der <span dir="rtl">כרס</span> liegt. Ein kleiner Teil des <span dir="rtl">כרס</span> liegt unter den Rippen an der Brust, der grössere Teil unter dieser Haut. Wenn der Teil dieser Haut, der über dem <span dir="rtl">כרס</span> liegt, zur grösseren Hälfte der Länge oder der Breite nach aufgerissen ist, so dass der <span dir="rtl">כרס</span> darunter bloss liegt, ist das Tier trefa.</i> durchlöchert oder die grössere Hälfte vom äussern zerrissen ist — R. Jehuda sagt: Bei einem grossen [Tiere] eine Handbreite, bei einem kleinen die grössere Hälfte<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Ed. pr. und Lowe lesen korrekter: <span dir="rtl">בגדולה טפח ובקטנה רובה</span>. Bei einem grossen Tiere, bei dem die Hälfte der Haut länger als eine Handbreite ist, genügt schon eine Handbreite, bei einem kleineren ist das Tier nur trefa, wenn die grössere Hälfte aufgerissen ist.</i> —, wenn der Blättermagen<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">המסס</span> heisst die dritte Magenabteilung, in welche die Speisen nach dem Wiederkauen gelangen. Die gebräuchliche Aussprache des Wortes ist: <span dir="rtl">הֶמְסֶס</span>, wonach das lat. omasus zu vergleichen wäre; danach würde aber der Artikel fehlen, den man, wie bei <span dir="rtl">הקיבה</span> und <span dir="rtl">בית הכוסות</span>, erwartet. Das <span dir="rtl">ה</span> ist wohl vielmehr der Artikel und das Wort von <span dir="rtl">מסס</span> = zerfliessen abzuleiten, weil in diesem Magen die Speisen zerrieben und für die Verdauung vorbereitet werden.</i> oder der Netzmagen<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">בית הכוסות</span> heisst die zweite Magenabteilung, in welche die Speisen vor dem Wiederkauen aus dem <span dir="rtl">כרס</span> gelangen; die innere Oberfläche ist in netzartige Falten, Behälter geteilt, daher die Bezeichnung <span dir="rtl">בית הכוסות</span>, nach seiner äusseren Form nennt man diesen Magen auch die Haube.</i> nach aussen<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> Da der Netzmagen und der Blättermagen durch eine Öffnung mit einander in Zusammenhang stehen, so schadet es nichts, wenn die innere Wand des einen nach der inneren Wand des anderen auch sonst noch durchlöchert ist; nur wenn in ihren Aussenwänden, wo sie nicht mit einander zusammenhängen, ein Loch ist, ist das Tier trefa.</i> durchlöchert ist, wenn es vom Dach heruntergefallen ist<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> und man es gleich danach geschlachtet hat, weil da zu befürchten ist, dass es durch die Erschütterung des Falls sich an einem seiner Glieder oder Organe einen unheilbaren Schaden zugezogen hat. Hat es dagegen nach dem Falle sich von selbst wieder erhoben oder, ohne sich zu erheben, 24 Stunden gelebt, so braucht man nur zu untersuchen, ob alle Glieder und Organe heil geblieben sind. Ist es nach dem Fall eine Strecke in seinem gewöhnlichen Gang gegangen, so bedarf es auch dieser Untersuchung nicht.</i>, wenn<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> Ed. pr, ed. Venet. und Lowe lesen übereinstimmend <span dir="rtl">ונשתברו</span>.</i> die grössere Hälfte der Rippen<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> der grossen Mark enthaltenden Rippenknochen, es sind deren 22, 11 an jeder Seite; wenn die grössere Hälfte dieser Rippen an einer Stelle von der Mitte der Rippe zum Rückgrat hin gebrochen ist, ist das Tier trefa.</i> gebrochen sind, und wenn es von einem Wolf gepackt<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">דרס</span> = treten, niederdrücken, der gebräuchliche Ausdruck für das Zupacken der Raubtiere mit den Vorderklauen, wobei, wie angenommen wird, aus diesen eine Flüssigkeit sich absondert, die tödlich auf die gepackte Beute wirkt.</i> worden ist. — R. Jehuda sagt<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> Ed. pr.: <span dir="rtl">שר׳ יהודה אומר</span>.</i>: Kleinvieh, das von einem Wolf<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> von einem grösseren Raubtiere.</i> gepackt worden ist, und Grossvieh, das von einem Löwen gepackt worden ist, kleines Geflügel<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> wie Tauben oder junge Hühnchen.</i>, das von einem Habicht<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">נץ</span> nach Einigen eine Habichtart, nach Anderen der Sperber.</i> gepackt worden ist, und grosses Geflügel, das von einem Geier<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> Ed. Lowe: <span dir="rtl">הגז</span> ebenso Aruch., wohl von <span dir="rtl">גזז</span> = hinraffen, der Geier, nach Anderen: der Falke oder der Habicht.</i> gepackt worden ist. Dies ist die Regel: Alles, was so nicht lebensfähig wäre<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> was einen Fehler hat, mit dem es nicht wenigstens noch 12 Monate hätte leben können.</i>, ist trefa.
+Folgendes ist beim Vieh tauglich: Wenn die Luftröhre durchlöchert<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> ohne dass durch das Loch oder, wenn es mehrere Löcher sind, durch die Löcher zusammen an der Luftröhre soviel wie ein Issar fehlt, s. weiter.</i> oder gespalten<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> der Länge nach, s. oben Note 2.</i> ist — wie gross darf die Lücke sein<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> die durch das Loch oder die Locher entstanden ist.</i> ? R. Simon, Sohn des Gamliel, sagt: Bis zu einem italischen Issar<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">איסר</span> = as, ἀσσάριον. Wenn zusammengenommen soviel wie ein As oder mehr an der Luftröhre fehlt, ist es trefa; nach Maim. im Commentar zur Mischna und Barten. ist es erst trefa, wenn mehr als ein As fehlt (s. dagegen Maim. <span dir="rtl">הלכות שחיטה</span> III, 23).</i> —, wenn der Schädel einen Defect hat<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">נפחת</span> von <span dir="rtl">פחת</span> = weniger werden, wenn die Schädeldecke an einer oder an mehreren Stellen einen Defect aufweist; sind jedoch die Lücken zusammengenommen so gross wie ein Sela, ist es trefa.</i>, die Gehirnhaut aber nicht durchlöchert ist, wenn das Herz durchlöchert ist, aber nicht nach einer Herzkammer hin, wenn das Rückgrat gebrochen, das Rückenmark aber nicht abgerissen ist, wenn die Leber fort, aber eine Olivengrösse<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> Da es in der vorhergehenden Mischna heisst, dass das Tier nur dann trefa ist, wenn nichts von der Leber zurückgeblieben ist, so müssen nach dem Talmud diese beiden Aussprüche von zwei verschiedenen Tannaim herrühren. Ed. pr., ed. Venet. und Lowe lesen auch hier: <span dir="rtl">ונשתייר הימנה כל שהוא</span> (s. auch R. Nissim zum Alfasi). Nach der Halacha muss je eine Olivengrösse an den Stellen, wo sie am Zwerchfell und wo sie an den Nieren befestigt ist, und eine Olivengrösse an der Stelle, wo sie mit der Galle zusammenhängt, noch vorhanden sein.</i> von ihr zurückgeblieben ist, wenn Blättermagen und der kleine Netzmagen in einander hinein durchlöchert sind, wenn die Milz fort ist<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> gleichviel, ob sie durch Krankheit geschwunden oder mit dem Messer entfernt worden ist oder ob das Tier überhaupt keine Milz gehabt hat, s. weiter IV, 1.</i>, die Nieren fort sind<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> wenn sie durch Krankheit geschwunden sind, ist es nach einigen Decisoren trefa, weil schon bei Erkrankung einer Niere bis auf den Einschnitt (<span dir="rtl">חריץ</span>) das Tier trefa ist.</i>, der Unterkiefer fort ist<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> der Unterkiefer-Knochen, Luft- und Speiseröhre aber noch fest am Fleische hängen.</i>, die Gebärmutter<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> Ed. Lowe: <span dir="rtl">האום</span>.</i> fort ist, wenn [die Lunge] infolge höherer Gewalt eingeschrumpft<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">חרותה</span> heisst nach Raschi eine Lunge, die vertrocknet und dadurch hart geworden ist wie ein <span dir="rtl">חרותא</span>, d. i. ein starker Baumzweig; der Talmud erklärt es mit <span dir="rtl">צמקה</span> = vertrocknet, zusammengeschrumpft (s. Hos. 9, 14). Unter <span dir="rtl">חרותה בידי שמים</span> ist zu verstehen, wenn das Tier durch ein Naturereignis, Donner, Blitz und dergleichen erschreckt worden ist; der Gegensatz ist <span dir="rtl">חרותה בידי אדם</span>, wenn ein Mensch, nach den meisten Decisoren auch irgend ein anderes Wesen, das Erschrecken verursacht hat.</i> ist<sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> Ed. pr. fügt hinzu: <span dir="rtl">כשרה</span>, ed. Lowe: <span dir="rtl">כשרה בידי אדם פסולה</span></i>. Hat es keine Haut<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> wenn die ganze Haut abgezogen oder durch Krankheit geschwunden ist. <span dir="rtl">גלודה</span> von <span dir="rtl">גלד</span> arab. <span dir="rtl">جلد</span> = die Haut abziehen, <span dir="rtl">גלד</span> = die Haut (Hiob 16, 15).</i>, erklärt es R. Meïr für tauglich, die Weisen sagen: Es ist untauglich.
+Folgendes ist beim Geflügel trefa: Wenn die Speiseröhre ein Loch hat, die Luftröhre abgerissen ist, ein Wiesel<sup class="footnote-marker">40</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">חולדה</span> = Wiesel, nicht, wie Saadia <span dir="rtl">החלד</span> (Lev. 11, 29) nach dem arab. <span dir="rtl">خلد</span> übersetzt, der Maulwurf.</i> es am Kopfe verwundet hat<sup class="footnote-marker">41</sup><i class="footnote"> Da Geflügel, das von einem Wiesel gepackt worden ist, schon aus dem Grunde, weil es als <span dir="rtl">דרוסה</span> gilt, trefa ist, muss hier gemeint sein, wenn das Wiesel es nicht gepackt, sondern mit den Zähnen verwundet hat.</i> an einer Stelle, wo es dadurch trefa wird<sup class="footnote-marker">42</sup><i class="footnote"> wo zu befürchten ist, dass durch die Verwundung ein Loch in der Gehirnhaut entstanden ist.</i>, wenn der Magen<sup class="footnote-marker">43</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">קורקבן</span> syr. <span dir="rtl">ܦܽܘܪܦܟܳܢܳܐ</span> ist in Mischna und Talmud die spezielle Bezeichnung für den Vogelmagen.</i> ein Loch hat, in den Dünndärmen ein Loch ist. Wenn es in’s Feuer gefallen ist und die Eingeweide<sup class="footnote-marker">44</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">בני מעים</span> heissen in weitestem Sinne alle im Innern des Tieres befindlichen Teile wie Herz, Leber, Magen, Darm u. s. w.</i> angesengt sind<sup class="footnote-marker">45</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">נחמרו</span> von <span dir="rtl">חמר</span> arab <span dir="rtl">حمر</span> = rot sein, oder = <span dir="rtl">خمر</span> = gähren, schäumen, davon <span dir="rtl">חמרמר</span> (Hiob 16, 16; Klagel. 1, 20) = erhitzt sein, glühen; das Pass. hat hier die Bedeutung: von der Hitze angegriffen werden.</i>, ist es untauglich, wenn sie grün geworden sind, sind sie rot geblieben, ist es tauglich<sup class="footnote-marker">46</sup><i class="footnote"> ebenso ist es umgekehrt, wenn Eingeweide, die von Natur grün oder gelb sind, ebenso geblieben sind, tauglich, wenn sie rot geworden sind, untauglich.</i>. Hat man es getreten oder an die Wand geschlagen oder hat ein Vieh es niedergedrückt<sup class="footnote-marker">47</sup><i class="footnote"> so dass wie bei einem Vieh, das vom Dach heruntergefallen ist, zu befürchten ist, dass es sich einen unheilbaren Schaden zugezogen hat, s. oben Note 17.</i>, und es rührt sich noch<sup class="footnote-marker">48</sup><i class="footnote"> ist aber nicht aufgestanden und gelaufen.</i>, und man hat es, nachdem es noch 24 Stunden<sup class="footnote-marker">49</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">מעת לעת</span> von der Zeit, wo es geschehen, bis zur Wiederkehr derselben Zeit am darauf folgenden Tage.</i> gelebt hat<sup class="footnote-marker">49a</sup><i class="footnote"> S. oben 17.</i>, geschlachtet, so ist es tauglich.
+Folgendes ist beim Geflügel tauglich: Wenn die Luftröhre ein Loch hat odergespalten ist, wenn ein Wiesel es am Kopfe verwundet hat an einer Stelle, wo es dadurch nicht trefa wird, wenn der Kropf ein Loch hat — Rabbi sagt: Selbst wenn er ganz fehlt —, wenn die Eingeweide herausgetreten sind, aber kein Loch an ihnen entstanden ist, wenn die Flügel<sup class="footnote-marker">50</sup><i class="footnote"> Ed. pr. und Lowe: <span dir="rtl">אגפיה</span>.</i> gebrochen sind, die Füsse<sup class="footnote-marker">51</sup><i class="footnote"> unterhalb des Knies (s. IV, 6.)</i> gebrochen sind, die Schwungfedern<sup class="footnote-marker">52</sup><i class="footnote"> die grossen Federn mit langen Spulen.</i> ausgerupft sind; R. Jehuda sagt: Wenn die Flaumfedern<sup class="footnote-marker">53</sup><i class="footnote"> die kleinen weichen Federn, welche die Haut unmittelbar bedecken. Die Ansicht des R. Jehuda wird damit begründet, dass ein Vogel, dem die Flaumfedern fehlen, wie ein Tier ohne Haut ist (vgl. oben Mischna 2). Maim. im Comment. zur Mischna versteht unter <span dir="rtl">נוצה</span> die dünne Haut über dem Kropf mit ihren Federn, wohl mit Beziehung auf <span dir="rtl">בנצתה</span> Lev. 1, 16.</i> fort sind, ist es untauglich.
+[Ein Tier], das an Blutandrang erkrankt ist<sup class="footnote-marker">54</sup><i class="footnote"> wörtlich: vom Blut ergriffen, überwältigt.</i>, an Rauchvergiftung, an Wärme-Entziehung<sup class="footnote-marker">55</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">המצוננת</span> fehlt in ed. pr. und ed. Lowe.</i>, das Oleander<sup class="footnote-marker">56</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">הרדופני</span> = ῥοδοδάϕνη: Oleander, nach dem Aruch: Lorbeer, nach Anderen: Wermut (s. Raschi zu Pesach. 39 a), eine Pflanze, deren Genuss auf Tiere als Gift wirkt.</i> gefressen, Hühner-Kot<sup class="footnote-marker">57</sup><i class="footnote"> dem ebenfalls eine giftige Wirkung auf Tiere zugeschrieben wird.</i> gefressen oder schädliches Wasser<sup class="footnote-marker">58</sup><i class="footnote"> Wasser, das in Gegenden, wo Giftschlangen zu Hause sind, unbedeckt gestanden hat (<span dir="rtl">מים מגולים</span>), so dass zu befürchten ist, dass eine Schlange davon getrunken und dabei ihr Gift hineingespritzt hat. Solches Wasser gilt allerdings auch für den Menschen als lebensgefährlich, das Tier, das davon getrunken hat, ist deshalb auch nur dann für den Genuss erlaubt, wenn nach dem Trinken sich keinerlei Veränderung an ihm gezeigt hat, so dass daraus ersichtlich ist, dass das Wasser kein Gift enthalten hat (s. <span dir="rtl">טורי זהב</span> zu Jore Deah 116, 7).</i> getrunken hat, ist tauglich<sup class="footnote-marker">59</sup><i class="footnote"> weil ja selbst ein lebensgefährlich erkranktes Tier geschlachtet und gegessen werden darf (s. II, 6).</i>. Hat es Gift<sup class="footnote-marker">60</sup><i class="footnote"> das auf den Menschen tötlich wirkt.</i> gefressen oder ist es von einer Schlange gebissen worden<sup class="footnote-marker">61</sup><i class="footnote"> Ed. Lowe: <span dir="rtl">שנשכה</span>.</i>, ist es in Hinsicht auf trefa erlaubt, es ist aber wegen der Gefahr für das Leben verboten.
+Die Kennzeichen für Vieh und Wild<sup class="footnote-marker">62</sup><i class="footnote"> welche Arten für den Genuss erlaubt sind.</i> sind von der Tora angegeben<sup class="footnote-marker">63</sup><i class="footnote"> Lev. 11. 1—8; Deut. 14, 3—8.</i>, und die Kennzeichen für Geflügel sind nicht angegeben<sup class="footnote-marker">64</sup><i class="footnote"> S. Lev. 11, 13—23; Deut. 14, 11—20.</i>, aber die Weisen haben gesagt: Jeder Vogel, der greift<sup class="footnote-marker">65</sup><i class="footnote"> Nach Raschi: der das zu Verzehrende mit den Krallen greift und vom Boden aufhebt, nach Anderen: der die von ihm gepackten Tiere durch das aus den Krallen kommende Gift tötet (s. oben Note 20).</i>, ist unrein, jeder, der eine überzählige Zehe<sup class="footnote-marker">66</sup><i class="footnote"> Nach Raschi die grosse hintere Zehe. die abseits von den anderen Zehen steht, nach Anderen bedeutet <span dir="rtl">יתירה</span> hier soviel wie „grösser“: bei denen eine unter den Zehen länger ist als die anderen.</i> hat, und der einen Kropf hat, und der einen Magen hat, der sich abschälen lässt<sup class="footnote-marker">67</sup><i class="footnote"> wo die innere Magenhaut von dem fleischigen Teile des Magens sich mit der blossen Hand abziehen lässt.</i>, ist rein<sup class="footnote-marker">68</sup><i class="footnote"> die drei genannten Kennzeichen der Reinheit müssen nicht gerade alle bei einem reinen Vogel vereinigt sein, andererseits gibt es auch Vögel, die das eine oder das andere der genannten Kennzeichen aufzuweisen haben und dennoch zu den von der Tora für den Genuss verbotenen Vögeln gehören. Da es sich nicht mehr mit Bestimmtheit feststellen lässt, welche Vögel mit den in der Tora aufgezählten unreinen Vogelarten gemeint sind, so dürfen deshalb nur solche Vogelarten als für den Genuss erlaubt betrachtet werden, von denen dies nach Gebrauch und Überlieferung feststeht.</i>. R. Elieser, Sohn des Zadok, sagt: Jeder Vogel, der seine Füsse teilt<sup class="footnote-marker">69</sup><i class="footnote"> wenn man ihn auf ein ausgespanntes Seil stellt, zwei Zehen nach vorn und zwei nach hinten setzt.</i>, ist unrein.
+Bei Heuschrecken<sup class="footnote-marker">70</sup><i class="footnote"> sind Kennzeichen der Reinheit. S. Lev. 11, 21—22.</i>: Jede, die vier Füsse und vier Flügel und Springfüsse<sup class="footnote-marker">71</sup><i class="footnote"> zwei Springfüsse ausser den vier Füssen. <span dir="rtl">קרסולים</span> in der Bibel (2 Sam. 22, 37. Ps. 18, 37): die Knie-Knöchel, hier chaldäische Übersetzng für das biblische <span dir="rtl">כרעים</span>. Die Talmudausg. lesen: <span dir="rtl">קרצולים</span>.</i> hat, und deren Flügel den grösseren Teil von ihr<sup class="footnote-marker">72</sup><i class="footnote"> die grössere Hälfte des Körpers.</i> bedecken; R. Jose sagt: Und die <span dir="ltr">חָגָב</span> wird<sup class="footnote-marker">73</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">חגב</span> ist der Gattungsname für die vier in der Bibel genannten erlaubten Heuschreckenarten.</i>. Bei Fischen: Jeder, der Flossen und Schuppen hat<sup class="footnote-marker">74</sup><i class="footnote"> Lev. 11, 9—12. Deut. 14, 9—10.</i>; R. Jehuda sagt: Zwei Schuppen und eine Flosse<sup class="footnote-marker">75</sup><i class="footnote"> genügen als Kennzeichen der Reinheit.</i>. Schuppen heissen die, die fest anliegen<sup class="footnote-marker">76</sup><i class="footnote"> fest auf der Haut aufliegen und sich nicht bewegen sie müssen aber mit dem Messer von der Hau loszulosen sein, ohne dass die Haut selbst dabei zerschnitten wird.</i>, und Flossen die, mit denen er schwimmt<sup class="footnote-marker">77</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">פרח</span> Grundbedeutung: hervorbrechen, durch brechen, daher sowohl das Durchbrechender Blüten, wie das Durchschneiden der Luft bei den Vögeln, wie das Durchschneiden des Wassere bei den Fischen.</i>.
+
+Chapter 4
+
+Wenn ein Vieh schwer<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">המקשה</span> Hif. wie <span dir="rtl">בהקשתה בלדתה</span> Gen. 35,17.</i> wirft und das Junge einen Vorderfuss herausgesteckt und wieder zurückgezogen hat<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> und man dann, bevor das Junge geboren ist, das Muttertier geschlachtet hat.</i>, so darf es<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> das Junge.</i> gegessen werden<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Nach der mündlichen Überlieferung bedeutet das an sich überflüssige <span dir="rtl">בבהמה</span> in dem Schriftverse (Deut. 14, 6): <span dir="rtl">וכל בהמה — בבהמה אתה תאכלו</span>, dass ein noch ungeborenes und selbst ein vollständig lebensfähiges Junges, das im Mutterleibe gleichviel ob lebend oder tot gefunden wird, durch das Schlachten der Matter für den Genuss erlaubt wird, ohne dass es selbst geschlachtet zu werden braucht. Dagegen wird aus dem Schriftverse (Exod. 22, 30): <span dir="rtl">ובשר בשדה טרפה לא האכלו</span> die Bestimmung abgeleitet, dass Teile des jungen Tieres, die vor dem Schlachten der Mutter oder während desselben aus der Gebärmutter herausgetreten sind, durch das Schlachten der Matter nicht für den Genuss erlaubt werden, selbst wenn sie wieder zurückgezogen worden sind; was ans dem Innenraum, in den es hineingehört, herausgetreten ist (<span dir="rtl">בשר בשדה</span>) ist wie <span dir="rtl">טרפה</span> für den Genuss verboten. Das <span dir="rtl">מותר באכילה</span> der Mischna bezieht sich daher nur auf das übrige Tier, nicht aber auf den Fuss, den es herausgesteckt hatte, dieser bleibt, trotzdem er wieder zurückgezogen worden ist, verboten. Ist er nicht wieder zurückgezogen worden, so ist nicht nur das, was von ihm herausgetreten ist, verboten, sondern er muss noch etwas weiter hinein vom Körper abgetrennt werden. Diese Bestimmungen betreffen jedoch nur den Fall, wenn das Junge durch das Schlachten der Mutter für den Genuss erlaubt wird; ist das Junge dagegen regelrecht geworfen worden, so verliert das vorhergegangene Herausstrecken des einen oder des anderen Gliedes jede Bedeutung. <span dir="rtl">ידו</span> steht natürlich nur beispielsweise, weil in der Regel die Vorderfüsse zuerst herauszutreten pflegen.</i>, hat es den Kopf heraus gesteckt, so gilt es, auch wenn es ihn wieder zurückgezogen hat, als geboren<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> es wird durch das Schlachten der Mutter nicht für den Genuss erlaubt, gilt nicht mehr als ein Teil der Mutter, es muss deshalb, wenn es ein ausgetragenes Tier ist und lebt, geschlachtet werden, ist es ein nicht ausgetragenes Tier oder wird es tot aufgefunden, so ist es <span dir="rtl">נבלה</span>.</i>. Schneidet man etwas von dem Jungen im Mutterleibe ab<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> und lässt es darin liegen.</i>, darf es gegessen werden<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> nachdem das Muttertier geschlachtet worden ist.</i>, von der Milz oder den Nieren<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> des Muttertieres. Die Mischna nimmt als Beispiel gerade Milz und Nieren an, weil durch das vollständige Fehlen beider das Tier nicht trefa wird (s. oben III, 2) und auch ein Loch oder eine Verletzung nur an ganz bestimmten Stellen bei beiden das Tier trefa macht.</i>, darf es nicht gegessen werden<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Aus dem beschränkenden <span dir="rtl">אותה</span> in dem oben (Note 4) angeführten Schriftverse <span dir="rtl">בבהמה אותה תאכלו</span> wird geschlossen, dass nur das Junge oder Teile von einem Jungen, die man im Innern des Muttertieres findet, durch das Schlachten des Muttertieres für den Genuss erlaubt werden, Teile des Muttertieres selbst dagegen, die man vor dem Schlachten abgeschnitten hat, gelten nicht mehr als zu ihm (<span dir="rtl">אותה</span>) gehörend und werden deshalb durch das Schlachten nicht für den Genuss erlaubt.</i>. Dies ist die Regel: Was vom eigenen Leibe ist, ist verboten, was nicht vom eigenen Leibe ist, ist erlaubt.
+Wenn ein Vieh beim ersten Male schwer wirft, darf man Glied für Glied abschneiden und es den Hunden vorwerfen<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> weil es als Erstgeburt erst gilt, nachdem die grössere Hälfte geboren ist.</i>, ist die grössere Hälfte draussen, muss es<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> das ganze Tier, auch die stückweise abgeschnittenen Glieder, wenn sie noch vorhanden sind; nach anderen Erklärern werden die vorher abgeschnittenen Glieder nicht als Erstgeburt betrachtet und ist mit <span dir="rtl">יצא רובו</span> gemeint, wenn die grössere Hälfte des Tieres zugleich herausgetreten und abgeschnitten worden ist.</i> vergraben werden<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Erstgeburt, die nicht gegessen werden darf, ist auch zu jeder anderen Nutzniessung verboten und muss vergraben werden.</i>, und [das Vieh] ist von der Erstgeburtspflicht frei<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Nach Maim. bezieht sich dieses nur auf den zweiten Fall, nur wenn die grössere Hälfte des Jungen herausgetreten ist und im Ganzen oder zerschnitten gleichzeitig uns vor Augen gelegen hat, gilt das Herausgetretene als Erstgeburt und ist das Tier fernerhin von der Erstgeburtspflicht frei, nicht aber, wenn die herausgetretenen Glieder stückweise abgeschnitten und den Hunden vorgeworfen worden sind, so dass in keinem Augenblicke die grössere Hälfte des Geborenen gleichzeitig uns Vorgelegen hat. Nach Raschi und Tosf. bezieht sich das <span dir="rtl">ונפטרה מן הבכורח</span> auch auf den ersten Fall und ist auch da das Muttertier von der Erstgeburtspflicht fortan frei.</i>.
+Wenn ein Junges im Mutterleibe abgestorben ist und der Hirte hat seine Hand hineingesteckt und es berührt, sei es bei einem unreinen Tiere sei es bei einem reinen, so bleibt er rein<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> weil ein im Innern eines menschlichen oder tierischen Körpers eingeschossener unreiner Gegenstand (<span dir="rtl">טומאה בלועה</span>) nicht verunreinigt. R. Ismael folgert das aus dem Schriftverse (Num. 19, 16): <span dir="rtl">וכל אשר יגע על פני השדה</span> Alles, was auf offenem Felde anrührt u. s. w. wird unrein, nicht aber, was an einen im Innern eines menschlichen oder tierischen Körpers eingeschlossenen unreinen Gegenstand anrührt (Talm. 72a). Aber auch R. Akiba, der der entgegengesetzten Ansicht ist, dass auch in einem solchen Falle die Berührung verunreinigt, stimmt hier, wie im Talmud ausgeführt wird, der Entscheidung der Mischna zu, dass die Berührung des im Mutterleibe abgestorbenen Jungen nicht verunreinigt, und zwar, wenn es ein reines Tier ist, aus dem Grunde, weil da das Junge durch das Schlachten der Mutter sogar zum Genuss erlaubt wird (s. oben Note 4), es deshalb unmöglich als Aas, das verunreinigt, betrachtet werden kann; aus dem Schriftverse (Lev. 11, 39): <span dir="rtl">וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה</span>, in dem <span dir="rtl">מן הבהמה</span> auf unreine Tiere und <span dir="rtl">אשר היא לכם לאכלה</span> auf reine bezogen wird, wird dann weiter gefolgert, dass ebenso wie das abgestorbene Junge eines reinen auch das eines unreinen Tieres nicht verunreinigt.</i>; R. Jose, der Galiläer, sagt: Bei einem unreinen ist er unrein<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Als Begründung für die Ansicht des R. Jose wird der Schriftvers (Lev. 5, 2) angeführt: <span dir="rtl">או נפש אשר תנע בכל דבר טמא או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה</span>; daraus, dass hier das Aas eines reinen Tieres, das doch auch verunreinigt, gar nicht erwähnt wird, ist zu schliessen, dass es eine Art von Aas geben muss, das nur, wenn es von einem unreinen Tiere ist, verunreinigt, von einem reinen Tiere dagegen nicht, das ist nach R. Jose das Aas eines im Mutterleibe abgestorbenen Jungen.</i>, bei einem reinen rein. Wenn<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> In ed. pr. wird dieser zweite Teil der Mischna mit dem ersten durch ein <span dir="rtl">וכן</span> verbunden.</i> bei einer Frau das Kind im Mutterleibe abgestorben ist und die Hebamme hat ihre Hand hineingesteckt<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> Ed. Lowe: <span dir="rtl">והושיטה</span>.</i> und es berührt, ist die Hebamme sieben Tage unrein<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> Auch hier ist die Hebamme nur nach rabbinischer Verordnung unrein, denn eigentlich verunreinigt die Berührung des noch im Mutterleibe befindlichen Kindes nicht. Da aber zu befürchten ist, dass der Kopf des Kindes bereits, ohne dass die Hebamme es gemerkt hat, aus der Gebärmutter herausgetreten und damit das Kind schon als geboren zu betrachten war, als die Hebamme es berührte, ist sie nach rabbinischer Verordnung in jedem Falle unrein. Bei einem Tiere dagegen liegt diese Befürchtung nicht vor, weil die Gebärmutter bei einem Tiere während der Geburt von aussen so sichtbar ist, dass es dem Hirten nicht entgangen wäre, wenn der Kopf bereits herausgetreten war.</i>, die Frau ist, bis das Kind herauskommt, rein<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> weil die Frau den Moment deutlich spürt, wenn der Kopf heraustritt.</i>.
+Wenn ein Vieh schwer wirft und das Junge den Vorderfuss herausgesteckt und man ihn abgeschnitten und die Mutter dann geschlachtet hat, so ist das Fleisch<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> das ganze Junge mit Ausnahme des abgeschnittenen Gliedes.</i> rein<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> es ist durch die Berührung mit dem abgeschnittenen Gliede nicht unrein geworden, weil es, so lange es sich im Mutterleibe befindet, als Teil des Muttertieres gilt, und ein noch lebendes Tier eine Unreinheit überhaupt nicht annimmt.</i>. Hat man die Mutter geschlachtet und ihn dann erst abgeschnitten, ist das Fleisch wie solches, das Aas berührt hat<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> Durch das Schlachten des Tieres gilt nur der noch im Mutterleibe sich befindende Teil des Jungen als geschlachtet, nicht aber der Fuss, der sich draussen befindet, dieser gilt vielmehr, wenn es ein totes Junges ist, als <span dir="rtl">נכלה</span>, wenn es ein lebendiges ist, als <span dir="rtl">אבר מן החי</span> d. h. ein von einem noch lebenden Tiere losgelöstes Glied, das die gleiche Unreinheit an sich hat wie <span dir="rtl">נבלה</span>. Nun gilt im Allgemeinen allerdings der Grundsatz, dass eine Unreinheit durch Berührung sich nur überträgt, wenn zwei getrennte Gegenstände oder Teile sich berühren, nicht aber zwei zusammenhängende Teile eines Gegenstandes, von denen der eine unrein und der andere rein ist, die sich also nur innerlich berühren (<span dir="rtl">טומאת בית הסתרים</span>). Hier aber ist trotzdem das Junge durch das herausgestreckte Glied unrein geworden, nach Ulla, weil während des Abschneidens, wo das Glied schon zum Teil von dem Körper getrennt war, das Glied den übrigen Körper berührt und dadurch verunreinigt hat, nach Rabina, weil das Glied, das doch einmal vom Körper abgetrennt werden muss, auch vor dem Abtrennen schon betrachtet wird, als wäre es bereits abgetrennt (<span dir="rtl">כל העומד לחתוך בחתוך דמי</span>), und deshalb die Unreinheit auf den übrigen Körper überträgt. Nach Rabina wäre das Junge auch schon unrein, während der Fuss noch mit dem Körper zusammenhängt (Talmud).</i>, dies die Worte des K. Meir Die Weisen aber sagen: Wie solches, das geschlachtetes Trefa berührt hat<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> Nach Ansicht der Weisen wird durch das Schlachten des Muttertieres allerdings das herausgestreckte Glied nicht zum Genuss erlaubt, es gilt aber dennoch als Glied eines geschlachteten Tieres, das nur wie das eines vorschriftsmässig geschlachteten Tieres, das als trefa befunden worden ist, nicht gegessen werden darf, aber, ebenso wie dieses, nach Tora-Vorschrift überhaupt nicht unrein ist, nach rabbinischer Verordnung nur Heiliges durch Berührung verunreinigt.</i>; wie wir sehen, dass das Trefa durch das Schlachten rein wird<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> trotzdem es für den Genuss nicht erlaubt wird, hat das Schlachten doch die Wirkung, dass es nicht als <span dir="rtl">נבלה</span> betrachtet wird.</i>, so wird durch das Schlachten des Viehs auch das Glied<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> das vor dem Schlachten herausgestreckte Glied des Jungen. Ed. pr, und Lowe lesen hier und ebenso in der Erwiderung des R. Meïr: <span dir="rtl">העובר</span>, ebenso auch die Tosefta, das ganze Junge ist rein und nicht durch die Berührung mit dem herausgestreckten Gliede unrein geworden, weil auch für dieses das Schlachten des Muttertieres die Wirkung hat, dass es, wenn auch nicht für den Genuss erlaubt, so doch nicht als <span dir="rtl">נבלה</span> betrachtet wird. Auch in dem Vorhergehenden wird ja nicht von der Reinheit oder Unreinheit des Gliedes, sondern von der des Jungen gesprochen; zu der Erwiderung des R. Meïr stimmt allerdings die Lesart <span dir="rtl">האבר</span> besser.</i> rein. Darauf sagte zu ihnen R. Meir: Nein! Wenn das Trefa dadurch, dass es geschlachtet wird, rein wird, so handelt es sich da um das Tier selbst, soll darum auch das Glied rein werden, das doch nicht zu dem Tiere selbst gehört<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> sondern ein Teil des Jungen ist.</i> ? Woraus ist zu entnehmen, dass ein Trefa durchs Schlachten rein wird? Ein unreines Vieh darf man nicht essen und ein Trefa darf man nicht essen, wie ein unreines Vieh durchs Schlachten nicht rein wird<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> weil es von den unreinen Tieren heisst (Lev. 11, 26): <span dir="rtl">כל הנוגע בחם יטמא</span>, nicht <span dir="rtl">בנבלתם</span> oder <span dir="rtl">במותם</span>; da ein Tier, so lange es lebt, nicht verunreinigt, meint hier nach der Tradition die Schrift unreine Tiere, die nicht mehr leben, aber auch nicht von selbst gefallen sind, sondern die man in der bei reinen Tieren vorgeschriebenen Weise geschlachtet hat (Sifre).</i>, so sollte doch auch ein Trefa durchs Schlachten nicht rein werden? Nein! Wenn du vom unreinen Vieh sprichst, das ist zu keiner Zeit tauglich gewesen, willst du daraus auf das Trefa schliessen, das doch eine Zeit hatte, wo es tauglich gewesen<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> wo es durch das Schlachten auch zum Genuss erlaubt geworden wäre.</i> ? Zugegeben<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> wörtlich: nimm dir das.</i> das, wofür du einen Grund angegeben hast<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> nämlich dass ein Tier, das einmal nicht trefa gewesen, auch nachdem es trefa geworden ist, wenn es geschlachtet wird, nicht <span dir="rtl">נבלה</span> wird.</i>. Wenn aber ein Tier aus dem Mutterleibe als Trefa geboren ist<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> so dass es keine Zeit gegeben hat, wo es, wenn man es geschlachtet hätte, auch zum Genuss erlaubt geworden wäre.</i>, woraus ist es da zu entnehmen? [Aus der folgenden Erwiderung:] Nein<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> der erwähnte Schluss vom unreinen Vieh auf das Trefa ist nicht richtig.</i> ! Wenn du vom unreinen Vieh sprichst, da gilt für die ganze Art das Schlachten nicht, willst du daraus auf das Trefa schliessen, das zu einer Art gehört, für die das Schlachten gilt<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> deshalb ist es wie jedes andere Tier der gleichen Art, das nicht trefa ist, wenn es geschlachtet worden ist, nicht <span dir="rtl">נבלה</span>. Nach einer anderen Ansicht (Talm. 74a) wird diese Bestimmung, dass ein Tier, das trefa ist, wenn es geschlachtet worden ist, nicht verunreinigt, aus dem Schriftvers (Lev. 11, 89) abgeleitet, weil es dort heisst: <span dir="rtl">וכי ימות „מן״ הבהמה אשר היא לכם לאכלה הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב</span>; aus dem beschränkenden <span dir="rtl">מן</span> wird geschlossen, dass es bei den zum Genuss erlaubten Tieren, wenn sie nicht durch das Schlachten zum Genuss erlaubt geworden sind — das würde die Schrift nicht mit <span dir="rtl">וכי ימות</span> ausdrücken —, Fälle gibt, wo das Tier <span dir="rtl">נבלה</span> wird, und Fälle, wo es nicht <span dir="rtl">נבלה</span> wird, letzteres eben in den Fällen, wenn das Tier durch das Schlachten nur deshalb nicht zum Genuss erlaubt geworden ist, weil es trefa ist</i> ? Ein lebendes Achtmonate-Tier<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> das geboren und geschlachtet worden ist.</i> wird durchs Schlachten nicht rein, weil es zu einer Art gehört, für die das Schlachten nicht gilt<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> Ein Achtmonate-Tier wird als nicht lebensfähig betrachtet, die Schlachtvorschriften beziehen sich aber nur auf vollständig entwickelte lebensfähige Tiere, deshalb ist das Tier <span dir="rtl">נבלה</span>, gleichviel ob es von selbst verendet ist oder man es geschlachtet hat.</i>.
+Wenn man ein Vieh schlachtet und darin ein 8 Monate altes Junges lebend oder tot oder ein 9 Monate altes tot vorfindet, so braucht man es nur aufzuschneiden<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> da es durch das Schlachten der Mutter zum Genuss erlaubt geworden ist (s. oben Note 4).</i> und das Blut herauszuschaffen<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> denn das Blut ist ebenso wie das Blut der Mutter verboten.</i>. Findet man ein 9 Monate altes Junges lebend darin vor, so muss es geschlachtet werden<sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> R. Meïr ist der Ansicht, dass, sobald das Junge volle 9 Monate alt ist und lebt, es als vollständig ausgetragenes Tier nicht mehr als ein Teil des Muttertieres betrachtet wird.</i> und man übertritt bei ihm das Verbot von der Mutter samt dem Jungen<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> man darf es nickt an demselben Tage schlachten, an dem man die Mutter geschlachtet hat.</i>, dies die Worte des R. Meïr; die Weisen dagegen sagen: durch das Schlachten der Mutter wird es rein<sup class="footnote-marker">40</sup><i class="footnote"> d. h. das Schlachten der Mutter gilt auch für das Junge, es braucht deshalb nicht geschlachtet zu werden, sondern ist schon durch das Schlachten der Matter auch zum Genuss erlaubt geworden. Nach rabbinischer Verordnung jedoch muss es, sobald es einmal den Erdboden betreten hat, geschlachtet werden, um den Anschein zu vermeiden, als wäre ein Tier auch ohne vorschriftsmässige Schlachtung für den Genuss erlaubt, da ja nicht jeder weise, dass es bereits durch das Schlachten der Mutter zum Genuss erlaubt geworden ist.</i>. R. Simon aus Schesur sagt: Selbst wenn es 5<sup class="footnote-marker">41</sup><i class="footnote"> Ed. pr., Venet. Lowe und Talmudausg. lesen: <span dir="rtl">חמש</span>, unsere Mischna-Ausgaben: <span dir="rtl">שמנת</span>, jedenfalls Verwechslung von <span dir="rtl">ה׳</span> und <span dir="rtl">ח׳</span>, die aber unwesentlich ist, da eine beliebige Anzahl gemeint ist.</i> Jahre alt ist und auf dem Felde pflügt, wird es durch das Schlachten der Mutter rein<sup class="footnote-marker">42</sup><i class="footnote"> R. Simon bestreitet die erwähnte rabbinische Verordnung.</i>. Hat man es aufgeschnitten<sup class="footnote-marker">43</sup><i class="footnote"> nicht geschlachtet.</i> und ein 9 Monate altes Junges lebend darin vorgefunden, so muss es geschlachtet werden<sup class="footnote-marker">44</sup><i class="footnote"> selbst nach Ansicht der Weisen.</i>, da ja die Mutter nicht geschlachtet worden ist<sup class="footnote-marker">45</sup><i class="footnote"> Aus demselben Grunde muss es auch geschlachtet werden, wenn die Mutter unvorschriftsmässig geschlachtet oder trefa befunden worden ist; ein solches Junges kann also sowohl durch das Schlachten der Mutter als auch, sofern das nicht geschehen, durch eigene Schlachtung zum Genuss erlaubt werden.</i>,
+Sind<sup class="footnote-marker">46</sup><i class="footnote"> Diese Mischna gehört eigentlich in den Abschnitt III, in dem die Fälle aufgezählt werden, in denen ein Tier trefa ist; sie ist offenbar nur deshalb hier eingefügt worden, weil im Vorhergehenden von einem Abschneiden des Fusses, den das Junge herausgestreckt hat, gesprochen wird, obgleich darauf die folgenden Bestimmungen gar keine Anwendung finden, da ein Junges, das im Mutterleibe gefunden wird, zum Genuss erlaubt ist, selbst wenn es trefa ist.</i> einem Vieh die Hinterfüsse vom Kniegelenk<sup class="footnote-marker">47</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">ארכובה</span> oder <span dir="rtl">רכובה</span> von <span dir="rtl">רכב</span> bedeutet: Kniegelenk, auch Kniestück. Der Talmud bringt zwei Ansichten, was die Mischna hier unter <span dir="rtl">ארכיבה</span> versteht. Das Bein des Tieres besteht aus drei Gliedern., Das oberste Glied, das im Hüftgelenk steckt, wird <span dir="rtl">ירך</span> oder <span dir="rtl">קולית</span> arab. <span dir="rtl">قلة</span> = gehöhltes Gefäss, daher gehöhlter Knochen mit Mark darin genannt, das mittlere <span dir="rtl">שוק</span> oder <span dir="rtl">עצם אמצעי</span>, das untere, an dem der Fuss steckt, <span dir="rtl">ארכובה הנמכרת עם הראש</span>, weil es beim Abhäuten des Tieres gleich abgehauen und mit dem Kopf zusammen verkauft zu werden pflegt. Nach der einen Ansicht meint die Mischna hier mit dem Ausdruck <span dir="rtl">ארכוכה</span> das Gelenk zwischen dem oberen und mittleren Gliede, danach wäre das Tier nur trefa, wenn das Bein von da an und aufwärts abgeschnitten ist, ist es dagegen an irgend einer Stelle des mittleren, wenn nicht gerade an der Stelle, wo die <span dir="rtl">צומת הגידי</span> sich befinden, oder des untersten Gliedes abgeschnitten, so ist es nicht trefa. Nach der anderen Ansicht ist mit <span dir="rtl">ארכובה</span> hier das Gelenk zwischen dem mittleren und untersten Gliede gemeint, danach wäre das Tier auch trefa, wenn das Bein an irgend einer Stelle des mittleren Gliedes, auch da, wo sich keine <span dir="rtl">צומת הגידין</span> befinden, abgeschnitten ist.</i> abwärts abgeschnitten, ist es tauglich, vom Kniegelenk aufwärts, ist es untauglich, ebenso wenn die Sehnen-Verknotung<sup class="footnote-marker">48</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">צומת</span> von <span dir="rtl">צמם</span> oder <span dir="rtl">צמת</span>, beides hat die Bedeutung: zusammenziehen, zusammenknüpfen. Unter <span dir="rtl">צומת וגידין</span> versteht man die drei starken weissen in einander verwachsenen Sehnen am unteren Teile des mittleren Knochens.</i> fort ist. ist der Knochen gebrochen<sup class="footnote-marker">49</sup><i class="footnote"> der abgebrochene Teil hängt aber durch das ihn umgebende Fleisch noch am Körper fest.</i>, so wird er<sup class="footnote-marker">50</sup><i class="footnote"> der abgebrochene Teil, wenn der Bruch an einer solchen Stelle ist, dass das Tier, auch wenn das Glied dort vollständig abgeschnitten wäre, nicht trefa ist.</i>, wenn das Fleisch daran zum grösseren Teile unverletzt geblieben ist<sup class="footnote-marker">50a</sup><i class="footnote"> d. h. wenn nur der Knochen gebrochen ist, die Bruchstelle aber noch wenigstens zur grösseren Hälfte von dem darauf liegenden Fleisch und der Haut be deckt ist.</i>, durch das Schlachten rein<sup class="footnote-marker">51</sup><i class="footnote"> der abgebrochene Teil wird trotz des Bruches noch als mit dem Körper verbunden betrachtet und deshalb ebenso wie das Tier selbst durch das Schlachten rein, er ist nicht <span dir="rtl">נבלה</span> und darf wie das übrige Fleisch des Tieres gegessen werden.</i>, ist nicht der grössere Teil des Fleisches unverletzt, wird es nicht durch das Schlachten rein<sup class="footnote-marker">52</sup><i class="footnote"> Ist der Bruch an einer solchen Stelle, dass das Tier, wenn das Glied dort vollständig abgeschnitten wäre, trefa ist, so ist dementsprechend, wenn die Bruchstelle noch zur grösseren Hälfte von Fleisch und Haut bedeckt ist, der abgebrochene Teil wie das ganze Tier zum Genuss erlaubt, ist dies nicht der Fall, so ist das ganze Tier trefa.</i>.
+Schlachtet man ein Vieh und findet darin eine Fruchthaut<sup class="footnote-marker">53</sup><i class="footnote"> die Haut, in welcher der Fötus in der Gebärmutter liegt.</i>, darf, wer eine gesunde Natur hat<sup class="footnote-marker">54</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">נפש היפה</span> dasselbe wie <span dir="rtl">שדעתן יפה</span> Menach. XI, 7, wer eine gute Natur hat und sich nicht davor ekelt.</i>, sie essen, sie nimmt aber keine Unreinheit an, weder eine Speisen-Unreinheit<sup class="footnote-marker">55</sup><i class="footnote"> wie andere Speisen, die mit einer Unreinheit in Berührung gekommen sind, weil sie nicht als etwas Essbares betrachtet wird.</i> noch<sup class="footnote-marker">56</sup><i class="footnote"> In ed. Lowe fehlen die Worte: <span dir="rtl">לא טומאת אוכלין ולא</span>.</i> eine Aas-Unreinheit<sup class="footnote-marker">57</sup><i class="footnote"> wenn das Muttertier selbst verendet ist, weil nur das Fleisch eines verendeten Tieres <span dir="rtl">נבלה</span> wird, die <span dir="rtl">שליא</span> aber nur eine Haut ist.</i>, hatte man es auf sie abgesehen<sup class="footnote-marker">58</sup><i class="footnote"> man wollte gerade die <span dir="rtl">שליא</span> essen.</i>, nimmt sie Speisen-Unreinheit an<sup class="footnote-marker">59</sup><i class="footnote"> weil sie dadurch für den Betreffenden die Eigenschaft einer essbaren Speise erhalten hat.</i>, Aas-Unreinheit dagegen nicht<sup class="footnote-marker">60</sup><i class="footnote"> weil sie immerhin als Fleisch dennoch nicht betrachtet werden kann.</i>. Ist die Fruchthaut zum Teil herausgetreten<sup class="footnote-marker">61</sup><i class="footnote"> während das Tier noch lebte.</i>, darf sie nicht mehr gegessen werden<sup class="footnote-marker">62</sup><i class="footnote"> da in dem herausgetretenen Teile vielleicht, ohne dass es noch zu erkennen ist, sich der Kopf des Fötus befunden hat, mit dem Heraustreten des Kopfes aber das Junge schon als geboren gilt und daher weder das Junge noch die zu ihm gehörende Fruchthaut durch das Schlachten der Mutter für den Genuss erlaubt wird.</i>, sie ist ein Zeichen [für das Vorhandensein] eines Kindes bei der Frau<sup class="footnote-marker">63</sup><i class="footnote"> die demnach durch das Heraustreten einer <span dir="rtl">שליא</span> wie durch eine stattgehabte Geburt unrein wird, wenn auch von dem Fötus nichts zu erkennen ist.</i> und<sup class="footnote-marker">64</sup><i class="footnote"> In ed. Lowe fehlt das <span dir="rtl">ו</span>.</i> eines Jungen beim Vieh. Hat ein erstgebärendes Tier eine Fruchthaut geworfen, darf sie den Hunden vorgeworfen werden<sup class="footnote-marker">65</sup><i class="footnote"> weil die Wahrscheinlichkeit die gleiche ist, dass ein weiblicher wie dass ein männlicher Fötus darin war, aber auch, wenn es ein männlicher war, die Möglichkeit vorliegt, dass es nicht ein von derselben, sondern von einer nur ähnlichen Tierart (<span dir="rtl">נדמה</span>) gewesen ist, und auch in diesem Falle das Junge nicht als <span dir="rtl">בכור</span> betrachtet wird (s. Bechor. II, 5).</i>, bei Opfertieren muss sie vergraben werden<sup class="footnote-marker">66</sup><i class="footnote"> weil da das weibliche wie das männliche Junge heilig ist.</i>, man darf sie nicht an einem Kreuzwege vergraben und nicht an einen Baum aufhängen, weil das Amoriter-Brauch war<sup class="footnote-marker">67</sup><i class="footnote"> ein abergläubisches Mittel, durch das weitere Fehlgeburten verhütet werden sollten.</i>.
+
+Chapter 5
+
+Das Verbot von der Mutter samt dem Jungen<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Lev. 22, 28. Die Frage, ob unter <span dir="rtl">אותו ואת בנו</span> nur die Mutter und ihr Junges oder auch der Vater und das von ihm stammende Junge zu verstehen ist, ist schon im Talmud controvers. Alfasi entscheidet, dass es sich auf den Vater nicht bezieht, Ascheri entscheidet im entgegengesetzten Sinne, nach Maim. (<span dir="rtl">הלכות שחיטה</span> XII, 11) ist es zweifelhaft, wie zu entscheiden ist, deshalb darf man auch den Vater, wenn die Vaterschaft unzweifelhaft feststeht, mit dem Jungen nicht an einem Tage schlachten, doch tritt in diesem Falle bei Übertretung des Verbots nicht die Geisselstrafe ein. So entscheiden auch alle späteren Decisoren.</i> gilt innerhalb wie ausserhalb des heiligen Landes, wenn das Heiligtum besteht und wenn es nicht besteht, für Nichtheiliges wie für Heiliges. Wie ist es demnach ? Schlachtet man die Mutter samt dem Jungen von Nichtheiligem draussen<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> ausserhalb des Heiligtums.</i>, ist beides tauglich<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> auch das zuletzt geschlachtete Tier ist, trotzdem durch das Schlachten ein Verbot übertreten worden ist, nicht zum Genuss verboten.</i>, aber der Zweite<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Nachdem eines von beiden Tieren, die Mutter oder das Junge, geschlachtet worden ist, macht derjenige, der an demselben Tage das zweite schlachtet, sich strafbar, einerlei ob es derselbe ist, der das erste Tier geschlachtet hat, oder ein Anderer.</i> erhält vierzig Geisselhiebe<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> S. Sebach. VI, Note 46.</i>, von Heiligem draussen, macht sich der Erste der Ausrottungsstrafe schuldig<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> weil er Heiliges ausserhalb des Heiligtums geschlachtet hat (s. Lev. 17, 4). Den Zweiten trifft diese Strafe nicht, weil er das Tier zu einer Zeit geschlachtet hat, wo es im Heiligtum nicht hätte dargebracht werden dürfen (s. Sebach. XIV, Note 11).</i>, beides ist untauglich<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> wie jedes ausserhalb des Heiligtums geschlachtete Opfer.</i> und beide erhalten vierzig Geisselhiebe<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Der Erste wegen Übertretung des Verbots, Heiliges ausserhalb des Heiligtums zu schlachten, der Zweite wegen Übertretung des Verbots von der Mutter samt dem Jungen. Wegen Übertretung des ersteren Verbotes erhält der Zweite keine Geisselhiebe, weil nach Ansicht der Weisen (Sebach. XIV, 3), wer Heiliges, das zur Zeit nicht geeignet ist, im Heiligtum dargebracht zu werden, draussen schlachtet, vollständig straffrei bleibt. Der Erste erhält Geisselhiebe, wenn er daraufhin verwarnt worden ist, trotzdem er durch dieselbe Übertretung sich auch der Ausrottungsstrafe schuldig gemacht hat, weil er sich von dieser durch aufrichtige Reue freimachen kann (die Ansicht des R. Akiba Makkot 13 b).</i>, von Nichtheiligem drinnen, ist beides untauglich<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Dass Nichtheiliges, das im Heiligtum geschlachtet worden ist, nicht gegessen werden darf, wird aus der Schriftstelle Deut. 12, 21 geschlossen: <span dir="rtl">כי ירחק ממך המקום — וזבחת — ואכלת</span>, was ausserhalb des Heiligtums geschlachtet worden ist, darfst du essen, nicht aber was, abgesehen von den Opfertieren, im Heiligtum geschlachtet worden ist.</i> und der Zweite erhält vierzig Geisselhiebe<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Auf das Schlachten von Nichtheiligem im Heiligtume steht keine Geisselstrafe, weil es in der Schrift nicht als ausdrückliches Verbot angeführt, sondern das Verbot nur als Gegensatz aus dem von der Schrift Erlaubten gefolgert wird (<span dir="rtl">לאו הבא מכלל עשה</span>): <span dir="rtl">כי ירחק ממך המקום — וזבחת</span>, fern vom Heiligtum darfst du Nichtheiliges schlachten, nicht aber im Heiligtum.</i>, von Heiligem drinnen, ist das Erste tauglich und er<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> der es geschlachtet hat.</i> ist straffrei, der Zweite erhält vierzig Geisselhiebe<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> wegen Übertretung des Verbots von der Mutter samt dem Jungen; dafür, dass er ein Opfertier geschlachtet hat, das an dem Tage überhaupt nicht geschlachtet werden durfte, erhält er, obwohl das ein besonderes Verbot ist, keine Geisselhiebe, weil auch dieses Verbot nirgends als solches ausdrücklich angeführt, sondern nur als Gegensatz aus dem Schnftverse Lev. 22, 27 gefolgert wird: <span dir="rtl">ומיום השמיני והלאה ירצה</span> vom achten Tage an darf ein Neugeborenes dargebracht werden, vor dem achten Tage aber und ebenso jedes Tier, das zur Zeit sich nicht zur Opferung eignet (<span dir="rtl">מחוסר זמן</span>), dagegen nicht.</i> und es ist untauglich<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> weil es gar nicht geschlachtet werden durfte, ist es, auch wenn es geschlachtet worden ist, als Opfer untauglich.</i>.
+Nichtheiliges und Heiliges<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> das Nichtheilge zuerst und dann das Heilige; ebenso ist auch in allen weiter angeführten Fällen immer gemeint, das Erstgenannte zuerst und dann das Andere.</i> draussen, ist das Erste tauglich und er ist straffrei, der Zweite erhält vierzig Geisselhiebe<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> für Übertretung des Verbots von der Mutter samt dem Jungen.</i> und es ist untauglich; Heiliges und Nichtheiliges draussen, macht sich der Erste der Ausrottungsstrafe schuldig und es ist untauglich, das Zweite ist tauglich<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> S. Note 3.</i> und beide erhalten vierzig Geisselhiebe<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> der Erste wegen des Verbots, Heiliges ausserhalb des Heiligtums zu schlachten, der zweite wegen des Verbots von der Mutter samt dem Jungen.</i>. Nichtheiliges und Heiliges drinnen, ist beides untauglich und der Zweite erhält vierzig Geisselhiebe<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> wegen des Verbots von der Mutter samt dem Jungen.</i>; Heiliges und Nichtheiliges drinnen, ist das Erste tauglich und er ist straffrei, der Zweite erhält vierzig Geisselhiebe<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> wegen des Verbots von der Mutter samt dem Jungen.</i> und es ist untauglich. Nichtheiliges draussen und drinnen, ist das Erste tauglich und er ist straffrei, der Zweite erhält vierzig Geisselhiebe<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> wegen des Verbots von der Mutter samt dem Jungen.</i> und es ist untauglich; Heiliges draussen und drinnen, macht sich der Erste der Ausrottungsstrafe schuldig und beides ist untauglich und beide erhalten vierzig Geisselhiebe<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> der Erste wegen des Verbots, Heiliges ausserhalb zu schlachten, der Zweite wegen des Verbots von der Mutter samt dem Jungen.</i>. Nichtheiliges drinnen und draussen, ist das Erste untauglich und er ist straffrei<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> S. Note 10.</i>, der Zweite erhält vierzig Geisselhiebe<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> wegen des Verbots von der Mutter samt dem Jungen.</i> und es ist tauglich<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> S. Note 3.</i>; Heiliges drinnen und draussen, ist das Erste tauglich und er ist straffrei, der Zweite erhält vierzig Geisselhiebe<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> S. Note 8.</i> und es ist untauglich.
+Wenn jemand schlachtet und es stellt sich heraus, dass es trefa ist, wenn jemand zu Ehren eines Götzen schlachtet oder eine Sündopfer-Kuh<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> die rote Kuh, deren Asche zur Herstellung des Sprengwassers verwendet wurde, mit dem derjenige, der sich an einem Toten verunreinigt hatte, besprengt wurde (s. Numeri Cap. 19).</i>, einen zur Steinigung verurteilten Ochsen<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> Exod. 21, 28.</i>, oder ein zum Nackenschnitt bestimmtes Kalb<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> Deut. 21, 4.</i> schlachtet, erklärt R. Simon ihn für straffrei<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> weil in allen diesen Fällen das Tier durch das Schlachten nicht für den Genuss erlaubt geworden ist und R. Simon der Ansicht ist, dass unter dem Ausdruck „schlachten“ in der Schrift nur ein solches Schlachten zu verstehen ist, durch das das geschlachtete Tier für den Genuss erlaubt wird (<span dir="rtl">שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה</span>); man hat deshalb das Verbot von der Mutter samt dem Jungen nur dann übertreten, wenn beide Tiere durch das Schlachten für den Genuss erlaubt geworden sind. Nach der Ausführung im Talmud wird durch das Schlachten der Sündopfer-Kuh auch nach R. Simon das Verbot übertreten, weil immerhin die Möglichkeit vorliegt, dass sie durch das Schlachten auch für den Genuss erlaubt wird, da man sie, selbst nachdem sie geschlachtet worden ist, noch auslösen kann, um statt ihrer eine andere Kuh zu verwenden; ebenso durch das Schlachten des zum Nackenschnitt bestimmten Kalbes, weil auch dieses für den Genuss erlaubt wird, wenn, bevor der Nackenschnitt vollzogen worden ist, der Mörder sich gefunden hat.</i>, die Weisen<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> Ed. Lowe: <span dir="rtl">ור׳ מאיר מחייב</span>, Ed. pr.: <span dir="rtl">ר׳ מאיר מחייב וחכמים פוטרים</span>.</i> erklären ihn für schuldig<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> Die Geisselstrafe trifft den <span dir="rtl">שוחט לע״ז</span> jedoch nur dann, wenn er das zuerst geschlachtete Tier oder das zu zweit geschlachtete, aber ohne vorangegangene Verwarnung wegen Übertretung des <span dir="rtl">ע״ז</span>-Verbotes, <span dir="rtl">לע״ז</span> geschlachtet hat; hat er aber das zu zweit geschlachtete trotz vorangegangener Verwarnung <span dir="rtl">לע״ז</span> geschlachtet, so trifft ihn die Geisselstrafe nicht, weil er sich zugleich der Ausrottungsstrafe schuldig gemacht hat und von zwei verschiedenen durch eine und dieselbe Handlung verwirkten Strafen nur die schwerere Platz greift.</i>. Wenn das Tier durch [unvorschriftsmässiges] Schlachten ein Aas geworden ist, wenn man es absticht oder [die zu schlachtenden Teile] losreisst, hat man das Verbot von der Mutter samt dem Jungen nicht übertreten<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> weil ein anders als in der vorgeschriebenen Weise ausgeführtes Töten des Tieres auch nach Ansicht der Weisen nicht als Schlachten gilt.</i>. Wenn Zwei eine Kuh und ihr Junges gekauft haben, darf der, der zuerst gekauft hat, zuerst schlachten<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> und der Zweite darf das von ihm gekaufte Tier dann nicht mehr an demselben Tage schlachten.</i>; ist ihm der Zweite zuvorgekommen, so ist das sein Vorteil<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> er hat den Vorteil, dass er mit dem Schlachten nicht bis zum nächsten Tage hat warten müssen, und der Andere hat keinen Anspruch an ihn auf Entschädigung dafür, dass er jetzt mit dem Schlachten seines Tieres bis zum folgenden Tage warten muss.</i>. Hat man eine Kuh und darauf zwei ihrer Jungen geschlachtet, erhält man achtzig Geisselhiebe<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> da man das Verbot zweimal übertreten hat.</i>; hat man zuerst ihre beiden Jungen und danach sie selbst geschlachtet, erhält man nur vierzig Geisselhiebe<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> obwohl es aus doppeltem Grunde verboten war, die Mutter zu schlachten, wegen des einen ihrer Jungen, das vorher geschlachtet worden ist, und wegen des anderen, weil es immerhin doch nur das eine Verbot ist, das er mit dem Schlachten der Mutter übertreten hat.</i>. Hat man sie und ihr Junges und das Junge von ihrem Jungen geschlachtet, erhält man achtzig Geisselhiebe<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> für das Schlachten des Jungen und für das Schlachten des Jungen von dem Jungen.</i>; hat man sie und das Junge von ihrem Jungen und danach ihr Junges<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> und damit also das Junge an demselben Tage wie die Mutter und zugleich die Mutter an demselben Tage wie das Junge.</i> geschlachtet, erhält man nur vierzig Geisselhiebe<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> S. Note 33.</i>; Symmachos sagt im Namen des R. Meir: Achtzig Geisselhiebe<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> Symmachos ist der Ansicht, dass auch, wenn man durch eine und dieselbe Handlung dasselbe Verbot mehrfach übertritt, wie in diesem Falle und ebenso in dem vorher erwähnten, wenn man zuerst die beiden Jungen und danach die Mutter schlachtet, jede Übertretung für sich gesondert zählt.</i>. Zu vier Zeiten im Jahre muss, wer einem Anderen ein Vieh verkauft<sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> von dem er die Mutter oder das Junge an demselben Tage schon an einen Anderen verkauft hat.</i>, ihm mitteilen, die Mutter habe ich zum Schlachten verkauft, das Junge habe ich zam Schlachten verkauft<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> weil anzunehmen ist, dass beide das gekaufte Vieh noch an demselben Tage schlachten wollen.</i>, und zwar: am Tage vor dem letzten Feiertage des Hüttenfestes<sup class="footnote-marker">40</sup><i class="footnote"> weil man den letzten Tag des Hüttenfestes als besonderes nicht mehr zu den vorangegangenen Tagen gehörendes Fest durch reichlichere Mahlzeit besonders auszuzeichnen pflegte.</i>, am Tage vor dem ersten Feiertage des Pesachfestes<sup class="footnote-marker">41</sup><i class="footnote"> an dem man die Feier der Erlösung durch reichlichere Mahlzeit zu begehen pflegte.</i>, am Tage vor dem Wochenfeste<sup class="footnote-marker">42</sup><i class="footnote"> an dem man der Freude über die Offenbarung auch durch reichlichere Mahlzeit Ausdruck geben soll (s. Pesach. 68b).</i> und am Tage vor dem Neujahrsfeste<sup class="footnote-marker">43</sup><i class="footnote"> an dem man Fleisch bei der Mahlzeit zu bevorzugen pflegte als günstiges Vorzeichen für die Ernährung in dem neuen Jahre (Tosafot Aboda Sara 5b).</i>, und nach der Ansicht R. Jose’s, des Galiläers, in Galiläa auch am Tage vor dem Versöhnungstage<sup class="footnote-marker">44</sup><i class="footnote"> während man anderswo für die vorgeschriebene reichlichere Mahlzeit vor dem Fasttage mehr leichtere Speisen, wie Geflügel und Fische, zu verwenden pflegte.</i>. Darauf sagte R. Jehuda: In welchem Falle<sup class="footnote-marker">45</sup><i class="footnote"> muss der Verkäufer dem Käufer von dem vorausgegangenen Verkaufe Mitteilung machen.</i> ? Wenn keine Zwischenzeit vergangen war<sup class="footnote-marker">46</sup><i class="footnote"> zwischen dem ersten und zweiten Verkauf, wenn er das erste Tier am selben Tage verkauft hat.</i>, war aber eine Zwischenzeit vergangen, braucht er es ihm nicht mitzuteilen<sup class="footnote-marker">47</sup><i class="footnote"> weil das zuerst gekaufte Tier ja schon an einem vorhergehenden Tage geschlachtet worden sein kann. Maim. erklärt das <span dir="rtl">בזמן שאין לו ריוח</span>: wenn er, der Käufer, zu erkennen gibt, dass er keine Zeit hat, wenn er es mit dem Kauf sehr eilig hat, nur da muss der Verkäufer ihm die Mitteilung machen, weil anzunehmen ist, dass er das Tier noch am selben Tage schlachten will, zeigt er aber, dass es ihm nicht so eilig ist, braucht ihm der Verkäufer nichts mitzuteilen, da er dann annehmen kann, dass er es erst später schlachten will.</i>. Auch R. Jehuda stimmt aber zu, wenn er die Mutter dem Bräutigam und das Junge der Braut verkauft hat<sup class="footnote-marker">48</sup><i class="footnote"> ebenso natürlich auch umgekehrt.</i>, dass er es mitteilen muss<sup class="footnote-marker">49</sup><i class="footnote"> auch wenn der Kauf nicht an demselben Tage stattfindet oder nach der Erklärung des Maim. der Käufer keine besondere Eile zeigt.</i>, weil man da weiss<sup class="footnote-marker">50</sup><i class="footnote"> es so gut wie gewiss ist.</i>, dass sie beide an einem Tage schlachten werden.
+Zu diesen vier Zeiten heisst man den Fleischer auch wider seinen Willen schlachten, selbst wenn der Ochse tausend Denare wert ist und der Käufer nur einen Denar gezahlt hat<sup class="footnote-marker">51</sup><i class="footnote"> für ein entsprechendes Stück Fleisch von dem zu schlachtenden Ochsen.</i>, zwingt man ihn zu schlachten<sup class="footnote-marker">52</sup><i class="footnote"> da der Käufer durch den an den Fleischer gezahlten Denar das Recht erlangt hat, von ihm für einen Denar Fleisch von dem geschlachteten Ochsen zu verlangen.</i>, ist darum der Ochse gefallen, so ist er auch zum Schaden des Käufers gefallen<sup class="footnote-marker">53</sup><i class="footnote"> der Käufer kann den gezahlten Denar nicht zurückverlangen, da ein entsprechendes Stück Fleisch von dem Ochsen bereits in seinen Besitz übergegangen war und nun ohne Verschulden des Fleischers unbrauchbar geworden ist.</i>; an den übrigen Tagen des Jahres dagegen ist es nicht so<sup class="footnote-marker">54</sup><i class="footnote"> Nach Tora-Vorschrift geht allerdings das Verkaufte schon durch Zahlung des Kaufpreises in den Besitz des Käufers über. Nach rabbinischer Bestimmung genügt jedoch in gewöhnlichen Zeiten die Zahlung des Kaufpreises hierzu nicht, sondern muss der Käufer das Gekaufte an sich genommen haben (<span dir="rtl">משיכה קונה</span>); so lange dieses nicht geschehen ist, können sowohl der Käufer wie der Verkäufer den Kauf noch rückgängig machen.</i>, ist er darum gefallen, ist er nur zum Schaden des Verkäufers gefallen<sup class="footnote-marker">55</sup><i class="footnote"> da das verkaufte Stück Fleisch noch nicht dem Käufer gehörte, sondern noch im Besitze des Verkäufers war.</i>.
+Unter „an einem Tage“<sup class="footnote-marker">56</sup><i class="footnote"> Lev. 22, 28.</i> bei dem Verbot von der Mutter samt dem Jungen ist ein Tag mit der ihm vorangehenden Nacht zu verstehen<sup class="footnote-marker">57</sup><i class="footnote"> und nicht ein Tag und die darauf folgende Nacht, trotzdem dieses Verbot unter für die Opfer erlassenen Vorschriften steht und inbezug auf diese die Nacht immer zu dem vorangegangenen Tage zählt.</i>. Dies hat Simon<sup class="footnote-marker">58</sup><i class="footnote"> Dm Talmudausg. lesen: <span dir="rtl">ר׳ שמען</span>.</i>, Sohn des Soma, folgendermassen begründet: In der Schöpfungsgeschichte wird der Ausdruck „ein Tag“ gebraucht, und bei dem Verbot von der Mutter samt dem Jungen heisst es „an einem Tage“, wie unter dem einen Tage in der Schöpfungsgeschichte der Tag mit der vorangegangenen Nacht zu verstehen ist<sup class="footnote-marker">59</sup><i class="footnote"> da es immer heisst: „und es ward Abend und es ward Morgen“.</i>, so ist auch bei dem Verbot von der Mutter samt dem Jungen unter an einem Tage ein Tag mit der ihm vorangehenden Nacht zu verstehen.
+
+Chapter 6
+
+Das Gebot des Zudeckens des Blutes<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Lev. 17, 13.</i> gilt innerhalb wie ausserhalb des heiligen Landes, wenn das Heiligtum besteht und wenn es nicht besteht, für Nichtheiliges, aber nicht für Heiliges<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Auf Opfertiere kann sich das Gebot nicht beziehen, da Wild überhaupt nicht zu Opfern verwendet wurde, es ist deshalb auch unter Geflügel hier nur Nichtheiliges zu verstehen.</i>, es gilt für Wild und Geflügel<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> nicht aber für Vieh.</i>, für zur Hand stehendes und nicht zur Hand stehendes<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Das <span dir="rtl">אשר יצוד</span> „der erjagt“ in dem Schriftverse will nicht das nicht erjagte ausschliessen, sondern wird nur gebraucht, weil man insbesondere Wild gewöhnlich nur auf diesem Wege zu erlangen pflegt; das Gebot gilt aber ebensowohl auch für Wild und Geflügel, das man im Hause hält.</i>, es gilt auch für den Büffel,<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">כוי</span> eine besondere nicht näher bezeichnete Tierart, von der nicht feststeht, ob sie dem Vieh oder dem Wild zuzuzählen ist; nach Anderen ein aus der Verbindung von Ziegenbock und Reh hervorgegangenes Tier, nach Anderen eine in Freiheit lebende Abart des Schafes.</i> weil es ein Tier ist, über das Zweifel bestehen<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> und es vielleicht dem Wild zuzuzählen ist; man deckt deshalb das Blut zu, spricht aber dabei nicht den sonst dafür vorgeschriebenen Segensspruch.</i>, man schlachtet ihn nicht an einem Festtage<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> weil man da das Blut aus dem in der folgenden Note angegebenen Grunde nicht zudecken darf, in der Tat aber das Tier vielleicht dem Wilde zuzuzählen wäre und das Blut deshalb zugedeckt werden müsste.</i>, hat man ihn geschlachtet, so deckt man das Blot nicht zu<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> wenn man sich die Erde zum Zudecken erst aus dem Boden herausheben muss, aus dem Grunde nicht, weil dies eine am Feiertag verbotene Arbeit ist, die, selbst in der Weise ausgeführt, dass damit nur eine rabbinische Verordnung übertreten wird (s. Beza 8a), doch nur in den Fällen gestattet ist, wo durch das Zudecken des Blutes unzweifelhaft eine Tora-Vorschrift erfüllt wird, nicht aber bei einem <span dir="rtl">כוי</span> bei dem dies doch zweifelhaft ist; aber auch, wenn man Erde zum Zudecken bereit hat, aus dem Grunde nicht, weil daraus, dass trotz des Feiertages das Blut zugedeckt wird, ein Fremder (der nicht weise, dass dabei kein Segensspruch gesprochen worden ist,) leicht die Folgerung ziehen könnte, dass der <span dir="rtl">כוי</span> eine Wildart ist und deshalb auch die beim Vieh verbotenen Fetteile (<span dir="rtl">חלב</span>) bei ihm zum Genuss erlaubt sind.</i>.
+Wenn jemand schlachtet und es sich herausstellt, dass es trefa ist, wenn jemand zu Ehren eines Götzen schlachtet, oder Nichtheiliges drinnen<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> im Heiligtum.</i>, Heiliges draussen<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> ausserhalb des Heiligtums.</i>, ein Wild oder Geflügel, das zur Steinigung verurteilt ist, so muss nach Ansicht R. Meir’s<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Vgl, V Note 27.</i> das Blut zugedeckt werden<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> obgleich durch das Schlachten das Fleisch des Tieres nicht zum Genuss erlaubt geworden ist, weil die Schrift hier nicht den Ausdruck <span dir="rtl">שחט</span> sondern <span dir="rtl">ושפך את דמו</span> gebraucht (Lev. 17, 18), den sie auch bei dem Schlachten von Heiligem ausserhalb des Heiligtums gebraucht (Lev. 17, 4), wo durch das Schlachten das Tier auch nicht für den Genuss erlaubt wird.</i>, nach Ansicht der Weisen braucht es nicht zugedeckt zu werden<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> weil die Schrift nur von <span dir="rtl">חיה אי עוף אשר יאכל</span> spricht, in diesen Fällen die Tiere ja aber nicht gegessen werden dürfen.</i>. Wenn das Tier durch [unvorschriftsmässiges] Schlachten ein Aas geworden ist, wenn man es absticht, oder [die zu schlachtenden Teile] losreisst, braucht man nicht zuzudecken<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> S. V Note 29.</i>.
+Hat ein Taubstummer, ein Geistesschwacher oder ein Unmündiger geschlachtet und Andere haben ihnen zugesehen<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> S. I Noten 7 und 8.</i>, muss es zugedeckt werden<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> weil in diesem Falle das Schlachten als vorschriftsmässig ausgeführt gilt; Subject zu <span dir="rtl">חייב לכסות</span> ist: einer von denen, die zugesehen haben.</i>, waren sie für sich allein, braucht es nicht zugedeckt zu werden<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> Nach der Ausführung im Talmud ist dies nur die Ansicht des R. Meïr (s. den folgenden Absatz der Mischna), der das Tier, das einer von diesen drei ohne Beisein eines Anderen geschlachtet hat, für <span dir="rtl">נבלה</span> erklärt, weil sie zumeist das von ihnen Auszuführende unrichtig ausführen; nach der Ansicht der Weisen dagegen ist das Tier nur <span dir="rtl">ספק נבלה</span> und muss deshalb das Blut zugedeckt werden.</i>. Ebenso ist es inbezug auf das Verbot von der Mutter samt dem Jungen: Haben sie geschlachtet und Andere haben ihnen zugesehen, ist es verboten, [das andere]<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> an demselben Tage.</i> nachzuschlachten, waren sie für sich allein, erlaubt R. Meïr, ihnen nachzuschlachten<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> wie bei <span dir="rtl">השוחט ונתנבלה בידו</span> (V, 3), weil das Schlachten als nicht vorschriftsmässig ausgeführt gilt.</i>, die Weisen erklären es für verboten<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> weil es doch immerhin möglich ist, dass sie das Schlachten vorschriftsmässig ausgeführt haben.</i>, sie stimmen aber zu, dass, wenn man geschlachtet hat, man nicht die vierzig Geisselhiebe dafür erhält<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> da es immerhin zweifelhaft bleibt, ob das erste Tier vorschriftsmässig geschlachtet worden ist und man demnach mit dem Schlachten des zweiten Tieres das Verbot von <span dir="rtl">אותו ואת בנו</span> übertreten hat.</i>.
+Hat man hundert Stück Wild an einer Stelle geschlachtet, so genügt einmaliges Zudecken für alle, hundert Stück Geflügel an einer Stelle, genügt einmaliges Zudecken für alle, Wild und Geflügel an einer Stelle, genügt einmaliges Zudecken für alles; R. Jehuda sagt: Hat man Wild geschlachtet, muss man es zudecken und nachher erst das Geflügel schlachten<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> R. Jehuda ist der Ansicht, dass das Blut von Wild besonders und das von Geflügel besondere zugedeckt werden muss, weil es in der Schrift nicht <span dir="rtl">חיה ועוף</span>, sondern <span dir="rtl">חיה ״או״ עוף</span> heisst, das Zudecken des Blutes von Wild und des von Geflügel damit je als ein gesondertes Gebot vorgeschrieben wird. Nach Ansicht der Weisen sagt die Schrift nur deshalb <span dir="rtl">חיה או עוף</span>, weil aus <span dir="rtl">חיה ועוף</span> die falsche Folgerung hätte gezogen werden können, dass das Zudecken des Blutes nur dann vorgeschrieben ist, wenn man Wild und Geflügel geschlachtet hat (Talmud).</i>. Hat jemand geschlachtet und nicht zugedeckt, und ein Anderer hat es gesehen, muss er zudecken<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> Zunächst ist allerdings der Schlachtende verpflichtet, das Gebot zn erfüllen; hat er es aber nicht erfüllt, so ist auch ein Anderer dazu verpflichtet, weil es in dem das Gebot begründenden Schriftverse (Lev. 17, 14) heisst: <span dir="rtl">ואמר לבני ישראל</span> womit das Gebot als ein solches bezeichnet wird, für dessen Ausführung jeder Israelite einzutreten hat.</i>. Hat man zugedeckt und es ist wieder aufgedeckt worden, braucht man nicht nochmals zuzudecken, hatte aber der Wind es zugedeckt<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> und es ist dann wieder aufgedeckt worden,</i>, muss man es nochmals zudecken<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> weil das Gebot des Zudeckens noch gar nicht ausgeführt worden war; ist es aber vom Winde zugedeckt geworden und zugedeckt geblieben, fällt die Verpflichtung, das Blut selbst zuzudecken, von selbst fort.</i>.
+Hat das Blut sich mit Wasser vermischt und es hat noch das Aussehen von Blut, muss es zugedeckt werden; hat es sich mit Wein<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> mit rotem Wein, der im Aussehen von Blut nicht zu unterscheiden ist.</i> vermischt, betrachtet man diesen, als wäre er Wasser<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> und wenn in der Mischung soviel Blut ist, dass diese dann das Aussehen von Blut gehabt hätte, muss sie zugedeckt werden.</i>; hat es sich mit Blut von einem Vieh oder von Lebendem<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">בדם החיה</span>, das hier wie in Sebach. VIII, 6 steht, kann nicht wie dort die Bedeutung von Blut von einem Wild haben, da dieses ja auch zugedeckt werden muss, sondern bedeutet hier nach Raschi und Bart.: Blut, das von einem lebendigen Wild z. B. beim Aderlass herausgeflossen ist, nach Maim.: Blut von einem zum Genuss nicht erlaubten Wild, das nicht zugedeckt zu werden braucht, nach Tif. Jisr.: Blut von irgend einem noch lebenden Wesen (<span dir="rtl">חיה</span> in der allgemeinen Bedeutung = ein lebendes Wesen).</i> vermischt, betrachtet man dieses, als wäre es Wasser; R. Jehuda sagt: Blut hebt niemals Blut auf<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> S. Sebach. VIII, Note 63. Nach der Ansicht des R. Jehuda muss deshalb das Blut, selbst wenn es sich mit einer noch so grossen Menge anderen Blutes vermischt hat, zugedeckt werden.</i>.
+Verspritztes Blut<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> auf eine Wand oder auf einen Gegenstand gespritztes Blut.</i> und das auf dem Messer muss zugedeckt werden<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> Das Blut muss zu diesem Zweck zunächst abgekratzt werden, da es beim Zudecken auch unten auf Erde aufliegen muss (Tif. Jisr.)</i>; darauf sagte R. Jehuda: Wann? Wenn kein anderes Blut als dieses vorhanden ist, ist aber anderes Blut da, so braucht dieses nicht zugedeckt zu werden<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> da nicht notwendig alles Blut zugedeckt werden muss, sondern es genügt, wenn auch nur ein Teil davon zugedeckt wird.</i>.
+Womit darf man zudecken und womit darf man nicht zudecken<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> Die Schrift stellt das <span dir="rtl">וכסהו</span> dem <span dir="rtl">בעפר</span> voran, legt also den Nachdruck darauf, dass das Blut zugedeckt wird, nicht darauf, dass es gerade mit Erde geschieht. Daraus wird geschlossen, dass zum Zudecken nicht nur Erde verwendet werden darf, sondern auch andere erd- oder staubartige Dinge dazu verwendet werden dürfen.</i> ? Man darf zudecken mit feinem Dünger, feinem Sand<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> den der Töpfer, ohne ihn erst zerstossen zu müssen, verwenden kann.</i>, mit Kalk, mit einer Scherbe<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">חרס</span> mit der angehängten Bildungssilbe <span dir="rtl">־ית</span>, ein Stück von einem <span dir="rtl">כלי חרס</span>, eine Scherbe. Raschi und Bart. erklären es mit <span dir="rtl">שחיקת חרסים</span>, irdene Gefässe, die man zerstossen hat. Maas. Sehen. V, l erklärt Bart. es mit Erde, aus der man irdene Gefässe macht, ähnlich auch Kelim III, 7.</i>, einem Ziegelstein oder Stöpsel<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">מגופה</span> von <span dir="rtl">גוף</span> = verschliessen, der aus Lehm gemachte Deckel, Verschluss eines Gefässes, insbesondere der Spund am Fass.</i>, die man zerstossen hat<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> Wenn man <span dir="rtl">חרסית</span> mit Scherbe übersetzt, muss sich das <span dir="rtl">שכתשן</span> auch auf <span dir="rtl">חרסית</span> beziehen.</i>, aber man darf nicht zudecken mit grobem Dünger, grobem Sand oder mit einem Ziegelstein oder Stöpsel, die man nicht zerstossen hat, man darf auch nicht ein Gefäss darüber stülpen<sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> mit einem solchen blossen Verdecken des Blutes wird der Vorschrift nicht genügt. Ed. Lowe fügt hinzu: <span dir="rtl">ולא יכסנו באבנים</span>.</i>. Dies gibt R. Simon, Sohn des Gamliel, als Regel an: Mit Allem, worauf Pflanzen wachsen können, darf man zudecken, worauf keine Pflanzen wachsen können, damit darf man nicht zudecken<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> Nach dem Talmud ist nur eines von beiden nötig, entweder dass Pflanzen darauf wachsen können oder dass es auch mit dem Ausdruck <span dir="rtl">עפר</span> bezeichnet wird; deshalb darf man auch Asche (s. Num. 19, 17) und Goldstaub (s. Hiob 28, 6) zum Zudecken verwenden.</i>.
+
+Chapter 7
+
+Das Verbot der Spannader<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Gen, 32, 3r.</i> gilt innerhalb wie ausserhalb des heiligen Landes, wenn das Heiligtum besteht und wenn es nicht besteht, für Nichtheiliges wie für Heiliges<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Selbst bei dem Ganzopfer, das ganz auf dem Altar verbrannt wurde, musste die Spannader aus der Hüfte, nachdem man sie ganz auf den Altar gebracht, herausgezogen werden; sie wurde nicht mit verbrannt, sondern auf den auf dem Altar sich befindenden Aschenhaufen geworfen (Talmud).</i>, es gilt für Vieh und für Wild, für die an der rechten und die an der linken Hüfte, es gilt aber nicht für Geflügel, weil das keinen Hüftballen<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Das Muskelfleisch am Schenkelbein hat nicht wie beim Vieh die Form eines Ballen, es ist nicht rund, sondern flach; das Verbot spricht aber nur von der Spannader im Hüftballen.</i> hat, es gilt auch für ein ausgetragenes Junges<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> das man lebend im Innern des Muttertieres findet. Es ist dies die Ansicht des R. Meïr, nach der in einem solchen Falle das Junge nicht mehr als ein Teil des Muttertieres zu betrachten ist, sondern wie ein bereits geborenes Junges (s. oben IV, 5).</i>; R. Jehuda sagt: Für ein ausgetragenes Junges hat es keine Geltung<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> weil er der Ansicht ist, dass das Junge noch als ein Teil des Muttertieres gilt wie irgend ein anderes Stück Fleisch, das man aus dem Muttertiere herausschneidet; selbst die Teile, die nach der Geburt zum Genuss verboten sind, dürfen deshalb von einem solchen Tiere gegessen werden (s. IV Note 4).</i>. Das anhaftende Fett<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> das <span dir="rtl">חלב גיד הנשה</span>, das um die Spannader liegende Fett, das man mit der Spannader zusammen zu entfernen pflegt, ist nach Toravorschrift nicht zum Genuss verboten. Nach einer anderen Erklärung bezieht sich das Suffix von <span dir="rtl">וחלבו</span> auf das vorangehende <span dir="rtl">שליל</span> und gehört das <span dir="rtl">וחלבו מותר</span> noch zu dem Ausspruch des R. Jehuda: ebenso wie die Spannader ist auch das sonst bei den Tieren verbotene <span dir="rtl">חלב</span> des <span dir="rtl">שליל</span> zum Genuss erlaubt.</i> ist erlaubt, den Fleischern darf man betreff der Spannader kein Vertrauen schenken<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> weil das Entfernen derselben eine sehr mühsame Arbeit ist und deshalb zu befürchten ist, dass sie dieselbe nicht gewissenhaft ausführen.</i>, dies die Worte des R. Meïr; die Weisen sagen: Man darf ihnen sowohl ihretwegen wie betreff des Fettes Vertrauen schenken<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Nach Ansicht des R. Meïr dagegen ist ihnen auch inbetreff der Entfernung von <span dir="rtl">חלב</span> kein Vertrauen zu schenken.</i>.
+Man darf einem Nichtjuden eine Hüfte schicken, in der die Spannader noch drinnen ist<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> und braucht, nicht zu befürchten, dass ein Israelite, der gesehen hat, wie der Nichtjude das Fleisch von einem Israeliten bekommen hat, es demselben abkaufen und annehmen wird, dass die Spannader bereits durch den ersten Israeliten herausgenommen worden ist.</i>, weil man ihre Lage kennt<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> und der Israelite, der die Hüfte von dem Nichtjuden erhält, sofort erkennt, ob die Spannader bereits herausgenommen worden ist oder nicht.</i>. Wenn man die Spannader herausnimmt, muss man sie ganz herausnehmen<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> man muss auch die letzten Ausläufer der Ader aus dem Fleisch herausziehen.</i>; R. Jehuda sagt: Nur so weit, dass man das Gebot des Herausnehmens damit erfüllt<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> man braucht nur den obenauf liegenden Teil der Ader herauszunehmen, nicht aber ihre weiterhin sich verzweigenden Ausläufer, weil nach Toravorschrift nur die auf dem Hüftballen liegende Ader verboten ist. Ed. pr. hat anstatt <span dir="rtl">כדי לקיים בו; יקיים בו</span>.</i>.
+Wer von der Spannader so viel wie eine Olivengrösse isst, erhält vierzig Geisselhiebe; hat er sie gegessen, sie war aber nicht so viel wie eine Olive, ist er schuldig<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Im Allgemeinen gilt der Grundsatz, dass für den Genuss von etwas zum Genuss Verbotenem Geisselstrafe erst dann eintritt, wenn man davon soviel wie eine Olivengrösse gegessen hat. Hat man jedoch ein ganzes zum Genuss verbotenes Tier (<span dir="rtl">בריה</span>) gegessen oder einen ganzen zum Genuss verbotenen niemals vorher erlaubt gewesenen Teil eines Tieres, der wie das Tier selbst seine eigene Benennung hat, mit der nur das Ganze, nicht aber ein Teil davon bezeichnet wird, wie es bei der Spannader der Fall ist, die nur als „die Spannader“ bezeichnet werden kann, wenn sie im Ganzen ist, während ein Teil von ihr nicht „die Spannader“, sondern ein Stück der Spannader genannt wird, so tritt die Geisselstrafe ein, selbst wenn das, was man gegessen hat, nicht soviel wie eine Olivengrösse ist.</i>. Hat er von der einen Hüfte so viel wie eine Olive und von der anderen so viel wie eine Olive gegessen, erhält er achtzig Geisselhiebe<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> weil es zwei verschiedene Teile sind, die beide zum Genuss verboten sind, er demnach zwei Verbots übertreten hat.</i>; R. Jehuda sagt: Er erhält nur vierzig Geisselhiebe<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Nach Ansicht des R. Jehuda bezieht sich das Verbot nur auf die Spannader einer Hüfte, da <span dir="rtl">הירך</span> in der Einzahl steht; unter <span dir="rtl">הירך</span> „der“ Hüfte ist nach ihm nur die bevorzugtere, d. i. die rechte Hüfte, zu verstehen, deshalb erhält man, auch wenn man von den Spannadern beider Hüften gegessen hat, doch nur vierzig Geisselhiebe.</i>.
+Hat man eine Hüfte mit der Spannader gekocht, so ist es verboten, wenn so viel an ihr war, dass es herauszuschmecken sein würde<sup class="footnote-marker">15a</sup><i class="footnote"> dass man es herausschmecken würde, dass in der Hüfte die Spannader mitgekocht worden ist, wenn beide einen verschiedenen Geschmack haben würden.</i>. Wie soll man das bemessen? Als wäre es Fleisch in Rüben<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> wenn das Verhältnis der Masse der Spannader zu der des Fleisches ein solches ist, dass, wenn man eine gleiche Masse Fleisch in einer entsprechenden Masse Rüben kochen würde, das Fleisch herauszuschmecken wäre, so ist es verboten, im anderen Falle nicht. Es wird angenommen, dass das Fleisch nicht mehr herauszuschmecken ist, wenn die Masse der Rüben das 60-fache der des Fleisches beträgt.</i>.
+Hat man die Spannader mit anderen Adern<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> die nicht verboten sind.</i> zusammengekocht und sie ist noch zu erkennen<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> so dass man sie selbst herausnehmen kann und in dem Gekochten nur der aus ihr herausgekochte Saft und Geschmack zurückbleibt.</i>, so richtet es sich danach, ob sie herauszuschmecken sein würde<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> in diesem Falle ist das Ganze verboten, im anderen Falle erlaubt. Nach der recipierten Halacha gibt die Spannader überhaupt keinen Geschmack ab (<span dir="rtl">אין בגידים בנותן טעם</span>); wenn man die Spannader selbst entfernt hat, würde deshalb das Zurückbleibende in allen Fällen erlaubt sein. Dagegen gibt das Fett an der Spannader, das nach rabbinischer Verordnung ebenfalls verboten ist, Geschmack in das Gekochte ab, das Zurückbleibende ist deshalb nur dann erlaubt, wenn sein Volumen 60 mal so gross ist wie das des Fettes an der Spannader.</i>, wenn aber nicht<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> wenn man die Spannader nicht von den anderen Adern unterscheiden und sie nicht entfernen kann.</i>, sind alle verboten<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> alle Adern sind verboten, weil man ja nicht weise, welches die verbotene Ader ist. Im Allgemeinen gilt allerdings der Grundsatz, dass, wenn ein verbotenes Stück mit einer Mehrheit von gleichartigen erlaubten Stücken sich vermengt hat, so dass es nicht mehr herauszuerkennen ist, es als in die Mehrheit aufgegangen (<span dir="rtl">בטל ברוב</span>) und deshalb sämtliche Stücke als erlaubt betrachtet werden. Bei der Spannader ist dies jedoch nicht der Fall, weil sie wie ein Lebewesen als <span dir="rtl">בריה</span> betrachtet wird (s. oben Note 13), und alles, was als <span dir="rtl">בריה</span> gilt, nach rabbinischer Verordnung niemals in eine Mehrheit aufgeht (<span dir="rtl">בריה לא בטיל</span>), sondern immer, wie bevor es unter die andern erlaubten Stücke geraten ist, verboten bleibt.</i>, die Brühe<sup class="footnote-marker">21a</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">קיפה</span> s. Sebach. III Note 24.</i> aber nur, wenn sie danach schmecken würde<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> Ist dagegen das Volumen der erlaubten Adern zusammen mit dem der Brühe 60 mal so gross wie das der verbotenen Ader (s. Note 19), so ist die Brühe erlaubt, da ja in ihr nicht soviel von dem Verbotenen enthalten ist, dass es herauszuschmecken sein würde.</i>. Ebenso ist es, wenn ein Stück von einem Aas oder ein Stück von einem unreinen Fisch mit anderen Stücken zusammen gekocht worden ist; sind sie zu erkennen, so richtet es sich danach, ob sie herauszuschmecken sein würden, wenn aber nicht, sind alle verboten<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> Es ist dieses eine zweite Aufnahme von dem Note 21 erwähnten Grundsätze: auch jedes Stück Fleisch oder von anderem Essbaren, das zum Genuss verboten ist, das man abgesehen davon, dass es zum Genuss verboten ist, keinen Anstand nehmen würde, einem angesehenen Gaste vorzusetzen (<span dir="rtl">חתיכה הראויה להתכבד</span>), geht nach rabbinischer Verordnung niemals in eine Mehrheit auf, mag es unter gleichartige oder ungleichartige andere Stücke geraten sein; kann man es deshalb aus den anderen Stücken nicht herauserkennen und entfernen, so darf man sämtliche Stücke nicht geniessen, da man bei jedem die Befürchtung haben muss, dass es vielleicht gerade das verbotene Stück ist.</i>, die Brühe aber nur, wenn sie danach schmecken würde<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> wie Note 22.</i>.
+Es gilt nur für reines Vieh, aber nicht für unreines<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> Das Verbot, gerade die Spannader nicht zu essen, setzt voraus, dass die übrigen Teile des Tieres gegessen werden dürfen, es kann sich demnach nur auf solche Tiere beziehen, deren Fleisch zu essen erlaubt ist.</i>; R. Jehuda sagt: Auch für unreines<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> Wenn jemand demnach die Spannader von einem unreinen Tiere isst, macht er sich dadurch doppelt strafbar, einmal, weil er etwas von einem zum Genuss verbotenen Tiere gegessen, und dann, weil er das Verbot, die Spannader zu essen, übertreten hat. Nach der Ansicht, dass die Spannader überhaupt keinen Geschmack enthält (s. oben Note 19), würde er sich wegen Übertretung des Verbotes, etwas von einem zum Genuss verbotenen Tiere zu essen, nicht strafbar gemacht haben, da danach die Spannader gar nicht als etwas Essbares betrachtet wird, wohl aber wegen Übertretung des Verbotes, die Spannader zu essen, da die Tora verboten hat, sie zu essen, obgleich sie keinen Geschmack hat und eigentlich gar nicht als etwas Essbares anzusehen wäre.</i>. Es sagte nämlich R. Jehuda: Die Spannader ist doch schon seit der Zeit<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> Ed. pr. und Venet. <span dir="rtl">על בני יעקב</span>.</i> der Söhne Jakobs verboten, ihnen war aber unreines Vieh doch noch erlaubt<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> demnach ist das Verbot doch für die Spannader aller Tiere erlassen worden, der reinen wie der unreinen, und bleibt deshalb das Verbot auch für die Spannader der unreinen Tiere als ein besonderes Verbot bestehen, trotzdem diese nachher am Sinai überhaupt für den Genuss verboten worden sind.</i>. Darauf erwiderte man ihm: Am Sinai erst ist es geboten worden und nur in der Schrift an der passenden Stelle eingefügt worden<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> Nach Maimon, ist dies so zu erklären: allerdings ist es bereits den Söhnen Jakobs verboten gewesen, die Spannader zu geniessen, als Toravorschrift ist dieses Verbot aber doch erst am Sinai verkündet worden; wenn es deshalb in der Tora auch in die Lebensgeschichte Jakobs eingefügt worden ist, darf es als Toravorschrift doch nur als auf die Zeit nach der Gesetzgebung sich beziehend ausgelegt werden, danach kann es sich aber nur auf die Spannader reiner Tiere beziehen, da unreine Tiere überhaupt zum Genusse verboten sind. Eine andere Auslegung im Talmud gibt als Grund für die Ansicht der Weisen, dass sich das Verbot der Spannader auf unreine Tiere nicht bezieht, den Grundsatz an, dass im Allgemeinen eine bereits verbotene Sache nicht aus einem anderen Grunde nochmals verboten werden kann (<span dir="rtl">אין איסיר חל על איסור</span>); die Spannader eines unreinen Tieres ist bereits, weil sie von einem unreinen Tiere kommt, verboten, das besondere Verbot, die Spannader nicht zu essen, kann sich deshalb auf sie nicht erstrecken. R. Jehuda wendet dagegen ein, das dieser Grundsatz doch nur da Geltung habe, wo das zweite Verbot nicht ein weitergehendes als das erste ist; das Verbot der Spannader sei aber ein strengeres Verbot (<span dir="rtl">איסור חמור</span>) im Vergleich zu dem, das den Genuss der unreinen Tiere verbietet, da es bereits für die Söhne Jakobs gegolten hat, denen unreine Tiere noch nicht verboten waren. Die Weisen widerlegen dann diesen Einwand, indem sie meinen, das tatsächlich der Genuss den Söhnen Jakobs noch gar nicht verboten gewesen ist, das <span dir="rtl">לא יאכלו בני ישראל את גיד הגשה</span> (Gen. 32, 33), beziehe sich erst auf die Zeit nach der Gesetzgebung.</i>.
+
+Chapter 8
+
+Fleisch jederlei Art darf nicht in Milch gekocht werden<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Das Verbot <span dir="rtl">לא תבשל גדי בחלב אמו</span> „du sollst das Böcklein nicht in der Milch seiner Mutter kochen“ wird in der Schrift dreimal wiederholt (Exod. 23, 19; 34, 26; Deut. 14, 21). Nach der mündlichen Überlieferung ist damit ein dreifaches Verbot ausgesprochen, Fleisch mit Milch zusammen zu kochen, das zusammen Gekochte zu geniessen, und auch es in irgend einer anderen Weise zu verwenden. Nach der recipierten Halacha bezieht sich dieses Verbot jedoch nur auf Fleisch von einem Vieh, nicht auf Fleisch von Wild und Geflügel. Nach rabbinischer Verordnung darf auch Fleisch von Wild und Geflügel, das mit Milch zusammen gekocht worden ist, nicht gegessen werden, das Zusammenkochen dagegen ist auch nach rabbinischer Verordnung nicht verboten, ebenso nicht, das zusammen Gekochte in anderer Weise zu verwenden. Der Ausspruch der Mischna ist demnach dahin zu verstehen, dass das Verbot von <span dir="rtl">בשול בשר בחלב</span>, insofern das so zusammen Gekochte für den Genuss verboten ist, sich auf Fleisch jederlei Art bezieht, auch auf das von Wild und Geflügel.</i>, ausgenommen Fleisch von Fischen und Heuschrecken, es darf auch nicht mit Käse zusammen auf den Tisch gestellt werden<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> eine rabbinische Vorbeugungsmassregel (<span dir="rtl">גזירה</span>), weil zu befürchten ist, dass das Fleisch auf einer noch kochend heissen Schüssel mit dem Käse zusammen aufgetragen wird, so dass es als zusammen gekocht gilt, und man dann davon geniesst.</i>, ausgenommen Fleisch von Fischen und Heuschrecken. Wer sich Fleisch durch Gelübde versagt<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> ein Gelübde getan hat, dass er kein Fleisch geniessen will.</i>, dem ist Fleisch von Fischen und Heuschrecken erlaubt<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Fleisch von Fischen jedoch nur in dem Falle, wenn ein besonderer Grund zu der Annahme vorliegt, dass er bei seinem Gelübde an Fischfleisch nicht gedacht hat, im anderen Falle dagegen ist anzunehmen, dass er sich den Genuss von Fischen auch hat versagen wollen (s. Nedar. 54b).</i>. Geflügel darf mit Käse zusammen auf den Tisch gestellt<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> weil beim Geflügel selbst das Essen des zusammen Gekochten nur ein rabbinisches Verbot ist, s. Note 1.</i>, aber nicht gegessen werden, dies die Worte von Bet-Schammai<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Ed. pr. und ed. Ven. lesen: <span dir="rtl">כדברי בית שמאי</span>, wie Eduj. V, 2.</i>. Bet-Hillel sagen: Es darf nicht zusammen hingestellt<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> weil zu befürchten ist, dass, wenn es erlaubt wäre, Geflügel mit Käse gleichzeitig aufzutragen, man auch anderes Fleisch zusammen mit Käse auf einer noch kochend heissen Schüssel auftragen und so das Tora-Verbot, Fleisch mit Milch zusammen zu kochen, und, wenn man davon geniesst, auch das Verbot, das so Gekochte zu geniessen, übertreten wird.</i> und nicht zusammen gegessen werden. Es sagte R. Jose: Es gehört dies zu den Fällen, wo Bet-Schammai erleichtern und Bet Hillel erschweren<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> während sonst zumeist Bet-Schammai erschweren und Bet-Hillel erleichtern. Die Mischna folgt also hier der Überlieferung des R. Jose (s. Eduj. V, 2).</i>. Auf welchen Tisch ist gemeint? Auf den Tisch, an welchem man isst, aber auf den Tisch, auf dem man die Speisen anrichtet, darf man ohne Bedenken eines neben das andere stellen<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> weil dort niemand die Speisen berührt und deshalb, selbst wenn das Fleisch in kochend heissem Zustand aufgetragen wird, nicht zu befürchten ist, dass es mit dem Käse in Berührung kommen wird.</i>.
+Fleisch und Käse darf man zusammen in ein Tuch einschlagen<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> obwohl es nach der vorhergehenden Mischna verboten ist, sie zusammen auf den Tisch zu bringen.</i>, nur dürfen sie einander nicht berühren<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> auch wenn sie beide kalt waren, müssen die Stellen, wo sie sich berührt haben, abgewaschen werden.</i>. R. Simon, Sohn des Gamliel, sagt: Zwei Fremde<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">אכסנאי</span> (ξένος) = ein Fremder, der in einem Gasthause isst.</i> dürfen an einem Tisch der eine Fleisch und der andere Käse essen, ohne Bedenken zu tragen<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> wenn sie einander fremd sind, weil dann nicht zu befürchten ist, dass der eine auch von dem nehmen wird, was dem anderen gehört; zwei Bekannte dagegen dürfen nicht an einem Tisch Fleisch und Milchspeisen essen, wenn diese nicht durch einen dazwischen gesetzten Gegenstand deutlich von einander getrennt sind oder für jeden ein besonderes Tischtuch aufgedeckt wird.</i>.
+Ist ein Tropfen Milch auf<sup class="footnote-marker">13a</sup><i class="footnote"> Ed. pr. <span dir="rtl">לתוך</span>.</i> ein Fleischstück<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> das mit anderen Fleischstücken zusammen in einem Topfe kocht. Nach Tosafot spricht die Mischna von dem Falle, dass das Fleischstück, auf welches der Milchtropfen gefallen ist, ganz trocken auf dem aus der Flüssigkeit hervorragenden Teile eines anderen Fleischstückes liegt, in diesem Falle richtet es sich nur nach der Grösse dieses einen Fleischstückes, weil ohne Vermittlung einer Flüssigkeit der Milchtropfen nicht von dem einen Fleischstücke in die anderen eindringen kann. Nach Raschi richtet es sich selbst in dem Falle, dass das Fleischstück zumteil in der Flüssigkeit liegt, nur nach der Grösse dieses einen Stückes, wenn der Milchtropfen auf den ausserhalb der Flüssigkeit liegenden Teil des Fleisches gefallen ist, weil auch in diesem Falle der Milchtropfen nur in dieses eine Stück eindringt, nicht aber von diesem Stück auch in die anderen.</i> gefallen, so ist es verboten<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Nach Tosafot, denen die meisten Erklärer folgen, bezieht sich das <span dir="rtl">אסור</span> nur auf das Stück, auf das der Milchtropfen gefallen ist, der übrige Inhalt des Topfes dagegen wird davon nicht berührt; da der Milchtropfen nicht von dem einen Stücke in die anderen eindringen kann, werden die anderen auch nicht durch den etwa in sie eindringenden Saft des verboten gewordenen Stückes verboten. Nach Raschi, dessen Erklärung Barten. folgt, bezieht sich das <span dir="rtl">אסור</span> auf den ganzen Inhalt des Topfes. Nachdem das eine Stück einmal <span dir="rtl">אסור</span> geworden ist, wird es wie <span dir="rtl">נבלה</span> betrachtet, und wird durch den Saft, der von diesem Stück in die anderen eindringt, auch alles übrige verboten, trotzdem der Milchtropfen selbst nicht in die anderen Fleischstücke eindringen kann. Die Mischna gibt danach die Ansicht des R. Jehuda wieder, wonach Verbotenes, das mit Erlaubtem der gleichen Art sich vermischt, das Erlaubte immer verboten macht, darum ist der ganze Inhalt des Topfes verboten, wie gross er auch immer sein mag (s. R. Nissim). Nach Tosf. Jomt. ist auch nach Raschi der ganze Inhalt des Topfes nur dann verboten, wenn man den Topf, nachdem das eine Stück durch den darauf gefallenen Milchtropfen <span dir="rtl">אסור</span> geworden ist, zugedeckt oder umgerührt hat (s. Note 17).</i>, wenn [die Milch] auch nur aus dem Stück herausgeschmeckt werden könnte<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> d. i. wenn das Volumen des Fleischstückes nicht 60 mal so gross ist wie das des Milchtropfens.</i>; hat man den Topf angerührt<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> Nach Raschi und Barten.: wenn man sofort, nachdem der Milchtropfen auf das Fleischstück gefallen ist, den Topf geschüttelt oder den Inhalt umgerührt hat, in diesem Falle teilt sich der Milchtropfen sofort dem ganzen Inhalt des Topfes mit und ist deshalb das Fleisch nur dann verboten, wenn der gesamte Inhalt des Topfes samt der Brühe nicht 60 mal soviel ist wie der Milchtropfen. Nach den anderen Erklären: wenn man, nachdem das eine Stück durch den Milchtropfen <span dir="rtl">אסור</span> geworden ist, den Topf schüttelt oder umrührt, so ist der ganze Inhalt des Topfes verboten, wenn es, d. h. das verboten gewordene Fleischstück, so gross ist, dass der übrige Inhalt des Topfes nicht das 60 fache desselben ausmacht. Danach gibt die Mischna die Ansicht der anderen Weisen wieder, die im Gegensatz zu R. Jehuda der Ansicht sind, dass auch Verbotenes, das sich mit gleichartigem Erlaubten vermischt, darin aufgeht, wenn es nicht herauszuschmecken wäre. Der Ausspruch der Mischna würde sich aber auch mit der Ansicht des R. Jehuda vereinbaren lassen, da in dem Topf nicht nur Fleisch, sondern auch flüssige Brühe enthalten ist, diese aber nicht mit Fleisch als gleichartig angesehen wird; auch R. Jehuda ist nämlich der Ansicht, dass Verbotenes, das sich mit gleichartigem und ungleichartigem Erlaubten vermischt, wenn beides zusammen das 60 fache Volumen des Verbotenen enthält, darin aufgeht. Dieselbe Folge wie das Schütteln oder Umrühren hat auch das Zudecken des Topfes, weil dadurch die beim Kochen sich entwickelnde Feuchtigkeit sich im ganzen Topf verbreitet und Alles, was im Topfe ist, mit einander verbindet.</i>, ist es verboten, wenn es aus dem Inhalte des Topfes herausgeschmeckt werden könnte. Das Euter schneidet man auf<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> der Länge und Breite nach.</i> und entleert es von der Milch<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> entweder durch Auspressen oder durch wiederholte Kreuz- und Querschnitte. Nach der Ansicht einiger Erklärer ist dies jedoch nur nötig, wenn man das Euter allein oder mit anderem Fleisch zusammen in einem Topf kochen will, nach der Ansicht anderer, auch wenn man es am Spiess braten will.</i>; hat man es nicht aufgeschnitten<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> sondern es unaufgeschnitten gebraten oder gekocht.</i>, so übertritt man doch nicht das Verbot<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> d. h. man macht sich nicht der Geisselstrafe schuldig, die auf Übertretung eines Tora-Verbotes steht, weil unter <span dir="rtl">חלב אמו</span> nur Milch, die von einem noch lebenden Tier entnommen worden ist, zu verstehen ist, das Entfernen der Milch aus dem Euter eines geschlachteten Tieres beruht daher nur auf rabbinischer Verordnung. Inwieweit auch auf diese Milch die Bestimmungen von <span dir="rtl">בשר בחלב</span> anzuwenden sind, darüber gehen die Ansichten der Decisoren auseinander. Nach der weitestgehenden Erschwerung darf man das Euter, selbst nachdem man es vorschriftsmässig aufgeschnitten und entleert hat, nur für sich allein am Feuer braten, nicht aber in einem Topf, auch nicht allein ohne anderes Fleisch, in Wasser kochen.</i>; das Herz schneidet man auf und lässt das Blut heraus<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> das in den Herzkammern angesammelte Blut; für das im Herzfleisch verteilte Blut genügt wie bei jedem anderen Fleischstück das danach vorzunehmende Aussalzen.</i>, hat man es nicht aufgeschnitten<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> sondern es unaufgeschnitten gebraten oder gekocht.</i>, so übertritt man doch nicht das Verbot<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> des Blutgenusses, weil gekochtes Blut zu geniessen nur durch rabbinische Verordnung verboten ist (s. Tosaf. z. St. und Menach. 21 a). Nach Raschi und Maim. ist allerdings auch das Geniessen von gekochtem Blut nach Tora-Vorschrift verboten; danach spricht die Mischna hier nur von dem Herzen von Geflügel, da macht man sich deshalb nicht der Geisselstrafe schuldig, weil in dem Herzen von Geflügel sich nicht ein <span dir="rtl">כזית</span> Blut anzusammeln pflegt, der Geisselstrafe schuldig aber macht man sich nur, wenn man ein <span dir="rtl">כזית</span> von dem Verbotenen geniesst (s. Kerit. 22 a).</i>. Wer Geflügel mit Käse zusammen auf den Tisch bringt, übertritt kein Verbot<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> sondern ebenfalls nur eine rabbinische Verordnung. Dasselbe ist auch der Fall, wenn man anderes Fleisch mit Käse zusammen auf den Tisch bringt. Der Talmud erklärt deshalb das <span dir="rtl">אינו עובר בלא תעשה</span> mit: <span dir="rtl">אינו בא לידי לא תעשה</span>, wenn man Geflügel mit Käse zusammen auf den Tisch bringt, kommt man nicht zur Übertretung eines Tora-Verbotes, selbst wenn man sich vergisst und beides zusammen geniesst, weil Fleisch von Geflügel nach Tora-Vorschrift nicht unter das Verbot von <span dir="rtl">בשר בחלב</span> fällt (s. die folgende Mischna).</i>.
+Fleisch von einem reinen Vieh in Milch von einem reinen Vieh darf man weder kochen noch benutzen<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> Die dreimalige Wiederholung des Verbotes <span dir="rtl">לא תבשל גדי בחלב אמו</span> (Exod. 23, 19; 34, 26; Deut. 14, 21) deutet nach der Tradition auf das dreifache Verbot hin, Fleisch in Milch zu kochen, das zusammen Gekochte zu geniessen und es auch zu irgend einem anderem Gebrauche zu verwenden.</i>, Fleisch von einem reinen Vieh in Milch von einem unreinen<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> Unter <span dir="rtl">גדי</span> ist sowohl das Junge von einer Ziege wie das von einem Schaf oder Rind zu verstehen; wo das Junge als das von einer Ziege bezeichnet werden soll wird der Ausdruck <span dir="rtl">גדי עזים</span> gebraucht (Talmud 113 b). Da der Ausdruck <span dir="rtl">גדי</span> nur von diesen als rein geltenden d. h. zum Genuss erlaubten Tieren gebraucht wird, so gilt das Verbot nur für diese, nicht aber für die unreinen zum Genuss verbotenen Viehgattungen. Dass das Verbot sich auch nur auf die Milch von reinen Tieren, nicht aber auf die von unreinen bezieht, ist nach der Tradition durch die Bezeichnung <span dir="rtl">בחלב אמו</span> angedeutet, das heisst: in der Milch von einem gleichartigen Tiere.</i> Vieh, Fleisch von einem unreinen Vieh in Milch von einem reinen Vieh darf man kochen und darf man benutzen<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> Geniessen darf man natürlich das Gekochte nicht, da ja das Fleisch oder die Milch von einem zum Genuss verbotenen Tiere stammt.</i>. R. Akiba sagt: Wild und Geflügel sind nach Toragesetz nicht mit inbegriffen, denn es heisst dreimal: „du sollst ein Böcklein nicht in der Milch seiner Mutter kochen“, um Wild und Geflügel und unreines Vieh auszuschliessen<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> Die dreimalige Wiederholung des Wortes <span dir="rtl">גדי</span> schliesst nach R. Akiba nicht nur unreines Vieh von dem Verbots aus, sondern auch Wild und Geflügel, sowohl reines wie unreines. Nur durch rabbinische Verordnung ist es verboten, auch Wild und Geflügel, das in Milch gekocht ist, zu geniessen, das Kochen selbst sowie jede andere Nutzniessung von dem zusammen Gekochten ist überhaupt nicht verboten. Nach Tosaf. ist dieses nur die Ansicht des R. Akiba, während nach der Ansicht des ersten Tanna Wild und Geflügel auch nach Toravorschrift mit in das Verbot eingeschlossen sind, ebenso wie das in demselben Schriftverse erwähnte Aas-Verbot sich auch auf Wild und Geflügel bezieht (s. Note 32); nach Ascheri ergänzt R. Akiba nur die Worte des ersten Tanna, der ebenso wie R. Akiba der Ansicht ist, dass auch Wild und Geflügel nach Toravorschrift von dem Verbots ausgeschlossen sind.</i>. R. Jose, der Galiläer, sagt: Es heisst:<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> Deut. 14, 21.</i> „ihr sollt keinerlei Aas essen“, und es heisst:<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> in demselben Schriftverse.</i> „du sollst ein Böcklein nicht in der Milch seiner Mutter kochen“, das, worauf sich das Aas-Verbot bezieht, darf man nicht in Milch kochen<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> daraus, dass die beiden Verbots in demselben Schriftverse neben einander stehen, ist zu schliessen, dass auf alle Tiere, auf welche das Aas-Verbot sich bezieht, sich auch das Verbot von <span dir="rtl">בשר בחלב</span> bezieht.</i>, Geflügel, auf das sich das Aas-Verbot auch bezieht, dürfte demnach auch nicht in Milch gekocht werden, darum heisst es: „in der Milch seiner Mutter“, das schliesst Geflügel aus, das ja keine Muttermilch hat<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> nach R. Jose wäre demnach nur Geflügel, nicht aber Wild und unreines Vieh von dem Verbots ausgeschlossen.</i>.
+Die Milch im Magen<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">קיבה</span> ist hier nicht die Bezeichnung für den Magen selbst, sondern für die in dem Magen eines jungen Tieres gefundene Milch.</i> eines von einem Götzendiener [geschlachteten Tieres]<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> das als Aas gilt.</i> oder eines Aases<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> eines nicht vorschriftsmässig geschlachteten Tieres.</i> ist verboten<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> Nach der Ausführung im Talmud entspricht dieser Satz der Mischna nicht der recipierten Halacha, sondern gilt die Milch im Magen eines Aases, wie aus Aboda-Sara II, 5 hervorgeht, nicht als verboten. Trotzdem ist dieser Satz, obgleich durch den dort erwähnten Einwand widerlegt, beibehalten worden, weil er einmal in die Mischna-Sammlung aufgenommen war. Nach Raschi ist die Milch deshalb nicht verboten, weil sie ja gar nicht von dem Tiere selbst stammt, sondern von dem Muttertier, durch die Aufnahme in den Magen ist sie noch nicht zu einem Teile des Tieres selbst geworden; nach Alfasi und Maimon. ist der Grund, weil solche Milch gar nicht als etwas Geniessbares gilt, sondern wie der sonstige Mageninhalt als Unrat (<span dir="rtl">פירשא</span>).</i>. Wenn man mit der Magenhaut<sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> gemeint ist der Magen selbst im Gegensatz zu dem Mageninhalt.</i> eines tauglichen<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> das vorschriftsmässig geschlachtet worden und zum Genuss erlaubt ist.</i> Tiers [Milch] anstellt, ist sie verboten, wenn jene herausgeschmeckt werden kann<sup class="footnote-marker">40</sup><i class="footnote"> Ist dagegen nur so wenig von der Magenhaut hineingetan worden, dass es nicht den 60ten Teil der Milch ausmacht, so ist der daraus hergestellte Käse nicht verboten. Im Allgemeinen gilt es allerdings als Grundsatz, dass Flüssiges, das durch Zusatz eines verbotenen Stoffes in eine feste Masse verwandelt worden ist, selbst dann verboten ist, wenn ein auch noch so geringes Quantum von dem Verbotenen dazu verwendet worden ist (<span dir="rtl">דבר המעמיד לא בטל</span>). In diesem Falle ist ja aber die zugesetzte Magenhaut gar nicht etwas an sich Verbotenes, sie wird erst durch die Vermischung mit der Milch zu etwas Verbotenem, eine Vermischung von Fleisch und Milch ist aber nur dann verboten, wenn sie durch den Geschmack zu erkennen ist. Hat man dagegen Milch mit der Magenhaut eines nicht zum Genuss erlaubten oder nicht vorschriftsmässig geschlachteten Tieres angesetzt, so ist der daraus gewonnene Käse aus dem angegebenen Grunde unter allen Umständen verboten, selbst wenn ein auch noch so geringes Teilchen davon hineingetan worden ist.</i>. Die Milch im Magen eines tauglichen Tieres, das an einem Tier, das trefa ist, gesaugt hat, ist verboten, die Milch im Magen eines Tiers, das trefa ist, das an einem tauglichen gesaugt hat, ist erlaubt, weil sie nur im Innern des Tieres angesammelt liegt<sup class="footnote-marker">41</sup><i class="footnote"> Nach Maimon. entspricht auch dieser zweite Teil der Mischna nicht der Halacha, sondern ist auch die Milch eines tauglichen Tieres, das an einem Tier, das trefa ist, gesaugt hat, nicht verboten s. Note 37.</i>.
+In manchem ist das Fett-Verbot<sup class="footnote-marker">42</sup><i class="footnote"> Lev. 7, 23—25.</i> strenger als das Blut-Verbot<sup class="footnote-marker">43</sup><i class="footnote"> Lev. 7, 26—27; 17, 7—12.</i> und in manchem das Blut-Verbot strenger als das Fett-Verbot. Das Fett-Verbot ist insofern strenger, als das Fett der Veruntreuung untersteht<sup class="footnote-marker">44</sup><i class="footnote"> Wenn jemand das Fett von Opfertieren, das dazu bestimmt ist, auf dem Altar geopfert zu werden, von einfach heiligen nach dem Sprengen des Blutes, von hochheiligen auch schon vorher, für sich verwendet, begeht er damit eine Veruntreuung und muss, wenn es irrtümlich geschehen ist, ein Schuldopfer darbringen und das Veruntreute ersetzen (s. Lev. 5, 14—16).</i> und die auf Verworfenes<sup class="footnote-marker">45</sup><i class="footnote"> wenn man das Fett von einem Opfer geniesst, das dadurch untauglich geworden ist, dass man eine der vier Haupt-Opferhandlungen mit der Absicht ausgeführt hat, ausserhalb der dafür vorgeschriebenen Zeit etwas von dem Fleisch zu essen oder von den Opferteilen zu opfern oder von dem Blut zu sprengen (s. Sebach. II Noten 34—42).</i>, Übriggelassenes<sup class="footnote-marker">46</sup><i class="footnote"> wenn man davon geniesst, nachdem es dadurch unbrauchbar geworden ist, dass es über die vorgeschriebene Zeit hinaus liegen geblieben ist.</i> und Unreinheit<sup class="footnote-marker">47</sup><i class="footnote"> wenn man davon geniesst, während man sich im Zustande der Unreinheit befindet.</i> stehende Strafe bei ihm eintritt, was beim Blut nicht der Fall ist<sup class="footnote-marker">48</sup><i class="footnote"> Die auf das Essen von <span dir="rtl">פגול</span> stehende Strafe tritt beim Blutgenuss nicht ein, weil diese Strafe nur dann eintritt, wenn man etwas isst, das erst durch ein Anderes für seine Bestimmung verwendbar gemacht wird, das Blut dagegen wird nicht erst durch ein Anderes verwendbar, sondern es macht nur selbst dadurch, dass es gesprengt wird, Anderes für seine Verwendung verwendbar (s. Sebach. IV Note 12). Dass auch die Verbots von <span dir="rtl">נותר ,מעילה</span> und <span dir="rtl">טומאה</span> auf das Blut keine Anwendung finden, ist nach dem Talmud in dem dreifach einschränkenden <span dir="rtl">,לכם לכפר</span> und <span dir="rtl">הוא</span> in dem Schriftvers Lev. 17, 11 angedeutet.</i>; das Blut-Verbot ist insofern strenger, als es für Vieh, Wild und Geflügel, sowohl für reines wie für unreines, gilt<sup class="footnote-marker">49</sup><i class="footnote"> S. Kerit. I, 1. Unter dem Ausdruck <span dir="rtl">בהמה</span> (Ley. 7, 26) ist auch Wild mitinbegriffen, wie aus Deut. 14, 3. 4 hervorgeht.</i>, das Fett-Verbot dagegen gilt ausschliesslich nur für reines Vieh<sup class="footnote-marker">50</sup><i class="footnote"> wie es ausdrücklich heisst (Lev. 7, 25): <span dir="rtl">מו הבהמה אשר יקריב ממנו אשה לה׳</span>.</i>.
+
+Chapter 9
+
+Die Haut<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> wenn ein Stück Fleisch, das weniger als ein Ei gross ist, noch an der es bedeckenden Haut des Tieres hängt.</i>, der Fleischsaft,<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">רוטב</span>: die Brühe; hier ist darunter der beim Kochen oder Braten aus dem Fleische ausgeschiedene Fleischsaft zu verstehen, der zu einer festen Masse geronnen ist und deshalb für sich allein nicht gegessen zu werden pflegt, wohl aber zusammen mit dem Fleische.</i> der Bodensatz<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> die beim Kochen am Boden sich ansetzende Mischung von Gewürzen, anderen Zutaten und zerkochtem Fleisch, s. Sebach. III Note 24.</i>, das Abgeschabte<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> die beim Abhäuten stellenweise an der Haut unabsichtlich hängen gebliebenen kleinen Fleischteilchen, nach Anderer auch die sehr harte Halsader und die äussere Rückenmarkshaut.</i>, die Knochen<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> die mit Mark gefüllt sind (Raschi); nach Maim. (<span dir="rtl">הלכות טומאת אוכלים</span> IV, 4) auch andere Knochen, an denen sich noch angewachsenes Fleisch befindet.</i>, die Adern, die Hörner<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> soweit sie noch so weich sind dass, wenn man hineinschneidet, Blut herausfliesst.</i> und die Klauen<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> soweit sie noch so weich sind dass, wenn man hineinschneidet, Blut herausfliesst.</i> werden mit hinzugerechnet<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> zu einem Stück Fleisch, das weniger als ein Ei gross ist, ebenso die Knochen zu dem in ihnen enthaltenen Mark, wenn dieses weniger als ein Ei gross ist.</i>, um die Speisen-Unreinheit zu übertragen<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Speisen, die unrein geworden sind, können die Unreinheit nur dann weiter übertragen, wenn sie selbst mindestens ein Ei gross eind (nach Tosaf. können Speisen, wenn sie nicht wenigstens ein Ei gross sind, auch keine Unreinheit annehmen, die meisten anderen Decisoren widersprechen aber dieser Ansicht). Alle die in der Mischna angeführten Dinge sind nun als eigentliche Speisen nicht zu betrachten, da sie teils, wie die Haut und die Knochen, gar nicht, teils, wie der Saft und die Adern, nur mit dem Fleische zusammen gegessen zu werden pflegen. Trotzdem werden sie hinzugerechnet, einem Stück Fleisch, das weniger gross als ein Ei ist, die zum Übertragen der Unreinheit erforderliche Eigrösse zu geben, weil sie teils, wie der Saft und die Adern, doch mit dem Fleische zusammen gegessen zu werden pflegen, teils, wie die Haut und die Knochen, dem Fleisch bzw. dem in den Knochen befindlichen Mark als Schutz (<span dir="rtl">שומר</span>) dienen und deshalb, ebenso wie ihre Berührung die Übertragung der Unreinheit von und nach dem durch sie geschützten Fleisch vermittelt, sie auch in dieser Beziehung als zu dem Fleisch gehörend betrachtet werden.</i>, aber nicht inbezug auf Aas-Unreinheit<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Wer ein Aas oder ein eine Olive grosses Stück Fleisch von einem Aas berührt oder, auch ohne es zu berühren, trägt, wird dadurch unrein und auch die Kleider, die er anhat, werden unrein. Hier werden aber die in der Mischna angeführten Dinge nicht mitgerechnet, auch die Haut und die Knochen nicht, trotzdem sie als <span dir="rtl">שומר</span> die Übertragung der Unreinheit vermitteln, sondern muss das Fleisch allein die Grösse einer Olive haben.</i>. Ebenso<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">כיוצא בו</span> = etwas Gleiches oder Ähnliches. Ein Gegenstand hat einen Wert von … wird ausgedrückt durch <span dir="rtl">יוצא ב׳</span>, eigentlich: es geht heraus d. h. wird ausgegeben für den Preis von …, <span dir="rtl">כיוצא בו</span> bedeutet also, dass etwas wie ein dem Vorhergehenden an Wert Gleiches ist oder allgemeiner ihm gleich oder ähnlich ist.</i>, wenn jemand<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> ein Israelite.</i> ein unreines<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> das, auch wenn es vorschriftsmässig geschlachtet worden ist, dennoch, sobald es verendet, <span dir="rtl">נבלה</span> wird (s. oben IV, 4).</i> Vieh für einen Nichtjuden<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> hat er es dagegen für einen Israeliten geschlachtet, so nimmt es überhaupt keine Speisen-Unreinheit an, da ein unreines Vieh für einen Israeliten überhaupt nicht als Speise gilt.</i> geschlachtet hat und es zuckt noch<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Sobald ein Tier vorschriftsmässig geschlachtet worden ist, darf ein Israelite von dem Fleisch essen, auch wenn das Tier noch nicht vollständig verendet ist; für einen Nichtjuden dagegen wird das Fieisch nicht durch das Schlachten sondern erst durch das Vorenden des Tieres erlaubt. Nur von einem vorschriftsmässig geschlachteten reinen Tiere, das dem Israeliten zum Genuss erlaubt ist, darf auch der Nichtjude sofort nach dem Schlachten geniessen, weil es als Grundsatz gilt, dass, was für den Israeliten erlaubt ist, für den Nichtjuden umsomehr als erlaubt zu gelten hat.</i>, kann Speisen-Unreinheit durch es übertragen werden<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> wenn es durch Berührung mit einer Unreinheit unrein geworden ist; obwohl es, da es ein unreines Tier ist, von einem Israeliten überhaupt nicht gegessen werden darf und auch von einem Nichtjuden nicht, da es noch nicht vollständig verendet ist, wird es dennoch bereits als zum Geniessen bestimmte Speise betrachtet, weil es durch einen Israeliten geschlachtet worden ist und das Schlachten eines zum Genuss bestimmten Tieres durch einen Israeliten im Allgemeinen die Wirkung hat, dass das Tier sofort nach dem Schlachten als Speise betrachtet wird.</i>, Aas-Unreinheit dagegen erst, nachdem es tot ist<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> weil es Lev. 11, 39 ausdrücklich heisst: <span dir="rtl">ובי ימות מן הבהמה</span>, erst durch den Tod wird es <span dir="rtl">נבלה</span>.</i> oder man den Kopf abgetrennt hat<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> sobald der Kopf vollständig abgetrennt ist, wird das Tier als tot betrachtet, auch wenn es noch Lebenszeichen von sich gibt.</i>. Für die Verunreinigung durch Speisen-Unreinheit sind die Grenzen weiter<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> Als Subject zu <span dir="rtl">ריבה</span> ist hinzuzudenken: <span dir="rtl">הכתוב</span>, das Schriftwort, aus dem die obigen Bestimmungen abgeleitet werden.</i> gezogen als für die Verunreinigung durch Aas-Unreinheit. R. Jehuda sagt: Hat man das Abgeschabte<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> die beim Abhäuten stellenweise an der Haut unabsichtlich hängen gebliebenen kleinen Fleischteilchen.</i> zusammengehäuft,<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> d. h. absichtlich von den einzelnen Stellen der Haut zusammengetragen (s. Talm. 121 b: <span dir="rtl">והוא שכנסן</span>).</i>, so dass soviel wie eine Olivengrösse davon an einer Stelle ist, so macht man sich durch dasselbe strafbar<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> obgleich diese einzelnen Fleischrestchen an sich nicht einmal insofern als Fleisch betrachtet werden, dass sie in Verbindung mit anderem Fleische die diesem zur Übertragung von Aas-Unreinheit fehlende Olivengrösse ergänzen, nehmen sie dennoch den Charakter von Fleisch an, sobald man sie bis zu einer Menge von Olivengrösse zusammengehäuft hat, weil man durch dieses absichtliche Zusammenhäufen zu erkennen gegeben hat, dass man sie als zum Essen bestimmtes Fleisch betrachtet wissen will, das Zusammengehäufte verunreinigt wie jedes andere Fleisch von einer <span dir="rtl">נבלה</span>, und wer, nachdem er es berührt hat, das Heiligtum betritt oder Heiliges geniesst, macht sich darum der darauf stehenden Strafe der Ausrottung schuldig. R. Jehuda gebraucht den schärferen Ausdruck: <span dir="rtl">חייב עליו</span> anstatt des erwarteten: <span dir="rtl">מטמא</span>, um dadurch zum Ausdruck zu bringen, dass die Unreinheit, die er solchem abgeschabten Fleische zuspricht, nicht nur eine rabbinische Erschwerung ist, sondern dass es nach Tora-Vorschrift als unrein zu betrachten ist (Tosaf. 121 b). Ed. Lowe liest: <span dir="rtl">אין חייבין עליו</span>.</i>.
+Bei den folgenden ist die Haut<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> weil sie dünn und weich ist.</i> wie das Fleisch<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> insofern, dass sie wie das Fleisch für unrein gilt und Unreinheit annimmt und überträgt, auch nachdem sie vom Körper abgezogen worden ist.</i>: Die Haut des Menschen, die Haut des Hausschweins<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">חזיר של ישוב</span>, das Schwein, das in bewohnter Gegend aufgezogen wird, <span dir="rtl">חזיר הבר</span>, das draussen wild lebt.</i> — R. Jose<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> Die Talmudausg. lesen: <span dir="rtl">ר׳ יהודה</span>.</i> sagt: Auch die Haut des Wildschweins —, die Haut des Höckers<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> Ed. pr. und Talmudausg.: <span dir="rtl">חטרת</span>, syr. <span dir="rtl">ܚܳܛܰܪܬܳܐ</span> = der Höcker.</i> bei einem jungen<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> so lange es noch keine Last getragen hat.</i> Kamel, die Kopfhaut bei einem jungen<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> so lange es noch von dem Muttertier gesäugt wird.</i> Kalb, die Haut an den Klauen<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> nach einer Ansicht im Talmud nur die Haut auf den Klauen selbst, nach einer anderen die Haut auf dem ganzen untersten Knochen, der beim Abhäuten des Tieres abgetrennt zu werden pflegt. In ed. Lowe fehlen die Worte: <span dir="rtl">ועור הראש של עגל הרך ועור בית הפרסות</span>, nach dem Talmud geben sie nur die Ansicht eines Einzelnen wieder, die von den anderen Weisen nicht geteilt wird.</i>, die Haut der Schamteile<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> bei einem weiblichen Tiere.</i>, die Haut eines Fötus, die Haut an der unteren<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> d. i. der inneren nach dem Körper zugewandten Seite, die unbehaart und weich ist.</i> Seite des Fettschwanzes, die Haut des lgels, des Chamäleons, der Eidechse und der Blindschleiche<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> es sind dieses vier von den Lev. 11, 29. 30. genannten acht unreinen Kriechtieren; welche Tiere mit den dort aufgezählten Arten gemeint sind, lässt sich mit Sicherheit nicht bestimmen.</i>; R. Jehuda sagt: Die Eidechse ist wie das Wiesel<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> das erste unter den dort genannten Kriechtieren, bei dem auch nach Ansicht des ersten Tanna die Haut nicht wie das Fleisch betrachtet wird.</i>. Hat man sie gegerbt<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">עבד</span> im Piel = bearbeiten, der gebräuchliche Ausdruck für „gerben“, die Haut zu Leder verarbeiten.</i> oder ist man so viel auf ihnen gegangen<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> wie es üblich war, die feuchte Haut zunächst auf der Strasse so auszubreiten, dass sie von den Tritten der Vorübergehenden hart getreten wurde.</i>, wie es zum Gerben erforderlich ist<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> nach dem Talmud ist dazu erforderlich, dass so lange Zeit darauf getreten worden ist, wie man gebraucht, um eine Strecke von 4 Mil zu gehen, 1 Mil = 2000 Schritte.</i>, sind sie alle rein, mit Ausnahme der Menschenhaut<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> Dass die Menschenhaut, auch nachdem sie gegerbt worden ist, ihre Unreinheit beibehält, beruht jedoch nur auf einer rabbinischen Verordnung, die deshalb getroffen worden ist, um zu verhüten, dass jemand aus der Haut seiner verstorbenen Eltern sich zum Andenken an sie eine Lederdecke machen lässt. Nach einer Ansicht im Talmud gehört nach Tora-Vorschrift die Haut des Menschen überhaupt nicht zu den in der Mischna aufgezählten Haut-Arten, sondern ist sie, auch wenn sie nicht gegerbt worden ist, rein und nur nach rabbinischer Verordnung aus dem angeführten Grunde unrein.</i>. R. Jochanan, Sohn des Nuri, sagt: Die Haut [aller] 8 Kriechtiere<sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> die Lev. 11, 29 und 30 aufgezählt sind.</i> gilt als Haut<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> wie die Haut der Säugetiere.</i>.
+Beim Abhäuten, sei es bei einem Vieh oder einem Wild, bei einem reinen<sup class="footnote-marker">40</sup><i class="footnote"> einem zum Genuss erlaubten und vorschriftsmässig geschlachteten Tiere.</i> oder unreinen<sup class="footnote-marker">41</sup><i class="footnote"> einem zum Genuss verbotenen Tiere, das <span dir="rtl">נבלה</span> ist, auch wenn es vorschriftsmässig geschlachtet worden ist, oder einem zam Genuss erlaubten Tiere, das <span dir="rtl">נבלה</span> geworden ist, weil es nicht vorschriftsmässig geschlachtet worden ist.</i>, bei einem grossen oder kleinen, gilt die Haut noch als [mit dem Körper] verbunden, so dass er durch sie Unreinheit annimmt<sup class="footnote-marker">42</sup><i class="footnote"> wenn das Tier rein ist (s. Note 40) und ein Unreiner den abgezogenen Teil der Haut berührt.</i> und überträgt<sup class="footnote-marker">43</sup><i class="footnote"> wenn das Tier unrein ist (s. Note 40) und ein Unreiner den abgezogenen Teil der Haut berührt.</i>, [wenn man sie abzieht,] um daraus eine Decke<sup class="footnote-marker">44</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">שטיח</span>, eine Lederdecke für Tisch, Stuhl oder Bett, von <span dir="rtl">שטח</span> = ausbreiten.</i> zu machen<sup class="footnote-marker">45</sup><i class="footnote"> Für diesen Zweck pflegte man die Haut vorne der ganzen Länge des Tieres nach aufzuschneiden und sie dann nach beiden Seiten hin abzuziehen.</i>, bis ein zum Angreifen [der Haut] ausreichendes Stück<sup class="footnote-marker">46</sup><i class="footnote"> das ist nach dem Talmud eia zwei Handbreiten breites Stück.</i> abgezogen ist<sup class="footnote-marker">47</sup><i class="footnote"> Bis dahin wird das abgezogene Stück Haut noch nicht als etwas Gesondertes, sondern nur als Handgriff (<span dir="rtl">יד</span>) für das Fleisch betrachtet; ist aber ein mehr als zwei Handbreiten breites Stück von dem Körper losgetrennt, gilt es nicht mehr als Handgriff für das Fleisch, da man dann das Fleisch an der von der Haut entblössten Stelle selbst angreifen kann (Raschi und Barten.). Nach R. Jakob aus Orléans (Tosaf. 123 a) und Maimon. (<span dir="rtl">הלכות שאר אבות הטומאות</span> I, 10) gilt die abgezogene Haut, solange nicht ein zwei Handbreiten breites Stück abgezogen ist, noch als Schutz (<span dir="rtl">שומר</span>) für das Fleisch und wird deshalb noch als mit diesem verbunden betrachtet; ist aber das abgezogene Stück Haut zwei Handbreiten breit, gilt es nicht mehr als <span dir="rtl">שומר</span>.</i>, wenn, um einen Schlauch daraus zu machen<sup class="footnote-marker">48</sup><i class="footnote"> Für diesen Zweck pflegte man die Haut an der Brustseite nicht aufzuschneiden, sondern man zog sie nach Raschi und Barten. vom Halse aus rund um den Körper des Tieres zum Schwänze zu herunter, nach Maim (s. Mischna-Kommentar) umgekehrt von oberhalb der Beine nach dem Halse zu herauf, so dass die abgezogene Haut einen nur oben und unten offenen Schlauch bildete.</i>, bis die Brust abgehäutet ist<sup class="footnote-marker">49</sup><i class="footnote"> Ed. pr. und Lowe: <span dir="rtl">עד שיוציא את כל החזה</span>. An der Brustgegend sitzt die Haut am festesten, deshalb wird nach Raschi und Barten. die Haut solange noch als Handgriff (<span dir="rtl">יד</span>) für das Fleisch betrachtet selbst an den Stellen, wo sie bereits von dem Körper losgetrennt ist, bis sie auch von der Brust abgetrennt ist, weil sich vor dem Abhäuten der Brust leicht die Notwendigkeit ergeben kann, den Körper des Tieres von der Stelle zu bewegen, und man sich dabei dann des schon abgezogenen Teiles der Haut als Handgriffes für das Fleisch bedient; nach R. Jakob aus Orléans und Maim. gilt auch der abgelöste Teil der Haut noch als Schutz (<span dir="rtl">שומר</span>) für das Fletsch, bis auch der am schwersten abzutrennende Teil an der Brust abgezogen worden ist.</i>, zieht man sie über die Füsse weg ab<sup class="footnote-marker">50</sup><i class="footnote"> Auch dieser Fall wird von Raschi, dem Barten. folgt, und Maim. verschieden erklärt. Nach Raschi ist unter <span dir="rtl">המרגיל</span> zu verstehen, wenn man die Haut nicht vom Halse aus rund um den Körper nach unten herunterzieht, sondern umgekehrt von den Füssen aus nach dem Halse zu herauf, in diesem Falle gilt die Haut als mit dem Körper verbunden, bis sie ganz abgezogen ist, da ja die Brust zuletzt abgezogen wird; die Haut oberhalb der Brust am Halse gilt nach R. Jochanan ben Nuri nicht mehr als Verbindung, nach Ansicht der Weisen wird in diesem Falle die Haut noch als mit dem Körper verbunden betrachtet, bis auch sie abgezogen worden ist. Nach Maim. heisst <span dir="rtl">מרגיל</span>: die Haut im Ganzen von oben nach unten, ohne einen Einschnitt zu machen, über die Füsse hinweg herunterziehen, so dass man dann nur oben die Halsseite und unten die Fussseiten zusammenbinden braucht, um einen fertigen Schlauch zu haben; in diesem Falle gilt die Haut als mit dem Körper verbunden, bis sie völlig abgezogen ist, da das Herunterziehen über die Füsse der am schwersten auszuführende Teil des Abhäutens ist.</i>, bis sie ganz abgezogen ist. Durch die Haut am Halse gilt nach Ansicht des R. Jochanan, Sohns des Nuri, die Haut nicht mehr als [mit dem Körper] verbunden<sup class="footnote-marker">51</sup><i class="footnote"> weil sie sich dort fast von selbst ablöst.</i>; nach Ansicht der Weisen gilt sie als verbunden, bis sie ganz abgezogen ist.
+Wenn an der Haut<sup class="footnote-marker">52</sup><i class="footnote"> eines Aas gewordenen Tieres.</i> ein olivengrosses Stück Fleisch sitzt<sup class="footnote-marker">53</sup><i class="footnote"> an einer Stelle, das nicht unabsichtlich beim Abziehen der Haut mit der Haut abgetrennt worden ist (vgl. oben Note 4).</i> und man berührt eine davon<sup class="footnote-marker">54</sup><i class="footnote"> Raschi und Barten. beziehen das <span dir="rtl">ממנו</span> auf <span dir="rtl">בשר</span>, Maim. bezieht es auf <span dir="rtl">עור</span>. Ed. Lowe liest: <span dir="rtl">הנוגע בציב וביוצא ממנו</span>.</i> ausgehende Faser<sup class="footnote-marker">55</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">ציב</span>, auch <span dir="rtl">ציבתא</span>, bedeutet einen dünnen Faden, einen dünnen Zweig. Wie aus dem zusammengesetzten Adverb <span dir="rtl">צבחד</span> = wenig (so und nicht <span dir="rtl">צבחר</span> ist das Wort nach Nöldoke: Neusyr. Gramm. S. 270, zu lesen) hervorgeht, scheint die Grundbedeutung von <span dir="rtl">ציב</span> „etwas kleines, unscheinbares“ zu sein.</i> oder das Haar auf der entgegengesetzten Seite<sup class="footnote-marker">56</sup><i class="footnote"> der Haut.</i>, so ist man unrein<sup class="footnote-marker">57</sup><i class="footnote"> weil sowohl die Haut als auch das Haar auf der Haut als Schutz (<span dir="rtl">שומר</span>) für das Fleisch betrachtet werden und deshalb ebenso wie dieses verunreinigen.</i>. Sind zwei Stücke von je einer halben Olivengrösse daran<sup class="footnote-marker">58</sup><i class="footnote"> an zwei von einander entfernten Stellen der Haut.</i>, so verunreinigt sie durch Tragen, aber nicht durch Berühren<sup class="footnote-marker">59</sup><i class="footnote"> weil (las Unreine durch Berührung nur verunreinigt, wenn man ein olivengrosses Stück davon zugleich mit der Hand berühren kann. Da R. Ismael trotzdem der Ansicht ist, dass man durch das Tragen der Haut unrein wird, so kann er den in der folgenden Mischna ausgesprochenen Grundsatz nicht anerkennen, wonach Alles, was nicht durch Berührung verunreinigt, auch nicht durch Tragen verunreinigt. Nach einer andern Auslegung im Talmud meint R. Ismael nur, dass man nicht unrein wird, wenn man die Haut an der entgegengesetzten Seite berührt, weil die Haut nur dann als <span dir="rtl">שימר</span> zu betrachten ist, wenn sich daran ein olivengrosses Stück Fleisch an einer Stelle befindet; berührt man dagegen die beiden je eine halbe Olive grossen Stücke Fleisch, wenn auch nicht zugleich sondern eines nach dem anderen, so wird man unrein. Danach würde die Ansicht des R. Ismael nicht dem in der folgenden Mischna ausgesprochenen Grundsatze widersprechen, da auch hier die beiden Stücke Fleisch durch unmittelbare Berührung verunreinigen. Ed. pr. und Lowe lesen; <span dir="rtl">במגע אבל לא במשא</span>.</i>, dies die Worte dos R. Ismael<sup class="footnote-marker">60</sup><i class="footnote"> Ed. pr. <span dir="rtl">ר׳ שמעון</span>.</i>; R. Akiba sagt: Weder durch Berühren noch durch Tragen<sup class="footnote-marker">61</sup><i class="footnote"> weil, wie es weiter in der Mischna heisst, R. Akiba der Ansicht ist, dass jedes der beiden Stücke, da es nicht so gross wie eine Olive ist, gar nicht mehr als Fleisch sondern als zur Haut gehörend betrachtet wird und deshalb überhaupt nichts, was verunreinigen könnte, vorhanden ist.</i>. Auch R. Akiba gibt aber zu, dass, wer zwei Stücke von je einer halben Olivengrösse, die man auf einen Span gesteckt hat, bewegt<sup class="footnote-marker">62</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">הסיט</span> von <span dir="rtl">סוט</span> s. v. a. <span dir="rtl">שוט</span> oder <span dir="rtl">שטה</span> = abweichen, wovon <span dir="rtl">שוטה</span> = die untreue Frau, davon Hif. <span dir="rtl">הסיט</span> = einen Gegenstand durch Schütteln bewegen, ohne ihn fortzutragen.</i>, unrein ist<sup class="footnote-marker">63</sup><i class="footnote"> Ebenso wird in diesem Falle auch derjenige, der die beiden Fleischstücke berührt, unrein, da ja sonst R. Akiba dem in der folgenden Mischna angeführten Grundsätze widersprechen würde, dass Alles, was nicht durch Berührung verunreinigt, auch durch Tragen nicht verunreinigt; es wird nur deshalb die Ansicht des R. Akiba nur inbetreff des Tragens angeführt, weil ja nur inbetreff des Tragens R. Akiba in dem zuerst angeführten Falle anderer Ansicht ist als R. Ismael. Maim. dagegen erklärt, dass nach R. Akiba auch in diesem Falle das Berühren der beiden Fleischstücke nicht verunreinigt, weil man nicht ein olivengrosses Stück auf ein Mal mit der Hand berührt hat. Durch das Aufstecken der beiden Stücke auf den Span werden sie nicht als zu einem Stücke von einer Oliven. grösse verbunden betrachtet, weil eine erst durch Menschenhand hergestellte Verbindung in dieser Beziehung nicht als Verbindung gilt (<span dir="rtl">שאין חבורי אדם חבור</span> s. Ohal. III, 4). Der in der folgenden Mischna angeführte Grundsatz, dass, was nicht durch Berührung verunreinigt, auch durch Tragen nicht verunreinigt, bezieht sich nur auf die Verunreinigungsfähigkeit der Dinge, so lange sie in ihrem ursprünglichen Zustande, wie sie von Natur geschaffen sind, sich befinden, nicht aber auf einen Fall wie diesen, wo es sich nicht um ein von Natur Vorhandenes, sondern ein erst durch Menschenhand Hergestelltes handelt. Auch das Bewegen oder Tragen des Spanes mit den beiden Fleischstücken verunreinigt nur dann, wenn die beiden Stücke wenigstens durch einen dünnen Fleischstreifen mit einander verbunden sind, sind sie aber vollständig von einander getrennt, so verunreinigt auch das Bewegen oder Tragen nicht (<span dir="rtl">הלכות שאר אבות הטומאות</span> IK, 12 und <span dir="rtl">כסף משנה</span> daselbst).</i>; weswegen denn bleibt man, wenn sie noch an der Haut haften, nach R. Akiba rein? Weil sie da als zur Haut gehörend betrachtet werden<sup class="footnote-marker">64</sup><i class="footnote"> S. Note 61.</i>.
+Wer einen Markknochen<sup class="footnote-marker">65</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">קולית</span> = ϰωλῆ. der mit Mark gefüllte Hüftknochen, in weiterem Sinne jeder Mark enthaltende Knochen.</i> von einem Toten oder einen Markknochen von Opfertieren<sup class="footnote-marker">66</sup><i class="footnote"> die durch eine bei einer der Opferhandlungen ausgesprochene vorschriftswidrige Absicht <span dir="rtl">פגול</span> geworden sind (s. Sebach. II. Note 34 u. 36), oder einen Markknochen von Opferfleisch, das über die für das Essen vorgeschriebene Zeit hinaus liegen geblieben und dadurch <span dir="rtl">נותר</span> geworden ist. Die Berührung von <span dir="rtl">פגול</span> und <span dir="rtl">נותר</span> verunreinigt die Hände, es ist dies eine rabbinische Verordnung, die deshalb getroffen worden ist, damit die Priester darauf achten, dass nicht durch ihre Schuld Opferfleisch <span dir="rtl">פגול</span> oder <span dir="rtl">נותר</span> wird (s. Pesach. X. 9 und Note 78 dortselbst). Knochen können im Allgemeinen allerdings nicht <span dir="rtl">נותר</span> werden, da nur Essbares, das nicht innerhalb der dafür vorgeschriebenen Zeit verzehrt worden ist, <span dir="rtl">ניתר</span> wird. Bei Markknochen verunreinigt trotzdem selbst die blosse Berührung des Knochens, sobald das darin sich befindende geniessbare Mark <span dir="rtl">נותר</span> geworden ist, auch wenn der Knochen vollständig geschlossen ist und das darin befindliche Mark deshalb gar nicht berührt werden kann, weil er dem <span dir="rtl">נותר</span> gewordenen Mark als Unterlage (<span dir="rtl">בסיס</span>) gedient, d. h. ihm erst seinen Halt gegeben hat. (Talm. 125 a, Pesach. 83 a). Das Gleiche gilt auch für <span dir="rtl">פגול</span> (s. Maim. <span dir="rtl">הלכות אבות הטומאות</span> VIII, 4). Aus dem Talmud geht hervor, dass allerdings die Berührung nur dann verunreinigt, wenn das Mark in dem Knochen wenigstens soviel wie eine Olivengrösse, nach einer anderen Ansicht soviel wie eine Eigrösse ausmacht.</i> berührt, seien sie geschlossen oder durchbohrt, ist unrein<sup class="footnote-marker">67</sup><i class="footnote"> weil die Berührung eines Knochens von einem Toten verunreinigt, auch wenn er gar kein Mark enthält (s. Num. 19, 16), und auch bei <span dir="rtl">פגול</span> und <span dir="rtl">נותר</span> aus dem in der vorhergehenden Note angeführten Grunde die Berührung des Knochens verunreinigt, selbst wenn das darin befindliche Mark vollständig eingeschlossen ist. Eine andere Auslegung der Mischna gibt der Talmud. Danach spricht die Mischna deshalb von einen Markknochen von einem Toten, obgleich doch jeder Knochen von einem Toten durch Berührung verunreinigt, weil unter <span dir="rtl">הנוגע</span> nicht nur die Berührung zu verstehen ist, sondern auch die Übertragung der Unreinheit durch Überdachung (<span dir="rtl">טומאת אהל</span>), ein Knochen ohne Mark aber wohl durch Berührung und Tragen verunreinigt, nicht aber durch Überdachung. Ein Markknochen aber, der soviel wie eine Olivengrösse Mark enthält, ist auch <span dir="rtl">מטמא באהל</span>, weil die Unreinheit des Markes durch den Knochen hindurchdringt und das Zelt verunreinigt (<span dir="rtl">טומאה בוקעת ועולה</span>), selbst wenn der Knochen vollständig geschlossen ist; das will uns danach die Mischna durch das <span dir="rtl">בין סתומים בין נקובים</span> inbezug auf <span dir="rtl">קולית המת</span> sagen.</i>. Wer einen Markknochen von einem Aas oder einen Markknochen von einem Kriechtier berührt, bleibt, wenn sie geschlossen sind, rein<sup class="footnote-marker">68</sup><i class="footnote"> weil bei beiden dem Knochen an sich keine Unreinheit anhaftet, sondern er nur als <span dir="rtl">שומר</span> für das in ihm sich befindende Mark verunreinigt, die Berührung eines <span dir="rtl">שומר</span> aber nur dann verunreinigt, wenn wenigstens die Möglichkeit vorliegt, auch das Verunreinigende selbst zu berühren, was, solange der Knochen vollständig geschlossen ist, nicht möglich ist. <span dir="rtl">טהור</span>, so richtig in ed. Lowe für <span dir="rtl">טהורים</span> in unseren Mischna-Ausgaben.</i>, haben sie auch nur das kleinste Loch<sup class="footnote-marker">69</sup><i class="footnote"> so dass ein durch das Loch gestecktes Haar das Mark berühren und unrein werden kann.</i>, verunreinigen<sup class="footnote-marker">70</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">מטמאין</span>, so richtig in ed. Lowe für <span dir="rtl">מטמא</span> in unseren Mischna-Ausgaben.</i> sie durch Berühren. Woraus folgt, dass dies auch inbezug auf das Tragen gilt<sup class="footnote-marker">71</sup><i class="footnote"> dass der Knochen, solange er ganz geschlossen ist, selbst durch Tragen nicht verunreinigt; es kann sich dieses natürlich nur auf <span dir="rtl">קולית נבלה</span> beziehen, da ein <span dir="rtl">שרץ</span> überhaupt nicht durch Tragen verunreinigt</i> ? Weil es heisst<sup class="footnote-marker">72</sup><i class="footnote"> Lev. 11, 39. 40.</i>: „Wer berührt“ „und wer trägt“, was unter das Gesetz des Verunreinigens durch Berührung fällt, fällt auch unter das des Verunreinigens durch Tragen, was nicht unter das Gesetz des Verunreinigens durch Berührung fällt, fällt auch nicht unter das des Verunreinigens durch Tragen.
+Ein teilweise schon ausgebrütetes<sup class="footnote-marker">73</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">רקם</span> = sticken oder wirken, metaph. = einem Fötus die Form geben s. Psalm 139, 15</i> Ei eines Kriechtiers<sup class="footnote-marker">74</sup><i class="footnote"> eines von den Lev. 11, 29 und 30 genannten Kriechtieren durch deren Berührung, wenn sie tot sind, man unrein wird.</i> ist rein<sup class="footnote-marker">75</sup><i class="footnote"> Wenn man das Ei berührt, wird man nicht unrein, trotzdem das Ei der <span dir="rtl">שומר</span> für das darin schon ausgebildete <span dir="rtl">שרץ</span> ist, weil, solange das Ei geschlossen ist, keine Möglichkeit vorliegt das darin befindliche <span dir="rtl">שרץ</span> zu berühren, s. Note 68.</i>, hat es auch nur das kleinste Loch, ist es unrein<sup class="footnote-marker">76</sup><i class="footnote"> an welcher Stelle immer man es auch berührt.</i>. Eine Maus<sup class="footnote-marker">77</sup><i class="footnote"> Ed. Lowe: <span dir="rtl">שרץ</span>.</i>, die zur Hälfte Fleisch, zur Hälfte noch Erde ist, verunreinigt den, der das Fleisch berührt, wer die Erde berührt, bleibt rein<sup class="footnote-marker">78</sup><i class="footnote"> Es gab oder gibt nach der Annahme er Rabbinen eine Art von Mäusen, die sich aus der Erde von selbst hat, die Erde zu Fleisch geworden ist, auf der anderen Seite jedoch noch nicht, so wird derjenige, der den zu Fleisch gewordenen Teil berührt, unrein, wer aber den gegenüberliegenden Teil, der noch Erde ist, berührt, bleibt rein. So erklären Raschi und Barten. die Worte dieses Tanna nach R. Josua ben Levi, der zu ihnen bemerkt: <span dir="rtl">והוא שהשריץ על פני כולו</span>, dass die Berührung nur dann verunreinigt, wenn das Tier sich bereits seiner ganzen Länge nach, wenn auch nur zur Hälfte, entwickelt hat. Nach einer anderen Ansicht im Talmud beziehen sich die Worte des B. Josua b. Levi nur auf den Ausspruch des R. Jehuda, nach dem ersten Tanna dagegen würde die Berührung des Fleisch gewordenen Teiles verunreinigen, auch wenn das Tier sich noch nicht seiner ganzen Länge nach entwickelt hat.</i>. R. Jehuda sagt: Auch wer die dem Fleisch gegenüber liegende Erde berührt<sup class="footnote-marker">79</sup><i class="footnote"> die dem Fleisch gegenüber liegende Seite des Tieres, die noch Erde ist.</i>, ist unrein.
+Ein Glied<sup class="footnote-marker">80</sup><i class="footnote"> ein ganzes Glied mit seinen Knochen, Sehnen und Fleisch. Wenn ein solches Glied von einem noch lebenden Tiere abgetrennt worden ist, verunreinigt es als <span dir="rtl">אבר מן החי</span> den Menschen und die Geräte, die es berühren.</i> und ein Stück Fleisch<sup class="footnote-marker">81</sup><i class="footnote"> ein blosses Stück Fleisch, das, auch wenn es von einem noch lebenden Tiere abgetrennt worden ist, nicht verunreinigt.</i>, die nur noch lose am Vieh hängen<sup class="footnote-marker">82</sup><i class="footnote"> jedoch so, dass ein Wiederanheilen an das Tier ausgeschlossen ist.</i>, übertragen<sup class="footnote-marker">83</sup><i class="footnote"> Ed. Ven.: <span dir="rtl">טמאין</span>.</i> Speisen-Unreinheit<sup class="footnote-marker">84</sup><i class="footnote"> sobald man den Gedanken gehabt hat, es ganz abzutrennen und einem Nichtjuden — der, obgleich es auch für den Nichtjuden verboten ist, Fleisch von einem noch lebenden Tiere zu geniessen, es doch vielleicht essen würde — zu essen zu geben.</i> noch an der Stelle [von der sie losgerissen sind] hängend<sup class="footnote-marker">85</sup><i class="footnote"> sie nehmen, wenn sie von Unreinem berührt werden, die Unreinheit an und übertragen sie weiter; dagegen ist selbst das <span dir="rtl">אבר מן החי</span> aus sich selbst erst unrein, nachdem es vollständig von dem Tiere abgetrennt worden ist.</i>, doch müssen<sup class="footnote-marker">86</sup><i class="footnote"> Ed. Lowe: <span dir="rtl">ואינם צריבין</span>.</i> sie erst [für Unreinheit] empfänglich gemacht worden sein<sup class="footnote-marker">87</sup><i class="footnote"> dadurch dass sie, nachdem sie schon teilweise losgelöst waren, durch eines der sieben <span dir="rtl">משקים</span> befeuchtet worden sind.</i>. Ist das Vieh geschlachtet worden, sind sie durch das Blut dafür schon empfänglich gemacht worden<sup class="footnote-marker">88</sup><i class="footnote"> S. oben II, 5; obgleich sie nur noch lose an dem Körper des Tieres hängen, werden sie in dieser Beziehung dennoch nicht als von dem Tiere abgetrennt oder abgefallen betrachtet (<span dir="rtl">אין שחיטה עושה ניפול</span>) und gelten deshalb wie das ganze übrige Tier durch das beim Schlachten herausgeflossene Blut als für Verunreinigung empfänglich gemacht Dagegen werden sie durch das Schlachten nicht für den Genuss erlaubt, sondern bleiben als <span dir="rtl">בשר</span> oder <span dir="rtl">אבר מן החי</span> für den Genuss verboten.</i>, dies die Worte des R. Meir; R. Simon<sup class="footnote-marker">89</sup><i class="footnote"> Ed. pr. und ed. Lowe <span dir="rtl">ר׳ ישמעאל</span> (s. Tosafot 127 b v. <span dir="rtl">ומר סבר</span>).</i> sagt: Sie sind dadurch noch nicht dafür empfänglich gemacht worden<sup class="footnote-marker">90</sup><i class="footnote"> weil er der Ansicht ist, dass nicht durch das Blut, sondern durch das Schlachten selbst das Fleisch <span dir="rtl">מוכשר</span> wird. Da durch das Schlachten das Fleisch aufhört, <span dir="rtl">בשר מן החי</span> zu sein, wird es auch als schon zum Genuss bereit stehend betrachtet und nimmt deshalb ohne weiteren <span dir="rtl">הכשר</span> die <span dir="rtl">טומאת אוכלין</span> an. Da hier aber das Fleisch oder das Glied durch das Schlachten des Tieres nicht aufgehört hat, <span dir="rtl">בשר</span> bezw. <span dir="rtl">אבר מן החי</span> zu sein, sind sie dadurch auch nicht <span dir="rtl">מוכשר לקבר טומאה</span> geworden. Ed. pr. add.: <span dir="rtl">בדמיה</span>.</i>. Ist das Vieh von selbst verendet, muss das Fleisch erst [für Unreinheit] empfänglich gemacht werden<sup class="footnote-marker">91</sup><i class="footnote"> Wenn ein Tier von seihst verendet, werden die Teile, die nur noch lose am Körper hängen, als bereits abgeiallen bebetrachtet (<span dir="rtl">מיתה עושה ניפול</span>), das Fleisch, das lose am Körper gehangen hat, ist deshalb durch den Tod des Tieres nicht <span dir="rtl">נבלה</span> geworden, sondern weiter <span dir="rtl">בשר מן החי</span> geblieben, das an sich nicht unrein ist und deshalb, wenn es nicht schon vorher <span dir="rtl">מוכשר</span> gewesen ist, erst des <span dir="rtl">הכשר</span> bedarf, um eine Unreinheit anzunehmen.</i>, das Glied verunreinigt als ein von einem noch lebenden Tiere abgetrenntes Glied, aber nicht ale Glied von einem Aas<sup class="footnote-marker">92</sup><i class="footnote"> Der Unterschied zwischen beiden ist, dass ein Stück Fleisch, das von einem <span dir="rtl">בשר מן החי</span> abgetrennt wird, nicht verunreinigt, wie ja <span dir="rtl">בשר מן החי</span> überhaupt an sich nicht verunreinigt, dagegen ein Stück Fleisch, das von einem <span dir="rtl">אבר נבלה</span> abgetrennt wird, ebenso wie jedes Stück <span dir="rtl">נבלה</span> verunreinigt.</i>, dies die Worte des R. Meïr; R. Simon erklärt es für rein<sup class="footnote-marker">93</sup><i class="footnote"> das Fleisch, das lose an dem von selbst verendeten Tiere gehangen hat. Es kann überhaupt nicht für eine Unreinheit empfänglich gemacht werden, weil nach Ansicht des R. Simon nur ein solcher Genussgegenstand <span dir="rtl">טומאת אוכלין</span> annehmen kann, der wenigstens für irgend jemand zum Genuss erlaubt ist, dieses Fleisch als <span dir="rtl">בשר מן החי</span> aber sowohl für Juden wie für Nichtjuden zum Genuss verboten ist. Aus demselben Grunde nehmen auch das Glied oder das Fleisch, die an einem noch lebenden Tiere hängen, keine Speisenunreinheit an.</i>.
+Ein Glied und ein Stück Fleisch, die nur noch lose an einem Menschen hängen, sind rein<sup class="footnote-marker">94</sup><i class="footnote"> wie ja auch beim Vieh das Glied erst dann als <span dir="rtl">אבר מן החי</span> unrein wird, wenn es vom Körper ganz abgetrennt ist.</i>, stirbt der Mensch, bleibt das Fleisch rein<sup class="footnote-marker">95</sup><i class="footnote"> aus dem Note 91 angegebenen Grunde.</i>, das Glied verunreinigt als ein von einem noch Lebenden abgetrenntes Glied, aber nicht als Glied von einem Toten<sup class="footnote-marker">96</sup><i class="footnote"> Siehe Eduj. VI, 3 die Controverse zwischen R. Elieser, R. Nechunja und R. Josua. Nach R. Elieser verunreinigt ein olivengrosses Stück Fleisch, das von einem solchen Gliede abgetrennt worden ist, ein Knochen von der Grösse eines Gerstenkorns, der von ihm abgetrennt worden ist, dagegen nicht, R. Nechunja ist der gerade umgekehrten Ansicht und nach R. Josua verunreinigt beides nicht. R. Meir ist nun entweder gleicher Ansicht wie R. Elieser oder wie R. Nechunja, nach beiden unterscheidet sich ein solches Glied von einem Glied von einem Toten, denn bei diesem sind beide der Ansicht, dass sowohl ein olivengrosses Stück Fleisch wie ein Knochen von der Grösse eines Gerstenkorns, die von ihm abgetrennt worden sind, verunreinigen.</i>, dies die Worte des R. Meïr; R. Simon erklärt es für rein<sup class="footnote-marker">97</sup><i class="footnote"> R. Simon ist der Ansicht des R. Josua, dass weder ein olivengrosses Stück Fleisch noch ein Knochen von der Grösse eines Gerstenkorns, die von einem solchen Gliede abgetrennt worden sind, verunreinigen. So erklären Raschi und Tosafot die Controverse zwischen R. Meir und R. Simon. Maim. und ebenso Barten. dagegen erklären, dass R. Meir der Ansicht des R. Josua ist, dass ein solches Glied nur als ganzes Glied verunreinigt, dagegen weder ein olivengrosses Stück Fleisch noch ein Knochen von der Grösse eines Gerstenkorns, die von ihm abgetrennt worden sind, verunreinigen; R. Simon aber ist der Ansicht, dass das Gleiche auch bei einem Gliede von einem Toten der Fall ist, auch da verunreinigt nur das ganze Glied, nicht aber ein olivengrosses Stück Fleisch oder ein Knochen von der Grösse eines Gerstenkorns, die von ihm abgetrennt worden sind.</i>.
+
+Chapter 10
+
+Die Vorschrift<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Deut. 18, 3, wonach, wer ein Rind oder Kleinvieh schlachtet, die genannten drei Teile einem Priester geben muss.</i> über den Bug<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> die beiden oberen Glieder des rechten Vorderbeins.</i>, die Kinnbacken<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> die beiden Unterkiefer mit der Zunge (nach dem Targ. Jon. ben Usiel auch den Oberkiefer).</i> und den Magen<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> der sogenannte Labmagen.</i> gilt innerhalb und ausserhalb des heiligen Landes<sup class="footnote-marker">4a</sup><i class="footnote"> Ausserhalb des heiligen Landes pflegt jedoch diese Vorschrift jetzt nicht mehr geübt zu werden, entsprechend der Ansicht des R. Elai (Talm. 136a).</i>, wenn das Heiligtum besteht und wenn es nicht besteht, für nichtheilige Tiere, aber nicht für heilige. Eigentlich wäre zu folgern<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> nach dem <span dir="rtl">דין קל וחומד</span>, dem Schluss vom Leichteren auf das Schwerere.</i>: wenn man bei nichtheiligen Tieren, von denen man Brust und Schenkel abzugeben nicht verpflichtet ist, zu diesen Abgaben verpflichtet ist, wäre es da nicht folgerichtig, dass man bei heiligen, von denen man Brust und Schenkel abzugeben verpflichtet ist<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Lev. 7, 31—33.</i>, auch zu diesen Abgaben verpflichtet ist? Darum heisst es<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Lev. 7, 34.</i>: „und sie habe ich dem Priester Aron und seinen Söhnen als eine ewige Gebühr gegeben“, nur das, was hier genannt ist, soll ihm gegeben werden.
+Alle heiligen Tiere<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Tiere, die man geheiligt hat mit der Bestimmung, entweder diese selbst zu opfern oder für ihren Erlös Opfer darzubringen.</i>, die schon, bevor sie für’s Heiligtum bestimmt worden, einen bleibenden Leibesfehler hatten<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Wer ein solches Tier für den Altar bestimmte, machte sich einer Übertretung schuldig (s. Temura 6b); darbringen konnte man natürlich ein solches Tier nicht, sondern es musste ausgelöst werden, es wurde daher auch nicht als ein an sich heiliges Tier betrachtet (<span dir="rtl">קדושת הגוף</span>), sondern nur als ein Tier, dessen Wert für das Heiligtum bestimmt ist (<span dir="rtl">קדושת רמים</span>).</i> und ausgelöst worden sind, unterliegen der Erstgeburts-<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> wenn sie ein erstgeborenes männliches Junges werfen, selbst wenn sie schon vor der Auslösung damit trächtig gewesen sind. Werfen sie das Junge dagegen vor ihrer Auslösung, so finden die Vorschriften über die Erstgeburt auf dasselbe keine Anwendung, weil diese nur für nichtheilige Tiere gelten, aber nicht für heilige, auch wenn sie nur ihrem Werte nach heilig sind.</i> und der Abgabenpflicht<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> auch dieser unterliegen sie nur nach ihrer Auslösung, nicht aber vorher.</i>, sie dürfen wie nichtheilige geschoren und zur Arbeit verwendet werden<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> während sonst zu Opfern bestimmt gewesene Tiere, auch nachdem sie unbrauchbar geworden und ausgelöst worden sind, nur als Schlachttiere verwendet werden dürfen (Bechor. 15a).</i>, ein von ihnen geworfenes Junges<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> auch wenn sie schon vor der Auslösung damit trächtig gewesen sind.</i> und ihre Milch<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> die bei anderen ausgelösten Opfertieren zum Genuss verboten ist (s. Note 12).</i> sind nach der Auslösung erlaubt, wer sie<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> auch vor der Auslösung; ebenso beziehen sich die folgenden Bestimmungen auf die noch nicht ausgelösten Tiere.</i> ausserhalb<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> des Heiligtums.</i> schlachtet, ist straffrei<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> weil sie schon bei ihrer Heiligung nicht als Opfertiere verwendbar waren.</i>, das gegen sie Ausgetauschte ist nicht heilig<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> Wenn auch die Schriftstelle Lev. 27, 10: <span dir="rtl">לא יחליפנו ולא ימיר אתו טוב ברע או רע בטוב</span> dahin ausgelegt wird, dass auch das gegen ein fehlerhaftes Opfertier ausgetauschte Nichtheilige heilig wird, so wird das doch nur auf ein Opfertier bezogen, das, als es zum Opfer bestimmt wurde, fehlerfrei war und erst nachher einen Fehler bekommen hat, nicht aber auf ein solches, das schon mit einem Fehler behaftet zum Opfer bestimmt worden ist (Ternura 9 a).</i>, und wenn sie von selbst verenden, dürfen sie ausgelöst werden<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> obwohl sie dann doch nur als Frass für Hunde Verwendung finden können und man sonst Heiliges, um es zu solchem Zwecke zu verwenden, nicht auslösen darf.</i>, ausgenommen sind nur die Erstgeburt<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> Wenn eine Erstgeburt mit einem Fehler zur Welt kommt, ist sie dennoch heilig, sie kann allerdings nicht geopfert werden, sondern sie muss einem Priester gegeben werden, der sie nur entweder selbst verzehren oder einem anderen zum Verzehren weitergeben kann.</i> und der Zehnt<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> Auch wenn es ein fehlerhaftes Tier ist, ist es heilig und darf nur zum Verzehren verwendet werden, weil es Lev. 27, 32 heisst: <span dir="rtl">לא יבקר בין טוב לרע</span>, auch das <span dir="rtl">רע</span> d. h. das fehlerhafte Tier, das Zehnt geworden ist, ist dennoch heilig.</i>. Sind sie für’s Heiligtum bestimmt worden, bevor sie den Leibesfehler hatten, oder hatten sie nur einen vorübergehenden Leibesfehler, als sie für’s Heiligtum bestimmt wurden, und nachher ist an ihnen ein bleibender Leibesfehler entstanden und sie sind ausgelöst worden, sind sie frei von der Erstgeburts- und der Abgabenpflicht<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> weil es an der auf fehlerhaft gewordene Opfertiere, die ausgelöst worden sind, bezogenen Schriftstelle (Deut. 12, 15) heisst, dass sie <span dir="rtl">כצבי וכאיל</span> gegessen werden sollen, diese aber frei von der Erstgeburts- und der Abgabenpflicht sind.</i>, sie dürfen nicht wie nichtheilige geschoren und zur Arbeit verwendet werden<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> S. Note 12.</i>, ein von ihnen geworfenes Junges<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> S. Note 13. Ist das Junge dagegen vor der Auslosung geboren, so wird es als Opfer dargebracht, ist das ausgelöste Tier erst nach der Auslösung trächtig geworden, ist das Junge überhaupt nicht heilig.</i> und ihre Milch<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> S. Note 14.</i> sind auch nach der Auslösung verboten, wer sie<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> vor der Auslösung; ebenso beziehen sich die weiteren Bestimmungen auf die noch nicht ausgelösten Tiere.</i> ausserhalb schlachtet, macht sich schuldig<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> jedoch nur, wenn das Tier nur einen leichten Fehler am Auge hat, durch den ein Vogelopfer nicht untauglich wird. Ein Viehopfer mit einem solchen Fehler darf allerdings auch nicht dargebracht werden, ist es aber dennoch auf den Altar gebracht worden, so braucht es nach R. Akiba nicht wieder heruntergenommen zu werden (s. Sebach. IX Note 20), darum macht man sich auch schuldig, wenn man ein solches Tier ausserhalb des Heiligtums darbringt. Durch das Darbringen eines Tieres ausserhalb des Heiligtums, das mit einem Fehler behaftet ist, der es für den Altar vollständig untauglich macht, macht man sich dagegen nicht schuldig, weil es Lev. 17, 4 heisst: <span dir="rtl">ואל פתח אהל מועד לא הביאו</span>, die Ausrottungsstrafe tritt nur bei einem solchen Tiere ein, das im Heiligtums hätte dargebracht werden können (Sebach. XIV, 1. Bechor. 16 a).</i>, das gegen sie Ausgetauschte ist heilig<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> S. Note 18.</i>, und wenn sie von selbst verendet sind, müssen sie vergraben werden<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> sie dürfen nicht ausgelöst werden, weil man Heiliges nicht auslösen darf, das nur noch den Hunden als Frass dienen kann.</i>.
+Ist eine Erstgeburt<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> die man bereits dem Priester gegeben, und die der Priester dann, weil sie einen Fehler bekommen und deshalb nicht mehr geopfert werden konnte, an einen Israeliten verkauft hat.</i> unter hundert<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> genauer: unter 99, so dass es mit der Erstgeburt zusammen 100 sind.</i> [andere Tiere] geraten<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> so dass die Erstgeburt nicht mehr zu erkennen ist, indem entweder alle die anderen Tiere den gleichen Fehler haben oder man erst nach dem Schlachten und Abhäuten der Tiere erfahren hat, dass eine Erstgeburt mit unter die Tiere gekommen ist.</i>, so brauchen, wenn sie alle von hundert Personen geschlachtet werden<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> d. h. wenn die Tiere hundert verschiedenen Personen gehören, selbst wenn diese alle hundert Tiere zu gleicher Zeit schlachten.</i>, die Abgaben von keinem entrichtet zu werden<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> weil jeder den Anspruch der Priester auf die Abgaben von seinem Tiere mit dem Einwande abweisen kann, dass vielleicht das von ihm geschlachtete Tier die Erstgeburt ist, die gar nicht abgabenpflichtig ist.</i>, werden sie alle von Einem geschlachtet<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> d. h. wenn die hundert Tiere alle einer Person gehören.</i>, brauchen sie von einem Tiere nicht entrichtet zu werden<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> weil doch jedenfalls eines von den Tieren, die Erstgeburt, nicht abgabenpflichtig ist. Werden die Tiere nicht gleichzeitig, sondern zu verschiedenen Zeiten geschlachtet, so ist auch in diesem Falle keines abgabenpflichtig, weil der Eigentümer bei jedem Tiere, das er schlachtet, den Einwand erheben kann, dass vielleicht dieses gerade die Erstgeburt ist, nach dem Grundsätze, dass stets demjenigen der Beweis obliegt, der von einem Anderen etwas heraushaben will (<span dir="rtl">המוציא מחברו עליו הראיה</span>).</i>. Wer für einen Priester oder für einen Nichtjuden schlachtet<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> ein Tier, das diesen gehört.</i>, ist frei von den Abgaben<sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> weil diese, wenn sie ein Tier für sich selbst schlachten, auch frei von den Abgaben sind. Nach rabbinischer Verordnung sind jedoch Priester, wenn sie Tiere schlachten, um das Fleisch zu verkaufen, nur während der ersten 2-3 Wochen von den Abgaben befreit, weil man da noch annehmen kann, dass sie vielleicht für ihren eigenen Bedarf schlachten, von dann an aber müssen sie die Abgaben einem anderen Priester geben.</i>, sind sie nur als Teilhaber daran beteiligt, muss das durch ein Zeichen kenntlich gemacht werden<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> dass auch der Fremde erkennt, dass an dem Tiere ein Priester oder ein Nichtjude Teilhaber ist. Nach Maim. (<span dir="rtl">הלכות בכורים</span> IX, 10) müssen die Anteile des Israeliten und des Priesters gesondert und die Abgaben bei dem Anteile des Priesters liegen; ist jedoch der Priester bei dem Verkauf des Fleisches selbst mit tätig, bedarf es einer solchen Kennzeichnung nicht. Ist ein Nichtjude Teilhaber, bedarf es nach Maim. einer solchen Kennzeichnung überhaupt nicht, weil der Nichtjude, wie es im Talmud heisst, schon selbst durch sein Reden dafür sorgt, dass seine Teilhaberschaft bekannt wird.</i>. Hat er gesagt<sup class="footnote-marker">40</sup><i class="footnote"> der Priester oder der Nichtjude, der einem Israeliten ein Tier verkauft.</i>: „Ausser den Abgaben“<sup class="footnote-marker">41</sup><i class="footnote"> verkaufe ich dir das Tier.</i>, ist er frei von den Abgaben<sup class="footnote-marker">42</sup><i class="footnote"> da diese ja gar nicht Eigentum des Israeliten geworden sind.</i>. Hat er gesagt<sup class="footnote-marker">43</sup><i class="footnote"> ein Israelite zu einem anderen.</i>: „Verkaufe mir die Eingeweide der Kuh“, und es sind Abgabenteile darunter<sup class="footnote-marker">44</sup><i class="footnote"> Unter den Eingeweiden könnte es nur der Magen sein; auch der Kopf wird aber häufig mit den Eingeweiden zusammen verkauft, dann könnten auch die Kinnbacken mit gemeint sein.</i>, muss er sie einem Priester geben, und jener braucht ihm nichts vom Kaufgelde [dafür] abzulassen<sup class="footnote-marker">45</sup><i class="footnote"> da der Käufer gewusst hat, dass er die Abgabenteile nicht für sich verwenden kann, hat er den gezahlten Preis für die Eingeweide mit Ausschluss der Abgabenteile bezahlt.</i>. Hat er nach Gewicht von ihm gekauft<sup class="footnote-marker">46</sup><i class="footnote"> z. B. so und so viel Pfund, das Pfund zu einem bestimmten Preise.</i>, muss er sie einem Priester geben, und jener muss ihm vom Kaufgelde [dafür] ablassen<sup class="footnote-marker">47</sup><i class="footnote"> da er in diesem Falle die Abgabenteile nicht mit berechnen durfte, da sie nicht sein Eigentum waren und er sie gar nicht verkaufen konnte.</i>.
+Ein Proselyt, der beim Übertritt im Besitze einer Kuh war, ist [von den Abgaben] frei, wenn sie vor seinem Übertritt geschlachtet worden ist, ist sie nach seinem Übertritt geschlachtet worden, ist er verpflichtet, ist es zweifelhaft, ist er frei, denn, wer von einem Anderen etwas heraushaben will, dem liegt der Beweis ob. Was ist mit dem Bug gemeint? Vom Kniegelenk<sup class="footnote-marker">48</sup><i class="footnote"> zwischen dem untersten Knochen, an dem sich der Fuss befindet, und dem mittleren.</i> bis zur Hüftpfanne des Vorderfusses<sup class="footnote-marker">49</sup><i class="footnote"> also die beiden oberen von den drei Gliedern des Beines (s. oben IV, Note 47).</i>, ebenso auch beim Nasir<sup class="footnote-marker">50</sup><i class="footnote"> S. Num. 6, 19.</i>, und der entsprechende Teil beim Hinterfuss heisst Schenkel<sup class="footnote-marker">51</sup><i class="footnote"> der von allen Friedensopfern gleichfalls den Priestern gehörte (Lev. 7, 32).</i>, R. Jehuda sagt: Der Schenkel geht vom Kniegelenk bis zum Muskelgeflecht<sup class="footnote-marker">52</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">סובך</span> wie das bibl. <span dir="rtl">סבך</span> von <span dir="rtl">סבך</span> = verflechten, bezeichnet hier wohl das dichte Muskelgeflecht am obersten Teil des mittleren, im engeren Sinne <span dir="rtl">שוק</span> genannten Gliedes, nach R. Jehuda ist also unter <span dir="rtl">שוק</span> auch beim Friedensopfer nur das mittlere Glied zu verstehen, der obere, auch <span dir="rtl">קולית</span> oder <span dir="rtl">ירך</span> genannte Teil gehört dagegen nicht mehr dazu.</i> des Beins. Was versteht man unter den Kinnbacken? Vom Gelenk des Kinnbackens<sup class="footnote-marker">53</sup><i class="footnote"> in der Gegend der beiden Schläfen.</i> bis zum Ring<sup class="footnote-marker">54</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">פיקה</span> heisst der Ring oder Knopf am unteren Ende der Spindel, der diese beschwert, damit der Umschwung gleichmässig wird, s. Kelim XI, 6; der ähnlichen Form wegen wird hier der oberste Knorpelring an der Luftröhre damit bezeichnet. Nach einer anderen Erklärung im Barten. ist mit <span dir="rtl">פיקה</span> der Deckel der Luftröhre gemeint, soviel wie <span dir="rtl">פקעה</span> = „Ausgang“ der Luftröhre.</i> der Luftröhre<sup class="footnote-marker">55</sup><i class="footnote"> der ganze Unterkiefer mit der daran hängenden Zunge.</i>.
+
+Chapter 11
+
+Die Vorschrift<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Deut. 18, 4.</i> über das Erste der Schur<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> dass, so oft die Schafe geschoren werden, man einen Teil der Wolle als Abgabe einem Priester zu geben hat.</i> gilt innerhalb und ausserhalb des heiligen Landes<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Ausserhalb des heiligen Landes pflegt jedoch diese Vorschrift nicht mehr geübt zu werden, entsprechend der Ansicht des <span dir="rtl">ר׳ אלעאי</span> (Talm. 136 a).</i>, wenn das Heiligtum besteht und wenn es nicht besteht, für nichtheilige Tiere, aber nicht für heilige. Strenger<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> das heisst hier: weitgehender.</i> ist die Vorschrift über den Bug, die Kinnbacken und den Magen als die über das Erste der Schur, denn die über den Bug, die Kinnbacken und den Magen gilt bei Rindern und bei Kleinvieh<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> unter <span dir="rtl">צאן</span> Kleinvieh sind sowohl Schafe wie Ziegen inbegriffen.</i>, sei es viel sei es wenig<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> ob man nur ein Tier oder mehrere Tiere zugleich schlachtet.</i>, die über das Erste der Schur dagegen gilt nur bei Schafen<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> sowohl männlichen wie weiblichen; die Mehrzahl von <span dir="rtl">רחל</span>, für die sich in der Bibel nur <span dir="rtl">רחלים</span> findet, wird im rabbinischen Hebräisch sowohl auf <span dir="rtl">ים</span>- wie auf <span dir="rtl">ות</span>- gebildet.</i> und nur, wenn es mehrere sind<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> weil das Wort <span dir="rtl">צאן</span> nur als Collectivum für Schafe, niemals aber für ein Schaf gebraucht wird, während <span dir="rtl">שור</span> und <span dir="rtl">שה</span>, die bei der Abgabenpflicht genannt werden, wohl auch collectivisch gebraucht werden, aber ebenso auch als Bezeichnung für das einzelne Tier.</i>.
+Was heisst mehrere? Beth-Schammai sagen: Zwei Schafe, denn so heisst es<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Jes. 7, 21.</i>: „Jeder wird sich eine junge Kuh und zwei Stück Kleinvieh<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> es werden also auch schon zwei Stück Kleinvieh <span dir="rtl">צאן</span> genannt.</i> halten“. Beth-Hillel sagen: Fünf, denn so heisst es<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Sam. I, 25, 18.</i>: „Fünf Stück zubereitetes<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> das Wort <span dir="rtl">עשויות</span> wird ausgelegt, als wenn es bedeutet: die dazu verwendet worden waren, um das Gebot (<span dir="rtl">עשה</span>) von <span dir="rtl">ראשית הגז</span> an ihnen zu erfüllen, woraus zu schliessen ist, dass, um dieses zu erfüllen, fünf Schafe nötig sind.</i> Kleinvieh“. R. Dosa, Sohn des Archinos, sagt: Von fünf Schafen, die je anderthalb Minen<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> das Gewicht von 1½ Minen (1 Mine = 100 Sus) = 150 Sus ist gleich dem Gewicht von 14400 Gerstenkörnern, da ein Sus soviel wie 96 Gerstenkörner wiegt. Es entspricht das ungefähr einem Gewicht von 650 Gramm.</i> liefern, ist man verpflichtet, das Erste der Schur zu geben. Die Weisen sagen: Von fünf Schafen, wenn sie auch nur was immer<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Nach dem Talmud ist jedoch der Ausdruck <span dir="rtl">כל שהוא</span> hier nicht wörtlich zu nehmen, sondern muss auch nach Ansicht der Weisen jedes der fünf Schafe Wolle im Gewicht von wenigstens 12 Selaim = 48 Sus liefern.</i> liefern. Und wieviel hat man ihm zu geben<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Ed. Ven. und ed. Lowe: <span dir="rtl">וכמה הוא נותן לו</span>. Es wird hier nicht gefragt, wieviel von der geschorenen Wolle man überhaupt als Erstes den Priestern geben muss, dafür gibt es nach biblischem Gesetz überhaupt keine Vorschrift, nach rabbinischer Verordnung soll man nicht weniger als den 60. Teil abgeben. Hier meint die Mischna, wenn man eine grössere Menge von <span dir="rtl">ראשית הגז</span> abzugeben hat, wieviel man davon einem einzelnen Priester geben muss.</i> ? Das Gewicht von fünf Selaim in Juda, das ist von zehn Selaim in Galiläa<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> da in Galiläa ein Sela genannt wurde, was in Juda nur ein halber Sela war.</i>, in gewaschenem und nicht in schmutzigem Zustande<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> d. h. die Wolle muss in gewaschenem, nicht in schmutzigem Zustande fünf Selaim wiegen, man kann die Wolle dem Priester auch in ungewaschenem Zustande geben, nur muss man dann dem entsprechend mehr geben.</i>, so viel, dass er sich ein kleines Kleidungsstück<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> das kleinste unter den Priestergewändern, das ist der Gürtel. Es wird dies daraus geschlossen, weil als Begründung für die Abgaben an die Priester in der Schrift angegeben wird, weil Gott sie dazu auserwählt hat, den Dienst im Heiligtume zu versehen, und sie diesen Dienst nur mit den priesterlichen Gewändern bekleidet versehen dürfen.</i> daraus anfertigen kann, denn so heisst es<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> Deut. 18, 4.</i>: „Du sollst ihm geben“, soviel, dass es den Namen einer Gabe verdient. Hat man es versäumt, sie ihm zu geben, bevor man sie gefärbt hat, ist man frei<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> Durch das Färben der Wolle hat der Eigentümer auch den den Priestern zustehenden Teil derselben als Eigentum erworben, wenn die Farbe so an der Wolle haftet, dass dieser nicht ihr früheres Aussehen wiedergegeben werden kann, wie jeder entwendete Gegenstand durch eine solche an ihm vorgenommene Veränderung (<span dir="rtl">שינוי</span>) in das Eigentum des Entwenders übergeht (Bab. Kam. 93 b). Der frühere eigentliche Eigentümer kann dann nicht mehr den Gegenstand selbst von dem Entwender zurückfordern, sondern nur den Geldwert, den der Gegenstand vorher hatte. In diesem Falle ist aber kein Eigentümer da, der die Geldforderung geltend machen kann, da der Besitzer der Wolle dem Priester erwidern kann: dir hätte ich die Wolle nicht gegeben, sondern irgend einem anderen Priester.</i>, hat man sie gewaschen, aber noch nicht gefärbt, ist man verpflichtet, sie ihm zu geben<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> weil das blosse Waschen oder Bleichen der Wolle noch nicht als eine solche Veränderung betrachtet wird, durch die die Wolle in das Eigentum des Israeliten übergeht (vgl. Bab. Kam. 93 b).</i>. Wer die Schur von Schafen, die einem Nichtjuden gehören, kauft<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> auch bevor die Schafe geschoren sind.</i>, ist frei<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> weil es heisst: <span dir="rtl">גז צאנך</span>, die Schafe selbst müssen einem Israeliten geboren.</i> von dem Ersten der Schur<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> In ed. Lowe fehlt dieser Satz.</i>. Kauft jemand die Schur von Schafen eines anderen Israeliten, so ist, wenn der Verkäufer sich etwas zurückbehalten hat, der Verkäufer<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> Da er nicht das Recht hatte, die den Priestern zustehende Wolle zu verkaufen, hat er die Abgabe an sie von der Wolle zu geben, die er sich zurückbehalten hat.</i>, wenn er sich nichts zurückbehalten hat, der Käufer dazu verpflichtet<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> Da der Verkäufer nichts von der Wolle zurückbehalten hat, hat er den erhaltenen Preis für die Wolle mit Ausschluss des noch den Priestern zu gebenden Teils erhalten, der Käufer hat deshalb die Abgabe an die Priester zu geben, da er die Wolle nicht nach Gewicht gekauft hat (vgl. oben X, 3).</i>. Hatte er zweierlei Arten, dunkle<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">שחופות</span> erklärt Raschi mit: <span dir="rtl">לא שחור ולא לבן</span> nicht schwarz und nicht weiss, d. h. eine Mittelfarbe zwischen schwarz und weise. Nach Dalman <span dir="rtl">ערוך החדש</span> ist statt <span dir="rtl">שחופות</span> das öfters vorkommende <span dir="rtl">שחומות</span> = dunkel, bräunlich zu lesen. Ed. Lowe liest: <span dir="rtl">טחופות</span>, dieselbe Lesart bringt auch der Aruch unter <span dir="rtl">טחף</span> und erklärt es mit <span dir="rtl">שחורות</span> = schwarz.</i> und weisse, und hat er ihm die von dunklen, aber nicht die von weissen, oder die von männlichen, aber nicht die von weiblichen Tieren verkauft<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> Die Wolle von weissen Schafen ist besser als die von dunklen, ebenso die von weiblichen besser als die von männlichen.</i>, so hat jeder für sich zu geben<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> Nach <span dir="rtl">ר׳ אלעאי</span>, der die Vorschrift über das Erste der Schafschur der über die Priesterhebe gleichstellt (Talm. 136a), darf man auch das Erste der Schafschur nicht von einer Art Wolle für Wolle einer anderen Art, also auch nicht die von dunklen Tieren für die von weissen oder umgekehrt, absondern, darum muss der Käufer die Abgabe von der von ihm gekauften Wolle geben, sobald sich der Verkäufer von dieser selben Art nichts zurückbehalten hat. Die Wolle von männlichen und die von weiblichen Tieren gelten allerdings nicht als zwei verschiedene Arten von Wolle, in diesem Falle wäre deshalb der Verkäufer verpflichtet, von der Wolle, die er zurückbehalten hat, die ganze Abgabe zu geben, die Mischna gibt ihm aber den Rat, damit er nicht die ganze Abgabe für die verkaufte schlechtere Wolle von der zurückbehaltenen besseren Wolle zu geben braucht, dass er von dem Käufer soviel Wolle, wie von der verkauften abzusondern ist, wieder zurückkauft. Das <span dir="rtl">זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו</span> wäre demnach in dem Sinne zu verstehen, dass jeder von seiner Wolle den vorgeschriebenen Teil absondert, der Verkäufer müsste dann aber dem Käufer das Geld für die von seiner Wolle abgesonderte Abgabe zurückgeben. Nach den Weisen, die die Vorschrift über das Erste der Schafschur nicht der Priesterhebe gleichstellen darf man das Erste der Schafschur auch von einer Art Wolle für die Wolle einer anderen Art absondern, demnach ist sowohl bei der Wolle von dunklen und weissen, wie bei der von männlichen und weiblichen Tieren immer der Verkäufer verpflichtet, die Abgabe zu tragen, da er sich einen Teil der Wolle zurückbehalten hat, und kann auch in ersterem Falle nur gemeint sein, dass sich der Verkäufer den entsprechenden Teil der Wolle von dem Käufer zurückkaufen muss (s. Talmud). Maim. (<span dir="rtl">הלכות בכורים</span> X, 11) entscheidet, dass Käufer und Verkäufer jeder von seiner Wolle die Abgabe tatsächlich zu entrichten hat, wogegen schon Kesef Mischne wie R. Nissim ihre Einwendungen erheben.</i>.
+
+Chapter 12
+
+Die Vorschrift über das Fliegenlassen aus dem Neste<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Deut. 22, 6. 7.</i> gilt innerhalb und ausserhalb des heiligen Landes, wenn das Heiligtum besteht und wenn es nicht besteht, bei nichtheiligen Tieren, aber nicht bei heiligen<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> wenn z. B. ein Vogel, den man für das Heiligtum bereits bestimmt hatte, fortgeflogen ist, und man erkennt ihn nachher in einem auf Eiern oder Küchlein sitzenden Vogel wieder. Man soll die Mutter fliegen lassen d. h. ihr die Freiheit geben, wenn sie noch der Freiheit angehört, heilige Tiere aber gehören dem Heiligtume an und müssen diesem wieder zugeführt werden.</i>. Strenger ist die Vorschrift über das Zudecken des Blutes als die über das Fliegenlassen aus dem Neste, denn das Zudecken des Blutes gilt bei Wild und bei Geflügel, bei bereit stehendem<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">זימן</span> heisst: für einen Zweck bestimmen oder bereit stellen, daher <span dir="rtl">מזומנים</span>: Tiere, die man eingefangen hat oder im Hause aufzieht, die also zur Verwendung bereit stehen, im Gegensatz zu <span dir="rtl">אינם מזומנים</span> den frei oder wild lebenden Tieren.</i> und bei nicht bereit stehendem, die über das Fliegenlassen aus dem Neste dagegen gilt nur bei Geflügel, und gilt nur bei nicht bereit stehendem. Was heisst nicht bereit Stehendes? Zum Beispiel: Gänse und Hühner<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> die entlaufen sind und nicht mehr von ihrem Besitzer gefüttert und aufgezogen werden.</i>, die sich in einem Park<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> selbst wenn der Park dem Besitzer der Tiere gehört, gelten sie nicht mehr als <span dir="rtl">מזומנים</span>.</i> ein Nest gebaut haben. Wenn sie aber im Hause sich ein Nest gemacht haben, und ebenso<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Ed. Lowe: 1. statt <span dir="rtl">כגון :וכן</span></i> Herodianische Tauben<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> eine Art Tauben, die früher wild gelebt und deren Aufzucht der König Herodes eingeführt haben soll; obwohl diese Tauben früher wild gelebt haben, werden sie dennoch als <span dir="rtl">מזומנים</span> betrachtet, nachdem sie im Hause aufgezogen worden. Der Talmud bringt auch eine andere Lesart: <span dir="rtl">הדרסיאות</span>, danach ist <span dir="rtl">הדרס</span> der Name eines Ortes. Ed. pr. 1.: <span dir="rtl">רודסיאות</span>.</i>, braucht man sie nicht fliegen zu lassen.
+Einen unreinen<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> zum Genuss verbotenen.</i> Vogel braucht man nicht fliegen zu lassen<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> weil es heisst: <span dir="rtl">קן צפור</span> und der Ausdruck <span dir="rtl">צפור</span> in der Schrift nur für reine Vögel gebraucht wird (Talmud).</i>. Einen unreinen Vogel, der auf den Eiern eines reinen Vogels brütet, und einen reinen, der auf den Eiern eines unreinen Vogels<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> weil es heisst: <span dir="rtl">תקח לן</span>, es müssen Eier sein, die man für sich gebrauchen kann (Talmud).</i> brütet, braucht man nicht fliegen zu lassen. Bei einem männlichen Rebhuhn<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> das, wie es im Talmud heisst, ebenso gluckt und brütet wie das weibliche Tier.</i> ist man nach R. Elieser verpflichtet<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> weil es ebenso wie das weibliche Tier die Mutterpflichten an den Eiern und den Jungen ausübt.</i>, nach den Weisen nicht verpflichtet<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> weil in der Schrift ausdrücklich nur die Mutter genannt wird.</i>.
+Schwebt sie<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> die Mutter.</i> nur darüber, so ist man, wenn ihre Flügel das Nest<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> d. h. die Eier oder die Küchlein.</i> berühren, verpflichtet, sie fliegen zu lassen<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> Es wird dies aus dem Ausdruck <span dir="rtl">רובצת</span> geschlossen; würde gemeint sein, dass sie darauf sitzen muss, so würde es <span dir="rtl">יושבת</span> geheissen haben.</i>, berühren ihre Flügel das Nest nicht, ist man nicht dazu verpflichtet. Ist auch nur ein Küchlein oder ein Ei da, ist man verpflichtet, sie fliegen zu lassen, denn es heisst: „ein Nest“, jede Art Nest. Enthält es schon flügge gewordene<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">מפריחין</span> innerlich kausativer Hifil = das Fliegen ausüben, wie <span dir="rtl">הגביר</span> = das Starksein ausüben, sich stark zeigen.</i> Küchlein oder verdorbene<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">טוזרות</span> wohl von <span dir="rtl">זור</span> = zusammendrücken, vgl. Hiob 39, 15: <span dir="rtl">ותשכח כי רגל חוורה</span>, zusammengelaufene Eier, die nicht mehr geniessbar sind, aus denen sich aber auch keine Jungen mehr entwickeln. Raschi im Kommentar zum Alfasi erklärt: Eier, auf denen die Henne gesessen hat und die nicht mehr tauglich sind; R. Nissim ebendort: Eier, aus denen sich kein Junges mehr entwickelt.</i> Eier, braucht man sie nicht fliegen zu lassen, denn es heisst: „und die Mutter ruht auf den Küchlein oder auf den Eiern“, wie Küchlein Lebewesen sind, so sind auch nur Eier gemeint, aus denen sich Lebewesen entwickeln können, verdorbene aber ausgeschlossen, und wie die Eier noch der Mutter bedürfen<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> um sie auszubrüten.</i>, so sind auch nur Küchlein gemeint, die noch der Mutter bedürfen, schon flügge aber ausgeschlossen. Hat man sie fliegen gelassen und sie ist wieder zurückgekommen, sie wieder fliegen gelassen und sie ist wieder zurückgekommen, und wenn auch vier oder fünf Mal, ist man immer noch verpflichtet<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> Ed. Lowe add.: <span dir="rtl">לשלה</span></i>, denn es heisst: „fliegen lassen, fliegen lassen sollst du sie“. Sagt jemand<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> um nicht das Verbot <span dir="rtl">לא תקח האם על הבנים</span> zu übertreten.</i>: Ich nehme mir die Mutter und lasse die Jungen fliegen<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> da das Verbot nur von Jungen spricht, die noch nicht fliegen können, ist wohl zu erklären: ich lasse die Jungen liegen und nehme sie mir nicht.</i>, ist er doch verpflichtet<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> auch wenn er die Mutter sich genommen hat und die Jungen nachher nicht mehr vorfindet.</i>, sie fliegen zu lassen, denn es heisst: „fliegen lassen sollst du die Mutter“. Hat man die Jungen genommen<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> nachdem man, wie vorgeschrieben, die Mutter vorher hat fliegen lassen.</i> und sie dann wieder in das Nest zurückgetragen, und nachher hat sich die Mutter wieder auf sie gesetzt, ist man nicht mehr verpflichtet, sie fliegen zu lassen<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> weil die Jungen nicht mehr <span dir="rtl">אינם מזומנים</span> sind, nachdem er sie aus dem Nest herausgenommen und in seinen Besitz genommen hat.</i>.
+Wenn<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> Makkot III, 4.</i> jemand die Mutter samt den Jungen nimmt, so, sagt R. Jehuda, bekommt er Geisselhiebe und braucht sie nicht mehr fliegen zu lassen<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> Nach R Jehuda will das Gebot <span dir="rtl">שלח תשלח</span> nicht sagen, dass, wenn man das Verbot <span dir="rtl">לא תקח האם</span> übertreten hat, man die Mutter wieder fliegen lassen soll, sondern es ist nur die Erklärung zu dem vorausgehenden Verbote: du sollst die Mutter nicht nehmen, sondern sie fliegen lassen. Hat man die Mutter trotzdem genommen, so hat man damit deshalb sowohl das Verbot wie das Gebot übertreten, man bekommt deshalb für Übertretung des Verbotes Geisselhiebe und das Gebot kann man nicht mehr erfüllen, nachdem man es zur Zeit, wo man es hätte erfüllen sollen, nicht erfüllt hat. Anders ist es bei dem Verbot <span dir="rtl">לא תגזול</span>, da tritt das Gebot, das Entwendete wieder zurückzugeben, erst ein, nachdem man das Verbot übertreten hat, die Übertretung des Verbotes kann also jederzeit durch Erfüllung des Gebotes wieder gutgemacht werden, deshalb steht auf Übertretung des Verbotes keine Geisselstrafe, sondern es tritt nur die Verpflichtung ein, das Entwendete wieder zurückzugeben.</i>; die Weisen aber sagen: Er mass sie fliegen lassen und bekommt keine Geisselhiebe<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> Nach Ansicht der Weisen will das Gebot <span dir="rtl">שלח תשלח</span> sagen: wenn du trotz des Verbotes <span dir="rtl">לא תקח האם</span> die Mutter genommen hast, so musst du sie wieder fliegen lassen, es kann also auch hier wie bei <span dir="rtl">גזילה</span> durch Ausübung des Gebotes die Übertretung des Verbotes wieder gutgemacht werden, es tritt daher nicht Geisselstrafe ein, sondern vielmehr die Verpflichtung, das Gebot zu erfüllen. Erst wenn man die Mutter geschlachtet hat oder sie von selbst verendet ist, so dass man das Gebot nicht mehr erfüllen kann (<span dir="rtl">ביטלו</span>), tritt die Geisselstrafe ein. Nach einer anderen Ansicht im Talmud (141a) tritt auch nach Ansicht der Weisen die Geiseelstrafe ein, sobald man nicht, unmittelbar nachdem man die Mutter genommen hat, sie wieder fliegen lässt und so durch Erfüllung des Gebotee die Übertretung des Verbotes wieder gut macht (<span dir="rtl">לא קיימי</span>).</i>. Dies ist die Regel: Für jedes Verbot, an das zugleich die Aufforderung zur Erfüllung eines Gebotes geknüpft ist, bekommt man keine Geisselhiebe<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> wenn man das Gebot erfüllt oder noch erfüllen kann, s. die vorherg. Note.</i>.
+Man darf nicht die Mutter samt den Jungen nehmen, selbst nicht, wenn man sie zur Reinigung eines Aussätzigen gebraucht<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> Von den beiden Vögeln, die bei der Reinigung des Aussätzigen benutzt wurden, wurde der eine wieder fliegen gelassen (Lev. 14, 7); auch hierzu darf man die auf dem Neste sitzende Mutter nicht verwenden.</i>. Wenn schon bei einem so leicht zu erfüllenden Gebot, wo es sich nur um den Wert eines Issar handelt<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> da doch manchmal der auf dem Neste sitzende Vogel keinen höheren Wert hat, insbesondere auch bei der Reinigung eines Aussätzigen man sich den dazu gebrauchten Vogel für einen Issar kaufen kann.</i>, die Tora sagt: „auf dass es dir gut ergehe und du lange lebest“, um wieviel mehr bei den schwer zu erfüllenden Geboten der Tora.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Chullin/English/Mishnah Yomit by Dr. Joshua Kulp.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Chullin/English/Mishnah Yomit by Dr. Joshua Kulp.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..5878874597ce7ae6ac4ac4f8401e93d804d303fd
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Chullin/English/Mishnah Yomit by Dr. Joshua Kulp.txt	
@@ -0,0 +1,118 @@
+Mishnah Chullin
+משנה חולין
+Mishnah Yomit by Dr. Joshua Kulp
+http://learn.conservativeyeshiva.org/mishnah/
+
+Mishnah Chullin
+
+
+
+Chapter 1
+
+All may slaughter, and their slaughtering is valid, except a deaf-mute, an imbecile or a minor, lest they mess up [the animal] through their slaughtering. And if any of these slaughtered while others were standing over them, their slaughtering is valid. That which is slaughtered by a non-Jew is a nevelah and defiles by carrying. If one slaughtered at night, and also a blind man that slaughtered, the slaughtering is valid. One who slaughtered on Shabbat or Yom Kippur, even though he is liable for his own life, the slaughtering is valid.
+If one slaughtered with [the smooth edge of] a hand sickle, with a flint or with a reed, the slaughtering is valid. All may slaughter; at all times one may slaughter; and with any implement one may slaughter, except a scythe, a saw, teeth or a finger nail, since these strangle. One who slaughtered with a scythe, moving it forward only: Bet Shammai declare it invalid, But Bet Hillel declare it valid. If the teeth of the scythe were filed away it is regarded as an ordinary knife.
+If one slaughtered [by cutting] at the [top] ring [of the trachea] and left a hair's breadth of its entire circumference [towards the head], the slaughtering is valid. Rabbi Yose son of Rabbi Judah says: if there was only left [towards the head] a hair's breadth of the greater part of its circumference, [the slaughtering is valid].
+If one cut at the side [of the neck], the slaughtering is valid. If one nipped off [the head of a bird sacrifice] from the side of the neck, the nipping is invalid. If one cut at the back of the neck, the slaughtering is invalid. If one nipped off [the head] from the back of the neck, the nipping is valid. If one cut at the front of the neck, the slaughtering is valid. If one nipped off [the head] from the front of the neck, the nipping is invalid. For the whole of the back of the neck is the appropriate place for nipping, and the whole of the front of the neck is the appropriate place for slaughtering. It follows, therefore, that the place which is appropriate for slaughtering is inappropriate for nipping, and the place which is appropriate for nipping is inappropriate for slaughtering.
+[The age] which qualifies turtle doves [for sacrifice] disqualifies pigeons, and [the age] which qualifies pigeons [for sacrifice] disqualifies turtle doves. At the period when the neck feathers begin to turn yellow in either kind they are disqualified.
+[The method of killing] which renders the red cow valid renders the heifer invalid, and the method which renders the heifer valid renders the red cow invalid. [The disability] which does not disqualify priests disqualifies Levites, and [the disability] which does not disqualify Levites disqualifies priests. That which cannot be rendered unclean in earthenware vessels can be rendered unclean in all other vessels, and that which cannot be rendered unclean in all other vessels can be rendered unclean in earthenware vessels. That which cannot be rendered unclean in wooden things can be rendered unclean in metal things, and that which cannot be rendered unclean in metal things can be rendered unclean in wooden things. When bitter almonds are subject to tithing sweet almonds are exempt, and when sweet almonds are subject to tithing bitter almonds are exempt.
+Temed: Before it has fermented it may not be bought with second tithe money and it renders a mikveh invalid; After it has fermented it may be bought with second tithe money and it does not render a mikveh invalid. Brothers who are partners [in their inheritance]: When they are liable to pay the kalbon, they are exempt from the cattle tithe, And when they are liable to the cattle tithe, they are exempt from the kalbon. Whenever there is [the power] to sell, there is no fine, and whenever there is a fine there is no power to sell. Whenever there is the right of refusal there can be no halizah, and whenever there can be halizah there is no longer the right of refusal. When the shofar is blown there is no havdalah, and when there is havdalah the shofar is not blown. [Thus], if a festival falls on the day before Shabbat the shofar is blown but there is no havdalah; If it falls on the day following Shabbat there is havdalah but the shofar is not blown. How do they recite havdalah [on a festival that follows Shabbat]? “Who distinguishes between holy and holy.” Rabbi Dosa says: “Who distinguishes between the more holy and less holy day.”
+
+Chapter 2
+
+If one cut one [of the organs of the throat] in the case of a bird, or both organs in the case of cattle, the slaughtering is valid. The greater part of an organ is equivalent to [the whole of] it. Rabbi Judah says: he must cut through the veins. [If one cut] half of one organ in the case of a bird, or one and a half organs in the case of cattle, the slaughtering is invalid. [If one man cut] the greater part of one organ in the case of a bird, or the greater part of each organ in the case of cattle, the slaughtering is valid.
+If one slaughtered two animals simultaneously, the slaughtering is valid. If two persons held the knife and slaughtered, even if one cut higher up and the other cut lower down [in the neck], the slaughtering is valid.
+If he chopped off the head with one stroke, the slaughtering is invalid. He was slaughtering and he cut through the neck with one stroke, if the knife was as long as the neck, the slaughtering is valid. If he was slaughtering and he cut off two heads at the same time, if the knife is as long as the neck it is valid. When is this so? When the slaughterer moved the knife forward and not backward, or backward and not forward; but if he moved the knife to and fro, however small it was, even if it was a scalpel, the slaughtering is valid. If a knife fell down and slaughtered [an animal], even though it slaughtered it in the proper way, the slaughtering is invalid, for it is said, "And you shall slaughter and eat," that which you slaughter, you may eat. If [while slaughtering] the knife fell and he picked it up, if his clothes fell and he picked them up, if he sharpened the knife, or if he got tired and his friend came and [continued] slaughtering, if he delayed the time that it takes to slaughter, it is invalid. Rabbi Shimon says: if he delayed the time it takes to examine the slaughtering.
+If one first sliced the esophagus and then cut away the windpipe, or first cut away the windpipe and then sliced the esophagus; or if he sliced one of these organs and paused until the animal died; or if he thrust the knife underneath the second organ and cut it: [In all these cases] Rabbi Yeshevav says: the animal is nevelah; Rabbi Akiva says: it is terefah. Rabbi Yeshevav stated this general rule in the name of Rabbi Joshua: whenever an animal is rendered invalid by a fault in the slaughtering it is nevelah; whenever an animal has been duly slaughtered but is rendered invalid by some other defect it is terefah. And Rabbi Akiba [ultimately] agreed with him.
+If one slaughtered cattle or a wild beast or a bird and no blood came out, they are valid and may be eaten by him whose hands have not been washed, for they have not been rendered susceptible to impurity by blood. Rabbi Shimon says: they have been rendered susceptible to impurity by the slaughtering.
+One who slaughtered a dying animal: Rabban Shimon ben Gamaliel says: [the slaughtering is invalid] unless it jerked its foreleg and its hind leg. Rabbi Eliezer says: it is enough if it spurted [the blood]. Rabbi Shimon said: even if one slaughtered [a dying animal] by night and the following morning he got up early and found the sides [of the throat] full of blood, the slaughtering is valid, for this proves that it spurted [the blood], as is Rabbi Eliezer's measure. The sages say: [the slaughtering is invalid] unless it jerked either its foreleg or its hind leg, or it moved its tail to and fro. This is the test both with regard to large and small animals. If a small animal stretched out its foreleg [at the end of the slaughtering] but did not withdraw it, [the slaughtering] is invalid, for this was just an indication of the expiration of its life. When do these rules apply? To case of an animal which was believed to be dying. But if it was believed to be sound, even though it did not show any of these signs, the slaughtering is valid.
+If one slaughtered for a non-Jew, the slaughtering is valid. Rabbi Eliezer declares it invalid. Rabbi Eliezer said: even if one slaughtered a beast with the intention that a non-Jew should eat [only] its liver, the slaughtering is invalid, for the thoughts of a non-Jew are usually directed towards idolatry. Rabbi Yose said: is there not a kal vehomer argument? For if in the case of consecrated animals, where a wrongful intention can render invalid, it is established that everything depends solely upon the intention of him who performs the service, how much more in the case of unconsecrated animals, where a wrongful intention cannot render invalid, is it not logical that everything should depend solely upon the intention of him who slaughters!
+If one slaughtered [an animal] as a sacrifice to mountains, hills, seas, rivers, or deserts, the slaughtering is invalid. If two persons held a knife and slaughtered [an animal], one intending it as a sacrifice to one of these things and the other for a legitimate purpose, the slaughtering is invalid.
+One may not slaughter [so that the blood runs] into the sea or into rivers, or into vessels, But one may slaughter into a pool (or vessel) of water. And when on board a ship on to vessels. One may not slaughter at all into a hole, but one may dig a hole in his own house for the blood to run into. In the street, however, he should not do so as not to follow the ways of the heretics.
+If one slaughtered [an unconsecrated animal outside the Temple court] for it to be an olah or a shelamim or an asham for a doubtful sin or as a Pesah or a todah, the slaughtering is invalid. But Rabbi Shimon declares it valid. If two persons held one knife and slaughtered [an unconsecrated animal outside the Temple court], one declaring it to be one of the above and the other intending it for a legitimate purpose, the slaughtering is invalid. If one slaughtered [an unconsecrated animal outside the Temple court] for it to be a hatat or an asham or a first-born or the tithe [of cattle] or a substitute offering, the slaughtering is valid. This is the general rule: if one slaughtered an animal declaring it to be a sacrifice which can be brought either as a voluntary or a freewill-offering it is invalid, but if he declares it to be a sacrifice which cannot be brought either as a votive or a freewill-offering it is valid.
+
+Chapter 3
+
+The following [defects] render cattle terefah: If the esophagus was pierced; If the windpipe severed; If the membrane of the brain was pierced; If the heart was pierced as far as its cavity thereof; If the spine was broken and the cord severed; If the liver was gone and none of it remained; If the lung was pierced, Or if part of it was missing. Rabbi Shimon says: only if it was pierced as far as the main bronchi; If the stomach, If the gall-bladder was pierced, If the intestines were pierced; If the innermost stomach was pierced, If the greater part of the outer stomach was pierced. Rabbi Judah says: in a large animal [if it was torn] to the extent of a handbreadth, and in a small animal the greater part. If the omasum (the third stomach of a ruminant) [was pierced]; Or if the second stomach was pierced on the outside; If the animal fell from the roof; If most of its ribs were fractured; Or if it was mauled by a wolf. Rabbi Judah says: small animals [are terefah] if mauled by a wolf, large cattle if mauled by a lion; small fowl if mauled by a hawk, large fowl if mauled by a falcon. This is the rule: if an animal with a similar defect could not continue to live, it is terefah.
+And the following [defects] do not render cattle terefah:If the windpipe was pierced, or cracked [lengthwise]. To what extent may it be deficient? Rabban Shimon ben Gamaliel says: up to an Italian issar. If the skull was cracked but the membrane of the brain was not pierced; If the heart was pierced but not as far as its cavity; If the spine was broken but the cord was not severed; If the liver was removed but an olive's size of it remained. If the omasum or the third stomach were pierced at their juncture; If the spleen was removed, or the kidneys, or the lower jaw-bone or the womb. If [the lung] was shrunken up by an act of Heaven. If an animal was stripped of its hide: Rabbi Meir declares it valid, but the rabbis declare it invalid.
+The following [defects] render birds terefah: If the esophagus was pierced, If the windpipe was severed; If a weasel struck [the bird] on the head in such a place as would render it terefah. If the gizzard was pierced, If the intestines were pierced, If it fell into the fire and its innards were scorched: If they turned green, it is invalid, But if they remained red it is valid. If one trod upon it or knocked it against a wall or if an animal trampled upon it, and it still jerks its limbs, and it remained alive after this for twenty-four hours, and it was thereafter slaughtered, it is valid.
+And the following [defects] do not render birds terefah: If the windpipe was pierced or cracked lengthwise; If a weasel struck it on the head in such a place as would not render it terefah. If the crop was pierced Rabbi says: even if it was gone. If the innards protruded [from the body] but were not pierced. If its wings were broken, or its legs; or if [the wing’s] feathers were plucked. Rabbi Judah says: if its down was gone it is invalid.
+[If an animal] suffered from congestion of the blood, or was overcome by smoke or by a cold, or if it ate oleander or chicken dung, or if it drank noxious water, it is permitted. If it ate poison or was bitten by a snake, it is not forbidden as trefah but it is forbidden as a danger to life.
+The characteristics of cattle and of wild animals are stated in the Torah. The characteristics of birds are not stated, but the sages said: every bird that seizes its prey is unclean. Every bird that has an extra toe, or a crop and a gizzard that can be peeled, is clean. Rabbi Elazar bar Zadok says: every bird that parts its toes is unclean.
+Of locusts: all that have four legs, four wings, leaping legs, and wings covering the greater part of the body, [are clean.] Rabbi Yose says: its name must be locust. Of fishes: all that have fins and scales [are clean]. Rabbi Judah says: there must be [at least] two scales and one fin. The scales are those which are immovable, the fins are those [wings] by which it swims.
+
+Chapter 4
+
+If an animal was having difficulty giving birth and the fetus put forth a limb and then put it back in, it may be eaten [when its mother is slaughtered]. If it put forth its head, even though it put it back in, it is considered as born. Whatever is cut off from the fetus within the womb [and left inside] may be eaten, but whatever is cut off from the spleen or kidneys [of the animal and left inside] may not be eaten. This is the rule: that which is from the body of the animal is forbidden, but that which is not from the body of the animal is permitted.
+If an animal giving birth for the first time was having difficulty, one may cut off each limb [as it comes out] and throw it to the dogs. If the greater portion came forth it must be buried, and she is exempt from the law of the firstling.
+If a fetus died within the womb [of its mother] and the shepherd put in his hand and touched it, he is clean, whether it was a clean or unclean animal. Rabbi Yose HaGalili says: if it was an unclean animal he is unclean, and if it was a clean animal he is clean. If the fetus of a woman died within the womb of its mother and the midwife put in her hand and touched it, the midwife is unclean for seven days, but the mother is clean until the fetus comes out.
+If an animal was having difficulty in labor and the fetus put forth its limb and a person immediately cut if off and then slaughtered the mother, the flesh [of the fetus] is clean. If he slaughtered the mother first and then cut if off, the flesh [of the fetus] is unclean like that which had touched nevelah, the words of Rabbi Meir. But the sages say, it is like that which had touched a slaughtered terefah, for just as we find that the slaughtering of a terefah animal renders it clean, so the slaughtering of the animal renders the limb clean. Rabbi Meir said to them: No, for when you say that the slaughtering of a terefah [animal] renders it clean you are concerned with [the animal] itself, but can you say that it will render clean the limb which is not part of [the animal] itself? From where do we learn that the slaughtering of a terefah animal renders it clean? [For we could have argued to the contrary:] An unclean animal may not be eaten, and a terefah also may not be eaten; just as slaughtering does not render an unclean animal clean so slaughtering should not render a terefah animal clean? No, if you said this of an unclean animal for at no time was it fit [for slaughtering]; can you also say this of a terefah animal which had a time when it was fit [for slaughtering]? Take away with this argument that you brought forth! For where would we know this of an animal that was born terefah from the womb? [Substitute therefore this argument]: No, if you said this of an unclean animal for none of its kind may be validly slaughtered; can you also state this of a terefah for whose kind there is valid slaughter? [Accordingly], the slaughtering of a live eight months birth does not render it clean, since there is no slaughtering of its kind.
+If one slaughtered an animal and found in it an eight months’ fetus, either living or dead, or a dead nine months’ fetus, he need only tear it open and take out the blood. If he found in it a living nine months’ fetus it must be slaughtered, and he would thereby [possibly] incur the penalty for “it and its young,” the words of Rabbi Meir. But the sages say: the slaughtering of its mother renders it permitted. Rabbi Shimon Shezuri says: even if it is eight years old and is plowing the field, the slaughtering of its mother renders it permitted. If he ripped open [the mother] and found in it a living nine months’ fetus, it must be slaughtered, since its mother has not been slaughtered.
+If the hind legs of an animal were cut off below the joint, it is permitted; If above the joint, it is terefah. So too if the juncture of the tendons was gone, [it is terefah]. If the bone was broken but the greater part of the flesh [around the fracture] remained, it is rendered clean by the slaughtering; otherwise it is not rendered clean by the slaughtering.
+If a person slaughtered an animal and found in it an amniotic sac, he who is not fastidious may eat it. It does not contract uncleanness, either food uncleanness or the uncleanness of nevelah. If he intended to eat it, it can contract food uncleanness but not the uncleanness of nevelah. If part of the amniotic sac emerged [before the slaughtering of the mother], it may not be eaten; for it is a sign of birth in a woman and also a sign of birth in an animal. If an animal which was pregnant for the first time miscarried an amniotic sac, it may be thrown to dogs. But in the case of a consecrated animal it must be buried. It may not be buried at cross-roads or hung on a tree, for these are amorite practices.
+
+Chapter 5
+
+[The law of] “It and its young” applies both within the land of Israel and outside it, both during the existence of the Temple and after it, in respect of both unconsecrated and consecrated animals. How so? If a person slaughtered an animal and its young, both animals being unconsecrated, [and they slaughtered them] outside [the sanctuary], they are both valid, but [he who slaughtered] the second incurs forty lashes. If both animals were consecrated [and they were slaughtered] outside [the sanctuary], [he who slaughtered] the first incurs the penalty of karet, both animals are invalid, and each incurs forty lashes. If both animals were unconsecrated [and they were slaughtered] inside [the sanctuary], both animals are invalid, and [he who slaughtered] the second incurs forty lashes. If both animals were consecrated [and they were slaughtered] inside [the sanctuary], the first is valid and [he who slaughtered it is] not culpable, but [he who slaughtered] the second incurs forty lashes, and it is invalid.
+If [the first animal was] unconsecrated and [the second] consecrated [and they were both slaughtered] outside [the sanctuary], the first is valid and [he who slaughtered it is] not liable, but [he who slaughtered] the second incurs forty lashes and it is invalid. If [the first was] consecrated and [the second] unconsecrated [and they were both slaughtered] outside [the sanctuary], [he who slaughtered] the first incurs the penalty of karet and it is invalid, and the second [animal] is valid, and each incurs forty lashes. If [the first was] unconsecrated and [the second] consecrated [and they were both slaughtered] inside [the sanctuary], they are both invalid, and [he who slaughtered] the second incurs forty lashes. If [the first was] consecrated and [the second] unconsecrated [and they were both slaughtered] inside [the sanctuary], the first animal is valid and [he who slaughtered it is] not liable, but [he who slaughtered] the second incurs forty lashes and it is invalid. If both were unconsecrated and [the first was slaughtered] outside [the sanctuary] and [the second] inside, the first is valid and [he who slaughtered it is] not liable, but [he who slaughtered] the second incurs forty lashes and it is invalid. If both were consecrated and [the first was slaughtered] outside [the sanctuary] and [the second] inside, [he who slaughtered] the first incurs the penalty of karet, each incurs forty lashes, and both animals are invalid. If both were unconsecrated and [the first was slaughtered] inside [the sanctuary] and [the second] outside, the first is invalid and [he who slaughtered it is] not liable, but [he who slaughtered] the second incurs forty lashes and it is valid. If both were consecrated and [the first was slaughtered] inside [the sanctuary] and [the second] outside, the first is valid and [he who slaughtered it is] not liable, but [he who slaughtered] the second incurs forty lashes and it is invalid.
+If a person slaughtered [an animal] and it was found to be terefah, or if he slaughtered [it as an offering] to idols, or if he slaughtered the red cow, or an ox which was condemned to be stoned, or a heifer whose neck was to be broken: Rabbi Shimon exempts [him from having transgressed the law of “it and its young”]; but the sages make him liable. If a person slaughtered [an animal] and it became nevelah under his hand, or if he stabbed it, or tore away [the organs of the throat], he does not thereby transgress the law of it and its young. If two people bought a cow and its young, he who bought first can slaughter first; but if the second preceded him, he holds his advantage. If a person slaughtered a cow and then two of its calves, he is liable for eighty lashes. If he slaughtered its two calves and then the cow, he is liable for forty lashes. If he slaughtered it and then its calf and then the calf's offspring, he is liable for eighty lashes. If he slaughtered it and then its calf's offspring and then the calf, he is liable for forty lashes. Symmachos says in the name of Rabbi Meir: he is liable for eighty lashes. At four periods in the year he who sells a beast to another must inform him, “I sold today its mother to be slaughtered,” or “I sold today its young to be slaughtered,” and these are they: on the eve of the last day of the feast [of Sukkot], on the eve of the first day of Pesah, on the eve of Shavuot, and on the eve of Rosh Hashanah. According to Rabbi Yose the Galilean, also on the eve of Yom Kippur, in the Galilee. Rabbi Judah says, this is so, only when there was no time in between the sales, but if there was time, he need not inform him. Rabbi Judah agrees that if he sold the mother to the bridegroom and the young to the bride, he must inform them of it, for it is certain that they will each slaughter on the same day.
+At these four periods a butcher can be compelled to slaughter against his will. Even if the ox was worth a thousand dinars and the purchaser has only [paid] a dinar, they can force the butcher to slaughter it. Therefore if the animal died, the loss is upon the purchaser. At other times of the year it is not so, therefore if the animal died, the loss is upon the seller.
+The “one day” mentioned in connection with the law of “it and its young” means the day and the night preceding it. This was how Rabbi Shimon ben Zoma expounded (darash): it says “one day” (Genesis 1:5) in connection with the creation and it also says “one day” (Leviticus 22:28) in connection with “it and its young” Just as the “one day” mentioned in connection with the creation means the day and the night preceding it, so too the “one day” mentioned in connection with “it and its young” means the day and the night preceding it.
+
+Chapter 6
+
+[The law of] “covering up the blood” applies both within the land of Israel and outside it, both during the existence of the Temple and after it, It applies to unconsecrated animals but not to consecrated animals. It applies [only] to wild animals and birds, whether they are at one's disposal or not. It applies also to a koy, for it is an animal about which there is a doubt. It may [therefore] not be slaughtered on a festival; and if it was slaughtered [on a festival] one may not cover up its blood.
+If a person slaughtered [a wild animal or a bird] and it was found to be terefah, or if he slaughtered [it as an offering] to idols, or if he slaughtered that which was unconsecrated inside the sanctuary or that which was consecrated outside, or if he slaughtered a wild animal or a bird that was condemned to be stoned: Rabbi Meir makes him liable to cover up the blood; but the sages make him exempt. If he slaughtered [a wild animal or a bird] and it became nevelah under his hand, or if he stabbed it, or tore away [the organs of the throat], he is exempt from covering up [the blood].
+If a deaf-mute, an imbecile or a minor slaughtered while others watched them, one must cover up the blood; but if they were alone, they are exempt from covering it up. Similarly for the matter of “it and its young”: if they slaughtered while others watched them, it is forbidden to slaughter after them [the mother/young], but if they were alone: Rabbi Meir permits to slaughter after them [the mother/young]. But the rabbis forbid it. They agree, that if a person did slaughter [after them], he has not incurred forty lashes.
+If a person slaughtered a hundred wild animals in one place, one covering suffices for all. If [he slaughtered] a hundred birds in one place, one covering suffices for all. If [he slaughtered] a wild animal and a bird in one place, one covering suffices for both. Rabbi Judah says: if he slaughtered a wild animal he should cover up its blood and then slaughter the bird [and cover it up also]. If a person slaughtered and did not cover up the blood and another person saw it, the other must cover it up. If he covered it up and it became uncovered, he need not cover it up again. If the wind covered it up, he must cover it up again.
+If the blood became mixed with water and it still has the color of blood, it must be covered up. If it became mixed with wine, [the wine] is to be regarded as though it was water. If it became mixed with the blood of a beast or with the blood of a wild animal, it is to be regarded as though it was water. Rabbi Judah says: blood does not annul other blood.
+The blood which spurted out and that which is upon the knife must also be covered up. Rabbi Judah says: when is this the case? When there is no other blood but that; but when there is other blood besides this, it need not be covered up.
+With what may one cover up [the blood] and with what may one not cover it up? One may cover it up with fine dung, with fine sand, with lime, with white clay, or a brick or an earthenware stopper [of a cask] that have been ground into powder. But one may not cover it up with coarse dung or coarse sand, or with a brick or an earthenware stopper [of a cask] that have not been ground into powder. Nor may one cover it with a vessel. Rabban Shimon ben Gamaliel stated a general rule: one may cover it with anything in which plants would grow; but one may not cover it with anything in which plants would not grow.
+
+Chapter 7
+
+[The prohibition of] the sciatic nerve is in force both within the land and outside it, both during the existence of the Temple and after it, in respect of both unconsecrated and consecrated [animals]. It applies to cattle and to wild animals, to the right and left hip. But it does not apply to a bird because it does not have a socket [on its hip]. It applies to a fetus. Rabbi Judah says: it does not apply to a fetus. And its [forbidden] fat is permitted. Butchers are not trustworthy with regard to the [removal of the] sciatic nerve, the words of Rabbi Meir. The sages say: they are trustworthy with regard to it as well as with regard to the [forbidden] fat.
+One may send to a non-Jew a thigh in which the sciatic nerve has not been removed, because its place is known. When a person removes the sciatic nerve he must remove all of it. Rabbi Judah says: only so much as is necessary to fulfill the mitzvah of removing it.
+If a person ate an olive’s bulk of the sciatic nerve, he incurs forty stripes. If he ate all of it and it was not as much as an olive’s bulk, he is liable. If he ate an olive’s bulk of it from one thigh and another olive’s bulk of it from the other thigh, he incurs eighty stripes. Rabbi Judah says: he incurs only forty stripes.
+If a thigh was cooked together with the sciatic nerve and there was enough [of the nerve] as to impart a flavor [to the thigh], it is forbidden. How does one measure this? As if it were meat [cooked] with turnips.
+A sciatic nerve which was cooked with other [permitted] nerves: If it can still be recognized, [then all the nerves are prohibited] if [the sciatic nerve] imparts a flavor. But if it can no longer [be recognized] then they are all forbidden. And the broth [is prohibited] if it [the sciatic nerve] imparts a flavor. And so it is with a piece of nevelah, or a piece of an unclean fish that was cooked together with other pieces of flesh [or fish]: If it can still be recognized, [then all are prohibited] if it imparts a flavor. But if it can no longer [be recognized] then they are all forbidden. And the broth [is prohibited] if it [the sciatic nerve] imparts a flavor.
+It applies to clean animals but not to unclean. Rabbi Judah says, even to unclean animals. Rabbi Judah said: was not the sciatic nerve prohibited from the time of the sons of Jacob, and at that time unclean animals were still permitted to them? They replied, this law was ordained at Sinai but was written in its proper place.
+
+Chapter 8
+
+Every kind of flesh is forbidden to be cooked in milk, except for the flesh of fish and of locusts. And it is also forbidden to place it upon the table with cheese, except for the flesh of fish and of locusts. One who vows not to eat meat, he is allowed to eat the flesh of fish and locusts. Fowl may be placed upon the table together with cheese but may not be eaten with it, the words of Bet Shammai. Bet Hillel say: it may neither be placed [upon the table together with cheese] nor eaten with it. Rabbi Yose said: this is one of the leniencies of Bet shammai and the stringencies of Bet Hillel. Concerning what table did they speak? Concerning the table upon which one eats; but on the table whereon the food is set out one may place the one beside the other, and not be concerned.
+A person may wrap up meat and cheese in one cloth, provided they do not touch one another. Rabban Shimon ben Gamaliel says: two people at an inn may eat at the same table, the one meat and the other cheese, without concern.
+If a drop of milk fell on a piece of meat and it imparted a flavor into that piece, it is forbidden. If he stirred up the pot, then it is forbidden only if [the drop of milk] imparted a flavor into [all that was in] the pot. The udder: he must cut it open and empty it of its milk; if he did not cut it open he has not transgressed the law on its account. The heart: he must cut it open and empty it of its blood; if he did not cut it open he has not transgressed the law on its account. One who puts fowl onto a table with cheese has not transgressed a negative commandment.
+It is forbidden to cook the meat of a clean animal in the milk of a clean animal or to derive any benefit from it. But it is permitted to cook the meat of a clean animal in the milk of an unclean animal or the meat of an unclean animal in the milk of a clean animal and to derive benefit from it. Rabbi Akiva says: wild animals and fowls are not included in the prohibition of the Torah, for it is written three times, “You shall not seethe a kid in its mother's milk;” to exclude wild animals, fowl, and unclean animals. Rabbi Yose the Galilean says, it is said, “You shall not eat any nevelah” and [in the same verse] it says, “You shall not seethe a kid in its mother's milk” (Deuteronomy 14:21) anything that is prohibited because of nevelah it is forbidden to cook in milk. Fowl which is prohibited because of nevelah, it might also be forbidden to cook in milk, Scripture says, “In its mother’s milk;” this excludes fowl which has no mother's milk.
+The [milk in the] stomach [of an animal] of a Gentile or [in the stomach of] a nevelah is forbidden. If a man curdled milk with the skin of the stomach of an animal that was validly slaughtered and it imparted its flavor [to the milk] it is forbidden. The [milk in the] stomach of a validly slaughtered animal which had suckled from a terefah animal is forbidden. The [milk in the] stomach of a terefah animal which had suckled from a kosher animal is permitted, because the milk is collected inside.
+In certain respects the prohibition of the fat is stricter than the prohibition of the blood, and in certain respects the prohibition of the blood is stricter than the prohibition of the fat. The prohibition of the fat is stricter, in that the fat is subject to the law of sacrilege, and one is obligated over it for piggul, notar, and uncleanness which is not the case with the blood. And the prohibition of the blood is stricter, for it applies to cattle, wild animals and fowl, whether clean or unclean; but the prohibition of the fat applies to clean cattle only.
+
+Chapter 9
+
+The hide, meat juice, sediment, dried-up meat, bones, sinews, horns and hooves join together [to make up the minimum quantity in order] to convey food-uncleanness, but not to [make up the minimum quantity in order to] convey nevelah-uncleanness. Similarly, if a man slaughtered an unclean animal for a Gentile and it still has convulsions, it can convey food-uncleanness, but it conveys nevelah-uncleanness only after it is dead, or its head has been chopped off. [Scripture] has [thus] made more cases that convey food-uncleanness than those that convey nevelah-uncleanness. Rabbi Judah says: if an olive’s bulk of dried-up meat was gathered in one place, one would thereby become liable [for nevelah-uncleanness].
+In the following cases the skin is considered flesh: The skin of a person, The skin of the domesticated pig. Rabbi Yose says: even the skin of the wild pig. The skin of the hump of a young camel. The skin of the head of a young calf. The skin around the hooves. The skin of the pudenda. The skin of a fetus. The skin beneath the fat tail. The skin of the gecko, the monitor, the lizard and the skink. Rabbi Judah says: the lizard is like the weasel. If any of these skins was tanned or trampled upon as much as [was usual] for tanning, it becomes clean, excepting the skin of a man. Rabbi Yohanan ben Nuri says: the eight reptiles have [real] skins.
+One who was flaying cattle or wild animals, clean or unclean, small or large: In order to use the hide for a covering, if he stripped as can be taken hold of [the hide is no longer considered as connected to the flesh.] In order to make a water-skin, until the breast has been flayed. If he was flaying from the feet upwards, until the whole hide [has been flayed]. [All of these measures apply] for both conveying uncleanness and becoming unclean. As for the skin that is on the neck: Rabbi Yohanan ben Nuri says: it is not connected. But the sages say it is connected until the whole hide has been flayed.
+A hide which had an olive’s bulk of [unclean] flesh clinging to it, one who touches a shred hanging from it, or a hair that was opposite to it, he becomes unclean. If there were two pieces of flesh attached to it, each the size of half an olive, they convey uncleanness by carrying but not by contact, the words of Rabbi Ishmael. Rabbi Akiva says: neither by contact nor by carrying. Rabbi Akiva agrees that if there were two pieces of flesh, each the size of half of an olive, that he stuck on a twig and he waved them, he becomes unclean. Why then does Rabbi Akiva declare him clean in the [case where they cling to the] hide? Because the hide renders them negligible.
+With regard to a thigh-bone of a corpse or a thigh-bone of a consecrated animal, he who touches it, whether it be stopped up or pierced, becomes unclean. With regard to a thighbone of a nevelah or of a [dead] sheretz, if it was stopped up, he who touches it remains clean, but if it was at all pierced it conveys uncleanness by contact. From where do we know [the same rules apply] for carrying? Scripture says, “He that touches and he that carries” (Leviticus 11:39-40), anything that [can become unclean] by contact [can become unclean] by carrying. And anything that cannot [become unclean] by contact, cannot become [unclean] by carrying.
+The egg of a sheretz in which there has formed an embryo is clean. If it was pierced, however small the hole was, it is unclean. A mouse which is half flesh and half earth, if a man touched the flesh he becomes unclean, but if he touched the earth he remains clean. Rabbi Judah says: even if he touched the earth that is over against the flesh he becomes unclean.
+Limbs or pieces of flesh which hang loose from a [living] animal are susceptible to food uncleanness while they are in their place. And [in order to become unclean] they must be first rendered susceptible to uncleanness. If the animal was slaughtered, they have by the blood [of the slaughtering] become susceptible to uncleanness, the words of Rabbi Meir. Rabbi Shimon says: they have not become susceptible to uncleanness. If the animal died, the hanging flesh must be rendered susceptible to uncleanness. The limb is unclean as a limb severed from a living creature, but is not unclean as the limb of a nevelah (carcass), the words of Rabbi Meir. Rabbi Shimon declares it clean.
+A limb or a piece of flesh which hangs loose from a person are clean. If the man died, the flesh is clean, the limb is unclean as a limb severed from the living body but is not unclean as a limb severed from a corpse, the words of Rabbi Meir. Rabbi Shimon declares it clean.
+
+Chapter 10
+
+The [law of] the shoulder and the cheeks and the stomach is in force both within the Land and outside it, both during the existence of the Temple and after it, in respect of unconsecrated animals but not consecrated animals. For it might have been argued thus: if unconsecrated animals, which are not subject to the law of the breast and the thigh, are subject to these dues, how much more are consecrated animals, with are subject to the law of the breast and the thigh, subject also to these dues! Scripture states, “And I have given them to Aaron the priest and his sons as a due for ever” (Leviticus 7:34) only what is mentioned in this passage shall be his.
+All consecrated animals whose permanent physical blemish preceded their consecration and were then redeemed: Are subject to the law of the firstling and to the priestly gifts, And when they become like hullin [by being redeemed] they may be shorn and may be put to work. And their young and their milk are permitted after they have been redeemed. And he who slaughtered them outside the sanctuary is not liable. And they do not render what is substituted for them [holy]. And if they died they may be redeemed, except for the firstling and the tithe of cattle. All [consecrated animals] whose consecration preceded their permanent, or their impermanent blemish [preceded] their consecration and subsequently they contracted a permanent blemish, and they were redeemed: Are exempt from the law of the firstling, and from priestly gifts; And they are not like unconsecrated animals to be shorn or put to work; And [even] after they have been redeemed their young and their milk are forbidden; And he who slaughtered them outside the sanctuary is liable; And they render what was substituted for them [holy], And if they died they must be buried.
+A first-born got mixed up with a hundred other animals: If a hundred [and one] persons slaughtered them all, they are all exempt from the gifts. If one person slaughtered them all, only one animal is exempt from the gifts. If a man slaughtered an animal for a priest or a non-Jew, he is exempt from the gifts. If he had a share [in the animal] with them, he must indicate this by some sign. If he said, “Except the gifts” he is exempt from giving the gifts. If he said, “Sell me the entrails of a cow” and among them were the gifts, he must give them to a priest and [the seller] does not need to reduce the price. But if he bought them from him by weight, he must give them to a priest, and [the seller] must reduce the price.
+A convert who converted and owned a cow: If he slaughtered it before he converted, he is exempt from giving the gifts. If [he slaughtered it] after he converted, he is liable. If there was a doubt about it, he is exempt, for the burden of proof lies upon the claimant. What is ‘the shoulder’? From the joint up to the shoulder-socket of the forelimb, and this is the same for the nazirite. The corresponding part of the hind leg is called the thigh. Rabbi Judah says: the thigh extends from the joint up to the fleshy part of the leg. What counts as ‘the cheek? From the joint of the jaw to the last protrusion of the windpipe.
+
+Chapter 11
+
+The law of the first of the fleece is in force both within the Land and outside it, both during the existence of the Temple and after it, in respect of unconsecrated animals but not consecrated animals. The law of the shoulder and the cheeks and the stomach is of stricter application than the law of the first of the fleece; for the law of the shoulder and the cheeks and the stomach applies both to herds and flocks, whether they are many or few, whereas the law of the first of the fleece applies only to sheep, and only when there are many.
+How much is “many”? Bet Shammai say: [at least] two sheep, as it is said, “A man shall rear a young cow and two sheep (tzon)” (Isaiah 7:21). Bet Hillel say: five, as it is said, “Five dressed sheep (tzon)” (I Samuel 28:18). Rabbi Dosa ben Harkinas says: five sheep, which each produce [a fleece which weighs] a maneh and a half, are subject to the law of the first of the fleece. But the sages say: five sheep, whatever their fleeces weigh. And how much should one give him? The weight of five selas in Judah, which is equal to ten selas in Galilee. Bleached wool and not dirty wool, sufficient to make from it a small garment, for it is written, “Give him,” when there is enough to be considered a gift. If the owner did not manage to give [the fleece to the priest] until he dyed it, he is exempt. If he bleached it but did not dye it, he is still liable. If a man bought the fleeces of a flock belonging to a non-Jew, he is exempt from the law of the first of the fleece. If a man bought the fleeces of a flock belonging to his neighbor: If the seller kept some back, the seller is liable, But if he did not withhold anything, the buyer is liable. If he had two kinds of wool, grey and white, and he sold the grey but not the white, or [if he sold the wool] of the males but not of the females, each must give [the first of the fleece] for himself.
+
+Chapter 12
+
+The law of letting [the mother bird] go from the nest is in force both within the holy land and outside it, both during the existence of the Temple and after it, in respect of unconsecrated birds but not consecrated birds. The law of covering up the blood is of broader application than the law of letting [the mother bird] go; for the law of covering up the blood applies to wild animals as well as to birds, whether they are at one's disposal or not, whereas the law of letting [the mother bird] go from the nest applies only to birds and only to those which are not at one's disposal. Which are they that are not at one's disposal? Such as geese and fowls that made their nests in the open field. But if they made their nests within a house or in the case of Herodian doves, one is not bound to let [the mother bird] go.
+An unclean bird one is not obligated to let it go. If an unclean bird was sitting on the eggs of a clean bird, or a clean bird on the eggs of an unclean bird, one is not obligated to let it go. As to a male partridge: Rabbi Eliezer obligates [one to let it go]. But the sages exempt.
+If the mother was hovering [over the nest]: If her wings touch the nest, one is obligated to let her go; if her wings do not touch the nest, one is not obligated to let her go. If there was but one young bird or one egg [in the nest], one is still obligated to let the mother go, for it is written: “A nest,” [implying], any nest whatsoever. If there were there young birds able to fly or spoiled eggs, one is not obligated to let [the mother] go, for it is written, “And the mother sitting up on the young or upon the eggs:” Just as the young are living beings so the eggs must be such as [would produce] living beings; this excludes spoiled eggs. And just as the eggs need the care of the mother so the young must be such as need the care of the mother; this excludes those that are able to fly. If one let [the mother] go and she returned, even four of five times, he is still obligated [to let her go again], for it is written, “You shall surely let the mother go.” If one said, “I will take the mother and let the young go,” he is still obligated [to let her go], for it is written, “You shall surely let the mother go.” If one took the young and brought them back again to the nest, and afterwards the mother returned to them, he is not obligated to let her go.
+If one took the mother with the young: Rabbi Judah says: he has incurred [forty] lashes and he need not now let her go. But the sages say: he must let her go, and he does not incur lashes. This is the general rule: [For the transgression of] any negative commandment which has of a remedy by the subsequent fulfillment of a positive commandment one does not incur lashes.
+One may not take the mother with the young even for the sake of purifying the metzora. If in respect of so light a commandment, which deals with that which is but worth an issar, the Torah said, “In order that you may fare well and have a long life”, how much more [must be the reward] for the observance of the more difficult commandments in the Torah!
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Chullin/English/Sefaria Community Translation.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Chullin/English/Sefaria Community Translation.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..251483c1677df55c711d9bcd25a6ff53e5aeed12
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Chullin/English/Sefaria Community Translation.txt	
@@ -0,0 +1,118 @@
+Mishnah Chullin
+משנה חולין
+Sefaria Community Translation
+https://www.sefaria.org
+
+Mishnah Chullin
+
+
+
+Chapter 1
+
+Anyone [may] slaughter -  and his slaughter is valid - except for a deaf-mute, a <i>shoteh</i> [a person who exhibits signs demonstrating a lack of ability to think clearly], or a minor, lest they spoil the slaughter. But all who slaughter while others are watching them: their slaughter is valid. The slaughter of a non-Jew is a <i>nevelah</i> [an improperly slaughtered animal of a permitted species] and renders impure through carrying. One who slaughters at night, and so too a blind person who slaughters, his slaughter is valid. One who slaughters on Shabbat, or on Yom Kippur, even though he is liable for death, his slaughter is valid.
+If one slaughters with a hand sickle, a flint stone, or with a reed, his slaughter is valid. All [may] slaughter, they may slaughter at any time, and they may slaughter with anything, except a reaping sickle, a saw, teeth, or a finger nail, because they strangle. One who slaughters with a reaping sickle along the direction [of the teeth], Beit Shammai invalidates, but Beit Hillel validated. If its teeth were smoothed, it is like a knife.
+One who slaughters through the ring of the windpipe and left on it a thread's breadth around the whole of it [the circumference], his slaughter is valid. Rabbi Yose ben Rabbi Yehuda says, "[Even] a thread's breadth around the majority of it."
+One who slaughters from the sides, his slaughter is valid. One who performs <i>melikah</i> [a slaughtering method used for bird sacrifices, employing the thumbnail instead of a knife] from the sides, his <i>melikah</i> is invalid. One who slaughters from the back of the neck, his slaughter is invalid. One who performs <i>melikah</i> from the back of the neck, his <i>melikah</i> is valid. One who slaughters from the throat, his slaughter is valid. One who performs <i>melikah</i> from the throat, his <i>melikah</i> is invalid, for the entire back of the neck is valid for <i>melikah</i>, and the entire throat is valid for slaughtering. As a result, [that which is] valid regarding slaughter is invalid regarding <i>melikah</i> and [that which is] valid regarding <i>melikah</i> is invalid regarding slaughter.
+[That which is] valid regarding pigeons is invalid regarding turtle-doves. [That which is] valid regarding turtle-doves is invalid regarding pigeons. [At] the beginning of yellowing [of the feathers] with either this or that, they [become] invalid [as sacrifices].
+[That which is] valid for the red heifer  is invalid for the <i>eglah arufah</i> [a calf whose neck is broken to atone for an unsolved murder]. [That which is] valid for the <i>eglah arufah</i> is invalid for the red heifer. [That which is] valid for <i>Kohanim</i> [member of the priestly caste, a subgroup of tribe of Levi, which is uniquely responsible for maintaining and carrying out the sacrificial services in the Temple] is invalid for Levites. [That which is] valid regarding Levites is invalid regarding <i>Kohanim</i>. [That which is] pure for earthenware vessels is impure for all the [other] vessels. [That which is] pure for all the [other] vessels is impure for earthenware vessels. [That which is] pure for wooden vessels is impure for metal vessels. [That which is] pure for metal vessels, is impure for wooden vessels. The [conditions] which obligate bitter almonds [for tithes], exempt for sweet ones. Those which obligate for sweet almonds, exempt for bitter ones.
+An infusion of grape by-products, while it has not yet fermented, is not purchased with the money of <i>ma'aser [sheni]</i> [the second tithe of produce, which must be taken to Jerusalem and consumed there] and invalidates a <i>mikveh</i> [water collected by natural means used to cleanse ritual impurity]. From the time that it has fermented, it may be purchased with the money of <i>ma'aser [sheni]</i>, and does not invalidate a <i>mikveh</i>. Brothers who are partners, when they are obligated for the <i>kalbon</i> [a surcharge added to the half a shekel given to the Temple due to exchanging a full shekel], they are exempt regarding <i>ma'aser behemah</i> [the tithe of every tenth animal from the flock or cattle, which is brought as a sacrifice]. When they are obligated for <i>ma'aser behemah</i> they are exempt for the <i>kalbon</i>. Any place there is a right of sale [for a father with his daughter], there are no fine [for raping or seducing the daughter].  And any place there is a fine, there is no  right of sale. Any place there is <i>mi'un</i> [the refusal of a marriage by a fatherless child married off by her mother or brother , retroactively annulling the marriage], there is no <i>chalitzah</i> [the ceremony performed to release a widow of a childless man from the obligation of Levirate marriage].  And any place where there is <i>chalitzah</i>, there is no <i>mi'un</i>. Any place where there is a [shofar] blast [on the eve of Shabbat], there is no <i>havdalah</i> [ceremony marking the transition from sacred time to secular or less sacred time]. And any place where there is <i>havdalah</i>, there is no blast. [For] a festival which falls out on the eve of the Shabbat, we sound a blast and do not make <i>havdalah</i>. [If it falls out] at the end of Shabbat, <i>havdalah</i> is said, but the blast is not sounded. How is <i>havdalah</i> said [when a festival falls out on the day after Shabbat]? "Who makes a distinction between holy and holy." Rabbi Dosa says, "Between heavy holiness and light holiness."
+
+Chapter 2
+
+One who slaughters one [of either the trachea or esophagus] for a bird, and both for cattle, his slaughter is valid. The majority of one [of the trachea or esophagus] is like [all of] it. Rabbi Yehuda says, "[Not] until he cuts the jugular veins." [If he cut] one half of one for a bird, and one and a half for cattle, his slaughter is unfit. [If he cut] the majority of one for a bird, and the majority of two for cattle, his slaughter is valid.
+One who slaughters two heads in one, his slaughter is valid. When two hold the knife and slaughter, even if one [held it] at the top and one at the bottom, their slaughter is valid.
+[If] one decapitated the head in one blow, it is invalid. [If] one was slaughtering and one decapitated the head in one blow: if the knife has a neck's width [outside of the neck], it is valid. [If] one was slaughtering and cut off two heads in one blow, if the knife has a neck's width [outside of the cut necks], it is valid. What case is being discussed? At a time when one extends [the knife] but does not bring it back [down the throat], or one brings it back but does not extend. But, if one extended and brought it back, any amount [of knife], even with a surgeon's knife, it is valid. A knife that falls and slaughters, even if it slaughtered in its [proper] manner, [the slaughter] is invalid. For it is said "Then you shall slaughter and then you shall eat," (Deuteronomy 27:7). That which you slaughter, you eat. If the knife fell and he picked it up; or his clothes fell and he picked them up; or he sharpened the knife and became weary; and then his fellow came and slaughtered: if he delayed the amount of time it takes to slaughter, [the slaughter] is invalid. Rabbi Shimon said, "If he delayed the amount of time it takes to investigate [the knife]."
+[If] he cut the esophagus and tore the trachea; or cut the trachea and tore the esophagus; or cut one of the them and left it until it dies; or he hid the knife under the second and ripped it: Rabbi Yishbav says, “It is a <i>nevelah</i> [an improperly slaughtered animal of a permitted species].” Rabbi Akiva says, “It is a <i>tereifah</i>  [an animal with a mortal condition such that it would die within one year]. A general principle said by Rabbi Yishbav in the name of Rabbi Yehoshua: “Anything invalidated in its slaughtering is a <i>nevelah</i>; anything where its slaughtering is proper but another issue caused it to become invalid is a <i>terefah</i>.” Then Rabbi Akiva agreed with him.
+One who slaughters cattle, a wild animal, or a bird, and no blood came out, they are valid and are eaten with unclean hands for they are not made fit to contract impurity by blood. Rabbi Shimon says, they are made fit by the slaughter.
+One who slaughters a gravely ill animal, Rabban Shimon ben Gamliel says, “As long as it struggles with its fore and hind leg.” Rabbi Eliezer says, “It is sufficient if it squirts [blood].” Said Rabbi Shimon, “Even one who slaughters at night and the next day gets up and finds the walls covered in blood, it is valid, for it squirted [blood] and is like the principle of Rebbi Eliezer.” The Sages say, “Until it struggles with either its fore or hind leg, or until shakes its tail, whether for small cattle or big cattle.” Small cattle which extended its fore leg but did not withdraw it is invalid, for that is only the leaving of its life. What case is being discussed? When it is previously held to be gravely ill. But if it was previously held to be healthy, even if did not have one of these signs, it is valid.
+One who slaughters for a non-Jew, his slaughtering is valid. And Rabbi Eliezer declares it invalid. Said Rabbi Eliezer, “Even if  he slaughtered it so that the non-Jew will eat from the edge of its liver, it is invalid, for the usual thought of a non-Jew is towards  idolatry.” Said Rabbi Yose, “These matters are [solved by] an a fortiori argument. Just as in a place where thought invalidates for <i>mukdashim</i> [animals or food which are holy and not available for general consumption] everything only follows the work, in a place where thought does not invalidate for <i>chulin</i> [produce or food permitted for general consumption], should it not be the rule that everything only follows the slaughtering?”
+One who slaughters for the sake of mountains, for the sake of valleys, for the sake of seas, for the sake of rivers, for the sake of deserts, his slaughter is invalid. [If] two grasp the knife and slaughter, one for the sake of one from all of these and one for the sake of something fitting, his slaughter is invalid.
+We may not slaughter into seas, nor into rivers, nor into vessels. But one may slaughter into a pool of water, and onto vessels [when] on a boat. We do not slaughter into a pit at all, but one makes a pit within his house so that the blood will go into it. But in the marketplace, one may not do as such so as to not imitate the heretics.
+One who slaughters for the sake of an <i>olah</i> [offering that is entirely burnt], for the sake of other sacrifices, for the sake of an <i>asham talui</i> [an offering brought to expiate a sin one is unsure of committing], for the sake of the <i>pesach</i> sacrifice, or for the sake of a thanksgiving offering, his slaughtering is invalid; and Rabbi Shimon validates. [If] two hold the knife and slaughter, one for the sake of one of these and one for the sake of something fitting, his slaughter is unfit. One who slaughters for the sake of a sin offering, for the sake of a guilt offering, for the sake of a first born offering, for the sake of a tithe, for the sake of <i>temurah</i> [an animal which has been substituted, wrongfully, for a sacrificial animal, and which thereby becomes sanctified for certain purposes], his slaughter is permitted. This is the general principle: anything which is vowed or voluntarily offered, when one slaughters for its sake, it is prohibited. For that which is neither vowed or voluntarily offered, when one slaughters for its sake, it is permitted.
+
+Chapter 3
+
+These are the <i>terefot</i> [an animal with a mortal condition such that it would die within one year] for cattle: a puncture of the esophagus; and a split [width-wise] of the trachea; the membrane of the brain is perforated; the heart chamber is perforated; the spine is broken and its cord is split; the liver is removed and none of it remains; the lung which is punctured or missing - Rabbi Shimon says, "Only when it is punctured through the bronchial tubes;" the stomach was pierced; the abomasum was pierced; the gall-bladder was pierced; the small intestines were pierced; the inner rumen was pierced; or if the majority of the outer was ripped - Rabbi Yehuda says, "[For] the larger [animals] a <i>tefach</i> [a specific unit of length] and for the smaller [animals] the majority; the omasum or reticulum which were punctured to the outside; fallen from a roof; most of its ribs were fractured; or clawed by a wolf. Rabbi Yehuda says, "Clawed by a wolf for small cattle and clawed by a lion for large cattle. Clawed by a hawk for a small bird and clawed by a large bird for a large bird." This is the general rule: anything where something similar to it cannot live is a <i>terefah</i>.
+These are permitted for cattle: the trachea was perforated or if it was split [lengthwise]. Up to how much can it lack? Rabban Shimon ben Gamliel says, "Up to an Italian <i>issar</i> [a specific unit of money]." The skull is chipped but the membrane of the brain is not perforated; the heart is perforated but not through to its chamber; the spine is broken but its cord is not split; the liver is removed but an olive's size of it remains; the omasum and reticulum which we perforated from this to the other; the spleen is removed; the kidneys are removed; the lower jaw is removed; its womb is removed; or dried up [lungs] at the hands of Heaven. The flayed [animal]: Rabbi Meir declares valid, but the Sages invalidate.
+These are the <i>terefot</i> for a bird: a puncture of the esophagus; a split [width-wise] of the trachea; a weasel hit it on the head in a place that makes it a <i>terefah</i>; the gizzard is perforated; the small intestines are perforated; it fell into a fire and its intestines were scorched - if they are green, they are invalid, if they are red they are valid; or [if it was] trampled on, torn on a wall, or cattle ran over it and it jerks and then waits twenty-four hours and one slaughtered it, it is valid.
+The following are permitted for a bird: the trachea was perforated or it was split [length-wise]; a weasel hit it on its head in a place which does not make it a <i>terefah</i>; the crop was perforated - Rebbi says, "Even if it was removed;" its insides came out but they were not perforated; its wing was broken; its leg was broken; or its wing feathers were plucked. Rabbi Yehuda says, "If the down was removed, it is invalid."
+Congestion of blood, one that inhaled smoke, one that became sick from cold; one that ate oleander; or one that ate chicken feces or drank poor water is fit. [If] it ate poison or a snake bit it, it is permissible in regards to [the category of] <i>terefah</i>, and forbidden in regards [to the category of] endangering lives.
+The signs of cattle and a wild animal are stated from the Torah, but the signs of a bird are not stated. But the Sages said, "Any bird which attacks [prey] is prohibited. Any that has an extra digit, a crop, and gizzard that peels [away] is permitted." Rabbi Eliezer ben Rebbi Tzadok says, "Every bird which parts its toes is prohibited."
+And for locusts, any which has four legs, four wings, and jointed legs, and its wings cover the majority of it [is permitted]. Rabbi Yose says, "And [if] its name is [the] 'Arbeh.'" And for fish, any which has a fin and scales. Rabbi Yehuda says, "Two scales and one fin." These are they [types] of scales: those attached to it. And fins: the ones by which it swims. 
+
+Chapter 4
+
+[If] an animal has difficulty giving birth, and the fetus protruded its fore-leg and withdrew it, [the fetus] is permitted for eating. [If] it protruded its head, even if it withdrew it, it is as if it were born. A cut piece from the fetus in its womb is permitted for eating; from the spleen or kidney [of the mother] is forbidden for eating. This is the general rule is: anything which is part of its [the animal giving birth’s] body is forbidden. That which is not of its body is permitted.
+[For] an animal pregnant with its firstborn which is having difficulty giving birth, one [may] cut limb by limb [from the fetus] and cast it to the dogs. [If] the majority of it protruded, it must be buried and [the mother] is exempt from [laws regarding] the firstborn. 
+An animal whose fetus died within its womb and the shepherd placed his hand inside and touched it, whether it is an impure animal or pure animal, he is pure. Rabbi Yose Ha'Gelilli says, “For an impure [animal], he is impure, but for a pure [animal], he is pure.”  A woman whose fetus died in her womb and the midwife placed her hand inside and touched it, the midwife is impure with a seven day impurity, and the mother is pure until the fetus comes out.
+“[For] an animal that has difficulty giving birth, and the fetus protruded its fore-leg, someone cut it off, and afterward slaughtered its mother, the flesh [removed from the fetus] is pure. [If] someone slaughtered its mother and afterwards cut [the fore-leg off], the flesh [has the impurity level] of touching a <i>nevelah</i> [an improperly slaughtered animal of a permitted species],” in the words of Rabbi Meir. The Sages say, "[The impurity level] of touching a slaughtered <i>terefah</i> [an animal with a mortal condition such that it would die within one year]. Just as we find for a <i>terefah</i> that its slaughtering purifies it, so too the slaughtering of an animal purifies the [protruding] limb.” Rabbi Meir said to them, "Not so, for if the slaughtering of a <i>terefah</i> renders clean that which is part of its body, does it render clean the limb which is not of its body?” From where is it derived for a <i>terefah</i> that its slaughtering purifies it? An unfit animal is forbidden for eating [and] so too a <i>terefah</i> is forbidden for eating. Just as an impure animal is not purified by its slaughter, so should a <i>terefah</i> not be purified by its slaughter? No. If you say [so] about an unfit animal which did not have a moment of validity, would you say [as such] about a <i>terefah</i> which had a time of validity? Take away what [the argument] you brought. Behold, if it is born as a <i>terefah</i> from the womb, from where would we derive this? [Rather], no. If you say about an unclean animal that for its kind is not [affected] by slaughtering, would you say it for a <i>terefah</i> whose kind [affecting] by slaughtering? Born alive at eight [months], its slaughtering does not render it pure, for its kind is not [affected] by slaughtering.
+"One who slaughtered an animal and found within it an eight month old fetus - alive or dead, or a nine month old dead fetus, one tears it up so the blood comes out. If one found a nine month old live fetus, it requires slaughtering, and is under the obligation of it and its offspring [the prohibition against killing an animal and its child on the same day]," in the words of Rabbi Meir. But the Sages say, "The slaughtering of the mother permits it [the fetus without slaughter]." Rabbi Shimon Shazuri says, "Even [if the fetus reached the age of] eight years and is plowing in the field, the slaughtering of its mother permits it." [If] one ripped apart [an animal] and found in it a nine-month old [fetus], it requires slaughter, for its mother was not slaughtered.
+An animal whose legs were cut off from the knee and below is permitted; from the knee and above it is prohibited, and so too when the junction of the sinews is interrupted. [If] the bone was broken, if most of the flesh is extant, its slaughter permits it. But if not, its slaughter does not permit.
+[If] one slaughtered an animal and found a placenta inside of it, a hearty person may eat it. And it does not contract impurity as food, nor as the impurity of <i>nevelot</i>. [If] one regarded it [as edible], it contracts impurity as food, but not the impurity of <i>nevelot</i>. A placenta, some of which protruded, is forbidden to be eaten. It [the protruding placenta] is the sign of an offspring for a woman and the sign of an offspring for an animal. [For] an animal which has never given birth and miscarried a placenta, [the placenta] is cast to the dogs. For <i>mukdashim</i> [animals or food which are holy and not available for general consumption] it is buried. And we do not bury it at a cross roads and we do not hang it up in a tree due [to the prohibition against following] the ways of the Amorites.
+
+Chapter 5
+
+<i>Oto ve'et beno</i> [the prohibition against killing an animal and its offspring on the same day] applies whether in the land [of Israel] or outside the land, during the time of the Temple and not during the time of the Temple, with <i>chulin</i> [animals or food permitted for general consumption] or <i>mukdashim</i> [animals or food which are holy and not available for general consumption]. How [does this work]? One who slaughters it and its offspring as <i>chulin</i> outside [of the Temple courtyard], both [slaughters] are valid, and the [slaughterer of the] second receives forty lashes. [As]  <i>kodashim</i> [animals or food which are holy and not available for general consumption] outside [of the Temple courtyard]: the first [slaughterer] is liable for <i>karet</i> [Divinely imposed punishment consisting in severance from Heaven and/or the Jewish people], both [of the animals] are invalid, and both [slaughterers] receive forty lashes. [As] <i>kodashim</i> inside [the Temple courtyard]: the first [animal] is fit and [the first slaughterer] exempt, and the second [slaughterer] receives forty lashes and [the slaughter] is unfit.
+[As] <i>chulin</i> and [then] <i>kodashim</i>  outside: the first is fit and is exempt, and the second receives forty and is unfit. <i>kodashim</i> and [then] <i>chulin</i>  outside:  the first is liable for <i>karet</i> and is unfit, the second is fit. <i>Chulin</i> and  <i>kodashim</i> inside: both are invalid and the second receives forty. <i>Kodashim</i> and <i>chulin</i> inside: the first is fit and is exempt, and the second receives forty and is unfit. <i>Chulin</i> outside and inside: the first is fit and is exempt, and the second receives forty and is unfit. <i>Kodashim</i> outside and inside: the first is liable for <i>karet</i>, both are unfit, and both receive forty. <i>Chulin</i> inside and outside: the first is unfit and exempt, and the second receives forty and is fit. <i>Kodashim</i> inside and outside: the first is fit and exempt, and the second receives forty and is unfit.
+One who slaughters [as part of <i>oto ve'et beno</i>] and it is found <i>terefah</i> [an animal with a mortal condition such that it would die within one year], one who slaughters for idolatry, one who slaughters the  red heifer, or a an ox which is to be stoned [because it killed a person], or an <i>eglah arufah</i> [a calf whose neck is broken by elders of the closest town to atone for an unsolved murder], Rabbi Shimon exempts and the Sages obligate. One who slaughters [as part of <i>oto ve'et beno</i>] and it becomes a <i>nevelah</i> [an improperly slaughtered animal of a permitted species] by his hand, one who [kills by] stabbing, one who tears off [the trachea or esophagus] is exempt from [violation of] <i>oto ve'et beno</i>. Two who purchased an animal and its offspring, whoever purchased first slaughters first. If the second went ahead, he is gains the right. One who slaughtered a cow and after that its two offspring, he receives eighty [lashes]. One who slaughtered its two offspring and after that slaughtered it, receives forty. One who slaughtered it and its grand daughter, and after its daughter, receives forty. Sumkhus says, in the name of Rabbi Meir, "He receives eighty." At four periods during the year one who sells an animal to his fellow needs to inform him [either], "Its mother I sold for slaughter," [or], "Its offspring I sold for slaughter." These are them: the eve of Shemini Atseret, the eve of the first day of Pesach, the eve of Shavuot, and the eve of Rosh Hashanah. And in the words of Rabbi Yose HaGelili, even the eve of Yom Kippur in the Galilee. Said Rabbi Yehudah, "When? At a time when [the seller] doesn't have a gap [between the sales]. But if he has a gap, he does not need to inform him [the buyer]." And Rabbi Yehudah agrees when one sells the mother to a groom and the offspring to the bride that one needs to inform him, since it is known that both will slaughter on one day. 
+During these four periods we force the butcher to slaughter against his will. Even an ox worth one thousand <i>dinarim</i> [a specific unit of money], and he only has a buyer for one <i>dinar</i>, we force him to slaughter. Therefore, if it dies, the death [is a monetary loss] for the purchaser. But for the other days of the year, this is not so, and therefore if it dies, the death [is a monetary loss] for the seller.
+The one day spoken about for <i>oto ve'et beno</i>, the day follows after the night. This Shimon ben Zoma expounded, "It says in the story of Creation,'One day' (Genesis 1:5), and it says for <i>oto ve'et beno</i>, 'One day' (Leviticus 22:28). Just as for the 'one day' mentioned in the story of Creation the day follows after the night, so too for the 'one day' mentioned in <i>oto ve'et beno</i> the day follows after the night.
+
+Chapter 6
+
+[The law of] covering the blood [after the slaughter of fowl or wild animals] applies in the land [of Israel] and outside of the land, during the time of the Temple and not during the time of the Temple, for <i>chulin</i> [animals or food permitted for general consumption] but not for <i>mukdashim</i> [animals or food which are holy and not available for general consumption]. It applies for wild animals and fowl, whether in possession or not in possession. And it applies to a <i>koi</i> [an animal whose domesticated status is ambiguous], since it is in doubt. And we do not slaughter it on a holiday. And if one did slaughter it, we do not cover its blood.
+One who slaughters and it is found to be a <i>terefah</i> [an animal with a mortal condition such that it would die within a year], one who slaughters for idolatry, one who slaughters <i>chulin</i> inside [the Temple courtyard] or <i>kodashim</i> [animals or food which are holy and not available for general consumption] outside [of the Temple courtyard], or a wild animal or bird which was stoned [for killing a person by goring or similar means, which is forbidden from consumption even if slaughtered before the stoning], Rabbi Meir obligates [the covering of the blood], and the Sages exempt. One who slaughters and it became a <i>nevelah</i> [an improperly slaughtered animal of a permitted species] by his hand,  one who [kills by] stabbing, and one who tears off [the trachea or esophagus] is exempt from having to cover.
+A deaf-mute, a <i>shoteh</i> [a person who exhibits signs which demonstrate mental deficiency], or a minor who slaughtered and others watched them, are obligated to cover. [If one of them slaughtered] among themselves, he is exempt [from having to] cover. So too in the matter of <i>oto ve'et beno</i> [the prohibition against killing an animal and its offspring on the same day], where they slaughtered and others watched them, it is forbidden to slaughter [the mother or the offspring] after them. Among themselves, Rabbi Meir permits slaughtering after them, but the Sages prohibit. But they agree that if one slaughtered, one does not receive forty [lashes].
+[If one] killed one hundred wild animals in one place, [one may use] one covering for all of them; one hundred fowl in one place, [one may use] one covering for all of them; a wild animal and a bird in one place, [one may use] one covering for all of them. Rabbi Yehuda says, "[If] one slaughtered a wild animal, he covers it [the blood], and after slaughters the fowl." [If] one slaughtered a wild animal and didn't cover and another saw him, [the other] is obligated to cover. [If] one covered it and it became uncovered, he is exempt from covering [again]. If the wind covered it, one is [still] obligated to cover. 
+Blood which was mixed with water, if it has the appearance of blood, one is obligated to cover [it]. If it was mixed with wine, we view it [the wine] as if it were water. If it was mixed with the blood of a domesticated animal or the blood of a wild animal, we view it as if it [the second blood] were water. Rabbi Yehuda says, "Blood cannot neutralize blood."
+Blood which squirted out and is on the knife one is obligated to cover. Said Rabbi Yehuda, "When [is this the case]? At a time when there is no blood but that. But when there is blood which is not that, he is exempt from covering [the blood on the knife]."
+With what may we cover and with what may we not cover? We cover with fine manure, with fine sand, with plaster, with clay, and with brick or with sealing clay that was crushed. But we may not cover with bulky manure, nor bulky sand, nor brick or sealing clay which was not crushed. And one may not turn a vessel over on it. A general principle said [by] Rabban Shimon ben Gamliel, "A thing in which plants grow, we may cover with it. And in which plants do not grow, we do not cover with it."
+
+Chapter 7
+
+[The prohibition against eating] the sciatic nerve applies in the land [of Israel] and outside of the land, during the time of the Temple and not during the time of the Temple, for <i>chulin</i> [animals or food permitted for general consumption] and for <i>mukdashim</i> [animals or food which are holy and not available for general consumption].  And it applies to domesticated and wild animals, for the right thigh and the left thigh. But it does not apply to a bird since it does not have a spoon [shaped hip]. And it applies to a fetus. Rabbi Yehuda says, "It does not apply for a fetus. And its <i>chelev</i> [fats around the stomach, intestines, and kidneys of some animals which are forbidden for eating] is permissible." "And the butchers are not believed regarding [the removal] of the sciatic nerve," in the words of Rabbi Meir. But the Sages say, "They are believed about it and about <i>chelev</i>."
+A person [may] send a thigh to a non-Jew with the sciatic nerve inside of it, since its location is recognized. One who removes the sciatic nerve needs to remove all of it. Rabbi Yehuda says, "In order to fulfill the commandment of removal."
+One who eats an olive-sized [volume] from the sciatic nerve receives forty [lashes]. [If] he ate from it but it did not have an olive-sized [volume], he is liable. [If] he ate from this one an olive size and from this an olive size, he receives eighty [lashes]. Rabbi Yehuda says, "He only receives forty." 
+A thigh in which the sciatic nerve was cooked, if it has [enough] to give flavor [to the thigh], this [thigh] is forbidden. How do we measure it? Like meat [cooked] with a turnip.
+A sciatic nerve that was cooked with other nerves, at a time when one [still] recognizes it, [the standard for forbidding] is when it gives flavor. If [it is] not [recognized], all of it is forbidden. And [in] broth, when it gives flavor. And so too with a piece of a <i>nevelah</i> [an improperly slaughtered animal of a permitted species], and so too with a piece of prohibited fish which was cooked with [other] pieces: at a time when one recognized them, [the standard] is when it gives flavor; and if [it is] not [recognized], they are all forbidden. And for the broth [the standard] is when it gives flavor. 
+[The prohibition against eating the sciatic nerve] applies for permitted [animals] but does not apply for prohibited ones. Rabbi Yehuda says, "Even for prohibited ones." Said Rabbi Yehuda,"For from the [time of] the sons of Ya'akov the sciatic nerve was forbidden, and prohibited animals were still permitted to them." They said to him, "[The prohibition] was stated at Sinai, but it was written [about] in its place."
+
+Chapter 8
+
+All meat is forbidden to cook with milk, except for the meat of fish and locusts. And it is forbidden to place it with cheese on the table, except for the meat of fish and locusts. One who vows [to abstain] from meat, is permitted to [eat] fish and locusts. "A bird may go on with cheese on the table, but is not eaten," in the words of Beit Shammai. And Beit Hillel says, "It does not go and it is not eaten." Said Rabbi Yose, "This is [one] of the lenient rulings of Beit Shammai and stringent rulings of Beit Hillel." About which table were they speaking? About a table on which one eats. But for a table where one sets dishes on it, one puts this next to this and does not worry.
+A person may bundle meat and cheese in one napkin, a long as they do not touch one another. Rabban Shimon ben Gamliel says, "Two lodgers [may] eat on one table - this one [eating meat] and this one cheese, and we are not troubled."
+A drop of milk which fell on a piece [of meat], if there is enough of it to give flavor into that piece, it is forbidden. [If] one stirred the pot, if there is enough of it to give flavor to the [contents] of that pot, it is forbidden. The udder: one tears it open and removes its milk. [If] one did not tear it, one does not transgress through it. The heart: one tears it and removes its blood. [If] one did not tear it, one does not transgress through it. One who places a bird with cheese on the table does not transgress on a negative precept.
+[A mixture of] the meat of a permitted animal with the milk of a permitted animal is forbidden to cook and forbidden from benefit. [A mixture of] the meat of a permitted animal with the milk of a prohibited animal, [or] [a mixture] of the meat of a prohibited animal with the milk of a permitted animal is permissible to cook and permissible for benefit. Rabbi Akiva says, "Wild animals and birds are not [forbidden in mixtures with milk] from the Torah, as it says, 'You may not cook a kid in its mother's milk,' three times. It exempts the wild animal, the bird, and the prohibited domesticated animal." Rabbi Yose HaGelili says, "It is stated, 'You may not eat any <i>nevelah</i> [an improperly slaughtered animal of a permitted species],' (Deuteronomy 14:21) and it is stated, 'You may not cook a kid in its mother's milk,' (Ibid.). That which [may become] forbidden as <i>nevelah</i> is forbidden to cook with milk. A bird, which [may become] forbidden as a <i>nevelah</i>, one might think that it should be forbidden to cook with milk, [but] the Torah says, "In its mother's milk." This excludes a bird, which does not have mother's milk.
+[Milk in] the stomach of [an animal slaughtered] by a non-Jew and of a <i>nevelah</i> is forbidden. One who curdles [milk] in the skin of the stomach of a valid animal, if it [the stomach] has [a sufficient amount] to give flavor, it [the milk] is forbidden. A valid animal which nursed from a <i>terefah</i> [an animal with a mortal condition such that it would die within one year], [the milk in] its stomach is forbidden. A <i>terefah</i> which nursed from a valid animal, [the milk in] its stomach is permitted since it is collected in its insides.
+The stringency of <i>chelev</i> [fats around the stomach, intestines, and kidneys of some animals which are forbidden for eating] over blood and the stringency of blood over <i>chelev</i>: the stringency of <i>chelev</i> is that one may commit <i>me'ilah</i> [misuse of consecrated property] with it, and one is liable for it [under the laws] of <i>piggul</i> [a sacrifice that becomes unfit, due to the intention of the officiating priest, while offering it, to consume it after its permitted time], <i>notar</i> [a sacrifice that becomes unfit, due to being left unconsumed until after the time limit for its consumption], and impurity, which is not the case with blood. The stringency of blood is that [the prohibition of eating] blood applies to a domesticated animal, a wild animal, and a bird, whether permitted or prohibited, while [the prohibition of eating] <i>chelev</i> only applies to permitted, domesticated animals.
+
+Chapter 9
+
+The hide, the juice, the sediment, the offal, the bones, the sinews, the horns, and the hooves combine [to become the minimum size] to render food impure, but not to impart <i>nevelah</i> [an improperly slaughtered animal of a permitted species] impurity. Similarly, one who slaughters an unclean animal for a non-Jew and it is [still] kicking, it renders food impure. But it does not impart <i>nevelah</i> impurity until it dies or its head is cut off. [The Torah] increased those which render food impure over the amount it increased those which impart <i>nevelah</i> impurity. Rabbi Yehuda says, "Offal which combines, if it has an olive's volume in one place, one is liable for it [for <i>nevelah</i> impurity]."
+[For] these their skin is like their flesh [in regards to impurity]: the skin of a person and the skin of a domestic pig. Rabbi Yose says, "Even the skin of a wild pig." And the skin of the hump of a soft camel, the skin of the head of a soft calf, the skin of the hooves, the skin of the genitals, the skin of the fetus, the skin under the tail, and the skin of the gecko, the crocodile, the lizard, and the sand-lizard [four of the eight types of <i>sherets</i>, small animals, such as insects, reptiles, or rodents, which move by scurrying, creeping, slithering, etc., the vast majority of which are prohibited for consumption]. Rabbi Yehuda says, "The lizard is like a weasel." And all of them which one dressed, or one trampled on for the sake of dressing, are pure, except for the skin of a person. Rabbi Yochanan ben Nuri says, "The eight <i>sheratsim</i> have skin [not like their flesh]."
+[If] one flays a domesticated animal or a wild animal -whether permitted [to eat] or prohibited, small or large - to [use as a] cover , [until] enough to grip [is flayed, it is regarded as connected to the body]. For a waterskin, until one flays the breast.  [If] one flays from the limbs, it is all [considered] connected [for matters] of impurity, becoming impure, and imparting impurity. The skin which is on the neck, Rabbi Yochanan ben Nuri says, "It is not connected." But the Sages say, "It is connected, until one flays all of it." 
+[For] skin which has on it an olive's volume of flesh, one who touches some fluff coming out from it, or a hair opposite it is impure. "If it had two half-olive's volume [pieces] on it, it causes impurity through carrying but not touched," in the words of Rabbi Yishmael. Rabbi Akiva says, "Neither through carrying nor through touching." But Rabbi Akiva agrees for two half olive's volume [pieces] where one places a wood chip under them and removes them, that the person is impure. So for what [reason] did Rabbi Akiva declare pure [for the case] of skin? Because the skin renders them void.
+The thigh-bone of a corpse or thigh-bone of <i>mukdashim</i> [animals or food which are holy and not available for general consumption], one who touches them, whether stopped up or pierced, is impure. The thigh-bone of a <i>nevelah</i> or the thigh-bone of a <i>sherets</i> one who touches them when they are stopped up is pure. [If] they are are pierced at all, they render impure through touch. From where [do we learn they render impure] even through carrying? The Scripture says, "The one who touches," (Leviticus 11:24), and, "The one who carries," (Leviticus 11:25). That which comes under the regime of touching [impurity] comes under the regime of carrying [impurity]. If it does not come under the regime of touching, it does not come under the regime of carrying.
+The developed egg of a <i>sherets</i> is pure. If it is pierced at all, it is impure. A mouse which is half flesh and half dirt, one who touches the flesh is impure; the dirt, [the person] is pure. Rabbi Yehuda says, "Even one who touches the dirt which is opposite the flesh is impure." 
+The limb and the flesh which are loosely connected to an animal impart food impurity in their place, and require being made fit [to contract impurity]. "[If] the animal was slaughtered, it is made fit through its blood," in the words of Rabbi Meir. Rabbi Shimon says, "[The blood] does not make them fit." If the animal died, the meat requires being made fit. "A limb renders impure due to [the regime of] 'a limb from a a living animal,' but does not render impure due to the limb of a <i>nevelah</i>," in the words of Rabbi Meir. But Rabbi Shimon declares pure.
+A limb and flesh which are loosely connected to a person are pure. [If] the person died, the flesh is pure. "A limb renders impure due to 'a limb from a living animal,' but does not render impure due to the limb from a corpse," in the words of Rabbi Meir. But Rabbi Shimon declares pure.
+
+Chapter 10
+
+The shoulder, the cheeks, and the stomach [which must be given as gifts to the <i>kohen</i> [member of priestly caste, subgroup of tribe of Levi, uniquely responsible for maintaining and carrying out the sacrificial services in the Temple]] apply in the land [of Israel] and outside of the land, at the time of Temple and not at the time of the Temple, for <i>chulin</i> [produce or food permitted for general consumption], but not for <i>mukdashim</i> [animals or food which are holy and not available for general consumption]. For it would have been by a fortiori argument: just a with <i>chulin</i> which are not obligated in [gifts of the] breast and thigh, for <i>kodashim</i> [animals or food which are holy and not available for general consumption] should they not have a rule of the gifts [of the shoulder, cheeks and stomach]? [So] the Scripture says, "I have given them to Aharon the <i>Kohen</i>, and his sons as a statute forever," (Leviticus 7:34). It only [has an obligation] for what is stated in the passage.
+All <i>kodashim</i> for whom a fixed wound precedes their sanctification,  and they were redeemed, are liable as a first-born [to be sanctified as such] and for the gifts. And they emerge as <i>chulin</i> [for purposes of] being sheared and being worked. And their offspring and their milk are permitted after their redemption, and one who slaughters them outside [the Temple courtyard] is exempt. And one may not perform <i>temurah</i> [an animal which has been substituted, wrongfully, for a sacrificial animal, and which thereby becomes sanctified for certain purposes] with them, and if they died they may be redeemed, aside from the first born and the tithe. All for whom their sanctification precedes their blemish, or a passing blemish [precedes] their sanctification, and after that a permanent blemish occurs in them and they are redeemed, are exempt from [liability as a first-born] and from the gifts. And they do not emerge as <i>chulin</i> [for purposes of] being sheared and being worked. And their offspring and their milk are forbidden after their redemption. And one who slaughters them outside is liable, and one uses [them for] <i>temurah</i>. And if they died, they are buried.
+A first-born [animal] which was mixed-up with one hundred: at a time when one hundred slaughter all of them, it exempts them all. [If] one slaughters all of them, one is exempt for him. One who slaughters for a <i>kohen</i> or for a non-Jew, is exempt from the gifts. One who partners with them, needs to mark them [the animals]. And if he said [in a sale from a <i>kohen</i>], "Except for the gifts," he is exempt from the gifts. [If] he said, "Sell me the innards of a cow," and within them are the gifts, he gives them to the <i>kohen</i> and he does not deduct for him from the price. If he purchased from him by weight, he gives them to the <i>kohen</i> and deducts it from the price.
+A non-Jew who converted and had a cow: if it was slaughtered when he had not yet converted, it is exempt [from the gifts]. [If  it was slaughtered] from when he converted, it is obligated. [If] it is in doubt, it is exempt, for one who extracts from his fellow, upon his is the [burden] of proof. Which is the shoulder? From the joint until the shoulder. And that is [the same] for a <i>nazir</i> [a person who swears abstention from all grape products like wine, from cutting his hair, and avoidance of corpse impurity]. And opposite it on the leg is the thigh. Rabbi Yehuda says, "The thigh is from the joint until the calf of the leg." Which is the cheek? From the joint of the jaw until the protruding cartilage of the trachea.
+
+Chapter 11
+
+The [law of giving] the first sheared fleece applies in the land [of Israel] and outside of the land, at the time of the Temple and not at the time of the Temple, for <i>chulin</i> [produce or food permitted for general consumption], but not for <i>mukdashim</i> [animals or food which are holy and not available for general consumption]. The stringency of [giving gifts of] the shoulder, the cheeks, and the stomach over the first sheared fleece is that the shoulder, the cheeks and the stomach apply for cattle and for flock, for many or a for a few. But the first sheared fleece only applies for sheep, and only applies for many.
+And how many is "many?" Beit Shammai says, "Two sheep, as it says, 'A man will raise a calf and two sheep,' (Isaiah 7:21)." And Beit Hillel says, "Five, as it says, 'Five prepared sheep,' (2 Samuel 25:18)." Rabbi Dosa ben Hurkinos says, "Five sheep, [from which] their fleece is a <i>maneh</i> [a specific unit of weight] and a half, are obligated in the first shearing." But the Sages say, "Five sheep of any amount [of fleece]." And how much do we give to him [the <i>kohen</i>]? The weight of five <i>sela'im</i> [a specific unit of weight] in Judah - which are ten <i>sela'im</i> in the Galilee - whitened and not dirty, in order to make from it a small garment. As it says, "give to him," (Deuteronomy 18:4), that there will be [enough] in it for a gift [the words for "gift" and "give" coming from the same root]. [If] one did not succeed to give it to him by the time one colored it, one is exempt. If one whitened it and did not color it, one is obligated. One who purchases the fleece of a sheep of a non-Jews is exempt from [the law] of first sheared fleece. One who purchases the shearing of a sheep of his fellow, if [the seller] keeps some, the seller is obligated [for the first shearing]. [If the seller] did not keep some, the buyer is obligated.  [If] one had two types, gray and white, and sold to another gray but not white [fleece], [or] male but not female, this one gives for himself and this one gives for himself.
+
+Chapter 12
+
+[The law of] sending [away the mother bird from] the nest [before taking the eggs] applies in the land [of Israel] and outside of the land, at the time of the Temple and not during the time of the Temple, for <i>chulin</i> [produce or food permitted for general consumption] but not for for <i>mukdashim</i> [animals or food which are holy and not available for general consumption]. The stringency of [the law] of covering the blood over sending [the mother bird from] the nest is that covering the blood applies for wild animals and birds, for those in possession and not in possession. And sending [the mother bird from] the nest only applies for a bird, and only applies when it is not in possession. Which one is not in possession? For example, geese and chickens which nested in the field. But if they nested in the house, and also Herodian doves, one is exempt from sending them.
+A bird prohibited [from eating] is exempt from sending. [If] a prohibited bird is sitting on the eggs of a permitted bird, or a permitted one is sitting on the eggs of a prohibited bird, it is exempt from sending. The male partridge [which nests]: Rabbi Eliezer obligates [sending it away], but the Sages exempt.
+[If] it was flying, at the time when its wings touch the nest, one is obligated to send it away. [If] its wings do not touch the nest, one is exempt from sending. If there is only one young bird or one egg, one is obligated to send, as it says, "Nest," (Deuteronomy 22:6) in any case. [If] there were young birds flying or damaged eggs, one is exempt from sending, as it says, "And the mother is sitting on the young birds or on the eggs," (Deuteronomy 22:6). Just as young birds are viable, so too [the] eggs [must be] viable [to fall under the law], excluding damages ones. Just as eggs need their mother, so too the young birds [must] need their mother, which excludes ones which fly. If one sent her away and she returned, sent her away and she returned - even four or five times - one is obligated [to send her away again], as it says, "Send you shall send," (Deuternomy 22:7). [If] one said, "Here I take the mother and send off the offspring," one is [still] required to send, as it says, "Send you shall send the mother," (Deuteronomy 22:7). [If] one took the offspring and then returned them to the nest, and after the mother returned to them, one is exempt from sending. 
+One who took a mother with the offspring, Rabbi Yehuda says, "He is lashed and does not send [the mother away]." But the Sages say, "He sends away and is not lashed." This is the general rule: any negative commandment that has a proactive positive [part], one is not lashed for it.
+A person may not take a mother with its offspring, even to purify the leper. And just as a light commandment that is like an <i>issar</i> [a specific, small, unit of money], the Torah said [about it], "In order to be good for you and you will lengthen your days," (Deuteronomy 22:7), a fortiori for weighty commandments which are in the Torah.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Chullin/English/Talmud Bavli. German. Lazarus Goldschmidt. 1929 [de].txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Chullin/English/Talmud Bavli. German. Lazarus Goldschmidt. 1929 [de].txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a60561a59eb435aa2942aac56eec22f6f143a256
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Chullin/English/Talmud Bavli. German. Lazarus Goldschmidt. 1929 [de].txt	
@@ -0,0 +1,119 @@
+Mishnah Chullin
+משנה חולין
+Talmud Bavli. German. Lazarus Goldschmidt. 1929 [de]
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001042448/NLI
+
+Mishnah Chullin
+
+
+
+Chapter 1
+
+<b>J</b>EDER <small>DARF SCHLACHTEN</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Unter Schlachten ist im T. das ritualmäßige Schlachten bei den Juden (Schächten) zu verstehen, das durch das Durchschneiden der Halsorgane (Luft- und Speiseröhre) erfolgt.</i> <small>UND SEINE</small> S<small>CHLACHTUNG IST GÜLTIG, AUSGENOMMEN EIN</small> T<small>AUBER, EIN</small> B<small>LÖDER UND EIN</small> M<small>INDERJÄHRIGER, WEIL SIE DIE</small> S<small>CHLACHTUNG VERDERBEIN KÖNNTEN.</small> H<small>ABEN SIE ALLE GESCHLACHTET UND ANDERE SIE BEOBACHTET, SO IST IHRE</small> S<small>CHLACHTUNG GÜLTIG</small>. <b>D</b><small>AS VON EINEM</small> N<small>ICHTJUDEN</small> G<small>ESCHLACHTETE IST</small> A<small>AS UND DURCH DAS</small> T<small>RAGEN VERUNREINIGEND.</small>  <b>H</b><small>AT JEMAND NACHTS GESCHLACHTET, ODER HAT EIN</small> B<small>LINDER GESCHLACHTET, SO IST DIE</small> S<small>CHLACHTUNG GÜLTIG</small>. <b>H</b><small>AT MAN AM</small> Š<small>ABBATH ODER AM</small> V<small>ERSÖHNUNGSTAGE GESCHLACHTET, SO IST, OBGLEICH MAN DAS</small> L<small>EBEN VERWIRKT HAT, DIE</small> S<small>CHLACHTUNG GÜLTIG</small>.
+<b>H</b><small>AT MAN MIT EINER</small> H<small>ANDSICHEL, EINEM</small> S<small>TEINE ODER EINEM</small> R<small>OHR GESCHLACHTET, SO IST DIE</small> S<small>CHLACHTUNG GÜLTIG</small>. E<small>S DÜRFEN ALLE SCHLACHTEN, JEDERZEIT SCHLACHTEN UND MIT ALLEM SCHLACHTEN, AUSGENOMMEN DIE</small> S<small>ENSE, DIE</small> S<small>ÄGE, DIE</small> Z<small>ÄHNE</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Das Gebiß von einem Tiere, das zum Schneiden benutzt wird.</i><small>UND DER</small> F<small>INGERNAGEL, WEIL DIESE NUR WÜRGEN</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Rieht, reißen, schneiden aber nicht.</i>.  <b>H</b><small>AT MAN MIT EINER</small> S<small>ENSE HINFAHREND</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Sie reißt dann nicht.</i><small>GESCHLACHTET, SO IST ES NACH DER</small> S<small>CHULE</small> Š<small>AMMAJS UNGÜLTIG UND NACH DER</small> S<small>CHULE</small> H<small>ILLELS GÜLTIG.</small> S<small>IND DIE</small> Z<small>ÄHNE GEGLÄTTET, SO GLEICIIT SIE EINEM</small> M<small>ESSER.</small>
+<b>H</b><small>AT MAN DEN</small> R<small>ING</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Den 1. Ringknorpel der Luftröhre, am Kehlkopfe, wo die Schlachtstelle beginnt.</i><small>SO DURCHSCHNITTEN, DASS NUR EIN</small> F<small>ADEN BREIT</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Vom äußeren Teile des 1. Ringknorpels, am Kopfe des Tieres.</i><small>UM DEN GANZEN ZURÜCKBLEIBT, SO IST DIE</small> S<small>CHLACHTUNG GÜLTIG.</small> R. J<small>OSE B</small>. R. J<small>EHUDA SAGT, EIN</small> F<small>ADEN BREIT UM DIE GRÖSSERE</small> H<small>ÄLFTE</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Wenn nach dem Durchschneiden der größeren Hälfte das Messer nach der Kopfseite verschoben wurde.</i>.
+<b>S</b><small>CHLACHTET MAN VON DER</small> S<small>EITE</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Des Halses.</i>, <small>SO IST DIE</small> S<small>CHLACHTUNG GÜLTIG ; KNEIFT MAN VON DER</small> S<small>EITE DEN</small> K<small>OPF AB</small><sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Vom Geflügelopfer, das auf diese Weise herzurichten ist.</i>, <small>SO IST</small><sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Da die Schrift ausdrücklich das Abkneifen vom Genicke aus vorschreibt.</i><small>DAS</small> A<small>BKNEIFEN UNGÜLTIG.</small> S<small>CHLACHTET MAN VOM</small> G<small>ENICK AUS, SO IST DIE</small> S<small>CHLACHTUNG UNGÜLTIG; KNEIFT MAN VOM</small> G<small>ENICK AUS DEN</small> K<small>OPF AB, SO IST DAS</small> A<small>BKNEIFEN GÜLTIG.</small> S<small>CHLACHTET MAN VOM</small> H<small>ALSE AUS, SO IST DIE</small> S<small>CHLACHTUNG GÜLTIG ; KNEIFT MAN VOM</small> H<small>ALSE AUS DEN</small> K<small>OPF AB, SO IST DAS</small> A<small>BKNEIFEN UNGÜLTIG.</small> D<small>ER GANZE</small> N<small>ACKEN</small><sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Dh. die Umgebung des Genickes.</i><small>IST FÜR DAS</small> A<small>BKNEIFEN GEEIGNET UND DER GANZE</small> H<small>ALS IST FÜR DIE</small> S<small>CHLACHTUNG GEEIGNET.</small> S<small>OMIT IST DAS, WAS BEIM</small> S<small>CHLACHTEN GÜLTIG IST, BEIM</small> A<small>BKNEIFEN UNGÜLTIG, UND WAS BEIM</small> A<small>BKNEIFEN GÜLTIG IST, BEIM</small> S<small>CHLACHTEN UNGÜLTIG.</small>
+<b>W</b><small>AS BEI</small> T<small>URTELTAUBEN TAUGLICH IST, IST BEI JUNGEN</small> T<small>AUBEN UNTAUGLICH, UND WAS BEI JUNGEN</small> T<small>AUBEN TAUGLICH IST, IST BEI</small> T<small>URTELTAUBEN UNTAUGLICH</small>. B<small>EI</small> B<small>EGINN DER</small> G<small>LANZFÄRBUNG</small><sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Der rötlichen Schulterfedern.</i><small>SIND DIE EINEN UND DIE ANDEREN UNTAUGLICH</small>.
+<b>W</b><small>AS BEI DER</small> K<small>UH</small><sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Der roten Kuh; cf. Num. 19,2ff.</i><small>TAUGLICH IST, IST BEIM</small> K<small>ALBE</small><sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Dem wegen eines ungesühnten Mordes das Genick zu brechen ist; cf. Dt. 21,1ff.</i><small>UNTAUGLICH, UND WAS BEIM</small> K<small>ALBE TAUGLICH IST, IST BEI DER</small> K<small>UH UNTAUGLICH.</small> <b>W</b><small>AS BEI</small> P<small>RIESTERN TAUGLICH IST, IST BEI</small> L<small>EVITEN UNTAUGLICH, UND WAS BEI</small> L<small>EVITEN TAUGLICH IST, IST BEI</small> P<small>RIESTERN UNTAUGLICH.</small>  <b>W</b><small>AS BEIM</small> T<small>ONGEFÄSSE REIN IST, IST BEI ALLEN ANDEREN</small> G<small>EFÄSSEN UNREIN, UND WAS BEI ALLEN ANDEREN</small> G<small>EFÄSSEN REIN IST, IST BEIM</small> T<small>ONGEFÄSSE UNREIN</small>. <b>W</b><small>AS BEI</small> H<small>OLZGERÄTEN REIN</small><sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Dh. verunreinigungsfähig, bezw. nicht verunreinigungsfähig; nur fertige Geräte sind für die lev. Verunreinigung empfänglich, u. sie unterscheiden sich darin, wann sie als fertig gelten.</i><small>IST, IST BEI</small> M<small>ETALLGERÄTEN UNREIN, UND WAS BEI</small> M<small>ETALEGERÄTEN REIN IST, IST BEI</small> H<small>OLZGERÏTEN UNREIN</small>.  <b>W</b><small>AS BEI BITTEREN</small> M<small>ANDELN PFLICHTIG</small><sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> Zur Entrichtung der priesterlichen Abgaben.</i><small>IST, IST BEI SÜSSEN FREI, UND WAS BEI SÜSSEN PFLICHTIG IST, IST BEI BITTEREN FREI</small>.
+<b>D</b><small>ER</small> L<small>AUERWEIN DARF, BEVOR ER GEZOGEN</small><sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> Er gilt dann als gewöhnliches Wasser.</i><small>HAT, NICHT FÜR DEN</small> E<small>RLÖS DES</small> Z<small>EHNTEN</small><sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> Hier wird vom 2. Zehnten (cf. Dt. 14,22ff.) gesprochen; dieser bezw. der Erlös ist zwar Eigentum des Besitzers, jed. ist er in der Verwendung beschränkt; cf. Er. Fol. 27b.</i><small>GEKAUFT WERDEN, AUCH MACHT ER DAS</small> Q<small>UELTBAD</small><sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> Das rituelle Tauchbad muß aus Quellwasser bestehen; kommt geschöpftes Wasser hinzu, so ist es untauglich.</i><small>UNTAUGLICH; NACHDEM ER GEZOGEN HAT, DARF ER FÜR DEN</small> E<small>RLÖS DES</small> Z<small>EHNTEN GEKAUFT WERDEN, AUCH MACHT ER</small><sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> Da er dann als Wein gilt.</i><small>DAS</small> Q<small>UELLBAD NICHT UNTAUGLICH.</small> B<small>RÜDER, DIE</small> G<small>ESELLSCHAFTER</small><sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> Am von ihnen ererbten Vermögen.</i><small>SIND, SIND, WENN SIE ZUM</small> A<small>UFGELD</small><sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> Das als Wechselgebühr zum halben Šeqel Tempelsteuer zu entrichten war.</i><small>VERPFLICHTET SIND, VOM</small> V<small>IEHZEHNTEN</small><sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> Wenn sie die Hinterlassenschaft geteilt u. sich nachher assoziiert haben; sie gelten dann als Gesellschafter, u. solche sind von der Entrichtung des Viehzehnten frei, dagegen hat jeder, selbst wenn sie zusammen einen ganzen Šeqel Tempelsteuer zahlen, die Wechselgebühr zu entrichten.</i><small>FREI, UND WENN SIE ZUM</small> V<small>IEHZEHNTEN VERPFLICHTET</small><sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> Wenn sie die Hinterlassenschaft niemals geteilt haben; sie gelten als Nachfolger eines einzelnen u. sind zur Entrichtung des Viehzehnten verpflichtet; das Aufgeld braucht nicht jeder zu zahlen, da auch der Vater für sich u. seinen Sohn einen Šeqel zahlen u. diesen davon befreien könnte.</i><small>SIND, VOM</small> A<small>UFGELD FREI.</small>  <b>W</b><small>O ES EINEN</small> V<small>ERKAUF</small><sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> Der Vater ist berechtigt, seine minderjährige Tochter als Magd zu verkaufen, nicht aber eine erwachsene.</i><small>GIBT, GIBT ES KEINE</small> G<small>ELDBUSSE</small><sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> Wer ein erwachsenes Mädchen verführt oder notzüchtigt, hat an den Vater eine Geldbuße zu zahlen; cf. Ex. 22,15 u. Dt. 22,29.</i>, <small>UND WO ES EINE</small> G<small>ELDBUSSE GIBT, GIBT ES KEINEN</small> V<small>ERKAUF.</small>  <b>W</b><small>ENN DIE</small> W<small>EIGERUNGSERKLÄRUNG ERFOLGEIN</small><sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> Nur bei einer minderjährigen Waise.</i><small>KANN, DANN NICHT DIE</small> Ḥ<small>ALIÇA</small><sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> Nur bei einer Großjährigen.</i>, <small>UND WENN DIE</small> Ḥ<small>ALIÇA</small><sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> Nur bei einer Großjährigen.</i>, <small>DANN NICHT DIE</small> W<small>EIGERUNGSERKEÄRUNG</small>.  <b>W</b><small>ENN DAS</small> B<small>LASEN</small><sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> An den Vorabenden der Šabbathe u. der Feiertage wurde als Signal zur Einstellung der Arbeit die Posaune geblasen; cf. Suk. Fol. 53b.</i><small>STATTFINDET WIRD DER</small> U<small>NTERSCHEIDUNGSSEGEN NICHT</small> <small>GESPROCHEN</small>, <small>UND WENN DER</small> U<small>NTERSCHEIDUNGSSEGEN</small> <small>GESPROCHEN WIRD</small>, <small>FINDET DAS</small> B<small>LASEN NICHT STATT.</small> W<small>ENN EIN</small> F<small>ESTTAG AUF DEN</small> V<small>ORABEND DES</small> Š<small>ABBATHS FÄLLT, SO BLASE MAN UND SPRECHE NICHT DEN</small> U<small>NTERSCHEIDUNGSSEGEN, UND WENNN AUF DEN</small> A<small>USGANG DES</small> Š<small>ABBATHS, SO SPRECHE MAN DEN</small> U<small>NTERSCHEIDUNGSSEGEN UND BLASE NICHT.</small> D<small>ER</small> U<small>NTERSCHEIDUNGSSEGEN LAUTET DANN WIE FOLGT</small> :‘D<small>ER ZWISCHEN</small> H<small>EILIG UND</small> H<small>EILIG SCHEIDET</small>’. R. D<small>OSA SAGT</small> : ‘Z<small>WISCHEN</small> S<small>TRENGHEILIG UND</small> L<small>EICHTHEILIG</small>’.
+
+Chapter 2
+
+<b>W</b><small>ENN MAN EIN</small> H<small>ALSORGAN</small> <small>BEIM</small> G<small>EFLÜGEL ODER BEIDE BEIM</small> V<small>IEH DURCHGESCHNITTEN HAT, SO IST DIE</small> S<small>CHLACHTUNG GÜLTIG; DER GRÖSSERE</small> T<small>EIL VON EINEM GLEICHT DEM GANZEN.</small> R. J<small>EHUDA SAGT, NUR WENN MAN DIE</small> A<small>RTERIEN DURCHGESCHNITTEN HAT.</small> W<small>ENN DIE</small> H<small>ÄLFTE</small> <small>VON EINEM BEIM</small> G<small>EFLÜGEL ODER EINES UND DIE</small> H<small>ÄLFTE VOM ANDEREN BEIM</small> V<small>IEH, SO IST DIE</small> S<small>CHLACHTUNG UNGÜLTIG; WENN DEN GRÖSSEREN</small> T<small>EIL VON EINEM BEIM</small> G<small>EFLÜGEL ODER DEN GRÖSSEREN</small> T<small>EIL VON BEIDEN BEIM</small> V<small>IEH, SO IST DIE</small> S<small>CHLACHTUNG GÜLTIG.</small>
+<b>H</b><small>AT MAN ZWEI</small> K<small>ÖPFE MIT EINEM</small> M<small>ALE GESCHLACHTET, SO IST DIE</small> S<small>CHLACHTUNG GÜLTIG.</small> H<small>ABEN ZWEI DAS</small> M<small>ESSER GEHALTEN UND GESCHLACHTET, SELBST EINER OBEN UND DER ANDERE UNTEN, SO IST DIE</small> S<small>CHLACHTUNG GÜLTIG</small>.
+H<small>AT MAN DEN</small> K<small>OPF MIT EINEM</small> H<small>IEBE ABGETRENNT</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Wenn es nicht mit dem Messer hin- u. herfahrend, sondern durch einen Druck von oben nach unten erfolgt ist.</i>, <small>SO IST ES UNGÜLTIG; HAT MAN BEIM</small> S<small>CHLACHTEN DEN</small> K<small>OPF IN EINEM</small> Z<small>UGE ABGETRENNT</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Beim Hin- und Herfahren mit dem Messer.</i>, <small>SO IST ES, WENN DAS</small> M<small>ESSER EINE</small> H<small>ALSLÄNGE HAT, GÜLTIG.</small> H<small>AT MAN BEIM</small> S<small>CHLACHTEN MIT EINEM</small> Z<small>UGE ZWEI</small> K<small>ÖPFE ABGETRENNT, SO IST ES, WENN DAS</small> M<small>ESSER EINE</small> H<small>ALSLÄNGE HAT, GÜLTIG.</small> D<small>IES NUR IN DEM</small> F<small>ALLE, WENN MAN</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Mit dem Messer.</i><small>HIN- UND NICHT HER- ODER HER- UND NICHT HINGEFAHREN IST, WENN MAN ABER HIN- UND HERGEFAHREN IST, SO IST ES, WOMIT ES AUCH IST, SELBST MIT EINEM</small> S<small>CHNITZMESSERCHEN, GÜLTIG</small>.  <b>H</b><small>AT EIN</small> M<small>ESSER IM</small> H<small>ERABFALLEN GESCHLACHTET, SO IST ES, SELBST WENN ES RICHTIG GESCHLACHTET HAT, UNGÜLTIG, DENN ES HEISST</small> :<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Dt. 27,7.</i><i>sollst du schlachten und essen,</i> <small>WAS</small> <i>du</i> <small>SCHLACHTEST, DARFST DU ESSEN</small>.  <b>W</b><small>ENN IHM DAS</small> M<small>ESSER HERABGEFALLEN IST UND ER ES AUFGEHOBEN</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Wodurch eine Unterbrechung beim Schlachten entstanden ist.</i><small>HAT, ODER IHM EIN</small> K<small>LEIDUNGSSTÜCK HERABGEFALLEN IST UND ER ES AUFGEHOBEN HAT, ODER ER BEIM</small> M<small>ESSERSCHLEIFEN SCHWACH GEWORDEN</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Und daher das Schlachten abbrechen mußte.</i><small>UND EIN ANDERER GEKOMMEN IST UND DIE</small> S<small>CHLACHTUNG VOLLENDET HAT, SO IST SIE, WENN ER DIE</small> D<small>AUER EINER</small> S<small>CHLACHTUNG UNTERBROCHEN HAT, UNGÜLTIG</small>. R. Š<small>IMO͑N SAGT, WENN ER DIE</small> D<small>AUER DER</small> U<small>NTERSUCHUNG UNTERBROCHEN HAT.</small>
+<b>H</b><small>AT MAN DIE</small> S<small>PEISERÖHRE DURCHGESCHNITTEN UND DIE</small> G<small>URGEL DURCHGERISSEN ODER DIE</small> G<small>URGEL DURCHGERISSEN UND NACHHER DIE</small> S<small>PEISERÖHRE DURCHGESCHNITTEN, ODER EINE DURCHGESCHNITTEN UND GEWARTET, BIS</small> <small>DAS</small> V<small>IEH</small> <small>VERENDET IST, ODER DAS</small> M<small>ESSER UNTER DIE ANDERE GESTOSSEN UND SIE DURCHGERISSEN,</small> SO IST ES, WIE R. J<small>EŠEBAB SAGT</small>, A<small>AS, UND WIE</small> R. A͑<small>QIBA SAGT</small>, T<small>OTVERLETZTES</small>. R. J<small>ESEBAB SAGTE IM</small> N<small>AMEN</small> R. J<small>EHOŠUA͑S EINE</small> R<small>EGEL:</small> A<small>LLES, WAS BEIM</small> S<small>CHLACHTEN UNTAUGLICH WIRD, IST</small> A<small>AS, UND WAS NACH</small> V<small>ORSCHRIFT GESCHLACHTET WORDEN, ABER DURCH EINEN ANDEREN</small> U<small>MSTAND UNTAUGLICH IST, IST</small> T<small>OTVERLETZTES</small>. U<small>ND</small> R. A͑<small>QIBA PFLICHTETE IHM BEI</small>.
+<b>W</b><small>ENN MAN EIN</small> V<small>IEH, EIN</small> W<small>ILD ODER EINEN</small> V<small>OGEL GESCHLACHTET HAT UND AUS IHNEN KEIN</small> B<small>LUT GEKOMMEN IST, SO SIND SIE TAUGLICH; SIE DÜRFEN MIT UNREINEN</small> H<small>ÄNDEN</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Ungewaschene Hände gelten nach einer Bestimmung der Schriftgelehrten als zweitgradig unrein; cf. Sab. Fol. 14b.</i><small>GEGESSEN WERDEN, WEIL SIE NICHT DURCH</small> B<small>LUT BEFÄHIGT WORDEN</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Für die Empfänglichkeit der levit. Unreinheit; vgl. S. 44 Anm. 466.</i><small>SIND.</small> R. Š<small>IMO͑N SAGT, SIE SEIEN DURCH DIE</small> S<small>CHLACHTUNG BEFÄHIGT WORDEN</small><sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Wenn es dadurch zur genußfähigen Speise wird, so wird es dadurch auch verunreinigungsfähig.</i>.
+<b>H</b><small>AT MAN EIN</small> T<small>OTKRANKES GESCHLACHTET, SO MUSS ES, WIE</small> R. Š<small>IMO͑N B</small>. G<small>AMALIÉL SAGT, MIT EINEM</small> V<small>ORDER- UND</small> H<small>INTERFUSS GEZUCKT</small><sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Nur dann ist es zum Essen erlaubt, sonst gilt es als schon vor dem Schlachten verendet.</i><small>HABEN</small>. R. E<small>LIE͑ZER SAGT, ES GENÜGE, WENN ES</small> B<small>LUT</small> <small>AUSGESTRÖMT HAT</small>. R. Š<small>IMO͑N SAGTE:</small> W<small>ENN MAN</small> <small>EIN SOLCHES</small> <small>NACHTS GESCHLACHTET HAT</small><sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Man also nicht sehen konnte, ob es gezuckt hat.</i><small>UND AM FOLGENDEN</small> T<small>AGE DIE</small> F<small>LÄCHEN</small><sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Nach der weiter folgenden Erklärung, der Schlachtstelle am Halse.</i><small>VOLL</small> B<small>LUT FINDET, SO IST ES TAUGLICH</small>, <small>DENN ES HAT</small> B<small>LUT</small> <small>AUSGESTRÖMT; NACH DER</small> A<small>NSICHT</small> R. E<small>LIE͑ZERS.</small> D<small>IE</small> W<small>EISEN SAGEN, NUR WENN ES MIT EINEM</small> V<small>ORDER- ODER</small> H<small>INTERFUSSE GEZUCKT ODER MIT DEM</small> S<small>CHWANZE GEWEDELT HAT,</small> GLEICHVIEL OB EIN K<small>LEINVIEH ODER EIN</small> G<small>ROSSVIEH.</small> H<small>AT EIN</small> K<small>LEINVIEH DEN</small> V<small>ORDERFUSS AUSGESTRECKT UND NLCHT</small><sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Beim Schlachten.</i><small>ZURÜCKGEZOGEN, SO IST ES UNTAUGLICH, DENN DAS IST NICHTS WEITER ALS</small> <small>EIN</small> Z<small>EICHEN</small> <small>DES</small> V<small>ERENDENS.</small> D<small>IES NUR VON DEM</small> F<small>ALLE, WENN ES SICH IM</small> Z<small>USTANDE EINES</small> T<small>OTKRANKEN BEFAND, WAR ES ABER GESUND, SO IST ES AUCH OHNE EINES DIESER</small> L<small>EBENSZEICHEN</small> <small>TAUGLICH.</small>
+<b>H</b><small>AT MAN FÜR EINEN</small> N<small>ICHTJUDEN GESCHLACHTET, SO IST DIE</small> S<small>CHLACHTUNG GÜLTIG, NACH</small> R. E<small>LIE͑ZEA ABER UNGÜLTIG</small>. R. E<small>LIE͑ZER SAGTE</small>: S<small>ELBST WENN MAN ES GESCHLACHTET HAT, DAMIT DER</small> N<small>ICHTJUDE NUR VOM</small> L<small>EBERLAPPEN ESSE, IST ES UNTAUGLICH, DENN DER</small> N<small>ICHTJUDE DENKT GEWÖHNLICH AN SEINEN</small> G<small>ÖTZEN</small>. R. J<small>OSE SPRACH</small>: E<small>S IST JA</small> <small>EIN</small> S<small>CHLUSS</small> <small>VOM</small> S<small>CHWEREREN AUF DAS</small> L<small>EICHTERE ZU FOLGERN: WENN MAN SICH IN EINEM</small> F<small>ALLE, WO DIE</small> A<small>BSICHT</small><sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Beim Schlachten, daß dabei eine unzulässige Handlung erfolge.</i><small>UNTAUGLICH MACHT, BEI DEN</small> O<small>PFERN, NUR NACH DEM</small> D<small>IENSTTUENDEN</small><sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Der Priester, der sich mit der Herrichtung des Opfers befaßt; der Eigentümer kann durch die unzulässige Absicht das Opfer nicht untauglich machen.</i><small>RICHTE, UM WIEVIEL MEHR RICHTE MAN SICH IN EINEM</small> F<small>ALLE, WO DIE</small> A<small>BSICHT NICHT UNTAUGLICH MACHT, BEI</small> P<small>ROFANEM, NUR NACH DEM</small> S<small>CHLACHTENDEN</small><sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> Somit ist in diesem Falle die Schlachtung nicht untauglich.</i>.
+<b>H</b><small>AT JEMAND AUF DEN</small> N<small>AMEN VON</small> B<small>ERGEN</small>, H<small>ÜGELN</small>, S<small>EEN</small>, F<small>LÜSSEN ODER</small> W<small>ÜSTEN</small><sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> Die er damit götzendienstlich verehren will.</i><small>GESCHLACHTET, SO IST SEINE</small> S<small>CHLACHTUNG UNGÜLTIG</small>. H<small>ABEN ZWEI DAS</small> M<small>ESSER GEHALTEN UND GESCHLACHTET, EINER AUF DEN</small> N<small>AMEN</small> <small>EINES DIESER</small> D<small>INGE UND EINER AUF EINEN ZULÄSSIGEN</small> N<small>AMEN, SO IST DIE</small> S<small>CHLACHTUNG UNGÜLTIG.</small>
+<b>M</b><small>AN DARF NICHT IN</small> S<small>EEN,</small> F<small>LÜSSE ODER</small> G<small>ERÄTE HINEINSCHLACHTEN, WOHL ABER DARF MAN IN EINE</small> W<small>ASSERGRUBE HINEINSCHLACHTEN UND AUF EINEM</small> S<small>CHIFFE AUF EIN</small> G<small>ERÄT</small><sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> Um nicht das Deck zu beschmutzen; es ist nichts dabei, wenn das Blut in das Wasser fließt.</i>. I<small>N EINE</small> G<small>RUBE HINEIN DARF MAN ÜBERHAUPT NICHT SCHLACHTEN; JEDOCH DARF MAN IN SEINEM</small> H<small>AUSE EINE</small> G<small>RUBE MACHEN, DAMIT DAS</small> B<small>LUT DA HINEINFLIESSE</small>; <small>AUF DER</small> S<small>TRASSE TUE</small> <small>MAN</small> <small>MAN DIES NICHT,</small> <small>MAN DIES NICHT, UM NICHT DEN</small> M<small>INÄERN NACHZUAHMEN</small><sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> Die nur auf diese Weise schlachteten.</i><small>.</small>
+<b>H</b><small>AT MAN</small><sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> Ein profanes Vieh außerhalb des Tempels.</i><small>AUF DEN</small> N<small>AMEN EINES</small> B<small>RANDOPFERS, EINES</small> S<small>CHLACHTOPFERS, EINES</small> S<small>CHWEBE-</small>S<small>CHULDOPFERS, EINES</small> P<small>ESAḤOPFERS ODER EINES</small> D<small>ANKOPFERS GESCHLACHTET, SO IST DIE</small> S<small>CHLACHTUNG UNGÜLTIG UND NACH</small> R. Š<small>IMON GÜLTIG</small>. H<small>ABEN ZWEI DAS</small> M<small>ESSER GEHALTEN UND GESCHLACHTET, EINER AUF DEN</small> N<small>AMEN EINES VON DIESEN UND EINER AUF EINEN ZULÄSSIGEN</small> N<small>AMEN, SO IST DIE</small> S<small>CHLACHTUNG UNGÜLTIG.</small> H<small>AT MAN AUF DEN</small> N<small>AMEN EINES</small> S<small>ÜNDOPFERS, EINES</small> G<small>EWISSHEITS-</small>S<small>CHULDOPFERS, EINES</small> E<small>RSTGEBORENEN, EINES</small> Z<small>EHNTEN</small><sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> Cf. Lev. 27,32.</i><small>ODER EINES</small> E<small>INGETAUSCHTEN</small><sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> Worauf ein zur Opferung bestimmtes Tier eingetauscht worden ist.</i><small>GESCHLACHTET, SO IST DIE</small> S<small>CHLACHTUNG GÜLTIG</small>. D<small>IE</small> R<small>EGEL HIERBEI IST</small>: <small>WAS MAN AUF DEN</small> N<small>AMEN</small> <small>EINES</small> O<small>PFERS</small><small>, DAS GELOBT UND GESPENDET WERDEN KANN, GESCHLACHTET HAT, 1ST UNGÜLTIG</small><sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> Da der Beobachtende glauben könnte, er bringe außerhalb des Tempelhofes Opfer dar.</i>, <small>UND WAS MAN AUF DEN</small> N<small>AMEN</small> <small>EINES</small> O<small>PFERS</small>, <small>DAS NICHT GELOBT UND GESPENDET WERDEN KANN, GESCHLACHTET HAT, IST GÜLTIG</small>.
+
+Chapter 3
+
+<b>F</b>OLGENDE <small>SIND</small> T<small>OTVERLETZUNGEN BEIM</small> V<small>IEH</small>: <small>WENN DIE</small> S<small>PEISERÖHRE DURCHLÖCHERT IST, DIE</small> G<small>URGEL DURCHGERISSEN</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Der größere Teil der Breite.</i> <small>IST, DIE</small> H<small>IRNHAUT DURCHLÖCHERT IST, DAS</small> H<small>ERZ BIS ZUR</small> K<small>AMMER DURCHLÖCHERT IST, DAS</small> R<small>ÜCKGRAT GEBROCHEN UND DER</small> M<small>ARK</small><small>FADEN DESSELBEN DURCHGERISSEN IST, DIE</small> L<small>EBER FORT UND NICHTS ZURÜCKGEBLIEBEN IST,</small> DIE L<small>UNGE DURCHLÖCHERT IST ODER DAVON ETWAS FEHLT</small>; R. Š<small>IM͑ON SAGT, NUR WENN SIE BIS ZUM</small> L<small>UFTRÖHRENRAUME</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Nach der weiter folgenden Erklärung, die Stelle, wo die Bronchien in die Lunge abzweigen.</i> <small>DURCHLÖCHERT IST</small>. W<small>ENN DER</small> L<small>ABMAGEN DURCHLÖCHERT IST, DIE</small> G<small>ALLENBLASE DURCHLÖCHERT IST, DIE</small> D<small>ÄRME DURCHLÖCHERT SIND, DER INNERE</small> P<small>ANSEN</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Der sogenannte Kaumagen; vgl. jed. weit. Fol. 50b.</i> <small>DURCHLÖCHERT ODER DER GRÖSSERE</small> T<small>EIL DES ÄUSSEREN AUFGERISSEN IST</small>; R. J<small>EHUDA SAGT, BEI EINEM GROSSEN</small> V<small>IEH</small> <small>EINE</small> H<small>ANDBREITE UND BEI EINEM KLEINEN DER GRÖSSERE</small> T<small>EIL.</small> W<small>ENN DER</small> B<small>LÄTTERMAGEN ODER DER</small> N<small>ETZMAGEN NACH AUSSEN DURCHLÖCHERT IST,</small> <small>DAS</small> V<small>IEH</small> <small>VOM</small> D<small>ACHE ABGESTÜRZT</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Auch wenn äußerlich keine Verletzung zu merken ist.</i> <small>IST, DIE MEISTEN</small> R<small>IPPEN GEBROCHEN SIND, ODER ES VON EINEM</small> W<small>OLFE ANGEPACKT</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Die Krallen in das Fleisch geschlagen.</i> <small>WORDEN IST</small>; R. J<small>EHUDA SAGT, EIN</small> K<small>LEINVIEH VON EINEM</small> W<small>OLFE UND EIN</small> G<small>ROSSVIEH VON EINEM</small> L<small>ÖWEN.</small> W<small>ENN KLEINES</small> G<small>EFLÜGEL VON EINEM</small> H<small>ABICHT ODER GROSSES VON EINEM GROSSEN</small> R<small>AUBVOGEL</small> <small>ANGEPACKT WORDEN IST.</small> D<small>IE</small> R<small>EGEL HIERBEI IST: ALLES, DESGLEICHEN NICHT LEBENSFÄHIG IST, GILT ALS</small> T<small>OTVERLETZTES.</small>
+<b>F</b><small>OLGENDES IST BEIM</small> V<small>IEH TAUGLICH: WENN DIE</small> G<small>URGEL DURCHLÖCHERT ODER GESPALTEN</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> In der Länge; cf. supra Fol. 45a.</i><small>IST</small>. W<small>IEVIEL DARF FEHLEN</small>? R. Š<small>IMO͑N B</small>. G<small>AMLIÉL SAGT, BIS ZUR</small> G<small>RÖSSE EINES ITALISCHEN</small> A<small>SSARS</small>. W<small>ENN DER</small> S<small>CHÄDEL BESCHÄDIGT, ABER DIE</small> H<small>IRNHAUT NICHT DURCHLÖCHERT IST, DAS</small> H<small>ERZ DURCHLÖCHERT IST, ABER NICHT BIS ZUR</small> K<small>AMMER, DAS</small> R<small>ÜCKGRAT GEBROCHEN, DER</small> M<small>ARK</small><small>FADEN ABER NICHT DURCHGERISSEN IST, DIE</small> L<small>EBER FORT UND EIN OLIVENGROSSES</small> S<small>TÜCK ZURÜCKGEBLIEBEN IST,</small> DER B<small>LÄTTERMAGEN UND DER</small> N<small>ETZMAGEN IN EINANDER</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Aber der Inhalt nicht nach außen austreten kann.</i><small>DURCHLÖCHERT SIND, DIE</small> M<small>ILZ FORT IST, DIE</small> N<small>IEREN FORT SIND, DIE UNTERE</small> K<small>INNLADE FORT IST, DIE</small> G<small>EBÄRMUTTER FORT IST, UND WENN ES AUF NATÜRLICHE</small> W<small>EISE MIT DER</small> L<small>UNGENSKLEROSE BEHAFTET IST</small>. D<small>AS</small> H<small>AUTLOSE IST NACH</small> R. M<small>EÍR TAUGLICH UND NACH DEN</small> W<small>EISEN UNTAUGLICH</small>.
+<b>F</b><small>OLGENDE SIND</small> T<small>OTVERLETZUNGEN BEIM</small> G<small>EFLÜGEL: WENN DIE</small> S<small>PEISERÖHRE DURCHLÖCHERT IST, DIE</small> G<small>URGEL DURCHGERISSEN IST, EIN</small> W<small>IESEL IHM DEN</small> K<small>OPF GEBISSEN HAT AN EINER</small> S<small>TELLE, WO ES TOTVERLETZT</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Wo die Hirnhaut durchlöchert werden kann.</i> <small>WIRD, DER</small> M<small>AGEN DURCHLÖCHERT IST ODER DIE</small> D<small>ÄRME DURCHLÖCHERT SIND</small>. W<small>ENN ES AUF</small> F<small>EUER GEFALLEN UND DAS</small> E<small>INGEWEIDE ANGESENGT WORDEN IST, SO IST ES, WENN ES GELB IST, UNTAUGLICH, UND WENN ROT, TAUGLICH</small>. W<small>ENN ES GETRETEN, AN DIE</small> W<small>AND GESCHLAGEN ODER VON EINEM</small> V<small>IEH GESTOSSEN WORDEN IST UND NOCH ZAPPELT, SO IST ES, WENN ES EINEN</small> S<small>TUNDENTAG GELEBT UND MAN ES GESCHLACHTET HAT, TAUGLICH</small>.
+<b>F</b><small>OLGENDES IST BEIM</small> G<small>EFLÜGEL TAUGLICH: WENN DIE</small> G<small>URGEL DURCHLÖCHERT ODER GESPALTEN IST, EIN</small> W<small>IESEL IHM DEN</small> K<small>OPF GEBISSEN HAT AN EINER</small> S<small>TELLE, WO ES NICHT TOTVERLETZT WIRD, DER</small> K<small>OPF DURCHLÖCHERT IST, WIE</small> R<small>ABBI SAGT, AUCH WENN ER GANZ FORT IST, DIE</small> D<small>ÄRME HERAUSGETRETEN UND NICHT DURCHLÖCHERT SIND, DIE</small> F<small>LÜGEL GEBROCHEN SIND, DIE</small> F<small>ÜSSE GEBROCHEN SIND, ODER DIE</small> F<small>EDERN AUSGERUPFT SIND</small>. R. J<small>EHUDA SAGT, SIND DIE</small> F<small>LAUMFEDERN FORT, SEI ES UNTAUGLICH</small>.
+<b>I</b><small>ST</small> <small>EIN</small> V<small>IEH</small> <small>VON</small> B<small>LUTANDRANG BEFALLEN, ANGERÄUCHERT</small><sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Nach den Kommentaren, wenn Rauch in den Körper gekommen, wodurch es in Lebensgefahr geraten ist.</i><small>ODER ERKÄLTET</small><sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Wahrscheinl. fieberkrank.</i><small>, HAT ES</small> L<small>ORBEERROSE ODER</small> H<small>ÜHNERKOT GEFRESSEN ODER FAULES</small> W<small>ASSER GESOFFEN, SO IST ES TAUGLICH</small>. H<small>AT ES</small> G<small>IFT GEFRESSEN ODER EINE</small> S<small>CHLANGE ES GEBISSEN, SO IST ES NICHT ALS</small> T<small>OTVERLETZTES, JEDOCH WEGEN DER</small> L<small>EBENSGEFAHR VERBOTEN</small>.
+<b>D</b><small>IE</small> K<small>ENNZEICHEN</small><sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Der Reinheit, in welchem Falle man sie essen darf.</i><small>BEI</small> V<small>IEH UND</small> W<small>ILD SIND IN DER</small> T<small>ORA ANGEGEBEN, NICHT ABER DIE</small> K<small>ENNZEICHEN BEIM</small> G<small>EFELÜGEL; JEDOCH SAGTEN DIE</small> W<small>EISEN: JEDER ANPACKENDE</small> V<small>OGEL</small><sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Der die Speise mit den Zehen anpackt; so nach den Kommentaren, nach dem üblichen Sprachgebrauche Raubvogel.</i><small>IST UNREIN, JEDER, DER EINEN</small> S<small>PORN UND EINEN</small> K<small>ROPF HAT UND DESSEN</small> M<small>AGENHAUT SICH ABLÖSEN LÄSST, IST REIN</small>. R. E<small>LIE͑ZER B</small>. R. Ç<small>ADOQ SAGT, JEDER</small> V<small>OGEL, DER DIE</small> Z<small>EHEN</small><sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Wird weit. Fol. 65a erklärt.</i><small>TEILT, SEI UNREIN</small>.
+V<small>ON DEN</small> H<small>EUSCHRECKEN</small><sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Ist diejenige rein.</i><small>JEDE, DIE VIER</small> F<small>ÜSSE, VIER</small> F<small>LÜGEL UND</small> S<small>PRINGFÜSSE HAT, UND DEREN</small> F<small>LÜGEL DEN GHÖSSEREN</small> T<small>EIL DES</small> K<small>ÖRPERS BEDECKEN;</small> R. Jo<small>SE SAGT, WENN SIE</small> H<small>EUSCHRECKE</small><sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Zu dieser Art gehört.</i><small>HEISST</small>. V<small>ON DEN</small> F<small>ISCHEN: JEDER, DER</small> F<small>LOSSEN UND</small> S<small>CHUPPEN HAT</small>. R. J<small>EHUDA SAGT, ZWEI</small> S<small>CHUPPEN UND EINE</small> F<small>LOSSE</small>. S<small>CHUPPEN SIND DIE, DIE IHM ANHAFTEN, UND</small> F<small>LOSSEN SIND DIE, WOMIT ER SICH FORTBEWEGT</small>.
+
+Chapter 4
+
+<b>W</b>ENN <small>EIN</small> V<small>IEH EINEN SCHWEREN</small> W<small>URF HAT</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Der gerade bei der Schlachtung erfolgt.</i> <small>UND DIE</small> G<small>EBURT EIN</small> V<small>ORDERBEIN HERAUSGESTRECKT UND</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Vor der Schlachtung.</i> <small>ZURÜCKGEZOGEN HAT, SO IST ES ZUM ESSEN ERLAUBT; HAT SIE DEN</small> K<small>OPF HERAUSGESTRECKT, SO GILT SIE, AUCH WENN SIE IHN ZURÜCKGEZOGEN HAT, ALS BEREITS GEWORFEN</small>. H<small>AT MAN ETWAS VON DER</small> G<small>EBURT IM</small> M<small>UTTERLEIBE ABGESCHNITTEN, SO IST ES</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Wenn es bis nach Beendigung der Schlachtung im Leibe des Viehs zurückbleibt.</i> <small>ZUM</small> E<small>SSEN ERLAUBT, WENN ABER VON DER</small> M<small>ILZ ODER DEN</small> N<small>IEREN</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Obgleich durch das Fehlen derselben das Vieh nicht verboten wird.</i>, <small>SO IST ES</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Wenn es bis nach Beendigung der Schlachtung im Leibe des Viehs zurückbleibt.</i><small>ZUM</small> E<small>SSEN VERBOTEN</small>. D<small>IE</small> R<small>EGEL HIERBEI IST: WAS ZUM</small> K<small>ÖRPER GEHÖRT, IST VERBOTEN, WAS NICHT ZUM</small> K<small>ÖRPER GEHÖRT, IST ERLAUBT</small>.
+W<small>ENN</small> <small>EIN</small> V<small>IEH</small> <small>BEI DER ERSTEN</small> G<small>EBURT SCHWER WIRFT, SO DARF MAN</small> G<small>LIEDER</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Von der Geburt, obgleich die Erstgeburt heilig ist.</i><small>EINZELN ABSCHNEIDEN UND VOR DIE</small> H<small>UNDE WERFEN; IST DER GRÖSSERE</small> T<small>EIL HERVORGEKOMMEN, SO IST</small> <small>DIE</small> G<small>EBURT</small> <small>ZU BEGRABEN, UND</small> <small>DAS</small> V<small>IEH</small> <small>IST DER</small> E<small>RSTGEBURTSPFLICHT ENTHOBEN</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Die folgende Geburt ist nicht heilig.</i><small></small>.
+<b>W</b><small>ENN DIE</small> G<small>EBURT IM</small> L<small>EIBE DES</small> V<small>IEHS VERENDET IST UND DER</small> H<small>IRT DIE</small> H<small>AND HINEINGESTECKT UND SIE BERÜHRT HAT, SO IST ER, EINERLEI OB ES EIN UNREINES ODER EIN REINES</small> V<small>IEH IST, REIN</small>. R. J<small>OSE DER</small> G<small>ALILÄER SAGT, BEI EINEM UNREINEN SEI ER UNREIN UND BEI EINEM REINEN REIN</small>. <b>W</b><small>ENN EINEM</small> W<small>EIBE DAS</small> K<small>IND IM</small> L<small>EIBE GESTORBEN IST UND DIE</small> H<small>EBAMME DIE</small> H<small>AND HINEINGESTECKT UND ES BERÜHRT HAT, SO IST DIE</small> H<small>EBAMME SIEBEN</small> T<small>AGE UNREIN UND DAS</small> W<small>EIB REIN, BIS DAS</small> K<small>INND HERAUSGEKOMMEN IST</small>.
+<b>W</b><small>ENN EIN</small> V<small>IEH EINEN SCHWEBEN</small> W<small>URF HAT UND DIE</small> G<small>EBURT EIN</small> V<small>ORDEBBEIN HERAUSGESTRECKT UND MAN ES ABGESCHNITTEN UND DARAUF DIE</small> M<small>UTTER GESCHLACHTET HAT, SO IST DAS</small> F<small>LEISCH</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Der Geburt, die lebend nicht verunreinigungsfähig ist.</i><small>REIN; HAT MAN ZUERST DIE</small> M<small>UTTER GESCHLACHTET UND ES NACHHER ABGESCHNITTEN, SO IST DAS</small> F<small>LEISCH VON</small> A<small>AS</small><sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Das Glied eines lebenden Tieres ist gleich einem Aase verunreinigend.</i><small>BERÜHRT — SO</small> R. M<small>EÍR</small>. D<small>IE</small> W<small>EISEN SAGEN, VON TOTVERLETZT</small> G<small>ESCHLACHTETEM BERÜHRT</small>. W<small>IE WIR BEIM</small> T<small>OTVERLETZTEN FINDEN, DASS DAS</small> S<small>CHLACHTEN ES REIN</small><sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Es gilt nicht als Aas, obgleich es dadurch nicht zum Essen erlaubt wird.</i><small>MACHT, EBENSO MACHT DAS</small> S<small>CHLACHTEN DES</small> V<small>IEHS DAS</small> G<small>LIED REIN</small>. R. M<small>EÍR ERWIDERTE IHNEN:</small> N<small>EIN, SOLLTE DENN DAS</small> S<small>CHLACHTEN, DAS BEIM</small> T<small>OTVERLETZTEN DIESES SELBST RELN MACHT, AUCH DAS</small> G<small>LIED REIN MACHEN, DAS NICHT ZU DIESEM SELBST GEHÖRT!</small> W<small>OHER, DASS DAS</small> T<small>OTVERLETZTE DURCH DAS</small> S<small>CHLACHTEN REIN WIRD: DAS UNREINE</small> V<small>IEH IST ZUM</small> E<small>SSEN VERBOTEN, UND DAS</small> T<small>OTVERLETZTE IST ZUM</small> E<small>SSEN VERBOTEN, WIE DAS SCHLACHTEN DAS UNREINE VIEH NICHT REIN MACHT, EBENSO SOLLTE DAS</small> S<small>CHLACHTEN DAS</small> T<small>OTVERLETZTE NICHT REIN MACHEN?</small> N<small>EIN, WENN DIES VOM UNREINEN</small> V<small>IEH GILT, DAS NIEMALS TAUGLICH WAR, SOLLTE DIES AUCH VOM</small> T<small>OTVERLETZTEN GELTEN, DAS TAUGLICH WAR!?</small> N<small>IMM DIR, WAS DU GEHOLT</small><sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Der Schluß ist hinfällig.</i><small>HAST</small>. W<small>OHER DIES VON DEM, WAS TOTVERLETZT AUS DEM</small> M<small>UTTERLEIBE GEKOMMEN</small><sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Das ebenfalls niemals tauglich war.</i><small>IST?</small> N<small>EIN, WENN DIES VOM UNREINEN</small> V<small>IEH GILT, BEI DESSEN</small> A<small>RT ES KEIN</small> S<small>CHLACHTEN GIBT, SOLLTE ES AUCH VOM</small> T<small>OTVERLETZTEN GELTEN, BEI DESSEN</small> A<small>RT ES EIN</small> S<small>CHLACHTEN GIBT!?</small> D<small>IE LEBENDE</small> A<small>CHTMONATGEBURT WIRD DURCH DAS</small> S<small>CHLACHTEN NICHT REIN, WEIL ES BEI DESSEN</small> A<small>RT KEIN</small> S<small>CHLACHTEN GIBT</small><sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Da sie nicht lebensfähig ist.</i>.
+<b>W</b><small>ENN MAN SIE</small> V<small>IEH SCHLACHTET UND DARINN EINE LEBENDE ODER TOTE</small> A<small>CHTMONATGEBURT ODER EINE TOTE</small> N<small>EUNMONATGEBURT FINDET, SO SCHLITZE MAN SIE AUF</small><sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Sie benötigt nicht des Schlachtens.</i><small>UND ENTLEERE SIE</small><sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Das Blut derselben ist wie jedes andere Blut verboten, dagegen ist der Talg erlaubt.</i><small>VOM</small> B<small>LUTE</small>. F<small>INDET MAN DARIN EINE LEBENDE</small> N<small>EUNMONATGEBURT, SO BENÖTIGT SIE DES</small> S<small>CHLACHTENS, AUCH UNTERLIEGT SIE DEM</small> V<small>ERBOTE VON</small> M<small>UTTER UND</small> J<small>UNGEM</small><sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> Die man nicht an einem Tage schlachten darf; cf. Lev. 22,28.</i>– <small>SO</small> R. M<small>EÍR</small>. D<small>IE</small> W<small>EISEN SAGEN, DAS</small> S<small>CHLACHTEN DER</small> M<small>UTTER REINIGE</small><sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> Sie benötigt nicht des Schlachtens.</i><small>SIE</small>. R. Š<small>IMO͑N</small> Š<small>EZORI</small> <small>SAGT, SELBST WENN SIE FÜNF</small> J<small>AHRE ALT IST UND AUF DEM</small> F<small>ELDE PFLÜGT, SEI SIE DURCH DAS</small> S<small>CHLACHTEN IHRER</small> M<small>UTTER REIN</small>. W<small>ENN MAN</small> <small>EIN</small> V<small>IEH</small> <small>AUFSCHLITZT</small><sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> Nicht rituell schlachtet.</i><small>UND DARIN EINE LEBENDE</small> N<small>EUNMONATGEBURT FINDET, SO BENÖTIGE SIE DES</small> S<small>CHLACHTENS, WEIL DIE</small> M<small>UTTER NICHT GESCHLACHTET WORDEN IST</small>.
+<b>S</b><small>IND EINEM</small> V<small>IEH DIE</small> B<small>EINE UNTERHALB DES</small> S<small>PRUNGGELENKES ABGESCHNITTEN</small>,<small>SO IST ES TAUGLICH, WENN OBERHALB DES</small> S<small>PRUNGGELENKES, SO IST ES UNTAUGLICH; EBENSO AUCH, WENN DIE</small> A<small>CHILLESSEHNE FORT</small><sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> Selbst Wenn das Schienbein nicht entfernt ist.</i><small>IST</small>. I<small>ST DER</small> K<small>NOCHEN</small><sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> Des Beines, an einer Stelle, wo das Vieh dadurch nicht untauglich wird.</i><small>GEBROCHEN, SO MACHT DAS</small> S<small>CHLACHTEN, WENN DER GRÖSSERE</small> T<small>EIL DES</small> F<small>LEISCHES UNVERSEHRT IST, ES</small><sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> Das Glied unterhalb des Bruchs: cf. supra Fol. 73a.</i><small>REIN, WENN ABER NICHT, SO MACHT DAS</small> S<small>CHLACHTEN ES NICHT REIN</small><sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> Das von einem lebenden Vieh abgetrennte Glied ist gleich einem Aas verunreinigend.</i>.
+<b>W</b><small>ENN MAN EIN</small> V<small>IEH SCHLACHTET UND DARIN EINE</small> E<small>IHAUT FINDET, SO DARF, WER SICH NICHT EKELT, SIE ESSEN</small>. D<small>IEBE IST WEDER ALS</small> S<small>PEISE VERUNREINIGUNGSFÄHIG NOCH ALS</small> A<small>AS</small><sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> Wenn das Vieh verendet ist.</i><small>VERUNREINIGEND</small>. H<small>AT MAN DIES</small><sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> Sie zu essen.</i> <small>BEABSICHTIGT, SO IST SIE ALS</small> S<small>PEISE VERUNREINIGUNGSFÄHIG, NICHT ABER ALS</small> A<small>AS VERUNREINIGEND</small>. I<small>ST EINE</small> E<small>IHAUT ZUM</small> T<small>EIL HERAUSGETRETEN, SO IST SIE ZUM</small> E<small>SSEN VERBOTEN, DENN DIESE IST EIN</small> Z<small>EICHEN DER</small> G<small>EBURT</small><sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> In diesem Teile kann sich der Kopf befunden haben, in welchem Falle die Geburt als vollzogen gilt.</i> <small>SOWOHL BEI EINEM</small> W<small>EIBE ALS AUCH BEI EINEM</small> V<small>IEH</small>. H<small>AT EIN ERSTGEBÄRENDES</small> V<small>IEH</small> <small>EINE</small> E<small>IHAUT AUSGESTOSSEN, SO DARF MAN SIE</small><sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> Obgleich das Erstgeborene heilig ist.</i>H<small>UNDEN VORWERFEN; WENN EIN</small> O<small>PFERTIER, SO IST SIE ZU BEGRABEN</small>. M<small>AN DARF SIE NICHT AN EINEM</small> S<small>CHEIDEWEG BEGRABEN ODER AN EINEN</small> B<small>AUM HÄNGEN, WEIL DIES EIN EMORITISCHER</small> B<small>RAUCH IST</small><sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> Ein abergläubisches Mittel gegen die Fehlgeburt.</i>.
+
+Chapter 5
+
+<b>D</b>AS G<small>ESETZ</small> <small>VOM</small> V<small>IEH UND SEINEM</small> J<small>UNGEN</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Daß man nicht beide an einem Tage schlachten darf; cf. Lev. 22,28.</i> <small>HAT</small> G<small>ELTUNG SOWOHL IM</small> J<small>ISRAÉL</small><small>LANDE ALS AUCH AUSSERHALB DES</small> L<small>ANDES, WENN DER</small> T<small>EMPEL BESTEHT UND WENN DER</small> T<small>EMPEL NICHT BESTEHT, BEI</small> P<small>ROFANEM UND BEI</small> H<small>EILIGEM</small>. U<small>ND ZWAR: HAT JEMAND</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Und ebenso auch 2 Personen.</i> <small>EIN</small> V<small>IEH UND SEIN</small> J<small>UNGES AUSSERHALB</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Des Tempelhofes.</i> <small>ALS</small> P<small>ROFANES GESCHLACHTET, SO SIND BEIDE TAUGLICH</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Zum Essen erlaubt.</i>, <small>UND WEGEN DES ANDEREN ERHÄLT ER DIE VIERZIG</small> G<small>EISSELHIEBE</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Wegen Übertretung des genannten Verbotes.</i>; <small>WENN AUSSERHALB ALS</small> H<small>EILIGES, SO IST ER WEGEN DES ERSTEN DER</small> A<small>USROTTUNG SCHULDIG</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Wegen Schlachtens von Heiligem außerhalb des Tempelhofes. nicht aber wegen des anderen, weil dieses an diesem Tage zur Opferung nicht geeignet ist.</i>, <small>BEIDE SIND UNTAUGLICH</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Da sie außerhalb des Tempelhofes geschlachtet worden sind.</i>, <small>UND WEGEN BEIDER ERHÄLT ER DIE VIERZIG</small> G<small>EISSELHIEBE</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Wegen des ersten, weil es außerhalb des Tempelhofes, u. wegen des anderen, weil es am gleichen Tage mit der Mutter geschlachtet worden ist.</i>; <small>WENN INNERHALB ALS</small> P<small>ROFANES, SO SIND BEIDE UNTAUGLICH</small><sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Als Profanschlachtung innerhalb des Tempelhofes.</i>, <small>UND WEGEN DES ANDEREN ERHÄLT ER DIE VIERZIG</small> G<small>EISSELHIEBE</small>; <small>WENN INNERHALB ALS</small> H<small>EILIGES, SO IST DAS ERSTE TAUGLICH UND ER IST FREI, UND WEGEN DES ANDEREN ERHÄLT ER DIE VIERZIG</small> G<small>EISSELHIEBE</small> <small>UND ES IST UNTAUGLICH</small><sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Da es an diesem Tage zur Opferung noch nicht geeignet ist.</i>.
+W<small>ENN AUSSERHALB ALS</small> P<small>ROFANES UND ALS</small> H<small>EILIGES</small><sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Das erste als Profanes u. das zweite als Heiliges, u. ebenso weiter.</i>, <small>SO IST DAS ERSTE TAUGLICH UND ER IST FREI, UND WEGEN DES ANDEREN ERHÄLT ER DIE VIERZIG</small> G<small>EISSELHIEBE</small> <small>UND ES IST UNTAUGLICH;</small> WENN AUSSERHALB ALS H<small>EILIGES UND ALS</small> P<small>ROFANES, SO IST ER WEGEN DES ERSTEN DER</small> A<small>USROTTUNG SCHULDIG, UND ES IST UNTAUGLICH, DAS ANDERE IST TAUGLICH, UND WEGEN BEIDER ERHÄLT ER DIE VIERZIG</small> G<small>EISSELHIEBE</small>; <small>WENN INNERHALB ALS</small> P<small>ROFANES UND ALS</small> H<small>EILIGES, SO SIND BEIDE UNTAUGLICH, UND WEGEN DES ANDEREN ERHÄLT ER DIE VIERZIG</small> G<small>EISSELHIEBE</small>; <small>WENN INNERHALB ALS</small> H<small>EILIGES UND</small> P<small>ROFANES,</small> SO IST DAS ERSTE TAUGLICH UND ER IST FREI, UND WEGEN DES ANDEREN ERHÄLT ER DIE VIERZIG G<small>EISSELHIEBE</small> <small>UND ES IST UNTAUGLICH</small>. W<small>ENN AUSSERHALB UND INNERHALB</small><sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Das erste außerhalb u. das zweite innerhalb.</i><small>ALS</small> P<small>ROFANES, SO IST DAS ERSTE TAUGLICH UND ER IST FREI, UND WEGEN DES ANDEREN ERHÄLT ER DIE VIERZIG</small> G<small>EISSELHIEBE</small> <small>UND ES IST UNTAUGLICH;</small> WENN AUSSERHALB UND INNERHALB ALS H<small>EILIGES, SO IST ER WEGEN DES ERSTEN DER</small> A<small>USROTTUNG SCHULDIG, WEGEN BEIDER ERHÄLT ER DIE VIERZIG</small> G<small>EISSELHIEBE</small>, <small>UND BEIDE SIND UNTAUGLICH; WENN INNERHALB UND AUSSERHALB ALS</small> P<small>ROFANES, SO IST BAS ERSTE UNTAUGLICH UND ER IST FREI, UND WEGEN DES ANDEREN ERHÄLT ER DIE VIERZIG</small> G<small>EISSELHIEBE</small> <small>UND ES IST TAUGLICH; WENN INNERHALB UND AUSSERHALB ALS</small> H<small>EILIGES, SO IST DAS ERSTE TAUGLICH UND ER IST FREI, UND WEGEN DES ANDEREN ERHÄLT ER DIE VIERZIG</small> G<small>EISSELHIEBE</small> <small>UND ES IST UNTAUGLICH</small>.
+<b>W</b><small>ENN JEMAND GESCHLACHTET HAT UND ES</small><sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Das eine von Vieh u. Jungem, die er an einem Tage geschlachtet hat.</i><small>TOTVERLETZT BEFUNDEN WIRD, FÜR EINEN</small> G<small>ÖTZEN GESCHLACHTET HAT, DIE</small> K<small>UH</small><sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Die sog. rote Kuh; cf. Num. Kap. 19.</i><small>DER</small> E<small>NTSÜNDIGUNG, EIN ZU STEINIGENDES</small> R<small>IND</small><sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Das einen Menschen getötet hat; dessen Fleisch ist, wenn man es nach der Aburteilung geschlachtet hat, zum Genüsse verboten; cf. Ex. 21,28.</i><small>ODER DAS GENICKBROCHENE</small> K<small>ALB</small><sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> Cf. Dt. 21,1ff.</i> <small>GESCHLACHTET HAT, SO IST ER NACH</small> R. Š<small>IMO͑N FREI</small><sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> In all diesen Fällen ist das Fleisch zum Essen verboten u. das Schlachten somit ungültig.</i><small>UND NACH DEN</small> W<small>EISEN SCHULDIG</small>. I<small>ST ES BEIM</small> S<small>CHLACHTEN UNTER SEINER</small> H<small>AND</small> A<small>AS GEWORDEN</small><sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> Durch einen Verstoß gegen die hierbei zu beobachtenden Vorschriften.</i>, <small>ODER HAT ER ES GEMETZELT ODER IHM DIE</small> H<small>ALSORGANE AUSGERISSEN, SO IST ER NICHT SCHULDIG WEGEN</small> Ü<small>BERTRETUNG DES</small> G<small>ESETZES</small> <small>VOM</small> V<small>IEH UND SEINEM</small> J<small>UNGEN</small><sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> Auch nach den Weisen, da in diesen Fällen schon das Schlachten an sich ungültig ist.</i>.  <b>H</b><small>ABEN ZWEI</small> P<small>ERSONEN EINE</small> K<small>UH UND IHR</small> K<small>ALB GEKAUFT, SO SCHLACHTE DER ZUERST, DER ZUERST GEKAUFT HAT; IST IHM DER ANDERE ZUVORGEKOMMEN, SO HAT ER DEN</small> V<small>ORTEIL</small>.  <b>A</b><small>N VIER</small> Z<small>EITEN</small><sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> An denen viel geschlachtet wird u. anzunehmen ist, daß der Käufer an diesem Tage schlachten werde.</i><small>IM</small> J<small>AHRE MUSS MAN, WENN MAN JEMANDEM EIN</small> V<small>IEH VERKAUFT, IHM MITTEILEN, DASS MAN DIE</small> M<small>UTTER, BEZIEHUNGSWEISE DAS</small> J<small>UNGE ZUM</small> S<small>CHLACHTEN VERKAUFT HABE, UND ZWAR: AM</small> V<small>ORABEND DES LETZTEN</small> T<small>AGES DES</small> H<small>ÜTTENFESTES, AM</small> V<small>ORABEND DES ERSTEN</small> T<small>AGES DES</small> P<small>ESAḤFESTES, AM</small> V<small>ORABEND DES</small> W<small>OCHENFESTES UND AM</small> V<small>ORABEND DES</small> N<small>EUJAHRSFESTES</small>; R. J<small>OSE DER</small> G<small>ALILÄER SAGT, IN</small> G<small>ALILÄA AUCH AM</small> V<small>ORABEND DES</small> V<small>ERSÖHNUNGSTAGES</small>. R. J<small>EHUDA SAGTE</small>: N<small>UR DANN, WENN KEIN</small> S<small>PIELRAUM VORHANDEN IST, IST ABER</small> S<small>PIELRAUM</small><sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> Wenn der Verkauf des ersteren Viehs am vorangehenden Tage erfolgt ist.</i><small>VORHANDEN, SO BRAUCHT MAN ES NICHT MITZUTEILEN</small>. J<small>EDOCH PFLICHTET</small> R. J<small>EHUDA BEI, DASS, WENN MAN DIE</small> M<small>UTTER AN DEN</small> B<small>RÄUTIGAM UND DAS</small> J<small>UNGE AN DIE</small> B<small>RAUT VERKAUFT, MAN ES MITTEILEN MÜSSE, DENN BEIDE SCHLACHTEN SICHER AM SELBEN</small> T<small>AGE</small>.
+A<small>N DIESEN VIER</small> Z<small>EITEN IM</small> J<small>AHRE KANN MAN DEN</small> S<small>CHLÄCHTER</small><sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> An den man eine Anzahlung auf Fleisch geleistet hat.</i><small>ANHALTEN, GEGEN SEINEN</small> W<small>ILLEN ZU SCHLACHTEN; SELBST WENN DAS</small> R<small>IND TAUSEND</small> D<small>ENARE WERT IST UND DER</small> K<small>ÄUFER DARAN MIT NUR EINEM</small> D<small>ENAR BETEILIGT IST, KANN ER IHN ZUM</small> S<small>CHLACHTEN ZWINGEN; DAHER IST ES, WENN ES VERENDET, DEM</small> K<small>ÄUFER VERENDET</small><sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> Er verliert seine Anzahlung.</i>. A<small>NDERS IST ES</small><sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> Die Anzahlung gilt nicht als perfekter Kauf u. der Schlächter kann sie zurückzahlen.</i><small>IN DEN ÜBRIGEN</small> T<small>AGEN DES</small> J<small>AHRES; DAHER IST ES, WENN ES VERENDET, DEM</small> V<small>ERKÄUFER VERENDET</small>.
+<b>B</b><small>EI DEM</small> ‘<small>EINEN</small> T<small>AG</small>’, <small>VON DEM BEIM</small> G<small>ESETZE VOM</small> T<small>IER UND SEINEM</small> J<small>UNGEN GESPROCHEN WIRD, FOLGT DER</small> T<small>AG DER</small> N<small>ACHT</small><sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> Diese gehört diesbezüglich zum folgenden Tage.</i>. F<small>OLGENDES TRUG</small> R. Š<small>IMO͑N B.</small> Z<small>OMA VOR</small>: B<small>EIM</small> S<small>CHÖPFUNGSWERKE HEISST ES</small><sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> Gen. 1,5.</i><i>ein Tag</i> <small>UND BEIM</small> G<small>ESETZE VOM</small> V<small>IEH UND SEINEM</small> J<small>UNGEN HEISST ES</small><sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> Lev. 22,28.</i><i>einem Tage</i>, <small>WIE DER EINE</small> T<small>AG, VON DEM BEIM</small> S<small>CHÖPFUNGSWERKE GESPROCHEN WIRD, DER</small> N<small>ACHT</small><sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> Im bezügl. Schriftverse heißt es: es wurde Abend u. es wurde Morgen.</i><small>FOLGTE, EBENSO FOLGT DER</small> T<small>AG, VON DEM BEIM</small> G<small>ESETZE VOM</small> V<small>IEH UND SEINEM</small> J<small>UNGEN GESPROCHEN WIRD, DER</small> N<small>ACHT</small>.
+
+Chapter 6
+
+<b>D</b>AS G<small>ESETZ</small> <small>VOM</small> B<small>EDECKEIN DES</small> B<small>LUTES</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Von geschlachtetem Wild u. Geflügel; cf. Lev. 17,13.</i><small>HAT</small> G<small>ELTUNG IM</small> J<small>ISRAÉL</small><small>LANDE UND AUSSERHALB DES</small> L<small>ANDES, WENN DER</small> T<small>EMPEL BESTEHT UND WENN DER</small> T<small>EMPEL NICHT BESTEHT, NUR BEI</small> P<small>ROFANEM UND NICHT BEI</small> H<small>EILIGEM</small>. E<small>S HAT</small> G<small>ELTUNG BEIM</small> W<small>ILDE UND BEIM</small> G<small>EFLÜGEL, BEI</small> V<small>ORHANDENEM</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Das man zuhause hält.</i> <small>UND BEI NICHT</small> V<small>ORHANDENEM</small>. E<small>S HAT</small> G<small>ELTUNG BEIM</small> K<small>OJ, WEIL ÜBER IHN EIN</small> Z<small>WEIFEL</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Ob es zum Vieh od. zum Wilde gehört.</i> <small>BESTEHT</small>. M<small>AN DARF IHN AM</small> F<small>ESTE NICHT SCHLACHTEN</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Vgl. S. 243 Anm. 57.</i>; <small>HAT MAN IHN GESCHLACHTET, SO BEDECKE MAN DAS</small> B<small>LUT NICHT</small>.
+<b>W</b><small>ENN MAN ES</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Ein Wild od. ein Geflügel.</i><small>GESCHLACHTET HAT UND ES TOTVERLETZT BEFUNDEN WIRD, ODER WENN MAN FÜR EINEN</small> G<small>ÖTZEN</small> P<small>ROFANES INNERHALB</small>, H<small>EILIGES AUSSERHALB</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Des Tempelhofes.</i><small>ODER EIN ZU STEINIGENDES</small> W<small>ILD ODER</small> G<small>EFLÜGEL</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Wenn sie einen Menschen getötet haben oder mit ihnen Bestialität verübt worden ist; cf. Lev. 20,15.</i><small>GESCHLACHTET HAT, SO IST MAN NACH</small> R. M<small>EÍR VERPFLICHTET</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Das Blut zu bedecken, obgleich das Schlachten ungültig ist.</i><small>UND NACH DEN</small> W<small>EISEN FREI</small>. W<small>ENN MAN ES SCHLACHTET UND ES</small> A<small>AS UNTER SEINER</small> H<small>AND</small><sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Durch Verstoß gegen die beim Schlachten zu beobachtenden Vorschriften.</i><small>WIRD, ODER WENN MAN ES METZELT ODER IHM</small> <small>DIE</small> G<small>URGEL</small> <small>AUSREISST, SO BRAUCHT MAN ES NICHT ZU BEDECKEN</small>.
+<b>W</b><small>ENN EIN</small> T<small>AUBER, EIN</small> B<small>LÖDER UND EIN</small> M<small>INDERJÄHRIGER GESCHLACHTET UND ANDERE SIE BEOBACHTET HABEN, SO MUSS MAN</small><sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Weil dann die Schlachtung gültig ist; cf. supra Fol. 2a.</i><small>DAS</small> B<small>LUT</small> <small>BEDECKEN; WENN ABER UNTER SICH, SO BRAUCHT MAN ES NICHT ZU BEDECKEN</small>. D<small>IES GILT AUCH BEIM</small> G<small>ESETZE VOM</small> V<small>IEH UND SEINEM</small> J<small>UNGEN: WENN SIE</small> <small>DAS EINE</small> <small>GESCHLACHTET UND ANDERE SIE BEOBACHTET HABEN, SO DARF MAN HINTERHER</small> <small>DAS ANDERE</small> <small>NICHT SCHLACHTEN, WENN ABER UNTER SICH, SO IST DAS</small> S<small>CHLACHTEN HINTERHER NACH</small> R. M<small>EÍR ERLAUBT UND NACH DEN</small> W<small>EISEN VERBOTEN</small>. S<small>IE PFLICHTEN JEDOCH BEI, DASS MAN, WENN MAN GESCHLACHTET HAT, DIE VIERZIG</small> G<small>EISSELHIEBE</small> <small>NICHT ERHALTE</small>.
+<b>H</b><small>AT MAN HUNDERT</small> S<small>TÜCK</small> W<small>ILD AN EINER</small> S<small>TELLE GESCHLACHTET, SO GENÜGT EIN EINZIGES</small> B<small>EDECKEN FÜR ALLE; WENN HUNDERT</small> S<small>TÜCK</small> G<small>EFLÜGEL AN EINER</small> S<small>TELLE, SO GENÜGT EIN EINZIGES</small> B<small>EDECKEN FÜR ALLE; WENN</small> W<small>ILD UND</small> G<small>EFLÜGEL AN EINER</small> S<small>TELLE, SO GENÜGT EIN EINZIGES</small> B<small>EDECKEN FÜR ALLE</small>. R. J<small>EHUDA SAGT, HAT MAN</small> W<small>ILD GESCHLACHTET, SO BEDECKE MAN</small> <small>DAS</small> B<small>LUT</small>, <small>UND NACHHER SCHLACHTE MAN DAS</small> G<small>EFLÜGEL</small>. <b>W</b><small>ENN JEMAND GESCHLACHTET UND</small> <small>DAS</small> B<small>LUT</small> <small>NICHT BEDECKT HAT UND EIN ANDERER ES SIEHT, SO IST DIESER ES ZU BEDECKEN VEUPFLICHTET</small>. W<small>ENN MAN ES BEDECKT HAT UND ES AUFGEDECKT WORDEN IST, SO BRAUCHT MAN ES NICHT MEHR ZU BEDECKEN; HATTE DER</small> W<small>IND ES BEDECKT, SO MUSS MAN ES</small><sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Wenn es aufgedeckt worden ist.</i><small>BEDECKEN</small>.
+<b>I</b><small>ST DAS</small> B<small>LUT MIT</small> W<small>ASSER VERMISCHT WORDEN, SO IST MAN, WENN ES DAS</small> A<small>USSEHEN VON</small> B<small>LUT HAT, ES ZU BEDECKEN VERPFLICHTET; IST ES MIT</small> W<small>EIN</small><sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Der ebenfalls rot ist u. das Aussehen des Blutes nicht beeinträchtigt.</i><small>VERMISCHT WORDEN, SO BETRACHTE MAN IHN ALS</small> W<small>ASSER</small><sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Man bemesse welchen Einfluß er auf das Aussehen des Blutes haben würde, falls er farbloses Wasser wäre.</i>; <small>IST ES MIT</small> B<small>LUT VON EINEM</small> V<small>IEH</small> ODER MIT B<small>LUT VON EINEM</small> W<small>ILDE</small><sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Das nicht bedeckt zu werden braucht, beispielsweise vom Aderlaß herrührend. Die Mišna Cod. Kaufmann hat besser <span dir="rtl">חייה</span>, ohne Artikel, Blut von einem lebenden Tiere.</i><small>VERMISCHT</small> <small>WORDEN, SO BETRACHTE MAN ES ALS</small> W<small>ASSER</small>. R. J<small>EHUDA SAGT</small>, B<small>LUT GEHE IN</small> B<small>LUT NICHT</small><sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Es muß in jedem Verhältnisse bedeckt werden.</i><small>AUF</small>. V<small>ERSPRITZTES</small> B<small>LUT, UND WAS SICH AM</small> M<small>ESSER BEFINDET, IST MAN ZU BEDECKEN VERPFLICHTET</small>. R. J<small>EHUDA SAGTE</small>: N<small>UR DANN, WENN NUR DIESES</small> B<small>LUT VORHANDEN IST, IST ABER AUCH ANDERES</small> B<small>LUT VORHANDEN, SO BRAUCHT MAN ES NICHT ZU BEDECKEN</small>.
+V<small>ERSPRITZTES</small> B<small>LUT, UND WAS SICH AM</small> M<small>ESSER BEFINDET, IST MAN ZU BEDECKEN VERPFLICHTET</small>. R. J<small>EHUDA SAGTE</small>: N<small>UR DANN, WENN NUR DIESES</small> B<small>LUT VORHANDEN IST, IST ABER AUCH ANDERES</small> B<small>LUT VORHANDEN, SO BRAUCHT MAN ES NICHT ZU BEDECKEN</small>.
+
+<b>W</b><small>OMIT DARF MAN</small> <small>DAS</small> B<small>LUT</small> <small>BEDECKEN UND WOMIT DARF MAN ES NICHT BEDECKEN</small>? M<small>AN DARF ES BEDECKEN MIT DÜNNEM</small> M<small>ISTE, FEINEM</small> S<small>ANDE</small>, K<small>ALK ODER</small> S<small>CHERBEN</small>, Z<small>IEGELSTEIN UND</small> S<small>PUNDMASSE, DIE ZERSTOSSEN SIND, NICHT ABER MIT GROBEM</small> M<small>ISTE, GROBEM</small> S<small>ANDE ODER</small> Z<small>IEGELSTEIN UND</small> S<small>PUNDMASSE, DIE NICHT ZERSTOSSEN SIND; AUCH DARF MAN DARÜBER KEIN</small> G<small>EFÄSS STÜLPEN</small>. R. Š<small>IMO͑N B.</small> G<small>AMLIÉL SAGTE EINE</small> R<small>EGEL: MIT ALLEM, WORAUF</small> P<small>FLANZEN WACHSEN, DARF MAN BEDECKEN, UND WORAUF KEINE</small> P<small>FLANZEN WACHSEN, DARF MAN NICHT BEDECKEN</small>.
+
+Chapter 7
+
+<b>D</b>AS V<small>ERBOT</small> <small>DER</small> S<small>PANNADER</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Der große Schenkelnerv (nervus ischiadicus); cf. Gen. 32,33.</i> <small>HAT</small> G<small>ELTUNG IM</small> J<small>ISRAÉL</small><small>LANDE UND AUSSERHALB DES</small> L<small>ANDES, WENN DER</small> T<small>EMPEL BESTEHT UND WENN DER</small> T<small>EMPEL NICHT BESTEHT, BEI</small> P<small>ROFANEM UND BEI</small> H<small>EILIGEM</small>. E<small>S HAT</small> G<small>ELTUNG BEIM</small> V<small>IEH UND BEIM</small> W<small>ILDE, BEI DER RECHTEN</small> H<small>ÜFTE UND BEI DER LINKEN</small> H<small>ÜFTE, NICHT ABER BEIM</small> G<small>EFLÜGEL, WEIL ES KEINEN</small> H<small>ÜFTENBALLEN</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> An der Verbindung des Oberschenkelbeins mit dem Schambein.</i> <small>HAT</small>. E<small>S HAT</small> G<small>ELTUNG BEIM</small> E<small>MBRYO</small>; R. J<small>EHUDA SAGT, ES HABE BEIM</small> E<small>MBRYO KEINE</small> G<small>ELTUNG</small>. S<small>EIN</small> T<small>ALG IST ERLAUBT</small>. D<small>IE</small> S<small>CHLÄCHTER SIND INBETREFF DER</small> S<small>PANNADER</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Wenn sie behaupten, sie hätten sie aus dem Fleische entfernt.</i> <small>NICHT GLAUBWÜRDIG – SO</small> R. M<small>EÍR; DIE</small> W<small>EISEN SAGEN, SIE SEIEN INBETREFF DESSEN UND INBETREFF DES</small> T<small>ALGES</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Cf. supra Fol. 49b.</i> <small>GLAUBWÜRDIG</small>.
+<b>N</b><small>IMMT MAN DIE</small> S<small>PANNADER HERAUS, SO MUSS MAN SIE VOLLSTÄNDIG HERAUSNEHMEN</small>; R. J<small>EHUDA SAGT, NUR DASS MAN DAS</small> G<small>EBOT DLS</small> H<small>ERAUSNEHMENS AUSÜBT</small>.
+W<small>ER EINE</small> O<small>LIVE VON DER</small> S<small>PANNADER GEGESSEN HAT, ERHÄLT DIE VIERZIG</small> G<small>EISSELHIEBE</small>; <small>WENN SIE KEINE</small> O<small>LIVE HATTE UND ER SIE GEGESSEN HAT, SO IST ER SCHULDIG</small>. W<small>ER EINE</small> O<small>LIVE VON DER EINEN UND EINE</small> O<small>LIVE VON DER ANDEREN GEGESSEN HAT, ERHÄLT ACHTZIG</small> G<small>EISSELHIEBE</small>; R. J<small>EHUDA SAGT, ER ERHALTE NUR VIERZIG</small>.
+<b>I</b><small>ST EINE</small> H<small>ÜFTE MIT DER</small> S<small>PANNADER GEKOCHT WORDEN, SO IST SIE, WENN SOVIEL DARAN WAR, DASS EIN</small> G<small>ESCHMACK ÜBERTRAGEN WIRD, VERBOTEN</small>.
+W<small>IE BEMISST MAN DIES</small>? N<small>ACH</small> V<small>ERHÄLTNIS VON</small> F<small>LEISCH MIT</small> R<small>ÜBEN</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Wenn sich die Ader zum Fleische quantitativ in dem Verhältnis befindet, in dem das Fleisch auf das damit gekochte Gartengemüse einen Geschmack überträgt.</i>. I<small>ST DIE</small> S<small>PANNADER MIT ANDEREN</small> A<small>DERN</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Die nicht verboten sind.</i><small>GEKOCHT WORDEN, SO IST, WENN SIE ZU ERKENNEN IST, DIE</small> G<small>ESCHMACKSÜBERTRAGUNG EINTSCHEIDEND, WENN ABER NICHT, SO SIND ALLE VERBOTEN; DIE</small> B<small>RÜHE ABER NUR BEI</small> G<small>ESCHMACKSÜBERTRAGUNG</small>. E<small>BENSO IST, WENN EIN</small> S<small>TÜCK VON EINEM</small> A<small>ASE ODER EIN</small> S<small>TÜCK VON EINEM UNREINEN</small> F<small>ISCHE MIT ANDEREN</small> S<small>TÜCKEN GEKOCHT WORDEN IST, WENN ES ZU ERKENNEN IST, DIE</small> G<small>ESCHMACKSÜBERTRAGUNG ENTSCHEIDEND, WENN ABER NICHT, SO SIND ALI,E VERBOTEN</small>; B<small>RÜHE ABER NUR BEI</small> G<small>ESCHMACKSÜBERTRAGUNG</small>.
+<b>E</b><small>S</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Das Verbot der Spannader.</i><small>HAT</small> G<small>ELTUNG NUR BEIM REINEN</small> V<small>IEH</small>, <small>NICHT ABER</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Hat man sie gegessen, so ist man nur wegen Essens von Unreinem schuldig, u. nach der Ansicht, sie gelte nicht als Speise, überhaupt frei.</i><small>BEIM UNREINEN</small>; R. J<small>EHUDA SAGT, AUCH BEIM UNREINEN</small>. R. J<small>EHUDA SPRACH</small>: D<small>IE</small> S<small>PANNADER IST JA SCHON DEN</small> K<small>INDERN</small> J<small>A͑QOBS</small><sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Vor der Gesetzgebung.</i><small>VERBOTEN WORDEN, WO DAS UNREINE</small> V<small>IEH NOCH ERLAUBT WAR</small>! S<small>IE ERWIDERTEN IHM</small>: D<small>IES IST ERST AM</small> S<small>INAJ VERBOTEN WORDEN, JEDOCH AN DER PASSENDEN</small> S<small>TELLE</small><sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Bei der Erzählung von der Verrenkung der Spannader Ja͑qobs (Gen. 32,26), worauf dieses Verbot zurückzuführen ist.</i><small>NIEDERGESCHRIEBEN</small>.  <b>K</b>EINERLEI F<small>LEISCH DARF GEKOCHT WERDEN MIT</small> M<small>ILCH, AUSGENOMMEN DAS</small> F<small>LEISCH VON</small> F<small>ISCHEN UND</small> H<small>EUSCHRECKEN; ES DARF AUCH NICHT MIT</small> K<small>ÄSE AUF DEN</small> T<small>ISCH AUFGETRAGEN</small><sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Weil man veranlaßt werden könnte, sie zusammen zu essen.</i> <small>WERDEN, AUSGENOMMEN DAS</small> F<small>LEISCH VON</small> F<small>ISCHEN UND</small> H<small>EUSCHRECKEN</small>. W<small>ER SICH</small> F<small>LEISCH ABGELOBT</small> <small>HAT, DEM IST DAS</small> F<small>LEISCH VON</small> F<small>ISCHEN UND</small> H<small>EUSCHRECKEN ERLAUBT</small>.
+
+Chapter 8
+
+<b>G</b><small>EFLÜGEL DARF MIT</small> K<small>ÄSE AUF DEN</small> T<small>ISCH AUFGETRAGEN, NICHT ABER ZUSAMMEN GEGESSEN WERDEN – SO DIE</small> S<small>CHULE</small> Š<small>AMMAJS; DIE</small> S<small>CHULE</small> H<small>ILLELS SAGT, WEDER AUFGETRAGEN NOCH GEGESSEN WERDEN</small>. R. J<small>OSE SAGTE</small>: D<small>IES GEHÖRT ZU DEN</small> E<small>RLEICHTERUNGEN</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Cf. Ed. Sect. V; in der Regel ist die Schule Š.s erschwerender u. die Schule H.s erleichternder Ansicht.</i><small>DER</small> S<small>CHULE</small> Š<small>AMMAJS UND DEN</small> E<small>RSCHWERUNGEN DER</small> S<small>CHULE</small> H<small>ILLELS</small>. V<small>ON WELCHEM</small> T<small>ISCHE SPRECHEN SIE</small>? A<small>N DEM MAN ISST; AUF DEN</small> T<small>ISCH ABER, AUF DEM MAN DIE</small> S<small>PEISEN ANRICHTET, DARF MAN OHNE</small> B<small>EDENKEN EINES NEBEN DAS ANDERE STELLEN</small>.
+<b>M</b><small>AN DARF</small> F<small>LEISCH UND</small> K<small>ÄSE IN EIN</small> T<small>UCH EINWICKELN, NUR DÜRFEN SIE EINANDER NICHT BERÜHREN</small>. R. Š<small>IMO͑N B.</small> G<small>AMLIÉL SAGT, ZWEI</small> G<small>ÄSTE</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> In einem Gasthause, die einander nicht kennen.</i> <small>DÜRFEN OHNE</small> B<small>EDENKEN AN EINEM</small> T<small>ISCHE ESSEN, EINER</small> F<small>LEISCH UND EINER</small> K<small>ÄSE</small>.
+<b>I</b><small>ST EIN</small> T<small>ROPFEN</small> M<small>ILCH AUF EIN</small> S<small>TÜCK</small> F<small>LEISCH</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Das sich in einem Topfe mit Speise befindet.</i><small>GEFALLEN, SO IST DAS</small> S<small>TÜCK, WENN ES SO GROSS</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Wenn es nicht 60mal so groß ist.</i><small>IST, DASS EIN</small> G<small>ESCHMACK ÜBERTRAGEN WIRD, VERBOTEN; HAT MAN DEN</small> T<small>OPF</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Sofort, bevor der Geschmack auf das Fleisch allein übertragen wird.</i><small>UMGERÜHRT, SO IST DER</small> T<small>OPF, WENN DARIN SOVIEL VORHANDEN IST, DASS EIN</small> G<small>ESCHMACK ÜBERTRAGEN WIRD, VERBOTEN</small>. <b>D</b><small>AS</small> E<small>UTER REISSE MAN AUF UND LASSE DIE</small> M<small>ILCH HERAUS; HAT MAN ES NICHT AUFGERISSEN, SO HAT MAN DADURCH NICHTS ÜBERTRETEN</small>. D<small>AS</small> H<small>ERZ REISSE MAN AUF UND LASSE DAS</small> B<small>LUT HERAUS; HAT MAN ES NICHT AUFGERISSEN, SO HAT MAN DADURCH NICHTS ÜBERTRETEN</small>.  <b>W</b><small>ER</small> G<small>EFLÜGEL UND</small> K<small>ÄSE AUF DEN</small> T<small>ISCH AUFTRÄGT, ÜBERTRITT KEIN</small> V<small>ERBOT</small>.
+<b>F</b><small>LEISCH VON EINEM REINEN</small> V<small>IEH MIT</small> M<small>ILCH VON EINEM REINEN</small> V<small>IEH IST ZU KOCHEN UND ZUR</small> N<small>UTZNIESSUNG VERBOTEN</small>. F<small>LEISCH VON EINEM REINEN</small> V<small>IEH MIT</small> M<small>ILCH VON EINEM UNREINEN</small> V<small>IEH ODER</small> F<small>LEISCH VON EINEM UNREINEN</small> V<small>IEH MIT</small> M<small>ILCH VON EINEM REINEN</small> V<small>IEH IST ZU KOCHEN UND ZUR</small> N<small>UTZNIESSUNG ERLAUBT</small>. R. A͑<small>QIBA SAGTE</small>: B<small>EI</small> W<small>ILD UND</small> G<small>EFLÜGEL</small> 1<small>ST</small> <small>DIESES</small> V<small>ERBOT</small> <small>NICHT AUS DER</small> T<small>ORA, DENN ES HEISST DREIMAL:</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Ex. 23,19, ib. 34,26, Dt. 14,21.</i><i>du sollst nicht ein Böckchen mit der Milch seiner Matter kochen</i><small>, DIES SCHLIESST DAS</small> W<small>ILD, DAS</small> G<small>EFLÜGEL UND DAS UNREINE</small> V<small>IEH AUS</small>. R. J<small>OSE DER</small> G<small>ALILÄER SAGTE:</small> E<small>S HEISST:</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Dt. 14,21.</i><i>ihr sollt keinerlei Aas essen</i>, <small>UND ES HEISST:</small> <i>du sollst nicht ein Böckchen mit der Milch seiner Mutter kochen</i>, <small>WAS ALS</small> A<small>AS VERBOTEN IST, DARF MAN NICHT MIT</small> M<small>ILCH KOCHEN; MAN KÖNNTE NUN GLAUBEN, MAN DÜRFE AUCH DAS</small> G<small>EFLÜGEL, DAS ALS</small> A<small>AS VERBOTEN IST, NICHT MIT</small> M<small>ILCH KOCHEN, SO HEISST ES:</small> <i>mit der Milch seiner Mutter</i>, <small>AUSGENOMMEN DAS</small> G<small>EFLÜGEL, DAS KEINE</small> M<small>UTTERMILCH HAT</small>.
+<b>D</b><small>AS</small> L<small>AB</small> <small>VON EINEM</small> V<small>IEH</small> <small>EINES</small> N<small>ICHTJUDEN UND VON</small> A<small>AS IST VERBOTEN</small>. L<small>ÄSST MAN</small> M<small>ILCH</small> <small>MIT DER</small> L<small>ABHAUT</small> (<small>EINES TAUGLICHEN</small> V<small>IEHS</small>) <small>GERINNEN,</small> SO IST SIE, WENN EIN G<small>ESCHMACK ÜBERTRAGEN WIRD, VERBOTEN</small>. H<small>AT EIN TAUGLICHES</small> V<small>IEH</small> <small>VON EINEM TOT VERLETZTEN GESOGEN</small>, <small>SO IST DAS</small> L<small>AB VERBOTEN; HAT EIN TOTVERLETZTES VON EINEM TAUGLICHEN GESOGEN, SO IST DAS</small> L<small>AB ERLAUBT, WEIL ES DARIN ANGESAMMELT BLEIBT</small>.
+<b>I</b><small>N MANCHER</small> H<small>INSICHT IST ES BEIM</small> T<small>ALGE STRENGER ALS BEIM</small> B<small>LUTE UND IN MANCHER IST ES BEIM</small> B<small>LUTE STRENGER ALS BEIM</small> T<small>ALGE</small>. S<small>TRENGER IST</small> <small>ES BEIM</small> T<small>ALGE, DENN BEIM</small> T<small>ALGE GIBT ES EINE</small> V<small>ERUNTREUUNG</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Am Geheiligten, wenn er von einem Opfer herrührt u. man ihn ißt; cf. Lev. 5,15.</i><small>UND MAN IST WEGEN DESSEN SCHULDIG WEGEN</small> V<small>ERWERFLICHEM</small>, Ü<small>BRIGGEBLIEBENEM UND</small> U<small>NREINHEIT, WAS ABER BEIM</small> B<small>LUTE NICHT DER</small> F<small>ALL IST</small>. S<small>TRENGER IST ES BEIM</small> B<small>LUTE, DENN</small> <small>DAS</small> V<small>ERBOT</small> <small>DES</small> B<small>LUTES HAT</small> G<small>ELTUNG BEIM</small> V<small>IEH, BEIM</small> W<small>ILD UND BEIM</small> G<small>EFLÜGEL, SOWOHL BEI UNREINEN ALS AUCH BEI REINEN, WÄHREND DAS DES</small> T<small>ALGES NUR BEIM REINEN</small> V<small>IEH</small><sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Nur bei dem, was zur Opferung tauglich ist.</i>G<small>ELTUNG HAT</small>.
+
+Chapter 9
+
+<b>D</b>IE H<small>AUT, DIE</small> G<small>ALLERTE, DER</small> B<small>ODENSATZ, DER</small> A<small>BFALL, DIE</small> K<small>NOCHEN, DIE</small> S<small>EHNEN, DIE</small> H<small>ÖRNER UND DIE</small> K<small>LAUEN</small> WERDEN VEREINIGT<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Zum hierfür erforderlichen Quantum eines Eies.</i> <small>HINSICHTLICH DER</small> V<small>ERUNREINIGUNGSFÄHIGKEIT VON</small> S<small>PEISEN, NICHT ABER HINSICHTLICH DER</small> U<small>NREINHEIT DES</small> A<small>ASES</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Das Fleisch des Aases ist nur dann verunreinigend, wenn es allein das hierfür erforderliche Quantum einer Olive hat.</i><small></small>. D<small>ESGLEICHEN IST EIN UNREINES</small> V<small>IEH, DAS MAN FÜR EINEN</small> N<small>ICHTJUDEN GESCHLACHTET HAT</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Dadurch erhält es die Eigenheit einer Speise, obgleich es zum Essen verboten ist.</i> <small>UND NOCH ZUCKT, VERUNREINIGUNGSFÄHIG HINSICHTLICH DER</small> U<small>NREINHEIT VON</small> S<small>PEISEN, ALS</small> A<small>AS ABER NICHT EHER VERUNREINIGEND, ALS BIS ES VERENDET IST ODER MAN IHM DEN</small> K<small>OPF ABGESCHLAGEN HAT</small>. D<small>IE</small> U<small>NREINHEIT DER</small> S<small>PEISEN IST SOMIT UMFASSENDER ALS DIE</small> U<small>NREINHEIT DES</small> A<small>ASES</small>. R. J<small>EHUDA SAGT, WEGEN DES ZUSAMMENGELESENEN</small> A<small>BFALLS SEI MAN, WENN EINE</small> O<small>LIVE AN EINER</small> S<small>TELLE VORHANDEN IST, SCHULDIG</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Durch das Aufsammeln wird bekundet, daß man es als Speise betrachtet.</i><small></small>.
+<b>B</b><small>EI FOLGENDEM GLEICHT DIE</small> H<small>AUT</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Hinsichtl. der Unreinheit, weil sie weich ist u. ev. mitgegessen wird.</i><small>DEM</small> F<small>LEISCHE:</small> D<small>IE</small> H<small>AUT DES</small> M<small>ENSCHEN, DIE</small> H<small>AUT DES</small> H<small>AUSSCHWEINES</small>, R. J<small>EHUDA SAGT, AUCH DIE</small> H<small>AUT DES</small> W<small>ILDSCHWEINES,</small> DIE H<small>ÖCKERHAUT DES JUNGEN</small> K<small>AMELS, DIE</small> K<small>OPFHAUT DES JUNGEN</small> K<small>ALBES, DIE</small> H<small>AUT AN DEN</small> K<small>LAUEN, DIE</small> H<small>AUT AN DER</small> S<small>CHAM, DIE</small> H<small>AUT DES</small> E<small>MBRYOS, DIE</small> H<small>AUT UNTER DEM</small> F<small>ETTSCHWANZE; FERNER DIE</small> H<small>AUT DES</small> I<small>GELS, DES</small> C<small>HAMÄLEONS, DER</small> E<small>IDECHSE UND DER</small> S<small>CHNECKE</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> So nach Raschi u. der Tradition, jed. unwahrscheinlich, da nach dem T. hier von Wirbeltieren gesprochen wird; nach anderen der Skink od. die Blindschleiche.</i>. R. J<small>EHUDA SAGT, DIE</small> E<small>IDECHSE GLEICHE DEM</small> W<small>IESEL</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Die Haut derselben gleicht nicht dem Fleische.</i>. D<small>IESE ALLE SIND, WENN MAN SIE GERBT ODER ZUR</small> G<small>ERBUNG GENÜGEND DARAUF GETRETEN</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Wenn sie als Decken benutzt werden.</i> <small>HAT, REIN, AUSGENOMMEN DIE</small> H<small>AUT DES</small> M<small>ENSCHEN</small>. R. J<small>OḤANAN B</small>. N<small>URI SAGT, DIE ACHT</small> K<small>RIECHTIERE</small><sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Die Lev. 11,29,30 als verunreinigend aufgezählt werden.</i><small>HABEN EINE RICHTIGE</small> H<small>AUT</small><sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Dh. ihre Haut gleicht nicht dem Fleische u. ist daher nicht verunreinigend.</i><small></small>.
+<b>W</b><small>ENN MAN VON EINEM</small> V<small>IEH ODER EINEM</small> W<small>ILDE, OB REIN ODER UNREIN, OB KLEIN ODER GROSS,</small> DIE H<small>AUT ZU EINER</small> D<small>ECKE ABZIEHT, SO ERFOLGT ES</small><sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Die Übertragung der Unreinheit vom unreinen Menschen auf das reine Fleisch, bezw. vom unreinen Fleische auf den Menschen, durch die Berührung der Haut.</i><small>BIS ZU EINER</small> H<small>ANDHABE</small><sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Wörtl. daß man die Haut anfassen kann; ist mehr abgezogen, so gilt die Haut nicht mehr als Verbindung zwischen der Person u. dem Fleische.</i><small>,</small> UND WENN ZU EINEM S<small>CHLAUCHE</small><sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Wobei die Haut in der Bauchgegend nicht aufgetrennt wird.</i><small>, BIS DIE</small> B<small>RUST ABGEZOGEN IST;</small> BEGINNT MAN MIT DEN H<small>INTERFÜSSEN, SO IST DIE GANZE EINE</small> V<small>ERBINDUNG FÜR DIE</small> U<small>NREINHEIT, ZUM</small> U<small>NREINWERDEN UND ZUM</small> U<small>NREINMACHEN</small>. D<small>IE</small> H<small>AUT AM</small> H<small>ALSE</small><sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Die nur lose am Fleische haftet.</i><small>IST, WIE</small> R. J<small>OḤANAN B</small>. N<small>URI SAGT, KEINE</small> V<small>ERBINDUNG, UND WIE DIE</small> W<small>EISEN SAGEN, SOLANGE EINE</small> V<small>ERBINDUNG BIS SIE VOLLSTÄNDIG ABGEZOGEN IST</small>.
+<b>I</b><small>ST AN DER</small> H<small>AUT EINE</small> O<small>LIVE</small> F<small>LEISCH, SO IST, WER EINE HERVORSTEHENDE</small> F<small>ASER ODER EIN GEGENÜBER BEFINDLICHES</small> H<small>AAR BERÜHRT, UNREIN</small>. S<small>IND DARAN ZWEI HALBE</small> O<small>LIVEN, SO IST SIE VERUNREINIGEND DURCH</small> T<small>RAGEN, NICHT ABER DURCH</small> B<small>ERÜHREN</small><sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Da man nicht gleichzeilig beide berühren kann, u. zwei ‘halbe Berührungen’ nicht vereinigt werden.</i> <small>– SO</small> R. J<small>IŠMA͑ÉL</small>; R. A͑<small>QIBA SAGT, WEDER DURCH</small> B<small>ERÜHREN NOCH DURCH</small> T<small>RAGEN</small>. R. A͑<small>QIBA PFLICHTET JEDOCH BEI, DASS MAN, WENN MAN ZWEI HALBE</small> O<small>LIVEN MIT EINEM</small> S<small>PANE ZUSAMMENGESTOCHEN UND SIE GESCHÜTTELT HAT, UNREIN SEI</small>. N<small>ACH</small> R. A͑<small>QIBA SIND SIE AN DER</small> H<small>AUT DESHALB REIN, WEIL SIE SICH DURCH DIE</small> H<small>AUT VERLIEREN</small><sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> An der Haut sind sie keine selbständige Sache sondern nur ein Anhängsel, u. da jede besonders nicht das vollständige Quantum hat, so verliert sie sich.</i>.
+<b>W</b><small>ER DEN</small> S<small>CHENKELKNOCHEN VON EINER</small> L<small>EICHE</small> ODER VON H<small>EILIGEM</small><sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> Einem Opfer, das verwerflich geworden ist, od. nach Ablauf der für das Essen bestimmten Frist.</i> <small>BERÜHRT, EINERLEI OB GESCHLOSSEN ODER DURCHLÖCHERT, IST UNREIN;</small> WENN DEN S<small>CHENKELKNOCHEN VON EINEM</small> A<small>AS</small><sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> Von diesem sind die Knochen allein nicht verunreinigend.</i><small>ODER VON EINEM</small> K<small>RIECHTIERE, SO IST ER, WENN SIE GESCHLOSSEN SIND, REIN, UND WENN IRGENDWIE DURCHLÖCHERT, UNREIN DURCH</small> B<small>ERÜHREN</small>. W<small>OHER, DASS AUCH DURCH</small> T<small>RAGEN</small>? E<small>S HEISST: </small><i>berührt, trägt</i>; <small>WOBEI DAS</small> B<small>ERÜHREN</small><sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> Dh. die Unreinheit durch Berühren.</i><small>GILT, GILT AUCH DAS</small> T<small>RAGEN, UND WOBEI DAS</small> B<small>ERÜHREN NICHT GILT, GILT AUCH NICHT DAS</small> T<small>RAGEN</small>.
+<b>D</b><small>AS ENTWICKELTE</small> E<small>I</small><sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> In dem ein zum Ausschlüpfen entwickeltes Junges sich befindet.</i><small>EINES</small> K<small>RIECHTIERES IST REIN; IST ES ETWAS DURCHLÖCHERT, SO IST ES UNREIN</small>. W<small>ER EINE ZUR</small> H<small>ÄLFTE AUS</small> F<small>LEISCH UND ZUR</small> H<small>ÄLFTE AUS</small> E<small>RDE</small><sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> Die sich nicht fortpflanzt, sondern aus der Erde wächst. Belege für die Existenz dieses Pflanzentieres aus griech. u. lat. Schriftstellern des Altertums gibt Lewysohn, <i>Zool. d. T. S</i> 494; eine solche in Jemen gesehen zu haben behauptet ein Reisender im <span dir="rtl">המגיד</span> 1865 Nr. 12.</i><small>BESTEHENDE</small> M<small>AUS BERÜHRT, IST, WENN DAS</small> F<small>LEISCH, UNREIN, UND WENN DIE</small> E<small>RDE, REIN;</small> R. J<small>EHUDA SAGT, AUCH WENN ER DIE</small> E<small>RDE GEGENÜBER DEM</small> F<small>LEISCHE BERÜHRT, SEI ER UNREIN</small>.
+<b>D</b><small>AS AN EINEM</small> V<small>IEH NACHHÄNGENDE</small> G<small>LIED ODER</small> F<small>LEISCH IST AN SEINER</small> S<small>TELLE ALS</small> S<small>PEISE VERUNREINIGUNGSFÄHIG UND BENÖTIGT</small><sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> Um verunreinigungsfähig zu werden.</i><small>DER</small> B<small>EFÄHIGUNG</small>. I<small>ST DAS</small> V<small>IEH GESCHLACHTET ORDEN, SO IST ES DURCH DAS</small> B<small>LUT BEFÄHIGT</small> – <small>SO</small> R. M<small>EÍR;</small> R. Š<small>IMO͑N SAGT, ES SEI DARDURCH NICHT BEFÄHIGT</small>. I<small>ST DAS</small> V<small>IEH VERENDET, SO BENÖTIGT DAS</small> F<small>LEISCH DER</small> B<small>EFÄHIGUNG UND DAS</small> G<small>LIED IST ALS</small> G<small>LIED VON</small> L<small>EBENDEM VERUNREINIGEND, NICHT ABER ALS</small> G<small>LIED VON EINEM</small> A<small>ASE</small> – <small>SO</small> R. M<small>EÍR; NACH</small> R. Š<small>IMO͑N IST ES REIN</small>.
+<b>D</b><small>AS AN EINEM</small> M<small>ENSCHEN NACHHÄNGENDE</small> G<small>LIED ODER</small> F<small>LEISCH IST REIN; IST DER</small> M<small>ENSCH GESTORBEN, SO IST DAS</small> F<small>LEISCH REIN, DAS</small> G<small>LIED ABER ALS</small> G<small>LIED VON EINEM</small> L<small>EBENDEN VERUNREINIGEND, NICHT ABER ALS</small> G<small>LIED VON EINER</small> L<small>EICHE SO</small> R. M<small>EÍR; NACH</small> R. Š<small>IMO͑N IST ES REIN</small>.
+
+Chapter 10
+
+<b>D</b>AS G<small>ESETZ</small> <small>VON</small> B<small>UG</small>, K<small>INNBACKEN UND</small> M<small>AGEN</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Daß sie von jedem geschlachteten Vieh an einen Priester zu entrichten sind; cf. Dt. 18 3.</i> <small>HAT</small> G<small>ELTUNG IM</small> J<small>ISRAÉL</small><small>LANDE UND AUSSERHALB DES</small> L<small>ANDES, WENN DER</small> T<small>EMPEL BESTEHT UND WENN DER</small> T<small>EMPEL NICHT BESTEHT, NUR BEI</small> P<small>ROFANEM UND NICHT BEI</small> H<small>EILIGEM</small>. M<small>AN KÖNNTE FOLGERN: WENN VON</small> P<small>ROFANEM, VON DEM</small> B<small>RUST UND</small> S<small>CHENKEL NICHT ZU ENTRICHTEN SIND, DIE</small> P<small>RIESTERGABEN ZU ENTRICHTEN SIND, UM WIEVIEL MEHR SIND VON</small> H<small>EILIGEM, VON DEM</small> B<small>RUST UND</small> S<small>CHENKEL ZU ENTRICHTEN</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Diese sind im Tempel zu schwingen u. an den Priester zu entrichten; cf. Lev. 7 30.</i> <small>SIND, DIE</small> P<small>RIESTERGABEN ZU ENTRICHTEN;</small> DAHER HEISST ES: <sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Lev. 7,34.</i><i>diese habe ich dem Priester Ahron und seinen Söhnen gegeben, zur ewigen Satzung</i>; <small>ER ERHÄLT NUR DAS, WAS IM</small> A<small>BSCHNITTE GENANNT IST</small>.
+A<small>LLE HEILIGEN</small> T<small>IERE</small><small>, DIE EINEN BLEIBENDEN</small> L<small>EIBESFEHLER VOR IHRER</small> H<small>EILIGUNG HATTEN UND AUSGELÖST WORDEN SIND, UNTERLIEGEN</small> <small>DEM</small> G<small>ESETZE</small> <small>VON DER</small> E<small>RSTGEBURT</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Cf. Ex. 13,12ff.</i> <small>UND DER</small> P<small>RIESTERGABEN, DÜRFEN ALS PROFAN ZUR</small> S<small>CHUR UND ZUR</small> A<small>RBEIT VERWANDT WERDEN, IHRE</small> J<small>UNGEN UND IHRE</small> M<small>ILCH NACH DER</small> A<small>USLÖSUNG SIND ERLAUBT,</small> WER SIE AUSSERHALB<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Des Tempelhofes.</i> <small>SCHLACHTET, IST FREI, SIE ÜBERTRAGEN NICHT</small> <small>DIE</small> H<small>EILIGKEIT</small> <small>AUF DAS</small> E<small>LNGETAUSCHTE, UND WENN SIE VERENDEN, DÜRFEN SIE AUSGELÖST</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Um das Aas den Hunden vorwerfen zu dürfen.</i> <small>WERDEN; AUSGENOMMEN DAS</small> E<small>RSTGEBORENE UND DER</small> Z<small>EHNT</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Diese bleiben auch gebrechenbehaftet in jeder Hinsicht heilig, nur daß sie nicht als Opfer dargebracht werden dürfen.</i>. I<small>ST DIE</small> H<small>EILIGUNG VOR DEM</small> G<small>EBRECHEN ERFOLGT, ODER WENN SIE VOR DER</small> H<small>EILIGUNG EINEN VORÜBERGEHENDEN</small> L<small>EIBESFEHLER HATTEN UND NACHHER EINEN DAUERNDEN</small> L<small>EIBESFEHLER BEKOMMEN HABEN, UND AUSGELÖST WORDEN SIND, SO SIND SIE VON DER</small> E<small>RSTGEBURT UND DEN</small> P<small>RIESTERGABEN FREI, NICHT PROFAN, UM ZUR</small> S<small>CHUR UND ZUR</small> A<small>RBEIT VERWANDT ZU WERDEN,</small> IHRE J<small>UNGEN UND IHRE</small> M<small>ILCH NACH DER</small> A<small>USLÖSUNG SIND VERBOTEN, WER SIE AUSSERHALB SCHLACHTET, IST SCHULDIG, SIE ÜBERTRAGEN</small> <small>DIE</small> H<small>EILIGKEIT</small> <small>AUF DAS</small> E<small>INGETAUSCHTE, UND WENN SIE VERENDEN, SIND SIE ZU BEGRABEN</small>.
+<b>I</b><small>ST EIN</small> E<small>RSTGEBORENES</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Von dem die Priestergaben nicht zu entrichten sind.</i><small>UNTER HUNDERT</small> T<small>IERE</small> <small>VERMISCHT WORDEN, SO SIND, WENN HUNDERT</small> P<small>ERSONEN SIE SCHLACHTEN, ALLE FREI</small><sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Von den Priestergaben da jeder sagen kann, das von ihm geschlachtete sei das Erstgeborene.</i>, <small>WENN ABER EINER ALLE SCHLACHTET, SO IST NUR EINES FREI</small>. W<small>ER FÜR EINEN</small> P<small>RIESTER ODER EINEN</small> N<small>ICHTJUDEN SCHLACHTET, IST VON DEN</small> P<small>RIESTERGABEN FREI</small>; <small>WER SICH MIT IHNEN BETEILIGT, MUSS ES</small><sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Das Vieh, an welchem der Priester oder der Nichtjude beteiligt ist, damit auch andere sehen, daß diese daran beteiligt sind.</i><small>KENNZEICHNEN</small>. S<small>AGTE ER</small><sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Ein Priester, der ein Vieh an einen Jisraéliten verkauft.</i>: <small>MIT</small> A<small>USNAHME DER</small> P<small>RIESTERGABEN, SO IST ER VON DEN</small> P<small>RIESTERGABEN FREI</small>. W<small>ENN JEMAND</small> <small>ZU EINEM</small> S<small>CHLÄCHTER SAGTE</small>, <small>DASS ER IHM DAS</small> E<small>INGEWEIDE EINER</small> K<small>UH VERKAUFE, UND DARUNTER SICU DIE</small> P<small>RIESTERGABEN BEFINDEN, SO GEBE ER SIE DEM</small> P<small>RIESTER UND ZIEHE SIE IHM NICHT VOM</small> P<small>REISE AB</small>; <small>KAUFTE ER SIE NACH</small> G<small>EWICHT, SO GEBE ER SIE DEM</small> P<small>RIESTER UND ZIEHE SIE IHM VOM</small> P<small>REISE AB</small>.
+<b>H</b><small>AT EIN</small> P<small>ROSELYT, DER SICH BEKEHRT HAT, EINE</small> K<small>UH, SO IST ER, WENN SIE VOR SEINER</small> B<small>EKEHRUNG GESCULACHTET WORDEN IST, FREI, UND WENN NACH SEINER</small> B<small>EKEHRUNG, VERPFLICHTET; IST DIES ZWEIFELHAFT, SO IST ER FREI, DENN WER VON SEINEM</small> N<small>ÄCHSTEN FORDERT, HAT DEN</small> B<small>EWEIS ANZUTRETEN</small>.<b>W</b><small>AS HEISST</small> B<small>UG?</small> V<small>OM</small> G<small>ELENKE DES</small> S<small>CHIENBEINES BIS ZUM</small> S<small>CHULTER BLATTE</small>. D<small>IES GILT AUCH BEIM</small> N<small>AZIR</small><sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Von dessen Heilsopfer der Bug zu schwingen ist; cf. Num. 6,19ff.</i>. D<small>EM ENTSPRECHEND AM</small> H<small>INTERFUSSE HEISST</small> S<small>CHENKEL</small>. R. J<small>EHUDA SAGT, DER</small> S<small>CHENKEL REICHE VOM</small> G<small>ELENKE DES</small> S<small>CHIENBEINES BIS ZUR</small> V<small>ERZWEIGUNG DES</small> F<small>USSES</small><sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Wo die Adern der Waden sich verzweigen, bis zum Oberschenkel; der Priester erhält nur ein Glied, den Unterschenkel.</i>. W<small>AS HEISST</small> K<small>INNBACKE?</small> V<small>OM</small> B<small>ACKENGELENKE BIS ZUM</small> G<small>URGELRINGE</small>.
+
+Chapter 11
+
+<b>D</b>IE E<small>RSTSCHUR HAT</small> G<small>ELTUNG IM</small> J<small>ISRAÉL</small><small>LANDE UND AUSSERHALB</small><small>DES</small> L<small>ANDES, WENN DER</small> T<small>EMPEL BESTEHT UND WENN DER</small> T<small>EMPEL NICHT BESTEHT, BEI</small> P<small>ROFANEM UND NICHT BEI</small> H<small>EILIGEM</small>. S<small>TRENGER IST</small> <small>DAS</small> G<small>ESETZ VON</small> B<small>UG</small>, K<small>INNBACKEN UND</small> M<small>AGEN</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Die von jedem geschlachteten Tiere an den Priester zu entrichten sind; cf. supra Fol. 130a.</i> <small>ALS DAS DER</small> E<small>RSTSCHUR, DENN</small> <small>DAS</small> G<small>ESETZ VON</small> B<small>UG</small>, K<small>INNBACKEN UND</small> M<small>AGEN HAT</small> G<small>ELTUNG BEI</small> R<small>INDERN UND BEI</small> S<small>CHAFEN, BEI VIELEM UND BEI WENIGEM</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Auch bei einem einzigen Stücke Vieh.</i><small>, WÄHREND DAS DER</small> E<small>RSTSCHUR NUR BEI</small> S<small>CHAFEN UND NUR BEI VIELEM</small> G<small>ELTUNG HAT</small>.
+W<small>AS HEISST VIEL?</small> D<small>IE</small> S<small>CHULE</small> Š<small>AMMAJS SAGT, ZWEI</small> S<small>CHAFE, DENN ES HEISST:</small> <sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Jes. 7,21.</i><i>wird jeder eine junge Kuh und zwei Schafe halten</i>. D<small>IE</small> S<small>CHULE</small> H<small>ILLELS SAGT FÜNF, DENN ES HEISST</small>:<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> iSam. 25,18.</i><i>fünf hergerichtete Schafe</i>. R. D<small>OSA B</small>. A<small>RCHINOS SAGT, WENN BEI DER</small> S<small>CHUR VON FÜNF</small> S<small>CHAFEN JEDES ANDERTHALB</small> M<small>INE</small> W<small>OLLE LIEFERT, SO HAT BEI DIESEN</small> <small>DAS</small> G<small>ESETZ VON</small> <small>DER</small> E<small>RSTSCHUR</small> G<small>ELTUNG: DIE</small> W<small>EISEN SAGEN, BEI FÜNF</small> S<small>CHAFEN, SO VIEL ES AUCH IST</small>. W<small>IEVIEL GEBE MAN IHM?</small> D<small>AS</small> G<small>EWICHT VON FÜNF</small> S<small>ELA͑ IN</small> J<small>UDÄA, GLEICH ZEHN IN</small> G<small>ALILÄA, GEBLEICHT</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Dh. das Quantum muß gereinigt dieses Gewicht haben.</i> <small>UND NICHT SCHMUTZIG, UM DARAUS EIN KLEINES</small> K<small>LEIDUNGSSTÜCK MACHEN ZU KÖNNEN, DENN ES HEISST:</small> <sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Dt. 18,4.</i><i>sollst du ihm geben</i><small>, DASS ES EINE</small> G<small>ABE SEI</small>. K<small>AM MAN NICHT DAZU, SIE IHM ZU GEBEN, BIS MAN SIE GEFÄRBT HAT, SO IST MAN FREI</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Der Eigentümer eignet sie durch die Änderung; dies ist somit eine Beraubung des Priesters.</i>; <small>WENN ABER NUR GEBLEICHT UND NICHT GEFÄRBT, SO IST MAN VERPFLICHTET</small>. K<small>AUFT JEMAND DIE</small> S<small>CHAFSCHUR EINES</small> N<small>ICHTJUDEN, SO IST ER VON DER</small> E<small>RSTSCHUR FREI</small>. K<small>AUFT JEMAND DIE</small> S<small>CHAFSCHUR SEINES</small> N<small>ÄCHSTEN, SO IST, WENN DIESER ETWAS ZURÜCKBEHÄLT, DER</small> V<small>ERKÄUFER VERPFLICHTET, UND WENN ER NICHTS ZURÜCKBEHÄLT, DER</small> K<small>ÄUFER VERPFLICHTET</small>. W<small>ENN ER ZWEI</small> A<small>RTEN HATTE, DUNKLE UND WEISSE, UND IHM DIE DUNKLE UND NICHT DIE WEISSE VERKAUFT HAT, ODER DIE DER</small> M<small>ÄNNCHEN UND NICHT DIE DER</small> W<small>EIBCHEN, SO ENTRICHTE SIE DER EINE BESONDERS UND DER ANDERE BESONDERS</small>.
+
+Chapter 12
+
+<b>D</b>AS G<small>ESETZ VOM</small> F<small>LIEGENLASSEN DES</small> N<small>EST</small><small>VOGELS</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Beim Ausheben eines Nestes, wobei man die Mutter fliegen lassen muß; cf. Dt. 22,6,7.</i> <small>HAT</small> G<small>ELTUNG IM</small> J<small>ISRAÉL</small><small>LANDE UND AUSSERHALB DES</small> L<small>ANDES, WENN DER</small> T<small>EMPEL BESTEHT UND WENN DER</small> T<small>EMPEL NICHT BESTEHT, BEI</small> P<small>ROFANEM UND NICHT BEI</small> H<small>EILIGEM</small>. S<small>TRENGER IST DAS</small> G<small>ESETZ VOM</small> B<small>EDECKEN DES</small> B<small>LUTES</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Cf. supra Fol. 83b.</i> <small>ALS DAS</small> G<small>ESETZ VOM</small> F<small>LIEGENLASSEN DES</small> N<small>EST</small><small>VOGELS</small><small>, DENN DAS</small> G<small>ESETZ VOM</small> B<small>EDECKEN DES</small> B<small>LUTES HAT</small> G<small>ELTUNG BEIM</small> W<small>ILDE UND BEIM</small> G<small>EFLÜGEL, BEI</small> V<small>ORRÄTIGEM</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Bei Tieren, die sich bereits in seinem Besitze befinden.</i> <small>UND BEI</small> N<small>ICHTVORRÄTIGEM, WÄHREND DAS</small> G<small>ESETZ VOM</small> F<small>LIEGENLASSEN DES</small> N<small>EST</small><small>VOGELS</small> G<small>ELTUNG HAT NUR BEIM</small> G<small>EFLÜGEL UND NUR BEI</small> N<small>ICHT VORRÄTIGEM</small>. W<small>AS HEISST NICHT VORRÄTIG?</small> W<small>ENN BEISPIELSWEISE</small> G<small>ÄNSE ODER</small> H<small>ÜHNER IN</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Wenn sie verwildert sind u. sich nicht einfangen lassen.</i> <small>EINEM</small> O<small>BSTGARTEN</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Auch wenn er ihm gehört.</i> <small>NISTEN; BEI SOLCHEN ABER, DIE IN EINEM</small> H<small>AUSE NISTEN UND EBENSO BEI</small> H<small>AUSTAUBEN IST MAN VOM</small> F<small>LIEGENLASSEN FREI</small>. B<small>EI EINEM UNREINEN</small> V<small>OGEL IST MAN VOM</small> F<small>LIEGENLASSEN FREI</small>.
+B<small>RÜTET EIN UNREINER</small> V<small>OGEL AUF</small> E<small>IERN EINES REINEN ODER EIN REINER AUF</small> E<small>IERN EINES UNREINEN, SO IST MAN VOM</small> F<small>LIEGENLASSEN FREI</small>. B<small>EI EINEM MÄNNLICHEN</small> R<small>EBHUHNE</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Das gleich dem Weibchen brütet; nach der Erklärung Raschis: das fremde Eier zu brüten pflegt.</i> <small>IST MAN NACH</small> R. E<small>LIE͑ZER VERPFLICHTET UND NACH DEN</small> W<small>EISEN FREI</small>.
+<b>W</b><small>ENN </small><small>DIE</small> M<small>UTTER DARÜBER</small> <small>NUR SCHWEBT, SO IST MAN, WENN DIE</small> F<small>LÜGEL DAS </small>N<small>EST BERÜHREN, ZUM</small> F<small>LIEGENLASSEN VERPFLICHTET, UND WENN DIE</small> F<small>LÜGEL DAS</small> N<small>EST NICHT BERÜHREN, VOM</small> F<small>LIEGENLASSEN FREI</small>. B<small>EFINDET SICH DARIN NUR EIN</small> K<small>ÜCHLEIN ODER NUR EIN</small> E<small>I, SO IST MAN ZUM</small> F<small>LIEGENLASSEN VERPFLICHTET, DENN ES HEISST</small> <i>Nest</i><small>, JEDE</small> A<small>RT</small> N<small>EST</small>. B<small>EFINDEN SICH DARIN FLÜGGE </small>K<small>ÜCHLEIN ODER VERDORBENE</small> B<small>IER, SO IST MAN VOM</small> F<small>LIEGENLASSEN FREI, DENN ES HEISST:</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Dt. 22,6.</i><i>und die Mutter auf den Küchlein oder den Eiern liegt</i>, <small>WIE</small> K<small>ÜCHLEIN LEBENSFÄHIG SIND, EBENSO</small> E<small>IER, WENN SIE LEBENSFÄHIG SIND, AUSGENOMMEN VERDORBENE; UND WIE FERNER DIE</small> E<small>IER DER</small> M<small>UTTER BENÖTIGEN, EBENSO</small> K<small>ÜCHLEIN, DIE DER</small> M<small>UTTER BENÖTIGEN, AUSGENOMMEN FLÜGGE</small>.  <b>W</b><small>ENN MAN SIE FLIEGEN LÄSST UND SIE ZURÜCKKEHRT, SELBST VIERODER FÜNFMAL, SO IST MAN</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Sie wiederum fliegen zu lassen.</i><small>VERPFLICHTET, DENN ES HEISST</small>:<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Dt. 22,7.</i><i>fort schicken, fortschicken sollst du die Mutter</i>. S<small>AGT JEMAND, ER WOLLE DIE</small> M<small>UTTER BEHALTEN UND DIE</small> J<small>UNGEN FLIEGEN LASSEN, SO IST ER SCHULDIG, DENN ES HEISST:</small> <i>fortschicken, fortschicken sollst du die Mutter</i>. W<small>ENN MAN DIE</small> J<small>UNGEN GENOMMEN UND SIE ZURÜCK IN DAS</small> N<small>EST GESETZT HAT, UND DIE</small> M<small>UTTER ZU IHNEN ZURÜCHGEKEHRT IST, SO IST MAN VOM</small> F<small>LIEGENLASSEN FREI</small><sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Die Jungen sind dadurch in seinen Besitz gekommen, u. bei Vögeln, die sich in seinem Besitze befinden, hat dieses Gesetz keine Geltung.</i>.
+<b>W</b><small>ER DIE</small> M<small>ÜTTER SAMT DEN</small> J<small>UNGEN GENOMMEN HAT, IST, WIE</small> R. J<small>EHUDA SAGT, ZU GEISSELN, UND ER LASSE SIE NICHT MEHR FLIEGEN; DIE</small> W<small>EISEN SAGEN, ER LASSE SIE FLIEGEN UND SEI NICHT ZU GEISSELN</small>. D<small>IE</small> R<small>EGEL HIERBEI IST: WEGEN EINES</small> V<small>ERBOTES, DEM EIN</small> G<small>EBOT</small><sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Wenn durch die Ausübung des Gebotes das Verbot aufgehoben wird.</i><small>SICH ANSCHLIESST, IST NICHT ZU GEISSELN</small>.
+<b>M</b><small>AN DARF NICHT DIE</small> M<small>UTTER MIT DEN</small> J<small>UNGEN NEHMEN, SELBST ZUR</small> R<small>EINIGUNG EINES</small> A<small>USSÄTZIGEN</small>. W<small>ENN DIE</small> T<small>ORA VON EINEM LEICHTEN</small> G<small>EBOTE IM</small> W<small>ERTE EINES</small> A<small>SSARS</small><sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Die Unterlassung desselben bringt keinen großen Gewinn.</i><small>SAGT</small>:<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Dt. 22,7.</i><i>damit es dir wohl gehe und du lange lebst</i>, <small>UM WIEVIEL MEHR GILT DIES VON DEN STRENGEN</small> G<small>EBOTEN DER</small> T<small>ORA</small>.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Chullin/English/William Davidson Edition - English.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Chullin/English/William Davidson Edition - English.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..4887717a2eb8551940eb13b1f14fec26fc12e104
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Chullin/English/William Davidson Edition - English.txt	
@@ -0,0 +1,118 @@
+Mishnah Chullin
+משנה חולין
+William Davidson Edition - English
+https://korenpub.com/collections/the-noe-edition-koren-talmud-bavli-1
+
+Mishnah Chullin
+
+
+
+Chapter 1
+
+<b>Everyone slaughters</b> an animal, i.e., can perform halakhically valid slaughter, <b>and their slaughter is valid, except for a deaf-mute, an imbecile, and a minor, lest they ruin their slaughter</b> because they lack competence. <b>And</b> for <b>all of them, when they slaughtered</b> an animal <b>and others see</b> and supervise <b>them, their slaughter is valid.</b> <b>Slaughter</b> performed by <b>a gentile</b> renders the animal <b>an unslaughtered carcass, and</b> the carcass <b>imparts ritual impurity through carrying.</b> In the case of <b>one who slaughters</b> an animal <b>at night, and likewise</b> in the case of <b>the blind</b> person <b>who slaughters</b> an animal, <b>his slaughter is valid.</b> In the case of <b>one who slaughters</b> an animal <b>on Shabbat or on Yom Kippur, although he is liable to</b> receive the <b>death</b> penalty, <b>his slaughter is valid.</b>
+In the case of <b>one who slaughters</b> an animal <b>with</b> the smooth side of <b>a hand sickle,</b> which has both a smooth and a serrated side, or <b>with</b> a sharpened <b>flint, or with a reed</b> that was cut lengthwise and sharpened, <b>his slaughter is valid.</b> <b>All slaughter [<i>hakkol shoḥatin</i>], and one may always slaughter, and one may slaughter with any</b> item that cuts, <b>except for</b> the serrated side of <b>the harvest sickle, a saw, the teeth</b> of an animal when attached to its jawbone, <b>and a fingernail, because</b> they are serrated and <b>they</b> consequently <b>strangle</b> the animal and do not cut its windpipe and gullet as required. In the case of <b>one who slaughters</b> an animal <b>with a harvest sickle,</b> which is serrated with its teeth inclined considerably in one direction, <b>in a forward direction,</b> where the serrations do not tear the flesh, <b>Beit Shammai deem</b> the slaughter <b>not valid and Beit Hillel deem</b> it <b>valid. And</b> they both agree that <b>if they smoothed its serrations</b> so that they do not tear the flesh, its halakhic status <b>is like</b> that of <b>a knife</b> and one may slaughter with it.
+With regard to <b>one who slaughters</b> an animal <b>from within the</b> cricoid cartilage that forms a complete <b>ring</b> at the top of the windpipe <b>and left a thread breadth over the surface of</b> the ring in <b>its entirety</b> intact, as the knife did not go beyond the ring toward the head of the animal, <b>his slaughter is valid. Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says:</b> It is valid even if he left <b>a thread breadth over the majority of the surface of</b> the ring.
+<b>One who slaughters from the sides</b> of the throat, <b>his slaughter is valid. One who pinches</b> the neck of a bird offering <b>from the sides, his pinching is not valid.One who slaughters from the nape [<i>oref</i>]</b> of the neck, <b>his slaughter is not valid. One who pinches</b> a bird offering <b>from the nape</b> of the neck, <b>his pinching is valid. One who slaughters from the throat, his slaughter is valid. One who pinches</b> a bird offering <b>from the throat, his pinching is not valid, as the entire nape is valid for pinching and the entire throat is valid for slaughter. It is found that</b> that which is <b>valid for slaughter</b> is <b>not valid for pinching</b> and that which is <b>valid for pinching</b> is <b>not valid for slaughter.</b>
+It is written with regard to bird offerings: “He shall bring his offering of doves, or of young pigeons” (Leviticus 1:14). The age that is <b>fit</b> for sacrifice <b>in doves,</b> mature birds, is <b>unfit</b> for sacrifice <b>in pigeons,</b> immature birds;the age that is <b>fit</b> for sacrifice <b>in pigeons</b> is <b>unfit</b> for sacrifice <b>in doves.</b> At the intermediate stage of <b>the beginning of the yellowing</b> of its plumage (see 22b), a bird <b>is unfit</b> both <b>as this,</b> a pigeon, <b>and as that,</b> a dove, since it is no longer a fledgling but is not yet a mature bird.
+That which is <b>fit in</b> a red <b>heifer</b> is <b>unfit in a heifer</b> whose neck is broken; that which is <b>fit in a heifer</b> whose neck is broken is <b>unfit in</b> a red <b>heifer.</b> There is an element with which <b>priests</b> remain <b>fit</b> and <b>Levites are unfit,</b> and there is also an element with which <b>Levites</b> remain <b>fit</b> and <b>priests are unfit.</b> That which is <b>ritually pure in an earthenware vessel</b> is <b>ritually impure in all the</b> other types of <b>vessels;</b> that which is <b>ritually pure in all the</b> other types of <b>vessels</b> is <b>ritually impure in an earthenware vessel.</b> That which is <b>ritually pure in wooden vessels</b> is <b>ritually impure in metal vessels;</b> that which is <b>ritually pure in metal vessels</b> is <b>ritually impure in wooden vessels.</b> With regard to the obligation of separating <i>teruma</i> and tithes, the stage of development <b>that</b> is <b>obligated in bitter almonds</b> is <b>exempt in sweet</b> almonds; and the stage in development <b>that</b> is <b>obligated in sweet</b> almonds is <b>exempt in bitter</b> almonds.
+<b><i>Temed</i>,</b> a beverage produced from grape residue soaked in water, <b>until it fermented, may not be purchased with</b> second-<b>tithe money</b> to be drunk in Jerusalem, because it is not wine. <b>And</b> if three <i>log</i> of it fall into a ritual bath, its halakhic status is that of drawn water and <b>it invalidates the ritual bath. Once it fermented, it</b> is wine, and therefore it <b>may be purchased with</b> second-<b>tithe money and it does not invalidate the ritual bath.</b> With regard to <b>brothers who are partners</b> in the inheritance of their father, <b>when they are obligated to</b> add <b>the premium [<i>kalbon</i>]</b> to their annual half-shekel payment to the Temple, <b>they are exempt from animal tithe; when they are obligated to</b> separate <b>animal tithe, they are exempt from</b> adding <b>the premium.</b> Partners who pay the half-shekel are required to add the premium and are exempt from animal tithe. If they are not true partners, but their inheritance remains the property of the father, the sons are exempt from paying the premium, and they are obligated to separate animal tithe. <b>Any situation where there is sale</b> of one’s daughter as a Hebrew maidservant, i.e., when she is a minor, <b>there is no fine</b> of fifty <i>sela</i> paid to her father if she is raped or seduced, as that fine is paid to her father only when she is a young woman. <b>And any situation where there is a fine</b> paid to the father <b>there is no sale.</b> <b>Any situation where there is</b> the right of <b>refusal</b> for a minor girl married by her mother or brothers, enabling her to opt out of the marriage, <b>there is no <i>ḥalitza</i>,</b> as a minor girl whose husband died without children cannot perform <i>ḥalitza</i>. <b>And any situation where there is <i>ḥalitza</i>,</b> once she has reached majority, <b>there is no</b> right of <b>refusal.</b> <b>Any situation where there is a shofar blast</b> sounded on the eve of Shabbat or a Festival to stop the people from performing labor and to demarcate between the sacred and the profane, <b>there is no <i>havdala</i></b> recited at the conclusion of the Shabbat or Festival in prayer and over a cup of wine. <b>And any situation where there is <i>havdala</i></b> recited, <b>there is no shofar blast</b> sounded. How so? On <b>a Festival that occurs on Shabbat eve, one sounds</b> the shofar to stop the people from performing labor that is permitted on the Festival and prohibited on Shabbat and to demarcate between one sacred day and another; <b>and one does not recite <i>havdala</i>,</b> as that is recited only when the transition is from a sacred day to a profane day or from a day of greater sanctity to a day of lesser sanctity. The sanctity of Shabbat is greater than the sanctity of the Festival, and therefore <i>havdala</i> is not recited in this case. On a Festival that occurs <b>at the conclusion of Shabbat, one recites <i>havdala</i>, but one does not sound</b> the shofar. <b>How does one recite <i>havdala</i></b> in that case; i.e., what is the formula of the blessing? It concludes: <b>Who distinguishes between sacred and sacred,</b> as opposed to the standard blessing at the conclusion of Shabbat: Who distinguishes between sacred and profane. <b>Rabbi Dosa says</b> that the formula is: Who distinguishes <b>between greater sanctity and lesser sanctity.</b>
+
+Chapter 2
+
+In the case of <b>one who slaughters</b> by cutting <b>one</b> <i>siman</i>, i.e., the windpipe or the gullet, <b>in a bird, and two</b> <i>simanim</i> <b>in an animal, his slaughter is valid, and</b> the halakhic status of <b>the majority of one</b> <i>siman</i> <b>is like</b> that of the entire <i>siman</i>. <b>Rabbi Yehuda says:</b> The slaughter is not valid <b>until he cuts the veins [<i>haveridin</i>],</b> i.e., the major blood vessels in the neck. If one cut <b>half of one</b> <i>siman</i> <b>in a bird or one and a half</b> <i>simanim</i> <b>in an animal, his slaughter is not valid.</b> If one cut <b>the majority of one</b> <i>siman</i> <b>in a bird or the majority of two</b> <i>simanim</i> <b>in an animal, his slaughter is valid.</b>
+With regard to <b>one who slaughters</b> by cutting <b>two</b> animals’ <b>heads simultaneously, his slaughter is valid.</b> If <b>two</b> people <b>are grasping a knife and slaughtering</b> one animal, <b>even</b> if each is holding a knife and slaughtering <b>one above and one below,</b> with each one slaughtering at a different point in the neck, their <b>slaughter is valid.</b>
+If <b>one decapitated</b> the animal <b>in one</b> motion and did not slaughter the animal in the standard manner of drawing the knife back and forth, the slaughter is <b>not valid.</b> In a case where <b>one was</b> in the process of <b>slaughtering</b> the animal in the standard manner <b>and he decapitated</b> the animal <b>in one</b> motion, <b>if</b> the length <b>of the knife</b> is equivalent to <b>the</b> breadth of the animal’s <b>entire neck,</b> the slaughter is <b>valid.</b> If <b>one was</b> in the process of <b>slaughtering</b> two animals simultaneously, <b>and he decapitated two heads in one</b> motion, <b>if</b> the length <b>of the knife</b> is equivalent to <b>the breadth of an entire neck</b> of <b>one</b> of the animals, the slaughter is <b>valid. In what</b> case <b>is this statement,</b> that one must be concerned about the length of the knife, <b>said?</b> It is <b>when one drew</b> the knife <b>back and did not draw</b> it <b>forth, or drew it forth and did not draw it back; but</b> if <b>he drew it back and forth, even</b> if the knife was of <b>any length, even</b> if he slaughtered <b>with a scalpel [<i>be’izemel</i>],</b> the slaughter is <b>valid.</b> If <b>a knife fell and slaughtered</b> an animal, <b>although</b> the knife <b>slaughtered</b> the animal <b>in the standard manner,</b> the slaughter is <b>not valid, as it is stated: “And you shall slaughter…and you shall eat”</b> (Deuteronomy 27:7), from which it is derived: <b>That which you slaughter you may eat,</b> and that which was slaughtered on its own, you may not eat. If, when one was in the middle of slaughtering an animal, <b>the knife fell and he lifted it</b> and then completed the slaughter, or if <b>his garments fell and he lifted them</b> and then completed the slaughter, or if <b>he had honed the knife and grew weary</b> before completing the slaughter and <b>another came and slaughtered</b> the animal, <b>if he interrupted</b> the slaughter in one of these ways or in a different way for an interval <b>equivalent</b> to the duration of an act of <b>slaughter,</b> the slaughter is <b>not valid. Rabbi Shimon says:</b> The slaughter is not valid <b>if he interrupted</b> the slaughter for an interval <b>equivalent</b> to the duration of <b>an examination.</b>
+ If <b>one cut the gullet</b> in the standard manner of slaughter with a back-and-forth movement, <b>and he severed the windpipe</b> not in the standard manner, <b>or</b> if <b>one severed the windpipe and thereafter cut the gullet, or</b> if <b>one cut one of</b> the <i>simanim</i> <b>and waited until</b> the animal <b>died, or</b> if one cut one <i>siman</i> and <b>concealed the knife beneath the second</b> <i>siman</i> <b>and severed it</b> from below, <b>Rabbi Yeshevav says:</b> The animal is <b>an unslaughtered carcass</b> and imparts ritual impurity through contact with it and carrying it. <b>Rabbi Akiva says:</b> The animal is <b>a <i>tereifa</i>,</b> and although eating it is prohibited, it does not transmit ritual impurity. <b>Rabbi Yeshevav stated a principle in the name of Rabbi Yehoshua: Any</b> animal <b>that was rendered unfit during its slaughter</b> because the slaughter was not performed properly <b>is an unslaughtered carcass; any</b> animal <b>whose slaughter was</b> performed <b>properly and another matter caused it to become unfit is a <i>tereifa</i>. And Rabbi Akiva conceded to his</b> opinion.
+In the case of <b>one who slaughters a domesticated animal, an undomesticated animal, or a bird, and blood did not emerge from them</b> during the slaughter, all of these are <b>permitted</b> for consumption <b>and</b> do not require the ritual washing of the hands as <b>they may be eaten with ritually impure [<i>mesoavot</i>] hands, because they were not rendered susceptible</b> to ritual impurity through contact <b>with blood,</b> which is one of the seven liquids that render food susceptible to impurity. <b>Rabbi Shimon says: They were rendered susceptible</b> to ritual impurity <b>by means of</b> the <b>slaughter</b> itself. 
+In the case of <b>one who slaughters</b> an animal <b>that is in danger</b> of imminent death, <b>Rabban Shimon ben Gamliel says:</b> The slaughter is valid <b>only</b> in a case <b>where</b> after the slaughter <b>it convulses with its foreleg and with its hind leg. Rabbi Eliezer says: It is sufficient if</b> blood <b>spurted</b> from the neck. <b>Rabbi Shimon says:</b> In the case of <b>one who slaughters at night and the next day he awoke and found walls full of blood,</b> the slaughter is <b>valid,</b> as it is clear <b>that</b> the blood <b>spurted, and</b> this is <b>in accordance with the rule of Rabbi Eliezer. And the Rabbis say:</b> It is valid <b>only</b> in a case <b>where it convulses with its foreleg or with its hind leg, or</b> in a case <b>where it wags its tail.</b> This is the <i>halakha</i> with regard to <b>both a small animal,</b> e.g., a sheep, <b>and a large animal,</b> e.g., a cow, that is in danger of imminent death. The slaughter of <b>a small animal that</b> when being slaughtered <b>extended its foreleg</b> that was bent <b>and did not restore</b> it to the bent position <b>is not valid, as</b> extending the foreleg <b>is only</b> part of the natural course of <b>removal</b> of the animal’s <b>soul</b> from its body and not a convulsion indicating life. <b>In what</b> case <b>is this statement said?</b> It is in a case <b>where the presumptive status</b> of the animal <b>was</b> that it was <b>in danger</b> of imminent death. <b>But if its presumptive status was</b> that it was <b>healthy,</b> then <b>even if there were none of these indicators,</b> the slaughter is <b>valid.</b>
+In the case of a Jew <b>who slaughters</b> the animal of a gentile <b>for a gentile, his slaughter is valid, and Rabbi Eliezer deems it not valid. Rabbi Eliezer says: Even if</b> the Jew <b>slaughtered</b> the animal with the intent <b>to feed the gentile from its diaphragm [<i>meḥatzar kaved</i>],</b> its slaughter is <b>not valid, as the unspecified intent of a gentile is</b> to slaughter the animal <b>for idol worship,</b> and it is prohibited to derive benefit from it. <b>Rabbi Yosei says:</b> The <b>matter</b> of the intent of the gentile is irrelevant in this case, as can be derived by means of <b>an <i>a fortiori</i></b> inference. <b>If in a place where intent</b> while slaughtering the animal <b>invalidates</b> the slaughter, i.e., <b>in sacrificial</b> animals, such as when slaughtering an offering with the intent to sacrifice it beyond its designated time, <b>everything follows only</b> the intent of the priest <b>performing the service</b> and not the intent of the owner, then <b>in a place where intent does not invalidate</b> the slaughter, i.e., <b>in non-sacred</b> animals, <b>is it not right that everything should follow only</b> the intent of <b>the one who slaughters</b> the animal?
+In the case of <b>one who slaughters</b> an animal <b>for the sake of,</b> i.e., to worship, <b>mountains, for the sake of hills, for the sake of seas, for the sake of rivers,</b> or <b>for the sake of wildernesses, his slaughter is not valid.</b> If there were <b>two</b> people <b>grasping a knife</b> together <b>and slaughtering</b> an animal, <b>one</b> slaughtering <b>for the sake of one of all those</b> enumerated in the first clause of the mishna <b>and one</b> slaughtering <b>for the sake of a legitimate matter,</b> their <b>slaughter is not valid.</b>
+<b>One may not slaughter</b> an animal and have its blood flow, <b>neither into seas, nor into rivers, nor into vessels,</b> as in all those cases it appears that he is slaughtering the animal in the manner of idolaters. <b>But one may slaughter</b> an animal and have its blood flow <b>into a round excavation</b> containing <b>water. And on a ship,</b> one may slaughter an animal <b>onto vessels</b> as it is clear that his objective is to avoid sullying the ship. <b>One may not slaughter</b> an animal and have its blood flow <b>into a small hole</b> in the ground <b>at all, but one may fashion a small hole inside his house so that the blood will enter into it. And in the marketplace one may not do so,</b> so <b>that</b> he will <b>not</b> appear to <b>emulate [<i>yeḥakkeh</i>] the heretics.</b>
+In the case of <b>one who slaughters</b> an animal and asserts that he is slaughtering it <b>for the sake of a burnt offering, for the sake of a peace offering, for the sake of a provisional guilt offering, for the sake of a Paschal offering,</b> or <b>for the sake of a thanks offering, his slaughter is not valid,</b> as it appears that he is consecrating animals and slaughtering sacrificial animals outside the Temple. <b>And Rabbi Shimon deems</b> his slaughter <b>valid.</b> If there were <b>two</b> people <b>grasping a knife</b> together <b>and slaughtering</b> an animal, <b>one</b> slaughtering <b>for the sake of one of all those</b> enumerated in the first clause of the mishna <b>and one</b> slaughtering <b>for the sake of a legitimate matter,</b> their <b>slaughter is not valid.</b> With regard to <b>one who slaughters</b> an animal <b>for the sake of a sin offering, for the sake of a guilt offering</b> for <b>a definite</b> transgression, <b>for the sake of</b> the offering of <b>a firstborn, for the sake of</b> the offering of animal <b>tithe,</b> or <b>for the sake of a substitute</b> for a sacrificial animal, <b>his slaughter is valid.</b> All of these offerings may be brought only as obligations and not as gifts. Therefore, there is no concern that he consecrated the animals. <b>This is the principle:</b> For <b>any item,</b> i.e., offering, <b>which</b> is consecrated as a voluntary <b>vow or gift,</b> in the case of <b>one who slaughters for its sake</b> the animal is <b>forbidden. And</b> for any offering <b>that is not</b> consecrated as a voluntary <b>vow or gift</b> but is an obligation that is incumbent upon him, in the case of <b>one who slaughters for its sake</b> the animal is <b>permitted.</b>
+
+Chapter 3
+
+<b>These</b> wounds constitute <b><i>tereifot</i> in an animal,</b> rendering them prohibited for consumption: <b>A perforated gullet,</b> where the perforation goes through the wall of the gullet, <b>or a cut windpipe.</b> If <b>the membrane of the brain was perforated,</b> or if <b>the heart was perforated to its chamber;</b> if <b>the spinal</b> column <b>was broken and its cord was cut;</b> if <b>the liver was removed and nothing remained of it,</b> any of these render the animal a <i>tereifa</i>. Additionally, <b>a lung that was perforated or that was missing</b> a piece renders the animal a <i>tereifa</i>. <b>Rabbi Shimon says:</b> It is not a <i>tereifa</i> <b>unless it is perforated</b> through <b>to the bronchi.</b> If <b>the abomasum was perforated,</b> or <b>the gallbladder was perforated,</b> or <b>the small intestines were perforated,</b> it is a <i>tereifa</i>. It is also a <i>tereifa</i> in a case <b>where the internal rumen was perforated or where the majority of the external</b> rumen <b>was torn. Rabbi Yehuda says:</b> For <b>a large</b> animal, a tear of <b>one handbreadth</b> renders it a <i>tereifa</i>, while for <b>a small</b> animal, it is a <i>tereifa</i> only if <b>the majority of it</b> was torn. And it is a <i>tereifa</i> where the <b>omasum [<i>hemses</i>] or the reticulum was perforated to the outside,</b> i.e., to the abdominal cavity, but not if the perforation was between the two. Likewise, if an animal <b>fell from the roof,</b> or if <b>the majority of its ribs were fractured, or</b> if it was <b>clawed by a wolf,</b> it is a <i>tereifa</i>. <b>Rabbi Yehuda says:</b> If it was <b>clawed by a wolf in</b> the case of <b>a small</b> animal, i.e., a sheep or goat; <b>or clawed by a lion in</b> the case of <b>a large</b> animal, i.e., cattle; or if it was <b>clawed by a hawk in</b> the case of <b>a small bird; or</b> if it was <b>clawed by a large</b> bird of prey <b>in</b> the case of <b>a large bird,</b> then it is a <i>tereifa</i>. <b>This is the principle: Any</b> animal that was injured such <b>that</b> an animal in <b>a similar</b> condition <b>could not live</b> for an extended period is <b>a <i>tereifa</i>,</b> the consumption of which is forbidden by Torah law.
+<b>And these,</b> despite their condition, <b>are kosher in an animal:</b> If its <b>windpipe was perforated or cracked</b> lengthwise. <b>How much can</b> the windpipe <b>be missing</b> and still be kosher? <b>Rabban Shimon ben Gamliel says: Until</b> the perforation is the same size <b>as the Italian <i>issar</i>.</b> If <b>the skull was fractured but the membrane of the brain was not perforated,</b> it is kosher. If <b>the heart was perforated and</b> the perforation <b>did not</b> reach <b>its chamber,</b> or if <b>the spinal</b> column <b>was broken but its cord was not cut,</b> or if <b>the liver was removed and an olive-bulk of it remained,</b> it is kosher. Additionally, it is kosher if the <b>omasum or the reticulum was perforated one into the other.</b> If <b>the spleen was removed,</b> or <b>the kidneys were removed,</b> or if <b>its lower jaw was removed,</b> or if <b>its womb was removed, or</b> if its lung <b>shriveled by the hand of Heaven,</b> the animal is kosher. In the case of an animal <b>whose hide was removed, Rabbi Meir deems it kosher, and the Rabbis deem it</b> a <i>tereifa</i> and <b>unfit</b> for consumption.
+<b>And these are <i>tereifot</i> in a bird:</b> One with <b>a perforated gullet, or</b> with <b>a cut windpipe</b> that was cut across its width; or if <b>a weasel struck</b> the bird <b>on its head</b> in <b>a place that renders it a <i>tereifa</i>,</b> as one must be concerned that the membrane of the brain was perforated; or if <b>the gizzard was perforated;</b> or if <b>the small intestines were perforated.</b> In a case where a bird <b>fell into the fire and its innards were singed [<i>neḥmeru</i>], if</b> they turned <b>green</b> they are <b>unfit,</b> and the bird is a <i>tereifa</i>, but <b>if</b> they are <b>red</b> the bird is <b>kosher.</b> If a person <b>trampled</b> the bird, <b>or slammed it against a wall, or if an animal crushed it and it is twitching,</b> it is a <i>tereifa</i> because its limbs were shattered. <b>But</b> if the bird <b>lasted for</b> a twenty-four-hour <b>period, and</b> then <b>one slaughtered it,</b> it is <b>kosher.</b>
+<b>And these are kosher among birds:</b> If a bird’s <b>windpipe was perforated or cracked</b> lengthwise; or if <b>a weasel struck</b> the bird <b>on its head</b> in <b>a place that does not render it a <i>tereifa</i>;</b> or if <b>the crop was perforated. Rabbi</b> Yehuda HaNasi <b>says:</b> It is kosher <b>even</b> if the crop <b>was removed.</b> If the bird’s <b>intestines emerged</b> from the abdominal wall <b>but were not perforated,</b> or if <b>its wings were broken,</b> or if <b>its legs were broken,</b> or if the feathers on <b>its wings were plucked,</b> the bird is kosher. <b>Rabbi Yehuda says: If the down</b> covering its body <b>was removed,</b> it is a <i>tereifa</i> and <b>unfit</b> for consumption.
+With regard to an animal that is <b>congested with</b> excess <b>blood, or that</b> was <b>smoked,</b> i.e., that suffered from smoke inhalation, <b>or that</b> was <b>chilled</b> and subsequently became sick, <b>or that ate oleander,</b> which is poisonous, <b>or that ate the excrement of chickens, or that drank foul water,</b> although in all these cases the animal is in danger, it is <b>kosher.</b> By contrast, if the animal <b>ate deadly poison, or</b> if <b>a snake bit</b> the animal, <b>with regard to</b> the prohibition of <b><i>tereifa</i>,</b> consumption of the animal would be <b>permitted, but</b> it is <b>prohibited due to the threat to</b> one’s <b>life</b> if he eats it.
+<b>The signs</b> that indicate that <b>a domesticated animal and an undomesticated animal</b> are kosher <b>were stated in the Torah, and the signs of</b> a kosher <b>bird were not</b> explicitly <b>stated. But the Sages stated</b> certain signs in a bird: <b>Any bird that claws</b> its prey and eats it is <b>non-kosher. Any</b> bird <b>that has an extra digit</b> behind the leg slightly elevated above the other digits, <b>and a crop,</b> which is a sack alongside the gullet in which food is stored prior to digestion, <b>and</b> for which the yellowish membrane inside <b>its gizzard can be peeled,</b> is <b>kosher. Rabbi Elazar, son of Rabbi Tzadok, says: Any bird that splits</b> the digits of <b>its feet</b> when standing on a string, placing two digits on one side of the string and two on the other, is <b>non-kosher.</b>
+<b>And with regard to grasshoppers,</b> whose signs were also not stated in the Torah, the Sages stated: <b>Any</b> grasshopper <b>that has four legs, and four wings, and</b> two additional <b>jumping legs, and whose wings cover most of its</b> body, is kosher. <b>Rabbi Yosei says: And</b> this applies only if the <b>name</b> of <b>its</b> species is <b>grasshopper. And with regard to fish,</b> the signs are explicitly stated in the Torah: <b>Any</b> fish <b>that has a fin and a scale</b> is kosher; <b>Rabbi Yehuda says: Two scales and one fin. And these are scales:</b> Those <b>that</b> are <b>fixed to its</b> body; <b>and fins</b> are those <b>with which</b> the fish <b>swims.</b>
+
+Chapter 4
+
+When a pregnant kosher animal is slaughtered, the slaughter also renders the consumption of its fetus permitted. Even if <b>an animal was encountering difficulty giving birth and</b> meanwhile <b>the fetus extended its foreleg</b> outside the mother animal’s womb <b>and</b> then <b>brought it back</b> inside, and then the mother animal was slaughtered, the <b>consumption</b> of the fetus is <b>permitted</b> by virtue of the slaughter of the mother animal. But if the fetus <b>extended its head</b> outside the womb, <b>even if it</b> then <b>brought it back</b> inside, the halakhic status of <b>that</b> fetus is <b>like</b> that of <b>a newborn,</b> and the slaughter of the mother animal does not permit the consumption of the fetus. Rather, it requires its own slaughter. If, prior to slaughtering an animal, one <b>severs</b> pieces <b>from a fetus that is in</b> the <b>womb</b> and leaves those pieces in the womb, their <b>consumption</b> is <b>permitted</b> by virtue of the slaughter of the mother animal. By contrast, if one severs pieces <b>of the spleen or of the kidneys</b> of an animal and then slaughters it, then even if those pieces are left inside the animal their <b>consumption</b> is <b>prohibited,</b> because an organ severed from a living being is not permitted by the subsequent slaughter of the animal. <b>This is the principle: An item that is</b> part of an animal’s <b>body</b> that was severed prior to its slaughter is <b>prohibited</b> even after slaughter, <b>and</b> an item <b>that is not</b> part of <b>its body,</b> i.e., its fetus, is <b>permitted</b> by virtue of its slaughter.
+Upon its birth, the firstborn male offspring of a domesticated animal is automatically consecrated with firstborn status, and it is prohibited to derive benefit from it. Furthermore, if it dies, it may not be discarded, but must be buried. If <b>an animal that was giving birth to a firstborn male was encountering difficulty giving birth,</b> and in order to alleviate the difficulty one wishes to terminate the birth, <b>he may cut up</b> the fetus <b>limb by limb and cast it to the dogs.</b> Since the fetus was not born, it is non-sacred and does not require burial. If <b>a majority of</b> the fetus <b>had</b> already <b>emerged,</b> it is considered to have been born and is therefore consecrated; consequently, if one cut it up <b>it must be buried, and</b> the mother animal is <b>exempted from</b> having <b>firstborn</b> status conferred on any future offspring.
+With regard to <b>an animal whose fetus died in its womb and the shepherd reached his hand</b> into the womb <b>and touched</b> the fetus, <b>both in</b> the case of <b>a non-kosher animal and in</b> the case of <b>a kosher animal</b> the fetus does not have the status of an animal carcass that imparts ritual impurity, and the shepherd remains <b>ritually pure. Rabbi Yosei HaGelili says: In</b> the case of <b>a non-kosher</b> animal it is <b>impure, and in</b> the case of <b>a kosher</b> animal it is <b>pure.</b> With regard to <b>a woman whose fetus died in her womb and</b> the <b>midwife extended her hand</b> into the womb <b>and touched</b> the fetus, <b>the midwife is</b> thereby rendered <b>impure with the seven-</b>day <b>impurity</b> imparted by a corpse, <b>and the woman</b> remains <b>ritually pure until the offspring emerges</b> from the womb.
+If <b>an animal was encountering difficulty giving birth and</b> as a result <b>the fetus extended its foreleg</b> outside the mother’s womb, <b>and</b> someone <b>severed it and afterward slaughtered the mother</b> animal, <b>the flesh</b> of the fetus is <b>ritually pure.</b> If one first <b>slaughtered the mother</b> animal <b>and afterward severed</b> the foreleg, <b>the flesh</b> of both the mother animal and the fetus are ritually impure due to having been in <b>contact with a carcass.</b> Since the foreleg was not permitted to be consumed through the act of slaughtering, it is regarded as a carcass with the associated ritual impurity. The rest of the flesh, which was permitted to be consumed by the slaughter, was in contact with it and so was rendered ritually impure from it; this is <b>the statement of Rabbi Meir.</b> <b>And the Rabbis say:</b> The flesh has the ritual impurity of having been in <b>contact with a <i>tereifa</i> that was slaughtered,</b> as the limb is regarded as a <i>tereifa</i> that was slaughtered. By Torah law, although it is prohibited to consume it, it does not impart ritual impurity. Nevertheless, the Sages decreed that a <i>tereifa</i> that was slaughtered, as well as anything that comes in contact with it, is regarded as ritually impure to the extent that it disqualifies sacrificial foods that come in contact with it. The Rabbis explain the rationale behind their opinion: <b>Just as we found in</b> the case of <b>a <i>tereifa</i> that its slaughter renders it ritually pure</b> according to Torah law, i.e., ritual slaughter prevents it from having the ritual impurity of a carcass despite not rendering the animal permitted for consumption, <b>so too, the slaughter of</b> the mother <b>animal should render the limb</b> of its fetus that left the womb <b>ritually pure,</b> despite the fact that its consumption is prohibited. <b>Rabbi Meir said to them: No, if the slaughter of a <i>tereifa</i> renders</b> the body of the animal <b>ritually pure,</b> it is because the slaughter is performed on <b>something that is</b> part of <b>its body,</b> i.e., its throat. Does it necessarily follow that <b>you should</b> also <b>render the limb</b> that left the womb <b>pure,</b> given that it is <b>something that is not</b> part of the mother’s <b>body?</b> Certainly not. The mishna asks: <b>From where</b> is it derived <b>with regard to a <i>tereifa</i> that its slaughter renders it ritually pure,</b> i.e., prevents it from having the ritual impurity of a carcass? The mishna notes there is a reason to say the slaughter should not render it pure, as one can compare a <i>tereifa</i> with a non-kosher animal: <b>A non-kosher animal is prohibited for consumption; so too, a <i>tereifa</i> is prohibited for consumption.</b> Therefore, conclude: <b>Just as</b> with regard to <b>a non-kosher animal, its slaughter does not render it ritually pure, so too</b> with regard to <b>a <i>tereifa</i>, its slaughter should not render it ritually pure.</b> The mishna questions the comparison: <b>No, if you said</b> that slaughtering cannot prevent an animal from having the ritual impurity of a carcass <b>in</b> the case of <b>a non-kosher animal, which</b> is distinct in that it <b>did not have a period of</b> potential <b>fitness</b> when slaughtering it could have rendered its consumption permitted, does it necessarily follow that <b>you should</b> also <b>say</b> this <b>in</b> the case of <b>a <i>tereifa</i>, which did have a period of</b> potential <b>fitness?</b> Perhaps, since the animal had a period of potential fitness its slaughter remains effective in preventing it from having the ritual impurity of a carcass. The mishna rejects this distinction: <b>Take</b> back <b>to yourself</b> this claim <b>that you brought,</b> as it is insufficient. What about a case <b>where</b> an animal <b>was born as a <i>tereifa</i> from the womb,</b> and so it never had a period of potential fitness? For such a case, <b>from where</b> is it derived that its slaughter renders it ritually pure? The mishna reformulates the distinction: <b>No, if you say</b> that slaughtering cannot prevent a prohibited animal from having the ritual impurity of a carcass <b>with regard to a non-kosher animal, which</b> is distinct in that <b>there are no</b> animals <b>of its kind</b> that are permitted through <b>slaughtering,</b> as the Torah states the concept of slaughtering only with regard to kosher animals, does it necessarily follow that <b>you should</b> also <b>say</b> this <b>with regard to a <i>tereifa</i></b> kosher animal, given <b>that there are</b> other animals <b>of its kind</b> that are permitted through <b>slaughtering,</b> i.e., kosher animals that are not <i>tereifa</i>? Perhaps, since the concept of slaughtering is relevant to that kind of animal it can serve to prevent the animal from having the ritual impurity of a carcass even if the slaughter cannot render it permitted for consumption. The mishna notes: Based on this reasoning, one must conclude that with regard to <b>an eight-</b>month<b>-old</b> fetus that was born <b>alive, slaughter does not render it ritually pure, as there are no</b> animals <b>of its kind</b> that are permitted through <b>slaughtering.</b> The Torah applies the concept of slaughter only with regard to animals that were born full term.
+In the case of <b>one who slaughtered an animal and found within it an eight-</b>month<b>-old</b> fetus, i.e., one that was not full term, whether it was <b>alive or dead, or a nine-</b>month<b>-old</b> fetus, i.e., one that was full term, that was <b>dead,</b> that fetus is permitted by virtue of the slaughter of its mother, as it is considered part of its mother. Therefore, its blood is considered part of its mother’s blood and is prohibited, so one must <b>tear</b> the fetus <b>and remove its blood</b> before it may be consumed. If <b>he found</b> within it <b>a live nine-</b>month<b>-old</b> fetus, <b>it requires</b> its own <b>slaughter,</b> as it is considered an independent full-fledged animal, <b>and</b> if one slaughters both the mother and fetus on the same day, <b>one is liable for</b> violating the prohibition against slaughtering an animal <b>itself and its offspring</b> on the same day; this is <b>the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say:</b> Even when the fetus is nine months old, it is still considered part of its mother, and <b>the slaughter of its mother renders it permitted</b> for consumption. <b>Rabbi Shimon Shezuri says: Even</b> if the fetus emerged alive and <b>is</b> now <b>five years old and plowing in the field,</b> the earlier <b>slaughter of its mother rendered it permitted</b> and it does not require slaughter before it is eaten. But if <b>one tore</b> an animal, i.e., he killed it without slaughtering it, <b>and</b> inside <b>he found a live nine-</b>month<b>-old</b> fetus, everyone agrees that the fetus <b>requires</b> its own <b>slaughter because its mother was not slaughtered.</b>
+With regard to <b>an animal whose hind legs were severed,</b> if they were severed <b>from the leg joint and below,</b> the animal is <b>kosher; from the leg joint and above,</b> the animal is thereby rendered a <i>tereifa</i> and is <b>not kosher. And likewise,</b> an animal <b>whose convergence of sinews</b> in the thigh <b>was removed</b> is a <i>tereifa</i> and is not kosher. If <b>the bone</b> of a limb <b>was broken</b> but the limb was not completely severed, and the animal was then slaughtered, <b>if the majority of the flesh</b> surrounding the bone <b>is intact, the slaughter of</b> the animal <b>renders it permitted; but if not, its slaughter does not render it permitted.</b>
+In the case of <b>one who slaughters an animal and finds a placenta in its</b> womb, one with <b>a hearty soul [<i>nefesh hayafa</i>],</b> i.e., who is not repulsed by it, <b>may eat it,</b> as its consumption was permitted by virtue of the slaughter of the mother. Nevertheless, since generally speaking, people do not consume such placentas, it is not regarded as food <b>and</b> so it <b>cannot become impure</b> with <b>the ritual impurity of food</b> even were it to come into contact with a source of impurity. <b>And</b> furthermore, it does <b>not</b> impart <b>the ritual impurity of animal carcasses</b> as it was permitted by virtue of the slaughter of the mother. But if <b>one intended to</b> eat <b>it,</b> one thereby elevated it to the status of food, and the placenta <b>becomes impure</b> with <b>the ritual impurity of food</b> if it comes into contact with a source of impurity. <b>But</b> even so, it still does <b>not</b> impart the <b>ritual impurity of animal carcasses.</b> With regard to <b>a placenta, part of which emerged</b> from the womb before the mother was slaughtered, its <b>consumption</b> is <b>prohibited</b> even after the mother animal is slaughtered because the emergence of the placenta is <b>an indication of a fetus in a woman and an indication of a fetus in an animal.</b> Accordingly, there is a concern that the head of the fetus might have emerged in that part of the placenta, thereby rendering the fetus as having been born, a status that precludes it from being permitted by the slaughter of its mother. Since the offspring is prohibited, its placenta is likewise prohibited. If <b>an animal that was giving birth to its firstborn expelled a placenta, one may cast it to the dogs,</b> and one does not need to be concerned that the placenta came from a male fetus that has the consecrated status of a firstborn. <b>But in</b> the case of <b>sacrificial</b> animals the placenta <b>must be buried,</b> because it came from a fetus that is assumed to have been sacred. The mishna adds: <b>But one may neither bury it at an intersection, nor may one hang it on a tree,</b> superstitious rites intended to prevent the animal from miscarrying again, <b>due to</b> the prohibition against following <b>the ways of the Amorite,</b> which prohibits Jews from practicing the superstitious rites observed by gentiles.
+
+Chapter 5
+
+The prohibition against slaughtering an animal <b>itself and its offspring applies both in Eretz</b> Yisrael <b>and outside of Eretz</b> Yisrael, both <b>in the presence,</b> i.e., the time, <b>of the Temple and not in the presence of the Temple,</b> and it applies <b>with regard to non-sacred</b> animals <b>and with regard to sacrificial</b> animals. <b>How so?</b> In the case of <b>one who slaughters</b> an animal <b>itself and its offspring,</b> both of which are <b>non-sacred,</b> and slaughters them <b>outside</b> the Temple courtyard, <b>both of</b> the animals <b>are fit</b> for consumption, <b>but</b> for slaughtering <b>the second</b> animal, <b>one incurs [<i>sofeg</i>] the forty</b> lashes for violating the prohibition: “You shall not slaughter it and its offspring both in one day” (Leviticus 22:28). If both animals were <b>sacrificial</b> animals slaughtered <b>outside</b> the Temple courtyard, <b>then</b> for slaughtering <b>the first</b> animal, <b>one is liable</b> to receive <b>excision from the World-to-Come [<i>karet</i>].</b> For slaughtering the second animal one is not liable to receive <i>karet</i>. The second animal was not fit for sacrifice, since one may not slaughter an animal and its offspring on the same day. <b>And both</b> animals <b>are disqualified</b> for use as offerings, <b>and</b> for the slaughter of <b>both of them, one incurs forty</b> lashes apiece: The first being a sacrificial animal slaughtered outside the courtyard and the second being the offspring of an animal slaughtered that day. If both animals were <b>non-sacred and</b> slaughtered <b>inside</b> the Temple courtyard, <b>both of them are unfit</b> to be sacrificed, being non-sacred animals slaughtered in the courtyard. <b>And</b> for slaughter of <b>the second</b> animal, <b>one incurs the forty</b> lashes for slaughtering an animal and its offspring on a single day. If both animals were <b>sacrificial</b> animals slaughtered <b>inside</b> the Temple courtyard, <b>the first is fit</b> for sacrifice, <b>and</b> one who slaughters it is <b>exempt</b> from any punishment. <b>But</b> for slaughter of <b>the second</b> animal, <b>one incurs the forty</b> lashes for slaughtering an animal and its offspring on a single day, <b>and</b> it is <b>unfit</b> for sacrifice, because one was not allowed to slaughter it on that day.
+If the first animal was <b>non-sacred and</b> the second <b>a sacrificial</b> animal, and both were slaughtered <b>outside</b> the Temple courtyard, <b>the first is fit</b> for consumption <b>and</b> one who slaughters it is <b>exempt</b> from any punishment. <b>But</b> for slaughtering <b>the second</b> animal, <b>one incurs the forty</b> lashes for slaughtering an animal and its offspring on a single day, <b>and</b> the animal is <b>unfit</b> for sacrifice. If the first animal was <b>a sacrificial</b> animal <b>and</b> the second was <b>non-sacred</b> and both were slaughtered <b>outside</b> the Temple courtyard, for <b>the first</b> animal, <b>one is liable</b> to receive <b><i>karet</i></b> for slaughtering a sacrificial animal outside the courtyard, <b>and</b> the animal is <b>unfit</b> for sacrifice. <b>And the second is fit</b> for consumption; <b>and</b> for the slaughter of <b>both of them</b> one <b>incurs forty</b> lashes apiece: The first being a sacrificial animal slaughtered outside the courtyard and the second being the offspring of an animal slaughtered that day. If the first animal was <b>non-sacred and</b> the second was <b>a sacrificial</b> animal and both were slaughtered <b>inside</b> the Temple courtyard, <b>both of them are unfit</b> for sacrifice. <b>And</b> for slaughtering <b>the second</b> animal, <b>one incurs the forty</b> lashes. If the first animal was <b>a sacrificial</b> animal <b>and</b> the second was <b>non-sacred</b> and both were slaughtered <b>inside</b> the Temple courtyard, <b>the first is fit</b> for sacrifice <b>and</b> one who slaughters it is <b>exempt</b> from any punishment. <b>And</b> for slaughtering <b>the second</b> animal, <b>one incurs the forty</b> lashes, <b>and</b> the animal is <b>unfit</b> for sacrifice, as it is non-sacred. If both animals were <b>non-sacred,</b> and one slaughters them, the first <b>outside</b> the Temple courtyard <b>and</b> the second <b>inside</b> the Temple courtyard, <b>the first is fit</b> for consumption <b>and</b> one who slaughters it is <b>exempt</b> from any punishment. <b>And</b> for slaughtering <b>the second</b> animal, <b>one incurs the forty</b> lashes for slaughtering an animal and its offspring on a single day, <b>and</b> the animal is <b>unfit</b> for sacrifice as it is non-sacred. If both animals were <b>sacrificial</b> animals, and one slaughters them, the first <b>outside</b> the Temple courtyard <b>and</b> the second <b>inside</b> the Temple courtyard, for slaughtering <b>the first</b> animal <b>one is liable</b> to receive <b><i>karet</i>, and</b> for slaughtering <b>both of them one incurs forty</b> lashes apiece. One set of lashes is given because the first was a sacrificial animal slaughtered outside the courtyard, and the second set of lashes is given because the second animal is the offspring of an animal slaughtered that day. <b>And both of them are unfit</b> for sacrifice. If both animals were <b>non-sacred,</b> and one slaughters them, the first <b>inside</b> the Temple courtyard <b>and</b> the second <b>outside</b> the Temple courtyard, <b>the first is unfit</b> for sacrifice, as it is non-sacred, <b>and</b> the one who slaughters it is <b>exempt. And</b> for <b>the second, one incurs the forty</b> lashes <b>and</b> the animal is <b>fit</b> for consumption. If both animals were <b>sacrificial</b> animals, and one slaughters them, the first <b>inside</b> the Temple courtyard <b>and</b> the second <b>outside</b> the Temple courtyard, <b>the first is fit</b> for sacrifice <b>and</b> one who slaughters it is <b>exempt. And</b> for <b>the second</b> animal, <b>one incurs the forty</b> lashes, <b>and</b> the animal is <b>unfit</b> for sacrifice because its requisite time has not yet arrived.
+With regard to <b>one who slaughters</b> an animal and its offspring <b>and</b> one of them <b>is discovered to be an animal with a wound that would have caused it to die within twelve months [<i>tereifa</i>]</b> and may not be eaten, or <b>one who slaughters</b> one of the animals <b>for</b> the sake of <b>idol worship,</b> from which deriving benefit is prohibited, <b>or one who slaughters the</b> red <b>heifer of purification, or an ox that</b> was <b>to</b> have been <b>stoned, or a heifer whose neck</b> was <b>to</b> have been <b>broken,</b> all of which are animals from which deriving benefit is prohibited, <b>Rabbi Shimon deems</b> one who slaughters them <b>exempt</b> from lashes for the slaughter of a mother and its offspring, as in his opinion, slaughter that does not render the animal fit for consumption is not considered slaughter and does not violate the prohibition. <b>And the Rabbis deem</b> him <b>liable,</b> as the slaughter need not render the animal fit for consumption in order to violate the prohibition. All agree that <b>one who slaughters</b> an animal <b>and it becomes a carcass by his hand</b> because the slaughter was invalid, <b>or one who stabs</b> an animal, <b>or one who uproots</b> the windpipe and the gullet, is <b>exempt with regard to</b> the prohibition against slaughtering <b>a mother and its offspring,</b> as it is written: “You shall not slaughter it and its offspring both in one day” (Leviticus 22:28), and in these cases, no ritual slaughter was performed. With regard to <b>two</b> people <b>who purchased a cow and its offspring,</b> where each purchased one of the animals, <b>whoever purchased</b> his animal <b>first shall slaughter</b> it <b>first,</b> and the second one must wait until the next day to slaughter his animal, so as not to violate the prohibition of: It and its offspring. <b>But if the second</b> one <b>preceded</b> him and slaughtered his animal first, he <b>benefitted,</b> and the one who purchased the animal first may not slaughter it until the next day. If <b>one slaughtered a cow and thereafter</b> slaughtered <b>its two offspring</b> on the same day, <b>he incurs eighty</b> lashes for two separate actions violating the prohibition against slaughtering the mother and the offspring on the same day. If <b>one slaughtered its two offspring and thereafter slaughtered</b> the mother cow, <b>he incurs the forty</b> lashes, as he performed a single prohibited act. If <b>one slaughtered</b> the mother <b>and its daughter, and,</b> later that day, slaughtered <b>its daughter’s daughter, he incurs eighty</b> lashes, as he has performed the act of slaughtering a mother and its offspring twice. But if <b>one slaughtered</b> the mother <b>and its daughter’s daughter and thereafter slaughtered its daughter, he incurs the forty</b> lashes, as he performed a single prohibited act. <b>Sumakhos says in the name of Rabbi Meir: He incurs eighty</b> lashes for slaughtering the daughter on the same day as its calf and its mother, as that act comprises two separate violations of the prohibition. <b>On four occasions during the year one who sells an animal to another is required to inform him: I sold the mother of</b> this animal today for the buyer <b>to slaughter</b> it,or: <b>I sold the daughter of</b> this animal today for the buyer <b>to slaughter</b> it. <b>And those</b> four occasions <b>are: The eve of the last day of the festival</b> of <i>Sukkot</i>, <b>the eve of the first day of the festival of Passover, and the eve of <i>Shavuot</i>, and the eve of Rosh HaShana. And according to the statement of Rabbi Yosei HaGelili, the eve of Yom Kippur in the Galilee</b> is included <b>as well.</b> <b>Rabbi Yehuda said: When</b> must he inform the buyer on those days? He must do so <b>at a time when</b> the seller <b>has no interval</b> between the sale of the mother and the offspring, as they were both sold on that day. <b>But</b> if the seller <b>has an interval</b> between the sales, <b>he does not need to inform</b> the buyer, as presumably each buyer purchased the animal to slaughter it on the day he purchased it. <b>And Rabbi Yehuda concedes</b> that in a case <b>where one sells the mother</b> animal <b>to the groom and the offspring to the bride, that</b> even if he did not sell them on the same day, <b>he must inform</b> the buyer, as it is <b>obvious that they are both</b> planning to <b>slaughter</b> their animal <b>on one day,</b> for their wedding feast.
+<b>On those four occasions, one compels the butcher to slaughter</b> animals even <b>against his will; even if</b> there is <b>a bull worth one thousand dinars and the buyer has only one dinar</b> worth of meat, i.e., he already paid the butcher for one dinar’s worth of meat, <b>one compels him to slaughter</b> the animal and give him a dinar’s worth of meat. <b>Therefore, if</b> the bull <b>dies</b> before slaughter, although no act of acquisition was performed, <b>it dies at</b> the expense <b>of the buyer,</b> and he loses his dinar. <b>But during the rest of the days of the year it is not so.</b> On other days, until the buyer performs the act of pulling to assume ownership of the portion of the bull that he is purchasing, the bull remains in the butcher’s possession. <b>Therefore, if</b> the bull <b>dies</b> before the transaction is complete, <b>it dies at</b> the expense of <b>the seller,</b> who returns the buyer’s money.
+With regard to the phrase <b>“one day” that is stated with regard to</b> the prohibition against slaughtering an animal <b>itself and its offspring, the day follows the night.</b> Therefore, one may slaughter an animal during the day and slaughter its offspring that night, but one may not slaughter an animal at night and slaughter its offspring the following day. <b>Rabbi Shimon ben Zoma derived this</b> by means of a verbal analogy. <b>It is stated in the act of Creation: “One day”</b> (Genesis 1:5), <b>and it is stated with regard to</b> the slaughter of an animal <b>itself and its offspring: “One day”</b> (Leviticus 22:28). <b>Just as</b> concerning the phrase <b>“one day” that is stated in the act of Creation, the day follows the night, so too</b> concerning the phrase <b>“one day” that is stated with regard to</b> the slaughter of an animal <b>itself and its offspring, the day follows the night.</b>
+
+Chapter 6
+
+The mitzva of <b>covering the blood</b> after slaughter <b>is in effect</b> both <b>in Eretz</b> Yisrael <b>and outside of Eretz</b> Yisrael, both <b>in the presence,</b> i.e., the time, <b>of the Temple and not in the presence of the Temple.</b> And it is in effect <b>with regard to non-sacred</b> animals, <b>but</b> it is not in effect <b>with regard to sacrificial</b> ones. <b>And it is in effect with regard to</b> the slaughter of <b>an undomesticated animal and a bird, with regard to</b> animals and birds that are readily <b>available</b> in his home, <b>and with regard to</b> those <b>that are not</b> readily <b>available</b> and are hunted in the wild. <b>And it is in effect with regard to a <i>koy</i>, because it is uncertain</b> whether a <i>koy</i> is a domesticated animal and one is exempt from the covering of its blood or whether it is an undomesticated animal and one is obligated to cover it. <b>And one may not slaughter</b> a <i>koy</i> <b>on a Festival,</b> because covering its blood entails the performance of prohibited labor that is permitted only if there is a definite obligation to cover the blood. <b>And if one slaughtered</b> a <i>koy</i> on a Festival after the fact, <b>one does not cover its blood</b> until after the Festival.
+In the case of <b>one who slaughters</b> an undomesticated animal or a bird <b>and it is discovered to be an animal with a wound that would have caused it to die within twelve months [<i>tereifa</i>];</b> and in the case of <b>one who slaughters</b> an undomesticated animal or a bird <b>for</b> the sake of <b>idol worship; and</b> in the case of <b>one who slaughters a non-sacred</b> animal or bird <b>inside</b> the Temple courtyard <b>or a sacrificial</b> bird <b>outside</b> the Temple courtyard; or in the case of one who slaughters <b>an undomesticated animal or a bird that</b> was sentenced to <b>be stoned,</b> e.g., for killing a person; in all these cases, even though it is prohibited to eat any of these animals or birds, <b>Rabbi Meir deems</b> one <b>obligated</b> to cover their blood, <b>and the Rabbis deem</b> one <b>exempt</b> from doing so because, in their opinion, slaughter that is not fit to render the meat permitted for consumption is not considered an act of slaughter. <b>One who slaughters</b> an animal or bird <b>and it became a carcass by his hand,</b> i.e., the slaughter was performed incorrectly, and <b>one who stabs</b> the animal or bird, <b>and one who tears loose</b> the windpipe and the gullet, are <b>exempt from covering</b> the blood, as no act of slaughter took place, and one is obligated to cover blood only after a valid slaughter.
+In the case of <b>a deaf-mute, an imbecile, or a minor who slaughtered</b> an undomesticated animal or a bird, <b>and others saw them</b> and ensured that the slaughter was properly performed, in which case the slaughter is valid (see 2a), one who oversaw the slaughter is <b>obligated to cover</b> the blood. If they slaughtered the animals <b>among themselves</b> without supervision, one is <b>exempt</b> from the obligation to cover the blood. <b>And likewise with regard to the matter of</b> slaughtering <b>a mother and its offspring</b> on the same day, if a deaf-mute, an imbecile, or a minor <b>slaughtered</b> an undomesticated mother animal <b>and others saw them,</b> it is <b>prohibited to slaughter</b> its offspring <b>after them.</b> If they slaughtered the mother animal <b>among themselves, Rabbi Meir deems</b> it <b>permitted to slaughter</b> its offspring <b>after them and the Rabbis deem</b> it <b>prohibited. And</b> the Rabbis <b>concede that if one slaughtered</b> the offspring thereafter <b>that he does not incur the forty</b> lashes, as it is possible the mother was not properly slaughtered.
+If one <b>slaughtered one hundred undomesticated animals in one place, one covering</b> of the blood suffices <b>for all</b> the animals and there is no obligation to cover the blood of each animal separately. Likewise, if one slaughtered <b>one hundred birds in one place, one covering</b> of the blood suffices <b>for all</b> the birds. If one slaughtered <b>an undomesticated animal and a bird in one place, one covering for all of</b> the blood is sufficient. <b>Rabbi Yehuda says:</b> If one <b>slaughtered an undomesticated animal, he should cover its</b> blood immediately <b>and</b> only <b>thereafter he should slaughter the bird.</b> If one <b>slaughtered</b> an undomesticated animal or bird <b>and did not cover</b> the blood, <b>and another</b> person <b>saw</b> the uncovered blood, the second person is <b>obligated to cover</b> the blood. If one <b>covered</b> the blood <b>and it was</b> then <b>uncovered,</b> he is <b>exempt from covering it</b> again. If <b>the wind</b> blew earth on the blood and <b>covered it,</b> and it was consequently uncovered, he is <b>obligated to cover</b> the blood.
+In a case of the <b>blood</b> of an undomesticated animal or bird <b>that was mixed with water, if there is in</b> the mixture <b>the appearance of blood</b> one is <b>obligated to cover</b> it. If the blood <b>was mixed with wine one views</b> the wine <b>as though it is water,</b> and if a mixture with that amount of water would have the appearance of blood one is obligated to cover it. Likewise, if the blood of an undomesticated animal or a bird <b>was mixed with the blood of a domesticated animal,</b> which one does not have to cover, <b>or with blood of the undomesticated animal</b> that did not flow from the neck and does not require covering, <b>one views</b> the blood <b>as though it is water. Rabbi Yehuda says: Blood does not nullify blood.</b> Therefore, even if the undomesticated animal’s blood, which one must cover, is not recognizable in this mixture, he is obligated to cover the mixture nevertheless.
+With regard to <b>blood that spurts</b> outside the pit over which the animal was slaughtered, or onto a wall, <b>and</b> blood <b>that</b> remained <b>on the</b> slaughtering <b>knife,</b> one is <b>obligated to cover</b> it. <b>Rabbi Yehuda said: When</b> is this the <i>halakha</i>? <b>When no blood</b> remains <b>there</b> from the slaughter <b>except that</b> blood. <b>But</b> if <b>blood</b> remains <b>there</b> from the slaughter <b>that is not that</b> blood, he is <b>exempt from covering</b> it.
+<b>With what</b> substances <b>may one cover</b> the blood <b>and with what</b> substances <b>may one not cover</b> the blood? <b>One</b> may <b>cover</b> the blood <b>with fine</b> granulated <b>manure, with fine sand, with lime, with</b> crushed <b>potsherd, and with a brick or</b> the <b>lid</b> of an earthenware barrel <b>that one crushed. But one may not cover</b> the blood <b>with thick manure, nor with thick,</b> clumped <b>sand, nor with a brick or the lid</b> of an earthenware barrel <b>that one did not crush. Neither may one</b> merely <b>turn a vessel over</b> the blood. <b>Rabban Shimon ben Gamliel stated a principle:</b> With regard to <b>a substance in which plants grow, one may cover</b> blood <b>with it; and</b> with regard to a substance in <b>which plants do not grow, one may not cover</b> blood <b>with it.</b>
+
+Chapter 7
+
+The prohibition of eating <b>the sciatic nerve applies</b> both <b>in Eretz</b> Yisrael <b>and outside of Eretz</b> Yisrael, <b>in the presence of,</b> i.e., the time of, <b>the Temple and not in the presence of the Temple,</b> and <b>with regard to non-sacred</b> animals <b>and with regard to sacrificial</b> animals. <b>And it applies to domesticated animals and to undomesticated animals, to</b> the <b>thigh of the right</b> leg <b>and to</b> the <b>thigh of the left</b> leg. <b>But it does not apply to a bird, due to</b> the fact <b>that</b> the verse makes reference to the sciatic nerve as being “upon the spoon of the thigh” (Genesis 32:33), and a bird <b>has no spoon</b> of the thigh. And the prohibition <b>applies to</b> a late-term animal <b>fetus [<i>shalil</i>]</b> in the womb. <b>Rabbi Yehuda says: It does not apply to a fetus; and</b> similarly, <b>its fat is permitted.</b> <b>And butchers are not deemed credible</b> to say that <b>the sciatic nerve</b> was removed; this is <b>the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: They are deemed credible about</b> the sciatic nerve <b>and about the</b> forbidden <b>fat.</b>
+Although it is prohibited for Jews to eat the sciatic nerve, <b>a</b> Jewish <b>person</b> may <b>send</b> the <b>thigh</b> of an animal <b>to a gentile with the sciatic nerve in it,</b> without concern that the gentile will then sell the thigh to a Jew and the Jew will eat the sciatic nerve. This leniency is <b>due to</b> the fact <b>that the place</b> of the sciatic nerve <b>is conspicuous</b> in the thigh. <b>One who removes the sciatic nerve must</b> scrape away the flesh in the area surrounding the nerve to ensure <b>that he will remove all of it. Rabbi Yehuda says:</b> Scraping is not required; it is sufficient to excise it from the area above the rounded protrusion <b>in order to</b> thereby <b>fulfill the mitzva of removal</b> of the sciatic nerve.
+<b>One who eats an olive-bulk of the sciatic nerve incurs forty</b> lashes. If <b>one eats</b> an entire sciatic nerve <b>and it does not</b> constitute <b>an olive-bulk,</b> he is nevertheless <b>liable</b> to receive lashes, because a complete sciatic nerve is a complete entity. If <b>one ate an olive-bulk from this</b> sciatic nerve in the right leg, <b>and an olive-bulk from that</b> sciatic nerve in the left leg, <b>he incurs [<i>sofeg</i>] eighty</b> lashes. <b>Rabbi Yehuda says: He incurs only forty</b> lashes, for eating the olive-bulk from the right leg, and he is exempt for eating the olive-bulk from the left leg.
+In the case of <b>a thigh that was cooked</b> with <b>the sciatic nerve in it, if there is</b> enough of the sciatic nerve <b>in it</b> to <b>impart</b> its <b>flavor</b> to the thigh, the entire thigh <b>is forbidden</b> for consumption. <b>How does one measure</b> whether there is enough sciatic nerve to impart flavor to the meat of the entire thigh? One relates to it <b>as though</b> the sciatic nerve were <b>meat</b> imparting flavor <b>to a turnip.</b> If meat the volume of the sciatic nerve would impart flavor to a turnip the volume of the thigh when they were cooked together, then the entire thigh is forbidden.
+With regard to <b>a sciatic nerve that was cooked with</b> other <b>sinews, when one identifies</b> the sciatic nerve and removes it, the other sinews are forbidden if the sciatic nerve was large enough to <b>impart flavor. And if</b> he does <b>not</b> identify it, <b>all</b> the sinews are <b>forbidden</b> because each one could be the sciatic nerve; <b>but the broth</b> is forbidden only if the sciatic nerve <b>imparts flavor</b> to the broth. <b>And similarly,</b> in the case of <b>a piece of an animal carcass or a piece of non-kosher fish that was cooked with</b> similar <b>pieces</b> of kosher meat or fish, <b>when one identifies</b> the forbidden piece and removes it, the rest of the meat or fish is forbidden only if the forbidden piece was large enough to <b>impart flavor</b> to the entire mixture. <b>And if</b> he does <b>not</b> identify and remove the forbidden piece, <b>all</b> the pieces <b>are forbidden,</b> due to the possibility that each piece one selects might be the forbidden piece; <b>but the broth</b> is forbidden only if the forbidden piece <b>imparts flavor</b> to the broth.
+The prohibition of eating the sciatic nerve <b>applies to a kosher</b> animal <b>and does not apply to a non-kosher</b> animal. <b>Rabbi Yehuda says:</b> It applies <b>even to a non-kosher</b> animal. <b>Rabbi Yehuda said</b> in explanation: <b>Wasn’t the sciatic nerve forbidden for the children of Jacob,</b> as it is written: “Therefore the children of Israel eat not the sciatic nerve” (Genesis 32:33), <b>yet</b> the meat of <b>a non-kosher animal was still permitted to them?</b> Since the sciatic nerve of non-kosher animals became forbidden at that time, it remains forbidden now. The Rabbis <b>said to</b> Rabbi Yehuda: The prohibition <b>was stated in Sinai, but</b> it <b>was written in its place,</b> in the battle of Jacob and the angel despite the fact that the prohibition did not take effect then.
+
+Chapter 8
+
+It is <b>prohibited to cook any meat</b> of domesticated and undomesticated animals and birds <b>in milk, except for the meat of fish and grasshoppers,</b> whose halakhic status is not that of meat. <b>And</b> likewise, the Sages issued a decree that it is <b>prohibited to place</b> any meat together <b>with</b> milk products, e.g., <b>cheese, on</b> one <b>table.</b> The reason for this prohibition is that one might come to eat them after they absorb substances from each other. This prohibition applies to all types of meat, <b>except for the meat of fish and grasshoppers.</b> And <b>one who takes a vow</b> that <b>meat</b> is prohibited to him is <b>permitted to</b> eat <b>the meat of fish and grasshoppers.</b> <b>The</b> meat of <b>birds may be placed with cheese on</b> one <b>table but</b> may <b>not be eaten</b> together with it; this is <b>the statement of Beit Shammai. And Beit Hillel say:</b> It may <b>neither be placed</b> on one table <b>nor be eaten</b> with cheese. <b>Rabbi Yosei said: This is</b> one <b>of the</b> disputes involving <b>leniencies of Beit Shammai and stringencies of Beit Hillel.</b> The mishna elaborates: <b>With regard to which table</b> are these <i>halakhot</i> <b>stated?</b> It is <b>with regard to a table upon which one eats. But on a table upon which one prepares the cooked food, one</b> may <b>place this</b> meat <b>alongside that</b> cheese or vice versa, <b>and</b> need <b>not be concerned</b> that perhaps they will be mixed and one will come to eat them together.
+<b>A person may bind meat and cheese in one cloth, provided that they do not come into contact with each other. Rabban Shimon ben Gamliel says: Two</b> unacquainted <b>guests [<i>akhsena’in</i>] may eat</b> together <b>on one table, this</b> one eating <b>meat and that</b> one eating <b>cheese, and they</b> need <b>not be concerned</b> lest they come to violate the prohibition of eating meat and milk by partaking of the food of the other.
+In the case of <b>a drop of milk that fell on a piece</b> of meat, <b>if</b> the drop <b>contains</b> enough milk <b>to impart flavor to that piece</b> of meat, i.e., the meat is less than sixty times the size of the drop, the meat is <b>forbidden.</b> If <b>one stirred</b> the contents of <b>the pot</b> and the piece was submerged in the gravy before it absorbed the milk, <b>if</b> the drop <b>contains</b> enough milk <b>to impart flavor to</b> the contents of <b>that</b> entire <b>pot,</b> the contents of the entire pot are <b>forbidden.</b> One who wants to eat <b>the udder</b> of a slaughtered animal <b>tears it and removes its milk,</b> and only then is it permitted to cook it. If <b>he did not tear</b> the udder before cooking it, <b>he does not violate</b> the prohibition against cooking and eating meat and milk and does not receive lashes <b>for it,</b> as the halakhic status of the milk in the udder is not that of milk. One who wants to eat <b>the heart</b> of a slaughtered animal <b>tears it and removes its blood,</b> and only then may he cook and eat it. If <b>he did not tear</b> the heart before cooking and eating it, <b>he does not violate</b> the prohibition against consuming blood and is not liable to receive <i>karet</i> <b>for it.</b> <b>One who places</b> the meat of <b>birds with cheese on the table</b> upon which he eats <b>does not</b> thereby <b>violate</b> a Torah <b>prohibition.</b>
+It is <b>prohibited to cook the meat of a kosher animal in the milk of</b> any <b>kosher animal,</b> not merely the milk of its mother, <b>and</b> deriving <b>benefit</b> from that mixture is <b>prohibited.</b> It is <b>permitted to cook the meat of a kosher animal in the milk of a non-kosher animal,</b> or <b>the meat of a non-kosher animal in the milk of a kosher animal, and</b> deriving <b>benefit</b> from that mixture is <b>permitted. Rabbi Akiva says:</b> Cooking the meat of <b>an undomesticated animal or bird</b> in milk is <b>not</b> prohibited <b>by Torah law, as it is stated: “You shall not cook a kid in its mother’s milk”</b> (Exodus 23:19, 34:26; Deuteronomy 14:21) <b>three times.</b> The repetition of the word “kid” three times <b>excludes an undomesticated animal, a bird, and a non-kosher animal.</b> <b>Rabbi Yosei HaGelili says</b> that <b>it is stated: “You shall not eat of any animal carcass”</b> (Deuteronomy 14:21), <b>and</b> in the same verse <b>it is stated: “You shall not cook a kid in its mother’s milk.”</b> This indicates that meat of an animal <b>that</b> is subject to be <b>prohibited due to</b> the prohibition of eating <b>an unslaughtered carcass</b> is <b>prohibited</b> for one <b>to cook in milk.</b> Consequently, with regard to meat of <b>birds, which</b> is subject to be <b>prohibited due to</b> the prohibition of eating <b>an unslaughtered carcass,</b> one <b>might</b> have thought that it <b>would be prohibited to cook</b> it <b>in milk.</b> Therefore, <b>the verse states: “In its mother’s milk,” excluding a bird, which has no mother’s milk.</b>
+The congealed milk in <b>the stomach</b> of the animal <b>of a gentile and of an</b> unslaughtered <b>animal carcass is prohibited.</b> With regard to <b>one who curdled milk by</b> using <b>the skin of the stomach of a kosher</b> animal as a coagulant to make cheese, which may then have the taste of meat cooked in milk, <b>if</b> the measure of the skin is enough <b>to impart flavor</b> to the milk, <b>that</b> cheese <b>is prohibited.</b> In the case of <b>a kosher</b> animal <b>that suckled</b> milk <b>from a <i>tereifa</i>,</b> the milk in <b>its stomach is prohibited,</b> as the milk is from the <i>tereifa</i>. If it was <b>a <i>tereifa</i> that suckled</b> milk <b>from a kosher</b> animal, the milk in <b>its stomach is permitted,</b> as the milk is from the kosher animal. In both cases, the milk that an animal suckles has the status of the animal from which it was suckled, and not that of the animal which suckled, <b>because</b> the milk <b>is collected in its innards</b> and is not an integral part of its body.
+Although animal fats and blood are similar in that they are both prohibited by Torah law and punishable by <i>karet</i>, there are elements more <b>stringent in</b> the prohibition of <b>fat than in</b> that of <b>blood, and</b> likewise there are elements more <b>stringent in</b> the prohibition of <b>blood than in</b> that of <b>fat.</b> The elements more <b>stringent in</b> the prohibition of <b>fat are</b> the following: The first is <b>that</b> with regard to <b>fat</b> of an offering, one who derives benefit <b>from it</b> is liable for <b>misuse</b> of consecrated property. <b>And</b> second, one is <b>liable for</b> eating <b>it due to</b> violation of the prohibition of <b><i>piggul</i>,</b> if it was from an offering that was slaughtered with the intent to sprinkle its blood or partake of it beyond its designated time, <b>and</b> due to the prohibition of <b><i>notar</i>,</b> if it was from an offering whose period for consumption has expired. <b>And</b> third, if one is ritually impure, he is liable due to the prohibition of partaking of it while <b>impure. This is not so with regard to blood,</b> as one is not liable in these cases for violating the prohibitions of <i>piggul</i>, <i>notar</i>, and partaking of offerings while impure, but rather is liable only for violating the prohibition of consuming blood. <b>And</b> the more <b>stringent</b> element <b>in</b> the prohibition of <b>blood</b> is <b>that</b> the prohibition of <b>blood applies to domesticated animals, undomesticated animals, and birds, both kosher and non-kosher, but</b> the prohibition of forbidden <b>fat applies only to a kosher domesticated animal.</b>
+
+Chapter 9
+
+All foods that became ritually impure through contact with a source of impurity transmit impurity to other food and liquids only if the impure foods measure an egg-bulk. In that regard, the Sages ruled that even if a piece of meat itself is less than an egg-bulk, <b>the</b> attached <b>hide,</b> even if it is not fit for consumption, joins together with the meat to constitute an egg-bulk. <b>And</b> the same is true of <b>the</b> congealed <b>gravy</b> attached to the meat, although it is not eaten; <b>and</b> likewise <b>the spices</b> added to flavor the meat, although they are not eaten; <b>and the meat residue</b> attached to the hide after flaying; <b>and the bones; and the tendons; and</b> the lower section of <b>the horns,</b> which remains attached to the flesh when the rest of the horn is removed; <b>and</b> the upper section of <b>the hooves,</b> which remains attached to the flesh when the rest of the hoof is removed. All these items <b>join together</b> with the meat to constitute the requisite egg-bulk <b>to impart the impurity of food.</b> Although if any of them was an egg-bulk they would not impart impurity of food, when attached to the meat they complete the measure. <b>But</b> they do <b>not</b> join together to constitute the measure of an olive-bulk required to impart <b>the impurity of animal carcasses.</b> <b>Similarly,</b> there is another item that imparts impurity of food but not impurity of animal carcasses: In the case of <b>one who slaughters a non-kosher animal for a gentile and</b> the animal <b>is</b> still <b>twitching</b> and comes into contact with a source of impurity, the animal becomes impure with impurity of food and <b>imparts impurity of food</b> to other food, <b>but</b> does <b>not</b> impart <b>impurity of animal carcasses until</b> it <b>dies, or until one severs its head.</b> The mishna summarizes: The Torah <b>included</b> certain items <b>to impart impurity of food beyond those which it included to impart impurity of animal carcasses.</b> <b>Rabbi Yehuda says:</b> With regard to <b>the meat residue</b> attached to the hide after flaying <b>that</b> was <b>collected, if there is an olive-bulk of it in one place</b> it imparts impurity of an animal carcass, and one who contracts impurity from it and then eats consecrated foods or enters the Temple is <b>liable</b> to receive <i>karet</i>. By collecting it in one place, the person indicates that he considers it as meat.
+<b>These</b> are the entities <b>whose skin</b> has the same halakhic status <b>as their flesh: The skin of</b> a dead <b>person,</b> which imparts impurity like his flesh; <b>and the skin of a domesticated pig,</b> which is soft and eaten by gentiles, and imparts the impurity of an animal carcass like its flesh. <b>Rabbi Yehuda says: Even the skin of a wild boar</b> has the same status. <b>And</b> the halakhic status of the skin of all of the following animals is also like that of their flesh: <b>The skin of the hump of a young camel</b> that did not yet toughen; <b>and the skin of the head of a young calf; and the hide of the hooves; and the skin of the womb; and the skin of</b> an animal <b>fetus</b> in the womb of a slaughtered animal; <b>and the skin beneath the tail</b> of a ewe; <b>and the skin of the gecko [<i>anaka</i>], and the desert monitor [<i>ko’aḥ</i>], and the lizard [<i>leta’a</i>], and the skink [<i>ḥomet</i>],</b> four of the eight creeping animals that impart ritual impurity after death. <b>Rabbi Yehuda says:</b> The halakhic status of the skin of <b>the lizard</b> is <b>like</b> that of the skin of <b>the weasel</b> and is not like that of its flesh. <b>And</b> with regard to <b>all of</b> these skins, in a case <b>where one tanned them or</b> spread them on the ground and <b>trod upon them for the period of time required for tanning,</b> they are no longer classified as flesh and are <b>ritually pure, except for the skin of a person,</b> which maintains the status of flesh. <b>Rabbi Yoḥanan ben Nuri says:</b> All <b>eight creeping animals</b> enumerated in the Torah <b>have skins</b> whose halakhic status is not that of flesh.
+The halakhic status of the hide of an animal after it was flayed is no longer like its flesh in terms of becoming impure and imparting impurity. Nevertheless, in the case of <b>one who flays</b> either <b>a domesticated animal or an undomesticated animal; a ritually pure</b> animal that was slaughtered properly and afterward came in contact with impurity, e.g., the one flaying it is impure, <b>or a ritually impure</b> unslaughtered carcass; <b>a small animal,</b> e.g., sheep, <b>or a large animal,</b> e.g., cattle; and even after flaying the animal’s hide is still partially attached to the flesh, the hide’s halakhic status remains that of flesh in some circumstances. These circumstances are: If he is flaying the animal <b>for</b> the purpose of using the hide as <b>a carpet,</b> a tablecloth, or to drape over a couch, in which case he would cut the hide along the length of the animal from head to tail and then remove the hide from both sides, its halakhic status remains that of flesh until he has flayed <b>the measure of grasping</b> the hide, i.e., two handbreadths. <b>And</b> if he is flaying the animal <b>for</b> the purpose of crafting a leather <b>jug,</b> in which case he cuts a circle near the animal’s neck and removes the hide in a downward movement, its halakhic status remains that of flesh <b>until he flays the</b> animal’s entire <b>breast.</b> In the case of <b>one who</b> seeks to fashion a jug and begins <b>flaying from the legs,</b> until he removes the animal’s hide in <b>its entirety,</b> the entire hide is considered as having <b>a connection</b> with the flesh and its halakhic status remains that of flesh <b>with regard to impurity,</b> i.e., with regard <b>to becoming impure and with regard to imparting impurity.</b> If one removed the entire hide except for <b>the hide over the neck, Rabbi Yoḥanan ben Nuri says: It is not</b> considered to have <b>a connection</b> to the flesh, <b>and the Rabbis say:</b> It is considered to have <b>a connection</b> to the flesh <b>until he removes the</b> animal’s <b>hide in its entirety,</b> including the neck.
+In the case of <b>a hide</b> of an unslaughtered carcass <b>upon which there is an olive-bulk of flesh, one who touches a strand</b> of flesh <b>emerging from</b> the flesh <b>or a hair</b> that is on the side of the hide <b>opposite</b> the flesh <b>is ritually impure.</b> Although he did not touch an olive-bulk of the flesh, he is rendered impure with the impurity of an unslaughtered carcass. The reason is that the strand of flesh has the same status as the flesh itself, and the hair is considered protection to the flesh, which also has the same status as the flesh with regard to one who touches it. If <b>upon</b> the hide <b>there were two half olive-bulks,</b> the hide <b>imparts the impurity</b> of an unslaughtered carcass <b>by means of carrying,</b> because one moves them together, <b>but not by means of contact</b> with the flesh, because one touches them separately; this is <b>the statement of Rabbi Yishmael. Rabbi Akiva says:</b> The hide does not impart impurity, <b>neither by means of contact nor by means of carrying. And Rabbi Akiva concedes in</b> the case of <b>two half olive-bulks where one skewered them with a wood chip and moved them that he is impure. And for what</b> reason <b>does Rabbi Akiva deem</b> one <b>ritually pure</b> in a case where he moved both half olive-bulks with <b>the hide,</b> as in that case, too, he moved them together? <b>It is because the hide</b> separates between them and <b>nullifies them.</b>
+With regard to <b>the thigh bone of</b> a human <b>corpse,</b> <b>and the thigh bone of a sacrificial</b> animal that was rendered unfit as <i>piggul</i>, i.e., an offering that was sacrificed with the intent to consume it after its designated time, or <i>notar</i>, i.e., part of an offering left over after the time allotted for its consumption, <b>whether</b> these thigh bones were <b>sealed</b> and there was no access to the marrow, or <b>whether</b> they were <b>perforated</b> and there was access to the marrow, <b>one who touches them is ritually impure.</b> The reason is that a piece of bone of a corpse the size of a barley grain imparts impurity, and the bone of a sacrificial animal that was disqualified in this manner imparts impurity by rabbinic decree via contact. With regard to <b>the thigh bone of an unslaughtered carcass and the thigh bone of a creeping animal, one who touches them</b> when they are <b>sealed</b> remains <b>ritually pure.</b> If one of these thigh bones was <b>perforated at all, it imparts impurity via contact,</b> as in that case contact with the bone is tantamount to contact with the marrow. <b>From where</b> is it derived <b>that even with regard to</b> impurity transmitted via <b>carrying</b> there is a distinction between sealed and perforated thigh bones? It is derived from a verse, as <b>the verse states: “One who touches</b> the carcass thereof shall be impure until the evening; <b>and one who carries</b> the carcass thereof shall be impure until the evening” (Leviticus 11:39–40), indicating: <b>That which enters the category of</b> impurity via <b>contact, enters the category of</b> impurity via <b>carrying; that which does not enter the category of</b> impurity via <b>contact, does not enter the category of</b> impurity via <b>carrying.</b>
+<b>The egg of a creeping animal in which tissue</b> of an embryo <b>developed</b> and one who comes into contact with the egg are <b>ritually pure,</b> as the impure creeping animal is hermetically sealed. But if <b>one perforated</b> the egg with a hole of <b>any size,</b> one who comes in contact with the egg is <b>ritually impure.</b> In the case of <b>a mouse that</b> grows from the ground and <b>is half-flesh half-earth, one who touches the</b> half that is <b>flesh is impure;</b> one who touches <b>the</b> half that is <b>earth is pure. Rabbi Yehuda says: Even one who touches the</b> half that is <b>earth where it is adjacent to the flesh is ritually impure.</b>
+<b>The limb</b> of an animal, with flesh, sinews, and bones, <b>and the flesh</b> of an animal, <b>that were</b> partially severed and remain <b>hanging from the animal</b> do not have the halakhic status of a limb severed from a living animal, which imparts impurity like an unslaughtered carcass, or of flesh severed from a living animal, which is ritually pure, respectively. If one had intent to eat the limb or the flesh, the limb or flesh becomes impure if it comes in contact with a source of impurity, and they <b>impart impurity as food</b> to other foods and liquids, although they remain <b>in their place</b> attached to the animal. <b>But</b> in order for them to become impure, <b>they need</b> to be <b>rendered susceptible</b> to impurity through contact with one of the seven liquids that facilitate susceptibility. If <b>the animal was slaughtered,</b> although this act of slaughter does not render it permitted for consumption by a Jew (see 73b), the limb and the flesh <b>were</b> thereby <b>rendered susceptible</b> to impurity by coming in contact <b>with the blood of</b> the slaughtered animal, as blood is one of the seven liquids; this is <b>the statement of Rabbi Meir. Rabbi Shimon says: They were not rendered susceptible</b> to impurity through the animal’s own blood; they are rendered susceptible only once they have been wet with another liquid. If <b>the animal died</b> without slaughter, <b>the</b> hanging <b>flesh needs</b> to be <b>rendered susceptible</b> to impurity in order to become impure, as its halakhic status is that of flesh severed from a living animal, which is ritually pure and does not have the status of an unslaughtered carcass. <b>The</b> hanging <b>limb imparts impurity as a limb</b> severed <b>from a living</b> animal <b>but does not impart impurity as the limb of</b> an unslaughtered <b>carcass;</b> this is <b>the statement of Rabbi Meir. And Rabbi Shimon deems</b> the limb <b>ritually pure.</b>
+<b>The limb and the flesh</b> of a person that were partially severed and remain <b>hanging from a person are ritually pure,</b> although there is no potential for healing. If <b>the person died, the</b> hanging <b>flesh is ritually pure,</b> as its halakhic status is that of flesh severed from a living person. <b>The</b> hanging <b>limb imparts impurity as a limb</b> severed <b>from the living and does not impart impurity as a limb from a corpse;</b> this is <b>the statement of Rabbi Meir. And Rabbi Shimon deems</b> the flesh and the limb <b>ritually pure.</b>
+
+Chapter 10
+
+The mitzva to give <b>the foreleg, the jaw, and the maw</b> of slaughtered animals to the priests, known as the gifts of the priesthood, <b>applies</b> both <b>in Eretz</b> Yisrael <b>and outside of Eretz</b> Yisrael, <b>in the presence of the Temple and not in the presence of the Temple,</b> and it applies <b>to non-sacred</b> animals, <b>but not to sacrificial</b> animals. It is necessary to emphasize that it does not apply to sacrificial animals, <b>as by right it should be</b> inferred <i>a fortiori</i>: <b>If non-sacred</b> animals, <b>which are not obligated to</b> have the <b>breast and thigh</b> taken from them and given to the priest, <b>are obligated to</b> have <b>gifts</b> of the priesthood given from them, then with regard to <b>sacrificial</b> animals, <b>which are obligated to</b> have the <b>breast and thigh</b> given from them, <b>is it not right that</b> they should be <b>obligated to</b> have <b>gifts</b> of the priesthood given from them? Therefore, <b>the verse states:</b> “For the breast of waving and the thigh of giving I have taken of the children of Israel from the sacrifice of the peace offerings, <b>and have given them to Aaron the priest and to his sons as a due forever</b> from the children of Israel” (Leviticus 7:34), from which it is derived that the priest <b>has only that which is stated with regard to</b> that <b>matter,</b> i.e., the breast and the thigh, and not the foreleg, the jaw and the maw.
+<b>All sacrificial</b> animals in <b>which a permanent blemish preceded their consecration</b> do not assume inherent sanctity, and only their value is consecrated. <b>And</b> once <b>they were redeemed,</b> they <b>are obligated in</b> the mitzva of <b>a firstborn,</b> i.e., their offspring are subject to being counted a firstborn, <b>and in the gifts</b> of the priesthood, <b>and they can emerge</b> from their sacred status and assume <b>non-sacred</b> status <b>with regard to being shorn and with regard to being utilized for labor,</b> as it is prohibited to shear animals with sacred status or utilize them for labor. <b>And their offspring and their milk are permitted after their redemption.</b> <b>And one who slaughters</b> these animals <b>outside</b> the Temple courtyard is <b>exempt</b> from <i>karet</i>, <b>and</b> those animals <b>do not render</b> an animal that was <b>a substitute</b> for them consecrated. <b>And if</b> these animals <b>died</b> before they were redeemed, <b>they may be redeemed</b> and fed to dogs. Although typically sacrificial animals that were redeemed may not be fed to the dogs, in this case it is permitted. This is the <i>halakha</i> with regard to all animals <b>except for the firstborn</b> animal <b>and the</b> animal <b>tithe,</b> whose sanctity is inherent, even when a permanent blemish preceded their consecration. With regard to <b>all</b> sacrificial animals <b>whose consecration preceded their blemish, or</b> who had <b>a temporary blemish prior to their consecration and afterward developed a permanent blemish and they were redeemed, they are exempt from</b> the mitzva of <b>a firstborn, and from the gifts</b> of the priestood, <b>and they do not emerge</b> from their sacred status and assume <b>non-sacred</b> status <b>with regard to being shorn and with regard to being utilized for labor.</b> <b>And their offspring,</b> which were conceived prior to redemption, <b>and their milk, are prohibited after their redemption. And one who slaughters them outside</b> the Temple courtyard is <b>liable</b> to receive <i>karet</i>, <b>and</b> those animals <b>render</b> an animal that was <b>a substitute</b> for them consecrated. <b>And if</b> these animals <b>died</b> before they were redeemed, they may not be redeemed and fed to dogs; rather, <b>they must be buried.</b>
+With regard to a blemished <b>firstborn</b> animal, which one may slaughter and eat without being required to give the foreleg, jaw, and maw to the priest, <b>that was intermingled with one hundred</b> non-sacred animals, from which one is required to give those gifts, in a case <b>when one hundred</b> different people <b>slaughter all of them,</b> each slaughtering one animal, one <b>exempts them all</b> from giving the gifts, as each could claim that the animal that he slaughtered was the firstborn. If <b>one</b> person <b>slaughtered them all,</b> one <b>exempts one</b> of the animals <b>for him.</b> <b>One who slaughters</b> the animal of a priest <b>for the priest or</b> the animal of a gentile <b>for the gentile is exempt from</b> the obligation to give <b>the gifts</b> of the foreleg, the jaw, and the maw. <b>And</b> an Israelite <b>who enters into partnership with</b> a priest or a gentile <b>must mark</b> the animal to indicate that it is jointly owned and exempt from the obligation to give the gifts. <b>And if</b> a priest sold his animal to an Israelite and <b>said:</b> The animal is sold <b>except for the gifts</b> with it, the Israelite is <b>exempt from</b> the obligation to give <b>the gifts,</b> as they are not his. If the Israelite <b>said</b> to the one slaughtering the animal: <b>Sell me the innards of a cow, and there were gifts</b> included <b>with it,</b> i.e., the maw, the purchaser <b>gives them to the priest and he does not deduct</b> the value of the gifts <b>from the money</b> that he pays <b>him.</b> If <b>he bought</b> the innards <b>from</b> the slaughterer <b>by weight,</b> the purchaser <b>gives</b> the gifts, i.e., the maw, <b>to the priest and deducts</b> the value of the gifts <b>from the money</b> that he pays <b>him.</b>
+In the case of <b>a convert who converted and he had a cow,</b> if the cow <b>was slaughtered before</b> he <b>converted,</b> he is <b>exempt</b> from giving the gifts to the priest. If the animal was slaughtered <b>after he converted,</b> the convert is <b>obligated</b> to give the gifts. If there is <b>uncertainty</b> whether it was slaughtered before or after the conversion, the convert is <b>exempt, as the burden of proof rests upon the claimant.</b> <b>What is the</b> definition of the <b>foreleg</b> that is given to the priests as one of the gifts? It is the part of the leg <b>from the joint of the</b> lower <b>knee until the rounded protrusion</b> surrounding the thigh bone <b>of the foreleg; and that is</b> the foreleg mentioned in the Torah <b>with regard to the nazirite:</b> “And the priest shall take the foreleg of the ram when it is cooked” (Numbers 6:19). <b>And the parallel in the hind leg is the thigh</b> that is given to the priest from the peace offering, which is also from the joint of the lower knee until the rounded protrusion surrounding the thigh bone. <b>Rabbi Yehuda says:</b> The <b>thigh is from the joint of the</b> lower <b>knee until the upper knee</b> joint, which connects the middle and upper parts of the leg. <b>What is the</b> definition of the <b>jaw?</b> It is <b>from the joint of the</b> lower <b>jaw</b> beneath the temples and downward <b>until the upper ring of the windpipe.</b>
+
+Chapter 11
+
+The mitzva of <b>the first sheared wool</b> that every Jew must give to the priest, as stated in the verse: “And the first sheared wool of your flock [<i>tzonekha</i>] shall you give him” (Deuteronomy 18:4), <b>applies</b> both <b>in Eretz</b> Yisrael <b>and outside of Eretz</b> Yisrael, <b>in the presence of the Temple and not in the presence of the Temple,</b> and <b>with regard to non-sacred</b> animals. <b>But</b> it does <b>not</b> apply <b>to sacrificial</b> animals. There are more <b>stringent</b> elements <b>in</b> the mitzva of <b>the foreleg, the jaw, and the maw</b> (see 130a) <b>than</b> in the <i>halakha</i> of <b>the first sheared wool</b> in <b>that</b> the mitzva of <b>the foreleg, the jaw, and the maw applies to cattle and to sheep,</b> as it is written: “Whether it be ox or sheep, that he shall give unto the priest the foreleg, and the jaw, and the maw” (Deuteronomy 18:3); and it applies <b>to numerous</b> animals <b>and to few</b> animals. <b>But</b> by contrast, the mitzva of <b>the first sheared wool applies only to sheep</b> and not to goats and cattle, <b>and applies only to numerous</b> animals.
+<b>And how many are numerous? Beit Shammai say:</b> It is at least <b>two sheep, as it is stated: “That a man shall rear a young cow, and two sheep [<i>tzon</i>]”</b> (Isaiah 7:21), indicating that two sheep are characterized as <i>tzon</i>; and the mitzva of the first sheared wool is written using the term “your flock [<i>tzonekha</i>].” <b>And Beit Hillel say:</b> It is at least <b>five</b> sheep, <b>as it is stated: “And five sheep [<i>tzon</i>] made”</b> (I Samuel 25:18). <b>Rabbi Dosa ben Harkinas says:</b> When shearing <b>five sheep,</b> the <b>sheared</b> wool of each sheep weighing <b>one hundred dinars</b> each <b>and half [<i>peras</i>]</b> of one hundred dinars each, i.e., one hundred and fifty dinars each, <b>are</b> subject to the <b>obligation of the first sheared wool,</b> i.e., they render the owner obligated to give the first sheared wool to the priests. <b>And the Rabbis say:</b> Any <b>five sheep,</b> each of whose <b>sheared</b> wool weighs <b>any amount,</b> render the owner obligated in the mitzva. <b>And how much</b> of the sheared wool <b>does one give to</b> the priest? One gives him sheared wool of the <b>weight</b> of <b>five <i>sela</i> in Judea, which are</b> the equivalent of <b>ten <i>sela</i> in the Galilee,</b> as the weight of the Galilean <i>sela</i> is half that of the Judean <i>sela</i>. Furthermore, although one may give the wool to the priest without laundering it, this must be the weight of the wool once <b>laundered and not</b> when <b>sullied,</b> as is characteristic of wool when sheared. The measure that must be given to the priest is <b>enough to fashion a small garment from it, as it is stated: “Shall you give him”</b> (Deuteronomy 18:4), indicating <b>that</b> the sheared wool <b>must contain enough for</b> a proper <b>gift.</b> If the owner of the shearing <b>did not manage to give it to</b> the priest <b>until he dyed it,</b> the owner is <b>exempt</b> from the mitzva of the first sheared wool, as this constitutes a change in the wool by which means he acquires ownership of it. If he <b>laundered it but did not dye it,</b> he is <b>obligated</b> to give the first sheared wool, as laundering does not constitute a change in the wool. <b>One who purchases the fleece of the sheep of a gentile</b> is <b>exempt from</b> the obligation of giving <b>the first sheared wool</b> to the priest. With regard to <b>one who purchases the fleece of the sheep of another</b> Jew, <b>if</b> the seller <b>kept</b> some of the wool, then <b>the seller is obligated</b> to give the first sheared wool to the priest. If the seller <b>did not keep</b> any of the wool, <b>the buyer is obligated</b> to give it. If the seller <b>had two types</b> of sheep, <b>gray and white,</b> and he <b>sold</b> the buyer the <b>gray</b> fleece <b>but not</b> the <b>white</b> fleece, or if he sold the fleece of the <b>male</b> sheep <b>but not</b> of the <b>female</b> sheep, then <b>this</b> one, the seller, <b>gives</b> the first sheared wool <b>for himself</b> to the priest from the wool that he kept, <b>and that</b> one, the buyer, <b>gives</b> the first sheared wool <b>for himself</b> to the priest from the wool that he bought.
+
+Chapter 12
+
+The mitzva of <b>sending</b> away the mother bird from <b>the nest applies</b> both <b>in Eretz</b> Yisrael <b>and outside of Eretz</b> Yisrael, and <b>in the presence of the Temple and not in the presence of the Temple.</b> It applies <b>to non-sacred</b> birds, <b>but</b> it does <b>not</b> apply <b>to sacrificial</b> birds. There are more <b>stringent</b> elements <b>in the covering of the blood than in the sending</b> away of the mother bird from <b>the nest, as the covering of the blood applies to undomesticated animals and birds, to</b> animals and birds that are readily <b>available</b> in one’s home, <b>and to</b> animals and birds <b>that are not</b> readily <b>available</b> and are hunted in the wild; <b>and the sending</b> of the mother bird from <b>the nest applies only to birds, and applies only to</b> birds <b>that are not</b> readily <b>available.</b> <b>What are</b> considered birds <b>that are not</b> readily <b>available?</b> They are any birds, even domesticated, that may fly away at any time, <b>such as geese or chickens that nested in the orchard [<i>pardes</i>]. But if</b> geese or chickens <b>nested in the house, and likewise,</b> with regard to <b>domesticated pigeons [<i>yonei hardisei’ot</i>],</b> one is <b>exempt from sending</b> away the mother bird.
+ With regard to the nest of <b>a non-kosher bird,</b> one is <b>exempt from sending</b> away the mother bird. In a case where <b>a non-kosher bird is resting upon the eggs of a kosher bird, or a kosher</b> bird <b>is resting upon the eggs of a non-kosher bird,</b> one is <b>exempt from sending</b> away the bird. With regard to <b>a male pheasant [<i>korei</i>],</b> which is known to sit upon the eggs like the female of its species, <b>Rabbi Eliezer deems</b> one <b>obligated</b> to send it away, <b>and the Rabbis deem</b> one <b>exempt</b> from sending it away.
+If the mother bird <b>was hovering</b> over the eggs or fledglings in the nest, <b>when its wings are touching</b> the eggs or fledglings <b>in the nest,</b> one is <b>obligated to send</b> away the mother. When its wings <b>are not touching</b> the eggs or fledglings <b>in the nest,</b> one is <b>exempt from sending</b> away the mother. Even if <b>there is only one fledgling or one egg,</b> one is <b>obligated to send</b> away the mother, <b>as it is stated:</b> “If a bird’s <b>nest</b> happens before you” (Deuteronomy 22:6), indicating that one is obligated to send away the mother bird from the <b>nest in any case.</b> If <b>there were fledglings</b> capable of <b>flying, or unfertilized eggs</b> from which a fledgling will not hatch, one is <b>exempt from sending</b> away the mother bird from the nest, <b>as it is stated</b> in the same verse: <b>“And the mother is resting upon the fledglings or upon the eggs.”</b> From the juxtaposition of the fledglings and the eggs one derives: <b>Just as the fledglings are living, so too, the eggs</b> must <b>be</b> capable of producing <b>living</b> fledglings. This <b>excludes unfertilized</b> eggs, which cannot produce a living fledgling. <b>And</b> furthermore, <b>just as the eggs need their mothers</b> to hatch them, <b>so too, the fledglings</b> must be those that <b>need their mothers.</b> This <b>excludes</b> fledglings that are capable of <b>flying.</b> If <b>one sent</b> away the mother bird <b>and it returned</b> to rest on the eggs, <b>even</b> if it returned <b>four or five times,</b> one is <b>obligated</b> to send it away again, <b>as it is stated: “You shall send [<i>shalle’aḥ teshallaḥ</i>] the mother”</b> (Deuteronomy 22:7). The doubled verb indicates that one must send away the mother bird multiple times if needed. If one <b>said: I am hereby taking the mother and sending</b> away <b>the offspring,</b> he is still <b>obligated</b> to send away the mother even if he sent away the offspring, <b>as it is stated: “You shall send the mother.”</b> If one sent away the mother and <b>took the offspring and</b> then <b>returned them</b> to the mother’s nest, <b>and thereafter the mother returned</b> and rested <b>upon them,</b> one is <b>exempt from sending</b> away the mother bird.
+With regard to <b>one who takes the mother</b> bird <b>with</b> its <b>fledglings, Rabbi Yehuda says: He is flogged</b> for taking the mother bird, <b>and</b> he <b>does not send</b> away the mother. <b>And the Rabbis say: He sends</b> away the mother <b>and is not flogged,</b> as <b>this is the principle:</b> With regard to <b>any prohibition that entails</b> a command to <b>arise</b> and <b>perform</b> a mitzva, <b>one is not flogged for its</b> violation.
+<b>A person may not take the mother</b> bird <b>with the offspring even</b> if he takes the mother for use as part of the ritual <b>to purify the leper.</b> The mishna compares the reward for performing the mitzva of sending away the mother bird from the nest to the reward for performing other mitzvot: <b>And if</b> with regard to the sending away of the mother bird, which is <b>a mitzva</b> whose performance is <b>simple, as</b> it entails a loss of no more than <b>an <i>issar</i>,</b> i.e., the value of the mother bird, <b>the Torah says: “That it may be well with you, and that you may prolong your days”</b> (Deuteronomy 22:7), it may be derived by <b><i>a fortiori</i></b> inference that the reward is no less <b>for</b> the fulfillment <b>of the mitzvot in the Torah</b> whose performance is <b>demanding.</b>
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Chullin/English/merged.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Chullin/English/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..aee7e625f7b441e02eefd96a5dae719986fa5510
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Chullin/English/merged.txt	
@@ -0,0 +1,121 @@
+Mishnah Chullin
+משנה חולין
+merged
+https://www.sefaria.org/Mishnah_Chullin
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-William Davidson Edition - English
+-https://korenpub.com/collections/the-noe-edition-koren-talmud-bavli-1
+
+Mishnah Chullin
+
+
+
+Chapter 1
+
+<b>Everyone slaughters</b> an animal, i.e., can perform halakhically valid slaughter, <b>and their slaughter is valid, except for a deaf-mute, an imbecile, and a minor, lest they ruin their slaughter</b> because they lack competence. <b>And</b> for <b>all of them, when they slaughtered</b> an animal <b>and others see</b> and supervise <b>them, their slaughter is valid.</b> <b>Slaughter</b> performed by <b>a gentile</b> renders the animal <b>an unslaughtered carcass, and</b> the carcass <b>imparts ritual impurity through carrying.</b> In the case of <b>one who slaughters</b> an animal <b>at night, and likewise</b> in the case of <b>the blind</b> person <b>who slaughters</b> an animal, <b>his slaughter is valid.</b> In the case of <b>one who slaughters</b> an animal <b>on Shabbat or on Yom Kippur, although he is liable to</b> receive the <b>death</b> penalty, <b>his slaughter is valid.</b>
+In the case of <b>one who slaughters</b> an animal <b>with</b> the smooth side of <b>a hand sickle,</b> which has both a smooth and a serrated side, or <b>with</b> a sharpened <b>flint, or with a reed</b> that was cut lengthwise and sharpened, <b>his slaughter is valid.</b> <b>All slaughter [<i>hakkol shoḥatin</i>], and one may always slaughter, and one may slaughter with any</b> item that cuts, <b>except for</b> the serrated side of <b>the harvest sickle, a saw, the teeth</b> of an animal when attached to its jawbone, <b>and a fingernail, because</b> they are serrated and <b>they</b> consequently <b>strangle</b> the animal and do not cut its windpipe and gullet as required. In the case of <b>one who slaughters</b> an animal <b>with a harvest sickle,</b> which is serrated with its teeth inclined considerably in one direction, <b>in a forward direction,</b> where the serrations do not tear the flesh, <b>Beit Shammai deem</b> the slaughter <b>not valid and Beit Hillel deem</b> it <b>valid. And</b> they both agree that <b>if they smoothed its serrations</b> so that they do not tear the flesh, its halakhic status <b>is like</b> that of <b>a knife</b> and one may slaughter with it.
+With regard to <b>one who slaughters</b> an animal <b>from within the</b> cricoid cartilage that forms a complete <b>ring</b> at the top of the windpipe <b>and left a thread breadth over the surface of</b> the ring in <b>its entirety</b> intact, as the knife did not go beyond the ring toward the head of the animal, <b>his slaughter is valid. Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says:</b> It is valid even if he left <b>a thread breadth over the majority of the surface of</b> the ring.
+<b>One who slaughters from the sides</b> of the throat, <b>his slaughter is valid. One who pinches</b> the neck of a bird offering <b>from the sides, his pinching is not valid.One who slaughters from the nape [<i>oref</i>]</b> of the neck, <b>his slaughter is not valid. One who pinches</b> a bird offering <b>from the nape</b> of the neck, <b>his pinching is valid. One who slaughters from the throat, his slaughter is valid. One who pinches</b> a bird offering <b>from the throat, his pinching is not valid, as the entire nape is valid for pinching and the entire throat is valid for slaughter. It is found that</b> that which is <b>valid for slaughter</b> is <b>not valid for pinching</b> and that which is <b>valid for pinching</b> is <b>not valid for slaughter.</b>
+It is written with regard to bird offerings: “He shall bring his offering of doves, or of young pigeons” (Leviticus 1:14). The age that is <b>fit</b> for sacrifice <b>in doves,</b> mature birds, is <b>unfit</b> for sacrifice <b>in pigeons,</b> immature birds;the age that is <b>fit</b> for sacrifice <b>in pigeons</b> is <b>unfit</b> for sacrifice <b>in doves.</b> At the intermediate stage of <b>the beginning of the yellowing</b> of its plumage (see 22b), a bird <b>is unfit</b> both <b>as this,</b> a pigeon, <b>and as that,</b> a dove, since it is no longer a fledgling but is not yet a mature bird.
+That which is <b>fit in</b> a red <b>heifer</b> is <b>unfit in a heifer</b> whose neck is broken; that which is <b>fit in a heifer</b> whose neck is broken is <b>unfit in</b> a red <b>heifer.</b> There is an element with which <b>priests</b> remain <b>fit</b> and <b>Levites are unfit,</b> and there is also an element with which <b>Levites</b> remain <b>fit</b> and <b>priests are unfit.</b> That which is <b>ritually pure in an earthenware vessel</b> is <b>ritually impure in all the</b> other types of <b>vessels;</b> that which is <b>ritually pure in all the</b> other types of <b>vessels</b> is <b>ritually impure in an earthenware vessel.</b> That which is <b>ritually pure in wooden vessels</b> is <b>ritually impure in metal vessels;</b> that which is <b>ritually pure in metal vessels</b> is <b>ritually impure in wooden vessels.</b> With regard to the obligation of separating <i>teruma</i> and tithes, the stage of development <b>that</b> is <b>obligated in bitter almonds</b> is <b>exempt in sweet</b> almonds; and the stage in development <b>that</b> is <b>obligated in sweet</b> almonds is <b>exempt in bitter</b> almonds.
+<b><i>Temed</i>,</b> a beverage produced from grape residue soaked in water, <b>until it fermented, may not be purchased with</b> second-<b>tithe money</b> to be drunk in Jerusalem, because it is not wine. <b>And</b> if three <i>log</i> of it fall into a ritual bath, its halakhic status is that of drawn water and <b>it invalidates the ritual bath. Once it fermented, it</b> is wine, and therefore it <b>may be purchased with</b> second-<b>tithe money and it does not invalidate the ritual bath.</b> With regard to <b>brothers who are partners</b> in the inheritance of their father, <b>when they are obligated to</b> add <b>the premium [<i>kalbon</i>]</b> to their annual half-shekel payment to the Temple, <b>they are exempt from animal tithe; when they are obligated to</b> separate <b>animal tithe, they are exempt from</b> adding <b>the premium.</b> Partners who pay the half-shekel are required to add the premium and are exempt from animal tithe. If they are not true partners, but their inheritance remains the property of the father, the sons are exempt from paying the premium, and they are obligated to separate animal tithe. <b>Any situation where there is sale</b> of one’s daughter as a Hebrew maidservant, i.e., when she is a minor, <b>there is no fine</b> of fifty <i>sela</i> paid to her father if she is raped or seduced, as that fine is paid to her father only when she is a young woman. <b>And any situation where there is a fine</b> paid to the father <b>there is no sale.</b> <b>Any situation where there is</b> the right of <b>refusal</b> for a minor girl married by her mother or brothers, enabling her to opt out of the marriage, <b>there is no <i>ḥalitza</i>,</b> as a minor girl whose husband died without children cannot perform <i>ḥalitza</i>. <b>And any situation where there is <i>ḥalitza</i>,</b> once she has reached majority, <b>there is no</b> right of <b>refusal.</b> <b>Any situation where there is a shofar blast</b> sounded on the eve of Shabbat or a Festival to stop the people from performing labor and to demarcate between the sacred and the profane, <b>there is no <i>havdala</i></b> recited at the conclusion of the Shabbat or Festival in prayer and over a cup of wine. <b>And any situation where there is <i>havdala</i></b> recited, <b>there is no shofar blast</b> sounded. How so? On <b>a Festival that occurs on Shabbat eve, one sounds</b> the shofar to stop the people from performing labor that is permitted on the Festival and prohibited on Shabbat and to demarcate between one sacred day and another; <b>and one does not recite <i>havdala</i>,</b> as that is recited only when the transition is from a sacred day to a profane day or from a day of greater sanctity to a day of lesser sanctity. The sanctity of Shabbat is greater than the sanctity of the Festival, and therefore <i>havdala</i> is not recited in this case. On a Festival that occurs <b>at the conclusion of Shabbat, one recites <i>havdala</i>, but one does not sound</b> the shofar. <b>How does one recite <i>havdala</i></b> in that case; i.e., what is the formula of the blessing? It concludes: <b>Who distinguishes between sacred and sacred,</b> as opposed to the standard blessing at the conclusion of Shabbat: Who distinguishes between sacred and profane. <b>Rabbi Dosa says</b> that the formula is: Who distinguishes <b>between greater sanctity and lesser sanctity.</b>
+
+Chapter 2
+
+In the case of <b>one who slaughters</b> by cutting <b>one</b> <i>siman</i>, i.e., the windpipe or the gullet, <b>in a bird, and two</b> <i>simanim</i> <b>in an animal, his slaughter is valid, and</b> the halakhic status of <b>the majority of one</b> <i>siman</i> <b>is like</b> that of the entire <i>siman</i>. <b>Rabbi Yehuda says:</b> The slaughter is not valid <b>until he cuts the veins [<i>haveridin</i>],</b> i.e., the major blood vessels in the neck. If one cut <b>half of one</b> <i>siman</i> <b>in a bird or one and a half</b> <i>simanim</i> <b>in an animal, his slaughter is not valid.</b> If one cut <b>the majority of one</b> <i>siman</i> <b>in a bird or the majority of two</b> <i>simanim</i> <b>in an animal, his slaughter is valid.</b>
+With regard to <b>one who slaughters</b> by cutting <b>two</b> animals’ <b>heads simultaneously, his slaughter is valid.</b> If <b>two</b> people <b>are grasping a knife and slaughtering</b> one animal, <b>even</b> if each is holding a knife and slaughtering <b>one above and one below,</b> with each one slaughtering at a different point in the neck, their <b>slaughter is valid.</b>
+If <b>one decapitated</b> the animal <b>in one</b> motion and did not slaughter the animal in the standard manner of drawing the knife back and forth, the slaughter is <b>not valid.</b> In a case where <b>one was</b> in the process of <b>slaughtering</b> the animal in the standard manner <b>and he decapitated</b> the animal <b>in one</b> motion, <b>if</b> the length <b>of the knife</b> is equivalent to <b>the</b> breadth of the animal’s <b>entire neck,</b> the slaughter is <b>valid.</b> If <b>one was</b> in the process of <b>slaughtering</b> two animals simultaneously, <b>and he decapitated two heads in one</b> motion, <b>if</b> the length <b>of the knife</b> is equivalent to <b>the breadth of an entire neck</b> of <b>one</b> of the animals, the slaughter is <b>valid. In what</b> case <b>is this statement,</b> that one must be concerned about the length of the knife, <b>said?</b> It is <b>when one drew</b> the knife <b>back and did not draw</b> it <b>forth, or drew it forth and did not draw it back; but</b> if <b>he drew it back and forth, even</b> if the knife was of <b>any length, even</b> if he slaughtered <b>with a scalpel [<i>be’izemel</i>],</b> the slaughter is <b>valid.</b> If <b>a knife fell and slaughtered</b> an animal, <b>although</b> the knife <b>slaughtered</b> the animal <b>in the standard manner,</b> the slaughter is <b>not valid, as it is stated: “And you shall slaughter…and you shall eat”</b> (Deuteronomy 27:7), from which it is derived: <b>That which you slaughter you may eat,</b> and that which was slaughtered on its own, you may not eat. If, when one was in the middle of slaughtering an animal, <b>the knife fell and he lifted it</b> and then completed the slaughter, or if <b>his garments fell and he lifted them</b> and then completed the slaughter, or if <b>he had honed the knife and grew weary</b> before completing the slaughter and <b>another came and slaughtered</b> the animal, <b>if he interrupted</b> the slaughter in one of these ways or in a different way for an interval <b>equivalent</b> to the duration of an act of <b>slaughter,</b> the slaughter is <b>not valid. Rabbi Shimon says:</b> The slaughter is not valid <b>if he interrupted</b> the slaughter for an interval <b>equivalent</b> to the duration of <b>an examination.</b>
+ If <b>one cut the gullet</b> in the standard manner of slaughter with a back-and-forth movement, <b>and he severed the windpipe</b> not in the standard manner, <b>or</b> if <b>one severed the windpipe and thereafter cut the gullet, or</b> if <b>one cut one of</b> the <i>simanim</i> <b>and waited until</b> the animal <b>died, or</b> if one cut one <i>siman</i> and <b>concealed the knife beneath the second</b> <i>siman</i> <b>and severed it</b> from below, <b>Rabbi Yeshevav says:</b> The animal is <b>an unslaughtered carcass</b> and imparts ritual impurity through contact with it and carrying it. <b>Rabbi Akiva says:</b> The animal is <b>a <i>tereifa</i>,</b> and although eating it is prohibited, it does not transmit ritual impurity. <b>Rabbi Yeshevav stated a principle in the name of Rabbi Yehoshua: Any</b> animal <b>that was rendered unfit during its slaughter</b> because the slaughter was not performed properly <b>is an unslaughtered carcass; any</b> animal <b>whose slaughter was</b> performed <b>properly and another matter caused it to become unfit is a <i>tereifa</i>. And Rabbi Akiva conceded to his</b> opinion.
+In the case of <b>one who slaughters a domesticated animal, an undomesticated animal, or a bird, and blood did not emerge from them</b> during the slaughter, all of these are <b>permitted</b> for consumption <b>and</b> do not require the ritual washing of the hands as <b>they may be eaten with ritually impure [<i>mesoavot</i>] hands, because they were not rendered susceptible</b> to ritual impurity through contact <b>with blood,</b> which is one of the seven liquids that render food susceptible to impurity. <b>Rabbi Shimon says: They were rendered susceptible</b> to ritual impurity <b>by means of</b> the <b>slaughter</b> itself. 
+In the case of <b>one who slaughters</b> an animal <b>that is in danger</b> of imminent death, <b>Rabban Shimon ben Gamliel says:</b> The slaughter is valid <b>only</b> in a case <b>where</b> after the slaughter <b>it convulses with its foreleg and with its hind leg. Rabbi Eliezer says: It is sufficient if</b> blood <b>spurted</b> from the neck. <b>Rabbi Shimon says:</b> In the case of <b>one who slaughters at night and the next day he awoke and found walls full of blood,</b> the slaughter is <b>valid,</b> as it is clear <b>that</b> the blood <b>spurted, and</b> this is <b>in accordance with the rule of Rabbi Eliezer. And the Rabbis say:</b> It is valid <b>only</b> in a case <b>where it convulses with its foreleg or with its hind leg, or</b> in a case <b>where it wags its tail.</b> This is the <i>halakha</i> with regard to <b>both a small animal,</b> e.g., a sheep, <b>and a large animal,</b> e.g., a cow, that is in danger of imminent death. The slaughter of <b>a small animal that</b> when being slaughtered <b>extended its foreleg</b> that was bent <b>and did not restore</b> it to the bent position <b>is not valid, as</b> extending the foreleg <b>is only</b> part of the natural course of <b>removal</b> of the animal’s <b>soul</b> from its body and not a convulsion indicating life. <b>In what</b> case <b>is this statement said?</b> It is in a case <b>where the presumptive status</b> of the animal <b>was</b> that it was <b>in danger</b> of imminent death. <b>But if its presumptive status was</b> that it was <b>healthy,</b> then <b>even if there were none of these indicators,</b> the slaughter is <b>valid.</b>
+In the case of a Jew <b>who slaughters</b> the animal of a gentile <b>for a gentile, his slaughter is valid, and Rabbi Eliezer deems it not valid. Rabbi Eliezer says: Even if</b> the Jew <b>slaughtered</b> the animal with the intent <b>to feed the gentile from its diaphragm [<i>meḥatzar kaved</i>],</b> its slaughter is <b>not valid, as the unspecified intent of a gentile is</b> to slaughter the animal <b>for idol worship,</b> and it is prohibited to derive benefit from it. <b>Rabbi Yosei says:</b> The <b>matter</b> of the intent of the gentile is irrelevant in this case, as can be derived by means of <b>an <i>a fortiori</i></b> inference. <b>If in a place where intent</b> while slaughtering the animal <b>invalidates</b> the slaughter, i.e., <b>in sacrificial</b> animals, such as when slaughtering an offering with the intent to sacrifice it beyond its designated time, <b>everything follows only</b> the intent of the priest <b>performing the service</b> and not the intent of the owner, then <b>in a place where intent does not invalidate</b> the slaughter, i.e., <b>in non-sacred</b> animals, <b>is it not right that everything should follow only</b> the intent of <b>the one who slaughters</b> the animal?
+In the case of <b>one who slaughters</b> an animal <b>for the sake of,</b> i.e., to worship, <b>mountains, for the sake of hills, for the sake of seas, for the sake of rivers,</b> or <b>for the sake of wildernesses, his slaughter is not valid.</b> If there were <b>two</b> people <b>grasping a knife</b> together <b>and slaughtering</b> an animal, <b>one</b> slaughtering <b>for the sake of one of all those</b> enumerated in the first clause of the mishna <b>and one</b> slaughtering <b>for the sake of a legitimate matter,</b> their <b>slaughter is not valid.</b>
+<b>One may not slaughter</b> an animal and have its blood flow, <b>neither into seas, nor into rivers, nor into vessels,</b> as in all those cases it appears that he is slaughtering the animal in the manner of idolaters. <b>But one may slaughter</b> an animal and have its blood flow <b>into a round excavation</b> containing <b>water. And on a ship,</b> one may slaughter an animal <b>onto vessels</b> as it is clear that his objective is to avoid sullying the ship. <b>One may not slaughter</b> an animal and have its blood flow <b>into a small hole</b> in the ground <b>at all, but one may fashion a small hole inside his house so that the blood will enter into it. And in the marketplace one may not do so,</b> so <b>that</b> he will <b>not</b> appear to <b>emulate [<i>yeḥakkeh</i>] the heretics.</b>
+In the case of <b>one who slaughters</b> an animal and asserts that he is slaughtering it <b>for the sake of a burnt offering, for the sake of a peace offering, for the sake of a provisional guilt offering, for the sake of a Paschal offering,</b> or <b>for the sake of a thanks offering, his slaughter is not valid,</b> as it appears that he is consecrating animals and slaughtering sacrificial animals outside the Temple. <b>And Rabbi Shimon deems</b> his slaughter <b>valid.</b> If there were <b>two</b> people <b>grasping a knife</b> together <b>and slaughtering</b> an animal, <b>one</b> slaughtering <b>for the sake of one of all those</b> enumerated in the first clause of the mishna <b>and one</b> slaughtering <b>for the sake of a legitimate matter,</b> their <b>slaughter is not valid.</b> With regard to <b>one who slaughters</b> an animal <b>for the sake of a sin offering, for the sake of a guilt offering</b> for <b>a definite</b> transgression, <b>for the sake of</b> the offering of <b>a firstborn, for the sake of</b> the offering of animal <b>tithe,</b> or <b>for the sake of a substitute</b> for a sacrificial animal, <b>his slaughter is valid.</b> All of these offerings may be brought only as obligations and not as gifts. Therefore, there is no concern that he consecrated the animals. <b>This is the principle:</b> For <b>any item,</b> i.e., offering, <b>which</b> is consecrated as a voluntary <b>vow or gift,</b> in the case of <b>one who slaughters for its sake</b> the animal is <b>forbidden. And</b> for any offering <b>that is not</b> consecrated as a voluntary <b>vow or gift</b> but is an obligation that is incumbent upon him, in the case of <b>one who slaughters for its sake</b> the animal is <b>permitted.</b>
+
+Chapter 3
+
+<b>These</b> wounds constitute <b><i>tereifot</i> in an animal,</b> rendering them prohibited for consumption: <b>A perforated gullet,</b> where the perforation goes through the wall of the gullet, <b>or a cut windpipe.</b> If <b>the membrane of the brain was perforated,</b> or if <b>the heart was perforated to its chamber;</b> if <b>the spinal</b> column <b>was broken and its cord was cut;</b> if <b>the liver was removed and nothing remained of it,</b> any of these render the animal a <i>tereifa</i>. Additionally, <b>a lung that was perforated or that was missing</b> a piece renders the animal a <i>tereifa</i>. <b>Rabbi Shimon says:</b> It is not a <i>tereifa</i> <b>unless it is perforated</b> through <b>to the bronchi.</b> If <b>the abomasum was perforated,</b> or <b>the gallbladder was perforated,</b> or <b>the small intestines were perforated,</b> it is a <i>tereifa</i>. It is also a <i>tereifa</i> in a case <b>where the internal rumen was perforated or where the majority of the external</b> rumen <b>was torn. Rabbi Yehuda says:</b> For <b>a large</b> animal, a tear of <b>one handbreadth</b> renders it a <i>tereifa</i>, while for <b>a small</b> animal, it is a <i>tereifa</i> only if <b>the majority of it</b> was torn. And it is a <i>tereifa</i> where the <b>omasum [<i>hemses</i>] or the reticulum was perforated to the outside,</b> i.e., to the abdominal cavity, but not if the perforation was between the two. Likewise, if an animal <b>fell from the roof,</b> or if <b>the majority of its ribs were fractured, or</b> if it was <b>clawed by a wolf,</b> it is a <i>tereifa</i>. <b>Rabbi Yehuda says:</b> If it was <b>clawed by a wolf in</b> the case of <b>a small</b> animal, i.e., a sheep or goat; <b>or clawed by a lion in</b> the case of <b>a large</b> animal, i.e., cattle; or if it was <b>clawed by a hawk in</b> the case of <b>a small bird; or</b> if it was <b>clawed by a large</b> bird of prey <b>in</b> the case of <b>a large bird,</b> then it is a <i>tereifa</i>. <b>This is the principle: Any</b> animal that was injured such <b>that</b> an animal in <b>a similar</b> condition <b>could not live</b> for an extended period is <b>a <i>tereifa</i>,</b> the consumption of which is forbidden by Torah law.
+<b>And these,</b> despite their condition, <b>are kosher in an animal:</b> If its <b>windpipe was perforated or cracked</b> lengthwise. <b>How much can</b> the windpipe <b>be missing</b> and still be kosher? <b>Rabban Shimon ben Gamliel says: Until</b> the perforation is the same size <b>as the Italian <i>issar</i>.</b> If <b>the skull was fractured but the membrane of the brain was not perforated,</b> it is kosher. If <b>the heart was perforated and</b> the perforation <b>did not</b> reach <b>its chamber,</b> or if <b>the spinal</b> column <b>was broken but its cord was not cut,</b> or if <b>the liver was removed and an olive-bulk of it remained,</b> it is kosher. Additionally, it is kosher if the <b>omasum or the reticulum was perforated one into the other.</b> If <b>the spleen was removed,</b> or <b>the kidneys were removed,</b> or if <b>its lower jaw was removed,</b> or if <b>its womb was removed, or</b> if its lung <b>shriveled by the hand of Heaven,</b> the animal is kosher. In the case of an animal <b>whose hide was removed, Rabbi Meir deems it kosher, and the Rabbis deem it</b> a <i>tereifa</i> and <b>unfit</b> for consumption.
+<b>And these are <i>tereifot</i> in a bird:</b> One with <b>a perforated gullet, or</b> with <b>a cut windpipe</b> that was cut across its width; or if <b>a weasel struck</b> the bird <b>on its head</b> in <b>a place that renders it a <i>tereifa</i>,</b> as one must be concerned that the membrane of the brain was perforated; or if <b>the gizzard was perforated;</b> or if <b>the small intestines were perforated.</b> In a case where a bird <b>fell into the fire and its innards were singed [<i>neḥmeru</i>], if</b> they turned <b>green</b> they are <b>unfit,</b> and the bird is a <i>tereifa</i>, but <b>if</b> they are <b>red</b> the bird is <b>kosher.</b> If a person <b>trampled</b> the bird, <b>or slammed it against a wall, or if an animal crushed it and it is twitching,</b> it is a <i>tereifa</i> because its limbs were shattered. <b>But</b> if the bird <b>lasted for</b> a twenty-four-hour <b>period, and</b> then <b>one slaughtered it,</b> it is <b>kosher.</b>
+<b>And these are kosher among birds:</b> If a bird’s <b>windpipe was perforated or cracked</b> lengthwise; or if <b>a weasel struck</b> the bird <b>on its head</b> in <b>a place that does not render it a <i>tereifa</i>;</b> or if <b>the crop was perforated. Rabbi</b> Yehuda HaNasi <b>says:</b> It is kosher <b>even</b> if the crop <b>was removed.</b> If the bird’s <b>intestines emerged</b> from the abdominal wall <b>but were not perforated,</b> or if <b>its wings were broken,</b> or if <b>its legs were broken,</b> or if the feathers on <b>its wings were plucked,</b> the bird is kosher. <b>Rabbi Yehuda says: If the down</b> covering its body <b>was removed,</b> it is a <i>tereifa</i> and <b>unfit</b> for consumption.
+With regard to an animal that is <b>congested with</b> excess <b>blood, or that</b> was <b>smoked,</b> i.e., that suffered from smoke inhalation, <b>or that</b> was <b>chilled</b> and subsequently became sick, <b>or that ate oleander,</b> which is poisonous, <b>or that ate the excrement of chickens, or that drank foul water,</b> although in all these cases the animal is in danger, it is <b>kosher.</b> By contrast, if the animal <b>ate deadly poison, or</b> if <b>a snake bit</b> the animal, <b>with regard to</b> the prohibition of <b><i>tereifa</i>,</b> consumption of the animal would be <b>permitted, but</b> it is <b>prohibited due to the threat to</b> one’s <b>life</b> if he eats it.
+<b>The signs</b> that indicate that <b>a domesticated animal and an undomesticated animal</b> are kosher <b>were stated in the Torah, and the signs of</b> a kosher <b>bird were not</b> explicitly <b>stated. But the Sages stated</b> certain signs in a bird: <b>Any bird that claws</b> its prey and eats it is <b>non-kosher. Any</b> bird <b>that has an extra digit</b> behind the leg slightly elevated above the other digits, <b>and a crop,</b> which is a sack alongside the gullet in which food is stored prior to digestion, <b>and</b> for which the yellowish membrane inside <b>its gizzard can be peeled,</b> is <b>kosher. Rabbi Elazar, son of Rabbi Tzadok, says: Any bird that splits</b> the digits of <b>its feet</b> when standing on a string, placing two digits on one side of the string and two on the other, is <b>non-kosher.</b>
+<b>And with regard to grasshoppers,</b> whose signs were also not stated in the Torah, the Sages stated: <b>Any</b> grasshopper <b>that has four legs, and four wings, and</b> two additional <b>jumping legs, and whose wings cover most of its</b> body, is kosher. <b>Rabbi Yosei says: And</b> this applies only if the <b>name</b> of <b>its</b> species is <b>grasshopper. And with regard to fish,</b> the signs are explicitly stated in the Torah: <b>Any</b> fish <b>that has a fin and a scale</b> is kosher; <b>Rabbi Yehuda says: Two scales and one fin. And these are scales:</b> Those <b>that</b> are <b>fixed to its</b> body; <b>and fins</b> are those <b>with which</b> the fish <b>swims.</b>
+
+Chapter 4
+
+When a pregnant kosher animal is slaughtered, the slaughter also renders the consumption of its fetus permitted. Even if <b>an animal was encountering difficulty giving birth and</b> meanwhile <b>the fetus extended its foreleg</b> outside the mother animal’s womb <b>and</b> then <b>brought it back</b> inside, and then the mother animal was slaughtered, the <b>consumption</b> of the fetus is <b>permitted</b> by virtue of the slaughter of the mother animal. But if the fetus <b>extended its head</b> outside the womb, <b>even if it</b> then <b>brought it back</b> inside, the halakhic status of <b>that</b> fetus is <b>like</b> that of <b>a newborn,</b> and the slaughter of the mother animal does not permit the consumption of the fetus. Rather, it requires its own slaughter. If, prior to slaughtering an animal, one <b>severs</b> pieces <b>from a fetus that is in</b> the <b>womb</b> and leaves those pieces in the womb, their <b>consumption</b> is <b>permitted</b> by virtue of the slaughter of the mother animal. By contrast, if one severs pieces <b>of the spleen or of the kidneys</b> of an animal and then slaughters it, then even if those pieces are left inside the animal their <b>consumption</b> is <b>prohibited,</b> because an organ severed from a living being is not permitted by the subsequent slaughter of the animal. <b>This is the principle: An item that is</b> part of an animal’s <b>body</b> that was severed prior to its slaughter is <b>prohibited</b> even after slaughter, <b>and</b> an item <b>that is not</b> part of <b>its body,</b> i.e., its fetus, is <b>permitted</b> by virtue of its slaughter.
+Upon its birth, the firstborn male offspring of a domesticated animal is automatically consecrated with firstborn status, and it is prohibited to derive benefit from it. Furthermore, if it dies, it may not be discarded, but must be buried. If <b>an animal that was giving birth to a firstborn male was encountering difficulty giving birth,</b> and in order to alleviate the difficulty one wishes to terminate the birth, <b>he may cut up</b> the fetus <b>limb by limb and cast it to the dogs.</b> Since the fetus was not born, it is non-sacred and does not require burial. If <b>a majority of</b> the fetus <b>had</b> already <b>emerged,</b> it is considered to have been born and is therefore consecrated; consequently, if one cut it up <b>it must be buried, and</b> the mother animal is <b>exempted from</b> having <b>firstborn</b> status conferred on any future offspring.
+With regard to <b>an animal whose fetus died in its womb and the shepherd reached his hand</b> into the womb <b>and touched</b> the fetus, <b>both in</b> the case of <b>a non-kosher animal and in</b> the case of <b>a kosher animal</b> the fetus does not have the status of an animal carcass that imparts ritual impurity, and the shepherd remains <b>ritually pure. Rabbi Yosei HaGelili says: In</b> the case of <b>a non-kosher</b> animal it is <b>impure, and in</b> the case of <b>a kosher</b> animal it is <b>pure.</b> With regard to <b>a woman whose fetus died in her womb and</b> the <b>midwife extended her hand</b> into the womb <b>and touched</b> the fetus, <b>the midwife is</b> thereby rendered <b>impure with the seven-</b>day <b>impurity</b> imparted by a corpse, <b>and the woman</b> remains <b>ritually pure until the offspring emerges</b> from the womb.
+If <b>an animal was encountering difficulty giving birth and</b> as a result <b>the fetus extended its foreleg</b> outside the mother’s womb, <b>and</b> someone <b>severed it and afterward slaughtered the mother</b> animal, <b>the flesh</b> of the fetus is <b>ritually pure.</b> If one first <b>slaughtered the mother</b> animal <b>and afterward severed</b> the foreleg, <b>the flesh</b> of both the mother animal and the fetus are ritually impure due to having been in <b>contact with a carcass.</b> Since the foreleg was not permitted to be consumed through the act of slaughtering, it is regarded as a carcass with the associated ritual impurity. The rest of the flesh, which was permitted to be consumed by the slaughter, was in contact with it and so was rendered ritually impure from it; this is <b>the statement of Rabbi Meir.</b> <b>And the Rabbis say:</b> The flesh has the ritual impurity of having been in <b>contact with a <i>tereifa</i> that was slaughtered,</b> as the limb is regarded as a <i>tereifa</i> that was slaughtered. By Torah law, although it is prohibited to consume it, it does not impart ritual impurity. Nevertheless, the Sages decreed that a <i>tereifa</i> that was slaughtered, as well as anything that comes in contact with it, is regarded as ritually impure to the extent that it disqualifies sacrificial foods that come in contact with it. The Rabbis explain the rationale behind their opinion: <b>Just as we found in</b> the case of <b>a <i>tereifa</i> that its slaughter renders it ritually pure</b> according to Torah law, i.e., ritual slaughter prevents it from having the ritual impurity of a carcass despite not rendering the animal permitted for consumption, <b>so too, the slaughter of</b> the mother <b>animal should render the limb</b> of its fetus that left the womb <b>ritually pure,</b> despite the fact that its consumption is prohibited. <b>Rabbi Meir said to them: No, if the slaughter of a <i>tereifa</i> renders</b> the body of the animal <b>ritually pure,</b> it is because the slaughter is performed on <b>something that is</b> part of <b>its body,</b> i.e., its throat. Does it necessarily follow that <b>you should</b> also <b>render the limb</b> that left the womb <b>pure,</b> given that it is <b>something that is not</b> part of the mother’s <b>body?</b> Certainly not. The mishna asks: <b>From where</b> is it derived <b>with regard to a <i>tereifa</i> that its slaughter renders it ritually pure,</b> i.e., prevents it from having the ritual impurity of a carcass? The mishna notes there is a reason to say the slaughter should not render it pure, as one can compare a <i>tereifa</i> with a non-kosher animal: <b>A non-kosher animal is prohibited for consumption; so too, a <i>tereifa</i> is prohibited for consumption.</b> Therefore, conclude: <b>Just as</b> with regard to <b>a non-kosher animal, its slaughter does not render it ritually pure, so too</b> with regard to <b>a <i>tereifa</i>, its slaughter should not render it ritually pure.</b> The mishna questions the comparison: <b>No, if you said</b> that slaughtering cannot prevent an animal from having the ritual impurity of a carcass <b>in</b> the case of <b>a non-kosher animal, which</b> is distinct in that it <b>did not have a period of</b> potential <b>fitness</b> when slaughtering it could have rendered its consumption permitted, does it necessarily follow that <b>you should</b> also <b>say</b> this <b>in</b> the case of <b>a <i>tereifa</i>, which did have a period of</b> potential <b>fitness?</b> Perhaps, since the animal had a period of potential fitness its slaughter remains effective in preventing it from having the ritual impurity of a carcass. The mishna rejects this distinction: <b>Take</b> back <b>to yourself</b> this claim <b>that you brought,</b> as it is insufficient. What about a case <b>where</b> an animal <b>was born as a <i>tereifa</i> from the womb,</b> and so it never had a period of potential fitness? For such a case, <b>from where</b> is it derived that its slaughter renders it ritually pure? The mishna reformulates the distinction: <b>No, if you say</b> that slaughtering cannot prevent a prohibited animal from having the ritual impurity of a carcass <b>with regard to a non-kosher animal, which</b> is distinct in that <b>there are no</b> animals <b>of its kind</b> that are permitted through <b>slaughtering,</b> as the Torah states the concept of slaughtering only with regard to kosher animals, does it necessarily follow that <b>you should</b> also <b>say</b> this <b>with regard to a <i>tereifa</i></b> kosher animal, given <b>that there are</b> other animals <b>of its kind</b> that are permitted through <b>slaughtering,</b> i.e., kosher animals that are not <i>tereifa</i>? Perhaps, since the concept of slaughtering is relevant to that kind of animal it can serve to prevent the animal from having the ritual impurity of a carcass even if the slaughter cannot render it permitted for consumption. The mishna notes: Based on this reasoning, one must conclude that with regard to <b>an eight-</b>month<b>-old</b> fetus that was born <b>alive, slaughter does not render it ritually pure, as there are no</b> animals <b>of its kind</b> that are permitted through <b>slaughtering.</b> The Torah applies the concept of slaughter only with regard to animals that were born full term.
+In the case of <b>one who slaughtered an animal and found within it an eight-</b>month<b>-old</b> fetus, i.e., one that was not full term, whether it was <b>alive or dead, or a nine-</b>month<b>-old</b> fetus, i.e., one that was full term, that was <b>dead,</b> that fetus is permitted by virtue of the slaughter of its mother, as it is considered part of its mother. Therefore, its blood is considered part of its mother’s blood and is prohibited, so one must <b>tear</b> the fetus <b>and remove its blood</b> before it may be consumed. If <b>he found</b> within it <b>a live nine-</b>month<b>-old</b> fetus, <b>it requires</b> its own <b>slaughter,</b> as it is considered an independent full-fledged animal, <b>and</b> if one slaughters both the mother and fetus on the same day, <b>one is liable for</b> violating the prohibition against slaughtering an animal <b>itself and its offspring</b> on the same day; this is <b>the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say:</b> Even when the fetus is nine months old, it is still considered part of its mother, and <b>the slaughter of its mother renders it permitted</b> for consumption. <b>Rabbi Shimon Shezuri says: Even</b> if the fetus emerged alive and <b>is</b> now <b>five years old and plowing in the field,</b> the earlier <b>slaughter of its mother rendered it permitted</b> and it does not require slaughter before it is eaten. But if <b>one tore</b> an animal, i.e., he killed it without slaughtering it, <b>and</b> inside <b>he found a live nine-</b>month<b>-old</b> fetus, everyone agrees that the fetus <b>requires</b> its own <b>slaughter because its mother was not slaughtered.</b>
+With regard to <b>an animal whose hind legs were severed,</b> if they were severed <b>from the leg joint and below,</b> the animal is <b>kosher; from the leg joint and above,</b> the animal is thereby rendered a <i>tereifa</i> and is <b>not kosher. And likewise,</b> an animal <b>whose convergence of sinews</b> in the thigh <b>was removed</b> is a <i>tereifa</i> and is not kosher. If <b>the bone</b> of a limb <b>was broken</b> but the limb was not completely severed, and the animal was then slaughtered, <b>if the majority of the flesh</b> surrounding the bone <b>is intact, the slaughter of</b> the animal <b>renders it permitted; but if not, its slaughter does not render it permitted.</b>
+In the case of <b>one who slaughters an animal and finds a placenta in its</b> womb, one with <b>a hearty soul [<i>nefesh hayafa</i>],</b> i.e., who is not repulsed by it, <b>may eat it,</b> as its consumption was permitted by virtue of the slaughter of the mother. Nevertheless, since generally speaking, people do not consume such placentas, it is not regarded as food <b>and</b> so it <b>cannot become impure</b> with <b>the ritual impurity of food</b> even were it to come into contact with a source of impurity. <b>And</b> furthermore, it does <b>not</b> impart <b>the ritual impurity of animal carcasses</b> as it was permitted by virtue of the slaughter of the mother. But if <b>one intended to</b> eat <b>it,</b> one thereby elevated it to the status of food, and the placenta <b>becomes impure</b> with <b>the ritual impurity of food</b> if it comes into contact with a source of impurity. <b>But</b> even so, it still does <b>not</b> impart the <b>ritual impurity of animal carcasses.</b> With regard to <b>a placenta, part of which emerged</b> from the womb before the mother was slaughtered, its <b>consumption</b> is <b>prohibited</b> even after the mother animal is slaughtered because the emergence of the placenta is <b>an indication of a fetus in a woman and an indication of a fetus in an animal.</b> Accordingly, there is a concern that the head of the fetus might have emerged in that part of the placenta, thereby rendering the fetus as having been born, a status that precludes it from being permitted by the slaughter of its mother. Since the offspring is prohibited, its placenta is likewise prohibited. If <b>an animal that was giving birth to its firstborn expelled a placenta, one may cast it to the dogs,</b> and one does not need to be concerned that the placenta came from a male fetus that has the consecrated status of a firstborn. <b>But in</b> the case of <b>sacrificial</b> animals the placenta <b>must be buried,</b> because it came from a fetus that is assumed to have been sacred. The mishna adds: <b>But one may neither bury it at an intersection, nor may one hang it on a tree,</b> superstitious rites intended to prevent the animal from miscarrying again, <b>due to</b> the prohibition against following <b>the ways of the Amorite,</b> which prohibits Jews from practicing the superstitious rites observed by gentiles.
+
+Chapter 5
+
+The prohibition against slaughtering an animal <b>itself and its offspring applies both in Eretz</b> Yisrael <b>and outside of Eretz</b> Yisrael, both <b>in the presence,</b> i.e., the time, <b>of the Temple and not in the presence of the Temple,</b> and it applies <b>with regard to non-sacred</b> animals <b>and with regard to sacrificial</b> animals. <b>How so?</b> In the case of <b>one who slaughters</b> an animal <b>itself and its offspring,</b> both of which are <b>non-sacred,</b> and slaughters them <b>outside</b> the Temple courtyard, <b>both of</b> the animals <b>are fit</b> for consumption, <b>but</b> for slaughtering <b>the second</b> animal, <b>one incurs [<i>sofeg</i>] the forty</b> lashes for violating the prohibition: “You shall not slaughter it and its offspring both in one day” (Leviticus 22:28). If both animals were <b>sacrificial</b> animals slaughtered <b>outside</b> the Temple courtyard, <b>then</b> for slaughtering <b>the first</b> animal, <b>one is liable</b> to receive <b>excision from the World-to-Come [<i>karet</i>].</b> For slaughtering the second animal one is not liable to receive <i>karet</i>. The second animal was not fit for sacrifice, since one may not slaughter an animal and its offspring on the same day. <b>And both</b> animals <b>are disqualified</b> for use as offerings, <b>and</b> for the slaughter of <b>both of them, one incurs forty</b> lashes apiece: The first being a sacrificial animal slaughtered outside the courtyard and the second being the offspring of an animal slaughtered that day. If both animals were <b>non-sacred and</b> slaughtered <b>inside</b> the Temple courtyard, <b>both of them are unfit</b> to be sacrificed, being non-sacred animals slaughtered in the courtyard. <b>And</b> for slaughter of <b>the second</b> animal, <b>one incurs the forty</b> lashes for slaughtering an animal and its offspring on a single day. If both animals were <b>sacrificial</b> animals slaughtered <b>inside</b> the Temple courtyard, <b>the first is fit</b> for sacrifice, <b>and</b> one who slaughters it is <b>exempt</b> from any punishment. <b>But</b> for slaughter of <b>the second</b> animal, <b>one incurs the forty</b> lashes for slaughtering an animal and its offspring on a single day, <b>and</b> it is <b>unfit</b> for sacrifice, because one was not allowed to slaughter it on that day.
+If the first animal was <b>non-sacred and</b> the second <b>a sacrificial</b> animal, and both were slaughtered <b>outside</b> the Temple courtyard, <b>the first is fit</b> for consumption <b>and</b> one who slaughters it is <b>exempt</b> from any punishment. <b>But</b> for slaughtering <b>the second</b> animal, <b>one incurs the forty</b> lashes for slaughtering an animal and its offspring on a single day, <b>and</b> the animal is <b>unfit</b> for sacrifice. If the first animal was <b>a sacrificial</b> animal <b>and</b> the second was <b>non-sacred</b> and both were slaughtered <b>outside</b> the Temple courtyard, for <b>the first</b> animal, <b>one is liable</b> to receive <b><i>karet</i></b> for slaughtering a sacrificial animal outside the courtyard, <b>and</b> the animal is <b>unfit</b> for sacrifice. <b>And the second is fit</b> for consumption; <b>and</b> for the slaughter of <b>both of them</b> one <b>incurs forty</b> lashes apiece: The first being a sacrificial animal slaughtered outside the courtyard and the second being the offspring of an animal slaughtered that day. If the first animal was <b>non-sacred and</b> the second was <b>a sacrificial</b> animal and both were slaughtered <b>inside</b> the Temple courtyard, <b>both of them are unfit</b> for sacrifice. <b>And</b> for slaughtering <b>the second</b> animal, <b>one incurs the forty</b> lashes. If the first animal was <b>a sacrificial</b> animal <b>and</b> the second was <b>non-sacred</b> and both were slaughtered <b>inside</b> the Temple courtyard, <b>the first is fit</b> for sacrifice <b>and</b> one who slaughters it is <b>exempt</b> from any punishment. <b>And</b> for slaughtering <b>the second</b> animal, <b>one incurs the forty</b> lashes, <b>and</b> the animal is <b>unfit</b> for sacrifice, as it is non-sacred. If both animals were <b>non-sacred,</b> and one slaughters them, the first <b>outside</b> the Temple courtyard <b>and</b> the second <b>inside</b> the Temple courtyard, <b>the first is fit</b> for consumption <b>and</b> one who slaughters it is <b>exempt</b> from any punishment. <b>And</b> for slaughtering <b>the second</b> animal, <b>one incurs the forty</b> lashes for slaughtering an animal and its offspring on a single day, <b>and</b> the animal is <b>unfit</b> for sacrifice as it is non-sacred. If both animals were <b>sacrificial</b> animals, and one slaughters them, the first <b>outside</b> the Temple courtyard <b>and</b> the second <b>inside</b> the Temple courtyard, for slaughtering <b>the first</b> animal <b>one is liable</b> to receive <b><i>karet</i>, and</b> for slaughtering <b>both of them one incurs forty</b> lashes apiece. One set of lashes is given because the first was a sacrificial animal slaughtered outside the courtyard, and the second set of lashes is given because the second animal is the offspring of an animal slaughtered that day. <b>And both of them are unfit</b> for sacrifice. If both animals were <b>non-sacred,</b> and one slaughters them, the first <b>inside</b> the Temple courtyard <b>and</b> the second <b>outside</b> the Temple courtyard, <b>the first is unfit</b> for sacrifice, as it is non-sacred, <b>and</b> the one who slaughters it is <b>exempt. And</b> for <b>the second, one incurs the forty</b> lashes <b>and</b> the animal is <b>fit</b> for consumption. If both animals were <b>sacrificial</b> animals, and one slaughters them, the first <b>inside</b> the Temple courtyard <b>and</b> the second <b>outside</b> the Temple courtyard, <b>the first is fit</b> for sacrifice <b>and</b> one who slaughters it is <b>exempt. And</b> for <b>the second</b> animal, <b>one incurs the forty</b> lashes, <b>and</b> the animal is <b>unfit</b> for sacrifice because its requisite time has not yet arrived.
+With regard to <b>one who slaughters</b> an animal and its offspring <b>and</b> one of them <b>is discovered to be an animal with a wound that would have caused it to die within twelve months [<i>tereifa</i>]</b> and may not be eaten, or <b>one who slaughters</b> one of the animals <b>for</b> the sake of <b>idol worship,</b> from which deriving benefit is prohibited, <b>or one who slaughters the</b> red <b>heifer of purification, or an ox that</b> was <b>to</b> have been <b>stoned, or a heifer whose neck</b> was <b>to</b> have been <b>broken,</b> all of which are animals from which deriving benefit is prohibited, <b>Rabbi Shimon deems</b> one who slaughters them <b>exempt</b> from lashes for the slaughter of a mother and its offspring, as in his opinion, slaughter that does not render the animal fit for consumption is not considered slaughter and does not violate the prohibition. <b>And the Rabbis deem</b> him <b>liable,</b> as the slaughter need not render the animal fit for consumption in order to violate the prohibition. All agree that <b>one who slaughters</b> an animal <b>and it becomes a carcass by his hand</b> because the slaughter was invalid, <b>or one who stabs</b> an animal, <b>or one who uproots</b> the windpipe and the gullet, is <b>exempt with regard to</b> the prohibition against slaughtering <b>a mother and its offspring,</b> as it is written: “You shall not slaughter it and its offspring both in one day” (Leviticus 22:28), and in these cases, no ritual slaughter was performed. With regard to <b>two</b> people <b>who purchased a cow and its offspring,</b> where each purchased one of the animals, <b>whoever purchased</b> his animal <b>first shall slaughter</b> it <b>first,</b> and the second one must wait until the next day to slaughter his animal, so as not to violate the prohibition of: It and its offspring. <b>But if the second</b> one <b>preceded</b> him and slaughtered his animal first, he <b>benefitted,</b> and the one who purchased the animal first may not slaughter it until the next day. If <b>one slaughtered a cow and thereafter</b> slaughtered <b>its two offspring</b> on the same day, <b>he incurs eighty</b> lashes for two separate actions violating the prohibition against slaughtering the mother and the offspring on the same day. If <b>one slaughtered its two offspring and thereafter slaughtered</b> the mother cow, <b>he incurs the forty</b> lashes, as he performed a single prohibited act. If <b>one slaughtered</b> the mother <b>and its daughter, and,</b> later that day, slaughtered <b>its daughter’s daughter, he incurs eighty</b> lashes, as he has performed the act of slaughtering a mother and its offspring twice. But if <b>one slaughtered</b> the mother <b>and its daughter’s daughter and thereafter slaughtered its daughter, he incurs the forty</b> lashes, as he performed a single prohibited act. <b>Sumakhos says in the name of Rabbi Meir: He incurs eighty</b> lashes for slaughtering the daughter on the same day as its calf and its mother, as that act comprises two separate violations of the prohibition. <b>On four occasions during the year one who sells an animal to another is required to inform him: I sold the mother of</b> this animal today for the buyer <b>to slaughter</b> it,or: <b>I sold the daughter of</b> this animal today for the buyer <b>to slaughter</b> it. <b>And those</b> four occasions <b>are: The eve of the last day of the festival</b> of <i>Sukkot</i>, <b>the eve of the first day of the festival of Passover, and the eve of <i>Shavuot</i>, and the eve of Rosh HaShana. And according to the statement of Rabbi Yosei HaGelili, the eve of Yom Kippur in the Galilee</b> is included <b>as well.</b> <b>Rabbi Yehuda said: When</b> must he inform the buyer on those days? He must do so <b>at a time when</b> the seller <b>has no interval</b> between the sale of the mother and the offspring, as they were both sold on that day. <b>But</b> if the seller <b>has an interval</b> between the sales, <b>he does not need to inform</b> the buyer, as presumably each buyer purchased the animal to slaughter it on the day he purchased it. <b>And Rabbi Yehuda concedes</b> that in a case <b>where one sells the mother</b> animal <b>to the groom and the offspring to the bride, that</b> even if he did not sell them on the same day, <b>he must inform</b> the buyer, as it is <b>obvious that they are both</b> planning to <b>slaughter</b> their animal <b>on one day,</b> for their wedding feast.
+<b>On those four occasions, one compels the butcher to slaughter</b> animals even <b>against his will; even if</b> there is <b>a bull worth one thousand dinars and the buyer has only one dinar</b> worth of meat, i.e., he already paid the butcher for one dinar’s worth of meat, <b>one compels him to slaughter</b> the animal and give him a dinar’s worth of meat. <b>Therefore, if</b> the bull <b>dies</b> before slaughter, although no act of acquisition was performed, <b>it dies at</b> the expense <b>of the buyer,</b> and he loses his dinar. <b>But during the rest of the days of the year it is not so.</b> On other days, until the buyer performs the act of pulling to assume ownership of the portion of the bull that he is purchasing, the bull remains in the butcher’s possession. <b>Therefore, if</b> the bull <b>dies</b> before the transaction is complete, <b>it dies at</b> the expense of <b>the seller,</b> who returns the buyer’s money.
+With regard to the phrase <b>“one day” that is stated with regard to</b> the prohibition against slaughtering an animal <b>itself and its offspring, the day follows the night.</b> Therefore, one may slaughter an animal during the day and slaughter its offspring that night, but one may not slaughter an animal at night and slaughter its offspring the following day. <b>Rabbi Shimon ben Zoma derived this</b> by means of a verbal analogy. <b>It is stated in the act of Creation: “One day”</b> (Genesis 1:5), <b>and it is stated with regard to</b> the slaughter of an animal <b>itself and its offspring: “One day”</b> (Leviticus 22:28). <b>Just as</b> concerning the phrase <b>“one day” that is stated in the act of Creation, the day follows the night, so too</b> concerning the phrase <b>“one day” that is stated with regard to</b> the slaughter of an animal <b>itself and its offspring, the day follows the night.</b>
+
+Chapter 6
+
+The mitzva of <b>covering the blood</b> after slaughter <b>is in effect</b> both <b>in Eretz</b> Yisrael <b>and outside of Eretz</b> Yisrael, both <b>in the presence,</b> i.e., the time, <b>of the Temple and not in the presence of the Temple.</b> And it is in effect <b>with regard to non-sacred</b> animals, <b>but</b> it is not in effect <b>with regard to sacrificial</b> ones. <b>And it is in effect with regard to</b> the slaughter of <b>an undomesticated animal and a bird, with regard to</b> animals and birds that are readily <b>available</b> in his home, <b>and with regard to</b> those <b>that are not</b> readily <b>available</b> and are hunted in the wild. <b>And it is in effect with regard to a <i>koy</i>, because it is uncertain</b> whether a <i>koy</i> is a domesticated animal and one is exempt from the covering of its blood or whether it is an undomesticated animal and one is obligated to cover it. <b>And one may not slaughter</b> a <i>koy</i> <b>on a Festival,</b> because covering its blood entails the performance of prohibited labor that is permitted only if there is a definite obligation to cover the blood. <b>And if one slaughtered</b> a <i>koy</i> on a Festival after the fact, <b>one does not cover its blood</b> until after the Festival.
+In the case of <b>one who slaughters</b> an undomesticated animal or a bird <b>and it is discovered to be an animal with a wound that would have caused it to die within twelve months [<i>tereifa</i>];</b> and in the case of <b>one who slaughters</b> an undomesticated animal or a bird <b>for</b> the sake of <b>idol worship; and</b> in the case of <b>one who slaughters a non-sacred</b> animal or bird <b>inside</b> the Temple courtyard <b>or a sacrificial</b> bird <b>outside</b> the Temple courtyard; or in the case of one who slaughters <b>an undomesticated animal or a bird that</b> was sentenced to <b>be stoned,</b> e.g., for killing a person; in all these cases, even though it is prohibited to eat any of these animals or birds, <b>Rabbi Meir deems</b> one <b>obligated</b> to cover their blood, <b>and the Rabbis deem</b> one <b>exempt</b> from doing so because, in their opinion, slaughter that is not fit to render the meat permitted for consumption is not considered an act of slaughter. <b>One who slaughters</b> an animal or bird <b>and it became a carcass by his hand,</b> i.e., the slaughter was performed incorrectly, and <b>one who stabs</b> the animal or bird, <b>and one who tears loose</b> the windpipe and the gullet, are <b>exempt from covering</b> the blood, as no act of slaughter took place, and one is obligated to cover blood only after a valid slaughter.
+In the case of <b>a deaf-mute, an imbecile, or a minor who slaughtered</b> an undomesticated animal or a bird, <b>and others saw them</b> and ensured that the slaughter was properly performed, in which case the slaughter is valid (see 2a), one who oversaw the slaughter is <b>obligated to cover</b> the blood. If they slaughtered the animals <b>among themselves</b> without supervision, one is <b>exempt</b> from the obligation to cover the blood. <b>And likewise with regard to the matter of</b> slaughtering <b>a mother and its offspring</b> on the same day, if a deaf-mute, an imbecile, or a minor <b>slaughtered</b> an undomesticated mother animal <b>and others saw them,</b> it is <b>prohibited to slaughter</b> its offspring <b>after them.</b> If they slaughtered the mother animal <b>among themselves, Rabbi Meir deems</b> it <b>permitted to slaughter</b> its offspring <b>after them and the Rabbis deem</b> it <b>prohibited. And</b> the Rabbis <b>concede that if one slaughtered</b> the offspring thereafter <b>that he does not incur the forty</b> lashes, as it is possible the mother was not properly slaughtered.
+If one <b>slaughtered one hundred undomesticated animals in one place, one covering</b> of the blood suffices <b>for all</b> the animals and there is no obligation to cover the blood of each animal separately. Likewise, if one slaughtered <b>one hundred birds in one place, one covering</b> of the blood suffices <b>for all</b> the birds. If one slaughtered <b>an undomesticated animal and a bird in one place, one covering for all of</b> the blood is sufficient. <b>Rabbi Yehuda says:</b> If one <b>slaughtered an undomesticated animal, he should cover its</b> blood immediately <b>and</b> only <b>thereafter he should slaughter the bird.</b> If one <b>slaughtered</b> an undomesticated animal or bird <b>and did not cover</b> the blood, <b>and another</b> person <b>saw</b> the uncovered blood, the second person is <b>obligated to cover</b> the blood. If one <b>covered</b> the blood <b>and it was</b> then <b>uncovered,</b> he is <b>exempt from covering it</b> again. If <b>the wind</b> blew earth on the blood and <b>covered it,</b> and it was consequently uncovered, he is <b>obligated to cover</b> the blood.
+In a case of the <b>blood</b> of an undomesticated animal or bird <b>that was mixed with water, if there is in</b> the mixture <b>the appearance of blood</b> one is <b>obligated to cover</b> it. If the blood <b>was mixed with wine one views</b> the wine <b>as though it is water,</b> and if a mixture with that amount of water would have the appearance of blood one is obligated to cover it. Likewise, if the blood of an undomesticated animal or a bird <b>was mixed with the blood of a domesticated animal,</b> which one does not have to cover, <b>or with blood of the undomesticated animal</b> that did not flow from the neck and does not require covering, <b>one views</b> the blood <b>as though it is water. Rabbi Yehuda says: Blood does not nullify blood.</b> Therefore, even if the undomesticated animal’s blood, which one must cover, is not recognizable in this mixture, he is obligated to cover the mixture nevertheless.
+With regard to <b>blood that spurts</b> outside the pit over which the animal was slaughtered, or onto a wall, <b>and</b> blood <b>that</b> remained <b>on the</b> slaughtering <b>knife,</b> one is <b>obligated to cover</b> it. <b>Rabbi Yehuda said: When</b> is this the <i>halakha</i>? <b>When no blood</b> remains <b>there</b> from the slaughter <b>except that</b> blood. <b>But</b> if <b>blood</b> remains <b>there</b> from the slaughter <b>that is not that</b> blood, he is <b>exempt from covering</b> it.
+<b>With what</b> substances <b>may one cover</b> the blood <b>and with what</b> substances <b>may one not cover</b> the blood? <b>One</b> may <b>cover</b> the blood <b>with fine</b> granulated <b>manure, with fine sand, with lime, with</b> crushed <b>potsherd, and with a brick or</b> the <b>lid</b> of an earthenware barrel <b>that one crushed. But one may not cover</b> the blood <b>with thick manure, nor with thick,</b> clumped <b>sand, nor with a brick or the lid</b> of an earthenware barrel <b>that one did not crush. Neither may one</b> merely <b>turn a vessel over</b> the blood. <b>Rabban Shimon ben Gamliel stated a principle:</b> With regard to <b>a substance in which plants grow, one may cover</b> blood <b>with it; and</b> with regard to a substance in <b>which plants do not grow, one may not cover</b> blood <b>with it.</b>
+
+Chapter 7
+
+The prohibition of eating <b>the sciatic nerve applies</b> both <b>in Eretz</b> Yisrael <b>and outside of Eretz</b> Yisrael, <b>in the presence of,</b> i.e., the time of, <b>the Temple and not in the presence of the Temple,</b> and <b>with regard to non-sacred</b> animals <b>and with regard to sacrificial</b> animals. <b>And it applies to domesticated animals and to undomesticated animals, to</b> the <b>thigh of the right</b> leg <b>and to</b> the <b>thigh of the left</b> leg. <b>But it does not apply to a bird, due to</b> the fact <b>that</b> the verse makes reference to the sciatic nerve as being “upon the spoon of the thigh” (Genesis 32:33), and a bird <b>has no spoon</b> of the thigh. And the prohibition <b>applies to</b> a late-term animal <b>fetus [<i>shalil</i>]</b> in the womb. <b>Rabbi Yehuda says: It does not apply to a fetus; and</b> similarly, <b>its fat is permitted.</b> <b>And butchers are not deemed credible</b> to say that <b>the sciatic nerve</b> was removed; this is <b>the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: They are deemed credible about</b> the sciatic nerve <b>and about the</b> forbidden <b>fat.</b>
+Although it is prohibited for Jews to eat the sciatic nerve, <b>a</b> Jewish <b>person</b> may <b>send</b> the <b>thigh</b> of an animal <b>to a gentile with the sciatic nerve in it,</b> without concern that the gentile will then sell the thigh to a Jew and the Jew will eat the sciatic nerve. This leniency is <b>due to</b> the fact <b>that the place</b> of the sciatic nerve <b>is conspicuous</b> in the thigh. <b>One who removes the sciatic nerve must</b> scrape away the flesh in the area surrounding the nerve to ensure <b>that he will remove all of it. Rabbi Yehuda says:</b> Scraping is not required; it is sufficient to excise it from the area above the rounded protrusion <b>in order to</b> thereby <b>fulfill the mitzva of removal</b> of the sciatic nerve.
+<b>One who eats an olive-bulk of the sciatic nerve incurs forty</b> lashes. If <b>one eats</b> an entire sciatic nerve <b>and it does not</b> constitute <b>an olive-bulk,</b> he is nevertheless <b>liable</b> to receive lashes, because a complete sciatic nerve is a complete entity. If <b>one ate an olive-bulk from this</b> sciatic nerve in the right leg, <b>and an olive-bulk from that</b> sciatic nerve in the left leg, <b>he incurs [<i>sofeg</i>] eighty</b> lashes. <b>Rabbi Yehuda says: He incurs only forty</b> lashes, for eating the olive-bulk from the right leg, and he is exempt for eating the olive-bulk from the left leg.
+In the case of <b>a thigh that was cooked</b> with <b>the sciatic nerve in it, if there is</b> enough of the sciatic nerve <b>in it</b> to <b>impart</b> its <b>flavor</b> to the thigh, the entire thigh <b>is forbidden</b> for consumption. <b>How does one measure</b> whether there is enough sciatic nerve to impart flavor to the meat of the entire thigh? One relates to it <b>as though</b> the sciatic nerve were <b>meat</b> imparting flavor <b>to a turnip.</b> If meat the volume of the sciatic nerve would impart flavor to a turnip the volume of the thigh when they were cooked together, then the entire thigh is forbidden.
+With regard to <b>a sciatic nerve that was cooked with</b> other <b>sinews, when one identifies</b> the sciatic nerve and removes it, the other sinews are forbidden if the sciatic nerve was large enough to <b>impart flavor. And if</b> he does <b>not</b> identify it, <b>all</b> the sinews are <b>forbidden</b> because each one could be the sciatic nerve; <b>but the broth</b> is forbidden only if the sciatic nerve <b>imparts flavor</b> to the broth. <b>And similarly,</b> in the case of <b>a piece of an animal carcass or a piece of non-kosher fish that was cooked with</b> similar <b>pieces</b> of kosher meat or fish, <b>when one identifies</b> the forbidden piece and removes it, the rest of the meat or fish is forbidden only if the forbidden piece was large enough to <b>impart flavor</b> to the entire mixture. <b>And if</b> he does <b>not</b> identify and remove the forbidden piece, <b>all</b> the pieces <b>are forbidden,</b> due to the possibility that each piece one selects might be the forbidden piece; <b>but the broth</b> is forbidden only if the forbidden piece <b>imparts flavor</b> to the broth.
+The prohibition of eating the sciatic nerve <b>applies to a kosher</b> animal <b>and does not apply to a non-kosher</b> animal. <b>Rabbi Yehuda says:</b> It applies <b>even to a non-kosher</b> animal. <b>Rabbi Yehuda said</b> in explanation: <b>Wasn’t the sciatic nerve forbidden for the children of Jacob,</b> as it is written: “Therefore the children of Israel eat not the sciatic nerve” (Genesis 32:33), <b>yet</b> the meat of <b>a non-kosher animal was still permitted to them?</b> Since the sciatic nerve of non-kosher animals became forbidden at that time, it remains forbidden now. The Rabbis <b>said to</b> Rabbi Yehuda: The prohibition <b>was stated in Sinai, but</b> it <b>was written in its place,</b> in the battle of Jacob and the angel despite the fact that the prohibition did not take effect then.
+
+Chapter 8
+
+It is <b>prohibited to cook any meat</b> of domesticated and undomesticated animals and birds <b>in milk, except for the meat of fish and grasshoppers,</b> whose halakhic status is not that of meat. <b>And</b> likewise, the Sages issued a decree that it is <b>prohibited to place</b> any meat together <b>with</b> milk products, e.g., <b>cheese, on</b> one <b>table.</b> The reason for this prohibition is that one might come to eat them after they absorb substances from each other. This prohibition applies to all types of meat, <b>except for the meat of fish and grasshoppers.</b> And <b>one who takes a vow</b> that <b>meat</b> is prohibited to him is <b>permitted to</b> eat <b>the meat of fish and grasshoppers.</b> <b>The</b> meat of <b>birds may be placed with cheese on</b> one <b>table but</b> may <b>not be eaten</b> together with it; this is <b>the statement of Beit Shammai. And Beit Hillel say:</b> It may <b>neither be placed</b> on one table <b>nor be eaten</b> with cheese. <b>Rabbi Yosei said: This is</b> one <b>of the</b> disputes involving <b>leniencies of Beit Shammai and stringencies of Beit Hillel.</b> The mishna elaborates: <b>With regard to which table</b> are these <i>halakhot</i> <b>stated?</b> It is <b>with regard to a table upon which one eats. But on a table upon which one prepares the cooked food, one</b> may <b>place this</b> meat <b>alongside that</b> cheese or vice versa, <b>and</b> need <b>not be concerned</b> that perhaps they will be mixed and one will come to eat them together.
+<b>A person may bind meat and cheese in one cloth, provided that they do not come into contact with each other. Rabban Shimon ben Gamliel says: Two</b> unacquainted <b>guests [<i>akhsena’in</i>] may eat</b> together <b>on one table, this</b> one eating <b>meat and that</b> one eating <b>cheese, and they</b> need <b>not be concerned</b> lest they come to violate the prohibition of eating meat and milk by partaking of the food of the other.
+In the case of <b>a drop of milk that fell on a piece</b> of meat, <b>if</b> the drop <b>contains</b> enough milk <b>to impart flavor to that piece</b> of meat, i.e., the meat is less than sixty times the size of the drop, the meat is <b>forbidden.</b> If <b>one stirred</b> the contents of <b>the pot</b> and the piece was submerged in the gravy before it absorbed the milk, <b>if</b> the drop <b>contains</b> enough milk <b>to impart flavor to</b> the contents of <b>that</b> entire <b>pot,</b> the contents of the entire pot are <b>forbidden.</b> One who wants to eat <b>the udder</b> of a slaughtered animal <b>tears it and removes its milk,</b> and only then is it permitted to cook it. If <b>he did not tear</b> the udder before cooking it, <b>he does not violate</b> the prohibition against cooking and eating meat and milk and does not receive lashes <b>for it,</b> as the halakhic status of the milk in the udder is not that of milk. One who wants to eat <b>the heart</b> of a slaughtered animal <b>tears it and removes its blood,</b> and only then may he cook and eat it. If <b>he did not tear</b> the heart before cooking and eating it, <b>he does not violate</b> the prohibition against consuming blood and is not liable to receive <i>karet</i> <b>for it.</b> <b>One who places</b> the meat of <b>birds with cheese on the table</b> upon which he eats <b>does not</b> thereby <b>violate</b> a Torah <b>prohibition.</b>
+It is <b>prohibited to cook the meat of a kosher animal in the milk of</b> any <b>kosher animal,</b> not merely the milk of its mother, <b>and</b> deriving <b>benefit</b> from that mixture is <b>prohibited.</b> It is <b>permitted to cook the meat of a kosher animal in the milk of a non-kosher animal,</b> or <b>the meat of a non-kosher animal in the milk of a kosher animal, and</b> deriving <b>benefit</b> from that mixture is <b>permitted. Rabbi Akiva says:</b> Cooking the meat of <b>an undomesticated animal or bird</b> in milk is <b>not</b> prohibited <b>by Torah law, as it is stated: “You shall not cook a kid in its mother’s milk”</b> (Exodus 23:19, 34:26; Deuteronomy 14:21) <b>three times.</b> The repetition of the word “kid” three times <b>excludes an undomesticated animal, a bird, and a non-kosher animal.</b> <b>Rabbi Yosei HaGelili says</b> that <b>it is stated: “You shall not eat of any animal carcass”</b> (Deuteronomy 14:21), <b>and</b> in the same verse <b>it is stated: “You shall not cook a kid in its mother’s milk.”</b> This indicates that meat of an animal <b>that</b> is subject to be <b>prohibited due to</b> the prohibition of eating <b>an unslaughtered carcass</b> is <b>prohibited</b> for one <b>to cook in milk.</b> Consequently, with regard to meat of <b>birds, which</b> is subject to be <b>prohibited due to</b> the prohibition of eating <b>an unslaughtered carcass,</b> one <b>might</b> have thought that it <b>would be prohibited to cook</b> it <b>in milk.</b> Therefore, <b>the verse states: “In its mother’s milk,” excluding a bird, which has no mother’s milk.</b>
+The congealed milk in <b>the stomach</b> of the animal <b>of a gentile and of an</b> unslaughtered <b>animal carcass is prohibited.</b> With regard to <b>one who curdled milk by</b> using <b>the skin of the stomach of a kosher</b> animal as a coagulant to make cheese, which may then have the taste of meat cooked in milk, <b>if</b> the measure of the skin is enough <b>to impart flavor</b> to the milk, <b>that</b> cheese <b>is prohibited.</b> In the case of <b>a kosher</b> animal <b>that suckled</b> milk <b>from a <i>tereifa</i>,</b> the milk in <b>its stomach is prohibited,</b> as the milk is from the <i>tereifa</i>. If it was <b>a <i>tereifa</i> that suckled</b> milk <b>from a kosher</b> animal, the milk in <b>its stomach is permitted,</b> as the milk is from the kosher animal. In both cases, the milk that an animal suckles has the status of the animal from which it was suckled, and not that of the animal which suckled, <b>because</b> the milk <b>is collected in its innards</b> and is not an integral part of its body.
+Although animal fats and blood are similar in that they are both prohibited by Torah law and punishable by <i>karet</i>, there are elements more <b>stringent in</b> the prohibition of <b>fat than in</b> that of <b>blood, and</b> likewise there are elements more <b>stringent in</b> the prohibition of <b>blood than in</b> that of <b>fat.</b> The elements more <b>stringent in</b> the prohibition of <b>fat are</b> the following: The first is <b>that</b> with regard to <b>fat</b> of an offering, one who derives benefit <b>from it</b> is liable for <b>misuse</b> of consecrated property. <b>And</b> second, one is <b>liable for</b> eating <b>it due to</b> violation of the prohibition of <b><i>piggul</i>,</b> if it was from an offering that was slaughtered with the intent to sprinkle its blood or partake of it beyond its designated time, <b>and</b> due to the prohibition of <b><i>notar</i>,</b> if it was from an offering whose period for consumption has expired. <b>And</b> third, if one is ritually impure, he is liable due to the prohibition of partaking of it while <b>impure. This is not so with regard to blood,</b> as one is not liable in these cases for violating the prohibitions of <i>piggul</i>, <i>notar</i>, and partaking of offerings while impure, but rather is liable only for violating the prohibition of consuming blood. <b>And</b> the more <b>stringent</b> element <b>in</b> the prohibition of <b>blood</b> is <b>that</b> the prohibition of <b>blood applies to domesticated animals, undomesticated animals, and birds, both kosher and non-kosher, but</b> the prohibition of forbidden <b>fat applies only to a kosher domesticated animal.</b>
+
+Chapter 9
+
+All foods that became ritually impure through contact with a source of impurity transmit impurity to other food and liquids only if the impure foods measure an egg-bulk. In that regard, the Sages ruled that even if a piece of meat itself is less than an egg-bulk, <b>the</b> attached <b>hide,</b> even if it is not fit for consumption, joins together with the meat to constitute an egg-bulk. <b>And</b> the same is true of <b>the</b> congealed <b>gravy</b> attached to the meat, although it is not eaten; <b>and</b> likewise <b>the spices</b> added to flavor the meat, although they are not eaten; <b>and the meat residue</b> attached to the hide after flaying; <b>and the bones; and the tendons; and</b> the lower section of <b>the horns,</b> which remains attached to the flesh when the rest of the horn is removed; <b>and</b> the upper section of <b>the hooves,</b> which remains attached to the flesh when the rest of the hoof is removed. All these items <b>join together</b> with the meat to constitute the requisite egg-bulk <b>to impart the impurity of food.</b> Although if any of them was an egg-bulk they would not impart impurity of food, when attached to the meat they complete the measure. <b>But</b> they do <b>not</b> join together to constitute the measure of an olive-bulk required to impart <b>the impurity of animal carcasses.</b> <b>Similarly,</b> there is another item that imparts impurity of food but not impurity of animal carcasses: In the case of <b>one who slaughters a non-kosher animal for a gentile and</b> the animal <b>is</b> still <b>twitching</b> and comes into contact with a source of impurity, the animal becomes impure with impurity of food and <b>imparts impurity of food</b> to other food, <b>but</b> does <b>not</b> impart <b>impurity of animal carcasses until</b> it <b>dies, or until one severs its head.</b> The mishna summarizes: The Torah <b>included</b> certain items <b>to impart impurity of food beyond those which it included to impart impurity of animal carcasses.</b> <b>Rabbi Yehuda says:</b> With regard to <b>the meat residue</b> attached to the hide after flaying <b>that</b> was <b>collected, if there is an olive-bulk of it in one place</b> it imparts impurity of an animal carcass, and one who contracts impurity from it and then eats consecrated foods or enters the Temple is <b>liable</b> to receive <i>karet</i>. By collecting it in one place, the person indicates that he considers it as meat.
+<b>These</b> are the entities <b>whose skin</b> has the same halakhic status <b>as their flesh: The skin of</b> a dead <b>person,</b> which imparts impurity like his flesh; <b>and the skin of a domesticated pig,</b> which is soft and eaten by gentiles, and imparts the impurity of an animal carcass like its flesh. <b>Rabbi Yehuda says: Even the skin of a wild boar</b> has the same status. <b>And</b> the halakhic status of the skin of all of the following animals is also like that of their flesh: <b>The skin of the hump of a young camel</b> that did not yet toughen; <b>and the skin of the head of a young calf; and the hide of the hooves; and the skin of the womb; and the skin of</b> an animal <b>fetus</b> in the womb of a slaughtered animal; <b>and the skin beneath the tail</b> of a ewe; <b>and the skin of the gecko [<i>anaka</i>], and the desert monitor [<i>ko’aḥ</i>], and the lizard [<i>leta’a</i>], and the skink [<i>ḥomet</i>],</b> four of the eight creeping animals that impart ritual impurity after death. <b>Rabbi Yehuda says:</b> The halakhic status of the skin of <b>the lizard</b> is <b>like</b> that of the skin of <b>the weasel</b> and is not like that of its flesh. <b>And</b> with regard to <b>all of</b> these skins, in a case <b>where one tanned them or</b> spread them on the ground and <b>trod upon them for the period of time required for tanning,</b> they are no longer classified as flesh and are <b>ritually pure, except for the skin of a person,</b> which maintains the status of flesh. <b>Rabbi Yoḥanan ben Nuri says:</b> All <b>eight creeping animals</b> enumerated in the Torah <b>have skins</b> whose halakhic status is not that of flesh.
+The halakhic status of the hide of an animal after it was flayed is no longer like its flesh in terms of becoming impure and imparting impurity. Nevertheless, in the case of <b>one who flays</b> either <b>a domesticated animal or an undomesticated animal; a ritually pure</b> animal that was slaughtered properly and afterward came in contact with impurity, e.g., the one flaying it is impure, <b>or a ritually impure</b> unslaughtered carcass; <b>a small animal,</b> e.g., sheep, <b>or a large animal,</b> e.g., cattle; and even after flaying the animal’s hide is still partially attached to the flesh, the hide’s halakhic status remains that of flesh in some circumstances. These circumstances are: If he is flaying the animal <b>for</b> the purpose of using the hide as <b>a carpet,</b> a tablecloth, or to drape over a couch, in which case he would cut the hide along the length of the animal from head to tail and then remove the hide from both sides, its halakhic status remains that of flesh until he has flayed <b>the measure of grasping</b> the hide, i.e., two handbreadths. <b>And</b> if he is flaying the animal <b>for</b> the purpose of crafting a leather <b>jug,</b> in which case he cuts a circle near the animal’s neck and removes the hide in a downward movement, its halakhic status remains that of flesh <b>until he flays the</b> animal’s entire <b>breast.</b> In the case of <b>one who</b> seeks to fashion a jug and begins <b>flaying from the legs,</b> until he removes the animal’s hide in <b>its entirety,</b> the entire hide is considered as having <b>a connection</b> with the flesh and its halakhic status remains that of flesh <b>with regard to impurity,</b> i.e., with regard <b>to becoming impure and with regard to imparting impurity.</b> If one removed the entire hide except for <b>the hide over the neck, Rabbi Yoḥanan ben Nuri says: It is not</b> considered to have <b>a connection</b> to the flesh, <b>and the Rabbis say:</b> It is considered to have <b>a connection</b> to the flesh <b>until he removes the</b> animal’s <b>hide in its entirety,</b> including the neck.
+In the case of <b>a hide</b> of an unslaughtered carcass <b>upon which there is an olive-bulk of flesh, one who touches a strand</b> of flesh <b>emerging from</b> the flesh <b>or a hair</b> that is on the side of the hide <b>opposite</b> the flesh <b>is ritually impure.</b> Although he did not touch an olive-bulk of the flesh, he is rendered impure with the impurity of an unslaughtered carcass. The reason is that the strand of flesh has the same status as the flesh itself, and the hair is considered protection to the flesh, which also has the same status as the flesh with regard to one who touches it. If <b>upon</b> the hide <b>there were two half olive-bulks,</b> the hide <b>imparts the impurity</b> of an unslaughtered carcass <b>by means of carrying,</b> because one moves them together, <b>but not by means of contact</b> with the flesh, because one touches them separately; this is <b>the statement of Rabbi Yishmael. Rabbi Akiva says:</b> The hide does not impart impurity, <b>neither by means of contact nor by means of carrying. And Rabbi Akiva concedes in</b> the case of <b>two half olive-bulks where one skewered them with a wood chip and moved them that he is impure. And for what</b> reason <b>does Rabbi Akiva deem</b> one <b>ritually pure</b> in a case where he moved both half olive-bulks with <b>the hide,</b> as in that case, too, he moved them together? <b>It is because the hide</b> separates between them and <b>nullifies them.</b>
+With regard to <b>the thigh bone of</b> a human <b>corpse,</b> <b>and the thigh bone of a sacrificial</b> animal that was rendered unfit as <i>piggul</i>, i.e., an offering that was sacrificed with the intent to consume it after its designated time, or <i>notar</i>, i.e., part of an offering left over after the time allotted for its consumption, <b>whether</b> these thigh bones were <b>sealed</b> and there was no access to the marrow, or <b>whether</b> they were <b>perforated</b> and there was access to the marrow, <b>one who touches them is ritually impure.</b> The reason is that a piece of bone of a corpse the size of a barley grain imparts impurity, and the bone of a sacrificial animal that was disqualified in this manner imparts impurity by rabbinic decree via contact. With regard to <b>the thigh bone of an unslaughtered carcass and the thigh bone of a creeping animal, one who touches them</b> when they are <b>sealed</b> remains <b>ritually pure.</b> If one of these thigh bones was <b>perforated at all, it imparts impurity via contact,</b> as in that case contact with the bone is tantamount to contact with the marrow. <b>From where</b> is it derived <b>that even with regard to</b> impurity transmitted via <b>carrying</b> there is a distinction between sealed and perforated thigh bones? It is derived from a verse, as <b>the verse states: “One who touches</b> the carcass thereof shall be impure until the evening; <b>and one who carries</b> the carcass thereof shall be impure until the evening” (Leviticus 11:39–40), indicating: <b>That which enters the category of</b> impurity via <b>contact, enters the category of</b> impurity via <b>carrying; that which does not enter the category of</b> impurity via <b>contact, does not enter the category of</b> impurity via <b>carrying.</b>
+<b>The egg of a creeping animal in which tissue</b> of an embryo <b>developed</b> and one who comes into contact with the egg are <b>ritually pure,</b> as the impure creeping animal is hermetically sealed. But if <b>one perforated</b> the egg with a hole of <b>any size,</b> one who comes in contact with the egg is <b>ritually impure.</b> In the case of <b>a mouse that</b> grows from the ground and <b>is half-flesh half-earth, one who touches the</b> half that is <b>flesh is impure;</b> one who touches <b>the</b> half that is <b>earth is pure. Rabbi Yehuda says: Even one who touches the</b> half that is <b>earth where it is adjacent to the flesh is ritually impure.</b>
+<b>The limb</b> of an animal, with flesh, sinews, and bones, <b>and the flesh</b> of an animal, <b>that were</b> partially severed and remain <b>hanging from the animal</b> do not have the halakhic status of a limb severed from a living animal, which imparts impurity like an unslaughtered carcass, or of flesh severed from a living animal, which is ritually pure, respectively. If one had intent to eat the limb or the flesh, the limb or flesh becomes impure if it comes in contact with a source of impurity, and they <b>impart impurity as food</b> to other foods and liquids, although they remain <b>in their place</b> attached to the animal. <b>But</b> in order for them to become impure, <b>they need</b> to be <b>rendered susceptible</b> to impurity through contact with one of the seven liquids that facilitate susceptibility. If <b>the animal was slaughtered,</b> although this act of slaughter does not render it permitted for consumption by a Jew (see 73b), the limb and the flesh <b>were</b> thereby <b>rendered susceptible</b> to impurity by coming in contact <b>with the blood of</b> the slaughtered animal, as blood is one of the seven liquids; this is <b>the statement of Rabbi Meir. Rabbi Shimon says: They were not rendered susceptible</b> to impurity through the animal’s own blood; they are rendered susceptible only once they have been wet with another liquid. If <b>the animal died</b> without slaughter, <b>the</b> hanging <b>flesh needs</b> to be <b>rendered susceptible</b> to impurity in order to become impure, as its halakhic status is that of flesh severed from a living animal, which is ritually pure and does not have the status of an unslaughtered carcass. <b>The</b> hanging <b>limb imparts impurity as a limb</b> severed <b>from a living</b> animal <b>but does not impart impurity as the limb of</b> an unslaughtered <b>carcass;</b> this is <b>the statement of Rabbi Meir. And Rabbi Shimon deems</b> the limb <b>ritually pure.</b>
+<b>The limb and the flesh</b> of a person that were partially severed and remain <b>hanging from a person are ritually pure,</b> although there is no potential for healing. If <b>the person died, the</b> hanging <b>flesh is ritually pure,</b> as its halakhic status is that of flesh severed from a living person. <b>The</b> hanging <b>limb imparts impurity as a limb</b> severed <b>from the living and does not impart impurity as a limb from a corpse;</b> this is <b>the statement of Rabbi Meir. And Rabbi Shimon deems</b> the flesh and the limb <b>ritually pure.</b>
+
+Chapter 10
+
+The mitzva to give <b>the foreleg, the jaw, and the maw</b> of slaughtered animals to the priests, known as the gifts of the priesthood, <b>applies</b> both <b>in Eretz</b> Yisrael <b>and outside of Eretz</b> Yisrael, <b>in the presence of the Temple and not in the presence of the Temple,</b> and it applies <b>to non-sacred</b> animals, <b>but not to sacrificial</b> animals. It is necessary to emphasize that it does not apply to sacrificial animals, <b>as by right it should be</b> inferred <i>a fortiori</i>: <b>If non-sacred</b> animals, <b>which are not obligated to</b> have the <b>breast and thigh</b> taken from them and given to the priest, <b>are obligated to</b> have <b>gifts</b> of the priesthood given from them, then with regard to <b>sacrificial</b> animals, <b>which are obligated to</b> have the <b>breast and thigh</b> given from them, <b>is it not right that</b> they should be <b>obligated to</b> have <b>gifts</b> of the priesthood given from them? Therefore, <b>the verse states:</b> “For the breast of waving and the thigh of giving I have taken of the children of Israel from the sacrifice of the peace offerings, <b>and have given them to Aaron the priest and to his sons as a due forever</b> from the children of Israel” (Leviticus 7:34), from which it is derived that the priest <b>has only that which is stated with regard to</b> that <b>matter,</b> i.e., the breast and the thigh, and not the foreleg, the jaw and the maw.
+<b>All sacrificial</b> animals in <b>which a permanent blemish preceded their consecration</b> do not assume inherent sanctity, and only their value is consecrated. <b>And</b> once <b>they were redeemed,</b> they <b>are obligated in</b> the mitzva of <b>a firstborn,</b> i.e., their offspring are subject to being counted a firstborn, <b>and in the gifts</b> of the priesthood, <b>and they can emerge</b> from their sacred status and assume <b>non-sacred</b> status <b>with regard to being shorn and with regard to being utilized for labor,</b> as it is prohibited to shear animals with sacred status or utilize them for labor. <b>And their offspring and their milk are permitted after their redemption.</b> <b>And one who slaughters</b> these animals <b>outside</b> the Temple courtyard is <b>exempt</b> from <i>karet</i>, <b>and</b> those animals <b>do not render</b> an animal that was <b>a substitute</b> for them consecrated. <b>And if</b> these animals <b>died</b> before they were redeemed, <b>they may be redeemed</b> and fed to dogs. Although typically sacrificial animals that were redeemed may not be fed to the dogs, in this case it is permitted. This is the <i>halakha</i> with regard to all animals <b>except for the firstborn</b> animal <b>and the</b> animal <b>tithe,</b> whose sanctity is inherent, even when a permanent blemish preceded their consecration. With regard to <b>all</b> sacrificial animals <b>whose consecration preceded their blemish, or</b> who had <b>a temporary blemish prior to their consecration and afterward developed a permanent blemish and they were redeemed, they are exempt from</b> the mitzva of <b>a firstborn, and from the gifts</b> of the priestood, <b>and they do not emerge</b> from their sacred status and assume <b>non-sacred</b> status <b>with regard to being shorn and with regard to being utilized for labor.</b> <b>And their offspring,</b> which were conceived prior to redemption, <b>and their milk, are prohibited after their redemption. And one who slaughters them outside</b> the Temple courtyard is <b>liable</b> to receive <i>karet</i>, <b>and</b> those animals <b>render</b> an animal that was <b>a substitute</b> for them consecrated. <b>And if</b> these animals <b>died</b> before they were redeemed, they may not be redeemed and fed to dogs; rather, <b>they must be buried.</b>
+With regard to a blemished <b>firstborn</b> animal, which one may slaughter and eat without being required to give the foreleg, jaw, and maw to the priest, <b>that was intermingled with one hundred</b> non-sacred animals, from which one is required to give those gifts, in a case <b>when one hundred</b> different people <b>slaughter all of them,</b> each slaughtering one animal, one <b>exempts them all</b> from giving the gifts, as each could claim that the animal that he slaughtered was the firstborn. If <b>one</b> person <b>slaughtered them all,</b> one <b>exempts one</b> of the animals <b>for him.</b> <b>One who slaughters</b> the animal of a priest <b>for the priest or</b> the animal of a gentile <b>for the gentile is exempt from</b> the obligation to give <b>the gifts</b> of the foreleg, the jaw, and the maw. <b>And</b> an Israelite <b>who enters into partnership with</b> a priest or a gentile <b>must mark</b> the animal to indicate that it is jointly owned and exempt from the obligation to give the gifts. <b>And if</b> a priest sold his animal to an Israelite and <b>said:</b> The animal is sold <b>except for the gifts</b> with it, the Israelite is <b>exempt from</b> the obligation to give <b>the gifts,</b> as they are not his. If the Israelite <b>said</b> to the one slaughtering the animal: <b>Sell me the innards of a cow, and there were gifts</b> included <b>with it,</b> i.e., the maw, the purchaser <b>gives them to the priest and he does not deduct</b> the value of the gifts <b>from the money</b> that he pays <b>him.</b> If <b>he bought</b> the innards <b>from</b> the slaughterer <b>by weight,</b> the purchaser <b>gives</b> the gifts, i.e., the maw, <b>to the priest and deducts</b> the value of the gifts <b>from the money</b> that he pays <b>him.</b>
+In the case of <b>a convert who converted and he had a cow,</b> if the cow <b>was slaughtered before</b> he <b>converted,</b> he is <b>exempt</b> from giving the gifts to the priest. If the animal was slaughtered <b>after he converted,</b> the convert is <b>obligated</b> to give the gifts. If there is <b>uncertainty</b> whether it was slaughtered before or after the conversion, the convert is <b>exempt, as the burden of proof rests upon the claimant.</b> <b>What is the</b> definition of the <b>foreleg</b> that is given to the priests as one of the gifts? It is the part of the leg <b>from the joint of the</b> lower <b>knee until the rounded protrusion</b> surrounding the thigh bone <b>of the foreleg; and that is</b> the foreleg mentioned in the Torah <b>with regard to the nazirite:</b> “And the priest shall take the foreleg of the ram when it is cooked” (Numbers 6:19). <b>And the parallel in the hind leg is the thigh</b> that is given to the priest from the peace offering, which is also from the joint of the lower knee until the rounded protrusion surrounding the thigh bone. <b>Rabbi Yehuda says:</b> The <b>thigh is from the joint of the</b> lower <b>knee until the upper knee</b> joint, which connects the middle and upper parts of the leg. <b>What is the</b> definition of the <b>jaw?</b> It is <b>from the joint of the</b> lower <b>jaw</b> beneath the temples and downward <b>until the upper ring of the windpipe.</b>
+
+Chapter 11
+
+The mitzva of <b>the first sheared wool</b> that every Jew must give to the priest, as stated in the verse: “And the first sheared wool of your flock [<i>tzonekha</i>] shall you give him” (Deuteronomy 18:4), <b>applies</b> both <b>in Eretz</b> Yisrael <b>and outside of Eretz</b> Yisrael, <b>in the presence of the Temple and not in the presence of the Temple,</b> and <b>with regard to non-sacred</b> animals. <b>But</b> it does <b>not</b> apply <b>to sacrificial</b> animals. There are more <b>stringent</b> elements <b>in</b> the mitzva of <b>the foreleg, the jaw, and the maw</b> (see 130a) <b>than</b> in the <i>halakha</i> of <b>the first sheared wool</b> in <b>that</b> the mitzva of <b>the foreleg, the jaw, and the maw applies to cattle and to sheep,</b> as it is written: “Whether it be ox or sheep, that he shall give unto the priest the foreleg, and the jaw, and the maw” (Deuteronomy 18:3); and it applies <b>to numerous</b> animals <b>and to few</b> animals. <b>But</b> by contrast, the mitzva of <b>the first sheared wool applies only to sheep</b> and not to goats and cattle, <b>and applies only to numerous</b> animals.
+<b>And how many are numerous? Beit Shammai say:</b> It is at least <b>two sheep, as it is stated: “That a man shall rear a young cow, and two sheep [<i>tzon</i>]”</b> (Isaiah 7:21), indicating that two sheep are characterized as <i>tzon</i>; and the mitzva of the first sheared wool is written using the term “your flock [<i>tzonekha</i>].” <b>And Beit Hillel say:</b> It is at least <b>five</b> sheep, <b>as it is stated: “And five sheep [<i>tzon</i>] made”</b> (I Samuel 25:18). <b>Rabbi Dosa ben Harkinas says:</b> When shearing <b>five sheep,</b> the <b>sheared</b> wool of each sheep weighing <b>one hundred dinars</b> each <b>and half [<i>peras</i>]</b> of one hundred dinars each, i.e., one hundred and fifty dinars each, <b>are</b> subject to the <b>obligation of the first sheared wool,</b> i.e., they render the owner obligated to give the first sheared wool to the priests. <b>And the Rabbis say:</b> Any <b>five sheep,</b> each of whose <b>sheared</b> wool weighs <b>any amount,</b> render the owner obligated in the mitzva. <b>And how much</b> of the sheared wool <b>does one give to</b> the priest? One gives him sheared wool of the <b>weight</b> of <b>five <i>sela</i> in Judea, which are</b> the equivalent of <b>ten <i>sela</i> in the Galilee,</b> as the weight of the Galilean <i>sela</i> is half that of the Judean <i>sela</i>. Furthermore, although one may give the wool to the priest without laundering it, this must be the weight of the wool once <b>laundered and not</b> when <b>sullied,</b> as is characteristic of wool when sheared. The measure that must be given to the priest is <b>enough to fashion a small garment from it, as it is stated: “Shall you give him”</b> (Deuteronomy 18:4), indicating <b>that</b> the sheared wool <b>must contain enough for</b> a proper <b>gift.</b> If the owner of the shearing <b>did not manage to give it to</b> the priest <b>until he dyed it,</b> the owner is <b>exempt</b> from the mitzva of the first sheared wool, as this constitutes a change in the wool by which means he acquires ownership of it. If he <b>laundered it but did not dye it,</b> he is <b>obligated</b> to give the first sheared wool, as laundering does not constitute a change in the wool. <b>One who purchases the fleece of the sheep of a gentile</b> is <b>exempt from</b> the obligation of giving <b>the first sheared wool</b> to the priest. With regard to <b>one who purchases the fleece of the sheep of another</b> Jew, <b>if</b> the seller <b>kept</b> some of the wool, then <b>the seller is obligated</b> to give the first sheared wool to the priest. If the seller <b>did not keep</b> any of the wool, <b>the buyer is obligated</b> to give it. If the seller <b>had two types</b> of sheep, <b>gray and white,</b> and he <b>sold</b> the buyer the <b>gray</b> fleece <b>but not</b> the <b>white</b> fleece, or if he sold the fleece of the <b>male</b> sheep <b>but not</b> of the <b>female</b> sheep, then <b>this</b> one, the seller, <b>gives</b> the first sheared wool <b>for himself</b> to the priest from the wool that he kept, <b>and that</b> one, the buyer, <b>gives</b> the first sheared wool <b>for himself</b> to the priest from the wool that he bought.
+
+Chapter 12
+
+The mitzva of <b>sending</b> away the mother bird from <b>the nest applies</b> both <b>in Eretz</b> Yisrael <b>and outside of Eretz</b> Yisrael, and <b>in the presence of the Temple and not in the presence of the Temple.</b> It applies <b>to non-sacred</b> birds, <b>but</b> it does <b>not</b> apply <b>to sacrificial</b> birds. There are more <b>stringent</b> elements <b>in the covering of the blood than in the sending</b> away of the mother bird from <b>the nest, as the covering of the blood applies to undomesticated animals and birds, to</b> animals and birds that are readily <b>available</b> in one’s home, <b>and to</b> animals and birds <b>that are not</b> readily <b>available</b> and are hunted in the wild; <b>and the sending</b> of the mother bird from <b>the nest applies only to birds, and applies only to</b> birds <b>that are not</b> readily <b>available.</b> <b>What are</b> considered birds <b>that are not</b> readily <b>available?</b> They are any birds, even domesticated, that may fly away at any time, <b>such as geese or chickens that nested in the orchard [<i>pardes</i>]. But if</b> geese or chickens <b>nested in the house, and likewise,</b> with regard to <b>domesticated pigeons [<i>yonei hardisei’ot</i>],</b> one is <b>exempt from sending</b> away the mother bird.
+ With regard to the nest of <b>a non-kosher bird,</b> one is <b>exempt from sending</b> away the mother bird. In a case where <b>a non-kosher bird is resting upon the eggs of a kosher bird, or a kosher</b> bird <b>is resting upon the eggs of a non-kosher bird,</b> one is <b>exempt from sending</b> away the bird. With regard to <b>a male pheasant [<i>korei</i>],</b> which is known to sit upon the eggs like the female of its species, <b>Rabbi Eliezer deems</b> one <b>obligated</b> to send it away, <b>and the Rabbis deem</b> one <b>exempt</b> from sending it away.
+If the mother bird <b>was hovering</b> over the eggs or fledglings in the nest, <b>when its wings are touching</b> the eggs or fledglings <b>in the nest,</b> one is <b>obligated to send</b> away the mother. When its wings <b>are not touching</b> the eggs or fledglings <b>in the nest,</b> one is <b>exempt from sending</b> away the mother. Even if <b>there is only one fledgling or one egg,</b> one is <b>obligated to send</b> away the mother, <b>as it is stated:</b> “If a bird’s <b>nest</b> happens before you” (Deuteronomy 22:6), indicating that one is obligated to send away the mother bird from the <b>nest in any case.</b> If <b>there were fledglings</b> capable of <b>flying, or unfertilized eggs</b> from which a fledgling will not hatch, one is <b>exempt from sending</b> away the mother bird from the nest, <b>as it is stated</b> in the same verse: <b>“And the mother is resting upon the fledglings or upon the eggs.”</b> From the juxtaposition of the fledglings and the eggs one derives: <b>Just as the fledglings are living, so too, the eggs</b> must <b>be</b> capable of producing <b>living</b> fledglings. This <b>excludes unfertilized</b> eggs, which cannot produce a living fledgling. <b>And</b> furthermore, <b>just as the eggs need their mothers</b> to hatch them, <b>so too, the fledglings</b> must be those that <b>need their mothers.</b> This <b>excludes</b> fledglings that are capable of <b>flying.</b> If <b>one sent</b> away the mother bird <b>and it returned</b> to rest on the eggs, <b>even</b> if it returned <b>four or five times,</b> one is <b>obligated</b> to send it away again, <b>as it is stated: “You shall send [<i>shalle’aḥ teshallaḥ</i>] the mother”</b> (Deuteronomy 22:7). The doubled verb indicates that one must send away the mother bird multiple times if needed. If one <b>said: I am hereby taking the mother and sending</b> away <b>the offspring,</b> he is still <b>obligated</b> to send away the mother even if he sent away the offspring, <b>as it is stated: “You shall send the mother.”</b> If one sent away the mother and <b>took the offspring and</b> then <b>returned them</b> to the mother’s nest, <b>and thereafter the mother returned</b> and rested <b>upon them,</b> one is <b>exempt from sending</b> away the mother bird.
+With regard to <b>one who takes the mother</b> bird <b>with</b> its <b>fledglings, Rabbi Yehuda says: He is flogged</b> for taking the mother bird, <b>and</b> he <b>does not send</b> away the mother. <b>And the Rabbis say: He sends</b> away the mother <b>and is not flogged,</b> as <b>this is the principle:</b> With regard to <b>any prohibition that entails</b> a command to <b>arise</b> and <b>perform</b> a mitzva, <b>one is not flogged for its</b> violation.
+<b>A person may not take the mother</b> bird <b>with the offspring even</b> if he takes the mother for use as part of the ritual <b>to purify the leper.</b> The mishna compares the reward for performing the mitzva of sending away the mother bird from the nest to the reward for performing other mitzvot: <b>And if</b> with regard to the sending away of the mother bird, which is <b>a mitzva</b> whose performance is <b>simple, as</b> it entails a loss of no more than <b>an <i>issar</i>,</b> i.e., the value of the mother bird, <b>the Torah says: “That it may be well with you, and that you may prolong your days”</b> (Deuteronomy 22:7), it may be derived by <b><i>a fortiori</i></b> inference that the reward is no less <b>for</b> the fulfillment <b>of the mitzvot in the Torah</b> whose performance is <b>demanding.</b>
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Chullin/Hebrew/Mishnah based on the Kaufmann manuscript, edited by Dan Be'eri.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Chullin/Hebrew/Mishnah based on the Kaufmann manuscript, edited by Dan Be'eri.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..7ba219db9f47ffedcfaef57a984e1bca5042b698
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Chullin/Hebrew/Mishnah based on the Kaufmann manuscript, edited by Dan Be'eri.txt	
@@ -0,0 +1,1281 @@
+Mishnah Chullin
+משנה חולין
+Mishnah based on the Kaufmann manuscript, edited by Dan Be'eri
+https://archive.org/details/MishnaCorrectedKaufman00WHOLE
+
+משנה חולין
+
+
+
+Chapter 1
+
+<small>א</small>
+הַכֹּל שׁוֹחֲטִין, וּשְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה, 
+חוּץ מֵחֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן, 
+שֶׁמֵּא יְקַלְקְלוּ בִשְׁחִיטָתָן.  
+וְכֻלָּם שֶׁשָּׁחֲטוּ וַאֲחֵרִים רוֹאִים אוֹתָן, 
+שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה.  
+שְׁחִיטַת נָכְרִי נְבֵלָה, וּמְטַמָּא בַמַּשָּׂא.  
+הַשּׁוֹחֵט בַּלַּיְלָה, וְכֵן הַסּוֹמֵא שֶׁשָּׁחַט, 
+שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה.  
+הַשּׁוֹחֵט בַּשַּׁבָּת, וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים, 
+אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, 
+שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה. 
+
+<small>ב</small>
+הַשּׁוֹחֵט בְּמַגַּל יָד, וּבַצּוּר, וּבַקָָּנֶה, 
+שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה.  
+הַכֹּל שׁוֹחֲטִין, וּלְעוֹלָם שׁוֹחֲטִין, 
+וּבַכֹּל שׁוֹחֲטִין, חוּץ מִמַּגַּל קָצִיר, 
+וְהַמְּגֵרָה, וְהַשִּׁנַּיִם, וְהַצִּפֹּרֶן, 
+מִפְּנֵי שֶׁהֵן חוֹנְקִין.  
+הַשּׁוֹחֵט בְּמַגַּל קָצִיר כְּדֶרֶךְ הוֹלָכָתָהּ, 
+בֵּית שַׁמַּי פּוֹסְלִין, 
+וּבֵית הֶלֵּל מַכְשִׁירִין.  
+וְאִם הֶחֱלִיקוּ שִׁנֶּיהָ, 
+הֲרֵי זוֹ כִסְכִין. 
+
+<small>ג</small>
+הַשּׁוֹחֵט מִתּוֹךְ הַטַּבַּעַת, 
+וְשִׁיֵּר בָּהּ מְלֹא הַחוּט עַל פְּנֵי כֻלָּהּ, 
+שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה.  
+רְבִּי יוֹסֵה בִרְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 
+מְלֹא הַחוּט עַל פְּנֵי רֻבָּהּ. 
+
+<small>ד</small>
+הַשּׁוֹחֵט מִן הַצְּדָדִין, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה.  
+הַמּוֹלֵק מִן הַצְּדָדִין, מְלִיקָתוֹ פְסוּלָה.  
+הַשּׁוֹחֵט מִן הָעֹרֶף, שְׁחִיטָתוֹ פְסוּלָה.  
+הַמּוֹלֵק מִן הָעֹרֶף, מְלִיקָתוֹ כְשֵׁרָה.  
+הַשּׁוֹחֵט מִן הַצַּוָּאר, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה.  
+הַמּוֹלֵק מִן הַצַּוָּאר, מְלִיקָתוֹ פְסוּלָה; 
+שֶׁכָּל הָעֹרֶף כָּשֵׁר לִמְלִיקָה, 
+וְכָל הַצַּוָּאר כָּשֵׁר לִשְׁחִיטָה.  
+<small>ה</small>
+נִמְצָא הַכָּשֵׁר בִּשְׁחִיטָה, פָּסוּל בִּמְלִיקָה; 
+הַכָּשֵׁר בִּמְלִיקָה, פָּסוּל בִּשְׁחִיטָה. 
+
+הַכָּשֵׁר בַּתּוֹרִין, פָּסוּל בִּבְנֵי יוֹנָה; 
+הַכָּשֵׁר בִּבְנֵי יוֹנָה, פָּסוּל בַּתּוֹרִין.  
+תְּחִלַּת הַצֵּהוּב, בָּזֶה וּבָזֶה פָסוּל. 
+
+<small>ז</small>
+הַכָּשֵׁר בַּפָּרָה, פָּסוּל בָּעֲגָלָה; 
+הַכָּשֵׁר בָּעֲגָלָה, פָּסוּל בַּפָּרָה.  
+הַכָּשֵׁר בַּכֹּהֲנִים, פָּסוּל בַּלְוִיִּם; 
+הַכָּשֵׁר בַּלְוִיִּם, פָּסוּל בַּכֹּהֲנִים.  
+הַטָּהוֹר בִּכְלִי חֶרֶשׂ, טָמֵא בְכָל הַכֵּלִים; 
+הַטָּהוֹר בְּכָל הַכֵּלִים, טָמֵא בִכְלִי חֶרֶשׂ.  
+הַטָּהוֹר בִּכְלִי עֵץ, טָמֵא בִּכְלֵי מַתְּכוֹת; 
+הַטָּהוֹר בִּכְלֵי מַתְּכוֹת, טָמֵא בִכְלִי עֵץ.  
+הַחַיָּב בַּשְּׁקֵדִים הַמָּרִים, פָּטוּר בַּמְּתוּקִים; 
+הַחַיָּב בַּמְּתוּקִים, פָּטוּר בַּמָּרִים. 
+
+<small>ח</small>
+הַתָּמָד, 
+עַד שֶׁלֹּא הֶחְמִיץ, אֵינוּ נִלְקָח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, 
+מִשֶּׁהֶחְמִיץ, נִלְקָח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר. 
+הָאַחִים הַשּׁוּתָפִים שֶׁחַיָּבִין בַּקָּלְבּוֹן, 
+פְּטוּרִין מִמַּעְשַׂר בְּהֵמָה, 
+וְשֶׁחַיָּבִין בְּמַעְשַׂר בְּהֵמָה, 
+פְּטוּרִין מִן הַקָּלְבּוֹן.  
+כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ קְנָס, אֵין מֶכֶר, 
+וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מֶכֶר, אֵין קְנָס.  
+כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מֵאוּן, אֵין חֲלִיצָה, 
+וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חֲלִיצָה, אֵין מֵאוּן.  
+כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ תְּקִיעָה, אֵין הַבְדָּלָה, 
+וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ הַבְדָּלָה, אֵין תְּקִיעָה. 
+כֵּיצַד?
+יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת, 
+תּוֹקְעִין וְלֹא מַבְדִּילִין; 
+לְאַחַר הַשַּׁבָּת, מַבְדִּילִין וְלֹא תוֹקְעִין.  
+כֵּיצַד מַבְדִּילִין? 
+"בֵּין קֹדֶשׁ לְקֹדֶשׁ".  
+רְבִּי דוֹסָה אוֹמֵר: 
+"בֵּין קֹדֶשׁ הֶחָמוּר לְקֹדֶשׁ הַקַּל". 
+
+
+
+
+
+Chapter 2
+
+<small>א</small>
+הַשּׁוֹחֵט אֶחָד בָּעוֹף וּשְׁנַיִם בַּבְּהֵמָה, 
+שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה.  
+וְרֻבּוֹ שֶׁלְּאֶחָד כָּמוֹהוּ.  
+רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 
+עַד שֶׁיִּשְׁחֹט אֶת הַוָּרִידִין.  
+
+<small>ב</small>
+חֲצִי אֶחָד בָּעוֹף, אֶחָד וָחֵצִי בַבְּהֵמָה, 
+שְׁחִיטָתוֹ פְסוּלָה.  
+רֹב אֶחָד בָּעוֹף וְרֹב שְׁנַיִם בַּבְּהֵמָה, 
+שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה. 
+
+<small>ג</small>
+הַשּׁוֹחֵט שְׁנֵי רָאשִׁין כְּאַחַת, 
+שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה.  
+שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בַּסְּכִין וְשׁוֹחֲטִין, 
+אֲפִלּוּ אֶחָד מִלְּמַעְלָן וְאֶחָד מִלְּמַטָּן, 
+שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה.  
+
+<small>ד</small>
+הִתִּיז אֶת הָרֹאשׁ בְּבַת אַחַת, 
+פְּסוּלָה.  
+הָיָה שׁוֹחֵט, 
+וְהִתִּיז אֶת הָרֹאשׁ בְּבַת אַחַת, 
+אִם יֵשׁ בַּסְּכִין מְלֹא צַוָּאר, 
+כָּשֵׁר.  
+הָיָה שׁוֹחֵט, 
+וְהִתִּיז שְׁנֵי הָרָאשִׁים כְּאַחַת, 
+אִם יֵשׁ בַּסְּכִין מְלֹא צַוָּאר אֶחָד, 
+כָּשֵׁר.  
+בַּמֵּי דְבָרִים אֲמוּרִים? 
+בִּזְמַן שֶׁהוֹלִיךְ וְלֹא הֵבִיא, 
+אוֹ הֵבִיא וְלֹא הוֹלִיךְ, 
+אֲבָל אִם הוֹלִיךְ וְהֵבִיא, 
+אֲפִלּוּ כָל שֶׁהוּא, אֲפִלּוּ בְאֻזְמֵל, 
+כָּשֵׁר.  
+
+<small>ה</small>
+נָפְלָה סְכִין וְשָׁחֲטָה, 
+אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁחֲטָה כְדַרְכָּהּ, 
+פְּסוּלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים יב,כא) 
+"וְזָבַחְתָּ... וְאָכַלְתָּ", 
+מַה שֶּׁאַתָּה זוֹבֵחַ, אַתָּה אוֹכֵל.  
+
+<small>ו</small>
+נָפְלָה סְכִין וְהִגְבִּיהָהּ, 
+נָפְלוּ כֵלָיו וְהִגְבִּיהָן, 
+הִשְׁחִיז אֶת הַסְּכִין, עָף, 
+וּבָא חֲבֵרוֹ וְשָׁחַט, 
+אִם שָׁהָא כְדֵי שְׁחִיטָה אַחַת, 
+פְּסוּלָה. 
+רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: 
+אִם שָׁהָא כְדֵי בִקּוּר. 
+
+<small>ז</small>
+שָׁחַט אֶת הַוֵּשֶׁט וּפָסַק אֶת הַגַּרְגֶּרֶת, 
+שָׁחַט אֶת הַגַּרְגֶּרֶת וּפָסַק אֶת הַוֵּשֶׁט, 
+שָׁחַט אֶת אֶחָד מֵהֶן וְהִמְתִּין לָהּ עַד שֶׁמֵּתָה, 
+אוֹ שֶׁהֶחֱלִיד אֶת הַסְּכִין תַּחַת הַשֵּׁנִי וּפְסָקוֹ, 
+רְבִּי יִשְׁבְּאָב אוֹמֵר: 
+נְבֵלָה.  
+רְבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: 
+טְרֵפָה.  
+כְּלָל אָמַר רְבִּי יִשְׁבְּאָב מִשֵּׁם רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ: 
+כָּל שֶׁנִּפְסָלָה מִשְּׁחִיטָתָהּ, נְבֵלָה. 
+כָּל שֶׁשְּׁחִיטָתָהּ כָּרָאוּי, 
+וְדָבָר אַחֵר גָּרַם לָהּ לְהִפָּסֵל, טְרֵפָה.  
+וְהוֹדָה לוֹ רְבִּי עֲקִיבָה. 
+
+<small>ח</small>
+הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף, 
+וְלֹא יָצָא מֵהֶן דָּם, כְּשֵׁרִים, 
+נֶאֱכָלִים בְּיָדַיִם מְסֹאָבוֹת, 
+לְפִי שֶׁלֹּא הָכְשָׁרוּ בַדָּם.  
+רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: 
+הָכְשָׁרוּ בִשְׁחִיטָה. 
+
+<small>ט</small>
+הַשּׁוֹחֵט אֶת הַמְסֻכֶּנֶת, 
+רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: 
+עַד שֶׁתְּפַרְכֵּס בַּיָּד וּבָרֶגֶל.  
+רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: 
+דַּיָּהּ אִם זִנֵּקָה.  
+אָמַר רְבִּי שִׁמְעוֹן: 
+אַף הַשּׁוֹחֵט בַּלַּיְלָה, 
+וּבַשַּׁחַר עָמַד וּמָצָא כֳתָלִים מְלֵאִים דָּם, 
+כְּשֵׁרָה, שֶׁזִּנֵּקָה כְמִדַּת רְבִּי אֱלִיעֶזֶר.  
+וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: 
+עַד שֶׁתְּפַרְכֵּס בַּיָּד וּבָרֶגֶל.  
+אוֹ עַד שֶׁתְּכַשְׁכֵּשׁ בִּזְנָבָהּ.  
+אֶחָד בְּהֵמָה דַקָּה וְאֶחָד בְּהֵמָה גַסָּה.  
+בְּהֵמָה דַקָּה שֶׁפָּשְׁטָה אֶת יָדָהּ וְלֹא הֶחֱזִירָהּ, 
+פְּסוּלָה, 
+שֶׁאֵינָה אֶלָּא הוֹצָאַת נֶפֶשׁ.  
+בַּמֵּי דְבָרִים אֲמוּרִים? 
+שֶׁהָיְתָה בְחֶזְקַת מְסֻכֶּנֶת, 
+אֲבָל אִם הָיְתָה בְחֶזְקַת בְּרִיָה, 
+אֲפִלּוּ לֹא הָיוּ בָהּ אֶחָד מִן הַסִּימָנִים הַלָּלוּ, 
+כְּשֵׁרָה. 
+
+<small>י</small>
+הַשּׁוֹחֵט לַנָּכְרִי, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.  
+רְבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל.  
+אָמַר רְבִּי אֱלִיעֶזֶר: 
+אֲפִלּוּ שְׁחָטָהּ 
+שֶׁיֹּאכַל הַנָּכְרִי מֵחֲצַר הַכָּבֵד שֶׁלָּהּ, 
+פְּסוּלָה, 
+שֶׁמַּחְשֶׁבֶת הַנָּכְרִי לַעֲבוֹדָה זָרָה.  
+
+<small>יא</small>
+אָמַר רְבִּי יוֹסֵה: 
+קַל וָחֹמֶר הַדְּבָרִים: 
+מָה אִם בִּמְקוֹם שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת בַּמֻּקְדָּשִׁין, 
+אֵין הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶלָּא לְאַחַר הָעוֹבֵר, 
+מְקוֹם שֶׁאֵין הַמַּחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת בַּחֻלִּין, 
+לֹא יְהֵא הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶלָּא לְאַחַר הַשּׁוֹחֵט? 
+
+<small>יב</small>
+הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם הָרִים, לְשֵׁם גְּבָעוֹת, 
+לְשֵׁם יַמִּים, לְשֵׁם נְהָרוֹת, 
+לְשֵׁם מִדְבָּרוֹת, 
+שְׁחִיטָתוֹ פְסוּלָה.  
+שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בַּסְּכִין וְשׁוֹחֲטִין, 
+אֶחָד לְשֵׁם אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ, 
+וְאֶחָד לְשֵׁם דָּבָר כָּשֵׁר, 
+שְׁחִיטָתָן פְּסוּלָה. 
+
+<small>יג</small>
+אֵין שׁוֹחֲטִין לֹא לְתוֹךְ הַיַּמִּים, 
+וְלֹא לְתוֹךְ הַנְּהָרוֹת, 
+וְלֹא לְתוֹךְ הַכֵּלִים, 
+אֲבָל שׁוֹחֵט הוּא לְתוֹךְ הָעֹגֶל שֶׁלַּמַּיִם, 
+וּבַסְּפִינָה עַל גַּבֵּי כֵלִים.  
+אֵין שׁוֹחֲטִין בַּגּוּמָא, 
+אֲבָל עוֹשֶׂה הוּא אָדָן גּוּמָא לְתוֹךְ בֵּיתוֹ, 
+בִּשְׁבִיל שֶׁיִּכָּנֵס הַדָּם לְתוֹכָהּ.  
+וּבַשּׁוּק לֹא יַעֲשֶׂה כֵן, 
+שֶׁלֹּא יְחַקֶּה אֶת הַמִּינִים. 
+
+<small>יד</small>
+הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם עוֹלָה, 
+לְשֵׁם שְׁלָמִים, 
+לְשֵׁם אָשָׁם תָּלוּי, 
+לְשֵׁם פֶּסַח, 
+לְשֵׁם תּוֹדָה, 
+שְׁחִיטָתוֹ פְסוּלָה. 
+רְבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר.  
+שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בַּסְּכִין וְשׁוֹחֲטִין, 
+אֶחָד לְשֵׁם אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ, 
+וְאֶחָד לְשֵׁם דָּבָר כָּשֵׁר, 
+שְׁחִיטָתוֹ פְסוּלָה. 
+
+<small>טו</small>
+הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם חַטָּאת, 
+לְשֵׁם אָשָׁם וַדַּאי, 
+לְשֵׁם בְּכוֹר, 
+לְשֵׁם מַעֲשֵׂר, 
+לְשֵׁם תְּרוּמָה, 
+שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה.  
+זֶה הַכְּלָל: 
+דָּבָר שֶׁהוּא נִדָּר וְנִדָּב, 
+הַשּׁוֹחֵט לִשְׁמוֹ פָסוּל. 
+וְדָבָר שֶׁאֵינוּ לֹא נִדָּר וְלֹא נִדָּב, 
+הַשּׁוֹחֵט לִשְׁמוֹ כָּשֵׁר. 
+
+
+
+
+
+Chapter 3
+
+<small>א</small>
+אֵלּוּ טְרֵפוֹת בַּבְּהֵמָה: 
+נְקוּבַת הַוֵּשֶׁט, 
+וּפְסוּקַת הַגַּרְגֶּרֶת, 
+נִקַּב קְרוּם שֶׁלַּמֹּחַ, 
+נִקַּב הַלֵּב לְבֵית חֲלָלוֹ, 
+נִפְסַק חוּט שֶׁלַּשִּׁזְרָה, 
+נִטְּלָה הַכָּבֵד וְלֹא נִשְׁתַּיַּר מִמֶּנָּה כְלוּם, 
+הָרֵיאָה שֶׁנִּקָּבָה, 
+אוֹ שֶׁחָסָרָה.  
+רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: 
+עַד שֶׁתִּנָּקֵב לְבֵית הַסִּיפוֹנוֹת.  
+
+<small>ב</small>
+נִקְּבָה הַקֵּבָה, 
+נִקְּבָה הַמָּרָה, 
+נִקְּבוּ הַדַּקִּים, 
+הַכֶּרֶס הַפְּנִימִית שֶׁנִּקָּבָה, 
+אוֹ שֶׁנִּקְרַע רֹב הַחִיצוֹנָה.  
+רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 
+בִּגְדוֹלָה טֶפַח, וּבִקְטַנָּה רֻבָּהּ.  
+
+<small>ג</small>
+הֶמְסֵס וּבֵית הַכּוֹסוֹת שֶׁנִּקָּבוּ לַחוּץ.  
+נָפְלָה מִן הַגַּג וְנִשְׁתַּבְּרוּ רֹב צְלָעוֹתֶיהָ, 
+וּדְרוּסַת הַזְּאֵב.  
+רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 
+דְּרוּסַת הַזְּאֵב, בַּדַּקָּה, 
+וּדְרוּסַת הָאֲרִי, בַּגַּסָּה. 
+דְּרוּסַת הַנֵּץ, בְּעוֹף הַדַּק, 
+וּדְרוּסַת הַגֵּז, בְּעוֹף הַגַּס.  
+זֶה הַכְּלָל, 
+כָּל שֶׁאֵין כָּמוֹהָ חָיָה, טְרֵפָה. 
+
+<small>ד</small>
+אֵלּוּ כְשֵׁרוֹת בַּבְּהֵמָה: 
+נִקְּבָה הַגַּרְגֶּרֶת, אוֹ שֶׁנִּסְדָּקָה.  
+עַד כַּמָּה תֶחְסַר? 
+רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: 
+עַד כְּאִסַּר הָאִיטַלְקִי.  
+
+<small>ה</small>
+נִפְחָתָה הַגֻּלְגּלֶת וְלֹא נִקַּב קְרוּם שֶׁלַּמֹּחַ, 
+נִקַּב הַלֵּב וְלֹא לְבֵית חֲלָלוֹ, 
+נִשְׁבְּרָה הַשִּׁזְרָה וְלֹא נִפְסַק הַחוּט שֶׁלָּהּ, 
+נִטְּלָה הַכָּבֵד וְנִשְׁתַּיַּר מִמֶּנָּה כָל שֶׁהוּא, 
+הֶמְסֵס וּבֵית הַכּוֹסוֹת שֶׁנִּקָּבוּ זֶה לְתוֹךְ זֶה, 
+נִטַּל הַטְּחוֹל, 
+נִטְּלוּ הַכְּלָיוֹת, 
+נִטַּל לֶחִי הַתַּחְתּוֹן, 
+נִטְּלָה הָאוֹם שֶׁלָּהּ, 
+וַחֲרוּתָה בִידֵי שָׁמַיִם,  
+כְּשֵׁרָה.
+הַגְּלוּדָה, 
+רְבִּי מֵאִיר מַכְשִׁיר, 
+וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין. 
+
+<small>ו</small>
+אֵלּוּ טְרֵפוֹת בָּעוֹף: 
+נְקוּבַת הַוֵּשֶׁט, 
+וּפְסוּקַת הַגַּרְגֶּרֶת. 
+הִכַּתָּהּ חֻלְדָּה עַל רֹאשָׁהּ, 
+מָקוֹם שֶׁהִיא עוֹשָׂה אוֹתָהּ טְרֵפָה. 
+נִקַּב הַקָּרְקֳבָן, 
+נִקְּבוּ הַדַּקִּין. 
+נָפְלָה לָאוּר וְנֶחְמְרוּ בְנֵי מֵעֶיהָ, 
+אִם יְרֻקִּים, פְּסוּלָה, 
+וְאִם אֲדֻמִּין, כְּשֵׁרָה.  
+דְּרָסָהּ, 
+וּטְרָפָהּ לַכֹּתֶל, 
+אוֹ שֶׁרְצָצַתָּהּ בְּהֵמָה וְהִיא מְפַרְכֶּסֶת, 
+אִם שָׁהָת מֵעֵת לְעֵת וּשְׁחָטָהּ, 
+כְּשֵׁרָה. 
+
+<small>ז</small>
+אֵלּוּ כְשֵׁרוֹת בָּעוֹף: 
+נִקְּבָה הַגַּרְגֶּרֶת, 
+אוֹ שֶׁנִּסְדָּקָה. 
+הִכַּתָּהּ חֻלְדָּה עַל רֹאשָׁהּ, 
+מָקוֹם שֶׁאֵינָה עוֹשָׂהּ טְרֵפָה. 
+נִקַּב הַזְּפָק. 
+רְבִּי אוֹמֵר: 
+אֲפִלּוּ נִטַּל. 
+יָצְאוּ בְנֵי מֵעֶיהָ וְלֹא נִקָּבוּ. 
+נִשְׁתַּבְּרוּ אֲגַפֶּיהָ, 
+נִמְרְטוּ כְנָפֶיהָ.  
+רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 
+אִם נִטְּלָה הַנּוֹצָה, פְסוּלָה. 
+
+<small>ח</small>
+אֲחוּזַת הַדָּם, 
+וְהַמְעֻשֶּׁנֶת, 
+שֶׁאָכְלָה רֹדַפְנִי, 
+שֶׁאָכְלָה צוֹאַת תַּרְנָגְלִים, 
+וְשֶׁשָּׁתָת הַמַּיִם הָרָעִים, 
+פְסוּלָה.  
+אָכְלָה סַם הַמָּוֶת, 
+אוֹ שֶׁנְּשָׁכָׁהּ נָחָשׁ, 
+מֻתֶּרֶת מִשֵּׁם טְרֵפָה, 
+וַאֲסוּרָה מִפְּנֵי סַכָּנַת נְפָשׁוֹת. 
+
+<small>ט</small>
+סִימָנֵי בְהֵמָה וְחַיָּה נֶאֶמְרוּ מִן הַתּוֹרָה, 
+וְסִימָנֵי הָעוֹף לֹא נֶאֶמְרוּ.  
+אָמְרוּ חֲכָמִים: 
+כָּל עוֹף הַדּוֹרֵס, טָמֵא.  
+כָּל שֶׁיֶּשׁ לוֹ אֶצְבַּע יְתֵרָה, 
+וּזְפָק וְקָרְקֳבָן נִקְלָף, טָהוֹר.  
+רְבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר: 
+כָּל עוֹף חוֹלֵק אֶת רַגְלָיו, טָמֵא. 
+
+<small>י</small>
+וּבַחֲגָבִין: 
+כָּל שֶׁיֶּשׁ לוֹ אַרְבַּע רַגְלַיִם, 
+אַרְבַּע כְּנָפַיִם וְקַרְסֻלַּיִם, 
+וּכְנָפָיו חוֹפוֹת אֶת רֻבּוֹ.  
+רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: 
+שְׁמוֹ חָגָב.  
+וּבַדָּגִים: 
+כָּל שֶׁיֶּשׁ לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת.  
+רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 
+שְׁנֵי קַשְׂקַשִּׂין וּסְנַפִּיר אֶחָד.  
+אֵלּוּ הֵן הַקַּשְׂקַשִּׂין? 
+הַקְּבוּעִין בּוֹ. 
+וּסְנַפִּירִין? 
+שֶׁיְּהֵא פוֹרֵחַ בָּהֶן. 
+
+
+
+
+
+Chapter 4
+
+<small>א</small>
+בְּהֵמָה שֶׁהִיא מְקַשָּׁה לֵילֵד, 
+הוֹצִיא הָעֹבֶר אֶת יָדוֹ וְהֶחֱזִירָהּ, מֻתָּר.  
+הוֹצִיא אֶת רֹאשׁוֹ, 
+אַף עַל פִּי שֶׁהֶחֱזִירוֹ, הֲרֵי זֶה כְיָלוּד.  
+חֻתַּךְ מִן הָעֹבֶר בְּמֵעֶיהָ, מֻתָּר בַּאֲכִילָה.  
+מִן הַטְּחוֹל וּמִן הַכְּלָיוֹת, אָסוּר בַּאֲכִילָה.  
+זֶה הַכְּלָל: 
+דָּבָר שֶׁהוּא גוּפָהּ, אָסוּר, 
+וְדָבָר שֶׁאֵינוּ גוּפָהּ, מֻתָּר. 
+
+<small>ב</small>
+מְבַכֶּרֶת שֶׁהִיא מְקַשָּׁה לֵילֵד, 
+מְחַתֵּךְ אֵבֶר אֵבֶר וּמַשְׁלִיךְ לַכְּלָבִים.  
+יָצָא רֻבּוֹ, הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר, 
+וְנִפְטְרָה מִן הַבְּכוֹרָה.  
+
+<small>ג</small>
+בְּהֵמָה שֶׁמֵּת עֳבָרָהּ בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ, &lt;עוֹבָרָהּ&gt;
+הוֹשִׁיט הָרוֹעֶה אֶת יָדוֹ וְנָגַע בּוֹ, 
+בֵּין בִּבְהֵמָה טְמֵאָה, 
+בֵּין בִּבְהֵמָה טְהוֹרָה, טָהוֹר.  
+רְבִּי יוֹסֵה הַגָּלִילִי אוֹמֵר: 
+בִּטְמֵאָה, טָמֵא; 
+וּבִטְהוֹרָה, טָהוֹר.  
+
+<small>ד</small>
+הָאִשָּׁה שֶׁמֵּת וַלְדָהּ בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ, 
+הוֹשִׁיטָה הַחָיָה אֶת יָדָהּ וְנָגְעָה בוֹ, 
+הַחָיָה טְמֵאָה טֻמְאַת שִׁבְעָה, 
+וְהָאִשָּׁה טְהוֹרָה עַד שֶׁיֵּצֵא הַוֶּלֶד. 
+
+<small>ה</small>
+בְּהֵמָה שֶׁהִיא מְקַשָּׁה לֵילֵד, 
+הוֹצִיא הָעֹבֶר אֶת יָדוֹ וַחֲתָכָהּ, 
+וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט אֶת אִמּוֹ, 
+הַבָּשָׂר טָהוֹר.  
+שָׁחַט אֶת אִמּוֹ, 
+וְאַחַר כָּךְ חֲתָכָהּ, 
+הַבָּשָׂר מַגַּע נְבֵלָה.  
+דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.  
+וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: 
+מַגַּע טְרֵפָה שְׁחוּטָה. 
+מַה מָּצִינוּ בִּטְרֵפָה שֶׁשְּׁחִיטָתָהּ מְטַהֲרַתָּה, 
+אַף שְׁחִיטַת בְּהֵמָה תְטַהֵר אֶת הָעֹבֶר.  
+
+<small>ו</small>
+אָמַר לָהֶם רְבִּי מֵאִיר: 
+לֹא! 
+אִם טִהֲרָה שְׁחִיטַת טְרֵפָה אוֹתָהּ בְּדָבָר שֶׁהוא גּוּפָהּ, 
+תְּטַהֵר אֶת הָעֹבֶר, דָּבָר שֶׁאֵינוּ גוּפָהּ! 
+וּמְנַיִן לִטְרֵפָה שֶׁשְּׁחִיטָתָהּ מְטַהֲרַתָּה? 
+בְּהֵמָה טְמֵאָה אֲסוּרָה בַאֲכִילָה, 
+וּטְרֵפָה אֲסוּרָה בַאֲכִילָה; 
+מַה בְּהֵמָה טְמֵאָה, אֵין שְׁחִיטָתָהּ מְטַהֲרַתָּה, 
+אַף טְרֵפָה, לֹא תְטַהֲרֶנָּה שְׁחִיטָתָהּ? 
+
+<small>ז</small>
+אָמְרוּ לוֹ: 
+לֹא! 
+אִם בִבְהֵמָה טְמֵאָה, 
+שֶׁלֹּא הָיְתָה לָהּ שָׁעַת כֹּשֶׁר, 
+תֹּאמַר בִּטְרֵפָה, 
+שֶׁהָיְתָה לָהּ שָׁעַת כֹּשֶׁר? 
+טֹל לָךְ מַה שֶּׁהֵבֵאתָ! 
+הֲרֵי שֶׂנּוֹלְדָה טְרֵפָה מִן הַבֶּטֶן מְנַיִן? 
+לֹא! 
+אִם אָמַרְתָּ בִבְהֵמָה טְמֵאָה, 
+שֶׁאֵין לְמִינָהּ שְׁחִיטָה, 
+תֹּאמַר בִּטְרֵפָה, 
+שֶׁיֵּשׁ לְמִינָהּ שְׁחִיטָה? 
+בֶּן שְׁמוֹנָה חַי, 
+אֵין שְׁחִיטָתוֹ מְטַהֲרַתּוּ, &lt;שְׁחִיטָתָהּ&gt;
+שֶׁאֵין לְמִינוֹ שְׁחִיטָה. 
+
+<small>ח</small>
+הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה, 
+וּמָצָא בָהּ בֶּן שְׁמוֹנָה חַי אוֹ מֵת, 
+אוֹ בֶן תִּשְׁעָה מֵת, 
+קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת דָּמוֹ.  
+מָצָא בָהּ בֶּן תִּשְׁעָה חַי, 
+טָעוּן שְׁחִיטָה, 
+וְחַיָּב מִשֵּׁם 'אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ'.  
+דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.  
+וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: 
+שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהֲרַתּוּ.  
+רְבִּי שִׁמְעוֹן הַשֵּׁזוּרִי [אוֹמֵר]: 
+אֲפִלּוּ בֶן חָמֵשׁ שָׁנִים וְהוּא חוֹרֵשׁ בַּשָּׂדֶה, 
+שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהֲרַתּוּ.  
+קְרָעָהּ וּמָצָא בָהּ בֶּן תִּשְׁעָה חַי, 
+טָעוּן שְׁחִיטָה, 
+לְפִי שֶׁלֹּא נִשְׁחָטָה אִמּוֹ. 
+
+<small>ט</small>
+בְּהֵמָה שֶׁנֶּחְתְּכוּ רַגְלֶיהָ, 
+מִן הָאַרְכּוּבָה וּלְמַטָּן, כְּשֵׁרָה; 
+מִן הָאַרְכּוּבָה וּלְמַעְלָן, פְּסוּלָה.  
+וְכֵן שֶׁנִּטַּל צֹמֶת הַגִּידִים.  
+נִשְׁבַּר לוֹ הָעֶצֶם, 
+אִם רֹב הַבָּשָׂר קַיָּם, 
+שְׁחִיטָתָהּ מְטַהֲרַתּוּ; 
+אִם אֵין רֹב הַבָּשָׂר קַיָּם, 
+אֵין שְׁחִיטָתָהּ מְטַהֲרַתּוּ. 
+
+<small>י</small>
+הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה וּמָצָא בָהּ שִׁלְיָה, 
+נֶפֶשׁ הַיָּפָה תֹאכַל. 
+אֵינָה מְטַמָּא טֻמְאַת אֳכָלִין, 
+וְלֹא טֻמְאַת נְבֵלוֹת.  
+חִשֵּׁב עָלֶיהָ, 
+מְטַמָּא טֻמְאַת אֳכָלִין, 
+אֲבָל לֹא טֻמְאַת נְבֵלוֹת.  
+שִׁלְיָה [שֶׁיָּצְתָה] מִקְצָתָהּ, 
+אֲסוּרָה בַאֲכִילָה. 
+כְּסִימַן הַוֶּלֶד בָּאִשָּׁה, 
+כָּךְ סִימַן הַוֶּלֶד בַּבְּהֵמָה.  
+מְבַכֶּרֶת שֶׁהִפִּילָה שִׁלְיָה, 
+יַשְׁלִיכֶנָּה לַכְּלָבִין.  
+וּבַמֻּקְדָּשִׁין, תִּקָּבֵר.  
+לֹא הָיוּ קוֹבְרִין אוֹתָהּ בְּפָרָשַׁת הַדְּרָכִים, 
+וְאֵין תּוֹלִין אוֹתָהּ בָּאִילָן, 
+מִשֵּׁם דַרְכֵי הָאֱמֹרִי. 
+
+
+
+
+
+Chapter 5
+
+<small>א</small>
+"אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ" 
+נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּץ לָאָרֶץ, 
+בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי הַבַּיִת, 
+בַּחֻלִּין וּבַמֻּקְדָּשִׁין.  
+כֵּיצַד? 
+הַשּׁוֹחֵט אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ חֻלִּין בַּחוּץ, 
+שְׁנֵיהֶם כְּשֵׁרִים, 
+וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים; 
+קָדָשִׁים בַּחוּץ, 
+הָרִאשׁוֹן חַיָּב כָּרֵת, 
+וּשְׁנֵיהֶן פְּסוּלִין, 
+וּשְׁנֵיהֶן סוֹפְגִין אֶת הָאַרְבָּעִים. 
+
+<small>ב</small>
+חֻלִּים בִּפְנִים, שְׁנֵיהֶן פְּסוּלִין, 
+וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים. 
+קָדָשִׁים בִּפְנִים, 
+הָרִאשׁוֹן כָּשֵׁר, וּפָטוּר, 
+וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים, וּפָסוּל. 
+
+<small>ג</small>
+חֻלִּין וְקָדָשִׁים בַּחוּץ, 
+הָרִאשׁוֹן כָּשֵׁר, וּפָטוּר, 
+וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים, ּפָסוּל. 
+
+<small>ד</small>
+קָדָשִׁין וְחֻלִּין בַּחוּץ, 
+הָרִאשׁוֹן חַיָּב כָּרֵת, וּפָסוּל, 
+וְהַשֵּׁנִי כָשֵׁר, 
+וּשְׁנֵיהֶן סוֹפְגִין אֶת הָאַרְבָּעִים. 
+
+<small>ה</small>
+חֻלִּים וְקָדָשִׁין בִּפְנִים, 
+שְׁנֵיהֶן פְּסוּלִין, 
+וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים. 
+קָדָשִׁין וְחֻלִּין בִּפְנִים, 
+הָרִאשׁוֹן כָּשֵׁר, וּפָטוּר, 
+וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים, וּפָסוּל. 
+
+<small>ו</small>
+חֻלִּין בַּחוּץ וּבִפְנִים, 
+הָרִאשׁוֹן כָּשֵׁר, וּפָטוּר, 
+וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים, וּפָסוּל. 
+
+<small>ז</small>
+קָדָשִׁים בַּחוּץ וּבִפְנִים, 
+הָרִאשׁוֹן חַיָּב כָּרֵת, 
+וּשְׁנֵיהֶן פְּסוּלִין, 
+וּשְׁנֵיהֶן סוֹפְגִין אֶת הָאַרְבָּעִים. 
+
+<small>ח</small>
+חֻלִּים בִּפְנִים וּבַחוּץ, 
+הָרִאשׁוֹן פָּסוּל, וּפָטוּר, 
+וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים, וְכָשֵׁר. 
+
+<small>ט</small>
+קָדָשִׁים בִּפְנִים וּבַחוּץ, 
+הָרִאשׁוֹן כָּשֵׁר, וּפָטוּר, 
+וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים, וּפָסוּל. 
+
+<small>י</small>
+הַשּׁוֹחֵט וְנִמְצָא טְרֵפָה, 
+הַשּׁוֹחֵט לַעֲבוֹדָה זָרָה, 
+הַשּׁוֹחֵט פָּרַת חַטָּאת, 
+וְשׁוֹר הַנִּסְקָל, וְעֶגְלָה עֲרוּפָה, 
+רְבִּי מֵאִיר מְחַיֵּב.  
+רְבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר. 
+הַשּׁוֹחֵט וְנִתְנַבְּלָה בְיָדוֹ, 
+הַנּוֹחֵר, וְהַמְעַקֵּר, 
+פָּטוּר מִשֵּׁם 'אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ'.  
+
+<small>יא</small>
+שְׁנַיִם שֶׁלָּקְחוּ פָרָה וּבְנָהּ, 
+זֶה שֶׁלָּקַח רִאשׁוֹן יִשְׁחַט רִאשׁוֹן, 
+וְאִם קָדַם הַשֵּׁנִי, זָכָה.  
+הַשּׁוֹחֵט פָּרָה וּשְׁנֵי בָנֶיהָ, 
+סוֹפֵג שְׁמוֹנִים.  
+שָׁחַט שְׁנֵי בָנֶיהָ וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטָהּ, 
+סוֹפֵג אַרְבָּעִים.  
+שְׁחָטָהּ וְאֶת בִּתָּהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ, 
+סוֹפֵג שְׁמוֹנִים.  
+שְׁחָטָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ, 
+וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט בִּתָּהּ, 
+סוֹפֵג אַרְבָּעִים.  
+סוּמְכוֹס אָמַר מִשֵּׁם רְבִּי מֵאִיר: 
+סוֹפֵג שְׁמוֹנִים.  
+
+[יב] &lt;יא&gt;
+בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים בַּשָּׁנָה, 
+הַמּוֹכֵר בְּהֵמָה לַחֲבֵרוֹ צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ: 
+"אִמָּהּ מָכַרְתִּי לִשְׁחוֹט", 
+"בִּתָּהּ מָכַרְתִּי לִשְׁחוֹט", 
+וְאֵלּוּ הֵן: 
+עֶרֶב יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁלֶּחָג, 
+עֶרֶב יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁלַּפֶּסַח, 
+עֶרֶב הָעֲצֶרֶת, 
+וְעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה. 
+וּכְדִבְרֵי רְבִּי יוֹסֵה הַגָּלִילִי: 
+אַף עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים בַּגָּלִיל.  
+אָמַר רְבִּי יְהוּדָה: 
+אֵמָתַי? בִּזְמַן שֶׁאֵין לוֹ רֶוַח, 
+אֲבָל אִם יֵשׁ לוֹ רֶוַח, 
+אֵינוּ צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ.  
+מוֹדֶה רְבִּי יְהוּדָה 
+בַמּוֹכֵר אֶת הָאֵם לֶחָתָן וְאֶת הַבַּת לַכַּלָּה, 
+שֶׁהוּא צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ, 
+שֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁשְּׁנֵיהֶן שׁוֹחֲטִין בְּיוֹם אֶחָד. 
+
+[יג] &lt;יב&gt;
+בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים הָאֵלּוּ, 
+מַשְׁחִיטִין אֶת הַטַּבָּח עַל כָּרְחוֹ.  
+אֲפִלּוּ שׁוֹר שׁוֹוֶה אֶלֶף דִּינָרִין, 
+וְאֵין לַלּוֹקֵחַ אֶלָּא דִינָר, 
+כּוֹפִין אוֹתוֹ לִשְׁחֹט.  
+לְפִיכָךְ, אִם מֵת, מֵת לַלּוֹקֵחַ. &lt;'מת' שני מחוק&gt; 
+אֲבָל בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה אֵינוּ כֵן, 
+לְפִיכָךְ, אִם מֵת, מֵת לַמּוֹכֵר. 
+
+[יד] &lt;יג&gt;
+"יוֹם אֶחָד" הָאָמוּר בְּ'אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ', 
+הַיּוֹם הוֹלֵךְ אַחַר הַלַּיְלָה.  
+אֶת זוֹ דָרַשׁ רְבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן זוֹמָא: 
+נֶאֱמַר בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית: (בראשית א,ה) 
+"יוֹם אֶחָד", 
+וְנֶאֱמַר בְּ'אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ' (ויקרא כב,כח) 
+"יוֹם אֶחָד", 
+מָה "יוֹם אֶחָד" הָאָמוּר בְּמַעֲשֶׂה בְרֵאשִׁית, 
+הַיּוֹם הוֹלֵךְ אַחַר הַלַּיְלָה, 
+אַף "יוֹם אֶחָד" הָאָמוּר בְּ'אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ', 
+הַיּוֹם הוֹלֵךְ אַחַר הַלַּיְלָה. 
+
+
+
+
+
+Chapter 6
+
+<small>א</small>
+כְּסוּי הַדָּם נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּץ לָאָרֶץ, 
+בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי הַבַּיִת, 
+בַּחֻלִּין אֲבָל לֹא בַמֻּקְדָּשִׁין.  
+וְנוֹהֵג בַּחַיָּה וּבָעוֹף, 
+בִּמְזֻמָּן וּבְשֶׁאֵינוּ מְזֻמָּן.  
+וְנוֹהֵג בַּכּוֹי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק.  
+וְאֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ בְיוֹם טוֹב.  
+וְאִם שְׁחָטוֹ, אֵין מְכַסִּין אֶת דָּמוֹ. 
+
+הַשּׁוֹחֵט וְנִמְצָא טְרֵפָה, 
+הַשּׁוֹחֵט לַעֲבוֹדָה זָרָה, 
+הַשּׁוֹחֵט חֻלִּין בִּפְנִים, 
+וְקָדָשִׁין בַּחוּץ, 
+חַיָּה וָעוֹף הַנִּסְקָלִים, 
+רְבִּי מֵאִיר מְחַיֵּב, 
+וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין.  
+הַשּׁוֹחֵט וְנִתְנַבְּלָה בְיָדוֹ, 
+הַנּוֹחֵר, וְהַמְעַקֵּר, 
+פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת. 
+
+<small>ב</small>
+חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁשָּׁחֲטוּ, 
+וַאֲחֵרִין רוֹאִין אוֹתָם, 
+חַיָּבִין לְכַסּוֹת.  
+בֵּינָן לְבֵין עַצְמָם, 
+פְּטוּרִין מִלְּכַסּוֹת.  
+וְכֵן לְעִנְיַן 'אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ', 
+שֶׁשָּׁחֲטוּ וַאֲחֵרִין רוֹאִין אוֹתָן, 
+אָסוּר לִשְׁחוֹט אַחֲרֵיהֶן. 
+בֵּינָן לְבֵין עַצְמָן, 
+רְבִּי מֵאִיר מַתִּיר לִשְׁחוֹט אַחֲרֵיהֶן, 
+וַחֲכָמִים אוֹסְרִין.  
+וּמוֹדִים שֶׁאִם שָׁחָטוּ, 
+שֶׁאֵינָן סוֹפְגִין אֶת הָאַרְבָּעִים. 
+
+<small>ג</small>
+שָׁחַט מֵאָה חַיָּה בְמָקוֹם אֶחָד, 
+כִּסּוּי אֶחָד לְכֻלָּם; 
+מֵאָה עוֹפוֹת בְּמָקוֹם אֶחָד, 
+כִּסּוּי אֶחָד; 
+חַיָּה וָעוֹף בְּמָקוֹם אֶחָד, 
+כִּסּוּי אֶחָד לְכֻלָּם. 
+רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 
+שָׁחַט חַיָּה, יְכַסֶּה, 
+וְאַחַר כָּךְ יִשְׁחֹט אֶת הָעוֹף.  
+שָׁחַט וְלֹא כִסָּה, וְרָאָהוּ אַחֵר, 
+חַיָּב לְכַסּוֹת.  
+כִּסָּה וְנִתְגַּלָּה, פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת.  
+כִּסַּתּוּ הָרוּחַ, חַיָּב לְכַסּוֹת. 
+
+<small>ד</small>
+דָּם שֶׁנִּתְעָרַב בַּמַּיִם, 
+אִם יֶשׁ בּוֹ מַרְאֵה דָם, 
+חַיָּב לְכַסּוֹת.  
+נִתְעָרַב בְּיַיִן, 
+רוֹאִין אוֹתוֹ כְאִלּוּ הוּא מַיִם.  
+נִתְעָרַב בְּדָם, 
+רוֹאִין אוֹתוֹ כְאִלּוּ הוּא מַיִם.  
+נִתְעָרַב בְּדַם בְּהֵמָה אוֹ בְדַם חַיָּה, 
+רוֹאִין אוֹתוֹ כְאִלּוּ הוּא מַיִם.  
+רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 
+אֵין דָּם מְבַטֵּל דָּם. 
+
+<small>ה</small>
+דָּם הַנִּתָּז וְשֶׁעַל הַסְּכִין, 
+חַיָּב לְכַסּוֹת.  
+אָמַר רְבִּי יְהוּדָה: 
+אֶמָּתַי? 
+בִּזְמַן שֶׁאֵין שָׁם דָּם אֶלָּא הוּא, 
+אֲבָל אִם יֶשׁ שָׁם דָּם אֶלָּא הוּא, 
+פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת. 
+
+<small>ו</small>
+בַּמָּה מְכַסִּים וּבַמָּה אֵין מְכַסִּים? 
+מְכַסִּין בְּזֶבֶל דַּק, וּבְחוֹל דַּק, 
+בַּסִּיד, וּבַחַרְסִית, 
+וּבִלְבֵנָה וּבִמְגוּפָה שֶׁכְּתָשָׁהּ.  
+אֲבָל אֵין מְכַסִּין לֹא בְזֶבֶל גַּס, 
+וְלֹא בְחוֹל גַּס, 
+וְלֹא בִלְבֵנָה וְלֹא בִמְגוּפָה שֶׁלֹּא כְתָשָׁהּ.  
+וְלֹא יִכְפֶּה עָלָיו אֶת הַכֶּלִי.  
+כְּלָל אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: 
+דָּבָר שֶׁהוּא מְגַדֵּל צְמָחִין, 
+מְכַסִּין בּוֹ; 
+שֶׁאֵינוּ מְגַדֵּל צְמָחִין, 
+אֵין מְכַסִּין בּוֹ. 
+
+
+
+
+
+Chapter 7
+
+<small>א</small>
+גִּיד הַנָּשֶׁה נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּץ לָאָרֶץ, 
+בִּפְנֵי הַבַּיִת, וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי הַבַּיִת, 
+בַּחֻלִּין, וּבַמֻּקְדָּשִׁין.  
+וְנוֹהֵג בַּבְּהֵמָה וּבַחַיָּה, 
+וּבְיָרֵךְ שֶׁלַּיָּמִין וּבְיָרֵךְ שֶׁלַּשְּׂמֹאל.  
+וְאֵינוּ נוֹהֵג בָּעוֹף, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לוֹ כַף.  
+נוֹהֵג בַּשְּׁלִיל.  
+רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 
+אֵינוּ נוֹהֵג בַּשְּׁלִיל.  
+וְחֶלְבּוֹ מֻתָּר.  
+אֵין הַטַּבָּחִים נֶאֱמָנִין עַל גִּיד הַנָּשֶׁה.  
+דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.  
+וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: 
+נֶאֱמָנִין עָלָיו וְעַל הַחֵלֶב. 
+
+<small>ב</small>
+שׁוֹלֵחַ הוּא אָדָם לַנָּכְרִי 
+יָרֵךְ שֶׁגִּיד הַנָּשֶׁה בְתוֹכָהּ, 
+מִפְּנֵי שֶׁמְּקוֹמוֹ נִכָּר. &lt;שֶׁמְּקוֹמָהּ&gt; 
+הַנּוֹטֵל גִּיד הַנָּשֶׁה, 
+צָרִיךְ שֶׁיִטֹּל אֶת כֻּלּוֹ. &lt;כֻּלָּהּ&gt; 
+רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 
+יְקַיֵּם בּוֹ מִצְוַת נְטִילָה. 
+
+<small>ג</small>
+הָאוֹכֵל מִגִּיד הַנָּשֶׁה כַזַּיִת, 
+סוֹפֵג אַרְבָּעִין.  
+אֲכָלוֹ וְאֵין בּוֹ כַזַּיִת, חַיָּב.  
+אָכַל מִזֶּה כַזַּיִת וּמִזֶּה כַזַּיִת, 
+סוֹפֵג שְׁמוֹנִים.  
+רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 
+אֵינוּ סוֹפֵג אֶלָּא אַרְבָּעִים. 
+
+<small>ד</small>
+יָרֵךְ שֶׁנִּתְבַּשַּׁל בָּהּ גִּיד הַנָּשֶׁה, 
+אִם יֶשׁ בְּנוֹתֵן טַעַם, 
+הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה.  
+כֵּיצַד מְשַׁעֲרִין אוֹתָהּ? 
+כְּבָשָׂר בַּלֶּפֶת. 
+
+<small>ה</small>
+גִּיד הַנָּשֶׁה שֶׁנִּתְבַּשַּׁל עִם הַגִּידִים, 
+בִּזְמַן שֶׁהוּא מַכִּירוֹ, 
+בְּנוֹתֵן טַעַם. 
+אִם אֵינוּ מַכִּירוֹ, 
+כֻּלָּן אֲסוּרִין, 
+וְהָרֹטֶב, בְּנוֹתֵן טַעַם.  
+(וְכֵן חֲתִכָּה שֶׁל נְבֵלָה, 
+וְכֵן חֲתִכָּה שֶׁל דָּג טָמֵא שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ עִם הַחֲתִיכוֹת, 
+בִּזְמַן שֶׁמַּכִּירָן, בְּנוֹתֵן טַעַם; 
+וְאִם לָאו, כֻּלָּן אֲסוּרוֹת, 
+וְהָרֹטֶב בְּנוֹתֵן טַעַם.) 
+
+<small>ו</small>
+נוֹהֵג בְּטַהֲרָה, וְאֵינוּ נוֹהֵג בְּטֻמְאָה.  
+רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: &lt;יודה&gt;
+אַף בְּטֻמְאָה.  
+אָמַר רְבִּי יְהוּדָה: 
+וַהֲלֹא עַל בְּנֵי יַעֲקֹב נֶאֱסַר גִּיד הַנָּשֶׁה, 
+וְאָדַיִן בְּהֵמָה טְמֵאָה מֻתֶּרֶת לָהֶם? 
+אָמְרוּ לוֹ: 
+מִסִּינַי נֶאֱמַר, 
+אֶלָּא שֶׁנִּכְתַּב בִּמְקוֹמוֹ. 
+
+
+
+
+
+Chapter 8
+
+<small>א</small>
+כָּל הַבָּשָׂר אָסוּר לְבַשֵּׁל בֶּחָלָב, 
+חוּץ מִבְּשַׂר דָּגִים וַחֲגָבִים.  
+אָסוּר לְהַעֲלוֹתוֹ עִם הַגְּבִנָּה עַל הַשֻּׁלְחָן, 
+חוּץ מִבְּשַׂר דָּגִים וַחֲגָבִים.  
+הַנּוֹדֵר מִן הַבָּשָׂר, 
+מֻתָּר בִּבְשַׂר דָּגִים וַחֲגָבִים.  
+הָעוֹף עוֹלֶה עִם הַגְּבִנָּה עַל הַשֻּׁלְחָן, 
+וְאֵינוּ נֶאֱכָל,  
+כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּי.  
+וּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: 
+לֹא עוֹלֶה וְלֹא נֶאֱכָל.  
+אָמַר רְבִּי יוֹסֵה: 
+זוֹ מִקָּלֵּי בֵית שַׁמַּי, 
+וּמֵחֻמְרֵי בֵית הֶלֵּל.  
+בְּאֵי זֶה שֻׁלְחָן אָמָרוּ? 
+בְּשֻׁלְחָן שֶׁהוּא אוֹכֵל עָלָיו, 
+אֲבָל בְּשֻׁלְחָן שֶׁהוּא סוֹדֵר עָלָיו אֶת הַתַּבְשִׁיל, 
+נוֹתֵן זֶה בְצַד זֶה וְאֵינוּ חוֹשֵׁשׁ. 
+
+<small>ב</small>
+צוֹרֵר אָדָם בָּשָׂר וּגְבִנָּה בְמִטְפַּחַת אַחַת, 
+וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהוּ נוֹגְעִים זֶה בָזֶה.  
+רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: 
+שְׁנֵי אַכְסְנָיִים אוֹכְלִין עַל שֻׁלְחָן אֶחָד, 
+זֶה בָשָׂר וְזֶה גְבִנָּה וְאֵינָן חוֹשְׁשִׁין. 
+
+<small>ג</small>
+טִפַּת חָלָב שֶׁנָּפְלָה לַחֲתִכָּה, 
+אִם יֶשׁ בָּהּ בְּנוֹתֵן טַעַם בְּאוֹתָהּ הַחֲתִכָּה, 
+נוֹעֵר אֶת הַקְּדֵרָה. &lt;ניער&gt;
+אִם יֶשׁ בָּהּ בְּנוֹתֵן טַעַם בְּאוֹתָהּ הַקְּדֵרָה, 
+[אָסוּר].  
+הַכַּחַל, 
+קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת חֲלָבוֹ. 
+לֹא קְרָעוֹ, אֵינוּ עוֹבֵר עָלָיו.  
+הַלֵּב, 
+קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת דָּמוֹ. 
+לֹא קְרָעוֹ, אֵינוּ עוֹבֵר עָלָיו.  
+הַמַּעֲלֶה אֶת הָעוֹף עִם הַגְּבִינָה עַל הַשֻּׁלְחָן, 
+אֵינוּ עוֹבֵר בְּ'לֹא תַעֲשֶׂה'. 
+
+<small>ד</small>
+בְּשַׂר בְּהֵמָה טְהוֹרָה וַחֲלֵב בְּהֵמָה טְהוֹרָה, 
+אָסוּר לְבַשֵּׁל וְאָסוּר בַּהֲנָיָה.  
+בְּשַׂר בְּהֵמָה טְהוֹרָה וַחֲלֵב בְּהֵמָה טְמֵאָה, 
+אוֹ בְשַׂר בְּהֵמָה טְמֵאָה וַחֲלֵב בְּהֵמָה טְהוֹרָה, 
+מֻתָּר לְבַשֵּׁל וּמֻתָּר בַּהֲנָיָה.  
+רְבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: 
+חַיָּה וָעוֹף אֵינָן מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: 
+"לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ", 
+"לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ", 
+שְׁלֹשָׁה פְעָמִים (שמות כג,יט; לד,כו; דברים יד,כא) 
+פְּרָט לַחַיָּה וְלָעוֹף וְלִבְהֵמָה טְמֵאָה.  
+
+<small>ה</small>
+רְבִּי יוֹסֵה הַגָּלִילִי אוֹמֵר: 
+נֶאֱמַר (דברים יד,כא) "לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה", 
+וְנֶאֱמַר: "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ", 
+אֶת שֶׁהוּא אָסוּר מִשֵּׁם נְבֵלָה, 
+אָסוּר לְבַשֵּׁל בֶּחָלָב.  
+עוֹף, שֶׁהוּא מִשֵּׁם נְבֵלָה, 
+אֵינוּ דִין שֶׁיְּהֵא אָסוּר מִלְּבַשֵּׁל בֶּחָלָב? 
+תַּלְמוּד לוֹמַר "בַּחֲלֵב אִמּוֹ", 
+יָצָא הָעוֹף, שֶׁאֵין לוֹ חֲלֵב אֵם. 
+
+<small>ו</small>
+קֵבַת הַנָּכְרִי וְשֶׁלַּנְּבֵלָה, 
+הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה.  
+הַמַּעֲמִיד בְּעוֹרָהּ שֶׁלַּקֵּבָה, 
+אִם יֵשׁ בָּהּ בְּנוֹתֵן טַעַם, 
+הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה.  
+כְּשֵׁרָה שֶׁיָּנְקָה מִן הַטְּרֵפָה, 
+קֵבָתָהּ אֲסוּרָה.  
+וּטְרֵפָה שֶׁיָּנְקָה מִן הַכְּשֵׁרָה, 
+קֵבָתָהּ מֻתֶּרֶת, 
+מִפְּנֵי שֶׁהוּא כָנוּס בְּמֵעֶיהָ. &lt;כַנּוּס&gt;
+
+<small>ז</small>
+חֹמֶר בַּחֵלֶב מִבַּדָּם, וּבַדָּם מִבַּחֵלֶב.  
+שֶׁהַחֵלֶב, 
+מוֹעֲלִין בּוֹ, וְחַיָּבִין עָלָיו מִשֵּׁם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא, 
+מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּדָּם.  
+חֹמֶר בַּדָּם, 
+שֶׁהַדָּם נוֹהֵג בַּבְּהֵמָה וּבַחַיָּה וּבָעוֹפוֹת, 
+בֵּין טְמֵאִין בֵּין טְהוֹרִין, 
+וְהַחֵלֶב אֵינוּ נוֹהֵג 
+אֶלָּא בִבְהֵמָה טְהוֹרָה בִלְבַד. 
+
+
+
+
+
+Chapter 9
+
+<small>א</small>
+הָעוֹר, וְהָרֹטֶב, וְהַקּוֹפֶה, וְהָאַלָּל, 
+וְהָעֲצָמוֹת, וְהַגִּידִין, וְהַקְּרָנַיִם, וְהַטְּלָפַיִם, 
+מִצְטָרְפִים לְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִים, 
+אֲבָל לֹא טֻמְאַת נְבֵלוֹת.  
+כַּיּוֹצֵא בוֹ, 
+הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה טְמֵאָה לַנָּכְרִי וְהִיא מְפַרְכֶּסֶת, 
+מְטַמָּא טֻמְאַת אֳכָלִין, 
+אֲבָל לֹא טֻמְאַת נְבֵלוֹת עַד שֶׁתָּמוּת, 
+אוֹ עַד שֶׁיַּתִּיז אֶת רֹאשָׁהּ.  
+רִבָּה לְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין, 
+מַה שֶּׁרִבָּה לְטַמֵּא טֻמְאַת נְבֵלוֹת.  
+רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 
+הָאַלָּל הַמְכֻנָּס, 
+אִם יֶשׁ כַּזַּיִת בְּמָקוֹם אֶחָד, 
+חַיָּבִין עָלָיו. 
+
+<small>ב</small>
+אֵלּוּ שֶׁעוֹרוֹתֵיהֶן כִּבְשָׂרָן: 
+עוֹר הָאָדָם, 
+עוֹר חֲזִיר שֶׁלַּיִּשּׁוּב. 
+רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: 
+אַף עוֹר חֲזִיר שֶׁלַַּבָּר; 
+וְעוֹר חֲטַרְת גָּמָל הָרַכָּה, 
+עוֹר הָרֹאשׁ שֶׁלָּעֵגֶל הָרַךְ, 
+עוֹר בֵּית הַפְּרָסוֹת, 
+עוֹר בֵּית הַבֹּשֶׁת, 
+עוֹר הַשְּׁלִיל, 
+עוֹר שֶׁתַּחַת הָאַלְיָה, 
+עוֹר הָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ וְהַלְּטָאָה וְהַחֹמֶט.  
+רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 
+הַלְּטָאָה כְחֻלְדָּה.  
+וְכֻלָּם, 
+שֶׁעִבְּדָן, אוֹ שֶׁהִלֵּךְ בָּהֶן כְּדֵי עֲבָדָה, 
+טְהוֹרִין, 
+חוּץ מִעוֹר הָאָדָם.  
+רְבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: 
+שְׁמוֹנָה שְׁרָצִים, יֵשׁ לָהֶן עוֹרוֹת. 
+
+<small>ג</small>
+הַמַּפְשִׁיט בַּבְּהֵמָה, בַחַיָּה וּבָעוֹף, 
+בַּטְּמֵאָה וּבַטְּהוֹרָה, 
+בַּדַּקָּה וּבַגַּסָּה, 
+לַשְׁטִיחַ, כְּדֵי אֲחִיזָה; 
+וְלַחֵמֶת, עַד שֶׁיּוֹצִיא אֶת כָּל הֶחָזֶה; 
+הַמַּרְגִיל לְכֻלּוֹ חִבּוּר לַטֻּמְאָה; 
+לִטַּמֵּא וּלְטַמֵּא.  
+
+<small>ד</small>
+עוֹר שֶׁעַל הַצַּוָּאר, 
+רְבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: 
+אֵינוּ חִבּוּר.  
+וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: 
+חִבּוּר, עַד שֶׁיַּפְשִׁיט אֶת כֻּלּוֹ. 
+
+עוֹר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו כַּזַּיִת בָּשָׂר, 
+הַנּוֹגֵעַ בַּצִּיב וְהַיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ בִשְׂעָרָה שֶׁכְּנֶגְדּוֹ, 
+טָמֵא. &lt;טַמֵּא&gt; 
+הָיוּ עָלָיו כִּשְׁנֵי חֲצָיֵי זֵיתִים, 
+מְטַמְּאִין בְּמַגָּע אֲבָל לֹא בְמַשָּׂא.  
+דִּבְרֵי רְבִּי יִשְׁמָעֵאל.  
+רְבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: 
+לֹא בְמַגָּע, וְלֹא בְמַשָּׂא.  
+וּמוֹדֶה רְבִּי עֲקִיבָה, 
+בְּכִשְׁנֵי חֲצָיֵי זֵיתִים שֶׁהֵן תְּחוּבִין בַּקֵּיסָם, 
+וְהִסִּיטָן כָּל שֶׁהוּא טָהוֹר.  
+מִפְּנֵי מָה רְבִּי עֲקִיבָה מְטַהֵר בָּעוֹר? 
+מִפְּנֵי שֶׁהָעוֹר מְבַטְּלָן. 
+
+<small>ה</small>
+קוֹלִית הַמֵּת וְקוֹלִית הַמֻּקְדָּשִׁין, 
+הַנּוֹגֵעַ בָּהֶן, 
+בֵּין נְקוּבִין, בֵּין סְתוּמִין, טָמֵא.  
+קוֹלִית הַנְּבֵלָה, קוֹלִית הַשֶּׁרֶץ, 
+הַנּוֹגֵעַ בָּהֶן, 
+סְתוּמִין, טָהוֹר, 
+נִקָבוּ כָל שֶׁהֵן, מְטַמִּין בְּמַגָּע.  
+מְנַיִן אַף בְּמַשָּׂא? 
+תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא יא, לט-מ) 
+"הַנֹּגֵעַ. . .  
+וְהַנּשֵׂא", 
+אֶת שֶׁבָּא לִכְלַל מַגָּע, בָּא לִכְלַל מַשָּׂא; 
+לֹא בָא לִכְלַל מַגָּע, לֹא בָא לִכְלַל מַשָּׂא. 
+
+<small>ו</small>
+בֵּיצַת הַשֶּׁרֶץ הַמְרֻקֶּמֶת, טְהוֹרָה; 
+נִקָּבָה כָל שֶׁהוּא, טְמֵאָה.  
+שֶׁרֶץ שֶׁחֶצְיוֹ בָשָׂר וְחֶצְיוֹ אֲדָמָה, 
+הַנּוֹגֵעַ בַּבָּשָׂר, טָמֵא, 
+וּבָאֲדָמָה, טָהוֹר.  
+רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 
+אַף הַנּוֹגֵעַ בָּאֲדָמָה שֶׁכְּנֶגֶד הַבָּשָׂר, 
+טָמֵא. 
+
+<small>ז</small>
+הָאֵבֶר וְהַבָּשָׂר הַמְדֻלְדָּלִין בַּבְּהֵמָה, 
+מְטַמִּין טֻמְאַת אֳכָלִין בִּמְקוֹמָן, 
+וּצְרִיכִין הֶכְשֵׁר.  
+נִשְׁחָטָה הַבְּהֵמָה, 
+הֻכְשָׁרוּ דָמֶיהָ.  
+דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.  
+רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: 
+לֹא הֻכְשָׁרוּ.  
+מֵתָה הַבְּהֵמָה, 
+הַבָּשָׂר צָרִיךְ הֶכְשֵׁר,  
+הָאֵבֶר מְטַמֵּא מִשֵּׁם אֵבֶר מִן הַחַי, 
+וְאֵינוּ מְטַמֵּא מִשֵּׁם אֵבֶר מִן הַנְּבֵלָה.  
+דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.  
+רְבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר. 
+
+<small>ח</small>
+הָאֵבֶר וְהַבָּשָׂר הַמְדֻלְדָּלִין בָּאָדָם, 
+טְהוֹרִין.  
+מֵת הָאָדָם, 
+הַבָּשָׂר טָהוֹר,  
+אֵבֶר מְטַמֵּא מִשֵּׁם אֵבֶר מִן הַחַי, 
+וְאֵינוּ מְטַמֵּא מִשֵּׁם אֵבֶר מִן הַמֵּת.  
+דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.  
+רְבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר. 
+
+
+
+
+
+Chapter 10
+
+<small>א</small>
+הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה 
+נוֹהֲגִין בָּאָרֶץ וּבְחוּץ לָאָרֶץ, 
+בִּפְנֵי הַבַּיִת, וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי הַבַּיִת, 
+בַּחֻלִּין אֲבָל לֹא בַמֻּקְדָּשִׁין.  
+שֶׁהָיָה בַדִּין, 
+מָה אִם הַחֻלִּין, 
+שֶׁאֵינָן חַיָּבִין בֶּחָזֶה וּבַשּׁוֹק, 
+חַיָּבִין בַּמַּתָּנוֹת, &lt;בְּמַתְּנוֹת&gt;
+קָדָשִׁין, 
+שֶׁהֵן חַיָּבִין בֶּחָזֶה וּבַשּׁוֹק, 
+אֵינוּ דִין שֶׁיְּהוּ חַיָּבִין בַּמַּתָּנוֹת? &lt;שֶׁיְּהֵא&gt;
+תַּלְמוּד לוֹמַר: (ויקרא ז,לד) 
+"וָאֶתֵּן אֹתָם לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וּלְבָנָיו לְחָק עוֹלָם", 
+אֵין לָךְ אֶלָּא מַה שֶּׁאָמוּר בָּעִנְיָן. 
+
+<small>ב</small>
+כָּל קָדָשִׁים שֶׁקָּדַם מוּם קָבוּעַ לְהֶקְדֵּשָׁן, וְנִפְדּוּ, 
+חַיָּבִין בַּבְּכוֹרָה וּבַמַּתָּנוֹת, 
+וְיוֹצְאִין לַחֻלִּין לִגָּזֵז וְלֵעָבֵד, 
+וְלָדָן וַחֲלָבָן מֻתָּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָן, 
+וְהַשּׁוֹחֵט בַּחוּץ פָּטוּר, 
+וְאֵינָן עוֹשִׂין תְּמוּרָה, 
+וְאִם מֵתוּ יִפָּדוּ, 
+חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר.  
+
+<small>ג</small>
+כָּל שֶׁקָּדַם הֶקְדֵּשָׁן אֶת מוּמָן, 
+אוֹ מוּם עוֹבֵר לְהֶקְדֵּשָׁן, 
+לְאַחַר מִכָּאן נוֹלַד לָהֶם מוּם קָבוּעַ לְהֶקְדֵּשָׁן וְנִפְדּוּ, 
+פְּטוּרִין מִן הַבְּכוֹרָה וּמִן הַמַּתָּנוֹת, 
+וְאֵינָן יוֹצְאִין לַחֻלִּין לִגָּזֵז וְלֵעָבֵד, 
+וְלָדָן וַחֲלָבָן אָסוּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָן, 
+וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ חַיָּב, 
+וְעוֹשִׂין תְּמוּרָה, 
+וְאִם מֵתוּ, יִקָּבֵרוּ. 
+
+<small>ד</small>
+בְּכוֹר שֶׁנִּתְעָרַב בְּמֵאָה, 
+בִּזְמַן שֶׁמֵּאָה שׁוֹחֲטִין אֶת כֻּלָּם, 
+פּוֹטְרִין אֶת כֻּלָּם.  
+אֶחָד שׁוֹחֵט אֶת כֻּלָּם, 
+פְּטוּרִין לוֹ אֶחָד.  
+הַשּׁוֹחֵט לַכֹּהֵן, וְלַנָּכְרִי, 
+פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת.  
+וְהַמִּשְׁתַּתֵּף עִמָּהֶם, 
+צָרִיךְ שֶׁיִּרְשֹׁם.  
+אִם אָמַר "חוּץ מִן הַמַּתָּנוֹת", 
+פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת.  
+אָמַר לוֹ: 
+"מְכֹר לִי בְנֵי מֵעֶיהָ שֶׁלַּפָּרָה", 
+וְהָיוּ בָהֶם מַתָּנוֹת, 
+נוֹתְנָן לַכֹּהֵן, 
+וְאֵינוּ מְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִין.  
+לְקָחָן מִמֶּנּוּ בַמִּשְׁקָל, 
+נוֹתְנָן לַכֹּהֵן, 
+וּמְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִין. 
+
+<small>ה</small>
+גֵּר שֶׁנִּתְגַּיַּר, 
+וְהָיְתָה לוֹ פָרָה נִשְׁחֶטֶת עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּיַּר, 
+פָּטוּר; 
+מִשֶּׁנִּתְגַּיַּר, חַיָּב; 
+אִם סָפֵק, פָּטוּר, 
+שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ, עָלָיו הָרְאָיָה.  
+
+<small>ו</small>
+אֵי זֶה הוּא הַזְּרוֹעַ? 
+מִפֶּרֶק שֶׁלְּאַרְכֻּבָּה עַד כַּף שֶׁלַּיָּד, 
+וְהוּא שֶׁלַּנָּזִיר.  
+כְּנֶגְדּוֹ בָרֶגֶל, שׁוֹק.  
+רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 
+שׁוֹק, 
+מִפֶּרֶק שֶׁלְּאַרְכֻּבָּה עַד סֹבֶךְ שֶׁלָּרֶגֶל.  
+אֵי זֶה הוּא לֶחִי? 
+מִפֶּרֶק שֶׁלַּלֶּחִי עַד פִּיקָה שֶׁלַּגַּרְגֶּרֶת. 
+
+
+
+
+
+Chapter 11
+
+<small>א</small>
+רֵאשִׁית הַגֵּז נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּץ לָאָרֶץ, 
+בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי הַבַּיִת, 
+בַּחֻלִּין, אֲבָל לֹא בַמֻּקְדָּשִׁין.  
+חֹמֶר בַּזְּרוֹעַ וּבַלְּחָיַיִם וּבַקֵּבָה מֵרֵאשִׁית הַגֵּז, 
+שֶׁהַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה נוֹהֲגִים בַּבָּקָר וּבַצּאן, 
+בֵּין מְרֻבֶּה בֵּין מְמֻעָט, 
+וְרֵאשִׁית הַגֵּז אֵינוּ נוֹהֵג אֶלָּא בָרְחֵלִים, 
+אֵינוּ נוֹהֵג אֶלָּא בִמְרֻבֶּה. 
+
+<small>ב</small>
+וְכַמָּה הוּא מְרֻבֶּה? 
+בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: 
+שְׁתֵּי רְחֵלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה ז,כא) 
+"יְחַיֶּה אִישׁ עֶגְלַת בָּקָר וּשְׁתֵּי צֹאן".  
+וּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: 
+חָמֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמואל א כה,יח) 
+"חָמֵשׁ צֹאן עֲשׁוּיוֹת".  
+חָמֵשׁ רְחֵלוֹת גּוֹזְזוֹת מָנֶה מָנֶה וָפֶרֶס, 
+חַיָּבוֹת בְּרֵאשִׁית הַגֵּז.  
+דִּבְרֵי רְבִּי דוֹסָה.
+וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: 
+חָמֵשׁ רְחֵלוֹת גּוֹזְזוֹת כָּל שֶׁהֵן.  
+
+<small>ג</small>
+וּמָה הוּא נוֹתֵן לוֹ? 
+מִשְׁקַל חָמֵשׁ סְלָעִים בִּיהוּדָה, &lt;חֲמִשִּׁים&gt;
+שֶׁהֵן עוֹשִׂין עֶשֶׂר בַּגָּלִיל; 
+מְלֻבָּן לֹא צוֹי, 
+כְּדֵי לַעֲשׁוֹת מִמֶּנּוּ בֶגֶד קָטָן, 
+שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים יח,ד) 
+"תִּתֶּן לוֹ", כְּדֵי שֶׁיְּהֵא לוֹ מַתָּנָה.  
+
+<small>ד</small>
+לֹא הִסְפִּיק לִתְּנוֹ לוֹ עַד שֶׁצְּבָעוֹ, 
+פָּטוּר.  
+לִבְּנוֹ וְלֹא צְבָעוֹ, 
+חַיָּב.  
+הַלּוֹקֵחַ גֵּז צֹאנוֹ שֶׁלַּנָּכְרִי, 
+פָּטוּר מֵרֵאשִׁית הַגֵּז.  
+לָקַח עֵז שֶׁלַּחֲבֵרוֹ, 
+אִם שִׁיֵּר הַמּוֹכֵר, הַמּוֹכֵר חַיָּב.  
+וְאִם לָאו, הַלּוֹקֵחַ חַיָּב.  
+
+<small>ה</small>
+הָיוּ לוֹ שְׁנֵי מִינִים, טְחוּפוֹת וּלְבָנוֹת, 
+מָכַר לוֹ טְחוּפוֹת אֲבָל לֹא לְבָנוֹת, 
+זְכָרִים אֲבָל לֹא נְקֵבוֹת, 
+זֶה נוֹתֵן לְעַצְמוֹ וְזֶה נוֹתֵן לְעַצְמוֹ. 
+
+
+
+
+
+Chapter 12
+
+<small>א</small>
+שִׁלּוּחַ הַקֵּן נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, 
+בִּפְנֵי הַבַּיִת, וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי הַבַּיִת, 
+בַּחֻלִּין, אֲבָל לֹא בַמֻּקְדָּשִׁין.  
+חֹמֶר בְּכִסּוּי הַדָּם מִשִּׁלּוּחַ הַקֵּן, 
+שֶׁכִּסּוּי הַדָּם נוֹהֵג בַחַיָּה וּבָעוֹף, 
+בִּמְזֻמָּן וּבְשֶׁאֵינוּ מְזֻמָּן, 
+וְשִׁלּוּחַ הַקֵּן אֵינוּ נוֹהֵג אֶלָּא בָעוֹף, 
+וְאֵינוּ נוֹהֵג אֶלָּא בְּשֶׁאֵינוּ מְזֻמָּן.  
+
+<small>ב</small>
+אֵי זֶה הוּא שֶׁאֵינוּ מְזֻמָּן? 
+כְּגוֹן אֲוָזִים וְתַרְנָגְלִים שֶׁקִּנְּנוּ בְפַרְדֵּס.  &lt;אֲבָזִים&gt;
+קִנְּנוּ בְתוֹךְ הַבַּיִת, 
+וְכֵן יוֹנִים רוֹדָסִיּוֹת, פָּטוּר מִלְּשַׁלַּח. 
+
+<small>ג</small>
+עוֹף טָמֵא, פָּטוּר מִלְּשַׁלַּח.  
+עוֹף טָמֵא רוֹבֵץ עַל בֵּיצֵי עוֹף טָהוֹר, 
+וְטָהוֹר רוֹבֵץ עַל בֵּיצֵי עוֹף טָמֵא, 
+פָּטוּר מִלְּשַׁלַּח.  
+קוֹרֵא זָכָר, 
+רְבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב, 
+וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין. 
+
+<small>ד</small>
+הָיְתָה מְעַפְעֶפֶת, 
+בִּזְמַן שֶׁכְּנָפֶיהָ נוֹגְעוֹת בַּקֵּן, 
+חַיָּב לְשַׁלַּח; 
+אֵין כְּנָפֶיהָ נוֹגְעוֹת בַּקֵּן, 
+פָּטוּר מִלְּשַׁלַּח.  
+אֵין שָׁם אֶלָּא אֶפְרוֹחַ אֶחָד, אוֹ בֵיצָה אַחַת, 
+חַיָּב לְשַׁלַּח, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים כב,ו) 
+"קַן", קַן מִכָּל מָקוֹם.  
+
+<small>ה</small>
+הָיוּ שָׁם אֶפְרוֹחִים מַפְרִיחִים, 
+אוֹ בֵיצִים מוּזָרוֹת, 
+פָּטוּר מִלְּשַׁלַּח, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים כב,ו)  
+"וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים", 
+מָה אֶפְרוֹחִים בְּנֵי קַיָּמָה, 
+אַף בֵּיצִים בְּנוֹת קַיָּמָה, 
+יָצְאוּ מוּזָרוֹת; 
+מָה בֵּיצִים צְרִיכוֹת לְאִמָּן, 
+אַף אֶפְרוֹחִים צְרִיכִין לְאִמָּן, 
+יָצְאוּ מַפְרִיחִין.  
+
+<small>ו</small>
+שִׁלְּחָהּ וְחָזְרָה, שִׁלְּחָהּ וְחָזְרָה, 
+אֲפִלּוּ אַרְבָּעָה פְעָמִים, 
+חַיָּב לְשַׁלַּח, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים כב,ז)  
+"שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם".  
+אָמַר: 
+"אֲנִי נוֹטֵל אֶת הָאֵם וּמְשַׁלֵּחַ אֶת הַבָּנִים", 
+חַיָּב לְשַׁלַּח, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים כב,ז) 
+"שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ".  
+נָטַל אֶת הַבָּנִים וְהֶחְזִירָן לַקֵּן, 
+וְאַחַר כָּךְ חָזְרָה הָאֵם עֲלֵיהֶן, 
+פָּטוּר מִלְּשַׁלַּח. 
+
+<small>ז</small>
+הַנּוֹטֵל אֵם עַל הַבָּנִים, 
+רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 
+לוֹקֶה וְאֵינוּ מְשַׁלֵּחַ.  
+וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: 
+מְשַׁלֵּחַ וְאֵינוּ לוֹקֶה.  
+זֶה הַכְּלָל: 
+כָּל מִצְוָה בְ'לֹא תַעֲשֶׂה' שֶׁיֶּשׁ בָּהּ 'קוּם וַעֲשֵׂה', 
+אֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ. 
+
+<small>ח</small>
+לֹא יִטֹּל אָדָם אֵם עַל הַבָּנִים, 
+אֲפִלּוּ לְטַהֵר בָּהּ אֶת הַמְצֹרָע.  
+מָה, אִם מִצְוָה קַלָּה, שֶׁהִיא בְאִסָּר, 
+אָמְרָה תוֹרָה: (דברים כב,ז)  
+"לְמַעַן יִיטַב לָךְ, וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים", 
+קַל וָחֹמֶר עַל מִצְווֹת חֲמוּרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה.  
+
+חסל שחיטת חולין 
+
+
+
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Chullin/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Chullin/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..0808f36967275ed33841a6215e3ed30fcf2a89f4
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Chullin/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt	
@@ -0,0 +1,125 @@
+Mishnah Chullin
+משנה חולין
+Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
+
+משנה חולין
+
+
+
+Chapter 1
+
+הכל שוחטין ושחיטתן כשרה. חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו בשחיטתן. וכולן ששחטו. ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה. שחיטת נכרי נבלה. ומטמאה במשא. השוחט בלילה. וכן הסומא ששחט. שחיטתו כשרה. השוחט בשבת וביום הכפורים. אף על פי שמתחייב בנפשו. שחיטתו כשרה:  
+השוחט במגל יד. בצור ובקנה. שחיטתו כשרה. הכל שוחטין. ולעולם שוחטין. ובכל שוחטין. חוץ ממגל קציר. והמגירה. והשינים. והציפורן. מפני שהן חונקין. השוחט במגל קציר בדרך הליכתה. בית שמאי פוסלין. ובית הלל מכשירין. ואם החליקו שיניה. הרי היא כסכין:  
+השוחט מתוך הטבעת. ושייר בה מלא החוט על פני כולה. שחיטתו כשרה. רבי יוסי בר יהודה אומר. מלא החוט על פני רובה:  
+השוחט מן הצדדין. שחיטתו כשרה. המולק מן הצדדין. מליקתו פסולה. השוחט מן העורף. שחיטתו פסולה. המולק מן העורף. מליקתו כשרה. השוחט מן הצואר. שחיטתו כשרה. המולק מן הצואר. מליקתו פסולה. שכל העורף כשר למליקה. וכל הצואר כשר לשחיטה. נמצא כשר בשחיטה. פסול במליקה. כשר במליקה. פסול בשחיטה:  
+כשר בתורין פסול בבני יונה. כשר בבני יונה פסול בתורין. תחלת הציהוב. בזה ובזה פסול:  
+כשר בפרה. פסול בעגלה. כשר בעגלה פסול בפרה. כשר בכהנים. פסול בלוים. כשר בלוים פסול בכהנים. טהור בכלי חרש טמא בכל הכלים. טהור בכל הכלים טמא בכלי חרש. טהור בכלי עץ. טמא בכלי מתכות. טהור בכלי מתכות. טמא בכלי עץ. החייב בשקדים המרים פטור במתוקים. החייב במתוקים פטור במרים:  
+התמד. עד שלא החמיץ. אינו ניקח בכסף מעשר. ופוסל את המקוה. משהחמיץ. ניקח בכסף מעשר. ואינו פוסל את המקוה. האחין השותפין. כשחייבין בקלבון. פטורין ממעשר בהמה. כשחייבין במעשר בהמה. פטורים מן הקלבון. כל מקום שיש מכר אין קנס. וכל מקום שיש קנס. אין מכר. כל מקום שיש מיאון. אין חליצה. וכל מקום שיש חליצה. אין מיאון. כל מקום שיש תקיעה. אין הבדלה. וכל מקום שיש הבדלה. אין תקיעה. יום טוב שחל להיות בערב שבת. תוקעין. ולא מבדילין. במוצאי שבת. מבדילין ולא תוקעין. כיצד מבדילין. המבדיל בין קדש לקדש. רבי דוסא אומר. בין קדש חמור   לקדש הקל:  
+
+Chapter 2
+
+השוחט אחד בעוף. ושנים בבהמה. שחיטתו כשרה. ורובו של אחד כמוהו. רבי יהודה אומר. עד שישחוט את הוורידין. חצי אחד בעוף. ואחד וחצי בבהמה. שחיטתו פסולה. רוב אחד בעוף. ורוב שנים בבהמה. שחיטתו כשרה: 
+השוחט שני ראשין כאחד שחיטתו כשרה. שנים אוחזין בסכין ושוחטין. אפילו אחד למעלה ואחד למטה. שחיטתו כשרה: 
+התיז את הראש בבת אחת. פסולה. היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת. אם יש בסכין מלא צואר. כשרה. היה שוחט והתיז שני ראשים בבת אחת. אם יש בסכין מלא צואר אחד כשרה. במה דברים אמורים בזמן שהוליך ולא הביא. או הביא ולא הוליך. אבל אם הוליך והביא. אפילו כל שהוא. אפילו באיזמל. כשרה. נפלה סכין ושחטה. אף על פי ששחטה כדרכה. פסולה. שנאמר (דברים כז, ז) וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל. נפלה סכין והגביהה. נפלו כליו והגביהן. השחיז את הסכין ועף. ובא חבירו ושחט. אם שהה כדי שחיטה. פסולה. רבי שמעון אומר אם שהה כדי ביקור: 
+שחט את הוושט. ופסק את הגרגרת. או שחט את הגרגרת ופסק את הושט. או ששחט אחד מהן והמתין לה עד שמתה. או שהחליד את הסכין תחת השני ופסקו. רבי ישבב אומר. נבילה. רבי עקיבא אומר. טריפה. כלל אמר רבי ישבב משום רבי יהושע כל שנפסלה בשחיטתה. נבלה. כל ששחיטתה כראוי. ודבר אחר גרם לה ליפסל. טריפה. והודה לו רבי עקיבא: 
+השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהן דם. כשרים ונאכלים בידים מסואבות. לפי שלא הוכשרו בדם. רבי שמעון אומר. הוכשרו בשחיטה: 
+השוחט את המסוכנת רבן שמעון בן גמליאל אומר. עד שתפרכס ביד וברגל רבי אליעזר אומר דיה אם זינקה. אמר רבי שמעון אף השוחט בלילה ולמחר השכים ומצא כתלים מלאים דם כשרה. שזינקה וכמדת רבי אליעזר. וחכמים אומרים עד שתפרכס. או ביד או ברגל. או עד שתכשכש בזנבה. אחד בהמה דקה. ואחד בהמה גסה. בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה פסולה. שאינה אלא הוצאת נפש בלבד. במה דברים אמורים שהיתה בחזקת מסוכנת. אבל אם היתה בחזקת בריאה אפילו אין בה אחד מכל הסימנים הללו כשרה: 
+השוחט לנכרי. שחיטתו כשרה. ורבי אליעזר פוסל. אמר רבי אליעזר אפילו שחטה שיאכל הנכרי מחצר כבד שלה פסולה. שסתם מחשבת נכרי לעבודה זרה. אמר רבי יוסי. קל וחומר הדברים ומה במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשין. אין הכל הולך אלא אחר העובד. מקום שאין מחשבה פוסלת בחולין. אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט: 
+השוחט לשם הרים. לשם גבעות. לשם ימים. לשם נהרות. לשם מדברות. שחיטתו פסולה. שנים אוחזים בסכין ושוחטין. אחד לשם אחד מכל אלו. ואחד לשם דבר כשר. שחיטתו פסולה: 
+אין שוחטין לא לתוך ימים. ולא לתוך נהרות. ולא לתוך כלים. אבל שוחט הוא לתוך עוגא של מים. ובספינה על גבי כלים. אין שוחטין לגומא כל עיקר. אבל עושה גומא בתוך ביתו בשביל שיכנס הדם לתוכה. ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את המינין: 
+השוחט לשם עולה. לשם זבחים. לשם אשם תלוי. לשם פסח. לשם תודה. שחיטתו פסולה. ורבי שמעון מכשיר. שנים אוחזין בסכין ושוחטין. אחד לשם אחד מכל אלו. ואחד לשם דבר כשר. שחיטתו פסולה. השוחט לשם חטאת. לשם אשם ודאי. לשם בכור. לשם מעשר. לשם תמורה. שחיטתו כשרה. זה הכלל כל דבר שנידר ונידב. השוחט לשמו. אסור. ושאינו נידר ונידב השוחט לשמו. כשר: 
+
+Chapter 3
+
+אלו טרפות בבהמה. נקובת הוושט. ופסוקת הגרגרת. ניקב קרום של מוח. ניקב הלב לבית חללו. נשברה השדרה ונפסק החוט שלה. ניטל הכבד ולא נשתייר הימנו כלום. הריאה שניקבה. או שחסרה. רבי שמעון אומר. עד שתינקב לבית הסמפונות. ניקבה הקיבה. ניקבה המרה. ניקבו הדקין. הכרס הפנימית שניקבה או שנקרע רוב החיצונה. רבי יהודה אומר. הגדולה טפח. והקטנה ברובה. המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ. נפלה מן הגג. נשתברו רוב צלעותיה. ודרוסת הזאב. רבי יהודה אומר דרוסת הזאב בדקה. ודרוסת ארי בגסה. דרוסת הנץ בעוף הדק. ודרוסת הגס. בעוף הגס. זה הכלל. כל שאין כמוה חיה. טרפה: 
+ואלו כשרות בבהמה. ניקבה הגרגרת או שנסדקה. עד כמה תחסר. רבן שמעון בן גמליאל אומר. עד כאיסר האיטלקי. נפחתה הגלגלת ולא ניקב קרום של מוח. ניקב הלב ולא לבית חללו. נשברה השדרה ולא נפסק החוט שלה. ניטלה הכבד ונשתייר הימנה כזית. המסס ובית הכוסות שניקבו זה לתוך זה. ניטל הטחול. ניטלו הכליות. ניטל לחי התחתון. ניטל האם שלה. וחרותה בידי שמים. הגלודה. רבי מאיר מכשיר. וחכמים פוסלין: 
+ואלו טרפות בעוף. נקובת הוושט. פסוקת הגרגרת. הכתה חולדה על ראשה מקום שעושה אותה טרפה. ניקב הקורקבן. ניקבו הדקין. נפלה לאור ונחמרו בני מעיה. אם ירוקים פסולין. אם אדומים כשרים. דרסה. וטרפה בכותל. או שריצצתה בהמה. ומפרכסת ושהתה מעת לעת ושחטה. כשרה: 
+ואלו כשרות בעוף. ניקבה הגרגרת או שנסדקה. הכתה חולדה על ראשה. מקום שאינו עושה אותה טרפה. ניקב הזפק. רבי אומר אפילו ניטל. יצאו בני מעיה ולא נקבו. נשתברו גפיה. נשתברו רגליה. נמרטו כנפיה. רבי יהודה אומר אם נטלה הנוצה פסולה: 
+אחוזת הדם. והמעושנת. והמצוננת. ושאכלה הרדופני. ושאכלה צואת תרנגולים. או ששתת מים הרעים כשרה. אכלה סם המות או שהכישה נחש. מותרת משום טרפה. ואסורה משום סכנת נפשות: 
+סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה. וסימני העוף לא נאמרו. אבל אמרו חכמים. כל עוף הדורס טמא. כל שיש לו אצבע יתירה. וזפק. וקורקבנו נקלף טהור. רבי אליעזר בר צדוק אומר כל עוף החולק את רגליו טמא: 
+ובחגבים. כל שיש לו ארבע רגלים. וארבע כנפים. וקרסולים. וכנפיו חופין את רובו. רבי יוסי אומר ושמו חגב. ובדגים. כל שיש לו סנפיר וקשקשת. רבי יהודה אומר שני קשקשין וסנפיר אחד. ואלו הן קשקשין הקבועין בו. וסנפירין. הפורח בהן: 
+
+Chapter 4
+
+בהמה המקשה לילד. והוציא העובר את ידו והחזירו. מותר באכילה. הוציא את ראשו אף על פי שהחזירו. הרי זה כילוד. חותך מעובר שבמעיה. מותר באכילה. מן הטחול ומן הכליות. אסור באכילה. זה הכלל דבר שגופה אסור. שאינו גופה מותר: 
+
+המבכרת המקשה לילד. מחתך אבר אבר. ומשליך לכלבים. יצא רובו הרי זה יקבר ונפטרה מן הבכורה: 
+
+בהמה שמת עוברה בתוך מעיה. והושיט הרועה את ידו ונגע בו. בין בבהמה טמאה בין בבהמה טהורה. טהור. רבי יוסי הגלילי אומר בטמאה טמא. ובטהורה טהור. האשה שמת ולדה בתוך מעיה. ופשטה חיה את ידה ונגעה בו. החיה טמאה טומאת שבעה. והאשה טהורה עד שיצא הולד: 
+
+בהמה המקשה לילד והוציא עובר את ידו וחתכה. ואחר כך שחט את אמו הבשר טהור. שחט את אמו ואחר כך חתכה. הבשר מגע נבלה. דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים מגע טרפה שחוטה. מה מצינו בטרפה ששחיטתה מטהרתה. אף שחיטת בהמה תטהר את האבר. אמר להם רבי מאיר. לא. אם טיהרה שחיטת טרפה אותה. דבר שגופה. תטהר את האבר דבר שאינו גופה. מנין לטרפה ששחיטתה מטהרתה בהמה טמאה אסורה באכילה אף טרפה אסורה באכילה. מה בהמה טמאה אין שחיטתה מטהרתה אף טרפה לא תטהרנה שחיטתה. לא. אם אמרת בבהמה טמאה שלא היתה לה שעת הכושר תאמר בטרפה שהיתה לה שעת הכושר. טול לך מה שהבאת. הרי שנולדה טרפה מן הבטן מנין. לא אם אמרת בבהמה טמאה שכן אין במינה שחיטה תאמר בטרפה שיש במינה שחיטה. בן שמנה חי אין שחיטתו מטהרתו. לפי שאין במינו שחיטה: 
+
+השוחט את הבהמה. ומצא בה בן שמנה חי או מת. או בן תשעה מת. קורעו ומוציא את דמו. מצא בן תשעה חי טעון שחיטה. וחייב באותו ואת בנו. דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו. רבי שמעון שזורי אומר. אפילו בן שמנה שנים וחורש בשדה שחיטת אמו מטהרתו. קרעה ומצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה. לפי שלא נשחטה אמו: 
+
+בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה. כשרה. מן הארכובה ולמעלה. פסולה. וכן שניטל צומת הגידין. נשבר העצם. אם רוב הבשר קיים. שחיטתו מטהרתו. ואם לאו אין שחיטתו מטהרתו: 
+
+השוחט את הבהמה ומצא בה שליא. נפש היפה תאכלנה. ואינה מטמאה לא טומאת אוכלין ולא טומאת נבלות. חישב עליה מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבלות. שליא שיצתה מקצתה. אסורה באכילה. סימן ולד באשה וסימן ולד בבהמה. המבכרת שהפילה שליא ישליכנה לכלבים. ובמוקדשין תקבר. ואין קוברין אותה בפרשת דרכים. ואין תולין אותה באילן. מפני דרכי האמורי: 
+
+
+Chapter 5
+
+אותו ואת בנו. נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ. בפני הבית ושלא בפני הבית. בחולין ובמוקדשין. כיצד. השוחט אותו ואת בנו. חולין בחוץ. שניהם כשרים. והשני סופג את הארבעים. קדשים בחוץ הראשון חייב כרת. ושניהם פסולים. ושניהם סופגים את הארבעים. חולין בפנים שניהם פסולים. והשני סופג את הארבעים. קדשים בפנים הראשון כשר ופטור. והשני סופג את הארבעים ופסול: 
+חולין וקדשים בחוץ הראשון כשר ופטור והשני סופג את הארבעים ופסול. קדשים וחולין בחוץ הראשון חייב כרת ופסול. והשני כשר. ושניהם סופגים את הארבעים. חולין וקדשים בפנים שניהם פסולים והשני סופג את הארבעים. קדשים וחולין בפנים הראשון כשר ופטור. והשני סופג את הארבעים ופסול. חולין בחוץ ובפנים הראשון כשר ופטור. והשני סופג את הארבעים ופסול. קדשים בחוץ ובפנים הראשון חייב כרת ושניהם פסולים ושניהם סופגים את הארבעים. חולין בפנים ובחוץ הראשון פסול ופטור והשני סופג את הארבעים וכשר. קדשים בפנים ובחוץ. הראשון כשר ופטור. והשני סופג את הארבעים ופסול: 
+השוחט ונמצא טרפה. השוחט לעבודה זרה. והשוחט פרת חטאת. ושור הנסקל. ועגלה ערופה. רבי שמעון פוטר. וחכמים מחייבין. השוחט ונתנבלה בידו. והנוחר והמעקר. פטור משום אותו ואת בנו. שנים שלקחו פרה ובנה. איזה שלקח ראשון ישחוט ראשון. ואם קדם השני זכה. שחט פרה ואחר כך שני בניה סופג שמונים. שחט שני בניה ואחר כך שחטה. סופג את הארבעים. שחטה ואת בתה ואת בת בתה סופג שמונים. שחטה ואת בת בתה ואחר כך שחט בתה. סופג את הארבעים. סומכוס אומר משום רבי מאיר סופג שמונים. בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו. אמה מכרתי לשחוט. בתה מכרתי לשחוט. ואלו הן ערב יום טוב האחרון של חג. וערב יום טוב הראשון של פסח. וערב עצרת. וערב ראש השנה. וכדברי רבי יוסי הגלילי אף ערב יום הכפורים בגליל. אמר רבי יהודה אימתי בזמן שאין לו ריוח. אבל יש לו ריוח. אין צריך להודיעו. ומודה רבי יהודה במוכר את האם לחתן ואת הבת לכלה שצריך להודיע בידוע ששניהם שוחטין ביום אחד: 
+בארבעה פרקים אלו משחיטין את הטבח בעל כרחו. אפילו שור שוה אלף דינרין ואין לו ללוקח אלא דינר. כופין אותו לשחוט. לפיכך אם מת. מת ללוקח. אבל בשאר ימות השנה אינו כן. לפיכך אם מת. מת למוכר: 
+יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה. את זו דרש שמעון בן זומא. נאמר במעשה בראשית (בראשית א, ה) יום אחד. ונאמר באותו ואת בנו (ויקרא כב) יום אחד. מה יום אחד האמור במעשה בראשית היום הולך אחר הלילה. אף יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה: 
+
+Chapter 6
+
+כיסוי הדם. נוהג בארץ ובחוצה לארץ. בפני הבית ושלא בפני הבית. בחולין אבל לא במוקדשין. ונוהג בחיה ובעוף. במזומן. ובשאינו מזומן. ונוהג בכוי מפני שהוא ספק. ואין שוחטין אותו ביום טוב. ואם שחטו אין מכסין את דמו: 
+השוחט ונמצא טרפה. והשוחט לעבודה זרה. והשוחט חולין בפנים. וקדשים בחוץ. חיה ועוף הנסקלים. רבי מאיר מחייב וחכמים פוטרין. השוחט ונתנבלה בידו. הנוחר והמעקר. פטור מלכסות. 
+חרש שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואין אותם חייב לכסות. בינן לבין עצמם. פטור מלכסות. וכן לענין אותו ואת בנו ששחטו. ואחרים רואין אותן. אסור לשחוט אחריהם. בינן לבין עצמן. רבי מאיר מתיר לשחוט אחריהן. וחכמים אוסרים. ומודים שאם שחט שאינו סופג את הארבעים: 
+שחט מאה חיות במקום אחד. כיסוי אחד לכולן. מאה עופות במקום אחד. כיסוי אחד לכולן. חיה ועוף במקום אחד. כיסוי אחד לכולן. רבי יהודה אומר שחט חיה יכסנה ואחר כך ישחוט את העוף. שחט ולא כסה וראהו אחר חייב לכסות. כסהו ונתגלה פטור מלכסות. כסהו הרוח חייב לכסות: 
+דם שנתערב במים. אם יש בו מראית דם חייב לכסות. נתערב ביין רואין אותו כאילו הוא מים. נתערב בדם הבהמה. או בדם החיה רואין אותו כאילו הוא מים. רבי יהודה אומר אין דם מבטל דם: 
+דם הניתז. ושעל הסכין. חייב לכסות. אמר רבי יהודה אימתי בזמן שאין שם דם אלא הוא. אבל יש שם דם שלא הוא. פטור מלכסות: 
+במה מכסין ובמה אין מכסין. מכסין בזבל הדק. ובחול הדק. בסיד ובחרסית ובלבנה ובמגופה שכתשן. אבל אין מכסין לא בזבל הגס. ולא בחול הגס. ולא בלבנה ומגופה שלא כתשן. ולא יכפה עליו את הכלי. כלל אמר רבן שמעון בן גמליאל. דבר שמגדל בו צמחין מכסין בו. ושאינו מגדל צמחין. אין מכסין בו: 
+
+Chapter 7
+
+גיד הנשה נוהג בארץ ובחוצה לארץ. בפני הבית ושלא בפני הבית. בחולין ובמוקדשים. ונוהג בבהמה ובחיה. בירך של ימין ובירך של שמאל. ואינו נוהג בעוף. מפני שאין לו כף. ונוהג בשליל. רבי יהודה אומר אינו נוהג בשליל. וחלבו מותר. ואין הטבחין נאמנין על גיד הנשה. דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים נאמנין עליו ועל החלב: 
+שולח אדם ירך לנכרי. שגיד הנשה בתוכה. מפני שמקומו ניכר. הנוטל גיד הנשה. צריך שיטול את כולו. רבי יהודה אומר. כדי לקיים בו מצות נטילה: 
+האוכל מגיד הנשה כזית. סופג ארבעים. אכלו ואין בו כזית. חייב. אכל מזה כזית. ומזה כזית. סופג שמונים. רבי יהודה אומר אינו סופג אלא ארבעים: 
+ירך שנתבשל בה גיד הנשה. אם יש בה בנותן טעם. הרי זו אסורה. כיצד משערין אותה. כבשר בלפת: 
+גיד הנשה שנתבשל עם הגידים. בזמן שמכירו בנותן טעם. ואם לאו כולן אסורין. והרוטב בנותן טעם. וכן חתיכה של נבלה. וכן חתיכה של דג טמא. שנתבשלו עם החתיכות. בזמן שמכירן בנותן טעם. ואם לאו כולן אסורות. והרוטב בנותן טעם: 
+נוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה. רבי יהודה אומר אף בטמאה. אמר רבי יהודה והלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה. ועדיין בהמה טמאה מותרת להן. אמרו לו בסיני נאמר. אלא שנכתב במקומו: 
+
+Chapter 8
+
+כל הבשר אסור לבשל בחלב. חוץ מבשר דגים וחגבים. ואסור להעלותו עם הגבינה על השלחן. חוץ מבשר דגים וחגבים. הנודר מן הבשר. מותר בבשר דגים וחגבים. העוף עולה עם הגבינה על השלחן. ואינו נאכל. דברי בית שמאי. ובית הלל אומרים. לא עולה ולא נאכל. אמר רבי יוסי זו מקולי בית שמאי. ומחומרי בית הלל. באיזה שלחן אמרו. בשולחן שאוכל עליו. אבל בשולחן שסודר עליו את התבשיל. נותן זה בצד זה ואינו חושש. 
+צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת. ובלבד שלא יהו נוגעין זה בזה. רבן שמעון בן גמליאל אומר שני אכסנאין אוכלין על שלחן אחד. זה בשר. וזה גבינה. ואין חוששין: 
+טיפת חלב שנפלה על החתיכה. אם יש בה בנותן טעם באותה חתיכה אסור. ניער את הקדרה. אם יש בה בנותן טעם באותה קדרה. אסור. הכחל. קורעו ומוציא את חלבו. לא קרעו אינו עובר עליו. הלב קורעו ומוציא את דמו. לא קרעו. אינו עובר עליו. המעלה את העוף עם הגבינה על השלחן. אינו עובר בלא תעשה: 
+בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה. אסור לבשל ואסור בהנאה. בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טמאה. בשר בהמה טמאה בחלב בהמה טהורה. מותר לבשל ומותר בהנאה. רבי עקיבא אומר חיה ועוף אינם מן התורה שנאמר. לא תבשל גדי בחלב אמו שלש פעמים. פרט לחיה ולעוף ולבהמה טמאה. רבי יוסי הגלילי אומר נאמר (דברים יד, כא) לא תאכלו כל נבלה. ונאמר (שם) לא תבשל גדי בחלב אמו. את שאסור משום נבלה אסור לבשל בחלב. עוף שאסור משום נבלה יכול יהא אסור לבשל בחלב. תלמוד לומר בחלב אמו יצא עוף שאין לו חלב אם: 
+קבת נכרי ושל נבלה. הרי זו אסורה. המעמיד בעור של קבה כשרה. אם יש בנותן טעם הרי זו אסורה. כשרה שינקה מן הטרפה קבתה אסורה. טרפה שינקה מן הכשרה קבתה מותרת. מפני שכנוס במיעיה: 
+חומר בחלב מבדם וחומר בדם מבחלב. חומר בחלב שהחלב מועלין בו. וחייבין עליו משום פגול ונותר וטמא. מה שאין כן בדם. וחומר בדם שהדם נוהג בבהמה וחיה ועוף. בין טמאים ובין טהורים. וחלב אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד: 
+
+Chapter 9
+
+העור והרוטב והקיפה. והאלל. והעצמות. והגידין. והקרנים. והטלפים. מצטרפין לטמא טומאת אוכלים אבל לא טומאת נבלות. כיוצא בו. השוחט בהמה טמאה לנכרי ומפרכסת. מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבלות. עד שתמות. או עד שיתיז את ראשה. ריבה לטמא טומאת אוכלין ממה שריבה לטמא טומאת נבלות. רבי יהודה אומר האלל המכונס. אם יש בו כזית במקום אחד. חייב עליו:  
+אלו שעורותיהן כבשרן. עור האדם. ועור חזיר של ישוב. רבי יוסי אומר. אף עור חזיר הבר. ועור חטוטרת של גמל הרכה. ועור הראש של עגל הרך. ועור הפרסות. ועור בית הבושת. ועור השליל. ועור שתחת האליה. ועור האנקה והכח. והלטאה. והחומט. רבי יהודה אומר הלטאה כחולדה. וכולן שעיבדן או שהילך בהן כדי עבודה טהורין. חוץ מעור האדם. רבי יוחנן בן נורי אומר שמנה שרצים יש להן עורות:  
+המפשיט בבהמה ובחיה. בטהורה ובטמאה. בדקה ובגסה. לשטיח כדי אחיזה. ולחמת עד שיפשיט את החזה. המרגיל כולו חבור לטומאה. ליטמא ולטמא. עור שעל הצואר. ר' יוחנן בן נורי אומר אינו חבור. וחכמים אומרים חבור. עד שיפשיט את כולו:  
+עור שיש עליו כזית בשר. הנוגע בציב היוצא ממנו ובשערה שכנגדו. טמא. היו עליו כשני חצאי זיתים מטמא במשא ולא במגע. דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר. לא במגע ולא במשא. ומודה רבי עקיבא. בשני חצאי זיתים שתחבן בקיסם והסיטן. שהוא טמא. ומפני מה רבי עקיבא מטהר בעור. מפני שהעור מבטלן:  
+קולית המת וקולית המוקדשים. הנוגע בהן בין סתומים בין נקובים. טמא. קולית נבלה וקולית השרץ הנוגע בהן. סתומים טהורים. נקובים כל שהוא מטמא במגע. מנין שאף במשא. תלמוד לומר הנוגע והנושא. את שבא לכלל מגע בא לכלל משא. לא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא:  
+ביצת השרץ המרוקמת טהורה. ניקבה כל שהוא טמאה. עכבר שחציו בשר וחציו אדמה. הנוגע בבשר. טמא. באדמה. טהור. רבי יהודה אומר אף הנוגע באדמה שכנגד הבשר. טמא:  
+האבר והבשר המדולדלין בבהמה מטמאין טומאת אוכלין במקומן. וצריכין הכשר. נשחטה בהמה הוכשרו בדמיה. דברי רבי מאיר. ורבי שמעון אומר לא הוכשרו. מתה הבהמה. הבשר צריך הכשר. האבר מטמא משום אבר מן החי. ואינו מטמא משום אבר נבלה. דברי רבי מאיר. ורבי שמעון מטהר:  
+האבר והבשר המדולדלין באדם. טהורין. מת האדם. הבשר טהור. האבר מטמא משום אבר מן החי. ואינו מטמא משום אבר מן המת. דברי רבי מאיר. ורבי שמעון מטהר:  
+
+Chapter 10
+
+הזרוע והלחיים והקבה. נוהגין בארץ ובחוצה לארץ. בפני הבית ושלא בפני הבית. בחולין אבל לא במוקדשין. שהיה בדין. ומה אם החולין שאינן חייבין בחזה ושוק. חייבין במתנות. קדשים שחייבין בחזה ושוק. אינו דין שחייבין במתנות. תלמוד לומר (ויקרא ז, לד) ואתן אותם לאהרן הכהן ולבניו לחק עולם. אין לו אלא מה שאמור בענין:  
+כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו. חייבין בבכורה ובמתנות. ויוצאין לחולין להגזז ולהעבד. וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן והשוחטן בחוץ פטור. ואין עושין תמורה. ואם מתו יפדו. חוץ מן הבכור ומן המעשר. כל שקדם הקדשן את מומן. או מום עובר להקדישן. ולאחר מכאן נולד להם מום קבוע. ונפדו. פטורין מן הבכורה ומן המתנות. ואינן יוצאין לחולין להגזז ולהעבד. וולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן. והשוחטן בחוץ חייב. ועושין תמורה. ואם מתו יקברו.  
+בכור שנתערב במאה. בזמן שמאה שוחטין את כולן פוטרין את כולן. אחד שוחט את כולן פוטרין לו אחד. השוחט לכהן ולנכרי פטור מן המתנות. והמשתתף עמהן צריך שירשום. ואם אמר חוץ מן המתנות פטור מן המתנות. אמר מכור לי בני מעיה של פרה. והיו בהן מתנות. נותנן לכהן. ואינו מנכה לו מן הדמים. לקח הימנו במשקל. נותנן לכהן. ומנכה לו מן הדמים:  
+גר שנתגייר והיתה לו פרה. נשחטה עד שלא נתגייר פטור. משנתגייר חייב. ספק. פטור. שהמוציא מחבירו עליו הראיה. איזהו הזרוע. מן הפרק של ארכובה עד כף של יד. והוא של נזיר. וכנגדו ברגל. שוק. רבי יהודה אומר. שוק מן הפרק של ארכובה. עד סובך של רגל. איזהו לחי. מן הפרק של לחי עד פיקה של גרגרת:  
+
+Chapter 11
+
+ראשית הגז נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית. בחולין אבל לא במוקדשין. חומר בזרוע ובלחיים ובקיבה. מראשית הגז. שהזרוע והלחיים והקיבה נוהגים בבקר ובצאן. במרובה ובמועט. וראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלות. ואינו נוהג אלא במרובה: 
+וכמה הוא מרובה. בית שמאי אומרים שתי רחלות. שנאמר (ישעיה ז, כא) יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן. ובית הלל אומרים חמש שנאמר (שמואל א' כה, יח) חמש צאן עשיות. רבי דוסא בן הרכינס אומר חמש רחלות גוזזות מנה מנה ופרס חייבות בראשית הגז. וחכמים אומרים חמש רחלות גוזזות כל שהן. וכמה נותנין לו. משקל חמש סלעים ביהודה שהן עשר סלעים בגליל. מלובן ולא צואי. כדי לעשות ממנו בגד קטן. שנאמר (דברים יח, ד) תתן לו שיהא בו כדי מתנה. לא הספיק ליתנו לו עד שצבעו. פטור. לבנו ולא צבעו חייב. הלוקח גז צאנו של נכרי פטור מראשית הגז. הלוקח גז צאנו של חברו. אם שייר המוכר. המוכר חייב. לא שייר. הלוקח חייב. היו לו שני מינים. שחופות ולבנות. מכר לו שחופות אבל לא לבנות. זכרים אבל לא נקבות. זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו: 
+
+Chapter 12
+
+שלוח הקן. נוהג בארץ ובחוצה לארץ. בפני הבית ושלא בפני הבית. בחולין אבל לא במוקדשין. חומר בכסוי הדם משלוח הקן. שכסוי הדם נוהג בחיה ובעוף. במזומן ובשאין מזומן. ושלוח הקן אינו נוהג אלא בעוף. ואינו נוהג אלא בשאינו מזומן. איזהו שאינו מזומן. כגון אווזין ותרנגולין שקננו בפרדס. אבל אם קננו בבית. וכן יוני הרדסיאות. פטור משילוח: 
+עוף טמא פטור מלשלח. עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור וטהור רובץ על ביצי עוף טמא. פטור מלשלח. קורא זכר רבי אליעזר מחייב. וחכמים פוטרין: 
+היתה מעופפת בזמן שכנפיה נוגעות בקן. חייב לשלח. אין כנפיה נוגעות בקן. פטור מלשלח. אין שם אלא אפרוח אחד. או ביצה אחת. חייב לשלח. שנאמר (דברים כב, ו) קן קן מכל מקום. היו שם אפרוחין מפריחין או ביצים מוזרות. פטור מלשלח. שנאמר (שם) והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים. מה אפרוחין בני קיימא אף ביצים בני קיימא. יצאו מוזרות. ומה הביצים צריכין לאמן. אף האפרוחים צריכין לאמן. יצאו מפריחין. שלחה וחזרה. שלחה וחזרה. אפילו ארבעה וחמשה פעמים. חייב. שנאמר (דברים כב, ז) שלח תשלח. אמר הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים. חייב לשלח. שנאמר שלח תשלח את האם. נטל הבנים והחזירן לקן. ואחר כך חזרה האם עליהם. פטור מלשלח: 
+הנוטל אם על הבנים. רבי יהודה אומר לוקה ואינו משלח. וחכמים אומרים משלח ואינו לוקה. זה הכלל. כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה. אין לוקין עליה: 
+לא יטול אדם אם על בנים. אפילו לטהר את המצורע. ומה אם מצוה קלה שהיא כאיסר אמרה תורה (דברים כב, ז) למען ייטב לך והארכת ימים. קל וחומר על מצות חמורות שבתורה: 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Chullin/Hebrew/Torat Emet 357.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Chullin/Hebrew/Torat Emet 357.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a05e274d9ca213e644cd0c64579c13fae7ff4942
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Chullin/Hebrew/Torat Emet 357.txt	
@@ -0,0 +1,191 @@
+Mishnah Chullin
+משנה חולין
+Torat Emet 357
+http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads
+
+משנה חולין
+
+
+
+Chapter 1
+
+הַכֹּל שׁוֹחֲטִין וּשְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה, חוּץ מֵחֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה, וְקָטָן, שֶׁמָּא יְקַלְקְלוּ בִשְׁחִיטָתָן. וְכֻלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ וַאֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתָן, שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה. שְׁחִיטַת נָכְרִי, נְבֵלָה, וּמְטַמְּאָה בְמַשָּׂא. הַשּׁוֹחֵט בַּלַּיְלָה, וְכֵן הַסּוּמָא שֶׁשָּׁחַט, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה. הַשּׁוֹחֵט בְּשַׁבָּת, וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים, אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה: 
+
+הַשּׁוֹחֵט בְּמַגַּל יָד, בְּצוֹר, וּבְקָנֶה, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה. הַכֹּל שׁוֹחֲטִין וּלְעוֹלָם שׁוֹחֲטִין, וּבַכֹּל שׁוֹחֲטִין, חוּץ מִמַּגַּל קָצִיר, וְהַמְּגֵרָה, וְהַשִּׁנַּיִם, וְהַצִּפֹּרֶן, מִפְּנֵי שֶׁהֵן חוֹנְקִין. הַשּׁוֹחֵט בְּמַגַּל קָצִיר בְּדֶרֶךְ הֲלִיכָתָהּ, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין, וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין. וְאִם הֶחֱלִיקוּ שִׁנֶּיהָ, הֲרֵי הִיא כְסַכִּין: 
+
+הַשּׁוֹחֵט מִתּוֹךְ הַטַּבַּעַת וְשִׁיֵּר בָּהּ מְלֹא הַחוּט עַל פְּנֵי כֻלָּהּ, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה. רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר, מְלֹא הַחוּט עַל פְּנֵי רֻבָּהּ: 
+
+הַשּׁוֹחֵט מִן הַצְּדָדִין שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה. הַמּוֹלֵק מִן הַצְּדָדִין, מְלִיקָתוֹ פְסוּלָה. הַשּׁוֹחֵט מִן הָעֹרֶף, שְׁחִיטָתוֹ פְסוּלָה. הַמּוֹלֵק מִן הָעֹרֶף, מְלִיקָתוֹ כְשֵׁרָה. הַשּׁוֹחֵט מִן הַצַּוָּאר, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה. הַמּוֹלֵק מִן הַצַּוָּאר, מְלִיקָתוֹ פְסוּלָה, שֶׁכָּל הָעֹרֶף כָּשֵׁר לִמְלִיקָה, וְכָל הַצַּוָּאר כָּשֵׁר לִשְׁחִיטָה. נִמְצָא, כָּשֵׁר בִּשְׁחִיטָה, פָּסוּל בִּמְלִיקָה. כָּשֵׁר בִּמְלִיקָה, פָּסוּל בִּשְׁחִיטָה: 
+
+כָּשֵׁר בַּתּוֹרִין, פָּסוּל בִּבְנֵי יוֹנָה. כָּשֵׁר בִּבְנֵי יוֹנָה, פָּסוּל בַּתּוֹרִין. תְּחִלַּת הַצִּהוּב, בָּזֶה וּבָזֶה פָּסוּל: 
+
+כָּשֵׁר בַּפָּרָה, פָּסוּל בָּעֶגְלָה. כָּשֵׁר בָּעֶגְלָה, פָּסוּל בַּפָּרָה. כָּשֵׁר בַּכֹּהֲנִים, פָּסוּל בַּלְוִיִּם. כָּשֵׁר בַּלְוִיִּם, פָּסוּל בַּכֹּהֲנִים. טָהוֹר בִּכְלֵי חֶרֶשׂ, טָמֵא בְכָל הַכֵּלִים. טָהוֹר בְּכָל הַכֵּלִים, טָמֵא בִכְלֵי חָרֶשׂ. טָהוֹר בִּכְלֵי עֵץ, טָמֵא בִכְלֵי מַתָּכוֹת. טָהוֹר בִּכְלֵי מַתָּכוֹת, טָמֵא בִכְלֵי עֵץ. הַחַיָּב בַּשְּׁקֵדִים הַמָּרִים, פָּטוּר בַּמְּתוּקִים. הַחַיָּב בַּמְּתוּקִים, פָּטוּר בַּמָּרִים: 
+
+הַתֶּמֶד, עַד שֶׁלֹּא הֶחֱמִיץ, אֵינוֹ נִקָּח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, וּפוֹסֵל אֶת הַמִּקְוֶה. מִשֶּׁהֶחֱמִיץ, נִקָּח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר וְאֵינוֹ פוֹסֵל אֶת הַמִּקְוֶה. הָאַחִין הַשֻּׁתָּפִין, כְּשֶׁחַיָּבִין בַּקָּלְבּוֹן, פְּטוּרִין מִמַּעְשַׂר בְּהֵמָה. כְּשֶׁחַיָּבִין בְּמַעְשַׂר בְּהֵמָה, פְּטוּרִין מִן הַקָּלְבּוֹן. כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מֶכֶר, אֵין קְנַס. וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ קְנַס, אֵין מָכֶר. כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מֵאוּן, אֵין חֲלִיצָה. וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חֲלִיצָה, אֵין מֵאוּן. כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ תְּקִיעָה, אֵין הַבְדָּלָה. וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ הַבְדָּלָה, אֵין תְּקִיעָה. יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, תּוֹקְעִין וְלֹא מַבְדִּילִין. בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, מַבְדִּילִין וְלֹא תוֹקְעִין. כֵּיצַד מַבְדִּילִין, הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְקֹדֶשׁ. רַבִּי דוֹסָא אוֹמֵר, בֵּין קֹדֶשׁ חָמוּר לְקֹדֶשׁ הַקַּל: 
+
+
+Chapter 2
+
+הַשּׁוֹחֵט אֶחָד בָּעוֹף, וּשְׁנַיִם בַּבְּהֵמָה, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה. וְרֻבּוֹ שֶׁל אֶחָד, כָּמוֹהוּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁיִּשְׁחֹט אֶת הַוְּרִידִין. חֲצִי אֶחָד בָּעוֹף, וְאֶחָד וָחֵצִי בַּבְּהֵמָה, שְׁחִיטָתוֹ פְסוּלָה. רֹב אֶחָד בָּעוֹף וְרֹב שְׁנַיִם בַּבְּהֵמָה, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה: 
+
+הַשּׁוֹחֵט שְׁנֵי רָאשִׁין כְּאֶחָד, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה. שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בַּסַּכִּין וְשׁוֹחֲטִין, אֲפִלּוּ אֶחָד לְמַעְלָה וְאֶחָד לְמַטָּה, שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה: 
+
+הִתִּיז אֶת הָרֹאשׁ בְּבַת אַחַת, פְּסוּלָה. הָיָה שׁוֹחֵט וְהִתִּיז אֶת הָרֹאשׁ בְּבַת אַחַת, אִם יֵשׁ בַּסַּכִּין מְלֹא צַוָּאר, כְּשֵׁרָה. הָיָה שׁוֹחֵט וְהִתִּיז שְׁנֵי רָאשִׁים בְּבַת אַחַת, אִם יֵשׁ בַּסַּכִּין מְלֹא צַוָּאר אֶחָד, כְּשֵׁרָה. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים. בִּזְמַן שֶׁהוֹלִיךְ וְלֹא הֵבִיא, אוֹ הֵבִיא וְלֹא הוֹלִיךְ. אֲבָל אִם הוֹלִיךְ וְהֵבִיא, אֲפִלּוּ כָל שֶׁהוּא, אֲפִלּוּ בְאִזְמֵל, כְּשֵׁרָה. נָפְלָה סַכִּין וְשָׁחֲטָה, אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁחֲטָה כְדַרְכָּהּ, פְּסוּלָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב), וְזָבַחְתָּ וְאָכַלְתָּ, מַה שֶּׁאַתָּה זוֹבֵחַ, אַתָּה אוֹכֵל. נָפְלָה הַסַּכִּין וְהִגְבִּיהָהּ, נָפְלוּ כֵלָיו וְהִגְבִּיהָן, הִשְׁחִיז אֶת הַסַּכִּין וְעָף, וּבָא חֲבֵרוֹ וְשָׁחַט, אִם שָׁהָה כְדֵי שְׁחִיטָה, פְּסוּלָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אִם שָׁהָה כְדֵי בִקּוּר: 
+
+שָׁחַט אֶת הַוֶּשֶׁט וּפָסַק אֶת הַגַּרְגֶּרֶת, אוֹ שָׁחַט אֶת הַגַּרְגֶּרֶת וּפָסַק אֶת הַוֶּשֶׁט, אוֹ שֶׁשָּׁחַט אַחַד מֵהֶן וְהִמְתִּין לָהּ עַד שֶׁמֵּתָה, אוֹ שֶׁהֶחֱלִיד אֶת הַסַּכִּין תַּחַת הַשֵּׁנִי וּפְסָקוֹ, רַבִּי יְשֵׁבָב אוֹמֵר, נְבֵלָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, טְרֵפָה. כְּלָל אָמַר רַבִּי יְשֵׁבָב מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, כֹּל שֶׁנִּפְסְלָה בִשְׁחִיטָתָהּ, נְבֵלָה. כֹּל שֶׁשְּׁחִיטָתָהּ כָּרָאוּי וְדָבָר אַחֵר גָּרַם לָהּ לִפָּסֵל, טְרֵפָה. וְהוֹדָה לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: 
+
+הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף וְלֹא יָצָא מֵהֶן דָּם, כְּשֵׁרִים, וְנֶאֱכָלִים בְּיָדַיִם מְסֹאָבוֹת, לְפִי שֶׁלֹּא הֻכְשְׁרוּ בְדָם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הֻכְשְׁרוּ בַשְּׁחִיטָה: 
+
+הַשּׁוֹחֵט אֶת הַמְסֻכֶּנֶת, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עַד שֶׁתְּפַרְכֵּס בַּיָּד וּבָרָגֶל. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, דַּיָּהּ אִם זִנְּקָה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אַף הַשּׁוֹחֵט בַּלַּיְלָה וּלְמָחָר הִשְׁכִּים וּמָצָא כְתָלִים מְלֵאִים דָּם, כְּשֵׁרָה, שֶׁזִּנְּקָה, וּכְמִדַּת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד שֶׁתְּפַרְכֵּס אוֹ בַיָּד אוֹ בָרֶגֶל אוֹ עַד שֶׁתְּכַשְׁכֵּשׁ בִּזְנָבָהּ, אֶחָד בְּהֵמָה דַקָּה וְאֶחָד בְּהֵמָה גַסָּה. בְּהֵמָה דַקָּה שֶׁפָּשְׁטָה יָדָהּ וְלֹא הֶחֱזִירָה, פְּסוּלָה, שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא הוֹצָאַת נֶפֶשׁ בִּלְבָד. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁהָיְתָה בְחֶזְקַת מְסֻכֶּנֶת. אֲבָל אִם הָיְתָה בְחֶזְקַת בְּרִיאָה, אֲפִלּוּ אֵין בָּהּ אַחַד מִכָּל הַסִּימָנִים הַלָּלוּ, כְּשֵׁרָה: 
+
+הַשּׁוֹחֵט לְנָכְרִי, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אֲפִלּוּ שְׁחָטָהּ שֶׁיֹּאכַל הַנָּכְרִי מֵחֲצַר כָּבֵד שֶׁלָּהּ, פְּסוּלָה, שֶׁסְּתָם מַחֲשֶׁבֶת נָכְרִי לַעֲבוֹדָה זָרָה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, קַל וָחֹמֶר הַדְּבָרִים, וּמַה בִּמְקוֹם שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת, בְּמֻקְדָּשִׁין, אֵין הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶלָּא אַחַר הָעוֹבֵד, מְקוֹם שֶׁאֵין מַחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת, בְּחֻלִּין, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא יְהֵא הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶלָּא אַחַר הַשּׁוֹחֵט: 
+
+הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם הָרִים, לְשֵׁם גְּבָעוֹת, לְשֵׁם יַמִּים, לְשֵׁם נְהָרוֹת, לְשֵׁם מִדְבָּרוֹת, שְׁחִיטָתוֹ פְסוּלָה. שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּסַכִּין וְשׁוֹחֲטִין, אֶחָד לְשֵׁם אַחַד מִכָּל אֵלּוּ, וְאֶחָד לְשֵׁם דָּבָר כָּשֵׁר, שְׁחִיטָתוֹ פְסוּלָה: 
+
+אֵין שׁוֹחֲטִין לֹא לְתוֹךְ יַמִּים, וְלֹא לְתוֹךְ נְהָרוֹת, וְלֹא לְתוֹךְ כֵּלִים. אֲבָל שׁוֹחֵט הוּא לְתוֹךְ עוּגָא שֶׁל מַיִם, וּבִסְפִינָה, עַל גַּבֵּי כֵלִים. אֵין שׁוֹחֲטִין לְגֻמָּא כָּל עִקָּר, אֲבָל עוֹשֶׂה גֻמָּא בְתוֹךְ בֵּיתוֹ בִּשְׁבִיל שֶׁיִּכָּנֵס הַדָּם לְתוֹכָהּ. וּבַשּׁוּק לֹא יַעֲשֶׂה כֵן, שֶׁלֹּא יְחַקֶּה אֶת הַמִּינִין: 
+
+הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם עוֹלָה, לְשֵׁם זְבָחִים, לְשֵׁם אָשָׁם תָּלוּי, לְשֵׁם פֶּסַח, לְשֵׁם תּוֹדָה, שְׁחִיטָתוֹ פְסוּלָה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר. שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּסַכִּין וְשׁוֹחֲטִין, אֶחָד לְשֵׁם אַחַד מִכָּל אֵלּוּ, וְאֶחָד לְשֵׁם דָּבָר כָּשֵׁר, שְׁחִיטָתוֹ פְסוּלָה. הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם חַטָּאת, לְשֵׁם אָשָׁם וַדַּאי, לְשֵׁם בְּכוֹר, לְשֵׁם מַעֲשֵׂר, לְשֵׁם תְּמוּרָה, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה. זֶה הַכְּלָל, כָּל דָּבָר שֶׁנִּדָּר וְנִּדָּב, הַשּׁוֹחֵט לִשְׁמוֹ, אָסוּר, וְשֶׁאֵינוֹ נִדָּר וְנִדָּב, הַשּׁוֹחֵט לִשְׁמוֹ, כָּשֵׁר: 
+
+
+Chapter 3
+
+אֵלּוּ טְרֵפוֹת בַּבְּהֵמָה. נְקוּבַת הַוֶּשֶׁט, וּפְסוּקַת הַגַּרְגֶּרֶת, נִקַּב קְרוּם שֶׁל מֹחַ, נִקַּב הַלֵּב לְבֵית חֲלָלוֹ, נִשְׁבְּרָה הַשִּׁדְרָה וְנִפְסַק הַחוּט שֶׁלָּהּ, נִטַּל הַכָּבֵד וְלֹא נִשְׁתַּיֵּר הֵימֶנּוּ כְלוּם, הָרֵאָה שֶׁנִּקְּבָה, אוֹ שֶׁחָסְרָה, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, עַד שֶׁתִּנָּקֵב לְבֵית הַסִּמְפּוֹנוֹת. נִקְּבָה הַקֵּבָה, נִקְּבָה הַמָּרָה, נִקְּבוּ הַדַּקִּין, הַכֶּרֶס הַפְּנִימִית שֶׁנִּקְּבָה, אוֹ שֶׁנִּקְרַע רֹב הַחִיצוֹנָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַגְּדוֹלָה טֶפַח, וְהַקְּטַנָּה בְּרֻבָּהּ. הַמְסֵס וּבֵית הַכּוֹסוֹת שֶׁנִּקְּבוּ לַחוּץ, נָפְלָה מִן הַגַּג, נִשְׁתַּבְּרוּ רֹב צַלְעוֹתֶיהָ, וּדְרוּסַת הַזְּאֵב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, דְּרוּסַת הַזְּאֵב בַּדַּקָּה, וּדְרוּסַת אֲרִי בַּגַּסָּה, דְּרוּסַת הַנֵּץ בָּעוֹף הַדַּק, וּדְרוּסַת הַגַּס בָּעוֹף הַגָּס. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁאֵין כָּמוֹהָ חַיָּה, טְרֵפָה: 
+
+וְאֵלּוּ כְשֵׁרוֹת בַּבְּהֵמָה. נִקְּבָה הַגַּרְגֶּרֶת אוֹ שֶׁנִּסְדְּקָה. עַד כַּמָּה תֶּחְסַר. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עַד כָּאִסָּר הָאִיטַלְקִי. נִפְחֲתָה הַגֻּלְגֹּלֶת וְלֹא נִקַּב קְרוּם שֶׁל מֹחַ, נִקַּב הַלֵּב וְלֹא לְבֵית חֲלָלוֹ, נִשְׁבְּרָה הַשִּׁדְרָה וְלֹא נִפְסַק הַחוּט שֶׁלָּהּ, נִטְּלָה הַכָּבֵד וְנִשְׁתַּיֵּר הֵימֶנָּה כַזָּיִת, הַמְסֵס וּבֵית הַכּוֹסוֹת שֶׁנִּקְּבוּ זֶה לְתוֹךְ זֶה, נִטַּל הַטְּחוֹל, נִטְּלוּ הַכְּלָיוֹת, נִטַּל לְחִי הַתַּחְתּוֹן, נִטַּל הָאֵם שֶׁלָּהּ, וַחֲרוּתָה בִידֵי שָׁמָיִם. הַגְּלוּדָה, רַבִּי מֵאִיר מַכְשִׁיר, וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין: 
+
+וְאֵלּוּ טְרֵפוֹת בָּעוֹף. נְקוּבַת הַוֶּשֶׁט, פְּסוּקַת הַגַּרְגֶּרֶת, הִכַּתָּהּ חֻלְדָּה עַל רֹאשָׁהּ, מְקוֹם שֶׁעוֹשֶׂה אוֹתָהּ טְרֵפָה, נִקַּב הַקֻּרְקְבָן, נִקְּבוּ הַדַּקִּין, נָפְלָה לָאוּר וְנֶחְמְרוּ בְנֵי מֵעֶיהָ, אִם יְרֻקִּים, פְּסוּלִין. אִם אֲדֻמִּים, כְּשֵׁרִים. דְּרָסָהּ, וּטְרָפָהּ בַּכֹּתֶל, אוֹ שֶׁרִצְּצַתָּהּ בְּהֵמָה וּמְפַרְכֶּסֶת, וְשָׁהֲתָה מֵעֵת לְעֵת וּשְׁחָטָהּ, כְּשֵׁרָה: 
+
+וְאֵלּוּ כְשֵׁרוֹת בָּעוֹף. נִקְּבָה הַגַּרְגֶּרֶת אוֹ שֶׁנִּסְדְּקָה, הִכַּתָּהּ חֻלְדָּה עַל רֹאשָׁהּ, מְקוֹם שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה אוֹתָהּ טְרֵפָה, נִקַּב הַזֶּפֶק. רַבִּי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ נִטָּל. יָצְאוּ בְנֵי מֵעֶיהָ וְלֹא נִקְּבוּ, נִשְׁתַּבְּרוּ גַפֶּיהָ, נִשְׁתַּבְּרוּ רַגְלֶיהָ, נִמְרְטוּ כְנָפֶיהָ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם נִטְּלָה הַנּוֹצָה, פְּסוּלָה: 
+
+אֲחוּזַת הַדָּם, וְהַמְּעֻשֶּׁנֶת, וְהַמְצֻנֶּנֶת, וְשֶׁאָכְלָה הַרְדֻּפְנִי, וְשֶׁאָכְלָה צוֹאַת תַּרְנְגוֹלִים, אוֹ שֶׁשָּׁתְתָה מַיִם הָרָעִים, כְּשֵׁרָה. אָכְלָה סַם הַמָּוֶת אוֹ שֶׁהִכִּישָׁהּ נָחָשׁ, מֻתֶּרֶת מִשּׁוּם טְרֵפָה, וַאֲסוּרָה מִשּׁוּם סַכָּנַת נְפָשׁוֹת: 
+
+סִימָנֵי בְהֵמָה וְחַיָּה נֶאֶמְרוּ מִן הַתּוֹרָה, וְסִימָנֵי הָעוֹף לֹא נֶאֱמָרוּ. אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל עוֹף הַדּוֹרֵס, טָמֵא. כֹּל שֶׁיֶּשׁ לוֹ אֶצְבַּע יְתֵרָה, וְזֶפֶק, וְקֻרְקְבָנוֹ נִקְלָף, טָהוֹר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר, כָּל עוֹף הַחוֹלֵק אֶת רַגְלָיו, טָמֵא: 
+
+וּבַחֲגָבִים, כֹּל שֶׁיֶּשׁ לוֹ אַרְבַּע רַגְלַיִם, וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם, וְקַרְסֻלַּיִם, וּכְנָפָיו חוֹפִין אֶת רֻבּוֹ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, וּשְׁמוֹ חָגָב. וּבַדָּגִים, כֹּל שֶׁיֶּשׁ לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקָשֶׂת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שְׁנֵי קַשְׂקַשִּׂין וּסְנַפִּיר אֶחָד. וְאֵלּוּ הֵן קַשְׂקַשִּׂין, הַקְּבוּעִין בּוֹ. וּסְנַפִּירִין, הַפּוֹרֵחַ בָּהֶן: 
+
+
+Chapter 4
+
+בְּהֵמָה הַמַּקְשָׁה לֵילֵד, וְהוֹצִיא הָעֻבָּר אֶת יָדוֹ וְהֶחֱזִירָהּ, מֻתָּר בַּאֲכִילָה. הוֹצִיא אֶת רֹאשׁוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהֱחֱזִירוֹ, הֲרֵי זֶה כְיָלוּד. חוֹתֵךְ מֵעֻבָּר שֶׁבְּמֵעֶיהָ, מֻתָּר בַּאֲכִילָה. מִן הַטְּחוֹל וּמִן הַכְּלָיוֹת, אָסוּר בַּאֲכִילָה. זֶה הַכְּלָל, דָּבָר שֶׁגּוּפָהּ, אָסוּר. שֶׁאֵינוֹ גוּפָהּ, מֻתָּר: 
+
+הַמְבַכֶּרֶת הַמַּקְשָׁה לֵילֵד, מְחַתֵּךְ אֵבָר אֵבָר וּמַשְׁלִיךְ לַכְּלָבִים. יָצָא רֻבּוֹ, הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר, וְנִפְטְרָה מִן הַבְּכוֹרָה: 
+
+בְּהֵמָה שֶׁמֵּת עֻבָּרָהּ בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ וְהוֹשִׁיט הָרוֹעֶה אֶת יָדוֹ וְנָגַע בּוֹ, בֵּין בִּבְהֵמָה טְמֵאָה, בֵּין בִּבְהֵמָה טְהוֹרָה, טָהוֹר. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, בִּטְמֵאָה, טָמֵא, וּבִטְהוֹרָה, טָהוֹר. הָאִשָּׁה שֶׁמֵּת וְלָדָהּ בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ וּפָשְׁטָה חַיָּה אֶת יָדָהּ וְנָגְעָה בוֹ, הַחַיָּה טְמֵאָה טֻמְאַת שִׁבְעָה, וְהָאִשָּׁה טְהוֹרָה עַד שֶׁיֵּצֵא הַוָּלָד: 
+
+בְּהֵמָה הַמַּקְשָׁה לֵילֵד, וְהוֹצִיא עֻבָּר אֶת יָדוֹ וַחֲתָכָהּ וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט אֶת אִמּוֹ, הַבָּשָׂר טָהוֹר. שָׁחַט אֶת אִמּוֹ וְאַחַר כָּךְ חֲתָכָהּ, הַבָּשָׂר מַגַּע נְבֵלָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מַגַּע טְרֵפָה שְׁחוּטָה. מַה מָּצִינוּ בַטְּרֵפָה שֶׁשְּׁחִיטָתָהּ מְטַהַרְתָּהּ, אַף שְׁחִיטַת בְּהֵמָה תְּטַהֵר אֶת הָאֵבָר. אָמַר לָהֶם רַבִּי מֵאִיר, לֹא, אִם טִהֲרָה שְׁחִיטַת טְרֵפָה אוֹתָהּ, דָּבָר שֶׁגּוּפָהּ, תְּטַהֵר אֶת הָאֵבָר, דָּבָר שֶׁאֵינוֹ גוּפָהּ. מִנַּיִן לַטְּרֵפָה שֶׁשְּׁחִיטָתָהּ מְטַהַרְתָּהּ. בְּהֵמָה טְמֵאָה אֲסוּרָה בַאֲכִילָה, אַף טְרֵפָה אֲסוּרָה בַאֲכִילָה. מַה בְּהֵמָה טְמֵאָה אֵין שְׁחִיטָתָהּ מְטַהַרְתָּהּ, אַף טְרֵפָה לֹא תְטַהֲרֶנָּה שְׁחִיטָתָהּ. לֹא, אִם אָמַרְתָּ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה שֶׁלֹּא הָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכֹּשֶׁר, תֹּאמַר בִּטְרֵפָה שֶׁהָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכֹּשֶׁר. טֹל לְךָ מַה שֶּׁהֵבֵאתָ, הֲרֵי שֶׁנּוֹלְדָה טְרֵפָה מִן הַבֶּטֶן מִנַּיִן. לֹא, אִם אָמַרְתָּ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה שֶׁכֵּן אֵין בְּמִינָהּ שְׁחִיטָה, תֹּאמַר בִּטְרֵפָה שֶׁיֵּשׁ בְּמִינָהּ שְׁחִיטָה. בֶּן שְׁמֹנָה חַי, אֵין שְׁחִיטָתוֹ מְטַהַרְתּוֹ, לְפִי שֶׁאֵין בְּמִינוֹ שְׁחִיטָה: 
+
+הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה וּמָצָא בָהּ בֶּן שְׁמֹנָה חַי אוֹ מֵת, אוֹ בֶן תִּשְׁעָה מֵת, קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת דָּמוֹ. מָצָא בֶן תִּשְׁעָה חַי, טָעוּן שְׁחִיטָה, וְחַיָּב בְּאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהַרְתּוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ בֶן שְׁמֹנֶה שָׁנִים וְחוֹרֵשׁ בַּשָּׂדֶה, שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהַרְתּוֹ. קְרָעָהּ וּמָצָא בָהּ בֶּן תִּשְׁעָה חַי, טָעוּן שְׁחִיטָה, לְפִי שֶׁלֹּא נִשְׁחֲטָה אִמּוֹ: 
+
+בְּהֵמָה שֶׁנֶּחְתְּכוּ רַגְלֶיהָ מִן הָאַרְכֻּבָּה וּלְמַטָּה, כְּשֵׁרָה. מִן הָאַרְכֻּבָּה וּלְמַעְלָה, פְּסוּלָה. וְכֵן שֶׁנִּטַּל צֹמֶת הַגִּידִין. נִשְׁבַּר הָעֶצֶם, אִם רֹב הַבָּשָׂר קַיָּם, שְׁחִיטָתוֹ מְטַהַרְתּוֹ. וְאִם לָאו, אֵין שְׁחִיטָתוֹ מְטַהַרְתּוֹ: 
+
+הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה וּמָצָא בָהּ שִׁלְיָא, נֶפֶשׁ הַיָּפָה תֹּאכְלֶנָּה, וְאֵינָהּ מְטַמְּאָה לֹא טֻמְאַת אֳכָלִין וְלֹא טֻמְאַת נְבֵלוֹת. חִשֵּׁב עָלֶיהָ, מְטַמְּאָה טֻמְאַת אֳכָלִין אֲבָל לֹא טֻמְאַת נְבֵלוֹת. שִׁלְיָא שֶׁיָּצְתָה מִקְצָתָהּ, אֲסוּרָה בַאֲכִילָה. סִימַן וָלָד בָּאִשָּׁה, וְסִימַן וָלָד בַּבְּהֵמָה. הַמְבַכֶּרֶת שֶׁהִפִּילָה שִׁלְיָא, יַשְׁלִיכֶנָּה לִכְלָבִים. וּבַמֻּקְדָּשִׁין, תִּקָּבֵר. וְאֵין קוֹבְרִין אוֹתָהּ בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים, וְאֵין תּוֹלִין אוֹתָהּ בְּאִילָן, מִפְנֵי דַּרְכֵי הָאֱמֹרִי: 
+
+
+Chapter 5
+
+אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, נוֹהֵג בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי הַבַּיִת, בְּחֻלִּין וּבְמֻקְדָּשִׁין. כֵּיצַד. הַשּׁוֹחֵט אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ חֻלִּין בַּחוּץ, שְׁנֵיהֶם כְּשֵׁרִים, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים. קָדָשִׁים בַּחוּץ, הָרִאשׁוֹן חַיָּב כָּרֵת, וּשְׁנֵיהֶם פְּסוּלִים, וּשְׁנֵיהֶם סוֹפְגִים אֶת הָאַרְבָּעִים. חֻלִּין בִּפְנִים, שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִים, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים. קָדָשִׁים בִּפְנִים, הָרִאשׁוֹן כָּשֵׁר וּפָטוּר, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים וּפָסוּל: 
+
+חֻלִּין וְקָדָשִׁים בַּחוּץ, הָרִאשׁוֹן כָּשֵׁר וּפָטוּר, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים וּפָסוּל. קָדָשִׁים וְחֻלִּין בַּחוּץ, הָרִאשׁוֹן חַיָּב כָּרֵת וּפָסוּל, וְהַשֵּׁנִי כָּשֵׁר, וּשְׁנֵיהֶם סוֹפְגִין אֶת הָאַרְבָּעִים. חֻלִּין וְקָדָשִׁים בִּפְנִים, שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִים, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים. קָדָשִׁים וְחֻלִּין בִּפְנִים, הָרִאשׁוֹן כָּשֵׁר וּפָטוּר, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים וּפָסוּל. חֻלִּין בַּחוּץ וּבִפְנִים, הָרִאשׁוֹן כָּשֵׁר וּפָטוּר, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים וּפָסוּל. קָדָשִׁים בַּחוּץ וּבִפְנִים, הָרִאשׁוֹן חַיָּב כָּרֵת, וּשְׁנֵיהֶם פְּסוּלִים, וּשְׁנֵיהֶם סוֹפְגִים אֶת הָאַרְבָּעִים. חֻלִּין בִּפְנִים וּבַחוּץ, הָרִאשׁוֹן פָּסוּל וּפָטוּר, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים וְכָשֵׁר. קָדָשִׁים בִּפְנִים וּבַחוּץ, הָרִאשׁוֹן כָּשֵׁר וּפָטוּר, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים וּפָסוּל: 
+
+הַשּׁוֹחֵט וְנִמְצָא טְרֵפָה, הַשּׁוֹחֵט לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְהַשּׁוֹחֵט פָּרַת חַטָּאת, וְשׁוֹר הַנִּסְקָל, וְעֶגְלָה עֲרוּפָה, רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר, וַחֲכָמִים מְחַיְּבִין. הַשּׁוֹחֵט וְנִתְנַבְּלָה בְיָדוֹ, וְהַנּוֹחֵר, וְהַמְּעַקֵּר, פָּטוּר מִשּׁוּם אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ. שְׁנַיִם שֶׁלָּקְחוּ פָרָה וּבְנָהּ, אֵיזֶה שֶׁלָּקַח רִאשׁוֹן, יִשְׁחֹט רִאשׁוֹן. וְאִם קָדַם הַשֵּׁנִי, זָכָה. שָׁחַט פָּרָה וְאַחַר כָּךְ שְׁנֵי בָנֶיהָ, סוֹפֵג שְׁמוֹנִים. שָׁחַט שְׁנֵי בָנֶיהָ וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטָהּ, סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים. שְׁחָטָהּ וְאֶת בִּתָּהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ, סוֹפֵג שְׁמוֹנִים. שְׁחָטָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט אֶת בִּתָּהּ, סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים. סוּמְכוֹס אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר, סוֹפֵג שְׁמוֹנִים. בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים בַּשָּׁנָה הַמּוֹכֵר בְּהֵמָה לַחֲבֵרוֹ צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ, אִמָּהּ מָכַרְתִּי לִשְׁחֹט, בִּתָּהּ מָכַרְתִּי לִשְׁחֹט. וְאֵלּוּ הֵן, עֶרֶב יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חָג, וְעֶרֶב יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, וְעֶרֶב עֲצֶרֶת, וְעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וּכְדִבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, אַף עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים בַּגָּלִיל. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁאֵין לוֹ רֶוַח. אֲבָל יֶשׁ לוֹ רֶוַח, אֵין צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ. וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה בְּמוֹכֵר אֶת הָאֵם לֶחָתָן וְאֶת הַבַּת לַכַּלָּה, שֶׁצָּרִיךְ לְהוֹדִיעַ, בְּיָדוּעַ שֶׁשְּׁנֵיהֶם שׁוֹחֲטִין בְּיוֹם אֶחָד: 
+
+בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים אֵלּוּ מַשְׁחִיטִין אֶת הַטַּבָּח בְּעַל כָּרְחוֹ. אֲפִלּוּ שׁוֹר שָׁוֶה אֶלֶף דִּינָרִין וְאֵין לוֹ לַלּוֹקֵחַ אֶלָּא דִינָר, כּוֹפִין אוֹתוֹ לִשְׁחֹט, לְפִיכָךְ, אִם מֵת, מֵת לַלּוֹקֵחַ. אֲבָל בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה, אֵינוֹ כֵן. לְפִיכָךְ, אִם מֵת, מֵת לַמּוֹכֵר: 
+
+יוֹם אֶחָד הָאָמוּר בְּאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, הַיּוֹם הוֹלֵךְ אַחַר הַלָּיְלָה. אֶת זוֹ דָרַשׁ שִׁמְעוֹן בֶּן זוֹמָא. נֶאֱמַר בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית (בראשית א), יוֹם אֶחָד, וְנֶאֱמַר בְּאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ (ויקרא כב), יוֹם אֶחָד. מַה יּוֹם אֶחָד הָאָמוּר בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית הַיּוֹם הוֹלֵךְ אַחַר הַלַּיְלָה, אַף יוֹם אֶחָד הָאָמוּר בְּאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, הַיוֹם הוֹלֵךְ אַחַר הַלָּיְלָה: 
+
+
+Chapter 6
+
+כִּסּוּי הַדָּם נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי הַבַּיִת, בְּחֻלִּין אֲבָל לֹא בְמֻקְדָּשִׁים. וְנוֹהֵג בְּחַיָּה וּבְעוֹף, בִּמְזֻמָּן וּבְשֶׁאֵינוֹ מְזֻמָּן. וְנוֹהֵג בְּכוֹי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק. וְאֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ בְיוֹם טוֹב. וְאִם שְׁחָטוֹ, אֵין מְכַסִּין אֶת דָּמוֹ: 
+
+הַשּׁוֹחֵט וְנִמְצָא טְרֵפָה, וְהַשּׁוֹחֵט לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְהַשּׁוֹחֵט חֻלִּין בִּפְנִים, וְקָדָשִׁים בַּחוּץ, חַיָּה וָעוֹף הַנִּסְקָלִים, רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין. הַשׁוֹחֵט וְנִתְנַבְּלָה בְיָדוֹ, הַנּוֹחֵר, וְהַמְעַקֵּר, פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת: 
+
+חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁשָּׁחֲטוּ וַאֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתָן, חַיָּב לְכַסּוֹת. בֵּינָן לְבֵין עַצְמָם, פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת. וְכֵן לְעִנְיַן אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, שֶׁשָּׁחֲטוּ וַאֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתָן, אָסוּר לִשְׁחֹט אַחֲרֵיהֶם. בֵּינָן לְבֵין עַצְמָן, רַבִּי מֵאִיר מַתִּיר לִשְׁחֹט אַחֲרֵיהֶן, וַחֲכָמִים אוֹסְרִים. וּמוֹדִים שֶׁאִם שָׁחַט, שֶׁאֵינוֹ סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים: 
+
+שָׁחַט מֵאָה חַיּוֹת בְּמָקוֹם אֶחָד, כִּסּוּי אֶחָד לְכֻלָּן. מֵאָה עוֹפוֹת בְּמָקוֹם אֶחָד, כִּסּוּי אֶחָד לְכֻלָּן. חַיָּה וָעוֹף בְּמָקוֹם אֶחָד, כִּסּוּי אֶחָד לְכֻלָּן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שָׁחַט חַיָּה, יְכַסֶּנָּה, וְאַחַר כָּךְ יִשְׁחֹט אֶת הָעוֹף. שָׁחַט וְלֹא כִסָּה וְרָאָהוּ אַחֵר, חַיָּב לְכַסּוֹת. כִּסָּהוּ וְנִתְגַּלָּה, פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת. כִּסָּהוּ הָרוּחַ, חַיָּב לְכַסּוֹת: 
+
+דָּם שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמַיִם, אִם יֶשׁ בּוֹ מַרְאִית דָּם, חַיָּב לְכַסּוֹת. נִתְעָרֵב בְּיַיִן, רוֹאִין אוֹתוֹ כְאִלּוּ הוּא מָיִם. נִתְעָרֵב בְּדַם הַבְּהֵמָה אוֹ בְדַם הַחַיָּה, רוֹאִין אוֹתוֹ כְאִלּוּ הוּא מָיִם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין דָּם מְבַטֵּל דָּם: 
+
+דָּם הַנִּתָּז וְשֶׁעַל הַסַּכִּין, חַיָּב לְכַסּוֹת. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁאֵין שָׁם דָּם אֶלָּא הוּא. אֲבָל יֵשׁ שָׁם דָּם שֶׁלֹּא הוּא, פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת: 
+
+בַּמֶּה מְכַסִּין, וּבַמָּה אֵין מְכַסִּין. מְכַסִּין בְּזֶבֶל הַדַּק, וּבְחֹל הַדַּק, בְּסִיד, וּבְחַרְסִית, וּבִלְבֵנָה וּבִמְגוּפָה שֶׁכְּתָשָׁן. אֲבָל אֵין מְכַסִּין לֹא בְזֶבֶל הַגַּס, וְלֹא בְחוֹל הַגַּס, וְלֹא בִלְבֵנָה וּמְגוּפָה שֶׁלֹא כְתָשָׁן, וְלֹא יִכְפֶּה עָלָיו אֶת הַכֶּלִי. כְּלָל אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, דָּבָר שֶׁמְּגַדֵּל בּוֹ צְמָחִין, מְכַסִּין בּוֹ. וְשֶׁאֵינוֹ מְגַדֵּל צְמָחִין, אֵין מְכַסִּין בּוֹ: 
+
+
+Chapter 7
+
+גִּיד הַנָּשֶׁה נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי הַבַּיִת, בְּחֻלִּין וּבְמֻקְדָּשִׁים. וְנוֹהֵג בִּבְהֵמָה וּבְחַיָּה, בְּיָרֵךְ שֶׁל יָמִין וּבְיָרֵךְ שֶׁל שְׂמֹאל. וְאֵינוֹ נוֹהֵג בְּעוֹף, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לוֹ כָף. וְנוֹהֵג בְּשָׁלִיל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵינוֹ נוֹהֵג בְּשָׁלִיל. וְחֶלְבּוֹ מֻתָּר. וְאֵין הַטַּבָּחִין נֶאֱמָנִין עַל גִּיד הַנָּשֶׁה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, נֶאֱמָנִין עָלָיו וְעַל הַחֵלֶב: 
+
+שׁוֹלֵחַ אָדָם יָרֵךְ לְנָכְרִי שֶׁגִּיד הַנָּשֶׁה בְתוֹכָהּ, מִפְּנֵי שֶׁמְּקוֹמוֹ נִכָּר. הַנּוֹטֵל גִּיד הַנָּשֶׁה, צָרִיךְ שֶׁיִּטֹּל אֶת כֻּלּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּדֵי לְקַיֵּם בּוֹ מִצְוַת נְטִילָה: 
+
+הָאוֹכֵל מִגִּיד הַנָּשֶׁה כַזַּיִת, סוֹפֵג אַרְבָּעִים. אֲכָלוֹ וְאֵין בּוֹ כַזַּיִת, חַיָּב. אָכַל מִזֶּה כַזַּיִת וּמִזֶּה כַזַּיִת, סוֹפֵג שְׁמוֹנִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵינוֹ סוֹפֵג אֶלָּא אַרְבָּעִים: 
+
+יָרֵךְ שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בָּהּ גִּיד הַנָּשֶׁה, אִם יֶשׁ בָּהּ בְּנוֹתֵן טַעַם, הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה. כֵּיצַד מְשַׁעֲרִין אוֹתָהּ. כְּבָשָׂר בְּלָפֶת: 
+
+גִּיד הַנָּשֶׁה שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל עִם הַגִּידִים, בִּזְמַן שֶׁמַּכִּירוֹ, בְּנוֹתֵן טַעַם, וְאִם לָאו, כֻּלָּן אֲסוּרִין. וְהָרֹטֶב, בְּנוֹתֵן טָעַם. וְכֵן חֲתִיכָה שֶׁל נְבֵלָה, וְכֵן חֲתִיכָה שֶׁל דָּג טָמֵא, שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ עִם הַחֲתִיכוֹת, בִּזְמַן שֶׁמַּכִּירָן, בְּנוֹתֵן טַעַם. וְאִם לָאו, כֻּלָּן אֲסוּרוֹת. וְהָרֹטֶב, בְּנוֹתֵן טָעַם: 
+
+נוֹהֵג בִּטְהוֹרָה, וְאֵינוֹ נוֹהֵג בִּטְמֵאָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף בִּטְמֵאָה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, וַהֲלֹא מִבְּנֵי יַעֲקֹב נֶאֱסַר גִּיד הַנָּשֶׁה, וַעֲדַיִן בְּהֵמָה טְמֵאָה מֻתֶּרֶת לָהֶן. אָמְרוּ לוֹ, בְּסִינַי נֶאֱמַר, אֶלָּא שֶׁנִּכְתַּב בִּמְקוֹמוֹ: 
+
+
+Chapter 8
+
+כָּל הַבָּשָׂר אָסוּר לְבַשֵּׁל בְּחָלָב, חוּץ מִבְּשַׂר דָּגִים וַחֲגָבִים. וְאָסוּר לְהַעֲלוֹתוֹ עִם הַגְּבִינָה עַל הַשֻּׁלְחָן, חוּץ מִבְּשַׂר דָּגִים וַחֲגָבִים. הַנּוֹדֵר מִן הַבָּשָׂר, מֻתָּר בִּבְשַׂר דָּגִים וַחֲגָבִים. הָעוֹף עוֹלֶה עִם הַגְּבִינָה עַל הַשֻּׁלְחָן וְאֵינוֹ נֶאֱכָל, דִּבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, לֹא עוֹלֶה וְלֹא נֶאֱכָל. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, זוֹ מִקֻּלֵּי בֵית שַׁמַּאי וּמֵחֻמְרֵי בֵית הִלֵּל. בְּאֵיזֶה שֻׁלְחָן אָמְרוּ, בַּשֻּׁלְחָן שֶׁאוֹכֵל עָלָיו. אֲבָל בַּשֻּׁלְחָן שֶׁסּוֹדֵר עָלָיו אֶת הַתַּבְשִׁיל, נוֹתֵן זֶה בְצַד זֶה וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ: 
+
+צוֹרֵר אָדָם בָּשָׂר וּגְבִינָה בְּמִטְפַּחַת אַחַת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהוּ נוֹגְעִין זֶה בָזֶה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, שְׁנֵי אַכְסְנָאִין אוֹכְלִין עַל שֻׁלְחָן אֶחָד, זֶה בָּשָׂר וָזֶה גְּבִינָה, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין: 
+
+טִפַּת חָלָב שֶׁנָּפְלָה עַל הַחֲתִיכָה, אִם יֶשׁ בָּהּ בְּנוֹתֵן טַעַם בְּאוֹתָהּ חֲתִיכָה, אָסוּר. נִעֵר אֶת הַקְּדֵרָה, אִם יֶשׁ בָּהּ בְּנוֹתֵן טַעַם בְּאוֹתָהּ קְדֵרָה, אָסוּר. הַכְּחָל, קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת חֲלָבוֹ. לֹא קְרָעוֹ, אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו. הַלֵּב, קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת דָּמוֹ. לֹא קְרָעוֹ, אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו. הַמַּעֲלֶה אֶת הָעוֹף עִם הַגְּבִינָה עַל הַשֻּׁלְחָן, אֵינוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה: 
+
+בְּשַׂר בְּהֵמָה טְהוֹרָה בַּחֲלֵב בְּהֵמָה טְהוֹרָה, אָסוּר לְבַשֵּׁל וְאָסוּר בַּהֲנָאָה. בְּשַׂר בְּהֵמָה טְהוֹרָה בַּחֲלֵב בְּהֵמָה טְמֵאָה, בְּשַׂר בְּהֵמָה טְמֵאָה בַּחֲלֵב בְּהֵמָה טְהוֹרָה, מֻתָּר לְבַשֵּׁל וּמֻתָּר בַּהֲנָאָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, חַיָּה וָעוֹף אֵינָם מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר, לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ, שָׁלשׁ פְּעָמִים, פְּרָט לְחַיָּה וּלְעוֹף וְלִבְהֵמָה טְמֵאָה. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, נֶאֱמַר (דברים יד), לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה, וְנֶאֱמַר (שם), לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ. אֶת שֶׁאָסוּר מִשּׁוּם נְבֵלָה, אָסוּר לְבַשֵּׁל בְּחָלָב. עוֹף, שֶׁאָסוּר מִשּׁוּם נְבֵלָה, יָכוֹל יְהֵא אָסוּר לְבַשֵּׁל בְּחָלָב, תַּלְמוּד לוֹמַר בַּחֲלֵב אִמּוֹ, יָצָא עוֹף, שֶׁאֵין לוֹ חֲלֵב אֵם: 
+
+קֵבַת נָכְרִי וְשֶׁל נְבֵלָה, הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה. הַמַּעֲמִיד בְּעוֹר שֶׁל קֵבָה כְשֵׁרָה, אִם יֵשׁ בְּנוֹתֵן טַעַם, הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה. כְּשֵׁרָה שֶׁיָּנְקָה מִן הַטְּרֵפָה, קֵבָתָהּ אֲסוּרָה. טְרֵפָה שֶׁיָּנְקָה מִן הַכְּשֵׁרָה, קֵבָתָהּ מֻתֶּרֶת, מִפְּנֵי שֶׁכָּנוּס בְּמֵעֶיהָ: 
+
+חֹמֶר בַּחֵלֶב מִבַּדָּם, וְחֹמֶר בַּדָּם מִבַּחֵלֶב. חֹמֶר בַּחֵלֶב, שֶׁהַחֵלֶב מוֹעֲלִין בּוֹ, וְחַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּדָּם. וְחֹמֶר בַּדָּם, שֶׁהַדָּם נוֹהֵג בִּבְהֵמָה וְחַיָּה וָעוֹף, בֵּין טְמֵאִים וּבֵין טְהוֹרִים, וְחֵלֶב אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בִּבְהֵמָה טְהוֹרָה בִלְבָד: 
+
+
+Chapter 9
+
+הָעוֹר, וְהָרֹטֶב, וְהַקִּפָּה, וְהָאֱלָל, וְהָעֲצָמוֹת, וְהַגִּידִין, וְהַקַּרְנַיִם, וְהַטְּלָפַיִם, מִצְטָרְפִין לְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִים, אֲבָל לֹא טֻמְאַת נְבֵלוֹת. כַּיּוֹצֵא בוֹ, הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה טְמֵאָה לְנָכְרִי וּמְפַרְכֶּסֶת, מְטַמְּאָה טֻמְאַת אֳכָלִין, אֲבָל לֹא טֻמְאַת נְבֵלוֹת, עַד שֶׁתָּמוּת אוֹ עַד שֶׁיַּתִּיז אֶת רֹאשָׁהּ. רִבָּה לְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין מִמַּה שֶׁרִבָּה לְטַמֵּא טֻמְאַת נְבֵלוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָאֱלָל הַמְכֻנָּס, אִם יֶשׁ בּוֹ כַזַּיִת בְּמָקוֹם אֶחָד, חַיָּב עָלָיו: 
+
+אֵלּוּ שֶׁעוֹרוֹתֵיהֶן כִּבְשָׂרָן, עוֹר הָאָדָם, וְעוֹר חֲזִיר שֶׁל יִשּׁוּב. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף עוֹר חֲזִיר הַבָּר. וְעוֹר חֲטוֹטֶרֶת שֶׁל גָּמָל הָרַכָּה, וְעוֹר הָרֹאשׁ שֶׁל עֵגֶל הָרַךְ, וְעוֹר הַפְּרָסוֹת, וְעוֹר בֵּית הַבֹּשֶׁת, וְעוֹר הַשָּׁלִיל, וְעוֹר שֶׁתַּחַת הָאַלְיָה, וְעוֹר הָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ וְהַלְּטָאָה וְהַחֹמֶט. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַלְּטָאָה כַחֻלְדָּה. וְכֻלָּן שֶׁעִבְּדָן אוֹ שֶׁהִלֵּךְ בָּהֶן כְּדֵי עֲבוֹדָה, טְהוֹרִין, חוּץ מֵעוֹר הָאָדָם. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, שְׁמֹנָה שְׁרָצִים יֵשׁ לָהֶן עוֹרוֹת: 
+
+הַמַּפְשִׁיט בַּבְּהֵמָה וּבַחַיָּה, בַּטְּהוֹרָה וּבַטְּמֵאָה, בַּדַּקָּה וּבַגַּסָּה, לְשָׁטִיחַ, כְּדֵי אֲחִיזָה. וּלְחֵמֶת, עַד שֶׁיַּפְשִׁיט אֶת הֶחָזֶה. הַמַּרְגִּיל, כֻּלּוֹ חִבּוּר לַטֻּמְאָה, לִטָּמֵא וּלְטַמֵּא. עוֹר שֶׁעַל הַצַּוָּאר, רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, אֵינוֹ חִבּוּר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, חִבּוּר, עַד שֶׁיַּפְשִׁיט אֶת כֻּלּוֹ: 
+
+עוֹר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו כַּזַּיִת בָּשָׂר, הַנּוֹגֵע בְּצִיב הַיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ, וּבְשַׂעֲרָה שֶׁכְּנֶגְדּוֹ, טָמֵא. הָיוּ עָלָיו כִּשְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים, מְטַמֵּא בְמַשָּׂא וְלֹא בְמַגָּע, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא בְמַגָּע וְלֹא בְמַשָּׂא. וּמוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא בִּשְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים שֶׁתְּחָבָן בְּקֵיסָם וֶהֱסִיטָן, שֶׁהוּא טָמֵא. וּמִפְּנֵי מָה רַבִּי עֲקִיבָא מְטַהֵר בָּעוֹר, מִפְּנֵי שֶׁהָעוֹר מְבַטְּלָן: 
+
+קוּלִית הַמֵּת וְקוּלִית הַמֻּקְדָּשִׁים, הַנּוֹגֵעַ בָּהֶן, בֵּין סְתוּמִים בֵּין נְקוּבִים, טָמֵא. קוּלִית נְבֵלָה וְקוּלִית הַשֶּׁרֶץ, הַנּוֹגֵעַ בָּהֶן סְתוּמִים, טְהוֹרִים. נְקוּבִים כָּל שֶׁהוּא, מִטַּמֵּא בְמַגָּע. מִנַּיִן שֶׁאַף בְּמַשָּׂא, תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא יא), הַנֹּגֵעַ וְהַנֹּשֵׂא, אֶת שֶׁבָּא לִכְלָל מַגָּע, בָּא לִכְלָל מַשָּׂא, לֹא בָא לִכְלָל מַגָּע, לֹא בָא לִכְלָל מַשָּׂא: 
+
+בֵּיצַת הַשֶּׁרֶץ הַמְרֻקֶּמֶת, טְהוֹרָה. נִקְּבָה כָל שֶׁהוּא, טְמֵאָה. עַכְבָּר שֶׁחֶצְיוֹ בָשָׂר וְחֶצְיוֹ אֲדָמָה, הַנּוֹגֵעַ בַּבָּשָׂר, טָמֵא. בָּאֲדָמָה, טָהוֹר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הַנּוֹגֵעַ בָּאֲדָמָה שֶׁכְּנֶגֶד הַבָּשָׂר, טָמֵא: 
+
+הָאֵבָר וְהַבָּשָׂר הַמְדֻלְדָּלִין בִּבְהֵמָה, מְטַמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִין בִּמְקוֹמָן, וּצְרִיכִין הֶכְשֵׁר. נִשְׁחֲטָה בְהֵמָה, הֻכְשְׁרוּ בְדָמֶיהָ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לֹא הֻכְשָׁרוּ. מֵתָה הַבְּהֵמָה, הַבָּשָׂר צָרִיךְ הֶכְשֵׁר. הָאֵבָר מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבָר מִן הַחַי וְאֵינוֹ מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבַר נְבֵלָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר: 
+
+הָאֵבָר וְהַבָּשָׂר הַמְדֻלְדָּלִין בָּאָדָם, טְהוֹרִין. מֵת הָאָדָם, הַבָּשָׂר טָהוֹר. הָאֵבָר מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבָר מִן הַחַי וְאֵינוֹ מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבָר מִן הַמֵּת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר: 
+
+
+Chapter 10
+
+הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה נוֹהֲגִין בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי הַבַּיִת, בְּחֻלִּין אֲבָל לֹא בְמֻקְדָּשִׁין. שֶׁהָיָה בַדִּין, וּמָה אִם הַחֻלִּין, שֶׁאֵינָן חַיָּבִין בְּחָזֶה וָשׁוֹק, חַיָּבִין בַּמַּתָּנוֹת, קָדָשִׁים שֶׁחַיָּבִין בְּחָזֶה וָשׁוֹק, אֵינוֹ דִין שֶׁחַיָּבִין בַּמַּתָּנוֹת. תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא ז), וָאֶתֵּן אֹתָם לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וּלְבָנָיו לְחָק עוֹלָם, אֵין לוֹ אֶלָּא מַה שֶּׁאָמוּר בָּעִנְיָן: 
+
+כָּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁקָּדַם מוּם קָבוּעַ לְהֶקְדֵּשָׁן וְנִפְדּוּ, חַיָּבִין בַּבְּכוֹרָה וּבַמַּתָּנוֹת, וְיוֹצְאִין לְחֻלִּין, לְהִגָּזֵז וּלְהֵעָבֵד, וּוְלָדָן וַחֲלָבָן מֻתָּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָן, וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ פָּטוּר, וְאֵין עוֹשִׂין תְּמוּרָה, וְאִם מֵתוּ יִפָּדוּ, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר. כֹּל שֶׁקָּדַם הֶקְדֵּשָׁן אֶת מוּמָן, אוֹ מוּם עוֹבֵר לְהֶקְדֵּשָׁן, וּלְאַחַר מִכָּאן נוֹלַד לָהֶם מוּם קָבוּעַ וְנִפְדּוּ, פְּטוּרִין מִן הַבְּכוֹרָה וּמִן הַמַּתָּנוֹת, וְאֵינָן יוֹצְאִין לְחֻלִּין לְהִגָּזֵז וּלְהֵעָבֵד, וּוְלָדָן וַחֲלָבָן אָסוּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָן, וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ חַיָּב, וְעוֹשִׂין תְּמוּרָה, וְאִם מֵתוּ, יִקָּבֵרוּ: 
+
+בְּכוֹר שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמֵאָה, בִּזְמַן שֶׁמֵּאָה שׁוֹחֲטִין אֶת כֻּלָּן, פּוֹטְרִין אֶת כֻּלָּן. אֶחָד שׁוֹחֵט אֶת כֻּלָּן, פּוֹטְרִין לוֹ אֶחָד. הַשּׁוֹחֵט לְכֹהֵן וּלְנָכְרִי, פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת. וְהַמִּשְׁתַּתֵּף עִמָּהֶן, צָרִיךְ שֶׁיִּרְשֹׁם. וְאִם אָמַר חוּץ מִן הַמַּתָּנוֹת, פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת. אָמַר, מְכֹר לִי בְנֵי מֵעֶיהָ שֶׁל פָּרָה, וְהָיוּ בָהֶן מַתָּנוֹת, נוֹתְנָן לְכֹהֵן וְאֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים. לָקַח הֵימֶנּוּ בְמִשְׁקָל, נוֹתְנָן לְכֹהֵן וּמְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים: 
+
+גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר וְהָיְתָה לוֹ פָרָה, נִשְׁחֲטָה עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּיֵּר, פָּטוּר. מִשֶּׁנִּתְגַּיֵּר, חַיָּב. סָפֵק, פָּטוּר, שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. אֵיזֶהוּ הַזְּרוֹעַ, מִן הַפֶּרֶק שֶׁל אַרְכֻּבָּה עַד כַּף שֶׁל יָד. וְהוּא שֶׁל נָזִיר. וּכְנֶגְדּוֹ בָרֶגֶל, שׁוֹק. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שׁוֹק, מִן הַפֶּרֶק שֶׁל אַרְכֻּבָּה עַד סֹבֶךְ שֶׁל רָגֶל. אֵיזֶהוּ לְחִי, מִן הַפֶּרֶק שֶׁל לְחִי עַד פִּקָּה שֶׁל גַּרְגָּרֶת: 
+
+
+Chapter 11
+
+רֵאשִׁית הַגֵּז נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי הַבַּיִת, בְּחֻלִּין אֲבָל לֹא בְמֻקְדָּשִׁין. חֹמֶר בַּזְּרוֹעַ וּבַלְּחָיַיִם וּבַקֵּבָה מֵרֵאשִׁית הַגֵּז, שֶׁהַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה נוֹהֲגִים בְּבָקָר וּבְצֹאן, בִּמְרֻבֶּה וּבְמֻעָט, וְרֵאשִׁית הַגֵּז אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בִרְחֵלוֹת, וְאֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בִמְרֻבֶּה: 
+
+וְכַמָּה הוּא מְרֻבֶּה. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׁתֵּי רְחֵלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ז), יְחַיֶּה אִישׁ עֶגְלַת בָּקָר וּשְׁתֵּי צֹאן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, חָמֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א כה), חָמֵשׁ צֹאן עֲשׂוּיוֹת. רַבִּי דוֹסָא בֶּן הַרְכִּינָס אוֹמֵר, חָמֵשׁ רְחֵלוֹת גּוֹזְזוֹת מָנֶה מָנֶה וּפְרָס, חַיָּבוֹת בְּרֵאשִׁית הַגֵּז. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, חָמֵשׁ רְחֵלוֹת גּוֹזְזוֹת כָּל שֶׁהֵן. וְכַמָּה נוֹתְנִין לוֹ. מִשְׁקַל חָמֵשׁ סְלָעִים בִּיהוּדָה, שֶׁהֵן עֶשֶׂר סְלָעִים בַּגָּלִיל, מְלֻבָּן וְלֹא צוֹאִי, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ בֶגֶד קָטָן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח), תִּתֶּן לוֹ, שֶׁיְּהֵא בוֹ כְדֵי מַתָּנָה. לֹא הִסְפִּיק לִתְּנוֹ לוֹ עַד שֶׁצְּבָעוֹ, פָּטוּר. לִבְּנוֹ וְלֹא צְבָעוֹ, חַיָּב. הַלּוֹקֵחַ גֵּז צֹאנוֹ שֶׁל נָכְרִי, פָּטוּר מֵרֵאשִׁית הַגֵּז. הַלּוֹקֵחַ גֵּז צֹאנוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, אִם שִׁיֵּר הַמּוֹכֵר, הַמּוֹכֵר חַיָּב. לֹא שִׁיֵּר, הַלּוֹקֵחַ חַיָּב. הָיוּ לוֹ שְׁנֵי מִינִים, שְׁחוּפוֹת וּלְבָנוֹת, מָכַר לוֹ שְׁחוּפוֹת אֲבָל לֹא לְבָנוֹת, זְכָרִים אֲבָל לֹא נְקֵבוֹת, זֶה נוֹתֵן לְעַצְמוֹ וְזֶה נוֹתֵן לְעַצְמוֹ: 
+
+
+Chapter 12
+
+שִׁלּוּחַ הַקֵּן, נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי הַבַּיִת, בְּחֻלִּין אֲבָל לֹא בְמֻקְדָּשִׁין. חֹמֶר בְּכִסּוּי הַדָּם מִשִּׁלּוּחַ הַקֵּן, שֶׁכִּסּוּי הַדָּם נוֹהֵג בְּחַיָּה וּבְעוֹף, בִּמְזֻמָּן וּבְשֶׁאֵינוֹ מְזֻמָּן. וְשִׁלּוּחַ הַקֵּן, אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בְעוֹף, וְאֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בְשֶׁאֵינוֹ מְזֻמָּן. אֵיזֶהוּ שֶׁאֵינוֹ מְזֻמָּן. כְּגוֹן אַוָּזִין וְתַרְנְגוֹלִין שֶׁקִּנְּנוּ בְפַרְדֵּס. אֲבָל אִם קִנְּנוּ בְּבַיִת, וְכֵן יוֹנֵי הַרְדְּסִיאוֹת, פָּטוּר מִשִּׁלּוּחַ: 
+
+עוֹף טָמֵא, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ. עוֹף טָמֵא רוֹבֵץ עַל בֵּיצֵי עוֹף טָהוֹר, וְטָהוֹר רוֹבֵץ עַל בֵּיצֵי עוֹף טָמֵא, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ. קוֹרֵא זָכָר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין: 
+
+הָיְתָה מְעוֹפֶפֶת, בִּזְמַן שֶׁכְּנָפֶיהָ נוֹגְעוֹת בַּקֵּן, חַיָּב לְשַׁלֵּחַ. אֵין כְּנָפֶיהָ נוֹגְעוֹת בַּקֵּן, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ. אֵין שָׁם אֶלָּא אֶפְרוֹחַ אֶחָד אוֹ בֵיצָה אַחַת, חַיָּב לְשַׁלֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב), קַן, קֵן מִכָּל מָקוֹם. הָיוּ שָׁם אֶפְרוֹחִין מַפְרִיחִין אוֹ בֵיצִים מוּזָרוֹת, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם), וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים, מָה אֶפְרוֹחִין בְּנֵי קְיָמָא, אַף בֵּיצִים בְּנֵי קְיָמָא, יָצְאוּ מוּזָרוֹת. וּמָה הַבֵּיצִים צְרִיכִין לְאִמָּן, אַף הָאֶפְרוֹחִין צְרִיכִין לְאִמָּן, יָצְאוּ מַפְרִיחִין. שִׁלְּחָהּ וְחָזְרָה, שִׁלְּחָהּ וְחָזְרָה, אֲפִלּוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְעָמִים, חַיָּב, שֶׁנֶּאֱמַר (שם), שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח. אָמַר, הֲרֵינִי נוֹטֵל אֶת הָאֵם וּמְשַׁלֵּחַ אֶת הַבָּנִים, חַיָּב לְשַׁלֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם), שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם. נָטַל הַבָּנִים וְהֶחֱזִירָן לַקֵּן וְאַחַר כָּךְ חָזְרָה הָאֵם עֲלֵיהֶם, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ: 
+
+הַנּוֹטֵל אֵם עַל הַבָּנִים, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לוֹקֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּחַ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מְשַׁלֵּחַ וְאֵינוֹ לוֹקֶה. זֶה הַכְּלָל, כָּל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁיֶּשׁ בָּהּ קוּם עֲשֵׂה, אֵין לוֹקִין עָלֶיהָ: 
+
+לֹא יִטֹּל אָדָם אֵם עַל הַבָּנִים, אֲפִלּוּ לְטַהֵר אֶת הַמְּצֹרָע. וּמָה אִם מִצְוָה קַלָּה שֶׁהִיא כְאִסָּר, אָמְרָה תוֹרָה (דברים כב), לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים, קַל וָחֹמֶר עַל מִצְוֹת חֲמוּרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה: 
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Chullin/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Chullin/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..7dcb8a6969820a1beab9fe4fd84b6645447f26f2
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Chullin/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,194 @@
+Mishnah Chullin
+משנה חולין
+merged
+https://www.sefaria.org/Mishnah_Chullin
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Torat Emet 357
+-http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads
+
+משנה חולין
+
+
+
+Chapter 1
+
+הַכֹּל שׁוֹחֲטִין וּשְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה, חוּץ מֵחֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה, וְקָטָן, שֶׁמָּא יְקַלְקְלוּ בִשְׁחִיטָתָן. וְכֻלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ וַאֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתָן, שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה. שְׁחִיטַת נָכְרִי, נְבֵלָה, וּמְטַמְּאָה בְמַשָּׂא. הַשּׁוֹחֵט בַּלַּיְלָה, וְכֵן הַסּוּמָא שֶׁשָּׁחַט, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה. הַשּׁוֹחֵט בְּשַׁבָּת, וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים, אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה: 
+
+הַשּׁוֹחֵט בְּמַגַּל יָד, בְּצוֹר, וּבְקָנֶה, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה. הַכֹּל שׁוֹחֲטִין וּלְעוֹלָם שׁוֹחֲטִין, וּבַכֹּל שׁוֹחֲטִין, חוּץ מִמַּגַּל קָצִיר, וְהַמְּגֵרָה, וְהַשִּׁנַּיִם, וְהַצִּפֹּרֶן, מִפְּנֵי שֶׁהֵן חוֹנְקִין. הַשּׁוֹחֵט בְּמַגַּל קָצִיר בְּדֶרֶךְ הֲלִיכָתָהּ, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין, וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין. וְאִם הֶחֱלִיקוּ שִׁנֶּיהָ, הֲרֵי הִיא כְסַכִּין: 
+
+הַשּׁוֹחֵט מִתּוֹךְ הַטַּבַּעַת וְשִׁיֵּר בָּהּ מְלֹא הַחוּט עַל פְּנֵי כֻלָּהּ, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה. רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר, מְלֹא הַחוּט עַל פְּנֵי רֻבָּהּ: 
+
+הַשּׁוֹחֵט מִן הַצְּדָדִין שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה. הַמּוֹלֵק מִן הַצְּדָדִין, מְלִיקָתוֹ פְסוּלָה. הַשּׁוֹחֵט מִן הָעֹרֶף, שְׁחִיטָתוֹ פְסוּלָה. הַמּוֹלֵק מִן הָעֹרֶף, מְלִיקָתוֹ כְשֵׁרָה. הַשּׁוֹחֵט מִן הַצַּוָּאר, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה. הַמּוֹלֵק מִן הַצַּוָּאר, מְלִיקָתוֹ פְסוּלָה, שֶׁכָּל הָעֹרֶף כָּשֵׁר לִמְלִיקָה, וְכָל הַצַּוָּאר כָּשֵׁר לִשְׁחִיטָה. נִמְצָא, כָּשֵׁר בִּשְׁחִיטָה, פָּסוּל בִּמְלִיקָה. כָּשֵׁר בִּמְלִיקָה, פָּסוּל בִּשְׁחִיטָה: 
+
+כָּשֵׁר בַּתּוֹרִין, פָּסוּל בִּבְנֵי יוֹנָה. כָּשֵׁר בִּבְנֵי יוֹנָה, פָּסוּל בַּתּוֹרִין. תְּחִלַּת הַצִּהוּב, בָּזֶה וּבָזֶה פָּסוּל: 
+
+כָּשֵׁר בַּפָּרָה, פָּסוּל בָּעֶגְלָה. כָּשֵׁר בָּעֶגְלָה, פָּסוּל בַּפָּרָה. כָּשֵׁר בַּכֹּהֲנִים, פָּסוּל בַּלְוִיִּם. כָּשֵׁר בַּלְוִיִּם, פָּסוּל בַּכֹּהֲנִים. טָהוֹר בִּכְלֵי חֶרֶשׂ, טָמֵא בְכָל הַכֵּלִים. טָהוֹר בְּכָל הַכֵּלִים, טָמֵא בִכְלֵי חָרֶשׂ. טָהוֹר בִּכְלֵי עֵץ, טָמֵא בִכְלֵי מַתָּכוֹת. טָהוֹר בִּכְלֵי מַתָּכוֹת, טָמֵא בִכְלֵי עֵץ. הַחַיָּב בַּשְּׁקֵדִים הַמָּרִים, פָּטוּר בַּמְּתוּקִים. הַחַיָּב בַּמְּתוּקִים, פָּטוּר בַּמָּרִים: 
+
+הַתֶּמֶד, עַד שֶׁלֹּא הֶחֱמִיץ, אֵינוֹ נִקָּח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, וּפוֹסֵל אֶת הַמִּקְוֶה. מִשֶּׁהֶחֱמִיץ, נִקָּח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר וְאֵינוֹ פוֹסֵל אֶת הַמִּקְוֶה. הָאַחִין הַשֻּׁתָּפִין, כְּשֶׁחַיָּבִין בַּקָּלְבּוֹן, פְּטוּרִין מִמַּעְשַׂר בְּהֵמָה. כְּשֶׁחַיָּבִין בְּמַעְשַׂר בְּהֵמָה, פְּטוּרִין מִן הַקָּלְבּוֹן. כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מֶכֶר, אֵין קְנַס. וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ קְנַס, אֵין מָכֶר. כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מֵאוּן, אֵין חֲלִיצָה. וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חֲלִיצָה, אֵין מֵאוּן. כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ תְּקִיעָה, אֵין הַבְדָּלָה. וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ הַבְדָּלָה, אֵין תְּקִיעָה. יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, תּוֹקְעִין וְלֹא מַבְדִּילִין. בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, מַבְדִּילִין וְלֹא תוֹקְעִין. כֵּיצַד מַבְדִּילִין, הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְקֹדֶשׁ. רַבִּי דוֹסָא אוֹמֵר, בֵּין קֹדֶשׁ חָמוּר לְקֹדֶשׁ הַקַּל: 
+
+
+Chapter 2
+
+הַשּׁוֹחֵט אֶחָד בָּעוֹף, וּשְׁנַיִם בַּבְּהֵמָה, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה. וְרֻבּוֹ שֶׁל אֶחָד, כָּמוֹהוּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁיִּשְׁחֹט אֶת הַוְּרִידִין. חֲצִי אֶחָד בָּעוֹף, וְאֶחָד וָחֵצִי בַּבְּהֵמָה, שְׁחִיטָתוֹ פְסוּלָה. רֹב אֶחָד בָּעוֹף וְרֹב שְׁנַיִם בַּבְּהֵמָה, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה: 
+
+הַשּׁוֹחֵט שְׁנֵי רָאשִׁין כְּאֶחָד, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה. שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בַּסַּכִּין וְשׁוֹחֲטִין, אֲפִלּוּ אֶחָד לְמַעְלָה וְאֶחָד לְמַטָּה, שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה: 
+
+הִתִּיז אֶת הָרֹאשׁ בְּבַת אַחַת, פְּסוּלָה. הָיָה שׁוֹחֵט וְהִתִּיז אֶת הָרֹאשׁ בְּבַת אַחַת, אִם יֵשׁ בַּסַּכִּין מְלֹא צַוָּאר, כְּשֵׁרָה. הָיָה שׁוֹחֵט וְהִתִּיז שְׁנֵי רָאשִׁים בְּבַת אַחַת, אִם יֵשׁ בַּסַּכִּין מְלֹא צַוָּאר אֶחָד, כְּשֵׁרָה. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים. בִּזְמַן שֶׁהוֹלִיךְ וְלֹא הֵבִיא, אוֹ הֵבִיא וְלֹא הוֹלִיךְ. אֲבָל אִם הוֹלִיךְ וְהֵבִיא, אֲפִלּוּ כָל שֶׁהוּא, אֲפִלּוּ בְאִזְמֵל, כְּשֵׁרָה. נָפְלָה סַכִּין וְשָׁחֲטָה, אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁחֲטָה כְדַרְכָּהּ, פְּסוּלָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב), וְזָבַחְתָּ וְאָכַלְתָּ, מַה שֶּׁאַתָּה זוֹבֵחַ, אַתָּה אוֹכֵל. נָפְלָה הַסַּכִּין וְהִגְבִּיהָהּ, נָפְלוּ כֵלָיו וְהִגְבִּיהָן, הִשְׁחִיז אֶת הַסַּכִּין וְעָף, וּבָא חֲבֵרוֹ וְשָׁחַט, אִם שָׁהָה כְדֵי שְׁחִיטָה, פְּסוּלָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אִם שָׁהָה כְדֵי בִקּוּר: 
+
+שָׁחַט אֶת הַוֶּשֶׁט וּפָסַק אֶת הַגַּרְגֶּרֶת, אוֹ שָׁחַט אֶת הַגַּרְגֶּרֶת וּפָסַק אֶת הַוֶּשֶׁט, אוֹ שֶׁשָּׁחַט אַחַד מֵהֶן וְהִמְתִּין לָהּ עַד שֶׁמֵּתָה, אוֹ שֶׁהֶחֱלִיד אֶת הַסַּכִּין תַּחַת הַשֵּׁנִי וּפְסָקוֹ, רַבִּי יְשֵׁבָב אוֹמֵר, נְבֵלָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, טְרֵפָה. כְּלָל אָמַר רַבִּי יְשֵׁבָב מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, כֹּל שֶׁנִּפְסְלָה בִשְׁחִיטָתָהּ, נְבֵלָה. כֹּל שֶׁשְּׁחִיטָתָהּ כָּרָאוּי וְדָבָר אַחֵר גָּרַם לָהּ לִפָּסֵל, טְרֵפָה. וְהוֹדָה לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: 
+
+הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף וְלֹא יָצָא מֵהֶן דָּם, כְּשֵׁרִים, וְנֶאֱכָלִים בְּיָדַיִם מְסֹאָבוֹת, לְפִי שֶׁלֹּא הֻכְשְׁרוּ בְדָם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הֻכְשְׁרוּ בַשְּׁחִיטָה: 
+
+הַשּׁוֹחֵט אֶת הַמְסֻכֶּנֶת, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עַד שֶׁתְּפַרְכֵּס בַּיָּד וּבָרָגֶל. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, דַּיָּהּ אִם זִנְּקָה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אַף הַשּׁוֹחֵט בַּלַּיְלָה וּלְמָחָר הִשְׁכִּים וּמָצָא כְתָלִים מְלֵאִים דָּם, כְּשֵׁרָה, שֶׁזִּנְּקָה, וּכְמִדַּת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד שֶׁתְּפַרְכֵּס אוֹ בַיָּד אוֹ בָרֶגֶל אוֹ עַד שֶׁתְּכַשְׁכֵּשׁ בִּזְנָבָהּ, אֶחָד בְּהֵמָה דַקָּה וְאֶחָד בְּהֵמָה גַסָּה. בְּהֵמָה דַקָּה שֶׁפָּשְׁטָה יָדָהּ וְלֹא הֶחֱזִירָה, פְּסוּלָה, שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא הוֹצָאַת נֶפֶשׁ בִּלְבָד. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁהָיְתָה בְחֶזְקַת מְסֻכֶּנֶת. אֲבָל אִם הָיְתָה בְחֶזְקַת בְּרִיאָה, אֲפִלּוּ אֵין בָּהּ אַחַד מִכָּל הַסִּימָנִים הַלָּלוּ, כְּשֵׁרָה: 
+
+הַשּׁוֹחֵט לְנָכְרִי, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אֲפִלּוּ שְׁחָטָהּ שֶׁיֹּאכַל הַנָּכְרִי מֵחֲצַר כָּבֵד שֶׁלָּהּ, פְּסוּלָה, שֶׁסְּתָם מַחֲשֶׁבֶת נָכְרִי לַעֲבוֹדָה זָרָה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, קַל וָחֹמֶר הַדְּבָרִים, וּמַה בִּמְקוֹם שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת, בְּמֻקְדָּשִׁין, אֵין הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶלָּא אַחַר הָעוֹבֵד, מְקוֹם שֶׁאֵין מַחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת, בְּחֻלִּין, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא יְהֵא הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶלָּא אַחַר הַשּׁוֹחֵט: 
+
+הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם הָרִים, לְשֵׁם גְּבָעוֹת, לְשֵׁם יַמִּים, לְשֵׁם נְהָרוֹת, לְשֵׁם מִדְבָּרוֹת, שְׁחִיטָתוֹ פְסוּלָה. שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּסַכִּין וְשׁוֹחֲטִין, אֶחָד לְשֵׁם אַחַד מִכָּל אֵלּוּ, וְאֶחָד לְשֵׁם דָּבָר כָּשֵׁר, שְׁחִיטָתוֹ פְסוּלָה: 
+
+אֵין שׁוֹחֲטִין לֹא לְתוֹךְ יַמִּים, וְלֹא לְתוֹךְ נְהָרוֹת, וְלֹא לְתוֹךְ כֵּלִים. אֲבָל שׁוֹחֵט הוּא לְתוֹךְ עוּגָא שֶׁל מַיִם, וּבִסְפִינָה, עַל גַּבֵּי כֵלִים. אֵין שׁוֹחֲטִין לְגֻמָּא כָּל עִקָּר, אֲבָל עוֹשֶׂה גֻמָּא בְתוֹךְ בֵּיתוֹ בִּשְׁבִיל שֶׁיִּכָּנֵס הַדָּם לְתוֹכָהּ. וּבַשּׁוּק לֹא יַעֲשֶׂה כֵן, שֶׁלֹּא יְחַקֶּה אֶת הַמִּינִין: 
+
+הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם עוֹלָה, לְשֵׁם זְבָחִים, לְשֵׁם אָשָׁם תָּלוּי, לְשֵׁם פֶּסַח, לְשֵׁם תּוֹדָה, שְׁחִיטָתוֹ פְסוּלָה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר. שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּסַכִּין וְשׁוֹחֲטִין, אֶחָד לְשֵׁם אַחַד מִכָּל אֵלּוּ, וְאֶחָד לְשֵׁם דָּבָר כָּשֵׁר, שְׁחִיטָתוֹ פְסוּלָה. הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם חַטָּאת, לְשֵׁם אָשָׁם וַדַּאי, לְשֵׁם בְּכוֹר, לְשֵׁם מַעֲשֵׂר, לְשֵׁם תְּמוּרָה, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה. זֶה הַכְּלָל, כָּל דָּבָר שֶׁנִּדָּר וְנִּדָּב, הַשּׁוֹחֵט לִשְׁמוֹ, אָסוּר, וְשֶׁאֵינוֹ נִדָּר וְנִדָּב, הַשּׁוֹחֵט לִשְׁמוֹ, כָּשֵׁר: 
+
+
+Chapter 3
+
+אֵלּוּ טְרֵפוֹת בַּבְּהֵמָה. נְקוּבַת הַוֶּשֶׁט, וּפְסוּקַת הַגַּרְגֶּרֶת, נִקַּב קְרוּם שֶׁל מֹחַ, נִקַּב הַלֵּב לְבֵית חֲלָלוֹ, נִשְׁבְּרָה הַשִּׁדְרָה וְנִפְסַק הַחוּט שֶׁלָּהּ, נִטַּל הַכָּבֵד וְלֹא נִשְׁתַּיֵּר הֵימֶנּוּ כְלוּם, הָרֵאָה שֶׁנִּקְּבָה, אוֹ שֶׁחָסְרָה, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, עַד שֶׁתִּנָּקֵב לְבֵית הַסִּמְפּוֹנוֹת. נִקְּבָה הַקֵּבָה, נִקְּבָה הַמָּרָה, נִקְּבוּ הַדַּקִּין, הַכֶּרֶס הַפְּנִימִית שֶׁנִּקְּבָה, אוֹ שֶׁנִּקְרַע רֹב הַחִיצוֹנָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַגְּדוֹלָה טֶפַח, וְהַקְּטַנָּה בְּרֻבָּהּ. הַמְסֵס וּבֵית הַכּוֹסוֹת שֶׁנִּקְּבוּ לַחוּץ, נָפְלָה מִן הַגַּג, נִשְׁתַּבְּרוּ רֹב צַלְעוֹתֶיהָ, וּדְרוּסַת הַזְּאֵב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, דְּרוּסַת הַזְּאֵב בַּדַּקָּה, וּדְרוּסַת אֲרִי בַּגַּסָּה, דְּרוּסַת הַנֵּץ בָּעוֹף הַדַּק, וּדְרוּסַת הַגַּס בָּעוֹף הַגָּס. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁאֵין כָּמוֹהָ חַיָּה, טְרֵפָה: 
+
+וְאֵלּוּ כְשֵׁרוֹת בַּבְּהֵמָה. נִקְּבָה הַגַּרְגֶּרֶת אוֹ שֶׁנִּסְדְּקָה. עַד כַּמָּה תֶּחְסַר. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עַד כָּאִסָּר הָאִיטַלְקִי. נִפְחֲתָה הַגֻּלְגֹּלֶת וְלֹא נִקַּב קְרוּם שֶׁל מֹחַ, נִקַּב הַלֵּב וְלֹא לְבֵית חֲלָלוֹ, נִשְׁבְּרָה הַשִּׁדְרָה וְלֹא נִפְסַק הַחוּט שֶׁלָּהּ, נִטְּלָה הַכָּבֵד וְנִשְׁתַּיֵּר הֵימֶנָּה כַזָּיִת, הַמְסֵס וּבֵית הַכּוֹסוֹת שֶׁנִּקְּבוּ זֶה לְתוֹךְ זֶה, נִטַּל הַטְּחוֹל, נִטְּלוּ הַכְּלָיוֹת, נִטַּל לְחִי הַתַּחְתּוֹן, נִטַּל הָאֵם שֶׁלָּהּ, וַחֲרוּתָה בִידֵי שָׁמָיִם. הַגְּלוּדָה, רַבִּי מֵאִיר מַכְשִׁיר, וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין: 
+
+וְאֵלּוּ טְרֵפוֹת בָּעוֹף. נְקוּבַת הַוֶּשֶׁט, פְּסוּקַת הַגַּרְגֶּרֶת, הִכַּתָּהּ חֻלְדָּה עַל רֹאשָׁהּ, מְקוֹם שֶׁעוֹשֶׂה אוֹתָהּ טְרֵפָה, נִקַּב הַקֻּרְקְבָן, נִקְּבוּ הַדַּקִּין, נָפְלָה לָאוּר וְנֶחְמְרוּ בְנֵי מֵעֶיהָ, אִם יְרֻקִּים, פְּסוּלִין. אִם אֲדֻמִּים, כְּשֵׁרִים. דְּרָסָהּ, וּטְרָפָהּ בַּכֹּתֶל, אוֹ שֶׁרִצְּצַתָּהּ בְּהֵמָה וּמְפַרְכֶּסֶת, וְשָׁהֲתָה מֵעֵת לְעֵת וּשְׁחָטָהּ, כְּשֵׁרָה: 
+
+וְאֵלּוּ כְשֵׁרוֹת בָּעוֹף. נִקְּבָה הַגַּרְגֶּרֶת אוֹ שֶׁנִּסְדְּקָה, הִכַּתָּהּ חֻלְדָּה עַל רֹאשָׁהּ, מְקוֹם שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה אוֹתָהּ טְרֵפָה, נִקַּב הַזֶּפֶק. רַבִּי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ נִטָּל. יָצְאוּ בְנֵי מֵעֶיהָ וְלֹא נִקְּבוּ, נִשְׁתַּבְּרוּ גַפֶּיהָ, נִשְׁתַּבְּרוּ רַגְלֶיהָ, נִמְרְטוּ כְנָפֶיהָ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם נִטְּלָה הַנּוֹצָה, פְּסוּלָה: 
+
+אֲחוּזַת הַדָּם, וְהַמְּעֻשֶּׁנֶת, וְהַמְצֻנֶּנֶת, וְשֶׁאָכְלָה הַרְדֻּפְנִי, וְשֶׁאָכְלָה צוֹאַת תַּרְנְגוֹלִים, אוֹ שֶׁשָּׁתְתָה מַיִם הָרָעִים, כְּשֵׁרָה. אָכְלָה סַם הַמָּוֶת אוֹ שֶׁהִכִּישָׁהּ נָחָשׁ, מֻתֶּרֶת מִשּׁוּם טְרֵפָה, וַאֲסוּרָה מִשּׁוּם סַכָּנַת נְפָשׁוֹת: 
+
+סִימָנֵי בְהֵמָה וְחַיָּה נֶאֶמְרוּ מִן הַתּוֹרָה, וְסִימָנֵי הָעוֹף לֹא נֶאֱמָרוּ. אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל עוֹף הַדּוֹרֵס, טָמֵא. כֹּל שֶׁיֶּשׁ לוֹ אֶצְבַּע יְתֵרָה, וְזֶפֶק, וְקֻרְקְבָנוֹ נִקְלָף, טָהוֹר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר, כָּל עוֹף הַחוֹלֵק אֶת רַגְלָיו, טָמֵא: 
+
+וּבַחֲגָבִים, כֹּל שֶׁיֶּשׁ לוֹ אַרְבַּע רַגְלַיִם, וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם, וְקַרְסֻלַּיִם, וּכְנָפָיו חוֹפִין אֶת רֻבּוֹ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, וּשְׁמוֹ חָגָב. וּבַדָּגִים, כֹּל שֶׁיֶּשׁ לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקָשֶׂת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שְׁנֵי קַשְׂקַשִּׂין וּסְנַפִּיר אֶחָד. וְאֵלּוּ הֵן קַשְׂקַשִּׂין, הַקְּבוּעִין בּוֹ. וּסְנַפִּירִין, הַפּוֹרֵחַ בָּהֶן: 
+
+
+Chapter 4
+
+בְּהֵמָה הַמַּקְשָׁה לֵילֵד, וְהוֹצִיא הָעֻבָּר אֶת יָדוֹ וְהֶחֱזִירָהּ, מֻתָּר בַּאֲכִילָה. הוֹצִיא אֶת רֹאשׁוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהֱחֱזִירוֹ, הֲרֵי זֶה כְיָלוּד. חוֹתֵךְ מֵעֻבָּר שֶׁבְּמֵעֶיהָ, מֻתָּר בַּאֲכִילָה. מִן הַטְּחוֹל וּמִן הַכְּלָיוֹת, אָסוּר בַּאֲכִילָה. זֶה הַכְּלָל, דָּבָר שֶׁגּוּפָהּ, אָסוּר. שֶׁאֵינוֹ גוּפָהּ, מֻתָּר: 
+
+הַמְבַכֶּרֶת הַמַּקְשָׁה לֵילֵד, מְחַתֵּךְ אֵבָר אֵבָר וּמַשְׁלִיךְ לַכְּלָבִים. יָצָא רֻבּוֹ, הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר, וְנִפְטְרָה מִן הַבְּכוֹרָה: 
+
+בְּהֵמָה שֶׁמֵּת עֻבָּרָהּ בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ וְהוֹשִׁיט הָרוֹעֶה אֶת יָדוֹ וְנָגַע בּוֹ, בֵּין בִּבְהֵמָה טְמֵאָה, בֵּין בִּבְהֵמָה טְהוֹרָה, טָהוֹר. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, בִּטְמֵאָה, טָמֵא, וּבִטְהוֹרָה, טָהוֹר. הָאִשָּׁה שֶׁמֵּת וְלָדָהּ בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ וּפָשְׁטָה חַיָּה אֶת יָדָהּ וְנָגְעָה בוֹ, הַחַיָּה טְמֵאָה טֻמְאַת שִׁבְעָה, וְהָאִשָּׁה טְהוֹרָה עַד שֶׁיֵּצֵא הַוָּלָד: 
+
+בְּהֵמָה הַמַּקְשָׁה לֵילֵד, וְהוֹצִיא עֻבָּר אֶת יָדוֹ וַחֲתָכָהּ וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט אֶת אִמּוֹ, הַבָּשָׂר טָהוֹר. שָׁחַט אֶת אִמּוֹ וְאַחַר כָּךְ חֲתָכָהּ, הַבָּשָׂר מַגַּע נְבֵלָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מַגַּע טְרֵפָה שְׁחוּטָה. מַה מָּצִינוּ בַטְּרֵפָה שֶׁשְּׁחִיטָתָהּ מְטַהַרְתָּהּ, אַף שְׁחִיטַת בְּהֵמָה תְּטַהֵר אֶת הָאֵבָר. אָמַר לָהֶם רַבִּי מֵאִיר, לֹא, אִם טִהֲרָה שְׁחִיטַת טְרֵפָה אוֹתָהּ, דָּבָר שֶׁגּוּפָהּ, תְּטַהֵר אֶת הָאֵבָר, דָּבָר שֶׁאֵינוֹ גוּפָהּ. מִנַּיִן לַטְּרֵפָה שֶׁשְּׁחִיטָתָהּ מְטַהַרְתָּהּ. בְּהֵמָה טְמֵאָה אֲסוּרָה בַאֲכִילָה, אַף טְרֵפָה אֲסוּרָה בַאֲכִילָה. מַה בְּהֵמָה טְמֵאָה אֵין שְׁחִיטָתָהּ מְטַהַרְתָּהּ, אַף טְרֵפָה לֹא תְטַהֲרֶנָּה שְׁחִיטָתָהּ. לֹא, אִם אָמַרְתָּ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה שֶׁלֹּא הָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכֹּשֶׁר, תֹּאמַר בִּטְרֵפָה שֶׁהָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכֹּשֶׁר. טֹל לְךָ מַה שֶּׁהֵבֵאתָ, הֲרֵי שֶׁנּוֹלְדָה טְרֵפָה מִן הַבֶּטֶן מִנַּיִן. לֹא, אִם אָמַרְתָּ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה שֶׁכֵּן אֵין בְּמִינָהּ שְׁחִיטָה, תֹּאמַר בִּטְרֵפָה שֶׁיֵּשׁ בְּמִינָהּ שְׁחִיטָה. בֶּן שְׁמֹנָה חַי, אֵין שְׁחִיטָתוֹ מְטַהַרְתּוֹ, לְפִי שֶׁאֵין בְּמִינוֹ שְׁחִיטָה: 
+
+הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה וּמָצָא בָהּ בֶּן שְׁמֹנָה חַי אוֹ מֵת, אוֹ בֶן תִּשְׁעָה מֵת, קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת דָּמוֹ. מָצָא בֶן תִּשְׁעָה חַי, טָעוּן שְׁחִיטָה, וְחַיָּב בְּאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהַרְתּוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ בֶן שְׁמֹנֶה שָׁנִים וְחוֹרֵשׁ בַּשָּׂדֶה, שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהַרְתּוֹ. קְרָעָהּ וּמָצָא בָהּ בֶּן תִּשְׁעָה חַי, טָעוּן שְׁחִיטָה, לְפִי שֶׁלֹּא נִשְׁחֲטָה אִמּוֹ: 
+
+בְּהֵמָה שֶׁנֶּחְתְּכוּ רַגְלֶיהָ מִן הָאַרְכֻּבָּה וּלְמַטָּה, כְּשֵׁרָה. מִן הָאַרְכֻּבָּה וּלְמַעְלָה, פְּסוּלָה. וְכֵן שֶׁנִּטַּל צֹמֶת הַגִּידִין. נִשְׁבַּר הָעֶצֶם, אִם רֹב הַבָּשָׂר קַיָּם, שְׁחִיטָתוֹ מְטַהַרְתּוֹ. וְאִם לָאו, אֵין שְׁחִיטָתוֹ מְטַהַרְתּוֹ: 
+
+הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה וּמָצָא בָהּ שִׁלְיָא, נֶפֶשׁ הַיָּפָה תֹּאכְלֶנָּה, וְאֵינָהּ מְטַמְּאָה לֹא טֻמְאַת אֳכָלִין וְלֹא טֻמְאַת נְבֵלוֹת. חִשֵּׁב עָלֶיהָ, מְטַמְּאָה טֻמְאַת אֳכָלִין אֲבָל לֹא טֻמְאַת נְבֵלוֹת. שִׁלְיָא שֶׁיָּצְתָה מִקְצָתָהּ, אֲסוּרָה בַאֲכִילָה. סִימַן וָלָד בָּאִשָּׁה, וְסִימַן וָלָד בַּבְּהֵמָה. הַמְבַכֶּרֶת שֶׁהִפִּילָה שִׁלְיָא, יַשְׁלִיכֶנָּה לִכְלָבִים. וּבַמֻּקְדָּשִׁין, תִּקָּבֵר. וְאֵין קוֹבְרִין אוֹתָהּ בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים, וְאֵין תּוֹלִין אוֹתָהּ בְּאִילָן, מִפְנֵי דַּרְכֵי הָאֱמֹרִי: 
+
+
+Chapter 5
+
+אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, נוֹהֵג בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי הַבַּיִת, בְּחֻלִּין וּבְמֻקְדָּשִׁין. כֵּיצַד. הַשּׁוֹחֵט אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ חֻלִּין בַּחוּץ, שְׁנֵיהֶם כְּשֵׁרִים, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים. קָדָשִׁים בַּחוּץ, הָרִאשׁוֹן חַיָּב כָּרֵת, וּשְׁנֵיהֶם פְּסוּלִים, וּשְׁנֵיהֶם סוֹפְגִים אֶת הָאַרְבָּעִים. חֻלִּין בִּפְנִים, שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִים, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים. קָדָשִׁים בִּפְנִים, הָרִאשׁוֹן כָּשֵׁר וּפָטוּר, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים וּפָסוּל: 
+
+חֻלִּין וְקָדָשִׁים בַּחוּץ, הָרִאשׁוֹן כָּשֵׁר וּפָטוּר, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים וּפָסוּל. קָדָשִׁים וְחֻלִּין בַּחוּץ, הָרִאשׁוֹן חַיָּב כָּרֵת וּפָסוּל, וְהַשֵּׁנִי כָּשֵׁר, וּשְׁנֵיהֶם סוֹפְגִין אֶת הָאַרְבָּעִים. חֻלִּין וְקָדָשִׁים בִּפְנִים, שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִים, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים. קָדָשִׁים וְחֻלִּין בִּפְנִים, הָרִאשׁוֹן כָּשֵׁר וּפָטוּר, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים וּפָסוּל. חֻלִּין בַּחוּץ וּבִפְנִים, הָרִאשׁוֹן כָּשֵׁר וּפָטוּר, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים וּפָסוּל. קָדָשִׁים בַּחוּץ וּבִפְנִים, הָרִאשׁוֹן חַיָּב כָּרֵת, וּשְׁנֵיהֶם פְּסוּלִים, וּשְׁנֵיהֶם סוֹפְגִים אֶת הָאַרְבָּעִים. חֻלִּין בִּפְנִים וּבַחוּץ, הָרִאשׁוֹן פָּסוּל וּפָטוּר, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים וְכָשֵׁר. קָדָשִׁים בִּפְנִים וּבַחוּץ, הָרִאשׁוֹן כָּשֵׁר וּפָטוּר, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים וּפָסוּל: 
+
+הַשּׁוֹחֵט וְנִמְצָא טְרֵפָה, הַשּׁוֹחֵט לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְהַשּׁוֹחֵט פָּרַת חַטָּאת, וְשׁוֹר הַנִּסְקָל, וְעֶגְלָה עֲרוּפָה, רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר, וַחֲכָמִים מְחַיְּבִין. הַשּׁוֹחֵט וְנִתְנַבְּלָה בְיָדוֹ, וְהַנּוֹחֵר, וְהַמְּעַקֵּר, פָּטוּר מִשּׁוּם אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ. שְׁנַיִם שֶׁלָּקְחוּ פָרָה וּבְנָהּ, אֵיזֶה שֶׁלָּקַח רִאשׁוֹן, יִשְׁחֹט רִאשׁוֹן. וְאִם קָדַם הַשֵּׁנִי, זָכָה. שָׁחַט פָּרָה וְאַחַר כָּךְ שְׁנֵי בָנֶיהָ, סוֹפֵג שְׁמוֹנִים. שָׁחַט שְׁנֵי בָנֶיהָ וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטָהּ, סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים. שְׁחָטָהּ וְאֶת בִּתָּהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ, סוֹפֵג שְׁמוֹנִים. שְׁחָטָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט אֶת בִּתָּהּ, סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים. סוּמְכוֹס אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר, סוֹפֵג שְׁמוֹנִים. בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים בַּשָּׁנָה הַמּוֹכֵר בְּהֵמָה לַחֲבֵרוֹ צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ, אִמָּהּ מָכַרְתִּי לִשְׁחֹט, בִּתָּהּ מָכַרְתִּי לִשְׁחֹט. וְאֵלּוּ הֵן, עֶרֶב יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חָג, וְעֶרֶב יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, וְעֶרֶב עֲצֶרֶת, וְעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וּכְדִבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, אַף עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים בַּגָּלִיל. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁאֵין לוֹ רֶוַח. אֲבָל יֶשׁ לוֹ רֶוַח, אֵין צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ. וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה בְּמוֹכֵר אֶת הָאֵם לֶחָתָן וְאֶת הַבַּת לַכַּלָּה, שֶׁצָּרִיךְ לְהוֹדִיעַ, בְּיָדוּעַ שֶׁשְּׁנֵיהֶם שׁוֹחֲטִין בְּיוֹם אֶחָד: 
+
+בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים אֵלּוּ מַשְׁחִיטִין אֶת הַטַּבָּח בְּעַל כָּרְחוֹ. אֲפִלּוּ שׁוֹר שָׁוֶה אֶלֶף דִּינָרִין וְאֵין לוֹ לַלּוֹקֵחַ אֶלָּא דִינָר, כּוֹפִין אוֹתוֹ לִשְׁחֹט, לְפִיכָךְ, אִם מֵת, מֵת לַלּוֹקֵחַ. אֲבָל בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה, אֵינוֹ כֵן. לְפִיכָךְ, אִם מֵת, מֵת לַמּוֹכֵר: 
+
+יוֹם אֶחָד הָאָמוּר בְּאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, הַיּוֹם הוֹלֵךְ אַחַר הַלָּיְלָה. אֶת זוֹ דָרַשׁ שִׁמְעוֹן בֶּן זוֹמָא. נֶאֱמַר בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית (בראשית א), יוֹם אֶחָד, וְנֶאֱמַר בְּאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ (ויקרא כב), יוֹם אֶחָד. מַה יּוֹם אֶחָד הָאָמוּר בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית הַיּוֹם הוֹלֵךְ אַחַר הַלַּיְלָה, אַף יוֹם אֶחָד הָאָמוּר בְּאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, הַיוֹם הוֹלֵךְ אַחַר הַלָּיְלָה: 
+
+
+Chapter 6
+
+כִּסּוּי הַדָּם נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי הַבַּיִת, בְּחֻלִּין אֲבָל לֹא בְמֻקְדָּשִׁים. וְנוֹהֵג בְּחַיָּה וּבְעוֹף, בִּמְזֻמָּן וּבְשֶׁאֵינוֹ מְזֻמָּן. וְנוֹהֵג בְּכוֹי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק. וְאֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ בְיוֹם טוֹב. וְאִם שְׁחָטוֹ, אֵין מְכַסִּין אֶת דָּמוֹ: 
+
+הַשּׁוֹחֵט וְנִמְצָא טְרֵפָה, וְהַשּׁוֹחֵט לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְהַשּׁוֹחֵט חֻלִּין בִּפְנִים, וְקָדָשִׁים בַּחוּץ, חַיָּה וָעוֹף הַנִּסְקָלִים, רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין. הַשׁוֹחֵט וְנִתְנַבְּלָה בְיָדוֹ, הַנּוֹחֵר, וְהַמְעַקֵּר, פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת: 
+
+חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁשָּׁחֲטוּ וַאֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתָן, חַיָּב לְכַסּוֹת. בֵּינָן לְבֵין עַצְמָם, פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת. וְכֵן לְעִנְיַן אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, שֶׁשָּׁחֲטוּ וַאֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתָן, אָסוּר לִשְׁחֹט אַחֲרֵיהֶם. בֵּינָן לְבֵין עַצְמָן, רַבִּי מֵאִיר מַתִּיר לִשְׁחֹט אַחֲרֵיהֶן, וַחֲכָמִים אוֹסְרִים. וּמוֹדִים שֶׁאִם שָׁחַט, שֶׁאֵינוֹ סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים: 
+
+שָׁחַט מֵאָה חַיּוֹת בְּמָקוֹם אֶחָד, כִּסּוּי אֶחָד לְכֻלָּן. מֵאָה עוֹפוֹת בְּמָקוֹם אֶחָד, כִּסּוּי אֶחָד לְכֻלָּן. חַיָּה וָעוֹף בְּמָקוֹם אֶחָד, כִּסּוּי אֶחָד לְכֻלָּן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שָׁחַט חַיָּה, יְכַסֶּנָּה, וְאַחַר כָּךְ יִשְׁחֹט אֶת הָעוֹף. שָׁחַט וְלֹא כִסָּה וְרָאָהוּ אַחֵר, חַיָּב לְכַסּוֹת. כִּסָּהוּ וְנִתְגַּלָּה, פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת. כִּסָּהוּ הָרוּחַ, חַיָּב לְכַסּוֹת: 
+
+דָּם שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמַיִם, אִם יֶשׁ בּוֹ מַרְאִית דָּם, חַיָּב לְכַסּוֹת. נִתְעָרֵב בְּיַיִן, רוֹאִין אוֹתוֹ כְאִלּוּ הוּא מָיִם. נִתְעָרֵב בְּדַם הַבְּהֵמָה אוֹ בְדַם הַחַיָּה, רוֹאִין אוֹתוֹ כְאִלּוּ הוּא מָיִם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין דָּם מְבַטֵּל דָּם: 
+
+דָּם הַנִּתָּז וְשֶׁעַל הַסַּכִּין, חַיָּב לְכַסּוֹת. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁאֵין שָׁם דָּם אֶלָּא הוּא. אֲבָל יֵשׁ שָׁם דָּם שֶׁלֹּא הוּא, פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת: 
+
+בַּמֶּה מְכַסִּין, וּבַמָּה אֵין מְכַסִּין. מְכַסִּין בְּזֶבֶל הַדַּק, וּבְחֹל הַדַּק, בְּסִיד, וּבְחַרְסִית, וּבִלְבֵנָה וּבִמְגוּפָה שֶׁכְּתָשָׁן. אֲבָל אֵין מְכַסִּין לֹא בְזֶבֶל הַגַּס, וְלֹא בְחוֹל הַגַּס, וְלֹא בִלְבֵנָה וּמְגוּפָה שֶׁלֹא כְתָשָׁן, וְלֹא יִכְפֶּה עָלָיו אֶת הַכֶּלִי. כְּלָל אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, דָּבָר שֶׁמְּגַדֵּל בּוֹ צְמָחִין, מְכַסִּין בּוֹ. וְשֶׁאֵינוֹ מְגַדֵּל צְמָחִין, אֵין מְכַסִּין בּוֹ: 
+
+
+Chapter 7
+
+גִּיד הַנָּשֶׁה נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי הַבַּיִת, בְּחֻלִּין וּבְמֻקְדָּשִׁים. וְנוֹהֵג בִּבְהֵמָה וּבְחַיָּה, בְּיָרֵךְ שֶׁל יָמִין וּבְיָרֵךְ שֶׁל שְׂמֹאל. וְאֵינוֹ נוֹהֵג בְּעוֹף, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לוֹ כָף. וְנוֹהֵג בְּשָׁלִיל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵינוֹ נוֹהֵג בְּשָׁלִיל. וְחֶלְבּוֹ מֻתָּר. וְאֵין הַטַּבָּחִין נֶאֱמָנִין עַל גִּיד הַנָּשֶׁה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, נֶאֱמָנִין עָלָיו וְעַל הַחֵלֶב: 
+
+שׁוֹלֵחַ אָדָם יָרֵךְ לְנָכְרִי שֶׁגִּיד הַנָּשֶׁה בְתוֹכָהּ, מִפְּנֵי שֶׁמְּקוֹמוֹ נִכָּר. הַנּוֹטֵל גִּיד הַנָּשֶׁה, צָרִיךְ שֶׁיִּטֹּל אֶת כֻּלּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּדֵי לְקַיֵּם בּוֹ מִצְוַת נְטִילָה: 
+
+הָאוֹכֵל מִגִּיד הַנָּשֶׁה כַזַּיִת, סוֹפֵג אַרְבָּעִים. אֲכָלוֹ וְאֵין בּוֹ כַזַּיִת, חַיָּב. אָכַל מִזֶּה כַזַּיִת וּמִזֶּה כַזַּיִת, סוֹפֵג שְׁמוֹנִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵינוֹ סוֹפֵג אֶלָּא אַרְבָּעִים: 
+
+יָרֵךְ שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בָּהּ גִּיד הַנָּשֶׁה, אִם יֶשׁ בָּהּ בְּנוֹתֵן טַעַם, הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה. כֵּיצַד מְשַׁעֲרִין אוֹתָהּ. כְּבָשָׂר בְּלָפֶת: 
+
+גִּיד הַנָּשֶׁה שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל עִם הַגִּידִים, בִּזְמַן שֶׁמַּכִּירוֹ, בְּנוֹתֵן טַעַם, וְאִם לָאו, כֻּלָּן אֲסוּרִין. וְהָרֹטֶב, בְּנוֹתֵן טָעַם. וְכֵן חֲתִיכָה שֶׁל נְבֵלָה, וְכֵן חֲתִיכָה שֶׁל דָּג טָמֵא, שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ עִם הַחֲתִיכוֹת, בִּזְמַן שֶׁמַּכִּירָן, בְּנוֹתֵן טַעַם. וְאִם לָאו, כֻּלָּן אֲסוּרוֹת. וְהָרֹטֶב, בְּנוֹתֵן טָעַם: 
+
+נוֹהֵג בִּטְהוֹרָה, וְאֵינוֹ נוֹהֵג בִּטְמֵאָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף בִּטְמֵאָה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, וַהֲלֹא מִבְּנֵי יַעֲקֹב נֶאֱסַר גִּיד הַנָּשֶׁה, וַעֲדַיִן בְּהֵמָה טְמֵאָה מֻתֶּרֶת לָהֶן. אָמְרוּ לוֹ, בְּסִינַי נֶאֱמַר, אֶלָּא שֶׁנִּכְתַּב בִּמְקוֹמוֹ: 
+
+
+Chapter 8
+
+כָּל הַבָּשָׂר אָסוּר לְבַשֵּׁל בְּחָלָב, חוּץ מִבְּשַׂר דָּגִים וַחֲגָבִים. וְאָסוּר לְהַעֲלוֹתוֹ עִם הַגְּבִינָה עַל הַשֻּׁלְחָן, חוּץ מִבְּשַׂר דָּגִים וַחֲגָבִים. הַנּוֹדֵר מִן הַבָּשָׂר, מֻתָּר בִּבְשַׂר דָּגִים וַחֲגָבִים. הָעוֹף עוֹלֶה עִם הַגְּבִינָה עַל הַשֻּׁלְחָן וְאֵינוֹ נֶאֱכָל, דִּבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, לֹא עוֹלֶה וְלֹא נֶאֱכָל. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, זוֹ מִקֻּלֵּי בֵית שַׁמַּאי וּמֵחֻמְרֵי בֵית הִלֵּל. בְּאֵיזֶה שֻׁלְחָן אָמְרוּ, בַּשֻּׁלְחָן שֶׁאוֹכֵל עָלָיו. אֲבָל בַּשֻּׁלְחָן שֶׁסּוֹדֵר עָלָיו אֶת הַתַּבְשִׁיל, נוֹתֵן זֶה בְצַד זֶה וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ: 
+
+צוֹרֵר אָדָם בָּשָׂר וּגְבִינָה בְּמִטְפַּחַת אַחַת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהוּ נוֹגְעִין זֶה בָזֶה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, שְׁנֵי אַכְסְנָאִין אוֹכְלִין עַל שֻׁלְחָן אֶחָד, זֶה בָּשָׂר וָזֶה גְּבִינָה, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין: 
+
+טִפַּת חָלָב שֶׁנָּפְלָה עַל הַחֲתִיכָה, אִם יֶשׁ בָּהּ בְּנוֹתֵן טַעַם בְּאוֹתָהּ חֲתִיכָה, אָסוּר. נִעֵר אֶת הַקְּדֵרָה, אִם יֶשׁ בָּהּ בְּנוֹתֵן טַעַם בְּאוֹתָהּ קְדֵרָה, אָסוּר. הַכְּחָל, קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת חֲלָבוֹ. לֹא קְרָעוֹ, אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו. הַלֵּב, קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת דָּמוֹ. לֹא קְרָעוֹ, אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו. הַמַּעֲלֶה אֶת הָעוֹף עִם הַגְּבִינָה עַל הַשֻּׁלְחָן, אֵינוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה: 
+
+בְּשַׂר בְּהֵמָה טְהוֹרָה בַּחֲלֵב בְּהֵמָה טְהוֹרָה, אָסוּר לְבַשֵּׁל וְאָסוּר בַּהֲנָאָה. בְּשַׂר בְּהֵמָה טְהוֹרָה בַּחֲלֵב בְּהֵמָה טְמֵאָה, בְּשַׂר בְּהֵמָה טְמֵאָה בַּחֲלֵב בְּהֵמָה טְהוֹרָה, מֻתָּר לְבַשֵּׁל וּמֻתָּר בַּהֲנָאָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, חַיָּה וָעוֹף אֵינָם מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר, לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ, שָׁלשׁ פְּעָמִים, פְּרָט לְחַיָּה וּלְעוֹף וְלִבְהֵמָה טְמֵאָה. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, נֶאֱמַר (דברים יד), לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה, וְנֶאֱמַר (שם), לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ. אֶת שֶׁאָסוּר מִשּׁוּם נְבֵלָה, אָסוּר לְבַשֵּׁל בְּחָלָב. עוֹף, שֶׁאָסוּר מִשּׁוּם נְבֵלָה, יָכוֹל יְהֵא אָסוּר לְבַשֵּׁל בְּחָלָב, תַּלְמוּד לוֹמַר בַּחֲלֵב אִמּוֹ, יָצָא עוֹף, שֶׁאֵין לוֹ חֲלֵב אֵם: 
+
+קֵבַת נָכְרִי וְשֶׁל נְבֵלָה, הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה. הַמַּעֲמִיד בְּעוֹר שֶׁל קֵבָה כְשֵׁרָה, אִם יֵשׁ בְּנוֹתֵן טַעַם, הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה. כְּשֵׁרָה שֶׁיָּנְקָה מִן הַטְּרֵפָה, קֵבָתָהּ אֲסוּרָה. טְרֵפָה שֶׁיָּנְקָה מִן הַכְּשֵׁרָה, קֵבָתָהּ מֻתֶּרֶת, מִפְּנֵי שֶׁכָּנוּס בְּמֵעֶיהָ: 
+
+חֹמֶר בַּחֵלֶב מִבַּדָּם, וְחֹמֶר בַּדָּם מִבַּחֵלֶב. חֹמֶר בַּחֵלֶב, שֶׁהַחֵלֶב מוֹעֲלִין בּוֹ, וְחַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּדָּם. וְחֹמֶר בַּדָּם, שֶׁהַדָּם נוֹהֵג בִּבְהֵמָה וְחַיָּה וָעוֹף, בֵּין טְמֵאִים וּבֵין טְהוֹרִים, וְחֵלֶב אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בִּבְהֵמָה טְהוֹרָה בִלְבָד: 
+
+
+Chapter 9
+
+הָעוֹר, וְהָרֹטֶב, וְהַקִּפָּה, וְהָאֱלָל, וְהָעֲצָמוֹת, וְהַגִּידִין, וְהַקַּרְנַיִם, וְהַטְּלָפַיִם, מִצְטָרְפִין לְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִים, אֲבָל לֹא טֻמְאַת נְבֵלוֹת. כַּיּוֹצֵא בוֹ, הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה טְמֵאָה לְנָכְרִי וּמְפַרְכֶּסֶת, מְטַמְּאָה טֻמְאַת אֳכָלִין, אֲבָל לֹא טֻמְאַת נְבֵלוֹת, עַד שֶׁתָּמוּת אוֹ עַד שֶׁיַּתִּיז אֶת רֹאשָׁהּ. רִבָּה לְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין מִמַּה שֶׁרִבָּה לְטַמֵּא טֻמְאַת נְבֵלוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָאֱלָל הַמְכֻנָּס, אִם יֶשׁ בּוֹ כַזַּיִת בְּמָקוֹם אֶחָד, חַיָּב עָלָיו: 
+
+אֵלּוּ שֶׁעוֹרוֹתֵיהֶן כִּבְשָׂרָן, עוֹר הָאָדָם, וְעוֹר חֲזִיר שֶׁל יִשּׁוּב. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף עוֹר חֲזִיר הַבָּר. וְעוֹר חֲטוֹטֶרֶת שֶׁל גָּמָל הָרַכָּה, וְעוֹר הָרֹאשׁ שֶׁל עֵגֶל הָרַךְ, וְעוֹר הַפְּרָסוֹת, וְעוֹר בֵּית הַבֹּשֶׁת, וְעוֹר הַשָּׁלִיל, וְעוֹר שֶׁתַּחַת הָאַלְיָה, וְעוֹר הָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ וְהַלְּטָאָה וְהַחֹמֶט. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַלְּטָאָה כַחֻלְדָּה. וְכֻלָּן שֶׁעִבְּדָן אוֹ שֶׁהִלֵּךְ בָּהֶן כְּדֵי עֲבוֹדָה, טְהוֹרִין, חוּץ מֵעוֹר הָאָדָם. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, שְׁמֹנָה שְׁרָצִים יֵשׁ לָהֶן עוֹרוֹת: 
+
+הַמַּפְשִׁיט בַּבְּהֵמָה וּבַחַיָּה, בַּטְּהוֹרָה וּבַטְּמֵאָה, בַּדַּקָּה וּבַגַּסָּה, לְשָׁטִיחַ, כְּדֵי אֲחִיזָה. וּלְחֵמֶת, עַד שֶׁיַּפְשִׁיט אֶת הֶחָזֶה. הַמַּרְגִּיל, כֻּלּוֹ חִבּוּר לַטֻּמְאָה, לִטָּמֵא וּלְטַמֵּא. עוֹר שֶׁעַל הַצַּוָּאר, רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, אֵינוֹ חִבּוּר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, חִבּוּר, עַד שֶׁיַּפְשִׁיט אֶת כֻּלּוֹ: 
+
+עוֹר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו כַּזַּיִת בָּשָׂר, הַנּוֹגֵע בְּצִיב הַיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ, וּבְשַׂעֲרָה שֶׁכְּנֶגְדּוֹ, טָמֵא. הָיוּ עָלָיו כִּשְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים, מְטַמֵּא בְמַשָּׂא וְלֹא בְמַגָּע, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא בְמַגָּע וְלֹא בְמַשָּׂא. וּמוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא בִּשְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים שֶׁתְּחָבָן בְּקֵיסָם וֶהֱסִיטָן, שֶׁהוּא טָמֵא. וּמִפְּנֵי מָה רַבִּי עֲקִיבָא מְטַהֵר בָּעוֹר, מִפְּנֵי שֶׁהָעוֹר מְבַטְּלָן: 
+
+קוּלִית הַמֵּת וְקוּלִית הַמֻּקְדָּשִׁים, הַנּוֹגֵעַ בָּהֶן, בֵּין סְתוּמִים בֵּין נְקוּבִים, טָמֵא. קוּלִית נְבֵלָה וְקוּלִית הַשֶּׁרֶץ, הַנּוֹגֵעַ בָּהֶן סְתוּמִים, טְהוֹרִים. נְקוּבִים כָּל שֶׁהוּא, מִטַּמֵּא בְמַגָּע. מִנַּיִן שֶׁאַף בְּמַשָּׂא, תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא יא), הַנֹּגֵעַ וְהַנֹּשֵׂא, אֶת שֶׁבָּא לִכְלָל מַגָּע, בָּא לִכְלָל מַשָּׂא, לֹא בָא לִכְלָל מַגָּע, לֹא בָא לִכְלָל מַשָּׂא: 
+
+בֵּיצַת הַשֶּׁרֶץ הַמְרֻקֶּמֶת, טְהוֹרָה. נִקְּבָה כָל שֶׁהוּא, טְמֵאָה. עַכְבָּר שֶׁחֶצְיוֹ בָשָׂר וְחֶצְיוֹ אֲדָמָה, הַנּוֹגֵעַ בַּבָּשָׂר, טָמֵא. בָּאֲדָמָה, טָהוֹר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הַנּוֹגֵעַ בָּאֲדָמָה שֶׁכְּנֶגֶד הַבָּשָׂר, טָמֵא: 
+
+הָאֵבָר וְהַבָּשָׂר הַמְדֻלְדָּלִין בִּבְהֵמָה, מְטַמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִין בִּמְקוֹמָן, וּצְרִיכִין הֶכְשֵׁר. נִשְׁחֲטָה בְהֵמָה, הֻכְשְׁרוּ בְדָמֶיהָ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לֹא הֻכְשָׁרוּ. מֵתָה הַבְּהֵמָה, הַבָּשָׂר צָרִיךְ הֶכְשֵׁר. הָאֵבָר מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבָר מִן הַחַי וְאֵינוֹ מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבַר נְבֵלָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר: 
+
+הָאֵבָר וְהַבָּשָׂר הַמְדֻלְדָּלִין בָּאָדָם, טְהוֹרִין. מֵת הָאָדָם, הַבָּשָׂר טָהוֹר. הָאֵבָר מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבָר מִן הַחַי וְאֵינוֹ מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבָר מִן הַמֵּת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר: 
+
+
+Chapter 10
+
+הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה נוֹהֲגִין בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי הַבַּיִת, בְּחֻלִּין אֲבָל לֹא בְמֻקְדָּשִׁין. שֶׁהָיָה בַדִּין, וּמָה אִם הַחֻלִּין, שֶׁאֵינָן חַיָּבִין בְּחָזֶה וָשׁוֹק, חַיָּבִין בַּמַּתָּנוֹת, קָדָשִׁים שֶׁחַיָּבִין בְּחָזֶה וָשׁוֹק, אֵינוֹ דִין שֶׁחַיָּבִין בַּמַּתָּנוֹת. תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא ז), וָאֶתֵּן אֹתָם לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וּלְבָנָיו לְחָק עוֹלָם, אֵין לוֹ אֶלָּא מַה שֶּׁאָמוּר בָּעִנְיָן: 
+
+כָּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁקָּדַם מוּם קָבוּעַ לְהֶקְדֵּשָׁן וְנִפְדּוּ, חַיָּבִין בַּבְּכוֹרָה וּבַמַּתָּנוֹת, וְיוֹצְאִין לְחֻלִּין, לְהִגָּזֵז וּלְהֵעָבֵד, וּוְלָדָן וַחֲלָבָן מֻתָּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָן, וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ פָּטוּר, וְאֵין עוֹשִׂין תְּמוּרָה, וְאִם מֵתוּ יִפָּדוּ, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר. כֹּל שֶׁקָּדַם הֶקְדֵּשָׁן אֶת מוּמָן, אוֹ מוּם עוֹבֵר לְהֶקְדֵּשָׁן, וּלְאַחַר מִכָּאן נוֹלַד לָהֶם מוּם קָבוּעַ וְנִפְדּוּ, פְּטוּרִין מִן הַבְּכוֹרָה וּמִן הַמַּתָּנוֹת, וְאֵינָן יוֹצְאִין לְחֻלִּין לְהִגָּזֵז וּלְהֵעָבֵד, וּוְלָדָן וַחֲלָבָן אָסוּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָן, וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ חַיָּב, וְעוֹשִׂין תְּמוּרָה, וְאִם מֵתוּ, יִקָּבֵרוּ: 
+
+בְּכוֹר שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמֵאָה, בִּזְמַן שֶׁמֵּאָה שׁוֹחֲטִין אֶת כֻּלָּן, פּוֹטְרִין אֶת כֻּלָּן. אֶחָד שׁוֹחֵט אֶת כֻּלָּן, פּוֹטְרִין לוֹ אֶחָד. הַשּׁוֹחֵט לְכֹהֵן וּלְנָכְרִי, פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת. וְהַמִּשְׁתַּתֵּף עִמָּהֶן, צָרִיךְ שֶׁיִּרְשֹׁם. וְאִם אָמַר חוּץ מִן הַמַּתָּנוֹת, פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת. אָמַר, מְכֹר לִי בְנֵי מֵעֶיהָ שֶׁל פָּרָה, וְהָיוּ בָהֶן מַתָּנוֹת, נוֹתְנָן לְכֹהֵן וְאֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים. לָקַח הֵימֶנּוּ בְמִשְׁקָל, נוֹתְנָן לְכֹהֵן וּמְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים: 
+
+גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר וְהָיְתָה לוֹ פָרָה, נִשְׁחֲטָה עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּיֵּר, פָּטוּר. מִשֶּׁנִּתְגַּיֵּר, חַיָּב. סָפֵק, פָּטוּר, שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. אֵיזֶהוּ הַזְּרוֹעַ, מִן הַפֶּרֶק שֶׁל אַרְכֻּבָּה עַד כַּף שֶׁל יָד. וְהוּא שֶׁל נָזִיר. וּכְנֶגְדּוֹ בָרֶגֶל, שׁוֹק. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שׁוֹק, מִן הַפֶּרֶק שֶׁל אַרְכֻּבָּה עַד סֹבֶךְ שֶׁל רָגֶל. אֵיזֶהוּ לְחִי, מִן הַפֶּרֶק שֶׁל לְחִי עַד פִּקָּה שֶׁל גַּרְגָּרֶת: 
+
+
+Chapter 11
+
+רֵאשִׁית הַגֵּז נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי הַבַּיִת, בְּחֻלִּין אֲבָל לֹא בְמֻקְדָּשִׁין. חֹמֶר בַּזְּרוֹעַ וּבַלְּחָיַיִם וּבַקֵּבָה מֵרֵאשִׁית הַגֵּז, שֶׁהַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה נוֹהֲגִים בְּבָקָר וּבְצֹאן, בִּמְרֻבֶּה וּבְמֻעָט, וְרֵאשִׁית הַגֵּז אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בִרְחֵלוֹת, וְאֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בִמְרֻבֶּה: 
+
+וְכַמָּה הוּא מְרֻבֶּה. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׁתֵּי רְחֵלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ז), יְחַיֶּה אִישׁ עֶגְלַת בָּקָר וּשְׁתֵּי צֹאן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, חָמֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א כה), חָמֵשׁ צֹאן עֲשׂוּיוֹת. רַבִּי דוֹסָא בֶּן הַרְכִּינָס אוֹמֵר, חָמֵשׁ רְחֵלוֹת גּוֹזְזוֹת מָנֶה מָנֶה וּפְרָס, חַיָּבוֹת בְּרֵאשִׁית הַגֵּז. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, חָמֵשׁ רְחֵלוֹת גּוֹזְזוֹת כָּל שֶׁהֵן. וְכַמָּה נוֹתְנִין לוֹ. מִשְׁקַל חָמֵשׁ סְלָעִים בִּיהוּדָה, שֶׁהֵן עֶשֶׂר סְלָעִים בַּגָּלִיל, מְלֻבָּן וְלֹא צוֹאִי, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ בֶגֶד קָטָן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח), תִּתֶּן לוֹ, שֶׁיְּהֵא בוֹ כְדֵי מַתָּנָה. לֹא הִסְפִּיק לִתְּנוֹ לוֹ עַד שֶׁצְּבָעוֹ, פָּטוּר. לִבְּנוֹ וְלֹא צְבָעוֹ, חַיָּב. הַלּוֹקֵחַ גֵּז צֹאנוֹ שֶׁל נָכְרִי, פָּטוּר מֵרֵאשִׁית הַגֵּז. הַלּוֹקֵחַ גֵּז צֹאנוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, אִם שִׁיֵּר הַמּוֹכֵר, הַמּוֹכֵר חַיָּב. לֹא שִׁיֵּר, הַלּוֹקֵחַ חַיָּב. הָיוּ לוֹ שְׁנֵי מִינִים, שְׁחוּפוֹת וּלְבָנוֹת, מָכַר לוֹ שְׁחוּפוֹת אֲבָל לֹא לְבָנוֹת, זְכָרִים אֲבָל לֹא נְקֵבוֹת, זֶה נוֹתֵן לְעַצְמוֹ וְזֶה נוֹתֵן לְעַצְמוֹ: 
+
+
+Chapter 12
+
+שִׁלּוּחַ הַקֵּן, נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי הַבַּיִת, בְּחֻלִּין אֲבָל לֹא בְמֻקְדָּשִׁין. חֹמֶר בְּכִסּוּי הַדָּם מִשִּׁלּוּחַ הַקֵּן, שֶׁכִּסּוּי הַדָּם נוֹהֵג בְּחַיָּה וּבְעוֹף, בִּמְזֻמָּן וּבְשֶׁאֵינוֹ מְזֻמָּן. וְשִׁלּוּחַ הַקֵּן, אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בְעוֹף, וְאֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בְשֶׁאֵינוֹ מְזֻמָּן. אֵיזֶהוּ שֶׁאֵינוֹ מְזֻמָּן. כְּגוֹן אַוָּזִין וְתַרְנְגוֹלִין שֶׁקִּנְּנוּ בְפַרְדֵּס. אֲבָל אִם קִנְּנוּ בְּבַיִת, וְכֵן יוֹנֵי הַרְדְּסִיאוֹת, פָּטוּר מִשִּׁלּוּחַ: 
+
+עוֹף טָמֵא, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ. עוֹף טָמֵא רוֹבֵץ עַל בֵּיצֵי עוֹף טָהוֹר, וְטָהוֹר רוֹבֵץ עַל בֵּיצֵי עוֹף טָמֵא, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ. קוֹרֵא זָכָר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין: 
+
+הָיְתָה מְעוֹפֶפֶת, בִּזְמַן שֶׁכְּנָפֶיהָ נוֹגְעוֹת בַּקֵּן, חַיָּב לְשַׁלֵּחַ. אֵין כְּנָפֶיהָ נוֹגְעוֹת בַּקֵּן, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ. אֵין שָׁם אֶלָּא אֶפְרוֹחַ אֶחָד אוֹ בֵיצָה אַחַת, חַיָּב לְשַׁלֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב), קַן, קֵן מִכָּל מָקוֹם. הָיוּ שָׁם אֶפְרוֹחִין מַפְרִיחִין אוֹ בֵיצִים מוּזָרוֹת, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם), וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים, מָה אֶפְרוֹחִין בְּנֵי קְיָמָא, אַף בֵּיצִים בְּנֵי קְיָמָא, יָצְאוּ מוּזָרוֹת. וּמָה הַבֵּיצִים צְרִיכִין לְאִמָּן, אַף הָאֶפְרוֹחִין צְרִיכִין לְאִמָּן, יָצְאוּ מַפְרִיחִין. שִׁלְּחָהּ וְחָזְרָה, שִׁלְּחָהּ וְחָזְרָה, אֲפִלּוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְעָמִים, חַיָּב, שֶׁנֶּאֱמַר (שם), שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח. אָמַר, הֲרֵינִי נוֹטֵל אֶת הָאֵם וּמְשַׁלֵּחַ אֶת הַבָּנִים, חַיָּב לְשַׁלֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם), שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם. נָטַל הַבָּנִים וְהֶחֱזִירָן לַקֵּן וְאַחַר כָּךְ חָזְרָה הָאֵם עֲלֵיהֶם, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ: 
+
+הַנּוֹטֵל אֵם עַל הַבָּנִים, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לוֹקֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּחַ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מְשַׁלֵּחַ וְאֵינוֹ לוֹקֶה. זֶה הַכְּלָל, כָּל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁיֶּשׁ בָּהּ קוּם עֲשֵׂה, אֵין לוֹקִין עָלֶיהָ: 
+
+לֹא יִטֹּל אָדָם אֵם עַל הַבָּנִים, אֲפִלּוּ לְטַהֵר אֶת הַמְּצֹרָע. וּמָה אִם מִצְוָה קַלָּה שֶׁהִיא כְאִסָּר, אָמְרָה תוֹרָה (דברים כב), לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים, קַל וָחֹמֶר עַל מִצְוֹת חֲמוּרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה: 
diff --git "a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Keritot/English/Mischnajot mit deutscher \303\234bersetzung und Erkl\303\244rung. Berlin 1887-1933 [de].txt" "b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Keritot/English/Mischnajot mit deutscher \303\234bersetzung und Erkl\303\244rung. Berlin 1887-1933 [de].txt"
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..bf35af161fb2e8c0ccd0c4130d31b47070219322
--- /dev/null
+++ "b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Keritot/English/Mischnajot mit deutscher \303\234bersetzung und Erkl\303\244rung. Berlin 1887-1933 [de].txt"	
@@ -0,0 +1,69 @@
+Mishnah Keritot
+משנה כריתות
+Mischnajot mit deutscher Übersetzung und Erklärung. Berlin 1887-1933 [de]
+https://www.talmud.de/tlmd/die-deutsche-mischna-uebersetzung
+
+Mishnah Keritot
+
+
+
+Chapter 1
+
+Auf sechsunddreissig<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Wenn man sämtliche Verbote, auf deren Übertretung die Ausrottungsstrafe steht, in allen ihren Verzweigungen zusammenzählt, ergibt sich allerdings eine höhere Zahl, die Mischna zählt hier aber jedes Verbot mit allen zu ihm gehörenden oder aus ihm gefolgerten Verzweigungen nur als ein Verbot, s. weiter Noten 9 u. 21.</i> Vergehungen hat die Tora die Ausrottungsstrafe gesetzt<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> wenn das Vergehen vorsätzlich, aber ohne vorausgegangene Verwarnung, begangen worden ist. Ist eine Verwarnung vorausgegangen, erfolgt bei einem Teile der angeführten Vergehen die Todesstrafe, Steinigung, bzw. Verbrennen oder Erdrosselung, bei einem anderen Teile nur Geisselstrafe. Durch die Geisselstrafe verbunden mit reuiger Busse wird der Übertreter von der Ausrottungsstrafe befreit (Makk. III, 15).</i>: Wer seiner Mutter<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Lev. 18, 7. Auf dieses wie auf alle nachstehend angeführten Beischlafsverbote steht die Ausrottungsstrafe: ebend. V. 29.</i>, der Frau seines Vaters<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> d. i. seiner Stiefmutter, Lev. 18, 8.</i>, seiner Schwiegertochter<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Lev. 18, 16.</i>, einem Manne<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Lev. 18, 22. Die Form <span dir="rtl">זכור</span> für <span dir="rtl">זכר</span> wird in der Mischna stets von einem Manne gebraucht, mit dem Päderastie getrieben wird.</i> oder einem Vieh beiwohnt<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Lev. 18, 23.</i>, ein Weib, das Vieh über sich kommen lässt<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> ebendort. Auf die bis hierher aufgezählten Verbote erfolgt im Falle der Vorsätzlichkeit nach vorausgegangener Verwarnung die Strafe der Steinigung.</i>, wer einer Frau und ihrer Tochter<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Lev. 18, 17. Darin ist zugleich auch das Verbot der Beiwohnung seiner Schwiegermutter enthalten, das dann weiter auch auf die Mutter der Schwiegermutter und die Mutter des Schwiegervaters ausgedehnt wird. Ebenso sind darin enthalten: die Verbote der Beiwohnung der Tochter seiner Frau, ihrer Tochterstochter und ihrer Sohnestochter, und seiner eigenen Tochter, Tochterstochter und Sohnestochter. Auf die Übertretung aller dieser Verbote erfolgt im Falle der Vorsätzlichkeit nach vorausgegangener Verwarnung die Strafe des Verbrennens.</i>, einer Ehefrau<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Lev. 18, 20. Auf die Übertretung dieses Verbotes erfolgt im Falle der Vorsätzlichkeit nach vorausgegangener Verwarnung die Strafe der Erdrosselung.</i>, seiner Schwester<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> auch Halbschwester von Vater- oder Mutterseite, Lev. 18, 9.</i>, der Schwester seines Vaters<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Lev. 18, 12.</i>, der Schwester seiner Mutter<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Lev. 18, 13.</i>, der Schwester seiner Frau<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Lev. 18, 18.</i>, der Frau seines Bruders<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Lev. 18, 16.</i>, der Frau des Bruders seines Vaters<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> Lev. 18, 14. Ed. Lowe und Talmudausg. add.: <span dir="rtl">ועל אשת אחי אמו</span> (s. <span dir="rtl">לחם משנח</span> zu <span dir="rtl">חלכות שגגות</span> I, 4).</i> oder einem Weibe während ihrer Periode<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> Lev. 18, 19. Auf die Übertretung der bis hierher genannten Verbote erfolgt im Falle der Vorsätzlichkeit nach vorausgegangener Verwarnung nur die Geisselstrafe.</i> beiwohnt, wer eine Gotteslästerung ausspricht<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> Num. 15, 30 (s. Sanh. VII, 5).</i>, einen Götzendienst begeht<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> Num. 15, 31 (s. Sanh. VII, 6).</i>, von seinem Samen dem Molech hingibt<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> Lev. 20, 5 (s. Sanh. VII, 7).</i> oder Tote beschwört<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> Lev. 20, 6 (s. Sanh. VII, 7). Der dort gleichfalls genannte <span dir="rtl">ידעוני</span> wird nicht besonders gezählt, weil beide Verbote, das des <span dir="rtl">בעל אוב</span> und des <span dir="rtl">ידעוני</span>, als Abarten eines und desselben Vergehens, des Wahrsagens, in einem Schriftverse beisammenstehen.</i>, wer den Schabbat entweiht<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> Exod. 31, 14. Auf die Übertretung der bis hierher genannten Verbote erfolgt wiederum im Falle der Vorsätzlichkeit nach vorausgegangener Verwarnung die Strafe der Steinigung, auf die der nachfolgenden nur die Geisselstrafe.</i>, wer in Unreinheit Heiliges geniesst<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> Lev. 22,8.</i> oder das Heiligtum betritt<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> Num. 19, 13.</i>, wer Unschlitt<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> Lev. 7, 25.</i>, Blut<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> Lev. 17, 10.</i>, Übriggelassenes<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> Lev. 19, 8.</i> oder Verworfenes<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> Lev. 7, 18 (s. Sebach. II Note 86). Ed. Ven. u. ed. Lowe add.: <span dir="rtl">וטמא</span>.</i> geniesst, wer [Opfer] ausserhalb<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> des Heiligtums.</i> schlachtet<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> Lev. 17, 4</i> oder darbringt<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> Lev. 17, 9.</i>, wer Gesäuertes am Pessach geniesst<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> Exod. 12, 15.</i>, wer am Versöhnungstage etwas geniesst<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> Lev. 23, 29.</i> oder eine Arbeit verrichtet<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> Lev 23, 30.</i>, wer das Salböl nachmacht<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> Exod. 30, 33.</i>, das Räucherwerk nachmacht<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> Exod. 30, 38.</i> oder sich mit dem Salböle salbt<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> Exod. 30, 33.</i>, und von Geboten [auf Unterlassung der über] das Pessachopfer<sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> Num. 9, 13.</i> und die Beschneidung<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> Gen. 17, 14.</i>.
+Durch diese Übertretungen<sup class="footnote-marker">40</sup><i class="footnote"> der in der vorhergehenden Mischna aufgezählten Verbote. Für die Unterlassung der Gebote der Beschneidung und der Darbringung des Pessachopfers dagegen hat man im Falle der Unvorsätzlichkeit kein Sündopfer zu bringen, da ein solches, und ebenso auch ein Zweifels-Schuldopfer, nur für Übertretung eines Verbotes vorgeschrieben ist, nicht aber für Unterlassung eines Gebotes.</i> macht man sich im Falle der Vorsätzlichkeit<sup class="footnote-marker">41</sup><i class="footnote"> ohne vorausgegangene Verwarnung, s. Note 2.</i> der Ausrottungsstrafe schuldig, sind sie unabsichtlich<sup class="footnote-marker">42</sup><i class="footnote"> d. h. ohne dass man bei Begehung der Tat gewusst hat, dass man damit die durch das Verbot untersagte Handlung begeht, oder ohne dass man überhaupt gewusst hat, dass die Handlung eine verbotene ist, oder wenn man selbst gewusst hat, dass die Handlung verboten ist, aber nicht gewusst hat, dass es ein Vergehen ist, auf das die Strafe der Ausrottung steht.</i> begangen worden, muss man ein Sündopfer, und ist man sich ihrer nicht mit Bestimmtheit bewusst<sup class="footnote-marker">43</sup><i class="footnote"> nach der recipierten Halacha jedoch nur in dem Falle, wenn es gewiss ist, dass dasjenige, womit man befürchtet, die Übertretung begangen zu haben, auch tatsächlich vorgelegen hat, wenn z. B. zwei Stücke Fett dagelegen haben, ein Stück verbotenes und ein Stück erlaubtes, und man nicht weise, ob man das verbotene oder das erlaubte gegessen hat. Ist es dagegen zweifelhaft, ob überhaupt etwas, wodurch man sich der Übertretung schuldig gemacht haben kann, vorgelegen hat, hat man z. B. unvorsätzlich ein Stück Fett gegessen, von dem es zweifelhaft ist, ob es erlaubtes oder verbotenes ist, so braucht man kein Zweifel-Schuldopfer zu bringen.</i>, muss man ein Zweifel-Schuldopfer<sup class="footnote-marker">44</sup><i class="footnote"> wörtlich: ein hängendes, schwebendes Schuldopfer, weil es für die Sünde, wenn sie begangen worden ist, nur als vorläufige Sühne gilt, solange der Darbringende nicht bestimmt weiss, dass er die Sünde begangen hat, sobald ihm dies jedoch zur Gewissheit geworden ist, er noch das dafür vorgeschriebene Sündopfer zu bringen hat.</i> bringen, ausser für die Verunreinigung des Heiligtums<sup class="footnote-marker">45</sup><i class="footnote"> indem man es mit unreinem Körper betritt.</i> und des Heiligen<sup class="footnote-marker">46</sup><i class="footnote"> indem ein Unreiner Heiliges geniesst.</i>, weil man dafür ein auf- und absteigendes Sündopfer<sup class="footnote-marker">47</sup><i class="footnote"> ein Sündopfer, das je nach dem Vermögen steigt oder fällt, der Vermögende bringt ein weibliches Schaf oder eine Ziege, der Arme zwei Tauben, der noch Ärmere ein Zehntel Efa Mehl (Lev. 5, 5—18).</i> zu bringen hat<sup class="footnote-marker">48</sup><i class="footnote"> und ein Zweifel-Schuldopfer nur da zu bringen ist, wo für die gewisse Übertretung ein festbestimmtes Sündopfer vorgeschrieben ist (Horaj. 8 b).</i>, dies die Worte des R. Meïr. Die Weisen sagen: Auch der Gotteslästerer [ist auszunehmen <sup class="footnote-marker">49</sup><i class="footnote"> auch er bringt bei unvorsätzlichem Begehen kein Sündopfer uud deshalb auch bei Ungewissheit des Vergehens kein Zweifel-Schuldopfer.</i> ], denn es heisst<sup class="footnote-marker">50</sup><i class="footnote"> Num. 15, 29, wo von der Verpflichtung, ein Sündopfer darzubringen, die Rede ist.</i>: „Ein Gesetz soll es für euch sein, für den, der die Tat unabsichtlich begeht,“ damit ist der Gotteslästerer ausgeschlossen, der keine Tat begeht.<sup class="footnote-marker">51</sup><i class="footnote"> sondern nur mit dem Munde sündigt. Ed. pr. und Ven.: <span dir="rtl">שאינו מעשת</span>, ed. Lowe: <span dir="rtl">שאין בו מעשה</span>.</i>
+Manche Frauen bringen ein Opfer<sup class="footnote-marker">52</sup><i class="footnote"> das Sündopfer, das zusammen mit einem Ganzopfer die Wöchnerin nach Ablauf der Tage ihrer Reinigung darzubringen hat, s. Lev. 12, 6.</i> und es wird verzehrt<sup class="footnote-marker">53</sup><i class="footnote"> von den Priestern. Von einem Vogel-Sündopfer kam nur das Blut auf den Altar, alles übrige wurde von den Priestern verzehrt (s. Sebach. IV Note 80).</i>, manche bringen eines und es wird nicht verzehrt, und manche brauchen gar keines zu bringen. Folgende bringen ein Opfer und es wird verzehrt: Eine Frau, die etwas Vieh-, Wild- oder Vogelartiges<sup class="footnote-marker">54</sup><i class="footnote"> weil bei der Erschaffung dieser Tierarten in der Schrift der gleiche Ausdruck <span dir="rtl">יצירה</span> wie bei der Erschaffung des Menschen gebraucht wird.</i> abortiert — dies die Worte des R. Meïr, die Weisen sagen: Nur wenn es etwas Menschen-ähnliches an sich hat<sup class="footnote-marker">55</sup><i class="footnote"> s. Bechor. VIII Note 7.</i> —, die einen Sandal<sup class="footnote-marker">56</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">סנדל</span> wird als eine plattgedrückte Missgeburt erklärt, die die Form eines Sandal hat. Sandal ist der Name eines Fisches, nach R. Simon b. Gamliel (Nidda 25 b) hat er die Form einer Ochsenzunge. Bei einer solchen Missgeburt wird angenommen, dass ein normaler menschlicher Fötus vorhanden gewesen ist, der nur im Mutterleibe zerdrückt, zergangen oder zerschnitten worden ist.</i>, eine Fruchthaut<sup class="footnote-marker">57</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">שליא</span> s. Bechor. III Note 7. Eine Fruchthaut bildet sich nur, wo eine Frucht vorhanden ist.</i>, eine äusserlich entwickelte Hautblase<sup class="footnote-marker">58</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">שפיר</span> s. Bechor. III Note 8, <span dir="rtl">מרוקם</span> von <span dir="rtl">רקם</span> == wirken, zusammensetzen, auch von der Gliederung des Embryo im Mutterleibe, vgl. Ps. 139, 15, eine Blase von Haut oder Fleisch, auf der Körperteile des Embryo bereits äusserlich angedeutet sind.</i> abortiert, oder wenn das Kind zerschnitten herausgezogen worden ist. Ebenso bringt eine Sklavin, die abortiert hat, ein Opfer<sup class="footnote-marker">59</sup><i class="footnote"> wie alle Gebote, die Frauen zu erfüllen haben, auch Sklaven und Sklavinnen zu erfüllen verpflichtet sind.</i> und es wird verzehrt.
+Folgende bringen eines und es wird nicht verzehrt<sup class="footnote-marker">60</sup><i class="footnote"> sondern verbrannt (s. Temur. VII, 6). Die Bestimmung, dass auch bei zweifelhafter Verpflichtung ein Vogel-Sündopfer darzubringen ist, wird aus dem Schriftvers Lev. 15, 33 abgeleitet (s. Nasir 29 a), das Opfer wird aber in einem solchen Falle nicht verzehrt, weil das Vogelopfer nur abgedrückt und nicht geschlachtet wird, auch die Priester aber ein auf solche Weise getötetes Tier nur geniessen dürfen, wenn es ein für eine unzweifelhafte Verpflichtung dargebrachtes Tier ist. Für eine zweifelhafte Geburt bringt deshalb die Frau ein Ganzopfer, das man auch freiwillig darbringen kann, mit der ausdrücklichen Bestimmung, dass es, im Falle sie ein Opfer zu bringen verpflichtet ist, als Pflichtopfer gelten soll, im anderen Falle aber als freiwillig gebrachtes Opfer. Ein Sündopfer dagegen kann nicht freiwillig dargebracht werden, dieses bringt sie deshalb als Pflichtopfer dar, es darf aber von den Priestern nicht gegessen werden.</i>: Eine Frau, die abortiert hat, ohne dass man weiss<sup class="footnote-marker">61</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">יודע</span>.</i>, was sie abortiert hat<sup class="footnote-marker">62</sup><i class="footnote"> ob etwas, das sie zu einem Opfer verpflichtet, oder etwas, das sie nicht dazu verpflichtet.</i>, ebenso zwei Frauen, von denen eine etwas abortiert hat, das nicht zum Opfer verpflichtet, und die andere etwas, das zum Opfer verpflichtet<sup class="footnote-marker">63</sup><i class="footnote"> ohne dass man weiss, welches die eine und welches die andere abortiert hat.</i>. Darauf sagte R. Jose: In welchem Falle? Wenn sie sich die eine nach Osten und die andere nach Westen entfernt haben<sup class="footnote-marker">64</sup><i class="footnote"> nachdem sie ihre Opfer den Priestern zur Darbringung übergeben haben.</i>. Wenn sie aber beide zusammen<sup class="footnote-marker">65</sup><i class="footnote"> Talmudausg. fehlt: <span dir="rtl">כאחת</span>.</i> da sind, bringen sie ein Opfer<sup class="footnote-marker">66</sup><i class="footnote"> sie bringen gemeinschaftlich ein Sündopfer, indem jede von ihnen erklärt, dass sie für den Fall, dass sie nicht die zum Opfer verpflichtete ist, auf ihren Anteil an dem Opfertiere zu Gunsten der anderen verzichtet, so dass diese es als ihr Pflichtopfer darbringt. Ein solches gemeinschaftliches Sündopfer darzubringen mit der Bestimmung, dass es entweder für den einen oder für den anderen gelten soll, ist nach R. Jose bei Sündopfern, die für eine begangene Sünde dargebracht werden, nicht statthaft, wohl aber bei solchen, die wie das der Wöchnerin nur dargebracht werden, damit die von ihrer Unreinheit wieder rein gewordene Person auch wieder Heiliges essen darf (s. weiter V, 8). Nach der Ansicht des ersten Tanna dagegen ist es auch bei solchen Sündopfern nicht statthaft.</i> und es wird verzehrt.
+Folgende bringen gar keines: Eine Frau, die eine Blase voll Wasser, voll Blut<sup class="footnote-marker">67</sup><i class="footnote"> es wird nicht angenommen, dass das Blut von einer zergangenen Leibesfrucht herrührt.</i>, voll sonstiger<sup class="footnote-marker">68</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">גנונים</span> entspricht nach Fleischer in Levy, Neuhebr. Wörterb. I S. 435, dem arab. <span dir="rtl">جنين</span> == embryo, foetus, es wären demnach kleine embryonische Gebilde darunter zu verstehen. Maim. und Bart. erklären es durch: kleine Fleischstücke, die aussehen wie Würmer, ähnlich auch der Aruch.</i> Gebilde<sup class="footnote-marker">69</sup><i class="footnote"> Der Talmud bringt die Lesart: <span dir="rtl">גוונים</span> == Verschiedenfarbiges, Verschiedenartiges.</i>, oder etwas Fisch-, Heuschrecken-, Insekten- oder Reptil-artiges<sup class="footnote-marker">70</sup><i class="footnote"> bei deren Erschaffung in der Schrift nicht wie bei der des Menschen der Ausdruck <span dir="rtl">יצירה</span> gebraucht wird.</i> abortiert, die am vierzigsten Tage<sup class="footnote-marker">71</sup><i class="footnote"> nach erfolgter Schwängerung oder noch früher, erst nach Ablauf von vierzig Tagen gilt der befruchtete Keim als Leibesfrucht und deren Abgang als eine Geburt.</i> abortiert und der das Kind seitwärts<sup class="footnote-marker">72</sup><i class="footnote"> nicht auf dem gewöhnlichen Geburtswege. Als Begründung wird im Talmud angeführt, weil es heisst (Lev. 12, 2): <span dir="rtl">אשה כי תזריע וילדה</span>, die Frau gilt nur dann als Wöchnerin, wenn die Geburt auf demselben Wege erfolgt ist, auf dem der Same hineingekommen ist.</i> herausgezogen worden ist. R. Simon sagt: Für eine seitwärts erfolgte Geburt ist sie ein Opfer zu bringen verpflichtet.<sup class="footnote-marker">73</sup><i class="footnote"> Die Ansicht des R. Simon wird damit begründet, dass es ebendort Vers 5 heisst: <span dir="rtl">ואם נקבה תלד</span> und nicht einfach: <span dir="rtl">ואם נקנה היא</span>, das weise darauf hin, dass eine jede Geburt, auch eine nicht auf dem gewöhnlichen Wege erfolgte, die Frau zu einer Wöchnerin macht.</i>
+Eine Frau, die in der Nacht zum einundachtzigsten Tage<sup class="footnote-marker">74</sup><i class="footnote"> nach einer weiblichen Geburt. Nach Ablauf der Tage ihrer Reinigung, das sind bei einer weiblichen Geburt 80 Tage, hat die Wöchnerin ihr Opfer zu bringen. Erfolgt innerhalb dieser 80 Tage noch eine weitere Geburt, so hat sie für diese kein besonderes Opfer zu bringen, sondern das Opfer, das sie für die erste Geburt bringt, gilt auch zugleich für diese. Nur bei einer weiblichen Geburt ist es möglich, dass vor Ablauf der Tage der Reinigung noch eine zum Opfer verpflichtende Geburt erfolgt, da für eine männliche Geburt nur 40 Tage der Reinigung vorgeschrieben sind, und eine vor Ablauf von 40 Tagen nach stattgehabter Schwängerung erfolgte Geburt nicht als eine Geburt gilt, die zum Opfer verpflichtet (s. Note 71).</i> abortiert, ist nach Beth-Schammai nicht verpflichtet, ein Opfer zu bringen<sup class="footnote-marker">75</sup><i class="footnote"> ein besonderes Opfer für diese zweite Geburt.</i>, nach Beth-Hillel ist sie dazu verpflichtet. Es sagten Beth-Hillel zu Beth-Schammai: „Was ist der Unterschied zwischen der Nacht zum einundachtzigsten Tage und dem einundachtzigsten Tage<sup class="footnote-marker">76</sup><i class="footnote"> da doch sonst immer die Nacht zu dem auf sie folgenden Tage gehört, und für eine am 81. Tage erfolgende Geburt doch unbestritten ein besonderes Opfer darzubringen ist (s. weiter II Note 19).</i> ? Wenn sie inbezug auf das Unreinwerden einander gleichstehen<sup class="footnote-marker">77</sup><i class="footnote"> indem Blutabgang auch schon in der Nacht zum 81. Tage die Frau unrein macht, da es ausdrücklich heisst, dass nach Ablauf der 14 Tage der Unreinheit nach der erfolgten Geburt 66 Tage lang das abgehende Blut als rein gilt (Lev. 12, 5).</i>, sollen sie sich nicht auch inbezug auf die Opferverpflichtung einander gleichstehen?“ Darauf sagten zu ihnen Beth-Schammai: „Das ist nicht richtig! Wenn ihr von<sup class="footnote-marker">78</sup><i class="footnote"> Ed. pr. Ven., Lowe und Talmudausg.: <span dir="rtl">במפלת</span>.</i> einer Fehlgeburt am einundachtzigsten Tage sprechet, die zu einer Zeit zur Welt gekommen ist, wo sie bereits ihr Opfer hätte darbringen können, wollt ihr daraus auf eine Fehlgeburt in der Nacht zum einundachtzigsten Tage schliessen, die nicht zu einer Zeit zur Welt gekommen ist, wo sie bereits ihr Opfer hätte darbringen können<sup class="footnote-marker">79</sup><i class="footnote"> da Opfer nur am Tage dargebracht werden dürfen.</i> “? Darauf sagten zu ihnen Beth-Hillel: „Eine Fehlgeburt am einundachtzigsten Tage, der auf einen Schabbat fällt, mag den Gegenbeweis liefern, die ist nicht zu einer Zeit zur Welt gekommen, wo sie ihr Opfer hätte darbringen können<sup class="footnote-marker">80</sup><i class="footnote"> da auch am Schabbat ausser den vorgeschriebenen Tagesopfern keine Opfer dargebracht werden dürfen.</i>, und doch ist sie verpflichtet, dafür ein Opfer zu bringen.“ Darauf sagten zu ihnen Beth-Schammai: „Das ist nicht richtig! Wenn ihr von einer Fehlgeburt am einundachtzigsten Tage, der auf einen Schabbat fällt, sprechet, wo man, wenn auch kein Privatopfer, so doch ein Gemeindeopfer darbringen kann, wollt ihr daraus auf eine Fehlgeburt in der Nacht zum einundachtzigsten Tage schliessen, wo man doch in der Nacht weder ein Privatopfer noch ein Gemeindeopfer darbringen kann? Die Blutunreinheit<sup class="footnote-marker">81</sup><i class="footnote"> die Schlussfolgerung Beth-Hillels von dem Unreinwerden der Frau durch einen Blutabgang in der Nacht zum 81. Tage auf die Opferpflicht für eine in derselben erfolgte Geburt.</i> ist kein Beweis, denn abortiert eine Frau vor Ablauf der Tage ihrer Reinheit, ist ihr Blut unrein<sup class="footnote-marker">82</sup><i class="footnote"> wie bei jeder Geburt innerhalb der ersten 7 bzw. 14 Tage nach der erfolgten Geburt.</i> und sie braucht dennoch kein Opfer zu bringen<sup class="footnote-marker">83</sup><i class="footnote"> Beth-Hillel bleiben trotzdem bei ihrer Ansicht, die sie aus der Schriftstelle (Lev. 12, 6): <span dir="rtl">או לבת</span> ableiten (s. Talmud; vgl. Sifra und Malbim z. St.).</i>.“
+Eine Frau, die fünf zweifelhafte Blutflüsse<sup class="footnote-marker">84</sup><i class="footnote"> indem sie z. B. nicht weiss, ob die Tage, an denen sie diese Ausflüsse gehabt hat, Tage innerhalb oder ausserhalb ihrer Absonderungszeit gewesen sind (s. Arach. II Note 10).</i> oder fünf zweifelhafte Geburten<sup class="footnote-marker">85</sup><i class="footnote"> S. oben I, 4.</i> hinter sich hat<sup class="footnote-marker">86</sup><i class="footnote"> ohne inzwischen eines von den Opfern, zu denen sie dadurch verpflichtet war, dargebracht zu haben.</i>, bringt ein Opfer<sup class="footnote-marker">87</sup><i class="footnote"> für alle fünf Fälle.</i>, dann darf sie von den Opfern essen<sup class="footnote-marker">88</sup><i class="footnote"> ebenso wie es genügt, dass jemand, der sich fünfmal verunreinigt hat, ein Reinigungsbad nimmt, weil ja die Frau nur deshalb nach ihrer Reinigung noch ihr Opfer bringen muss, um wieder von dem Heiligen essen zu können (s weiter II, 1).</i>, die übrigen darzubringen hat sie keine Verpflichtung<sup class="footnote-marker">89</sup><i class="footnote"> Da die Opferverpflichtung an sich eine zweifelhafte war und das Opfer deshalb nicht verzehrt wird, sondern verbrannt werden muss, so genügt es, wenn sie ein Opfer darbringt, da damit der Zweck, dass sie wieder Heiliges gemessen kann, bereits erreicht ist. In ed. pr. fehlt das Wort: <span dir="rtl">השאר</span>.</i>. Waren es fünf unzweifelhafte Geburten oder fünf unzweifelhafte Blutflüsse, bringt sie auch e i n Opfer, dann darf sie von den Opfern essen, ist aber verpflichtet, auch noch die übrigen darzubringen.<sup class="footnote-marker">90</sup><i class="footnote"> Aus den Worten <span dir="rtl">זאת תורת היולדת</span> (Lev. 12, 7) wird gefolgert, dass eine Frau, die nacheinander mehrere gesonderte unzweifelhafte Geburten gehabt hat, für jede derselben besondere ihr Opfer zu bringen hat.</i> Einst stellten sich Taubenpaare<sup class="footnote-marker">91</sup><i class="footnote"> Unter <span dir="rtl">קן</span> == Nest sind in der Mischna die zwei Tauben zu verstehen, die bei den verschiedenen Opfern zusammen dargebracht wurden.</i> in Jerusalem auf je einen Golddenar<sup class="footnote-marker">92</sup><i class="footnote"> 1 Golddenar == 20 Silberdenare.</i>, da sagte R. Simon, Sohn des Gamliel: „Bei dieser Gotteswohnung<sup class="footnote-marker">93</sup><i class="footnote"> ein Ausdruck der Versicherung und Bekräftigung, ähnlich einem Schwure (s. Ketub. II, 9).</i> ! Ich lasse die Nacht nicht vergehen, bis sie auf einen Silberdenar zu stehen kommen. Er<sup class="footnote-marker">94</sup><i class="footnote"> Talmudausg. add.: <span dir="rtl">בסוף</span>.</i> begab sich zum Gerichtshöfe und lehrte: Eine Frau, die fünf unzweifelhafte Geburten oder fünf unzweifelhafte Blutflüsse hinter sich hat, bringt nur ein Opfer, dann darf sie von den Opfern essen, die übrigen darzubringen hat sie keine Verpflichtung<sup class="footnote-marker">95</sup><i class="footnote"> Nach Raschi und Bart. ist auch R. Simon ben Gamliel der Ansicht, dass die Frau verpflichtet ist, auch die übrigen noch zu bringen, und hat er nur in diesem Falle ausnahmsweise, obwohl es gegen das Gesetz ist, so entschieden, weil zu befürchten war, wenn bei dem grossen Bedarf die teuren Preise anhielten, dass dann die ärmeren Frauen sich überhaupt keine würden kaufen können und schliesslich dazu kommen würden, auch ohne ein Opfer dargebracht zu haben, Heiliges zu geniessen. In Bab. Bat. 166 a erklärt dagegen Raschi, dass R. Simon ben Gamliel die Verpflichtung, die übrigen Opfer darzubringen, überhaupt bestreitet, vielmehr der Ansicht ist, dass auch hier ein Opfer genügt ebenso wie ein Tauchbad, wenn sich jemand mehrere Male hintereinander verunreinigt hat (s. oben Note 88). Dagegen wenden Tosaf. dort ein, dass dieser Ansicht sowohl Beth-Schammai wie Beth-Hillel in der vorhergehenden Mischna, ebenso die Mischna II, 4 widersprechen. Tosaf. bringen eben dort im Namen des R. Tam eine andere Lesart, wonach es auch in den Worten des R. Simon ben Gamliel heisst: <span dir="rtl">והשאר עליה חובה</span>, es bliebe danach nur die Frage, wieso dadurch die Tauben billiger geworden sind, da er danach doch gar nichts Neues gelehrt hat. Maim. (<span dir="rtl">הלכות מחוסרי כפרח</span> 1, 10) entscheidet, dass auch die übrigen Opfer gebracht werden müssen, trotzdem er in seinem Kommentar zur Mischna sagt, dass das Gesetz wie R. Simon ben Gamliel bleibt. J. Ettlinger im <span dir="rtl">ערוך לנר</span> bringt eine Erklärung, durch die er alle diese Schwierigkeiten zu lösen sucht. Danach ist auch in den Worten des R. Simon ben Gamliel zu lesen: <span dir="rtl">והשאר עליה חובה</span>, die Mischna bringt zuerst die Gesetzesbestimmung, wie sie auch R. Simon ben Gamliel gelehrt hat, und erzählt dann, wie diesen einmal die Verhältnisse dazu veranlasst haben, diese Lehre im Lehrhaus noch besonders zu verkünden. Die Taubenpaare waren nämlich in Jerusalem deshalb so teuer geworden, weil die Frauen in dem Irrtume befangen waren, dass sie nicht eher wieder Heiliges geniessen dürften, bis sie sämtliche schuldige Opfer dargebracht hatten, deshalb verkündete er, dass dem nicht so sei, sondern dass sie schon nach Darbringung eines Opfers Heiliges geniessen dürften, mit der Darbringung der übrigen Opfer dagegen habe es Zeit, dieses habe die Wirkung gehabt, dass die Tauben sofort im Preise fielen. Auch Maim. habe gelesen: <span dir="rtl">והשאר עליה חובה</span>, die Worte <span dir="rtl">והלכה כרשב״ג</span> im Mischnakomment. seien auf diese von ihm damals verkündete Lehre zu beziehen, dass es schon nach der Darbringung des ersten Opfers gestattet ist, Heiliges zu geniessen.</i>. An demselben Tage noch kamen Taubenpaare auf je ¼ Silberdenar<sup class="footnote-marker">96</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">ריבעתים</span> Mehrzahl von <span dir="rtl">ריבעא</span> oder <span dir="rtl">רבעת</span> == ein Viertel, hier ein Vierteldenar. Liest man <span dir="rtl">ריבעתיים</span> Dual, so muss man <span dir="rtl">קינים</span> mit zwei Taubenpaare“ übersetzen (s. Tosaf. Bab. Bat. 166 b). Ed. pr. <span dir="rtl">בארבעתים</span>.</i> zu stehen.
+
+Chapter 2
+
+Vier gelten [bis sie ihr Opfer dargebracht haben] als unvollkommen gesühnt<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Sie haben nach Ablauf der Zeit ihrer Unreinheit ein Sühnopfer darzubringen und gelten, bis sie dieses dargebracht haben, als unvollkommen gesühnt d. h. von ihrem unreinen Zustande befreit, insofern sie vorher Heiliges nicht geniessen, auch das Heiligtum nicht betreten dürfen (s. Kelim I, 8).</i>, und vier bringen ein Opfer für das vorsätzlich Begangene wie für unvorsätzlich Begangenes. Folgende gelten als unvollkommen gesühnt: Der durch einen Ausfluss unrein gewordene Mann, die durch einen Ausfluss unrein gewordene Frau, die Wöchnerin und der Aussätzige<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> ebenso auch die aussätzige Frau, es braucht dies nur nicht besonders erwähnt zu werden, weil beim Aussatz die Bestimmungen über das Unrein- und Reinwerden für Mann und Frau die gleichen sind, während sie beim Ausfluss für Mann und Frau verschieden sind</i>. R. Elieser, Sohn des Jakob, sagt: Ein Proselyt ist unvollkommen gesühnt, bis für ihn das Blut gesprengt worden ist<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Zur Aufnähme in das Judentum gehören die Beschneidung, das Reinigungsbad und das Darbringen eines Opfers. Nach R. Elieser darf der Aufgenommene nicht eher Heiliges geniessen, bis das Blut des von ihm dargebrachten Opfers gesprengt worden ist, während nach der Ansicht des ersten Tanna ihm dies auch schon vorher gestattet ist, so Bart. nach Maim. im Mischnakommentar. Nach Raschi (8 b v. <span dir="rtl">גר מעוכב</span>) und Maim. (<span dir="rtl">הלכות מחוסרי כפרח</span> I, 2) darf er auch nach Ansicht des ersten Tanna nicht vorher Heiliges geniessen, er wird trotzdem aber nicht zu den <span dir="rtl">מחוסרי כסרח</span> gezählt, weil nicht eine noch fehlende Sühnung ihn daran hindert, sondern weil er erst nach der Darbringung des Opfers ein voller Israelite ist, der von dem Heiligen essen darf. Seit der Einstellung des Opferdienstes genügen für die Aufnahme ins Judentum die Beschneidung und das Reinigungsbad.</i>, und ein Nasir inbezug auf den Weingenuss, das Scheren der Haare und die Verunreinigung<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> auch nach Ablauf seines Nasirats bleiben diese Verbote für ihn in Geltung, bis das Blut eines der von ihm darzubringenden Opfer gesprengt worden ist. Der erste Tanna zählt den Nasir dennoch nicht zu den <span dir="rtl">מחוסרי כפרח</span>, weil er dazu nur diejenigen zählt, denen durch das Opfer der Genuss von Heiligem wieder gestattet wird, während dem Nasir Heiliges auch vorher nicht verboten ist.</i>.
+Folgende bringen ein Opfer für das vorsätzlich Begangene wie für unvorsätzlich Begangenes: Wer einer [einem Manne angetrauten]<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> S. weiter Mischna 5.</i> Sklavin beigewohnt hat<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Lev. 19, 20—22. Aus dem dort wiederholten <span dir="rtl">מחטאתו אשר חטא</span> wird geschlossen, dass sowohl für unvorsätzlich wie für die vorsätzlich begangene Übertretung ein Schuldopfer zu bringen ist.</i>, ein Nasir, der sich verunreinigt hat<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Num. 6, 9—12. Von den dort gebrauchten Ausdrücken: <span dir="rtl">בפתע פתאם</span> bezieht sich nach der Tradition das <span dir="rtl">בפתע</span> auf die unvorsätzliche und <span dir="rtl">שתאם</span> auf die vorsätzliche Verunreinigung.</i>, wer einen [falschen] Zeugnis - Eid<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Lev. 5, 1. Daraus, dass hier das bei allen darauffolgenden Versündigungen wiederholte <span dir="rtl">ונעלם</span> fehlt, wird geschlossen, dass bei dieser auch für den Vorsatz-Fall ein Sündopfer zu bringen ist.</i> und wer einen [falschen] Verwahrguts-Eid<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Lev. 5, 21, weil hier derselbe Ausdruck <span dir="rtl">כי תחטא</span> wie bei der Versündigung durch den Zeugnis-Eid gebraucht wird.</i> abgelegt hat.
+Fünf bringen für wiederholte Übertretung nur ein Opfer und fünf bringen ein auf- und absteigendes Opfer. Folgende bringen für wiederholte Übertretung nur ein Opfer: Wer einer<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> und derselben.</i> [einem Manne angetrauten] Sklavin wiederholt<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> wenn er auch zwischen der einen und der anderen Beiwohnung seiner Übertretung sich bewusst geworden ist (Maim. <span dir="rtl">הלכות שגגות</span> IX, 5. Vgl. Sabb. 72 a).</i> beigewohnt hat<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Es wird dies aus dem überflüssigen <span dir="rtl">על חטאתו אשר חטא</span> (Lev. 19, 22) geschlossen.</i>, ein Nasir, der sich wiederholt verunreinigt hat<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Aus dem Ausdruck: <span dir="rtl">שנטמא טומאות הרבה</span> schliesst der Talmud, dass die Mischna nur den Fall meinen kann, wenn ein unrein gewordener Nasir sich wiederholt eine weitere Unreinheit zugezogen hat, nachdem er bereits von der vorangegangenen Unreinheit wieder rein geworden war, denn hat er sich die weiteren Verunreinigungen zugezogen, während er noch infolge der vorangegangenen Verunreinigung unrein war, so kann man das nicht eine wiederholte Verunreinigung nennen, sondern er ist in dem Zustande der Unreinheit, in dem er sich bereits befunden hat, nur weiter verblieben, was der Talmud eine verlängerte Unreinheit (<span dir="rtl">טומאה אריכתא</span>) nennt. Wann der Nasir nach seiner Verunreinigung wieder als rein gilt und die Tage seines Nasirats von neuem zu zählen beginnt, darüber besteht eine Controverse zwischen R. Jose, Sohn des R. Jehuda, und Rabbi betreffend die Auslegung des Ausdrucks <span dir="rtl">כיום ההוא</span> in dem Schriftvers (Num. 6, 11): <span dir="rtl">וקדש את ראשו ביום ההוא</span> „er heilige wieder sein Haupt an diesem Tage“. Nach R. Jose bezieht sich das <span dir="rtl">ביום ההוא</span> auf den siebenten Tag seiner Reinigung, und beginnt er schon an diesem Tage nach erfolgter Reinigung die Tage des neuen reinen Nasirats zu zählen, nach Rabbi bezieht es sich auf den achten Tag, an dem er seine Opfer darbringt. Beide sind aber der Ansicht, dass er für eine neue Verunreinigung ein weiteres Opfer darzubringen hat, auch wenn er das Opfer für die vorangegangene Verunreinigung noch nicht dargebracht hatte, sobald der achte Tag begonnen hatte und damit die Verpflichtung, sein Opfer darzubringen, für ihn bereits eingetreten war. Die Mischna kann hier demnach nur die Ansicht des R. Jose wiedergeben, nach dieser kann der Nasir auch für wiederholte Verunreinigungen nur ein Opfer zu bringen brauchen, wenn er nämlich am siebenten Tage nach erfolgter Reinigung sich wieder verunreinigt hat und ebenso wieder an dem darauf folgenden siebenten Tage, trotzdem er sich die weiteren Verunreinigungen zu einer Zeit zugezogen hat, wo er bereits wieder sein neues reines Nasirat zu zählen begonnen hatte, er sich also in der Tat wiederholt von neuem verunreinigt hat. Nach der Ansicht Rabbis dagegen würden das keine neuen Verunreinigungen zu nennen sein, da er ja erst mit dem achten Tage wieder in die Zeit des reinen Nasirats eintritt. Im Traktat Nasir (18 a) bringt der Talmud eine weitere Kontroverse darüber, wann der Nasir nach seiner Verunreinigung wieder die Tage als reiner Nasir zu zählen beginnen kann: nach Ansicht des R. Elieser nämlich sofort mit Anbruch des achten Tages, auch ohne dass er seine Opfer dargebracht hat, nach Ansicht der Weisen erst nach Darbringung seines Sündopfers, nach Ansicht des R. Ismael erst nach Darbringung seines Schuldopfers. Maim. entscheidet (<span dir="rtl">הלכות נזירות</span> VI, 7), dass der unrein gewordene Nasir erst am achten Tage von neuem zu zählen beginnt, und (ebend. VI, 15) dass er für wiederholte Verunreinigungen immer nur ein Opfer zu bringen hat, sobald er sich die neue Verunreinigung zugezogen hat, bevor er sein Sündopfer für die vorangegangene dargebracht hatte, selbst wenn seit seiner Reinigung von dieser bereits mehrere Tage vergangen waren, trotzdem gebraucht er den Ausdruck der Mischna: <span dir="rtl">נזיר שנטמא בטומאות הרבה</span>, weil er bei den erneuten Verunreinigungen doch eigentlich von der vorangegangenen bereits rein geworden war und er nur deshalb noch nicht von neuem zu zählen beginnen durfte, weil er sein Opfer noch nicht dargebracht hatte (s. <span dir="rtl">לחם משנה</span> z. St.).</i>, wer seine Frau der Untreue mit mehreren Männern verdächtigt<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> er hat für die Frau trotzdem nur ein Mehlopfer zu bringen (1. Numm. 5, 15). Es wird dieses daraus geschlossen, weil es (ebend. V. 29) heisst: <span dir="rtl">זאת תורת הקנאות</span>, die Singularform <span dir="rtl">תורת</span> weise darauf hin, dass auch für mehrere Verdächtigungen nur ein Opfer zu bringen ist.</i> und ein Aussätziger, der [nacheinander] von mehreren Aussatzschäden befallen worden ist<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> wenn er von einem neuen Aussatzschaden befallen worden ist, nachdem er von dem vorhergehenden bereits geheilt war, aber noch nicht seine Opfer dargebracht hatte. Es wird dieses daraus geschlossen, weil es auch hier (Lev. 14, 2) heisst: <span dir="rtl">זאת תהיה תורת המצורע</span> (s. vorige Note).</i>. Hat er sein Vogelpaar<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> Lev. 14, 4. Talmudausg.: <span dir="rtl">ציפרין</span>.</i> gebracht und ist dann wieder aussätzig geworden, werden sie ihm nicht angerechnet<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">עלה</span> hat im Hifil verbunden mit <span dir="rtl">על</span> oft die Bedeutung: jemandem etwas anrechnen. Hier steht der intrans. Kal wie häufig in der Mischna für das Passivum des Transitivs (s. Sebach. II Note 43). Nach dem Talmud meint die Mischna, es wird ihm nicht angerechnet, als wenn er bereits angefangen hätte, seine Opfer darzubringen, sondern er braucht, auch wenn er nachher von neuem aussätzig geworden ist, für beide Aussätze nur ein Opfer darzubringen, und es gilt das Vogelpaar auch insofern nicht als zu seinen Opfern gehörend, als die Bestimmung darüber, ob er die Opfer, wie sie ein Reicher oder wie sie ein Armer darzubringen hat, darbringen muss, nicht davon abhängt, ob er zur Zeit, wo er das Vogelpaar gebracht hat, reich oder arm war, sondern wie seine Vermögenslage zur Zeit der Darbringung seines Sündopfers bzw. seines Schuldopfers ist.</i>, bis er sein Sündopfer gebracht hat; R. Jehuda sagt: Bis er sein Schuldopfer gebracht hat<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> Nach Maim. (<span dir="rtl">הלכות מחוסרי כפרח</span> V, 8) bezieht sich diese Kontroverse auch auf das Vorhergehende; der Aussätzige braucht für mehrere Aussatzschäden nur ein Opfer darzubringen, wenn er von dem neuen Schaden befallen worden ist, bevor er sein Sündopfer bezw. sein Schuldopfer für den vorhergegangenen darzubringen begonnen hat.</i>.
+Eine Frau, die mehrere Geburten hinter sich hat<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> d. h. die, bevor ihre Zeit gekommen war, für die vorangegangene Geburt ihr Opfer darzubringen, nochmals geboren hat. Es ist dieses der fünfte Fall zu den vier in der vorhergehenden Mischna angeführten Fällen, die Frau braucht in einem solchem Falle auch für mehrere Geburten nur ein Opfer darzubringen. Es wird dieses daraus geschlossen, weil es auch hier (Lev. 12, 7) heisst: <span dir="rtl">זאת תורת היולדת</span> (s. Note 14). Ist aber die zweite Geburt erst nach Ablauf der Tage der Reinigung von der ersten Geburt erfolgt, wo sie bereits ihr Opfer für die erste Geburt darzubringen verpflichtet war, so hat sie für die zweite Geburt ein besonderes Opfer darzubringen.</i>, wenn sie [zum Beispiel] innerhalb der achtzig Tage<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> der Reinigungstage nach einer weiblichen Geburt. Nach biblischem Gesetz ist der Frau nach einer weiblichen Geburt bereits nach 14 Tagen der Umgang mit dem Manne wieder erlaubt. Nach einer männlichen Geburt muss das Opfer bereits nach Ablauf von 40 Tagen dargebracht werden, innerhalb dieser Zeit kann aber keine neue zu einem Opfer verpflichtende Geburt erfolgen, da eine vor Ablauf von 40 Tagen nach erfolgter Schwängerung erfolgte Geburt überhaupt nicht als eine Geburt gilt, die zum Opfer verpflichtet (s. I Note 71).</i> eine weibliche Fehlgeburt und dann wieder innerhalb der achtzig Tage<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> nach dieser zweiten Geburt.</i> eine weibliche Fehlgeburt, oder wenn sie Mehrlinge in mehreren Fehlgeburten<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> z. B. Drillinge, selbst männliche, von denen das erste nach mehr als 40 Tagen nach erfolgter Schwängerung zur Welt gekommen ist, das zweite vor Ablauf von 40 Tagen nach dem ersten und das dritte vor Ablauf von 40 Tagen nach dem zweiten. Es wäre dasselbe auch, wenn das erste Kind rechtzeitig zur Welt gekommen ist, es ist nur ein unwahrscheinlicher Fall, dass dann die Geburt des zweiten und des dritten sich noch um einen so langen Zeitraum verzögert.</i> geboren hat; R Jehuda sagt: Sie bringt ein Opfer für die erste, für die zweite bringt sie keines, dann bringt sie wieder eines für die dritte und für die vierte bringt sie keines<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> Nach R. Jehuda gilt eine vor Ablauf der Reinigungstage von einer vorangegangenen Geburt erfolgende Geburt, die nicht zu einem besonderen Opfer verpflichtet, auch insofern nicht als besondere Geburt, als eine vor Ablauf der Reinigungstage von dieser Geburt erfolgende weitere Geburt nicht als innerhalb der Reinigungstage einer vorangegangenen Geburt erfolgte gilt, die dritte Geburt ist deshalb nicht innerhalb der Reinigungstage von einer vorangegangenen Geburt erfolgt, da die 80 Tage von der ersten Geburt bereits abgelaufen waren, für sie ist deshalb ein besonderes Opfer zu bringen, ebenso für die dritte von den Drillingen, wenn dieselbe nach mehr als 40 Tagen nach Geburt des ersten Drillings erfolgt ist.</i>. Folgende bringen ein auf- und absteigendes Opfer: Für einen falschen Zeugnis-Eid<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">שמיעת קול</span> scl. <span dir="rtl">אלה</span> wörtlich: das Hören der Stimme d, h. der Aufforderung zu einem Eide, gleichbedeutend mit dem oben in Mischna 2 <span dir="rtl">שבועת העדות</span> genannter Vergehen, s. Lev. 5, 1.</i>, für Übertretung eines Ausspruch-Eides<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">ביטוי שפתים</span> dasselbe wie <span dir="rtl">שבועת ביטוי</span>: ein eidlicher Ausspruch, der an sich unerheblich (<span dir="rtl">בטא</span>) ist, mit dem man sich keinen Gewinn verschafft und Andere nicht schädigt, s. Lev. 5, 4.</i>, für Verunreinigung des Heiligtums und des Heiligen <sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> durch Betreten des Heiligtums oder Geniessen von Heiligem in unreinem Zustande, s. Lev. 6, 2 und 3.</i>, die Wöchnerin und der Aussätzige<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> S. oben Note 2.</i>. Worin unterscheiden sieb die Bestimmungen [über den Beischlaf] einer feinem Manne an getrauten<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> S. weiter Mischna 5.</i> ] Sklavin von den bei allen anderen Beischlaf-Verboten? Sie sind sich nicht gleich, weder betreff der Bestrafung noch betreff des Opfers. Denn für jeden anderen verbotenen Beischlaf ist ein Sündopfer zu bringen, für den der Sklavin ein Schuldopfer, [für jeden anderen ein weibliches Tier<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> denn Privatpersonen bringen als Sündopfer immer ein weibliches Tier.</i>, für den der Sklavin ein männliches,]<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> Dieser Satz findet sich nur in den Talmudausg., in der Mischnaausg. fehlt er. Raschi bezieht das <span dir="rtl">בנקבה</span> und <span dir="rtl">בזכר</span> auf das darzubringende Tier, obgleich danach dieser Satz eigentlich nur dasselbe sagt wie der vorhergehende, denn als Sündopfer wird eben ein männliches und als Schuldopfer ein weibliches Tier gebracht, deshalb fehlt er wohl auch in den Mischnaausgaben. R. Gerschom in seinem Kommentar liest umgekehrt; <span dir="rtl">כל העריות בזכר ושפחה בנקבה</span>, und erklärt: bei allen anderen Beischlafverboten betrifft das Verbot ebenso den Mann wie die Frau, die in dem betreffenden verwandtschaftlichen Verhältnis zu einander stehen, bei dem der Sklavin dagegen betrifft es nur den Beischlaf einer weiblichen Sklavin mit einem freien Manne, nicht aber den eines männlichen Sklaven mit einer freien weiblichen Person</i> bei jedem anderen sind der Mann und die Frau einander gleichgestellt sowohl betreff der Geisselstrafe wie betreff des Opfers<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> wenn, wie bei vorsätzlicher Übertretung, mit der Geisselstrafe gestraft wird, erhalten beide die Geisselstrafe, wenn wie bei unvorsätzlicher Übertretung, ein Sündopfer zu bringen ist, bringen beide ein Sündopfer.</i>, bei dem der Sklavin ist betreff der Geisselstrafe der Mann nicht der Frau gleichgestellt<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> nur sie erhält die Geisselstrafe, nicht der Mann, weil die Bestimmung: <span dir="rtl">בקרת תהיה</span> (Lev. 19, 20). worunter nach der Tradition die Geisselung zu verstehen ist, wie durch die weibliche Form <span dir="rtl">תהיה</span> angedeutet wird, sich nur auf sie, nicht auf den Mann bezieht.</i>, die Frau nicht dem Manne inbetreff des Opfers<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> denn es heisst (Lev. 19, 21). <span dir="rtl">והביא את אשמו</span>, „er soll sein Schuldopfer bringen“, nur er bringt ein Schuldopfer, aber nicht die Sklavin.</i>, bei jedem anderen gilt schon die geschlechtliche Berührung<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> d. h. die blosse Einführung der Eichel, nicht des ganzen Gliedes, ohne Samenerguss, (s. Jebam. 55 b). <span dir="rtl">מערה</span> von <span dir="rtl">ערה</span> == an etwas anhängen, anschliessen sc. die Geschlechtsteile.</i> dem vollendeten Beischlafe gleich<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> S. Jebam. 64a.</i> und macht man sich durch jede einzelne Beischlafsvollziehung<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> auch mit derselben Person, wenn er zwischen der einen und der anderen sich der Strafbarkeit seiner Handlung bewusst geworden ist.</i> besonders strafbar<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> bei der Sklavin dagegen hat er auch in diesem Falle nur ein Opfer zu bringen, s. oben Note 11. Nach Maim. (Comment.) ist unter <span dir="rtl">כל ביאה וביאה</span> zu verstehen: jede Art der Beiwohnung, gleichviel ob eine natürliche oder widernatürliche, beide sind bei anderen Beischlafverboten strafbar, weil die Pluralform <span dir="rtl">משכבי אשה</span> (Lev. 20, 18) auf beide Arten der Beiwohnung hinweist; bei der Sklavin dagegen heisst es (Lev. 19, 20): <span dir="rtl">שכבת זרע</span>, darunter ist nur eine Beiwohnung zu verstehen, durch welche die Frau geschwängert werden kann.</i>, dagegen besteht für den der Sklavin die strengere Bestimmung<sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> gegenüber den vorgenannten Bestimmungen, die sämtlich bei den anderen Verboten strenger sind, denn auch, dass bei den anderen Verboten nicht ein Schuldopfer, sondern ein Sündopfer zu bringen ist, kann als eine strengere Bestimmung betrachtet werden, da dem Sündopfer eine strengere Heiligkeit inne wohnt als dem Schuldopfer, s. Sebach. X, 2.</i>, dass dabei die vorsätzliche Tat der unvorsätzlichen gleichsteht<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> Wenn bei ihr Vorsätzlichkeit vorgelegen hat, muss er ein Schuldopfer bringen, gleichviel, ob er die Tat vorsätzlich oder unvorsätzlich begangen hat. Hat aber bei ihr keine Vorsätzlichkeit vorgelegen., so dass sie keine Geisselstrafe erhält, braucht auch er, gleichviel, ob er die Tat vorsätzlich oder unvorsätzlich begangen hat, kein Schuldopfer zu bringen. (s. weiter Note 49). Bei den anderen Verboten steht auf die vorsätzliche Übertretung (ohne vorangegangene Verwarnung) die Ausrottungsstrafe, eigentlich eine strengere Strafe als die Verpflichtung, ein Opfer zu bringen. Trotzdem kann diese Bestimmung bei dem, der einer Sklavin beiwohnt, eine strengere genannt werden, weil die Ausrottungsstrafe durch reuige Busse aufgehoben werden kann (s. Makk. 13 b), die Verpflichtung, ein Opfer darzubringen, dagegen nicht (J. Ettlinger im <span dir="rtl">ערוך לנר</span>).</i>.
+Was für eine Sklavin ist gemeint<sup class="footnote-marker">40</sup><i class="footnote"> in der Lev. 19, 20—22 verkündeten Gesetzesvorschrift.</i> ? Eine solche, die halb Sklavin und halb frei ist, denn so heisst es<sup class="footnote-marker">41</sup><i class="footnote"> Lev. 19, 20. Der Inf. vor dem Verbum bedeutet immer eine Bekräftigung, hier ihre vollständige Auslösung ist noch nicht erfolgt.</i>: „und vollständig ist sie noch nicht ausgelöst<sup class="footnote-marker">42</sup><i class="footnote"> Nach der weiteren Ausführung in der Baraita (Talm. 11 a) ist zu ergänzen: <span dir="rtl">ומאורסת לעבד עברי</span>, die einem hebräischen Knecht bereits angetraut war. Einem hebräischen Knecht ist wohl die Beiwohnung einer Sklavin wie die einer freien erlaubt, eine rechtsgültige Ehe jedoch kann mit einer Sklavin nicht geschlossen werden (<span dir="rtl">אין קדושין תופסין</span>). Diese halb ausgelöste Sklavin war deshalb nur zur Hälfte einem Manne in rechtsgültiger Ehe angetraut, deshalb steht auf ihren Umgang mit einem anderen Manne nicht die Todesstrafe, deshalb: <span dir="rtl">לא יומתו כי לא חפשה</span> „sie sollen nicht getötet werden, denn sie war noch nicht ganz freigelassen“. Voraussetzung für die Bestrafung ist, dass der Knecht sie sich nicht nur angetraut, sondern ihr auch bereits beigewohnt hatte (Talm., Ausspruch des R. Jizchak)</i>,„ dies die Worte des R. Akiba<sup class="footnote-marker">43</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">ר׳ יהודה</span>.</i>. R. Ismael sagt: Es ist eine Voll-Sklavin damit gemeint<sup class="footnote-marker">44</sup><i class="footnote"> Der Ausdruck <span dir="rtl">ודאי</span> wird in der Schriftauelegung öfters zur Betonung der wörtlichen Bedeutung des Textwortes, hier <span dir="rtl">שפחה</span>, gebraucht (s. Bacher, Exegetische Terminologie I, S. 48). Auch hier ist nach der Baraita zu ergänzen: <span dir="rtl">ומאורסת לעבד עברי</span>, die einem hebräischen Knecht bereits angetraut war. Nach der Ansicht des R. Ismael ist der Umgang mit einer einem hebräischen Knechte angetrauten Sklavin strafbar, trotzdem keine rechtsgültige Eheschliessung vorliegt. Auf den Ausdruck <span dir="rtl">והפדה לא נפדתה</span> ist nach ihm kein Gewicht zu legen, da die Tora sich oft, ohne eine besondere Absicht damit zu verbinden, der gebräuchlichen Ausdrucksweise bedient (<span dir="rtl">דברה חורה כלשון בני אדם</span>).</i>. R. Eleasar<sup class="footnote-marker">45</sup><i class="footnote"> Mischnaausg. <span dir="rtl">ר׳ אליעזר</span>, Talmudausg.: <span dir="rtl">ר׳ אלעזר בן יעקב</span>.</i>, Sohn des Asarja, sagt: Alle Beischlafsverbote sind ausdrücklich ausgesprochen, es ist nur das eine übrig<sup class="footnote-marker">46</sup><i class="footnote"> Talmudausg : <span dir="rtl">ושיור אין לנו</span> Ed. Lowe: <span dir="rtl">משויר אין לנו</span>, ebenso in der Barait.</i>, das mit einer, die halb Sklavin und halb frei ist<sup class="footnote-marker">47</sup><i class="footnote"> Die Erklärung der Worte des R. Eleasar ist schwierig. Der Talmud erwidert auf die Frage, dass R. Eleasar doch eigentlich nur dieselbe Ansicht wiedergebe, die R. Akiba schon ausgesprochen hat, dass R. Eleasar sich gegen den Einwand wendet, den R. Ismael gegen die von R. Akiba angeführte Begründung erhoben hat, dass aus dem Ausdruck <span dir="rtl">והפרה לא נפדתה</span> nichts zu schliessen séi, weil die Tora sich einer solchen Ausdrucksweise auch ohne besondere Absicht zu bedienen pflegt, indem auch er dieser Ansicht im Allgemeinen zustimmt, hier aber könne es doch nur die Bedeutung haben, dass die Auslösung noch nicht vollständig stattgefunden hat, denn handelte es sich um eine noch gar nicht Ausgelöste, so würde die Angabe <span dir="rtl">כי לא חופשה</span> genügt haben. Rabbenu Gerschom erklärt deshalb die Worte des R. Eleasar folgen dermassen: bei allen Beischlafverboten ist es in der Tora deutlich ausgesprochen, worauf sie sich beziehen, nirgends ist es uns überlassen (<span dir="rtl">אין משויר לנו</span>), das in der Tora nicht deutlich Ausgesprochene erst aus dem Schriftwort zu deuten, nur hier, ob es sich nämlich hier um eine Voll-Sklavin, oder um eine, die halb Sklavin und halb frei ist, handelt. Da aber, wenn es sich um eine Voll-Sklavin handeln würde, der Ausdruck <span dir="rtl">כי לא חופשה</span> genügt haben würde, so kann das <span dir="rtl">והפרה לא נפדתה</span> nicht anders ausgelegt werden, als dass die Auslösung noch nicht vollständig stattgefunden hat. Ähnlich erklären Raschi und ihm nachfolgend Bart.: <span dir="rtl">כל העריות מפורשות שהן בנות חורין ושיור אין לנו וזו ודאי משונה היא חציה שפחה וחציה בת חורין</span> bei allen Beischlafverboten ist es klar, dass es sich um freie Personen handelt, und es ist die Deutung nicht uns überlassen, hier ist es aber doch unzweifelhaft anders, (indem es nicht von vornherein klar ist, um was für eine Sklavin es sich handelt), es kann sich darum nur um eine handeln, die halb Sklavin und halb frei ist, (weil, wie aus der Ausführung im Talmud zu ergänzen ist, der Ausdruck <span dir="rtl">והפרה לא נפדתה</span> sonst ganz überflüssig stände.) Mehr dem einfachen Wortsinne entsprechend wäre vielleicht folgende Erklärung: R. Ismael meint, dass die Vorschrift von einer Vollsklavin spricht und dass also auch der Umgang mit einer einem hebräischen Knechte angetrauten Sklavin, auch wenn sie noch Vollsklavin ist, strafbar ist. Darauf erwidert R. Eleasar, dass das nicht möglich sei, da alle Beischlafverbote in der Tora deutlich ausgesprochen sind, und es keines gibt, das die Tora ausdrücklich auszusprechen unterlassen hätte (vgl. das im Talm. so häufige <span dir="rtl">תנא ושייר</span> : der Tanna hat eine Reihe von zusammengehörenden Dingen aufgezählt, die Aufzählung ist aber keine erschöpfende, sondern er hat doch noch einige davon ausgelassen). Würde, wie R. Ismael meint, auch der Umgang mit einer solchen Vollsklavin die Übertretung eines Beischlafverbotes sein, dann würde die Tora dieses Verbot ebenso wie die anderen Beischlafverbote deutlich ausgesprochen haben, bevor sie hier die Strafe, die die Übertreter trifft, verkündet. Es kann sich hier vielmehr nur um einen Fall handeln, in dem ein bereits anderswo deutlich ausgesprochenes Verbot übertreten wird, das ist der Fall bei einer zur Hälfte bereits ausgelösten Sklavin, wo an der bereits ausgelösten Hälfte das Verbot von <span dir="rtl">אשת איש</span> übertreten wird. Nach dem Talmud würde E. Eleasar dieser Beweisführung nur noch zur Widerlegung des der Ansicht des R. Ismael zu Grande liegenden Einwandes hinzugefügt haben, dass hier das <span dir="rtl">והפדה לא נפדתה</span> nur in der von R. Akiba angegebenen Bedeutung zu fassen ist, da es sonst vollständig überflüssig wäre.</i>.
+Bei allen anderen Beischlafsverboten ist, wenn der eine Teil grossjährig und der andere minderjährig ist<sup class="footnote-marker">48</sup><i class="footnote"> d. h. wenn er das Alter der Strafmündigkeit noch nicht erreicht hat, wohl aber das Alter der Beischlaffähigkeit, das beim Knaben nach vollendetem neunten, beim Mädchen nach vollendetem dritten Lebensjahre beginnt.</i>, [nur] der minderjährige straffrei<sup class="footnote-marker">49</sup><i class="footnote"> Bei dem Beischlaf mit der Sklavin dagegen ist, wenn sie minderjährig und deshalb straffrei ist, auch er, selbst wenn er grossjährig ist, straffrei. Es wird dies daraus gefolgert, weil auf den Vordersatz <span dir="rtl">ואיש כי ישכב</span> (Lev. 19,20), der von dem Manne spricht, der den Mann betreffende Nachsatz nicht sofort folgt, sondern zunächst ihre (Strafe, <span dir="rtl">בקרת תהית</span>, und dann erst: <span dir="rtl">והביא את אשמו</span>, daraus wird gefolgert, dass nur, wenn sie die Geisselstrafe erhält, er ein Schuldopfer zu bringen hat, wenn sie aber straffrei ist, auch er kein Opfer zu bringen hat. Ist dagegen sie grossjährig und er minderjährig, ist auch er nach Maim. (<span dir="rtl">הלכות שגגות</span> IX, 3) ein Opfer zu bringen verpflichtet, obgleich sonst einen Minderjährigen niemals eine Opferpflicht trifft, weil es hier nicht <span dir="rtl">איש</span> sondern <span dir="rtl">ואיש</span> heisst, womit nach dem Sifra (s. Tosaf. 11a v. <span dir="rtl">דהא</span>) auch ein Minderjähriger, der mehr als neun Jahre alt ist, mit eingeschlossen wird (<span dir="rtl">לחם משנת</span> z. St.) Nach Abraham ben David (zu Maim. z. St.), dagegen sind auch in diesem Falle beide straffrei, weil er der Ansicht ist, dass durch die erwähnte Satzstellung (Lev. 19, 20—21) nicht nur die Opfer-Verpflichtung des Mannes von der Bestrafung der Sklavin abhängig gemacht wird, sondern ebenso auch umgekehrt die Bestrafung der Sklavin von der Opferverpflichtung des Mannes, der Minderjährige aber auch hier nicht zu einem Opfer verpflichtet ist, da die im Sifra aus <span dir="rtl">ואיש</span> abgeleitete Verpflichtung nirgends im Talmud erwähnt wird.</i>, wenn der eine in wachem und der andere in schlafendem Zustande war, nur der, der in schlafendem Zustande war, straffrei<sup class="footnote-marker">50</sup><i class="footnote"> Bei dem Beischlaf mit der Sklavin dagegen ist, wenn sie in schlafendem Zustande war und deshalb straffrei ist, auch er, wenn er auch in wachem Zustande war, straffrei. War sie in wachem und er in schlafendem Zustande, so sind nach den obigen Ausführungen nach der Ansicht von Abraham ben David deshalb beide straffrei, nach Maim. erhält sie die Geisselstrafe, trotzdem er kein Opfer zu bringen braucht (s. <span dir="rtl">מגיד משנה</span> zu Maim. <span dir="rtl">הלכות אסורי ביאה</span>, III, 17).</i>, und wenn der eine ohne Vorsatz und der andere mit Vorsatz gehandelt hat, hat derjenige, der ohne Vorsatz gehandelt hat, ein Sündopfer zu bringen, und den, der mit Vorsatz gehandelt hat, trifft die Ausrottungsstrafe<sup class="footnote-marker">51</sup><i class="footnote"> Bei dem Beischlaf mit der Sklavin dagegen sind, wenn sie ohne Vorsatz gehandelt hat und er mit Vorsatz, beide straffrei, da sie straffrei ist, braucht auch er kein Opfer zu bringen, hat sie mit Vorsatz und er ohne Vorsatz gehandelt, erhält sie die Geisselstrafe und er muss ein Opfer bringen (vgl. oben Note 39).</i>.
+
+Chapter 3
+
+Wenn man zu jemand sagt<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Selbst wenn das Vergehen nicht durch zwei Zeugen bezeugt wird, sondern nur durch einen oder selbst durch eine nicht zeugnisfähige Person,</i>: Du hast Unschlitt gegessen<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> und der Beschuldigte nichts darauf erwidert.</i> ! muss er ein Sündopfer bringen<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> weil er durch sein Stillschweigen das Vergehen selbst zugegeben hat.</i>. Sagt ein Zeuge, dass er es gegessen, und ein Zeuge, dass er es nicht gegessen hat<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> und er selbst erwidert nichts darauf.</i>, sagt eine Frau, dass er es gegessen, und eine Frau, dass er es nicht gegessen hat, bringt er ein Zweifel-Schuldopfer<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Wenn er dagegen widerspricht oder nach Tosaf. (11 b v. <span dir="rtl">עד אומר</span>) auch nur sagt: „ich weise es nicht“, braucht er kein Opfer zu bringen. Maim. (<span dir="rtl">הלכות שגגות</span> VIII, 3) scheint der Ansicht zu sein, dass er in letzterem Falle ein Zweifel-Schuldopfer zu bringen hat, s. dazu <span dir="rtl">לחם משנה</span> z. St. Nach Tosaf. (ebend.) bringt er auch nur in dem Falle ein Zweifel-Schuldopfer, wenn beide Zeugen gleichzeitig ausgesagt haben, hat aber erst ein Zeuge ausgesagt, dass er es gegessen hat, und er hat dazu geschwiegen, so ist er damit verpflichtet geworden, ein Sündopfer zu bringen, und kann die nachher erfolgte entgegengesetzte Aussage des zweiten Zeugen daran nichts mehr ändern. Ob auch Maim. diese Unterscheidung anerkennt, ist zweifelhaft, da er z. St. nichts von ihr erwähnt.</i>. Sagt ein Zeuge, dass er es gegessen hat, und er selbst sagt: Ich habe es nicht gegessen<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> oder wenn er auch nur sagt: „ich weise es nicht“, so dass er das Vergehen nicht zugegeben hat.</i> ! braucht er keines zu bringen. Sagen zwei<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Ed. Lowe fehlen die Worte von <span dir="rtl">פטור</span> bis <span dir="rtl">לא אכלתי</span>.</i>, dass er es gegessen hat, und er selbst sagt: Ich habe es nicht gegessen! muss er nach R. Meir eines<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> ein Sündopfer.</i> bringen<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Nach Tosaf. (v. <span dir="rtl">אלא דקא מכחיש</span>) auch wenn er erwidert: „ich weiss es nicht“, weil diese Erwiderung gegenüber der Aussage zweier Zeugen keine Geltung hat. Ob er nach der Ansicht der Weisen, wonach auch die Aussage zweier Zeugen ihn nicht zum Opfer verpflichtet, wenn er widerspricht, in diesem Falle ein Opfer bringen muss oder nicht, ist zweifelhaft.</i>. Es sagte R. Meir: Wenn zwei [Zeugen] die schwerere Todesstrafe über ihn bringen können<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> trotz seines Widersprechens.</i>, sollen sie ihn zu der leichteren Verpflichtung, ein Opfer zu bringen, nicht verpflichten? Darauf sagte man zu ihm: Wie aber, wenn er sagen wollte: Ich habe es mit Vorsatz getan<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> da würde er doch nicht verpflichtet sein, ein Opfer zu bringen, deshalb glauben wir ihm auch trotz der zwei Zeugen, wenn er sagt, ich habe es nicht gegessen, weil er, wenn er sich durch eine Unwahrheit von dem Opfer hätte freimachen wollen, nur hätte zu sagen brauchen: ich habe es vorsätzlich gegessen; so nach Raschi. Die Talmudausg. fügen das Wort: <span dir="rtl">ופטור</span> ausdrücklich hinzu. Tosaf. erklären: da er, wenn er sagt, ich habe es vorsätzlich gegessen, kein Opfer zu bringen brauchte, so nehmen wir an, dass er mit seinem Widerspruch gegen die Aussage der Zeugen auch nur gemeint hat, dass er es nicht unvorsätzlich gegessen hat und deshalb nicht das Opfer schuldig ist, za dem die Aussage der Zeugen ihn verpflichten wollte. Das, was er hätte sagen können, dagegen würde nach der Ansicht von Tosaf. der Aussage zweier Zeugen gegenüber seiner entgegengesetzten Behauptung keine Glaubwürdigkeit verleihen. In den älteren Tosaf. (<span dir="rtl">תוספות ישנים</span>) wird eine dritte Erklärung gegeben, danach erwidern die Weisen dem R. Meir, dass dieser Fall nicht mit dem zu vergleichen sei, wenn zwei Zeugen jemand eines mit der Todesstrafe bedrohten Vergehens beschuldigen, weil da, die Aussage der Zeugen als wahr angenommen, der Beschuldigte ohne weiteres die Todesstrafe verwirkt hat, hier dagegen, auch wenn die Aussage der Zeugen wahr ist, er trotzdem vielleicht gar nicht verpflichtet ist, ein Opfer zu bringen, wenn er nämlich vorsätzlich gehandelt hat, da demnach ihr Zeugnis allein gar nicht ausreicht, ihn zu dem Opfer zu verpflichten, ist es kein vollkommenes Zeugnis und bleibt er beglaubt, wenn er das Gegenteil behauptet.</i> ?
+Hat jemand Unschlitt und noch ein Mal Unschlitt in einem [ununterbrochenen] Nichtwissen<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> d. h. ohne dass er zwischen dem Verzehren des einen und dem des anderen seines Vergehens sich bewusst geworden ist. Ist er sich aber in der Zwischenzeit des begangenen Vergehens bewusst geworden, so gilt das nochmalige unvorsätzliche Begehen desselben als ein erneutes Vergehen, für das er ein besonderes Opfer zu bringen hat.</i> gegessen, braucht er nur ein Sündopfer zu bringen, hat er Unschlitt und Blut und Übriggelassenes und Verworfenes<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Ed. Lowe add.: <span dir="rtl">וטמא</span>.</i> in einem Nichtwissen<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> selbst in einem Nichtwissen, selbstverständlich aber auch, wenn er zwischen dem einen und dem anderen sich des vorangegangenen Vergehens bewusst geworden ist</i> gegessen, muss er für jedes besonders ein Opfer bringen, das ist eine Bestimmung, die bei Verschiedenartigem erschwerender ist als bei Gleichartigem. Dagegen ist etwas bei Gleichartigem erschwörender als bei Verschiedenartigem, dass nämlich, wenn man eine halbe Olivengrösse und noch eine halbe Olivengrösse von einer und derselben Art<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Talmudausg. <span dir="rtl">בחצי זית אחר בהעלם אחד ממין אחד</span>.</i> gegessen hat<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> und zwar in einem Nichtwissen, in diesem Falle gilt es, als wenn man eine ganze Olivengrösse auf ein Mal gegessen hätte. Ist man sich aber nach dem Verzehren der ersten halben Olivengrösse bewusst geworden, dass man etwas Verbotenes gegessen hat, so braucht man kein Opfer zu bringen, weil in diesem Falle die beiden Handlungen als zwei getrennte Handlangen gelten, für das Verzehren von weniger als einer Olivengrösse von etwas Verbotenem man aber kein Opfer zu bringen hat.</i>, man schuldig, wenn dagegen von zwei verschiedenen Arten, man nicht schuldig ist.
+Innerhalb welcher Zeit muss man sie beide verzehrt<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> Ed. Lowe: <span dir="rtl">לאכלן</span> ed. Ven. und Talmudausg.: <span dir="rtl">באוכלן</span> ed. pr. <span dir="rtl">ויאכלן</span>.</i> haben<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> die beiden halben Olivengrössen, damit ihr Verzehren soviel gilt, als wenn man eine ganze Olivengrösse auf ein Mal verzehrt hätte.</i> ? In der man ein gleiches Mass gerösteten Korns verzehrt<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> wörtlich: so, als wenn man sie, die beiden halben Olivengrössen Unschlitt, gegessen hätte, wie man geröstetes Korn isst, das man jedes einzelne Korn für sich zu essen pflegt, was immer eine längere Zeit in Anspruch nimmt. Talmudausg. lesen: <span dir="rtl">כאילו אובל</span>. Nach Raschis Erklärung meint R. Meir: die beiden halben Olivengrössen zählen zusammen, wenn man sie innerhalb der Zeit verzehrt hat, in welcher man ein gleiches Mass gerösteten Korns zu verzehren pflegt, gleichviel, ob man sie unmittelbar nach einander oder mit dazwischenliegender Unterbrechung gegessen hat (s. Comm. v. <span dir="rtl">כאילו אוכל</span> und v. <span dir="rtl">חומרא</span>). Maim. Comm. fasst das <span dir="rtl">כאילו אכלן</span> nicht als Angabe des Zeitmasses sondern der Art und Weise auf: sie zählen zusammen, wenn man sie in der Art wie geröstete Körner nacheinander ohne Unterbrechung gegessen hat, selbst wenn man noch so lange Zeit damit zugebracht hat; wie es ist, wenn zwischen dem Verzehren der ersten Hälfte und der anderen eine Zeit vergangen ist und wie lange Zeit dazwischen vergangen sein darf, darüber äussert sich danach R. Meir gar nicht. Bart. kombiniert die beiden Erklärungen und erklärt: hat man die beiden Hälften ohne Unterbrechung hintereinander gegessen, zählen sie zusammen, wenn man selbst den ganzen Tag damit zugebracht hat, im anderen Falle, nur wenn man sie beide innerhalb der Zeit verzehrt hat, in der man ein gleiches Mass gerösteten Korns zu verzehren pflegt.</i>, dies die Worte des R. Meir; die Weisen sagen: Es darf vom Anfang bis zum Ende nur die Zeit verstrichen sein, in der man ein halbes Brot<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">פרס</span> von <span dir="rtl">פרס</span> brechen, teilen == Teil, Hälfte ist Bezeichnung für die Hälfte eines Brotes, das für zwei Mahlzeiten und deshalb zum Legen eines Erub genügt, es ist das ein Brot, das aus einem Drittel Kab, nach einer anderen Ansicht aus einem Viertel Kab Mehl gebacken ist (s. Erub. VIII, 2).</i> verzehrt<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> Talmudausg. add. <span dir="rtl">חייב</span>.</i>. Wenn jemand unreine Speisen gegessen<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> Wer von unreinen Speisen so viel gegessen hat, wie der vierte Teil eines solchen Brotes ausmacht, also ¹⁄₁₂ bezw. ¹⁄₁₆ Kab, der darf Opferfleisch oder Hebe nicht geniessen, ehe er ein Reinigungsbad genommen hat (s. Erub. a. a. O.).</i> oder unreine Getränke getrunken hat<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> Wer von unreinen Getränken so viel wie ein Log getrunken hat, darf ebenfalls nichts Heiliges geniessen, ehe er ein Reinigungsbad genommen hat.</i>, oder<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> ein Priester.</i> ein Viertel-Log Wein getrunken hat und in das Heiligtum gegangen ist<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> und dort eine Opferhandlung verrichtet, worauf die Todesstrafe steht, s. Lev. 10,9. Nach Maim. <span dir="rtl">הלכות ביאת המקדש</span> I, 15 steht auch auf das bloße Betreten des Heiligtums die Geisselstrafe.</i>, [gilt als Zeitmass<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> innerhalb dessen man die angegebenen Masse gegessen oder getrunken haben muss. Das Wort <span dir="rtl">ושתה</span> bezieht sich nicht auf das unmittelbar voranstehende <span dir="rtl">נכנס למקדש</span>, sondern auf das vorhergehende <span dir="rtl">אכל ושתת</span>: wenn man sich beim Essen bezw. Trinken der angegebenen Masse nur <span dir="rtl">כדי אכילת פרס</span> verweilt hat, das <span dir="rtl">ונכנס למקדש</span> bezieht sich nur auf das letzte: <span dir="rtl">שתה רביעית יין</span>. Nach einer anderen Erklärung (<span dir="rtl">תוספות ישנים</span> v. <span dir="rtl">אכל אוכלין טמאין</span>) gehört <span dir="rtl">ונכנס למקדש</span> auch zu dem vorangehenden <span dir="rtl">אכל אוכלין טמאין ושחה משקין טמאין</span> und sind hiermit solche unreine Speisen und Getränke gemeint, durch deren Genuss man nicht nur <span dir="rtl">פסול</span> d. i. untauglich wird, Heiliges zu geniessen, sondern auch unrein, dass man das Heiligtum nicht betreten darf (s. dazu Tif. Jisr.)</i> ] die Zeit, in der man ein halbes Brot verzehrt<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> Talmudausg. add. <span dir="rtl">חייב</span>.</i>. R. Eleasar<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> So ed. pr. u. Lowe, manche Ausg. <span dir="rtl">ר׳ אליעזר</span>.</i> sagt: Wenn er<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> der Priester.</i> nur dabei abgesetzt<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> den Wein nicht in einem Zuge getrunken hat.</i> hat oder etwas Wasser hineingetan ist, ist er straffrei<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> Nach R. Eleasar ist in den Ausdrücken <span dir="rtl">יין ושכר</span> (Lev. 10, 9) das Wort <span dir="rtl">ושכר</span> attributiv zu <span dir="rtl">יין</span> zu fassen: Wein, der berauscht, d. i. wenn man ihn ungemischt und in einem Zuge trinkt. Hat man jedoch mehr als ein Viertel Log getrunken, so hat man nach Maim. (<span dir="rtl">הלבות ביאת המקדש</span>, I, 1), auch wenn man ihn in längeren Pausen und gemischt getrunken hat, die Todesstrafe verwirkt, nach Abraham ben David nur die Geisselstrafe.</i>.
+Es kann jemand für das Verzehren einer Speise vier Sündopfer und ein Schuldopfer zu bringen haben: wenn ein Unreiner Unschlitt, das von Opfern übriggeblieben ist, am Versöhnungstage geniesst<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> Für das Geniessen von Unschlitt hat er ein Sündopfer zu bringen. Obwohl es nun sonst als Grundsatz gilt, dass <span dir="rtl">אין איסור חל על איסור</span> d. h. ein bereits aus einem Gesetzestitel verbotener Gegenstand nicht noch von einem anderen Verbot betroffen werden kann, so dass der Übertretende für die Übertretung beider bestraft werden müsste, hat er in diesem Falle, wo er Unschlitt von einem Opfertiere gegessen hat, auch für die Veruntreuung von Heiligem ein Schuldopfer zu bringen, weil dieses Verbot ein umfassenderes (<span dir="rtl">איסור כולל</span>) ist als das Unschlittverbot, insofern es sich auf mehr Objekte erstreckt als das letztere, denn durch das Unschlittverbot war es nur verboten, das Unschlitt des Tieres zu geniessen, durch das <span dir="rtl">מעילה</span>-Verbot dagegen ist jede Nutzniessung auch von allen übrigen durch das <span dir="rtl">מעילה</span>-Verbot betroffenen Teilen des Opfertieres verboten worden; da nun diese übrigen Teile, die vorher erlaubt waren, von dem <span dir="rtl">מעילה</span>-Verbote betroffen werden, wird auch das Unschlitt, obgleich es als solches bereits vorher zum Genuss verboten war, auch durch das <span dir="rtl">מעילה</span>-Verbot mitbetroffen. (Nach Raschi v. <span dir="rtl">איסור הנייח</span> ist das <span dir="rtl">מעילה</span>-Verbot als ein <span dir="rtl">איסור מוסיף</span> (s. weiter) zu betrachten, weil es sich nicht nur auf das Essen, sondern auch auf jede andere Nutzniessung von dem Verbotenen erstreckt, siehe dagegen Tosaf. Chull. 101 a v. <span dir="rtl">איסור כולל</span> und Schebu. 24 b v. <span dir="rtl">יש אוכל</span>). Dafür, dass er als Unreiner Heiliges gegessen hat, hat er das zweite Sündopfer zu bringen, weil es auch hier wieder sich um ein umfassenderes Verbot handelt, da infolge seiner Unreinheit ihm der Genuss alles sonst erlaubten Opferfleisches verboten ist; wie dieses ihm bisher erlaubte von dem Verbot betroffen wird, wird auch das ihm bereits vorher verbotene Unschlitt davon mitbetroffen. Das dritte Sündopfer hat er dafür zu bringen, dass er über die vorgeschriebene Zeit hinaus liegengebliebenes Heiliges gegessen hat, weil bei diesem Verbot der Kreis der von dem Verbot Betroffenen ein weiterer ist (<span dir="rtl">איסור מוסיף</span>), indem das Übriggebliebene nicht nur für den menschlichen Genuss verboten ist, sondern auch nicht auf den Altar gebracht werden darf; wie nun das Unschlitt, das vorher für den Altar erlaubt war, wenn es <span dir="rtl">נותר</span> wird, für den Altar verboten wird, so wird es auch für den menschlichen Genuss auch als <span dir="rtl">נותר</span> verboten, trotzdem es dafür schon vorher als <span dir="rtl">חלב</span> verboten war. Das vierte Sündopfer hat er dafür zu bringen, dass er das Verbot, am Versöhnungstage etwas zu geniessen, übertreten hat. Dieses Verbot ist wieder ein umfassenderes (<span dir="rtl">איסור כולל</span>), da am Versöhnungstage der Genuss aller Speisen verboten ist; wie die sonst erlaubten Speisen von diesem Verbote betroffen werden, wird deshalb auch das auch sonst zum Genuss verbotene Unschlitt davon mitbetroffen.</i>. R. Meïr sagt: Wenn es an einem Schabbat war<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> Talmudausg.; <span dir="rtl">אם היה שנת</span>, ed. Ven.: <span dir="rtl">אם היה בשבת</span>, ed pr. u. Lowe: <span dir="rtl">אם היתה בשבח</span>.</i>, und er es im Munde<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> Ed. pr., ed. Ven. ed. Lowe: <span dir="rtl">והוציאו בשבת</span>, in allen drei Ausgaben fehlt ebenso wie in den Talmudausg. das Wort <span dir="rtl">בפיו</span>, vgl Tosaf. v. <span dir="rtl">אם היה שבת</span>.</i> herausgetragen hat<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> während des Essens, so dass auch dieses Verbot beim Essen übertreten worden ist.</i>, ist er [auch dafür] schuldig<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> Da nach der Ausführung im Talmud das Hinaustragen eine Tätigkeit ist, die auch am Versöhnungstage verboten ist, muss man erklären: ist er noch zwei Sündopfer schuldig, eines für das Hinaustragen am Schabbat und eines für das Hinaustragen am Versöhnungstage, auch hier ist der Grundsatz von <span dir="rtl">אין איסור חל על איסור</span> nicht anzuwenden, da beide Verbote das Objekt gleichzeitig mit dem des Speisengenusses am Versöhnungstage treffen (<span dir="rtl">איסור בת אחת</span>,) s. weiter.</i>; darauf sagte man zu ihm: Das gehört aber nicht zu derselben Verbotsklasse<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> wörtlich: nicht zu demselben Namen, der Tanna gibt an, wieviele Opfer man für die Übertretungen zu bringen haben kann, die man durch das Verzehren einer Speise begeht, dazu gehören die Opfer nicht, die man für das Hinaustragen zu bringen hat.</i>.
+Es kann jemand für das Vollziehen eines Beischlafs sechs Sündopfer zu bringen haben<sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> Talmudausg. add.: <span dir="rtl">כיצד</span>.</i>: wenn er seiner Tochter beiwohnt, kann er sich dadurch schuldig machen [der Beiwohnung] seiner Tochter, seiner Schwester<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> wenn nämlich seine Tochter zugleich seine Schwester ist, indem er sie durch Inzest mit seiner Mutter erzeugt hat. Auch hier findet der Grundsatz <span dir="rtl">אין איסור חל על איסור</span> keine Anwendung, weil mit der Geburt des Mädchens beide Verbote gleichzeitig eintreten (<span dir="rtl">איסור בת אחת</span>).</i>, seiner Brudersfrau<sup class="footnote-marker">40</sup><i class="footnote"> wenn diese seine Tochter seinen Bruder geheiratet hat. Das Verbot der Brudersfrau ist ein <span dir="rtl">איסור מוסיף</span>, da durch die Verheiratung mit seinem Bruder sie nun auch für alle seine Brüder verboten geworden ist. Als eine durch einen Inzest Erzeugte (<span dir="rtl">ממזרת</span>) wäre sie allerdings schon vorher für alle Brüder verboten gewesen, wenn diese nicht selbst <span dir="rtl">ממזרים</span> sind, da nur ein <span dir="rtl">ממזר</span> eine <span dir="rtl">ממזרת</span> heiraten darf. Man muss deshalb annehmen, dass der Bruder, der sie geheiratet hat, auch ein <span dir="rtl">ממזר</span> war oder sie, trotzdem sie ihm verboten war, geheiratet hat, und mindestens noch ein zweiter Bruder ebenfalls ein <span dir="rtl">ממזר</span> war, für den sie daher erst durch die Verheiratung mit dem Bruder verboten geworden ist.</i>, seiner Vaterbrudersfrau<sup class="footnote-marker">41</sup><i class="footnote"> wenn sie nach der Ehe mit dem Bruder ihres Vaters einen Vaterbruder ihres Vaters geheiratet hat. Auch damit tritt zu den bisherigen Verboten wieder ein Verbot hinzu, das im Verhältnis zu den bereits vorhandenen ein <span dir="rtl">איסור מיסיף</span> ist, nach einer Lesart im Talmud: <span dir="rtl">מיגו דאיחוסף איסורא לגבי שאר אחי אביו</span> weil sie durch diese Ehe nicht nur für ihn als Vaterbrudersfrau, sondern auch für die anderen Brüder seines Vaters, für die sie bisher erlaubt war, als Brudersfrau verboten geworden ist. Hier ist allerdings das Verbot, durch welches sie dem weiteren Personenkreise verboten wird, nicht das gleiche wie das, durch das sie durch diese Ehe ihm verboten wird, doch wird auch in einem solchen Falle das neu hinzutretende Verbot als ein <span dir="rtl">איסור מוסיף</span> betrachtet. Ebenso ist wohl auch eine zweite Lesart zu erklären, die Raschi bringt: <span dir="rtl">מיגו דאיתוסף איסור לגבי אחיו</span> indem das Suff. von <span dir="rtl">אחיו</span> auf das unmittelbar vorausgehende <span dir="rtl">אביו</span> zu beziehen ist und damit die anderen Brüder seines Vaters gemeint sind. (Die Bemerkung Raschis dazu: <span dir="rtl">ולגבי אחיו משום אשת אחי תאב</span> bedeutet: für ihn und auch für seine Brüder gilt darum der <span dir="rtl">איסור</span> als ein <span dir="rtl">איסור מוסיף</span>, indem auch für sie, für die die Frau vorher nur als Brudersfrau verboten war, sie nunmehr auch als Vaterbrudersfrau verboten ist; die Erklärung, die Straschun zu den Worten Raschis gibt, ist dagegen eine sehr unwahrscheinliche). In der dritten Lesart, die ebenfalls von Raschi gebracht wird: <span dir="rtl">מיגו דאיתוסף איסורא לגבי בני אחי אביו</span> sind, wie Straschun und J. Ettlinger übereinstimmend erklären, nicht die Söhne des Vaterbruders, der die Frau geheiratet hat, sondern die Söhne anderer Brüder des Vaters gemeint und ist demnach zu erklären: da die Frau durch die Verheiratung mit dem Vaterbruder auch für die Söhne anderer Brüder seines Vaters, für die sie bis dahin erlaubt war, als Vaterbrudersfrau verboten geworden ist, ist sie nun auch für ihn auch als Vaterbrudersfrau verboten geworden.</i>, einer Ehefrau<sup class="footnote-marker">42</sup><i class="footnote"> Durch ihre Wiederverheiratung ist sie als Ehefrau für die Dauer ihrer Ehe auch für jeden anderen Mann verboten geworden, es tritt daher auch dieses Verbot zu den anderen hinzu, entweder als <span dir="rtl">איסור בת אחת</span>, wenn die Ehe mit dem Vaterbruder noch besteht, da durch die Verheiratung mit diesem sie für ihn gleichzeitig die Ehefrau eines Anderen und die Frau seines Vaterbruders geworden ist, oder als <span dir="rtl">איסור מוסיף</span>, wenn sie nach Auflösung der Ehe mit seinem Vaterbruder sich wieder verheiratet hat.</i> und einer Menstruierenden<sup class="footnote-marker">43</sup><i class="footnote"> wenn er den Beischlaf mit ihr während ihrer Menstruationszeit vollzogen hat. Das Verbot des Umgangs mit einer Menstruierenden ist wieder ein <span dir="rtl">איסור מוסיף</span> zu allen vorhergehenden, weil mit dem Eintritt der Menstruation der Umgang mit ihr auch dem eigenen Manne verboten ist.</i>, und wenn<sup class="footnote-marker">44</sup><i class="footnote"> Dieser ganze Absatz bis <span dir="rtl">ר׳ יוסי אומר</span> fehlt in ed. pr.</i> er seiner Tochterstochter beiwohnt, kann er sich dadurch schuldig machen [der Beiwohnung] seiner Tochterstochter, seiner Schwiegertochter, der Schwester seiner Frau, seiner Brudersfrau, seiner Vaterbrudersfrau, einer Ehefrau und einer Menstruierenden<sup class="footnote-marker">45</sup><i class="footnote"> Angenommen ein Vater, Jakob, hat eine Tochter, Dina, die mit Laban verheiratet ist, aus dieser Ehe stammt eine Tochter, Rahel, so ist diese, Rahel, für Jakob als Tochterstochter verboten. Heiratet Rahel einen Sohn des Jakob, Ruben, so wird sie für Jakob nun auch als Schwiegertochter verboten, dieses Verbot ist ein <span dir="rtl">איסור מוסיף</span>, denn durch ihre Verheiratung mit Ruben wird sie auch für die übrigen Söhne des Jakob, für die sie bis dahin erlaubt war, als Brudersfrau verboten. Heiratet nun Jakob eine Tochter des Laban von einer anderen Frau, Lea, die also von Vatersseite eine Schwester der Rahel ist, so wird Rahel dadurch für Jakob auch als Schwester seiner Frau verboten, dieses Verbot ist ein <span dir="rtl">איסור כולל</span>, denn durch seine Verheiratung mit Lea wird für Jakob nicht nur die Rahel als Schwester seiner Frau verboten, sondern auch die übrigen Schwestern der Lea werden für ihn aus demselben Grunde verboten. Oder Jakob hat zuerst Lea, die Tochter des Laban von einer anderen Frau, geheiratet und erst später ist dem Laban aus seiner Ehe mit Dina die Tochter Rahel geboren worden, in diesem Falle ist Rahel für Jakob zu gleicher Zeit als Tochterstochter und als Schwester seiner Frau verboten worden, da beide Verbote gleichzeitig mit der Geburt der Rahel eingetreten sind (<span dir="rtl">איסור בת אחת</span>). Heiratet nun Rahel nach der Auflösung der Ehe mit Ruben einen Bruder des Jakob, Esau, so wird sie dadurch für Jakob auch als Brudersfrau verboten, dieses Verbot ist wieder ein <span dir="rtl">איסור מוסיף</span>, da durch die Verheiratung mit Esau Rahel auch für alle übrigen Brüder des Jakob als Brudersfrau verboten wird. Heiratet Rahel nach der Auflösung auch dieser Ehe einen Bruder von Jakobs Vater, Ismael, so wird sie dadurch für Jakob auch als Vaterbrudersfrau verboten, auch dieses Verbot ist wieder ein <span dir="rtl">איסור מוסיף</span>, da sie durch diese Heirat auch für alle anderen Brüder von Jakobs Vater als Brudersfrau verboten wird. Zu diesen fünf Verboten können nun noch die Verbote des Umgangs mit der Frau eines anderen und des Umgangs mit einer Menstruierenden hinzutreten (s. oben Noten 42 und 48), so dass Jakob für den einen Beischlaf mit der Rahel sieben Sündopfer zu bringen hat.</i>. R. Jose sagt: Wenn der Alte<sup class="footnote-marker">46</sup><i class="footnote"> in dem angenommenen Falle Isaak, der Vater des Jakob.</i> sich über das Verbot hinweggesetzt und sie geheiratet hat<sup class="footnote-marker">47</sup><i class="footnote"> Es kann damit nicht gemeint sein, dass er sich über das Verbot, seines Bruders Frau zu heiraten, hinweggesetzt hat, da Rahel ja zuletzt den Ismael geheiratet hatte, denn in diesem Falle würde seine Ehe gar keine gültige Ehe sein und deshalb Rahel durch sie auch nicht für Jakob als seines Vaters Frau verboten werden. Vielmehr ist gemeint, dass er mit Rahel, nachdem Ismael, ohne Kinder zu hinterlassen, gestorben war, die Leviratsehe eingegangen ist, trotzdem hat er sich durch das Eingehen dieser Ehe vergangen, da er damit sich über die Verbote, die Tochterstochter seines Sohnes und die Schwiegertochter seines Sohnes zu heiraten, hinweggesetzt hat, durch die Übertretung dieser nur rabbinischen Verbote wird aber die Gültigkeit der eingegangenen Ehe nicht beeinträchtigt. Es lässt sich aber nicht einwenden, dass Rahel für Isaak auch als Schwiegertochter verboten war, da sie vorher die Frau des Esau gewesen war, und demnach ihre Ehe mit Isaak doch keine Gültigkeit haben kann, da ja der Fall denkbar ist, dass Esau nicht ein Sohn des Isaak, sondern nur mütterlicherseits ein Bruder des Jakob von einem anderen Vater war.</i>, macht er<sup class="footnote-marker">48</sup><i class="footnote"> Jakob.</i> sich auch [der Beiwohnung] der Frau seines Vaters schuldig<sup class="footnote-marker">49</sup><i class="footnote"> Auch dieses Verbot ist ein <span dir="rtl">איסור מוסיף</span>, nach Maim. (<span dir="rtl">הלכות שגגות</span> IV, 2) weil Rahel durch ihre Ehe mit Isaak auch für dessen Brüder, die bis dahin, nachdem Ismael, ohne Kinder zu hinterlassen, gestorben war, mit ihr die Leviratsehe hätten eingehen können, nun als Brudersfrau verboten worden ist, nach dem Talmud (s. Maim. Comm.) weil Rahel infolge ihrer Ehe mit Isaak auch für einen minderjährigen Sohn des Isaak, für den, so lange er minderjährig ist, Rahel weder als Vaterbrudersfrau noch als Vatersfrau verboten ist, mit dem Augenblicke, wo er grossjährig wird, auch als Vatersfrau zugleich mit dem Geltung erlangenden Verbote als Vaterbrudersfrau verboten wird; hatte dagegen Isaak bei seiner Verheiratung mit Rahel keinen minderjährigen Sohn, sondern nur grossjährige Söhne, so kann das Verbot als Vatersfrau nicht mit Rücksicht auf sie als <span dir="rtl">איסור מוסיף</span> gelten, da ihnen ebenso wie dem Jakob die Rahel bereits vor ihrer Verheiratung mit Isaak durch ihre Ehe mit Ismael als Vaterbrudersfrau verboten war.</i>. Ebenso wenn jemand der Tochter seiner Frau oder der Tochterstochter seiner Frau beiwohnt<sup class="footnote-marker">50</sup><i class="footnote"> Wenn er der Tochter seiner Frau beiwohnt, kann er, wie wenn er seiner eigenen Tochter beiwohnt, sechs Sündopfer zu bringen haben, und wenn ihrer Tochterstochter, wie bei der eigenen Tochterstochter, sieben. Die Tochter seiner Frau kann zugleich seine Schwester sein, wenn nämlich sein Vater mit einem Mädchen, ohne es zu heiraten, ein Kind gezeugt und er dann dieses Mädchen, was gesetzlich erlaubt ist, geheiratet hat, so ist das Kind, wenn es ein Mädchen ist, die Tochter seiner Frau und doch zugleich, da sein Vater der Erzeuger ist, seine Schwester. Wenn diese Tochter seiner Frau einen Bruder von ihm von Mutterseite heiratet — seinen Bruder von Vaterseite darf sie nicht heiraten, da dieser zugleich ihr eigener Bruder wäre — so wird sie dadurch auch seine Brudersfrau, die weiter hinzukommenden Verbote ergeben sich dann genau so wie bei der eigenen Tochter. Die Tochterstochter seiner Frau kann zugleich die Schwester seiner Frau sein, wenn die Tochter seiner Frau das Kind aus dem Umgang mit dem Vater ihrer Mutter empfangen hat. Heiratet diese Tochterstochter seiner Frau einen Sohn von ihm von einer anderen Frau — einen Sohn von derselben Frau darf sie nicht heiraten, da diese Frau, ihre Grossmutter, zugleich ihre Schwester ist und sie einen Sohn ihrer Schwester nicht heiraten darf — so wird sie dadurch auch seine Schwiegertochter, die weiteren Verbote ergeben sich dann auch hier wieder wie bei der eigenen Tochterstochter.</i>.
+Wenn jemand seiner Schwiegermutter beiwohnt, kann er sich dadurch schuldig machen der Beiwohnung seiner Schwiegermutter, Seiner Schwiegertochter, der Schwester seiner Frau, seiner Brudersfrau, seiner Vaterbrudersfrau, einer Ehefrau u. einer Menstruierenden<sup class="footnote-marker">51</sup><i class="footnote"> Angenommen ein Vater, Laban, hat mit seiner Tochter Lea ein Kind, Dina, gezeugt und Jakob heiratet die Dina, so wird Lea dadurch gleichzeitig seine Schwiegermutter und die Schwester seiner Frau. Heiratet nun Ruben, der Sohn Jakobs von einer anderen Frau, die Lea, so wird diese dadurch auch die Schwiegertochter Jakobs. Heiratet nach Auflösung dieser Ehe Lea einen Bruder des Jakob, Esau, so wird sie dadurch auch seine Brudersfrau, und heiratet sie nach Auflösung dieser Ehe einen Bruder des Vaters von Jakob, Ismael, so wird sie dadurch auch seine Vatersbrudersfrau. Auch hier tritt immer das weitere Verbot zu den bereits vorhanden gewesenen hinzu, weil es, wie oben näher ausgeführt, entweder ein <span dir="rtl">איסור מוסיף</span> oder ein <span dir="rtl">איסור כולל</span> oder ein <span dir="rtl">איסור בת אחת</span> ist. Es lässt sich auch ein anderer Fall annehmen, bei dem alle diese Verbote Zusammentreffen, ohne dass die Frau des Jakob aus einem Inzest hervorgegangen ist, wenn nämlich Lea eine Schwester, Rahel, hat und Jakob zuerst Dina, die Tochter der Lea, und dann Ruben, der Sohn Jakobs von einer anderen Frau, die Lea geheiratet hat, dadurch ist Lea sowohl die Schwiegermutter wie die Schwiegertochter Jakobs geworden, heiratet Jakob nun auch die Rahel, so wird Lea dadurch auch die Schwester seiner Frau, danach würde auch die Reihenfolge mit der in der Mischna, zuerst <span dir="rtl">כלתו</span> und dann <span dir="rtl">אחות אשתו</span>, besser übereinstimmen (Tif. Jis. und Straschun).</i>, ebenso wenn er der Mutter seiner Schwiegermutter<sup class="footnote-marker">52</sup><i class="footnote"> Angenommen ein Vater, Laban, hat mit der Tochter seiner Tochter Lea, Dina, ein Kind, Rahel, gezeugt und Jakob heiratet die Rahel, so wird Lea dadurch gleichzeitig die Mutter seiner Schwiegermutter und die Schwester seiner Frau, da Rahel und Lea beide Kinder Labans sind. Heiratet nun Ruben, ein Sohn des Jakob, die Lea, so wird diese dadurch auch die Schwiegertochter Jakobs, usw. wie Note 51.</i> oder der Mutter seines Schwiegervaters<sup class="footnote-marker">53</sup><i class="footnote"> Angenommen Laban, ein Sohn der Jiska, hat mit der Mutter der Jiska, Milka, eine Tochter, Rahel, gezeugt und Jakob heiratet die Rahel, so wird Jiska dadurch gleichzeitig die Mutter seines Schwiegervaters und die Schwester seiner Frau, da Rahel und Jiska beide Töchter Milkas sind. Heiratet nun Ruben, ein Sohn des Jakob, die Jiska, so wird diese dadurch auch die Schwiegertochter Jakobs, usw. wie Note 51. Auch in diesen beiden Fällen geht es ohne Annahme eines vorausgegangenen Inzestes ab, wenn man annimmt, dass nachdem Jakob die Rahel geheiratet, Ruben die Mutter der Schwiegermutter Jakobs, Lea, bezw. die Mutter seines Schwiegervaters, Jiska, geheiratet und dann Jakob eine Schwester der Lea bezw. der Jiska geheiratet hat.</i> beiwohnt. R. Jochanan, Sohn des Nuri, sagt: Wenn jemand seiner Schwiegermutter beiwohnt, kann er sich dadurch zugleich schuldig machen der Beiwohnung seiner Schwiegermutter, der Mutter seiner Schwiegermutter und der Mutter seines Schwiegervaters<sup class="footnote-marker">54</sup><i class="footnote"> Angenommen eine Mutter, Milka, hat einen Sohn, Betuel, und zwei Töchter, Lea und Rahel. Heiratet nun Jakob die Rahel, so wird dadurch Milka seine Schwiegermutter heiratet er auch Dina, eine Tochter der Lea, so wird Milka dadurch auch die Mutter seiner Schwiegermutter, heiratet er auch noch Rebekka, die Tochter des Betuel, so wird sie dadurch auch die Mutter seines Schwiegervaters.</i>. Darauf sagte man zu ihm: Bei allen drei übertritt er das gleiche Verbot<sup class="footnote-marker">55</sup><i class="footnote"> Weil sie alle drei in einem Schriftverse (Lev. 18, 17) aufgeführt werden mit dem Zusatz <span dir="rtl">זמה היא</span> „eine Unzucht ist es“ in der Einzahl, daraus wird geschlossen, dass man, wenn man durch eine Handlung gegen alle drei Verbote verstösst, doch nur e i n Sündopfer zu bringen hat.</i>.
+Es sagte R. Akiba: Ich fragte den R. Gamliel und den R. Josua auf dem Markte<sup class="footnote-marker">56</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">אטליס</span> s. Bechor. V Note 3.</i> von Emmaus<sup class="footnote-marker">57</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">עימאום</span>.</i>, sie waren hingegangen, Vieh zum Hochzeitsmahl des Sohnes (des R. Gamliel<sup class="footnote-marker">58</sup><i class="footnote"> Ed. pr. Ven. u. Lowe fehlen die Worte: <span dir="rtl">של רבן גמליאל</span>.</i> ) einzukaufen: Wenn jemand seiner Schwester und seiner Vatersschwester und seiner Muttersschwester in einem Nichtwissen<sup class="footnote-marker">59</sup><i class="footnote"> In den Talmudausg. fehlen die Worte: <span dir="rtl">בהעלם אחד</span> (s. Straschun).</i> beigewohnt hat<sup class="footnote-marker">60</sup><i class="footnote"> Wie im Talmud ausgeführt wird, bann nicht gemeint sein, wenn jemand seiner Schwester, dann seiner Vatersschwester und dann seine Muttersschwester beigewohnt hat, da in diesem Falle es selbstverständlich wäre, dann er drei Sündopfer zu bringen hat, vielmehr ist gemeint, wenn jemand seiner Schwester beiwohnt, die zugleich seine Vatersschwester und seine Muttersschwester ist. Das ist in folgender Weise möglich: ein Sohn, Ruben, hat mit seiner Mutter Lea zwei Töchter gezeugt. Dina und Rahel, darauf hat Ruben mit seiner Tochter Rahel wieder einen Sohn, Simon, gezeugt, so ist Dina die Schwester Simons, da sie beide Kinder des Ruben sind, sie ist aber auch seine Vatersschwester, da sie und sein Vater Ruben beide Kinder der Lea sind.</i>, wie ist es da, ist er für alle [Übertretungen] nur ein Opfer schuldig oder für jede ein besonderes? Darauf sagten sie zu mir<sup class="footnote-marker">61</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">אמרו לו</span>.</i>: Darüber haben wir nichts gehört. Wir haben aber gehört, dass, wer seinen fünf Frauen während ihres Menstruierens in einem Nichtwissen beigewohnt hat, für jede Übertretung ein besonderes Opfer schuldig ist, und wir sehen<sup class="footnote-marker">62</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">ורואה אני</span>.</i>, dass daraus durch den Schluss vom Leichteren auf das Schwerere<sup class="footnote-marker">63</sup><i class="footnote"> da er in diesem Falle mit allen fünf Handlungen nur ein und dasselbe Verbot übertreten hat, während er hier drei verschiedene Verbote übertreten hat.</i> die Folgerung zu ziehen ist.<sup class="footnote-marker">64</sup><i class="footnote"> Wie im Talmud ausgeführt wird, ist aber diese Folgerung doch nicht richtig, da dort die Vergehungen an fünf verschiedenen Personen begangen worden sind, während hier alle drei an einer und derselben Person. Es ist aber trotzdem auch hier für jede der Vergehungen ein besonderes Opfer zu bringen, und zwar wird dieses aus dem Schriftverse Lev. 20, 17 gefolgert, nach R. Jizchak (s Talmud 2b) aus dem dort überflüssig stehenden <span dir="rtl">ערות אחותו גלח</span>, nach den Weisen (ebend.), weil der ganze Schriftvers überflüssig ist, da Lev. 18, 29 die Ausrottungsstrafe für alle in dem Kapitel vorher genannten Beischlafsverbote bereits ausgesprochen ist, aus dieser Wiederholung wird die Lehre gefolgert, dass in einem Falle, wie dem hier besprochenen, der verbotene Umgang mit der Schwester und der mit ihr als Vatersschwester und als Muttersschwester jeder besonders zu bestrafen ist.</i>
+Weiter fragte sie R. Akiba: Wie ist es mit einem Gliede, das nur noch lose<sup class="footnote-marker">65</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">מדלדל</span> von <span dir="rtl">דלדל</span> == lockern, vgl. Bechor. III, 4.</i> an einem Tiere hängt<sup class="footnote-marker">66</sup><i class="footnote"> gilt es schon als losgelöst, so dass es als von einem noch lebenden Tiere losgelöstes Glied (<span dir="rtl">אבר מן החי</span>) Menschen und Geräte verunreinigt oder nicht? Vgl. Chull. IX, 7.</i> ? Darauf sagten sie zu ihm: Darüber haben wir nichts gehört. Wir haben aber gehört, dass ein nur noch lose an einem Menschen hängendes Glied rein ist<sup class="footnote-marker">67</sup><i class="footnote"> S. Chull. IX, 8.</i>, denn so<sup class="footnote-marker">68</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">וכך</span>.</i> pflegten es die an Beulenpest<sup class="footnote-marker">69</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">שחין</span> eine in Beulen ausartende Entzündung, bei der zuletzt die Glieder abfaulen.</i> Leidenden in Jerusalem zu machen: der Betreffende ging am Vortage des Pessach<sup class="footnote-marker">70</sup><i class="footnote"> nach Raschi und Bart.: um nicht bei der Pessachfeier durch den hässlichen Anblick abzustossen. Straschun gibt als mutmasslichen Grund an: weil bei einem für das Verzehren des Pessachopfers etwa notwendigen Reinigungsbade das nur noch lose am Körper hängende Glied die Gültigkeit des Reinigungsbades beeinträchtigen würde (s. Maim. <span dir="rtl">הלכות מקואות</span> II, 2).</i> zum Arzt, dieser schnitt es bis auf eine Haarbreite<sup class="footnote-marker">71</sup><i class="footnote"> Manche Mischnaausg.: <span dir="rtl">כשעורה</span>.</i>, die er daran liess<sup class="footnote-marker">72</sup><i class="footnote"> da das Glied, sobald es ganz abgetrennt ist, unrein ist und durch die Berührung ihn unrein machen würde.</i>, ab und steckte es dann auf einen Dorn<sup class="footnote-marker">73</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">סירה</span> wie das biblische <span dir="rtl">סיר</span> == Dorn.</i>, dann riss sich jener davon los<sup class="footnote-marker">74</sup><i class="footnote"> mit einem schnellen Ruck, so dass mit dem Augenblick, wo das Glied sich ganz loslöste, es ihn auch nicht mehr berührte.</i>, so konnte jener sein Pessachopfer darbringen und der Arzt konnte sein Pessachopfer darbringen, und wir sehen<sup class="footnote-marker">75</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">ורואה אני</span>.</i>, dass daraus durch den Schluss vom Schwereren auf das Leichtere<sup class="footnote-marker">76</sup><i class="footnote"> da der Mensch auch schon, während er lebt, unrein werden kann, das Tier dagegen nicht.</i> die Folgerung zu ziehen ist.
+Weiter fragte sie<sup class="footnote-marker">77</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">שאל</span>.</i> R. Akiba: Wenn jemand fünf Opfertiere ausserhalb<sup class="footnote-marker">78</sup><i class="footnote"> des Heiligtums.</i> in einem Nichtwissen schlachtet, wie ist es da, bat er für alle nur ein Sündopfer zu bringen oder für jedes ein besonderes? Darauf sagten sie<sup class="footnote-marker">79</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">אמר</span>.</i> zu ihm: Darüber haben wir nichts gehört<sup class="footnote-marker">80</sup><i class="footnote"> Obgleich sie nach der vorhergehenden Mischna doch gehört hatten, dass man für die Beiwohnung von fünf Menstruierenden fünf Sündopfer zu bringen hat, ist daraus nicht ohne weiteres auch auf diesen Fall zu schliessen, weil dort auch die fünf Frauen sich strafbar machen und zwar in jedem der fünf Falle eine andere, und vielleicht nur deshalb auch der Mann für jeden der Fälle ein besonderes Opfer zu bringen hat (s. folgende Mischna).</i>. Darauf sagte R. Josua: Ich habe gehört, dass, wenn jemand von einem Opfertiere<sup class="footnote-marker">81</sup><i class="footnote"> bevor das Blut gesprengt worden ist. Wer vorher etwas von dem Opfertier geniesst, macht sich einer Veruntreuung schuldig.</i> aus fünf Schüsseln<sup class="footnote-marker">82</sup><i class="footnote"> von denen jede für sich zubereitet worden ist.</i> in einem Nichtwissen etwas geniesst, er für jedes ein besonderes Veruntreuungs - Schuldopfer zu bringen hat, und ich sehe, dass daraus durch den Schluss vom Leichteren auf das Schwerere<sup class="footnote-marker">83</sup><i class="footnote"> da dort die fünf Stücke, die er gegessen hat, alle von einem Opfertiere herrühren, während er hier das Vergehen an fünf verschiedenen Tieren begangen hat.</i> die Folgerung zu ziehen ist. Darauf sagte R. Simon: Nicht so lautete die Frage R. Akibas<sup class="footnote-marker">84</sup><i class="footnote"> denn dann hätte er gegen die Folgerung des R. Josua eingewendet: bei der Veruntreuung hat er einen fünfmaligen Genuss gehabt, vielleicht ist das der Grund, weshalb er da für jeden Genuss ein besonderes Opfer zu bringen hat.</i>, sondern wie es ist, wenn jemand Übriggelassenes von fünf Opfertieren in einem Nichtwissen isst, ob er da für alles nur ein Sündopfer zu bringen hat, oder für jedes ein besonderes. Darauf sagten sie zu ihm: Wir haben darüber nichts gehört. Darauf sagte R. Josua: Ich habe gehört, dass, wenn jemand von einem Opfertiere aus fünf Schüsseln in einem Nichtwissen etwas geniesst, er für jedes ein besonderes Veruntreuungs-Schuldopfer zu bringen hat, und ich sehe, dass daraus durch den Schluss vom Leichteren auf das Schwerere<sup class="footnote-marker">85</sup><i class="footnote"> von dem von einem Tiere herrührenden Veruntreuten auf das von fünf Opfertieren Übriggelassene.</i> die Folgerung zu ziehen ist. Darauf sagte R. Akiba: Wenn das eine überlieferte Satzung ist, so müssen wir sie annehmen, wenn es sich aber nur um eine Schlussfolgerung handelt<sup class="footnote-marker">86</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">דין</span> ist der Fachausdruck für eine auf Grund einer hermeneutischen Regel sich ergebende Folgerung, das Zeitwort <span dir="rtl">דון</span>) <span dir="rtl">דין</span>) die Bezeichnung für: eine solche Folgerung ziehen, zu <span dir="rtl">ואם לדין</span> ist das Verb, zu ergänzen, etwa: <span dir="rtl">ואם באת לדין</span> „wenn du aber kommst, d. h. dich berechtigt hältst, selbst diese Folgerung zu ziehen“.</i>, so gibt es dagegen eine Einwendung. Darauf sagte er zu ihm: So wende ein! Da erwiderte er ihm: Das ist nicht richtig! Wenn du von Veruntreuung sprichst, wo derjenige, der etwas einem anderen zu essen gibt, [schuldig] ist, als wenn er selbst es essen würde<sup class="footnote-marker">87</sup><i class="footnote"> der, der das Heilige dem anderen zu essen gegeben hat, hat sich einer Veruntreuung schuldig gemacht, ebenso wie wenn er es selbst gegessen hätte, nicht der andere, der es von ihm erhalten und gegessen hat (s. Mella V, 4).</i>, und der es von einem anderen benutzen lässt, als wenn er selbst es benutzen würde<sup class="footnote-marker">88</sup><i class="footnote"> da man auch durch jede Nutzniessung von dem Heiligen eine Veruntreuung begeht.</i>, auch die in langen Zwischenräumen erfolgte Veruntreuung zusammengerechnet wird<sup class="footnote-marker">89</sup><i class="footnote"> Für eine Veruntreuung braucht man nur ein Schuldopfer zu bringen, wenn die Nutzniessung, die man daraus gezogen, wenigstens den Wert einer Peruta hatte, es ist aber gleich, ob man diese Nutzniessung im Werte einer Peruta auf ein Mal davon gehabt, oder das eine Mal eine solche von einer halben Peruta und dann in beliebig späterer Zeit wieder eine von einer halben Peruta (s. Meïla V, 5).</i>, willst du daraus einen Schluss auf Übriggelassenes ziehen, wo nicht eines von allem diesen der Fall ist?
+Es sagte R. Akiba: Ich fragte den R. Elieser: Wenn jemand mehrere Arbeiten von einer und derselben Hauptart<sup class="footnote-marker">90</sup><i class="footnote"> S. Sabb. VII, 1.</i> an mehreren Schabbaten in einem Nichtwissen verrichtet hat, wie ist es da, ist er für alle nur ein Opfer schuldig, oder für jede ein besonderes<sup class="footnote-marker">91</sup><i class="footnote"> Die Frage R. Akibas war eine Doppelfrage, erstens ob man für mehrere zu derselben Hauptart gehörende Arbeiten, wenn man sie in einem Nichtwissen verrichtet hat, nur ein Sündopfer zu bringen hat, wie wenn man eine und dieselbe Arbeit mehrere Male nach einander in einem Nichtwissen verrichtet hat, oder ob man für jede Arbeit ein besonderes Opfer zu bringen hat, und zweitens ob man für eine und dieselbe Arbeit, die man an mehreren Schabbaten nach einander in einem Nichtwissen verrichtet hat, nur ein Sündopfer zu bringen hat, oder für jeden Schabbat ein besonderes. Das Nichtwissen kann sich nun wieder entweder auf den Schabbat oder auf die Arbeiten beziehen, indem man entweder nicht gewusst hat, dass es an den betreffenden Tagen Schabbat war, oder dass die betreffenden Arbeiten zu den am Schabbat verbotenen gehören. Der Talmud bringt zwei Ansichten, auf welchen von diesen beiden Fällen die Frage R. Akibas sich bezieht. Nach Rabba bezieht sie sich auf den Fall, dass man gewusst hat, dass es Schabbat ist, aber nicht, dass die betreffenden Arbeiten verboten sind, und die Frage R. Akibas war, ob man für dieselbe Arbeit, die man an mehreren aufeinanderfolgenden Schabbaten verrichtet hat, obwohl es in einem Nichtwissen geschehen ist, mehrere Sündopfer zu bringen hat, weil die Übertretungen an verschiedenen Schabbaten begangen worden sind, oder ob man für dieselbe Arbeit trotzdem nur ein Sündopfer zu bringen hat; wenn man dagegen gewusst hat, dass die Arbeiten am Schabbat verboten sind, aber nicht, dass es Schabbat ist, so würde es nach R. Akiba ausser Frage sein, dass man für dieselbe Arbeit mehrere Opfer zu bringen hat, weil in diesem Falle das Nichtwissen durch die zwischen dem einen und dem anderen Schabbat liegenden Tage unterbrochen worden ist, da es nicht wohl anzunehmen ist, dass man sich im Laufe derselben nicht bewusst geworden ist, dass es ein Schabbat war, an dem man die Arbeit verrichtet hat. Nach R. Chisda bezieht sich die Frage R. Akibas gerade auf den letzteren Fall, ob da die dazwischen liegenden Tage als eine Unterbrechung des Nichtwissens zu betrachten sind oder nicht; wenn man dagegen gewusst hat, dass es Schabbat ist, nur nicht gewusst hat, dass die betreffenden Arbeiten am Schabbat verboten sind, so wäre es nach R. Akiba ausser Frage, dass man auch für dieselbe Arbeit, die man an mehreren aufeinanderfolgenden Schabbaten in einem Nichtwissen verrichtet hat, mehrere Sündopfer bringen muss, weil die Übertretungen an verschiedenen Schabbaten begangen worden sind, ebenso wie man fünf Opfer zu bringen hat, wenn man seinen fünf Frauen während ihres Menstruierens in einem Nichtwissen beigewohnt hat (s. oben Mischna 7).</i> ? Darauf sagte er zu mir: Er ist für jede ein besonderes schuldig nach dem Schluss vom Leichteren auf das Schwerere: Wenn bei der Menstruierenden<sup class="footnote-marker">92</sup><i class="footnote"> Nach Rabba ist zu erklären: wenn man mehreren menstruierenden Frauen nach einander in einem Nichtwissen beigewohnt hat, d. h. ohne zu wissen, dass es verboten ist, einer Menstruierenden beizuwohnen, wie man hier die Arbeiten an mehreren Schabbaten nacheinander verrichtet hat, ohne zu wissen, dass es verbotene Arbeiten sind; nach R. Chisda: wenn man einer Frau mehrere Male während ihres Menstruierens, nachdem sie inzwischen rein geworden war und dann wieder menstruiert hatte, beigewohnt hat, wo die zwischen der einen und der anderen Menstruation liegenden Tage ähnlich wie die Tage zwischen dem einen und dem anderen Schabbat als eine Unterbrechung des Nichtwissens gelten.</i>, wo es nicht mehrere Arten<sup class="footnote-marker">93</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">תוצאות</span> wörtlich: Ausläufer, Abarten, wie beim Schabbatverbot, wo es Hauptarten (<span dir="rtl">אבות</span>) und abgeleitete Arten (<span dir="rtl">תולדות</span>) von Arbeiten gibt.</i> [von Verboten] und nicht mehrere Weisen der Versündigung<sup class="footnote-marker">94</sup><i class="footnote"> Sündopfer für verschiedene Vergehungen, durch die man das Verbot übertreten kann.</i> gibt, man für jede ein besonderes schuldig ist<sup class="footnote-marker">95</sup><i class="footnote"> selbst nach der Ansicht des R. Akiba und der anderen Weisen, die nicht der Ansicht des R. Elieser sind, dass man bei allen Beischlafverboten, wenn man den Beischlaf mehrere Male hintereinander, wenn auch in einem Nichtwissen vollzogen bat, doch für jeden ein besonderes Sündopfer zu bringen hat (s. Talm. 15 a)</i>, ist es da nicht folgerichtig, dass heim Schabbat, wo es mehrere Arten [von Verboten] und mehrere Weisen der Versündigung<sup class="footnote-marker">96</sup><i class="footnote"> Talmudausg: <span dir="rtl">ומיתות הרבה</span>.</i> gibt, man für jede ein besonderes schuldig ist<sup class="footnote-marker">97</sup><i class="footnote"> Aus dieser Schlussfolgerung kann allerdings nur gefolgert werden, dass man auch für dieselbe an mehreren Schabbaten verrichtete Arbeit mehrere Sündopfer zu bringen hat, nicht aber dass man auch für mehrere zu derselben Hauptart gehörenden Arbeiten mehrere Sündopfer zu bringen hat, R. Elieser ist aber der Ansicht, dass zwischen Arbeiten derselben oder verschiedener Hauptarten in dieser Hinsicht kein Unterschied zu machen ist.</i> ? Darauf sagte ich zu ihm: Das ist nicht richtig! Wenn du von der Menstruierenden sprichst, wo es sich um ein doppeltes Verbot handelt, da ihm der Beischlaf mit der Menstruierenden und der Menstruierenden der Beischlaf mit ihm verboten ist, willst du daraus auf den Schabbat folgern, wo nur ein Verbot vorliegt? Darauf sagte er zu mir: Der Beischlaf mit minder jährigen<sup class="footnote-marker">98</sup><i class="footnote"> Nach R. Chisda (s. Note 92) ist zu erklären: der Beischlaf mit einer, die noch zu den Minderjährigen gehört.</i> [Menstruierenden] mag den Gegenbeweis liefern<sup class="footnote-marker">99</sup><i class="footnote"> dass das nicht der Grund ist, weshalb er hier mehrere Sündopfer zu bringen hat.</i>, denn da<sup class="footnote-marker">100</sup><i class="footnote"> Ed. Yen. u. Talmudausg.: <span dir="rtl">שאין בה</span>.</i> handelt es sich ja nur um ein Verbot<sup class="footnote-marker">101</sup><i class="footnote"> da für Minderjährige das Verbot keine Geltung hat.</i>, und doch ist er für jede ein besonderes schuldig. Darauf sagte ich zu ihm: Das ist nicht richtig! Wenn du vom Beischlaf mit Minderjährigen sprichst, wo es, wenn auch zur Zeit nicht, so doch später zutrifft, willst du daraus auf den Schabbat folgern, wo es nicht zur Zeit und auch später nicht zutrifft? Darauf sagte er zu mir: So mag der Beischlaf mit einem Vieh den Gegenbeweis liefern<sup class="footnote-marker">102</sup><i class="footnote"> wo dieser Einwand nicht zutrifft und doch für jede Beiwohnung ein besonderes Sündopfer zu bringen ist.</i>. Darauf sagte ich zu ihm: Beim [Beischlaf mit einem] Vieh steht es ebenso wie mit der Schabbatverletzung<sup class="footnote-marker">103</sup><i class="footnote"> indem es mir auch da fraglich ist, ob man für jede Beiwohnung ein besonderes Sündopfer zu bringen hat.</i>.
+
+Chapter 4
+
+Wenn jemand im Zweifel ist, ob er Unschlitt gegessen hat oder nicht gegessen hat<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Auf Grund der Ansicht von Rab, der die meisten Dezisoren folgen, erklärt R. Chija, Sohn des Rab, dass die Mischna nur von dem Falle spricht, wenn jemand von zwei vor ihm liegenden Fettstücken eines gegessen hat und dann nachträglich erfährt, dass eines von beiden Unschlitt war, und nun nicht weise, ob er das Stück Unschlitt gegessen hat oder das andere Stück. Hat jedoch nur ein Fettstück vor ihm gelegen, das er für erlaubtes Fett gehalten und deshalb gegessen hat, und er erfährt nun nachträglich, dass es zweifelhaft ist, ob es nicht vielleicht Unschlitt war, so braucht er kein Zweifel-Schuldopfer zu bringen, weil, so erklärt R. Nachman diese Ansicht von Rab, ein Zweifel Schuldopfer nur zu bringen ist, wenn etwas Verbotenes bestimmt vorgelegen hat (<span dir="rtl">איקכע איסורא</span>) und es nur zweifelhaft ist, ob man das Verbotene gegessen bezw. die verbotene Handlung damit vorgenommen hat. Hat man gewusst, dass es zweifelhaft ist, ob das Stück Fett erlaubtes Fett oder Unschlitt ist, und hat es trotzdem gegessen, ist schon aus dem Grunde kein Zweifel-Schuldopfer zu bringen, weil ein solches nur für eine unvorsätzliche Übertretung zu bringen ist, man in diesem Falle sich aber einer vorsätzlichen Übertretung schuldig gemacht hat, da man auch Fett, von dem man im Zweifel ist, ob es erlaubtes Fett ist, nicht essen darf (s. Raschi v. <span dir="rtl">אבל א׳ מחן</span> und Tosaf v. <span dir="rtl">ספק אכל</span>).</i>, oder wenn er es selbst bestimmt gegessen hat<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> er hat ein Stück, das er für erlaubtes Fett gehalten hat, gegessen und erfährt nun nachträglich, dass es Unschlitt war. Nach der Erklärung von Tosaf. dagegen gehört das <span dir="rtl">ואפילו אכל</span> zu dem vorhergehenden: wenn er im Zweifel ist, ob das, was er gegessen hat, Unschlitt war, und ferner, selbst wenn es Unschlitt war, was er gegessen hat, ob es die entsprechende Grösse hatte, auch in diesem Falle eines Doppelzweifels (<span dir="rtl">ספק ספיקא</span>) muss er ein Zweifel-Schuldopfer bringen.</i>, aber im Zweifel ist ob es die entsprechende Grösse<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> nur wenn man soviel wie eine Olivengrösse von dem Verbotenen gegessen hat, muss man dafür ein Opfer bringen.</i> hatte oder sie nicht hatte, wenn<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Ed. pr., Ven. u. Lowe add. : <span dir="rtl">ואפילו יש בו</span>. Diese Lesart spricht für die Ansicht von R. Asi (s. Talm.), dass mit dem ersten Falle in der Mischna gemeint ist, wenn nur ein Fettstück vor ihm gelegen hat. Nach der Erklärung von R. Chija gibt dieser Satz nur die nähere Ausführung zu dem vorangehenden: Wann hat er für den Zweifel, ob er Unschlitt gegessen hat oder nicht, ein Zweifel-Schuldopfer zu bringen? Wenn Unschlitt und Fett vor ihm gelegen haben, nicht aber, wenn nur ein Fettstück vor ihm gelegen hat.</i> Unschlitt und Fett vor ihm gelegen haben, er hat eines von beiden gegessen und weiss nicht, welches er gegessen hat, wenn seine Frau und seine Schwester bei ihm im Hause waren, er hat einer von ihnen beigewohnt<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> in der Meinung, dass es seine Frau ist. Der Ausdruck: <span dir="rtl">שגג באחת מהן</span> ist hier eigentlich nicht korrekt, die Mischna gebraucht ihn hier nur, weil er so in der folgenden Mischna, wo er am Platze ist, steht.</i> und weiss nicht<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> es kommen ihm hinterher Zweifel.</i>, welcher von beiden, Schabbat und Wochentag, er hat an einem von beiden<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> z. B. um die Abendzeit am Freitag oder am Sonnabend.</i> eine Arbeit getan und weiss nicht, an welchem von beiden<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> ob es bereits oder noch Schabbat war.</i>, so bringt er ein Zweifel-Schuldopfer.
+Ebenso wie man, wenn man Unschlitt und noch ein Mal Unschlitt<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Ed. Lowe : <span dir="rtl">חלב ודם</span>.</i> in einem Nichtwissen gegessen hat, nur ein Sündopfer zu bringen hat, so hat man, wenn man [im gleichen Falle] sich der Übertretungen nicht mit Bestimmtheit bewusst ist<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> wenn man von mehreren Stücken erlaubten und verbotenen Fetts zwei Stücke, die man für erlaubtes Fett gehalten hat, in einem Nichtwissen gegessen hat, und nun nachträglich im Zweifel ist, ob es nicht verbotene Fettstücke waren (s. Note 2).</i>, nur ein [Zweifel-] Schuldopfer<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">אשם תלוי</span>.</i> zu bringen, und ebenso wie man, wenn einem in der dazwischen liegenden Zeit das Begangene<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> dass man Unschlitt gegessen hat.</i> zum Bewusstsein gekommen ist, für jedes ein besonderes Sündopfer zu bringen hat, so hat man auch [im gleichen Falle <sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> wenn man, nachdem man das erste Stück gegessen, in Zweifel gekommen ist, ob es nicht Unschlitt war.</i> ] für jedes ein besonderes Zweifel-Schuldopfer zu bringen. Ebenso wie man, wenn man Unschlitt und Blut und Übriggelassenes und Verworfenes in einem Nichtwissen gegessen hat, für jedes ein besonderes Opfer zu bringen hat<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> S. oben III, 2.</i>, so hat man, wenn man sich der Übertretungen nicht mit Bestimmtheit bewusst ist, für jedes ein besonderes Zweifel-Schuldopfer zu bringen. Wenn Unschlitt und Übriggelassenes vor ihm gelegen haben, er hat eines von beiden gegessen<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> indem er geglaubt hat, dass es erlaubtes Fett sei.</i> und weise nicht, welches von ihnen er gegessen hat, wenn seine menstruierende Frau und seine Schwester bei ihm im Hause waren, er hat sich unvorsätzlich mit einer von beiden vergangen<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> indem er geglaubt hat, dass es seine Frau und sie nicht in menstruierendem Zustande sei.</i> und weiss nicht, mit welcher von ihnen er sich vergangen hat, Schabbat und Versöhnungstag<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> wenn Freitag oder Sonntag Versöhnungstag war (s. Menach. XI Note 67 a).</i>, er hat in der Abend-Dämmerung<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">בין השמשות</span> heisst im Rabbinischen eine Zeit zwischen dem Untergang der Sonne und dem Eintritt vollständiger Dunkelheit, von der es zweifelhaft ist, ob sie noch zu dem vorangehenden Tage gehört oder schon zu dem folgenden oder teils zu diesem und teils zu jenem. Wann dieser Zeitabschnitt beginnt und wie lange er dauert, darüber gehen die Ansichten auseinander (s. Sabb. 34b).</i> eine Arbeit getan<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> in der Annahme, dass es Wochentag sei.</i> und weiss nicht, an welchem von beiden, so muss er, sagt R. Elieser, ein Sündopfer bringen<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> da er doch in jedem Falle eine Sünde begangen hat, für die er ein Sündopfer zu bringen hat.</i>; R. Josua spricht ihn davon frei<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> weil es (Lev. 4,23) heisst: <span dir="rtl">או הודע אליו חטאתו אשר חטא <sub>״</sub>בה״</span> „wenn ihm seine Sünde, durch die er sich versündigt hat, bekannt geworden ist“, das heisst nach R. Josua: nur wenn ihm speziell die Sünde, durch die er sich vergangen hat, bekannt geworden ist, nicht aber wenn er im Zweifel ist, welche Sünde er begangen hat.</i>. Darauf sagte R. Jose: Darin gehen ihre Ansichten nicht auseinander<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> sondern stimmt auch R. Elieser, der den Schriftvers nicht wie R. Josua deutet, der Ansicht des R. Josua zu.</i>, dass jemand, der in der Dämmerung eine Arbeit getan, keines zu bringen braucht, da nehme ich an<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> da es zweifelhaft ist, ob die Zeit der Dämmerung ganz zu dem vorhergehenden oder ganz zu dem folgenden oder teils zu dem vorhergehenden und teils zu dem folgenden Tage gehört.</i>, dass er einen Teil der Arbeit an dem einen Tage und einen Teil an dem folgenden getan hat<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> und deshalb für keine von beiden Übertretungen ein Sündopfer zu bringen hat, da ein solches nur für das Verrichten einer ganzen Arbeit zu bringen ist.</i>. Worin sind sie verschiedener Ansicht? Wenn er sie mitten am Tage getan hat und nicht weiss, ob er sie am Schabbat getan hat oder am Versöhnungstage, oder wenn er eine Arbeit getan hat und nicht weiss, welche Art<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> Ed. Lowe fehlt: <span dir="rtl">מעין</span>. J. Ettlinger erklärt das <span dir="rtl">מעין איזו מלאכת</span>: nur wenn er nicht weiss, welche Arbeit er getan, und auch nicht, zu welcher von den 39 Hauptarbeiten dieselbe gehört hat, weiss er aber, zu welcher Hauptarbeit sie gehört hat, nur nicht, welche von den abgeleiteten Arbeiten es war, muss er auch nach Ansicht des R. Josua ein Sündopfer bringen.</i> Arbeit er getan hat<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> d. h. nicht mehr weiss, welche von den an dem Tage verbotenen Arbeiten er getan hat.</i>, da sagt R. Elieser<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">שר׳ אליעזר</span>.</i>, dass er ein Sündopfer zu bringen hat, und R. Josua spricht ihn davon frei. Darauf sagte R. Jehuda: R. Josua spricht ihn auch von einem Zweifel-Schuldopfer<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> weil es beim Zweifel-Schuldopfer (Lev. 5,17) heisst: <span dir="rtl">ולא ידע</span> „wenn er nicht weiss“, ob er sich versündigt hat, nur in diesem Falle muss er ein Zweifel-Schuldopfer bringen, nicht aber, wenn er, wie in diesen Fällen, bestimmt weiss, dass er eine Sünde begangen hat, für die er ein Sündopfer zu bringen hat, und nur im Zweifel ist, welche Sünde.</i> frei.
+R. Simon<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> Ed. Löwe: <span dir="rtl">ר׳</span> <span dir="rtl">ישמעאל</span> (vgl. Sifra zu Lev. 4, 23).</i> aus Schesur und R. Simon sagen: Sie sind nicht verschiedener Ansicht bei etwas, das den gleichen Namen hat<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> wenn jemand z. B. im Zweifel ist, ob er Früchte von diesem Feigenbäume abgepflückt hat oder von einem anderen, in diesem Falle muss er auch nach R. Josua ein Sündopfer bringen (s. Note 21).</i>, worin sind sie verschiedener Ansicht? Bei etwas, das zwei verschiedene Namen hat<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> wenn er z. B. im Zweifel ist, ob er gesät oder geerntet hat, oder auch nur, ob er Feigen abgepflückt oder Trauben abgelesen hat.</i>, da sagt R. Elieser, dass er ein Sündopfer zu bringen bat<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> weil er in jedem Falle etwas Sündhaftes begangen hat.</i>, und R. Josua spricht ihn davon frei<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> obgleich er in jedem Falle eine Sünde begangen hat, weil er nicht weiss, durch welche Handlung er die Sünde begangen hat, ob durch Säen oder Ernten bzw. durch das Abpflücken von Feigen oder Ablesen von Trauben. Nach den Ausführungen im Tamud bezieht sich indes dieser Ausspruch des R. Simon aus Schesur und des R· Simon gar nicht auf den in der vorhergehenden Mischna besprochenen Fall, dass jemand im Zweifel ist über die Handlung, durch welche er sich versündigt hat (s. Tosaf. 20 a v. <span dir="rtl">היינו ר׳ שמעון</span>), sondern, wie aus der nachfolgenden Äusserung des R. Jehuda hervorgeht, auf den Fall, dass jemand anstatt der eigentlich von ihm beabsichtigten Arbeit eine andere getan hat, die er allerdings, so nimmt Raba an, auch tun wollte, aber erst nachdem er die erstere getan; denn wenn er überhaupt nicht die Absicht hatte, die von ihm getane Arbeit zu tun, brauchte er nach aller Ansicht kein Sündopfer zu bringen, da für das Schabbatverbot der Grundsatz gilt, dass man nur dann ein Sündopfer zu bringen hat, wenn man die Absicht hatte, die getane Arbeit zu tun. R. Simon aus Schesur und R. Simon wollen demnach sagen: wenn man die Absicht hatte, z. B. zuerst von diesem Feigenbäume Früchte abzupflücken und dann von einem anderen Feigenbäume, und man in Gedanken nun anstatt von dem Baume, von dem man zuerst pflücken wollte, zuerst Früchte von dem anderen abgepflückt hat, in diesem Falle stimmt auch R. Josua zu, dass man ein Sündopfer zu bringen hat; nur in dem Falle ist R. Josua der Ansicht, dass man kein Sündopfer zu bringen hat, wenn man die Absicht hatte, z. B. zuerst Feigen zu pflücken und dann Trauben, und man in Gedanken anstatt der Feigen zuerst die Trauben gepflückt hat, weil man da in dem Moment, wo man die Arbeit getan hat, doch nicht die Absicht hatte, diese Arbeit auszuführen.</i>. Darauf sagte R. Jehuda: Selbst wenn er die Absicht hatte, Feigen zu pflücken, und er hat Trauben gepflückt, oder Trauben zu pflücken, und er hat Feigen gepflückt<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> wo er also eine andere Fruchtart gepflückt hat, als er in dem Augenblick die Absicht hatte, auch da muss er nach Ansicht des R. Elieser ein Sündopfer bringen, weil er doch jedenfalls die Absicht hatte, auch die andere Fruchtart zu pflücken, während er nach Ansicht des R. Josua kein Sündopfer zu bringen hat (s. vor. Note), hierin stimmt also R. Jehuda mit der Ansicht des R. Simon aus Schesur und des R. Simon überein.</i>, schwarze zu pflücken, und er hat weisse gepflückt, oder weisse zu pflücken und er hat schwarze gepflückt<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> schwarze und weisse Früchte der gleichen Art gelten nach R. Jehuda als eine Art, also auch in diesem Falle, wo er die gleiche Fruchtart gepflückt hat, die er in dem Augenblick zu pflücken die Absicht hatte, braucht er nach Ansicht des R. Josua kein Sündopfer zu bringen, hierin weicht also die Ansicht des R. Jehuda von der der beiden ersten Tannaim ab.</i>, sagt R. Elieser, dass er ein Sündopfer bringen muss, und R. Josua spricht ihn davon frei. Darauf sagte R. Jehuda<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> Ed. Löwe fehlt: <span dir="rtl">אמר ר יהודח</span>, ebenso Sifra zu Lev. 4, 23. Auch Raschi hat diese Worte nicht, s. zu Talm. 19 a v. <span dir="rtl">ותמיח אני</span> und 20 a v. <span dir="rtl">ליקדם</span>, Talmudausg. (s. Maim. Comm): <span dir="rtl">אמר ר׳ שמעין</span>.</i>: Es soll mich wundern, wenn<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> d. h. warum. Raschi liesst: <span dir="rtl">ותמיח אני</span>, R. Jehuda berichtet, wie ihm die Ansicht des R. Josua überliefert worden ist, spricht aber selbst über diese Ansicht seine Verwunderung aus.</i> R. Josua ihn in diesem Falle freispricht<sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">פטר</span>.</i>. Ist es so<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> Die Mischna selbst macht den Einwand; wenn es so wäre, wie du meinst, dass man in solchen Fällen auch nach R. Josua ein Sündopfer zu bringen hat.</i>, was bedeutet denn das<sup class="footnote-marker">40</sup><i class="footnote"> Lev. 4, 23.</i>: „wodurch<sup class="footnote-marker">41</sup><i class="footnote"> aus dem hinzugefügten <span dir="rtl">״בה<sub>״</sub></span> wird nicht nur geschlossen, dass man wissen muss, durch welche Handlung man sich versündigt hat (s. oben Note 21), sondern auch, dass man diejenige Handlung begangen haben muss, die man zu begehen die Absicht hatte</i> er sich versündigt hat“? Das schliesst etwas gedankenlos Getanes aus<sup class="footnote-marker">42</sup><i class="footnote"> wenn man überhaupt nicht die Absicht hatte, die Handlung an dem Objekte vorzunehmen, sondern etwas anderes in Gedanken hatte, z. B. die Absicht hatte, eine vom Boden abgeschnittene Frucht zu zerschneiden, und dabei eine noch im Boden wurzelnde Frucht abgeschnitten hat. <span dir="rtl">מתעסק</span> == sich mit etwas beschäftigen, befassen, zu ergänzen: mit etwas anderem.</i>.
+
+Chapter 5
+
+Durch [den Genuss<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">אכל דם</span>.</i> von] Blut, das beim Schlachten von Vieh, Wild oder Geflügel herausgeflossen ist, sei es von unreinen sei es von reinen Tieren, durch Blut, das beim Abstechen<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">נחר</span> arab. <span dir="rtl">نَحَر</span> == jugulavit, nach Raschi von <span dir="rtl">נהירים</span> == von den Nasenlöchern bis zum Herzen aufreissen.</i>, Blut, das beim Losreissen<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">עקר</span> == entwurzeln, losreissen, den Schlund und die Luftröhre von ihrer Wurzel losreissen.</i> [der zu schlachtenden Teile], Blut, das beim Aderlass<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> des Tieres.</i> herausgeflossen ist, durch das ein Verbluten eintritt<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> dasjenige Blut, durch das, wenn es vollständig herausfliesst, der Tod des Tieres eintreten muss. Im Talmud finden sich die näheren Angaben darüber, welches Blut hiermit gemeint ist. Nach Tosaf. bezieht sich diese Bestimmung auch auf das Blut, das beim Schlachten, Abstechen oder Losreissen herausfliesst, auch dabei steht die Ausrottungsstrafe nur auf solches Blut, durch das ein Verbluten eintritt. Nach Maim. (<span dir="rtl">הלכות מאכלות אסורות</span> VI, 3) steht auf alles Blut, das beim Schlachten, Abstechen oder Losreissen herausfliesst, die Ausrottungsstrafe, wenn es die rote Blutfärbe hat.</i>, macht man sich schuldig<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> der Ausrottungsstrafe bzw. eines Sündopfers, wenn man soviel, wie die Grösse einer Olive ausmacht, davon genossen hat. Auf den Genuss von anderem Blut dagegen, steht nur die Geisselstrafe.</i>. Durch Blut aus der Milz<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Obgleich die Milz durch und durch bluthaltig ist, steht auf den Genuss dieses Blutes doch nicht die Ausrottungsstrafe, sondern wie auf den Genuss von Blut aus jedem anderen Körperteile nur die Geisselstrafe, wenn man es, nachdem es herausgetreten war, genossen hat; war es noch nicht herausgetreten, so ist es überhaupt nicht für den Genuss verboten.</i>, Blut aus dem Herzen<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> obgleich auch das Herz besonders reich an Blut ist. Nach Raschi und Bart. gilt dies jedoch nur für das in dem Herzfleisch sich befindende Blut, auf das in den Herzkammern angesammelte Blut dagegen steht die Ausrottungsstrafe, weil während des Schlachtens das Lebensblut dorthin gedrängt wird und sich dort ansammelt. Nach Alfasi, Ascheri und Maim. steht auf das Blut, das sich beim Schlachten des Tieres in den Herzkammern ansammelt, nur die Geisselstrafe, weil es nicht das eigentliche Herzblut ist dagegen auf das Blut, das sich beim Leben des Tieres in den Herzkammern befindet, die Ausrottungsstrafe, weil dies das eigentliche Lebensblut ist (s. Maim. <span dir="rtl">הלכות מאכלות אסורות</span> VI, 4 und R Nissim zum Alfasi).</i>, Blut aus den Eiern<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> den Hoden männlicher Tiere, nach einer anderen Erklärung: Blut, das sich in Eiern gebildet hat, die längere Zeit bebrütet worden sind. Ed. Lowe fehlt: <span dir="rtl">דם ביצים</span>.</i>, Blut von Fischen<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Von zum Genuss erlaubten Fischen ist auch das Blut zum Genuss erlaubt. Talmudausg. und ed. Ven. fehlt: <span dir="rtl">דם דגים</span>.</i>, Blut von Heuschrecken<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Von erlaubten Heuschrecken ist ebenfalls auch das Blut erlaubt.</i> und herausgepresstes<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">תמצית</span> von <span dir="rtl">מצח</span> Piel == auspressen, Blut, das nicht herausspritzt, sondern langsam, als wenn es herausgepresst würde, abfliesst.</i> Blut macht man sich nicht schuldig<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> der Ausrottungsstrafe, weil es (Lev. 17, 14) heisst: <span dir="rtl">כי נפש כל בשר דמו היא כל אכליו יכרת</span> „denn das Leben alles Fleisches ist sein Blut, jeder, der es isst, soll ausgerottet werden“, nur auf das Blut, von dem das Leben abhängt, steht die Ausrottungsstrafe.</i>. R. Jehuda sagt: Durch herausgepresstes Blut macht man sich schuldig<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> weil es (Lev. 7, 27) heisst: <span dir="rtl">כל נפש אשר תאכל כל דם ונכרתה</span>, aus dem Ausdruck <span dir="rtl">כל דם</span> aber zu entnehmen ist, dass damit auch solches Blut mit eingeschlossen werden soll, von dem man eigentlich annehmen müsste, dass darauf nicht die Ausrottungsstrafe steht, damit ist nach R. Jehuda das <span dir="rtl">דם התמצית</span> gemeint, weil als Grund für das Blutverbot angegeben wird (Lev. 17, 11): <span dir="rtl">כי הדם הוא בנפש יכפר</span>, dass das Blut bei den Opfern als Sühne gilt, hierzu aber nur <span dir="rtl">דם שהנפש יוצאה בו</span> verwendet werden darf.</i>.
+R. Akiba sagt, dass man für eine zweifelhafte Veruntreuung<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Nutzniessung von heiligem Blut.</i> ein Zweifel-Schuldopfer zu bringen hat, die Weisen sagen, dass man dafür keines zu bringen hat<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> sie sind der Ansicht, dass man ein Zweifel-Schuldopfer nur für eine Übertretung zu bringen hat, für die man, wenn man sie bestimmt begangen hat, ein Sündopfer bringen muss, nicht aber für eine Übertretung, für die man, wie es bei der Veruntreuung der Fall ist, wenn man sie bestimmt begangen hat, ein Schuldopfer zu bringen hat.</i>. Auch R. Akiba gesteht aber zu, dass er das Veruntreute nicht zu erstatten braucht, bis ihm [seine Schuld] zur Gewissheit geworden ist<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> Obgleich bei einer bestimmt begangenen Veruntreuung das Schuldopfer nicht sühnt, wenn nicht das Veruntreute vorher zurückerstattet worden ist, ist diese Zurückerstattung nach R Akiba bei einem Zweifel-Schuldopfer nicht Vorbedingung der Sühne.</i>, und dann bringt er zugleich ein Gewissheits-Schuldopfer dazu. Darauf sagte R. Tarfon: Warum soll dieser zwei Schuldopfer bringen? Er bat vielmehr das Veruntreute mit dem Fünftel dazu<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> S. Lev. 5, 16.</i> zu erstatten<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> weil ohne diese Rückerstattung das dargebrachte Opfer nicht als Gewissheits-Schuldopfer gelten kann, s. Note 17.</i> und ein Schuldopfer für zwei Selaim<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> S. Lev. 5, 16.</i> zu bringen, indem er dabei sagt: Wird es festgestellt, dass ich eine Veruntreuung begangen habe, so ist hier das von mir Veruntreute und hier mein Schuldopfer<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> R. Tarfon ist der Ansicht, dass nur bei einem Sündopfer es notwendig ist, dass man vor der Darbringung die Gewissheit erlangt haben muss, dass man die Übertretung begangen hat, ein Schuldopfer dagegen darbringen kann, auch bevor man die Gewissheit hat, dass man die Übertretung, für die man das Opfer zu bringen hat, wirklich begangen hat.</i>, bleibt es aber im Zweifel<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">ספק מעלתי</span>.</i>, so sei das Geld eine freiwillige Spende und das Schuldopfer ein Zweifel-Schuldopfer, da er ja die gleiche Opferart im Falle der Gewissheit wie der Ungewissheit zu bringen hat<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> nämlich in beiden Fällen einen Widder im Werte von zwei Selaim, als Sündopfer dagegen kann nur ein weibliches Tier dargebracht werden und es kann erst nach erlangter Gewissheit dargebracht werden.</i>.
+Darauf sagte zu ihm R. Akiba: Das, was du sagst<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">אמר ר״ע נראין דבריו</span>.</i>, leuchtet ein, wenn die Veruntreuung eine geringwertige war. Ist aber von jemand eine zweifelhafte Veruntreuung im Werte von hundert Minen begangen worden, ist es da nicht vorteilhafter für ihn, er bringt ein Schuldopfer für zwei Selaim, als dass er die zweifelhafte Veruntreuung mit hundert Minen erstattet<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> R. Tarfon ist dagegen der Ansicht, dass auch ein Zweifel-Schuldopfer ebenso wie ein Gewissheits-Schuldopfer nur sühnt, wenn das Veruntreute vorher zurückerstattet worden ist (s. Tosaf. Sabb. 71 b v. <span dir="rtl">מאן ואמר</span>). Sein Einwand gegen R. Akiba: <span dir="rtl">מה לזה מביא שתי אשמות</span> ist demnach dahin zu erklären: warum soll er zwei Schuldopfer bringen, da er doch schon bei der Darbringung des Zweifel-Schuldopfers das Veruntreute zurückerstatten muss und er dieses deshalb gleich als eventuelles Gewissheits-Schuldopfer darbringen kann.</i> ? Bei einer geringwertigen Veruntreuung stimmt demnach auch R. Akiba dem R. Tarfon<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> Auch R. Akiba stimmt demnach der Ansicht des R. Tarfon zu, dass man ein Schuldopfer darbringen kann, auch bevor man die Gewissheit hat, dass man die Übertretung, für die man es darzubringen hat, begangen hat (s. Note 21).</i> zu. Wenn eine Frau ihr Vogel-Sündopfer in einem zweifelhaften Falle<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> Talmudausg. fehlt: <span dir="rtl">ספק</span>.</i> dargebracht hat<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> S. oben 1 Note 60.</i> und, bevor es abgedrückt worden ist, wird es ihr zur Gewissheit, dass es eine unzweifelhafte Geburt war, so bringt sie es wie ein für eine unzweifelhafte [Geburt] gebrachtes dar<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> d. h. es wird nicht verbrannt, sondern von den Priestern verzehrt.</i>, da sie die gleiche Opferart im Falle der Ungewissheit wie der Gewissheit zu bringen hat<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> Als eventuelles Gewissheits-Opfer kann sie es aber, bevor sie die Gewissheit erlangt hat, nicht darbringen, da es als Zweifel-Opfer verbrannt wird, als Gewissheits-Opfer dagegen verzehrt werden müsste und nicht verbrannt werden dürfte.</i>.
+Ein Stück von Nichtheiligem und ein Stück von Heiligem, eines von beiden hat jemand gegessen, es ist aber ungewiss, welches von ihnen er gegessen hat, so ist er frei<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> S. Note 16.</i>; R. Akiba sagt: er muss ein Zweifel - Schuldopfer bringen<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> Da R. Akiba auch hier, wo es sich nur um eine geringwertige Veruntreuung handelt, entscheidet, dass man ein Zweifel-Schuldopfer zu bringen hat und nicht, wie R. Tarfon sagt, ein Schuldopfer, das eventuell auch als Gewissheits-Schuldopfer gelten soll, muss man wohl annehmen, dass R. Akiba auch bei einer geringwertigen Veruntreuung der Ansicht des R. Tarfon nicht wirklich zugestimmt hat, sondern ihm nur zugegeben hat, dass in diesem Falle nach seiner, R. Tarfons, Ansicht, wonach man ein Gewissheits-Schuldopfer, auch bevor man die Gewissheit hat, dass man gesündigt hat, bringen darf, man sich seiner Verpflichtung in dieser Weise entledigen kann, indem man ein Schuldopfer mit der Eventual-Bestimmung bringt (Tif. Jisr., vgl. Raschi Sabb. 71 b v. <span dir="rtl">למ״ד אשם ודאי</span>).</i>. Hat er auch das zweite gegessen, bringt er ein Gewissheits-Schuldopfer. Hat einer das erste gemessen, und dann ist ein anderer gekommen und hat das zweite gegessen, bringt dieser ein Zweifel-Schuldopfer und jener<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> Auch der Zweite muss ein Zweifel-Schuldopfer bringen, obgleich zu der Zeit, wo er das Stück gegessen hat, nur ein Stück vorgelegen hat, von dem es zweifelhaft ist, ob es ein ihm verbotenes Stück war, weil immerhin vorher bestimmt ein Stück vorgelegen hat, das ihm verboten war (vgl. IV Note 1).</i> ein Zweifel-Schuldopfer, dies die Worte des R. Akiba; R. Simon sagt: Beide bringen ein Schuldopfer<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> auf gemeinsame Kosten, und jeder erklärt, dass für den Fall, dass der andere derjenige ist, der das Schuldopfer zu bringen hat, er auf seinen Anteil an dem Opfertiere zu Gunsten des anderen verzichtet. In ed. pr. fehlt hier der Ausspruch des R. Simon.</i>. R. Jose sagt: Zwei können nicht ein Schuldopfer bringen<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> wie überhaupt kein Opfer, das als Sühne für eine begangene Übertretung dargebracht wird, s. weiter Mischna 8. Dagegen ist aus den Worten R. Joses nicht zu ersehen, ob er der Ansicht des R. Akiba ist, dass jeder ein Zweifel-Schuldopfer zu bringen hat, oder der Ansicht der Weisen in Mischna 2, dass für eine zweifelhafte Veruntreuung überhaupt kein Schuldopfer zu bringen ist.</i>.
+Ein Stück<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> erlaubtes Fett.</i> von Nichtheiligem und ein Stück Unschlitt, eines von beiden hat jemand gegessen, es ist aber ungewiss, welches von ihnen er gegessen hat, so bringt er ein Zweifel-Schuldopfer. Hat er auch das zweite gegessen, bringt er ein Sündopfer. Hat Einer das erste gegessen, und dann ist ein Anderer gekommen und hat das zweite gegessen, bringt dieser ein Zweifel-Schuldopfer und jener ein Zweifel-Schuldopfer, dies die Worte des R. Akiba<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> Ed. Lowe u. Talmudausg. fehlt: <span dir="rtl">דברי ר׳ עקיבא</span>. In diesem Falle muss auch nach Ansicht der Weisen jeder ein Zweifel-Schuldopfer bringen.</i>; R. Simon sagt: Beide bringen ein Sündopfer<sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> auf gemeinsame Kosten, wie oben Note 34 das gemeinsame Schuldopfer.</i>, R. Jose sagt: Zwei können nicht ein Sündopfer bringen<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> sondern jeder bringt, wie R. Akiba sagt, ein Zweifel-Schuldopfer.</i>.
+Ein Stück Unschlitt und ein Stück<sup class="footnote-marker">40</sup><i class="footnote"> erlaubtes Fett.</i> von Heiligem, eines von beiden hat jemand gegessen, es ist aber ungewiss, welches von ihnen er gegessen hat, so bringt er ein Zweifel - Schuldopfer<sup class="footnote-marker">41</sup><i class="footnote"> auch nach Ansicht der Weisen, weil er vielleicht unerlaubtes Fett gegessen hat, und selbst nach Ansicht des R. Josua (s. oben IV Note 28), weil er hier im Zweifel ist, ob er eine Sünde begangen hat, für die er ein Sündopfer, oder eine, für die er ein Schuldopfer zu bringen hat (Tif. Jis.).</i>. Hat er auch das zweite gegessen, bringt er ein Sündopfer<sup class="footnote-marker">42</sup><i class="footnote"> für den Genuss des Unschlitts.</i> und ein Gewissheits-Schuldopfer<sup class="footnote-marker">43</sup><i class="footnote"> für den Genuss von Heiligem.</i>. Hat einer das erste gegessen, und dann ist ein Anderer gekommen und hat das zweite gegessen, bringt dieser ein Zweifel-Schuldopfer und jener ein Zweifel-Schuldopfer; R. Simon sagt: Beide bringen ein Sündopfer und ein Schuldopfer<sup class="footnote-marker">44</sup><i class="footnote"> gemeinschaftlich auf gemeinsame Kosten, indem jeder seinen Anteil an dem Opfer, das er nicht zu bringen hat, dem anderen cediert.</i>. R. Jose sagt: Zwei können nicht ein Sündopfer und ein Schuldopfer bringen<sup class="footnote-marker">45</sup><i class="footnote"> sondern jeder bringt ein Zweifel-Schuldopfer.</i>.
+Ein Stück Unschlitt und ein Stück von heiligem Unschlitt, eines von beiden hat jemand gegessen, es ist aber ungewiss, welches von ihnen er gegessen hat, so bringt er ein Sündopfer;<sup class="footnote-marker">46</sup><i class="footnote"> da er in jedem Falle Unschlitt gegessen hat.</i> R. Akiba sagt: Er bringt [dazu auch<sup class="footnote-marker">47</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">אף אשם תלוי</span>.</i> ] ein Zweifel-Schuldopfer<sup class="footnote-marker">48</sup><i class="footnote"> für die zweifelhafte Veruntreuung.</i>. Hat er auch das zweite gegessen, bringt er zwei Sündopfer<sup class="footnote-marker">49</sup><i class="footnote"> wenn er das zweite erst gegessen hat, nachdem er sich bewusst geworden, dass er mit dem Essen des ersten eine Sünde begangen hat; hat er dagegen beide in einem Nichtwissen gegessen, bringt er nur ein Sündopfer.</i> und ein Gewissheits-Schuldopfer. Hat einer das erste gegessen, und dann ist ein anderer gekommen und hat das zweite gegessen, bringt dieser ein Sündopfer und jener ein Sündopfer; R. Akiba sagt: Dieser bringt ein Zweifel-Schuldopfer und jener ein Zweifel-Schuldopfer<sup class="footnote-marker">50</sup><i class="footnote"> für die zweifelhafte Veruntreuung, ausser dem Sündopfer, das jeder für das Essen von Unschlitt zu bringen hat.</i>. R. Simon sagt: Dieser ein Sündopfer und jener ein Sündopfer und beide zusammen bringen ein Schuldopfer<sup class="footnote-marker">51</sup><i class="footnote"> S. Note 34.</i>. R. Jose sagt: Zwei<sup class="footnote-marker">52</sup><i class="footnote"> Ed. Lowe u. Talmudausg.: <span dir="rtl">שניהם</span>.</i> können nicht ein Schuldopfer bringen.
+Ein Stück Unschlitt und ein Stück von übriggelassenem Unschlitt, eines von beiden hat jemand gegessen, es ist aber ungewiss, welches von ihnen er gegessen hat, so bringt er ein Sündopfer<sup class="footnote-marker">53</sup><i class="footnote"> weil er in jedem Falle Unschlitt gegessen hat.</i> und ein Zweifel-Schuldopfer<sup class="footnote-marker">54</sup><i class="footnote">weil er vielleicht auch Übriggelassenes gegessen hat. Das Verbot von <span dir="rtl">נותר</span> tritt bei demselben Stück zu dem Verbot von <span dir="rtl">חלב</span> hinzu, weil es ein <span dir="rtl">איסור מוסיף</span> ist (s. oben III Note 32), da vorher das <span dir="rtl">חלב</span> wenigstens für den Altar erlaubt war, nachdem es <span dir="rtl">נותר</span> geworden ist, aber auch nicht auf den Altar gebracht werden darf.</i>. Hat er auch das zweite gegessen, bringt er drei Sundopter<sup class="footnote-marker">55</sup><i class="footnote"> wenn er die beiden Stücke nicht in einem Nichtwissen gegessen hat, zwei für das zweimalige Essen von Unschlitt und eines für das Essen von Übriggelassenem, im anderen Falle hat er nur zwei Sündopfer zu bringen, eines für das Unschlitt und eines für das Übriggelassene. Ein Schuldopfer für die Veruntreuung von Heiligem hat er dagegen nicht zu bringen, weil man ein solches nur zu bringen hat, wenn die Veruntreuung mindestens den Wert einer Peruta hat, ein olivengrosses Stück Unschlitt, das schon längere Zeit gelegen hat, aber nicht mehr den Wert einer Peruta zu haben pflegt.</i>. Hat Einer das erste gegessen, und dann ist ein Anderer gekommen und hat das zweite gegessen, bringt dieser ein Sündopfer und ein Zweifel-Schuldopfer und jener ein Sündopfer und ein Zweifel - Schuldopfer. R. Simon sagt: Dieser ein Sündopfer und jener ein Sündopfer und beide zusammen bringen ein Sündopfer<sup class="footnote-marker">56</sup><i class="footnote"> S. Note 34.</i>. R. Jose sagt: Jedes Sündopfer, das für eine Sünde dargebracht wird<sup class="footnote-marker">57</sup><i class="footnote"> im Gegensatz zu solchen Sündopfern, die nur dargebracht werden, damit die von ihrer Unreinheit wieder rein gewordene Person auch wieder Heiliges essen darf, s. oben I Note 66.</i>, kann nicht von zweien gemeinsam dargebracht werden.
+
+Chapter 6
+
+Wenn jemand ein Zweifel-Schuldopfer bringt, und dann kommt es ihm zur Kenntnis, dass er nicht gesündigt hat<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> so dass er gar kein Opfer zu bringen braucht, ebenso auch, wenn es ihm nachträglich zur Gewissheit wird, dass er gesündigt hat und demnach nicht ein Zweifel-Schuldopfer, das ist ein männliches Tier, sondern ein Sündopfer, das ist ein weibliches, zu bringen hat (Talm.).</i>, wenn, bevor es geschlachtet worden ist, lässt man es wieder heraus und unter der Herde weiden<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> es gilt nicht als heilig und er kann es zu jedem Gebrauche verwenden, da er es für diesen Fall, dass er vor der Darbringung Gewissheit über seine Schuld oder Unschuld erlangen wird, gar nicht geheiligt hat.</i>, dies die Worte des R. Meïr: die Weisen sagen: man lässt es weiden, bis es einen Leibesfehler bekommt, dann wird es verkauft und das Geld fällt in die Spendenkasse<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> weil er aus Besorgnis, doch vielleicht gesündigt zu haben, es für alle Fälle dem Heiligtum geweiht hat.</i>; R. Elieser sagt: Es wird dargebracht, denn wenn es nicht für diese Sünde dargebracht wird, wird es für irgend eine andere Sünde<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> die er begangen haben kann. Vgl. weiter Mischna 3.</i> dargebracht. Wenn es ihm erst, nachdem es geschlachtet ist, zur Kenntnis gekommen ist, wird das Blut fortgegossen<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> in den durch die Opferhalle fliessenden Wassergraben.</i> und das Fleisch wird nach dem Verbrennungsraum geschafft<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Nichtheiliges, das im Heiligtum geschlachtet worden ist, muss nach Temura VII, 4 gegen die Ansicht des R. Simon vergraben werden. Hier aber muss das Fleisch wie das von untauglich gewordenen Opfertieren verbrannt werden, nach den Weisen, weil es ja Fleisch von einem heiligen Tiere ist, und auch nach R. Meir, weil auch dieser der Ansicht ist, dass der Eigentümer das Tier, nachdem es geschlachtet worden ist, bevor ihm die Gewissheit seiner Sünde klar geworden ist, bedingungslos zum Opfertier bestimmt hat.</i>. Ist das Blut bereits gesprengt worden, wird das Fleisch gegessen<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Aus den Worten (Lev. 5, 18): <span dir="rtl">והוא לא ידע ונסלח לו</span> „er hatte nicht die Gewissheit, so soll ihm verziehen werden“ wird geschlossen, dass es das Kennzeichen des Zweifelschuldopfers ist, dass man bei der Sprengung des Blutes, durch das die Sühne vollzogen wird, noch im Zweifel ist, ob man die Sünde begangen hat, das Opfer ist demnach vorschriftsmässig als Zweifelschuldopfer dargebracht und das Fleisch wird deshalb nicht verbrannt, sondern verzehrt. Talmudausg.: <span dir="rtl">והנשר קיים יאכל</span>.</i>. R. Jose sagt: Auch wenn das Blut noch im Becher ist, wird es gesprengt und das Fleisch wird gegessen<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> R. Jose ist der Ansicht, dass auch zur Darbringung nicht Geeignetes durch das Hineintun in das Opfergefäss geheiligt wird und dass, wenn das Blut zum Sprengen geeignet ist und bereit steht, es ebenso ist, als wenn es bereits gesprengt wäre, deshalb gilt auch hier die Sühne als bereits vollzogen, wenn sich das Blut auch noch im Becher befindet.</i>.
+Beim Gewissheits-Schuldopfer ist es nicht so. Wenn<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> es ihm zur Kenntnis gekommen ist, dass er die Sünde nicht begangen hat.</i>, bevor es geschlachtet worden ist, lässt man es wieder heraus und unter der Herde weiden<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> S. Note 2. Hier stimmen auch die Weisen der Ansicht des R. Meïr zu, weil er der bestimmten Meinung gewesen ist, gesündigt zu haben, und deshalb das Tier sicher auch nur für diesen Fall zum Opfer bestimmt hat.</i>, wenn, nachdem es geschlachtet ist, wird es vergraben<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> wie jedes nichtheilige Tier, das im Heiligtum geschlachtet worden ist.</i>. Ist das Blut bereits gesprengt worden, schafft man das Fleisch nach dem Verbrennungsraum<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Eigentlich müsste auch in diesem Falle das Fleisch vergraben werden, nach der Erklärung von Rabba im Talmud lässt sich deshalb dieser Ausspruch mit dem Grundsatz, dass Nichtheiliges, das im Heiligtum geschlachtet worden ist, vergraben werden muss, gar nicht vereinigen. Rab Aschi dagegen erklärt, dass trotz dieses Grundsatzes das Fleisch aus dem Grunde hier verbrannt wird, weil dieser Fall doch äusserlich dem Falle ähnlich ist, dass ein Opfer nach dem Sprengen des Blutes untauglich geworden ist, und man, wenn das Fleisch vergraben wird, zu der irrigen Meinung Anlass geben würde, dass auch Fleisch von Opfertieren, das erst nach der Sprengung des Blutes untauglich geworden ist, vergraben werden muss.</i>. Beim zur Steinigung verurteilten Ochsen ist es nicht so<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> wie beim Zweifelschuldopfer, sondern hier stimmen auch die Weisen zu, dass das Tier wieder freigegeben wird, wenn vor seiner Tötung sich herausstellt, dass es irrtümlich verurteilt worden ist (Raschi und Bart.). Maim. erklärt: nicht so wie beim Gewissheits-Schuldopfer, dass das Tier, wenn es bereits getötet war, vergraben werden muss.</i>. Wenn<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> seine Unschuld sich herausstellt.</i>, bevor er gesteinigt worden, lässt man ihn frei und wieder unter der Herde weiden, wenn, nachdem er gesteinigt worden, ist Nutzniessung von ihm erlaubt. Bei der durch den Genickschlag zu tötenden Färse ist es nicht<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> wie beim Zweifel-Schuldopfer (Raschi und Bart.), nach Maim.: wie bei dem zur Steinigung verurteilten Ochsen, dass das Tier, wenn es bereits getötet war, zur Nutzniessung erlaubt ist.</i> so. Wenn<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> bekannt wird, wer den Erschlagenen getötet hat.</i>, bevor sie durch den Genickschlag getötet ist, lässt man sie wieder frei und wieder unter der Herde weiden, wenn, nachdem sie durch den Genickschlag getötet ist, wird sie an der Stelle vergraben<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> wie ein zu Recht durch den Genickschlag getötetes Kalb, s. Temur. VII, 4.</i>, denn, da sie vom Anfang an für eine unbekannt von wem begangene Tat<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">על ספק</span> d. h. für eine Tat, über die man im Zweifel ist, wer sie begangen hat.</i> gebracht worden ist, hat sie, nachdem sie diese gesühnt<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> als Sühne für die, unbestimmt von wem, begangene Tat gelötet worden ist.</i>, ihre Bestimmung erfüllt<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> wörtlich: es ist als Sühne für den Zweifel dahingegangen. Mit der Tötung des Tieres ist die Sühne vorschriftsmässig vollzogen worden, da in dem Augenblicke der Täter ja noch unbekannt war, und ist deshalb auch der Leichnam wie der jedes anderen zu Recht durch den Genickschlag getöteten Kalbes zu behandeln.</i>.
+R. Elieser sagt: Man kann ein Zweifels-Schuldopfer jeden Tag<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> an dem man überhaupt ein Privatopfer darbringen darf, demnach mit Ausnahme der Schabbate und Feiertage.</i> und zu jederzeit<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> selbst an dem Tage, an dem man bereits ein solches dargebracht hat, s. weiter Note 26. J. Ettlinger im <span dir="rtl">ערוך לנר</span>.)</i>, wann man will, freiwillig geloben<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> als freiwillige Gabe (<span dir="rtl">נדבה</span>), auch wenn man gar nicht im Zweifel ist, ob man nicht vielleicht eine Sünde begangen hat.</i>, ein solches Opfer neontinan<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> Ed. Ven., Lowe u. Talmudausg.: <span dir="rtl">הוא היה נקרא</span>.</i>: Gewissenhaftigkeits-Schuldopfer<sup class="footnote-marker">24a</sup><i class="footnote"> wörtlich: Schuldopfer der Frommen, das nur aus frommer Hingebung dargebracht wurde.</i>. Man sagte von Baba, Sohn des Buti, dass er jeden Tag ein Zweifel-Schuldopfer freiwillig darbrachte, ausser an dem Tage nach dem Versöhnungstage, er sagte: Bei dem Heiligtume hier! Wenn man mich lassen würde, würde ich auch da eines bringen<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> weil er gleichfalls der Ansicht war, dass man ein solches freiwillig bringen darf, selbst wenn es wie am Tage nach dem Versöhnungstage ausgeschlossen ist, dass man verpflichtet sein könnte, ein Sündopfer zu bringen.</i>, aber man wendet mir ein: Warte, bis du wieder in einen Zweifel hast kommen können<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">עד שתכנס לבית הספק</span>: bis du wieder in einen [Zeit] - Raum eingetreten bist, wo ein Zweifel, ob du vielleicht ein Opfer zu bringen verpflichtet bist, überhaupt berechtigt ist. Nach der Ansieht derer, die dieses einwendeten, darf man ein Zweifel-Schuldopfer wohl bringen, auch wenn kein bestimmter Anlass zu dem Zweifel vorliegt, dass man vielleicht eine Sünde begangen hat, für die man ein Sündopfer zu bringen hat, aus der bloßen Befürchtung, dass man vielleicht eine solche Sünde begangen haben könnte, nach dem Talmud selbst für die bloße Befürchtung, vielleicht eine Sünde begangen zu haben, für deren Übertretung man kein Sündopfer zu bringen hat, nicht aber als rein freiwillige Gabe wie nach Ansicht des R. Elieser. Eine solche Befürchtung ist aber eine zu weit gehende, wenn noch nicht ein voller Tag vergangen ist, seitdem man ein solches Opfer dargebracht hat. Deshalb darf man am Tage nach dem Versöhnungstag kein Zweifel-Schuldopfer darbringen, weil der Versöhnungstag auch die Sünden sühnt, die an ihm selbst begangen worden sind.</i>. Die Weisen aber sagen: Ein Zweifel-Schuldopfer darf man nur für etwas bringen, auf dessen absichtliches Begehen die Ausrottungsstrafe steht und für dessen unabsichtliches Besehen ein Sündopfer zu bringen ist.
+Die, welche Sündopfer oder Gewissheits-Schuldopfer zu bringen haben, sind verpflichtet, auch wenn der Versöhnungstag darüber hingegangen ist, sie nach dem Versöhnungstage darzubringen, die, welche Zweifel - Schuldopfer zu bringen haben, sind nicht dazu verpflichtet<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> weil es von der Söhne des Versöhnungstages heisst (Lev. 16, 30) <span dir="rtl">מכל חטאתיכם לפני הי תטהרו</span> „von allen euren Sünden vor dem Ewigen sollt ihr rein werden“, das heisst: solche Sünden, von denen, wie es beim Zweifel-Schuldopfer der Fall ist, nur Gott weiss, dass man sie begangen hat, sühnt der Versöhnungstag, nicht aber Sünden, von denen man selbst weiss, dass man sie begangen hat, und für die man deshalb ein Schuld- oder Sündopfer zu bringen hat.</i>. Wer in Zweifel gerät, am Versöhnungstage selbst eine Sünde begangen zu haben<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> für die er ein Sündopfer zu bringen hätte.</i>, und sei es selbst kurz vor Eintritt der Nacht, ist nicht dazu verpflichtet<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> ein Zweifel Schuldopfer dafür zu bringen.</i>, weil der ganze Tag sühnt.
+Eine Frau, die ein Zweifel-Vogel-Sündopfer zu bringen hat<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> für eine zweifelhafte Geburt, s. I. Note 60.</i>, ist verpflichtet, auch wenn der Versöhnungstag darüber hingegangen ist, es nach dem Versöhnungstage zu bringen, weil es sie erst wieder in die Lage versetzt, von den Opfern zu essen<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> da der Versöhnungstag nur die etwa begangene Sünde sühnt, durch das Opfer sie aber nicht nur gesühnt, sondern auch erst wieder in den Zustand vollkommener Reinheit versetzt wird, dass sie Heiliges wieder gemessen kann (s. II. Note 1).</i>. Ein Vogel-Sündopfer, das für einen Zweifelsfall gebracht worden ist, muss, wenn es ihr erst, nachdem es abgedrückt worden, zur Kenntnis gekommen ist, [dass sie keines zu bringen hatte,] vergraben werden<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> Es ist dieses nur eine rabbinische Verordnung. Da es sich herausgestellt hat, dass sie überhaupt kein Opfer zu bringen hatte, ist das Tier gar kein Opfertier gewesen und müsste es deshalb, wenn auch nicht zum Genuss, da es nicht vorschriftsmässig geschlachtet, sondern durch Abdrücken getötet worden ist, so doch für jede andere Nutzniessung erlaubt sein. Auch nichtheilige im Heiligtum geschlachtete Tiere sind allerdings für jede Nutzniessung verboten, jedoch nur dann, wenn sie vorschriftsmässig geschlachtet worden sind. Trotzdem haben die Rabbinen angeordnet, dass das Fleisch vergraben werden muss, damit man nicht zu der irrigen Meinung kommt, dass auch sonst ein für den Zweifelfall dargebrachtes Vogel-Sündopfer, das nicht gegessen werden darf (s. I Note 60), zur Nutzniessung erlaubt ist, während doch Heiliges, das nicht gegessen werden darf, auch zu jeder Nutzniessung verboten ist. So erklären Raschi und Bart. Entsprechend der Bestimmung beim Zweifel-Schuldopfer (s. Mischna 1), dass in dem Falle, wenn es dem Darbringenden erst nach der Sprengung des Blutes zur Kenntnis gekommen ist, dass er nicht gesündigt hat, das Fleisch wie das von jedem anderen Zweifel-Schuldopfer verzehrt wird, müsste eigentlich auch hier das Opfer nicht vergraben, sondern wie jedes andere Zweifel-Vogel-Sündopfer verbrannt werden. Da aber hier, auch bevor ihr zur Kenntnis gekommen war, dass sie gar kein Opfer zu bringen hatte, das Fleisch für den Genuss verboten war, weil sie vielleicht gar kein Opfer zu bringen hatte, hat es hier, nachdem dies nun zur Gewissheit geworden ist, mehr Ähnlichkeit mit Nichtheiligem, das im Heiligtum geschlachtet worden ist, und haben deshalb die Rabbinen angeordnet, dass es ebenso wie dieses vergraben werden muss (Tif. Jis.).</i>.
+Wenn jemand zwei Selaim für ein Schuldopfer abgesondert<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> Für die meisten Arten von Schuldopfern ist dieser Wert als Mindestwert vorgeschrieben (s. Lev. 6, 15).</i> und dafür zwei Widder zu Schuldopfern gekauft hat, so wird, wenn der eine von ihnen zwei Selaim wert ist<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote">wenn er nachträglich im Preise gestiegen ist und jetzt, wo er ihn darbringen will, zwei Selaim wert ist.</i>, dieser als sein Schuldopfer dargebracht<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> da der Wert massgebend ist, den das Tier zur Zeit der Darbringung hat.</i>, und den anderen lässt man weiden, bis er einen Leibesfehler bekommt, dann wird er verkauft und das Geld fällt der Spendenkasse zu<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> da er für Geld, das zum Schuldopfer bestimmt war, gekauft worden ist, kann er nicht selbst als Ganzopfer dargebracht werden, sondern muss erst, nachdem er einen Fehler bekommen hat, verkauft werden, und der Erlös fällt dann als Überschuss von einem Schuldopfer der Spendenkasse zu (s. Schek. II, 5).</i>. Hat er dafür zwei Widder zu nichtheiligem Gebrauch gekauft<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> somit das zum Ankauf eines Schuldopfers geheiligte Geld veruntreut, so dass er nun ausser dem Schuldopfer, das er dafür darzubringen hatte und das er nun, da er das dafür bestimmte Geld veruntreut hat, ersetzen muss, auch noch ein Fünftel des Wertes desselben, also von den zwei Selaim, und ein Schuldopfer für die Veruntreuung zu bringen hat.</i>, von denen der eine<sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> jetzt.</i> zwei Selaim und der andere zehn Sus<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> das sind 2 Selaim — 8 Sus zuzüglich des hinzuzufügenden Fünftels (<span dir="rtl">חומש מלבר</span> s. Arach. VII Note 16) von 2 Sus.</i> wert ist, so wird der, der zwei Selaim wert ist, als sein Schuldopfer<sup class="footnote-marker">40</sup><i class="footnote"> damit ist hier das Schuldopfer gemeint, das er als Sühne für die begangene Veruntreuung zu bringen hat.</i> dargebracht, und der zweite für das von ihm Veruntreute<sup class="footnote-marker">41</sup><i class="footnote"> als Ersatz für das von ihm Veruntreute, nämlich die zwei zum Schuldopfer bestimmt gewesenen Selaim zuzüglich des hinzuzufügenden Fünftels. Da die veruntreuten zwei Selaim für ein Opfer bestimmt waren, muss auch für den dafür zu leistenden Ersatz ein entsprechendes Opfer dargebracht werden (s. Maim. <span dir="rtl">הלכות מעילה</span> IV, 7). So erklären Maim. und Raschi. Nach Bart. dagegen wird das erste Tier als sein Schuldopfer, d. h. als das Schuldopfer, für das er die beiden Selaim abgesondert hatte, dargebracht und das zweite, das 10 Sus wert ist, muss er dem Tempel-Verwalter als Ersatz für die von ihm veruntreuten zwei Selaim zuzüglich des Fünftels geben, ein Schuldopfer als Sühne für die Veruntreuung muss er aber ausserdem noch darbringen. Er ist also der Ansicht, dass der Ersatz nur dem Heiligtume zugute kommt, er selbst aber ausser dem geleisteten Ersatz das vorher schuldige Schuldopfer auch noch darzubringen hat.</i>. Einen zum Schuldopfer und einen zu nichtheiligen Gebrauch<sup class="footnote-marker">42</sup><i class="footnote"> jeden zum Preise von einem Sela, so dass er nur einen Sela veruntreut hat.</i>, so wird, wenn der zum Schuldopfer gekaufte zwei Selaim wert ist, dieser als sein Schuldopfer<sup class="footnote-marker">43</sup><i class="footnote"> das er zu bringen hatte und für das er das Tier ja auch gekauft hat.</i> dargebracht und der zweite<sup class="footnote-marker">44</sup><i class="footnote"> wenn er jetzt ebenfalls zwei Selaim wert ist.</i> für seine Veruntreuung<sup class="footnote-marker">45</sup><i class="footnote"> als Schuldopfer, das er als Sühne für die begangene Veruntreuung zu bringen hat.</i>, und er bringt dazu noch einen Sela<sup class="footnote-marker">46</sup><i class="footnote"> als Ersatz für den veruntreuten Sela.</i> und sein Fünftel<sup class="footnote-marker">46a</sup><i class="footnote"> die der Spendenkasse zufallen. Da das Schuldopfer, für das er die zwei Selaim bestimmt hatte, schon für den einen Sela, den er für das eine Tier ausgegeben hat, dargebracht worden ist, würde der zweite Sela, auch wenn er ihn nicht veruntreut hätte, als Überschuss von einem Schuldopfer der Spendenkasse zugefallen sein, deshalb fällt auch der dafür zu leistende Ersatz der Spendenkasse zu.</i>.
+Wenn jemand ein Sündopfer abgesondert hat und gestorben ist, darf es nach ihm<sup class="footnote-marker">47</sup><i class="footnote"> Talmudausg. <span dir="rtl">אחריו</span>.</i> nicht sein Sohn darbringen<sup class="footnote-marker">48</sup><i class="footnote"> selbst nicht, wenn dieser auch ein Sündopfer darzubringen hat.</i>, auch darf man nicht das von einer Sünde für eine andere Sünde bringen, selbst nicht<sup class="footnote-marker">49</sup><i class="footnote"> Talmudausg. <span dir="rtl">אפילו הפריש</span>.</i> das für Unschlitt, das man gestern gegessen hat, für Unschlitt, das man heute gegessen hat, denn es heisst<sup class="footnote-marker">50</sup><i class="footnote"> Lev. 4, 28.</i>: „sein Opfer für seine Sünde“, es muss sein für seine Sünde<sup class="footnote-marker">51</sup><i class="footnote"> für die Sünde, für die es abgesondert worden ist.</i> bestimmtes Opfer sein.
+Man darf für das für ein Schaf Geheiligte<sup class="footnote-marker">52</sup><i class="footnote"> für das zum Ankauf eines Schafes für ein Sündopfer bestimmte Geld.</i> eine Ziege<sup class="footnote-marker">53</sup><i class="footnote"> Als Sündopfer kann sowohl ein Schaf wie eine Ziege dargebracht werden.</i>, für das für eine Ziege Geheiligte ein Schaf, für das für ein Schaf oder für eine Ziege Geheiligte Turteltauben oder junge Tauben<sup class="footnote-marker">54</sup><i class="footnote"> die derjenige darzubringen hat, dessen Vermögen nicht ausreicht, ein Schaf oder eine Ziege darzubringen.</i>, für das für Turteltauben oder junge Tauben Geheiligte ein Zehntel Efa<sup class="footnote-marker">55</sup><i class="footnote"> das derjenige darbringt, dessen Vermögen auch nicht für ein Taubenpaar ausreicht.</i> darbringen. Wie ist das? Hat man [Geld] für ein Schaf oder für eine Ziege abgesondert und ist verarmt<sup class="footnote-marker">56</sup><i class="footnote"> Im Sifra wird aus dem Ausdruck <span dir="rtl">די שה</span> (Lev. 5, 7) geschlossen dass auch wenn man im Besitze eines Lammes ist, wenn mau dasselbe als Opfer darbringen müsste, das Zurückbleibende aber nicht mehr für den eigenen Lebensbedarf ausreichen würde, man zu denen zählt, deren Vermögen nicht für ein Lamm ausreicht.</i>, kann man dafür Geflügel bringen, ist man [noch mehr] verarmt, kann man dafür ein Zehntel Efa bringen<sup class="footnote-marker">57</sup><i class="footnote"> und das übrig bleibende Geld für sich selbst verwenden. Obgleich man sonst den zurückbleibenden Rest von dem Gelde, das zum Ankauf eines Opfers bestimmt war, nicht zu profanen Zwecken verwenden darf, ist dies hier erlaubt, weil es sowohl bei dem, der ein Schaf, wie bei dem, der ein Taubenpaar als Sündopfer darbringt (Lev. 5, 6 u. 10) heisst: <span dir="rtl">וכפר עליו הכהן מחטאתו</span> er kann auch durch einen Teil „von seinem Sündopfer“ d. h. von dem zum Sündopfer bestimmten Gelde gesühnt werden, wenn er nämlich inzwischen verarmt ist, so dass sein Vermögen nicht mehr für die Darbringung eines Schafes bzw. eines Taubenpaares ausreicht, der ganze Geldbetrag gilt sodann als durch das an seine Stelle tretende geringwertigere Opfer profan geworden, und er darf deshalb den übrig bleibenden Rest für sich verwenden.</i>. Hat man [Geld] für ein Zehntel Efa abgesondert und ist vermögend geworden, kann man dafür Geflügel bringen, ist man [noch] vermögender geworden, kann man dafür ein Schaf oder eine Ziege bringen<sup class="footnote-marker">58</sup><i class="footnote"> d. h. man kann das Geld mit dafür verwenden, indem man nur soviel hinzugibt, wie für den Ankauf eines Taubenpaares bzw. eines Schafes oder einer Ziege nötig ist. Dieses wird daraus geschlossen, weil es bei dem, der ein Zehntel Efa darbringt, heisst: <span dir="rtl">וכפר עליו הכהן <sub>״</sub>על חטאתו״</span>, er kann auch dadurch gesühnt werden, dass er, wenn er vermögender geworden ist, „zu diesem seinen Sündopfer“ etwas hinzulegt, um für das Ganze dann ein Taubenpaar bzw. ein Schaf oder eine Ziege zu kaufen. Dass dasselbe auch gestattet ist, wenn er ein Taubenpaar darbringen wollte und jetzt ein Schaf oder eine Ziege darbringen muss, ergibt sich aus der Erwägung, dass es sich in ersterem Falle um die Verwendung von zu einem Mehlopfer bestimmten Gelde für ein Tieropfer, in diesem Falle aber nur um die Verwendung von zu einem Tieropfer bestimmten Gelde für eine andere Art von Tieropfer handelt.</i>. Hat man<sup class="footnote-marker">59</sup><i class="footnote"> Dieser Absatz bis zum Schluss der Mischna fehlt in den Talmudausgaben.</i> ein Schaf oder eine Ziege abgesondert und es ist fehlerhaft geworden<sup class="footnote-marker">60</sup><i class="footnote"> Mischnaausg.: <span dir="rtl">ונסתאבו</span>.</i>, so kann man<sup class="footnote-marker">61</sup><i class="footnote"> wenn man inzwischen verarmt ist.</i>, wenn man will, für den Erlös Geflügel bringen. Hat man Geflügel abgesondert und es ist fehlerhaft geworden<sup class="footnote-marker">62</sup><i class="footnote"> durch Fehlen eines Gliedes, s. Sebach. VII Note 42.</i>, kann man nicht für den Erlös ein Zehntel Efa bringen, da Geflügel nicht ausgelöst werden darf<sup class="footnote-marker">63</sup><i class="footnote"> S. Menach. XII Note 6.</i>.
+R. Simon sagt: Überall<sup class="footnote-marker">64</sup><i class="footnote"> wo man sowohl ein Schaf wie eine Ziege als Opfer darbringen kann.</i> werden Schafe vor den Ziegen genannt, daraus könnte man folgern, [es geschehe darum,] weil sie ihnen vorzuziehen sind, darum heisst es<sup class="footnote-marker">65</sup><i class="footnote"> Lev. 4, 32.</i>: „wenn er ein Schaf als sein Opfer zum Sündopfer bringt“ <sup class="footnote-marker">66</sup><i class="footnote"> Nach dem vorhergehenden Absatz kann man auch eine Ziege als Sündopfer darbringen, hier wird also die Ziege vor dem Schaf genannt.</i>, das lehrt, dass sich beide gleichwertig sind. Überall werden Turteltauben vor den jungen Tauben genannt, daraus könnte man folgern, [es geschehe darum,] weil sie ihnen vorzuziehen sind, darum heisst es<sup class="footnote-marker">67</sup><i class="footnote"> Lev. 12, 6.</i>: „und eine junge Taube oder eine Turteltaube zum Sündopfer“, das lehrt, dass beide gleichwertig sind. Überall<sup class="footnote-marker">68</sup><i class="footnote"> bei den Geboten, die man sowohl gegen den Vater wie gegen die Mutter zu erfüllen hat.</i> wird der Vater vor der Mutter genannt, daraus könnte man folgern, dass die Pflicht, den Vater zu ehren, eine weitergehende<sup class="footnote-marker">69</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">קודם</span>.</i> ist als die, die Mutter zu ehren, darum heisst es<sup class="footnote-marker">70</sup><i class="footnote"> Lev. 19, 3.</i>: „ihr sollt ein jeder seine Mutter und seinen Vater ehrfürchten“, das lehrt, dass sich beide gleichstehen, die Weisen aber haben gesagt: Der Vater geht der Mutter überall vor, weil er und seine Mutter verpflichtet sind, den Vater zu ehren<sup class="footnote-marker">71</sup><i class="footnote"> Die Frau ist verpflichtet, ihren Mann zu ehren, weil sie von ihm unterhalten wird.</i>. Ebenso ist es inbezug auf Torakenntnis, wenn der Sohn sie von dem Lehrer<sup class="footnote-marker">72</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">לפני הרב</span> d. h. dadurch dass er vor ihm gesessen und gelernt hat, nach Maim. jedoch nur, wenn er den grössten Teil seines Wissens von ihm empfangen hat (vgl. Bab. Mez. 33, 1)</i> erlangt hat, geht der Lehrer<sup class="footnote-marker">73</sup><i class="footnote"> Ed. Lowe u. Talmudausg.: <span dir="rtl">הרב קודם</span>.</i> überall<sup class="footnote-marker">74</sup><i class="footnote"> wenn es sich darum handelt, zuerst ihm oder zuerst dem Vater einen Hilfedienst zu erweisen.</i> dem Vater vor, weil er und sein Vater verpflichtet sind, seinen Lehrer<sup class="footnote-marker">75</sup><i class="footnote"> als einen Toragelehrten. Ist jedoch der Vater auch ein Toragelehrter, so geht in jedem Falle der Vater vor.</i> zu ehren.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Keritot/English/Mishnah Yomit by Dr. Joshua Kulp.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Keritot/English/Mishnah Yomit by Dr. Joshua Kulp.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c9fb264ad710f4b36160c135d843f05626a6e178
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Keritot/English/Mishnah Yomit by Dr. Joshua Kulp.txt	
@@ -0,0 +1,69 @@
+Mishnah Keritot
+משנה כריתות
+Mishnah Yomit by Dr. Joshua Kulp
+http://learn.conservativeyeshiva.org/mishnah/
+
+Mishnah Keritot
+
+
+
+Chapter 1
+
+There are in the Torah thirty-six [transgressions which are punishable with] karet:When one has intercourse with his mother, His father's wife; Or his daughter-in-law; When a man has intercourse with a male, Or with a beast, Or when a woman brings a beast upon herself; When one has intercourse with a woman and her daughter; Or with a married woman; Or with his sister; Or with his father's sister; Or his mother's sister; Or his wife's sister; Or his brother's wife; Or the wife of his father's brother; Or with a menstruating woman; One who blasphemes [the Lord]; One who worships idols; Or dedicates his children to Molech; Or has a ba’al ov; Or desecrates the Shabbat; When an unclean person eats of sacred food; Or when one enters the precincts of the Temple in an unclean state; When one eats forbidden fat, Or blood; Notar; Or piggul; When one slaughters Or offers up [a consecrated animal] outside [the Temple]; One who eats anything leavened on Pesah; One who eats Or works on Yom Kippur; One who compounds the oil [of anointing]; Or compounds incense; Or uses [unlawfully] oil of anointing; And [when one transgresses the laws of] the pesah, And circumcision from among positive commandments.
+For these [transgressions] one is liable to karet if committed intentionally, and if committed unwittingly to a hatat. If there is a doubt whether he had committed the transgression to an asham talui, except in the case of one who defiled the Temple or its consecrated things, for in that case one is liable in this case to a sliding-scale sacrifice, the words of Rabbi Meir. But the sages say: also the blasphemer [is an exception], as it says: “You shall have one law for one that acts in error” (Numbers 15:29), this excludes the blasphemer who performs no action.
+Some women [after childbirth] bring an offering which is eaten; some bring one which is not eaten, and some bring no offering at all. These bring an offering which is eaten: If a woman miscarries a fetus which has the shape of beast, or a wild animal or a bird, the words of Rabbi Meir; but the sages say: only if it has a human shape. Or if a woman miscarries a sandal-like fetus or a placenta or a fully formed fetus, or one that comes out in pieces. Similarly, if a female slave miscarries, she brings an offering which is eaten.
+The following bring an offering which is not eaten:A woman who miscarries but does not know what the miscarriage was, Or if two women who have a miscarriage, one of a kind which did not render her liable [to an offering], and the other of a kind that does render her liable [to an offering]. Rabbi Yose said: When is this so? This applies only if one went towards the east and the other towards the west, but if both remained together they bring [together] one offering which is eaten.
+The following do not bring a sacrifice:A woman who discharges a sac filled with water or with blood or with pieces of flesh; Or if the miscarriage was in the shape of fish, locust, unclean animals or reptiles; Or if the miscarriage took place on the fortieth day [after the conception], Or if it was extracted by means of a caesarean section. Rabbi Shimon declares her liable [to an offering] in the case of a caesarean section.
+If a woman miscarries on the eve of the eighty-first day: Bet Shammai say: she is exempted from an offering. But Bet Hillel say: she is liable. Bet Hillel said to Bet Shammai: what is the difference between the eve of the eighty-first day and the eighty-first day itself? Since these are considered equal with regard to [blood] uncleanness, why should they not be considered equal also with reference to the offerings? Bet Shammai said to them: No; if you said this in the case where she miscarries on the eighty-first day where it occurred at a time when she was fit to bring an offering, can you say this where she miscarries on the eve of the eighty-first day, where it did not occur at a time when she was fit to bring an offering? Bet Hillel said to them: the case of a woman who miscarries on the eighty-first day which fell on a Shabbat shall prove it, where it did not take place at a time when she was fit to bring an offering and yet she is liable to bring a [new] offering. Bet Shammai said to them: No; if you says this of the eighty-first day which fell on a Shabbat for although it is not fit for offerings of an individual, it is at least fit for communal offerings, would you maintain this concerning a woman who miscarries on the eve of the eighty-first day, seeing that the night is fit neither for offerings of the individual nor for communal offerings? As to [your argument of the uncleanness of] the blood, it proves nothing, for if she aborted within the period of cleanness the blood is unclean, and yet she is exempted from an offering.
+If a woman had five doubtful genital discharges or five doubtful births, she needs to bring only one offering, and she may eat sacrifices [immediately], and she is not liable to bring the other [offerings]. If a woman had five certain births, or five certain genital discharges, she brings one offering and may then eat sacrifices [immediately], and she is liable to bring the other offerings. It once happened in Jerusalem that the price of a pair of doves rose to a golden denar. Rabban Shimon ben Gamaliel said: By this sanctuary, I shall not go to sleep tonight before they cost but a [silver] denar! Then he entered the court and taught: if a woman had five certain births or five certain genital discharges she needs to bring only one offering, and she may then eat sacrifices, and she is not liable to bring the other [offerings]. Thereupon the price of a pair of birds stood at a quarter of a [silver] denar each.
+
+Chapter 2
+
+There are four persons who require a ceremony of atonement, and there are four who bring a sacrifice for willful as well as for inadvertent transgression. The following are those who require a ceremony of atonement: the zav, the zavah, the woman who gave birth and the metzora. Rabbi Eliezer ben Jacob said: also a convert is regarded as a person who still requires a ceremony of atonement until the blood has been sprinkled for him; the same applies to the nazirite with reference to wine, haircutting and uncleanness.
+The following bring a sacrifice for willful as well as for inadvertent transgressions:One who has intercourse with a female slave, A nazirite who has become unclean, For a false oath concerning testimony; And for a false oath concerning a deposit.
+There are five persons who bring one sacrifice for multiple transgressions, and five who bring a sacrifice of higher or lesser value. The following bring one sacrifice for multiple transgressions:One who has intercourse with a female slave several times, A nazirite who became unclean several times. One who warns his wife in regard to several men, And a metzora who has contracted skin disease several times. If he has offered the birds and then contracted the disease again, they do not count for him until he has offered his hatat. Rabbi Judah says: until he has offered his asham.
+A woman who has had several births. If she miscarried a female within eighty days of the birth of a girl, and then she again miscarried a female within eighty days of the previous [miscarriage]; or if she miscarried twins. Rabbi Judah says: she brings an offering for the first and not for the second, for the third again but not for the fourth. The following persons bring an offering of higher or lesser value: One who hears the voice (see Leviticus 5:1); One who has broken the word of his lips (Leviticus 5:4); One who while unclean has entered the sanctuary or [has partaken] of holy things, A woman after childbirth And a metzora. What is the difference between [intercourse] with a female slave and the other forbidden sexual relations? For they are not equivalent in regard to the punishment nor the sacrifice. In the case of all other forbidden sexual relations a hatat is brought, in that of a female slave an asham; In the case of the other forbidden sexual relations a female animal is brought, in that of the female slave a male; In the case of the other forbidden sexual relations man and woman are alike with respect to lashes and the sacrifice; in that of the female slave the man is unlike the woman regarding the lashes, and the woman is unlike the man regarding the sacrifice. In the case of all other forbidden sexual relations sexual contact is punishable as well as consummation, and one is liable for each act of intercourse separately. For in this the case of the female slave is more stringent in that intentional transgression is of the same status as unwitting transgression.
+To which type of female slave [does this refer]?To one who is half a slave and half a free person, as it is written: “And she has been redeemed and not redeemed” (Leviticus 19:20), the words of Rabbi Akiva. Rabbi Ishmael says: to a full female slave. Rabbi Elazar ben Azaria says: all other forbidden sexual relations are stated explicitly, and of the remainder there is only one who can be half a slave and half a free person.
+In the case of all forbidden relations, if one partner was an adult and the other a minor, the minor is exempt; If one is awake and the other asleep, the one asleep is exempt; If one is an inadvertent and the other intentional, the former is liable to a hatat, the latter to karet.
+
+Chapter 3
+
+If they said to him: you ate forbidden fat, he is liable to a hatat; If one witness says: he ate, and another says: he did not eat, or if one woman says, he ate, and another says, he did not eat, he is liable to an asham talui. If one witness says, he ate, and he himself says, I did not eat, he is exempt. If two [witnesses] say, he ate, and he himself says, I did not eat: Rabbi Meir says he is liable. Rabbi Meir said: if two witnesses are capable of bringing upon him severe penalty of death, can they not impose the less severe punishment of a sacrifice? They replied: suppose he said, I did it intentionally, would he not be exempted?
+If one twice ate forbidden fat in one spell of unawareness, he is liable to but one hatat. If one ate forbidden fat, blood, piggul and notar in one spell of unawareness, he is liable for each kind. This is an instance where different kinds [of food] are more stringent than one kind. In the following instance, however, one kind [of food] is more stringent than several kinds: if one ate half an olive-size and then again half an olive-size, both in one spell of unawareness, if of one kind he is liable, if of two kinds, he is exempted.
+Within what time must he eat them [for him to be liable]? [The time he would need] if he ate a similar amount of parched grains of corn, the words of Rabbi Meir. But the rabbis say: he must take from the beginning to the end [of his eating] no more time than is required for the eating of a peras (a half a loaf of bread) [to be liable]. If one eats unclean food or drinks unclean drinks, or if he drinks a quarter [of a log] of wine and then enters the Temple [he is liable if it takes less time] than it takes to eat a peras. Rabbi Eliezer says: if the drinking was interrupted or if he diluted it, he is exempt.
+It is possible that by one act of eating a person could become liable to four hatats and one asham:If an unclean person eats forbidden fat, which was at the same time notar of an offering, and [it was on] Yom Kippur. Rabbi Meir says: if it was on Shabbat and he carried it out, he is liable [to yet another hatat]. But they said to him: this is a different name.
+By one act of intercourse one may become liable for six hatats: If one had intercourse with his daughter, he can be guilty of incest with her because she is his daughter, his sister, his brother's wife, the wife of his father's brother, and [he can also be guilty] of intercourse with a married woman and a menstruant. If one had intercourse with his daughter’s daughter he can be guilty of incest with her because she is his daughter's daughter, his daughter-in-law, his brother's wife, the wife of his father's brother, his wife's sister, a married woman, and a menstruant. Rabbi Yose said: if the grandfather transgressed and married her first, he may thereby become guilty for offending with his father's wife. So too, if one had intercourse with his wife's daughter or her daughter's daughter.
+If one had relations with his mother-in-law he may thereby become guilty for [having relations] with his mother-in-law, his daughter-in-law, his brother's wife, the wife of his father's brother, his wife's sister, a married woman, and a menstruant. And so too, if one had intercourse with the mother of his father-in-law or of his mother-in-law. Rabbi Yohanan ben Nuri said: if one had intercourse with his mother-in-law he may thereby become guilty for [having relations] with his mother-in-law, the mother of his mother-in-law, and the mother of his father-in-law. They said to him: all these three are the same name.
+Rabbi Akiva said: I asked Rabban Gamaliel and Rabbi Joshua at the meat-market of Emmaus, where they went to buy meat for the wedding feast of Rabban Gamaliel's son: What [is the law concerning] a man who had intercourse with his sister, his father's sister and his mother's sister? Is he liable for one sacrifice for all of them, or to one [separate sacrifice] for each of them? They replied: we have heard nothing [about this], but we have heard that if one had intercourse with five menstruants in one spell of unawareness, he is liable to a sacrifice for each [act], and it seems to us that the case [you asked about] may be derived by an a fortiori conclusion (kal vehomer).
+Rabbi Akiva further asked: If a limb hangs loose from the body of a living beast, what is the law? They replied: We have heard nothing about this, but we have heard about a limb hanging loose from the body of a man, that it is clean. And thus those that were afflicted with boils used to do in Jerusalem. He would go on the eve of Pesah to the doctor, and he would cut the limb until only contact of a hairbreadth was left; he then stuck it on a thorn and then tore himself away from it. In this manner both that man and the physician could make their pesah offering. And it seems to us that your case may be derived from this by a kal vehomer.
+Rabbi Akiba asked again: If a man slaughtered five sacrifices outside [the Temple] in one spell of unawareness, what is the law? Is he liable to a separate offering for each act or only to one for them all? They replied: we have heard nothing about this. Rabbi Joshua: I have heard that if one eats an offering from five different dishes in one spell of unawareness, he is guilty of sacrilege for each of them; and it seems to me that the case in question may be inferred from this by a kal vehomer. Rabbi Shimon said: Rabbi Akiba did not ask this, but rather concerning one who ate of notar (remnant) from five sacrifices in one spell of unawareness what is the law? Is he liable only to one [offering] for all of them, or is he liable to one for each of them? They replied: we have heard nothing about this. Rabbi Joshua: I have heard that if one eats an offering from five different dishes in one spell of unawareness, he is guilty of sacrilege for each of them; and it seems to me that the case in question may be inferred from this by a kal vehomer. Rabbi Akiba replied: if this is a received tradition we accept it; but if it is only a logical deduction, there is a rebuttal. He [Rabbi Joshua] said: rebut it. He replied: It is not so. For if you hold the view with regard to sacrilege, for in this case one who gives food to another is as guilty as the one who eats it himself, and the person who causes others to derive a benefit from them is as guilty as the person who himself made use of them; furthermore, [small quantities are] reckoned together in the case of sacrilege even after the lapse of a long period, can you say it in connection with notar (remnant) where not one of these laws applies.
+Rabbi Akiba said: I asked Rabbi Eliezer: if one performed many acts of forbidden work of the same category on different Shabbats but in one spell of unawareness, what is the law? Is he liable only to one [offering] for all of them, or to a separate one for each of them? He replied to me: he is liable to a separate one for each of them. And this can be derived by through a kal vehomer. If with regard to relations with a menstruant, for which there are neither many categories nor many ways of sinning, one is still liable for each act, how much more must one be liable to separate offerings in the case of Shabbat, for which there are many categories [of work] and many ways of sinning! I said to him: No, you may hold this view in the case of the menstruant, since in that case there are two warnings: the man is warned with regard to the menstruant woman, and the menstruant woman is warned with a man; but can you hold the same in the case of the Shabbat where there is only one warning? He said to me: One who has relations with [menstruant] minors can prove the point, where there is but one warning, and yet one is liable for each act. I responded to him: No, you may hold this view in the case of minors because although no prohibition now applies, it will apply later; but can you hold the same view with regard to Shabbat where neither now nor later [is there more than one warning]? He said to me: Let the law concerning intercourse with an animal prove my point. I replied to him: the law concerning intercourse with an animal is indeed comparable to [that concerning] Shabbat.
+
+Chapter 4
+
+If [a person was] in doubt whether he had eaten forbidden fat or not, or even if he had certainly eaten [of it] but [was] in doubt as to whether it had the requisite quantity or less; or [if there were] before him permitted fat as well as forbidden fat, and he ate of one of them and does not know of which of them he ate; Or if his wife and his sister were with him in the house and he unwittingly [had sex] with one of them and does not know with which of them he unwittingly [had sex]; Or if he did forbidden labor and does not know whether it was on Shabbat or on a weekday, He is liable for an asham talui.
+Just as a person who ate forbidden fat twice in one spell of unawareness is liable to only one hatat, so too, when the transgression is in doubt, he is liable to only one asham talui. If in the meantime he became aware [of the possible sin] he is liable to a separate asham talui for each act, just as he would [in similar circumstances] be liable to a separate hatat for each act. Just as one is liable to separate hatats if he ate, in one spell of unawareness, forbidden fat and blood and piggul and notar, so, too, when the transgression is in doubt, he is liable to an asham talui for each different act. [If both] forbidden fat and notar lay before a person and he ate one of them but does not know which; Or if his menstruant wife and his sister were with him in his house and he has sex unwittingly with one of them and does not know with which, Or if Shabbat and Yom Kippur [followed each other] and he did forbidden work at twilight and does not know on which day: Rabbi Eliezer declares him liable to a hatat; But Rabbi Joshua exempts him. Rabbi Yose said: they did not dispute about a person that did work at twilight, for he is certainly exempt, for I may assume that part of the work was done on the one day and part on the following day. About what did they dispute? About one who did work during the day itself but he did not know whether he did it on Shabbat or on Yom Kippur, or if he did work and did not know what manner of work he did: Rabbi Eliezer declares him liable to a hatat; But Rabbi Joshua exempts him. Rabbi Judah said: Rabbi Joshua exempts him even from an asham talui.
+Rabbi Shimon and Rabbi Shimon Shezuri say: They did not dispute regarding transgression of the same name, that in that case he is liable. About what did they dispute? About transgressions of different names: Rabbi Eliezer declares him liable to a hatat, And Rabbi Joshua declares him exempt. Rabbi Judah said: even if he intended to pick figs and he picked grapes, or grapes and he picked figs, white [grapes] and he picked black ones, or black and he picked white ones Rabbi Eliezer declares him liable to a hatat. And Rabbi Joshua declares him exempt. Rabbi Judah said: I wonder whether Rabbi Joshua indeed declared him exempt in such a case. For then why is it written, “with which he has sinned” (Leviticus 4:23)? To exclude mindless action.
+
+Chapter 5
+
+If one ate blood of a slaughtered beast, a wild animal or a bird, either clean or unclean, or blood of an animal stabbed in his throat or neck, or of the blood of an animal slaughtered by having his throat ripped, or of the blood of the arteries whereby life-force escapes, he is liable. But [if he ate] the blood of the spleen or of the heart, or blood found in eggs, or blood of fish, or of locusts, or secondary blood, he is not liable. Rabbi Judah says: he is liable for secondary blood.
+Rabbi Akiva declares one liable to an asham talui for sacrilege; But the sages declare him exempt. Rabbi Akiba admits that he does not bring his restitution money until he becomes aware [of his trespass], when he must bring with it a certain asham. Rabbi Tarfon: Why should he bring two ashams? Rather, let him set aside the principal with an added fifth, and bring an asham the value of two sela's and stipulate: “If I did commit sacrilege, here is my restitution and this my asham; and if the sacrilege was doubtful, let the money be a freewill gift and the [offering an] asham talui;” since the same type of sacrifice he brings for a case where he doesn’t know, he brings for one where he does know.
+Rabbi Akiba: Your words seem plausible in the case of a minor amount of sacrilege; but if it was a case of doubtful sacrilege of a hundred manehs, would it not be more advantageous for him to bring an asham for two sela's rather than restore out of doubt the sum of a hundred manehs? Rabbi Akiba agrees with Rabbi Tarfon in the case of a minor amount of sacrilege. If a woman brought a bird hatat for a case of a doubtful miscarriage, and prior to the pinching of its neck she learned that the birth was a certainty, she can offer it as a certain hatat, for that which she offers in the case of certainty is of the same kind as that which she offers in the case of doubt.
+[If there was] a piece of hullin meat and a piece of sacred meat, and a person ate one of them and does not know which of them he ate, he is exempt. Rabbi Akiba declares him liable for an asham talui. If he then ate the second [piece], he is liable to a certain asham. If he ate one [piece] and another came and ate the other, each of them is liable to an asham talui, the words of Rabbi Akiba. Rabbi Shimon says: they together bring one asham. Rabbi Yose said: Two people cannot bring one asham.
+If there was a piece of forbidden fat and a piece of hullin [permitted fat], and a person ate one of them and does not know which, he is liable to an asham talui. If he then ate the second piece, he is brings a hatat. If he ate the one [piece] and another came and ate the other, each of them is liable to an asham talui. Rabbi Shimon says: they together bring one hatat. Rabbi Yose says: two people cannot bring one hatat.
+If there was a piece of forbidden fat and a piece of consecrated [permitted fat], and a person ate one of them and does not know which, he is liable to an asham talui; If he then ate the second piece, he is liable to a hatat and a certain asham. If he ate the one piece and another came and ate the other, each of them brings an asham talui. Rabbi Shimon holds: they together bring a hatat and an asham. Rabbi Yose: two people cannot together bring one hatat and one asham.
+If there was a piece of unconsecrated forbidden fat and a piece of consecrated forbidden fat, and a person ate one of them and does not know which, he is liable to a hatat. Rabbi Akiva says: also to an asham talui. If he then ate the second piece, he is liable to two hatats and one certain asham. If he ate one piece and another came and ate the other, each of them is liable to a hatat. Rabbi Akiva says: each of them brings [in addition] an asham talui. Rabbi Shimon holds: each of them brings a hatat and together they bring one asham. Rabbi Yose: two people cannot bring one asham.
+If there was a piece of forbidden fat and another piece of forbidden fat [which was at the same time] notar, and a person ate one of them and does not know which, he is liable to a hatat and to an asham talui. If he then ate the second piece, he is liable to three hatats. If he ate one piece and another came and ate the other, each of them brings a hatat and an asham talui. Rabbi Shimon says: each of them brings a hatat and together they bring another hatat. Rabbi Yose says: any hatat that is brought for the expiation of sin cannot be offered by two people.
+
+Chapter 6
+
+If a person brought an asham talui and then found out that he did not sin: If it was before the animal was slaughtered, it may go out to pasture among the flock, the words of Rabbi Meir. The sages say: it goes out to pasture until it becomes blemished and it is then sold, and the money goes for freewill-offerings. Rabbi Eliezer says: it shall be offered up, for if it does not expiate this sin, it will expiate another sin. If he learns of it after it was slaughtered, the blood shall be spilled out and the flesh is removed to the place of burning. If the blood had already been tossed [onto the altar], the flesh may be eaten. Rabbi Yose says: even if the blood is still in the vessel, it should be tossed and the flesh then eaten.
+The law is different with a certain asham: If before the animal was slaughtered, it may go out to pasture among the flock; If after it was slaughtered, it shall be buried; If after the blood was tossed, the flesh must be removed to the place of burning. The law is also different regarding an ox to be stoned: If before it was stoned, it may go out to pasture among the flock; If after it was stoned, it is permitted for use. The law is also different regarding the heifer whose neck is to be broken: If before its neck was broken, it may go out to pasture among the flock. If after its neck was broken, it shall be buried on the spot, for it was from the outset brought in a matter of doubt, it has atoned for the doubt, and so has served its purpose.
+Rabbi Eliezer says: one may freely offer an asham talui every day and at any time he pleases and such a sacrifice is called the asham of the pious. They said of Bava ben Buti that he used to freely offer an asham talui every day, except on the day after Yom Kippur. He declared: By this temple! Had they allowed me, I would have offered one even then, but they said to me, wait until you have come to a state of doubt.” But the sages say one may not bring an asham talui except for a sin that [is punished by] karet [when done intentionally and for which one brings a hatat [when done unwittingly.
+Those that are liable to hatats or to certain ashams and Yom Kippur passes over them, are still liable to bring them after Yom Kippur. Those that are liable to asham talui’s are exempt. He who has committed a doubtful sin on Yom Kippur, even at twilight, is exempt, because the whole of the day effects atonement.
+If a woman is liable to a bird hatat brought in a case of doubt and Yom Kippur intervenes, she is still bound to offer it after Yom Kippur, because it renders her fit to eat sacrifices. If a hatat of a bird was brought for a matter of doubt and, after the pinching of its neck it became known [that there was no need for it], it must be buried.
+A man set apart two sela's for an asham:If he bought with it two rams for an asham; if one was of the value of two sela's, it may be offered for his asham, and the other must be let out to pasture until it becomes blemished when it is sold and its value goes for freewill-offerings. If he had bought with the money two rams for hullin use, one worth two sela's and the other worth ten zuz, that which is worth two sela's should be offered for his asham and the other for his sacrilege. [If he had bought with the money] one for an asham and the other for ordinary use, if that for the asham was worth two sela's it should be offered for his asham and the other for his sacrilege, and with it he shall bring a sela and its fifth.
+If a man set aside his hatat and then died, his son should not offer it after him. A man may not offer [what was set apart] for one sin for another sin. Even if he had set apart [the hatat] for forbidden fat that he had eaten yesterday, he may not offer it for forbidden fat that he has eaten today, for it is said, “His offering ... for his sin” (Leviticus 4:28) the offering must be for that particular sin.
+One may bring with [money] dedicated to buy a lamb [for a hatat] a goat, or with [what was] dedicated to buy a goat [one may bring] a lamb; Or with [what was] dedicated to buy a lamb or a goat [one may bring] turtle-doves or young pigeons; Or with [what was] dedicated to buy turtle-doves or young pigeons [one may bring] the tenth of an ephah. How so? If a man set apart [money] for a lamb or a goat [for a hatat] and he became poor, he may bring a bird-offering; If he became still poorer he may bring the tenth of an ephah. If a man set apart [money] for the tenth of an ephah and he became richer, he must bring a bird-offering; If he became still richer he must bring a lamb or a goat. If a man set apart a lamb or a goat and they became blemished, he may bring with their price a bird-offering; But if he set apart a bird-offering and it became blemished, he may not bring with its price the tenth of an ephah, since a bird-offering cannot be redeemed.
+Rabbi Shimon says: lambs are mentioned before goats in all places. You might think that it is because they are choicer, therefore Scripture states, “And if he brings a lamb as his offering,” (Leviticus 4:32) to teach that both are equal. Turtle-doves are mentioned before young pigeons in all places. You might think that it is because they are choicer, therefore Scripture states, “A young pigeon or a turtle-dove for a hatat,” (Leviticus 12:6) to teach that both are equal. The father comes before the mother in all places. You might think that it is because the honor due a father is greater than the honor due a mother, therefore Scripture states, “A man shall fear his mother and his father,” (Leviticus 19: to teach that both are equal. But the sages have said: the father comes before the mother in all places, because both a son and his mother are obligated to honor the father. And so it is also with the study of Torah; if the son has been worthy [to sit] before the teacher, the teacher comes before the father in all places, because both a man and his father are obligated to honor the teacher.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Keritot/English/Open Mishnah.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Keritot/English/Open Mishnah.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..60e1800bd518bf7022905c702b23ecd22cb4b208
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Keritot/English/Open Mishnah.txt	
@@ -0,0 +1,40 @@
+Mishnah Keritot
+משנה כריתות
+Open Mishnah
+http://en.wikisource.org/wiki/Mishnah
+
+Mishnah Keritot
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+Rabbi Shimon says: Lambs come before goats in all places [in Scripture]. You might think [that it is] because they are choicer. [Therefore,] Scripture states, “And if he bring a lamb as his offering” (Leviticus 4:32), To teach [us] that both are equal.  Turtledoves come before young pigeons in all places [in Scripture]. You might think [that it is] because they are choicer. [Therefore,] Scripture states, “A young pigeon or a turtledove for a sin-offering” (Leviticus 12:6), To teach [us] that both are equal.  The father comes before the mother in all places [in Scripture]. You might think [that it is because] the honor due to the father exceeds the honor due to the mother. [Therefore,] Scripture states, “You shall fear every man his mother and his father” (Leviticus 19:3), To teach [us] that both are equal.  But the Sages have said: The father comes before the mother in all places, Because both he and his mother are bound to honor the father.  And so it is also with the study of the Torah; If the son has been worthy [to sit and study] before the teacher, The teacher comes before the father in all places, Because [both] he and his father are bound to honor the teacher.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Keritot/English/Sefaria Community Translation.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Keritot/English/Sefaria Community Translation.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9408348330a7d89c79452a096de80c13318e6bcc
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Keritot/English/Sefaria Community Translation.txt	
@@ -0,0 +1,69 @@
+Mishnah Keritot
+משנה כריתות
+Sefaria Community Translation
+https://www.sefaria.org
+
+Mishnah Keritot
+
+
+
+Chapter 1
+
+[There are] thirty-six acts for which the Torah [prescribes] <i>Karet</i> [excision at the hands of Heaven.  It is a punishment for]: One who has relations with his mother, or with his father's wife, or with his daughter-in-law, or with a man, or with an animal, or a woman who has an animal have relations with her, or one who has relations with a woman and her daughter, or with a married woman, or with his sister, or with his paternal aunt, or with his maternal aunt, or with his wife's sister, or with his brother's wife, or with the wife of his father's brother, or with a <i>Niddah</i> [a woman who has menstruated and is thereby impure]. [Other individuals who are subject to <i>Karet</i> are]: One who blasphemes [curses God], or who worships idols, or who sacrifices his children to <i>Molekh</i> [a type of idolatry wherein one passes his child through fire or between flames],or a necromancer, or one who violates Shabbat, or an impure person who eats consecrated food, one who enters the Temple when impure, or one who eats forbidden fat, or who eats blood, or who eats <i>Notar</i> [a sacrifice that becomes unfit due to being unconsumed past the permitted time], or who eats <i>Piggul</i> [a sacrifice that becomes unfit due to the intention of the officiating priest while offering it, to consume it after its permitted time], or one who slaughters a sacrifice outside [the Temple precincts], or who offers up a sacrifice outside [the Temple precincts], or who eats leavened bread on Pesach, or who eats on Yom Kippur, or who does <i>Melakhah</i> [a constructive activity forbidden on Shabbat and festivals] on Yom Kippur, or one who prepares oil [after the manner of the Temple's anointing oil], or who prepares <i>Ketoret</i> [holy incense offered twice a day on the golden altar inside the Temple], or who anoints [himself] with the anointing oil.  Positive commandments [whose neglect warrants <i>Karet</i> are]: The Passover offering, and circumcision. 
+One is liable for <i>Karet</i> for intentionally [performing] these [sins listed in the previous <i>Mishnah</i>], and is obligated to bring a <i>Chattat</i> [an offering brought to expiate sin, if he performs] them unintentionally.  [If one is unsure whether he committed one of] these he brings an <i>Asham Talui</i> [a guilt-offering brought upon possible commission of a sin]. [The latter] is not so [if one] entered the Temple while impure or ate holy food when impure, since he is liable to bring an <i>Oleh veYored</i> [a sliding-scale <i>Chattat</i> offering where the economic status of the individual determines whether he brings an animal, a bird, or flour], these are the words of Rabbi Meir. And the Sages say: The blasphemer [is also exempt from the <i>Chattat</i> and the <i>Asham Talui</i>], as it says (Numbers 15:29): "You shall have one set of laws for those who act unintentionally", which excludes the blasphemer who does not perform an act [speech is not considered action].
+Some women bring a sacrifice which is eaten; and some women bring a sacrifice which is not eaten; and some do not bring [a sacrifice] at all. The following bring a sacrifice which is eaten: One who miscarries a fetus resembling a kind of animal, a wild beast, or fowl.  These are the words of Rabbi Meir; whereas the Sages say: [No sacrifice is brought] unless the fetus has human form. [A woman] who miscarries a sandal-shaped fetus or a placenta, or a clearly-shaped fetus, or one which emerges in pieces; likewise a maidservant who has miscarried, bring sacrifices which are eaten.
+These [women] bring sacrifices which are not eaten.  One who miscarries but doesn't know what form she miscarried; similarly two women who miscarried, [where] one [miscarried] a type that is exempt from [a sacrifice] and one [miscarried] a type that demands [a sacrifice, and the two were mixed up].  Rabbi Yose says: When is this so? When one goes to the east and the other to the west; however if the two remain together, they each bring a sacrifice which is eaten.
+These [women] do not bring [sacrifices]: One who miscarries an amnion full of water, blood, or varied material.  One who miscarries the form of a fish, or the form of locusts, or creeping and crawling things, or one who miscarries [within] forty days [of her pregnancy], or who gives birth through Caesarean section. Rabbi Shimon deems liable [a woman] who gives birth through Caesarean section. 
+[If] a woman miscarries on the eighty-first night [after giving birth], Beit Shammai exempt her from a sacrifice, [but] Beit Hillel obligate her.  Beit Shammai said to Beit Hillel: How is the eighty-first night different from the eighty-first day; if they are the same with regard to one's purity, should they not be the same with regard to the sacrifice?  Beit Shammai said to them: No, if you argue such when a woman  miscarries on the eighty-first day which is a period when she could bring a sacrifice, would you also say [that] when she miscarries on the eighty-first night, a period when she cannot bring her sacrifice?  Beit Hillel said to them: [The case of] a woman who miscarries on the eighty-first day which falls on Shabbat will prove [the point] since it [the miscarriage] did not occur at a period when she is fit to bring a sacrifice, and she is [nevertheless] liable for a sacrifice.  Beit Shammai said to them: No, if you argue such when a woman miscarries on the eighty-first day that falls on Shabbat [that is] because even though that [time] is not fit for a personal offering, it is fit for a public offering; would you also say so of a miscarriage on the eighty-first night, when night is not fit for either a personal or a public offering?  The blood also does not prove [the point] because the blood of one who miscarries during her time [after giving birth] is impure, but she is exempt from a sacrifice. 
+[If] a woman had five doubtful blood discharges or five doubtful births, she brings one sacrifice, and she may eat sacrificial meat, and the others [pose] no obligation for her. [If a woman had] five certain births, [or] five certain blood discharges, she brings one sacrifice and may eat sacrificial meat, and the others [do pose further] obligations for her. It once happened in Jerusalem that the price of nest [a pair of sacrificial birds] stood at a golden <i>Dinar</i> [a specific unit of money].  Rabban Shimon ben Gamaliel said: By this sanctuary! I shall not sleep tonight until it costs a [silver] <i>Dinar</i>!  He entered the court and taught:[If a woman] had five certain births, [or] five certain blood discharges, she brings one sacrifice and may eat sacrificial meat, and the others [pose] no obligations for her.  And the price of a nest stood at a quarter of a [silver] <i>Dinar</i>. 
+
+Chapter 2
+
+[There are] four [persons] who are [considered] <i>Mechusar Kippurim</i> [one who has purified himself via immersion but who still needs to bring a sacrifice before eating sacrificial meat], and [there are] four [persons] who bring a sacrifice for intentional transgressions as [they would] for unintentional transgressions.  The following are <i>Mechusar Kippurim</i>: A <i>Zav</i> [a male who has certain types of atypical genital discharges, which render him impure], a <i>Zavah</i> [a female who has certain types of atypical genital discharges, distinct from her menses, which render her impure], a woman who has given birth, and a <i>Metzora</i> [one rendered severely impure from an unsightly skin disease; upon recovery and purification he must bring offerings].  Rabbi Eliezer ben Yaakov says: A convert [has the status of] a <i>Mechusar Kapparah</i> until the blood has been sprinkled [on the altar] for him; and <i>Nazir</i> [a person who swears abstention from all grape products like wine, from cutting his hair, and avoidance of corpse impurity] [depends on his sacrifices to be permitted] his wine, his hair-cutting and his impurity. 
+The following bring a sacrifice for intentional transgression [of a sin] as [they would] for unintentional transgression: One who has relations with a <i>Shifchah Charufah</i> [a non-Jewish female slave partially freed, and betrothed to a Jewish slave]; and a <i>Nazir</i> who has become impure; and [one who has given a false] oath [denying knowledge of] testimony; and [one who has given a false] oath [denying possession of] a deposit. 
+[There are] five [persons] who bring one sacrifice for multiple transgressions, and five [persons] who bring an <i>Oleh veYored</i> [a sliding-scale <i>Chattat</i> offering where the economic status of the individual determines whether he brings an animal, a bird, or flour].  The following bring one sacrifice for multiple transgressions:  One who has relations with a <i>Shifchah Charufah</i> several times; and a <i>Nazir</i> who becomes impure multiple times; one who warns his wife [against being alone] with several [different] men; and a <i>Metzora</i> who is afflicted several times.  If [the <i>Metzora</i>] has offered his birds and then become afflicted again, they do not fulfill his obligation until he has offered his <i>Chattat</i> [an offering brought to expiate sin].  Rabbi Yehudah says: [They do not fulfill his obligation] until he has offered his <i>Asham</i> [an offering brought to alleviate guilt].  
+[If] a woman has had multiple births and miscarried a female [fetus] within eighty days of the birth of a female [live child], and then she again miscarried a female within eighty days of the previous [miscarriage]; or if she miscarried twins, Rabbi Yehudah says: She brings [a sacrifice] for the first and not for the second, for the third but not for the fourth.  The following [persons] bring an <i>Oleh veYored</i>: [One who] utters a [false] voice [oath denying testimony]; [one who makes] a false oath; one who [enters] the Temple [precincts] when impure or [who eats] sacred [food] when impure; a woman who has given birth; and the <i>Metzora</i>.  What is the difference between [relations with] a <i>Shifchah Charufah</i> and all [other] forbidden unions? [The Torah] does not equate them either with regard to punishment or with regard to sacrifice.  [Unintentional commission of] other forbidden unions [demands] a <i>Chattat</i>; and [relations with] a <i>Shifchah Charufah</i> [demands] an <i>Asham</i>. [The sacrifices brought in cases of] all forbidden unions [are] female animals; and [the sacrifice brought in the case of] a <i>Shifchah Charufah</i> is male. [In cases of] all forbidden unions both the man and the woman are equal with respect to lashes and the sacrifice; [in the case of] the <i>Shifchah Charufah</i> [the Torah] does not equate the man and the woman regarding the lashes, and [does not equate] the woman to the man regarding the sacrifice. [In cases of] all other forbidden unions sexual contact [is considered like] consummation, and one is liable for each act of intercourse. This a stringency that was applied to the <i>Shifchah Charufah</i> in that intentional transgression is [treated] like unintentional transgression. 
+Who is a <i>Shifchah Charufah</i>?  A woman who is half a slave and half free, as it is written: “And she has been redeemed and not redeemed” (Leviticus 19:20), these are the words of Rabbi Akiva.  Rabbi Yishmael says: This [a <i>Shifchah Charufah</i>] is a full slave.  Rabbi Elazar ben Azariah says: All forbidden unions are stated explicitly [in the Torah], and what remains? We have only [a case] of one who is half a slave and half free.  
+[In] all [cases of] forbidden unions, [if] one [partner] is an adult and the other a minor, the minor is exempt; if one is awake and the other asleep, the one asleep is exempt; if one [acts] unintentionally and the other intentionally, the one [acting] unintentionally is liable for a <i>Chattat</i>, and the one [acting] intentionally is liable for <i>Karet</i> [excision at the hands of Heaven]. 
+
+Chapter 3
+
+If they [witnesses] said to an individual: You ate forbidden fat, he is liable for a <i>Chattat</i> [an offering brought to expiate sin]. If one witness says he ate, and [another] witness says he did not eat; or if a woman says he ate, and [another] woman says he did not eat, he is liable for an <i>Asham Talui</i> [a guilt-offering brought upon possible commission of a sin].  If one witness says he ate, and he [himself] says, "I did not eat," he is exempt.  [If] two [witnesses] say he ate, and he [himself] says, "I did not eat," Rabbi Meir deems him is liable.  Rabbi Meir said: Since two [witnesses are capable of] bringing upon him the severe [penalty] of death, can they not bring upon him the less severe [punishment of] a sacrifice?  They [the Sages] said to him: Could he not argue, "I did it intentionally"?  
+[If] one ate forbidden fat twice under one spell of unawareness, he is liable for one <i>Chattat</i>. If he ate forbidden fat, and blood, and <i>Notar</i> [a sacrifice that becomes unfit due to being unconsumed past the permitted time], and <i>Piggul</i> [a sacrifice that becomes unfit due to the intention of the officiating priest while offering it, to consume it after its permitted time] under one spell of unawareness, he is liable for each kind.  This is [an instance] where different kinds [of material] are more stringent than one kind. And [there is] a stringency with one kind [of material] compared to several kinds such that if [one] ate half an olive-bulk [of forbidden material], and then again half an olive-size of the same kind, he is liable; [if the two pieces were] of two kinds, he is exempt. 
+And how much time can elapse between eating them [for the pieces to be combined]?  [The time it takes to] eat parched grains, these are the words of Rabbi Meir. But the Sages say: [They are combined if he waits up to] the time it takes to eat half a loaf of bread.  If one ate impure foods or drank impure beverages, or if one drank a quarter [of a <i>Log</i> - a biblical unit of liquid measurement] of wine, and entered the Temple [precincts, he is liable if his consumption] took the amount of time it takes to eat half a loaf of bread.  Rabbi Elazar says: If he interrupted [the drinking] or if he put even a trace amount of water in it, he is exempt.  
+There is [a case where] one who does a single [act of] eating can become liable to four <i>chata'ot</i> and one <i>Asham</i> [an offering brought to alleviate guilt]: [If] an impure person ate forbidden fat which was <i>Notar</i> from a sacrifice, and it was Yom Kippur.  Rabbi Meir says: If it was on Shabbat and he carried it out in his mouth he is liable [to yet another <i>Chatat</i>].  But they [the Sages] said to him: That is not in the same category [of sin, not being an eating infraction].  
+There is [a case where] one who commits a single [act of] intercourse can become liable for six <i>chata'ot</i>: One who has relations with his daughter, can be liable [if she is simultaneously] his daughter, and his sister, and his brother's wife, and his father's brother's wife, and a married woman, and a <i>Niddah</i> [a woman who has menstruated and is thereby impure].  One who has relations with his daughter’s daughter, can be liable [if she is simultaneously] his daughter's daughter, and his daughter-in-law, and his wife's sister, and his brother's wife, and his father's brother's wife, and a married woman, and a <i>Niddah</i>.  Rabbi Yose said: If the grandfather transgressed [the law] and married her, he is liable because she is his father's wife.  So too, if one had relations with his wife's daughter, or with his wife's daughter's daughter. 
+[If] one had relations with his mother-in-law, he can be liable [if she is simultaneously] his mother-in-law, and his daughter-in-law, and his wife's sister, and his brother's wife, and his father's brother's wife, and a married woman, and a <i>Niddah</i>. And so too, if one had relations with the mother of his mother-in-law, or with the mother of his father-in-law. Rabbi Yohanan ben Nuri says: [If] one had relations with his mother-in-law, he can be liable due to her [being] his mother-in-law, and the mother of his mother-in-law, and the mother of his father-in-law. They [the Sages] said to him: All three are in the same category. 
+Rabbi Akiva said: I asked Rabban Gamaliel and Rabbi Yehoshua at the meat-market of Emmaus where they went to buy beef for the wedding feast of Rabban Gamaliel's son: What [is the ruling if] one had relations with his sister, and his father's sister, and his mother's sister under one spell of unawareness?  Is he liable for one [sacrifice] for all of them, or one [sacrifice each] for each of them? And they said to me: We have not heard [any teaching about this matter], but we have heard that if one had relations with his five wives who were <i>Niddot</i> under one spell of unawareness, he is liable for each [act], and it seems to us that [your case may be understood by employing] <i>a fortiori</i> reasoning.  
+Rabbi Akiva further asked them: What [is the ruling  regarding impurity] of a limb hanging loose from [the body of a living] animal?  They said to him: We have not heard [any teaching about this matter], but we have heard that a limb hanging loose from [the body of] a man is pure.  This is what one afflicted with boils would do in Jerusalem.  On the eve of Pesach he would go to the doctor who would cut [the limb] until only a barley-corn [size of flesh] remained.  He then stuck it on a thorn and tore himself away from it.  Both he [the patient] and the doctor could [subsequently] bring their Passover offerings.  And it seems to us that [your case may be understood by employing] <i>a fortiori</i> reasoning. 
+Rabbi Akiva further asked them: What [is the ruling if] one slaughtered five sacrifices outside [the Temple precincts] under one spell of unawareness?  Is he liable for one [sacrifice] for all of them, or one [sacrifice each] for each of them?  They said to him: We have not heard [any teaching about this matter].  Rabbi Yehoshua said: I have heard that [if] one eats five dishes from one sacrifice under one spell of unawareness, he is liable for a [sacrifice] of <i>Me'ilah</i> [misuse of consecrated property] for each one of them, and it seems to me that [your case may be understood by employing] <i>a fortiori</i> reasoning.  Rabbi Shimon said: This was not what Rabbi Akiva asked, but rather: What [is the ruling if] one ate <i>Notar</i> from five sacrifices under one spell of unawareness? Is he liable for one [sacrifice] for all of them, or one [sacrifice each] for each of them? They said to him: We have not heard [any teaching about this matter]. Rabbi Yehoshua said: I have heard that [if] one eats five dishes from one sacrifice under one spell of unawareness, he is liable for a [sacrifice] of <i>Me'ilah</i> for each one of them, and it seems to me that [your case may be understood by employing] <i>a fortiori</i> reasoning.   Rabbi Akiva said: If this is a [received] law we shall accept it; but if it is a logical deduction, there is a rebuttal.  He said to him: Rebut then!  He said to him: No, though you say this with regard to <i>Me'ilah</i> where one who feeds another is as [responsible] as the one who eats, and the one who leads others to benefit is as [responsible] as the one who benefits; [and furthermore, small quantities are] reckoned together in [a case of] <i>Me'ilah</i> [even after the lapse of time]; can you say so with [regard to] <i>Notar</i> where none of these [laws applies]? 
+Rabbi Akiva said: I asked Rabbi Eliezer: What [is the ruling] if one performs many acts within the same category of <i>Melakhah</i> [a constructive activity forbidden on Shabbat and festivals] on many Shabbatot under one spell of unawareness?  Is he liable for one [sacrifice] for all of them, or one [sacrifice each] for each of them?  He said to me: [We can reason through] <i>a fortiori</i> reasoning [that] he is liable for one [sacrifice] for each of them. If with regard to a <i>Niddah</i> [a woman who has menstruated and is thereby impure], for whom there are neither many categories nor many [possibilities to be liable for] <i>chata'ot</i>, one is still liable for each [act of congress with her, in the case of] Shabbat for which there are many categories [of activity] and many [possibilities to be liable for] <i>chata'ot</i>, is it not logical that one should be liable for each one? I said to him: No, though you say so regarding <i>Niddah</i>, that has two warnings, for he is warned regarding the <i>Niddah</i>, and the <i>Niddah</i> is warned regarding the man; can you say so regarding Shabbat which has just one warning?  He said to me: One who has relations with [<i>Niddah</i>] minors [which is a prohibition] with just one warning will prove [the point since] he is liable for each one.  I said to him: No, though you say so regarding one who has relations with minors, there even though there is no [prohibition] for them [that is, from the girls' perspective] now, there is [a prohibition] for them later; will you say so regarding Shabbat where there is no [second warning] either now nor later?  He said to me: One who has relations with with an animal will prove [the point].  I said to him: [The reasoning regarding] an animal is comparable to [that regarding] Shabbat.   
+
+Chapter 4
+
+[If] one was in doubt whether he ate forbidden fat or not; [or] even [if] one was in doubt whether he ate the minimum amount [in a case where he certainly] did eat; [or if there were] permitted fat and forbidden fat before him, and he ate one of them and does not know which of them he ate; [or if] his wife and his sister were with him in the house and he unthinkingly [had relations] with one of them and does not know with which of them he unthinkingly [had relations]; or if he performed a <i>Melakhah</i> [a constructive activity forbidden on Shabbat and festivals] and does not know whether he did it on Shabbat or a weekday; he brings an <i>Asham Talui</i> [a guilt-offering brought upon possible commission of a sin].
+Just like a person who ate forbidden fat twice under one spell of unawareness is liable for only one  <i>Chattat</i> [an offering brought to expiate sin], so too, when they are not known [the individual is not certain he sinned], he is liable for only one <i>Asham Talui</i>.  If he became aware in the interim [between the two acts, that he might have sinned] he brings a separate <i>Asham Talui</i> for each [act], just as he would bring a separate <i>Chattat</i> for each [act].    Just like if one ate forbidden fat, and blood, and <i>Notar</i> [a sacrifice that becomes unfit due to being unconsumed past the permitted time], and <i>Piggul</i> [a sacrifice that becomes unfit due to the intention of the officiating priest while offering it, to consume it after its permitted time] under one spell of unawareness, he is liable for [a <i>Chattat</i>] for each one; so too, when they are not known, one brings a separate <i>Asham Talui</i> for each [forbidden food]. [If] forbidden fat and <i>Notar</i> [sat] before an individual and he ate one of them but does not know which one of them he ate; [or if] one's <i>Niddah</i> [a woman who has menstruated and is thereby impure] wife and his sister were with him in his house, and he unthinkingly had relations with one of them and does not know with whom he unthinkingly had relations; [or if] Shabbat and Yom Kippur [fell on consecutive days] and one performed <i>Melakhah</i> at dusk [between the days] and does not know on which day he acted: Rabbi Eliezer deems [him] liable for a <i>Chattat</i>, but Rabbi Yehoshua exempts [him].  Rabbi Yose said: They do not disagree that [a person] who did <i>Melakhah</i> at dusk is exempt since I can say that he performed part of the <i>Melakhah</i> on one day and part on the following day.  About what do they disagree? About one who did <i>Melakhah</i> during the day [itself] but does not know whether he did it on Shabbat or he did it on Yom Kippur; or where he did [<i>Melakhah</i>] and does not know what category the <i>Melakhah</i> he did [falls into]: Rabbi Eliezer deems him liable for a <i>Chattat</i>, but Rabbi Yehoshua exempts [him]. Rabbi Yehudah said: Rabbi Yehoshua even exempts him from an <i>Asham Talui</i>
+Rabbi Shimon and Rabbi Shimon Shezuri say: They do not disagree regarding transgressions of the same type that an individual is liable. About what do they disagree? About transgressions of two different types:  Rabbi Eliezer deems him liable for a <i>Chattat</i>, but Rabbi Yehoshua exempts [him].  Rabbi Yehudah said: Even if he intended to pick figs and he picked grapes, [or] grapes and he picked figs; [or he intended to pick] black [fruit] and he picked white ones; [or] white ones and he picked black ones, Rabbi Eliezer deems him liable for a <i>Chattat</i>, but Rabbi Yehoshua exempts [him].  Rabbi Yehudah said: I wonder whether Rabbi Yehoshua would exempt him [in such a case]. Why then is it written, “With which he has sinned” (Leviticus 4:23)?  To exclude accidental action. 
+
+Chapter 5
+
+One is liable [for ingesting] the blood [which emerges from] slaughtering an animal, a wild beast, or birds, whether [the blood is] pure or impure; [one is similarly liable for ingesting] blood [which emerges from] stabbing, [or from] tearing, [or from] bloodletting through which life escapes.  One is not liable [for ingesting] the blood of the spleen, [or] the heart, [or] blood [found in] eggs, [or] blood of fish, [or] of locusts, or blood squeezed out.  Rabbi Yehudah deems one liable for blood squeezed out. 
+Rabbi Akiva deems one liable for an <i>Asham Talui</i> [a guilt-offering brought upon possible commission of a sin] for doubtful <i>Me'ilah</i> [misuse of consecrated property], but the Sages exempt [him].  And Rabbi Akiva admits that one does not pay his <i>Me'ilah</i> restitution until he becomes aware, whereupon he brings a certain <i>Asham</i> [an offering brought to alleviate guilt] with it.  Rabbi Tarfon said: Why should he have to bring two <i>Ashamot</i>?  Rather, let him bring the principal of the <i>Me'ilah</i> restitution [the value of the object he misused] with an [added fifth], and bring an <i>Asham</i> [a ram] worth two <i>Sela</i> [a <i>Sela</i> is a coin worth four <i>Dinar</i>] and say: If I committed <i>Me'ilah</i>, here is my restitution and this is my <i>Asham</i>; and if it [remains] uncertain, let the money be a donation and the [offering an] <i>Asham Talui</i>. [This is possible] since one brings the same type [of animal] for a case where [his behavior] is not known as one does where [his behavior] is known.  
+Rabbi Akiva said to him: Your approach seems reasonable where the [value of the] <i>Me'ilah</i> is low; [but if] he happened to engage in doubtful <i>Me'ilah</i> with [an object worth] a hundred <i>Maneh</i> [a coin worth one hundred <i>Dinar</i>], would it not be worth his while to bring an <i>Asham</i> worth two <i>Sela</i> rather than bring a doubtful <i>Me'ilah</i> of a hundred <i>Maneh</i>?  Thus Rabbi Akiba agrees with Rabbi Tarfon in a case where the [value of the] <i>Me'ilah</i> is low.  [If] a woman brought a bird [for a] <i>Chattat</i> [an offering brought to expiate sin] out of doubt, then if prior to the piercing [of its neck] it became known to her that it was a certain birth, she offers it as a certain [<i>Chattat</i>].  [This is possible] since she brings the same type [of sacrifice] for a certain [birth] as she does for an uncertain [birth].  
+[If] a piece of non-sacred meat and a piece of sacred meat [sat before an individual and] he ate one of them but does not know which of them he ate, he is exempt.  Rabbi Akiva deems him liable for an <i>Asham Talui</i>.  [If] he [subsequently] ate the second [piece], he brings a certain <i>Asham</i>.  If one person ate the first [piece] and another person came and ate the second one, each of them brings an <i>Asham Talui</i>, these are the words of Rabbi Akiva.  Rabbi Shimon says: The two of them bring one <i>Asham</i>.  Rabbi Yose says: Two people cannot bring one <i>Asham</i>. 
+[If] a piece of non-sacred meat and a piece of forbidden fat [sat before an individual and] he ate one of them but does not know which of them he ate, he brings an <i>Asham Talui</i>. [If] he [subsequently] ate the second [piece], he brings a <i>Chattat</i>.  [If] one person ate the first [piece] and another person came and ate the second one, each of them brings an <i>Asham Talui</i>, these are the words of Rabbi Akiva.   Rabbi Shimon says: The two of them bring one <i>Chattat</i>.  Rabbi Yose says: Two people cannot bring one <i>Chattat</i>. 
+[If] a piece of forbidden fat and a piece of consecrated [permitted fat sat before an individual and] he ate one of them but does not know which of them he ate, he brings an <i>Asham Talui</i>. [If] he [subsequently] ate the second [piece], he brings a <i>Chattat</i> and a certain <i>Asham</i>.  [If] one person ate the first [piece] and another came and ate the second one, each of them brings an <i>Asham Talui</i>. Rabbi Shimon says: The two of them bring one <i>Chattat</i> and one <i>Asham</i>.  Rabbi Yose: Two people cannot bring one <i>Chattat</i> and one <i>Asham</i>. 
+[If] a piece of forbidden fat and a piece of consecrated forbidden fat [sat before an individual and] he ate one of them but does not know which of them he ate, he brings a <i>Chattat</i>.  Rabbi Akiva says: He brings an <i>Asham Talui</i>.  [If] he [subsequently] ate the second piece, he brings two <i>chata'ot</i> and a certain <i>Asham</i>.  [If] one person ate the first [piece] and another came and ate the second one, each of them brings a <i>Chatat</i>.  Rabbi Akiva says: Each of them brings an <i>Asham Talui</i>.  Rabbi Shimon says: Each of them brings a <i>Chatat</i> and the two of them bring one <i>Asham</i>.  Rabbi Yose: Two people cannot bring one <i>Asham</i>. 
+A piece of forbidden fat and another piece of forbidden fat [which was at the same time] remnant, and a person ate one of them and does not know which, he is liable to a sin offering and to a hanging guilt offering. If he then ate the second piece, he is liable to three sin offerings.  If he ate one piece and another came and ate the other, each of them brings a sin offering and a hanging guilt offering.  Rabbi Shimon says: this one brings a sin offering and this one brings a sin offering, and together they bring another sin offering.  Rabbi Yose says: any sin offering that is brought for a sin two people cannot bring it.  
+
+Chapter 6
+
+[If] one brings an <i>Asham Talui</i> [a guilt-offering brought upon possible commission of a sin] and it then becomes known to him that he did not sin: If it was before the animal was slaughtered, it goes out to graze among the flock, these are the words of Rabbi Meir.  And the Sages say: It goes out to graze until it becomes blemished, whereupon it is sold, and the money goes for freewill-offerings.  Rabbi Eliezer says: It is offered up, for if it does not come [atone] for this sin, it can come [atone] for another sin.  If it becomes known [that he did not sin] after it was slaughtered, the blood is spilled out and the flesh goes out to the place of burning.  If the blood has already been dashed [at the altar], the flesh may be eaten.  Rabbi Yose says: Even if the blood is [still] in the vessel, it is dashed and the flesh is eaten.    
+This is not so with a certain <i>Asham</i> [an offering brought to alleviate guilt]: If [the facts became known] before [the animal] was slaughtered, it goes out to graze among the flock; if after it was slaughtered, it is buried; if after the blood was dashed [at the altar], the flesh goes out to the place of burning.  This is [also] not so with an ox [designated to be] stoned:  If [it was discovered to be guilt-less] before it was stoned, it goes out to graze among the flock; if after it was stoned, benefit of its carcass is permitted.  This is [also] not so with the <i>Eglah Arufah</i> [a calf whose neck is broken by elders of the closest town to atone for an unsolved murder]: If [the murderer was discovered] before its neck was broken, it goes out to graze among the flock; if after its neck was broken, it is buried at the place [of the ceremony].  [The calf] was brought from the outset as a matter of doubt, and since it has atoned for the doubt, it has served its purpose. 
+Rabbi Eliezer says: One may freely donate an <i>Asham Talui</i> every day and at any time he pleases, and such an offering is called "the <i>Asham</i> of the pious."  They said of Bava ben Buti that he used to donate an <i>Asham Talui</i> every day except on the day after Yom Kippur.  He used to say: By this Temple! Were they to allow me, I would offer one [even then], but they say to me: Wait until you reach a state of doubt.  But the Sages say: One only brings an <i>Asham Talui</i> for a sin that warrants <i>Karet</i> [excision at the hands of Heaven, when the sin is committed] intentionally, and that warrants a <i>Chattat</i> [an offering brought to expiate sin, if he performs such a sin] unintentionally.  
+[If] Yom Kippur passes [before] those who owe <i>Chatta'ot</i> or certain <i>Ashamot</i> [fulfill their obligations, they are still] required to bring them after Yom Kippur.  Those who owe <i>Ashamot Teluiyim</i> are relieved [of their obligations].  [If] an individual possibly committed a sin on Yom Kippur, even at twilight, he is exempt, because the entire day atones.  
+[If] a woman is liable for a bird <i>Chattat</i> out of doubt and Yom Kippur passes [before she brings it], she is required to bring it after Yom Kippur because it renders her fit to eat sacrificial meat.  [In the case of] a bird <i>Chattat</i> brought out of doubt, [if the true facts] became known after the piercing of its neck, it is buried. 
+[If] one designated two <i>Sela</i> [a <i>Sela</i> is a coin worth four <i>Dinar</i>] for an <i>Asham</i> and with them bought two rams for an <i>Asham</i>: if one was worth two <i>Sela</i> it is offered for his <i>Asham</i>, and the second one grazes until it becomes blemished, whereupon it is sold and the money is used for freewill-offerings.  [If with the two designated <i>Sela</i>] he bought two rams for non-sacred use, one worth two <i>Sela</i> and the other worth ten <i>Zuz</i> [ten <i>Zuz</i> being equal to 2.5 <i>Sela</i>],  that which is worth two <i>Sela</i> is offered for his <i>Asham</i> and the second one for his <i>Me'ilah</i> [misuse of consecrated property].  [If with the two designated <i>Sela</i> he bought two rams] one for an <i>Asham</i> and one for ordinary use, if the one for the <i>Asham</i> was worth two <i>Sela</i> it is offered for his <i>Asham</i> and the second one [is offered] for his <i>Me'ilah</i> and with it he brings a <i>Sela</i> and its [additional] fifth.  
+[If an individual] set aside his <i>Chattat</i> and then died, his son cannot offer it after him [to atone for his own sin].  And one may not offer [an offering that was set aside to atone] for one sin for [atonement of] another sin, even if he had set aside [a <i>Chattat</i>] for forbidden fat that he had eaten yesterday, he may not offer it for forbidden fat that he has eaten today, for it states, “His offering... for his sin” (Leviticus 4:28) - his offering must be for the sake of his [specific] sin. 
+[If one] set aside money to buy a lamb [for a <i>Chattat</i>, he may use the money to buy] a goat; [if he set aside money] to buy a goat [he may use the money to buy] a lamb. [If one] set aside money to buy a lamb or a goat, [he may use the money to buy] turtle-doves or pigeons.  [If one] set aside money to buy turtle-doves or pigeons, [he may use the money to buy] a tenth of an <i>Eifah</i> [of flour, such a measure weighing about two kilograms].  How so? [If] one set aside [money] for a lamb or for a goat and becomes poor [before bringing the <i>Chattat</i>], he brings a bird [with the money]; if he becomes poorer still [before bringing the <i>Chattat</i>] he brings a tenth of an <i>Eifah</i> [with the money]. [Conversely, if] one set aside [money] for the tenth of an <i>Eifah</i> and becomes rich [before bringing the <i>Chattat</i>], he brings a bird-offering [with the money]; if he becomes richer still [before bringing the <i>Chattat</i>], he brings a lamb or a goat.  [If one] set aside a lamb or a goat which became blemished, if he wants he may [redeem the animal by selling it and] use the money to bring a bird-offering.[If one] set aside a bird-offering which became blemished, he may [redeem it to] use the money to bring a tenth of an <i>Eifah</i> since a bird-offering cannot be redeemed.  
+Rabbi Shimon says: Lambs precede goats in all places [in the Torah]. You might think [that is] because they are choicer than those are, [therefore] the Torah states, “And if he bring a lamb as his <i>Chattat</i> offering” (Leviticus 4:32), which teaches that both are equal.  Turtle-doves precede pigeons in all places [in the Torah]. You might think [that is] because they are choicer than those are, [therefore] the Torah states, “A pigeon or a turtle-dove for a <i>Chattat</i>” (Leviticus 12:6), which teaches that both are equal.  The father precedes the mother in all places [in the Torah]. You might think [that is because] the honor due to a father exceeds the honor due to a mother, [therefore] the Torah states, “Every man shall fear his mother and his father” (Leviticus 19:3), which teaches that both are equal.  But the Sages say: The father precedes the mother in all places, because both he [the child] and his mother are bound to honor the father.  And similarly with the study of the Torah: if a son has the privilege [to study] before a teacher, the teacher precedes the father in all places, because [both the child] and his father are bound to honor the teacher.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Keritot/English/Talmud Bavli. German. Lazarus Goldschmidt. 1929 [de].txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Keritot/English/Talmud Bavli. German. Lazarus Goldschmidt. 1929 [de].txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9a7f795471d3598a67f566344926684b35f3f075
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Keritot/English/Talmud Bavli. German. Lazarus Goldschmidt. 1929 [de].txt	
@@ -0,0 +1,69 @@
+Mishnah Keritot
+משנה כריתות
+Talmud Bavli. German. Lazarus Goldschmidt. 1929 [de]
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001042448/NLI
+
+Mishnah Keritot
+
+
+
+Chapter 1
+
+<b>S</b>ECHSUNDDREISSIG <small>MIT DER</small> A<small>USROTTUNG</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Worunter der T. den vorzeitigen Tod versteht; cf. Mq. Fol. 28a. Das W. <span dir="rtl">כרת</span> ist entweder eine Nominalbildung wie <span dir="rtl">בצק רחל</span>, od. eine Kürzung des in der Schrift gebrauchten Infinitivs <span dir="rtl">הכרת</span>.</i> <small>BELEGTE</small> V<small>ERGEHEN</small> <small>GIBT ES IN DER</small> T<small>ORA</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Ohne Warnung, sodaß eine Bestrafung durch das Gericht nicht erfolgt.</i>. W<small>ER SEINER</small> M<small>UTTER, DER</small> F<small>RAU SEINES</small> V<small>ATERS ODER SEINER</small> S<small>CHWIEGERTOCHTER BEIWOHNT, WER EINEN</small> M<small>ANN ODER EIN</small> V<small>IEH BESCHLÄFT, ODER WENN EIN</small> W<small>EIB SICH VON EINEM</small> V<small>IEH BESCHLAFEN LÄSST, WER EINER</small> F<small>RAU UND IHRER</small> T<small>OCHTER</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Ebenso einer Enkelin.</i>, <small>EINER</small> E<small>HEFRAU, SEINER</small> S<small>CHWESTER, DER</small> S<small>CHWESTER SEINES</small> V<small>ATERS, DER</small> S<small>CHWESTER SEINER</small> M<small>UTTER, DER</small> S<small>CHWESTER SEINER</small> F<small>RAU, DER</small> F<small>RAU SEINES</small> B<small>RUDERS, DER</small> F<small>RAU DES</small> B<small>RUDERS SEINES</small> V<small>ATERS, DER</small> F<small>RAU DES</small> B<small>RUDERS SEINER</small> M<small>UTTER ODER EINER</small> M<small>ENSTRUIERENDEN BEIWOHNT,</small> WER G<small>OTT LÄSTERT</small>, G<small>ÖTZEN DIENT, VON SEINEM</small> S<small>AMEN DEM</small> M<small>OLEKH</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Cf. Lev. 20,5.</i> <small>HINGIBT</small>, T<small>OTE BESCHWÖRT, DEN</small> Š<small>ABBATH ENTWEIHT, UNREIN</small> G<small>EHEILIGTES ISST ODER UNREIN DAS</small> H<small>EILIGTUM BETRITT, WER</small> T<small>ALG</small>, B<small>LUT</small>, Ü<small>BRIGGEBLIEBENES ODER</small> V<small>ERWERFLICHES ISST, WER AUSSERHALB</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Des Tempelhofes.</i> <small>SCHLACHTET UND DARBRINGT,</small> WER G<small>ESÄUERTES AM</small> P<small>ESAḤFESTE ISST, WER AM</small> V<small>ERSÖHNUNGSTAGE ISST ODER EINE</small> A<small>RBEIT VERRICHTET, WER DAS</small> S<small>ALBÖL</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Cf. Ex. 30,23ff. u. ib. V. 34ff.</i> <small>MENGT</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Dh. nachmacht, wie es für den Gebrauch im Tempel hergestellt wurde.</i>, <small>DAS</small> R<small>ÄUCHERWERK</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Cf. Ex. 30,23ff. u. ib. V. 34ff.</i> <small>MENGT, ODER SICH MIT DEM</small> S<small>ALBÖL SCHMIERT, WER DAS</small> G<small>EBOT DES</small> P<small>ESAḤOPFERS UND DER</small> B<small>ESCHNEIDUNG</small> <small>ÜBERTRITT</small>.
+W<small>EGEN DIESER MACHT MAN SICH BEI</small> V<small>ORSÄTZLICHKEIT DER</small> A<small>USROTTUNG SCHULDIG, BEI</small> U<small>NVORSÄTZLICHKEIT IST EIN</small> S<small>ÜNDOPFER DARZUBRINGEN, UND IST MAN SICH DESSEN NICHT SICHER BEWUSST, EIN</small> S<small>CHWEBE-</small>S<small>CHULDOPFER, AUSGENOMMEN IST DIE</small> V<small>ERUNREINIGUNG DES</small> H<small>EILIGTUMES UND DES</small> G<small>EHEILIGTEN, WEGEN WELCHER EIN AUFUND ABSTEIGENDES</small><sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Nach dem Vermögen des Darbringenden; cf. Lev. Kap. 5.</i> O<small>PFER DARZUBRINGEN IST</small> – <small>SO</small> R. M<small>EÍR;</small> DIE W<small>EISEN SAGEN, AUCH DER</small> G<small>OTTESLÄSTERER, DENN ES HEISST</small> <sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Num. 15,30.</i><i>ein Gesetz Sei euch für den, der aus Versehen etwas tut</i>, <small>AUSGENOMMEN DER</small> G<small>OTTESLÄSTERER, DER KEINE</small> T<small>ÄTIGKEIT AUSÜBT</small>.
+M<small>ANCHE</small> W<small>ÖCHNERINNEN</small> <small>BRINGEN EIN</small> O<small>PFER</small><sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Cf. Lev. 12,6.</i><small>, UND ES IST ZU ESSEN, MANCHE BRINGEN EIN</small> O<small>PFER, UND ES IST NICHT ZU ESSEN</small>, <small>UND MANCHE BRINGEN ÜBERHAUPT KEINES</small>. M<small>ANCHE BRINGEN EIN</small> O<small>PFER, UND ES IST ZU ESSEN: DIE ETWAS</small> V<small>IEH-</small>, W<small>ILD- ODER</small> V<small>OGELARTIGES ABORTIERT HAT</small> – <small>SO</small> R. M<small>EÍR; DIE</small> W<small>EISEN SAGEN, NUR WENN ETWAS</small> M<small>ENSCHENÄHNLICHES DARAN WAR</small>. D<small>IE EINEN</small> S<small>ANDEL, EINE</small> N<small>ACHGEBURT ODER EINE ENTWICKELTE</small> E<small>IHAUT ABORTIERT HAT, ODER WENN</small> <small>DIE</small> G<small>EBURT</small> <small>ZERSTÜCKELT HERAUSKAM</small>. E<small>BENSO BRINGT EINE</small> S<small>KLAVIN, DIE ABORTIERT HAT, EIN</small> O<small>PFER, UND ES IST ZU ESSEN</small>.
+F<small>OLGENDE BRINGEN EINES UND ES IST NICHT ZU ESSEN: DIE ABORTIERT HAT UND NICHT WEISS, WAS SIE ABORTIERT HAT, UND ZWEI</small> F<small>RAUEN, DIE ABORTIERT HABEN, EINE, WAS</small> <small>ZUM</small> O<small>PFER</small> <small>NICHT VERPFLICHTET, UND EINE, WAS DAZU VERPFLICHTET</small>. R. J<small>OSE SAGTE</small>: N<small>UR DANN, WENN EINE NACH</small> O<small>STEN UND EINE NACH</small> W<small>ESTEN GEGANGEN IST, WENN ABER BEIDE DASTEHEN, SO BRINGEN BEIDE EIN</small> O<small>PFER, UND ES IST ZU ESSEN</small>.
+F<small>OLGENDE BRINGEN KEINES: DIE EINE</small> E<small>IHAUT VOLL</small> W<small>ASSER, VOLL</small> B<small>LUT ODER VOLL VERSCHIEDENER</small> G<small>EBILDE ABORTIERT HAT, DIE ETWAS</small> F<small>ISCH</small>-, H<small>EUSCHREKKEN-</small>, E<small>KELTIER- ODER</small> K<small>RIECHTIERARTIGES ABORTIERT HAT, DIE AM VIERZIGSTEN</small> T<small>AGE</small><sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Nach der Konzeption; erst nachher beginnt die Entwicklung des Embryos.</i><small>EINE</small> F<small>EHLGEBURT ABORTIERT HAT, UND DIE EINE</small> S<small>EITENGEBURT</small> <small>ZUR</small> W<small>ELT GEBRACHT</small> <small>HAT</small>. R. Š<small>IMO͑N VERPFLICHTET DAZU BEI EINER</small> S<small>EITENGEBURT</small>.
+<b>W</b><small>ENN EINE</small> F<small>RAU IN DER</small> N<small>ACHT ZUM EINUNDACHTZIGSTEN</small> T<small>AGE</small><sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Nach der Geburt eines Mädchens: sie hat am folgenden Tage das Opfer darzubringen; cf. Lev. 12,5.</i><small>FEHLGEBIERT, SO IST SIE NACH DER</small> S<small>CHULE</small> Š<small>AMMAJS VON EINEM</small> O<small>PFER FREI UND NACH DER</small> S<small>CHULE</small> H<small>ILLELS DAZU</small><sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Wegen der 2. Geburt.</i><small>VERPFLICHTET</small>. D<small>IE</small> S<small>CHULE</small> H<small>ILLELS SPRACH ZU DER</small> S<small>CHULE</small> Š<small>AMMAJS:</small> W<small>ELCHEN</small> U<small>NTERSCHIED GIBT ES DENN ZWISCHEN DER</small> N<small>ACHT ZUM EINUNDACHTZIGSTEN</small> T<small>AGE UND DEM EINUNDACHTZIGSTEN</small> T<small>AGE</small><sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Abortiert sie an diesem Tage, so ist sie entschieden zu einem Opfer verpflichtet, da dann die Reinheitsfrist verstrichen ist.</i><small>, WENN SIE IHM HINSICHTLICH DER</small> U<small>NREINHEIT</small><sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> Das von dieser Nacht an abgehende Blut gilt als Menstruationsblut u. ist unrein.</i><small>GLEICHT, WIESO SOLLTE SIE IHM NICHT HINSICHTLICH DES</small> O<small>PFERS GLEICHEN!?</small> D<small>IE</small> S<small>CHULE</small> Š<small>AMMAJS ERWIDERTE:</small> N<small>EIN, WENN IHR DIES</small><sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> Daß sie zum Opfer verpflichtet ist.</i> <small>VON DER</small> F<small>EHLGEBURT AM EINUNDACHTZIGSTEN</small> T<small>AGE SAGT, DIE ZU EINER FÜR DIE</small> D<small>ARBRINGUNG DES</small> O<small>PFERS GEEIGNETEN</small> Z<small>EIT GEKOMMEN IST, WOLLT IHR DIES AUCH VON DER</small> F<small>EHLGEBURT IN DER</small> N<small>ACHT ZUM EINUNDACHTZIGSTEN</small> T<small>AGE SAGEN, DIE NICHT ZU EINER FÜR DIE</small> D<small>ARBRINGUNG DES</small> O<small>PFERS GEEIGNETEN</small> Z<small>EIT GEKOMMEN IST!?</small> D<small>IE</small> S<small>CHULE</small> H<small>ILLELS ENTGEGNETE</small>: D<small>IE</small> F<small>EHLGEBURT AM EINUNDACHTZIGSTEN</small> T<small>AGE, DER AUF EINEN</small> Š<small>ABBATH FÄLLT, BEWEIST</small> <small>DAS</small> E<small>NTGEGENGESETZTE</small>: <small>SIE IST NICHT ZU EINER FÜR DIE</small> D<small>ARBRINGUNG DES</small> O<small>PFERS GEEIGNETEN</small> Z<small>EIT</small><sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> Da Privatopfer am Šabbath nicht dargebracht werden dürfen.</i><small>GEKOMMEN, DENNOCH IST</small> <small>DIE</small> F<small>RAU</small> <small>ZU EINEM</small> O<small>PFER VERPFLICHTET</small>. D<small>IE</small> S<small>CHULE</small> Š<small>AMMAJS ERWIDERTE:</small> N<small>EIN, WENN IHR DIES VON DER</small> F<small>EHLGEBURT AM EINUNDACHTZIGSTEN</small> T<small>AGE SAGT, DER AUF EINEN</small> Š<small>ABBATH FÄLLT, DER, WENN AUCH NICHT FÜR</small> P<small>RIVATOPFER, IMMERHIN FÜR</small> G<small>EMEINDEOPFER GEEIGNET IST, WOLLT IHR DIES AUCH VON DER</small> F<small>EHLGEBURT IN DER</small> N<small>ACHT ZUM EINUNDACHTZIGSTEN</small> T<small>AGE SAGEN, WO DOCH DIE</small> N<small>ACHT WEDER FÜR</small> P<small>RIVATOPFER NOCH FÜR</small> G<small>EMEINDEOPFER GEEIGNET IST!?</small> D<small>IE</small> B<small>LUT</small><small>UNREINHEIT</small><sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> Auf die die Schule Hillels sich in ihrem 1. Einwurfe beruft: wie sie einander hinsichtl. der Unreinheit gleichen, gleichen sie einander auch hinsichtl. des Opfers.</i><small>BEWEIST ABER NICHTS; AUCH WENN SIE INNERHALB DER</small> R<small>EINHEITSTAGE</small><sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> Wörtl. Vollwerden, sc. der Reinheitstage (Lev. 12,4), 80 Tage seit der Geburt.</i><small>ABORTIERT, 1ST DAS</small> B<small>LUT UNREIN, DENNOCH IST SIE VOM</small> O<small>PFER BEFREIT</small>.
+<b>H</b><small>AT EINE</small> F<small>RAU FÜNF ZWEIFELHAFTE</small> G<small>EBURTSFÄLLE</small><sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> Wie sie ob. Fol. 7b aufgezählt werden.</i><small>ODER FÜNF ZWEIFELHAFTE</small> F<small>LUSSFÄLLE</small><sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> Ob es ein krankhafter Fluß, in welchem Falle sie nach Ablauf der Reinheitstage ein Opfer darzubringen hat (cf. Lev. 15,29), od. ein periodischer war; vgl. Bd. XI S. 665 Anm. 12.</i>, <small>SO BRINGE SIE EIN</small> O<small>PFER, UND SIE DARF VON</small> S<small>CHLACHTOPFERN ESSEN, UND WEGEN DER ÜBRIGEN BESTEHT FÜR SIE KEINE</small> P<small>FLICHT</small>. W<small>ENN FÜNF ZWEIFELLOSE</small> F<small>LUSSFÄLLE ODER ZWEIFELLOSE</small> G<small>EBURTSFÄLLE, SO BRINGE SIE EIN</small> O<small>PFER, UND SIE DARF VON</small> S<small>CHLACHTOPFERN ESSEN, UND AUCH WEGEN DER ÜBRIGEN</small> O<small>PFER</small> <small>BESTEHT FÜR SIE EINE</small> P<small>FLICHT</small>. E<small>INST EREIGNETE ES SICH, DASS IN</small> J<small>ERUŠALEM</small> T<small>AUBENPAARE</small><sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> Die wegen solcher Fälle als Opfer dargebracht werden.</i><small>AUF</small> G<small>OLDDENARE GESTIEGEN WAREN</small>. D<small>A SPRACH</small> R. Š<small>IMO͑N B</small>. G<small>AMLIÉL:</small> B<small>EI DIESEM</small> T<small>EMPEL, ICH GEHE DIESE</small> N<small>ACHT NICHT EHER SCHLAFEN, ALS BIS SIE FÜR</small> S<small>ILBER</small><small>DENARE ZU HABEN SIND</small>. H<small>IERAUF BEGAB ER SICH ZUM</small> G<small>ERICHTSHÖFE UND LEHRTE:</small> W<small>ENN EINE</small> F<small>RAU FÜNF ZWEIFELLOSE</small> G<small>EBURTSFÄLLE ODER FÜNF ZWEIFELLOSE</small> F<small>LUSSFÄLLE HAT, SO BRINGE SIE EIN</small> O<small>PFER DAR, UND SIE DARF VON</small> S<small>CHLACHTOPFERN ESSEN, UND WEGEN DER ÜBRIGEN BESTEHT FÜR SIE KEINE</small> P<small>FLICHT</small>. A<small>N JENEM</small> T<small>AGE FIEL DAS</small> T<small>AUBENPAAR AUF EIN</small> V<small>IERTEL</small> S<small>ILBERDENAR</small>.
+
+Chapter 2
+
+<b>V</b>IER <small>BENÖTIGEN DER</small> S<small>ÜHNE</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Die hier genannten Unreinen erlangen völlige Reinheit, um Heiliges essen zu dürfen, nicht schon nach Ablauf ihrer Reinheitstage, sondern erst wenn sie ihre Sündopfer dargebracht, obgleich sie gar keine Sünde begangen haben.</i> <small>UND VIER HABEN</small> <small>EIN</small> O<small>PFER</small> <small>DARZUBRINGEN BEI</small> V<small>ORSÄTZLICHKEIT WIE BEI</small> U<small>NVORSÄTZLICHKEIT</small>. F<small>OLGENDE BENÖTIGEN DER</small> S<small>ÜHNE: DER</small> F<small>LUSSBEHAFTETE, DIE</small> F<small>LUSSBEHAFTETE, DIE</small> W<small>ÖCHNERIN UND (DER)</small> A<small>USSÄTZIGE</small>. R. E<small>LIE͑ZER B</small>. J<small>A͑QOB SAGT, EIN</small> P<small>ROSELYT ERLANGE</small> S<small>ÜHNE</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Gilt als völliger Jisraélit, obgleich er bereits beschnitten ist u. ein Tauchbad genommen hat.</i> <small>ERST WENN MAN FÜR IHN DAS</small> B<small>LUT GESPRENGT HAT, EBENSO EIN</small> N<small>AZIRÄER HINSICHTLICH DES</small> W<small>EINTRINKENS, DES</small> H<small>AARSCHNEIDENS UND DER</small> V<small>ERUNREINIGUNG</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Bis zur Darbringung seines Opfers ist ihm dies verboten, obgleich die Dauer des Nazirates bereits verstrichen ist.</i>.
+<b>F</b><small>OLGENDE BRINGEN</small> <small>EIN</small> O<small>PFER</small> <small>BEI</small> V<small>ORSÄTZLICHKEIT WIE BEI</small> U<small>NVORSÄTZLICHKEIT: WER EINER</small> S<small>KLAVIN</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Die einem Manne vergeben ist.</i><small>BEIGEWOHNT HAT, EIN</small> N<small>AZIRÄER, DER SICH VERUNREINIGT HAT, UND WER EINEN</small> Z<small>EUGENEID ODER EINEN</small> D<small>EPOSITENEID</small> <small>FALSCH GESCHWOREN</small> <small>HAT</small>.
+F<small>ÜNF BRINGEN EIN</small> O<small>PFER WEGEN MEHRERER</small> S<small>ÜNDEN, UND FÜNF BRINGEN EIN AUF- UND ABSTEIGENDES</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Nach ihrem Vermögensverhältnisse; cf. Lev. Kap. 5.</i>O<small>PFER</small>. F<small>OLGENDE BRINGEN EIN</small> O<small>PFER WEGEN MEHRERER</small> S<small>ÜNDEN: WER EINER</small> S<small>KLAVIN MEHRMALS BEIGEWOHNT HAT, UND EIN</small> N<small>AZIRÄER, DER SICH WIEDERHOLT VERUNREINIGT HAT</small>.  <b>W</b>ER<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Fortsetzung der vorangehenden Mišna, wer wegen mehrerer Übertretungen ein Opfer zu bringen hat.</i><small>SEINE</small> F<small>RAU WEGEN MEHRERER</small> M<small>ÄNNER VERWARNT</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Mit ihnen beisammen zu sein, weil er sie mit diesen die Ehe gebrochen zu haben verdächtigt; cf. Sot. Fol. 2a.</i><small>HAT, UND EIN</small> A<small>USSÄTZIGER, DER WIEDERHOLT VOM</small> A<small>USSATZE BEFALLEN</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Wenn nach Ablauf der Reinheitstage (cf. Lev. 14,9) vor der Darbringung seines Opfers das Aussatzmal sich wiederum einstellt.</i><small>WORDEN IST</small>. W<small>ENN ER DIE</small> V<small>ÖGEL GEBRACHT HAT UND WIEDERUM AUSSÄTZIG GEWORDEN IST, SO WERDEN SIE IHM NICHT ANGERECHNET, BIS ER SEIN</small> S<small>ÜNDOPFER GEBRACHT HAT;</small> R. J<small>EHUDA SAGT, BIS ER SEIN</small> S<small>CHULDOPFER GEBRACHT HAT</small>.
+<b>W</b><small>ELCHEN</small> U<small>NTERSCHIED GIBT ES ZWISCHEN EINER</small> S<small>KLAVIN</small><sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Die einem Manne vergeben ist; cf. Lev. 19,20.</i><small>UND ALLEN ANDEREN</small> I<small>NZESTUÖSEN, DENEN SIE NICHT GLEICHT, WEDER HINSICHTLICH DER</small> S<small>TRAFE NOCH HINSICHTLICH DES</small> O<small>PFERS?</small> W<small>EGEN ALLER ANDEREN</small> I<small>NZESTUÖSEN IST EIN</small> S<small>ÜNDOPFER DARZUBRINGEN, WEGEN EINER</small> S<small>KLAVIN ABER EIN</small> S<small>CHULDOPFER; WEGEN ALLER ANDEREN</small> I<small>NZESTUÖSEN EIN MÄNNLICHES</small> T<small>IER</small><sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Als Sündopfer ist ein Männchen u. als Schuldopfer ein Weibchen darzubringen. Dieser Satz ist überflüssig u. fehlt tatsächlich in der Mišna separata.</i><small>, WEGEN EINER</small> S<small>KLAVIN ABER EIN WEIBLICHES;</small> BEI ALLEN ANDEREN I<small>NZESTFÄLLEN GLEICHEN DER</small> M<small>ANN UND DAS</small> W<small>EIB EINANDER HINSICHTLICH DER</small> G<small>EISSELUNG</small><sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Bei Vorsätzlichkeit sind beide zu geißeln, bei Unvorsätzlichkeit haben beide ein Opfer darzubringen.</i><small>UND HINSICHTLICH DES</small> O<small>PFERS, BEI DER</small> S<small>KLAVIN ABER GLEICHT DER</small> M<small>ANN NICHT DEM</small> W<small>EIBE HINSICHTLICH DER</small> G<small>EISSELUNG, UND DAS</small> W<small>EIB NICHT DEM</small> M<small>ANNE</small><sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Nur sie ist zu geißeln u. nur er hat ein Opfer darzubringen.</i><small>HINSICHTLICH DES</small> O<small>PFERS;</small> BEI ALLEN ANDEREN I<small>NZESTFÄLLEN GLEICHT DIE</small> A<small>NSCHMIEGUNG</small><sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Der Genitalien an einander.</i><small>DEM VOLLENDETEN</small> B<small>EISCHLAF</small> <small>UND MAN IST WEGEN JEDES</small> G<small>ESCHLECHTSAKTES BESONDERS</small><sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Was bei einer Sklavin nicht der Fall ist.</i><small>SCHULDIG;</small> ENDLICH IST ES BEI DER S<small>KLAVIN STRENGER,</small> INDEM BEI<small>DIESER DIE</small> V<small>ORSÄTZLICHKEIT</small><sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Daß auch in diesem Falle das Opfer darzubringen ist.</i><small>DER</small> V<small>ERSEHENTLICHKEIT GLEICHT</small>.
+V<small>ON WELCHER</small> S<small>KLAVIN</small> <small>SPRICHT ER</small><small>?</small> D<small>IE HALB</small> S<small>KLAVIN UND HALB</small> F<small>REIE IST, DENN ES HEISST:</small><sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> Lev. 19,20.</i><i>und ganz ausgelöst ist sie noch nicht worden</i> – <small>SO</small> R. J<small>EHUDA</small>. R. J<small>IŠMA͑ÉL SAGT, DIE EINE RICHTIGE</small> S<small>KLAVIN IST</small>. R. E<small>LIE͑ZER B</small>. J<small>A͑QOB</small><sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> In der Mišna separata, wie weiter im T. <span dir="rtl">בן עזריה</span> <span dir="rtl">רי אלעזר</span>.</i><small>SAGTE:</small> B<small>EI ALLEN ANDEREN</small> I<small>NZESTUÖSEN IST DIES</small><sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> Daß es sich um Freie handelt.</i><small>KLAR, UND BEI EINER</small> S<small>KLAVIN BLEIBT DER</small> F<small>ALL ZURÜCK, WENN SIE HALB</small> S<small>KLAVIN UND HALB</small> F<small>REIE IST</small>.
+<b>B</b><small>EI ALLEN ANDEREN</small> I<small>NZESTFÄLLEN IST, WENN EIN</small> T<small>EIL GROSSJÄHRIG UND EINER MINDERJÄHRIG IST, DER MINDERJÄHRIGE</small><sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> Was aber bei der Sklavin nicht der Fall ist.</i><small>FREI; WENN EINER WACH UND EINER IM</small> S<small>CHLAFE WAR, DER IM</small> S<small>CHLAFE WAR, FREI</small><sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> Was aber bei der Sklavin nicht der Fall ist.</i><small>; WENN EINER VERSEHENTLICH UND EINER VORSÄTZLICH, DER VERSEHENTLICH GEHANDELT HAT, EIN</small> S<small>ÜNDORFER, UND DER VORSÄTZLICH, DER</small> A<small>USROTTUNG SCHULDIG</small>.
+
+Chapter 3
+
+<b>W</b>ENN <small>SIE</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Zwei Zeugen.</i> <small>ZU EINEM SAGEN: DU HAST</small> T<small>ALG</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Als Beispiel für irgend eine Sünde, derentwegen bei Unvorsätzlichkeit ein Sündopfer darzubringen ist.</i> <small>GEGESSEN, SO MUSS ER EIN</small> S<small>ÜNDOPFER BRINGEN</small>. W<small>ENN EIN</small> Z<small>EUGE SAGT, ER HABE GEGESSEN, UND EIN</small> Z<small>EUGE SAGT, ER HABE NICHT GEGESSEN, WENN EINE</small> F<small>RAU SAGT, ER HABE GEGESSEN, UND EINE</small> F<small>RAU SAGT, ER HABE NICHT GEGESSEN, SO MUSS ER EIN</small> S<small>CHWEBE-</small>S<small>CHULDOPFER BRINGEN</small>. W<small>ENN EIN</small> Z<small>EUGE SAGT, ER HABE GEGESSEN, UND ER SELBER SAGT, ER HABE NICHT GEGESSEN, SO IST ER FREI;</small> WENN ZWEI SAGEN, ER HABE GEGESSEN, UND ER SELBER SAGT, ER HABE NICHT GEGESSEN, SO IST ER NACH R. M<small>EÍR SCHULDIG</small>. R. M<small>EÍR SPRACH:</small> W<small>ENN ZWEI IHN ZUR SCHWEREN</small> T<small>ODESSTRAFE BRINGEN, WIE SOLLTEN SIE IHN NICHT ZUM LEICHTEREN</small> O<small>PFER BRINGEN KÖNNEN</small>. S<small>IE ERWIDERTEN IHM:</small> W<small>IE ABER, WENN ER SAGT, ER HABE ES VORSÄTZLICH GETAN; DANN IST ER JA FREI</small>.
+H<small>AT ER BEI EINEM</small> E<small>NTFALLEN</small> T<small>ALG GEGESSEN UND ABERMALS</small> T<small>ALG GEGESSEN, SO IST ER NUR EINMAL SCHULDIG; HAT ER</small> T<small>ALG</small>, B<small>LUT</small>, V<small>ERWERFLICHES UND</small> Ü<small>BRIGGEBLIEBENES BEI EINEM</small> E<small>NTFALLEN GEGESSEN, SO IST ER WEGEN JEDES BESONDERS SCHULDIG</small>. H<small>IERIN IST ES BEI MEHREREN</small> A<small>RTEN STRENGER ALS BEI EINER</small> A<small>RT, IN FOLGENDEM ABER IST ES BEI EINER</small> A<small>RT STRENGER ALS BEI MEHREREN</small>. A<small>RTEN: HAT MAN BEI EINEM</small> E<small>NTFALLEN EINE HALBE</small> O<small>LIVE GEGESSEN UND WIEDERUM EINE HALBE</small> O<small>LIVE GEGESSEN, SO IST MAN, WENN VON EINER</small> A<small>RT, SCHULDIG, UND WENN VON ZWEI</small> A<small>RTEN, FREI</small>.
+<b>W</b><small>IE LANGE KANN, DER SIE GEGESSEN HAT, DABEI VERBRACHT</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Dh. innerhalb welcher Zeit müssen beide halbe Quantitäten gegessen worden sein, um zu einem strafbaren Quantum vereinigt zu werden.</i><small>HABEN</small>? A<small>LS WENN MAN GERÖSTETE</small> Ä<small>HREN</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Einzelne Körner, eines nach dem anderen, im Quantum einer Olive.</i><small>ISST</small> – <small>SO</small> R. M<small>EÍR</small>. D<small>IE</small> W<small>EISEN SAGEN, NUR WENN ER VOM</small> A<small>NFANG BIS ZUM</small> E<small>NDE DABEI SOLANGE VERBRACHT HAT, ALS MAN EIN</small> P<small>ERAS ISST, SEI ER SCHULDIG</small>. W<small>ER UNREINE</small> S<small>PEISEN GEGESSEN ODER UNREINE</small> G<small>ETRANKE GETRUNKEN HAT, ODER WER</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Ein Priester, der zum Tempeldienste geht.</i><small>EIN</small> V<small>IERTELLOG</small> W<small>EIN GETRUNKEN HAT, UND IN DAS</small> H<small>EILIGTUM GETRETEN IST</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Nach den Dezisoren, wenn er da Dienst getan hat.</i><small>UND DA SOLANGE VERWEILT HAT, ALS MAN EIN</small> P<small>ERAS ISST, IST SCHULDIG</small>. R. E<small>LEA͑ZAU SAGT, HAT ER</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Der Priester beim Weintrinken.</i><small>DABEI UNTERBROCHEN ODER ETWAS</small> W<small>ASSER HINEINGETAN, SEI ER FREI</small>.
+<b>M</b><small>ANCHER ISST EINE</small> S<small>PEISE UND IST DIESERHALB VIER</small> S<small>ÜNDOPFER UND EIN</small> S<small>CHULDOPFER SCHULDIG: WENN EIN</small> U<small>NREINER VON</small> O<small>PFERN ÜBRIGGEBLIEBENEN</small> T<small>ALG AM</small> V<small>ERSÖHNUNGSTAGE GEGESSEN HAT</small>. R. M<small>EÍR SAGTE:</small> W<small>ENN ES AN EINEM</small> Š<small>ABBATH WAR UND ER IHN</small> <small>IM</small> M<small>UNDE</small> <small>HINAUSGEBRACHT HAT, IST ER</small> <small>AUCH DIESERHALB</small> <small>SCHULDIG</small>. S<small>IE ERWIDERTEN IHM:</small> D<small>IES GEHÖRT NICHT ZU DIESEM</small> R<small>UBRUM</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Dieserhalb ist er schuldig wegen der Entweihung des Šabbaths, nicht aber wegen des Essens.</i>.
+<b>M</b><small>ANCHER VOLLZIEHT EINEN</small> B<small>EISCHLAF UND IST DIESERHALB SECHS</small> S<small>ÜNDOPFER SCHULDIG</small>, <small>UND ZWAR</small>: <small>WENN JEMAND SEINER</small> T<small>OCHTER</small><sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Die er inzestuös mit seiner Mutter gezeugt hat.</i><small>BEIWOHNT</small>, <small>SO KANN ER SICH SCHULDIG MACHEN</small> <small>WEGEN</small> I<small>NZESTES MIT</small> <small>SEINER</small> T<small>OCHTER</small>, <small>SEINER</small> S<small>CHWESTER</small>, <small>DER</small> F<small>RAU SEINES</small> B<small>RUDERS</small>, <small>DER</small> F<small>RAU DES</small> B<small>RUDERS SEINES</small> V<small>ATERS</small>, <small>EINES</small> E<small>HEWEIBES UND EINER</small> M<small>ENSTRUIERENDEN</small>. <b>W</b><small>ENN JEMAND DER</small> T<small>OCHTER SEINER</small> T<small>OCHTER BEIWOHNT</small>, <small>SO KANN ER SICH SCHULDIG MACHEN</small> <small>WEGEN</small> I<small>NZESTES MIT</small> <small>DER</small> T<small>OCHTER SEINER</small> T<small>OCHTER</small>, <small>SEINER</small> S<small>CHWIEGERTOCHTER</small><sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Wenn sie mit seinem Sohne verheiratet ist.</i>, <small>DER</small> F<small>RAU SEINES</small> B<small>RUDERS</small>, <small>DER</small> F<small>RAU DES</small> B<small>RUDERS SEINES</small> V<small>ATERS</small>, <small>DER</small> S<small>CHWESTER SEINER</small> F<small>RAU</small>, <small>EINES</small> E<small>HEWEIBES UND EINER</small> M<small>ENSTRUIERENDEN</small>. R. J<small>OSE SAGT</small>, <small>HAT DER</small> A<small>LTE</small><sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Der Urgroßvater.</i> <small>DAS</small> V<small>ERBOT ÜBERTRETEN UND SIE GEHEIRATET</small>, <small>SEI ER SCHULDIG AUCH WEGEN EINER</small> F<small>RAU SEINES</small> V<small>ATERS</small>. D<small>ESGLEICHEN AUCH</small>,<small>WENN JEMAND DER</small> T<small>OCHTER SEINER</small> F<small>RAU ODER DER</small> T<small>OCHTER IHRER</small> T<small>OCHTER BEIWOHNT</small>.
+<b>W</b><small>ENN JEMAND SEINER</small> S<small>CHWIEGERMUTTER BEIWOHNT</small>, <small>SO KANN ER SICH SCHULDIG MACHEN</small> <small>WEGEN</small> I<small>NZESTES MIT</small> <small>SEINER</small> S<small>CHWIEGERMUTTER</small>, <small>SEINER</small> S<small>CHWIEGERTOCHTER</small>, <small>DER</small> F<small>RAU SEINES</small> B<small>RUDERS</small>, <small>DER</small> F<small>RAU DES</small> B<small>RUDERS SEINES</small> V<small>ATERS</small>, <small>DER</small> S<small>CHWESTER SEINER</small> F<small>RAU</small>, <small>EINES</small> E<small>HEWEIBES UND EINER</small> M<small>ENSTRUIERENDEN</small>. D<small>ESGLEICHEN AUCH</small>, <small>WENN JEMAND DER</small> M<small>UTTER SEINES</small> S<small>CHWIEGERVATERS ODER DER</small> M<small>UTTER SEINER</small> S<small>CHWIEGERMUTTER BEIWOHNT</small>. R. J<small>OḤANAN B</small>. N<small>URI SAGT</small>, <small>WER SEINER</small> S<small>CHWIEGERMUTTER BEIWOHNT</small>, <small>SEI SCHULDIG WEGEN SEINER</small> S<small>CHWIEGERMUTTER</small>, <small>DER</small> M<small>UTTER SEINER</small> S<small>CHWIEGERMUTTER</small><sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Wenn dies der Fall ist.</i><small>UND DER</small> M<small>UTTER SEINES</small> S<small>CHWIEGERVATERS</small>. S<small>IE SPRACHEN ZU IHM</small>: B<small>EI ALLEN DREIEN IST ES DAS GLEICHE</small> V<small>ERBOT</small><sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> In einem Schriftverse; cf. Lev. 18,17.</i>.
+<b>R.</b> A͑<small>QIBA SAGTE</small>: I<small>CH FRAGTE</small> R. G<small>AMLIÉL</small>, <small>UND</small> R. J<small>EHOŠUA͑ AUF DEM</small> F<small>LEISCHMARKTE ZU</small> E<small>MMAUS</small>, <small>WO SIE GEGANGEN WAREN</small>, <small>EIN</small> V<small>IEH FÜR DAS</small> H<small>OCHZEITSMAHL DES</small> S<small>OHNES</small> R. G<small>AMLIÉLS ZU KAUFEN</small>: W<small>IE IST ES</small>, <small>WENN JEMAND SEINER</small> S<small>CHWESTER</small>, <small>DER</small> S<small>CHWESTER SEINES</small> V<small>ATERS UND DER</small> S<small>CHWESTER SEINER</small> M<small>UTTER BEIGEWOHNT</small><sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Die Mišna separata u. manche Texte haben den Zusatz: bei einem Entfallen.</i><small>HAT</small>: <small>IST ER WEGEN ALLER ZUSAMMEN SCHULDIG</small>, <small>ODER IST ER WEGEN JEDER BESONDERS SCHULDIG</small>? S<small>IE ERWIDERTEN MIR</small>: W<small>IR HAREN DARÜBER NICHTS GEHÖRT</small>; <small>WIR HABEN ABER GEHÖRT</small>, <small>WER SEINEN FÜNF MENSTRUIERENDEN</small> F<small>RAUEN BEI EINEM</small> E<small>NTFALLEN BEIGEWOHNT HAT</small>, <small>SEI WEGEN JEDER BESONDERS SCHULDIG</small>, <small>UND ES SCHEINT UNS</small>, <small>DASS HIERVON</small> <small>EIN</small> S<small>CHLUSS</small> <small>VOM</small> L<small>EICHTEREN AUF DAS</small> S<small>CHWERERE</small><sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Hierbei handelt es sich um ein- u. dasselbe Verbot.</i><small>ZU FOLGERN IST</small>.
+<b>F</b><small>ERNER FRAGTE</small> R. A͑<small>QIBA</small>: W<small>IE VERHÄLT ES SICH MIT EINEM AN EINEM</small> T<small>IERE LOSE</small><sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> Das von einem lebenden Tiere abgetrennte Glied ist wie Aas unrein.</i><small>HÄNGENDEN</small> G<small>LIEDE</small>? S<small>IE ERWIDERTEN IHM</small>: W<small>IR HABEN DARÜBER NICHTS GEHÖRT</small>; <small>WIR HABEN ABER GEHÖRT</small>, <small>DASS EIN AN EINEM</small> M<small>ENSCHEN LOSE HÄNGENDES</small> G<small>LIED REIN SEI</small>. D<small>IE</small> G<small>RINDIGEN</small><sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> Denen Glieder langsam abfielen od. amputiert werden mußten.</i><small>IN</small> J<small>ERUŠALEM VERFUHREN NÄMLICH WIE FOLGT</small>. D<small>ER</small> E<small>RKRANKTE</small> <small>GING AM</small> V<small>ORABEND DES</small> P<small>ESAḤFESTES</small><sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> Am Abend mußte das Pesaḥopfer in Reinheit gegessen werden.</i><small>ZUM</small> A<small>RZTE</small>, <small>UND DIESER SCHNITT IHM</small> <small>DAS</small> G<small>LIED</small> <small>AB BIS AUF EINE</small> H<small>AARBREITE</small>, <small>DIE ER ZURÜCKLIESS</small><sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> Woran es am Körper hängen blieb, damit er nicht unrein werde u. die Unreinheit auf den Arzt übertrage.</i>, <small>SODANN BEFESTIGTE ER ES AN EINEN</small> D<small>ORN UND JENER RISS SICH DAVON LOS</small>. S<small>O KONNTE DIESER SEIN</small> P<small>ESAḤOPFER HERRICHTEN UND DER</small> A<small>RZT SEIN</small> P<small>ESAḤOPFER HERRICHTEN</small>. U<small>ND UNS SCHEINT</small>, <small>DASS HIERVON</small> <small>EIN</small> S<small>CHLUSS</small> <small>VOM</small> S<small>CHWEREREN AUF DAS</small> L<small>EICHTERE ZU FOLGERN IST</small><sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> Hinsichtl. eines Viehs, das lebend überhaupt nicht verunreinigungsfähig ist.</i>.
+<b>F</b><small>ERNER FRAGTE SIE</small> R. A͑<small>QIBA</small>: W<small>IE IST ES</small>, <small>WENN JEMAND AUSSERHALB</small><sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> Des Tempelhofes.</i> <small>FÜNF</small> S<small>CHLACHTOPFER BEI EINEM</small> E<small>NTFALLEN GESCHLACHTET HAT</small>: <small>IST ER WEGEN EINES JEDEN BESONDERS SCHULDIG ODER EINMAL WEGEN ALLER</small>? S<small>IE ERWIDERTEN IHM</small>: W<small>IR HABEN DARÜBER NICHTS GEHÖRT</small>. H<small>IERAUF SPRACH</small> R. J<small>EHOŠUA͑</small>: I<small>CH HABE GEHÖRT</small>, <small>DASS</small>, <small>WENN JEMAND VON EINEM</small> S<small>CHLACHTOPFER AUS FÜNF</small> S<small>CHÜSSELN BEI EINEM</small> E<small>NTFALLEN GEGESSEN HAT</small>, <small>ER WEGEN JEDES BESONDERS WEGEN</small> V<small>ERUNTREUUNG SCHULDIG SEI</small>; <small>UND MIR SCHEINT ES</small>, <small>DASS HIERVON</small> <small>EIN</small> S<small>CHLUSS</small> <small>VOM</small> L<small>EICHTEREN AUF DAS</small> S<small>CHWERERE</small><sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> Hierbei handelt es sich um ein- u. dasselbe Verbot.</i><small>ZU FOLGERN IST</small>. R. Š<small>IMO͑N SPRACH</small>: N<small>ICHT DIES FRAGTE</small> R. A͑<small>QIBA</small>, <small>SONDERN WIE ES SEI</small>, <small>WENN JEMAND</small> Ü<small>BRIGGEBLIEBENES VON FÜNF</small> S<small>CHLACHTOPFERN BEI EINEM</small> E<small>NTFALLEN GEGESSEN HAT</small>; <small>IST ER EINMAL WEGEN ALLER SCHULDIG</small>, <small>ODER IST ER WEGEN JEDES BESONDERS SCHULDIG</small>? S<small>IE ERWIDERTEN IHM</small>: W<small>IR HABEN DARÜBER NICHTS GEHÖRT</small>. H<small>IERAUF SPRACH</small> R. J<small>EHOŠUA͑</small>: I<small>CH HABE GEHÖRT</small>, <small>DASS</small>, <small>WENN JEMAND VON EINEM</small> S<small>CHLACHTOPFER AUS FÜNF</small> S<small>CHÜSSELN BEI EINEM</small> E<small>NTFALLEN GEGESSEN HAT</small>, <small>ER WEGEN JEDES BESONDERS WEGEN</small> V<small>ERUNTREUUNG SCHULDIG SEI</small>; <small>UND MIR SCHEINT ES</small>, <small>DASS HIERVON</small> <small>EIN</small> S<small>CHLUSS</small> <small>VOM</small> L<small>EICHTEREN AUF DAS</small> S<small>CHWERERE</small><sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> Hierbei handelt es sich um ein- u. dasselbe Verbot.</i><small>ZU FOLGERN IST</small>. D<small>A SPRACH</small> R. A͑<small>QIBA ZU IHM</small>: I<small>ST ES EINE ÜBERLIEFERTE</small> H<small>ALAKHA</small>, <small>SO MÜSSEN WIR ES ANERKENNEN</small>, <small>WENN ABER EINE</small> S<small>CHLUSSFOLGERUNG</small><sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> Von der Veruntreuung.</i>, <small>SO GIBT ES EINE</small> E<small>INWENDUNG</small>. J<small>ENER SPRACH</small>: S<small>O WENDE EIN</small>. D<small>IESER ERWIDERTE</small>: N<small>EIN</small>, <small>WENN DIES VON DER</small> V<small>ERUNTREUUNG GILT</small>, <small>WOBEI DERJENIGE</small>, <small>DER ANDEREN ZU ESSEN GIBT</small>, <small>DEM</small> E<small>SSENDEN GLEICHT</small><sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> Dh. als Essender gilt: dir Veruntreuung begeht der Gebende.</i>, <small>WOBEI DERJENIGE</small>, <small>DER ANDEREN ZUR</small> N<small>UTZNIESSUNG GIBT</small>, <small>DEM</small> N<small>UTZNIESSENDEN GLEICHT</small>, <small>UND WOBEI FERNER DIE</small> V<small>ERUNTREUUNGEN WÄHREND EINER LÄNGEREN</small> Z<small>EIT</small><sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> In kleineren Quantitäten, die einzeln nicht als Veruntreuung gelten.</i><small>VEREINIGT WERDEN</small>, <small>SOLLTE DIES AUCH VOM</small> Ü<small>BRIGGEBLIEBENEN GELTEN</small>, <small>WOBEI KEINES DAVON DER</small> F<small>ALL IST</small>!?
+<b>R.</b> A͑<small>QIBA SAGTE</small>: I<small>CH FRAGTE</small> R. E<small>LIE͑ZER</small>: W<small>IE IST ES</small>, <small>WENN JEMAND MEHRERE ZU EINER</small> H<small>AUPTARBEIT</small><sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> Vgl. S. 182 Anm. 122.</i><small>GEHÖRENDE</small> A<small>RBEITEN AN MEHREREN</small> Š<small>ABBATHEN BEI EINEM</small> E<small>NTFALLEN ENTRICHTET HAT</small>: <small>IST ER EINMAL WEGEN ALLER SCHULDIG</small>, <small>ODER IST ER WEGEN JEDER BESONDERS SCHULDIG</small>? E<small>R ERWIDERTE MIR</small>: E<small>R IST WEGEN JEDER BESONDERS SCHULDIG</small>. D<small>IES IST</small> <small>DURCH EINEN</small> S<small>CHLUSS</small> <small>VOM</small> L<small>EICHTEREN AUF DAS</small> S<small>CHWERERE ZU FOLGERN</small>: <small>WENN MAN WEGEN EINER</small> M<small>ENSTRUIERENDEN</small>, <small>BEI DER ES KEINE VERSCHIEDENEN</small> A<small>BARTEN</small><sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> Wie beim Šabbathgesetze, wobei es Hauptarbeiten u. abstammende gibt.</i><small>UND KEINE VERSCHIEDENEN</small> S<small>ÜNDOPFER</small><sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> Dh. Sündopfer wegen verschiedener Delikte.</i><small>GIBT</small>, <small>WEGEN JEDER</small> B<small>EIWOHNUNG</small> <small>BESONDERS SCHULDIG IST</small>, <small>UM WIEVIEL MEHR IST MAN BEIM</small> Š<small>ABBATH</small>, <small>WOBEI ES VERSCHIEDENE</small> A<small>BARTEN UND VERSCHIEDENE</small> S<small>ÜNDOPFER</small><sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> So besser nach Handschriften; nach unserem Texte: Todesstrafen, bei Vorsatz.</i><small>GIBT</small>, <small>WEGEN JEDER</small> A<small>RBEIT</small> <small>BESONDERS SCHULDIG</small>. I<small>CH ENTGEGNETE IHM</small>: W<small>ENN DIES BEI DER</small> M<small>ENSTRUIERENDEN GILT</small>, <small>BEI DER ES ZWEI</small> V<small>ERBOTE SIND</small>, <small>DENN IHM IST DIE</small> M<small>ENSTRUIERENDE VERBOTEN UND DER</small> M<small>ENSTRUIERENDEN IST ER VERBOTEN</small>, <small>SOLLTE DIES AUCH BEIM</small> Š<small>ABBATE GELTEN</small>, <small>WOBEI ES NUR EIN</small> V<small>ERBOT IST</small>!? E<small>R ERWIDERTE MIR</small>: D<small>IE</small> B<small>EIWOHNUNG VON</small> M<small>INDERJAHRIGEN</small><sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> Wenn die Menstruierende minderjährig u. nicht strafmündig ist.</i><small>BEWEIST</small> <small>DAS</small> E<small>NTGEGENGESETZTE</small>: <small>HIERBEI IST ES NUR EIN</small> V<small>ERBOT</small>, <small>UND ER IST WEGEN JEDER BESONDERS SCHULDIG</small>. I<small>CH ENTGEGNETE IHM</small>: W<small>ENN DIES BEI</small> M<small>INDERJÄHRIGEN GILT</small>, <small>BEI DENEN DIES ZWAR ZUR</small> Z<small>EIT NICHT ZUTRIFFT</small>, <small>ABER IMMERHIN SPÄTER ZUTRIFFT</small>, <small>SOLLTE DIES AUCH BEIM</small> Š<small>ABBATH GELTEN</small>, <small>WOBEI DIES WEDER ZUR</small> Z<small>EIT NOCH SPÄTER ZUTRIFFT</small>!? E<small>R ERWIDERTE MIR</small>: D<small>IE</small> B<small>ESCHLAFUNG EINES</small> V<small>IEHS</small><sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> Wobei man ebenfalls wegen jeder Beschlafung besonders schuldig ist.</i><small>BEWEIST</small> <small>DAS</small> E<small>NTGEGENGESETZTE</small>. I<small>CH ERWIDERTE IHM</small>: B<small>EIM</small> V<small>IEH IST ES EBENSO WIE BEIM</small> Š<small>ABBATHGESETZE</small><sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> Auch bezüglich eines solchen ist es mir fraglich. Nach einer anderen Erklärung ist dies eine Zustimmung: beim Šabbathgesetze verhält es sich tatsächlich ebenso.</i>.
+
+Chapter 4
+
+<b>I</b>ST <small>ER IM</small> Z<small>WEIFEL</small>, <small>OB ER</small> T<small>ALG GEGESSEN ODER NICHT GEGESSEN HAT</small>, <small>UND SELBST WENN ER SICHER GEGESSEN HAT</small>, <small>ABER IM</small> Z<small>WEIFEL IST</small>, <small>OB</small> <small>ES DAS</small> Q<small>UANTUM</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Wegen dessen ein Sündopfer darzubringen ist, in Olivengröße.</i> <small>HATTE</small> ODER NICHT, <small>WENN</small> F<small>ETT UND</small> T<small>ALG VOR IHM WAREN UND ER EINES VON IHNEN GEGESSEN HAT</small>, <small>UND NICHT WEISS</small>, <small>WELCHES VON IHNEN ER GEGESSEN HAT</small>, <small>WENN SEINE</small> F<small>RAU UND SEINE</small> S<small>CHWESTER MIT IHM IM</small> H<small>AUSE WAREN</small>, <small>UND ER SICH AN EINE VON IHNEN VERIRRT HAT</small>, <small>UND NICHT WEISS</small>, <small>AN WELCHE VON IHNEN ER SICH VERIRRT HAT</small>, <small>WENN ER VON</small> Š<small>ABBATH UND</small> W<small>OCHENTAG AN EINEM VON IHNEN EINE</small> A<small>RBEIT VERRICHTET HAT</small>, <small>UND NICHT WEISS</small>, <small>AN WELCHEM VON IHNEN ER SIE VERRICHTET HAT</small>, <small>SO BRINGE ER EIN</small> S<small>CHWEBE</small>-S<small>CHULDOPFER</small>.
+W<small>IE MAN NUR EIN</small> S<small>ÜNDOPFER SCHULDIG IST</small>, <small>WENN MAN BEI EINEM</small> E<small>NTFALLEN</small> T<small>ALG UND</small> T<small>ALG GEGESSEN HAT</small>, <small>EBENSO BRINGE MAN WEGEN DIESER BEI</small> U<small>NGEWISSHEIT</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Wörtl. wenn er sich nicht bewußt ist; wie in den genannten Fällen, wenn er im Zweifel ist, ob er tatsächlich die Sünde begangen hat.</i> <small>NUR EIN</small> S<small>CHWEBE</small>-S<small>CHULDOPFER</small>. I<small>ST DAZWISCHEN EIN</small> B<small>EWUSSTWERDEN ERFOLGT</small>, <small>SO MUSS MAN</small>, <small>WIE MAN WEGEN JEDES BESONDERS EIN</small> S<small>ÜNDOPFER BRINGEN MUSS</small>, <small>AUCH WEGEN JEDES BESONDERS EIN</small> S<small>CHWEBE</small>-S<small>CHULDOPFER BRINGEN</small>. W<small>IE MAN</small>, <small>WENN MAN</small> T<small>ALG</small>, B<small>LUT</small>, V<small>ERWERFLICHES UND</small> Ü<small>BRIGGEBLIEBENES BEI EINEM</small> E<small>NTFALLEN GEGESSEN HAT</small>, <small>WEGEN JEDES BESONDERS SCHULDIG IST</small>, <small>EBENSO MUSS MAN BEI</small> U<small>NGEWISSHEIT WEGEN JEDES BESONDERS EIN</small> S<small>CHWEBE</small>-S<small>CHULDOPFER BRINGEN</small>. <b>W</b><small>ENN</small> T<small>ALG UND</small> Ü<small>BRIGGEDLIEBENES VOR IHM WAREN UND ER EINES VON IHNEN GEGESSEN HAT UND NICHT WEISS</small>, <small>WELCHES VON IHNEN ER GEGESSEN HAT</small>, <small>WENN SEINE MENSTRUIERENDE</small> F<small>RAU</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Von der er glaubte, sie sei rein.</i><small>UND SEINE</small> S<small>CHWESTER MIT IHM IM</small> H<small>AUSE WAREN UND ER SICH AN EINE VON IHNEN VERIRRT HAT UND NICHT WEISS</small>, <small>AN WELCHE VON IHNEN ER SICH VERIRRT HAT</small>, <small>WENN ER BEI</small> D<small>ÄMMERUNG ZWISCHEN</small> Š<small>ABBATH UND DEM</small> V<small>ERSÖHNUNGSTAGE</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Wenn der Versöhnungstag auf einen Freitag od. einen Sonntag fällt, so ist er vom Šabbath nur in der Dämmerstunde, am Wendepunkte der beiden Tage, getrennt. In all diesen Fällen hat er sicher eine Sünde begangen, jed. versehentlich, denn er glaubte, Erlaubtes vor sich zu haben.</i><small>EINE</small> A<small>RBEIT VERRICHTET HAT UND NICHT WEISS</small>, <small>AN WELCHEM VON IHNEN ER SIE VERRICHTET HAT</small>, <small>SO IST ER NACH</small> R. E<small>LIE͑ZER EIN</small> S<small>ÜNDOPFER SCHULDIG UND NACH</small> R. J<small>EHOŠUA͑ FREI</small>. R. J<small>OSE SPRACH</small>: S<small>IE STIMMEN ÜBEREIN</small>, <small>DASS ER FREI IST</small>, <small>WENN ER DIE</small> A<small>RBEIT BEI</small> D<small>ÄMMERUNG VERRICHTET HAT</small>, <small>DENN ICH SAGE</small>, <small>ER HABE EINEN</small> T<small>EIL</small> <small>DER</small> A<small>RBEIT</small> <small>AN DIESEM</small> T<small>AGE UND EINEN</small> T<small>EIL AM FOLGENDEN</small> T<small>AGE VERRICHTET</small>, <small>SIE STREITEN NUR ÜBER DEN</small> F<small>ALL</small>, <small>WENN ER DIE</small> A<small>RBEIT IN DER</small> M<small>ITTE DES</small> T<small>AGES VERRICHTET HAT UND NICHT WEISS</small>, <small>OB ER SIE AM</small> Š<small>ABBATH VERRICHTET HAT ODER ER SIE AM</small> V<small>ERSÖHNUNGSTAGE VERRICHTET HAT</small>, <small>ODER WENN ER EINE</small> A<small>RBEIT VERRICHTET HAT UND NICHT WEISS</small>, <small>WELCHE</small> A<small>RT VON</small> A<small>RBEIT</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Von den 39 Hauptarbeiten; vgl. S. 182 Anm. 122.</i><small>ER VERRICHTET HAT</small>; <small>NACH</small> R. E<small>LIE͑ZER IST ER EIN</small> S<small>ÜNDOPFER SCHULDIG UND NACH</small> R. J<small>EHOŠUA͑ IST ER FREI</small>. R. J<small>EHUDA SAGTE</small>: R. J<small>EHOŠUA͑ BEFREIT IHN SOGAR VON EINEM</small> S<small>CHWEBE</small>-S<small>CHULDOPFER</small>. R. Š<small>IMO͑N UND</small> R. Š<small>IMO͑N</small> Š<small>EZORI SAGTEN</small>: S<small>IE STIMMEN ÜBEREIN</small>, <small>DASS ER SCHULDIG IST</small>, <small>WENN ES SICH UM DEN GLEICHEN</small> N<small>AMEN</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Wenn die erlaubte u. die verbotene Sache, hinsichtl. welcher der Zweifel besteht, den gleichen Namen haben.</i><small>HANDELT</small>, <small>SIE STREITEN NUR ÜBER DEN</small> F<small>ALL</small>, <small>WENN ES ZWEI VERSCHIEDENE</small> N<small>AMEN SIND</small>; <small>NACH</small> R. E<small>LIE͑ZER IST ER EIN</small> S<small>ÜNDOPFER SCHULDIG UND NACH</small> R. J<small>EHOŠUA͑ IST ER FREI</small>. R. J<small>EHUDA SAGTE</small>: S<small>ELBST WENN ER</small> F<small>EIGEN ZU SAMMELN BEABSICHTIGT HATTE UND</small> T<small>RAUBEN GESAMMELT HAT</small>, T<small>RAUBEN</small> <small>ZU SAMMELN</small>, <small>UND</small> F<small>EIGEN GESAMMELT HAT</small>, <small>SCHWARZE</small> <small>ZU SAMMELN</small>, <small>UND WEISSE GESAMMELT HAT</small>, <small>ODER WEISSE</small> <small>ZU SAMMELN</small>, <small>UND SCHWARZE GESAMMELT HAT</small>, <small>IST ER NACH</small> R. E<small>LIE͑ZER EIN</small> S<small>ÜNDOPFER SCHULDIG UND NACH</small> R. J<small>EHOŠUA͑ FREI</small>. E<small>S SOLLTE MICH WUNDERN</small>, <small>WENN</small> R. J<small>EHOŠUA͑ IHN IN DIESEM</small> F<small>ALLE</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Wo er doch eine verbotene Handlung ausüben wollte.</i><small>BEFREIT</small>. W<small>ORAUF DEUTEN DEMNACH</small> <small>DIE</small> W<small>ORTE</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Lev. 4,23.</i><i>wodurch</i><sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Was darauf deutet, daß er die betreffende Arbeit beabsichtigt haben muß.</i><i>er gesündigt hat</i>? A<small>USGENOMMEN DER</small> F<small>ALL</small>, <small>WENN ER SICH DAMIT NUR BESCHÄFTIGT</small><sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Gedankenlos, ohne irgend eine Leistung bezwecken zu wollen.</i>.
+R. Š<small>IMO͑N UND</small> R. Š<small>IMO͑N</small> Š<small>EZORI SAGTEN</small>: S<small>IE STIMMEN ÜBEREIN</small>, <small>DASS ER SCHULDIG IST</small>, <small>WENN ES SICH UM DEN GLEICHEN</small> N<small>AMEN</small><sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Wenn die erlaubte u. die verbotene Sache, hinsichtl. welcher der Zweifel besteht, den gleichen Namen haben.</i><small>HANDELT</small>, <small>SIE STREITEN NUR ÜBER DEN</small> F<small>ALL</small>, <small>WENN ES ZWEI VERSCHIEDENE</small> N<small>AMEN SIND</small>; <small>NACH</small> R. E<small>LIE͑ZER IST ER EIN</small> S<small>ÜNDOPFER SCHULDIG UND NACH</small> R. J<small>EHOŠUA͑ IST ER FREI</small>. R. J<small>EHUDA SAGTE</small>: S<small>ELBST WENN ER</small> F<small>EIGEN ZU SAMMELN BEABSICHTIGT HATTE UND</small> T<small>RAUBEN GESAMMELT HAT</small>, T<small>RAUBEN</small> <small>ZU SAMMELN</small>, <small>UND</small> F<small>EIGEN GESAMMELT HAT</small>, <small>SCHWARZE</small> <small>ZU SAMMELN</small>, <small>UND WEISSE GESAMMELT HAT</small>, <small>ODER WEISSE</small> <small>ZU SAMMELN</small>, <small>UND SCHWARZE GESAMMELT HAT</small>, <small>IST ER NACH</small> R. E<small>LIE͑ZER EIN</small> S<small>ÜNDOPFER SCHULDIG UND NACH</small> R. J<small>EHOŠUA͑ FREI</small>. E<small>S SOLLTE MICH WUNDERN</small>, <small>WENN</small> R. J<small>EHOŠUA͑ IHN IN DIESEM</small> F<small>ALLE</small><sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Wo er doch eine verbotene Handlung ausüben wollte.</i><small>BEFREIT</small>. W<small>ORAUF DEUTEN DEMNACH</small> <small>DIE</small> W<small>ORTE</small><sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Lev. 4,23.</i><i>wodurch</i><sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Was darauf deutet, daß er die betreffende Arbeit beabsichtigt haben muß.</i><i>er gesündigt hat</i>? A<small>USGENOMMEN DER</small> F<small>ALL</small>, <small>WENN ER SICH DAMIT NUR BESCHÄFTIGT</small><sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Gedankenlos, ohne irgend eine Leistung bezwecken zu wollen.</i>.
+
+Chapter 5
+
+<b>W</b>ER <small>DAS</small> B<small>LUT</small>, <small>DAS BEIM</small> S<small>CHLACHTEN VON</small> V<small>IEH</small>, W<small>ILD UND</small> G<small>EFLÜGEL</small> <small>ABFLIESST</small>, <small>OB UNREIN ODER REIN</small>, <small>DAS</small> B<small>LUT</small>, <small>DAS BEIM</small> A<small>BSTECHEN</small>, <small>DAS</small> B<small>LUT</small>, <small>DAS BEIM</small> D<small>URCHREISSEN</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Der Halsgefäße zum Zwecke der Tötung.</i>, <small>ODER DAS</small> B<small>LUT</small>, <small>DAS BEIM</small> A<small>DERLASSE</small>, <small>MIT DEM DIE</small> S<small>EELE AUSGEHT</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Dh. so viel, daß ein Verbluten erfolgt.</i>, <small>ABFLIESST</small>, <small>GEGESSEN HAT</small>, <small>IST SCHULDIG</small>. W<small>EGEN DES</small> B<small>LUTES DER</small> M<small>ILZ</small>, <small>DES</small> B<small>LUTES DES</small> H<small>ERZENS</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Das im Fleische enthalten ist.</i>, <small>DES</small> B<small>LUTES DER</small> E<small>IER</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Nach anderer Erklärung, der Hoden.</i>, <small>DES</small> B<small>LUTES DER</small> H<small>EUSCHRECKEN UND DES NACHFLIESSENDEN</small> B<small>LUTES IST MAN NICHT SCHULDIG</small>; <small>NACH</small> R. J<small>EHUDA IST MAN WEGEN DES NACHFLIESSENDEN</small> B<small>LUTES SCHULDIG</small>.
+<b>R.</b> A͑<small>QIBA VERPFLICHTET WEGEN EINER ZWEIFELHAFTEN</small> V<small>ERUNTREUUNG</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Am Heiligen.</i> <small>ZU EINEM</small> S<small>CHWEBE</small>-S<small>CHULDOPFER</small>, <small>DIE</small> W<small>EISEN BEFREIEN DAVON</small>. J<small>EDOCH PFLICHTET</small> R. A͑<small>QIBA BEI</small>, <small>DASS ER DAS</small> V<small>ERUNTREUTE NUR DANN ZU ERSETZEN BRAUCHE</small>, <small>WENN ER SICH DESSEN BEWUSST WIRD UND DAZU EIN ZWEIFELLOSES</small> S<small>CHULDOPFER BRINGT</small>. R. T<small>RYPHON SPRACH</small>: <small>WESHALB SOLL DIESER ZWEI</small> S<small>CHULDOPFER</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Zuerst das Schwebe-Schuldopfer u. dann das Schuldopfer wegen der Veruntreuung.</i><small>BRINGEN</small>!? V<small>IELMEHR ERSTATTE ER</small> <small>DAFÜR</small> <small>DAS</small> V<small>ERUNTREUTE MIT DEM</small> F<small>ÜNFTEL</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Cf. Lev. 5,16.</i>, <small>SODANN BRINGE ER EIN</small> S<small>CHULDOPFER FÜR ZWEI</small> S<small>ELA͑ UND SAGE</small>: <small>HABE ICH SICHER EINE</small> V<small>ERUNTREUUNG BEGANGEN</small>, <small>SO SEI DIES MEINE</small> E<small>RSTATTUNG FÜR DIE</small> V<small>ERUNTREUUNG UND JENES MEIN</small> S<small>CHULDOPFER</small>, <small>IST ABER MEINE</small> V<small>ERUNTREUUNG ZWEIFELHAFT</small>, <small>SO SEI DER</small> G<small>ELDBETRAG NUR FREIWILLIGE</small> S<small>PENDE UND DAS</small> S<small>CHULDOPEFR EIN SCHWEBENDES</small>. V<small>ON DERSELBEN</small> A<small>RT NÄMLICH</small>, <small>VON DER ER</small> <small>DAS</small> O<small>PFER</small> <small>BRINGT</small>, <small>WENN ER SICH</small> <small>DER</small> S<small>ÜNDE</small> <small>BEWUSST WIRD</small>, <small>BRINGT ER ES AUCH</small>, <small>WENN ER SICH NICHT BEWUSST WIRD</small>.
+R. A͑<small>QIBA SPRACH</small>: S<small>EINE</small> W<small>ORTE SIND EINLEUCHTEND BEI EINER GERINGFÜGIGEN</small> V<small>ERUNTREUUNG</small>, <small>IST ES ABER EINE ZWEIFELHAFTE</small> V<small>ERUNTREUUNG VON HUNDERT MINEN</small>, <small>SO IST ES FÜR IHN VORTEILHAFTER</small>, <small>EIN</small> S<small>CHULDOPFER FÜR ZWEI</small> S<small>ELA͑ ZU BRINGEN</small>, <small>ALS EINEN ZWEIFELHAFTEN</small> V<small>ERUNTREUUNGSERSATZ FÜR HUNDERT</small> M<small>INEN</small>. R. A͑<small>QIBA PFLICHTET ALSO</small> R. T<small>RYPHON BEI EINER GERINGFÜGIGEN</small> V<small>ERUNTREUUNG BEI</small>. <b>W</b><small>ENN EINE</small> F<small>RAU</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Eine Wöchnerin; cf. Lev. 12,6ff.</i><small>DAS</small> V<small>OGEL</small>-S<small>ÜNDOPFER GEBRACHT</small><sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Im Falle eines Zweifels, ob es eine richtige Geburt war.</i><small>HAT</small>, <small>SO RICHTE SIE ES</small>, <small>WENN SIE VOR DEM</small> K<small>OPFABKNEIFEN</small><sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Des Opfertieres; cf. Lev. 1,15.</i><small>SICH BEWUSST WIRD</small>, <small>DASS SIE SICHER GEBOREN HAT</small>, <small>ALS ZWEIFELLOSES</small> O<small>PFER HER</small>, <small>DENN VON DERSELBEN</small> A<small>RT</small>, <small>VON DER SIE ES BRINGT</small>, <small>WENN SIE SICH BEWUSST WIRD</small>, <small>BRINGT SIE ES AUCH</small>, <small>WENN SIE SICH NICHT BEWUSST WIRD</small>. W<small>ER VON EINEM</small> S<small>TÜCKE</small> P<small>ROFANES UND EINEM</small> S<small>TÜCKE</small> H<small>EILIGES EINES VON IHNEN GEGESSEN HAT UND NICHT WEISS</small>, <small>WELCHES VON IHNEN ER GEGESSEN HAT</small>, <small>IST FREI</small>, <small>UND NACH</small> R. A͑<small>QIBA ZU EINEM</small> S<small>CHWEBE</small>-S<small>CHULDOPFER VERPFLICHTET</small>; <small>HAT ER AUCH DAS ANDERE GEGESSEN</small>, <small>SO BRINGE ER EIN ZWEIFELLOSES</small> S<small>CHULDOPFER</small>. W<small>ENN EINER DAS EINE GEGESSEN HAT UND DARAUF EIN ANDERER GEKOMMEN IST UND DAS ANDERE GEGESSEN HAT</small>, <small>SO BRINGE DIESER</small><sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Obgleich ihm nur ein Stück vorgelegen hat; cf. supra Fol. 17b.</i><small>EIN</small> S<small>CHWEBE</small>-S<small>CHULDOPFER UND JENER EIN</small> S<small>CHWEBE</small>-S<small>CHULDOPFER</small> – <small>SO</small> R. A͑<small>QIBA</small>. R. Š<small>IMO͑N SAGT</small>, <small>BEIDE</small> <small>ZUSAMMEN</small> <small>BRINGEN EIN</small> S<small>CHULDOPFER</small>. R. J<small>OSE SAGT</small>, <small>ZWEI KÖNNEN NICHT</small> <small>ZUSAMMEN</small> <small>EIN</small> S<small>CHULDOPFER BRINGEN</small>.
+W<small>ER VON EINEM</small> S<small>TÜCKE</small> P<small>ROFANES UND EINEM</small> S<small>TÜCKE</small> H<small>EILIGES EINES VON IHNEN GEGESSEN HAT UND NICHT WEISS</small>, <small>WELCHES VON IHNEN ER GEGESSEN HAT</small>, <small>IST FREI</small>, <small>UND NACH</small> R. A͑<small>QIBA ZU EINEM</small> S<small>CHWEBE</small>-S<small>CHULDOPFER VERPFLICHTET</small>; <small>HAT ER AUCH DAS ANDERE GEGESSEN</small>, <small>SO BRINGE ER EIN ZWEIFELLOSES</small> S<small>CHULDOPFER</small>. W<small>ENN EINER DAS EINE GEGESSEN HAT UND DARAUF EIN ANDERER GEKOMMEN IST UND DAS ANDERE GEGESSEN HAT</small>, <small>SO BRINGE DIESER</small><sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Obgleich ihm nur ein Stück vorgelegen hat; cf. supra Fol. 17b.</i><small>EIN</small> S<small>CHWEBE</small>-S<small>CHULDOPFER UND JENER EIN</small> S<small>CHWEBE</small>-S<small>CHULDOPFER</small> – <small>SO</small> R. A͑<small>QIBA</small>. R. Š<small>IMO͑N SAGT</small>, <small>BEIDE</small> <small>ZUSAMMEN</small> <small>BRINGEN EIN</small> S<small>CHULDOPFER</small>. R. J<small>OSE SAGT</small>, <small>ZWEI KÖNNEN NICHT</small> <small>ZUSAMMEN</small> <small>EIN</small> S<small>CHULDOPFER BRINGEN</small>.
+W<small>ER VON</small> <small>EINEM</small> S<small>TÜCKE</small> T<small>ALG UND EINEM</small> S<small>TÜCKE</small> P<small>ROFANES EINES VON IHNEN GEGESSEN HAT UND NICHT WEISS</small>, <small>WELCHES VON IHNEN ER GEGESSEN HAT</small>, <small>BRINGE EIN</small> S<small>CHWEBE</small>-S<small>CHULDOPFER</small>; <small>HAT ER AUCH DAS ANDERE GEGESSEN</small>, <small>SO BRINGE ER EIN</small> S<small>ÜNDOPFER</small>. W<small>ENN EINER DAS EINE GEGESSEN HAT UND DARAUF EIN ANDERER GEKOMMEN IST UND DAS ANDERE GEGESSEN HAT</small>, <small>SO BRINGE DIESER EIN</small> S<small>CHWEBE</small>-S<small>CHULDOPFER UND JENER EIN</small> S<small>CHWEBE</small>-S<small>CHULDOPFER</small> – <small>SO</small> R. A<small>QIBA</small>. R. Š<small>IMO͑N SAGT</small>, <small>BEIDE</small> <small>ZUSAMMEN</small> <small>BRINGEN EIN</small> S<small>ÜNDOPFER</small>. R. J<small>OSE SAGT</small>, <small>ZWEI KÖNNEN NICHT</small> <small>ZUSAMMEN</small> <small>EIN</small> S<small>ÜNDOPFER BRINGEN</small>.
+W<small>ER VON EINEM</small> S<small>TÜCKE</small> T<small>ALG UND EINEM</small> S<small>TÜCKE HEILIGES EINES VON IHNEN GEGESSEN HAT UND NICHT WEISS</small>, <small>WELCHES VON IHNEN ER GEGESSEN HAT</small>, <small>BRINGE EIN</small> S<small>CHWEBE</small>-S<small>CHULDOPFER</small>; <small>HAT ER AUCH DAS ANDERE GEGESSEN</small>, <small>SO BRINGE ER EIN</small> S<small>ÜNDOPFER UND EIN ZWEIFELLOSES</small> S<small>CHULDOPFER</small>. W<small>ENN EINER DAS EINE GEGESSEN UND DARAUF EIN ANDERER GEKOMMEN IST UND DAS ANDERE GEGESSEN HAT</small>, <small>SO BRINGE DIESER EIN</small> S<small>CHWEBE</small>-S<small>CHULDOPFER UND JENER EIN</small> S<small>CHWEBE</small>-S<small>CHULDOPFER</small>. R. Š<small>IMO͑N SAGT</small>, <small>BEIDE</small> <small>ZUSAMMEN</small> <small>BRINGEN EIN</small> S<small>ÜNDOPFER UND EIN</small> S<small>CHULDOPFER</small>. R. J<small>OSE SAGT</small>, <small>ZWEI KÖNNEN NICHT</small> <small>ZUSAMMEN</small> <small>EIN</small> S<small>ÜNDOPFER UND EIN</small> S<small>CHULDOPFER BRINGEN</small>.
+W<small>ER VON EINEM</small> <small>PROFANEN</small> S<small>TÜCKE</small> T<small>ALG UND EINEM HEILIGEN</small> S<small>TÜCKE</small> T<small>ALG EINES VON IHNEN GEGESSEN HAT UND NICHT WEISS</small>, <small>WELCHES VON IHNEN ER GEGESSEN HAT</small>, <small>BRINGE EIN</small> S<small>ÜNDOPFER</small>; R. A<small>QIBA SAGT</small>, <small>AUCH EIN</small> S<small>CHWEBE</small>-S<small>CHULDOPFER</small>; <small>HAT ER AUCH DAS ANDERE GEGESSEN</small>, <small>SO BRINGE ER ZWEI</small> S<small>ÜNDOPFER UND EIN ZWEIFELLOSES SCHULDOPFER</small>. W<small>ENN EINER DAS EINE GEGESSEN HAT UND DARAUF EIN ANDERER GEKOMMEN IST UND DAS ANDERE GEGESSEN HAT</small>, <small>SO BRINGE DIESER EIN</small> S<small>ÜNDOPFER UND JENER EIN</small> S<small>ÜNDOPFER</small>. R. A͑<small>QIBA SAGT</small>, <small>DIESER</small> <small>BRINGE EIN</small> S<small>CHWEBE</small>-S<small>CHULDOPFER</small> <small>UND JENER BRINGE EIN</small> S<small>CHWEBE</small>-S<small>CHULDOPFER</small>. R. Š<small>IMO͑N SAGT</small>, <small>DIESER BRINGE EIN</small> S<small>ÜNDOPFER UND JENER BRINGE EIN</small> S<small>ÜNDOPFER</small>, <small>UND BEIDE</small> <small>ZUSAMMEN</small> <small>BRINGEN EIN</small> S<small>CHULDOPFER</small>. R. J<small>OSE SAGT</small>, <small>ZWEI KÖNNEN NICHT</small> <small>ZUSAMMEN</small> <small>EIN</small> S<small>CHULDOPFER BRINGEN</small>.
+W<small>ER VON EINEM</small> <small>PROFANEN</small> S<small>TÜCKE</small> T<small>ALG UND EINEM</small> S<small>TÜCKE</small> T<small>ALG VON</small> Ü<small>BRIGGEBLIEBENEM EINES VON IHNEN GEGESSEN HAT UND NICHT WEISS</small>, <small>WELCHES VON IHNEN ER GEGESSEN HAT</small>, <small>BRINGE EIN</small> S<small>ÜNDOPFER UND EIN</small> S<small>CHWEBE</small>-S<small>CHULDOPFER</small>; <small>HAT ER AUCH DAS ANDERE GEGESSEN</small>, <small>SO BRINGE ER DREI</small> S<small>ÜNDOPFER</small>. W<small>ENN EINER DAS EINE GEGESSEN HAT UND DARAUF EIN ANDERER GEKOMMEN IST UND DAS ANDERE GEGESSEN HAT</small>, <small>SO BRINGE DIESER EIN</small> S<small>ÜNDOPFER UND EIN</small> S<small>CHWEBE</small>-S<small>CHULDOPFER UND JENER EIN</small> S<small>ÜNDOPFER UND EIN</small> S<small>CHWEBE</small>-S<small>CHULDOPFER</small>. R. Š<small>IMO͑N SAGT</small>, <small>DIESER BRINGE EIN</small> S<small>ÜNDOPFER UND JENER BRINGE EIN</small> S<small>ÜNDOPFER</small>, <small>UND BEIDE BRINGEN</small> <small>ZUSAMMEN</small> <small>EIN</small> S<small>ÜNDOPFER</small>. R. J<small>OSE SAGT</small>, <small>ZWEI KÖNNEN NICHT</small> <small>ZUSAMMEN</small> <small>EIN</small> S<small>ÜNDOPFER BRINGEN</small>, <small>DAS WEGEN EINER</small> S<small>ÜNDE</small><sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Wie dies beispielsweise bei der Wöchnerin nicht der Fall ist.</i><small>DARZUBRINGEN IST</small>.
+
+Chapter 6
+
+<b>W</b>ENN <small>JEMAND EIN</small> S<small>CHWEBE</small>-S<small>CHULDOPFER GEBRACHT HAT UND SICH BEWUSST WIRD</small>, <small>DASS ER NICHT GESÜNDIGT HAT</small>, <small>SO IST</small> <small>DAS</small> O<small>PFERTIER</small>, <small>WENN ES NOCH NICHT GESCHLACHTET WORDEN IST</small>, <small>HERAUSZULASSEN UND WIEDER MIT DER</small> H<small>ERDE WEIDEN ZU LASSEN</small> – <small>SO</small> R. M<small>EÍR</small>. D<small>IE</small> W<small>EISEN SAGEN</small>, <small>ES IST WEIDEN ZU LASSEN</small>, <small>BIS ES EIN</small> G<small>EBRECHEN BEKOMMT</small>, <small>UND ZU VERKAUFEN</small>, <small>UND DER</small> E<small>RLÖS FÄLLT DER FREIWILLIGEN</small> S<small>PENDENKASSE ZU</small>. R. E<small>LIE͑ZER SAGT</small>, <small>ES SEI DARZUBRINGEN</small>, <small>DENN WIRD ES AUCH NICHT FÜR DIESE</small> S<small>ÜNDE DARGEBRACHT</small>, <small>SO WIRD ES FÜR IRGEND EINE ANDERE</small> S<small>ÜNDE</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Die man vielleicht begangen hat.</i> <small>DARGEBRACHT</small>. W<small>IRD ER SICH BEWUSST</small>, <small>NACHDEM ES GESCHLACHTET WORDEN IST</small>, <small>SO IST DAS</small> B<small>LUT FORTZUSCHÜTTEN UND DAS</small> F<small>LEISCH KOMME IN DEN</small> V<small>ERBRENNUNGSRAUM</small>. I<small>ST DAS</small> B<small>LUT BEREITS GESPRENGT WORDEN UND DAS</small> F<small>LEISCH VORHANDEN</small>, <small>SO DARF ES GEGESSEN WERDEN</small>. R. J<small>OSE SAGT</small>, <small>AUCH WENN DAS</small> B<small>LUT NOCH IM</small> B<small>ECHER IST</small>, <small>IST ES ZU SPRENGEN UND DAS</small> F<small>LEISCH ZU ESSEN</small>.
+N<small>ICHT SO ABER IST ES BEIM ZWEIFELLOSEN</small> S<small>CHULDOPFER</small>; <small>WENN</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Er sich bewußt wird, die Sünde nicht begangen zu haben.</i><small>BEVOR ES GESCHLACHTET WORDEN IST</small>, <small>SO IST ES HERAUSZULASSEN UND WIEDER MIT DER</small> H<small>ERDE WEIDEN ZU LASSEN</small>, <small>WENN NACHDEM ES GESCHLACHTET WORDEN IST</small>, <small>SO IST ES ZU BEGRABEN</small>, <small>UND IST DAS</small> B<small>LUT BEREITS GESPRENGT WORDEN</small>, <small>SO KOMME DAS</small> F<small>LEISCH IN DEN</small> V<small>ERBRENNUNGSRAUM</small>. N<small>ICHT SO IST ES BEIM ZU STEINIGENDEN</small> R<small>INDE</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Das beispielsweise wegen Tötung eines Menschen (cf. Ex. 21,29) verurteilt worden ist, wenn es sich herausstellt, daß es ein Fehlurteil war.</i>; <small>WENN BEVOR ES GESTEINIGT WORDEN IST</small>, <small>SO IST ES HERAUSZULASSEN UND WIEDER MIT DER</small> H<small>ERDE WEIDEN ZU LASSEN</small>, <small>UND WENN NACHDEM ES GESTEINIGT WORDEN IST</small>, <small>SO IST ES ZUR</small> N<small>UTZNIESSUNG ERLAUBT</small>. N<small>ICHT SO IST ES BEIM GENICKBROCHENEN</small> K<small>ALBE</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Cf. Dt. 21,1ff.</i>; <small>WENN</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Der Totschläger entdeckt wird.</i> <small>BEVOR IHM DAS</small> G<small>ENICK GEBROCHEN WORDEN IST</small>, <small>SO IST ES HERAUSZULASSEN UND WIEDER MIT DER</small> H<small>ERDE WEIDEN ZU LASSEN</small>, <small>UND WENN NACHDEM IHM DAS</small> G<small>ENICK GEBROCHEN WORDEN IST</small>, <small>SO IST ES AN</small> O<small>RT UND</small> S<small>TELLE ZU BEGRABEN</small>, <small>DENN ES WURDE VON VORNHEREIN WEGEN EINES</small> Z<small>WEIFELS</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Dh. weil der Täter unbekannt war.</i> <small>GEBRACHT</small>; <small>ES HAT NUN DIE</small> S<small>ÜHNE DES</small> Z<small>WEIFELS</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Der beim Genickbrechen bestanden hat.</i> <small>VOLLZOGEN</small>.
+<b>R.</b> E<small>LIE͑ZER SAGTE</small>: M<small>AN KANN BELIEBIG JEDEN</small> T<small>AG UND ZU JEDER</small> Z<small>EIT EIN</small> S<small>CHWEBE</small>-S<small>CHULDOPFER FREIWILLIG SPENDEN</small>. E<small>IN SOLCHES NANNTE MAN</small> S<small>CHULDOPFER DER</small> F<small>ROMMEN</small>. M<small>AN ERZÄHLT VON</small> B<small>ABA B</small>. B<small>UṬA</small>, <small>DASS ER JEDEN</small> T<small>AG EIN</small> S<small>CHWEBE</small>-S<small>CHULDOPFER FREIWILLIG ZU SPENDEN PFLEGTE</small>, <small>MIT</small> A<small>USNAHME DES</small> T<small>AGES NACH DEM</small> V<small>ERSÖHNUNGSTAGE</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> An dem er zweifellos sündenfrei war.</i>. E<small>R SPRACH</small>: B<small>EI DIESEM</small> T<small>EMPEL</small>, <small>WÜRDE MAN MICH LASSEN</small>, <small>SO WÜRDE ICH ES</small> <small>AUCH AN DIESEM</small> <small>BRINGEN</small>, <small>ABER SIE SAGEN ZU MIR</small>: <small>WARTE</small>, <small>BIS DU ZU EINEM</small> Z<small>WEIFEL</small><sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Einer begangenen Sünde.</i><small>KOMMST</small>. D<small>IE</small> W<small>EISEN SAGEN</small>, <small>MAN DÜRFE EIN</small> S<small>CHWEBE</small>-S<small>CHULDOPFER BRINGEN NUR WEGEN EINER</small> S<small>ÜNDE</small>, <small>DIE BEI</small> V<small>ORSATZ MIT DER</small> A<small>USROTTUNG UND BEI</small> V<small>ERSEHEN MIT EINEM</small> S<small>ÜNDOPFER BELEGT IST</small>.
+D<small>IE</small> S<small>ÜNDOPFER ODER ZWEIFELLOSE</small> S<small>CHULDOPFER SCHULDEN</small>, <small>SIND VERPFLICHTET</small>, <small>WENN DER</small> V<small>ERSÖHNUNGSTAG VORÜBER</small><sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Sodaß sie durch diesen Sühne erlangt haben.</i><small>IST</small>, <small>DIESE NACH DEM</small> V<small>ERSÖHNUNGSTAGE ZU BRINGEN</small>; <small>DIE</small> S<small>CHWEBE</small>-S<small>CHULDOPFER SCHULDEN</small>, <small>SIND FREI</small>. W<small>ER AM</small> V<small>ERSÖHNUNGSTAGE IN EINEN</small> Z<small>WEIFEL EINER</small> S<small>ÜNDE GERÄT</small>, <small>SELBST BEIM</small> D<small>UNKELWERDEN</small>, <small>IST FREI</small>, <small>DENN DER GANZE</small> T<small>AG SÜHNT</small>.
+W<small>ENN EINE</small> F<small>RAU EIN ZWEIFELHAFTES</small> V<small>OGEL</small>-S<small>ÜNDOPFER ZU BRINGEN</small><sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Wegen einer zweifelhaften Geburt; cf. Lev. Kap. 12.</i><small>HAT</small>, <small>UND DER</small> V<small>ERSÖHNUNGSTAG VORÜBER IST</small>, <small>SO MUSS SIE ES NACH DEM</small> V<small>ERSÖHNUNGSTAGE BRINGEN</small>, <small>WEIL ES ZUM</small> E<small>SSEN VON</small> S<small>CHLACHTOPFERN</small><sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Worauf der Versöhnungstag keinen Einfluß hat.</i><small>GEEIGNET MACHT</small>. W<small>ENN EIN</small> V<small>OGEL</small>-S<small>ÜNDOPFER WEGEN EINES</small> Z<small>WEIFELS GEBRACHT WORDEN IST</small>, <small>UND ES SICH NACH DEM</small> K<small>OPFABKNEIFEN HERAUSSTELLT</small><sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Daß die Sünde gar nicht begangen worden ist.</i>, <small>SO IST ES ZU BEGRABEN</small>.
+<b>W</b><small>ENN JEMAND ZWEI</small> S<small>ELA͑ FÜR EIN</small> S<small>CHULDOPFER</small><sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> In diesem Werte ist das Schuldopfer zu bringen.</i><small>RESERVIERT UND DAFÜR ZWEI</small> W<small>IDDER ZU</small> S<small>CHULDOPFERN GEKAUFT HAT</small>, <small>SO IST</small>, <small>WENN EINER VON IHNEN ZWEI</small> S<small>ELA͑ WERT IST</small>, <small>DIESER ALS</small> S<small>CHULDOPFER DARZUBRINGEN</small>, <small>UND DER ANDERE IST WEIDEN ZU LASSEN</small>, <small>BIS ER EIN</small> G<small>EBRECHEN BEKOMMT</small>, <small>UND ZU VERKAUFEN</small>, <small>UND DAS</small> G<small>ELD FÄLLT DER FREIWILLIGEN</small> S<small>PENDENKASSE ZU</small>. H<small>AT ER DAFÜR ZWEI</small> W<small>IDDER FÜR PROFANE</small> Z<small>WECKE</small><sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Er hat also eine Veruntreuung am Heiligen begangen.</i> <small>GEKAUFT</small>, <small>VON DENEN EINER ZWEI</small> S<small>ELA͑ WERT IST UND EINER ZEHN</small> Z<small>UZ</small><sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> Ein S. hat 4 Z., also ein Fünftel mehr, wie solches beim Ersatze des Veruntreuten hinzuzufügen ist.</i> <small>WERT IST</small>, <small>SO IST</small>, <small>DER ZWEI</small> S<small>ELA͑ WERT IST</small>, <small>ALS</small> S<small>CHULDOPFER</small><sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> Wegen der Veruntreuung.</i><small>DARZUBRINGEN UND DER ANDERE</small> <small>ALS</small> E<small>RSATZ</small> <small>FÜR DIE</small> V<small>ERUNTREUUNG</small>. W<small>ENN EINEN ALS</small> S<small>CHULDOPFER UND EINEN FÜR PROFANE</small> Z<small>WECKE</small>, <small>SO IST</small>, <small>WENN DER ZUM</small> S<small>CHULDOPFER BESTIMMTE ZWEI</small> S<small>ELA͑ WERT IST</small>, <small>DIESER ALS</small> S<small>CHULDOPFER DARZUBRINGEN UND DER ANDERE WEGEN SEINER</small> V<small>ERUNTREUUNG</small>, <small>UND DAZU BRINGE ER EINEN</small> S<small>ELA͑</small><sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> Die Hälfte des reservierten Betrages, an der die Veruntreuung begangen worden ist.</i><small>MIT DEM</small> F<small>ÜNFTEL</small>.
+<b>W</b><small>ENN JEMAND SEIN</small> S<small>ÜNDOPFER ABGESONDERT HAT UND GESTORBEN IST</small>, <small>SO DARF SEIN</small> S<small>OHN ES NICHT SEINERSTATT</small><sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> Weder für sich noch für seinen Vater.</i><small>BRINGEN</small>. M<small>AN DARF ES FERNER NICHT VON EINER</small> S<small>ÜNDE FÜR EINE ANDERE</small> S<small>ÜNDE BRINGEN</small>; <small>SELBST WENN MAN EINES ABGESONDERT HAT WEGEN</small> T<small>ALGES</small>, <small>DEN MAN GESTERN GEGESSEN HAT</small>, <small>DARF MAN ES NICHT BRINGEN WEGEN</small> T<small>ALGES</small>, <small>DEN MAN HEUTE GEGESSEN HAT</small>, <small>DENN ES HEISST</small>: <sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> Lev. 4,28.</i><i>sein Opfer &amp;c. wegen seiner Sünde</i>, <small>SEIN</small> O<small>PFER MUSS AUF DEN</small> N<small>AMEN DIESER</small> S<small>ÜNDE SEIN</small>.
+<b>M</b><small>AN DARF FÜR DAS FÜR EIN</small> S<small>CHAF</small> <small>GEHEILIGTE</small> G<small>ELD EINE</small> Z<small>IEGE BRINGEN</small>, <small>FÜR DAS FÜR EINE</small> Z<small>IEGE GEHEILIGTE EIN</small> S<small>CHAF BRINGEN</small>, <small>FÜR DAS FÜR EIN</small> S<small>CHAF ODER EINE</small> Z<small>IEGE GEHEILIGTE</small> T<small>URTELTAUBEN ODER JUNGE TAUBEN BRINGEN</small>, <small>UND FÜR DAS FÜR</small> T<small>URTELTAUBEN ODER JUNGE</small> T<small>AUBEN GEHEILIGTE EIN</small> Z<small>EHNTEL</small> E<small>PHA</small><sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> Mehl zu einem Opfer, das der Unbemittelte zu bringen hat; cf. Lev. 5,11ff.</i><small>BRINGEN</small>. Z<small>UM</small> B<small>EISPIEL</small>: <small>WENN JEMAND</small> G<small>ELD</small> <small>FÜR EIN</small> S<small>CHAF ODER EINE</small> Z<small>IEGE RESERVIERT HAT UND VERARMT IST</small>, <small>SO BRINGE ER DAFÜR</small><sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> Für einen Teil, während er den Rest für sich behalte.</i><small>EINEN</small> V<small>OGEL</small>; <small>IST ER ÄRMER GEWORDEN</small>, <small>SO BRINGE ER DAFÜR</small><sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> Für einen Teil, während er den Rest für sich behalte.</i><small>EIN</small> Z<small>EHNTEL</small> E<small>PHA</small>. H<small>AT ER</small> G<small>ELD</small> <small>FÜR EIN</small> Z<small>EHNTEL</small> E<small>PHA ABGESONDERT UND IST REICH GEWORDEN</small>, <small>SO BRINGE ER DAFÜR</small><sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> Zu dem er das Fehlende hinzufüge.</i><small>EINEN</small> V<small>OGEL</small>; <small>IST ER REICHER GEWORDEN</small>, <small>SO BRINGE ER DAFÜR</small><sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> Zu dem er das Fehlende hinzufüge.</i><small>EIN</small> S<small>CHAF ODER EINE</small> Z<small>IEGE</small>.
+<b>R.</b> Š<small>IMO͑N SAGTE</small>: S<small>CHAFE WERDEN ÜBERALL VOR</small> Z<small>IEGEN GENANNT</small>, <small>MAN KÖNNTE NUN GLAUBEN</small>, <small>WEIL SIE BEVORZUGTER SIND ALS DIESE</small>, <small>SO HEISST ES:</small><sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> Lev. 4,32.</i><i>wenn er ein Schaf als sein Sündopfer bringt</i>, <small>DIES LEHRT</small>, <small>DASS SIE EINANDER GLEICHEN</small>. T<small>URTELTAUBEN WERDEN ÜBERALL VOR JUNGEN</small> T<small>AUBEN GENANNT</small>; <small>MAN KÖNNTE NUN GLAUBEN</small>, <small>WEIL SIE BEVORZUGTER SIND ALS DIESE</small>, <small>SO HEISST ES</small>:<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> Ib. 12,6.</i><i>eine junge Taube oder eine Turteltaube als Sündopfer</i>, <small>DIES LEHRT</small>, <small>DASS SIE EINANDER GLEICHEN</small>. D<small>ER</small> V<small>ATER WIRD ÜBERALL VOR DER</small> M<small>UTTER GENANNT</small>, <small>MAN KÖNNTE NUN GLAUBEN</small>, <small>WEIL DIE</small> E<small>HRUNG DES</small> V<small>ATERS DER</small> E<small>HRUNG DER</small> M<small>UTTER VORGEHT</small>, <small>SO HEISST ES</small>: <sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> Ib. 19,3.</i><i>ihr sollt jeder Mutter und Vater fürchten</i>, <small>DIES LEHRT</small>, <small>DASS SIE EINANDER GLEICHEN</small>. J<small>EDOCH SAGTEN DIE</small> W<small>EISEN</small>, <small>DER</small> V<small>ATER GEHE STETS DER</small> M<small>UTTER VOR</small>, <small>WEIL ER UND SEINE</small> M<small>UTTER ZUR</small> E<small>HRUNG SEINES</small> V<small>ATERS VERPFLICHTET SIND</small>. D<small>ASSELBE GILT AUCH VON DER</small> G<small>ESETZESKUNDE</small>: <small>IST SIE DEM</small> S<small>OHNE VOM</small> L<small>EHRER BESCHIEDEN</small>, <small>SO GEHT DER</small> L<small>EHRER STETS DEM</small> V<small>ATER VOR</small>, <small>WEIL ER UND SEIN</small> V<small>ATER ZUR</small> E<small>HRUNG SEINES</small> L<small>EHRERS VERPFLICHTET SIND</small>.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Keritot/English/William Davidson Edition - English.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Keritot/English/William Davidson Edition - English.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d81bca7497c1f718dce023390a2931ad7ae58790
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Keritot/English/William Davidson Edition - English.txt	
@@ -0,0 +1,69 @@
+Mishnah Keritot
+משנה כריתות
+William Davidson Edition - English
+https://korenpub.com/collections/the-noe-edition-koren-talmud-bavli-1
+
+Mishnah Keritot
+
+
+
+Chapter 1
+
+There are <b>thirty-six</b> cases <b>in the Torah</b> with regard to which one who performs a prohibited action intentionally is liable to receive <b>excision from the World-to-Come [<i>karet</i>].</b> They are: <b>One who engages in sexual intercourse with</b> his <b>mother; or with the wife of</b> his <b>father,</b> even if she is not his mother; <b>or with</b> his <b>daughter-in-law.</b> The same punishment is imposed on a man <b>who engages in intercourse with</b> another <b>male [<i>hazekhur</i>], or</b> who copulates <b>with an animal; and a woman who brings an animal upon her</b> to engage in bestiality. The same punishment is imposed on <b>one who engages in intercourse with a woman and her daughter, or</b> with <b>a married woman.</b> The same punishment is imposed on <b>one who engages in intercourse with his sister, or with his father’s sister, or with his mother’s sister, or with his wife’s sister, or with his brother’s wife, or with the wife of his father’s brother, or with the wife of his mother’s brother, or with a menstruating woman.</b> <b>And</b> these too are liable to receive <i>karet</i>: <b>One who blasphemes</b> the name of Heaven, <b>and</b> one who <b>worships an idol, and one who gives of his children to <i>Molekh</i></b> (see Leviticus 20:1–5), <b>and a necromancer, and</b> one who <b>desecrates Shabbat. And</b> the same is the punishment of <b>one who is ritually impure who ate sacrificial</b> food; <b>and one who enters the Temple</b> while <b>ritually impure; and one who eats</b> forbidden <b>fat, or</b> consumes <b>blood, or</b> eats meat <b>left over from an offering after the time allotted for its consumption [<i>notar</i>], or</b> eats meat of <b>an offering that was sacrificed with the intent to consume it after its designated time [<i>piggul</i>]; and one who slaughters</b> offerings <b>and offers</b> them <b>up outside</b> the Temple. <b>And</b> these too are liable to receive <i>karet</i>: <b>One who eats leavened bread on Passover, and one who eats or performs</b> prohibited <b>labor on Yom Kippur. And</b> the same is the punishment of <b>one who blends the</b> anointing <b>oil</b> according to the specifications of the oil prepared by Moses in the wilderness (see Exodus 30:22–33); <b>and one who blends the incense</b> according to the specifications of the incense used in the Temple service for purposes other than use in the Temple; <b>and one who applies the anointing oil</b> to his skin. <b>And</b> one is liable to receive <i>karet</i> for failure to fulfill the mitzva of bringing <b>the Paschal offering and the</b> mitzva of <b>circumcision,</b> which unlike the cases of prohibitions enumerated in the mishna, are <b>positive mitzvot.</b>
+<b>For</b> any of <b>these</b> prohibitions, one is <b>liable</b> to receive <b><i>karet</i> for its intentional</b> violation <b>and</b> to bring <b>a sin offering for its unwitting</b> violation. <b>And for their</b> violation in a case where it is <b>unknown</b> to him whether or not he transgressed, he is liable to bring <b>a provisional guilt offering,</b> which provides provisional atonement until he discovers whether or not he transgressed. This is the <i>halakha</i> for all of the transgressions listed above <b>except for one who defiles the Temple,</b> i.e., he enters the Temple while ritually impure, <b>or</b> partakes of <b>its consecrated items</b> while ritually impure. In these cases he does not bring a provisional guilt offering <b>because he is</b> obligated <b>to</b> bring <b>a sliding-scale</b> offering for a definite transgression. This is <b>the statement of Rabbi Meir.</b> <b>And the Rabbis say:</b> The <i>halakha</i> is the same <b>even</b> with regard to <b>the one who blasphemes, as it is stated</b> with regard to the sin offering: <b>“You shall have one law for him who performs the action unwittingly”</b> (Numbers 15:29), <b>excluding</b> one who <b>blasphemes, as he does not perform an action</b> but sins with speech.
+<b>There are</b> some women who <b>bring</b> a sin <b>offering</b> of a woman after childbirth <b>and</b> the offering <b>is eaten</b> by the priests. <b>And there are</b> some women who <b>bring</b> a sin <b>offering but it is not eaten. And</b> there are <b>some</b> women who <b>do not bring</b> a sin offering at all. The mishna elaborates: The following women <b>bring</b> a sin <b>offering and it is eaten</b> by the priests: <b>One who miscarries</b> a fetus with a form <b>similar to a domesticated animal,</b> one who miscarries a fetus with a form similar to <b>an undomesticated animal, or</b> one who miscarries a fetus with a form similar to <b>a bird;</b> this is <b>the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say:</b> She does not bring a sin offering <b>unless</b> the fetus <b>has the form of a person.</b> With regard to a woman <b>who miscarries a sandal</b> fetus, i.e., one that has the form of a flat fish; <b>or</b> if she miscarries the <b>placenta; or an amniotic sac</b> in which <b>tissue developed; or</b> a fetus <b>that emerged cut,</b> i.e., in pieces; <b>and likewise</b> a Canaanite <b>maidservant,</b> owned by a Jew, <b>who miscarried;</b> in all these cases <b>she brings</b> a sin <b>offering and it is eaten</b> by the priests.
+<b>And these</b> women <b>bring</b> sin offerings <b>but</b> their sin offerings <b>are not eaten: One who miscarries and does not know</b> the nature of <b>what she miscarried; and two women who miscarried,</b> in a case where <b>one</b> miscarried a fetus <b>of a type</b> for which a woman is <b>exempt</b> from bringing an offering <b>and</b> the other <b>one</b> miscarried a fetus <b>of a type</b> for which a woman is <b>liable</b> to bring an offering, and they do not know which miscarried which type. <b>Rabbi Yosei said: When</b> is their sin offering not eaten? It is <b>when</b> both women <b>went</b> to different places within the Temple to bring their offerings, e.g., <b>this</b> woman went <b>to the east and that</b> woman went <b>to the west. But if both of them were standing</b> together, <b>both of them</b> together <b>bring</b> one sin <b>offering, and it is eaten.</b>
+<b>These</b> women <b>do not bring</b> a sin offering: A woman <b>who miscarries an amniotic sac full of water,</b> or one <b>full of blood,</b> or one <b>full of</b> different <b>colors;</b> and likewise a woman <b>who miscarries</b> a fetus with a form <b>similar to fish, or grasshoppers, or repugnant creatures, or creeping animals;</b> and a woman <b>who miscarries</b> on the <b>fortieth day</b> of her pregnancy; <b>and</b> a woman who gives birth by <b>caesarean section. Rabbi Shimon deems</b> a woman <b>liable</b> to bring a sin offering <b>in</b> the case where she gives birth by <b>caesarean section.</b>
+A woman who gives birth to a daughter counts fourteen days during which she is ritually impure. That is followed by sixty-six days during which she remains ritually pure even if she experiences a flow of blood. The Torah obligates a woman to bring her offering on the eighty-first day (see Leviticus 12:1–6). If the woman miscarries another fetus before that day, she is not required to bring an additional offering. In the case of a woman <b>who miscarries</b> a fetus <b>on the night of,</b> i.e., preceding, <b>the eighty-first</b> day, <b>Beit Shammai deem</b> her <b>exempt from</b> bringing a second <b>offering and Beit Hillel deem</b> her <b>liable</b> to bring a second offering. <b>Beit Hillel said to Beit Shammai: What is different</b> between the <b>night of the eighty-first and</b> the <b>day of the eighty-first? If they are equal with regard to</b> the <i>halakhot</i> of <b>ritual impurity,</b> i.e., the blood flow of this woman on the eighty-first night renders her ritually impure and all the standard strictures of ritual impurity apply to her, <b>will</b> the two time periods <b>not be equal with regard to</b> liability to bring an additional <b>offering</b> as well? <b>Beit Shammai said to</b> Beit Hillel: <b>No,</b> there is a difference between that night and the following day. <b>If you said with regard to</b> a woman <b>who miscarries</b> on the <b>eighty-first day</b> that she is obligated to bring an additional offering, this is logical, <b>as she emerged into a period that is fit</b> for <b>her to bring</b> her <b>offering.</b> Would you <b>say</b> the same <b>with regard to</b> a woman <b>who miscarries on the night of</b> the <b>eighty-first</b> day, <b>where she did not emerge into a period that is fit</b> for <b>her to bring</b> her <b>offering,</b> as offerings are not sacrificed at night? <b>Beit Hillel said to</b> Beit Shammai: <b>But let</b> the case of a woman <b>who miscarries on</b> the <b>eighty-first day that occurs on Shabbat prove</b> that this distinction is incorrect, <b>as she did not emerge into a period that is fit</b> for <b>her to bring</b> her <b>offering</b> because individual offerings are not sacrificed on Shabbat, <b>and</b> nevertheless <b>she is obligated to bring</b> an additional <b>offering.</b> <b>Beit Shammai said to</b> Beit Hillel: <b>No,</b> there is a difference between these cases. <b>If you said</b> this ruling with regard to a woman <b>who miscarries on</b> the <b>eighty-first day that occurs on Shabbat,</b> the reason is <b>that although</b> Shabbat <b>is unfit for</b> the sacrifice of <b>an individual offering,</b> it is <b>fit for</b> the sacrifice of <b>a communal offering</b> whose time is fixed, e.g., the daily offering. Would you <b>say</b> the same <b>with regard to</b> a woman <b>who miscarries on the night of</b> the <b>eighty-first</b> day, <b>as the night is completely unfit,</b> since <b>neither an individual offering nor a communal offering</b> is sacrificed at night? Beit Shammai add: <b>And</b> as for the ritual impurity status of <b>the blood,</b> i.e., Beit Hillel’s opinion that the two time periods are equal with regard to the <i>halakhot</i> of ritual impurity, this <b>does not prove</b> what the <i>halakha</i> should be with regard to offerings, <b>as</b> with regard to a woman <b>who miscarries</b> before the <b>completion</b> of the term of eighty days, <b>her blood is impure</b> like the blood of a woman after childbirth, and nevertheless <b>she is exempt from</b> bringing <b>the offering.</b>
+With regard to <b>a woman who has in her</b> case <b>uncertainty</b> concerning <b>five births, and</b> likewise a woman with regard to whom there is <b>uncertainty</b> concerning <b>five</b> irregular <b>discharges</b> of blood from the uterus [<i>ziva</i>], <b>she brings one offering, and</b> then <b>she may partake of</b> the meat of <b>offerings. And the remaining</b> offerings <b>are not an obligation for her.</b> If she experienced <b>five definite discharges of a <i>zava</i> or five definite births, she brings one offering, and</b> then <b>she may partake of</b> the meat of <b>offerings. And the remaining</b> offerings <b>are an obligation for her.</b> There was <b>an incident where</b> the price of <b>nests,</b> i.e., pairs of birds, <b>stood in Jerusalem at one gold dinar,</b> as the great demand for birds for the offerings of a woman after childbirth and a <i>zava</i> led to an increase in the price. <b>Rabban Shimon ben Gamliel said:</b> I swear by <b>this abode</b> of the Divine Presence that <b>I will not lie</b> down <b>tonight until</b> the price of nests <b>will be in</b> silver <b>dinars. Ultimately, he entered the court and taught: A woman who has in her</b> case <b>five definite discharges of a <i>zava</i> or five definite births brings one offering, and</b> then <b>she may partake of</b> the meat of <b>offerings. And the remaining</b> offerings <b>are not an obligation for her. And</b> as a result, the price of the <b>nests stood that day at one-quarter</b> of a silver dinar, as the demand for nests decreased.
+
+Chapter 2
+
+There are <b>four</b> individuals whose halakhic status is defined as: <b>Lacking atonement [<i>khappara</i>],</b> which means they had been in a state of ritual impurity and underwent rituals to purify themselves, but since they have not yet brought the requisite atonement offering to complete the purification process, they may not partake of sacrificial meat. <b>And</b> there are also <b>four</b> individuals who <b>bring</b> an offering <b>for an intentional</b> transgression in the same manner <b>as</b> they do for <b>an unwitting</b> transgression. <b>And these are</b> the four individuals <b>who lack atonement: The man who experiences a gonorrhea-like discharge [<i>zav</i>], the woman who experiences a discharge of uterine blood after her menstrual period [<i>zava</i>], the woman after childbirth, and the leper.</b> In all four of these cases, although the individual has completed all of the other steps of the purification process, the process is not complete until the atonement offering has been brought. <b>Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: A convert</b> also <b>lacks atonement,</b> even after he has been circumcised and has immersed in a ritual bath, <b>until</b> the priest <b>sprinkles the blood</b> of his offering on the altar <b>on his</b> behalf. <b>A nazirite</b> also lacks atonement <b>with regard to his</b> permission for drinking <b>wine, and cutting his hair, and his</b> exposure to <b>ritual impurity</b> imparted by a corpse, until his offerings are sacrificed.
+<b>These</b> individuals <b>bring</b> an offering <b>for an intentional</b> transgression in the same manner <b>as</b> they do for <b>an unwitting</b> transgression: <b>One who engages in intercourse with</b> an espoused <b>maidservant,</b> who is liable to bring a guilt offering (see Leviticus 19:20–22); <b>and a nazirite who became ritually impure,</b> who is required to bring a sheep as a guilt offering and two doves or two pigeons, one as a sin offering and one as a burnt offering (see Numbers 6:9–12); <b>and</b> one who falsely takes <b>the oath of testimony,</b> asserting that he does not have any testimony to provide on a given issue (see Leviticus 5:1); <b>and</b> one who falsely takes <b>the oath on a deposit,</b> asserting that an item belonging to another is not in his possession (see Leviticus 5:21–26).
+There are <b>five</b> individuals who <b>bring one offering for several transgressions,</b> i.e., for violating the same transgression several times; <b>and</b> there are <b>five</b> individuals who <b>bring a sliding-scale offering,</b> which is determined based on the financial status of the sinner. <b>These</b> are the five individuals who <b>bring one offering for several transgressions:</b> First, <b>one who engages in several</b> acts of <b>intercourse with</b> an espoused <b>maidservant, and</b> second, <b>a nazirite who became ritually impure</b> due to <b>several</b> instances <b>of</b> contact with <b>ritual impurity.</b> The mishna continues to list the five situations in which one offering is brought to atone for several transgressions: Third, <b>one who issues a warning to his wife</b> declaring himself jealous <b>with regard to several</b> different <b>men</b> with whom he suspects her of committing adultery, and forbidding her to be alone with them. If the wife was then found separately in seclusion with each of the men, he brings her to the Temple with one single meal offering of jealousy. <b>And</b> fourth, <b>a leper who was afflicted</b> with <b>several</b> instances of <b>leprosy,</b> meaning that he was purified from his leprosy, and before he brought his offerings, he suffered a relapse of the leprosy. When he is finally purified, he brings only one set of offerings. If a leper <b>brought</b> the two requisite <b>birds</b> on the first day of his purification (see Leviticus 14:4–7), <b>and</b> prior to bringing his offerings on the eighth day of his purification he <b>was afflicted</b> with a relapse of leprosy, those birds <b>do not satisfy his obligation until he brings his sin offering. Rabbi Yehuda says: Until he brings his guilt offering.</b>
+The mishna continues with the last of the five situations in which one offering is brought to atone for several transgressions: <b>A woman who gave birth to several offspring.</b> This is a case where a woman gave birth to a daughter, after which she is ritually impure for fourteen days and then enters a period of sixty-six days of ritual purity, even if she experiences uterine bleeding. Nevertheless, during this interim period, she is still somewhat impure, and it is therefore prohibited for her to enter the Temple or to partake of consecrated food, and at the end of the period she must bring an offering. <b>And</b> during those days of ritual purity, <b>she</b> became pregnant again and then <b>miscarried a female</b> fetus <b>within</b> the <b>eighty</b> days, <b>and then</b> became pregnant <b>again and miscarried</b> another <b>female</b> fetus <b>within eighty</b> days of the first miscarriage. In this situation, when she ultimately completes her process of purification, she brings one single offering for all the births and miscarriages. <b>And</b> a similar <i>halakha</i> applies to a woman <b>who miscarries multiple</b> fetuses from a single pregnancy at different points in time, miscarrying each fetus before completing the purification period of forty days for a male or eighty days for a female for the previous fetus. When she finally completes her process of purification, she brings one single offering for all of the miscarriages. <b>Rabbi Yehuda says:</b> In these cases, a single offering does not suffice for all the births or miscarriages. Rather, <b>she brings</b> an offering <b>for the first</b> birth or miscarriage and <b>does not bring</b> an offering <b>for the second</b> miscarriage, as it took place before the completion of the purification period for the first. <b>She</b> then <b>brings</b> an offering <b>for the third</b> miscarriage <b>and does not bring</b> an offering <b>for the fourth</b> fetus, as it was miscarried before the completion of the purification period for the third fetus.<br><b>These</b> are the five situations mentioned in the mishna (9a) in which one <b>brings a sliding-scale offering: For hearing the voice</b> of an oath, i.e., where one took a false oath that he does not have any testimony to provide on a given issue; <b>and for</b> the <b>utterance of the lips,</b> which is a case where one took a false oath about a different matter; <b>and for</b> the <b>defiling of</b> the <b>Temple,</b> by entering it while ritually impure, <b>or</b> defiling <b>its sacrificial</b> foods, by partaking of them while ritually impure; <b>and a woman after childbirth; and a leper</b> at the end of his purification process.<br><b>What are</b> the differences <b>between</b> an espoused <b>maidservant and all those</b> others <b>with whom relations are forbidden?</b> The difference is <b>that</b> the status of the maidservant <b>is not equal to their</b> status, <b>neither with regard to punishment nor with regard to an offering, as</b> one who unwittingly engages in intercourse with <b>any of those with whom relations are forbidden</b> is liable <b>to</b> bring <b>a sin offering, and</b> by contrast, one who unwittingly engages in intercourse with an espoused <b>maidservant</b> is liable <b>to</b> bring <b>a guilt offering.</b> One who unwittingly engages in intercourse with <b>any of those with whom relations are forbidden</b> brings <b>a female</b> animal, <b>and</b> one who unwittingly engages in intercourse with an espoused <b>maidservant</b> brings <b>a male</b> animal, as a sin offering is a female and a guilt offering is a male. <br>Furthermore, with regard to engaging in intercourse with <b>any of those with whom relations are forbidden, both the man and the woman are equal with regard to</b> liability to receive <b>lashes</b> if they were forewarned, <b>and with regard to</b> liability to bring <b>an offering</b> if they did so unwittingly. <b>And in</b> the case of one who engages in intercourse with <b>a maidservant,</b> the Torah <b>did not equate the man with the woman with regard to lashes,</b> as she alone is flogged, as will be explained, <b>and</b> the Torah <b>did not equate the woman with the man with regard to</b> bringing <b>an offering,</b> as she does not bring an offering. <br><b>With regard to</b> intercourse with <b>any of those with whom relations are forbidden,</b> the Torah <b>rendered</b> the halakhic status of <b>one who engages in the initial stage</b> of intercourse [<i>hame’areh</i>] to be <b>like</b> that of one who <b>completes</b> the act, <b>and one is liable</b> to bring a sin offering <b>for each and every</b> act of <b>intercourse</b> that he performs unwittingly. By contrast, in the case of relations with an espoused maidservant, one is liable only for completing the act of intercourse, and the man brings a single offering for several transgressions. <br><b>This is a stringency</b> that the Torah <b>imposed with regard to the maidservant</b> relative to other individuals with whom relations are forbidden: <br><b>That</b> the Torah <b>established her</b> status so that <b>the</b> one who engages in intercourse with her <b>intentionally is like the</b> one who does so <b>unwittingly,</b> as both are liable to bring a guilt offering, whereas one who engages in intercourse with those with whom relations are forbidden is liable to bring a sin offering only when he does so unwittingly.
+<b>Who is</b> the espoused <b>maidservant</b> in question? It is <b>any</b> woman <b>who is half-maidservant half-free woman,</b> i.e., a maidservant who belonged to two masters, one of whom liberated her, <b>as it is stated: “And she was redeemed and not redeemed”</b> (Leviticus 19:20), which means that she was partially but not completely redeemed. This is <b>the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Yishmael says:</b> An espoused maidservant is a full-fledged <b>maidservant</b> whose status is <b>certain,</b> as the language of the verse does not mean redeemed and not redeemed; it is simply a way of stating that she was not redeemed. <b>Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: All those with whom relations are forbidden</b> are <b>enumerated</b> in the Torah, <b>and we have no exception other than one who is half-maidservant half-free woman.</b>
+This mishna cites an additional difference between the status of an espoused maidservant and the status of forbidden relatives. In <b>all</b> cases of intercourse with <b>those with whom relations are forbidden,</b> if <b>one is an adult and one is a minor,</b> the <b>minor is exempt;</b> if <b>one is awake and one is sleeping,</b> the <b>sleeping</b> one is <b>exempt;</b> if <b>one</b> commits the act <b>unwittingly and one</b> does so <b>intentionally,</b> the one who did so <b>unwittingly</b> is liable <b>to</b> bring <b>a sin offering and</b> the one who did so <b>intentionally</b> is liable to be punished <b>with <i>karet</i>.</b> By contrast, in a case of intercourse with an espoused maidservant, the man is liable to bring a guilt offering only if the woman is flogged, and that is the case only if she was an adult, awake, and committed the sin intentionally.
+
+Chapter 3
+
+If witnesses <b>said to</b> a person: We saw that <b>you ate</b> forbidden <b>fat,</b> he is liable to <b>bring a sin offering</b> if he did so unwittingly. If <b>a witness says: He ate</b> forbidden fat, <b>and a witness says: He did not eat</b> forbidden fat, or if <b>a woman says: He ate</b> forbidden fat, <b>and a woman says: He did not eat</b> forbidden fat, he is liable to <b>bring a provisional guilt offering,</b> brought by one who is uncertain as to whether he committed a sin that requires a sin offering. If <b>a witness says: He ate</b> forbidden fat, <b>and</b> the person himself <b>says: I did not eat</b> forbidden fat, he is <b>exempt.</b> If <b>two</b> witnesses <b>say: He ate</b> forbidden fat, <b>and</b> the person himself <b>says: I did not eat</b> forbidden fat, <b>Rabbi Meir deems</b> him <b>liable</b> to bring a sin offering. <b>Rabbi Meir said:</b> This conclusion can be derived <i>a fortiori</i>: <b>If two</b> witnesses could have <b>brought him</b> liability <b>to</b> receive the <b>severe</b> punishment of <b>death,</b> can <b>they not bring him</b> liability <b>to</b> sacrifice <b>an offering, which is</b> relatively <b>lenient?</b> The Rabbis <b>said to him:</b> Witnesses are unable to render another person liable to bring an offering contrary to his statement, as <b>what if he wishes to say: I did</b> so <b>intentionally,</b> in which case he would be <b>exempt</b> from bringing an offering?
+If one unwittingly <b>ate</b> an olive-bulk of forbidden <b>fat and</b> then ate another olive-bulk of forbidden <b>fat during one lapse of awareness,</b> i.e., in a case where he did not discover in the interim that fat is forbidden, or that the food he is eating is forbidden fat, <b>he is liable</b> to bring <b>only one</b> sin offering. If one <b>ate</b> forbidden <b>fat, and blood, and <i>piggul</i>, and <i>notar</i> in one lapse of awareness,</b> he is <b>liable</b> to bring a sin offering <b>for each and every one</b> of them. <b>This is a stringency</b> that applies <b>to</b> one who eats <b>several types</b> of forbidden food and does not apply to one who eats <b>one type</b> of forbidden food. <b>And a stringency</b> that applies <b>to</b> one who eats <b>one type</b> of forbidden food and not to one who eats <b>several types</b> of forbidden food is <b>that if one ate half an olive-bulk and then ate another half an olive-bulk during one lapse of awareness,</b> in a case where they were both <b>from one type</b> of forbidden food, he is <b>liable</b> to bring a sin offering. If they were <b>from two types,</b> he is <b>exempt,</b> because he did not eat an olive-bulk of any specific forbidden food.
+<b>How much</b> time <b>can one expend</b> while eating an olive-bulk <b>of</b> forbidden <b>food</b> and still be liable for violating the prohibition? The duration is calculated <b>as though he were eating toasted grain,</b> which one eats one kernel at a time. If he eats the olive-bulk of forbidden food within the amount of time it would take to eat an olive-bulk of toasted grain, he is liable. This is <b>the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: Unless</b> the amount of time <b>he expends from beginning to end</b> is more than the time it takes <b>to eat a half-loaf [<i>peras</i>]</b> of bread, he is <b>liable.</b> Likewise, one who <b>ate</b> a quarter-loaf of <b>ritually impure foods or drank</b> a quarter-<i>log</i> of <b>ritually impure liquids</b> within the amount of time it takes to eat a half-loaf of bread is rendered unfit to partake of <i>teruma</i>, the portion of the produce designated for priests, until he becomes pure. Similarly, if one <b>drank a quarter</b>-<b><i>log</i> of wine and entered the Temple, and he remained</b> there for the time it takes <b>to eat a half-loaf</b> of bread, he is <b>liable. Rabbi Elazar says: If he interrupted</b> his drinking of the quarter-<i>log</i> of wine <b>or if he placed any amount of water into</b> the wine, he is <b>exempt.</b>
+<b>There is</b> a case where one can perform <b>a single</b> act of <b>eating</b> an olive-bulk of food <b>and</b> be <b>liable</b> to bring <b>four sin offerings and one guilt offering for it.</b> How so? This <i>halakha</i> applies to one who is <b>ritually impure who ate</b> forbidden <b>fat, and it was left over from a consecrated</b> offering after the time allotted for its consumption <b>[<i>notar</i>], on Yom Kippur.</b> He is liable to bring sin offerings for eating forbidden fat and <i>notar</i>, for eating the meat of an offering while impure, and for eating on Yom Kippur. He is also liable to bring a guilt offering for misuse of consecrated property. <b>Rabbi Meir says: If it was Shabbat and he carried it out</b> from a private domain to a public domain while eating it, he would be <b>liable</b> to bring an additional sin offering for performing prohibited labor on Shabbat. The Rabbis <b>said to him:</b> That liability <b>is not from the</b> same <b>type</b> of prohibition, as it is not due to the act of eating, and therefore, it should not be counted.
+<b>There is</b> a case where <b>one</b> can <b>engage in a single</b> act of <b>intercourse and</b> be <b>liable</b> to bring <b>six sin offerings for it. How so?</b> It is possible for <b>one who engages in intercourse with his daughter</b> to be <b>liable due to</b> having violated the prohibitions of engaging in intercourse with <b>his daughter, his sister, the wife of his brother, the wife of his father’s brother, a married woman, and a menstruating woman.</b> It is possible for <b>one who engages in intercourse with his daughter’s daughter</b> to be <b>liable</b> to bring sin offerings <b>due to</b> the unwitting violation of the prohibitions of engaging in intercourse with <b>his daughter’s daughter, and his daughter-in-law, and the wife of his brother, and the wife of his father’s brother, and his wife’s sister, and a married woman, and a menstruating woman. Rabbi Yosei says: If</b> the <b>elder,</b> i.e., the man’s father, who is the woman’s great-grandfather, <b>transgressed and married her,</b> the man would also be <b>liable for</b> engaging in intercourse with <b>her due to</b> the prohibition of intercourse with <b>the wife of his father.</b> <b>And likewise,</b> it is possible for <b>one who engages in intercourse with the daughter of his wife</b> to be liable to bring six sin offerings, similar to one who engages in intercourse with his own daughter, for violating the prohibitions against engaging in intercourse with his wife’s daughter, his sister, the wife of his brother, the wife of his father’s brother, a married woman, and a menstruating woman. <b>And</b> it is possible for one who engages in intercourse <b>with</b> his wife’s <b>daughter’s daughter</b> to be liable to bring seven sin offerings, similar to one who engages in intercourse with his own daughter’s daughter, for violating the following prohibitions: Engaging in intercourse with his wife’s daughter’s daughter, his daughter-in-law, the wife of his brother, the wife of his father’s brother, his wife’s sister, a married woman, and a menstruating woman.
+It is possible for <b>one who engages in intercourse with his mother-in-law</b> to be <b>liable</b> to bring seven sin offerings <b>for</b> doing so, <b>due to</b> the unwitting violation of the prohibitions of engaging in intercourse with <b>his mother-in-law, and his daughter-in-law, and the wife of his brother, and the wife of his father’s brother, and his wife’s sister, and a married woman, and a menstruating woman. And likewise,</b> the same applies with regard to <b>one who engages in intercourse with the mother of his father-in-law or with the mother of his mother-in-law.</b> <b>Rabbi Yoḥanan ben Nuri says:</b> It is possible for <b>one who engages in intercourse with his mother-in-law</b> to be <b>liable due to</b> the unwitting violation of the prohibitions of engaging in intercourse with <b>his mother-in-law, and the mother of his mother-in-law, and the mother of his father-in-law.</b> The Rabbis <b>said to him: Those three</b> prohibitions <b>are</b> all <b>one category</b> of prohibition, derived from the same verse: “You shall not uncover the nakedness of a woman and her daughter; you shall not take her son’s daughter, or her daughter’s daughter” (Leviticus 18:17). Consequently, one is not liable to bring separate sin offerings for violating these prohibitions. 
+<b>Rabbi Akiva said: I asked Rabban Gamliel and Rabbi Yehoshua in the meat market [<i>itlis</i>] in Emmaus, where they went to purchase an animal for the</b> wedding <b>feast of the son of Rabban Gamliel:</b> In the case of <b>one who</b> unwittingly <b>engages in intercourse with his sister, and the sister of his father, and the sister of his mother,</b> during one lapse of awareness, <b>what is</b> the <i>halakha</i>? Is he <b>liable</b> to bring <b>one</b> sin offering <b>for all</b> three prohibitions, <b>or</b> is he <b>liable</b> to bring a separate sin offering <b>for each and every one</b> of the prohibitions? <b>They said to</b> Rabbi Akiva: <b>We did not hear</b> a ruling from our teachers about that case, <b>but we heard</b> the following ruling: <b>One who engages in intercourse with</b> each of <b>his five wives</b> while they are <b>menstruating, during one lapse of awareness,</b> we heard <b>that he is liable</b> to bring a separate sin offering <b>for</b> having engaged in intercourse with <b>each and every one</b> of them. <b>And it appears to me that these matters</b> can be derived from <b>an <i>a fortiori</i></b> inference: If he is liable to bring separate sin offerings for having engaged in intercourse with five menstruating women, who are forbidden by one prohibition, he should certainly be liable to bring separate sin offerings for having engaged in intercourse with his sister, the sister of his father, and the sister of his mother, who are forbidden by three separate prohibitions. 
+<b>And furthermore, Rabbi Akiva asked</b> Rabban Gamliel and Rabbi Yehoshua in the meat market of Emmaus: <b>What is</b> the status of <b>a dangling limb of an animal?</b> Does it impart ritual impurity like a severed limb? <b>They said to</b> Rabbi Akiva: <b>We have not heard</b> a ruling from our teachers in that specific case, <b>but we have heard</b> with regard to <b>a dangling limb of a person that it is ritually pure. And</b> in <b>this</b> manner <b>would</b> the people <b>afflicted with boils,</b> whose limbs were dangling due to their affliction, <b>act in Jerusalem:</b> Each of them <b>would go on Passover eve to the doctor,</b> who <b>would cut</b> the affected limb almost completely <b>until he would leave</b> it connected <b>by a hairbreadth</b> of flesh, so that neither the doctor nor the afflicted would be rendered ritually impure by a severed limb. Then, the doctor would <b>impale</b> the limb <b>on a thorn</b> attached to the floor or the wall, <b>and</b> the afflicted <b>would pull away from</b> the thorn, thereby completely severing the limb. <b>And that</b> person afflicted with boils <b>would perform</b> the rite of <b>his Paschal offering, and the doctor would perform</b> the rite of <b>his Paschal offering,</b> as neither had come into contact with the limb once it was severed. In any case, as long as it was dangling, the limb did not impart impurity. <b>And I consider that these matters</b> can be derived from <b>an <i>a fortiori</i></b> inference. If a person’s limb, the impurity of which when amputated is severe, does not impart impurity when it is dangling, it is all the more so logical that an animal’s limb, the impurity of which when amputated is lenient, does not impart impurity when it is dangling. 
+<b>And furthermore, Rabbi Akiva asked</b> Rabban Gamliel and Rabbi Yehoshua: With regard to <b>one who</b> unwittingly <b>slaughters five offerings outside</b> the Temple <b>during one lapse of awareness, what is</b> the <i>halakha</i>? Is he <b>liable</b> to bring five sin offerings, one <b>for each and every</b> act of slaughter, <b>or</b> is he liable to bring <b>one</b> sin offering <b>for all</b> the acts of slaughter? <b>They said to</b> Rabbi Akiva: <b>We have not heard</b> a ruling from our teachers in that specific case. <b>Rabbi Yehoshua said: I have heard with regard to one who eats</b> meat <b>from one offering from five</b> different <b>pots</b> in which they were prepared, <b>during one lapse of awareness, that he is liable</b> to bring five guilt offerings, which are <b>for</b> the meat prepared in <b>each and every</b> pot, <b>due to misuse</b> of consecrated property. <b>And I consider that these matters</b> can be derived from <b>an <i>a fortiori</i></b> inference: If one is liable to bring five guilt offerings for one offering prepared in five pots, all the more so is he liable to bring five sin offerings for slaughtering five offerings outside the Temple. <b>Rabbi Shimon said:</b> It was <b>not that</b> question that <b>Rabbi Akiva asked</b> them. <b>Rather,</b> it was <b>with regard to one who eats <i>notar</i> from five offerings during one lapse of awareness. What is</b> the <i>halakha</i>? Is he <b>liable</b> to bring <b>one</b> sin offering <b>for all</b> the offerings from which he ate <i>notar</i>, <b>or</b> is he <b>liable</b> to bring five sin offerings, one <b>for each and every one</b> of the offerings from which he ate <i>notar</i>? <b>They said to</b> Rabbi Akiva: <b>We have not heard</b> a ruling from our teachers in that specific case. <b>Rabbi Yehoshua said: I have heard with regard to one who eats</b> meat <b>from one offering</b> that was prepared <b>in five</b> different <b>pots, during one lapse of awareness, that he is liable</b> to bring separate guilt offerings <b>for</b> the meat prepared in <b>each and every</b> pot, <b>due to misuse</b> of consecrated property. <b>And I consider that these matters</b> can be derived from <b>an <i>a fortiori</i></b> inference: If one is liable to bring five guilt offerings for one offering prepared in five pots, all the more so is he liable to bring five sin offerings for eating the <i>notar</i> of five separate offerings. <b>Rabbi Akiva said to</b> Rabbi Yehoshua: <b>If</b> you are reporting <b>a <i>halakha</i></b> that you received from your teachers with regard to one who eats <i>notar</i> from five offerings, <b>we will accept</b> it, but <b>if</b> it is based merely <b>on</b> the <i>a fortiori</i> <b>inference</b> from misuse of consecrated property, <b>there is a response</b> that refutes the inference. Rabbi Yehoshua <b>said to</b> Rabbi Akiva: <b>Respond.</b> Rabbi Akiva <b>said: And no;</b> one cannot derive the <i>halakha</i> of <i>notar</i> through an <i>a fortiori</i> inference from misuse of consecrated property: <b>If you said with regard to misuse</b> of consecrated property that one is liable to bring five guilt offerings, perhaps that is because there are additional stringent elements unique to misuse. <b>As, with regard to</b> misuse, the Torah <b>established</b> that the status of <b>one who feeds</b> another person sacrificial meat is <b>like</b> that of <b>one who eats</b> sacrificial meat, <b>and</b> the status of <b>one who gives benefit</b> to another from consecrated property that is not food is <b>like</b> that of <b>one who derives benefit</b> himself, in that each is liable to bring a guilt offering for misuse. In addition, the Torah <b>joined the misuse</b> of consecrated property that was performed <b>over an extended period,</b> i.e., if one derived benefit worth half a <i>peruta</i> one day and half a <i>peruta</i> the next, he is liable to bring a guilt offering for misuse. <b>Would you say</b> the same <b>with regard to <i>notar</i>, which has none of these</b> <i>halakhot</i>?
+<b>Rabbi Akiva said: I asked Rabbi Eliezer with regard to</b> one who <b>performs multiple</b> prohibited <b>labors on several <i>Shabbatot</i>,</b> and all those labors were <b>subsumed</b> as subcategories of <b>one</b> primary category of prohibited <b>labor,</b> and he performed them <b>during one lapse of awareness. What is</b> the <i>halakha</i>? Is he <b>liable</b> to bring <b>one</b> sin offering <b>for</b> unwitting performance of <b>all</b> these labors <b>or</b> is he <b>liable</b> to bring a sin offering <b>for</b> violation of <b>each and every one</b> of the labors? Rabbi Eliezer <b>said to</b> Rabbi Akiva: He is <b>liable</b> to bring a sin offering <b>for</b> violation of <b>each and every one</b> of the labors, and this is derived <b>from an <i>a fortiori</i></b> inference: <b>Just as</b> in the case of <b>a menstruating woman, with regard to whom there are not multiple</b> actions that <b>result</b> in transgression <b>and</b> that result in <b>multiple sin offerings,</b> but rather only the prohibition against engaging in intercourse with her, and nevertheless <b>one</b> is <b>liable</b> to bring a separate sin offering <b>for each and every one</b> of his acts of unwitting intercourse; in the case of <b>Shabbat, with regard to which there are multiple</b> primary categories and subcategories of labor that <b>result</b> in transgression <b>and</b> that result in <b>multiple death</b> penalties or sin offerings, <b>is it not right that he will be liable</b> to bring a sin offering <b>for</b> performance of <b>each and every one</b> of the prohibited labors? Rabbi Akiva continues: <b>I said to</b> Rabbi Eliezer that the inference is not valid: <b>If you said</b> one is liable to bring multiple sin offerings <b>in the</b> case of <b>a menstruating woman, with regard to whom there are two prohibitions, as</b> the man <b>is prohibited</b> from engaging in intercourse <b>with the menstruating woman and the menstruating woman is prohibited</b> from engaging in intercourse <b>with him, would you say</b> the same <b>in the</b> case of <b>Shabbat, with regard to which there is only one prohibition?</b> Rabbi Eliezer <b>said to me:</b> The <i>halakha</i> of <b>one who engages in intercourse with minor</b> menstruating <b>girls will prove</b> this refutation is not valid, <b>as in</b> that case <b>there is only one prohibition,</b> because the minor is exempt from the mitzvot, <b>and</b> nevertheless the man is <b>liable</b> to bring a separate sin offering <b>for</b> intercourse for <b>each and every one</b> of the acts of intercourse. Rabbi Akiva said: <b>I said to</b> Rabbi Eliezer that the cases of Shabbat and minor menstruating girls are not comparable. <b>If you said in the</b> case of <b>minor girls that although it is not</b> prohibited <b>for them at present it is</b> prohibited <b>for them after</b> the passage of <b>time,</b> when they reach majority, <b>would you say</b> the same <b>in the</b> case of <b>Shabbat, with regard to which there are neither</b> two prohibitions <b>at present, nor</b> will there be <b>after</b> the passage of <b>time?</b> Rabbi Eliezer <b>said to me:</b> The <i>halakha</i> of <b>one who copulates with an animal will prove</b> this refutation is not valid, as there are never two prohibitions in that case, and nevertheless the person is liable to bring a sin offering for each and every act. Rabbi Akiva said: <b>I said to</b> Rabbi Eliezer that no proof can be cited from the case of an animal, as in my opinion the case of <b>the animal is like</b> that of <b>Shabbat;</b> there is uncertainty with regard to both cases.
+
+Chapter 4
+
+If there is <b>uncertainty</b> whether <b>one ate</b> forbidden <b>fat</b> and <b>uncertainty</b> whether <b>one did not eat</b> forbidden <b>fat, or even</b> if <b>one ate</b> forbidden fat and there is <b>uncertainty</b> whether <b>there is the measure</b> that determines liability <b>in</b> the piece he ate <b>and uncertainty</b> whether <b>there is not</b> the measure that determines liability <b>in</b> the piece he ate, he must bring a provisional guilt offering. If one has a piece of permitted <b>fat and</b> a piece of forbidden <b>fat before him and he ate one of them and he does not know which of them he ate;</b> or if <b>his wife and his sister</b> were <b>with him in the house</b> and <b>he unwittingly</b> engaged in intercourse <b>with one of them and he does not know with which of them he unwittingly</b> engaged in intercourse; or if he confused <b>Shabbat and a weekday and he performed labor</b> prohibited on Shabbat <b>on one of</b> the days <b>and he does not know on which of them he performed</b> the labor, in all of those cases he is liable to <b>bring a provisional guilt offering.</b>
+<b>Just as</b> in a case <b>where one</b> unknowingly <b>ate</b> a piece of forbidden <b>fat and</b> then another piece of forbidden <b>fat in a single lapse of awareness</b> he is <b>liable</b> to bring <b>only one sin offering, so too, in</b> a case where their status is <b>unknown</b> to him and he ate them both unwittingly during a single lapse in awareness, he is <b>liable</b> to bring <b>only one provisional guilt offering.</b> But <b>if</b> he <b>had</b> gained <b>knowledge between</b> the first and second instance of eating that there is a possibility the fat might be prohibited, then the <i>halakha</i> is different: <b>Just as he</b> would be liable to <b>bring a sin offering for each and every</b> piece when he gained knowledge of their prohibited status in between each act of consumption, <b>so too,</b> he must <b>bring a provisional guilt offering for each and every</b> instance in which he consumed food that might be forbidden after learning of their uncertain status in between each unwitting act of consumption. <b>Just as</b> in a case <b>where one ate</b> forbidden <b>fat, and blood, and <i>piggul</i>, and <i>notar</i> in one lapse of awareness he is liable</b> to bring a sin offering <b>for each and every one, so too, with regard</b> to a case where <b>their</b> status is <b>unknown</b> to him and he ate them unwittingly during one lapse of awareness, he must <b>bring a provisional guilt offering for each and every</b> item. If one has pieces of forbidden <b>fat and <i>notar</i> before him and he ate one of them and he does not know which of them he ate;</b> or if <b>his menstruating wife and his sister</b> were <b>with him in the house</b> and <b>he unwittingly</b> engaged in intercourse <b>with one of them and he does not know with which of them he unwittingly</b> engaged in intercourse; or if <b>Shabbat and Yom Kippur</b> occurred adjacent to one another <b>and he performed</b> prohibited <b>labor</b> during the intervening <b>twilight</b> period <b>and he does not know on which of</b> the days <b>he performed</b> the labor, in all of these cases, <b>Rabbi Eliezer deems</b> the transgressor <b>liable</b> to bring <b>a sin offering,</b> as he certainly sinned, <b>and Rabbi Yehoshua deems</b> the transgressor <b>exempt,</b> as he does not know the nature of his sin. <b>Rabbi Yosei said:</b> Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua <b>did not disagree with regard to one who performs</b> prohibited <b>labor</b> during the intervening <b>twilight</b> period because they concur <b>that</b> he is <b>exempt, as I say: He performed part</b> of the labor <b>today, and he performed part</b> of the labor <b>the following day.</b> <b>With regard to what</b> case <b>did they disagree? With regard to</b> the case of <b>one who performs</b> prohibited <b>labor in the midst of the day, and he does not know whether</b> it was <b>on Shabbat</b> that <b>he performed</b> the labor or <b>whether</b> it was <b>on Yom Kippur</b> that <b>he performed</b> the labor; <b>or with regard to one who performs</b> a prohibited labor <b>and he does not know which labor he performed. As,</b> in those cases <b>Rabbi Eliezer deems</b> him <b>liable</b> to bring <b>a sin offering and Rabbi Yehoshua deems</b> him <b>exempt. Rabbi Yehuda said: Rabbi Yehoshua would deem him exempt even from</b> bringing <b>a provisional guilt offering.</b>
+<b>Rabbi Shimon and Rabbi Shimon Shezuri say:</b> Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua <b>did not disagree with regard to</b> a case involving <b>a matter</b> where his lack of knowledge involves items <b>from one category,</b> e.g., he picked a grape from a vine on Shabbat and does not know which vine it was, as in that case they both agree <b>that he is liable,</b> since he knows the nature of his sin. <b>With regard to what</b> case <b>did they disagree? With regard to</b> a case involving <b>a matter</b> where his lack of knowledge involves items <b>from two categories,</b> e.g., he picked fruit from a tree on Shabbat and does not know whether it was from a vine or from a fig tree. <b>As,</b> in that case <b>Rabbi Eliezer deems</b> him <b>liable</b> to bring <b>a sin offering,</b> since he certainly sinned, <b>and Rabbi Yehoshua deems him exempt,</b> as he does not know the nature of his sin. <b>Rabbi Yehuda said: Even</b> if one <b>intended to pick figs and he picked grapes,</b> or to pick <b>grapes and he picked figs,</b> or to pick <b>black</b> figs <b>and he picked white</b> figs, or to pick <b>white</b> figs <b>and he picked black</b> figs, <b>Rabbi Eliezer deems</b> him <b>liable</b> to bring <b>a sin offering and Rabbi Yehoshua deems</b> him <b>exempt.</b> Rabbi Yehuda added: <b>I wonder if Rabbi Yehoshua deemed</b> him <b>exempt in</b> that case, as even in his opinion the person intended to perform a prohibited labor. The mishna asks: <b>If</b> it is <b>so,</b> that he is not exempt according to Rabbi Yehuda, <b>why is it stated:</b> “If his sin, <b>wherein he has sinned”</b> (Leviticus 4:23), from which it is derived that one is liable only if the object of the sin was the one that he intended? The mishna answers: This serves to <b>exclude one who acts unawares</b> and does not intend to perform a prohibited action at all.
+
+Chapter 5
+
+If <b>one consumed</b> an olive-bulk of <b>blood</b> that spurted during the <b>slaughter of a domesticated animal, an undomesticated animal, or a bird, whether</b> it is <b>a kosher or non-kosher</b> species; or if one consumed <b>blood</b> that flowed after <b>stabbing</b> an animal or killing it in a manner other than by ritual slaughter, or <b>blood</b> that spurted after <b>ripping</b> the animal’s windpipe or gullet, or <b>blood</b> that spurted during <b>bloodletting with which the soul departs, one is liable</b> to receive <i>karet</i> <b>for</b> consuming <b>it</b> intentionally or to bring a sin offering for consuming it unwittingly. But with regard to <b>blood of the spleen, blood of the heart, blood of eggs, blood of grasshoppers,</b> or <b>blood of exudate [<i>tamtzit</i>],</b> i.e., that oozes from the neck of the animal after the initial spurt of its slaughter concludes,<b>one is not liable for</b> consuming <b>it. Rabbi Yehuda deems</b> one <b>liable in</b> the case of <b>blood of exudate.</b>
+This mishna resumes discussion of the provisional guilt offering addressed in the previous chapter. <b>Rabbi Akiva deems</b> one <b>liable</b> to bring <b>a provisional guilt offering for</b> a case where he is <b>uncertain</b> whether he is guilty of <b>misuse</b> of consecrated property, a transgression that renders one liable to bring a definite guilt offering (see Leviticus 5:15). <b>And the Rabbis deem him exempt,</b> as one brings a provisional guilt offering only in a case of uncertainty as to whether he is liable to bring a sin offering, not a guilt offering. <b>And Rabbi Akiva concedes that one does not bring</b> payment for <b>his misuse until it becomes</b> definitely <b>known to him</b> that he is guilty of misuse, <b>as</b> then <b>he will bring a definite guilt offering with</b> his payment. <b>Rabbi Tarfon said: For what</b> purpose <b>does that</b> person <b>bring two guilt offerings,</b> one provisional and one definite? <b>Rather,</b> at the outset <b>one brings</b> the payment for <b>misuse</b> of consecrated property <b>and its</b> additional payment of <b>one-fifth,</b> as mandated by Torah law, <b>and he will</b> then <b>bring a guilt offering</b> worth <b>two <i>sela</i> and say: If</b> it is <b>certain</b> that <b>I misused</b> consecrated property, <b>this is</b> payment for <b>my misuse and this is my</b> definite <b>guilt offering. And if</b> it is <b>uncertain</b> whether <b>I misused</b> consecrated property, <b>the money is a contribution</b> to the Temple fund for the purchase of communal offerings <b>and the guilt offering</b> is <b>provisional, as from the</b> same <b>type</b> of animal <b>that one brings</b> a guilt offering <b>for</b> a case where it is <b>known</b> to him that he is guilty of misuse, he likewise <b>brings</b> a guilt offering <b>for</b> a case where it is <b>unknown</b> to him.
+<b>Rabbi Akiva says: The statement of</b> Rabbi Tarfon <b>appears</b> correct <b>in</b> the case of <b>minimal misuse,</b> but in a case <b>where he is confronted with</b> a case of <b>uncertainty</b> with regard to <b>misuse</b> valued at <b>ten thousand dinars, would it not be preferable for him that he will</b> now <b>bring</b> a provisional <b>guilt offering</b> valued <b>at two <i>sela</i> and he will not bring</b> payment now for <b>uncertain misuse</b> valued <b>at ten thousand dinars?</b> The mishna concludes: Apparently, <b>Rabbi Akiva concedes to Rabbi Tarfon in</b> the case of <b>minimal misuse.</b> He agrees that at the outset one brings payment for misuse and its additional payment of one-fifth, and conditionally brings a guilt offering. Apropos the previous case in which one brings the same type of animal when liability is certain as when liability is uncertain, this mishna teaches: With regard to <b>a woman who brought a bird sin offering</b> in a case of uncertainty whether she miscarried a fetus that would have rendered her liable to bring a sin offering or whether what she expelled would not render her liable to bring an offering, in which case this sin offering may not be eaten by priests, the <i>halakha</i> is as follows: If <b>before</b> the nape of the neck of the bird <b>was pinched it became known to her that she certainly gave birth,</b> i.e., miscarried, in a manner that obligates her to bring a sin offering, <b>she should render</b> the offering <b>a definite</b> sin offering, <b>as from the</b> same <b>type</b> of animal <b>that she brings</b> a sin offering <b>for</b> a case where it is <b>known</b> to her that she miscarried, <b>she brings</b> a sin offering <b>for</b> a case where it is <b>unknown</b> to her.
+The mishna resumes discussion of the provisional guilt offering. If one had <b>a piece of non-sacred</b> meat <b>and a piece of sacrificial</b> meat, and <b>he ate one of them and does not know which of them he ate,</b> he is <b>exempt</b> from the obligation to bring a guilt offering for misuse of consecrated property. <b>Rabbi Akiva deems</b> him <b>liable</b> to bring <b>a provisional guilt offering,</b> in accordance with his opinion in the previous mishna that one brings a provisional guilt offering even in a case of uncertainty with regard to misuse. If he then <b>ate the second</b> piece, <b>he brings a definite guilt offering,</b> as it is certain that he ate the sacrificial meat. If <b>one</b> person <b>ate the first</b> piece <b>and another</b> person <b>came and ate the second</b> piece, <b>this</b> first person <b>brings a provisional guilt offering and that</b> second person <b>brings a provisional guilt offering;</b> this is <b>the statement of Rabbi Akiva. Rabbi Shimon says: Both of them bring one</b> definite <b>guilt offering</b> as partners, and they stipulate that the one who ate the non-sacred meat grants his share of the animal to the one who ate the sacrificial meat, and the guilt offering is sacrificed on his behalf. <b>Rabbi Yosei says:</b> <b>Two</b> people <b>do not bring one guilt offering,</b> as one may not sacrifice atonement offerings conditionally.
+If one had <b>a piece of</b> forbidden <b>fat and a piece of non-sacred</b> meat, and <b>he ate one of them and does not know which of them he ate, he brings a provisional guilt offering,</b> as perhaps he ate the forbidden fat. If he then <b>ate the second</b> piece, <b>he brings a sin offering,</b> as it is certain that he ate the fat. If <b>one</b> person <b>ate the first</b> piece <b>and another</b> person <b>came and ate the second</b> piece, <b>this</b> person <b>brings a provisional guilt offering and that</b> person <b>brings a provisional guilt offering;</b> this is <b>the statement of Rabbi Akiva. Rabbi Shimon says: Both of them bring one sin offering</b> as partners, and they stipulate that the sin offering should be credited to the one who ate the fat. <b>Rabbi Yosei says: Two</b> people <b>do not bring one sin offering.</b>
+If one had <b>a piece of</b> forbidden <b>fat and a piece of sacrificial</b> permitted fat and <b>he ate one of them and does not know which of them he ate, he brings a provisional guilt offering,</b> as perhaps he ate the forbidden fat. If he then <b>ate the second</b> piece, <b>he brings a sin offering,</b> as he certainly ate the fat, <b>and a definite guilt offering</b> for misuse of consecrated property. If <b>one</b> person <b>ate the first</b> piece <b>and another</b> person <b>came and ate the second</b> piece, <b>this</b> person <b>brings a provisional guilt offering and that</b> person <b>brings a provisional guilt offering. Rabbi Shimon says: Both of them bring a sin offering and a guilt offering</b> as partners, and they stipulate that each offering should be credited to the one who is liable to bring it. <b>Rabbi Yosei says: Two</b> people <b>do not bring one sin offering and</b> one <b>guilt offering.</b>
+If one had <b>a piece of</b> forbidden <b>fat and a piece of sacrificial</b> forbidden <b>fat</b> and <b>he ate one of them and does not know which of them he ate, he brings a sin offering</b> as he certainly ate forbidden fat. <b>Rabbi Akiva says:</b> He <b>also</b> brings <b>a provisional guilt offering,</b> as perhaps he ate the sacrificial fat, in accordance with his opinion that one brings a provisional guilt offering even in the case of uncertainty with regard to misuse of consecrated property. If he then <b>ate the second</b> piece, <b>he brings two sin offerings,</b> as he ate two pieces of forbidden fat, <b>and a definite guilt offering</b> for misuse of consecrated property. If <b>one</b> person <b>ate the first</b> piece <b>and another</b> person <b>came and ate the second</b> piece, <b>this</b> person <b>brings a sin offering and that</b> person <b>brings a sin offering. Rabbi Akiva says: This</b> person <b>and that</b> person each <b>bring a provisional guilt offering</b> as well, due to the uncertainty as to which of them ate the sacrificial fat. <b>Rabbi Shimon says: This</b> person <b>brings a sin offering and that</b> person <b>brings a sin offering and both of them bring one guilt offering</b> as partners, and they stipulate that the offering should be credited to the one who ate the sacrificial fat. <b>Rabbi Yosei says: The two of them do not bring one guilt offering.</b>
+If one had <b>a piece of</b> forbidden <b>fat and a piece of</b> forbidden <b>fat</b> that is <b><i>notar</i>,</b> an offering whose designated time has passed for which one is liable to receive <i>karet</i> if he ate it intentionally and liable to bring a sin offering if he ate it unwittingly, and <b>he ate one of them and does not know which of them he ate, he brings a sin offering,</b> as he certainly ate forbidden fat, <b>and a provisional guilt offering,</b> due to the possibility that he ate the <i>notar</i>. If he then <b>ate the second</b> piece, <b>he brings three sin offerings,</b> two for the forbidden fat and one for the prohibition against eating <i>notar</i>. If <b>one</b> person <b>ate the first</b> piece <b>and another</b> person <b>came and ate the second</b> piece, <b>this</b> person <b>brings a sin offering and a provisional guilt offering,</b> as he certainly ate forbidden fat and it is uncertain whether he ate the <i>notar</i>, <b>and that</b> person <b>brings a sin offering and a provisional guilt offering. Rabbi Shimon says: This</b> person <b>brings a sin offering and that</b> person <b>brings a sin offering and both of them bring one</b> additional <b>sin offering</b> as partners, and they stipulate that the offering should be credited to the one who ate the <i>notar</i>. <b>Rabbi Yosei says: Two</b> people <b>do not bring any sin offering that comes</b> as atonement <b>for a sin.</b>
+
+Chapter 6
+
+In the case of <b>one who brings a provisional guilt offering</b> due to uncertainty as to whether he sinned, <b>and it became known to him that he did not sin, if</b> he made that discovery <b>before</b> the ram <b>was slaughtered, it shall emerge and graze with the flock</b> as a non-sacred animal, since its consecration was in error. This is <b>the statement of Rabbi Meir.</b> <b>And the Rabbis say:</b> Its status is not that of a non-sacred animal; rather it is that of a guilt offering that was disqualified for sacrifice. Therefore, <b>it shall graze until it becomes blemished; and</b> then <b>it shall be sold, and</b> the <b>money</b> received <b>for it shall be allocated for</b> the purchase of communal <b>gift</b> offerings by the Temple treasury. <b>Rabbi Eliezer says: It shall be sacrificed</b> as a provisional guilt offering, <b>as if it does not come</b> to atone <b>for this sin</b> that he initially thought, <b>it comes</b> to atone <b>for another sin</b> of which he is unaware. <b>If it became known to him</b> that he did not sin <b>after</b> the ram <b>was slaughtered</b> and its blood collected in a container, <b>the blood shall be poured</b> into the canal that flows through the Temple courtyard, <b>and the flesh shall go out to the place of burning,</b> like any disqualified offering. If <b>the blood was sprinkled</b> before he discovered that he did not sin, <b>and the meat is intact,</b> the meat <b>may be eaten</b> by the priests like any other sin offering, as from the moment that its blood was sprinkled the meat is permitted to the priests. <b>Rabbi Yosei says: Even if the blood</b> was still <b>in the cup</b> when he discovered that he did not sin, the blood <b>shall be sprinkled and the meat may be eaten.</b>
+In the case of <b>a definite guilt offering,</b> it is <b>not so,</b> i.e., the <i>halakha</i> is different than with regard to a provisional guilt offering. If he made the discovery that he did not sin <b>before</b> the ram <b>was slaughtered, it shall go out and graze among the flock,</b> as it is not consecrated. If it became known to him that he did not sin <b>after</b> the ram <b>was slaughtered, it shall be buried</b> like a non-sacred animal that was slaughtered in the Temple courtyard, and its blood is poured. If he discovered that he did not sin <b>after the blood was sprinkled, the flesh shall go out to the place of burning,</b> like any disqualified offering. In the case of <b>an ox that is</b> sentenced to be <b>stoned</b> (see Exodus 21:28–32), e.g., for killing a person, it is <b>not so,</b> i.e., it also does not have the same halakhic status as a provisional guilt offering. If it is discovered that the testimony with regard to the ox was false <b>before it was stoned, it shall go out and graze among the flock</b> as it never had the status of an ox sentenced to be stoned. If this was discovered <b>after</b> the ox <b>was stoned,</b> its halakhic status is as though it had not been sentenced, and therefore <b>deriving benefit</b> from its carcass <b>is permitted.</b> In the case of <b>a heifer whose neck is broken,</b> when a corpse is found between two cities and the identity of the murderer is unknown (see Deuteronomy 21:1–9), it is <b>not so</b> i.e., the <i>halakha</i> is different than with regard to a provisional guilt offering. If the identity of the murderer is discovered <b>before</b> the heifer’s <b>neck was broken, it shall go out and graze among the flock,</b> as it is not consecrated. But if the identity of the murderer was discovered <b>after</b> the heifer’s <b>neck was broken, it shall be buried in its place,</b> like any other heifer whose neck is broken. The reason is <b>that from the outset</b> the heifer whose neck is broken <b>comes</b> to atone for a situation of <b>uncertainty.</b> Once its neck was broken before the identity of the murderer was revealed, its mitzva was fulfilled, as <b>it atoned for its uncertainty and</b> that uncertainty <b>is gone.</b>
+<b>Rabbi Eliezer says: A person may volunteer</b> to bring <b>a provisional guilt offering every day and at any time that he chooses,</b> even if there is no uncertainty as to whether he sinned, and <b>this</b> type of offering <b>was called the guilt offering of the pious,</b> as they brought it due to their constant concern that they might have sinned. <b>They said about Bava ben Buta that he would volunteer</b> to bring <b>a provisional guilt offering every day except for one day after Yom Kippur,</b> when he would not bring the offering. Bava ben Buta <b>said:</b> I take an oath by <b>this abode</b> of the Divine Presence that <b>if they would have allowed me, I would have brought</b> a guilt offering even on that day. <b>But they</b> would <b>say to me: Wait until you enter into</b> a situation of potential <b>uncertainty. And the Rabbis say: One brings a provisional guilt offering only</b> in a case where there is uncertainty as to whether he performed a sin for <b>whose intentional</b> performance one is liable to receive <b><i>karet</i> and</b> for <b>whose unwitting</b> performance one is liable to bring <b>a sin offering.</b>
+Those <b>liable</b> to bring <b>sin offerings and definite guilt offerings for whom Yom Kippur has passed are liable to bring</b> them <b>after Yom Kippur.</b>By contrast, those <b>liable</b> to bring <b>provisional guilt offerings are exempt</b> from bringing them after Yom Kippur. With regard to <b>one who encountered uncertainty</b> as to <b>whether</b> he performed <b>a sin on Yom Kippur, even if</b> it was <b>at nightfall</b> at the end of the day, he is <b>exempt, as the entire day atones</b> for uncertain sins.
+<b>A woman upon whom</b> it is incumbent to bring <b>a bird sin offering</b> due to <b>uncertainty,</b> e.g., uncertainty with regard to whether or not her miscarriage obligated her to bring the sin offering of a woman who gave birth, <b>for whom Yom Kippur has passed, is liable to bring</b> it <b>after Yom Kippur.</b> This is <b>because</b> the offering does not come as atonement for a sin; rather, <b>it renders</b> her <b>eligible to partake</b> of the meat <b>of offerings.</b> With regard to this <b>bird sin offering that is brought due to uncertainty, if it became known</b> to her that she was exempt from bringing the offering <b>after</b> the nape of the neck of the bird <b>was pinched,</b> the bird <b>must be buried.</b>
+With regard to <b>one who designates two <i>sela</i>,</b> which is the minimal value of a guilt offering,<b>to</b> purchase a ram for <b>a guilt offering,and he purchased two rams for a guilt offering with</b> the two <i>sela</i>, <b>if one of them is</b> now <b>worth two <i>sela</i>, he shall sacrifice</b> it <b>for his guilt offering. And the second</b> ram that he purchased with the money he designated does not become non-sacred. Rather, it <b>shall graze until it becomes blemished; and</b> then <b>it shall be sold, and</b> the <b>money</b> received <b>for it shall be allocated for</b> communal <b>gift</b> offerings. If <b>he purchased two rams for non-sacred</b> use <b>with</b> those two <i>sela</i> designated for a guilt offering, he has misused consecrated property. He is therefore liable to bring a guilt offering and to compensate the Temple treasury for those two <i>sela</i> and add one-fifth to the sum for a total of ten dinars, as there are four dinars in a <i>sela</i>. If <b>one</b> of the rams <b>is</b> now <b>worth two <i>sela</i>, and</b> the other <b>one is</b> now <b>worth ten dinars,</b> i.e., two and a half <i>sela</i>, <b>the</b> one <b>that is worth two <i>sela</i> shall be sacrificed as his guilt offering</b> for misuse of the two <i>sela</i>, <b>and the second one</b> shall be sacrificed <b>for his</b> initial <b>misuse,</b> as it is worth two <i>sela</i> plus one-fifth. In a case where he purchased two rams with those two <i>sela</i> designated for a guilt offering, <b>one for a guilt offering and one for non-sacred</b> use, <b>if</b> the ram <b>for</b> the <b>guilt offering is</b> now <b>worth two <i>sela</i>, it shall be sacrificed for his</b> initial <b>guilt offering. And</b> with regard to <b>the second</b> ram that he purchased for non-sacred use, if it is now worth two <i>sela</i>, it shall be sacrificed as a guilt offering for <b>his</b> present <b>misuse, and he brings with it</b> the sum of <b>one <i>sela</i> and one-fifth</b> to the Temple treasury as payment for his misuse.
+In the case of <b>one who designates a sin offering</b> for <b>his</b> performance of an unwitting sin <b>and dies, his son shall not bring it in his stead,</b> neither on behalf of his father nor for his own unwitting sin, even if it was the same transgression. Likewise, <b>one may not bring</b> a sin offering by reassigning it <b>from</b> the <b>sin</b> for which it is designated to atone and sacrificing it <b>for</b> atonement of another <b>sin. Even if he designated</b> a sin offering as atonement <b>for</b> forbidden <b>fat that he</b> unwittingly <b>ate yesterday, he may not bring it</b> as atonement <b>for</b> forbidden <b>fat that he</b> unwittingly <b>ate today, as it is stated:</b> “And he shall bring <b>his</b> sin <b>offering,</b> an unblemished female goat, <b>for his sin</b> that he has sinned” (Leviticus 4:28), indicating that he does not satisfy his obligation <b>until his offering is</b> brought <b>for the sake of</b> the <b>sin</b> for which he designated it.
+<b>One may bring a female goat from</b> money <b>consecrated</b> for a sin offering of <b>a female lamb,</b> and <b>a female lamb from</b> money <b>consecrated</b> for a sin offering of <b>a female goat. And</b> likewise, one may bring <b>doves and pigeons from</b> money <b>consecrated</b> for a sin offering of <b>a female lamb and a female goat; and one-tenth of an ephah</b> of fine flour <b>from</b> money <b>consecrated</b> for a sin offering of <b>doves and pigeons.</b> <b>How so? If</b> one unwittingly performed a sin for which he is liable to bring a sliding-scale sin offering, which varies based on economic status (see Leviticus 5:1–13; see also 9a), and he <b>designated</b> money <b>to</b> purchase <b>a female lamb or for a female goat</b> and then <b>became poorer, he may bring a bird,</b> and the remaining money is non-sacred. If <b>he became</b> yet <b>poorer, he may bring one-tenth of an ephah</b> of fine flour. Likewise, if <b>he designated</b> money <b>to</b> purchase <b>one-tenth of an ephah</b> of fine flour and <b>became wealthier, he shall bring a bird.</b> If <b>he became</b> yet <b>wealthier, he shall bring a female lamb or a female goat.</b> If <b>one designated a female lamb or goat</b> as an offering <b>and it developed a blemish,</b> he must redeem the animal and bring another offering with the money. If he became poorer, <b>he may bring a bird with its money.</b> But if <b>one designated a bird</b> as an offering <b>and it developed a blemish, he may not bring one-tenth of an ephah</b> of fine flour <b>with its money, as there is no</b> possibility of <b>redemption for birds.</b>
+<b>Rabbi Shimon says: Lambs precede goats</b> almost <b>everywhere</b> in the Torah that they are both mentioned, as in the verse: “You shall take it from the lambs or from the goats” (Exodus 12:5). One <b>might</b> have thought that it is <b>due to</b> the fact <b>that</b> sheep <b>are more select than</b> goats. Therefore, <b>the verse states:</b> “And he shall bring for his offering a goat” (Leviticus 4:28), after which it is written: <b>“And if he bring a lamb as his offering for a sin offering”</b> (Leviticus 4:32), which <b>teaches that both of them are equal.</b> Similarly, <b>doves precede pigeons</b> almost <b>everywhere</b> in the Torah, as in the verse: “And he shall bring his guilt offering…two doves, or two pigeons” (Leviticus 5:7). One <b>might</b> have thought that it is <b>due to</b> the fact <b>that</b> doves <b>are more select than</b> pigeons. Therefore, <b>the verse states: “And a pigeon or a dove for a sin offering”</b> (Leviticus 12:6), with the usual order reversed, which <b>teaches that both of them are equal.</b> Likewise, mention of <b>the father precedes</b> that of <b>the mother</b> almost <b>everywhere</b> in the Torah, as in the verse: “Honor your father and your mother” (Exodus 20:12). One <b>might</b> have thought that it is <b>due to</b> the fact <b>that the honor of the father takes precedence over the honor of the mother.</b> Therefore, <b>the verse states: “Every man shall fear his mother and his father”</b> (Leviticus 19:3), with the order reversed, which <b>teaches that both of them are equal. But the Sages said:</b> Honor of <b>the father takes precedence over</b> honor of <b>the mother everywhere, due to</b> the fact <b>that</b> both the son <b>and his mother are obligated in the honor of his father.</b> <b>And likewise with regard to Torah study, if the son was privileged</b> to acquire most of his Torah knowledge from studying <b>before the teacher,</b> honor of <b>the teacher takes precedence over</b> honor of <b>the father, due to</b> the fact <b>that</b> both the son <b>and his father are obligated in the honor of his teacher,</b> as everyone is obligated in the honor of Torah scholars.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Keritot/English/merged.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Keritot/English/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9b9606af92c3fdefac3553be6971acd44bec885c
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Keritot/English/merged.txt	
@@ -0,0 +1,72 @@
+Mishnah Keritot
+משנה כריתות
+merged
+https://www.sefaria.org/Mishnah_Keritot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-William Davidson Edition - English
+-https://korenpub.com/collections/the-noe-edition-koren-talmud-bavli-1
+
+Mishnah Keritot
+
+
+
+Chapter 1
+
+There are <b>thirty-six</b> cases <b>in the Torah</b> with regard to which one who performs a prohibited action intentionally is liable to receive <b>excision from the World-to-Come [<i>karet</i>].</b> They are: <b>One who engages in sexual intercourse with</b> his <b>mother; or with the wife of</b> his <b>father,</b> even if she is not his mother; <b>or with</b> his <b>daughter-in-law.</b> The same punishment is imposed on a man <b>who engages in intercourse with</b> another <b>male [<i>hazekhur</i>], or</b> who copulates <b>with an animal; and a woman who brings an animal upon her</b> to engage in bestiality. The same punishment is imposed on <b>one who engages in intercourse with a woman and her daughter, or</b> with <b>a married woman.</b> The same punishment is imposed on <b>one who engages in intercourse with his sister, or with his father’s sister, or with his mother’s sister, or with his wife’s sister, or with his brother’s wife, or with the wife of his father’s brother, or with the wife of his mother’s brother, or with a menstruating woman.</b> <b>And</b> these too are liable to receive <i>karet</i>: <b>One who blasphemes</b> the name of Heaven, <b>and</b> one who <b>worships an idol, and one who gives of his children to <i>Molekh</i></b> (see Leviticus 20:1–5), <b>and a necromancer, and</b> one who <b>desecrates Shabbat. And</b> the same is the punishment of <b>one who is ritually impure who ate sacrificial</b> food; <b>and one who enters the Temple</b> while <b>ritually impure; and one who eats</b> forbidden <b>fat, or</b> consumes <b>blood, or</b> eats meat <b>left over from an offering after the time allotted for its consumption [<i>notar</i>], or</b> eats meat of <b>an offering that was sacrificed with the intent to consume it after its designated time [<i>piggul</i>]; and one who slaughters</b> offerings <b>and offers</b> them <b>up outside</b> the Temple. <b>And</b> these too are liable to receive <i>karet</i>: <b>One who eats leavened bread on Passover, and one who eats or performs</b> prohibited <b>labor on Yom Kippur. And</b> the same is the punishment of <b>one who blends the</b> anointing <b>oil</b> according to the specifications of the oil prepared by Moses in the wilderness (see Exodus 30:22–33); <b>and one who blends the incense</b> according to the specifications of the incense used in the Temple service for purposes other than use in the Temple; <b>and one who applies the anointing oil</b> to his skin. <b>And</b> one is liable to receive <i>karet</i> for failure to fulfill the mitzva of bringing <b>the Paschal offering and the</b> mitzva of <b>circumcision,</b> which unlike the cases of prohibitions enumerated in the mishna, are <b>positive mitzvot.</b>
+<b>For</b> any of <b>these</b> prohibitions, one is <b>liable</b> to receive <b><i>karet</i> for its intentional</b> violation <b>and</b> to bring <b>a sin offering for its unwitting</b> violation. <b>And for their</b> violation in a case where it is <b>unknown</b> to him whether or not he transgressed, he is liable to bring <b>a provisional guilt offering,</b> which provides provisional atonement until he discovers whether or not he transgressed. This is the <i>halakha</i> for all of the transgressions listed above <b>except for one who defiles the Temple,</b> i.e., he enters the Temple while ritually impure, <b>or</b> partakes of <b>its consecrated items</b> while ritually impure. In these cases he does not bring a provisional guilt offering <b>because he is</b> obligated <b>to</b> bring <b>a sliding-scale</b> offering for a definite transgression. This is <b>the statement of Rabbi Meir.</b> <b>And the Rabbis say:</b> The <i>halakha</i> is the same <b>even</b> with regard to <b>the one who blasphemes, as it is stated</b> with regard to the sin offering: <b>“You shall have one law for him who performs the action unwittingly”</b> (Numbers 15:29), <b>excluding</b> one who <b>blasphemes, as he does not perform an action</b> but sins with speech.
+<b>There are</b> some women who <b>bring</b> a sin <b>offering</b> of a woman after childbirth <b>and</b> the offering <b>is eaten</b> by the priests. <b>And there are</b> some women who <b>bring</b> a sin <b>offering but it is not eaten. And</b> there are <b>some</b> women who <b>do not bring</b> a sin offering at all. The mishna elaborates: The following women <b>bring</b> a sin <b>offering and it is eaten</b> by the priests: <b>One who miscarries</b> a fetus with a form <b>similar to a domesticated animal,</b> one who miscarries a fetus with a form similar to <b>an undomesticated animal, or</b> one who miscarries a fetus with a form similar to <b>a bird;</b> this is <b>the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say:</b> She does not bring a sin offering <b>unless</b> the fetus <b>has the form of a person.</b> With regard to a woman <b>who miscarries a sandal</b> fetus, i.e., one that has the form of a flat fish; <b>or</b> if she miscarries the <b>placenta; or an amniotic sac</b> in which <b>tissue developed; or</b> a fetus <b>that emerged cut,</b> i.e., in pieces; <b>and likewise</b> a Canaanite <b>maidservant,</b> owned by a Jew, <b>who miscarried;</b> in all these cases <b>she brings</b> a sin <b>offering and it is eaten</b> by the priests.
+<b>And these</b> women <b>bring</b> sin offerings <b>but</b> their sin offerings <b>are not eaten: One who miscarries and does not know</b> the nature of <b>what she miscarried; and two women who miscarried,</b> in a case where <b>one</b> miscarried a fetus <b>of a type</b> for which a woman is <b>exempt</b> from bringing an offering <b>and</b> the other <b>one</b> miscarried a fetus <b>of a type</b> for which a woman is <b>liable</b> to bring an offering, and they do not know which miscarried which type. <b>Rabbi Yosei said: When</b> is their sin offering not eaten? It is <b>when</b> both women <b>went</b> to different places within the Temple to bring their offerings, e.g., <b>this</b> woman went <b>to the east and that</b> woman went <b>to the west. But if both of them were standing</b> together, <b>both of them</b> together <b>bring</b> one sin <b>offering, and it is eaten.</b>
+<b>These</b> women <b>do not bring</b> a sin offering: A woman <b>who miscarries an amniotic sac full of water,</b> or one <b>full of blood,</b> or one <b>full of</b> different <b>colors;</b> and likewise a woman <b>who miscarries</b> a fetus with a form <b>similar to fish, or grasshoppers, or repugnant creatures, or creeping animals;</b> and a woman <b>who miscarries</b> on the <b>fortieth day</b> of her pregnancy; <b>and</b> a woman who gives birth by <b>caesarean section. Rabbi Shimon deems</b> a woman <b>liable</b> to bring a sin offering <b>in</b> the case where she gives birth by <b>caesarean section.</b>
+A woman who gives birth to a daughter counts fourteen days during which she is ritually impure. That is followed by sixty-six days during which she remains ritually pure even if she experiences a flow of blood. The Torah obligates a woman to bring her offering on the eighty-first day (see Leviticus 12:1–6). If the woman miscarries another fetus before that day, she is not required to bring an additional offering. In the case of a woman <b>who miscarries</b> a fetus <b>on the night of,</b> i.e., preceding, <b>the eighty-first</b> day, <b>Beit Shammai deem</b> her <b>exempt from</b> bringing a second <b>offering and Beit Hillel deem</b> her <b>liable</b> to bring a second offering. <b>Beit Hillel said to Beit Shammai: What is different</b> between the <b>night of the eighty-first and</b> the <b>day of the eighty-first? If they are equal with regard to</b> the <i>halakhot</i> of <b>ritual impurity,</b> i.e., the blood flow of this woman on the eighty-first night renders her ritually impure and all the standard strictures of ritual impurity apply to her, <b>will</b> the two time periods <b>not be equal with regard to</b> liability to bring an additional <b>offering</b> as well? <b>Beit Shammai said to</b> Beit Hillel: <b>No,</b> there is a difference between that night and the following day. <b>If you said with regard to</b> a woman <b>who miscarries</b> on the <b>eighty-first day</b> that she is obligated to bring an additional offering, this is logical, <b>as she emerged into a period that is fit</b> for <b>her to bring</b> her <b>offering.</b> Would you <b>say</b> the same <b>with regard to</b> a woman <b>who miscarries on the night of</b> the <b>eighty-first</b> day, <b>where she did not emerge into a period that is fit</b> for <b>her to bring</b> her <b>offering,</b> as offerings are not sacrificed at night? <b>Beit Hillel said to</b> Beit Shammai: <b>But let</b> the case of a woman <b>who miscarries on</b> the <b>eighty-first day that occurs on Shabbat prove</b> that this distinction is incorrect, <b>as she did not emerge into a period that is fit</b> for <b>her to bring</b> her <b>offering</b> because individual offerings are not sacrificed on Shabbat, <b>and</b> nevertheless <b>she is obligated to bring</b> an additional <b>offering.</b> <b>Beit Shammai said to</b> Beit Hillel: <b>No,</b> there is a difference between these cases. <b>If you said</b> this ruling with regard to a woman <b>who miscarries on</b> the <b>eighty-first day that occurs on Shabbat,</b> the reason is <b>that although</b> Shabbat <b>is unfit for</b> the sacrifice of <b>an individual offering,</b> it is <b>fit for</b> the sacrifice of <b>a communal offering</b> whose time is fixed, e.g., the daily offering. Would you <b>say</b> the same <b>with regard to</b> a woman <b>who miscarries on the night of</b> the <b>eighty-first</b> day, <b>as the night is completely unfit,</b> since <b>neither an individual offering nor a communal offering</b> is sacrificed at night? Beit Shammai add: <b>And</b> as for the ritual impurity status of <b>the blood,</b> i.e., Beit Hillel’s opinion that the two time periods are equal with regard to the <i>halakhot</i> of ritual impurity, this <b>does not prove</b> what the <i>halakha</i> should be with regard to offerings, <b>as</b> with regard to a woman <b>who miscarries</b> before the <b>completion</b> of the term of eighty days, <b>her blood is impure</b> like the blood of a woman after childbirth, and nevertheless <b>she is exempt from</b> bringing <b>the offering.</b>
+With regard to <b>a woman who has in her</b> case <b>uncertainty</b> concerning <b>five births, and</b> likewise a woman with regard to whom there is <b>uncertainty</b> concerning <b>five</b> irregular <b>discharges</b> of blood from the uterus [<i>ziva</i>], <b>she brings one offering, and</b> then <b>she may partake of</b> the meat of <b>offerings. And the remaining</b> offerings <b>are not an obligation for her.</b> If she experienced <b>five definite discharges of a <i>zava</i> or five definite births, she brings one offering, and</b> then <b>she may partake of</b> the meat of <b>offerings. And the remaining</b> offerings <b>are an obligation for her.</b> There was <b>an incident where</b> the price of <b>nests,</b> i.e., pairs of birds, <b>stood in Jerusalem at one gold dinar,</b> as the great demand for birds for the offerings of a woman after childbirth and a <i>zava</i> led to an increase in the price. <b>Rabban Shimon ben Gamliel said:</b> I swear by <b>this abode</b> of the Divine Presence that <b>I will not lie</b> down <b>tonight until</b> the price of nests <b>will be in</b> silver <b>dinars. Ultimately, he entered the court and taught: A woman who has in her</b> case <b>five definite discharges of a <i>zava</i> or five definite births brings one offering, and</b> then <b>she may partake of</b> the meat of <b>offerings. And the remaining</b> offerings <b>are not an obligation for her. And</b> as a result, the price of the <b>nests stood that day at one-quarter</b> of a silver dinar, as the demand for nests decreased.
+
+Chapter 2
+
+There are <b>four</b> individuals whose halakhic status is defined as: <b>Lacking atonement [<i>khappara</i>],</b> which means they had been in a state of ritual impurity and underwent rituals to purify themselves, but since they have not yet brought the requisite atonement offering to complete the purification process, they may not partake of sacrificial meat. <b>And</b> there are also <b>four</b> individuals who <b>bring</b> an offering <b>for an intentional</b> transgression in the same manner <b>as</b> they do for <b>an unwitting</b> transgression. <b>And these are</b> the four individuals <b>who lack atonement: The man who experiences a gonorrhea-like discharge [<i>zav</i>], the woman who experiences a discharge of uterine blood after her menstrual period [<i>zava</i>], the woman after childbirth, and the leper.</b> In all four of these cases, although the individual has completed all of the other steps of the purification process, the process is not complete until the atonement offering has been brought. <b>Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: A convert</b> also <b>lacks atonement,</b> even after he has been circumcised and has immersed in a ritual bath, <b>until</b> the priest <b>sprinkles the blood</b> of his offering on the altar <b>on his</b> behalf. <b>A nazirite</b> also lacks atonement <b>with regard to his</b> permission for drinking <b>wine, and cutting his hair, and his</b> exposure to <b>ritual impurity</b> imparted by a corpse, until his offerings are sacrificed.
+<b>These</b> individuals <b>bring</b> an offering <b>for an intentional</b> transgression in the same manner <b>as</b> they do for <b>an unwitting</b> transgression: <b>One who engages in intercourse with</b> an espoused <b>maidservant,</b> who is liable to bring a guilt offering (see Leviticus 19:20–22); <b>and a nazirite who became ritually impure,</b> who is required to bring a sheep as a guilt offering and two doves or two pigeons, one as a sin offering and one as a burnt offering (see Numbers 6:9–12); <b>and</b> one who falsely takes <b>the oath of testimony,</b> asserting that he does not have any testimony to provide on a given issue (see Leviticus 5:1); <b>and</b> one who falsely takes <b>the oath on a deposit,</b> asserting that an item belonging to another is not in his possession (see Leviticus 5:21–26).
+There are <b>five</b> individuals who <b>bring one offering for several transgressions,</b> i.e., for violating the same transgression several times; <b>and</b> there are <b>five</b> individuals who <b>bring a sliding-scale offering,</b> which is determined based on the financial status of the sinner. <b>These</b> are the five individuals who <b>bring one offering for several transgressions:</b> First, <b>one who engages in several</b> acts of <b>intercourse with</b> an espoused <b>maidservant, and</b> second, <b>a nazirite who became ritually impure</b> due to <b>several</b> instances <b>of</b> contact with <b>ritual impurity.</b> The mishna continues to list the five situations in which one offering is brought to atone for several transgressions: Third, <b>one who issues a warning to his wife</b> declaring himself jealous <b>with regard to several</b> different <b>men</b> with whom he suspects her of committing adultery, and forbidding her to be alone with them. If the wife was then found separately in seclusion with each of the men, he brings her to the Temple with one single meal offering of jealousy. <b>And</b> fourth, <b>a leper who was afflicted</b> with <b>several</b> instances of <b>leprosy,</b> meaning that he was purified from his leprosy, and before he brought his offerings, he suffered a relapse of the leprosy. When he is finally purified, he brings only one set of offerings. If a leper <b>brought</b> the two requisite <b>birds</b> on the first day of his purification (see Leviticus 14:4–7), <b>and</b> prior to bringing his offerings on the eighth day of his purification he <b>was afflicted</b> with a relapse of leprosy, those birds <b>do not satisfy his obligation until he brings his sin offering. Rabbi Yehuda says: Until he brings his guilt offering.</b>
+The mishna continues with the last of the five situations in which one offering is brought to atone for several transgressions: <b>A woman who gave birth to several offspring.</b> This is a case where a woman gave birth to a daughter, after which she is ritually impure for fourteen days and then enters a period of sixty-six days of ritual purity, even if she experiences uterine bleeding. Nevertheless, during this interim period, she is still somewhat impure, and it is therefore prohibited for her to enter the Temple or to partake of consecrated food, and at the end of the period she must bring an offering. <b>And</b> during those days of ritual purity, <b>she</b> became pregnant again and then <b>miscarried a female</b> fetus <b>within</b> the <b>eighty</b> days, <b>and then</b> became pregnant <b>again and miscarried</b> another <b>female</b> fetus <b>within eighty</b> days of the first miscarriage. In this situation, when she ultimately completes her process of purification, she brings one single offering for all the births and miscarriages. <b>And</b> a similar <i>halakha</i> applies to a woman <b>who miscarries multiple</b> fetuses from a single pregnancy at different points in time, miscarrying each fetus before completing the purification period of forty days for a male or eighty days for a female for the previous fetus. When she finally completes her process of purification, she brings one single offering for all of the miscarriages. <b>Rabbi Yehuda says:</b> In these cases, a single offering does not suffice for all the births or miscarriages. Rather, <b>she brings</b> an offering <b>for the first</b> birth or miscarriage and <b>does not bring</b> an offering <b>for the second</b> miscarriage, as it took place before the completion of the purification period for the first. <b>She</b> then <b>brings</b> an offering <b>for the third</b> miscarriage <b>and does not bring</b> an offering <b>for the fourth</b> fetus, as it was miscarried before the completion of the purification period for the third fetus.<br><b>These</b> are the five situations mentioned in the mishna (9a) in which one <b>brings a sliding-scale offering: For hearing the voice</b> of an oath, i.e., where one took a false oath that he does not have any testimony to provide on a given issue; <b>and for</b> the <b>utterance of the lips,</b> which is a case where one took a false oath about a different matter; <b>and for</b> the <b>defiling of</b> the <b>Temple,</b> by entering it while ritually impure, <b>or</b> defiling <b>its sacrificial</b> foods, by partaking of them while ritually impure; <b>and a woman after childbirth; and a leper</b> at the end of his purification process.<br><b>What are</b> the differences <b>between</b> an espoused <b>maidservant and all those</b> others <b>with whom relations are forbidden?</b> The difference is <b>that</b> the status of the maidservant <b>is not equal to their</b> status, <b>neither with regard to punishment nor with regard to an offering, as</b> one who unwittingly engages in intercourse with <b>any of those with whom relations are forbidden</b> is liable <b>to</b> bring <b>a sin offering, and</b> by contrast, one who unwittingly engages in intercourse with an espoused <b>maidservant</b> is liable <b>to</b> bring <b>a guilt offering.</b> One who unwittingly engages in intercourse with <b>any of those with whom relations are forbidden</b> brings <b>a female</b> animal, <b>and</b> one who unwittingly engages in intercourse with an espoused <b>maidservant</b> brings <b>a male</b> animal, as a sin offering is a female and a guilt offering is a male. <br>Furthermore, with regard to engaging in intercourse with <b>any of those with whom relations are forbidden, both the man and the woman are equal with regard to</b> liability to receive <b>lashes</b> if they were forewarned, <b>and with regard to</b> liability to bring <b>an offering</b> if they did so unwittingly. <b>And in</b> the case of one who engages in intercourse with <b>a maidservant,</b> the Torah <b>did not equate the man with the woman with regard to lashes,</b> as she alone is flogged, as will be explained, <b>and</b> the Torah <b>did not equate the woman with the man with regard to</b> bringing <b>an offering,</b> as she does not bring an offering. <br><b>With regard to</b> intercourse with <b>any of those with whom relations are forbidden,</b> the Torah <b>rendered</b> the halakhic status of <b>one who engages in the initial stage</b> of intercourse [<i>hame’areh</i>] to be <b>like</b> that of one who <b>completes</b> the act, <b>and one is liable</b> to bring a sin offering <b>for each and every</b> act of <b>intercourse</b> that he performs unwittingly. By contrast, in the case of relations with an espoused maidservant, one is liable only for completing the act of intercourse, and the man brings a single offering for several transgressions. <br><b>This is a stringency</b> that the Torah <b>imposed with regard to the maidservant</b> relative to other individuals with whom relations are forbidden: <br><b>That</b> the Torah <b>established her</b> status so that <b>the</b> one who engages in intercourse with her <b>intentionally is like the</b> one who does so <b>unwittingly,</b> as both are liable to bring a guilt offering, whereas one who engages in intercourse with those with whom relations are forbidden is liable to bring a sin offering only when he does so unwittingly.
+<b>Who is</b> the espoused <b>maidservant</b> in question? It is <b>any</b> woman <b>who is half-maidservant half-free woman,</b> i.e., a maidservant who belonged to two masters, one of whom liberated her, <b>as it is stated: “And she was redeemed and not redeemed”</b> (Leviticus 19:20), which means that she was partially but not completely redeemed. This is <b>the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Yishmael says:</b> An espoused maidservant is a full-fledged <b>maidservant</b> whose status is <b>certain,</b> as the language of the verse does not mean redeemed and not redeemed; it is simply a way of stating that she was not redeemed. <b>Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: All those with whom relations are forbidden</b> are <b>enumerated</b> in the Torah, <b>and we have no exception other than one who is half-maidservant half-free woman.</b>
+This mishna cites an additional difference between the status of an espoused maidservant and the status of forbidden relatives. In <b>all</b> cases of intercourse with <b>those with whom relations are forbidden,</b> if <b>one is an adult and one is a minor,</b> the <b>minor is exempt;</b> if <b>one is awake and one is sleeping,</b> the <b>sleeping</b> one is <b>exempt;</b> if <b>one</b> commits the act <b>unwittingly and one</b> does so <b>intentionally,</b> the one who did so <b>unwittingly</b> is liable <b>to</b> bring <b>a sin offering and</b> the one who did so <b>intentionally</b> is liable to be punished <b>with <i>karet</i>.</b> By contrast, in a case of intercourse with an espoused maidservant, the man is liable to bring a guilt offering only if the woman is flogged, and that is the case only if she was an adult, awake, and committed the sin intentionally.
+
+Chapter 3
+
+If witnesses <b>said to</b> a person: We saw that <b>you ate</b> forbidden <b>fat,</b> he is liable to <b>bring a sin offering</b> if he did so unwittingly. If <b>a witness says: He ate</b> forbidden fat, <b>and a witness says: He did not eat</b> forbidden fat, or if <b>a woman says: He ate</b> forbidden fat, <b>and a woman says: He did not eat</b> forbidden fat, he is liable to <b>bring a provisional guilt offering,</b> brought by one who is uncertain as to whether he committed a sin that requires a sin offering. If <b>a witness says: He ate</b> forbidden fat, <b>and</b> the person himself <b>says: I did not eat</b> forbidden fat, he is <b>exempt.</b> If <b>two</b> witnesses <b>say: He ate</b> forbidden fat, <b>and</b> the person himself <b>says: I did not eat</b> forbidden fat, <b>Rabbi Meir deems</b> him <b>liable</b> to bring a sin offering. <b>Rabbi Meir said:</b> This conclusion can be derived <i>a fortiori</i>: <b>If two</b> witnesses could have <b>brought him</b> liability <b>to</b> receive the <b>severe</b> punishment of <b>death,</b> can <b>they not bring him</b> liability <b>to</b> sacrifice <b>an offering, which is</b> relatively <b>lenient?</b> The Rabbis <b>said to him:</b> Witnesses are unable to render another person liable to bring an offering contrary to his statement, as <b>what if he wishes to say: I did</b> so <b>intentionally,</b> in which case he would be <b>exempt</b> from bringing an offering?
+If one unwittingly <b>ate</b> an olive-bulk of forbidden <b>fat and</b> then ate another olive-bulk of forbidden <b>fat during one lapse of awareness,</b> i.e., in a case where he did not discover in the interim that fat is forbidden, or that the food he is eating is forbidden fat, <b>he is liable</b> to bring <b>only one</b> sin offering. If one <b>ate</b> forbidden <b>fat, and blood, and <i>piggul</i>, and <i>notar</i> in one lapse of awareness,</b> he is <b>liable</b> to bring a sin offering <b>for each and every one</b> of them. <b>This is a stringency</b> that applies <b>to</b> one who eats <b>several types</b> of forbidden food and does not apply to one who eats <b>one type</b> of forbidden food. <b>And a stringency</b> that applies <b>to</b> one who eats <b>one type</b> of forbidden food and not to one who eats <b>several types</b> of forbidden food is <b>that if one ate half an olive-bulk and then ate another half an olive-bulk during one lapse of awareness,</b> in a case where they were both <b>from one type</b> of forbidden food, he is <b>liable</b> to bring a sin offering. If they were <b>from two types,</b> he is <b>exempt,</b> because he did not eat an olive-bulk of any specific forbidden food.
+<b>How much</b> time <b>can one expend</b> while eating an olive-bulk <b>of</b> forbidden <b>food</b> and still be liable for violating the prohibition? The duration is calculated <b>as though he were eating toasted grain,</b> which one eats one kernel at a time. If he eats the olive-bulk of forbidden food within the amount of time it would take to eat an olive-bulk of toasted grain, he is liable. This is <b>the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: Unless</b> the amount of time <b>he expends from beginning to end</b> is more than the time it takes <b>to eat a half-loaf [<i>peras</i>]</b> of bread, he is <b>liable.</b> Likewise, one who <b>ate</b> a quarter-loaf of <b>ritually impure foods or drank</b> a quarter-<i>log</i> of <b>ritually impure liquids</b> within the amount of time it takes to eat a half-loaf of bread is rendered unfit to partake of <i>teruma</i>, the portion of the produce designated for priests, until he becomes pure. Similarly, if one <b>drank a quarter</b>-<b><i>log</i> of wine and entered the Temple, and he remained</b> there for the time it takes <b>to eat a half-loaf</b> of bread, he is <b>liable. Rabbi Elazar says: If he interrupted</b> his drinking of the quarter-<i>log</i> of wine <b>or if he placed any amount of water into</b> the wine, he is <b>exempt.</b>
+<b>There is</b> a case where one can perform <b>a single</b> act of <b>eating</b> an olive-bulk of food <b>and</b> be <b>liable</b> to bring <b>four sin offerings and one guilt offering for it.</b> How so? This <i>halakha</i> applies to one who is <b>ritually impure who ate</b> forbidden <b>fat, and it was left over from a consecrated</b> offering after the time allotted for its consumption <b>[<i>notar</i>], on Yom Kippur.</b> He is liable to bring sin offerings for eating forbidden fat and <i>notar</i>, for eating the meat of an offering while impure, and for eating on Yom Kippur. He is also liable to bring a guilt offering for misuse of consecrated property. <b>Rabbi Meir says: If it was Shabbat and he carried it out</b> from a private domain to a public domain while eating it, he would be <b>liable</b> to bring an additional sin offering for performing prohibited labor on Shabbat. The Rabbis <b>said to him:</b> That liability <b>is not from the</b> same <b>type</b> of prohibition, as it is not due to the act of eating, and therefore, it should not be counted.
+<b>There is</b> a case where <b>one</b> can <b>engage in a single</b> act of <b>intercourse and</b> be <b>liable</b> to bring <b>six sin offerings for it. How so?</b> It is possible for <b>one who engages in intercourse with his daughter</b> to be <b>liable due to</b> having violated the prohibitions of engaging in intercourse with <b>his daughter, his sister, the wife of his brother, the wife of his father’s brother, a married woman, and a menstruating woman.</b> It is possible for <b>one who engages in intercourse with his daughter’s daughter</b> to be <b>liable</b> to bring sin offerings <b>due to</b> the unwitting violation of the prohibitions of engaging in intercourse with <b>his daughter’s daughter, and his daughter-in-law, and the wife of his brother, and the wife of his father’s brother, and his wife’s sister, and a married woman, and a menstruating woman. Rabbi Yosei says: If</b> the <b>elder,</b> i.e., the man’s father, who is the woman’s great-grandfather, <b>transgressed and married her,</b> the man would also be <b>liable for</b> engaging in intercourse with <b>her due to</b> the prohibition of intercourse with <b>the wife of his father.</b> <b>And likewise,</b> it is possible for <b>one who engages in intercourse with the daughter of his wife</b> to be liable to bring six sin offerings, similar to one who engages in intercourse with his own daughter, for violating the prohibitions against engaging in intercourse with his wife’s daughter, his sister, the wife of his brother, the wife of his father’s brother, a married woman, and a menstruating woman. <b>And</b> it is possible for one who engages in intercourse <b>with</b> his wife’s <b>daughter’s daughter</b> to be liable to bring seven sin offerings, similar to one who engages in intercourse with his own daughter’s daughter, for violating the following prohibitions: Engaging in intercourse with his wife’s daughter’s daughter, his daughter-in-law, the wife of his brother, the wife of his father’s brother, his wife’s sister, a married woman, and a menstruating woman.
+It is possible for <b>one who engages in intercourse with his mother-in-law</b> to be <b>liable</b> to bring seven sin offerings <b>for</b> doing so, <b>due to</b> the unwitting violation of the prohibitions of engaging in intercourse with <b>his mother-in-law, and his daughter-in-law, and the wife of his brother, and the wife of his father’s brother, and his wife’s sister, and a married woman, and a menstruating woman. And likewise,</b> the same applies with regard to <b>one who engages in intercourse with the mother of his father-in-law or with the mother of his mother-in-law.</b> <b>Rabbi Yoḥanan ben Nuri says:</b> It is possible for <b>one who engages in intercourse with his mother-in-law</b> to be <b>liable due to</b> the unwitting violation of the prohibitions of engaging in intercourse with <b>his mother-in-law, and the mother of his mother-in-law, and the mother of his father-in-law.</b> The Rabbis <b>said to him: Those three</b> prohibitions <b>are</b> all <b>one category</b> of prohibition, derived from the same verse: “You shall not uncover the nakedness of a woman and her daughter; you shall not take her son’s daughter, or her daughter’s daughter” (Leviticus 18:17). Consequently, one is not liable to bring separate sin offerings for violating these prohibitions. 
+<b>Rabbi Akiva said: I asked Rabban Gamliel and Rabbi Yehoshua in the meat market [<i>itlis</i>] in Emmaus, where they went to purchase an animal for the</b> wedding <b>feast of the son of Rabban Gamliel:</b> In the case of <b>one who</b> unwittingly <b>engages in intercourse with his sister, and the sister of his father, and the sister of his mother,</b> during one lapse of awareness, <b>what is</b> the <i>halakha</i>? Is he <b>liable</b> to bring <b>one</b> sin offering <b>for all</b> three prohibitions, <b>or</b> is he <b>liable</b> to bring a separate sin offering <b>for each and every one</b> of the prohibitions? <b>They said to</b> Rabbi Akiva: <b>We did not hear</b> a ruling from our teachers about that case, <b>but we heard</b> the following ruling: <b>One who engages in intercourse with</b> each of <b>his five wives</b> while they are <b>menstruating, during one lapse of awareness,</b> we heard <b>that he is liable</b> to bring a separate sin offering <b>for</b> having engaged in intercourse with <b>each and every one</b> of them. <b>And it appears to me that these matters</b> can be derived from <b>an <i>a fortiori</i></b> inference: If he is liable to bring separate sin offerings for having engaged in intercourse with five menstruating women, who are forbidden by one prohibition, he should certainly be liable to bring separate sin offerings for having engaged in intercourse with his sister, the sister of his father, and the sister of his mother, who are forbidden by three separate prohibitions. 
+<b>And furthermore, Rabbi Akiva asked</b> Rabban Gamliel and Rabbi Yehoshua in the meat market of Emmaus: <b>What is</b> the status of <b>a dangling limb of an animal?</b> Does it impart ritual impurity like a severed limb? <b>They said to</b> Rabbi Akiva: <b>We have not heard</b> a ruling from our teachers in that specific case, <b>but we have heard</b> with regard to <b>a dangling limb of a person that it is ritually pure. And</b> in <b>this</b> manner <b>would</b> the people <b>afflicted with boils,</b> whose limbs were dangling due to their affliction, <b>act in Jerusalem:</b> Each of them <b>would go on Passover eve to the doctor,</b> who <b>would cut</b> the affected limb almost completely <b>until he would leave</b> it connected <b>by a hairbreadth</b> of flesh, so that neither the doctor nor the afflicted would be rendered ritually impure by a severed limb. Then, the doctor would <b>impale</b> the limb <b>on a thorn</b> attached to the floor or the wall, <b>and</b> the afflicted <b>would pull away from</b> the thorn, thereby completely severing the limb. <b>And that</b> person afflicted with boils <b>would perform</b> the rite of <b>his Paschal offering, and the doctor would perform</b> the rite of <b>his Paschal offering,</b> as neither had come into contact with the limb once it was severed. In any case, as long as it was dangling, the limb did not impart impurity. <b>And I consider that these matters</b> can be derived from <b>an <i>a fortiori</i></b> inference. If a person’s limb, the impurity of which when amputated is severe, does not impart impurity when it is dangling, it is all the more so logical that an animal’s limb, the impurity of which when amputated is lenient, does not impart impurity when it is dangling. 
+<b>And furthermore, Rabbi Akiva asked</b> Rabban Gamliel and Rabbi Yehoshua: With regard to <b>one who</b> unwittingly <b>slaughters five offerings outside</b> the Temple <b>during one lapse of awareness, what is</b> the <i>halakha</i>? Is he <b>liable</b> to bring five sin offerings, one <b>for each and every</b> act of slaughter, <b>or</b> is he liable to bring <b>one</b> sin offering <b>for all</b> the acts of slaughter? <b>They said to</b> Rabbi Akiva: <b>We have not heard</b> a ruling from our teachers in that specific case. <b>Rabbi Yehoshua said: I have heard with regard to one who eats</b> meat <b>from one offering from five</b> different <b>pots</b> in which they were prepared, <b>during one lapse of awareness, that he is liable</b> to bring five guilt offerings, which are <b>for</b> the meat prepared in <b>each and every</b> pot, <b>due to misuse</b> of consecrated property. <b>And I consider that these matters</b> can be derived from <b>an <i>a fortiori</i></b> inference: If one is liable to bring five guilt offerings for one offering prepared in five pots, all the more so is he liable to bring five sin offerings for slaughtering five offerings outside the Temple. <b>Rabbi Shimon said:</b> It was <b>not that</b> question that <b>Rabbi Akiva asked</b> them. <b>Rather,</b> it was <b>with regard to one who eats <i>notar</i> from five offerings during one lapse of awareness. What is</b> the <i>halakha</i>? Is he <b>liable</b> to bring <b>one</b> sin offering <b>for all</b> the offerings from which he ate <i>notar</i>, <b>or</b> is he <b>liable</b> to bring five sin offerings, one <b>for each and every one</b> of the offerings from which he ate <i>notar</i>? <b>They said to</b> Rabbi Akiva: <b>We have not heard</b> a ruling from our teachers in that specific case. <b>Rabbi Yehoshua said: I have heard with regard to one who eats</b> meat <b>from one offering</b> that was prepared <b>in five</b> different <b>pots, during one lapse of awareness, that he is liable</b> to bring separate guilt offerings <b>for</b> the meat prepared in <b>each and every</b> pot, <b>due to misuse</b> of consecrated property. <b>And I consider that these matters</b> can be derived from <b>an <i>a fortiori</i></b> inference: If one is liable to bring five guilt offerings for one offering prepared in five pots, all the more so is he liable to bring five sin offerings for eating the <i>notar</i> of five separate offerings. <b>Rabbi Akiva said to</b> Rabbi Yehoshua: <b>If</b> you are reporting <b>a <i>halakha</i></b> that you received from your teachers with regard to one who eats <i>notar</i> from five offerings, <b>we will accept</b> it, but <b>if</b> it is based merely <b>on</b> the <i>a fortiori</i> <b>inference</b> from misuse of consecrated property, <b>there is a response</b> that refutes the inference. Rabbi Yehoshua <b>said to</b> Rabbi Akiva: <b>Respond.</b> Rabbi Akiva <b>said: And no;</b> one cannot derive the <i>halakha</i> of <i>notar</i> through an <i>a fortiori</i> inference from misuse of consecrated property: <b>If you said with regard to misuse</b> of consecrated property that one is liable to bring five guilt offerings, perhaps that is because there are additional stringent elements unique to misuse. <b>As, with regard to</b> misuse, the Torah <b>established</b> that the status of <b>one who feeds</b> another person sacrificial meat is <b>like</b> that of <b>one who eats</b> sacrificial meat, <b>and</b> the status of <b>one who gives benefit</b> to another from consecrated property that is not food is <b>like</b> that of <b>one who derives benefit</b> himself, in that each is liable to bring a guilt offering for misuse. In addition, the Torah <b>joined the misuse</b> of consecrated property that was performed <b>over an extended period,</b> i.e., if one derived benefit worth half a <i>peruta</i> one day and half a <i>peruta</i> the next, he is liable to bring a guilt offering for misuse. <b>Would you say</b> the same <b>with regard to <i>notar</i>, which has none of these</b> <i>halakhot</i>?
+<b>Rabbi Akiva said: I asked Rabbi Eliezer with regard to</b> one who <b>performs multiple</b> prohibited <b>labors on several <i>Shabbatot</i>,</b> and all those labors were <b>subsumed</b> as subcategories of <b>one</b> primary category of prohibited <b>labor,</b> and he performed them <b>during one lapse of awareness. What is</b> the <i>halakha</i>? Is he <b>liable</b> to bring <b>one</b> sin offering <b>for</b> unwitting performance of <b>all</b> these labors <b>or</b> is he <b>liable</b> to bring a sin offering <b>for</b> violation of <b>each and every one</b> of the labors? Rabbi Eliezer <b>said to</b> Rabbi Akiva: He is <b>liable</b> to bring a sin offering <b>for</b> violation of <b>each and every one</b> of the labors, and this is derived <b>from an <i>a fortiori</i></b> inference: <b>Just as</b> in the case of <b>a menstruating woman, with regard to whom there are not multiple</b> actions that <b>result</b> in transgression <b>and</b> that result in <b>multiple sin offerings,</b> but rather only the prohibition against engaging in intercourse with her, and nevertheless <b>one</b> is <b>liable</b> to bring a separate sin offering <b>for each and every one</b> of his acts of unwitting intercourse; in the case of <b>Shabbat, with regard to which there are multiple</b> primary categories and subcategories of labor that <b>result</b> in transgression <b>and</b> that result in <b>multiple death</b> penalties or sin offerings, <b>is it not right that he will be liable</b> to bring a sin offering <b>for</b> performance of <b>each and every one</b> of the prohibited labors? Rabbi Akiva continues: <b>I said to</b> Rabbi Eliezer that the inference is not valid: <b>If you said</b> one is liable to bring multiple sin offerings <b>in the</b> case of <b>a menstruating woman, with regard to whom there are two prohibitions, as</b> the man <b>is prohibited</b> from engaging in intercourse <b>with the menstruating woman and the menstruating woman is prohibited</b> from engaging in intercourse <b>with him, would you say</b> the same <b>in the</b> case of <b>Shabbat, with regard to which there is only one prohibition?</b> Rabbi Eliezer <b>said to me:</b> The <i>halakha</i> of <b>one who engages in intercourse with minor</b> menstruating <b>girls will prove</b> this refutation is not valid, <b>as in</b> that case <b>there is only one prohibition,</b> because the minor is exempt from the mitzvot, <b>and</b> nevertheless the man is <b>liable</b> to bring a separate sin offering <b>for</b> intercourse for <b>each and every one</b> of the acts of intercourse. Rabbi Akiva said: <b>I said to</b> Rabbi Eliezer that the cases of Shabbat and minor menstruating girls are not comparable. <b>If you said in the</b> case of <b>minor girls that although it is not</b> prohibited <b>for them at present it is</b> prohibited <b>for them after</b> the passage of <b>time,</b> when they reach majority, <b>would you say</b> the same <b>in the</b> case of <b>Shabbat, with regard to which there are neither</b> two prohibitions <b>at present, nor</b> will there be <b>after</b> the passage of <b>time?</b> Rabbi Eliezer <b>said to me:</b> The <i>halakha</i> of <b>one who copulates with an animal will prove</b> this refutation is not valid, as there are never two prohibitions in that case, and nevertheless the person is liable to bring a sin offering for each and every act. Rabbi Akiva said: <b>I said to</b> Rabbi Eliezer that no proof can be cited from the case of an animal, as in my opinion the case of <b>the animal is like</b> that of <b>Shabbat;</b> there is uncertainty with regard to both cases.
+
+Chapter 4
+
+If there is <b>uncertainty</b> whether <b>one ate</b> forbidden <b>fat</b> and <b>uncertainty</b> whether <b>one did not eat</b> forbidden <b>fat, or even</b> if <b>one ate</b> forbidden fat and there is <b>uncertainty</b> whether <b>there is the measure</b> that determines liability <b>in</b> the piece he ate <b>and uncertainty</b> whether <b>there is not</b> the measure that determines liability <b>in</b> the piece he ate, he must bring a provisional guilt offering. If one has a piece of permitted <b>fat and</b> a piece of forbidden <b>fat before him and he ate one of them and he does not know which of them he ate;</b> or if <b>his wife and his sister</b> were <b>with him in the house</b> and <b>he unwittingly</b> engaged in intercourse <b>with one of them and he does not know with which of them he unwittingly</b> engaged in intercourse; or if he confused <b>Shabbat and a weekday and he performed labor</b> prohibited on Shabbat <b>on one of</b> the days <b>and he does not know on which of them he performed</b> the labor, in all of those cases he is liable to <b>bring a provisional guilt offering.</b>
+<b>Just as</b> in a case <b>where one</b> unknowingly <b>ate</b> a piece of forbidden <b>fat and</b> then another piece of forbidden <b>fat in a single lapse of awareness</b> he is <b>liable</b> to bring <b>only one sin offering, so too, in</b> a case where their status is <b>unknown</b> to him and he ate them both unwittingly during a single lapse in awareness, he is <b>liable</b> to bring <b>only one provisional guilt offering.</b> But <b>if</b> he <b>had</b> gained <b>knowledge between</b> the first and second instance of eating that there is a possibility the fat might be prohibited, then the <i>halakha</i> is different: <b>Just as he</b> would be liable to <b>bring a sin offering for each and every</b> piece when he gained knowledge of their prohibited status in between each act of consumption, <b>so too,</b> he must <b>bring a provisional guilt offering for each and every</b> instance in which he consumed food that might be forbidden after learning of their uncertain status in between each unwitting act of consumption. <b>Just as</b> in a case <b>where one ate</b> forbidden <b>fat, and blood, and <i>piggul</i>, and <i>notar</i> in one lapse of awareness he is liable</b> to bring a sin offering <b>for each and every one, so too, with regard</b> to a case where <b>their</b> status is <b>unknown</b> to him and he ate them unwittingly during one lapse of awareness, he must <b>bring a provisional guilt offering for each and every</b> item. If one has pieces of forbidden <b>fat and <i>notar</i> before him and he ate one of them and he does not know which of them he ate;</b> or if <b>his menstruating wife and his sister</b> were <b>with him in the house</b> and <b>he unwittingly</b> engaged in intercourse <b>with one of them and he does not know with which of them he unwittingly</b> engaged in intercourse; or if <b>Shabbat and Yom Kippur</b> occurred adjacent to one another <b>and he performed</b> prohibited <b>labor</b> during the intervening <b>twilight</b> period <b>and he does not know on which of</b> the days <b>he performed</b> the labor, in all of these cases, <b>Rabbi Eliezer deems</b> the transgressor <b>liable</b> to bring <b>a sin offering,</b> as he certainly sinned, <b>and Rabbi Yehoshua deems</b> the transgressor <b>exempt,</b> as he does not know the nature of his sin. <b>Rabbi Yosei said:</b> Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua <b>did not disagree with regard to one who performs</b> prohibited <b>labor</b> during the intervening <b>twilight</b> period because they concur <b>that</b> he is <b>exempt, as I say: He performed part</b> of the labor <b>today, and he performed part</b> of the labor <b>the following day.</b> <b>With regard to what</b> case <b>did they disagree? With regard to</b> the case of <b>one who performs</b> prohibited <b>labor in the midst of the day, and he does not know whether</b> it was <b>on Shabbat</b> that <b>he performed</b> the labor or <b>whether</b> it was <b>on Yom Kippur</b> that <b>he performed</b> the labor; <b>or with regard to one who performs</b> a prohibited labor <b>and he does not know which labor he performed. As,</b> in those cases <b>Rabbi Eliezer deems</b> him <b>liable</b> to bring <b>a sin offering and Rabbi Yehoshua deems</b> him <b>exempt. Rabbi Yehuda said: Rabbi Yehoshua would deem him exempt even from</b> bringing <b>a provisional guilt offering.</b>
+<b>Rabbi Shimon and Rabbi Shimon Shezuri say:</b> Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua <b>did not disagree with regard to</b> a case involving <b>a matter</b> where his lack of knowledge involves items <b>from one category,</b> e.g., he picked a grape from a vine on Shabbat and does not know which vine it was, as in that case they both agree <b>that he is liable,</b> since he knows the nature of his sin. <b>With regard to what</b> case <b>did they disagree? With regard to</b> a case involving <b>a matter</b> where his lack of knowledge involves items <b>from two categories,</b> e.g., he picked fruit from a tree on Shabbat and does not know whether it was from a vine or from a fig tree. <b>As,</b> in that case <b>Rabbi Eliezer deems</b> him <b>liable</b> to bring <b>a sin offering,</b> since he certainly sinned, <b>and Rabbi Yehoshua deems him exempt,</b> as he does not know the nature of his sin. <b>Rabbi Yehuda said: Even</b> if one <b>intended to pick figs and he picked grapes,</b> or to pick <b>grapes and he picked figs,</b> or to pick <b>black</b> figs <b>and he picked white</b> figs, or to pick <b>white</b> figs <b>and he picked black</b> figs, <b>Rabbi Eliezer deems</b> him <b>liable</b> to bring <b>a sin offering and Rabbi Yehoshua deems</b> him <b>exempt.</b> Rabbi Yehuda added: <b>I wonder if Rabbi Yehoshua deemed</b> him <b>exempt in</b> that case, as even in his opinion the person intended to perform a prohibited labor. The mishna asks: <b>If</b> it is <b>so,</b> that he is not exempt according to Rabbi Yehuda, <b>why is it stated:</b> “If his sin, <b>wherein he has sinned”</b> (Leviticus 4:23), from which it is derived that one is liable only if the object of the sin was the one that he intended? The mishna answers: This serves to <b>exclude one who acts unawares</b> and does not intend to perform a prohibited action at all.
+
+Chapter 5
+
+If <b>one consumed</b> an olive-bulk of <b>blood</b> that spurted during the <b>slaughter of a domesticated animal, an undomesticated animal, or a bird, whether</b> it is <b>a kosher or non-kosher</b> species; or if one consumed <b>blood</b> that flowed after <b>stabbing</b> an animal or killing it in a manner other than by ritual slaughter, or <b>blood</b> that spurted after <b>ripping</b> the animal’s windpipe or gullet, or <b>blood</b> that spurted during <b>bloodletting with which the soul departs, one is liable</b> to receive <i>karet</i> <b>for</b> consuming <b>it</b> intentionally or to bring a sin offering for consuming it unwittingly. But with regard to <b>blood of the spleen, blood of the heart, blood of eggs, blood of grasshoppers,</b> or <b>blood of exudate [<i>tamtzit</i>],</b> i.e., that oozes from the neck of the animal after the initial spurt of its slaughter concludes,<b>one is not liable for</b> consuming <b>it. Rabbi Yehuda deems</b> one <b>liable in</b> the case of <b>blood of exudate.</b>
+This mishna resumes discussion of the provisional guilt offering addressed in the previous chapter. <b>Rabbi Akiva deems</b> one <b>liable</b> to bring <b>a provisional guilt offering for</b> a case where he is <b>uncertain</b> whether he is guilty of <b>misuse</b> of consecrated property, a transgression that renders one liable to bring a definite guilt offering (see Leviticus 5:15). <b>And the Rabbis deem him exempt,</b> as one brings a provisional guilt offering only in a case of uncertainty as to whether he is liable to bring a sin offering, not a guilt offering. <b>And Rabbi Akiva concedes that one does not bring</b> payment for <b>his misuse until it becomes</b> definitely <b>known to him</b> that he is guilty of misuse, <b>as</b> then <b>he will bring a definite guilt offering with</b> his payment. <b>Rabbi Tarfon said: For what</b> purpose <b>does that</b> person <b>bring two guilt offerings,</b> one provisional and one definite? <b>Rather,</b> at the outset <b>one brings</b> the payment for <b>misuse</b> of consecrated property <b>and its</b> additional payment of <b>one-fifth,</b> as mandated by Torah law, <b>and he will</b> then <b>bring a guilt offering</b> worth <b>two <i>sela</i> and say: If</b> it is <b>certain</b> that <b>I misused</b> consecrated property, <b>this is</b> payment for <b>my misuse and this is my</b> definite <b>guilt offering. And if</b> it is <b>uncertain</b> whether <b>I misused</b> consecrated property, <b>the money is a contribution</b> to the Temple fund for the purchase of communal offerings <b>and the guilt offering</b> is <b>provisional, as from the</b> same <b>type</b> of animal <b>that one brings</b> a guilt offering <b>for</b> a case where it is <b>known</b> to him that he is guilty of misuse, he likewise <b>brings</b> a guilt offering <b>for</b> a case where it is <b>unknown</b> to him.
+<b>Rabbi Akiva says: The statement of</b> Rabbi Tarfon <b>appears</b> correct <b>in</b> the case of <b>minimal misuse,</b> but in a case <b>where he is confronted with</b> a case of <b>uncertainty</b> with regard to <b>misuse</b> valued at <b>ten thousand dinars, would it not be preferable for him that he will</b> now <b>bring</b> a provisional <b>guilt offering</b> valued <b>at two <i>sela</i> and he will not bring</b> payment now for <b>uncertain misuse</b> valued <b>at ten thousand dinars?</b> The mishna concludes: Apparently, <b>Rabbi Akiva concedes to Rabbi Tarfon in</b> the case of <b>minimal misuse.</b> He agrees that at the outset one brings payment for misuse and its additional payment of one-fifth, and conditionally brings a guilt offering. Apropos the previous case in which one brings the same type of animal when liability is certain as when liability is uncertain, this mishna teaches: With regard to <b>a woman who brought a bird sin offering</b> in a case of uncertainty whether she miscarried a fetus that would have rendered her liable to bring a sin offering or whether what she expelled would not render her liable to bring an offering, in which case this sin offering may not be eaten by priests, the <i>halakha</i> is as follows: If <b>before</b> the nape of the neck of the bird <b>was pinched it became known to her that she certainly gave birth,</b> i.e., miscarried, in a manner that obligates her to bring a sin offering, <b>she should render</b> the offering <b>a definite</b> sin offering, <b>as from the</b> same <b>type</b> of animal <b>that she brings</b> a sin offering <b>for</b> a case where it is <b>known</b> to her that she miscarried, <b>she brings</b> a sin offering <b>for</b> a case where it is <b>unknown</b> to her.
+The mishna resumes discussion of the provisional guilt offering. If one had <b>a piece of non-sacred</b> meat <b>and a piece of sacrificial</b> meat, and <b>he ate one of them and does not know which of them he ate,</b> he is <b>exempt</b> from the obligation to bring a guilt offering for misuse of consecrated property. <b>Rabbi Akiva deems</b> him <b>liable</b> to bring <b>a provisional guilt offering,</b> in accordance with his opinion in the previous mishna that one brings a provisional guilt offering even in a case of uncertainty with regard to misuse. If he then <b>ate the second</b> piece, <b>he brings a definite guilt offering,</b> as it is certain that he ate the sacrificial meat. If <b>one</b> person <b>ate the first</b> piece <b>and another</b> person <b>came and ate the second</b> piece, <b>this</b> first person <b>brings a provisional guilt offering and that</b> second person <b>brings a provisional guilt offering;</b> this is <b>the statement of Rabbi Akiva. Rabbi Shimon says: Both of them bring one</b> definite <b>guilt offering</b> as partners, and they stipulate that the one who ate the non-sacred meat grants his share of the animal to the one who ate the sacrificial meat, and the guilt offering is sacrificed on his behalf. <b>Rabbi Yosei says:</b> <b>Two</b> people <b>do not bring one guilt offering,</b> as one may not sacrifice atonement offerings conditionally.
+If one had <b>a piece of</b> forbidden <b>fat and a piece of non-sacred</b> meat, and <b>he ate one of them and does not know which of them he ate, he brings a provisional guilt offering,</b> as perhaps he ate the forbidden fat. If he then <b>ate the second</b> piece, <b>he brings a sin offering,</b> as it is certain that he ate the fat. If <b>one</b> person <b>ate the first</b> piece <b>and another</b> person <b>came and ate the second</b> piece, <b>this</b> person <b>brings a provisional guilt offering and that</b> person <b>brings a provisional guilt offering;</b> this is <b>the statement of Rabbi Akiva. Rabbi Shimon says: Both of them bring one sin offering</b> as partners, and they stipulate that the sin offering should be credited to the one who ate the fat. <b>Rabbi Yosei says: Two</b> people <b>do not bring one sin offering.</b>
+If one had <b>a piece of</b> forbidden <b>fat and a piece of sacrificial</b> permitted fat and <b>he ate one of them and does not know which of them he ate, he brings a provisional guilt offering,</b> as perhaps he ate the forbidden fat. If he then <b>ate the second</b> piece, <b>he brings a sin offering,</b> as he certainly ate the fat, <b>and a definite guilt offering</b> for misuse of consecrated property. If <b>one</b> person <b>ate the first</b> piece <b>and another</b> person <b>came and ate the second</b> piece, <b>this</b> person <b>brings a provisional guilt offering and that</b> person <b>brings a provisional guilt offering. Rabbi Shimon says: Both of them bring a sin offering and a guilt offering</b> as partners, and they stipulate that each offering should be credited to the one who is liable to bring it. <b>Rabbi Yosei says: Two</b> people <b>do not bring one sin offering and</b> one <b>guilt offering.</b>
+If one had <b>a piece of</b> forbidden <b>fat and a piece of sacrificial</b> forbidden <b>fat</b> and <b>he ate one of them and does not know which of them he ate, he brings a sin offering</b> as he certainly ate forbidden fat. <b>Rabbi Akiva says:</b> He <b>also</b> brings <b>a provisional guilt offering,</b> as perhaps he ate the sacrificial fat, in accordance with his opinion that one brings a provisional guilt offering even in the case of uncertainty with regard to misuse of consecrated property. If he then <b>ate the second</b> piece, <b>he brings two sin offerings,</b> as he ate two pieces of forbidden fat, <b>and a definite guilt offering</b> for misuse of consecrated property. If <b>one</b> person <b>ate the first</b> piece <b>and another</b> person <b>came and ate the second</b> piece, <b>this</b> person <b>brings a sin offering and that</b> person <b>brings a sin offering. Rabbi Akiva says: This</b> person <b>and that</b> person each <b>bring a provisional guilt offering</b> as well, due to the uncertainty as to which of them ate the sacrificial fat. <b>Rabbi Shimon says: This</b> person <b>brings a sin offering and that</b> person <b>brings a sin offering and both of them bring one guilt offering</b> as partners, and they stipulate that the offering should be credited to the one who ate the sacrificial fat. <b>Rabbi Yosei says: The two of them do not bring one guilt offering.</b>
+If one had <b>a piece of</b> forbidden <b>fat and a piece of</b> forbidden <b>fat</b> that is <b><i>notar</i>,</b> an offering whose designated time has passed for which one is liable to receive <i>karet</i> if he ate it intentionally and liable to bring a sin offering if he ate it unwittingly, and <b>he ate one of them and does not know which of them he ate, he brings a sin offering,</b> as he certainly ate forbidden fat, <b>and a provisional guilt offering,</b> due to the possibility that he ate the <i>notar</i>. If he then <b>ate the second</b> piece, <b>he brings three sin offerings,</b> two for the forbidden fat and one for the prohibition against eating <i>notar</i>. If <b>one</b> person <b>ate the first</b> piece <b>and another</b> person <b>came and ate the second</b> piece, <b>this</b> person <b>brings a sin offering and a provisional guilt offering,</b> as he certainly ate forbidden fat and it is uncertain whether he ate the <i>notar</i>, <b>and that</b> person <b>brings a sin offering and a provisional guilt offering. Rabbi Shimon says: This</b> person <b>brings a sin offering and that</b> person <b>brings a sin offering and both of them bring one</b> additional <b>sin offering</b> as partners, and they stipulate that the offering should be credited to the one who ate the <i>notar</i>. <b>Rabbi Yosei says: Two</b> people <b>do not bring any sin offering that comes</b> as atonement <b>for a sin.</b>
+
+Chapter 6
+
+In the case of <b>one who brings a provisional guilt offering</b> due to uncertainty as to whether he sinned, <b>and it became known to him that he did not sin, if</b> he made that discovery <b>before</b> the ram <b>was slaughtered, it shall emerge and graze with the flock</b> as a non-sacred animal, since its consecration was in error. This is <b>the statement of Rabbi Meir.</b> <b>And the Rabbis say:</b> Its status is not that of a non-sacred animal; rather it is that of a guilt offering that was disqualified for sacrifice. Therefore, <b>it shall graze until it becomes blemished; and</b> then <b>it shall be sold, and</b> the <b>money</b> received <b>for it shall be allocated for</b> the purchase of communal <b>gift</b> offerings by the Temple treasury. <b>Rabbi Eliezer says: It shall be sacrificed</b> as a provisional guilt offering, <b>as if it does not come</b> to atone <b>for this sin</b> that he initially thought, <b>it comes</b> to atone <b>for another sin</b> of which he is unaware. <b>If it became known to him</b> that he did not sin <b>after</b> the ram <b>was slaughtered</b> and its blood collected in a container, <b>the blood shall be poured</b> into the canal that flows through the Temple courtyard, <b>and the flesh shall go out to the place of burning,</b> like any disqualified offering. If <b>the blood was sprinkled</b> before he discovered that he did not sin, <b>and the meat is intact,</b> the meat <b>may be eaten</b> by the priests like any other sin offering, as from the moment that its blood was sprinkled the meat is permitted to the priests. <b>Rabbi Yosei says: Even if the blood</b> was still <b>in the cup</b> when he discovered that he did not sin, the blood <b>shall be sprinkled and the meat may be eaten.</b>
+In the case of <b>a definite guilt offering,</b> it is <b>not so,</b> i.e., the <i>halakha</i> is different than with regard to a provisional guilt offering. If he made the discovery that he did not sin <b>before</b> the ram <b>was slaughtered, it shall go out and graze among the flock,</b> as it is not consecrated. If it became known to him that he did not sin <b>after</b> the ram <b>was slaughtered, it shall be buried</b> like a non-sacred animal that was slaughtered in the Temple courtyard, and its blood is poured. If he discovered that he did not sin <b>after the blood was sprinkled, the flesh shall go out to the place of burning,</b> like any disqualified offering. In the case of <b>an ox that is</b> sentenced to be <b>stoned</b> (see Exodus 21:28–32), e.g., for killing a person, it is <b>not so,</b> i.e., it also does not have the same halakhic status as a provisional guilt offering. If it is discovered that the testimony with regard to the ox was false <b>before it was stoned, it shall go out and graze among the flock</b> as it never had the status of an ox sentenced to be stoned. If this was discovered <b>after</b> the ox <b>was stoned,</b> its halakhic status is as though it had not been sentenced, and therefore <b>deriving benefit</b> from its carcass <b>is permitted.</b> In the case of <b>a heifer whose neck is broken,</b> when a corpse is found between two cities and the identity of the murderer is unknown (see Deuteronomy 21:1–9), it is <b>not so</b> i.e., the <i>halakha</i> is different than with regard to a provisional guilt offering. If the identity of the murderer is discovered <b>before</b> the heifer’s <b>neck was broken, it shall go out and graze among the flock,</b> as it is not consecrated. But if the identity of the murderer was discovered <b>after</b> the heifer’s <b>neck was broken, it shall be buried in its place,</b> like any other heifer whose neck is broken. The reason is <b>that from the outset</b> the heifer whose neck is broken <b>comes</b> to atone for a situation of <b>uncertainty.</b> Once its neck was broken before the identity of the murderer was revealed, its mitzva was fulfilled, as <b>it atoned for its uncertainty and</b> that uncertainty <b>is gone.</b>
+<b>Rabbi Eliezer says: A person may volunteer</b> to bring <b>a provisional guilt offering every day and at any time that he chooses,</b> even if there is no uncertainty as to whether he sinned, and <b>this</b> type of offering <b>was called the guilt offering of the pious,</b> as they brought it due to their constant concern that they might have sinned. <b>They said about Bava ben Buta that he would volunteer</b> to bring <b>a provisional guilt offering every day except for one day after Yom Kippur,</b> when he would not bring the offering. Bava ben Buta <b>said:</b> I take an oath by <b>this abode</b> of the Divine Presence that <b>if they would have allowed me, I would have brought</b> a guilt offering even on that day. <b>But they</b> would <b>say to me: Wait until you enter into</b> a situation of potential <b>uncertainty. And the Rabbis say: One brings a provisional guilt offering only</b> in a case where there is uncertainty as to whether he performed a sin for <b>whose intentional</b> performance one is liable to receive <b><i>karet</i> and</b> for <b>whose unwitting</b> performance one is liable to bring <b>a sin offering.</b>
+Those <b>liable</b> to bring <b>sin offerings and definite guilt offerings for whom Yom Kippur has passed are liable to bring</b> them <b>after Yom Kippur.</b>By contrast, those <b>liable</b> to bring <b>provisional guilt offerings are exempt</b> from bringing them after Yom Kippur. With regard to <b>one who encountered uncertainty</b> as to <b>whether</b> he performed <b>a sin on Yom Kippur, even if</b> it was <b>at nightfall</b> at the end of the day, he is <b>exempt, as the entire day atones</b> for uncertain sins.
+<b>A woman upon whom</b> it is incumbent to bring <b>a bird sin offering</b> due to <b>uncertainty,</b> e.g., uncertainty with regard to whether or not her miscarriage obligated her to bring the sin offering of a woman who gave birth, <b>for whom Yom Kippur has passed, is liable to bring</b> it <b>after Yom Kippur.</b> This is <b>because</b> the offering does not come as atonement for a sin; rather, <b>it renders</b> her <b>eligible to partake</b> of the meat <b>of offerings.</b> With regard to this <b>bird sin offering that is brought due to uncertainty, if it became known</b> to her that she was exempt from bringing the offering <b>after</b> the nape of the neck of the bird <b>was pinched,</b> the bird <b>must be buried.</b>
+With regard to <b>one who designates two <i>sela</i>,</b> which is the minimal value of a guilt offering,<b>to</b> purchase a ram for <b>a guilt offering,and he purchased two rams for a guilt offering with</b> the two <i>sela</i>, <b>if one of them is</b> now <b>worth two <i>sela</i>, he shall sacrifice</b> it <b>for his guilt offering. And the second</b> ram that he purchased with the money he designated does not become non-sacred. Rather, it <b>shall graze until it becomes blemished; and</b> then <b>it shall be sold, and</b> the <b>money</b> received <b>for it shall be allocated for</b> communal <b>gift</b> offerings. If <b>he purchased two rams for non-sacred</b> use <b>with</b> those two <i>sela</i> designated for a guilt offering, he has misused consecrated property. He is therefore liable to bring a guilt offering and to compensate the Temple treasury for those two <i>sela</i> and add one-fifth to the sum for a total of ten dinars, as there are four dinars in a <i>sela</i>. If <b>one</b> of the rams <b>is</b> now <b>worth two <i>sela</i>, and</b> the other <b>one is</b> now <b>worth ten dinars,</b> i.e., two and a half <i>sela</i>, <b>the</b> one <b>that is worth two <i>sela</i> shall be sacrificed as his guilt offering</b> for misuse of the two <i>sela</i>, <b>and the second one</b> shall be sacrificed <b>for his</b> initial <b>misuse,</b> as it is worth two <i>sela</i> plus one-fifth. In a case where he purchased two rams with those two <i>sela</i> designated for a guilt offering, <b>one for a guilt offering and one for non-sacred</b> use, <b>if</b> the ram <b>for</b> the <b>guilt offering is</b> now <b>worth two <i>sela</i>, it shall be sacrificed for his</b> initial <b>guilt offering. And</b> with regard to <b>the second</b> ram that he purchased for non-sacred use, if it is now worth two <i>sela</i>, it shall be sacrificed as a guilt offering for <b>his</b> present <b>misuse, and he brings with it</b> the sum of <b>one <i>sela</i> and one-fifth</b> to the Temple treasury as payment for his misuse.
+In the case of <b>one who designates a sin offering</b> for <b>his</b> performance of an unwitting sin <b>and dies, his son shall not bring it in his stead,</b> neither on behalf of his father nor for his own unwitting sin, even if it was the same transgression. Likewise, <b>one may not bring</b> a sin offering by reassigning it <b>from</b> the <b>sin</b> for which it is designated to atone and sacrificing it <b>for</b> atonement of another <b>sin. Even if he designated</b> a sin offering as atonement <b>for</b> forbidden <b>fat that he</b> unwittingly <b>ate yesterday, he may not bring it</b> as atonement <b>for</b> forbidden <b>fat that he</b> unwittingly <b>ate today, as it is stated:</b> “And he shall bring <b>his</b> sin <b>offering,</b> an unblemished female goat, <b>for his sin</b> that he has sinned” (Leviticus 4:28), indicating that he does not satisfy his obligation <b>until his offering is</b> brought <b>for the sake of</b> the <b>sin</b> for which he designated it.
+<b>One may bring a female goat from</b> money <b>consecrated</b> for a sin offering of <b>a female lamb,</b> and <b>a female lamb from</b> money <b>consecrated</b> for a sin offering of <b>a female goat. And</b> likewise, one may bring <b>doves and pigeons from</b> money <b>consecrated</b> for a sin offering of <b>a female lamb and a female goat; and one-tenth of an ephah</b> of fine flour <b>from</b> money <b>consecrated</b> for a sin offering of <b>doves and pigeons.</b> <b>How so? If</b> one unwittingly performed a sin for which he is liable to bring a sliding-scale sin offering, which varies based on economic status (see Leviticus 5:1–13; see also 9a), and he <b>designated</b> money <b>to</b> purchase <b>a female lamb or for a female goat</b> and then <b>became poorer, he may bring a bird,</b> and the remaining money is non-sacred. If <b>he became</b> yet <b>poorer, he may bring one-tenth of an ephah</b> of fine flour. Likewise, if <b>he designated</b> money <b>to</b> purchase <b>one-tenth of an ephah</b> of fine flour and <b>became wealthier, he shall bring a bird.</b> If <b>he became</b> yet <b>wealthier, he shall bring a female lamb or a female goat.</b> If <b>one designated a female lamb or goat</b> as an offering <b>and it developed a blemish,</b> he must redeem the animal and bring another offering with the money. If he became poorer, <b>he may bring a bird with its money.</b> But if <b>one designated a bird</b> as an offering <b>and it developed a blemish, he may not bring one-tenth of an ephah</b> of fine flour <b>with its money, as there is no</b> possibility of <b>redemption for birds.</b>
+<b>Rabbi Shimon says: Lambs precede goats</b> almost <b>everywhere</b> in the Torah that they are both mentioned, as in the verse: “You shall take it from the lambs or from the goats” (Exodus 12:5). One <b>might</b> have thought that it is <b>due to</b> the fact <b>that</b> sheep <b>are more select than</b> goats. Therefore, <b>the verse states:</b> “And he shall bring for his offering a goat” (Leviticus 4:28), after which it is written: <b>“And if he bring a lamb as his offering for a sin offering”</b> (Leviticus 4:32), which <b>teaches that both of them are equal.</b> Similarly, <b>doves precede pigeons</b> almost <b>everywhere</b> in the Torah, as in the verse: “And he shall bring his guilt offering…two doves, or two pigeons” (Leviticus 5:7). One <b>might</b> have thought that it is <b>due to</b> the fact <b>that</b> doves <b>are more select than</b> pigeons. Therefore, <b>the verse states: “And a pigeon or a dove for a sin offering”</b> (Leviticus 12:6), with the usual order reversed, which <b>teaches that both of them are equal.</b> Likewise, mention of <b>the father precedes</b> that of <b>the mother</b> almost <b>everywhere</b> in the Torah, as in the verse: “Honor your father and your mother” (Exodus 20:12). One <b>might</b> have thought that it is <b>due to</b> the fact <b>that the honor of the father takes precedence over the honor of the mother.</b> Therefore, <b>the verse states: “Every man shall fear his mother and his father”</b> (Leviticus 19:3), with the order reversed, which <b>teaches that both of them are equal. But the Sages said:</b> Honor of <b>the father takes precedence over</b> honor of <b>the mother everywhere, due to</b> the fact <b>that</b> both the son <b>and his mother are obligated in the honor of his father.</b> <b>And likewise with regard to Torah study, if the son was privileged</b> to acquire most of his Torah knowledge from studying <b>before the teacher,</b> honor of <b>the teacher takes precedence over</b> honor of <b>the father, due to</b> the fact <b>that</b> both the son <b>and his father are obligated in the honor of his teacher,</b> as everyone is obligated in the honor of Torah scholars.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Keritot/Hebrew/Mishnah based on the Kaufmann manuscript, edited by Dan Be'eri.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Keritot/Hebrew/Mishnah based on the Kaufmann manuscript, edited by Dan Be'eri.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6803140909cbf2f7ee8fbb9e21d03632aea6d9aa
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Keritot/Hebrew/Mishnah based on the Kaufmann manuscript, edited by Dan Be'eri.txt	
@@ -0,0 +1,854 @@
+Mishnah Keritot
+משנה כריתות
+Mishnah based on the Kaufmann manuscript, edited by Dan Be'eri
+https://archive.org/details/MishnaCorrectedKaufman00WHOLE
+
+משנה כריתות
+
+
+
+Chapter 1
+
+<small>א</small>
+שְׁלֹשִׁים וְשֵׁשׁ כָּרֵתוֹת בַּתּוֹרָה: 
+הַבָּא עַל הָאֵם, 
+וְעַל אֵשֶׁת הָאָב, 
+וְעַל הַכַּלָּה; 
+הַבָּא עַל הַזָּכָר, 
+וְעַל הַבְּהֵמָה, 
+וְהָאִשָּׁה מְבִיאָה אֶת הַבְּהֵמָה; 
+הַבָּא עַל אִשָּׁה וּבִתָּהּ, 
+וְעַל אֵשֶׁת אִישׁ; 
+הַבָּא עַל אֲחוֹתוֹ, 
+וְעַל אֲחוֹת אָבִיו, 
+וְעַל אֲחוֹת אִמּוֹ, 
+וְעַל אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ, 
+וְעַל אֵשֶׁת אָחִיו, 
+וְעַל אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו, 
+וְעַל הַנִּדָּה; 
+וְהַמְגַדֵּף, 
+וְהָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, 
+וְהַנּוֹתֵן מִזַּרְעוֹ לַמּלֶךְ, 
+וּבַעַל אוֹב וְיִדְּעוֹנִי; 
+וְהַמְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת; 
+וְטָמֵא שֶׁאָכַל אֶת הַקֹּדֶשׁ, 
+וְהַבָּא אֶל הַמִּקְדָּשׁ טָמֵא; 
+הָאוֹכֵל חֵלֶב, וְדָם, וְנוֹתָר, וּפִגּוּל; 
+וְהַשּׁוֹחֵט וְהַמַּעֲלֶה בַחוּץ; 
+וְהָאוֹכֵל חָמֵץ בַּפֶּסַח, 
+וְהָאוֹכֵל וְעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְיוֹם הַכִּפּוּרִים; 
+וְהַמְפַטֵּם אֶת הַשֶּׁמֶן, 
+וְהַמְפַטֵּם אֶת הַקְּטֹרֶת, 
+וְהַסָּךְ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה; 
+הַפֶּסַח וְהַמִּילָה מִצְווֹת עֲשֵׂה. 
+
+<small>ב</small>
+עַל אֵלּוּ חַיָּבִים עַל זְדוֹנָם כָּרֵת, 
+וְעַל שִׁגְגָתָן חַטָּאת, 
+וְעַל לֹא הוֹדַע שֶׁלָּהֶן אָשָׁם תָּלוּי, 
+חוּץ מִן הַמְטַמֵּא מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, 
+מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְעוֹלֶה וְיוֹרֵד.  
+דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.  
+וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: 
+אַף הַמְגַדֵּף, שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר טו,כט) 
+"תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם לָעשֶׂה בִשְׁגָגָה", 
+יָצָא מְגַדֵּף, שֶׁאֵינוּ מַעֲשֶׂה. 
+
+<small>ג</small>
+יֵשׁ מְבִיאוֹת קָרְבָּן וְנֶאֱכָל, 
+מְבִיאוֹת וְאֵינוּ נֶאֱכָל, 
+וְיֵשׁ שֶׁאֵינָן מְבִיאוֹת.  
+אֵלּוּ מְבִיאוֹת קָרְבָּן וְנֶאֱכָל: 
+הַמַּפֶּלֶת כְּמִין בְּהֵמָה, חַיָּה וָעוֹף.  
+דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.  
+וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: 
+עַד שֶׁיְּהֵא מִצּוּרַת הָאָדָם.  
+הַמַּפֶּלֶת סַנְדָּל, אוֹ שִׁלְיָה וְשָׁפִיר מְרֻקָּם, 
+וְהַיּוֹצֵא מְחֻתָּךְ.  
+וְכֵן שִׁפְחָה שֶׁהִפִּילָה, 
+מְבִיאָה קָרְבָּן וְנֶאֱכָל. 
+
+<small>ד</small>
+אֵלּוּ מְבִיאוֹת וְאֵינוּ נֶאֱכָל: 
+הַמַּפֶּלֶת, וְאֵין יָדוּעַ מַה הִפִּילָה, 
+וְכֵן שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁהִפִּילוּ, 
+אַחַת מִמִּין פְּטוּר וְאַחַת מִמִּין חוֹבָה.  
+אָמַר רְבִּי יוֹסֵה: 
+אֶמָּתַי? 
+בִּזְמַן שֶׁהָלְכוּ זוֹ לַמִּזְרָח וְזוֹ לַמַּעֲרָב.  
+אֲבָל אִם הָיוּ שְׁתֵּיהֶן עוֹמְדוֹת, 
+מְבִיאוֹת קָרְבָּן וְנֶאֱכָל. 
+
+<small>ה</small>
+אֵלּוּ שֶׁאֵינָן מְבִיאוֹת: 
+הַמַּפֶּלֶת שָׁפִיר מָלֵא מַיִם, 
+מָלֵא דָם, מָלֵא גְנִינִים, 
+הַמַּפֶּלֶת כְּמִין דָּגִים וַחֲגָבִים, שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, 
+הַמַּפֶּלֶת יוֹם אַרְבָּעִים, 
+וְיוֹצֵא דֹפֶן.  
+רְבִּי שִׁמְעוֹן מְחַיֵּב בְּיוֹצֵא דֹפֶן. 
+
+<small>ו</small>
+הַמַּפֶּלֶת אוֹר לִשְׁמוֹנִים וְאֶחָד, 
+בֵּית שַׁמַּי פּוֹטְרִין מִן הַקָּרְבָּן, 
+בֵּית הֶלֵּל מְחַיְּבִין.  
+אָמְרוּ בֵית הֶלֵּל לְבֵית שַׁמַּי: 
+מַה שָּׁנָה אוֹר לִשְׁמוֹנִים וְאֶחָד מִיּוֹם שְׁמוֹנִים וְאֶחָד? 
+אִם שָׁוֶה לוֹ לַטֻּמְאָה, 
+לֹא יִשְׁוֶה לּוֹ לַקָּרְבָּן? 
+אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּי: 
+לֹא! אִם אֲמַרְתֶּם בְּמַפֶּלֶת יוֹם שְׁמוֹנִים וְאֶחָד, 
+שֶׁכֵּן יָצָא בְשָׁעָה שֶׁהִיא רְאוּיָה לְהָבִיא בָהּ קָרְבָּן, 
+תֹּאמְרוּ בְמַפֶּלֶת אוֹר לִשְׁמוֹנִים וְאֶחָד, 
+שֶׁלֹּא יָצָא בְשָׁעָה שֶׁהִיא רְאוּיָה לְהָבִיא בָהּ קָרְבָּן! 
+אָמְרוּ לָהֶן בֵּית הֶלֵּל: 
+וַהֲרֵי הַמַּפֶּלֶת יוֹם שְׁמוֹנִים וְאֶחָד שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת תּוֹכִיחַ, 
+שֶׁלֹּא יָצָא בְשָׁעָה שֶׁהִיא רְאוּיָה לְהָבִיא בָהּ קָרְבָּן, 
+וְחַיֶּבֶת בַּקָּרְבָּן.  
+אָמְרוּ לָהֶן בֵּית שַׁמַּי: 
+לֹא! אִם אֲמַרְתֶּם 
+בְּמַפֶּלֶת יוֹם שְׁמוֹנִים וְאֶחָד [שֶׁ]חָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, 
+שֶׁאַף עַל [פִּי] שֶׁאֵינוּ רָאוּי לְקָרְבַּן יָחִיד, 
+רָאוּי לְקָרְבַּן צִבּוּר, 
+תֹּאמְרוּ בְמַפֶּלֶת אוֹר לִשְׁמוֹנִים וְאֶחָד, 
+שֶׁאֵין הַלַּיְלָה רָאוּי, 
+לֹא לְקָרְבַּן יָחִיד וְלֹא לְקָרְבַּן צִבּוּר! 
+הַדָּמִין אֵינָן מוֹכִיחִין, 
+שֶׁהַמַּפֶּלֶת בְּתוֹךְ מְלֹאת, 
+דָּמֶיהָ טְמֵאִין, 
+וּפְטוּרָה מִן הַקָּרְבָּן. 
+
+<small>ז</small>
+הָאִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ סְפֵק חָמֵשׁ לֵדוֹת, 
+סְפֵק חָמֵשׁ זִיבוֹת, 
+מְבִיאָה קָרְבָּן אֶחָד, 
+וְאוֹכֶלֶת בִּזְבָחִים, 
+וְאֵין הַשְּׁאָר עָלֶיהָ חוֹבָה.  
+חָמֵשׁ לֵדוֹת וַדָּיוֹת, 
+חָמֵשׁ זִיבוֹת וַדָּיוֹת, 
+מְבִיאָה קָרְבָּן אֶחָד, 
+וְאוֹכֶלֶת בִּזְבָחִים, 
+וְהַשְּׁאָר עָלֶיהָ חוֹבָה.  
+מַעֲשֶׂה שֶׁעָמְדוּ קִנִּים בִּירוּשָׁלַיִם בְּדִינַר זָהָב.  
+אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: 
+הַמָּעוֹן הַזֶּה! לֹא אָלִין הַלַּיְלָה, 
+עַד שֶׁיְּהוּ בְדִינָרִים.  
+וְנִכְנַס לְבֵית דִּין, וְלִמֵּד: 
+[הָאִשָּׁה] שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חָמֵשׁ לֵדוֹת וַדָּיוֹת, 
+חָמֵשׁ זִיבוֹת וַדָּיוֹת, 
+מְבִיאָה קָרְבָּן אֶחָד, 
+וְאוֹכֶלֶת בִּזְבָחִים, 
+וְאֵין הַשְּׁאָר עָלֶיהָ חוֹבָה.  
+וְעָמְדוּ קִנִּים בּוֹ בַיּוֹם בִּרְבַעְתַּיִם. 
+
+
+
+
+
+Chapter 2
+
+<small>א</small>
+אַרְבָּעָה מְחֻסְּרֵי כִפּוּרִים, 
+אַרְבָּעָה מְבִיאִין עַל הַזָּדוֹן כִּשְׁגָגָה.  
+אֵלּוּ הֵן מְחֻסְּרֵי כִפּוּרִין: 
+הַזָּב, וְהַזָּבָה, וְהַיּוֹלֶדֶת, וְהַמְצֹרָע.  
+רְבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: 
+גֵּר מְחֻסַּר כִּפּוּרִין, 
+עַד שֶׁיִּזָּרֵק עָלָיו הַדָּם, 
+וְנָזִיר, יֵינוֹ וְתִגְלַחְתּוֹ וְטֻמְאָתוֹ. 
+
+<small>ב</small>
+אֵלּוּ מְבִיאִין עַל הַזָּדוֹן כִּשְׁגָגָה: 
+הַבָּא עַל הַשִּׁפְחָה, 
+וְנָזִיר שֶׁנִּטַּמָּא, 
+וּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת, 
+וּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן. 
+
+<small>ג</small>
+חֲמִשָּׁה מְבִיאִין קָרְבָּן אֶחָד עַל עֲבֵרוֹת הַרְבֵּה, 
+וַחֲמִשָּׁה מְבִיאִין קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד.  
+אֵלּוּ מְבִיאִין קָרְבָּן אֶחָד עַל עֲבֵרוֹת הַרְבֵּה: 
+הַבָּא עַל הַשִּׁפְחָה בִּיאוֹת הַרְבֵּה, 
+וְנָזִיר שֶׁנִּטַּמָּא טֻמְאוֹת הַרְבֵּה, 
+וְהַמְקַנֵּא לְאִשְׁתּוֹ עַל יְדֵי אֲנָשִׁים הַרְבֵּה, 
+וּמְצֹרָע שֶׁנִּתְנַגַּע נְגָעִים הַרְבֵּה.  
+הֵבִיא צִפֳּרָיו וְנִתְנַגַּע, הֵבִיא צִפֳּרָיו וְנִתְנַגַּע, 
+לֹא עָלָה לוֹ, 
+עַד שֶׁיָּבִיא אֶת חַטָּאתוֹ.  
+רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 
+עַד שֶׁיָּבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ. 
+
+ד &lt;ה&gt;
+הָאִשָּׁה שֶׁיָּלְדָה וְלָדוֹת הַרְבֵּה: 
+הִפִּילָה בְתוֹךְ שְׁמוֹנִים נְקֵבָה, 
+חָזְרָה וְהִפִּילָה בְתוֹךְ שְׁמוֹנִים נְקֵבָה, 
+וְהַמַּפֶּלֶת תְּאוֹמִים,  
+רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 
+מְבִיאָה עַל הָרִאשׁוֹן, 
+וְאֵינָה מְבִיאָה עַל הַשֵּׁנִי, 
+מְבִיאָה עַל הַשְּׁלִישִׁי, 
+וְאֵינָה מְבִיאָה עַל הָרְבִיעִי.  
+
+ה &lt;ו&gt;
+אֵלּוּ מְבִיאִין קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד: 
+עַל שְׁמִיעַת קוֹל, 
+וְעַל בִּטּוּי שְׂפָתַיִם, 
+וְעַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, 
+וְהַיּוֹלֶדֶת, 
+וְהַמְצֹרָע.  
+מַה בֵּין שִׁפְחָה לְבֵין כָּל הָעֲרָיוֹת? 
+שֶׁלֹּא שָׁוָת לָהֶם לֹא בָעֹנֶשׁ וְלֹא בַקָּרְבָּן: 
+שֶׁכָּל הָעֲרָיוֹת בַּחַטָּאת, 
+וְהַשִּׁפְחָה בָאָשָׁם; 
+כָּל הָעֲרָיוֹת, 
+אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה שָׁוִים בַּמַּכּוֹת וּבַקָּרְבָּן, 
+וְהַשִּׁפְחָה לֹא הָשְׁוָה אֶת הָאִישׁ לָאִשָּׁה בַמַּכּוֹת, &lt;הישווה&gt;
+וְלֹא אֶת הָאִשָּׁה לָאִישׁ בַּקָּרְבָּן.  
+כָּל הָעֲרָיוֹת, 
+עָשָׂה בָהֶם אֶת הַמְעָרֶה כַגּוֹמֵר, 
+וְחַיָּב עַל כָּל בִּיאָה וּבִיאָה.  
+הֶחְמִיר בַּשִּׁפְחָה, 
+שֶׁעָשָׂה בָהּ אֶת הַמֵּזִיד כַּשּׁוֹגֵג. 
+
+אֵי זוֹ הִיא שִׁפְחָה? 
+כָּל שֶׁחֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין, 
+שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא יט,כ) 
+"וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה אוֹ חֻפְשָׁה לֹא נִתַּן לָהּ", 
+דִּבְרֵי רְבִּי עֲקִיבָה.  
+רְבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: 
+אֵי זוֹ הִיא? 
+שִׁפְחָה וַדַּי.  
+רְבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: 
+כָּל הָעֲרָיוֹת הַמְּפֹרָשׁוֹת, 
+מִשִּׁיּוּר אֵין לָנוּ אֶלָּא 
+שֶׁחֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חֹרִין. 
+
+ו &lt;ז&gt;
+כָּל הָעֲרָיוֹת: 
+אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטֹן, 
+קָטָן פָּטוּר. 
+אֶחָד עֵר וְאֶחָד יָשֵׁן, 
+הַיָּשֵׁן פָּטוּר.  
+אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד, 
+הַשּׁוֹגֵג בַּחַטָּאת וְהַמֵּזִיד בַּהִכָּרֵת. 
+
+
+
+
+
+Chapter 3
+
+<small>א</small>
+אָמְרוּ לוֹ "אָכַלְתָּ חֵלֶב",
+ מֵבִיא חַטָּאת.  
+עֵד אוֹמֵר "אָכַל", 
+וְעֵד אוֹמֵר "לֹא אָכַל", 
+אִשָּׁה אוֹמֶרֶת "אָכַל", 
+וְאִשָּׁה אוֹמֶרֶת "לֹא אָכַל", 
+מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי.  
+עֵד אוֹמֵר "אָכַל", 
+וְהוּא אוֹמֵר "לֹא אָכַלְתִּי", 
+פָּטוּר.  
+שְׁנַיִם אוֹמְרִין "אָכַל", 
+וְהוּא אוֹמֵר "לֹא אָכַלְתִּי", 
+רְבִּי מֵאִיר מְחַיֵּב.  
+אָמַר רְבִּי מֵאִיר: 
+אִם הֱבִיאוּהוּ שְׁנַיִם לְמִיתָה חֲמוּרָה, 
+לֹא יְבִיאוּהוּ לְקָרְבָּן הַקַּל? 
+אָמְרוּ לוֹ: 
+מָה, אִם יִרְצֶה, 
+יוֹמַר "מֵזִיד הָיִיתִי!" 
+
+<small>ב</small>
+אָכַל חֵלֶב וְחֵלֶב בְּהֶעְלֵם אֶחָד, 
+אֵינוּ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אַחַת.  
+אָכַל חֵלֶב וְדָם וְנוֹתָר וּפִגּוּל בְּהֶעְלֵם אֶחָד, 
+חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.  
+זֶה חֹמֶר בְּמִינִים הַרְבֵּה מִמִּין אֶחָד.  
+חֹמֶר בְּמִין אֶחָד מִמִּינִים הַרְבֵּה, 
+שֶׁאִם אָכַל כַּחֲצִי זַיִת, 
+וְחָזַר וְאָכַל כַּחֲצִי זַיִת, 
+מִמִּין אֶחָד, חַיָּב,  
+מִשְּׁנֵי מִינִים, פָּטוּר. 
+
+<small>ג</small>
+כַּמָּה יִשְׁהֶה אוֹכְלָן? 
+כְּאִלּוּ אוֹכְלָן קָלִיּוֹת.  
+דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.  
+וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: 
+עַד שֶׁיְּהֵא מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף כְּדֵי אֲכִילַת פֶּרֶס.  
+אָכַל אֳכָלִין טְמֵאִין, שָׁתָה מַשְׁקִין טְמֵאִין, 
+שָׁתָה רְבִיעִית יַיִן, נִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ 
+וְשָׁהָא כְדֵי אֲכִילַת פֶּרֶס.  
+רְבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: 
+אִם הִפְסִיק בָּהּ, 
+אוֹ שֶׁנָּתַן לְתוֹכָהּ מַיִם כָּל שֶׁהֵן, פָּטוּר. 
+
+<small>ד</small>
+יֵשׁ אוֹכֵל אֲכִילָה אַחַת, 
+חַיָּב עָלֶיהָ אַרְבַּע חַטָּאוֹת וְאָשָׁם אֶחָד: 
+טָמֵא שֶׁאָכַל אֶת הַחֵלֶב, 
+וְהָיָה נוֹתָר מִן הַמֻּקְדָּשִׁין, 
+בְּיוֹם הַכִּפּוּרִין.  
+רְבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: 
+אִם הָיְתָה שַׁבָּת וְהוֹצִיאוֹ בַשַּׁבָּת.  
+אָמְרוּ לוֹ: 
+אֵינוּ הַשֵּׁם. 
+
+<small>ה</small>
+יֵשׁ בָּא בִיאָה אַחַת, 
+חַיָּב עָלֶיהָ שֵׁשׁ חַטָּאוֹת: 
+הַבָּא עַל בִּתּוֹ, 
+חַיָּב עָלֶיהָ מִשֵּׁם בִּתּוֹ, 
+וַאֲחוֹתוֹ, 
+וְאֵשֶׁת אָחִיו, 
+וְאֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו, 
+וְאֵשֶׁת אִישׁ, 
+וְנִדָּה.  
+וְהַבָּא עַל בַּת בִּתּוֹ, 
+חַיָּב עָלֶיהָ מִשֵּׁם בַּת בִּתּוֹ, 
+וְכַלָּתוֹ, 
+וַאֲחוֹת אִשְׁתּוֹ, 
+וְאֵשֶׁת אָחִיו, 
+וְאֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו, 
+וְאֵשֶׁת אִישׁ, 
+וְנִדָּה.  
+רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: 
+אִם עָבַר זָקֵן וּנְשָׂאָהּ, 
+חַיָּב עָלֶיהָ מִשֵּׁם אֵשֶׁת אָב.  
+וְכֵן הַבָּא עַל בַּת אִשְׁתּוֹ, 
+וְעַל בַּת בַּת אִשְׁתּוֹ. 
+
+<small>ו</small>
+הַבָּא עַל חֲמוֹתוֹ, 
+חַיָּב עָלֶיהָ מִשֵּׁם חֲמוֹתוֹ, 
+וְכַלָּתוֹ, 
+וַאֲחוֹת אִשְׁתּוֹ, 
+וְאֵשֶׁת אָחִיו, 
+וְאֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו, 
+וְאֵשֶׁת אִישׁ, 
+וְנִדָּה.  
+וְכֵן הַבָּא עַל אֵם חֲמוֹתוֹ, 
+וְעַל אֵם חָמִיו.  
+רְבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: 
+הַבָּא עַל חֲמוֹתוֹ, 
+חַיָּב עָלֶיהָ מִשֵּׁם חֲמוֹתוֹ, 
+[וְאֵם חֲמוֹתוֹ], 
+וְאֵם חָמִיו.  
+אָמְרוּ לוֹ: 
+שְׁלָשְׁתָּן שֵׁם אֶחָד הֵן. 
+
+<small>ז</small>
+אָמַר רְבִּי עֲקִיבָה: 
+שָׁאַלְתִּי אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְאֶת רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ, 
+בָּאַטְלֵס שֶׁלְּאֶמָּאוּס, &lt;שֶׁלֹּא מָאוּס&gt;
+שֶׁהָלְכוּ לִקַּח בְּהֵמָה לְמִשְׁתֵּה בְנוֹ: 
+"הַבָּא עַל אֲחוֹתוֹ וְעַל אֲחוֹת אָבִיו 
+וְעַל אֲחוֹת אִמּוֹ בְּהֶעְלֵם אֶחָד, מַה הוּא? 
+חַיָּב אַחַת עַל כֻּלָּם, 
+אוֹ אַחַת עַל כָּל אַחַת וְאַחַת?" 
+אָמְרוּ לִי: 
+"לֹא שָׁמַעְנוּ.  
+אֲבָל שָׁמַעְנוּ בַבָּא עַל חָמֵשׁ נָשָׁיו נִדּוֹת בְּהֶעְלֵם אֶחָד, 
+
+&lt;חסר עמוד בכתב יד קאופמן. 
+עד סוף החסר, הושווה עם פרמה דה רוסי 138&gt;
+
+[שֶׁהוּא חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת. 
+וְרוֹאִין אָנוּ, שֶׁהַדְּבָרִים קַל וָחֹמֶר." &lt;בפרמה א, תמיד "קוֹל וָחוֹמֶר"&gt;
+
+<small>ח</small>
+שְׁאָלָן רְבִּי עֲקִיבָה: 
+"אֵבֶר הַמְדֻלְדָּל בַּבְּהֵמָה מַה הוּא?" 
+אָמְרוּ לוֹ: 
+"לֹא שָׁמַעְנוּ.  
+אֲבָל שָׁמַעְנוּ בְאֵבֶר הַמְדֻלְדָּל בְּאָדָם, 
+שֶׁהוּא טָהוֹר. 
+כָּךְ הָיוּ מֻכֵּי שְׁחִין שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם עוֹשִׂין: 
+הוֹלֵךְ לוֹ עֶרֶב פְּסָחִים אֵצֶל הָרוֹפֵא, 
+וְחוֹתְכוֹ עַד שֶׁהוּא מַנִּיחַ בּוֹ כִשְׂעוֹרָה, 
+וְתוֹחֲבוֹ בַּסִּירָה, 
+וְנִמְשָׁךְ מִמֶּנּוּ, 
+וְהַלָּה עוֹשֶׂה פִסְחוֹ, 
+וְהָרוֹפֵא עוֹשֶׂה פִסְחוֹ. 
+וְרוֹאִין אָנוּ שֶׁהַדְּבָרִים קַל וָחֹמֶר." 
+
+<small>ט</small>
+וְעוֹד שְׁאָלָן רְבִּי עֲקִיבָה: 
+"הַשּׁוֹחֵט חֲמִשָּׁה זְבָחִים בַּחוּץ בְּהֶעְלֵם אֶחָד, 
+מַה הוּא? 
+חַיָּב אַחַת עַל כֻּלָּם, 
+אוֹ אַחַת עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד?" 
+אָמְרוּ לוֹ: 
+"לֹא שָׁמַעְנוּ."  
+אָמַר רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ: 
+"שָׁמַעְתִּי בָאוֹכֵל מִזֶּבַח אֶחָד בַּחֲמִשָּׁה תַמְחוּיִין בְּהֶעְלֵם אֶחָד, 
+שֶׁהוּא חַיָּב עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִשֵּׁם מְעִילָה. 
+וְרוֹאֶה אֲנִי שֶׁהַדְּבָרִים קַל וָחֹמֶר."  
+
+<small>י</small>
+אָמַר רְבִּי שִׁמְעוֹן: 
+לֹא כָּךְ שְׁאָלָן רְבִּי עֲקִיבָה, 
+אֶלָּא: 
+"בָאוֹכֵל נוֹתָר מֵחֲמִשָּׁה זְבָחִים בַּחוּץ בְּהֶעְלֵם אֶחָד, 
+מַה הוּא? 
+חַיָּב אַחַת עַל כֻּלָּן, 
+אוֹ אַחַת עַל כָּל אַחַת וְאַחַת?" 
+אָמְרוּ לוֹ: 
+"לֹא שָׁמַעְנוּ."  
+אָמַר רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ: 
+"שָׁמַעְתִּי בָּאוֹכֵל מִזֶּבַח אֶחָד בַּחֲמִשָּׁה תַמְחוּיִים בְּהֶעְלֵם אֶחָד, 
+שֶׁהוּא חַיָּב עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִשֵּׁם מְעִילָה. 
+וְרוֹאֶה אֲנִי שֶׁהַדְּבָרִים קַל וָחֹמֶר."  
+
+<small>יא</small>
+אָמַר רְבִּי עֲקִיבָה: 
+"אִם הֲלָכָה, נְקַבֵּל. 
+וְאִם לָדִין, יֵשׁ תְּשׁוּבָה."  
+אָמַר לוֹ: 
+"הָשֵׁב!" 
+אָמַר לוֹ: 
+"לֹא! אִם אָמַרְתָּ בִמְעִילָה, 
+שֶׁעָשָׂה בָהּ אֶת הַמַּאֲכִיל כָּאוֹכֵל, 
+וְאֶת הַמַּהֲנֶה כַנֶּהְנֶה, 
+צָרַף אֶת הַמְּעִילָה לִזְמַן מְרֻבֶּה, 
+תֹּאמַר בַּנּוֹתָר, 
+שֶׁאֵין בּוֹ אַחַת מִכָּל אֵלּוּ?" 
+
+<small>יב</small>
+אָמַר רְבִּי עֲקִיבָה: 
+שָׁאַלְתִּי אֶת רְבִּי אֱלִיעֶזֶר: 
+"הָעוֹשֶׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה 
+מֵעֵין מְלָאכָה אַחַת בְּהֶעְלֵם אֶחָד, 
+מַה הוּא? 
+חַיָּב אַחַת עַל כֻּלָּן, 
+אוֹ אַחַת עַל כָּל אַחַת וְאַחַת?" 
+אָמַר לִי: 
+"חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת, מִקַּל וָחֹמֶר: 
+וּמָה, אִם הַנִּדָּה, 
+שֶׁאֵין בָּהּ תּוֹצָאוֹת הַרְבֵּה וְחַטָּאוֹת הַרְבֵּה, 
+חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת, 
+שַׁבָּת, 
+שֶׁיֶּשׁ בָּהּ תּוֹצָאוֹת הַרְבֵּה וְחַטָּאוֹת הַרְבֵּה, 
+אֵינוּ דִין שֶׁיְּהֵא חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת?" 
+אָמַרְתִּי לוֹ: 
+"לֹא! אִם אָמַרְתָּ בַנִּדָּה, שֶׁיֶּשׁ בָּהּ שְׁתֵּי אַזְהָרוֹת, 
+שֶׁהוּא מֻזְהָר עַל הַנִּדָּה, וְהִיא מֻזְהֶרֶת עָלָיו, 
+תֹּאמַר בַּשַּׁבָּת, 
+שֶׁאֵין בָּהּ אֶלָּא אַזְהָרָה אַחַת?" 
+אָמַר לִי: 
+"הַבָּא עַל הַקְּטַנּוֹת יוֹכִיחַ, 
+שֶׁאֵין בָּהֶן אֶלָּא אַזְהָרָה אַחַת, 
+וְחַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת."  
+אָמַרְתִּי לוֹ: 
+"לֹא! אִם אָמַרְתָּ בַבָּא עַל הַקְּטַנּוֹת, 
+שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהֶן עַכְשָׁיו, 
+יֵשׁ לָהֶן לְאַחַר זְמַן, 
+תֹּאמַר בַּשַּׁבָּת, 
+שֶׁאֵין בָּהּ לֹא עַכְשָׁיו וְלֹא לְאַחַר זְמַן?" 
+אָמַר לִי: 
+"הַבָּא עַל הַבְּהֵמָה יוֹכִיחַ." 
+אָמַרְתִּי לוֹ: 
+"הַבְּהֵמָה כַשַּׁבָּת." 
+
+
+
+
+
+Chapter 4
+
+<small>א</small>
+סָפֵק אָכַל חֵלֶב, סָפֵק לֹא אָכַל, 
+וַאֲפִלּוּ אָכַל, 
+סָפֵק יֶשׁ בּוֹ כַשֵּׁעוּר, סָפֵק שֶׁאֵין בּוֹ; 
+חֵלֶב וְשֻׁמָּן לְפָנָיו, &lt;וְשׁוּמֶן&gt;
+אָכַל אֶת אֶחָד מֵהֶן, 
+וְאֵין יָדוּעַ אֵי זֶה מֵהֶן אָכַל; 
+אִשְׁתּוֹ וַאֲחוֹתוֹ עִמּוֹ בַבַּיִת, 
+שָׁגַג בְּאַחַת מֵהֶן, 
+וְאֵין יָדוּעַ בְּאֵי זוֹ מֵהֶן שָׁגַג; 
+שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, 
+וְעָשָׂה מְלָאכָה בְאֶחָד מֵהֶן, 
+וְאֵין יָדוּעַ בְּאֵי זֶה מֵהֶן עָשָׂה, 
+מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי. 
+
+<small>ב</small>
+כַּשֵּׁם שֶׁאִם אָכַל חֵלֶב וְחֵלֶב בְּהֶעְלֵם אֶחָד, 
+אֵינוּ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אַחַת, 
+כָּךְ עַל לֹא הוֹדַע שֶׁלָּהֶן, 
+אֵינוּ מֵבִיא אֶלָּא אָשָׁם אֶחָד.  
+אִם הָיְתָה יְדִיעָה בִנְתַּיִם, 
+כַּשֵּׁם שֶׁהוּא מֵבִיא חַטָּאת עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, 
+כָּךְ הוּא מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד.  
+
+<small>ג</small>
+כַּשֵּׁם שֶׁאִם אָכַל חֵלֶב וְדָם וְנוֹתָר וּפִגּוּל בְּהֶעְלֵם אֶחָד, 
+חַיָּב עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, 
+כָּךְ עַל לֹא הוֹדַע שֶׁלָּהֶן, 
+מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד.  
+חֵלֶב וְנוֹתָר לְפָנָיו, 
+אָכַל אֶת אֶחָד מֵהֶם, 
+וְאֵין יָדוּעַ אֵי זֶה מֵהֶן אָכַל; 
+אִשְׁתּוֹ נִדָּה וַאֲחוֹתוֹ עִמּוֹ בַבַּיִת, 
+שָׁגַג בְּאַחַת מֵהֶן, 
+וְאֵין יָדוּעַ בְּאֵי זוֹ מֵהֶן שָׁגַג; 
+שַׁבָּת וְיוֹם הַכִּפּוּרִים, 
+וְעָשָׂה מְלָאכָה בֵין הַשְּׁמָשׁוֹת, 
+וְאֵין יָדוּעַ בְּאֵי זֶה מֵהֶן עָשָׂה, 
+רְבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב חַטָּאת, 
+וּרְבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר.  
+
+<small>ד</small>
+אָמַר רְבִּי יוֹסֵה: 
+לֹא נֶחְלְקוּ עַל הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בֵין הַשְּׁמָשׁוֹת, 
+שֶׁהוּא פָּטוּר, 
+שֵׁנִי אוֹמֵר: &lt;=שֶׁאֲנִי&gt;
+מִקְצָת מְלָאכָה עָשָׂה מֵהַיּוֹם, וּמִקְצָתָהּ לְמָחָר. 
+וְעַל מַה נֶּחְלָקוּ? 
+עַל הָעוֹשֶׂה בְתוֹךְ הַיּוֹם, 
+וְאֵין יָדוּעַ אִם בַּשַּׁבָּת עָשָׂה, 
+וְאִם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים עָשָׂה; 
+אוֹ עַל הָעוֹשֶׂה, 
+וְאֵין יָדוּעַ מֵעֵין אֵי זוֹ מְלָאכָה עָשָׂה, 
+רְבִּי לִיעֶזֶר מְחַיֵּב חַטָּאת, 
+וּרְבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר.  
+אָמַר רְבִּי יְהוּדָה: 
+פּוֹטְרוֹ הָיָה רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ אַף מֵאָשָׁם תָּלוּי. 
+
+<small>ה</small>
+רְבִּי יִשְׁמָעֵאל הַשְּׁזוּרִי וּרְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: 
+לֹא נֶחְלְקוּ עַל דָּבָר שֶׁהוּא מִשֵּׁם אֶחָד, 
+שֶׁהוּא חַיָּב. 
+וְעַל מַה נֶּחְלְקוּ? 
+עַל דָּבָר שֶׁהוּא מִשֵּׁם שְׁנֵי שֵׁמוֹת. 
+שֶׁרְבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב חַטָּאת, 
+וּרְבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר.  
+אָמַר רְבִּי יְהוּדָה: 
+אֲפִלּוּ נִתְכַּוַּן לִלְקֹט תְּאֵנִים, וְלָקַט עֲנָבִים, 
+עֲנָבִים, וְלָקַט תְּאֵנִים, 
+שְׁחוֹרוֹת, וְלָקַט לְבָנוֹת, 
+לְבָנוֹת, וְלָקַט שְׁחוֹרוֹת, 
+רְבִּי לִיעֶזֶר מְחַיֵּב חַטָּאת, 
+וּרְבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר.  
+תָּמֵהַּ אֲנִי אִם יִפְטֹר בָּהּ רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ ? 
+אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר: (ויקרא ד,כג) 
+"אֲשֶׁר חָטָא בָהּ"? 
+פְּרָט לַמִּתְעַסֵּק. 
+
+
+
+
+
+Chapter 5
+
+<small>א</small>
+דַּם שְׁחִיטָה בַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה וּבָעוֹפוֹת, 
+בֵּין טְמֵאִים, בֵּין טְהוֹרִים, 
+דַּם נְחִירָה, 
+דַּם עִקּוּר, 
+דַּם הַקֵּז, שֶׁהַנֶּפֶשׁ יוֹצְאָה בוֹ, 
+חַיָּבִין עָלָיו.  
+דַּם הַטְּחוֹל, 
+דַּם הַלֵּב, 
+דַּם בֵּיצִים, 
+דַּם חֲגָבִים, 
+דַּם דָּגִים, 
+דַּם תַּמְצִית, 
+אֵין חַיָּבִין עָלָיו.  
+רְבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּב בְּדַם תַּמְצִית. 
+
+<small>ב</small>
+רְבִּי עֲקִיבָה מְחַיֵּב עַל סְפֵק מְעִילוֹת אָשָׁם תָּלוּי. 
+וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין.  
+וּמוֹדֶה רְבִּי עֲקִיבָה, 
+בְּשֶׁאֵינוּ מֵבִיא אֶת מְעִילָתוֹ עַד שֶׁתִּוָּדַע לוֹ, 
+שֶׁמֵּבִיא עִמָּהּ אָשָׁם וַדַּאי.  
+
+<small>ג</small>
+אָמַר רְבִּי טַרְפוֹן: 
+מַה לָּזֶה מֵבִיא שְׁנֵי אֲשָׁמוֹת? 
+אֶלָּא, יָבִיא מְעִילָה וְחֻמְשָׁהּ, 
+וְיָבִיא אָשָׁם וּשְׁתֵּי סְלָעִים, וְיֹאמַר: 
+"אִם וַדַּי מָעַלְתִּי, 
+זוֹ מְעִילָתִי, וְזֶה אֲשָׁמִי. 
+וְאִם סָפֵק, 
+הַמָּעוֹת נְדָבָה, וְהָאָשָׁם תָּלוּי, &lt;מכאן ממשיך כ"י קאופמן&gt;
+שֶׁמִּמִּין שֶׁהוּא מֵבִיא עַל הוֹדַע, 
+מֵבִיא עַל לֹא הוֹדַע. 
+
+<small>ד</small>
+אָמַר רְבִּי עֲקִיבָה: 
+נִרְאִין דְּבָרֶיךָ בִמְעִילָה מְעוּטָה. &lt;דְּבָרִיך&gt;
+הֲרֵי שֶׁבָּא עַל יָדוֹ סְפֵק מְעִילָה בְמֵאָה מָנֶא, 
+לֹא יָפֶה לוֹ שֶׁיָּבִיא אָשָׁם בִּשְׁתֵּי סְלָעִים, 
+וְאַל יָבִיא סְפֵק מְעִילָה בְמֵאָה מָנֶא? 
+הָא מוֹדֶה רְבִּי עֲקִיבָה לִרְבִּי טַרְפוֹן בִּמְעִילָה מְעוּטָה.  
+
+<small>ה</small>
+הָאִשָּׁה שֶׁהֵבִיאָה חַטַּאת הָעוֹף בְּסָפֵק, 
+אִם עַד שֶׁלֹּא נִמְלָקָה נוֹדַע לָהּ שֶׁיָּלָדָה וַדַּי, 
+תַּעֲשֶׂנָּה &lt;'וודי' מחוק&gt; 
+שֶׁמִּמִּין שֶׁהִיא מְבִיאָה עַל לֹא הוֹדַע, 
+מְבִיאָה עַל הוֹדַע. 
+
+<small>ו</small>
+חֲתִכָּה שֶׁלַּחֻלִּין וַחֲתִכָּה שֶׁלַּקֹּדֶשׁ, 
+אָכַל אֶת אֶחָד מֵהֶן, 
+וְאֵין יָדוּעַ אֵי זוֹ מֵהֶן אָכַל, 
+פָּטוּר.  
+רְבִּי עֲקִיבָה מְחַיֵּב אָשָׁם תָּלוּי.  
+אָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה, 
+מֵבִיא אָשָׁם וַדַּי.  
+אָכַל אֶחָד אֶת הָרִאשׁוֹנָה, 
+וּבָא אַחֵר וְאָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה, 
+זֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי, 
+וְזֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי.  
+דִּבְרֵי רְבִּי עֲקִיבָה.  
+רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: 
+שְׁנֵיהֶן מְבִיאִין אָשָׁם אֶחָד.  
+רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: 
+אֵין שְׁנַיִם מְבִיאִין אָשָׁם אֶחָד. 
+
+<small>ז</small>
+חֲתִכָּה שֶׁלַּחֻלִּין וַחֲתִכָּה שֶׁלַּחֵלֶב, 
+אָכַל אֶת אֶחָד מֵהֶן, 
+וְאֵין יָדוּעַ אֶת אֵי זֶה מֵהֶן אָכַל, 
+מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי.  
+אָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה, 
+מֵבִיא חַטָּאת.  
+אָכַל אֶחָד אֶת הָרִאשׁוֹנָה, 
+וּבָא אַחֵר וְאָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה, 
+זֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי, 
+וְזֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי.  
+רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: 
+שְׁנֵיהֶם מְבִיאִים חַטָּאת אַחַת.  
+רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: 
+אֵין מְבִיאִין שְׁנַיִם חַטָּאת אַחַת. 
+
+<small>ח</small>
+חֲתִכָּה שֶׁלַּחֵלֶב וַחֲתִכָּה שֶׁלַּקֹּדֶשׁ, 
+אָכַל אֶת אַחַת מֵהֶן, 
+וְאֵין יָדוּעַ אֶת אֵי זֶה מֵהֶן אָכַל, 
+מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי.  
+אָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה, 
+מֵבִיא חַטָּאת וְאָשָׁם וַדַּי.  
+אָכַל אֶחָד אֶת הָרִאשׁוֹנָה, 
+וּבָא אַחֵר וְאָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה, 
+זֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי, 
+וְזֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי.  
+רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: 
+שְׁנֵיהֶם מְבִיאִין חַטָּאת וְאָשָׁם.  
+רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: 
+אֵין שְׁנַיִם [מְבִיאִין] חַטָּאת וְאָשָׁם. 
+
+<small>ט</small>
+חֲתִכָּה שֶׁלַּחֵלֶב וַחֲתִכָּה שֶׁלְּחֵלֶב קֹדֶשׁ, 
+אָכַל אֶת אַחַת מֵהֶן, 
+וְאֵין יָדוּעַ אֶת אֵי זוֹ מֵהֶן אָכַל, 
+מֵבִיא חַטָּאת.  
+רְבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: 
+אָשָׁם תָּלוּי.  
+אָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה, 
+מֵבִיא שְׁתֵּי חַטָּאוֹת וְאָשָׁם וַדַּי.  
+אָכַל אֶחָד אֶת הָרִאשׁוֹנָה, 
+וּבָא אַחֵר וְאָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה, 
+זֶה מֵבִיא חַטָּאת וְזֶה מֵבִיא חַטָּאת.  
+רְבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: 
+זֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי, 
+וְזֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי.  
+רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: 
+זֶה חַטָּאת, וְזֶה חַטָּאת, 
+וּשְׁנֵיהֶם מְבִיאִין אָשָׁם אֶחָד.  
+רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: 
+אֵין שְׁנַיִם מְבִיאִין אָשָׁם אֶחָד. 
+
+<small>י</small>
+חֲתִכָּה שֶׁלַּחֵלֶב וַחֲתִכָּה שֶׁלְּחֵלֶב נוֹתָר, 
+אָכַל אֶת אַחַת מֵהֶן, 
+וְאֵין יָדוּעַ אֶת אֵי זוֹ מֵהֶן אָכַל, 
+מֵבִיא חַטָּאת וְאָשָׁם תָּלוּי.  
+אָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה, 
+מֵבִיא שָׁלוֹשׁ חַטָּאוֹת.  
+אָכַל אֶחָד אֶת הָרִאשׁוֹנָה, 
+וּבָא אַחֵר וְאָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה, 
+זֶה מֵבִיא חַטָּאת וְאָשָׁם תָּלוּי, 
+וְזֶה מֵבִיא חַטָּאת וְאָשָׁם תָּלוּי.  
+רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: 
+זֶה חַטָּאת, וְזֶה חַטָּאת, 
+שְׁנֵיהֶן מְבִיאִין חַטָּאת אַחַת.  
+רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: 
+כָּל חַטָּאת שֶׁהִיא בָאָה עַל חֵט, 
+אֵין שְׁנַיִם מְבִיאִין אוֹתָהּ. 
+
+
+
+
+
+Chapter 6
+
+<small>א</small>
+הַמֵּבִיא אָשָׁם תָּלוּי, 
+וְנוֹדַע לוֹ שֶׁלֹּא חָטָא, 
+אִם עַד שֶׁלֹּא נִשְׁחַט, 
+יֵצֵא וְיִרְעֶה בָעֵדֶר.  
+דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.  
+וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: 
+יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, 
+וְיִמָּכֵר, וְיִפְּלוּ דָמָיו לִנְדָבָה.  
+רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: 
+יִקָרֵב, 
+שֶׁאִם אֵינוּ בָא עַל חֵטְא זֶה, 
+הֲרֵי הוּא בָּא עַל חֵטְא אַחֵר.  
+
+<small>ב</small>
+אִם מִשֶּׁנִּשְׁחַט נוֹדַע לוֹ, 
+הַדָּם יִשָּׁפֵךְ, 
+וְהַבָּשָׂר יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרִיפָה.  
+נִזְרַק הַדָּם, הַבָּשָׂר יֵאָכֵל.  
+רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: 
+אֲפִלּוּ הַדָּם בַּכּוֹס, יִזָּרֵק, 
+וְהַבָּשָׂר יֵאָכֵל. 
+
+<small>ג</small>
+אָשָׁם וַדַּי אֵינוּ כֵן. 
+אִם עַד שֶׁלֹּא נִשְׁחַט, 
+יֵצֵא וְיִרְעֶה בָעֵדֶר; 
+אִם מִשֶּׁנִּשְׁחַט, 
+הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר; 
+נִזְרַק הַדָּם, 
+הַבָּשָׂר יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרִיפָה.  
+
+<small>ד</small>
+שׁוֹר הַנִּסְקָל אֵינוּ כֵן. 
+אִם עַד שֶׁלֹּא נִסְקַל, 
+יֵצֵא וְיִרְעֶה בָעֵדֶר; 
+אִם מִשֶּׁנִּסְקַל, 
+מֻתָּר בַּהֲנָיָה.  
+עֶגְלָה עֲרוּפָה אֵינָהּ כֵּן, 
+אִם עַד שֶׁלֹּא נֶעְרְפָה, 
+תֵּצֵא וְתִרְעֶה בָעֵדֶר; 
+אִם מִשֶּׁנֶּעְרְפָה, 
+תִּקָּבֵר בִּמְקוֹמָהּ, 
+שֶׁעַל סָפֵק בָּאת מִתְּחִלָּתָהּ, 
+כִּפְּרָה סְפֵקָהּ וְהָלְכָה לָהּ. 
+
+<small>ה</small>
+רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: 
+מִתְנַדֵּב אָדָם אָשָׁם תָּלוּי בְּכָל יוֹם, 
+וּבְכָל שָׁעָה שֶׁיִּרְצֶה. 
+הוּא הָיָה נִקְרֵא "אֲשַׁם חֲסִידִין".  
+אָמְרוּ עָלָיו עַל בָּבָא בֶן בּוֹטָא, 
+שֶׁהָיָה מִתְנַדֵּב אָשָׁם תָּלוּי בְּכָל יוֹם, 
+חוּץ מֵאַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים יוֹם אֶחָד. 
+אָמַר: 
+"הַמָּעוֹן הַזֶּה! 
+אִלּוּ הָיוּ מַנִּיחִין לִי, הָיִיתִי מֵבִיא, 
+אֶלָּא אוֹמְרִים לִי: 
+הַמְתֵּן עַד שֶׁתִּכָּנֵס לְסָפֵק!"  
+וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: 
+אֵין מְבִיאִין אָשָׁם תָּלוּי, 
+אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָרֵת, 
+וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת. 
+
+
+<small>ו</small>
+חַיְבֵי חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת וַדָּיִין, 
+שֶׁעָבַר עֲלֵיהֶן יוֹם הַכִּפּוּרִים, 
+חַיָּבִין לְהָבִיא לְאַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים.  
+וְחַיְבֵי אֲשָׁמוֹת תְּלוּיִים, 
+פְּטוּרִים.  
+מִי שֶׁבָּא עַל יָדוֹ סְפֵק עֲבֵרָה בְיוֹם הַכִּפּוּרִין, 
+אֲפִלּוּ עִם חֲשֵׁכָה, 
+פָּטוּר, שֶׁכָּל יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. 
+
+<small>ז</small>
+הָאִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חַטַּאת הָעוֹף בְּסָפֵק, 
+וְעָבַר עָלֶיהָ יוֹם הַכִּפּוּרִים, 
+חַיֶּבֶת לְהָבִיא לְאַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים, 
+מִפְּנֵי שֶׁהִיא מַכְשְׁרַתָּהּ לֹאכַל בִּזְבָחִים.  
+חַטַּאת הָעוֹף הַבָּאָה עַל סָפֵק, 
+אִם מִשֶּׁנִּמְלָקָה נוֹדַע לָהּ, 
+הֲרֵי זוֹ תִקָּבֵר. &lt;זה&gt;
+
+<small>ח</small>
+הַמַּפְרִישׁ שְׁתֵּי סְלָעִים לְאָשָׁם, 
+וְלָקַח בָּהֶן שְׁנֵי אֵילִים לְאָשָׁם, 
+אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶן יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים, 
+יִקְרַב לַאֲשָׁמוֹ, 
+וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, 
+וְיִמָּכֵר, וְיִפְּלוּ דָמָיו לִנְדָבָה.  
+לָקַח בָּהֶן שְׁנֵי אֵילִים לַחֻלִּין, 
+אֶחָד יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים, 
+וְאֶחָד יָפֶה עֲשָׂרָה זוּז, &lt;זִין&gt;
+הַיָּפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים יִקָּרֵב לַאֲשָׁמוֹ, 
+וְהַשֵּׁנִי לִמְעִילָתוֹ.  
+אֶחָד לְאָשָׁם וְאֶחָד לַחֻלִּין, 
+אִם הָיָה שֶׁלָּאָשָׁם יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים, 
+יִקָּרֵב לַאֲשָׁמוֹ, 
+וְהַשֵּׁנִי לִמְעִילָתוֹ, 
+וְיָבִיא עִמָּהּ סֶלַע וְחָמְשָׁהּ. 
+
+<small>ט</small>
+הַמַּפְרִישׁ חַטָּאתוֹ, וּמֵת, 
+לֹא יְבִיאֶנָּה בְנוֹ אַחֲרָיו.  
+וְלֹא יְבִיאֶנָּה מֵחֵט עַל חֵטְא, 
+אֲפִלּוּ [עַל חֵלֶב שֶׁאָכַל אֶמֶשׁ, 
+לֹא יְבִיאֶנָּה] עַל חֵלֶב שֶׁאָכַל הַיּוֹם, 
+תַּלְמוּד לוֹמַר: (ויקרא ד,כח) 
+"קָרְבָּנוֹ... עַל חַטָּאתוֹ", 
+שֶׁיְּהֵא קָרְבָּנוֹ עַל שֵׁם חַטָּאתוֹ. 
+
+<small>י</small>
+מְבִיאִין מֵהֶקְדֵּשׁ כִּשְׂבָה, שְׂעִירָה, 
+מֵהֶקְדֵּשׁ כִּשְׂבָה שְׂעִירָה, 
+תּוֹרִין וּבְנֵי יוֹנָה וַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה.  
+
+<small>יא</small>
+כֵּיצַד? 
+הִפְרִישׁ לְכִשְׂבָה אוֹ לִשְׂעִירָה, 
+הֶעְנִי, יָבִיא עוֹף; 
+הֶעְנִי, יָבִיא עֲשִׂירִית הָאֵיפָה.  
+הִפְרִישׁ לַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה, 
+הֶעְשִׂיר, יָבִיא הָעוֹף; 
+הֶעְשִׂיר, יָבִיא כִשְׂבָה אוֹ שְׂעִירָה.  
+הִפְרִישׁ כִּשְׂבָה אוֹ שְׂעִירָה, וְנִסְתָּאָבוּ, 
+אִם רָצָה, יָבִיא בְדָמֶיהָ עוֹף.  
+הִפְרִישׁ עוֹף, וְנִסְתָּאַב, 
+יָבִיא בְדָמָיו עֲשִׂירִית הָאֵיפָה, 
+שֶׁאֵין לָעוֹף פִּדָּיוֹן. 
+
+<small>יב</small>
+רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: 
+כְּבָשִׂים קוֹדְמִין לָעִזִּים בְּכָל מָקוֹם. 
+יָכוֹל מִפְּנֵי שֶׁהֵן מֻבְחָרִין מֵהֶן? 
+תַּלְמוּד לוֹמַר: (ויקרא ד,לב) 
+"וְאִם כֶּבֶשׁ יָבִיא קָרְבָּנוֹ לְחַטָּאת", 
+מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶם שְׁקוּלִים.  
+
+<small>יג</small>
+תּוֹרִין קוֹדְמִין לִבְנֵי יוֹנָה בְכָל מָקוֹם. 
+יָכוֹל מִפְּנֵי שֶׁהֵן מֻבְחָרִין מֵהֶן? 
+תַּלְמוּד לוֹמַר: (ויקרא יב,ו) 
+"וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת", 
+מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶן שְׁקוּלִים.  
+
+<small>יד</small>
+הָאָב קוֹדֵם לָאֵם בְּכָל מָקוֹם. 
+יָכוֹל שֶׁכְּבוֹד הָאָב עוֹדֵף עַל כְּבוֹד הָאֵם? 
+תַּלְמוּד לוֹמַר: (ויקרא יט,ג) 
+"אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ", 
+מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶם שְׁקוּלִים. 
+אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים: 
+הָאָב קוֹדֵם לָאֵם בְּכָל מָקוֹם, 
+מִפְּנֵי שֶׁהוּא וְאִמּוֹ חַיָּבִין בִּכְבוֹד אָבִיו.  
+
+<small>יה</small>
+וְכֵן בְּתַלְמוּד תּוֹרָה: 
+אִם זָכָה הַבֵּן לִפְנֵי הָרַב, 
+הָרַב קוֹדֵם אֶת הָאָב בְּכָל מָקוֹם, 
+מִפְּנֵי שֶׁהוּא וְאָבִיו חַיָּבִין בִּכְבוֹד רַבּוֹ.  
+
+חסל כריתות 
+
+ 
+
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Keritot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Keritot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..34e1ea3ee2cdeeb73dc12a1993758468df3024e1
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Keritot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt	
@@ -0,0 +1,69 @@
+Mishnah Keritot
+משנה כריתות
+Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
+
+משנה כריתות
+
+
+
+Chapter 1
+
+שלשים ושש כריתות בתורה. הבא על האם. ועל אשת האב. ועל הכלה. הבא על הזכור ועל הבהמה. והאשה המביאה את הבהמה עליה. הבא על אשה ובתה. ועל אשת איש. הבא על אחותו. ועל אחות אביו. ועל אחות אמו. ועל אחות אשתו. ועל אשת אחיו. ועל אשת אחי אביו. ועל הנדה. המגדף. והעובד עבודה זרה והנותן מזרעו למולך. ובעל אוב. המחלל את השבת. וטמא שאכל את הקדש. והבא למקדש טמא. האוכל חלב ודם נותר פגול השוחט והמעלה בחוץ. האוכל חמץ בפסח. והאוכל. והעושה מלאכה ביום הכפורים. המפטם את השמן. והמפטם את הקטורת. והסך בשמן המשחה. הפסח והמילה במצות עשה:  
+על אלו חייבים על זדונם כרת. ועל שגגתם חטאת. ועל לא הודע שלהן אשם תלוי. חוץ מן המטמא מקדש וקדשיו. מפני שהוא בעולה ויורד. דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים אף המגדף. שנאמר (במדבר טו, כט) תורה אחת יהיה לכם. לעושה בשגגה. יצא מגדף שאינו עושה מעשה:  
+יש מביאות קרבן ונאכל. ויש מביאות ואינו נאכל. ויש שאינן מביאות. אלו מביאות קרבן ונאכל. המפלת כמין בהמה חיה ועוף דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים עד שיהא בו מצורת האדם. המפלת סנדל. או שליא. ושפיר מרוקם. והיוצא מחותך. וכן שפחה שהפילה. מביאה קרבן ונאכל:  
+אלו מביאות ואינו נאכל. המפלת ואין ידוע מה הפילה וכן שתי נשים שהפילו. אחת ממין פטור. ואחת ממין חובה. אמר רבי יוסי אימתי בזמן שהלכו זו למזרח וזו למערב. אבל אם היו שתיהן עומדות כאחת. מביאות קרבן ונאכל:  
+אלו שאינן מביאות. המפלת שפיר מלא מים. מלא דם מלא גנינים. המפלת כמין דגים וחגבים שקצים ורמשים. המפלת יום ארבעים. ויוצא דופן. רבי שמעון מחייב ביוצא דופן.  
+המפלת אור לשמנים ואחד. בית שמאי פוטרין מן הקרבן. בית הלל מחייבים. אמרו בית הלל לבית שמאי. מאי שנא אור לשמנים ואחד מיום שמנים ואחד. אם שוה לו לטומאה לא ישוה לו לקרבן. אמרו להם בית שמאי לא. אם אמרתם במפלת יום שמנים ואחד. שכן יצאה בשעה שהיא ראויה להביא בה קרבן. תאמרו במפלת אור לשמנים ואחד שלא יצאה בשעה שהיא ראויה להביא בה קרבן. אמרו להן בית הלל. והרי המפלת יום שמנים ואחד שחל להיות בשבת. תוכיח. שלא יצאה בשעה שהיא ראויה להביא בה קרבן. וחייבת בקרבן. אמרו להם בית שמאי. לא. אם אמרתם במפלת יום שמנים ואחד שחל להיות בשבת. שאף על פי שאינו ראוי לקרבן יחיד. ראוי לקרבן צבור. תאמרו במפלת אור לשמנים ואחד. שאין הלילה ראוי. לא לקרבן יחיד. ולא לקרבן צבור. הדמים אינן מוכיחין. שהמפלת בתוך מלאת. דמיה טמאין. ופטורה מן הקרבן:  
+האשה שיש עליה ספק חמשה זיבות וספק חמשה לידות. מביאה קרבן אחד. ואוכלת בזבחים. ואין השאר עליה חובה. חמש לידות ודאות. חמש זיבות ודאות. מביאה קרבן אחד. ואוכלת בזבחים והשאר עליה חובה. מעשה שעמדו קינים בירושלים בדינרי זהב. אמר רבן שמעון בן גמליאל. המעון הזה. לא אלין הלילה. עד שיהו בדינרין. נכנס לבית דין ולימד האשה שיש עליה. חמש לידות ודאות. חמש זיבות ודאות. מביאה קרבן אחד. ואוכלת בזבחים. ואין השאר עליה חובה. ועמדו קינים בו ביום ברבעתים:  
+
+Chapter 2
+
+ארבעה מחוסרי כפורים. וארבעה מביאין על הזדון כשגגה. אלו הן מחוסרי כפורים. הזב. והזבה. והיולדת. והמצורע. רבי אליעזר בן יעקב אומר גר מחוסר כפרה עד שיזרק עליו הדם. ונזיר ליינו ותגלחתו וטומאתו:  
+אלו מביאין על הזדון כשגגה. הבא על השפחה. ונזיר שנטמא. ועל שבועת העדות. ועל שבועת הפקדון:  
+חמשה מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה. וחמשה מביאים קרבן עולה ויורד. אלו מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה. הבא על השפחה ביאות הרבה. ונזיר שנטמא טומאות הרבה. והמקנא לאשתו. על ידי אנשים הרבה. ומצורע שנתנגע נגעים הרבה. הביא צפוריו ונתנגע לא עלו לו עד שיביא את חטאתו. רבי יהודה אומר עד שיביא את אשמו:  
+האשה שילדה ולדות הרבה הפילה בתוך שמנים נקבה וחזרה והפילה בתוך שמנים נקבה. והמפלת תאומים. רבי יהודה אומר מביאה על הראשון. ואינה מביאה על השני. מביאה על השלישי. ואינה מביאה על הרביעי. אלו מביאין קרבן עולה ויורד. על שמיעת הקול. ועל ביטוי שפתים. ועל טומאת מקדש וקדשיו. והיולדת. והמצורע. ומה בין השפחה לבין כל העריות שלא שוותה להן לא בעונש ולא בקרבן. שכל העריות בחטאת. והשפחה באשם. כל העריות בנקבה ושפחה בזכר. כל העריות אחד האיש ואחד האשה שווין במכות ובקרבן. ובשפחה לא השוה את האיש לאשה במכות. ולא את האשה לאיש בקרבן. כל העריות עשה בהן את המערה כגומר. וחייב על כל ביאה וביאה זה חומר החמיר בשפחה. שעשה בה את המזיד כשוגג:  
+איזו היא שפחה. כל שחציה שפחה וחציה בת חורין. שנאמר (ויקרא יט, כ) והפדה לא נפדתה דברי רבי עקיבא. רבי ישמעאל אומר. זו היא שפחה ודאית. רבי אלעזר בן עזריה אומר כל העריות מפורשות. ומה שיור. אין לנו אלא שחציה שפחה וחציה בת חורין:  
+כל העריות אחד גדול ואחד קטן הקטן פטור. אחד ער ואחד ישן. הישן פטור. אחד שוגג ואחד מזיד. השוגג בחטאת. והמזיד בהכרת:  
+
+Chapter 3
+
+אמרו לו אכלת חלב מביא חטאת. עד אומר אכל ועד אומר לא אכל. אשה אומרת אכל. ואשה אומרת לא אכל. מביא אשם תלוי. עד אומר אכל. והוא אומר לא אכלתי. פטור. שנים אומרים אכל. והוא אומר לא אכלתי. רבי מאיר מחייב. אמר רבי מאיר אם הביאוהו שנים למיתה חמורה לא יביאוהו לקרבן הקל. אמרו לו מה אם ירצה לומר מזיד הייתי:  
+אכל חלב וחלב בהעלם אחד. אינו חייב אלא חטאת אחת. אכל חלב ודם ונותר ופיגול בהעלם אחד. חייב על כל אחד ואחד. זה חומר במינין הרבה ממין אחד. וחומר במין אחד ממינין הרבה. שאם אכל כחצי זית. וחזר ואכל כחצי זית ממין אחד. חייב. משני מינין פטור:  
+וכמה ישהה האוכלן. כאילו אכלן קליות. דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים עד שישהה מתחלה ועד סוף כדי אכילת פרס. אכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאין. שתה רביעית יין. ונכנס למקדש. ושהה כדי אכילת פרס. רבי אליעזר אומר אם הפסיק בה. או שנתן לתוכו מים כל שהוא. פטור:  
+יש אוכל אכילה אחת. וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד. טמא שאכל את החלב והיה נותר. מן מוקדשים. וביום הכפורים. רבי מאיר אומר אם היתה שבת. והוציאו בפיו חייב. אמרו לו אינו מן השם:  
+יש בא ביאה אחת. וחייב עליה שש חטאות. הבא על בתו. חייב עליה משום בתו. ואחותו. ואשת אחיו. ואשת אחי אביו. ואשת איש. ונדה. והבא על בת בתו. חייב עליה משום בת בתו. וכלתו. ואחות אשתו. ואשת אחיו. ואשת אחי אביו. ואשת איש ונדה. רבי יוסי אומר. אם עבר הזקן ונשאה. חייב עליה משום אשת אב. וכן הבא על בת אשתו. ועל בת בת אשתו:  
+הבא על חמותו חייב עליה משום חמותו. וכלתו. ואחות אשתו ואשת אחיו. ואשת אחי אביו. ואשת איש. ונדה. וכן הבא על אם חמותו. ועל אם חמיו. רבי יוחנן בן נורי אומר. הבא על חמותו. חייב עליה משום חמותו. ואם חמותו. ואם חמיו. אמרו לו שלשתן שם אחד הן:  
+אמר רבי עקיבא שאלתי את רבן גמליאל ואת רבי יהושע באטלס של אמאום שהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של רבן גמליאל הבא על אחותו. ועל אחות אביו. ועל אחות אמו. בהעלם אחד. מהו. חייב אחת על כולן. או אחת על כל אחת ואחת. ואמרו לי לא שמענו. אבל שמענו הבא על חמש נשיו נדות. בהעלם אחד. שהוא חייב על כל אחת ואחת. ורואין אנו שהדברים קל וחומר:  
+ועוד שאלן רבי עקיבא אבר המדולדל בבהמה מהו. אמרו לו לא שמענו אבל שמענו באבר המדולדל באדם שהוא טהור. שכך היו מוכי שחין בירושלים עושין. הולך לו ערב פסח אצל הרופא. וחותכו עד שהוא מניח בו כשעורה. ותוחבו בסירה. והוא נמשך ממנו. והלה עושה פסחו. והרופא עושה פסחו ורואין אנו שהדברים קל וחומר:  
+ועוד שאלן רבי עקיבא השוחט חמשה זבחים בחוץ בהעלם אחד. מהו. חייב אחת על כולם. או אחת על כל אחת ואחת. אמרו לו לא שמענו. אמר רבי יהושע שמעתי באוכל מזבח אחד בחמשה תמחויים בהעלם אחד. שהוא חייב על כל אחד ואחד. משום מעילה. ורואה אני שהדברים קל וחומר. אמר רבי שמעון לא כך שאלן רבי עקיבא. אלא באוכל נותר מחמשה זבחים. בהעלם אחד. מהו. חייב אחת על כולן. או אחת על כל אחת ואחת. אמרו לו לא שמענו. אמר רבי יהושע שמעתי באוכל מזבח אחד בחמשה תמחויים. בהעלם אחד. שהוא חייב על כל אחת ואחת. משום מעילה. ורואה אני שהדברים קל וחומר. אמר רבי עקיבא אם הלכה נקבל. ואם לדין יש תשובה. אמר לו השב. אמר לו. לא אם אמרת ממעילה. שעשה בה את המאכיל כאוכל. ואת המהנה כנהנה. צירף המעילה לזמן מרובה. תאמר בנותר. שאין בו אחד מכל אלו:  
+אמר רבי עקיבא. שאלתי את רבי אליעזר העושה מלאכות הרבה. בשבתות הרבה מעין מלאכה אחת בהעלם אחת. מה הוא. חייב אחת על כולן. או אחת על כל אחת ואחת. אמר לי חייב על כל אחת ואחת. מקל וחומר. ומה אם הנדה שאין בה תוצאות הרבה וחטאות הרבה. חייב על כל אחת ואחת. שבת שיש בה תוצאות הרבה וחטאות הרבה. אינו דין שיהא חייב על כל אחת ואחת. אמרתי לו. לא. אם אמרת בנדה שיש בה שתי אזהרות. שהוא מוזהר על הנדה. והנדה מוזהרת עליו. תאמר בשבת שאין בה אלא אזהרה אחת. אמר לי הבא על הקטנות יוכיח שאין בהם אלא אזהרה אחת. וחייב על כל אחת ואחת. אמרתי לו. לא. אם אמרת בבא על הקטנות. שאף על פי שאין בהן עכשיו. יש בהן לאחר זמן. תאמר בשבת שאין בה לא עכשיו ולא לאחר זמן. אמר לי הבא על הבהמה יוכיח. אמרתי לו בהמה כשבת:  
+
+Chapter 4
+
+ספק אכל חלב. ספק לא אכל. ואפילו אכל. ספק יש בו כשיעור. ספק שאין בו. חלב ושומן לפניו. אכל את אחד מהן. ואין ידוע איזו מהן אכל. אשתו ואחותו עמו בבית. שגג באחת מהן. ואין ידוע באיזו מהן שגג. שבת ויום חול ועשה מלאכה באחת מהן. ואין ידוע באיזו מהם עשה מביא אשם תלוי:  
+כשם שאם אכל חלב וחלב בהעלם אחת אינו חייב אלא חטאת אחת. כך על לא הודע שלהן. אינו מביא אלא אשם אחד. אם היתה ידיעה בינתים. כשם שהוא מביא חטאת על כל אחת ואחת. כך הוא מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת. כשם שאם אכל חלב ודם נותר ופיגול בהעלם אחת. חייב על כל אחת ואחת. כך על לא הודע שלהן. מביא אשם תלוי על כל אחד ואחד. חלב ונותר לפניו. אכל אחד מהם. ואין ידוע איזה מהם אכל. אשתו נדה ואחותו עמו בבית. שגג באחת מהן ואין ידוע באיזה מהן שגג. שבת ויום הכפורים. ועשה מלאכה בין השמשות. ואין ידוע באיזה מהם עשה. רבי אליעזר מחייב חטאת. ורבי יהושע פוטר. אמר רבי יוסי לא נחלקו על העושה מלאכה בין השמשות שהוא פטור. שאני אומר מקצת מלאכה עשה מהיום ומקצתה למחר. ועל מה נחלקו. על העושה בתוך היום. ואין ידוע אם בשבת עשה. ואם ביום הכפורים עשה. או על העושה ואין ידוע מעין איזו מלאכה עשה. רבי אליעזר מחייב חטאת. ורבי יהושע פוטר. אמר רבי יהודה פוטרו היה רבי יהושע. אף מאשם תלוי:  
+רבי שמעון שזורי ורבי שמעון אומרים. לא נחלקו על דבר שהוא משום שם אחד. שהוא חייב. ועל מה נחלקו. על דבר שהוא משום שני שמות. שרבי אליעזר מחייב חטאת. ורבי יהושע פוטר. אמר רבי יהודה. אפילו נתכוון ללקט תאנים ולקט ענבים. ענבים ולקט תאנים. שחורות ולקט לבנות. לבנות ולקט שחורות. רבי אליעזר מחייב חטאת. ורבי יהושע פוטר. אמר רבי יהודה תמה אני אם יפטר בה רבי יהושע. אם כן למה נאמר אשר חטא בה. פרט למתעסק:  
+
+Chapter 5
+
+דם שחיטה בבהמה. בחיה. ובעופות. בין טמאים. ובין טהורים. דם נחירה. ודם עיקור. ודם הקזה שהנפש יוצאה בו. חייבים עליו. דם הטחול. דם הלב. דם ביצים. דם דגים. דם חגבים. דם התמצית. אין חייבין עליהן. רבי יהודה מחייב בדם התמצית:  
+רבי עקיבא מחייב על ספק מעילות אשם תלוי וחכמים פוטרים. ומודה רבי עקיבא שאין מביא את מעילתו עד שתתודע לו. ויביא עמה אשם ודאי. אמר רבי טרפון מה לזה מביא שתי אשמות. אלא יביא מעילה וחומשה. ויביא אשם בשני סלעים. ויאמר. אם ודאי מעלתי. זו מעילתי. וזה אשמי. ואם ספק. המעות נדבה. ואשם תלוי. שממין שהוא מביא על הודע. מביא על לא הודע:  
+אמר לו רבי עקיבא נראים דבריך במעילה מעוטה. הרי שבא על ידו ספק מעילה במאה מנה. לא יפה לו שיביא אשם בשתי סלעים. ואל יביא ספק מעילה במאה מנה. הא מודה רבי עקיבא לרבי טרפון במעילה מועטת. האשה שהביאה חטאת העוף ספק. אם עד שלא נמלקה נודע לה שילדה ודאי. תעשנה ודאי. שממין שהיא מביאה על לא הודע מביאה על הודע:  
+חתיכה של חולין וחתיכה של קדש. אכל אחת מהן ואין ידוע איזו מהן אכל. פטור. רבי עקיבא מחייב באשם תלוי. אכל את השניה. מביא אשם ודאי. אכל אחד הראשונה ובא אחר ואכל את השניה. זה מביא אשם תלוי. וזה מביא אשם תלוי דברי רבי עקיבא. רבי שמעון אומר שניהם מביאים אשם אחד. רבי יוסי אומר אין שנים מביאים אשם אחד:  
+חתיכה של חולין. וחתיכה של חלב. אכל אחת מהן. ואין ידוע איזו מהן אכל. מביא אשם תלוי. אכל את השניה מביא חטאת. אכל אחד את הראשונה ובא אחר ואכל את השניה. זה מביא אשם תלוי וזה מביא אשם תלוי דברי ר' עקיבא. רבי שמעון אומר שניהם מביאים חטאת אחת. רבי יוסי אומר. אין שנים מביאים חטאת אחת.  
+חתיכה של חלב וחתיכה של קדש. אכל את אחת מהן. ואין ידוע איזו מהן אכל. מביא אשם תלוי. אכל את השניה מביא חטאת ואשם ודאי. אכל אחד את הראשונה. ובא אחר ואכל את השניה. זה מביא אשם תלוי וזה מביא אשם תלוי. רבי שמעון אומר שניהם מביאים חטאת ואשם. רבי יוסי אומר אין שנים מביאים חטאת ואשם:  
+חתיכה של חלב. וחתיכה של חלב קדש. אכל את אחת מהן. ואין ידוע איזו מהן אכל. מביא חטאת. רבי עקיבא אומר מביא אשם תלוי. אכל את השניה. מביא שתי חטאות. ואשם ודאי. אכל אחד את הראשונה. ובא אחר ואכל את השניה. זה מביא חטאת. וזה מביא חטאת. רבי עקיבא אומר זה מביא אשם תלוי. וזה מביא אשם תלוי רבי שמעון אומר זה חטאת. וזה חטאת. ושניהם מביאים אשם אחד. רבי יוסי אומר אין שנים מביאין אשם אחד:  
+חתיכה של חלב וחתיכה של חלב נותר. אכל את אחת מהן. ואין ידוע את איזו מהם אכל. מביא חטאת ואשם תלוי. אכל את השניה. מביא שלש חטאות. אכל אחד את הראשונה. ובא אחר ואכל את השניה. זה מביא חטאת ואשם תלוי. וזה מביא חטאת ואשם תלוי. רבי שמעון אומר זה חטאת וזה חטאת. ושניהם מביאים חטאת אחת. רבי יוסי אומר כל חטאת שהיא באה על חטא אין שנים מביאים אותה:  
+
+Chapter 6
+
+המביא אשם תלוי. ונודע לו שלא חטא. אם עד שלא נשחט. יצא וירעה בעדר. דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים ירעה עד שיסתאב. וימכר ויפלו דמיו לנדבה. רבי אליעזר אומר יקרב. שאם אינו בא על חטא זה. הרי הוא בא על חטא אחר. אם משנשחט נודע לו. הדם ישפך. והבשר יצא לבית השרפה. נזרק הדם. הבשר יאכל. רבי יוסי אומר אפילו הדם בכוס יזרק. והבשר יאכל:  
+אשם ודאי אינו כן. אם עד שלא נשחט יצא וירעה בעדר. משנשחט הרי זה יקבר. נזרק הדם. הבשר יצא לבית השרפה. שור הנסקל אינו כן. אם עד שלא נסקל יצא וירעה בעדר. משנסקל. מותר בהנאה. עגלה ערופה אינה כן. אם עד שלא נערפה תצא ותרעה בעדר. משנערפה תקבר במקומה שעל ספק באה מתחלתה. כפרה ספיקה. והלכה לה.  
+רבי אליעזר אומר מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום. ובכל שעה שירצה. והיא נקראת אשם חסידים. אמרו עליו על בבא בן בוטי. שהיה מתנדב אשם תלוי בכל יום. חוץ מאחר יום הכפורים יום אחד. אמר המעון הזה. אלו היו מניחים לי הייתי מביא אלא אומרים לי המתן עד שתכנס לספק. וחכמים אומרים. אין מביאין אשם תלוי אלא על דבר שזדונו כרת. ושגגתו חטאת:  
+חייבי חטאות ואשמות ודאין. שעבר עליהן יום הכפורים. חייבין להביא לאחר יום הכפורים. חייבי אשמות תלויין. פטורים. מי שבא על ידו ספק עברה ביום הכפורים. אפילו עם חשכה. פטור. שכל היום מכפר.  
+האשה שיש עליה חטאת העוף ספק. שעבר עליה יום הכפורים. חייבת להביא לאחר יום הכפורים. מפני שמכשרתה לאכול בזבחים. חטאת העוף הבאה על ספק. אם משנמלקה נודע לה. הרי זו תקבר:  
+המפריש שתי סלעים לאשם. ולקח בהן שני אילים לאשם. אם היה אחד מהן. יפה שתי סלעים. יקרב לאשמו. והשני ירעה עד שיסתאב. וימכר. ויפלו דמיו לנדבה. לקח בהן שני אילים לחולין. אחד יפה שתי סלעים ואחד יפה עשרה זוז. היפה שתי סלעים יקרב לאשמו. והשני למעילתו. אחד לאשם ואחד לחולין. אם היה של אשם יפה שתי סלעים. יקרב לאשמו. והשני למעילתו. ויביא עמה סלע וחומשה:  
+המפריש חטאתו ומת. לא יביאנה בנו אחריו. ולא יביאנה מחטא על חטא. אפילו על חלב שאכל אמש לא יביאנו על חלב שאכל היום. שנאמר (ויקרא ד, לב) קרבנו על חטאתו. שיהא קרבנו לשם חטאו:  
+מביאין מהקדש כשבה. שעירה. מהקדש שעירה. כשבה. מהקדש כשבה ושעירה. תורין ובני יונה. מהקדש תורין ובני יונה. עשירית האיפה. כיצד הפריש לכשבה או לשעירה. העני. יביא עוף. העני. יביא עשירית האיפה. הפריש לעשירית האיפה. העשיר יביא עוף. העשיר. יביא כשבה ושעירה. הפריש כשבה או שעירה. ונסתאבו. אם רצה יביא בדמיהן עוף הפריש עוף ונסתאב. לא יביא בדמיו עשירית האיפה. שאין לעוף פדיון.  
+רבי שמעון אומר כבשים קודמין לעזים בכל מקום. יכול מפני שהן מובחרין מהן. תלמוד לומר (ויקרא ד, לב) ואם כבש יביא קרבנו לחטאת. מלמד ששניהם שקולין. תורין קודמין לבני יונה בכל מקום. יכול מפני שהן מובחרין מהן. תלמוד לומר (ויקרא יב, ו) ובן יונה או תור לחטאת. מלמד ששניהן שקולין. האב קודם לאם בכל מקום. יכול שכבוד האב עודף על כבוד האם. תלמוד לומר (ויקרא יט, ג) איש אמו ואביו תיראו. מלמד ששניהם שקולים. אבל אמרו חכמים. האב קודם לאם בכל מקום מפני שהוא ואמו חייבין בכבוד אביו. וכן בתלמוד תורה. אם זכה הבן לפני הרב. קודם את האב בכל מקום. מפני שהוא ואביו חייבין בכבוד רבו:   
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Keritot/Hebrew/Torat Emet 357.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Keritot/Hebrew/Torat Emet 357.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..33b5e9f23fa7706220480af223dd36d88e2f9a92
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Keritot/Hebrew/Torat Emet 357.txt	
@@ -0,0 +1,111 @@
+Mishnah Keritot
+משנה כריתות
+Torat Emet 357
+http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads
+
+משנה כריתות
+
+
+
+Chapter 1
+
+שְׁלשִׁים וָשֵׁשׁ כְּרֵתוֹת בַּתּוֹרָה. הַבָּא עַל הָאֵם, וְעַל אֵשֶׁת הָאָב, וְעַל הַכַּלָּה, הַבָּא עַל הַזְּכוּר, וְעַל הַבְּהֵמָה, וְהָאִשָּׁה הַמְבִיאָה אֶת הַבְּהֵמָה עָלֶיהָ, הַבָּא עַל אִשָּׁה וּבִתָּהּ, וְעַל אֵשֶׁת אִישׁ, הַבָּא עַל אֲחוֹתוֹ, וְעַל אֲחוֹת אָבִיו, וְעַל אֲחוֹת אִמּוֹ, וְעַל אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ, וְעַל אֵשֶׁת אָחִיו, וְעַל אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו, וְעַל הַנִּדָּה, הַמְגַדֵּף, וְהָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, וְהַנּוֹתֵן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ, וּבַעַל אוֹב, הַמְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת, וְטָמֵא שֶׁאָכַל אֶת הַקֹּדֶשׁ, וְהַבָּא לַמִּקְדָּשׁ טָמֵא, הָאוֹכֵל חֵלֶב, וְדָם, נוֹתָר, וּפִגּוּל, הַשּׁוֹחֵט וְהַמַּעֲלֶה בַּחוּץ, הָאוֹכֵל חָמֵץ בְּפֶסַח, וְהָאוֹכֵל וְהָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְיוֹם הַכִּפּוּרִים, הַמְפַטֵּם אֶת הַשֶּׁמֶן, וְהַמְפַטֵּם אֶת הַקְּטֹרֶת, וְהַסָּךְ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה. הַפֶּסַח וְהַמִּילָה בְּמִצְוֹת עֲשֵׂה: 
+
+עַל אֵלּוּ חַיָּבִים עַל זְדוֹנָם כָּרֵת, וְעַל שִׁגְגָתָם חַטָּאת, וְעַל לֹא הוֹדַע שֶׁלָּהֶן אָשָׁם תָּלוּי, חוּץ מִן הַמְטַמֵּא מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, מִפְנֵי שֶׁהוּא בְעוֹלֶה וְיוֹרֵד, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף הַמְגַדֵּף, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו), תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם לָעֹשֶׂה בִּשְׁגָגָה, יָצָא מְגַדֵּף, שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה: 
+
+יֵשׁ מְבִיאוֹת קָרְבָּן וְנֶאֱכָל, וְיֵשׁ מְבִיאוֹת וְאֵינוֹ נֶאֱכָל, וְיֵשׁ שֶׁאֵינָן מְבִיאוֹת. אֵלּוּ מְבִיאוֹת קָרְבָּן וְנֶאֱכָל. הַמַּפֶּלֶת כְּמִין בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד שֶׁיְּהֵא בוֹ מִצּוּרַת הָאָדָם. הַמַּפֶּלֶת סַנְדָּל, אוֹ שִׁלְיָא, וְשָׁפִיר מְרֻקָּם, וְהַיּוֹצֵא מְחֻתָּךְ. וְכֵן שִׁפְחָה שֶׁהִפִּילָה, מְבִיאָה קָרְבָּן וְנֶאֱכָל: 
+
+אֵלּוּ מְבִיאוֹת וְאֵינוֹ נֶאֱכָל. הַמַּפֶּלֶת וְאֵין יָדוּעַ מַה הִפִּילָה, וְכֵן שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁהִפִּילוּ, אַחַת מִמִּין פְּטוּר וְאַחַת מִמִּין חוֹבָה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁהָלְכוּ זוֹ לְמִזְרָח וְזוֹ לְמַעֲרָב. אֲבָל אִם הָיוּ שְׁתֵּיהֶן עוֹמְדוֹת כְּאַחַת, מְבִיאוֹת קָרְבָּן וְנֶאֱכָל: 
+
+אֵלּוּ שֶׁאֵינָן מְבִיאוֹת. הַמַּפֶּלֶת שָׁפִיר מָלֵא מַיִם, מָלֵא דָם, מָלֵא גְנִינִים, הַמַּפֶּלֶת כְּמִין דָּגִים וַחֲגָבִים שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, הַמַּפֶּלֶת יוֹם אַרְבָּעִים, וְיוֹצֵא דֹפֶן. רַבִּי שִׁמְעוֹן מְחַיֵּב בְּיוֹצֵא דֹפֶן: 
+
+הַמַּפֶּלֶת אוֹר לִשְׁמוֹנִים וְאֶחָד, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹטְרִין מִן הַקָּרְבָּן, בֵּית הִלֵּל מְחַיְּבִים. אָמְרוּ בֵית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי, מַאי שְׁנָא אוֹר לִשְׁמוֹנִים וְאֶחָד מִיּוֹם שְׁמוֹנִים וְאֶחָד. אִם שָׁוֶה לוֹ לַטֻּמְאָה, לֹא יִשְׁוֶה לוֹ לַקָּרְבָּן. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי, לֹא, אִם אֲמַרְתֶּם בְּמַפֶּלֶת יוֹם שְׁמוֹנִים וְאֶחָד, שֶׁכֵּן יָצְאָה בְשָׁעָה שֶׁהִיא רְאוּיָה לְהָבִיא בָהּ קָרְבָּן, תֹּאמְרוּ בְמַפֶּלֶת אוֹר לִשְׁמוֹנִים וְאֶחָד, שֶׁלֹּא יָצְאָה בְשָׁעָה שֶׁהִיא רְאוּיָה לְהָבִיא בָהּ קָרְבָּן. אָמְרוּ לָהֶן בֵּית הִלֵּל, וַהֲרֵי הַמַּפֶּלֶת יוֹם שְׁמוֹנִים וְאֶחָד שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת תּוֹכִיחַ, שֶׁלֹּא יָצְאָה בְשָׁעָה שֶׁהִיא רְאוּיָה לְהָבִיא בָהּ קָרְבָּן וְחַיֶּבֶת בַּקָּרְבָּן. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי, לֹא, אִם אֲמַרְתֶּם בְּמַפֶּלֶת יוֹם שְׁמוֹנִים וְאֶחָד שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְקָרְבַּן יָחִיד, רָאוּי לְקָרְבַּן צִבּוּר, תֹּאמְרוּ בְמַפֶּלֶת אוֹר לִשְׁמוֹנִים וְאֶחָד, שֶׁאֵין הַלַּיְלָה רָאוּי לֹא לְקָרְבַּן יָחִיד וְלֹא לְקָרְבַּן צִבּוּר. הַדָּמִים אֵינָן מוֹכִיחִין, שֶׁהַמַּפֶּלֶת בְּתוֹךְ מְלֹאת, דָּמֶיהָ טְמֵאִין, וּפְטוּרָה מִן הַקָּרְבָּן: 
+
+הָאִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ סְפֵק חֲמִשָּׁה זִיבוֹת וּסְפֵק חֲמִשָּׁה לֵדוֹת, מְבִיאָה קָרְבָּן אֶחָד, וְאוֹכֶלֶת בַּזְּבָחִים, וְאֵין הַשְּׁאָר עָלֶיהָ חוֹבָה. חָמֵשׁ לֵדוֹת וַדָּאוֹת, חָמֵשׁ זִיבוֹת וַדָּאוֹת, מְבִיאָה קָרְבָּן אֶחָד, וְאוֹכֶלֶת בַּזְּבָחִים, וְהַשְּׁאָר עָלֶיהָ חוֹבָה. מַעֲשֶׂה שֶׁעָמְדוּ קִנִּים בִּירוּשָׁלַיִם בְּדִינְרֵי זָהָב. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, הַמָּעוֹן הַזֶּה, לֹא אָלִין הַלַּיְלָה, עַד שֶׁיְּהוּ בְדִינָרִין. נִכְנַס לְבֵית דִּין וְלִמֵּד, הָאִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חָמֵשׁ לֵדוֹת וַדָּאוֹת, חָמֵשׁ זִיבוֹת וַדָּאוֹת, מְבִיאָה קָרְבָּן אֶחָד, וְאוֹכֶלֶת בַּזְּבָחִים, וְאֵין הַשְּׁאָר עָלֶיהָ חוֹבָה. וְעָמְדוּ קִנִּים בּוֹ בַיּוֹם בְּרִבְעָתָיִם: 
+
+
+Chapter 2
+
+אַרְבָּעָה מְחֻסְּרֵי כִפּוּרִים וְאַרְבָּעָה מְבִיאִין עַל הַזָּדוֹן כִּשְׁגָגָה. אֵלּוּ הֵן מְחֻסְּרֵי כִפּוּרִים. הַזָּב, וְהַזָּבָה, וְהַיּוֹלֶדֶת, וְהַמְצֹרָע. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, גֵּר, מְחֻסַּר כַּפָּרָה עַד שֶׁיִּזָּרֵק עָלָיו הַדָּם. וְנָזִיר, לְיֵינוֹ וְתִגְלַחְתּוֹ וְטֻמְאָתוֹ: 
+
+אֵלּוּ מְבִיאִין עַל הַזָּדוֹן כִּשְׁגָגָה. הַבָּא עַל הַשִּׁפְחָה, וְנָזִיר שֶׁנִּטְמָא, וְעַל שְׁבוּעַת הָעֵדוּת, וְעַל שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן: 
+
+חֲמִשָּׁה מְבִיאִין קָרְבָּן אֶחָד עַל עֲבֵרוֹת הַרְבֵּה, וַחֲמִשָּׁה מְבִיאִים קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד. אֵלּוּ מְבִיאִין קָרְבָּן אֶחָד עַל עֲבֵרוֹת הַרְבֵּה. הַבָּא עַל הַשִּׁפְחָה בִּיאוֹת הַרְבֵּה, וְנָזִיר שֶׁנִּטְמָא טֻמְאוֹת הַרְבֵּה, וְהַמְקַנֵּא לְאִשְׁתּוֹ עַל יְדֵי אֲנָשִׁים הַרְבֵּה, וּמְצֹרָע שֶׁנִּתְנַגַּע נְגָעִים הַרְבֵּה. הֵבִיא צִפֳּרָיו וְנִתְנַגַּע, לֹא עָלוּ לוֹ, עַד שֶׁיָּבִיא אֶת חַטָּאתוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁיָּבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ: 
+
+הָאִשָּׁה שֶׁיָּלְדָה וְלָדוֹת הַרְבֵּה, הִפִּילָה בְתוֹךְ שְׁמוֹנִים נְקֵבָה וְחָזְרָה וְהִפִּילָה בְתוֹךְ שְׁמוֹנִים נְקֵבָה, וְהַמַּפֶּלֶת תְּאוֹמִים, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מְבִיאָה עַל הָרִאשׁוֹן וְאֵינָהּ מְבִיאָה עַל הַשֵּׁנִי. מְבִיאָה עַל הַשְּׁלִישִׁי וְאֵינָהּ מְבִיאָה עַל הָרְבִיעִי. אֵלּוּ מְבִיאִין קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד. עַל שְׁמִיעַת הַקּוֹל, וְעַל בִּטּוּי שְׂפָתַיִם, וְעַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, וְהַיֹּלֶדֶת, וְהַמְצֹרָע. וּמַה בֵּין הַשִּׁפְחָה לְבֵין כָּל הָעֲרָיוֹת. שֶׁלֹּא שָׁוְתָה לָהֶן לֹא בָעֹנֶשׁ וְלֹא בַקָּרְבָּן, שֶׁכָּל הָעֲרָיוֹת בְּחַטָּאת וְהַשִּׁפְחָה בְּאָשָׁם. כָּל הָעֲרָיוֹת בִּנְקֵבָה, וְשִׁפְחָה בְּזָכָר. כָּל הָעֲרָיוֹת, אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה שָׁוִין בַּמַּכּוֹת וּבַקָּרְבָּן, וּבַשִּׁפְחָה לֹא הִשְׁוָה אֶת הָאִישׁ לָאִשָּׁה בַּמַּכּוֹת וְלֹא אֶת הָאִשָּׁה לָאִישׁ בַּקָּרְבָּן. כָּל הָעֲרָיוֹת, עָשָׂה בָהֶן אֶת הַמְעָרֶה כַגּוֹמֵר, וְחַיָּב עַל כָּל בִּיאָה וּבִיאָה. זֶה חֹמֶר הֶחְמִיר בַּשִּׁפְחָה, שֶׁעָשָׂה בָהּ אֶת הַמֵּזִיד כַּשּׁוֹגֵג: 
+
+אֵיזוֹ הִיא שִׁפְחָה. כֹּל שֶׁחֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט), וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, זוֹ הִיא שִׁפְחָה וַדָּאִית. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, כָּל הָעֲרָיוֹת מְפֹרָשׁוֹת, וּמַה שִּׁיּוּר, אֵין לָנוּ אֶלָּא שֶׁחֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין: 
+
+כָּל הָעֲרָיוֹת, אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן, הַקָּטָן פָּטוּר. אֶחָד עֵר וְאֶחָד יָשֵׁן, הַיָּשֵׁן פָּטוּר. אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד, הַשּׁוֹגֵג בְּחַטָּאת וְהַמֵּזִיד בְּהִכָּרֵת: 
+
+
+Chapter 3
+
+אָמְרוּ לוֹ אָכַלְתָּ חֵלֶב, מֵבִיא חַטָּאת. עֵד אוֹמֵר אָכַל וְעֵד אוֹמֵר לֹא אָכַל, אִשָּׁה אוֹמֶרֶת אָכַל וְאִשָּׁה אוֹמֶרֶת לֹא אָכַל, מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי. עֵד אוֹמֵר אָכַל וְהוּא אוֹמֵר לֹא אָכַלְתִּי, פָּטוּר. שְׁנַיִם אוֹמְרִים אָכַל וְהוּא אוֹמֵר לֹא אָכַלְתִּי, רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּב. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, אִם הֱבִיאוּהוּ שְׁנַיִם לְמִיתָה חֲמוּרָה, לֹא יְבִיאוּהוּ לְקָרְבָּן הַקַּל. אָמְרוּ לוֹ, מָה אִם יִרְצֶה לוֹמַר מֵזִיד הָיִיתִי: 
+
+אָכַל חֵלֶב וְחֵלֶב בְּהֶעְלֵם אֶחָד, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אֶחָת. אָכַל חֵלֶב וְדָם וְנוֹתָר וּפִגּוּל בְּהֶעְלֵם אֶחָד, חַיָּב עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד. זֶה חֹמֶר בְּמִינִין הַרְבֵּה מִמִּין אֶחָד. וְחֹמֶר בְּמִין אֶחָד מִמִּינִין הַרְבֵּה, שֶׁאִם אָכַל כַּחֲצִי זַיִת וְחָזַר וְאָכַל כַּחֲצִי זַיִת מִמִּין אֶחָד, חַיָּב. מִשְּׁנֵי מִינִין, פָּטוּר: 
+
+וְכַמָּה יִשְׁהֶה הָאוֹכְלָן. כְּאִלּוּ אֲכָלָן קְלָיוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד שֶׁיִּשְׁהֶה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף כְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס. אָכַל אֳכָלִין טְמֵאִין, וְשָׁתָה מַשְׁקִין טְמֵאִין, שָׁתָה רְבִיעִית יַיִן וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ, וְשָׁהָה כְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם הִפְסִיק בָּהּ אוֹ שֶׁנָּתַן לְתוֹכוֹ מַיִם כָּל שֶׁהוּא, פָּטוּר: 
+
+יֵשׁ אוֹכֵל אֲכִילָה אַחַת וְחַיָּב עָלֶיהָ אַרְבַּע חַטָּאוֹת וְאָשָׁם אֶחָד. טָמֵא שֶׁאָכַל אֶת הַחֵלֶב, וְהָיָה נוֹתָר, מִן מֻקְדָּשִׁים, וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אִם הָיְתָה שַׁבָּת וְהוֹצִיאוֹ בְפִיו, חַיָּב. אָמְרוּ לוֹ, אֵינוֹ מִן הַשֵּׁם: 
+
+יֵשׁ בָּא בִיאָה אַחַת וְחַיָּב עָלֶיהָ שֵׁשׁ חַטָּאוֹת. הַבָּא עַל בִּתּוֹ, חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם בִּתּוֹ וַאֲחוֹתוֹ וְאֵשֶׁת אָחִיו וְאֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו וְאֵשֶׁת אִישׁ וְנִדָּה. וְהַבָּא עַל בַּת בִּתּוֹ, חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם בַּת בִּתּוֹ וְכַלָּתוֹ וַאֲחוֹת אִשְׁתּוֹ וְאֵשֶׁת אָחִיו וְאֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו וְאֵשֶׁת אִישׁ וְנִדָּה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם עָבַר הַזָּקֵן וּנְשָׂאָהּ, חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָב. וְכֵן הַבָּא עַל בַּת אִשְׁתּוֹ, וְעַל בַּת בַּת אִשְׁתּוֹ: 
+
+הַבָּא עַל חֲמוֹתוֹ, חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם חֲמוֹתוֹ וְכַלָּתוֹ וַאֲחוֹת אִשְׁתּוֹ וְאֵשֶׁת אָחִיו וְאֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו וְאֵשֶׁת אִישׁ וְנִדָּה. וְכֵן הַבָּא עַל אֵם חֲמוֹתוֹ, וְעַל אֵם חָמִיו. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, הַבָּא עַל חֲמוֹתוֹ, חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם חֲמוֹתוֹ וְאֵם חֲמוֹתוֹ וְאֵם חָמִיו. אָמְרוּ לוֹ, שְׁלָשְׁתָּן שֵׁם אֶחָד הֵן: 
+
+אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, שָׁאַלְתִּי אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְאֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בָּאִטְלִיס שֶׁל אֶמָּאוֹם, שֶׁהָלְכוּ לִקַּח בְּהֵמָה לְמִשְׁתֵּה בְנוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, הַבָּא עַל אֲחוֹתוֹ וְעַל אֲחוֹת אָבִיו וְעַל אֲחוֹת אִמּוֹ בְּהֶעְלֵם אֶחָד מַהוּ, חַיָּב אַחַת עַל כֻּלָּן, אוֹ אַחַת עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת, וְאָמְרוּ לִי, לֹא שָׁמָעְנוּ. אֲבָל שָׁמַעְנוּ, הַבָּא עַל חָמֵשׁ נָשָׁיו נִדּוֹת בְּהֶעְלֵם אֶחָד, שֶׁהוּא חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת. וְרוֹאִין אָנוּ שֶׁהַדְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: 
+
+וְעוֹד שְׁאָלָן רַבִּי עֲקִיבָא. אֵבָר הַמְדֻלְדָּל בִּבְהֵמָה, מַהוּ. אָמְרוּ לוֹ, לֹא שָׁמַעְנוּ. אֲבָל שָׁמַעְנוּ בְּאֵבָר הַמְדֻלְדָּל בְּאָדָם, שֶׁהוּא טָהוֹר. שֶׁכָּךְ הָיוּ מֻכֵּי שְׁחִין שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם עוֹשִׂין, הוֹלֵךְ לוֹ עֶרֶב פֶּסַח אֵצֶל הָרוֹפֵא וְחוֹתְכוֹ עַד שֶׁהוּא מַנִּיחַ בּוֹ כִשְׂעֹרָה, וְתוֹחֲבוֹ בְסִירָה, וְהוּא נִמְשָׁךְ מִמֶּנּוּ, וְהַלָּה עוֹשֶׂה פִסְחוֹ, וְהָרוֹפֵא עוֹשֶׂה פִסְחוֹ. וְרוֹאִין אָנוּ שֶׁהַדְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: 
+
+וְעוֹד שְׁאָלָן רַבִּי עֲקִיבָא. הַשּׁוֹחֵט חֲמִשָּׁה זְבָחִים בַּחוּץ בְּהֶעְלֵם אֶחָד, מַהוּ. חַיָּב אַחַת עַל כֻּלָּם, אוֹ אַחַת עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. אָמְרוּ לוֹ, לֹא שָׁמָעְנוּ. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שָׁמַעְתִּי בְאוֹכֵל מִזֶּבַח אֶחָד בַּחֲמִשָּׁה תַמְחוּיִין בְּהֶעְלֵם אֶחָד, שֶׁהוּא חַיָּב עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִשּׁוּם מְעִילָה, וְרוֹאֶה אֲנִי שֶׁהַדְּבָרִים קַל וָחֹמֶר. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, לֹא כָךְ שְׁאָלָן רַבִּי עֲקִיבָא. אֶלָּא, בְּאוֹכֵל נוֹתָר מֵחֲמִשָּׁה זְבָחִים בְּהֶעְלֵם אֶחָד, מַהוּ. חַיָּב אַחַת עַל כֻּלָּן, אוֹ אַחַת עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. אָמְרוּ לוֹ, לֹא שָׁמָעְנוּ. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שָׁמַעְתִּי בְאוֹכֵל מִזֶּבַח אֶחָד בַּחֲמִשָּׁה תַמְחוּיִים בְּהֶעְלֵם אֶחָד, שֶׁהוּא חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת מִשּׁוּם מְעִילָה, וְרוֹאֶה אֲנִי שֶׁהַדְּבָרִים קַל וָחֹמֶר. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אִם הֲלָכָה, נְקַבֵּל. וְאִם לָדִין, יֵשׁ תְּשׁוּבָה. אָמַר לוֹ, הָשֵׁב. אָמַר לוֹ, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בִמְעִילָה שֶׁעָשָׂה בָהּ אֶת הַמַּאֲכִיל כָּאוֹכֵל וְאֶת הַמְהַנֶּה כַּנֶּהֱנֶה, צֵרַף הַמְּעִילָה לִזְמָן מְרֻבֶּה, תֹּאמַר בְּנוֹתָר, שֶׁאֵין בּוֹ אַחַד מִכָּל אֵלּוּ: 
+
+אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, שָׁאַלְתִּי אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הָעוֹשֶׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה מֵעֵין מְלָאכָה אַחַת, בְּהֶעְלֵם אֶחָד, מַה הוּא. חַיָּב אַחַת עַל כֻּלָּן, אוֹ אַחַת עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. אָמַר לִי, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת, מִקַּל וָחֹמֶר, וּמָה אִם הַנִּדָּה, שֶׁאֵין בָּהּ תּוֹצָאוֹת הַרְבֵּה וְחַטָּאוֹת הַרְבֵּה, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת, שַׁבָּת, שֶׁיֶּשׁ בָּהּ תּוֹצָאוֹת הַרְבֵּה וְחַטָּאוֹת הַרְבֵּה, אֵינוֹ דִין שֶׁיְּהֵא חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. אָמַרְתִּי לוֹ, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בַנִּדָּה, שֶׁיֶּשׁ בָּהּ שְׁתֵּי אַזְהָרוֹת, שֶׁהוּא מֻזְהָר עַל הַנִּדָּה וְהַנִּדָּה מֻזְהֶרֶת עָלָיו, תֹּאמַר בַּשַּׁבָּת, שֶׁאֵין בָּהּ אֶלָּא אַזְהָרָה אֶחָת. אָמַר לִי, הַבָּא עַל הַקְּטַנּוֹת יוֹכִיחַ, שֶׁאֵין בָּהֶן אֶלָּא אַזְהָרָה אַחַת וְחַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. אָמַרְתִּי לוֹ, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בַּבָּא עַל הַקְּטַנּוֹת, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶן עַכְשָׁיו, יֵשׁ בָּהֶן לְאַחַר זְמָן, תֹּאמַר בַּשַּׁבָּת, שֶׁאֵין בָּהּ לֹא עַכְשָׁיו וְלֹא לְאַחַר זְמָן. אָמַר לִי, הַבָּא עַל הַבְּהֵמָה יוֹכִיחַ. אָמַרְתִּי לוֹ, בְּהֵמָה כַשַּׁבָּת: 
+
+
+Chapter 4
+
+סָפֵק אָכַל חֵלֶב, סָפֵק לֹא אָכַל. וַאֲפִלּוּ אָכַל, סָפֵק יֵשׁ בּוֹ כַשִּׁעוּר, סָפֵק שֶׁאֵין בּוֹ. חֵלֶב וְשֻׁמָּן לְפָנָיו, אָכַל אֶת אַחַד מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אֵיזוֹ מֵהֶן אָכַל. אִשְׁתּוֹ וַאֲחוֹתוֹ עִמּוֹ בַבַּיִת, שָׁגַג בְּאַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ בְּאֵיזוֹ מֵהֶן שָׁגָג. שַׁבָּת וְיוֹם חֹל, וְעָשָׂה מְלָאכָה בְאַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ בְּאֵיזוֹ מֵהֶן עָשָׂה. מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי: 
+
+כְּשֵׁם שֶׁאִם אָכַל חֵלֶב וְחֵלֶב בְּהֶעְלֵם אֶחָד אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אַחַת, כָּךְ עַל לֹא הוֹדַע שֶׁלָּהֶן אֵינוֹ מֵבִיא אֶלָּא אָשָׁם אֶחָד. אִם הָיְתָה יְדִיעָה בֵינְתַיִם, כְּשֵׁם שֶׁהוּא מֵבִיא חַטָּאת עַל כָּל אַחַת וְאַחַת, כָּךְ הוּא מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. כְּשֵׁם שֶׁאִם אָכַל חֵלֶב וְדָם נוֹתָר וּפִגּוּל בְּהֶעְלֵם אֶחָד, חַיָּב עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, כָּךְ עַל לֹא הוֹדַע שֶׁלָּהֶן מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד. חֵלֶב וְנוֹתָר לְפָנָיו, אָכַל אַחַד מֵהֶם וְאֵין יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶם אָכַל. אִשְׁתּוֹ נִדָּה וַאֲחוֹתוֹ עִמּוֹ בַבַּיִת, שָׁגַג בְּאַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ בְּאֵיזוֹ מֵהֶן שָׁגָג. שַׁבָּת וְיוֹם הַכִּפּוּרִים וְעָשָׂה מְלָאכָה בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת וְאֵין יָדוּעַ בְּאֵיזֶה מֵהֶם עָשָׂה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב חַטָּאת, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, לֹא נֶחְלְקוּ עַל הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, שֶׁהוּא פָטוּר, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר, מִקְצָת מְלָאכָה עָשָׂה מֵהַיּוֹם, וּמִקְצָתָהּ לְמָחָר. וְעַל מַה נֶּחְלְקוּ, עַל הָעוֹשֶׂה בְּתוֹךְ הַיּוֹם וְאֵין יָדוּעַ אִם בְּשַׁבָּת עָשָׂה וְאִם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים עָשָׂה. אוֹ עַל הָעוֹשֶׂה וְאֵין יָדוּעַ מֵעֵין אֵיזוֹ מְלָאכָה עָשָׂה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב חַטָּאת, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, פּוֹטְרוֹ הָיָה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אַף מֵאָשָׁם תָּלוּי: 
+
+רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, לֹא נֶחְלְקוּ עַל דָּבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם שֵׁם אֶחָד, שֶׁהוּא חַיָּב. וְעַל מַה נֶּחְלְקוּ. עַל דָּבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם שְׁנֵי שֵׁמוֹת, שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב חַטָּאת וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֲפִלּוּ נִתְכַּוֵּן לְלַקֵּט תְּאֵנִים וְלִקֵּט עֲנָבִים, עֲנָבִים וְלִקֵּט תְּאֵנִים, שְׁחוֹרוֹת וְלִקֵּט לְבָנוֹת, לְבָנוֹת וְלִקֵּט שְׁחוֹרוֹת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב חַטָּאת, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, תָּמֵהַּ אֲנִי אִם יִפְטֹר בָּהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר (ויקרא ד), אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ. פְּרָט לְמִתְעַסֵּק: 
+
+
+Chapter 5
+
+דַּם שְׁחִיטָה בִּבְהֵמָה, בְּחַיָּה וּבְעוֹפוֹת, בֵּין טְמֵאִים וּבֵין טְהוֹרִים, דַּם נְחִירָה, וְדַם עִקּוּר, וְדַם הַקָּזָה שֶׁהַנֶּפֶשׁ יוֹצְאָה בוֹ, חַיָּבִים עָלָיו. דַּם הַטְּחוֹל, דַּם הַלֵּב, דַּם בֵּיצִים, דַּם דָּגִים, דַּם חֲגָבִים, דַּם הַתַּמְצִית, אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן. רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּב בְּדַם הַתַּמְצִית: 
+
+רַבִּי עֲקִיבָא מְחַיֵּב עַל סְפֵק מְעִילוֹת אָשָׁם תָּלוּי, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִים. וּמוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא, שֶׁאֵין מֵבִיא אֶת מְעִילָתוֹ עַד שֶׁתִּתְוַדַּע לוֹ, וְיָבִיא עִמָּהּ אָשָׁם וַדָּאי. אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן, מַה לָּזֶה מֵבִיא שְׁתֵּי אֲשָׁמוֹת. אֶלָּא יָבִיא מְעִילָה וְחֻמְשָׁהּ, וְיָבִיא אָשָׁם בִּשְׁנֵי סְלָעִים, וְיֹאמַר, אִם וַדַּאי מָעַלְתִּי, זוֹ מְעִילָתִי וְזֶה אֲשָׁמִי. וְאִם סָפֵק, הַמָּעוֹת נְדָבָה וְאָשָׁם תָּלוּי. שֶׁמִּמִּין שֶׁהוּא מֵבִיא עַל הוֹדַע, מֵבִיא עַל לֹא הוֹדַע: 
+
+אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, נִרְאִים דְּבָרֶיךָ בִּמְעִילָה מְעֻטָּה. הֲרֵי שֶׁבָּא עַל יָדוֹ סְפֵק מְעִילָה בְּמֵאָה מָנֶה, לֹא יָפֶה לוֹ שֶׁיָּבִיא אָשָׁם בִּשְׁתֵּי סְלָעִים וְאַל יָבִיא סְפֵק מְעִילָה בְּמֵאָה מָנֶה. הָא מוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא לְרַבִּי טַרְפוֹן בִּמְעִילָה מֻעָטֶת. הָאִשָּׁה שֶׁהֵבִיאָה חַטַּאת הָעוֹף סָפֵק, אִם עַד שֶׁלֹּא נִמְלְקָה נוֹדַע לָהּ שֶׁיָּלְדָה וַדַּאי, תַּעֲשֶׂנָּה וַדַּאי. שֶׁמִּמִּין שֶׁהִיא מְבִיאָה עַל לֹא הוֹדַע, מְבִיאָה עַל הוֹדַע: 
+
+חֲתִיכָה שֶׁל חֻלִּין וַחֲתִיכָה שֶׁל קֹדֶשׁ, אָכַל אַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אֵיזוֹ מֵהֶן אָכַל, פָּטוּר. רַבִּי עֲקִיבָא מְחַיֵּב בְּאָשָׁם תָּלוּי. אָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה, מֵבִיא אָשָׁם וַדָּאי. אָכַל אֶחָד אֶת הָרִאשׁוֹנָה, וּבָא אַחֵר וְאָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה, זֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי וְזֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁנֵיהֶם מְבִיאִים אָשָׁם אֶחָד. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵין שְׁנַיִם מְבִיאִים אָשָׁם אֶחָד: 
+
+חֲתִיכָה שֶׁל חֻלִּין וַחֲתִיכָה שֶׁל חֵלֶב, אָכַל אַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אֵיזוֹ מֵהֶן אָכַל, מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי. אָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה, מֵבִיא חַטָּאת. אָכַל אֶחָד אֶת הָרִאשׁוֹנָה וּבָא אַחֵר וְאָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה, זֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי וְזֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁנֵיהֶם מְבִיאִים חַטָּאת אֶחָת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵין שְׁנַיִם מְבִיאִים חַטָּאת אֶחָת: 
+
+חֲתִיכָה שֶׁל חֵלֶב וַחֲתִיכָה שֶׁל קֹדֶשׁ, אָכַל אֶת אַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אֵיזוֹ מֵהֶן אָכַל, מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי. אָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה, מֵבִיא חַטָּאת וְאָשָׁם וַדָּאי. אָכַל אֶחָד אֶת הָרִאשׁוֹנָה וּבָא אַחֵר וְאָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה, זֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי, וְזֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁנֵיהֶם מְבִיאִים חַטָּאת וְאָשָׁם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵין שְׁנַיִם מְבִיאִים חַטָּאת וְאָשָׁם: 
+
+חֲתִיכָה שֶׁל חֵלֶב וַחֲתִיכָה שֶׁל חֵלֶב קֹדֶשׁ, אָכַל אֶת אַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אֵיזוֹ מֵהֶן אָכַל, מֵבִיא חַטָּאת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי. אָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה, מֵבִיא שְׁתֵּי חַטָּאוֹת וְאָשָׁם וַדָּאי. אָכַל אֶחָד אֶת הָרִאשׁוֹנָה וּבָא אַחֵר וְאָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה, זֶה מֵבִיא חַטָּאת וְזֶה מֵבִיא חַטָּאת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, זֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי וְזֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, זֶה חַטָּאת וְזֶה חַטָּאת, וּשְׁנֵיהֶם מְבִיאִים אָשָׁם אֶחָד. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵין שְׁנַיִם מְבִיאִין אָשָׁם אֶחָד: 
+
+חֲתִיכָה שֶׁל חֵלֶב וַחֲתִיכָה שֶׁל חֵלֶב נוֹתָר, אָכַל אֶת אַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אֶת אֵיזֶה מֵהֶן אָכַל, מֵבִיא חַטָּאת וְאָשָׁם תָּלוּי. אָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה, מֵבִיא שָׁלֹשׁ חַטָּאוֹת. אָכַל אֶחָד אֶת הָרִאשׁוֹנָה וּבָא אַחֵר וְאָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה, זֶה מֵבִיא חַטָּאת וְאָשָׁם תָּלוּי וְזֶה מֵבִיא חַטָּאת וְאָשָׁם תָּלוּי. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, זֶה חַטָּאת וְזֶה חַטָּאת, וּשְׁנֵיהֶם מְבִיאִים חַטָּאת אֶחָת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל חַטָּאת שֶׁהִיא בָאָה עַל חֵטְא, אֵין שְׁנַיִם מְבִיאִים אוֹתָהּ: 
+
+
+Chapter 6
+
+הַמֵּבִיא אָשָׁם תָּלוּי וְנוֹדַע לוֹ שֶׁלֹּא חָטָא, אִם עַד שֶׁלֹּא נִשְׁחַט, יֵצֵא וְיִרְעֶה בָעֵדֶר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר, וְיִפְּלוּ דָמָיו לִנְדָבָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִקְרַב, שֶׁאִם אֵינוֹ בָא עַל חֵטְא זֶה, הֲרֵי הוּא בָא עַל חֵטְא אַחֵר. אִם מִשֶּׁנִּשְׁחַט נוֹדַע לוֹ, הַדָּם יִשָּׁפֵךְ וְהַבָּשָׂר יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. נִזְרַק הַדָּם, הַבָּשָׂר יֵאָכֵל. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ הַדָּם בַּכּוֹס, יִזָּרֵק, וְהַבָּשָׂר יֵאָכֵל: 
+
+אָשָׁם וַדַּאי אֵינוֹ כֵן. אִם עַד שֶׁלֹּא נִשְׁחַט, יֵצֵא וְיִרְעֶה בָעֵדֶר. מִשֶּׁנִּשְׁחַט, הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר. נִזְרַק הַדָּם, הַבָּשָׂר יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. שׁוֹר הַנִּסְקָל אֵינוֹ כֵן. אִם עַד שֶׁלֹּא נִסְקַל, יֵצֵא וְיִרְעֶה בָעֵדֶר. מִשֶּׁנִּסְקַל, מֻתָּר בַּהֲנָאָה. עֶגְלָה עֲרוּפָה אֵינָהּ כֵּן. אִם עַד שֶׁלֹּא נֶעֶרְפָה, תֵּצֵא וְתִרְעֶה בָעֵדֶר. מִשֶּׁנֶּעֶרְפָה, תִּקָּבֵר בִּמְקוֹמָהּ, שֶׁעַל סָפֵק בָּאָה מִתְּחִלָּתָהּ, כִּפְּרָה סְפֵקָהּ וְהָלְכָה לָהּ: 
+
+רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מִתְנַדֵּב אָדָם אָשָׁם תָּלוּי בְּכָל יוֹם וּבְכָל שָׁעָה שֶׁיִּרְצֶה, וְהִיא נִקְרֵאת אֲשַׁם חֲסִידִים. אָמְרוּ עָלָיו עַל בָּבָא בֶן בּוּטִי, שֶׁהָיָה מִתְנַדֵּב אָשָׁם תָּלוּי בְּכָל יוֹם, חוּץ מֵאַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים יוֹם אֶחָד. אָמַר, הַמָּעוֹן הַזֶּה, אִלּוּ הָיוּ מַנִּיחִים לִי, הָיִיתִי מֵבִיא, אֶלָּא אוֹמְרִים לִי, הַמְתֵּן עַד שֶׁתִּכָּנֵס לְסָפֵק. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין מְבִיאִים אָשָׁם תָּלוּי אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת: 
+
+חַיָּבֵי חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת וַדָּאִין שֶׁעָבַר עֲלֵיהֶן יוֹם הַכִּפּוּרִים, חַיָּבִין לְהָבִיא לְאַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים. חַיָּבֵי אֲשָׁמוֹת תְּלוּיִין, פְּטוּרִים. מִי שֶׁבָּא עַל יָדוֹ סְפֵק עֲבֵרָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, אֲפִלּוּ עִם חֲשֵׁכָה, פָּטוּר, שֶׁכָּל הַיּוֹם מְכַפֵּר: 
+
+הָאִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חַטַּאת הָעוֹף סָפֵק, שֶׁעָבַר עָלֶיהָ יוֹם הַכִּפּוּרִים, חַיֶּבֶת לְהָבִיא לְאַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים, מִפְּנֵי שֶׁמַּכְשְׁרַתָּהּ לֶאֱכֹל בַּזְּבָחִים. חַטַּאת הָעוֹף הַבָּאָה עַל סָפֵק, אִם מִשֶּׁנִּמְלְקָה נוֹדַע לָהּ, הֲרֵי זוֹ תִקָּבֵר: 
+
+הַמַּפְרִישׁ שְׁתֵּי סְלָעִים לְאָשָׁם וְלָקַח בָּהֶן שְׁנֵי אֵילִים לְאָשָׁם, אִם הָיָה אַחַד מֵהֶן יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים, יִקְרַב לַאֲשָׁמוֹ, וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר, וְיִפְּלוּ דָמָיו לִנְדָבָה. לָקַח בָּהֶן שְׁנֵי אֵילִים לְחֻלִּין, אֶחָד יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים וְאֶחָד יָפֶה עֲשָׂרָה זוּז, הַיָּפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים יִקְרַב לַאֲשָׁמוֹ, וְהַשֵּׁנִי לִמְעִילָתוֹ. אֶחָד לְאָשָׁם וְאֶחָד לְחֻלִּין, אִם הָיָה שֶׁל אָשָׁם יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים, יִקְרַב לַאֲשָׁמוֹ, וְהַשֵּׁנִי לִמְעִילָתוֹ, וְיָבִיא עִמָּהּ סֶלַע וְחֻמְשָׁהּ: 
+
+הַמַּפְרִישׁ חַטָּאתוֹ, וּמֵת, לֹא יְבִיאֶנָּה בְנוֹ אַחֲרָיו. וְלֹא יְבִיאֶנָּה מֵחֵטְא עַל חֵטְא, אֲפִלּוּ עַל חֵלֶב שֶׁאָכַל אֶמֶשׁ לֹא יְבִיאֶנָּה עַל חֵלֶב שֶׁאָכַל הַיּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ד), קָרְבָּנוֹ עַל חַטָּאתוֹ, שֶׁיְּהֵא קָרְבָּנוֹ לְשֵׁם חֶטְאוֹ: 
+
+מְבִיאִין מֵהֶקְדֵּשׁ כִּשְׂבָּה, שְׂעִירָה. מֵהֶקְדֵּשׁ שְׂעִירָה, כִּשְׂבָּה. מֵהֶקְדֵּשׁ כִּשְׂבָּה וּשְׂעִירָה, תּוֹרִין וּבְנֵי יוֹנָה. מֵהֶקְדֵּשׁ תּוֹרִין וּבְנֵי יוֹנָה, עֲשִׂירִית הָאֵיפָה. כֵּיצַד. הִפְרִישׁ לְכִשְׂבָּה אוֹ לִשְׂעִירָה, הֶעֱנִי, יָבִיא עוֹף. הֶעֱנִי, יָבִיא עֲשִׂירִית הָאֵיפָה. הִפְרִישׁ לַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה, הֶעֱשִׁיר, יָבִיא עוֹף. הֶעֱשִׁיר, יָבִיא כִשְׂבָּה וּשְׂעִירָה. הִפְרִישׁ כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירָה וְנִסְתָּאֲבוּ, אִם רָצָה יָבִיא בִדְמֵיהֶן עוֹף. הִפְרִישׁ עוֹף וְנִסְתָּאֵב, לֹא יָבִיא בְדָמָיו עֲשִׂירִית הָאֵיפָה, שֶׁאֵין לָעוֹף פִּדְיוֹן: 
+
+רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כְּבָשִׂים קוֹדְמִין לָעִזִּים בְּכָל מָקוֹם. יָכוֹל מִפְּנֵי שֶׁהֵן מֻבְחָרִין מֵהֶן. תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא ד), וְאִם כֶּבֶשׂ יָבִיא קָרְבָּנוֹ לְחַטָּאת, מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶם שְׁקוּלִין. תּוֹרִין קוֹדְמִין לִבְנֵי יוֹנָה בְכָל מָקוֹם. יָכוֹל מִפְּנֵי שֶׁהֵן מֻבְחָרִים מֵהֶן. תַּלְמוּד לוֹמַר (שם יב), וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת, מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶן שְׁקוּלִין. הָאָב קוֹדֵם לָאֵם בְּכָל מָקוֹם. יָכוֹל שֶׁכְּבוֹד הָאָב עוֹדֵף עַל כְּבוֹד הָאֵם, תַּלְמוּד לוֹמַר (שם יט), אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶם שְׁקוּלִים. אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים, הָאָב קוֹדֵם לָאֵם בְּכָל מָקוֹם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא וְאִמּוֹ חַיָּבִין בִּכְבוֹד אָבִיו. וְכֵן בְּתַלְמוּד תּוֹרָה, אִם זָכָה הַבֵּן לִפְנֵי הָרַב, קוֹדֵם אֶת הָאָב בְּכָל מָקוֹם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא וְאָבִיו חַיָּבִין בִּכְבוֹד רַבּוֹ: 
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Keritot/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Keritot/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..59fff15f49f6792e367a0e01d85a0da327364298
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Keritot/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,114 @@
+Mishnah Keritot
+משנה כריתות
+merged
+https://www.sefaria.org/Mishnah_Keritot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Torat Emet 357
+-http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads
+
+משנה כריתות
+
+
+
+Chapter 1
+
+שְׁלשִׁים וָשֵׁשׁ כְּרֵתוֹת בַּתּוֹרָה. הַבָּא עַל הָאֵם, וְעַל אֵשֶׁת הָאָב, וְעַל הַכַּלָּה, הַבָּא עַל הַזְּכוּר, וְעַל הַבְּהֵמָה, וְהָאִשָּׁה הַמְבִיאָה אֶת הַבְּהֵמָה עָלֶיהָ, הַבָּא עַל אִשָּׁה וּבִתָּהּ, וְעַל אֵשֶׁת אִישׁ, הַבָּא עַל אֲחוֹתוֹ, וְעַל אֲחוֹת אָבִיו, וְעַל אֲחוֹת אִמּוֹ, וְעַל אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ, וְעַל אֵשֶׁת אָחִיו, וְעַל אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו, וְעַל הַנִּדָּה, הַמְגַדֵּף, וְהָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, וְהַנּוֹתֵן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ, וּבַעַל אוֹב, הַמְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת, וְטָמֵא שֶׁאָכַל אֶת הַקֹּדֶשׁ, וְהַבָּא לַמִּקְדָּשׁ טָמֵא, הָאוֹכֵל חֵלֶב, וְדָם, נוֹתָר, וּפִגּוּל, הַשּׁוֹחֵט וְהַמַּעֲלֶה בַּחוּץ, הָאוֹכֵל חָמֵץ בְּפֶסַח, וְהָאוֹכֵל וְהָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְיוֹם הַכִּפּוּרִים, הַמְפַטֵּם אֶת הַשֶּׁמֶן, וְהַמְפַטֵּם אֶת הַקְּטֹרֶת, וְהַסָּךְ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה. הַפֶּסַח וְהַמִּילָה בְּמִצְוֹת עֲשֵׂה: 
+
+עַל אֵלּוּ חַיָּבִים עַל זְדוֹנָם כָּרֵת, וְעַל שִׁגְגָתָם חַטָּאת, וְעַל לֹא הוֹדַע שֶׁלָּהֶן אָשָׁם תָּלוּי, חוּץ מִן הַמְטַמֵּא מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, מִפְנֵי שֶׁהוּא בְעוֹלֶה וְיוֹרֵד, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף הַמְגַדֵּף, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו), תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם לָעֹשֶׂה בִּשְׁגָגָה, יָצָא מְגַדֵּף, שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה: 
+
+יֵשׁ מְבִיאוֹת קָרְבָּן וְנֶאֱכָל, וְיֵשׁ מְבִיאוֹת וְאֵינוֹ נֶאֱכָל, וְיֵשׁ שֶׁאֵינָן מְבִיאוֹת. אֵלּוּ מְבִיאוֹת קָרְבָּן וְנֶאֱכָל. הַמַּפֶּלֶת כְּמִין בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד שֶׁיְּהֵא בוֹ מִצּוּרַת הָאָדָם. הַמַּפֶּלֶת סַנְדָּל, אוֹ שִׁלְיָא, וְשָׁפִיר מְרֻקָּם, וְהַיּוֹצֵא מְחֻתָּךְ. וְכֵן שִׁפְחָה שֶׁהִפִּילָה, מְבִיאָה קָרְבָּן וְנֶאֱכָל: 
+
+אֵלּוּ מְבִיאוֹת וְאֵינוֹ נֶאֱכָל. הַמַּפֶּלֶת וְאֵין יָדוּעַ מַה הִפִּילָה, וְכֵן שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁהִפִּילוּ, אַחַת מִמִּין פְּטוּר וְאַחַת מִמִּין חוֹבָה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁהָלְכוּ זוֹ לְמִזְרָח וְזוֹ לְמַעֲרָב. אֲבָל אִם הָיוּ שְׁתֵּיהֶן עוֹמְדוֹת כְּאַחַת, מְבִיאוֹת קָרְבָּן וְנֶאֱכָל: 
+
+אֵלּוּ שֶׁאֵינָן מְבִיאוֹת. הַמַּפֶּלֶת שָׁפִיר מָלֵא מַיִם, מָלֵא דָם, מָלֵא גְנִינִים, הַמַּפֶּלֶת כְּמִין דָּגִים וַחֲגָבִים שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, הַמַּפֶּלֶת יוֹם אַרְבָּעִים, וְיוֹצֵא דֹפֶן. רַבִּי שִׁמְעוֹן מְחַיֵּב בְּיוֹצֵא דֹפֶן: 
+
+הַמַּפֶּלֶת אוֹר לִשְׁמוֹנִים וְאֶחָד, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹטְרִין מִן הַקָּרְבָּן, בֵּית הִלֵּל מְחַיְּבִים. אָמְרוּ בֵית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי, מַאי שְׁנָא אוֹר לִשְׁמוֹנִים וְאֶחָד מִיּוֹם שְׁמוֹנִים וְאֶחָד. אִם שָׁוֶה לוֹ לַטֻּמְאָה, לֹא יִשְׁוֶה לוֹ לַקָּרְבָּן. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי, לֹא, אִם אֲמַרְתֶּם בְּמַפֶּלֶת יוֹם שְׁמוֹנִים וְאֶחָד, שֶׁכֵּן יָצְאָה בְשָׁעָה שֶׁהִיא רְאוּיָה לְהָבִיא בָהּ קָרְבָּן, תֹּאמְרוּ בְמַפֶּלֶת אוֹר לִשְׁמוֹנִים וְאֶחָד, שֶׁלֹּא יָצְאָה בְשָׁעָה שֶׁהִיא רְאוּיָה לְהָבִיא בָהּ קָרְבָּן. אָמְרוּ לָהֶן בֵּית הִלֵּל, וַהֲרֵי הַמַּפֶּלֶת יוֹם שְׁמוֹנִים וְאֶחָד שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת תּוֹכִיחַ, שֶׁלֹּא יָצְאָה בְשָׁעָה שֶׁהִיא רְאוּיָה לְהָבִיא בָהּ קָרְבָּן וְחַיֶּבֶת בַּקָּרְבָּן. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי, לֹא, אִם אֲמַרְתֶּם בְּמַפֶּלֶת יוֹם שְׁמוֹנִים וְאֶחָד שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְקָרְבַּן יָחִיד, רָאוּי לְקָרְבַּן צִבּוּר, תֹּאמְרוּ בְמַפֶּלֶת אוֹר לִשְׁמוֹנִים וְאֶחָד, שֶׁאֵין הַלַּיְלָה רָאוּי לֹא לְקָרְבַּן יָחִיד וְלֹא לְקָרְבַּן צִבּוּר. הַדָּמִים אֵינָן מוֹכִיחִין, שֶׁהַמַּפֶּלֶת בְּתוֹךְ מְלֹאת, דָּמֶיהָ טְמֵאִין, וּפְטוּרָה מִן הַקָּרְבָּן: 
+
+הָאִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ סְפֵק חֲמִשָּׁה זִיבוֹת וּסְפֵק חֲמִשָּׁה לֵדוֹת, מְבִיאָה קָרְבָּן אֶחָד, וְאוֹכֶלֶת בַּזְּבָחִים, וְאֵין הַשְּׁאָר עָלֶיהָ חוֹבָה. חָמֵשׁ לֵדוֹת וַדָּאוֹת, חָמֵשׁ זִיבוֹת וַדָּאוֹת, מְבִיאָה קָרְבָּן אֶחָד, וְאוֹכֶלֶת בַּזְּבָחִים, וְהַשְּׁאָר עָלֶיהָ חוֹבָה. מַעֲשֶׂה שֶׁעָמְדוּ קִנִּים בִּירוּשָׁלַיִם בְּדִינְרֵי זָהָב. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, הַמָּעוֹן הַזֶּה, לֹא אָלִין הַלַּיְלָה, עַד שֶׁיְּהוּ בְדִינָרִין. נִכְנַס לְבֵית דִּין וְלִמֵּד, הָאִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חָמֵשׁ לֵדוֹת וַדָּאוֹת, חָמֵשׁ זִיבוֹת וַדָּאוֹת, מְבִיאָה קָרְבָּן אֶחָד, וְאוֹכֶלֶת בַּזְּבָחִים, וְאֵין הַשְּׁאָר עָלֶיהָ חוֹבָה. וְעָמְדוּ קִנִּים בּוֹ בַיּוֹם בְּרִבְעָתָיִם: 
+
+
+Chapter 2
+
+אַרְבָּעָה מְחֻסְּרֵי כִפּוּרִים וְאַרְבָּעָה מְבִיאִין עַל הַזָּדוֹן כִּשְׁגָגָה. אֵלּוּ הֵן מְחֻסְּרֵי כִפּוּרִים. הַזָּב, וְהַזָּבָה, וְהַיּוֹלֶדֶת, וְהַמְצֹרָע. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, גֵּר, מְחֻסַּר כַּפָּרָה עַד שֶׁיִּזָּרֵק עָלָיו הַדָּם. וְנָזִיר, לְיֵינוֹ וְתִגְלַחְתּוֹ וְטֻמְאָתוֹ: 
+
+אֵלּוּ מְבִיאִין עַל הַזָּדוֹן כִּשְׁגָגָה. הַבָּא עַל הַשִּׁפְחָה, וְנָזִיר שֶׁנִּטְמָא, וְעַל שְׁבוּעַת הָעֵדוּת, וְעַל שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן: 
+
+חֲמִשָּׁה מְבִיאִין קָרְבָּן אֶחָד עַל עֲבֵרוֹת הַרְבֵּה, וַחֲמִשָּׁה מְבִיאִים קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד. אֵלּוּ מְבִיאִין קָרְבָּן אֶחָד עַל עֲבֵרוֹת הַרְבֵּה. הַבָּא עַל הַשִּׁפְחָה בִּיאוֹת הַרְבֵּה, וְנָזִיר שֶׁנִּטְמָא טֻמְאוֹת הַרְבֵּה, וְהַמְקַנֵּא לְאִשְׁתּוֹ עַל יְדֵי אֲנָשִׁים הַרְבֵּה, וּמְצֹרָע שֶׁנִּתְנַגַּע נְגָעִים הַרְבֵּה. הֵבִיא צִפֳּרָיו וְנִתְנַגַּע, לֹא עָלוּ לוֹ, עַד שֶׁיָּבִיא אֶת חַטָּאתוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁיָּבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ: 
+
+הָאִשָּׁה שֶׁיָּלְדָה וְלָדוֹת הַרְבֵּה, הִפִּילָה בְתוֹךְ שְׁמוֹנִים נְקֵבָה וְחָזְרָה וְהִפִּילָה בְתוֹךְ שְׁמוֹנִים נְקֵבָה, וְהַמַּפֶּלֶת תְּאוֹמִים, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מְבִיאָה עַל הָרִאשׁוֹן וְאֵינָהּ מְבִיאָה עַל הַשֵּׁנִי. מְבִיאָה עַל הַשְּׁלִישִׁי וְאֵינָהּ מְבִיאָה עַל הָרְבִיעִי. אֵלּוּ מְבִיאִין קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד. עַל שְׁמִיעַת הַקּוֹל, וְעַל בִּטּוּי שְׂפָתַיִם, וְעַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, וְהַיֹּלֶדֶת, וְהַמְצֹרָע. וּמַה בֵּין הַשִּׁפְחָה לְבֵין כָּל הָעֲרָיוֹת. שֶׁלֹּא שָׁוְתָה לָהֶן לֹא בָעֹנֶשׁ וְלֹא בַקָּרְבָּן, שֶׁכָּל הָעֲרָיוֹת בְּחַטָּאת וְהַשִּׁפְחָה בְּאָשָׁם. כָּל הָעֲרָיוֹת בִּנְקֵבָה, וְשִׁפְחָה בְּזָכָר. כָּל הָעֲרָיוֹת, אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה שָׁוִין בַּמַּכּוֹת וּבַקָּרְבָּן, וּבַשִּׁפְחָה לֹא הִשְׁוָה אֶת הָאִישׁ לָאִשָּׁה בַּמַּכּוֹת וְלֹא אֶת הָאִשָּׁה לָאִישׁ בַּקָּרְבָּן. כָּל הָעֲרָיוֹת, עָשָׂה בָהֶן אֶת הַמְעָרֶה כַגּוֹמֵר, וְחַיָּב עַל כָּל בִּיאָה וּבִיאָה. זֶה חֹמֶר הֶחְמִיר בַּשִּׁפְחָה, שֶׁעָשָׂה בָהּ אֶת הַמֵּזִיד כַּשּׁוֹגֵג: 
+
+אֵיזוֹ הִיא שִׁפְחָה. כֹּל שֶׁחֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט), וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, זוֹ הִיא שִׁפְחָה וַדָּאִית. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, כָּל הָעֲרָיוֹת מְפֹרָשׁוֹת, וּמַה שִּׁיּוּר, אֵין לָנוּ אֶלָּא שֶׁחֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין: 
+
+כָּל הָעֲרָיוֹת, אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן, הַקָּטָן פָּטוּר. אֶחָד עֵר וְאֶחָד יָשֵׁן, הַיָּשֵׁן פָּטוּר. אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד, הַשּׁוֹגֵג בְּחַטָּאת וְהַמֵּזִיד בְּהִכָּרֵת: 
+
+
+Chapter 3
+
+אָמְרוּ לוֹ אָכַלְתָּ חֵלֶב, מֵבִיא חַטָּאת. עֵד אוֹמֵר אָכַל וְעֵד אוֹמֵר לֹא אָכַל, אִשָּׁה אוֹמֶרֶת אָכַל וְאִשָּׁה אוֹמֶרֶת לֹא אָכַל, מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי. עֵד אוֹמֵר אָכַל וְהוּא אוֹמֵר לֹא אָכַלְתִּי, פָּטוּר. שְׁנַיִם אוֹמְרִים אָכַל וְהוּא אוֹמֵר לֹא אָכַלְתִּי, רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּב. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, אִם הֱבִיאוּהוּ שְׁנַיִם לְמִיתָה חֲמוּרָה, לֹא יְבִיאוּהוּ לְקָרְבָּן הַקַּל. אָמְרוּ לוֹ, מָה אִם יִרְצֶה לוֹמַר מֵזִיד הָיִיתִי: 
+
+אָכַל חֵלֶב וְחֵלֶב בְּהֶעְלֵם אֶחָד, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אֶחָת. אָכַל חֵלֶב וְדָם וְנוֹתָר וּפִגּוּל בְּהֶעְלֵם אֶחָד, חַיָּב עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד. זֶה חֹמֶר בְּמִינִין הַרְבֵּה מִמִּין אֶחָד. וְחֹמֶר בְּמִין אֶחָד מִמִּינִין הַרְבֵּה, שֶׁאִם אָכַל כַּחֲצִי זַיִת וְחָזַר וְאָכַל כַּחֲצִי זַיִת מִמִּין אֶחָד, חַיָּב. מִשְּׁנֵי מִינִין, פָּטוּר: 
+
+וְכַמָּה יִשְׁהֶה הָאוֹכְלָן. כְּאִלּוּ אֲכָלָן קְלָיוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד שֶׁיִּשְׁהֶה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף כְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס. אָכַל אֳכָלִין טְמֵאִין, וְשָׁתָה מַשְׁקִין טְמֵאִין, שָׁתָה רְבִיעִית יַיִן וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ, וְשָׁהָה כְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם הִפְסִיק בָּהּ אוֹ שֶׁנָּתַן לְתוֹכוֹ מַיִם כָּל שֶׁהוּא, פָּטוּר: 
+
+יֵשׁ אוֹכֵל אֲכִילָה אַחַת וְחַיָּב עָלֶיהָ אַרְבַּע חַטָּאוֹת וְאָשָׁם אֶחָד. טָמֵא שֶׁאָכַל אֶת הַחֵלֶב, וְהָיָה נוֹתָר, מִן מֻקְדָּשִׁים, וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אִם הָיְתָה שַׁבָּת וְהוֹצִיאוֹ בְפִיו, חַיָּב. אָמְרוּ לוֹ, אֵינוֹ מִן הַשֵּׁם: 
+
+יֵשׁ בָּא בִיאָה אַחַת וְחַיָּב עָלֶיהָ שֵׁשׁ חַטָּאוֹת. הַבָּא עַל בִּתּוֹ, חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם בִּתּוֹ וַאֲחוֹתוֹ וְאֵשֶׁת אָחִיו וְאֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו וְאֵשֶׁת אִישׁ וְנִדָּה. וְהַבָּא עַל בַּת בִּתּוֹ, חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם בַּת בִּתּוֹ וְכַלָּתוֹ וַאֲחוֹת אִשְׁתּוֹ וְאֵשֶׁת אָחִיו וְאֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו וְאֵשֶׁת אִישׁ וְנִדָּה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם עָבַר הַזָּקֵן וּנְשָׂאָהּ, חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָב. וְכֵן הַבָּא עַל בַּת אִשְׁתּוֹ, וְעַל בַּת בַּת אִשְׁתּוֹ: 
+
+הַבָּא עַל חֲמוֹתוֹ, חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם חֲמוֹתוֹ וְכַלָּתוֹ וַאֲחוֹת אִשְׁתּוֹ וְאֵשֶׁת אָחִיו וְאֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו וְאֵשֶׁת אִישׁ וְנִדָּה. וְכֵן הַבָּא עַל אֵם חֲמוֹתוֹ, וְעַל אֵם חָמִיו. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, הַבָּא עַל חֲמוֹתוֹ, חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם חֲמוֹתוֹ וְאֵם חֲמוֹתוֹ וְאֵם חָמִיו. אָמְרוּ לוֹ, שְׁלָשְׁתָּן שֵׁם אֶחָד הֵן: 
+
+אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, שָׁאַלְתִּי אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְאֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בָּאִטְלִיס שֶׁל אֶמָּאוֹם, שֶׁהָלְכוּ לִקַּח בְּהֵמָה לְמִשְׁתֵּה בְנוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, הַבָּא עַל אֲחוֹתוֹ וְעַל אֲחוֹת אָבִיו וְעַל אֲחוֹת אִמּוֹ בְּהֶעְלֵם אֶחָד מַהוּ, חַיָּב אַחַת עַל כֻּלָּן, אוֹ אַחַת עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת, וְאָמְרוּ לִי, לֹא שָׁמָעְנוּ. אֲבָל שָׁמַעְנוּ, הַבָּא עַל חָמֵשׁ נָשָׁיו נִדּוֹת בְּהֶעְלֵם אֶחָד, שֶׁהוּא חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת. וְרוֹאִין אָנוּ שֶׁהַדְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: 
+
+וְעוֹד שְׁאָלָן רַבִּי עֲקִיבָא. אֵבָר הַמְדֻלְדָּל בִּבְהֵמָה, מַהוּ. אָמְרוּ לוֹ, לֹא שָׁמַעְנוּ. אֲבָל שָׁמַעְנוּ בְּאֵבָר הַמְדֻלְדָּל בְּאָדָם, שֶׁהוּא טָהוֹר. שֶׁכָּךְ הָיוּ מֻכֵּי שְׁחִין שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם עוֹשִׂין, הוֹלֵךְ לוֹ עֶרֶב פֶּסַח אֵצֶל הָרוֹפֵא וְחוֹתְכוֹ עַד שֶׁהוּא מַנִּיחַ בּוֹ כִשְׂעֹרָה, וְתוֹחֲבוֹ בְסִירָה, וְהוּא נִמְשָׁךְ מִמֶּנּוּ, וְהַלָּה עוֹשֶׂה פִסְחוֹ, וְהָרוֹפֵא עוֹשֶׂה פִסְחוֹ. וְרוֹאִין אָנוּ שֶׁהַדְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: 
+
+וְעוֹד שְׁאָלָן רַבִּי עֲקִיבָא. הַשּׁוֹחֵט חֲמִשָּׁה זְבָחִים בַּחוּץ בְּהֶעְלֵם אֶחָד, מַהוּ. חַיָּב אַחַת עַל כֻּלָּם, אוֹ אַחַת עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. אָמְרוּ לוֹ, לֹא שָׁמָעְנוּ. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שָׁמַעְתִּי בְאוֹכֵל מִזֶּבַח אֶחָד בַּחֲמִשָּׁה תַמְחוּיִין בְּהֶעְלֵם אֶחָד, שֶׁהוּא חַיָּב עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִשּׁוּם מְעִילָה, וְרוֹאֶה אֲנִי שֶׁהַדְּבָרִים קַל וָחֹמֶר. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, לֹא כָךְ שְׁאָלָן רַבִּי עֲקִיבָא. אֶלָּא, בְּאוֹכֵל נוֹתָר מֵחֲמִשָּׁה זְבָחִים בְּהֶעְלֵם אֶחָד, מַהוּ. חַיָּב אַחַת עַל כֻּלָּן, אוֹ אַחַת עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. אָמְרוּ לוֹ, לֹא שָׁמָעְנוּ. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שָׁמַעְתִּי בְאוֹכֵל מִזֶּבַח אֶחָד בַּחֲמִשָּׁה תַמְחוּיִים בְּהֶעְלֵם אֶחָד, שֶׁהוּא חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת מִשּׁוּם מְעִילָה, וְרוֹאֶה אֲנִי שֶׁהַדְּבָרִים קַל וָחֹמֶר. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אִם הֲלָכָה, נְקַבֵּל. וְאִם לָדִין, יֵשׁ תְּשׁוּבָה. אָמַר לוֹ, הָשֵׁב. אָמַר לוֹ, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בִמְעִילָה שֶׁעָשָׂה בָהּ אֶת הַמַּאֲכִיל כָּאוֹכֵל וְאֶת הַמְהַנֶּה כַּנֶּהֱנֶה, צֵרַף הַמְּעִילָה לִזְמָן מְרֻבֶּה, תֹּאמַר בְּנוֹתָר, שֶׁאֵין בּוֹ אַחַד מִכָּל אֵלּוּ: 
+
+אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, שָׁאַלְתִּי אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הָעוֹשֶׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה מֵעֵין מְלָאכָה אַחַת, בְּהֶעְלֵם אֶחָד, מַה הוּא. חַיָּב אַחַת עַל כֻּלָּן, אוֹ אַחַת עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. אָמַר לִי, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת, מִקַּל וָחֹמֶר, וּמָה אִם הַנִּדָּה, שֶׁאֵין בָּהּ תּוֹצָאוֹת הַרְבֵּה וְחַטָּאוֹת הַרְבֵּה, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת, שַׁבָּת, שֶׁיֶּשׁ בָּהּ תּוֹצָאוֹת הַרְבֵּה וְחַטָּאוֹת הַרְבֵּה, אֵינוֹ דִין שֶׁיְּהֵא חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. אָמַרְתִּי לוֹ, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בַנִּדָּה, שֶׁיֶּשׁ בָּהּ שְׁתֵּי אַזְהָרוֹת, שֶׁהוּא מֻזְהָר עַל הַנִּדָּה וְהַנִּדָּה מֻזְהֶרֶת עָלָיו, תֹּאמַר בַּשַּׁבָּת, שֶׁאֵין בָּהּ אֶלָּא אַזְהָרָה אֶחָת. אָמַר לִי, הַבָּא עַל הַקְּטַנּוֹת יוֹכִיחַ, שֶׁאֵין בָּהֶן אֶלָּא אַזְהָרָה אַחַת וְחַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. אָמַרְתִּי לוֹ, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בַּבָּא עַל הַקְּטַנּוֹת, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶן עַכְשָׁיו, יֵשׁ בָּהֶן לְאַחַר זְמָן, תֹּאמַר בַּשַּׁבָּת, שֶׁאֵין בָּהּ לֹא עַכְשָׁיו וְלֹא לְאַחַר זְמָן. אָמַר לִי, הַבָּא עַל הַבְּהֵמָה יוֹכִיחַ. אָמַרְתִּי לוֹ, בְּהֵמָה כַשַּׁבָּת: 
+
+
+Chapter 4
+
+סָפֵק אָכַל חֵלֶב, סָפֵק לֹא אָכַל. וַאֲפִלּוּ אָכַל, סָפֵק יֵשׁ בּוֹ כַשִּׁעוּר, סָפֵק שֶׁאֵין בּוֹ. חֵלֶב וְשֻׁמָּן לְפָנָיו, אָכַל אֶת אַחַד מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אֵיזוֹ מֵהֶן אָכַל. אִשְׁתּוֹ וַאֲחוֹתוֹ עִמּוֹ בַבַּיִת, שָׁגַג בְּאַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ בְּאֵיזוֹ מֵהֶן שָׁגָג. שַׁבָּת וְיוֹם חֹל, וְעָשָׂה מְלָאכָה בְאַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ בְּאֵיזוֹ מֵהֶן עָשָׂה. מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי: 
+
+כְּשֵׁם שֶׁאִם אָכַל חֵלֶב וְחֵלֶב בְּהֶעְלֵם אֶחָד אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אַחַת, כָּךְ עַל לֹא הוֹדַע שֶׁלָּהֶן אֵינוֹ מֵבִיא אֶלָּא אָשָׁם אֶחָד. אִם הָיְתָה יְדִיעָה בֵינְתַיִם, כְּשֵׁם שֶׁהוּא מֵבִיא חַטָּאת עַל כָּל אַחַת וְאַחַת, כָּךְ הוּא מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. כְּשֵׁם שֶׁאִם אָכַל חֵלֶב וְדָם נוֹתָר וּפִגּוּל בְּהֶעְלֵם אֶחָד, חַיָּב עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, כָּךְ עַל לֹא הוֹדַע שֶׁלָּהֶן מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד. חֵלֶב וְנוֹתָר לְפָנָיו, אָכַל אַחַד מֵהֶם וְאֵין יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶם אָכַל. אִשְׁתּוֹ נִדָּה וַאֲחוֹתוֹ עִמּוֹ בַבַּיִת, שָׁגַג בְּאַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ בְּאֵיזוֹ מֵהֶן שָׁגָג. שַׁבָּת וְיוֹם הַכִּפּוּרִים וְעָשָׂה מְלָאכָה בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת וְאֵין יָדוּעַ בְּאֵיזֶה מֵהֶם עָשָׂה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב חַטָּאת, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, לֹא נֶחְלְקוּ עַל הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, שֶׁהוּא פָטוּר, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר, מִקְצָת מְלָאכָה עָשָׂה מֵהַיּוֹם, וּמִקְצָתָהּ לְמָחָר. וְעַל מַה נֶּחְלְקוּ, עַל הָעוֹשֶׂה בְּתוֹךְ הַיּוֹם וְאֵין יָדוּעַ אִם בְּשַׁבָּת עָשָׂה וְאִם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים עָשָׂה. אוֹ עַל הָעוֹשֶׂה וְאֵין יָדוּעַ מֵעֵין אֵיזוֹ מְלָאכָה עָשָׂה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב חַטָּאת, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, פּוֹטְרוֹ הָיָה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אַף מֵאָשָׁם תָּלוּי: 
+
+רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, לֹא נֶחְלְקוּ עַל דָּבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם שֵׁם אֶחָד, שֶׁהוּא חַיָּב. וְעַל מַה נֶּחְלְקוּ. עַל דָּבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם שְׁנֵי שֵׁמוֹת, שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב חַטָּאת וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֲפִלּוּ נִתְכַּוֵּן לְלַקֵּט תְּאֵנִים וְלִקֵּט עֲנָבִים, עֲנָבִים וְלִקֵּט תְּאֵנִים, שְׁחוֹרוֹת וְלִקֵּט לְבָנוֹת, לְבָנוֹת וְלִקֵּט שְׁחוֹרוֹת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב חַטָּאת, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, תָּמֵהַּ אֲנִי אִם יִפְטֹר בָּהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר (ויקרא ד), אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ. פְּרָט לְמִתְעַסֵּק: 
+
+
+Chapter 5
+
+דַּם שְׁחִיטָה בִּבְהֵמָה, בְּחַיָּה וּבְעוֹפוֹת, בֵּין טְמֵאִים וּבֵין טְהוֹרִים, דַּם נְחִירָה, וְדַם עִקּוּר, וְדַם הַקָּזָה שֶׁהַנֶּפֶשׁ יוֹצְאָה בוֹ, חַיָּבִים עָלָיו. דַּם הַטְּחוֹל, דַּם הַלֵּב, דַּם בֵּיצִים, דַּם דָּגִים, דַּם חֲגָבִים, דַּם הַתַּמְצִית, אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן. רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּב בְּדַם הַתַּמְצִית: 
+
+רַבִּי עֲקִיבָא מְחַיֵּב עַל סְפֵק מְעִילוֹת אָשָׁם תָּלוּי, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִים. וּמוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא, שֶׁאֵין מֵבִיא אֶת מְעִילָתוֹ עַד שֶׁתִּתְוַדַּע לוֹ, וְיָבִיא עִמָּהּ אָשָׁם וַדָּאי. אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן, מַה לָּזֶה מֵבִיא שְׁתֵּי אֲשָׁמוֹת. אֶלָּא יָבִיא מְעִילָה וְחֻמְשָׁהּ, וְיָבִיא אָשָׁם בִּשְׁנֵי סְלָעִים, וְיֹאמַר, אִם וַדַּאי מָעַלְתִּי, זוֹ מְעִילָתִי וְזֶה אֲשָׁמִי. וְאִם סָפֵק, הַמָּעוֹת נְדָבָה וְאָשָׁם תָּלוּי. שֶׁמִּמִּין שֶׁהוּא מֵבִיא עַל הוֹדַע, מֵבִיא עַל לֹא הוֹדַע: 
+
+אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, נִרְאִים דְּבָרֶיךָ בִּמְעִילָה מְעֻטָּה. הֲרֵי שֶׁבָּא עַל יָדוֹ סְפֵק מְעִילָה בְּמֵאָה מָנֶה, לֹא יָפֶה לוֹ שֶׁיָּבִיא אָשָׁם בִּשְׁתֵּי סְלָעִים וְאַל יָבִיא סְפֵק מְעִילָה בְּמֵאָה מָנֶה. הָא מוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא לְרַבִּי טַרְפוֹן בִּמְעִילָה מֻעָטֶת. הָאִשָּׁה שֶׁהֵבִיאָה חַטַּאת הָעוֹף סָפֵק, אִם עַד שֶׁלֹּא נִמְלְקָה נוֹדַע לָהּ שֶׁיָּלְדָה וַדַּאי, תַּעֲשֶׂנָּה וַדַּאי. שֶׁמִּמִּין שֶׁהִיא מְבִיאָה עַל לֹא הוֹדַע, מְבִיאָה עַל הוֹדַע: 
+
+חֲתִיכָה שֶׁל חֻלִּין וַחֲתִיכָה שֶׁל קֹדֶשׁ, אָכַל אַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אֵיזוֹ מֵהֶן אָכַל, פָּטוּר. רַבִּי עֲקִיבָא מְחַיֵּב בְּאָשָׁם תָּלוּי. אָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה, מֵבִיא אָשָׁם וַדָּאי. אָכַל אֶחָד אֶת הָרִאשׁוֹנָה, וּבָא אַחֵר וְאָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה, זֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי וְזֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁנֵיהֶם מְבִיאִים אָשָׁם אֶחָד. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵין שְׁנַיִם מְבִיאִים אָשָׁם אֶחָד: 
+
+חֲתִיכָה שֶׁל חֻלִּין וַחֲתִיכָה שֶׁל חֵלֶב, אָכַל אַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אֵיזוֹ מֵהֶן אָכַל, מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי. אָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה, מֵבִיא חַטָּאת. אָכַל אֶחָד אֶת הָרִאשׁוֹנָה וּבָא אַחֵר וְאָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה, זֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי וְזֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁנֵיהֶם מְבִיאִים חַטָּאת אֶחָת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵין שְׁנַיִם מְבִיאִים חַטָּאת אֶחָת: 
+
+חֲתִיכָה שֶׁל חֵלֶב וַחֲתִיכָה שֶׁל קֹדֶשׁ, אָכַל אֶת אַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אֵיזוֹ מֵהֶן אָכַל, מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי. אָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה, מֵבִיא חַטָּאת וְאָשָׁם וַדָּאי. אָכַל אֶחָד אֶת הָרִאשׁוֹנָה וּבָא אַחֵר וְאָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה, זֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי, וְזֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁנֵיהֶם מְבִיאִים חַטָּאת וְאָשָׁם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵין שְׁנַיִם מְבִיאִים חַטָּאת וְאָשָׁם: 
+
+חֲתִיכָה שֶׁל חֵלֶב וַחֲתִיכָה שֶׁל חֵלֶב קֹדֶשׁ, אָכַל אֶת אַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אֵיזוֹ מֵהֶן אָכַל, מֵבִיא חַטָּאת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי. אָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה, מֵבִיא שְׁתֵּי חַטָּאוֹת וְאָשָׁם וַדָּאי. אָכַל אֶחָד אֶת הָרִאשׁוֹנָה וּבָא אַחֵר וְאָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה, זֶה מֵבִיא חַטָּאת וְזֶה מֵבִיא חַטָּאת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, זֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי וְזֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, זֶה חַטָּאת וְזֶה חַטָּאת, וּשְׁנֵיהֶם מְבִיאִים אָשָׁם אֶחָד. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵין שְׁנַיִם מְבִיאִין אָשָׁם אֶחָד: 
+
+חֲתִיכָה שֶׁל חֵלֶב וַחֲתִיכָה שֶׁל חֵלֶב נוֹתָר, אָכַל אֶת אַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אֶת אֵיזֶה מֵהֶן אָכַל, מֵבִיא חַטָּאת וְאָשָׁם תָּלוּי. אָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה, מֵבִיא שָׁלֹשׁ חַטָּאוֹת. אָכַל אֶחָד אֶת הָרִאשׁוֹנָה וּבָא אַחֵר וְאָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה, זֶה מֵבִיא חַטָּאת וְאָשָׁם תָּלוּי וְזֶה מֵבִיא חַטָּאת וְאָשָׁם תָּלוּי. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, זֶה חַטָּאת וְזֶה חַטָּאת, וּשְׁנֵיהֶם מְבִיאִים חַטָּאת אֶחָת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל חַטָּאת שֶׁהִיא בָאָה עַל חֵטְא, אֵין שְׁנַיִם מְבִיאִים אוֹתָהּ: 
+
+
+Chapter 6
+
+הַמֵּבִיא אָשָׁם תָּלוּי וְנוֹדַע לוֹ שֶׁלֹּא חָטָא, אִם עַד שֶׁלֹּא נִשְׁחַט, יֵצֵא וְיִרְעֶה בָעֵדֶר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר, וְיִפְּלוּ דָמָיו לִנְדָבָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִקְרַב, שֶׁאִם אֵינוֹ בָא עַל חֵטְא זֶה, הֲרֵי הוּא בָא עַל חֵטְא אַחֵר. אִם מִשֶּׁנִּשְׁחַט נוֹדַע לוֹ, הַדָּם יִשָּׁפֵךְ וְהַבָּשָׂר יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. נִזְרַק הַדָּם, הַבָּשָׂר יֵאָכֵל. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ הַדָּם בַּכּוֹס, יִזָּרֵק, וְהַבָּשָׂר יֵאָכֵל: 
+
+אָשָׁם וַדַּאי אֵינוֹ כֵן. אִם עַד שֶׁלֹּא נִשְׁחַט, יֵצֵא וְיִרְעֶה בָעֵדֶר. מִשֶּׁנִּשְׁחַט, הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר. נִזְרַק הַדָּם, הַבָּשָׂר יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. שׁוֹר הַנִּסְקָל אֵינוֹ כֵן. אִם עַד שֶׁלֹּא נִסְקַל, יֵצֵא וְיִרְעֶה בָעֵדֶר. מִשֶּׁנִּסְקַל, מֻתָּר בַּהֲנָאָה. עֶגְלָה עֲרוּפָה אֵינָהּ כֵּן. אִם עַד שֶׁלֹּא נֶעֶרְפָה, תֵּצֵא וְתִרְעֶה בָעֵדֶר. מִשֶּׁנֶּעֶרְפָה, תִּקָּבֵר בִּמְקוֹמָהּ, שֶׁעַל סָפֵק בָּאָה מִתְּחִלָּתָהּ, כִּפְּרָה סְפֵקָהּ וְהָלְכָה לָהּ: 
+
+רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מִתְנַדֵּב אָדָם אָשָׁם תָּלוּי בְּכָל יוֹם וּבְכָל שָׁעָה שֶׁיִּרְצֶה, וְהִיא נִקְרֵאת אֲשַׁם חֲסִידִים. אָמְרוּ עָלָיו עַל בָּבָא בֶן בּוּטִי, שֶׁהָיָה מִתְנַדֵּב אָשָׁם תָּלוּי בְּכָל יוֹם, חוּץ מֵאַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים יוֹם אֶחָד. אָמַר, הַמָּעוֹן הַזֶּה, אִלּוּ הָיוּ מַנִּיחִים לִי, הָיִיתִי מֵבִיא, אֶלָּא אוֹמְרִים לִי, הַמְתֵּן עַד שֶׁתִּכָּנֵס לְסָפֵק. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין מְבִיאִים אָשָׁם תָּלוּי אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת: 
+
+חַיָּבֵי חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת וַדָּאִין שֶׁעָבַר עֲלֵיהֶן יוֹם הַכִּפּוּרִים, חַיָּבִין לְהָבִיא לְאַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים. חַיָּבֵי אֲשָׁמוֹת תְּלוּיִין, פְּטוּרִים. מִי שֶׁבָּא עַל יָדוֹ סְפֵק עֲבֵרָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, אֲפִלּוּ עִם חֲשֵׁכָה, פָּטוּר, שֶׁכָּל הַיּוֹם מְכַפֵּר: 
+
+הָאִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חַטַּאת הָעוֹף סָפֵק, שֶׁעָבַר עָלֶיהָ יוֹם הַכִּפּוּרִים, חַיֶּבֶת לְהָבִיא לְאַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים, מִפְּנֵי שֶׁמַּכְשְׁרַתָּהּ לֶאֱכֹל בַּזְּבָחִים. חַטַּאת הָעוֹף הַבָּאָה עַל סָפֵק, אִם מִשֶּׁנִּמְלְקָה נוֹדַע לָהּ, הֲרֵי זוֹ תִקָּבֵר: 
+
+הַמַּפְרִישׁ שְׁתֵּי סְלָעִים לְאָשָׁם וְלָקַח בָּהֶן שְׁנֵי אֵילִים לְאָשָׁם, אִם הָיָה אַחַד מֵהֶן יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים, יִקְרַב לַאֲשָׁמוֹ, וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר, וְיִפְּלוּ דָמָיו לִנְדָבָה. לָקַח בָּהֶן שְׁנֵי אֵילִים לְחֻלִּין, אֶחָד יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים וְאֶחָד יָפֶה עֲשָׂרָה זוּז, הַיָּפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים יִקְרַב לַאֲשָׁמוֹ, וְהַשֵּׁנִי לִמְעִילָתוֹ. אֶחָד לְאָשָׁם וְאֶחָד לְחֻלִּין, אִם הָיָה שֶׁל אָשָׁם יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים, יִקְרַב לַאֲשָׁמוֹ, וְהַשֵּׁנִי לִמְעִילָתוֹ, וְיָבִיא עִמָּהּ סֶלַע וְחֻמְשָׁהּ: 
+
+הַמַּפְרִישׁ חַטָּאתוֹ, וּמֵת, לֹא יְבִיאֶנָּה בְנוֹ אַחֲרָיו. וְלֹא יְבִיאֶנָּה מֵחֵטְא עַל חֵטְא, אֲפִלּוּ עַל חֵלֶב שֶׁאָכַל אֶמֶשׁ לֹא יְבִיאֶנָּה עַל חֵלֶב שֶׁאָכַל הַיּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ד), קָרְבָּנוֹ עַל חַטָּאתוֹ, שֶׁיְּהֵא קָרְבָּנוֹ לְשֵׁם חֶטְאוֹ: 
+
+מְבִיאִין מֵהֶקְדֵּשׁ כִּשְׂבָּה, שְׂעִירָה. מֵהֶקְדֵּשׁ שְׂעִירָה, כִּשְׂבָּה. מֵהֶקְדֵּשׁ כִּשְׂבָּה וּשְׂעִירָה, תּוֹרִין וּבְנֵי יוֹנָה. מֵהֶקְדֵּשׁ תּוֹרִין וּבְנֵי יוֹנָה, עֲשִׂירִית הָאֵיפָה. כֵּיצַד. הִפְרִישׁ לְכִשְׂבָּה אוֹ לִשְׂעִירָה, הֶעֱנִי, יָבִיא עוֹף. הֶעֱנִי, יָבִיא עֲשִׂירִית הָאֵיפָה. הִפְרִישׁ לַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה, הֶעֱשִׁיר, יָבִיא עוֹף. הֶעֱשִׁיר, יָבִיא כִשְׂבָּה וּשְׂעִירָה. הִפְרִישׁ כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירָה וְנִסְתָּאֲבוּ, אִם רָצָה יָבִיא בִדְמֵיהֶן עוֹף. הִפְרִישׁ עוֹף וְנִסְתָּאֵב, לֹא יָבִיא בְדָמָיו עֲשִׂירִית הָאֵיפָה, שֶׁאֵין לָעוֹף פִּדְיוֹן: 
+
+רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כְּבָשִׂים קוֹדְמִין לָעִזִּים בְּכָל מָקוֹם. יָכוֹל מִפְּנֵי שֶׁהֵן מֻבְחָרִין מֵהֶן. תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא ד), וְאִם כֶּבֶשׂ יָבִיא קָרְבָּנוֹ לְחַטָּאת, מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶם שְׁקוּלִין. תּוֹרִין קוֹדְמִין לִבְנֵי יוֹנָה בְכָל מָקוֹם. יָכוֹל מִפְּנֵי שֶׁהֵן מֻבְחָרִים מֵהֶן. תַּלְמוּד לוֹמַר (שם יב), וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת, מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶן שְׁקוּלִין. הָאָב קוֹדֵם לָאֵם בְּכָל מָקוֹם. יָכוֹל שֶׁכְּבוֹד הָאָב עוֹדֵף עַל כְּבוֹד הָאֵם, תַּלְמוּד לוֹמַר (שם יט), אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶם שְׁקוּלִים. אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים, הָאָב קוֹדֵם לָאֵם בְּכָל מָקוֹם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא וְאִמּוֹ חַיָּבִין בִּכְבוֹד אָבִיו. וְכֵן בְּתַלְמוּד תּוֹרָה, אִם זָכָה הַבֵּן לִפְנֵי הָרַב, קוֹדֵם אֶת הָאָב בְּכָל מָקוֹם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא וְאָבִיו חַיָּבִין בִּכְבוֹד רַבּוֹ: 
diff --git "a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Meilah/English/Mischnajot mit deutscher \303\234bersetzung und Erkl\303\244rung. Berlin 1887-1933 [de].txt" "b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Meilah/English/Mischnajot mit deutscher \303\234bersetzung und Erkl\303\244rung. Berlin 1887-1933 [de].txt"
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..57b6e8c9c7f54b313fdb708730043b8943a3040b
--- /dev/null
+++ "b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Meilah/English/Mischnajot mit deutscher \303\234bersetzung und Erkl\303\244rung. Berlin 1887-1933 [de].txt"	
@@ -0,0 +1,64 @@
+Mishnah Meilah
+משנה מעילה
+Mischnajot mit deutscher Übersetzung und Erklärung. Berlin 1887-1933 [de]
+https://www.talmud.de/tlmd/die-deutsche-mischna-uebersetzung
+
+Mishnah Meilah
+
+
+
+Chapter 1
+
+Hochheilige Opfertiere, die man auf der Südseite<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> der <span dir="rtl">עזרה</span>.</i> geschlachtet hat<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> während sie nach der Vorschrift auf der Nordseite geschlachtet werden sollen, s. Sebach. V, 1.</i>, unterliegen der Veruntreuung<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Über Veruntreuung an hochheiligen Opfertieren s. die Einleitung. Durch das Schlachten an einer anderen als der vorgeschriebenen Stelle werden die Tiere zwar als Opfer untauglich, trotzdem aber bleiben sie auch weiter heilig und unterliegen der Veruntreuung wie alle anderen nicht hochheiligen dort geschlachteten Opfertiere, die überall in der <span dir="rtl">עזרה</span> geschlachtet werden dürfen Nach Maim. (<span dir="rtl">הלכות מעילה</span> III, 1) unterliegen die Opfertiere in den hier genannten Fällen nach Tora-Vorschrift nicht mehr der Veruntreuung, sondern ist dieses nur eine rabbinische Verordnung, es ist deshalb für die unvorsätzliche Veruntreuung kein Schuldopfer darzubringen und das Veruntreute nur einfach ohne Fünftel-Aufschlag zu ersetzen.</i>. Hat man sie auf der Südseite geschlachtet und das Blut auf der Nordseite aufgefangen<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Auch für das Auffangen des Blutes ist die Nordseite vorgeschrieben, s. Sebach. V, 1.</i>, auf der Nordseite und das Blut auf der Südseite aufgefangen<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Auch in diesem Falle unterliegen sie der Veruntreuung, trotzdem das Auffangen des Blutes eine von den wesentlichen nur durch einen Priester vorzunehmenden Opferhandlungen ist und diese nicht an der vorgeschriebenen Stelle ausgeführt worden ist. Da weder durch das Schlachten noch durch das Auffangen des Blutes an einer anderen als der vorgeschriebenen Stelle das Opfer aufhört, der Veruntreuung zu unterliegen, gilt dasselbe auch für den Fall, wenn beides an unrichtiger Stelle ausgeführt worden ist.</i>, hat man sie am Tage geschlachtet und die Blutsprengung bei Nacht vorgenommen<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Das Sprengen des Blutes darf ebenso wie das Schlachten nur am Tage geschehen, s. Sebach. 56 a, Tosaf. Hier setzt die Mischna an Stelle des Auffangens das Sprengen des Blutes, weil das Auffangen des Blutes unmittelbar auf das Schlachten folgt und deshalb nicht gut dieses bei Tage und jenes bei Nacht vorgenommen werden kann.</i>, in der Nacht und die Blutsprengung bei Tage vorgenommen, oder hat man sie [mit der Absicht auf] ausserhalb ihrer Zeit oder ausserhalb ihres Ortes geschlachtet<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> d. h. mit der Absicht, etwas davon, das zum Opfer bestimmt ist, ausserhalb der dafür vorgeschriebenen Zeit oder des dafür bestimmten Ortes zu opfern, oder etwas davon, das zum Essen bestimmt ist, ausserhalb der dafür bestimmten Zeit oder des dafür vorgeschriebenen Ortes zu essen (s. Sebach. II, 3).</i>, unterliegen sie der Veruntreuung<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> In allen diesen Fällen unterliegt, auch wenn das Blut gesprengt worden ist, auch das für die Priester bestimmte Fleisch des Opfertieres auch weiter der Veruntreuung, weil durch das Sprengen des Blutes nur das dadurch den Priestern zufallende Fleisch von tauglichen Opfern aufhört, der Veruntreuung zu unterliegen, s. die Einleitung.</i>. Als allgemeine Regel sagte R. Josua: In allen Fällen, wo es für die Priester bereits zum Genuss erlaubt gewesen ist<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> wenn es nachher auch untauglich geworden ist und nicht von den Priestern gegessen werden darf.</i>, unterliegt es<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> das Fleisch. Die Opferstücke dagegen unterliegen auch weiter der Veruntreuung, bis sie zu Asche verbrannt sind und die Asche vom Altar hinweggeräumt worden ist (s. weiter II, 5).</i> nicht der Veruntreuung, ist es für die Priester noch nicht zum Genuss erlaubt gewesen, unterliegt es der Veruntreuung. Welches sind die Fälle, in denen es für die Priester bereits erlaubt gewesen ist? Wenn es<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> nachdem das Blut gesprengt worden ist.</i> über Nacht liegen geblieben oder unrein geworden oder nach aussen gekommen ist<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> und dadurch untauglich geworden ist, da Hochheiliges nur an dem Tage der Darbringung und in der darauf folgenden Nacht und, wenn es unrein geworden oder aus dem Heiligtum herausgekommen ist, nicht von den Priestern gegessen werden darf.</i>. Welches die, in denen es für die Priester noch nicht erlaubt gewesen ist? Wenn es [mit der Absicht auf] ausserhalb seiner Zeit oder ausserhalb seines Ortes geschlachtet worden ist<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Die Mischna nennt hier nur die letzten von den oben angeführten Fällen, das Gleiche gilt natürlich auch für die übrigen dort angeführten Fälle.</i>, oder wenn Untaugliche das Blut aufgefangen oder das Blut gesprengt haben<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Auch nach dem Auffangen oder Sprengen des Blutes durch einen Untauglichen kann aber das Opfer durch von einem dazu Tauglichen aufgefangenes und gesprengtes Blut noch tauglich werden und unterliegt dann nicht mehr der Veruntreuung. Nur wenn das Blut durch einen Unreinen gesprengt worden ist, hat ein nochmaliges Sprengen durch einen dazu Tauglichen nicht diese Wirkung, weil bei Gemeinde opfern, die in Unreinheit dargebracht werden, auch Unreine die Opferhandlungen ausführen dürfen, und deshalb ganz allgemein auch bei Opfern, die in Reinheit dargebracht werden, auch das Sprengen des Blutes durch einen Unreinen die Folge hat, dass alles übrige Blut des Opfertieres als nach dem Sprengen zurückgebliebenes Blut (<span dir="rtl">שירי הרס</span>) betrachtet wird, das für die Blutsprengung nicht mehr verwendbar ist.</i>.
+Wenn Fleisch von Hochheiligem vor der Sprengung des Blutes nach aussen<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> ausserhalb der <span dir="rtl">עזרה</span>, solches Fleisch darf von den Priestern nicht mehr gegessen werden (s. Sebach. V Note 33).</i> gekommen ist, sagt R. Elieser, unterliegt es<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> auch nach der Sprengung des Blutes.</i> der Veruntreuung<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> weil durch die Sprengung des Blutes nur Fleisch, das dadurch für die Priester erlaubt wird, aufhört der Veruntreuung zu unterliegen.</i>, nicht aber der auf Verworfenes <sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> Wenn das Opfer durch eine bei einer der vorausgegangenen Opferhandlungen ausgesprochene vorschriftswidrige Absicht <span dir="rtl">פיגול</span> geworden ist (s. Sebach. II, 2) und es isst jemand von dem vor der Blutsprengung aus der <span dir="rtl">עזרה</span> herausgekommenen Fleisch, trifft ihn dafür nicht die Ausrottungsstrafe, weil die Ausrottungsstrafe für <span dir="rtl">פיגול</span> nur dann eintritt, wenn das Blut vorschriftsmässig gesprengt worden ist (s. dort Note 42), für dieses Fleisch aber die Blutsprengung keine Geltung hat.</i>, Übriggelassenes<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> weil <span dir="rtl">נוחר</span> nur solches Fleisch heisst, das, trotzdem es gegessen werden durfte, über die vorgeschriebene Zeit hinaus liegen geblieben ist, nicht aber solches, das gar nicht gegessen werden durfte (Raschi, Sebach. 90 a).</i> und Unreines<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> Wenn jemand im Zustande der Unreinheit von dem Fleisch isst, trifft ihn nicht die Ausrottungsstrafe, weil diese nur denjenigen trifft, der Opferfleisch, das von Reinen gegessen werden darf, in Unreinheit geniesst (s. Menach. 25b).</i> stehenden Strafe. R. Akiba sagt: Es unterliegt nicht der Veruntreuung<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> Durch die Sprengung des Blutes hört das Fleisch auf, der Veruntreuung zu unterliegen, trotzdem es durch das Herauskommen aus der <span dir="rtl">עזרה</span> untauglich geworden und von den Priestern nicht mehr gegessen werden darf. Nach Raschi und Bart. spricht die Mischna von dem Fall, dass das Fleisch zwar herausgekommen, vor dem Sprengen des Blutes aber wieder hereingebracht worden und während der Blutsprengung in der <span dir="rtl">עזרה</span> war. Nach Tif. Jis. dagegen ist in diesem Falle auch R. Elieser der Ansicht des R. Akiba, und bezieht sich die Kontroverse nur auf den Fall, wenn das Fleisch auch während der Blutsprengung ausserhalb der <span dir="rtl">עזרה</span> war (vgl. auch <span dir="rtl">ברכת הזבח</span> zu der Erklärung Raschis). Straschun wendet mit Recht ein, dass für erstere Unterscheidung, welche der Talmud bei den Opferstücken von Einfachheiligem macht (s. die folgende Mischna), bei Fleisch von Hochheiligem kein ersichtlicher Grund vorliegt, da, nachdem das Fleisch einmal dadurch, dass es aus der <span dir="rtl">עזרה</span> herausgekommen, untauglich geworden ist, es doch gleichgültig ist, ob es nun während dor Blutsprengung in der <span dir="rtl">עזרה</span> oder ausserhalb derselben war.</i>, wohl aber der auf Verworfenes, Übriggelassenes und Unreines stehenden Strafe<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> Da nach Ansicht von R. Akiba die Blutsprengung auch für das aussen befindliche Fleisch insofern Geltung hat, dass dieses danach nicht mehr der Veruntreuung unterliegt, ist demnach auch für dieses das Blut vorschriftsmässig gesprengt worden und unterliegt es deshalb auch dem <span dir="rtl">פיגול</span>-Verbot (s. Note 18) und ebenso wie das übrige durch die Blutsprengung zum Genuss erlaubt gewordene Fleisch auch dem Verbot von <span dir="rtl">נותר</span> und <span dir="rtl">טמא</span>.</i>. Es sagte R. Akiba: Wenn jemand sein Sündopfertier abgesondert hat und es ist verloren gegangen, und er hat ein anderes an seiner Stelle abgesondert, und nachher hat sich das erstere wiedergefunden, und sie stehen nun beide da<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> sie sind beide zu gleicher Zeit geschlachtet worden und das Blut von beiden steht nun zur Sprengung da. Man kann in diesem Falle nach Belieben das Blut des einen oder des anderen Tieres sprengen, sobald aber das Blut des einen Tieres gesprengt worden ist, ist dadurch das andere Opfertier als ein unverwendbar gewordenes Sündopfer (<span dir="rtl">מותר חטאת</span>) untauglich geworden.</i>, fällt da nicht durch die Sprengung des Blutes<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> des einen der beiden Tiere.</i> ebenso wie für das Fleisch des einen Tieres so auch für das Fleisch des anderen Tieres das Verbot [der Veruntreuung] fort<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> Da die Blutsprengung sowohl mit dem Blut des einen Tieres wie mit dem des anderen vorgenommen werden kann, gilt dieselbe, mit dem Blut welches der beiden Tiere sie auch ausgeführt worden ist, als für beide Tiere vollzogen und unterliegt deshalb das Fleisch beider Tiere nicht mehr der Veruntreuung (vgl. Sebach. XIII, 8).</i> ? Wenn durch die Blutsprengung selbst für das Fleisch eines anderen Tieres<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> trotzdem dasselbe durch die Sprengung des Blutes des anderen Tieres untauglich geworden ist.</i> das Veruntreuungsverbot fortfällt, so ist daraus wohl zu folgern, dass es gewiss dadurch für das Fleisch desselben Tieres fortfällt<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> wenn es auch durch das Herauskommen aus der <span dir="rtl">עזרת</span> bereits untauglich geworden war. Ebenso wie aber in dem angezogenen Falle das Veruntreuungsverbot auch für das zweite Tier nur dadurch fortfällt, dass es durch das Sprengen des Blutes für das erste Tier fortfällt, hat auch nach R. Akiba das Sprengen des Blutes auch für das aus der <span dir="rtl">עזרה</span> herausgekommene Fleisch nur dann diese Wirkung, wenn während der Blutsprengung etwas von dem Fleische sich innerhalb der <span dir="rtl">עזרה</span> befunden hat, im anderen Falle dagegen, wenn beim Sprengen des Blutes alles Fleisch ausserhalb der <span dir="rtl">עזרה</span> war, ist auch R. Akiba der Ansicht, dass es auch weiter der Veruntreuung unterliegt (Talmud).</i>.
+Wenn Opferstücke von einfach Heiligem<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> die erst nach der Blutsprengung der Veruntreuung unterliegen.</i> vor der Sprengung des Blutes nach aussen gekommen sind, sagt R. Elieser, unterliegen sie nicht der Veruntreuung<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> nicht weil sie durch das Herauskommen untauglich geworden sind, denn Opferstücke von Einfach-Heiligem werden, wenn sie vor dem Sprengen des Blutes aus der <span dir="rtl">עזרה</span> herausgekommen sind, dadurch nicht untauglich (s. Sebach. 90 a), sondern weil nach Ansicht des R. Elieser für Opferstücke, die sich während der Sprengung des Blutes ausserhalb der <span dir="rtl">עזרה</span> befinden, die Blutsprengung nicht die Wirkung hat, dass sie der Veruntreuung unterliegen, sind sie dagegen vor der Blutsprengung wieder hineingebracht worden, so dass sie sich während der Sprengung in der <span dir="rtl">עזרה</span> befinden, unterliegen sie auch nach Ansicht des R. Elieser der Veruntreuung (anders erklärt Raschi, vgl. dazu <span dir="rtl">ברכת הזבח</span>).</i> und nicht der auf Verworfenes<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> S. Note 18.</i>, Übriggelassenes und Unreines<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> Auch Opferstücke, obwohl sie nur für den Altar bestimmt sind, unterliegen diesen Verboten (s. Sebach. 36 b und Sebach. IV Note 44). Ebenso wie aber bei dem Fleisch für die Übertretung dieser Verbote die Ausrottungsstrafe nur dann eintritt, wenn es durch vorschriftsmässige Sprengung des Blutes für den Genuss erlaubt geworden ist, tritt sie auch bei Opferstücken nur dann ein, wenn für sie das Blut vorschriftsmässig gesprengt worden ist (Raschi Sebach. 90 a v. <span dir="rtl">ומשום טומאת הגוה</span>).</i> stehenden Strafe. R. Akiba sagt: Sie unterliegen der Veruntreuung<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> auch wenn sie während der Blutsprengung sich draussen befunden haben.</i> und der auf Verworfenes, Übriggelassenes und Unreines stehenden Strafe<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> da die Blutsprengung auch für das draussen Befindliche Geltung hat, s. Note 22.</i>.
+Die erfolgte Blut-Sprengung<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">יש מעשה דמים</span>.</i> hat bei Hochheiligem eine erleichternde und eine erschwerende Folge, bei einfach Heiligem nur eine erschwerende. Wieso ? Bei Hochheiligem unterliegen vor der Sprengung des Blutes sowohl die Opferstücke wie das Fleisch der Veruntreuung, nach der Sprengung des Blutes unterliegen die Opferstücke der Veruntreuung und das Fleisch<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> bei denjenigen Opfern, deren Fleisch von den Priestern verzehrt wird</i> unterliegt nicht der Veruntreuung<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> das Sprengen des Blutes bewirkt also eine Erleichterung.</i>, sowohl dieses wie jene unterliegen aber<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> nach der Sprengung des Blutes.</i> der auf Verworfenes, Übriggelassenes und Unreines stehenden Strafe<sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> insofern bewirkt also das Sprengen des Blutes eine Erschwerung. Talmudausg.: <span dir="rtl">נמצא מעשה דמים דק״ק להקל ולהחמיר</span>.</i>. Bei einfach Heiligem ist die Folge nur eine erschwerende, wieso? Bei einfach Heiligem unterliegen vor der Sprengung des Blutes weder die Opferstücke noch das Fleisch der Veruntreuung<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> weil sie noch als Eigentum des Darbringenden betrachtet werden.</i>, nach der Sprengung des Blutes unterliegen die Opferstücke der Veruntreuung<sup class="footnote-marker">40</sup><i class="footnote"> weil diese nunmehr als Eigentum des Altars betrachtet werden.</i> und das Fleisch unterliegt nicht der Veruntreuung, sowohl dieses wie jene unterliegen aber<sup class="footnote-marker">41</sup><i class="footnote"> nach dem Sprengen des Blutes.</i> der auf Verworfenes, Übriggelassenes und Unreines stehenden Strafe, so ergibt sich aus der Blutsprengung bei Hochheiligem eine erleichternde und eine erschwerende<sup class="footnote-marker">42</sup><i class="footnote"> In den Talmudausg. fehlt hier: <span dir="rtl">בקדשי קדשים להקל ולהחמיר</span>.</i>, bei einfach Heiligem nur eine erschwerende Folge.
+
+Chapter 2
+
+Das Vogel-Sündopfer unterliegt der Veruntreuung, sobald es zum Opfer bestimmt worden ist<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> da es zu den hochheiligen Opfertieren gehört.</i>. Durch das Abdrücken [des Kopfes] erhält es die Eigenschaft<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">הוכשר</span> = für etwas tauglich d. h. empfänglich gemacht werden, vgl. Chull. II, Note 29.</i>, dass es durch [Berührung durch] einen am selben Tage Untergetauchten<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> S. Sebach. II Note 2.</i> oder einen noch nicht durch das Sühnopfer Gesühnten<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> S. ebend. Note 4.</i> und durch Liegenbleiben über Nacht<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> wenn die Blutsprengung nicht am selben Tage sfattgefunden hat oder nach der Blutsprengung das Fleisch über Nacht liegen geblieben ist. Das Herauskommen aus der <span dir="rtl">עזרה</span> vor der Sprengung des Blutes erwähnt die Mischna nicht, weil dieser Fall Gegenstand der Kontroverse zwischen R. Akiba und den Weisen ist.</i> untauglich<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Durch Berührung durch einen <span dir="rtl">טבול יום</span> oder einen <span dir="rtl">מחוסר כפורים</span> wird das Opfer nur <span dir="rtl">פסול</span>, d. h. als unrein geworden untauglich, es wird aber nicht so unrein, dass es die Unreinheit auch weiter auf anderes überträgt (s. Vorbemerkung zu Kelim Abs. 3).</i> wird. Nach der Sprengung<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Das Blut des Vogel-Sündopfers wurde nicht mit dem Sprengbecken an den Altar gesprengt, was mit dem Ausdruck <span dir="rtl">זרק</span> bezeichnet wird, sondern man fasste den Vogel mit der Hand an und sprengte so mit dem Vogel selbst das Blut an den Altar (s. Sebach. VI Note 33). Ed. pr.: <span dir="rtl">מיצה</span>, vgl. Talmud.</i> des Blutes unterliegt es der auf Verworfenes, Übriggelassenes und Unreines stehenden Strafe, aber nicht mehr der Veruntreuung<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> da nichts davon auf den Altar kommt, sondern nach der Sprengung des Blutes alles den Priestern gehört (Sebach. VI, 4).</i>.
+Das Vogel-Ganzopfer unterliegt der Veruntreuung, sobald es zum Opfer bestimmt worden ist. Durch das Abdrücken [des Kopfes] erhält es die Eigenschaft, dass es durch [Berührung durch] einen am selben Tage Untergetauchten oder einen noch nicht durch das Sühnopfer Gesühnten und durch Liegenbleiben über Nacht untauglich wird. Nach der Ausdrückung<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Beim Vogel-Ganzopfer wurde das Blut überhaupt nicht gesprengt, sondern nur durch Pressen des Halses an die Altarwand ausgedrückt (s. Sebach. VI, 5).</i> des Blutes unterliegt es der auf Verworfenes, Übriggelassenes und Unreines stehenden Strafe, und es unterliegt der Veruntreuung<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> da es ganz auf dem Altar geopfert wird.</i>, bis [die Asche] nach dem Aschenplatz<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">בית הדשן</span> s. Sebach. V Note 21.</i> herausgebracht wird<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Nach Rab (s. Talmud) ist damit gemeint: bis die Asche nach dem Aschenplatz herausgeschafft werden kann, d. i. nachdem die Aschenhebe am Morgen vom Altar abgehoben worden ist, weil damit alles, wozu das Opfer bestimmt ist und was damit auszuführen ist, erfüllt worden ist und eine danach noch erfolgende Nutzniessung von der auf dem Altar zurückgebliebenen Asche nicht als eine Veruntreuung an Gottgeweihtem (<span dir="rtl">קדשי ה׳</span>) gelten kann und deshalb nur noch nach rabbinischer Verordnung verboten ist; nach R. Jochanan unterliegt auch die zurückgebliebene Asche so lange noch der Veruntreuung, bis sie nach dem Aschenplatz herausgeschafft worden ist, da auch dieses Hinausschaffen der Asche Vorschrift ist.</i>.
+Die Stiere, die verbrannt werden<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> S. Sebach. IV Note 31.</i>, und die Böcke, die verbrannt werden<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> S. dort Note 32.</i>, unterliegen der Veruntreuung, sobald sie zu Opfern bestimmt worden sind. Durch das Schlachten erhalten sie die Eigenschaft, dass sie durch [Berührung durch] einen am selben Tage Untergetauchten oder einen noch nicht durch das Sühnopfer Gesühnten und durch Liegenbleiben über Nacht untauglich werden. Nach der Sprengung des Blutes unterliegen sie der auf Verworfenes, Übriggelassenes und Unreines stehenden Strafe, und sie unterliegen der Veruntreuung<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> auch ihr Fleisch, das nicht auf dem Altar, sondern auf dem Aschenplatz verbrannt wird.</i>, bis das Fleisch [vom Feuer] verzehrt ist<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">יותך</span> Hof. von <span dir="rtl">נתך</span> = zerschmolzen werden, zergehen. Sebach. XII, 6 erklärt Maim., dass unter <span dir="rtl">נתך הבשר</span> das Anfangsstadium des Verbrennens zu verstehen ist, hier dagegen <span dir="rtl">עד שיותך הבשר</span>: bis das Fleisch vollständig verbrannt ist. <span dir="rtl">הלכות מעילה</span> II, 4 steht für <span dir="rtl">שיותך</span> die Form <span dir="rtl">שיתוך</span>, die Talmudausg. lesen: <span dir="rtl">שיתיך</span>.</i>.
+Das Ganzopfer unterliegt der Veruntreuung, sobald es zum Opfer bestimmt worden ist. Durch das Schlachten erhält es die Eigenschaft, dass es durch [Berührung durch] einen am selben Tage Untergetauchten oder einen noch nicht durch das Sühnopfer Gesühnten und durch Liegenbleiben über Nacht untauglich wird. Nach der Sprengung des Blutes unterliegt es der auf Verworfenes, Übriggelassenes und Unreines stehenden Strafe und unterliegt das Fell<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> das den Priestern zufällt. Talmudausg. und ed. Lowe: <span dir="rtl">בעודות</span>.</i> nicht der Veruntreuung, das Fleisch aber unterliegt der Veruntreuung, bis [die Asche] nach dem Aschenplatz herausgebracht wird<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">שיצא</span> masc. bezieht sich auf <span dir="rtl">בשר</span>, das zu Asche gewordene Fleisch, Talmudausg.: <span dir="rtl">שתצא</span> auf das fem. <span dir="rtl">העולה</span>.</i>.
+Das Sündopfer, das Schuldopfer und die Gemeinde-Friedensopfer<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> Die einzigen Friedensopfer, die von der Gemeinde dargebracht wurden, waren die beiden Lämmer, welche mit den Erstlingsbroten zusammen am Wochenfeste dargebracht wurden.</i> unterliegen der Veruntreuung, sobald sie zu Opfern bestimmt worden sind. Durch das Schlachten erhalten sie die Eigenschaft, dass sie durch [Berührung durch] einen am selben Tage Untergetauchten oder einen noch nicht durch das Sühnopfer Gesühnten und durch Liegenbleiben über Nacht untauglich werden. Nach der Sprengung des Blutes unterliegen sie der auf Verworfenes, Übriggelassenes und Unreines stehenden Strafe, das Fleisch unterliegt nicht mehr der Veruntreuung<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> da es nach dem Sprengen des Blutes den Priestern gehört.</i>, die Opferstücke aber unterliegen der Veruntreuung, bis [ihre Asche] nach dem Aschenplatz herausgebracht wird.
+Die beiden Brote<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> am Wochenfeste.</i> unterliegen der Veruntreuung, sobald sie für ihren heiligen Zweck bestimmt worden sind. Nachdem sie im Ofen eine Kruste bekommen haben<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> Das Backen der Brote, das sich in dem Überziehen mit einer Kruste zu erkennen gibt, hat die gleiche Wirkung wie das Schlachten bei einem Opfertiere, weil es wie dieses die erste für die Darbringung vorbereitende an dem Heiligen vorgenommene Veränderung ist (Raschi).</i>, haben sie die Eigenschaft, dass sie durch [Berührung durch] einen am selben Tage Untergetauchten oder einen noch nicht durch das Sühnopfer Gesühnten untauglich werden<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> Nach Raschi und Bart. heisst es hier nicht: <span dir="rtl">ובלינה</span>, da nach Menach. XI, 9 die Brote stets schon am Tage vorher gebacken wurden, sie wurden demnach durch das Liegenbleiben über Nacht nicht untauglich. Tosaf. wenden dagegen ein, dass die Brote nur dann durch Übernachten nicht untauglich wurden und deshalb am Tage vorher gebacken werden konnten, wenn man annimmt, dass der Ofen nicht zu den geheiligten Geräten gehörte, weil alles zu Opfernde, sobald es durch Hineintun in ein heiliges Gerät geheiligt worden ist, durch Übernachten untauglich wird. Unsere Mischna muss aber von der Annahme ausgehen, dass der Ofen zu den geheiligten Geräten gehörte, da sonst die Brote nicht schon im Ofen durch die Berührung durch einen <span dir="rtl">טבול יום</span> untauglich werden könnten, es mussten deshalb die Brote am selben Tage gebacken werden, weil sie sonst durch Übernachten untauglich wurden, Tosaf. halten deshalb auch hier die Lesart <span dir="rtl">ובלינה</span> für berechtigt, wie sie sich auch in den Talmudausgaben findet (Vgl. hierzu Menach. XI Note 8).</i>, und darf das zu ihnen gehörende Opfer<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> die beiden Lämmer, die zu den Erstlingsbroten gehören.</i> geschlachtet werden<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> sie dürfen erst geschlachtet werden, wenn die beiden zu ihnen gehörenden Brote hergestellt sind, so lange die Brote aber keine Kruste haben, können sie noch nicht <span dir="rtl">לחם</span> genannt werden (vgl. Menach. VII Mote 20).</i>. Nach der Sprengung des Blutes der Lämmer unterliegen sie<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> die Brote.</i> der auf Verworfenes, Übriggelassenes und Unreines stehenden Strafe, aber nicht mehr der Veruntreuung<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> da sie dann von den Priestern verzehrt werden dürfen.</i>.
+Das Schaubrot unterliegt der Veruntreuung, sobald es für seinen heiligen Zweck bestimmt worden ist. Nachdem es im Ofen eine Kruste bekommen hat, hat es die Eigenschaft, dass es durch [Berührung durch] einen am selben Tage Untergetauchten oder einen noch nicht durch ein Sühnopfer Gesühnten untauglich wird<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> Hier kann es auch nach Tosaf. nicht <span dir="rtl">ובלינה</span> heissen, da das Schaubrot immer eine volle Woche auf dem Tische liegen blieb.</i>, und dass es auf den heiligen Tisch gelegt werden darf<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> es wird, sobald es sich mit einer Kruste überzogen hat, bereits <span dir="rtl">לחם</span> genannt.</i>. Nachdem die Schalen<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> die beiden zu ihm gehörenden Schalen mit Weihrauch,</i> dargebracht sind, unterliegt es der auf Verworfenes, Übriggelassenes und Unreines stehenden Strafe, aber nicht mehr der Veruntreuung<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> da nach der Darbringung des Weihrauchs das Brot von den Priestern verzehrt werden darf.</i>.
+Die Mehlopfer unterliegen der Veruntreuung, sobald sie für ihren heiligen Zweck bestimmt worden sind. Durch ihre Heiligung durch [Hineintun in] das Opfergerät erhalten sie die Eigenschaft, dass sie durch [Berührung durch] einen am selben Tage Untergetauchten oder einen noch nicht durch ein Sühnopfer Gesühnten und durch Liegenbleiben über Nacht untauglich werden. Nachdem das Chomez<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> das von den Mehlopfern abgehoben wurde, um es auf dem Altar darzubringen. Das Darbringen des Chomez beim Mehlopfer entspricht dem Sprengen des Blutes beim Tieropfer (vgl. Menach. I Note 3).</i> dargebracht ist, unterliegen sie<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> Mischna- und Talmudausg.: <span dir="rtl">חייבין עליו</span> ed. Yen. und Lowe richtig. <span dir="rtl">חייבין עליהן</span>.</i> der auf Verworfenes, Übriggelassenes und Unreines stehenden Strafe, das Zurückbleibende<sup class="footnote-marker">33a</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">שירים</span> — der Rest, s. Sebach. V. Note 13.</i> unterliegt nicht der Veruntreuung<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> da es von den Priestern verzehrt wird.</i>, das Chomez aber unterliegt der Veruntreuung, bis [die Asche] nach dem Aschenplatz herausgebracht wird<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> wie bei hochheiligen Opfertieren die auf dem Altar dargebrachten Opferstücke.</i>.
+Das Chomez, der Weihrauch<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> der mit dem Chomez zusammen auf den Altar dargebracht wurde.</i>, das Räucherwerk<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> die Spezereien, die als Räucherwerk dargebracht wurden.</i>, das Mehlopfer von Priestern<sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> das nach Lev. 6, 16 ganz auf dem Altar dargebracht wurde.</i>, das Mehlopfer des gesalbten Priesters<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> Der Hohepriester hatte täglich ein Mehlopfer zur Hälfte morgens und zur Hälfte abends darzubringen, das ebenfalls ganz auf dem Altar dargebracht wurde.</i> und das Giessopfer-Mehlopfer<sup class="footnote-marker">40</sup><i class="footnote"> das mit einem Weinopfer verbundene Mehlopfer, das als Zugabe mit den meisten Tier-opfern zusammen dargebracht wurde und das ebenfalls ganz auf dem Altar verbrannt wurde.</i> unterliegen der Veruntreuung, sobald sie für ihren heiligen Zweck bestimmt worden sind. Durch ihre Heiligung<sup class="footnote-marker">41</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">קרשן</span></i> durch [Hineintun in] das Opfergerät<sup class="footnote-marker">42</sup><i class="footnote"> das Chomez schon vor seiner Abhebung durch das Hineintun des Mehlopfers in das Opfergerät.</i> erhalten sie die Eigenschaft, dass sie durch [Berührung durch] einen am selben Tage Untergetauchten oder einen noch nicht durch ein Sühnopfer Gesühnten und durch Liegenbleiben über Nacht untauglich werden, und sie unterliegen der auf Übriggelassenes<sup class="footnote-marker">43</sup><i class="footnote"> Ed. Ven. und Lowe fehlt: <span dir="rtl">משום נותר</span>.</i> und Unreines<sup class="footnote-marker">44</sup><i class="footnote"> Dieselbe Wirkung, welche bei Opfertieren das Sprengen des Blutes an den Altar und bei gewöhnlichen Mehlopfern das Darbringen des Chomez auf den Altar hat, hat bei den genannten Dingen, die selbst ganz auf den Altar gebracht werden, schon das Hineintun in das heilige Dienstgerät.</i>, nicht aber der auf Verworfenes stehenden Strafe<sup class="footnote-marker">45</sup><i class="footnote"> weil alle die genannten Dinge zu denjenigen gehören, auf welche die auf das Essen von einem <span dir="rtl">פגול</span> gewordenen Opfer stehende Ausrottungsstrafe keine Anwendung findet, s. Sebach. IV, 3. Nach der Ansicht der Weisen in der dortigen Mischna gehören hierzu auch die <span dir="rtl">מנחות נסכים</span>, die zusammen mit dem Tieropfer dargebracht werden.</i>. Dieses ist die Regel: Alles, was erst durch ein Anderes verwendbar gemacht wird<sup class="footnote-marker">46</sup><i class="footnote"> Ueber die Bedeutung des Ausdrucks <span dir="rtl">מתירין</span> s. Sebach. II Note 41. Beim Sündopfer, Schuldopfer und Friedensopfer werden erst durch das Sprengen des Blutes die Opferteile für den Altar und das Fleisch für die Priester verwendbar, beim Ganzopfer und den Stieren und Böcken, die verbrannt werden, die Opferteile und das Fleisch für den Altar, die beiden Brote werden erst durch das Sprengen des Blutes der zu ihnen gehörenden Lämmer für die Priester verwendbar, ebenso die Schaubrote erst durch das Darbringen des Weihrauchs und die gewöhnlichen Mehlopfer durch das Darbringen des von ihnen abgehobenen Chomez.</i>, unterliegt der auf Verworfenes, Übriggelassenes und Unreines stehenden Strafe, erst nachdem das es verwendbar Machende dargebracht worden ist<sup class="footnote-marker">47</sup><i class="footnote"> Verworfenes, weil es beim <span dir="rtl">פגול</span>-Verbote (Lev. 19, 7) heisst: <span dir="rtl">לא ירצח</span> „es wird nicht wohlgefällig aufgenommen werden“, wie die wohlgefällige Aufnahme des Opfers erst durch die erfolgte Blut-Sprengung bewirkt wird, so wird es auch erst nach erfolgter Blutsprengung <span dir="rtl">פגול</span> (Sebach. 28 b.) Dass dasselbe auch für Übriggelassenes und Unreines gilt, wird im Talmud ebenfalls von den dabei gebrauchten Ausdrücken der Schrift abgeleitet (s. Sebach. 45 b)</i>, und alles, was nicht durch ein anderes verwendbar gemacht wird<sup class="footnote-marker">48</sup><i class="footnote"> wie die hier in der Mischna angeführten Dinge.</i>, unterliegt, sobald es durch das Opfergerät geheiligt worden ist, der auf Übriggelassenes und Unreines stehenden Strafe<sup class="footnote-marker">49</sup><i class="footnote"> weil es bei dem Verbot, Heiliges in Unreinheit zu essen, heisst (Lev. 22, 2): <span dir="rtl">מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי</span> darunter ist alles Geheiligte zu verstehen, auch wenn es keinen <span dir="rtl">מתיר</span> hat, sobald es die zur Darbringung vorbereitende Heiligkeit erhalten hat. Dass dasselbe auch für Übriggelassenes gilt, wird wieder durch Wortanalogie von dem für Unreines Geltenden abgeleitet (Sebach. 45 b).</i>, der auf Verworfenes stehenden dagegen überhaupt nicht.
+
+Chapter 3
+
+Das Junge<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> S. Temura IV, 1 die Erklärungen zu dieser Mischna.</i> eines Sündopfers und das mit einem Sündopfer Ausgetauschte und ein Sündopfer, dessen Eigentümer gestorben ist, lässt man umkommen, das sein Jahresalter überschritten hat und verloren gegangen [oder verloren gegangen] und fehlerbehaftet wiedergefunden<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Ed. Ven., Lowe und Talmudausg.: <span dir="rtl">ונמצאת</span>.</i> worden ist, lässt man, wenn der Eigentum er bereits anderweitig gesühnt worden ist, umkommen, ein Austausch mit ihm hat keine Geltung, man darf es nicht benützen, bringt aber für die Nutzniessung kein Opfer für Veruntreuung. Ist der Eigentümer noch nicht anderweitig gesühnt worden, muss es weiden, bis es einen Fehler bekommt, und dann verkauft werden, und man bringt<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">ויקחו</span>.</i> für das Geld ein anderes, ein Austausch mit ihm hat Geltung, und die Nutzniessung von ihm gilt als Veruntreuung.
+Wenn jemand Geld für seine Nasiratsopfer<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> das Ganzopfer, das Sündopfer und das Friedensopfer, die er nach Abschluss des Nasirats darzubringen hat.</i> abgesondert hat<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> ohne genauer zu bestimmen, was von dem Gelde zur Anschaffung der einzelnen Opfertiere verwendet werden soll. Nach Maim. (<span dir="rtl">הלכות נזירות</span> IX, 4) gilt das Geld schon als für alle drei zu bringenden Opfertiere bestimmt, wenn er bei der Absonderung gesagt hat, dass es für die ihm obliegenden Pflichtopfer verwendet werden soll, danach spricht die Mischna hier von dem Fall, wenn er bei dem Absondern des Geldes über seine Verwendung überhaupt nichts geäussert hat.</i>, so darf man es nicht [anderweitig] benützen, es unterliegt aber nicht der Veruntreuung, weil das ganze Geld zur Darbringung des Friedensopfers verwendet werden kann<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> er kann, wenn er will, die ganze Geldsumme zur Anschaffung des Friedensopfers verwenden und dann die beiden anderen Opfer für anderes Geld kaufen, deshalb ist das ganze Geld nur als für Friedensopfer bestimmt zu betrachten, die vor der Sprengung des Blutes der Veruntreuung nicht unterliegen (Tosaf.). Raschi und Bart. erklären: weil er jeden Teil des anderweitig verwendeten Geldes zur Anschaffung des Friedensopfers hätte verwenden können, das der Veruntreuung nicht unterliegt, deshalb kann er kein Veruntreuungsopfer bringen, da man, ohne dazu verpflichtet zu sein, kein Pflichtopfer im Tempel darbringen darf. Auch wenn er das ganze Geld anderweitig verwendet hat, darf er deshalb kein Veruntreuungsopfer dafür bringen, obwohl das Geld auch zur Anschaffung des Sündopfers und des Ganzopfers bestimmt war, weil in jedem Teilchen des verwendeten Geldes etwas enthalten war, was zur Anschaffung des Friedensopfers hat verwendet werden können und deshalb der Veruntreuung nicht unterlegen hat, das Opfer demnach auch für etwas dargebracht werden würde, wofür keine Darbringungsverpflichtung vorliegt (s. <span dir="rtl">שושנים לדוד</span> gegen die Bemerkung des Tosf. Jomt.)</i>. Stirbt er, ohne nähere Bestimmungen<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">סתום</span> eig. verstopft, verschlossen, daher: unbekannt, unbestimmt, hier: ohne nähere Bestimmung über die Verwendung für die einzelnen Opfer.</i> über es getroffen zu haben<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Talmudansg.: <span dir="rtl">והיו לו מעות סתומים</span>.</i>, fällt es der Spendenkasse<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> aus der Ganzopfer als freiwillige Opfer dargebracht werden, wenn keine anderen Opfer darzubringen waren. Im Talmud (Nasir 25 a) wird dieses als eine sinaitische Überlieferung bezeichnet, da sonst Geld, das für ein Sündopfer bestimmt war, ebenso wie das Sündopfer selbst, wenn der Eigentümer gestorben ist, überhaupt nicht verwendet werden darf, und in diesem Geld ja auch Geld enthalten ist, das zur Anschaffung eines Sündopfers bestimmt war.</i> zu, hatte er solche getroffen, wird das für das Sündopfer bestimmte Geld in das Salzmeer geworfen<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Um jede Benutzung unmöglich zu machen.</i>, man darf es nicht benützen<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> weil es zur Anschaffung eines Sündopfers bestimmt war, das jetzt nicht mehr dargebracht werden kann.</i>, es unterliegt aber nicht der Veruntreuung<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> da nur <span dir="rtl">קדשי ח׳</span> „Gottgeheiligtes“ der Veruntreuung unterliegt, dieses Geld aber, das der Vernichtung anheimfällt, nicht mehr <span dir="rtl">קדשי ה׳</span> genannt werden kann.</i>, für das für das Ganzopfer bestimmte Geld bringt man ein Ganzopfer und es unterliegt der Veruntreuung<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Die Worte: <span dir="rtl">ומועלין בהן</span> finden sich nur in ed. Lowe und den Talmudausg., in der Parallelstelle Nasir IV, 4 haben sie auch die übrigen Mischnaausg. In ed. pr. fehlt der ganze Satz: <span dir="rtl">דמי עולה יביאו עולה</span>.</i>, für das für das Friedensopfer bestimmte Geld bringt man ein Friedensopfer<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> und es unterliegt wie das Friedensopfer nicht der Veruntreuung.</i>, es darf nur einen Tag lang gegessen werden<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> wie das Friedensopfer des Nasir, s. Sebach. V, 6.</i>, man braucht aber kein Brotopfer dazu zu bringen<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> weil von dem Brot auf die Hände des Nasir gelegt werden soll (Num. 6, 19), was hier nicht möglich ist.</i>.
+R. Ismael<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> Ed. Lowe und Talmudausg.: <span dir="rtl">ר׳ שמעון</span>.</i> sagt: [Die Vorschrift über] das Blut ist zuerst leichter und zuletzt strenger, [die über] die Giessopfer zuerst strenger und zuletzt leichter. Das Blut unterliegt zuerst nicht der Veruntreuung<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> weil es heisst: (Lev. 17, 11): <span dir="rtl">ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשתיכם</span> das Blut ist dem Darbringenden zu seiner Sühne gegeben, es gehört deshalb nicht zu den <span dir="rtl">קדשי ה׳</span>, die der Veruntreuung unterliegen. Dies gilt jedoch nur für das Blut des geschlachteten Tieres, mit dem die Sprengung vorgenommen werden soll, vor dem Schlachten dagegen unterliegt auch das Blut der Veruntreuung (Talm. 12b).</i>, nachdem es<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> nach der Sprengung auf den Grund des Altars gegossen und von dort den die <span dir="rtl">עזרה</span> durchschneidenden Wasserarm durchflossen hat, der in den Bach Kidron mündete (s. Joma V, 6).</i> in den Bach Kidron geflossen ist, unterliegt es der Veruntreuung<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> dies jedoch nur auf Grund einer rabbinischen Verordnung.</i>. Die Giessopfer unterliegen zuerst der Veruntreuung, nachdem sie in die Abzugsgrube<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">ירדו לשיחי</span>, ed. Lowe: <span dir="rtl">שית .ירדו לשית</span> und <span dir="rtl">שיתין</span> von dem Zeitw. <span dir="rtl">שית</span> = setzen, hinsetzen, sind Bezeichnungen für einen hohlen Raum unter dem Altar, dorthin floss der geopferte Wein und das Wasseropfer am Laubhüttenfeste durch zwei auf der Oberfläche des Altars angebrachte Öffnungen (s. Sukk. IV, 9). Nach Maim. <span dir="rtl">הלבות בית הבחירה</span> II, 11 wurden die beiden Öffnungen am Altargrund, durch die das auf den Grund gegossene Blut abfloss, <span dir="rtl">שיתין</span> genannt, nach seinem Kommentar zu unserer Mischna und zu Midd. III, 3 hiessen <span dir="rtl">שיתין</span> die beiden Öffnungen, durch die der Wein, bezw. das Wasser der Giessopfer abfloss, der Hohlraum unter dem Altar dagegen <span dir="rtl">שית</span>. Diese beiden Stellen zusammengehalten, mit <span dir="rtl">הלכות תמידין ומוספין</span> X, 7 und <span dir="rtl">הלכות מעשה הקרבנות</span> II, 1 lassen vermuten, dass nach der Annahme des Maim. durch die beiden oben auf dem Altar angebrachten Öffnungen der Wein bezw. das Wasser der Giessopfer auf den Grund des Altars geleitet wurde und dann von dort durch die beiden <span dir="rtl">שיתין</span> genannten Öffnungen, durch die das Blut in den Wasserarm abfloss, in den <span dir="rtl">שית</span> genannten Raum unter dem Altare abfloss (vgl. die Erklärungsversuche des <span dir="rtl">כסף משנה</span> und des <span dir="rtl">לחם משנה</span> zu der Stelle <span dir="rtl">הלכות מעשה הקרבנות</span>). Tif. Jis. zu Midd. III, 3 nimmt an, dass es zwei solche Hohlräume unter dem Altare gegeben hat, einen grösseren, in den die Wein- und Wasseropfer flössen und der <span dir="rtl">שיתין</span> oder, wie er meint, richtiger <span dir="rtl">שיתון</span> hiess, und einen kleineren, in den das Blut aus den beiden Öffnungen am Altargrunde floss, um von dort sich in den die <span dir="rtl">עזרה</span> durchschneidenden Wasserarm zu ergiessen, dieser wurde <span dir="rtl">שית</span> genannt; die Bezeichnungen <span dir="rtl">שית</span> und <span dir="rtl">שיתון</span> leitet er von <span dir="rtl">שתת</span> = langsam abfliessen ab.</i> geflossen sind<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> Nach Bart., auch wenn sie sich noch nicht in der Abzugsgrube befinden, sondern man sie im Fliessen aufgefangen hat, da es in der Mischna heisst: <span dir="rtl">יצאו</span> d. h., sobald sie herausgetreten sind.</i>, unterliegen sie nicht der Veruntreuung<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> weil da bereits alles, was mit dem Opfer auszuführen ist, ausgeführt worden ist (s. oben II Note 12).</i>.
+Die Asche<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">דשון</span>, von <span dir="rtl">דשן</span> = Asche, das Wegräumen der Asche, dann auch wie hier: die weggeräumte Asche und die beim Reinigen des Leuchters herausgeriommenen Öl- und Dochtreste.</i> vom inneren Altar und die Überbleibsel aus dem Leuchter darf man nicht benützen<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> nach rabbinischer Verordnung.</i>, sie unterliegen aber nicht der Veruntreuung<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> Nach Tamid I, 4 wurden diese Aschenreste des inneren Altars und die im Leuchter zurückgebliebenen Reste nach der <span dir="rtl">עזרה</span> herausgebracht und dort auf einen dazu bestimmten Platz neben dem Altar hingelegt, auf den auch die täglich von dem Opferaltar abgehobene Aschenhebe gelegt wurde. Nach der Erklärung von Rabbenu Gerschom, der Bart. folgt, meint die Mischna, dass diese Aschenreste nicht der Veruntreuung unterliegen, nachdem sie auf diesen Platz geschafft worden sind, nicht wie die Aschenhebe, die, auch nachdem sie dort niedergelegt worden ist, noch als heilig betrachtet wird und der Veruntreuung unterliegt; so lange sie aber noch nicht auf diesen Platz geschafft worden sind, unterliegen sie noch der Veruntreuung, weil noch nicht alles, was mit dem Geheiligten auszuführen war, ausgeführt worden ist. Nach der Erklärung von Raschi bezieht sich der Ausspruch der Mischna auf die Aschenreste, bevor sie nach diesem Platz geschafft worden sind, sie unterliegen nicht der Veruntreuung, weil das Hinlegen der Aschenreste auf diesen Platz nicht zu den eigentlichen Opferhandlungen mehr gehört und deshalb auch schon vorher alles mit dem Geheiligten auszuführende ausgeführt worden war.</i>. Hat man sie vorher dem Heiligtum gelobt<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> So nach Rabb. Gerschom und Bart., die erklären: wenn jemand, bevor die Aschenreste nach dem Aschenplatz geschafft worden sind, gesagt hat: den Wert dieser Aschenreste gelobe ich dem Heiligtum, so begeht auch derjenige, der sie, nachdem sie auf den Aschenplatz gelegt worden sind, für sich verwendet, eine Veruntreuung, da es danach nicht mehr möglich ist, den Wert, den die Asche vorher hatte, genau festzustellen und er demnach durch seinen Eingriff das Heiligtum geschädigt hat. Andere Erklärer geben andere Erklärungsversuche, die aber ebenso wenig wie dieser befriedigen. Raschi erklärt: wenn die Aschenreste, die vor ihrem Hinausschaffen nicht mehr der Veruntreuung unterlegen haben (s. vorhergehende Note), von neuem (diese Bedeutung hätte hier das <span dir="rtl">בתחלח</span>) den Charakter von Heiligem dadurch erhalten haben, dass man sie auf den Aschenplatz gelegt hat, auf dem bereits die Aschenhebe liegt, die auch dort noch der Veruntreuung unterliegt, so unterliegen auch die Aschenreste der Veruntreuung, weil es sicher ist, dass sich dort Teilchen der Aschenhebe mit ihnen verbinden, und demnach, wer sie verwendet, jedenfalls etwas verwendet, was der Veruntreuung unterliegt. Nach Tosaf. ist hier mit <span dir="rtl">דשון</span> nicht die vorher erwähnte Asche des inneren Altars bezw. des Leuchters gemeint, sondern die Asche des Opferaltars, und spricht hier die Mischna nur den Satz aus, dass die von diesem Altar abgehobene Aschenhebe auch nach ihrer Abhebung der Veruntreuung unterliegt, <span dir="rtl">המקדיש דשון בתחלה</span> würde demnach heissen: das, was man am Anfang (das Entaschen des Opferaltars ging allen anderen Opferhandlungen voraus) von der Asche (des Opferaltars) durch Abheben geheiligt hat (s. <span dir="rtl">ברכת הזבח</span> z. St.) Nach einer anderen von Tosaf. abgewiesenen Erklärung wäre mit <span dir="rtl">דשון</span> hier jede beliebige profane Asche gemeint, und wolle die Mischna sagen, dass nicht nur Gegenstände, sondern selbst die Asche von solchen, wenn sie dem Heiligtum gelobt worden ist, der Veruntreuung unterliegt. Tif. Jis. endlich erklärt nach einem anderen noch weniger befriedigenden Erklärungsversuche: wenn man zu Anfang, d. h. bevor die Spezereien zum Räucherwerk bezw. das Holz für den Altar und die Dochte für den heiligen Leuchter bestimmt worden waren, die nach dem Verbrennen zurückbleibenden Aschenreste dem Heiligtum gelobt hat, unterliegen diese, auch nachdem sie als für den Altar Geheiligtes nicht mehr der Veruntreuung unterliegen, als für das Heiligtum Gelobtes der Veruntreuung.</i>, unterliegen sie der Veruntreuung. Turteltauben, die noch nicht das vorschriftsmässige Alter haben<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> Von <span dir="rtl">תורים</span> durften nur die älteren und von <span dir="rtl">יונים</span> nur die jüngeren als Opfer verwendet werden, s. Chull. I, Note 36.</i>, und junge Tauben, die dasselbe bereits überschritten haben, darf man nicht benützen, sie unterliegen aber nicht der Veruntreuung<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> sie werden, wenn sie zu Opfern bestimmt worden sind, nicht als <span dir="rtl">קדשי ה׳</span> betrachtet, da sie als Opfer nicht zu gebrauchen sind. Viehopfer unterliegen, auch wenn sie noch nicht das für Opfer vorgeschriebene Alter erreicht haben, der Veruntreuung (s. Talm. 12 a und Maim. <span dir="rtl">הלכות מעילה</span> II, 16), weil Viehopfer, auch wenn sie wegen eines Leibesfehlers nicht dargebracht werden können, dennoch <span dir="rtl">קדשי ה׳</span> genannt werden und der Veruntreuung unterliegen, da sie ausgelöst werden und für den Erlös wieder ein Opfer dargebracht werden muss. Ebenso unterliegt ein Sündopfertier, das verloren gegangen war und vor anderweitiger Sühnung des Eigentümers sich wiedergefunden hat, inzwischen aber das vorgeschriebene Alter überschritten hat, der Veruntreuung (s. oben Mischna 1), weil es, nachdem es einen Leibesfehler bekommen hat, ausgelöst wird und für den Erlös wieder ein Opfer dargebracht werden muss. Tauben dagegen, die, wenn sie fehlerhalt geworden sind, nicht ausgelöst werden können (s. Menach. XII, 1), unterliegen, weder wenn sie das vorgeschriebene Alter noch nicht erreicht noch wenn sie es überschritten haben, der Veruntreuung.</i>. R. Simon sagt: Turteltauben, die noch nicht das vorschriftsmässige Alter haben, unterliegen der Veruntreuung<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> weil sie, sobald sie das vorgeschriebene Alter erreicht haben, dargebracht werden können, werden sie, auch wenn sie dasselbe noch nicht erreicht haben, doch <span dir="rtl">קדשי ה׳</span> genannt.</i>, junge Tauben, die dasselbe bereits überschritten haben, darf man nicht benützen, sie unterliegen aber nicht der Veruntreuung.
+Milch von Opfertieren und Eier von Turteltauben darf man nicht benützen<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> Selbst wenn Opfertiere durch einen Leibesfehler untauglich geworden und ausgelöst worden sind, darf man ihre Milch nicht gebrauchen (s. Chull. X, 2).</i>, sie unterliegen aber nicht der Veruntreuung<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> da sie weder Körperteile des Opfertieres sind noch auch selbst als Opfer dargebracht werden können, sind sie nicht als <span dir="rtl">קדשי ה׳</span> anzusehen.</i>. Worauf bezieht sich diese Bestimmung? Auf Tiere, die man für den Altar geheiligt hat<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> Nach dem Talmud ist hier zu ergänzen: mit der Bestimmung, dass sie selbst als Opfer dargebracht werden sollen. Hat man dagegen nur ihren Wert für den Altar geheiligt, indem man bestimmt hat, dass für das, was sie wert sind, ein Opfer dargebracht werden soll, so ist es, als wenn man sie für den Tempelschatz geheiligt hat, und unterliegen auch die Milch und die Eier der Veruntreuung.</i>. Bei Tieren dagegen, die man für den Tempelschatz geheiligt hat, unterliegen, wenn man eine Henne geheiligt hat, sie selbst sowohl wie ihr Ei, wenn man eine Eselin<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">חמורה</span>.</i> geheiligt hat, sowohl sie selbst wie ihre Milch der Veruntreuung<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> Da für den Tempelschatz auch die Milch und die Eier verwendet werden können, zählen bei Tieren, die für den Tempelschatz geheiligt worden sind, auch sie zu den <span dir="rtl">קדשי ה׳</span> und unterliegen deshalb der Veruntreuung.</i>.
+Alles unterliegt der Veruntreuung<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> wenn es für den Tempelschatz oder für den Altar geheiligt worden ist, nicht nur die für den Altar geheiligten Opfertiere, von denen in den vorhergehenden Abschnitten die Rede war.</i>, gleichviel ob es<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> das Geheiligte selbst.</i> für den Altar verwendet werden kann und nicht für die Ausbesserung des Tempels<sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> das ist die eigentliche Bedeutung von <span dir="rtl">בדק הבית</span>, und dazu wurde alles für den Tempelschatz Gespendete verwendet.</i>, oder für die Ausbesserung des Tempels und nicht für den Altar, oder nicht für den Altar und nicht für die Ausbesserung des Tempels. Wie ist das? Hat jemand eine Grube voll mit Wasser<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> Die Grube sowohl wie das Wasser können bei den Arbeiten für die Ausbesserung des Tempels verwendet werden, nicht aber für den Altar, denn zu dem Wasseropfer am Laubhüttenfeste durfte nur Quellwasser benutzt werden.</i> geheiligt, oder eine Dunggrube voll mit Dung<sup class="footnote-marker">40</sup><i class="footnote"> die beide weder für die Ausbesserung des Tempels noch für den Altar verwendet werden können, sondern die man nur verkaufen kann, um dann den Erlös für das Heiligtum zu verwenden.</i>, oder einen Taubenschlag voll mit Tauben<sup class="footnote-marker">41</sup><i class="footnote"> wo die Tauben für den Altar verwendet werden können, während der Taubenschlag auch für die Ausbesserung des Tempels nicht zu verwenden ist, da man den Tempelschatz schädigen würde, wenn man, anstatt ihn so, wie er ist, zu verkaufen, ihn zerschlagen würde, um das Holz oder die Steine für die Ausbesserung des Tempels zu verwenden.</i>, oder einen Baum voll mit Früchten<sup class="footnote-marker">42</sup><i class="footnote"> Das Holz des Baumes darf aus dem in dor vorigen Note angegebenen Grunde für die Ausbesserung des Tempels nicht verwendet werden, wohl aber, wenn es nicht ein Ölbaum oder Weinstock ist, für den Altar (s. Tam. II, 3). Ist es ein Ölbaum oder ein Weinstock, so kann aus den Früchten Öl bzw. Wein für den Altar bereitet werden.</i>, oder ein Feld voll mit Gewächsen<sup class="footnote-marker">43</sup><i class="footnote"> S. Note 40.</i>, unterliegen sowohl sie selbst wie das, was sie enthalten, der Veruntreuung<sup class="footnote-marker">44</sup><i class="footnote"> Der Erdboden und alles auf dem Erdboden Gewachsene und Aufgebaute unterliegen der Veruntreuung jedoch erst dann, wenn sie von dem Erdboden losgetrennt worden sind (s. Talm. 18 b, Maim. <span dir="rtl">הלכות מעילה</span> V, 5).</i>. Hat man dagegen eine Grube geheiligt, und nachher hat sie sich mit Wasser gefüllt, eine Dunggrube, und nachher ist sie mit Dung gefüllt, einen Taubenschlag, und nachher ist er voll mit Tauben, einen Baum, und nachher ist er voll<sup class="footnote-marker">45</sup><i class="footnote"> Ed. Lowe: <span dir="rtl">נשא</span>.</i> mit Früchten, ein Feld, und nachher ist es voll mit Gewächsen geworden, unterliegen wohl sie selbst der Veruntreuung<sup class="footnote-marker">46</sup><i class="footnote"> Die Worte: <span dir="rtl">מועלין בהן ואין</span> fehlen in manchen Mischnaausgaben.</i>, nicht aber das, was sie enthalten<sup class="footnote-marker">47</sup><i class="footnote"> weil es, selbst wenn es jetzt Eigentum des Heiligtums ist, doch nicht ausdrücklich für dieses geweiht worden ist (s. Tosf. R. Akiba). Das gilt nach R. Jehuda selbst für die Früchte am Baume und die Gewächse am Boden, obwohl sie aus dem dem Heiligtum gehörenden Baume bezw. Boden hervorgewachsen sind. Das von einer Henne gelegte Ei und die Milch einer Eselin in Mischna 5 dagegen unterliegen der Veruntreuung, weil sie auch schon vorher, bevor das Ei gelegt worden und die Milch gemolken worden ist, als Teile der dem Heiligtum gehörenden Tiere der Veruntreuung unterlegen haben (vgl. Tosf. Jomt. und Tif. Jis.).</i>, dies die Worte des R. Jehuda<sup class="footnote-marker">48</sup><i class="footnote"> Ed. pr., Lowe u. Talmudausg. fehlen die Worte: <span dir="rtl">דברי ר׳ יהודה</span>, s. dagegen Bab. Bat. 79 a.</i>. R. Simon<sup class="footnote-marker">49</sup><i class="footnote"> Ed. Lowe und Talmudausg.: <span dir="rtl">ר׳ יוסי</span>.</i> sagt: Wenn jemand ein Feld oder einen Baum heiligt, unterliegen sowohl sie selbst wie das, was auf ihnen wächst, der Veruntreuung, weil es aus Heiligem Gewachsenes ist. Das Junge eines Viehzehnt<sup class="footnote-marker">50</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">מעושרת</span> = das zum Zehnt gewordene Tier, ebenso Bechor. IX, 7: <span dir="rtl">המנויין</span>, statt des gewöhnlichen <span dir="rtl">מעשר</span>, wohl des Gleichklangs wegen, dort mit <span dir="rtl">המנויין</span>, hier mit <span dir="rtl">מוקדשין</span>.</i> darf nicht von dem Viehzehnt gesäugt werden<sup class="footnote-marker">51</sup><i class="footnote"> Nach Raschi und Bart. ist gemeint: das Junge, das von dem Tiere geworfen worden ist, bevor es Zehnt geworden war, darf von ihm, nachdem es Zehnt geworden, nicht mehr gesäugt werden, weil der Zehnt zu den Opfertieren gehört und die Milch von Opfertieren nicht zu profanen Zwecken verwendet werden darf (s. oben Mischna 5). Nach Tosaf. spricht die Mischna von einem Jungen, das von dem Zehnt, nachdem es Zehnt geworden, geworfen worden ist; trotzdem die Heiligkeit des Muttertieres sich auch auf das geworfene Junge überträgt (s. Temura III, 5), darf es dennoch nicht von dem Muttertiere gesäugt werden, weil dieses dadurch geschwächt werden würde.</i>, andere bieten sich dafür freiwillig an<sup class="footnote-marker">52</sup><i class="footnote"> das Junge von ihren Muttertieren säugen zu lassen, wenn der Eigentümer kein anderes eigenes Muttertier mehr besitzt. (Maim.). Nach Tosaf.: sie fassen es zu Gunsten des Heiligtums durch ihre eigenen Muttertiere säugen. Raschi erklärt: andere stellen vor dem Heiligwerden des Tieres gleich diese Bedingung, d. h sie erklären, wenn sich säugende Tiere unter ihren zu verzehntenden Tieren befinden, dass sie diese nur unter dem Vorbehalt mit zum Verzehnten stellen, dass, wenn eines davon Zehnt werden sollte, die Milch desselben dadurch nicht heilig wird. Zu diesem Vorbehalt ist der Eigentümer deshalb berechtigt, weil es in seinem Belieben steht, die Tiere jetzt oder erst an einem späteren Termine zu verzehnten, oder auch, worauf Tif. Jis. hinweist, seine Tiere gar nicht zu verzehnten, indem er ihnen allen einen Leibesfehler beibringt, der sie zu Opfertieren unbrauchbar macht (s. Bechor. 36 b). Ebenso erklärt Raschi das folgende <span dir="rtl">ואחרים מתנדבים כן</span> : andere heiligen ein säugendes Tier von vorneherein nur unter dem Vorbehalt zum Opfertier, dass seine Milch nicht mit geheiligt wird.</i>. Das Junge<sup class="footnote-marker">53</sup><i class="footnote"> Nach Raschi und Bart.: das vor der Heiligung des Muttertieres geworfen worden ist, nach Tosaf.: das nach der Heiligung des Muttertieres geworfen ist.</i> von geheiligten Tieren darf nicht von geheiligten Tieren gesäugt werden, andere bieten sich dafür freiwillig an<sup class="footnote-marker">54</sup><i class="footnote"> S. Note 52.</i>. Die Arbeiter<sup class="footnote-marker">55</sup><i class="footnote"> die für das Heiligtum arbeiten.</i> dürfen von den Feigen, die dem Heiligtum gehören, nicht essen<sup class="footnote-marker">56</sup><i class="footnote"> selbst wenn sie mit freier Verpflegung gemietet worden sind, sondern sie erhalten aus den Mitteln des Heiligtums das Geld für ihre Verpflegung und müssen sich dafür selbst versorgen. Ebenso dürfen sie auch nicht wie sonst Arbeiter beim Abpflücken der Früchte von den Früchten essen, weil es heisst (Deut. 23, 25): <span dir="rtl">בכרם רעך</span> „in den Weinberg deines Nächsten“, nicht aber, wenn der Weinberg dem Heiligtum gehört.</i>, ebenso die Kuh<sup class="footnote-marker">57</sup><i class="footnote"> beim Dreschen.</i> nicht von den Wicken, die dem Heiligtum gehören<sup class="footnote-marker">58</sup><i class="footnote"> weil es heisst (Deut. 25, 4): <span dir="rtl">לא תחסם שור „בדישו״</span> du sollst dem Ochsen nicht das Maul verschliessen bei „seinem“ Dreschen, d. h. beim Dreschen von Getreide, das „seinem“ Eigentümer oder dem, der ihn dafür gemietet hat, gehört oder, wie Maim. und Bart. erklären, das ihm selbst auch sonst als Nahrung gegeben werden darf, nicht aber beim Dreschen von Getreide, das dem Heiligtum gehört, von dem er auch sonst nichts geniessen darf.</i>.
+Wurzeln eines Baumes, der Privat-Eigentum ist, die in Eigentum, das dem Heiligtum gehört, hineingewachsen sind, und Wurzeln eines Baumes, der Eigentum des Heiligtums ist, die in Privat-Eigentum hineingewachsen sind, darf man nicht benutzen, sie unterliegen aber nicht der Veruntreuung<sup class="footnote-marker">59</sup><i class="footnote"> Nach dem Talmud (Bab. Batr. 26 b) gehören die Wurzeln eines Baumes bis zu einer Entfernung von 16 Ellen noch zu dem Baume, von da an und weiter zu dem Boden, in den sie hineingewachsen sind. Der erste Satz der Mischna spricht danach von dem Fall, dass die Wurzeln nicht mehr als 16 Ellen von dem Baume entfernt sind, trotzdem sie deshalb noch zu dem Baume, der Privateigentum ist, gehören und der Veruntreuung nicht unterliegen, darf man sie dennoch, weil sie in den dem Heiligtum gehörenden Boden hineingewachsen sind, nicht benutzen. Der zweite Satz der Mischna dagegen spricht von dem Fall, dass sie mehr als 16 Ellen von dem Baume entfernt sind, trotzdem sie danach nicht mehr zu dem dem Heiligtum gehörenden Baume gehören und deshalb der Veruntreuung nicht unterliegen, darf man auch sie nicht benutzen, weil sie aus dem Heiligtum gehörenden Eigentum herausgewachsen sind.</i>. Eine Quelle, die aus einem dem Heiligtum gehörenden Felde hervorquillt<sup class="footnote-marker">60</sup><i class="footnote"> Nach Baschi und Bart ; eine von ausserhalb des Feldes kommende Quelle, die auf dem dem Heiligtum gehörenden Felde aus dem Boden wieder hervortritt; eine Quelle dagegen, die aus dem Boden des Feldes selbst entspringt, gehört zu dem Felde und unterliegt deshalb wie das die Grube füllende Wasser in Mischna 6 der Veruntreuung, wenn sie bereits auf dem Felde war, als das Feld geheiligt wurde. Nach Tif. Jis.: eine Quelle, die auf dem Felde selbst entspringt, das mit Ausschluss der Quelle für das Heiligtum bestimmt worden ist; trotzdem darf man das Wasser, wenn es auch der Veruntreuung nicht unterliegt, nicht benutzen, soweit es durch das dem Heiligtum gehörende Feld fliesst. Maim. scheint zu erklären (s. <span dir="rtl">הלכות מעילה</span> V, 6): eine Quelle, die auf dem Felde selbst entspringt, die aber erst hervorgetreten ist, nachdem das Feld Eigentum des Heiligtums geworden war; das Wasser ist nicht aus dem Boden gewachsen und unterliegt deshalb nicht der Veruntreuung, wie Früchte, die auf dem Felde, nachdem es Eigentum des Heiligturns geworden ist, hervorgewachsen sind, nach der Entscheidung des Maim. der Veruntreuung unterliegen, man darf es aber trotzdem nicht benutzen, weil es doch immerhin aus dem Boden des Feldes an die Oberfläche getreten ist.</i>, darf man nicht benützen, sie unterliegt aber nicht der Veruntreuung, wo sie ausserhalb des Feldes fliesst, darf man sie benützen. Das Wasser<sup class="footnote-marker">61</sup><i class="footnote"> für das Wasseropfer an den sieben Tagen des Hütten festes.</i>, so lange es in der goldenen Kanne ist<sup class="footnote-marker">62</sup><i class="footnote"> Am Schabbat durfte das Wasser von der Siloah-Quelle, aus der es geschöpft wurde, nicht in den Tempel gebracht werden. Deshalb wurde es schon am vorhergehenden Tage geschöpft und in einer goldenen Kanne in einer Kammer des Tempels aufbewahrt, die Kanne durfte aber keine geheiligte Kanne sein, damit das Wasser nicht durch das Stehen über Nacht zur Darbringung untauglich wurde, erst am Schabbat wurde es dann in das dafür bestimmte geheiligte Gefäss hineingetan, (s. Sukk. IV, 10).</i>, darf man nicht benutzen<sup class="footnote-marker">63</sup><i class="footnote"> da es zur Darbringung auf den Altar bestimmt ist.</i>, es unterliegt aber nicht der Veruntreuung<sup class="footnote-marker">64</sup><i class="footnote"> da es noch nicht zum Opfer geheiligt ist.</i>, hat man es in die Flasche<sup class="footnote-marker">65</sup><i class="footnote"> das geheiligte Gefäss, aus dem es auf den Altar gegossen wird.</i> hineingetan, unterliegt es der Veruntreuung. Die Bachweiden<sup class="footnote-marker">66</sup><i class="footnote"> die an den sieben Tagen des Hüttenfestes an den Seiten des Alters so aufgerichtet wurden, dass ihre Spitzen sich über den Altar neigten (s. Sukka IV. 5).</i> darf man nicht benutzen<sup class="footnote-marker">67</sup><i class="footnote"> bevor sie dem heiligen Zweck gedient haben, zu dem sie bestimmt worden sind (Raschi); nachdem sie vom Altar wieder fortgenommen worden sind, ist es nicht mehr verboten, sie zu benutzen, weil sie auch vorher nicht der Veruntreuung unterlegen haben (vgl. oben II Note 12).</i>, sie unterliegen aber nicht der Veruntreuung<sup class="footnote-marker">68</sup><i class="footnote"> weil sie nicht zu den eigentlichen <span dir="rtl">קדשי ה׳</span> gehören. Nach Maim. spricht die Mischna nicht von Bachweiden, die für den Altar bestimmt geworden sind, sondern von solchen, die auf einem dem Heiligtum gehörenden Felde gewachsen sind, und unterliegen diese deshalb nicht wie andere auf einem solchen Felde gewachsene Pflanzen der Veruntreuung, weil sie wertlos und zu nichts zu gebrauchen sind (s. Comm.).</i>. R. Eleasar, Sohn des Zadok, sagt: Die Alten<sup class="footnote-marker">69</sup><i class="footnote"> denen es zu schwer war, sich Bachweiden erst von anderswoher zu verschaffen, oder die man dadurch besonders ehren wollte, dass man sie solche für das Heiligtum bestimmte oder von einem Felde des Heiligtums geschnittene Bachweiden verwenden liess (Tosf. Jomt.).</i> pflegten davon für ihre Feststräusse<sup class="footnote-marker">70</sup><i class="footnote"> Das Wort <span dir="rtl">לולב</span> bezeichnet hier wie häufig auch sonst den ganzen Feststrauss, dessen hervorragendsten Bestandteil eben der Palmzweig bildet.</i> zu nehmen<sup class="footnote-marker">71</sup><i class="footnote"> Das durften sie, trotzdem es nicht erlaubt war, sie zu benutzen, weil einen Gegenstand verwenden, um eine religiöse Pflicht damit zu erfüllen, nicht ihn für sich benutzen heisst (<span dir="rtl">מצות לאו ליהנות נתנו</span>).</i>.
+Ein Vogelnest, das oben auf einem Baume ist, der dem Heiligtum gehört<sup class="footnote-marker">72</sup><i class="footnote"> das sich der Vogel auf dem Baume aus anderswoher geholten Reisern und dergleichen gebaut hat.</i>, darf man nicht benützen<sup class="footnote-marker">73</sup><i class="footnote"> obwohl es aus fremden Reisern gebaut ist, damit man nicht dazu komme, Reiser von dem Baume selbst abzunehmen und zu benutzen.</i>, es unterliegt aber nicht der Veruntreuung, das auf einem Götzenbaume<sup class="footnote-marker">74</sup><i class="footnote"> Was unter <span dir="rtl">אשרה</span> zu verstehen ist, s. Abod. Sar. III, 7.</i>, darf man mit einer Stange herunterschlagen<sup class="footnote-marker">75</sup><i class="footnote"> Das Vogelnest selbst darf man auch von einem Aschera-Baum nicht benutzen, aus demselben Grunde, aus dem man das von einem dem Heiligtum gehörenden Baume nicht benutzen darf. Mit dem Ausdrucke <span dir="rtl">קן</span> wird aber nicht nur das Nest, sondern werden auch die in dem Neste liegenden Bier und Vogel-Jungen bezeichnet. Diese, die Eier und die noch nicht flügge gewordenen Jungen, darf man ebenfalls von beiden Baumarten nicht benutzen. Die bereits flüggen Jungen dagegen darf man benutzen, da diese des Baumes gar nicht mehr bedürfen, man darf sie aber, selbst wenn sie mit der Hand zu erreichen sind, nicht mit der Hand herunterholen wegen der Befürchtung, dass man dann doch vielleicht auf den Baum hinaufsteigen wird, um sie zu holen, und der Baum selbst nicht zum Hinaufsteigen benutzt werden darf. Das Gleiche gilt auch bei einem dem Heiligtum gehörenden Baume, die Mischna bringt nur deshalb diese Bestimmung bei dem Aschera-Baume, um damit zu sagen, dass dieses, das Benutzen der mittels einer Stange heruntergeholten flüggen Jungen, selbst hierbei, wo es sich um mit dem Götzendienst Zusammenhängendes handelt, erlaubt ist. So erklären Tosaf. auf Grund der hier gemachten Ausführungen im Talmud (14 a) die Mischna. In der Parallelstelle (Abod. Sar. 42 b) weichen die Ausführungen des Talmud von den hier gegebenen etwas ab, vgl. die daraus sich ergebenden Erklärungsversuche im <span dir="rtl">משנה למלך</span> zu Maim. <span dir="rtl">הלכות עכו״ם</span> VII, 12.</i>. Wenn man einen Wald<sup class="footnote-marker">76</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">חורש</span> = Dickicht, Wald, Jes. 17, 9. Ez. 31, 3.</i> [heiligt, unterliegt alles, was in ihm ist<sup class="footnote-marker">77</sup><i class="footnote"> das Holz, die Zweige, die Blätter, nach Maim. auch die darin befindlichen Vogelnester.</i>, der Veruntreuung. Wenn die Schatzmeister die Hölzer kaufen<sup class="footnote-marker">78</sup><i class="footnote"> Hölzer aus dem Walde aus Mitteln des Heiligtums, um sie bei einem Bau zu verwenden.</i>, unterliegt nur das Holz der Veruntreuung<sup class="footnote-marker">79</sup><i class="footnote"> weil er nur das für den Bau verwendbare Holz für das Heiligtum bestimmt und mit dem Gelde des Heiligtums bezahlt hat. Nach Maim.: alles Holz, auch die beim Zurechtschneiden abfallenden kleinen Holzstücke.</i>, nicht aber der Späne-Abfall<sup class="footnote-marker">80</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">שפה</span> im Piel = glatt machen, abhobeln, davon <span dir="rtl">שפוי</span> das Abgehobelte, die Hobelspäne.</i> und nicht das Laub<sup class="footnote-marker">81</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">נבייה</span> von <span dir="rtl">נבי</span> syn. mit <span dir="rtl">נוב</span> = sprossen, die Sprossen, Blüten und Blätter. Andere Ausg. lesen: <span dir="rtl">נמייה</span> vgl. arab. <span dir="rtl">نمى</span> = wachsen. Maim. erklärt <span dir="rtl">נמייה</span> = Knorren im Holz, vgl. <span dir="rtl">נמי</span> (Abod. Sar. 10 b) gr. νομή = Geschwür. Noch andere lesen: <span dir="rtl">נוייה</span> wohl dasselbe wie <span dir="rtl">נבייה</span>, Maim. erklärt <span dir="rtl">נוייה</span> gleichfalls mit Knorren, von <span dir="rtl">נוה</span> = Weideplatz, Wohnung, weil die Knorren im Holz einen von dem übrigen Holz abgegrenzten Raum einnehmen.</i>.
+
+Chapter 4
+
+Für den Altar Geheiligtes untereinander zählt zusammen bei Veruntreuung<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> wenn man von mehreren Opfern zusammen den Wert einer Peruta veruntreut hat.</i> und Verschuldung an Verworfenem, Übriggelassenem und Unreinem<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> wenn man von mehreren Opfern zusammen soviel wie eine Olivengrosse von einem dieser drei gegessen hat.</i>. Für den Tempelschatz Geheiligtes untereinander<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> das am Schluss stehende <span dir="rtl">מעילה</span> ist auch hierauf zu beziehen.</i> und für den Altar Geheiligtes mit für den Tempelschatz Geheiligtem zählen zusammen bei Veruntreuung<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> die drei anderen genannten Verbote dagegen bestehen für nur für den Tempelschatz Geheiligtes nicht.</i>.
+Fünf Dinge zählen beim Ganzopfer zusammen<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Nach Raschi: sowohl bei Veruntreuung, wenn der Peruta- Wert, den man veruntreut hat, sich aus mehreren von den genannten Dingen zusammensetzt, wie bei den Verboten des Genusses von Verworfenem, Übriggelassenem oder Unreinem, wenn man von mehreren von den genannten Dingen zusammen soviel wie eine Olivengrösse gegessen hat, wie bei dem Verbot, Heiliges ausserhalb des Heiligtums darzubringen, wenn man soviel wie eine Olivengrösse von mehreren von ihnen zusammen ausserhalb dargebracht hat. Nach Tosaf. (Sebach. 109 a): inbezug auf das letztere Verbot nicht, da in der Mischna dort (Sebach. XIII, 4) nur das Fleisch und die Opferstücke genannt werden, woraus Tosaf. schliessen, dass die anderen hier genannten Dinge bei der Darbringung ausserhalb des Heiligtums nicht zusammenzählen. Nach Maim. (<span dir="rtl">הלכות מעשה הקרבנות</span> XI, 2) inbezug darauf, dass Geisselstrafe erfolgt, wenn man von einem Ganzopfer von mehreren dieser fünf Dinge zusammen soviel wie eine Olivengrösse gegessen hat.</i>: das Fleisch<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> das nur beim Ganzopfer mit dargebracht wird.</i>, das Fett<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> das auch bei anderen Opfern dargebracht wird.</i>, das Mehl<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> des Mehlopfers, das als Zugabe zu dem Ganzopfer gehört.</i>, der Wein<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> der ebenfalls als Zugabe zu dem Ganzopfer gehört.</i> und das Oel<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> das zu dem Mehlopfer verwendet wird. Nach den Erklärungen von Raschi und Tosaf. muss angenommen werden, dass dio Mischna hier nur die Ansicht des R. Meïr vertritt, da nach Ansicht der Weisen (Seb. IV, 8) das <span dir="rtl">פגול</span>-Verbot für Wein- und Mehlopfer gar keine Geltung hat.</i>, und sechs beim Dankopfer<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> nur inbezug auf die Verbote des Genusses von Verworfenem, Übriggelassenem und Unreinem, inbezug auf Veruntreuung nicht, da das Dankopfer zu den einfach-heiligen Opfern gehört, bei denen das Fleisch überhaupt nicht der Veruntreuung unterliegt (s. oben I, 4), und ebenso nicht inbezug auf das Verbot der Darbringung ausserhalb des Heiligtums, da dieses Verbot sich nur auf Dinge bezieht, die im Heiligtume dargebracht werden, das Fleisch des Dankopfers aber gar nicht dargebracht wird.</i>: das Fleisch, das Fett, das Mehl, der Wein, das Öl und das Brot<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> die Brote, die zu dem Dankopfer gehören.</i>. Die Priester-Hebe, die Zehnt-Hebe<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> der Zehnt, den der Levite von dem Zehnt, den er von dem Israeliten erhält, abheben und einem Priester geben muss (Num. 18, 26). Ed. pr. fehlen die Worte: <span dir="rtl">ותרומת מעשר</span>.</i>, die Zehnt-Hebe von Zweifelhaftem<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Obwohl das Verzehnten von Zweifelhaftem nur auf einer rabbinischen Verordnung beruht, haben die Rabbinen die davon abgesonderte Hebe dennoch inbezug hierauf der Pflicht-Priesterhebe gleichgestellt, damit man sich über ihre Heiligkeit nicht, weil ihre Absonderung nur auf einer rabbinischen Verordnung beruht, leichter Weise hinwegsetze (s. Tosf. Jomt, zu Bab. Mez. IV, 8).</i>, die Teig-Hebe<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Auch die <span dir="rtl">חלה</span> wird Hebe genannt (Num. 15, 20), sie darf nur von Priestern gegessen werden, wenn ein Nichtpriester sie versehentlich gegessen hat, muss er sie zusätzlich eines Fünftels ihres Wertes ersetzen (s. Challa I, 9).</i> und die Erstlingsfrüchte<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> Auch diese werden Hebe genannt (Deut. 12, 17, wo unter <span dir="rtl">ותרומת ירק</span> nach der traditionellen Auslegung die Erstlingsfrüchte, die man nach Jerusalem gebracht hat, zu verstehen sind), vgl Bikk. II, 1.</i> zählen mit einander zusammen, anderes für den Genuss verboten zu machen<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> für einen Nichtpriester, wenn von ihnen zusammen soviel mit anderem Nichtheiligen sich vermischt hat, dass es nicht darin aufgeht (vgl. Orla II, 1 u. fg.).</i> und für die Verpflichtung, ein Fünftel daraufzugeben<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> wenn ein Nichtpriester versehentlich von ihnen zusammen soviel wie eine Olivengrösse (nach Raschi soviel wie einen Peruta- Wert, vgl. Pessach. 32 b) gegessen hat.</i>.
+Alles Verworfene<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> auch von verschiedenartigen Opfern.</i> untereinander zahlt zusammen<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> wer davon zusammen soviel wie eine Olivengrösse isst, macht sich, wenn es vorsätzlich geschieht, der Ausrottungsstrafe schuldig, wenn unvorsätzlich, muss er ein Sündopfer bringen.</i>, alles Übriggelassene untereinander zählt zusammen<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> Straschun bezieht auch diese beiden ersten Sätze der Mischna nicht auf das Geniessen, sondern auf das Unreinwerden der Hände durch das Berühren von Verworfenem oder Übriggelassenem (s. folgende Mischna), da das Zusammenzählen von Verworfenem oder Übriggelassenem von verschiedenen Opfern beim Geniessen derselben schon in der ersten Mischna ausgesprochen ist.</i>, alles Aas untereinander zählt zusammen<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> wenn es zusammen soviel wie eine Olivengrösse ist, verunreinigt es. Die Geisselstrafe für das Geniessen von Aas dagegen erfolgt nur, wenn man soviel wie eine Olivengrösse Aas von reinen Opfertieren gegessen hat, Dicht aber, wenn die Olivengrösse sich aus Aas von reinen und von unreinen Tieren zusammensetzt, weil die Geisselstrafe für das Geniessen von Aas nur erfolgt, wenn es Aas von reinen Tieren ist, unreine Tiere dagegen, die schon vorher als solche zum Genuss verboten sind, von dem Aas-Verbot nicht betroffen werden (<span dir="rtl">אין איסור חל על איסור</span>), Dinge aber, die aus verschiedenen Gründen verboten sind, niemals zusammenzählen.</i>, alle Kriechtiere<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">השקצים</span>.</i> untereinander zählen zusammen<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> wenn man von ihnen zusammen soviel wie eine Olivengrösse gegessen hat, hat man sich der Geisselstrafe schuldig gemacht. Gehören die Tiere zu den Lev. 11, 29. 30 genannten acht Kriechtieren, erfolgt Geisselstrafe, wenn man von ihnen, so lange sie noch leben, zusammen soviel wie eine Olivengrösse oder von ihrem Aas soviel wie eine Linsengrösse gegessen hat, und wird man durch die Berührung des Aases unrein, wenn es zusammen soviel wie eine Linsengrösse ausmacht.</i>, das Blut des Kriechtieres und sein Fleisch zählen zusammen<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> zu verunreinigen, wenn sie zusammen soviel wie eine Linsengrösse ausmachen. Ed. Ven. u. Lowe add.: <span dir="rtl">בכעדשה</span>. Wie Raschi die Ausführungen hierzu im Talmud erklärt, zählen jedoch Blut und Fleisch von verschiedenen dieser Kriechtierarten nur dann zusammen, wenn sie von den Tieren, so lange die Tierkörper noch ganz waren, losgelöst worden sind, waren es dagegen nur Teile der Tierkörper, von denen sie losgelöst worden sind, zählen nur Blut und Fleisch derselben Kriechtierart zusammen, nach Tosaf. zählen Blut und Fleisch in letzterem Falle selbst bei demselben Kriechtier nur so lange zusammen, wie sie sich noch zusammen in dem Körperteile befinden.</i>. Als Regel sagte R. Josua: Alles, was inbezug auf die Unreinheit<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> die Dauer der von ihm ausgehenden Unreinheit.</i> und auf das vorgeschriebene Mass<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> durch das die Verunreinigung bewirkt wird.</i> einander gleich ist<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> wie die einzelnen der acht Kriechtiere, Aas von verschiedenen Tieren.</i>, zählt zusammen, inbezug auf die Unreinheit, aber nicht auf das Mass<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> wie Kriechtier- und sonstiges Tier-Aas, beide verursachen Unreinheit bis zum Abend, Tier-Aas aber erst, wenn es soviel wie eine Olivengrösse ist, Kriechtiere schon bei Linsengrösse.</i>, auf das Mass, aber nicht auf die Unreinheit<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> wie Tier-Aas und Menschenleiche, von beiden gehört zur Verunreinigung soviel wie eine Olivengrösse, Tier-Aas verunreinigt nur bis zum Abend, Menschenleiche bis zum Ablauf von sieben Tagen.</i>, nicht inbezug auf die Unreinheit und nicht inbezug auf das Mass<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> wie Kriechtier-Aas und Menschenleiche, jenes verunreinigt schon bei Linsengrösse, diese erst bei Olivengrösse, jenes nur bis zum Abend, diese bis zum Ablauf von sieben Tagen.</i>, das zählt nicht zusammen.
+Verworfenes und Uebriggelassenes zählen nicht zusammen<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> nach dem Talmud nur inbezug auf das Unreinwerden der Hände durch ihre Berührung (s. Pes. X, 9): wenn die Olivengrösse, die erforderlich ist, damit die Unreinheit von einer Speise sich auf anderes überträgt, aus Verworfenem und Uebriggelassenem sich zusammensetzt, werden die Hände durch ihre Berührung nicht unrein. Inbezug auf das Verbot des Geniessens dagegen zählen Verworfenes und Uebriggelassenes zusammen, weil das Geniessen von beiden in der Schrift durch ein und dasselbe Verbot untersagt wird, indem es von dem Uebriggelassenen heisst (Exod. 29, 34): <span dir="rtl">לא יאכל כי קדש הוא</span> es soll nicht gegessen werden, „weil es heilig ist,“ und aus dieser Begründung geschlossen wird, dass auch alles andere Heilige, das untauglich geworden ist, also auch das Verworfene unter das Verbot von <span dir="rtl">לא יאכל</span> fällt.</i>, weil das zwei verschiedene Namen sind<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> d. h. zwei eigentlich ganz verschiedene Verbote, das <span dir="rtl">פגול</span>-Verbot und das <span dir="rtl">נותר</span>-Verbot, deshalb haben die Rabbinen, obgleich ihr Genuss in der Schrift durch ein und dasselbe Verbot untersagt wird, bei der von ihnen getroffenen Verordnung, dass durch ihre Berührung die Hände unrein werden, dennoch nicht die Bestimmung getroffen, dass sie auch in dieser Beziehung zusammenzählen sollen.</i>. Kriechtier<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> das schon in Linsengrösse verunreinigt.</i> und Aas<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> das erst in Olivengrösse verunreinigt.</i>, ebenso Aas<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> das nur unrein bis zum Abend macht.</i> und Fleisch von einem Toten<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> das für sieben Tage unrein macht</i>, zählen nicht zusammen, auch nicht die von beiden leichtere Verunreinigung zu bewirken<sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> Das schon in Linsengrösse verunreinigende Stück vom Kriechtier zählt nicht mit dem Aas zusammen, es auf eine Olivengrösse zu bringen, durch die dieses erst verunreinigt, umsoweniger umgekehrt, ebenso zählt das Fleisch von einem Toten, das für sieben Tage unrein macht, nicht mit dem Aas zusammen, es auf eine Olivengrösse zu bringen, um auch nur bis zum Abend zu verunreinigen und noch viel weniger umgekehrt.</i>. Speisen, die durch Unreinheits-Erzeuger<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> S. Vorbemerk, zu Kelim, Abs. 1 u. 2.</i> unrein geworden<sup class="footnote-marker">40</sup><i class="footnote"> und demnach unrein ersten Grades sind.</i>, und solche, die durch erzeugte Unreinheiten<sup class="footnote-marker">41</sup><i class="footnote"> ersten Grades.</i> unrein geworden sind<sup class="footnote-marker">42</sup><i class="footnote"> und demnach unrein zweiten Grades sind.</i>, zählen zusammen und bewirken die von beiden leichtere Verunreinigung<sup class="footnote-marker">43</sup><i class="footnote"> die Berührung einer Eigrösse von ihnen beiden zusammen bewirkt, wie die Berührung einer Unreinheit zweiten Grades, Unreinheit dritten Grades.</i>.
+Alle Speisen zählen zusammen zur Erreichung des Masses eines halben Halbbrotes<sup class="footnote-marker">44</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">פרם</span> ist die Bezeichnung für die Hälfte eines Brotes, das für zwei Mahlzeiten ausreicht, das ist nach Raschi eines Brotes in der Grösse von 8 Eiern, nach Maim. von 6 Eiern, <span dir="rtl">פרס</span> demnach nach Raschi = 4 Eiergrössen, nach Maim. = 3 Eiergrössen (s. Keret. III Note 20).</i>, den Körper zu verunreinigen<sup class="footnote-marker">45</sup><i class="footnote"> Wer von unreinen Speisen so viel gegessen hat, wie die Hälfte eines solchen Halbbrotes ausmacht (2 bzw. 1½ Eiergrössen), dessen Körper ist zwar nicht unrein, aber untauglich, Hebe und Heiliges zu geniessen, und der macht Hebe und Heiliges durch Berührung untauglich zum Genuss, bis er ein Reinigungsbad genommen hat (s. Erub. VIII, 2).</i>, der Nahrung für zwei Mahlzeiten beim Erub<sup class="footnote-marker">46</sup><i class="footnote"> Wenn jemand am Schabbat nach einem Orte zu gehen hat, der von seinem Wohnorte mehr als 2000 Ellen, aber weniger als 4000 Ellen entfernt ist, so kann er sich das dadurch ermöglichen, dass er vor Beginn des Schabbats an einer Stelle zwischen diesem Orte und seinem Wohnorte, die von beiden nicht mehr als 2000 Ellen entfernt ist, Nahrungsvorrat für zwei Mahlzeiten (s. Note 44) niederlegt, dadurch verlegt er gleichsam für den Schabbat seinen Wohnsitz nach dieser Stelle, und da die Entfernung von dieser sowohl nach seinem Wohnorte wie nach dem aufzusuchenden Orte weniger als 2000 Ellen beträgt, das ist die Strecke, die man sich am Schabbat von seinem Wohnsitze nach allen Richtungen hin entfernen darf, so kann er sich dann am Schabbat zwischen seinem Wohnorte und dem aufzusuchenden Orte frei bewegen. Man nennt diese für den Schabbat bewirkte Verbindung zweier weniger als 4000 Ellen voneinander entfernten Ortschaften <span dir="rtl">עירוב</span>, vollständiger <span dir="rtl">עירוב תחומין</span>, d. i. Verschmelzung der Schabbatbezirke der beiden Orte zu einem Schabbatbezirk. Mit demselben Ausdruck bezeichnet man auch die an der betreffenden Stelle niedergelegte Speise, durch die diese Verbindung bewirkt wirkt.</i>, einer Eigrösse, Speisen-Unreinheit zu übertragen<sup class="footnote-marker">47</sup><i class="footnote"> Die Unreinheit kann sich von einer Speise auf anderes nur übertragen, wenn sie mindestens so gross wie ein Ei ist, selbst unrein werden kann aber selbst das kleinste Stück Speise, nach einer anderen Ansicht auch dieses nur bei Eigrösse (Raschi u. Tosaf. zu Pessach. 33 b).</i>, einer Feigengrösse<sup class="footnote-marker">48</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">גרוגרת</span> heisst die einzelne trockene Feige, im Gegensatz zu <span dir="rtl">דבילה</span> = zusammengepresste Feigen.</i> für das Hinaustragen<sup class="footnote-marker">49</sup><i class="footnote"> von einem Gebiet in das andere.</i> am Schabbat<sup class="footnote-marker">50</sup><i class="footnote"> Sabb. VII, 4.</i> und einer Dattelgrösse am Versöhnungstage<sup class="footnote-marker">51</sup><i class="footnote"> S. Joma VIII, 2. Wegen Übertretung des Genuss-Verbotes am Versöhnungtage ist man erst strafbar, wenn man eine Speise in der Grösse einer Dattel geniesst, nicht wie sonst bei den Speiseverboten schon in der Grösse einer Olive, weil bei dem Genuss-Verbote am Versöhnungstage nicht der Ausdruck <span dir="rtl">אכילה</span> gebraucht wird, sondern der Ausdruck <span dir="rtl">עינוי</span> „Kasteiung,“ das Geniessen einer Speise von weniger als Dattelgrösse aber noch unter den Begriff Kasteiung fallt (Joma 79 a).</i>. Alle Getränke zählen zusammen zu einem Viertel-Log, den Körper zu verunreinigen<sup class="footnote-marker">52</sup><i class="footnote"> S. Note 45. Ein Viertel-Log von Getränken entspricht dem halben Halbbrot bei Speisen.</i>, und zu einem Mundvoll am Versöhnungstage<sup class="footnote-marker">53</sup><i class="footnote"> S. Joma VIII, 2. <span dir="rtl">לוגמא</span> nach Levy Wörterbuch = gr. λογμός das Schlucken, ein Schluck, <span dir="rtl">כמלא לוגמיו</span> nach dem Talmud soviel, dass, wenn man es auf eine Seite des Mundes bringt, der Mund ganz gefüllt erscheint.</i>.
+Orla-Frucht und Saatenmischung im Weinberge zählen zusammen<sup class="footnote-marker">54</sup><i class="footnote"> Wenn eine Mischung von beiden in Erlaubtes hineinfällt, so muss in diesem so viel enthalten sein, dass beides zusammen darin aufgeht, sonst wird es dadurch ebenfalls verboten. Ebenso erfolgt Geisselstrafe, wenn man von beiden zusammen soviel wie eine Olivengrösse gegessen hat. Da es sonst aber als Grundsatz gilt, dass zwei nicht durch dasselbe Verbot verbotenen Dinge sich nicht zu der für die Geisselstrafe nötigen Olivengrösse ergänzen (s. oben Note 22), vertritt entweder die Mischna hier die abweichende Ansicht des R. Meïr (Abod. Sar. 66 a), wonach alle zum Genuss verbotenen Dinge zusammenzählen, weil der Genuss aller zum Genuss verbotenen Dinge durch dasselbe sie alle umfassende Verbot <span dir="rtl">לא תאכל כל תועבה</span> (Deut. 14, 3) verboten wird, oder man muss annehmen, dass die Verbote von Orla-Frucht und Saaten-Mischung in dieser Beziehung eine Ausnahme bilden, weil diese beiden auch sonst einander gleichgestellt werden (s. Tosaf. Temur. 33 b v. <span dir="rtl">אלו הן</span>).</i>; R. Simon sagt: Sie zählen nicht zusammen<sup class="footnote-marker">55</sup><i class="footnote"> R. Simon ist der Ansicht, dass das Erlaubte, in das sie zusammen hineinfallen, nicht verboten wird, wenn es nur soviel enthält, dass jedes von beiden für sich allein darin aufgeht, weil sie nicht aus demselben Grunde verboten sind und deshalb nicht zusammenzählen. Geisselstrafe erfolgt nach Ansicht des R. Simon, auch wenn man weniger als eine Olivengrösse von dem Verbotenen gegessen hat, inbezug hierauf bedarf es daher gar nicht des Zusammenzählens (Talm.).</i>. Kleiderstoff<sup class="footnote-marker">56</sup><i class="footnote"> S. Kelim XXVII, 2. Unter <span dir="rtl">בגד</span> versteht man alles, was gesponnen und gewebt ist. Ein Stück von solchem Kleiderstoff kann durch Midras (s. Vorbemerkungen zu Kelim, Abs. 29) nur unrein werden, wenn es wenigstens 3 Quadrat-Handbreiten gross ist.</i> und Sack<sup class="footnote-marker">57</sup><i class="footnote"> Unter <span dir="rtl">שק</span> versteht man ein Gewebe aus Haaren, es kann nur unrein werden, wenn es wenigstens 4 Quadrat-Handbreiten gross ist.</i>, Sack und Leder<sup class="footnote-marker">58</sup><i class="footnote"> das erst unrein werden kann, wenn es 5 Quadrat-Handbreiten gross ist.</i>, Leder und Matte<sup class="footnote-marker">59</sup><i class="footnote"> eine aus Schilf oder Bast geflochtene oder gewebte Matte, die erst unrein werden kann, wenn sie 6 Quadrat-Handbreiten gross ist.</i> zählen<sup class="footnote-marker">60</sup><i class="footnote"> Talmudausg. add.: <span dir="rtl">כולן</span>.</i> zusammen<sup class="footnote-marker">61</sup><i class="footnote"> Wenn z. B. ein Stück Zeug sich aus 3 Handbreiten Sack und einer Handbreite Kleiderstoff zusammensetzt, oder aus 4 Handbreiten Leder und einer Handbreite Sack, oder aus 5 Handbreiten Matte und einer Handbreite Leder, so kann es unrein werden, weil der Stoff, bei dem schon ein kleineres Mass zur Verunreinigungs-Fähigkeit genügt, zu dem Stoff, bei dem hierzu ein grösseres Mass erforderlich ist, ihn ergänzend hinzutritt, als wenn es der gleiche Stoff wäre, umgekehrt ist dieses jedoch nicht der Fall (s. Kelim XXVII, 3). Es zählen jedoch immer nur die einander nächststehenden, Kleiderstoff und Sack, Sack und Leder, Leder und Matte zusammen, nicht aber z. B. Kleiderstoff und Leder (Tosaf. Sabb. 76 a v. <span dir="rtl">הבגד</span>; s. dagegen Tosaf. Sukk. 17 b. v. <span dir="rtl">ותני</span>).</i>. R. Simon sagt<sup class="footnote-marker">62</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">אמר ר׳ שמעון</span>.</i>: Weil<sup class="footnote-marker">63</sup><i class="footnote"> Ed. Lowe u. Talmudausg. add.: <span dir="rtl">מה טעם</span>.</i> sie durch Daraufsitzen<sup class="footnote-marker">64</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">במושב</span>.</i> unrein werden können<sup class="footnote-marker">65</sup><i class="footnote"> R. Simon gibt den Grund an, warum diese Stoffe zusammenzählen, während nach Mischna 3 doch nur solche Dinge zusammenzählen, für die gleiche Masse vorgeschrieben sind. Nach der Mischna Kelim XXVII, 4 wird schon eine Quadrat-Handbreite von jedem der genannten Stoffe (nach der Erklärung von Raschi hier und der von ihm unter <span dir="rtl">יש מפרשים</span> gebrachten Erklärung Sukk. 17 b: ein aus allen diesen Stoffen zusammengesetztes Stück in der Grösse von einer Quadrat-Handbreite), wenn man ein solches Stück in der Absicht zurechtgeschnitten bzw. zusammengesetzt hat, um darauf zu sitzen, unrein, wenn ein Flusskranker darauf sitzt. Da demnach in dieser Beziehung für alle die genannten Stoffe das Mass das gleiche ist, zählen sie auch inbezug auf Verunreinigung durch Midras zusammen, trotzdem da die zur Verunreinigungs-Fähigkeit erforderlichen Masse bei ihnen nicht gleich sind (vgl. Sukk. 17 b). Nach Maim. (s. Comm.) meint R. Simon: Dass Dinge, bei denen das Mass nicht das gleiche ist, nicht zusammenzählen, das bezieht sich nur auf das Mass, das erforderlich ist, um die Unreinheit von den Dingen auf anderes zu übertragen, nicht aber auf das Mass, das erforderlich ist, um selbst unrein zu werden, in dieser Beziehung ist eine Gleichheit in den Massen nicht Voraussetzung für das Zusammenzählen. Da die genannten Stoffe alle, sobald ein verunreinigungsfähiges Stück von ihnen, dadurch dass ein Flusskranker darauf gesessen hat, unrein geworden ist, die Unreinheit in gleicher Weise weitertragen, so zählen sie auch bei der Annahme der Unreinheit, trotzdem da für die verschiedenen Stoffe die Masse nicht die gleichen sind, dennoch zusammen.</i>.
+
+Chapter 5
+
+Wenn jemand von Heiligem einen Peruta-Wert Nutzen gehabt hat, wenn er es dadurch auch in seinem Wert um nichts gemindert<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">פגם</span> = etwas abbrechen, schadhaft machen, daher überhaupt seinen Wert vermindern.</i> hat, hat er eine Veruntreuung begangen, dies die Worte des R. Akiba<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Nach dem Talmud erkennt auch R. Akiba den Grundsatz an, dass bei Dingen, die durch den Gebrauch abgenutzt und minderwertig werden, eine Veruntreuung erst vorliegt, wenn sie durch die Benutzung um einen Peruta-Wert minderwert geworden sind. Im Gegensatz zu den Weisen ist nur R. Akiba der Ansicht, dass dieser Grundsatz auf solche Dinge nicht anzuwenden ist, bei denen nach einmaligem Gebrauch noch gar keine Abnutzung eintritt, sondern erst nach langer und wiederholter Benutzung, wie bei einem Kleidungsstück, das geschützt zwischen anderen Kleidungsstücken getragen wird, so dass es weder auf der Innenseite durch den Körperschweiss unsauber wird noch auf der Aussenseite bestaubt oder abgerieben wird.</i>; die Weisen dagegen sagen: Bei allen Dingen, die [durch Benutzung] minderwertig werden, hat man eine Veruntreuung erst begangen, wenn man ihren Wert<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> um wenigstens eine Peruta.</i> gemindert hat, und bei allen Dingen, die dadurch nicht minderwertig werden, hat man eine Veruntreuung begangen, sobald man einen Nutzen<sup class="footnote-marker">3a</sup><i class="footnote"> und einen Nutzen im Werte einer Peruta davon gehabt hat, s. folgende Mischna.</i> von ihnen gehabt hat. Wie ist das? Hat [eine Frau] eine Kette<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">קטלא</span> = catella, eine Gliederkette, um den Hals zu legen.</i> um ihren Hals getan, oder einen Ring an ihre Hand, oder hat sie aus einem goldenen<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> das <span dir="rtl">של זהב</span> bezieht sich auch auf <span dir="rtl">קטלא</span> und <span dir="rtl">טבעת</span>.</i> Becher getrunken, hat sie eine Veruntreuung begangen, sobald sie einen Nutzen davon gehabt hat<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> weil das Gold sich nicht abnutzt. Wenn der Genuss, den sie davon gehabt hat, wenigstens einem Peruta-Wert entspricht, hat sie deshalb eine Veruntreuung begangen und muss sie einen diesem Genuss entsprechenden Ersatz an das Heiligtum zahlen.</i>. Hat jemand ein Hemd angezogen, sich in einen Mantel eingehüllt, mit einer Axt gespalten, hat er eine Veruntreuung erst begangen, wenn er ihren Wert dadurch<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> um wenigstens eine Peruta.</i> gemindert hat. Hat jemand von einem Sündopfer<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> oder einem anderen hochheiligen Tier.</i> [Wolle] abgerissen, wenn von einem lebendigen, hat er eine Veruntreuung erst begangen, wenn er es dadurch minderwertig gemacht hat<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Das ist aber nur der Fall, wenn das Tier fehlerbehaftet ist, so dass es ausgelöst werden muss, da es dann für die Auslösung durch das Fehlen der Wolle in seinem Wert herabgesetzt ist. Ein fehlerloses Tier dagegen, das zur Darbringung bestimmt ist, wird durch das Fehlen der Wolle nicht minderwertig, da es für die Darbringung gleichgültig ist, ob die Wolle noch daran ist oder nicht, da richtet es sich deshalb nur nach dem Nutzen, den er von seiner Veruntreuung gehabt hat (Talm., Maim. <span dir="rtl">הלכות מעילה</span> VI, 2. S. dagegen Abraham ben David z. St.).</i>, wenn von einem toten<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> einerlei ob es fehlerfrei oder fehlerbehaftet war.</i>, hat er eine Veruntreuung begangen, sobald er einen Nutzen davon gehabt hat<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> weil bei dem toten Tiere eine Auslösung nicht mehr in Frage kommt (s. Temur. VII Note 19). Eine solche Veruntreuung an dem toten Tiere gilt jedoch nur nach rabbinischer Verordnung als Veruntreuung, da nach Tora - Vorschrift tote Opfertiere der Veruntreuung überhaupt nicht unterliegen (Talm. 12 a, Maim. <span dir="rtl">הלכות מעילה</span> III, 1).</i>.
+Hat er<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> von einer Sache, die durch Benutzung minderwertig wird.</i> einen halben Peruta-Wert Nutzen gehabt und es um einen halben Peruta-Wert geschädigt, oder von einem Gegenstände einen halben Peruta-Wert Nutzen gehabt und einen anderen um einen halben Peruta-Wert geschädigt<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> indem er z. B. von einem heiligen Kleidungsstück ein Stück abgerissen und dadurch seinen Wert um eine Peruta geschädigt hat, dann das abgerissene Stück in ein Kleidungsstück eingenäht und so von diesem einen Nutzen von einer Peruta gehabt hat (Maim.). Raschi und Bart. führen als Beispiel an: wenn er bei der einen halben Perutawert betragenden Benutzung zugleich heilige Flüssigkeit im Werte einer halben Peruta verschüttet hat, dieses Beispiel erscheint aber weniger zutreffend, da in diesem Falle die beiden Handlungen gar nicht mit einander Zusammenhängen.</i>, hat er keine Veruntreuung begangen, nur wenn er von demselben Gegenstände einen Peruta-Wert Nutzen gehabt und ihn um einen Peruta-Wert geschädigt hat.
+An Geheiligtem, an dem eine Veruntreuung begangen worden ist, kann nicht noch einmal eine Veruntreuung begangen werden<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Heiliges, das unvorsätzlich veruntreut worden ist, hat damit aufgehört, heilig zu sein, bei vorsätzlicher Veruntreuung dagegen, die gar nicht unter den Begriff von <span dir="rtl">מעילה</span> fällt, bleibt das Veruntreute weiter heilig (s. R. Jehuda, Kidd. II, 8). Nach Tosaf. (Kidd. 55 a (s. auch Maim. <span dir="rtl">הלכות מעילה</span> VI, 3 u. 4) hört auch bei vorsätzlicher Veruntreuung der veruntreute Gegenstand nur dann auf. heilig zu sein, wenn der Veruntreuende geglaubt hat, dass der Gegenstand Privateigentum eines Anderen sei, da er ihn trotzdem benutzt hat, ist die Benutzung eine beabsichtigte Entwendung fremden Eigentums gewesen, da auch schon die Benutzung des Eigentums eines anderen ohne dessen Einwilligung als eine Entwendung fremden Eigentums gilt, und da demnach mit der Benutzung ein Besitzerwechsel des Gegenstandes beabsichtigt gewesen ist, hat er durch die Veruntreuung aufgehört, heilig zu sein. War dagegen der Veruntreuende in dem Glauben, dass der veruntreute Gegenstand sein eigenes Eigentum sei, so bleibt der Gegenstand heilig und kann auch weiter eine Veruntreuung an ihm begangen werden.</i>, ausgenommen an Tieren<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> fehlerfreien Opfertieren, nach Maim. (<span dir="rtl">הלכות מעילה</span> VI, 5) ebenso auch an Vogelopfern, Mehl- und Giessopfern.</i> und an Opfergefässen<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> Diese ebenso wie die Altaropfer bleiben, auch wenn eine Veruntreuung an ihnen begangen worden ist, unter allen Umständen heilig, weil sie nicht nur als Eigentum des Heiligtums (<span dir="rtl">קדושת דמים</span>), sondern durch ihre heilige Bestimmung selbst heilig sind (<span dir="rtl">קדושת הגוף</span>) und für diese ihre Bestimmung unverändert weiter geeignet bleiben, auch nachdem die Veruntreuung an ihnen begangen worden ist, deshalb unterliegen sie auch weiter der Veruntreuung. Im Talmud wird dieses für Opfertiere aus der von Veruntreuung handelnden Schriftstelle gefolgert, für Opfergefässe, weil durch diese alles, was in sie hineingetan wird, heilig wird, woraus zu schliessen sei, dass umsomehr die ihnen selbst eignende Heiligkeit ihnen verbleibt, auch nachdem eine Veruntreuung an ihnen begangen worden ist.</i>. Wie ist das? Ist einer auf einem Tiere geritten<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> auch wenn er angenommen hat, dass das Tier einem anderen und nicht ihm selbst gehöre, s. Note 14.</i>, dann ist ein anderer auf ihm geritten, und dann wieder ein anderer, hat einer aus einem goldenen Becher getrunken, dann hat ein anderer daraus getrunken, und dann wieder ein anderer, hat einer von einem Sündopfertier<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> oder einem anderen hochheiligen Opfertiere.</i> [Wolle] abgerissen, dann ein anderer, und dann wieder ein anderer, hat jeder von ihnen eine Veruntreuung begangen; Rabbi sagt: Bei allem<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">כל דבר</span>.</i>, was nicht<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> Ed. pr. u. Ven.: <span dir="rtl">שיש</span>.</i> ausgelöst<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> Raschi u. Bart. lesen: <span dir="rtl">שאין לו פגם</span>, Tosaf. bringen zwei Lesarten: <span dir="rtl">שיש בו פגם</span> und <span dir="rtl">שאין בו פגם</span>.</i> werden darf<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> weil es durch seine heilige Bestimmung geheiligt ist. Wie der Talmud erklärt, gehört dazu nach Rabbi auch Holz, das man gespendet hat, als Opfer auf dem Altar dargebracht zu werden, während nach der Ansicht der Weisen Holz nicht als Opfer dargebracht, sondern nur für die Unterhaltung des Altarfeuers gespendet werden kann, oder ein Opfertier, das fehlerhaft geworden ist und das man, ohne es ausgelöst zu haben, geschlachtet hat, das man nach der Ansicht von Rabbi nicht mehr auslösen kann, weil es zur Auslösung erforderlich ist, dass das Tier vor den Priester hingestellt wird, damit er es abschätze, das aber bei dem bereits geschlachteten Tiere nicht mehr möglich ist, während die Weisen der Ansicht sind, dass bei für den Altar geheiligten Tieren ein solches Hinstellen vor den Priester nicht erforderlich ist (s. Temur. VII Note 19).</i>, gibt es auch nach stattgehabter Veruntreuung noch eine Veruntreuung.
+Hat er einen Stein oder einen Balken, der dem Heiligtum gehört, sich genommen, hat er noch keine Veruntreuung begangen<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> Die Aneignung von heiligem Gut in der Absicht, es für sich zu behalten, gilt als Veruntreuung, auch wenn man es noch gar nicht benutzt hat, sobald man es aus dem Besitz des Heiligtums in den eigenen oder in den Besitz eines Anderen gebracht hat (s. Einleitung). Durch den Übergang in anderen Besitz ist das Heiligtum um den Wert des Gegenstandes geschädigt und der Veruntreuende hat den Nutzen davon, dass gleichzeitig sein Besitz um den Wert des Gegenstandes gewachsen ist, es treffen also die beiden Voraussetzungen zu, die nach Mischna 1 zu einer Veruntreuung erforderlich sind. (Nach Tif. Jis. muss der Veruntreuende das in Besitz Genommene in irgend einer Weise als sein Eigentum auch behandelt haben, wenn er auch einen wirklichen Nutzen noch nicht davon gehabt hat). Die Mischna, nach der die blosse Aneignung des Steines oder des Balkens noch nicht als Veruntreuung gilt, kann deshalb nur von dem Fall sprechen, wenn der Entwender der Verwalter des heiligen Gutes ist, der den Stein oder den Balken zur Beaufsichtigung auch schon vorher in seinem Besitze hatte, so dass sie, auch nachdem er sie sich angeeignet hat, sich noch in demselben Besitze befinden, in dem sie sich vorher befunden haben.</i>, hat er sie einem anderen gegeben, hat er<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> der Verwalter.</i> eine Veruntreuung begangen<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> da er sie aus dem Besitz des Heiligtums in den Besitz dieses Anderen überführt hat.</i>, der andere aber nicht<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> weil sie durch die Überführung in den Besitz eines anderen bereits aufgehört haben, heilig zu sein, und deshalb eine weitere Veruntreuung nicht mehr an ihnen begangen werden kann (s. Note 14; danach ist dies jedoch nur dann der Fall, wenn der erste Veruntreuer angenommen hat, dass das Veruntreute fremdes Eigentum sei, nicht aber, wenn er es für sein eigenes gehalten hat, s. dagegen Bab. Kam. 20 b Tosaf. v. <span dir="rtl">נתנה לחברו</span>). So erklären Raschi und Tosaf. die Mischna auf Grund des Ausspruchs von Samuel im Talmud: <span dir="rtl">בגזבר המסורות לו עסקינן</span>, dass die Mischna von dem Verwalter, der das Heilige in Verwahrung hatte, spricht. Nach Maim. dagegen (s. Comm. u. <span dir="rtl">הלכות מעילה</span> VI, 7 u. 8) beziehen sich die Worte Samuels nicht auf den Entwender, sondern auf das Wort <span dir="rtl">חברו</span>, d. i. auf den, dem der Entwender den Gegenstand gegeben hat, und ist demnach die Mischna folgendermassen zu erklären: Wenn irgend jemand einen Stein oder einen Balken, der dem Heiligtum gehört, sich genommen hat, hat er damit noch keine Veruntreuung begangen, weil er damit wohl das Heiligtum geschädigt hat, den Gegenstand aber doch nicht benutzt hat. Hat er den Gegenstand einem anderen gegeben und dieser Andere ist der Verwalter, der ihn auch schon vorher unter seiner Aufsicht hatte, so hat er selbst eine Veruntreuung begangen, da er nunmehr auch den Nutzen davon gehabt hat, dass er einen anderen damit beschenkt hat, der Verwalter aber hat keine Veruntreuung begangen, da der Gegenstand auch schon früher in seinem Besitze war, er daher durch das Annehmen des Gegenstandes noch gar keinen Nutzen von demselben gehabt hat! Hätte dagegen der Entwender den Gegenstand einem Fremden übergeben, so hätten beide eine Veruntreuung begangen, da beide einen Nutzen davon gehabt hätten, der Entwender den, dass er den anderen damit beschenkt hat, und der Empfänger den, dass er das fremde Gut erhalten hat. Wie Maim. selbst <span dir="rtl">הלבות מעילה</span> dazu bemerkt, müsste demnach aber die Mischna von dem Fall sprechen, dass die Veruntreuung vorsätzlich geschehen ist, da bei unvorsätzlicher Veruntreuung der Grundsatz gilt, dass ein Gegenstand, der bereits veruntreut worden ist, nicht nochmals veruntreut werden kann.</i>. Hat er<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> der Verwalter, der durch die blosse Aneignung noch keine Veruntreuung begangen hat.</i> sie in seinem Hause verbaut<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> Auch hier kann, wie der Talmud ausführt, nicht gemeint sein, dass er den Stein oder den Balken in seinem Hause wirklich verbaut hat, denn dann würde er schon hiermit eine Veruntreuung begangen haben, da durch die Veränderung, das Behauen oder Zurechtschneiden, das er mit ihnen vorgenommen hat, sie in sein Eigentum, also in einen anderen Besitz übergegangen wären, er damit auch schon einen Nutzen von ihnen gehabt haben würde. Die Mischna meint vielmehr, wenn er sie, ohne sie zu verändern, über eine Öffnung im Dache seines Hauses nur hingelegt hat, oder, nach einer zweiten Erklärung in Raschi, eine Öffnung, durch die Regen auf die in dem Hause liegenden Früchte fällt, mit ihnen, ohne an ihnen selbst eine Veränderung vorzunehmen, verschlossen hat, wo durch das bloße Auflegen oder Hineinfügen in das Haus sie noch nicht in seinen Besitz übergegangen sind.</i>, hat er eine Veruntreuung erst begangen, wenn er einen Peruta-Wert lang darunter gewohnt hat<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> oder, nach der zweiten Erklärung, bis die darunter liegenden Früchte um einen Peruta-Wert gegen den Regen geschützt worden sind, so dass er einen tatsächlichen Nutzen von ihnen gehabt hat. Nach Maim. spricht auch dieser Fall nicht von dem Verwalter, sondern von irgend einem anderen, der sich das heilige Gut angeeignet hat, und hat er durch das bloße Auflegen auf die Öffnung deshalb noch keine Veruntreuung begangen, weil nach seiner Ansicht die bloße Aneignung noch nicht als Veruntreuung gilt, sondern er auch von dem angeeigneten Gegenstand einen Nutzen gehabt haben muss, und das bloße Auflegen auf die Öffnung noch nicht als ein tatsächlicher Nutzen gilt.</i>. Hat er<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> der Verwalter.</i> eine Peruta, die dem Heiligtum gehört, sich genommen, hat er noch keine Veruntreuung begangen, hat er sie einem anderen gegeben, hat er eine Veruntreuung begangen, der Andere aber nicht<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> Nach Maim. spricht auch hier die Mischna nicht von dem Verwalter, sondern von irgend einem Anderen, der sich die Peruta angeeignet hat, hier aber unvorsätzlich in dem Glauben, dass es sein eigenes Geld sei, und ist hier auch unter <span dir="rtl">חברו</span> nicht der Verwalter zu verstehen, sondern irgend ein Anderer, und hat dieser letztere keine Veruntreuung begangen, weil bei unvorsätzlicher Veruntreuung der Grundsatz gilt, dass ein Gegenstand, an dem bereits eine Veruntreuung begangen worden ist, nicht nochmals veruntreut werden kann.</i>. Hat er sie dem Bademeister<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">בלן</span> = βαλανεύς, der Bader.</i> gegeben, wenn er auch nicht dafür gebadet hat, hat er eine Veruntreuung begangen, da jener [gewissermassen] zu ihm sagt: Das Bad ist geöffnet<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> Talmudausg. add.: <span dir="rtl">לפניך</span>.</i>, gehe hinein und bade<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> er hat sich durch das Geld bereits den Nutzen geschafft, dass ihm das Bad jetzt zu seiner Benutzung frei steht.</i>.
+Was jemand selbst isst, und was er einem anderen davon zu essen gibt<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> von Heiligem, das der Veruntreuung unterliegt.</i>, die eigene Nutzniessung und die, die er einem anderen davon zukommen lässt, was er selbst isst und die Nutzniessung, die er davon einem anderen zukommen lässt, die eigene Nutzniessung und was er einem anderen davon zu essen gibt, zählen zusammen<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> zu dem Peruta-Wert, den man veruntreut haben muss, um eine Veruntreuung begangen zu haben. Wenn man z. B. für einen halben Peruta-Wert selbst gegessen und für einen halben einem anderen davon zu essen gegeben hat, oder für einen halben Peruta-Wert davon gegessen und mit einem halben Peruta-Wert davon einen anderen eingerieben hat usw., so hat man eine Veruntreuung begangen und muss, wenn es unvorsätzlich geschehen ist, ein Veruntreuungs-Schuldopfer darbringen.</i>, selbst wenn ein längerer Zeitraum<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> selbst ein Jahre langer, wenn er nur inzwischen sich nicht bewusst geworden ist, etwas Verbotenes begangen zu haben.</i> dazwischen liegt.
+
+Chapter 6
+
+Hat der Beauftragte<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> dem der Hausherr unwissentlich Heiliges mit dem Aufträge übergeben hat, es zu einem nichtheiligen Zwecke zu verwenden.</i> seinen Auftrag ausgeführt, hat der Hausherr die Veruntreuung begangen<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Obgleich es sonst als Grundsatz gilt, dass für die Übertretung eines Verbotes nicht derjenige verantwortlich ist, der zu der Übertretung den Auftrag gegeben hat, sondern der, der es tatsächlich übertreten hat (<span dir="rtl">אין שליה לדבר עבירה</span>), gilt dieses bei Veruntreuung von Heiligem nicht, sondern macht sich hierbei nur der, der den Auftrag dazu gegeben hat, schuldig, nicht der, der ihn ausgeführt hat.</i>, hat er seinen Auftrag nicht ausgeführt<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> wie er ihm aufgetragen worden ist, sondern ihn geändert.</i>, hat der Beauftragte die Veruntreuung begangen. Wie ist das? Hatte er zu ihm gesagt: Setze den Gästen Fleisch vor, er hat ihnen aber Leber vorgesetzt, oder Leber, er hat ihnen aber Fleisch vorgesetzt, hat der Beauftragte die Veruntreuung begangen<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Obgleich die Leber auch unter den Begriff Fleisch in weiterem Sinne fällt, hätte er doch den Hausherrn erst fragen müssen, ob es ihm auch recht sei, dass er ihnen Leber, oder im umgekehrten Fall, dass er ihnen Fleisch vorsetze, da er dieses nicht getan hat, hat er eigenmächtig und nicht seinem Aufträge gemäss gehandelt, und hat er deshalb die Veruntreuung begangen.</i>. Hatte er zu ihm gesagt: Gib ihnen je ein Stück, er aber hat gesagt, nehmet je zwei<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> das eine gemäss dem mir gewordenen Auftrage, und ein zweites, das ich noch hinzugebe (Talmud).</i>, und sie haben sich je drei genommen<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> indem sie sich eigenmächtig noch ein drittes hinzugenommen haben.</i>, haben sie alle eine Veruntreuung begangen<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Der Auftraggeber und der Beauftragte, jedoch nur dann, wenn es dem Tempelschatz gehörende Fleischstücke waren, bei denen es sich nur um das Verbot der Veruntreuung gehandelt hat. War es dagegen Fleisch, das abgesehen von dem Verbot der Veruntreuung schon an sich zum Genuss verboten war wie z. B. Fleisch von einem Ganzopfer (s. Maim. <span dir="rtl">הלבות מעשה הקרבנות</span> XI, 1 fg.), so haben sich auch der Veruntreuung nur die schuldig gemacht, die es gegessen haben, weil da, wo ausser der Veruntreuung auch die Übertretung eines anderen Verbotes mit in Frage kommt, wieder der Grundsatz gilt, dass nicht derjenige, der zu der Übertretung den Auftrag gegeben hat, schuldig ist, sondern nur der, der es tatsächlich übertreten hat (Maim. <span dir="rtl">הלכות מעילה</span> VII, 2).</i>. Hatte er zu ihm gesagt: Hole es mir aus der Fensternische oder aus dem Kasten<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">גלוסקמא</span> gr. γλωσσόκομον = Kasten, Behälter, Futteral. Talmudausg.: <span dir="rtl">דלוסקמא</span>.</i>, und er hat es ihm gebracht<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> aus einer Fensternische bzw. aus einem Kasten.</i>, auch wenn der Hausherr nachher sagt: Ich hatte nur gemeint aus diesem, und er hat es aus jenem gebracht<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> der Hausherr hatte nämlich nicht näher angegeben, aus welcher Fensternische oder aus welchem Kasten, so erklären Raschi und Tosaf. Nach Maim. ist gemeint, dass der Hausherr eine bestimmte Fensternische bzw. einen bestimmten Kasten bezeichnet hat, dann aber nachträglich sich selbst korrigiert hat, dass er irrtümlich Fensternische statt Kasten oder Kasten statt Fensternische gesagt habe.</i>, hat der Hausherr die Veruntreuung begangen<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> weil das, was der Auftraggeber sich gedacht hat, dem ausgesprochenen Auftrage gegenüber nicht ausschlaggebend ist und der Beauftragte den ihm gegebenen Auftrag demnach richtig ausgeführt hat.</i>. Hatte er aber zu ihm gesagt: Bringe es mir aus der Fensternische, und er hat es ihm aus dem Kasten gebracht, oder aus dem Kasten, und er hat es ihm aus der Fensternische gebracht, hat der Beauftragte die Veruntreuung begangen.
+Hat er einen Taubstummen<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> S. Chull. I Note 3.</i>, einen Schwachsinnigen<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> ebend. Note 4.</i> oder einen Unmündigen<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> ebend. Note 5.</i> als Boten geschickt<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> für Geld, das dem Heiligtum gehört, etwas einzukaufen.</i>, und sie haben seinen Auftrag ausgeführt, hat der Hausherr die Veruntreuung begangen<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> weil es bei der Veruntreuung für die Schuld des Auftraggebers nicht darauf ankommt, ob der von ihm Beauftragte imstande ist, den Auftrag richtig auszuführen, sobald nur der Auftrag richtig ausgeführt worden und es dem Auftraggeber recht ist, dass er richtig ausgeführt worden ist.</i>, haben sie seinen Auftrag nicht ausgeführt<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> sondern etwas anderes, als ihnen aufgetragen worden ist, dafür gekauft.</i>, begeht der Krämer die Veruntreuung<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> sobald er das Geld für sich verwendet. Der Hausherr hat keine Veruntreuung begangen, da sein Auftrag nicht zur Ausführung gekommen ist, der Bote, der dem Krämer das Geld gegeben hat, ebenfalls nicht, weil nur eine von einer vollsinnigen Person begangene Veruntreuung als Veruntreuung gilt, eine Veruntreuung wird daher erst begangen, wenn der Krämer das erhaltene Geld für sich verwendet. Ed. Lowe: <span dir="rtl">השליח מעל</span>.</i>. Hat er einen Vollsinnigen als Boten geschickt, sich aber erinnert<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> dass das Geld dem Heiligtum gehört.</i>, bevor jener zum Krämer gekommen ist, begeht der Krämer die Veruntreuung, sobald er es ausgibt<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> Nach dem Talmud ist dieses jedoch nur dann der Fall, wenn es auch dem Boten vorher zur Kenntnis gekommen ist, dass es heiliges Geld ist, in diesem Falle haben sie beide kein Veruntreuungs-Schuldopfer zu bringen, da dieses nur für eine unwissentliche Veruntreuung gebracht wird, und ist das Geld weiter heilig geblieben, da nur durch eine unwissentliche Veruntreuung Heiliges aufhört, heilig zu sein, deshalb begeht erst der Krämer die Veruntreuung, wenn er dasselbe ausgibt. Hat aber der Bote nicht gewusst, dass es heiliges Geld ist, so hat er die Veruntreuung begangen, denn da sein Auftraggeber sich inzwischen erinnert hat, dass es heiliges Geld ist, ist es ihm gewiss nicht mehr recht, dass das Geld zu profanen Zwecken ausgegeben wird, und handelt deshalb der Bote nicht mehr in seinem Auftrage (s. Chag. 10 b Raschi v. <span dir="rtl">שליח עניא</span>). Ebenso hat, wenn es dem Boten vorher zur Kenntnis gekommen ist, nicht aber dem Auftraggeber, dieser die Veruntreuung begangen. Ed. Lowe: <span dir="rtl">עד שיוציא</span>. Talmudausg.: <span dir="rtl">לכשיוציא</span>.</i>. Wie soll er<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> Raschi und Tosaf. erklären: der Hausherr, um zu verhüten, dass der Krämer durch Ausgabe des Geldes eine Veruntreuung begeht. Maim. u. Bart. erklären: der Krämer, nachdem er erfahren hat, dass das Geld, das er erhalten und bereits unter anderes Geld getan hat, dem Heiligtum gehört hat.</i> es machen? Er nimmt eine Peruta oder irgend ein Gerät und sagt: Wo immer die dem Heiligtum gehörende Peruta sich befindet, soll sie hierdurch ausgelöst sein, denn Heiliges kann sowohl durch Geld wie durch Geldeswert ausgelöst werden.
+Hat er ihm eine Peruta gegeben und zu ihm gesagt; Bringe mir für die Hälfte Lichtschalen<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">נרות</span> einfache Tongefässe, die mit Öl gefüllt als Lampen dienten.</i> und für die Hälfte Dochte, er aber ist gegangen und hat ihm für die ganze Lichtschalen oder für die ganze Dochte geholt, oder hat er zu ihm gesagt: Bringe mir für die ganze Lichtschalen, oder, für die ganze Dochte, und er ist gegangen und hat ihm für die Hälfte Lichtschalen und für die Hälfte Dochte gebracht, haben beide keine<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> Ed. pr.: <span dir="rtl">שניהם מעלו</span>.</i> Veruntreuung begangen<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> der Auftraggeber nicht, da der von ihm gegebene Auftrag nur zur Hälfte dem Aufträge gemäss ausgeführt worden ist und diese Hälfte, durch die er sich einer Veruntreuung schuldig gemacht haben könnte, nur einen halben Perutawert beträgt, und der Bote nicht, da das, was er eigenmächtig ausgegeben hat, ebenfalls nur eine halbe Peruta war.</i>. Hat er aber zu ihm gesagt: Bringe mir für die Hälfte Lichtschalen von dieser Stelle und für die Hälfte Dochte von jener Stelle, und er ist gegangen und hat ihm Lichtschalen aus dem für die Dochte und Dochte aus dem für die Lichtschalen angegebenen Laden<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> Talmudausg: <span dir="rtl">ממקום</span>.</i> gebracht, hat der Bote die Veruntreuung begangen<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> da er die ganze Peruta anders, als es ihm aufgetragen worden, also eigenmächtig und unter eigener Verantwortung ausgegeben hat.</i>.
+Hat er ihm zwei Perutot gegeben und zu ihm gesagt: Bringe mir<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">לך הבא לי</span>.</i> einen Etrog, und er ist gegangen und hat ihm für eine Peruta einen Etrog und für eine Peruta einen Granatapfel gebracht, haben beide eine Veruntreuung begangen<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> Da der Auftrag gelautet hat, dass er ihm einen Etrog für zwei Perutot bringen soll, so hat der Auftraggeber nur dann eine Veruntreuung begangen, wenn der Etrog in der Tat zwei Perutot wert ist, der Bote ihn für nur eine Peruta erstanden hat (Tosaf. 21 a v. <span dir="rtl">והלך</span>). Der Bote hat trotzdem auch eine Veruntreuung begangen, da er zum Ankauf des Granatapfels keinen Auftrag hatte und demnach eine Peruta eigenmächtig ausgegeben hat.</i>, R. Jehuda sagt: Der Hausherr hat keine Veruntreuung begangen, weil er zu ihm sagen kann: Ich wollte einen grossen Etrog haben, du hast mir aber einen kleinen und schlechten<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> d. h. einen kleineren und schlechteren, als wenn du mir einen für zwei Perutot gebracht haben würdest, da du den, der sonst zwei Perutot wert ist, schon für eine Peruta bekommen hast.</i> gebracht. Hat er ihm einen Golddenar gegeben und zu ihm gesagt: Bringe mir ein Hemd, und er ist gegangen und hat ihm für drei<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> Ed. pr. u. Ven.: <span dir="rtl">בשליש</span>, ed. Lowe: <span dir="rtl">בשלש</span>.</i> [Selaim] ein Hemd und für drei<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> Ed. pr. u. Ven.: <span dir="rtl">בשליש</span>, ed. Lowe: <span dir="rtl">בשלש</span>.</i> einen Mantel gebracht<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> Nach Talm. Jer. zu Kidd. I, 1 ist 1 Golddenar = 24 Silberdenaren. Da 1 Sela = 4 Silberdenaren ist, so ist demnach 1 Golddenar = 6 Selaim, und hat er also für die Hälfte des ihm übergebenen Geldes ein Hemd und für die andere Hälfte einen Mantel gekauft. Die Angabe im Talm. Bab. (Bab. Mez. 44 b), dass 1 Golddenar = 25 Silberdenaren ist, wird von Tosaf. darauf zurückgeführt, dass beim Umwechseln ein Silberdenar Agio berechnet wird (s. Ketub. 99 a Tosaf. v. <span dir="rtl">נתן לו</span>).</i>, haben sie beide eine Veruntreuung begangen<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> wenn das Hemd allein tatsächlich einen Golddenar wert ist, s. Note 28.</i>; R. Jehuda sagt: Der Hausherr hat keine Veruntreuung begangen, weil er zu ihm sagen kann: Ich wollte ein grosses Hemd haben, du hast mir aber ein kleines und schlechtes gebracht<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> S. Note 29.</i>.
+Wenn jemand Geld<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> das dem Heiligtum gehört.</i> bei einem Geldwechsler in Verwahrung gibt, darf dieser es, wenn es eingebunden<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> d. h. versiegelt oder mit einem nicht gewöhnlichen Knoten verschnürt.</i> ist, nicht in Gebrauch nehmen, hat er es ausgegeben, hat er<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> der Geldwechsler und nicht der, der ihm das Geld übergeben hat, da dieser nicht gewollt hat, dass das Geld ausgegeben wird.</i> deshalb eine Veruntreuung begangen. Ist es nicht eingebunden, darf er es in Gebrauch nehmen, deshalb begeht er auch keine Veruntreuung<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> nach Maim. und Bart. auch der nicht, der ihm das Geld übergeben bat, weil er ihn doch immerhin nicht ausdrücklich zur Ausgabe des Geldes ermächtigt hat, nach Raschi macht dieser sich einer Veruntreuung schuldig, wenn der Geldwechsler das Geld ausgibt, vgl. Bab. Mez. 43 a.</i>, wenn er es ausgibt. Bei einem Privatmann<sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> der keine Geldgeschäfte zu machen pflegt.</i>, darf dieser es so und so nicht in Gebrauch nehmen<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> da der, der ihm das Geld in Verwahrung gibt, nicht annimmt, dass er es ausgeben wird.</i>, hat er es ausgegeben, hat er deshalb eine Veruntreuung begangen<sup class="footnote-marker">40</sup><i class="footnote"> und nicht der, der es ihm übergeben hat, da es ohne seinen Willen ausgegeben worden ist.</i>. Der Krämer<sup class="footnote-marker">41</sup><i class="footnote"> der auch häufig Geld einzuwechseln hat.</i> ist wie ein Privatmann<sup class="footnote-marker">42</sup><i class="footnote"> da er doch keine eigentlichen Geldgeschäfte macht.</i>, dies die Worte des R. Meïr; R. Jehuda sagt: Wie der Geldwechsler.
+Ist eine Peruta, die dem Heiligtum gehört, in einen Geldbeutel hinein gefallen, oder hat jemand gesagt: Eine Peruta in diesem Beutel soll dem Heiligtum gehören, hat man eine Veruntreuung begangen, sobald man die erste [Peruta] daraus ausgegeben hat<sup class="footnote-marker">43</sup><i class="footnote"> weil es vielleicht die dem Heiligtum gehörende Peruta gewesen ist.</i>, dies die Worte des R. Akiba<sup class="footnote-marker">44</sup><i class="footnote"> der der Ansicht ist, dass man auch für eine zweifelhafte Veruntreuung ein Veruntreuungs-Schuldopfer zu bringen hat (s. Keret. V, 2).</i>; die Weisen aber sagen: Erst wenn man alles, was in dem Beutel ist, ausgegeben hat<sup class="footnote-marker">45</sup><i class="footnote"> Der Einwand (Tosaf. 21 b v. <span dir="rtl">פרוטה</span>), dass die Peruta durch die Vermischung mit den anderen in dem Beutel befindlichen Münzen eigentlich aufgehört haben sollte, heilig zu sein, nach dem Grundsatze, dass nach Tora-Vorschrift ein verbotener Gegenstand, der unter mehrere andere erlaubte gleicher Art geraten ist, darin aufgeht (<span dir="rtl">מין במינו בטל ברוב</span>), wird in Tosaf. Chad. damit widerlegt, dass dieser Grundsatz nur in dem Falle gilt, wenn es unmöglich ist, den verbotenen Gegenstand, da er von den anderen nicht zu unterscheiden ist, zu entfernen, in dem vorliegenden Falle aber sich der Ausweg bietet, dass man die Peruta durch eine andere nichtheilige Peruta auslöst, da es demnach unmöglich ist, das in dem Beutel vorhandene Verbotene zu beseitigen, geht selbst nach Tora-Vorschrift die Peruta nicht in den übrigen Münzen auf.</i>. Auch R. Akiba stimmt in dem Falle zu, wenn man sagt: Eine Peruta aus diesem Beutel soll dem Heiligtum gehören, dass man immer weiter ausgeben darf<sup class="footnote-marker">46</sup><i class="footnote"> weil er damit zu erkennen gegeben hat, dass er gemeint hat, der ganze Inhalt des Beutels soll nicht heilig sein und zu profanen Zwecken ausgegeben werden bis auf eine d. i. die letzte Peruta, die dem Heiligtum gehören soll.</i>, bis man alles, was in dem Beutel ist, ausgegeben hat<sup class="footnote-marker">47</sup><i class="footnote"> dann erst hat man die Veruntreuung begangen.</i>.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Meilah/English/Mishnah Yomit by Dr. Joshua Kulp.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Meilah/English/Mishnah Yomit by Dr. Joshua Kulp.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..abe439b484ee6b8dd6cafd94f5ab9742f73b6137
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Meilah/English/Mishnah Yomit by Dr. Joshua Kulp.txt	
@@ -0,0 +1,64 @@
+Mishnah Meilah
+משנה מעילה
+Mishnah Yomit by Dr. Joshua Kulp
+http://learn.conservativeyeshiva.org/mishnah/
+
+Mishnah Meilah
+
+
+
+Chapter 1
+
+Most holy sacrifices which were slaughtered on the south side [of the altar], the law of sacrilege [still] applies to them. If they were slaughtered on the south side and their blood received on the north or [slaughtered] on the north side and their blood received on the south, or if they were slaughtered by day and [their blood] sprinkled during the night or [slaughtered] during the night and [their blood] sprinkled by day, or if they were slaughtered [with the intention of eating the flesh] beyond its proper time or outside its proper place, the law of sacrilege still applies to them. Rabbi Joshua stated a general rule: whatever has at some time been permitted to the priests is not subject to the law of sacrilege, and whatever has at no time been permitted to the priests is subject to the law of sacrilege. Which is that which has at some time been permitted to the priests? [Sacrifices] which remained overnight or became defiled or were taken out [of the Temple Court]. Which is that which has at no time been permitted to the priests? [Sacrifices] that were slaughtered [with the intention of eating its flesh] beyond its proper time or outside its proper place, or [the blood of which] was received by the unfit and they sprinkled it.
+If the flesh of most holy sacrifices was taken out [of the Temple court] before the blood was sprinkled: Rabbi Eliezer says: it is still subject to the laws of sacrilege and one does not become guilty of [transgressing with it the laws of] notar, piggul and defilement. Rabbi Akiba says: it is not subject to the laws of sacrilege and one can become guilty of [transgressing with it the laws of] notar, piggul and defilement. Rabbi Akiba said: if one set aside his hatat and it was lost and he set aside another in its place and afterwards the first was found, and both of them are in front of us, [do you not agree] that just as [the sprinkling of] the blood [of the one] exempts its own flesh [from the laws of sacrilege] so it exempts the flesh of the other one? Now, if the sprinkling of its blood can exempt the flesh of the other from the laws of sacrilege, how much more must it exempt its own flesh.
+If the innards of sacrifices of that have a lower degree of holiness were taken out [of the Temple court] before the blood was sprinkled:Rabbi Eliezer says: they are not subject to the laws of sacrilege and one cannot become guilty of [transgressing with them the laws of] notar, piggul and defilement. Rabbi Akiva says: they are subject to the laws of sacrilege and one can become guilty of [transgressing with them the laws of] notar, piggul and defilement.
+The act of [sprinkling the] blood of most holy sacrifices may have either a lenient or a stringent effect, but with sacrifices of a lesser degree of holiness it has only a stringent effect. How so? With most holy sacrifices, before the sprinkling, the law of sacrilege applies both to the innards and to the flesh; after the sprinkling it applies to the innards but not to the flesh; In respect of both one is guilty of [transgressing the laws of] notar, iggul and defilement. It is thus found that with most holy sacrifices the act of sprinkling has a lenient as well as a stringent effect. With sacrifices of a lesser degree of holiness it has only a stringent effect. How so? With sacrifices of a lesser degree of holiness, before the sprinkling the law of sacrilege does not apply to the innards or to the flesh; after the sprinkling it applies to the innards but not to the flesh; In respect of both one is guilty of transgressing the laws of notar, piggul and defilement. It is thus found that with sacrifices of a lesser degree of holiness it has only a stringent effect.
+
+Chapter 2
+
+The law of sacrilege applies to the hatat of a bird from the moment of its dedication. With the pinching of its neck it becomes susceptible to be disqualified through contact with a tevul yom or one who still requires atonement, or by remaining overnight. Once its blood has been sprinkled it is subject to [the laws of] piggul, notar and defilement, but the law of sacrilege no longer applies to it.
+The law of sacrilege applies to the olah of a bird from the moment of its dedication. With the pinching of its neck it becomes susceptible to be disqualified through contact with a tevul yom or one who still requires atonement, or by remaining overnight. Once its blood has been squeezed out [onto the walls of the altar] it is subject to [the laws of] piggul, notar and defilement; And the law of sacrilege applies to it until [the ashes have been] removed [from the altar] to the place of the ashes.
+The law of sacrilege applies to the bullocks which are to be burned and the goats which are to be burned from the moment of their dedication. Once slaughtered they become susceptible to be disqualified through contact with a tevul yom or one who still requires atonement, or by remaining overnight. Once their blood has been sprinkled they are subject to [the laws of] piggul, notar and defilement. And the law of sacrilege applies to them even while they are at the place of the ashes so long as the flesh has not been charred.
+The law of sacrilege applies to an olah from the moment of its dedication. When it is slaughtered it becomes susceptible to be disqualified through contact with a tevul yom or one who still requires atonement, or by remaining overnight. Once its blood has been sprinkled it is subject to [the laws of] piggul, notar and defilement; And the law of sacrilege does not apply to its hide, but it does apply to it flesh until [the ashes have been] removed [from the altar] to the place of the ashes.
+The law of sacrilege applies to the hatat, and asham and to shelamim sacrifices of the congregation from the moment of their dedication. Once slaughtered they become susceptible to be disqualified through contact with a tevul yom or one who still requires atonement, or by remaining overnight. Once their blood has been sprinkled they are subject to [the laws of] piggul, notar and defilement. The law of sacrilege then no longer applies to the flesh, but applies to the innards until the ashes are removed to the place of the ashes.
+The law of sacrilege applies to the two loaves of bread from the moment of their dedication. Once they have formed a crust in the oven they become susceptible to be disqualified through contact with a tevul yom or one who still requires atonement, and the [festival] offerings can then be slaughtered. Once the blood of the lambs has been sprinkled they [the loaves] are subject to [the laws of] piggul, notar and defilement, and the law of sacrilege no longer applies to them.
+The law of sacrilege applies to the showbread from the moment of its dedication. Once it has formed a crust in the oven it becomes susceptible to be disqualified through contact with a tevul yom or one who still requires atonement, and it may be arranged upon the table [of the Sanctuary]. Once the dishes of incense have been offered it is subject to [the laws of] piggul, notar and defilement, and the law of sacrilege no longer applies to it.
+Our mishnah discusses how the law of sacrilege relates to menahot.The law of sacrilege applies to menahot (grain offerings) from the moment of their dedication. Once they have become sacred by being put in the vessel [of service] they become susceptible for unfitness through contact with a tevul yom or one who still requires atonement, or by remaining overnight. Once the handful has been offered they are subject to [the law of] piggul, notar and defilement, and the law of sacrilege no longer applies to the remnants, but it applies to the handful until its ashes have been removed to the place of the ashes.
+The law of sacrilege applies to the handful [of a minhah], the frankincense, the incense, the minhah of a priest, the minhah of the anointed high priest and the minhah that is accompanied by a libation, from the moment of their dedication. Once they have become sacred by being put in the vessel, they become susceptible for unfitness through contact with a tevul yom or one who still requires atonement, or by remaining overnight, and they are subject to [the laws of] notar and defilement, but [the law of] piggul does not apply to them. This is the general rule: whatever has something else which renders it permissible [for the altar or for the use of the priests] is not subject to [the laws of] piggul, nothar and defilement until that act has been performed. And whatever does not have something else which renders it permissible becomes subject [to the laws of] notar and defilement as soon as it has become sacred by being put in the vessel, but piggul does not apply to it.
+
+Chapter 3
+
+The offspring of a hatat, the substitute of a hatat, and a hatat whose owner has died, are left to die. A hatat whose year has passed or which was lost and found blemished: If the owners obtained atonement [afterwards, through another animal], is left to die, and it does not make a substitute; it is forbidden to derive benefit from it, but the law of sacrilege does not apply. If the owners have not yet obtained atonement, it must go to pasture until it becomes unfit for sacrifice. It is then sold and another is bought with the money. It makes a substitute, and the law of sacrilege does apply.
+If one has set aside money for his nazirite offerings, it may not be used, but the law of sacrilege does not apply to it, as it may all be used for the shelamim. If he died and left money [for his nazirite offerings] If unspecified it shall go to the fund for voluntary offerings; If specified: The money designated for the hatats shall be taken to the Dead Sea; it may not be used, though the law of sacrilege does not apply to it. With the money designated for an olah they shall bring a olah; the law of sacrilege applies to it. With the money designated for the shelamim they shall bring a shelamim, and it has to be consumed within a day, but requires no bread offering.
+Rabbi Ishmael says: [the law relating to] blood is lenient at the beginning [before it is offered] and stringent at the end; [the law relating to] libations is stringent at the beginning and lenient at the end. Blood at the beginning is not subject to the law of sacrilege, but is subject to it after it has flowed away to the Wadi Kidron. Libations at the beginning are subject to the law of sacrilege, but are exempted from it after they flowed down into the shitin.
+The ashes of the inner altar and [of the wicks of] the menorah may not be used but they are not subject to the law of sacrilege. If one dedicates ashes they are subject to the law of sacrilege. Turtle-doves which have not reached the right age and pigeons which have exceeded the right age may not be used but they are not subject to the law of sacrilege. Rabbi Shimon said: turtle-doves which have not yet reached the right age are subject to the law of sacrilege, while pigeons which have exceeded the right age are not allowed for use, but are exempt from the law of sacrilege.
+The milk of consecrated animals and the eggs of [consecrated] turtle-doves may not be used, but are not subject to the law of sacrilege. When is this so? For things dedicated for the altar, but as for things dedicated for Temple upkeep, if one consecrated a chicken both it and its eggs are subject to the law of sacrilege, or [if one dedicated] a she-donkey, both it and its milk are subject to the law of sacrilege.
+Whatever is fit for the altar and not for Temple repair, for Temple repair and not for the altar, neither for the altar nor for Temple repair is subject to the law of sacrilege. How so? If one consecrated a cistern full of water, a dump full of manure, a dove-cote full of pigeons, a tree laden with fruit, a field covered with herbs, the law of sacrilege applies to them and to their contents. But if one consecrated a cistern and it was later filled with water, a dump and it was later filled with manure, a dove-cote and it was later filled with pigeons, a tree and it afterwards bore fruit or a field and it afterwards produced herbs, the law of sacrilege applies to the consecrated objects themselves but not to their contents, the words of Rabbi Judah. Rabbi Shimon says: if one consecrated a field or a tree, the law of sacrilege applies to it and to its produce for it is the growth of consecrated property. The young of [cattle set aside as] tithe may not nurse from cattle set aside for tithe, but others consecrate for such use. The young of consecrated cattle may not nurse from consecrated cattle, but others consecrate for such use. Workers may not eat dry figs dedicated to the Temple, nor may a cow eat of the vetch belonging to the Temple.
+If the roots of a privately owned tree spread onto dedicated ground, or those of a tree in dedicated ground spread onto private ground, they may not be used, but the law of sacrilege does not apply to them. The water of a spring which comes out of a dedicated field may not be used, but the law of sacrilege does not apply to it When it has left the field it may be used. The water in the golden jar may not be used, but the law of sacrilege does not apply to it. When it has been poured into the flask, it is subject to the law of sacrilege. The willow branch may not be used, but is not subject to the law of sacrilege. Rabbi Elazar son of Rabbi Zadok says: the elders used to put it with their palm tree branches.
+A nest which is built on the top of a dedicated tree, one may not derive benefit from it, but the law of sacrilege does not apply to it. That which is on the top of an asherah, one flicks [it] off with a reed. If one dedicated a forest to the temple, the law of sacrilege applies to the whole of it. If the treasurers [of the Temple] bought trees, the lumber is subject to the law of sacrilege but not the chips and not the fallen leaves.
+
+Chapter 4
+
+Things dedicated for the altar combine with one another with regard to the law of sacrilege, and to render one liable over them [for the laws of] piggul, notar and defilement. Things dedicated for Temple repair combine with one another. Things dedicated for the altar combine with things dedicated for Temple repair with regard to the law of sacrilege.
+Five things in an olah combine with one another: the flesh, the fat, the fine flour, the wine and the oil. And six in a todah: the flesh, the fat, the fine flour, the wine, the oil and the bread. Terumah, terumah of the tithe, terumah of the tithe separated from demai, hallah and first-fruits combine with one another to make up the size required to render other things forbidden and to be liable for the payment of a fifth.
+All kinds of piggul can combine with one another and all kinds of notar can combine with one another. All kinds of carrion can combine with one another. All kinds of sheratzim can combine with one another. The blood of a sheretz and its flesh can combine with one another. A general rule was stated by Rabbi Joshua: all things that are alike both in respect of [duration of] uncleanness and in respect of their minimum measure can combine with one another. Things that are alike in respect [of duration] of uncleanness but not in respect of minimum measure, in respect of minimum measure but not in respect [of duration] of uncleanness, or [if they are alike] neither in respect [of duration] of uncleanness nor in respect of measure, cannot combine with one another.
+Piggul and remnant do not combine with one another because they are of two different names. Sheretz and carrion, as well as carrion and the flesh of a corpse do not combine with one another to effect impurity, not even in respect of the more lenient of the two [grades] of defilement. Food contaminated through contact with a primary defilement can combine with that contaminated by a secondary defilement to affect uncleanness according to the lower degree of defilement of the two.
+All kinds of food can combine with one another:To make up the quantity of half a peras in order to render the body unfit [To make up the food] for two meals to form an eruv; To make up the volume of an egg to contaminate food; To make up the volume of a dry fig with regard to carrying on Shabbat; And the volume of a date with regard to Yom Kippur. All kinds of drinks can combine with one another: To make up a quarter [of a log] in order to render the body unfit; To make up a mouthful with regard to Yom Kippur.
+Orlah and kilayim of the vineyard can combine with one another. Rabbi Shimon says: they do not combine. Cloth, sack-cloth, sack-cloth and leather, leather and matting combine with one another. Rabbi Shimon: What is the reason? Because these are all susceptible to the uncleanness caused by sitting.
+
+Chapter 5
+
+If one derived a perutah's worth of benefit from a sacred thing, he is guilty of sacrilege even though he did not lessen its value, the words of Rabbi Akiva. But the sages say: Anything that can deteriorate [through use], the law of sacrilege applies to it only after it has suffered deterioration. And anything that does not deteriorate [through use], the law of sacrilege applies to it as soon as he made use of it. How is this so? If [a woman] puts a necklace round her neck or a ring on her finger, or if she drank from a golden cup, she is liable to the law of sacrilege as soon as she made use of it [to the value of a perutah]. But if one puts on a shirt or covers oneself with a cloak, or if one chopped [wood] with an axe, he is subject to the law of sacrilege only if [those objects] have suffered deterioration. If one sheared a hatat while it was alive, he is not liable for sacrilege unless he has diminished its value. If when dead, he is liable as soon as he made use of it.
+If one derived half a perutah's worth of benefit and impaired [the value of the used article] by another half a perutah, or if one derived a perutah's worth of benefit from one thing and diminished another thing by the value of a perutah, he had not committed sacrilege, until he benefits a perutah's worth and diminishes the value of a perutah of the same thing.
+One does not commit sacrilege after sacrilege has already been committed by another person, except with domesticated animals and vessels of ministry. How so? If one rode on a beast and then another came and rode on it and yet another came and rode on it; Or if one drank from a golden cup, then another came and drank and yet another came and drank; Or if one plucked [of the wool] of a hatat, then another came and plucked and yet another came and plucked, all of them are guilty of sacrilege. Rabbi said: anything that cannot be redeemed is subject to the law of sacrilege even after sacrilege has been already committed with it.
+If he removed a stone or a beam belonging to Temple property, he is not guilty of sacrilege. But if he gave it to his friend he is guilty of sacrilege, but his fellow is not guilty. If he built it into his house he is not guilty of sacrilege until he lives beneath it and benefits the equivalent of a perutah. If he took a perutah from Temple property he is not guilty of sacrilege. But if he gave it to his friend he is guilty of sacrilege, but his fellow is not guilty. If he gave it to the bathhouse keeper, he is guilty of sacrilege even though he has not bathed, for he can say to him, “Behold the bath is ready for you, go in and bathe.”
+The portion which a person has eaten himself and that which he has given his friend to eat, or the portion which he has made use of himself and that which he has given to his friend to make use of, or the portion which he has eaten himself and that which he has given his friend to make use of, or the portion which he has made use of himself and that which he has given his friend to eat can combine with one another even after the lapse of a lot of time.
+
+Chapter 6
+
+If an agent has fulfilled his agency, the sender is guilty of sacrilege, but if he has not carried out his agency, he himself is guilty of sacrilege. How so? If he [the employer] said to him: “Give meat to the guests” and he offered them liver, “[Give] liver” and he offered them meat, he himself is guilty of sacrilege. If the employer said to him: “Give them one piece each,” and he said to them: “Take two pieces each,” and the guests took three pieces each, all of them are guilty of sacrilege. If he [the employer] said to him, “Bring me [something] from the window or from the chest,” and he brought it to him [from one of these places] even though the employer says, “I meant only from that place” and he brought it from the other place, the employer is guilty of sacrilege. But if he said to him, “Bring it to me from the window,” and he brought it from the chest, or “from the chest” and he brought it to him from the window, the agent is guilty of sacrilege.
+One who has sent a deaf-mute, an imbecile or a minor: If they carried out their agency the employer is guilty, If they did not carry out their appointed errand, the shopkeeper is guilty. If one sent one of sound senses and remembers [that the money belongs to Temple property] before it has come into the possession of the shopkeeper, the shopkeeper will be guilty when he spends it. What should he do? He should take a perutah or a vessel and say “The perutah that is Temple property, wherever it may be, is redeemed with this;” for consecrated things can be redeemed both with money and with money's worth.
+If he gave him a perutah and said to him: “Bring me for half a perutah lamps and for the other half wicks,” and he went and brought for the whole perutah wicks or for the whole perutah lamps; Or if he said to him, “Bring me for the whole lamps or for the whole wicks,” and he went and brought for half [a perutah] lamps and for the other half wicks, neither is guilty of sacrilege. But if he said to him, “Bring for half a perutah lamps from one place and for half a perutah wicks from another,” and he went and brought the lamps from the place where the wicks [were to be bought] and the wicks from the place where the lamps [were to be bought], the agent is guilty of sacrilege.
+If he gave him two perutahs and said, “Bring me for them an etrog,” and he brought for one perutah an etrog and for the other a pomegranate, both are guilty of sacrilege. Rabbi Judah says: the employer is not guilty of sacrilege for he could say, “I wanted a large etrog and you brought me a small and bad one.” If he gave him a golden denar and said to him, “Bring me a shirt,” and he brought him for three [silver selas] a shirt and for the other three a cloak, both are guilty of sacrilege. Rabbi Judah says: the employer is not guilty of sacrilege, for he can argue, “I wanted a large shirt and you brought me a small and bad one.”
+One who deposited money with a moneychanger: if it was tied up, he may not use it; and therefore if he did spend it he is guilty of sacrilege. If it was loose he may use it and therefore if he spent it he is not guilty of sacrilege. If [the money was deposited] with a private person, he may not use it in neither case, and therefore if he did spent it he is guilty of sacrilege. A shopkeeper has the status of a private person, the words of Rabbi Meir. Rabbi Judah says: he is like a money-changer.
+If a perutah belonging to the Temple fell into his bag or if he said, “One perutah in this bag shall be dedicated,” as soon as he spends the first perutah he is guilty of sacrilege, the words of Rabbi Akiva. But the sages say: not until he has spent all the money that was in the bag. Rabbi Akiva agrees if he says, “A perutah out of this bag shall be dedicated,” he is permitted to keep on spending [and is liable only] when he has spent all that was in the bag.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Meilah/English/Sefaria Community Translation.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Meilah/English/Sefaria Community Translation.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e18736078b92f28c8b2e034be1d407704c1ae16b
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Meilah/English/Sefaria Community Translation.txt	
@@ -0,0 +1,64 @@
+Mishnah Meilah
+משנה מעילה
+Sefaria Community Translation
+https://www.sefaria.org
+
+Mishnah Meilah
+
+
+
+Chapter 1
+
+[Offerings of]<i> Kodshei kodashim</i> [sacrifices of the highest degree of sanctity, they may be slaughtered only on the north-west corner of the altar, and consumed only within the Temple compound by male priests, or burnt entirely.]  that were slaughtered in the south [of the Temple Courtyard]  one is liable for  <i> me'ilah</i> [misuse of consecrated property]. If they were slaughtered in the south [side], but their blood was gathered in the north [side]; if they were slaughtered in the north, but their blood was gathered in the south; if they were  slaughtered during the day, and their blood was sprinkled at night; [if they were slaughtered] at night, and their blood was sprinkled during the day; or one slaughtered them [with the intent to eat it] after its [designated] time or outside its [permitted] place,  one is liable for <i> me'ilah</i>.  Rabbi Yehoshua stated a general rule: Any [offering] that had even a brief period of time when it was permitted to the <i>kohanim</i> [priests], one is not liable for <i> me'ilah</i>. [However] anything which did not have a brief period of time when they were  permitted to the <i>kohanim</i>, one is liable for <i> me'ilah</i>. What is it [an example of a sacrifice] that had a brief permitted time  to the <i>kohanim</i>? If it was left past its [permitted] time, or which became impure, or went out [was removed from the Temple Courtyard]. What is it [an example of a sacrifice] that did not have a brief permitted time to the <i>kohanim</i>? If it was slaughtered [with the invalid intent to eat it] beyond its [designated] time or outside its [permitted] place, or an invalid one [<i>kohen</i>] gathered and sprinkled its blood.
+The meat of <i> Kodshei kodashim</i> [sacrifices] that was removed [from the Courtyard] before their blood was sprinkled, Rabbi Eliezer says: One is liable for <i> me'ilah</i> but   they are not liable for <i>pigul</i> [a sacrifice that becomes unfit due to the intention to be eaten beyond its time], <i>notar</i> [a sacrifice that was leftover beyond the time of consumption] and <i>tamei</i> [a sacrifice that becomes unfit because it became defiled]. Rabbi Akiva says: One is not liable for <i> me'ilah</i>,  but they are  liable for  <i>pigul</i>, <i>notar</i> and <i>tamei</i>. Rabbi Akiva said: Why in the case when someone sets aside a sin offering and it got lost and he then sets aside another one in its place [and it was slaughtered], and then the first one was found [and was slaughtered], and now they [the blood] of both are in front of us [ready to be sprinkled], is it not so that just as the  [sprinkling] the blood of the first one  exempts its meat [from <i>me'ilah</i>], so too it should exempt the meat of the second one? And if the [sprinkling] of the blood of one exempts the meat of  the other one from  <i> me'ilah</i>, is it not logical [through  fortiori reasoning] that it should exempt its own meat [from <i>me'ilah</i>].
+The limbs of  [sacrifices] <i> kodashim kalim</i> [sacrifices of a lesser degree of sanctity, they may be slaughtered anywhere in the Temple courtyard and consumed by most anyone, anywhere in Jerusalem] that were removed [out of the Courtyard] before the sprinking of the blood, Rabbi Eliezer says, one is not liable for <i> me'ilah</i>  and one is not liable for <i>pigul</i>, <i>notar</i> and <i>tamei</i>. Rabbi Akiva says one is liable for <i> me'ilah</i>  and  is liable for  <i>pigul</i>, <i>notar</i> and <i>tamei</i>.
+The of sprinkling the blood of  <i>kodshei kodashim</i> may have  a lenient [affect] and a stringent [affect], but with <i>kodashim kalim</i>, it affects them all stringently. How so? [With respect to] <i>kodshei kodashim</i>, before the sprinkling of the blood, the laws of <i> me'ilah</i> apply to both the limbs [of the animal to be burned on the altar] and the meat; after the sprinkling of the blood, the laws of <i> me'ilah</i> apply to the limbs but the laws of <i> me'ilah</i> do not apply to the meat. With respect to this [limbs] and this [meat], one is liable for <i>pigul</i>, <i>notar</i> and <i>tamei</i>. It is thus evident that the sprinkling of the blood  has a lenient and stringent affect. [But with respect to] <i>kodashim kalim</i> it has only a stringent affect. How so? <i>Kodashim kalim</i>, before the sprinkling of the blood, the laws of <i> me'ilah</i> do not apply neither to the  limbs  nor to the meat. After sprinkling of the blood, the laws of <i> me'ilah</i> apply to the limbs, but the laws of <i> me'ilah</i> do not apply to the meat. With respect to this [limbs] and this [meat],  one is liable for <i>pigul</i>, <i>notar</i> and <i>tamei</i>. It is thus evident, that with respect to <i>kodashim kalim</i>, it has only a stringent effect. 
+
+Chapter 2
+
+[With respect to] the bird sin offering,  one is liable for <i> meilah</i> once they have been sanctified.  Once they were slaughtered through <i>melika</i> [the kohen pierces the back of the bird's neck with his thumbnail] they become susceptible to becoming ineligible [if touched] by a <i>tevul yom</i> [ a person who has immersed himself in the <i>mikveh</i> that day and is waiting for sunset to become pure] or [a person who is] a <i>mechusar kippurim</i> [lacks atonement; he has not yet brought his sacrifice], or through <i>linah</i> [leaving certain portions of certain offerings overnight, thereby invalidating them].  Once their blood has been sprinkled one is liable for <i>pigul</i>, <i>notar</i> and <i>tamei</i>, and one is liable for <i>meilah</i>.
+The <i>olah</i> [completely burnt] bird sacrifice,  one is liable for <i> meilah</i> once they have been sanctified.  Once they were slaughtered through <i>melika</i> they become susceptible to becoming ineligible [if touched] by a <i>tevul yom</i>,  a <i>mechusar kippurim</i> or through <i>linah</i>.  Once their blood has been squeezed [against the wall of the altar] one is liable for <i>pigul</i>, <i>notar</i> and <i>tamei</i> , and one is liable for <i>meilah</i> until they are taken to the place of the ashes [where it is burnt outside of Jerusalem]. 
+The bull [sin offering] that is burned and the he-goat [sin offering] that is burned, one is liable for <i> meilah</i> once they have been sanctified. Once they have been slaughtered, they become susceptible to becoming ineligible [if touched] by a <i>tevul yom</i>,  a <i>mechusar kippurim</i> and through <i>linah</i>. Once their blood has been sprinkled, one is liable for <i>pigul</i>, <i>notar</i> and <i>tamei</i>, and one is liable for <i>meilah</i> until the meat has become charred in the place of ashes.  
+The [animal] <i>olah</i>, the laws of  <i>meilah</i> apply once they have been sanctified.  Once they were slaughtered they becomes susceptible to becoming ineligible [if touched] by  a <i>tevul yom</i>,  a <i>mechusar kippurim</i> and through <i>linah</i>. Once its blood has been sprinkled one is liable  for <i>pigul</i>, <i>notar</i> and <i>tamei</i>. Its hides are not subject to meilah, but the meat is still subject to <i>meilah</i>  until it goes out to the place of ashes. 
+The <i>chatat</i> [sin offering], the <i>asham</i> [guilt offering] and the <i> zivchei shalmei tsibur</i> [<i>shelamim</i> offering brought by/on behalf of all Israel – specifically, the two sheep brought along with the leavened grain-offering on Shavu’ot], the laws of <i>meilah</i> apply  once they have been sanctified.  Once they have been slaughtered, they become susceptible  to becoming ineligible [if touched] by  a <i>tevul yom</i>,  a <i>mechusar kippurim</i> and through <i>linah</i>.  Once their blood has been sprinkled one is liable  for <i>pigul</i>, <i>notar</i> and <i>tamei</i>. The meat is [no longer] subject to meilah, but the limbs are until they are taken to the place of burning.  
+The <i> shtei halechem</i> [the two breads of Shavuot] are subject to meilah once they have been sanctified.  Once they   formed a crust in the oven, they become susceptible to becoming ineligible [if touched] by  a <i>tevul yom</i>,  a <i>mechusar kippurim</i> and through <i>linah</i>, and for the  sacrifices [two lambs of Shavuot] to be slaughtered [on their account].  Once the blood of lambs has been sprinkled,  one is liable  for <i>pigul</i>, <i>notar</i> and <i>tamei</i> and and one is not liable for <i>meilah</i>.
+The <i> lechem hapanim</i> are subject to <i>meilah</i> once they been sanctified.  Once they have formed a crust in the oven, they become become susceptible to becoming ineligible [if touched] by  a <i>tevul yom</i>,  a <i>mechusar kippurim</i> and through <i>linah</i> and then they can be placed on the [golden] table [in the Temple].  Once the spoons of frankincense have been offered [on the altar] one is liable  for <i>pigul</i>, <i>notar</i> and <i>tamei</i> and and one is not liable for <i>meilah</i>.
+The <i>minchah</i> [meal offering] is subject to <i>meilah</i> once they have  been sanctified.  Once it has been sanctified in a [service] vessel, it becomes susceptible to becoming ineligible [if touched] by  a <i>tevul yom</i>,  a <i>mechusar kippurim</i> and through <i>linah</i>.  Once the <i>kometz</i>[ a handful of the meal offering, which is placed on the altar] has been  offered, one is liable  for <i>pigul</i>, <i>notar</i> and <i>tamei</i>.  The leftovers are not subject to <i>meilah</i>, but the <i>kometz</i> is subject to <i>meilah</i> until it is taken to the place of burning.  
+The <i>kometz</i> [threefingerfull of a meal offering that was placed on the altar], the frankincense, the <i>ketoret</i> [incense], the meal offering of the priests, and the anointed priest [the high priest] or the  libation meal offering are subject to <i>meilah</i> once they've been sanctified.  Once they have been sanctified in a [service] vessel, they become susceptible to becoming ineligible [if touched] by  a <i>tevul yom</i>,  a <i>mechusar kippurim</i> and through <i>linah</i>, and one is liable for <i>notar</i> [leaving it past its appropriate time] or <i>tamei</i>,  but they are not subject to <i>pigul</i>. This is the rule, anything   [which is currently forbidden, but] whose prohibition will under certain conditions will eventually pass and become permissible, one is not liable for <i>pigul</i>, <i>notar</i> and <i>tamei</i> until that which renders it permissible occurs. Anything whose prohibition will not eventually pass and make it permissible, as soon as it was sanctified in a [service] vessel, one is liable for <i>notar</i> and <i> tamei</i>, but they are not subject to pigul.
+
+Chapter 3
+
+The offspring of a <i>chatat</i> and the <i>temurah</i> [substitute] of a <i>chatat</i> and a <i>chatat</i> whose owner has died, must be left to die.  If a year has passed or was lost or found with a blemish, if the owners has already atoned [with another offering] , it must be left to die and it cannot make a <i>temurah</i>  [substitute], one cannot obtain benefit from it, but one is not liable for <i>meilah</i>.  If the owners have not atoned, it must be left to graze until it develops a blemish and then it is sold and its money is used to buy another [<i>chatat</i>] offering, and it can make a <i>temurah</i> and it is subject to <i>meilah</i>. 
+One who separates money for his <i>nazir</i> sacrifices, he cannot derive benefit from it and it is not subject to <i>meilah</i> because they [the money]is fit to be used for shelamim.  If he [nazir] died and the money was unspecified [for which offering it is to be used] they should be used for voluntary offerings.  If they are specified for which sacrifice they should be used, the money for the <i>chatat</i> should be thrown into the Dead Sea, one cannot derive benefit from it, and is not subject to <i>meilah</i>.  The money for the <i>olah</i> should be used to bring an <i>olah</i> and is subject to <i>meilah</i>.  The money for the <i>shelamim</i> should be used to buy a <i>shelamim</i> and may be eaten for one day but does not require the accompanying bread [of the Nazarite offering].  
+Rabbi Yishmael says, blood [of sacrifices] is lenient at the beginning and stringent at the end, but libations are stringent at the beginning but lenient at the end.  Blood, at the beginning is not subject to <i>meilah</i>, but once it goes out [of the Temple] to the Kidron valley it does become subject to <i>meilah</i>.  Libations, at the beginning are subject to <i>meilah</i> but once they have run off into the pits [located beneath the altar] they are no longer subject to <i>meilah</i>. 
+The ashes taken away from the inner altar and the menorah, one may not derive benefit from them but they are not subject to  <i>meilah</i>. If someone sanctifies the [removed] ashes, they become subject to  <i>meilah</i>.  Turtledoves that have not yet reached their time [underage] and pigeons that have passed their time [overage], one cannot derive benefit from them, but they are not subject to  <i>meilah</i>.  Rabbi Shimon says, turtledoves that have not yet reached their time are subject to  <i>meilah</i> but pigeons that have passed their time one cannot derive benefit from them, but they are not subject to <i>meilah</i>. 
+The milk of sanctified animals and the eggs of [sanctified] turtledoves, one cannot derive benefit from them but they are not subject to <i>meilah</i>.  In what case were these said? In the case of things sanctified for the altar, but things sanctified  for the Temple maintenance [for example], if one sanctified a hen, it [the hen] and its eggs are subject to <i>meilah</i>.  [If one sanctified] a donkey, it and its milk are subject to <i>meilah</i>.  
+Anything [sanctified] which is fit for the altar, but not [fit for] the Temple maintenance, or for maintenance but not the altar, or neither for maintenance nor the altar, are subject to <i>meilah</i>.  How so?   If he sanctified a pit filled with water, a dung pit full of manure a dovecote filled with doves, a tree full of fruit, a field full of grass, both they and what is in them are subject to <i>meilah</i>.  But if he consecrated a pit and it was later filled with water, a dung pit that was later filled with manure, a dovecote that was later filled with doves, a tree that was later filled with fruit, a field that was later filled with grass, they are subject to <i>meilah</i>, but not what is in them, so says Rabbi Yehuda. Rabbi Shimon says, one who sanctified his field or a tree, they and all that grows from them are subject to <i>meilah</i> because they are the growths of sanctified things.  The offspring of <i>ma'aser</i> [tithed animals] should not nurse from  <i>ma'aser</i> animals [their mothers], others would therefore donate their animals for this purpose [of nursing].  The offspring of sanctified animals should not nurse from other consecrated animals, and others would therefore donate their  animals for this purpose [of nursing].  Workers should not eat the dried figs that have been sanctified and similarly a cow should not eat from the fodder that was sanctified. 
+The roots of a tree belonging to a layman that extend into a sanctified area and roots of a sanctified tree that extend into a layman's area, one cannot derive benefit from them, but they are not subject to <i>meilah</i>.  A spring that emanates [flows] from a sanctified field one cannot derive benefit from it, but it is not subject to <i>meilah</i>.  If it flows outside the field then one can derive benefit from it.  Water in the golden jugs [used for libations on Sukkot] one cannot derive benefit from it but it is not subject to <i>meilah</i>.  If it was then placed in a jug [to be poured on the altar] it is subject to <i>meilah</i>.  The willow branch [used in the Temple during Sukkot] one cannot derive benefit from it but it is not subject to <i>meilah</i>. Rabbi Elazer the son of Rabbi Tsadok says, the elders used to [benefit from it] and use it in their lulavim. 
+A bird's nest that is in a tree that belongs to the Temple, one cannot derive benefit from it, but it is not subject to <i>meilah</i>.  If it is in an <i> asherah</i> [a tree or grove devoted to idolatrous worship] he can knock it down with a branch.  One who consecrates a forest, all of it [everything in it] is subject to meilah.  If the Temple treasurers bought [unprocessed] trees, the wood is subject to <i>meilah</i>, but the bark and the leaves are not subject to <i>meilah</i>. 
+
+Chapter 4
+
+[Different] sanctified items intended to be offered on the altar combine with each other for the purposes of <i>meilah</i> and to make one liable for <i>piggul</i> [a sacrifice that becomes unfit, due to the intention of the officiating priest, while offering it, to consume it after its permitted time], <i>notar</i> [a sacrifice that becomes unfit, due to being left unconsumed until after the time limit for its consumption]and <i>tamei</i> [a sacrifice that becomes unfit because it has become defiled].  [Different] sanctified items for the maintenance of the Temple combine with each other. Items sanctified to be offered on the altar and items sanctified for the maintenance of the Temple treasury can combine with each other to make one liable for <i>meilah</i>. 
+Five parts of an olah combine with each other for [liability], the meat, the <i>chelev</i> [fats around the stomach, intestines, and kidneys of some animals which are forbidden for eating], the flour, the wine and the oil, while  six parts [combine with each other] by a <i>todah</i> [a special form of Shelamim offering accompanied by many loaves of various forms of bread, both leavened and unleavened, brought in thanks for emerging alive and well from one of several specified dangers considered particularly threatening], the meat, the <i>chelev</i>, the flour, the wine , the oil, and the [loaves] of bread.
+All foods that are <i>pigul</i> combine with each other. All [foods] that are <i> notar</i> combine with each other. All <i> neveilot</i> [improperly slaughtered animals of a permitted species],combine with each other. All <i> sheratzim</i>[creeping animals] combine with each other.  The blood of a <i> sheretz</i> and its flesh combine with each other.  Rabbi Yehoshua said a general rule: anything whose transmission of impurity and its [minimum] measure [to make something else impure] are the same, they can combine [with each other]. If their transmission of impurity is the same, but their [minimum] measure [to make something else impure] is not the same, [or if their minimum] measure [to make something else impure] is the same  but their transmission of impurity is not the same, they do not combine.
+<i>Piggul</i> and <i>notar</i> do not combine because they have two different names. Creeping animal and animals which died without being properly slaughtered and similarly animals which died without being properly slaughtered and the meat of a dead animal do not combine to transmit impurity, even in the more lenient [feature] of the two. Food that have become impure through [by coming in contact with] an <i> av hatumah</i> [Primary source of impurity which renders even vessels and persons impure, all the more so foodstuffs] or that have become impure through [by coming in contact with] a <i> velad hatumah </i> [something rendered impure on a derivative level, by contact ultimately with an original source of impurity] can combine with each other to transmit impurity as the more lenient of the two. 
+All foods combine to invalidate a body, [if one consumed] in the amount similar to a half of a half of a loaf of bread loaf of bread; [so too] the amount of food needed for two meals for an <i>eruv</i> [a halachic merging of separate domains by means of setting aside an amount of food in a designated place]; [so to] the size of an egg in order to transmit food impurity [to other things]; the size of a dry fig to make one liable for carrying out on Shabbat; the size of a [large] date to make one liable on [for eating on] Yom Kippur.  All liquids combine to invalidate the body with a <i>revi'it</i> [specific unit of volume]; and the "cheek-full" size to make one liable on Yom Kippur. 
+<i>Orlah</i> [the fruit of a tree during the first three years after its planting, the consumption or usage of which is forbidden] and <i>kilei hakerem,</i> [the product of the prohibited planting of other species in a vineyard] combine with each other. Rabbi Shimon says they do not combine.  Cloth and sack, sack and hide, hide and matting can combine with each other.  Rabbi Shimon says: What is the reason? Since they are susceptible to impurity through [serving as a] seat. 
+
+Chapter 5
+
+One who derived even a <i>perutah's</i> [a coin of minimum value] worth of benefit from Temple property, even if he did not decrease its value has violated <i>meilah</i>, these are the words of Rabbi Akiva. The Sages say: anything that can be devalued, one has not violated <i>meilah</i> until its value has actaully decreased.  Anything that is not able to be devalued, as soon as he derives benefit from it, has violated <i>meilah</i>.  How so?  If she [a woman] placed a necklace [belonging to the Temple treasury] around her neck or a ring [belonging to the Temple treasury] on her hand or if one drank from the golden cup [belonging to the Temple treasury] , as soon as he [or she] derived benefit from it, he [or she] has violated <i>meilah</i>.  If one wore a shirt or covered himself with a cloak or chopped [wood] with an axe [all of which belonged to the Temple treasury], has not violated <i>meilah</i> until he decreases its value.  If he derived benefit from a <i>chatat</i> [sin offering]  while it is still alive, he has not violated <i>meilah</i> until he decreases its value.  Once it is dead, he violates <i>meilah</i> as soon as he derives benefit from it. 
+If one derived benefit [from an item of Temple treasury property] worth a half a <i>perutah</i> and caused its devaluation of a half a <i>perutah</i> or if he derived a <i>perutah's</i> worth of benefit from one item [of Temple treasury property] and decreased the value of another item by a <i>perutah</i>, he has not violated <i>meilah</i> until he derives a <i>perutah's</i> worth of benefit and causes a <i>perutah's</i> worth of loss to the same item. 
+There is no <i>meilah</i> after <i>meilah</i> [one cannot violate <i>meilah</i> twice with the same item] with sanctified items, except for animals [sanctified for offerings] and temple vessels.  How so?  If one rode on top of an animal [sanctified for an offering] and his friend came and rode on it and then another friend came and rode on it, they all violated <i>meilah</i>. If he drank from the golden cup [belonging to the Temple] and his friend came and drank from the cup and then another friend came and drank from it, they all violated <i>meilah</i>. If he plucked [wool] from a <i>chatat</i> and his friend then came and also plucked  and then another friend came and also plucked , they all violated <i>meilah</i>. Rabbi Meir says, anything that is not redeemable is subject to <i>meilah</i> after <i>meilah</i> [i.e., multiple <i>meilah</i> violations].
+If one took a stone or a beam from the Temple [treasury], he has not committed <i>meilah</i>. If he gave it to his friend, he has violated <i>meilah</i>, but his friend has not violated <i>meilah</i>. If he built it into his house, he had not violated <i>meilah</i> until he lives under it for a value of a <i>perutah</i>. If one took a <i>perutah</i> from the Temple [treasury] he has not violated <i>meilah</i>. If he gave it to his friend, he has violated <i>meilah</i>, but his friend has not violated <i>meilah</i>.  If he gave it to a bath house attendant [as a fee] even though he did not bathe he has violated <i>meilah</i>, because the attendant will say to him, "The bathhouse is open to you, come in and bathe." 
+His eating [half a <i>peruta's</i> worth] and his friend's eating  [half a <i>peruta's</i> worth], his benefit and his friend's benefit, his eating and his friend's benefit, his benefit and his friend's eating combine with each other even if there was a large gap of time between them. 
+
+Chapter 6
+
+If an emissary has fulfilled his instructions [to take from something belonging to the Temple], the owner has violated <i>meilah</i>; if he has not fulfilled his instructions then the messenger has violated <i>meilah</i>. How so? If he [the owner] said to him [the emissary], give meat to the guests and he gave them liver,[or] if he said liver and he gave them meat, the emissary has violated <i>meilah</i>.  If he [the owner] said [to the emissary] to give each of them [the guests] one piece and he [the emissary] told them to take two pieces each and the guests each took three pieces, they have all violated <i>meilah</i>.  If he [the owner] said to him [the emissary], bring me [coins] from the window [sill] or from the case, and he [inadvertently] brought him [coins  belonging to the Temple], even though the owner said I really meant from this one [that does not belong to the Temple] and he brought from the other one [coins belonging to the Temple], the owner has violated <i>meilah</i>.  But if he said bring me [coins] from the window[sill] and he brought him [coins] from the case or if he told him to bring [coins] from the case and he brought [coins] from the window [sill], the messenger has violated <i>meilah</i>.
+If [an owner] sent [money belonging to the Temple] in the hands of a deaf-mute, a <i>shoteh</i>, or a minor [to purchase something for him from the storekeeper], and they carried out his instructions, the owner has violated <i>meilah</i>.  If they do not follow their instructions, the store owner has violated <i>meilah</i>.  If he sent it in the hands of a normal person and he remembered before he [the emissary] got to the store keeper, the store keeper violated <i>meilah</i> when he eventually spends the money.  What should he [the owner] do [so that the storekeeper does not violate <i>meilah</i>?]  He should take a <i>peruta</i> or a vessel [worth a <i>peruta</i>] and say: The <i>peruta</i> belonging to the Temple where ever it is may be deconsecrated on this [<i>peruta</i> or vessel], for items that belong to the Temple can be redeemed with money or items worth money. 
+If he [the owner] gave him [the emisssry] a <i>peruta</i> [that belongs to the Temple] and told him to buy with half of it [the <i>peruta</i>] candles and with the other half to buy wicks, and he [the emissary] bought with all of it wicks or with all of it candles, or if he told him to buy candles with all the money or with all of the money wicks and he bought him half candles and half wicks they have both violated <i>meilah</i>. But if he told him to buy with half the money candles from one place and with the other half wicks from another place, and he went and bought the candles from the place of [where he was to purchase] the wicks and the wicks from the place of [where he was to purchase] the candles, the messenger has violated <i>meilah</i>. 
+If he [the owner] gave him [the emissary] two <i>perutot</i> [that belong to the Temple] and told him to buy a citron for him and he went and bought him a citron worth a <i>peruta</i> and a pomegranate worth a <i>peruta</i>they both have violated <i>meilah</i>.  Rabbi Yehudah says the owner did not commit <i>meilah</i>, because he can tell him [the emissary] that I asked for a big citron and you brought me a small bad one.  If he gave him a golden <i>dinar</i>, and told him to buy him a shirt, and he went and bought him a shirt for three [<i>sela</i>, worth half a golden <i>dinar</i>] and a cloak for three [<i>sela</i>] they both violated <i>meilah</i>.  Rabbi Yehudah says the owner did not violate <i>meilah</i> because he can say to him, I asked for a big cloak and you brought me a small bad one. 
+One who deposits money with a money changer, if they are wrapped up [in a bundle] he [the money changer] may not use them.  Therefore if he spent it [and then he finds out that it belongs to the Temple] he has violated <i>meilah</i>.  If they are loose he [the money changer] may use them, therefore if he spent them he has not violated <i>meilah</i>.  [If he deposited the money] with private owner, in either case he [the private owner] may not use them.  Therefore if he spent [the money], he [the private owner] violated <i>meilah</i>. A storekeeper is considered a private owner, says Rabbi Meir.  Rabbi Yehudah says, he is considered a money changer. 
+If a <i>peruta</i> belonging to the Temple fell into one's pouch or if he said that a <i>peruta</i> that is in this pouch  belongs to the Temple [thus mixing it with his private coins], as soon as he takes out the first one [<i>peruta</i>], he has violated <i>meilah</i>,  so says Rabbi Akiva.  The Sages say he has not violated <i>meilah</i> until he has spent all the coins in the pouch.  Rabbi Akiva [however] agrees with the Sages in the case where he said one <i>peruta</i> that is in this pouch belongs to the Temple, that he can spend the coins until he has spent the entire contents of the pouch [before committing <i>meilah</i>]. 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Meilah/English/Talmud Bavli. German. Lazarus Goldschmidt. 1929 [de].txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Meilah/English/Talmud Bavli. German. Lazarus Goldschmidt. 1929 [de].txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..4a8b80d5848ffe3c4426e653d1a1697e9d88cae2
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Meilah/English/Talmud Bavli. German. Lazarus Goldschmidt. 1929 [de].txt	
@@ -0,0 +1,64 @@
+Mishnah Meilah
+משנה מעילה
+Talmud Bavli. German. Lazarus Goldschmidt. 1929 [de]
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001042448/NLI
+
+Mishnah Meilah
+
+
+
+Chapter 1
+
+<b>B</b><small>EIM</small> H<small>OCHHEILIGEN</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Brand-, Sünd-, Schuld- u. Gemeindeopfer; cf. Zeb. Fol. 47a.</i>, <small>DAS MAN AN DER</small> S<small>ÜDSEITE</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Des Altars od. Tempelhofes, während dies an der Nordseite zu erfolgen hat.</i> <small>GESCHLACHTET HAT</small>, <small>GIBT ES EINE</small> V<small>ERUNTREUUNG</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Am Heiligen, obgleich die Schlachtung ungültig ist.</i>. H<small>AT MAN ES AN DER</small> S<small>ÜDSEITE GESCHLACHTET UND DAS</small> B<small>LUT AN DER</small> N<small>ORDSEITE</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Des Altars od. Tempelhofes, während dies an der Nordseite zu erfolgen hat.</i><small>AUFGENOMMEN, ODER AN DER</small> N<small>ORDSEITE UND DAS</small> B<small>LUT AN DER</small> S<small>ÜDSEITE AUFGENOMMEN,</small> ODER HAT MAN ES AM T<small>AGE GESCHLACHTET UND DAS</small> B<small>LUT NACHTS</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Die Herrichtung der Opfer hat am Tage zu erfolgen; cf. Zeb. Fol. 56a.</i> <small>GESPRENGT, ODER NACHTS UND DAS</small> B<small>LUT AM</small> T<small>AGE GESPRENGT, ODER HAT MAN ES AUSSERHALB DER</small> F<small>RIST ODER AUSSERHALB DES</small> O<small>RTES</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Die für die Herrichtung des Opfers u. das Essen des Fleisches festgesetzt sind; dh. in der Absicht, es dann od. da herzurichten od. das Fleisch zu essen.</i> <small>GESCHLACHTET, SO GIBT ES DABEI EINE</small> V<small>ERUNTREUUNG</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Obgleich das Opfer verwerflich ist.</i>. R. J<small>EHOŠUA͑ SAGTE EINE</small> R<small>EGEL</small>: W<small>AR ES BEREITS DEN</small> P<small>RIESTERN ERLAUBT, SO GIBT ES DABEI</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Wenn es nachher untauglich geworden ist; dies bezieht sich auf das für die Priester bestimmte Fleisch, die Veruntreuung an den Opferteilen wird im folgenden Abschnitte behandelt.</i> <small>KEINE</small> V<small>ERUNTREUUNG, WAR ES DEN</small> P<small>RIESTERN NOCH NICHT ERLAUBT, SO GIBT ES DABEI EINE</small> V<small>ERUNTREUUNG</small>. W<small>ELCHES</small><sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Untaugliche Opfer.</i> <small>WAR DEN</small> P<small>RIESTERN BEREITS ERLAUBT</small>? D<small>AS</small><sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Das Fleisch, nach dem Blutsprengen.</i> <small>ÜBER</small> N<small>ACHT LIEGEN GEBLIEBEN, UNREIN GEWORDEN ODER HINAUSGEKOMMEN</small><sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Aus dem Tempelhofe.</i><small>IST</small>. W<small>ELCHES WAR DEN</small> P<small>RIESTERN NOCH NICHT ERLAUBT</small>? D<small>AS AUSSERHALB DER</small> F<small>RIST ODER AUSSERHALB DES</small> O<small>RTES GESCHLACHTET WORDEN IST, ODER DESSEN</small> B<small>LUT</small> U<small>NTAUGLICHE</small><sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Die für den Tempeldienst unzulässig sind.</i><small>AUFGENOMMEN ODER GESPRENGT HABEN</small>.
+<b>B</b><small>EIM</small> F<small>LEISCHE VOM</small> H<small>OCHHEILIGEN, DAS VOR DEM</small> B<small>LUTSPRENGEN</small> <small>HINAUSGEKOMMEN WAR, GIBT ES, WIE</small> R. E<small>LIE͑ZER SAGT, EINE VERUNTREUUNG UND MAN IST WEGEN DESSEN NICHT SCHULDIG WEGEN</small> V<small>ERWERFLICHEM</small>, U<small>EBRIGGEBLIEBENEM UND</small> U<small>NREINEM</small>. R. A͑<small>QIBA SAGT, ES GEBE DABEI KEINE</small> V<small>ERUNTREUUNG UND MAN SEI DIESERHALB SCHULDIG WEGEN</small> V<small>ERWERFLICHEM</small>, Ü<small>BRIGGEBLIEBENEM UND</small> U<small>NREINEM</small>. R. A͑<small>QIBA SPRACH</small>: E<small>NTHEBT ETWA NICHT, WENN JEMAND SEIN SÜNDOPFER ABGESONDERT HATTE UND ES ABHANDEN GEKOMMEN WAR, UND NACHDEM ER SEINERSTATT EIN ANDERES ABGESONDERT HAT, DAS ERSTE SICH WIEDER EINFINDET UND NUNMEHR BEIDE DASTEHEN</small><sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Und beide geschlachtet worden sind.</i>, <small>DAS BLUT, WIE ES DAS FLEISCH DESSELBEN ENTHEBT</small><sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Vom Verbote der Veruntreuung, da nach dem Blutsprengen das Fleisch den Priestern gehört.</i>, <small>AUCH DAS</small> F<small>LEISCH DES ANDEREN</small>? W<small>ENN NUN DAS</small> B<small>LUT DAS</small> F<small>LEISCH DES ANDEREN DER</small> V<small>ERUNTREUUNG ENTHEBT, SO ENTHEBT ES DAS</small> F<small>LEISCH DESSELBEN ERST RECHT</small>. W<small>ENN DIE</small> O<small>PFERTEILE VON</small> M<small>INDERHEILIGEM VOR DEM</small>
+B<small>LUTSPRENGEN HINAUSGEKOMMEN SIND, SO GIBT ES BEI IHNEN, WIE</small> R. E<small>LIE͑ZER SAGT, KEINE</small> V<small>ERUNTREUUNG UND MAN IST IHRETWEGEN NICHT SCHULDIG WEGEN</small> V<small>ERWERFLICHEM</small>, Ü<small>BRIGGEBLIEBENEM UND</small> U<small>NREINEM</small>. R. A͑<small>QIBA SAGT, ES GEBE DABEI EINE</small> V<small>ERUNTREUUNG UND MAN SEI IHRETWEGEN SCHULDIG WEGEN</small> V<small>ERWERFLICHEM</small>, Ü<small>BRIGGEBLIEBENEM UND</small> U<small>NREINEM</small>.
+<b>D</b><small>AS</small> B<small>LUTZEREMONIELL ERFOLGT BEIM</small> H<small>OCHHEILIGEN ERLEICHTERND UND ERSCHWEREND, BEIM</small> M<small>INDERHEILIGEN ABER IMMER ERSCHWEREND</small>. U<small>ND ZWAR: BEIM</small> H<small>OCHHEILIGEN GIBT ES VOR DEM</small> B<small>LUTSPRENGEN EINE</small> V<small>ERUNTREUUNG AN DEN</small> O<small>PFERTEILEN UND AM</small> F<small>LEISCHE, NACH DEM</small> B<small>LUTSPRENGEN ABER NUR EINE</small> V<small>ERUNTREUUNG AN DEN</small> O<small>PFERTEILEN UND NICHT AM</small> F<small>LEISCHE,</small> UND WEGEN BEIDER IST MAN SCHULDIG WEGEN V<small>ERWERFLICHEM</small> Üb<small>RIGGEBLIEBENEM UND</small> U<small>NREINEM</small>. E<small>S ERGIBT SICH ALSO, DASS DAS</small> B<small>LUTZEREMONIELL BEIM</small> H<small>OCHHEILIGEN ERLEICHTERND UND ERSCHWEREND ERFOLGT</small>. B<small>EIM</small> M<small>INDERHEILIGEN IMMER ERSCHWEREND,</small> UND ZWAR: BEIM M<small>INDERHEILIGEN GIBT ES VOR DEM</small> B<small>LUTSPRENGEN KEINE</small> V<small>ERUNTREUUNG, NICHT AN DEN</small> O<small>PFERTEILEN UND NICHT AM</small> F<small>LEISCHE, NACH DEM</small> B<small>LUTSPRENGEN ABER GIBT ES EINE</small> V<small>ERUNTREUUNG AN DEN</small> O<small>PFERTEILEN, NICHT ABER AM</small> F<small>LEISCHE,</small> UND WEGEN BEIDER IST MAN SCHULDIG WEGEN V<small>ERWERFLICHEM</small>, Ü<small>BRIGGEBLIEBENEM UND</small> U<small>NREINEM</small>. E<small>S ERGIBT SICH ALSO, DASS DAS</small> B<small>LUTZEREMONIELL BEIM</small> M<small>INDERHEILIGEN IMMER ERSCHWEREND ERFOLGT</small>.
+
+Chapter 2
+
+<b>B</b><small>EIM</small> V<small>OGEL</small>-S<small>ÜNDOPFER GIBT ES EINE</small> V<small>ERUNTREUUNG, SOBALD ES GEHEILIGT WORDEN IST; IST IHM</small> <small>DER</small> K<small>OPF</small> <small>ABGEKNIFFEN WORDEN, SO IST ES UNTAUGLICH ZU WERDEN GEEIGNET</small> <small>DURCH</small> B<small>ERÜHRUNG</small> <small>MIT EINEM, DER AM SELBEN</small> T<small>AGE UNTERGETAUCHT IST ODER DEM DIE</small> S<small>ÜHNE</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Der Unreine erlangt nach dem Untertauchen völlige Reinheit erst nach Anbruch der Nacht u. nachdem er sein Opfer dargebracht hat.</i> <small>NOCH FEHLT, UND DURCH DAS</small> Ü<small>BERNACHTEN</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Wenn es über Nacht liegen bleibt.</i>; <small>IST DAS</small> B<small>LUT GESPRENGT WORDEN, SO IST MAN WEGEN DESSEN SCHULDIG WEGEN</small> V<small>ERWERFLICHEM</small>, Ü<small>BRIGGEBLIEBENEM UND</small> U<small>NREINEM, UND ES GIBT DABEI KEINE</small> V<small>ERUNTREUUNG</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Da es dann Eigentum des Priesters ist.</i>.
+<b>B</b><small>EIM</small> V<small>OGEL</small>-B<small>RANDOPFER GIBT ES EINE</small> V<small>ERUNTREUUNG, SOBALD ES GEHEILIGT WORDEN IST</small>. I<small>ST IHM</small> <small>DER</small> K<small>OPF</small> <small>ABGEKNIFFEN WORDEN, SO IST ES UNTAUGLICH ZU WERDEN GEEIGNET</small> <small>DURCH</small> B<small>ERÜHRUNG</small> <small>MIT EINEM, DER AM SELBEN</small> T<small>AGE UNTERGETAUCHT IST, ODER DEM DIE</small> S<small>ÜHNE NOCH FEHLT, UND DURCH DAS</small> Ü<small>BERNACHTEN; IST DAS</small> B<small>LUT AUSGEPRESST WORDEN, SO IST MAN WEGEN DESSEN SCHULDIG WEGEN</small> V<small>ERWERFLICHEM</small>, Ü<small>BRIGGEBLIEBENEM UND</small> U<small>NREINEM, UND ES GIBT DABEI EINE</small> V<small>ERUNTREUUNG, BIS</small> <small>DIE</small> A<small>SCHE</small> <small>IN DEN</small> A<small>SCHENRAUM KOMMT</small>.
+B<small>EI DEN ZU VERBRENNENDEN</small> F<small>ARREN</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Deren Fleisch nicht gegessen u. mit Ausnahme der Opferteile auch nicht auf dem Altar dargebracht wurde; cf. Lev. 4,4ff, ib. V. 14ff. u. ib. 16,27.</i><small>UND DEN ZU VERBRENNENDEN</small> Z<small>IEGENBÖCKEN</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Deren Fleisch ebenfalls außerhalb des Tempels verbrannt wurde; cf. Lev. 16,27 u. Num. 15,24.</i><small>GIBT ES EINE</small> V<small>ERUNTREUUNG, SOBALD SIE GEHEILIGT WORDEN SIND; SIND SIE GESCHLACHTET WORDEN, SO SIND SIE UNTAUGLICH ZU WERDEN GEEIGNET</small> <small>DURCH</small> B<small>ERÜHRUNG</small> <small>MIT EINEM, DER AM SELBEN</small> T<small>AGE UNTERGETAUCHT IST, ODER DEM DIE</small> S<small>ÜHNE NOCH FEHLT, UND DURCH DAS</small> Ü<small>BERNACHTEN; IST IHR</small> B<small>LUT GESPRENGT WORDEN, SO IST MAN IHRETWEGEN SCHULDIG WEGEN</small> V<small>ERWERFLICHEM</small>, Ü<small>BRIGGEBLIEBENEM UND UNREINEM, UND ES GIBT BEI IHNEN EINE</small> V<small>ERUNTREUUNG, BIS DAS</small> F<small>LEISCH DURCHGEBRANNT IST</small>.
+B<small>EIM</small> B<small>RANDOPFER GIBT ES EINE</small> V<small>ERUNTREUUNG, SOBALD ES GEHEILIGT WORDEN IST; IST ES GESCHLACHTET WORDEN, SO IST ES UNTAUGLICH ZU WERDEN GEEIGNET</small> <small>DURCH</small> B<small>ERÜHRUNG</small> <small>MIT EINEM, DER AM SELBEN</small> T<small>AGE UNTERGETAUCHT IST, ODER DEM DIE</small> S<small>ÜHNE NOCH FEHLT, UND DURCH DAS</small> Ü<small>BERNACHTEN; IST SEIN</small> B<small>LUT GESPRENGT WORDEN, SO IST MAN WEGEN DESSEN SCHULDIG WEGEN</small> V<small>ERWERFLICHEM</small>, Ü<small>BRIGGEBLIEBENEM UND</small> U<small>NREINEM; ES GIBT KEINE</small> V<small>ERUNTREUUNG AN DER</small> H<small>AUT, WOHL ABER GIBT ES EINE</small> V<small>ERUNTREUUNG AM</small> F<small>LEISCHE, BIS ES IN DEN</small> A<small>SCHENRAUM KOMMT</small>.
+B<small>EIM</small> S<small>ÜNDOPFER, BEIM</small> S<small>CHULDOPFER UND BEI DEN</small> H<small>EILSOPFERN DER</small> G<small>EMEINDE GIBT ES EINE</small> V<small>ERUNTREUUNG, SOBALD SIE GEHEILIGT WORDEN SIND; SIND SIE GESCHLACHTET WORDEN, SO SIND SIE UNTAUGLICH ZU WERDEN GEEIGNET</small> <small>DURCH</small> B<small>ERÜHRUNG</small> <small>MIT EINEM, DER AM SELBEN</small> T<small>AGE UNTERGETAUCHT IST, ODER DEM DIE</small> S<small>ÜHNE NOCH FEHLT, UND DURCH DAS</small> Ü<small>BERNACHTEN; IST IHR BLUT GESPRENGT WORDEN, SO IST MAN IHRETWEGEN SCHULDIG WEGEN</small> V<small>ERWERFLICHEM</small>, Ü<small>BRIGGEBLIEBENEM UND</small> U<small>NREINEM; ES GIBT KEINE</small> V<small>ERUNTREUUNG AM</small> F<small>LEISCHE, WOHL ABER GIBT ES EINE</small> V<small>ERUNTREUUNG AN DEN</small> O<small>PFERTEILEN, BIS SIE IN DEN</small> A<small>SCHENRAUM KOMMEN</small>.
+B<small>EI DEN ZWEI</small> B<small>ROTEN</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Des Wochenfestes; cf. Lev. 23,17.</i><small>GIBT ES EINE</small> V<small>ERUNTREUUNG, SOBALD SIE GEHEILIGT WORDEN SIND; HABEN SIE IM</small> O<small>FEN EINE</small> K<small>RUSTE BEKOMMEN, SO SIND SIE</small> <small>DURCH</small> B<small>ERÜHRUNG</small> <small>MIT EINEM, DER AM SELBEN</small> T<small>AGE UNTERGETAUCHT IST, ODER DEM DIE</small> S<small>ÜHNE NOCH FEHLT, UND DURCH DAS</small> Ü<small>BERNACHTEN UNTAUGLICH ZU WERDEN, UND MIT IHNEN DAS</small> O<small>PFER</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Die beiden Lämmer, die zu ihnen gehören; cf. ib. V. 20.</i><small>ZU SCHLACHTEN GEEIGNET; IST DAS</small> B<small>LUT DER</small> L<small>ÄMMER GESPRENGT WORDEN, SO IST MAN IHRETWEGEN SCHULDIG WEGEN</small> V<small>ERWERFLICHEM</small>, Ü<small>BRIGGEBLIEBENEM UND</small> U<small>NREINEM, UND ES GIBT BEI IHNEN KEINE</small> V<small>ERUNTREUUNG</small>.
+B<small>EIM</small> S<small>CHAUBROTE</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Cf. Ex. 25,30.</i> <small>GIBT ES EINE</small> V<small>ERUNTREUUNG, SOBALD ES GEHEILIGT WORDEN IST; HAT ES IM</small> O<small>FEN EINE</small> K<small>RUSTE BEKOMMEN, SO IST ES</small> <small>DURCH</small> B<small>ERÜHRUNG</small> <small>MIT EINEM, DER AM SELBEN</small> T<small>AGE UNTERGETAUCHT IST, ODER DEM DIE</small> S<small>ÜHNE NOCH FEHLT, UND DURCH DAS</small> Ü<small>BERNACHTEN UNTAUGLICH ZU WERDEN, UND AUF DEN</small> T<small>ISCH AUFGESCHICHTET ZU WERDEN GEEIGNET;</small> SIND DIE S<small>CHALEN</small> W<small>EIHRAUCH</small> <small>DARGEBRACHT WORDEN, SO IST MAN WEGEN DESSEN SCHULDIG WEGEN</small> V<small>ERWERFLICHEM</small>, Ü<small>BRIGGEBLIEBENEM UND</small> U<small>NREINEM, UND ES GIBT DABEI KEINE VERUNTREUUNG</small>.
+B<small>EI DEN</small> S<small>PEISOPFERN GIBT ES EINE</small> V<small>ERUNTREUUNG, SOBALD SIE GEHEILIGT WORDEN SIND; SIND SIE IM</small> D<small>IENST</small><small>GEFÄSSE GEHEILIGT WORDEN, SO SIND SIE UNTAUGLICH ZU AVERDEN GEEIGNET</small> <small>DURCH</small> B<small>ERÜHRUNG</small> <small>MIT EINEM, DER AM SELBEN</small> T<small>AGE UNTERGETAUCHT IST, ODER DEM DIE</small> S<small>ÜHNE NOCH FEHLT, UND DURCH DAS</small> Ü<small>BERNACHTEN;</small> IST DER H<small>AUFE</small><sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Der vom Speisopfer abzuheben u. auf dem Altar darzubringen ist.</i><small>DARGEBRACHT WORDEN, SO IST MAN IHRETWEGEN SCHULDIG WEGEN</small> V<small>ERWERFLICHEM</small>, Ü<small>BRIGGEBLIEBENEM UND</small> U<small>NREINEM; ES GIBT KEINE</small> V<small>ERUNTREUUNG BEIM</small> Z<small>URÜCKBLEIBENDEN, WOHL ABER GIBT ES EINE</small> V<small>ERUNTREUUNG BEIM</small> H<small>AUFEN, BIS ER IN DEN</small> A<small>SCIIEINRAUM KOMMT</small>.
+<b>B</b><small>EIM</small> H<small>ALFEN</small><sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Der vom Speisopfer abzuheben u. auf dem Altar darzubringen ist.</i>, <small>DEM</small> W<small>EIHRAUCH, DEM</small> R<small>ÄUCHERWERK, DEM</small> S<small>PEISOPFER DER</small> P<small>RIESTER, DEM</small> S<small>PEISOPFER DES GESALBTEN</small> P<small>RIESTERS UND DEM</small> S<small>PEISOPFER ZUM</small> G<small>USSOPFER GIBT ES EINE</small> V<small>ERUNTREUUNG, SOBALD SIE GEHEILIGT WORDEN SIND;</small> SIND SIE IM D<small>IENSTGEFÄSSE GEHEILIGT WORDEN, SO SIND SIE UNTAUGLICH ZU WERDEN GEEIGNET DURCH</small> B<small>ERÜHRUNG</small> <small>MIT EINEM, DER AM SELBEN</small> T<small>AGE UNTERGETAUCHT IST ODER DEM DIE</small> S<small>ÜHNE NOCH FEHLT, UND DURCH DAS</small> Ü<small>BERNACHTEN; MAN IST IHRETWEGEN SCHULDIG WEGEN</small> Ü<small>BRIGGEBLIEBENEM UND</small> U<small>NREINEM</small>, V<small>ERWERFLICHES ABER GIBT ES BEI IHNEN NICHT</small>. D<small>IE</small> R<small>EGEL HIERBEI IST: BEI ALLEM, WOBEI ES EIN</small> E<small>RLAUBTMACHENDES</small><sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Durch dessen Darbringung sie erlaubt werden, wie das Schlachtopfer durch das Blut od. das Speisopfer durch den Haufen.</i><small>GIBT, IST MAN WEGEN</small> V<small>ERWERFLICHEM</small>, Ü<small>BRIGGEBLIEBENEM UND</small> U<small>NREINEM NICHT EHER SCHULDIG,</small> ALS BIS DAS E<small>RLAUBTMACHENDE DARGEBRACHT WORDEN IST, UND BEI ALLEM, WOBEI ES KEIN</small> E<small>RLAUBTMACHENDES</small><sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Die selber durch die Darbringung erlaubt werden, wie die hier aufgezählten Dinge.</i><small>GIBT, IST MAN SCHULDIG WEGEN</small> Ü<small>BRIGGEBLIEBENEM UND</small> U<small>NREINEM, SOBALD ES IM</small> D<small>IENST</small><small>GEFÄSSE GEHEILIGT WORDEN IST</small>, V<small>ERWERFLICHES ABER GIBT ES DABEI NICHT</small>.
+
+Chapter 3
+
+<b>D</b><small>AS</small> J<small>UNGE EINES</small> S<small>ÜNDOPFERS, DAS</small> E<small>INGETAUSCHTE EINES</small> S<small>ÜNDOPFERS UND DAS</small> S<small>ÜNDOPFER, DESSEN</small> E<small>IGENTÜMER GESTORBEN IST, SIND VERENDEN ZU LASSEN</small>. D<small>AS DAS</small> J<small>AHR</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Seines Alters, innerhalb dessen es darzubringen ist.</i> <small>ÜBERSCHRITTEN HAT, DAS ABHANDEN GEKOMMEN WAR UND GEBRECHENBEHAFTET SICH EINFINDET, IST, WENN DER</small> E<small>IGENTÜMER BEREITS</small> S<small>ÜHNE ERLANGT HAT, VERENDEN ZU LASSEN, AUCH KANN ES NICHT UMGETAUSCHT WERDEN, UND MAN DARF ES NICHT NUTZNIESSEN, JEDOCH GIBT ES DABEI KEINE</small> V<small>ERUNTREUUNG;</small> HAT DER E<small>IGENTÜMER</small> <small>NOCH KEINE</small> S<small>ÜHNE ERLANGT, SO IST ES WEIDEN ZU LASSEN, BIS ES EIN</small> G<small>EBRECHEN BEKOMMT, SODANN ZU VERKAUFEN UND FÜR DEN</small> E<small>RLÖS EIN ANDERES ZU KAUFEN, AUCH KANN ES UMGETAUSCHT WERDEN, UND ES GIBT DABEI EINE</small> V<small>ERUNTREUUNG</small>.
+<b>W</b><small>ENN JEMAND</small> G<small>ELD FÜR SEIN</small> N<small>AZIROPFER ABGESONDERT HAT, SO DARF MAN ES NICHT NUTZNIESSEN, JEDOCH GIBT ES DABEI KEINE</small> V<small>ERUNTREUUNG, WEIL JEDE</small> <small>EINZELNE</small> M<small>ÜNZE</small> <small>FÜR</small> H<small>EILSOPFER</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Das vor dem Blutsprengen der Veruntreuung am Geheiligten nicht unterliegt (cf. supra Fol. 7b); der Naziräer hat auch ein solches darzubringen; cf. Num. 6,14.</i> <small>VERWENDET WERDEN KANN</small>. W<small>ENN ER GESTORBEN IST UND</small> G<small>ELD OHNE</small> B<small>ESTIMMUNG HINTERLASSEN HAT, SO FÄLLT ES DER FREIWILLIGEN</small> S<small>PENDENKASSE ZU; WENN</small> G<small>ELD MIT</small> B<small>ESTIMMUNG, SO IST DAS</small> G<small>ELD FÜR DAS</small> S<small>ÜNDOPFER IN DAS</small> S<small>ALZMEER ZU WERFEN UND MAN DARF ES NICHT NUTZNIESSEN, JEDOCH GIBT ES DABEI KEINE</small> V<small>ERUNTREUUNG,</small> FÜR DAS G<small>ELD FÜR DAS</small> B<small>RANDOPFER IST EIN</small> B<small>RAISDOPFER ZU BRINGEN, UND ES GIBT DABEI EINE</small> V<small>ERUNTREUUNG, UND FÜR DAS</small> G<small>ELD FÜR DAS</small> H<small>EILSOPFER IST EIN</small> H<small>EILSOPFER ZU BRINGEN, DAS EINEN</small> T<small>AG ZU ESSEN IST UND DES</small> B<small>ROTES</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Das zum Heilsopfer gehört; cf. Lev. 7,12ff.</i> <small>NICHT BENÖTIGT</small>.
+<b>R.</b> Š<small>IMO͑N SAGTE</small>: B<small>EIM</small> B<small>LUTE IST ES ANFANGS LEICHTER UND SPÄTER STRENGER, BEIM</small> G<small>USSOPFER ABER IST ES ANFANGS STRENGER UND SPÄTER LEICHTER</small>. B<small>EIM</small> B<small>LUTE GIBT ES ANFANGS KEINE</small> V<small>ERUNTREUUNG, KOMMT ES IN DEN</small> B<small>ACH</small> Q<small>IDRON, SO GIBT ES DABEI EINE</small> V<small>ERUNTREUUNG; BEIM</small> G<small>USSOPFER GIBT ES ANFANGS EINE</small> V<small>ERUNTREUUNG, KOMMT ES IN DEN</small> A<small>BFLUSSKANAL, SO GIBT ES DABEI KEINE</small> V<small>ERUNTREUUNG</small>.
+<b>B</b><small>EI DER</small> E<small>NTASCHUNG DES INNEREN</small> A<small>LTARS UND DES</small> L<small>EUCHTERS DARF MAN DAVON NICHT NUTZNIESSEN, AUCH GIBT ES DABEI KEINE</small> V<small>ERUNTREUUNG</small>. W<small>ENN JEMAND DIE</small> E<small>NTASCHUNG</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Die Handlung, den Wert derselben.</i><small>GEWEIHT HAT, SO GIBT ES DABEI VORHER</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Bevor das Gebot ausgeübt worden ist. Das W. <span dir="rtl">בתחלה</span> gehört, wie in der vorangehenden Mišna, zum folgenden Satze u. hat die gleiche Bedeutung. Dies der einfache Sinn unserer Mišna; alle anders lautenden Erklärungen sind nicht befriedigend u. nach diesen das W. <span dir="rtl">בתחלה</span> störend.</i> <small>EINE</small> V<small>ERUNTREUUNG</small>. V<small>ON DEN</small> T<small>URTELTAUBEN, DIE DAS</small> A<small>LTER NOCH NICHT ERREICHT HABEN, UND DEN JUNGEN</small> T<small>AUBEN, DIE DAS</small> A<small>LTER ÜBERSCHRITTEN HABEN, DARF MAN NICHT NUTZNIESSEN, JEDOCH GIBT ES BEI IHNEN KEINE</small> V<small>ERUNTREUUNG</small>. <b>R.</b> Š<small>IMO͑N SAGTE</small>: B<small>EI DEN</small> T<small>URTELTAUBEN, DIE DAS</small> A<small>LTER NOCH NICHT ERREICHT HABEN, GIBT ES EINE</small> V<small>ERUNTREUUNG; VON DEN JUNGEN</small> T<small>AUBEN, DIE DAS</small> A<small>LTER ÜBERSCHRITTEN HABEN, DARF MAN NICHT NUTZMESSEN, JEDOCH GIBT ES BEI IHNEN KEINE</small> V<small>ERUNTREUUNG</small>.
+<b>V</b><small>ON DER</small> M<small>ILCH DER</small> O<small>PFERTIERE UND DEN</small> E<small>IERN</small> <small>GEHEILIGTER</small> T<small>URTELTAUBEN DARF MAN NICHT NUTZNIESSEN, JEDOCH GIBT ES BEI IHNEN KEINE</small> V<small>ERUNTREUUNG</small>. D<small>IES GILT NUR VON</small> H<small>EILIGTÜMERN FÜR DEN</small> A<small>LTAR, BEI</small> H<small>EILIGTÜMERN FÜR DEN</small> T<small>EMPELREPARATURFONDS ABER GIBT ES, WENN MAN EINE</small> H<small>ENNE GEWEIHT HAT, EINE</small> V<small>ERUNTREUUNG BEI DIESER UND BEI IHREM</small> E<small>I, WENN EINE</small> E<small>SELIN, EINE</small> V<small>ERUNTREUUNG BEI DIESER UND IHRER</small> M<small>ILCH</small>.
+<b>B</b><small>EI ALLEM, WAS FÜR DEN</small> A<small>LTAR GEEIGNET IST</small> UND NICHT FÜR DEN T<small>EMPELREPARATURFONDS, FÜR DEN</small> T<small>EMPELREPARATURFONDS UND NICHT FÜR DEN</small> A<small>LTAR, WEDER FÜR DEN</small> A<small>LTAR NOCH FÜR DEN</small> T<small>EMPELREPARATURFONDS, GIBT ES EINE</small> V<small>ERUNTREUUNG</small>. Z<small>UM</small> B<small>EISPIEL:</small> HAT JEMAND EINE Z<small>ISTERNE VOLL</small> W<small>ASSER, EINEN</small> M<small>ISTHAUFEN VOLL</small> D<small>ÜNGER, EINEN</small> T<small>AUBENSCHLAG VOLL</small> T<small>AUBEN,</small> EINEN B<small>AUM VOLL</small> F<small>RÜCHTE, ODER EIN</small> F<small>ELD VOLL</small> G<small>EWÄCHSE GEWEIHT,</small> SO GIBT ES EINE V<small>ERUNTREUUNG BEI DIESEN UND BEI DEM, WAS</small> D<small>ARINNEN;</small> WENN MAN ABER EINE Z<small>ISTERNE GEWEIHT HAT, UND SIE NACHHER MIT</small> W<small>ASSER GEFÜLLT WURDE, EINEN</small> M<small>ISTHAUFEN, UND ER NACHHER MIT</small> D<small>ÜNGER GEFÜLLT WURDE, EINEN</small> T<small>AUBENSCHLAG, UND ER NACHHER MIT</small> T<small>AUBEN GEFÜLLT WURDE, EINEN</small> B<small>AUM, UND ER NACHHER VOLL</small> F<small>RÜCHTE WURDE, ODER EIN</small> F<small>ELD, UND ES NACHHER VOLL</small> G<small>EWÄCHSE WURDE, SO GIBT ES EINE</small> V<small>ERUNTREUUNG BEI IHNEN SELBST, NICHT ABER BEI DEM, WAS IN IHNEN</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Sie sind Zuwachs des Geheiligten.</i>. R. J<small>OSE SAGTE</small>: W<small>ENN JEMAND EIN</small> F<small>ELD ODER EINEN</small> B<small>AUM GEWEIHT HAT, SO GIBT ES EINE</small> V<small>ERUNTREUUNG BEI DIESEN SELBST UND BEI IHREN</small> E<small>RZEUGNISSEN, WEIL SIE</small> E<small>RZEUGNISSE DES</small> G<small>EHEILIGTEN</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Er streitet nur hinsichtl. dieser beiden Fälle, weil der Zuwachs von diesen kommt, während er bei dem anderen von anderwärts kommt.</i> <small>SIND</small>. D<small>AS</small> J<small>UNGE VOM</small> V<small>IEH</small><small>ZEHNTEN</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Das profan ist.</i><small>DARF NICHT VOM</small> V<small>IEH</small><small>ZEHNTEN SAUGEN</small>; <small>MANCHE ABER SPENDEN SO</small><sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Nach den Kommentaren: bei der Absonderung des Tieres schließen sie die Milch aus u. behalten sich vor, das Junge säugen zu lassen.</i>. D<small>AS</small> J<small>UNGE VON</small> O<small>PFERTIEREN DARF NICHT VON</small> O<small>PFERTIEREN SAUGEN; MANCHE ABER SPENDEN SO</small>. D<small>IE</small> L<small>OHNARBEITER DÜRFEN VON DEN</small> D<small>ÖRRFEIGEN DES</small> H<small>EILIGTUMS NICHT ESSEN, EBENSO</small> <small>NICHT</small> <small>DIE</small> <small>DRESCHENDE</small> K<small>UH VON DEN</small> W<small>ICKEN DES</small> H<small>EILIGTUMS</small>.
+<b>W</b><small>ENN DIE</small> W<small>URZELN EINES</small> B<small>AUMES EINES</small> G<small>EMEINEN IN DAS</small> G<small>EBIET</small> <small>DES</small> H<small>EILIGTUMS ODER EINES DES</small> H<small>EILIGTUMS IN DAS</small> G<small>EBIET</small> <small>EINES</small> G<small>EMEINEN HINEINRAGEN, SO DARF MAN SIE NICHT NUTZNIESSEN, JEDOCH GIBT ES BEI IHNEN KEINE</small> V<small>ERUNTREUUNG</small>. V<small>ON EINER QUELLE, DIE AUS EINEM</small> F<small>ELDE DES</small> H<small>EILIGTUMS AUSGEHT, DARF MAN NICHT NUTZNIESSEN, JEDOCH GIBT ES DABEI KEINE</small> V<small>ERUNTREUUNG; GELANGT SIE AUSSERHALB DES</small> F<small>ELDES, SO DARF MAN DAVON NUTZNIESSEN</small>. V<small>OM WASSER IM GOLDENEN</small> K<small>RUGE</small><sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Das für die Wasserprozession am Hüttenfeste reserviert wurde; cf. Suk. Fol. 48a.</i> <small>DARF MAN NICHT NUTZNIESSEN, JEDOCH GIBT ES DABEI KEINE</small> V<small>ERUNTREUUNG</small>; <small>HAT MAN ES IN DIE</small> F<small>LASCHE</small><sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Wodurch es geheiligt wird.</i><small>GETAN, SO GIBT ES DABEI EINE</small> V<small>ERUNTREUUNG</small>. V<small>ON DER</small> B<small>ACHWEIDE</small><sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Zur Ausschmückung des Altars am Hüttenfeste; cf. ib. Fol. 45a.</i><small>DARF MAN NICHT NUTZNIESSEN, JEDOCH GIBT ES DABEI KEINE</small> V<small>ERUNTREUUNG</small>. R. E<small>LEA͑ZAR B.</small> R. Ç<small>ADOQ SAGTE</small>: B<small>EI DEN</small> A<small>LTEN WAR ES</small> B<small>RAUCH, DAVON IN IHRE</small> F<small>ESTSTRÄUSSE ZU TUN</small>.
+<b>V</b><small>ON EINEM</small> N<small>ESTE AM</small> W<small>IPFEL EINES</small> B<small>AUMES DES</small> H<small>EILIGTUMS DARF MAN NICHT NUTZNIESSEN, JEDOCH GIBT ES DABEI KEINE</small> V<small>ERUNTREUUNG</small>. D<small>AS AUF EINER</small> A<small>ŠERA DARF MAN MIT EINER</small> S<small>TANGE HERUNTERSCHLAGEN</small><sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Jedoch nicht auf den Baum steigen, um von diesem keinen Nutzen zu haben.</i>. H<small>AT JEMAND EINEN</small> W<small>ALD GEWEIHT, SO GIBT ES EINE</small> V<small>ERUNTREUUNG BEI ALLEM</small><sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Was sich in diesem befindet.</i>.<b>W</b><small>ENN DIE</small> S<small>CHATZMEISTER</small><sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Des Tempels, zur Verwendung für den Tempel.</i>H<small>OLZ GEKAUFT HABEN, SO GIBT ES EINE</small> V<small>ERUNTREUUNG BEIM</small> H<small>OLZE, NICHT ABER BEI DEN</small> H<small>OBELSPÄNEN UND NICHT BEIM</small> L<small>AUBE</small>.
+
+Chapter 4
+
+<b>H</b><small>EILIGTÜMER FÜR DEIN</small> A<small>LTAR WERDEN MITEINANDER VEREINIGT</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Zum erforderlichen Quantum, dem Werte einer Peruta.</i> <small>HINSICHTLICH DER</small> V<small>ERUNTREUUNG UND UM SCHULDIG ZU SEIN WEGEN</small> V<small>ERWERFLICHEM</small>, Ü<small>BRIGGEBLIEBENEM UND</small> U<small>NREINEM</small>; H<small>EILIGTÜMER FÜR DEN</small> T<small>EMPELREPARATURFONDS WERDEN MIT EINANDER VEREINIGT</small>; H<small>EILIGTÜMER FÜR DEN</small> A<small>LTAR UND</small> H<small>EILIGTÜMER FÜR DEN</small> T<small>EMPELREPARATURFONDS WERDEN MIT EINANDER VEREINIGT HINSICHTLICH DER</small> V<small>ERUNTREUUNG</small>.
+<b>F</b><small>ÜNF</small> D<small>INGE WERDEN BEIM</small> B<small>RANDOPFER MITEINANDER VEREINIGT</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Zum strafbaren Quantum einer Olive.</i>: <small>DAS</small> F<small>LEISCH, DAS</small> F<small>ETT, DAS</small> M<small>EHL</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Zum Speisopfer, das, wie das folgende, zum Brandopfer gehört.</i>, <small>DER</small> W<small>EIN UND DAS ÖL</small>. S<small>ECHS BEIM</small> D<small>ANKOPFER: DAS</small> F<small>LEISCH, DAS</small> F<small>ETT, DAS</small> M<small>EHL, DER</small> W<small>EIN, DAS</small> Ö<small>L UND DAS</small> B<small>ROT</small>. D<small>IE</small> H<small>EBE, DIE</small> Z<small>EHNTHEBE, DIE</small> Z<small>EHNTHEBE VOM</small> D<small>EMAJ, DIE</small> T<small>EIGHEBE UND DIE</small> E<small>RSTLINGE WERDEN MITEINANDER VEREINIGT, UM ANDERES</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Womit sie vermischt worden sind.</i> VERBOTEN<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Für einen Gemeinen.</i><small>ZU MACHEN, UND ZUR</small> V<small>ERPFLICHTUNG ZUM</small> F<small>ÜNFTEL</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Das ein Gemeiner, der davon gegessen, hinzuzufügen hat; cf. Lev. 5,16.</i>.
+A<small>LLES</small> V<small>ERWERFLICHE WIRD MITEINANDER VEREINIGT, ALLES</small> Ü<small>BRIGGEBLIEBENE WIRD MITEINANDER VEREINIGT</small>. <b>A</b><small>LLE</small> Ä<small>SER WERDEN MITEINANDER VEREINIGT</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Zum strafbaren Quantum einer Olive.</i>, <small>ALLE</small> E<small>KELTIERE WERDEN MITEINANDER VEREINIGT</small>.  <b>D</b><small>AS</small> B<small>LUT EINES</small> K<small>RIECHTIERES UND SEIN</small> F<small>LEISCH WERDEN MITEINAN DER</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Hinsichtl. der Verunreinigung.</i><small>VEREINIGT</small>. R. J<small>EHOŠUA͑ SAGTE EINE</small> R<small>EGEL: GLEICHEN SIE EINANDER HINSICHTLICH DER</small> U<small>NREINHEIT</small><sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Der Dauer derselben; die Verunreinigung durch Aas u. Kriechtier währt einen Tag, die Unreinheit durch eine Leiche währt 7 Tage.</i><small>UND DES</small> Q<small>UANTUMS</small><sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Leiche u. Aas verunreinigen bei Olivengröße, ein Kriechtier schon bei Linsengröße.</i>, <small>SO WERDEN SIE MITEINANDER VEREINIGT,</small> WENN HINSICHTLICH DER U<small>NREINHEIT UND NICHT HINSICHTLICH DES</small> Q<small>UANTUMS, HINSICHTLICH DES</small> Q<small>UANTUMS UND NICHT HINSICHTLICH DER</small> U<small>NREINHEIT, ODER WEDER HINSICHTLICH DER</small> U<small>NREINHEIT NOCH HINSICHTLICH DES</small> Q<small>UANTUMS, SO WERDEN SIE NICHT MITEINANDER VEREINIGT</small>.
+<b>E</b><small>INE</small> S<small>PEISE, DIE DURCH EINE</small> H<small>AUPTUNREINHEIT</small><sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Cf. Kel. I,1ff.</i><small>UNREIN GEWORDEN IST</small>, <small>UND EINE, DIE DURCH EINE ABSTAMMENDE</small> U<small>NREINHEIT</small><sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Cf. Kel. I,1ff.</i><small>UNREIN GEWORDEN IST, WERDEN MITEINANDER VEREINIGT, UM WIE DIE LEICHTERE VON BEIDEN ZU VERUNREINIGEN</small>.
+A<small>LLE</small> S<small>PEISEN WERDEN MITEINANDER VEREINIGT, UM IM</small> Q<small>UANTUM EINES HALBEN</small> P<small>ERAS DEN</small> K<small>ÖRPER UNTAUGLICH</small><sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Für den Genuß von heiligen Speisen.</i><small>ZU MACHEN,</small> ZU EINER S<small>PEISE FÜR ZWEI</small> M<small>AHLZEITEN FÜR EINEN</small> E͑<small>RUB, ZUM</small> Q<small>UANTUM EINES</small> E<small>IES HINSICHTLICH DER</small> V<small>ERUNREINIGUNGSFÄHIGKEIT</small><sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Wobei dieses Quantum erforderlich ist. .</i><small>VON</small> S<small>PEISEN, ZUM</small> Q<small>UANTUM EINER</small> D<small>ÖRRFEIGE HINSICHTLICH DES</small> H<small>INAUSBRINGENS AM</small> S<small>ABBATH</small><sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Aus einem Gebiete in ein anderes, was nur bei diesem Quantum strafbar ist; cf. Sab. Fol. 76b.</i>, <small>UND ZUM</small> Q<small>UANTUM EINER</small> D<small>ATTEL HINSICHTLICH DES</small> V<small>ERSÖHNUNGSTAGES</small><sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> An dem das Essen u. das Trinken verboten ist; cf. Jom. Fol. 73b.</i>. A<small>LLE</small> G<small>ETRÄNKE WERDEN MITEINANDER VEREINIGT, UM IM</small> Q<small>UANTUM EINES</small> V<small>IERTELLOGS DEN</small> K<small>ÖRPER UNTAUGLICH</small><sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> Für den Genuß von heiligen Speisen.</i><small>ZU MACHEN UND ZU EINEM</small> M<small>UNDVOLL HINSICHTLICH DES</small> V<small>ERSÖHNUNGSTAGES</small><sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> An dem das Essen u. das Trinken verboten ist; cf. Jom. Fol. 73b.</i>.
+<b>U</b><small>NGEWEIHTES UND</small> M<small>ISCHSAAT (DES</small> W<small>EINBERGES</small>) <small>WERDEN MITEINANDER</small> <small>VEREINIGT</small><sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> Zum prozentualen Quantum, in welchem sie andere Früchte, unter die sie gekommen sind, verboten machen; cf. Orl. II,1.</i>. R. Š<small>IMO͑N SAGT, SIE WERDEN NICHT MITEINANDER VEREINIGT</small>. <b>K</b><small>LEIDERSTOFF UND</small> S<small>ACKSTOFF</small><sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> Ersteres aus Wolle, letzteres aus Haar.</i>, S<small>ACKSTOFF UND</small> L<small>EDER</small>, L<small>EDER UND</small> M<small>ATTE WERDEN ALLE MITEINANDER VEREINIGT</small><sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> Zur verunreinigungsfähigen Größe. Da bei diesen verschiedene Größen normiert sind (Kleiderstoff bei 3 Fingerbreiten, Sackstoff bei 4, Leder bei 5 u. Matte bei 6 Handbreiten), so erfolgt die Vereinigung erleichternd.</i>. R. Š<small>IMO͑N SAGTE</small>: A<small>US DEM</small> G<small>RUNDE, WEIL SIE ZUR</small> V<small>ERUNREINIGUNG ALS</small> S<small>ITZ</small><sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> Wenn ein Flußbehafteter darauf sitzt; cf. Lev. 15,2ff.</i><small>GEEIGNET SIND</small>.
+
+Chapter 5
+
+sup&gt;i<b>W</b><small>ER VON</small> H<small>EILIGEM IM</small> W<small>ERTE EINER</small> P<small>ERUṬTA NIESSBRAUCHT HAT, HAT EINE</small> V<small>ERUNTREUUNG BEGANGEN, AUCH WENN ER ES</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> In seinem Werte.</i> <small>NICHT GEMINDERT HAT</small> – <small>SO</small> R. A͑<small>QIBA</small>. D<small>IE</small> W<small>EISEN SAGEN, BEI JEDER</small> S<small>ACHE, BEI DER</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Durch die Benutzung.</i> <small>EINE</small> M<small>INDERUNG ZU ERFOLGEN PFLEGT, BEGEHT MAN EINE</small> V<small>ERUNTREUUNG, ERST WENN MAN SIE GEMINDERT HAT, UND BEI DER KEINE</small> M<small>INDERUNG ZU ERFOLGEN PFLEGT, BEGEHT MAN EINE</small> V<small>ERUNTREUUNG, SOBALD MAN EINEN</small> N<small>UTZEN HAT</small>. Z<small>UM</small> B<small>EISPIEL: LEGT</small> <small>EINE</small> F<small>RAU</small> <small>EINE</small> H<small>ALSKETTE UM DEN</small> H<small>ALS, EINEN</small> R<small>ING AN DIE</small> H<small>AND, ODER TRINKT SIE AUS EINEM GOLDENEN BECHER, SO BEGEHT SIE EINE VERUNTREUUNG, SOBALD SIE EINEN</small> N<small>UTZEN HAT; ZIEHT JEMAND EIN</small> H<small>EMD AN, HÜLLT ER SICH IN EIN</small> O<small>BERGEWAND, SPALTET ER MIT EINER AXT, SO BEGEHT ER EINE VERUNTREUUNG ERST WENN ER ES GEMINDERT HAT</small>. W<small>ER VON EINEM</small> S<small>ÜNDOPFER NIESSBRAUCHT, BEGEHT, WENN ES EIN LEBENDES IST, EINE</small> V<small>ERUNTREUUNG, ERST WENN ER ES MINDERT, UND WENN ES EIN TOTES IST, EINE</small> V<small>ERUNTREUUNG, SOBALD ER EINEN NUTZEN HAT</small>.
+<b>W</b><small>ER</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Von einer Sache, bei der es eine Wertminderung gibt.</i><small>EINE HALBE</small> P<small>ERUṬA MISSBRAUCHT UND UM EINE HALBE</small> P<small>ERUṬA</small> <small>DEN</small> W<small>ERT</small> <small>GEMINDERT HAT, ODER EINE</small> S<small>ACHE</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Bei der es eine Minderung gibt.</i><small>IM</small> W<small>ERTE EINER</small> P<small>ERUṬA NIESSBRAUCHT</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Aber nicht gemindert.</i><small>UND EINE ANDERE UM EINE</small> P<small>ERUṬA GEMINDERT HAT, BEGEHT EINE</small> V<small>ERUNTREUUNG NUR DANN, WENN ER VON DERSELBEN</small> S<small>ACHE EINE</small> P<small>ERUṬA NIESSBRAUCHT UND SIE UM EINE</small> P<small>ERUṬA GEMINDERT HAT</small>.
+B<small>EIM</small> G<small>EHEILIGTEN GIBT ES KEINE</small> V<small>ERUNTREUUNG NACH EINER</small> V<small>ERUNTREUUNG</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Ist einmal daran eine Veruntreuung begangen worden, so ist es profan.</i>, <small>NUR BEI EINEM</small> V<small>IEH UND EINEM</small> D<small>IENSTGERÄTE</small>. Z<small>UM</small> B<small>EISPIEL</small>: W<small>ENN EINER AUF EINEM</small> V<small>IEH GERITTEN IST, DANN EIN ANDERER DARAUF GERITTEN IST, UND WIEDER EIN ANDERER DARAUF GERITTEN IST, SO HABEN ALLE EINE</small> V<small>ERUNTREUUNG BEGANGEN; WENN EINER AUS EINEM GOLDENEN</small> B<small>ECHER GETRUNKEN HAT, DANN EIN ANDERER DARAUS GETRUNKEN HAT, UND WIEDER EIN ANDERER DARAUS GETRUNKEN HAT, SO HABEN ALLE EINE</small> V<small>ERUNTREUUNG BEGANGEN; WENN EINER VON EINEM</small> S<small>ÜNDOPFER</small> W<small>OLLE</small> <small>GERUPFT HAT, DANN EIN ANDERER GERUPFT HAT, UND WIEDER EIN ANDERER GERUPFT HAT, SO HABEN ALLE EINE</small> V<small>ERUNTREUUNG BEGANGEN</small>. R<small>ABBI SAGT, BEI ALLEM, WOBEI ES KEINE</small> A<small>USLÆSUNG GIBT, GEBE ES EINE</small> V<small>ERUNTREUUNG NACH EINER</small> V<small>ERUNTREUUNG</small>.
+<b>H</b><small>AT JEMAND EINEN</small> S<small>TEIN ODER EINEN</small> B<small>ALKEN DES</small> H<small>EILIGTUMS GENOMFOL</small>. <small>MEN SO HAT ER KEINE</small> V<small>ERUNTREUUNG BEGANGEN;</small> GIBT ER IHN EINEM ANDEREN, SO BEGEHT ER EINE V<small>ERUNTREUUNG, DER ANDERE ABER BEGEHT KEINE</small> V<small>ERUNTREUUNG; BAUT ER IHN IN SEIN</small> H<small>AUS EIN, SO BEGEHT ER EINE</small> V<small>ERUNTREUUNG, ERST WENN ER DARUNTER IM</small> W<small>ERTE EINER</small> P<small>ERUṬA GEWOHNT HAT</small>. H<small>AT JEMAND EINE</small> P<small>ERUṬA DES</small> H<small>EILIGTUMS GENOMMEN, SO HAT ER KEINE</small> V<small>ERUNTREUUNG BEGANGEN; GIBT ER SIE EINEM ANDEREN, SO BEGEHT ER EINE</small> V<small>ERUNTREUUNG, DER ANDERE ABER BEGEHT KEINE</small> V<small>ERUNTREUUNG; GIBT ER SIE EINEM</small> B<small>ADEMEISTER, SO BEGEHT ER EINE</small> V<small>ERUNTREUUNG, AUCH WENN ER NICHT BADET, DENN DIESER SAGTE ZU IHM; DAS</small> B<small>ADEHAUS STEHT DIR OFFEN, GEH HINEIN</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Der Nutzen besteht darin, daß das Badehaus ihm freisteht,</i><small>UND BADE</small>.
+S<small>EIN</small> E<small>SSEN UND DAS</small> E<small>SSEN SEINES</small> N<small>ÄCHSTEN, SEINE</small> N<small>UTZNIESSUNG UND DIE</small> N<small>UTZNIESSUNG SEINES</small> N<small>ÄCHSTEN, SEIN</small> E<small>SSEN UND DIE</small> N<small>UTZNIESSUNG SEINES</small> N<small>ÄCHSTEN, SEINE</small> N<small>UTZNIESSUNG UND DAS</small> E<small>SSEN SEINES</small> N<small>ÄCHSTEN WERDEN MITEINANDER VEREINIGT, SELBST NACH LANGER</small> Z<small>EIT</small>.
+
+Chapter 6
+
+<b>W</b><small>ENN ER ZU IHM</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Der Hausherr zum Beauftragten.</i><small>GESAGT HAT, DASS ER ES</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Geld des Heiligtums.</i><small>HIM AUS DER</small> F<small>ENSTERNISCHE ODER AUS DER</small> T<small>ASCHE HOLE, UND ER ES IHM GEHOLT HAT, SO HAT DER</small> H<small>AUSHERR DIE</small> V<small>ERUNTREUUNG BEGANGEN, SELBST WENN ER SAGT, ER HABE DIESEN GEMEINT, UND ER ES IHM AUS JENER GEHOLT HAT; WENN ER ABER ZU IHM GESAGT HAT, DASS ER ES IHM AUS DER</small> F<small>ENSTERNISCHE HOLE, UND DIESER ES IHM AUS DER</small> T<small>ASCHE GEHOLT HAT, ODER AUS DER</small> T<small>ASCHE, UND DIESER ES AUS DER</small> F<small>ENSTERNISCHE GEHOLT HAT, SO HAT DER</small> B<small>EAUFTRAGTE DIE</small> V<small>ERUNTREUUNG BEGANGEN</small>.
+H<small>AT ER ES</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Geld des Heiligtums zu einem Kramer. dafür etwas zu kaufen.</i><small>DURCH EINEN</small> T<small>AUBEN</small>, B<small>LÖDEN ODER</small> M<small>INDERJÄHRIGEN GESCHICKT, SO HAT, WENN SIE SEINEN</small> A<small>UFTRAG AUSGEFÜHRT HABEN, DER</small> H<small>AUSHERR DIE</small> V<small>ERUNTREUUNG BEGANGEN, WENN SIE ABER DEN</small> A<small>UFTRAG NICHT AUSGEFÜHRT HABEN, DER</small> K<small>RÄMER DIE</small> V<small>ERUNTREUUNG BEGANGEN</small>. W<small>ENN ER DURCH EINEN</small> V<small>OLLSINNIGEN GESCHICKT, UND BEVOR DIESER ZUM KRÄMER KAM, SICH ERINNERT</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Daß es dem Heiligtume gehört.</i><small>HAT, SO BEGEHT DER</small> K<small>RÄMER DIE</small> V<small>ERUNTREUUNG, SOBALD ER ES AUSGIBT</small>. W<small>AS MACHE ER</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Der Hausherr, um die Veruntreuung durch den Krämer zu verhüten. Nach anderer Erklärung, der Krämer, wenn das Geld bereits unter anderes gekommen ist.</i><small>NUN</small>? E<small>R NEHME EINE</small> P<small>ERUṬA ODER EIN</small> G<small>ERÄT UND SPRECHE: WO AUCH DIE</small> P<small>ERUṬA DES</small> H<small>EILIGTUMS SICH BEFINDET, SEI SIE DURCH DIESES AUSGEWEIHT</small>. H<small>EILIGES KANN NÄMLICH DURCH</small> G<small>ELD UND</small> G<small>ELDESWERT AUSGELÖST WERDEN</small>.
+<b>W</b><small>ENN ER IHM</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Der Hausherr dem Beauftragten.</i><small>EINE PERUṬA</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Geld des Heiligtums.</i><small>GEGEBEN UND ZU IHM GESAGT HAT, DASS ER FÜR DIE</small> H<small>ÄLFTE</small> L<small>AMPEN UND FÜR DIE</small> H<small>ÄLFTE</small> D<small>OCHTE HOLE, UND DIESER HINGEGANGEN IST UND FÜR DIE GANZE</small> D<small>OCHTE ODER FÜR DIE GANZE</small> L<small>AMPEN GEHOLT HAT, ODER ER ZU IHM GESAGT HAT, DASS ER FÜR DIE GANZE</small> L<small>AMPEN ODER FÜR DIE GANZE</small> D<small>OCHTE HOLE, UND ER HINGEGANGEN IST UND FÜR DIE</small> H<small>ÄLFTE</small> L<small>AMPEN UND FÜR DIE</small> H<small>ÄLFTE</small> D<small>OCHTE GEHOLT HAT, SO HABEN BEIDE KEINE</small> V<small>ERUNTREUUNG</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Der Hausherr nicht, weil sein Auftrag nicht ausgeführt worden ist, u. der Beauftragte ebenfalls nicht, weil auf seine Veruntreuung nur eine halbe Peruta entfällt.</i><small>BEGANGEN</small>. H<small>AT ER ABER ZU IHM GESAGT, DASS ER IHM FÜR DIE</small> H<small>ÄLFTE</small> L<small>AMPEN AUS DIESER</small> S<small>TELLE UND FÜR DIE</small> H<small>ÄLFTE</small> D<small>OCHTE AUS JENER</small> S<small>TELLE HOLE, UND DIESER HINGEGANGEN IST UND IHM</small> L<small>AMPEN AUS DER FÜR</small> D<small>OCHTE</small> <small>GENANNTEN</small> S<small>TELLE UND</small> D<small>OCHTE AUS DER FÜR</small> L<small>AMPEN</small> <small>GENANNTEN</small> S<small>TELLE GEHOLT HAT, SO HAT DER</small> B<small>EAUFTRAGTE DIE</small> V<small>ERUNTREUUNG</small><sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Er hat gegen den Auftrag gehandelt u. eigenmächtig die ganze Peruta veruntreut.</i><small>BEGANGEN</small>.
+W<small>ENN ER IHM ZWEI</small> P<small>ERUṬAS GEGEBEN UND ZU IHM GESAGT HAT, DASS ER GEHE UND IHM EINEN</small> E<small>TROG HOLE, UND DIESER HINGEGANGEN IST UND IHM FÜR EINE EINEN</small> E<small>TROG UND FÜR EINE EINEN</small> G<small>RANATAPFEL GEHOLT HAT, SO HABEN BEIDE DIE</small> V<small>ERUNTREUUNG BEGANGEN</small>. R. J<small>EHUDA SAGT, DER</small> H<small>AUSHERR HABE KEINE</small> V<small>ERUNTREUUNG BEGANGEN, DENN ER KANN ZU IHM SAGEN: ICH WOLLTE EINEN GROSSEN</small> E<small>TROG HABEN, DU ABER HAST MIR EINEN KLEINEN ODER SCHLECHTEN GEHOLT</small>. W<small>ENN ER IHM EINEN</small> G<small>OLDDENAR GEGEBEN UND ZU IHM GESAGT HAT, DASS ER GEHE</small> <small>UND IHM EIN</small> H<small>EMD HOLE,</small> UND DIESER HINGEGANGEN IST UND IHM FÜR DREI<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Wohl Sela͑, von denen 6 auf einen Golddenar gehen.</i> <small>EIN</small> H<small>EMD UND FÜR DREI EIN</small> O<small>BERKLEID GEHOLT HAT, SO HABEN BEIDE DIE</small> V<small>ERUNTREUUNG BEGANGEN</small>; R. J<small>EHUDA SAGT, DER</small> H<small>AUSHERR HABE KEINE</small> V<small>ERUNTREUUNG BEGANGEN, DENN ER KANN ZU IHM SAGEN: ICH WOLLTE EIN GROSSES</small> H<small>EMD HABEN, DU ABER HAST MIR EIN KLEINES ODER SCHLECHTES GEHOLT</small>.
+<b>W</b><small>ENN JEMAND EINEM</small> G<small>ELDWECHSLER</small> G<small>ELD</small><sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Geld des Heiligtums.</i><small>IN</small> V<small>ERWAHRUNG GEGEBEN HAT, SO DARF DIESER ES, WENN EINGEBUNDEN, NICHT BENUTZEN, DAHER HAT ER, WENN ER ES AUSGEGEBEN HAT, EINE</small> V<small>ERUNTREUUNG BEGANGEN, UND IST ES LOSE, SO DARF ER ES BENUTZEN, DAHER HAT ER, WENN ER ES AUSGEGEBEN HAT, KEINE</small> V<small>ERUNTREUUNG BEGANGEN; WENN ABER EINEM</small> P<small>RIVATMANN, SO DARF ER ES, OB SO ODER SO, NICHT BENUTZEN, DAHER HAT ER, WENN ER ES AUSGEGEBEN HAT, EINE</small> V<small>ERUNTREUUNG BEGANGEN</small>. E<small>IN KRÄMER GLEICHT EINEM</small> P<small>RIVATMANNE</small> - <small>SO</small> R. M<small>EÍR</small>;. J<small>EHUDA SAGT, EINEM</small> G<small>ELDWECHSLER</small>.
+W<small>ENN EINEM EINE</small> P<small>ERUṬA DES</small> H<small>EILIGTUMS IN DEN</small> B<small>EUTEL GEKOMMEN IST, ODER WENN ER GESAGT HAT: EINE</small> P<small>ERUṬA IN DIESEM</small> B<small>EUTEL SEI HEILIG, SO HAT ER, SOBALD ER DIE ERSTE AUSGEGEBEN HAT, EINE</small> V<small>ERUNTREUUNG BEGANGEN – SO</small> R. A͑<small>QIBA; DIE</small> W<small>EISEN SAGEN, ERST WENN ER DEN GANZEN</small> B<small>EUTEL AUSGEGEBEN HAT</small>. J<small>EDOCH PFLICHTET</small> R. A͑<small>QIBA DEN</small> W<small>EISEN BEI, DASS, WENN ER GESAGT HAT: EINE</small> P<small>ERUṬA AUS DIESEM</small> B<small>EUTEL SEI HEILIG, ER DAS</small> G<small>ELD</small> <small>NACH UND NACH AUSGEBEN DÜRFE, BIS ER DEN GANZEN</small> B<small>EUTEL AUSGEGEBEN HAT</small><sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Erst dann hat er eine Veruntreuung begangen.</i>.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Meilah/English/William Davidson Edition - English.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Meilah/English/William Davidson Edition - English.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ea36b369afa17ab0cccfc7757f099664b64566c6
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Meilah/English/William Davidson Edition - English.txt	
@@ -0,0 +1,64 @@
+Mishnah Meilah
+משנה מעילה
+William Davidson Edition - English
+https://korenpub.com/collections/the-noe-edition-koren-talmud-bavli-1
+
+Mishnah Meilah
+
+
+
+Chapter 1
+
+<b>Offerings of the most sacred order that</b> were disqualified before their blood was sprinkled on the altar, e.g., if <b>one slaughtered them in the south</b> of the Temple courtyard, and not in the north as required, are subject to the following <i>halakha</i>: One is liable for <b>misusing them,</b> i.e., one who derives benefit from them must bring a guilt offering and pay the principal and an additional one-fifth of their value. If he improperly <b>slaughtered them in the south</b> of the courtyard <b>and</b> properly <b>collected their blood in the north, or</b> even if he properly slaughtered them <b>in the north</b> of the courtyard <b>but</b> improperly <b>collected their blood in the south,</b> although the more significant rite was performed improperly, one is liable for misuse if he derives benefit from the animals. The same <i>halakha</i> that applies if the location of the sacrificial rites was altered likewise applies if the time of those rites was altered. Accordingly, if <b>one</b> properly <b>slaughtered</b> them <b>during the day and</b> improperly <b>sprinkled</b> their blood <b>at night,</b> or if he improperly slaughtered them <b>at night and</b> properly <b>sprinkled</b> their blood <b>during the day,</b> one is liable for misuse if he derives benefit from the animals. <b>Or</b> in a case <b>where one slaughtered them</b> with the intent to partake of their meat or sprinkle their blood <b>beyond its</b> designated <b>time,</b> rendering it <i>piggul</i>, <b>or outside its</b> designated <b>area,</b> disqualifying the offering, he is liable for <b>misusing them</b> if he derives benefit from the animals. <b>Rabbi Yehoshua stated a principle</b> with regard to misuse of disqualified sacrificial animals: With regard to <b>any</b> sacrificial animal <b>that had a period of fitness to the priests</b> before it was disqualified, one is <b>not</b> liable for <b>misusing it.</b> Misuse applies specifically to items consecrated to God, which are not permitted for human consumption at all. Once the offering was permitted for consumption by the priests, it is no longer in that category. <b>And</b> with regard to <b>any</b> sacrificial animal <b>that did not have a period of fitness for the priests</b> before it was disqualified, one is liable for <b>misusing it</b> if he derives benefit from it, as it remained consecrated to God throughout. <b>Which is</b> the sacrificial animal <b>that had a period of fitness for the priests?</b> This category includes a sacrificial animal <b>whose</b> meat <b>remained overnight</b> after its blood was presented on the altar and therefore came to have the status of <i>notar</i> and was therefore disqualified, <b>and</b> one <b>that</b> was disqualified when it <b>became ritually impure, and</b> one <b>that left</b> the Temple courtyard and was thereby disqualified. All of these disqualifications transpired after consumption of the sacrificial meat was permitted, and therefore one who derives benefit from these offerings is not liable for misuse. <b>And which is</b> the sacrificial animal <b>that did not have a period of fitness for the priests?</b> It is a sacrificial animal <b>that was slaughtered</b> with the intent to partake of it or sprinkle its blood <b>beyond its</b> designated <b>time,</b> or <b>outside its</b> designated <b>area, or</b> one <b>that</b> those <b>unfit</b> for Temple service <b>collected and sprinkled its blood.</b> All of these disqualifications took effect before consumption of the sacrificial meat was permitted. The offerings therefore remain consecrated to God, and one is liable for misuse if he derives benefit from them.
+The mishna presents a dispute with regard to the status of offerings of the most sacred order, which normally are not subject to the <i>halakhot</i> of misuse once their blood has been sprinkled and they have been permitted to the priests. The case of the mishna is <b>the meat of offerings of the most sacred order,</b> whose consumption is permitted from the moment their blood was sprinkled, <b>that left</b> the Temple courtyard <b>before the sprinkling of the blood,</b> and then reentered the courtyard. <b>Rabbi Eliezer says:</b> The sprinkling of this blood does not permit its consumption by the priests. Consequently, one is liable for <b>misusing it. And</b> he is <b>not liable for</b> eating <b>it due to</b> violation of the prohibitions of <b><i>piggul</i>,</b> if he partook of it after it was slaughtered with the intent to partake of it or sprinkle its blood beyond its designated time, <b>or</b> of <b><i>notar</i>,</b> if he partook of the meat after it remained overnight, <b>or</b> of partaking of the meat while <b>ritually impure.</b> <b>Rabbi Akiva says:</b> The sprinkling is effective despite the fact that the meat left the Temple courtyard and was disqualified, and therefore one is <b>not</b> liable for <b>misusing it.</b> Likewise, other <i>halakhot</i> that apply to offerings whose blood was sprinkled apply to it, <b>and</b> consequently <b>one is liable for</b> eating <b>it due to</b> violation of the prohibitions of partaking of meat that is <b><i>piggul</i>, or <i>notar</i>, or</b> remained overnight, <b>or</b> of partaking of the meat while <b>ritually impure.</b> <b>Rabbi Akiva said,</b> in support of his opinion: <b>But</b> there is the case of <b>one who designated</b> an animal as <b>his sin offering and it was lost, and he designated another</b> animal <b>in its stead, and thereafter the first</b> sin offering <b>was found and both of them are standing</b> fit for sacrifice. If he slaughtered both animals at the same time and sprinkled the blood of one of them, which means that the second was disqualified as a leftover sin offering, the question arises as to the status of the meat of the second animal with regard to the <i>halakhot</i> of misuse. <b>Is it not</b> the case that <b>just as</b> the <b>blood</b> of the animal whose blood was sprinkled <b>exempts its meat from</b> liability for its misuse, <b>so</b> too <b>it exempts the meat of the other</b> animal? Since he could have chosen to sprinkle the blood of either animal, they are considered as though they were one offering. If so, one may learn from there by an <i>a fortiori</i> inference with regard to the case of sprinkling the blood of meat that left the courtyard and returned: <b>If</b> the sprinkling of <b>its blood exempted the meat of the other</b> animal <b>from</b> the <i>halakhot</i> of <b>misuse,</b> it is only <b>right that it</b> should <b>exempt its own meat</b> that left the courtyard.
+The mishna adds that just as Rabbi Eliezer and Rabbi Akiva disagree as to whether the sprinkling of blood exempts meat that left the courtyard from liability for its misuse, so too, they disagree with regard to <b>the sacrificial portions of offerings of lesser sanctity</b> consumed on the altar <b>that left</b> the Temple courtyard <b>before the sprinkling of the blood.</b> The dispute is whether the subsequent sprinkling of the blood generates liability for misuse of those portions. <b>Rabbi Eliezer says:</b> The sprinkling of the blood is completely ineffective in rendering those portions consecrated to the Lord. Consequently, one is <b>not</b> liable for <b>misusing them. And</b> similarly, <b>one is not liable for their</b> consumption <b>due to</b> violation of the prohibitions of <b><i>piggul</i>, <i>notar</i>, or</b> of partaking of meat while <b>ritually impure. Rabbi Akiva says:</b> The sprinkling is effective, and therefore one is liable for <b>misusing them. And</b> likewise, <b>one is liable for its</b> consumption <b>due to</b> violation of the prohibitions of <b><i>piggul</i>, <i>notar</i>, or</b> of partaking of the meat while <b>ritually impure.</b>
+With regard to establishing liability for misuse of consecrated items, <b>there is</b> an aspect of <b>leniency and</b> an aspect of <b>stringency in the act</b> of sprinkling the <b>blood of offerings of the most sacred order. But</b> with regard to the sprinkling of the blood <b>in</b> the case of <b>offerings of lesser sanctity,</b> it contains <b>in its entirety</b> aspects of <b>stringency,</b> i.e., there are only aspects of stringency. <b>How so?</b> The status of <b>offerings of the most sacred order</b> is that <b>before the sprinkling of blood, one is</b> liable <b>for misusing their sacrificial portions</b> that are to be burned on the altar, <b>and for</b> misusing <b>the meat</b> that is to be eaten by the priests. Since the meat is prohibited prior to sprinkling the blood, it is in the category of items consecrated to God, which are subject to the <i>halakhot</i> of misuse. <b>After the sprinkling of the blood</b> of offerings of the most sacred order, <b>one is</b> still liable <b>for misuse of their sacrificial portions,</b> as they remain prohibited to be eaten and are in the category of items consecrated to God, <b>but one is not</b> liable <b>for misuse of the meat,</b> as it is now permitted for consumption by the priests. This explains how there is an aspect of leniency in the sprinkling of the blood of offerings of the most sacred order. By contrast, <b>for</b> consumption of both <b>this,</b> the sacrificial portions, <b>and that,</b> the meat, after the sprinkling of the blood, <b>one is liable</b> to receive <i>karet</i> <b>due to</b> violation of the prohibition against consumption of <b><i>piggul</i>,</b> and the prohibition against consumption of <b><i>notar</i>, and</b> the prohibition against consumption of sacrificial meat while <b>ritually impure.</b> Consequently, <b>the act of</b> sprinkling <b>blood of offerings of the most sacred order</b> is <b>found</b> to contain an aspect of <b>leniency and</b> an aspect of <b>stringency.</b> <b>But with regard to</b> the sprinkling of the blood of <b>offerings of lesser sanctity, all of their</b> aspects are of <b>stringency. How so?</b> The status of <b>offerings of lesser sanctity</b> is that <b>before the sprinkling of</b> the <b>blood, one is not</b> liable for <b>misuse, not for</b> their <b>sacrificial portions nor for the meat. After the sprinkling of</b> the <b>blood, one is</b> liable for <b>misuse of</b> their <b>sacrificial portions, but one is not</b> liable for <b>misuse of the meat.</b> This explains how the sprinkling of the blood in the case of offerings of lesser sanctity causes a stringency in terms of the <i>halakhot</i> of misuse. And <b>for</b> consumption of both <b>this,</b> the sacrificial portions, <b>and that,</b> the meat, after the sprinkling of the blood, <b>one is liable</b> to receive <i>karet</i> <b>due to</b> violation of the prohibition against consumption of <b><i>piggul</i>,</b> and of the prohibition against consumption of <b><i>notar</i>, and</b> of the prohibition against consumption of sacrificial meat while <b>ritually impure.</b> Consequently, in <b>the act of</b> sprinkling the <b>blood of offerings of lesser sanctity,</b> it is <b>found</b> that <b>all of their</b> aspects are of <b>stringency.</b>
+
+Chapter 2
+
+<b>One</b> who derives benefit <b>from a bird sin offering is</b> liable for <b>misuse</b> of consecrated property <b>from</b> the moment <b>that it was consecrated.</b> Once the nape of its neck <b>was pinched, it was rendered susceptible to disqualification</b> for sacrifice <b>through</b> contact with <b>one</b> who was ritually impure <b>who immersed</b> in a ritual bath <b>that day</b> and is waiting for nightfall for the purification process to be completed, <b>and through</b> contact with <b>one who has not yet</b> brought <b>an atonement</b> offering to complete his purification process, e.g., a <i>zav</i> and a leper, who are not yet permitted to partake of sacrificial meat; <b>and through</b> it being <b>left overnight,</b> i.e., if its blood was not sprinkled before sunset. Once <b>its blood was sprinkled, one is liable</b> to receive <i>karet</i> <b>for</b> eating <b>it due to</b> violation of the prohibition of <b><i>piggul</i>,</b> and the prohibition of <b><i>notar</i>, and</b> the prohibition of partaking of sacrificial meat while <b>ritually impure. But there is no</b> liability for <b>misuse</b> of consecrated property, because after the blood is sprinkled it is permitted for priests to partake of its meat and it is no longer consecrated exclusively to God.
+<b>One is</b> liable for <b>misusing a bird burnt offering from</b> the moment <b>that it was consecrated.</b> When the nape of its neck <b>was pinched, it was rendered susceptible to disqualification</b> for sacrifice <b>through</b> contact with <b>one who immersed</b> in a ritual bath <b>that day, and through</b> contact with <b>one who has not yet</b> brought <b>an atonement</b> offering, <b>and through</b> its blood being <b>left overnight.</b> Once <b>its blood was squeezed out, one is liable</b> to receive <i>karet</i> <b>for</b> eating <b>it, due to</b> violation of the prohibition of <b><i>piggul</i>,</b> and the prohibition of <b><i>notar</i>, and</b> the prohibition of partaking of sacrificial meat while <b>ritually impure. And</b> as it may not be eaten, <b>one is</b> liable for <b>its misuse until it leaves to the place of the ashes,</b> where it is burned.
+<b>One is</b> liable for <b>misuse of bulls that are burned and goats that are burned from</b> the moment <b>that they were consecrated.</b> Once <b>they were slaughtered, they were rendered susceptible to disqualification</b> for sacrifice <b>through</b> contact with <b>one who immersed that day, and through</b> contact with <b>one who has not yet</b> brought <b>an atonement</b> offering, <b>and through</b> its blood being <b>left overnight.</b> Once <b>its blood was sprinkled, one is liable</b> to receive <i>karet</i> <b>for</b> eating <b>it, due to</b> violation of the prohibition of <b><i>piggul</i>,</b> and the prohibition of <b><i>notar</i>, and</b> the prohibition of partaking of sacrificial meat while <b>ritually impure. And one is</b> liable for <b>its misuse</b> even when it is <b>in the place of the ashes, until the flesh has been</b> completely <b>scorched.</b>
+<b>One is</b> liable for <b>misuse of the burnt offering from</b> the moment <b>that it was consecrated.</b> Once <b>it was slaughtered it was rendered susceptible to disqualification</b> for sacrifice <b>through</b> contact with <b>one who immersed that day, and through</b> contact with <b>one who has not yet</b> brought <b>an atonement</b> offering, <b>and through</b> its blood being <b>left overnight.</b> Once <b>its blood was sprinkled, one is liable</b> to receive <i>karet</i> <b>for</b> eating <b>it, due to</b> violation of the prohibition of <b><i>piggul</i>,</b> and the prohibition of <b><i>notar</i>, and</b> the prohibition of partaking of sacrificial meat while <b>ritually impure. And one is not</b> liable for <b>misuse of the hides, but one is</b> liable for <b>misuse of the flesh until it leaves to the place of the ashes.</b>
+<b>One is</b> liable for <b>misuse of a sin offering, and a guilt offering, and communal peace offerings from</b> the moment <b>that they were consecrated.</b> Once <b>they were slaughtered they were rendered susceptible to disqualification</b> for sacrifice <b>through</b> contact with <b>one who immersed that day, and through</b> contact with <b>one who has not yet</b> brought <b>an atonement</b> offering, <b>and through</b> its blood being <b>left overnight.</b> Once <b>their blood was sprinkled, one is liable</b> to receive <i>karet</i> <b>for</b> eating <b>them, due to</b> violation of the prohibition of <b><i>piggul</i>,</b> and the prohibition of <b><i>notar</i>, and</b> the prohibition of partaking of sacrificial meat while <b>ritually impure. One is not</b> liable for <b>misuse of the flesh, but one is</b> liable for <b>misuse of their sacrificial portions,</b> i.e., the portions that are to be consumed on the altar, <b>until they leave to the place of the ashes.</b>
+<b>One is</b> liable for <b>misuse of the two loaves</b> brought on the festival of <i>Shavuot</i> <b>from</b> the moment <b>that they were consecrated.</b> Once <b>they formed a crust, they were rendered susceptible to disqualification</b> for sacrifice <b>through</b> contact with <b>one who immersed that day, and through</b> contact with <b>one who has not yet</b> brought <b>an atonement</b> offering, <b>and through</b> its blood being <b>left overnight, and</b> they are rendered eligible <b>to slaughter with them the</b> accompanying <b>offering</b> of the two lambs. Once <b>the blood of</b> the <b>lambs is sprinkled, one is liable</b> to receive <i>karet</i> <b>for</b> eating the loaves, <b>due to</b> violation of the prohibition of <b><i>piggul</i>,</b> and the prohibition of <b><i>notar</i>, and</b> the prohibition of partaking of consecrated food while <b>ritually impure. And they are not</b> subject to the <i>halakhot</i> of <b>misuse,</b> as at that point their consumption is permitted.
+<b>One is</b> liable for <b>misuse of the shewbread,</b> which is arranged on the Golden Table in the Sanctuary each Shabbat, <b>from</b> the moment <b>that it was consecrated.</b> Once <b>it formed a crust in the oven</b> it assumes the status of bread and its halakhic status is like that of offerings of the most sacred order after the animal was slaughtered, in that <b>it was rendered susceptible to disqualification through</b> contact with <b>one who immersed that day, and through</b> contact with <b>one who has not yet</b> brought <b>an atonement</b> offering, <b>and</b> it is rendered eligible <b>for arrangement upon the Table</b> in the Sanctuary. Once <b>the bowls</b> of frankincense brought with the shewbread of the previous week <b>were sacrificed, one is liable</b> to receive <i>karet</i> <b>for</b> eating the loaves <b>due to</b> violation of the prohibition of <b><i>piggul</i>,</b> and the prohibition of <b><i>notar</i>, and</b> the prohibition of partaking of consecrated food while <b>ritually impure. But it is not</b> subject to the <i>halakhot</i> of <b>misuse,</b> as at that point its consumption is permitted.
+<b>One is</b> liable for <b>misuse of the meal offerings from</b> the moment <b>that they were consecrated.</b> Once <b>they were consecrated</b> through placement of the flour <b>in</b> a service <b>vessel, they were rendered susceptible to disqualification</b> for sacrifice <b>through</b> contact with <b>one who immersed that day, and through</b> contact with <b>one who has not yet</b> brought <b>an atonement</b> offering, <b>and through</b> its blood being <b>left overnight.</b> <b>Once the handful</b> taken from the meal offering <b>was sacrificed, one is liable</b> to receive <i>karet</i> <b>for</b> eating the meal offering <b>due to</b> violation of the prohibition of <b><i>piggul</i>,</b> and the prohibition of <b><i>notar</i>, and</b> the prohibition of partaking of consecrated food while <b>ritually impure. And one is not</b> liable for <b>misuse of the remainder</b> of the meal offering, which is eaten by the priests, <b>but one is</b> liable for <b>misuse of the handful</b> that is sacrificed, <b>until it leaves to the place of the ashes.</b>
+The mishna lists sacrificial items that are consumed in their entirety on the altar and of which the priests have no share. <b>One is</b> liable for <b>misuse of the handful</b> taken from the meal offering, <b>and the frankincense</b> burned with the handful on the altar, <b>and the incense</b> burned each day on the golden altar in the Sanctuary, <b>and the meal offering of priests,</b> from which a handful is not taken but which is burned in its entirety, <b>and the meal offering of the anointed priest,</b> i.e., the High Priest, <b>and the meal offering</b> sacrificed with the <b>libations</b> that accompany offerings. In all these cases, one is liable for misuse <b>from</b> the moment <b>that they were consecrated</b> through declaration. Once <b>one consecrated them</b> by placing them <b>in</b> the appropriate service <b>vessel,</b> each <b>was rendered susceptible to disqualification</b> for sacrifice <b>through</b> contact with <b>one who immersed</b> in a ritual bath <b>that day, and through</b> contact with <b>one who has not yet</b> brought <b>an atonement</b> offering, <b>and through</b> its blood being <b>left overnight, and one is liable</b> to receive <i>karet</i> <b>for</b> eating <b>it, due to</b> violation of the prohibition of <b><i>notar</i>, and due to</b> the prohibition of partaking of it while <b>ritually impure; but there is no</b> liability for <b><i>piggul</i> in</b> each of these cases. <b>This is the principle</b> that applies to <i>piggul</i>: With regard to <b>any</b> consecrated item <b>that has permitting factors,</b> i.e., there is another item whose sacrifice renders it permitted for consumption by the altar or by an individual, <b>one is not liable due to</b> violation of the prohibition of <b><i>piggul</i>, and</b> the prohibition of <b><i>notar</i>, and</b> the prohibition of partaking of it while <b>ritually impure, until they sacrifice</b> the <b>permitting factors.</b> <b>And</b> with regard to <b>any</b> item <b>that does not have permitting factors,</b> e.g., the handful and the frankincense, as they render other items permitted whereas no other items are needed to render them permitted, <b>once one sanctified</b> them <b>in the</b> appropriate service <b>vessel, one is liable</b> to receive <i>karet</i> <b>for</b> eating <b>it, due to</b> violation of the prohibition of <b><i>notar</i>, and</b> the prohibition of partaking of it while <b>ritually impure; but there is no</b> liability for <b><i>piggul</i> in</b> those cases.
+
+Chapter 3
+
+This mishna, which also appears in tractate <i>Temura</i>, deals with the five sin offerings left to die. It is cited here because of its relevance to the <i>halakhot</i> of misuse. The mishna first mentions three of those offerings: <b>The offspring of a sin offering, and</b> an animal that is <b>the substitute for a sin offering,</b> whether or not the owners achieved atonement by means of another offering, <b>and a sin offering whose owners have died</b> before the offering was sacrificed, <b>shall die.</b> <b>And</b> the other two sin offerings left to die are the sin offering <b>whose year</b> since birth <b>passed</b> and is therefore unfit for sacrifice, <b>and</b> a sin offering <b>that was lost and</b> when it was <b>found</b> it was <b>blemished,</b> with regard to which the <i>halakhot</i> are as follows: <b>If</b> the sin offering was found <b>after the owner achieved atonement</b> through the sacrifice of another animal as a sin offering, then the blemished animal <b>shall die, and it does not render</b> a non-sacred animal exchanged for it <b>a substitute,</b> as it is has neither inherent sanctity, which would make it fit for sacrifice on the altar, nor sanctity that inheres in its value. <b>And</b> one <b>may not derive benefit</b> from the found animal <i>ab initio</i>, <b>but</b> if he derived benefit from the animal he is <b>not</b> liable for its <b>misuse.</b> <b>And if</b> the animal whose year passed was found <b>before the owner achieved atonement,</b> the found animal <b>shall graze until it becomes blemished [<i>shetista’ev</i>],</b> at which point it may not be sacrificed; <b>and it shall be sold and</b> the owner <b>shall purchase another</b> animal <b>with</b> the <b>money</b> received from <b>its</b> sale. The animal that was found blemished may be sold immediately, and the owner shall purchase another animal with the money received from its sale. In both cases, the animal <b>renders</b> a non-sacred animal exchanged for it <b>a substitute,</b> and one who derives benefit from it is liable for <b>misusing it.</b>
+In the case of a nazirite <b>who designated money for</b> the three offerings he is obligated to bring upon completion of <b>his naziriteship,</b> a sin offering, a burnt offering, and a peace offering, but he did not specify which money was designated for which offering, since it is not clear what the money is intended for, one <b>may not derive benefit</b> from the money <i>ab initio</i>, <b>but</b> if he derived benefit from the money he is <b>not</b> liable for its <b>misuse.</b> This is <b>due to</b> the fact <b>that all</b> the money <b>is fit</b> for purchase of the <b>peace offering,</b> for which one is liable for misuse only after its blood is sprinkled, and therefore there is no liability for its misuse. If the nazirite <b>died and he had undesignated funds,</b> meaning he did not specify which money was for each of the three offerings, all the money <b>will be allocated for</b> purchase of communal <b>gift</b> offerings. If the nazirite died and he had <b>specified money,</b> the <b>money</b> specified for purchase <b>of</b> the <b>sin offering shall go to the Dead Sea</b> for disposal, because one <b>may not derive benefit</b> <i>ab initio</i> from the money of a sin offering whose owner has died. But if it was not disposed of, <b>and</b> one derived benefit from the money, he is <b>not</b> liable for its <b>misuse.</b> With the <b>money</b> specified for purchase <b>of</b> the <b>burnt offering, one shall bring</b> a gift <b>burnt offering, and one is liable for misusing</b> the funds. With the <b>money</b> specified for purchase <b>of</b> the <b>peace offering, one shall bring</b> a gift <b>peace offering.</b> Although it is a gift offering, the restrictions of the peace offering of the naziriteship apply, <b>and</b> therefore it is <b>eaten for one day</b> and that same night, not the standard two days and one night of a regular peace offering. <b>And</b> nevertheless the peace offering <b>does not require</b> the bringing of the <b>loaves</b> that accompany the peace offering of naziriteship, as it is written with regard to the loaves: “And shall place them on the hands of the nazirite” (Numbers 6:19), and in this case the nazirite is dead.
+<b>Rabbi Shimon says:</b> With regard to misuse of <b>the blood</b> of offerings that is to be sprinkled on the altar, the <i>halakha</i> is <b>lenient</b> with regard to the status of the blood <b>at the outset and stringent at its conclusion.</b> With regard to misuse of the wine of the <b>libations</b> that accompany the offerings, the <i>halakha</i> is <b>stringent</b> with regard to the status of the wine <b>at their outset and lenient at their conclusion.</b> The mishna explains: With regard to <b>blood, at its outset,</b> before it is sprinkled on the altar, <b>one is not liable for misusing</b> it; but once its remainder has been poured on the base of the altar and it <b>emerges</b> via the canal that runs through the Temple <b>to the Kidron Valley</b> at the foot of the Temple Mount, <b>one is liable for misusing it.</b> With regard to <b>libations, at their outset,</b> from the moment they were consecrated, <b>one</b> is liable for <b>misusing them,</b> but once <b>they</b> have <b>descended to the drainpipes</b> built into the altar and which extend beneath it, through which the libations flowed out of the Temple, <b>one is no</b> longer liable for <b>misusing them,</b> as their mitzva was fulfilled and therefore their sanctity has ceased.
+With regard to <b>the removal of ash</b> from <b>the inner altar</b> to the place where the ashes lifted from the outer altar are deposited, <b>and</b> similarly with regard to the wicks of <b>the Candelabrum,</b> one <b>may not derive benefit</b> from them <i>ab initio</i>; <b>but</b> if one derived benefit from them he is <b>not</b> liable for their <b>misuse.</b> In the case of <b>one who consecrates anew</b> the <b>ash</b> that has been <b>removed,</b> he is liable for <b>misusing it.</b> With regard to <b>doves whose time</b> of fitness for sacrifice <b>has not arrived,</b> as they are too young, <b>and pigeons whose time</b> of fitness for sacrifice <b>has passed,</b> as they are too old, one <b>may not derive benefit</b> from them <i>ab initio</i>; <b>but</b> if one derived benefit from them he is <b>not</b> liable for their <b>misuse.</b> mishna The previous mishna teaches that one may not derive benefit from doves whose time of fitness for sacrifice has not arrived and from pigeons whose time of fitness for sacrifice has passed, but one who derived benefit from them is not liable for their misuse. <b>Rabbi Shimon</b> disagrees with this ruling and <b>says:</b> With regard to <b>doves whose time</b> of fitness for sacrifice <b>has not arrived,</b> one is liable for <b>misusing them.</b> With regard to <b>pigeons whose time</b> of fitness for sacrifice <b>has passed,</b> one <b>may not derive benefit</b> <i>ab initio</i>, <b>but</b> if one derived benefit from them he is <b>not</b> liable for their <b>misuse.</b>
+With regard to <b>the milk of sacrificial</b> animals <b>and the eggs of</b> sacrificial <b>doves,</b> one <b>may not derive benefit</b> from them <i>ab initio</i>, <b>but</b> if one derived benefit from them after the fact he is <b>not</b> liable for their <b>misuse.</b> <b>In what</b> case <b>is this statement,</b> that if one derived benefit from the eggs or milk of sacrificial animals, he is not liable for their misuse, <b>said?</b> It is stated <b>in</b> the case of <b>sacrificial</b> animals offered on the <b>altar,</b> as their eggs and milk are not brought to the altar and therefore they are considered distinct from the offerings themselves. <b>But</b> this is not the <i>halakha</i> <b>in</b> the case of animals that are not sacrificed and are <b>consecrated</b> only <b>for Temple maintenance.</b> For example, if one <b>consecrated a hen</b> he is liable for <b>misusing it and for</b> misusing <b>its egg;</b> if one consecrated <b>a donkey</b> he is liable for <b>misusing it and for</b> misusing <b>its milk,</b> as the animal and its milk, and likewise the hen and its eggs, are both consecrated for Temple maintenance and are deemed a single unit.
+With regard to <b>any</b> consecrated item <b>that is fit for</b> sacrifice on <b>the altar</b> <b>but is not</b> fit <b>for Temple maintenance,</b> or if it is fit <b>for Temple maintenance but not for</b> sacrifice on <b>the altar,</b> or fit <b>neither for the altar nor for Temple maintenance,</b> nevertheless one is liable for <b>misusing it.</b> The mishna clarifies each of these categories: Fit for Temple maintenance but not for sacrifice on the altar, <b>how so?</b> In a case where <b>one consecrated a cistern full of water,</b> the water is not fit for sacrifice on the altar, as only water from the Siloam pool is used for the altar. Nevertheless, it is fit for Temple maintenance, e.g., to knead clay with it for use in reinforcing the walls of the Temple. What is the case of an item fit neither for the altar nor for Temple maintenance? If one consecrated <b>garbage</b> dumps <b>full of manure,</b> the place and its contents are fit neither for the altar nor for Temple maintenance. Rather, they are sold and the money received from the sale is donated to the Temple. What is the case of an item fit for sacrifice on the altar but not fit for Temple maintenance? If one consecrated <b>a dovecote full of pigeons,</b> the pigeons are fit for the altar while the dovecote is not fit even for Temple maintenance. Or if one consecrated <b>a tree full of fruit,</b> as the fruit is fit for the altar whereas the tree is not fit even for Temple maintenance. For example, grapes are fit for the altar as wine, but the vines are not fit for Temple maintenance, as they are too flimsy for construction. Another case where the consecrated item is fit for neither the altar nor Temple maintenance is <b>a field full of grass.</b> In all those cases, one is liable for <b>misusing</b> both <b>them and that which is within</b> them, as those that are unfit for use in the Temple will be sold and their money will be used for the altar or for Temple maintenance. <b>But if one consecrated</b> an empty <b>cistern and it was subsequently filled with water,</b> or if one consecrated an empty <b>garbage</b> dump <b>and it was subsequently filled with manure,</b> or an empty <b>dovecote and it was subsequently filled with pigeons,</b> or <b>a tree</b> without fruit <b>and it was subsequently filled with fruit, or</b> an empty <b>field and it was subsequently filled with grass;</b> in all these cases one is liable for <b>misusing them but</b> one is <b>not</b> liable for <b>misusing that which is within</b> them. There is no misuse with regard to enhancements that developed in consecrated property. <b>Rabbi Yosei</b> disagrees in two of the above cases and <b>says:</b> In the case of <b>one who consecrates the</b> empty <b>field</b> in which grass grew <b>or the</b> empty <b>tree</b> on which fruit grew, he is liable for <b>misusing</b> both <b>them and their growth, because these are growths of consecrated</b> property, despite the fact that they grew there only after the property was consecrated. Apropos the growths of consecrated property, the mishna states that <b>an offspring</b> born <b>to a tithed</b> animal before it was tithed <b>may not</b> be given to <b>suckle from the tithed</b> mother, as it is a non-sacred animal that may not be allowed to derive benefit from consecrated property. <b>And</b> there are <b>others</b> who <b>stipulate</b> in <b>this</b> manner, i.e., that the consecration does not apply to the milk. The same is true of the <b>offspring of sacrificial</b> animals born to them before their consecration; they <b>may not suckle from the sacrificial</b> animal. <b>And</b> in this case as well, there are <b>others</b> who <b>stipulate</b> in <b>this</b> manner, i.e., to enable the offspring to suckle. <b>The laborers,</b> who are generally permitted to eat the food of their employer, <b>may not eat from consecrated dried figs,</b> if they work with Temple produce. Rather, they can buy food with the money they are paid. <b>And likewise, a cow</b> working with consecrated property, e.g., threshing Temple produce, may not eat <b>from consecrated vetch [<i>mikarshinei</i>].</b>
+With regard to <b>the roots of</b> the non-sacred <b>tree of an ordinary person that enter into consecrated</b> land, <b>and</b> the roots of <b>a consecrated</b> tree <b>that enter into</b> the non-sacred land <b>of an ordinary person,</b> one <b>may not derive benefit</b> from them <i>ab initio</i>, <b>but</b> if he derived benefit from them he is <b>not</b> liable for their <b>misuse.</b> With regard to water of <b>a spring</b> that flows in a non-sacred field but <b>which emerges from</b> that field and flows <b>into a consecrated field,</b> when it is in the consecrated field one <b>may not derive benefit</b> from it <i>ab initio</i>, <b>but</b> if one derived benefit from it he is <b>not</b> liable for its <b>misuse.</b> Once the spring <b>emerges outside</b> the consecrated field <b>one may derive benefit from</b> the water. With regard to <b>the water that</b> was drawn from the Siloam pool <b>into</b> the <b>golden jug,</b> which was not consecrated as a service vessel, to bring it to the altar for libation on the festival of <i>Sukkot</i>, one <b>may not derive benefit</b> from the water <i>ab initio</i>, as it was drawn for use in the Temple service. <b>But</b> if one derived benefit from it he is <b>not</b> liable for its <b>misuse,</b> since it was not consecrated in a service vessel. Once <b>one places</b> the water from the jug for libation <b>into the flask,</b> which is a service vessel, the water is consecrated and he is liable for <b>misusing</b> the water. With regard to the <b>willow</b> branches that are placed on the sides of the altar on the festival of <i>Sukkot</i>, before their placement one <b>may not derive benefit</b> from them <i>ab initio</i>, <b>but</b> if he derived benefit from them he is <b>not</b> liable for their <b>misuse.</b> After their placement their mitzva has been fulfilled, and therefore at that time one may derive benefit from the willow branches <i>ab initio</i>. <b>Rabbi Elazar, son of Rabbi Tzadok, says: The elders were accustomed to derive benefit from</b> the willow branches even before their placement on the sides of the altar, by cutting small branches for use <b>in their <i>lulav</i>,</b> in fulfillment of the mitzva of the four species.
+With regard to a bird’s <b>nest that is atop the consecrated tree,</b> one <b>may not derive benefit</b> from it <i>ab initio</i>, <b>but</b> if one derived benefit from it he is <b>not</b> liable for its <b>misuse.</b> In order to acquire a bird’s nest <b>that is</b> atop <b>a tree worshipped as idolatry,</b> from which one may not derive benefit even by climbing it, <b>one should dislodge</b> the nest from its place by striking it <b>with a pole.</b> In the case of <b>one who consecrates</b> his <b>forest, one is</b> liable for <b>misusing</b> everything <b>in the entire</b> forest. In the case of <b>the</b> Temple <b>treasurers who purchased</b> non-sacred <b>logs</b> to use for repairs in the Temple, one is liable for <b>misusing the wood</b> itself, <b>but</b> one is <b>not</b> liable for <b>misusing</b> the <b>sawdust, nor</b> is he liable <b>for</b> the <b>leaves [<i>baneviyya</i>]</b> that fall from the log, as the treasurers purchased for the Temple only those materials fit for use in its construction.
+
+Chapter 4
+
+All items <b>consecrated</b> to be sacrificed on the <b>altar join together</b> to constitute the measure with regard to liability <b>for misuse</b> of consecrated property, which is deriving benefit equivalent to one <i>peruta</i>. <b>And</b> they join together <b>to</b> constitute an olive-bulk, which is the measure that renders one <b>liable due to</b> violation of the prohibitions of <b><i>piggul</i>, or <i>notar</i>, or</b> partaking of the item while <b>ritually impure.</b> All items <b>consecrated</b> for <b>Temple maintenance join together</b> to constitute the measure with regard to liability for misuse. <b>Both</b> items <b>consecrated</b> to be sacrificed on the <b>altar and</b> items <b>consecrated</b> for <b>Temple maintenance join together</b> to constitute the measure with regard to liability <b>for misuse.</b>
+<b>Five items in the burnt offering</b> and the accompanying meal offering and libation <b>join together</b> to constitute the one <i>peruta</i> measure with regard to liability for misuse, and the olive-bulk measure with regard to liability for <i>piggul</i>, <i>notar</i>, and partaking of sacrificial foods while ritually impure. They are: <b>The flesh; the fat</b> of the burnt offering that is sacrificed on the altar; <b>the fine flour</b> of the accompanying meal offering; <b>the wine</b> of the accompanying libation; <b>and the oil</b> of the accompanying meal offering. <b>And there are six</b> items <b>in the thanks offering</b> that join together: <b>The flesh, the fat, the fine flour, the wine, the oil, and the loaves</b> accompanying the thanks offering. Teruma<b>, and <i>teruma</i> of the tithe, and <i>teruma</i> of the tithe of doubtfully tithed produce [<i>demai</i>], and <i>ḥalla</i>, and first fruits</b> all <b>join together with one another</b> to constitute the requisite measure <b>to prohibit</b> a mixture with non-sacred produce, <b>and</b> to form the requisite measure of an olive-bulk that serves <b>to</b> render one <b>obligated for their</b> consumption in payment <b>of</b> an additional <b>one-fifth</b> over and above the principal. 
+<b>All</b> the pieces of sacrificial meat that are <b><i>piggul</i> join together with one another</b> to constitute the olive-bulk measure for liability, <b>and all</b> sacrificial meat that is <b><i>notar</i> joins together with one another</b> to constitute the olive-bulk measure for liability. <b>All animal carcasses,</b> whose consumption is prohibited and which transmit impurity through contact with them and through carrying, <b>join together with one another</b> to constitute the requisite olive-bulk measure. <b>And all repugnant creatures join together with one another</b> to constitute the requisite olive-bulk measure to render one who consumes it liable to receive lashes. The eight creeping animals enumerated in the Torah join together to constitute the measure of a lentil-bulk, which transmits impurity through contact, and to render one who consumes it liable to receive lashes. <b>The blood of</b> one of <b>the</b> eight <b>creeping animals</b> listed in the Torah <b>and</b> their <b>flesh join together</b> to constitute the lentil-bulk measure to impart impurity. <b>Rabbi Yehoshua stated a principle:</b> With regard to <b>any</b> items <b>whose impurity,</b> in terms of degree and duration, <b>and measure</b> to impart impurity, <b>are equal,</b> e.g., two halves of an olive-bulk from two corpses or two animal carcasses or two halves of a lentil-bulk from two creeping animals, <b>they join together</b> to constitute the requisite measure. Rabbi Yehoshua continued: By contrast, with regard to items whose <b>impurity</b> is equal <b>but</b> their <b>measure</b> is <b>not</b> equal, e.g., a creeping animal and an animal carcass, each of which renders one impure until the evening, but the measure of a creeping animal is a lentil-bulk, whereas that of an animal carcass is an olive-bulk; or items whose <b>measure</b> is equal <b>but whose impurity</b> is <b>not</b> equal, e.g., a corpse and an animal carcass, with regard to which the measure of each is an olive-bulk, but the duration of the impurity imparted by a corpse is one week and the duration of the impurity imparted by an animal carcass is until the evening; or items that are equal <b>neither in</b> terms of <b>their impurity</b> nor in terms of <b>their measure, they do not join together</b> to constitute the requisite measure. 
+Sacrificial meat that is <b><i>piggul</i> and</b> sacrificial meat that is <b><i>notar</i> do not join together</b> to constitute the requisite measure of an olive-bulk, <b>due to</b> the fact <b>that they</b> belong to <b>two</b> separate <b>categories</b> of prohibition. The flesh of the carcass of <b>the creeping animal and</b> the flesh of <b>the animal carcass, and likewise</b> the flesh of <b>the animal carcass and the flesh of the corpse, do not join together to transmit ritual impurity,</b> not <b>even for the</b> more <b>lenient of the two</b> impurities, i.e., the impurity that requires the greater measure. <b>The food that became ritually impure</b> through contact <b>with a primary source of ritual impurity,</b> thereby assuming first-degree ritual impurity, <b>and</b> the food <b>that became ritually impure</b> through contact <b>with a secondary source of ritual impurity,</b> thereby assuming second-degree ritual impurity, <b>join together</b> to constitute the requisite measure of an egg-bulk <b>to transmit impurity in accordance with the</b> more <b>lenient of the two,</b> i.e., second-degree ritual impurity. 
+<b>All the</b> ritually impure <b>foods join together</b> to constitute the requisite measure <b>to disqualify the body [<i>hageviyya</i>]</b> of one who eats <b>half of a half-loaf-bulk [<i>peras</i>]</b> of the impure foods from partaking of <i>teruma</i>. Likewise, all foods join together to constitute the requisite measure <b>of food</b> sufficient for <b>two meals, to</b> establish <b>a joining of</b> Shabbat <b>boundaries; and</b> to form the requisite measure <b>of an egg-bulk, to render</b> an item <b>impure</b> with <b>the ritual impurity of food; and</b> to form the measure <b>of</b> a dried <b>fig-bulk,</b> which establishes liability <b>for carrying out</b> food on <b>Shabbat; and</b> to form the volume <b>of a large date,</b> which establishes liability for eating <b>on Yom Kippur. All the liquids join together</b> to constitute the requisite measure <b>to disqualify the body of</b> one who drinks <b>a quarter-<i>log</i></b> of ritually impure liquid from partaking of <i>teruma</i>; <b>and</b> to constitute the measure <b>of a cheekful,</b> which establishes liability for drinking <b>on Yom Kippur.</b> 
+<b>The fruit of a tree during the first three years after its planting [<i>orla</i>]</b> (see Leviticus 19:23), <b>and diverse kinds,</b>i.e., grain sown <b>in a vineyard</b> (see Deuteronomy 22:9) <b>join together</b> to constitute the requisite measure to prohibit a mixture that they are mixed into. This applies when the volume of the permitted produce is less than two hundred times the prohibited produce. <b>Rabbi Shimon says: They do not join together.</b> A garment must be at least three by three handbreadths in order to become a primary source of ritual impurity, by means of ritual impurity imparted by the treading of a <i>zav</i>. A sack made from goats’ hair must be at least four by four handbreadths, while an animal hide must be five by five, and a mat six by six. <b>The garment and the sack, the sack and the hide,</b> and <b>the hide and the mat all join together</b> to constitute the requisite measure to become ritually impure in accordance with the material of the greater measure. <b>Rabbi Shimon said: What is the reason</b> that they join together, despite the fact that their requisite measures are not equal? <b>Because</b> all the component materials <b>are fit to become ritually impure</b> through the ritual impurity imparted <b>to a seat</b> upon which a <i>zav</i> sits, as they can each be used to patch a saddle or saddlecloth. Since the measure of all these materials is equal in the case of a <i>zav</i>, they join together for other forms of ritual impurity as well.
+
+Chapter 5
+
+<b>One who derives benefit equal to</b> the value of <b>one <i>peruta</i> from a consecrated item, even though he did not damage</b> it, is <b>liable for</b> its <b>misuse;</b> this is <b>the statement of Rabbi Akiva. And the Rabbis say:</b> With regard to <b>any</b> consecrated <b>item that has</b> the potential to be <b>damaged,</b> one is <b>not liable for misuse until he</b> causes it one <i>peruta</i> of <b>damage; and</b> with regard to an item <b>that does not have</b> the potential to be <b>damaged, once he derives benefit</b> from it he is <b>liable for misuse.</b> The mishna elaborates: <b>How so?</b> If a woman <b>placed</b> a consecrated gold <b>chain [<i>ketala</i>] around her neck,</b> or a gold <b>ring on her hand,</b> i.e., her finger, or if <b>one drank from</b> a consecrated <b>gold cup,</b> since they are not damaged through use, <b>once he derives benefit</b> equal to the value of one <i>peruta</i> from them, he is <b>liable for misuse.</b> If <b>one wore</b> a consecrated <b>robe, covered</b> himself <b>with</b> a consecrated <b>garment,</b> or <b>chopped</b> wood <b>with</b> a consecrated <b>ax,</b> he is <b>not liable for misuse until he</b> causes them one <i>peruta</i> of <b>damage.</b> <b>One who derives benefit from a sin offering while it is alive</b> is <b>not liable for misuse until he</b> causes it one <i>peruta</i> of <b>damage. When it is dead, once he derives benefit</b> equal to the value of <b>one <i>peruta</i></b> from it, he is <b>liable for misuse.</b>
+If <b>one derived benefit</b> equal <b>to half</b> of <b>a <i>peruta</i></b> from a consecrated item <b>and caused</b> it <b>half of a <i>peruta</i> of damage, or if he derived benefit</b> equal to <b>the value of one <i>peruta</i> from</b> a consecrated <b>item</b> that has the potential to be damaged <b>and caused damage of the value of one <i>peruta</i> to another</b> consecrated <b>item</b> but derived no benefit from it, he is exempt. The reason is that <b>one is not liable for misuse until he derives benefit of the value of one <i>peruta</i></b> from a consecrated item <b>and causes damage of the value of one <i>peruta</i> to one,</b> i.e., the same <b>item.</b>
+One is liable for <b>misuse after misuse in consecrated items only</b> in the case of <b>an animal and</b> in the case of <b>service vessels.How so?</b> If <b>one rode upon</b> a sacrificial <b>animal, and another</b> person <b>came and rode</b> upon that animal, <b>and</b> yet <b>another came and rode</b> upon it as well, <b>all of them are liable for misuse</b> of the animal. In the case of service vessels, if <b>one drank from a gold cup, and another came and drank</b> from that cup, <b>and</b> yet <b>another</b> individual <b>came and drank</b> from it, <b>all of them are liable for misuse</b> of the cup. If <b>one removed</b> wool <b>from a sin offering, and another came and removed</b> wool from that animal, <b>and</b> yet <b>another</b> person <b>came and removed</b> wool from it, <b>all of them are liable for misuse</b> of the animal. <b>Rabbi</b> Yehuda HaNasi <b>says:</b> With regard to <b>any</b> consecrated <b>item that is not subject to redemption, there is</b> liability for <b>misuse after misuse with regard to it.</b>
+In a case where <b>one took</b> for his use <b>a consecrated stone or a beam, that</b> person <b>is not liable for</b> its <b>misuse.</b> If <b>he gave</b> the stone or the beam <b>to another, he is liable for</b> its <b>misuse and the other</b> person <b>is not liable for</b> its <b>misuse.</b> If <b>he built</b> the stone or the beam <b>into his house, he is not liable for</b> its <b>misuse until he resides beneath it</b> and derives benefit equal to <b>the value of one <i>peruta</i></b> from it. If <b>one took</b> for his use <b>a consecrated <i>peruta</i>, that</b> person <b>is not liable for</b> its <b>misuse.</b> If <b>he gave</b> the <i>peruta</i> <b>to another, he is liable for</b> its <b>misuse and the other</b> person <b>is not liable for</b> its <b>misuse.</b> If <b>he gave</b> the <i>peruta</i> <b>to a bathhouse attendant [<i>levallan</i>], although he did not bathe, he is liable for misuse</b> of the <i>peruta</i>. The reason is <b>that</b> at the moment he receives the <i>peruta</i>, the attendant in effect <b>says to</b> the owner of the <i>peruta</i>: <b>The bathhouse is open before you, enter and bathe.</b> The benefit derived from that availability is worth one <i>peruta</i>.
+<b>One’s consumption</b> of half of a <i>peruta</i> of consecrated food <b>and another’s consumption</b> of half of a <i>peruta</i> of consecrated food that the first person fed him; and likewise <b>one’s benefit</b> of half of a <i>peruta</i> derived from a consecrated item <b>and another’s benefit</b> of half of a <i>peruta</i> derived from a consecrated item that the first person provided him; and similarly <b>one’s consumption and another’s benefit</b> derived or <b>one’s benefit</b> derived <b>and another’s consumption,</b> all these <b>join together</b> to constitute the requisite measure of one <i>peruta</i> for liability for misuse, <b>and</b> that is the <i>halakha</i> <b>even if much time</b> has passed between these various acts of consumption and deriving of benefit.
+
+Chapter 6
+
+With regard to <b>an agent who performed his agency</b> properly, if he was tasked to make use of a particular item, and the one who appointed him forgot that it was a consecrated item, <b>the homeowner,</b> who appointed him, <b>is liable for misuse</b> of the consecrated item, as the agent acted on his behalf. Contrary to other cases of agency, where the guiding principle is that there is no agency in the performance of a transgression, and the agent is liable, in this case there is agency, and the homeowner is liable for the action of the agent. But if he <b>did not perform his agency</b> properly, <b>the agent is liable for misuse</b> of the consecrated item, as once the agent deviates from his agency, he ceases to be an agent, and his actions are attributable to him. <b>How so?</b> If the homeowner <b>said to</b> the agent: <b>Give meat to the guests, and he gave them liver;</b> or if he said: Give them <b>liver, and he gave them meat, the agent is liable for misuse</b> of the consecrated item, as he deviated from his agency. If the homeowner <b>said to</b> the agent: <b>Give them</b> meat, <b>a piece</b> for this guest and <b>a piece</b> for that guest, <b>and</b> the agent <b>says:</b> Each of you <b>take two</b> pieces, <b>and</b> each of the guests <b>took three</b> pieces, <b>all of them are liable for misuse.</b> The homeowner is liable for their consumption of the first piece of meat, as with regard to that piece his instructions were fulfilled. The agent is liable for the second piece, which he added to the instructions of the homeowner. Finally, the guests are liable for the third piece, which they took at their own initiative beyond the instructions of the agent. If the homeowner <b>said to</b> the agent: <b>Bring me</b> this item or this money <b>from the window</b> in the wall <b>or from the chest [<i>hadeluskema</i>], and</b> the agent obeyed and <b>brought</b> it <b>to him</b> from the place that he instructed him, <b>even though the homeowner said: In my heart,</b> my desire was <b>only</b> that he should bring me the item <b>from that</b> other place, <b>and</b> as <b>he brought</b> it <b>from</b> this place he did not fulfill my instructions, nevertheless <b>the homeowner is liable for misuse</b> if the item or money is consecrated, as the agent did in fact fulfill his instructions. <b>But</b> if the homeowner <b>said to</b> the agent: <b>Bring me</b> this item or this money <b>from the window</b> in the wall, <b>and</b> the agent <b>brought</b> it <b>to him from the chest; or</b> if the homeowner said to the agent: Bring me this item or this money <b>from the chest, and</b> the agent <b>brought</b> it <b>to him from the window, the agent is liable for misuse.</b>
+In a case where the homeowner <b>sent</b> consecrated money <b>in the hand of a deaf-mute, an imbecile, or a minor,</b> who lack halakhic competence and cannot be commissioned as agents, in order to purchase an item from a storekeeper, <b>if they performed his agency, the homeowner is liable for misuse,</b> as his instructions were fulfilled. If <b>they did not perform his agency</b> but purchased a different item from the storekeeper, <b>the storekeeper is liable for misuse.</b> If the homeowner <b>sent</b> the money <b>in the hand of</b> a halakhically <b>competent</b> person <b>and</b> the homeowner <b>remembered</b> that the money was consecrated <b>before</b> the agent <b>reached the storekeeper, the storekeeper is liable for misuse when he spends</b> the money for his personal use. The homeowner is exempt from liability for misuse, because once he remembers that the money is consecrated his misuse is no longer unwitting, and one is liable to bring an offering for misuse only for unwitting misuse of consecrated property. <b>What shall</b> the homeowner <b>do</b> in a case where he remembers that the money is consecrated, in order to prevent the storekeeper from liability for misuse? <b>He takes one <i>peruta</i> or a vessel and says:</b> The <b>consecrated <i>peruta</i>, wherever it may be, is desacralized with this</b> <i>peruta</i> or vessel. The <i>peruta</i> is thereby desacralized, <b>as a consecrated item is desacralized with money and with</b> an item that has <b>the equivalent</b> value of <b>money.</b> The result is that the storekeeper spends non-sacred money.
+If the homeowner <b>gave</b> the agent <b>one</b> consecrated <b><i>peruta</i></b> and <b>said to him: Bring me lamps [<i>nerot</i>] with one-half of it and wicks with one-half of it, and</b> the agent <b>went and brought him wicks with the entire</b> <i>peruta</i>, <b>or lamps with the entire</b> <i>peruta</i>; <b>or</b> in a case <b>where</b> the homeowner <b>said to</b> the agent: <b>Bring me lamps with the entire</b> <i>peruta</i> <b>or wicks with the entire</b> <i>peruta</i>, <b>and</b> the agent <b>went and brought</b> him <b>lamps with one-half of it and wicks with one-half of it, both of them are not liable</b> for misuse of the <i>peruta</i>. In both cases, the homeowner is exempt because his instructions were fulfilled only with regard to half of a <i>peruta</i>, and the agent is exempt as he spent only half of a <i>peruta</i> on his own initiative. <b>But if</b> the homeowner <b>said to</b> the agent: <b>Bring me lamps from such and such place with one-half of</b> the <i>peruta</i> <b>and wicks from such and such place with one-half of</b> the <i>peruta</i>, <b>and</b> the agent <b>went and brought him lamps from the place</b> that he designated for <b>wicks, and wicks from the place</b> that he designated for <b>lamps, the agent is liable for misuse,</b> as he deviated from the homeowner’s instructions by the sum of an entire <i>peruta</i>.
+If the homeowner <b>gave</b> the agent <b>two</b> consecrated <b><i>perutot</i>, and said to him: Go and bring me an <i>etrog</i>, and he went and brought him an <i>etrog</i> with one</b> <i>peruta</i> <b>and a pomegranate with one</b> <i>peruta</i>, <b>both of them are liable for misuse.</b> The homeowner is liable because his agency was performed with the sum of one <i>peruta</i>, and the agent is liable because he deviated from the homeowner’s instructions with one <i>peruta</i>. <b>Rabbi Yehuda says: The homeowner is not liable for misuse, as he</b> can <b>say to</b> the agent: <b>I was seeking a large <i>etrog</i></b> worth two <i>perutot</i>, <b>and you brought me a small, inferior</b> <i>etrog</i> worth one <i>peruta</i>. If the homeowner <b>gave</b> the agent a consecrated <b>gold dinar,</b> which is worth twenty-five silver dinars, as four silver dinars constitute a <i>sela</i>; <b>and said to</b> the agent: <b>Go and bring me a robe,</b> <b>and</b> the agent <b>went and brought him a robe with three</b> <i>sela</i> <b>and a cloak with three</b> <i>sela</i>, <b>both of them are liable for misuse.</b> The homeowner is liable because his agency was performed with the purchase of the robe for three <i>sela</i>, and the agent is liable because he deviated from the homeowner’s instructions by purchasing the cloak. <b>Rabbi Yehuda says:</b> The <b>homeowner is not liable for misuse, as he</b> can <b>say to</b> the agent: <b>I was seeking a large robe</b> worth a gold dinar <b>and you brought me a small, inferior</b> robe worth three <i>sela</i>, i.e., twelve silver dinars.
+With regard to <b>one who deposits</b> consecrated <b>money with a money changer, if</b> the money <b>is bound,</b> the money changer <b>may not use it. Therefore, if</b> the money changer <b>spent</b> the money, <b>he is liable for</b> its <b>misuse.</b> If the money <b>was unbound he may use it,</b> and <b>therefore if</b> the money changer <b>spent</b> the money, <b>he is not liable for</b> its <b>misuse.</b> By contrast, if one deposited money <b>with a homeowner, whether</b> it <b>is bound or whether</b> it <b>is unbound,</b> the one with whom it was deposited <b>may not use it,</b> and <b>therefore if he spent</b> the money, <b>he is liable for misuse.</b> In this regard, the halakhic status of <b>a storekeeper is like</b> that of <b>a homeowner;</b> this is <b>the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says:</b> The halakhic status of a storekeeper is <b>like</b> that of <b>a money changer.</b>
+If <b>a consecrated <i>peruta</i> fell into one’s purse,</b> in which there were non-sacred <i>perutot</i>, <b>or</b> in a case <b>where one said: One <i>peruta</i> in this purse is consecrated, once he spent the first</b> <i>peruta</i> from the purse for non-sacred purposes, <b>he is liable for</b> its <b>misuse.</b> This is <b>the statement of Rabbi Akiva. And the Rabbis say:</b> He is not liable for misuse <b>until he spends</b> all the <i>perutot</i> <b>in the entire purse,</b> as only then is it certain that he spent the consecrated <i>peruta</i>. <b>And Rabbi Akiva concedes to the Rabbis in</b> a case where <b>one says: One <i>peruta</i> from</b> the coins in <b>this purse is consecrated, that he may continue spending</b> the <i>perutot</i> in the purse for non-sacred purposes and becomes liable for misuse only <b>once he spends</b> all the <i>perutot</i> <b>in the entire purse.</b> His formulation indicates that his desire was that the final remaining <i>peruta</i> in the purse would be consecrated, and therefore one is liable for misuse only when he spends that <i>peruta</i>.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Meilah/English/merged.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Meilah/English/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b70babe062a9aabcbef9681bc54c19071019267b
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Meilah/English/merged.txt	
@@ -0,0 +1,67 @@
+Mishnah Meilah
+משנה מעילה
+merged
+https://www.sefaria.org/Mishnah_Meilah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-William Davidson Edition - English
+-https://korenpub.com/collections/the-noe-edition-koren-talmud-bavli-1
+
+Mishnah Meilah
+
+
+
+Chapter 1
+
+<b>Offerings of the most sacred order that</b> were disqualified before their blood was sprinkled on the altar, e.g., if <b>one slaughtered them in the south</b> of the Temple courtyard, and not in the north as required, are subject to the following <i>halakha</i>: One is liable for <b>misusing them,</b> i.e., one who derives benefit from them must bring a guilt offering and pay the principal and an additional one-fifth of their value. If he improperly <b>slaughtered them in the south</b> of the courtyard <b>and</b> properly <b>collected their blood in the north, or</b> even if he properly slaughtered them <b>in the north</b> of the courtyard <b>but</b> improperly <b>collected their blood in the south,</b> although the more significant rite was performed improperly, one is liable for misuse if he derives benefit from the animals. The same <i>halakha</i> that applies if the location of the sacrificial rites was altered likewise applies if the time of those rites was altered. Accordingly, if <b>one</b> properly <b>slaughtered</b> them <b>during the day and</b> improperly <b>sprinkled</b> their blood <b>at night,</b> or if he improperly slaughtered them <b>at night and</b> properly <b>sprinkled</b> their blood <b>during the day,</b> one is liable for misuse if he derives benefit from the animals. <b>Or</b> in a case <b>where one slaughtered them</b> with the intent to partake of their meat or sprinkle their blood <b>beyond its</b> designated <b>time,</b> rendering it <i>piggul</i>, <b>or outside its</b> designated <b>area,</b> disqualifying the offering, he is liable for <b>misusing them</b> if he derives benefit from the animals. <b>Rabbi Yehoshua stated a principle</b> with regard to misuse of disqualified sacrificial animals: With regard to <b>any</b> sacrificial animal <b>that had a period of fitness to the priests</b> before it was disqualified, one is <b>not</b> liable for <b>misusing it.</b> Misuse applies specifically to items consecrated to God, which are not permitted for human consumption at all. Once the offering was permitted for consumption by the priests, it is no longer in that category. <b>And</b> with regard to <b>any</b> sacrificial animal <b>that did not have a period of fitness for the priests</b> before it was disqualified, one is liable for <b>misusing it</b> if he derives benefit from it, as it remained consecrated to God throughout. <b>Which is</b> the sacrificial animal <b>that had a period of fitness for the priests?</b> This category includes a sacrificial animal <b>whose</b> meat <b>remained overnight</b> after its blood was presented on the altar and therefore came to have the status of <i>notar</i> and was therefore disqualified, <b>and</b> one <b>that</b> was disqualified when it <b>became ritually impure, and</b> one <b>that left</b> the Temple courtyard and was thereby disqualified. All of these disqualifications transpired after consumption of the sacrificial meat was permitted, and therefore one who derives benefit from these offerings is not liable for misuse. <b>And which is</b> the sacrificial animal <b>that did not have a period of fitness for the priests?</b> It is a sacrificial animal <b>that was slaughtered</b> with the intent to partake of it or sprinkle its blood <b>beyond its</b> designated <b>time,</b> or <b>outside its</b> designated <b>area, or</b> one <b>that</b> those <b>unfit</b> for Temple service <b>collected and sprinkled its blood.</b> All of these disqualifications took effect before consumption of the sacrificial meat was permitted. The offerings therefore remain consecrated to God, and one is liable for misuse if he derives benefit from them.
+The mishna presents a dispute with regard to the status of offerings of the most sacred order, which normally are not subject to the <i>halakhot</i> of misuse once their blood has been sprinkled and they have been permitted to the priests. The case of the mishna is <b>the meat of offerings of the most sacred order,</b> whose consumption is permitted from the moment their blood was sprinkled, <b>that left</b> the Temple courtyard <b>before the sprinkling of the blood,</b> and then reentered the courtyard. <b>Rabbi Eliezer says:</b> The sprinkling of this blood does not permit its consumption by the priests. Consequently, one is liable for <b>misusing it. And</b> he is <b>not liable for</b> eating <b>it due to</b> violation of the prohibitions of <b><i>piggul</i>,</b> if he partook of it after it was slaughtered with the intent to partake of it or sprinkle its blood beyond its designated time, <b>or</b> of <b><i>notar</i>,</b> if he partook of the meat after it remained overnight, <b>or</b> of partaking of the meat while <b>ritually impure.</b> <b>Rabbi Akiva says:</b> The sprinkling is effective despite the fact that the meat left the Temple courtyard and was disqualified, and therefore one is <b>not</b> liable for <b>misusing it.</b> Likewise, other <i>halakhot</i> that apply to offerings whose blood was sprinkled apply to it, <b>and</b> consequently <b>one is liable for</b> eating <b>it due to</b> violation of the prohibitions of partaking of meat that is <b><i>piggul</i>, or <i>notar</i>, or</b> remained overnight, <b>or</b> of partaking of the meat while <b>ritually impure.</b> <b>Rabbi Akiva said,</b> in support of his opinion: <b>But</b> there is the case of <b>one who designated</b> an animal as <b>his sin offering and it was lost, and he designated another</b> animal <b>in its stead, and thereafter the first</b> sin offering <b>was found and both of them are standing</b> fit for sacrifice. If he slaughtered both animals at the same time and sprinkled the blood of one of them, which means that the second was disqualified as a leftover sin offering, the question arises as to the status of the meat of the second animal with regard to the <i>halakhot</i> of misuse. <b>Is it not</b> the case that <b>just as</b> the <b>blood</b> of the animal whose blood was sprinkled <b>exempts its meat from</b> liability for its misuse, <b>so</b> too <b>it exempts the meat of the other</b> animal? Since he could have chosen to sprinkle the blood of either animal, they are considered as though they were one offering. If so, one may learn from there by an <i>a fortiori</i> inference with regard to the case of sprinkling the blood of meat that left the courtyard and returned: <b>If</b> the sprinkling of <b>its blood exempted the meat of the other</b> animal <b>from</b> the <i>halakhot</i> of <b>misuse,</b> it is only <b>right that it</b> should <b>exempt its own meat</b> that left the courtyard.
+The mishna adds that just as Rabbi Eliezer and Rabbi Akiva disagree as to whether the sprinkling of blood exempts meat that left the courtyard from liability for its misuse, so too, they disagree with regard to <b>the sacrificial portions of offerings of lesser sanctity</b> consumed on the altar <b>that left</b> the Temple courtyard <b>before the sprinkling of the blood.</b> The dispute is whether the subsequent sprinkling of the blood generates liability for misuse of those portions. <b>Rabbi Eliezer says:</b> The sprinkling of the blood is completely ineffective in rendering those portions consecrated to the Lord. Consequently, one is <b>not</b> liable for <b>misusing them. And</b> similarly, <b>one is not liable for their</b> consumption <b>due to</b> violation of the prohibitions of <b><i>piggul</i>, <i>notar</i>, or</b> of partaking of meat while <b>ritually impure. Rabbi Akiva says:</b> The sprinkling is effective, and therefore one is liable for <b>misusing them. And</b> likewise, <b>one is liable for its</b> consumption <b>due to</b> violation of the prohibitions of <b><i>piggul</i>, <i>notar</i>, or</b> of partaking of the meat while <b>ritually impure.</b>
+With regard to establishing liability for misuse of consecrated items, <b>there is</b> an aspect of <b>leniency and</b> an aspect of <b>stringency in the act</b> of sprinkling the <b>blood of offerings of the most sacred order. But</b> with regard to the sprinkling of the blood <b>in</b> the case of <b>offerings of lesser sanctity,</b> it contains <b>in its entirety</b> aspects of <b>stringency,</b> i.e., there are only aspects of stringency. <b>How so?</b> The status of <b>offerings of the most sacred order</b> is that <b>before the sprinkling of blood, one is</b> liable <b>for misusing their sacrificial portions</b> that are to be burned on the altar, <b>and for</b> misusing <b>the meat</b> that is to be eaten by the priests. Since the meat is prohibited prior to sprinkling the blood, it is in the category of items consecrated to God, which are subject to the <i>halakhot</i> of misuse. <b>After the sprinkling of the blood</b> of offerings of the most sacred order, <b>one is</b> still liable <b>for misuse of their sacrificial portions,</b> as they remain prohibited to be eaten and are in the category of items consecrated to God, <b>but one is not</b> liable <b>for misuse of the meat,</b> as it is now permitted for consumption by the priests. This explains how there is an aspect of leniency in the sprinkling of the blood of offerings of the most sacred order. By contrast, <b>for</b> consumption of both <b>this,</b> the sacrificial portions, <b>and that,</b> the meat, after the sprinkling of the blood, <b>one is liable</b> to receive <i>karet</i> <b>due to</b> violation of the prohibition against consumption of <b><i>piggul</i>,</b> and the prohibition against consumption of <b><i>notar</i>, and</b> the prohibition against consumption of sacrificial meat while <b>ritually impure.</b> Consequently, <b>the act of</b> sprinkling <b>blood of offerings of the most sacred order</b> is <b>found</b> to contain an aspect of <b>leniency and</b> an aspect of <b>stringency.</b> <b>But with regard to</b> the sprinkling of the blood of <b>offerings of lesser sanctity, all of their</b> aspects are of <b>stringency. How so?</b> The status of <b>offerings of lesser sanctity</b> is that <b>before the sprinkling of</b> the <b>blood, one is not</b> liable for <b>misuse, not for</b> their <b>sacrificial portions nor for the meat. After the sprinkling of</b> the <b>blood, one is</b> liable for <b>misuse of</b> their <b>sacrificial portions, but one is not</b> liable for <b>misuse of the meat.</b> This explains how the sprinkling of the blood in the case of offerings of lesser sanctity causes a stringency in terms of the <i>halakhot</i> of misuse. And <b>for</b> consumption of both <b>this,</b> the sacrificial portions, <b>and that,</b> the meat, after the sprinkling of the blood, <b>one is liable</b> to receive <i>karet</i> <b>due to</b> violation of the prohibition against consumption of <b><i>piggul</i>,</b> and of the prohibition against consumption of <b><i>notar</i>, and</b> of the prohibition against consumption of sacrificial meat while <b>ritually impure.</b> Consequently, in <b>the act of</b> sprinkling the <b>blood of offerings of lesser sanctity,</b> it is <b>found</b> that <b>all of their</b> aspects are of <b>stringency.</b>
+
+Chapter 2
+
+<b>One</b> who derives benefit <b>from a bird sin offering is</b> liable for <b>misuse</b> of consecrated property <b>from</b> the moment <b>that it was consecrated.</b> Once the nape of its neck <b>was pinched, it was rendered susceptible to disqualification</b> for sacrifice <b>through</b> contact with <b>one</b> who was ritually impure <b>who immersed</b> in a ritual bath <b>that day</b> and is waiting for nightfall for the purification process to be completed, <b>and through</b> contact with <b>one who has not yet</b> brought <b>an atonement</b> offering to complete his purification process, e.g., a <i>zav</i> and a leper, who are not yet permitted to partake of sacrificial meat; <b>and through</b> it being <b>left overnight,</b> i.e., if its blood was not sprinkled before sunset. Once <b>its blood was sprinkled, one is liable</b> to receive <i>karet</i> <b>for</b> eating <b>it due to</b> violation of the prohibition of <b><i>piggul</i>,</b> and the prohibition of <b><i>notar</i>, and</b> the prohibition of partaking of sacrificial meat while <b>ritually impure. But there is no</b> liability for <b>misuse</b> of consecrated property, because after the blood is sprinkled it is permitted for priests to partake of its meat and it is no longer consecrated exclusively to God.
+<b>One is</b> liable for <b>misusing a bird burnt offering from</b> the moment <b>that it was consecrated.</b> When the nape of its neck <b>was pinched, it was rendered susceptible to disqualification</b> for sacrifice <b>through</b> contact with <b>one who immersed</b> in a ritual bath <b>that day, and through</b> contact with <b>one who has not yet</b> brought <b>an atonement</b> offering, <b>and through</b> its blood being <b>left overnight.</b> Once <b>its blood was squeezed out, one is liable</b> to receive <i>karet</i> <b>for</b> eating <b>it, due to</b> violation of the prohibition of <b><i>piggul</i>,</b> and the prohibition of <b><i>notar</i>, and</b> the prohibition of partaking of sacrificial meat while <b>ritually impure. And</b> as it may not be eaten, <b>one is</b> liable for <b>its misuse until it leaves to the place of the ashes,</b> where it is burned.
+<b>One is</b> liable for <b>misuse of bulls that are burned and goats that are burned from</b> the moment <b>that they were consecrated.</b> Once <b>they were slaughtered, they were rendered susceptible to disqualification</b> for sacrifice <b>through</b> contact with <b>one who immersed that day, and through</b> contact with <b>one who has not yet</b> brought <b>an atonement</b> offering, <b>and through</b> its blood being <b>left overnight.</b> Once <b>its blood was sprinkled, one is liable</b> to receive <i>karet</i> <b>for</b> eating <b>it, due to</b> violation of the prohibition of <b><i>piggul</i>,</b> and the prohibition of <b><i>notar</i>, and</b> the prohibition of partaking of sacrificial meat while <b>ritually impure. And one is</b> liable for <b>its misuse</b> even when it is <b>in the place of the ashes, until the flesh has been</b> completely <b>scorched.</b>
+<b>One is</b> liable for <b>misuse of the burnt offering from</b> the moment <b>that it was consecrated.</b> Once <b>it was slaughtered it was rendered susceptible to disqualification</b> for sacrifice <b>through</b> contact with <b>one who immersed that day, and through</b> contact with <b>one who has not yet</b> brought <b>an atonement</b> offering, <b>and through</b> its blood being <b>left overnight.</b> Once <b>its blood was sprinkled, one is liable</b> to receive <i>karet</i> <b>for</b> eating <b>it, due to</b> violation of the prohibition of <b><i>piggul</i>,</b> and the prohibition of <b><i>notar</i>, and</b> the prohibition of partaking of sacrificial meat while <b>ritually impure. And one is not</b> liable for <b>misuse of the hides, but one is</b> liable for <b>misuse of the flesh until it leaves to the place of the ashes.</b>
+<b>One is</b> liable for <b>misuse of a sin offering, and a guilt offering, and communal peace offerings from</b> the moment <b>that they were consecrated.</b> Once <b>they were slaughtered they were rendered susceptible to disqualification</b> for sacrifice <b>through</b> contact with <b>one who immersed that day, and through</b> contact with <b>one who has not yet</b> brought <b>an atonement</b> offering, <b>and through</b> its blood being <b>left overnight.</b> Once <b>their blood was sprinkled, one is liable</b> to receive <i>karet</i> <b>for</b> eating <b>them, due to</b> violation of the prohibition of <b><i>piggul</i>,</b> and the prohibition of <b><i>notar</i>, and</b> the prohibition of partaking of sacrificial meat while <b>ritually impure. One is not</b> liable for <b>misuse of the flesh, but one is</b> liable for <b>misuse of their sacrificial portions,</b> i.e., the portions that are to be consumed on the altar, <b>until they leave to the place of the ashes.</b>
+<b>One is</b> liable for <b>misuse of the two loaves</b> brought on the festival of <i>Shavuot</i> <b>from</b> the moment <b>that they were consecrated.</b> Once <b>they formed a crust, they were rendered susceptible to disqualification</b> for sacrifice <b>through</b> contact with <b>one who immersed that day, and through</b> contact with <b>one who has not yet</b> brought <b>an atonement</b> offering, <b>and through</b> its blood being <b>left overnight, and</b> they are rendered eligible <b>to slaughter with them the</b> accompanying <b>offering</b> of the two lambs. Once <b>the blood of</b> the <b>lambs is sprinkled, one is liable</b> to receive <i>karet</i> <b>for</b> eating the loaves, <b>due to</b> violation of the prohibition of <b><i>piggul</i>,</b> and the prohibition of <b><i>notar</i>, and</b> the prohibition of partaking of consecrated food while <b>ritually impure. And they are not</b> subject to the <i>halakhot</i> of <b>misuse,</b> as at that point their consumption is permitted.
+<b>One is</b> liable for <b>misuse of the shewbread,</b> which is arranged on the Golden Table in the Sanctuary each Shabbat, <b>from</b> the moment <b>that it was consecrated.</b> Once <b>it formed a crust in the oven</b> it assumes the status of bread and its halakhic status is like that of offerings of the most sacred order after the animal was slaughtered, in that <b>it was rendered susceptible to disqualification through</b> contact with <b>one who immersed that day, and through</b> contact with <b>one who has not yet</b> brought <b>an atonement</b> offering, <b>and</b> it is rendered eligible <b>for arrangement upon the Table</b> in the Sanctuary. Once <b>the bowls</b> of frankincense brought with the shewbread of the previous week <b>were sacrificed, one is liable</b> to receive <i>karet</i> <b>for</b> eating the loaves <b>due to</b> violation of the prohibition of <b><i>piggul</i>,</b> and the prohibition of <b><i>notar</i>, and</b> the prohibition of partaking of consecrated food while <b>ritually impure. But it is not</b> subject to the <i>halakhot</i> of <b>misuse,</b> as at that point its consumption is permitted.
+<b>One is</b> liable for <b>misuse of the meal offerings from</b> the moment <b>that they were consecrated.</b> Once <b>they were consecrated</b> through placement of the flour <b>in</b> a service <b>vessel, they were rendered susceptible to disqualification</b> for sacrifice <b>through</b> contact with <b>one who immersed that day, and through</b> contact with <b>one who has not yet</b> brought <b>an atonement</b> offering, <b>and through</b> its blood being <b>left overnight.</b> <b>Once the handful</b> taken from the meal offering <b>was sacrificed, one is liable</b> to receive <i>karet</i> <b>for</b> eating the meal offering <b>due to</b> violation of the prohibition of <b><i>piggul</i>,</b> and the prohibition of <b><i>notar</i>, and</b> the prohibition of partaking of consecrated food while <b>ritually impure. And one is not</b> liable for <b>misuse of the remainder</b> of the meal offering, which is eaten by the priests, <b>but one is</b> liable for <b>misuse of the handful</b> that is sacrificed, <b>until it leaves to the place of the ashes.</b>
+The mishna lists sacrificial items that are consumed in their entirety on the altar and of which the priests have no share. <b>One is</b> liable for <b>misuse of the handful</b> taken from the meal offering, <b>and the frankincense</b> burned with the handful on the altar, <b>and the incense</b> burned each day on the golden altar in the Sanctuary, <b>and the meal offering of priests,</b> from which a handful is not taken but which is burned in its entirety, <b>and the meal offering of the anointed priest,</b> i.e., the High Priest, <b>and the meal offering</b> sacrificed with the <b>libations</b> that accompany offerings. In all these cases, one is liable for misuse <b>from</b> the moment <b>that they were consecrated</b> through declaration. Once <b>one consecrated them</b> by placing them <b>in</b> the appropriate service <b>vessel,</b> each <b>was rendered susceptible to disqualification</b> for sacrifice <b>through</b> contact with <b>one who immersed</b> in a ritual bath <b>that day, and through</b> contact with <b>one who has not yet</b> brought <b>an atonement</b> offering, <b>and through</b> its blood being <b>left overnight, and one is liable</b> to receive <i>karet</i> <b>for</b> eating <b>it, due to</b> violation of the prohibition of <b><i>notar</i>, and due to</b> the prohibition of partaking of it while <b>ritually impure; but there is no</b> liability for <b><i>piggul</i> in</b> each of these cases. <b>This is the principle</b> that applies to <i>piggul</i>: With regard to <b>any</b> consecrated item <b>that has permitting factors,</b> i.e., there is another item whose sacrifice renders it permitted for consumption by the altar or by an individual, <b>one is not liable due to</b> violation of the prohibition of <b><i>piggul</i>, and</b> the prohibition of <b><i>notar</i>, and</b> the prohibition of partaking of it while <b>ritually impure, until they sacrifice</b> the <b>permitting factors.</b> <b>And</b> with regard to <b>any</b> item <b>that does not have permitting factors,</b> e.g., the handful and the frankincense, as they render other items permitted whereas no other items are needed to render them permitted, <b>once one sanctified</b> them <b>in the</b> appropriate service <b>vessel, one is liable</b> to receive <i>karet</i> <b>for</b> eating <b>it, due to</b> violation of the prohibition of <b><i>notar</i>, and</b> the prohibition of partaking of it while <b>ritually impure; but there is no</b> liability for <b><i>piggul</i> in</b> those cases.
+
+Chapter 3
+
+This mishna, which also appears in tractate <i>Temura</i>, deals with the five sin offerings left to die. It is cited here because of its relevance to the <i>halakhot</i> of misuse. The mishna first mentions three of those offerings: <b>The offspring of a sin offering, and</b> an animal that is <b>the substitute for a sin offering,</b> whether or not the owners achieved atonement by means of another offering, <b>and a sin offering whose owners have died</b> before the offering was sacrificed, <b>shall die.</b> <b>And</b> the other two sin offerings left to die are the sin offering <b>whose year</b> since birth <b>passed</b> and is therefore unfit for sacrifice, <b>and</b> a sin offering <b>that was lost and</b> when it was <b>found</b> it was <b>blemished,</b> with regard to which the <i>halakhot</i> are as follows: <b>If</b> the sin offering was found <b>after the owner achieved atonement</b> through the sacrifice of another animal as a sin offering, then the blemished animal <b>shall die, and it does not render</b> a non-sacred animal exchanged for it <b>a substitute,</b> as it is has neither inherent sanctity, which would make it fit for sacrifice on the altar, nor sanctity that inheres in its value. <b>And</b> one <b>may not derive benefit</b> from the found animal <i>ab initio</i>, <b>but</b> if he derived benefit from the animal he is <b>not</b> liable for its <b>misuse.</b> <b>And if</b> the animal whose year passed was found <b>before the owner achieved atonement,</b> the found animal <b>shall graze until it becomes blemished [<i>shetista’ev</i>],</b> at which point it may not be sacrificed; <b>and it shall be sold and</b> the owner <b>shall purchase another</b> animal <b>with</b> the <b>money</b> received from <b>its</b> sale. The animal that was found blemished may be sold immediately, and the owner shall purchase another animal with the money received from its sale. In both cases, the animal <b>renders</b> a non-sacred animal exchanged for it <b>a substitute,</b> and one who derives benefit from it is liable for <b>misusing it.</b>
+In the case of a nazirite <b>who designated money for</b> the three offerings he is obligated to bring upon completion of <b>his naziriteship,</b> a sin offering, a burnt offering, and a peace offering, but he did not specify which money was designated for which offering, since it is not clear what the money is intended for, one <b>may not derive benefit</b> from the money <i>ab initio</i>, <b>but</b> if he derived benefit from the money he is <b>not</b> liable for its <b>misuse.</b> This is <b>due to</b> the fact <b>that all</b> the money <b>is fit</b> for purchase of the <b>peace offering,</b> for which one is liable for misuse only after its blood is sprinkled, and therefore there is no liability for its misuse. If the nazirite <b>died and he had undesignated funds,</b> meaning he did not specify which money was for each of the three offerings, all the money <b>will be allocated for</b> purchase of communal <b>gift</b> offerings. If the nazirite died and he had <b>specified money,</b> the <b>money</b> specified for purchase <b>of</b> the <b>sin offering shall go to the Dead Sea</b> for disposal, because one <b>may not derive benefit</b> <i>ab initio</i> from the money of a sin offering whose owner has died. But if it was not disposed of, <b>and</b> one derived benefit from the money, he is <b>not</b> liable for its <b>misuse.</b> With the <b>money</b> specified for purchase <b>of</b> the <b>burnt offering, one shall bring</b> a gift <b>burnt offering, and one is liable for misusing</b> the funds. With the <b>money</b> specified for purchase <b>of</b> the <b>peace offering, one shall bring</b> a gift <b>peace offering.</b> Although it is a gift offering, the restrictions of the peace offering of the naziriteship apply, <b>and</b> therefore it is <b>eaten for one day</b> and that same night, not the standard two days and one night of a regular peace offering. <b>And</b> nevertheless the peace offering <b>does not require</b> the bringing of the <b>loaves</b> that accompany the peace offering of naziriteship, as it is written with regard to the loaves: “And shall place them on the hands of the nazirite” (Numbers 6:19), and in this case the nazirite is dead.
+<b>Rabbi Shimon says:</b> With regard to misuse of <b>the blood</b> of offerings that is to be sprinkled on the altar, the <i>halakha</i> is <b>lenient</b> with regard to the status of the blood <b>at the outset and stringent at its conclusion.</b> With regard to misuse of the wine of the <b>libations</b> that accompany the offerings, the <i>halakha</i> is <b>stringent</b> with regard to the status of the wine <b>at their outset and lenient at their conclusion.</b> The mishna explains: With regard to <b>blood, at its outset,</b> before it is sprinkled on the altar, <b>one is not liable for misusing</b> it; but once its remainder has been poured on the base of the altar and it <b>emerges</b> via the canal that runs through the Temple <b>to the Kidron Valley</b> at the foot of the Temple Mount, <b>one is liable for misusing it.</b> With regard to <b>libations, at their outset,</b> from the moment they were consecrated, <b>one</b> is liable for <b>misusing them,</b> but once <b>they</b> have <b>descended to the drainpipes</b> built into the altar and which extend beneath it, through which the libations flowed out of the Temple, <b>one is no</b> longer liable for <b>misusing them,</b> as their mitzva was fulfilled and therefore their sanctity has ceased.
+With regard to <b>the removal of ash</b> from <b>the inner altar</b> to the place where the ashes lifted from the outer altar are deposited, <b>and</b> similarly with regard to the wicks of <b>the Candelabrum,</b> one <b>may not derive benefit</b> from them <i>ab initio</i>; <b>but</b> if one derived benefit from them he is <b>not</b> liable for their <b>misuse.</b> In the case of <b>one who consecrates anew</b> the <b>ash</b> that has been <b>removed,</b> he is liable for <b>misusing it.</b> With regard to <b>doves whose time</b> of fitness for sacrifice <b>has not arrived,</b> as they are too young, <b>and pigeons whose time</b> of fitness for sacrifice <b>has passed,</b> as they are too old, one <b>may not derive benefit</b> from them <i>ab initio</i>; <b>but</b> if one derived benefit from them he is <b>not</b> liable for their <b>misuse.</b> mishna The previous mishna teaches that one may not derive benefit from doves whose time of fitness for sacrifice has not arrived and from pigeons whose time of fitness for sacrifice has passed, but one who derived benefit from them is not liable for their misuse. <b>Rabbi Shimon</b> disagrees with this ruling and <b>says:</b> With regard to <b>doves whose time</b> of fitness for sacrifice <b>has not arrived,</b> one is liable for <b>misusing them.</b> With regard to <b>pigeons whose time</b> of fitness for sacrifice <b>has passed,</b> one <b>may not derive benefit</b> <i>ab initio</i>, <b>but</b> if one derived benefit from them he is <b>not</b> liable for their <b>misuse.</b>
+With regard to <b>the milk of sacrificial</b> animals <b>and the eggs of</b> sacrificial <b>doves,</b> one <b>may not derive benefit</b> from them <i>ab initio</i>, <b>but</b> if one derived benefit from them after the fact he is <b>not</b> liable for their <b>misuse.</b> <b>In what</b> case <b>is this statement,</b> that if one derived benefit from the eggs or milk of sacrificial animals, he is not liable for their misuse, <b>said?</b> It is stated <b>in</b> the case of <b>sacrificial</b> animals offered on the <b>altar,</b> as their eggs and milk are not brought to the altar and therefore they are considered distinct from the offerings themselves. <b>But</b> this is not the <i>halakha</i> <b>in</b> the case of animals that are not sacrificed and are <b>consecrated</b> only <b>for Temple maintenance.</b> For example, if one <b>consecrated a hen</b> he is liable for <b>misusing it and for</b> misusing <b>its egg;</b> if one consecrated <b>a donkey</b> he is liable for <b>misusing it and for</b> misusing <b>its milk,</b> as the animal and its milk, and likewise the hen and its eggs, are both consecrated for Temple maintenance and are deemed a single unit.
+With regard to <b>any</b> consecrated item <b>that is fit for</b> sacrifice on <b>the altar</b> <b>but is not</b> fit <b>for Temple maintenance,</b> or if it is fit <b>for Temple maintenance but not for</b> sacrifice on <b>the altar,</b> or fit <b>neither for the altar nor for Temple maintenance,</b> nevertheless one is liable for <b>misusing it.</b> The mishna clarifies each of these categories: Fit for Temple maintenance but not for sacrifice on the altar, <b>how so?</b> In a case where <b>one consecrated a cistern full of water,</b> the water is not fit for sacrifice on the altar, as only water from the Siloam pool is used for the altar. Nevertheless, it is fit for Temple maintenance, e.g., to knead clay with it for use in reinforcing the walls of the Temple. What is the case of an item fit neither for the altar nor for Temple maintenance? If one consecrated <b>garbage</b> dumps <b>full of manure,</b> the place and its contents are fit neither for the altar nor for Temple maintenance. Rather, they are sold and the money received from the sale is donated to the Temple. What is the case of an item fit for sacrifice on the altar but not fit for Temple maintenance? If one consecrated <b>a dovecote full of pigeons,</b> the pigeons are fit for the altar while the dovecote is not fit even for Temple maintenance. Or if one consecrated <b>a tree full of fruit,</b> as the fruit is fit for the altar whereas the tree is not fit even for Temple maintenance. For example, grapes are fit for the altar as wine, but the vines are not fit for Temple maintenance, as they are too flimsy for construction. Another case where the consecrated item is fit for neither the altar nor Temple maintenance is <b>a field full of grass.</b> In all those cases, one is liable for <b>misusing</b> both <b>them and that which is within</b> them, as those that are unfit for use in the Temple will be sold and their money will be used for the altar or for Temple maintenance. <b>But if one consecrated</b> an empty <b>cistern and it was subsequently filled with water,</b> or if one consecrated an empty <b>garbage</b> dump <b>and it was subsequently filled with manure,</b> or an empty <b>dovecote and it was subsequently filled with pigeons,</b> or <b>a tree</b> without fruit <b>and it was subsequently filled with fruit, or</b> an empty <b>field and it was subsequently filled with grass;</b> in all these cases one is liable for <b>misusing them but</b> one is <b>not</b> liable for <b>misusing that which is within</b> them. There is no misuse with regard to enhancements that developed in consecrated property. <b>Rabbi Yosei</b> disagrees in two of the above cases and <b>says:</b> In the case of <b>one who consecrates the</b> empty <b>field</b> in which grass grew <b>or the</b> empty <b>tree</b> on which fruit grew, he is liable for <b>misusing</b> both <b>them and their growth, because these are growths of consecrated</b> property, despite the fact that they grew there only after the property was consecrated. Apropos the growths of consecrated property, the mishna states that <b>an offspring</b> born <b>to a tithed</b> animal before it was tithed <b>may not</b> be given to <b>suckle from the tithed</b> mother, as it is a non-sacred animal that may not be allowed to derive benefit from consecrated property. <b>And</b> there are <b>others</b> who <b>stipulate</b> in <b>this</b> manner, i.e., that the consecration does not apply to the milk. The same is true of the <b>offspring of sacrificial</b> animals born to them before their consecration; they <b>may not suckle from the sacrificial</b> animal. <b>And</b> in this case as well, there are <b>others</b> who <b>stipulate</b> in <b>this</b> manner, i.e., to enable the offspring to suckle. <b>The laborers,</b> who are generally permitted to eat the food of their employer, <b>may not eat from consecrated dried figs,</b> if they work with Temple produce. Rather, they can buy food with the money they are paid. <b>And likewise, a cow</b> working with consecrated property, e.g., threshing Temple produce, may not eat <b>from consecrated vetch [<i>mikarshinei</i>].</b>
+With regard to <b>the roots of</b> the non-sacred <b>tree of an ordinary person that enter into consecrated</b> land, <b>and</b> the roots of <b>a consecrated</b> tree <b>that enter into</b> the non-sacred land <b>of an ordinary person,</b> one <b>may not derive benefit</b> from them <i>ab initio</i>, <b>but</b> if he derived benefit from them he is <b>not</b> liable for their <b>misuse.</b> With regard to water of <b>a spring</b> that flows in a non-sacred field but <b>which emerges from</b> that field and flows <b>into a consecrated field,</b> when it is in the consecrated field one <b>may not derive benefit</b> from it <i>ab initio</i>, <b>but</b> if one derived benefit from it he is <b>not</b> liable for its <b>misuse.</b> Once the spring <b>emerges outside</b> the consecrated field <b>one may derive benefit from</b> the water. With regard to <b>the water that</b> was drawn from the Siloam pool <b>into</b> the <b>golden jug,</b> which was not consecrated as a service vessel, to bring it to the altar for libation on the festival of <i>Sukkot</i>, one <b>may not derive benefit</b> from the water <i>ab initio</i>, as it was drawn for use in the Temple service. <b>But</b> if one derived benefit from it he is <b>not</b> liable for its <b>misuse,</b> since it was not consecrated in a service vessel. Once <b>one places</b> the water from the jug for libation <b>into the flask,</b> which is a service vessel, the water is consecrated and he is liable for <b>misusing</b> the water. With regard to the <b>willow</b> branches that are placed on the sides of the altar on the festival of <i>Sukkot</i>, before their placement one <b>may not derive benefit</b> from them <i>ab initio</i>, <b>but</b> if he derived benefit from them he is <b>not</b> liable for their <b>misuse.</b> After their placement their mitzva has been fulfilled, and therefore at that time one may derive benefit from the willow branches <i>ab initio</i>. <b>Rabbi Elazar, son of Rabbi Tzadok, says: The elders were accustomed to derive benefit from</b> the willow branches even before their placement on the sides of the altar, by cutting small branches for use <b>in their <i>lulav</i>,</b> in fulfillment of the mitzva of the four species.
+With regard to a bird’s <b>nest that is atop the consecrated tree,</b> one <b>may not derive benefit</b> from it <i>ab initio</i>, <b>but</b> if one derived benefit from it he is <b>not</b> liable for its <b>misuse.</b> In order to acquire a bird’s nest <b>that is</b> atop <b>a tree worshipped as idolatry,</b> from which one may not derive benefit even by climbing it, <b>one should dislodge</b> the nest from its place by striking it <b>with a pole.</b> In the case of <b>one who consecrates</b> his <b>forest, one is</b> liable for <b>misusing</b> everything <b>in the entire</b> forest. In the case of <b>the</b> Temple <b>treasurers who purchased</b> non-sacred <b>logs</b> to use for repairs in the Temple, one is liable for <b>misusing the wood</b> itself, <b>but</b> one is <b>not</b> liable for <b>misusing</b> the <b>sawdust, nor</b> is he liable <b>for</b> the <b>leaves [<i>baneviyya</i>]</b> that fall from the log, as the treasurers purchased for the Temple only those materials fit for use in its construction.
+
+Chapter 4
+
+All items <b>consecrated</b> to be sacrificed on the <b>altar join together</b> to constitute the measure with regard to liability <b>for misuse</b> of consecrated property, which is deriving benefit equivalent to one <i>peruta</i>. <b>And</b> they join together <b>to</b> constitute an olive-bulk, which is the measure that renders one <b>liable due to</b> violation of the prohibitions of <b><i>piggul</i>, or <i>notar</i>, or</b> partaking of the item while <b>ritually impure.</b> All items <b>consecrated</b> for <b>Temple maintenance join together</b> to constitute the measure with regard to liability for misuse. <b>Both</b> items <b>consecrated</b> to be sacrificed on the <b>altar and</b> items <b>consecrated</b> for <b>Temple maintenance join together</b> to constitute the measure with regard to liability <b>for misuse.</b>
+<b>Five items in the burnt offering</b> and the accompanying meal offering and libation <b>join together</b> to constitute the one <i>peruta</i> measure with regard to liability for misuse, and the olive-bulk measure with regard to liability for <i>piggul</i>, <i>notar</i>, and partaking of sacrificial foods while ritually impure. They are: <b>The flesh; the fat</b> of the burnt offering that is sacrificed on the altar; <b>the fine flour</b> of the accompanying meal offering; <b>the wine</b> of the accompanying libation; <b>and the oil</b> of the accompanying meal offering. <b>And there are six</b> items <b>in the thanks offering</b> that join together: <b>The flesh, the fat, the fine flour, the wine, the oil, and the loaves</b> accompanying the thanks offering. Teruma<b>, and <i>teruma</i> of the tithe, and <i>teruma</i> of the tithe of doubtfully tithed produce [<i>demai</i>], and <i>ḥalla</i>, and first fruits</b> all <b>join together with one another</b> to constitute the requisite measure <b>to prohibit</b> a mixture with non-sacred produce, <b>and</b> to form the requisite measure of an olive-bulk that serves <b>to</b> render one <b>obligated for their</b> consumption in payment <b>of</b> an additional <b>one-fifth</b> over and above the principal. 
+<b>All</b> the pieces of sacrificial meat that are <b><i>piggul</i> join together with one another</b> to constitute the olive-bulk measure for liability, <b>and all</b> sacrificial meat that is <b><i>notar</i> joins together with one another</b> to constitute the olive-bulk measure for liability. <b>All animal carcasses,</b> whose consumption is prohibited and which transmit impurity through contact with them and through carrying, <b>join together with one another</b> to constitute the requisite olive-bulk measure. <b>And all repugnant creatures join together with one another</b> to constitute the requisite olive-bulk measure to render one who consumes it liable to receive lashes. The eight creeping animals enumerated in the Torah join together to constitute the measure of a lentil-bulk, which transmits impurity through contact, and to render one who consumes it liable to receive lashes. <b>The blood of</b> one of <b>the</b> eight <b>creeping animals</b> listed in the Torah <b>and</b> their <b>flesh join together</b> to constitute the lentil-bulk measure to impart impurity. <b>Rabbi Yehoshua stated a principle:</b> With regard to <b>any</b> items <b>whose impurity,</b> in terms of degree and duration, <b>and measure</b> to impart impurity, <b>are equal,</b> e.g., two halves of an olive-bulk from two corpses or two animal carcasses or two halves of a lentil-bulk from two creeping animals, <b>they join together</b> to constitute the requisite measure. Rabbi Yehoshua continued: By contrast, with regard to items whose <b>impurity</b> is equal <b>but</b> their <b>measure</b> is <b>not</b> equal, e.g., a creeping animal and an animal carcass, each of which renders one impure until the evening, but the measure of a creeping animal is a lentil-bulk, whereas that of an animal carcass is an olive-bulk; or items whose <b>measure</b> is equal <b>but whose impurity</b> is <b>not</b> equal, e.g., a corpse and an animal carcass, with regard to which the measure of each is an olive-bulk, but the duration of the impurity imparted by a corpse is one week and the duration of the impurity imparted by an animal carcass is until the evening; or items that are equal <b>neither in</b> terms of <b>their impurity</b> nor in terms of <b>their measure, they do not join together</b> to constitute the requisite measure. 
+Sacrificial meat that is <b><i>piggul</i> and</b> sacrificial meat that is <b><i>notar</i> do not join together</b> to constitute the requisite measure of an olive-bulk, <b>due to</b> the fact <b>that they</b> belong to <b>two</b> separate <b>categories</b> of prohibition. The flesh of the carcass of <b>the creeping animal and</b> the flesh of <b>the animal carcass, and likewise</b> the flesh of <b>the animal carcass and the flesh of the corpse, do not join together to transmit ritual impurity,</b> not <b>even for the</b> more <b>lenient of the two</b> impurities, i.e., the impurity that requires the greater measure. <b>The food that became ritually impure</b> through contact <b>with a primary source of ritual impurity,</b> thereby assuming first-degree ritual impurity, <b>and</b> the food <b>that became ritually impure</b> through contact <b>with a secondary source of ritual impurity,</b> thereby assuming second-degree ritual impurity, <b>join together</b> to constitute the requisite measure of an egg-bulk <b>to transmit impurity in accordance with the</b> more <b>lenient of the two,</b> i.e., second-degree ritual impurity. 
+<b>All the</b> ritually impure <b>foods join together</b> to constitute the requisite measure <b>to disqualify the body [<i>hageviyya</i>]</b> of one who eats <b>half of a half-loaf-bulk [<i>peras</i>]</b> of the impure foods from partaking of <i>teruma</i>. Likewise, all foods join together to constitute the requisite measure <b>of food</b> sufficient for <b>two meals, to</b> establish <b>a joining of</b> Shabbat <b>boundaries; and</b> to form the requisite measure <b>of an egg-bulk, to render</b> an item <b>impure</b> with <b>the ritual impurity of food; and</b> to form the measure <b>of</b> a dried <b>fig-bulk,</b> which establishes liability <b>for carrying out</b> food on <b>Shabbat; and</b> to form the volume <b>of a large date,</b> which establishes liability for eating <b>on Yom Kippur. All the liquids join together</b> to constitute the requisite measure <b>to disqualify the body of</b> one who drinks <b>a quarter-<i>log</i></b> of ritually impure liquid from partaking of <i>teruma</i>; <b>and</b> to constitute the measure <b>of a cheekful,</b> which establishes liability for drinking <b>on Yom Kippur.</b> 
+<b>The fruit of a tree during the first three years after its planting [<i>orla</i>]</b> (see Leviticus 19:23), <b>and diverse kinds,</b>i.e., grain sown <b>in a vineyard</b> (see Deuteronomy 22:9) <b>join together</b> to constitute the requisite measure to prohibit a mixture that they are mixed into. This applies when the volume of the permitted produce is less than two hundred times the prohibited produce. <b>Rabbi Shimon says: They do not join together.</b> A garment must be at least three by three handbreadths in order to become a primary source of ritual impurity, by means of ritual impurity imparted by the treading of a <i>zav</i>. A sack made from goats’ hair must be at least four by four handbreadths, while an animal hide must be five by five, and a mat six by six. <b>The garment and the sack, the sack and the hide,</b> and <b>the hide and the mat all join together</b> to constitute the requisite measure to become ritually impure in accordance with the material of the greater measure. <b>Rabbi Shimon said: What is the reason</b> that they join together, despite the fact that their requisite measures are not equal? <b>Because</b> all the component materials <b>are fit to become ritually impure</b> through the ritual impurity imparted <b>to a seat</b> upon which a <i>zav</i> sits, as they can each be used to patch a saddle or saddlecloth. Since the measure of all these materials is equal in the case of a <i>zav</i>, they join together for other forms of ritual impurity as well.
+
+Chapter 5
+
+<b>One who derives benefit equal to</b> the value of <b>one <i>peruta</i> from a consecrated item, even though he did not damage</b> it, is <b>liable for</b> its <b>misuse;</b> this is <b>the statement of Rabbi Akiva. And the Rabbis say:</b> With regard to <b>any</b> consecrated <b>item that has</b> the potential to be <b>damaged,</b> one is <b>not liable for misuse until he</b> causes it one <i>peruta</i> of <b>damage; and</b> with regard to an item <b>that does not have</b> the potential to be <b>damaged, once he derives benefit</b> from it he is <b>liable for misuse.</b> The mishna elaborates: <b>How so?</b> If a woman <b>placed</b> a consecrated gold <b>chain [<i>ketala</i>] around her neck,</b> or a gold <b>ring on her hand,</b> i.e., her finger, or if <b>one drank from</b> a consecrated <b>gold cup,</b> since they are not damaged through use, <b>once he derives benefit</b> equal to the value of one <i>peruta</i> from them, he is <b>liable for misuse.</b> If <b>one wore</b> a consecrated <b>robe, covered</b> himself <b>with</b> a consecrated <b>garment,</b> or <b>chopped</b> wood <b>with</b> a consecrated <b>ax,</b> he is <b>not liable for misuse until he</b> causes them one <i>peruta</i> of <b>damage.</b> <b>One who derives benefit from a sin offering while it is alive</b> is <b>not liable for misuse until he</b> causes it one <i>peruta</i> of <b>damage. When it is dead, once he derives benefit</b> equal to the value of <b>one <i>peruta</i></b> from it, he is <b>liable for misuse.</b>
+If <b>one derived benefit</b> equal <b>to half</b> of <b>a <i>peruta</i></b> from a consecrated item <b>and caused</b> it <b>half of a <i>peruta</i> of damage, or if he derived benefit</b> equal to <b>the value of one <i>peruta</i> from</b> a consecrated <b>item</b> that has the potential to be damaged <b>and caused damage of the value of one <i>peruta</i> to another</b> consecrated <b>item</b> but derived no benefit from it, he is exempt. The reason is that <b>one is not liable for misuse until he derives benefit of the value of one <i>peruta</i></b> from a consecrated item <b>and causes damage of the value of one <i>peruta</i> to one,</b> i.e., the same <b>item.</b>
+One is liable for <b>misuse after misuse in consecrated items only</b> in the case of <b>an animal and</b> in the case of <b>service vessels.How so?</b> If <b>one rode upon</b> a sacrificial <b>animal, and another</b> person <b>came and rode</b> upon that animal, <b>and</b> yet <b>another came and rode</b> upon it as well, <b>all of them are liable for misuse</b> of the animal. In the case of service vessels, if <b>one drank from a gold cup, and another came and drank</b> from that cup, <b>and</b> yet <b>another</b> individual <b>came and drank</b> from it, <b>all of them are liable for misuse</b> of the cup. If <b>one removed</b> wool <b>from a sin offering, and another came and removed</b> wool from that animal, <b>and</b> yet <b>another</b> person <b>came and removed</b> wool from it, <b>all of them are liable for misuse</b> of the animal. <b>Rabbi</b> Yehuda HaNasi <b>says:</b> With regard to <b>any</b> consecrated <b>item that is not subject to redemption, there is</b> liability for <b>misuse after misuse with regard to it.</b>
+In a case where <b>one took</b> for his use <b>a consecrated stone or a beam, that</b> person <b>is not liable for</b> its <b>misuse.</b> If <b>he gave</b> the stone or the beam <b>to another, he is liable for</b> its <b>misuse and the other</b> person <b>is not liable for</b> its <b>misuse.</b> If <b>he built</b> the stone or the beam <b>into his house, he is not liable for</b> its <b>misuse until he resides beneath it</b> and derives benefit equal to <b>the value of one <i>peruta</i></b> from it. If <b>one took</b> for his use <b>a consecrated <i>peruta</i>, that</b> person <b>is not liable for</b> its <b>misuse.</b> If <b>he gave</b> the <i>peruta</i> <b>to another, he is liable for</b> its <b>misuse and the other</b> person <b>is not liable for</b> its <b>misuse.</b> If <b>he gave</b> the <i>peruta</i> <b>to a bathhouse attendant [<i>levallan</i>], although he did not bathe, he is liable for misuse</b> of the <i>peruta</i>. The reason is <b>that</b> at the moment he receives the <i>peruta</i>, the attendant in effect <b>says to</b> the owner of the <i>peruta</i>: <b>The bathhouse is open before you, enter and bathe.</b> The benefit derived from that availability is worth one <i>peruta</i>.
+<b>One’s consumption</b> of half of a <i>peruta</i> of consecrated food <b>and another’s consumption</b> of half of a <i>peruta</i> of consecrated food that the first person fed him; and likewise <b>one’s benefit</b> of half of a <i>peruta</i> derived from a consecrated item <b>and another’s benefit</b> of half of a <i>peruta</i> derived from a consecrated item that the first person provided him; and similarly <b>one’s consumption and another’s benefit</b> derived or <b>one’s benefit</b> derived <b>and another’s consumption,</b> all these <b>join together</b> to constitute the requisite measure of one <i>peruta</i> for liability for misuse, <b>and</b> that is the <i>halakha</i> <b>even if much time</b> has passed between these various acts of consumption and deriving of benefit.
+
+Chapter 6
+
+With regard to <b>an agent who performed his agency</b> properly, if he was tasked to make use of a particular item, and the one who appointed him forgot that it was a consecrated item, <b>the homeowner,</b> who appointed him, <b>is liable for misuse</b> of the consecrated item, as the agent acted on his behalf. Contrary to other cases of agency, where the guiding principle is that there is no agency in the performance of a transgression, and the agent is liable, in this case there is agency, and the homeowner is liable for the action of the agent. But if he <b>did not perform his agency</b> properly, <b>the agent is liable for misuse</b> of the consecrated item, as once the agent deviates from his agency, he ceases to be an agent, and his actions are attributable to him. <b>How so?</b> If the homeowner <b>said to</b> the agent: <b>Give meat to the guests, and he gave them liver;</b> or if he said: Give them <b>liver, and he gave them meat, the agent is liable for misuse</b> of the consecrated item, as he deviated from his agency. If the homeowner <b>said to</b> the agent: <b>Give them</b> meat, <b>a piece</b> for this guest and <b>a piece</b> for that guest, <b>and</b> the agent <b>says:</b> Each of you <b>take two</b> pieces, <b>and</b> each of the guests <b>took three</b> pieces, <b>all of them are liable for misuse.</b> The homeowner is liable for their consumption of the first piece of meat, as with regard to that piece his instructions were fulfilled. The agent is liable for the second piece, which he added to the instructions of the homeowner. Finally, the guests are liable for the third piece, which they took at their own initiative beyond the instructions of the agent. If the homeowner <b>said to</b> the agent: <b>Bring me</b> this item or this money <b>from the window</b> in the wall <b>or from the chest [<i>hadeluskema</i>], and</b> the agent obeyed and <b>brought</b> it <b>to him</b> from the place that he instructed him, <b>even though the homeowner said: In my heart,</b> my desire was <b>only</b> that he should bring me the item <b>from that</b> other place, <b>and</b> as <b>he brought</b> it <b>from</b> this place he did not fulfill my instructions, nevertheless <b>the homeowner is liable for misuse</b> if the item or money is consecrated, as the agent did in fact fulfill his instructions. <b>But</b> if the homeowner <b>said to</b> the agent: <b>Bring me</b> this item or this money <b>from the window</b> in the wall, <b>and</b> the agent <b>brought</b> it <b>to him from the chest; or</b> if the homeowner said to the agent: Bring me this item or this money <b>from the chest, and</b> the agent <b>brought</b> it <b>to him from the window, the agent is liable for misuse.</b>
+In a case where the homeowner <b>sent</b> consecrated money <b>in the hand of a deaf-mute, an imbecile, or a minor,</b> who lack halakhic competence and cannot be commissioned as agents, in order to purchase an item from a storekeeper, <b>if they performed his agency, the homeowner is liable for misuse,</b> as his instructions were fulfilled. If <b>they did not perform his agency</b> but purchased a different item from the storekeeper, <b>the storekeeper is liable for misuse.</b> If the homeowner <b>sent</b> the money <b>in the hand of</b> a halakhically <b>competent</b> person <b>and</b> the homeowner <b>remembered</b> that the money was consecrated <b>before</b> the agent <b>reached the storekeeper, the storekeeper is liable for misuse when he spends</b> the money for his personal use. The homeowner is exempt from liability for misuse, because once he remembers that the money is consecrated his misuse is no longer unwitting, and one is liable to bring an offering for misuse only for unwitting misuse of consecrated property. <b>What shall</b> the homeowner <b>do</b> in a case where he remembers that the money is consecrated, in order to prevent the storekeeper from liability for misuse? <b>He takes one <i>peruta</i> or a vessel and says:</b> The <b>consecrated <i>peruta</i>, wherever it may be, is desacralized with this</b> <i>peruta</i> or vessel. The <i>peruta</i> is thereby desacralized, <b>as a consecrated item is desacralized with money and with</b> an item that has <b>the equivalent</b> value of <b>money.</b> The result is that the storekeeper spends non-sacred money.
+If the homeowner <b>gave</b> the agent <b>one</b> consecrated <b><i>peruta</i></b> and <b>said to him: Bring me lamps [<i>nerot</i>] with one-half of it and wicks with one-half of it, and</b> the agent <b>went and brought him wicks with the entire</b> <i>peruta</i>, <b>or lamps with the entire</b> <i>peruta</i>; <b>or</b> in a case <b>where</b> the homeowner <b>said to</b> the agent: <b>Bring me lamps with the entire</b> <i>peruta</i> <b>or wicks with the entire</b> <i>peruta</i>, <b>and</b> the agent <b>went and brought</b> him <b>lamps with one-half of it and wicks with one-half of it, both of them are not liable</b> for misuse of the <i>peruta</i>. In both cases, the homeowner is exempt because his instructions were fulfilled only with regard to half of a <i>peruta</i>, and the agent is exempt as he spent only half of a <i>peruta</i> on his own initiative. <b>But if</b> the homeowner <b>said to</b> the agent: <b>Bring me lamps from such and such place with one-half of</b> the <i>peruta</i> <b>and wicks from such and such place with one-half of</b> the <i>peruta</i>, <b>and</b> the agent <b>went and brought him lamps from the place</b> that he designated for <b>wicks, and wicks from the place</b> that he designated for <b>lamps, the agent is liable for misuse,</b> as he deviated from the homeowner’s instructions by the sum of an entire <i>peruta</i>.
+If the homeowner <b>gave</b> the agent <b>two</b> consecrated <b><i>perutot</i>, and said to him: Go and bring me an <i>etrog</i>, and he went and brought him an <i>etrog</i> with one</b> <i>peruta</i> <b>and a pomegranate with one</b> <i>peruta</i>, <b>both of them are liable for misuse.</b> The homeowner is liable because his agency was performed with the sum of one <i>peruta</i>, and the agent is liable because he deviated from the homeowner’s instructions with one <i>peruta</i>. <b>Rabbi Yehuda says: The homeowner is not liable for misuse, as he</b> can <b>say to</b> the agent: <b>I was seeking a large <i>etrog</i></b> worth two <i>perutot</i>, <b>and you brought me a small, inferior</b> <i>etrog</i> worth one <i>peruta</i>. If the homeowner <b>gave</b> the agent a consecrated <b>gold dinar,</b> which is worth twenty-five silver dinars, as four silver dinars constitute a <i>sela</i>; <b>and said to</b> the agent: <b>Go and bring me a robe,</b> <b>and</b> the agent <b>went and brought him a robe with three</b> <i>sela</i> <b>and a cloak with three</b> <i>sela</i>, <b>both of them are liable for misuse.</b> The homeowner is liable because his agency was performed with the purchase of the robe for three <i>sela</i>, and the agent is liable because he deviated from the homeowner’s instructions by purchasing the cloak. <b>Rabbi Yehuda says:</b> The <b>homeowner is not liable for misuse, as he</b> can <b>say to</b> the agent: <b>I was seeking a large robe</b> worth a gold dinar <b>and you brought me a small, inferior</b> robe worth three <i>sela</i>, i.e., twelve silver dinars.
+With regard to <b>one who deposits</b> consecrated <b>money with a money changer, if</b> the money <b>is bound,</b> the money changer <b>may not use it. Therefore, if</b> the money changer <b>spent</b> the money, <b>he is liable for</b> its <b>misuse.</b> If the money <b>was unbound he may use it,</b> and <b>therefore if</b> the money changer <b>spent</b> the money, <b>he is not liable for</b> its <b>misuse.</b> By contrast, if one deposited money <b>with a homeowner, whether</b> it <b>is bound or whether</b> it <b>is unbound,</b> the one with whom it was deposited <b>may not use it,</b> and <b>therefore if he spent</b> the money, <b>he is liable for misuse.</b> In this regard, the halakhic status of <b>a storekeeper is like</b> that of <b>a homeowner;</b> this is <b>the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says:</b> The halakhic status of a storekeeper is <b>like</b> that of <b>a money changer.</b>
+If <b>a consecrated <i>peruta</i> fell into one’s purse,</b> in which there were non-sacred <i>perutot</i>, <b>or</b> in a case <b>where one said: One <i>peruta</i> in this purse is consecrated, once he spent the first</b> <i>peruta</i> from the purse for non-sacred purposes, <b>he is liable for</b> its <b>misuse.</b> This is <b>the statement of Rabbi Akiva. And the Rabbis say:</b> He is not liable for misuse <b>until he spends</b> all the <i>perutot</i> <b>in the entire purse,</b> as only then is it certain that he spent the consecrated <i>peruta</i>. <b>And Rabbi Akiva concedes to the Rabbis in</b> a case where <b>one says: One <i>peruta</i> from</b> the coins in <b>this purse is consecrated, that he may continue spending</b> the <i>perutot</i> in the purse for non-sacred purposes and becomes liable for misuse only <b>once he spends</b> all the <i>perutot</i> <b>in the entire purse.</b> His formulation indicates that his desire was that the final remaining <i>peruta</i> in the purse would be consecrated, and therefore one is liable for misuse only when he spends that <i>peruta</i>.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Meilah/Hebrew/Mishnah based on the Kaufmann manuscript, edited by Dan Be'eri.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Meilah/Hebrew/Mishnah based on the Kaufmann manuscript, edited by Dan Be'eri.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..7dbfc0f79055de2b36f3a5b6ad7b9d16ec44d708
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Meilah/Hebrew/Mishnah based on the Kaufmann manuscript, edited by Dan Be'eri.txt	
@@ -0,0 +1,614 @@
+Mishnah Meilah
+משנה מעילה
+Mishnah based on the Kaufmann manuscript, edited by Dan Be'eri
+https://archive.org/details/MishnaCorrectedKaufman00WHOLE
+
+משנה מעילה
+
+
+
+Chapter 1
+
+<small>א</small>
+קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁשְּׁחָטָן בַּדָּרוֹם, 
+מוֹעֲלִין בָּהֶן.  
+שְׁחָטָן בַּדָּרוֹם וְקִבֵּל דָּמָן בַּצָּפוֹן, 
+בַּצָּפוֹן, וְקִבֵּל דָּמָן בַּדָּרוֹם, 
+שָׁחַט בַּיּוֹם וְזָרַק בַּלַּיְלָה, 
+בַּלַּיְלָה, וְזָרַק בַּיּוֹם, 
+אוֹ שֶׁשְּׁחָטָן חוּץ לִזְמַנָּן וְחוּץ לִמְקוֹמָן, 
+מוֹעֲלִין בָּהֶן.  
+כְּלָל אָמַר רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ: 
+כָּל שֶׁהָיָה לָהּ שָׁעַת הֶתֵּר לַכֹּהֲנִים, 
+אֵין מוֹעֲלִין בָּהּ, 
+וְכָל שֶׁלֹּא הָיָה לָהּ שָׁעַת הֶתֵּר לַכֹּהֲנִים, 
+מוֹעֲלִין בָּהּ.  
+וְאֵי זוֹ הִיא שֶׁהָיָה לָהּ שָׁעַת הֶתֵּר לַכֹּהֲנִים? 
+שֶׁלָּנָה, וְשֶׁנִּטַּמָּאת, וְשֶׁיָּצָאת.  
+וְאֵי זוֹ הִיא שֶׁלֹּא הָיָה לָהּ שָׁעַת הֶתֵּר לַכֹּהֲנִים? 
+שֶׁנִּשְׁחָטָה חוּץ לִזְמַנָּהּ, 
+וְחוּץ לִמְקוֹמָהּ, 
+שֶׁקִּבְּלוּ פְסוּלִין, וְזָרְקוּ אֶת דָּמָהּ. 
+
+<small>ב</small>
+בְּשַׂר קָדְשֵׁי קָדָשִׁין שֶׁיָּצָא לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים, 
+רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: 
+מוֹעֲלִין בּוֹ, 
+וְאֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשֵּׁם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא.  
+רְבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: 
+מוֹעֲלִין בּוֹ, 
+אֲבָל חַיָּבִין עָלָיו מִשֵּׁם פִּגּוּל נוֹתָר וְטָמֵא.  
+
+<small>ג</small>
+אָמַר רְבִּי עֲקִיבָה: 
+וַהֲרֵי הַמַּפְרִישׁ חַטָּאתוּ, וְאָבָדָה, 
+וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ, 
+וְאַחַר נִמְצֵאת הָרִאשׁוֹנָה, 
+שְׁתֵּיהֶן עוֹמְדוֹת, 
+לֹא כַשֵּׁם שֶׁדָּמָהּ פּוֹטֵר אֶת בְּשָׂרָהּ, 
+כָּךְ הוּא פוֹטֵר אֶת בְּשַׂר חֲבֶרְתָּהּ? 
+אִם פָּטַר דָּמָהּ אֶת בְּשַׂר חֲבֶרְתָּהּ מִן הַמְּעִילָה, 
+דִּין הוּא שֶׁיִּפְטֹר אֶת בְּשָׂרָהּ. 
+
+<small>ד</small>
+אֱמוּרֵי קָדָשִׁים קַלִּים 
+שֶׁיָּצְאוּ לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים, 
+רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: 
+מוֹעֲלִין בָּהֶן, 
+וְחַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשֵּׁם פִּגּוּל, 
+נוֹתָר וְטָמֵא, 
+רְבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: 
+אֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן, 
+וְאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן 
+מִשֵּׁם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא. 
+
+<small>ה</small>
+מַעֲשֵׂה דָמִים בְּקָדְשֵׁי קָדָשִׁים, 
+לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר, 
+וּבְקָדָשִׁים קַלִּים, 
+כֻּלּוֹ לְהַחְמִיר.  
+כֵּיצַד? 
+קָדְשֵׁי קָדָשִׁים לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים, 
+מוֹעֲלִין בָּאֵמוּרִין וְאֵין מוֹעֲלִין בַּבָּשָׂר; 
+עַל זֶה וְעַל זֶה, 
+חַיָּבִין מִשֵּׁם פִּגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא. 
+קָדָשִׁים קַלִּים, כֻּלּוֹ לְהַחְמִיר.  
+כֵּיצַד? 
+קָדָשִׁים קַלִּים לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים, 
+אֵין מוֹעֲלִין לֹא בָאֵמוּרִין וְלֹא בַבָּשָׂר; 
+לְאַחַר זְרִיקַת דָּמִין, 
+מוֹעֲלִין בָּאֵמוּרִין, 
+וְאֵין מוֹעֲלִין בַּבָּשָׂר.  
+עַל זֶה וְעַל זֶה, 
+חַיָּבִין מִשֵּׁם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא.  
+נִמְצָא מַעֲשֵׂה דָמִים בְּקָדְשֵׁי קָדָשִׁים 
+לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר.  
+וּבְקָדָשִׁים קַלִּים, 
+כֻּלּוֹ לְהַחְמִיר. 
+
+
+
+
+
+Chapter 2
+
+<small>א</small>
+חַטָּאת הָעוֹף, 
+מוֹעֲלִין בָּהּ מִשֶּׁהָקְדָּשָׁה.  
+נִמְלָקָה, 
+הָכְשָׁרָה לְהִפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם, 
+וּבִמְחֻסַּר כִּפּוּרִין, וּבַלִּינָה.  
+מִצָּה דָמָהּ, 
+חַיָּבִין עָלֶיהָ מִשֵּׁם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא, 
+וְאֵין בָּהּ מְעִילָה. 
+
+<small>ב</small>
+עוֹלַת הָעוֹף, 
+מוֹעֲלִין בָּהּ מִשֶּׁהָקְדָּשָׁה.  
+נִמְלָקָה, 
+הָכְשָׁרָה לְהִפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם, 
+וּבִמְחֻסַּר כִּפּוּרִין, וּבַלִּינָה.  
+מִצָּה דָמָהּ, 
+חַיָּבִין עָלֶיהָ מִשֵּׁם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא, 
+וּמוֹעֲלִין בָּהּ, 
+עַד שֶׁתֵּצֵא לְבֵית הַדֶּשֶׁן. 
+
+<small>ג</small>
+פָּרִים הַנִּשְׂרָפִין וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִין, 
+מוֹעֲלִין בָּהֶן מִשֶּׁהָקְדָּשׁוּ.  
+נִשְׁחָטוּ, 
+הָכְשָׁרוּ לְהִפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם, 
+וּבִמְחֻסַּר כִּפּוּרִין, וּבַלִּינָה.  
+הֻזָּה דָמָן, &lt;דָמָיהּ&gt;
+חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשֵּׁם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא, 
+וּמוֹעֲלִין בָּהֶן בְּבֵית הַדֶּשֶׁן, 
+עַד שֶׁיִּתַּךְ הַבָּשָׂר. 
+
+<small>ד</small>
+הָעוֹלָה, 
+מוֹעֲלִין בָּהּ מִשֶּׁהָקְדָּשָׁה.  
+נִשְׁחָטָה, 
+הָכְשָׁרָה לְהִפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם, 
+וּבִמְחֻסַּר כִּפּוּרִין, וּבַלִּינָה.  
+נִזְרַק דָּמָהּ, 
+חַיָּבִין עָלֶיהָ מִשֵּׁם פִּגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא. 
+אֵין מוֹעֲלִין בְּעוֹרוֹת, 
+אֲבָל מוֹעֲלִין בַּבָּשָׂר, 
+עַד שֶׁיֵּצֵא לְבֵית הַדֶּשֶׁן. 
+
+<small>ה</small>
+חַטָּאת וְאָשָׁם וְזִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר, 
+מוֹעֲלִין בָּהֶן מִשֶּׁהָקְדָּשׁוּ.  
+נִשְׁחָטוּ, 
+הָכְשָׁרוּ לְהִפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם, 
+וּבִמְחֻסַּר כִּפּוּרִין, וּבַלִּינָה.  
+נִזְרַק דָּמָן, 
+חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשֵּׁם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא, 
+אֵין מוֹעֲלִין בַּבָּשָׂר, 
+אֲבָל מוֹעֲלִין בָּאֵמוּרִין, 
+עַד שֶׁיֵּצְאוּ לְבֵית הַדֶּשֶׁן. 
+
+<small>ו</small>
+שְׁתֵּי הַלֶּחֶם, 
+מוֹעֲלִין בָּהֶן מִשֶּׁהָקְדָּשׁוּ.  
+קָרְמוּ בַתַּנּוּר, 
+הָכְשָׁרוּ לְהִפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם, וּבִמְחֻסַּר כִּפּוּרִין, 
+וְלִשְׁחֹט עֲלֵיהֶן אֶת הַזֶּבַח.  
+נִזְרַק דָּמָן שֶׁלַּכְּבָשִׂים, 
+חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשֵּׁם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא, 
+וְאֵין בָּהֶן מְעִילָה. 
+
+<small>ז</small>
+לֶחֶם הַפָּנִים, 
+מוֹעֲלִין בּוֹ מִשֶּׁהָקְדַּשׁ.  
+קָרַם בַּתַּנּוּר, 
+הָכְשַׁר לְהִפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם, וּבִמְחֻסַּר כִּפּוּרִים, 
+וּלְהִסְתַּדֵּר עַל גַּבֵּי הַשֻּׁלְחָן.  
+קָרְבוּ הַבַּזִּכִּין, 
+חַיָּבִין עָלָיו מִשֵּׁם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא, 
+וְאֵין בּוֹ מְעִילָה. 
+
+<small>ח</small>
+הַמְּנָחוֹת, 
+מוֹעֲלִין בָּהֶן מִשֶּׁהָקְדָּשׁוּ.  
+קָדְשׁוּ בַכֶּלִי, 
+הָכְשָׁרוּ לְהִפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם, 
+וּבִמְחֻסַּר כִּפּוּרִין, וּבַלִּינָה.  
+קָרַב הַקֹּמֶץ, 
+חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשֵּׁם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא, 
+וְאֵין מוֹעֲלִין בַּשִּׁירַיִם, 
+אֲבָל מוֹעֲלִין בַּקֹּמֶץ, 
+עַד שֶׁיֵּצֵא לְבֵית הַדֶּשֶׁן. 
+
+<small>ט</small>
+הַקֹּמֶץ, 
+וְהַלְּבוֹנָה, 
+וְהַקְּטֹרֶת, 
+וּמִנְחַת כֹּהֲנִים, 
+וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, 
+וּמִנְחַת נְסָכִים, 
+מוֹעֲלִין בָּהֶן מִשֶּׁהָקְדָּשׁוּ.  
+קָדְשׁוּ בַכֶּלִי, 
+הָכְשָׁרוּ לְהִפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם, 
+וּבִמְחֻסַּר כִּפּוּרִין, וּבַלִּינָה,  
+וְחַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשֵּׁם נוֹתָר, מִשֵּׁם טָמֵא, 
+וּפִגּוּל אֵין בָּהֶן.  
+זֶה הַכְּלָל: 
+כָּל שֶׁיֶּשׁ לוֹ מַתִּירִין, 
+אֵין חַיָּבִים עָלָיו מִשֵּׁם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא, 
+עַד שֶׁיִּקָּרֵבוּ מַתִּירָיו.  
+וְכָל שֶׁאֵין לוֹ מַתִּירִין, 
+כֵּיוָן שֶׁהָקְדַּשׁ בַּכֶּלִי, 
+וְחַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשֵּׁם נוֹתָר, מִשֵּׁם טָמֵא, 
+וּפִגּוּל אֵין בּוֹ. 
+
+
+
+
+
+Chapter 3
+
+<small>א</small>
+וְלַד חַטָּאת, 
+וּתְמוּרַת חַטָּאת, 
+וְחַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְעָלֶיהָ, 
+יָמוּתוּ.  
+וְשֶׁעִבְּרָה שְׁנָתָהּ, 
+וְשֶׁאָבָדָה, וְנִמְצֵאת בַּעֲלַת מוּם, 
+אִם מִשֶּׁכִּפְּרוּ הַבְּעָלִים, 
+תָּמוּת, 
+וְאֵינָה עוֹשָׂה תְמוּרָה, 
+לֹא נֶהְנִין, וְלֹא מוֹעֲלִין; 
+אִם עַד שֶׁלֹּא כִפְּרוּ הַבְּעָלִים, 
+תִּרְעֶה עַד שֶׁתִּסְתָּאֵב, 
+וְתִמָּכֵר, וְיָבִיא בְדָמֶיהָ אַחֶרֶת, 
+וְעוֹשָׂה תְמוּרָה, וּמוֹעֲלִין בָּהּ. 
+
+<small>ב</small>
+הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לִנְזִירוּתוֹ, 
+לֹא נֶהְנִין, וְלֹא מוֹעֲלִין, 
+מִפְּנֵי שֶׁהֵן רְאוּיִין לָבוֹא כֻלָּם שְׁלָמִים.  
+מֵת, 
+הָיוּ סְתוּמִין, 
+יִפְּלוּ לִנְדָבָה; 
+הָיוּ מְפֹרָשִׁין, 
+דְּמֵי חַטָּאת יֵלְכוּ לְיָם הַמֶּלַח, 
+לֹא נֶהְנִין, וְלֹא מוֹעֲלִין. 
+דְּמֵי עוֹלָה, 
+יָבִיא עוֹלָה, וּמוֹעֲלִין בָּהֶן,
+דְּמֵי שְׁלָמִים, 
+יָבִיא שְׁלָמִים, 
+נֶאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד, 
+וְאֵינָן טְעוּנִין לֶחֶם. 
+
+<small>ג</small>
+רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: 
+הַדָּם, 
+קַל בִּתְחִלָּתוֹ, וְחֹמֶר בְּסוֹפוֹ. 
+הַנְּסָכִים, 
+חֹמֶר בִּתְחִלָּתָן, וְקַל בְּסוֹפָן: 
+הַדָּם כַּתְּחִלָּה אֵין מוֹעֲלִין בּוֹ, 
+יָצָא לְנַחַל קִדְרוֹן, מוֹעֲלִין בּוֹ. 
+הַנְּסָכִים כַּתְּחִלָּה מוֹעֲלִים בָּהֶן, 
+יָצְאוּ לַשִּׁית, אֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן. 
+
+<small>ד</small>
+דִּשּׁוּן הַמִּזְבֵּחַ הַפְּנִימִי וְהַמְּנוֹרָה, 
+לֹא נֶהְנִין, וְלֹא מוֹעֲלִין.  
+הַמַּקְדִּישׁ דִּשּׁוּן כַּתְּחִלָּה, 
+מוֹעֲלִין בּוֹ.  
+תּוֹרִין שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן, 
+[וּבְנֵי יוֹנָה] שֶׁעִבֵּר זְמַנָּן, 
+לֹא נֶהְנִין, וְלֹא מוֹעֲלִין.  
+רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: 
+תּוֹרִין שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן, 
+לֹא מוֹעֲלִין בָּהֶן, 
+וּבְנֵי יוֹנָה שֶׁעִבֵּר זְמַנָּן, 
+לֹא נֶהְנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. 
+
+<small>ה</small>
+חֲלֵב מֻקְדָּשִׁין וּבֵיצֵי תוֹרִין, 
+לֹא נֶהְנִין וְלֹא מוֹעֲלִין.  
+בַּמֵּי דְבָרִים אֲמוּרִים? 
+בְּקָדְשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ.  
+אֲבָל בְּקָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת, 
+הִקְדִּישׁ תַּרְנְגֹלֶת, 
+מוֹעֲלִין בָּהּ, וּבְבֵיצָתָהּ; 
+חֲמוֹר, 
+מוֹעֲלִין בָּהּ, וּבַחֲלָבָהּ. 
+
+<small>ו</small>
+כָּל הָרָאוּי לַמִּזְבֵּחַ לֹא לְבֶדֶק הַבַּיִת, 
+לְבֶדֶק הַבַּיִת לֹא לַמִּזְבֵּחַ, 
+לֹא לַמִּזְבֵּחַ וְלֹא לְבֶדֶק הַבַּיִת, 
+מוֹעֲלִין בּוֹ.  
+כֵּיצַד? 
+הִקְדִּישׁ בּוֹר מָלֵא מַיִם, 
+אַשְׁפּוֹת מְלֵאָה זֶבֶל, 
+שׁוֹבָךְ מָלֵא יוֹנִים, 
+אִילָן מָלֵא פֵרוֹת, 
+שָׂדֶה מְלֵאָה עֲשָׂבִים, 
+מוֹעֲלִין בָּהֶן, וּבְמַה שֶּׁבְּתוֹכָן.  
+אֲבָל אִם הִקְדִּישׁ בּוֹר, 
+וְאַחַר כָּךְ נִתְמַלָּא מַיִם; 
+אַשְׁפּוֹת, וְאַחַר כָּךְ נִתְמַלָּאת זֶבֶל; 
+שׁוֹבָךְ, וְאַחַר כָּךְ נִתְמַלָּא יוֹנִים; 
+אִילָן, וְאַחַר כָּךְ נָשָׂא פֵרוֹת; 
+שָׂדֶה, וְאַחַר כָּךְ נִתְמַלָּאת עֲשָׂבִים, 
+(מוֹעֲלִין בָּהֶן, וְאֵין) מוֹעֲלִין בְּמַה שֶּׁבְּתוֹכָן.  
+(דִּבְרֵי רְבִּי יְהוּדָה.)  
+רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: 
+הַמַּקְדִּישׁ שָׂדֶה וְאֶת הָאִילָן, 
+מוֹעֲלִין בָּהֶן וּבְגִדּוּלֵיהֶן, 
+מִפְּנֵי שֶׁהֵן גִּדּוּלֵי הֶקְדֵּשׁ.  
+
+<small>ז</small>
+וְלַד מְעֻשֶּׂרֶת לֹא יִינַק מִן הַמְעֻשֶּׂרֶת, 
+וַאֲחֵרִין מִתְנַדְּבִין כֵּן.  
+וְלַד מֻקְדָּשִׁין לֹא יִינַק מִן הַמֻּקְדָּשִׁין, 
+וַאֲחֵרִין מִתְנַדְּבִין כֵּן.  
+הַפּוֹעֲלִים לֹא יֹאכְלוּ מִגְּרוֹגְרוֹת שֶׁלַּהֶקְדֵּשׁ.  
+וְכֵן פָּרָה לֹא תֹאכַל מִכַּרְשִׁנֵי הֶקְדֵּשׁ. 
+
+<small>ח</small>
+שָׁרְשֵׁי אִילָן שֶׁלַּהֶדְיוֹט בָּאִין בְּשֶׁלַּהֶקְדֵּשׁ, 
+וְשֶׁלַּהֶקְדֵּשׁ בָּאִין בְּשֶׁלַּהֶדְיוֹט, 
+לֹא נֶהְנִין, וְלֹא מוֹעֲלִין.  
+מַעְיָן שֶׁהוּא יוֹצֵא מִתּוֹךְ שְׂדֵה הֶקְדֵּשׁ, 
+לֹא נֶהְנִין, וְלֹא מוֹעֲלִין.  
+יָצָא חוּץ לַשָּׂדֶה, נֶהְנִין מִמֶּנּוּ.  
+הַמַּיִם שֶׁבְּכַד שֶׁלַּזָּהָב, 
+לֹא נֶהְנִין, וְלֹא מוֹעֲלִין.  
+נִתָּנוּ בִצְלוֹחִית, מוֹעֲלִין בָּהֶן.  
+עֲרָבָה, 
+לֹא נֶהְנִין, וְלֹא מוֹעֲלִין.  
+רְבִּי אֶלְעָזָר בִּרְבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: &lt;לעזר&gt;
+נֶהְנִים הָיוּ מִמֶּנָּה זְקֵנִים בְּלוּלַבֵּיהֶם. 
+
+<small>ט</small>
+קֵן שֶׁבְּרֹאשׁ הָאִילָן שֶׁלַּהֶקְדֵּשׁ, 
+לֹא נֶהְנִין וְלֹא מוֹעֲלִין; 
+שֶׁבָּאֲשֵׁרָה, 
+יַתִּיז בַּקָּנֶה.  
+הַמַּקְדִּישׁ אֶת הַחֹרֶשׁ, 
+מוֹעֲלִין בְּכֻלּוֹ.  
+הַגִּזְבָּרִים שֶׁלָּקְחוּ אֶת הָעֵצִים, 
+מוֹעֲלִין בָּעֵצִים, 
+וְאֵין מוֹעֲלִין לֹא בִשְׁפוּי, וְלֹא בִגְוִיָּה. &lt;בגבייה&gt;
+
+
+
+
+
+Chapter 4
+
+<small>א</small>
+קָדְשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לִמְעִילָה, 
+וּלְחַיֵּב עֲלֵיהֶן מִשֵּׁם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא.  
+קָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה.  
+קָדְשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ וְקָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת, 
+מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. 
+
+<small>ב</small>
+חֲמִשָּׁה דְבָרִים בָּעוֹלָה מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה: 
+הַבָּשָׂר, וְהַחֵלֶב, וְהַסֹּלֶת, וְהַיַּיִן, וְהַשֶּׁמֶן.  
+שִׁשָּׁה בַתּוֹדָה: 
+הַבָּשָׂר, וְהַחֵלֶב, וְהַסֹּלֶת, וְהַיַּיִן, וְהַשֶּׁמֶן, וְהַלֶּחֶם.  
+תְּרוּמָה, וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר, וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁלִּדְמַי, 
+הַחַלָּה, וְהַבִּכּוּרִים, 
+מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לֶאֱסַר, &lt;לְאסַר&gt;
+וּלְחַיֵּב עֲלֵיהֶם אֶת הַחֹמֶשׁ. 
+
+<small>ג</small>
+כָּל הַפִּגּוּלִים מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה.  
+כָּל הַנּוֹתָרִים מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה.  
+כָּל הַנְּבֵלוֹת מִצְטָרְפוֹת זֶה עִם זֶה.  
+כָּל הַשְּׁרָצִים מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה.  
+דַּם הַשֶּׁרֶץ וּבְשָׂרוֹ מִצְטָרְפִין בְּכַעֲדָשָׁה.  
+
+<small>ד</small>
+כְּלָל אָמַר רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ: 
+כָּל שֶׁטֻּמְאָתוֹ וְשֵׁעוּרוֹ שָׁוִים, 
+מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה; 
+טֻמְאָתוֹ וְלֹא שֵׁעוּרוֹ, 
+שֵׁעוּרוֹ וְלֹא טֻמְאָתוֹ, 
+לֹא טֻמְאָתוֹ וְלֹא שֵׁעוּרוֹ, 
+אֵינָן מִצְטָרְפִין. 
+
+<small>ה</small>
+הַפִּגּוּל וְהַנּוֹתָר אֵינָן מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, 
+מִפְּנֵי שֶׁהֵן שְׁנֵי שֵׁמוֹת.  
+הַשֶּׁרֶץ וְהַנְּבֵלָה, 
+וְכֵן הַנְּבֵלָה וּבְשַׂר הַמֵּת, 
+מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לְטַמֵּא, 
+אֲפִלּוּ בַקַּל שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם.  
+
+<small>ו</small>
+הָאֹכֶל שֶׁנִּטַּמָּא, 
+כָּל שֶׁנִּטַּמָּא בְאַב הַטֻּמְאָה, 
+וְשֶׁנִּטַּמָּא בִוְלַד הַטֻּמְאָה, 
+מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לְטַמֵּא בַקַּל שֶׁבִּשְׁנֵיהֶן. 
+
+<small>ז</small>
+כָּל הָאֳכָלִין מִצְטָרְפִין: 
+לִפְסוֹל אֶת הַגְּוִיָּה בְכַחֲצִי פֶרֶס, 
+וּבִמְזוֹן שְׁתֵּי סְעוֹדוֹת לָעֵרוּב, 
+כַּבֵּיצָה לְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין, 
+כִּגְרוֹגֶרֶת לְהוֹצָאַת שַׁבָּת, 
+בַּכּוֹתֶבֶת לְיוֹם הַכִּפּוּרִים.  
+כָּל הַמַּשְׁקִים מִצְטָרְפִין: 
+לִפְסוֹל אֶת הַגְּוִיָּה בָרְבִיעִית, 
+כִּמְלֹא לָגְמָיו בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. 
+
+הָעָרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה.  
+רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: 
+אֵינָן מִצְטָרְפִין.  
+הַבֶּגֶד וְהַשַּׂק, 
+הַשַּׂק וְהָעוֹר, 
+הָעוֹר וְהַמַּפָּץ, 
+מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה.  
+אָמַר רְבִּי שִׁמְעוֹן: 
+מָה הַטַּעַם?
+מִפְּנֵי שֶׁהֵן רְאוּיִין לְטַמֵּא מוֹשָׁב. 
+
+
+
+
+
+Chapter 5
+
+<small>א</small>
+הַנֶּהְנֶה שׁוֹוֶה פְרוּטָה מִן הַהֶקְדֵּשׁ, 
+אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פָגַם, מָעַל.  
+דִּבְרֵי רְבִּי עֲקִיבָה.  
+וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: 
+כָּל דָּבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ פְגָם, 
+לֹא מָעַל עַד שֶׁיִּפְגֹּם; 
+וְכָל שֶׁאֵין בּוֹ פְגָם, 
+כֵּיוָן שֶׁנֶהְנָה, מָעַל.  
+
+<small>ב</small>
+כֵּיצַד? 
+נָתְנָה קְטַלָּה בְצַוָּארָהּ, 
+טַבַּעַת בְּיָדָהּ, 
+שָׁתָת בְכוֹס שֶׁלַּזָּהָב, 
+כֵּיוָן שֶׁנֶהְנָה, מָעַל.  
+לָבַשׁ בֶּחָלוּק, 
+כִּסָּה בַטַּלֵּית, 
+בִּקַּע בַּקָּרְדֹּם, לֹא מָעַל עַד שֶׁיִּפְגֹּם.  
+תָּלַשׁ מִן הַחַטָּאת כְּשֶׁהִיא חָיָה, לֹא מָעַל עַד שֶׁיִּפְגֹּם; 
+וּכְשֶׁהִיא מֵתָה, כֵּיוָן שֶׁנֶּהְנָה, מָעַל. 
+
+<small>ג</small>
+נֶהְנָה בְכַחֲצִי פְרוּטָה וּפָגַם בְּכַחֲצִי פְרוּטָה, 
+אוֹ שֶׁנֶּהְנָה בְשׁוֹוֶה פְרוּטָה בְדָבָר אַחֵר 
+וּפָגַם בְּשׁוֹוֶה פְרוּטָה בְדָבָר אַחֵר, 
+הֲרֵי זֶה לֹא מָעַל, 
+עַד יִפְגֹּם בְּשׁוֹוֶה פְרוּטָה בְדָבָר אַחֵר. 
+
+<small>ד</small>
+אֵין מֹעַל אַחַר מֹעַל בַּמֻּקְדָּשִׁים, 
+אֶלָּא בְהֵמָה וּכְלִי שָׁרֵת.  
+כֵּיצַד? 
+רָכַב עַל גַּבֵּי בְהֵמָה, 
+וּבָא חֲבֵרוֹ וְרָכַב, [וּבָא חֲבֵרוֹ וְרָכַב;] 
+שָׁתָה בְכוֹס שֶׁלַּזָּהָב, 
+וּבָא חֲבֵרוֹ וְשָׁתָה, וּבָא חֲבֵרוֹ וְשָׁתָה; 
+תָּלַשׁ מִן הַחַטָּאת, 
+וּבָא חֲבֵרוֹ וְתָלַשׁ, וּבָא חֲבֵרוֹ וְתָלַשׁ, 
+כֻּלָּם מָעֲלוּ.  
+רְבִּי אוֹמֵר: 
+כָּל שֶׁאֵין לוֹ פִדָּיוֹן, 
+יֶשׁ בּוֹ מֹעַל אַחַר מֹעַל. 
+
+<small>ה</small>
+נָטַל אֶבֶן אוֹ קוֹרָה שֶׁלַּהֶקְדֵּשׁ, 
+הֲרֵי זֶה לֹא מָעַל.  
+נְתָנָהּ לַחֲבֵרוֹ, 
+הוּא מָעַל, וַחֲבֵרוֹ לֹא מָעַל.  
+בְּנָיָהּ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, 
+הֲרֵי זֶה לֹא מָעַל, 
+עַד שֶׁיָּדוּר תַּחְתֶּיהָ בְשׁוֹוֶה פְרוּטָה. &lt;שֶׁיִּידּוֹר&gt; 
+נָטַל פְּרוּטָה שֶׁלַּהֶקְדֵּשׁ, 
+הֲרֵי זֶה לֹא מָעַל.  
+נְתָנָהּ לַחֲבֵרוֹ, 
+הוּא מָעַל, וַחֲבֵרוֹ לֹא מָעַל.  
+נְתָנָהּ לַבַּלָּן, 
+אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָחַץ, 
+מָעַל, שֶׁהוּא אָמַר לוֹ: 
+"הֲרֵי הַמַּרְחֵץ פְּתוּחָה, 
+הִכָּנֵס וּרְחֹץ!" 
+
+<small>ו</small>
+אֲכִילָתוֹ וַאֲכִילַת חֲבֵרוֹ, 
+הֲנָיָתוֹ וַהֲנָיַת חֲבֵרוֹ, 
+אֲכִילָתוֹ וַהֲנָיַת חֲבֵרוֹ, 
+הֲנָיָתוֹ וַאֲכִילַת חֲבֵרוֹ, 
+מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, 
+אֲפִלּוּ לִזְמַן מְרֻבֶּה. 
+
+
+
+
+
+Chapter 6
+
+<small>א</small>
+הַשָּׁלִיחַ שֶׁעָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ, 
+בַּעַל הַבַּיִת מָעַל. 
+לֹא עָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ, 
+הַשָּׁלִיחַ מָעַל.  
+כֵּיצַד? 
+אָמַר לוֹ: 
+"תֵּן בָּשָׂר לָאוֹרְחִים!" 
+וְנָתַן לָהֶם כָּבֵד, 
+["כָּבֵד",] 
+וְנָתַן לָהֶם בָּשָׂר, 
+הַשָּׁלִיחַ מָעַל.  
+אָמַר לוֹ: 
+"תֵּן לָהֶם חֲתִכָּה חֲתִכָּה!" 
+וְהוּא אוֹמֵר: 
+"טְלוּ שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם!" 
+וְהֵן נָטְלוּ שָׁלוֹשׁ שָׁלוֹשׁ, 
+כֻּלָּם מָעֲלוּ.  
+אָמַר לוֹ: 
+"הָבֵא לִי מִן הַחֻלִּים!" אוֹ "מִקְּלוֹסְקָמָא", 
+וְהֵבִיא לוֹ, 
+אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר בַּעַל הַבַּיִת: 
+לֹא הָיָה בְלִבִּי אֶלָּא מִזֶּה, וְהֵבִיא מִזֶּה, 
+בַּעַל הַבַּיִת מָעַל.  
+אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: 
+"הָבֵא לִי מִן הַחֻלִּין!" 
+וְהֵבִיא לוֹ מִקְּלוֹסְקָמָא, 
+"מִקְּלוֹסְקָמָא", 
+וְהֵבִיא לוֹ מִן הַחֻלִּין, 
+הַשָּׁלִיחַ מָעַל. 
+
+<small>ב</small>
+שִׁלַּח בְּיַד חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן, 
+אִם עָשׁוּ שְׁלִיחוּתָן, בַּעַל הַבַּיִת מָעַל; 
+לֹא עָשׁוּ שְׁלִיחוּתָן, הַחַנְוָנִי מָעַל.  
+שִׁלַּח בְּיַד פִּקֵּחַ, 
+וְנִזְכַּר עַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ אֵצֶל הַחַנְוָנִי, 
+הַחַנְוָנִי מָעַל כְּשֶׁיּוֹצִיא.  
+כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? 
+נוֹטֵל פְּרוּטָה אוֹ כֶלִי, וְאוֹמֵר: 
+"פְּרוּטָה שֶׁלַּהֶקְדֵּשׁ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהִיא, 
+מְחֻלֶּלֶת עַל זוֹ", 
+שֶׁהַהֶקְדֵּשׁ נִפְדֶּה בְכֶסֶף וּבְשׁוֹוֶה כֶסֶף. 
+
+<small>ג</small>
+נָתַן לוֹ פְרוּטָה, אָמַר לוֹ: 
+"הָבֵא לִי בְחֶצְיָהּ נֵרוֹת, וּבְחֶצְיָהּ פְּתִילוֹת!" 
+וְהָלַךְ וְהֵבִיא לוֹ בְּכֻלָּהּ נֵרוֹת, 
+אוֹ בְּכֻלָּהּ פְּתִילוֹת; 
+אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ: 
+"הָבֵא לִי בְּכֻלָּהּ נֵרוֹת!" 
+אוֹ "בְּכֻלָּהּ פְּתִילוֹת", 
+וְהָלַךְ וְהֵבִיא לוֹ בְחֶצְיָהּ נֵרוֹת וּבְחֶצְיָהּ פְּתִילוֹת, 
+שְׁנֵיהֶם לֹא מָעָלוּ.  
+אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: 
+הָבֵא לִי בְחֶצְיָהּ נֵרוֹת מִמְּקוֹם פְּלוֹנִי, 
+וּבְחֶצְיָהּ פְּתִילוֹת מִמְּקוֹם פְּלוֹנִי, 
+וְהָלַךְ וְהֵבִיא לוֹ נֵרוֹת מִבֵּית הַפְּתִילוֹת, 
+וּפְתִילוֹת מִבֵּית הַנֵּרוֹת, 
+הַשָּׁלִיחַ מָעַל. 
+
+ד &lt;ב&gt;
+נָתַן לוֹ שְׁתֵּי פְרוּטוֹת, 
+אָמַר לוֹ: 
+"הָבֵא לִי אֶתְרוֹג!" 
+וְהָלַךְ וְהֵבִיא לוֹ בִפְרוּטָה אֶתְרוֹג וּבִפְרוּטָה רִמּוֹן, 
+שְׁנֵיהֶם מָעֲלוּ.  
+רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 
+בַּעַל הַבַּיִת לֹא מָעַל, 
+שֶׁהוּא אוֹמֵר לוֹ: 
+"אֶתְרוֹג גָּדוֹל הָיִיתִי מְבַקֵּשׁ, 
+וְהֵבֵאתָ לִי קָטָן וָרַע."  
+
+<small>ה</small>
+נָתַן לוֹ דִינַר זָהָב, אָמַר לוֹ: 
+"הָבֵא לִי חָלוּק!" 
+וְהָלַךְ וְהֵבִיא לוֹ בְשָׁלֹשׁ חָלוּק וּבְשָׁלֹשׁ טַלֵּית, 
+שְׁנֵיהֶם מָעֲלוּ.  
+רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 
+בַּעַל הַבַּיִת לֹא מָעַל, 
+שֶׁהוּא אוֹמֵר לוֹ: 
+"חָלוּק גָּדוֹל הָיִיתִי מְבַקֵּשׁ, 
+וְהֵבֵאתָ לִי קָטוֹן וָרַע." 
+
+<small>ו</small>
+הַמַּפְקִיד מָעוֹת אֵצֶל הַשֻּׁלְחָנִי, 
+אִם צְרוּרִין, 
+לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן. 
+לְפִיכָךְ, אִם הוֹצִיא, מָעַל.  
+אִם מֻתָּרִין, 
+יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן. 
+לְפִיכָךְ, אִם הוֹצִיא, לֹא מָעַל.  
+אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת, 
+בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, 
+לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן. 
+לְפִיכָךְ, אִם הוֹצִיא, מָעַל.  
+הַחַנְוָנִי כְּבַעַל הַבַּיִת.  
+דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.  
+רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 
+כַּשֻּׁלְחָנִי. 
+
+<small>ז</small>
+פְּרוּטָה שֶׁלַּהֶקְדֵּשׁ שֶׁנָּפְלָה לְתוֹךְ הַכִּיס, 
+אוֹ שֶׁאָמַר: 
+"פְּרוּטָה בְכִיס זֶה הֶקְדֵּשׁ", 
+כֵּיוָן שֶׁהוֹצִיא אֶת הָרִאשׁוֹנָה, 
+מָעַל.  
+דִּבְרֵי רְבִּי עֲקִיבָה.  
+וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: 
+עַד שֶׁיּוֹצִיא אֶת כָּל הַכִּיס.  
+מוֹדֶה רְבִּי עֲקִיבָה בְּאוֹמֵר: 
+"פְּרוּטָה מִן הַכִּיס זֶה הֶקְדֵּשׁ", 
+שֶׁהוּא מוֹצִיא וְהוֹלֵךְ, 
+עַד שֶׁיּוֹצִיא אֶת כָּל הַכִּיס.  
+
+חסל מעילה 
+
+
+
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Meilah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Meilah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..8c92e00477265ccccb2fec9beb0b023e0741a3e9
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Meilah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt	
@@ -0,0 +1,69 @@
+Mishnah Meilah
+משנה מעילה
+Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
+
+משנה מעילה
+
+
+
+Chapter 1
+
+קדשי קדשים ששחטן בדרום. מועלים בהן. שחטן בדרום וקבל דמן בצפון. בצפון וקבל דמן בדרום. שחטן ביום וזרק בלילה. בלילה וזרק ביום. או ששחטן חוץ לזמנן. וחוץ למקומן. מועלין בהן. כלל אמר רבי יהושע כל שהיה לה שעת היתר לכהנים אין מועלין בה. ושלא היה לה שעת היתר לכהנים מועלין בה. איזו היא שהיה לה שעת היתר לכהנים. שלנה. ושנטמאה. ושיצאה. איזו היא שלא היה לה שעת היתר לכהנים. שנשחטה חוץ לזמנה. חוץ למקומה. ושקבלו פסולין. וזרקו את דמה:  
+בשר קדשי קדשים שיצא לפני זריקת דמים. רבי אליעזר אומר. מועלין בו. ואין חייבין עליו משום פגול נותר וטמא. רבי עקיבא אומר. אין מועלין בו. אבל חייבין עליו. משום פיגול. נותר. וטמא. אמר רבי עקיבא והרי המפריש חטאת ואבדה. והפריש אחרת תחתיה. ואחר כך נמצאת הראשונה. והרי שתיהן עומדות. לא כשם שדמה פוטר את בשרה. כך הוא פוטר את בשר חברתה. ואם פטר דמה את בשר חברתה מן המעילה. דין הוא שיפטור את בשרה:  
+אמורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים. רבי אליעזר אומר אין מועלין בהן. ואין חייבין עליהן משום פיגול. נותר. וטמא. רבי עקיבא אומר. מועלין בהן. וחייבין עליהן. משום פגול. נותר וטמא:  
+מעשה דמים בקדשי קדשים. להקל ולהחמיר. ובקדשים קלים. כולן להחמיר. כיצד. קדשי קדשים לפני זריקת דמים. מועלין באימורין ובבשר. לאחר זריקת דמים. מועלים באימורים ואין מועלין בבשר. על זה ועל זה. חייבין משום פגול. נותר. וטמא. ובקדשים קלים. כולם להחמיר. כיצד. קדשים קלים לפני זריקת דמים. אין מועלין לא באימורין ולא בבשר. לאחר זריקת דמים. מועלין באימורין ואין מועלין בבשר. על זה ועל זה. חייבין משום פגול. נותר. וטמא. נמצא מעשה דמים בקדשי קדשים להקל ולהחמיר ובקדשים קלים כולו להחמיר:  
+
+Chapter 2
+
+חטאת העוף מועלין בה משהוקדשה. נמלקה. הוכשרה להפסל בטבול יום. ובמחוסר כפורים. ובלינה. הוזה דמה. חייבין עליה משום פיגול. נותר. וטמא. ואין בה מעילה:  
+עולת העוף מועלין בה משהוקדשה. נמלקה. הוכשרה להפסל בטבול יום. ובמחוסר כפורים. ובלינה. מיצה דמה חייבין עליה משום פיגול. נותר. וטמא. ומועלין בה. עד שתצא לבית הדשן:  
+פרים הנשרפין. ושעירים הנשרפין. מועלין בהן משהוקדשו. נשחטו. הוכשרו להפסל בטבול יום. ובמחוסר כפורים. ובלינה. הוזה דמן. חייבין עליהן משום פיגול. נותר וטמא. ומועלין בהן בבית הדשן עד שיותך הבשר:  
+העולה מועלין בה משהוקדשה. נשחטה. הוכשרה להפסל בטבול יום. ובמחוסר כפורים. ובלינה. נזרק דמה חייבין עליה משום פיגול נותר וטמא. ואין מועלין בעורה. אבל מועלין בבשר עד שיצא לבית הדשן:  
+חטאת ואשם. וזבחי שלמי צבור. מועלין בהן משהוקדשו. נשחטו. הוכשרו להפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים. ובלינה. נזרק דמן. חייבין עליהם משום פיגול. נותר. וטמא אין מועלין בבשר אבל מועלין באימורים. עד שיצאו לבית הדשן:  
+שתי הלחם מועלין בהן משהוקדשו. קרמו בתנור. הוכשרו להפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים. ולשחוט עליהם את הזבח. נזרק דמן של כבשים. חייבין עליהן משום פיגול. נותר. וטמא. ואין בהן מעילה:  
+לחם הפנים מועלין בו משהוקדש. קרם בתנור. הוכשר להפסל בטבול יום. ובמחוסר כפורים. ולהסדר על גבי השולחן. קרבו הבזיכין. חייבין עליו משום פיגול נותר וטמא. ואין בהן מעיל:  
+המנחות מועלים בהן משהוקדשו. קדשו בכלי. הוכשרו ליפסל בטבול יום. ובמחוסר כפורים. ובלינה. קרב הקומץ. חייבין עליו משום פיגול. נותר. וטמא. ואין מועלין בשירים. אבל מועלים בקומץ. עד שיצא לבית הדשן:  
+הקומץ והלבונה והקטורת. ומנחות כהנים. ומנחת כהן משיח. ומנחת נסכין. מועלין בהן משהוקדשו. קדשו בכלי הוכשרו ליפסל בטבול יום. ובמחוסר כפורים ובלינה. וחייבין עליהן משום נותר ומשום טמא. ופיגול אין בהן. זה הכלל כל שיש לו מתירין אין חייבים עליו משום פיגול נותר וטמא. עד שיקרבו מתיריו. וכל שאין לו מתירין. כיון שקדש בכלי חייבין עליו משום נותר. ומשום טמא. ופגול אין בו:   
+
+Chapter 3
+
+ולד חטאת. ותמורת חטאת. וחטאת שמתו בעליה. ימותו. שעברה שנתה. ושאבדה. ושנמצאת בעלת מום. אם משכיפרו הבעלים. תמות. ואינה עושה תמורה. ולא נהנים ולא מועלין. ואם עד שלא כיפרו הבעלים. תרעה עד שתסתאב ותמכר. ויביא בדמיה אחרת. ועושה תמורה ומועלים בה:  
+המפריש מעות לנזירותו לא נהנין. ולא מועלין. מפני שהן ראוין לבוא כולן שלמים. מת היו סתומים. יפלו לנדבה. היו מפורשים. דמי חטאת. ילכו לים המלח. לא נהנים. ולא מועלין בהן. דמי עולה. יביאו עולה. ודמי שלמים. יביאו שלמים. ונאכלים ליום אחד ואינן טעונין לחם:  
+רבי ישמעאל אומר הדם קל בתחלתו. וחמור בסופו. והנסכים חומר בתחלתן. וקל בסופן. הדם בתחלה אין מועלים בו. יצא לנחל קדרון מועלים בו. הנסכים בתחלה מועלים בהן. יצאו לשיתין אין מועלים בהם:  
+דשון מזבח הפנימי. והמנורה. לא נהנין. ולא מועלין. המקדיש דשון בתחלה. מועלים בו. תורים שלא הגיע זמנן. ובני יונה שעבר זמנן לא נהנים. ולא מועלים. רבי שמעון אומר. תורין שלא הגיע זמנן. מועלין בהן. ובני יונה שעבר זמנן. לא נהנין. ולא מועלין:  
+חלב המוקדשין. וביצי תורין. לא נהנים ולא מועלים. במה דברים אמורים בקדשי מזבח. אבל בקדשי בדק הבית הקדיש תרנגולת. מועלין בה ובביצתה. חמור מועלין. בה ובחלבה:  
+כל הראוי למזבח ולא לבדק הבית. לבדק הבית ולא למזבח. לא למזבח ולא לבדק הבית. מועלין בו. כיצד הקדיש בור מלא מים. אשפה מלאה זבל. שובך מלא יונים. אילן מלא פירות. שדה מלאה עשבים. מועלין בהם. ובמה שבתוכן. אבל אם הקדיש בור. ואחר כך נתמלא מים. אשפה. ואחר כך נתמלאה זבל. שובך. ואחר כך נתמלא יונים. אילן. ואחר כך נתמלא פירות. שדה. ואחר כך נתמלאה עשבים מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן. דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר המקדיש שדה ואילן. מועלין בהם ובגדוליהם. מפני שהן גדולי הקדש. ולד מעושרת. לא יינק מן המעושרת. ואחרים מתנדבים כן. ולד מוקדשין לא יינק מן המוקדשין. ואחרים מתנדבים כן. הפועלים לא יאכלו מגרוגרות של הקדש וכן פרה לא תאכל מכרשיני הקדש:  
+שרשי אילן של הדיוט. באין בשל הקדש. ושל הקדש באין בשל הדיוט. לא נהנין ולא מועלין. המעין שהוא יוצא מתוך שדה הקדש. לא נהנין ולא מועלין. יצא חוץ לשדה נהנין ממנו. המים שבכד של זהב לא נהנין ולא מועלין. נתנו בצלוחית מועלין בהם. ערבה לא נהנין ולא מועלין. רבי אלעזר ברבי צדוק אומר. נותנין היו ממנה זקנים בלולביהם:  
+קן שבראש האילן של הקדש. לא נהנין ולא מועלין. שבאשרה יתיז בקנה. המקדיש את החורש. מועלין בכולו. הגזברים שלקחו את העצים. מועלין בעצים. ואין מועלין לא בשפוי. ולא בנויה:  
+
+Chapter 4
+
+קדשי המזבח מצטרפין זה עם זה. למעילה ולחייב עליהן משום פגול. נותר. וטמא. קדשי בדק הבית מצטרפין זה עם זה. קדשי המזבח וקדשי בדק הבית מצטרפין זה עם זה. למעילה:  
+חמשה דברים בעולה מצטרפין זה עם זה. הבשר והחלב והסלת והיין והשמן. וששה בתודה. הבשר והחלב והסולת והיין והשמן והלחם. התרומה. ותרומת מעשר. ותרומת מעשר של דמאי. החלה והבכורים. מצטרפין זה עם זה לאסור. ולחייב עליהם את החומש:  
+כל הפיגולין מצטרפין זה עם זה. כל הנותרין מצטרפין זה עם זה. כל הנבלות מצטרפות זו עם זו. כל השרצים מצטרפין זה עם זה. דם השרץ ובשרו מצטרפין. כלל אמר רבי יהושע. כל שטומאתו ושיעורו שוין. מצטרפין זה עם זה. טומאתו ולא שיעורו. שיעורו ולא טומאתו. לא טומאתו ולא שיעורו אין מצטרפין זה עם זה:  
+הפיגול והנותר אין מצטרפין זה עם זה. מפני שהם שני שמות. השרץ והנבלה. וכן הנבלה ובשר המת. אין מצטרפין זה עם זה. לטמא אפילו כקל שבשניהם. האוכל שנטמא באב הטומאה ושנטמא בולד הטומאה. מצטרפין זה עם זה. לטמא כקל שבשניהם:  
+כל האוכלין מצטרפין לפסול את הגויה בכחצי פרס. במזון שתי סעודות לערוב. בכביצה לטמא טומאת אוכלין. בכגרוגרת להוצאת שבת. בככותבת ביום הכפורים. כל המשקין מצטרפין לפסול את הגויה. ברביעית. ובמלא לוגמיו ביום הכפורים:  
+הערלה וכלאי הכרם מצטרפין זה עם זה. רבי שמעון אומר אינן מצטרפין. הבגד והשק. השק והעור. העור והמפץ. מצטרפין זה עם זה. רבי שמעון אומר. מפני שהן ראוין ליטמא מושב:  
+
+Chapter 5
+
+הנהנה שוה פרוטה מן ההקדש. אף על פי שלא פגם. מעל. דברי רבי עקיבא. וחכמים אומרים כל דבר שיש בו פגם לא מעל עד שיפגום. וכל דבר שאין בו פגם כיון שנהנה מעל. כיצד נתנה קטלה בצוארה. טבעת בידה. שתתה בכוס של זהב. כיון שנהנית מעלה. לבש בחלוק. כיסה בטלית. בקע בקורדום. לא מעל עד שיפגום. תלש מן החטאת. כשהיא חיה לא מעל עד שיפגום. כשהיא מתה כיון שנהנה מעל: 
+
+נהנה בכחצי פרוטה. ופגם בכחצי פרוטה. או שנהנה בשוה פרוטה בדבר אחד. ופגם בשוה פרוטה בדבר אחר. הרי זה לא מעל. עד שנהנה בשוה פרוטה ויפגום בשוה פרוטה בדבר אחד: 
+
+אין מועל אחר מועל במוקדשין. אלא בהמה. וכלי שרת. כיצד רכב על גבי בהמה. ובא חברו ורכב. ובא חברו ורכב. שתה בכוס של זהב. ובא חברו ושתה. ובא חברו ושתה. תלש מן החטאת. ובא חברו ותלש. ובא חברו ותלש. כולן מעלו. רבי אומר כל שאין לו פדיון. יש בו מועל אחר מועל: 
+
+נטל אבן או קורה של הקדש. הרי זה לא מעל. נתנה לחבירו. הוא מעל וחבירו לא מעל. בנאה בתוך ביתו. הרי זה לא מעל עד שידור תחתיה בשוה פרוטה. נטל פרוטה של הקדש. הרי זה לא מעל. נתנה לחבירו. הוא מעל וחבירו לא מעל. נתנה לבלן. אף על פי שלא רחץ מעל שהוא אומר לו הרי מרחץ פתוחה הכנס ורחוץ: 
+
+אכילתו ואכילת חברו. הנייתו והניית חברו. אכילתו והניית חברו. הנייתו ואכילת חברו. מצטרפין זה עם זה. ואפילו לזמן מרובה: 
+
+
+Chapter 6
+
+השליח שעשה שליחותו. בעל הבית מעל. לא עשה שליחותו השליח מעל. כיצד. אמר לו תן בשר לאורחים ונתן להם כבד. כבד. ונתן להם בשר. השליח מעל. אמר לו תן להם חתיכה חתיכה. והוא אמר טולו שתים שתים. והם נטלו שלש שלש. כולן מעלו. אמר לו הבא מן החלון. או מגלוסקמא. והביא לו. אף על פי שאמר בעל הבית לא היה בלבי אלא מזה. והביא מזה. בעל הבית מעל. אבל אם אמר לו הבא לי מן החלון. והביא לו מגלוסקמא. או מן גלוסקמא והביא לו מן החלון. השליח מעל:  
+שלח ביד חרש שוטה וקטן. אם עשו שליחותו. בעל הבית מעל. לא עשו שליחותו. החנוני מעל. שלח ביד פיקח. ונזכר עד שלא הגיע אצל חנוני החנוני מעל כשיוציא. כיצד יעשה. נוטל פרוטה או כלי. ויאמר פרוטה של הקדש בכל מקום שהיא מחוללת על זה. שהקדש נפדה בכסף. ובשוה כסף:  
+נתן לו פרוטה. אמר לו הבא לי בחציה נרות ובחציה פתילות. והלך והביא לו בכולה נרות. או בכולה פתילות. או שאמר לו הבא לי בכולה נרות. או בכולה פתילות. הלך והביא לו בחציה נרות ובחציה פתילות. שניהם לא מעלו. אבל אם אמר לו הבא לי בחציה נרות ממקום פלוני. ובחציה פתילות ממקום פלוני. והלך והביא לו נרות מבית פתילות. ופתילות מבית נרות. השליח מעל:  
+נתן לו שתי פרוטות אמר לו הבא לי אתרוג. והלך והביא לו בפרוטה אתרוג. ובפרוטה רמון. שניהם מעלו. רבי יהודה אומר. בעל הבית לא מעל. שהוא אומר לו אתרוג גדול הייתי מבקש. והבאת לי קטן ורע. נתן לו דינר זהב. אמר לו הבא לי חלוק. והלך והביא לו בשלשה חלוק. בשלשה טלית. שניהם מעלו. רבי יהודה אומר בעל הבית לא מעל. שהוא אומר לו חלוק גדול הייתי מבקש. והבאת לי קטן ורע:  
+המפקיד מעות אצל השלחני אם צרורין לא ישתמש בהם. לפיכך אם הוציא מעל. אם מותרים ישתמש בהן. לפיכך אם הוציא לא מעל. אצל בעל הבית בין כך ובין כך לא ישתמש בהם. לפיכך אם הוציא מעל. החנוני כבעל הבית דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר כשלחני:  
+פרוטה של הקדש שנפלה לתוך הכיס. או שאמר פרוטה בכיס זה הקדש. כיון שהוציא את הראשונה מעל. דברי רבי עקיבא. וחכמים אומרים עד שיוציא את כל הכיס. מודה רבי עקיבא באומר פרוטה מן הכיס זה הקדש. שהוא מוציא והולך עד שיוציא את כל הכיס:    
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Meilah/Hebrew/Torat Emet 357.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Meilah/Hebrew/Torat Emet 357.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6b770d19ad9079b5ab472fb4604ed6b496f9ab92
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Meilah/Hebrew/Torat Emet 357.txt	
@@ -0,0 +1,93 @@
+Mishnah Meilah
+משנה מעילה
+Torat Emet 357
+http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads
+
+משנה מעילה
+
+
+
+Chapter 1
+
+קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁשְּׁחָטָן בַּדָּרוֹם, מוֹעֲלִים בָּהֶן. שְׁחָטָן בַּדָּרוֹם וְקִבֵּל דָּמָן בַּצָּפוֹן, בַּצָּפוֹן וְקִבֵּל דָּמָן בַּדָּרוֹם, שְׁחָטָן בַּיּוֹם וְזָרַק בַּלַּיְלָה, בַּלַּיְלָה וְזָרַק בַּיּוֹם, אוֹ שֶׁשְּׁחָטָן חוּץ לִזְמַנָּן וְחוּץ לִמְקוֹמָן, מוֹעֲלִין בָּהֶן. כְּלָל אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, כֹּל שֶׁהָיָה לָהּ שְׁעַת הֶתֵּר לַכֹּהֲנִים, אֵין מוֹעֲלִין בָּהּ. וְשֶׁלֹּא הָיָה לָהּ שְׁעַת הֶתֵּר לַכֹּהֲנִים, מוֹעֲלִין בָּהּ. אֵיזוֹ הִיא שֶׁהָיָה לָהּ שְׁעַת הֶתֵּר לַכֹּהֲנִים. שֶׁלָּנָה, וְשֶׁנִּטְמְאָה, וְשֶׁיָּצְאָה. אֵיזוֹ הִיא שֶׁלֹּא הָיָה לָהּ שְׁעַת הֶתֵּר לַכֹּהֲנִים. שֶׁנִּשְׁחֲטָה חוּץ לִזְמַנָּהּ, חוּץ לִמְקוֹמָהּ, וְשֶׁקִּבְּלוּ פְסוּלִין וְזָרְקוּ אֶת דָּמָהּ: 
+
+בְּשַׂר קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁיָּצָא לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מוֹעֲלִין בּוֹ, וְאֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֵין מוֹעֲלִין בּוֹ, אֲבָל חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, וַהֲרֵי הַמַּפְרִישׁ חַטָּאת וְאָבְדָה, וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ, וְאַחַר כָּךְ נִמְצֵאת הָרִאשׁוֹנָה וַהֲרֵי שְׁתֵּיהֶן עוֹמְדוֹת, לֹא כְשֵׁם שֶׁדָּמָהּ פּוֹטֵר אֶת בְּשָׂרָהּ, כָּךְ הוּא פוֹטֵר אֶת בְּשַׂר חֲבֶרְתָּהּ. וְאִם פָּטַר דָּמָהּ אֶת בְּשַׂר חֲבֶרְתָּהּ מִן הַמְּעִילָה, דִּין הוּא שֶׁיִּפְטֹר אֶת בְּשָׂרָהּ: 
+
+אֵמוּרֵי קָדָשִׁים קַלִּים שֶׁיָּצְאוּ לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן, וְאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל נוֹתָר וְטָמֵא. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מוֹעֲלִין בָּהֶן, וְחַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא: 
+
+מַעֲשֵׂה דָמִים בְּקָדְשֵׁי קָדָשִׁים, לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר. וּבְקָדָשִׁים קַלִּים, כֻּלָּן לְהַחֲמִיר. כֵּיצַד. קָדְשֵׁי קָדָשִׁים לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים, מוֹעֲלִין בָּאֵמוּרִין וּבַבָּשָׂר. לְאַחַר זְרִיקַת דָּמִים, מוֹעֲלִים בָּאֵמוּרִים וְאֵין מוֹעֲלִין בַּבָּשָׂר. עַל זֶה וְעַל זֶה, חַיָּבִין מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא. וּבְקָדָשִׁים קַלִּים כֻּלָּן לְהַחֲמִיר. כֵּיצַד. קָדָשִׁים קַלִּים לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים, אֵין מוֹעֲלִין לֹא בָאֵמוּרִין וְלֹא בַבָּשָׂר. לְאַחַר זְרִיקַת דָּמִים, מוֹעֲלִין בָּאֵמוּרִין וְאֵין מוֹעֲלִין בַּבָּשָׂר. עַל זֶה וְעַל זֶה, חַיָּבִין מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא. נִמְצָא מַעֲשֵׂה דָמִים בְּקָדְשֵׁי קָדָשִׁים, לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר. וּבְקָדָשִׁים קַלִּים, כֻּלּוֹ לְהַחֲמִיר: 
+
+
+Chapter 2
+
+חַטַּאת הָעוֹף, מוֹעֲלִין בָּהּ מִשֶּׁהֻקְדְּשָׁה. נִמְלְקָה, הֻכְשְׁרָה לְהִפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם וּבִמְחֻסַּר כִּפּוּרִים וּבְלִינָה. הֻזָּה דָמָהּ, חַיָּבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא, וְאֵין בָּהּ מְעִילָה: 
+
+עוֹלַת הָעוֹף, מוֹעֲלִין בָּהּ מִשֶּׁהֻקְדְּשָׁה. נִמְלְקָה, הֻכְשְׁרָה לְהִפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם וּבִמְחֻסַּר כִּפּוּרִים וּבְלִינָה. מִצָּה דָמָהּ, חַיָּבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא. וּמוֹעֲלִין בָּהּ עַד שֶׁתֵּצֵא לְבֵית הַדָּשֶׁן: 
+
+פָּרִים הַנִּשְׂרָפִין וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִין, מוֹעֲלִין בָּהֶן מִשֶּׁהֻקְדְּשׁוּ. נִשְׁחֲטוּ, הֻכְשְׁרוּ לְהִפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם וּבִמְחֻסַּר כִּפּוּרִים וּבְלִינָה. הֻזָּה דָמָן, חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא. וּמוֹעֲלִין בָּהֶן בְּבֵית הַדֶּשֶׁן עַד שֶׁיֻּתַּךְ הַבָּשָׂר: 
+
+הָעוֹלָה, מוֹעֲלִין בָּהּ מִשֶּׁהֻקְדְּשָׁה. נִשְׁחֲטָה, הֻכְשְׁרָה לְהִפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם וּבִמְחֻסַּר כִּפּוּרִים וּבְלִינָה. נִזְרַק דָּמָהּ, חַיָּבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא. וְאֵין מוֹעֲלִין בְּעוֹרָהּ, אֲבָל מוֹעֲלִין בַּבָּשָׂר עַד שֶׁיֵּצֵא לְבֵית הַדָּשֶׁן: 
+
+חַטָּאת וְאָשָׁם וְזִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר, מוֹעֲלִין בָּהֶן מִשֶּׁהֻקְדְּשׁוּ. נִשְׁחֲטוּ, הֻכְשְׁרוּ לְהִפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם וּבִמְחֻסַּר כִּפּוּרִים וּבְלִינָה. נִזְרַק דָּמָן, חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא. אֵין מוֹעֲלִין בַּבָּשָׂר, אֲבָל מוֹעֲלִין בָּאֵמוּרִים עַד שֶׁיֵּצְאוּ לְבֵית הַדָּשֶׁן: 
+
+שְׁתֵּי הַלֶּחֶם, מוֹעֲלִין בָּהֶן מִשֶּׁהֻקְדְּשׁוּ. קָרְמוּ בַתַּנּוּר, הֻכְשְׁרוּ לְהִפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם וּבִמְחֻסַּר כִּפּוּרִים וְלִשְׁחֹט עֲלֵיהֶם אֶת הַזָּבַח. נִזְרַק דָּמָן שֶׁל כְּבָשִׂים, חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא, וְאֵין בָּהֶן מְעִילָה: 
+
+לֶחֶם הַפָּנִים, מוֹעֲלִין בּוֹ מִשֶּׁהֻקְדַּשׁ. קָרַם בַּתַּנּוּר, הֻכְשַׁר לְהִפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם וּבִמְחֻסַּר כִּפּוּרִים, וּלְהִסָּדֵר עַל גַּבֵּי הַשֻּׁלְחָן. קָרְבוּ הַבְּזִיכִין, חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא, וְאֵין בָּהֶן מְעִילָה: 
+
+הַמְּנָחוֹת, מוֹעֲלִין בָּהֶן מִשֶּׁהֻקְדְּשׁוּ. קָדְשׁוּ בַכְּלִי, הֻכְשְׁרוּ לִפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם וּבִמְחֻסַּר כִּפּוּרִים וּבְלִינָה. קָרַב הַקֹּמֶץ, חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא. וְאֵין מוֹעֲלִין בַּשְּׁיָרִים, אֲבָל מוֹעֲלִים בַּקֹּמֶץ עַד שֶׁיֵּצֵא לְבֵית הַדָּשֶׁן: 
+
+הַקֹּמֶץ, וְהַלְּבוֹנָה, וְהַקְּטֹרֶת, וּמְנָחוֹת כֹּהֲנִים, וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, וּמִנְחַת נְסָכִין, מוֹעֲלִין בָּהֶן מִשֶּׁהֻקְדְּשׁוּ. קָדְשׁוּ בַכְּלִי, הֻכְשְׁרוּ לִפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם וּבִמְחֻסַּר כִּפּוּרִים וּבְלִינָה, וְחַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם נוֹתָר וּמִשּׁוּם טָמֵא, וּפִגּוּל אֵין בָּהֶן. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁיֶּשׁ לוֹ מַתִּירִין, אֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא, עַד שֶׁיִּקְרְבוּ מַתִּירָיו. וְכֹל שֶׁאֵין לוֹ מַתִּירִין, כֵּיוָן שֶׁקָּדַשׁ בַּכְּלִי, חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם נוֹתָר וּמִשּׁוּם טָמֵא, וּפִגּוּל אֵין בּוֹ: 
+
+
+Chapter 3
+
+וְלַד חַטָּאת וּתְמוּרַת חַטָּאת וְחַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְעָלֶיהָ, יָמוּתוּ. שֶׁעָבְרָה שְׁנָתָהּ, וְשֶׁאָבְדָה וְשֶׁנִּמְצֵאת בַּעֲלַת מוּם, אִם מִשֶּׁכִּפְּרוּ הַבְּעָלִים, תָּמוּת, וְאֵינָהּ עוֹשָׂה תְמוּרָה, וְלֹא נֶהֱנִים, וְלֹא מוֹעֲלִין. וְאִם עַד שֶׁלֹּא כִפְּרוּ הַבְּעָלִים, תִּרְעֶה עַד שֶׁתִּסְתָּאֵב, וְתִמָּכֵר, וְיָבִיא בְדָמֶיהָ אַחֶרֶת, וְעוֹשָׂה תְמוּרָה, וּמוֹעֲלִים בָּהּ:  
+הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לִנְזִירוּתוֹ, לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין, מִפְּנֵי שֶׁהֵן רְאוּיִין לָבֹא כֻלָּן שְׁלָמִים. מֵת, הָיוּ סְתוּמִים, יִפְּלוּ לִנְדָבָה. הָיוּ מְפֹרָשִׁים, דְּמֵי חַטָּאת יֵלְכוּ לְיָם הַמֶּלַח, לֹא נֶהֱנִים וְלֹא מוֹעֲלִין בָּהֶן. דְּמֵי עוֹלָה, יָבִיאוּ עוֹלָה וּמוֹעֲלִין בָּהֶן. וּדְמֵי שְׁלָמִים, יָבִיאוּ שְׁלָמִים, וְנֶאֱכָלִים לְיוֹם אֶחָד, וְאֵינָן טְעוּנִין לָחֶם:  
+רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, הַדָּם, קַל בִּתְחִלָּתוֹ וְחָמוּר בְּסוֹפוֹ, וְהַנְּסָכִים, חֹמֶר בִּתְחִלָּתָן וְקַל בְּסוֹפָן. הַדָּם, בַּתְּחִלָּה אֵין מוֹעֲלִים בּוֹ. יָצָא לְנַחַל קִדְרוֹן, מוֹעֲלִים בּוֹ. הַנְּסָכִים, בַּתְּחִלָּה מוֹעֲלִים בָּהֶן. יָצְאוּ לַשִּׁיתִין, אֵין מוֹעֲלִים בָּהֶם:  
+דִּשּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי וְהַמְּנוֹרָה, לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. הַמַּקְדִּישׁ דִּשּׁוּן בַּתְּחִלָּה, מוֹעֲלִים בּוֹ. תּוֹרִים שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן, וּבְנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן, לֹא נֶהֱנִים וְלֹא מוֹעֲלִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, תּוֹרִין שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן, מוֹעֲלִין בָּהֶן. וּבְנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן, לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין:  
+חֲלֵב הַמֻּקְדָּשִׁין וּבֵיצֵי תוֹרִין, לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִים. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ. אֲבָל בְּקָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת, הִקְדִּישׁ תַּרְנְגֹלֶת, מוֹעֲלִין בָּהּ וּבְבֵיצָתָהּ. חֲמוֹר, מוֹעֲלִין בָּהּ וּבַחֲלָבָהּ:  
+כָּל הָרָאוּי לַמִּזְבֵּחַ וְלֹא לְבֶדֶק הַבַּיִת, לְבֶדֶק הַבַּיִת וְלֹא לַמִּזְבֵּחַ, לֹא לַמִּזְבֵּחַ וְלֹא לְבֶדֶק הַבַּיִת, מוֹעֲלִין בּוֹ. כֵּיצַד, הִקְדִּישׁ בּוֹר מָלֵא מַיִם, אַשְׁפָּה מְלֵאָה זֶבֶל, שׁוֹבָךְ מָלֵא יוֹנִים, אִילָן מָלֵא פֵרוֹת, שָׂדֶה מְלֵאָה עֲשָׂבִים, מוֹעֲלִין בָּהֶם וּבְמַה שֶּׁבְּתוֹכָן. אֲבָל אִם הִקְדִּישׁ בּוֹר וְאַחַר כָּךְ נִתְמַלֵּא מַיִם, אַשְׁפָּה וְאַחַר כָּךְ נִתְמַלְאָה זֶבֶל, שׁוֹבָךְ וְאַחַר כָּךְ נִתְמַלֵּא יוֹנִים, אִילָן וְאַחַר כָּךְ נִתְמַלֵּא פֵרוֹת, שָׂדֶה וְאַחַר כָּךְ נִתְמַלְאָה עֲשָׂבִים, מוֹעֲלִין בָּהֶן, וְאֵין מוֹעֲלִין בְּמַה שֶּׁבְּתוֹכָן, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַמַּקְדִּישׁ שָׂדֶה וְאִילָן, מוֹעֲלִין בָּהֶם וּבְגִדּוּלֵיהֶם, מִפְּנֵי שֶׁהֵן גִּדּוּלֵי הֶקְדֵּשׁ. וְלַד מְעֻשֶּׂרֶת לֹא יִינַק מִן הַמְעֻשֶּׂרֶת. וַאֲחֵרִים מִתְנַדְּבִים כֵּן. וְלַד מֻקְדָּשִׁין לֹא יִינַק מִן הַמֻּקְדָּשִׁין. וַאֲחֵרִים מִתְנַדְּבִים כֵּן. הַפּוֹעֲלִים לֹא יֹאכְלוּ מִגְּרוֹגָרוֹת שֶׁל הֶקְדֵּשׁ. וְכֵן פָּרָה לֹא תֹאכַל מִכַּרְשִׁינֵי הֶקְדֵּשׁ:  
+שָׁרְשֵׁי אִילָן שֶׁל הֶדְיוֹט בָּאִין בְּשֶׁל הֶקְדֵּשׁ וְשֶׁל הֶקְדֵּשׁ בָּאִין בְּשֶׁל הֶדְיוֹט, לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. הַמַּעְיָן שֶׁהוּא יוֹצֵא מִתּוֹךְ שְׂדֵה הֶקְדֵּשׁ, לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. יָצָא חוּץ לַשָּׂדֶה, נֶהֱנִין מִמֶּנּוּ. הַמַּיִם שֶׁבְּכַד שֶׁל זָהָב, לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. נִתְּנוּ בִצְלוֹחִית, מוֹעֲלִין בָּהֶם. עֲרָבָה, לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, נוֹתְנִין הָיוּ מִמֶּנָּה זְקֵנִים בְּלוּלְבֵיהֶם:  
+קֵן שֶׁבְּרֹאשׁ הָאִילָן שֶׁל הֶקְדֵּשׁ, לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. שֶׁבַּאֲשֵׁרָה, יַתִּיז בְּקָנֶה. הַמַּקְדִּישׁ אֶת הַחֹרֶשׁ, מוֹעֲלִין בְּכֻלּוֹ. הַגִּזְבָּרִים שֶׁלָּקְחוּ אֶת הָעֵצִים, מוֹעֲלִין בָּעֵצִים, וְאֵין מוֹעֲלִין לֹא בַשִּׁפּוּי וְלֹא בַנְּוִיָּה:  
+
+Chapter 4
+
+קָדְשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לִמְעִילָה, וּלְחַיֵּב עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא. קָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. קָדְשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ וְקָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לִמְעִילָה: 
+
+חֲמִשָּׁה דְבָרִים בָּעוֹלָה מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. הַבָּשָׂר, וְהַחֵלֶב, וְהַסֹּלֶת, וְהַיַּיִן, וְהַשָּׁמֶן. וְשִׁשָּׁה בַּתּוֹדָה. הַבָּשָׂר, וְהַחֵלֶב, וְהַסֹּלֶת, וְהַיַּיִן, וְהַשֶּׁמֶן, וְהַלָּחֶם. הַתְּרוּמָה, וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר, וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי, הַחַלָּה, וְהַבִּכּוּרִים, מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לֶאֱסֹר וּלְחַיֵּב עֲלֵיהֶן אֶת הַחֹמֶשׁ: 
+
+כָּל הַפִּגּוּלִין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. כָּל הַנּוֹתָרִין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. כָּל הַנְּבֵלוֹת מִצְטָרְפוֹת זוֹ עִם זוֹ. כָּל הַשְּׁרָצִים מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. דַּם הַשֶּׁרֶץ וּבְשָׂרוֹ מִצְטָרְפִין. כְּלָל אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, כֹּל שֶׁטֻּמְאָתוֹ וְשִׁעוּרוֹ שָׁוִין, מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. טֻמְאָתוֹ וְלֹא שִׁעוּרוֹ, שִׁעוּרוֹ וְלֹא טֻמְאָתוֹ, לֹא טֻמְאָתוֹ וְלֹא שִׁעוּרוֹ, אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה: 
+
+הַפִּגּוּל וְהַנּוֹתָר אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, מִפְּנֵי שֶׁהֵם שְׁנֵי שֵׁמוֹת. הַשֶּׁרֶץ וְהַנְּבֵלָה, וְכֵן הַנְּבֵלָה וּבְשַׂר הַמֵּת, אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לְטַמֵּא אֲפִלּוּ כַקַּל שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם. הָאֹכֶל שֶׁנִּטְמָא בְאַב הַטֻּמְאָה וְשֶׁנִּטְמָא בִוְלַד הַטֻּמְאָה, מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לְטַמֵּא כַקַּל שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם: 
+
+כָּל הָאֳכָלִין מִצְטָרְפִין, לִפְסוֹל אֶת הַגְּוִיָּה בְכַחֲצִי פְרָס, בִּמְזוֹן שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת לָעֵרוּב, בְּכַבֵּיצָה לְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין, בְּכַגְּרוֹגֶרֶת לְהוֹצָאַת שַׁבָּת, בְּכַכּוֹתֶבֶת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. כָּל הַמַּשְׁקִין מִצְטָרְפִין, לִפְסוֹל אֶת הַגְּוִיָּה בִרְבִיעִית, וּבִמְלֹא לֻגְמָיו בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים: 
+
+הָעָרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵינָן מִצְטָרְפִין. הַבֶּגֶד וְהַשַּׂק, הַשַּׂק וְהָעוֹר, הָעוֹר וְהַמַּפָּץ, מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מִפְּנֵי שֶׁהֵן רְאוּיִין לִטַּמֵּא מוֹשָׁב: 
+
+
+Chapter 5
+
+הַנֶּהֱנֶה שָׁוֶה פְרוּטָה מִן הַהֶקְדֵּשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פָגַם, מָעַל, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כָּל דָּבָר שֶׁיֶשׁ בּוֹ פְגָם, לֹא מָעַל עַד שֶׁיִּפְגֹּם. וְכָל דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ פְגָם, כֵּיוָן שֶׁנֶּהֱנָה, מָעַל. כֵּיצַד. נָתְנָה קַטְלָא בְצַוָּארָהּ, טַבַּעַת בְּיָדָהּ, שָׁתְתָה בְכוֹס שֶׁל זָהָב, כֵּיוָן שֶׁנֶּהֱנֵית, מָעֲלָה. לָבַשׁ בְּחָלוּק, כִּסָּה בְטַלִּית, בִּקַּע בְּקֻרְדֹּם, לֹא מָעַל עַד שֶׁיִּפְגֹּם. תָּלַשׁ מִן הַחַטָּאת כְּשֶׁהִיא חַיָּה, לֹא מָעַל עַד שֶׁיִּפְגֹּם. כְּשֶׁהִיא מֵתָה, כֵּיוָן שֶׁנֶּהֱנָה, מָעָל: 
+
+נֶהֱנָה בְכַחֲצִי פְרוּטָה וּפָגַם בְּכַחֲצִי פְרוּטָה, אוֹ שֶׁנֶּהֱנָה בְשָׁוֶה פְרוּטָה בְּדָבָר אֶחָד וּפָגַם בְּשָׁוֶה פְרוּטָה בְּדָבָר אַחֵר, הֲרֵי זֶה לֹא מָעַל, עַד שֶׁנֶּהֱנֶה בְשָׁוֶה פְרוּטָה וְיִפְגֹּם בְּשָׁוֶה פְרוּטָה בְּדָבָר אֶחָד: 
+
+אֵין מוֹעֵל אַחַר מוֹעֵל בַּמֻּקְדָּשִׁין, אֶלָּא בְהֵמָה וּכְלֵי שָׁרֵת. כֵּיצַד. רָכַב עַל גַּבֵּי בְהֵמָה וּבָא חֲבֵרוֹ וְרָכַב וּבָא חֲבֵרוֹ וְרָכַב, שָׁתָה בְכוֹס שֶׁל זָהָב וּבָא חֲבֵרוֹ וְשָׁתָה וּבָא חֲבֵרוֹ וְשָׁתָה, תָּלַשׁ מִן הַחַטָּאת וּבָא חֲבֵרוֹ וְתָלַשׁ וּבָא חֲבֵרוֹ וְתָלַשׁ, כֻּלָּן מָעֲלוּ. רַבִּי אוֹמֵר, כֹּל שֶׁאֵין לוֹ פִדְיוֹן, יֶשׁ בּוֹ מוֹעֵל אַחַר מוֹעֵל: 
+
+נָטַל אֶבֶן אוֹ קוֹרָה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ, הֲרֵי זֶה לֹא מָעַל. נְתָנָהּ לַחֲבֵרוֹ, הוּא מָעַל וַחֲבֵרוֹ לֹא מָעַל. בְּנָאָהּ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, הֲרֵי זֶה לֹא מָעַל, עַד שֶׁיָּדוּר תַּחְתֶּיהָ בְּשָׁוֶה פְרוּטָה. נָטַל פְּרוּטָה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ, הֲרֵי זֶה לֹא מָעַל. נְתָנָהּ לַחֲבֵרוֹ, הוּא מָעַל וַחֲבֵרוֹ לֹא מָעַל. נְתָנָהּ לַבַּלָּן, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָחַץ, מָעַל, שֶׁהוּא אוֹמֵר לוֹ, הֲרֵי מֶרְחָץ פְּתוּחָה, הִכָּנֵס וּרְחֹץ: 
+
+אֲכִילָתוֹ וַאֲכִילַת חֲבֵרוֹ, הֲנָיָתוֹ וַהֲנָיַת חֲבֵרוֹ, אֲכִילָתוֹ וַהֲנָיַת חֲבֵרוֹ, הֲנָיָתוֹ וַאֲכִילַת חֲבֵרוֹ, מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, וַאֲפִלּוּ לִזְמָן מְרֻבֶּה: 
+
+
+Chapter 6
+
+הַשָּׁלִיחַ שֶׁעָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ, בַּעַל הַבַּיִת מָעַל. לֹא עָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ, הַשָּׁלִיחַ מָעַל. כֵּיצַד. אָמַר לוֹ, תֵּן בָּשָׂר לָאוֹרְחִים וְנָתַן לָהֶם כָּבֵד, כָּבֵד וְנָתַן לָהֶם בָּשָׂר, הַשָּׁלִיחַ מָעַל. אָמַר לוֹ, תֵּן לָהֶם חֲתִיכָה חֲתִיכָה, וְהוּא אָמַר טֹלוּ שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם, וְהֵם נָטְלוּ שָׁלשׁ שָׁלשׁ, כֻּלָּן מָעֲלוּ. אָמַר לוֹ, הָבֵא לִי מִן הַחַלּוֹן אוֹ מִגְּלֻסְקְמָא, וְהֵבִיא לוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר בַּעַל הַבַּיִת לֹא הָיָה בְלִבִּי אֶלָּא מִזֶּה וְהֵבִיא מִזֶּה, בַּעַל הַבַּיִת מָעַל. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ, הָבֵא לִי מִן הַחַלּוֹן וְהֵבִיא לוֹ מִגְּלֻסְקְמָא, אוֹ מִן גְּלֻסְקְמָא וְהֵבִיא לוֹ מִן הַחַלּוֹן, הַשָּׁלִיחַ מָעָל: 
+
+שָׁלַח בְּיַד חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה, וְקָטָן, אִם עָשׂוּ שְׁלִיחוּתוֹ, בַּעַל הַבַּיִת מָעַל. לֹא עָשׂוּ שְׁלִיחוּתוֹ, הַחֶנְוָנִי מָעַל. שָׁלַח בְּיַד פִּקֵּחַ, וְנִזְכַּר עַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ אֵצֶל הַחֶנְוָנִי, הַחֶנְוָנִי מָעַל כְּשֶׁיּוֹצִיא. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה. נוֹטֵל פְּרוּטָה אוֹ כְלִי וְיֹאמַר, פְּרוּטָה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהִיא, מְחֻלֶּלֶת עַל זֶה, שֶׁהַהֶקְדֵּשׁ נִפְדֶּה בְכֶסֶף וּבְשָׁוֶה כָסֶף: 
+
+נָתַן לוֹ פְרוּטָה, אָמַר לוֹ, הָבֵא לִי בְחֶצְיָהּ נֵרוֹת וּבְחֶצְיָהּ פְּתִילוֹת, הָלַךְ וְהֵבִיא לוֹ בְכֻלָּהּ נֵרוֹת אוֹ בְכֻלָּהּ פְּתִילוֹת, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ, הָבֵא לִי בְכֻלָּהּ נֵרוֹת אוֹ בְכֻלָּהּ פְּתִילוֹת, הָלַךְ וְהֵבִיא לוֹ בְחֶצְיָהּ נֵרוֹת וּבְחֶצְיָהּ פְּתִילוֹת, שְׁנֵיהֶם לֹא מָעֲלוּ. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ, הָבֵא לִי בְחֶצְיָהּ נֵרוֹת מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי וּבְחֶצְיָהּ פְּתִילוֹת מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי, וְהָלַךְ וְהֵבִיא לוֹ נֵרוֹת מִבֵּית פְּתִילוֹת וּפְתִילוֹת מִבֵּית נֵרוֹת, הַשָּׁלִיחַ מָעָל: 
+
+נָתַן לוֹ שְׁתֵּי פְרוּטוֹת, אָמַר לוֹ, הָבֵא לִי אֶתְרוֹג, וְהָלַךְ וְהֵבִיא לוֹ בִפְרוּטָה אֶתְרוֹג וּבִפְרוּטָה רִמּוֹן, שְׁנֵיהֶם מָעֲלוּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בַּעַל הַבַּיִת לֹא מָעַל, שֶׁהוּא אוֹמֵר לוֹ, אֶתְרוֹג גָּדוֹל הָיִיתִי מְבַקֵּשׁ וְהֵבֵאתָ לִי קָטָן וָרָע. נָתַן לוֹ דִינַר זָהָב, אָמַר לוֹ הָבֵא לִי חָלוּק, וְהָלַךְ וְהֵבִיא לוֹ בִשְׁלשָׁה חָלוּק וּבִשְׁלשָׁה טַלִּית, שְׁנֵיהֶם מָעֲלוּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בַּעַל הַבַּיִת לֹא מָעַל, שֶׁהוּא אוֹמֵר לוֹ, חָלוּק גָּדוֹל הָיִיתִי מְבַקֵּשׁ וְהֵבֵאתָ לִי קָטָן וָרָע: 
+
+הַמַּפְקִיד מָעוֹת אֵצֶל הַשֻּׁלְחָנִי, אִם צְרוּרִין, לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם. לְפִיכָךְ, אִם הוֹצִיא, מָעַל. אִם מֻתָּרִים, יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן. לְפִיכָךְ, אִם הוֹצִיא, לֹא מָעַל. אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם. לְפִיכָךְ, אִם הוֹצִיא, מָעַל. הַחֶנְוָנִי כְּבַעַל הַבַּיִת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּשֻׁלְחָנִי: 
+
+פְּרוּטָה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ שֶׁנָּפְלָה לְתוֹךְ הַכִּיס, אוֹ שֶׁאָמַר, פְּרוּטָה בְכִיס זֶה הֶקְדֵּשׁ, כֵּיוָן שֶׁהוֹצִיא אֶת הָרִאשׁוֹנָה, מָעַל, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד שֶׁיּוֹצִיא אֶת כָּל הַכִּיס. מוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא בְּאוֹמֵר פְּרוּטָה מִן הַכִּיס זֶה הֶקְדֵּשׁ, שֶׁהוּא מוֹצִיא וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁיּוֹצִיא אֶת כָּל הַכִּיס: 
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Meilah/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Meilah/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..66572cd1b01fafe6eabca3768e09275f54fcf108
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Meilah/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,96 @@
+Mishnah Meilah
+משנה מעילה
+merged
+https://www.sefaria.org/Mishnah_Meilah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Torat Emet 357
+-http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads
+
+משנה מעילה
+
+
+
+Chapter 1
+
+קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁשְּׁחָטָן בַּדָּרוֹם, מוֹעֲלִים בָּהֶן. שְׁחָטָן בַּדָּרוֹם וְקִבֵּל דָּמָן בַּצָּפוֹן, בַּצָּפוֹן וְקִבֵּל דָּמָן בַּדָּרוֹם, שְׁחָטָן בַּיּוֹם וְזָרַק בַּלַּיְלָה, בַּלַּיְלָה וְזָרַק בַּיּוֹם, אוֹ שֶׁשְּׁחָטָן חוּץ לִזְמַנָּן וְחוּץ לִמְקוֹמָן, מוֹעֲלִין בָּהֶן. כְּלָל אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, כֹּל שֶׁהָיָה לָהּ שְׁעַת הֶתֵּר לַכֹּהֲנִים, אֵין מוֹעֲלִין בָּהּ. וְשֶׁלֹּא הָיָה לָהּ שְׁעַת הֶתֵּר לַכֹּהֲנִים, מוֹעֲלִין בָּהּ. אֵיזוֹ הִיא שֶׁהָיָה לָהּ שְׁעַת הֶתֵּר לַכֹּהֲנִים. שֶׁלָּנָה, וְשֶׁנִּטְמְאָה, וְשֶׁיָּצְאָה. אֵיזוֹ הִיא שֶׁלֹּא הָיָה לָהּ שְׁעַת הֶתֵּר לַכֹּהֲנִים. שֶׁנִּשְׁחֲטָה חוּץ לִזְמַנָּהּ, חוּץ לִמְקוֹמָהּ, וְשֶׁקִּבְּלוּ פְסוּלִין וְזָרְקוּ אֶת דָּמָהּ: 
+
+בְּשַׂר קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁיָּצָא לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מוֹעֲלִין בּוֹ, וְאֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֵין מוֹעֲלִין בּוֹ, אֲבָל חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, וַהֲרֵי הַמַּפְרִישׁ חַטָּאת וְאָבְדָה, וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ, וְאַחַר כָּךְ נִמְצֵאת הָרִאשׁוֹנָה וַהֲרֵי שְׁתֵּיהֶן עוֹמְדוֹת, לֹא כְשֵׁם שֶׁדָּמָהּ פּוֹטֵר אֶת בְּשָׂרָהּ, כָּךְ הוּא פוֹטֵר אֶת בְּשַׂר חֲבֶרְתָּהּ. וְאִם פָּטַר דָּמָהּ אֶת בְּשַׂר חֲבֶרְתָּהּ מִן הַמְּעִילָה, דִּין הוּא שֶׁיִּפְטֹר אֶת בְּשָׂרָהּ: 
+
+אֵמוּרֵי קָדָשִׁים קַלִּים שֶׁיָּצְאוּ לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן, וְאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל נוֹתָר וְטָמֵא. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מוֹעֲלִין בָּהֶן, וְחַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא: 
+
+מַעֲשֵׂה דָמִים בְּקָדְשֵׁי קָדָשִׁים, לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר. וּבְקָדָשִׁים קַלִּים, כֻּלָּן לְהַחֲמִיר. כֵּיצַד. קָדְשֵׁי קָדָשִׁים לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים, מוֹעֲלִין בָּאֵמוּרִין וּבַבָּשָׂר. לְאַחַר זְרִיקַת דָּמִים, מוֹעֲלִים בָּאֵמוּרִים וְאֵין מוֹעֲלִין בַּבָּשָׂר. עַל זֶה וְעַל זֶה, חַיָּבִין מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא. וּבְקָדָשִׁים קַלִּים כֻּלָּן לְהַחֲמִיר. כֵּיצַד. קָדָשִׁים קַלִּים לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים, אֵין מוֹעֲלִין לֹא בָאֵמוּרִין וְלֹא בַבָּשָׂר. לְאַחַר זְרִיקַת דָּמִים, מוֹעֲלִין בָּאֵמוּרִין וְאֵין מוֹעֲלִין בַּבָּשָׂר. עַל זֶה וְעַל זֶה, חַיָּבִין מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא. נִמְצָא מַעֲשֵׂה דָמִים בְּקָדְשֵׁי קָדָשִׁים, לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר. וּבְקָדָשִׁים קַלִּים, כֻּלּוֹ לְהַחֲמִיר: 
+
+
+Chapter 2
+
+חַטַּאת הָעוֹף, מוֹעֲלִין בָּהּ מִשֶּׁהֻקְדְּשָׁה. נִמְלְקָה, הֻכְשְׁרָה לְהִפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם וּבִמְחֻסַּר כִּפּוּרִים וּבְלִינָה. הֻזָּה דָמָהּ, חַיָּבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא, וְאֵין בָּהּ מְעִילָה: 
+
+עוֹלַת הָעוֹף, מוֹעֲלִין בָּהּ מִשֶּׁהֻקְדְּשָׁה. נִמְלְקָה, הֻכְשְׁרָה לְהִפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם וּבִמְחֻסַּר כִּפּוּרִים וּבְלִינָה. מִצָּה דָמָהּ, חַיָּבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא. וּמוֹעֲלִין בָּהּ עַד שֶׁתֵּצֵא לְבֵית הַדָּשֶׁן: 
+
+פָּרִים הַנִּשְׂרָפִין וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִין, מוֹעֲלִין בָּהֶן מִשֶּׁהֻקְדְּשׁוּ. נִשְׁחֲטוּ, הֻכְשְׁרוּ לְהִפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם וּבִמְחֻסַּר כִּפּוּרִים וּבְלִינָה. הֻזָּה דָמָן, חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא. וּמוֹעֲלִין בָּהֶן בְּבֵית הַדֶּשֶׁן עַד שֶׁיֻּתַּךְ הַבָּשָׂר: 
+
+הָעוֹלָה, מוֹעֲלִין בָּהּ מִשֶּׁהֻקְדְּשָׁה. נִשְׁחֲטָה, הֻכְשְׁרָה לְהִפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם וּבִמְחֻסַּר כִּפּוּרִים וּבְלִינָה. נִזְרַק דָּמָהּ, חַיָּבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא. וְאֵין מוֹעֲלִין בְּעוֹרָהּ, אֲבָל מוֹעֲלִין בַּבָּשָׂר עַד שֶׁיֵּצֵא לְבֵית הַדָּשֶׁן: 
+
+חַטָּאת וְאָשָׁם וְזִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר, מוֹעֲלִין בָּהֶן מִשֶּׁהֻקְדְּשׁוּ. נִשְׁחֲטוּ, הֻכְשְׁרוּ לְהִפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם וּבִמְחֻסַּר כִּפּוּרִים וּבְלִינָה. נִזְרַק דָּמָן, חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא. אֵין מוֹעֲלִין בַּבָּשָׂר, אֲבָל מוֹעֲלִין בָּאֵמוּרִים עַד שֶׁיֵּצְאוּ לְבֵית הַדָּשֶׁן: 
+
+שְׁתֵּי הַלֶּחֶם, מוֹעֲלִין בָּהֶן מִשֶּׁהֻקְדְּשׁוּ. קָרְמוּ בַתַּנּוּר, הֻכְשְׁרוּ לְהִפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם וּבִמְחֻסַּר כִּפּוּרִים וְלִשְׁחֹט עֲלֵיהֶם אֶת הַזָּבַח. נִזְרַק דָּמָן שֶׁל כְּבָשִׂים, חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא, וְאֵין בָּהֶן מְעִילָה: 
+
+לֶחֶם הַפָּנִים, מוֹעֲלִין בּוֹ מִשֶּׁהֻקְדַּשׁ. קָרַם בַּתַּנּוּר, הֻכְשַׁר לְהִפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם וּבִמְחֻסַּר כִּפּוּרִים, וּלְהִסָּדֵר עַל גַּבֵּי הַשֻּׁלְחָן. קָרְבוּ הַבְּזִיכִין, חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא, וְאֵין בָּהֶן מְעִילָה: 
+
+הַמְּנָחוֹת, מוֹעֲלִין בָּהֶן מִשֶּׁהֻקְדְּשׁוּ. קָדְשׁוּ בַכְּלִי, הֻכְשְׁרוּ לִפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם וּבִמְחֻסַּר כִּפּוּרִים וּבְלִינָה. קָרַב הַקֹּמֶץ, חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא. וְאֵין מוֹעֲלִין בַּשְּׁיָרִים, אֲבָל מוֹעֲלִים בַּקֹּמֶץ עַד שֶׁיֵּצֵא לְבֵית הַדָּשֶׁן: 
+
+הַקֹּמֶץ, וְהַלְּבוֹנָה, וְהַקְּטֹרֶת, וּמְנָחוֹת כֹּהֲנִים, וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, וּמִנְחַת נְסָכִין, מוֹעֲלִין בָּהֶן מִשֶּׁהֻקְדְּשׁוּ. קָדְשׁוּ בַכְּלִי, הֻכְשְׁרוּ לִפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם וּבִמְחֻסַּר כִּפּוּרִים וּבְלִינָה, וְחַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם נוֹתָר וּמִשּׁוּם טָמֵא, וּפִגּוּל אֵין בָּהֶן. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁיֶּשׁ לוֹ מַתִּירִין, אֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא, עַד שֶׁיִּקְרְבוּ מַתִּירָיו. וְכֹל שֶׁאֵין לוֹ מַתִּירִין, כֵּיוָן שֶׁקָּדַשׁ בַּכְּלִי, חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם נוֹתָר וּמִשּׁוּם טָמֵא, וּפִגּוּל אֵין בּוֹ: 
+
+
+Chapter 3
+
+וְלַד חַטָּאת וּתְמוּרַת חַטָּאת וְחַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְעָלֶיהָ, יָמוּתוּ. שֶׁעָבְרָה שְׁנָתָהּ, וְשֶׁאָבְדָה וְשֶׁנִּמְצֵאת בַּעֲלַת מוּם, אִם מִשֶּׁכִּפְּרוּ הַבְּעָלִים, תָּמוּת, וְאֵינָהּ עוֹשָׂה תְמוּרָה, וְלֹא נֶהֱנִים, וְלֹא מוֹעֲלִין. וְאִם עַד שֶׁלֹּא כִפְּרוּ הַבְּעָלִים, תִּרְעֶה עַד שֶׁתִּסְתָּאֵב, וְתִמָּכֵר, וְיָבִיא בְדָמֶיהָ אַחֶרֶת, וְעוֹשָׂה תְמוּרָה, וּמוֹעֲלִים בָּהּ:  
+הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לִנְזִירוּתוֹ, לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין, מִפְּנֵי שֶׁהֵן רְאוּיִין לָבֹא כֻלָּן שְׁלָמִים. מֵת, הָיוּ סְתוּמִים, יִפְּלוּ לִנְדָבָה. הָיוּ מְפֹרָשִׁים, דְּמֵי חַטָּאת יֵלְכוּ לְיָם הַמֶּלַח, לֹא נֶהֱנִים וְלֹא מוֹעֲלִין בָּהֶן. דְּמֵי עוֹלָה, יָבִיאוּ עוֹלָה וּמוֹעֲלִין בָּהֶן. וּדְמֵי שְׁלָמִים, יָבִיאוּ שְׁלָמִים, וְנֶאֱכָלִים לְיוֹם אֶחָד, וְאֵינָן טְעוּנִין לָחֶם:  
+רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, הַדָּם, קַל בִּתְחִלָּתוֹ וְחָמוּר בְּסוֹפוֹ, וְהַנְּסָכִים, חֹמֶר בִּתְחִלָּתָן וְקַל בְּסוֹפָן. הַדָּם, בַּתְּחִלָּה אֵין מוֹעֲלִים בּוֹ. יָצָא לְנַחַל קִדְרוֹן, מוֹעֲלִים בּוֹ. הַנְּסָכִים, בַּתְּחִלָּה מוֹעֲלִים בָּהֶן. יָצְאוּ לַשִּׁיתִין, אֵין מוֹעֲלִים בָּהֶם:  
+דִּשּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי וְהַמְּנוֹרָה, לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. הַמַּקְדִּישׁ דִּשּׁוּן בַּתְּחִלָּה, מוֹעֲלִים בּוֹ. תּוֹרִים שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן, וּבְנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן, לֹא נֶהֱנִים וְלֹא מוֹעֲלִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, תּוֹרִין שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן, מוֹעֲלִין בָּהֶן. וּבְנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן, לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין:  
+חֲלֵב הַמֻּקְדָּשִׁין וּבֵיצֵי תוֹרִין, לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִים. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ. אֲבָל בְּקָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת, הִקְדִּישׁ תַּרְנְגֹלֶת, מוֹעֲלִין בָּהּ וּבְבֵיצָתָהּ. חֲמוֹר, מוֹעֲלִין בָּהּ וּבַחֲלָבָהּ:  
+כָּל הָרָאוּי לַמִּזְבֵּחַ וְלֹא לְבֶדֶק הַבַּיִת, לְבֶדֶק הַבַּיִת וְלֹא לַמִּזְבֵּחַ, לֹא לַמִּזְבֵּחַ וְלֹא לְבֶדֶק הַבַּיִת, מוֹעֲלִין בּוֹ. כֵּיצַד, הִקְדִּישׁ בּוֹר מָלֵא מַיִם, אַשְׁפָּה מְלֵאָה זֶבֶל, שׁוֹבָךְ מָלֵא יוֹנִים, אִילָן מָלֵא פֵרוֹת, שָׂדֶה מְלֵאָה עֲשָׂבִים, מוֹעֲלִין בָּהֶם וּבְמַה שֶּׁבְּתוֹכָן. אֲבָל אִם הִקְדִּישׁ בּוֹר וְאַחַר כָּךְ נִתְמַלֵּא מַיִם, אַשְׁפָּה וְאַחַר כָּךְ נִתְמַלְאָה זֶבֶל, שׁוֹבָךְ וְאַחַר כָּךְ נִתְמַלֵּא יוֹנִים, אִילָן וְאַחַר כָּךְ נִתְמַלֵּא פֵרוֹת, שָׂדֶה וְאַחַר כָּךְ נִתְמַלְאָה עֲשָׂבִים, מוֹעֲלִין בָּהֶן, וְאֵין מוֹעֲלִין בְּמַה שֶּׁבְּתוֹכָן, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַמַּקְדִּישׁ שָׂדֶה וְאִילָן, מוֹעֲלִין בָּהֶם וּבְגִדּוּלֵיהֶם, מִפְּנֵי שֶׁהֵן גִּדּוּלֵי הֶקְדֵּשׁ. וְלַד מְעֻשֶּׂרֶת לֹא יִינַק מִן הַמְעֻשֶּׂרֶת. וַאֲחֵרִים מִתְנַדְּבִים כֵּן. וְלַד מֻקְדָּשִׁין לֹא יִינַק מִן הַמֻּקְדָּשִׁין. וַאֲחֵרִים מִתְנַדְּבִים כֵּן. הַפּוֹעֲלִים לֹא יֹאכְלוּ מִגְּרוֹגָרוֹת שֶׁל הֶקְדֵּשׁ. וְכֵן פָּרָה לֹא תֹאכַל מִכַּרְשִׁינֵי הֶקְדֵּשׁ:  
+שָׁרְשֵׁי אִילָן שֶׁל הֶדְיוֹט בָּאִין בְּשֶׁל הֶקְדֵּשׁ וְשֶׁל הֶקְדֵּשׁ בָּאִין בְּשֶׁל הֶדְיוֹט, לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. הַמַּעְיָן שֶׁהוּא יוֹצֵא מִתּוֹךְ שְׂדֵה הֶקְדֵּשׁ, לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. יָצָא חוּץ לַשָּׂדֶה, נֶהֱנִין מִמֶּנּוּ. הַמַּיִם שֶׁבְּכַד שֶׁל זָהָב, לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. נִתְּנוּ בִצְלוֹחִית, מוֹעֲלִין בָּהֶם. עֲרָבָה, לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, נוֹתְנִין הָיוּ מִמֶּנָּה זְקֵנִים בְּלוּלְבֵיהֶם:  
+קֵן שֶׁבְּרֹאשׁ הָאִילָן שֶׁל הֶקְדֵּשׁ, לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. שֶׁבַּאֲשֵׁרָה, יַתִּיז בְּקָנֶה. הַמַּקְדִּישׁ אֶת הַחֹרֶשׁ, מוֹעֲלִין בְּכֻלּוֹ. הַגִּזְבָּרִים שֶׁלָּקְחוּ אֶת הָעֵצִים, מוֹעֲלִין בָּעֵצִים, וְאֵין מוֹעֲלִין לֹא בַשִּׁפּוּי וְלֹא בַנְּוִיָּה:  
+
+Chapter 4
+
+קָדְשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לִמְעִילָה, וּלְחַיֵּב עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא. קָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. קָדְשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ וְקָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לִמְעִילָה: 
+
+חֲמִשָּׁה דְבָרִים בָּעוֹלָה מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. הַבָּשָׂר, וְהַחֵלֶב, וְהַסֹּלֶת, וְהַיַּיִן, וְהַשָּׁמֶן. וְשִׁשָּׁה בַּתּוֹדָה. הַבָּשָׂר, וְהַחֵלֶב, וְהַסֹּלֶת, וְהַיַּיִן, וְהַשֶּׁמֶן, וְהַלָּחֶם. הַתְּרוּמָה, וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר, וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי, הַחַלָּה, וְהַבִּכּוּרִים, מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לֶאֱסֹר וּלְחַיֵּב עֲלֵיהֶן אֶת הַחֹמֶשׁ: 
+
+כָּל הַפִּגּוּלִין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. כָּל הַנּוֹתָרִין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. כָּל הַנְּבֵלוֹת מִצְטָרְפוֹת זוֹ עִם זוֹ. כָּל הַשְּׁרָצִים מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. דַּם הַשֶּׁרֶץ וּבְשָׂרוֹ מִצְטָרְפִין. כְּלָל אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, כֹּל שֶׁטֻּמְאָתוֹ וְשִׁעוּרוֹ שָׁוִין, מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. טֻמְאָתוֹ וְלֹא שִׁעוּרוֹ, שִׁעוּרוֹ וְלֹא טֻמְאָתוֹ, לֹא טֻמְאָתוֹ וְלֹא שִׁעוּרוֹ, אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה: 
+
+הַפִּגּוּל וְהַנּוֹתָר אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, מִפְּנֵי שֶׁהֵם שְׁנֵי שֵׁמוֹת. הַשֶּׁרֶץ וְהַנְּבֵלָה, וְכֵן הַנְּבֵלָה וּבְשַׂר הַמֵּת, אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לְטַמֵּא אֲפִלּוּ כַקַּל שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם. הָאֹכֶל שֶׁנִּטְמָא בְאַב הַטֻּמְאָה וְשֶׁנִּטְמָא בִוְלַד הַטֻּמְאָה, מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לְטַמֵּא כַקַּל שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם: 
+
+כָּל הָאֳכָלִין מִצְטָרְפִין, לִפְסוֹל אֶת הַגְּוִיָּה בְכַחֲצִי פְרָס, בִּמְזוֹן שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת לָעֵרוּב, בְּכַבֵּיצָה לְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין, בְּכַגְּרוֹגֶרֶת לְהוֹצָאַת שַׁבָּת, בְּכַכּוֹתֶבֶת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. כָּל הַמַּשְׁקִין מִצְטָרְפִין, לִפְסוֹל אֶת הַגְּוִיָּה בִרְבִיעִית, וּבִמְלֹא לֻגְמָיו בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים: 
+
+הָעָרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵינָן מִצְטָרְפִין. הַבֶּגֶד וְהַשַּׂק, הַשַּׂק וְהָעוֹר, הָעוֹר וְהַמַּפָּץ, מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מִפְּנֵי שֶׁהֵן רְאוּיִין לִטַּמֵּא מוֹשָׁב: 
+
+
+Chapter 5
+
+הַנֶּהֱנֶה שָׁוֶה פְרוּטָה מִן הַהֶקְדֵּשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פָגַם, מָעַל, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כָּל דָּבָר שֶׁיֶשׁ בּוֹ פְגָם, לֹא מָעַל עַד שֶׁיִּפְגֹּם. וְכָל דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ פְגָם, כֵּיוָן שֶׁנֶּהֱנָה, מָעַל. כֵּיצַד. נָתְנָה קַטְלָא בְצַוָּארָהּ, טַבַּעַת בְּיָדָהּ, שָׁתְתָה בְכוֹס שֶׁל זָהָב, כֵּיוָן שֶׁנֶּהֱנֵית, מָעֲלָה. לָבַשׁ בְּחָלוּק, כִּסָּה בְטַלִּית, בִּקַּע בְּקֻרְדֹּם, לֹא מָעַל עַד שֶׁיִּפְגֹּם. תָּלַשׁ מִן הַחַטָּאת כְּשֶׁהִיא חַיָּה, לֹא מָעַל עַד שֶׁיִּפְגֹּם. כְּשֶׁהִיא מֵתָה, כֵּיוָן שֶׁנֶּהֱנָה, מָעָל: 
+
+נֶהֱנָה בְכַחֲצִי פְרוּטָה וּפָגַם בְּכַחֲצִי פְרוּטָה, אוֹ שֶׁנֶּהֱנָה בְשָׁוֶה פְרוּטָה בְּדָבָר אֶחָד וּפָגַם בְּשָׁוֶה פְרוּטָה בְּדָבָר אַחֵר, הֲרֵי זֶה לֹא מָעַל, עַד שֶׁנֶּהֱנֶה בְשָׁוֶה פְרוּטָה וְיִפְגֹּם בְּשָׁוֶה פְרוּטָה בְּדָבָר אֶחָד: 
+
+אֵין מוֹעֵל אַחַר מוֹעֵל בַּמֻּקְדָּשִׁין, אֶלָּא בְהֵמָה וּכְלֵי שָׁרֵת. כֵּיצַד. רָכַב עַל גַּבֵּי בְהֵמָה וּבָא חֲבֵרוֹ וְרָכַב וּבָא חֲבֵרוֹ וְרָכַב, שָׁתָה בְכוֹס שֶׁל זָהָב וּבָא חֲבֵרוֹ וְשָׁתָה וּבָא חֲבֵרוֹ וְשָׁתָה, תָּלַשׁ מִן הַחַטָּאת וּבָא חֲבֵרוֹ וְתָלַשׁ וּבָא חֲבֵרוֹ וְתָלַשׁ, כֻּלָּן מָעֲלוּ. רַבִּי אוֹמֵר, כֹּל שֶׁאֵין לוֹ פִדְיוֹן, יֶשׁ בּוֹ מוֹעֵל אַחַר מוֹעֵל: 
+
+נָטַל אֶבֶן אוֹ קוֹרָה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ, הֲרֵי זֶה לֹא מָעַל. נְתָנָהּ לַחֲבֵרוֹ, הוּא מָעַל וַחֲבֵרוֹ לֹא מָעַל. בְּנָאָהּ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, הֲרֵי זֶה לֹא מָעַל, עַד שֶׁיָּדוּר תַּחְתֶּיהָ בְּשָׁוֶה פְרוּטָה. נָטַל פְּרוּטָה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ, הֲרֵי זֶה לֹא מָעַל. נְתָנָהּ לַחֲבֵרוֹ, הוּא מָעַל וַחֲבֵרוֹ לֹא מָעַל. נְתָנָהּ לַבַּלָּן, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָחַץ, מָעַל, שֶׁהוּא אוֹמֵר לוֹ, הֲרֵי מֶרְחָץ פְּתוּחָה, הִכָּנֵס וּרְחֹץ: 
+
+אֲכִילָתוֹ וַאֲכִילַת חֲבֵרוֹ, הֲנָיָתוֹ וַהֲנָיַת חֲבֵרוֹ, אֲכִילָתוֹ וַהֲנָיַת חֲבֵרוֹ, הֲנָיָתוֹ וַאֲכִילַת חֲבֵרוֹ, מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, וַאֲפִלּוּ לִזְמָן מְרֻבֶּה: 
+
+
+Chapter 6
+
+הַשָּׁלִיחַ שֶׁעָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ, בַּעַל הַבַּיִת מָעַל. לֹא עָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ, הַשָּׁלִיחַ מָעַל. כֵּיצַד. אָמַר לוֹ, תֵּן בָּשָׂר לָאוֹרְחִים וְנָתַן לָהֶם כָּבֵד, כָּבֵד וְנָתַן לָהֶם בָּשָׂר, הַשָּׁלִיחַ מָעַל. אָמַר לוֹ, תֵּן לָהֶם חֲתִיכָה חֲתִיכָה, וְהוּא אָמַר טֹלוּ שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם, וְהֵם נָטְלוּ שָׁלשׁ שָׁלשׁ, כֻּלָּן מָעֲלוּ. אָמַר לוֹ, הָבֵא לִי מִן הַחַלּוֹן אוֹ מִגְּלֻסְקְמָא, וְהֵבִיא לוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר בַּעַל הַבַּיִת לֹא הָיָה בְלִבִּי אֶלָּא מִזֶּה וְהֵבִיא מִזֶּה, בַּעַל הַבַּיִת מָעַל. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ, הָבֵא לִי מִן הַחַלּוֹן וְהֵבִיא לוֹ מִגְּלֻסְקְמָא, אוֹ מִן גְּלֻסְקְמָא וְהֵבִיא לוֹ מִן הַחַלּוֹן, הַשָּׁלִיחַ מָעָל: 
+
+שָׁלַח בְּיַד חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה, וְקָטָן, אִם עָשׂוּ שְׁלִיחוּתוֹ, בַּעַל הַבַּיִת מָעַל. לֹא עָשׂוּ שְׁלִיחוּתוֹ, הַחֶנְוָנִי מָעַל. שָׁלַח בְּיַד פִּקֵּחַ, וְנִזְכַּר עַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ אֵצֶל הַחֶנְוָנִי, הַחֶנְוָנִי מָעַל כְּשֶׁיּוֹצִיא. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה. נוֹטֵל פְּרוּטָה אוֹ כְלִי וְיֹאמַר, פְּרוּטָה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהִיא, מְחֻלֶּלֶת עַל זֶה, שֶׁהַהֶקְדֵּשׁ נִפְדֶּה בְכֶסֶף וּבְשָׁוֶה כָסֶף: 
+
+נָתַן לוֹ פְרוּטָה, אָמַר לוֹ, הָבֵא לִי בְחֶצְיָהּ נֵרוֹת וּבְחֶצְיָהּ פְּתִילוֹת, הָלַךְ וְהֵבִיא לוֹ בְכֻלָּהּ נֵרוֹת אוֹ בְכֻלָּהּ פְּתִילוֹת, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ, הָבֵא לִי בְכֻלָּהּ נֵרוֹת אוֹ בְכֻלָּהּ פְּתִילוֹת, הָלַךְ וְהֵבִיא לוֹ בְחֶצְיָהּ נֵרוֹת וּבְחֶצְיָהּ פְּתִילוֹת, שְׁנֵיהֶם לֹא מָעֲלוּ. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ, הָבֵא לִי בְחֶצְיָהּ נֵרוֹת מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי וּבְחֶצְיָהּ פְּתִילוֹת מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי, וְהָלַךְ וְהֵבִיא לוֹ נֵרוֹת מִבֵּית פְּתִילוֹת וּפְתִילוֹת מִבֵּית נֵרוֹת, הַשָּׁלִיחַ מָעָל: 
+
+נָתַן לוֹ שְׁתֵּי פְרוּטוֹת, אָמַר לוֹ, הָבֵא לִי אֶתְרוֹג, וְהָלַךְ וְהֵבִיא לוֹ בִפְרוּטָה אֶתְרוֹג וּבִפְרוּטָה רִמּוֹן, שְׁנֵיהֶם מָעֲלוּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בַּעַל הַבַּיִת לֹא מָעַל, שֶׁהוּא אוֹמֵר לוֹ, אֶתְרוֹג גָּדוֹל הָיִיתִי מְבַקֵּשׁ וְהֵבֵאתָ לִי קָטָן וָרָע. נָתַן לוֹ דִינַר זָהָב, אָמַר לוֹ הָבֵא לִי חָלוּק, וְהָלַךְ וְהֵבִיא לוֹ בִשְׁלשָׁה חָלוּק וּבִשְׁלשָׁה טַלִּית, שְׁנֵיהֶם מָעֲלוּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בַּעַל הַבַּיִת לֹא מָעַל, שֶׁהוּא אוֹמֵר לוֹ, חָלוּק גָּדוֹל הָיִיתִי מְבַקֵּשׁ וְהֵבֵאתָ לִי קָטָן וָרָע: 
+
+הַמַּפְקִיד מָעוֹת אֵצֶל הַשֻּׁלְחָנִי, אִם צְרוּרִין, לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם. לְפִיכָךְ, אִם הוֹצִיא, מָעַל. אִם מֻתָּרִים, יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן. לְפִיכָךְ, אִם הוֹצִיא, לֹא מָעַל. אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם. לְפִיכָךְ, אִם הוֹצִיא, מָעַל. הַחֶנְוָנִי כְּבַעַל הַבַּיִת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּשֻׁלְחָנִי: 
+
+פְּרוּטָה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ שֶׁנָּפְלָה לְתוֹךְ הַכִּיס, אוֹ שֶׁאָמַר, פְּרוּטָה בְכִיס זֶה הֶקְדֵּשׁ, כֵּיוָן שֶׁהוֹצִיא אֶת הָרִאשׁוֹנָה, מָעַל, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד שֶׁיּוֹצִיא אֶת כָּל הַכִּיס. מוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא בְּאוֹמֵר פְּרוּטָה מִן הַכִּיס זֶה הֶקְדֵּשׁ, שֶׁהוּא מוֹצִיא וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁיּוֹצִיא אֶת כָּל הַכִּיס: 
diff --git "a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Menachot/English/Mischnajot mit deutscher \303\234bersetzung und Erkl\303\244rung. Berlin 1887-1933 [de].txt" "b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Menachot/English/Mischnajot mit deutscher \303\234bersetzung und Erkl\303\244rung. Berlin 1887-1933 [de].txt"
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ec8ed6402d75568116ed2ed1bbbade3501965c5a
--- /dev/null
+++ "b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Menachot/English/Mischnajot mit deutscher \303\234bersetzung und Erkl\303\244rung. Berlin 1887-1933 [de].txt"	
@@ -0,0 +1,140 @@
+Mishnah Menachot
+משנה מנחות
+Mischnajot mit deutscher Übersetzung und Erklärung. Berlin 1887-1933 [de]
+https://www.talmud.de/tlmd/die-deutsche-mischna-uebersetzung
+
+Mishnah Menachot
+
+
+
+Chapter 1
+
+Alle Mehlopfer, von denen das Komez<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">קומץ</span> = „Griff.“ Von den meisten Mehlopfern wurde nur ein kleiner Teil anf dem Altar geopfert, das Übrige von den Priestern verzehrt. Den für den Altar bestimmten Teil hob der Priester durch einen Griff seiner Hand in der in der folgenden Mischna näher beschriebenen Weise von dem Opfer ab. Dieses Herausgreifen wird <span dir="rtl">קמץ</span>, und daher das Herausgegriffene <span dir="rtl">קומץ</span> genannt.</i> unter einem anderen als ihrem Namen<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Mehlopfer waren für bestimmte Veranlassungen vorgeschrieben wie z. B. die weiter genannten <span dir="rtl">מנחת חוטא</span> und <span dir="rtl">מנחת קנאות</span>, konnten aber auch freiwillig als <span dir="rtl">מנחת נדבה</span> dargebracht werden und zwar in vier verschiedenen Formen: 1. <span dir="rtl">מנחת סולת</span>, das eigentliche Mehlopfer aus feinstem Weizenmehl, 2. <span dir="rtl">מנחה מאפה תנור</span>, im Ofen gebackene Kuchen (<span dir="rtl">חלות</span>) oder Fladen (<span dir="rtl">רקיקים</span>), 3. <span dir="rtl">מנחה על המחבת</span>, das in einem flachen Gefässe, einer Pfanne, und 4. <span dir="rtl">מנחה על המרחשת</span>, das in einem tiefen Gefässe, einem Tiegel, gebackene (Lev. 2, 1—10). Es hat nun der Priester z. B. das Komez von einem Pfannen-Opfer abgehoben, dabei aber ausdrücklich die Absicht ausgesprochen, das Komez von einem Tiegelopfer abzuheben, oder er hat das Komez von einem freiwillig gespendeten Opfer, <span dir="rtl">מנחת נדבה</span>, abgehoben, dabei aber ausdrücklich erklärt, dass er die Absicht habe, das Komez von einem Pflichtopfer, z. B. einem <span dir="rtl">מנחת חוטא</span> abzuheben, und ebenso umgekehrt. Diese Bestimmungsänderung zieht jedoch nur dann überhaupt Folgen nach sich, wenn eine absichtlich geschehen ist; hat nur ein Irrtum vorgelegen, so gilt sie als nicht geschehen, s. Sebachim I, 1; ebenso wie dort bezieht sich auch hier das <span dir="rtl">שלא לשמן</span> nicht nur auf die Fälle von <span dir="rtl">שינוי קדש</span>, sondern auch auf <span dir="rtl">שינוי בעלים</span> d. h., wenn der Priester als die Person, für die er das Opfer darbringt, eine andere genannt hat als den Eigentümer des Opfers.</i> abgehoben worden ist<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Das Komez des Mehlopfers entspricht dem Blut bei den Tieropfern, es ist wie das Blut der <span dir="rtl">מתיר</span>, d. h. derjenige Teil, durch dessen Darbringung das Opfer erst zum Genuss erlaubt wird (s. Sebachim II, Note 41). Den vier Opferhandlungen beim Tieropfer, dem Schlachten (<span dir="rtl">שחיטה</span>), dem Auffangen (<span dir="rtl">קבלה</span>), Hintragen (<span dir="rtl">הולכה</span>) und Sprengen (<span dir="rtl">זריקה</span>) des Blutes (<span dir="rtl">עבודות הדם</span>), entsprechen beim Mehlopfer: das Abheben des Komez (<span dir="rtl">קמיצה</span>), das Hineintun desselben in ein heiliges Gefäss (<span dir="rtl">נתינה בכלי שרת</span>), das Hinauftragen auf den Altar (<span dir="rtl">הולכה</span>) und das Opfern (<span dir="rtl">הקטרה</span>). Die Mischna spricht hier nur von dem Abheben des Komez, weil es die erste dieser vier Opferhandlungen ist; wie aus der weiteren Ausführung der Mischna ersichtlich, gilt aber dasselbe, wie für das Abheben, auch für die drei anderen Opferhandlangen.</i>, sind tauglich<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> und müssen weiter vollständig ihrer ursprünglichen Bestimmung gemäss behandelt werden.</i>, sie werden nur den Eigentümern nicht als Pflichtopfer angerechnet<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Die Eigentümer haben deshalb das Opfer, das sie schuldeten oder freiwillig gelobt hatten, nochmals darzubringen.</i>, ausser dem Sünd-Mehlopfer<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> das für die Lev. 6, 1—4 genannten Vergehen der Sünder darzubringen hatte, wenn sein Vermögen auch zur Darbringung von zwei Tauben nicht ausreichte.</i> und dem Eifersuchts-Mehlopfer<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> das für die im Verdacht der Untreue stehende Frau dargebracht wurde.</i>. Das Sünd-Mehlopfer oder das Eifersuchts-Mehlopfer, von denen man das Komez unter einem anderen Namen abgehoben, oder unter einem anderen Namen in das Gefäss getan, hingetragen<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Über die Form <span dir="rtl">הלך</span>. s. Pesachim V Note 4.</i> oder geopfert hat, oder unter ihrem und unter einem anderen Namen, oder unter einem anderen und unter ihrem Namen<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> S. Sebachim I Note 27.</i>, sind untauglich<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> weil bei beiden das Wörtchen <span dir="rtl">הוא</span> steht, beim Sünd-Mehlopfer (Lev. 5, 15): <span dir="rtl">חטאת הוא</span> und beim Eifersuchts-Mehlopfer (Num. 5, 15): <span dir="rtl">מנחת קנאות הוא</span>, woraus geschlossen wird: <span dir="rtl">הוא</span>, das vorschriftsmässig <span dir="rtl">לשמו</span> dargebrachte, ist tauglich, nicht aber, wenn man das Opfer <span dir="rtl">שלא לשמו</span> dargebracht hat.</i>. Wie ist unter ihrem und unter einem anderen Namen? Als Sünd-Mehlopfer und als freiwilliges Mehlopfer…. Unter einem anderen und unter ihrem Namen? Als freiwilliges Mehlopfer und als Sünd-Mehlopfer<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Einerlei, ob man zuerst gesagt hat: als Sünd-Mehlopfer, und dann: als freiwilliges Mehlopfer, oder zuerst: als freiwilliges Mehlopfer, und dann: als Sünd-Mehlopfer, in beiden Fällen ist das Opfer untauglich.</i>.
+Sowohl das Sünd-Mehlopfer wie auch alle anderen Mehlopfer sind untauglich, wenn ein Nichtpriester das Komez abgehoben hat, oder ein Leidtragender<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> S. die Erklärung hierzu wie zu dem Folgenden Sebachim II, 1.</i>, ein am selben Tage Untergetauchter, ein nicht mit allen Priestergewändern Bekleideter, ein noch nicht durch das Sühnopfer Gesühnter, Einer, der Hände und Füsse nicht gewaschen hat, ein Unbeschnittener, ein Unreiner, ein Sitzender, ein auf Geräten oder auf einem Stück Vieh oder auf den Füssen eines Anderen Stehender. Hat man es mit der linken Hand<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Dass die <span dir="rtl">קמיצה</span> mit der rechten Hand geschehen muss, wird daraus geschlossen, dass es (Lev. 9, 17) heisst: <span dir="rtl">וימלא כפו ממנה</span>, womit das Abheben des Komez gemeint ist. Daraus, dass es beim Aussätzigen (Lev. 14, 15) heisst: <span dir="rtl">ויצק על כף הכהן השמאלית</span>, sei zu entnehmen, dass unter <span dir="rtl">כף</span> ohne nähere Bestimmung stets die rechte Hand zu verstehen ist.</i> abgehoben, ist es untauglich. Ben Bethera sagt: Man tue es wieder zurück und hebe noch einmal mit der rechten ab<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Nach der Ausführung im Talmud (6 b) ist nach Ansicht des Ben Bethera auch in den vorher in der Mischna angeführten Fällen das Opfer tauglich, wenn man das unvorschriftsmässig abgehobene Komez wieder hineintut und durch einen dazu Tauglichen nochmals vorschriftsmässig abheben lässt.</i>. Ist beim Abheben ein Steinchen oder ein Salzkorn<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> die in das Mehlopfer hineingefallen waren.</i> oder ein Stückchen<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">קורט</span> = ein kleines Teilchen einer Sache, daher auch <span dir="rtl">קורט דם</span> = ein Tropfen Blut. <span dir="rtl">קורט של לבונה</span>, ein Körnchen von dem Weihrauch, der mit dem Mehlopfer dargebracht wurde. Vor dem Abheben des Komez musste der Priester den ganzen Weihrauch sorgfältig auf eine Seite bringen, damit beim Abheben kein Körnchen davon in seine Hand kam, dann den gesamten Weihrauch für sich ablesen, um ihn mit dem Komez zusammen auf dem Altar zu verbrennen.</i> Weihrauch mit in die Hand gekommen, so ist es untauglich, nach dem Lehrsatz: Jedes Zuviel oder Zuwenig macht das Komez untauglich<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> da hier an dem Komez die dem Steinchen oder Körnchen entsprechende Menge von dem Mehlopfer fehlt.</i>. Wann ist es zu viel? Wenn man es gehäuft<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> Wenn man ein Gefäss über den Rand hinaus füllt, so heisst es <span dir="rtl">מבורץ</span>, das über den Rand Hinausgehende wird <span dir="rtl">בירוץ</span> oder <span dir="rtl">בירוצין</span> genannt. Man darf als Komez nur so viel abheben, wie in die geschlossene Hand hineingeht.</i> abhebt, und … zu wenig? Wenn man nur mit den Spitzen der Finger abhebt<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> nur die Fingerspitzen umbiegt, so dass nur ein kleiner Hohlraum entsteht, anstatt die Finger über die ganze Handfläche auszustrecken.</i>. Wie muss man es machen? Man streckt die Finger<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> nach der näheren Ausführung im Talmud (11a) nur die drei mittleren Finger, führt dann die Hand in das Mehl oder Backwerk hinein, so dass der Hohlraum zwischen Fingern und Handfläche sich füllt, hebt dann die Hand wieder heraus und streicht mit dem kleinen Finger unten und dem Daumen oben genau ab; das dann in der Hand Zurückbleibende ist das Komez.</i> über die Handfläche aus.
+Hat man zuviel<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> Zu jedem Zehntel Efa Mehl gehörte ein Log Öl (s. weiter IX, 3). Nach Raschi ist das Opfer untauglich sowohl, wenn man anstatt des einen vorgeschriebenen Masses zwei, also anstatt des einen Log für ein Zehntel zwei hineingetan hat, als auch, wenn man auch nur ein Weniges mehr als das vorgeschriebene Mass hineingetan hat; nach Maimon, ist es im letzteren Falle nicht untauglich, sondern nur dann, wenn man wenigstens das doppelte des vorgeschriebenen Masses hineingetan hat. Ist jedoch fremdes Öl zu dem Opfer hinzugekommen, sei es nicht-heiliges oder auch solches, das für ein anderes Opfer bestimmt war, so ist auch nach Maimon. das Opfer in jedem Falle untauglich (<span dir="rtl">הלכות פסולי המוקדשין</span> XI, 8 u. 9).</i> Öl oder zu wenig<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> wenn an dem vorgeschriebenen Masse auch ein noch so kleines Teilchen fehlt.</i> Öl oder za wenig Weihrauch<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> Das vorgeschriebene Quantum war eine Hand voll (<span dir="rtl">קומץ</span>), gleichviel, wie gross das Mehlopfer war (s. XIII, 3). Der Talmud bringt drei Ansichten: Nach R. Meïr ist das Opfer untauglich, wenn beim Darbringen auch nur ein Geringes an dem Komez fehlt, nach R. Jehuda ist das Opfer tauglich, wenn noch 2 Körner, und nach R. Simon, wenn selbst nur noch ein ganzes Korn vorhanden ist. Maimon, entscheidet wie R. Jehuda und erklärt deshalb das Opfer für tauglich, wenn man auch weniger als ein Komez, aber wenigstens 2 Körner, Weihrauch dazugetan hat. Hat man mehr als eine Hand voll Weihrauch genommen, so wird das Opfer dadurch nicht untauglich, hat man jedoch anstatt eine Hand voll zwei genommen, so ist das Opfer nach Raschi und Maimon, untauglich.</i> dazu getan, so ist es untauglich. Wenn man das Komez von dem Mehlopfer abhebt<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> Die Mischna spricht hier nur vom Abheben des Komez, weil es die erste der 4 Opferhandlungen beim <span dir="rtl">מנחה</span> ist, dasselbe gilt aber, wie weiter aus der Mischna ersichtlich ist, auch für das Hineintun des Komez in das Dienstgefäss, das Hintragen und das Opfern desselben (s. oben Note 3).</i> [mit der Absicht], das Zurückbleibende<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> das von den Priestern verzehrt wird (s. Lev. 2, 3).</i> ausserhalb<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> der <span dir="rtl">עזרה</span>. Das Verzehren der Mehlopfer war nur innerhalb der die <span dir="rtl">עזרת ישראל</span> abschliessenden Mauer erlaubt (Num. 18, 10).</i> zu essen, oder soviel wie eine Olivengrösse davon ausserhalb zu essen, das Komez ausserhalb zu opfern, oder soviel wie eine Olivengrösse<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> S. Sebachim II Note 26.</i> davon ausserhalb zu opfern, oder den Weihrauch<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> Hier fehlt der Zusatz „oder soviel wie eine Olivengrösse davon“, weil zuweilen der gesamte Weihrauch nicht so viel wie eine Olive ist (s. oben Note 23).</i> ausserhalb zu opfern, so ist es untauglich, aber die Ausrottungsstrafe steht nicht darauf<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> wenn man von dem Zurückbleibenden (<span dir="rtl">שירים</span>) eines auf solche Weise untauglich gewordenen Mehlopfers gegessen hat. Die Begründung hierfür wie für alles Folgende bis zum Schluss des Abschnitts siehe Sebachim II, Note 36 ff. Die dort ausführlich besprochenen Bestimmungen über <span dir="rtl">מחשבת חוץ לזמנו</span> und <span dir="rtl">מחשבת חוץ למקומו</span> gelten ebenso wie für die Tieropfer auch für die Mehlopfer (s. Sebachim 44 a). Dem an den Altar zu sprengenden Blut bei den Tieropfern entspricht bei den Mehlopfern das Komez, das auf dem Altar verbrannt wurde, den Teilen der Tieropfer, die auf dem Altar geopfert wurden, der Weihrauch und dem Opferfleisch, das von den Priestern oder den Eigentümern verzehrt wurde, das nach Abhebung des Komez von den Mehlopfern Zurückbleibende, das von den Priestern verzehrt wurde. Entsprechend den 4 Opferhandlungen beim Tieropfer, bei denen eine vorschriftswidrige Absicht das Opfer untauglich bezw. verworfen macht, nämlich dem Schlachten, dem Auffangen, Hintragen und Sprengen des Blutes sind es auch beim Mehlopfer 4 Opferhandlungen, bei denen dies der Fall ist, nämlich : das Abheben des Komez, das Hineintun desselben in das Dienstgefäss, das Hintragen und das Verbrennen desselben auf dem Altar. Daraus ergibt sich alles Folgende.</i>; …. das Zurückbleibende am folgenden Tage<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> Das Zurückbleibende durfte nur an dem Tage der Darbringung des Opfers und in der darauf folgenden Nacht gegessen werden (Sebachim VI, 1).</i> zu essen, oder soviel wie eine Olivengrösse davon am folgend en Tage zu essen, das Komez am folgenden Tage zu opfern<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> S. Sebachim II, Note 31.</i>, oder soviel wie eine Olivengrösse davon am folgenden Tage zu opfern<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> S. dort Note 32.</i>, oder den Weihrauch am folgenden Tage zu opfern, so ist es verworfen, und hierbei macht man sich auch der Ausrottungsstrafe schuldig. Dies ist die Regel: In allen Fällen, wo man das Komez abhebt, in das Gefäss hineintut, hinträgt oderopfert [mit der Absicht], etwas, das zum Essen bestimmt ist<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> S. dort Note 37.</i>, ausserhalb seines Ortes zu essen, oder etwas, das zum Opfern bestimmt ist, ausserhalb seines Ortes zu opfern<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> nicht aber, wenn man die Absicht hatte, etwas, das zum Essen bestimmt, ausserhalb zu opfern, oder umgekehrt. Der Fall: etwas, das zum Opfern bestimmt ist, ausserhalb zu opfern, bezieht sich übrigens nur auf die drei ersten Opferhandlungen, wenn man das Komez mit der Absicht abhebt, in das Gefäss tut oder hinträgt, es selbst oder dem Weihrauch ausserhalb zu opfern; dagegen wird das Opfer nicht untauglich, wenn man das Komez opfert mit der Absicht, den Weihrauch ausserhalb zu opfern (<span dir="rtl">אין חקטרת מפגלת הקטרת</span>) (Talmud 17 a).</i>, ist es untauglich, aber die Ausrottungsstrafe tritt hierbei nicht ein; … ausser der Zeit, ist es verworfen, und man macht sich dabei der Ausrottungsstrafe schuldig, jedoch nur dann, wenn das, was es verwendbar macht<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> das Komez und der Weihrauch, nach deren Darbringung erst das Zurückbleibende gegessen werden darf (vgl. Sebachim II, Note 41).</i>, [im Übrigen] nach Vorschrift dargebracht wird<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> S. dort Note 42.</i>. Was heisst: das, was es verwendbar macht, wird nach Vorschrift dargebracht<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> Die Erklärung zu dem Folgenden bis zum Schluss des Abschnitts siehe Sebachim U, Noten 44—63.</i> ? Hat man stillschweigend abgehoben, aber in das Gefäss getan und hingetragen und geopfert [mit der Absicht auf] ausser der Zeit, oder hat man [mit der Absicht auf] ausser der Zeit abgehoben, aber stillschweigend in das Gefäss getan und hingetragen und geopfert, oder hat man [mit der Absicht auf] ausser der Zeit abgehoben und in das Gefäss getan und hingetragen und geopfert, das heisst: das, was es verwendbar macht, wird nach Vorschrift dargebracht.
+Was heisst: das, was es verwendbar macht, wird nicht nach Vorschrift dargebracht? Hat man [mit der Absicht auf] ausserhalb des Ortes abgehoben, aber in das Gefäss getan und hingetragen und geopfert [mit der Absicht auf] ausser der Zeit, oder hat man [mit der Absicht auf] ausser der Zeit abgehoben, aber in das Gefäss getan und hingetragen und geopfert [mit der Absicht auf] ausserhalb des Ortes, oder hat man abgehoben und in das Gefäss getan und hin- getragen und geopfert [mit der Absicht auf] ausserhalb des Ortes, das Sünd-Mehlopfer oder das Eifersuchts-Mehlopfer, von denen man das Komez unter einem anderen Namen abgehoben hat, in das Gefäss getan und hingetragen und geopfert aber hat man [mit der Absicht auf] ausser der Zeit, oder von denen man es [mit der Absicht auf] ausser der Zeit abgehoben hat, in das Gefäss getan und hingetragen und geopfert aber hat man es unter einem anderen Namen, oder man hat abgehoben und in das Gefäss getan und hingetragen und geopfert unter einem anderen Namen, dass heisst: das, was es verwendbar macht, wird nicht nach Vorschrift dargebracht. … Eine Olivengrösse ausserhalb zu essen und eine Olivengrösse am folgenden Tage, eine Olivengrösse am folgenden Tage und eine Olivengrosse ausserhalb, eine halbe Olivengrosse ausserhalb und eine halbe Olivengrösse am folgenden Tage, eine halbe Olivengrösse am folgenden Tage und eine halbe Olivengrösse ausserhalb, so ist es untauglich, aber die Ausrottungsstrafe tritt hierbei nicht ein. Es sagt R. Jehuda: Dies ist die Regel: Ging die die Zeit betreffende Absicht der den Ort betreffenden voran, so ist es verworfen, und man macht sich dabei der Ausrottungsstrafe schuldig; ging die den Ort betreffende Absicht der die Zeit betreffenden voran, so ist es untauglich, aber die Ausrottungstrafe tritt dabei nicht ein. Die anderen Weisen dagegen sagen: In beiden Fällen ist es nur untauglich und die Ausrottungsstrafe tritt dabei nicht ein Eine halbe Olivengrösse zu essen und eine halbe Olivengrösse zu opfern, so ist es tauglich, denn Essen und Opfern rechnen nicht zusammen.
+
+Chapter 2
+
+Wenn man das Komez von dem Mehlopfer abhebt, [mit der Absicht] am folgenden Tage das Zurückbleibende zu essen oder das Komez zu opfern<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> wodurch nach I, 3 das Opfer <span dir="rtl">פגול</span> wird.</i>, in diesem Falle stimmt auch R. Jose zu, dass es verworfen ist und man sich dabei der Ausrottungsstrafe schuldig macht, … den Weihrauch am folgenden Tage zu opfern, da sagt R. Jose: Es ist untauglich, und die Ausrottungsstrafe tritt dabei nicht ein<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> R. Jose ist der Ansicht, dass das Opfer nur dann <span dir="rtl">פגול</span> wird, wenn man an einem <span dir="rtl">מתיר</span>, d. h. einem Teile des Opfers, durch dessen Darbringung erst ein anderer Teil desselben für seine Bestimmung verwendbar wird (s. Sebachim II, Note 41), wie hier beim Mehlopfer dem Komez, nach dessen Darbringung erst das Zurückbleibende von den Priestern verzehrt werden darf, eine der Opferhandlungen mit der Absicht ausgeführt hat, entweder dieses <span dir="rtl">מתיר</span> selbst oder etwas, was durch dieses <span dir="rtl">מתיר</span> erst für seine Bestimmung verwendbar wird (<span dir="rtl">ניתר</span>), ausser der Zeit darzubringen oder zu verzehren. Durch die beim Abheben des Komez ausgesprochene Absicht, den Weihrauch ausser der Zeit zu opfern, wird dagegen das Opfer nicht <span dir="rtl">פגול</span>, weil dieser nicht erst durch die Darbringung des Komez für seine Bestimmung verwendbar wird, man vielmehr den Weihrauch opfern kann, auch bevor das Komez dargebracht worden ist (Talmud 18 b). Der Weihrauch ist kein <span dir="rtl">ניתר</span>, sondern vielmehr selbst ein <span dir="rtl">מתיר</span>, denn erst nach Darbringung des Komez und des Weihrauchs darf das Zurückbleibende von den Priestern verzehrt werden. Die bei Vornahme einer Opferhandlung an einem <span dir="rtl">מתיר</span> gehabte Absicht, ein anderes <span dir="rtl">מתיר</span> ausser der Zeit darzubringen, macht aber nach Ansicht des R. Jose das Opfer nicht <span dir="rtl">פגול</span> (<span dir="rtl">אין מתיר מפגל את המתיר</span>). Dass R. Jose hier das Opfer, wenn auch nicht für <span dir="rtl">פגול</span>, so doch für untauglich erklärt, beruht auch nur auf einer Verordnung der Weisen (<span dir="rtl">גזירה מדרבנן</span>; s. Talmud 14 b). Ed. pr. und Lowe lesen: <span dir="rtl">פגול ואין בו כרת</span>; der Ausdruck <span dir="rtl">פגול</span> wird zuweilen auch da gebraucht, wo keine Ausrottungsstrafe darauf steht.</i>; die Weisen dagegen sagen: Es ist verworfen und man macht sich dabei der Ausrottungsstrafe schuldig<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Auch die Weisen erkennen den allgemeinen Grundsatz an, dass durch die Absicht, ein anderes <span dir="rtl">מתיר</span> ausser der Zeit darzubringen, das Opfer nicht <span dir="rtl">פגול</span> wird. Trotzdem wird nach ihrer Ansicht hier das Opfer <span dir="rtl">פגול</span>, weil hier der Weihrauch gar nicht als ein anderes <span dir="rtl">מתיר</span> zu betrachten ist, da er von vornherein mit dem Komez in einem Gefäss dargebracht wird; beide sind deshalb als ein <span dir="rtl">מתיר</span> zu betrachten, und durch die beim Abheben des Komez gehabte Absicht, den Weihrauch ausser der Zeit zu opfern, wird deshalb das Opfer ebenso <span dir="rtl">פגול</span>, als wenn man die Absicht gehabt hätte, das Komez selbst ausser der Zeit zu opfern.</i>. Sie sagten zu ihm: Was ist hierbei anders als bei dem Schlachtopfer<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Auch beim Schlachtopfer ist das Blut ein <span dir="rtl">מתיר</span>, nämlich für die Opferteile, die erst auf dem Altar dargebracht werden dürfen, nachdem das Blut gesprengt worden ist, und die Opferteile sind auch wieder ein <span dir="rtl">מתיר</span>, nämlich für das Fleisch, das erst gegessen werden darf, wenn die Opferteile dargebracht worden sind„, trotzdem ist das Opfer <span dir="rtl">סגול</span>, wenn man bei einer der Opferhandlungen an dem Blute die Absicht gehabt hat, die Opferteile, also ein anderes <span dir="rtl">מתיר</span>, ausser der Zeit darzubringen.</i> ? Er erwiderte ihnen: Bei dem Schlachtopfer sind das Blut und das Fleisch und die Opferstücke von Einem<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> sie hängen unter einander zusammen, durch das Blut werden die Opferteile verwendbar und durch diese wieder das Fleisch, die Opferteile sind daher in ihrem Verhältnis zu dem Opferfleisch wohl ein <span dir="rtl">מתיר</span>, aber in ihrem Verhältnis zum Blut sind sie doch das <span dir="rtl">ניתר</span>; deshalb macht die bei dem Blut gehabte Absicht, die Opferteile ausser der Zeit darzubringen, das Opfer <span dir="rtl">פגול</span>. Der Weihrauch dagegen steht zu dem Komez gar nicht in dem Verhältnis eines <span dir="rtl">ניתר</span> zum <span dir="rtl">מתיר</span>, sondern er ist wie das Komez selbst nur ein <span dir="rtl">מתיר</span>, deshalb wird durch die beim Abheben des Komez gehabte Absicht, den Weihrauch ausser der Zeit darzubringen, das Opfer nicht <span dir="rtl">פגול</span>.</i>, der Weihrauch aber ist nicht von dem Mehlopfer<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Die Worte <span dir="rtl">ולבונה אינה מן המנחה</span> bedeuten nach dem Talmud: Die Verwendung des Weihrauchs ist nicht wie die des zurückbleibenden Teiles des Mehlopfers von der Darbringung des Komez abhängig; das Zurückbleibende darf erst gegessen werden, nachdem das Komez dargebracht worden ist, der Weihrauch dagegen darf geopfert werden, auch wenn das Komez noch nicht dargebracht worden ist. Maim, und Barten, erklären <span dir="rtl">אינה מן המנחה</span> = <span dir="rtl">אינה ממין המנחה</span>, der Weihrauch ist nicht von derselben Art wie das Mehl; Opferteile und Blut sind beide Teile des Opfertieres, deshalb wird durch die beim Blut gehabte Absicht, die Opferteile ausser der Zeit darzubringen, das Opfer <span dir="rtl">פגול</span>; durch die beim Komez Mehl oder Backwerk gehabte Absicht, den Weihrauch ausser der Zeit darzubringen, wird dagegen das Opfer nicht <span dir="rtl">פגול</span>. Auch diese Erklärung wird im Talmud gebracht, dort aber von Resch Lakisch zurückgewiesen.</i>.
+Hat man die beiden Lämmer<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> welche am Wochenfeste als Friedensopfer dargebracht wurden (Lev. 28, 19). Diese beiden Lämmer gehörten zu den beiden Erstlingsbroten des Wochenfestes; bei der vorgeschriebenen Opferhandlung der Schwingung wurden Lämmer und Brote neben einander gehalten und so mit beiden zusammen die Schwingung ausgeführt (Lev. 23 20). Die Brote standen zu den Lämmern in dem Verhältnis eines <span dir="rtl">ניתר</span> zum <span dir="rtl">מתיר</span>, erst mussten die Lämmer dargebracht sein, dann erst durften die Brote von den Priestern gegessen werden.</i> geschlachtet, [mit der Absicht] eines von den Broten am folgenden Tage<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Wie alle Mehlopfer durften auch die beiden Brote nur an demselben Tage und in der darauf folgenden Nacht gegessen werden (s. 8ebachim VI, 1).</i> zu essen, hat man die beiden Schalen<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Zu jeder der beiden Schichten von Broten, welche an jedem Sabbat frisch auf den heiligen Tisch gelegt wurden, gehörte eine Schale Weihrauch (Lev. 24, 7). Nachdem Brote und Weihrauch bis zum folgenden Sabbat auf dem Tische gelegen hatten, wurde der Weihrauch geopfert, und dann erst durften die Brote von den Priestern gegessen werden; der Weihrauch war also das <span dir="rtl">מתיר</span> für die Brote.</i> geopfert, [mit der Absicht] eine von den Schichten am folgenden Tage<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Die Brote werden (Lev. 24, 9) als Hochheiliges bezeichnet, durften deshalb wie dieses nur an demselben Tage und in der darauf folgenden Nacht gegessen werden.</i> zu essen, so sagt R. Jose: Dasjenige Brot oder diejenige Schicht, worauf die Absicht gerichtet war, ist verworfen, und man macht sich dabei der Ausrottungsstrafe schuldig, und auch das zweite ist untauglich, dabei tritt aber die Ausrottungsstrafe nicht ein<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Jedes der beiden Brote am Wochenfeste und ebenso jede der beiden Schichten von Schaubroten bildet eine Einheit für sich, die Absicht, von einem der beiden ausser der Zeit etwas zu essen, macht darum den anderen Teil noch nicht zu <span dir="rtl">פגול</span> : dass trotzdem auch der andere Teil als untauglich betrachtet wird und nicht gegessen werden darf, beruht nur auf einer Erschwerung der Weisen (s. oben Note 2).</i>; die Weisen dagegen sagen: Das eine wie das andere ist verworfen und man macht sich dabei der Ausrottungsstrafe schuldig<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Die Schrift nennt (Lev. 23, 17) die beiden Brote: <span dir="rtl">לחם תנופה</span> das „Brot der Schwingung“, deshalb sind beide Brote und ebenso die beiden Schichten Schaubrote (s. Tosafot 14 b) als ein zusammengehöriges Opfer zu betrachten, und macht deshalb die Absicht, etwas von dem einen Teile ausser der Zeit zu essen, auch alles Übrige zu <span dir="rtl">פגול</span>.</i>. Ist eines von den Broten oder eine von den Schichten unrein geworden<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> bevor das Blut von den Lämmern gesprengt worden bezw. der Weihrauch geopfert worden ist; ist dagegen die Verunreinigung erst nachher eingetreten, so darf auch nach Ansicht des R. Jehuda das rein gebliebene gegessen werden (Talmud).</i>, so sagt R. Jehuda<sup class="footnote-marker">13a</sup><i class="footnote"> Ed. pr., Venet. 1606 und Lowe lesen: <span dir="rtl">ר׳ יוסי</span>.</i>: Beide müssen nachdem Verbrennungsraum geschafft werden, weil ein Gemeindeopfer nicht geteilt werden darf<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> ist deshalb, wie hier, ein Teil davon zum Essen untauglich geworden, so darf auch der andere Teil nicht gegessen werden.</i>; die Weisen dagegen sagen: Das unreine wird als unrein behandelt, das reine dagegen wird gegessen<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Den Grundsatz <span dir="rtl">אין קרבן צבור חלוק</span>, den R. Jehuda ohne weitere Begründung als Überlieferung von seinen Lehrern anführt, erkennen die Weisen hier nicht an (siehe dagegen Pesachim 69 a und b).</i>.
+Das Dankopfer macht das Brot<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> Die Brote, welche als Beigabe zum Dankopfer dargebracht wurden (s. Lev. 7, 12, 13).</i> verworfen, das Brot aber macht das Dankopfer nicht verworfen<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> Der Hauptteil des Opfers ist das Opfertier, die Brote sind nur eine Zugabe, was auch dadurch zum Ausdruck kommt, dass die Brote erst durch das Schlachten des Opfertieres heilig werden, so dass sie von da an selbst gegen Erstattung des Geldwertes nicht mehr zu profanen Zwecken verwendet werden dürfen. Ist deshalb das Opfertier <span dir="rtl">פגול</span> geworden, so sind auch die Brote <span dir="rtl">פגול</span>, nicht aber umgekehrt.</i>. Wie ist das gemeint? Wenn man das Dankopfer schlachtet, [mit der Absicht] etwas von ihm am folgenden Tage zu essen<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> oder erst am folgenden Tage das Blut zu sprengen oder die Opferteile darzubringen.</i>, so ist es selbst und das Brot verworfen, … etwas von dem Brote am folgenden Tage zu essen, so ist das Brot verworfen, das Dankopfer aber nicht verworfen. Die Lämmer<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> S. oben Note 7. Auch hier bilden die Lämmer den Hauptteil des Opfere, erst durch das Schlachten der Lämmer werden auch die Brote heilig.</i> machen das Brot verworfen, das Brot aber macht die Lämmer nicht verworfen. Wie ist das gemeint? Wenn man die Lämmer schlachtet, [mit der Absicht] davon am folgenden Tage zu essen<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> S. Note 18.</i>, so sind sie selbst und das Brot verworfen, … von dem Brote am folgenden Tage zu essen, so ist das Brot verworfen, die Lämmer aber sind nicht verworfen.
+Das Schlachtopfer macht die Giessopfer<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> Unter dem Ausdrucke <span dir="rtl">נסבים</span> sind nicht nur Weinopfer, sondern die Weinopfer und Mehlopfer zu verstehen, welche als Zugabe zu den meisten Tieropfern vorgeschrieben waren (s. Sebach. IV Note 18).</i>, wenn sie durch das Gefäss bereits geheiligt worden sind<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> Weinopfer und Mehlopfer, die in einem heiligen Gefässe dargebracht wurden, wurden erst durch das Hineintun in das heilige Gefäss heilig (s. weiter VII, Note 28).</i>, nach der Ansicht des R. Meïr<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> S. Sebachim IV, 3; dort vertritt R. Meïr die Ansicht, dass für die mit Tieropfern zusammen dargebrachten Mehl- und Weinopfer das Blut des Tieropfers das <span dir="rtl">מתיר</span> ist. Nach Ansicht der Weisen dagegen gehören solche Mehl- und Weinopfer zu den Dingen, die gar kein <span dir="rtl">מתיר</span> haben, die Bestimmungen über <span dir="rtl">פגול</span> gelten aber nur für solche Opferteile, die erst durch ein Anderes, durch ein <span dir="rtl">מתיר</span>, verwendbar gemacht werden (s. dort Note 12).</i> verworfen, die Giessopfer aber machen das Schlachtopfer nicht verworfen. Wie ist das gemeint? Wenn man das Schlachtopfer schlachtet, [mit der Absicht] am folgenden Tage davon zu essen, so ist es selbst und sind die Giessopfer verworfen, … von den Giessopfern am folgenden Tage darzubringen, so sind die Giessopfer verworfen, aber das Schlachtopfer ist nicht verworfen.
+Wenn man beim Komez<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> das heisst nach Raschi und Bartenura: beim Darbringen des Komez, man hat das Komez mit der Absicht dargebracht, von dem Zurückbleibenden am folgenden Tage zu essen, beim Darbringen des Weihrauchs hat man diese Absicht aber nicht gehabt. Maimon, dagegen erklärt: beim Abheben des Komez, man hat beim Abheben des Komez eine das Opfer verworfen machende Absicht gehabt, nicht aber beim Ablesen des Weihrauchs; nach Maimon, gehört auch das Ablesen des Weihrauchs (s. I, Not. 15) zu der Opferhandlung der <span dir="rtl">קמיצה</span>.</i> eine das Opfer verworfen machende Absicht gehabt hat, aber nicht beim Weihrauch, oder beim Weihrauch, aber nicht beim Komez, so sagt R. Meïr: Es ist verworfen, und man macht sich dabei der Ausrottungsstrafe schuldig<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> obgleich das von dem Opfer Zurückbleibende erst verzehrt werden darf, nachdem sowohl das Komez wie auch der Weihrauch geopfert worden sind, beide zusammen also erst das Zurückbleibende verwendbar machen, weil nach Ansicht des R. Meïr es nicht nötig ist, dass man das ganze <span dir="rtl">מתיר</span> mit der das Opfer verworfen machenden Absicht dargebracht bezw. abgehoben hat, sondern das Opfer schon <span dir="rtl">פגול</span> wird, wenn man diese Absicht auch nur bei dem einen Teile, bei dem Komez oder bei dem Weihrauch, gehabt hat (<span dir="rtl">מפגלין בחצי מתיר</span>).</i>; die Weisen aber sagen: Die Ausrottungsstrafe tritt erst ein, wenn man die Absicht bei allem [das Opfer] verwendbar Machenden gehabt hat<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> hat man aber die das Opfer verworfen machende Absicht nur bei einem Teile des <span dir="rtl">מתיר</span> gehabt, so wird dadurch das Opfer nicht <span dir="rtl">פגול</span> (<span dir="rtl">אין מפגלין בחצי מתיר</span>); es tritt darum in diesem Falle die Ausrottungsstrafe nicht ein, wenn man von dem Zurückbleibenden gegessen hat, als untauglich (<span dir="rtl">פסול</span>) wird aber das Opfer trotzdem betrachtet und das Zurückbleibende darf nicht gegessen werden (Talmud 14 b).</i>. Beim Sünd-Mehlopfer und beim Eifersuchts-Mehlopfer<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> Bei diesen beiden Opfern fehlte der Weihrauch (s. Lev. 5, 11; Num. 5, 15).</i> stimmen auch die Weisen dem R. Meïr zu, dass es, wenn man beim Komez die das Opfer verworfen machende Absicht gehabt hat, verworfen ist und man sich dabei der Ausrottungsstrafe schuldig macht, weil da das Komez dass das Opfer] verwend- bar Machende ist. Wenn man eines von den Lämmern<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> S. oben Note 7.</i> geschlachtet hat, [mit der Absicht] die beiden Brote am folgenden Tage zu essen, oder eine von den Schalen<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> S. oben Note 9.</i> geopfert hat, [mit der Absicht] die beiden Schichten<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> d. h. etwas von den beiden Broten oder von den beiden Schichten.</i> am folgenden Tage zu essen, so sagt R. Meïr: Es ist verworfen, und man macht sich dabei der Ausrottungsstrafe schuldig; die Weisen aber sagen: Es ist erst verworfen, wenn man die Absicht bei allem [das Opfer] verwendbar Machenden<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> das sind die beiden Lämmer bezw. die beiden Schalen Weihrauch; auch in diesen Fällen ist aber das Opfer auch nach Ansicht der Weisen dennoch <span dir="rtl">פסול</span> (s. Note 26).</i> gehabt hat. Hat man eines von den Lämmern geschlachtet, [mit der Absicht] am folgenden Tage davon zu essen, so ist dieses verworfen, das andere dagegen tauglich<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> Jedes der beiden Lämmer ist ein Opfer für sich, darum wird dadurch, dass das eine mit der Absicht geschlachtet worden ist, etwas davon am folgenden Tage zu essen, die Tauglichkeit des anderen nicht beeinträchtigt.</i>,… von dem anderen am folgenden Tage zu essen, so sind beide tauglich<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> weil durch die bei Vornahme einer Opferhandlung an dem einen Teile des <span dir="rtl">מתיר</span> gehabte Absicht, bei dem anderen Teile desselben gegen die Vorschrift zu verstossen, keines von beiden untauglich wird (s. oben Note 2).</i>.
+
+Chapter 3
+
+Wenn man das Komez von dem Mehlopfer abhebt<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> S. I Note 3.</i>, [mit der Absicht] etwas, das nicht zum Essen bestimmt ist<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> das ist das Komez selbst oder der Weihrauch, die nicht gegessen, sondern geopfert wurden.</i>, davon zu essen<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> zu ergänzen ist: ausserhalb des Ortes oder ausser der Zeit.</i> oder etwas, das nicht zum Opfern bestimmt ist, davon zu opfern<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> zu ergänzen ist: ausserhalb des Ortes oder ausser der Zeit.</i>, so ist es tauglich, R. Elieser erklärt es für untauglich<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> die Ansicht des R. Elieser wird im Talmud (17 a) folgendermassen begründet: Da der Grundsatz, dass sowohl die Absicht, etwas von dem, was zum Essen bestimmt ist, ausser der Zeit oder ausserhalb des Ortes zu essen, als auch die Absicht, etwas von dem, was bestimmt ist, auf dem Altar verbrannt zu werden, ausser der Zeit oder ausserhalb des Ortes zu opfern, das Opfer <span dir="rtl">סגול</span> resp. <span dir="rtl">פסול</span> macht, aus der doppelten Setzung des Wortes <span dir="rtl">אכל</span> in dem Schriftvers (Lev. 7, 18): <span dir="rtl">ואם האכל יאכל</span> geschlossen wird (s. Sebachim II, Note 36), demnach auch das Verbrennen des zu Opfernden auf dem Altare unter den Begriff <span dir="rtl">אכילה</span> fällt, so ist es gleich, ob die Absicht, etwas ausser der Zeit oder ausserhalb des Ortes zu essen, auf das zum Essen oder zum Opfern Bestimmte gerichtet war, und ebenso, ob die Absicht, etwas ausser der Zeit oder ausserhalb des Ortes zu opfern, auf das zum Opfern oder auf das zum Essen Bestimmte gerichtet war, in allen Fällen ist das Opfer untauglich. Ob nach R. Elieser das Opfer nur untauglich oder auch <span dir="rtl">פגול</span> wird, darüber siehe die Controverse im Talmud.</i>; … weniger als eine Olivengrösse<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Es gilt als Grundsatz, dass überall, wo in der Schrift etwas zu essen geboten oder verboten wird, stets damit zunächst etwas von wenigstens Olivengrösse gemeint ist (<span dir="rtl">אין אכילה פחות מכזית</span>). Da auch das Opfern auf dem Altar ein Verzehren oder Verzehrt werden durch das Feuer (<span dir="rtl">אכילת מזבח</span>) genannt wird (s. die vorhergehende Note), so gilt auch hierfür der gleiche Grundsatz: <span dir="rtl">אין הקטרה פחות מכזית</span>, dass, wenn nran etwas, das weniger gross als eine Olive ist, auf dem Altar verbrennt, dies gar nicht als eine <span dir="rtl">הקטרה</span> gilt. Auszunehmen ist hierbei aber wohl das Opfern des Weihrauchs nach den Ansichten des R. Jehuda und des R. Simon, die entscheiden, dass das Darbringen des Weihrauchs als ausgeführt gilt, wenn man auch nur ein oder zwei Körnchen davon auf dem Altar geopfert hat (s. I Note 23).</i> von dem zum Essen Bestimmten davon zu essen oder von dem zum Opfern Bestimmten davon zu opfern, so ist es tauglich; … eine halbe Olivengrösse zu essen und eine halbe Olivengrösse zu opfern, so ist es tauglich, denn Essen und Opfern rechnen nicht zusammen<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> jedoch nur dann nicht, wenn man beim Aussprechen der Absicht den Ausdruck <span dir="rtl">להקטיר</span> gebraucht hat; hat man jedoch auch für das Opfern auf dem Altar den Ausdruck <span dir="rtl">אכילה</span>, durch’s Feuer verzehren lassen, gebraucht, so zählen die beiden halben Olivengrössen zusammen, da man ja die Absicht ausgesprochen hat, dass beide, also zusammen eine ganze Olivengrösse, vorschriftswidrig verzehrt werden sollen (Sebachim 31 a). Die Mischna wiederholt hier den bereits am Schluss von Mischna I, 4 ausgesprochenen Grundsatz, um ihn, als einen allgemein anerkannten, zu kennzeichnen, dem auch R. Elieser zustimmt.</i>.
+Hat man nicht aufgegossen<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Öl auf das Mehlopfer, bei solchen Mehlopfern, bei denen das Aufgiessen des Öls vorgeschrieben ist (s. weiter VII, 3). Im Talmud wird ausgeführt, dass nicht gemeint ist, dass das Aufgiessen des Öls überhaupt unterblieben ist, denn in diesem Falle wäre das Opfer untauglich, sondern wenn das Aufgiessen nicht durch einen Priester ausgeführt worden ist, sondern durch einen Nichtpriester. Das Aufgiessen des Öls muss nicht durch einen Priester geschehen, da es (Lev. 2, 1) heisst: „er giesse darauf Öl und lege darauf Weihrauch“ und dann erst „er bringe es zu den Söhnen Ahrons, den Priestern, und man hebe dann eine Handvoll ab“, die Tätigkeit der Priester braucht also erst mit dem Abheben des Komez zu beginnen <span dir="rtl">מקמיצה ואילך מצות כהונה</span>).</i>, nicht gemengt<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> das Öl mit dem Mehl, bei solchen Opfern, bei denen es heisst: <span dir="rtl">בלולה בשמן</span> gemengt mit Öl. Hier ist es nach der Überlieferung nicht unbedingt erforderlich, dass das Vermengen des Öls mit dein Mehl als eine besondere Handlung ausgeführt wird — wie ja auch eine solche in der Schrift nirgends ausdrücklich vorgeschrieben wird, es vielmehr immer nur heisst, dass das Opfer mit Öl vermengt sein soll (Tosafot 18 b) — es soll nur so viel Öl zu dem Mehl hinzugetan werden, dass es genügt, um das Mehl damit zu mengen (<span dir="rtl">כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו</span>). Hier meint also die Mischna: hat man das Öl mit dem Mehl gar nicht vermengt.</i>, nicht zerkleinert<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> die gekochten oder gebackenen Mehlopfer, die vor dem Abheben des Komez in kleine Stücke zerbrochen wurden, siehe das Nähere weiter VI, 4. Raschi und Bartenura weisen darauf hin, dass nur gemeint sein kann, man hat nur so viel von dem Opfer zerkleinert, als zum Abheben des Komez nötig ist, das Übrige aber unzerkleinert gelassen.</i>, nicht gesalzen<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> S. Lev. 2, 13. Das Hinzutun von Salz war nur für das Komez und den Weihrauch vorgeschrieben, die auf dem Altar geopfert wurden, nicht aber für das ganze Opfer (s. Talmud 20 a). Nach Bartenura und Tosfot Jomtob meint die Mischna: wenn man nur diese Teile gesalzen hat, das übrige Opfer aber nicht. Dagegen wird geltend gemacht, dass das selbstverständlich wäre, da das übrige Opfer ja gar nicht gesalzen zu werden braucht. Maimon, im <span dir="rtl">פירוש המשניות</span> und ebenso Tiferet Jisrael erklären deshalb wie oben das <span dir="rtl">לא יצק</span>, wenn das Salzen nicht durch einen Priester ausgeführt worden ist, sondern durch einen Nichtpriester. Auch diese Erklärung ist schwierig, da das Salzen eine für die Tauglichkeit des Opfers unbedingt erforderliche Opferhandlung ist, die nicht durch einen Nichtpriester ausgefübrt werden darf, da sie erst nach dem Abheben des Komez vorgenommen wird (s. oben Note 7); wenn eine solche Opferhandlung trotzdem durch einen Nichtpriester vorgenommen wird, so wird das Opfer dadurch untauglich (s. Maimon. <span dir="rtl">הלכות ביאת מקדש</span> IX, 1 u. 5; vgl. dagegen <span dir="rtl">הלכות פסולי המוקדשין</span> XI, 6). R. Akiba Eger erklärt, dass die Mischna meint, man hat überhaupt nicht, auch das Komez nicht, gesalzen; trotzdem erklärt der Tanna das Opfer für tauglich gegen die im Talmud ausgesprochene und begründete Ansicht, dass das Salzen zu denjenigen Opferhandlungen gehört, durch deren Unterlassung das Opfer untauglich wird.</i>, keine Schwingung gemacht<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> mit dem Omeropfer (Lev. 23, 11) oder dem Eifersuchts-Mehlopfer (Num. 5, 25).</i>, nicht herangebracht<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Das Heranbringen des Opfers an die Südwest-Ecke des Altars vor dem Abheben des Komez, das für alle Mehlopfer als besondere Opferhandlung vorgeschrieben war (s. Lev. 2, 8 u. 6, 7).</i>, oder in zu grosse Brocken zerbrochen<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Der Talmud bringt zwei Erklärungen für <span dir="rtl">פתים מרובות</span>; nach der einen heisst es zu grosse Brocken, man hat das Opfer nicht genügend zerkleinert, nach der anderen heisst es zu viele Brocken, man hat es mehr als vorgeschrieben zerkleinert (s. weiter VI, 4).</i>, oder nicht bestrichen<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Die Fladen, die nicht mit Öl vermengt, sondern nur nach dem Backen damit bestrichen wurden (Lev. 7, 12).</i>, ist es tauglich<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Untauglich wird ein Mehlopfer nur durch Unterlassung einer solchen Opferhandlung, bei der die Schrift dieses durch eine sonst unnötige Wiederholung des Gebotes oder einen besonderen, darauf hinweisenden Ausdruck besonders angedeutet hat (Talmud 19 a u. b).</i>. Hat sich das Komez mit dem Komez eines anderen Mehlopfers vermengt, mit einem Priester-Mehlopfer<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> Nach Lev. 6, 16 wurden alle von einem Priester dargebrachten Mehlopfer ganz auf dem Altar verbrannt, das ganze Opfer trat also hier an die Stelle des Komez bei den anderen Opfern.</i>, mit dem Mehlopfer des gesalbten Priesters<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> Der Hohepriester — an der betreffenden Stelle (Lev. 6, 15) wird er der Priester, der an seiner (Ahrons) Stelle von seinen Söhnen gesalbt wird, genannt — hatte täglich ein Mehlopfer zur Hälfte morgens und zur Hälfte abends darzubringen, das ebenfalls ganz auf dem Altar verbrannt wurde.</i>, mit einem zum Giessopfer gehörenden Mehlopfer<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> Zu den meisten Tieropfern (s. weiter IX, 6) wurden auch Mehl- und Weinopfer als Zugaben dargebracht, diese Mehlopfer werden zum Unterschiede von den Mehlopfern, die als besondere Opfer für sich dargebracht wurden, <span dir="rtl">מנחות נסכים</span> genannt; sie wurden ebenfalls ganz auf dem Altar verbrannt.</i>, ist es tauglich<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> Da auch das, womit das Komez sich vermischt hat, ganz für den Altar bestimmt ist, so wird beides zusammen auf dem Altar verbrannt. Das Komez geht nicht in dem Mehlopfer, in das es hineingeraten ist, auf, sondern behält seine Selbständigkeit trotz der Vermischung, nach der Ansicht des R. Jehuda, weil Gleichartiges, wenn es mit einander sich vermischt, niemals in einander aufgeht (<span dir="rtl">מין במינו לא בטל</span>), nach der Ansicht der Weisen, weil Alles, was für den Altar bestimmt ist, wenn es mit eben solchem sich vermischt, nicht darin aufgeht (<span dir="rtl">עולין אין מבטלים זח את זה</span> ; vgl. Sebach. VIII Noten 63 und 82).</i>; R. Jehuda sagt: … mit dem Mehlopfer des gesalbten Priesters oder mit einem zum Giessopfer gehörenden Mehlopfer, ist es untauglich, weil bei ihm<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> dem Komez des gewöhnlichen Mehlopfers.</i> die Mengung dick<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> ein Zehntel Efa Mehl mit nur einem Log Öl.</i>, bei jenen die Mengung dünn<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> beim Mehlopfer des Hohenpriesters ein Zehntel Efa Mehl mit 3 Log Öl, bei den Zugabe Opfern zu den Tieropfern ein Zehntel Efa Mehl mit 3 Log Öl bei einem Schaf, 2 Zehntel mit 4 Log Öl bei einem Widder und 3 Zehntel mit 6 Log Öl bei einem Stier.</i> ist, und sie deshalb von einander anziehen<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> In das mit verhältnismässig weniger Öl getränkte Komez dringt Öl von dem reichlicher damit getränkten Mehlopfer ein. Nach dem Grundsatze <span dir="rtl">עולין אין מבטלים זה את זה</span> (s. Note 20) geht dieses Öl nicht in dem Komez auf, sondern es bleibt, was es gewesen ist; wird die Mischung, wie sie ist, auf dem Altar verbrannt, so ist deshalb sowohl das Komez wie das Mehlopfer nach Ansicht der Weisen nach Vorschrift dargebracht. Nach R. Jehuda aber, der diesen Grundsatz nicht anerkennt, geht das Öl in dem Komez auf — denn, wenn R. Jehuda auch der Ansicht ist, dass Gleichartiges, wenn es mit einander sich vermischt, nicht in einander aufgeht, und hier in dem Komez ja auch Öl enthalten ist, so lässt er diesen Grundsatz doch nur für den Fall gelten, wenn Gleichartiges mit nur Gleichartigem sich vermischt, nicht aber, wenn wie hier Gleichartiges mit Gleichartigem und Ungleichartigem, Öl mit Mehl und Öl, sich vermischt, in diesem Falle geht vielmehr das Öl in dem ihm ungleichartigen Mehl auf, da doch anzunehmen ist, dass das Mehl des Komez mehr ist als das eingedrungene Öl, — das Öl wird dadurch zu einem Bestandteile des Komez (vgl. dagegen Raschi zu Talmud 23 b v. <span dir="rtl">לימא</span>). Bringt man nun auch das Ganze zusammen auf dem Altar dar, so ist doch weder das Komez vorschriftsmässig dargebracht, da es zu viel Öl enthält (s. oben I Note 21), noch auch das Mehlopfer, da dieses wieder zu wenig Öl enthält (s. dort Note 22); so erklären Raschi und Tosafot die Mischna. Bartenura dagegen erklärt: das Komez nimmt von dem Öl des Mehlopfers so viel in sich auf, dass dieses schliesslich mehr wird als das in dem Komez enthaltene Mehl und darum das Mehl des Komez in dem Öl aufgeht, so dass es als gar nicht mehr vorhanden zu betrachten ist (s. die oben angeführte Stelle in Raschi). Es ist deshalb nur das Opfer, von welchem das Komez abgehoben worden ist, untauglich, weil das Komez nicht mehr, wie vorgeschrieben, dargebracht werden kann, nicht aber das Opfer, mit dem das Komez sich vermischt hat. Was den Einwand betrifft, dass das in dem Komez enthalten gewesene Öl, das doch in das eingedrungene Öl als mit ihm gleichartig nicht aufgehen kann, nun zu dem Mehlopfer hinzukommt und dadurch dieses auch untauglich werden müsste, weil es nun zu viel Öl enthält, siehe Bartenura und Tosfot Jomtob zur Stelle.</i>.
+Haben sich zwei Mehlopfer, von denen das Komez noch nicht abgehoben war, mit einander vermengt, und man kann noch das Komez von dem einen für sich und von dem anderen für sich gesondert abheben<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> es ist von jedem der beiden noch ein Teil übrig geblieben, der sich nicht mit dem anderen vermischt hat und von dem man das Komez abheben kann.</i>, so sind sie tauglich<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> Beide Opfer sind tauglich, obwohl sie teilweise mit einander sich vermischt haben, geht das, was sich vermischt hat, von dem einen nicht in dem anderen auf, selbst nachdem man von dem einen das Komez abgehoben hat und dieses dadurch zu <span dir="rtl">שירים</span> geworden ist, weil, wie im Talmud (23 b) als Grundsatz aufgestellt und aus dem Schriftvers (Lev. 2, 11) begründet wird, auch der Teil des Opfers, der nicht geopfert wird, das Zurückbleibende (<span dir="rtl">שירים</span>), hierin dem Komez gleichsteht, dass ebenso wie ein Komez im anderen (vgl. Note 19), so auch ein Komez oder ein Opfer, von dem das Komez noch nicht abgehoben worden ist, wenn es mit Zurückbleibendem sich vermengt hat, nicht darin aufgeht.</i>, ist das nicht mehr möglich, sind sie untauglich. Hat sich ein Komez mit einem Mehlopfer, von dem das Komez noch nicht abgehoben war, vermengt, so darf man es nicht opfern<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> Man darf nicht das ganze Mehlopfer mit dem hineingeratenen fremden Komez opfern, damit dadurch wenigstens das Opfer, von dem dieses Komez abgehoben worden ist, tauglich wird, da ja das ganze Mehlopfer nicht auf den Altar gehört, sondern nur das Komez, das man davon hätte ab heben müssen, das man aber hier nicht abheben kann, weil man immer zu befürchten hat, dass in dem, was man abhebt, etwas von dem fremden Komez enthalten ist.</i>; hat man es trotzdem geopfert, so wird dasjenige, von dem das Komez abgehoben war, den Eigentümern angerechnet<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> da doch das Komez jedenfalls dargebracht worden ist.</i>, und dasjenige, von dem das Komez noch nicht abgehoben war, wird den Eigentümern nicht angerechnet<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> weil ein Mehlopfer erst als dargebracht gilt, wenn das Komez davon auf dem Altar geopfert worden ist, hier aber gar kein Komez abgehoben worden ist.</i>. Hat sich das Komez mit dem Zurückbleibenden wieder vermengt oder mit dem Zurückbleibenden von einem anderen Mehlopfer, so darf man es nicht opfern<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> In dem vorhergehenden Falle wird wenigstens kein direktes Verbot übertreten, wenn man das Ganze auf dem Altar opfert, (s. Raschi zu 22 a v. <span dir="rtl">לא</span> <span dir="rtl">יקטיר</span>), weil von dem Menlopfer noch kein Komez abgehoben worden ist, es deshalb noch kein <span dir="rtl">שירים</span> geworden ist; was aber einmal <span dir="rtl">שירים</span> geworden ist, das darf überhaupt nicht auf dem Altar geopfert werden. Es wird dies aus Lev. 2, 11 geschlossen, indem der Satz: <span dir="rtl">כי כל שאיר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה רה׳</span> von der Tradition dahin ausgelegt wird, dass, ebenso wie aller Sauerteig und aller Honig, so auch alles dasjenige nicht geopfert werden darf, wovon das Feueropfer dem Ewigen bereits dargebracht oder abgesondert worden ist (<span dir="rtl">כל שממנו אשה לה׳</span>).</i>; hat man es trotzdem geopfert, wird es den Eigentümern angerechnet<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> da doch das Komez jedenfalls dargebracht worden ist.</i>. Ist das Komez unrein geworden und man hat es dargebracht, so macht die Priesterbinde es wohlgefällig<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> Der Stirnbinde des Hohenpriesters wohnte nach dem Wortlaute der Schrift die Kraft inne, einen den Opfern anhaftenden Makel aufzuheben (Exod. 28, 38: <span dir="rtl">ונשא אהרן את עין הקדשים</span>). Diese Wirkung erstreckt sich nach der Überlieferung jedoch nur auf den Makel der Unreinheit, sie hat zur Folge, dass das Opfer als vollzogen gilt und durch kein anderes ersetzt zu werden braucht.</i>, ist es [aus dem Heiligtum] hinausgekommen<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> und dadurch untauglich geworden.</i> und man hat es dargebracht, so macht die Priesterbinde es nicht wohlgefällig; denn die Priesterbinde macht wohl das Unreine wohlgefällig, nicht aber das Hinausgekommeno.
+Ist das Zurückbleibende unrein geworden, ist es verbrannt worden, ist es verloren gegangen, so ist es nach der Ansicht des R. Elieser tauglich<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> R. Elieser ist der Ansicht, dass bei einem Tieropfer das Blut gesprengt wird, wenn auch das Fleisch unrein geworden oder nicht mehr vorhanden ist (Pesachim 77a); dementsprechend kann auch hier das Komez dargebracht werden, wenn auch das Zurückbleibende unrein geworden oder nicht mehr vorhanden ist.</i>, nach der Ansicht des R. Josua<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> der dort die entgegengesetzte Ansicht vertritt.</i> untauglich<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> das Komez darf nicht dargebracht werden, und das Opfer gilt deshalb als nicht vollzogen. Auch nach R. Josua ist dieses jedoch nur der Fall, wenn das Zurückbleibende vollständig unrein geworden oder nichts mehr davon vorhanden ist. Ist jedoch so viel wie eine Olivengrösse davon noch vorhanden bezw. rein geblieben, so kann das Komez dargebracht werden; das Zurückgebliebene darf jedoch trotzdem nicht gegessen werden (Talmud 9 a u. b). Ist das Opfer ein Gemeindeopfer, so ist es tauglich, selbst wenn das gesamte Zurückbleibende unrein geworden ist (Pesachim 78 a). Nach Maimon. (<span dir="rtl">הלכות פסולי המוקדשין</span> XI, 20) will das <span dir="rtl">פסולת</span> des R. Josua nur besagen, dass das Komez nicht dargebracht werden soll (<span dir="rtl">לכתחלה</span>), ist es aber trotzdem dargebracht worden, so gilt das Opfer als vollzogen (vgl. dagegen ibid. I, 31); nach R. Akiba Eger trifft dieses nur für das unrein Gewordene zu, ist aber das Zurückbleibende gar nicht mehr vorhanden, so ist das Opfer untauglich, selbst wenn das Komez trotzdem dargebracht worden ist.</i>. Ist es nicht in ein Dienstgefäss getan worden<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> Wenn das Mehlopfer von Anfang an nicht in ein heiliges Gefäss getan oder das Komez, das man von dem in einem heiligen Gefäss befindlichen Mehlopfer abgehoben hat, nicht in ein heiliges Gefäss getan worden ist, oder nicht in einem solchen auf den Altar gebracht worden ist (so Maim. <span dir="rtl">הלנות פסולי המוקדשין</span> XI, 6).</i>, ist es untauglich, R. Josua erklärt es für tauglich<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> Nach Maim, im <span dir="rtl">פירוש המשניות</span> erklärt R. Josua in allen diesen Fällen das Opfer für tauglich; nach Raschi und Bartenura nur in dem letzten Falle, wenn man das Komez nicht in einem heiligen Gefäss, sondern mit der blossen Hand auf dem Altar dargebracht hat, und zwar mit der rechten Hand, da als Begründung für die Ansicht des R. Josua angeführt wird, dass in dem Schriftvers Lev. 6, 10 das Mehlopfer dem Sündopfer gleichgestellt wird, und bei diesem auch das Blut mit dem Finger der rechten Hand an den Altar gestrichen wird (s. Sebachim V Note 26).</i>. Hat man das Komez in zwei Hälften geopfert, ist es tauglich<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> weil ein Komez immer mindestens so viel wie 2 Olivengrössen enthält, jedes Mal also wenigstens soviel wie eine Olivengrösse geopfert worden ist (s. oben Note 6). Enthält das Komez mehr als zwei Olivengrössen, so darf es auch in mehr als 2 Teilen geopfert werden, es mass nur jedes Mal wenigstens so viel wie eine Olivengrösse geopfert werden.</i>.
+Beim Komez hindert ein Weniges das Ganze<sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> wörtlich: der geringere Teil hindert den grösseren Teil, d. h., wenn auch das Komez zum grösseren Teile abgehoben bezw. dargebracht worden ist, so hindert dennoch das Wenige, das an dem Ganzen fehlt, die Tauglichkeit des Opfers. Ebenso ist auch das <span dir="rtl">מעכב</span> in den folgenden Aussprüchen zu verstehen. Alle diese Bestimmungen beruhen auf mündlicher Überlieferung, die aber im Talmud durch Ableitung aus dem Schriftwort noch gestützt wird (Maim, im <span dir="rtl">פירוש המשניות</span>).</i>, beim Zehntel<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> dem Zehntel Efa Mehl, das für die meisten Mehlopfer vorgeschrieben war; dasselbe gilt natürlich auch für die Opfer, für die mehrere Zehntel vorgeschrieben waren.</i> hindert ein Weniges das Ganze, beim Wein<sup class="footnote-marker">40</sup><i class="footnote"> der als Zugabeopfer zu den meisten Tieropfern vorgeschrieben war oder der als freiwilliges Opfer für sich dargebracht wurde. (s. weiter XIII, 6).</i> hindert ein Weniges das Ganze, beim Öl<sup class="footnote-marker">41</sup><i class="footnote"> das zu fast allen Mehlopfern gehörte oder als freiwilliges Opfer für sich dargebracht wurde.</i> hindert ein Weniges das Ganze, das Mehl und das Öl<sup class="footnote-marker">42</sup><i class="footnote"> die zu einem Mehlopfer gehören.</i> hindern eines das andere, das Komez und der Weihrauch hindern eines das andere.
+Die beiden Böcke am Versöhnungstage<sup class="footnote-marker">43</sup><i class="footnote"> von denen der eine geopfert, der andere in die Wüste geschickt wurde.</i> hindern einer den anderen, die beiden Lämmer am Wochenfeste<sup class="footnote-marker">44</sup><i class="footnote"> s II Note 7.</i> hindern eines das andere, die beiden Brote<sup class="footnote-marker">45</sup><i class="footnote"> die beiden Erstlingsbrote am Wochenfeste (s. ebendort).</i> hindern eines das andere, die beiden Schichten [der Schaubrote]<sup class="footnote-marker">46</sup><i class="footnote"> die an jedem Sabbat frisch auf den Tisch 1m Heiligtum gelegt wurden.</i> hindern eine die andere, die beiden Schalen [Weihrauch]<sup class="footnote-marker">47</sup><i class="footnote"> die neben die Brote gestellt wurden.</i> hindern eine die andere, die Schichten und die Schalen hindern die einen die anderen<sup class="footnote-marker">48</sup><i class="footnote"> die Brote dürfen nicht ohne den Weihrauch und der Weihrauch nicht ohne die Brote auf den Tisch gelegt werden.</i>, die beiden Arten beim Nasir<sup class="footnote-marker">49</sup><i class="footnote"> die ungesäuerten Kuchen und die ungesäuerten Fladen (Num. 6, 15).</i>, die drei bei der roten Kuh<sup class="footnote-marker">50</sup><i class="footnote"> Zedernbolz, Ysop und karmesinrote Wolle (Num. 19, 6).</i>, die vier beim Dankopfer<sup class="footnote-marker">51</sup><i class="footnote"> die ungesäuerten Kuchen, die ungesäuerten Fladen, die aus wohlgetränktem Kernmehl bereiteten Kuchen und die gesäuerten Kuchen (Lev. 7, 12. 13).</i>, die vier beim Lulab<sup class="footnote-marker">52</sup><i class="footnote"> Etrog, Palmzweig, Myrthen und Bachweiden (Lev. 23, 40); nur wenn man alle vier zusammen oder selbst nach einander in die Hand genommen hat, hat man das Gebot erfüllt.</i>, die vier beim Aussätzigen<sup class="footnote-marker">53</sup><i class="footnote"> Zedernholz, Ysop, karmesinrote Wolle und die beiden lebendigen Vögel (Lev. 14, 6).</i> hindern eine die andere, die sieben Sprengungen bei der roten Kuh<sup class="footnote-marker">54</sup><i class="footnote"> Num. 19, 4.</i> hindern eine die andere, die sieben Sprengungen zwischen den Stangen<sup class="footnote-marker">55</sup><i class="footnote"> mit dem Blut des Stieres und dem Blut des Bockes am Versöhnungstage (Lev. 16, 14. 15; vgl. Sebachim V, 1).</i>, und die auf den Vorhang, und die auf den goldenen Altar<sup class="footnote-marker">56</sup><i class="footnote"> s. Sebachim V, 1 u. 2.</i> hindern eine die andere.
+Die sieben Arme des Leuchters hindern einer den anderen<sup class="footnote-marker">57</sup><i class="footnote"> die 6 Arme und der Mittelschaft; wenn einer davon an dem Leuchter fehlt, ist derselbe im Heiligtume nicht zu gebrauchen.</i>, seine sieben Lampen<sup class="footnote-marker">58</sup><i class="footnote"> die Schalen, in welche das Öl gegossen wurde.</i> hindern eine die andere, die beiden Abschnitte auf der Mesusa<sup class="footnote-marker">59</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">מזוזה</span> = Türpfoste, die gebräuchliche Bezeichnung für die Pfostenschrift, das sind die beiden Schriftabschnitte Deut. 6, 4—8 und 11, 18—21, die auf einen Pergamentstreifen geschrieben an die Türpfosten angeschlagen werden.</i> hindern einer den anderen, und selbst ein Schriftzug<sup class="footnote-marker">60</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">כתב</span> = Schrift, hier ist damit die Form der einzelnen Buchstaben gemeint (vgl. Abot V, 6). Nach der Erklärung im Talmud ist selbst, wenn nur ein Buchstabe an einen anderen anrührt, die Mesusa unbrauchbar.</i> hindert, die vier Abschnitte in den Tefillin<sup class="footnote-marker">61</sup><i class="footnote"> die Abschnitte Exod. 13, 1—10 und 11—16, Deut. 6, 4-8 und 11, 13—21, die, auf Pergamentsreifen geschrieben, in lederne Gehäuse getan und so auf Arm und Kopf gelegt werden; <span dir="rtl">תפלין</span> ist der Name, durch welchen in der aramäischen Übersetzung das von der Schrift gebrauchte Wort <span dir="rtl">טוטפת</span> wiedergegeben wird.</i> hindern einer den anderen, und selbst die Schrift eines Buchstaben hindert<sup class="footnote-marker">62</sup><i class="footnote"> Das Gleiche wie für Mesusa und Tefillin gilt auch für die Schrift auf den Torarollen.</i>, die vier Schaufäden<sup class="footnote-marker">63</sup><i class="footnote"> Num. 15, 38. Aus Deut. 22, 12 ergibt sich, dass nur ein Gewand, das 4 Ecken hat, zizitpflichtig ist; hat es nur 3 Ecken, ist es nicht zizitpflichtig, hat es mehr als 4 Ecken, so brauchen doch nur 4 derselben mit Zizit versehen zu werden.</i> hindern einer die anderen, denn alle vier gehören zu einem Gebote<sup class="footnote-marker">64</sup><i class="footnote"> das Gebot gilt erst als erfüllt, wenn die 4 Zizit an den 4 Ecken befestigt sind.</i>; R. Ismaël sagt: Die vier sind vier Gebote<sup class="footnote-marker">65</sup><i class="footnote"> die Befestigung der Zizit an jeder der vier Ecken ist ein Gebot für sich, getragen darf das Gewand aber auch nach Ansicht des R. Ismael nur werden, wenn die Zizit an allen 4 Ecken befestigt sind. Welche Folgerungen aus der abweichenden Ansicht des R. Ismael für die religiöse Praxis sich ergeben, s. Talmud 37 b.</i>.
+
+Chapter 4
+
+Das Himmelblaue hindert nicht das Weisse<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Aus der Mehrzahl <span dir="rtl">גדילים</span> (Deut. 22, 12) wird im Talmud (39 b) die Bestimmung abgeleitet, dass die Schaufäden an jeder Ecke des Gewandes aus 4 Fäden bestehen müssen, welche durch ein Loch hindurchgezogen werden und so in 8 Enden herabhängen. Nach Num. 15, 88 soll zu den Schaufäden auch ein Faden von himmel- blauer Farbe genommen werden. Nach Maim. <span dir="rtl">הלכות ציצת</span> I, 6 ist deshalb einer der 4 Fäden zur Hälfte himmelblau zu färben, so dass von den 8 herabhängenden Enden 7 weise und eines von himmelblauer Farbe ist. Nach Raschi und Tosafot dagegen ist <span dir="rtl">שתיל תכלת</span> nicht „einen himmelblauen Faden“ zu übersetzen, da die Schrift hier die Anzahl der zu nehmenden Fäden überhaupt nicht angibt; vielmehr sind zur Hälfte himmelblaue und zur Hälfte weisse oder ein himmelblauer und 3 weisse Fäden zu nehmen. Übrigens müssen die nicht himmelblauen Fäden nicht gerade weise sein, sondern sie können auch von jeder anderen Farbe sein; sie werden nur deshalb <span dir="rtl">חוטי לבן</span> genannt, weil anzunehmen ist, dass man im Allgemeinen Fäden von der gleichen Farbe nehmen wird wie das Gewand, und die meisten Gewänder waren ungefärbt, weiss. Die Mischna sagt nun hier, dass, trotzdem himmelblaue und weisse Fäden für die Schaufäden vorgeschrieben sind, man dennoch das Gebot auch dann erfüllt, wenn man in Ermangelung von himmelblauen nur weisee Fäden an das Gewand befestigt hat und ebenso umgekehrt.</i>, und das Weisse hindert nicht das Himmelblaue. Die an den Arm zu legende Tefilla<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">תפלה</span> hier Einzahl von <span dir="rtl">תפלין</span>.</i> hindert nicht die auf den Kopf, und die auf den Kopf nicht die an den Arm zu legende. Das Mehl und das Öl<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> die als Zugabe-Opfer für die meisten Tieropfer vorgeschrieben waren.</i> hindern nicht den Wein<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> der als Giessopter ebenfalls zu den meisten Tieropfern gebürte; man konnte den Wein auch ohne das Mehl und das Öl darbringen, und ebenso umgekehrt.</i>, und der Wein hindert sie nicht, die Sprengungen auf den äusseren Altar hindern einander nicht<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Auch bei den Opfern, bei denen mehrere Sprengungen auf den äusseren Altar vorgeschrieben waren, galt die Sühne schon als vollzogen, sobald nur eine von diesen Sprengungen ausgeführt worden war (s. Sebachim IV Note 1).</i>.
+Die Stiere, die Widder und die Lämmer<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Für das Wochenfest werden (Num. 28, 27) 2 Stiere, ein Widder und 7 Lämmer als Musaf-Opfer vorgeschrieben, ausserdem (Lev. 23, 18) 7 Lämmer, 1 Stier und 2 Widder als Zugabe-Opfer zum Brotopfer. Die Stiere des Musafopfers hindern den Stier, der als Zugabe-Opfer zum Brotopfer vorgeschrieben ist, nicht, sondern dieser kann dargebracht werden, wenn auch jene nicht dargebracht wurden, und ebenso umgekehrt ; ebenso ist es mit den Widdern und mit den Lämmern. Die Stiere, der Widder und die Lämmer, die zum Mussafopfer gehören, hindern sich auch unter einander nicht (s. weiter Mischna 4) ; der Stier, die Widder und die Lämmer dagegen, die zum Brotopfer gehören, hindern einander, sie dürfen nur zusammen dargebracht werden, wenn eines der dazu gehörenden Tiere fehlt, so darf keines von ihnen dargebracht werden (s. Talmud). Die Mischna in den Talmudausgaben und ed. Lowe fügt auch noch das Wort <span dir="rtl">והשעירים</span> hinzu, das in den sonstigen Mischna-Ausgaben hier fehlt, es sind die ebenfalls anden angeführten Stellen (Lev. 23, 19; Num. 28, 30) vorgeschriebenen Böcke gemeint.</i> hindern einander nicht; R. Simon sagt<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Die Mischna in den Talmudausgaben und ed. Lowe lesen: <span dir="rtl">אמר ר׳ שמען</span>.</i>: Wenn man mehrere Stiere haben könnte<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> wenn die vorhandenen Mittel gerade hinreichen, um die für das Opfer vorgeschriebene Anzahl von Stieren dafür zu kaufen (Raschi und Bartenura) ; es kann nicht gemeint sein, man hat die für das Opfer nötigen Stiere bereits gekauft, denn Tiere, die einmal zu Opfertieren bestimmt worden sind, dürfen weder selbst noch darf der für sie erzielte Erlös zu einem anderen Zwecke verwendet worden.</i>, es dann aber nicht mehr für die Giessopfer<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> s. oben II Note 21.</i> reichen würde, so soll man lieber einen Stier mit seinen Giessopfern bringen als alle ohne Giessopfer<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> obwohl die <span dir="rtl">נסכים</span> das Tieropfer, zu dem sie gehören, nicht hindern, sondern man das Tieropfer auch allein darbringen und die Darbringung der <span dir="rtl">נסכים</span> später nachholen kann (Talmud 15 b; Maim. <span dir="rtl">הלכות מעשה חקרבנות</span> II, 12). R. Simon schliesst dieses aus Ezech. 46, 7 (Talmud).</i>.
+Der Stier und die Widder und die Lämmer und der Bock<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> die zum Brotopfer des Wochenfestes gehören (s. oben Note 6).</i> hindern das Brotopfer nicht, und das Brotopfer hindert sie nicht. Das Brotopfer hindert die Lämmer<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> hier sind die beiden Lämmer gemeint, die als Friedensopfer zu den Broten dargebracht werden (Lev. 23, 20). Diese beiden Lämmer sind durch die Brote bedingt, wenn keine Brote dargebracht werden, dürfen auch sie nicht geopfert werden; umgekehrt aber dürfen die Brote auch ohne die Lämmer dargebracht werden. Sind aber die Brote einmal durch das Schlachten der Lämmer mit ihnen verbunden und geheiligt worden (s. II Note 19) und die Lämmer nachher abhanden gekommen, so dürfen auch die Brote nicht dargebracht werden (Talmud 46 a).</i>, aber die Lämmer hindern nicht das Brotopfer, dies die Worte des R. Akiba<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Die Mischna in manchen Talmudausgaben hat die irrtümliche Lesart: R. Simon.</i>. Darauf sagte [R.]<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> in den meisten Mischna-Ausgaben fehlt das Wort: <span dir="rtl">רבי</span>.</i> Simon, Sohn des Nannas: Nicht so, sondern die Lämmer hindern das Brotopfer, und das Brotopfer hindert nicht die Lämmer, denn so sehen wir ja, dass die 40 Jahre, die Israel in der Wüste war, Lämmer ohne Brotopfer dargebracht wurden<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> da man in der Wüste kein Weizenmehl für die Brotopfer hatte, sondern nur das Manna (Bartenura), auch kein anderes Mehl dazu genommen werden durfte als solches aus dem heiligen Lande (Raschi).</i>, so können auch jetzt Lämmer ohne Brotopfer dargebracht werden. Darauf sagte R. Simon: Das Gesetz ist, wie der Sohn des Nannas sagt, aber nicht aus dem von ihm angeführten Grunde, denn alle im 4. Buch Mose’s<sup class="footnote-marker">15a</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">חומש</span>, ein Fünftel, bedeutet ein Buch von den 5 Büchern Mose’s ; <span dir="rtl">חומש הפקודים</span> ist die Bezeichnung für das vierte Buch Mose’s, das mit der Musterung der Kinder Israel in der Wüste beginnt.</i> angeordneten Opfer<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> die Num. 28 als Musafopfer für das Wochenfest vorgeschrieben sind.</i> wurden in der Wüste dargebracht, alle im 3. Buch Mose’s angeordneten<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> die sämtlichen Lev. 23 als Zugabe zu dem Brotopfer vorgeschriebenen Opfer. <span dir="rtl">תורת כהנים</span>, die Priesterlehre, ist die Bezeichnung für das Buch Leviticus, das hauptsächlich von den Priestern und Opfern handelt.</i> dagegen wurden nicht in der Wüste dargebracht, erst nachdem sie in das heilige Land gekommen waren, wurden diese und jene dargebracht. Weswegen denn sage ich, dass Lämmer ohne Brotopfer dargebracht werden können? weil die Lämmer sich selbst ohne das Brotopfer<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> die Talmudausgaben lesen: <span dir="rtl">שחכבשים מתירין את עצמן ולא הלחם בלא כבשים שאין לו מי יתירנו</span>.</i> verwendbar machen<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> durch das Sprengen des Blutes an den Altar werden die Opferteile zum Darbringen und das Fleisch zum Essen verwendbar.</i>, dem Brotopfer ohne Lämmer dagegen fehlt es an dem, was es verwendbar macht<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> da für die Brote die Lämmer das <span dir="rtl">מתיר</span> sind und die Brote deshalb vor der Darbringung der Lämmer nicht gegessen werden dürfen (s. oben II Note 7).</i>.
+Die täglichen Opfer<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> die beiden Lämmer, von denen das eine morgens und das andere nachmittags als tägliche Opfer dargebracht wurden (Num. 28, 3).</i> hindern die Musafopfer<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> die besonderen Opfer, die an Sabbaten und Feiertagen als Zugabe (<span dir="rtl">מוסף</span>) ausser den täglichen Opfern dargebracht wurden.</i> nicht, und die Musafopfer hindern nicht die täglichen Opfer<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> Hier kann nicht der Fall gemeint sein, dass die Mittel nicht hinreichen, um sowohl die täglichen wie die Musafopfer darzubringen, denn in diesem Falle hätte immer die Darbringung der täglichen Opfer den Vorzug nach dem Grundsatze <span dir="rtl">תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם</span> d. h., wo es sich um die Erfüllung zweier Gebote handelt, von denen as eme häufiger geübt wird als das andere, hat stets das häufiger geübte den Vorzug. Hier ist vielmehr gemeint: auch wenn man das Musafopfer dargebracht hat, bevor noch das tägliche Morgenopfer dargebracht worden ist, oder wenn man das tägliche Nachmittagsopfer dargebracht hat, bevor noch das Musafopfer dargebracht worden ist, oder wenn man nur das Musafopfer dargebracht hat ohne die täglichen wie die Musafopfer darzubringen, denn in diesem Falle hätte immer die Darbringung der täglichen Opfer den Vorzug nach dem Grundsätze <span dir="rtl">תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם</span> d. h., wo es sich um die Erfüllung zweier Gebote handelt, von denen das eine häufiger geübt wird als das andere, hat stets das häufiger geübte den Vorzug. Eier ist vielmehr gemeint: auch wenn man das Musafopfer dargebracht hat, bevor noch das tägliche Morgenopfer dargebracht worden ist, oder wenn man das tägliche Nachmittagsopfer dargebracht hat, bevor noch das Musafopfer dargebracht worden ist, oder wenn man nur das Musafopfer dargebracht hat ohne die täglichen Opfer, oder nur die täglichen Opfer ohne das Musafopfer, auch hierdurch wird die Tauglichkeit der dargebrachten Opfer nicht gehindert. Der Vorschrift gemäss soll allerdings das Musafopfer erst nach dem täglichen Morgenopfer und das tägliche Nachmittagsopfer erst nach dem Musafopfer dargebracht werden.</i>, und die Musafopfer<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> die einzelnen Opfertiere, die zu einem Musafopfer gehören.</i> hindern sich nicht unter einander<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> es kommt nicht darauf an, in welcher Reihenfolge sie dargebracht werden, und sie können auch eines ohne das andere dargebracht werden, die Tauglichkeit der dargebrachten Opfer wird durch beides nicht behindert. Eine Ausnahme machen jedoch die Musafopfer am Sukkotfeste, weil es bei ihnen ausdrücklich heisst : <span dir="rtl">כמשפט</span> nach Vorschrift, d. h. sie dürfen nur in der vorgeschriebenen Anzahl und in der vorgeschriebenen Reihenfolge dargebracht werden (s. Talmud 44 b; Sebachim 90 b; Maim. <span dir="rtl">הלכות תמידין ומוספין</span> IX, 7).</i>. Haben sie<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> die Priester.</i> morgens kein Lamm dargebracht, dürfen sie es trotzdem nachmittags dar bringen<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> das Lamm des Nachmittagsopfers.</i>. Darauf sagte R. Simon: Wann? Wenn es unfreiwillig oder versehentlich geschehen ist; ist es aber vorsätzlich geschehen, dass sie morgens kein Lamm dargebracht haben, dürfen sie<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> dieselben Priester.</i> auch nachmittags keines darbringen<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> Zur Strafe dafür, dass sie die Darbringung des Morgenopfers versäumt haben. Das Nachmittagsopfer muss alsdann durch andere Priester dargebracht werden, während sonst dieselben Priester, welche das Morgenopfer dargebracht haben, auch das Anrecht auf Darbringung des Nachmittagsopfers haben.</i>. Haben sie morgens kein Räucherwerk dargebracht, dürfen sie trotzdem es nachmittags darbringen<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> Hier macht auch R. Simon keinen Unterschied, ob die Unterlassung vorsätzlich oder unvorsätzlich geschehen ist, weil zur Darbringung des Räucherwerks die Priester sich so gedrängt haben, dass es überhaupt nicht vorgekommen sein soll, dass ein Priester mehr als ein Mal in seinem Leben zu dieser Opferhandlung herangekommen ist (s. Joma 26 a) ; da deshalb nicht anzunehmen ist, dass die Unterlassung dieser Opferhandlung jemals vorsätzlich geschehen wird, ist darauf auch keine Strafe gesetzt.</i>; darauf sagte R. Simon: Es wurde dann das ganze [Räucherwerk] nachmittags dargebracht<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> während es sonst in zwei Hälften, zur Hälfte morgens und zur Hälfte nachmittags dargebracht wurde.</i>; denn<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> Zur Erklärung dieses „denn“ wird im Talmud ausgeführt, dass die Worte des ersten Tanna in der Mischna folgendermassen zu ergänzen sind: „Haben sie morgens kein Lamm dargebracht, dürfen sie auch nachmittags keines darbringen. Wo ist dieses gesagt, wenn der Altar noch nicht (durch auf ihm dargebrachte Opfer) eingeweiht worden war; war er aber bereits eingeweiht, so dürfen sie, auch wenn sie morgens kein Lamm dargebracht haben, trotzdem nachmittags eines darbringen.“ Bei dem Räucherwerk dagegen wird diese Unterscheidung nicht gemacht. Hierfür wird nun in dem Folgenden die Begründung gegeben.</i> den goldenen Altar weiht man nur mit dem Nachmittags-Räucherwerk<sup class="footnote-marker">32a</sup><i class="footnote"> In der Mischna ed. Lowe, Venet. 1606 und in den Talmudausgaben fehlt das <span dir="rtl">של בין הערבים</span>.</i> der Spezereien ein<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> Da es Exod. 30, 7 heisst : <span dir="rtl">בבקר בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה</span> „an jedem Morgen, während er die Lampen reinigt, soll er das Räucherwerk darbringen“, so wird damit vorausgesetzt, dass beim Darbringen des Morgen-Räucherwerks immer, also auch beim ersten Male, die Lampen bereits gebrannt haben müssen. Die Einweihung des Leuchters durch das Anzünden der Lampen muss also schon am vorhergehenden Nachmittag stattgefunden haben, und da gleichzeitig mit dem Anzünden der Lampen auch das Nachmittags-Räucherwerk dargebracht wurde (Exod. 30, 8), so muss also auch die Einweihung des Altars durch das Nachmittags-Räucherwerk vorausgegangen sein. Deshalb besteht hinsichtlich der Darbringung des Räucherwerks am Nachmittag kein Unterschied, ob der Altar bereits durch Darbringung von Räucherwerk eingeweiht worden war oder nicht.</i>, den Ganzopferaltar nur mit dem täglichen Morgenopfer<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> weil es Exod. 29, 39 heisst: „das eine Lamm sollst du am Morgen darbringen und das zweite Lamm am Nachmittag“, dem Nachmittagsopfer muss also das Morgen-Opfer vorausgegangen sein. Aus der nochmaligen Wiederholung „und das zweite Lamm sollst du am Nachmittag darbringen“ ohne das vorhergehende „das erste Lamm sollst du am Morgen darbringen“ (Num. 28, 8) wird geschlossen, dass nachdem einmal der Altar durch das Morgenopfer eingeweiht worden ist, das Nachmittagsopfer dargebracht werden darf, auch wenn an dem Tage kein Morgenopfer vorausgegangen ist. Die gleiche Wiederholung findet sich allerdings auch in der vorher angeführten Schriftstelle, aus der die Bestimmung hergeleitet wird, dass bei der Einweihung des Altars das Morgenopfer dem Nachmittagsopfer vorangegangen sein muss. Aus dieser Wiederholung wird aber eine andere Bestimmung hergeleitet (s. Joma 34 a). Über den naheliegenden Einwand, dass es doch aber auch in dem Abschnitt Num. 28 vorher heisst : „das eine Lamm sollst du am Morgen darbringen und das andere am Nachmittag“ s. Tora temima von Epstein zu Exod. 29 Note 33.</i>, den Tisch nur mit den Schaubroten am Sabbat<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> nicht aber an einem Wochentage.</i>, und den Leuchter nur mit dem Anzünden der sieben Lampen am Nachmittag<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> s. Note 33.</i>.
+Die Pfannen-Opfer des Hohenpriesters<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> Lev. 6, 12—16. Die Tradition lehrt, dass das in diesem Abschnitt vorgeschriebene Mehlopfer vom Hohenpriester nicht nur a m Tage seines Dienstantritts, sondern von diesem Tage an täglich darzubringen ist.</i> wurden nicht in zwei Hälften gebracht<sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> ein halbes Zehntel morgens und ein halbes nachmittags.</i>, sondern er musste ein ganzes Zehntel bringen<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> und dasselbe zunächst im Ganzen durch Hineintun in ein Dienstgefäss heiligen.</i>, dann dieses teilen und die Hälfte morgens und die Hälfte nachmittags dar bringen<sup class="footnote-marker">40</sup><i class="footnote"> Aus den beiden Hälften wurden zusammen 12 Euchen gebacken (s. weiter VI, 5). Die Herstellung sämtlicher Kuchen geschah am Vormittag, dann wurde nach Maim. (<span dir="rtl">הלכות מעשה חקרבנות</span> XIII, 4) jeder Kuchen in zwei Hälften geteilt und die eine Hälfte von jedem Kuchen am Vormittag und die andere Hälfte am Nachmittag dargebracht. Nach Abraham ben David in seinen Randglossen zum Maim, wurden die Kuchen nicht geteilt, sondern 6 davon am Vormittag und die anderen 6 am Nachmittag dargebracht.</i>. Ist der Priester, der die Hälfte morgens dargebracht hat, gestorben und hat man<sup class="footnote-marker">41</sup><i class="footnote"> noch vor Ausgang des Tages.</i> einen anderen Priester an seiner Stelle eingesetzt, so darf dieser nicht ein halbes Zehntel<sup class="footnote-marker">42</sup><i class="footnote"> als Nachmittagsopfer.</i> aus seinem Hause bringen, auch nicht das halbe Zehntel des ersteren<sup class="footnote-marker">43</sup><i class="footnote"> das von dem am Vormittag gebrachten Zehntel zum Nachmittagsopfer bestimmt war.</i>, sondern er muss ein ganzes Zehntel bringen und es teilen, die eine Hälfte bringt er dar, die andere geht verloren<sup class="footnote-marker">44</sup><i class="footnote"> man lässt es liegen, bis es sein Ansehen verliert (s. Sebachim VIII Note 46) und verbrennt es dann.</i>; so ergibt sich, dass zwei Hälften dargebracht werden und zwei Hälften verloren gehen. Hat man keinen anderen Priester eingesetzt, aus wessen Mitteln wurde es dargebracht<sup class="footnote-marker">45</sup><i class="footnote"> so lange kein anderer Priester eingesetzt war.</i> ? R. Simon sagt: Aus denen der Gemeinde<sup class="footnote-marker">46</sup><i class="footnote"> der <span dir="rtl">תרומת הלשכח</span> (s. Schekalim III u. IV), aus welcher alle Gemeindeopfer bestritten wurden.</i>, R. Jehuda sagt: Aus denen der Erben, und zwar wurde ein ganzes [Zehntel] dargebracht<sup class="footnote-marker">47</sup><i class="footnote"> ein ganzes Zehntel morgens and ein ganzes Zehntel nachmittags (Talmud 52 a).</i>.
+
+Chapter 5
+
+Alle Mehlopfer werden ungesäuert dargebracht, ausgenommen das Gesäuerte<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Zu jedem Dankopfer gehörten 40 Kuchen, davon 30 ungesäuert und 10 gesäuert (s. weiter VII, 1).</i> beim Dankopfer und die beiden Brote<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> am Wochenfeste. </i>, diese wurden gesäuert dargebracht. R. Meïr sagt: Man sondert<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">בדה</span> wie das hebräische <span dir="rtl">בדד</span> = absondern, die Mischna-Ausgabe Venet. 1606 hat dafür <span dir="rtl">כורח</span> = herausholen, eigentlich herausgraben.</i> den Sauerteig<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> den man braucht, damit der Teig schneller in Säuerung übergeht.</i> für sie aus ihnen selbst ab<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> man nimmt etwas von dem schon abgemessenen Mehl, vermengt es mit Wasser und tat es dann wieder in das übrige Mehl hinein; das mit Wasser vermengte Mehl fängt an zu säuern und säuert sodann das Ganze.</i> und säuert sie damit. R. Jehuda sagt: Die bestmögliche Art ist es auch so nicht<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> denn in dem erst frisch mit Wasser vermengten Mehl ist doch die Säuerung noch nicht stark genug, um das Ganze damit gehörig zu säuern.</i>, sondern man bringt den Sauerteig<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> alten Sauerteig, der schon lange gesäuert hat.</i>, legt ihn in das Massgefäss und macht dann das Massgefäss voll<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> man tut soviel Mehl hinzu, bis das Massgefäss voll ist.</i>. Darauf sagten sie<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Venet. 1606 liest: <span dir="rtl">אמר לו</span>, demnach wäre es R. Meïr, der dem R. Jehuda dieses erwidert.</i> zu ihm: Auch so wäre es ein Mal zu wenig und ein Mal zu viel<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> auch so ist es nicht die bestmögliche Art, denn, ist der Sauerteig locker, enthält er viel Wasser, so nimmt er mehr Raum ein, als das in ihm enthaltene Mehl unvermengt eingenommen haben würde ; füllt man nun das Gefäss mit Mehl, so ist dennoch nicht so viel Mehl darin, wie es eigentlich enthalten sollte. Ist der Sauerteig fest, enthält er wenig Wasser, so kann es wiederum sein, dass das in ihm zusammengeballte Mehl weniger Raum einnimmt, als es unvermengt eingenommen haben würde; füllt man nun das Gefäss mit Mehl, so enthält dieses mehr Mehl, als es eigentlich enthalten sollte. In beiden Fällen ist also der Vorschrift nicht genügt, die ein genau abgemessenes Mass verlangt. Nach R. Jehuda dagegen kommt es nur darauf an, dass das Mehl in dem Zustande, wie es jetzt ist, das Massgefäss genau füllt. Nach einer anderen Ansicht muss nach R. Jehuda das Mehl, das zu dem Sauerteig verwendet wird, vorher genau abgemessen werden, und soviel Mehl, wie dann noch an dem vorgeschriebenen Masse fehlt, hinzugetan werden (Talmud 53 b).</i>.
+Alle Mehlopfer werden mit lauwarmem Wasser geknetet, und man muss Obacht geben, dass sie nicht säuern<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Obwohl der mit lauwarmem Wasser geknetete Teig leichter säuert, darf man zu den Priestern das Vertrauen haben, dass sie es nicht dazu kommen lassen werden.</i>, — hat man das Zurückbleibende säuern lassen, hat man ein Verbot übertreten<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Nicht nur, wenn man den Teig säuern lässt, bevor man das davon auf dem Altar Darzubringende abgehoben hat, sondern, selbst wenn man nur das Zurückbleibende säuern lässt, übertritt man ein Verbot, denn auch von diesem heisst es (Lev. 6, 10): „es soll nicht gesäuert gebacken werden, als ihren Anteil habe ich es von meinen Feueropfern gegeben.„ Auch dürfen die Priester es nur ungesäuert essen (Lev. 6, 9).</i>,—denn es heisst<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Lev. 2, 11.</i>: „jedes Mehlopfer, das ihr dem Ewigen darbringt, darf nicht gesäuert bereitet werden“<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Dieser Schriftvers bezieht sich nicht auf das Zurückbleibende, sondern auf das Mehlopfer als Ganzes bzw. auf das, was von ihm geopfert wird, die Begründung bezieht sich also auf den ersten Satz der Mischna.</i>, strafbar macht man sich sowohl durch das Kneten wie durch das Zurichten wie durch das Backen<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> mit jeder dieser Handlungen begeht man eine strafbare Übertretung für sich.</i>.
+Zu manchen sind Öl und Weihrauch erforderlich, zu manchen Öl, aber kein Weihrauch, zu manchen Weihrauch und kein Öl, zu manchen kein Öl und kein Weihrauch. Zu folgenden sind Öl und Weihrauch erforderlich: Das Kernmehl-<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> von dem das Komez vor dem Backen abgehoben wurde, Lev. 2, 1—3.</i>, das Pfannen-<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> Lev. 2, 5—6.</i>, das Tiegel-<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> Lev. 2, 7.</i>, das Kuchen- und das Fladen-Mehlopfer<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> das Lev. 2, 4 <span dir="rtl">מאפה תנור</span> genannte Mehlopfer, das man in Form von Kuchen oder von Fladen, nach Ansicht des R. Simon (weiter Mischna 9) auch von Kuchen und Fladen, darbringen konnte. Obwohl in der Schrift nur beim Kernmehl-Opfer Weihrauch erwähnt wird, lehrt die Tradition, dass derselbe auch bei den anderen Mehlopfern erforderlich ist.</i>, das Mehlopfer von Priestern<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> die genannten Mehlopfer, auch wenn ein Priester der Darbringer ist.</i>, das Mehlopfer des gesalbten Priesters<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> das Pfannen-Mehlopfer des Hohenpriesters (s. oben IV Note 37).</i>, das Mehlopfer eines Heiden<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> Freiwillige Opfer wurden auch von Heiden angenommen und dargebracht (s. Schekalim I, 5).</i>, das Mehlopfer von Frauen<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> wenn eine Frau eines der genannten Mehlopfer freiwillig darbringt.</i>, das Omer-Mehlopfer<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> Lev. 28, 9—14.</i>. Zum Giessopfer-Mehlopfer<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> S. III Note 18.</i> ist Öl erforderlich, aber kein Weihrauch, zu den Schaubroten ist Weihrauch erforderlich, aber kein Öl, zu den zwei Broten<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> am Wochenfeste.</i>, zum Sünd-Mehlopfer<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> S. I Note 6.</i> und zum Eifersuchts-Mehlopfer<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> S. I Note 7.</i> kein Öl und kein Weihrauch.
+Strafbarmachtman sich für das Öl besonders und für den Weihrauch besonders<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> Wenn man zu einem Sünd-Mehlopfer oder zu einem Eifersuchts-Mehlopfer Öl und Weihrauch hinzutat, macht man sich einer doppelten Sünde schuldig.</i>. Hat man Öl darauf getan, hat man es untauglich gemacht<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> da es sich nicht wieder entfernen lässt.</i>, Weihrauch, so nimmt man ihn wieder herunter. Hat man Öl auf das Zurückbleibende getan, übertritt man kein Verbot. Hat man nur Gefäss auf Gefäss<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> ein Geffäss mit Öl oder Weihrauch auf das Gefäss mit dem Mehlopfer.</i> gestellt, hat man es nicht untauglich gemacht<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> Mit dem Verbot „er tue darauf kein Öl und gebe darauf keinen Weihrauch“ (Lev. 5, 11) ist nur das Hinzutun zu dem Opfer selbst gemeint, nicht aber das blosse Hinaufsetzen eines Gefässes, das Öl oder Weihrauch enthält, auf das Mehlopfer.</i>.
+Bei manchen [Opfern] ist das Heranbringen<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> die Lev. 2, 8 durch <span dir="rtl">והגישה אל המזבח</span> vorgeschriebene Opferhandlung. Dieses Heranbringen an den Altar wird Lev. 6, 7 näher bestimmt durch <span dir="rtl">לפני ה׳ ;לפני ה׳ אל פני המזבח</span> „vor Gott“ bezeichnet die nach dem Innern des Heiligtums zu gerichtete Westseite, <span dir="rtl">פני המזבח</span> „die Vorderseite des Altars“ bezeichnet die Südseite des Altars (s. Sebachim VI Note 11). Die Opferhandlung der <span dir="rtl">הגשה</span> bestand deshalb in einem Heranbringen des Opfers an den Südwest-Winkel des Altars.</i> erforderlich, aber nicht die Schwingung<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> Die Schwingung bestand in einem Hin- und Herbewegen des Opfers in horizontaler und vertikaler Richtung (s. weiter Mischna 6).</i>, bei manchen die Schwingung und nicht das Heranbringen, bei manchen das Heranbringen und die Schwingung, bei manchen nicht das Heranbringen und nicht die Schwingung. Bei folgenden ist das Heranbringen erforderlich und nicht die Schwingung: Das Kernmehl-, das Pfannen-, das Tiegel-, das Kuchen- und das Fladen-Mehlopfer, das Mehlopfer von Priestern, das Mehlopfer des gesalbten Priesters, das Mehlopfer eines Heiden, das Mehlopfer von Frauen und das Sünd-Mehlopfer; R. Simon sagt: Beim Mehlopfer von Priestern und beim Mehlopfer des gesalbten Priesters ist kein Heranbringen erforderlich, weil von ihnen kein Komez abgehoben wird<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> Vom Sünd-Mehlopfer von Priestern wurde allerdings nach Ansicht des R. Simon auch das Komez abgehoben (s. VI, 1) ; hier hat aber das Komez nicht die Bedeutung wie bei anderen Mehlopfern, bei denen nur das Komez dargebracht, das Zurückbleibende dagegen von den Priestern verzehrt wurde, während hier auch das Zurückbleibende auf dem Altar dargebracht wurde. Sowohl die Mischna Neap. 1492 wie Venet. 1606 und ed. Lowe haben beide Male die unrichtige Lesart <span dir="rtl">תנופה</span> statt <span dir="rtl">קמיצה</span>.</i>, und überall, wo kein Komez abgehoben wird, auch kein Heranbringen erforderlich ist.
+Bei folgenden ist die Schwingung erforderlich und nicht das Heranbringen : Das Log Öl des Aussätzigen und sein Schuldopfer<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> die er am Tage seiner Reinigung darbringen musste (Lev. 14, 10.12).</i>, die Erstlingsfrüchte nach Ansicht des R. Elieser, Sohn Jacob’s<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> S. Sukka 47 b.</i>, die Opferstücke von Privat-Friedensopfern, Brust und Schenkel derselben<sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> Lev. 7, 30; 10, 15.</i>, seien sie von Männern, seien sie von Frauen, durch einen Israeliten, aber nicht durch Andere<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> Nur ein männlicher Israelite darf die Schwingung vollziehen, weil es am Anfange des Abschnittes (Lev. 7, 29) heisst: <span dir="rtl">דבר אל בני ישראל</span>, damit sind Frauen und Nicht-Israeliten ausgeschlossen, statt ihrer vollzieht der darbringende Priester die Schwingung.</i>, die beiden Brote und die Lämmer am Wochenfeste<sup class="footnote-marker">40</sup><i class="footnote"> Lev. 23, 20.</i>. In welcher Weise macht man es? Man legt die beiden Brote auf<sup class="footnote-marker">41</sup><i class="footnote"> Nach der recipierten Ansicht bedeutet das <span dir="rtl">על</span> der Schrift hier nicht „auf“ sondern „neben“ (Talmud).</i> die beiden Lämmer und legt seine beiden Hände darunter, schwingt sie hin und her, herauf und herunter, denn es heisst<sup class="footnote-marker">42</sup><i class="footnote"> Exod. 29, 27 .</i>: „mit denen eine Schwingung und eine Hebung ausgeführt worden ist“<sup class="footnote-marker">43</sup><i class="footnote"> Vorher ist sowohl bei der Brust wie bei dem Schenkel nur von einer Schwingung die Rede, hier heisst es, dass mit ihnen eine Schwingung und eine Hebung vorgenommen worden ist. Daraus wird geschlossen, dass beide, <span dir="rtl">תנופה</span> und <span dir="rtl">תרומה</span>, zu der Opferhandlung der Schwingung gehören, die erstere bezeichnet Bewegungen in horizontaler Richtung (<span dir="rtl">מוליך ומביא</span>), die letztere Bewegungen in verticaler Richtung (<span dir="rtl">מעלה ומוריד</span>).</i>. Die Schwingung fand auf der Ostseite statt<sup class="footnote-marker">44</sup><i class="footnote"> Nach Raschi und Bartenura durfte die Schwingung auch auf der Ostseite stattfinden, umsomehr auf der Westseite, die dem Innern des Heiligtums näher liegt, nach Maim. (<span dir="rtl">הלכות מעשה הקרבנות</span> IX, 7 und <span dir="rtl">הלכות תמידין ומוספין</span> VIII, 11) nur auf der Ostseite. Der Ausdruck <span dir="rtl">לפני ה׳</span> wird hier nicht’ in dem engeren Sinne wie bei der <span dir="rtl">הגשה</span> aufgefasst (s. oben Note 33), sondern nur als Gegensatz zu dem Raume ausserhalb des Heiligtums.</i>, das Heranbringen auf der Westseite<sup class="footnote-marker">45</sup><i class="footnote"> s. Note 33.</i>, die Schwingungen haben dem Heranbringen vorauszugeben<sup class="footnote-marker">46</sup><i class="footnote"> wie es bei dem Eifersuchts-Mehlopfer (Num. 5, 25) zuerst heisst <span dir="rtl">והניף את המנחה</span> und dann <span dir="rtl">והקריב אותה אל המזבח</span>.</i>. Beim Omer-Mehlopfer und beim Eifersuchts-Mehlopfer sind Schwingung und Heranbringen erforderlich, bei den Schaubroten und dem Giessopfer-Mehlopfer weder Schwingung noch Heranbringen.
+R. Simon sagt<sup class="footnote-marker">47</sup><i class="footnote"> Das Folgende wird im Namen des R. Simon tradiert, sachlich besteht aber darüber keinerlei Controverse.</i>: Für drei Opferarten sind drei Gebote vorgeschrieben, je zwei davon immer für eine Opferart, und das dritte nicht, das sind: die Privat-Friedensopfer, die Gemeinde-Friedensopfer<sup class="footnote-marker">48</sup><i class="footnote"> die einzigen Friedensopfer, die von der Gemeinde dargebracht wurden, waren die beiden Lämmer, die mit den Erstlingsbroten zusammen am Wochenfeste dargebracht wurden.</i> und das Schuldopfer des Aussätzigen. Bei den Privat-Friedensopfern ist das Aufstützen der Hände auf das noch lebende Tier<sup class="footnote-marker">49</sup><i class="footnote"> wie es für alle Privatopfer vorgeschrieben ist.</i> und die Schwingung<sup class="footnote-marker">50</sup><i class="footnote"> der Opferstücke, der Brust und des rechten Schenkels.</i>, nachdem es geschlachtet ist, erforderlich, nicht aber die Schwingung mit dem noch lebenden Tiere ; bei den Gemeinde-Friedensopfern ist die Schwingung mit dem noch lebenden Tiere<sup class="footnote-marker">51</sup><i class="footnote"> weil es heisst (Lev. 23, 20): <span dir="rtl">והניף הכהן אותם</span> „der Priester soll sie schwingen“, es soll also nicht nur mit den Teilen, mit denen sonst nach dem Schlachten die Schwingung gemacht wird, sondern mit den ganzen Tieren vor dem Schlachten die Schwingung ausgeführt werden.</i> und, nachdem es geschlachtet ist<sup class="footnote-marker">52</sup><i class="footnote"> wie bei anderen Friedensopfern mit den Opferstücken, der Brust und dem rechten Schenkel.</i>, erforderlich, nicht aber das Aufstützen der Hände<sup class="footnote-marker">53</sup><i class="footnote"> Bei Gemeindeopfern fand das Auflegen der Hände nur da statt, wo es ausdrücklich in der Schrift vorgeschrieben ist.</i>, beim Schuldopfer des Aussätzigen ist das Aufstützen der Hände und die Schwingung mit dem noch lebenden Tiere<sup class="footnote-marker">54</sup><i class="footnote"> weil es dort (Lev. 14, 12) ebenfalls heisst <span dir="rtl">והניף הכהן אותם</span> (s. Note 51).</i> erforderlich, nicht aber die Schwingung, nachdem es geschlachtet ist<sup class="footnote-marker">55</sup><i class="footnote"> durch das beschränkende “<span dir="rtl">להניף „אותו</span> beim Friedensopfer (Lev. 7, 30) wird die Schwingung nach dem Schlachten beim Schuldopfer des Aussätzigen ausgeschlossen.</i>.
+Wenn jemand sagt: Ich verpflichte mich zu einem Pfannen-Mehlopfer, darf er nicht ein Tiegel-Mehlopfer dar bringen, zu einem Tiegel-Mehlopfer, darf er nicht ein Pfannen-Mehlopfer darbringen. Was ist der Unterschied zwischen einem Pfannen- und einem Tiegel-Mehlopfer? [Der Unterschied ist] nur der<sup class="footnote-marker">56</sup><i class="footnote"> In der Mischna in den Talmudausgaben fehlt das Wort <span dir="rtl">אלא</span>, wodurch an dem Sinn nichts geändert wird.</i>, dass der Tiegel einen Deckel hat und die Pfanne keinen Deckel hat, dies die Worte des R. Jose, des Galiläers; R. Chanania<sup class="footnote-marker">57</sup><i class="footnote"> Die Mischna in den Talmudausgaben hat: <span dir="rtl">ר׳ חנינא</span>.</i>, Sohn des Gamliel, sagt: Der Tiegel ist tief<sup class="footnote-marker">58</sup><i class="footnote"> dem entspricht der Ausdruck <span dir="rtl">במרחשת</span> „im“ Tiegel neben <span dir="rtl">על המחבת</span> „auf“ der Pfanne (Lev. 7, 9).</i>, und das darin Zuboreitete ist locker<sup class="footnote-marker">59</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">רוחשים</span> von <span dir="rtl">רחש</span> = sich bewegen, wovon auch der Name des Gefässes <span dir="rtl">מרחשת</span>; die Speise wird so locker bereitet, dass sie beim Kochen sich darin bewegen kann, da das Gefäss tief ist und oben einen Rand hat, so dass nichts herauskocht. Eine andere Lesart ist <span dir="rtl">רכים</span> = locker, die Bedeutung ist die gleiche.</i>, die Pfanne ist flach<sup class="footnote-marker">60</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">צפה</span> hat wohl die Bedeutung: flach, ausgedehnt sein, davon der Piel <span dir="rtl">צׅפָּה</span> = überziehen; ist die darauf zubereitete Speise nicht fest, so kann sie leicht überlaufen.</i>, und das darin Zubereitete ist fest.
+[Wenn jemand sagt :] Ich verpflichte mich zu einem im Ofen [gebackenen Mehlopfer], darf er nicht ein in einem Kuppach<sup class="footnote-marker">61</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">כופה</span>, ein irdenes Back- und Kochgefäss ohne Boden. Es wurde mit Lehm an dem Erdboden befestigt und innen geheizt, dann wurde das Feuer daraus entfernt und darin gebacken. Es hatte oben eine Öffnung, auf die man auch einen Topf zum Kochen setzen konnte.</i> oder auf Ziegeln<sup class="footnote-marker">62</sup><i class="footnote"> die man heiss gemacht hat.</i> oder in arabischen Kesselgruben<sup class="footnote-marker">63</sup><i class="footnote"> kesselartige mit Lehm ausgeklebte und dann ausgebrannte Vertiefungen im Erdboden, die zum Backen dienten, s. Kelim V, 10.</i> gebackenes bringen; R. Jehuda sagt: Wenn er will, kann er ein in einem Kuppach gebackenes bringen<sup class="footnote-marker">64</sup><i class="footnote"> Grade dass zweimal hervorgehoben wird (Lev. 2, 4 und 7, 9), dass es ein in einem „<span dir="rtl">תנור</span>“ gebackenes Mehlopfer sein muss, gilt nach R. Simon als Beweis dafür, dass es auch in einem <span dir="rtl">כופת</span> gebacken sein darf, nach dem Grundsatz : <span dir="rtl">אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות</span>. Sollte jeder andere Backapparat ausgeschlossen werden, so hätte es genügt, ein Mal hervorzuheben, dass es in einem <span dir="rtl">תנור</span> gebacken sein muss. Die nochmalige Hervorhebung dass es ein <span dir="rtl">מאפה תנור</span> sein muss, will auch den <span dir="rtl">כופת</span> mit einschliessen, der ja auch nur eine Art Backgefass ist und deshalb auch unter dem Ausdruck <span dir="rtl">תנור</span> verstanden werden kann (Talmud).</i>. … Ich verpflichte mich zu einem gebackenen Mehlopfer, darf er nicht zur Hälfte Kuchen und zur Hälfte Fladen bringen<sup class="footnote-marker">65</sup><i class="footnote"> In dem Schriftvers (Lev. 2, 4) werden beide genannt: <span dir="rtl">חלות מצות ורקיקי מצות</span>. Dieser Tanna fasst das <span dir="rtl">ו</span> von <span dir="rtl">ורקיקי</span> in der Bedeutung von <span dir="rtl">או</span>, man bringt das Opfer entweder in Kuchen oder in Fladen.</i>; R. Simon erlaubt es, weil sie beide zu einer Opferart gehören<sup class="footnote-marker">66</sup><i class="footnote"> Es ist in der Schrift nur von einem im Ofen gebackenen Mehlopfer die Rede. Würde ein Opfer, bei welchem man Kuchen darbringt, nur aus Kuchen und ein Opfer, bei welchem man Fladen darbringt, nur aus Fladen bestehen dürfen, so wären das zwei verschiedene Opferarten. Deshalb erklärt R. Simon: die eine Opferart <span dir="rtl">מאפה תנור</span> kann sowohl in Kuchen wie in Fladen wie teils in Kuchen und teils in Fladen dargebracht werden.</i>.
+
+Chapter 6
+
+Von folgenden Mehlopfern wird das Komez abgehoben und das Zurückbleibende gehört den Priestern: Das Kernmehl-<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> In den Talmudausgaben folgt hier zunächst der Abschnitt X als Abschnitt VI und sodann die Abschnitte VI, VII, VIII, IX als Abschnitte VII, VIII, IX, X.</i>, das Pfannen-, das Tiegel-, das Kuchen- und das Fladen-Mehlopfer<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Von diesem wird das Komez abgehoben, nachdem man das Mehl mit dem Öl vermengt hat.</i>, das Mehlopfer von Heiden<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Diese werden zuerst gekocht bezw. gebacken, dann zerbrochen, und dann erst wird das Komez von ihnen abgehoben.</i>, das Mehlopfer von Frauen<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> eines der genannten Mehlopfer, wenn es von einem Heiden oder einer Frau dargebracht wird.</i>, das Omer-Mehlopfer<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> am zweiten Tage des Pesachfestes (Lev. 23, 10; 2, 14—16).</i>, das Sünd-Mehlopfer<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Lev. 5, 11—13.</i> und das Eifersuchts-Mehlopfer<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Num. 5, 15; bei den beiden letztgenannten, die ohne Öl dargebracht werden, wird das Komez von dem Mehl abgehoben.</i>; R. Simon sagt: Von den Sünd-Mehlopfern von Priestern wird das Komez abgehoben<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> wie von dem Sünd-Mehlopfer eines Nicht-Priesters, obgleich von dem Mehlopfer eines Priesters sonst kein Komez abgehoben wird, da das ganze Opfer auf dem Altar verbrannt wird (s. Mischna 2). Der Talmud (74 a) bringt die Begründung für die Ansicht des R. Simon, die er aus dem Schriftverse Lev. 5, 13 ableitet.</i>, und das Komez wird besonders dargebracht und das Zurückbleibende besonders.
+Das Mehlopfer von Priestern<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Alle Mehlopfer, deren Darbringer Priester sind, seien es freiwillige seien es Pflicht-Opfer.</i>, das Mehlopfer des gesalbten Priesters und das Giessopfer-Mehlopfer kommen auf den Altar und die Priester erhalten nichts von ihnen, hierbei hat der Altar das Vorrecht vor den Priestern<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> indem von diesen Opfern auch das auf den Altar kommt, was sonst den Priestern als ihr Anteil zufällt.</i>; die beiden Brote und die Schaubrote erhalten die Priester<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> die Mischna in den Talmudausgaben liest <span dir="rtl">לכהנים</span> (<span dir="rtl">נאכלין</span>) sie werden von den Priestern verzehrt.</i> und auf den Altar kommt nichts von ihnen, hier haben die Priester das Vorrecht vor dem Altar<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> denn wenn auch die Opferteile von den zu den beiden Broten gehörenden beiden Lämmern bzw. die zu den Schaubroten gehörenden beiden Schalen Weihrauch dem Altar zufallen, so erhält er doch nichts von den Broten selbst.</i>.
+Bei allen Mehlopfern, die in einem Gefässe bereitet werden<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> im Gegensatz zum Kuchen- und Fladen-Mehlopfer, das nicht in einem Gefäss, sondern im Ofen gebacken wird; ed. Lowe liest: <span dir="rtl">נעשות בכלי וטעונות</span>.</i>, ist ein dreimaliges Hinzutun von Öl erforderlich, beim Aufgiessen, beim Mengen und das Hineintun von Öl in das Gefäss vor der Zubereitung<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Beim Tiegel-Mehlopfer lautet die Vorschrift: <span dir="rtl">סלת בשמן תעשה</span> das Mehl soll im Öl bereitet werden, daraus wird die Bestimmung hergeleitet, dass man zuerst Öl in das Gefäss hineintun und dann erst das Mehl hinzutun muss. Beim Pfannen-Mehlopfer heisst es: <span dir="rtl">סלת בלולה בשמן</span>, das Mehl soll mit Öl gemengt werden, daraus wird die Bestimmung hergeleitet, dass man auf das Mehl Öl hinauftun muss, um es damit zu mengen. Beim Pfannen-Mehlopfer heisst es ferner <span dir="rtl">ויצקת עליה שמן</span>, es soll Öl darauf gegossen werden, das ist das Aufgiessen des Öls auf das fertiggestellte Opfer; auch beim Kernmehl-Opfer heisst es : <span dir="rtl">ויצק עליה שמן</span>. Die Tradition lehrt, dass diese bei den verschiedenen Opferarten einzeln gegebenen Vorschriften sich auf alle Mehlopfer beziehen, dass demnach bei allen ein dreimaliges Hinzutun von Öl erforderlich ist. Ausgenommen ist nur das im Öl gebackene Mehlopfer, bei dem das nochmalige Aufgiessen von Öl nicht erforderlich ist; es werden nur die Kuchen mit Öl gemengt (s. weiter), die Fladen damit bestrichen. Ob bei dem im Ofen gebackenen Mehlopfer auch vorher Öl in das Gefäss hineingetan werden muss, darüber gehen die Meinungen auseinander; nach Raschi und Tosafot ist dieses bei ihm wie bei den anderen Mehlopfern erforderlich, Maimon, scheint entgegengesetzter Meinung zu sein (s. <span dir="rtl">הלכות מעשה הקרבנות</span> XIII, 8 und die Kommentatoren <span dir="rtl">לחם משנה</span> und <span dir="rtl">משנה למלך</span> z. St).</i>. Die Kuchen werden gemengt<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Bei den Mehlopfern, bei denen das Komez erst abgehoben wird, nachdem sie gebacken sind (s. oben Note 3), wird nicht das Mehl mit Öl gemengt wie bei dem Kernmehl-Opfer, sondern die fertigen Kuchen werden zerbrochen und die Brocken dann mit Öl vermengt.</i>, dies die Worte Rabbi’s ; die Weisen sagen : Das Mehl<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> wie bei dem Kernmehl-Opfer. Für die Ansicht Rabbi’s spricht das <span dir="rtl">חלות מצות בלולות בשמן</span> beim im Ofen gebackenen Mehlopfer (Lev. 2, 4), für die Ansicht der Weisen das <span dir="rtl">סולת בלולה בשמן</span> beim Pfannen-Mehlopfer (Lev. 2, 5); <span dir="rtl">חלות מצות בלולות בשמן</span> muss nach den Weisen erklärt werden „Kuchen, die [vor dem Backen] mit Öl vermengt worden sind.“ Die Mischna ed. Neapel 1492 und ed. Lowe haben die merkwürdige Lesart: <span dir="rtl">וחכ״א „אף“ הסולת</span>.</i>. Bei den Kuchen<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> des im Ofen gebackenen Mehlopfers.</i> ist Mengen erforderlich<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> nach Rabbi das Mengen der Kuchen, nach den Weisen das Mengen des Mehls.</i>, bei den Fladen Bestreichen<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> bei ihnen tritt das Bestreichen mit Öl an die Stelle des Mengens. Dieses Bestreichen der Fladen hat nach Maimon, erst nach dem Backen zu geschehen.</i>. Wie bestreicht man sie? In Form eines griechischen Chi (X), und das übrige Öl wird von den Priestern verzehrt<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> Im Talmud (75 a) wird eine andere Ansicht gebracht, wonach das Bestreichen der Fladen so oft wiederholt werden muss, bis das gesamte Öl verbraucht ist; so entscheidet auch Maim. <span dir="rtl">הלכות מעשה הקרבנות</span> XIII, 9.</i>.
+Alle Mehlopfer, die in einem Gefässe bereitet werden<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> Durch diesen beschränkenden Zusatz soll hier nicht wie in der vorhergehenden Mischna das im Ofen gebackene ausgeschlossen werden, dieses wird ebenso wie die anderen in einem Gefässe gebackenen in Stücke zerbrochen, sondern die beiden Brote am Wochenfeste und die Schaubrote; auch hier liest ed. Lowe: <span dir="rtl">נעשות בכלי וטעונות</span>.</i>, müssen in Stücke geteilt werden. Beim Mehlopfer eines Israeliten macht man durch Umlegen<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> Die Mischna in den Talmudausgaben liest <span dir="rtl">קופל</span> = Zusammenlegen anstatt <span dir="rtl">כופל</span>, der Sinn ist derselbe.</i> aus einem zwei, aus den zwei dann vier<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> man biegt die fertig gebackene Speise um, so dass eine Doppellage entsteht, biegt diese Doppellage noch ein Mal um, so dass sie jetzt vierfach liegt; die Kuchen müssen demnach ziemlich weich gebacken worden sein, so dass man sie umbiegen konnte, ohne dass sie zerbrachen.</i>, und bricht durch<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> bricht die Lagen auseinander, so dass vier Stücke daraus werden. Aus dem doppelten Ausdruck: “<span dir="rtl">פתות</span>„ “<span dir="rtl">פתים</span>„ <span dir="rtl">אותה</span> (Lev. 2, 6) wird entnommen, dass man zuerst aus dem Ganzen 2 Teile und dann aus jedem von diesen wieder 2 Teile machen soll.</i>, beim Mehlopfer von Priestern macht man durch Umlegen aus einem zwei, aus den zwei vier, man bricht aber nicht durch<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> Der Vorschrift: <span dir="rtl">פתות אותה פתים</span> wird schon genügt, wenn man die Teile auch nicht von einander trennt, sondern sie noch zusammenhängen, bei den anderen Opfern muss man sie nur deshalb von einander trennen, weil es schwierig wäre, von der vierfachen Lage das Komez richtig abzuheben; da von dem Mehlopfer von Priestern kein Komez abgehoben wird, so braucht man die Teile nicht von einander zu trennen.</i>, beim Mehlopfer des gesalbten Priesters legte man nicht um<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> Da es bei diesem nicht heisst: <span dir="rtl">פתות אותה פתים</span>, braucht man es nicht in 4 Teile zu teilen, wohl aber muss man es ein Mal umlegen, dass 2 Teile daraus werden, da es (Lev. 6, 14) <span dir="rtl">מנחת פתים</span> genannt wird; so erklärt auch der Talmud das <span dir="rtl">לא חיה מקפלה</span>: es braucht nicht so umgelegt zu werden wie andere Mehlopfer. Die Mischna ed. Neapel 1492 und ed. Lowe lesen “<span dir="rtl">מכפלה</span>„ <span dir="rtl">מנחת המשיח</span> , ebenso scheint auch Bartenura gelesen zu haben (s. Tosfot Jomtob z. St.). Ist diese Lesart richtig, dann steht hier <span dir="rtl">מכפלה</span> im Gegensatz zu dem vorhergehenden <span dir="rtl">מקפלה</span> in der Bedeutung „doppelt — nicht vierfach — legen.“</i>; R. Simon sagt: Beim Mehlopfer von Priestern<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> Es sind nur freiwillig gebrachte Mehlopfer von Priestern gemeint, denn von dem Sünd-Mehlopfer von Priestern wird nach Ansicht des R. Simon das Komez abgehoben (s. Mischna 1).</i> und beim Mehlopfer des gesalbten Priesters findet kein Teilen in Stücke statt<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> Auch R. Simon kann nur meinen, dass nicht wie bei anderen Opfern ein nochmaliges Umlegen geboten ist, sondern ein einmaliges Umlegen genügt, da das Mehlopfer des Hohenpriesters doch ausdrücklich <span dir="rtl">מנחת פתים</span> genannt wird, es sei denn, dass R. Simon den Ausdruck <span dir="rtl">מנחת פתים</span> nur für eine andere Bezeichnung für <span dir="rtl">מנחה על המחבת</span> hält, weil es bei diesem heisst <span dir="rtl">פתות אותה פתים</span>, die Bezeichnung als <span dir="rtl">מנחת פתים</span> also nur ausdrücken soll, dass es als Pfannen-Opfer bereitet werden soll, indertat aber nach seiner Ansicht bei allen <span dir="rtl">מנחות כתנים</span> überhaupt keine <span dir="rtl">פתיתה</span> stattfindet, s. <span dir="rtl">חדושי הרשב״א על מנחות</span> Warschau 1861). R. Simon weicht nur darin von der Ansicht des ersten Tanna ab, dass er bei allen Mehlopfern von Priestern nur ein ein-maliges Umlegen für geboten hält, weil kein Komez von ihnen abgehoben wird.</i>, weil von ihnen kein Komez abgehoben wird und überall, wo kein Komez abgehoben wird, wird auch nicht in Stücke geteilt. Alle [Stücke]<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> Die Mischna ed. Neapel und ed. Lowe lesen: <span dir="rtl">וכולן פתיתים כזיתים</span>, die Mischna in den Talmud-Ausgaben; <span dir="rtl">וכולן פותתן כזיתים</span>, die meisten Mischna-Ausgaben nur: <span dir="rtl">וכולן כזיתים</span></i> müssen olivengross sein<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> Was diese Bestimmung sagen will, darüber gehen die Meinungen der Erklärer auseinander. Raschi bringt 3 Erklärungen, nach der einen soll damit gesagt sein: nachdem man aus dem einen Stück 4 Stücke gemacht hat, teilt man jedes dieser Stücke wieder in 2 Teile, so dass 8 daraus werden, und so weiter, bis die einzelnen Stücke nur so gross wie eine Olive sind; nach einer anderen: man darf so lange weiter teilen, bis jeder Teil so gross wie eine Olive ist, weiter aber nicht; nach der dritten: von den 4 Stücken, in die jeder Kuchen zerteilt wird, ist jedes nur so gross wie eine Olive. Bartenura und Maimon, im <span dir="rtl">פירוש המשניות</span> erklären : Zuerst zerteilt man den Kuchen in olivengrosse Stücke, und auf diese Stücke erst bezieht sich die Vorschrift, dass man sie umlegt und aus jedem einen vier macht (das <span dir="rtl">ואינו מבדיל</span> in der Erklärung des Maimon, ist allerdings schwer zu verstehen). In <span dir="rtl">הלכות מעשה הקרבנות</span> XIII, 10 entscheidet Maim., dass man die ganzen Kuchen in 4 Teile zerlegt, die Bestimmung <span dir="rtl">וכולן פתיתים כזיתים</span> bringt er dort ohne jede nähere Erklärung. Nach allen den angeführten Auslegungen gehören die Worte <span dir="rtl">וכולן פותתן כזיתים</span> nicht mehr zu den Worten des R. Simon, der nur inbetreff der Behandlung der <span dir="rtl">מנחת כהנים</span> abweichender Ansicht ist. Nach dem in der Talmudausgabe Wilna 1887 aus einer Handschrift abgedruckten Raschi-Kommentar dagegen gehören auch diese Worte dem R. Simon an, nach dessen Ansicht das <span dir="rtl">פחות אותה פתים</span> überhaupt nicht bedeutet, dass man zuerst in 2 Teile und dann jeden Teil wieder in 2 Teile zerlegen soll, sondern überall, wo eine <span dir="rtl">פתיתה</span> vorgeschrieben ist, zerlegt man das Ganze in Stücke von Olivengrösse.</i>.
+Bei allen Mehlopfern ist dreihundertmaliges Reiben<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">שיפה</span> von <span dir="rtl">שוף</span> oder <span dir="rtl">שפה</span> = zerreiben.</i> und fünfhundertmaliges Schlagen<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">בעיטה</span> von <span dir="rtl">בעט</span> = schlagen, treten, vom Ausschlagen der Tiere, aber auch vom Treten der Trauben gebraucht.</i> erforderlich, das Reiben und Schlagen geschieht mit dem Weizen<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> die Körner werden zwischen der Hand und dem Gefäss gerieben, um die Schalen zu lockern, dann mit der Faust bearbeitet, so dass sich die Schalen von den Körnern ablösen.</i>; R. Jose sagt: Mit dem Teige<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> die Vorschrift des dreihundertmaligen Reibens und fünfhundertmaligen Schlagens bezieht sich auf das Durcharbeiten des Teiges. Die Mischna Venet. 1606 und ebenso die meisten Mischna-Ausgaben lesen : <span dir="rtl">״אף<sub>״</sub> בבצק</span>. Da aber im Talmud die Frage aufgeworfen wird, ob R. Jose meint: nur mit dem Teig und nicht mit dem Weizen oder auch mit dem Teig, so kann der Talmud das Wörtchen <span dir="rtl">אף</span> in der Mischna nicht gehabt haben. Auch in der Tosefta, die der Talmud zur Erklärung des Wortes des R. Jose anführt, sind die Lesarten verschieden, die Einen lesen : <span dir="rtl">שיפה ובעיטה בבצק</span> beides hat nur mit dem Teig zu geschehen, Andere : <span dir="rtl">שיפה בחטין ובעיטה בבצק</span> das Reiben bezieht sich auf den Weizen und das Schlagen aus den Teig, Maim, im <span dir="rtl">פירוש המשניות</span> scheint gelesen zu haben : <span dir="rtl">הבעיטה בבצק והשיפה אף בבצק</span> das Schlagen bezieht sich nur auf den Teig, das Reiben auf den Weizen und auf den Teig.</i>. Alle Mehlopfer<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> Nach Raschi ist selbst das <span dir="rtl">מנחת סולת</span>, wo das Komez von dem rohen Teig abgehoben wird, nach dem Abheben in 10 Kuchen zu backen.</i> werden zu je zehn [Kuchen] dargebracht<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> wie das zum Dankopfer gehörende Mehlopfer. Dass bei diesem von jeder der 4 Brotarten je 10 darzubringen sind, wird daraus geschlossen, dass (Lev. 7, 14) vorgeschrieben wird, von jeder derselben eines als <span dir="rtl">תרומה</span> dem Ewigen darzubringen; da bei der <span dir="rtl">תרומת מעשר</span> (Num. 18, 26) die <span dir="rtl">תרומה</span> eines von zehn beträgt, so sei auch hier unter <span dir="rtl">תרומה</span> eines von zehn zu verstehen, es müssen also von jeder Brotart je 10 vorhanden sein.</i>, ausgenommen die Schaubrote<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> bei denen ausdrücklich 12 <span dir="rtl">חלות</span> vorgeschrieben sind (Lev. 24, 5).</i> und die Pfannen-Opfer des Hohenpriesters<sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> bei denen wie bei den Schaubroten der Ausdruck <span dir="rtl">חק עולם</span> gebraucht wird, um sie in dieser Beziehung den Schaubroten gleichzustellen.</i>, die zu je zwölf dargebracht werden, dies die Worte R. Jehuda’s. R. Meïr sagt: Alle werden zu je zwölf dargebracht<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> indem von den Schaubroten oder von dem Pfannenopfer des Hohenpriesters auf alle anderen Mehlopfer geschlossen wird.</i>, ausgenommen die Kuchen beim Dankopfer<sup class="footnote-marker">40</sup><i class="footnote"> bei dem ausdrücklich je zehn für jede Brotart vorgeschrieben sind (s. oben Note 36).</i> und beim Nasir-Opfer<sup class="footnote-marker">41</sup><i class="footnote"> die ungesäuerten Kuchen beim Nasir-Opfer werden ebenso wie die beim Dankopfer in Verbindung mit einem <span dir="rtl">שלמים</span>-Opfer dargebracht. Aus dem überflüssigen Zusatz <span dir="rtl">שלמיו</span> (Lev. 7, 13) beim Dankopfer wird deshalb geschlossen, dass die für die Kuchen beim Dankopfer gegebenen Bestimmungen ebenso auch für die in Verbindung mit einem <span dir="rtl">שלמים</span>-Opfer dargebrachten Kuchen des Nasir-Opfers gelten.</i>, die zu je zehn dargebracht werden.
+Das Omer<sup class="footnote-marker">42</sup><i class="footnote"> das Omer-Mehlopfer am zweiten Tage des Pesachfestes.</i> wurde von einem Zehntel [Efa] dargebracht, das aus drei Sea<sup class="footnote-marker">43</sup><i class="footnote"> 1 Eia = 3 Sea.</i> gezogen wurde<sup class="footnote-marker">44</sup><i class="footnote"> Um<sup class="footnote-marker">1</sup>/<sub>10</sub> Efa bestes Kernmehl aus den Körnern herauszuziehen, brauchte man ein ganzes Efa von der Gerste, weil die Gerste frisch geschnitten war und frisches Getreide weniger Kernmehl liefert als trockenes, Gerste aber auch an und für sich weniger Kernmehl gibt als Weizen.</i>, die beiden Brote<sup class="footnote-marker">45</sup><i class="footnote"> am Wochenfeste.</i> von zwei Zehnteln aus drei Sea<sup class="footnote-marker">46</sup><i class="footnote"> Hier konnte man das Doppelte aus den 3 Sea herausziehen, weil die Körner zwar auch frisch geschnitten, aber nicht Gerstensondern Weizenkörner waren.</i>, die Schaubrote von vierundzwanzig Zehnteln aus vierundzwanzig Sea<sup class="footnote-marker">47</sup><i class="footnote"> Hier wurde das Dreifache erzielt,<sup>1</sup>/<sub>10</sub> Efa aus jedem Sea, weil das Mehl nicht aus frischem, sondern aus trockenem Weizen hergestellt werden konnte.</i>.
+Das Omer wurde durch dreizehn Siebe gesiebt, die beiden Brote durch zwölf, die Schaubrote durch elf<sup class="footnote-marker">48</sup><i class="footnote"> weil aus den angeführten Gründen aus dem Mehl des Omer das Kernmehl am schwersten, aus dem für die Schaubrote am leichtesten gewonnen wurde.</i>; R. Simon sagt: Es gab dafür keine feststehende Vorschrift<sup class="footnote-marker">49</sup><i class="footnote"> Die Mischna in den Talmudausgaben hat: <span dir="rtl">לא היה „להם“ קצבה</span>. Es ist fraglich, worauf sich die Worte des R. Simon beziehen. Bartenura bezieht sie auf alles in dieser und der vorhergehenden Mischna Gesagte, es gab nach Ansicht des R. Simon keine Bestimmung darüber, aus wie vielen Sea das Mehl gewonnen und durch wie viele Siebe es gesiebt werden sollte, sondern es kam nur darauf an, dass es schliesslich gehörig gesiebtes Kernmehl war. Der aus einer Handschrift abgedruckte Raschi-Kommentar in der Talmudausgabe Wilna 1887 bezieht die Worte des R. Simon nur auf die letzte Bestimmung, wonach das Mehl für die Schaubrote durch elf Siebe gesiebt wurde; darauf meint R. Simon, dass es hierfür keine Bestimmung gegeben habe, da das Mehl für die Schaubrote gar nicht erst zu diesem Zweck gesiebt zu werden brauchte, sondern man hierzu auch fertiges auf dem Markt gekauftes Kernmehl verwenden konnte, wenn es nur gehörig gesiebt war. Für die letztere Erklärung spricht der Beweis, den R. Simon für seine Ansicht anführt, denn der angeführte Schriftvers ist den Vorschriften über die Schaubrote entnommen und der Talmud bringt eine Baraita, wonach gerade aus diesem Schriftverse geschlossen wird, dass zu den Schaubroten auch fertiges Kernmehl gekauft und verwendet werden kann. Übrigens ist auch nach Ansicht der Weisen das Opfer nicht untauglich, wenn man das Mehl auch nicht aus der angegebenen Anzahl von Sea gewonnen oder nicht so viele Male, wie angegeben, gesiebt hat.</i>, sondern man brachte gehörig gesiebtes Kernmehl, denn es heisst<sup class="footnote-marker">50</sup><i class="footnote"> Lev. 24, 5.</i>: „du sollst Kernmehl nehmen und es backen“, es muss nur gehörig gesiebt sein.
+
+Chapter 7
+
+Zum Dankopfer wurden 5 Jerusalemische Sea genommen, das sind 6 Sea von denen in der Wüste<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Die in der Wüste gebräuchlichen Masse sind später vergrössert worden, so dass 5 Sea so viel fassten wie frühere 6 Sea.</i>, oder 2 Efa, denn das Efa ist gleich 3 Sea<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Das frühere Efa war gleich drei von den früheren Sea. Auch nach der Vergrösserung der Masse war das vergrösserte Efa gleich drei von den vergrösserten Sea. Dennoch brauchte man nicht 6, sondern nur 5 Sea zu bringen, weil die 20 Zehntel Eta, die man zu dem Mehlopfer brauchte, nicht nach dem Efa gemessen wurden, wie es nach der Vergrösserung der Masse war, sondern nach dem Efa, wie es damals in der Wüste war, als die betreffenden Vorschriften gegeben wurden.</i>, 20 Zehntel<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> von dem früheren Efa. <span dir="rtl">עשרון</span> bezeichnet immer ein Zehntel Efa.</i>, 10 für das Gesäuerte und 10 für das Ungesäuerte<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Zu dem Dankopfer gehörten 3 Arten ungesäuerter und 1 Art gesäuerter Kuchen. Die Anzahl der Kuchen ist in der Schrift nicht ausdrücklich angegeben, wie aber oben VI Note 36 ausgeführt ist, wird aus Lev. 7, 13 geschlossen, dass von jeder der 4 Arten je 10 Kuchen gebracht wurden. Die 10 ungesäuerten Kuchen wurden aus je einem Zehntel Efa bei eitet, weil für die ebenfalls aus Gesäuertem dargebrachten beiden Brote am Wochenfeste je ein Zehntel Efa für jedes Brot vorgeschrieben wird (Lev. 23, 17). Zu den 30 ungesäuerten Kuchen aber wurden zusammen auch nur 10 Zehntel Efa verwendet, weil es (Lev. 7, 13) heisst, dass sie <span dir="rtl">חלות לחם חמץ</span> “<span dir="rtl">על</span>„ dargebracht werden sollen, d. h. als Zugabe zu oder neben den gesäuerten, es soll nur dasselbe Quantum Mehl zu ihnen genommen werden wie zu den gesäuerten Kuchen; es wurden also 10 Zehntel Efa zu den gesäuerten Kuchen verwendet und 10 Zehntel Efa zu den ungesäuerten.</i>; 10 für das Gesäuerte, je ein Zehntel für einen Kuchen, und 10 für das Ungesäuerte, da das Ungesäuerte aus 3 Arten bestand : Kuchen, Fladen und Eingerührtem<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Diese dritte Kuchenart wird in der Schrift <span dir="rtl">סלת מרבבת חלות בלולות בשמן</span> genannt d. h. aus eingerührtem Mehl bereitete mit Öl gemengte Kuchen. Die Bedeutung des Wortes <span dir="rtl">מרבבת</span> von <span dir="rtl">רבך</span> = <span dir="rtl">ربك</span> mischen, einrühren, wird verschieden erklärt. Der Sifra (Lev. 6, 14) erklärt: <span dir="rtl">שנעשית ברותחין כל צרכה</span>, gehörig mit heissem Wasser zubereitet; nach Maimon. (<span dir="rtl">פירוש המשניות</span> zu IX, 8) bedeutet es: mit viel Öl zubereitet; Hoffmann (das Buch Leviticus) übersetzt es mit „wohlgetränkt.“ Die Zubereitung geschah in der Weise, dass der mit Öl gemengte Teig zuerst in heissem Wasser abgebrüht, dann im Ofen leicht gebacken und dann in reichlichem Öl auf einer Pfanne gebraten wurde (Maim. <span dir="rtl">הלכות מעשה הקרבנות</span> IX, 19).</i>, so kamen 3⅓ Zehntel auf jede Art, je 3 Kuchen auf ein Zehntel. Nach Jerusalemischem Mass waren es 30 Kab<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> 1 Sea = 6 Kab.</i>, 15 für das Gesäuerte und 15 für das Ungesäuerte ; 15 für das Gesäuerte, je 1½ Kab für einen Kuchen, und 15 für das Ungesäuerte, da das Ungesäuerte aus 3 Arten bestand: Kuchen, Fladen und Eingerührtem, so kamen 5 Kab auf jede Art, je zwei Kuchen auf ein Kab.
+Bei dem Einweihungs-Opfer<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> bei der Einführung Ahrons und seiner Söhne in den Priesterdienst (Lev. Cap 8).</i> wurde dasselbe Ungesäuerte dargebracht wie beim Dankopfer: Kuchen, Fladen und Eingerührtes<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Es werden dort (V. 26) genannt: <span dir="rtl">חלת לחם שמן חלת מצה</span> und <span dir="rtl">חלת לחם שמן ;רקיק</span> ist nichts anderes als das reichlich mit Öl getränkte <span dir="rtl">מרבכת</span> — es wurde dazu das doppelte Quantum Öl verwendet wie zu den anderen Kuchenarten (8. weiter IX Note 19) — deshalb wird dieser Kuchen hier Ölkuchen genannt. Das Pfannenopfer des Hohenpriesters war <span dir="rtl">מרבכת</span>. Aus den Worten (Lev. 6, 13): “<span dir="rtl">ביום תמשח אותו</span>„ <span dir="rtl">זה קרבן אתרן „ובניו“ אשר יקריבו לה׳</span> mit denen die Vorschriften über dieses Opfer eingeleitet werden, wird geschlossen, dass ebenso, wie das Pfannenopfer des Hohenpriesters <span dir="rtl">מרבבת</span> war, so auch zu dem Einweihungsopfer der Priester auf dieselbe Art zubereitete Kuchen gehören. Es kann deshalb mit <span dir="rtl">חלת לחם שמן</span> nur die als <span dir="rtl">מרבבת</span> zubereitete Kuchenart gemeint sein.</i>. Beim Nasir-Opfer wurden zwei Teile von dem Ungesäuerten beim Dankopfer dargebracht: Kuchen und Fladen, dagegen kein Eingerührtes<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> s. Num. 6, 15.</i>; demnach gehörten dazu 10 Jerusalemische Kab<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> ⅔ von den zum Ungesäuerten beim Dankopfer erforderlichen 15 Kab.</i>, das sind 6 Zehntel und etwas darüber<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> genau: 6⅔ Zehntel, ⅔ von den zum Ungesäuerten beim Dankopfer erforderlichen 10 Zehnteln.</i>. Von allen<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> In den Talmudausgaben steht dieser zweite Teil der Mischna dem ersten voran, unmittelbar hinter den Vorschriften für das Dankopfer. Es bezieht sich das <span dir="rtl">ומכולן</span> wohl auch zunächst auf die 4 Kuchenarten beim Dankopfer, obwohl das Folgende auch auf das Nasir- und Einweihungsopfer zutrifft.</i> nahm man eines von zehn als Hebe, denn es heisst<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Lev. 7, 14.</i>: „und er bringe davon eines von jedem Opfer als Hebe dem Ewigen dar“, „eines“: es darf kein zerbrochenes dazu genommen werden, „von jedem Opfer“: es müssen die Opferarten unter einander gleich sein<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> es müssen von jeder Kuchenart 10 gleich grosse Kuchen sein.</i>, und nicht<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Die Talmudausgaben lesen: <span dir="rtl">שלא יטול</span>, es fehlt das <span dir="rtl">ו</span> von <span dir="rtl">ושלא</span>, danach wäre zu übersetzen: damit man nicht von der einen Art für die andere zu nehmen braucht, wenn nämlich von einer Art weniger als 10 vorhanden sind, da doch von je 10 einer genommen werden soll.</i> von der einen Art für die andere genommen werden, „dem Priester, der das Blut des Friedensopfers sprengt, ihm gehört es“<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> die als Hebe abgesonderten Kuchen.</i>, und das Übrige wurde von den Eigentümern verzehrt.
+Wenn man das Dankopfer drinnen schlachtet, während sich das Brot ausserhalb der Mauer<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> Der Talmud bringt zwei Ansichten, welche Mauer hier gemeint sei, nach R. Jochanan ist die Mauer von <span dir="rtl">בית פאגי</span> gemeint, nach Resch Lakisch die Mauer der <span dir="rtl">עזרה</span>; die Ansicht des R. Jochanan wird durch eine Baraita bestätigt, die ausdrücklich die Mauer von <span dir="rtl">בית פאגי</span> nennt. Nach Raschi (Menachot 96 b; Pesachim 63 b und 91a; Baba Mezia 90 a), R. Simeon b. Abraham (<span dir="rtl">ר״ש</span> zu Kelim 1, 8), Talm. Jerusch. (Joma VI, 6) und Bartenura ist ausserhalb der Mauer von <span dir="rtl">בית פאגי</span> (wohl = Βηϑφαγή, einem Orte unweit von Jerusalem, der demnach noch als zur heiligen Stadt gehörend betrachtet wurde) gleichbedeutend mit ausserhalb der Mauer von Jerusalem. Die Richtigkeit dieser Erklärung ergibt sieh auch aus Pesachim 91 a. In dem Kommentar zu unserer Mischna bringt Raschi eine andere Erklärung, wonach <span dir="rtl">חומת בית פאגי</span> die Mauer um den Tempelberg bedeutet. Maimon, in seinem Kommentar zur Mischna liest nicht <span dir="rtl">בית פאגי</span>, sondern <span dir="rtl">בית בגיס</span>, das er mit Hinweis auf <span dir="rtl">פת בג</span> (Dan. 1, 5) für einen Raum in der Nähe des Tempelberges hält, in welchem Mehlopfer zubereitet und gebacken wurden.</i> befindet, ist das Brot nicht heilig geworden<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> Die Brote wurden erst durch das Schlachten des dazu gehörenden Opfertieres heilig (s. oben II, Note 17). Da es in der Schrift (Lev. 7, 12) heisst, dass die Brote <span dir="rtl">על״ זבח התודה</span>,, neben dem Dankopfertier dargebracht werden sollen, so müssen sie nach Resch Lakisch während des Schlachtens des Opfers, wie dieses, sich im Heiligtum befinden; nach R. Jochanan genügt es, wenn sie sich nur innerhalb Jerusalems befinden, befinden sie sich aber ausserhalb desselben, so werden sie nicht durch das Schlachten des Opfers heilig.</i>. Hat man es geschlachtet, bevor [die Brote] im Ofen eine Kruste bekommen haben<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> Die Talmudausgaben lesen: <span dir="rtl">עד שלא קרמו „פגיה״</span>, was dasselbe bedeutet.</i>, oder wenn selbst alle eine Kruste hatten mit Ausnahme von einem, ist das Brot nicht heilig geworden<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> weil es heisst: <span dir="rtl">על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו</span>, es müssen die Kuchen bereits <span dir="rtl">לחם</span> geworden sein, wenn man das Opfer schlachtet; so lange sie aber keine Kruste haben, können sie noch nicht <span dir="rtl">לחם</span> genannt werden.</i>. Hat man es [mit der Absicht auf] ausser der Zeit oder ausserhalb des Ortes geschlachtet, ist das Brot heilig geworden<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> weil die Untauglichkeit des Opfers erst beim Schlachten eingetreten ist (s. Sebachim VII Note 46); das Brot ist aber ebenso wie das Opfertier bei <span dir="rtl">פגול :חוץ לזמנו</span>, bei <span dir="rtl">פסול :למקומו חוץ</span> (s. oben 11, 3).</i>. Hat man es geschlachtet und es stellt sich heraus, dass es trefa ist, ist das Brot nicht heilig geworden<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> weil das Opfertier schon vor dem Schlachten untauglich zum Opfer war.</i>. Hat man es geschlachtet und es stellt sich heraus, dass es einen Leibesfehler hat, so sagt R. Elieser: [Das Brot] ist heilig geworden<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> Im Talmud wird ausgeführt, dass auch nach R. Elieser das Brot nur dann heilig geworden ist, wenn sich ein Fehler an dem Opfertiere herausstellt, der wie z. B. ein Flecken im Auge nicht leicht erkennbar ist und deshalb ein Vogelopfer nicht untauglich macht, weil ein solches Opfertier, wenn es einmal auf den Altar gekommen ist, nach R. Akiba nicht wieder heruntergenommen wird (s. Sebachim IX Note 20). Die Weisen dagegen sind der Ansicht, dass auch R. Akiba einen solchen Unterschied zwischen den Leibesfehlern nur in bezug auf das Opfertier selbst macht, ob es wieder vom Altar heruntergenommen werden muss oder nicht, die Brote aber werden durch das Schlachten eines solchen Opfertieres in keinem Falle heilig.</i>; die Weisen sagen: Es ist nicht heilig geworden. Hat man es unter einem anderen Namen geschlachtet<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> S. Sebachim I Note 1.</i>, und ebenso wenn man den Widder des Einweihungsopfers<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> oder den Widder des Nasir-Opfers, mit welchem ebenfalls Brote dargebracht wurden.</i> oder die beiden Lämmer am Wochenfeste unter einem anderen Namen geschlachtet hat, ist das Brot nicht heilig geworden<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> obwohl das Opfer durch das Schlachten unter einem anderen Namen nicht untauglich geworden ist. Es wird dieses daraus geschlossen, weil es (Lev. 7, 13) heisst: zu den Kuchen von gesäuertem Brote bringe er sein Opfer dar <span dir="rtl">על זבח תודת שלמיו</span> „bei seinem Dankfriedensopfer“, nur wenn das Opfer als Dankfriedensopfer geschlachtet worden ist, ist auch das Brot heilig geworden, nicht aber, wenn es unter einem anderen Namen geschlachtet worden ist.</i>.
+Wenn die Giessopfer<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> Der Ausdruck <span dir="rtl">נסכים</span> bezeichnet sowohl den Wein wie auch das Mehlopfer, die als Beigabe zu den meisten Tieropfern gehörten (s. Sebach. IV Note 18).</i> schon durch das Gefäss<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> In den Ausgaben Neapel 1492 und Venet. 1606 fehlt das Wort <span dir="rtl">בכלי</span>. Die <span dir="rtl">נסכים</span> gelten erst dann als heilig, d. h. für den Zweck bestimmt und geweiht, zu welchem sie verwendet werden sollen, wenn sie zu diesem Zwecke in ein Dienstgefäss hineingetan worden sind und das Opfer, zu welchem sie gehören, geschlachtet worden ist; von da an werden sie untauglich, sobald man sie über Nacht liegen lässt oder aus der <span dir="rtl">עזרה</span> hinausbringt. So nach Raschi (Talmudausgabe Wilna 1887), Bartenura, Maimon, in seinem Mischna-Kommentar. Nach Tosafot werden sie durch Übernachten und Hinausbringen aus der <span dir="rtl">עזרה</span> schon untauglich, sobald sie in ein Dienstgeföss getan worden sind, wenn auch das dazu gehörige Opfer noch nicht geschlachtet worden ist; das Schlachten des Opfers bewirke nur, dass sie damit nur für dieses Opfer geheiligt sind und deshalb auch zu keinem anderen Opfer mehr verwendet werden dürfen (8. auch Mella II, 9). Tosfot Jomtob will dahin auch Maimon, in seinem Mischna-Kommentar und ebenso <span dir="rtl">הלכות פסולי המוקדשין</span> XII, 6 und <span dir="rtl">הלכות מעשה הסרבנות</span> II, 12 verstehen, doch müssen auch die beiden letzteren Stellen nicht unbedingt so verstanden werden (s. <span dir="rtl">שושנים לדוד</span> von David Pardo).</i> geheiligt worden sind, und es stellt sich heraus, dass das Schlachtopfer untauglich ist<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> es ist nach dem Schlachten untauglich geworden. Ist es dagegen schon beim Schlachten untauglich geworden, so sind die <span dir="rtl">נסכים</span> durch das Schlachten nicht heilig geworden.</i>, so bringt man sie, wenn ein anderes Schlachtopfer<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> das bereits geschlachtet ist und zu dem man die <span dir="rtl">נסכים</span> braucht.</i> da ist, mit diesem zusammen dar<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> Wie der Talmud ergänzend hinzufügt, ist das jedoch nur bei einem Gemeindeopfer gestattet, weil bei Gemeindeopfern der Gerichtshof, welcher über sie zu verfügen hat, von vornherein die stillschweigende Absicht hat (<span dir="rtl">לב בית דין מתנה עליהם</span>), dass <span dir="rtl">נסכים</span>, die zu dem einen Opfer nicht gebraucht werden, zu einem anderen Opfer verwendet werden sollen; bei einem Privatopfer dagegen dürfen <span dir="rtl">נסכים</span>, die einmal für das eine Opfer geheiligt worden sind, nicht mehr mit einem anderen Opfer dargebracht werden.</i>, wenn aber nicht, lässt man sie durch Übernachten untauglich werden<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> sie können zu nichts mehr verwendet werden, deshalb lässt man sie über Nacht liegen, so dass sie selbst untauglich werden; der Talmud erklärt: <span dir="rtl">נעשה כמי שנפסלו בלינה ופסולין</span> sie sind untauglich, ebenso wie wenn sie durch Übernachten untauglich geworden wären.</i>. Zu dem Jungen eines Dankopfer-Tieres<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> Wenn ein zum Dankopfer geweihtes Tier ein Junges geworfen hat, so wird auch dieses ganz wie das Dankopfertier dargebracht (s. Ternura III, 2).</i>, zu einem mit ihm Ausgetauschten<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> Unter <span dir="rtl">תמורה</span> versteht man ein gegen ein Opfertier ausgetauschtes anderes Tier, indem der Eigentümer erklärt hat, dieses solle an die Stelle des ersteren treten. Nach Lev. 27, 10 sind in solchem Falle beide Tiere heilig ; war das erste ein Dankopfer, so muss auch das andere als Dankopfer dargebracht werden.</i>, zu einem an seiner Stelle Abgesonderten, wenn man sein Dankopfer abgesondert hatte und es verloren gegangen ist<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> Auch in diesem Falle bleibt das für das verloren gegangene eingetretene Tier heilig, selbst wenn das erstere sich nachträglich wiedergefunden hat, es müssen dann beide als Dankopfer dargebracht werden.</i>, braucht man kein Brot darzubringen<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> Wie im Talmud ausgeführt wird, braucht, wenn das verloren gegangene Tier sich wiedergefunden hat, das Brot nur zu dem Tiere gebracht werden, das zuerst dargebracht wird; hat es sich nicht wiedergefunden, bevor das andere Tier dargebracht wird, so muss man das Brot zu diesem darbringen. Ebenso braucht zu dem Jungen oder zu dem Ausgetauschten das Brot nur dann nicht gebracht werden, wenn man das Dankopfer selbst vorher dargebracht hat, bringt man aber das Junge oder das Ausgetauschte zuerst dar, so muss man zu ihnen und nicht zu dem ursprünglichen Opfer das Brot darbringen. Ferner wird dort auch unterschieden zwischen einem Dankopfer, bei dem man zum Ersatz verpflichtet war, und einem solchen, bei dem man hierzu nicht verpflichtet war; bei letzterem muss zu dem Ausgetauschten oder an die Stelle des verloren Gegangenen Getretenen auch das Brot in allen Fällen dargebracht werden, zu dem Jungen dagegen in keinem Falle.</i>, denn es heisst<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> Lev. 7, 12.</i>: „und er bringe mit dem Dankopfer<sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> Aus der nochmaligen Wiederholung: <span dir="rtl">על זבח התודה</span> statt des kürzeren <span dir="rtl">עליה</span> wird geschlossen, dass das Brot nur zu dem Dankopfer selbst oder dem an seiner Stelle dargebrachten Opfer gebracht werden soll, nicht aber zu dem anderen Opfer, das, nachdem das Dankopfer mit dem Brote bereits gebracht ist, dargebracht wird.</i> dar“, zu dem Dankopfer ist Brot erforderlich, aber nicht zu dem Jungen eines Dankopfers, nicht zu einem an seine Stelle Getretenen<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> Unter <span dir="rtl">חליפתה</span>, das nach Lev. 27, 10 ebenso wie <span dir="rtl">תמורתה</span> ein gegen ein anderes ausgetauschtes Tier bedeutet, ist hier das anstelle des verloren gegangenen getretene Tier zu verstehen.</i> und nicht zu einem mit ihm Ausgetauschten.
+Wenn Jemand sagt: Ich verpflichte mich, ein Dankopfer zu bringen, so muss er es samt dem Brote von Nichtheiligem bringen<sup class="footnote-marker">40</sup><i class="footnote"> Durch die Worte: <span dir="rtl">הרי עלי תודה</span> hat er sich verpflichtet, ein Dankopfer in der dafür vorgeschriebenen Weise, also mit dem dazu gehörigen Brot zu bringen ; Opfer, die man verpflichtet ist zu bringen, dürfen aber nur von Nichtheiligem dargebracht werden (s. die folgende Mischna).</i>; … ein Dankopfer<sup class="footnote-marker">41</sup><i class="footnote"> die Talmudausgaben fügen hier das Wort <span dir="rtl">עלי</span> ein, das sonst aus dem Vorhergehenden zu ergänzen ist.</i> von Nichtheiligem und das Brot dazu vom Zehnt<sup class="footnote-marker">42</sup><i class="footnote"> gemeint ist der zweite Zehnt, der den Eigentümern gehörte, und der entweder selbst oder dessen Erlös in Jerusalem verzehrt werden musste.</i>, so muss er es samt dem Brote von Nichtheiligem bringen<sup class="footnote-marker">43</sup><i class="footnote"> Dadurch, dass er gelobt hat, ein Dankopfer von Nichtheiligem zu bringen, ist er bereits verpflichtet, dasselbe in der vorgeschriebenen Weise mit dem Brote von Nichtheiligem zu bringen, es hat deshalb der Nachsatz „das Brot aber vom Zehnt“ gar keine Geltung.</i>; … ein Dankopfer vom Zehnt und das Brot dazu von Nichtheiligem, kann er bringen<sup class="footnote-marker">44</sup><i class="footnote"> In diesem halle hat er sich zu einem Dankopfer in der vorgeschriebenen Weise von vorneherein gar nicht verpflichtet, er kann deshalb (nach Maim. <span dir="rtl">הלכות מעשה הקרבנות</span> XVI, 17 soll er sogar) das Opfer, wie er gelobt hat, vom Zehnt bringen, er erfüllt aber auch seine Pflicht, wenn er auch das Opfer von Nichtheiligem bringt.</i>; … das Dankopfer und das Brot dazu<sup class="footnote-marker">45</sup><i class="footnote"> In den Talmudausgaben fehlt das Wort <span dir="rtl">התודה</span>, es ist aber dem Sinne nach zu ergänzen.</i> vom Zehnt, kann er bringen, er darf es aber nicht vom Weizen des zweiten Zehnt bringen, sondern von dem für den zweiten Zehnt gelösten Gelde<sup class="footnote-marker">46</sup><i class="footnote"> Wie das Dankopfer selbst nur von dem Erlös für die Frucht des zweiten Zehnt dargebracht werden kann, so soll auch das Brot nur von dem dafür erzielten Erlös dargebracht werden.</i>.
+Woraus wird geschlossen, dass, wenn Jemand sagt: Ich verpflichte mich za einem Dankopfer, er es nur von Nichtheiligem bringen darf? Weil es heisst<sup class="footnote-marker">47</sup><i class="footnote"> Deut. 16, 2.</i>: „du sollst das Pesach dem Ewigen, deinem Gotte, vom Kleinvieh oder Rind opfern“, in der Tat wird aber das Pesach nur von den Schafen oder Ziegen dargebracht, warum heisst es also „Kleinvieh oder Rind<sup class="footnote-marker">48</sup><i class="footnote"> Den einfachen Wortsinn des Schriftverses erklärt B. Elieser, dessen Auslegung hier die Mischna im Gegensatz zu der des R. Akiba wiedergibt (s. Talmud), in der Mechilta zu Exod. 12, 6 : <span dir="rtl">צאן לספח ובקר לחגיגה</span>, von dem Kleinvieh das eigentliche Pesachopfer und von dem Rind das Festopfer, das neben dem Pesachopfer dargebracht wurde, wenn dieses nicht hin-reichte, um alle am Pesachmahle Teilnehmenden zu sättigen; dieses Festopfer durfte vom Kleinvieh wie vom Grossvieh dargebracht werden (s. Pesachim VI, 4).</i> “? Es soll damit Alles, was vom Kleinvieh oder Rind dargebracht wird<sup class="footnote-marker">49</sup><i class="footnote"> und nicht nur dieses, sondern, wie es weiter heisst, Alles, was dem Pesachopfer, das, wenn man das Festopfer mit hinzurechnet, sowohl vom Kleinvieh wie vom Rind dargebracht wird, darin gleicht, dass es ein Pflichtopfer ist; es sind deshalb auch Vogel-Opfer und Mehlopfer mit inbegriffen.</i>, dem Pesachopfor gleichgestellt werden; wie das Pesach ein Pflichtopfer ist und nur von Nichtheiligem dargebracht wird<sup class="footnote-marker">50</sup><i class="footnote"> Das erste Pesachopfer in Egypten konnte nur von Nichtheiligem dargebracht werden, da es Heiliges, das. dazu hätte verwendet werden können, d. i. für den Erlös von zweitem Zehnt gekauftes Vieh, damals überhaupt noch nicht gegeben hat. Aus dem Schriftvers (Ex 13, 6) : <span dir="rtl">ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה</span> „und du sollst diesen Dienst begehen in diesem Monat“ wird aber geschlossen, dass die Darbringung des Pesachopfers in alle Zukunft in Allem mit dem in Egypten dargebrachten ersten Pesachopfer übereinstimmen muss.</i>, so darf auch jedes Andere, das als Pflichtopfer dargebracht wird<sup class="footnote-marker">51</sup><i class="footnote"> S. oben Note 40.</i>, nur von Nichtheiligem dargebracht werden. Wenn darum Jemand sagt: Ich verpflichte mich zu einem Dankopfer, zu einem Friedensopfer, so dürfen sie, da sie als Pflichtopfer dargebracht werden, nur von Nichtheiligem dargebracht werden<sup class="footnote-marker">52</sup><i class="footnote"> wenn man nicht ausdrücklich erklärt hat, dass man sie vom zweiten Zehnt bringen will.</i>. Giessopfer dürfen in jedem Falle nur von Nichtheiligem dargebracht werden<sup class="footnote-marker">53</sup><i class="footnote"> weil sie ganz auf den Altar gegossen wurden, der Erlös des zweiten Zehnt sollte aber verzehrt werden, es durften deshalb dafür nur Opfer gekauft werden, die bis auf die auf den Altar kommenden Teile von den Eigentümern verzehrt wurden, nicht aber solche Opfer, von denen die Eigentümer gar nichts erhielten. Nach Maim, dürfen die <span dir="rtl">נסכים</span>, das sind die zu den Dankopfern gehörenden Wein und Mehlopfer, von denen hier in der Mischna zunächst die Rede ist, schon aus dem Grunde nur von Nichtheiligem genommen werden, weil es (Num. 16, 4) von diesen heisst: <span dir="rtl">והקריב המקריב קרבנו לה׳</span> „der Darbringende soll als sein Opfer dem Ewigen darbringen ein Mehlopfer u. s. w.“, Mehl- und Weinopfer soll man nur von dem Seinigen darbringen, nicht aber von zweitem Zehnt, das zum Teil schon der freien Verfügung des Eigentümers entzogen ist.</i>.
+
+Chapter 8
+
+Alle Opfer<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Nur von Mehlopfern ist hier die Rede, die entsprechende Vorschrift für Tieropfer s. Temura III, 5.</i>, Gemeinde- wie Privatopfer, können von inländischem<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> aus dem heiligen Lande.</i> und von ausländischem, von altem und von neuem<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> diesjährigem.</i> [Getreide] dargebracht werden, ausgenommen das Omer und die beiden Brote, die nur von neuem<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> weil es beim Omer (Lev. 23, 10) heisst : <span dir="rtl">ראשית קצירכם</span> „das Erste eurer Ernte“, und bei den beiden Broten (Lev. 23, 16): <span dir="rtl">מנחה חדשה</span> „ein Mehlopfer von dem neuen“.</i> und nur von inländischem<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> beim Omer heisst es : <span dir="rtl">כי תבאו אל הארץ</span> „wenn ihr kommen werdet in das Land“ und bei den beiden Broten : <span dir="rtl">ממושבותיכם תביאו</span> „von euren Wohnsitzen sollt ihr es bringen“.</i> dargebracht werden. Alle werden nur vom besten dargebracht, und welches ist das beste? Michmas<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> s. Esra 2, 27, eine Ortschaft nördlich von Jerusalem, dasselbe wie <span dir="rtl">מכמש</span> (1 Sam. 18, 2). In den Talmudausgaben steht dafür jedenfalls corrumpiert : <span dir="rtl">מכניס</span>.</i> und Sanocha<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">זנוחא</span>, so nach ed. Lowe und dem Aruch zu lesen statt <span dir="rtl">מזוגיחה</span> ; es ist damit jedenfalls eine von den beiden Ortschaften <span dir="rtl">זנוח</span> (Jos. 16, 34 und 16, 66) gemeint, von denen die eine in der Niederung und die andere im Gebirge von Juda gelegen war. Die Talmudausgaben lesen: <span dir="rtl">זטחא</span>.</i> sind erster Qualität<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">אלפא</span> = ᾰλφα, wie wir sagen: No. I.</i> für Kernmehl, zweiter nach ihnen Chafarajim<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">חפרים</span> wird Jos. 19, 19 erwähnt, es lag im Norden von Jerusalem in der Ebene. Die Talmudausgaben lesen <span dir="rtl">עפוריים</span> oder <span dir="rtl">עפריים</span>, vielleicht das 2 Chron. 13, 19 genannte <span dir="rtl">עפרין</span>, das in der Nähe von Bethel gelegen zu haben scheint. Nach dem Talmud war <span dir="rtl">עפריים</span> so reich an Getreide, dass man sprichwörtlich sagte : <span dir="rtl">תבן אתה מכניס לעפריים</span> „willst du Stroh nach Afarajim bringen“ ?</i> in der Ebene; das von allen Ländern ist tauglich, doch pflegte man es nur von dort zu bringen.
+Man bringt nicht<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Nach Raschi und Bartenura bezieht sich das Folgende nur auf das Omer und die beiden Brote, nach Tosafot und Tosfot Jomtob auf alle Mehlopfer.</i> [von dem Getreide] von einem gedüngten Felde<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> nach einer Erklärung, weil der Dünger den Geschmack der Frucht beeinträchtigt, nach einer anderen, weil zu befürchten ist, dass das Feld nicht genügend gedüngt worden ist und die Frucht deshalb minder gut ausfällt.</i>, und nicht von einem künstlich bewässerten Felde<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">בית השלחין</span> s. Bab. mez. IX Note 9. Durch die Trockenheit des Bodens leidet die Qualität der Körner.</i>, und nicht von einem Baumfelde<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> ein Feld, auf dem zwischen dem Getreide auch Bäume wachsen. Die Bäume entziehen dem Boden Kraft und schaden dadurch dem Getreide.</i>, hat man davon gebracht, so ist es tauglich. Wie verfährt man damit<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> um eine möglichst gute Frucht zu erzielen.</i> ? Man pflügt<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">ניר</span> heisst ein unbebauter oder ausgeruhter Acker, der urbar gemacht und frisch gepflügt worden ist, daher das Zeitwort <span dir="rtl">נר</span> = urbar machen oder ein brach liegendes Feld frisch pflügen.</i> es<sup class="footnote-marker">15a</sup><i class="footnote"> das Feld, dessen Getreide man benutzen will.</i> im ersten Jahre um<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> besät aber nur die eine Hälfte, während man die andere Hälfte, von welcher man im kommenden Jahre das Getreide benutzen will, brach liegen lässt. Im nächsten Jahre pflügt man dann wieder das ganze Feld um und besät nun die Hälfte, die im vorhergehenden Jahre brach gelegen hat, während man die andere Hälfte brach liegen lässt. So kann man aus demselben Felde jedes Jahr das Getreide, das man für die Opfer braucht, ziehen.</i> und im zweiten Jahre besät man es 70 Tage vor Pesach<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> da haben die Sonnenstrahlen schon die Kraft, auf die Entwicklung der Saaten einzuwirken.</i>, so bringt es reichlichen Ertrag an Kernmehl. Wie prüft man es<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> das Kernmehl, um zu sehen, ob es genügend gesiebt ist.</i> ? Der Schatzmeister steckt seine Hand hinein, bringt er Mehlstaub<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">סלת</span> ist der feste kernige Bestandteil des Mehles. Das Mehl wurde durch haarfeine Siebe gesiebt; was durch das Sieb hindurchging, war Mehlstaub und durfte nicht gebraucht werden, nur das in dem Sieb zurückbleibende Mehl durfte zu den Mehlopfern verwendet werden.</i> an ihr heraus, so ist es untauglich, bis man es [nochmals] gesiebt hat. Ist es<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> das Mehl oder der Weizen.</i> wurmfrässig geworden, so ist es untauglich<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> jedoch nur, wenn mehr als die Hälfte des Mehls oder des Weizens wurmfrässig geworden ist (Talmud). Nach Maimon. <span dir="rtl">הלכות איסורי מזבח</span> VI, 11 ist jedoch die Tauglichkeit schon fraglich, wenn auch nur ein Korn zur grösseren Hälfte wurmfrässig geworden ist.</i>.
+Tekoa<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">תקועה</span> die in der Bibel öfters erwähnte Stadt <span dir="rtl">תקוע</span>, südöstlich von Bethlehem (Neubauer, la géographie du Talmud, S. 129), nach Grätz (Gesch. d. Jud. IV Note 87) und Bacher (Ag. der Tann. 11, 76) eine gleichnamige Stadt in Galiläa. Vgl. Petuchowski, Tanna R. Ismael, S. 20, N. 51; Monatssehr. 1906, 569, N. 5.</i> ist erster Qualität für Öl; Abba Saul sagt: Als zweites nach ihm kommt Regeb<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">רגב</span> nach Neub. 247 wahrscheinlich identisch mit der Festung Ragaba, bei deren Belagerung nach Josephus (Ant. XIII, 15, 5) Alexander Jannai seinen Tod gefunden hat.</i> jenseits des Jordans. Das von allen Ländern war tauglich, doch pflegte man es nur von dort zu bringen. Man bringt nicht solches von einem gedüngten Felde, und nicht von einem künstlich bewässerten Felde, und nicht solches, wo dazwischen anderes gesät worden ist, hat man davon gebracht, so ist es tauglich. Man bringt nicht aus unreifen Oliven bereitetes<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">אנפיקנון</span> = ὀμφάϰινον aus unreifen Früchten bereitetes, nach dem Talmud Öl, das aus Oliven bereitet ist, die nicht ein Drittel ihrer Reife erlangt haben ; das Öl ist bitter und minderwertig.</i>, hat man es gebracht, so ist es untauglich<sup class="footnote-marker">24a</sup><i class="footnote"> die Talmudausgaben lesen : <span dir="rtl">כשר</span>, ebenso die Mischn. ed. Lowe.</i>. Man bringt nicht solches von trockenen Oliven<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">גרגר</span>, ursprünglich Bezeichnung für das runde Korn (von <span dir="rtl">גרר = גלל</span>), bedeutet bei der Traube die einzelne runde Beere, dann auch die einzelne Olive (Jes. 17, 6). Besonders die ganz ausgereifte und durch die Sonnenstrahlen zusammengezogene Olive scheint mit <span dir="rtl">גרגר</span> bezeichnet zu werden ; so erklärt Maimon, das Wort <span dir="rtl">מגרגר</span> in Tohorot IX, 6 <span dir="rtl">המגיח זיתיו בגג לגרגרם</span> : wer seine Oliven auf das Dach legt, <span dir="rtl">גרעינין</span> Kerne aus ihnen zu machen, d. h. sie zu trocknen und kernig zu machen. S. auch weiter in der folgenden Mischna <span dir="rtl">מגרגרו בראש הזית</span> und <span dir="rtl">מגרגרו בראש הגג</span> und die Noten dazu.</i>, die im Wasser aufgeweicht<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> Der Aruch und ebenso Raschi erklären <span dir="rtl">גרגרים שנשרו במים</span> : Oliven, die vom Baume heruntergefallen sind (<span dir="rtl">נשרו</span> von <span dir="rtl">נשר</span> = abfallen) und im Wasser gelegen haben ; Tosfot Jomtob scheint unter <span dir="rtl">גרגרים</span> die Oliven kerne verstanden zu haben.</i> worden sind, nicht solches von eingelegten<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> Zum Essen bestimmte Oliven pflegte man in Salzwasser einzulegen, s. Tohorot IX, 5, 6.</i> und nicht von gesiedeten, hat man davon gebracht, so ist es untauglich.
+Drei [Behandlungsarten<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> Der Aruch, Raschi (in der Erklärung, die er im Namen seiner Lehrer anführt) und Bartenura erklären das <span dir="rtl">שלשה זיתים</span> folgendermassen : Zu drei verschiedenen Zeiten werden die Oliven zur Ölbereitung gepflückt, weil nicht alle Oliven auf demselben Baume zu gleicher Zeit reif werden. Zuerst werden die Früchte auf dem Gipfel des Baumes (<span dir="rtl">בראש הזית</span>) reif, weil diese am meisten von der Sonne beschienen werden, diese werden deshalb zuerst gepflückt. Dann reifen die Früchte an dem oberen Teil der Stämme, soweit dieselben über die in der Nähe gelegenen Hausdächer (<span dir="rtl">בראש הגג</span>) hinausragen, auch diese erhalten noch reichlich Sonne, wenn auch nicht so viel wie die am Gipfel, sie können daher erst später gepflückt werden. Zuletzt werden die Früchte an dem unteren Teil der Bäume gepflückt, diese werden von den Hausdächern überschattet, sie werden deshalb überhaupt nicht vollkommen reif, werden deshalb zuletzt gepflückt und müssen nach dem Pflücken erst durch eine besondere Prozedur mürbe gemacht werden. Schwierig erscheint nach dieser Erklärung der Ausdruck <span dir="rtl">מגרגרו</span> in <span dir="rtl">מגרגרו בראש הזית</span> und <span dir="rtl">מגרגרו בראש הגג</span>, das danach mit <span dir="rtl">״</span>die einzelnen reif gewordenen Oliven (<span dir="rtl">גרגרים</span>) sorgsam abpflücken<span dir="rtl">״</span> zu übersetzen ist, eine Bedeutung, die dieses Wort sonst nirgends hat ; ebenso schwierig und gesucht ist die Auslegung, die für das <span dir="rtl">מגרגרו בראש הגג</span> gegeben wird. Einleuchtender erscheint die erste Erklärung Raschis, die deshalb der obenstehenden Übersetzung zu Grunde gelegt ist.</i> der] Oliven gibt es, und durch sie [gewinnt man] je drei Sorten von Öl. Die erste Art ist: Man lässt sie oben auf<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">בראש חזית</span> bedeutet ebenso wie das folgende <span dir="rtl">בראש חגג</span> nicht „auf dem Gipfel“ sondern einfach „oben auf“ dem Baume, dem Dach, wie <span dir="rtl">חאומנין קורין בראש האילן</span> Berachot II, 4.</i> dem Ölbaume ganz reif werden<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> man lässt sie so lange auf dem Baume, bis die Sonne sie zu <span dir="rtl">גרגרים</span> gemacht d. h. so weit ausgereift hat, dass sie sofort zur Ölbereitung benutzt werden können s. oben Note 25.</i>, dann zerstösst<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">בתש</span> = in einem Mörser stampfen, zerstossen, dasselbe wie das biblische <span dir="rtl">כתת</span> s. Lev. 24, 2.</i> man sie, dann tut man sie in den Korb<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> in welchem man sie in die Kelter zum Pressen trägt.</i> — R. Jehuda sagt: ringsum den Korb<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> man tut die zerstossenen Oliven nicht auf den Boden des Korbes, sondern klebt sie an die Seitenwände des Korbes an, so dass das von ihnen ablaufende Öl an den Wänden entlangfliesst und dadurch geklärt wird, bevor es an den Boden gelangt.</i> — das ist die erste Sorte<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> das Öl, das auf diese Weise von selbst aus dem Korbe in ein darunter gestelltes Gefäss abfliesst, das stellt die beste Sorte Öl dar.</i>; dann presst man sie<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> die in dem Korbe zurückgebliebenen Oliven mit den Kernen.</i> unter einem Balken<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> dem Pressbalken, wobei auch die Kerne zerbrochen werden.</i> — R. Jehuda sagt: mit Steinen<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> nicht mit dem Pressbalken, weil durch den zu starken Druck auch der Bodensatz mit abfliessen würde.</i> —, das<sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> das auf diese Weise gewonnene Öl.</i> ist die zweite Sorte; dann zermahlt und presst man sie<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> die nach dem ersten Pressen zurückgebliebene Masse.</i> nochmals, das ist die dritte Sorte; die erste Sorte ist für den Leuchter, die übrigen für die Mehlopfer. Die zweite Art ist: Man lässt sie<sup class="footnote-marker">40</sup><i class="footnote"> die Oliven, die auf dem Baume nicht ganz die nötige Reife erlangt haben.</i> oben auf<sup class="footnote-marker">41</sup><i class="footnote"> S. Note 29. Raschi in der zweiten Erklärung, die er im Namen seiner Lehrer gibt, erklärt das <span dir="rtl">מגרגרו בראש הגג</span> : man pflückt die Oliven ab, die nicht auf dem Gipfel, sondern an dem tiefer gelegenen Teile des Baumes wachsen, sodass man sie auf dem Dache des Hauses stehend abpflücken kann.</i> dem Dache reif werden, dann zerstösst man sie und tut sie in den Korb — R. Jehuda sagt: ringsum den Korb — das ist die erste Sorte; dann presst man sie unter einem Balken — R. Jehuda sagt: mit Steinen —, das ist die zweite Sorte; dann zermahlt und presst man sie nochmals, das ist die dritte Sorte; die erste Sorte ist für den Leuchter, die übrigen für die Mehlopfer. Die dritte Art ist: Man häuft<sup class="footnote-marker">42</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">עטן</span> arab. <span dir="rtl">عطن</span> = Oliven zur Gährung oder zum Mürbewerden aufhäufen.</i> sie im Hause<sup class="footnote-marker">43</sup><i class="footnote"> Die Talmudausgaben lesen <span dir="rtl">בבית הבד</span> = in der Kelter.</i> auf, bis sie mürbe werden<sup class="footnote-marker">44</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">ילקה</span> wörtlich: geschlagen, angeschlagen werden.</i>, trägt sie dann hinauf und lässt sie oben auf dem Dache trocknen<sup class="footnote-marker">45</sup><i class="footnote"> von der Feuchtigkeit, die sie zusammengedrängt auf einem Haufen liegend infolge der Hitze, die sich bei dem Gährungsprozess entwickelt, ausschwitzen.</i>, dann zerstösst man sie und tut sie in den Korb — R. Jehuda sagt: ringsum den Korb —, das ist die erste Sorte; dann presst man sie unter einem Balken — R. Jehuda sagt: mit Steinen —, das ist die zweite Sorte; dann zermahlt und presst man sie nochmals, das ist die dritte Sorte; die erste ist für den Leuchter, die übrigen für die Mehlopfer.
+Die erste Sorte der ersten Art, über sie geht nichts, die zweite der ersten und die erste der zweiten sind einander gleich<sup class="footnote-marker">46</sup><i class="footnote"> an Güte. Zu den Opfern soll man stets vom besten, was man hat, nehmen (s. oben Mischna 1) ; wenn man deshalb Öl zu einem Mehlopfer braucht und man hat solches der zweiten Sorte von der ersten Art und der ersten Sorte von der zweiten Art, so ist es gleich, welches von beiden man nimmt, da sie beide in der Güte einander gleich sind. Für den Leuchter darf trotzdem nur Öl der ersten Sorte von jeder der drei Arten genommen werden, weil dafür ausdrücklich <span dir="rtl">שמן זית זך</span> vorgeschrieben ist d. h. klares Olivenöl, das ist das Öl, welches noch vor dem Pressen nach dem Zerstossen beim Hineintun in den Korb von selbst abfliesst.</i>, die dritte der ersten und die zweite der zweiten und die erste der dritten sind einander gleich, die dritte der zweiten und die zweite der dritten sind einander gleich, die dritte der dritten, unter sie geht nichts. Auch für die Mehlopfer sollte eigentlich klares Olivenöl erforderlich sein; wenn für den Leuchter, wo es nicht zum Essen bestimmt ist, klares Olivenöl erforderlich ist, müsste da nicht für die Mehlopfer, wo es zum Essen bestimmt ist, erst recht klares Olivenöl erforderlich sein ? Die Schrift sagt aber<sup class="footnote-marker">47</sup><i class="footnote"> Exod. 27, 20. Über den Ausdruck <span dir="rtl">תלמוד לומר</span> s. Hoffmann, Magazin Jahrg. 1893 S. 148., wonach <span dir="rtl">תלמוד</span> eine Beweisstelle aus der heiligen Schrift bedeutet, aus der eine Lehre abgeleitet wird.</i>: „klares, gestossenes zum Leuchten“, aber nicht klares, gestossenes zu den Mehlopfern.
+Von wo brachte man den Wein? Keruthim<sup class="footnote-marker">48</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">קרותים</span>, in den Talmudausgaben und ed. Lowe <span dir="rtl">קרוחים</span>, nach Neubauer S. 83 vielleicht die Stadt Coreae im nördlichen Judaea (Joseph. Ant. XIV, 3, 4).</i> und Hattulim<sup class="footnote-marker">49</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">הטולים</span>, in den Talmudausgaben <span dir="rtl">עטולין</span>, nach Neub. ibid, das jetzige Kefr Hatla, nördlich von Gilgal.</i> waren erster Qualität für Wein, zweiter nach ihnen Beth Rimma<sup class="footnote-marker">50</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">בית רמה</span> in derselben Gegend gelegen, führt noch heute den gleichen Namen.</i> und Beth Laban<sup class="footnote-marker">51</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">בית לבן</span> nach Neub. das heutige Luban.</i> im Gebirge und Kefar Signa<sup class="footnote-marker">52</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">כפר סגנה</span> nach Neub. vielleicht das heutige Sukneh in der Nähe von Jaffa.</i> in der Ebene. Von allen Ländern war er tauglich, doch pflegte man ihn nur von dort zu bringen. Man bringt nicht solchen von einem gedüngten Felde, und nicht von einem künstlich bewässerten Felde, und nicht solchen, wo dazwischen Anderes gesät worden ist, hat man davon gebracht, so ist es tauglich. Man bringt keinen Trockenbeerwein<sup class="footnote-marker">53</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">אליוסטן</span>, in den Talmudausgaben <span dir="rtl">הליסטיון</span>, ηλιαστὀν, Wein aus Trauben, die man zur Verminderung ihres Wassergehaltes nach der Reife entweder am Weinstocke selbst oder, nachdem sie abgeschnitten sind, in der Sonne hat trocknen lassen.</i>, hat man ihn gebracht, so ist es tauglich. Man bringt keinen alten<sup class="footnote-marker">54</sup><i class="footnote"> der über ein Jahr alt ist, weil er dann nicht mehr seine ursprüngliche Röte hat.</i> Wein, dies die Worte Rabbis; die Weisen erklären ihn für tauglich. Man bringt keinen süssen<sup class="footnote-marker">55</sup><i class="footnote"> weil er nicht so kräftig ist wie der herbe.</i>, keinen geschwefelten<sup class="footnote-marker">56</sup><i class="footnote"> der in geschwefelten Fässern gelagert hat; nach Anderen : Wein aus Trauben, deren Herbe man durch Räuchern gemildert hat; nach Maim. Wein, der in schlecht riechenden Fässern gelagert und von dem Geruch angezogen hat.</i>, keinen gekochten, hat man davon gebracht, so ist es untauglich. Man bringt nicht von dem an Spalieren<sup class="footnote-marker">57</sup><i class="footnote"> wo die Trauben zu weit von dem Erdboden entfernt wachsen.</i>, sondern von dem am Boden gewachsenen<sup class="footnote-marker">58</sup><i class="footnote"> der die Kraft unmittelbar aus dem Boden zieht.</i>, und nur von [gehörig] bearbeiteten<sup class="footnote-marker">59</sup><i class="footnote"> die Erde musste rings um den Weinstock zweimal im Jahre aufgehackt und begossen werden.</i> Weinbergen.
+Man tat ihn nicht in grosse Kufen<sup class="footnote-marker">60</sup><i class="footnote"> weil durch das häufigere Abfüllen der zurückbleibende Wein leidet.</i> hinein, sondern in kleine Fässer, und man füllte die Fässer nicht bis zum Rande, damit sein Geruch sich verbreiten konnte<sup class="footnote-marker">61</sup><i class="footnote"> in dem frei bleibenden Raum sollte sich der aus dem Wein aufsteigende Duft sammeln, während bei vollgefülltem Fasse der Duft, sobald das Fass geöffnet wird, nach aussen entweicht und verloren geht.</i>. Man brachte nicht von dem an der Oberfläche<sup class="footnote-marker">62</sup><i class="footnote"> des Fasses.</i> wegen des Kahms<sup class="footnote-marker">63</sup><i class="footnote"> der mehlartige Pilzüberzug, welcher sich auf der Oberfläche des Weins bildet.</i>, und nicht von dem am Boden wegen der Hefe, sondern nur von dem im mittleren Drittel<sup class="footnote-marker">64</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">משלישה ומאמצעה</span> = nur von einem Drittel des Fasses und zwar aus der Mitte, nicht von dem oberen und nicht von dem unteren Drittel. Bart, und Tosfot Jomtob erklären: von der Mitte des mittleren Drittels, indem sie das Suffix von <span dir="rtl">ומאמצעה</span> auf <span dir="rtl">שלישה</span> beziehen ; dann wäre aber die Bestimmung <span dir="rtl">משלישה</span> ganz überflüssig, da die Mitte des mittleren Drittels die Mitte des Fasses ist.</i>. Wie wurde er<sup class="footnote-marker">65</sup><i class="footnote"> der Wein auf seine Reinheit.</i> geprüft? Der Schatzmeister sass dabei und hatte den Stab in seiner Hand, strömte Gischt<sup class="footnote-marker">66</sup><i class="footnote"> Die Mischna-Ausgaben lesen: <span dir="rtl">הגיד</span>, die Talmudausgaben und der Aruch: <span dir="rtl">הגיר</span>, gemeint ist der Kahm oder die Hefe, die beim Ausstrümen des Weins mit herausgeschleudert werden ; <span dir="rtl">גיד</span> = Ader, weil diese festen Bestandteile die Flüssigkeit wie Adern durchziehen, <span dir="rtl">גיר</span> = Gischt, Schaum, welche sich um diese festen Bestandteile bilden. Subj. zu <span dir="rtl">זרק</span> ist der Wein.</i> heraus, so klopfte er mit dem Stabe<sup class="footnote-marker">67</sup><i class="footnote"> zum Zeichen, dass mit dem Abfüllen innegehalten werden soll. Nach dem Talm. schadet das Sprechen beim Abfüllen dem Duft des Weines, deshalb wurde dabei nicht gesprochen, sondern nur durch Aufstossen des Stabes das Zeichen gegeben.</i>. R. Jose, Sohn des R. Jehuda, sagt: Wein, der sich mit Kahm überzogen hat, ist untauglich, denn es heisst: „fehlerfrei<sup class="footnote-marker">68</sup><i class="footnote"> Num. 28, 19. 20.</i> sollen sie euch sein und ihre Mehlopfer“ „fehlerfrei<sup class="footnote-marker">69</sup><i class="footnote"> Num. 28, 31. Die Vorschrift: <span dir="rtl">תמימים יהיו לכם</span> bezieht sich ebenso wie auf die Schlachtopfer auch auf die Mehl- und Giessopfer, deshalb sind auch diese untauglich, wenn das Mehl oder der Wein nicht fehlerfrei ist.</i> sollen sie euch sein und ihre Giessopfer“.
+
+Chapter 9
+
+Zwei Trocken-Masse gab es im Heiligtum: ein Zehntel<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> S. VII, Note 3.</i> und ein halbes Zehntel<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Es gab nicht nur ein Zehntel-Mass und ein Halbzehntel-Mass, sondern alle Gefässe im Heiligtum waren in mehreren Exemplaren vorhanden, aber es gab Massgefässe für Trockenes nur von 1 Zehntel und von ½ Zehntel Inhalt.</i>; R. Meïr sagt: ein Zehntel, ein Zehntel<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Nach R. Meir gab es zweierlei Zehntel-Masse, ein kleineres, das erst, wenn man das Mehl über den Rand hinaus aufhäufte, ein Zehntel fasste, und ein grösseres, das glatt gestrichen ein Zehntel fasste. Mit dem grösseren wurde das Mehl für die Pfannenopfer des Hohenpriesters gemessen, weil hierbei das Zehntel Mehl wieder in zwei halbe Zehntel geteilt werden musste (s. weiter) und, wenn man mit dem kleineren gehäuften Mass gemessen hätte, beim Umschütten ein Vorbeischütten schwer zu vermeiden gewesen wäre; mit dem kleineren Masse wurde das Mehl für alle anderen Mehlopfer gemessen. Nach Ansicht der Weisen gab es nur eine Art von Zehntel-Mass, das glatt gestrichen ein Zehntel fasste, und mit dem das Mehl für alle Opfer gemessen wurde (Talmud).</i> und ein halbes Zehntel. Wozu diente das Zehntel? Es diente als Mass für alle Mehlopfer; man mass nicht das für einen Stier<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> für den als Beigabe ein Mehlopfer von 3 Zehnteln vorgeschrieben war.</i> mit einem drei [Zehntel] und nicht das für einen Widder<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> für den als Beigabe ein Mehlopfer von 2 Zehnteln vorgeschrieben war.</i> mit einem zwei [Zehntel-Mass], sondern man mass [auch] sie zu Zehnteln. Wozu diente das halbe Zehntel? Es diente als Mass für die Pfannenopfer des Hohenpriesters, für die eine Hälfte am Morgen und die andere Hälfte am Abend<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> S. oben IV, 5 und dort Note 40.</i>.
+Sieben Flüssigkeits-Masse gab es im Heiligtum: ein Hin<sup class="footnote-marker">6a</sup><i class="footnote"> l Hin = 12 Log.</i>, ein halbes Hin, ein Drittel-Hin und ein Viertel-Hin, ein Log, ein halbes Log und ein Viertel-Log. R. Elieser, Sohn des Zadok, sagt: Kerben<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">שנתות</span> nach Raschi Sabb. 80 b kleine Ausbuchtungen in der Seitenwand des Gefässes.</i> waren an dem Hin<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> die ¼ und ein ½ Hin anzeigten, man brauchte deshalb hierfür keine besonderen Gefässe. Als Grund dafür, dass grade bei dem Hin auch das ½, ⅓ und ¼ in dem ganzen Hin-Masse abgemessen wurden und nicht auch bei dem Log, wird angegeben, dass es bei dem Hin heisst: <span dir="rtl">,שלישית ההין ,חצי ההין רביעית ההין</span> eine Hälfte des Hin, ein ⅓ des Hin, ein ¼ des Hin; die Ausdrücke; <span dir="rtl">חצי לוג</span> und <span dir="rtl">רביעית לוג</span> dagegen werden in der heiligen Schrift überhaupt nicht erwähnt.</i>, bis dahin für einen Stier<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> für den als Beigabe ½ Hin Wein und Öl vorgeschrieben war.</i>, bis dahin für einen Widder<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> ⅓ Hin.</i>, bis dahin für ein Lamm<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> ¼ Hin.</i>. R. Simon sagt: Ein Hin war überhaupt nicht vorhanden, wozu hätte auch das Hin dienen sollen<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Bei keinem Opfer war ein ganzes Hin vorgeschrieben. Ein einziges Mal wurde ein solches Mass gebraucht, zur Herstellung des Salböls durch Mose (Exod. 30, 24). Dieses durch Mose hergestellte Salböl reichte, so lange der Tempel stand, es wurde deshalb niemals wieder anderes hergestellt. Nach R. Elieser, Sohn des R. Zadok, war deshalb dieses Massgefäss sofort nach dem Gebrauch vergraben worden, nach Ansicht der Weisen wurde es unter den übrigen Massgefässen im Tempel weitergeführt.</i> ? Sondern<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> die Überlieferung, dass es im Heiligtume 7 Flüssigkeitsmasse gab, ist richtig, aber an Stelle des Hin war noch ein Mass von 1½ Log vorhanden.</i> ein Mass von anderthalb Log war ausserdem noch vorhanden, das diente als Mass für das Mehlopfer des Hohenpriesters<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> zu welchem 3 Log Öl genommen wurden (Talm. 51a).</i>, für die anderthalb Log am Morgen und die anderthalb Log am Abend<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> 1½ Log für das eine halbe Zehntel Mehl und 1½ Log für das andere halbe Zehntel. (S. oben IV, Note 40). Nach der Erklärung des Abraham ben David, wonach von den 12 am Vormittag gebackenen Kuchen 6 am Vormittag und 6 am Nachmittag dargebracht wurden, ist das <span dir="rtl">לוג ומחצה בבקר ולוג ומחצה בין הערבים</span> verständlich. Schwerer zu verstehen ist es nach der Erklärung des Maim., wonach jeder der 12 Kuchen in zwei Hälften geteilt und von jedem Kuchen die eine Hälfte am Vormittag und die andere Hälfte am Nachmittag dargebracht wurde. Waren doch die 12 halben Kuchen, die am Vormittag dargebracht wurden, aus beiden Zehnteln Mehl und aus beiden 1½ Log Öl bereitet und ebenso die 12 halben Kuchen, die am Nachmittag dargebracht wurden. Wozu wurden da überhaupt die 8 Log erst in zwei Hälften geteilt und ebenso das ganze Zehntel in zwei halbe Zehntel ?</i>.
+Wozu gebrauchte man das Viertel-Log? Für das Viertel-Log Wasser für den Aussätzigen<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> Am Tage seiner Reinigung wurden für den Aussätzigen zwei Vögel genommen, von denen der eine über einem Gefäss mit Quellwasser geschlachtet wurde, so dass das Blut in das Wasser hineinfloss und sich mit ihm vermischte; mit diesem Wasser wurde dann der Aussätzige besprengt (Lev. 14, 5—7. 51). Nach der Tradition musste hierzu ein Viertel-Log Wasser genommen werden; in einer grösseren Menge Wasser wäre das wenige Blut eines kleinen Vogels nicht mehr zu erkennen, bei einer kleineren Menge würde das Wasser in dem vielen Blut eines grossen Vogels nicht mehr zu erkennen gewesen sein (Sota 16 b).</i> und für das Viertel-Log Öl für den Nasir<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> für die Kuchen und Fladen, die derselbe am Ende seines Nasirats darzubringen hatte (Num. 6, 15). Dass hierzu nur ¼ Log zu verwenden war, war traditionelle Bestimmung (Talm. 89 a). Übrigens wurde das Viertel-Log auch als Mass bei dem Pfannenopfer de Hohenpriesters gebraucht, um die 3 Log Öl auf die 12 Kuchen, auf jeden Kuchen ¼ Log Öl, zu verteilen.</i>. Wozu diente das halbe Log? Für das halbe Log Wasser für die des Ehebruchs verdächtige Frau<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> Num. 5, 17 (vgl. Sota 11, 2).</i> und für das halbe Log Öl beim Dankopfer<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> für die dreierlei Arten Kuchen, die mit dem Dankopfer dargebracht wurden. Nach der traditionellen Bestimmung wurde ½ Log Öl dazu verwendet, und zwar ¼ Log für die ungesäuerten Kuchen und Fladen zusammen, und ¼ Log für die aus reichlich getränktem Mehl (<span dir="rtl">סלת מרבכת</span>) bereitete dritte Art Kuchen, zu denen also doppelt soviel Öl verwendet wurde wie zu jeder der beiden anderen Arten (Talm. 89 a). Auch dieses halbe Log wurde noch zu einem anderen Zwecke gebraucht, nämlich zum Abmessen des Öls für den Leuchter, s. weiter in der Mischna.</i>. Mit dem Log wurde [das Öl] für alle Mehlopfer<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> für die nicht ein kleineres oder grösseres Mass Öl vorgeschrieben war.</i> gemessen. Selbst wenn man ein Mehlopfer von 60<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> mehr als 60 Zehntel dagegen durften nicht in einem Gefäss gemengt werden, s. weiter XII, 4</i> Zehnteln brachte, tat man 60 Log [Öl] hinein; R. Elieser, Sohn des Jakob, sagt: Selbst zu einem Mehlopfer von 60 Zehnteln war nur das eine Log erforderlich, denn es heisst<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> Lev. 14, 21.</i>: „zum Mehlopfer und ein Log Öl“<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> zu jedem Mehlopfer, einerlei wieviel Mehl dazu genommen wird, gehört nur ein Log Öl.</i>. Sechs<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> das 6 Log-Mass, das ist das halbe Hin, wurde gebraucht…</i> für einen Stier, vier<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> das 4 Log-Maes, das ist ⅓ Hin.</i> für einen Widder, drei<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> das 3 Log-Mass, das ist ¼ Hin.</i> für ein Lamm, dreieinhalb<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> hierfür gab es kein besonderes Massgefäss.</i> für den Leuchter, ein halbes<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">מחצי</span> die 3½ Log setzten sich zusammen aus den siebenmal ½ Log, die für die sieben Lichte gebraucht wurden. Die Talmudausgaben lesen <span dir="rtl">חצי</span>.</i> Log für jedes Licht<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> Ein halbes Log Öl reichte für die längste Winternacht. Waren die Nächte kürzer und blieb Öl übrig, so wurde es früh beim Reinigen des Leuchters herausgenomen und frisches Öl hineingetan. Nach Anderen wurden je nach der Länge der Nächte dünnere oder dickere Dochte verwendet.</i>.
+Man kann Giessopfer<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> Nach Barten., der die Erklärung Raschi’s zur Mischna wiedergibt, sind unter <span dir="rtl">נסכים</span> hier <span dir="rtl">מנחות נסכים</span> zu verstehen, d. h. die zu den Tieropfern gehörenden Mehlopfer (s. Sebach. IV Note 18). Nach der Ausführung im Talmud kann aber die Mischna hier nicht von Mehlopfern sprechen, da solche überhaupt nicht mit einander vermischt werden dürfen. Für die Mehlopfer gilt in dieser Beziehung dasselbe wie für die Tieropfer, dass jedes Opfer stets für sich dargebracht werden muss. Es wird dieses damit begründet, dass es nach Aufzählung der darzubringenden Opferstücke in der Schrift (Lev. 3, 11) heisst: <span dir="rtl">והקטירו הכהן</span> der Priester soll „es“ darbringen, nicht einfach <span dir="rtl">והקטיר הכהן</span>, das wolle besagen, dass das Opfer, die davon darzubringenden Opferteile, für sich allein, aber nicht mit anderen Opferstücken vermischt, auf den Altar gebracht werden sollen. Dieselbe Bestimmung gilt auch für die Mehlopfer, die ja auch auf dem Altar geopfert werden. Unter <span dir="rtl">נסכים</span> in der Mischna sind hier daher nicht Mehlopfer, sondern die zu den Tieropfern gehörenden Weinopfer zu verstehen. Für diese gilt die Bestimmung nicht, dass jedes Opfer nur für sich allein und nicht mit anderen vermischt dargebracht werden darf, da der Ausdruck <span dir="rtl">והקטיר</span> auf Weinopfer ja nicht anzuwenden ist. Trotzdem dürfen nach rabbinischer Verordnung auch Weinopfer nicht mit einander vermischt werden, so lange die dazu gehörigen Mehlopfer noch nicht dargebracht sind, weil zu befürchten ist, dass man sonst auch die Mehlopfer mit einander vermischen wird ; sind aber die Mehlopfer bereits dargebracht oder unabsichtlich mit einander vermischt worden, so darf man die Weinopfer vermischen und zusammen darbringen. Das alles gilt jedoch nur für gleichartige Weinopfer, d. h. für solche Opfer, bei denen das Verhältnis zwischen dem darzubringenden Quantum Mehl und Wein das gleiche ist. Ungleichartige Weinopfer dagegen dürfen nach Maim. (<span dir="rtl">פירוש המשניות</span> und <span dir="rtl">הלכות תמידין ומוספין</span> X, 18. 19) unter keinen Umständen mit einander vermischt werden, nach dem <span dir="rtl">כסף משנה</span> z. St. (s. auch Tosfot Jomtob) nur dann, wenn die dazu gehörenden Mehlopfer bereits dargebracht worden sind, nicht aber, wenn sie mit einander vermischt worden sind. Nach Raschi (s. die Erklärungen des <span dir="rtl">לחם משנה</span> zum Maim. z. St.) dürfen gleichartige Weinopfer unter allen Umständen mit einander vermischt werden, ungleichartige nur, wenn die Mehlopfer bereits dargebracht oder mit einander vermischt worden sind.</i> von Widdern mit Giessopfern von Stieren vermischen<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> zu einem Widder gehören 2 Zehntel Mehl und ⅓ Hin = 4 Log Wein, es kommen also auf jedes Zehntel Mehl 2 Log Wein. Zu einem Stiere gehören 3 Zehntel Mehl und ½ Hin = 6 Log Wein, auch hier kommen auf ein Zehntel Mehl 2 Log Wein; die Weinopfer von Widdern und Stieren sind also gleichartig.</i>, Giessopfer von Lämmern mit Giessopfern von Lämmern<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> einer anderen Opferart, da zu allen Lämmern gleichmässig 1 Zehntel Mehl und ¼ Hin = 3 Log Wein gehören.</i>, die von einem Privatopfer mit denen von einem Gemeindeopfer, die von heute mit denen von gestern<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> d. h. mit Giessopfern, die zu Opfertieren gehören, die schon am vorhergehenden Tage dargebracht worden sind. Die Mehl- und Weinopfer, die zu den Tieropfern gehören, brauchen nicht an demselben Tage wie diese dargebracht zu werden (s. Sebach. IV Note 19).</i>, aber man darf nicht Giessopfer von Lämmern mit Giessopfern von Stieren und Widdern vermischen<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> weil bei den Lämmern auf 1 Zehntel Mehl 3 Log Wein kommen, bei den Stieren und Widdern dagegen nur 2 Log, die Weinopfer also nicht gleichartig sind.</i>. Hat man diese für sich gemengt<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> Dieser zweite Absatz der Mischna bezieht sich nicht auf die Weinopfer, sondern auf die Mehlopfer. Für das mit dem Mehl zu vermengende Öl sind dieselben Masse vorgeschrieben wie für den Wein: für die 3 Zehntel Mehl beim Stier ½ Hin = 6 Log und für die 2 Zehntel Mehl beim Widder ⅓ Hin = 4 Log, das sind bei beiden für je ein Zehntel Mehl 2 Log, und für das eine Zehntel Mehl beim Lamm ¼ Hin = 3 Log Öl; die Mehlopfer von Stieren und Widdern, sind also inbezug auf das mit ihnen zu vermengende Öl gleichartig, diese und die von Lämmern dagegen ungleichartig.</i> und diese für sich und dann haben sie sich vermischt, so sind sie tauglich<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> und dürfen zusammen dargebracht werden. Aus dem <span dir="rtl">והקטירו הכהן</span> (oben Note 30) wird nur geschlossen, dass jedes Opfer für sich dargebracht werden und nicht eines mit dem anderen vermischt werden soll; sind aber Opfer unabsichtlich mit einander vermischt worden, so bleiben sie trotzdem tauglich und dürfen dann zusammen dargebracht werden. Hier wird kein Unterschied zwischen gleichartigen und ungleichartigen Opfern gemacht, weil ja hier jedes Opfer für sich mit dem dazu gehörenden Öl vorschriftsmässig gemengt worden und erst nachher die Opfer mit einander vermischt worden sind.</i>, wenn aber, bevor man gemengt hat, so ist es untauglich<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> Nach Maim. (s. <span dir="rtl">פירוש המשניות</span>) und dem <span dir="rtl">כסף משנה</span> zur oben angeführten Stelle ist es gleich, ob die Opfer gleichartig oder ungleichartig sind, in jedem Falle sind die Opfer durch die Vermischung untauglich geworden und können nicht mehr dargebracht werden, da es unmöglich ist, nachdem die Opfer sich vermischt haben, jedes Opfer nur mit seinem Öl zu mengen, ein Mengen mit dem Öle eines anderen Opfers aber, selbst eines gleichartigen, ein Verstoss gegen die Bestimmung ist, dass Opfer mit einander nicht vorsätzlich vermischt werden dürfen. Nach Tosf. Jomt. dagegen trifft diese Bestimmung hier gar nicht zu, weil sie sich nur auf zum Darbringen fertige Opfer oder Opferteile bezieht, wie die Fettteile, auf die sich das <span dir="rtl">והקטירו</span> in der Schrift bezieht, nicht aber auf das noch gar nicht mit einander vermengte Mehl und Öl. Handelt es sich deshalb um gleichartige Opfer und hat sich z. B. das Mehl des einen Opfers mit dem Mehl des anderen vermischt, so mengt man das ganze Mehl mit dem Öl beider Opfer, da ja beide Opfer mit dem verhältnismässig gleichen Quantum Öl gemengt werden sollen, und bringt dann das Ganze zusammen dar. Die Mischna spricht nur von dem Fall, dass ungleichartige Opfer vor dem Mengen mit einander sich vermischt haben, da ist durch die Vermischung das Ganze zum Darbringen untauglich geworden. Denn das ganze Mehl nun mit dem Öl beider Opfer zu mengen geht nicht an, weil bei gleichmässigem Mengen des Mehls beider Opfer mit dem Öl beider Opfer das Mehl des einen Opfers mit zu viel, das des anderen mit zu wenig Öl gemengt sein würde. Das Mehl und das Öl, ohne es mit einander zu mengen, darzubringen, ist aber auch nicht erlaubt, denn, wenn das Unterbleiben des Mengens auch sonst kein Hinderungsgrund für das Darbringen des Opfers bedeutet, so doch nur dann, wenn das Mengen nach Vorschrift möglich gewesen wäre (<span dir="rtl">ראוי לבילה</span>), hier aber konnten die Opfer ja gar nicht mehr vorschriftsmassig gemengt werden.</i>. Zu dem Lamm, das mit dem Omer dargebracht wurde<sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> am zweiten Tage des Pesachfestes.</i>, gehörte, obwohl für das dazu gehörige Mehlopfer ein doppeltes Mass<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> Zwei Zehntel Mehl anstatt des sonst für Mehlopfer vorgeschriebenen einen Zehntel (s. Lev. 23, 13).</i> vorgeschrieben war, doch nicht ein Giessopfer von doppeltem Mass<sup class="footnote-marker">40</sup><i class="footnote"> Als Giessopfer wird ausdrücklich in der Schrift nur ein Viertel Hin — 3 Log Wein vorgeschrieben, wie für jedes andere Opferlamm; aber auch für das Mehlopfer wurde, trotzdem es aus zwei Zehnteln Mehl bestand, nur dasselbe Mass, 3 Log, Öl genommen, wie sonst für das Mehlopfer von einem Zehntel Mehl (Talmud).</i>.
+Bei allem Messen im Heiligtum wurde gehäuftes Mass gemessen, ausser bei dem für den Hohenpriester<sup class="footnote-marker">41</sup><i class="footnote"> Die Mischna gibt hier die Ansicht des R. Meir wieder (s. oben Note 3), denn nach der Ansicht der Weisen wurde das Mehl zu allen Mehlopfern nur gestrichen gemessen. Auch nach R. Meir gab es nur das eine Zehntel-Mass, in welchem das Mehl für alle Opfer ausser dem des Hohenpriesters gehäuft gemessen wurde, <span dir="rtl">מדות</span> ist deshalb hier in der Bedeutung von <span dir="rtl">מדידות</span> = Messungen zu verstehen.</i>, da war das Aufzuhäufende schon in ihm selbst enthalten<sup class="footnote-marker">42</sup><i class="footnote"> das Mass, in welchem das Mehl für das Pfannenopfer des Hohenpriesters gemessen wurde, fasste so viel wie das andere Mass gehäuft.</i>. Bei den Flüssigkeits-Massen ist das Überlaufende<sup class="footnote-marker">43</sup><i class="footnote"> Nach Bart, bedeutet <span dir="rtl">בירוצין</span> das über den oberen Rand des Gefässes Gehäufte, es wäre also gleichbedeutend mit <span dir="rtl">גודש</span>. danach würde dieser zweite Absatz der Mischna nicht mehr die Ansicht des R. Me’ir wiedergeben wie der erste, denn nach R. Meir wurde ja auch bei den Trocken-Massen gehäuft gemessen und musste demnach auch das Gehäufte mit zu dem Opfer gehören. Nach den anderen Erklärern bedeutet <span dir="rtl">בירוצין</span> das Überlaufende, das beim Eingiessen oder Einschütten in das Gefäss, sobald es voll ist, üb erläuft und an der Aussenwand des Gefässes hinabfliesst oder hinabfällt.</i> heilig<sup class="footnote-marker">44</sup><i class="footnote"> weil die Flüssigkeitsmasse nicht nur von innen, sondern auch von aussen gesalbt bzw. geheiligt worden sind, durch die Berührung wird daher auch das Überlaufende heilig und darf nicht mehr zu profanen Zwecken verwendet werden.</i>, bei den Trocken - Massen ist das Überlaufende nicht heilig<sup class="footnote-marker">45</sup><i class="footnote"> weil diese nur von innen, nicht aber von aussen geheiligt worden sind.</i>. R. Akiba sagt : Die Flüssigkeits Masse sind heilig, darum ist bei ihnen auch das Überlaufende heilig, die Trocken-Masse sind nicht heilig, darum ist bei ihnen das Überlaufende nicht heilig<sup class="footnote-marker">46</sup><i class="footnote"> R. Akiba stimmt in der Sache mit dem ersten Tanna überein, nur in der Begründung weicht er von ihm ab. Nach Ansicht des R. Akiba sind allerdings die Flüssigkeits-Masse von innen und von aussen geheiligt worden, deshalb ist bei ihnen auch das Überlaufende heilig; die Trocken-Masse dagegen sind gar nicht geheiligt worden, das Mehl, das in die Gefässe hineinkommt, wird heilig, weil der Darbringende es zum Opfer bestimmt hat, das über das Gefäss hinausstehende dagegen, das zum Opfer nicht gebraucht wird, wird darum auch nicht heilig.</i>. R.Jose sagt: Nicht deswegen<sup class="footnote-marker">47</sup><i class="footnote"> R. Jose ist der Ansicht, weder die Flüssigkeit noch die Trocken-Masse sind von aussen geheiligt worden, trotzdem stimmt auch er in der Sache mit dem ersten Tanna und R. Akiba überein.</i>, sondern weil das Flüssige aufgerührt<sup class="footnote-marker">48</sup><i class="footnote"> Beim Eingiessen von Flüssigkeit in ein Gefäss vermischt sich das Neuhinzukommende immer mit der Flüssigkeit, die bereits in dem Gefässe ist. Flieset daher zuletzt die Flüssigkeit über, so ist das, was überfliesst, nicht nur das zuletzt, nachdem das Gefäss bereits voll war, Hineingegossene, sondern es flieset auch von dem, was bereits in dem Gefässe war, mit über und, da dieses durch das Gefäss bereits heilig geworden ist, so ist auch das Überfliessende heilig. <span dir="rtl">נעכר</span> von <span dir="rtl">עכר</span> = trüben, aufrühren; eine andere Lesart ist <span dir="rtl">נעקר</span>, zu ergänzen <span dir="rtl">ממקומו</span>, die Flüssigkeit, die bereits in dem Gefässe ist, wird durch das Zugiessen von der Stelle gerückt.</i> und das Trockene nicht aufgerührt wird.
+Zu allen Gemeinde- und Privatopfern<sup class="footnote-marker">49</sup><i class="footnote"> vom Vieh, nicht aber bei Vogelopfern (8. Num. 15, 3).</i> sind Giessopfer<sup class="footnote-marker">50</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">נסכים</span> bedeutet hier die Mehl- und Weinopfer, die als Zugabe mit den Tieropfern dargebracht wurden.</i> erforderlich, ausgenommen die Erstgeburt, der Zehnt, das Pesach-, das Sünd- und das Schuldopfer<sup class="footnote-marker">51</sup><i class="footnote"> weil es in dem Abschnitt über die <span dir="rtl">נסכים</span> (Num. 16, 3) heisst: <span dir="rtl">לפלא גדר או בנדבה</span>, nur für die freiwillig dargebrachten Opfer sind <span dir="rtl">נסכים</span> vorgeschrieben, nicht aber für diese, die man verpflichtet ist darzubringen. Für die täglichen und die Musaf-Opfer werden, obwohl sie Pflichtopfer sind, in der Schrift ausdrücklich <span dir="rtl">נסכים</span> vorgeschrieben, ausgenommen sind nur die Böcke, die an den Festtagen als Sündopfer dargebracht wurden, weil Sündopfer niemals freiwillig dargebracht werden durften. Auch für die sonstigen Opfer, die an Festtagen dargebracht wurden, wie das <span dir="rtl">עולת ראיה</span>, das Ganzopfer, das jeder im Tempel Erscheinende an den Wallfahrtsfesten darbringen musste, waren <span dir="rtl">נסכים</span> vorgeschrieben, weil zu dem <span dir="rtl">לפלא נדר או בנדבה</span> (Num. 15, 3) die Schrift noch besonders hinzufügt: <span dir="rtl">או במעריכם</span> „oder Opfer, die ihr an euren Festen darbringt.“</i>; nur das Sündopfer des Aussätzigen und sein Schuldopfer erfordern Giessopfer<sup class="footnote-marker">52</sup><i class="footnote"> Das Mehlopfer wird in der Schrift (Lev. 14, 10) ausdrücklich vorgeschrieben. Dass auch ein Weinopfer dazu gehörte, wird aus dem unnötig wiederholten <span dir="rtl">על העולה או לזבח</span> (Num. 15, 5) geschlossen, das auf das Ganzopfer, das Sünd- und das Schuldopfer des Aussätzigen bezogen wird. Nach Barten, gehörten zu dem Sünd- und Schuldopfer des Aussätzigen deshalb <span dir="rtl">נסכים</span>, weil sie nicht wie andere Sündopfer für eine bestimmte Sünde dargebracht wurden; zu dem Sündopfer des Nasir dagegen gehörten keine <span dir="rtl">נסכים</span>, weil der Nasir das Sündopfer dafür darbringen musste, dass er durch Entsagung vom Weingenuss sich versündigt hatte.</i>.
+Bei allen Gemeindeopfern findet kein Aufstützen der Hände statt, ausser bei dem Stier, der für alle Gebots-Verletzungen dargebracht wurde<sup class="footnote-marker">53</sup><i class="footnote"> gemeint ist der gewöhnlich <span dir="rtl">פר העלם דבר</span> genannte Stier, den die ganze Gemeinde darzubringen hatte, wenn sie auf Grund einer irrigen Entscheidung des obersten Gerichtshofes ein Vergehen begangen hatte, auf welches die Ausrottungsstrafe steht (8. Lev. 4, 13—21; Sebach. IV, Note 81).</i>, und bei dem [in die Wüste] zu sendenden Bock<sup class="footnote-marker">54</sup><i class="footnote"> Lev. 16, 21.</i>; R. Simon sagt : auch bei den wegen Götzendienstes darzubringenden Böcken<sup class="footnote-marker">55</sup><i class="footnote"> Die Talmudausgaben lesen <span dir="rtl">שעיר</span>. Gemeint sind die Böcke (s. die angeführte Note), welche die Gemeinde als Sündopfer darzubringen hatte, wenn sie auf Grund einer irrigen Entscheidung des obersten Gerichtshofs gegen ein <span dir="rtl">זרה</span> <span dir="rtl">עבודה</span>-Verbot sich vergangen hatte (Num. 15, 24).</i>. Bei allen Privatopfern<sup class="footnote-marker">56</sup><i class="footnote"> nur bei Viehopfern; bei Vogelopfern gab es kein Aufstützen der Hände.</i> ist das Aufstützen der Hände erforderlich, ausser bei der Erstgehurt, dem Zehnt und dem Pesachopfer<sup class="footnote-marker">57</sup><i class="footnote"> weil es heisst (Lev. 3, 2) : <span dir="rtl">וסמך ידו על ראש „קרבנו״</span> auf „sein“ Opfer, das er zu seiner Sühne oder, damit es ihm Wohlgefallen erwirke (<span dir="rtl">לרצונו</span>), darbringt; Erstgeburt und Zehnt dagegen sind an sich heilig, und auch das Pesachopfer wird nicht <span dir="rtl">לרצונו</span> dargebracht.</i>. Der Erbe stützt die Hände auf<sup class="footnote-marker">58</sup><i class="footnote"> auf das Opfer des Vaters, der gestorben ist und ein schon zum Opfer bestimmtes Tier hinterlassen hat.</i>, bringt die Giessopfer<sup class="footnote-marker">59</sup><i class="footnote"> aus der Hinterlassenschaft des Vaters zu dem von diesem !unterlassenen Opfer.</i> dar und kann vertauschen<sup class="footnote-marker">60</sup><i class="footnote"> wenn er das Opfer mit einem anderen vertauscht, so ist auch dieses heilig.</i>.
+Das Handaufstützen kann jeder vollziehen, ausgenommen sind: ein Taubstummer, ein Irrsinniger, ein Minderjähriger<sup class="footnote-marker">61</sup><i class="footnote"> weil bei ihnen das Verständnis für die Bedeutung der Handlung fehlt.</i>, ein Blinder<sup class="footnote-marker">62</sup><i class="footnote"> Bei dem <span dir="rtl">פר העלם דבר</span> (s. oben Note 68) mussten Mitglieder des obersten Gerichtshofes die <span dir="rtl">סמיכה</span> vollziehen; ein Blinder konnte nicht Mitglied des Gerichtshofes sein. Aus der Wort-Analogie <span dir="rtl">וסמכו</span> (Lev. 4, 16) und <span dir="rtl">וסמך</span> bei den anderen Opfern wird geschlossen, dass die <span dir="rtl">סמיכה</span> auch bei anderen Opfern nicht durch einen Blinden ausgeführt werden durfte.</i>, ein Nichtjude<sup class="footnote-marker">63</sup><i class="footnote"> weil es in dem die Opfervorschriften einleitenden Schriftverse (Lev. 1, 2) heisst: <span dir="rtl">דבר אל בני ישראל</span>, auch das Gebot der <span dir="rtl">סמיכה</span> kann deshalb nur durch einen Israeliten ausgeführt werden.</i>, ein Sklave<sup class="footnote-marker">64</sup><i class="footnote"> darf das Handaufstützen nicht an dem Opfer seines Herrn vollziehen, weil es heisst: <span dir="rtl">וסמך את יד „ו״</span> er soll „seine“ Hand aufstützen.</i>, ein Bevollmächtigter<sup class="footnote-marker">65</sup><i class="footnote"> aus demselben Grunde.</i> und eine Frauensperson<sup class="footnote-marker">66</sup><i class="footnote"> Die Frau darf für ihren Mann nicht die Hände aufstützen, weil es heisst: <span dir="rtl">וסמך את ידו</span>, auch auf ihre eigenen Opfer dürfen Frauen nicht ihre Hände aufstützen, weil es heisst <span dir="rtl">דבר אל בני ישראל</span>, das Gebot gilt nur für männliche Israeliten.</i>. Das Handaufstützen ist eine Vorschrift, die nicht erfüllt werden muss<sup class="footnote-marker">67</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">שירי מצוה</span> = das, was von dem Vorgeschriebenen Zurückbleiben kann (wie <span dir="rtl">שירי הדם</span> das, was nach der Sprengung vom Blute zurückbleibt), die <span dir="rtl">סמיכה</span> ist allerdings als zur Sühne gehörend vor geschrieben, ist sie aber unterblieben, so wird die Sühne dadurch dennoch nicht gehindert, weil diese nur von der Sprengung des Blutes abhängt. Ist die <span dir="rtl">סמיכה</span> unterblieben, so ist es, wie der Talmud sich ausdrückt, <span dir="rtl">כאלו לא כיפר וכיפר</span>, die Sühne gilt als nicht in der rechten Weise vollzogen, aber sie gilt dennoch als vollzogen.</i>, [man legt] beide<sup class="footnote-marker">68</sup><i class="footnote"> Weil es bei dem <span dir="rtl">שעיר המשתלח</span> (Lev. 16, 21) heisst : <span dir="rtl">וסמך אהרן את שתי ידיו</span>, wird geschlossen, dass auch, wo <span dir="rtl">וסמך את ידו</span> in der Einzahl steht, das Handaufstützen stets durch Aufstützen beider Hände zu geschehen hat.</i> Hände auf den Kopf, an dem Platze, wo man die Hände aufstützt, muss man auch schlachten<sup class="footnote-marker">69</sup><i class="footnote"> weil das Schlachten sofort auf das Handaufstützen folgen muss.</i>, und das Schlachten muss sofort auf das Handaufstützen folgen.
+Es gibt für das Handaufstützen eine strengere Bestimmung als für die Schwingung und für die Schwingung eine strengere als für das Handaufstützen, denn die Schwingung führt einer für alle Teilhaber<sup class="footnote-marker">70</sup><i class="footnote"> Bei der Schwingung legt der Eigentümer des Opfers seine Hand unter das Opfer und der Priester seine Hand unter die des Eigentümers. Bringen mehrere gemeinschaftlich ein Opfer dar, so legt nur einer von ihnen für alle anderen mit seine Hand unter das Opfer.</i> aus, das Handaufstützen kann nicht einer für alle Teilhaber ausführen<sup class="footnote-marker">71</sup><i class="footnote"> sondern alle Teilhaber müssen nach einander das Handaufstützen vollziehen.</i>; eine strengere Bestimmung für die Schwingung, denn die Schwingung findet bei Privatopfern und bei Gemeindeopfern<sup class="footnote-marker">72</sup><i class="footnote"> das Handaufstützen dagegen findet im Allgemeinen nur bei Privatopfern und nur vereinzelt bei Gemeindeopfern statt (s. oben Mischna 7).</i> statt, bei lebendigen<sup class="footnote-marker">73</sup><i class="footnote"> bei den beiden Lämmern am Wochenfeste und beim Schuldopfer des Aussätzigen (s. oben V, 7).</i> und bei geschlachteten Tieren, bei Lebewesen und bei leblosen Dingen<sup class="footnote-marker">74</sup><i class="footnote"> wie die zum Dankopfer und zum Opfer des Nasir gehörenden Brote.</i>, was beim Handaufstützen nicht der Fall ist<sup class="footnote-marker">75</sup><i class="footnote"> Ein Handaufstützen wird allerdings auch nach dem Schlachten in der Mischna Tamid VII, 3 erwähnt, dort handelt es sich aber nicht um eine Vorschrift, sondern nur um einen zur Ehrung des Hohenpriesters eingeführten Gebrauch.</i>.
+
+Chapter 10
+
+R. Ismael sagt: Das Omer<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> das ⅒ Efa Gerstenmehl, das am zweiten Tage des Pesachfestes dargebracht wurde.</i> wurde am Sabbat<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> wenn dieser Tag auf einen Sabbat fiel.</i> aus 3 Sea<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Es wurde soviel Getreide geschnitten, als zu 3 Sea Mehl nötig war, aus diesen wurde dann durch wiederholtes Sieben ⅒ Efa feinstes Mehl gezogen.</i> dargebracht und an einem Wochentage aus 5 Sea<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Aus 3 Sea Mehl konnte erst durch häufig wiederholtes Siebe ⅒ Efa feinstes Mehl gewonnen werden. Am Sabbat musste man sich dieser Mühe unterziehen, um nicht mehr Getreide als irgend nötig schneiden und mahlen zu müseen, an Wochentagen dagegen wurden 6 Sea geschnitten, weil das das Mass war, aus dem sich ohne grössere Mühe ⅒ Efa feinstes Mehl heraussieben liess.</i>; die Weisen sagen: sowohl am Sabbat wie an einem Wochentage wurde es aus 3 Sea dargebracht<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> um die dem Schneiden auf dem Felde Beiwohnenden (s. Mischna 3) nicht länger als nötig aufzuhalten.</i>. R. Chanina, Vorsteher der Priester, sagt: Am Sabbat wurde es nur von einer Person geschnitten<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> damit nicht mehr Personen als nötig den Sabbat entweihten.</i>, man bediente sich nur einer Sichel, und nur eines Korbes<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> worin man die geschnittenen Ähren in den Tempel trug.</i>, an einem Wochentage durch drei Personen, in drei Körben, und mit drei Sicheln<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Es sollte durch die Verteilung der Arbeit auf mehrere Personen eine grössere Öffentlichkeit erzielt werden, um damit der Lehre der Sadducäer entgegenzutreten, die behaupteten, dass das Omer nicht am zweiten Tage des Pesachfestes darzubringen sei, sondern immer an dem auf den ersten Festtag folgenden Sonntage, weil es in der Schrift (Lev. 23, 11) heisst: <span dir="rtl">ממחרת השבת</span> an dem auf den Sabbat folgenden Tage. Nach der rabbinischen Tradition dagegen ist unter <span dir="rtl">שבת</span>, Ruhetag, hier der erste Tag des Pesachfestes zu verstehen.</i>; die Weisen sagen: Sowohl am Sabbat wie an einem Wochentage durch drei Personen, in drei Körben und mit drei Sicheln.
+Die Vorschrift war, das Omer aus der Nähe zu bringen<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Talmudausgaben: <span dir="rtl">להביא</span>.</i>; war [das Getreide] in der Nähe von Jerusalem noch nicht reif, brachte man es von irgend einem anderen Orte, ein Mal kam es vor, dass man es von Gagot-Zerifin<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Neubauer (la géographie du Talmud S. 81) vermutet, dass die Gegend von Sarfend gemeint sei, in der Nähe von Diospolis. Die Lesart <span dir="rtl">גנות הצריפין</span>, wie ed. Lowe sie hat und Neub. sie bringt, ist unrichtig, da nach dem Talmud unzweifelhaft <span dir="rtl">גגות</span> zu lesen ist.</i> und die zwei Brote<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> den Weizen für die zwei Brote am Wochenfeste.</i> von der Ebene En-Socher<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">עין סוכר</span> nach Neub. vielleicht = Συχάρ, eine Meile von Neapolis, nach M. Schwarz = Ain-Asgar, östlich von Nablus.</i> brachte.
+Wie war der Hergang? Boten des Gerichtshofes zogen am Tage vor dem Feste aus und banden die auf dem Boden stehenden [Ähren] zu Bündeln zusammen<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> soviel man mit einer Faust umfassen konnte.</i>, damit sie leichter zu schneiden waren. Alle in der Nähe gelegenen Städte kamen dorthin zusammen, damit das Schneiden unter grosser Beteiligung vor sich ging<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> wieder als Demonstration gegen die sadducäische Lehre (s. oben Note 8).</i>. Sobald es Nacht war, rief er<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> jeder der Schnitter.</i> ihnen<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> den als Zuschauer Anwesenden.</i> zu: „Ist die Sonne untergegangen?“ Sie sagten<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> Die Talmudausg. haben überall <span dir="rtl">אומר</span> statt <span dir="rtl">אומרים</span>.</i>: „Ja!“ „Ist die Sonne untergegangen<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> Jeder der Schnitter wiederholte die Frage.</i> ?“ Sie sagten: „Ja!“ „Diese Sichel?“ Sie sagten: „Ja!“ Diese Sichel?“ Sie sagten: „Ja!“ „Dieser Korb?“ Sie sagten: „Ja!“ „Dieser Korb?“ Sie sagten: „Ja!“ Am Sabbat sprach er weiter: „An diesem Sabbat?“ Sie sagten: „Ja!“ „An diesem Sabbat?“ Sie sagten „Ja!“ „Soll ich schneiden?“ Sie antworteten ihm: „Schneide!“ „Soll ich schneiden?“ Sie antworteten ihm : „Schneide!“ Drei Mal [fragte er] nach jeder Sache und sie antworteten ihm jedes Mal: „Ja!“ Wozu war alles dieses? Wegen der Boëthusäer<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> Sadducäer und Boëthusäer stimmten in ihren Abweichungen von der rabbinischen Lehre überein, deshalb werden als Vertreter dieser abweichenden Ansichten ohne Unterschied bald die einen bald die anderen genannt.</i>, welche behaupteten, das Abschneiden des Omer habe nicht am Ausgange des Festtages stattzufinden<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> sondern an dem auf den ersten Festtag folgenden Sonntag.</i>.
+Man schnitt es ab, legte es in die Körbe und brachte es in die Tempelvorhalle, man sengte es am Feuer, um das gebotene „geröstet“<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> Lev. 2, 14. Nach der Tradition spricht dieser Schriftabschnitt von dem Omeropfer. Nach Ansicht des R. Meïr müssen die Körner am Feuer geröstet werden, während sie sich noch an den Ähren befinden, weil es heisst : <span dir="rtl">אביב קלוי באש</span></i> an ihm zu erfüllen, dies die Worte des R. Meir; die Weisen sagen<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> Nach Ansicht der Weisen will der Ausdruck <span dir="rtl">אביב קלוי באש</span> nur sagen, dass die Körner an den Ähren in den Tempel-Vorhof gebracht und dort dann geröstet werden müssen. Deshalb röstet man nicht vor dem Dreschen, weil durch die Hitze die noch irischen feuchten Körner ihre Feuchtigkeit ausschwitzen und dann heim Dreschen leicht zerfallen würden.</i>: [erst] hat man es gedroschen, und zwar mit Rohr oder Pflanzenstengeln<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> nicht wie sonst mit einem harten Gegenstand.</i>, damit es nicht zerdrückt wird<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> weil die Körner noch frisch und feucht waren.</i>, und dann tat man es in ein Röstrohr<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> vgl. Kelim II, 3 <span dir="rtl">ואבוב של קלאין</span> s. dort Noten 31 u. 32.</i>, das Röstrohr war durchlöchert, damit das Feuer überallhin reichte. Dann breitete man es in der Vorhalle aus, so dass der Wind darüber hinstreichen konnte<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> und die Körner trocken wurden.</i>, tat es in eine Graupenmühle<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">גרוסות</span> Mehrz. von <span dir="rtl">גרוס</span> = der Gräupner (vgl. Moëd kat. II, 6), <span dir="rtl">גרס</span> = zerstückeln, zerteilen, davon <span dir="rtl">גריס</span> = die Graupe ; es sollte zunächst in einer groben Mühle zermahlen werden, damit nicht auch die Schale mit zermahlen wurde.</i> und zog ein Zehntel [Mehl] aus ihm heraus, das durch<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> Die Talmudausg. lesen <span dir="rtl">בשלש עשרה</span>.</i> 13 Siebe gesiebt war, das übrige wurde ausgelöst und durfte dann von jedermann gegessen werden, es war Challa-pflichtig<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> weil Challa-Pflicht erst beim Kneten des Teiges eintritt, da aber das Mehl bereits ausgelöst und nicht mehr Eigentum des Heiligtums ist.</i>, aber frei vom Zehnt<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> weil die Pflicht zum Verzehnten sofort nach Fertigstellung des Korns eingetreten ist und damals das Korn noch im Besitze des Heiligtums war, heiliges Gut aber der Pflicht zum Verzehnten nicht unterliegt, selbst wenn es nachher in privaten Besitz übergeht, sobald es zur Zeit, als diese Verpflichtung hätte eintreten sollen, im Besitze des Heiligtums war.</i>; nach K. Akiba war es sowohl Challa- wie Zehnt-pflichtig<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> R. Akiba ist der Ansicht, dass in den Besitz des Heiligtums nur soviel übergegangen ist, wie zu dem Opfer gebraucht wurde, das Übrige ist niemals heiliges Gut geworden und deshalb sowohl Challawie Zehnt - pflichtig. Nach R. Akiba wurde das übrigbleibende Mehl deshalb auch gar nicht ausgelöst, oder man löste es nur deshalb aus, um den Anschein zu vermeiden, als wenn Heiliges ohne Auslösung zu profanem Zwecke verwendet werden dürfe.</i>. Dann ging man an das Zehntel, tat<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> Die Talmudausg. lesen <span dir="rtl">ונתן עליו</span>.</i> das Öl und den Weihrauch hinzu, goss auf<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> Vgl. VI, Note 14.</i>, mengte, machte die Schwingung, brachte es heran<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> S. V, Note 33.</i>, hob das Komez ab und opferte es<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> nachdem man vorher Salz hinzugetan hatte, s. III, Note 10. Alle diese zuletzt aufgeführten Handlungen wurden erst nach Tagesanbruch vorgenommen</i>, und das Zurückbleibende wurde von den Priestern verzehrt.
+Nachdem das Omer dargebracht war, ging man hinaus und fand<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> ed. princ., ed. Venet. und ed. Lowe lesen: <span dir="rtl">ומוציאין בשוק</span>.</i> den Markt von Jerusalem schon voll von Mehl und Geröstetem<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> die Talmudausg. und ed. Lowe : <span dir="rtl">קטרו קלי</span> = Mehl von gerösteten Körnern, vgl. Talmud 68 a.</i>, was von den Weisen nicht gebilligt wurde<sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> weil dazu das Getreide jedenfalls schon eine Zeit vorher geschnitten werden musste, es aber verboten war, vor dem Omer-Schnitt Getreide zu schneiden (s. weiter Mischna 7) ; selbst auf solchen Feldern, die nicht unter dieses Verbot fielen (s Mischna 8), war es nach Ansicht des R. Meïr von den Weisen verboten, vorher Getreide zu schneiden, um zu verhüten, dass man nicht dazu komme, gegen das biblische Gebot vor der Darbringung des Omer davon zu essen.</i>, dies die Worte des R. Meir; R. Jehuda sagt: Es geschah mit Billigung der Weisen<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> Nach Ansicht des R. Jehuda war das nicht zu befürchten, da man daran gewöhnt war, sich des Essens von dem neuen Getreide bis zur Darbringung des Omer zu enthalten. Aus Rücksicht auf das viele Volk, das zum Feste in Jerusalem zusammenkam, hat man es deshalb erlaubt, das Getreide auf solchen Feldern, die nicht unter das biblische Verbot fielen, nicht nur zu schneiden, sondern auch es zu rösten und zu mahlen.</i>. War das Omer dargebracht, war das neue [Getreide] sofort erlaubt, für die Fernwohnenden<sup class="footnote-marker">40</sup><i class="footnote"> die nicht genau wissen konnten, wann das Omer im Tempel dargebracht wurde.</i> erst vom Mittag<sup class="footnote-marker">41</sup><i class="footnote"> wenn es in Jerusalem Mittag war.</i> an ; nach der Zerstörung des Heiligturns ordnete R. Jochanan, Sohn Sakkai’s, an, dass es noch während des ganzen Tages der Schwingung<sup class="footnote-marker">42</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">הנף</span> Inf. wie <span dir="rtl">ביום הניפכם את העמר</span> (Lev. 23, 12).</i> verboten sein sollte<sup class="footnote-marker">43</sup><i class="footnote"> Für die Dauer des Verbotes gibt die Schrift (Lev. 23, 14) eine doppelte Bestimmung an : <span dir="rtl">עד עצם היום הזה</span> „bis zu eben diesem Tage“ und <span dir="rtl">עד הביאכם את קרבן אלהיכם</span> „bis ihr dargebracht habt das Opfer eures Gottes“. Nach der traditionellen Erklärung bestimmt die erste Angabe die Dauer des Verbotes für die Zeiten, wo kein Omer-Opfer dargebracht wird, da ist es verboten, von dem neuen Getreide zu essen, bis zu dem Tage, an dem sonst das Omer dargebracht wurde, diesen Tag selbst ausgeschlossen (<span dir="rtl">עד ולא עד בכלל</span>), also bis zum Tagesanbruch des 16. Nissan. Die Verordnung des R. Jochanan wird damit begründet, dass doch einst wieder die Zeit kommen wird, wo das Omer dargebracht werden wird, vielleicht wird sich die Darbringung dann bis in den Nachmittag verzögern, da man aber bis dahin gewöhnt war, von dem neuen Getreide schon während des ganzen Tages zu essen, wird der Unkundige meinen, dass es jetzt auch schon vom Tagesanbruch an erlaubt sei ; deshalb ordnete R. Jochanan an, dass, solange kein Omer dargebracht wurde, das neue Getreide noch während des ganzen Tages verboten sein soll.</i>. Darauf sagte R. Jehuda: Das ist ja von der Tora schon verboten, weil es heisst „bis zu eben diesem Tage“<sup class="footnote-marker">44</sup><i class="footnote"> R. Jehuda ist der Ansicht, dass durch die Bestimmung <span dir="rtl">ער עצם היום חזה</span> „bis zu eben diesem Tage“ dieser Tag selbst, der 16. Nissan, mit in das Verbot eingeschlossen ist (<span dir="rtl">עד ועד בכלל</span>), für die Zeiten, wo kein Omer dargebracht wird, gilt also das Verbot schon nach biblischer Vorschrift noch während des ganzen Tages. Nach einer anderen Auslegung im Talmud hat auch R. Jochanan den Ausdruck <span dir="rtl">עד עצם היום הזה</span> dahin verstanden, dass dieser Tag selbst noch mit in das Verbot eingeschlossen sei, es besteht demnach gar keine Meinungsverschiedenheit zwischen ihm und R. Jehuda, dieser hat nur die Angabe dahin missverstanden, als ob R. Jochanan aus sich selbst eine neue Anordnung getroffen habe, während er indertat gar keine neue Anordnung habe treffen wollen, sondern nur nach der Zerstörung des Tempels der biblischen Vorschrift gemäss angeordnet habe, dass nunmehr das Verbot noch während des ganzen Tages zu beobachten sei.</i>. Warum war es den Fernwohnenden<sup class="footnote-marker">45</sup><i class="footnote"> zu den Zeiten, wo das Omer dargebracht wurde.</i> schon vom Mittag an und weiter erlaubt? Weil sie wussten, dass der Gerichtshof<sup class="footnote-marker">46</sup><i class="footnote"> der den Opferdienst zu überwachen hatte.</i> es nicht so lässig wird behandeln lassen.
+Durch das Omer<sup class="footnote-marker">47</sup><i class="footnote"> das Darbringen des Omer.</i> wurde es<sup class="footnote-marker">48</sup><i class="footnote"> der Genuss des neuen Getreides.</i> im [ganzen] Lande erlaubt, im Heiligtume<sup class="footnote-marker">49</sup><i class="footnote"> die Darbringung von Opfern von dem neuen Getreide.</i> erst durch die zwei Brote<sup class="footnote-marker">50</sup><i class="footnote"> die am Wochenfeste dargebracht wurden. Die Tora nennt dieses Brotopfer ein <span dir="rtl">מנחה חדשה</span> und wiederholt an verschiedenen Stellen, dass dieses Opfer das erste von der neuen Ernte sein soll (bis auf das Omeropfer, das schon am Pesach dargebracht wurde). Daraus wird geschlossen, dass keinerlei Opfer von dem neuen Ertrage des Bodens, weder von Mehl, noch von Wein, noch von Baumfrüchten (Erstlingsopfer) vor diesen zwei Broten dargebracht werden durfte (Talm. 84 b).</i>. Vor dem Omer durfte man Mehlopfer, Erstlinge<sup class="footnote-marker">51</sup><i class="footnote"> vom Getreide.</i> und zu den Tieropfern gehörende Mehlopfer nicht [davon] darbringen, hatte man sie dargebracht, so war es untauglich<sup class="footnote-marker">52</sup><i class="footnote"> Vor dem Omer tritt zu dem oben (Note 50) genannten noch ein zweites Verbot hinzu, da vor der Darbringung des Omer man von dem neuen Getreide nichts essen durfte und es ein allgemeiner Grundsatz ist, dass alles für profane Zwecke Verbotene auch als Opfer nicht dargebracht werden durfte ; deshalb war in diesem Falle das Opfer, auch wenn es schon dargebracht worden war, untauglich. Auch Erstlinge von Baumfrüchten und Weinopfer von dem neuen Wein durfte man vorher nicht darbringen (s. Note 50), da diese aber nicht unter das zweite Verbot fallen, so waren die von ihnen dargebrachten Opfer nicht untauglich.</i>; vor den zwei Broten durfte man sie [auch] nicht darbringen, hatte man sie dargebracht<sup class="footnote-marker">53</sup><i class="footnote"> in der Zeit zwischen der Darbringung des Omer und der Darbringung der zwei Brote.</i>, so war es tauglich
+Weizen, Gerste, Dinkel, Hafer und Koggen<sup class="footnote-marker">54</sup><i class="footnote"> Über diese 5 Getreidearten s. Pesach II, Note 17.</i> sind Challa-pflichtig, sie gelten unter einander als zusammengehörig<sup class="footnote-marker">55</sup><i class="footnote"> Wenn man Mehl von diesen verschiedenen Getreidearten in einem Teig vermengt hat, und das Mehl beträgt zusammen so viel, wie zur Challa-Verpflichtung nötig ist, d. i. das Volumen von 43<sup class="footnote-marker"> ⅕ Eiern, so ist der Teig Challa-pflichtig. In anderen Beziehungen aber gelten diese 5 Getreidearten nicht alle unter einander als gleichartig, s. darüber Challa IV, 2.</sup></i>, sie sind von dem neuen Getreide vor Pesach<sup class="footnote-marker">56</sup><i class="footnote"> zur Zeit des Tempels bis nach erfolgter Darbringung des Omer, seitdem der Opferdienst aufgehört hat, bis zum Ablauf des auf den ersten Festtag folgenden Tages (demnach für uns, die wir statt des einen zwei Festtage feiern, bis zum Ablauf des 17. Nissan).</i> verboten and dürfen nicht vor dem Omer<sup class="footnote-marker">57</sup><i class="footnote"> bevor das für das Omeropfer bestimmte Getreide geschnitten ist. R. Simson aus Sens (Komm, zu Challa 1, 1) und ebenso Raschi und Bart, lesen: <span dir="rtl">ואסורין בחדש מלפני העומר ומלקצור מלפני הפסח</span>. Danach ist unter <span dir="rtl">מלפני העומר</span> vor der Darbringung des Omer zu verstehen, und für das Verbot des Schneidens wird die Bestimmung <span dir="rtl">מלפני הפסח</span> angegeben, da unmittelbar nach Ausgang des ersten Festtages der Omerschnitt stattfand und damit das Verbot des Schneidens anderen Getreides aufhörte ; am Festtage selbst war selbstverständlich das Schneiden als Werktagsarbeit verboten.</i> geschnitten werden. Haben sie vor [der Darbringung des] Omer Wurzel geschlagen, werden sie durch das Omer erlaubt, wenn nicht, bleiben sie verboten, bis man das Omer im kommenden Jahre dargebracht hat.
+Auf einem künstlich bewässerten Felde<sup class="footnote-marker">58</sup><i class="footnote"> S. VIII, Note 12. Das Verbot des Schneidens von Getreide vor dem Omerschnitt galt nur für solche Felder, von denen das Omer dargebracht werden durfte, nicht aber für solche, von denen wegen der geringeren Qualität ihrer Früchte das Omer gar nicht dargebracht werden durfte. Die Schrift (Lev. 23, 10) schreibt allerdings vor, dass das Omer <span dir="rtl">ראשית קצירכם</span> „das Erste eures Schnittes“ sein soll, daher das Verbot des Schneidens von Getreide vor dem Omerschnitt. Es heisst aber in demselben Schriftverse : Wenn ihr in das Land kommen werdet, welches ich euch gebe, <span dir="rtl">וקצרתם את קצירה</span> „und ihr einerntet seine Ernte“, woraus zu entnehmen ist, dass während der Ernte, nachdem man schon mit dem Schneiden angefangen hat, das Omer dargebracht werden soll. Daraus wird geschlossen, dass allerdings auch vor dem Omer schon Getreide geschnitten werden darf und zwar auf solchen Feldern, von denen man das Omer nicht darbringen darf, das <span dir="rtl">ראשית קצירכם</span> dagegen wird nur auf das Getreide von solchen Feldern bezogen, von denen man das Omer darbringen darf.</i> in der Ebene<sup class="footnote-marker">59</sup><i class="footnote"> von einem künstlich bewässerten Felde sollte allerdings das Omer nicht genommen werden, war es aber geschehen, so war nach VIII, 2 das Opfer dennoch tauglich. Das Schneiden auf einem solchen Felde fiel deshalb im Allgemeinen wohl unter das Verbot von <span dir="rtl">ראשית קצירכם</span>, anderenfalls wäre es ja auch auffallend, dass die Mischna hier nicht ebenso wie <span dir="rtl">בית השלחים</span> auch die dort angeführten <span dir="rtl">בית הזבלים</span> und <span dir="rtl">בית האילן</span> als Ausnahmen nennt, die derselben Klasse angehören. Die Mischna nennt hier vielmehr nur <span dir="rtl">בית השלחים שבעמקים</span> künstlich bewässerte Felder, die in der Ebene liegen, das Getreide von solchen Feldern war von noch geringerer Qualität als das von einem sonstigen <span dir="rtl">בית השלחים</span>, und das von einem solchen Felde gebrachte Omer war deshalb vermutlich selbst <span dir="rtl">בדיעבד</span> untauglich. Der Talmud hat allerdings (Pesach. 11a) die Lesart: <span dir="rtl">בית השלחים ושבעמקים</span>, ebenso dort Raschi: <span dir="rtl">ושל בית העמקים</span>, danach wären künstlich bewässerte Felder überhaupt und ebenso Felder in der Ebene von dem Verbote ausgeschlossen.</i> darf man es schneiden, aber nicht in Schobern aufstellen<sup class="footnote-marker">60</sup><i class="footnote"> Man soll selbst dort, wo das Schneiden erlaubt ist, soweit es ohne Nachteil geschehen kann, wenigstens bemerkbar machen, dass es nur eine Ausnahme von dem allgemeinen Verbote ist und deshalb das nicht unbedingt Notwendige unterlassen ; ein längeres Stehenlassen des reifen Getreides auf dem Felde könnte demselben vielleicht schaden, das Nichtaufstellen in Schobern aber jedenfalls nicht.</i>; die Leute von Jericho<sup class="footnote-marker">61</sup><i class="footnote"> deren Felder künstlich bewässert wurden und in der Ebene lagen.</i> schnitten es mit Billigung der Weisen und stellten es gegen den Willen der Weisen auch in Schobern auf, die Weisen haben es ihnen aber nicht verwehrt<sup class="footnote-marker">62</sup><i class="footnote"> S. Pesach. IV, 8.</i>. Als Grünfutter<sup class="footnote-marker">63</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">שחת</span> heisst das unreif abgemähte Getreide, das man als Viehfutter verwenden will.</i> darf man es schneiden und dem Vieh zu essen geben<sup class="footnote-marker">64</sup><i class="footnote"> Ed. princ. und ed. Lowe lesen: <span dir="rtl">הקוצר לשחת מאכיל לבהמה</span>.</i>; darauf sagte R. Jehuda: Wann? Wenn man damit angefangen hat, bevor es das Drittel erreicht hat<sup class="footnote-marker">65</sup><i class="footnote"> nach Raschi: bevor die Halme ein Drittel ihrer Höhe erreicht haben, nach Maim, und Bart. : bevor das letzte Drittel angefangen hat zu wachsen, dann darf man es auch nachher weiter als Viehfutter schneiden und verwenden.</i>. R. Simon sagt: Man darf es schneiden und zu essen geben, auch nachdem es das Drittel erreicht hat<sup class="footnote-marker">66</sup><i class="footnote"> weil das Schneiden von unreifem Getreide zur Verwendung als Viehfutter überhaupt nicht unter den Begriff von <span dir="rtl">קציר</span> fällt.</i>.
+Man darf es schneiden, wenn es wegen der Anpflanzungen<sup class="footnote-marker">67</sup><i class="footnote"> wenn zwischen dem Getreide junge Bäume gepflanzt sind, deren Wachstum durch längeres Stehenlassen des Getreides leiden würde (S. VIII, 2 <span dir="rtl">בית האילן</span>). Nach einer zweiten Erklärung in Raschi : wenn zwischen dem Getreide andere Pflanzenarten gewachsen sind, die nicht mit ihm auf einem Felde gesät werden dürfen, und man deshalb das Getreide wegen des <span dir="rtl">כלאים</span>-Verbotes abmähen muss.</i> nötig ist, um Platz für einen Trauernden zu schaffen<sup class="footnote-marker">68</sup><i class="footnote"> Man pflegte unmittelbar nach der Bestattung des Toten sich im Freien um die Trauernden zu versammeln und die Trost-Benediction (<span dir="rtl">ברכת אבלים</span>) zu sprechen (s. Ketub. 8 b).</i>, um das Torastudium nicht aussetzen zu müssen<sup class="footnote-marker">69</sup><i class="footnote"> um, wo kein Raum im Lehrhause war, auf offenem Felde Raum für Abhaltung der Lehrvorträge zu schaffen. In diesen Fällen ist das Schneiden vor dem Omer erlaubt, weil durch <span dir="rtl">ראשית קציד ״כם״</span>, das Erste „eures“ Schnittes, das Schneiden nur untersagt wird, wenn es zu dem Zwecke geschieht, um das Getreide für sich zu verwenden, was hier nicht der Fall ist. In den beiden letztgenannten Fällen geschieht das Schneiden vielmehr zu dem Zweck, um Raum für die Erfüllung einer <span dir="rtl">מצוה</span> zu schaffen, und auch im erstgenannten Falle geschieht es nach der zweiten Erklärung nur wegen des <span dir="rtl">בלאים</span>-Verbotes.</i>, man binde es aber nicht zu Bündeln<sup class="footnote-marker">70</sup><i class="footnote"> weil das Binden eine unnötige und deshalb nicht erlaubte Arbeit ist (s. oben Note 60.)</i>, sondern lege es in Häufchen<sup class="footnote-marker">71</sup><i class="footnote"> über <span dir="rtl">צבת</span> s. Erub. X, Note 7. Nach Maim. (<span dir="rtl">פירוש המשניות</span>) sind unter <span dir="rtl">כריכות</span> grosse Bunde zu verstehen, unter <span dir="rtl">צבתים</span> kleine ; man soll das Getreide in kleinen Gebunden liegen lassen und sie nicht zusammentragen und grosse Gebunde daraus machen.</i> hin. Die Vorschrift ist, das Omer vom stehenden Getreide<sup class="footnote-marker">72</sup><i class="footnote"> wie es heisst (Deut. 16, 9) : <span dir="rtl">מהחל חרמש בקמה</span>, es soll zu dem Zwecke, zu dem es bestimmt ist, (<span dir="rtl">לשמח</span>) geschnitten werden.</i> zu bringen, ist solches nicht vorhanden<sup class="footnote-marker">73</sup><i class="footnote"> sondern alles Getreide bereits abgemäht.</i>, kann man es auch von den Garben nehmen; Vorschrift ist es, es von frischem<sup class="footnote-marker">74</sup><i class="footnote"> Die Bezeichnung <span dir="rtl">כרמל</span> (Lev. 2, 14) wird als <span dir="rtl">רך ומל</span> „frisch und voll“ gedeutet, nach Anderen <span dir="rtl">כר מלא</span> „volle Büschel“, wie sie in frischem Zustande sind.</i> zu bringen, ist solches nicht vorhanden, kann man es auch von trockenem bringen; Vorschrift ist es, es in der Nacht<sup class="footnote-marker">75</sup><i class="footnote"> weil es heisst (Deut. 16, 9): <span dir="rtl">מהחל חרמש בקמה תחל לספר שבעה שבעות</span>, das Zählen sollte zu gleicher Zeit beginnen wie das Schneiden ; mit dem Zählen musste mit Nacht begonnen werden, damit <span dir="rtl">שבע שבתות תמימות</span> (Lev. 23, 15) sieben volle Wochen gezählt wurden, also auch mit dem Schneiden.</i> zu schneiden, ist es am Tage<sup class="footnote-marker">76</sup><i class="footnote"> auch wenn schon am vorhergehenden Tage.</i> geschnitten worden, ist es tauglich, und es verdrängt den Sabbat<sup class="footnote-marker">77</sup><i class="footnote"> Nach der Ausführung im Talmud darf nach der Ansicht, dass auch, wenn am Tage geschnitten worden ist, das Geschnittene zum Opfer verwendet werden darf, am Sabbat nicht geschnitten werden, sondern muss es, wenn der 16. Nissan auf einen Sabbat fällt, vorher geschnitten werden ; das <span dir="rtl">ודוחה את השבת</span> in unserer Mischna bezieht sich danach nur auf das Darbringen des Omer, nicht auf das Schneiden. Die Mischna gibt hier aber nur die Ansicht Rabbi’s wieder, die Halacha entscheidet wie R. Eleasar ben Simon, der der Ansicht ist, dass Getreide, das nicht in der Nacht des 16. Nissan geschnitten worden ist, nicht zum Opfer verwendet werden darf, deshalb verdrängt auch das Schneiden den Sabbat (s. auch diesen Abschn. Mischna 1 u. 3). Maimon, entscheidet (<span dir="rtl">הלכות תמידים ומוספים</span> VII, 7), dass auch, wenn es am Tage geschnitten worden ist, es tauglich ist ; trotzdem entscheidet er (ebendort VII, 6) dass auch das Schneiden den Sabbat verdrängt.</i>.
+
+Chapter 11
+
+Die zwei Brote<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> am Wochenfeste.</i> wurden einzeln geknetet und einzeln gebacken, die Schaubrote wurden einzeln geknotet und zu zweien gebacken, man bereitete sie<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> die Schaubrote.</i> in einer Form<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">טפוס</span> = typus, Form, der Teig wurde in einem Gefasse hergerichtet, das die Form hatte, welche für die Schaubrote vorgeschrieben war (8. weiter Note 18).</i>, und wenn man sie<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> die Schaubrote.</i> herausnahm<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> aus dem Ofen. Nach einer Baraita, die der Talmud anführt, war auch im Ofen eine Form für das Brot angebracht. Der fertige Teig wurde aus der Form, in welcher er hergerichtet war, herausgenommen und um die im Ofen angebrachte Form von aussen herumgelegt und so gebacken; die Form im Ofen war so hergestellt, dass sie genau den Zwischenraum zwischen den Seitenflächen des Brotes ausfüllte. Nachdem das Brot gebacken war, wurde es von der Form heruntergenommen, was eine besondere Kunstfertigkeit erforderte (s. Joma 38a), und dann wieder in eine Form gelegt, in der es zum Tisch hingetragen wurde (so nach der Erklärung des <span dir="rtl">קול הרמ״ז</span> und <span dir="rtl">תפארת ישראל</span>, weil, wenn das Brot im Ofen in einer Form gebacken worden wäre, der Einwand im Talmud (94a) unverständlich wäre, dass der Teig beim Backen sich ausdehnen könnte). Nach Maim, dagegen (<span dir="rtl">הלכות תמידין ומוספין</span> V, 8) wurden zur Bereitung der Brote 3 Formen gebraucht, in dereinen wurde der Teig gemacht, in der zweiten wurden sie in den Ofen gebracht und gebacken und in die dritte wurden sie gelegt, wenn sie aus dem Ofen herauskamen (demnach müsste die zweite Form, in der das Brot gebacken wurde, etwas grösser gewesen sein als die erste, so dass das Brot beim Backen sich ausdehnen konnte).</i>, tat man sie [wieder] in eine Form<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> nicht in die erste Form, in welcher der Teig hergestellt worden ist, weil in diese das Brot nach dem Backen nicht mehr hineinpassen würde (Talmud).</i>, damit sie nicht beschädigt wurden.
+Sowohl bei den zwei Broten wie auch bei den Schaubroten darf das Kneten und Zurichten draussen geschehen, aber das Backen nur drinnen<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Dieser Tanna scheint der Ansicht des R. Akiba (IX, 5) zu sein, dass die Trockenmasse und ebenso auch die Gefässe, in denen der Teig geknetet und angerichtet wurde, nicht geheiligt waren, deshalb konnte das Kneten und Anrichten in ihnen auch ausserhalb des Heiligtums geschehen. Wären die Gefässe geheiligt gewesen, so würde allerdings dadurch, dass man das Mehl oder den Teig ausserhalb des Heiligtums in sie hineingetan hat, das Opfer auch noch nicht untauglich geworden sein (s. Tosafot 9 a), aber man pflegte doch solche geheiligte Gefässe überhaupt nicht aus dem Heiligtum herauszubringen und draussen zu benutzen. (Maim, entscheidet allerdings gegen die Ansicht des R. Akiba (<span dir="rtl">הלבות כלי המקדש</span> I. 19), dass auch die Trockenmasse innen geheiligt waren, trotzdem entscheidet er (<span dir="rtl">הלכות תמידין ומוספין</span> V, 7), dass das Kneten der Brote draussen geschehen kann). Daraus, dass das Backen trotzdem nur drinnen geschehen darf, wäre demnach zu folgern, dass im Gegensatz zu den anderen Geräten der Ofen geheiligt gewesen ist.</i>, und sie verdrängen nicht den Sabbat<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> die Brote müssen demnach am Tage vorher gebacken werden. Wenn aber, wie in der vorhergehenden Note ausgeführt, der Ofen geheiligt war, so konnten die Brote nicht schon am vorhergehenden Tage gebacken werden, weil Opfer, sobald sie durch Hineintun in ein heiliges Gefäss geheiligt worden sind, durch Übernachten untauglich werden. Der Talmud wirft diese Frage auf und lässt sie unbeantwortet Tosafot meinen deshalb, dass die Mischna hier die abweichenden Ansichten zweier verschiedenen Tannaim wiedergibt, nach der einen müssen die Brote drinnen gebacken werden, und das Backen muss deshalb, damit die Brote nicht durch Übernachten untauglich werden, am Sabbat selbst geschehen, nach der anderen verdrängt das Backen nicht den Sabbat, demnach kann aber der Ofen, in dem die Brote gebacken wurden, nicht geheiligt gewesen sein und darf deshalb das Backen draussen geschehen. Maim. (<span dir="rtl">הלכות תמידין ומוספין</span> V, 7) entscheidet allerdings, dass die Brote drinnen gebacken werden müssen, trotzdem entscheidet er (ebendort V, 10) dass das Backen den Sabbat nicht verdrängt. Tif. Jisr. erklärt dies damit, dass nach Ansicht des Maim. (<span dir="rtl">הלכות פסולי המוקדשין</span> III, 20) das, was man in ein heiliges Gefäss hineintut, dadurch nur dann geheiligt wird, wenn man selbst dabei die Absicht gehabt hat, es dadurch zu heiligen; hier würde man also das Brot in den geheiligten Ofen mit der Absicht hineinzutun haben, dass es dadurch noch nicht geheiligt werden soll (vgl. auch <span dir="rtl">ברכת הזבח</span> S. 125).</i>. R. Jehuda sagt: Alles muss drinnen geschehen, R. Simon sagt: Man gewöhne sich stets zu sagen<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> in der Tosefta: <span dir="rtl">אל תמנע לומר</span> man entwöhne sich nicht zu sagen, um durch öftere Wiederholung die Überlieferung im Gedächtnisse festzuhalten, weil sie nur auf mündlicher Tradition beruht und durch ,keine Schriftstelle zu belegen ist (Talmud).</i>: für die zwei Brote und für die Schaubrote ist sowohl der Vorhof wie auch <span dir="ltr">בית פאגי</span><sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> S oben VII Note 17.</i> tauglich.
+Die Pfannenopfer des Hohenpriesters dürfen nur drinnen geknetet, zugerichtet<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> in ed. pr. und ed. Lowe fehlt das Wort : <span dir="rtl">ועריכתן</span>.</i> und gebacken werden<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Hier stimmen alle überein, dass auch das Kneten und Zurichten nur drinnen geschehen darf, nach Raschi und Barten., weil das ½ Zehntel-Mass, mit dem das Mehl in zwei Hälften geteilt wurde, nach allen Ansichten ein geheiligtes Gefäss war, da es nur von den Priestern im Heiligtum gebraucht wurde, während das Zehntel-Mass oft auch von den darbringenden Israeliten ausserhalb des Heiligtums benutzt wurde, um das darzubringende Mehl für das Opfer damit abzumessen; nach Tosf. Jomtob, weil zu dem Pfannenopfer des Hohenpriesters Öl gehörte, das beim Abmessen durch das heilige Gefäss — die Flüssigkeitsmasse waren nach allen Ansichten geheiligt bereits geheiligt war, das Kneten und Zubereiten und Mengen des Pfannenopfers mit dem Öl daher nur in einem heiligen Gefässe geschehen konnte; zu den zwei Broten und den Schaubroten dagegen gehörte kein Öl, deshalb konnten sie auch in nicht geheiligten Gefässen geknetet und zugerichtet werden.</i>, und sie verdrängen den Sabbat<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> s. oben Note 8.</i>, das Mahlen und Sieben aber verdrängt nicht den Sabbat<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> weil diese Vorbereitungen auch vor Sabbat geschehen können.</i>. Als Regel sagte R. Akiba: Jede Verrichtung, die am Tage vor Sabbat auszuführen möglich ist, verdrängt nicht den Sabbat, die am Tage vor Sabbat auszuführen nicht möglich ist, verdrängt den Sabbat.
+Alle Mehlopfer bedürfen bei ihrer Zubereitung drinnen eines Gefässes<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> d. h. soweit ihre Zubereitung drinnen geschehen muss, müssen heilige Gefässe dazu verwendet werden.</i>, draussen bedürfen sie bei ihrer Zubereitung keines Gefässes<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> da können sie auch in nichtheiligen Gefässen oder ohne jedes Gefäss auf einer Platte zubereitet werden.</i>. Wie<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> Das <span dir="rtl">כיצד</span> fehlt in ed. pr. und den Talmudausgaben.</i> waren die zwei Brote? Sieben [Handbreiten] lang, vier breit, und Hörnchen von vier Fingerbreiten. Die Schaubrote? Zehn Handbreiten lang, fünf breit, und Hörnchen<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> Was unter den <span dir="rtl">קרנות</span>, welche die Mischna hier anführt, zu verstehen ist, darüber gehen die Ansichten der Erklärer weit auseinander. Nach Raschi, Barten, und Tosf. Jomt. sind darunter hornförmige Verzierungen zu verstehen, welche sowohl bei den zwei Broten wie bei den Schaubroten an den frei stehenden Enden der Brote angebracht waren, ähnlich wie die Hörner an den Ecken des Altars. Diese Hörner hätten bei den zwei Broten eine Länge von 4, bei den Schaubroten eine solche von 7 Fingerbreiten gehabt. Maim. (<span dir="rtl">הלכות תמידין ומוספין</span> VIII, 10) gibt das <span dir="rtl">וקרנותיהן ד׳ אצבעות</span> durch die Bestimmung : <span dir="rtl">וגובהה ד׳ אצבעות</span>, die Höhe des Brotes 4 Fingerbreiten, wieder und ebenso bei den Schaubroten (ibid. V, 9) : <span dir="rtl">ורומה ז׳ אצבעות</span> die Höhe des Schaubrotes d. i. wie die Erklärer es auffassen, die Dicke 7 Fingerbreiten (<span dir="rtl">קרן</span> vielleicht in der Bedeutung : Erhebung, Höhe, aufgefasst). Levi ben Gerson in seinem Pentateuch- Kommentar zu Exod. Cap 25 versteht unter den <span dir="rtl">קרנות</span> Ecken, indem er erklärt, die Brote hätten nicht eine vollkommen viereckige Form gehabt, sondern an jeder der vier Ecken sei noch eine kürzere Seite eingefügt gewesen, so dass das Ganze ein Achteck bildete ; diese Eckseiten waren bei den zwei Broten 4, bei den Schaubroten 7 Fingerbreiten lang. Ebenso wie über die <span dir="rtl">קרנות</span> gehen auch über die Form, welche die Schaubrote hatten, die Ansichten auseinander und es ist schwer, eine klare Vorstellung davon zu gewinnen. Der Talmud (94 b) führt zwei Ansichten an ; nach der einen Ansicht hatten die Brote die Form einer eckigen Klammer (<span dir="rtl">כתיבה פרוצה</span> d. h. wie ein Kasten, der nur einen Boden und zwei Seitenwände hat), nach der anderen hatten sie eine mehr gewölbte Form (<span dir="rtl">כספינה רוקדת</span> d. h. wie ein über das Wasser dahingleitendes Schiff), die Brote hatten keine grade, breite Innenfläche, sondern bestanden aus zwei schrägen unten in eine schmale Grundlinie zusammenlaufenden Seitenflächen. Maim. (l. c.) akzeptiert die erstere Ansicht,, dass die Brote eine viereckige Form hatten. Wie in der folgenden Mischna ausgeführt wird, erhielten die Brote dadurch die Form einer <span dir="rtl">תיבה פרוצה</span>, dass von der Länge der Brote, die 10 Handbreiten betrug, je 2 ½ Handbreiten auf jeder Seite umgebogen wurden, so dass sie in die Höhe standen, diese bildeten die Seiten wände (<span dir="rtl">דפנות</span>) der Brote. Mose Chefez in seinem Werke <span dir="rtl">חנוכת הבית</span> vertritt die Ansicht, dass unter den <span dir="rtl">קרנות</span> der Mischna nichts anderes zu verstehen sei als eben diese Seitenwände der Brote, die nur deshalb <span dir="rtl">קרנות</span> genannt werden, weil sie oben in eine hornförmige Spitze ausliefen. Unsere Mischna gebe die Ansicht des R. Meir wieder, nach der von der Länge der Brote nur je 2 Handbreiten auf jeder Seite umgebogen wurden (s. die folgende Mischna), demgemäss sage hier die Mischna, dass diese Seitenflächen (<span dir="rtl">קרנות</span>) bei den Schaubroten 7 Fingerbreiten hoch waren ; da die Brote an der Grundfläche eine Dicke von etwa 1 Fingerbreite hatten (s. weiter), so gebe das zusammen eine Höhe von 8 Fingerbreiten = 2 Handbreiten. Demgemäss erklärt er auch das <span dir="rtl">רומה ז׳ אצבעות</span> bei Maim. (s. oben) als auf die Höhe dieser Seitenwände sich beziehend, nicht auf die Dicke der Brote, wie die anderen Erklärer es verstehen, denn, wie schon Levi ben Gereon und nach ihm Andere berechnet haben, ist es ganz unmöglich, dass die Brote dicker als etwa eine Fingerbreite waren (vgl. Tosf. Jomt. zur folgenden Mischna). Wenn der Talmud (Pesachim 37 a) die Dicke der Schaubrote mit einer Handbreite angibt, so beziehe sich das nur auf die Dicke der Seitenwände, wie auch Raschi erklärt : <span dir="rtl">עובי דפנותיו טפח</span> ; die Seitenwände mussten eine grössere Dicke haben, um aufrecht stehend den Druck der über ihnen liegenden Brote auszuhalten, das übrige Brot aber sei nur etwa eine Fingerbreite dick gewesen. Ebenso beziehe sich auch das <span dir="rtl">וקרנותיהן ד׳ אצבעות</span> beiden zwei Broten auf die Seitenwände, die man an den beiden Seiten auf die Brote aufsetzte, nur dass hier nicht wie bei den Schaubroten diese <span dir="rtl">קינות</span> durch Umbiegen der Grundfläche hergestellt wurden, sondern, wie Raschi und Barten, erklären, als besondere Teile vor dem Backen auf die Brote aufgesetzt wurden.</i> von sieben Fingerbreiten. R. Jehuda sagt: Damit du dich Dicht irrst: <span dir="ltr">זד״ד יה״ו</span>.<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> Der Zahlenwert der Buchstaben des Wortes <span dir="rtl">זד״ד</span> gibt die Masse für die zwei Brote, der des Wortes <span dir="rtl">יה״ז</span> die für die Schaubrote an.</i> Ben Soma sagt: „Du sollst auf den Tisch das Schaubrot geben, beständig vor meinem Angesicht<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> Exod. 25, 30.</i> “, es sollen seine Flächen sichtbar sein<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> Die Bestimmung <span dir="rtl">לחם הפנים לפני</span> wird von Ben Soma dahin gedeutet, dass nicht nur die Rückseite der Brote, sondern auch die gegenüberliegende Seite (<span dir="rtl">פנים</span>), während die Brote auf dem Tische liegen, sichtbar sein soll ; das wird durch die aufwärts gebogenen Teile an den beiden Seiten erreicht, die senkrocht stehen, so dass Vorder- und Rückseite der Brote frei stehen und sichtbar sind. Maimon. (<span dir="rtl">פירוש המשניות</span>) scheint in der Mischna gelesen zu haben: <span dir="rtl">שיהיה לו פנים הרבה</span>, das Brot soll mehrere Oberflächen haben, ausser den Längs- und Breitflächen der Brote noch die der aufwärts gebogenen Seitenwände. Eine andere Auslegung ist : <span dir="rtl">שיהיה לו פנים</span>, das Brot soll Eckstücke haben, damit wären die <span dir="rtl">קרנות</span> der Mischna gemeint (s. Raschi und Barten.). Ben Soma will also nur einen Beleg aus der Schrift für die angeführten Bestimmungen der Mischna geben.</i>.
+Der Tisch war zehn [Handbreiten] lang und fünf breit<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> Nach Exod. 25, 23 war der Tisch 2 Ellen lang und 1 Elle breit. Nach Ansicht des R. Jehuda ist unter einer Elle bei Mass-Angaben von beweglichen Gegenständen im Heiligtume stets eine solche von 5 Handbreiten Länge zu verstehen (s. Kelim XVII, 10), demnach war der Tisch 10 Handbreiten lang und 5 breit.</i>, die Schaubrote<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> bevor die beiden Enden umgebogen waren.</i> zehn lang und fünf breit, man legte sie ihrer Länge nach auf die Breite des Tisches, zweieinhalb Handbreiten auf dieser Seite und zweieinhalb Handbreiten auf jener Seite waren umgebogen<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> jedenfalls schon vor dem Backen, denn nach dem Backen wäre dies wohl kaum möglich gewesen, ohne das Brot zu zerbrechen (s. auch oben Note 3).</i>, so dass die Länge gerade die Breite des Tisches ausfüllte<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> und ebenso bedeckte die Breite der beiden neben einander liegenden Brot-Schichten von je 5 Handbreiten die ganze Länge des Tisches, der 10 Handbreiten lang war, so dass die ganze Oberfläche des Tisches von den Broten bedeckt war.</i>, dies die Worte des R. Jehuda. R. Meir sagt: Der Tisch war zwölf lang und sechs breit<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> Nach Ansicht des R. Meir ist unter <span dir="rtl">אמה</span> auch bei den Mass-Angaben für bewegliche Gegenstände eine Elle von 6 Handbreiten Länge zu verstehen.</i>, die Schaubrote zehn lang und fünf breit, man legte sie ihrer Länge nach auf die Breite des Tisches, zwei Handbreiten auf dieser Seite und zwei Handbreiten auf jener Seite waren umgebogen, und zwei Handbreiten<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> von der Oberfläche des Tisches.</i> blieben Zwischenraum in der Mitte<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> zwischen den beiden neben einander liegenden Brotschichten, da ihre Breite zusammen nur 10 Handbreiten betrug, während der Tisch 12 Handbreiten lang war.</i>, so dass die Luft dazwischen hindurch-streichen konnte<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> um die Brote, welche eine ganze Woche auf dem Tische lagen, frisch zu erhalten.</i>. Abba Saul sagt: Dahin setzte man die beiden Schalen mit Weihrauch, die zu den Schaubroten gehörten. Darauf sagte man zu ihm: Heisst es nicht<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> Lev. 24, 7.</i>: „Du sollst auf die Schicht reinen Weihrauch geben“ ? Darauf sagte er zu ihnen: Heisst es nicht<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> Num. 2, 20.</i>: „Und neben<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> das Wort <span dir="rtl">עליו</span> steht hier nicht in der Bedeutung auf ihm, sondern neben ihm, so bedeutet auch das <span dir="rtl">על</span> in <span dir="rtl">על המערכת</span> nicht auf, sondern neben.</i> ihm der Stamm Manasse“ ?
+Vier goldene Gestelle<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> Mit <span dir="rtl">סניף</span> wird ein Gegenstand bezeichnet, der einem anderen, dem Hauptgegenstand, als Nebenteil zur Stütze oder zur Ergänzung beigegeben ist, hier die Seitengestelle zum Auflegen der zwischen den Broten liegenden Röhren.</i> waren dort mit Seitenstangen<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">מפוצלין</span> = abgezweigt, von den Gestellen zweigten sich Seitenstangen ab, welche zur Stütze für die Röhren dienten, damit diese nicht auf das Brot drückten.</i> an den oberen Teilen<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> Die Gestelle standen auf dem Fussboden zu beiden Seiten des Tisches, die Seitenstangen waren nur auf dem oberen Teile angebracht, vom Rande des Tisches nach oben.</i>, zwei von ihnen dienten als Stützen für die eine Schicht und zwei für die andere Schicht<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> je zwei Gestelle standen einander gegenüber zu beiden Seiten des Tisches und stützten die auf ihren Seiten-Stangen aufliegenden quer über den Tisch gehenden Röhren.</i>, und 28 Röhren<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> Nach dem Talmud (97 a) sind unter den Exod. 25, 29 genannten <span dir="rtl">קשותיו</span> die <span dir="rtl">סנימין</span> und unter <span dir="rtl">מנקיותיו</span> die Röhren zu verstehen ; sie werden <span dir="rtl">מנקיות</span> genannt, weil sie zwischen den Broten liegend dieselben rein d. h. frisch erhalten sollten, indem die Luft Zutritt hatte und dadurch die Brote nicht so schnell alt wurden. Nebenbei dienten sie auch als Stütze, dass die unten liegenden Brote nicht zu sehr von den über ihnen liegenden gedrückt wurden. Jede der beiden Schichten bestand aus 6 über einander liegenden Broten. Das unterste Brot lag direkt auf dem Tisch, zwischen diesem und dem darüber liegenden waren 3 Röhren, zwischen diesem und dem dritten Brote 3 Röhren, zwischen dem dritten und vierten 3 Röhren und zwischen dem vierten und fünften 3 Röhren, das sind zusammen 12 Röhren ; zwischen dem fünften und dem sechsten zu oberst liegenden Brote lagen nur 2 Röhren, weil das fünfte Brot nur den Druck des einen über ihm liegenden Brotes auszuhalten hatte. Im Ganzen wurden also 14 Röhren für jede der beiden Schichten, zusammen 28 Röhren gebraucht.</i>, eine Art hohler Halbröhren<sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> damit die Luft besser hindurchziehen konnte.</i>, 14 für die eine Schicht und 14 für die andere Schicht. Weder das Auflegen noch das Fortnehmen<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> beim Wechseln der Brote.</i> der Röhren verdrängt den Sabbat<sup class="footnote-marker">40</sup><i class="footnote"> obwohl weder durch das Auflegen noch durch das Abnehmen ein Verbot der Tora übertreten wird, sondern nur ein rabbinisches Sabbat-Verbot (<span dir="rtl">שבות</span>), und für solche Verbote im Allgemeinen der Grundsatz gilt, dass sie im Heiligtume keine Geltung haben (<span dir="rtl">אין שבות במקדש</span>; s. Erubin X Note 60); vgl. Talmud. Sabb. 123b.</i>, sondern man ging am Tage vor Sabbat hinein, zog sie hinaus und legte sie auf die Längsseite<sup class="footnote-marker">41</sup><i class="footnote"> Mit dem Ausdruck ,auf die Längsseite des Tisches“ kann nicht gemeint sein, dass man die Röhren der Länge nach auf die Längsseite des Tisches legte, denn selbst nach der Ansicht des R. Meir war ja die ganze Tischfläche bis auf den Raum von 2 Handbreiten in der Mitte von den Broten bedeckt. Der Ausdruck kann vielmehr nur dahin verstanden werden, dass man die Röhren quer über den Tisch auf den Teil von der Länge des Tisches legte, der von den Broten nicht bedeckt war, das waren von den 12 Handbreiten, die der Tisch lang war, die 2 Handbreiten in der Mitte; auch so lässt sich diese Bestimmung der Mischna nur nach R. Meir verstehen, nicht aber nach R. Jehuda, nach dessen Ansicht die ganze Oberfläche des Tisches von den Broten bedeckt war (s. die vorige Mischna), also überhaupt kein Platz vorhanden war, wohin man die Röhren hätte legen können. Nach Tosafot meint die Mischna nicht, dass man die Röhren auf den Tisch, sondern dass man sie auf den Fussboden längs der Längsseite des Tisches legte, <span dir="rtl">לארכו</span> also = längs der Längsseite ; sie sollten in derselben Richtung liegen, in welcher, wie die Mischna gleich darauf bemerkt, die Gegenstände im Heiligtume standen, oder der Grund war, dass, wenn sie der Breite nach auf dem Fussboden gelegen hätten, die Priester leicht über sie hätten stolpern können.</i> des Tisches<sup class="footnote-marker">42</sup><i class="footnote"> am Sabbat legte man dann die Brote ohne die Röhren auf den Tisch und erst nach Ausgang des Sabbats wurden dann die Röhren zwischen die Brote geschoben.</i>. Alle Gegenstände, die im Heiligtume waren, standen mit ihrer Längsfläche längs der Längsseite des Hauses<sup class="footnote-marker">43</sup><i class="footnote"> das ist zwischen Ost und West, mit Ausnahme der heiligen Lade, die zwischen Nord und Süd stand ; in welcher Richtung der Leuchter stand, darüber sind die Ansichten geteilt (s. Talmud 98 b).</i>.
+Zwei Tische standen im Ulam<sup class="footnote-marker">44</sup><i class="footnote"> der Vorhalle zum Hechal, dem eigentlichen Heiligtum.</i> drinnen<sup class="footnote-marker">45</sup><i class="footnote"> d. h. nicht auf der nach aussen führenden, sondern auf der nach innen zum Hechal führenden Seite.</i> am Eingänge zum Heiligtum, einer aus Marmor und einer aus Gold, auf den marmornen legte man das Schaubrot beim Hineintragen<sup class="footnote-marker">46</sup><i class="footnote"> bevor man es hineintrug, um es auf den goldenen Tisch, der im Heiligtume stand, zu legen, liess man es zunächst auf dem marmornen Tische liegen ; durch den kalten Marmor wurde das Brot abgekühlt und hielt sich dadurch länger.</i>, und auf den goldenen beim Hinaustragen<sup class="footnote-marker">47</sup><i class="footnote"> nachdem am nächsten Sabbat frische Brote auf den Tisch im Heiligtum gelegt worden waren, wurden die alten hinausgetragen und zunächst auf den goldenen Tisch im Ulam gelegt, bis der zu den Broten gehörende Weihrauch geopfert war, dann erst wurden die Brote unter die Priester verteilt.</i> denn bei heiligen Dingen geht man wohl hinauf, aber nicht hinunter<sup class="footnote-marker">48</sup><i class="footnote"> es wäre für das heilige Brot eine Herabsetzung gewesen, wenn man es, nachdem es eine Woche hindurch auf einem goldenen Tische gelegen, nun wieder auf einen marmornen oder anderen minderwertigen Tisch gelegt hätte.</i>, und ein goldener stand drinnen<sup class="footnote-marker">49</sup><i class="footnote"> im Hechal.</i>, auf dem das Schaubrot ständig lag. Vier Priester gingen hinein, zwei trugen in ihrer Hand die beiden Schichten und zwei trugen in ihrer Hand die beiden Schalen, und vier gingen vor ihnen her, zwei, um die beiden Schichten fortzunehmen, und zwei, um die beiden Schalen fortzunehmen. Die Hereintragenden stellten sich auf die Nordseite<sup class="footnote-marker">50</sup><i class="footnote"> wohl, weil die Nordseite die bei den Opferhandlungen bevorzugte Seite war, wie alle hochheiligen Opfer nur auf der Nordseite geschlachtet wurden (s. Sebach. V, 1).</i>, mit dem Gesicht nach Süden, und die Heraustragenden auf die Südseite mit dem Gesicht nach Norden, diese zogen fort und jene legten hin, während der eine eine Handbreite fortzog, legte der andere eine Handbreite hin<sup class="footnote-marker">51</sup><i class="footnote"> so dass der Tisch immer mit dem Brote bedeckt blieb.</i>, denn so heisst es: „vor mir beständig“; R. Jose sagt: Auch, wenn erst die einen fortnehmen<sup class="footnote-marker">52</sup><i class="footnote"> die ganzen Brote vom Tisch herunternehmen.</i> und dann die anderen hinlegen, heisst es „beständig“<sup class="footnote-marker">53</sup><i class="footnote"> Nach Ansicht des R. Jose will das <span dir="rtl">תמיד</span> nur besagen, dass der Tisch über Nacht stets mit den Broten bedeckt sein muss ; selbst wenn den ganzen Tag über keine Brote auf dem Tisch gelegen haben und man sie erst am Abend wieder hinaufgelegt hat, hat man das Gebot nicht übertreten (Talmud).</i>. Dann gingen sie hinaus, und legten es auf den goldenen Tisch, der im Ulam stand, dann opferte man die Schalen<sup class="footnote-marker">54</sup><i class="footnote"> den Weihrauch, der in den beiden Schalen lag.</i> und die Brote wurden an die Priester verteilt<sup class="footnote-marker">55</sup><i class="footnote"> zu gleichen Teilen unter die Priester-Abteilung, die in der abgelaufenen Woche, und die, die in der beginnenden Woche den Dienst im Heiligtume zu versehen hatte.</i>. Fiel der Versöhnungstag auf einen Sabbat<sup class="footnote-marker">56</sup><i class="footnote"> wo die Brote nicht am Tage verzehrt werden konnten.</i>, wurden die Brote erst am Abend verteilt<sup class="footnote-marker">57</sup><i class="footnote"> sie mussten noch in der Nacht verzehrt werden, da sie als hochheilig nur an demselben Tage und der darauf folgenden Nacht gegessen werden durften.</i>; fiel er auf einen Freitag,<sup class="footnote-marker">57a</sup><i class="footnote"> Zu den Zeiten, als der Kalender noch nach dem wirklichen Sichtbarwerden des Mondes bestimmt wurde, wurde der Versöhnungstag auch am Freitag und Sonntag begangen, wenn dieser Tag der Zehnte nach dem Sichtbarwerden des Mondes war.</i> wurde der Bock des Versöhnungstages<sup class="footnote-marker">58</sup><i class="footnote"> der als Musafopfer dargebracht wurde (Num. 29, 11), es war das einzige von den am Versöhnungstage dargebrachten Opfern, dessen Fleisch von den Priestern verzehrt wurde.</i> am Abend gegessen, die Babylonier<sup class="footnote-marker">59</sup><i class="footnote"> die Priester, die in Babylon zu Hause waren. Nach dem Talmud waren es nicht Babylonier, sondern Alexandriner, sie werden hier nur verächtlich als Babylonier bezeichnet, weil sie sich nicht scheuten, das Fleisch in rohem Zustande zu gemessen.</i> assen ihn nämlich roh<sup class="footnote-marker">60</sup><i class="footnote"> weil das Fleisch als das eines Sündopfers nur noch in derselben Nacht gegessen werden durfte und es wegen des Sabbats nicht gekocht werden konnte.</i>, weil sie eine gesunde Natur hatten<sup class="footnote-marker">61</sup><i class="footnote"> und gewöhnt waren, Fleisch auch in rohem Zustande zu essen.</i>.
+Hat man das Brot am Sabbat, aufgelegt¿ die Schalen aber erst nach Sabbat, und die Schalen dann am Sabbat<sup class="footnote-marker">62</sup><i class="footnote"> an dem folgenden Sabbat.</i> geopfert, so ist es untauglich<sup class="footnote-marker">63</sup><i class="footnote"> weil die Schalen nicht, wie vorgeschrieben, von einem Sabbat bis zum anderen auf dem Tisch gelegen haben; das Brot darf nicht von den Priestern gegessen werden.</i>, und die auf Verworfenes, Übriggelassenes und Unreinheit stehende Strafe tritt dabei nicht ein<sup class="footnote-marker">64</sup><i class="footnote"> Wenn man den Weihrauch mit der Absicht geopfert hat, von dem Brote über die vorgeschriebene Zeit hinaus zu essen, so übertritt man, wenn man davon isst, trotzdem nicht das Verbot von <span dir="rtl">פגול</span>, weil die Ausrottungsstrafe, die auf den Genuss von <span dir="rtl">פגול</span> steht, nur dann eintritt, wenn dasjenige, wodurch das zu Verzehrende zum Genuss erlaubt wird, abgesehen von der vorschriftswidrigen Absicht, die man dabei gehabt, sonst vorschriftsmässig dargebracht worden ist (s. Sebach. II Note 42), hier aber der Weihrauch, durch dessen Darbringung die Brote erst zum Genuss erlaubt werden, geopfert worden ist, ohne die vorgeschriebene Zeit auf dem Tisch gelegen zu haben. Ebenso Übertritt man nicht das Verbot von <span dir="rtl">נותר</span>, wenn man von dem Brot nach der vorgeschriebenen Zeit, d. h. nach der Nacht vom Sabbat auf den Sonntag, isst, weil das Brot ohnedies für den Genuss verboten ist und es deshalb nicht, weil es <span dir="rtl">נותר</span> geworden ist, nochmals verboten werden kann (<span dir="rtl">אין איסור חל על איסור</span>). Ebenso trifft auch den, der in Unreinheit davon isst, nicht die Strafe der Ausrottung, die demjenigen angedroht wird, der in Unreinheit von Heiligem isst, weil diese Strafe nur bei solchem Heiligen eintritt, das in Reinheit gegessen werden darf (s. Menach. 25 b), hier aber das Brot ja auch für den Reinen verboten ist.</i>. Hat man das Brot und die Schalen am Sabbat<sup class="footnote-marker">65</sup><i class="footnote"> In ed. pr. fehlt das Wort <span dir="rtl">בשבת</span> ; es wird dadurch die von Tosf. Jomt. vermutungsweise ausgesprochene Annahme bestätigt, dass Maimon. <span dir="rtl">הלכות תמידין ומוספין</span> V, 12 mit dem dort angeführten zweiten Fall den hier in der Mischna auch als zweiten angeführten Fall wiedergibt, indem auch Maim, in der Mischna das <span dir="rtl">בשבת</span> nicht gelesen hat, sondern: <span dir="rtl">סדר את הלחם ואת הבזיכין והקטיר את הבזיכין לאחר השבת</span>, so dass sich das <span dir="rtl">לאחר השבת</span> auch auf das Auflegen der Brote und der Schalen bezieht, man hat die Brote und die Schalen erst nach Sabbat aufgelegt und dann die Schalen nicht am folgenden Sabbat, sondern wieder erst nach dem folgenden Sabbat <span dir="rtl">לאחר שבת הבאה</span> (s. Maim.) geopfert, auch in diesem Falle ist es untauglich, weil die Brote und die Schalen durch das Auflegen an einem Wochentage nicht heilig geworden sind, sondern erst an dem folgenden Sabbat, da nach der Vorschrift sie nur an einem Sabbat auf den Tisch gelegt werden sollen, und sie dann noch bis zam folgenden Sabbat auf dem Tisch hätten liegen müssen und dann erst die Schalen hätten dargebracht werden dürfen. Den hier in der Mischna nach der Lesart <span dir="rtl">סדר את הלחם ואת הבזיכין בשבת</span> als zweiten angeführten Fall führt Maim, ebendort erst als vierten Fall in Hal. 16 an, weil er ihn nicht der Mischna sondern, wie schon Tosf. Jomt bemerkt, der Tosefta (ed. Zuckerm. XI, 18) entnommen hat. Dass Maim, dort und ebenso die Tosefta im Gegensatz zu unserer Mischna entscheiden: <span dir="rtl">חייבין עליהן משום פגול וכו׳</span>, sucht Straschun dadurch zu erklären, dass sie das <span dir="rtl">והקטיר את הבזיכין לאחר השבת</span> dahin verstanden haben, man hat die Schalen erst nach dem nächstfolgenden Sabbat dargebracht, da haben die Brote und die Schalen vorschriftsmässig von einem Sabbat zum anderen auf dem Tisch gelegen; dadurch dass sie noch über die Zeit auf dem Tisch liegen geblieben und die Schalen erst nach Sabbat dargebracht worden sind, sind sie noch nicht untauglich geworden, weil Brot und Schalen, sobald sie nur vorschriftsmässig auf den Tisch gelegt worden sind, durch längeres gemeinsames Liegenbleiben auf demselben nicht untauglich werden, auch nirgends in der Schrift ausdrücklich vorgeschrieben ist, dass die Schalen gerade am Sabbat dargebracht werden müssen, das Brot sei deshalb nur <span dir="rtl">מדרבנן פסול</span>, die Bestimmungen über <span dir="rtl">פגול נותר וטמא</span> treffen aber dennoch auf dasselbe zu. In unserer Mischna dagegen sei das <span dir="rtl">והקטיר את הבזיכין לאחר השבת</span> dahin zu verstehen, dass man die Schalen nach dem Sabbat, an welchem man sie aufgelegt, vor dem folgenden Sabbat dargebracht hat, wie auch Raschi zu unserer Mischna erklärt <span dir="rtl">למחר: לאחר חשבת</span>, sie haben demnach gar nicht die vorgeschriebene Zeit auf dem Tisch gelegen, deshalb ist natürlich das Ganze untauglich. Allerdings fügt Maim, dem <span dir="rtl">לאחר השבת</span> ausdrücklich die Erklärung : <span dir="rtl">בין לאחר שבת זו בין לאחר שבת אחרת</span> hinzu, was Straschun für ein irrtümliches Einschiebsel hält.</i> aufgelegt und dann die Schalen nach Sabbat<sup class="footnote-marker">66</sup><i class="footnote"> s. die vorige Note.</i> geopfert, so ist es untauglich, und die auf Verworfenes, Übriggelassenes und Unreinheit stehende Strafe tritt dabei nicht ein. Hat man das Brot und die Schalen erst nach Sabbat aufgelegt und dann die Schalen am Sabbat geopfert, so ist es untauglich<sup class="footnote-marker">67</sup><i class="footnote"> In manchen Talmudausgaben fehlt das Wort <span dir="rtl">פסול</span>, das <span dir="rtl">כיצד יעשה</span> wäre dann aber nicht recht verständlich, es müsste dann wenigstens noch hinzugefügt sein, dass man an Stelle des geopferten Weihrauchs anderen neben die Brote auf den Tisch legen muss.</i>; wie denn soll man es machen?<sup class="footnote-marker">68</sup><i class="footnote"> wenn man einmal die Brote und die Schalen erst nach Sabbat auf den Tisch gelegt hat.</i> Man lässt es bis zum folgenden Sabbat<sup class="footnote-marker">69</sup><i class="footnote"> bis zu dem auf den ersten Sabbat folgenden Sabbat; das Auflegen zur nicht vorgeschriebenen Zeit gilt als gar nicht geschehen, erst wenn der Sabbat kommt und es noch auf dem Tische liegt, gilt es als hingelegt und wird durch den Tisch geheiligt und muss nun noch bis zum folgenden Sabbat liegen bleiben (s. Talmud).</i> liegen, denn, wenn es auch schon mehrere Tage auf dem Tisch gelegen hat,<sup class="footnote-marker">70</sup><i class="footnote"> So nach Bart, und Tif. Jis., es wird nicht untauglich, weil es länger als von Sabbat zu Sabbat auf dem Tisch gelegen hat, weil die Tage bis zum ersten Sabbat nicht mitrechnen, da es erst am Sabbat durch den Tisch geheiligt worden ist, und eist untauglich wird, wenn es, nachdem es durch den Tisch geheiligt worden ist, länger als sieben Tage auf demselben liegen geblieben ist. Nach Tosafot (87 a v. <span dir="rtl">לשלחן</span>) und Straschun (s. Note 66) ist <span dir="rtl">ימים רבים</span> wörtlich zu nehmen und zu übersetzen : wenn es auch viele Tage auf dem Tisch liegt, sobald das Brot und die Schalen vorschriftsmässig am Sabbat auf den Tisch gelegt worden sind, werden sie nicht untauglich, wenn sie auch über den kommenden Sabbat hinaus noch so lange dort zusammen liegen bleiben.</i> so hat das keine Bodeutung.
+Die zwei Brote werden nicht früher als am zweiten und nie später als am dritten Tage<sup class="footnote-marker">71</sup><i class="footnote"> vom Backen an gerechnet.</i> verzehrt. Wieso? Gebacken werden sie am Tage vor dem Feste<sup class="footnote-marker">72</sup><i class="footnote"> Am Feste selbst dürfen sie nicht gebacken werden, obwohl es doch sonst erlaubt ist, Alles, was am Feiertage selbst gegessen werden soll, zu kochen und zu backen, weil durch das beschränkende <span dir="rtl">הוא לבדו יעשה „לכם״</span> (Exod. 12, 16) diese Erlaubnis nur auf das zu profanem Gebrauch Bestimmte beschränkt wird, auf Heiliges dagegen sich nicht bezieht (Pesach. 47 a).</i> und verzehrt am Feste, das ist am zweiten Tage; fällt der Festtag auf den Tag nach dem Sabbat, werden sie erst am dritten Tage verzehrt<sup class="footnote-marker">73</sup><i class="footnote"> da sie dann schon am Freitag gebacken werden müssen.</i>. Das Schaubrot wird nicht früher als am neunten und nie später als am elften Tage verzehrt. Wieso? Gebacken wird es am Tage vor Sabbat<sup class="footnote-marker">74</sup><i class="footnote"> s. oben Mischna 2.</i> und verzehrt am Sabbat, das ist am neunten Tage; fällt ein Festtag auf den Tag vor Sabbat, wird es erst am zehnten Tage verzehrt<sup class="footnote-marker">75</sup><i class="footnote"> da es dann schon am Donnerstag gebacken werden muss.</i>; sind es die beiden Tage des Neujahrsfestes<sup class="footnote-marker">76</sup><i class="footnote"> Auch in Jerusalem wurde das Neujahrsfest zwei Tage gefeiert, wenn die Zeugen an dem Tage, an dem man sie erwartete, erst nach <span dir="rtl">מנחה</span> gekommen waren, um zu bezeugen, dass sie den Mond bereits gesehen haben, es wurde dann sowohl dieser wie auch der folgende Tag als Festtag begangen.</i>, so wird es erst am elften Tage<sup class="footnote-marker">77</sup><i class="footnote"> Wenn man am Donnerstag die Zeugen für das Sichtbarwerden des Mondes erwartete, wurde für alle Fälle das Brot schon am Mittwoch gebacken und der Donnerstag als Festtag begangen. Erschienen die Zeugen am Donnerstag noch vor <span dir="rtl">מנחה</span>, so war der Freitag kein Feiertag mehr, es würden deshalb am Freitag neue Brote gebacken, und die am Mittwoch gebackenen wurden ausgelöst und konnten dann zu profanen Zwecken verwendet werden. Waren bis <span dir="rtl">מנחה</span> keine Zeugen erschienen, so war auch der Freitag Feiertag und mussten deshalb die am Mittwoch gebackenen Brote verwendet werden, die dann am nächstfolgenden Sabbat, also erst am elften Tage, verzehrt wurden. In diesem Falle zählte aber erst der Freitag als der erste Tischri, der Versöhnungstag fiel demnach auf den Sonntag (so nach Tosafot 100 b und Tosf. Jomt. im Gegensatz zu der Bemerkung Raschi’s und Barten.’8, dass, wenn auch in diesem Falle der nächstfolgende Sabbat Versöhnungstag war und das Brot erst in der folgenden Nacht gegessen werden konnte, es dennoch am elften Tage gegessen wurde, weil bei allen das Heiligtum betreffenden Bestimmungen die Nacht mit zu dem vorangehenden Tage gezählt wurde).</i> verzehrt; es verdrängt nicht den Sabbat und nicht den Feiertag. R. Simon, Sohn des Gamliel, sagt im Namen des R. Simon, Sohnes des Vorstehers: Den Feiertag verdrängt es<sup class="footnote-marker">78</sup><i class="footnote"> R. Simon ist der Ansicht, dass das beschränkende <span dir="rtl">לכס</span> (s. Note 72) nur die Speisebereitung für einen Nichtjuden ausschliessen soll, nicht aber die für das Heiligtum.</i>, aber es verdrängt nicht den Fasttag<sup class="footnote-marker">79</sup><i class="footnote"> den Versöhnungstag; wenn dieser auf einen Freitag fiel, so musste das Brot schon am Donnerstag gebacken werden.</i>.
+
+Chapter 12
+
+Sind Mehlopfer oder Giessopfer unrein geworden, bevor sie durch das Gefäss<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> durch Hineintun in ein Dienstgefäss (s. VII, Note 28).</i> heilig geworden sind, dürfen sie ausgelöst werden<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> So lange sie noch nicht in ein heiliges Gefäss hineingetan worden sind, tragen sie selbst noch nicht den Charakter von Heiligem (<span dir="rtl">קדושת הגוף</span>) an sich, sondern nur ihr Geldwert ist heilig (<span dir="rtl">קדושת דמים</span>), deshalb können sie ausgelöst werden, der für sie erzielte Erlös gehört dem Heiligtum, sie selbst dürfen dann zu profanen Zwecken verwendet werden. Man darf sie jedoch nur auslösen, wenn sie unrein geworden sind, anderenfalls dürfen sie, auch bevor sie durch Hineintun in ein heiliges Gefäss heilig geworden sind, nicht ausgelöst werden, weil Alles, was einmal für den Altar bestimmt worden ist, nicht mehr zu einem profanen Zwecke verwendet werden darf, so lange es noch für den heiligen Zweck tauglich ist (Talmud). Eine Ausnahme macht nur das <span dir="rtl">קרבן עולה ויורד</span> s. darüber Kerit. 27 b.</i>, nachdem sie durch das Gefäss heilig geworden sind, dürfen sie nicht ausgelöst werden<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> sie müssen vielmehr wie andere unrein oder untauglich gewordene Opfer verbrannt werden, die Giessopfer, weil sie nur aus Flüssigem bestanden, in einem besonders für sie hergerichteten Feuer, nach Maim. (<span dir="rtl">הלכות איסורי המזבח</span> VI, 5) auf dem Altar, nach Raschi (Sebach. 92 a) auf dem Fussboden der <span dir="rtl">עזרה</span>.</i>. Vogelopfer, Holz, Weihrauch und Dienstgeräte<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Die Talmudausgaben haben noch den Zusatz : <span dir="rtl">משנטמאו</span>, wenn sie unrein geworden sind, s. die folgende Note.</i> dürfen nicht ausgelöst werden, denn die Schrift spricht davon nur beim Viehopfer<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Tieropfer tragen, sobald sie zum Darbringen bestimmt worden sind, auch bevor sie noch mit einem heiligen Geräte in Berührung gekommen sind, den Charakter von Heiligem (<span dir="rtl">קדושת הגוף</span>) an sich und dürften deshalb, auch wenn sie zur Darbringung untauglich geworden sind, nicht ausgelöst werden. Für das Viehopfer bestimmt aber die Schrift (Lev. 27, 11—13) ausdrücklich, dass es, wenn es durch einen Leibesfehler zur Darbringung unbrauchbar geworden ist, ausgelöst werden soll ; nach der Tradition ist unter <span dir="rtl">בהמה טמאה</span> dort ein solches durch einen Leibesfehler unbrauchbar gewordenes Opfertier zu verstehen, denn von <span dir="rtl">בהמה טמאה</span> im gewöhnlichen Sinne, d. h. von einem für den Genuss verbotenen Tier, wird dort erst Vers 27 gesprochen. Auf das Vogelopfer bezieht sich aber diese Bestimmung nicht, ein Vogelopfer darf deshalb, sobald es einmal zur Darbringung bestimmt worden ist, auch wenn es untauglich geworden ist, nicht ausgelöst werden; nur wenn es schon, als es zur Darbringung bestimmt wurde, einen solchen Leibesfehler hatte, darf es ausgelöst werden (s. Tosf. 100b v. <span dir="rtl">העופות</span>). Holz und Weihrauch tragen, bevor sie durch Berührung mit einem heiligen Gefässe geheiligt worden sind, nicht selbst den Charakter von Heiligem (<span dir="rtl">קדושת הגוף</span>) an sich, sondern nur ihr Geldwert ist heilig (<span dir="rtl">קדושת דמים</span>), da sie nicht selbst darzubringende Opfer sind, sondern nur zu den Opfern verwendet werden (<span dir="rtl">מכשירי קרבן</span>). Auch das, was nur seinem Geldwerte nach heilig ist, darf ja aber, so lange es nicht unrein geworden ist, nicht ausgelöst werden ; unrein werden kann aber das Holz erst, nachdem es für den Altar bearbeitet worden ist, da die rohen Holzscheite keine Unreinheit annehmen, sondern erst das für das Altarfeuer hergerichtete Holz, ebenso auch der Weihrauch erst, nachdem er in das heilige Gefäss getan worden ist (<span dir="rtl">חיבת הקדש משוה להו אוכלא</span>), dann aber sind beide durch die Berührung mit den heiligen Gefässen bereits selbst geheiligt worden (<span dir="rtl">קדושת הגוף</span>) und dürfen deshalb nicht mehr ausgelöst werden. So dürfen also Holz und Weihrauch nie ausgelöst werden. Dienstgefässe dürfen, auch wenn sie unrein geworden sind, nicht ausgelöst werden, weil sie ja durch Untertauchen in ein Quellbad von ihrer Unreinheit wieder gereinigt werden können. Der Zusatz <span dir="rtl">שנטמאו</span> in den Talmudausgaben bezieht sich nur auf Holz, Weihrauch und Dienstgefasse, da zu <span dir="rtl">העופות</span> vielmehr <span dir="rtl">שנפסלו</span> zu ergänzen ist (s. Tosf. Jomt. und Tif. Jis.) ; Maim. (<span dir="rtl">הלכות איסורי המזבח</span> VI, 4) führt die Bestimmung für Mehl-, Giess-, Öl-, Vogel-Opfer, Weihrauch, Holz und Dienstgefasse zusammen an und gebraucht den Ausdruck: <span dir="rtl">שנפסלו או שנטמאו</span></i>.
+Wenn jemand sagt: „Ich verpflichte mich zu einem Pfannenopfer“, und bringt ein Tiegelopfer, „zu einem Tiegelopfer“, und er bringt ein Pfannenopfer, so ist das, was er gebracht hat, gebracht<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> das dargebrachte Opfer gilt nicht als untauglich, sondern wie irgend ein anderes ausser dem von ihm gelobten freiwillig dargebrachtes Opfer.</i>, seiner Verpflichtung aber ist er nicht nachgekommen<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> und er muss deshalb ausser dem bereits gebrachten noch ein Opfer der Art bringen, wie er es gelobt hat.</i>; „ … dieses als Pfannenopfer zu bringen“, und er bringt es als Tiegelopfer, „als Tiegelopfer“, und er bringt es als Pfannenopfer, so ist es untauglich<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Wenn man ein Tieropfer unter einem anderen Namen, als wozu es bestimmt worden war, geopfert hat, z. B. ein zu einem Ganzopfer bestimmtes Tier als Friedensopfer, so gilt es darum nicht als untauglich (s. Sebach. I, 1), weil da nur der Gedanke bei den Opferhandlungen ein der eigentlichen Bestimmung des Tieres widersprechender war; hier dagegen ist das Opfer selbst in einer anderen Form dargebracht als es hätte dargebracht werden sollen, das Mehl, das zu einem Pfannenopfer bestimmt war, ist als Tiegelopfer dargebracht worden oder umgekehrt, eine solche Änderung an dem Opfer selbst macht das Opfer untauglich.</i>… „Ich verpflichte mich, zwei Zehntel in einem Gefäss zu bringen<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> als ein Opfer von zwei Zehnteln.</i> “, und er bringt sie in zwei Gefässen<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> als zwei Opfer von je einem Zehntel.</i>, „in zwei Gefässen“, und er bringt sie in einem Gefäss, so ist das, was er gebracht hat, gebracht, aber seiner Verpflichtung ist er nicht nachgekommen; „ … diese in einem Gefäss zu bringen“, und er bringt sie in zwei Ge fass en, „in zwei Gefässen“, und er bringt sie in einem Gefäss, so sind sie untauglich<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Wenn er das Opfer anstatt in einem in zwei Gefässen dargebracht hat, sind anstatt des einen Komez, das hätte geopfert werden sollen, zwei Komez geopfert worden, ebenso umgekehrt, wenn er das Opfer anstatt in zwei Gefässen in einem dargebracht hat; auch sind in ersterem Fall beide Opfer untauglich, weil er das Mehl zu einem Opfer von zwei Zehnteln bestimmt hat, jedes der beiden gebrachten Opfer aber nur e i n Zehntel, demnach weniger enthalten hat, als es hätte enthalten sollen, und ebenso im anderen Falle umgekehrt.</i>. … „Ich verpflichte mich, zwei Zehntel in einem Gefäss zu bringen“, und er bringt sie in zwei Gefässen, man sagt ihm: „Du hast gelobt, in einem Gefäss zu bringen“, und er bringt sie nun in einem Gefässe dar, so sind sie tauglich<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> das Mehl, das bereits in zwei Gefässe getan war, darf wieder in ein Gefäss umgeschüttet und so das Opfer wie gelobt, dargebracht werden.</i>, in zwei Gefässen, so sind sie untauglich<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> In diesem Falle sind die Opfer untauglich, trotzdem er nur ganz allgemein ein solches Opfer darzubringen gelobt, nicht aber, das Mehl zur Verwendung für ein solches Opfer bestimmt hatte, weil er dadurch, dass er trotz der ihm gemachten Vorhaltung das Opfer dennoch stillschweigend in zwei Gefässen hat darbringen lassen, zu erkennen gegeben hat, dass er die Absicht hatte, mit diesem Opfer das von ihm gelobte Opfer darzubringen, man demnach nicht mehr sagen kann, ich betrachte dieses Opfer gar nicht als das von ihm gelobte sondern als irgend ein anderes ausser dem von ihm gelobten freiwillig dargebrachtes Opfer (s. oben Note 6).</i>. … „Ich verpflichte mich, zwei Zehntel in zwei Gefässen zu bringen“, und er bringt sie in einem Gefäss, man sagt ihm: „Du hast gelobt, in zwei Gefässen zu bringen“, und er bringt sie nun in zwei Gefässen dar, so sind sie tauglich, tut er sie aber in ein Gefäss, so sind sie wie zwei Mehlopfer, die sich mit einander vermischt haben<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> die nur dann untauglich sind, wenn sie so vermischt worden sind, dass man nicht mehr von jedem für sich das Komez absondern kann (s. oben III, 3). Auch in dem oben angeführten Falle, wenn er gesagt hat, diese in z w e i Gefässen zu bringen, und er bringt sie in einem Gefäss, ist das Opfer nur dann untauglich, wenn es nicht mehr möglich ist, in dem einen Gefässe von jedem Zehntel das Komez besonders abzuheben (Raschi) ; dort ist aber das <span dir="rtl">והביא בכלי אחד</span> wohl dahin zu verstehen, er hat das Opfer bereits in einem Gefässe dargebracht und also auch nur ein Komez davon abgehoben, während hier zwischen <span dir="rtl">הביא</span> und <span dir="rtl">הקריבן</span> unterschieden wird: er hat das Opfer in ein Gefäss hineingetan, aber vor der Darbringung des Opfers hat man ihm vorgehalten, dass er gelobt hat, es in zwei Gefässen zu bringen, und er hat es nun in zwei Gefässen dargebracht <span dir="rtl">הקריבן בשני כלים</span>, so ist es tauglich ; hat er es dagegen trotz der Vorhaltung in ein Gefäss getan oder darin gelassen <span dir="rtl">נתנו בכלי אחד</span>, so hat er immer noch die Möglichkeit, wenn es angeht, von jedem Zehntel für sich das Komez zu opfern, und nur wenn dies nicht mehr auszuführen ist, ist das Opfer untauglich.</i>.
+„Ich verpflichte mich zu einem Mehlopfer von Gerste“, so muss er es doch von Weizen bringen<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> weil ein freiwilliges Mehlopfer niemals von Gerste, sondern stets nur von Weizenmehl dargebracht werden darf. Wie im Talmud ausgeführt wird, ist er jedoch nur dann verpflichtet, ein Mehlopfer von Weizenmehl darzubringen, wenn er auf Befragen erklärt, dass er, wenn er gewusst hätte, dass man ein Mehlopfer nur von Weizenmehl darbringen darf, ein solches von Weizenmehl gelobt haben würde; erklärt er jedoch, dass er auch dann ein solches von Weizenmehl nicht gelobt haben würde, so braucht er gar kein Opfer zu bringen. Befragt zu werden braucht er jedoch nur in dem Falle, wenn er gelobt hat, ein <span dir="rtl">מנחה מן השעורים</span> zu bringen, da bleibt, wenn er erklärt, das <span dir="rtl">מן השעורים</span> nur hinzugefügt zu haben, weil er angenommen, dass man auch ein Mehlopfer von Gerste darbringen kann, das Gelübde, ein <span dir="rtl">מנחה</span> darzubringen, in seiner Verpflichtung für ihn bestehen; hat er dagegen das Wort <span dir="rtl">מנחה</span> gar nicht gebraucht oder gelobt, ein <span dir="rtl">מנחת שעורים</span>, ein Gersten-Mehlopfer, zu bringen, so hat das Gelübde gar keine Geltung, weil er etwas gelobt hat, was gar nicht dargebracht werden kann (s. Maim. <span dir="rtl">הלכות מעשה הקרבנות</span> XVII, 9 ; anders entscheidet der <span dir="rtl">ראב״ד</span> z. St.). Das Gleiche gilt auch für die weiteren in der Mischna angeführten Fälle.</i>, „von gewöhnlichem Mehl“, so muss er es doch von Kernmehl bringen<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> weil zu den Mehlopfern nur Kernmehl verwendet werden darf.</i>, „ohne Öl und Weihrauch“, so muss er doch Öl und Weihrauch dazu bringen<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> weil zu allen freiwilligen Mehlopfern auch Öl und Weihrauch gehört.</i> „ein halbes Zehntel“, so muss er ein ganzes Zehntel bringen<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> weil als Mindestmass zu einem Mehlopfer ein ganzes Zehntel genommen werden muss.</i>, „1½ Zehntel“, so muss er zwei Zehntel bringen<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> durch die Hinzufügung <span dir="rtl">עשרון ומחצה</span> hat er sich verpflichtet, mehr als ein gewöhnliches Mehlopfer von einem Zehntel zu bringen ; wenn er nun erklärt, wenn er gewusst hätte, dass man einen Bruchteil von einem Zehntel nicht darbringen darf, hätte er das Gelübde so gefasst, dass man das Gelobte darbringen kann, muss er deshalb ein Mehlopfer von zwei Zehnteln darbringen.</i>; R. Simon sagt: Er ist zu gar nichts verpflichtet, weil das, wozu er sich verpflichtet hat, gar nicht als freiwilliges Opfer gespendet werden kann<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> R. Simon ist der Ansicht, dass bei einem Gelöbnis nur der gesamte Wortlaut im Zusammenhang als ein Ganzes aufzufassen ist (<span dir="rtl">אף בגמר דבריו אדם נתפס</span>), es ist deshalb gleich, ob er ein <span dir="rtl">מנחה מן השעורים</span> oder ein <span dir="rtl">מנחת שעורים</span> gelobt hat und welche Erklärung er nachträglich dazu abgibt, in jedem Falle hat er etwas gelobt, was gar nicht als Opfer dargebracht werden kann, und das Gelübde besitzt daher keinerlei Verbindlichkeit.</i>.
+Man kann als freiwilliges Opfer ein Mehlopfer von 60 Zehnteln spenden und sie in einem Gefässe darbringen. Wenn man gesagt hat: „Ich verpflichte mich zu [einem Mehlopfer von] 61 [Zehnteln]“, so bringt man 60 in einem Gefäss und eines in einem besonderen Gefäss, denn da die Gemeinde am ersten Feiertage des Hüttenfestes, der auf einen Sabbat fällt, 61 [Zehntel] bringt<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> Am ersten Tage des Hüttenfestes wurden 13 Stiere dargebracht, zu jedem derselben 3 Zehntel Mehl, zusammen 39 Zehntel, 2 Widder, zu jedem derselben 2, und 14 Lämmer, zu jedem derselben 1 Zehntel, zusammen 18 Zehntel, das macht für die Festopfer zusammen 57 Zehntel Mehl. Dazu kommen noch zu dem täglichen Morgen- und Abendopfer je 1 Zehntel und zu den beiden Lämmern des Sabbat-Musafopfers je 1 Zehntel, also noch 4 Zehntel, so dass an einem solchen Tage zu den Gemeindeopfern 61 Zehntel Mehl dargebracht wurden; das ist das höchste Mass Mehl, das von der Gemeinde an einem Tage dargebracht wurde.</i>, so ist es genug, wenn der Einzelne um eines der Gemeinde nachsteht<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> der Einzelne sollte nicht ein Opfer darbringen, wie es die Gemeinde seihst im Höchstfalle nicht grösser darbrachte.</i>. Darauf sagte R. Simon : Davon gehören ja aber die einen zu den Stieren und die anderen zu den Lämmern, und sie dürfen doch nicht mit einander vermengt werden<sup class="footnote-marker">23</sup><sup class="footnote-marker">23</sup> S. oben IX Note 35—37 ; das kann also wohl nicht der Grund sein, das in einem Gefässe darzubringende Mehlopfer des Einzelnen gerade auf 60 Zehntel zu beschränken, da von der Gemeinde niemals auch nur annähernd 61 oder 60 Zehntel in einem Gefässe dargebracht werden konnten.</i> ! Sondern, bis zu 60 können sie gemengt werden<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> deshalb dürfen nicht mehr als 60 Zehntel in einem Gefässe dargebracht werden, weil ein noch grösseres Mass Mehl nicht in der vorgeschriebenen Weise mit dem Öl gemengt werden kann. Nach Raschi und Barten, ist R. Simon der Ansicht des R. Elieser, Sohn des Jakob, dass selbst zu einem Mehlopfer von 60 Zehnteln Mehl nur ein Log Öl gehörte (s. oben IX, 3), ein noch grösseres Mass Mehl lässt sich aber mit einem Log Öl nicht mehr vermengen, und wenn auch durch das Unterlassen des Mengens das Opfer nicht untauglich wird, so muss doch wenigstens die Möglichkeit vorhanden sein, es zu mengen (s. oben III, Note 8). Maim. (<span dir="rtl">הלכות מעשה הקרבנות</span> XVII, 6) erwähnt nichts davon, dass das Mengen wegen der geringen Menge des Öls nicht möglich sei, auch entscheidet er ausdrücklich (ebend. II, 7) gegen die Ansicht des R. Elieser, Sohn des Jakob, dass zu jedem Mehlopfer so viele Log Öl gehören, wie es Zehntel Mehl enthält ; demnach muss der Tanna hier in der Mischna meinen, dass mehr als 60 Zehntel Mehl selbst mit einer entsprechend grossen Menge Öl nicht mehr in der vorgeschriebenen Weise gemengt werden können (vgl. Raschi zu Talm. 18 b v. <span dir="rtl">ששים ואחד</span>).</i>. Darauf sagte man zu ihm : 60 können gemengt werden, 61 können nicht gemengt werden ? Darauf erwiderte er: Bei allen Massbestimmungen der Weisen ist es so, in 40 Sea kann man untertauchen<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> 40 Sea Wasser muss das Tauchbad enthalten, in das der Unreine untertaucht, um wieder rein zu werden.</i>, in 40 Sea weniger ein Kurtob<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">קיטוב</span> Name eines kleinen Flüssigkeitsmasses,<sup class="footnote-marker">1</sup>/<sub>64</sub> eines Log.</i> kann man nicht untertauchen. Man kann nicht als freiwilliges Opfer 1, 2 oder 5 Log<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> Wein, den man nach der folgenden Mischna auch allein als Opfer darbringen kann.</i> bestimmen<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> weil zu keinem Opfer 1, 2 oder 5 Log Wein dargebracht wurden, man aber Wein nur in solcher Menge als selbständiges Opfer darbringen durfte, in welcher er als Zugabe für irgend ein Opfer vorgeschrieben war. Hatte man dennoch 1 oder 2 Log darzubringen gelobt, so verpflichtete dieses Gelöbnis nach Maim. (<span dir="rtl">הלכות מעשה הקרבנות</span> XVII, 14) zu nichts ; hatte man dagegen 5 Log darzubringen gelobt, so musste man 5 Log bringen, das Gelöbnis galt als verbindlich, weil in den 5 Log 4 enthalten waren, die man, wenn man sie für sich allein gelobt hätte, hätte darbringen können, man musste deshalb die 5 Log auf 6 ergänzen, um das Gelobte darbringen zu können.</i>, wohl aber 3, 4, 6<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> 3 Log waren als Zugabe für ein Lamm, 4 für einen Widder und 6 für einen Stier vorgeschrieben.</i> und von 6 an und darüber<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> von 7 Log konnten 3 für ein Lamm und 4 für einen Widder verwendet werden, von 8 Log je 4 für einen Widder, von 9 Log 3 für ein Lamm und 6 für einen Stier, von 10 Log 4 für einen Widder und 6 für einen Stier u. s. w.</i>.
+Man kann Wein<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> der im Allgemeinen nur als Zugabe zu den Tieropfern und Mehlopfern dargebracht wurde.</i> als freiwilliges Opfer spenden<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> ohne Tier- oder Mehlopfer; der Wein wurde dann als selbständiges Opfer auf dem Altar dargebracht (s. Sebach. VI Note 18; vgl. dagegen Barten, zu Sebach. X, 8 und Tosf. Jomt. daselbst).</i>, aber nicht Öl, dies die Worte des R. Akiba; R. Tarfon sagt: Man kann auch Öl als freiwilliges Opfer spenden<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> Der Sifra erklärt das überflüssige Wort <span dir="rtl">קרבן</span> in dem Schriftverse (Lev. 2, 1): <span dir="rtl">ונפש כי תקריב קרבן מנחה</span> — da ja das Wort <span dir="rtl">מנחה</span> allein schon Mehlopfer bedeutet — damit, dass es darauf hinweisen soll, dass ebenso wie das Mehlopfer, das als Zugabe zu anderen Opfern dargebracht wird, auch für sich allein als <span dir="rtl">קרבן</span> dargebracht werden kann, auch alles Andere, was als Zugabe zu anderen Opfern dargebracht wird, auch als selbständiges Opfer für sich dargebracht werden kann (s. Sebach. X, Note 46). Nach R. Tarfon ist damit auch Öl mit eingeschlossen, nach R. Akiba aus dem weiter angeführten Grunde nicht. Wenn Öl als selbständiges Opfer allein dargebracht wurde, wurde eine einem Komez entsprechende Menge, das ist so viel, wie durch 2 Oliven verdrängt wird (s. Barten, zu III, 4), mit einem Gefässe davon abgeschöpft und auf dem Altare verbrannt, das übrige Öl wurde von den Priestern verzehrt (Talm. Sebach. 91b).</i>. Es sagte R. Tarfon: Wie wir es beim Wein finden, dass er als Pflichtopfer dargebracht wird und als freiwilliges Opfer dargebracht wird, so wird auch das Öl als Pflichtopfer dargebracht und als freiwilliges Opfer dargebracht<sup class="footnote-marker">33a</sup><i class="footnote"> Die Talmudausgaben lesen: <span dir="rtl">אף שמן שהוא בא חובה בא נדבה</span>.</i>. Darauf sagte zu ihm R. Akiba: Nein! Wenn du vom Wein sprichst, der wird als Pflichtopfer für, sich allein<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> der Wein wird nicht zu dem Opfer, zu dem er gehört, hinzugetan, sondern für sich dargebracht.</i> dargebracht, willst du dasselbe vom Öl behaupten, das doch nicht als Pflichtopfer<sup class="footnote-marker">34a</sup><i class="footnote"> Die Talmudausgaben lesen beide Male statt <span dir="rtl">עם חובתו</span> : <span dir="rtl">חובתו</span>, mit seinem Pflichtopfer, zu ihm gehörend, und doch für sich allein.</i> für sich allein dargebracht wird<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> das Öl wird nur mit dem Mehlopfer vermengt oder wenigstens mit ihm zusammen in einem Gefässe dargebracht, es kann deshalb nicht mit dem Mehlopfer und dem Wein verglichen werden, die wohl als Zugabe zu anderen Opfern, aber doch stets gesondert von diesen für sich allein dargebracht werden.</i> ? Zwei können nicht gemeinsam ein Zehntel als freiwilliges Opfer spenden<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> weil es heisst (Lev. 2, 1) : <span dir="rtl">כי תקריב קרבן מנחה</span> “<span dir="rtl">ונפש</span>„ ein Mehlopfer kann nur von einer Person dargebracht werden (Talmud); auch ein Mehlopfer von mehreren Zehnteln kann demnach nicht als ein Opfer von mehreren Personen dargebracht werden.</i>, aber wohl ein Ganzopfer oder Friedensopfer, und von Vögeln sogar ein Stück<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">פרידה</span>, von <span dir="rtl">פרד</span> = trennen, wird ein einzelner Vogel genannt, weil bei den vorgeschriebenen Opfern in der Regel Vögel nur paarweise verwendet wurden.</i> vom Paare.
+
+Chapter 13
+
+„Ich verpflichte mich zu einem Zehntel“, so hat er ein [Zehntel], „zu Zehnteln“, so hat er zwei zu bringen<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Falls er nicht dabei angegeben hat, ob in einem oder in zwei Gefässen, so hat er die Wahl, entweder ein Mehlopfer von zwei Zehnteln oder zwei Mehlopfer von je einem Zehntel zu bringen.</i>; „ich habe eine Zahl angegeben, ich weiss aber nicht mehr, welche ich angegeben habe„, so bringt er 60 Zehntel<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> die grösste Anzahl von Zehntel die man als ein Mehlopfer darbringen kann, (s. oben XII, 4). Der Talmud bringt zwei Ansichten. Nach Ansicht des Chiskia meint hier die Mischna: er hat gelobt, die angegebene Zahl von Zehnteln in einem Gefäss als ein Opfer darzubringen; demnach entspricht die Mischna nicht der Ansicht von Rabbi (s. die folgende Mischna), denn nach dessen Ansicht müssten auch hier 60 Mehlopfer in der Grösse von 1—60 Zehnteln dargebracht werden. Nach der Ansicht der Weisen dagegen braucht er nur ein Mehlopfer von 60 Zehnteln zu bringen und zu erklären: soviele Zehntel, wie ich gelobt habe, sollen davon zur Erfüllung meines Gelübdes dienen, und das Übrige soll als freiwillige Gabe gelten ; allerdings müssen dann von dem Mehlopfer 2 Komez abgehoben werden, das eine für das gelobte Mehlopfer (<span dir="rtl">נדר</span>) und das andere für das als freiwillige Gabe (<span dir="rtl">נדבה</span>) zu betrachtende. Nach R. Aschi (Talm. 106b) ist auch eine solche Erklärung sowie das Abheben von 2 Komez nicht nötig sondern mit dem Mehlopfer von 60 Zehnteln erfüllt er nach Ansicht der Weisen sein Gelübde, auch wenn er weniger als 60 Zehntel gelobt hat, wie die Weisen ja in Mischna 8 im Gegensatz zu Rabbi entscheiden : <span dir="rtl">קטן והביא גדול יצא</span> wenn man ein kleines Tier zu bringen gelobt hat und dafür ein grosses bringt, so hat man sein Gelübde erfüllt. Die andere Ansicht ist die des R. Jochanan ; danach meint hier die Mischna : er erklärt, der angegebenen Zahl von Zehnteln sich nicht mehr zu erinnern, er habe aber nicht gelobt, dieselben in einem Gefass als ein Opfer darzubringen. In diesem Falle erfüllt er sowohl nach Ansicht der Weisen wie nach der von Rabbi sein Gelübde, wenn er eine der gelobten Anzahl von Zehnteln entsprechende Anzahl von Mehlopfern von je einem Zehntel darbringt. Das <span dir="rtl">יביא ששים עשרון</span> in der Mischna ist demnach zu erklären : er bringe 60 Mehlopfer von je einem Zehntel ; so hat er in jedem Falle sein Gelübde erfüllt, da nicht anzunehmen ist, dass er mehr als 60 Zehntel gelobt hat (s. oben XII, 4 ; Tosf. Jomt. macht dagegen den allerdings berechtigten Einwand, dass dort nur von dem Höchstmass von Mehl die Rede ist, das man in einem Gefasse darbringen kann. Straschun widerlegt den Einwand damit, dass er ja auch nicht erklärt hat, dieselben in mehreren Gefässen darzubringen, sondern sich die freie Wahl gelassen hat, demnach kann er doch nicht mehr als 60 Zehntel, die auch in einem Gefasse gebracht werden dürfen, gelobt haben).</i>. „Ich verpflichte mich zu einem Mehlopfer“, so bringt er, von welcher Art er will<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> ein ungebackenes (<span dir="rtl">מנחת סולת</span>), ein in der Pfanne gebackenes (<span dir="rtl">מנחה על המחבת</span>), ein im Tiegel gebackenes (<span dir="rtl">מנחת מרחשת</span>), ein im Ofen gebackenes (<span dir="rtl">מנחה מאפה תנור</span>) in Form von Kuchen (<span dir="rtl">חלות</span>) oder in Form von Fladen (<span dir="rtl">רקיקים</span>).</i>; R. Jehuda sagt: Er bringt ein Mehlopfer aus rohem Mehl, denn das bezeichnet man schlechthin als Mehlopfer<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> wo in der Schrift das Wort <span dir="rtl">מנחה</span> ohne weiteren Zusatz steht, ist damit ein <span dir="rtl">מנחת סולת</span> gemeint.</i>.
+„Zu einem Mehlopfer“, „zu einer Art des Mehlopfers“, so hat er eines zu bringen<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> ein Mehlopfer, von welcher Art er will.</i>, „zu Mehlopfern“, „zu einer Art von Mehlopfern“, so hat er zwei zu bringen<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> zwei Mehlopfer von ein er Art ; mit der Einzahl <span dir="rtl">מין</span> ist ausgedrückt, dass er nur von einer Art bringen will, die Mehrzahl <span dir="rtl">מנחות</span> verpflichtet ihn zu zwei Opfern.</i>, „ich habe die Art angegeben, ich weiss aber nicht mehr, welche<sup class="footnote-marker">6a</sup><i class="footnote"> die Talmudausgaben lesen : <span dir="rtl">איזה מהן</span>.</i> ich angegeben habe„, so hat er alle fünf zu bringen<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> s. Note 3.</i>. „Ich habe angegeben aus wieviel Zehnteln das Mehlopfer sein soll<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Hier ist es nicht zweifelhaft, ob er ein Mehlopfer von mehreren Zehnteln oder mehrere Opfer von je einem Zehntel gemein hat, da er das Wort <span dir="rtl">מנחה</span> in der Einzahl vorausgeschickt hat (s. oben Note 2)</i>, ich weiss aber nicht mehr, was<sup class="footnote-marker">8a</sup><i class="footnote"> die Talmudausgaben lesen: <span dir="rtl">כמה</span>.</i> ich angegeben habe“, so bringt er ein Mehlopfer aus 60 Zehnteln; Rabbi sagt: Er hat Mehlopfer aus von einem bis zu 60 Zehnteln zu bringen<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Mit einem Mehlopfer von 60 Zehnteln erfüllt man nach Rabbis Ansicht sein Gelübde nicht, wenn man ein solches von weniger als 60 Zehnteln gelobt hat, denn so entscheidet er in Mischna 8 : <span dir="rtl">קטן והביא גדול לא יצא</span>. Ein Mehlopfer von 60 Zehnteln darzubringen und dabei zu erklären : soviele Zehntel, wie ich gelobt habe, sollen davon zur Erfüllung meines Gelübdes dienen und das Übrige soll als freiwillige Gabe gelten, ist nach Rabbi auch nicht angängig (s. die Gründe dafür Talm. 106a und b). Deshalb entscheidet Rabbi: man muss 60 Mehlopfer bringen von 1, 2, 8, 4 u. s. w. bis 60 Zehnteln Inhalt, so dass eines davon jedenfalls dem gelobten Opfer entspricht, denn ein Mehlopfer von mehr als 60 Zehnteln kann man ja nicht geloben, sodann erklärt man, das Mehlopfer, das dem von mir gelobten entspricht, soll zur Erfüllung meines Gelübdes dienen und die übrigen als freiwillige Gaben dargebracht werden.</i>.
+„Ich verpflichte mich zu Hölzern<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> S. Sebach. IV Note 48.</i> “, so darf er nicht weniger als zwei Scheiter<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> von der Grösse, wie sie für die beiden Holzkloben vorgeschrieben war, die täglich früh und abends auf die Feuerstelle des Altars gelegt wurden (s. Joma 26 b; Sebach. 62 b; Maim. <span dir="rtl">הלכות איסורי מזבח</span> VII, 3 und <span dir="rtl">הלכות מעשה הקרבנות</span> XVI, 13). Hat man jedoch nur Holz (in der Einzahl) zu spenden gelobt, so braucht man nur einen solchen Holzkloben zu geben (s. Talm. Jerus. zu Schekalim VI, 6 .</i> geben, „zu Weihrauch<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> der ebenfalls allein als Opfer dargebracht werden konnte.</i> “, nicht weniger als eine Hand voll. Zu 5 Dingen ist eine Hand voll nötig: Wer sagt, ich verpflichte mich zu Weihrauch, darf nicht weniger als eine Hand voll geben, wer ein Mehlopfer gelobt, muss eine Hand voll Weihrauch dazu geben, wer die Hand voll<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> von einem Mehlopfer, das Komez, das von dem Mehlopfer abgehoben wurde, um auf dem Altar geopfert zu werden. Nach dieser Erklärung würde allerdings die Mischna sich mindestens ungenau ausdrücken, da man sich nicht nur durch Darbringung des ganzen Komez ausserhalb des Heiligtums schuldig macht, sondern schon durch Darbringung eines <span dir="rtl">כזית</span> davon; nur R. Eleasar ist es, der meint, dass man sich erst durch Darbringung des ganzen Komez schuldig mache (s. Sebach. XIII, 4). Nach einer anderen Erklärung ist unter dem <span dir="rtl">הקומץ</span> hier nicht das Komez eines Mehlopfers zu verstehen, sondern, wie in den übrigen in der Mischna angeführten Fällen, eine Hand voll Weihrauch — jede der beiden Schalen, welche zu den Schaubroten gehörten, enthielt eine Hand voll Weihrauch — die Mischna bezieht sich danach auf den Sebach. XIII, 6 besprochenen Fall, dass jemand von diesen beiden Schalen nur eine ausserhalb dargebracht hat, auch dadurch, also durch Darbringung des einen Komez, mache er sich schon schuldig, und nicht, wie R. Eleasar dort entscheidet, erst durch Darbringung beider Schalen (Tosf.).</i> draussen darbringt, ist schuldig, und zwei Mal eine Hand voll sind erforderlich für die beiden Schalen<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Als <span dir="rtl">אזכרה</span> wird in der Schrift (Lev. 2, 9) das Komez bezeichnet, das von dem Mehlopfer abgehoben und geopfert wurde. Denselben Ausdruck gebraucht die Schrift aber auch bei dem Schaubrote (Lev. 24.7), es soll der Weihrauch, der zu jeder Schicht gehörte, dieser als <span dir="rtl">אזכרה</span> dienen. Daraus wird geschlossen, dass für jede der beiden Schichten ein Komez Weihrauch darzubringen war.</i>.
+„Ich verpflichte mich zu einer Goldspende“, so darf er nicht weniger als einen Golddenar geben, „Silber“, nicht weniger als einen Silberdenar, „Kupfer“, nicht weniger als ein Silbermaah<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> das alles jedoch nur, wenn er Gold-, Silber- oder Kupfergeld zu spenden gelobt hat, hat er jedoch nur allgemein Gold, Silber oder Kupfer zu spenden gelobt, so genügt es, wenn er auch nur den kleinsten aus diesen Metallen gefertigten Gegenstand spendet (Talmud). Wenn er Kupfergeld zu spenden gelobt hat, muss er soviel Kupfergeld geben, wie auf ein Silbermaah geht — ein Silbermaah ist der 6. Teil eines Silberdenars, — jedenfalls weil Kupfergeld so geringen Wert hat, dass nicht anzunehmen ist, dass er gemeint hat, er wolle nur eine einzelne Kupfermünze spenden.</i>, „ich habe angegeben, wie viel, ich weiss aber nicht mehr, was ich angegeben habe“, so hat er soviel zu geben, bis er sagt, so viel habe ich [bestimmt] nicht beabsichtigt.
+„Ich verpflichte mich zu einem Weinopfer“, so darf er nicht weniger als 3 Log bringen<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> das ist das geringste Mass, das als Zugabe für ein Tieropfer vorgeschrieben war, ¼ Hin — 3 Log für ein Lamm, ein geringeres Mass Wein durfte auch als selbständiges Opfer nicht dargebracht werden.</i>, „zu einem Ölopfer“, nicht weniger als 1 Log<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> das ist das kleinste Mass Öl, das zu einem Mehlopfer verwendet wurde, wenn das Mehlopfer nur aus einem Zehntel Mehl bestand.</i>; Rabbi sagt: 3 Log<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> entsprechend dem kleinsten Mass Öl, das für die <span dir="rtl">מנחות נסכים</span> vorgeschrieben war, ¼ Hin = 3 Log bei einem Lamm.</i>. „Ich habe angegeben, wie viel<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> Wein oder Öl ich spenden will.</i>, ich weiss aber nicht mehr, was ich angegeben habe“, so muss er so viel bringen, wie davon im Höchstfälle an einem Tage dargebracht wird<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> das ist am ersten Tage des Hüttenfestes, wenn dieser auf einen Sabbat fiel (s. ob. XII Note 21), zu den Opfern, die für diesen Tag vorgeschrieben waren, gehörten je 140 Log Wein und Öl.</i>.
+„Ich verpflichte mich zu einem Ganzopfer“<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> Ganzopfer konnten dargebracht werden von männlichen Rindern, Schafen und Ziegen, von Turteltauben und jungen Tauben.</i>, so hat er ein Lamm zu bringen<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> er braucht nicht ein Rind zu bringen, sondern es genügt, wenn er ein Lamm, das minderwertigste von den genannten Viehopfern bringt.</i>; R. Elasar, Sohn des Asarja, sagt: oder auch<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> ed. pr. und ed. Venet. 1606 fehlt das erste <span dir="rtl">או</span>, was auch richtiger erscheint, da doch das minderwertigste angegeben werden soll, womit er seine Pflicht erfüllen kann.</i> eine Turteltaube oder eine junge Taube<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> Nach dem Talmud stimmen der erste Tanna und R. Elasar darin überein, dass er nur das minderwertigste von dem, was er zu bringen gelobt hat, zu bringen braucht, ihre abweichenden Entscheidungen sind nur aus der Verschiedenheit der Orte zu erklären, wo sie gelehrt haben (<span dir="rtl">מר כי אתריה ומר כי אתריה</span>). Nach Maim, und Barten, ist das dahin zu verstehen, dass in dem Orte des ersten Tanna man unter einem Ganzopfer schlechthin nur ein Vieh-Ganzopfer zu verstehen pflegte, in dem des R. Elasar auch ein Vogel-Ganzopfer; nach Raschi, dass in dem Orte des ersten Tanna ein Lamm weniger wert war als eine Taube, in dem des R. Elasar umgekehrt.</i>. „Ich habe etwas vom Rindvieh genannt, ich weiss aber nicht mehr, was“, so muss er einen Stier und ein Kalb bringen<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> Die Mischna gibt hier wie in dem Folgenden die Ansicht von Rabbi wieder, der am Schluss von Mischna 8 entscheidet, dass, wenn jemand ein kleines Tier zu bringen gelobt hat und statt dessen ein grosses bringt, er sein Gelübde nicht erfüllt hat; nach der Ansicht der Weisen jedoch, die entgegengesetzter Ansicht sind, braucht er auch in diesem und den folgenden Fällen immer nur von jeder Tierart ein erwachsenes zu bringen.</i>. „Vom Vieh, ich weiss aber nicht mehr, was“, so muss er einen Stier, ein Kalb, einen Widder, einen Ziegenbock<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> In allen Mischna-Ausgaben fehlt merkwürdiger Weise das Wort <span dir="rtl">שעיר</span>, nur die Talmudausgaben haben es; es muss aber eingefügt werden, wie es auch in der folgenden Mischna heisst : <span dir="rtl">שעיר ושעירה</span>. Ein Rind heisst <span dir="rtl">פרה, פר</span> vom dritten Lebensjahre an (so auch Maim, in der Einleitung zum <span dir="rtl">פירוש המשניות</span> zum <span dir="rtl">סדר קדשים</span>; s. dagegen <span dir="rtl">הלכות מעשה הקרבנות</span> I, 14), im zweiten Lebensjahre wird es <span dir="rtl">פר בן בקר</span> genannt (s. Rosch hasch. 10a), im ersten Lebensjahre <span dir="rtl">עגל</span> und <span dir="rtl">עגלה</span>; ein Schaf heisst vom 31. Tage des zweiten Lebensjahres an <span dir="rtl">איל</span> und <span dir="rtl">רחל</span>, im ersten Lebensjahre <span dir="rtl">טלה</span> und <span dir="rtl">טליה</span> (in der Schrift <span dir="rtl">כשב</span> und <span dir="rtl">כשבה</span>) ; eine Ziege heisst im ersten Lebensjahre <span dir="rtl">גדי</span> und <span dir="rtl">גדיה</span>, vom zweiten Lebensjahre an <span dir="rtl">שעיר</span> und <span dir="rtl">שעירה</span> (vgl. auch hierüber Maim, in der genannten Einleitung mit der angeführten Stelle in Jad Hachas.).</i>, ein Böcklein und ein Lamm bringen. „Ich habe etwas angegeben<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> eine bestimmte Tierart.</i>, ich weiss aber nicht mehr, was ich angegeben habe“, so muss er dazu noch eine Turteltaube und eine junge Taube bringen.
+„Ich verpflichte mich zu einem Dank- oder Friedensopfer“<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> die beide sowohl von männlichen wie von weiblichen Tieren dargebracht werden konnten.</i>, so muss er ein Lamm<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> ein männliches Lamm, das demnach für minderwertiger angenommen wird als ein weibliches (s. ob. Note 22).</i> bringen. „Ich habe etwas vom Rindvieh genannt, ich weiss aber nicht mehr, was“, so muss er einen Stier, eine Kuh, ein männliches und ein weibliches Kalb bringen. „Vom Vieh, ich weiss aber nicht mehr, was“, so muss er einen Stier und eine Kuh, ein männliches und ein weibliches Kalb, einen Widder und ein Schaf, ein männliches und ein weibliches Zicklein, einen Ziegenbock und eine Ziege, ein männliches und ein weibliches Lamm bringen.
+„Ich verpflichte mich zu einem Ochsen“, so muss er einen bringen, der mit den dazu gehörenden Giessopfern<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> dem Mehl- und dem Weinopfer.</i> zusammen einen Wert von einer Mine<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">מנה</span> eine Mine = 100 Denare.</i> hat, „zu einem Kalbe“, so muss er eines bringen, das mit den Giessopfern zusammen einen Wert von fünf [Selaïm]<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> ein Sela = 4 Denare.</i> hat, „zu einem Widder“, so muss er einen bringen, der mit den Giessopfern zusammen einen Wert von zwei, „zu einem Lamm“, so muss er eines bringen, das mit den Giessopfern zusammen einen Wert von einem Sela hat<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> Nach Raschi und Barten, waren diese Werte für die einzelnen Opfertiere ebenso wie alle übrigen Opfervorschriften durch die mündlich überlieferte Lehre vorgeschrieben (vgl. Lev. 5, 15), nach Maim, geben sie nur den üblichen Preis für mittelgute Tiere der betreffenden Tiergattung an.</i>, „zu einem Ochsen für eine Mine“, so muss er einen bringen, der ohne die dazu gehörenden Giessopfer einen Wert von einer Mine hat, „zu einem Kalb für fünf [Selaïm]“, so muss er eines bringen, das ohne die dazu gehörenden Giessopfer einen Wert von fünf, „zu einem Widder für zwei“, so muss er einen bringen, der ohne die dazu gehörenden Giessopfer einen Wert von zwei, „zu einem Lamm für einen Sela“, so muss er eines bringen, das ohne die dazu gehörenden Giessopfer einen Wert von einem Sela hat. „Zu einem Ochsen für eine Mine“, und er hat zwei für eine Mine gebracht, so hat er seiner Pflicht nicht genügt, selbst nicht, wenn der eine einen Wert von einer Mine weniger einen Denar und der andere einen Wert von einer Mine weniger einen Denar hatte. „Zu einem schwarzen“, und er hat einen weissen gebracht, „zu einem weissen“, und er hat einen schwarzen<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> Schwarze und weisse Ochsen haben einen verschiedenen Wert je nach dem Zweck, zu dem man sie verwenden will (s. Nasir 31b).</i> gebracht, „zu einem grossen“, und er hat einen kleinen gebracht, so hat er seiner Pflicht nicht genügt, „zu einem kleinen“, und er hat einen grossen gebracht, so hat er seiner Pflicht genügt ; Rabbi sagt : Er hat seiner Pflicht nicht genügt.
+„Diesen Ochsen bestimme ich zum Ganzopfer“, und derselbe bekommt einen Leibesfehler<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> so dass er selbst nicht mehr zum Darbringen tauglich ist, man ihn vielmehr auslösen und für den Erlös ein entsprechendes Opfer darbringen muss.</i>, so kann er, wenn er will, für das, was er wert ist, zwei bringen<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> da er sich nur verpflichtet hat, das bestimmte Tier darzubringen ; nachdem dieses unmöglich geworden ist und er nur noch den Erlös für den angegebenen Zweck verwenden kann, ist er nicht mehr daran gebunden, genau ein gleiches Opfer darzubringen, wie es das untauglich gewordene war.</i>, „diese beiden Ochsen bestimme ich zum Ganzopfer“, und sie bekommen einen Leibesfehler, so kann er, wenn er will, für das, was sie wert sind, einen bringen; Rabbi sagt: Es ist verboten<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> in beiden Fällen soll er für den Erlös nichts anderes darbringen als ein dem untauglich gewordenen gleiches Opfer; auch nach Rabbi s Ansicht hat er jedoch, wenn er es anders gemacht hat (<span dir="rtl">בדיעבד</span>), dennoch seiner Pflicht genügt. In ed. princ. fehlt hier das <span dir="rtl">ורבי אוסר</span>.</i>. „Diesen Widder bestimme ich zum Ganzopfer“, und er bekommt einen Leibesfehler, so kann er, wenn er will, für seinen Wert ein Lamm<sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> obwohl das Tier, das er darbringt, sogar in seiner Benennung sich von dem ursprünglich gelobten unterscheidet. Auch wenn er einen Ochsen bestimmt hatte, muss er für den Erlös nicht gerade ein Opfer von derselben Tiergattung darbringen, die Mischna erwähnt dies nur deshalb nicht, weil er doch den ganzen Erlös dafür verwenden muss und die Differenz zwischen dem Wert eines Ochsen und dem eines Widders oder Schafes eine zu grosse ist (Tif. Jis.).</i> bringen, „dieses Lamm bestimme ich zum Ganzopfer“, und es bekommt einen Leibesfehler, so kann er, wenn er will, für seinen Wert einen Widder bringen; Rabbi sagt: Es ist verboten. Wenn jemand sagt: „Eines von meinen Lämmern bestimme ich für das Heiligtum“, „einen von meinen Ochsen bestimme ich für das Heiligtum“, hat er zwei davon, so ist das grössere<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> ed. princ. und ed. Lowe lesen <span dir="rtl">הקטן</span>, der Talmud hatte jedoch die Lesart <span dir="rtl">הגדול</span></i> davon heilig<sup class="footnote-marker">40</sup><i class="footnote"> weil in zweifelhaften Fällen stets anzunehmen ist, dass man dem Heiligtum das wertvollere zuwenden wollte.</i>, hat er drei, so ist [auch<sup class="footnote-marker">41</sup><i class="footnote"> S. Talmud.</i> ] das mittlere heilig<sup class="footnote-marker">42</sup><i class="footnote"> da dieses dem geringsten unter den dreien gegenüber das wertvollere ist, so hat er vielleicht bei seinem Gelöbnis an das wertvollste gar nicht gedacht, sondern nur an die beiden anderen und von diesen das wertvollere gemeint. Um seiner Pflicht zu genügen, braucht er trotzdem nicht beide Tiere darzubringen, sondern er kann abwarten, bis das weniger wertvolle einen Leibesfehler bekommt, und es dann durch das wertvollere auslösen und dieses darbringen, indem er dabei erklärt : wenn ich verpflichtet war, das weniger wertvolle darzubringen, so soll dieses als durch das wertvollere, das demnach nicht zum Opfer bestimmt war, ausgelöst betrachtet werden, und ich bringe deshalb dieses dafür jetzt als Opfer dar; war ich verpflichtet, dieses wertvollere darzubringen, so brauchte ja das weniger wertvolle gar nicht ausgelöst zu werden, und erfülle ich daher mit der Darbringung des Gelobten mein Gelübde. Ebenso kann er auch, wenn das wertvollere früher einen Leibesfehler bekommt, dieses durch das weniger wertvolle auslösen und dieses dann darbringen, nur muss er dann noch ausserdem ein der Wertdifferenz zwischen den beiden Tieren entsprechendes Opfer darbringen.</i>, „ich habe angegeben, welches, ich weiss aber nicht mehr, was ich angegeben habe“, oder wenn er sagt: „Mein Vater hat es mir angegeben, ich weiss aber nicht mehr, was“, so ist das grösste unter ihnen heilig<sup class="footnote-marker">43</sup><i class="footnote"> In diesen beiden letzten Fällen ist als sicher anzunehmen, dass nur das wertvollste unter den Tieren bestimmt geworden ist, weil bei ausdrücklicher Bezeichnung eines unter seinen Tieren man sicher nur das wertvollste darunter für das Heiligtum bestimmen wird.</i>.
+„Ich verpflichte mich zu einem Ganzopfer“, so muss er es im Heiligtum darbringen, hat er es im Onias-Tempel<sup class="footnote-marker">44</sup><i class="footnote"> Der Oniastempel war ein Opfertempel in Egypten in dem von Juden stark bevölkerten Gebiet von Heliopolis. Die Angaben, von wem und wann dieser Tempel errichtet worden ist, lauten unbestimmt und gehen weit auseinander. Zur Rechtfertigung dieser Opferstätte ausserhalb Jerusalems berief man sich auf Jesaja 19, 19. Aus der Bestimmung : Priester, die im Oniastempel den Dienst verrichtet haben, dürfen ihn nicht mehr im Heiligtum in Jerusalem verrichten, <span dir="rtl">״</span>noch viel weniger<span dir="rtl">״</span> die vom Götzendienst, geht hervor, dass die Mischna von der Ansicht ausgeht, dass der Opferdienst in diesem Tempel kein Götzendienst war (siehe die Controverse darüber im Talmud 109 b zwischen R. Meir und R. Jehuda), sondern dass auch dort Gott geopfert wurde, dass aber dennoch dort zu opfern verboten war, weil ausserhalb des Heiligturns in Jerusalem überhaupt nicht geopfert werden durfte. Ed. pr. schreibt den Namen : <span dir="rtl">נחונין</span>, ed. Lowe : <span dir="rtl">נחוניון</span>.</i> dargebracht, so hat er seiner Pflicht nicht genügt<sup class="footnote-marker">45</sup><i class="footnote"> sondern er muss noch ein zweites Opfer im Tempel zu Jerusalem darbringen.</i>; „es im Onias-Tempel darzubringen“, so muss er es dennoch im Heiligtum darbringen<sup class="footnote-marker">46</sup><i class="footnote"> weil er im Oniastempel kein Opfer darbringen darf, durch das <span dir="rtl">הרי עלי עולה</span> aber zu einem Ganzopfer sich verpflichtet hat.</i>, hat er es im Onias-Tempel dargebracht, so hat er seiner Pflicht genügt<sup class="footnote-marker">47</sup><i class="footnote"> Durch den Zusatz : <span dir="rtl">שאקריבנה בנית חוניו</span> hat er sein Gelöbnis dahin eingeschränkt, dass er das Tier, das er zum Opfer bestimmen wird, nur dann als Ganzopfer darbringen will, wenn er es nicht vorher auf andere Weise töten wird, er aber das Gelöbnis nicht in der Weise aufgefasst wissen wollte, dass er in diesem Falle, wie sonst jeder, der gelobt hat : <span dir="rtl">הרי עלי עולה</span>, verpflichtet sein soll, dafür ein anderes Opfer darzubringen ; deshalb braucht er ungeachtet der Strafe, die er sich durch Darbringung des Opfers im Oniastempel zugezogen hat, kein anderes Opfer mehr im Tempel zu Jerusalem zu bringen (Talmud).</i>; R. Simon sagt: Das ist gar kein Ganzopfer<sup class="footnote-marker">48</sup><i class="footnote"> das Gelübde hat überhaupt keine Geltung.</i>. „Ich will ein Nasir sein“, so muss er die Scheropfer im Heiligtum darbringen<sup class="footnote-marker">49</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">גלח</span> steht hier in der Bedeutung: die Opfer darbringen, die der Nasir beim Abschluss des Nasirats, wenn er sich die Haare scheren lässt, darbringen muss, (s. Nasir II Note 27).</i>, hat er sie im Onias-Tempel dargebracht, so hat er seiner Pflicht nicht genügt ; „die Scheropfer im Onias-Tempel darzubringen“, so muss er sie dennoch im Heiligtum darbringen, hat er sie im Onias-Tempel dargebracht, so hat er seiner Pflicht genügt<sup class="footnote-marker">50</sup><i class="footnote"> weil ich dann annehme, er hat gar nicht die Absicht gehabt, ein wirkliches Nasiräer-Gelübde abzulegen, sondern nur die Entbehrungen eines Nasir sich aufzuerlegen und dieselben Opfer, wie sie der Nasir bringt, für den Oniastempel zu spenden.</i>; R. Simon sagt: Das ist gar kein Nasir<sup class="footnote-marker">51</sup><i class="footnote"> er kann deshalb die Scheropfer gar nicht im Heiligtum darbringen.</i>. Die Priester, die im Onias-Tempel den Dienst verrichtet haben, dürfen ihn nicht mehr im Heiligtum in Jerusalem verrichten, noch viel weniger die vom Götzendienst<sup class="footnote-marker">52</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">דבר אחר</span> ist ein euphemistischer Ausdruck für <span dir="rtl">עבודה זרה</span>.</i>, denn so heisst es<sup class="footnote-marker">53</sup><i class="footnote"> 2 Kön. 23, 9.</i>: „Doch sollen die Höhen-Priester nicht hinaufgehen zu dem Altar des Ewigen in Jerusalem, sondern nur essen dürfen sie die ungesäuerten Brote inmitten ihrer Brüder“, sie stehen den mit einem Leibesfehler Behafteten gleich<sup class="footnote-marker">54</sup><i class="footnote"> s. Sebach. XII, 1.</i>, sie bekommen ihren Anteil und dürfen davon essen, aber sie dürfen nicht darbringen.
+Es heisst beim Vieh-Ganzopfer „ein Feueropfer zum Wohlgeruch“, (und beim Vogel-Ganzopfer „ein Feueropfer zum Wohlgeruch“<sup class="footnote-marker">55</sup><i class="footnote"> der Passus <span dir="rtl">ובעולת העוף וכו׳</span> fehlt in ed. pr.</i>,) und beim Mehlopfer „ein Feueropfer zum Wohlgeruch“, daraus ist die Lehre zu entnehmen, dass es gleich ist, ob der Eine viel oder der Andere wenig opfert<sup class="footnote-marker">56</sup><i class="footnote"> das geringe Opfer des Armen gilt vor Gott ebenso viel wie das wertvollere Opfer des Reichen.</i>, wenn er nur dabei seine Gedanken zum Himmel wendet<sup class="footnote-marker">57</sup><i class="footnote"> Nicht die Grösse der Gabe bestimmt den Wert des Opfers, sondern die Hingebung des Herzens, mit welcher das Opfer dargebracht wird.</i>.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Menachot/English/Mishnah Yomit by Dr. Joshua Kulp.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Menachot/English/Mishnah Yomit by Dr. Joshua Kulp.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..0c515aa90d9c188f3d70f10f9478a34125c56d6f
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Menachot/English/Mishnah Yomit by Dr. Joshua Kulp.txt	
@@ -0,0 +1,140 @@
+Mishnah Menachot
+משנה מנחות
+Mishnah Yomit by Dr. Joshua Kulp
+http://learn.conservativeyeshiva.org/mishnah/
+
+Mishnah Menachot
+
+
+
+Chapter 1
+
+All minhahs from which the handful was taken not in their own name are valid, except that they do not count in fulfilling their owners’ obligation, with the exception of the sinner's minhah and the minhah of jealousy. A sinner’s minhah and the minhah of jealousy from which he removed the handful not in their own name, or he put into the vessel, or brought [to the altar], or burned not in their own name, or for their own name and not for their own name, or not for their own name and for their own name, they are invalid. How can they be “for their own name and not for their own name”? [If offered it] as a sinner's minhah and as a voluntary minhah. And how can they be “not for their own name and for their own name”? [If offered it] as a voluntary minhah and as a sinner's minhah.
+As for both a sinner’s minhah and any other minhah if [one of the following] removed the handful: a non-priest; or [a priest] that was an onen; or one who immersed himself during the day; or was not wearing the priestly vestments, or whose atonement was lacking; or who had not washed his hands and feet; or that was uncircumcised; or unclean; or was sitting, or standing upon vessels or upon a beast or upon another's feet, it is invalid. If [a priest] removed the handful with his left hand it is invalid. Ben Batera says: he may put [the handful] back and take it out again with the right hand. If on taking the handful there came into his hand a small stone or a grain of salt or a drop of frankincense it is invalid, for they have said: if the handful was too much or too little it is invalid. What is meant by “too much? If he took an overflowing handful. And ‘too little’? If he took the handful with the tips of his fingers only. How should he do it? He should stretch out his fingers on to the palm of his hand.
+If he put in too much of its oil or too little of its oil or too little of its frankincense, it is invalid. One who takes a fistful from the minhah [intending]: To eat the remainder outside [the Temple] or an olive’s worth outside; To burn the fistful or an olive’s worth of the fistful outside; To burn its frankincense outside, It is invalid, but it does not involve karet. [One who takes a fistful from the minhah intending]: To eat the remainder the next day or an olive’s worth the next day; To burn the fistful the next day or an olive’s worth of the fistful the next day; To burn its frankincense the next day, It is piggul, and involves kareth. This is the general rule: anyone who removes the fistful, or puts it into a vessel, or carries it to the altar, or burns it, [intending] to eat as much as an olive of that which is normally eaten or to burn [on the altar] as much as an olive of that which is normally burned outside its prescribed place, [the minhah] is invalid, but it does not involve karet; [Intending to eat or burn] after its designated time, it is piggul and it involves karet. Provided that the mattir is offered in accordance with the law. How is the mattir offered in accordance with the law? If one took out the fistful in silence, and put it in a vessel, or carried it, or burned it, [intending to eat it] after its designated time; Or if one took out the fistful [intending to eat the minhah] after its designated time, and put it in a vessel, and carried it and burned it in silence, or if one took out the fistful, or put it in a vessel, or carried it, or burned it [intending to eat the minhah] after its designated time. That is offering the mattir in accordance with the law.
+How is the mattir not offered in accordance with the law? If one took out the fistful [intending to eat it] outside the designated place, [and] put it in a vessel, carried it to the altar, and burned [with the intention of eating it] after its designated time; Or if one took out the fistful [intending to eat it] after its designated time, [and] received, carried it to the altar, and burned it [intending to eat it] outside its designated place, or if one took out the fistful, received, carried it to the altar, and burned [intending to eat it] outside its designated time. If one took out the fistful of a sinner’s minhah or the minhah of jealousy for the sake of something else, and received, carried it to the altar, and burned [intending to eat them] after their designated time; Or if one took out the fistful [from them, intending to eat] after their designated time, [and] received, carried it to the altar, and burned for the sake of something else, or if one took out the fistful, received, carried it to the altar, and burned for the sake of something else;Rabbi Judah said: this is the general rule: where the [improper] intention of time precedes the [improper] intention of place, [the sacrifice] is piggul, and involves karet; but if the [improper] intention of place precedes the [improper] intention of time, it is invalid and does not involve kareth. In these cases the mattir was not offered in accordance with the lawBut the sages say: in both cases [the sacrifice] is invalid and does not involve karet. [If one intended] to eat as much as an olive outside its designated place [and] as much as an olive on the next day, [or] as much as an olive on the next day [and] as much as an olive outside its designated place; Half as much as an olive outside its designated place [and] half as much as an olive on the next day; Half as much as an olive on the next day [and] half as much as an olive outside its designated place, [The sacrifice] is unfit, and does not involve karet.[If one intends] to eat half as much as an olive [after its intended time or outside its intended place] [and] to burn half as much as an olive [similarly] it is valid, for eating and burning do not combine.
+
+Chapter 2
+
+If he took out the handful [intending] to eat the remainder or to burn the handful the next day, in this case Rabbi Yose agrees that the offering is piggul and he is obligated for karet. [If he intended] to burn its frankincense the next day: Rabbi Yose says: it is invalid but he is not liable for karet. But the sages say: it is piggul and he is liable for karet. They said to him: how does this differ from an animal-offering? He said to them: with the animal-offering the blood, the flesh and the sacrificial portions are all one; but the frankincense is not part of the minhah.
+If he slaughtered the two lambs [intending] to eat one of the [two] loaves the next day, or if he burned the two dishes [of the frankincense intending] to eat one of the [two] rows of the showbread the next day: Rabbi Yose says: that loaf or that row about which he expressed the intention is piggul and he is liable for karet for it, while the other is invalid but he is not liable for karet for it. But the sages say, both are piggul and he is liable for karet for both of them. If one of the [two] loaves or one of the [two] rows [of the showbread] became unclean: Rabbi Judah says: both must be taken out to the place of burning, for the offering of the congregation may not be divided. But the sages say, the unclean [is treated] as unclean, but the clean may be eaten.
+The todah can render the bread piggul but the bread does not render the todah piggul. How so? If he slaughtered the todah intending to eat part of it on the next day, both it and the bread are piggul; if he intended to eat part of the bread the next day, the bread is piggul but the todah is not piggul. The lambs can render the bread piggul but the bread cannot render the lambs piggul. How so? If he slaughtered the lambs intending to eat part of them the next day, both they and the bread are piggul; if he intended to eat part of the bread the next day, the bread is piggul but the lambs are not.
+The animal-offering can render the libations piggul after they have been sanctified in the vessel, the words of Rabbi Meir. But the libations cannot render the animal-offering piggul. Thus, if he slaughtered an animal-offering intending to eat part of it on the next day, both it and the libations are piggul; if he intended to offer the libations the next day, the libations are piggul but the animal-offering is not.
+If he had an intention which makes piggul [with regard to the remainder of the minhah] during the [burning of the] handful and not during the [burning of the] frankincense, or during the [burning of the] frankincense and not during the [burning of the] incense: Rabbi Meir says: it is piggul and he is liable for karet for it; But the sages say: there is no karet unless he had an intention that makes piggul during the service of the whole of the mattir. The sages agree with Rabbi Meir with regard to a sinner’s minhah or a minhah of jealousy, that if he had an intention which makes piggul during the [burning of the] handful, [the remainder] is piggul and he is liable for karet for it, since the handful is the entire mattir. If he slaughtered one of the lambs intending to eat the two loaves the next day, or if he burned one of the dishes of frankincense intending to eat the two rows [of the showbread] on the next day: Rabbi Meir says: it is piggul and he is liable for karet for it; But the sages say: it is not piggul, unless he had an intention that makes piggul during the service of the whole of the mattir. If he slaughtered one of the lambs intending to eat part of it the next day, that [lamb] is piggul but the other [lamb] is valid. If he intended to eat the other [lamb] the next day, both are valid.
+
+Chapter 3
+
+If he took the handful from the minhah intending to eat [outside its proper place or after its proper time] a thing that it is not usual to eat or to burn [outside its proper place or after its proper time] a thing that it is not usual to burn, the offering is valid. But Rabbi Eliezer says it is invalid. If he intended to eat less than an olive's worth of a thing that it is usual to eat, or to burn less than an olive's worth of a thing that it is usual to burn, the offering is valid. If he intended to eat a half of an olive's worth and to burn a half of an olive’s worth, the offering is valid, for eating and burning cannot be reckoned together.
+If he did not pour in [the oil], or if he did not mix it, or if he did not break up [the minhah] into pieces, or if he did not salt it, or wave it, or if he did not draw it near, or if he broke it up into large pieces, or if he did not anoint it [with oil], it is valid. If the handful of one minhah was mixed with the handful of another, or with a priest’s minhah, or with the minhah of the anointed [high] priest, or with the minhah offered with the libations, it is valid. Rabbi Judah says: if [it was mixed] with the minhah of the anointed [high] priest or with the minhah offered with libations, it is invalid, for since the consistency of the one is thick and the consistency of the other is thin, each absorbs from the other.
+Two minhahs from which the handfuls had not yet been taken out were mixed together: If it is still possible to take the handful from each separately, they are valid; If not, they are invalid. If the handful [of a minhah] was mixed with a minhah from which the handful had not yet been taken, he must not burn it. If he did burn it, then the minhah from which the handful had been taken fulfills the owner's obligation while the other from which the handful had not been taken does not fulfill the owner's obligation. If the handful was mixed with the remainder of the minhah or with the remainder of another minhah, it must not be burned; If he did burn it does fulfill the owner's obligation. If the handful had become unclean and yet he offered it, the head plate renders it acceptable, But if it went out [of the Temple Court] and was afterwards he offered it, the headplate does not render it acceptable. For the headplate renders acceptable only an offering which was unclean but not that which was taken out.
+If the remainder of the minhah became unclean or was burnt or lost: According to the rule of Rabbi Eliezer it is valid [to burn the fistful], But according to the rule of Rabbi Joshua it is invalid. If [he did] not [put the fistful] into a ministering vessel it is invalid; But Rabbi Shimon declares it valid. If he burnt the handful twice, it is valid.
+Regarding the handful: the [absence of the] smallest part invalidates the whole. Regarding the tenth [of flour for the minhah] the [absence of the] smallest part invalidates the whole. Regarding the wine [libation which accompanies the minhah] the [absence of the] smallest part invalidates the whole. Regarding the oil [which is mixed in with the minhah] the [absence of the] smallest part invalidates the whole. Regarding the flour and the oil, the [absence of] one invalidates the other. Regarding the handful and the frankincense, the [absence of] one invalidates the other.
+Regarding the two goats of Yom Hakippurim, the [absence of] one invalidates the other. Regarding the two lambs of Shavuot, the [absence of] one invalidates the other. Regarding the two loaves [that accompany the lambs] the [absence of] one invalidates the other. Regarding the two rows [of the showbread] the [absence of] one invalidates the other. Regarding the two dishes [of frankincense] the [absence of] one invalidates the other. Regarding the rows and the dishes the [absence of] one invalidates the other. Regarding the: two kinds [of cakes] used in the offering of the nazirite, the three kinds used for the red cow, the four kinds [of cakes] used in the todah, the four kinds [of species] used for the lulav, and the four kinds used for the [purification of the] leper, the [absence of] one invalidates the others. Regarding the seven sprinklings [of the blood] of the red cow the [absence of] one invalidates the others. Regarding the seven sprinklings between the staves of the ark, and of those towards the veil and upon the golden altar, the [absence of] one invalidates the others.
+Regarding the seven branches of the menorah, the [absence of] one invalidates the others. Regarding the seven lamps on it, the [absence of] one invalidates the others. Regarding the two portions of Scripture in the mezuzah, the [absence of] one invalidates the other; indeed even one letter can invalidate the whole. Regarding the four portions of Scripture in the tefillin, the [absence of] one invalidates the others; indeed even one letter can invalidate the whole. Regarding the four fringes, the [absence of] one invalidates the others, since the four together form one mitzvah. Rabbi Ishmael says: the four are four separate mitzvot.
+
+Chapter 4
+
+The [absence of the] blue [in the tzitzit] does not invalidate the white, neither does the [absence of the] white invalidate the blue. The [absence of the] hand-tefillin does not invalidate the head-tefillin, neither does the [absence of the] head-tefillin invalidate the hand-tefillin. The [absence of the] fine flour and the oil does not invalidate the wine, neither does the [absence of the] wine invalidate them. The [omission of one of the] sprinklings [of the blood] on the outer altar does not invalidate the rest.
+The [absence of either the] bullocks or the rams or the lambs does not invalidate the others. Rabbi Shimon says: if they had [money enough to buy] many bullocks but not [enough for] the drink-offerings, they should bring one bullock and its drink-offerings and should not offer them all without drink-offerings.
+The [absence of the] bull, or the rams, or the lambs or the goat does not invalidate the bread, neither does the [absence of the] bread invalidate them. The [absence of the] bread invalidates the lambs, but the [absence of the] lambs does not invalidate the bread, the words of Rabbi Akiva. Rabbi Shimon b. Nanas said: it is not so, but rather the [absence of the] lambs invalidates the bread, while the [absence of the] bread does not invalidate the lambs; for so we find that when the Israelites were in the wilderness for forty years they offered the lambs without the bread, therefore now too they may offer the lambs without the bread. Rabbi Shimon said: the halakhah is according to the words of Ben Nanas but not for the reason he stated; for every offering stated in the Book of Numbers was offered in the wilderness, but not every offering stated in the book of Leviticus was offered in the wilderness; however, when they came into the land of Israel they offered both kinds. Why then do I say that the lambs may be offered without the bread? Because the lambs render themselves permissible without the bread, whereas bread without lambs, there is nothing that renders it permissible.
+The [absence of the] daily offerings (tamidin) does not invalidate the additional offerings (musafin), neither does [the absence of] the additional offerings invalidate the daily offerings, neither does the absence of [one of the] additional offerings invalidate the other additional offerings. Even though they did not offer the [tamid] lamb in the morning they must offer [the lamb] towards evening. Rabbi Shimon said: When is this so? Only when they had acted under constraint or in error, but if they acted deliberately and did not offer the lamb in the morning they may not offer [the lamb] towards evening. If they did not burn the incense in the morning they burn it towards evening. Rabbi Shimon said: all of it was burned towards evening. For the golden altar was dedicated only by the incense of spices. And the altar for the olah by the daily offering of the morning, And the table only by the showbread on Shabbat, And the menorah only by [the kindling of] seven lamps towards evening.
+The high priest’s griddle-cakes cannot be brought in [two separate] halves. Rather he must bring a whole tenth and then divide it, offering a half in the morning and a half towards evening. If a [high] priest offered half in the morning and then died and they appointed another priest in his place, [the successor] may not bring a half-tenth from his house, neither [may he use] the remaining half-tenth of the first [high priest]. Rather he must bring a whole tenth and divide it, and offer one half and leaving the other half goes to waste. It turns out that two halves are offered and two halves go to waste. If they did not appoint another priest in his place, at whose expense was it offered? Rabbi Shimon says, at the expense of the community; But Rabbi Judah says: at the expense of his heirs, And a whole [tenth] was offered.
+
+Chapter 5
+
+All minhahs must be offered unleavened, with the exception of the leavened cakes of the todah and the two loaves [of Shavuot] which are offered leavened. Rabbi Meir says: the leaven must be taken from [the minhahs] themselves and with this they are leavened. Rabbi Judah says: that is not the best way, rather [first of all] he brings leaven and puts into the measuring vessel and then he fills the measuring vessel up [with flour]. But they said to him: even so [it is not satisfactory], for it would be sometimes too little and sometimes too much.
+All minhahs must be kneaded with lukewarm water and must be watched lest they become leavened. If one allowed the remainder to become leavened he has transgressed a negative commandment, for it is written, “No minhah which you shall bring to the Lord shall be made leavened” (Leviticus 2:11). One is liable for the kneading, and for rolling and for baking.
+Some [minhahs] require oil and frankincense, some require oil but not frankincense, some frankincense but not oil, and some neither oil nor frankincense. These require oil and frankincense: the minhah of fine flour, that prepared on a griddle, that prepared in a pan, the cakes and the wafers, the minhah of the priests, the minhah of the anointed high priest, the minhah of a gentile, the minhah of women, and the minhah of the omer. The minhah offered with the drink-offerings requires oil but not frankincense. The showbread requires frankincense but not oil. The two loaves, the sinner's minhah and the minhah of jealousy require neither oil nor frankincense.
+One is liable for the oil on its own and for the frankincense on its own. If he put in oil, he has rendered it invalid, but if frankincense, he can remove it. If he put oil on the remainder, he has not transgressed a negative commandment. If he put one vessel above the other vessel, he has not rendered it invalid.
+Some [minhahs] require bringing near but not waving, some require bringing near and also waving, some require waving but not bringing near, and some require neither bringing near nor waving. These require bringing near but not waving: the minhah of fine flour, that prepared on a griddle, that prepared in a pan, the cakes and the wafers, the minhah of the priests, the minhah of the anointed high priest, the minhah of a gentile, the minhah of women, and the minhah of the omer. Rabbi Shimon says: the minhah of the priests and the minhah of the anointed high priest do not require bringing near, since no handful is taken out of them, and where no handful is taken out bringing near is not necessary.
+These require waving but not bringing near: The log of oil of the leper and his guilt-offering, The first fruits, according to Rabbi Eliezer ben Yaakov, The innards of an individual’s shelamim and its breast and thigh, whether they are the offerings of men or of women, by Israelites but not by others; The two loaves and the two lambs of Shavuot. How does he perform [the waving]? He places the two loaves upon the two lambs and puts his two hands beneath them and waves them forward and backward and upward and downward, for it is written, “which is waved and which is lifted up” (Exodus 29:27). The waving was performed on the east side [of the altar] and the bringing near on the west side. The ceremony of waving comes before that of bringing near. The minhah of the omer and the minhah of jealousy require bringing near and waving. The showbread and the minhah with the libations require neither bringing near nor waving.
+Rabbi Shimon says, there are three kinds [of sacrifices] which require three commandments; two [of the three] apply to each kind, but none of them require a third. And these are they: the shelamim of the individual, the shelamim of the community and the asham of the leper. The shelamim of the individual requires the laying on of hands for the living animal and waving after it is slaughtered, but it does not require waving while alive. The shelamim of the community requires waving while alive and also after it is slaughtered, but it does not require the laying on of hands. The asham of the leper requires the laying on of hands and also waving while alive, but it does not require waving after it is slaughtered.
+One who says, “I take upon myself [to offer a minhah] prepared on a griddle,” he must not bring one prepared in a pan; If [he says, I take upon myself to offer a minhah prepared] in a pan,” he must not bring one prepared on a griddle. What is the difference between a griddle [mahabat] and a pan [marheshet]? The pan has a lid to it, but the griddle has no lid, the words of Rabbi Yose the Galilean. Rabbi Hanina ben Gamaliel says: a pan is deep and what is prepared is spongy; a griddle is flat and what is prepared on it is hard.
+[If a man said,] “I take upon myself [to offer a minhah baked] in an oven,” he must not bring what is baked in a stove or on tiles or in the cauldrons of the Arabs. Rabbi Judah says: he may bring what is baked in a stove. [If he said,] “I take upon myself [to offer] a baked minhah,” he may not bring half in loaves and half in wafers. Rabbi Shimon permits it for it is one kind.
+
+Chapter 6
+
+From the following menahot the handful must be taken and the remainder is for the priests: The minhah of fine flour, that prepared on a griddle, that prepared in a pan, the loaves and the wafers, the minhah of a Gentile, the minhah of women, the minhah of the omer, the sinners’ minhah, and the minhah of jealousy. Rabbi Shimon says: a sinners’ minhah brought by priests the handful is taken, and the handful is offered by itself and so also the remainder is offered by itself.
+The minhah of the priests, The minhah of the anointed high priest, And the minhah that is offered with the libations are [wholly] for the altar and the priests have no share in them; with these the altar is more privileged than the priests. The two loaves and the showbread are eaten by the priests and the altar has no share in them; with these the priests are more privileged than the altar.
+All menahot that are prepared in a vessel require three applications of oil: pouring, mixing and putting oil in the vessel, before they are completed. The [baked] cakes were mixed [with oil], the words of Rabbi [Judah Ha-Nasi]. But the sages say: the fine flour [was mixed with oil]. The loaves were mixed and the wafers anointed. How did he anoint them? In the form of a “chi.” And the rest of the oil was eaten by the priests.
+All menahot prepared in a vessel must be broken into pieces. The minhah of an Israelite was folded into two and the two were folded into four, and it was severed [at each bend]. The minhah of priests was folded into two and the two were folded into four, but it was not severed. The minhah of the anointed high priest was not folded. Rabbi Shimon says: neither the minhah of the priests nor the minhah of the anointed high priest was broken in pieces, since the handful was not taken from them, and whenever the handful is not taken [from a minhah] it is not to be broken in pieces. The pieces were the size of an olive.
+All menahot must be rubbed three hundred times and beaten five hundred times. The rubbing and the beating apply is performed with the grains of wheat. Rabbi Yose says: also to the dough. All menahot consist of ten cakes each, except the showbread and the griddle-cakes of the high priest, which consist of twelve cakes each, the words of Rabbi Judah. But Rabbi Meir says: they all consist of twelve cakes each, except the loaves of the todah and of the nazirite-offering, which consist of ten cakes each.
+The omer consisted of one tenth [of an ephah of flour] taken from three se'ahs. The two loaves consisted of two tenths taken from three se'ahs. And the showbread consisted of twenty-four tenths taken from twenty-four se'ahs.
+The omer was sifted through thirteen sieves, the two loaves through twelve, and the showbread through eleven. Rabbi Shimon says: there was no prescribed number for them, rather they brought fine flour and sifted it as much as was necessary, as it is said, “You shall take fine flour and bake it” (Leviticus 24:5) [you should not bake it] until it is sifted as much as is necessary.
+
+Chapter 7
+
+The todah required five Jerusalem seahs [of flour], which are six wilderness seahs; This is the equivalent to two ephahs, for an ephah is three seahs, or to twenty tenths [of an ephah], ten for the leavened cakes and ten for the matzot. “Ten for the leavened cakes” one tenth for each cake; “And ten for the matzot” –there were three kinds of matzot: loaves, wafers, and soaked cakes, thus there were three and a third tenths of flour for each kind, three cakes to every tenth. By Jerusalem measure they were thirty kavs, fifteen for the leavened cakes and fifteen for the matzot. “Fifteen for the leavened cakes”, one kav and a half for each cake. “And fifteen for the matzot” there were three kinds of matzot: loaves, wafers, and soaked cakes, thus there were five kavs for each kind, two cakes to every kav.
+The consecration [minhah] consisted of matzah like the todah: cakes, wafers, and soaked cakes. The nazirite minhah consisted of two thirds of the matzah of the todah: cakes and wafers, but not soaked cakes. Thus there were ten kavs by Jerusalem measure, which are six tenths and something over. From each kind [the priest] took one tenth part as terumah, as it is said, “Out of this he shall offer one of each kind as a gift to the Lord” (Leviticus 7:1: “One:” that he may not take what is broken. “Out of each offering:” that each kind of offering shall be equal, [and] that he must not take [the terumah] from the one kind of offering on behalf of another. “It shall go to the priest who dashes the blood of the shelamim:” and the rest was consumed by the owner.
+One who slaughtered the todah within [the Temple court] while its bread was outside the wall, the bread has not been sanctified. If he slaughtered it before [the loaves] had become crusted in the oven, even if all except one had become crusted, the bread is not sanctified. If he slaughtered the todah [intending to eat it] outside its proper time or outside its proper place, the bread is sanctified. If he slaughtered it and it was found to be terefah, the bread is not sanctified. If he slaughtered it and it was found to have a blemish: Rabbi Eliezer says: the bread is sanctified. But the sages say: it is not sanctified. If he slaughtered it under another name, and so, too, if the ram of the consecration-offering or the two lambs offered at Shavuot were slaughtered under another name, the bread is not sanctified.
+If a [minhah that is accompanied by] the libations had already been sanctified in a vessel when the animal-offering was found to be invalid: If there is another animal-offering, they may be offered with it; But if not, they are left to become invalid by remaining overnight. The offspring of a todah, its substitute, and the animal which was set apart in the place of the todah which was set apart and was lost, do not require the [accompanying] bread, as it says, “And he shall offer [them] with the sacrifice of thanksgiving (todah)” (Leviticus 7:1; the todah requires the accompanying bread, but its young, what is brought in its place, and its substitute, do not require the accompanying bread.
+One who says: “Behold I take upon myself [to bring] a todah”, he must bring both it and its bread from hullin. [If he said:] “A todah from hullin and its bread from tithe,” he must bring the bread from hullin. [If he said:] “A todah from tithe and bread from hullin,” he may bring. [If he said:] “A todah, it and its bread from tithe,” he may bring. But he must not bring from grain of second tithe, rather from second tithe money.
+From where [is it derived] that if one says, “I take upon myself to bring a todah,” he can bring it only from hullin? As it is said, “And you shall sacrifice the pesah to the Lord your God, from the flock or the herd” (Deuteronomy 16:. But is not the pesah sacrifice brought only from the lambs and from the goats? Why then is it written, “from the flock or the herd”? It is to compare whatever is brought from the flock and the herd with the pesah: just as the pesah is obligatory and offered only from what is hullin, so everything that is obligatory may be offered only from what is hullin. Therefore if a man says, “I take upon myself to bring a todah,” or “I take upon myself [to offer] a shelamim,” since [in these cases] these are obligatory they may be offered only from what is hullin. The libations in every case may be offered only from what is hullin.
+
+Chapter 8
+
+All the sacrifices communal or individual may be offered from [produce grown] in the Land [of Israel] or outside the Land, from new [produce] or from the old, except for the omer and the two loaves, which must be offered only from new produce and from [produce grown] in the land. All [offerings] must be offered from the choicest produce. And which is the choicest? That from Michmas and Zanoha are “alpha” for the quality of their fine flour; second to them is Hafaraim in the valley. The [produce of the] whole land was valid, but they used to bring it from these places.
+One may not bring [grain for menahot] from the produce of a manured field or from an irrigated field or from a field stocked with trees. But if one did bring it [from these] it was valid. How was it prepared? In the first year it was plowed and in the second year it was sown seventy days before Pesah, thus it would produce fine flour in abundance. How was it tested? The temple-treasurer used to thrust his hand into it; if some dust came up in [his hand] it was invalid, until it was sifted [more]. If it had become magotty it is invalid.
+Tekoa is “alpha” first its oil. Abba Saul says: Second to it is Regev, on the other side of the Jordan. The [oil of the] whole land was valid, but they used to bring it only from these places. One may not bring it from a manured field or from an irrigated field or from olive-trees planted in a field sown with seeds, but if one did bring it [from these] it was valid. One may not bring anpakinon, and if one did bring it, it is invalid. One may not bring it from olive-berries which had been soaked in water or preserved or stewed; and if one did bring it, it is invalid.
+There are three [periods of gathering in the] olives and each crop gives three kinds of oil. The first crop of olives is when the olives are picked from the top of the tree; they are pounded and put into the basket. Rabbi Judah says: around the basket. This gives the first oil. They are then pressed with the beam Rabbi Judah says: with stones. This gives the second oil. They are then ground and pressed again. This gives the third oil. The first [oil] is fit for the candlestick and the others for menahot. The second crop is when the olives at roof-level are picked from the tree; they are pounded and put into the basket. Rabbi Judah says: around the basket. This gives the first oil. They are then pressed with the beam Rabbi Judah says: with stones. This gives the second oil. They are then ground and pressed again. This gives the third oil. The first [oil] is fit for the candlestick and the others for menahot. The third crop is when the last olives of the tree are packed inside the house until they become overripe; they are then taken up and dried on the roof they are pounded and put into the basket. Rabbi Judah says: around the basket. This gives the first oil. They are then pressed with the beam Rabbi Judah says: with stones. This gives the second oil. They are then ground and pressed again. This gives the third oil. The first [oil] is fit for the candlestick and the others for menahot.
+The first oil of the first crop, there is none better than it. The second oil of the first crop and the first oil of the second crop are equal. The third oil of the first crop, the second oil of the second crop and the first oil of the third crop are equal. The third oil of the second crop and the second oil of the third crop are equal. As to the third oil of the third crop, there is none worse than it. It would have been logical by the following argument that menahot should also require the purest olive oil: if the candlestick, whose [oil] is not for eating, requires pure olive oil, how much more should menahot, whose oil is for eating, require pure olive oil! But the text states, “Pure olive oil of beaten olives for lighting” (Exodus 27:20), but not “pure olive oil of beaten olives for menahot.”
+From where did they bring the wine? Keruhim and Attulim rank are alpha their wine. Second to them are Bet Rimmah and Bet Lavan on the mountain and Kefar Signa in the valley. [Wine of the] whole land was valid but they used to bring it only from these places. One may not bring it from a manured field or from an irrigated field or from vines planted in a field sown with seeds; but if one did bring it [from these] it was valid. One may not bring wine from sun-dried grapes, but if one did bring it, it was valid. One may not bring old wine, the words of Rabbi. But the sages permit it. One may not bring sweet wine or smoked wine or cooked wine, and if one did bring it, it was invalid. One may not bring wine from grapes suspended [on reeds], but only from the vines growing close to the ground and from well-cultivated vineyards.
+They did not put [the wine] in large casks but in small barrels. And one did not fill the barrels to the brim so that its scent might spread. One may not take the wine at the mouth of the barrel because of the scum, nor that at the bottom because of the lees; but one should take it only from the third or the middle of the barrel. How was it tested? The temple-treasurer used to sit nearby with his stick in his hand; when the froth burst forth he would knock with his stick. Rabbi Yose bar Judah says: wine on which there is a scum is invalid, for it is written, “They shall be for you without blemish, and their minhah,” and “They shall be for you without blemish, and their libations” (Numbers 28:19-20,.
+
+Chapter 9
+
+There were two dry-measures in the Temple: the tenth and the half-tenth. Rabbi Meir says: a tenth, [another] tenth, and a half-tenth. For what purpose did the tenth measure serve? By it they used to measure all the menahot. One did not measure with a three-tenths measure [the minhah] for a bull or with a two-tenths measure [the minhah] for a ram, rather, one measured them by all by tenths. For what purpose did the half-tenth measure serve? By it one used to measure the griddlecakes of the high priest [which was offered] half in the morning and the half towards evening.
+There were seven liquid measuring vessels in the Temple: the hin, the half-hin, the third-hin, the quarter-hin, the log, the half-log, and the quarter-log. Rabbi Eliezer bar Zadok says: there were markings in the hin measure [indicating] thus far for a bull, thus far for a ram, and thus far for a lamb. Rabbi Shimon says: there was no hin measure at all, for what purpose could the hin serve? But there was an additional measure of one and a half logs by which one used to measure [the oil] for the minhah of the high priest, a log and a half in the morning and a log and a half towards evening.
+For what purpose did the quarter-log serve? [To measure] a quarter-log of water for the one with skin disease and a quarter-log of oil for the Nazirite. For what purpose did the half-log serve? [To measure] a half-log of water for the sotah and a half-log of oil for the todah. With the log one measured [the oil] for all the menahot. Even a minhah of sixty tenths required sixty logs [of oil]. Rabbi Eliezer ben Yaakov says: even a minhah of sixty tenths required only one log [of oil], for it is written, “For a minhah, and for a log of oil” (Leviticus 14:21). Six [logs] were required for a bull, four for a ram, and three for a lamb; Three logs and a half for the menorah, a half-log for each lamp.
+One may mix the drink-offerings of bulls with the drink-offerings of rams, or the drink-offerings of lambs with the drink-offerings of other lambs, or those of an individual offering with those of a communal offering, or those of [an offering offered] today with those of [an offering offered] yesterday; But one may not mix the drink-offerings of lambs with the drink-offerings of bulls or of rams. If they mixed these on their own, and they mixed these on their own, and then they were mixed, they are valid. But if before each was mixed by itself [they were mixed together], they are invalid. Although the minhah of the lamb that was offered with the omer was doubled, its drink-offerings were not doubled.
+All the measures in the Temple were heaped except [that used for] the high priest's [minhah] which included in itself the heaped amount. The overflow of the liquid-measures was holy, but the overflow of the dry-measures was not holy. Rabbi Akiva says: the liquid-measuring vessels were holy, therefore their overflow was holy too; the dry-measuring vessels were not holy, therefore their overflow was not holy. Rabbi Yose says: it is not for that reason, but because liquids are stirred up and dry-stuffs are not.
+All the offerings of the congregation and of the individual require libations except the first-born animal, the cattle tithe of cattle, the pesah, the hatat and the asham; But the hatat and the asham of the one with skin disease do require libations.
+None of the communal offerings require the laying on of hands except the bull that is offered for [the transgression by the congregation] of any of the commandments, and the scapegoat. Rabbi Shimon says: also the he-goat offered for [the sin] of idol worship. All the offerings of an individual require the laying on of hands except the first-born, the cattle tithe, and the pesah. And an heir may lay his hands [on his father’s offering], and he may bring the libations for it, and can substitute [another animal for it].
+All lay hands on the offering except a deaf-mute, an imbecile, a minor, a blind man, a gentile, a slave, an agent, or a woman. The laying on of hands is outside the commandment. [One must lay] the hands: On the head of the animal, Both hands In the place where one lays on the hands there the animal must be slaughtered; And the slaughtering must immediately follow the laying on of hands.
+Laying on of hands is [in certain respects] more stringent than waving and waving is [in other respects] more stringent than laying on of hands. For one may perform the waving on behalf of all the others, but one may not perform the laying on of hands on behalf of all the others. Waving is more stringent, for waving takes place for offerings of the individual and for offerings of the community, for living animals and for slaughtered animals, and for things that have life and for things that do not have life; but it is not so with laying on of the hands.
+
+Chapter 10
+
+Rabbi Ishmael says: On Shabbat the omer was taken out of three seahs [of barley] and on a weekday out of five. But the sages say: whether on Shabbat or on a weekday it was taken out of three seahs. Rabbi Hanina the vice-high priest says: on Shabbat it was reaped by one man with one sickle into one basket, and on a weekday it was reaped by three men into three baskets and with three sickles. But the sages say: whether on Shabbat or on a weekday it was reaped by three men into three baskets and with three sickles.
+The mitzvah of the omer is that it should be brought from [what grows] near by. If [the crop] near Jerusalem was not yet ripe, it could be brought from any place. It once happened that the omer was brought from Gagot Zerifin and the two loaves from the plain of En Soker.
+How would they do it [reap the omer]?The agents of the court used to go out on the day before the festival and tie the unreaped grain in bunches to make it the easier to reap. All the inhabitants of the towns near by assembled there, so that it might be reaped with a great demonstration. As soon as it became dark he says to them: “Has the sun set?” And they answer, “Yes.” “Has the sun set?” And they answer, “Yes.” “With this sickle?” And they answer, “Yes.” “With this sickle?” And they answer, “Yes.” “Into this basket?” And they answer, “Yes.” “Into this basket?” And they answer, “Yes.” On the Sabbath he says to them, “On this Sabbath?” And they answer, “Yes.” “On this Sabbath?” And they answer, “Yes.” “Shall I reap?” And they answer, “Reap.” “Shall I reap?” And they answer, “Reap.” He repeated every matter three times, and they answer, “yes, yes, yes.” And why all of this? Because of the Boethusians who held that the reaping of the omer was not to take place at the conclusion of the [first day of the] festival.
+They reaped it, put it into the baskets, and brought it to the Temple courtyard; Then they would parch it with fire in order to fulfill the mitzvah that it should be parched [with fire], the words of Rabbi Meir. But the sages say: they beat it with reeds or stems of plants that the grains should not be crushed, and then they put it into a pipe that was perforated so that the fire might take hold of all of it. They spread it out in the Temple courtyard so that the wind might blow over it. Then they put it into a gristmill and took out of it a tenth [of an ephah of flour] which was sifted through thirteen sieves. What was left over was redeemed and might be eaten by any one; It was liable for hallah but exempt from tithes. Rabbi Akiba made it liable both to hallah and to tithes. He then came to the tenth, put in its oil and its frankincense, poured in the oil, mixed it, waved it, brought it near [to the altar], took from it the handful and burnt it; and the remainder was eaten by the priests.
+After the omer was offered they used to go out and find the market of Jerusalem already full of flour and parched grain [of the new produce]; This was without the approval of the rabbis, the words of Rabbi Meir. Rabbi Judah says: it was with the approval of the rabbis. After the omer was offered the new grain was permitted immediately, but for those that lived far off it was permitted only after midday. After the Temple was destroyed Rabbi Yohanan ben Zakkai decreed that it should be forbidden throughout the day of the waving. Rabbi Judah said: is it not so forbidden by the law of the Torah, for it is said, “Until this very day?” Why was it permitted for those that lived far away from midday? Because they know that the court would not be negligent with it.
+The omer permits [the new grain] throughout the land, and the two loaves permit it in the Temple. One may not offer minhahs, first-fruits, or minhahs that accompany animal offerings, before the omer. And if one did so, it is invalid. Nor may one offer these before the two loaves. But if one did so it was valid.
+Wheat, barley, spelt, oats and rye are subject to hallah. And they are reckoned together. They are forbidden [to be eaten] as new grain before the omer. And they may not be harvested before Pesah. If they had taken root before the omer, the omer permits them; And if not, they are forbidden until the next year's omer.
+[Before the omer] one may reap [grain] in irrigated fields in the valley, but one may not stack it. The people of Jericho used to reap [before the omer] with the approval of the sages, and used to stack it without the approval of the sages, but the sages did not protest. One may reap the unripe grain for cattle feed. Rabbi Judah said: When is this so? If one had begun to reap it before it had reached a third of its growth. Rabbi Shimon says: one may reap it and feed [his cattle with it] even after it has reached a third of its growth.
+One may reap on account of the saplings or in order to make a house for mourners or in order not to interrupt the bet hamidrash. One may not bind them in bundles but one may leave them in small heaps. The mitzvah of the omer is that it should be brought from the standing grain. If this cannot be found he may bring it from the sheaves. The mitvah is that it should be brought from moist (fresh) grain. If this cannot be found he may bring it from dry grain. The mitzvah is that it should be reaped at night. If it was reaped at day it is valid. And it overrides the Shabbat.
+
+Chapter 11
+
+The two loaves [of Shavuot] were kneaded each on its own and baked each on its own. The [cakes of the] showbread were kneaded each on its own and baked two at a time. They were prepared in a mould, and when they were taken out from the oven they were again put in a mould lest they become damaged.
+Both the two loaves and the showbread their kneading and their shaping were performed outside [the Temple Court], and their baking was inside. And they do not override the Shabbat. Rabbi Judah says: all of these were performed inside [the Temple Court]. Rabbi Shimon says: One should always accustom himself to say, “The two loaves and the showbread were valid whether made in the Temple Court or in Bet Pagi.”
+The high priest’s griddle cakes: their kneading, their shaping, and their baking were performed within [the Temple Court], And they override the Shabbat. The grinding [of the grain for it] and the sifting did not override the Shabbat. Rabbi Akiva said a general rule: any work that can be done on the eve of Shabbat does not override Shabbat, but that which cannot be done on the eve of Shabbat does override Shabbat.
+All menahot require a vessel [for works that are performed] within, but do not require a vessel [for those works that are performed] outside. How so? The two loaves were seven handbreadths long and four wide and their horns were four fingerbreadths. The [cakes of the] showbread were ten handbreadths long and five wide and their horns were seven fingerbreadths. Rabbi Judah says: lest you err [remember but the words] “zadad yahaz.” Ben Zoma says: “And you shall set upon the table showbread (lehem panim) before me continually:” panim signifies that it should have faces.
+The table was ten handbreadths long and five wide; the showbread was ten handbreadths long and five wide. Each cake was placed lengthwise across the breadth of the table, and two and a half handbreadths were turned up at either side so that its length filled the entire breadth of the table, the words of Rabbi Judah. Rabbi Meir says: the table was twelve handbreadths long and six wide; the showbread was ten handbreadths long and five wide. Each cake was placed lengthwise across the breadth of the table, and two handbreadths were turned up at either side; and there was a space of two handbreadths between [the two sets] so that the wind could blow between them. Abba Shaul says: there they used to put the two dishes of frankincense for the showbread. They said to him: Has it not already been said, “And you shall put pure frankincense upon [al] each row” (Leviticus 24:7)? He replied, But has it not also been said, “And next unto [al] him shall be the tribe of Manasseh” (Numbers 2:20)?
+There were there four golden props [at the corners of] the table, each split at the top, which supported the cakes, two for the one row and two for the other row. And there were twenty-eight rods, each [shaped] like the half of a hollow reed, fourteen for the one row and fourteen for the other row. Neither the placing of the rods nor their removal overrode the Shabbat, but [a priest] used to enter on the day before Shabbat, pull out the rods, and place them parallel with the length of the table. Every article that stood in the Temple was placed with its length parallel with the length of the House.
+There were two tables inside the sanctuary, at the entrance of the Temple, the one of marble and the other of gold. On the table of marble they laid the showbread when it was brought in, and on the table of gold they laid the showbread when it was brought out, since we raise [the status] of what is holy and we don’t lower it down. And within [the sanctuary] there was a table of gold on which the showbread lay continually. Four priests entered: two bearing the two rows [of the showbread] in their hands and two bearing the two dishes [of frankincense] in their hands; And four went in before them, two to take away the two rows [of the showbread] and two to take away the two dishes [of frankincense]. Those who brought them in stood at the north side facing the south, and those who took them away stood at the south side facing the north. These withdrew [the old] and the others laid down [the new], the handbreadth of the one being by the side of the handbreadth of the other, as it is said, “Before me continually” (Exodus 25:30). Rabbi Yose says: even if these [first] took away [the old] and the others laid down [the new later on], this too fulfills the requirement of continually. They went out and laid [the old bread] on the table of gold that was in the sanctuary [at its entrance]. They then burned the dishes [of frankincense] and the loaves were distributed among the priests. If Yom Kippur fell on a Shabbat the cakes were distributed in the evening. If it fell on a Friday the he-goat of Yom Kippur was eaten in the evening. The Babylonian [priests] used to eat it raw for they were not fastidious.
+If he arranged the showbread on Shabbat and the dishes [of frankincense] on the day after Shabbat, and burned the dishes [of frankincense] on the [next] Shabbat, it is not valid, and one is not liable over it for piggul, remnant, or uncleanness. If he arranged the bread and the dishes [of frankincense] on Shabbat and burned the dishes of frankincense on the day after Shabbat, it is not valid, and one is not liable over it for piggul, remnant, or uncleanness. If he arranged the bread and the dishes [of frankincense] on the day after Shabbat and burned the dishes [of frankincense] on the [next] Shabbat, it is not valid. What should he do? He should leave it until the following Shabbat, for even if it remains many days on the table there is nothing to this.
+The two loaves were eaten never earlier than on the second day and never later than on the third day. How so? [Normally] they were baked on the day before the festival and eaten on the festival, that is, on the second day. If the festival fell on the day after Shabbat, they would be eaten on the third day. The showbread was eaten never earlier than on the ninth day and never later than on the eleventh day. How so? [Normally] it was baked on the day before Shabbat and eaten on Shabbat [of the following week], that is on the ninth day. If a festival fell on the day before Shabbat, it would be eaten on the tenth day. If the two days of Rosh Hashanah [fell before Shabbat], it would then be eaten on the eleventh day. [Baking] overrides neither Shabbat nor the festival. Rabban Shimon ben Gamaliel says in the name of Rabbi Shimon, son of the deputy [high priest]: it overrides the festival but not the fast day (Yom Kippur).
+
+Chapter 12
+
+If menahot and libation-offerings became unclean before they were sanctified in a vessel, they may be redeemed. If [they became unclean] after they were sanctified in a vessel, they may not be redeemed. Bird-offerings, the wood, the frankincense, and the ministering vessels, may not be redeemed, for the rule of redemption applies only to [offerings of] beasts.
+If one said, “I take upon myself [to bring a minhah prepared] on a griddle”, and he brought one prepared in a pan, or “a minhah prepared in a pan”, and he brought one prepared on a griddle, what he has brought he has brought, but he has not fulfilled his obligation. [But if he said, “I take upon myself] to bring this [flour] as a minhah prepared on a griddle”, and he brought it prepared in a pan; or as “a minhah prepared in a pan”, and he brought it prepared on a griddle, it is invalid. If one said, “I take upon myself to bring two tenths in one vessel”, and he brought them in two vessels, or [he said] “in two vessels,” and he brought them in one vessel, what he has brought he has brought, but he has not fulfilled his obligation. But [if he said, “I take upon myself to bring] these [two tenths] in one vessel”, and he brought them in two vessels, or “in two vessels”, and he brought them in one vessel, they are invalid. If he said, “I take upon myself to bring two tenths in one vessel” and he brought them in two vessels, and when they said to him, “You vowed to bring them in one vessel”, if he brought them in one vessel, they are valid, but if he still offered them in two vessels, they are invalid. If he said “I take upon myself to bring two tenths in two vessels”, and he brought them in one vessel, and when they said to him, “You vowed to bring them in two vessels”, if he offered them in two vessels they are valid; but if he still kept them in one vessel, they are considered as two menahot which have been mixed.
+[If one said,] “I take upon myself to bring a minhah of barley,” he must bring one of wheat. “Of coarse flour,” he must bring it of fine flour. “Without oil and without frankincense,” he must bring it with oil and frankincense. “Half a tenth,” he must bring a whole tenth. “A tenth and a half,” he must bring two. Rabbi Shimon declares him exempt, because he did not make his offering in the manner in which people usually make their offerings.
+A man may offer a minhah consisting of sixty tenths and bring them in one vessel. If one said, “I take upon myself to offer sixty-one tenths,” he must bring sixty in one vessel and the one in another vessel, since the congregation brings on the first day of the festival [of Sukkot] when it falls on Shabbat sixty-one tenths [as a minhah], it is enough for an individual that [his minhah] should be one tenth less than that of the congregation. Rabbi Shimon said: but some of these [sixty-one tenths] are for the bullocks and some for the lambs, and they may not be mixed one with the other! Rather sixty tenths mingles [in one vessel]. They said to him: can sixty be mingled [in one vessel] and not sixty-one? He answered, so it is with all the measures prescribed by the sages: a man may immerse himself in forty seahs of water, but he may not immerse himself in forty seahs less one kortob. One may not offer one [log], two, or five [logs], but one may offer three, four, six, or anything above six.
+One may offer wine but not oil, the words of Rabbi Akiva. But Rabbi Tarfon says: one may also offer oil. Rabbi Tarfon said: just as we find that wine is offered as an obligation may be offered as a freewill-offering, so oil which is offered as an obligation may be offered as a freewill-offering. Rabbi Akiva said to him: No, if you say so of wine it is because it is offered by itself even when offered as an obligation, can you say the same of oil which is not offered by itself when offered as an obligation? Two [men] may not jointly offer one tenth [of flour for a minhah]; but they may jointly offer an olah or a shelamim, and bird sacrifices even a single bird.
+
+Chapter 13
+
+[One who says], “I take upon myself to bring a tenth,” he must bring one [tenth]. “Tenths,” he must bring two [tenths]. [If he said,] “I specified [a certain number of tenths] but I do not know what number I specified,” he must bring sixty tenths [If he said,] “I take upon myself to bring a minhah,” he may bring whichever kind he chooses. Rabbi Judah says: he must bring a minhah of fine flour, for that is the distinctive [one] among the menahot.
+[If he said] “A minhah” or “a kind of minhah,” he may bring one [of any kind]. [If he said] “Menahot” or “A kind from menahot,” he must bring two [of any one kind]. [If he said,] “I specified [a certain kind], but I do not know what kind I specified,” he must bring the five kinds. [If he said,] “I specified a minhah of [a certain number of] tenths but I do not know what number I specified,” he must bring sixty tenths. But Rabbi says, he must bring menahot [of every number] of tenths from one to sixty.
+[If one said,] “I take upon myself to bring [pieces of] wood,” he must bring not less than two logs. “Frankincense,” he must bring not less than a handful. There are five cases of [not less than] a handful: One who says, “I take upon myself to bring frankincense,” he must bring not less than a handful. One who voluntarily offered a minhah must bring a handful of frankincense with it. One who offered up the handful outside [the Temp] is liable. The two dishes [of frankincense] require two handfuls.
+“I take upon myself to offer gold,” he must bring not less than a golden denar. “Silver,” he must bring not less than a silver denar. “Copper,” he must bring not less than [the value of] a silver maah. [If he said] “I specified [how much I would bring] but I do not know what I specified,” he must bring until he says, “I certainly did not intend to give so much!”
+[If one said,] “I take upon myself to bring wine,” he must bring not less than three logs. “Oil,” he must bring not less than one log; Rabbi says: not less than three logs. [If one said,] “I specified [how much I would offer] but I do not know how much I specified,” he must bring that quantity which is the most that is brought on any one day.
+[If one said,] “I take upon myself to offer an olah,” he must bring a lamb. Rabbi Elazar ben Azaryah say: [he may bring] a turtle-dove or a young pigeon. [If he said,] “I specified a beast of the herd but I do not know what it was I specified,” he must bring a bull and a calf. [If he said, “I specified] a beast of the cattle but I do not know what it was I specified,” he must bring a bull, a bull calf, a ram, a he-goat, a he-kid, and a he-lamb. [If he said,] “I specified [some kind] but I do not know what it was I specified,” he must add to these a turtle-dove and a young pigeon.
+[If one said,] “I take upon myself to offer a todah or a shelamim,” he must bring a lamb. [If he said,] “I specified a beast of the herd but I do not know what it was I specified,” he must bring a bull and a cow, a bull calf and a heifer. [If he said, “I specified] a beast of the cattle but I do not know what it was I specified,” he must bring a bull and a cow, a bull calf and a heifer, a ram and a ewe, a he-goat and a she-goat, a he-kid and a she-kid, a he-lamb and a ewe-lamb.
+[If he said,] “I take upon myself to offer an ox,” he must bring one with its drink-offerings to the value of a maneh. “A calf,” he must bring one with its drink-offerings to the value of five selas. “A ram,” he must bring one with its drink-offerings to the value of two selas. “A lamb,” he must bring one with its drink-offerings to the value of one sela. If he said “An ox valued at one maneh,” he must bring one worth a maneh apart from its drink-offerings. “A calf valued at five selas,” he must bring one worth five selas apart from its drink-offerings. “A ram valued at two selas,” he must bring one worth two selas apart from its drink-offerings. “A lamb valued at one sela,” he must bring one worth one sela apart from its drink-offerings. [If he said, “I take upon myself to offer] an ox valued at a maneh,” and he brought two together worth a maneh, he has not fulfilled his obligation, even if one was worth a maneh less one denar and the other also was worth a maneh less one denar. [If he said] “A black one” and he brought a white one, or “a white one” and he brought a black one, or “a large one” and he brought a small one, he has not fulfilled his obligation. [If he said] “a small one” and he brought a large one, he has fulfilled his obligation; Rabbi says: he has not fulfilled his obligation.
+[If one said,] “This ox shall be an olah,” and it becomes blemished, he may, if he so desires, bring two with its price. [If he said,] “These two oxen are for an olah,” and they become blemished, he may, if he so desires, bring one ox with their price. But Rabbi forbids it. [If he said,] “This ram shall be an olah,” and it becomes blemished, he may, if he so desires, bring a lamb with its price. [If he said,] “This lamb shall be an olah,” and it becomes blemished, he may, if he so desires, bring a ram with its price thereof. But Rabbi forbids it. One who says, “One of my lambs shall be holy,” or “one of my oxen shall be holy,” and he had only two, the larger one is holy. If he had three, the middle one is holy. [If he said,] “I specified one but I do not know which it was I specified,” or [if he said,] “My father told me [that he had specified one] but I do not know which it is,” the largest one among them must be holy.
+[If one said,] “I take upon myself to offer an olah,” he must offer it in the Temple. And if he offered it in the Temple of Onias, he has not fulfilled his obligation. [If one said,] “I take upon myself to offer an olah but I will offer it in the Temple of Onias,” he must offer it in the Temple, yet if he offered it in the Temple of Onias he has fulfilled his obligation. Rabbi Shimon says: this is not an olah. [If one said,] “I will be a nazirite,” he must bring his offerings and shave his hair in the Temple. And if he brought them and shaved his hair in the Temple of Onias he has not fulfilled his obligation. [If he said,] “I will be a nazirite but I will bring my offerings and shave my hair in the Temple of Onias,” he must bring them in the Temple, yet if he brought them and shaved his hair in the Temple of Onias he has fulfilled his obligation. Rabbi Shimon says: such a one is not a nazirite. The priests who served in the Temple of Onias may not serve in the Temple in Jerusalem; and needless to say [this is so of priests who served] something else; for it is said, “The priests of the shrines, however, did not ascend the altar of the Lord in Jerusalem. But they did eat unleavened bread along with their kinsmen” (II Kings 23:9). Thus they are like those that had a blemish: they are entitled to share and eat [of the holy things] but they are not permitted to offer sacrifices.
+It is said of the olah of cattle, “An offering made by fire of pleasing odor” (Leviticus 1:9); and of the olah of birds, “An offering made by fire of pleasing odor (vs. 17); and of the minhah, “An offering made by fire of pleasing odor” (Leviticus 2:2): to teach you that it is the same whether one offers much or little, so long as one directs one’s heart to heaven. Congratulations! We have finished Tractate Menahot! It is a tradition at this point to thank God for helping us finish learning the tractate and to commit ourselves to going back and relearning it, so that we may not forget it and so that its lessons will stay with us for all of our lives. It is no accident that the last mishnah of the tractate finishes with the message that we learned today. After having learned 14 chapters of Zevahim and 13 chapters of Menahot, there is a grave danger that one could learn that all God cares about, and all that is important in Judaism, is bringing the proper sacrifice in the proper manner. Our mishnah teaches that the important issue is the proper intent, that one’s intent in sacrifice should be to worship God. This is not to deny that that the minutiae of rules are extremely important, both in the eyes of the rabbis and surely in the eyes of the priests who served in the Temple while it still stood. Rather, what today’s mishnah seems to say is that the rules are an outer manifestation of the inner kavannah, intent, of the worshipper. Without following the rules, there is no way to bring that intent into the world. But without the intent, the rules are just empty exercises devoid of meaning. I believe that this is a message that is as true of Judaism today as it was in Temple times. Mishnah Menahot has probably been a great challenge for many of you; I know it was for me. So please accept an extra congratulations on completing it. Tomorrow we begin Hullin, the one tractate in all of Seder Kodashim that does not deal with sacrifices or the Temple.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Menachot/English/Sefaria Community Translation.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Menachot/English/Sefaria Community Translation.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..62b1a7aabedd14238a71716253a7f5fd48830cfd
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Menachot/English/Sefaria Community Translation.txt	
@@ -0,0 +1,140 @@
+Mishnah Menachot
+משנה מנחות
+Sefaria Community Translation
+https://www.sefaria.org
+
+Mishnah Menachot
+
+
+
+Chapter 1
+
+All grain offerings from which handfuls were taken not for their own sake are valid, but they do not fulfill the obligation of their owners. [This is true] except for the grain offering of a sinner or the grain offering brought out of jealousy [by the suspected adulteress]. The grain offerings of a sinner and of jealousy from which handfuls were collected not for their own sake, or that were put into a vessel, or that were brought [to the altar], or were burned not for their own sake, or one [action was done] for their own sake and the other not or their own sake, or one [action was done] not for their own sake and one [was done] for their own sake, they are invalid. What [is meant by]  ["an action done] for their own sake and [one done] not for their own sake?" For the sake of the grain offering of the sinner and for the sake of the voluntary grain offering. [And what is meant by "an action done] not for their own sake and [one done] for their own sake"? With the intent of a voluntary grain offering  and with the intent of a grain offering of a sinner.
+The grain offering of a sinner and the grain offerings from which handfuls were taken by a non-priest, by a person in mourning [for a kinsman who has not yet been buried], by a <i>tevul yom</i> [a person who has immersed himself that day to purify himself, but who must wait for night-fall to be fully pure], by a person who lacks [priestly] garments, by a <i>mechusar kippurim</i> [a person who is required to bring an atonement offering before partaking in an offering], by a person with unwashed hands and feet, by an uncircumcised man, by an impure person, by a person who is sitting, or one who is standing on vessels, an animal, or his friend's legs - these [offerings] are invalid. If he took the handful with his left [hand], it [the offering] is invalid. Ben Betera says: he should return it and take the handful again with his right. If he took the handful, and a stone or a chunk of salt or a remnant of frankincense came with it in his hand, it is invalid, because they said: one who takes too much or too little [as] the handful, it is invalid. What is too much? If he took a heaping handful. And too little? If he took the handful with his fingertips. How should he do it? Extend his fingers on his palm [and bring the flour with his three middle fingers into his palm]. 
+If he used too much oil or too little  oil or too little  frankincense, it is invalid. One who takes a handful from the grain offering [intending] to eat the remainder [of the offering] outside [the Temple] or an olive’s bulk outside; Or to burn the handful or an olive’s bulk of the fistful outside; or  to burn its frankincense outside, it is invalid, but it does not entail <i>karet</i> [divinely imposed punishment consisting of death at an early age without progeny]. [One who takes a handful from the grain offering intending] to eat the remainder the next day or an olive’s bulk the next day; or  to burn the fistful the next day or an olive’s bulk of the handful  the next day; or to burn its frankincense the next day,  It is <i>piggul</i> [a sacrifice that becomes unfit due to the intention of the officiating priest to consume it outside of its permitted time], and they would be liable for <i>karet</i> [divinely imposed punishment consisting of death at an early age without progeny].   This is the general rule: anyone who takes the fistful, or puts it into a vessel, or carries it to the altar, or burns it, [intending] to eat [the amount] which is normally eaten, or to burn [the amount] which is normally burned: outside its prescribed place [the Temple courtyard], [the minhah] is invalid, but it does not result in <i>karet</i>; after its designated time, it is <i>piggul</i> [a sacrifice unfit due to the intention to consume it outside of its permitted time] and it results in <i>karet</i>, provided that the [portion which] permits is offered as required. How is the [portion which] permits offered as required"?  If one took the handful in silence [i.e., without express intention], and put it in a vessel and carried it, and burned it, [intending to eat it] after its designated time;  Or if one took the handful [intending to eat the grain-offering] after its designated time, and put it in a vessel, and carried it and burned it in silence, or if one took the handful and put it in a vessel, carried it out, and burned it [intending to eat the grain-offering] after its designated time. This is offering the [portion which] permits as is required.  
+How is the [portion which] permits not offered as is required?  If one took the handful [intending to eat it] outside the designated place, [and] put it in a vessel, carried it to the altar, and burned it [with the intention of eating it] after its designated time;  Or if one took the handful [intending to eat it] after its designated time, [and] put it in a vessel, carried it to the altar, and burned it [intending to eat it] outside its designated place, or if one took the fistful, put it in vessel, carried it to the altar, and burned it [intending to eat it] outside its designated time. If one took the handful of a sinner’s grain offering or the grain offering of jealousy not for their own sake, and put it in a vessel, carried it to the altar, and burned it [intending to eat them] after their designated time;  Or if one took the handful [from them, intending to eat] after their designated time, [and] put it in a vessel, carried it to the altar, and burned it not for their own sake, or if one took out the fistful, put it in vessel, carried it to the altar, and burned for the sake of something else - this is the [portion which] permits not offered as is required. [If one intended] to eat an olive’s bulk outside its designated place [and] an olive’s bulk on the next day, [or] an olive’s bulk on the next day [and] an olive’s bulk outside its designated place;  Half an olive’s bulk outside its designated place [and] half an olive’s bulk on the next day;  Half an olive’s bulk on the next day [and] half an olive’s bulk outside its designated place,  [The sacrifice] is unfit, and does not entail <i>karet</i>. Rabbi Judah said: this is the general rule: where the [improper] intention of time precedes the [improper] intention of place, [the sacrifice] is <i>piggul</i>, and they would be liable for <i>karet</i>; but if the [improper] intention of place precedes the [improper] intention of time, it is invalid and does not entail <i>karet</i>. But the Sages say: in both cases [the sacrifice] is invalid and does not entail <i>karet</i>.  [If one intends] to eat half an olive’s bulk [after its intended time or outside its intended place] [and] to burn half an olive’s bulk [similarly] - it is valid, for eating and burning do not combine [to equal an olive's bulk]. 
+
+Chapter 2
+
+If he took the handful [intending] to eat the remainder or to burn the handful the next day, Rabbi Yose concedes that the offering is <i>piggul</i> and he is obligated for extirpation.   [If he intended] to burn its frankincense the next day:  Rabbi Yose says: it is invalid but he is not liable for extirpation. But the sages say: it is rejected due to piggul and he is liable for extirpation.  They said to him: how does this differ from an animal-offering?   He said to them: with the animal-offering the blood, the flesh and the sacrificial portions are all one; but the frankincense is not part of the grain offering. 
+If he slaughtered the two lambs [intending] to eat one of the [two] loaves the next day, or if he burned the two dishes [of the frankincense intending] to eat one of the [two] rows of the showbread the next day: Rabbi Yose says: that loaf or that row about which he expressed the intention is rejected due to piggul and he is liable for extirpation for it, while the other is invalid but he is not liable for extirpation for it.  But the sages say, both are rejected due to piggul and he is liable for extirpation for both of them. If one of the [two] loaves or one of the [two] rows [of the shewbread] became unclean:  Rabbi Judah says: both must be taken out to the place of burning, for the offering of the congregation may not be divided.    But the sages say, the unclean [is treated] as unclean, but the clean may be eaten. 
+The thanksgiving offering can render the bread rejected due to piggul but the bread does not render the thanksgiving offering rejected due to piggul.  How so? If he slaughtered the thanksgiving offering intending to eat part of it on the next day, both it and the bread are rejected due to piggul; if he intended to eat part of the bread the next day, the bread is rejected due to piggul but the thanksgiving offering is not rejected due to piggul. 2)	The lambs can render the bread rejected due to piggul but the bread cannot render the lambs rejected due to piggul.  a)	How so? If he slaughtered the lambs intending to eat part of them the next day, both they and the bread are rejected due to piggul; if he intended to eat part of the bread the next day, the bread is rejected due to piggul but the lambs are not. 
+The animal-offering can render the libations rejected due to piggul after they have been sanctified in the vessel, the words of Rabbi Meir.  But the libations cannot render the animal-offering rejected due to piggul.  One who slaughters an animal-offering intending to eat part of it on the next day, both it and the libations are rejected due to piggul; if he intended to offer the libations the next day, the libations are rejected due to piggul but the animal-offering is not. 
+If he had an intention which causes something to be rejected because of piggul [with regard to the remainder of the grain-offering] during the [burning of the] handful and not during the [burning of the] frankincense, or during the [burning of the] frankincense and not during the [burning of the] incense: Rabbi Meir says: it is rejected due to piggul and he is liable for extirpation for it;  But the sages say: there is no extirpation unless he had an intention which causes something to be rejected due to piggul during the service of the whole of the thing that causes it to be permitted.   The sages agree with Rabbi Meir with regard to a sinner’s grain offering or a grain offering of jealousy, that if he had an intention which renders something rejected due to piggul during the [burning of the] handful, [the remainder] is rejected due to piggul and he is liable for extirpation for it, since the handful is the entire thing that causes it to be permitted.  If he slaughtered one of the lambs intending to eat the two loaves the next day, or if he burned one of the dishes of frankincense intending to eat the two rows [of the shewbread] on the next day:  Rabbi Meir says: it is rejected due to piggul and he is liable for extirpation for it;  But the sages say: it is not rejected due to piggul, unless he had an intention that renders something rejected due to piggul during the service of the whole of the thing that causes it to be permitted.  If he slaughtered one of the lambs intending to eat part of it the next day, that [lamb] is rejected due to piggul but the other [lamb] is valid. If he intended to eat the other [lamb] the next day, both are valid. 
+
+Chapter 3
+
+If he took the handful from the grain offering intending to eat [outside its proper place or after its proper time] a part that it is not usual to eat or to burn [outside its proper place or after its proper time] a part that it is not usual to burn, [the offering] is valid. Rabbi Eliezer invalidates [it].  [If he intended] to eat less than an olive's bulk of a part that it is usual to eat, or to burn less than an olive's bulk of a part that it is usual to burn, [the offering] is valid.  [If he intended] to eat a half an olive's bulk and to burn a half an olive’s bulk, [the offering] is valid, for eating and burning are not reckoned together. 
+If he did not pour in [the oil], or if he did not mix it, or if he did not break up [the grain offering] into pieces, or if he did not salt it, or wave it, or if he did not bring it near [the altar], or if he broke it up into large pieces, or if he did not anoint [with oil those types requiring anointing], it is valid. If the handful of one grain offering was mixed with the handful of another, or with a priest’s grain offering, or with the grain offering of the anointed [high] priest, or with the grain offering [offered with] the libations, it is valid.   Rabbi Judah says: if [it was mixed] with the grain offering of the anointed [high] priest or with the grain offering [offered with] libations, it is invalid, for since the consistency of the one is thick and the consistency of the other is thin, each absorbs from the other.   
+Two grain offerings from which the handfuls had not yet been taken out were mixed together: If it is still possible to take the handful from each separately, they are valid;  If not, they are invalid.  If the handful [of a grain offering] was mixed with a grain offering from which the fistful had not yet been taken, he must not burn it.  If he did burn it, then the grain offering from which the handful had been taken fulfills the owner's obligation while the other from which the handful had not been taken does not fulfill the owner's obligation.  If the handful was mixed with the remainder of the grain offering or with the remainder of another grain offering, it must not be burned;  If he did burn it does fulfill the owner's obligation. If the handful had become unclean and yet he offered it, the forehead plate [worn by the High Priest] renders it acceptable,   But if it went out [of the Temple Court] and  afterwards he offered it, the forehead plate does not render it acceptable. For the forehead plate renders acceptable only an offering which was unclean but not that which was taken out. 
+If the remainder of the grain offering became unclean or was burnt or lost:  According to the rule of Rabbi Eliezer it is valid; according to the rule of Rabbi Joshua it is invalid. If [he did] not [put the handful] into a ministering vessel it is invalid; Rabbi Shimon declares it valid.  If he burnt the handful twice [i.e., in two batches], it is valid. 
+Regarding the handful: the [absence of the] smallest part invalidates the whole. Regarding the tenth [of flour for the grain offering] the [absence of the] smallest part invalidates the whole.  Regarding the wine [libation which accompanies the grain offering] the [absence of the] smallest part invalidates the whole.  Regarding the oil [which is mixed in with the grain offering] the [absence of the] smallest part invalidates the whole.  Regarding the flour and the oil, the [absence of] one invalidates the other.  Regarding the handful and the frankincense, the [absence of] one invalidates the other. 
+Regarding the two goats of Yom Hakippurim, the [absence of] one invalidates the other.  Regarding the two lambs of  Shavuot, the [absence of] one invalidates the other.  Regarding the two loaves [that accompany the lambs], the [absence of] one invalidates the other.  Regarding the two rows [of the showbread], the [absence of] one invalidates the other. Regarding the two dishes [of frankincense], the [absence of] one invalidates the other. Regarding the rows and the dishes, the [absence of] one invalidates the other. Regarding the two kinds [of cakes] used in the offering of the nazirite,  the three kinds used for the red cow,  the four kinds [of cakes] used in the thanksgiving offering,  the four kinds [of species] used for the lulav, and the four kinds used for the [purification of the] leper,  the [absence of] one invalidates the others.  Regarding the seven sprinklings [of the blood] of the red cow, the [absence of] one invalidates the others.  Regarding the seven sprinklings between the poles of the ark, and of those toward the curtain and upon the golden altar, the [absence of] one invalidates the others. 
+Regarding the seven branches of the menorah, the [absence of] one invalidates the others.  Regarding the seven lamps on it, the [absence of] one invalidates the others.  Regarding the two portions of Scripture in the <i>mezuzah</i>, the [absence of] one invalidates the other; and even one letter invalidates the whole.  Regarding the four portions of Scripture in tefillin, the [absence of] one invalidates the others; even one letter invalidates the whole.  Regarding the four fringes, the [absence of] one invalidates the others, since the four together are one commandment.   Rabbi Ishmael says: the four are four separate commandments. 
+
+Chapter 4
+
+The [absence of the] blue [in the fringes] does not invalidate the white, neither does the [absence of the] white invalidate the blue. The [absence of the] hand-tefillin does not invalidate the head-tefillin, neither does the [absence of the] head-tefillin invalidate the hand-tefillin.  The [absence of the] fine flour and the oil does not invalidate the wine, neither does the [absence of the] wine invalidate them.  The [absence of one of the] sprinklings [of the blood] on the outer altar does not invalidate the rest. 
+The [absence of the] bulls or the rams or the sheep do not invalidate one another. R. Simon says: if they had [enough funds to buy] many bulls but they did not have [enough to buy the] libations [which accompany them], let them bring one bull with its libation; let them not offer them all without libations.
+[The absence of] the bull or the rams or the lambs or the sheep do not invalidate the bread-offering, nor does [the absence of] the bread-offering invalidate [them]. [The absence of ] the bread-offering can invalidate the lambs, but [the absence of ] the lambs cannot invalidate the bread-offering - [these are] the words of Rabbi Akiva; Rabbi Shimon ben Nanos said: Not so, rather [the absence of} the lambs can invalidate the bread-offering, but the [absence of] the bread-offering cannot invalidate the lambs; because we find that when Israel was in the wilderness forty years, they offered lambs without the bread-offering, so now too they may offer the lambs without the bread-offering. R. Simon said: The law is [according to] the words of Ben Nanos, but the grounds are not [according to] his words, [because] all the [offerings] stated in Numbers were offered in wilderness, but all the [offerings] stated in Leviticus were not offered in the wilderness. When they came to the land, they offered both [sets of offerings]. And why do I say [nevertheless] they offer the lambs without the bread-offering? Because the lambs render themselves permissible without the bread-offering [via the burning of their innards on the altar], but the bread-offering without the lambs - there is nothing [offered] that would permit it.
+[The absence of ] the<i>temidim</i> [daily offerings of lambs, one after dawn and before sunset] near does not invalidate the <i>musafim</i> [additional offerings offered on Shabbat, Rosh Chodesh, and holidays], neither does [the absence of] the <i>musafim</i> invalidate the <i>temidim</i>, neither does the absence of [one of the] <i>musafim</i> invalidate the other <i>musafim</i>. Even if they did not offer the lamb in the morning, they must offer it towards evening. Rabbi Shimon said: When is this so? Only when they had acted under duress or in error, but if they acted deliberately and did not offer the lamb in the morning they may not offer it towards evening.  If they did not burn the incense in the morning, they burn it towards evening.   Rabbi Shimon said: all of it was burned towards evening [in such a case] - for the golden altar is dedicated only by the incense of spices, and the altar for the whole burnt offering [is dedicated only] by the daily offering of the morning, and the table [is dedicated only] by the showbread on Shabbat, and the menorah [is dedicated] only by [the kindling of] seven lamps towards evening.
+The high priest’s griddle-cakes cannot be brought in [two separate] halves. Rather, he must bring a whole tenth and then divide it, offering a half in the morning and a half towards evening.  If a [high] priest offered half in the morning and then died and they appointed another priest in his place, [the successor] may not bring a half-tenth from his house, neither [may he use] the remaining half-tenth of the first [high priest]. Rather, he must bring a whole tenth and divide it, and offer one half and leaving the other half goes to waste.  It turns out that two halves are offered and two halves go to waste.  If they did not appoint another priest in his place, from whose [expense] was it offered?   Rabbi Shimon says: from the community; Rabbi Yehudah says: from his heirs, and [both agreee that] a whole [tenth] was offered.  
+
+Chapter 5
+
+All grain offerings must be offered unleavened, with the exception of the leavened cakes of the thanksgiving offering and the two loaves [of Shavuot] which are offered leavened.   Rabbi Meir says: he takes the leaven from [the grain offerings] themselves and with this they are leavened.     Rabbi Judah says: that is not the best way, rather [first of all] he brings leaven and puts into the measuring vessel and then he fills the measuring vessel up [with flour].  But they said to him: even so [it is not satisfactory], for it would be sometimes too little and sometimes too much.   
+All grain offerings must be kneaded with lukewarm water. He must guard them lest they become leavened.  If  the remainder became leavened he has transgressed a negative commandment, for it is written, “No grain offering which you shall bring to the Lord shall be made leavened” (Leviticus 2:11). One is liable for the kneading, and for rolling and for baking [if he performed these after it became leavened]. 
+Some [grain offerings] require oil and frankincense, some require oil but not frankincense, some frankincense but not oil, and some neither oil nor frankincense.  These require oil and frankincense: the grain offering of fine flour, that prepared on a griddle, that prepared in a pan, the cakes and the wafers, the grain offering of the priests, the grain offering of the anointed high priest, the grain offering of a non-Jew, the grain offering of women, and the grain offering of the <i>omer</i> [The special barley offering, offered the day after Pesach, which permits grain harvested in the last year to be eaten]. The grain offering offered with the libations requires oil but not frankincense.  The showbread requires frankincense but not oil.  The two loaves, the sinner's grain offering and the grain offering of jealousy require neither oil nor frankincense. 
+And [regarding this last category,] one is liable for the oil on its own and for the frankincense on its own.   If he put in oil, he has invalidated it, but if frankincense, he can remove it.  If he put oil on the remainder, he has not transgressed a negative commandment.  If he put a vessel [containing oil] on a vessel [containing the grain offering], he has not rendered it invalid. 
+Some [grain offerings] require bringing near but not waving, some require waving but not bringing near, some require bringing near and also waving, and some require neither bringing near nor waving.  These require bringing near but not waving: the grain offering of fine flour, that prepared on a griddle, that prepared in a pan, the cakes and the wafers, the grain offering of the priests, the grain offering of the anointed high priest, the grain offering of a non-Jew, the grain offering of women, the sinner's grain offering. Rabbi Shimon says: the grain offering of the priests and the grain offering of the anointed high priest do not require bringing near, since no handful is taken out of them. And in any case where no handful is taken out, bringing near is not necessary. 
+These require waving but not bringing near:  The <i>log</i> [specific unit of volume] of oil of the leper and his guilt-offering,  the first fruits, according to Rabbi Eliezer ben Yaakov,  the innards of an individual’s <i>shelamim</i> [An offering whose various parts are consumed by its owners, the Kohanim and the fire on the altar] and its breast and thigh, whether they are the offerings of men or of women, by Israelites but not by others; the two loaves and the two lambs of Shavuot.  How does he perform [the waving]? He places the two loaves upon the two lambs and puts his two hands beneath them and waves them forward and backward and upward and downward, for it is written, “which is waved and which is lifted up” (Exodus 29:27).   The waving was performed on the east side [of the altar] and the bringing near on the west side.  The ceremony of waving comes before that of bringing near. The grain offering of the <i>omer</i> and the grain offering of jealousy require bringing near and waving.  The showbread and the grain offering brought with the libations require neither bringing near nor waving.
+Rabbi Shimon says: there are three kinds [of sacrifices] which require three commandments; two [of the three] apply to each kind, but none of them require a third.  And these are they: the <i>shelamim</i> of the individual, the <i>zivchei shalmei tzibur</i> [<i>shelamim</i> offering brought by/on behalf of all Israel – specifically, the two sheep brought along with the leavened grain-offering on Shavu’ot] and the guilt-offering of the leper.  The <i>shelamim</i> of the individual requires the laying on of hands for the living animal and waving after it is slaughtered, but it does not require waving while alive.  The <i>zivchei shalmei tzibur</i> require waving while alive and also after they are slaughtered, but they do not require the laying on of hands.  The guilt-offering of the leper requires the laying on of hands and also waving while alive, but it does not require waving after it is slaughtered. 
+One who says, “I take upon myself [to offer a grain offering prepared]  on a griddle,” he must not bring [one prepared] in a pan;  If [he says, I take upon myself to offer a grain offering prepared] in a pan,” he must not bring [one prepared] on a griddle.  What is the difference between a griddle and a pan?  The pan has a lid to it, but the griddle has no lid - [these are] the words of Rabbi Yose Haglili; Rabbi Hanina ben Gamaliel says: a pan is deep and what is prepared is spongy; a griddle is flat and what is prepared on it is hard. 
+[If one said,] “I take upon myself [to offer a grain offering baked] in an oven,” he must not bring what is baked in a stove or on tiles or in the cauldrons of the Arabs; Rabbi Judah says: he may bring what is baked in a stove.  [If he said,] “I take upon myself [to offer] a baked grain offering,” he may not bring half in loaves and half in wafers. Rabbi Shimon permits it for it is one [kind of] offering. 
+
+Chapter 6
+
+These grain offerings have a handful taken from them and the remainder goes to the priests: the grain offering of fine flour, that prepared on a griddle, that prepared in a pan, the cakes and the wafers, the grain offering of a non-Jew, the grain offering of women, and the grain offering of the <i>omer</i> [The special barley offering, offered the day after Pesach, which permits grain harvested in the last year to be eaten].a fine grain offering, the frying pan grain offering, the deep-fried grain offering, loaves, wafers, the grain offering of non-Jews, the grain offering of women, the grain offering of the <i>omer</i>, the sinner's grain offering, and the grain offering of jealousy.  Rabbi Shimon says, the sinner's grain offering of a priest has its handful removed and is burned separately from the remainder. 
+The grain offering of the priests and the grain offering of the anointed high priest, and the grain offering offered with the libations are [wholly] for the altar and the priests have no share in them. With these the altar has greater power than the priests.  The two loaves and the showbread are eaten by the priests and the altar has no share in them; with these the priests have greater power than the altar. 
+All grain offerings that are prepared in a vessel require three applications of oil: pouring, mixing and putting oil in the vessel before they are made.    The [baked] loaves were mixed [with oil after breaking into pieces], the words of Rabbi [Judah Hanasi].  But the sages say: [while they were  still] fine flour [were they mixed with oil].  The loaves require mixing and the wafers anointing.  How did he anoint them? Like [the Greek letter] <i>chi</i>    And the rest of the oil was eaten by the priests. 
+All grain offerings prepared in a vessel must be broken into pieces. The grain offering of an Israelite was folded into two and the two were folded into four, and he separated [it at each bend].  The grain offering of priests was folded into two and the two were folded into four, but he does not separate. The grain offering of the anointed high priest was not folded.   Rabbi Shimon says: neither the grain offering of the priests nor the grain offering of the anointed high priest was broken in pieces, since the handful was not taken from them, and whenever the handful is not taken [from a grain offering] it is not to be broken in pieces.  And they were all an olive's bulk.
+All grain offerings must be rubbed three hundred times and beaten five hundred times.  The rubbing and the beating [is performed with the grains] of wheat.   Rabbi Yose says: also to the dough.   All grain offerings consist of ten cakes, except the showbread and the griddle-cakes of the high priest, which consist of twelve cakes , the words of Rabbi Judah.  Rabbi Meir says: they all consist of twelve cakes, except the loaves of the thanksgiving offering and of the Nazirite-offering, which consist of ten cakes. 
+The <i>omer</i> consisted of one tenth [of an eifah-measure of flour] taken from three <i>se'im</i> [particular  measure of volume]. The two loaves--two tenths taken from three <i>se'im</i>. And the showbread--twenty-four tenths taken from twenty-four <i>se'im</i>. 
+The <i>omer</i> was sifted in thirteen sieves, the two loaves [of Shavuot] in twelve and the showbread in eleven.  Rabbi Shimon said there was no fixed [number], rather flour that was sifted as much as necessary was brought as it says (Leviticus 24) "You shall take flour and bake it" - until it has been sifted as much as needed. 
+
+Chapter 7
+
+The thanksgiving offering was brought from five <i>se'im</i> [specific unit of volume] of flour of the Jerusalem measure, which is six <i>se'im</i> of the desert measure.  [This was equivalent to] two <i>eifot</i> [specific unit of volume, each] <i>eifah</i> is three <i>se'im</i> [and two <i>eifot</i> are also equal to] twenty <i>issaron</i>, ten of which for leavened bread and ten  for unleavened bread.  Ten for the leavened [meant that] each loaf [was made from] a whole <i>issaron</i> [of flour].  The ten for the unleavened bread - and in the unleavened bread [there were] three varieties: loaves, wafers and deep-fried dumplings - therefore there were three and a third <i>issaron</i> for each variety,  three loaves for every <i>issaron</i>.  In the Jerusalem measures it was thirty <i>kav</i> [particular unit of volume], fifteen for the leavened and fifteen for the unleavened.  Fifteen for the leavened [meant that] each loaf [was  made from] one and a half <i>kav</i>.  Fifteen for the unleavened bread - and in the unleavened bread [there were] three varieties: loaves, wafers and deep-fried dumpling - therefore there were five <i>kav</i> for each variety,  two loaves for every <i>kav</i>.
+[The grain-offering at] the dedication [of the Temple] consisted of [various kinds of] unleavened breads, like those [brought as part] of the thanksgiving-offering; [namely] loaves, wafers, and oily bread.   [The grain-offering of] the Nazirite consisted of two parts of the [various kinds of ] unleavened breads [brought as part] of the thanksgiving –offering; namely loaves and wafers. But not oily bread; thus there were ten <i>kav</i>by the Jerusalem measure, which is a little over six <i>esronot</i>.   From each one [of the unleavened breads brought with the Thanksgiving offering the priest] would take one tenth as an offering [for the officiating priest], as it states (Leviticus 7:14) "And he shall bring from it one out of each offering, as a separation for the Lord;"  [The word] "One" [tenth, indicates a whole loaf so] that one may not take a slice [or piece of bread as gift for the priest].  [The phrase] "From each one" [indicates] that all the offerings should be equal [in measure] and that one may not take [the officiating priest's share] out of one offering on behalf of another [that has less].  "to the officiating priest who sprinkles the blood of the peace-offering" [indicates that] the rest [of the offering] is eaten by the owner.  
+If one slaughtered the thanksgiving-offering inside [the Temple courtyard] while its bread was outside the wall, the bread is not sanctified. If he slaughtered [the thanksgiving-offering] before [the loaves] had formed a crust in the oven, or even if all [the loaves] except one had formed a crust, the bread is not sanctified. If he slaughtered  [the thanksgiving-offering] outside its [designate] time or outside its [designated] place, the bread is sanctified. If he slaughtered  [the thanksgiving-offering] and it was found to be <i>terefah</i> [an animal with a mortal condition such that it would die within one year], the bread is not sanctified. If he slaughtered [the thanksgiving-offering] and it was found to have a blemish [that disqualifies it as an offering], Rabbi Eliezer says [the bread is] sanctified; the Sages say [the bread is] not sanctified.  If he slaughtered [the animal] but not for its own sake - and likewise [regarding] the ram of the dedication ceremony or the two lambs of Shavuot slaughtered not for their sakes - the bread is not sanctified.
+Libations that were sanctified in a vessel, and their corresponding] sacrifice was found invalid, if there is another sacrifice they should be brought with it, but if not, they [are allowed to] become invalid by being left overnight.  The child of a thanksgiving-offering, or its substitute, and one who separates a thanksgiving-offering, loses it and then separates another in its place, these [secondary sacrifices] do not require bread, as it is stated: (Leviticus 7) "And he should bring with the thanksgiving sacrifice". - [only] the thanksgiving sacrifice requires bread; its child, its replacement, or its substitute do not require bread. 
+One who says "I accept upon myself [to bring] a thanksgiving sacrifice" must bring it and its bread from non-sacred money.  [If he says, "I accept upon myself to bring] a thanksgiving sacrifice with non-sacred money and the bread from <i>ma'aser</i> [<i>sheni</i>]" [the second tithe of produce, which must be taken to Jerusalem and consumed there], he must bring it and its bread from non-sacred money.  [If he says, "I accept upon myself to bring] a thanksgiving sacrifice from <i>ma'aser</i> [<i>sheni</i>] and the bread from non-sacred money", he may bring it.  [If he says, "I accept upon myself to bring] both the bread and the sacrifice from <i>ma'aser</i> [<i>sheni</i>], he may bring it.  But he may not bring [his offering] from the wheat of <i>ma'aser sheni</i>, rather from the money of <i>ma'aser sheni</i>. 
+From where [do we learn] that [if] one who says "I accept upon myself a thanksgiving sacrifice]", he must bring it from non-sacred money?  As it says (Deuteronomy 16:2) "You shall slaughter the Passover offering to the Lord, your God: sheep and cattle".  But Passover offerings are only brought from sheep or goats, so why does it say "sheep or cattle"? Rather, it is to connect everything that comes [as a sacrifice] from cattle or sheep to the Passover offering:  Just as the Passover offering which comes as an obligation, may come only from non-sacred money, so too anything which comes as an obligation may come only from non-sacred money.  Therefore one who says, "I accept upon myself [to bring] a thanksgiving sacrifice or a <i>shelamim</i> [an offering whose various parts are consumed by its owners, the Kohanim and the fire on the altar]", since they come as an obligation, they may come only from non-sacred money. Libations in all cases may come only from non-sacred money.  
+
+Chapter 8
+
+All public and private offerings can be brought from the Land [of Israel] or outside the Land, from the new or the old [grain] except for the <i>omer</i> and the two breads [of Shavuot] which can only be brought from the new [grain] and from the Land of [Israel].  And all of them should only be brought from the best.  What is the best? Michmas and Mizoniacha are the best [areas] for fine flour.  Second best for fine flour are Chafaraim in the valley.  The [grain of the] whole land was valid, but they used to bring it only from these places.
+One may not bring [grain for grain offerings] from a fertilized field nor from an irrigated field nor from a field [also planted with] trees. But if one did bring it [from these] it was valid.  How does one do it [i.e., work the field to produce grain for grain offerings]? He plows it in the first year and in the second year he sows it seventy days before Pesach, and it would produce [grain fit to make from it] fine flour.  How would he test it? The temple-treasurer would put his hand into it; if [flour] powder came up in [his hand], it was invalid until he sifted it [to remove the fine powder].  If it had become full of maggots, it is invalid. 
+Tekoa is best for its oil.  Abba Shaul says: Second to it is Regev, on the other side of the Jordan.  The [oil of the] whole land was valid, but they used to bring it only from these places.  One may not bring it from a fertilized field nor from an irrigated field nor from [from olive-trees planted in a field] with seeds sown in between them, but if one did bring it [from these] it was valid.  One may not bring <i>anpikanon</i> [oil from immature olives, used for medicinal and cosmetic purposes], and if one did bring it, it is invalid.    One may not bring it from olive-berries which had been soaked in water or preserved or stewed; and if one did bring it, it is invalid.
+There are three [crops of] olives and each gives three kinds of oil.   The first crop of olives he picks the olives from the top of the tree; and he pounds them and puts them into the basket; Rabbi Judah says: around the [sides of  the] basket.  This is the first.  He then presses them with the beam;  Rabbi Judah says: with stones.  This is the second.  He goes back and grinds them and presses them again. This is the third .  The first [oil] is fit for the <i>menorah</i> [Temple candelabrum] and the others for grain offerings.  The second olive crop is when he picks them at roof-level and he pounds them and puts them into the basket; Rabbi Judah says: around the [sides of the] basket.    This is the first.  He then presses them with the beam;  Rabbi Judah says: with stones. This is the second.  He goes back and grinds them and presses them again. This is the third . The first [oil] is fit for the <i>menorah</i> and the others for grain offerings.  The third olive crop is when he packs the last olives of the tree inside the storehouse [of the oil pressing facility] until they become overripe; he takes them up and dries them on the roof and he pounds them and puts them into the basket; Rabbi Judah says: around the basket. This is the first. He then presses them with the beam;  Rabbi Judah says: with stones. This is the second.  He goes back and grinds them and presses them again. This is the third .  The first [oil] is fit for the <i>menorah</i> and the others for grain offerings.
+The first of the first, there is none better than it.  The second of the first and the first of the second are equal.  The third of the first, the second of the second and the first oil of the third are equal.  The third of the second  and the second of the third are equal.  The third of the third, there is none worse than it.  It would have been logical that grain offerings should also require the purest olive oil: for if the <i>menorah</i>, whose [oil] is not for eating, requires pure olive oil, then should not grain offerings, whose oil is for eating,  also require pure olive oil?  But Scripture says, “Pure olive oil of beaten olives for lighting” (Exodus 27:20), and not pure olive oil of beaten olives for grain offerings.
+From where did they bring the wine [for the libations]?   Keruhim and Attulim are best for wine.  Second to them are Bet Rimmah and Bet Lavan on the mountain and Kefar Signa in the valley.  [Wine of the] whole land was valid but they used to bring it only from these places.  One may not bring it from a fertilized field nor from an irrigated field nor from [vines planted in a field] sown with seeds; but if one did bring it [from these] it was valid.  One may not bring wine from sun-sweetened grapes, but if one did bring it, it was valid.  One may not bring old wine, the words of Rabbi.  But the sages validate it.  One may not bring sweet wine or smoked wine or boiled wine, and if one did bring it, it was invalid.  One may not bring wine from grapes [raised and] hung [on reeds], but only from the vines growing close to the ground and from cultivated vineyards. 
+They would not put [the wine] in large casks but in small barrels. And one did not fill the barrels to the brim, so that its scent might waft.  One may not take the wine at the edge of the barrel because of the scum, nor that at the bottom because of the lees.  Rather, one should take it only from the  middle third of the barrel.   How did he test it?  The temple-treasurer used to sit with a [measuring] reed in his hand; when it shot out [during pouring] lees, he would knock with his reed [as a sign to stop pouring]. Rabbi Yose bar Judah says: wine on which there is a scum is invalid, as it is said, “They shall be for you without blemish, and their grain offering,” and "They shall be for you without blemish, and their libations” (Numbers 28:19-20, 31). 
+
+Chapter 9
+
+There were two measures in the Temple: the <i>issaron</i> [a specific measure of volume] and the half-<i>issaron</i>.  Rabbi Meir says: the <i>issaron</i>, [another] <i>issaron</i>, and a half-<i>issaron</i>.  For what purpose did the <i>issaron</i> measure serve?  Using it he would measure all the grain offerings.  He would not measure with a three-<i>issaron</i> measure for a bull or with a two-<i>issaron</i> measure for a ram, rather, rather they would measure by <i>esronot</i>.  For what purpose did the half-<i>issaron</i> measure serve?  Using it he would measure the griddlecakes of the high priest, half in the morning and the half towards evening. 
+There were seven measuring vessels for liquids in the Temple: the <i>hin</i> [a specific measure of liquid volume], the half-<i>hin</i>, the third-<i>hin</i>, the quarter-<i>hin</i>, the <i>log</i> [a specific measure of liquid volume], the half-<i>log</i>, and the quarter-<i>log</i>. Rabbi Eliezer bar Zadok says: there were markings in the <i>hin</i> measure: thus far for a bull, thus far for a ram, and thus far for a lamb. Rabbi Shimon says: there was no <i>hin</i> measure at all, for what purpose could the <i>hin</i> serve?  Rather there was an additional measure of one and a half <i>log</i> by which he would measure [the oil] for the grain offering of the high priest, a <i>log</i> and a half in the morning and a <i>log</i> and a half towards evening.
+For what purpose did the quarter-<i>log</i> serve?  A quarter-<i>log</i> of water for the one with skin disease and a quarter-<i>log</i> of oil for the Nazirite. For what purpose did the half-<i>log</i> serve?  A half-<i>log</i> of water for the <i>sotah</i> [suspected adultress subjected to a trial by ordeal through drinking the bitter waters]and a half-<i>log</i>  of oil for the thanksgiving offering.  With the <i>log</i> one measured [the oil] for all the grain offerings.  Even a grain offering of sixty <i>issaron</i> required sixty <i>log</i> [of oil].   Rabbi Eliezer ben Yaakov says: even a grain offering of sixty tenths required only one <i>log</i> [of oil], for it is written, “For a grain offering, and a <i>log</i> of oil” (Leviticus 14:21).    Six [<i>log</i>] for a bull, four for a ram, and three for a lamb, three a half for the candlestick, a half-<i>log</i> for each lamp.
+One may mix the libations of bulls with the libations of rams, or the libations of lambs with the libations of other lambs, or those of an individual offering with those of a communal offering, or those of [an offering from] today with those of [an offering from] yesterday; but one may not mix the libations of lambs with the libations of bulls or of rams.   And if they mixed these on their own, and they mixed these on their own, and then they were mixed, they are valid. But if before each was mixed [by itself they were mixed together], they are invalid. The lamb that was offered with the <i>omer</i> [the special barley offering, offered the day after Pesach, which permits grain harvested in the last year to be eaten], even if its grain offering was doubled, its libations were not doubled.  
+All the measures in the Temple were heaped except [that used for] the high priest's [grain offering] which included in itself the heaped amount. The overflow of the liquid-measures was holy, but the overflow of the dry-measures was not holy.  Rabbi Akiva says: the liquid-measuring vessels were holy, therefore their overflow was holy too; the dry-measuring vessels were not holy, therefore their overflow was not holy.  Rabbi Yose says: it is not because of this, but because liquids are stirred up and the dry measures are not. 
+All the offerings of the community and of the individual require libations except the first-born animal, the tithe of cattle, the <i>pesach</i>, the sin offering and the guilt offering;  But the sin offering and the guilt offering of the <i>metzora</i> [One rendered severely impure from an unsightly skin disease. Upon recovery and purification, he must bring offerings.] do require libations. 
+All of the offerings of community do not require the laying on of hands except the bull that is offered for [the transgression] of any of the commandments, and the scapegoat. Rabbi Shimon says: also the goats offered for [the transgression] of idol worship. All the offerings of an individual require the laying on of hands except the first-born, the cattle tithe, and the <i>pesach</i>.  And an heir may lay his hands [on them], and he may bring the libations, and [if he wrongfully] substitutes [another animal for it, it is holy].  
+All perform the laying on of hands except for a deaf-mute, a <i>shoteh</i>, a minor, a blind person, a non-Jew, a slave, an agent, and a woman.  The laying on of hands - the last part of the commandment [of bringing the offering] - is on the head, and [is performed] with both hands, the place they would slaughter is where the hands are laid [upon the animal], and immediately after laying hands upon it they would slaughter it.  
+There is a stringency regarding laying on of hands is that is greater than regarding waving [parts of an offering] and [a stringency] regarding waving that is greater than regarding laying on of hands.  For an individual may wave on behalf of all the others, but an individual may not lay on hands on behalf of all the others.  And there is a stringency regarding waving, for waving takes place for offerings of the individual and for offerings of the community, for living animals and for slaughtered animals, and for things that have a living soul and for things that do not have a living soul [i.e., grain offerings]; but it is not so with laying on of the hands. 
+
+Chapter 10
+
+Rabbi Ishmael says: On Shabbat the <i>omer</i> [The special barley offering, offered the day after Pesach, which permits grain harvested in the last year to be eaten] would come from three <i>se'im</i> [a specific measure of volume] and on a weekday from five; the Sages say: whether on Shabbat or on a weekday it would come from three <i>se'im</i>. Rabbi Hanina Segan HaKohanim says: on Shabbat it was reaped by one person with one sickle into one basket, and on a weekday it was reaped by three people into three baskets and with three sickles; the Sages say: whether on Shabbat or on a weekday it was reaped by three people into three baskets and with three sickles.   
+The [best fulfillment of the] commandment of the <i>omer</i> is [that it] come from a nearby land.  If [the areas] close to Jerusalem were not yet ripe they could bring them from any place.  It once happened that it came from Gaggot Tzrifin and the two loaves came from the valley of Ein Socher. 
+How would they do [the reaping of the <i>omer</i>]? The agents of the court would go out on the eve of the holiday and they would make them into bundles while they were still attached to the ground so that they would be easy to cut.  And all cities that were near there would come so that it would be cut with a great fanfare.  Once it got dark, [the reaper] would say to them, "Has the sun set?" and they would answer "Yes!".  Has the sun set? and they would answer "Yes!"  "With this a sickle?" and they would answer "Yes!", "With this a sickle?" and they would answer "Yes!"  "Into this a basket?", and they would answer "Yes!", "Into this a basket?" and they would answer "Yes!"  On Shabbat, he would say to them, "Is it Shabbat?" and they would answer "Yes!",  "Is it Shabbat?" and they would answer "Yes!"  "Shall I reap?" and they would answer "Reap!" "Shall I reap?" and they would answer "Reap!"  Three times for each question and they would answer, "Yes! Yes! Yes!"  Why so much? To prove wrong the <i>Baitusim</i> [a sect akin to the Sadducees, who rejected the Oral Torah] who would say that the <i>omer</i> was only reaped on [the day] after [the first day of the Pesach] holiday. 
+They would reap it and place it in baskets.  It would be brought into the Temple courtyard and they would singe it over the fire to fulfill the commandment [that it be brought from] parched grain, [[these are] the words of Rabbi Meir; the Sages say  they would beat it with reeds and stems [to remove the husks] so that [the grains] would not be crushed; they [would then] put it into a tube which was perforated so that the fire could reach all of it.  They would spread it out in the courtyard and the wind would blow through it [removing the chaff], it would then be placed in a the mill and an <i>issaron</i> [specific measure of volume] of flour would be taken from it which was then sifted through thirteen sieves; the rest of the flour would be redeemed and [could then] be eaten by anyone, it was obligated regarding <i>challah</i>, but exempt from tithing. Rabbi Akiva said it was obligated regarding <i>challah</i> [a portion of a batch of bread dough given to a <i>Kohen</i> which becomes holy upon separation, and can only be consumed by <i>Kohanim</i> or their household] and tithing.  [The priest engaged in offering the <i>omer</i> came to the <i>issaron</i> and place its oil and frankincense [in the vessel], he poured [the rest of the oil] and mixed [the flour with the oil], waved [the offering] and brought it close [to the corner of the alter], took a handful and burned it, and the remainder could be eaten by the priests.  
+Once the <i>omer</i> was offered, they used to go out and find the market of Jerusalem already full of flour and parched grain [of the new produce], [though this was] against the will of the Sages, [these are] the words of Rabbi Meir; Rabbi Judah says: they were acting [in accordance with] the will of the Sages. Once the <i>omer</i> was offered, the new grain was permitted immediately, but for those that lived far off it was permitted only after midday.  After the Temple was destroyed Rabbi Yohanan ben Zakkai decreed that it should be forbidden throughout the day of the waving. Rabbi Judah said: Is it not forbidden [in such a case] by the Torah, for it is said, “Until this very day?” (Leviticus 23:14)   So why was it permitted for those that lived far away from midday [when the Temple stood]? Because they know that the court would not be lazy regarding it.  
+The <i>omer</i> permitted [new grain] in the rest of the country and the two loaves [offered on Shavuot, permitted new grain] in the Temple.  Grain offerings and first fruits [from the new produce] could not be brought before the <i>omer</i>, and if they were, they were invalid.  They should not be brought before the two loaves, but if they were they are still valid. 
+Wheat, barley, spelt, oats and rye are obligated regarding <i>challah</i>.  And they combine [to make up the minimum obligated amount]. They are forbidden [to be eaten] as new grain before Pesach, and to be reaped before the <i>omer</i> [is brought].  If they had taken root before the <i>omer</i> [is brought, bringing] the <i>omer</i> permits them, and if not, they are forbidden until the next <i>omer</i> [is brought]. 
+They may reap in irrigated fields in the valley [before the <i>omer</i> is brought], but they may not stack it.  The people of Jericho used to reap [before the <i>omer</i> was brought in accordance] with the will of the Sages, and used to stack it against the will of the Sages, but the Sages did not protest. One may reap hay to feed livestock; Rabbi Judah said: When is this so? If one had begun to reap it before it had brought forth a third [of its growth]. Rabbi Shimon says: one may even reap it and feed [his livestock with it] even after it has brought forth a third [of its growth]. 
+One may harvest for the sake of the saplings [i.e., to promote their growth], for the sake of a house of morning, and  for the sake of a house of study, [but in such cases], one should not bind them but rather leave them in loose bunches.  The [best fulfillment of the] commandment of the <i>omer</i> is that is come from standing grain; if he did not find any, he may bring from bundled grain.  [The best fulfillment of] its commandment is that it come green; if he did not find any, he may bring it dry.  [The best fulfillment of] its commandment is that it be reaped at night; if it was reaped during the day, it is still valid; and its [reaping] overrides Shabbat [prohibitions]. 
+
+Chapter 11
+
+The Two loaves were kneaded one at a time and baked one at a time. The Panim bread were kneaded one at a time and baked two at a time. They were made in a mold and when he took them out of the oven he would place them in a mold so they wouldn't spoil.
+Both the Two Loaves and the Panim bread, were kneaded and molded outside the temple but baked inside the temple and they do not override Shabbat. Rabbi Yehuda says the entire process took place inside the courtyard. Rabbi Shimon says, one should accustom himself to say, the Two Loaves and the Panim Bread are valid in the courtyard and in the house of Pagi [which was outside the temple].
+The high priest's cakes were kneaded formed and baked inside the temple courtyard and they override Shabbat. Their grinding and sifting do not override the Shabbat. Rabbi Akiva said a general rule: Anything which can be done before Shabbat does not override the Shabbat, and whatever cannot be done before the Shabbat does override the Shabbat.
+All flour offerings require a vessel while inside the courtyard but not while outside. How so? The Two Loaves, were seven fists long, four fists wide and their horns were four fingers tall. The Panim Bread was ten fists long, five fists wide and its horns were seven fingers. Rabbi Yehuda said, so one should not err, ZaDad Yehaz [the numeric value of the hebrew letters is 7,4,4 and 10,5,7]. Ben Zoma says "and you shall place on the table Panim bread always" that it must have faces.
+The table: its length was ten handbreadths and its width, five ; the showbread its length was ten handbreadths and its width five . He would place its long side across the breadth of the table, and he would fold up two and a half handbreadths on this side and two and half on this side so that its length filled the entire breadth of the table, the words of Rabbi Judah. Rabbi Meir says: the table: its length was twelve handbreadths and its width six ; the showbread its length was ten handbreadths and its width five . He would place its long sided across the breadth of the table, and he would fold up two handbreadths on this side and two on this side ; and there was a space of two handbreadths between [the two sets] so that the wind could blow between them. Abba Shaul says: there they used to put the two dishes of frankincense for the showbread. They said to him: Has it not already been said, “And you shall put pure frankincense upon [al] each row” (Leviticus 24:7)? He replied, But has it not also been said, “And next unto [al] him shall be the tribe of Manasseh” (Numbers 2:20)? 
+There were four golden attachments there split at the top and they would support two rods for one stack and two rods for the other. And there were 28 reeds like half a hollow reed fourteen for one stack and fourteen for the other. Neither the arrangement of the reeds or their removal override Shabbat rather he goes in on Friday and take them out and places them lengthwise across the table. All of the vessels in the temple were placed lengthwise with the length of the Sanctuary.
+There were two tables in the antechamber at the entrance to the Sanctuary, one was made of marble and the other of gold. The one of marble is where they would place the Panim-bread on its way into the sanctuary and on the gold one as it left, because we go up in sanctity and not down. And there was one gold one inside where the Panim bread would be left always. Four priests would enter. Two of them had the two stacks and the other two had two spoons. Four would walk before them, two to take the two stacks and two to take the two spoons. The ones bringing in bread would stand in the north side and face south and those taking out bread would stand in the south and face north. These would take out as those would place down a fistful removing against a fistful placing as it says (Exodus 25) "before me always". Rabbi Yossi says, even if these completely pulled it off before these put down the new stack is considered constantly. They would leave and place [the bread] on the golden table in the antechamber. Once they offered the spoons [of frankincense] the bread would be given out to the priests. If Yom Kippur fell on Shabbat, the bread would be given out that night. If Yom Kippur was on Friday, the goat of Yom Kippur is eaten that night. The Babylonians would eat it raw because they were not timid about eating raw meat.
+If he arranged the bread on Shabbat and the spoons after Shabbat, but he offered the spoons on the following Shabbat it is invalid, and it is not subject to piggul, being left past its time or touching it while impure. If he arranged the bread and the spoons on Shabbat but offered the spoons after the following Shabbat it is invalid, and it is not subject to piggul, being left past its time or touching it while impure. If he arranged the bread and the spoons after Shabbat but offered the spoons on the following Shabbat it is invalid. How should he do it? He should leave it to the following Shabbat because even if it is on the table for many days, there is nothing wrong.
+The Two Loaves were eaten on no less than the second day [from their baking] and no greater than the third day. How so, they were baked on the day before Yom Tov [Shavuot] and eaten on Yom Tov which is the second day. If Yom Tov fell after Shabbat, then they were eaten on the third day. The Panim bread were eaten no less than nine days [after their baking] and no greater than eleven. How so, they were baked on Friday and eaten the following Shabbat, which is nine days. If Yom Tov fell on Friday then they would be eaten on the tenth day. If the two days of the New Year fell before Shabbat then they were eaten on the eleventh day. And they do not override Shabbat or Yom Tov. Raban Shimon Ben Gamliel said in the name of Rabbi Shimmon son of the Deputy High-Priest, they do override Yom Tov but not the Fast Day [Yom Kippur].
+
+Chapter 12
+
+The grain offerings and libations that became impure before they became sanctified in a vessel, they can be redeemed.  Once they have become sanctified in a vessel, they can no longer be redeemed.  Birds, wood, frankincense and temple vessels cannot be redeemed because redemption was only stated regarding beasts [cattle, sheep and goats].  
+One who says I will bring  [a grain offering prepared] in a frying pan, but he brought [one prepared] in a deep-frying pan, or, one who said I will bring [a grain offering prepared] in a deep-frying pan, but he brought [one prepared] in a frying pan, what he brought, he brought, but he did not fulfill his obligation.  [If he committed] to bring this [grain offering prepared] in a frying pan but he brought [one prepared] in a deep-frying pan or to bring this [grain offering prepared] in a deep-frying pan but he brought [one prepared] in a frying pan, it is invalid.  If he said I will bring two <i>esronim</i> [specific dry volume measure] [of flour] in one vessel, but he brought it in two vessels or he said in two vessels but he brought in one, what he brought, he brought, but he did not fulfill his obligation.  [If he committed] to bring these [two <i>esronim</i>] in one vessel and he brought them in two, or these [two <i>esronim</i>] in two vessels and he brought them in one vessel, these are invalid.  If he said I will bring two <i>esronim</i> in one vessel and he brought them in two vessels, and they said [to him] "you vowed regarding one vessel", if he [subsequently]brought it in one vessel, it is valid; in two vessels it is invalid.  If he said I will bring two <i>esronim</i> in two vessels and he brought them in one vessel and they they said [to him] "you vowed regarding two vessels", if he [subsequently]brought it in two vessels, it is valid; in one vessel it is as if two grain offerings became mixed. 
+If he said, "I accept upon myself a grain offering from barley", he may bring it from wheat.  "From flour", he may bring it from fine flour.  "Without oil or frankincense", he may bring it with oil and frankincense.  "Only half an <i>issaron</i>", he may bring a full <i>issaron</i>.  "One and a half <i>esronim</i>", he must bring two.  Rabbi Shimon exempts him since he did vow [the offering]  in the way people [usually] vow.  
+One may vow a grain offering of up to 60 <i>issaron</i> and bring it in one vessel.  If he said, "I will bring one of 61 <i>issaron</i>", he may bring 60 in one vessel and one in another vessel: since the community brings 61 <i>issaron</i> on the first day of Sukkot that falls on Shabbat , it is enough that the individual should be less than then congregation by one.  Rabbi Shimon says: but some of these [Sukkot grain offerings] are for the bulls and others for the sheep and they cannot be mixed with one another! Rather, [the reason for the limitation is that] until 60, they can be mixed well.  They said to him: 60 can be mixed but 61 cannot?  He said to them: all of the measurements of the Sages are this way: In forty <i>se'ah</i> [a specific liquid volume measure] one immerses; in 40 <i>se'ah</i> minus a <i>kortov</i> [a minute volume measure] one may not immerse.  One may not vow one, two or five <i>log</i> [of wine for libations],  but one may vow three, four, six, or more than six. 
+One may vow wine [alone], but not oil [alone], [these are] the words of Rabbi Akiva; Rabbi Tarfon says: one may vow oil.  Rabbi Tarfon said: just as we see regarding wine that it comes both as an obligation and as a free-will vow, so too oil comes as an obligation and as a free-will vow.  Rabbi Akiva said to him, not so! If you say regarding wine, which is brought as an obligation on its own, can you say the same thing regarding oil which is not brought as an obligation on its own?  Two people may not vow one <i>issaron</i> but they may vow an <i>olah</i> [an offering burnt entirely upon the altar] or a <i>shelamim</i> [an offering whose various parts are consumed by its owners, the Kohanim and the fire on the altar], and regarding birds - even one bird.  
+
+Chapter 13
+
+[One who says,] "I take upon myself an <i>issaron</i> [specific dry volume measure]" - he must bring one.  "<i>esronim</i>" - he must bring two.  "I specified, but I don't know what I specified" - he must bring 60 <i>issaron</i>.  If he said, "I take upon myself a grain offering" -  he may bring whichever type he wants.  Rabbi Yehuda says: he should bring a fine-flour grain offering, because it is the most special of the grain offerings.  
+"A grain offering" or "a type of grain offering" - he must bring one type.  "Grain offerings" or "a type of grain offerings" -  he must bring two types.  "I specified, but I don't know what I specified" - he must bring all five [types].  "I specified a grain offering of <i>esronim</i>, but I don't know what I specified" - he must bring a grain offering of 60 <i>issaron</i>.  Rabbi [Yehuda HaNasi] says he must bring grain offerings [of every size] from one <i>issaron</i> until 60 <i>issaron</i>. 
+"I take upon myself wood" - he may not bring less than two logs.  "Frankincense" - he may not bring less than a handful.  There are five [situation where the measure is] handfuls: one who says, "I take upon myself frankincense" - he may not bring less than a handful; if he vows a grain offering - he must bring with it a handful of frankincense; one who offers a handful outside the Temple is liable; the two bowls [placed on the table with the <i>Lechem Hapanim</i> [twelve, specially shaped unleavened loaves offered each Shabbat on the golden table in the Temple ]require two handfuls [in each].  
+"I take upon myself a gold [coin]"- he may not bring less than a <i>dinar</i> [specific coin] of gold. "Silver" - he may not bring less than a <i>dinar</i> of silver.  "Copper", he may not bring less than a <i>ma'ah</i> [specific coin] of copper.  "I specified but I don't know what I specified" - he must bring until he says "I definitely did not mean to bring this much".  
+“I take upon myself to bring wine” -  he may not bring less than three <i>login</i>.   “Oil,” he may not bring less than one <i>log</i>;   Rabbi says: three <i>login</i>.   “I specified but I don't what I specified,” he must bring the most that is brought on any one day.  
+ “I take upon myself an <i>olah</i>” - he must bring a lamb.     Rabbi Elazar ben Azaryah say: either a turtle-dove or a young pigeon.  “I specified [an <i> olah </i> offering] of cattle, but I do not know what I specified,” he must bring a bull and a calf.  “[I specified an <i>;olah </i> offering] of the [domesticated] beasts, but I do not know what I specified,” he must bring a bull, a he-calf, a ram, a goat, a kid, and a lamb.   “I specified [an <i>olah</i>], but I do not know what I specified,” he must add to these a turtle-dove and a young pigeon. 
+“I take upon myself a thanksgiving offering or a <i>shelamim</i> offering” - he must bring a lamb. “I specified [one of these types of offerings] of cattle, but I do not know what I specified” - he must bring a bull and a cow, a he-calf and a she-calf.  “[I specified one of these types of offerings] of the [domesticated] beasts, but I do not know what I specified” - he must bring a bull and a cow, a he-calf and a she-calf, a ram and a ewe, a he-goat and a she-goat, a he-kid and a she-kid, a he-lamb and a she-lamb. 
+“I take upon myself an ox” - he must bring one with its libations to the value of a <i>maneh</i>.  “A calf” - he must bring one with its libations to the value of five <i>selaim</i>.  “A ram” - he must bring one with its libations to the value of two <i>selaim</i>.   “A lamb” - he must bring one with its libations to the value of one <i>sela</i>.  “An ox valued at one <i>maneh</i>” - he must bring one worth a <i>maneh</i> apart from its libations . “A calf valued at five <i>selaim</i>” - he must bring one worth five <i>selaim</i> apart from its libations. “A ram valued at two <i>selaim</i>” - he must bring one worth two <i>selaim</i> apart from its libations. “A lamb valued at one <i>sela</i>” - he must bring one worth one <i>sela</i> apart from its libations.  "An ox valued at a <i>maneh</i>”, and he brought two together worth a <i>maneh</i>, he has not fulfilled his obligation, even if one was worth a <i>maneh</i> less one <i>dinar</i> and the other also was worth a <i>maneh</i> less one <i>dinar</i>.  “A black one” and he brought a white one, or “a white one” and he brought a black one, or “a large one” and he brought a small one, he has not fulfilled his obligation.  "A small one” and he brought a large one - he has fulfilled his obligation;  Rabbi [Yehudah Hanasi] says: he has not fulfilled his obligation. 
+“This ox shall be an <i>olah</i>” and it becomes blemished - if he wants he may bring two with its [redemption] money.  “These two oxen are for an <i>olah</i>” and they become blemished - if he wants he may bring one ox with their [redemption] money.  Rabbi [Yehudah Hanasi] forbids it.  “This ram shall be an <i>olah</i>” and it becomes blemished - if he wants he may bring a lamb with its [redemption] money. “This lamb shall be an <i>olah</i>” and it becomes blemished - if he wants he may bring a ram with its [redemption] money; Rabbi [Yehudah Hanasi] forbids it. One who says, “One of my lambs shall be sanctified,” or “one of my oxen shall be sanctified,” and he had only two, the larger one is sanctified.  If he had three, the middle one is sanctified.  “I specified one but I do not know which I specified,” or [if he said,] “My father told me [that he had specified one] but I do not know which” - the largest one among them is sanctified. 
+“I take upon myself an <i>olah</i>” - he must offer it in the Temple.  And if he offered it in the Temple of Onias (A temple made by Onias in the Egyptian city of Heliopolis, contemporary with the Second Temple in Jerusalem), he has not fulfilled his obligation.  “I take upon myself to offer an <i>olah</i> but I will offer it in the Temple of Onias” - he must offer it in the Temple, yet if he offered it in the Temple of Onias he has fulfilled his obligation.  Rabbi Shimon says: this is not an <i>olah</i>.  “I will be a Nazirite” - he must shave in the Temple. And if he shaved in the Temple of Onias he has not fulfilled his obligation.  "[I will be a Nazirite on the condition] that I will shave in the Temple of Onias” - he must shave in the Temple, but if he shaved in the Temple of Onias he has fulfilled his obligation.   Rabbi Shimon says: this one is not a Nazirite.   The priests who served in the Temple of Onias may not serve in the Temple in Jerusalem; and needless to say [this is so of priests who served] something else [a euphemism for idolatry]; for it is said, “The priests of the shrines, however, did not ascend the altar of the Lord in Jerusalem. But they did eat unleavened bread along with their kinsmen” (II Kings 23:9).    Thus they are like those that had a blemish: they are entitled to share and eat [of the holy things] but they are not permitted to offer sacrifices.  
+It is said of the <i>olah</i> of cattle, “An offering made by fire of pleasing odor” (Leviticus 1:9);   and of the <i>olah</i> of birds, “An offering made by fire of pleasing odor (vs. 17); and of the  grain offering, “An offering made by fire of pleasing odor” (Leviticus 2:2): to teach you that it is the same whether one offers much or little, so long as one directs one’s heart to heaven.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Menachot/English/Talmud Bavli. German. Lazarus Goldschmidt. 1929 [de].txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Menachot/English/Talmud Bavli. German. Lazarus Goldschmidt. 1929 [de].txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..8955a4768b129d8b5927baa56ba86c21974d7066
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Menachot/English/Talmud Bavli. German. Lazarus Goldschmidt. 1929 [de].txt	
@@ -0,0 +1,140 @@
+Mishnah Menachot
+משנה מנחות
+Talmud Bavli. German. Lazarus Goldschmidt. 1929 [de]
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001042448/NLI
+
+Mishnah Menachot
+
+
+
+Chapter 1
+
+<b>J</b>EDES S<small>PEISOPFER, VON DEM DER</small> H<small>AUFE AUF EINEN ANDEREN</small> N<small>AMEN</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Auf den Namen einer anderen Speisopferart; cf. Lev. 2,5ff.</i><small>ABGEHOBEN WORDEN IST, IST TAUGLICH</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Der Haufe ist auf zuräuchern u. das Zurückbleibende darf gegessen werden.</i>, <small>NUR WIRD ES DEM</small> E<small>IGENTÜMER NICHT ALS</small> P<small>FLICHTOPFER ANGERECHNET, AUSGENOMMEN SIND DAS</small> S<small>ÜND</small>-S<small>PEISOPFER</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Das nicht als Gelübde od. freiwillige Spende, sondern wegen einer begangenen Sünde (wenn seine Mittel zu einem Schlachtopfer nicht ausreichen; cf. Lev. 5,11) dargebracht wird.</i> <small>UND DAS</small> E<small>IFERSUCHTS</small>-S<small>PEISOPFER</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Gf. Num. 5,12ff.</i>. H<small>AT MAN VOM</small> S<small>ÜND</small>-S<small>PEISOPFER ODER VOM</small> E<small>IFERSUCHTS</small>-S<small>PEISOPFER DEN</small> H<small>AUFEN AUF EINEN ANDEREN</small> N<small>AMEN</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Auf den Namen eines anderen Opfers, als Spende od. Gelübde.</i> <small>ABGEHOBEN ODER AUF EINEN ANDEREN</small> N<small>AMEN IN DAS</small> G<small>EFÄSS GETAN, HINGEBRACHT ODER AUFGERÄUCHERT, ODER AUF SEINEN</small> N<small>AMEN UND EINEN ANDEREN</small> N<small>AMEN, ODER AUF EINEN ANDEREN</small> N<small>AMEN UND SEINEN</small> N<small>AMEN, SO SIND SIE UNTAUGLICH</small>. A<small>UF SEINEN</small> N<small>AMEN UND EINEN ANDEREN</small> N<small>AMEN, ZUM</small> B<small>EISPIEL: AUF DEN</small> N<small>AMEN EINES</small> S<small>ÜND</small>-S<small>PEISOPFERS UND EINES FREIWILLIGEN</small> S<small>PEISOPFERS; AUF EINEN ANDEREN</small> N<small>AMEN UND SEINEN</small> N<small>AMEN: AUF DEN</small> N<small>AMEN EINES FREIWILLIGEN</small> S<small>PEISOPFERS UND EINES</small> S<small>ÜND</small>-S<small>PEISOPFERS</small>.
+<b>S</b><small>OWOHL EIN</small> S<small>ÜND</small>-S<small>PEISOPFER, ALS AUCH JEDES ANDERE</small> O<small>PFER, HAT EIN</small> G<small>EMEINER, EIN</small> T<small>RAUERNDER, DER AM SELBEN</small> T<small>AGE EIN</small> T<small>AUCHBAD GENOMMEN</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Vgl. S. 2 Anm. 2.</i><small>HAT, DER DIE</small> A<small>MTSKLEIDER</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Vgl. S. 2 Anm. 4.</i><small>NICHT ANHAT, DEM DIE</small> S<small>ÜHNE</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Vgl. S. 2 Anm. 3.</i><small>NOCH FEHLT, DER</small> H<small>ÄNDE UND</small> F<small>ÜSSE NICHT GEWASCHEN</small><sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Vgl. S. 2 Anm. 5.</i><small>HAT, EIN</small> U<small>NBESCHNITTENER, EIN</small> U<small>NREINER, EIN</small> S<small>ITZENDER, EIN AUF EINEM</small> G<small>EFÄSSE, EINEXM</small> T<small>IERE ODER DEN</small> F<small>ÜSSEN SEINES</small> N<small>ÄCHSTEN</small><sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Cf. Zeb, Fol. 24a.</i>S<small>TEHENDER DAVON DEN</small> H<small>AUFEN ABGEHOBEN, SO IST ES UNTAUGLICH</small>. H<small>AT MAN IHN MIT DER LINKEN</small> H<small>AND</small> <small>ABGEHOBEN, SO IST ES UNTAUGLICH</small>; B<small>EN</small> B<small>ETHERA SAGT, MAN TUE IHN ZURÜCK HINEIN UND HEBE IHN WIEDERUM MIT DER RECHTEN AB</small>. W<small>ENN MAN IHN ABGEHOBEN UND IHM EIN</small> S<small>TEINCHEN, EIN</small> S<small>ALZKORN ODER EIN</small> S<small>TÜCK</small> W<small>EIHRAUCH MIT IN DIE</small> H<small>AND GEKOMMEN IST, SO IST ER UNTAUGLICH, DENN SIE SAGTEN, DER ÜBERVOLLE UND DER UNVOLLSTÄNDIGE</small> H<small>AUFE</small><sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Der Raum, den diese Dinge einnehmen, fehlt vom Haufen.</i><small>SEI UNTAUGLICH</small>. W<small>AS HEISST ÜBERVOLL</small>? W<small>ENN MAN IHN GESTROTZT</small><sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Wenn das Mehl zwischen den Fingern hervorkommt.</i><small>ABHEBT</small>. U<small>NVOLLSTÄNDIG</small>? W<small>ENN MAN IHN MIT DEN</small> F<small>INGERSPITZEN ABHEBT</small><sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Nicht mit der ganzen Handfläche.</i>.  <b>W</b><small>IE MACHT ER ES</small><sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Das Abheben des Haufens.</i>? E<small>R BIEGT DIE</small> F<small>INGER ÜBER DEN</small> H<small>ANDTELLER</small>. T<small>AT ER DAZU ZUVIEL SEINES</small> Ö<small>LS, ZU WENIG</small><sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Nach Vorschrift ist 1 Log erforderlich.</i><small>SEINES</small> Ö<small>LS ODER ZU WENIG</small><sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> Erforderlich ist eine Handvoll.</i>
+<small>SEINES</small> W<small>EIHRAUCHS, SO IST ES UNTAUGLICH</small>.  <b>H</b><small>EBT MAN DEN</small> H<small>AUFEN VOM</small> S<small>PEISOPFER AB</small> <small>IN DER</small> A<small>BSICHT</small>, <small>DAS</small> Z<small>URÜCKBLEIBENDE ODER EINE</small> O<small>LIVE VOM</small> Z<small>URÜCKBLEIBENDEN AUSSERHALB</small><sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> Des Tempelhofes.</i><small>ZU ESSEN, DEN</small> H<small>AUFEN ODER EINE</small> O<small>LIVE VOM</small> H<small>AUFEN ODER DEN</small> W<small>EIHRAUCH AUSSERHALB AUFZURÄUCHERN, SO IST ES UNTAUGLICH, UND ES IST NICHT</small><sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> Wenn man es gegessen hat.</i><small>MIT DER</small> A<small>USROTTUNG BELEGT; WENN ABER, DAS</small> Z<small>URÜCKBLEIBENDE ODER EINE</small> O<small>LIVE VOM</small> Z<small>URÜCKBLEIBENDEN AM FOLGENDEN</small> T<small>AGE ZU ESSEN, DEN</small> H<small>AUFEN ODER EINE</small> O<small>LIVE VOM</small> H<small>AUFEN ODER DEN</small> W<small>EIHRAUCH AM FOLGENDEN</small> T<small>AGE AUFZURÄUCHERN,</small> SO IST ES VERWERFLICH, UND MAN IST DER A<small>USROTTUNG SCHULDIG</small>. D<small>IE</small> R<small>EGEL HIERBEI IST: WENN MAN DEN</small> H<small>AUFEN ABHEBT, IN DAS</small> G<small>EFÄSS LEGT, HINBRINGT ODER AUFRÄUCHERT</small> <small>IN DER</small> A<small>BSICHT</small>, <small>AUSSERHALB DES</small> R<small>AUMES ZU ESSEN, WAS ZU ESSEN</small><sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> Das Zurückbleibende.</i><small>IST, ODER AUFZURÄUCHERN, WAS AUFZURÄUCHERN</small><sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> Den Haufen.</i><small>IST, SO IST ES UNTAUGLICH UND ES IST MIT DER</small> A<small>USROTTUNG NICHT BELEGT; WENN ABER, DIES AUSSERHALB DER</small> F<small>RIST ZU TUN, SO IST ES VERWERFLICH UND MAN IST DER</small> A<small>USROTTUNG SCHULDIG, NUR MUSS DAS</small> E<small>RLAUBTMACHENDE</small><sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> Des Haufens, wodurch das Zurückbleibende zum Essen erlaubt wird.</i><small>NACH</small> V<small>ORSCHRIFT DARGEBRACHT WERDEN</small>. A<small>UF WELCHE</small> W<small>EISE WIRD DAS</small> E<small>RLAUBTMACHENDE NACH</small> V<small>ORSCHRIFT DARGEBRACHT</small>? H<small>AT MAN DEN</small> H<small>AUFEN STILLSCHWEIGEND ABGEHOBEN UND FÜR AUSSERHALB DER</small> F<small>RIST</small><sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> Dh. wenn man beabsichtigt, dies dann zu tun.</i><small>IN DAS</small> G<small>EFÄSS GETAN, HINGEBRACHT ODER AUFGERAUCHERT, ODER FÜR AUSSERHALB DER</small> F<small>RIST ABGEHOBEN UND STILLSCHWEIGEND IN DAS</small> G<small>EFÄSS GETAN, HINGEBRACHT UND AUFGERÄUCHERT, ODER FÜR AUSSERHALB DER</small> F<small>RIST ABGEHOBEN, IN DAS</small> G<small>EFÄSS GETAN, HINGEBRACHT UND AUFGERÄUCHERT; DIES HEISST DAS</small> E<small>RLAUBTMACHENDE NACH</small> V<small>ORSCHRIFT</small><sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> Hierbei ist nur eine unzulässige Absicht erfolgt u. wurde durch eine andere nicht aufgehoben.</i><small>DARGEBRACHT</small>.
+A<small>UF WELCHE</small> W<small>EISE WIRD DAS</small> E<small>RLAUBTMACHENDE NICHT NACH</small> V<small>ORSCHRIFT DARGEBRACHT</small>? H<small>AT MAN DEN</small> H<small>AUFEN FÜR AUSSERHALB DES</small> R<small>AUMES ABGEHOBEN UND FÜR AUSSERHALB DER</small> F<small>RIST IN DAS</small> G<small>EFÄSS GETAN, HINGEBRACHT ODER AUFGERÄUCHERT, ODER FÜR AUSSERHALB DER</small> F<small>RIST ABGEHOBEN UND FÜR AUSSERHALB DES</small> R<small>AUMES IN DAS</small> G<small>EFÄSS GETAN, HINGEBRACHT ODER AUFGERÄUCHERT, ODER FÜR AUSSERHALB DES</small> R<small>AUMES ABGEHOBEN, IN DAS</small> G<small>EFÄSS GETAN, HINGEBRACHT ODER AUFGERÄUCHERT</small>. (D<small>IES HEISST DAS</small> E<small>RLAUBTMACHENDE NICHT NACH</small> V<small>ORSCHRIFT DARGEBRACHT</small>.) O<small>DER HAT MAN VOM</small> S<small>ÜND</small>-S<small>PEISOPFER UND DEM</small> E<small>IFERSUCHTS</small>-S<small>PEISOPFER DEN</small> H<small>AUFEN AUF EINEN ANDEREN</small> N<small>AMEN ABGEHOBEN UND FÜR AUSSERHALB DER</small> F<small>RIST IN DAS</small> G<small>EFÄSS GETAN, HINGEBRACHT ODER AUFGERÄUCHERT, ODER IHN FÜR AUSSERHALB DER</small> F<small>RIST ABGEHOBEN UND AUF EINEN ANDEREN</small> N<small>AMEN IN DAS</small> G<small>EFÄSS GETAN, HINGEBRACHT ODER AUFGERÄUCHERT, ODER IHN AUF EINEN ANDEREN</small> N<small>AMEN ABGEHOBEN, IN DAS</small> G<small>EFÄSS GETAN, HINGEBRACHT ODER AUFGERÄUCHERT; DIES HEISST DAS</small> E<small>RLAUBTMACHENDE NICHT NACH</small> V<small>ORSCHRIFT</small><sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> Durch die Untauglichkeit des Opfers (durch die Absicht, es außerhalb des Raumes zu essen, bezw. die Darbringung auf einen anderen Namen) verliert es die Eignung zur Verwerflichkeit.</i><small>DARGEBRACHT</small>. B<small>EABSICHTIGT MAN</small> <small>EINE</small> O<small>LIVE AUSSERHALB UND EINE</small> O<small>LIVE AM FOLGENDEN</small> T<small>AGE, EINE</small> O<small>LIVE AM FOLGENDEN</small> T<small>AGE UND EINE</small> O<small>LIVE AUSSERHALB, EINE HALBE</small> O<small>LIVE AUSSERHALB UND EINE HALBE</small> O<small>LIVE AM FOLGENDEN</small> T<small>AGE, ODER EINE HALBE</small> O<small>LIVE AM FOLGENDEN</small> T<small>AGE UND EINE HALBE</small> O<small>LIVE AUSSERHALB ZU ESSEN, SO IST ES UNTAUGLICH, UND ES IST MIT DER</small> A<small>USROTTUNG NICHT BELEGT</small>. R. J<small>EHUDA SAGTE</small>: D<small>IE</small> R<small>EGEL HIERBEI IST: GING DIE</small> A<small>BSICHT HINSICHTLICH DER</small> F<small>RIST DER</small> A<small>BSICHT HINSICHTLICH DES</small> R<small>AUMES VORAN, SO IST ES VERWERFLICH, UND MAN IST DER</small> A<small>USROTTUNG SCHULDIG, UND GING DIE</small> A<small>BSICHT HINSICHTLICH DES</small> R<small>AUMES DER</small> A<small>BSICHT HINSICHTLICH DER</small> F<small>RIST VORAN, SO IST ES UNTAUGLICH, UND DARAUF DIE</small> A<small>USROTTUNG NICHT</small><sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> Verwerflich wird das Opfer nur durch die Absicht, es außerhalb der Frist zu essen: ist diese Absicht zuerst erfolgt, so wird sie durch die spätere nicht aufgehoben, erfolgt sie aber später, so erstreckt sie sich auf ein untaugliches Opfer u. ist ohne Wirkung.</i><small>GESETZT</small>. D<small>IE</small> W<small>EISEN SAGEN, IN BEIDEN</small> F<small>ÄLLEN SEI ES UNTAUGLICH, UND DARAUF DIE</small> A<small>USROTTUNG NICHT GESETZT</small>.  <b>W</b><small>ENN EINE HALBE</small> O<small>LIVE ZU ESSEN</small><sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> Wenn der Haufe abgehoben worden ist in der Absicht, dies am folgenden Tage zu tun.</i><small>UND EINE HALBE</small> O<small>LIVE AUFZURÄUCHERN, SO IST ES TAUGLICH, DENN DAS</small> E<small>SSEN UND DAS</small> A<small>UFRÄUCHERN WERDEN NICHT VEREINIGT</small><sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> In beiden Fällen ist das zur Untauglichmachung des Opfers erforderliche Quantum nicht vorhanden.</i>.
+
+Chapter 2
+
+HEBT <small>MAN VOM</small> S<small>PEISOPFER DEN</small> H<small>AUFEN AB</small> <small>IN DER</small> A<small>BSICHT</small>, <small>AM FOLGENDEN</small> T<small>AGE DAS</small> Z<small>URÜCKBLEIBENDE ZU ESSEN ODER DEN</small> H<small>AUFEN AUFZURÄUCHERN, SO PFLICHTET</small> R. J<small>OSE</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Der über den folgenden Fall streitet.</i> <small>IN DIESEM</small> F<small>ALLE BEI, DASS ES VERWERFLICH UND MAN DER</small> A<small>USROTTUNG SCHULDIG SEI</small>. W<small>ENN</small> <small>IN DER</small> A<small>BSICHT</small>, <small>DEN</small> W<small>EIHRAUCH AM FOLGENDEN</small> T<small>AGE AUFZURÄUCHERN, SO IST ES, WIE</small> R. J<small>OSE SAGT, UNTAUGLICH, UND DARAUF IST DIE</small> A<small>USROTTUNG NICHT GESETZT; UND DIE</small> W<small>EISEN SAGEN, ES SEI VERWERFLICH UND MAN IST DER</small> A<small>USROTTUNG SCHULDIG</small>. S<small>IE SPRACHEN ZU IHM</small>: W<small>OMIT IST ES HIERBEI ANDERS, ALS BEIM</small> S<small>CHLACHTOPFER</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Das untauglich ist, wenn man beim Schlachten beabsichtigt, die Opferteile, denen der Weihrauch des Speisopfers entspricht, am folgenden Tage aufzuräuchern.</i>? E<small>R ERWIDERTE IHNEN</small>: B<small>EIM</small> S<small>CHLACHTOPFER SIND</small> B<small>LUT</small>, F<small>LEISCH UND</small> O<small>PFERTEILE EINES, DER</small> W<small>EIHRAUCH ABER KOMMT NICHT VOM</small> S<small>PEISOPFER</small>.
+<b>H</b><small>AT MAN DIE BEIDEN</small> L<small>ÄMMER GESCHLACHTET</small> <small>IN DER</small> A<small>BSICHT</small>, <small>EINEN DER</small> K<small>UCHEN</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Die mit diesen dargebracht werden; cf. Lev. 17.</i> <small>AM FOLGENDEN</small> T<small>AGE ZU ESSEN, ODER HAT MAN DIE BEIDEN</small> S<small>CHALEN</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Weihrauch, die zu den Schaubroten gehören u. bei der Fortnahme aufzuräuchern sind.</i><small>AUFGERÄUCHERT</small> <small>IN DER</small> A<small>BSICHT</small>, <small>EINE DER</small> B<small>ROT</small><small>SCHICHTEN AM FOLGENDEN</small> T<small>AGE ZU ESSEN, SO IST, WIE</small> R. J<small>OSE SAGT, DER BETREFFENDE</small> K<small>UCHEN UND DIE BETREFFENDE</small> S<small>CHICHT, HINSICHTLICH WELCHER MAN BEABSICHTIGT HAT, VERWERFLICH, UND MAN IST WEGEN DIESER</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Wegen des Essens derselben.</i><small>DER</small> A<small>USROTTUNG SCHULDIG, UND DIE ANDEREN SIND UNTAUGLICH, UND DARAUF IST DIE</small> A<small>USROTTUNG NICHT GESETZT; DIE</small> W<small>EISEN SAGEN, DIESE UND JENE SEIEN VERWERFLICH, UND MAN SEI DERENTWEGEN DER</small> A<small>USROTTUNG SCHULDIG</small>. <b>I</b><small>ST EINER VON DEN</small> K<small>UCHEN ODER EINE VON DEN</small> B<small>ROT</small><small>SCHICHTEN UNREIN GEWORDEN, SO KOMMEN, WIE</small> R. J<small>EHUDA SAGT, BEIDE IN DEN</small> V<small>ERBREN NUNGSRAUM, DENN DAS</small> G<small>EMEINDEOPFER WIRD NICHT GETEILT; DIE</small> W<small>EISEN SAGEN, DAS UNREINE BLEIBT UNREIN UND DAS REINE WERDE GEGESSEN</small>.
+<b>D</b><small>AS</small> D<small>ANKOPFER MACHT DAS</small> B<small>ROT</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Das mit diesem darzubringen ist; cf. Lev. 7,12ff.</i><small>VERWERFLICH, DAS</small> B<small>ROT ABER MACHT DAS</small> D<small>ANKOPFER NICHT VERWERFLICH</small>. Z<small>UM</small> B<small>EISPIEL: HAT MAN DAS</small> D<small>ANKOPFER GESCHLACHTET</small> <small>IN DER</small> A<small>BSICHT</small>, <small>DAVON AM FOLGENDEN</small> T<small>AGE ZU ESSEN, SO IST DIESES UND DAS</small> B<small>ROT VERWERFLICH; WENN ABER, DAS</small> B<small>ROT AM FOLGENDEN</small> T<small>AGE ZU ESSEN, SO IST DAS</small> B<small>ROT VERWERFLICH, DAS</small> D<small>ANKOPFER ABER IST NICHT VERWERFLICH</small>. D<small>IE</small> L<small>ÄMMER</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Des Wochenfestes; cf. Lev. 23,17ff.</i><small>MACHEN DAS</small> B<small>ROT VERWERFLICH, DAS</small> B<small>ROT ABER MACHT DIE</small> L<small>ÄMMER NICHT VERWERFLICH</small>. Z<small>UM</small> B<small>EISPIEL: HAT MAN DIE</small> L<small>ÄMMER GESCHLACHTET</small> <small>IN DER</small> A<small>BSICHT</small>, <small>DAVON AM FOLGENDEN</small> T<small>AGE ZU ESSEN, SO SIND DIESE UND DAS</small> B<small>ROT VERWERFLICH; WENN ABER, DAS</small> B<small>ROT AM FOLGENDEN</small> T<small>AGE ZU ESSEN, SO IST DAS</small> B<small>ROT VERWERFLICH, DIE</small> L<small>ÄMMER ABER SIND NICHT VERWERFLICH</small>.
+<b>D</b><small>AS</small> S<small>CHLACHTOPFER MACHT DAS</small> G<small>USSOPFER VERWERFLICH, SOBALD E DURCH DAS</small> G<small>EFÄSS GEHEILIGT WORDEN</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Man ist wegen des Trinkens dieserhalb schuldig.</i><small>IST – SO</small> R. M<small>EÍR; DAS</small> G<small>USSOPFER ABER MACHT DAS</small> S<small>CHLACHTOPFER NICHT VERWERFLICH</small>. Z<small>UM</small> B<small>EISPIEL: SCHLACHTET MAN DAS</small> S<small>CHLACHTOPFER</small> <small>IN DER</small> A<small>BSICHT</small>, <small>DAVON AM FOLGENDEN</small> T<small>AGE ZU ESSEN, SO IST ES SAMT DEM</small> G<small>USSOPFER VERWERFLICH; WENN ABER, DAS</small> G<small>USSOPFER AM FOLGENDEN</small> T<small>AGE DARZUBRINGEN, SO IST DAS</small> G<small>USSOPFER VERWERFLICH, NICHT ABER IST DAS</small> S<small>CHLACHTOPFER VERWERFLICH</small>.
+<b>H</b><small>AT MAN ES VERWERFLICH</small><sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Wenn man bei der Aufräucherung beabsichtigt hat, das Zurückbleibende am folgenden Tage zu essen.</i><small>GEMACHT BEIM</small> H<small>AUFEN UND NICHT BEIM</small> W<small>EIHRAUCH</small>, <small>BEIM</small> W<small>EIHRAUCH UND NICHT BEIM</small> H<small>AUFEN, SO IST ES, WIE</small> R. M<small>EÍR SAGT, VERWERFLICH, UND MAN IST DIESERHALB DER</small> A<small>USROTTUNG SCHULDIG; DIE</small> W<small>EISEN SAGEN, ES SEI MIT DER</small> A<small>USROTTUNG NUR DANN BELEGT, WENN MAN ES BEIM VOLLSTÄNDIGEN</small> E<small>RLAUBTMACHENDEN VERWERFLICH GEMACHT HAT</small>. D.<small>IE</small> W<small>EISEN PFLICHTEN JEDOCH</small> R. M<small>EÍR BEI HINSICHTLICH DES</small> S<small>ÜND</small>-S<small>PEISOPFERS UND DES</small> E<small>IFERSUCHTS</small>-S<small>PEISOPFERS, DASS, WENN MAN SIE BEIM</small> H<small>AUFEN VERWERFLICH GEMACHT HAT, SIE VERWERFLICH SEIEN UND MAN DER</small> A<small>USROTTUNG SCHULDIG SEI, WEIL DER</small> H<small>AUFE DAS</small> E<small>RLAUBT-MACHENDE</small><sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Da zu diesem kein Weihrauch gehört.</i><small>IST</small>. H<small>AT MAN EINES DER</small> <small>BEIDEN</small> L<small>ÄMMER</small><sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Die am Wochenfeste mit den 2 Broten (Lev. 23,17ff.) dargebracht werden.</i><small>GESCHLACHTET</small> <small>IN DER</small> A<small>BSICHT</small>, <small>DIE BEIDEN</small> K<small>UCHEN AM FOLGENDEN</small> T<small>AGE ZU ESSEN, ODER EINE DER BEIDEN</small> S<small>CHALEN</small><sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Weihrauch, die zu den Schaubroten, die in 2 Schienten aufgestellt werden, gehören.</i><small>AUFGERÄUCHERT, IN DER</small> A<small>BSICHT, DIE BEIDEN</small> B<small>ROT</small>-<small>SCHICHTEN AM FOLGENDEN</small> T<small>AGE ZU ESSEN, SO IST ES, WIE</small> R. M<small>EÍR SAGT, VERWERFLICH UND MAN IST DER</small> A<small>USROTTUNG SCHULDIG; DIE</small> W<small>EISEN SAGEN, ES SEI MIT DER</small> A<small>USROTTUNG NUR DANN BELEGT, WENN MAN ES BEIM VOLLSTÄNDIGEN</small> E<small>RLAUBTMACHENDEN VERWERFLICH GEMACHT HAT</small>. H<small>AT MAN EINES DER</small> <small>BEIDEN</small> L<small>ÄMMER GESCHLACHTET</small> <small>IN DER</small> A<small>BSICHT</small>, <small>DAVON AM FOLGENDEN</small> T<small>AGE ZU ESSEN, SO IST DIESES VERWERFLICH UND DAS ANDERE TAUGLICH; WENN ABER, AM FOLGENDEN</small> T<small>AGE VOM ANDEREN ZU ESSEN, SO SIND BEIDE TAUGLICH</small>.
+
+Chapter 3
+
+HEBT <small>MAN VOM</small> S<small>PEISOPFER DEN</small> H<small>AUFEN AB</small> <small>IN DER</small> A<small>BSICHT</small>, <small>ZU ESSEN</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Am folgenden Tage.</i>, <small>WAS NICHT ZU ESSEN IST, ODER AUFZURÄUCHERN, WAS NICHT AUFZURÄUCHERN IST, SO IST ES TAUGLICH, NACH</small> R. E<small>LIE͑ZER ABER UNTAUGLICH;</small> WENN WENIGER ALS EINE O<small>LIVE ZU ESSEN, WAS ZU ESSEN IST, ODER AUFZURÄUCHERN, WAS AUFZURÄUCHERN IST, SO IST ES TAUGLICH; AVENN EINE HALBE</small> O<small>LIVE ZU ESSEN UND EINE HALBE</small> O<small>LIVE AUFZURÄUCHERN, SO IST ES TAUGLICH, DENN DAS</small> E<small>SSEN UND DAS</small> A<small>UFRÄUCIIERN WERDEN NICHT VEREINIGT</small>.
+<b>H</b><small>AT ER NICHT GEGOSSEN</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Darunter ist nach einer weiter folgenden Erklärung das Nachgießen des Öls in den Teig des Speisopfers zu verstehen; wenn er das ganze Öl vor dem Umrühren auf das Mehl schüttet.</i>, <small>NICHT UMGERÜHRT</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Den Teig des Speisopfers.</i>, <small>NICHT ZERBROCKT, NICHT GESALZEN, NICHT GESCHWUNGEN, NICHT HERANGEBRACHT</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Zum Altar.</i>, <small>ZU GROSS GEBROCKT, ODER NICHT BE STRICHEN</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Solche Opferkuchen, die mit Öl bestrichen werden müssen; cf. Lev. 7,12.</i>, <small>SO IST ES TAUGLICH</small>.  <b>I</b><small>ST DER</small> H<small>AUFE MIT DEM</small> H<small>AUFEN EINES ANDEREN</small> O<small>PFERS</small>, <small>DEM</small> S<small>PEISOPFER EINES</small> P<small>RIESTERS, DEM</small> S<small>PEISOPFER DES GESALBTEN</small> P<small>RIESTERS, ODER DEM</small> S<small>PEISOPFER EINES</small> G<small>USSOPFERS VERMISCHT WORDEN, SO SIND SIE</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Sowohl der Haufe als auch diese Speisopfer, da auch diese gleich dem Haufen vollständig aufzuräuchern sind.</i><small>TAUGLICH</small>; R. J<small>EHUDA SAGT, WENN MIT DEM</small> S<small>PEISOPFER DES GESALBTEN</small> P<small>RIESTERS ODER DEM</small> S<small>PEISOPFER EINES</small> G<small>USSOPFERS, SEIEN SIE UNTAUGLICH, DENN JENER BESTEHT AUS EINER HARTEN UND DIESE AUS EINER WEICHEN</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Für diese ist 3mal soviel Öl erforderlich wie für das gewöhnliche Speisopfer.</i>M<small>ISCHUNG, UND SIE NEHMEN VON EINANDER AN</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Es ist ebenso als würde man für das jisraél. Speisopfer zuviel u. für das priesterl. zu wenig Öl genommen haben.</i>.
+<b>S</b><small>IND ZWEI</small> S<small>PEISOPFER, VON DENEN DER</small> H<small>AUFE NOCH NICHT ABGEHOBEN WORDEN IST, MIT EINANDER VERMISCHT WORDEN, SO SIND SIE, WENN MAN IHN VON DEM EINEN BESONDERS UND VOM ANDEREN BESONDERS ABHEBEN</small><sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Wenn sie nicht umgerührt worden sind, sondern jedes auf einer Seite des Gefäßes liegt.</i><small>KANN, TAUGLICH, WENN ABER NICHT</small><sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Wenn sie durcheinandergekommen sind; der Haufe kann dann nicht von einem der Speisopfer abgehoben werden.</i>, <small>UNTAUGLICH</small>. I<small>ST DER</small> H<small>AUFE MIT EINEM</small> S<small>PEISOPFER, VON DEM DER</small> H<small>AUFE NOCH NICHT ABGEHOBEN WORDEN IST, VERMISCHT WORDEN, SO RÄUCHERE MAN SIE</small><sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Die ganze vermischte Masse.</i><small>NICHT AUF; HAT MAN SIE AUFGERÄUCHERT, SO WIRD DASJENIGE, VON DEM ER ABGEHOBEN WORDEN IST, DEM</small> E<small>IGENTÜMER ANGERECHNET, UND VON DEM ER NICHT ABGEHOBEN WORDEN IST, DEM</small> E<small>IGENTÜMER NICHT ANGERECHNET</small>. I<small>ST DER</small> H<small>AUFE MIT SEINEM</small> Z<small>URÜCKBLEIBENDEN ODER MIT DEM</small> Z<small>URÜCKBLEIBENDEN EINES ANDEREN</small> O<small>PFERS</small> <small>VERMISCHT WORDEN, SO RÄUCHERE MAN IHN NICHT AUF; HAT MAN IHN AUFGERÄUCHERT, SO WIRD ES DEM</small> E<small>IGENTÜMER ANGERECHNET</small>.  <b>W</b><small>ENN DER</small> H<small>AUFE UNREIN GEWORDEN UND DARGEBRACHT WORDEN</small> 1<small>ST SO MACHT IHN DAS</small> S<small>TIRNBLATT WOHLGEFÄLLIG</small><sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Das Zurückbleibende darf gegessen werden.</i>; <small>WENN ER HINAUSGEKOMMEN</small><sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Aus dem Tempelhofe.</i><small>WAR UND DARGEBRACHT WORDEN IST, SO MACHT IHN DAS</small> S<small>TIRNBLATT NICHT WOHLGEFÄLLIG</small>. D<small>AS</small> S<small>TIRNBLATT MACHT NUR DAS</small> U<small>NREINE WOHLGEFÄLLIG, NICHT ABER DAS</small> H<small>INAUSGEKOMMENE</small>.
+<b>I</b><small>ST DAS</small> Z<small>URÜCKBLEIBENDE UNREIN GEWORDEN, VERBRANNT WORDEN ODER ABHANDEN GEKOMMEN, SO IST ES NACH DER</small> A<small>NSICHT</small> R. E<small>LIE͑ZERS</small><sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Sie streiten über die Tauglichkeit des Opferblutes, wenn das Fleisch unrein geworden od. abhanden gekommen ist; cf. Zeb. Fol. 104a.</i><small>TAUGLICH UND NACH DER</small> A<small>NSICHT</small> R. J<small>EHOS͑UA͑S</small><sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Sie streiten über die Tauglichkeit des Opferblutes, wenn das Fleisch unrein geworden od. abhanden gekommen ist; cf. Zeb. Fol. 104a.</i><small>UNTAUGLICH</small>. <b>W</b><small>ENN OHNE</small> D<small>IENSTGEFÄSS</small><sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> Wenn der Haufe nicht in einem Dienstgefäße geheiligt worden ist.</i>, <small>SO IST ES UNGÜLTIG; NACH</small> R. Š<small>IMO͑N ABER GÜLTIG</small>. H<small>AT MAN DEN</small> H<small>AUFEN ZWEIMAL</small><sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> Geteilt u. jeden Teil besonders aufgeräuchert.</i><small>AUFGERÄUCHERT, SO IST ES GÜLTIG</small>.
+<b>B</b><small>EIM</small> H<small>AUFEN IST DER GRÖSSERE</small> T<small>EIL VOM KLEINEREN</small><sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> Wenn nur ein kleiner Teil fehlt, ist er untauglich.</i><small>ABHÄNGIG; BEIM</small> I͑<small>SARON</small><sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> Das Maß, in welchem das Mehl für das Speisopfer gemessen wird.</i><small>IST DER GRÖSSERE</small> T<small>EIL VOM KLEINEREN ABHÄNGIG; BEIM</small> W<small>EIENE</small><sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> Des Gußopfers.</i><small>IST DER GRÖSSERE</small> T<small>EIL VOM KLEINEREN ABHÄNGIG; BEIM</small> Ö<small>L IST DER GRÖSSERE</small> T<small>EIL VOM KLEINEREN ABHÄNGIG;</small> DAS M<small>EHL UND DAS</small> Ö<small>L SIND VON EINANDER ABHÄNGIG; DER</small> H<small>AÜFE UND DER</small> W<small>EIHRAUCH SIND VON EINANDER ABHÄNGIG</small>.
+<b>D</b><small>IE ZWEI</small> Z<small>IEGENBÖCKE DES</small> V<small>ERSÖHNUNGSTAGES SIND VON EINANDER ABHÄNGIG; DIE ZWEI</small> L<small>ÄMMER DES</small> W<small>OCHENFESTES SIND VON EINANDER ABHÄNGIG; DIE BEIDEN</small> B<small>ROTE</small><sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> Die dann dargebracht werden: cf. Lev. 23,17.</i><small>SIND VON EINANDER ABHÄNGIG;</small> DIE BEIDEN B<small>ROT</small><small>SCHICHTEN</small><sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> Die Schaubrote.</i><small>SIND VON EINANDER ABHÄNGIG; DIE BEIDEN</small> S<small>CHALEN</small><sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> Mit Weihrauch, die zu den Schaubroten gehören.</i><small>SIND VON EINANDER ABHÄNGIG; DIE</small> B<small>ROT</small><small>SCHICHTEN UND DIE</small> S<small>CHALEN SIND VON EINANDER ABHÄNGIG;</small> DIE BEIDEN A<small>RTEN</small><sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> Des Speisopfers: Kuchen u. Fladen; cf. Num. 6,15.</i><small>BEIM</small> N<small>AZIR, DIE DREI</small><sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> Arten, die zum Sprengwedel benutzt werden.</i><small>BEI DER</small> <small>ROTEN</small> K<small>UH, DIE VIER</small><sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> Arten von Kuchen; Lev. 7,12.</i><small>DES</small> D<small>ANKOPFERS, DIE VIER</small><sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> Arten von Pflanzen.</i><small>DES</small> F<small>ESTSTRAUSSES UND DIE VIER</small><sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> Gf. Lev. 23,40.</i><small>BEIM</small> A<small>USSÄTZIGEN SIND VON EINANDER ABHÄNGIG</small>. D<small>IE SIEBEN</small> B<small>ESPRENGUNGEN BEI DER</small> <small>ROTEN</small> K<small>UH</small><sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> Cf. Num. 19,4.</i><small>SIND VON EINANDER ABHÄNGIG; DIE SIEBEN</small> B<small>ESPRENGUNGEN</small><sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> Vom Blute der Opfer, deren Blut innerhalb des Tempels zu sprengen ist.</i><small>ZWISCHEN DIE</small> S<small>TANGEN</small><sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> Der Bundeslade.</i>, <small>AUF DEN</small> V<small>ORHANG</small><sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> Der zwischen dem Tempel u. dem Allerheiligsten trennt.</i><small>UND AUF DEN GOLDENEN</small> A<small>LTAR SIND VON EINANDER ABHÄNGIG</small>.
+<b>D</b><small>IE SIEBEN</small> A<small>RME DES</small> L<small>EUCHTERS</small><sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> Im Tempel; cf. Ex. 25,31ff.</i><small>SIND VON EINANDER</small><sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> Wenn nur einer fehlt, ist er untauglich.</i><small>ABHÄNGIG, DIE SIEBEN</small> L<small>AMPEN DESSELBEN SIND VON EINANDER ABHÄNGIG</small>. D<small>IE ZWEI</small> A<small>BSCHNITTE DER</small> M<small>EZUZA SIND VON EINANDER ABHÄNGIG; SIE SIND SOGAR VON EINEM</small> S<small>CHRIFTZEICHEN</small><sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> Wenn nur einer fehlt, ist er untauglich.</i><small>ABHÄNGIG</small>. D<small>IE VIER</small> A<small>BSCHNITTE DER</small> T<small>EPHILLIN SIND VON EINANDER ABHÄNGIG; SIE SIND SOGAR VON EINEM</small> S<small>CHRIFTZEICHEN ABHÄNGIG</small>. D<small>IE VIER</small> Ç<small>IÇITH SIND VON EINANDER ABHÄNGIG, DENN DIE VIER SIND ZUSAMMEN EIN</small> G<small>EBOT</small>; R. J<small>IŠMA͑ÉL SAGT, DIE VIER SIND VIER</small> G<small>EBOTE</small>.
+
+Chapter 4
+
+<b>D</b>IE <small>WEISSEN</small> F<small>ÄDEN</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Der Çiçith, die aus weißen u. blauen Fäden bestehen.</i> <small>SIND NICHT VON DEN PURPURBLAUEN UND DIE PURPURBLAUEN NICHT VON DEN WEISSEN ABHÄNGIG</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Wenn nur die richtige Anzahl der Fäden vorhanden ist; sie können alle blau oder weiß sein.</i>. D<small>IE</small> K<small>OPFTEPHILLA IST NICHT VON DER</small> H<small>ANDTEPHILLA UND DIE</small> H<small>ANDTEPHILLA IST NICHT VON DER</small> K<small>OPFTEPHILLA ABHÄNGIG</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Hat man nur eine, so lege man diese an.</i>. <b>D</b><small>ER</small> W<small>EIN IST NICHT ABHÄNGIG VOM</small> M<small>EHL UND VOM</small> Ö<small>L</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Die zum Gußopfer gehören.</i>, <small>UND DIESE SIND VOM</small> W<small>EIN NICHT ABHÄNGIG</small>. D<small>IE</small> S<small>PRENGUNGEN AUF DEN ÄUSSEREN</small> A<small>LTAR SIND VON EINANDER NICHT ABHÄNGIG</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Der Opfernde erlangt Sühne, auch wenn von den 4 Sprengungen nur eine erfolgt ist; cf. Zeh. Fol. 36b.</i>.
+<b>D</b><small>IE</small> F<small>ARREN, DIE</small> W<small>IDDER, DIE</small> L<small>ÄMMER UND DIE</small> Z<small>IEGENBÖCKE SIND VON EINANDER</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Bei der Darbringung; was vorhanden ist, werde dargebracht.</i><small>NICHT ABHÄNGIG</small>. R. Š<small>IMO͑N SAGTE</small>: S<small>IND MEHRERE</small> F<small>ARREN UND KEINE</small> G<small>USSOPFER</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Wenn mehrere Farren darzubringen sind, u. die vorhandenen Mittel nur zur Anschaffung der Farren u. nicht auch der Gußopfer ausreichen.</i><small>VORHANDEN, SO BRINGE MAN EINEN</small> F<small>ARREN MIT SEINEM</small> G<small>USSOPFER, NICHT ABER ALLE OHNE</small> G<small>USSOPFER</small>.
+<b>D</b><small>AS</small> B<small>ROT</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Die 2 Brote, die am Wochenfeste darzubringen sind.</i><small>IST VOM</small> F<small>ARREN, DEN</small> W<small>IDDERN, DEN</small> L<small>ÄMMERN UND DEM</small> Z<small>IEGENBOCKE</small><sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Die mit diesen darzubringen sind; cf. Lev. 23,18.</i><small>NICHT ABHÄNGIG,</small> UND DIESE SIND NICHT VOM B<small>ROTE ABHÄNGIG</small>. D<small>IE</small> L<small>ÄMMER</small><sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Die dann als Heilsopfer darzubringen u. zusammen mit den 2 Broten zu schwingen sind; cf. Lev. 23,19,20.</i><small>SIND VOM</small> B<small>ROTE ABHÄNGIG, NICHT ABER DAS</small> B<small>ROT VON DEN</small> L<small>ÄMMERN – SO</small> R. A͑<small>QIBA</small>. R. Š<small>IMO͑N B.</small> N<small>ANNOS SPRACH</small>: N<small>ICHT SO, VIELMEHR IST DAS</small> B<small>ROT VON DEN</small> L<small>ÄMMERN ABHÄNGIG, NICHT ABER DIE</small> L<small>ÄMMER VOM</small> B<small>ROTE</small>. W<small>IR FINDEN, DASS DIE</small> J<small>ISRAÉLITEN, ALS SIE VIERZIG</small> J<small>AHRE IN DER</small> W<small>ÜSTE WAREN</small>, L<small>ÄMRIER OHNE</small> B<small>ROTE</small><sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Die 2 Brote konnten erst nach dem Einzüge ins Land dargebracht werden.</i><small>DARBRACHTEN; EBENSO SIND AUCH IN DIESEM</small> F<small>ALLE</small><sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Wenn beides nicht vorhanden ist.</i><small>DIE</small> L<small>ÄMMER OHNE</small> B<small>ROTE DARZUBRINGEN</small>. R. Š<small>IMO͑N SAGTE</small>: D<small>IE</small> H<small>ALAKHA IST WIE</small> B<small>EN</small> N<small>ANNOS, ABER NICHT WEGEN SEINER</small> B<small>EGRÜNDUNG,</small> DENN ALLES, WAS IM B<small>UCHE</small> N<small>UMERI STEHT, WURDE IN DER</small> W<small>ÜSTE DARGEBRACHT, UND WAS IM</small> B<small>UCHE</small> L<small>EVITICUS STEHT, WURDE IN DER</small> W<small>ÜSTE NICHT</small><sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Auch nicht die in Rede stehenden 2 Lämmer.</i><small>DARGEBRACHT, UND ERST ALS SIE INS</small> L<small>AND KAMEN, WURDEN DIESE UND JENE DARGEBRACHT</small>. D<small>IE</small> L<small>ÄMMER SIND AUS DEM</small> G<small>RUNDE OHNE DAS</small> B<small>ROT DARZUBRINGEN, WEIL DIE</small> L<small>ÄMMER SICH SELBST ERLAUBT</small><sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Durch das Schlachten.</i> <small>MACHEN, NICHT ABER DAS</small> B<small>ROT OHNE DIE</small> L<small>ÄMMER, WEIL NICHTS DA IST, WAS SIE ERLAUBT MACHEN KÖNNTE</small>.
+<b>D</b><small>IE</small> Z<small>USATZOPFER SIND NICHT VON DEN BESTÄNDIGEN</small> O<small>PFERN ABHÄNGIG, DIE BESTÄNDIGEN</small> O<small>PFER SIND NICHT VON DEN</small> Z<small>USATZOPFERN ABHÄNGIG, UND DIE</small> Z<small>USATZOPFER SIND NICHT VON EINANDER</small><sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Ist nur eines von diesen vorhanden, so ist es darzubringen.</i><small>ABHÄNGIG</small>. H<small>ABEN SIE DAS</small> L<small>AMM</small><sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> Das beständige Opfer.</i><small>MORGENS NICHT DARGEBRACHT, SO BRINGEN SIE ES DENNOCH ABENDS DAR</small>. R. Š<small>IMO͑N SAGTE</small>: N<small>UR DANN, WENN ES DURCH</small> Z<small>WANG ODER VERSEHENTLICH ERFOLGT IST, HABEN SIE ABER VORSÄTZLICH MORGENS DAS</small> L<small>AMM NICHT DARGEBRACHT, SO BRINGEN SIE ES AUCH ABENDS NICHT DAR</small>. H<small>ABEN SIE DAS</small> R<small>ÄUCHERWERK MORGENS NICHT GERÄUCHERT, SO RÄUCHERN SIE ES DENNOCH ABENDS</small>. R. Š<small>IMO͑N SAGTE</small>: D<small>AS GANZE</small><sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> Das für den Tag bestimmte Quantum des Räucherwerkes.</i><small>WURDE ABENDS DARGEBRACHT, DENN DER GOLDENE</small> A<small>LTAR WIRD NUR MIT DEM</small> R<small>ÄUCHERWERKE</small><sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> Und zwar abends, mit dem vollständigen Tagesquantum.</i><small>EINGEWEIHT, DER</small> B<small>RANDOPFERALTAR NUR MIT DEM BESTÄNDIGEN</small> M<small>ORGENOPFER, DER</small> T<small>ISCH NUR MIT DEM</small> S<small>CHAUBROTE AM</small> Š<small>ABBATH, UND DER</small> L<small>EUCHTER NUR MIT DEN SIEBEN</small> L<small>AMPEN ABENDS</small>.
+<b>D</b><small>AS</small> P<small>FANNENOPFER DES</small> H<small>OCHPRIESTERS</small><sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> Das er 2mal täglich darzubringen hatte; cf. Lev. 6,12ff.</i><small>WURDE NICHT GETEILT</small><sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> Ein halbes I͑saron Mehl, das Quantum, das er jedesmal darzubringen hatte.</i><small>GEBRACHT, VIELMEHR BRACHTE ER EIN GANZES</small> I͑<small>ARON UND TEILTE ES, DIE</small> H<small>ÄLFTE BRACHTE ER MORGENS DAR UND DIE</small> H<small>ÄLFTE ABENDS</small>. W<small>ENN</small> DER P<small>RIESTER MORGENS DIE</small> H<small>ÄLFTE DARGEBRÄCHT HAT UND GESTORBEN IST, UND AN SEINER</small> S<small>TELLE EIN ANDERER EINGESETZT WORDEN IST, SO DARF DIESER NICHT EIN HALBES</small> I͑<small>SARON VOM</small> H<small>AUSE ODER DAS HALBE</small> I͑<small>SARON SEINES</small> V<small>ORGÄNGERS DARBRINGEN, VIELMEHR BRINGE ER EIN GANZES</small> I͑<small>SARON UND TEILE ES, DIE</small> H<small>ÄLFTE BRINGE ER DAR UND DIE</small> H<small>ÄLFTE GEHE VERLOREN; ES ERGIBT SICH, DASS ZWEI</small> H<small>ÄLFTEN DARGEBRACHT WERDEN UND ZWEI</small> H<small>ÄLFTEN VERLORELN GEHEN</small>. WENN AN SEINER S<small>TELLE KEIN ANDERER</small> P<small>RIESTER EINGESETZT WORDEN IST</small>? R. Š<small>IMO͑N SAGT, AUS DENEN DER</small> G<small>EMEINDE</small>; R. J<small>EHUDA SAGT, AUS DENEN DER</small> E<small>RBEN</small>. D<small>ANN WURDE EIN GANZES</small><sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> I͑saron mit Mehl, sowohl morgens als auch abends.</i><small>DARGEBRACHT</small>.
+
+Chapter 5
+
+<b>A</b>LLE S<small>PEISOPFER WERDEN UNGESÄUERT DARGEBRACHT, AUSGENOMMEN SIND DIE GESÄUERTEN</small> B<small>ROTE</small> <small>DES</small> D<small>ANKOPFERS</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Cf. Lev. 7,13.</i> <small>UND DIE ZWEI</small> B<small>ROTE</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Am Wochenfeste; cf. Lev. 23,17.</i>, <small>DIE GESÄUERT DARGEBRACHT WERDEN</small>. R. M<small>EÍR SAGTE</small>: D<small>ER</small> S<small>AUERTEIG WURDE DIESEN SELBST ENTNOMMEN</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Ein Stück vom Teige wurde durch ein besonderes Verfahren gesäuert u. dann als Sauerteig verwandt, da anderer nicht verwandt werden durfte.</i>, <small>UND DIESER SÄUERTE SIE</small>. R. J<small>EHUDA SAGTE</small>: D<small>IES IST NIGUT ZU BEVORZUGEN</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Solcher Sauerteig ist nicht intensiv genug.</i>; <small>VIELMEHR HOLTE MAN</small> <small>ANDEREN</small> S<small>AUERTEIG, LEGTE IHN IN DAS</small> G<small>EFÄSS UND FÜLLTE ES DANN</small>. M<small>AN ENTGEGNETE IHM</small>: A<small>UF DIESE</small> W<small>EISE KANN ES ZU WENIG ODER ZU VIEL SEIN</small>.
+<b>A</b><small>LLE</small> S<small>PEISOPFER WERDEN MIT LAUWARMEM</small> W<small>ASSER GEKNETET UND MAN PASSE AUF, DASS SIE NICHT SÄUERN; HAT MAN DAS</small> Z<small>URÜCKBLEIBENDE SÄUERN LASSEN, SO HAT MAN EIN</small> V<small>ERBOT ÜBERTRETEN, DENN ES HEISST</small>: <sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Lev. 2,11.</i><i>kein Speisopfer, das ihr dem Herrn darbringt, darf gesäuert hergerichtet werden</i>. M<small>AN IST SCHULDIG WEGEN DES</small> K<small>NETENS, DES</small> F<small>ORMENS UND DES</small> B<small>ACKENS</small>.
+<b>M</b><small>ANCHE BENÖTIGEN DES</small> Ö<small>LS UND DES</small> W<small>EIHRAUCHS, MANCHE DES</small> Ö<small>LS</small> <small>UND NICHT DES</small> W<small>EIHRAUCHS, MANCHE DES</small> W<small>EIHRAUCHS UND NICHT DES</small> Ö<small>LS, UND MANCHE WEDER DES</small> W<small>EIHRAUCHS NOCH DES</small> Ö<small>LS</small>. F<small>OLGENDE BENÖTIGEN DES</small> Ö<small>LS UND DES</small> W<small>EIHRAUGHS: DAS</small> S<small>PEISOPFER AUS</small> F<small>EINMEHL</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Das freiwillig gespendet wird.</i>, <small>DAS</small> P<small>FANNENOPFER, DAS</small> T<small>IEGELOPFER</small>, K<small>UCHEN</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Wenn jemand solche spendet.</i><small>UND</small> F<small>LADEN,</small> DAS S<small>PEISOPFER DER</small> P<small>RIESTER, DAS</small> S<small>PEISOPFER DES GESALBTEN</small> P<small>RIESTERS, DAS</small> S<small>PEISOPFER VON</small> N<small>ICHTJUDEN, DAS</small> S<small>PEISOPFER VON</small> F<small>RAUEN</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Das diese freiwillig spenden.</i><small>UND DAS</small> S<small>PEISOPFER DER</small> S<small>CHWINGEGARBE</small>. D<small>AS</small> S<small>PEISOPFER DER</small> G<small>USSOPFER</small><sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Zum Schlachtopfer.</i><small>BENÖTIGT DES</small> Ö<small>LS, NICHT ABER DES</small> W<small>EIHRAUCHS; DAS</small> S<small>CHAUBROT BENÖTIGT DES</small> W<small>EIHRAUCHS, NICHT ABER DES</small> Ö<small>LS;</small> DIE ZWEI B<small>ROTE, DAS</small> S<small>ÜND</small>-S<small>PEISOPFER UND DAS</small> E<small>IFERSUCHTS</small>-S<small>PEISOPFER BENÖTIGEN WEDER DES</small> Ö<small>LS NOCH DES</small> W<small>EIHRAUCHS</small>.
+<b>M</b><small>AN IST SCHULDIG WEGEN DES</small> Ö<small>LS BESONDERS UND WEGEN DES</small> W<small>EIHRAUGHS</small><sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Wenn man beides in ein Sünd-Speisopfer getan hat.</i><small>BESONDERS</small>. H<small>AT MAN DAZU</small> Ö<small>L GETAN, SO IST ES UNTAUGLICH, WENN</small> W<small>EIHRAUCH, SO KLAUBE MAN IHN AB</small>. H<small>AT MAN</small> Ö<small>L ZUM</small> Z<small>URÜCKBLEIBENDEN GETAN, SO HAT MAN KEIN</small> V<small>ERBOT ÜBERTRETEN</small>. H<small>AT MAN EIN</small> G<small>EFÄSS AUF DAS</small> G<small>EFÄSS</small><sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Ein Gefäß mit Öl auf das Gefäß mit dem Speisopfer.</i><small>GETAN, SO HAT MAN ES NICHT UNTAUGLICH GEMACHT</small>.
+<b>M</b><small>ANCHE BENÖTIGEN DES</small> H<small>ERANBRINGENS UND NICHT DES</small> S<small>CHWINGENS, MANCHE DES</small> H<small>ERANBRINGENS UND DES</small> S<small>CHWINGENS, MANCHE DES</small> S<small>CHWINGENS UND NICHT DES</small> H<small>ERANBRINGENS, UND MANCHE WIEDER DES</small> S<small>CHWINGENS NOCH DES</small> H<small>ERANBRINGENS</small>. F<small>OLGENDE BENÖTIGEN DES</small> H<small>ERANBRINGENS UND NICHT DES</small> S<small>CHWINGENS: DAS</small> S<small>PEISOPFER AUS</small> F<small>EINMEHL, DAS</small> P<small>FANNENOPFER, DAS</small> T<small>IEGELOPFER</small>, K<small>UCHEN UND</small> F<small>LADEN, DAS</small> S<small>PEISOPFER DER</small> P<small>RIESTER, DAS</small> S<small>PEISOPFER DES GESALBTEN</small> P<small>RIESTERS, DAS</small> S<small>PEISOPFER VON</small> N<small>ICHTJUDEN, DAS</small> S<small>PEISOPFER VON</small> F<small>RAUEN UND DAS</small> S<small>ÜND</small>-S<small>PEISOPFER</small>. R. Š<small>IMO͑N SAGT, BEIM</small> S<small>PEISOPFER DER</small> P<small>RIESTER UND DEM</small> S<small>PEISOPFER DES GESALBTEN</small> P<small>RIESTERS IST DAS</small> H<small>ERANBRINGEN NICHT ERFORDERLICH, WEIL VON IHNEN DER</small> H<small>AUFE NICHT ABGEHOBEN WIRD, UND BEI ALLEM, VON DEM DER</small> H<small>AUFE NICHT ABGEHOBEN WIRD, IST DAS</small> H<small>ERANBRINGEN NICHT ERFORDERLICH</small>.
+<b>F</b><small>OLGENDE BENÖTIGEN DES</small> S<small>CHWINGENS UND NICHT DES</small> H<small>ERANBRINGENS: DAS</small> L<small>OG</small> Ö<small>L DES</small> A<small>USSÄTZIGEN UND DESSEN</small> S<small>CHULDOPFER, DIE</small> E<small>RSTLINGE NACH</small> R. E<small>LIE͑ZER B.</small> J<small>A͑QOB, DIE</small> O<small>PFERTEILE DES</small> H<small>EILSOPFERS EINES EINZELNEN UND</small> B<small>RUST UND</small> S<small>CHENKEL DESSELBEN,</small> SOWOHL VON M<small>ÄNNERN ALS AUCH VON</small> F<small>RAUEN, NUR DURCH</small> J<small>ISRAÉLITEN UND NICHT DURCH ANDERE, UND DIE ZWEI</small> B<small>ROTE UND DIE ZWEI</small> L<small>ÄMMER DES</small> W<small>OCHENFESTES</small>. W<small>IE VERFÄHRT ER DABEI</small>? E<small>R LEGT DIE BEIDEN</small> B<small>ROTE AUF DIE BEIDEN</small> L<small>ÄMMER, SCHIEBT BEIDE</small> H<small>ÄNDE UNTER DIESE</small> <small>UND SCHWINGT</small> <small>HIN UND HER, NACH OBEN UND NACH UNTEN, DENN ES HEISST</small>:<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Ex. 29,27.</i><i>die geschwungen and hochgehoben wurden</i>. D<small>AS</small> S<small>CHWINGEN ERFOLGTE IN DER</small> O<small>STSEITE</small><sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Dh. auch in der Ostseite, u. um so mehr in der Westseite, der Frontseite des Tempels.</i><small>UND DAS</small> H<small>ERANBRINGEN IN DER</small> W<small>ESTSEITE</small>. D<small>IE</small> S<small>CHWINGUNGEN GEHEN DEN</small> H<small>ERANBRINGUNGEN VOR</small>. D<small>AS</small> S<small>PEISOPFER DER</small> S<small>CHWINGEGARBE UND DAS</small> E<small>IFERSUCHTS</small>-S<small>PEISOPFER BENÖTIGEN DES</small> H<small>ERANBRINGENS UND DES</small> S<small>CHWINGENS</small>. D<small>AS</small> S<small>CHAUBROT UND DAS</small> S<small>PEISOPFER DES</small> G<small>USSOPFERS BENÖTIGEN WEDER DES</small> H<small>ERANBRINGENS NOCH DES</small> S<small>CHWINGENS</small>.
+R. Š<small>IMO͑N SAGTE</small>: B<small>EI DREI</small> A<small>RTEN</small><sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Von Opfern.</i><small>GIBT ES</small> <small>ZUSAMMEN</small> <small>DREI</small> G<small>EBOTE, BEI JEDER NUR ZWEI UND NICHT DAS DRITTE</small>. F<small>OLGENDE SIND ES: DAS</small> H<small>EILSOPFER EINES EINZELNEN, DAS</small> H<small>EILSOPFER DER</small> G<small>EMEINDE UND DAS</small> S<small>CHULDOPFER DES</small> A<small>USSÄTZIGEN</small>. D<small>AS</small> H<small>EILSOPFER EINES EINZELNEN BENÖTIGT DES</small> S<small>TÜTZENS LEBEND UND DES</small> S<small>CHWINGENS GESCHLACHTET, NICHT ABER DES</small> S<small>CHWINGENS LEBEND; DAS</small> H<small>EILSOPFER DER</small> G<small>EMEINDE BENÖTIGT DES</small> S<small>CHWINGENS LEBEND UND GESCHLACHTET, NICHT ABER DES</small> S<small>TÜTZENS; DAS</small> S<small>CHULDOPFER DES</small> A<small>USSÄTZIGEN BENÖTIGT DES</small> S<small>TÜTZENS UND DES</small> S<small>CHWINGENS LEBEND, NICHT ABER DES</small> S<small>CHWINGENS GESCHLACHTET</small>.
+<b>S</b><small>AGTE JEMAND, ER VERPFLICHTE SICH</small> <small>ZU EINEM</small> O<small>PFER</small> <small>IN EINER</small> P<small>FANNE</small>, <small>SO DARF ER NICHT EINES IN EINEM</small> T<small>IEGEL BRINGEN; IN EINEM</small> T<small>IEGEL, SO DARF ER NICHT EINES IN EINER</small> P<small>FANNE BRINGEN</small>. W<small>ELCHEN</small> U<small>NTERSCHIED GIBT ES ZWISCHEN</small> P<small>FANNE UND</small> T<small>IEGEL</small>? E<small>IN</small> T<small>IEGEL HAT EINEN</small> D<small>ECKEL, EINE</small> P<small>FANNE HAT KEINEN</small> D<small>ECKEL – SO</small> R. J<small>OSE DER</small> G<small>ALILÄER</small>. R. Ḥ<small>ANINA B.</small> G<small>AMLIÉL SAGTE</small>: E<small>IN</small> T<small>IEGEL IST TIEF UND DAS</small> B<small>ACK</small><small>WERK WEICH, EINE</small> P<small>FANNE IST FLACH UND DAS</small> B<small>ACKWERK FEST</small>.
+<b>W</b><small>ER SICH ZU</small> <small>EINEM</small> O<small>PFER</small> <small>IM</small> O<small>FEN</small> <small>GEBACKEN</small> <small>VERPFLICHTET HAT, DARF NICHT AUF DEM</small> H<small>ERDE, AUF</small> Z<small>IEGELN ODER IN ARABISCHEN</small> K<small>ESSELN</small> G<small>EBACKENES BRINGEN</small>. R. J<small>EHUDA SAGT, WENN ER WILL, BRINGE ER AUF DEM</small> H<small>ERDE</small> G<small>EBACKENES</small>. W<small>ER SICH ZU EINEM</small> G<small>EBÄCK</small>-S<small>PEISOPFER VERPFLICHTET HAT, DARF NICHT DIE</small> H<small>ÄLFTE</small> K<small>UCHEN UND DIE</small> H<small>ÄLFTE</small> F<small>LADEN BRINGEN</small>. R. Š<small>IMO͑N ERLAUBT DIES, WEIL SIE EIN</small><sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Sie werden in der Schrift zusammen als ein Opfer behandelt.</i>O<small>PFER SIND</small>.
+
+Chapter 6
+
+<b>V</b>ON <small>FOLGENDEN</small> S<small>PEISOPFERN IST DER</small> H<small>AUFE ABZUHEBEN UND DAS</small> Z<small>URÜCKBLEIBENDE GEHÖRT DEN</small> P<small>RIESTERN: VOM</small> S<small>PEISOPFER AUS</small> F<small>EINMEHL, DEM</small> P<small>FANNENOPFER, DEM</small> T<small>IEGELOPFER, DEN</small> K<small>UCHEN UND</small> F<small>LADEN, DEM</small> S<small>PEISOPFER VON</small> N<small>ICHTJUDEN, DEM</small> S<small>PEISOPFER VON</small> F<small>RAUEN, DEM</small> S<small>PEISOPFER DER</small> S<small>CHWINGEGARBE, DEM</small> S<small>ÜND</small>-S<small>PEISOPFER UND DEM</small> E<small>IFERSUCHTS</small>-S<small>PEISOPFER</small>. R. Š<small>IMO͑N SAGT, VOM</small> S<small>ÜND</small>-S<small>PEISOPFER DER</small> P<small>RIESTER</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Das vollständig darzubringen ist.</i> <small>WERDE DER</small> H<small>AUFE ABGEHOBEN, UND DANN DER</small> H<small>AUFE BESONDERS UND DAS</small> Z<small>URÜCKBLEIBENDE BESONDERS DARGEBRACHT</small>.
+<b>D</b><small>AS</small> S<small>PEISOPFER DER</small> P<small>RIESTER, DAS</small> S<small>PEISOPFER DES GESALBTEN</small> P<small>RIESTERS UND DAS</small> S<small>PEISOPFER DES</small> G<small>USSOPFERS KOMMEN AUF DEN</small> A<small>LTAR UND DIE</small> P<small>RIESTER ERHALTEN DAVON NICHTS; BEI DIESEN IST DER</small> A<small>LTAR BESSER DARAN ALS DIE</small> P<small>RIESTER</small>. D<small>IE ZWEI</small> B<small>ROTE UND DAS</small> S<small>CHAUBROT WERDEN VON DEN</small> P<small>RIESTERN GEGESSEN UND DER</small> A<small>LTAR ERHÄLT DAVON NICHTS; BEI DIESEN SIND DIE</small> P<small>RIESTER BESSER DARAN ALS DER</small> A<small>LTAR</small>.
+<b>B</b><small>EI ALLEN</small> S<small>PEISOPFERN, DIE IN EINEM</small> G<small>EFÄSSE HERGERICHTET WERDEN, IST EIN DREIMALIGES</small> H<small>INEINTUN VON</small> Ö<small>L ERFORDERLICH: DAS</small> N<small>ACHGIESSEN, DAS</small> E<small>INRÜHREN UND DAS</small> H<small>INEINTUN VON</small> Ö<small>L IN DAS</small> G<small>EFÄSS VOR DER</small> H<small>ERRICHTUNG</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Das Öl wird zuerst in das Gefäß hineingetan, alsdann das Mehl auf dieses geschüttet u. Öl nachgegossen u. eingerührt; nach dem Zerbrocken ist wiederum Öl nachzugießen</i>. D<small>IE</small> K<small>UCHEN SIND EINZURÜHREN</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Nach dem Backen, mit Öl.</i>– <small>SO</small> R<small>ABBI; DIE</small> W<small>EISEN SAGEN, DAS</small> M<small>EHL</small>. D<small>IE</small> K<small>UCHEN BENÖTIGEN DES</small> E<small>INRÜHRENS UND DIE</small> F<small>LADEN DES</small> B<small>ESTREICHENS</small>. W<small>IE BESTREIGHT MAN SIE</small>? I<small>N DER</small> F<small>ORM EINES</small> C<small>HI</small>. W<small>AS ÜBRIG BLEIBT, WIRD VON DEN</small> P<small>RIESTERN GEGESSEN</small>.
+<b>A</b><small>LLE</small> S<small>PEISOPFER, DIE IN EINEM</small> G<small>EFÄSSE HERGERICHTET WERDEN, BENÖTIGEN DES</small> Z<small>ERBROCHENS</small>. <b><small>D</small></b><small>AS</small> S<small>PEISOPFER EINES</small> J<small>ISRAÉLITEN WIRD DOPPELT UND DAS DOPPELTE VIERFACH ZUSAMMENGESCHLAGEN UND ZERTEILT; DAS</small> S<small>PEISOPFER DER</small> P<small>RIESTER WIRD DOPPELT UND DAS DOPPELTE VIERFACH ZUSAMMENGESCHLAGEN UND NICHT ZERTEILT; DAS</small> S<small>PEISOPFER DES GESALBTEN</small> P<small>RIESTERS WIRD NICHT ZUSAMMENGESCHLAGEN</small>. R. Š<small>IMO͑N SAGT, BEIM</small> S<small>PEISOPFER DER</small> P<small>RIESTER UND DEM</small> S<small>PEISOPFER DES GESALBTEN</small> P<small>RIESTERS GIBT ES KEIN</small> Z<small>ERBROCKEN, WEIL ES BEI DIESEN KEIN</small> A<small>BHÄUFEN GIBT, UND WOBEI ES KEIN</small> A<small>BHÄUFEN GIBT, GIBT ES AUCH KEIN</small> Z<small>ERBROCKEN</small>. B<small>EI DIESEN ALLEN MÜSSEN DIE</small> B<small>ROCKEN OLIVENGROSS SEIN</small>.
+<b>B</b><small>EI ALLEN</small> S<small>PEISOPFERN IST</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Bei der Bearbeitung der Körner, bezw. des Teiges.</i><small>EIN DREIHUNDERTMALIGES</small> R<small>EIBEN UND EIN</small> <small>FÜNFHUNDERTMALIGES</small> S<small>TAMPFEN ERFORDERLICH</small>. D<small>AS</small> R<small>EIBEN UND</small> S<small>TAMPFEN ERFOLGT AM</small> W<small>EIZEN</small>; R. J<small>OSE SAGT</small>, <small>AM</small> T<small>EIGE</small>. A<small>LLE</small> S<small>PEISOPFER BESTEHEN AUS JE ZEHN</small> K<small>UCHEN</small>, <small>AUSGENOMMEN DIE</small> S<small>CHAUBROTE UND DAS</small> P<small>FANNENOPFER DES</small> H<small>OCHPRIESTERS</small>, <small>DIE AUS JE ZWÖLF BESTEHEN</small> – <small>SO</small> R. J<small>EHUDA</small>; R. M<small>EÍR SAGT</small>, <small>ALLE BESTEHEN AUS JE ZWÖLF</small>, <small>AUSGENOMMEN DIE</small> K<small>UCHEN DES</small> D<small>ANKOPFERS UND DES</small> N<small>AZIROPFERS</small>, <small>DIE AUS JE ZEHN BESTEHEN</small>.
+<b>D</b><small>IE</small> S<small>CHWINGEGARBE BESTEHT AUS EINEM</small> I͑<small>SARON</small> M<small>EHL</small> <small>VON DREI</small> S<small>EÁ</small> G<small>ETREIDE</small>; <small>DIE ZWEI</small> B<small>ROTE AUS ZWEI</small> I͑<small>SARON VON DREI</small> S<small>EÁ</small>; <small>DAS</small> S<small>CHAUBROT AUS VIERUNDZWANZIG</small> I<small>SARON VON VIERUNDZWANZIG</small> Seá.
+D<small>IE</small> S<small>CHWINGEGARBE</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Das Mehl dazu.</i><small>WURDE DURCH DREIZEHN</small> S<small>IEBE GEBEUTELT</small>, <small>DIE ZWEI</small> B<small>ROTE DURCH ZWÖLF UND DAS</small> S<small>CHAUBROT DURCH ELF</small>. R. Š<small>IMO͑N SAGT</small>, <small>HIERFÜR GAB ES KEINE</small> F<small>ESTSETZUNG</small>, <small>VIELMEHR WURDE GENÜGEND GEBEUTELTES</small> F<small>EINMEHL VERWANDT</small>, <small>DENN ES HEISST</small>:<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Lev. 24,5.</i><i>nimm Feinmehl und backe es</i>, <small>ES SOLL GENÜGEND GEBEUTELT SEIN</small>.
+
+Chapter 7
+
+<b>D</b>AS D<small>ANKOPFER BESTAND AUS FÜNF JERUŠALEMISCHEN</small> S<small>EÁ</small> M<small>EHL</small>, <small>DAS SIND SECHS DER</small> W<small>ÜSTE</small>, <small>GLEICH ZWEI</small> E<small>PHA</small>, <small>DIE</small> E<small>PHA ZU DREI</small> S<small>EÁ</small>, <small>GLEICH ZWANZIG</small> I͑<small>SARON</small>, <small>ZEHN FÜR DAS</small> G<small>ESÄUERTE UND ZEHN FÜR DAS</small> U<small>NGESÄUERTE</small>. B<small>EI DEN ZEHN DES</small> G<small>ESÄUERTEN KAM EIN</small> I͑<small>SARON AUF</small> <small>EINEN</small> K<small>UCHEN</small>; <small>BEI DEN ZEHN DES</small> U<small>NGESÄUERTEN WAREN ES DREI</small> A<small>RTEN</small>, K<small>UCHEN</small>, F<small>LADEN UND</small> G<small>EMENGTES</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Mit heißem Wasser zubereitet, eine Art Mehlspeise.</i>, <small>SOMIT KAMEN DREI UND EIN</small> D<small>RITTEL</small> I͑<small>SARON AUF JEDE</small> A<small>RT</small>, <small>DREI</small> K<small>UCHEN AUS EINEM</small> I͑<small>SARON</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Dieses Speisopfer bestand aus 40 Kuchen, 10 aus Gesäuertem u. 10 aus Ungesäuertem.</i>. N<small>ACH DEM</small> J<small>ERUŠALEMISCHEN</small> M<small>ASS</small>-S<small>YSTEM WAREN ES DREISSIG</small> K<small>AB</small>, <small>FÜNFZEHN FÜR DAS</small> G<small>ESÄUERTE UND FÜNFZEHN FÜR DAS</small> U<small>NGESÄUERTE</small>. B<small>EI DEN FÜNFZEHN DES</small> G<small>ESÄUERTEN KAMEN ANDERTHALB</small> K<small>AB AUF EINEN</small> K<small>UCHEN</small>; <small>BEI DEN FÜNFZEHN DES</small> U<small>NGESÄUERTEN WAREN ES DREI</small> A<small>RTEN</small>, K<small>UCHEN</small>, F<small>LADEN UND</small> G<small>EMENGTES</small>, <small>SOMIT KAMEN FÜNF</small> K<small>AB AUF JEDE</small> A<small>RT</small>, <small>ZWEI</small> K<small>UCHEN AUS EINEM</small> K<small>AB</small>.
+<b>V</b><small>ON DIESEN ALLEN NAHM ER EIN</small> Z<small>EHNTEL ALS</small> H<small>EBE</small>, DENN ES HEISST:<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Lev. 7,14.</i><i>er bringe davon eines von jedem Opfer als Hebe für den Herrn. Eines</i>, <small>KEIN</small> A<small>NGEBROCHENES</small>; <i>von jedem Opfer</i>, <small>ALLE</small> O<small>PFER MÜSSEN GLEICHMÄSSIG SEIN</small>, <small>ER NEHME</small> <small>DIE</small> H<small>EBE</small> <small>NICHT VON EINEM</small> O<small>PFER FÜR DAS ANDERE</small>.<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Lev. 7,14.</i><i>Dem Priester, der das Blut des Heilsopfers sprengt, soll es gehören</i>; <small>WAS ZURÜCKBLEIBT</small>, <small>WIRD VOM</small> E<small>IGENTÜMER GEGESSEN</small>. <b>D</b><small>IE</small> <b>E</b><small>INWEIHUNGSOPFER</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Bei der Einweihung des Offenbarungszeltes in der Wüste.</i><small>BESTANDEN GLEICH DEM</small> U<small>NGESÄUERTEN DES</small> D<small>ANKOPFERS AUS</small> K<small>UCHEN</small>, F<small>LADEN UND</small> G<small>EMENGTEM</small>. D<small>AS</small> N<small>AZIROPFER BESTAND AUS ZWEI</small> T<small>EILEN DES</small> U<small>NGESÄUERTEN DES</small> D<small>ANKOPFERS</small>, <small>AUS</small> K<small>UCHEN UND</small> F<small>LADEN</small>, <small>NICHT ABER AUS</small> G<small>EMENGTEM</small>, <small>ALSO AUS ZEHN JERUŠALEMISCHEN</small> K<small>AB</small>, <small>GLEICH SECHS</small> I͑<small>SARON</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> In den kursierenden Ausgaben: und darüber, nämlich 6⅔ Kab.</i>.
+<b>W</b><small>ENN MAN DAS</small> D<small>ANKOPFER INNERHALB SCHLACHTET UND DAS</small> B<small>ROT SICH AUSSERHALB DER</small> M<small>AUER BEFINDET</small>, <small>SO IST DAS</small> B<small>ROT NICHT HEILIG</small>. S<small>CHLACHTET MAN ES BEVOR</small> <small>DAS</small> B<small>ROT</small> <small>IM</small> O<small>FEN EINE</small> K<small>RUSTE BEKOMMEN HAT</small>, <small>ODER AUCH ALLE</small> B<small>ROTE</small> <small>EINE</small> K<small>RUSTE BEKOMMEN HABEN</small>, <small>MIT</small> A<small>USNAHME VON EINEM</small>, <small>SO IST DAS</small> B<small>ROT NICHT HEILIG</small>. <b>H</b><small>AT MAN ES AUSSERHALB DER</small> F<small>RIST ODER AUSSERHALB DES</small> R<small>AUMES</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Dh. in der Absicht, dann bezw. da das Fleisch zu essen od. das Blut zu sprengen.</i><small>GESCHLACHTET</small>, <small>SO IST DAS</small> B<small>ROT HEILIG</small>. W<small>ENN MAN ES GESCHLACHTET HAT UND ES SICH HERAUSSTELLT</small>, <small>DASS ES TOTVERLETZT WAR</small>, <small>SO IST DAS</small> B<small>ROT NICHT HEILIG</small>; <small>WENN MAN ES GESCHLACHTET HAT UND ES SICH HERAUSSTELLT</small>, <small>DASS ES FEHLERBEHAFTET WAR</small>, <small>SO IST</small> <small>DAS</small> B<small>ROT</small>, <small>WIE</small> R. E<small>LIE͑ZER SAGT</small>, <small>HEILIG</small>, <small>UND WIE DIE</small> W<small>EISEN SAGEN</small>, <small>NICHT HEILIG</small>. H<small>AT MAN ES AUF EINEN ANDEREN</small> N<small>AMEN GESCHLACHTET</small>, <small>UND EBENSO WENN MAN DEN</small> W<small>IDDER DER</small> E<small>INWEIHUNG ODER DIE ZWEI</small> L<small>ÄMMER DES</small> W<small>OCHENFESTES AUF EINEN ANDEREN</small> N<small>AMEN GESCHLACHTET HAT</small>, <small>SO IST DAS</small> B<small>ROT NICHT HEILIG</small>.
+<b>W</b><small>ENN DAS</small> G<small>USSOPFER IM</small> G<small>EFÄSSE GEHEILIGT WORDEN IST UND ES SICH HERAUSSTELLT</small>, <small>DASS DAS</small> S<small>CHLACHTOPFER UNTAUGLICH IST</small>, <small>SO WERDE ES</small>, <small>WENN EIN ANDERES</small> S<small>CHLACHTOPFER DA IST</small>, <small>MIT DIESEM DARGEBRACHT</small>, <small>WENN ABER NICHT</small>, <small>SO LASSE MAN ES DURCH DAS</small> Ü<small>BERNACHTEN</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Bleibt es über Nacht stehen, so wird es untauglich, da es durch das Gefäß geheiligt worden ist.</i><small>UNTAUGLICH WERDEN</small>.<b>D</b><small>AS</small> J<small>UNGE EINES</small> D<small>ANKOPFERS</small><sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Wenn man ein trächtiges Vieh als Dankopfer abgesondert u. es geworfen hat.</i>, <small>DAS</small> E<small>INGETAUSCHTE EINES SOLCHEN</small><sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Wenn man ein solches abgesondertes Vieh auf ein anderes umgetauscht hat.</i> <small>UND DAS ANSTELLE EINES ABHANDENGEKOMMENEN</small> D<small>ANKOPFERS</small> A<small>BGESONDERTE BENÖTIGEN NICHT DES</small> B<small>ROTES</small>, <small>DENN ES HEISST</small>:<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Lev. 7,12.</i><i>er bringe zum Schlachtopfer des Dankes</i>, <small>DAS</small> D<small>ANKOPFER BENÖTIGT DES</small> B<small>ROTES</small>, <small>NICHT ABER BENÖTIGT SEIN</small> J<small>UNGES</small>, <small>SEIN</small> E<small>RSATZ UND SEIN</small> E<small>INGETAUSCHTES DES</small> B<small>ROTES</small>.
+<b>S</b><small>AGTE JEMAND</small>, <small>ER NEHME AUF SICH</small> <small>DIE</small> D<small>ARBRINGUNG</small> <small>EINES</small> D<small>ANKOPFERS</small>, <small>SO BRINGE ER DIESES UND DAS</small> B<small>ROT DAZU VON</small> P<small>ROFANEM</small>; <small>SAGTE ER</small>: <small>DAS</small> D<small>ANKOPFER VON</small> P<small>ROFANEM UND DAS</small> B<small>ROT VOM</small> <small>ZWEITEN</small> Z<small>EHNTEN</small>, <small>SO</small> <small>BRINGE ER JENES UND DAS</small> B<small>ROT</small><sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Das Brot gehört zum Schlachtopfer, u. da er das Schlachtopfer von Profanem bringen muß, so erstreckt sich diese Verpflichtung auch auf das Brot.</i><small>VON</small> P<small>ROFANEM</small>; <small>SAGTE ER</small>: <small>DAS</small> D<small>ANKOPFER VOM</small> Z<small>EHNTEN UND DAS</small> B<small>ROT VON</small> P<small>ROFANEM</small>, <small>SO BRINGE ER ES SO</small>; <small>SAGTE ER</small>: <small>DIESES UND DAS</small> B<small>ROT VOM</small> Z<small>EHNTEN</small>, <small>SO BRINGE ER ES SO</small>. E<small>R BRINGE ES ABER NICHT VOM</small> W<small>EIZEN DES ZWEITEN</small> Z<small>EHNTEN</small>, <small>SONDERN VOM</small> E<small>RLÖSE DES ZWEITEN</small> Z<small>EHNTEN</small>.
+<b>W</b><small>OHER</small>, <small>DASS WENN JEMAND SAGT</small>, <small>ER NEHME AUF SICH</small> <small>DIE</small> D<small>ARBRINGUNG</small> <small>EINES</small> D<small>ANKOPFERS</small>, <small>ER ES NUR VON</small> P<small>ROFANEM BRINGEN MUSS</small>? E<small>S HEISST</small>:<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Dt. 16,2.</i><i>du sollst dem Herrn, deinem Gott, das Pesaḥopfer schlachten, Schafe und Rinder</i>, <small>UND DA DAS</small> P<small>ESAḤOPFER NUR VON</small> L<small>ÄMMERN UND</small> Z<small>IEGEN ZU BRINGEN IST</small>, <small>SO DEUTEN DIE</small> W<small>ORTE</small> <i>Schafe und Rinder</i> <small>DARAUF</small>, <small>DASS ALLES</small>, <small>WAS VON</small> S<small>CHAFEN UND</small> R<small>INDERN DARGEBRACHT WIRD</small>, <small>DEM</small> P<small>ESAḤOPFER GLEICHE</small>; <small>WIE DAS</small> P<small>ESAḤOPFER</small> P<small>FLICHT IST UND NUR VON</small> P<small>ROFANEM DARGEBRACHT WERDEN MUSS</small>, <small>EBENSO MUSS AUCH JEDES ANDERE PFLICHTIGE</small> O<small>PFER</small><sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Wenn man beim Geloben den genannten Ausdruck gebraucht hat, in welchem Falle man für das reservierte Opfer haftbar ist.</i><small>NUR VON</small> P<small>ROFANEM DARGEBRACHT WERDEN</small>. D<small>AHER SIND</small>, <small>WENN JEMAND SAGT</small>, <small>ER NEHME AUF SICH</small> <small>DIE</small> D<small>ARBRINGUNG</small> <small>EINES</small> D<small>ANKOPFERS</small>, <small>ODER EINES</small> H<small>EILSOPFERS</small>, <small>DA SIE ALS</small> P<small>FLICHT DARZUBRINGEN SIND</small>, <small>DIESE NUR VON</small> P<small>ROFANEM DARZUBRINGEN</small>, D<small>IE</small> G<small>USSOPFER</small><sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Zu den genannten Opfern.</i><small>SIND IN JEDEM</small> F<small>ALLE</small><sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> Einerlei ob man beim Geloben die Haftbarkeit für das Opfer übernommen hat od. nicht.</i><small>NUR VON</small> P<small>ROFANEM DARZUBRINGEN</small><sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> Da sie vollständig darzubringen, u. somit Eigentum Gottes sind.</i>.
+
+Chapter 8
+
+<b>A</b>LLE G<small>EMEINDE</small>- <small>UND PRIVATE</small> S<small>PEIS</small><small>OPFER SIND VON INLÄNDISCEM</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Aus Palästina.</i> <small>UND VON AUSLÄNDISCHEM</small>, <small>VON NEUEM UND VON ALTEM</small> G<small>ETREIDE</small> <small>DARZUBRINGEN</small>, <small>AUSGENOMMEN</small> S<small>CHWINGEGARBE UND DIE ZWEI</small> B<small>ROTE</small>, <small>DIE NUR VON NEUEM UND VON INLÄNDISCHEM DARZUBRINGEN SIND</small>. A<small>LLE ABER SIND NUR VOM BESTEN DARZUBRINGEN</small>. W<small>ELCHES IST DAS BESTE</small>? M<small>IKHMAS UND</small> Z<small>ANOAḤ</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> So richt. nach manchen Handschriften (diese Ortsnamen kommen auch in der hl. Schrift vor); korrumpiert in den Ausgaben.</i> <small>LIEFERN DAS</small> A<small>LPHA</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Dh. das beste, das Vorzüglichste.</i> <small>IN</small> F<small>EINMEHL</small>; <small>DIESEN FOLGT</small> Ḥ<small>APHARAJIM</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> So richt. nach manchen Handschriften (diese Ortsnamen kommen auch in der hl. Schrift vor); korrumpiert in den Ausgaben.</i> <small>IN DER</small> E<small>BENE</small>. T<small>AUGLICH WAR ES AUS ALLEN</small> P<small>ROVINZEN</small>, <small>NUR BRACHTE MAN ES AUS DIESEN</small> O<small>RTSCHAFTEN</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Weil es Gebot ist, das beste zu bringen.</i>.
+<b>M</b><small>AN BRINGE SIE</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Die Schwingegarbe u. die 2 Brote.</i><small>NICHT VON EINEM</small> D<small>UNG</small>-<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Wenn der Boden mager od. trocken ist u. der künstlichen Düngung bezw. Bewässerung benötigt.</i>, <small>EINEM</small> B<small>EWÄSSERUNGS</small>-<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Wenn der Boden mager od. trocken ist u. der künstlichen Düngung bezw. Bewässerung benötigt.</i> <small>ODER EINEM MIT</small> B<small>ÄUMEN BEPFLANZTEN</small><sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Diese entziehen dem Boden einen großen Teil seiner Kraft, wodurch die Feldfrüchte beeinträchtigt werden.</i>F<small>ELDE</small>; <small>HAT MAN SIE GEBRACHT</small>, <small>SO SIND SIE TAUGLICH</small>. W<small>IE VERFAHRE MAN DABEI</small>? E<small>IN</small> J<small>AHR BRACHE MAN ES</small><sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Das Feld, aus welchem man besonders gutes Mehl erzielen will.</i><small>UND DAS ANDERE</small> J<small>AHR</small>, <small>SIEBZIG</small> T<small>AGE VOR DEM</small> P<small>ESAḤFESTE</small>, <small>BESTELLE MAN ES</small>; <small>DANN BRINGT ES REICHLICH</small> F<small>EINMEHL</small>. W<small>IE UNTERSUCHT ER</small><sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Der Beamte im Tempel, ob das Mehl ganz rein ist.</i><small>ES</small>? D<small>ER</small> S<small>CHATZMEISTER STECKT DIE</small> H<small>AND HINEIN</small>, <small>UND WENN</small> S<small>TAUB VORHANDEN IST</small>, <small>SO IST ES UNTAUGLICH</small>, <small>BIS MAN ES ABERMALS GESIEBT HAT</small>; <small>IST ES MADIG</small><sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Kann auch heißen: in Fäulnis übergehen, muffig werden.</i>, <small>SO IST ES UNTAUGLICH</small>.
+<b>T</b><small>EQOA͑ LIEFERT DAS</small> A<small>LPHA IN</small> Ö<small>L</small>. A<small>BBA</small> Š<small>AÚL SAGTE</small>: D<small>IESEM FOLGT</small> R<small>EGEB</small>, <small>JENSEITS DES</small> J<small>ARDEN</small>. T<small>AUGLICH WAR ES AUS ALLEN</small> P<small>ROVINZEN</small>, <small>NUR BRACHTE MAN ES VON DIESEN</small> O<small>RTSCHAFTEN</small>. M<small>AN BRINGE ES NICHT VON EINEM</small> D<small>UNG</small>-, <small>EINEM</small> B<small>EWÄSSERUNGS</small>- <small>ODER EINEM MIT</small> S<small>AATEN BESÄETEN</small><sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Cf. Anm. 75 mut. mut.</i> F<small>ELDE</small>; <small>HAT MAN ES GEBRACHT</small>, <small>SO IST ES TAUGLICH</small>. M<small>AN BRINGE KEIN</small> O<small>MPHAKINON</small><sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> <i>’Ομφάϰίον</i> Öl aus unreifen Oliven; das <span dir="rtl">ט</span> im W.e <span dir="rtl">אנפקטן</span> ist aus <span dir="rtl">נו</span> od. <span dir="rtl">יו</span> einer undeutlichen Handschrift entstanden.</i>, <small>HAT MAN ES GEBRACHT</small>, <small>SO IST ES TAUGLICH</small>. M<small>AN BRINGE ES NICHT VON IM</small> W<small>ASSER GEWEICHTEN</small> B<small>EEREN</small>, <small>EINGELEGTEN ODER GEBRÜHTEN</small>; <small>HAT MAN ES GEBRACHT</small>, <small>SO IST ES UNTAUGLICH</small>.
+<b>E</b><small>S GIBT DREI</small> O<small>LIVENLESEN</small>, <small>UND JEDE LIEFERT DREI</small> Q<small>UALITÄTEN</small> Ö<small>L</small>. D<small>IE ERSTE LIEST MAN AM</small> W<small>IPFEL DES</small> O<small>LIVENBAUMES AB</small>, <small>DRÜCKT</small> <small>DIE</small> O<small>LIVEN</small> <small>UND TUT SIE IN DEN</small> K<small>ORB</small>, R. J<small>EHUDA SAGT</small>, <small>UM DIE</small> W<small>ANDUNG</small><sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Damit der Satz an der Wandung haften bleibe.</i><small>DES</small> K<small>ORBES</small>; <small>DIES</small><sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> Das Öl, das aus den Oliven ganz ohne Druck fließt.</i><small>IST DIE ERSTE</small> Q<small>UALITÄT</small>. H<small>IERAUF PRESST MAN SIE MIT DEM</small> B<small>ALKEN</small>, R. J<small>EHUDA SAGT</small>, <small>MIT</small> S<small>TEINEN</small>; <small>DIES IST DIE ZWEITE</small>. S<small>ODANN MAHLT MAN SIE UND PRESST SIE WIEDER</small>; <small>DIES IST DIE DRITTE</small>. D<small>IE ERSTE FÜR DEN</small> L<small>EUCHTER UND DIE ANDEREN FÜR</small> S<small>PEISOPFER</small>. D<small>IE ZWEITE LIEST MAN IN</small> D<small>ACHHÖHE</small><sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> Die Bäume standen oft neben den Häusern u. wurden vom Dache aus gepflückt.</i><small>AB</small>, <small>DRÜCKT</small> <small>DIE</small> O<small>LIVEN</small> <small>UND TUT SIE IN DEN</small> K<small>ORB</small>, R. J<small>EHUDA SAGT</small>, <small>UM DIE</small> W<small>ANDUNG DES</small> K<small>ORBES</small>; <small>DIES IST DIE ERSTE</small> Q<small>UALITÄT</small>. H<small>IERAUF PRESST MAN SIE MIT DEM</small> B<small>ALKEN</small>, R. J<small>EHUDA SAGT</small>, <small>MIT</small> S<small>TEINEN</small>; <small>DIES IST DIE ZWEITE</small>. S<small>ODANN MAHLT MAN SIE UND PRESST SIE WIEDER</small>; <small>DIES IST DIE DRITTE</small>. D<small>IE ERSTE FÜR DEN</small> L<small>EUCHTER UND DIE ANDEREN FÜR</small> S<small>PEISOPFER</small>. D<small>IE DRITTE</small><sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> Die Oliven vom unteren Teile des Baumes, die aus Mangel an Sonnenwärme überhaupt nicht ganz reif werden.</i><small>LÄSST MAN IN DER</small> K<small>ELTER ABLAGERN</small>, <small>BIS SIE STOCKIG WIRD</small>, <small>SODANN BRINGT MAN SIE AUF DAS</small> D<small>ACH UND LÄSST SIE TROCKNEN</small>. H<small>IERAUF DRÜCKT MAN</small> <small>DIE</small> O<small>LIVEN</small> <small>UND TUT SIE IN DEN</small> K<small>ORB</small>. R. J<small>EHUDA SAGT</small>, <small>UM DIE</small> W<small>ANDUNG DES</small> K<small>ORBES</small>; <small>DIES IST DIE ERSTE</small> Q<small>UALITÄT</small>. S<small>ODANN PRESST MAN SIE MIT DEM</small> B<small>ALKEN</small>, R. J<small>EHUDA SAGT</small>, <small>MIT</small> S<small>TEINEN</small>; <small>DIES IST DIE ZWEITE</small>. H<small>IERAUF MAHLT MAN SIE UND PRESST SIE WIEDER</small>; <small>DIES IST DIE DRITTE</small>. D<small>IE ERSTE FÜR DEN</small> L<small>EUCHTER UND DIE ANDEREN FÜR</small> S<small>PEISOPFER</small>.
+D<small>IE ERSTE DER ERSTEN</small><sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> Die 1. Qualität der 1. Lese.</i><small>IST</small>: <small>NICHT DARÜBER HINAUS</small>; <small>DIE ZWEITE DER ERSTEN UND DIE ERSTE DER ZWEITEN GLEICHEN EINANDER</small>; <small>DIE DRITTE DER ERSTEN</small>, <small>DIE ZWEITE DER ZWEITEN UND DIE ERSTE DER DRITTEN GLEICHEN EINANDER</small>; <small>DIE DRITTE DER ZWEITEN UND DIE ZWEITE DER DRITTEN GLEICHEN EINANDER</small>; <small>DIE DRITTE DER DRITTEN IST</small>: <small>NICHT DARUNTER HINAUS</small>. E<small>IGENTLICH SOLLTEN AUCH DIE</small> S<small>PEISOPFER DES KLAREN</small> O<small>LIVENÖLS</small><sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> Von der 1. Qualität.</i><small>BENÖTIGEN</small>, <small>DENN WENN FÜR DEN</small> L<small>EUCHTER</small>, <small>WO ES NICHT ZUM</small> E<small>SSEN BESTIMMT IST</small>, <small>KLARES</small> O<small>LIVENÖL ERFORDERLICH IST</small>, <small>UM WIEVIEL MEHR SOLLTE FÜR DIE</small> S<small>PEISOPFER</small>, <small>DIE ZUM</small> E<small>SSEN BESTIMMT SIND</small>, <small>KLARES</small> O<small>LIVENÖL ERFORDERLICH SEIN</small>, <small>NUR HEISST ES</small>:<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> Ex. 27,20.</i><i>klar, gestoßen für den Leuchter</i>, <small>NICHT ABER KLAR GESTOSSEN FÜR DIE</small> S<small>PEISOPFER</small>.
+<b>W</b><small>OHER HOLTE MAN DEN</small> W<small>EIN</small>? Q<small>ERUḤIN</small><sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> Die in der Mišna genannten Ortsnamen variieren sehr u. sind wahrscheinl. stark verstümmelt.</i><small>UND</small> A͑<small>TULIN LIEFERN DAS</small> A<small>LPHA IN</small> W<small>EIN</small>; <small>DIESEN FOLGEN</small> B<small>ETH</small> R<small>IMA UND</small> B<small>ETH LABAN IM</small> G<small>EBIRGE UND</small> K<small>EPHAR</small> S<small>IGNA IN DER</small> E<small>BENE</small>. T<small>AUGLICH WAR ER AUS ALLEN</small> P<small>ROVINZEN</small>, <small>NUR BRACHTE MAN IHN VON DIESEN</small> O<small>RTSCHAFTEN</small>. M<small>AN BRINGE IHN NICHT VON EINEM</small> D<small>UNG</small>-, <small>EINEM</small> B<small>EWÄSSERUNGS</small>- <small>ODER EINEM MIT</small> S<small>AATEN</small><sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> Cf. Anm. 75 mut. mut.</i> <small>BESÄETEN</small> G<small>ARTEN</small>; <small>HAT MAN IHN GEBRACHT</small>, <small>SO IST ER TAUGLICH</small>. M<small>AN BRINGE KEINEN AUS</small> S<small>ONNENTRAUBEN</small><sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> Die zu sehr der Sonne ausgesetzt waren; viell. die unreif gepflückt u. nachher zum Nachreifen in die Sonne gelegt worden sind.</i>; <small>HAT MAN IHN GEBRACHT</small>, <small>SO IST ER TAUGLICH</small>. M<small>AN BRINGE KEINEN ALTEN</small> – <small>SO</small> R<small>ABBI</small>; <small>DIE</small> W<small>EISEN ERLAUBEN DIES</small>. M<small>AN BRINGE KEINEN SÜSSEN</small><sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> Wahrscheinlich neuen ungegorenen Most.</i>, <small>KEINEN RAUCHIGEN</small><sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> Die schlechten Trauben wurden wahrscheinlich geräuchert; viell. aber: aus geschwefelten Fässern.</i><small>UND KEINEN GEKOCHTEN</small>; <small>HAT MAN IHN GEBRACHT</small>, <small>SO IST ER UNTAUGLICH</small>. M<small>AN BRINGE IHN NICHT VON DEN</small> S<small>PALIERTRAUBEN</small>, <small>SONDERN VON DEN ZUR</small> E<small>RDE REICHENDEN</small>, <small>UND ZWAR AUS BEARBEITETEN</small> W<small>EINGÄRTEN</small>.
+M<small>AN FÜLLTE IHN NICHT IN GROSSE</small> B<small>OTTICHE</small>, <small>SONDERN IN KLEINE</small> F<small>ÄSSER</small>, <small>AUCH FÜLLTE MAN DAS</small> F<small>ASS NICHT BIS ZUM</small> R<small>ANDE</small>, <small>DAMIT DER</small> D<small>UFT AUFSTEIGE</small>. M<small>AN BRINGE KEINEN VOM</small> R<small>ANDE</small>, <small>WEGEN DES</small> K<small>AHMS</small>, <small>UND KEINEN VOM</small> B<small>ODEN</small>, <small>WEGEN DER</small> H<small>EFE</small>, <small>SONDERN VOM MITTELSTEN</small> D<small>RITTEL</small>. W<small>IE UNTERSUCHT MAN IHN</small>? D<small>ER</small> S<small>CHATZMEISTER SITZT DABEI MIT DEM</small> H<small>EBER</small><sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> Wörtl. Röhre; nach den Kommentaren, Stab, mit dem Meßstabe, den er stets bei sich führte.</i><small>IN DER</small> H<small>AND</small>, <small>UND SOBALD DER</small> G<small>ISCHT</small><sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> Die Mišna separata hat <span dir="rtl">הגיד</span>, Ader, übertragen für Strahl.</i><small>AUFSTEIGT</small>, <small>KLOPFT ER</small><sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> Als Zeichen, daß nun die Hefe beginnt.</i><small>MIT DEM</small> H<small>EBER</small>. R. J<small>OSE B</small>. R. J<small>EHUDA SAGT</small>, <small>ENTHÄLT ER</small> K<small>AHM</small>, <small>SEI ER UNTAUGLICH</small>, <small>DENN ES HEISST</small>:<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> Num. 28,31.</i><i>makellos sollen sie sein (und ihre Speisopfer, makellos sollen sie sein) und ihre Gußopfer</i>.
+
+Chapter 9
+
+<b>Z</b>WEI T<small>ROCKENMASSE GAB ES IM</small> H<small>EILIGTUME</small>: <small>EIN</small> I͑<small>SARON UND EIN HALBES</small> I͑<small>SARON</small>; R. M<small>EÍR SAGT</small>, <small>EIN</small> I͑<small>SARON</small>, <small>EIN</small> <small>ANDERES</small> I͑<small>SARON UND EIN HALBES</small> I͑<small>SARON</small>. W<small>OFÜR DIENTE DAS</small> I͑<small>SARON</small>? D<small>AMIT MASS MAN ALLE</small> S<small>PEISOPFER</small>. M<small>AN MASS NICHT MIT EINEM DREI</small> I͑<small>SARON</small> <small>FASSENDEN</small> <small>GEFÄSSE</small> <small>FÜR EINEN</small> F<small>ARREN</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Für ein solches Opfer war ein Speisopfer von 3 I͑saron erforderlich.</i> <small>ODER EINEM ZWEI FASSENDEN FÜR EINEN</small> W<small>IDDER</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Für den ein Speisopfer von 2 I͑saron erforderlich war.</i>, <small>SONDERN EINZELNE</small> I͑<small>SARON</small>. W<small>OFÜR DIENTE DAS HALBE</small> I͑<small>SARON</small>? D<small>AMIT MASS MAN DAS</small> S<small>PEISOPFER DES</small> H<small>OCHPRIESTERS</small>, <small>DIE</small> H<small>ÄLFTE MORGENS UND DIE</small> H<small>ÄLFTE ABENDS</small>.
+<b>S</b><small>IEBEN</small> F<small>LÜSSIGKEITSMASSE GAB ES IM</small> H<small>EILIGTUME</small>: <small>EIN</small> H<small>IN</small>, <small>EIN HALBES</small> H<small>IN</small>, <small>EIN DRITTEL</small> H<small>IN</small>, <small>EIN VIERTEL</small> H<small>IN</small>, <small>EIN</small> L<small>OG</small>, <small>EIN HALBES</small> L<small>OG UND EIN VIERTEL</small> L<small>OG</small>. R. E<small>LEA͑ZAR B</small>. R. Ç<small>ADOQ SAGT</small>, <small>DAS</small> H<small>IN HATTE</small> K<small>ERBEN</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Zeichen für die kleineren Maße; mit diesem Maßgefäße konnten somit sämtliche kleineren Maße gemessen werden.</i>: <small>SO WEIT FÜR EINEN</small> F<small>ARREN</small>, <small>SO WEIT FÜR EINEN</small> W<small>IDDER</small>, <small>SO WEIT FÜR EIN</small> L<small>AMM</small>. R. Š<small>IMO͑N SAGTE</small>: D<small>A GAB ES KEIN</small> H<small>IN</small>, <small>WOFÜR SOLLTE ES DENN</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Dieses Maß wurde nur einmal, bei der Fertigung des Salböls, benutzt.</i> <small>DIENEN</small>? V<small>IELMEHR GAB ES DA</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Zur Vervollständigung der 7 Maße.</i><small>EIN WEITERES</small>, <small>ANDERTHALB</small> L<small>OG FASSENDES</small> M<small>ASS</small>, <small>MIT DEM DAS</small> S<small>PEISOPFER DES</small> H<small>OCHPRIESTERS</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Für das 3 Log Öl erforderlich waren; cf. supra Fol. 51a.</i><small>GEMESSEN WURDE</small>, <small>ANDERTHALB</small> L<small>OG MORGENS UND ANDERTHALB</small> L<small>OG ABENDS</small>.
+<b>W</b><small>OFÜR DIENTE DAS</small> V<small>IERTEL</small>L<small>OG</small>? F<small>ÜR DAS</small> V<small>IERTEL</small>L<small>OG</small> W<small>ASSER FÜR DEN</small> A<small>USSÄTZIGEN</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Cf. Lev. 14,5.</i><small>UND DAS</small> V<small>IERTEL</small>L<small>OG</small> Ö<small>L FÜR DEN</small> N<small>AZIR</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Für dessen Speisopfer.</i>. W<small>OFÜR DIENTE DAS HALBE</small> L<small>OG</small>? F<small>ÜR DAS HALBE</small> L<small>OG</small> W<small>ASSER FÜR DIE</small> E<small>HEBRUCHSVERDÄCHTIGTE</small><sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Zur Bereitung des Fluchwassers; cf. Num. 5,17.</i><small>UND DAS HALBE</small> L<small>OG</small> Ö<small>L ZUM</small> D<small>ANKOPFER</small>. M<small>IT DEM</small> L<small>OG MASS MAN ZU ALLEN</small> S<small>PEISOPFERN</small><sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Das zum Speisopfer gehörige Öl.</i>, <small>UND WAR ES EIN</small> S<small>PEISOPFER VON SECHZIG</small> I͑<small>SARON</small>, <small>SO MASS MAN SECHZIG</small> L<small>OG EIN</small>. R. E<small>LIE͑ZER B</small>. J<small>A͑QOB SAGT</small>, <small>SELBST ZU EINEM</small> S<small>PEISOPFER VON SECHZIG</small> I͑<small>SARON GEHÖRE NUR EIN</small> L<small>OG</small> Ö<small>L</small>, <small>DENN ES HEISST</small>:<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Lev. 14,21.</i><i>zum Speisopfer, und ein Log Öl</i>. S<small>ECHS</small><sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Log Öl waren erforderlich.</i><small>ZU EINEM</small> F<small>AHREN</small>, <small>VIER ZU EINEM</small> W<small>IDDER</small>, <small>DREI ZU EINEM</small> L<small>AMME UND DREIEINHALB FÜR DEN</small> L<small>EUCHTER</small>, <small>EIN HALBES</small> L<small>OG FÜR JEDE</small> L<small>AMPE</small>.
+<b>M</b><small>AN DARF</small> G<small>USSOPFER</small><sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Dies bezieht sich sowohl auf den Wein als auch auf das Öl.</i><small>ZU</small> F<small>ARREN MIT</small> G<small>USSOPFERN ZU</small> W<small>IDDERN</small><sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Bei beiden besteht das Speisopfer aus gleicher Zusammensetzung: 2 Log Öl auf 1 I͑saron Mehl.</i>, G<small>USS OPFER ZU</small> L<small>ÄMMERN</small><sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Das Speisopfer zu diesen besteht aus 1 I͑saron Mehl u. 3 Log Öl.</i><small>MIT</small> G<small>USSOPFERN ZU</small> L<small>ÄMMERN</small>, <small>DAS EINES EINZELNEN MIT DEM DER</small> G<small>EMEINDE</small> UND DAS VON HEUTE MIT DEM VON GESTERN <small>MISCHEN</small>, <small>NICHT ABER DARF MAN</small> G<small>USSOPFER ZU</small> L<small>ÄMMERN MIT</small> G<small>USSOPFERN ZU</small> F<small>ARREN UND</small> W<small>IDDERN MISCHEN</small>. S<small>IND SIE</small>, <small>NACHDEM MAN DIESE BESONDERS UND JENE BESONDERS EINGERÜHRT HAT</small>, <small>VERMISCHT WORDEN</small>, <small>SO SIND SIE TAUGLICH</small>, <small>WENN ABER</small>, <small>BEVOR MAN SIE EINGERÜHRT HAT</small>, <small>SO SIND SIE UNTAUGLICH</small>. O<small>BGLEICH DAS</small> S<small>PEISOPFER ZUM MIT DER</small> S<small>CHWINGEGARBE DARGEBRACHTEN</small> L<small>AMME EIN DOPPELTES</small><sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> Dieses bestand aus 2 I͑saron Mehl.</i><small>WAR</small>, <small>DENNOCH WAR DAS</small> G<small>USSOPFER KEIN DOPPELTES</small>.
+<b>A</b><small>LLE</small> M<small>ASSE IM</small> T<small>EMPEL WURDEN GEHÄUFT GEMESSEN</small>, <small>AUSGENOMMEN DAS DES</small> H<small>OCHPRIESTERS</small>, <small>DAS DIE</small> H<small>ÄUFUNG SCHON IN SICH</small><sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> Es war etwas größer, sodaß es gestrichen ein gehäuftes Maß enthielt.</i><small>FASSTE</small>. D<small>AS</small> Ü<small>BERLAUFENDE</small><sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> Werden die Maße bis zum Überlaufen gefüllt, so fließt das an der Wandung haftende Überlaufende, wenn der Inhalt schnell in ein anderes Gefäß geschüttet wird, mit in dieses, sonst aber geht es verloren.</i><small>DER</small> F<small>LÜSSIGKEITSMASSE WAR HEILIG</small>, <small>DAS DER</small> T<small>ROCKENMASSE WAR PROFAN</small>. R. A͑<small>QIBA SAGTE</small>: D<small>IE</small> F<small>LÜSSIGKEITSMASSE WAREN HEILIG</small>, <small>DAHER WAR AUCH DAS</small> Ü<small>BERLAUFENDE DERSELBEN HEILIG</small>, <small>DIE</small> T<small>ROKKENMASSE WAREN PROFAN</small>, <small>DAHER WAR AUCH DAS</small> Ü<small>BERLAUFENDE DERSELBEN PROFAN</small>. R. J<small>OSE SAGTE</small>: N<small>ICHT AUS DIESEM</small> G<small>RUNDE</small>, <small>SONDERN WEIL DAS</small> F<small>LÜSSIGE AUFSTEIGT</small><sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> Was zuletzt hineinkommt, bleibt im Gefäße u. nur das, was sich an der Wandung befindet, läuft über.</i><small>UND DAS</small> T<small>ROCKENE NICHT AUFSTEIGT</small>.
+<b>A</b><small>LLE</small> G<small>EMEINDE</small>- <small>UND PRIVATE</small> O<small>PFER BENÖTIGEN DES</small> G<small>USSOPFERS</small>, <small>AUSGENOMMEN DAS</small> E<small>RSTGEBORENE</small>, <small>DAS</small> Z<small>EHNTE</small><sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> Vom Vieh; cf. Lev. 27,32.</i>, <small>DAS</small> P<small>ESAḤOPFER</small>, <small>DAS</small> S<small>ÜNDOPFER UND DAS</small> S<small>CHULDOPFER</small><sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> Opfer, deren Darbringung Pflicht ist.</i>; <small>WOHL ABER BENÖTIGEN DAS</small> S<small>ÜNDOPFER UND DAS</small> S<small>CHULDOPFER DES</small> A<small>USSÄTZIGEN DES</small> G<small>USSOPFERS</small>.
+<b>B</b><small>EO KEINEM DER</small> G<small>EMEINDEOPFER ERFOLGT DAS</small> S<small>TÜTZEN</small><sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> Der Hand auf den Kopf des Opfers.</i>, <small>AUSGENOMMEN DEM</small> F<small>ARREN WEGEN</small> Ü<small>BERTRETUNG EINES</small> <small>ALLER</small> G<small>EBOTE UND DEM FORTZUSCHICKENDEN</small><sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> Am Versöhnungstage; cf. Lev. 16,5ff.</i>S<small>ÜHNE</small><small>BOCK</small>; R. Š<small>IMO͑N SAGT</small>, <small>AUCH BEIM</small> Z<small>IEGENBOCK WEGEN</small> G<small>ÖTZENDIENSTES</small>. A<small>LLE</small> P<small>RIVATOPFER BENÖTIGEN DES</small> S<small>TÜTZENS</small>, <small>AUSGENOMMEN DAS</small> E<small>RSTGEBORENE</small>, <small>DAS</small> Z<small>EHNTE UND DAS</small> P<small>ESAḤOPFER</small>. E<small>IN</small> E<small>RBE</small><sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> Der das Opfer seines Vaters darbringt.</i><small>STÜTZT</small>, <small>BRINGT DAS</small> G<small>USSOPFER UND TAUSCHT UM</small><sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> Wenn er das zur Opferung reservierte Tier auf ein anderes umtauscht, ist der Umtausch gültig.</i>.
+<b>J</b><small>EDER KANN STÜTZEN</small>, <small>AUSGENOMMEN EIN</small> T<small>AUBER</small>, <small>EIN</small> B<small>LÖDER</small>, <small>EIN</small> M<small>INDERJÄHRIGER</small>, <small>EIN</small> B<small>LINDER</small>, <small>EIN</small> N<small>ICHTJUDE</small>, <small>EIN</small> S<small>KLAVE</small>, <small>EIN</small> V<small>ERTRETER UND EINE</small> F<small>RAU</small>. D<small>AS</small> S<small>TÜTZEN IST NUR EIN</small> Ü<small>BERBLEIBSEL</small><sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> Dh. Die Sühne ist davon nicht abhängig.</i><small>DES</small> G<small>EBOTES</small>. D<small>IES ERFOLGT</small> <small>MIT BEIDEN</small> H<small>ÄNDEN AUF DEN</small> K<small>OPF</small>. W<small>O DAS</small> S<small>TÜTZEN ERFOLGT</small>, <small>DA SCHLACHTE MAN AUCH</small>; <small>SOFORT NACH DEM</small> S<small>TÜTZEN FOLGE DAS</small> S<small>CHLACHTEN</small>.
+<b>S</b><small>TRENGER IST ES BEIM</small> S<small>TÜTZEN ALS BEIM</small> S<small>CHWINGEN</small>, <small>UND BEIM</small> S<small>CHWINGEN ALS BEIM</small> S<small>TÜTZEN</small>. E<small>INER SCHWINGT FÜR ALLE</small> T<small>EILNEHMER</small><sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> An der Darbringung eines Opfers.</i>, <small>NICHT ABER KANN EINER FÜR ALLE</small> T<small>EILNEHMER STÜTZEN</small>. S<small>TRENGER IST ES BEIM</small> S<small>CHWINGEN</small>, <small>DENN DAS</small> S<small>CHWINGEN ERFOLGT BEI</small> P<small>RIVATOPFERN UND</small> <small>BEI</small> G<small>EMEINDEOPFERN</small>, <small>BEI</small> L<small>EBENDEM UND BEI</small> G<small>ESCHLACHTETEM</small>, <small>BEI LEBENDEN</small> D<small>INGEN UND BEI LEBLOSEN</small><sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> Bei manchen Speisopfern.</i>D<small>INGEN</small>, <small>WAS ABER BEIM</small> S<small>TÜTZEN NICHT DER</small> F<small>ALL IST</small>.
+
+Chapter 10
+
+<b>R.</b> JIŠMA͑ÉL <small>SAGT, DIE</small> S<small>CHWINGEGARBE WURDE AM</small> Š<small>ABBATH</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Wenn der 16. Nisan, der Tag der Darbringung auf diesen fiel.</i> <small>AUS DREI</small> S<small>EÁ</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Gerste, aus der nach vielfachem Sieben ein I͑saron feines Mehl gewonnen wurde.</i> <small>UND ALLTAGS</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Da die Arbeit des Mähens nicht eingeschränkt zu werden brauchte.</i> <small>AUS FÜNF DARGEBRACHT; DIE</small> W<small>EISEN SAGEN, SIE WERDE SOWOHL AM</small> Š<small>ABBATH ALS AUCH ALLTAGS AUS DREI DARGEBRACHT</small>. R. Ḥ<small>ANINA DER</small> P<small>RIESTERVORSTEHER SAGT, AM</small> Š<small>ABBATH WURDE SIE VON EINEM GEMÄHT, MIT EINER</small> S<small>ICHEL UND IN EINEN</small> K<small>ORB</small> <small>GESAMMELT</small>, <small>ALLTAGS VON DREIEN, IN DREI</small> K<small>ÖRBE UND MIT DREI</small> S<small>ICHELN; DIE</small> W<small>EISEN SAGEN, SOWOHL AM</small> Š<small>ABBATH ALS AUCH ALLTAGS VON DREIEN, IN DREI</small> K<small>ÖRBE UND MIT DREI</small> S<small>ICHELN</small>.
+<b>E</b><small>S IST</small> G<small>EBOT, DIE</small> S<small>CHWINGEGARBE AUS DER</small> N<small>ÄHE ZU HOLEN; IST IN DER</small> N<small>ÄHE VON</small> J<small>ERUŠALEM KEINE REIF, SO HOLE MAN SIE AUS JEDEM ANDEREN</small> O<small>RTE</small>. E<small>INST HOLTE MAN SIE AUS</small> G<small>AGOTH</small> Ç<small>ERIPHIN UND DIE ZWEI</small> B<small>ROTE AUS DEM</small> T<small>ALE</small> E͑<small>N</small> S<small>OKHER</small>.
+<b>W</b><small>IE VERFUHR MAN DABEI</small>? G<small>ERICHTSBOTEN ZOGEN AM</small> V<small>ORABENDE DES</small> F<small>ESTES AUS UND BANDEN DIE AM</small> B<small>ODEN HAFTENDEN</small> Ä<small>HREN IN</small> B<small>ÜNDELN ZUSAMMEN, UM SIE LEICHTER MÄHEN ZU KÖNNEN</small>. A<small>US ALLEN UMLIEGENDEN</small> S<small>TÄDTEN SAMMELTEN SICH</small> L<small>EUTE AN, DAMIT DAS</small> M<small>ÄHEN UNTER GROSSEM</small> A<small>UFZUGE ERFOLGE</small>. B<small>EI</small> A<small>NBRUCH DER</small> D<small>UNKELHEIT</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Am Abend des 1. Festtages.</i><small>SPRACH ER ZU IHNEN</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Der Mähende zum versammelten Volke.</i>: I<small>ST DIE</small> S<small>ONNE UNTERGEGANGEN</small>? S<small>IE ERWIDERTEN</small>: J<small>AWOHL</small>. – I<small>ST DIE</small> S<small>ONNE UNTERGEGANGEN</small>? S<small>IE ERWIDERTEN</small>; J<small>AWOHL</small>. – I<small>ST DIES EINE</small> S<small>ICHEL</small>? S<small>IE ERWIDERTEN</small>: J<small>AWOHL</small>. – I<small>ST DIES EINE</small> S<small>ICHEL</small>? S<small>IE ERWIDERTEN</small>: J<small>AWOHL</small>. – I<small>ST DIES EIN</small> K<small>ORB</small>? S<small>IE ERWIDERTEN</small>: J<small>AWOHL</small>. – I<small>ST DIES EIN</small> K<small>ORB</small>? S<small>IE ERWIDERTEN</small>: J<small>AWOHL</small>. A<small>M</small> Š<small>ABBATH SPRACH ER</small>: I<small>ST HEUTE</small> Š<small>ABBATH</small>? S<small>IE ERWIDERTEN</small>: J<small>AWOHL</small>. – I<small>ST HEUTE</small> Š<small>ABBATH</small>? S<small>IE ERWIDERTEN</small>: J<small>AWOHL</small>. – S<small>OLL ICH MÄHEN</small>? S<small>IE ERWIDERTEN</small>: M<small>ÄHE</small>. – S<small>OLL ICH MÄHEN</small>? S<small>IE ERWIDERTEN</small>: M<small>ÄHE</small>. J<small>EDE DIESER</small> F<small>RAGEN WURDE DREIMAL WIEDERHOLT, UND SIE ERWIDERTEN</small>: J<small>AWOHL, JAWOHL, JAWOHL</small>. W<small>OZU DIES ALLES</small>? W<small>EGEN DER</small> B<small>OÉTHUSÄER, DIE SAGEN, DAS</small> M<small>ÄHEN DER</small> S<small>CHWINGEGARBE HABE NICHT AM</small> A<small>USGANGE DES</small> F<small>ESTES ZU ERFOLGEN</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Sie sei nicht am 16. Nisan darzubringen, sondern, wie die Schrift Lev. 23,11 vorschreibt, am Sonntag nach dem Šabbath der Osterwoche.</i>.
+<b>M</b><small>AN MÄHTE</small> <small>DIE</small> Ä<small>HREN</small>, <small>TAT SIE IN</small> K<small>ÖRBE, BRACHTE SIE IN DEN</small> T<small>EMPELHOF UND SENGTE SIE AM</small> F<small>EUER, UM DAS</small> G<small>EBOT</small>, G<small>ERÖSTETES</small> <small>ZU BRINGEN</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Cf. Lev. 2,14.</i>, <small>ZU ERFÜLLEN – SO</small> R. M<small>EÍR; DIE</small> W<small>EISEN SAGEN, MAN KLOPFTE SIE</small> <small>VORHER</small> <small>MIT</small> R<small>OHR UND</small> S<small>TRÜNKEN, DAMIT</small> <small>DIE</small> K<small>ÖRNER</small> <small>NICHT ZERDRÜCKT WERDEN</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Nicht wie anderes Getreide, mit der Dreschwalze.</i>, <small>UND TAT SIE IN DAS</small> R<small>ÖSTEROHR</small>. D<small>AS</small> R<small>ÖSTEROHR WAR DURCHLÖCHERT, DAMIT DAS</small> F<small>EUER SIE ÜBERALLHIN ERFASSE</small>. H<small>IERAUF BREITETE MAN SIE IM</small> T<small>EMPELHOFE AUS, DAMIT DER</small> W<small>IND ÜBER SIE FAHRE, TAT SIE IN EINE</small> G<small>RAUPENMÜHLE UND ZOG DARAUS EIN DURCH DREIZEHN</small> S<small>IEBE GEBEUTELTES</small> I͑<small>SARON</small> M<small>EHL</small> <small>AB; DAS</small> Ü<small>BRIGE WURDE AUSGELÖST UND DURFTE VON JEDERMANN GEGESSEN WERDEN</small>. D<small>IESES WAR ZUR</small> T<small>EIGHEBE PFLICHTIG UND VOM</small> Z<small>EHNTEN</small><sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Die Pflicht der Verzehntung beginnt nach der Fertigstellung u. Einfuhr des Getreides, wo es bereits im Besitze des Heiligtums war.</i><small>BEFREIT, NACH</small> R. A͑<small>QIBA ABER ZUR</small> T<small>EIGHEBE UND ZUM</small> Z<small>EHNTEN PFLICHTIG</small>.  <b>D</b><small>ANN GELANGTE ER ZUM</small> I͑<small>SARON</small> M<small>EHL</small>, <small>TAT DAZU DAS</small> Ö<small>L UND DEN</small> W<small>EIHRAUCH, GOSS</small><sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Das Öl wurde nicht mit einem Male aufgegossen; cf. infra Fol. 74b.</i><small>NACH, RÜHRTE UM, SCHWANG ES, BRACHTE ES HERAN, HOB DEN</small> H<small>AUFEN AB UND RÄUCHERTE IHN AUF; DAS</small> Z<small>URÜCKBLEIBENDE WURDE VON DEN</small> P<small>RIESTERN GEGESSEN</small>.
+S<small>OBALD DIE</small> S<small>CHWINGEGARBE DARGEBRACHT WAR, GINGEN SIE HINAUS UND FANDEN DIE</small> S<small>TRASSEN VON</small> J<small>ERUŠALEM VOLL</small> M<small>EHL UND</small> R<small>OSTKÖRNER; DIES</small><sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Die sofortige Feilhaltung des Mehls; das Mähen mußte dann vor der Darbringung der Schwingegarbe erfolgt sein.</i><small>GESCHAH OHNE</small> B<small>ILLIGUNG DER</small> W<small>EISEN – SO</small> R. M<small>EÍR</small>; R. J<small>EHUDA SAGT, ES GESCHAH MIT</small> B<small>ILLIGUNG DER</small> W<small>EISEN</small>.  <b>S</b><small>OFORT NACHDEM DIE</small> S<small>CHWINGEGARBE DARGEBRACHT WURDE, WURDE DAS NEUE</small> G<small>ETREIDE</small> <small>ERLAUBT; DEN</small> F<small>ERNWOHNENDEN</small><sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Die fern von Jerušalem wohnten u. nicht wußten, ob die Schwingegarbe bereits dargebracht worden ist.</i><small>WAR ES ERST VON</small> M<small>ITTAG AB ERLAUBT</small>. N<small>ACHDEM DER</small> T<small>EMPEL ZERSTÖRT WURDE, ORDNETE</small> R. J<small>OḤANAN B.</small> Z<small>AKKAJ AN, DASS WÄHREND DES GANZEN</small> S<small>CHWINGETAGES</small><sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Des 16. Nisan.</i> F<small>RISCHFRUCHT</small> <small>VERBOTEN SEI</small>. R. J<small>EHUDA SPRACH</small>: D<small>IES IST JA AUCH NACH DER</small> T<small>ORA VERBOTEN, DENN ES HEISST</small>:<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Lev. 23,14.</i><i>bis zu diesem Tage</i><sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Dieser Tag ist einbegriffen.</i><i>selbst</i>. W<small>ESHALB WAR ES DEN</small> F<small>ERNWOHNENDEN VON</small> M<small>ITTAG AB ERLAUBT</small>? W<small>EIL MAN WUSSTE, DASS DAS</small> G<small>ERICHT NICHT LÄSSIG IST</small>.
+<b>D</b><small>IE</small> S<small>CHWINGEGARBE BEWIRKTE</small> E<small>RLAUBNIS</small><sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> Zum Genusse der diesjährigen Frucht.</i><small>IM</small> L<small>ANDE, DIE ZWEI</small> B<small>ROTE IM</small> T<small>EMPEL</small><sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> Erst nach der Darbringung von diesen durften Speisopfer aus neuem Getreide dargebracht werden.</i>. M<small>AN BRINGE KEINE</small> S<small>PEISOPFER</small>, E<small>RSTLINGE UND</small> S<small>PEISOPFER ZUM</small> V<small>IEHOPFER VOR</small><sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> Dh. vor der Darbringung derselben.</i><small>DER</small> S<small>CHWINGEGARBE, HAT MAN SIE GEBRACHT, SO SIND SIE UNTAUGLICH; EBENSO BRINGE MAN SIE NICHT VOR DEN ZWEI</small> B<small>ROTEN</small><sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> Dh. vor der Darbringung derselben.</i>, <small>HAT MAN SIE GEBRACHT, SO SIND SIE TAUGLICH</small>.
+<b>W</b><small>EIZEN</small>, G<small>ERSTE</small>, D<small>INKEL</small>, H<small>AFER</small><sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> So nach der üblichen Übersetzung: wörtl. Fuchsähren; ergänzend haben manche alten Erklärer: weil es einem Fuchsschwanze gleicht.</i><small>UND</small> R<small>OGGEN SIND ZUR</small> T<small>EIGHEBE PFLICHTIG, SIE WERDEN MIT EINANDER VEREINIGT, SIE SIND HEURIG VOR DEM</small> P<small>ESAḤFESTE VERBOTEN UND SIE DÜRFEN VOR DER</small> S<small>CHWINGEGARBE NICHT GEMÄHT WERDEN</small>. H<small>ABEN SIE VOR DER</small> S<small>CHWINGEGARBE GEWURZELT, SO MACHT DIE</small> S<small>CHWINGEGARBE SIE ERLAUBT, WENN ABER NICHT, SO SIND SIE BIS ZUR</small> D<small>ARBRINGUNG DER</small> <small>NÄCHSTEN</small> S<small>CHWINGEGARBE VERBOTEN</small>.
+<b>M</b><small>AN DARF AUF KÜNSTLICH BEWÄSSERTEN</small> F<small>ELDERN IN</small> T<small>ÄLERN</small><sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> Vor der Darbringung der Schwingegarbe, da auf diesem das Getreide leicht verdirbt, auch ist es wegen seiner Minderwertigkeit für die Schwingegarbe nicht verwendbar.</i><small>MÄHEN, NICHT ABER AUFSCHOBERN</small>. D<small>IE</small> L<small>EUTE VON</small> J<small>ERIḤO MÄHTEN MIT</small> B<small>ILLIGUNG DER</small> W<small>EISEN UND SCHOBERTEN OHNE</small> B<small>ILLIGUNG DER</small> W<small>EISEN AUF; SIE WEHRTEN ES IHNEN ABER NICHT</small>. M<small>AN DARF</small> G<small>ETREIDE</small> <small>ALS</small> F<small>UTTERGRAS MÄHEN UND SEINEM</small> V<small>IEH ZU FRESSEN GEBEN</small>. R. J<small>EHUDA SAGT, NUR DANN, WENN MAN BEGONNEN HAT, ALS ES EIN</small> D<small>RITTEL DER</small> R<small>EIFE NOCH NICHT ERREICHT HATTE</small>; R. Š<small>IMO͑N SAGT, MAN DÜRFE DIES, AUCH NACHDEM ES EIN</small> D<small>RITTEL DER</small> R<small>EIFE ERREICHT HAT</small>.
+F<small>ERNER DARF MAN MÄHEN WEGEN DER JUNGEN</small> S<small>ETZLINGE</small><sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> Wenn sie durch das Getreide leiden.</i>, <small>WEGEN DER</small> T<small>RAUERFEIER</small><sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> Wenn der Platz hierfür nötig ist.</i>, <small>UND WEGEN DER</small> S<small>TÖRUNG DER</small> L<small>EHRVORTRÄGE; JEDOCH BINDE MAN ES</small><sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> Das in diesen Fällen vor der Schwingegarbe gemähte Getreide.</i><small>NICHT ZU</small> B<small>ÜNDELN, SONDERN LEGE ES IN</small> H<small>AUFEN</small>. E<small>S IST</small> G<small>EBOT, DIE</small> S<small>CHWINGEGARBE VOM STEHENDEN</small> G<small>ETREIDE ZU BRINGEN; FINDET MAN KEINES, SO BRINGE MAN SIE VON</small> G<small>ARBEN; ES IST</small> G<small>EBOT, SIE VON FEUCHTEM ZU BRINGEN, FINDET MAN KEINES, SO BRINGE MAN SIE VON TROCKENEM; ES IST</small> G<small>EBOT, SIE NACHTS ZU MÄHEN, HAT MAN SIE AM</small> T<small>AGE GEMÄHT, SO IST SIE TAUGLICH; SIE VERDRÄNGT DEN</small> Š<small>ABBATH</small>.
+
+Chapter 11
+
+<b>D</b>IE <small>ZWEI</small> B<small>ROTE WERDEN EINZELN GEKNETET UND EINZELN GEBACKEN</small>; <small>DIE</small> S<small>CHAUBROTE WERDEN EINZELN GEKNETET UND JE ZWEI GEBAKKEN</small>. M<small>AN FERTIGTE SIE IN EINER</small> F<small>ORM</small>, <small>UND BEIM</small> H<small>ERAUSNEHMEN TAT MAN SIE EBENFALLS IN EINE</small> F<small>ORM</small>, <small>DAMIT SIE NIGHT BESCHÄDIGT WERDEN</small>.
+<b>S</b><small>OWOHL BEI DEN ZWEI</small> B<small>ROTEN ALS AUCH BEIM</small> S<small>CHAUBROTE ERFOLGTEN DAS</small> K<small>NETEN UND DAS</small> F<small>ORMEN AUSSERHALB</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Des Tempelhofes.</i><small>UND DAS</small> B<small>ACKEN INNERHALB</small>, <small>UND SIE VERDRÄNGEN NICHT DEN</small> Š<small>ABBATH</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Das Backen darf dann nicht erfolgen.</i>. R. J<small>EHUDA SAGT</small>, <small>ALL IHRE</small> V<small>ERRICHTUNGEN ERFOLGEN INNERHALB</small>. R. Š<small>IMO͑N SAGT</small>, <small>MAN SAGE</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Obgleich dies in der Schrift nicht belegt ist.</i><small>STETS</small>, <small>DIE ZWEI</small> B<small>ROTE UND DAS</small> S<small>CHAUBROT SEIEN SOWOHL IM</small> T<small>EMPELHOFE ALS AUCH IN</small> B<small>ETH</small> P<small>HAGE TAUGLICH</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Auch das Backen erfolgt außerhalb des Tempelhofes.</i>.
+<b>D</b><small>AS</small> K<small>NETEN UND DAS</small> B<small>ACKEN DES</small> P<small>FANNENOPFERS DES</small> H<small>OCHPRIESTERS ERFOLGEN INNERHALB</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Des Tempelhofes.</i><small>UND SIE VERDRÄNGEN DEN</small> Š<small>ABBATH</small>; <small>DAS</small> M<small>AHLEN UND DAS</small> S<small>IEBEN VERDRÄNGEN DEN</small> Š<small>ABBATH NICHT</small>. R. A͑<small>QIBA SAGTE EINE</small> R<small>EGEL</small>: J<small>EDE</small> A<small>RBEIT</small>, <small>DIE AM</small> V<small>ORABEND DES</small> Š<small>ABBATHS VERRICHTET WERDEN KANN</small>, <small>VERDRÄNGT DEN</small> Š<small>ABBATH NICHT</small>, <small>UND DIE AM</small> V<small>ORABEND DES</small> Š<small>ABBATHS NICHT VERRICHTET WERDEN KANN</small>, <small>VERDRÄNGT DEN</small> Š<small>ABBATH</small>.
+B<small>EI ALLEN</small> S<small>PEISOPFERN ERFOLGT DIE</small> Z<small>UBEREITUNG IN EINEM</small> G<small>EFÄSSE</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Das Kneten u. das Formen.</i><small>INNERHALB</small>, <small>NICHT ABER IN EINEM</small> G<small>EFÄSSE AUSSERHALB</small>. D<small>IE ZWEI</small> B<small>ROTE HATTEN EINE</small> L<small>ÄNGE VON SIEBEN</small> H<small>ANDBREITEN</small>, <small>EINE</small> B<small>REITE VON VIER</small> H<small>ANDBREITEN UND</small> S<small>PITZEN</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> An den Ecken.</i><small>VON VIER</small> F<small>INGERBREITEN</small>. D<small>AS</small> S<small>CHAUBROT HATTE EINE</small> L<small>ÄNGE VON ZEHN</small> H<small>ANDBREITEN</small>, <small>EINE</small> B<small>REITE VON FÜNF</small> H<small>ANDBREITEN UND</small> S<small>PITZEN VON SIEBEN</small> F<small>INGERBREITEN</small>. R. J<small>EHUDA SAGTE</small>: D<small>AMIT MAN SICH NICHT IRRE</small>, <small>MERKE MAN SICH</small>: ZDD JHZ<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Diese Buchstaben (im hebr. Alphabete) haben den Wert der oben genannten Zahlen.</i>. B<small>EN</small> Z<small>OMA SAGTE</small>:<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Ex. 25,30.</i><i>Und auf den Tisch lege vor mich beständig das Schaubrot</i>; S<small>CHAUBROT</small>, <small>ES SOLL EIN</small> G<small>ESICHT</small><sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Eigentl. Wände, die sich an beiden Enden befinden u. einander anschauen; möglicherweise <span dir="rtl">פינים</span> zu lesen: die Ecken haben.</i> <small>HABEN</small>.
+D<small>ER</small> T<small>ISCH HATTE EINE</small> L<small>ÄNGE VON ZEHN UND EINE</small> B<small>REITE VON FÜNF</small> H<small>ANDBREITEN</small> <small>UND DAS</small> S<small>CHAUBROT HATTE EINE</small> L<small>ÄNGE VON ZEHN UND EINE</small> B<small>REITE VON FÜNF</small> H<small>ANDBREITEN</small>; <small>MAN LEGTE SIE</small><sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Die Brote in 2 aufeinander geschichtete Reihen.</i><small>DER</small> L<small>ÄNGE NACH ÜBER DIE</small> B<small>REITE DES</small> T<small>ISCHES UND SCHLUG AUF JEDER</small> S<small>EITE ZWEIEINHALB</small> H<small>ANDBREITEN HOCH</small>, <small>SO DASS DIE</small> L<small>ÄNGE DIE</small> B<small>REITE DES</small> T<small>ISCHES EINNAHM</small> – <small>SO</small> R. J<small>EHUDA</small>. R. M<small>EÍR SAGTE</small>: D<small>ER</small> T<small>ISCH HATTE EINE</small> L<small>ÄNGE VON ZWÖLF UND EINE</small> B<small>REITE VON SECHS UND DAS</small> S<small>CHAUBROT EINE</small> L<small>ÄNGE VON ZEHN UND EINE</small> B<small>REITE VON FÜNF</small>; <small>MAN LEGTE SIE DER</small> L<small>ÄNGE NACH ÜBER DIE</small> B<small>REITE DES</small> T<small>ISCHES UND SCHLUG AUF JEDER</small> S<small>EITE ZWEI HOCH</small>; <small>ZWEI WAREN IN DER</small> M<small>ITTE</small><sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Des Tisches, zwischen beiden Brotschichten.</i><small>FREI</small>, <small>DAMIT DAZWISCHEN</small> L<small>UFT KOMME</small>. A<small>BBA</small> Š<small>AÚL SAGTE</small>: D<small>A STELLTE MAN DIE ZWEI</small> S<small>CHALEN</small> W<small>EIHRAUCH DES</small> S<small>CHAUBROTES HIN</small>. S<small>IE SPRACHEN ZU IHM</small>: E<small>S HEISST JA</small>:<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Lev. 24,7.</i><i>lege auf jede Schicht reinen Weihrauch</i>!? E<small>R ERWIDERTE IHNEN</small>: E<small>S HEISST JA AUCH</small>:<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Num. 2,20</i><i>auf</i><sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Hier wird das W. ‘auf’ in der Bedeutung ‘neben’ gebraucht, u. ebenso ist dies im vorangehenden Schriftverse der Fall.</i><i>ihm der Stamm Menaše</i>.
+D<small>A WAREN VIER</small> T<small>RÄGER AUS</small> G<small>OLD</small>, <small>VON OBEN AB EINGEKERBT</small><sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> Um die Stäbe, die die Brote hielten, einzuhaken.</i>, <small>AUF DIE MAN SIE STÜTZTE</small>, <small>ZWEI FÜR DIE EINE</small> S<small>CHICHT UND ZWEI FÜR DIE ANDERE</small> S<small>CHICHT</small>; <small>FERNER WAREN DA ACHTUNDZWANZIG</small> S<small>TÄBE</small>, <small>IN DER</small> F<small>ORM VON GETEILTEN</small>, <small>HOHLEN</small> R<small>ÖHREN</small>, <small>VIERZEHN FÜR DIE EINE</small> S<small>CHICHT UND VIERZEHN FÜR DIE ANDERE</small> S<small>CHICHT</small>. W<small>EDER DAS</small> O<small>RDNEN DER</small> S<small>TÄBE NOCH IHRE</small> F<small>ORTNAHME VERDRÄNGTE DEN</small> Š<small>ABBATH</small>; <small>VIELMEHR GING ER AM</small> V<small>ORABEND DES</small> Š<small>ABBATHS HINEIN</small>, <small>ZOG SIE HERAUS</small><sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> Am Šabbath wurden dann die Brote aufgeschichtet u. abends die Stäbe zwischen diese hineingeschoben.</i><small>UND LEGTE SIE ÜBER DIE</small> L<small>ÄNGE DES</small> T<small>ISCHES</small>. A<small>LLE</small> G<small>ERÄTE</small>, <small>DIE IM</small> T<small>EMPEL WAREN</small>, <small>STANDEN IHRER</small> L<small>ÄNGE NACH IN DER</small> L<small>ÄNGSRICHTUNG DES</small> H<small>AUSES</small>.
+<b>Z</b><small>WEI</small> T<small>ISCHE WAREN IN DER</small> V<small>ORHALLE</small>, <small>INNEN AN DER</small> T<small>ÜR DES</small> H<small>AUSES</small>, <small>EINER AUS</small> M<small>ARMOR</small><sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> Vgl. S. 709 Anm. 202.</i><small>UND EINER AUS</small> G<small>OLD</small>: <small>AUF DEN MARMORNEN SETZTE MAN DAS</small> S<small>CHAUBROT AB BEIM</small> H<small>INEINGEHEN UND AUF DEN GOLDENEN BEIM</small> H<small>ERAUSKOMMEN</small>, <small>WEIL MAN BEIM</small> H<small>EILIGEN STEIGERT UND NICHT HERABSETZT</small>; <small>INNERHALB WAR EINER AUS</small> G<small>OLD</small>, <small>AUF DEM DAS</small> S<small>CHAUBROT SICH DAUERND BEFAND</small>. V<small>IER</small> P<small>RIESTER TRATEN EIN</small>; <small>ZWEI HIELTEN IN DEN</small> H<small>ÄNDEN DIE ZWEI</small> S<small>CHICHTEN</small> S<small>CHAUBROTE</small> <small>UND ZWEI HIELTEN IN DEN</small> H<small>ÄNDEN DIE ZWEI</small> S<small>CHALEN</small> W<small>EIHRAUCH</small>; <small>IHNEN GINGEN VIER</small> P<small>RIESTER VORAN</small>, <small>ZWEI</small>, <small>UM DIE ZWEI</small> S<small>CHICHTEN FORTZUNEHMEN</small>, <small>UND ZWEI</small>, <small>UM DIE ZWEI</small> S<small>CHALEN</small><sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> Der abgelaufenen Woche.</i><small>FORTZUNEHMEN</small>. D<small>IE</small> H<small>INEINBRINGENDEN STANDEN IN DER</small> N<small>ORDSEITE MIT DEM</small> G<small>ESICHTE NACH DER</small> S<small>ÜDSEITE</small>, <small>UND DIE</small> H<small>ERAUSBRINGENDEN STANDEN IN DER</small> S<small>ÜDSEITE MIT DEM</small> G<small>ESICHTE NACH DER</small> N<small>ORDSEITE</small>; <small>DIE EINEN ZOGEN</small><sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> Die neuen Brote.</i><small>HERVOR UND DIE ANDEREN SETZTEN</small><sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> Die alten Brote.</i><small>NIEDER</small>; <small>DER</small> H<small>ANDRÜCKEN DES EINEN GEGENÜBER DEM</small> H<small>ANDRÜCKEN DES ANDEREN</small>, <small>DENN ES HEISST</small>:<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> Ex. 25,30.</i><i>vor mir beständig</i>. R. J<small>OSE SAGTE</small>: A<small>UCH WENN DIE EINEN</small> <small>ZUERST</small> <small>FORTNEHMEN UND DIE ANDEREN</small> <small>NACHHER</small> <small>NIEDERSETZEN</small>, <small>HEISST DIES BESTÄNDIG</small>. S<small>IE KAMEN HERAUS UND LEGTEN SIE AUF DEN GOLDENEN</small> T<small>ISCH IN DER</small> V<small>ORHALLE</small>, <small>SODANN RÄUCHERTEN SIE DIE</small> S<small>CHALEN</small> W<small>EIHRAUCH</small> <small>AUF</small>, <small>UND DIE</small> B<small>ROTE WURDEN AN DIE</small> P<small>RIESTER VERTEILT</small>. F<small>IEL DER</small> V<small>ERSÖHNUNGSTAG</small><sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> An dem die Brote nicht gegessen werden durften.</i><small>AUF EINEN</small> Š<small>ABBATH</small><sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> An dem der Umtausch der Brote erfolgte.</i>, <small>SO WURDEN DIE</small> B<small>ROTE AM</small> A<small>BEND VERTEILT</small>. F<small>IEL ER AUF DEN</small> V<small>ORABEND EINES</small> Š<small>ABBATHS</small>, <small>SO WURDE DER</small> B<small>OCK</small>, <small>DES</small> V<small>ERSÖHNUNGSTAGES AM</small> A<small>BEND</small><sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> Des Šabbaths; obgleich das Fleisch weder am Versöhnungstage noch am Šabbath gekocht werden durfte, wurde die für das Essen festgesetzte Frist (bis zur Mitte der folgenden Nacht) nicht erweitert.</i><small>GEGESSEN</small>. D<small>IE</small> B<small>ABYLONIER ASSEN IHN DANN ROH</small>, <small>WEIL SIE SICH NICHT EKELTEN</small><sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> Wörtl. eine gute Veranlagung, ein gutes Wesen hatten; in diesem Sinne auch sonst gebräuchlich.</i>.
+<b>H</b><small>AT MAN DAS</small> B<small>ROT AM</small> Š<small>ABBATH AUFGESCHICHTET</small>, <small>DIE</small> S<small>CHALEN</small> W<small>EIHRAUCH</small> <small>NACH DEM</small> Š<small>ABBATH</small>, <small>UND AM</small> <small>FOLGENDEN</small> Š<small>ABBATH DIE</small> S<small>CHALEN AUFGERÄUCHERT</small>, <small>SO IST ES</small><sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> Da der Weihrauch keine volle Woche auf dem Tische gelegen hat; für die folgende Woche kann es nicht zurückbleiben, da das Brot vorschriftsmäßig niedergelegt u. somit durch den Tisch geheiligt worden ist.</i><small>UNTAUGLICH</small>, <small>UND MAN IST WEGEN DIESES NICHT SCHULDIG</small><sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> Wenn der Weihrauch aufgeräuchert worden ist in der Absicht, das Brot außerhalb der Frist zu essen.</i><small>WEGEN</small> V<small>ERWERFLICHEM</small>, Ü<small>BRIGGEBLIEBENEM UND</small> U<small>NREINHEIT</small>. H<small>AT MAN DAS</small> B<small>ROT UND DIE</small> S<small>CHALEN AM</small> Š<small>ABBATH AUFGESCHICHTET UND DIE</small> S<small>CHALEN NACH DEM</small> Š<small>ABBATH</small><sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> Gleich am folgenden Tage.</i><small>AUFGERÄUCHERT</small>, <small>SO IST ES UNTAUGLICH</small>, <small>UND MAN IST WEGEN DIESES NICHT SCHULDIG WEGEN</small> V<small>ERWERFLICHEM</small>, Ü<small>BRIGGEBLIEBENEM UND</small> U<small>NREINHEIT</small>. W<small>AS MACHE MAN</small>, <small>WENN MAN DAS</small> B<small>ROT UND DIE</small> S<small>CHALEN NACH DEM</small> Š<small>ABBATH AUFGESCHICHTET UND DIE</small> S<small>CHALEN AM</small> Š<small>ABBATH AUFGERÄUCHERT HAT</small>? M<small>AN LASSE</small><sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> Das Brot wird erst am Šabbath durch den Tisch heilig u. kann dann eine Woche liegen bleiben.</i><small>ES FÜR DEN FOLGENDEN</small> Š<small>ABBATH</small>, <small>DENN AUCH WENN ES SICH VIELE</small> T<small>AGE AUF DEM</small> T<small>ISCHE BEFINDET</small>, <small>IST NICHTS DABEI</small>.
+<b>D</b><small>IE ZWEI</small> B<small>ROTE WERDEN NICHT FRÜHER ALS AM ZWEITEN UND NIGHT SPÄTER ALS AM DRITTEN</small> T<small>AGE</small><sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> Seit dem Backen.</i><small>GEGESSEN</small>; <small>UND ZWAR</small>: <small>SIE WERDEN AM</small> V<small>ORABEND DES</small> F<small>ESTES GEBACKEN UND AM</small> F<small>ESTE GEGESSEN</small>, <small>ALSO AM ZWEITEN</small>; <small>FÄLLT DAS</small> F<small>EST AUF EINEN</small> S<small>ONNTAG</small><sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> Das Brot muß dann am Vorabend gebacken werden, da dies den Šabbath nicht verdrängt.</i>, <small>SO WERDEN SIE AM DRITTEN GEGESSEN</small>. D<small>AS</small> S<small>CHAUBROT WIRD NICHT FRÜHER ALS AM NEUNTEN UND NICHT SPÄTER ALS AM ELFTEN</small> T<small>AGE</small> <small>GEGESSEN</small>; <small>UND ZWAR</small>: <small>ES WIRD AM</small> V<small>ORABEND DES</small> Š<small>ABBATHS GEBACKEN UND AM</small> Š<small>ABBATH GEGESSEN</small>, <small>ALSO AM NEUNTEN</small>; <small>FÄLLT EIN</small> F<small>EST AUF DEN</small> V<small>ORABEND DES</small> Š<small>ABBATHS</small>, <small>SO WIRD ES AM ZEHNTEN GEGESSEN</small>; <small>SIND ES DIE BEIDEN</small> T<small>AGE DES</small> N<small>EUJAHRS</small>, <small>SO WIRD ES AM ELFTEN GEGESSEN</small>. E<small>S</small><sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> Das Backen; dies muß daher 1 bezw. 2 Tage vorher erfolgen.</i><small>VERDRÄNGT WEDER DEN</small> Š<small>ABBATH NOCH DAS</small> F<small>EST</small>. R. Š<small>IMO͑N B</small>. G<small>AMLIÉL SAGTE IM</small> N<small>AMEN</small> Š<small>IMO͑NS</small>, <small>DES</small> S<small>OHNES DES</small> P<small>RIESTERPRÄSES</small>, <small>ES VERDRÄNGE DAS</small> F<small>EST</small>, <small>JEDOCH NICHT DEN</small> F<small>ASTTAG</small><sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> Den Versöhnungstag; nur wenn dieser auf den Freitag fällt, ist das Brot am Tage vorher zu backen.</i>.
+
+Chapter 12
+
+<b>W</b>ERDEN S<small>PEISOPFER ODER</small> G<small>USSOPFER UNREIN</small>, <small>BEVOR SIE DURCH DAS</small> G<small>EFÄSS GEHEILIGT WORDEN SIND</small>, <small>SO GIBT ES FÜR SIE EINE</small> A<small>USLÖSUNG</small>; <small>WENN ABER NACHDEM SIE DURCH DAS</small> G<small>EFÄSS GEHEILIGT WORDEN SIND</small>, <small>SO GIBT ES FÜR SIE KEINE</small> A<small>USLÖSUNG</small>. W<small>ERDEN</small> G<small>EFLÜGEL</small>, H<small>OLZ</small>, W<small>EIHRAUCH ODER</small> D<small>IENSTGERÄTE UNREIN</small>, <small>SO GIBT ES FÜR SIE KEINE</small> A<small>USLÖSUNG</small>, <small>DENN DIE</small> A<small>USLÖSUNG IST NUR BEIM</small> V<small>IEH BESTIMMT WORDEN</small>.
+<b>W</b><small>ENN JEMAND GESAGT HAT</small>, <small>ER SPENDE</small> <small>EIN</small> S<small>PEISOPFER</small> <small>IN EINER</small> P<small>FANNE</small>, <small>UND EINES IN EINEM</small> T<small>IEGEL GEBRACHT HAT</small>, <small>IN EINEM</small> T<small>IEGEL</small>, <small>UND EINES IN EINER</small> P<small>FANNE GEBRACHT HAT</small>, <small>SO IST</small>, <small>WAS ER GEBRACHT HAT</small>, <small>GÜLTIG</small>, <small>SEINER</small> P<small>FLICHT ABER HAT ER NICHT GENÜGT</small>. W<small>ENN</small>: <small>DIESES IN EINER</small> P<small>FANNE ZU BRINGEN</small>, <small>UND ES IN EINEM</small> T<small>IEGEL GEBRACHT HAT</small>, <small>DIESES</small> <small>IN EINEM</small> T<small>IEGEL</small>, <small>UND ES IN EINER</small> P<small>FANNE GEBRACHT HAT</small>, <small>SO IST ES UNTAUGLICH</small>. W<small>ENN JEMAND GESAGT HAT</small>, <small>ER SPENDE</small> <small>EIN</small> O<small>PFER</small> <small>VON ZWEI</small> I͑<small>SARON IN EINEM</small> G<small>EFÄSSE</small>, <small>UND ES IN ZWEI</small> G<small>EFÄSSEN GEBRACHT HAT</small>, <small>IN ZWEI</small> G<small>EFÄSSEN</small>, <small>UND ES IN EINEM</small> G<small>EFÄSSE GEBRACHT HAT</small>, <small>SO IST</small>, <small>WAS ER GEBRACHT HAT</small>, <small>GÜLTIG</small>, <small>SEINER</small> P<small>FLICHT ABER HAT ER NICHT GENÜGT</small>. W<small>ENN</small>: <small>DIESES IN EINEM</small> G<small>EFÄSSE</small>, <small>UND ES IN ZWEI</small> G<small>EFÄSSEN GEBRACHT HAT</small>, <small>IN ZWEI</small> G<small>EFÄSSEN</small>, <small>UND ES IN EINEM</small> G<small>EFÄSSE GEBRACHT HAT</small>, <small>SO IST ES UNTAUGLICH</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Er hat das Quantum des Opfers bezeichnet u. angegeben, ob davon 1 od. 2 Haufen abgehoben werden sollen; auch ist durch die Änderung das bezeichnete Opfer verkleinert, bezw. vergrößert worden.</i>. W<small>ENN JEMAND GESAGT HAT</small>, <small>ER SPENDE</small> <small>EIN</small> O<small>PFER</small> <small>VON ZWEI</small> I͑<small>SARON IN EINEM</small> G<small>EFÄSSE</small>, <small>UND ES IN ZWEI</small> G<small>EFÄSSEN GEBRACHT HAT</small>, <small>UND OBGLEICH MAN IHM GESAGT HAT</small>, <small>ER HABE ES IN EINEM</small> G<small>EFÄSSE GELOBT</small>, <small>ER ES TROTZDEM IN ZWEI</small> G<small>EFÄSSEN GEBRACHT HAT</small>, <small>SO IST ES</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> In diesem Falle gilt es nicht als freiwilliges, vom Gelöbnis unabhängiges Opfer, da man ihn ausdrückl. aufmerksam gemacht hat, u. er dies nicht sagt.</i><small>UNTAUGLICH</small>; <small>WENN ABER IN EINEM</small> G<small>EFÄSSE</small>, <small>SO IST ES TAUGLICH</small>. W<small>ENN JEMAND GESAGT HAT</small>, <small>ER SPENDE</small> <small>EIN</small> O<small>PFER</small> <small>VON ZWEI</small> I͑<small>SARON IN ZWEI</small> G<small>EFÄSSEN</small>, <small>UND ES IN EINEM</small> G<small>EFÄSSE GEBRACHT HAT</small>, <small>UND ALS MAN IHM SAGTE</small>, <small>ER HABE ES IN ZWEI</small> G<small>EFÄSSEN GESPENDET</small>, <small>ER ES IN ZWEI</small> G<small>EFÄSSEN BRACHTE</small>, <small>SO IST ES TAUGLICH</small>; <small>TAT ER ES IN EIN</small> G<small>EFÄSS</small>, <small>SO IST ES EBENSO</small>, <small>ALS WÜRDEN ZWEI</small> S<small>PEISOPFER VERMISCHT WORDEN SEIN</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Cf. supra Fol. 23a.</i>.
+<b>S</b><small>AGTE JEMAND</small>, <small>ER SPENDE EIN</small> S<small>PEISOPFER AUS</small> G<small>ERSTE</small>, <small>SO BRINGE ER ES AUS</small> W<small>EIZEN</small>; <small>WENN AUS</small> M<small>EHL</small>, <small>SO BRINGE ER ES AUS</small> F<small>EINMEHL</small>; <small>WENN OHNE</small> Ö<small>L UND OHNE</small> W<small>EIHRAUCH</small>, <small>SO BRINGE ER AUCH</small> Ö<small>L UND</small> W<small>EIHRAUCH</small>; <small>WENN EIN HALBES</small> I͑<small>SARON</small>, <small>SO BRINGE ER EIN GANZES</small> I͑<small>SARON</small>; <small>WENN ANDERTHALB</small> I͑<small>SARON</small>, <small>SO BRINGE ER ZWEI</small>. R. Š<small>IMO͑N BEFREIT DAVON</small>, <small>DA ER NICHT SO GESPENDET HAT</small>, <small>WIE MAN SPENDEN SOLL</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Gegen die hinsichtl. des Speisopfers bestehende Bestimmung.</i>.
+<b>M</b><small>AN KANN EIN</small> S<small>PEISOPFER VON SECHZIG</small> I͑<small>SARON SPENDEN UND ES IN EINEM</small> G<small>EFÄSSE BRINGEN</small>. W<small>ENN JEMAND GESAGT HAT</small>, <small>ER SPENDE SECHZIG</small> I͑<small>SARON</small>, <small>SO BRINGE ER ES IN EINEM</small> G<small>EFÄSSE</small>; <small>WENN ER ABER GESAGT HAT</small>, <small>ER GELOBE EINUNDSECHZIG</small>, <small>SO BRINGE ER SECHZIG IN EINEM</small> G<small>EFÄSSE UND EINES IN EINEM ANDEREN</small> G<small>EFÄSSE</small>.W<small>IR FINDEN</small>, <small>DASS DIE</small> G<small>EMEINDE AM ERSTEN</small> T<small>AGE DES</small> H<small>ÜTTEN</small><small>FESTES</small>, <small>DER AUF EINEN</small> Š<small>ABBATH FÄLLT</small>, <small>EINUNDSECHZIG</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Cf. Num. 29,13; zu den 13 Farren gehören 39, zu den 2 Widdern 4, zu den 14 Lämmern 14 u. zu den Šabbathopfern 4, zusammen 61 I͑saron.</i><small>BRINGT</small>, <small>UND ES GENÜGT FÜR EINEN EINZELNEN</small>, <small>DASS ER ES UM EINES WENIGER ALS DIE</small> G<small>EMEINDE BRINGE</small>. R. Š<small>IMO͑N SPRACH</small>: V<small>ON DIESEN GEHÖREN JA MANCHE ZU DEN</small> F<small>ARREN UND MANCHE ZU DEN</small> L<small>ÄMMERN</small>, <small>UND SIE DÜRFEN MIT EINANDER NICHT VERMISCHT</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Da bei ihnen das Verhältnis von Mehl u. Öl verschieden ist.</i><small>WERDEN</small>. V<small>IELMEHR</small>, <small>WEIL NUR SECHZIG EINGERÜHRT WERDEN</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> In einem Gefäße mit einem Log Öl; aus diesem Grunde dürfen nicht mehr als 60 I͑saron in einem Gefäße gebracht werden.</i><small>KÖNNEN</small>. S<small>IE ERWIDERTEN IHM</small>: K<small>ÖNNEN ETWA NUR SECHZIG EINGERÜHRT WERDEN UND EINUNDSECHZIG NICHT</small>!? E<small>R ENTGEGNETE IHNEN</small>: S<small>O IST ES BEI ALLEN</small> N<small>ORMEN DER</small> W<small>EISEN</small>: <small>IN VIERZIG</small> S<small>EÁ</small> W<small>ASSER</small> <small>DARF MAN EIN</small> T<small>AUCHBAD NEHMEN</small>, <small>IN VIERZIG WENIGER EIN</small> Q<small>URṬUB KANN MAN KEIN</small> T<small>AUCHBAD NEHMEN</small>. <b>M</b><small>AN KANN NICHT EIN</small>, <small>ZWEI ODER FÜNF</small> L<small>OG</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Da es keine Opfer gibt, zu welchen ein solches Quantum verwandt werden könnte.</i><small>SPENDEN</small>, <small>SONDERN NUR DREI</small>, <small>VIER</small>, <small>SECHS</small><sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Cf. supra Fol. 88a.</i><small>UND DARÜBER</small>.
+<b>M</b><small>AN KANN FREIWILLIG</small> W<small>EIN</small><sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Ganz apart ohne Mehl u. Öl; cf. Zeb. Fol. 91b.</i><small>SPENDEN</small>, <small>NICHT ABER</small> Ö<small>L</small> – <small>SO</small> R. A͑<small>QIBA</small>; R. T<small>RYPHON SAGT</small>, <small>MAN KÖNNE AUCH</small> Ö<small>L SPENDEN</small>. R. T<small>RYPHON SPRACH</small>: W<small>IE DER</small> W<small>EIN</small>, <small>DER ALS</small> P<small>FLICHT DARGEBRACHT WIRD</small>, <small>AUCH FREIWILLIG DARGEBRACHT WIRD</small>, <small>EBENSO IST DAS</small> Ö<small>L</small>, <small>DAS ALS</small> P<small>FLICHT DARGEBRACHT WIRD</small>, <small>AUCH FREIWILLIG DARZUBRINGEN</small>. R. A͑<small>QIBA ERWIDERTE IHM</small>: N<small>EIN</small>, <small>WENN DIES VOM</small> W<small>EIN GILT</small>, <small>DER AUCH MIT DEM</small> P<small>FLICHTOPFER GETRENNT</small><sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Es wird nicht mit dem Speisopfer vermischt.</i> <small>DARGEBRACHT WIRD</small>, <small>SOLLTE DIES AUCH VOM</small> Ö<small>L GELTEN</small>, <small>DAS NICHT VOM</small> P<small>FLICHTOPFER GETRENNT DARGEBRACHT WIRD</small>!? Z<small>WEI KÖNNEN NICHT GEMEINSAM EIN</small> I͑<small>SARON SPENDEN</small>, <small>WOHL ABER EIN</small> B<small>RANDOPFER ODER EIN</small> H<small>EILSOPFER</small>, <small>UND VOM</small> G<small>EFLÜGEL SOGAR EINE EINZELNE</small> T<small>AUBE</small>.
+
+Chapter 13
+
+<b>S</b>AGTE <small>JEMAND</small>, <small>ER SPENDE EIN</small> I͑<small>SARON</small>, <small>SO BRINGE ER EINES</small>, <small>WENN</small> I͑<small>SRONOTH</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> In der Mehrzahl.</i>, <small>SO BRINGE ER ZWEI</small>; <small>SAGT ER</small>: <small>ICH HABE</small> <small>EINE</small> Z<small>AHL</small> <small>GENANNT</small>, <small>WEISS ABER NICHT</small>, <small>WELCHE ICH GENANNT HABE</small>, <small>SO BRINGE ER SECHZIG</small> I͑<small>SARON</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Es ist dies das größte Speisopfer, das ein einzelner darbringen kann.</i>. S<small>AGTE JEMAND</small>, <small>ER SPENDE EIN</small> S<small>PEISOPFER</small>, <small>SO BRINGE ER ES NACH</small> B<small>ELIEBEN</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Eines von den 5 verschiedenen Arten.</i>; R. J<small>EHUDA SAGT</small>, <small>ER BRINGE EIN</small> S<small>PEISOPFER AUS</small> F<small>EINMEHL</small>, <small>DENN DIESES IST DAS BEKANNTESTE UNTER DEN</small> S<small>PEISOPFERN</small>.
+S<small>AGTE ER</small> ‘<small>EIN</small> S<small>PEISOPFER</small>’ <small>ODER</small> ‘<small>EINE</small> A<small>RT VON EINEM</small> S<small>PEISOPFER</small>’, <small>SO BRINGE ER EINES</small>; <small>SAGTE ER</small>, ‘<small>SPEISOPFER</small>’ <small>ODER</small> ‘<small>EINE</small> A<small>RT VON</small> S<small>PEISOPFER</small>’, <small>SO BRINGE ER ZWEI</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Derselben Art.</i>; <small>SAGT ER</small>: <small>ICH HABE</small> <small>DIE</small> A<small>RT</small> <small>GENANNT</small>, <small>WEISS ABER NICHT</small>, <small>WELCHES ICH GENANNT HABE</small>, <small>SO BRINGE ER ALLE FÜNF</small>. S<small>AGT ER</small>: <small>ICH HABE EIN</small> S<small>PEISOPFER AUS</small> I͑<small>SRONOTH GENANNT</small>, <small>WEISS ABER NICHT</small>, <small>WIEVIEL ICH GENANNT HABE</small>, <small>SO BRINGE ER EINES AUS SECHZIG</small> I͑<small>SARON</small>; R<small>ABBI SAGT</small>, <small>ER BRINGE</small> S<small>PEISOPFER AUS EINEM BIS SECHZIG</small> I͑<small>SARON</small>.
+<b>S</b><small>AGTE JEMAND</small>, <small>ER SPENDE</small> H<small>OLZ</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Für den Scheiterhaufen des Altars.</i>, <small>SO SIND ES MINDESTENS ZWEI</small> S<small>CHEITE</small>; <small>WENN</small> W<small>EIHRAUCH</small>, <small>MINDESTENS EIN</small> H<small>AUFEN</small>. E<small>S GIBT FÜNF</small> H<small>AUFEN</small>. S<small>AGTE JEMAND</small>, <small>ER SPENDE</small> W<small>EIHRAUCH</small>, <small>SO IST ES MINDESTENS EIN</small> H<small>AUFEN</small>; <small>WER EIN</small> S<small>PEISOPFER SPENDET</small>, <small>BRINGE DAMIT DEN</small> H<small>AUFEN</small> W<small>EIHRAUCH</small>; <small>WER AUSSERHALB</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Des Tempelhofes.</i><small>EINEN</small> H<small>AUFEN DARBRINGT</small>, <small>IST SCHULDIG</small>; <small>DIE ZWEI</small> S<small>CHALEN</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Zum Schaubrote.</i><small>BENÖTIGEN ZWEIER</small> H<small>AUFEN</small>.
+S<small>AGTE JEMAND</small>, <small>ER SPENDE</small> G<small>OLD</small>, <small>SO IST ES MINDESTENS EIN</small> G<small>OLDDENAR</small>; <small>WENN</small> S<small>ILBER</small>, <small>MINDESTENS EIN</small> S<small>ILBERDENAR</small>; <small>WENN</small> K<small>UPFER</small>, <small>MINDESTENS</small> <small>IM</small> W<small>ERTE</small> <small>EINER</small> S<small>ILBERMAA͑</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Kleinste Silbermünze.</i>. S<small>AGT ER</small>: <small>ICH HABE</small> <small>EINE</small> S<small>UMME</small> <small>GENANNT</small>, <small>WEISS ABER NICHT</small>, <small>WELCHE ICH GENANNT HABE</small>, <small>SO GEBE ER SOVIEL</small>, <small>BIS ER SAGEN KANN</small>, <small>SOVIEL HABE ER NICHT BEABSICHTIGT</small>.
+<b>S</b><small>AGTE JEMAND</small>, <small>ER SPENDE</small> W<small>EIN</small>, <small>SO SIND ES MINDESTENS DREI</small> L<small>OG</small>; <small>WENN</small> Ö<small>L</small>, <small>SO IST ES MINDESTENS EIN</small> L<small>OG</small>; R<small>ABBI SAGT</small>, <small>DREI</small> L<small>OG</small>. S<small>AGT ER</small>: <small>ICH HABE</small> <small>EIN</small> Q<small>UANTUM</small> <small>GENANNT</small>, <small>WEISS ABER NICHT</small>, <small>WELCHES ICH GENANNT HABE</small>, <small>SO BRINGE ER SOVIEL</small>, <small>WIE AM</small> T<small>AGE DES HÖCHSTEN</small> V<small>ERBRAUCHES</small>.
+<b>S</b><small>AGTE JEMAND</small>, <small>ER SPENDE EIN</small> B<small>RANDOPFER</small>, <small>SO BRINGE ER EIN</small> L<small>AMM</small><sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Das billigste unter dem als Brandopfer verwendbaren Vieh.</i>; R. E<small>LEA͑ZAR B</small>. A͑<small>ZARJA SAGT</small>, <small>EINE</small> T<small>URTELTAUBE ODER EINE JUNGE</small> T<small>AUBE</small>. S<small>AGT ER</small>: <small>ICH HABE ETWAS VOM</small> R<small>INDVIEH GENANNT</small>, <small>WEISS ABER NICHT</small>, <small>WAS ICH GENANNT HABE</small>, <small>SO BRINGE ER EINEN</small> F<small>ARREN UND EIN</small> K<small>ALB</small>; <small>WENN</small>: <small>VOM</small> V<small>IEH</small>, <small>WEISS ABER NICHT</small>, <small>WAS ICH GENANNT HABE</small>, <small>SO BRINGE ER EINEN</small> F<small>ARREN</small>, <small>EIN</small> K<small>ALB</small>, <small>EINEN</small> W<small>IDDER</small>, <small>EINEN</small> Z<small>IEGENBOCK</small>, <small>EIN</small> B<small>ÖCKCHEN UND EIN JUNGES</small> L<small>AMM</small>. S<small>AGT ER</small>: <small>ICH HABE ETWAS GENANNT</small>, <small>WEISS ABER NICHT</small>, <small>WAS ICH GENANNT HABE</small>, <small>SO FÜGE ER ZU DIESEN NOCH EINE</small> T<small>URTELTAUBE UND EINE JUNGE</small> T<small>AUBE HINZU</small>.
+S<small>AGTE JEMAND</small>, <small>ER SPENDE EIN</small> D<small>ANKOPFER</small>, <small>ODER EIN</small> H<small>EILSOPFER</small>, <small>SO BRINGE ER EIN</small> L<small>AMM</small>. S<small>AGT ER</small>: <small>ICH HABE ETWAS VOM</small> R<small>INDVIEH GENANNT</small>, <small>WEISS ABER NICHT</small>, <small>WAS ICH GENANNT HABE</small>, <small>SO BRINGE ER EINEN</small> F<small>ARREN</small>, <small>EINE</small> K<small>UH</small>, <small>EIN</small> K<small>ALB UND EINE</small> K<small>ALBE</small>; <small>WENN</small>: <small>VOM</small> V<small>IEH</small>, <small>WEISS ABER NICHT</small>, <small>WAS ICH GENANNT HABE</small>, <small>SO BRINGE ER EINEN</small> F<small>ARREN</small>, <small>EINE</small> K<small>UH</small>, <small>EIN</small> K<small>ALB</small>, <small>EINE</small> K<small>ALBE</small>, <small>EINEN</small> W<small>IDDER</small>, <small>EIN</small> M<small>UTTERSCHAF</small>, <small>EINEN</small> Z<small>IEGENBOCK</small>, <small>EINE</small> Z<small>IEGE</small>, <small>EIN</small> B<small>ÖCKCHEN</small>, <small>EIN</small> Z<small>ICKLEIN</small>, <small>EIN MÄNNLICHES</small> L<small>ÄMMCHEN UND EIN WEIBLICHES</small> L<small>ÄMMCHEN</small>.
+S<small>AGTE JEMAND</small>, <small>ER SPENDE EIN</small> R<small>IND</small>, <small>SO BRINGE ER DIESES UND DAS</small> G<small>USSOPFER DAZU IM</small> W<small>ERTE EINER</small> M<small>INE</small><sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> 1 M. = 25 Sela͑, 1 S. = 4 Denar.</i>; <small>WENN EIN</small> K<small>ALB</small>, <small>SO BRINGE ER DIESES UND DAS</small> G<small>USSOPFER DAZU IM</small> W<small>ERTE VON FÜNF</small> S<small>ELA͑</small>; <small>WENN EINEN</small> W<small>IDDER</small>, <small>SO BRINGE ER DIESEN UND DAS</small> G<small>USSOPFER DAZU IM</small> W<small>ERTE VON ZWEI</small> S<small>ELA͑</small>; <small>WENN EIN</small> L<small>AMM</small>, <small>SO BRINGE ER DIESES UND DAS</small> G<small>USSOPFER DAZU IM</small> W<small>ERTE EINES</small> S<small>ELA͑</small>. S<small>AGTE ER</small>, <small>EINEN</small> O<small>CHSEN FÜR EINE</small> M<small>INE</small>, <small>SO BRINGE ER EINEN SOLCHEN FÜR EINE</small> M<small>INE AUSSER DEM</small> G<small>USSOPFER</small>; <small>WENN EIN</small> K<small>ALB FÜR FÜNF</small>, <small>SO BRINGE ER EIN SOLCHES FÜR FÜNF AUSSER DEM</small> G<small>USSOPFER</small>; <small>WENN EINEN</small> W<small>IDDER FÜR ZWEI</small>, <small>SO BRINGE ER EINEN FÜR ZWEI AUSSER DEM</small> G<small>USSOPFER</small>; <small>WENN EIN</small> L<small>AMM FÜR EINEN</small> S<small>ELA͑</small>, <small>SO BRINGE ER EIN SOLCHES FÜR EINEN</small> S<small>ELA͑ AUSSER DEM</small> G<small>USSOPFER</small>. W<small>ENN ER GESAGT HAT</small>: <small>EINEN</small> O<small>CHSEN FÜR EINE</small> M<small>INE</small>, <small>UND ZWEI IM</small> W<small>ERTE EINER</small> M<small>INE GEBRACHT HAT</small>, <small>SO HAT ER SEINER</small> P<small>FLICHT NICHT GENÜGT</small>, <small>SELBST WENN EINER EINE</small> M<small>INE WENIGER EINEN</small> D<small>ENAR WERT IST UND DER ANDERE EINE</small> M<small>INE WENIGER EINEN</small> D<small>ENAR WERT IST</small>. W<small>ENN ER</small> ‘<small>EINEN SCHWARZEN</small>’ <small>GESAGT</small> <small>UND EINEN WEISSEN GEBRACHT HAT</small>, ‘<small>EINEN WEISSEN</small>’ <small>GESAGT</small> <small>UND EINEN SCHWARZEN GEBRACHT HAT</small>, ‘<small>EINEN GROSSEN</small>’ <small>GESAGT UND EINEN KLEINEN GEBRACHT HAT</small>, <small>SO HAT ER SEINER</small> P<small>FLICHT NICHT GENÜGT</small>; <small>WENN ER</small> ‘<small>EINEN KLEINEN</small>’ <small>GESAGT</small> <small>UND EINEN GROSSEN GEBRACHT HAT</small>, <small>SO HAT ER SEINER</small> P<small>FLICHT GENÜGT</small>, R<small>ABBI SAGT</small>, <small>ER HABE SEINER PFLICHT NICHT GENÜGT</small>.
+<b>W</b><small>ENN</small> <small>JEMAND GESAGT HAT</small>: <small>DIESER</small> O<small>CHS SEI EIN</small> B<small>RANDOPFER</small>, <small>UND ER EIN</small> G<small>EBRECHEN BEKOMMEN</small><sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Er ist dann zu verkaufen u. für den Erlös ist ein anderes Opfer darzubringen.</i><small>HAT</small>, <small>SO KANN ER</small>, <small>WENN ER WILL</small>, <small>FÜR DEN</small> E<small>RLÖS ZWEI BRINGEN</small>; <small>WENN</small> <small>ER GESAGT HAT</small>: <small>DIESE BEIDEN</small> O<small>CHSEN SOLLEN</small> B<small>RANDOPFER SEIN</small>, <small>UND SIE</small> G<small>EBRECHEN BEKOMMEN HABEN</small>, <small>SO KANN ER</small>, <small>WENN ER WILL</small>, <small>FÜR DEN</small> E<small>RLÖS EINEN BRINGEN</small>; R<small>ABBI VERBIETET</small><sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Nur von vornherein; ist es aber bereits erfolgt, so hat er seiner Pflicht genügt, da er in einem solchen Falle für das Opfer nicht verantwortlich ist.</i> <small>DIES</small>. W<small>ENN</small> <small>ER GESAGT HAT</small>: <small>DIESER</small> W<small>IDDER SEI EIN</small> B<small>RANDOPFER</small>, <small>UND ER EIN</small> G<small>EBRECHEN BEKOMMEN HAT</small>, <small>SO KANN ER</small>, <small>WENN ER WILL</small>, <small>FÜR DEN</small> E<small>RLÖS EIN</small> L<small>AMM BRINGEN</small>; <small>WENN</small> <small>ER GESAGT HAT</small>: <small>DIESES</small> L<small>AMM SEI EIN</small> B<small>RANDOPFER</small>, <small>UND ES EIN</small> G<small>EBRECHEN BEKOMMEN HAT</small>, <small>SO KANN ER</small>, <small>WENN ER WILL</small>, <small>FÜR DEN</small> E<small>RLÖS EINEN</small> W<small>IDDER BRINGEN</small>; R<small>ABBI VERBIETET DIES</small>. <b>W</b><small>ENN JEMAND GESAGT HAT</small>: <small>EINES VON MEINEN</small> L<small>ÄMMERN SEI HEILIG</small>, <small>ODER EINER VON MEINEN</small> O<small>CHSEN SEI HEILIG</small>, <small>SO IST</small>, <small>WENN ER ZWEI HAT</small>, <small>DAS GRÖSSERE</small>, <small>UND WENN DREI</small>, <small>DAS MITTLERE UNTER IHNEN HEILIG</small>. S<small>AGT ER</small>: <small>ICH HABE EINES GENANNT</small>, <small>WEISS ABER NICHT</small>, <small>WELCHES ICH GENANNT HABE</small>, <small>ODER</small>: <small>MEIN</small> V<small>ATER</small><sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Der ein Opfer gelobt hat und gestorben ist.</i><small>HAT MIR EINES GENANNT</small>, <small>WEISS ABER NICHT</small>, <small>WELCHES</small>, <small>SO IST DAS GRÖSSTE UNTER IHNEN HEILIG</small>.
+<b>S</b><small>AGTE JEMAND</small>, <small>ER GELOBE EIN</small> B<small>RANDOPFER</small>, <small>SO BRINGE ER ES IM</small> H<small>EILIGTUM</small><sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Im Tempel zu Jerušalem.</i><small>DAR</small>; <small>HAT ER ES IM</small> Ḥ<small>ONJOTEMPEL</small><sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Der bekannte Tempel der alexandrinischen Diaspora. Unser Text hat weiter oft (manche Texte durchweg) <span dir="rtl">נחוניו</span>, auch finden sich an anderen Stellen die Formen <span dir="rtl">נחוניי</span> u. <span dir="rtl">נחוניון</span>. Die griechischen Schriftsteller haben <i>’Ονίας</i>, nach Fritzsche (Schenkel, <i>Bib.-Lex</i>. iv 359) spätjüd. Name unsicherer Ableitung; die Ableitung von <span dir="rtl">יוחנן</span>, wie ihn der neu aufgefundene hebr. Sirachtext hat, würde ziemlich sicher sein, wenn nicht <span dir="rtl">נתניא</span> des Syrers (Sir. 50,1) <span dir="rtl">נחניא</span> vermuten ließe.</i><small>DARGEBRACHT</small>, <small>SO HAT ER SEINER</small> P<small>FLICHT NICHT GENÜGT</small>. S<small>AGTE ER</small>, <small>ER GELOBE EIN</small> B<small>RANDOPFER IM</small> Ḥ<small>ONJOTEMPEL DARZUBRINGEN</small>, <small>SO BRINGE ER ES IM</small> H<small>EILIGTUME DAR</small>; <small>HAT ER ES IM</small> Ḥ<small>ONJOTEMPEL DARGEBRACHT</small>, <small>SO HAT ER SEINER</small> P<small>FLICHT GENÜGT</small>. R. Š<small>IMO͑N SAGT</small>, <small>DIESES SEI KEIN</small> B<small>RANDOPFER</small>, S<small>AGTE JEMAND</small>, <small>ER WOLLE</small> N<small>AZIR SEIN</small>, <small>SO MUSS ER SICH DAS</small> H<small>AAR IM</small> H<small>EILIGTUME SCHNEIDEN</small><sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> Bei welcher Zeremonie er seine Opfer darzubringen hat; cf. Num. 6,18.</i><small>LASSEN</small>; <small>HAT ER ES IM</small> Ḥ<small>ONJOTEMPEL GETAN</small>, <small>SO HAT ER SEINER</small> P<small>FLICHT NICHT GENÜGT</small>. S<small>AGTE ER</small>, <small>ER WOLLE</small> N<small>AZIR SEIN UND SICH DAS</small> H<small>AAR IM</small> Ḥ<small>ONJOTEMPEL SCHNEIDEN LASSEN</small>, <small>SO TUE ER ES IM</small> H<small>EILIGTUME</small>; <small>TAT ER ES IM</small> Ḥ<small>ONJOTEMPEL</small>, <small>SO HAT ER SEINER</small> P<small>FLICHT GENÜGT</small>. R. Š<small>IMO͑N SAGT</small>, <small>DIESER SEI KEIN</small> N<small>AZIR</small>. <b>P</b><small>RIESTER</small>, <small>DIE IM</small> Ḥ<small>ONJOTEMPEL</small> D<small>IENST TATEN</small>, <small>DÜRFEN NICHT IM</small> H<small>EILIGTUME ZU</small> J<small>ERUŠALEM</small> D<small>IENST TUN</small>, <small>UND UM SO WENIGER</small>, <small>DIE ES FÜR EINE ANDERE</small> S<small>ACHE</small><sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> Für Götzen.</i><small>GETAN HABEN</small>, <small>DENN ES HEISST</small>:<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> iiReg. 23,9.</i><i>doch durften die Priester der Privataltäre nicht den Altar in Jerušalem betreten, sondern aßen das Ungesäuerte inmitten ihrer Brüder</i>. S<small>IE GLEICHEN</small> G<small>EBRECHENBEHAFTETEN</small>, <small>INDEM SIE EINEN</small> A<small>NTEIL</small><sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> Vom Opferfleische.</i><small>ERHALTEN UND AUCH ESSEN</small>, <small>JEDOCH KEINE</small> O<small>PFER</small> <small>DARBRINGEN DÜRFEN</small>.
+<b>B</b><small>EIM</small> V<small>IEH</small>-B<small>RANDOPFER HEISST ES</small>:<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> Ib. 1,9.</i><i>ein Feueropfer angenehmen Geruches</i>, <small>BEIM</small> G<small>EFLÜGEL</small>-B<small>RANDOPFER</small>:<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> Ib. V. 17.</i><i>ein Feueropfer angenehmen Geruches</i>, <small>UND BEIM</small> S<small>PEISOPFER</small>:<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> Ib. 2,9.</i><i>ein Feueropfer angenehmen Geruches</i>, <small>UM DIR ZU SAGEN</small>: <small>OB VIEL ODER WENIG</small>, <small>WENN ER NUR SEIN</small> H<small>ERZ ZUM</small> H<small>IMMEL RICHTET</small>.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Menachot/English/William Davidson Edition - English.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Menachot/English/William Davidson Edition - English.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b46ce1882f1433a0a11bce27987c370d6ab8130a
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Menachot/English/William Davidson Edition - English.txt	
@@ -0,0 +1,140 @@
+Mishnah Menachot
+משנה מנחות
+William Davidson Edition - English
+https://korenpub.com/collections/the-noe-edition-koren-talmud-bavli-1
+
+Mishnah Menachot
+
+
+
+Chapter 1
+
+When one brings a meal offering to the Temple, the priest removes a handful from it, places the handful into a service vessel, conveys it to the altar, and burns it. At that point, the remainder is permitted to the priests for consumption and the owner has fulfilled his obligation. In this context, the mishna teaches: <b>All the meal offerings</b> from <b>which a handful was removed not for their sake</b> but for the sake of another meal offering <b>are fit</b> for sacrifice. <b>But</b> these offerings <b>did not satisfy the obligation of the owner,</b> who must therefore bring another offering. This is the <i>halakha</i> with regard to all meal offerings <b>except for the meal offering of a sinner and the meal offering of jealousy,</b> which is brought as part of the rite of a woman suspected by her husband of having been unfaithful [<i>sota</i>]. In those cases, if the priest removed the handful not for its own sake, the offering is disqualified. With regard to <b>the meal offering of a sinner and the meal offering of jealousy</b> from <b>which</b> the priest <b>removed a handful not for their sake,</b> or where <b>he placed</b> a handful from them <b>in a vessel, or conveyed</b> the handful to the altar, <b>or burned</b> the handful on the altar, <b>not for their sake, or for their sake and not for their sake, or not for their sake and for their sake,</b> they <b>are disqualified.</b> The mishna elaborates: <b>How</b> are these rites performed <b>for their sake and not for their sake?</b> It is in a case where one removed the handful with two intentions: <b>For the sake of the meal offering of a sinner and for the sake of a voluntary meal offering.</b> How are these rites performed <b>not for their sake and for their sake?</b> It is in a case where one removed the handful with two intentions: <b>For the sake of a voluntary meal offering and for the sake of the meal offering of a sinner.</b>
+<b>Both the meal offering of a sinner and all</b> other <b>meal offerings</b> with regard to <b>which</b> the one who <b>removed their handful</b> was <b>a non-priest,</b> or a priest who was <b>an acute mourner,</b> i.e., whose relative died and was not yet buried, or a priest who was ritually impure <b>who immersed that day</b> and was waiting for nightfall for the purification process to be completed, or a priest <b>lacking</b> the requisite priestly <b>vestments,</b> or a priest <b>who had not yet</b> brought <b>an atonement</b> offering to complete the purification process, or a priest <b>who did not wash his hands and feet</b> from the water in the Basin prior to performing the Temple service, or <b>an uncircumcised</b> priest, or <b>a ritually impure</b> priest, or a priest who removed the handful while <b>sitting,</b> or while <b>standing</b> not on the floor of the Temple but <b>upon vessels,</b> or <b>upon an animal,</b> or <b>upon the feet of another</b> person; in all these cases the meal offerings are <b>unfit</b> for sacrifice. If the priest <b>removed the handful with</b> his <b>left</b> hand the meal offering is <b>unfit. Ben Beteira says: He must return</b> the handful to the vessel that contains the meal offering <b>and again remove the handful,</b> this time <b>with</b> his <b>right</b> hand. If a priest <b>removed the handful</b> of flour, <b>and a stone, a grain of salt, or a pinch [<i>koret</i>] of frankincense emerged in his hand,</b> the meal offering is <b>unfit due to</b> the fact <b>that</b> the Sages <b>said: The handful that is outsized or that is lacking</b> is <b>unfit.</b> The existence of one of these foreign items in the handful means that the requisite measure of flour is lacking. <b>And which is the outsized</b> handful? It is one <b>where he removed the handful overflowing [<i>mevoratz</i>]</b> in a manner in which his fingers do not hold the flour. <b>And</b> which is the <b>lacking</b> handful? It is one <b>where he removed the handful with the tips of his fingers.</b> <b>How does</b> the priest <b>perform</b> the removal of a handful? <b>He extends his fingers onto the palm of his hand.</b> 
+If <b>one increased its oil, decreased its oil,</b> or <b>decreased its frankincense,</b> beyond the appropriate measures, the meal offering is <b>unfit.</b> With regard to <b>one who removes a handful from the meal offering</b> with the intent <b>to partake</b> of <b>its remainder outside</b> the Temple courtyard <b>or</b> to partake of <b>an olive-bulk of its remainder outside</b> the Temple courtyard, <b>to burn its handful outside</b> the Temple courtyard <b>or</b> to burn <b>an olive-bulk</b> of <b>its handful outside</b> the Temple courtyard, <b>or to burn its frankincense outside</b> the Temple courtyard, in all these cases the offering is <b>unfit, but there is no</b> liability for <b><i>karet</i></b> for one who partakes of <b>it.</b> If one had the intent <b>to partake</b> of <b>its remainder on the next day or</b> to partake of <b>an olive-bulk of its remainder on the next day, to burn its handful on the next day or</b> to burn <b>an olive-bulk of its handful on the next day, or to burn</b> its <b>frankincense on the next day,</b> the offering is <b><i>piggul</i>, and one is liable</b> to receive <b><i>karet</i> for</b> partaking of the remainder of that meal offering. <b>This is the principle:</b> In the case of <b>anyone who removes the handful, or places</b> the handful <b>in the vessel,</b> or <b>who conveys</b> the vessel with the handful to the altar, or <b>who burns</b> the handful on the altar, with the intent <b>to partake of an item whose</b> typical <b>manner</b> is such that one <b>partakes</b> of it, e.g., the remainder, <b>or to burn an item whose</b> typical <b>manner</b> is such that one <b>burns</b> it on the altar, e.g., the handful or the frankincense, <b>outside its</b> designated <b>area,</b> the meal offering is <b>unfit but there is no</b> liability for <b><i>karet</i>.</b> If his intent was to do so <b>beyond its</b> designated <b>time,</b> the offering is <b><i>piggul</i> and one is liable</b> to receive <b><i>karet</i> on account of it, provided that the permitting</b> factor, i.e., the handful, <b>was sacrificed in accordance with its mitzva.</b> If the permitting factor was not sacrificed in accordance with its mitzva, although the meal offering is unfit, the prohibition of <i>piggul</i> does not apply to it. <b>How</b> is <b>the permitting factor</b> considered to have been <b>sacrificed in accordance with its mitzva?</b> If one <b>removed the handful in silence,</b> i.e., with no specific intent, and <b>placed</b> it <b>in the vessel, conveyed</b> it, <b>and burned</b> the handful on the altar, with the intent to partake of the remainder <b>beyond its</b> designated <b>time; or</b> if one <b>removed the handful</b> with the intent to partake of the or burn the handful or frankincense <b>beyond its</b> designated <b>time,</b> and <b>placed</b> it <b>in the vessel, and conveyed</b> it, <b>and burned</b> the handful on the altar <b>in silence,</b> with no specific intent; <b>or</b> if one <b>removed the handful</b> and <b>placed</b> it <b>in the vessel, conveyed</b> it, <b>and burned</b> the handful on the altar, with the intent to partake of the remainder <b>beyond its</b> designated <b>time, that is</b> the case of an offering <b>whose permitting factor was sacrificed in accordance with its mitzva,</b> and one is liable to receive <i>karet</i> for partaking of it due to <i>piggul</i>.
+<b>How</b> is <b>the permitting factor not sacrificed in accordance with its mitzva?</b> If one <b>removed the handful</b> with the intent to partake of the remainder or burn the handful or frankincense <b>outside its</b> designated <b>area,</b> or <b>placed</b> it <b>in the vessel, conveyed</b> it, <b>and burned</b> the handful on the altar, with the intent to partake of the remainder <b>beyond its</b> designated <b>time; or</b> if one <b>removed the handful</b> with the intent to partake of the remainder or burn the handful or frankincense <b>beyond its</b> designated <b>time,</b> and <b>placed</b> it <b>in the vessel, conveyed</b> it, <b>and burned</b> the handful on the altar, with the intent to partake of the remainder <b>outside its</b> designated <b>area; or</b> if one <b>removed the handful</b> and <b>placed</b> it <b>in the vessel, and conveyed</b> it, <b>and burned</b> the handful on the altar, with the intent to partake of the remainder <b>outside its</b> designated <b>area, that is</b> the case of an offering <b>whose permitting factor was not sacrificed in accordance with its mitzva.</b> <b>The meal offering of a sinner and the meal offering of jealousy</b> brought by a <i>sota</i> <b>that one removed their handful not for their sake</b> and <b>placed</b> it <b>in the vessel, conveyed</b> it, <b>and burned</b> the handful on the altar, with the intent to partake of the remainder or burn the handful <b>beyond its</b> designated <b>time; or that one removed the handful</b> with the intent to partake of the remainder or burn the handful <b>beyond its</b> designated <b>time</b> or <b>placed</b> it <b>in the vessel, conveyed</b> it, <b>and burned</b> the handful on the altar, <b>not for their sake; or that one removed the handful, and placed</b> it <b>in the vessel, and conveyed</b> it, <b>and burned</b> the handful on the altar, <b>not for their sake, that is</b> the case of an offering <b>whose permitting factor was not sacrificed in accordance with its mitzva.</b> If one performed one of these rites with the intent <b>to partake of an olive-bulk outside</b> its designated area and <b>an olive-bulk the next day,</b> or <b>an olive-bulk the next day</b> and <b>an olive-bulk outside</b> its designated area, or <b>half an olive-bulk outside</b> its designated area and <b>half an olive-bulk the next day,</b> or <b>half an olive-bulk the next day</b> and <b>half an olive-bulk outside</b> its designated area, the offering is <b>unfit but there is no</b> liability for <b><i>karet</i>.</b> <b>Rabbi Yehuda says</b> that <b>this is the principle: If the intent</b> with regard to <b>the time preceded the intent</b> with regard to <b>the area,</b> the offering is <b><i>piggul</i> and one is liable</b> to receive <b><i>karet</i> on account of it. If the intent</b> with regard to <b>the area preceded the intent</b> with regard to <b>the time,</b> the offering is <b>unfit but there is no</b> liability for <b><i>karet</i>. And the Rabbis say:</b> In both <b>this</b> case, where the intent with regard to time was first, <b>and that</b> case, where the intent with regard to area came first, the offering is <b>unfit but there is no</b> liability for <b><i>karet</i>.</b> If one’s intent was <b>to partake of half an olive-bulk</b> of the remainder <b>and to burn half an olive-bulk</b> of it not at the appropriate time or not in the appropriate area, the offering is <b>fit, because eating and burning do not join together.</b>
+
+Chapter 2
+
+In the case of a priest <b>who removes a handful from the meal offering</b> with the intent <b>to partake of its remainder or to burn its handful</b> on <b>the next day, Rabbi Yosei concedes in this</b> instance <b>that it is</b> a case of <b><i>piggul</i> and he is liable</b> to receive <b><i>karet</i> for</b> partaking of <b>it.</b> But if the priest’s intent was <b>to burn its frankincense the next day, Rabbi Yosei says:</b> The meal offering is <b>unfit but</b> partaking of it <b>does not include</b> liability to receive <b><i>karet</i>. And the Rabbis say:</b> It is a case of <b><i>piggul</i> and he is liable</b> to receive <b><i>karet</i> for</b> partaking of the meal offering. The Rabbis <b>said to</b> Rabbi Yosei: In <b>what</b> manner does <b>this differ from</b> an animal <b>offering,</b> where if one slaughtered it with the intent to sacrifice the portions consumed on the altar the next day, it is <i>piggul</i>? Rabbi Yosei <b>said to</b> the Rabbis: There is a difference, <b>as</b> in <b>the</b> case of an animal <b>offering, its blood, and its flesh, and its portions</b> consumed on the altar are all <b>one</b> entity. Consequently, intent with regard to any one of them renders the entire offering <i>piggul</i>. <b>But</b> the <b>frankincense is not</b> part <b>of the meal offering.</b>
+If <b>one slaughtered</b> the <b>two lambs</b> that accompany the two meal offering loaves sacrificed on <i>Shavuot</i> with the intent <b>to partake of one of the</b> two <b>loaves the next day,</b> or if <b>one burned</b> the <b>two bowls</b> of frankincense accompanying the shewbread with the intent <b>to partake of one of the arrangements</b> of the shewbread <b>the next day, Rabbi Yosei says: That loaf and that arrangement of which he intended</b> to partake the next day are <b><i>piggul</i> and one is liable</b> to receive <b><i>karet</i> for</b> their consumption, <b>and the second</b> loaf and arrangement are <b>unfit, but there is no</b> liability to receive <b><i>karet</i> for</b> their consumption. <b>And the Rabbis say: This</b> loaf and arrangement <b>and that</b> loaf and arrangement are both <b><i>piggul</i> and one is liable</b> to receive <b><i>karet</i> for</b> their consumption. If <b>one of the</b> two <b>loaves</b> of <i>Shavuot</i> <b>or one of the</b> two <b>arrangements</b> of the shewbread <b>became ritually impure, Rabbi Yehuda says: Both must be taken to the place of burning</b> like any other disqualified offering, <b>as no communal offering is divided.</b> That is, it is either fit in its entirety or unfit in its entirety. <b>And the Rabbis say: The impure one</b> remains <b>in its</b> state of <b>impurity and the pure one shall be eaten.</b>
+<b>The thanks offering renders the</b> accompanying <b>loaves <i>piggul</i> but the loaves do not render the thanks offering <i>piggul</i>. How so?</b> If <b>one slaughtered the thanks offering,</b> which may be consumed only during the day it is slaughtered and the night thereafter, with the intent <b>to partake of it the next day,</b> the offering <b>and the</b> accompanying <b>loaves are rendered <i>piggul</i>.</b> If he slaughtered it with the intent <b>to partake of the loaves the next day, the loaves are rendered <i>piggul</i> and the thanks offering is not <i>piggul</i>.</b> Likewise, <b>the lambs</b> sacrificed with the two loaves meal offering on <i>Shavuot</i> <b>render the</b> accompanying <b>loaves <i>piggul</i>, but the loaves do not render the lambs <i>piggul</i>. How so?</b> If <b>one slaughtered the lambs,</b> which may be consumed only during the day they are slaughtered and the night thereafter, with the intent <b>to partake of them the next day,</b> the lambs <b>and the</b> accompanying <b>loaves are rendered <i>piggul</i>.</b> If he did so with the intent <b>to partake of the loaves the next day, the loaves are rendered <i>piggul</i> and the lambs are not <i>piggul</i>.</b>
+<b>The</b> animal <b>offering renders the</b> accompanying <b>libations</b> and meal offerings <b><i>piggul</i> from</b> the moment <b>that they were consecrated in the vessel,</b> but not before; this is <b>the statement of Rabbi Meir. The libations do not render the</b> animal <b>offering <i>piggul</i>. How so?</b> In the case of <b>one who slaughters the offering</b> with the intent <b>to partake of it the next day,</b> the offering <b>and its libations are rendered <i>piggul</i>.</b> But if one slaughters the offering with the intent <b>to sacrifice its libations the next day, the libations are rendered <i>piggul</i>,</b> while <b>the offering is not <i>piggul</i>.</b>
+With regard to the burning of the handful of a meal offering and the frankincense, both of which render the meal offering permitted for consumption: If the priest had an intention that can <b>render</b> the offering <b><i>piggul</i> during</b> the burning of <b>the handful but not during</b> the burning of <b>the frankincense,</b> or <b>during</b> the burning of <b>the frankincense but not during</b> the burning of <b>the handful,</b> i.e., he burned one of them with the intention to eat the remainder of the offering beyond its designated time, <b>Rabbi Meir says:</b> The offering is <b><i>piggul</i> and one</b> who eats it is <b>liable</b> to receive <b><i>karet</i></b> for its consumption. <b>And the Rabbis say: There is no</b> liability to receive <b><i>karet</i> in this</b> case <b>unless he renders</b> the offering <b><i>piggul</i> during</b> the sacrifice of <b>the entire permitting factor,</b> i.e., the burning of both the handful and the frankincense. <b>And the Rabbis concede to Rabbi Meir in</b> the case of <b>a meal offering of a sinner and in</b> the case of <b>a meal offering of jealousy</b> of a <i>sota</i> <b>that if one had intent of <i>piggul</i> during</b> the burning of <b>the handful, that</b> the meal offering is <b><i>piggul</i> and one is liable</b> to receive <b><i>karet</i></b> for its consumption, <b>as</b> here <b>the handful is the</b> sole <b>permitting factor.</b> If <b>one slaughtered one of the</b> two <b>lambs</b> sacrificed with the two loaves on <i>Shavuot</i> with the intent <b>to partake of</b> the <b>two loaves the next day,</b> or if <b>one burned one of the bowls</b> of frankincense with the intent <b>to partake of two arrangements</b> of shewbread <b>the next day, Rabbi Meir says:</b> The meal offering is <b><i>piggul</i> and one is liable</b> to receive <b><i>karet</i></b> for its consumption, <b>and the Rabbis say: There is no</b> liability to receive <b><i>karet</i> unless he has intent of <i>piggul</i> during</b> the sacrifice of <b>the entire permitting factor.</b> If <b>one slaughtered one of the lambs</b> with the intent <b>to partake of it the next day, that</b> lamb is <b><i>piggul</i> and the other is a fit</b> offering. If he slaughtered one lamb with the intent <b>to partake of the other the next day, both</b> lambs <b>are fit</b> offerings, as one permitting factor does not render another permitting factor <i>piggul</i>.
+
+Chapter 3
+
+In the case of <b>one who removes a handful from the meal offering</b> with the intent <b>to consume</b>, beyond its designated time, <b>an item whose</b> typical <b>manner</b> is such that one does <b>not consume</b> it, i.e., the handful, <b>or to burn,</b> beyond its designated time, <b>an item whose</b> typical <b>manner</b> is such that one does <b>not burn</b> it on the altar, i.e., the remainder of the meal offering, the meal offering is <b>fit. Rabbi Eliezer deems</b> it <b>unfit,</b> although it is not <i>piggul</i>, and consuming it is therefore not punishable by excision from the World-to-Come [<i>karet</i>]. In the case of one who removes a handful from the meal offering with the intent <b>to consume,</b> beyond its designated time, <b>an item whose</b> typical <b>manner</b> is such that one does <b>consume</b> it, <b>or to burn,</b> beyond its designated time, <b>an item whose</b> typical <b>manner</b> is such that one does <b>burn</b> it on the altar, but his intent was to consume or burn improperly <b>less than an olive-bulk,</b> the offering is <b>fit.</b> If his intent was both <b>to consume half an olive-bulk and to burn half an olive-bulk</b> beyond its designated time, the meal offering is nevertheless <b>fit, because eating and burning do not join together.</b>
+If one <b>did not pour</b> the oil onto the meal offering, or <b>did not mix</b> the oil into the meal offering, <b>or did not break</b> the loaves into pieces, <b>or did not</b> add <b>salt, or did not wave</b> the <i>omer</i> meal offering or the meal offering of a <i>sota</i>, or <b>did not bring</b> the meal offering to the altar, <b>or</b> if it happened <b>that</b> the priest <b>broke</b> the meal offerings that require breaking into <b>greater pieces</b> than appropriate, <b>or did not smear</b> oil on the wafers requiring this (see Leviticus 2:4), in all these cases the meal offering is <b>fit.</b> If <b>a handful</b> of one meal offering, which is to be burned on the altar, <b>was intermingled with a handful of another</b> meal offering, or <b>with the meal offering of priests,</b> or <b>with the meal offering of</b> the <b>anointed priest,</b> i.e., the High Priest, or <b>with the meal offering of libations</b> accompanying burnt offerings and peace offerings, all of which are burned in their entirety on the altar, it is <b>fit</b> for sacrifice, and the mixture is burned on the altar. <b>Rabbi Yehuda says:</b> If the handful was intermingled <b>with the meal offering of</b> the <b>anointed priest,</b> or <b>with the meal offering of libations,</b> the mixture is <b>unfit because</b> with regard to <b>this,</b> the handful from the standard meal offering, <b>its mixture is thick,</b> one <i>log</i> of oil mixed with a tenth of an ephah of flour, <b>and</b> with regard to <b>that,</b> the meal offering of the anointed priest and the meal offering of libations, <b>its mixture is loose,</b> three <i>log</i> of oil mixed with a tenth of an ephah of flour. <b>And</b> the mixtures, which are not identical, <b>absorb from each other,</b> increasing the amount of oil in the handful and decreasing the amount of oil in the meal offering of the anointed priest or the meal offering of libations, thereby invalidating both.
+In the case of <b>two meal offerings from which a handful was not removed and</b> that <b>were intermingled with each other, if</b> the priest <b>can remove a handful from this</b> meal offering <b>by itself and from that</b> meal offering <b>by itself, they are fit</b> meal offerings, <b>but if not, they are unfit,</b> as the handful of each meal offering must be taken from its original source. In the case of <b>a handful that was intermingled with a meal offering from which a handful was not removed,</b> the priest <b>should not burn</b> the mixture on the altar. <b>And if he burned</b> it, <b>this</b> meal offering <b>from which the handful was taken satisfies the obligation of the owner and that</b> meal offering <b>from which the handful was not taken does not satisfy the obligation of the owner.</b> If, after it was removed, <b>its handful was intermingled with its remainder or with the remainder of another</b> meal offering, the priest <b>should not burn</b> the mixture on the altar, <b>but if he burned</b> it, <b>it satisfies the obligation of the owner.</b> If <b>the handful became ritually impure and</b> despite this the priest <b>sacrificed it, the frontplate</b> worn by the High Priest <b>effects acceptance</b> of the meal offering, and the remainder is eaten by the priests. If the handful <b>left</b> its designated area <b>and</b> despite this the priest then <b>sacrificed it, the frontplate does not effect acceptance.</b> The reason is <b>that the frontplate effects acceptance for</b> offerings sacrificed when <b>ritually impure and does not effect acceptance for</b> offerings <b>that leave</b> their designated areas.
+If after the handful was removed <b>the remainder of</b> the meal offering <b>became ritually impure,</b> or if <b>the remainder of</b> the meal offering <b>was burned,</b> or if <b>the remainder of</b> the meal offering <b>was lost, according to the principle of Rabbi Eliezer,</b> who says that with regard to an animal offering the blood is fit for sprinkling even if there is no meat that can be eaten, the meal offering is <b>fit,</b> and the priest burns the handful. <b>But according to the principle of Rabbi Yehoshua,</b> who says that with regard to an animal offering the blood is fit for sprinkling only if there is meat that can be eaten, it is <b>unfit</b> and the priest does not burn the handful, as the handful serves to render permitted the remainder. A handful of a meal offering <b>that was not</b> sanctified <b>in a service vessel</b> is <b>unfit, and Rabbi Shimon deems</b> it <b>fit.</b> If the priest <b>burned the handful of</b> a meal offering <b>twice,</b> i.e., in two increments, it is <b>fit.</b>
+With regard to <b>the handful,</b> failure to sacrifice <b>the minority of it prevents the majority of it,</b> which was sacrificed, from rendering it permitted for the priests to consume the remainder of the meal offering. With regard to <b>a tenth</b> of an ephah of flour brought as a meal offering, failure to sacrifice <b>the minority of it prevents the majority of it,</b> which was sacrificed, from qualifying as a proper meal offering. With regard to <b>the wine</b> poured as a libation, failure to pour <b>the minority of it prevents the majority of it,</b> which was poured, from qualifying as a proper libation. With regard to <b>the</b> <i>log</i> of <b>oil</b> that is required for the meal offering, failure to add <b>the minority of it prevents the majority of it,</b> which was added, from being a sufficient measure of oil. With regard to <b>the fine flour and the oil,</b> failure to bring <b>each prevents fulfillment of the mitzva with the other.</b> With regard to <b>the handful and the frankincense,</b> failure to burn <b>each prevents fulfillment of the mitzva with the other.</b>
+With regard to <b>the two goats of Yom Kippur,</b> the absence of <b>each</b> goat <b>prevents fulfillment of the mitzva with the other.</b> With regard to <b>the two sheep</b> brought together with the meal offering of the two loaves on <b><i>Shavuot</i>,</b> failure to bring <b>each</b> of the sheep <b>prevents fulfillment of the mitzva with the other.</b> With regard to the <b>two loaves</b> brought on <i>Shavuot</i>, failure to bring <b>each</b> of the loaves <b>prevents fulfillment of the mitzva with the other.</b> With regard to the <b>two arrangements</b> of the shewbread, failure to place <b>each</b> of the arrangements <b>prevents fulfillment of the mitzva with the other.</b> With regard to the <b>two bowls</b> of frankincense that accompany the shewbread, failure to place <b>each</b> of the bowls <b>prevents fulfillment of the mitzva with the other.</b> With regard to <b>the arrangements</b> of the shewbread <b>and the bowls</b> of frankincense, failure to bring <b>each</b> of them <b>prevents fulfillment of the mitzva with the other.</b> With regard to the <b>two types</b> of loaves <b>that</b> accompany the offerings <b>of a nazirite:</b> The bread and wafers (see Numbers 6:15); the <b>three</b> species <b>that</b> are part of the rite <b>of the</b> red <b>heifer:</b> The cedar, hyssop, and scarlet wool (see Numbers 19:6); <b>and</b> the <b>four</b> types of loaves <b>that</b> accompany <b>the thanks offering:</b> The loaves, wafers, loaves soaked in hot water, and leavened bread (see Leviticus 7:12); <b>and</b> the <b>four</b> species <b>of the <i>lulav</i>:</b> The <i>lulav</i>, <i>etrog</i>, myrtle, and willow (see Leviticus 23:40); <b>and</b> the <b>four</b> species <b>that are</b> used <b>in</b> the purification process of <b>the leper:</b> The cedar, hyssop, scarlet wool, and birds (see Leviticus 14:4), failure to bring <b>each</b> of the components <b>prevents fulfillment of the mitzva with the others.</b> With regard to the <b>seven sprinklings</b> of the blood <b>of the</b> red <b>heifer</b> that the priest sprinkles opposite the entrance to the Sanctuary (see Numbers 19:4), failure to sprinkle <b>each prevents fulfillment of the mitzva with the others.</b> With regard to the <b>seven sprinklings</b> of the blood of the bull and goat of Yom Kippur <b>that</b> are sprinkled <b>on</b> the Ark <b>between the staves</b> (see Leviticus 16:14–15), the seven sprinklings <b>that</b> are sprinkled <b>on the Curtain</b> separating the Sanctuary and Holy of Holies, and the sprinklings <b>that</b> are sprinkled <b>on the golden altar</b> on Yom Kippur, and from all other inner sin offerings, failure to sprinkle <b>each prevents fulfillment of the mitzva with the others.</b>
+With regard to the <b>seven branches of the Candelabrum</b> (see Exodus 25:32), the absence of <b>each prevents fulfillment of the mitzva with the others.</b> With regard to <b>its seven lamps</b> atop the branches, the absence of <b>each prevents fulfillment of the mitzva with the others.</b> With regard to the <b>two passages that are in the <i>mezuza</i>,</b> which are the first (Deuteronomy 6:1–9) and second (Deuteronomy 11:13–21) paragraphs of <i>Shema</i>, the absence of <b>each prevents fulfillment of the mitzva with the other.</b> Furthermore, the absence of <b>even one letter prevents fulfillment of the mitzva with</b> the rest of <b>them.</b> With regard to the <b>four passages that are in the phylacteries,</b> which are the two passages in the <i>mezuza</i> and two additional passages (Exodus 13:1–10, 11–16), the absence of <b>each prevents fulfillment of the mitzva with the others.</b> Furthermore, the absence of <b>even one letter prevents fulfillment of the mitzva with</b> the rest of <b>them.</b> With regard to the <b>four ritual fringes</b> on a garment, the absence of <b>each prevents fulfillment of the mitzva with the others, as the four of them</b> constitute <b>one mitzva. Rabbi Yishmael says: The four of them are four</b> discrete <b>mitzvot,</b> and the absence of one does not prevent fulfillment of the mitzva with the rest.
+
+Chapter 4
+
+The absence of <b>the sky-blue [<i>tekhelet</i>]</b> strings <b>does not prevent</b> fulfillment of the mitzva of ritual fringes with <b>the white</b> strings, <b>and the</b> absence of <b>white</b> strings <b>does not prevent</b> fulfillment of the mitzva with <b>the sky-blue</b> strings. If one has only one, he wears it without the other. Absence of the <b>phylacteries of</b> the <b>arm does not prevent</b> fulfillment of the mitzva of the phylacteries <b>of</b> the <b>head, and</b> absence of the phylacteries <b>of</b> the <b>head does not prevent</b> fulfillment of the mitzva of the phylacteries <b>of</b> the <b>arm.</b> If one has only one, he dons it without the other. The mishna returns to discussing the <i>halakhot</i> of meal offerings, which are the central theme of this tractate. The absence of <b>the fine flour and the oil</b> for the meal offering accompanying burnt offerings and peace offerings <b>does not prevent</b> libation of <b>the wine, and</b> the absence of <b>the wine</b> for libation <b>does not prevent</b> sacrifice of the flour and the oil. Failure to perform some of <b>the placements</b> of blood <b>on the external altar does not prevent</b> fulfillment of the mitzva with <b>the other</b> placements, as even if the priest performed only one placement of blood, the offering effects atonement after the fact.
+Failure to sacrifice one of <b>the bulls, the rams, the sheep, or the goats</b> of the additional offerings brought on Festivals <b>does not prevent</b> the sacrifice of <b>the others. Rabbi Shimon says: If</b> the Temple treasurers <b>had</b> sufficient funds for the <b>numerous bulls</b> that are required to be sacrificed on that day <b>but they did not</b> also <b>have</b> sufficient funds for the accompanying <b>libations,</b> they should rather <b>bring one bull and</b> its <b>libations, and they should not sacrifice all of them without libations.</b>
+On <i>Shavuot</i> there is an obligation to sacrifice burnt offerings, a sin offering, and peace offerings together with the offering of the two loaves. The burnt offerings consists of a bull, two rams, and seven sheep. A goat is brought for the sin offering. Two sheep are brought as peace offerings and waved together with the two loaves. Failure to sacrifice <b>the bull, the rams, and the sheep,</b> which are all brought as burnt offerings, <b>and the goat</b> that is brought as a sin offering, <b>does not prevent</b> the bringing of <b>the</b> two <b>loaves,</b> and they are sacrificed nevertheless. Failure to bring <b>the</b> two <b>loaves does not prevent</b> sacrifice of the accompanying animal offerings. Failure to bring <b>the</b> two <b>loaves prevents</b> sacrifice of <b>the</b> accompanying peace offering of two <b>sheep, but</b> failure to sacrifice <b>the</b> two <b>sheep does not prevent</b> the bringing of <b>the</b> two <b>loaves;</b> this is <b>the statement of Rabbi Akiva.</b> <b>Rabbi Shimon ben Nannas says: No, rather</b> the opposite is true. Failure to sacrifice <b>the</b> peace offering of two <b>sheep prevents</b> the bringing of <b>the</b> two <b>loaves, but</b> failure to bring <b>the</b> two <b>loaves does not prevent</b> sacrifice of <b>the</b> accompanying peace offering of two <b>sheep. As we found that when the Jewish people were in the wilderness</b> for <b>forty years</b> after the exodus from Egypt, <b>they sacrificed</b> the two <b>sheep</b> as a peace offering on <i>Shavuot</i> <b>without</b> the two <b>loaves,</b> as the two loaves may be brought only from wheat grown in Eretz Yisrael after the Jewish people entered the land. <b>Here too,</b> whenever wheat is unavailable, <b>they</b> should <b>sacrifice</b> the two <b>sheep</b> without the two <b>loaves.</b> However, the two loaves are not sacrificed without the peace offering of two sheep. <b>Rabbi Shimon says:</b> The <b><i>halakha</i></b> is <b>in accordance with the statement of</b> Rabbi Shimon <b>ben Nannas</b> that failure to sacrifice the two sheep prevents the bringing of the two loaves but failure to bring the two loaves does not prevent sacrifice of the accompanying peace offering of two sheep, <b>but the reason</b> for that ruling <b>is not in accordance with his statement.</b> <b>As all</b> the offerings that must be sacrificed on <i>Shavuot</i> <b>that</b> are <b>stated in the book of Numbers</b> (see 28:27), i.e., two bulls, one ram, and seven sheep as additional offerings and a goat as a sin offering, were <b>sacrificed</b> when the Jewish people were <b>in the wilderness. But all</b> the offerings <b>stated in Leviticus</b> (see 23:18–20), i.e., the offerings accompanying the two loaves, were <b>not sacrificed</b> when the Jewish people were <b>in the wilderness.</b> Not only were the two loaves not sacrificed, but the accompanying offerings, including the peace offering of the two sheep, were also not sacrificed, because it was only <b>when they arrived in Eretz</b> Yisrael that <b>these</b> additional offerings <b>and those</b> offerings accompanying the two loaves <b>were sacrificed.</b> Neither the additional offerings of <i>Shavuot</i> nor the two loaves, and the offerings that accompany them, were sacrificed in the wilderness, contrary to the opinion of Rabbi Shimon ben Nannas. Rather, <b>for what</b> reason <b>do I</b> nevertheless <b>say that the sheep should be sacrificed without</b> the <b>loaves,</b> in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Nannas? It is <b>due to</b> the fact <b>that the sheep permit themselves,</b> as the sprinkling of their blood and the burning of the portions consumed on the altar renders it permitted to partake of their meat. <b>And</b> why are <b>the loaves not</b> sacrificed <b>without the sheep?</b> It is <b>because there is no</b> item <b>to permit</b> the loaves, as the loaves are permitted only after the sheep are sacrificed.
+Failure to sacrifice <b>the daily offerings does not prevent</b> sacrifice of <b>the additional offerings, and</b> likewise, failure to sacrifice <b>the additional offerings does not prevent</b> sacrifice of <b>the daily offerings. And</b> failure to sacrifice some of <b>the additional offerings</b> on a day when more than one is sacrificed, e.g., if it was both Shabbat and the New Moon, <b>does not prevent</b> sacrifice of the <b>other</b> additional offerings. If the priests <b>did not sacrifice a lamb in the morning</b> as the daily offering, nevertheless, <b>they should sacrifice</b> a lamb <b>in the afternoon</b> as the daily offering, as failure to sacrifice one daily offering does not prevent sacrifice of the other. In all of these cases, if they failed to sacrifice one offering, they should still sacrifice the other. <b>Rabbi Shimon said: When</b> does this <i>halakha</i> apply? It applies <b>at a time when</b> the failure to sacrifice the daily morning offering was because <b>they were</b> prevented from sacrificing it due to <b>circumstances beyond their control or</b> they failed to sacrifice it <b>unwittingly. But if</b> the priests acted <b>intentionally and did not sacrifice a lamb in the morning</b> as the daily offering, <b>they should not sacrifice</b> a lamb <b>in the afternoon</b> as the daily offering. Incense was burned twice a day, half a measure in the morning and half a measure in the afternoon. If <b>they did not burn</b> the half-measure of <b>incense in the morning, they should burn</b> the half-measure <b>in the afternoon.</b> <b>Rabbi Shimon said: And</b> in such a case, <b>the entire</b> measure <b>was sacrificed in the afternoon.</b> The reason for the difference between the daily offerings and the incense is <b>that</b> the daily service on a new <b>golden altar is initiated only with</b> the burning of <b>the incense of the spices</b> in the afternoon, at which time they would burn a full measure. <b>And the</b> daily service on a new <b>altar of the burnt offering,</b> on which the daily offerings were sacrificed, is initiated <b>only with the daily morning offering. And</b> use of a new <b>Table</b> was initiated <b>only with</b> the arrangement of <b>the shewbread on Shabbat, and</b> use of a new <b>Candelabrum</b> was initiated <b>only with</b> the kindling <b>of its seven lamps in the afternoon.</b>
+The twelve loaves of <i>matza</i> prepared from a tenth of an ephah of flour of the <b>griddle-cake</b> offering <b>of the High Priest did not come</b> from the house of the High Priest <b>in halves. Rather,</b> the High Priest <b>brings</b> from his house <b>a complete tenth</b> of an ephah of flour (see Leviticus 6:13) <b>and divides it</b> in half, and he <b>sacrifices half in the morning and half in the afternoon.</b> In the case of a High <b>Priest who brings</b> and sacrifices <b>half in the morning and dies, and they appointed another</b> High <b>Priest in his stead,</b> the replacement High Priest <b>should neither bring half of a tenth</b> of an ephah of flour <b>from his house nor</b> sacrifice the remaining <b>half of</b> the <b>tenth of an ephah of</b> his <b>predecessor. Rather, he brings</b> from his house <b>an entire tenth</b> of an ephah <b>and divides it</b> in half, <b>sacrifices half, and</b> the other <b>half</b> is not sacrificed and <b>is lost. Consequently, two halves</b> of a tenth of an ephah <b>are sacrificed,</b> one-half of what was brought by each priest, <b>and</b> the other <b>two halves are lost.</b> If <b>they did not appoint another</b> High <b>Priest in his stead, from whose</b> property <b>was</b> the griddle-cake offering brought and <b>sacrificed? Rabbi Shimon says:</b> It is brought and sacrificed <b>from</b> the property <b>of the community. Rabbi Yehuda says:</b> It is brought and sacrificed <b>from</b> the property <b>of the heirs</b> of the High Priest. <b>And</b> for the duration of the period until a new High Priest was appointed, the griddle-cake offering <b>was sacrificed</b> as <b>a complete</b> tenth of an ephah of fine flour.
+
+Chapter 5
+
+<b>All the meal offerings come</b> to be offered as <b><i>matza</i>,</b> with care taken to prevent leavening, <b>except for</b> ten loaves of <b>leavened bread</b> among the forty loaves <b>that</b> accompany <b>the thanks offering, and</b> the meal offering of <b>the two loaves</b> that are brought on the festival of <i>Shavuot</i>, <b>as they come</b> to be offered as <b>leavened bread.</b> The Sages disagree as to the manner in which those meal offerings are leavened. <b>Rabbi Meir says:</b> With regard to <b>the leaven</b> added to the dough to facilitate leavening, <b>one separates [<i>bodeh</i>]</b> part of the flour <b>for</b> the meal offerings <b>from within</b> the flour of the meal offerings themselves, causes it to become leaven, <b>and leavens</b> the meal offerings with it. <b>Rabbi Yehuda says: That is also not the optimal</b> manner in which to fulfill the mitzva, as aged leaven is a more effective leavening agent. <b>Rather, one brings the leaven</b> from another, aged, dough <b>and places it into the measuring</b> vessel, <b>and</b> then he adds flour until he <b>fills the measuring</b> vessel, to ensure the appropriate measure of a tenth of an ephah of flour. The Rabbis <b>said to</b> Rabbi Yehuda: <b>That too</b> is inappropriate, as in that manner the meal offering <b>will</b> either be <b>lacking</b> the requisite measure <b>or</b> be <b>greater</b> than the required measure, as the Gemara will explain.
+<b>All the meal-offerings</b> that come as <i>matza</i> <b>are</b> to be <b>kneaded with lukewarm</b> water so that the dough will bake well, as only a small amount of oil is added. <b>And one must watch over them</b> to ensure <b>that they do not</b> become <b>leaven</b> while kneading and shaping them, <b>and if</b> a meal offering or even only <b>its remainder becomes leaven, one violates a prohibition, as it is stated: “No meal offering that you shall bring to the Lord shall be made with leaven;</b> as you shall burn no leaven nor any honey as an offering made by fire to the Lord” (Leviticus 2:11). <b>And one is liable</b> to be flogged <b>for kneading</b> the meal offering, <b>and for shaping</b> it, <b>and for baking</b> it, if the meal offering becomes leaven.
+<b>There are</b> four types of meal offerings: Those <b>that require</b> both <b>oil and frankincense,</b> those that require <b>oil but not frankincense,</b> those that require <b>frankincense but not oil,</b> and those that require <b>neither frankincense nor oil.</b> The mishna elaborates: <b>And these</b> are the meal offerings that <b>require</b> both <b>oil and frankincense: The fine-flour meal offering,</b> as it is stated: “And he shall pour oil upon it, and put frankincense thereon” (Leviticus 2:1); <b>the</b> meal offering prepared in <b>a pan</b> (see Leviticus 2:5–6); <b>the</b> meal offering prepared in <b>a deep pan</b> (see Leviticus 2:7–10); <b>and the</b> meal offering baked in an oven, which can be brought in the form of <b>loaves or</b> in the form of <b>wafers</b> (see Leviticus 2:4). Additional meal offerings that require both oil and frankincense are <b>the meal offering of priests; the meal offering of the anointed priest,</b> i.e., the griddle-cake offering brought by the High Priest every day, half in the morning and half in the evening; <b>the meal offering of a gentile; a meal offering</b> brought <b>by women;</b> and <b>the <i>omer</i> meal offering</b> (see Leviticus 23:15). <b>The meal offering</b> brought with <b>libations</b> that accompany burnt offerings and peace offerings <b>requires oil but does not require frankincense. The shewbread requires frankincense but does not require oil.</b> <b>The two loaves</b> brought on the festival of <i>Shavuot</i> (see Leviticus 23:17), <b>the meal offering of a sinner, and the meal offering of jealousy</b> brought by a <i>sota</i> <b>require neither oil nor frankincense.</b> The two loaves do not require oil or frankincense because these additions are not mentioned with regard to it. The meal offering of a sinner does not require them, as it is written: “He shall not put oil upon it, neither shall he give any frankincense upon it; for it is a sin offering” (Leviticus 5:11). With regard to the meal offering brought by a <i>sota</i>, it is similarly written: “He shall pour no oil upon it, nor give frankincense upon it, for it is a meal offering of jealousy, a meal offering of memorial, bringing iniquity to remembrance” (Numbers 5:15).
+<b>And</b> if one places oil or frankincense on the meal offering of a sinner or on the meal offering of jealousy brought by a <i>sota</i>, he is <b>liable</b> to be flogged <b>for</b> violating the prohibition against placing <b>the oil by itself, and</b> he is <b>liable</b> to be flogged <b>for</b> violating the prohibition against placing <b>the frankincense by itself,</b> as these are two separate prohibitions. If <b>one placed oil upon</b> the meal offering <b>he has disqualified it,</b> but if one placed <b>frankincense</b> upon the meal offering <b>he should gather</b> the frankincense and remove <b>it.</b> In this manner, the meal offering can be salvaged. Furthermore, one violates the prohibition only by placing oil on the meal offering prior to the removal of the handful; if <b>he placed oil on its remainder he does not violate a prohibition.</b> If <b>one placed a vessel</b> with oil <b>on top of a vessel</b> that contains a meal offering of a sinner or a meal offering brought by a <i>sota</i> <b>he did not disqualify</b> the meal offering, as the oil was not placed on the meal offering itself.
+<b>There are</b> four categories of meal offerings: Those that <b>require bringing near,</b> a rite that requires the priests to carry the offering in their hands and bring it near the southwest corner of the altar, <b>but do not require waving;</b> those that require both <b>bringing near and waving;</b> those that require <b>waving but not bringing near;</b> and those that require <b>neither waving nor bringing near.</b> The mishna elaborates: <b>And these</b> are the meal offerings that <b>require bringing near but do not require waving: The fine-flour meal offering; the</b> meal offering prepared in <b>a pan; the</b> meal offering prepared in <b>a deep pan; the</b> meal offering baked in an oven, which can be brought in the form of <b>loaves or</b> in the form of <b>wafers; the meal offering of priests; the meal offering of the anointed priest; the meal offering of gentiles; a meal offering</b> brought <b>by women; and the meal offering of a sinner.</b> <b>Rabbi Shimon says: The meal offering of priests and the meal offering of the anointed priest do not require bringing</b> of the meal offering <b>near</b> to the altar, <b>due to</b> the fact <b>that there is no removal of a handful in their</b> sacrifice, <b>and</b> there is a principle that with regard to <b>any</b> meal offering <b>where there is no removal of a handful in their</b> sacrifice, <b>there is</b> also <b>no bringing near.</b>
+<b>These</b> are the items that <b>require waving and do not require bringing near</b> to the altar: <b>The <i>log</i> of oil</b> that accompanies the guilt offering <b>of</b> a recovered <b>leper and his guilt offering</b> itself, as it is written: “And the priest shall take one of the lambs and sacrifice it for a guilt offering, and the <i>log</i> of oil, and wave them for a wave offering before the Lord” (Leviticus 14:12); <b>and the first fruits, in accordance with the statement of Rabbi Eliezer ben Ya’akov; and the sacrificial portions of the peace offerings of an individual and their breast and thigh,</b> as it is written: “The thigh of heaving and the breast of waving shall they bring with the offerings of the portions consumed by fire, to wave it for a wave offering before the Lord” (Leviticus 10:15). This requirement applies to peace offerings belonging <b>both</b> to <b>men and</b> to <b>women, by</b> male <b>Jews and not by others.</b> The Gemara will explain this seemingly contradictory statement on 61b. In addition, <b>the two loaves and</b> the accompanying peace offering of <b>two lambs</b> brought on <b><i>Shavuot</i></b> also do not require bringing near but do require waving, as it is written: “And the priest shall wave them with the bread of the first fruits for a wave offering before the Lord, with the two lambs” (Leviticus 23:20). <b>How does one perform</b> this waving? <b>He places the two loaves on top</b> of the <b>two lambs and places his two hands below</b> the loaves and the lambs, <b>extends</b> the offerings to each of the four directions <b>and brings</b> them <b>back,</b> then <b>raises and lowers</b> them, <b>as it is stated</b> with regard to the waving of the ram of the inauguration of the priests: <b>“Which is waved, and which is heaved up”</b> (Exodus 29:27); i.e., waved back and forth, and heaved up and down. <b>Waving was</b> able to be performed <b>to the east</b> of the altar, <b>but</b> the <b>bringing near</b> of meal offerings had to be done <b>to the west,</b> i.e., the southwest corner of the altar. Also, with regard to all meal offerings, <b>the wavings precede the</b> actions of <b>bringing near.</b> <b>The <i>omer</i> meal offering and the meal offering of jealousy</b> brought by a <i>sota</i> <b>require</b> both <b>bringing near and waving.</b> The meal offering of the <i>omer</i> requires waving, as it is written: “And he shall wave the <i>omer</i> before the Lord” (Leviticus 23:11), and likewise with regard to the meal offering brought by a <i>sota</i> it is written: “And the priest shall take the meal offering of jealousy out of the woman’s hand and shall wave the meal offering before the Lord” (Numbers 5:25). The requirement of bringing near is derived as explained earlier. <b>The shewbread and the meal offering</b> brought with <b>libations require neither bringing near nor waving.</b>
+<b>Rabbi Shimon says:</b> There are <b>three types</b> of offerings that <b>require</b> performance of <b>three mitzvot. Two</b> mitzvot are performed <b>on each and every one</b> of them, <b>but the third</b> mitzva <b>is not</b> performed <b>in their</b> sacrifice, meaning that each of these offerings requires two out of the same three mitzvot, but not necessarily the same two as the others. <b>And these are the</b> three offerings: <b>Peace offerings</b> brought as gift offerings by an <b>individual, communal peace offerings,</b> i.e., the two lambs brought with the two loaves on <i>Shavuot</i>, <b>and the guilt offering of a leper</b> (see Leviticus 14:12–14). <b>Peace offerings</b> brought by <b>individuals require placing hands</b> on the head of the animals while the animals are still <b>alive, and waving</b> when they are <b>slaughtered, but there is no</b> obligation of <b>waving them</b> while they are <b>alive. Communal peace offerings require waving</b> both while the animals are still <b>alive and</b> after they are <b>slaughtered, but there is no</b> obligation of <b>placing hands</b> on them. <b>And the guilt offering of a leper requires placing hands and waving</b> while the animal is still <b>alive, but there is no</b> obligation of <b>waving</b> it after it is <b>slaughtered.</b>
+<b>One who</b> takes a vow to bring a meal offering to the Temple and <b>says: It is</b> incumbent <b>upon me</b> to bring a meal offering prepared <b>in a <i>maḥavat</i>, may not bring</b> one prepared <b>in a <i>marḥeshet</i>.</b> Similarly, if he says: It is incumbent upon me to bring a meal offering prepared <b>in a <i>marḥeshet</i>, he may not bring</b> one prepared <b>in a <i>maḥavat</i>.</b> The mishna clarifies: <b>What is</b> the difference <b>between a <i>maḥavat</i> and a <i>marḥeshet</i>? A <i>marḥeshet</i> has a cover,</b> whereas <b>a <i>maḥavat</i> does not have a cover;</b> this is <b>the statement of Rabbi Yosei HaGelili. Rabbi Ḥanina ben Gamliel says: A <i>marḥeshet</i> is deep, and</b> due to the large amount of oil, <b>its product</b> is soft because it <b>moves about [<i>roḥashin</i>]</b> in the oil. <b>A <i>maḥavat</i></b> is flat, as the sides of the pan are <b>level</b> with the pan, <b>and</b> due to the small amount of oil, <b>its product is hard.</b>
+If one says: <b>It</b> is incumbent <b>upon me</b> to bring a meal offering baked <b>in an oven, he may not bring</b> a meal offering <b>baked</b> on <b>a small oven [<i>kupaḥ</i>], nor a</b> meal offering <b>baked</b> on roofing <b>tiles, nor</b> a meal offering <b>baked</b> in the baking <b>pits</b> of <b>the Arabs. Rabbi Yehuda says:</b> If he so <b>wishes,</b> he may <b>bring</b> a meal offering <b>baked</b> on <b>a <i>kupaḥ</i>.</b> If one says: <b>It</b> is incumbent <b>upon me</b> to bring <b>a baked meal offering,</b> without specifying loaves or wafers, <b>he may not bring half</b> the required offering in the form of <b>loaves and</b> the other <b>half</b> in the form of <b>wafers;</b> rather, they must all be of one form or the other. <b>Rabbi Shimon deems</b> this <b>permitted, due to</b> the fact <b>that</b> both loaves and wafers are written with regard to this meal offering, which indicates that <b>it is one offering</b> of two possible forms.
+
+Chapter 6
+
+<b>And these are the meal offerings</b> from which <b>a handful is removed and</b> the <b>remainder</b> of the offering is eaten <b>by the priests: The meal offering of fine flour; and the</b> meal offering prepared in a <b>pan; and the</b> meal offering prepared in a <b>deep pan;</b> and <b>the</b> meal offering baked in an oven that is brought entirely of <b>loaves; and the</b> meal offering baked in an oven that is brought entirely of <b>wafers;</b> the <b>meal offering of gentiles; and</b> the <b>meal offering of women; and the <i>omer</i> meal offering,</b> i.e., the measure of barley brought as a communal offering on the sixteenth of Nisan; <b>and the meal offering of a sinner; and</b> the <b>meal offering of jealousy,</b> brought by a <i>sota</i>. <b>Rabbi Shimon says:</b> Although its remainder is not eaten by priests, as meal offerings of priests are burned in their entirety, as it is written: “And every meal offering of the priest shall be offered in its entirety; it shall not be eaten” (Leviticus 6:16), nevertheless, with regard to the <b>meal offering of a sinner</b> brought <b>by</b> one of the <b>priests, a handful is removed. And the handful is sacrificed</b> on the altar <b>by itself, and</b> the <b>remainder is sacrificed</b> on the altar <b>by itself.</b>
+<b>The meal offering of priests, the meal offering of the anointed priest,</b> i.e., the High Priest, <b>and the meal offering</b> brought with <b>libations</b> that accompany burnt offerings and peace offerings are burned in their entirety <b>on the altar, and there is no</b> part <b>of them for the priests. And in</b> the case of those offerings, <b>the power of the altar is greater than the power of the priests. The two loaves,</b> i.e., the public offering on Shavuot of two loaves baked from new wheat, <b>and the shewbread,</b> i.e., the twelve loaves that were placed on the sacred Table in the Sanctuary each Shabbat, <b>are eaten by the priests, and there is no part of them</b> burned <b>on the altar. And in</b> the case of those offerings, <b>the power of the priests is greater than the power of the altar.</b>
+<b>All the meal offerings that are prepared in a vessel,</b> e.g., the offerings prepared in a pan or deep pan, <b>require three placements of oil,</b> listed here in the reverse order of their placement: <b>Pouring</b> oil on the cakes after they have been cooked, <b>and mixing</b> oil into the flour, <b>and placement of oil into the vessel prior to preparation</b> of the meal offerings. In the meal offerings that come as loaves, it is after the flour has been baked into <b>loaves</b> that one breaks them into pieces and <b>mixes them</b> with oil; this is <b>the statement of Rabbi</b> Yehuda HaNasi. <b>And the Rabbis say:</b> It is with <b>fine flour</b> that one mixes the oil. Although <b>the loaves</b> of the meal offering baked in an oven <b>require mixing</b> of their flour with oil, <b>wafers</b> do not require mixing, but rather a <b>smearing</b> of oil on them after baking. <b>How does one smear</b> oil on <b>them?</b> He does so in a shape <b>similar</b> to the Greek letter <b>chi,</b> Χ, <b>and the rest</b> of the oil remaining after smearing is <b>eaten by priests.</b> 
+<b>All the meal offerings that are prepared in a vessel require breaking</b> into pieces. In breaking <b>the meal offering of an Israelite</b> into pieces, the priest <b>folds [<i>kofel</i>] one</b> into two <b>and two into four and separates</b> it at the folds. In breaking into pieces <b>the meal offering of priests,</b> the priest <b>folds one into two and two into four and does not separate</b> it at the folds. Because no handful is removed, separation is unnecessary. In the case of the griddle-cake <b>meal offering of the anointed priest, he would not fold it. Rabbi Shimon says:</b> In neither <b>the meal offering of priests nor the meal offering of the anointed priest is there breaking</b> into pieces, <b>because in</b> those meal offerings <b>there is no removal of a handful. And any</b> meal offering <b>in which there is no removal of a handful there is no breaking</b> into pieces. <b>And</b> in <b>all</b> meal offerings that are broken into pieces, the priest <b>breaks them</b> into <b>olive-bulk-</b>sized pieces.
+<b>All the meal offerings require rubbing three hundred</b> times <b>and striking five hundred</b> times with one’s fist or palm. <b>Rubbing and striking</b> are performed <b>on the wheat</b> kernels to remove their husks prior to grinding them into flour. <b>And Rabbi Yosei says:</b> They are performed <b>on the dough</b> to ensure a smooth product. <b>All of the meal offerings come</b> as <b>ten</b> loaves or <b>ten</b> wafers from each one tenth of an ephah of flour, <b>except for the shewbread and the griddle-cake</b> offering <b>of the High Priest, which come</b> as <b>twelve</b> loaves or wafers; this is <b>the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Meir says: They all come</b> as <b>twelve</b> loaves <b>except for</b> the four types of <b>loaves</b> that accompany <b>the thanks offering and</b> the two types of loaves that accompany the peace offering of <b>naziriteship, which come</b> as <b>ten each.</b> 
+<b>The <i>omer</i> offering,</b> i.e., the measure of barley brought as a communal offering on the sixteenth of Nisan, <b>would come</b> from <b>a tenth</b> of an ephah of flour sifted <b>from three <i>se’a</i></b> of barley. <b>The two loaves</b> would come from <b>two-tenths</b> of an ephah of flour sifted <b>from three <i>se’a</i></b> of wheat. <b>The shewbread</b> would come from <b>twenty-four tenths</b> of an ephah of flour sifted <b>from twenty-four <i>se’a</i></b> of wheat.
+The flour of <b>the <i>omer</i> was sifted with thirteen sifters,</b> each finer than its predecessor, and the flour that emerged from the final sifter was sacrificed. The flour of <b>the two loaves</b> was sifted <b>with twelve</b> sifters, <b>and</b> the flour of <b>the shewbread</b> was sifted <b>with eleven</b> sifters. <b>Rabbi Shimon says: They have no fixed</b> number of sifters; <b>rather,</b> it was <b>fine flour</b> that was <b>completely sifted</b> that <b>one would bring</b> for all of these offerings, <b>as it is stated: “And you shall take fine flour and bake it”</b> (Leviticus 24:5), indicating that one does not fulfill his obligation <b>until</b> the flour <b>will be completely sifted.</b>
+
+Chapter 7
+
+The flour for the loaves accompanying <b>the thanks offering would come</b> from a measure of <b>five Jerusalem <i>se’a</i> offering, which are</b> equivalent to <b>six wilderness</b> <i>se’a</i>. The <i>se’a</i> referred to in the Bible when the Jewish people were in the wilderness is smaller than the <i>se’a</i> used later in Jerusalem. This is equivalent to <b>two ephahs,</b> each <b>ephah</b> being <b>three</b> wilderness <b><i>se’a</i>.</b> These two ephahs are <b>twenty</b> measures of <b>a tenth</b> of an ephah. <b>Ten</b> of these tenths were used <b>to</b> make <b>leavened</b> loaves <b>and ten</b> of these tenths were used <b>to</b> make unleavened loaves, i.e., <b><i>matza</i>.</b> The mishna elaborates: There are <b>ten</b> tenths <b>for the</b> loaves of <b>leavened bread, a tenth</b> of an ephah <b>per loaf. And</b> there are <b>ten</b> tenths <b>for the</b> loaves of <b><i>matza</i>. And among</b> the loaves of <b><i>matza</i></b> there are <b>three types: Loaves, wafers, and</b> those <b>poached in water,</b> ten loaves of each type. <b>Consequently,</b> there are <b>three-and-one-third tenths</b> of an ephah <b>for each and every type, three loaves per tenth</b> of an ephah. <b>And in the Jerusalem measure there were thirty <i>kav</i>, fifteen</b> <i>kav</i> <b>for</b> the loaves of <b>leavened bread and fifteen for</b> the loaves of <b><i>matza</i>.</b> The mishna elaborates: There are <b>fifteen</b> <i>kav</i> <b>for</b> the loaves of <b>leavened bread, one and one-half <i>kav</i> per loaf.</b> And there are <b>fifteen</b> <i>kav</i> <b>for</b> the loaves of <b><i>matza</i>. And among</b> the loaves of <b><i>matza</i></b> there are <b>three types: Loaves, wafers, and</b> those <b>poached in water. Consequently,</b> there are <b>five <i>kav</i> for each and every type, two loaves per <i>kav</i>.</b>
+The loaves that accompanied the ram of <b>the inauguration</b> of the Tabernacle <b>would come parallel to the</b> three types of <b><i>matza</i> that</b> accompany <b>the thanks offering: Loaves, wafers, and</b> loaves <b>poached</b> in water and made with oil (see Leviticus 8:26). The loaves of leavened bread that accompany the thanks offering were not brought with the ram of inauguration. The loaves that accompany the offering that the nazirite brings upon completion of his period of <b>naziriteship would come</b> with only <b>two parts</b> of the three types of <i>matza</i> that accompany the thanks offering, namely, <b>loaves and wafers, but there is no</b> <i>matza</i> <b>poached</b> in water (see Numbers 6:15). <b>Consequently,</b> the loaves of the offering of a nazirite are from <b>ten <i>kav</i></b> of fine flour according to the <b>Jerusalem</b> measure, as taught in the previous mishna that each type of the loaves of <i>matza</i> comes from five <i>kav</i> of flour, <b>which</b> equal <b>six-and-two-thirds tenths</b> of an ephah according to the wilderness measure, as each type of the loaves of <i>matza</i> comes from three-and-one-third tenths of an ephah. <b>From all</b> of the four types of loaves accompanying the thanks offering, <b>one takes one</b> loaf <b>from</b> each set of <b>ten as <i>teruma</i>,</b> to be given to a priest, <b>as it is stated: “And he shall present from it one of each offering as a <i>teruma</i> unto the Lord;</b> to the priest that sprinkles the blood of the peace offerings against the altar it shall be given” (Leviticus 7:14). The verse is analyzed: <b>“One”</b> indicates <b>that one should not take a sliced</b> loaf; <b>“of each offering”</b> indicates <b>that all the offerings should be equal,</b> i.e., <b>that one should not take</b> a loaf <b>from</b> one type of <b>offering for another</b> type; <b>“to the priest that sprinkles the blood of the peace offerings against the altar it shall be given,” and the rest</b> of the loaves are <b>eaten by the owner.</b> 
+ In the case of <b>one who slaughters the thanks offering</b> in its proper place <b>inside</b> the Temple courtyard, <b>and</b> at that time <b>its</b> forty <b>loaves were outside the wall, the loaves were not consecrated.</b> Likewise, <b>if he slaughtered</b> the thanks offering <b>before the surface</b> of the loaves <b>formed a crust in the oven, and even</b> if the surface of all the loaves <b>formed a crust except for one of them, the loaves were not consecrated.</b> If one <b>slaughtered</b> the thanks offering with the intent to partake of it or to burn the sacrificial portions <b>beyond its</b> designated <b>time or outside its</b> designated <b>area,</b> and the offering was rendered <i>piggul</i> or was disqualified, respectively, <b>the loaves were consecrated</b> and either rendered <i>piggul</i> or disqualified. If one <b>slaughtered</b> the thanks offering <b>and it was discovered</b> that it was <b>an animal with a wound that would have caused it to die within twelve months [<i>tereifa</i>], the loaves were not consecrated,</b> as the cause of the animal’s disqualification preceded its slaughter. If one <b>slaughtered</b> the thanks offering <b>and it was discovered</b> that it is <b>a blemished</b> animal that may not be sacrificed <i>ab initio</i> but if it ascended the altar it may be sacrificed, <b>Rabbi Eliezer says:</b> He has <b>consecrated</b> the loaves, since if the offering ascends the altar it is sacrificed. <b>And the Rabbis say:</b> He has <b>not consecrated</b> the loaves, since it may not be sacrificed <i>ab initio</i>. If one <b>slaughtered</b> the thanks offering <b>not for its sake</b> but for the sake of another offering, <b>and likewise,</b> if one slaughtered <b>the ram of inauguration</b> not for its sake, <b>and likewise,</b> if one <b>slaughtered the</b> communal peace offering of <b>two sheep</b> that accompany the two loaves on <b><i>Shavuot</i> not for their sake, the loaves were not consecrated.</b> 
+In a case where <b>the libations</b> that accompany the offerings <b>were sanctified in</b> a service <b>vessel</b> when the animal was slaughtered <b>and the offering was discovered</b> to be <b>unfit, if there is another offering</b> that was slaughtered and requires libations, the libations <b>should be sacrificed with</b> that offering; <b>and if not, they should be disqualified by</b> being <b>left overnight,</b> and then burned. With regard to <b>the offspring</b> of an animal designated as <b>a thanks offering, or</b> an animal that is <b>its substitute;</b> or in a case where <b>one separated</b> an animal as <b>a thanks offering and it was lost and he separated another in its stead,</b> and the first animal was then found, in all three cases, the second animal, i.e., the offspring, the substitute, or the replacement, is sacrificed, but it <b>does not require</b> the bringing of accompanying <b>loaves.</b> This is <b>as it is stated:</b> “If he sacrifices it for a thanks offering, <b>then he shall sacrifice with the thanks offering</b> unleavened cakes mingled with oil, and unleavened wafers spread with oil, and cakes mingled with oil, of fine flour poached” (Leviticus 7:12). The verse indicates that <b>the</b> initial <b>thanks offering requires loaves, but neither its offspring, nor its replacement, nor its substitute requires loaves.</b> 
+<b>One who says: It</b> is incumbent <b>upon me</b> to bring <b>a thanks offering, must bring it and its loaves from non-sacred</b> money in his possession and not second-tithe money. Since he said: It is incumbent upon me, bringing the offering is an obligation, and one may not fulfill an obligation with second-tithe money. If one said: It is incumbent <b>upon me</b> to bring <b>a thanks offering from non-sacred</b> money <b>and its loaves from</b> second-<b>tithe</b> money, <b>he must bring</b> the thanks offering <b>and its loaves from non-sacred</b> money. If one said: It is incumbent upon me to bring <b>a thanks offering from</b> second-<b>tithe</b> money <b>and its loaves from non-sacred</b> money, <b>he may bring</b> it in that manner. Likewise, if one said: It is incumbent upon me to bring a thanks offering <b>and its loaves from</b> second-<b>tithe</b> money, <b>he may bring</b> it in that manner. <b>And he may not bring</b> the loaves <b>from second-tithe wheat; rather,</b> he purchases the flour <b>with second-tithe money.</b>
+<b>From where</b> is it derived with regard to <b>one who says: It</b> is incumbent <b>upon me</b> to bring <b>a thanks offering, that he may bring</b> it <b>only from non-sacred</b> money? It is derived from a verse, as <b>the verse states: “And you shall sacrifice the Paschal offering to the Lord your God, of the flock and the herd”</b> (Deuteronomy 16:2). The verse is difficult: <b>Doesn’t the Paschal offering come only from lambs and goats? If so, why does the verse state: “The flock and the herd”?</b> It is <b>to juxtapose all</b> offerings <b>that come from the flock and from the herd to</b> the <b>Paschal offering,</b> teaching that <b>just as</b> the <b>Paschal offering</b> is <b>a matter of obligation and comes only from non-sacred</b> money, <b>so too any matter of obligation comes only from non-sacred</b> money. <b>Therefore,</b> in the case of <b>one who says: It</b> is incumbent <b>upon me</b> to bring <b>a thanks offering,</b> or: <b>It</b> is incumbent <b>upon me</b> to bring <b>a peace offering, since</b> these offerings <b>come</b> as <b>an obligation</b> due to his vow, <b>they may be brought only from non-sacred</b> money. <b>And libations, in any case, may be brought only from non-sacred</b> money, and not from second-tithe money, because second-tithe money must be used to purchase items eaten by people, while libations are poured out next to the altar.
+
+Chapter 8
+
+<b>All communal and individual</b> meal <b>offerings</b> may <b>come from</b> produce grown in <b>Eretz</b> Yisrael <b>and from outside Eretz</b> Yisrael, <b>from the new</b> crop, i.e., the current year’s crop, <b>and from the old</b> crop from previous years. This is the <i>halakha</i> of all meal offerings <b>except for the <i>omer</i>,</b> i.e., the measure of barley brought as a communal offering on the sixteenth of Nisan, <b>and the two loaves,</b> i.e., the communal offering brought on the festival of <i>Shavuot</i>, <b>as they come only from the new</b> crop <b>and from Eretz</b> Yisrael. <b>And all</b> meal offerings <b>come only from the optimal-</b>quality grain. <b>And which</b> places have the <b>optimal</b> grain <b>for them?</b> Fields in <b>Makhnis and Zateḥa</b> are the <b>primary [<i>alfa</i>]</b> source <b>for fine flour. Secondary to them</b> is <b>Aforayim in the valley.</b> A<b>ll the regions were valid</b> as the source of the grain<b>, but</b> it is <b>from here,</b> the primary and secondary places, that <b>they would bring</b> grain, because it was of optimal quality.
+Even when selecting grain for meal offerings from the locations mentioned in the previous mishna, <b>one may not bring</b> as a meal offering grain <b>from a fertilized field, nor from an irrigated field, nor from a field of trees,</b> as such fields do not produce grain of optimal quality. <b>But if</b> one <b>did bring</b> a meal offering of grain from such fields, it is <b>fit.</b> <b>How does one produce</b> optimal-quality grain? <b>He plows</b> the field during the <b>first year,</b> but he does not sow it, <b>and in the second year, he sows it seventy days before Passover, and</b> in that manner <b>it produces</b> grain that will provide <b>an abundance of fine,</b> high-quality, <b>flour.</b> <b>How does</b> the Temple treasurer <b>inspect</b> the flour to determine whether it is of sufficiently high quality? <b>The treasurer inserts his hand into</b> the flour. If, when he removes his hand, flour <b>powder covers it,</b> the flour is <b>unfit, until one sifts it</b> with a fine sifter, so that no powder will remain. <b>And if</b> the flour <b>became wormy,</b> it is <b>unfit</b> for use in a meal offering. 
+Olive trees in <b>Tekoa</b> are the <b>primary</b> source <b>of oil</b> to be used in meal offerings. <b>Abba Shaul says: Secondary to</b> Tekoa <b>is Regev on the</b> east <b>bank of the Jordan</b> River. <b>All the regions were valid</b> for oil to be brought from them, <b>but</b> it was <b>from here</b> that <b>they would bring</b> it. <b>One may not bring</b> a meal offering containing oil from olives taken <b>from a fertilized</b> olive <b>grove, nor</b> from olives taken <b>from an irrigated</b> olive <b>grove, nor</b> from olives taken <b>from</b> an olive grove where grain <b>was sown between</b> the trees. <b>But if one did bring</b> a meal offering containing oil from such groves, it is <b>valid. One may not bring</b> a meal offering containing oil from <b>unripe olives [<i>anpiktan</i>], but if one did bring</b> it, it is <b>not valid. One may not bring</b> a meal offering containing oil <b>from olives that were soaked in water, nor from pickled</b> olives, <b>nor from boiled</b> olives, <b>and</b> even if <b>one did bring</b> it, it is <b>not valid.</b>
+<b>There are three</b> harvests of <b>olives</b> each year, <b>and in each</b> of <b>them, three</b> different grades of <b>oils</b> are produced. How is <b>the first olive</b> harvest processed? <b>One picks</b> the ripe olives <b>at the top of the olive</b> tree, as those are the first to ripen, <b>and crushes</b> them in a mortar <b>and places</b> them <b>inside</b> the bottom of a wicker <b>basket</b> that has many small holes in it. The oil will then drip from the olives through those holes into a vessel placed underneath the basket. <b>Rabbi Yehuda says:</b> One positions the olives on the walls, <b>surrounding the basket.</b> This produces more refined oil, as the dregs stick to the walls of the basket. <b>This is the first</b> grade of oil produced from the first harvest. After the oil ceases to seep from the crushed olives, <b>one then presses down with</b> a wooden <b>beam</b> upon them, causing additional oil to flow from the basket into the vessel. <b>Rabbi Yehuda says:</b> The excessive pressure produced by pressing down with a beam would cause some of the flesh of the olives to get mixed in with the oil, compromising its quality. Rather, one applies pressure <b>by</b> placing <b>stones</b> upon the olives. <b>This is the second</b> grade of oil. <b>One then ground</b> the olives with a millstone <b>and pressed down</b> with a beam on those olives to extract any remaining oil; <b>this is the third</b> grade of oil. <b>The first</b> grade is fit <b>for</b> kindling <b>the Candelabrum,</b> which requires: “Refined olive oil” (Leviticus 24:2), <b>and the rest</b> are fit <b>for</b> use in <b>meal offerings.</b> How is <b>the second</b> olive harvest processed? <b>One picks</b> the crop of olives that is accessible while one is standing <b>on the rooftop.</b> This was the second lot of olives to ripen. <b>And one crushes</b> it in a mortar <b>and places</b> those olives <b>into</b> a wicker <b>basket,</b> allowing the oil to drip through the holes into a vessel underneath. <b>Rabbi Yehuda says:</b> One positions the olives on the walls, <b>surrounding the basket. This</b> is the <b>first</b> grade of oil from the second harvest. <b>One</b> then <b>presses down</b> upon those olives <b>with</b> a wooden <b>beam,</b> thereby producing more oil. <b>And Rabbi Yehuda says:</b> One applies pressure only <b>by</b> placing <b>stones</b> upon them. <b>This</b> is the <b>second</b> grade of oil. <b>One then ground</b> the olives with a millstone <b>and pressed down</b> upon them with a beam, thereby extracting any remaining oil; <b>this</b> is the <b>third</b> grade of oil. <b>The first</b> grade is fit <b>for</b> kindling <b>the Candelabrum, and the rest</b> are fit <b>for</b> use in <b>meal offerings.</b> How is the <b>third</b> olive harvest processed? This harvest consists of all the olives that still remain on trees. <b>One packs it into a vat [<i>oteno</i>] in</b> the building that houses <b>the olive press [<i>beit habbad</i>]</b> where it remains <b>until it softens, and</b> then <b>one raises</b> it <b>up</b> to the roof <b>and dries it on the rooftop</b> to remove the foul-smelling liquid secreted from the olives while in the vat. Then, <b>one crushes</b> the olives in a mortar <b>and places</b> them <b>into</b> a wicker <b>basket,</b> allowing the oil to drip through the holes into a vessel underneath. <b>Rabbi Yehuda says:</b> One positions them on the walls, <b>surrounding the basket. This</b> is <b>the first</b> grade of oil. <b>One</b> then <b>presses down</b> on those olives <b>with</b> a wooden <b>beam,</b> thereby producing more oil. <b>And Rabbi Yehuda says:</b> One applies pressure only <b>by</b> placing <b>stones</b> upon them. <b>This</b> is the <b>second</b> grade of oil. <b>One would then grind</b> the olives with a millstone <b>and press down</b> upon them with a beam, thereby extracting any remaining oil; <b>this</b> is the <b>third</b> grade of oil. <b>The first</b> grade is fit <b>for</b> kindling <b>the Candelabrum, and the rest</b> are fit <b>for</b> use in <b>meal offerings.</b>
+Having enumerated the nine grades of oils in the previous mishna, this mishna proceeds to rank them by their quality: As for <b>the first</b> grade of oil <b>that is</b> produced <b>from the first</b> harvest, <b>there is none superior to it. The second</b> grade of oil <b>that is</b> produced <b>from the first</b> harvest <b>and the first</b> grade of oil <b>that is</b> produced <b>from the second</b> harvest are of <b>equal</b> quality; there is no reason to choose one over the other. <b>The third</b> grade of oil <b>that is</b> produced <b>from the first</b> harvest <b>and the second</b> grade of oil <b>that is</b> produced <b>from the second</b> harvest <b>and the first</b> grade of oil <b>that is</b> produced <b>from the third</b> harvest are of <b>equal</b> quality. <b>The third</b> grade of oil <b>that is</b> produced <b>from the second</b> harvest <b>and the second</b> grade of oil <b>that is</b> produced <b>from the third</b> harvest are of <b>equal</b> quality. As for <b>the third</b> grade of oil <b>that is</b> produced <b>from the third</b> harvest, <b>there is none inferior to it.</b> <b>Also,</b> with regard to <b>all the meal offerings, it was logical that they should require</b> the highest quality of <b>refined olive oil,</b> just like the Candelabrum. Because <b>if</b> the <b>Candelabrum, whose</b> oil <b>is not to be consumed</b> on the altar, <b>requires refined olive oil,</b> then <b>meal offerings, which</b> are <b>to be consumed</b> on the altar, <b>is it not logical that they should require refined olive oil?</b> To dispel this notion, <b>the verse states: “Refined pounded</b> olive oil <b>for illumination”</b> (Leviticus 24:2), which indicates that the high-quality, refined, pounded oil is required for the Candelabrum, <b>but there is no</b> need for <b>refined pounded</b> olive oil <b>for meal offerings.</b>
+<b>From where would they bring the wine</b> for libations? <b>Keduḥim and Attulin</b> are the <b>primary</b> sources <b>for wine. Secondary to them</b> is <b>Beit Rima and Beit Lavan,</b> located <b>in the mountain, and</b> the <b>village of Signa,</b> located <b>in the valley. All the regions were valid</b> sources for wine; <b>but</b> it was <b>from here,</b> i.e., the aforementioned locations, that <b>they would bring</b> the wine. <b>One may not bring</b> libations of wine that come <b>from a fertilized vineyard, or from an irrigated vineyard, or from</b> a vineyard in <b>which</b> grain <b>was sown between</b> the vines. <b>But if one did bring</b> a libation from such wine, it is <b>valid. One may not bring</b> libations from <b>sweet wine made from sun-dried grapes [<i>hilyasteyon</i>], but if one did bring</b> a libation from such wine, it is <b>valid. One may not bring</b> wine <b>aged</b> for one year; this is <b>the statement of Rabbi</b> Yehuda HaNasi, <b>but the Rabbis deem it valid. One may not bring</b> libations from <b>sweet</b> wine, <b>nor</b> from wine produced from <b>smoked</b> grapes, <b>nor</b> libations <b>from boiled</b> wine, <b>and if one did bring</b> a libation from such wine, it is <b>not valid. And one may not bring</b> wine produced from <b>grapes suspended</b> on stakes or trees; <b>rather,</b> one brings it <b>from grapes at foot</b> height, i.e., that rest on the ground, which are superior-quality grapes, and from <b>vineyards that are cultivated,</b> i.e., where one hoes beneath the vines twice a year.
+<b>And</b> when producing wine for libations, <b>one should not collect</b> the wine <b>into large barrels,</b> as it causes the wine to spoil; <b>rather,</b> it should be placed <b>in small casks. And one does not fill up</b> the cask <b>until its mouth;</b> rather, one leaves some empty space <b>so that its fragrance will</b> collect there and <b>diffuse</b> when the lid is opened. <b>One should not bring</b> libations <b>from</b> wine that rests at the <b>mouth of</b> the cask <b>due to</b> <b>the flour-</b>like white scum that floats on the surface, <b>nor from</b> the wine at <b>bottom of</b> the cask <b>due to the sediment</b> that collects there. <b>Rather, one brings from</b> the wine in <b>its middle third.</b> <b>How does</b> the Temple treasurer <b>inspect</b> the wine to determine that it is from the middle of the cask? <b>The treasurer sits</b> alongside the cask <b>and</b> has <b>the</b> measuring <b>reed in his hand.</b> The spigot is opened and the wine begins to flow. When he sees that the wine emerging <b>draws</b> with it <b>chalk</b>-like scum <b>[<i>hagir</i>], he</b> immediately <b>knocks with the reed</b> to indicate that the spigot should be closed. <b>Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says:</b> Wine <b>in which there is flour-</b>like white scum is <b>unfit</b> for libations, <b>as it is stated</b> with regard to animal offerings: <b>“Unblemished they shall be for you…and their meal offering</b> shall be fine flour mixed with <b>oil…unblemished they shall be for you, and their libations”</b> (Numbers 28:19–20, 31). This indicates that animal offerings, meal offerings, and libations must all be brought from flawless products. Therefore, the presence of flour-like white scum in wine renders it unfit.
+
+Chapter 9
+
+<b>Two</b> sizes of <b>measuring vessels for dry</b> substances <b>were</b> used <b>in the Temple</b> for measuring flour for the meal offerings. One held <b>a tenth</b> of an ephah <b>and</b> the other held <b>one-half of a tenth</b> of an ephah. <b>Rabbi Meir says:</b> There were three measuring vessels; one that held <b>a tenth</b> of an ephah, another one that also held <b>a tenth</b> of an ephah, <b>and</b> a third one that held <b>one</b>-<b>half of a tenth</b> of an ephah. <b>What</b> purpose <b>did</b> the <b>tenth</b> of an ephah measuring vessel <b>serve?</b> It was the vessel <b>with which one would measure</b> flour <b>for all the meal offerings. One would not measure</b> the flour by using a measuring vessel of a size that held the entire volume of flour required at once, i.e., <b>neither with</b> a vessel of <b>three-</b>tenths of an ephah <b>for</b> the meal offering accompanying the sacrifice of <b>a bull, nor with</b> a vessel of <b>two</b>-tenths of an ephah <b>for</b> the meal offering accompanying the sacrifice of <b>a ram. Rather, one measures</b> the flour for <b>them</b> by repeatedly using the tenth of an ephah measuring vessel to measure the required number of <b>tenths.</b> <b>What</b> purpose <b>did</b> the <b>one</b>-<b>half of a tenth</b> of an ephah measuring vessel <b>serve?</b> It was the vessel <b>with which one would measure</b> the flour for the <b>High Priest’s griddle-cake</b> offering. A tenth of an ephah was required each day; he sacrificed <b>half</b> of it <b>in the morning and</b> the other <b>half</b> of it <b>in the afternoon.</b>
+<b>There were seven measuring vessels for liquids in the Temple.</b> There was a vessel of one <b><i>hin</i>,</b> i.e., twelve <i>log</i>. Three vessels were used to measure the oil and wine for the meal offerings and libations that accompanied the sacrifice of an animal. For a bull there was a vessel of <b>one</b>-<b>half of a <i>hin</i>,</b> i.e., six <i>log</i>; <b>and</b> for a ram there was one of <b>one-third of a <i>hin</i>,</b> i.e., four <i>log</i>; <b>and</b> for a lamb there was one of <b>one-quarter of a <i>hin</i>,</b> i.e., three <i>log</i>. In addition, there was a vessel that held one <b><i>log</i></b> to measure the oil for all standard meal offerings; <b>and</b> another one that held <b>one</b>-<b>half of a <i>log</i></b> for measuring the water used in the rite of a woman suspected by her husband of having been unfaithful [<i>sota</i>] and also for the oil used in the loaves accompanying the thanks offering (see 88a); <b>and</b> another one that held <b>one-quarter of a <i>log</i></b> for measuring the water used in the purification of a leper and also for the oil used in the wafers and loaves that the nazirite brings on the day that his term of naziriteship ends. <b>Rabbi Eliezer, son of Rabbi Tzadok, says:</b> It was not necessary to have several vessels of different sizes; rather, <b>there were graduations [<i>shenatot</i>] on</b> the vessel that held one <b><i>hin</i></b> indicating that <b>until here</b> is the quantity needed <b>for the bull, and until here</b> is the quantity needed <b>for the ram,</b> and <b>until here</b> is the quantity needed <b>for the lamb.</b> <b>Rabbi Shimon says: There was no</b> vessel <b>there</b> in the Temple that held one <b><i>hin</i>, as what</b> purpose <b>could</b> a one<b>-hin</b> vessel <b>serve?</b> That volume of liquid was never used in an offering. <b>Rather, there was an additional measuring vessel of one and a half <i>log</i> there,</b> in the Temple, which completed the tally of seven vessels, <b>with which one would measure</b> the oil used <b>for the</b> griddle-cake <b>meal offering of the High Priest; one and a half <i>log</i></b> were used <b>in the morning and one and a half <i>log</i> in the afternoon.</b> 
+<b>What</b> purpose <b>did</b> the <b>quarter-</b><i>log</i> measuring vessel <b>serve?</b> It was used to measure <b>a quarter-</b><i>log</i> <b>of water for</b> the purification of <b>the leper, and a quarter-</b><i>log</i> <b>of oil for</b> the wafers and loaves that <b>the nazirite</b> brings on the day that his term of naziriteship ends. <b>What</b> purpose <b>did</b> the <b>half</b>-<i>log</i> measuring vessel <b>serve?</b> It was used to measure <b>a half-</b><i>log</i> <b>of water for</b> the rite of <b>the <i>sota</i> and a half-</b><i>log</i> <b>of oil for</b> the three types of loaves of <i>matza</i> accompanying <b>the thanks offering.</b> <b>And with</b> the vessel of one <b><i>log</i>, one would measure</b> the oil <b>for all the</b> standard <b>meal offerings.</b> Each tenth of an ephah of flour requires one <i>log</i> of oil. Accordingly, <b>even</b> if one brings <b>a meal offering of sixty tenths</b> of an ephah of flour, <b>one adds to it sixty <i>log</i></b> of oil. <b>Rabbi Eliezer ben Ya’akov says:</b> Each meal offering, irrespective of its volume, <b>even a meal offering of sixty tenths</b> of an ephah of flour, requires <b>only its</b> single <b><i>log</i></b> of oil, <b>as it is stated</b> with regard to the offering brought by a poor leper on the day of his purification: “And a tenth of an ephah of fine flour mixed with oil <b>for a meal offering, and a <i>log</i> of oil”</b> (Leviticus 14:21). The juxtaposition of “a meal offering” with “a <i>log</i> of oil” teaches a principle for all meal offerings: Each offering requires only one <i>log</i> of oil. The mishna lists the quantities of oil and wine that were required for the meal offerings and libations that accompanied the sacrifice of an animal. <b>Six</b> <i>log</i>, i.e., one<b>-</b>half of a <i>hin</i>, <b>for</b> those of <b>a bull; and four</b> <i>log</i>, i.e., one-third of a <i>hin</i>, <b>for</b> those of <b>a ram; and three</b> <i>log</i>, i.e., one-quarter of a <i>hin</i>, <b>for</b> those of <b>a lamb.</b> In addition, <b>three and a half</b> <i>log</i> of oil were required <b>for the Candelabrum,</b> as there were seven lamps and <b>a half-<i>log</i></b> was required <b>for each lamp.</b> 
+Many animal offerings are brought together with a meal offering and a wine libation. These additions are collectively referred to as libations. <b>One may mix together the libations of bulls with the libations of rams;</b> the meal offerings may be mixed as they both share the same ratio of flour to oil, i.e., two <i>log</i> of oil for each tenth of an ephah of flour. Likewise, one may mix together <b>the libations of lambs with the libations of</b> other <b>lambs,</b> as the meal offerings both share the same ratio of three <i>log</i> of oil for each tenth of an ephah of flour. And one may mix together the libations <b>of</b> the offering of <b>an individual with</b> those <b>of a communal</b> offering. And one may mix together the libations <b>of</b> an offering brought on one <b>day with</b> those <b>of the day before,</b> if the meal offerings have the same ratio of oil to flour. <b>But one may not mix together the libations of lambs with the libations of bulls or</b> the libations of <b>rams,</b> as the meal offerings have different ratios of oil to flour. <b>And</b> nevertheless, <b>if one intermingled</b> the flour and oil of <b>these</b> lamb offerings <b>by themselves and</b> the flour and oil of <b>these</b> bull or ram offerings <b>by themselves, and</b> only then <b>were they mixed together,</b> then they remain <b>fit</b> to be sacrificed. <b>If</b> they were mixed together <b>before</b> the oil and flour of each offering <b>were</b> independently <b>intermingled</b> to form the meal offering, then they are <b>disqualified.</b> With regard to <b>the lamb</b> offering <b>that comes with the <i>omer</i></b> meal offering, which is accompanied by another meal offering and a wine libation, <b>even though</b> the quantity of flour used in <b>its meal offering is doubled,</b> i.e., one uses twice the amount that is generally used for meal offerings that accompany the sacrifice of a lamb, <b>its</b> oil and wine <b>libations were not doubled;</b> rather, three <i>log</i> of oil and three <i>log</i> of wine were used, per the standard quantities used for a lamb. 
+<b>All measuring vessels that were in the Temple were</b> such that they held the volume that they measured when their contents were <b>heaped</b> above the rim, <b>except for</b> the measuring vessel used to measure the flour for the griddle-cake offering <b>of the High Priest, as its heaped</b> measure, i.e., the quantity of flour held by a tenth of an ephah measuring vessel when heaped, <b>was contained within its</b> walls when the flour was leveled with the rim. This was due to the fact that the measuring vessel for the griddle-cake offering was slightly larger than the tenth of an ephah measuring vessel. With regard to <b>measuring vessels for liquids, their overflows,</b> i.e., that which flows onto the outside of vessel’s walls, <b>are sacred, but</b> with regard to <b>measuring vessels for dry</b> substances, <b>their overflows are non-sacred.</b> <b>Rabbi Akiva says</b> that the reason for this difference is that since the <b>measuring vessels for liquids</b> are themselves <b>sacred, therefore their overflows are sacred,</b> and since the <b>measuring vessels for dry</b> substances are <b>non-sacred, therefore their overflows are non-sacred. Rabbi Yosei says:</b> The difference is <b>not due to that</b> factor. <b>Rather,</b> it is <b>because the</b> overflow of <b>liquid</b> was originally inside the vessel, where it became consecrated, and <b>was</b> then <b>displaced,</b> whereas <b>the</b> overflow of <b>a dry</b> substance <b>was not displaced</b> from inside the vessel, so it had not become consecrated. 
+<b>All offerings,</b> whether <b>communal or individual, require libations,</b> i.e., a meal offering and a wine libation, <b>except for the firstborn</b> offering, <b>the</b> animal <b>tithe</b> offering, <b>the Paschal offering, the sin offering, and the guilt offering,</b> with which libations are not brought. <b>But</b> the exception to this exception is <b>that</b> the <b>sin offering of a leper and his guilt offering</b> do <b>require libations.</b> 
+For <b>all communal offerings there is no</b> mitzva of <b>placing hands</b> on the head of the offering, <b>except for the bull that comes</b> to atone <b>for</b> a community-wide violation of <b>any</b> one <b>of the mitzvot</b> that was perpetrated due to an erroneous ruling of the Sanhedrin, where the judges of the Sanhedrin are required to place their hands upon its head (see Leviticus 4:13–21); <b>and the scapegoat</b> brought on Yom Kippur, upon which the High Priest places his hands (see Leviticus, chapter 16). <b>Rabbi Shimon says: Also</b> in the case of the <b>goat</b> that comes to atone for a community-wide perpetration of <b>idol worship</b> that occurred due to an erroneous ruling of the Sanhedrin, the judges of the Sanhedrin are required to place their hands upon its head (see Numbers 15:22–26). <b>All offerings of an individual require placing hands, except for the firstborn</b> offering, <b>the</b> animal <b>tithe</b> offering, <b>and the Paschal offering.</b> The mitzva of placing hands is performed by the owner of the offering. The mishna adds: <b>And</b> if the owner died, then <b>the heir</b> is regarded as the offering’s owner and so he <b>places</b> his <b>hands</b> on the offering <b>and brings</b> the accompanying <b>libations. And</b> furthermore, <b>he can substitute</b> a non-sacred animal for it. Although it is prohibited to perform an act of substitution, if the owner of an offering does this, his attempt is successful to the extent that the non-sacred animal is thereby consecrated, even though the original offering also remains sacred. 
+<b>Everyone</b> who brings an animal offering <b>places hands</b> upon its head, <b>except for a deaf-mute, an imbecile, a minor, a blind person, a gentile,</b> a Canaanite <b>slave, the agent</b> of the owner of the offering who brings the offering on the owner’s behalf, <b>and a woman.</b> <b>And</b> the requirement of <b>placing hands is a non-essential mitzva;</b> therefore, failure to place hands does not prevent the owner from achieving atonement. The rite of placing hands is performed by leaning <b>on the head</b> of the offering <b>with two hands. And in the</b> same <b>location</b> in the Temple <b>that one places hands, one slaughters</b> the animal. <b>And immediately following</b> the rite of <b>placing hands,</b> the <b>slaughter</b> is performed. 
+There is an aspect of greater <b>stringency with regard to placing hands than</b> there is <b>with regard to waving, and</b> there is an aspect of greater stringency <b>with regard to waving than</b> there is <b>with regard to placing hands.</b> The stringency with regard to placing hands is <b>that</b> if several people are partners in bringing an offering, <b>one</b> of them <b>waves</b> the offering <b>on behalf of all the</b> other <b>partners, but one cannot</b> fulfill the requirement of placing hands if he alone <b>places hands on behalf of all the</b> other <b>partners;</b> rather, each member must place hands himself. <b>The stringency with regard to waving</b> is <b>that waving is practiced in</b> the cases of both <b>offerings of an individual,</b> e.g., peace offerings, where the breast and thigh and sacrificial portions are waved, <b>and in</b> the cases of <b>communal offerings,</b> e.g., the two lambs sacrificed on <i>Shavuot</i>, which are waved together with the two loaves; and it is practiced both <b>in</b> the cases of offerings when they are <b>alive,</b> e.g., the guilt offering of a leper and the lambs of <i>Shavuot</i>, <b>and in</b> the cases of offerings after they are <b>slaughtered,</b> e.g., the breast and thigh. By contrast, placing hands is practiced with a live animal. A further stringency is that waving is practiced both <b>in</b> the case of <b>an item in which there is a living spirit,</b> i.e., an animal offering, <b>and in</b> the case of <b>an item in which there is not a living spirit,</b> e.g., the <i>omer</i> offering, the <i>sota</i> meal offering, and the loaves accompanying a thanks offering and the ram of the nazirite, whereas placing hands is only ever performed upon living beings.
+
+Chapter 10
+
+<b>Rabbi Yishmael says:</b> When the day of the sacrifice of the <b><i>omer</i></b> meal offering <b>would</b> occur <b>on Shabbat,</b> the labors performed that would otherwise be prohibited were kept to a minimum, and the one-tenth of an ephah of flour that was <b>brought</b> as an offering was processed <b>from three <i>se’a</i></b> of reaped barley. <b>And</b> if it occurred <b>during the week,</b> the flour was processed <b>from five</b> <i>se’a</i> of reaped barley. <b>And the Rabbis say: Both on Shabbat and</b> during the <b>week,</b> the <i>omer</i> offering <b>would come from three</b> <i>se’a</i> of reaped barley. <b>Rabbi Ḥanina, the deputy High Priest, says: On Shabbat</b> the barley <b>was reaped by an individual and with one sickle and with one basket</b> into which the barley was placed; <b>and during the week,</b> it was reaped <b>by three</b> people <b>with three baskets and three sickles. And the Rabbis say: Both on Shabbat and</b> during the <b>week,</b> it was reaped <b>by three</b> people <b>with three baskets and with three sickles.</b>
+<b>The mitzva of the <i>omer</i> is to bring</b> the barley reaped for the meal offering <b>from</b> fields <b>proximate</b> to Jerusalem. If the barley <b>did not ripen</b> in <b>the</b> fields <b>proximate to Jerusalem, one brings it from any place</b> in Eretz Yisrael. There was <b>an incident where the <i>omer</i> came from Gaggot Tzerifin and</b> the wheat for <b>the two loaves</b> on <i>Shavuot</i> came <b>from the valley of Ein Sokher.</b>
+<b>How would they perform</b> the rite of the harvest of the <i>omer</i>? <b>Emissaries of the court</b> would <b>emerge on the eve of the festival</b> of Passover <b>and fashion</b> the stalks of barley into <b>sheaves while</b> the stalks were still <b>attached to the ground, so that it would be convenient to reap</b> them. The residents of <b>all the towns adjacent to</b> the site of the harvest <b>would assemble there, so that it would be harvested with great fanfare.</b> <b>Once it grew dark,</b> the court emissary <b>says to</b> those assembled: <b>Did the sun set?</b> The assembly <b>says</b> in response: <b>Yes.</b> The emissary repeats: <b>Did the sun set?</b> They again <b>say: Yes.</b> The court emissary next says to those assembled: Shall I reap the sheaves with <b>this sickle?</b> The assembly <b>says</b> in response: <b>Yes.</b> The emissary repeats: With <b>this sickle?</b> The assembly <b>says: Yes.</b> The court emissary then says to those assembled: Shall I place the gathered sheaves in <b>this basket?</b> The assembly <b>says</b> in response: <b>Yes.</b> The emissary repeats: In <b>this basket?</b> The assembly <b>says: Yes.</b> If the sixteenth of Nisan occurs <b>on Shabbat,</b> the court emissary <b>says to</b> the assembled: Shall I cut the sheaves on <b>this Shabbat?</b> The assembly <b>says</b> in response: <b>Yes.</b> The emissary repeats: On <b>this Shabbat?</b> The assembly <b>says: Yes.</b> The court emissary says to those assembled: <b>Shall I cut</b> the sheaves? <b>And they say to him</b> in response: <b>Cut.</b> The emissary repeats: <b>Shall I cut</b> the sheaves? <b>And they say</b> to him: <b>Cut.</b> The emissary asks <b>three times with regard to each and every matter, and</b> the assembly <b>says to him: Yes, yes, yes.</b> The mishna asks: <b>Why do I</b> need those involved to publicize each stage of the rite <b>to that extent?</b> The mishna answers: It is <b>due to the Boethusians, as they</b> deny the validity of the Oral Law and <b>would say: There is no harvest of the <i>omer</i> at the conclusion of the</b> first <b>Festival</b> day of Passover unless it occurs at the conclusion of Shabbat. The publicity was to underscore that the sixteenth of Nisan was the proper time for the <i>omer</i> harvest.
+After <b>they harvested</b> the <i>omer</i> <b>and placed it in</b> the <b>baskets, they brought it to the</b> Temple <b>courtyard. And they would singe in</b> the <b>fire</b> the kernels of barley while they were still on the stalks, <b>in order to fulfill the mitzva of parched</b> grain, as it is written: “And if you bring a meal offering of first fruits to the Lord, you shall bring for the meal offering of your first fruits grain in the ear parched with fire” (Leviticus 2:14). This is <b>the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say:</b> Prior to parching the kernels, they would remove them from the stalks by <b>beating</b> them <b>with</b> soft, moist <b>reeds and with cabbage stalks,</b> not with sticks, <b>so that</b> the kernels <b>would not be crushed.</b> <b>They</b> then <b>placed</b> the grain <b>into a hollow vessel [<i>le’abuv</i>], and</b> this <b>vessel was perforated so that the fire would take hold of</b> the grain <b>in its entirety.</b> After parching the kernels, <b>they</b> would <b>spread</b> the kernels <b>in the</b> Temple <b>courtyard and the wind would blow upon</b> the kernels, cooling and drying them. <b>They</b> then <b>placed</b> the kernels <b>in a mill</b> used <b>to</b> grind <b>grits,</b> so that the barley would not be ground so fine that the shell would be mixed with the grain. <b>And they produced from</b> the ground barley <b>a tenth</b> of an ephah of barley flour <b>that was sifted through thirteen sifters, and the rest is redeemed and</b> may be <b>eaten by any person. And</b> dough from this barley flour <b>is obligated in</b> the separation of <b><i>ḥalla</i>, and</b> the grain is <b>exempt from the</b> separation of <b>tithe. Rabbi Akiva deems</b> this flour <b>obligated in</b> having <b><i>ḥalla</i> and tithes</b> separated from it. After daybreak, the priest sacrificing the <i>omer</i> <b>came to the</b> sifted <b>tenth</b> of an ephah, <b>placed in</b> the vessel in his hand some of <b>its</b> <i>log</i> of <b>oil, and</b> placed <b>its frankincense</b> on the side of the vessel. He then <b>poured</b> some more oil from the <i>log</i> onto the high-quality flour <b>and mixed</b> them together, <b>waved and brought</b> the meal offering to the corner of the altar, and <b>removed the handful and burned</b> it on the altar. <b>And the rest</b> of the meal offering <b>is eaten by the priests.</b>
+<b>Once the <i>omer</i> was sacrificed</b> people would <b>emerge and find the marketplace of Jerusalem full of the flour</b> from the <b>parched grain</b> of the new crop that was permitted by the waving and the sacrifice of the <i>omer</i> offering. That filling of the marketplace with the new crop was performed <b>not with the approval of the Sages;</b> this is <b>the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: They would do</b> so <b>with the approval of the Sages.</b> <b>From</b> the moment <b>that the <i>omer</i></b> offering <b>was sacrificed,</b> the produce of the <b>new</b> crop <b>was permitted immediately.</b> For those <b>distant</b> from Jerusalem, the new crop <b>is permitted from midday and beyond. From</b> the time <b>that the Temple was destroyed, Rabban Yoḥanan ben Zakkai instituted that the day of waving</b> the <i>omer</i>, the sixteenth of Nisan, <b>is entirely prohibited,</b> i.e., one may partake of the new crop only the next day. <b>Rabbi Yehuda said: But isn’t it forbidden by Torah law, as it is stated:</b> “And you shall eat neither bread, nor parched grain, nor fresh grain, <b>until this selfsame day,</b> until you have brought the offering of your God” (Leviticus 23:14)? This means that the new crop is prohibited on the day of the waving unless permitted by sacrifice of the offering. <b>And</b> if so, <b>for what</b> reason is it <b>permitted</b> for those <b>distant</b> to eat the new crop <b>from midday and beyond,</b> when the Temple is standing? It is <b>due to</b> the fact <b>that they know that the</b> members of the <b>court are not indolent in its</b> sacrifice, and certainly by midday the sacrifice of the <i>omer</i> offering has been completed.
+Sacrifice of <b>the <i>omer</i></b> offering <b>would permit</b> consumption of the new crop <b>in</b> the rest of <b>the country</b> outside the Temple, <b>and the two loaves</b> offering would permit the sacrifice of the new crop <b>in the Temple. One may not bring meal offerings, or first fruits, or the meal offering</b> brought with libations accompanying <b>animal</b> offerings, from the new crop <b>prior to</b> the sacrifice of <b>the <i>omer</i>, and if he brought</b> them from the new crop they are <b>unfit.</b> After the <i>omer</i> but <b>prior to the two loaves one may not bring</b> these offerings from the new crop, but <b>if he brought</b> them from the new crop, they are <b>fit.</b>
+<b>Wheat, barley, spelt, oats, and rye; these are obligated in</b> the separation of <b><i>ḥalla</i>, and</b> each <b>one</b> of them <b>joins together with the others</b>to constitute the measure that obligates one to separate <i>ḥalla</i>. <b>And they are prohibited</b> due to the prohibition of partaking <b>of</b> the <b>new</b> crop <b>prior to the Passover</b> Festival, <b>and</b> likewise it is prohibited <b>to reap</b> them <b>prior to the <i>omer</i></b> offering. <b>If</b> these grains <b>took root prior the <i>omer</i></b> offering, <b>the <i>omer</i> permits their</b> consumption; <b>and if not, they are prohibited until the next <i>omer</i> is brought</b> and sacrificed the following year. 
+Even before the <i>omer</i> offering is brought, <b>one may reap</b> a crop that grows in <b>an irrigated field in the valleys, but one may not arrange</b> the reaped stalks in <b>a pile. The residents of Jericho,</b> whose fields were categorized as irrigated fields in a valley, <b>reaped</b> the crops <b>with the approval of the Sages and arranged</b> the crops <b>in a pile without the approval of the Sages, but</b> the Sages <b>did not reprimand them. One may</b> reap crops in any field <b>for fodder</b> and <b>feed it to an animal. Rabbi Yehuda said: When</b> may one do so? <b>At a time when he begins</b> reaping <b>before</b> the crop reaches <b>one-third</b> of its potential growth. <b>Rabbi Shimon says: One may reap and feed</b> the crops to animals <b>even after they reached one-third</b> of their potential growth. 
+<b>And one may reap</b> crops prior to the <i>omer</i> <b>due to</b> potential damage to <b>saplings</b> growing alongside the crops; and <b>due to the place of mourning,</b> i.e., to create room for those consoling mourners, who would bless them upon their return from the cemetery; and <b>due to</b> the need to create room for students to study, as failure to do so would lead to <b>dereliction of</b> Torah study in <b>the study hall.</b> After reaping the crops for any of these reasons, <b>one may not fashion them</b> into <b>sheaves, but he leaves them unbound.</b> <b>The mitzva of the <i>omer</i></b> is for the barley <b>to come from standing grain.</b> If <b>one did not find</b> standing grain, <b>he brings from sheaves. Its mitzva is</b> for it <b>to come from</b> fresh, <b>moist</b> grain. If <b>one did not find</b> moist grain, <b>he brings from dry</b> grain. <b>Its mitzva is</b> for one <b>to reap</b> the grain <b>at night,</b> but if <b>it was reaped during the day,</b> it is <b>fit. And</b> reaping the grain for the <i>omer</i> <b>overrides Shabbat.</b>
+
+Chapter 11
+
+<b>The two loaves</b> that are brought on the festival of <i>Shavuot</i> from the new wheat are each made from a tenth of an ephah of fine flour. They <b>are kneaded one</b> by <b>one and they are baked one</b> by <b>one,</b> i.e., each loaf is placed separately in the oven. <b>The</b> loaves of the <b>shewbread are kneaded one</b> by <b>one and baked two</b> by <b>two,</b> i.e., two loaves are placed in the oven at the same time. <b>And</b> the baker <b>would prepare</b> the shewbread <b>in a mold [<i>defus</i>]</b> when he made the dough. <b>When he removes</b> the shewbread from the oven <b>he</b> again <b>places</b> the loaves <b>in a mold so that their</b> shape <b>will not be ruined.</b>
+In the case of <b>both the two loaves and the shewbread, the kneading of their</b> dough <b>and the forming of their</b> loaves take place <b>outside</b> the Temple courtyard, <b>but their baking</b> takes place <b>inside</b> the Temple courtyard. <b>And their</b> preparation <b>does not override Shabbat. Rabbi Yehuda says: All of the procedures</b> involved in <b>their</b> preparation take place <b>inside</b> the courtyard. <b>Rabbi Shimon says:</b> One <b>should always be accustomed to say</b> that <b>the two loaves and the shewbread are fit</b> if they were prepared <b>in the Temple courtyard and they are</b> also <b>fit</b> if they were prepared <b>in Beit Pagei,</b> outside the Temple Mount, as he maintains that they may be baked outside the Temple courtyard.
+With regard to the twelve loaves of the <b>High Priest’s griddle-cake</b> offering, of which six are offered in the morning and six in the evening, <b>their kneading, the forming of their</b> loaves, <b>and their baking</b> take place <b>inside</b> the Temple courtyard, <b>and</b> all types of labor involved in those actions <b>override Shabbat.</b> These labors cannot be performed prior to Shabbat, as once the loaves are consecrated in a service vessel they are disqualified if they are left overnight. <b>Grinding their</b> flour <b>and sifting their</b> flour <b>do not override Shabbat. Rabbi Akiva stated a principle: Any labor that can be performed on Shabbat eve does not override Shabbat, but</b> one <b>that cannot be performed on Shabbat eve overrides Shabbat.</b>
+<b>All</b> preparatory procedures of <b>the meal offerings</b> that take place <b>inside</b> the Temple courtyard, e.g., kneading and forming the High Priest’s griddle cakes, <b>involve</b> the <b>use</b> of a service <b>vessel</b> that consecrates the offerings. <b>But</b> any preparatory procedures that take place <b>outside</b> the Temple courtyard, e.g., kneading and forming the two loaves and the shewbread, <b>do not involve</b> the <b>use</b> of a service <b>vessel.</b> With regard to <b>the two loaves, their length is seven handbreadths, their width is four handbreadths, and</b> they have hornlike <b>protrusions</b> made of dough that is attached to each of their corners, which are <b>four fingerbreadths</b> high. With regard to the loaves of <b>shewbread, their length is ten handbreadths, their width is five handbreadths, and</b> each loaf’s hornlike <b>protrusions</b> is <b>seven fingerbreadths</b> high. <b>Rabbi Yehuda says:</b> The following letters are a mnemonic so <b>that you will not err</b> and forget the dimensions of the two loaves: <b><i>Zayin</i>, <i>dalet</i>, <i>dalet</i>.</b> The numerical value of the letter <i>zayin</i> is seven and the numerical value of the letter <i>dalet</i> is four. The mnemonic therefore represents the length of seven handbreadths, the width of four handbreadths, and the height of four fingerbreadths, respectively. The following letters are a mnemonic for the dimensions of the shewbread: <b><i>Yod</i>, <i>heh</i>, <i>zayin</i>,</b> which stand for the length of ten handbreadths, the width of five handbreadths, and the height of seven fingerbreadths, respectively. <b>Ben Zoma says</b> that it is written: <b>“And you shall set upon the Table shewbread [<i>leḥem panim</i>] before Me always”</b> (Exodus 25:30). The term <b><i>leḥem panim</i></b> indicates <b>that it should have</b> vertical <b>sides [<i>panim</i>]</b> rather than a rounded shape.
+As for <b>the Table, its length is ten</b> handbreadths <b>and its width is five</b> handbreadths, as the Torah states that the Table is two cubits long and one cubit wide (see Exodus 25:23), and Rabbi Yehuda holds that the cubit used as the unit of measurement for the construction of the Temple vessels was equal to five handbreadths. With regard to <b>the shewbread, its length is ten</b> handbreadths <b>and its width is five</b> handbreadths. The priest <b>places the length</b> of the two shewbread arrangements <b>across the width of</b> the <b>Table,</b> which leaves five handbreadths of each loaf protruding from the Table. <b>And he folds</b> the protruding <b>two and a half handbreadths</b> upward <b>on this</b> side of the Table, <b>and</b> the protruding <b>two and a half handbreadths</b> upward <b>on that</b> side of the Table. One <b>finds,</b> therefore, that <b>the length</b> of the shewbread <b>covers the width of the Table.</b> Similarly, since the width of each loaf is five handbreadths, the width of the two loaves filled the entire length of the Table. This is <b>the statement of Rabbi Yehuda.</b> <b>Rabbi Meir says:</b> With regard to <b>the Table, its length is twelve</b> handbreadths <b>and its width is six</b> handbreadths, as the measure of a cubit used in the construction of the Temple vessels was equal to six handbreadths. Concerning <b>the shewbread, its length is ten</b> handbreadths <b>and its width is five</b> handbreadths. Rabbi Meir continues: The priest <b>places the length</b> of the shewbread <b>across the width of</b> the <b>Table,</b> which leaves four handbreadths of each loaf protruding from the Table. <b>He folds</b> the protruding <b>two handbreadths</b> upward <b>on this</b> side of the Table, <b>and</b> the protruding <b>two handbreadths</b> upward <b>on that</b> side of the Table. The width of the two arrangements of shewbread occupies only ten of the twelve handbreadths of the length of the Table, <b>and</b> this leaves <b>a space of two handbreadths in the middle,</b> between the two arrangements, <b>so that the wind will blow between them</b> and prevent the loaves from becoming moldy. <b>Abba Shaul says: There,</b> in the space between the two arrangements, the priests <b>would place</b> the <b>two bowls of frankincense that</b> accompany <b>the shewbread.</b> The Sages <b>said to him: But isn’t it already stated: “And you shall place pure frankincense upon [<i>al</i>] each arrangement,</b> that it may be for the bread as a memorial part, an offering made by fire to the Lord” (Leviticus 24:7)? The verse indicates that the frankincense is placed upon the shewbread and not next to it. Abba Shaul <b>said to</b> the Sages in response: <b>Isn’t it already stated: “And next to him [<i>alav</i>] shall be the tribe of Manasseh”</b> (Numbers 2:20)? Just as the preposition “<i>alav</i>” in this verse means that the tribe of Manasseh pitched camp next to the tribe of Ephraim and not upon it, so too, the preposition “<i>al</i>” means that the frankincense was placed next to the arrangements of the shewbread.
+The mishna continues to describe the shewbread Table: <b>And there were four panels of gold there,</b> which stood on the ground and rose above the height of the Table, and <b>they split up at their upper ends,</b> above the Table, so <b>that</b> the rods upon which the shewbread was placed could rest upon the panels. In this manner the panels <b>would support</b> the shewbread. There were <b>two</b> panels <b>for this arrangement and two</b> panels <b>for that arrangement, and</b> there were <b>twenty-eight rods,</b> each of which was shaped <b>like half of a hollow reed.</b> There were <b>fourteen</b> rods <b>for this arrangement and fourteen</b> rods <b>for that arrangement.</b> <b>Neither</b> the <b>arranging of</b> the <b>rods</b> for the new shewbread, <b>nor their removal</b> from the arrangement of the old shewbread, <b>overrides Shabbat. Rather,</b> a priest <b>enters</b> the Sanctuary <b>on Shabbat eve,</b> i.e., Friday before sundown, <b>and removes</b> each of the rods from between the loaves. <b>And</b> according to Rabbi Meir he then <b>places</b> each rod in the space between the two arrangements, <b>along the length of the Table.</b> Then, on Shabbat, he places the new shewbread on the Table without the rods, and he inserts the rods between the loaves at the conclusion of Shabbat. The mishna concludes: <b>All the vessels that were in the Temple,</b> including the Table, were placed so that <b>their length was</b> from east to west, <b>along the length of</b> the <b>Temple.</b>
+<b>There were two tables in the Entrance Hall, on the inside</b> of the Entrance Hall, next <b>to the entrance to the Temple,</b> i.e., next to the entrance to the Sanctuary. <b>One</b> was <b>of marble and one</b> was <b>of gold. On</b> the table <b>of marble,</b> the priests <b>place the</b> new <b>shewbread</b> that has been baked, <b>before its entrance</b> into the Sanctuary, so that the loaves may cool a little from the heat of the oven and not spoil. <b>And</b> when the old shewbread is removed from the shewbread Table it is placed <b>on</b> the table <b>of gold upon its exit</b> from the Sanctuary, where it remains until the frankincense is burned on the altar. The reason the shewbread is placed on a gold table when it is removed, rather than on a marble or silver table, is <b>that one elevates</b> to a higher level <b>in</b> matters of <b>sanctity and one does not downgrade.</b> Since it is set on the gold shewbread Table all week, it cannot be downgraded to a marble or silver table upon its removal. <b>And</b> there was <b>one</b> Table <b>of gold within</b> the Sanctuary, <b>upon which the shewbread</b> is <b>always</b> found. The mishna describes the manner in which it is ensured that the shewbread is constantly on the Table: <b>And four priests enter, two</b> with the <b>two arrangements</b> of the new shewbread <b>in their hands and two</b> with the <b>two bowls</b> of frankincense <b>in their hands. And four</b> priests <b>precede</b> them, entering the Sanctuary <b>before them, two to take</b> the <b>two arrangements</b> of the old shewbread from the Table, <b>and two to take</b> the <b>two bowls</b> of frankincense. <b>Those bringing</b> the new shewbread <b>into</b> the Sanctuary <b>stand in the north and their faces are to the south, and those removing</b> the old shewbread <b>stand in the south and their faces are to the north. These</b> priests <b>draw</b> the old shewbread from the Table <b>and those</b> priests <b>place</b> the new shewbread on the Table, <b>and for</b> each <b>handbreadth of this</b> old shewbread that is removed from the Table a <b>handbreadth of that</b> new shewbread is placed upon the Table, so that the Table is never without loaves upon it, <b>as it is stated:</b> “And you shall set upon the Table shewbread <b>before Me always”</b> (Exodus 25:30). <b>Rabbi Yosei says: Even</b> if <b>these</b> priests were to <b>remove</b> the shewbread from the Table entirely, <b>and</b> only afterward <b>those</b> priests were to <b>place</b> the new shewbread upon the Table, this <b>too would</b> fulfill the requirement that the shewbread <b>always</b> be on the Table. It is unnecessary to ensure the uninterrupted presence of the shewbread upon the Table, as long as it does not remain a single night without shewbread upon it. The mishna describes the manner in which the shewbread is distributed: The priests who carried the old shewbread loaves <b>came out</b> of the Sanctuary <b>and placed them on the table of gold that was in the Entrance Hall.</b> The priests then <b>burned</b> on the altar <b>the</b> frankincense that was in the <b>bowls. And the loaves were</b> subsequently <b>distributed to the priests.</b> This occurred on Shabbat, the day that the priestly watch that served in the Temple during the preceding week was replaced by the priestly watch that would serve during the following week. The shewbread was distributed to the priests of both watches. If <b>Yom Kippur occurs on Shabbat, the loaves are distributed at night,</b> at the conclusion of the fast, since they may not be eaten during the day. If Yom Kippur <b>occurs on Friday,</b> i.e., when the holy day begins on Thursday evening, <b>the goat</b> sin offering <b>of Yom Kippur is eaten</b> by the priests <b>at night,</b> i.e., on Friday night, as it may be eaten only on the day that it is sacrificed or during the following night, until midnight. <b>And</b> since there is no possibility of cooking the meat, as one may not cook on Yom Kippur or Shabbat, <b>the Babylonians,</b> i.e., priests who had emigrated from Babylonia, <b>eat it when it is raw, due to</b> the fact <b>that they are broad-minded</b> with regard to their food, i.e., they are not particular and will eat meat even when it is not cooked.
+If one <b>arranged the bread</b> on the Table <b>on Shabbat but</b> arranged <b>the bowls</b> of frankincense only <b>after Shabbat,</b> then if he subsequently <b>burned</b> the frankincense placed in <b>the bowls on the</b> following <b>Shabbat,</b> the loaves are <b>unfit</b> for consumption, since the frankincense had not been on the Table for the entire week. Since the burning of the frankincense did not render the loaves permitted for consumption, <b>one is not</b> ever <b>liable for</b> eating <b>them due to</b> violation of the prohibitions of <b><i>piggul</i></b> or <b><i>notar</i>, or</b> for partaking of the shewbread when one is <b>ritually impure.</b> One violates these prohibitions only if the frankincense is burned in a manner that permits consumption of the shewbread. If one <b>arranged the bread and the bowls</b> of frankincense <b>on Shabbat but</b> then <b>burned</b> the frankincense that was in <b>the bowls after the</b> following <b>Shabbat,</b> that burning of the frankincense is <b>not valid</b> and the shewbread is unfit for consumption. <b>And</b> since the frankincense was not burned in a manner that permits consumption of the shewbread, <b>one is not</b> ever <b>liable for</b> eating <b>them due to</b> violation of the prohibitions of <b><i>piggul</i></b> or <b><i>notar</i>, or</b> for partaking of the shewbread when one is <b>ritually impure.</b> If <b>one arranged the bread and the bowls</b> of frankincense <b>after Shabbat and burned</b> the frankincense that was in <b>the bowls on the</b> subsequent <b>Shabbat,</b> the burning of the frankincense is <b>not valid</b> and the shewbread is unfit for consumption. <b>How should</b> one <b>act</b> to prevent the shewbread from being rendered unfit? One should not remove the shewbread and frankincense from the Table on the subsequent Shabbat. Rather, <b>he should leave it</b> on the Table <b>until the following Shabbat,</b> so that it remains on the Table for a full week from Shabbat to Shabbat. It is permitted to leave the bread and frankincense on the Table beyond seven days, <b>as even</b> if <b>it is on the Table</b> for <b>many days</b> there is <b>nothing</b> wrong <b>with that,</b> i.e., it is not rendered unfit.
+<b>The two loaves</b> that are brought on <i>Shavuot</i> <b>are eaten</b> by the priests <b>no less than two</b> days <b>and no more than three</b> days after they were baked. <b>How so? They are</b> generally <b>baked on the eve of the festival</b> of <i>Shavuot</i> and <b>they are eaten on the</b> day of the <b>Festival,</b> which is <b>on the second</b> day. If <b>the Festival occurs after Shabbat,</b> on Sunday, the loaves are baked on Friday, in which case <b>they are eaten on the third</b> day. <b>The shewbread is eaten no less than nine</b> days <b>and no more than eleven</b> days after it is baked. <b>How so? It is</b> generally <b>baked on Shabbat eve and eaten on the</b> following <b>Shabbat,</b> which is <b>on the ninth</b> day. If <b>a Festival occurs on Shabbat eve</b> the shewbread is baked on the eve of the Festival, on Thursday, in which case <b>it is eaten on the tenth</b> day. If the <b>two festival days of Rosh HaShana</b> occur on Thursday and Friday, the shewbread is baked on Wednesday, in which case <b>it is eaten on the eleventh</b> day. <b>And</b> this is because the preparation of the two loaves and the shewbread <b>overrides neither Shabbat nor a Festival. Rabban Shimon ben Gamliel says in the name of Rabbi Shimon, son of the deputy</b> High Priest: Their preparation <b>overrides a Festival but does not override</b> the <b>fast day</b> of Yom Kippur.
+
+Chapter 12
+
+With regard to <b>the</b> fine flour for <b>meal offerings or the</b> wine for <b>libations that became ritually impure,</b> as long as they <b>have not yet been consecrated in</b> a service <b>vessel</b> and assumed inherent sanctity, <b>their redemption</b> is possible. If they are redeemed, their sanctity will be transferred to the redemption money. <b>Once they have been consecrated in</b> a service <b>vessel</b> and have assumed inherent sanctity, <b>their redemption</b> is <b>no</b> longer possible, and they are burned like any other offerings that became ritually impure. With regard to consecrated <b>birds, wood</b> for the altar, <b>frankincense, and service vessels, once</b> they <b>became ritually impure they have no</b> possibility of <b>redemption, as redemption</b> of items consecrated for the altar <b>was stated only with regard to</b> a consecrated <b>animal</b> that developed a blemish, not with regard to other consecrated items.
+In the case of <b>one who says:</b> It is incumbent <b>upon me</b> to bring a meal offering prepared <b>in</b> a shallow <b>pan, and he brought</b> a meal offering prepared <b>in a deep pan</b> instead; or if he said: It is incumbent upon me to bring a meal offering prepared <b>in a deep pan, and he brought</b> a meal offering prepared <b>in</b> a shallow <b>pan</b> instead, the meal offering <b>that he brought, he brought</b> as a voluntary meal offering, <b>but he has not fulfilled his obligation</b> that he undertook with his vow and he must therefore bring another meal offering. If he said: <b>This</b> tenth of an ephah of flour is a meal offering <b>to bring in</b> a shallow <b>pan, and he brought</b> it prepared <b>in a deep pan</b> instead; or if he said: This tenth of an ephah of flour is a meal offering to bring <b>in a deep pan, and he brought</b> a meal offering prepared <b>in</b> a shallow <b>pan, this</b> offering <b>is not valid,</b> because he did not fulfill what he had stated concerning that tenth of an ephah of flour. In the case of <b>one who says:</b> It is incumbent <b>upon me to bring</b> one meal offering of <b>two tenths</b> of an ephah <b>in one vessel, and he</b> divided it and <b>brought</b> it <b>in two vessels,</b> removing a handful from each; or if he says: It is incumbent upon me to bring two tenths of an ephah for two meal offerings <b>in two vessels, and he brought</b> one meal offering of two tenths of an ephah <b>in one vessel</b> and removed one handful from it, then the meal offering <b>that he brought, he brought</b> as a voluntary meal offering, <b>but he has not fulfilled his obligation.</b> If he says: <b>These</b> two tenths of an ephah before me are a meal offering <b>in one vessel, and he</b> divided them and <b>brought</b> them <b>in two vessels,</b> removing a handful from each; or if he says: These tenths of an ephah are two meal offerings <b>in two vessels, and he brought</b> them <b>in one vessel,</b> both of <b>these</b> offerings <b>are not valid,</b> because in both cases he deviated from the number of handfuls that he vowed to remove. In the case of one who says: <b>It</b> is incumbent <b>upon me</b> to bring a meal offering of <b>two tenths</b> of an ephah <b>in one vessel, and he</b> divided them and <b>brought</b> them <b>in two vessels,</b> and others <b>said to him: You vowed</b> to bring a meal offering <b>in one vessel,</b> then if <b>he sacrificed</b> the two tenths of an ephah <b>in two vessels</b> they are <b>not valid</b> even as voluntary meal offerings, and he must bring another meal offering to fulfill his obligation. His failure to respond and explain that it was not his intention to fulfill his vow with this offering indicates that he does intend to fulfill his vow with it. Since he deviated from his vow, the offering is not valid. If he sacrificed the two tenths of an ephah <b>in one vessel</b> after he was reminded, it is <b>valid,</b> as he fulfilled his vow. Likewise, in a case where one says: <b>It</b> is incumbent <b>upon me</b> to bring two meal offerings totaling <b>two tenths</b> of an ephah <b>in two vessels, and he brought</b> it all <b>in one vessel,</b> and others <b>said to him: You vowed</b> to bring meal offerings <b>in two vessels,</b> then if <b>he sacrificed</b> the two tenths of an ephah <b>in two vessels</b> as he had originally vowed, they are <b>valid.</b> If <b>he placed it</b> all <b>in one vessel,</b> its halakhic status is <b>like</b> that of <b>two meal offerings that were intermingled</b> prior to removal of the handfuls. Therefore, if one can remove a handful from each meal offering in and of itself, they are valid. If not, they are not valid, as the Gemara explained on 23a.
+<b>One who says:</b> It is incumbent <b>upon me</b> to bring <b>a meal offering from barley, should bring</b> the meal offering <b>from wheat,</b> as voluntary meal offerings are brought exclusively from wheat. One who says: It is incumbent upon me to bring a meal offering from <b>flour, should bring</b> the meal offering from <b>fine flour,</b> as it is written: “His offering shall be of fine flour” (Leviticus 2:1). If one vows to bring a meal offering <b>without oil and without frankincense, he should bring</b> it with <b>oil and frankincense,</b> as voluntary meal offerings require oil and frankincense. If one vows to bring as a meal offering <b>half a tenth</b> of an ephah, <b>he should bring a complete tenth</b> of an ephah, the minimum measure of a voluntary meal offering. If one vows to bring a meal offering of <b>a tenth and a half</b> an ephah, <b>he should bring two</b> tenths, as there are no partial tenths of an ephah brought in meal offerings. <b>Rabbi Shimon deems</b> one <b>exempt</b> from bringing a meal offering in all these cases. This is because the vow does not take effect, <b>as he did not pledge in the manner of those who pledge.</b>
+<b>A person</b> may <b>pledge a meal offering of sixty tenths</b> of an ephah of fine flour, <b>and bring</b> all sixty tenths <b>in one vessel. If he says: It</b> is incumbent <b>upon me</b> to bring <b>sixty tenths</b> of an ephah, <b>he brings it in one vessel. If he says: It</b> is incumbent <b>upon me</b> to bring <b>sixty-one</b> tenths of an ephah, <b>he brings sixty</b> tenths <b>in one vessel and one</b> tenth <b>in another vessel, as</b> the greatest number of tenths of an ephah that <b>the community brings</b> as meal offerings in one day is <b>on the first festival day of <i>Sukkot</i> when</b> it <b>occurs on Shabbat,</b> when <b>sixty-one</b> tenths of an ephah of fine flour are brought. It <b>is sufficient for an individual that</b> the maximum amount he can bring at once is <b>one</b> tenth of an ephah <b>less than</b> that of <b>the community.</b> When the first day of <i>Sukkot</i> occurs on Shabbat, thirteen bulls, two goats, and fourteen lambs are sacrificed as the additional offerings of <i>Sukkot</i>, two lambs are sacrificed as the daily offerings, and two lambs are sacrificed as the additional offering of Shabbat. Three tenths of an ephah are brought for each bull, two tenths for each goat, and a tenth for each lamb. Altogether, that is sixty-one tenths of an ephah. <b>Rabbi Shimon says:</b> What is the relevance of the tenths of an ephah sacrificed on <i>Sukkot</i> that occurs on Shabbat? <b>Aren’t these</b> meal offerings <b>for bulls and those for lambs, and they are not mixed with each other</b> (see 89a)? <b>Rather,</b> the reason that one may not bring more than sixty tenths of an ephah in one vessel is because <b>up to sixty</b> tenths of fine flour can <b>be mixed</b> with one <i>log</i> of oil. The Rabbis <b>said to him:</b> Is it so that <b>sixty</b> tenths of flour <b>can be mixed</b> with a <i>log</i> of oil, <b>but sixty-one</b> tenths <b>cannot be mixed?</b> Rabbi Shimon <b>said to them: All the measures of the Sages</b> are <b>so:</b> For example, <b>in</b> a ritual bath containing <b>forty <i>se’a</i></b> of water, <b>one immerses</b> for purification, <b>and in</b> a ritual bath with <b>forty <i>se’a</i> less</b> the small measure of <b>a <i>kortov</i>, one cannot immerse in it</b> for purification. <b>One does not pledge</b> a libation of one <b><i>log</i>, two</b> <i>log</i>, <b>or five</b> <i>log</i> of wine, because there are no existing libations with those measures of wine. <b>But one pledges</b> a libation of <b>three</b> <i>log</i>, which is the measure of wine brought with a lamb, <b>or four</b> <i>log</i>, which is the measure of wine brought with a ram, <b>or six</b> <i>log</i>, which is the measure of wine brought with a bull. <b>And</b> one may pledge a libation of <b>six</b> <i>log</i> <b>and beyond,</b> as any greater amount can be composed of combinations of these three. 
+<b>One may pledge</b> to bring independent libations of <b>wine, but one may not pledge oil</b> alone; this is <b>the statement of Rabbi Akiva. Rabbi Tarfon says: One may pledge oil</b> as well. <b>Rabbi Tarfon said: Just as we found that wine comes</b> as <b>an obligation and comes</b> as <b>a gift offering</b> independent of any offering, <b>so too,</b> we find <b>that oil comes</b> as <b>an obligation and comes</b> as <b>a gift</b> offering. <b>Rabbi Akiva said to him: No, if you said</b> that this is true <b>with regard to wine, as</b> it is <b>sacrificed with its obligatory</b> offering <b>by itself, shall you</b> also <b>say</b> that this is also the case <b>with regard to oil, which is never sacrificed with its obligatory</b> offering <b>by itself but only</b> mixed with the flour? The mishna concludes with a ruling concerning a voluntary meal offering: <b>Two</b> people <b>do not pledge</b> a meal offering of <b>a tenth</b> of an ephah as partners, <b>but they may pledge a burnt offering and a peace offering. And</b> they may pledge to bring even <b>an individual bird,</b> not only a pair.
+
+Chapter 13
+
+One who says: <b>It</b> is incumbent <b>upon me</b> to bring <b>a tenth</b> of an ephah for a meal offering, <b>must bring</b> a meal offering of <b>one</b>-tenth. If he says: It is incumbent upon me to bring <b>tenths</b> of an ephah, <b>he must bring two</b>-tenths, as that is the minimum plural amount. If he says: <b>I specified</b> several tenths of an ephah <b>but I do not know which</b> number <b>I specified, he must bring sixty-tenths,</b> as that is the maximum amount of a meal offering. The flour beyond the amount that he actually specified is rendered a voluntary meal offering. If one says: <b>It</b> is incumbent <b>upon me</b> to bring <b>a meal offering, he may bring whichever</b> meal offering <b>that he wishes,</b> i.e., the fine-flour meal offering, the shallow-pan or deep-pan meal offering, or the meal offering baked in an oven in the form of loaves or wafers. <b>Rabbi Yehuda says: He must bring the fine-flour meal offering, as it is the</b> most <b>notable of the meal offerings.</b>
+If one says: It is incumbent upon me to bring <b>a meal offering, or:</b> It is incumbent upon me to bring <b>a type of meal offering, he must bring one</b> meal offering. If he says: It is incumbent upon me to bring <b>meal offerings, or:</b> It is incumbent upon me to bring <b>meal offerings of</b> a certain <b>type, he must bring two.</b> If he says: <b>I specified</b> a meal offering <b>but I do not know which</b> meal offering <b>I specified, he must bring all five</b> types of meal offerings. If one says: <b>I specified a meal offering of tenths</b> of an ephah <b>but I do not know how many</b> tenths <b>I specified, he must bring</b> a meal offering of <b>sixty-tenths</b> of an ephah. <b>Rabbi</b> Yehuda HaNasi <b>says:</b> His obligation is satisfied only when <b>he brings meal offerings of</b> all sizes, in increments of <b>tenths</b> of an ephah, ranging <b>from one</b>-tenth of an ephah <b>to sixty</b>-tenths, for a total of sixty meal offerings with a total volume of 1,830 tenths of an ephah, or 183 ephahs. He fulfills his vow with one of the meal offerings, and the rest are rendered voluntary meal offerings.
+One who says: <b>It</b> is incumbent <b>upon me</b> to donate pieces of <b>wood</b> as fuel for the altar, <b>must</b> donate <b>no fewer than two logs.</b> One who says: It is incumbent upon me to bring <b>frankincense, must</b> bring <b>no less than a handful.</b> The mishna states tangentially: <b>There are five</b> <i>halakhot</i> pertaining to <b>handfuls. One who says:</b> It is incumbent <b>upon me</b> to bring an offering of <b>frankincense, may not</b> bring <b>less than a handful. One who pledges</b> to bring <b>a meal offering must bring with it a handful of frankincense. One who</b> intentionally <b>offers up a handful</b> of a meal offering <b>outside</b> the Temple courtyard is <b>liable</b> to receive excision from the World-to-Come [<i>karet</i>]. The <b>two bowls</b> of frankincense that accompany the shewbread are <b>required</b> to have <b>two handfuls</b> of frankincense.
+One who says: <b>It</b> is incumbent <b>upon me</b> to donate <b>gold</b> to the Temple treasury, <b>must</b> give <b>no less than a gold dinar.</b> One who says: It is incumbent upon me to donate <b>silver</b> to the Temple treasury, <b>must</b> give <b>no less than</b> the value of <b>a silver dinar.</b> One who says: It is incumbent upon me to donate <b>copper</b> to the Temple maintenance, <b>must</b> give <b>no less than</b> the value of <b>a silver <i>ma’a</i>.</b> One who says: <b>I specified</b> the amount of gold, silver, or copper, <b>but I do not know what I specified, must bring</b> the maximum amount of gold, silver, or copper, <b>until</b> it reaches an amount <b>where he says:</b> I am certain that <b>I did not intend to</b> donate <b>that</b> much.
+One who says: <b>It</b> is incumbent <b>upon me</b> to bring a libation of <b>wine, must</b> bring <b>no less than three <i>log</i>,</b> as that is the minimum amount of wine brought as a libation accompanying an animal offering. One who says: It is incumbent upon me to bring <b>oil, must</b> bring <b>no less than a <i>log</i>,</b> as the smallest meal offering includes one <i>log</i> of oil. <b>Rabbi</b> Yehuda HaNasi <b>says:</b> He must bring no less than <b>three <i>log</i>,</b> as that is the amount of oil in the meal offering that accompanies the sacrifice of a lamb, which is the smallest amount in any of the meal offerings that accompany the sacrifice of an animal. One who says: <b>I specified</b> how many <i>log</i> I vowed to bring <b>but I do not know what</b> amount <b>I specified, must bring</b> an amount of oil <b>equivalent to</b> the amount brought on the <b>day</b> that the <b>largest</b> amount of oil is sacrificed in the Temple.
+One who says: <b>It</b> is incumbent <b>upon me</b> to bring <b>a burnt offering, must bring a lamb,</b> which is the least expensive land animal sacrificed as an offering. <b>Rabbi Elazar ben Azarya says:</b> He may bring <b>either a dove or a pigeon,</b> as a bird burnt offering. One who says: I vowed to bring a burnt offering, and <b>I specified</b> that it would be <b>from the herd, but I do not know what</b> animal <b>I specified, must bring a bull and a male calf,</b> as a burnt offering is brought only from male animals. One who says: I vowed to bring a burnt offering and I specified that it would be <b>from the animals but I do not know what</b> animal <b>I specified, must bring a bull and a male calf, a ram, a large male goat, a small male goat, and a male lamb.</b> One who says: I vowed to bring a burnt offering, and <b>I specified</b> what type of burnt offering it would be, <b>but I do not know what I specified,</b> <b>adds a dove and a pigeon</b> to the previous list.
+One who says: <b>It</b> is incumbent <b>upon me</b> to bring <b>a thanks offering and a peace offering, must bring a lamb,</b> which is the least expensive land animal sacrificed as an offering. One who says: I vowed to bring a peace offering <b>and I specified</b> that it would be <b>from the herd but I do not know what</b> animal <b>I specified, must bring a bull and a cow,</b> and <b>a male calf and a female calf.</b> One who says: I vowed to bring a burnt offering and specified that it would be <b>from the animals, but I do not know what</b> animal <b>I specified, must bring a bull and a cow, a male calf and a female calf, a ram and a ewe, a large,</b> i.e., adult, <b>male goat and a large female goat, a small,</b> i.e., young, <b>male goat and a small female goat,</b> and <b>a male lamb and a female lamb.</b>
+One who says: <b>It</b> is incumbent <b>upon me</b> to bring <b>a bull</b> as a burnt offering or peace offering, <b>must bring</b> the bull, its accompanying meal offering, <b>and its libations, with</b> the total value of <b>one hundred dinars.</b> One who says: It is incumbent upon me to bring <b>a calf, must bring</b> the calf, its accompanying meal offering, <b>and its libations, with</b> the total value of <b>five</b> <i>sela</i>, which equal twenty dinars. One who says: It is incumbent upon me to bring <b>a ram, must bring</b> the ram, its accompanying meal offering, <b>and its libations, with</b> the value of <b>two</b> <i>sela</i>, which equal eight dinars. One who says: It is incumbent upon me to bring <b>a lamb, must bring</b> the lamb, its accompanying meal offering, <b>and its libations, with</b> the value of one <b><i>sela</i>,</b> which equals four dinars. One who says: It is incumbent upon me to bring <b>a bull with</b> the value of <b>one hundred dinars</b> as a burnt offering or peace offering, <b>must bring</b> the bull <b>with</b> the value of <b>one hundred dinars excluding its</b> accompanying meal offering and <b>libations.</b> One who says: It is incumbent <b>upon me</b> to bring <b>a calf with</b> the value of <b>five</b> <i>sela</i> as a burnt offering or peace offering, <b>must bring</b> the calf <b>with</b> the value of <b>five</b> <i>sela</i> <b>excluding its</b> accompanying meal offering and <b>libations.</b> One who says: It is incumbent <b>upon me</b> to bring <b>a ram with</b> the value of <b>two</b> <i>sela</i> as a burnt offering or peace offering, <b>must bring</b> the ram <b>with</b> the value of <b>two</b> <i>sela</i> <b>excluding its</b> accompanying meal offering and <b>libations.</b> One who says: It is incumbent <b>upon me</b> to bring <b>a lamb with</b> the value of one <b><i>sela</i></b> as a burnt offering or peace offering, <b>must bring</b> the lamb <b>with</b> the value of one <b><i>sela</i> excluding its</b> accompanying meal offering and <b>libations.</b> If one said: It is incumbent upon me to bring <b>a bull with</b> the value of <b>one hundred dinars</b> as a burnt offering or peace offering, <b>and he brought two</b> bulls <b>with</b> a combined value of <b>one hundred dinars,</b> he <b>has not fulfilled</b> his obligation. <b>And</b> that is the <i>halakha</i> <b>even</b> if <b>this</b> bull has the value <b>of one hundred dinars less one dinar and that</b> bull has the value <b>of one hundred dinars less one dinar.</b> If one said: It is incumbent upon me to bring <b>a black</b> bull, <b>and he brought a white</b> bull; or said: It is incumbent upon me to bring <b>a white</b> bull, <b>and he brought a black</b> bull; or said: It is incumbent upon me to bring <b>a large</b> bull, <b>and he brought a small</b> bull, in all these cases <b>he has not fulfilled</b> his obligation. But if he said: It is incumbent upon me to bring <b>a small</b> bull, <b>and he brought a large</b> bull, <b>he has fulfilled</b> his obligation, as the value of a small bull is included in the value of a large bull. <b>Rabbi</b> Yehuda HaNasi <b>says: He has not fulfilled</b> his obligation, as the offering that he brought did not correspond to his vow.
+With regard to one who said: <b>This bull is</b> hereby <b>a burnt offering, and</b> subsequently <b>it became blemished [<i>venista’ev</i>]</b> and was disqualified from sacrifice, he should redeem the bull and with that money purchase another bull as an offering in its stead. <b>If he wishes, he may bring two</b> bulls <b>with its</b> redemption <b>money</b> instead of one. If one says: <b>These two bulls are</b> hereby <b>a burnt offering, and</b> subsequently <b>they became blemished,</b> if <b>he wishes he may bring one</b> bull <b>with their</b> redemption <b>money. And Rabbi</b> Yehuda HaNasi <b>deems</b> this <b>prohibited,</b> and holds that he must bring two bulls. In a case where one said: <b>This ram is</b> hereby <b>a burnt offering, and it became blemished, if he wishes he may bring a lamb with its</b> redemption <b>money.</b> In a case where one said: <b>This lamb is</b> hereby <b>a burnt offering, and it became blemished, if he wishes he may bring a ram with its</b> redemption <b>money. And Rabbi</b> Yehuda HaNasi <b>deems</b> it <b>prohibited</b> for one to bring one type of animal with redemption money from another type of animal. With regard to <b>one who says: One of my lambs is consecrated, or: One of my bulls is consecrated, and he has two</b> lambs or bulls, <b>the larger of them is consecrated.</b> If he has <b>three</b> lambs or bulls, <b>the middle-sized</b> animal <b>among them is consecrated.</b> If one says: <b>I specified</b> the lamb or bull that is to be consecrated <b>but I do not know what</b> animal <b>I specified</b> in my vow, <b>or</b> he says <b>that: My father said to me</b> before his death that he consecrated one of the lambs or the bulls, <b>but I do not know what</b> animal he consecrated, <b>the largest of them is consecrated.</b>
+One who says: <b>It</b> is incumbent <b>upon me</b> to bring <b>a burnt offering, must sacrifice it in the Temple</b> in Jerusalem. <b>And if he sacrificed it in the temple of Onias</b> in Egypt, <b>he has not fulfilled</b> his obligation. One who says: It is incumbent <b>upon me</b> to bring <b>a burnt offering that I will sacrifice in the temple of Onias, must sacrifice it in the Temple</b> in Jerusalem, <b>but if he sacrificed it in the temple of Onias, he has fulfilled</b> his obligation. <b>Rabbi Shimon says</b> that if one says: It is incumbent upon me to bring a burnt offering that I will sacrifice in the temple of Onias, <b>it is not</b> consecrated as <b>a burnt offering;</b> such a statement does not consecrate the animal at all. If one says: <b>I am hereby a nazirite,</b> then when his term of naziriteship is completed <b>he must shave</b> the hair of his head and bring the requisite offerings <b>in the Temple</b> in Jerusalem; <b>and if he shaved in the temple of Onias, he has not fulfilled</b> his obligation. If one says: <b>I am hereby a nazirite</b> provided <b>that I will shave in the temple of Onias, he must shave in the Temple</b> in Jerusalem; <b>but if he shaved in the temple of Onias, he has fulfilled</b> his obligation. <b>Rabbi Shimon says</b> that one who says: I am hereby a nazirite provided that I will shave in the temple of Onias, <b>is not a nazirite</b> at all, as his vow does not take effect. <b>The priests who served in the temple of Onias may not serve in the Temple in Jerusalem; and needless to say,</b> if they served <b>for something else,</b> a euphemism for idolatry, they are disqualified from service in the Temple. <b>As it is stated: “Nevertheless the priests of the private altars did not come up to the altar of the Lord in Jerusalem, but they did eat <i>matza</i> among their brethren”</b> (II Kings 23:9). The halakhic status of <b>these</b> priests is <b>like</b> that of <b>blemished</b> priests in that <b>they receive a share</b> in the distribution of the meat of the offerings <b>and partake</b> of that meat, <b>but they do not sacrifice</b> offerings or perform any of the sacrificial rites.
+<b>It is stated with regard to an animal burnt offering: “A fire offering, an aroma pleasing</b> to the Lord” (Leviticus 1:9), <b>and with regard to a bird burnt offering: “A fire offering, an aroma pleasing</b> to the Lord” (Leviticus 1:17), <b>and with regard to a meal offering: “A fire offering, an aroma pleasing</b> to the Lord” (Leviticus 2:2). The repetitive language employed concerning all of these different offerings is <b>to say to you</b> that <b>one who brings a substantial</b> offering <b>and one who brings a meager</b> offering have equal merit, <b>provided that he directs his heart toward Heaven.</b>
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Menachot/English/merged.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Menachot/English/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..aa3495cb1ffa49128f5d71ea93ee7d4e2335e1b5
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Menachot/English/merged.txt	
@@ -0,0 +1,143 @@
+Mishnah Menachot
+משנה מנחות
+merged
+https://www.sefaria.org/Mishnah_Menachot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-William Davidson Edition - English
+-https://korenpub.com/collections/the-noe-edition-koren-talmud-bavli-1
+
+Mishnah Menachot
+
+
+
+Chapter 1
+
+When one brings a meal offering to the Temple, the priest removes a handful from it, places the handful into a service vessel, conveys it to the altar, and burns it. At that point, the remainder is permitted to the priests for consumption and the owner has fulfilled his obligation. In this context, the mishna teaches: <b>All the meal offerings</b> from <b>which a handful was removed not for their sake</b> but for the sake of another meal offering <b>are fit</b> for sacrifice. <b>But</b> these offerings <b>did not satisfy the obligation of the owner,</b> who must therefore bring another offering. This is the <i>halakha</i> with regard to all meal offerings <b>except for the meal offering of a sinner and the meal offering of jealousy,</b> which is brought as part of the rite of a woman suspected by her husband of having been unfaithful [<i>sota</i>]. In those cases, if the priest removed the handful not for its own sake, the offering is disqualified. With regard to <b>the meal offering of a sinner and the meal offering of jealousy</b> from <b>which</b> the priest <b>removed a handful not for their sake,</b> or where <b>he placed</b> a handful from them <b>in a vessel, or conveyed</b> the handful to the altar, <b>or burned</b> the handful on the altar, <b>not for their sake, or for their sake and not for their sake, or not for their sake and for their sake,</b> they <b>are disqualified.</b> The mishna elaborates: <b>How</b> are these rites performed <b>for their sake and not for their sake?</b> It is in a case where one removed the handful with two intentions: <b>For the sake of the meal offering of a sinner and for the sake of a voluntary meal offering.</b> How are these rites performed <b>not for their sake and for their sake?</b> It is in a case where one removed the handful with two intentions: <b>For the sake of a voluntary meal offering and for the sake of the meal offering of a sinner.</b>
+<b>Both the meal offering of a sinner and all</b> other <b>meal offerings</b> with regard to <b>which</b> the one who <b>removed their handful</b> was <b>a non-priest,</b> or a priest who was <b>an acute mourner,</b> i.e., whose relative died and was not yet buried, or a priest who was ritually impure <b>who immersed that day</b> and was waiting for nightfall for the purification process to be completed, or a priest <b>lacking</b> the requisite priestly <b>vestments,</b> or a priest <b>who had not yet</b> brought <b>an atonement</b> offering to complete the purification process, or a priest <b>who did not wash his hands and feet</b> from the water in the Basin prior to performing the Temple service, or <b>an uncircumcised</b> priest, or <b>a ritually impure</b> priest, or a priest who removed the handful while <b>sitting,</b> or while <b>standing</b> not on the floor of the Temple but <b>upon vessels,</b> or <b>upon an animal,</b> or <b>upon the feet of another</b> person; in all these cases the meal offerings are <b>unfit</b> for sacrifice. If the priest <b>removed the handful with</b> his <b>left</b> hand the meal offering is <b>unfit. Ben Beteira says: He must return</b> the handful to the vessel that contains the meal offering <b>and again remove the handful,</b> this time <b>with</b> his <b>right</b> hand. If a priest <b>removed the handful</b> of flour, <b>and a stone, a grain of salt, or a pinch [<i>koret</i>] of frankincense emerged in his hand,</b> the meal offering is <b>unfit due to</b> the fact <b>that</b> the Sages <b>said: The handful that is outsized or that is lacking</b> is <b>unfit.</b> The existence of one of these foreign items in the handful means that the requisite measure of flour is lacking. <b>And which is the outsized</b> handful? It is one <b>where he removed the handful overflowing [<i>mevoratz</i>]</b> in a manner in which his fingers do not hold the flour. <b>And</b> which is the <b>lacking</b> handful? It is one <b>where he removed the handful with the tips of his fingers.</b> <b>How does</b> the priest <b>perform</b> the removal of a handful? <b>He extends his fingers onto the palm of his hand.</b> 
+If <b>one increased its oil, decreased its oil,</b> or <b>decreased its frankincense,</b> beyond the appropriate measures, the meal offering is <b>unfit.</b> With regard to <b>one who removes a handful from the meal offering</b> with the intent <b>to partake</b> of <b>its remainder outside</b> the Temple courtyard <b>or</b> to partake of <b>an olive-bulk of its remainder outside</b> the Temple courtyard, <b>to burn its handful outside</b> the Temple courtyard <b>or</b> to burn <b>an olive-bulk</b> of <b>its handful outside</b> the Temple courtyard, <b>or to burn its frankincense outside</b> the Temple courtyard, in all these cases the offering is <b>unfit, but there is no</b> liability for <b><i>karet</i></b> for one who partakes of <b>it.</b> If one had the intent <b>to partake</b> of <b>its remainder on the next day or</b> to partake of <b>an olive-bulk of its remainder on the next day, to burn its handful on the next day or</b> to burn <b>an olive-bulk of its handful on the next day, or to burn</b> its <b>frankincense on the next day,</b> the offering is <b><i>piggul</i>, and one is liable</b> to receive <b><i>karet</i> for</b> partaking of the remainder of that meal offering. <b>This is the principle:</b> In the case of <b>anyone who removes the handful, or places</b> the handful <b>in the vessel,</b> or <b>who conveys</b> the vessel with the handful to the altar, or <b>who burns</b> the handful on the altar, with the intent <b>to partake of an item whose</b> typical <b>manner</b> is such that one <b>partakes</b> of it, e.g., the remainder, <b>or to burn an item whose</b> typical <b>manner</b> is such that one <b>burns</b> it on the altar, e.g., the handful or the frankincense, <b>outside its</b> designated <b>area,</b> the meal offering is <b>unfit but there is no</b> liability for <b><i>karet</i>.</b> If his intent was to do so <b>beyond its</b> designated <b>time,</b> the offering is <b><i>piggul</i> and one is liable</b> to receive <b><i>karet</i> on account of it, provided that the permitting</b> factor, i.e., the handful, <b>was sacrificed in accordance with its mitzva.</b> If the permitting factor was not sacrificed in accordance with its mitzva, although the meal offering is unfit, the prohibition of <i>piggul</i> does not apply to it. <b>How</b> is <b>the permitting factor</b> considered to have been <b>sacrificed in accordance with its mitzva?</b> If one <b>removed the handful in silence,</b> i.e., with no specific intent, and <b>placed</b> it <b>in the vessel, conveyed</b> it, <b>and burned</b> the handful on the altar, with the intent to partake of the remainder <b>beyond its</b> designated <b>time; or</b> if one <b>removed the handful</b> with the intent to partake of the or burn the handful or frankincense <b>beyond its</b> designated <b>time,</b> and <b>placed</b> it <b>in the vessel, and conveyed</b> it, <b>and burned</b> the handful on the altar <b>in silence,</b> with no specific intent; <b>or</b> if one <b>removed the handful</b> and <b>placed</b> it <b>in the vessel, conveyed</b> it, <b>and burned</b> the handful on the altar, with the intent to partake of the remainder <b>beyond its</b> designated <b>time, that is</b> the case of an offering <b>whose permitting factor was sacrificed in accordance with its mitzva,</b> and one is liable to receive <i>karet</i> for partaking of it due to <i>piggul</i>.
+<b>How</b> is <b>the permitting factor not sacrificed in accordance with its mitzva?</b> If one <b>removed the handful</b> with the intent to partake of the remainder or burn the handful or frankincense <b>outside its</b> designated <b>area,</b> or <b>placed</b> it <b>in the vessel, conveyed</b> it, <b>and burned</b> the handful on the altar, with the intent to partake of the remainder <b>beyond its</b> designated <b>time; or</b> if one <b>removed the handful</b> with the intent to partake of the remainder or burn the handful or frankincense <b>beyond its</b> designated <b>time,</b> and <b>placed</b> it <b>in the vessel, conveyed</b> it, <b>and burned</b> the handful on the altar, with the intent to partake of the remainder <b>outside its</b> designated <b>area; or</b> if one <b>removed the handful</b> and <b>placed</b> it <b>in the vessel, and conveyed</b> it, <b>and burned</b> the handful on the altar, with the intent to partake of the remainder <b>outside its</b> designated <b>area, that is</b> the case of an offering <b>whose permitting factor was not sacrificed in accordance with its mitzva.</b> <b>The meal offering of a sinner and the meal offering of jealousy</b> brought by a <i>sota</i> <b>that one removed their handful not for their sake</b> and <b>placed</b> it <b>in the vessel, conveyed</b> it, <b>and burned</b> the handful on the altar, with the intent to partake of the remainder or burn the handful <b>beyond its</b> designated <b>time; or that one removed the handful</b> with the intent to partake of the remainder or burn the handful <b>beyond its</b> designated <b>time</b> or <b>placed</b> it <b>in the vessel, conveyed</b> it, <b>and burned</b> the handful on the altar, <b>not for their sake; or that one removed the handful, and placed</b> it <b>in the vessel, and conveyed</b> it, <b>and burned</b> the handful on the altar, <b>not for their sake, that is</b> the case of an offering <b>whose permitting factor was not sacrificed in accordance with its mitzva.</b> If one performed one of these rites with the intent <b>to partake of an olive-bulk outside</b> its designated area and <b>an olive-bulk the next day,</b> or <b>an olive-bulk the next day</b> and <b>an olive-bulk outside</b> its designated area, or <b>half an olive-bulk outside</b> its designated area and <b>half an olive-bulk the next day,</b> or <b>half an olive-bulk the next day</b> and <b>half an olive-bulk outside</b> its designated area, the offering is <b>unfit but there is no</b> liability for <b><i>karet</i>.</b> <b>Rabbi Yehuda says</b> that <b>this is the principle: If the intent</b> with regard to <b>the time preceded the intent</b> with regard to <b>the area,</b> the offering is <b><i>piggul</i> and one is liable</b> to receive <b><i>karet</i> on account of it. If the intent</b> with regard to <b>the area preceded the intent</b> with regard to <b>the time,</b> the offering is <b>unfit but there is no</b> liability for <b><i>karet</i>. And the Rabbis say:</b> In both <b>this</b> case, where the intent with regard to time was first, <b>and that</b> case, where the intent with regard to area came first, the offering is <b>unfit but there is no</b> liability for <b><i>karet</i>.</b> If one’s intent was <b>to partake of half an olive-bulk</b> of the remainder <b>and to burn half an olive-bulk</b> of it not at the appropriate time or not in the appropriate area, the offering is <b>fit, because eating and burning do not join together.</b>
+
+Chapter 2
+
+In the case of a priest <b>who removes a handful from the meal offering</b> with the intent <b>to partake of its remainder or to burn its handful</b> on <b>the next day, Rabbi Yosei concedes in this</b> instance <b>that it is</b> a case of <b><i>piggul</i> and he is liable</b> to receive <b><i>karet</i> for</b> partaking of <b>it.</b> But if the priest’s intent was <b>to burn its frankincense the next day, Rabbi Yosei says:</b> The meal offering is <b>unfit but</b> partaking of it <b>does not include</b> liability to receive <b><i>karet</i>. And the Rabbis say:</b> It is a case of <b><i>piggul</i> and he is liable</b> to receive <b><i>karet</i> for</b> partaking of the meal offering. The Rabbis <b>said to</b> Rabbi Yosei: In <b>what</b> manner does <b>this differ from</b> an animal <b>offering,</b> where if one slaughtered it with the intent to sacrifice the portions consumed on the altar the next day, it is <i>piggul</i>? Rabbi Yosei <b>said to</b> the Rabbis: There is a difference, <b>as</b> in <b>the</b> case of an animal <b>offering, its blood, and its flesh, and its portions</b> consumed on the altar are all <b>one</b> entity. Consequently, intent with regard to any one of them renders the entire offering <i>piggul</i>. <b>But</b> the <b>frankincense is not</b> part <b>of the meal offering.</b>
+If <b>one slaughtered</b> the <b>two lambs</b> that accompany the two meal offering loaves sacrificed on <i>Shavuot</i> with the intent <b>to partake of one of the</b> two <b>loaves the next day,</b> or if <b>one burned</b> the <b>two bowls</b> of frankincense accompanying the shewbread with the intent <b>to partake of one of the arrangements</b> of the shewbread <b>the next day, Rabbi Yosei says: That loaf and that arrangement of which he intended</b> to partake the next day are <b><i>piggul</i> and one is liable</b> to receive <b><i>karet</i> for</b> their consumption, <b>and the second</b> loaf and arrangement are <b>unfit, but there is no</b> liability to receive <b><i>karet</i> for</b> their consumption. <b>And the Rabbis say: This</b> loaf and arrangement <b>and that</b> loaf and arrangement are both <b><i>piggul</i> and one is liable</b> to receive <b><i>karet</i> for</b> their consumption. If <b>one of the</b> two <b>loaves</b> of <i>Shavuot</i> <b>or one of the</b> two <b>arrangements</b> of the shewbread <b>became ritually impure, Rabbi Yehuda says: Both must be taken to the place of burning</b> like any other disqualified offering, <b>as no communal offering is divided.</b> That is, it is either fit in its entirety or unfit in its entirety. <b>And the Rabbis say: The impure one</b> remains <b>in its</b> state of <b>impurity and the pure one shall be eaten.</b>
+<b>The thanks offering renders the</b> accompanying <b>loaves <i>piggul</i> but the loaves do not render the thanks offering <i>piggul</i>. How so?</b> If <b>one slaughtered the thanks offering,</b> which may be consumed only during the day it is slaughtered and the night thereafter, with the intent <b>to partake of it the next day,</b> the offering <b>and the</b> accompanying <b>loaves are rendered <i>piggul</i>.</b> If he slaughtered it with the intent <b>to partake of the loaves the next day, the loaves are rendered <i>piggul</i> and the thanks offering is not <i>piggul</i>.</b> Likewise, <b>the lambs</b> sacrificed with the two loaves meal offering on <i>Shavuot</i> <b>render the</b> accompanying <b>loaves <i>piggul</i>, but the loaves do not render the lambs <i>piggul</i>. How so?</b> If <b>one slaughtered the lambs,</b> which may be consumed only during the day they are slaughtered and the night thereafter, with the intent <b>to partake of them the next day,</b> the lambs <b>and the</b> accompanying <b>loaves are rendered <i>piggul</i>.</b> If he did so with the intent <b>to partake of the loaves the next day, the loaves are rendered <i>piggul</i> and the lambs are not <i>piggul</i>.</b>
+<b>The</b> animal <b>offering renders the</b> accompanying <b>libations</b> and meal offerings <b><i>piggul</i> from</b> the moment <b>that they were consecrated in the vessel,</b> but not before; this is <b>the statement of Rabbi Meir. The libations do not render the</b> animal <b>offering <i>piggul</i>. How so?</b> In the case of <b>one who slaughters the offering</b> with the intent <b>to partake of it the next day,</b> the offering <b>and its libations are rendered <i>piggul</i>.</b> But if one slaughters the offering with the intent <b>to sacrifice its libations the next day, the libations are rendered <i>piggul</i>,</b> while <b>the offering is not <i>piggul</i>.</b>
+With regard to the burning of the handful of a meal offering and the frankincense, both of which render the meal offering permitted for consumption: If the priest had an intention that can <b>render</b> the offering <b><i>piggul</i> during</b> the burning of <b>the handful but not during</b> the burning of <b>the frankincense,</b> or <b>during</b> the burning of <b>the frankincense but not during</b> the burning of <b>the handful,</b> i.e., he burned one of them with the intention to eat the remainder of the offering beyond its designated time, <b>Rabbi Meir says:</b> The offering is <b><i>piggul</i> and one</b> who eats it is <b>liable</b> to receive <b><i>karet</i></b> for its consumption. <b>And the Rabbis say: There is no</b> liability to receive <b><i>karet</i> in this</b> case <b>unless he renders</b> the offering <b><i>piggul</i> during</b> the sacrifice of <b>the entire permitting factor,</b> i.e., the burning of both the handful and the frankincense. <b>And the Rabbis concede to Rabbi Meir in</b> the case of <b>a meal offering of a sinner and in</b> the case of <b>a meal offering of jealousy</b> of a <i>sota</i> <b>that if one had intent of <i>piggul</i> during</b> the burning of <b>the handful, that</b> the meal offering is <b><i>piggul</i> and one is liable</b> to receive <b><i>karet</i></b> for its consumption, <b>as</b> here <b>the handful is the</b> sole <b>permitting factor.</b> If <b>one slaughtered one of the</b> two <b>lambs</b> sacrificed with the two loaves on <i>Shavuot</i> with the intent <b>to partake of</b> the <b>two loaves the next day,</b> or if <b>one burned one of the bowls</b> of frankincense with the intent <b>to partake of two arrangements</b> of shewbread <b>the next day, Rabbi Meir says:</b> The meal offering is <b><i>piggul</i> and one is liable</b> to receive <b><i>karet</i></b> for its consumption, <b>and the Rabbis say: There is no</b> liability to receive <b><i>karet</i> unless he has intent of <i>piggul</i> during</b> the sacrifice of <b>the entire permitting factor.</b> If <b>one slaughtered one of the lambs</b> with the intent <b>to partake of it the next day, that</b> lamb is <b><i>piggul</i> and the other is a fit</b> offering. If he slaughtered one lamb with the intent <b>to partake of the other the next day, both</b> lambs <b>are fit</b> offerings, as one permitting factor does not render another permitting factor <i>piggul</i>.
+
+Chapter 3
+
+In the case of <b>one who removes a handful from the meal offering</b> with the intent <b>to consume</b>, beyond its designated time, <b>an item whose</b> typical <b>manner</b> is such that one does <b>not consume</b> it, i.e., the handful, <b>or to burn,</b> beyond its designated time, <b>an item whose</b> typical <b>manner</b> is such that one does <b>not burn</b> it on the altar, i.e., the remainder of the meal offering, the meal offering is <b>fit. Rabbi Eliezer deems</b> it <b>unfit,</b> although it is not <i>piggul</i>, and consuming it is therefore not punishable by excision from the World-to-Come [<i>karet</i>]. In the case of one who removes a handful from the meal offering with the intent <b>to consume,</b> beyond its designated time, <b>an item whose</b> typical <b>manner</b> is such that one does <b>consume</b> it, <b>or to burn,</b> beyond its designated time, <b>an item whose</b> typical <b>manner</b> is such that one does <b>burn</b> it on the altar, but his intent was to consume or burn improperly <b>less than an olive-bulk,</b> the offering is <b>fit.</b> If his intent was both <b>to consume half an olive-bulk and to burn half an olive-bulk</b> beyond its designated time, the meal offering is nevertheless <b>fit, because eating and burning do not join together.</b>
+If one <b>did not pour</b> the oil onto the meal offering, or <b>did not mix</b> the oil into the meal offering, <b>or did not break</b> the loaves into pieces, <b>or did not</b> add <b>salt, or did not wave</b> the <i>omer</i> meal offering or the meal offering of a <i>sota</i>, or <b>did not bring</b> the meal offering to the altar, <b>or</b> if it happened <b>that</b> the priest <b>broke</b> the meal offerings that require breaking into <b>greater pieces</b> than appropriate, <b>or did not smear</b> oil on the wafers requiring this (see Leviticus 2:4), in all these cases the meal offering is <b>fit.</b> If <b>a handful</b> of one meal offering, which is to be burned on the altar, <b>was intermingled with a handful of another</b> meal offering, or <b>with the meal offering of priests,</b> or <b>with the meal offering of</b> the <b>anointed priest,</b> i.e., the High Priest, or <b>with the meal offering of libations</b> accompanying burnt offerings and peace offerings, all of which are burned in their entirety on the altar, it is <b>fit</b> for sacrifice, and the mixture is burned on the altar. <b>Rabbi Yehuda says:</b> If the handful was intermingled <b>with the meal offering of</b> the <b>anointed priest,</b> or <b>with the meal offering of libations,</b> the mixture is <b>unfit because</b> with regard to <b>this,</b> the handful from the standard meal offering, <b>its mixture is thick,</b> one <i>log</i> of oil mixed with a tenth of an ephah of flour, <b>and</b> with regard to <b>that,</b> the meal offering of the anointed priest and the meal offering of libations, <b>its mixture is loose,</b> three <i>log</i> of oil mixed with a tenth of an ephah of flour. <b>And</b> the mixtures, which are not identical, <b>absorb from each other,</b> increasing the amount of oil in the handful and decreasing the amount of oil in the meal offering of the anointed priest or the meal offering of libations, thereby invalidating both.
+In the case of <b>two meal offerings from which a handful was not removed and</b> that <b>were intermingled with each other, if</b> the priest <b>can remove a handful from this</b> meal offering <b>by itself and from that</b> meal offering <b>by itself, they are fit</b> meal offerings, <b>but if not, they are unfit,</b> as the handful of each meal offering must be taken from its original source. In the case of <b>a handful that was intermingled with a meal offering from which a handful was not removed,</b> the priest <b>should not burn</b> the mixture on the altar. <b>And if he burned</b> it, <b>this</b> meal offering <b>from which the handful was taken satisfies the obligation of the owner and that</b> meal offering <b>from which the handful was not taken does not satisfy the obligation of the owner.</b> If, after it was removed, <b>its handful was intermingled with its remainder or with the remainder of another</b> meal offering, the priest <b>should not burn</b> the mixture on the altar, <b>but if he burned</b> it, <b>it satisfies the obligation of the owner.</b> If <b>the handful became ritually impure and</b> despite this the priest <b>sacrificed it, the frontplate</b> worn by the High Priest <b>effects acceptance</b> of the meal offering, and the remainder is eaten by the priests. If the handful <b>left</b> its designated area <b>and</b> despite this the priest then <b>sacrificed it, the frontplate does not effect acceptance.</b> The reason is <b>that the frontplate effects acceptance for</b> offerings sacrificed when <b>ritually impure and does not effect acceptance for</b> offerings <b>that leave</b> their designated areas.
+If after the handful was removed <b>the remainder of</b> the meal offering <b>became ritually impure,</b> or if <b>the remainder of</b> the meal offering <b>was burned,</b> or if <b>the remainder of</b> the meal offering <b>was lost, according to the principle of Rabbi Eliezer,</b> who says that with regard to an animal offering the blood is fit for sprinkling even if there is no meat that can be eaten, the meal offering is <b>fit,</b> and the priest burns the handful. <b>But according to the principle of Rabbi Yehoshua,</b> who says that with regard to an animal offering the blood is fit for sprinkling only if there is meat that can be eaten, it is <b>unfit</b> and the priest does not burn the handful, as the handful serves to render permitted the remainder. A handful of a meal offering <b>that was not</b> sanctified <b>in a service vessel</b> is <b>unfit, and Rabbi Shimon deems</b> it <b>fit.</b> If the priest <b>burned the handful of</b> a meal offering <b>twice,</b> i.e., in two increments, it is <b>fit.</b>
+With regard to <b>the handful,</b> failure to sacrifice <b>the minority of it prevents the majority of it,</b> which was sacrificed, from rendering it permitted for the priests to consume the remainder of the meal offering. With regard to <b>a tenth</b> of an ephah of flour brought as a meal offering, failure to sacrifice <b>the minority of it prevents the majority of it,</b> which was sacrificed, from qualifying as a proper meal offering. With regard to <b>the wine</b> poured as a libation, failure to pour <b>the minority of it prevents the majority of it,</b> which was poured, from qualifying as a proper libation. With regard to <b>the</b> <i>log</i> of <b>oil</b> that is required for the meal offering, failure to add <b>the minority of it prevents the majority of it,</b> which was added, from being a sufficient measure of oil. With regard to <b>the fine flour and the oil,</b> failure to bring <b>each prevents fulfillment of the mitzva with the other.</b> With regard to <b>the handful and the frankincense,</b> failure to burn <b>each prevents fulfillment of the mitzva with the other.</b>
+With regard to <b>the two goats of Yom Kippur,</b> the absence of <b>each</b> goat <b>prevents fulfillment of the mitzva with the other.</b> With regard to <b>the two sheep</b> brought together with the meal offering of the two loaves on <b><i>Shavuot</i>,</b> failure to bring <b>each</b> of the sheep <b>prevents fulfillment of the mitzva with the other.</b> With regard to the <b>two loaves</b> brought on <i>Shavuot</i>, failure to bring <b>each</b> of the loaves <b>prevents fulfillment of the mitzva with the other.</b> With regard to the <b>two arrangements</b> of the shewbread, failure to place <b>each</b> of the arrangements <b>prevents fulfillment of the mitzva with the other.</b> With regard to the <b>two bowls</b> of frankincense that accompany the shewbread, failure to place <b>each</b> of the bowls <b>prevents fulfillment of the mitzva with the other.</b> With regard to <b>the arrangements</b> of the shewbread <b>and the bowls</b> of frankincense, failure to bring <b>each</b> of them <b>prevents fulfillment of the mitzva with the other.</b> With regard to the <b>two types</b> of loaves <b>that</b> accompany the offerings <b>of a nazirite:</b> The bread and wafers (see Numbers 6:15); the <b>three</b> species <b>that</b> are part of the rite <b>of the</b> red <b>heifer:</b> The cedar, hyssop, and scarlet wool (see Numbers 19:6); <b>and</b> the <b>four</b> types of loaves <b>that</b> accompany <b>the thanks offering:</b> The loaves, wafers, loaves soaked in hot water, and leavened bread (see Leviticus 7:12); <b>and</b> the <b>four</b> species <b>of the <i>lulav</i>:</b> The <i>lulav</i>, <i>etrog</i>, myrtle, and willow (see Leviticus 23:40); <b>and</b> the <b>four</b> species <b>that are</b> used <b>in</b> the purification process of <b>the leper:</b> The cedar, hyssop, scarlet wool, and birds (see Leviticus 14:4), failure to bring <b>each</b> of the components <b>prevents fulfillment of the mitzva with the others.</b> With regard to the <b>seven sprinklings</b> of the blood <b>of the</b> red <b>heifer</b> that the priest sprinkles opposite the entrance to the Sanctuary (see Numbers 19:4), failure to sprinkle <b>each prevents fulfillment of the mitzva with the others.</b> With regard to the <b>seven sprinklings</b> of the blood of the bull and goat of Yom Kippur <b>that</b> are sprinkled <b>on</b> the Ark <b>between the staves</b> (see Leviticus 16:14–15), the seven sprinklings <b>that</b> are sprinkled <b>on the Curtain</b> separating the Sanctuary and Holy of Holies, and the sprinklings <b>that</b> are sprinkled <b>on the golden altar</b> on Yom Kippur, and from all other inner sin offerings, failure to sprinkle <b>each prevents fulfillment of the mitzva with the others.</b>
+With regard to the <b>seven branches of the Candelabrum</b> (see Exodus 25:32), the absence of <b>each prevents fulfillment of the mitzva with the others.</b> With regard to <b>its seven lamps</b> atop the branches, the absence of <b>each prevents fulfillment of the mitzva with the others.</b> With regard to the <b>two passages that are in the <i>mezuza</i>,</b> which are the first (Deuteronomy 6:1–9) and second (Deuteronomy 11:13–21) paragraphs of <i>Shema</i>, the absence of <b>each prevents fulfillment of the mitzva with the other.</b> Furthermore, the absence of <b>even one letter prevents fulfillment of the mitzva with</b> the rest of <b>them.</b> With regard to the <b>four passages that are in the phylacteries,</b> which are the two passages in the <i>mezuza</i> and two additional passages (Exodus 13:1–10, 11–16), the absence of <b>each prevents fulfillment of the mitzva with the others.</b> Furthermore, the absence of <b>even one letter prevents fulfillment of the mitzva with</b> the rest of <b>them.</b> With regard to the <b>four ritual fringes</b> on a garment, the absence of <b>each prevents fulfillment of the mitzva with the others, as the four of them</b> constitute <b>one mitzva. Rabbi Yishmael says: The four of them are four</b> discrete <b>mitzvot,</b> and the absence of one does not prevent fulfillment of the mitzva with the rest.
+
+Chapter 4
+
+The absence of <b>the sky-blue [<i>tekhelet</i>]</b> strings <b>does not prevent</b> fulfillment of the mitzva of ritual fringes with <b>the white</b> strings, <b>and the</b> absence of <b>white</b> strings <b>does not prevent</b> fulfillment of the mitzva with <b>the sky-blue</b> strings. If one has only one, he wears it without the other. Absence of the <b>phylacteries of</b> the <b>arm does not prevent</b> fulfillment of the mitzva of the phylacteries <b>of</b> the <b>head, and</b> absence of the phylacteries <b>of</b> the <b>head does not prevent</b> fulfillment of the mitzva of the phylacteries <b>of</b> the <b>arm.</b> If one has only one, he dons it without the other. The mishna returns to discussing the <i>halakhot</i> of meal offerings, which are the central theme of this tractate. The absence of <b>the fine flour and the oil</b> for the meal offering accompanying burnt offerings and peace offerings <b>does not prevent</b> libation of <b>the wine, and</b> the absence of <b>the wine</b> for libation <b>does not prevent</b> sacrifice of the flour and the oil. Failure to perform some of <b>the placements</b> of blood <b>on the external altar does not prevent</b> fulfillment of the mitzva with <b>the other</b> placements, as even if the priest performed only one placement of blood, the offering effects atonement after the fact.
+Failure to sacrifice one of <b>the bulls, the rams, the sheep, or the goats</b> of the additional offerings brought on Festivals <b>does not prevent</b> the sacrifice of <b>the others. Rabbi Shimon says: If</b> the Temple treasurers <b>had</b> sufficient funds for the <b>numerous bulls</b> that are required to be sacrificed on that day <b>but they did not</b> also <b>have</b> sufficient funds for the accompanying <b>libations,</b> they should rather <b>bring one bull and</b> its <b>libations, and they should not sacrifice all of them without libations.</b>
+On <i>Shavuot</i> there is an obligation to sacrifice burnt offerings, a sin offering, and peace offerings together with the offering of the two loaves. The burnt offerings consists of a bull, two rams, and seven sheep. A goat is brought for the sin offering. Two sheep are brought as peace offerings and waved together with the two loaves. Failure to sacrifice <b>the bull, the rams, and the sheep,</b> which are all brought as burnt offerings, <b>and the goat</b> that is brought as a sin offering, <b>does not prevent</b> the bringing of <b>the</b> two <b>loaves,</b> and they are sacrificed nevertheless. Failure to bring <b>the</b> two <b>loaves does not prevent</b> sacrifice of the accompanying animal offerings. Failure to bring <b>the</b> two <b>loaves prevents</b> sacrifice of <b>the</b> accompanying peace offering of two <b>sheep, but</b> failure to sacrifice <b>the</b> two <b>sheep does not prevent</b> the bringing of <b>the</b> two <b>loaves;</b> this is <b>the statement of Rabbi Akiva.</b> <b>Rabbi Shimon ben Nannas says: No, rather</b> the opposite is true. Failure to sacrifice <b>the</b> peace offering of two <b>sheep prevents</b> the bringing of <b>the</b> two <b>loaves, but</b> failure to bring <b>the</b> two <b>loaves does not prevent</b> sacrifice of <b>the</b> accompanying peace offering of two <b>sheep. As we found that when the Jewish people were in the wilderness</b> for <b>forty years</b> after the exodus from Egypt, <b>they sacrificed</b> the two <b>sheep</b> as a peace offering on <i>Shavuot</i> <b>without</b> the two <b>loaves,</b> as the two loaves may be brought only from wheat grown in Eretz Yisrael after the Jewish people entered the land. <b>Here too,</b> whenever wheat is unavailable, <b>they</b> should <b>sacrifice</b> the two <b>sheep</b> without the two <b>loaves.</b> However, the two loaves are not sacrificed without the peace offering of two sheep. <b>Rabbi Shimon says:</b> The <b><i>halakha</i></b> is <b>in accordance with the statement of</b> Rabbi Shimon <b>ben Nannas</b> that failure to sacrifice the two sheep prevents the bringing of the two loaves but failure to bring the two loaves does not prevent sacrifice of the accompanying peace offering of two sheep, <b>but the reason</b> for that ruling <b>is not in accordance with his statement.</b> <b>As all</b> the offerings that must be sacrificed on <i>Shavuot</i> <b>that</b> are <b>stated in the book of Numbers</b> (see 28:27), i.e., two bulls, one ram, and seven sheep as additional offerings and a goat as a sin offering, were <b>sacrificed</b> when the Jewish people were <b>in the wilderness. But all</b> the offerings <b>stated in Leviticus</b> (see 23:18–20), i.e., the offerings accompanying the two loaves, were <b>not sacrificed</b> when the Jewish people were <b>in the wilderness.</b> Not only were the two loaves not sacrificed, but the accompanying offerings, including the peace offering of the two sheep, were also not sacrificed, because it was only <b>when they arrived in Eretz</b> Yisrael that <b>these</b> additional offerings <b>and those</b> offerings accompanying the two loaves <b>were sacrificed.</b> Neither the additional offerings of <i>Shavuot</i> nor the two loaves, and the offerings that accompany them, were sacrificed in the wilderness, contrary to the opinion of Rabbi Shimon ben Nannas. Rather, <b>for what</b> reason <b>do I</b> nevertheless <b>say that the sheep should be sacrificed without</b> the <b>loaves,</b> in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Nannas? It is <b>due to</b> the fact <b>that the sheep permit themselves,</b> as the sprinkling of their blood and the burning of the portions consumed on the altar renders it permitted to partake of their meat. <b>And</b> why are <b>the loaves not</b> sacrificed <b>without the sheep?</b> It is <b>because there is no</b> item <b>to permit</b> the loaves, as the loaves are permitted only after the sheep are sacrificed.
+Failure to sacrifice <b>the daily offerings does not prevent</b> sacrifice of <b>the additional offerings, and</b> likewise, failure to sacrifice <b>the additional offerings does not prevent</b> sacrifice of <b>the daily offerings. And</b> failure to sacrifice some of <b>the additional offerings</b> on a day when more than one is sacrificed, e.g., if it was both Shabbat and the New Moon, <b>does not prevent</b> sacrifice of the <b>other</b> additional offerings. If the priests <b>did not sacrifice a lamb in the morning</b> as the daily offering, nevertheless, <b>they should sacrifice</b> a lamb <b>in the afternoon</b> as the daily offering, as failure to sacrifice one daily offering does not prevent sacrifice of the other. In all of these cases, if they failed to sacrifice one offering, they should still sacrifice the other. <b>Rabbi Shimon said: When</b> does this <i>halakha</i> apply? It applies <b>at a time when</b> the failure to sacrifice the daily morning offering was because <b>they were</b> prevented from sacrificing it due to <b>circumstances beyond their control or</b> they failed to sacrifice it <b>unwittingly. But if</b> the priests acted <b>intentionally and did not sacrifice a lamb in the morning</b> as the daily offering, <b>they should not sacrifice</b> a lamb <b>in the afternoon</b> as the daily offering. Incense was burned twice a day, half a measure in the morning and half a measure in the afternoon. If <b>they did not burn</b> the half-measure of <b>incense in the morning, they should burn</b> the half-measure <b>in the afternoon.</b> <b>Rabbi Shimon said: And</b> in such a case, <b>the entire</b> measure <b>was sacrificed in the afternoon.</b> The reason for the difference between the daily offerings and the incense is <b>that</b> the daily service on a new <b>golden altar is initiated only with</b> the burning of <b>the incense of the spices</b> in the afternoon, at which time they would burn a full measure. <b>And the</b> daily service on a new <b>altar of the burnt offering,</b> on which the daily offerings were sacrificed, is initiated <b>only with the daily morning offering. And</b> use of a new <b>Table</b> was initiated <b>only with</b> the arrangement of <b>the shewbread on Shabbat, and</b> use of a new <b>Candelabrum</b> was initiated <b>only with</b> the kindling <b>of its seven lamps in the afternoon.</b>
+The twelve loaves of <i>matza</i> prepared from a tenth of an ephah of flour of the <b>griddle-cake</b> offering <b>of the High Priest did not come</b> from the house of the High Priest <b>in halves. Rather,</b> the High Priest <b>brings</b> from his house <b>a complete tenth</b> of an ephah of flour (see Leviticus 6:13) <b>and divides it</b> in half, and he <b>sacrifices half in the morning and half in the afternoon.</b> In the case of a High <b>Priest who brings</b> and sacrifices <b>half in the morning and dies, and they appointed another</b> High <b>Priest in his stead,</b> the replacement High Priest <b>should neither bring half of a tenth</b> of an ephah of flour <b>from his house nor</b> sacrifice the remaining <b>half of</b> the <b>tenth of an ephah of</b> his <b>predecessor. Rather, he brings</b> from his house <b>an entire tenth</b> of an ephah <b>and divides it</b> in half, <b>sacrifices half, and</b> the other <b>half</b> is not sacrificed and <b>is lost. Consequently, two halves</b> of a tenth of an ephah <b>are sacrificed,</b> one-half of what was brought by each priest, <b>and</b> the other <b>two halves are lost.</b> If <b>they did not appoint another</b> High <b>Priest in his stead, from whose</b> property <b>was</b> the griddle-cake offering brought and <b>sacrificed? Rabbi Shimon says:</b> It is brought and sacrificed <b>from</b> the property <b>of the community. Rabbi Yehuda says:</b> It is brought and sacrificed <b>from</b> the property <b>of the heirs</b> of the High Priest. <b>And</b> for the duration of the period until a new High Priest was appointed, the griddle-cake offering <b>was sacrificed</b> as <b>a complete</b> tenth of an ephah of fine flour.
+
+Chapter 5
+
+<b>All the meal offerings come</b> to be offered as <b><i>matza</i>,</b> with care taken to prevent leavening, <b>except for</b> ten loaves of <b>leavened bread</b> among the forty loaves <b>that</b> accompany <b>the thanks offering, and</b> the meal offering of <b>the two loaves</b> that are brought on the festival of <i>Shavuot</i>, <b>as they come</b> to be offered as <b>leavened bread.</b> The Sages disagree as to the manner in which those meal offerings are leavened. <b>Rabbi Meir says:</b> With regard to <b>the leaven</b> added to the dough to facilitate leavening, <b>one separates [<i>bodeh</i>]</b> part of the flour <b>for</b> the meal offerings <b>from within</b> the flour of the meal offerings themselves, causes it to become leaven, <b>and leavens</b> the meal offerings with it. <b>Rabbi Yehuda says: That is also not the optimal</b> manner in which to fulfill the mitzva, as aged leaven is a more effective leavening agent. <b>Rather, one brings the leaven</b> from another, aged, dough <b>and places it into the measuring</b> vessel, <b>and</b> then he adds flour until he <b>fills the measuring</b> vessel, to ensure the appropriate measure of a tenth of an ephah of flour. The Rabbis <b>said to</b> Rabbi Yehuda: <b>That too</b> is inappropriate, as in that manner the meal offering <b>will</b> either be <b>lacking</b> the requisite measure <b>or</b> be <b>greater</b> than the required measure, as the Gemara will explain.
+<b>All the meal-offerings</b> that come as <i>matza</i> <b>are</b> to be <b>kneaded with lukewarm</b> water so that the dough will bake well, as only a small amount of oil is added. <b>And one must watch over them</b> to ensure <b>that they do not</b> become <b>leaven</b> while kneading and shaping them, <b>and if</b> a meal offering or even only <b>its remainder becomes leaven, one violates a prohibition, as it is stated: “No meal offering that you shall bring to the Lord shall be made with leaven;</b> as you shall burn no leaven nor any honey as an offering made by fire to the Lord” (Leviticus 2:11). <b>And one is liable</b> to be flogged <b>for kneading</b> the meal offering, <b>and for shaping</b> it, <b>and for baking</b> it, if the meal offering becomes leaven.
+<b>There are</b> four types of meal offerings: Those <b>that require</b> both <b>oil and frankincense,</b> those that require <b>oil but not frankincense,</b> those that require <b>frankincense but not oil,</b> and those that require <b>neither frankincense nor oil.</b> The mishna elaborates: <b>And these</b> are the meal offerings that <b>require</b> both <b>oil and frankincense: The fine-flour meal offering,</b> as it is stated: “And he shall pour oil upon it, and put frankincense thereon” (Leviticus 2:1); <b>the</b> meal offering prepared in <b>a pan</b> (see Leviticus 2:5–6); <b>the</b> meal offering prepared in <b>a deep pan</b> (see Leviticus 2:7–10); <b>and the</b> meal offering baked in an oven, which can be brought in the form of <b>loaves or</b> in the form of <b>wafers</b> (see Leviticus 2:4). Additional meal offerings that require both oil and frankincense are <b>the meal offering of priests; the meal offering of the anointed priest,</b> i.e., the griddle-cake offering brought by the High Priest every day, half in the morning and half in the evening; <b>the meal offering of a gentile; a meal offering</b> brought <b>by women;</b> and <b>the <i>omer</i> meal offering</b> (see Leviticus 23:15). <b>The meal offering</b> brought with <b>libations</b> that accompany burnt offerings and peace offerings <b>requires oil but does not require frankincense. The shewbread requires frankincense but does not require oil.</b> <b>The two loaves</b> brought on the festival of <i>Shavuot</i> (see Leviticus 23:17), <b>the meal offering of a sinner, and the meal offering of jealousy</b> brought by a <i>sota</i> <b>require neither oil nor frankincense.</b> The two loaves do not require oil or frankincense because these additions are not mentioned with regard to it. The meal offering of a sinner does not require them, as it is written: “He shall not put oil upon it, neither shall he give any frankincense upon it; for it is a sin offering” (Leviticus 5:11). With regard to the meal offering brought by a <i>sota</i>, it is similarly written: “He shall pour no oil upon it, nor give frankincense upon it, for it is a meal offering of jealousy, a meal offering of memorial, bringing iniquity to remembrance” (Numbers 5:15).
+<b>And</b> if one places oil or frankincense on the meal offering of a sinner or on the meal offering of jealousy brought by a <i>sota</i>, he is <b>liable</b> to be flogged <b>for</b> violating the prohibition against placing <b>the oil by itself, and</b> he is <b>liable</b> to be flogged <b>for</b> violating the prohibition against placing <b>the frankincense by itself,</b> as these are two separate prohibitions. If <b>one placed oil upon</b> the meal offering <b>he has disqualified it,</b> but if one placed <b>frankincense</b> upon the meal offering <b>he should gather</b> the frankincense and remove <b>it.</b> In this manner, the meal offering can be salvaged. Furthermore, one violates the prohibition only by placing oil on the meal offering prior to the removal of the handful; if <b>he placed oil on its remainder he does not violate a prohibition.</b> If <b>one placed a vessel</b> with oil <b>on top of a vessel</b> that contains a meal offering of a sinner or a meal offering brought by a <i>sota</i> <b>he did not disqualify</b> the meal offering, as the oil was not placed on the meal offering itself.
+<b>There are</b> four categories of meal offerings: Those that <b>require bringing near,</b> a rite that requires the priests to carry the offering in their hands and bring it near the southwest corner of the altar, <b>but do not require waving;</b> those that require both <b>bringing near and waving;</b> those that require <b>waving but not bringing near;</b> and those that require <b>neither waving nor bringing near.</b> The mishna elaborates: <b>And these</b> are the meal offerings that <b>require bringing near but do not require waving: The fine-flour meal offering; the</b> meal offering prepared in <b>a pan; the</b> meal offering prepared in <b>a deep pan; the</b> meal offering baked in an oven, which can be brought in the form of <b>loaves or</b> in the form of <b>wafers; the meal offering of priests; the meal offering of the anointed priest; the meal offering of gentiles; a meal offering</b> brought <b>by women; and the meal offering of a sinner.</b> <b>Rabbi Shimon says: The meal offering of priests and the meal offering of the anointed priest do not require bringing</b> of the meal offering <b>near</b> to the altar, <b>due to</b> the fact <b>that there is no removal of a handful in their</b> sacrifice, <b>and</b> there is a principle that with regard to <b>any</b> meal offering <b>where there is no removal of a handful in their</b> sacrifice, <b>there is</b> also <b>no bringing near.</b>
+<b>These</b> are the items that <b>require waving and do not require bringing near</b> to the altar: <b>The <i>log</i> of oil</b> that accompanies the guilt offering <b>of</b> a recovered <b>leper and his guilt offering</b> itself, as it is written: “And the priest shall take one of the lambs and sacrifice it for a guilt offering, and the <i>log</i> of oil, and wave them for a wave offering before the Lord” (Leviticus 14:12); <b>and the first fruits, in accordance with the statement of Rabbi Eliezer ben Ya’akov; and the sacrificial portions of the peace offerings of an individual and their breast and thigh,</b> as it is written: “The thigh of heaving and the breast of waving shall they bring with the offerings of the portions consumed by fire, to wave it for a wave offering before the Lord” (Leviticus 10:15). This requirement applies to peace offerings belonging <b>both</b> to <b>men and</b> to <b>women, by</b> male <b>Jews and not by others.</b> The Gemara will explain this seemingly contradictory statement on 61b. In addition, <b>the two loaves and</b> the accompanying peace offering of <b>two lambs</b> brought on <b><i>Shavuot</i></b> also do not require bringing near but do require waving, as it is written: “And the priest shall wave them with the bread of the first fruits for a wave offering before the Lord, with the two lambs” (Leviticus 23:20). <b>How does one perform</b> this waving? <b>He places the two loaves on top</b> of the <b>two lambs and places his two hands below</b> the loaves and the lambs, <b>extends</b> the offerings to each of the four directions <b>and brings</b> them <b>back,</b> then <b>raises and lowers</b> them, <b>as it is stated</b> with regard to the waving of the ram of the inauguration of the priests: <b>“Which is waved, and which is heaved up”</b> (Exodus 29:27); i.e., waved back and forth, and heaved up and down. <b>Waving was</b> able to be performed <b>to the east</b> of the altar, <b>but</b> the <b>bringing near</b> of meal offerings had to be done <b>to the west,</b> i.e., the southwest corner of the altar. Also, with regard to all meal offerings, <b>the wavings precede the</b> actions of <b>bringing near.</b> <b>The <i>omer</i> meal offering and the meal offering of jealousy</b> brought by a <i>sota</i> <b>require</b> both <b>bringing near and waving.</b> The meal offering of the <i>omer</i> requires waving, as it is written: “And he shall wave the <i>omer</i> before the Lord” (Leviticus 23:11), and likewise with regard to the meal offering brought by a <i>sota</i> it is written: “And the priest shall take the meal offering of jealousy out of the woman’s hand and shall wave the meal offering before the Lord” (Numbers 5:25). The requirement of bringing near is derived as explained earlier. <b>The shewbread and the meal offering</b> brought with <b>libations require neither bringing near nor waving.</b>
+<b>Rabbi Shimon says:</b> There are <b>three types</b> of offerings that <b>require</b> performance of <b>three mitzvot. Two</b> mitzvot are performed <b>on each and every one</b> of them, <b>but the third</b> mitzva <b>is not</b> performed <b>in their</b> sacrifice, meaning that each of these offerings requires two out of the same three mitzvot, but not necessarily the same two as the others. <b>And these are the</b> three offerings: <b>Peace offerings</b> brought as gift offerings by an <b>individual, communal peace offerings,</b> i.e., the two lambs brought with the two loaves on <i>Shavuot</i>, <b>and the guilt offering of a leper</b> (see Leviticus 14:12–14). <b>Peace offerings</b> brought by <b>individuals require placing hands</b> on the head of the animals while the animals are still <b>alive, and waving</b> when they are <b>slaughtered, but there is no</b> obligation of <b>waving them</b> while they are <b>alive. Communal peace offerings require waving</b> both while the animals are still <b>alive and</b> after they are <b>slaughtered, but there is no</b> obligation of <b>placing hands</b> on them. <b>And the guilt offering of a leper requires placing hands and waving</b> while the animal is still <b>alive, but there is no</b> obligation of <b>waving</b> it after it is <b>slaughtered.</b>
+<b>One who</b> takes a vow to bring a meal offering to the Temple and <b>says: It is</b> incumbent <b>upon me</b> to bring a meal offering prepared <b>in a <i>maḥavat</i>, may not bring</b> one prepared <b>in a <i>marḥeshet</i>.</b> Similarly, if he says: It is incumbent upon me to bring a meal offering prepared <b>in a <i>marḥeshet</i>, he may not bring</b> one prepared <b>in a <i>maḥavat</i>.</b> The mishna clarifies: <b>What is</b> the difference <b>between a <i>maḥavat</i> and a <i>marḥeshet</i>? A <i>marḥeshet</i> has a cover,</b> whereas <b>a <i>maḥavat</i> does not have a cover;</b> this is <b>the statement of Rabbi Yosei HaGelili. Rabbi Ḥanina ben Gamliel says: A <i>marḥeshet</i> is deep, and</b> due to the large amount of oil, <b>its product</b> is soft because it <b>moves about [<i>roḥashin</i>]</b> in the oil. <b>A <i>maḥavat</i></b> is flat, as the sides of the pan are <b>level</b> with the pan, <b>and</b> due to the small amount of oil, <b>its product is hard.</b>
+If one says: <b>It</b> is incumbent <b>upon me</b> to bring a meal offering baked <b>in an oven, he may not bring</b> a meal offering <b>baked</b> on <b>a small oven [<i>kupaḥ</i>], nor a</b> meal offering <b>baked</b> on roofing <b>tiles, nor</b> a meal offering <b>baked</b> in the baking <b>pits</b> of <b>the Arabs. Rabbi Yehuda says:</b> If he so <b>wishes,</b> he may <b>bring</b> a meal offering <b>baked</b> on <b>a <i>kupaḥ</i>.</b> If one says: <b>It</b> is incumbent <b>upon me</b> to bring <b>a baked meal offering,</b> without specifying loaves or wafers, <b>he may not bring half</b> the required offering in the form of <b>loaves and</b> the other <b>half</b> in the form of <b>wafers;</b> rather, they must all be of one form or the other. <b>Rabbi Shimon deems</b> this <b>permitted, due to</b> the fact <b>that</b> both loaves and wafers are written with regard to this meal offering, which indicates that <b>it is one offering</b> of two possible forms.
+
+Chapter 6
+
+<b>And these are the meal offerings</b> from which <b>a handful is removed and</b> the <b>remainder</b> of the offering is eaten <b>by the priests: The meal offering of fine flour; and the</b> meal offering prepared in a <b>pan; and the</b> meal offering prepared in a <b>deep pan;</b> and <b>the</b> meal offering baked in an oven that is brought entirely of <b>loaves; and the</b> meal offering baked in an oven that is brought entirely of <b>wafers;</b> the <b>meal offering of gentiles; and</b> the <b>meal offering of women; and the <i>omer</i> meal offering,</b> i.e., the measure of barley brought as a communal offering on the sixteenth of Nisan; <b>and the meal offering of a sinner; and</b> the <b>meal offering of jealousy,</b> brought by a <i>sota</i>. <b>Rabbi Shimon says:</b> Although its remainder is not eaten by priests, as meal offerings of priests are burned in their entirety, as it is written: “And every meal offering of the priest shall be offered in its entirety; it shall not be eaten” (Leviticus 6:16), nevertheless, with regard to the <b>meal offering of a sinner</b> brought <b>by</b> one of the <b>priests, a handful is removed. And the handful is sacrificed</b> on the altar <b>by itself, and</b> the <b>remainder is sacrificed</b> on the altar <b>by itself.</b>
+<b>The meal offering of priests, the meal offering of the anointed priest,</b> i.e., the High Priest, <b>and the meal offering</b> brought with <b>libations</b> that accompany burnt offerings and peace offerings are burned in their entirety <b>on the altar, and there is no</b> part <b>of them for the priests. And in</b> the case of those offerings, <b>the power of the altar is greater than the power of the priests. The two loaves,</b> i.e., the public offering on Shavuot of two loaves baked from new wheat, <b>and the shewbread,</b> i.e., the twelve loaves that were placed on the sacred Table in the Sanctuary each Shabbat, <b>are eaten by the priests, and there is no part of them</b> burned <b>on the altar. And in</b> the case of those offerings, <b>the power of the priests is greater than the power of the altar.</b>
+<b>All the meal offerings that are prepared in a vessel,</b> e.g., the offerings prepared in a pan or deep pan, <b>require three placements of oil,</b> listed here in the reverse order of their placement: <b>Pouring</b> oil on the cakes after they have been cooked, <b>and mixing</b> oil into the flour, <b>and placement of oil into the vessel prior to preparation</b> of the meal offerings. In the meal offerings that come as loaves, it is after the flour has been baked into <b>loaves</b> that one breaks them into pieces and <b>mixes them</b> with oil; this is <b>the statement of Rabbi</b> Yehuda HaNasi. <b>And the Rabbis say:</b> It is with <b>fine flour</b> that one mixes the oil. Although <b>the loaves</b> of the meal offering baked in an oven <b>require mixing</b> of their flour with oil, <b>wafers</b> do not require mixing, but rather a <b>smearing</b> of oil on them after baking. <b>How does one smear</b> oil on <b>them?</b> He does so in a shape <b>similar</b> to the Greek letter <b>chi,</b> Χ, <b>and the rest</b> of the oil remaining after smearing is <b>eaten by priests.</b> 
+<b>All the meal offerings that are prepared in a vessel require breaking</b> into pieces. In breaking <b>the meal offering of an Israelite</b> into pieces, the priest <b>folds [<i>kofel</i>] one</b> into two <b>and two into four and separates</b> it at the folds. In breaking into pieces <b>the meal offering of priests,</b> the priest <b>folds one into two and two into four and does not separate</b> it at the folds. Because no handful is removed, separation is unnecessary. In the case of the griddle-cake <b>meal offering of the anointed priest, he would not fold it. Rabbi Shimon says:</b> In neither <b>the meal offering of priests nor the meal offering of the anointed priest is there breaking</b> into pieces, <b>because in</b> those meal offerings <b>there is no removal of a handful. And any</b> meal offering <b>in which there is no removal of a handful there is no breaking</b> into pieces. <b>And</b> in <b>all</b> meal offerings that are broken into pieces, the priest <b>breaks them</b> into <b>olive-bulk-</b>sized pieces.
+<b>All the meal offerings require rubbing three hundred</b> times <b>and striking five hundred</b> times with one’s fist or palm. <b>Rubbing and striking</b> are performed <b>on the wheat</b> kernels to remove their husks prior to grinding them into flour. <b>And Rabbi Yosei says:</b> They are performed <b>on the dough</b> to ensure a smooth product. <b>All of the meal offerings come</b> as <b>ten</b> loaves or <b>ten</b> wafers from each one tenth of an ephah of flour, <b>except for the shewbread and the griddle-cake</b> offering <b>of the High Priest, which come</b> as <b>twelve</b> loaves or wafers; this is <b>the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Meir says: They all come</b> as <b>twelve</b> loaves <b>except for</b> the four types of <b>loaves</b> that accompany <b>the thanks offering and</b> the two types of loaves that accompany the peace offering of <b>naziriteship, which come</b> as <b>ten each.</b> 
+<b>The <i>omer</i> offering,</b> i.e., the measure of barley brought as a communal offering on the sixteenth of Nisan, <b>would come</b> from <b>a tenth</b> of an ephah of flour sifted <b>from three <i>se’a</i></b> of barley. <b>The two loaves</b> would come from <b>two-tenths</b> of an ephah of flour sifted <b>from three <i>se’a</i></b> of wheat. <b>The shewbread</b> would come from <b>twenty-four tenths</b> of an ephah of flour sifted <b>from twenty-four <i>se’a</i></b> of wheat.
+The flour of <b>the <i>omer</i> was sifted with thirteen sifters,</b> each finer than its predecessor, and the flour that emerged from the final sifter was sacrificed. The flour of <b>the two loaves</b> was sifted <b>with twelve</b> sifters, <b>and</b> the flour of <b>the shewbread</b> was sifted <b>with eleven</b> sifters. <b>Rabbi Shimon says: They have no fixed</b> number of sifters; <b>rather,</b> it was <b>fine flour</b> that was <b>completely sifted</b> that <b>one would bring</b> for all of these offerings, <b>as it is stated: “And you shall take fine flour and bake it”</b> (Leviticus 24:5), indicating that one does not fulfill his obligation <b>until</b> the flour <b>will be completely sifted.</b>
+
+Chapter 7
+
+The flour for the loaves accompanying <b>the thanks offering would come</b> from a measure of <b>five Jerusalem <i>se’a</i> offering, which are</b> equivalent to <b>six wilderness</b> <i>se’a</i>. The <i>se’a</i> referred to in the Bible when the Jewish people were in the wilderness is smaller than the <i>se’a</i> used later in Jerusalem. This is equivalent to <b>two ephahs,</b> each <b>ephah</b> being <b>three</b> wilderness <b><i>se’a</i>.</b> These two ephahs are <b>twenty</b> measures of <b>a tenth</b> of an ephah. <b>Ten</b> of these tenths were used <b>to</b> make <b>leavened</b> loaves <b>and ten</b> of these tenths were used <b>to</b> make unleavened loaves, i.e., <b><i>matza</i>.</b> The mishna elaborates: There are <b>ten</b> tenths <b>for the</b> loaves of <b>leavened bread, a tenth</b> of an ephah <b>per loaf. And</b> there are <b>ten</b> tenths <b>for the</b> loaves of <b><i>matza</i>. And among</b> the loaves of <b><i>matza</i></b> there are <b>three types: Loaves, wafers, and</b> those <b>poached in water,</b> ten loaves of each type. <b>Consequently,</b> there are <b>three-and-one-third tenths</b> of an ephah <b>for each and every type, three loaves per tenth</b> of an ephah. <b>And in the Jerusalem measure there were thirty <i>kav</i>, fifteen</b> <i>kav</i> <b>for</b> the loaves of <b>leavened bread and fifteen for</b> the loaves of <b><i>matza</i>.</b> The mishna elaborates: There are <b>fifteen</b> <i>kav</i> <b>for</b> the loaves of <b>leavened bread, one and one-half <i>kav</i> per loaf.</b> And there are <b>fifteen</b> <i>kav</i> <b>for</b> the loaves of <b><i>matza</i>. And among</b> the loaves of <b><i>matza</i></b> there are <b>three types: Loaves, wafers, and</b> those <b>poached in water. Consequently,</b> there are <b>five <i>kav</i> for each and every type, two loaves per <i>kav</i>.</b>
+The loaves that accompanied the ram of <b>the inauguration</b> of the Tabernacle <b>would come parallel to the</b> three types of <b><i>matza</i> that</b> accompany <b>the thanks offering: Loaves, wafers, and</b> loaves <b>poached</b> in water and made with oil (see Leviticus 8:26). The loaves of leavened bread that accompany the thanks offering were not brought with the ram of inauguration. The loaves that accompany the offering that the nazirite brings upon completion of his period of <b>naziriteship would come</b> with only <b>two parts</b> of the three types of <i>matza</i> that accompany the thanks offering, namely, <b>loaves and wafers, but there is no</b> <i>matza</i> <b>poached</b> in water (see Numbers 6:15). <b>Consequently,</b> the loaves of the offering of a nazirite are from <b>ten <i>kav</i></b> of fine flour according to the <b>Jerusalem</b> measure, as taught in the previous mishna that each type of the loaves of <i>matza</i> comes from five <i>kav</i> of flour, <b>which</b> equal <b>six-and-two-thirds tenths</b> of an ephah according to the wilderness measure, as each type of the loaves of <i>matza</i> comes from three-and-one-third tenths of an ephah. <b>From all</b> of the four types of loaves accompanying the thanks offering, <b>one takes one</b> loaf <b>from</b> each set of <b>ten as <i>teruma</i>,</b> to be given to a priest, <b>as it is stated: “And he shall present from it one of each offering as a <i>teruma</i> unto the Lord;</b> to the priest that sprinkles the blood of the peace offerings against the altar it shall be given” (Leviticus 7:14). The verse is analyzed: <b>“One”</b> indicates <b>that one should not take a sliced</b> loaf; <b>“of each offering”</b> indicates <b>that all the offerings should be equal,</b> i.e., <b>that one should not take</b> a loaf <b>from</b> one type of <b>offering for another</b> type; <b>“to the priest that sprinkles the blood of the peace offerings against the altar it shall be given,” and the rest</b> of the loaves are <b>eaten by the owner.</b> 
+ In the case of <b>one who slaughters the thanks offering</b> in its proper place <b>inside</b> the Temple courtyard, <b>and</b> at that time <b>its</b> forty <b>loaves were outside the wall, the loaves were not consecrated.</b> Likewise, <b>if he slaughtered</b> the thanks offering <b>before the surface</b> of the loaves <b>formed a crust in the oven, and even</b> if the surface of all the loaves <b>formed a crust except for one of them, the loaves were not consecrated.</b> If one <b>slaughtered</b> the thanks offering with the intent to partake of it or to burn the sacrificial portions <b>beyond its</b> designated <b>time or outside its</b> designated <b>area,</b> and the offering was rendered <i>piggul</i> or was disqualified, respectively, <b>the loaves were consecrated</b> and either rendered <i>piggul</i> or disqualified. If one <b>slaughtered</b> the thanks offering <b>and it was discovered</b> that it was <b>an animal with a wound that would have caused it to die within twelve months [<i>tereifa</i>], the loaves were not consecrated,</b> as the cause of the animal’s disqualification preceded its slaughter. If one <b>slaughtered</b> the thanks offering <b>and it was discovered</b> that it is <b>a blemished</b> animal that may not be sacrificed <i>ab initio</i> but if it ascended the altar it may be sacrificed, <b>Rabbi Eliezer says:</b> He has <b>consecrated</b> the loaves, since if the offering ascends the altar it is sacrificed. <b>And the Rabbis say:</b> He has <b>not consecrated</b> the loaves, since it may not be sacrificed <i>ab initio</i>. If one <b>slaughtered</b> the thanks offering <b>not for its sake</b> but for the sake of another offering, <b>and likewise,</b> if one slaughtered <b>the ram of inauguration</b> not for its sake, <b>and likewise,</b> if one <b>slaughtered the</b> communal peace offering of <b>two sheep</b> that accompany the two loaves on <b><i>Shavuot</i> not for their sake, the loaves were not consecrated.</b> 
+In a case where <b>the libations</b> that accompany the offerings <b>were sanctified in</b> a service <b>vessel</b> when the animal was slaughtered <b>and the offering was discovered</b> to be <b>unfit, if there is another offering</b> that was slaughtered and requires libations, the libations <b>should be sacrificed with</b> that offering; <b>and if not, they should be disqualified by</b> being <b>left overnight,</b> and then burned. With regard to <b>the offspring</b> of an animal designated as <b>a thanks offering, or</b> an animal that is <b>its substitute;</b> or in a case where <b>one separated</b> an animal as <b>a thanks offering and it was lost and he separated another in its stead,</b> and the first animal was then found, in all three cases, the second animal, i.e., the offspring, the substitute, or the replacement, is sacrificed, but it <b>does not require</b> the bringing of accompanying <b>loaves.</b> This is <b>as it is stated:</b> “If he sacrifices it for a thanks offering, <b>then he shall sacrifice with the thanks offering</b> unleavened cakes mingled with oil, and unleavened wafers spread with oil, and cakes mingled with oil, of fine flour poached” (Leviticus 7:12). The verse indicates that <b>the</b> initial <b>thanks offering requires loaves, but neither its offspring, nor its replacement, nor its substitute requires loaves.</b> 
+<b>One who says: It</b> is incumbent <b>upon me</b> to bring <b>a thanks offering, must bring it and its loaves from non-sacred</b> money in his possession and not second-tithe money. Since he said: It is incumbent upon me, bringing the offering is an obligation, and one may not fulfill an obligation with second-tithe money. If one said: It is incumbent <b>upon me</b> to bring <b>a thanks offering from non-sacred</b> money <b>and its loaves from</b> second-<b>tithe</b> money, <b>he must bring</b> the thanks offering <b>and its loaves from non-sacred</b> money. If one said: It is incumbent upon me to bring <b>a thanks offering from</b> second-<b>tithe</b> money <b>and its loaves from non-sacred</b> money, <b>he may bring</b> it in that manner. Likewise, if one said: It is incumbent upon me to bring a thanks offering <b>and its loaves from</b> second-<b>tithe</b> money, <b>he may bring</b> it in that manner. <b>And he may not bring</b> the loaves <b>from second-tithe wheat; rather,</b> he purchases the flour <b>with second-tithe money.</b>
+<b>From where</b> is it derived with regard to <b>one who says: It</b> is incumbent <b>upon me</b> to bring <b>a thanks offering, that he may bring</b> it <b>only from non-sacred</b> money? It is derived from a verse, as <b>the verse states: “And you shall sacrifice the Paschal offering to the Lord your God, of the flock and the herd”</b> (Deuteronomy 16:2). The verse is difficult: <b>Doesn’t the Paschal offering come only from lambs and goats? If so, why does the verse state: “The flock and the herd”?</b> It is <b>to juxtapose all</b> offerings <b>that come from the flock and from the herd to</b> the <b>Paschal offering,</b> teaching that <b>just as</b> the <b>Paschal offering</b> is <b>a matter of obligation and comes only from non-sacred</b> money, <b>so too any matter of obligation comes only from non-sacred</b> money. <b>Therefore,</b> in the case of <b>one who says: It</b> is incumbent <b>upon me</b> to bring <b>a thanks offering,</b> or: <b>It</b> is incumbent <b>upon me</b> to bring <b>a peace offering, since</b> these offerings <b>come</b> as <b>an obligation</b> due to his vow, <b>they may be brought only from non-sacred</b> money. <b>And libations, in any case, may be brought only from non-sacred</b> money, and not from second-tithe money, because second-tithe money must be used to purchase items eaten by people, while libations are poured out next to the altar.
+
+Chapter 8
+
+<b>All communal and individual</b> meal <b>offerings</b> may <b>come from</b> produce grown in <b>Eretz</b> Yisrael <b>and from outside Eretz</b> Yisrael, <b>from the new</b> crop, i.e., the current year’s crop, <b>and from the old</b> crop from previous years. This is the <i>halakha</i> of all meal offerings <b>except for the <i>omer</i>,</b> i.e., the measure of barley brought as a communal offering on the sixteenth of Nisan, <b>and the two loaves,</b> i.e., the communal offering brought on the festival of <i>Shavuot</i>, <b>as they come only from the new</b> crop <b>and from Eretz</b> Yisrael. <b>And all</b> meal offerings <b>come only from the optimal-</b>quality grain. <b>And which</b> places have the <b>optimal</b> grain <b>for them?</b> Fields in <b>Makhnis and Zateḥa</b> are the <b>primary [<i>alfa</i>]</b> source <b>for fine flour. Secondary to them</b> is <b>Aforayim in the valley.</b> A<b>ll the regions were valid</b> as the source of the grain<b>, but</b> it is <b>from here,</b> the primary and secondary places, that <b>they would bring</b> grain, because it was of optimal quality.
+Even when selecting grain for meal offerings from the locations mentioned in the previous mishna, <b>one may not bring</b> as a meal offering grain <b>from a fertilized field, nor from an irrigated field, nor from a field of trees,</b> as such fields do not produce grain of optimal quality. <b>But if</b> one <b>did bring</b> a meal offering of grain from such fields, it is <b>fit.</b> <b>How does one produce</b> optimal-quality grain? <b>He plows</b> the field during the <b>first year,</b> but he does not sow it, <b>and in the second year, he sows it seventy days before Passover, and</b> in that manner <b>it produces</b> grain that will provide <b>an abundance of fine,</b> high-quality, <b>flour.</b> <b>How does</b> the Temple treasurer <b>inspect</b> the flour to determine whether it is of sufficiently high quality? <b>The treasurer inserts his hand into</b> the flour. If, when he removes his hand, flour <b>powder covers it,</b> the flour is <b>unfit, until one sifts it</b> with a fine sifter, so that no powder will remain. <b>And if</b> the flour <b>became wormy,</b> it is <b>unfit</b> for use in a meal offering. 
+Olive trees in <b>Tekoa</b> are the <b>primary</b> source <b>of oil</b> to be used in meal offerings. <b>Abba Shaul says: Secondary to</b> Tekoa <b>is Regev on the</b> east <b>bank of the Jordan</b> River. <b>All the regions were valid</b> for oil to be brought from them, <b>but</b> it was <b>from here</b> that <b>they would bring</b> it. <b>One may not bring</b> a meal offering containing oil from olives taken <b>from a fertilized</b> olive <b>grove, nor</b> from olives taken <b>from an irrigated</b> olive <b>grove, nor</b> from olives taken <b>from</b> an olive grove where grain <b>was sown between</b> the trees. <b>But if one did bring</b> a meal offering containing oil from such groves, it is <b>valid. One may not bring</b> a meal offering containing oil from <b>unripe olives [<i>anpiktan</i>], but if one did bring</b> it, it is <b>not valid. One may not bring</b> a meal offering containing oil <b>from olives that were soaked in water, nor from pickled</b> olives, <b>nor from boiled</b> olives, <b>and</b> even if <b>one did bring</b> it, it is <b>not valid.</b>
+<b>There are three</b> harvests of <b>olives</b> each year, <b>and in each</b> of <b>them, three</b> different grades of <b>oils</b> are produced. How is <b>the first olive</b> harvest processed? <b>One picks</b> the ripe olives <b>at the top of the olive</b> tree, as those are the first to ripen, <b>and crushes</b> them in a mortar <b>and places</b> them <b>inside</b> the bottom of a wicker <b>basket</b> that has many small holes in it. The oil will then drip from the olives through those holes into a vessel placed underneath the basket. <b>Rabbi Yehuda says:</b> One positions the olives on the walls, <b>surrounding the basket.</b> This produces more refined oil, as the dregs stick to the walls of the basket. <b>This is the first</b> grade of oil produced from the first harvest. After the oil ceases to seep from the crushed olives, <b>one then presses down with</b> a wooden <b>beam</b> upon them, causing additional oil to flow from the basket into the vessel. <b>Rabbi Yehuda says:</b> The excessive pressure produced by pressing down with a beam would cause some of the flesh of the olives to get mixed in with the oil, compromising its quality. Rather, one applies pressure <b>by</b> placing <b>stones</b> upon the olives. <b>This is the second</b> grade of oil. <b>One then ground</b> the olives with a millstone <b>and pressed down</b> with a beam on those olives to extract any remaining oil; <b>this is the third</b> grade of oil. <b>The first</b> grade is fit <b>for</b> kindling <b>the Candelabrum,</b> which requires: “Refined olive oil” (Leviticus 24:2), <b>and the rest</b> are fit <b>for</b> use in <b>meal offerings.</b> How is <b>the second</b> olive harvest processed? <b>One picks</b> the crop of olives that is accessible while one is standing <b>on the rooftop.</b> This was the second lot of olives to ripen. <b>And one crushes</b> it in a mortar <b>and places</b> those olives <b>into</b> a wicker <b>basket,</b> allowing the oil to drip through the holes into a vessel underneath. <b>Rabbi Yehuda says:</b> One positions the olives on the walls, <b>surrounding the basket. This</b> is the <b>first</b> grade of oil from the second harvest. <b>One</b> then <b>presses down</b> upon those olives <b>with</b> a wooden <b>beam,</b> thereby producing more oil. <b>And Rabbi Yehuda says:</b> One applies pressure only <b>by</b> placing <b>stones</b> upon them. <b>This</b> is the <b>second</b> grade of oil. <b>One then ground</b> the olives with a millstone <b>and pressed down</b> upon them with a beam, thereby extracting any remaining oil; <b>this</b> is the <b>third</b> grade of oil. <b>The first</b> grade is fit <b>for</b> kindling <b>the Candelabrum, and the rest</b> are fit <b>for</b> use in <b>meal offerings.</b> How is the <b>third</b> olive harvest processed? This harvest consists of all the olives that still remain on trees. <b>One packs it into a vat [<i>oteno</i>] in</b> the building that houses <b>the olive press [<i>beit habbad</i>]</b> where it remains <b>until it softens, and</b> then <b>one raises</b> it <b>up</b> to the roof <b>and dries it on the rooftop</b> to remove the foul-smelling liquid secreted from the olives while in the vat. Then, <b>one crushes</b> the olives in a mortar <b>and places</b> them <b>into</b> a wicker <b>basket,</b> allowing the oil to drip through the holes into a vessel underneath. <b>Rabbi Yehuda says:</b> One positions them on the walls, <b>surrounding the basket. This</b> is <b>the first</b> grade of oil. <b>One</b> then <b>presses down</b> on those olives <b>with</b> a wooden <b>beam,</b> thereby producing more oil. <b>And Rabbi Yehuda says:</b> One applies pressure only <b>by</b> placing <b>stones</b> upon them. <b>This</b> is the <b>second</b> grade of oil. <b>One would then grind</b> the olives with a millstone <b>and press down</b> upon them with a beam, thereby extracting any remaining oil; <b>this</b> is the <b>third</b> grade of oil. <b>The first</b> grade is fit <b>for</b> kindling <b>the Candelabrum, and the rest</b> are fit <b>for</b> use in <b>meal offerings.</b>
+Having enumerated the nine grades of oils in the previous mishna, this mishna proceeds to rank them by their quality: As for <b>the first</b> grade of oil <b>that is</b> produced <b>from the first</b> harvest, <b>there is none superior to it. The second</b> grade of oil <b>that is</b> produced <b>from the first</b> harvest <b>and the first</b> grade of oil <b>that is</b> produced <b>from the second</b> harvest are of <b>equal</b> quality; there is no reason to choose one over the other. <b>The third</b> grade of oil <b>that is</b> produced <b>from the first</b> harvest <b>and the second</b> grade of oil <b>that is</b> produced <b>from the second</b> harvest <b>and the first</b> grade of oil <b>that is</b> produced <b>from the third</b> harvest are of <b>equal</b> quality. <b>The third</b> grade of oil <b>that is</b> produced <b>from the second</b> harvest <b>and the second</b> grade of oil <b>that is</b> produced <b>from the third</b> harvest are of <b>equal</b> quality. As for <b>the third</b> grade of oil <b>that is</b> produced <b>from the third</b> harvest, <b>there is none inferior to it.</b> <b>Also,</b> with regard to <b>all the meal offerings, it was logical that they should require</b> the highest quality of <b>refined olive oil,</b> just like the Candelabrum. Because <b>if</b> the <b>Candelabrum, whose</b> oil <b>is not to be consumed</b> on the altar, <b>requires refined olive oil,</b> then <b>meal offerings, which</b> are <b>to be consumed</b> on the altar, <b>is it not logical that they should require refined olive oil?</b> To dispel this notion, <b>the verse states: “Refined pounded</b> olive oil <b>for illumination”</b> (Leviticus 24:2), which indicates that the high-quality, refined, pounded oil is required for the Candelabrum, <b>but there is no</b> need for <b>refined pounded</b> olive oil <b>for meal offerings.</b>
+<b>From where would they bring the wine</b> for libations? <b>Keduḥim and Attulin</b> are the <b>primary</b> sources <b>for wine. Secondary to them</b> is <b>Beit Rima and Beit Lavan,</b> located <b>in the mountain, and</b> the <b>village of Signa,</b> located <b>in the valley. All the regions were valid</b> sources for wine; <b>but</b> it was <b>from here,</b> i.e., the aforementioned locations, that <b>they would bring</b> the wine. <b>One may not bring</b> libations of wine that come <b>from a fertilized vineyard, or from an irrigated vineyard, or from</b> a vineyard in <b>which</b> grain <b>was sown between</b> the vines. <b>But if one did bring</b> a libation from such wine, it is <b>valid. One may not bring</b> libations from <b>sweet wine made from sun-dried grapes [<i>hilyasteyon</i>], but if one did bring</b> a libation from such wine, it is <b>valid. One may not bring</b> wine <b>aged</b> for one year; this is <b>the statement of Rabbi</b> Yehuda HaNasi, <b>but the Rabbis deem it valid. One may not bring</b> libations from <b>sweet</b> wine, <b>nor</b> from wine produced from <b>smoked</b> grapes, <b>nor</b> libations <b>from boiled</b> wine, <b>and if one did bring</b> a libation from such wine, it is <b>not valid. And one may not bring</b> wine produced from <b>grapes suspended</b> on stakes or trees; <b>rather,</b> one brings it <b>from grapes at foot</b> height, i.e., that rest on the ground, which are superior-quality grapes, and from <b>vineyards that are cultivated,</b> i.e., where one hoes beneath the vines twice a year.
+<b>And</b> when producing wine for libations, <b>one should not collect</b> the wine <b>into large barrels,</b> as it causes the wine to spoil; <b>rather,</b> it should be placed <b>in small casks. And one does not fill up</b> the cask <b>until its mouth;</b> rather, one leaves some empty space <b>so that its fragrance will</b> collect there and <b>diffuse</b> when the lid is opened. <b>One should not bring</b> libations <b>from</b> wine that rests at the <b>mouth of</b> the cask <b>due to</b> <b>the flour-</b>like white scum that floats on the surface, <b>nor from</b> the wine at <b>bottom of</b> the cask <b>due to the sediment</b> that collects there. <b>Rather, one brings from</b> the wine in <b>its middle third.</b> <b>How does</b> the Temple treasurer <b>inspect</b> the wine to determine that it is from the middle of the cask? <b>The treasurer sits</b> alongside the cask <b>and</b> has <b>the</b> measuring <b>reed in his hand.</b> The spigot is opened and the wine begins to flow. When he sees that the wine emerging <b>draws</b> with it <b>chalk</b>-like scum <b>[<i>hagir</i>], he</b> immediately <b>knocks with the reed</b> to indicate that the spigot should be closed. <b>Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says:</b> Wine <b>in which there is flour-</b>like white scum is <b>unfit</b> for libations, <b>as it is stated</b> with regard to animal offerings: <b>“Unblemished they shall be for you…and their meal offering</b> shall be fine flour mixed with <b>oil…unblemished they shall be for you, and their libations”</b> (Numbers 28:19–20, 31). This indicates that animal offerings, meal offerings, and libations must all be brought from flawless products. Therefore, the presence of flour-like white scum in wine renders it unfit.
+
+Chapter 9
+
+<b>Two</b> sizes of <b>measuring vessels for dry</b> substances <b>were</b> used <b>in the Temple</b> for measuring flour for the meal offerings. One held <b>a tenth</b> of an ephah <b>and</b> the other held <b>one-half of a tenth</b> of an ephah. <b>Rabbi Meir says:</b> There were three measuring vessels; one that held <b>a tenth</b> of an ephah, another one that also held <b>a tenth</b> of an ephah, <b>and</b> a third one that held <b>one</b>-<b>half of a tenth</b> of an ephah. <b>What</b> purpose <b>did</b> the <b>tenth</b> of an ephah measuring vessel <b>serve?</b> It was the vessel <b>with which one would measure</b> flour <b>for all the meal offerings. One would not measure</b> the flour by using a measuring vessel of a size that held the entire volume of flour required at once, i.e., <b>neither with</b> a vessel of <b>three-</b>tenths of an ephah <b>for</b> the meal offering accompanying the sacrifice of <b>a bull, nor with</b> a vessel of <b>two</b>-tenths of an ephah <b>for</b> the meal offering accompanying the sacrifice of <b>a ram. Rather, one measures</b> the flour for <b>them</b> by repeatedly using the tenth of an ephah measuring vessel to measure the required number of <b>tenths.</b> <b>What</b> purpose <b>did</b> the <b>one</b>-<b>half of a tenth</b> of an ephah measuring vessel <b>serve?</b> It was the vessel <b>with which one would measure</b> the flour for the <b>High Priest’s griddle-cake</b> offering. A tenth of an ephah was required each day; he sacrificed <b>half</b> of it <b>in the morning and</b> the other <b>half</b> of it <b>in the afternoon.</b>
+<b>There were seven measuring vessels for liquids in the Temple.</b> There was a vessel of one <b><i>hin</i>,</b> i.e., twelve <i>log</i>. Three vessels were used to measure the oil and wine for the meal offerings and libations that accompanied the sacrifice of an animal. For a bull there was a vessel of <b>one</b>-<b>half of a <i>hin</i>,</b> i.e., six <i>log</i>; <b>and</b> for a ram there was one of <b>one-third of a <i>hin</i>,</b> i.e., four <i>log</i>; <b>and</b> for a lamb there was one of <b>one-quarter of a <i>hin</i>,</b> i.e., three <i>log</i>. In addition, there was a vessel that held one <b><i>log</i></b> to measure the oil for all standard meal offerings; <b>and</b> another one that held <b>one</b>-<b>half of a <i>log</i></b> for measuring the water used in the rite of a woman suspected by her husband of having been unfaithful [<i>sota</i>] and also for the oil used in the loaves accompanying the thanks offering (see 88a); <b>and</b> another one that held <b>one-quarter of a <i>log</i></b> for measuring the water used in the purification of a leper and also for the oil used in the wafers and loaves that the nazirite brings on the day that his term of naziriteship ends. <b>Rabbi Eliezer, son of Rabbi Tzadok, says:</b> It was not necessary to have several vessels of different sizes; rather, <b>there were graduations [<i>shenatot</i>] on</b> the vessel that held one <b><i>hin</i></b> indicating that <b>until here</b> is the quantity needed <b>for the bull, and until here</b> is the quantity needed <b>for the ram,</b> and <b>until here</b> is the quantity needed <b>for the lamb.</b> <b>Rabbi Shimon says: There was no</b> vessel <b>there</b> in the Temple that held one <b><i>hin</i>, as what</b> purpose <b>could</b> a one<b>-hin</b> vessel <b>serve?</b> That volume of liquid was never used in an offering. <b>Rather, there was an additional measuring vessel of one and a half <i>log</i> there,</b> in the Temple, which completed the tally of seven vessels, <b>with which one would measure</b> the oil used <b>for the</b> griddle-cake <b>meal offering of the High Priest; one and a half <i>log</i></b> were used <b>in the morning and one and a half <i>log</i> in the afternoon.</b> 
+<b>What</b> purpose <b>did</b> the <b>quarter-</b><i>log</i> measuring vessel <b>serve?</b> It was used to measure <b>a quarter-</b><i>log</i> <b>of water for</b> the purification of <b>the leper, and a quarter-</b><i>log</i> <b>of oil for</b> the wafers and loaves that <b>the nazirite</b> brings on the day that his term of naziriteship ends. <b>What</b> purpose <b>did</b> the <b>half</b>-<i>log</i> measuring vessel <b>serve?</b> It was used to measure <b>a half-</b><i>log</i> <b>of water for</b> the rite of <b>the <i>sota</i> and a half-</b><i>log</i> <b>of oil for</b> the three types of loaves of <i>matza</i> accompanying <b>the thanks offering.</b> <b>And with</b> the vessel of one <b><i>log</i>, one would measure</b> the oil <b>for all the</b> standard <b>meal offerings.</b> Each tenth of an ephah of flour requires one <i>log</i> of oil. Accordingly, <b>even</b> if one brings <b>a meal offering of sixty tenths</b> of an ephah of flour, <b>one adds to it sixty <i>log</i></b> of oil. <b>Rabbi Eliezer ben Ya’akov says:</b> Each meal offering, irrespective of its volume, <b>even a meal offering of sixty tenths</b> of an ephah of flour, requires <b>only its</b> single <b><i>log</i></b> of oil, <b>as it is stated</b> with regard to the offering brought by a poor leper on the day of his purification: “And a tenth of an ephah of fine flour mixed with oil <b>for a meal offering, and a <i>log</i> of oil”</b> (Leviticus 14:21). The juxtaposition of “a meal offering” with “a <i>log</i> of oil” teaches a principle for all meal offerings: Each offering requires only one <i>log</i> of oil. The mishna lists the quantities of oil and wine that were required for the meal offerings and libations that accompanied the sacrifice of an animal. <b>Six</b> <i>log</i>, i.e., one<b>-</b>half of a <i>hin</i>, <b>for</b> those of <b>a bull; and four</b> <i>log</i>, i.e., one-third of a <i>hin</i>, <b>for</b> those of <b>a ram; and three</b> <i>log</i>, i.e., one-quarter of a <i>hin</i>, <b>for</b> those of <b>a lamb.</b> In addition, <b>three and a half</b> <i>log</i> of oil were required <b>for the Candelabrum,</b> as there were seven lamps and <b>a half-<i>log</i></b> was required <b>for each lamp.</b> 
+Many animal offerings are brought together with a meal offering and a wine libation. These additions are collectively referred to as libations. <b>One may mix together the libations of bulls with the libations of rams;</b> the meal offerings may be mixed as they both share the same ratio of flour to oil, i.e., two <i>log</i> of oil for each tenth of an ephah of flour. Likewise, one may mix together <b>the libations of lambs with the libations of</b> other <b>lambs,</b> as the meal offerings both share the same ratio of three <i>log</i> of oil for each tenth of an ephah of flour. And one may mix together the libations <b>of</b> the offering of <b>an individual with</b> those <b>of a communal</b> offering. And one may mix together the libations <b>of</b> an offering brought on one <b>day with</b> those <b>of the day before,</b> if the meal offerings have the same ratio of oil to flour. <b>But one may not mix together the libations of lambs with the libations of bulls or</b> the libations of <b>rams,</b> as the meal offerings have different ratios of oil to flour. <b>And</b> nevertheless, <b>if one intermingled</b> the flour and oil of <b>these</b> lamb offerings <b>by themselves and</b> the flour and oil of <b>these</b> bull or ram offerings <b>by themselves, and</b> only then <b>were they mixed together,</b> then they remain <b>fit</b> to be sacrificed. <b>If</b> they were mixed together <b>before</b> the oil and flour of each offering <b>were</b> independently <b>intermingled</b> to form the meal offering, then they are <b>disqualified.</b> With regard to <b>the lamb</b> offering <b>that comes with the <i>omer</i></b> meal offering, which is accompanied by another meal offering and a wine libation, <b>even though</b> the quantity of flour used in <b>its meal offering is doubled,</b> i.e., one uses twice the amount that is generally used for meal offerings that accompany the sacrifice of a lamb, <b>its</b> oil and wine <b>libations were not doubled;</b> rather, three <i>log</i> of oil and three <i>log</i> of wine were used, per the standard quantities used for a lamb. 
+<b>All measuring vessels that were in the Temple were</b> such that they held the volume that they measured when their contents were <b>heaped</b> above the rim, <b>except for</b> the measuring vessel used to measure the flour for the griddle-cake offering <b>of the High Priest, as its heaped</b> measure, i.e., the quantity of flour held by a tenth of an ephah measuring vessel when heaped, <b>was contained within its</b> walls when the flour was leveled with the rim. This was due to the fact that the measuring vessel for the griddle-cake offering was slightly larger than the tenth of an ephah measuring vessel. With regard to <b>measuring vessels for liquids, their overflows,</b> i.e., that which flows onto the outside of vessel’s walls, <b>are sacred, but</b> with regard to <b>measuring vessels for dry</b> substances, <b>their overflows are non-sacred.</b> <b>Rabbi Akiva says</b> that the reason for this difference is that since the <b>measuring vessels for liquids</b> are themselves <b>sacred, therefore their overflows are sacred,</b> and since the <b>measuring vessels for dry</b> substances are <b>non-sacred, therefore their overflows are non-sacred. Rabbi Yosei says:</b> The difference is <b>not due to that</b> factor. <b>Rather,</b> it is <b>because the</b> overflow of <b>liquid</b> was originally inside the vessel, where it became consecrated, and <b>was</b> then <b>displaced,</b> whereas <b>the</b> overflow of <b>a dry</b> substance <b>was not displaced</b> from inside the vessel, so it had not become consecrated. 
+<b>All offerings,</b> whether <b>communal or individual, require libations,</b> i.e., a meal offering and a wine libation, <b>except for the firstborn</b> offering, <b>the</b> animal <b>tithe</b> offering, <b>the Paschal offering, the sin offering, and the guilt offering,</b> with which libations are not brought. <b>But</b> the exception to this exception is <b>that</b> the <b>sin offering of a leper and his guilt offering</b> do <b>require libations.</b> 
+For <b>all communal offerings there is no</b> mitzva of <b>placing hands</b> on the head of the offering, <b>except for the bull that comes</b> to atone <b>for</b> a community-wide violation of <b>any</b> one <b>of the mitzvot</b> that was perpetrated due to an erroneous ruling of the Sanhedrin, where the judges of the Sanhedrin are required to place their hands upon its head (see Leviticus 4:13–21); <b>and the scapegoat</b> brought on Yom Kippur, upon which the High Priest places his hands (see Leviticus, chapter 16). <b>Rabbi Shimon says: Also</b> in the case of the <b>goat</b> that comes to atone for a community-wide perpetration of <b>idol worship</b> that occurred due to an erroneous ruling of the Sanhedrin, the judges of the Sanhedrin are required to place their hands upon its head (see Numbers 15:22–26). <b>All offerings of an individual require placing hands, except for the firstborn</b> offering, <b>the</b> animal <b>tithe</b> offering, <b>and the Paschal offering.</b> The mitzva of placing hands is performed by the owner of the offering. The mishna adds: <b>And</b> if the owner died, then <b>the heir</b> is regarded as the offering’s owner and so he <b>places</b> his <b>hands</b> on the offering <b>and brings</b> the accompanying <b>libations. And</b> furthermore, <b>he can substitute</b> a non-sacred animal for it. Although it is prohibited to perform an act of substitution, if the owner of an offering does this, his attempt is successful to the extent that the non-sacred animal is thereby consecrated, even though the original offering also remains sacred. 
+<b>Everyone</b> who brings an animal offering <b>places hands</b> upon its head, <b>except for a deaf-mute, an imbecile, a minor, a blind person, a gentile,</b> a Canaanite <b>slave, the agent</b> of the owner of the offering who brings the offering on the owner’s behalf, <b>and a woman.</b> <b>And</b> the requirement of <b>placing hands is a non-essential mitzva;</b> therefore, failure to place hands does not prevent the owner from achieving atonement. The rite of placing hands is performed by leaning <b>on the head</b> of the offering <b>with two hands. And in the</b> same <b>location</b> in the Temple <b>that one places hands, one slaughters</b> the animal. <b>And immediately following</b> the rite of <b>placing hands,</b> the <b>slaughter</b> is performed. 
+There is an aspect of greater <b>stringency with regard to placing hands than</b> there is <b>with regard to waving, and</b> there is an aspect of greater stringency <b>with regard to waving than</b> there is <b>with regard to placing hands.</b> The stringency with regard to placing hands is <b>that</b> if several people are partners in bringing an offering, <b>one</b> of them <b>waves</b> the offering <b>on behalf of all the</b> other <b>partners, but one cannot</b> fulfill the requirement of placing hands if he alone <b>places hands on behalf of all the</b> other <b>partners;</b> rather, each member must place hands himself. <b>The stringency with regard to waving</b> is <b>that waving is practiced in</b> the cases of both <b>offerings of an individual,</b> e.g., peace offerings, where the breast and thigh and sacrificial portions are waved, <b>and in</b> the cases of <b>communal offerings,</b> e.g., the two lambs sacrificed on <i>Shavuot</i>, which are waved together with the two loaves; and it is practiced both <b>in</b> the cases of offerings when they are <b>alive,</b> e.g., the guilt offering of a leper and the lambs of <i>Shavuot</i>, <b>and in</b> the cases of offerings after they are <b>slaughtered,</b> e.g., the breast and thigh. By contrast, placing hands is practiced with a live animal. A further stringency is that waving is practiced both <b>in</b> the case of <b>an item in which there is a living spirit,</b> i.e., an animal offering, <b>and in</b> the case of <b>an item in which there is not a living spirit,</b> e.g., the <i>omer</i> offering, the <i>sota</i> meal offering, and the loaves accompanying a thanks offering and the ram of the nazirite, whereas placing hands is only ever performed upon living beings.
+
+Chapter 10
+
+<b>Rabbi Yishmael says:</b> When the day of the sacrifice of the <b><i>omer</i></b> meal offering <b>would</b> occur <b>on Shabbat,</b> the labors performed that would otherwise be prohibited were kept to a minimum, and the one-tenth of an ephah of flour that was <b>brought</b> as an offering was processed <b>from three <i>se’a</i></b> of reaped barley. <b>And</b> if it occurred <b>during the week,</b> the flour was processed <b>from five</b> <i>se’a</i> of reaped barley. <b>And the Rabbis say: Both on Shabbat and</b> during the <b>week,</b> the <i>omer</i> offering <b>would come from three</b> <i>se’a</i> of reaped barley. <b>Rabbi Ḥanina, the deputy High Priest, says: On Shabbat</b> the barley <b>was reaped by an individual and with one sickle and with one basket</b> into which the barley was placed; <b>and during the week,</b> it was reaped <b>by three</b> people <b>with three baskets and three sickles. And the Rabbis say: Both on Shabbat and</b> during the <b>week,</b> it was reaped <b>by three</b> people <b>with three baskets and with three sickles.</b>
+<b>The mitzva of the <i>omer</i> is to bring</b> the barley reaped for the meal offering <b>from</b> fields <b>proximate</b> to Jerusalem. If the barley <b>did not ripen</b> in <b>the</b> fields <b>proximate to Jerusalem, one brings it from any place</b> in Eretz Yisrael. There was <b>an incident where the <i>omer</i> came from Gaggot Tzerifin and</b> the wheat for <b>the two loaves</b> on <i>Shavuot</i> came <b>from the valley of Ein Sokher.</b>
+<b>How would they perform</b> the rite of the harvest of the <i>omer</i>? <b>Emissaries of the court</b> would <b>emerge on the eve of the festival</b> of Passover <b>and fashion</b> the stalks of barley into <b>sheaves while</b> the stalks were still <b>attached to the ground, so that it would be convenient to reap</b> them. The residents of <b>all the towns adjacent to</b> the site of the harvest <b>would assemble there, so that it would be harvested with great fanfare.</b> <b>Once it grew dark,</b> the court emissary <b>says to</b> those assembled: <b>Did the sun set?</b> The assembly <b>says</b> in response: <b>Yes.</b> The emissary repeats: <b>Did the sun set?</b> They again <b>say: Yes.</b> The court emissary next says to those assembled: Shall I reap the sheaves with <b>this sickle?</b> The assembly <b>says</b> in response: <b>Yes.</b> The emissary repeats: With <b>this sickle?</b> The assembly <b>says: Yes.</b> The court emissary then says to those assembled: Shall I place the gathered sheaves in <b>this basket?</b> The assembly <b>says</b> in response: <b>Yes.</b> The emissary repeats: In <b>this basket?</b> The assembly <b>says: Yes.</b> If the sixteenth of Nisan occurs <b>on Shabbat,</b> the court emissary <b>says to</b> the assembled: Shall I cut the sheaves on <b>this Shabbat?</b> The assembly <b>says</b> in response: <b>Yes.</b> The emissary repeats: On <b>this Shabbat?</b> The assembly <b>says: Yes.</b> The court emissary says to those assembled: <b>Shall I cut</b> the sheaves? <b>And they say to him</b> in response: <b>Cut.</b> The emissary repeats: <b>Shall I cut</b> the sheaves? <b>And they say</b> to him: <b>Cut.</b> The emissary asks <b>three times with regard to each and every matter, and</b> the assembly <b>says to him: Yes, yes, yes.</b> The mishna asks: <b>Why do I</b> need those involved to publicize each stage of the rite <b>to that extent?</b> The mishna answers: It is <b>due to the Boethusians, as they</b> deny the validity of the Oral Law and <b>would say: There is no harvest of the <i>omer</i> at the conclusion of the</b> first <b>Festival</b> day of Passover unless it occurs at the conclusion of Shabbat. The publicity was to underscore that the sixteenth of Nisan was the proper time for the <i>omer</i> harvest.
+After <b>they harvested</b> the <i>omer</i> <b>and placed it in</b> the <b>baskets, they brought it to the</b> Temple <b>courtyard. And they would singe in</b> the <b>fire</b> the kernels of barley while they were still on the stalks, <b>in order to fulfill the mitzva of parched</b> grain, as it is written: “And if you bring a meal offering of first fruits to the Lord, you shall bring for the meal offering of your first fruits grain in the ear parched with fire” (Leviticus 2:14). This is <b>the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say:</b> Prior to parching the kernels, they would remove them from the stalks by <b>beating</b> them <b>with</b> soft, moist <b>reeds and with cabbage stalks,</b> not with sticks, <b>so that</b> the kernels <b>would not be crushed.</b> <b>They</b> then <b>placed</b> the grain <b>into a hollow vessel [<i>le’abuv</i>], and</b> this <b>vessel was perforated so that the fire would take hold of</b> the grain <b>in its entirety.</b> After parching the kernels, <b>they</b> would <b>spread</b> the kernels <b>in the</b> Temple <b>courtyard and the wind would blow upon</b> the kernels, cooling and drying them. <b>They</b> then <b>placed</b> the kernels <b>in a mill</b> used <b>to</b> grind <b>grits,</b> so that the barley would not be ground so fine that the shell would be mixed with the grain. <b>And they produced from</b> the ground barley <b>a tenth</b> of an ephah of barley flour <b>that was sifted through thirteen sifters, and the rest is redeemed and</b> may be <b>eaten by any person. And</b> dough from this barley flour <b>is obligated in</b> the separation of <b><i>ḥalla</i>, and</b> the grain is <b>exempt from the</b> separation of <b>tithe. Rabbi Akiva deems</b> this flour <b>obligated in</b> having <b><i>ḥalla</i> and tithes</b> separated from it. After daybreak, the priest sacrificing the <i>omer</i> <b>came to the</b> sifted <b>tenth</b> of an ephah, <b>placed in</b> the vessel in his hand some of <b>its</b> <i>log</i> of <b>oil, and</b> placed <b>its frankincense</b> on the side of the vessel. He then <b>poured</b> some more oil from the <i>log</i> onto the high-quality flour <b>and mixed</b> them together, <b>waved and brought</b> the meal offering to the corner of the altar, and <b>removed the handful and burned</b> it on the altar. <b>And the rest</b> of the meal offering <b>is eaten by the priests.</b>
+<b>Once the <i>omer</i> was sacrificed</b> people would <b>emerge and find the marketplace of Jerusalem full of the flour</b> from the <b>parched grain</b> of the new crop that was permitted by the waving and the sacrifice of the <i>omer</i> offering. That filling of the marketplace with the new crop was performed <b>not with the approval of the Sages;</b> this is <b>the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: They would do</b> so <b>with the approval of the Sages.</b> <b>From</b> the moment <b>that the <i>omer</i></b> offering <b>was sacrificed,</b> the produce of the <b>new</b> crop <b>was permitted immediately.</b> For those <b>distant</b> from Jerusalem, the new crop <b>is permitted from midday and beyond. From</b> the time <b>that the Temple was destroyed, Rabban Yoḥanan ben Zakkai instituted that the day of waving</b> the <i>omer</i>, the sixteenth of Nisan, <b>is entirely prohibited,</b> i.e., one may partake of the new crop only the next day. <b>Rabbi Yehuda said: But isn’t it forbidden by Torah law, as it is stated:</b> “And you shall eat neither bread, nor parched grain, nor fresh grain, <b>until this selfsame day,</b> until you have brought the offering of your God” (Leviticus 23:14)? This means that the new crop is prohibited on the day of the waving unless permitted by sacrifice of the offering. <b>And</b> if so, <b>for what</b> reason is it <b>permitted</b> for those <b>distant</b> to eat the new crop <b>from midday and beyond,</b> when the Temple is standing? It is <b>due to</b> the fact <b>that they know that the</b> members of the <b>court are not indolent in its</b> sacrifice, and certainly by midday the sacrifice of the <i>omer</i> offering has been completed.
+Sacrifice of <b>the <i>omer</i></b> offering <b>would permit</b> consumption of the new crop <b>in</b> the rest of <b>the country</b> outside the Temple, <b>and the two loaves</b> offering would permit the sacrifice of the new crop <b>in the Temple. One may not bring meal offerings, or first fruits, or the meal offering</b> brought with libations accompanying <b>animal</b> offerings, from the new crop <b>prior to</b> the sacrifice of <b>the <i>omer</i>, and if he brought</b> them from the new crop they are <b>unfit.</b> After the <i>omer</i> but <b>prior to the two loaves one may not bring</b> these offerings from the new crop, but <b>if he brought</b> them from the new crop, they are <b>fit.</b>
+<b>Wheat, barley, spelt, oats, and rye; these are obligated in</b> the separation of <b><i>ḥalla</i>, and</b> each <b>one</b> of them <b>joins together with the others</b>to constitute the measure that obligates one to separate <i>ḥalla</i>. <b>And they are prohibited</b> due to the prohibition of partaking <b>of</b> the <b>new</b> crop <b>prior to the Passover</b> Festival, <b>and</b> likewise it is prohibited <b>to reap</b> them <b>prior to the <i>omer</i></b> offering. <b>If</b> these grains <b>took root prior the <i>omer</i></b> offering, <b>the <i>omer</i> permits their</b> consumption; <b>and if not, they are prohibited until the next <i>omer</i> is brought</b> and sacrificed the following year. 
+Even before the <i>omer</i> offering is brought, <b>one may reap</b> a crop that grows in <b>an irrigated field in the valleys, but one may not arrange</b> the reaped stalks in <b>a pile. The residents of Jericho,</b> whose fields were categorized as irrigated fields in a valley, <b>reaped</b> the crops <b>with the approval of the Sages and arranged</b> the crops <b>in a pile without the approval of the Sages, but</b> the Sages <b>did not reprimand them. One may</b> reap crops in any field <b>for fodder</b> and <b>feed it to an animal. Rabbi Yehuda said: When</b> may one do so? <b>At a time when he begins</b> reaping <b>before</b> the crop reaches <b>one-third</b> of its potential growth. <b>Rabbi Shimon says: One may reap and feed</b> the crops to animals <b>even after they reached one-third</b> of their potential growth. 
+<b>And one may reap</b> crops prior to the <i>omer</i> <b>due to</b> potential damage to <b>saplings</b> growing alongside the crops; and <b>due to the place of mourning,</b> i.e., to create room for those consoling mourners, who would bless them upon their return from the cemetery; and <b>due to</b> the need to create room for students to study, as failure to do so would lead to <b>dereliction of</b> Torah study in <b>the study hall.</b> After reaping the crops for any of these reasons, <b>one may not fashion them</b> into <b>sheaves, but he leaves them unbound.</b> <b>The mitzva of the <i>omer</i></b> is for the barley <b>to come from standing grain.</b> If <b>one did not find</b> standing grain, <b>he brings from sheaves. Its mitzva is</b> for it <b>to come from</b> fresh, <b>moist</b> grain. If <b>one did not find</b> moist grain, <b>he brings from dry</b> grain. <b>Its mitzva is</b> for one <b>to reap</b> the grain <b>at night,</b> but if <b>it was reaped during the day,</b> it is <b>fit. And</b> reaping the grain for the <i>omer</i> <b>overrides Shabbat.</b>
+
+Chapter 11
+
+<b>The two loaves</b> that are brought on the festival of <i>Shavuot</i> from the new wheat are each made from a tenth of an ephah of fine flour. They <b>are kneaded one</b> by <b>one and they are baked one</b> by <b>one,</b> i.e., each loaf is placed separately in the oven. <b>The</b> loaves of the <b>shewbread are kneaded one</b> by <b>one and baked two</b> by <b>two,</b> i.e., two loaves are placed in the oven at the same time. <b>And</b> the baker <b>would prepare</b> the shewbread <b>in a mold [<i>defus</i>]</b> when he made the dough. <b>When he removes</b> the shewbread from the oven <b>he</b> again <b>places</b> the loaves <b>in a mold so that their</b> shape <b>will not be ruined.</b>
+In the case of <b>both the two loaves and the shewbread, the kneading of their</b> dough <b>and the forming of their</b> loaves take place <b>outside</b> the Temple courtyard, <b>but their baking</b> takes place <b>inside</b> the Temple courtyard. <b>And their</b> preparation <b>does not override Shabbat. Rabbi Yehuda says: All of the procedures</b> involved in <b>their</b> preparation take place <b>inside</b> the courtyard. <b>Rabbi Shimon says:</b> One <b>should always be accustomed to say</b> that <b>the two loaves and the shewbread are fit</b> if they were prepared <b>in the Temple courtyard and they are</b> also <b>fit</b> if they were prepared <b>in Beit Pagei,</b> outside the Temple Mount, as he maintains that they may be baked outside the Temple courtyard.
+With regard to the twelve loaves of the <b>High Priest’s griddle-cake</b> offering, of which six are offered in the morning and six in the evening, <b>their kneading, the forming of their</b> loaves, <b>and their baking</b> take place <b>inside</b> the Temple courtyard, <b>and</b> all types of labor involved in those actions <b>override Shabbat.</b> These labors cannot be performed prior to Shabbat, as once the loaves are consecrated in a service vessel they are disqualified if they are left overnight. <b>Grinding their</b> flour <b>and sifting their</b> flour <b>do not override Shabbat. Rabbi Akiva stated a principle: Any labor that can be performed on Shabbat eve does not override Shabbat, but</b> one <b>that cannot be performed on Shabbat eve overrides Shabbat.</b>
+<b>All</b> preparatory procedures of <b>the meal offerings</b> that take place <b>inside</b> the Temple courtyard, e.g., kneading and forming the High Priest’s griddle cakes, <b>involve</b> the <b>use</b> of a service <b>vessel</b> that consecrates the offerings. <b>But</b> any preparatory procedures that take place <b>outside</b> the Temple courtyard, e.g., kneading and forming the two loaves and the shewbread, <b>do not involve</b> the <b>use</b> of a service <b>vessel.</b> With regard to <b>the two loaves, their length is seven handbreadths, their width is four handbreadths, and</b> they have hornlike <b>protrusions</b> made of dough that is attached to each of their corners, which are <b>four fingerbreadths</b> high. With regard to the loaves of <b>shewbread, their length is ten handbreadths, their width is five handbreadths, and</b> each loaf’s hornlike <b>protrusions</b> is <b>seven fingerbreadths</b> high. <b>Rabbi Yehuda says:</b> The following letters are a mnemonic so <b>that you will not err</b> and forget the dimensions of the two loaves: <b><i>Zayin</i>, <i>dalet</i>, <i>dalet</i>.</b> The numerical value of the letter <i>zayin</i> is seven and the numerical value of the letter <i>dalet</i> is four. The mnemonic therefore represents the length of seven handbreadths, the width of four handbreadths, and the height of four fingerbreadths, respectively. The following letters are a mnemonic for the dimensions of the shewbread: <b><i>Yod</i>, <i>heh</i>, <i>zayin</i>,</b> which stand for the length of ten handbreadths, the width of five handbreadths, and the height of seven fingerbreadths, respectively. <b>Ben Zoma says</b> that it is written: <b>“And you shall set upon the Table shewbread [<i>leḥem panim</i>] before Me always”</b> (Exodus 25:30). The term <b><i>leḥem panim</i></b> indicates <b>that it should have</b> vertical <b>sides [<i>panim</i>]</b> rather than a rounded shape.
+As for <b>the Table, its length is ten</b> handbreadths <b>and its width is five</b> handbreadths, as the Torah states that the Table is two cubits long and one cubit wide (see Exodus 25:23), and Rabbi Yehuda holds that the cubit used as the unit of measurement for the construction of the Temple vessels was equal to five handbreadths. With regard to <b>the shewbread, its length is ten</b> handbreadths <b>and its width is five</b> handbreadths. The priest <b>places the length</b> of the two shewbread arrangements <b>across the width of</b> the <b>Table,</b> which leaves five handbreadths of each loaf protruding from the Table. <b>And he folds</b> the protruding <b>two and a half handbreadths</b> upward <b>on this</b> side of the Table, <b>and</b> the protruding <b>two and a half handbreadths</b> upward <b>on that</b> side of the Table. One <b>finds,</b> therefore, that <b>the length</b> of the shewbread <b>covers the width of the Table.</b> Similarly, since the width of each loaf is five handbreadths, the width of the two loaves filled the entire length of the Table. This is <b>the statement of Rabbi Yehuda.</b> <b>Rabbi Meir says:</b> With regard to <b>the Table, its length is twelve</b> handbreadths <b>and its width is six</b> handbreadths, as the measure of a cubit used in the construction of the Temple vessels was equal to six handbreadths. Concerning <b>the shewbread, its length is ten</b> handbreadths <b>and its width is five</b> handbreadths. Rabbi Meir continues: The priest <b>places the length</b> of the shewbread <b>across the width of</b> the <b>Table,</b> which leaves four handbreadths of each loaf protruding from the Table. <b>He folds</b> the protruding <b>two handbreadths</b> upward <b>on this</b> side of the Table, <b>and</b> the protruding <b>two handbreadths</b> upward <b>on that</b> side of the Table. The width of the two arrangements of shewbread occupies only ten of the twelve handbreadths of the length of the Table, <b>and</b> this leaves <b>a space of two handbreadths in the middle,</b> between the two arrangements, <b>so that the wind will blow between them</b> and prevent the loaves from becoming moldy. <b>Abba Shaul says: There,</b> in the space between the two arrangements, the priests <b>would place</b> the <b>two bowls of frankincense that</b> accompany <b>the shewbread.</b> The Sages <b>said to him: But isn’t it already stated: “And you shall place pure frankincense upon [<i>al</i>] each arrangement,</b> that it may be for the bread as a memorial part, an offering made by fire to the Lord” (Leviticus 24:7)? The verse indicates that the frankincense is placed upon the shewbread and not next to it. Abba Shaul <b>said to</b> the Sages in response: <b>Isn’t it already stated: “And next to him [<i>alav</i>] shall be the tribe of Manasseh”</b> (Numbers 2:20)? Just as the preposition “<i>alav</i>” in this verse means that the tribe of Manasseh pitched camp next to the tribe of Ephraim and not upon it, so too, the preposition “<i>al</i>” means that the frankincense was placed next to the arrangements of the shewbread.
+The mishna continues to describe the shewbread Table: <b>And there were four panels of gold there,</b> which stood on the ground and rose above the height of the Table, and <b>they split up at their upper ends,</b> above the Table, so <b>that</b> the rods upon which the shewbread was placed could rest upon the panels. In this manner the panels <b>would support</b> the shewbread. There were <b>two</b> panels <b>for this arrangement and two</b> panels <b>for that arrangement, and</b> there were <b>twenty-eight rods,</b> each of which was shaped <b>like half of a hollow reed.</b> There were <b>fourteen</b> rods <b>for this arrangement and fourteen</b> rods <b>for that arrangement.</b> <b>Neither</b> the <b>arranging of</b> the <b>rods</b> for the new shewbread, <b>nor their removal</b> from the arrangement of the old shewbread, <b>overrides Shabbat. Rather,</b> a priest <b>enters</b> the Sanctuary <b>on Shabbat eve,</b> i.e., Friday before sundown, <b>and removes</b> each of the rods from between the loaves. <b>And</b> according to Rabbi Meir he then <b>places</b> each rod in the space between the two arrangements, <b>along the length of the Table.</b> Then, on Shabbat, he places the new shewbread on the Table without the rods, and he inserts the rods between the loaves at the conclusion of Shabbat. The mishna concludes: <b>All the vessels that were in the Temple,</b> including the Table, were placed so that <b>their length was</b> from east to west, <b>along the length of</b> the <b>Temple.</b>
+<b>There were two tables in the Entrance Hall, on the inside</b> of the Entrance Hall, next <b>to the entrance to the Temple,</b> i.e., next to the entrance to the Sanctuary. <b>One</b> was <b>of marble and one</b> was <b>of gold. On</b> the table <b>of marble,</b> the priests <b>place the</b> new <b>shewbread</b> that has been baked, <b>before its entrance</b> into the Sanctuary, so that the loaves may cool a little from the heat of the oven and not spoil. <b>And</b> when the old shewbread is removed from the shewbread Table it is placed <b>on</b> the table <b>of gold upon its exit</b> from the Sanctuary, where it remains until the frankincense is burned on the altar. The reason the shewbread is placed on a gold table when it is removed, rather than on a marble or silver table, is <b>that one elevates</b> to a higher level <b>in</b> matters of <b>sanctity and one does not downgrade.</b> Since it is set on the gold shewbread Table all week, it cannot be downgraded to a marble or silver table upon its removal. <b>And</b> there was <b>one</b> Table <b>of gold within</b> the Sanctuary, <b>upon which the shewbread</b> is <b>always</b> found. The mishna describes the manner in which it is ensured that the shewbread is constantly on the Table: <b>And four priests enter, two</b> with the <b>two arrangements</b> of the new shewbread <b>in their hands and two</b> with the <b>two bowls</b> of frankincense <b>in their hands. And four</b> priests <b>precede</b> them, entering the Sanctuary <b>before them, two to take</b> the <b>two arrangements</b> of the old shewbread from the Table, <b>and two to take</b> the <b>two bowls</b> of frankincense. <b>Those bringing</b> the new shewbread <b>into</b> the Sanctuary <b>stand in the north and their faces are to the south, and those removing</b> the old shewbread <b>stand in the south and their faces are to the north. These</b> priests <b>draw</b> the old shewbread from the Table <b>and those</b> priests <b>place</b> the new shewbread on the Table, <b>and for</b> each <b>handbreadth of this</b> old shewbread that is removed from the Table a <b>handbreadth of that</b> new shewbread is placed upon the Table, so that the Table is never without loaves upon it, <b>as it is stated:</b> “And you shall set upon the Table shewbread <b>before Me always”</b> (Exodus 25:30). <b>Rabbi Yosei says: Even</b> if <b>these</b> priests were to <b>remove</b> the shewbread from the Table entirely, <b>and</b> only afterward <b>those</b> priests were to <b>place</b> the new shewbread upon the Table, this <b>too would</b> fulfill the requirement that the shewbread <b>always</b> be on the Table. It is unnecessary to ensure the uninterrupted presence of the shewbread upon the Table, as long as it does not remain a single night without shewbread upon it. The mishna describes the manner in which the shewbread is distributed: The priests who carried the old shewbread loaves <b>came out</b> of the Sanctuary <b>and placed them on the table of gold that was in the Entrance Hall.</b> The priests then <b>burned</b> on the altar <b>the</b> frankincense that was in the <b>bowls. And the loaves were</b> subsequently <b>distributed to the priests.</b> This occurred on Shabbat, the day that the priestly watch that served in the Temple during the preceding week was replaced by the priestly watch that would serve during the following week. The shewbread was distributed to the priests of both watches. If <b>Yom Kippur occurs on Shabbat, the loaves are distributed at night,</b> at the conclusion of the fast, since they may not be eaten during the day. If Yom Kippur <b>occurs on Friday,</b> i.e., when the holy day begins on Thursday evening, <b>the goat</b> sin offering <b>of Yom Kippur is eaten</b> by the priests <b>at night,</b> i.e., on Friday night, as it may be eaten only on the day that it is sacrificed or during the following night, until midnight. <b>And</b> since there is no possibility of cooking the meat, as one may not cook on Yom Kippur or Shabbat, <b>the Babylonians,</b> i.e., priests who had emigrated from Babylonia, <b>eat it when it is raw, due to</b> the fact <b>that they are broad-minded</b> with regard to their food, i.e., they are not particular and will eat meat even when it is not cooked.
+If one <b>arranged the bread</b> on the Table <b>on Shabbat but</b> arranged <b>the bowls</b> of frankincense only <b>after Shabbat,</b> then if he subsequently <b>burned</b> the frankincense placed in <b>the bowls on the</b> following <b>Shabbat,</b> the loaves are <b>unfit</b> for consumption, since the frankincense had not been on the Table for the entire week. Since the burning of the frankincense did not render the loaves permitted for consumption, <b>one is not</b> ever <b>liable for</b> eating <b>them due to</b> violation of the prohibitions of <b><i>piggul</i></b> or <b><i>notar</i>, or</b> for partaking of the shewbread when one is <b>ritually impure.</b> One violates these prohibitions only if the frankincense is burned in a manner that permits consumption of the shewbread. If one <b>arranged the bread and the bowls</b> of frankincense <b>on Shabbat but</b> then <b>burned</b> the frankincense that was in <b>the bowls after the</b> following <b>Shabbat,</b> that burning of the frankincense is <b>not valid</b> and the shewbread is unfit for consumption. <b>And</b> since the frankincense was not burned in a manner that permits consumption of the shewbread, <b>one is not</b> ever <b>liable for</b> eating <b>them due to</b> violation of the prohibitions of <b><i>piggul</i></b> or <b><i>notar</i>, or</b> for partaking of the shewbread when one is <b>ritually impure.</b> If <b>one arranged the bread and the bowls</b> of frankincense <b>after Shabbat and burned</b> the frankincense that was in <b>the bowls on the</b> subsequent <b>Shabbat,</b> the burning of the frankincense is <b>not valid</b> and the shewbread is unfit for consumption. <b>How should</b> one <b>act</b> to prevent the shewbread from being rendered unfit? One should not remove the shewbread and frankincense from the Table on the subsequent Shabbat. Rather, <b>he should leave it</b> on the Table <b>until the following Shabbat,</b> so that it remains on the Table for a full week from Shabbat to Shabbat. It is permitted to leave the bread and frankincense on the Table beyond seven days, <b>as even</b> if <b>it is on the Table</b> for <b>many days</b> there is <b>nothing</b> wrong <b>with that,</b> i.e., it is not rendered unfit.
+<b>The two loaves</b> that are brought on <i>Shavuot</i> <b>are eaten</b> by the priests <b>no less than two</b> days <b>and no more than three</b> days after they were baked. <b>How so? They are</b> generally <b>baked on the eve of the festival</b> of <i>Shavuot</i> and <b>they are eaten on the</b> day of the <b>Festival,</b> which is <b>on the second</b> day. If <b>the Festival occurs after Shabbat,</b> on Sunday, the loaves are baked on Friday, in which case <b>they are eaten on the third</b> day. <b>The shewbread is eaten no less than nine</b> days <b>and no more than eleven</b> days after it is baked. <b>How so? It is</b> generally <b>baked on Shabbat eve and eaten on the</b> following <b>Shabbat,</b> which is <b>on the ninth</b> day. If <b>a Festival occurs on Shabbat eve</b> the shewbread is baked on the eve of the Festival, on Thursday, in which case <b>it is eaten on the tenth</b> day. If the <b>two festival days of Rosh HaShana</b> occur on Thursday and Friday, the shewbread is baked on Wednesday, in which case <b>it is eaten on the eleventh</b> day. <b>And</b> this is because the preparation of the two loaves and the shewbread <b>overrides neither Shabbat nor a Festival. Rabban Shimon ben Gamliel says in the name of Rabbi Shimon, son of the deputy</b> High Priest: Their preparation <b>overrides a Festival but does not override</b> the <b>fast day</b> of Yom Kippur.
+
+Chapter 12
+
+With regard to <b>the</b> fine flour for <b>meal offerings or the</b> wine for <b>libations that became ritually impure,</b> as long as they <b>have not yet been consecrated in</b> a service <b>vessel</b> and assumed inherent sanctity, <b>their redemption</b> is possible. If they are redeemed, their sanctity will be transferred to the redemption money. <b>Once they have been consecrated in</b> a service <b>vessel</b> and have assumed inherent sanctity, <b>their redemption</b> is <b>no</b> longer possible, and they are burned like any other offerings that became ritually impure. With regard to consecrated <b>birds, wood</b> for the altar, <b>frankincense, and service vessels, once</b> they <b>became ritually impure they have no</b> possibility of <b>redemption, as redemption</b> of items consecrated for the altar <b>was stated only with regard to</b> a consecrated <b>animal</b> that developed a blemish, not with regard to other consecrated items.
+In the case of <b>one who says:</b> It is incumbent <b>upon me</b> to bring a meal offering prepared <b>in</b> a shallow <b>pan, and he brought</b> a meal offering prepared <b>in a deep pan</b> instead; or if he said: It is incumbent upon me to bring a meal offering prepared <b>in a deep pan, and he brought</b> a meal offering prepared <b>in</b> a shallow <b>pan</b> instead, the meal offering <b>that he brought, he brought</b> as a voluntary meal offering, <b>but he has not fulfilled his obligation</b> that he undertook with his vow and he must therefore bring another meal offering. If he said: <b>This</b> tenth of an ephah of flour is a meal offering <b>to bring in</b> a shallow <b>pan, and he brought</b> it prepared <b>in a deep pan</b> instead; or if he said: This tenth of an ephah of flour is a meal offering to bring <b>in a deep pan, and he brought</b> a meal offering prepared <b>in</b> a shallow <b>pan, this</b> offering <b>is not valid,</b> because he did not fulfill what he had stated concerning that tenth of an ephah of flour. In the case of <b>one who says:</b> It is incumbent <b>upon me to bring</b> one meal offering of <b>two tenths</b> of an ephah <b>in one vessel, and he</b> divided it and <b>brought</b> it <b>in two vessels,</b> removing a handful from each; or if he says: It is incumbent upon me to bring two tenths of an ephah for two meal offerings <b>in two vessels, and he brought</b> one meal offering of two tenths of an ephah <b>in one vessel</b> and removed one handful from it, then the meal offering <b>that he brought, he brought</b> as a voluntary meal offering, <b>but he has not fulfilled his obligation.</b> If he says: <b>These</b> two tenths of an ephah before me are a meal offering <b>in one vessel, and he</b> divided them and <b>brought</b> them <b>in two vessels,</b> removing a handful from each; or if he says: These tenths of an ephah are two meal offerings <b>in two vessels, and he brought</b> them <b>in one vessel,</b> both of <b>these</b> offerings <b>are not valid,</b> because in both cases he deviated from the number of handfuls that he vowed to remove. In the case of one who says: <b>It</b> is incumbent <b>upon me</b> to bring a meal offering of <b>two tenths</b> of an ephah <b>in one vessel, and he</b> divided them and <b>brought</b> them <b>in two vessels,</b> and others <b>said to him: You vowed</b> to bring a meal offering <b>in one vessel,</b> then if <b>he sacrificed</b> the two tenths of an ephah <b>in two vessels</b> they are <b>not valid</b> even as voluntary meal offerings, and he must bring another meal offering to fulfill his obligation. His failure to respond and explain that it was not his intention to fulfill his vow with this offering indicates that he does intend to fulfill his vow with it. Since he deviated from his vow, the offering is not valid. If he sacrificed the two tenths of an ephah <b>in one vessel</b> after he was reminded, it is <b>valid,</b> as he fulfilled his vow. Likewise, in a case where one says: <b>It</b> is incumbent <b>upon me</b> to bring two meal offerings totaling <b>two tenths</b> of an ephah <b>in two vessels, and he brought</b> it all <b>in one vessel,</b> and others <b>said to him: You vowed</b> to bring meal offerings <b>in two vessels,</b> then if <b>he sacrificed</b> the two tenths of an ephah <b>in two vessels</b> as he had originally vowed, they are <b>valid.</b> If <b>he placed it</b> all <b>in one vessel,</b> its halakhic status is <b>like</b> that of <b>two meal offerings that were intermingled</b> prior to removal of the handfuls. Therefore, if one can remove a handful from each meal offering in and of itself, they are valid. If not, they are not valid, as the Gemara explained on 23a.
+<b>One who says:</b> It is incumbent <b>upon me</b> to bring <b>a meal offering from barley, should bring</b> the meal offering <b>from wheat,</b> as voluntary meal offerings are brought exclusively from wheat. One who says: It is incumbent upon me to bring a meal offering from <b>flour, should bring</b> the meal offering from <b>fine flour,</b> as it is written: “His offering shall be of fine flour” (Leviticus 2:1). If one vows to bring a meal offering <b>without oil and without frankincense, he should bring</b> it with <b>oil and frankincense,</b> as voluntary meal offerings require oil and frankincense. If one vows to bring as a meal offering <b>half a tenth</b> of an ephah, <b>he should bring a complete tenth</b> of an ephah, the minimum measure of a voluntary meal offering. If one vows to bring a meal offering of <b>a tenth and a half</b> an ephah, <b>he should bring two</b> tenths, as there are no partial tenths of an ephah brought in meal offerings. <b>Rabbi Shimon deems</b> one <b>exempt</b> from bringing a meal offering in all these cases. This is because the vow does not take effect, <b>as he did not pledge in the manner of those who pledge.</b>
+<b>A person</b> may <b>pledge a meal offering of sixty tenths</b> of an ephah of fine flour, <b>and bring</b> all sixty tenths <b>in one vessel. If he says: It</b> is incumbent <b>upon me</b> to bring <b>sixty tenths</b> of an ephah, <b>he brings it in one vessel. If he says: It</b> is incumbent <b>upon me</b> to bring <b>sixty-one</b> tenths of an ephah, <b>he brings sixty</b> tenths <b>in one vessel and one</b> tenth <b>in another vessel, as</b> the greatest number of tenths of an ephah that <b>the community brings</b> as meal offerings in one day is <b>on the first festival day of <i>Sukkot</i> when</b> it <b>occurs on Shabbat,</b> when <b>sixty-one</b> tenths of an ephah of fine flour are brought. It <b>is sufficient for an individual that</b> the maximum amount he can bring at once is <b>one</b> tenth of an ephah <b>less than</b> that of <b>the community.</b> When the first day of <i>Sukkot</i> occurs on Shabbat, thirteen bulls, two goats, and fourteen lambs are sacrificed as the additional offerings of <i>Sukkot</i>, two lambs are sacrificed as the daily offerings, and two lambs are sacrificed as the additional offering of Shabbat. Three tenths of an ephah are brought for each bull, two tenths for each goat, and a tenth for each lamb. Altogether, that is sixty-one tenths of an ephah. <b>Rabbi Shimon says:</b> What is the relevance of the tenths of an ephah sacrificed on <i>Sukkot</i> that occurs on Shabbat? <b>Aren’t these</b> meal offerings <b>for bulls and those for lambs, and they are not mixed with each other</b> (see 89a)? <b>Rather,</b> the reason that one may not bring more than sixty tenths of an ephah in one vessel is because <b>up to sixty</b> tenths of fine flour can <b>be mixed</b> with one <i>log</i> of oil. The Rabbis <b>said to him:</b> Is it so that <b>sixty</b> tenths of flour <b>can be mixed</b> with a <i>log</i> of oil, <b>but sixty-one</b> tenths <b>cannot be mixed?</b> Rabbi Shimon <b>said to them: All the measures of the Sages</b> are <b>so:</b> For example, <b>in</b> a ritual bath containing <b>forty <i>se’a</i></b> of water, <b>one immerses</b> for purification, <b>and in</b> a ritual bath with <b>forty <i>se’a</i> less</b> the small measure of <b>a <i>kortov</i>, one cannot immerse in it</b> for purification. <b>One does not pledge</b> a libation of one <b><i>log</i>, two</b> <i>log</i>, <b>or five</b> <i>log</i> of wine, because there are no existing libations with those measures of wine. <b>But one pledges</b> a libation of <b>three</b> <i>log</i>, which is the measure of wine brought with a lamb, <b>or four</b> <i>log</i>, which is the measure of wine brought with a ram, <b>or six</b> <i>log</i>, which is the measure of wine brought with a bull. <b>And</b> one may pledge a libation of <b>six</b> <i>log</i> <b>and beyond,</b> as any greater amount can be composed of combinations of these three. 
+<b>One may pledge</b> to bring independent libations of <b>wine, but one may not pledge oil</b> alone; this is <b>the statement of Rabbi Akiva. Rabbi Tarfon says: One may pledge oil</b> as well. <b>Rabbi Tarfon said: Just as we found that wine comes</b> as <b>an obligation and comes</b> as <b>a gift offering</b> independent of any offering, <b>so too,</b> we find <b>that oil comes</b> as <b>an obligation and comes</b> as <b>a gift</b> offering. <b>Rabbi Akiva said to him: No, if you said</b> that this is true <b>with regard to wine, as</b> it is <b>sacrificed with its obligatory</b> offering <b>by itself, shall you</b> also <b>say</b> that this is also the case <b>with regard to oil, which is never sacrificed with its obligatory</b> offering <b>by itself but only</b> mixed with the flour? The mishna concludes with a ruling concerning a voluntary meal offering: <b>Two</b> people <b>do not pledge</b> a meal offering of <b>a tenth</b> of an ephah as partners, <b>but they may pledge a burnt offering and a peace offering. And</b> they may pledge to bring even <b>an individual bird,</b> not only a pair.
+
+Chapter 13
+
+One who says: <b>It</b> is incumbent <b>upon me</b> to bring <b>a tenth</b> of an ephah for a meal offering, <b>must bring</b> a meal offering of <b>one</b>-tenth. If he says: It is incumbent upon me to bring <b>tenths</b> of an ephah, <b>he must bring two</b>-tenths, as that is the minimum plural amount. If he says: <b>I specified</b> several tenths of an ephah <b>but I do not know which</b> number <b>I specified, he must bring sixty-tenths,</b> as that is the maximum amount of a meal offering. The flour beyond the amount that he actually specified is rendered a voluntary meal offering. If one says: <b>It</b> is incumbent <b>upon me</b> to bring <b>a meal offering, he may bring whichever</b> meal offering <b>that he wishes,</b> i.e., the fine-flour meal offering, the shallow-pan or deep-pan meal offering, or the meal offering baked in an oven in the form of loaves or wafers. <b>Rabbi Yehuda says: He must bring the fine-flour meal offering, as it is the</b> most <b>notable of the meal offerings.</b>
+If one says: It is incumbent upon me to bring <b>a meal offering, or:</b> It is incumbent upon me to bring <b>a type of meal offering, he must bring one</b> meal offering. If he says: It is incumbent upon me to bring <b>meal offerings, or:</b> It is incumbent upon me to bring <b>meal offerings of</b> a certain <b>type, he must bring two.</b> If he says: <b>I specified</b> a meal offering <b>but I do not know which</b> meal offering <b>I specified, he must bring all five</b> types of meal offerings. If one says: <b>I specified a meal offering of tenths</b> of an ephah <b>but I do not know how many</b> tenths <b>I specified, he must bring</b> a meal offering of <b>sixty-tenths</b> of an ephah. <b>Rabbi</b> Yehuda HaNasi <b>says:</b> His obligation is satisfied only when <b>he brings meal offerings of</b> all sizes, in increments of <b>tenths</b> of an ephah, ranging <b>from one</b>-tenth of an ephah <b>to sixty</b>-tenths, for a total of sixty meal offerings with a total volume of 1,830 tenths of an ephah, or 183 ephahs. He fulfills his vow with one of the meal offerings, and the rest are rendered voluntary meal offerings.
+One who says: <b>It</b> is incumbent <b>upon me</b> to donate pieces of <b>wood</b> as fuel for the altar, <b>must</b> donate <b>no fewer than two logs.</b> One who says: It is incumbent upon me to bring <b>frankincense, must</b> bring <b>no less than a handful.</b> The mishna states tangentially: <b>There are five</b> <i>halakhot</i> pertaining to <b>handfuls. One who says:</b> It is incumbent <b>upon me</b> to bring an offering of <b>frankincense, may not</b> bring <b>less than a handful. One who pledges</b> to bring <b>a meal offering must bring with it a handful of frankincense. One who</b> intentionally <b>offers up a handful</b> of a meal offering <b>outside</b> the Temple courtyard is <b>liable</b> to receive excision from the World-to-Come [<i>karet</i>]. The <b>two bowls</b> of frankincense that accompany the shewbread are <b>required</b> to have <b>two handfuls</b> of frankincense.
+One who says: <b>It</b> is incumbent <b>upon me</b> to donate <b>gold</b> to the Temple treasury, <b>must</b> give <b>no less than a gold dinar.</b> One who says: It is incumbent upon me to donate <b>silver</b> to the Temple treasury, <b>must</b> give <b>no less than</b> the value of <b>a silver dinar.</b> One who says: It is incumbent upon me to donate <b>copper</b> to the Temple maintenance, <b>must</b> give <b>no less than</b> the value of <b>a silver <i>ma’a</i>.</b> One who says: <b>I specified</b> the amount of gold, silver, or copper, <b>but I do not know what I specified, must bring</b> the maximum amount of gold, silver, or copper, <b>until</b> it reaches an amount <b>where he says:</b> I am certain that <b>I did not intend to</b> donate <b>that</b> much.
+One who says: <b>It</b> is incumbent <b>upon me</b> to bring a libation of <b>wine, must</b> bring <b>no less than three <i>log</i>,</b> as that is the minimum amount of wine brought as a libation accompanying an animal offering. One who says: It is incumbent upon me to bring <b>oil, must</b> bring <b>no less than a <i>log</i>,</b> as the smallest meal offering includes one <i>log</i> of oil. <b>Rabbi</b> Yehuda HaNasi <b>says:</b> He must bring no less than <b>three <i>log</i>,</b> as that is the amount of oil in the meal offering that accompanies the sacrifice of a lamb, which is the smallest amount in any of the meal offerings that accompany the sacrifice of an animal. One who says: <b>I specified</b> how many <i>log</i> I vowed to bring <b>but I do not know what</b> amount <b>I specified, must bring</b> an amount of oil <b>equivalent to</b> the amount brought on the <b>day</b> that the <b>largest</b> amount of oil is sacrificed in the Temple.
+One who says: <b>It</b> is incumbent <b>upon me</b> to bring <b>a burnt offering, must bring a lamb,</b> which is the least expensive land animal sacrificed as an offering. <b>Rabbi Elazar ben Azarya says:</b> He may bring <b>either a dove or a pigeon,</b> as a bird burnt offering. One who says: I vowed to bring a burnt offering, and <b>I specified</b> that it would be <b>from the herd, but I do not know what</b> animal <b>I specified, must bring a bull and a male calf,</b> as a burnt offering is brought only from male animals. One who says: I vowed to bring a burnt offering and I specified that it would be <b>from the animals but I do not know what</b> animal <b>I specified, must bring a bull and a male calf, a ram, a large male goat, a small male goat, and a male lamb.</b> One who says: I vowed to bring a burnt offering, and <b>I specified</b> what type of burnt offering it would be, <b>but I do not know what I specified,</b> <b>adds a dove and a pigeon</b> to the previous list.
+One who says: <b>It</b> is incumbent <b>upon me</b> to bring <b>a thanks offering and a peace offering, must bring a lamb,</b> which is the least expensive land animal sacrificed as an offering. One who says: I vowed to bring a peace offering <b>and I specified</b> that it would be <b>from the herd but I do not know what</b> animal <b>I specified, must bring a bull and a cow,</b> and <b>a male calf and a female calf.</b> One who says: I vowed to bring a burnt offering and specified that it would be <b>from the animals, but I do not know what</b> animal <b>I specified, must bring a bull and a cow, a male calf and a female calf, a ram and a ewe, a large,</b> i.e., adult, <b>male goat and a large female goat, a small,</b> i.e., young, <b>male goat and a small female goat,</b> and <b>a male lamb and a female lamb.</b>
+One who says: <b>It</b> is incumbent <b>upon me</b> to bring <b>a bull</b> as a burnt offering or peace offering, <b>must bring</b> the bull, its accompanying meal offering, <b>and its libations, with</b> the total value of <b>one hundred dinars.</b> One who says: It is incumbent upon me to bring <b>a calf, must bring</b> the calf, its accompanying meal offering, <b>and its libations, with</b> the total value of <b>five</b> <i>sela</i>, which equal twenty dinars. One who says: It is incumbent upon me to bring <b>a ram, must bring</b> the ram, its accompanying meal offering, <b>and its libations, with</b> the value of <b>two</b> <i>sela</i>, which equal eight dinars. One who says: It is incumbent upon me to bring <b>a lamb, must bring</b> the lamb, its accompanying meal offering, <b>and its libations, with</b> the value of one <b><i>sela</i>,</b> which equals four dinars. One who says: It is incumbent upon me to bring <b>a bull with</b> the value of <b>one hundred dinars</b> as a burnt offering or peace offering, <b>must bring</b> the bull <b>with</b> the value of <b>one hundred dinars excluding its</b> accompanying meal offering and <b>libations.</b> One who says: It is incumbent <b>upon me</b> to bring <b>a calf with</b> the value of <b>five</b> <i>sela</i> as a burnt offering or peace offering, <b>must bring</b> the calf <b>with</b> the value of <b>five</b> <i>sela</i> <b>excluding its</b> accompanying meal offering and <b>libations.</b> One who says: It is incumbent <b>upon me</b> to bring <b>a ram with</b> the value of <b>two</b> <i>sela</i> as a burnt offering or peace offering, <b>must bring</b> the ram <b>with</b> the value of <b>two</b> <i>sela</i> <b>excluding its</b> accompanying meal offering and <b>libations.</b> One who says: It is incumbent <b>upon me</b> to bring <b>a lamb with</b> the value of one <b><i>sela</i></b> as a burnt offering or peace offering, <b>must bring</b> the lamb <b>with</b> the value of one <b><i>sela</i> excluding its</b> accompanying meal offering and <b>libations.</b> If one said: It is incumbent upon me to bring <b>a bull with</b> the value of <b>one hundred dinars</b> as a burnt offering or peace offering, <b>and he brought two</b> bulls <b>with</b> a combined value of <b>one hundred dinars,</b> he <b>has not fulfilled</b> his obligation. <b>And</b> that is the <i>halakha</i> <b>even</b> if <b>this</b> bull has the value <b>of one hundred dinars less one dinar and that</b> bull has the value <b>of one hundred dinars less one dinar.</b> If one said: It is incumbent upon me to bring <b>a black</b> bull, <b>and he brought a white</b> bull; or said: It is incumbent upon me to bring <b>a white</b> bull, <b>and he brought a black</b> bull; or said: It is incumbent upon me to bring <b>a large</b> bull, <b>and he brought a small</b> bull, in all these cases <b>he has not fulfilled</b> his obligation. But if he said: It is incumbent upon me to bring <b>a small</b> bull, <b>and he brought a large</b> bull, <b>he has fulfilled</b> his obligation, as the value of a small bull is included in the value of a large bull. <b>Rabbi</b> Yehuda HaNasi <b>says: He has not fulfilled</b> his obligation, as the offering that he brought did not correspond to his vow.
+With regard to one who said: <b>This bull is</b> hereby <b>a burnt offering, and</b> subsequently <b>it became blemished [<i>venista’ev</i>]</b> and was disqualified from sacrifice, he should redeem the bull and with that money purchase another bull as an offering in its stead. <b>If he wishes, he may bring two</b> bulls <b>with its</b> redemption <b>money</b> instead of one. If one says: <b>These two bulls are</b> hereby <b>a burnt offering, and</b> subsequently <b>they became blemished,</b> if <b>he wishes he may bring one</b> bull <b>with their</b> redemption <b>money. And Rabbi</b> Yehuda HaNasi <b>deems</b> this <b>prohibited,</b> and holds that he must bring two bulls. In a case where one said: <b>This ram is</b> hereby <b>a burnt offering, and it became blemished, if he wishes he may bring a lamb with its</b> redemption <b>money.</b> In a case where one said: <b>This lamb is</b> hereby <b>a burnt offering, and it became blemished, if he wishes he may bring a ram with its</b> redemption <b>money. And Rabbi</b> Yehuda HaNasi <b>deems</b> it <b>prohibited</b> for one to bring one type of animal with redemption money from another type of animal. With regard to <b>one who says: One of my lambs is consecrated, or: One of my bulls is consecrated, and he has two</b> lambs or bulls, <b>the larger of them is consecrated.</b> If he has <b>three</b> lambs or bulls, <b>the middle-sized</b> animal <b>among them is consecrated.</b> If one says: <b>I specified</b> the lamb or bull that is to be consecrated <b>but I do not know what</b> animal <b>I specified</b> in my vow, <b>or</b> he says <b>that: My father said to me</b> before his death that he consecrated one of the lambs or the bulls, <b>but I do not know what</b> animal he consecrated, <b>the largest of them is consecrated.</b>
+One who says: <b>It</b> is incumbent <b>upon me</b> to bring <b>a burnt offering, must sacrifice it in the Temple</b> in Jerusalem. <b>And if he sacrificed it in the temple of Onias</b> in Egypt, <b>he has not fulfilled</b> his obligation. One who says: It is incumbent <b>upon me</b> to bring <b>a burnt offering that I will sacrifice in the temple of Onias, must sacrifice it in the Temple</b> in Jerusalem, <b>but if he sacrificed it in the temple of Onias, he has fulfilled</b> his obligation. <b>Rabbi Shimon says</b> that if one says: It is incumbent upon me to bring a burnt offering that I will sacrifice in the temple of Onias, <b>it is not</b> consecrated as <b>a burnt offering;</b> such a statement does not consecrate the animal at all. If one says: <b>I am hereby a nazirite,</b> then when his term of naziriteship is completed <b>he must shave</b> the hair of his head and bring the requisite offerings <b>in the Temple</b> in Jerusalem; <b>and if he shaved in the temple of Onias, he has not fulfilled</b> his obligation. If one says: <b>I am hereby a nazirite</b> provided <b>that I will shave in the temple of Onias, he must shave in the Temple</b> in Jerusalem; <b>but if he shaved in the temple of Onias, he has fulfilled</b> his obligation. <b>Rabbi Shimon says</b> that one who says: I am hereby a nazirite provided that I will shave in the temple of Onias, <b>is not a nazirite</b> at all, as his vow does not take effect. <b>The priests who served in the temple of Onias may not serve in the Temple in Jerusalem; and needless to say,</b> if they served <b>for something else,</b> a euphemism for idolatry, they are disqualified from service in the Temple. <b>As it is stated: “Nevertheless the priests of the private altars did not come up to the altar of the Lord in Jerusalem, but they did eat <i>matza</i> among their brethren”</b> (II Kings 23:9). The halakhic status of <b>these</b> priests is <b>like</b> that of <b>blemished</b> priests in that <b>they receive a share</b> in the distribution of the meat of the offerings <b>and partake</b> of that meat, <b>but they do not sacrifice</b> offerings or perform any of the sacrificial rites.
+<b>It is stated with regard to an animal burnt offering: “A fire offering, an aroma pleasing</b> to the Lord” (Leviticus 1:9), <b>and with regard to a bird burnt offering: “A fire offering, an aroma pleasing</b> to the Lord” (Leviticus 1:17), <b>and with regard to a meal offering: “A fire offering, an aroma pleasing</b> to the Lord” (Leviticus 2:2). The repetitive language employed concerning all of these different offerings is <b>to say to you</b> that <b>one who brings a substantial</b> offering <b>and one who brings a meager</b> offering have equal merit, <b>provided that he directs his heart toward Heaven.</b>
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Menachot/Hebrew/Mishnah based on the Kaufmann manuscript, edited by Dan Be'eri.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Menachot/Hebrew/Mishnah based on the Kaufmann manuscript, edited by Dan Be'eri.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..743c75550fbf6d1b96033f3cf57738d06b685c22
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Menachot/Hebrew/Mishnah based on the Kaufmann manuscript, edited by Dan Be'eri.txt	
@@ -0,0 +1,1724 @@
+Mishnah Menachot
+משנה מנחות
+Mishnah based on the Kaufmann manuscript, edited by Dan Be'eri
+https://archive.org/details/MishnaCorrectedKaufman00WHOLE
+
+משנה מנחות
+
+
+
+Chapter 1
+
+<small>א</small>
+כָּל הַמְּנָחוֹת שֶׁנִּקְמָצוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, כְּשֵׁרוֹת, 
+אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִין מִשֵּׁם חוֹבָה, 
+חוּץ מִמִּנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת.  
+מִנְחַת חוֹטֵא, מִנְחַת קְנָאוֹת שֶׁקְּמָצָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, 
+נָתַן בַּכֶּלִי, וְהִלֵּךְ, וְהִקְטִיר שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, 
+אוֹ לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן, 
+אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן, פְּסוּלוֹת.  
+כֵּיצַד לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן? 
+לְשֵׁם מִנְחַת חוֹטֵא וּלְשֵׁם מִנְחַת נְדָבָה.  
+שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן? 
+לְשֵׁם מִנְחַת נְדָבָה וּלְשֵׁם מִנְחַת חוֹטֵא. 
+
+<small>ב</small>
+אֶחָד מִנְחַת חוֹטֵא 
+וְאֶחָד כָּל הַמְּנָחוֹת שֶׁקְּמָצָן זָר, 
+אוֹנֵן, 
+טְבוּל יוֹם, 
+מְחֻסַּר בְּגָדִים, 
+מְחֻסַּר כִּפּוּרִים, 
+שֶׁלֹּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם, 
+עָרֵל, 
+וְטָמֵא, 
+יוֹשֵׁב, 
+עוֹמֵד עַל גַּבֵּי כֵלִים, 
+עַל גַּבֵּי בְהֵמָה, 
+עַל גַּבֵּי רַגְלֵי חֲבֵרוֹ, 
+פָּסַל.  
+קָמַץ בִּשְׂמֹאל, פָּסַל.  
+בֶּן בְּתִירָה אוֹמֵר: 
+יַחְזִיר, וְיַחְזֹר וְיִקְמֹץ בִּימִין.  
+קָמַץ וְעָלָה בְיָדוֹ צְרוֹר, 
+אוֹ גַרְגֵּר מֶלַח, 
+אוֹ קֹרֶט שֶׁלִּלְבוֹנָה, 
+פָּסַל, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ: 
+הַקֹּמֶץ הַיָּתֵר וְהֶחָסֵר פָּסוּל.  
+וְאֵי זֶה הוּא הַיָּתֵר? 
+שֶׁקְּמָצוֹ מְבֹרָץ; 
+וְחָסֵר? 
+שֶׁקְּמָצוֹ בְרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו.  
+
+<small>ג</small>
+כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה? 
+פּוֹשֵׁט אֶת אֶצְבְּעוֹתָיו עַל פַּס יָדוֹ. 
+
+רִבָּה שַׁמְנָהּ, 
+וְחִסַּר שַׁמְנָהּ, 
+חִסַּר לְבוֹנָתָהּ, 
+פְּסוּלָה.  
+הַקּוֹמֵץ אֶת הַמִּנְחָה לֹאכַל שִׁירֶיהָ בַחוּץ, 
+אוֹ כַזַּיִת מִשִּׁירֶיהָ בַחוּץ, 
+לְהַקְטִיר קֻמְצָהּ בַּחוּץ, 
+אוֹ כַזַּיִת מִקֻּמְצָהּ בַּחוּץ, 
+אוֹ לְהַקְטִיר לְבוֹנָתָהּ בַּחוּץ, 
+פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָרֵת.  
+
+<small>ד</small>
+לֹאכַל שִׁירֶיהָ לְמָחָר, 
+אוֹ כַזַּיִת מִשִּׁירֶיהָ לְמָחָר, 
+לְהַקְטִיר קֻמְצָהּ לְמָחָר, 
+אוֹ כַזַּיִת קֻמְצָהּ לְמָחָר, 
+אוֹ לְהַקְטִיר לְבוֹנָתָהּ לְמָחָר, 
+פִּגּוּל, וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת.  
+
+<small>ה</small>
+זֶה הַכְּלָל: 
+כָּל הַקּוֹמֵץ, הַנּוֹתֵן בַּכֶּלִי, וְהַמְהַלֵּךְ 
+הַמַּקְטִיר לֹאכַל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֹאכַל, 
+וּלְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, 
+חוּץ לִמְקוֹמוֹ, 
+פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָרֵת; 
+חוּץ לִזְמַנּוֹ, 
+פִּגּוּל, וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת, 
+וּבִלְבַד שֶׁיִּקְרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ.  
+
+[ו] &lt;ד&gt;
+כֵּיצַד קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ? 
+קָמַץ בִּשְׁתִיקָה, 
+נָתַן בַּכֶּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר בִּשְׁתִיקָה; 
+אוֹ שֶׁקָּמַץ, נָתַן בַּכֶּלִי, וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִזְמַנּוֹ, 
+זֶה הוּא שֶׁקָּרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. 
+
+[ז] &lt;ה&gt;
+כֵּיצַד לֹא קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ? 
+קָמַץ חוּץ לִמְקוֹמוֹ, 
+נָתַן בַּכֶּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִזְמַנּוֹ; 
+אוֹ שֶׁקָּמַץ חוּץ לִזְמַנּוֹ, 
+נָתַן בַּכֶּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִמְקוֹמוֹ; 
+אוֹ שֶׁקָּמַץ, נָתַן בַּכֶּלִי, וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִמְקוֹמוֹ.  
+מִנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת שֶׁקְּמָצָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, 
+נָתַן בַּכֶּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִזְמַנָּן; 
+אוֹ שֶׁקָּמַץ חוּץ לִזְמַנָּן, 
+נָתַן בַּכֶּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר שֶׁלֹּא לִשְׁמָן; 
+אוֹ שֶׁקָּמַץ וְנָתַן בַּכֶּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, 
+זֶה הוּא שֶׁלֹּא קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ.  
+
+<small>ח</small>
+לֹאכַל כַּזַּיִת בַּחוּץ, כַּזַּיִת לְמָחָר; 
+כַּזַּיִת לְמָחָר, כַּזַּיִת בַּחוּץ; 
+כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ, כַּחֲצִי זַיִת לְמָחָר; 
+כַּחֲצִי זַיִת לְמָחָר, כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ, 
+פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָרֵת.  
+
+<small>ט</small>
+אָמַר רְבִּי יוּדָה: 
+זֶה הַכְּלָל: 
+אִם מַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן קָדְמָה לְמַחְשֶׁבֶת הַמָּקוֹם, 
+פִּגּוּל, וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת; 
+אִם מַחְשֶׁבֶת הַמָּקוֹם קָדְמָה לְמַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן, 
+פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָרֵת.  
+וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: 
+זֶה וָזֶה פָסוּל, וְאֵין בּוֹ כָרֵת.  
+לֹאכַל כַּחֲצִי זַיִת וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת, 
+כָּשֵׁר, שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין. 
+
+
+
+
+
+Chapter 2
+
+<small>א</small>
+הַקּוֹמֵץ אֶת הַמִּנְחָה לֹאכַל שִׁירֶיהָ 
+אוֹ לְהַקְטִיר קֻמְצָהּ לְמָחָר, 
+מוֹדֶה רְבִּי יוֹסֵה בָזֶה 
+שֶׁהוּא פִּגּוּל, וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת.  
+לְהַקְטִיר לְבוֹנָתָהּ לְמָחָר, 
+רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: 
+פִּגּוּל, וְאֵין בּוֹ כָרֵת.  
+וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: 
+פִּגּוּל, וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת.  
+אָמְרוּ לוֹ: 
+מַה שָּׁנַת זוֹ מִן הַזֶּבַח? 
+אָמַר לָהֶם: 
+שֶׁהַזֶּבַח, דָּמוֹ וּבְשָׂרוֹ וְאֵמוּרָיו אֶחָד; 
+וּלְבוֹנָה אֵינָה מִן הַמִּנְחָה. 
+
+<small>ב</small>
+שָׁחַט שְׁנֵי כְבָשִׂים לֹאכַל אַחַת מִן הַחַלּוֹת לְמָחָר; 
+הִקְטִיר שְׁנֵי בַזִּכִּים לֹאכַל אֶחָד מִן הַסְּדָרִים, 
+רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: 
+אוֹתָהּ הַחַלָּה וְאוֹתוֹ הַסֵּדֶר שֶׁחָשַׁב עָלָיו, 
+פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת; 
+וְהַשֵּׁנִי, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת.  
+וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: 
+זֶה וָזֶה פִגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת.  
+נִטַּמָּאת אַחַת מִן הַחַלּוֹת, 
+אוֹ אֶחָד מִן הַסְּדָרִים, 
+רְבִּי יוּדָה אוֹמֵר: 
+שְׁנֵיהֶם יֵצְאוּ לְבֵית הַשְּׂרִיפָה, 
+שֶׁאֵין קָרְבָּן צִבּוּר חָלוּק.  
+וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: 
+הַטָּמֵא כְטֻמְאָתוֹ, 
+וְהַטָּהוֹר יֵאָכֵל. 
+
+<small>ג</small>
+הַתּוֹדָה מְפַגֶּלֶת אֶת הַלֶּחֶם, 
+וְהַלֶּחֶם אֵינוּ מְפַגֵּל אֶת הַתּוֹדָה.  
+כֵּיצַד? 
+הַשּׁוֹחֵט אֶת הַתּוֹדָה לֹאכַל מִמֶּנָּה לְמָחָר, 
+הִיא וְהַלֶּחֶם מְפֻגָּלִין.  
+לֹאכַל מִן הַלֶּחֶם לְמָחָר, 
+הַלֶּחֶם מְפֻגָּל, 
+וְהַתּוֹדָה אֵינָה מְפֻגֶּלֶת.  
+
+<small>ד</small>
+הַכְּבָשִׂים מְפַגְּלִים אֶת הַלֶּחֶם, 
+וְהַלֶּחֶם אֵינוּ מְפַגֵּל אֶת הַכְּבָשִׂים.  
+כֵּיצַד? 
+הַשּׁוֹחֵט אֶת הַכְּבָשִׂים לֹאכַל מֵהֶן לְמָחָר, 
+הֵן וְהַלֶּחֶם מְפֻגָּלִים.  
+לֹאכַל מִן הַלֶּחֶם לְמָחָר, 
+הַלֶּחֶם מְפֻגָּל, 
+וְהַכְּבָשִׂים אֵינָן מְפֻגָּלִין. 
+
+<small>ה</small>
+הַזֶּבַח מְפַגֵּל אֶת הַנְּסָכִים, 
+מִשֶּׁקָּדְשׁוּ בַכֶּלִי.  
+דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.  
+הַנְּסָכִים אֵינָן מְפַגְּלִין אֶת הַזֶּבַח.  
+כֵּיצַד? 
+הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח לֹאכַל מִמֶּנּוּ לְמָחָר, 
+הוּא וּנְסָכָיו מְפֻגָּלִין.  
+לְהַקְרִיב נְסָכָיו לְמָחָר, 
+הַנְּסָכִים מְפֻגָּלִין, 
+וְהַזֶּבַח אֵינוּ מְפֻגָּל. 
+
+<small>ו</small>
+פִּגֵּל בַּקֹּמֶץ, אֲבָל לֹא בַלְּבוֹנָה, 
+בַּלְּבוֹנָה, אֲבָל לֹא בַקּמֶץ, 
+רְבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: 
+פִּגּוּל, וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת.  
+וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: 
+אֵין בּוֹ כָרֵת, 
+עַד שֶׁיְּפַגֵּל אֶת כָּל הַמַּתִּיר.  
+מוֹדִים חֲכָמִים לִרְבִּי מֵאִיר 
+בְּמִנְחַת חוֹטֵא, וּבְמִנְחַת קְנָאוֹת, 
+שֶׁאִם פִּגֵּל בַּקֹּמֶץ, 
+שֶׁהוּא פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת, 
+שֶׁהַקֹּמֶץ הוּא מַתִּיר.  
+
+<small>ז</small>
+שָׁחַט אֶחָד מִן הַכְּבָשִׂים לֹאכַל שְׁתֵּי חַלּוֹת לְמָחָר, 
+הִקְטִיר אֶחָד מִן הַבַּזִּכִּים לֹאכַל שְׁתֵּי סְדָרִים לְמָחָר, 
+רְבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: 
+פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת.  
+וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: 
+אֵין בּוֹ כָרֵת, 
+עַד שֶׁיְּפַגֵּל אֶת כָּל הַמַּתִּיר.  
+שָׁחַט אֶחָד מִן הַכְּבָשִׂים לֹאכַל מִמֶּנּוּ לְמָחָר, 
+הוּא פִּגּוּל, וַחֲבֵרוֹ כָשֵׁר;  
+לֹאכַל מֵחֲבֵרוֹ לְמָחָר, 
+שְׁנֵיהֶן כְּשֵׁרִין. 
+
+
+
+
+
+Chapter 3
+
+<small>א</small>
+הַקּוֹמֵץ אֶת הַמִּנְחָה, 
+לֹאכַל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֹאכַל, 
+וּלְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, 
+כָּשֵׁר.  
+רְבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל.  
+לֹאכַל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֹאכַל, 
+וּלְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, 
+פָּחוּת מִכַּזַּיִת, כָּשֵׁר.  
+לֹאכַל כַּחֲצִי זַיִת, וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת, 
+כָּשֵׁר, שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין. 
+
+<small>ב</small>
+לֹא יָצַק, לֹא בָלַל, לֹא פָתַת, לֹא מָלַח, 
+לֹא הֵנִיף, לֹא הִגִּישׁ, 
+אוֹ שֶׁפִּתְּתָן פִּתִּים מְרֻבּוֹת וְלֹא מְשָׁחָן, 
+כְּשֵׁרָה.  
+נִתְעָרַב קֻמְצָהּ בְּקֹמֶץ חֲבֶרְתָּהּ, 
+בְּמִנְחוֹת כֹּהֵן, 
+וּמִנְחַת נְסָכִים, 
+כְּשֵׁרָה.  
+רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 
+מִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, 
+וּמִנְחַת נְסָכִים, 
+פְּסוּלָה, 
+שֶׁזּוֹ בוֹלְלָתָהּ רַכָּה, 
+וְזוֹ בוֹלְלָתָהּ עָבָה, 
+וְהֵן בּוֹלְעוֹת זוֹ מִזּוֹ. 
+
+<small>ג</small>
+שְׁתֵּי מְנָחוֹת שֶׁלֹּא נִקְמָצוּ, 
+וְנִתְעָרְבוּ זוֹ בָזוֹ, 
+אִם יָכוֹל לִקְמוֹץ זוֹ בִפְנֵי עַצְמָהּ וְזוֹ בִפְנֵי עַצְמָהּ, 
+כְּשֵׁרוֹת, 
+וְאִם לָאו, פְּסוּלוֹת.  
+קֹמֶץ שֶׁנִּתְעָרַב בְּמִנְחָה שֶׁלֹּא נִקְמָצָה, 
+לֹא יַקְטִיר.  
+וְאִם הִקְטִיר, 
+זוֹ שֶׁנִּקְמָצָה עָלָת לַבְּעָלִים, 
+וְזוֹ שֶׁלֹּא נִקְמָצָה, לֹא עָלָת לַבְּעָלִים.  &lt;וְזֶה&gt;
+נִתְעָרַב קֻמְצָהּ בְּשִׁירֶיהָ, 
+אוֹ בִשְׁיָרֶיהָ שֶׁלַּחֲבֶרְתָּהּ, 
+לֹא יַקְטִיר.  
+וְאִם הִקְטִיר, עָלָת לַבְּעָלִים.  
+
+<small>ד</small>
+נִטַּמָּא הַקֹּמֶץ וְהִקְרִיבוֹ, 
+הַצִּיץ מְרַצֶּה.  
+יָצָא וְהִקְרִיבוֹ, 
+אֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה, 
+שֶׁהַצִּיץ מְרַצֶּה עַל הַטָּמֵא 
+וְאֵינוּ מְרַצֶּה עַל הַיּוֹצֵא. 
+
+
+<small>ה</small>
+נִטַּמּוּ שִׁירֶיהָ, 
+נִשְׂרְפוּ שִׁירֶיהָ, 
+אָבְדוּ שִׁירֶיהָ, 
+כְּמִדַּת רְבִּי אֱלִיעֶזֶר, 
+כְּשֵׁרָה, 
+וּכְמִדַּת רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ, 
+פְּסוּלָה.  
+שֶׁלֹּא בִכְלֵי שָׁרֵת, 
+פְּסוּלָה.  
+רְבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר.  
+הִקְטִיר קֻמְצָהּ פַּעֲמַיִם, כְּשֵׁרָה. 
+
+<small>ו</small>
+הַקֹּמֶץ, מֵעוּטוֹ מְעַכֵּב אֶת רֻבּוֹ.  
+עִשָּׂרוֹן, מֵעוּטוֹ מְעַכֵּב אֶת רֻבּוֹ.  
+הַיַּיִן, מֵעוּטוֹ מְעַכֵּב אֶת רֻבּוֹ.  
+הַשֶּׁמֶן, מֵעוּטוֹ מְעַכֵּב אֶת רֻבּוֹ.  
+הַסֹּלֶת וְהַשֶּׁמֶן מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה.  
+הַקֹּמֶץ וְהַלְּבוֹנָה מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. 
+
+[<small>ז</small>]
+שְׁנֵי שְׂעִירֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים מְעַכְּבִים זֶה אֶת זֶה.  
+שְׁנֵי כִבְשֵׂי עֲצֶרֶת מְעַכְּבִים זֶה אֶת זֶה.  
+שְׁתֵּי חַלּוֹת מְעַכְּבִים זֶה אֶת זֶה.  
+שְׁנֵי סְדָרִים מְעַכְּבִים זֶה אֶת זֶה.  
+שְׁנֵי בָזִכִּים מְעַכְּבִים זֶה אֶת זֶה.  
+הַסְּדָרִים וְהַבָּזִכִּים מְעַכְּבִים זֶה אֶת זֶה.  
+
+<small>ח</small>
+שְׁנֵי מִינִים שֶׁבַּנָּזִיר, 
+שְׁלֹשָׁה שֶׁבַּפָּרָה, 
+אַרְבָּעָה שֶׁבַּתּוֹדָה, 
+אַרְבָּעָה שֶׁבַּלּוּלָב, 
+אַרְבָּעָה שֶׁבִּמְצֹרָע, 
+מְעַכְּבִים זֶה אֶת זֶה.  
+שֶׁבַע הַזָּיוֹת שֶׁבַּפָּרָה מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ.  
+שֶׁבַע הַזָּיוֹת שֶׁעַל בֵּין הַבַּדִּים, 
+שֶׁעַל הַפָּרֹכֶת, שֶׁעַל מִזְבַּח הַזָּהָב, 
+מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ. 
+
+[<small>ט</small>]
+שִׁבְעָה קְנֵי מְנוֹרָה מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה.  
+שִׁבְעָה נֵרוֹתֶיהָ מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה.  
+שְׁתֵּי פָרָשׁוֹת שֶׁבַּמְּזוּזָה מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ. 
+אֲפִלּוּ כְתָב אֶחָד מְעַכְּבָן.  
+אַרְבַּע פָּרָשׁוֹת שֶׁבַּתְּפִלִּים מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ. 
+אֲפִלּוּ כְתָב אֶחָד מְעַכְּבָן.  
+אַרְבַּע צִיצָיוֹת מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ, 
+שֶׁבְּאַרְבַּעְתָּן מִצְוָה אַחַת.  
+רְבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: 
+אַרְבַּעְתָּן אַרְבַּע מִצְווֹת. 
+
+
+
+
+
+Chapter 4
+
+<small>א</small>
+הַתְּכֵלֶת אֵינָה מְעַכֶּבֶת אֶת הַלָּבָן, 
+וְהַלָּבָן אֵינוּ מְעַכֵּב אֶת הַתְּכֵלֶת.  
+תְּפִלָּה שֶׁלַּיָּד אֵינָה מְעַכֶּבֶת שֶׁלְּרֹאשׁ, 
+וְשֶׁלְּרֹאשׁ אֵינָה מְעַכֶּבֶת שֶׁלַּיָּד.  
+הַסֹּלֶת וְהַשֶּׁמֶן אֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַיַּיִן, 
+וְלֹא הַיַּיִן מְעַכְּבָן.  
+הַמַּתָּנוֹת שֶׁעַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ. 
+
+<small>ב</small>
+הַפָּרִים וְהָאֵילִים וְהַכְּבָשִׂים אֵינָן מְעַכְּבִים זֶה אֶת זֶה.  
+רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: 
+אִם הָיוּ לָהֶן פָּרִים, &lt;הָיה&gt;
+וְלֹא הָיוּ לָהֶן נְסָכִים, 
+יָבִיאוּ פַר אֶחָד וּנְסָכָיו, 
+וְאַל יִקְרְבוּ כֻלָּם בְּלֹא נְסָכִים. 
+
+<small>ג</small>
+הַפָּר וְהָאַיִל וְהַכֶּבֶשׂ וְהַשָּׂעִיר, 
+אֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַלֶּחֶם, 
+וְלֹא הַלֶּחֶם מְעַכְּבָן.  
+הַלֶּחֶם מְעַכֵּב אֶת הַכְּבָשִׂים, 
+וְהַכְּבָשִׂים אֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַלֶּחֶם.  
+דִּבְרֵי רְבִּי עֲקִיבָה.  
+אָמַר שִׁמְעוֹן בֶּן נָנָס: 
+לֹא כִי, אֶלָּא כְבָשִׂים מְעַכְּבִים אֶת הַלֶּחֶם, 
+וְהַלֶּחֶם אֵינוּ מְעַכֵּב אֶת הַכְּבָשִׂים, 
+שֶׁכֵּן מָצִינוּ, 
+שֶׁכְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, 
+קָרְבוּ כְבָשִׂים בְּלֹא לֶחֶם. 
+אַף כָּאן, 
+יַקְרִיבוּ כְבָשִׂים בְּלֹא לֶחֶם.  
+
+<small>ד</small>
+אָמַר רְבִּי שִׁמְעוֹן: 
+הֲלָכָה כְדִבְרֵי בֶן נָנָס, 
+אֲבָל אֵין הַטַּעַם כִּדְבָרָיו, 
+שֶׁכָּל הָאָמוּר בְּחֻמַּשׁ פְּקוּדִים קָרֵב בַּמִּדְבָּר, 
+וְהָאָמוּר בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים לֹא קָרַב בַּמִּדְבָּר. 
+מִשֶּׁבָּאוּ לָאָרֶץ, קָרְבוּ אֵלּוּ וָאֵלּוּ.  
+מִפְּנֵי מָה אֲנִי אוֹמֵר 'יִקְרְבוּ כְבָשִׂים בְּלֹא לֶחֶם'? 
+שֶׁהַכְּבָשִׂים מַתִּירִין אֶת עַצְמָן. 
+לֹא לֶחֶם וְלֹא כְבָשִׂים, אֵין לִי מִי יַתִּירֶנּוּ. 
+
+<small>ה</small>
+הַתְּמִידִין אֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַמּוּסָפִים, 
+וְלֹא מוּסָפִין מְעַכְּבִין אֶת הַתְּמִידִים, 
+וְלֹא מוּסָפִין מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה.  
+לֹא הִקְרִיבוּ כֶבֶשׁ בַּבֹּקֶר, 
+יַקְרִיבוּ בֵין הָעַרְבַּיִם.  
+אָמַר רְבִּי שִׁמְעוֹן: 
+אֶמָּתַי? 
+בִּזְמַן שֶׁהֵן אֲנוּסִין אוֹ שׁוֹגְגִין, 
+אֲבָל אִם הָיוּ מְזִידִין, 
+לֹא הִקְרִיבוּ כֶבֶשׁ בַּבֹּקֶר, 
+לֹא יַקְרִיבוּ בֵין הָעַרְבַּיִם.  
+
+<small>ו</small>
+לֹא הִקְטִירוּ קְטֹרֶת בַּבֹּקֶר, 
+יַקְטִירוּ בֵין הָעַרְבַּיִם.  
+אָמַר רְבִּי שִׁמְעוֹן: 
+וְכֻלָּהּ הָיְתָה קְרֵבָה בֵין הָעַרְבַּיִם, 
+שֶׁאֵין מְחַנְּכִים אֶת מִזְבַּח הַזָּהָב 
+אֶלָּא בִקְטֹרֶת הַסַּמִּים, 
+וְלֹא אֶת מִזְבַּח הָעוֹלָה 
+אֶלָּא בְתָמִיד שֶׁלַּשַּׁחַר, 
+וְלֹא אֶת הַשֻּׁלְחָן 
+אֶלָּא בְלֶחֶם הַפָּנִים בַּשַּׁבָּת, 
+וְלֹא אֶת הַמְּנוֹרָה 
+אֶלָּא בְשִׁבְעָה נֵרוֹתֶיהָ בֵין הָעַרְבַּיִם. 
+
+<small>ז</small>
+חֲבִתֵּי כֹהֵן גָּדוֹל לֹא הָיוּ בָאוֹת חֶצְיָם, 
+אֶלָּא מֵבִיא עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם וְחוֹצֵהוּ, 
+וּמַקְרִיב מַחְצָה בַבֹּקֶר וּמַחְצָה בֵין הָעַרְבַּיִם.  
+וְכֹהֵן שֶׁהִקְרִיב מַחְצָה בַשַּׁחֲרִית, וּמֵת, 
+וּמִנּוּ כֹהֵן אַחֵר תַּחְתָּיו, 
+לֹא יָבִיא חֲצִי עִשָּׂרוֹן מִבֵּיתוֹ, 
+וַחֲצִי עֶשְׂרוֹנוֹ שֶׁלָּרִאשׁוֹן, 
+אֶלָּא מֵבִיא עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם וְחוֹצֵהוּ, 
+וּמַקְרִיב מַחְצָה, וּמַחְצָה אָבֵד.  
+נִמְצְאוּ שְׁנֵי חֲצָיִין קְרֵבִין, 
+וּשְׁנֵי חֲצָיִים אוֹבְדִים.  
+לֹא מִנּוּ כֹהֵן אַחֵר, 
+מִשֶּׁלְּמִי הָיְתָה קְרֵבָה? 
+רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 
+מִשֶּׁלַּצִּבּוּר.  
+רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: 
+מִשֶּׁלַּיּוֹרְשִׁין.  
+שְׁלֵמָה הָיְתָה קְרֵבָה. 
+
+
+
+
+
+Chapter 5
+
+<small>א</small>
+כָּל הַמְּנָחוֹת בָּאוֹת מַצָּה, 
+חוּץ מֵחָמֵץ שֶׁבַּתּוֹדָה, 
+וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, 
+שֶׁהֵן בָּאוֹת חָמֵץ.  
+רְבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: 
+שְׂאוֹר כַּזַּיִת בּוֹדֶה לָהֶם מִתּוֹכָן וּמְחַמְּצָן.  
+רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 
+אַף הִיא אֵינָה מִן הַמְּחֻבָּר, 
+אֶלָּא מֵבִיא אֶת הַשְּׂאוֹר, 
+וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַמִּדָּה, 
+וּמְמַלֵּא אֶת הַמִּדָּה.  
+אָמְרוּ לוֹ: 
+אַף הִיא הָיְתָה חֲסֵרָה אוֹ יְתֵרָה. 
+
+<small>ב</small>
+כָּל הַמְּנָחוֹת נִלּוֹשׁוֹת בַּפּוֹשְׁרִין, 
+וּמְשַׁמְּרָן שֶׁלֹּא יַחְמִיצוּ.  
+וְאִם הֶחְמִיצוּ שִׁירֶיהָ, 
+עוֹבֵר בְּ'לֹא תַעֲשֶׂה', שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא ב,יא) 
+"כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיי, 
+לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ".  
+וְחַיָּבִים עַל לִישָׁתָהּ, וְעַל עֲרִיכָתָהּ, וְעַל אֲפִיָּתָהּ. 
+
+<small>ג</small>
+יֵשׁ טְעוּנוֹת שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה, 
+שֶׁמֶן וְלֹא לְבוֹנָה, 
+לְבוֹנָה וְלֹא שֶׁמֶן, 
+לֹא שֶׁמֶן וְלֹא לְבוֹנָה.  
+אֵלּוּ טְעוּנוֹת שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה: 
+מִנְחַת הַסֹּלֶת, 
+וְהַמַּחֲבַת, 
+וְהַמַּרְחֶשֶׁת, 
+וְהַחַלּוֹת, 
+וְהָרְקִיקִים, 
+וּמִנְחַת כֹּהֲנִים, 
+וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, 
+מִנְחַת גּוֹיִם, 
+מִנְחַת נָשִׁים, 
+מִנְחַת הָעֹמֶר.  
+מִנְחַת נְסָכִים טְעוּנָה שֶׁמֶן, 
+וְאֵינָה טְעוּנָה לְבוֹנָה.  
+לֶחֶם הַפָּנִים טָעוּן לְבוֹנָה, 
+וְאֵינוּ טָעוּן שֶׁמֶן.  
+שְׁתֵּי הַלֶּחֶם, 
+וּמִנְחַת חוֹטֵא, 
+וּמִנְחַת קְנָאוֹת, 
+אֵינָן טְעוּנוֹת לֹא שֶׁמֶן וְלֹא לְבוֹנָה. &lt;טְעון&gt;
+
+[ד] &lt;ח&gt;
+וְחַיָּב עַל הַשֶּׁמֶן בִּפְנֵי עַצְמוֹ, 
+וְעַל הַלְּבוֹנָה בִפְנֵי עַצְמָהּ.  
+נָתַן עָלֶיהָ שֶׁמֶן, פְּסָלָהּ; 
+לְבוֹנָה, יְלַקְּטֶנָּה.  
+נָתַן שֶׁמֶן עַל שִׁירֶיהָ, 
+אֵינוּ עוֹבֵר בְּ'לֹא תַעֲשֶׂה'.  
+נָתַן כֶּלִי עַל גַּבֵּי כֶלִי, 
+לֹא פְסָלָהּ. 
+
+<small>ה</small>
+יֵשׁ טְעוּנוֹת הַגָּשָׁה וְאֵינָן טְעוּנוֹת תְּנוּפָה, 
+תְּנוּפָה וְלֹא הַגָּשָׁה, 
+הַגָּשָׁה וּתְנוּפָה, 
+לֹא תְנוּפָה וְלֹא הַגָּשָׁה.  
+אֵלּוּ טְעוּנוֹת הַגָּשָׁה וְאֵינָן טְעוּנוֹת תְּנוּפָה: 
+מִנְחַת הַסֹּלֶת, 
+וְהַמַּחֲבַת, 
+וְהַמַּרְחֶשֶׁת, 
+וְהַחַלּוֹת, 
+וְהָרְקִיקִין, 
+וּמִנְחַת כֹּהֲנִים, 
+וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, 
+וּמִנְחַת גּוֹיִם, 
+וּמִנְחַת נָשִׁים, 
+וּמִנְחַת חוֹטֵא.  
+רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: 
+מִנְחַת כֹּהֲנִים וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, 
+אֵין בָּהֶן הַגָּשָׁה, 
+מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהּ תְּנוּפָה, 
+וְכָל שֶׁאֵין בָּהּ תְּנוּפָה, 
+אֵין בָּהּ הַגָּשָׁה. 
+
+[ו] &lt;י&gt;
+אֵלּוּ טְעוּנִים תְּנוּפָה וְאֵינָן טְעוּנִין הַגָּשָׁה: 
+לֹג שֶׁמֶן שֶׁלִּמְצֹרָע וַאֲשָׁמוֹ, 
+וְהַבִּכּוּרִין, 
+דִּבְרֵי רְבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב ; 
+וֶאֱמוּרֵי שַׁלְמֵי יָחִיד, 
+וְחָזֶה וָשׁוֹק שֶׁלָּהֶן, 
+אֶחָד אֲנָשִׁים, אֶחָד נָשִׁים, 
+בְּיִשְׂרָאֵל, 
+אֲבָל לֹא בָאֲחֵרִים; 
+וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, 
+וּשְׁתֵּי כִבְשֵׂי עֲצֶרֶת.  
+
+<small>ז</small>
+כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה? 
+נוֹתֵן אֶת שְׁתֵּי הַלֶּחֶם עַל גַּבֵּי שְׁנֵי כְבָשִׂים, 
+וְהֶחָזֶה שׁוֹק לְמַעְלָה מֵהֶן, 
+וּשְׁתֵּי כְלָיוֹת, יוֹתֶרֶת הַכָּבֵד לְמַעְלָה מֵהֶן.
+אִם יֵשׁ לֶחֶם, מַנִּיחַ אֶת הַלֶּחֶם, 
+וּמַנִּיחַ שְׁתֵּי יָדָיו לְמַטָּן, 
+וּמוֹלִיךְ וּמֵבִיא, 
+וּמַעֲלֶה וּמוֹרִיד, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות כט,כז) 
+"אֲשֶׁר הוּנַף וַאֲשֶׁר הוּרָם".  
+וּתְנוּפָה הָיְתָה בַמִּזְרָח, 
+וְהַגָּשָׁה בַמַּעֲרָב, 
+וּתְנוּפָה קוֹדֶמֶת לְהַגָּשׁוֹת.  
+מִנְחַת הָעֹמֶר וּמִנְחַת קְנָאוֹת 
+טְעוּנוֹת תְּנוּפָה וְהַגָּשָׁה.  
+לֶחֶם הַפָּנִים וּמִנְחַת נְסָכִים, 
+לֹא תְנוּפָה וְלֹא הַגָּשָׁה. 
+
+<small>ח</small>
+רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: 
+שְׁלֹשָׁה מִינִים טְעוּנִים שָׁלוֹשׁ מִצְוֹת, 
+שְׁתַּיִם בְּכָל אֶחָד, וְהַשְּׁלִישִׁית אֵין בָּהֶן.  
+וְאֵלּוּ הֵן: 
+זִבְחֵי שַׁלְמֵי יָחִיד, 
+וְזִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר, 
+וַאֲשַׁם מְצֹרָע.  
+וְזִבְחֵי שַׁלְמֵי יָחִיד, 
+טְעוּנִים סְמִיכָה חַיִּים, 
+וּתְנוּפָה שְׁחוּטִים, 
+וְאֵין בָּהֶן תְּנוּפָה חַיִּים.  
+זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר, 
+טְעוּנִים תְּנוּפָה חַיִּים וּשְׁחוּטִין, 
+וְאֵין בָּהֶן סְמִיכָה.  
+אֲשַׁם מְצֹרָע טָעוּן סְמִיכָה וּתְנוּפָה חַיִּים, 
+וְאֵין בּוֹ תְנוּפָה שָׁחוּט. 
+
+<small>ט</small>
+הָאוֹמֵר "עָלַי בַּמַּחֲבַת!" 
+לֹא יָבִיא בַּמַּרְחֶשֶׁת; 
+"בַּמַּרְחֶשֶׁת!" לֹא יָבִיא בַּמַּחֲבַת.  
+מַה בֵּין מַחֲבַת לַמַּרְחֶשֶׁת? 
+אֶלָּא שֶׁהַמַּרְחֶשֶׁת יֶשׁ לָהּ כִּסּוּי, 
+וְהַמַּחֲבַת אֵין לָהּ כִּסּוּי.  
+דִּבְרֵי רְבִּי יוֹסֵה הַגָּלִילִי.  
+רְבִּי נְחֶמְיָה בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: 
+מַרְחֶשֶׁת עֲמֻקָּה וּמַעֲשֶׂיהָ רוֹחֲשִׁין, 
+מַחֲבַת צָפָה וּמַעֲשֶׂיהָ קָשִׁין. 
+
+<small>י</small>
+"הֲרֵי עָלַי בַּתַּנּוּר!" 
+לֹא יָבִיא מַאֲפֵה כֻּפָּח וּמַאֲפֵה רְעָפִין, 
+וּמַאֲפֵה יוֹרוֹת הָעַרְבִיִּים.  
+רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 
+אִם רָצָה, יָבִיא מַאֲפֵה כֻּפָּח.  
+"הֲרֵי עָלַי מִנְחַת מַאֲפֵה", 
+לֹא יָבִיא מַחְצָה חַלּוֹת וּמַחְצָה רְקִיקִין. 
+רְבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר, 
+מִפְּנֵי שֶׁהִיא קָרְבָּן אֶחָד. 
+
+
+
+
+
+Chapter 6
+
+<small>א</small>
+אֵלּוּ מְנָחוֹת נִקְמָצוֹת וְשִׁירֵיהֶן לַכֹּהֲנִים: 
+מִנְחַת הַסֹּלֶת, 
+וְהַמַּחֲבַת, 
+וְהַמַּרְחֶשֶׁת, 
+וְהַחַלּוֹת, 
+וְהָרְקִיקִין, 
+וּמִנְחַת גּוֹיִם, 
+וּמִנְחַת נָשִׁים, 
+וּמִנְחַת הָעֹמֶר, 
+וּמִנְחַת חוֹטֵא, 
+וּמִנְחַת קְנָאוֹת.  
+רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: 
+מִנְחַת חוֹטֵא שֶׁלַּכֹּהֲנִים נִקְמֶצֶת, 
+וְהַקֹּמֶץ קָרֵב לְעַצְמוֹ, 
+וְהַשִּׁירַיִם קְרֵבִין לְעַצְמָן. 
+
+<small>ב</small>
+מִנְחַת כֹּהֲנִים, 
+וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, 
+וּמִנְחַת נְסָכִים, 
+לַמִּזְבֵּחַ, וְאֵין בָּהֶן לַכֹּהֲנִים.  
+בָּזֶה יָפֶה כֹחַ הַמִּזְבֵּחַ מִכֹּחַ הַכֹּהֲנִים.  
+שְׁתֵּי הַלֶּחֶם, 
+וְלֶחֶם הַפָּנִים, 
+לַכֹּהֲנִים, וְאֵין בָּהֶן לַמִּזְבֵּחַ.  
+בָּזֶה יִפָּה כֹחַ הַכֹּהֲנִים מִכֹּחַ הַמִּזְבֵּחַ. 
+
+<small>ג</small>
+כָּל הַמְּנָחוֹת נֶעֱשׁוֹת בַּכֶּלִי, 
+וּטְעוּנוֹת שָׁלוֹשׁ מַתְּנוֹת שֶׁמֶן: &lt;שְׁלֹשָׁה מַתָּנוֹת&gt;
+יְצִיקָה וּבְלִילָה, מַתַּן שֶׁמֶן בַּכֶּלִי קֹדֶם לַעֲשִׂיָּתָם.  
+חַלּוֹת, בּוֹלְלָן.  
+דִּבְרֵי רְבִּי.  
+וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: 
+סֹלֶת.  
+הַחַלּוֹת טְעוּנוֹת בְּלִילָה, 
+וְהָרְקִיקִים מְשִׁחָה.  
+כֵּיצַד מוֹשְׁחָן? 
+כְּמִין כִי. &lt;כִּי&gt;
+וּשְׁאָר הַשֶּׁמֶן נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים. 
+
+<small>ד</small>
+כָּל הַמְּנָחוֹת נֶעֱשׁוֹת בַּכֶּלִי, 
+וּטְעוּנוֹת פְּתִיתָה.  
+מִנְחַת יִשְׂרָאֵל, 
+כּוֹפֵל אֶחָד לִשְׁנַיִם, 
+וּשְׁנַיִם לְאַרְבָּעָה וּמַבְדִּיל.  
+וּמִנְחַת כֹּהֲנִים, 
+כּוֹפֵל אֶחָד לִשְׁנַיִם, 
+וּשְׁנַיִם לְאַרְבָּעָה וְאֵינוּ מַבְדִּיל.  
+וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, מְכַפְּלָהּ.  
+רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: 
+מִנְחוֹת כֹּהֲנִים, וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, 
+אֵין בָּהֶן פְּתִיתָה, 
+מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן קְמִיצָה. 
+וְכָל שֶׁאֵין בָּהֶן קְמִיצָה, 
+אֵין בָּהֶם פְּתִיתָה. &lt;בָּהּ&gt; 
+וְכֻלָּם פְּתִיתִין כַּזֵּיתִין. 
+
+<small>ה</small>
+כָּל הַמְּנָחוֹת טְעוּנוֹת שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁיפָה, 
+וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת בְּעִיטָה.  
+שִׁיפָה וּבְעִיטָה בַחִטִּין.  
+רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: 
+אַף בַּבָּצֵק.  
+כָּל הַמְּנָחוֹת בָּאוֹת עֶשֶׂר עֶשֶׂר, 
+חוּץ מִלֶּחֶם הַפָּנִים, 
+וַחֲבִתֵּי כֹהֵן גָּדוֹל, 
+שֶׁהֵן בָּאוֹת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה.  
+דִּבְרֵי רְבִּי יְהוּדָה.  
+רְבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: 
+כֻּלָּם בָּאוֹת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, 
+חוּץ מֵחַלּוֹת הַתּוֹדָה וְהַנְּזִירוּת, 
+שֶׁהֵן בָּאוֹת עֶשֶׂר עֶשֶׂר. 
+
+<small>ו</small>
+הָעֹמֶר הָיָה בָא עִשָּׂרוֹן מִשָּׁלֹשׁ סְאִים.  
+שְׁתֵּי הַלֶּחֶם, 
+שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנוֹת מִשָּׁלֹשׁ סְאִים.  
+לֶחֶם הַפָּנִים, 
+עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה עֶשְׂרוֹנוֹת מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה סְאִים. 
+
+<small>ז</small>
+הָעֹמֶר הָיָה מְנֻפֶּה בִשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה נָפָה. 
+שְׁתֵּי הַלֶּחֶם, בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה; 
+לֶחֶם הַפָּנִים, בְּאַחַת עֶשְׂרֵה.  
+רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: 
+לֹא הָיָה לָהּ קִצְבָה, 
+אֶלָּא סֹלֶת מְנֻפָּה כָל צָרְכָהּ הָיָה מֵבִיא, &lt;מְנֻפֶּה&gt;
+שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא כד, ה-ו) 
+"וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ, 
+שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת, 
+שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים יִהְיֶה הַחַלָּה הָאֶחָת. 
+וְשַׂמְתָּ אוֹתָם שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת",
+שֶׁתְּהֵא מְנֻפָּה כָל צָרְכָּהּ. 
+
+
+
+
+
+Chapter 7
+
+<small>א</small>
+הַתּוֹדָה הָיְתָה בָאָה חָמֵשׁ סְאִים יְרוּשַׁלְמִיּוֹת, 
+שֶׁהֵן שֵׁשׁ מִדְבָּרִיּוֹת. 
+שְׁתֵּי אֵיפוֹת, הָאֵיפָה שָׁלוֹשׁ סְאִים, 
+עֶשְׂרִים עִשָּׂרוֹן, 
+עֲשָׂרָה לֶחָמֵץ וַעֲשָׂרָה לַמַּצָּה.  
+עֲשָׂרָה לֶחָמֵץ, עִשָּׂרוֹן לַחַלָּה.  
+וַעֲשָׂרָה לַמַּצָּה, וּבַמַּצָּה שְׁלֹשֶׁת מִינִים: 
+חַלּוֹת וּרְקִיקִין וּרְבוּכָה. 
+נִמְצְאוּ שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרוֹנוֹת וְשָׁלֹשׁ לְכָל מִין, 
+וְשָׁלֹשׁ חַלּוֹת לָעִשָּׂרוֹן.  
+
+<small>ב</small>
+בְּמִדָּה יְרוּשַׁלְמִית הָיוּ שְׁלֹשִׁים קַב, 
+חֲמִשָּׁה עָשָׂר לֶחָמֵץ, וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר לַמַּצָּה.  
+חֲמִשָּׁה עָשָׂר לֶחָמֵץ, קַב וּמַחְצָה לַחַלָּה.  
+וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר לַמַּצָּה, וּבַמַּצָּה שְׁלֹשֶׁת מִינִים: 
+חַלּוֹת וּרְקִיקִין וּרְבוּכָה.  
+נִמְצְאוּ [חֲמֵשֶׁת] קַבִּין לְכָל מִין, 
+וּשְׁתֵּי חַלּוֹת לַקַּב. 
+
+<small>ג</small>
+הַמִּלּוּאִים הָיָה בָא כְמַצָּה שֶׁבַּתּוֹדָה: 
+חַלּוֹת וּרְקִיקִין וּרְבוּכָה.  
+הַנְּזִירוּת הָיְתָה בָאָה 
+שְׁתֵּי יָדוֹת כְּמַצָּה שֶׁבַּתּוֹדָה: 
+חַלּוֹת וּרְקִיקִים, וְאֵין בָּהּ רְבוּכָה; 
+וַעֲשֶׂרֶת קַבִּים יְרוּשַׁלְמִיִּים, 
+שֶׁהֵן שִׁשָּׁה עֶשְׂרוֹנוֹת וְעַדְוַיִם.  
+
+<small>ד</small>
+מִכֻּלָּם הָיָה נוֹטֵל אֶחָד מֵעֲשָׂרָה תְרוּמָה, 
+שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא ז,יד) 
+"וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן תְּרוּמָה לַיי", 
+"אֶחָד", שֶׁלֹּא יִטֹּל פָּרוּס; 
+"מִכָּל קָרְבָּן", שֶׁיְּהוּא כָל הַקָּרְבָּנוֹת שָׁוִים, 
+זֶה שֶׁלֹּא יִטֹּל מִקָּרְבָּן לַחֲבֵרוֹ.  
+"לַכֹּהֵן הַזּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה", 
+וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים. 
+
+<small>ה</small>
+הַשּׁוֹחֵט אֶת הַתּוֹדָה בִּפְנִים, 
+וְלַחְמָהּ חוּץ לַחוֹמָה, 
+לֹא קָדַשׁ הַלֶּחֶם.  
+שְׁחָטָהּ עַד שֶׁלֹּא קָרְמוּ בַתַּנּוּר, 
+אֲפִלּוּ קָרְמוּ כֻלָּם חוּץ מֵאֶחָד מֵהֶן, 
+לֹא קָדַשׁ הַלֶּחֶם.  
+שְׁחָטָהּ חוּץ לִזְמַנָּהּ וְחוּץ לִמְקוֹמָהּ, 
+קָדַשׁ הַלֶּחֶם.  
+שְׁחָטָהּ וְנִמְצֵאת טְרֵפָה, 
+לֹא קָדַשׁ הַלֶּחֶם.  
+שְׁחָטָהּ וְנִמְצֵאת בַּעֲלַת מוּם, 
+רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: 
+קָדַשׁ. 
+וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: 
+לֹא קָדַשׁ.  
+שְׁחָטָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, 
+וְכֵן אֵיל הַמִּלּוּאִים, 
+וְכֵן שְׁנֵי כִבְשֵׂי עֲצֶרֶת שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, 
+לֹא קָדַשׁ הַלֶּחֶם. 
+
+<small>ו</small>
+נְסָכִים שֶׁקָּדְשׁוּ בַכֶּלִי וְנִמְצָא זֶבַח פָּסוּל: 
+אִם יֶשׁ שָׁם זֶבַח אַחֵר, יִקָּרְבוּ עִמּוֹ; 
+וְאִם לָאו, יִפָּסְלוּ בַלִּינָה.  
+וְלַד תּוֹדָה וּתְמוּרָתָהּ, 
+וְהַמַּפְרִישׁ אַחֵר תַּחְתֶּיהָ, 
+אֵינָה טְעוּנָה לֶחֶם, 
+שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא ז,יב) 
+"וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה". 
+הַתּוֹדָה טְעוּנָה לֶחֶם, 
+לֹא וַלְדָהּ וְלֹא חֲלִיפָתָהּ, 
+וְלֹא תְמוּרָתָהּ טְעוּנִין לֶחֶם. 
+
+<small>ז</small>
+הָאוֹמֵר: 
+"הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה!" 
+יָבִיא הַתּוֹדָה הִיא וְלַחְמָהּ מִן הַחֻלִּין.  
+"תּוֹדָה מִן הַחֻלִּין וְלַחְמָהּ מִן הַמַּעֲשֵׂר", 
+יָבִיא לַחְמָהּ מִן הַחֻלִּין.  
+"וְהַתּוֹדָה מִן הַמַּעֲשֵׂר וְלַחְמָהּ מִן הַחֻלִּין", 
+יָבִיא הַתּוֹדָה הִיא וְלַחְמָהּ מִן הַמַּעֲשֵׂר.  
+לֹא יָבִיא מֵחִטֵּי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, 
+אֶלָּא מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. 
+
+<small>ח</small>
+מְנַיִן לָאוֹמֵר: 
+"הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה", 
+לֹא יָבִיא אֶלָּא מִן הַחֻלִּין? 
+שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים טז,ב) 
+"וְזָבַחְתָּ פֶסַח לַיי אֱלהֶיךָ צֹאן וּבָקָר", 
+וַהֲלֹא אֵין הַפֶּסַח אֶלָּא מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים? 
+אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר "צֹאן וּבָקָר"? 
+אֶלָּא לְהַקִּישׁ כָּל הַבָּא מִן הַצֹּאן וּמִן הַבָּקָר בַּפֶּסַח: 
+מַה פֶּסַח, שֶׁהוּא בָא חוֹבָה, 
+אֵינוּ בָא אֶלָּא מִן הַחֻלִּין, 
+אַף כָּל דָּבָר שֶׁהוּא בָּא בְחוֹבָה, 
+אֵינוּ בָא אֶלָּא מִן הַחֻלִּין. 
+"הֲרֵי עָלַי שְׁלָמִים!" 
+הוֹאִיל וְהֵן בָּאִים חוֹבָה, 
+אֵינָן בָּאִים אֶלָּא מִן הַחֻלִּין.  
+הַנְּסָכִים בְּכָל מָקוֹם, 
+אֵינָן בָּאִים אֶלָּא מִן הַחֻלִּין. 
+
+
+
+
+
+Chapter 8
+
+<small>א</small>
+כָּל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר וְהַיָּחִיד 
+בָּאִין מֵהָאָרֶץ, וּמִחוּצָה לָאָרֶץ, 
+מִן הֶחָדָשׁ, וּמִן הַיָּשָׁן, 
+חוּץ מִן הָעֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, 
+שֶׁאֵינָן בָּאִין אֶלָּא מִן הֶחָדָשׁ וּמִן הָאָרֶץ.  
+
+<small>ב</small>
+וְכֻלָּם אֵינָן בָּאִין אֶלָּא מִן הַמֻּבְחָר.  
+וְאֵי זֶה הוּא מֻבְחָר? 
+מִכְמָס וְזוֹנִיחָה אַלְפָּא לַסֹּלֶת. &lt;מכמס וזוניחה&gt; 
+שְׁנִיָּה לָהֶם חֲפָרַיִם בַּבִּקְעָה.  
+כָּל הָאֲרָצוֹת הָיוּ כְשֵׁרוֹת, 
+אֶלָּא מִכָּן הָיוּ מְבִיאִין. 
+
+<small>ג</small>
+אֵין מְבִיאִין, 
+לֹא מִבֵּית הַזְּבָלִים, 
+וְלֹא מִבֵּית הַשְּׁלָחִים, 
+וְלֹא מִבֵּית הָאִילָן; 
+וְאִם הֵבִיא כָשֵׁר.  
+כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה? 
+נָרָהּ שָׁנָה רִאשׁוֹנָה, 
+הַשְּׁנִיָּה זוֹרְעָהּ קֹדֶם לַפֶּסַח שִׁבְעִים יוֹם, 
+וְהִיא עוֹשָׂה סֹלֶת מְרֻבָּה.  
+כֵּיצַד הוּא בוֹדֵק? 
+הַגִּזְבָּר מַכְנִיס יָדוֹ לְתוֹכָהּ. 
+עָלָה בָהּ אָבָק, פְּסוּלָה, 
+עַד שֶׁיְּנַפֶּנָּה.  
+וְאִם הִתְלִיעָה, פְּסוּלָה. 
+
+<small>ד</small>
+הַתְּקוֹעָה אַלְפָא לַשֶּׁמֶן.  
+אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: 
+שְׁנִיָּה לָהּ רֵגָב בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן.  
+כָּל הָאֲרָצוֹת הָיוּ כְשֵׁרוֹת, 
+אֶלָּא מִכָּן הָיוּ מְבִיאִין.  
+
+<small>ה</small>
+אֵין מְבִיאִין, 
+לֹא מִבֵּית הַזְּבָלִים, 
+וְלֹא מִבֵּית הַשְּׁלָחִים, 
+וְלֹא מִמַּה שֶּׁנִּזְרַע בֵּינֵיהֶן. &lt;מִמָּה שֶׁנִּזְרַע&gt;
+וְאִם הֵבִיא כָשֵׁר.  
+אֵין מְבִיאִין אַנְפּוֹקִינוֹן, 
+וְאִם הֵבִיא פָסוּל.  
+אֵין מְבִיאִין מִן הַגַּרְגֵּרִים שֶׁנּוֹשְׁרוּ בַּמַּיִם, 
+וְלֹא מִן הַכְּבוּשִׁים, 
+וְלֹא מִן הַשְּׁלוּקִים, 
+וְאִם הֵבִיא, פָּסוּל. 
+
+<small>ו</small>
+שְׁלֹשָׁה זֵיתִים, 
+וּבָהֶן שְׁלֹשָׁה שְׁלֹשָׁה שְׁמָנִים.  
+הַזַּיִת הָרִאשׁוֹן, 
+מְגַרְגְּרוֹ בְרֹאשׁ הַזַּיִת, 
+וְכוֹתֵשׁ, וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַסַּל. 
+רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 
+סְבִיבוֹת הַסַּל, זֶה רִאשׁוֹן. 
+טָעַן בַּקּוֹרָה. 
+רְבִּי יוּדָה אוֹמֵר: 
+בָּאֲבָנִים, זֶה שֵׁנִי.  
+חָזַר וְטָחַן וְטָעַן, זֶה שְׁלִישִׁי.  
+הָרִאשׁוֹן לִמְנוֹרָה, 
+וְהַשְּׁאָר לִמְנָחוֹת.  
+
+<small>ז</small>
+הַזַּיִת הַשֵּׁנִי, 
+מְגַרְגְּרוֹ בְרֹאשׁ הַגַּג, 
+וְכוֹתֵשׁ, וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַסַּל. 
+רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 
+סְבִיבוֹת הַסַּל, זֶה רִאשׁוֹן.  
+טָעַן בַּקּוֹרָה, 
+רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 
+בָּאֲבָנִים, זֶה שֵׁנִי.  
+חָזַר וְטָחַן וְטָעַן, זֶה שְׁלִישִׁי.  
+הָרִאשׁוֹן לִמְנוֹרָה, 
+וְהַשְּׁאָר לִמְנָחוֹת.  
+
+<small>ח</small>
+הַזַּיִת הַשְּׁלִישִׁי: 
+עוֹטְנוֹ בַבַּיִת עַד שֶׁיִּלָּקֶה, 
+וּמַעֲלֵהוּ וּמְנַגְּבוֹ בְרֹאשׁ הַגַּג, 
+וְכוֹתֵשׁ, וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַסַּל. 
+רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 
+סְבִיבוֹת הַסַּל, זֶה רִאשׁוֹן.  
+טָעַן בַּקּוֹרָה, 
+רְבִּי יוּדָה אוֹמֵר: 
+בָּאֲבָנִים, זֶה שֵׁנִי.  
+חָזַר וְטָחַן וְטָעַן, זֶה שְׁלִישִׁי.  
+הָרִאשׁוֹן לִמְנוֹרָה, 
+וְהַשְּׁאָר לִמְנָחוֹת.  
+
+<small>ט</small>
+הָרִאשׁוֹן שֶׁבָּרִאשׁוֹן, אֵין לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ.  
+הַשֵּׁנִי שֶׁבָּרִאשׁוֹן, הָרִאשׁוֹן שֶׁבַּשֵּׁנִי, שָׁוִים.  
+הַשְּׁלִישִׁי שֶׁבָּרִאשׁוֹן, הַשֵּׁנִי שֶׁבַּשֵּׁנִי, 
+הָרִאשׁוֹן שֶׁבַּשְּׁלִישִׁי, שָׁוִים.  
+וְהַשְּׁלִישִׁי שֶׁבַּשֵּׁנִי, וְהַשֵּׁנִי שֶׁבַּשְּׁלִישִׁי, שָׁוִים.  
+הַשְּׁלִישִׁי שֶׁבַּשְּׁלִישִׁי, אֵין לְמַטָּה מִמֶּנּוּ.  
+
+<small>י</small>
+אַף הַמְּנָחוֹת, 
+הָיוּ בַדִּין שֶׁיִּטְעֲנוּ שֶׁמֶן זַיִת זַךְ: 
+מָה, אִם הַמְּנוֹרָה, שֶׁאֵינָה אֲכִילָה, 
+טְעוּנָה שֶׁמֶן זַיִת זַךְ, 
+מְנָחוֹת, שֶׁהֵן לַאֲכִילָה, 
+אֵינוּ דִין שֶׁיִּטְעֲנוּ שֶׁמֶן זַיִת זַךְ? 
+שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות כז,כ) 
+"זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר", לֹא זַךְ כָּתִית לִמְנָחוֹת. 
+
+<small>יא</small>
+מְנַיִן הָיוּ מְבִיאִין אֶת הַיַּיִן? 
+קְרוּחַיִם וַעֲטוֹלַיִם אַלְפָה לַיַּיִן.  
+שְׁנִיָּה לָהֶם בֵּית רִמָּה וּבֵית לָבָן בָּהָר, 
+וּכְפַר סִגְנָה בַבִּקְעָה.  
+כָּל הָאֲרָצוֹת הָיוּ כְשֵׁרוֹת, 
+אֶלָּא מִכָּן הָיוּ מְבִיאִין.  
+
+<small>יב</small>
+אֵין מְבִיאִין לֹא מִבֵּית הַזְּבָלִים וְלֹא מִבֵּית הַשְּׁלָחִים, 
+וְלֹא מִמַּה שֶּׁנִּזְרַע בֵּינֵיהֶן, 
+וְאִם הֵבִיא, כָּשֵׁר.  
+אֵין מְבִיאִין יָשָׁן.  
+דִּבְרֵי רְבִּי.  
+וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין.  
+אֵין מְבִיאִין לֹא מָתוֹק, 
+וְלֹא מְעֻשָּׁן, וְלֹא מְבֻשָּׁל, 
+וְאִם הֵבִיא פָסוּל.  
+אֵין מְבִיאִין מִן הַדָּלִיּוֹת, 
+אֶלָּא מִן הָרוֹגְלִיּוֹת, 
+מִן הַכְּרָמִים הָעֲבוּדִים. 
+
+<small>יג</small>
+לֹא הָיוּ כוֹנְסִין אוֹתוֹ בַחֲצָבִים גְּדוֹלִים, 
+אֶלָּא בְחָבִיּוֹת קְטַנּוֹת.  
+וְאֵינוּ מְמַלֵּא חָבִית עַד פִּיהָ, 
+כְּדֵי שֶׁיְּהֵא רֵיחוֹ נוֹדֵף.  
+אֵינוּ מֵבִיא לֹא מִפִּיהָ, מִפְּנֵי הַקַּמְחוֹן, 
+וְלֹא מִשּׁוּלֶיהָ, מִפְּנֵי הַשְּׁמָרִין, 
+אֶלָּא מֵבִיא שְׁלִישָׁהּ מֵאֶמְצָעָהּ.  
+כֵּיצַד הוּא בוֹדֵק? 
+הַגִּזְבָּר יוֹשֵׁב וְהַקָּנֶה בְיָדוֹ, 
+זָרַק אֶת הַגִּיד וְהִקִּישׁ בַּקָּנֶה.  
+רְבִּי יוֹסֵה בִרְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 
+יַיִן שֶׁעָלָה בוֹ קִמְחוֹן, פָּסוּל, 
+שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר כח,יט) 
+"תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם וּמִנְחָתָם", 
+"תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם וְנִסְכֵּיהֶם". 
+
+
+
+
+
+Chapter 9
+
+<small>א</small>
+שְׁתֵּי מִדּוֹת שֶׁלַּיָּבֵשׁ הָיוּ בַמִּקְדָּשׁ: 
+עִשָּׂרוֹן, וַחֲצִי עִשָּׂרוֹן.  
+רְבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: 
+עִשָּׂרוֹן [וְעִשָּׂרוֹן] וַחֲצִי עִשָּׂרוֹן.  
+עִשָּׂרוֹן מָה הָיָה מְשַׁמֵּשׁ? 
+שֶׁבּוֹ הָיָה מוֹדֵד כָּל הַמְּנָחוֹת.  
+לֹא הָיָה מוֹדֵד, 
+לֹא בְשֶׁלִּשְׁלֹשָׁה לַפָּר, &lt;בְשְׁלֹשָׁה&gt;
+וְלֹא בְשֶׁלִּשְׁנַיִם לָאַיִל, 
+אֶלָּא מוֹדְדִן עֶשְׂרוֹנוֹת.  
+חֲצִי עִשָּׂרוֹן מָה הָיָה מְשַׁמֵּשׁ? 
+שֶׁבּוֹ הָיָה חוֹלֵק מִנְחַת כֹּהֵן גָּדוֹל, 
+מַחְצָה בַבֹּקֶר, מַחְצָה בֵין הָעַרְבַּיִם. 
+
+<small>ב</small>
+שֶׁבַע מִדּוֹת שֶׁלַּלַּח הָיוּ בַמִּקְדָּשׁ: 
+הִין, 
+וַחֲצִי הַהִין, 
+וּשְׁלִישִׁית הַהִין, 
+וּרְבִיעִית הַהִין, 
+לֹג, 
+וַחֲצִי לֹג, 
+וּרְבִיעִית.  
+רְבִּי אֶלְעָזָר בִּרְבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: 
+שְׁנָתוֹת הָיוּ לַהִין: 
+עַד כָּן לַפָּר, 
+עַד כָּן לָאַיִל, 
+עַד כָּן לַכֶּבֶשׁ.  
+רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: 
+לֹא הָיָה שָׁם הִין, 
+אֶלָּא מִדָּה יְתֵרָה שֶׁלַּלֹּג וּמַחְצָה הָיָה שָׁם, 
+שֶׁבּוֹ הָיָה מוֹדֵד לְמִנְחַת כֹּהֵן גָּדוֹל, 
+לֹג וּמַחְצָה בַבֹּקֶר, 
+וְלֹג וּמַחְצָה בֵין הָעַרְבַּיִם. 
+
+<small>ג</small>
+רְבִיעִית מָה הָיְתָה מְשַׁמֶּשֶׁת? 
+רְבִיעִית מַיִם שֶׁלִּמְצֹרָע, 
+רְבִיעִית שֶׁמֶן לַנָּזִיר.  
+חֲצִי לֹג מָה הָיָה מְשַׁמֵּשׁ? 
+חֲצִי לֹג מַיִם לַסּוֹטָה, 
+חֲצִי לֹג שֶׁמֶן לַתּוֹדָה.  
+וּבַלֹּג הָיָה מוֹדֵד לְכָל הַמְּנָחוֹת.  
+אֲפִלּוּ מִנְחָה שֶׁלְּשִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן, 
+נוֹתֵן לָהּ שִׁשִּׁים לֹג.  
+רְבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: 
+אֲפִלּוּ מִנְחָה שֶׁלְּשִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן, 
+אֵין לָהּ אֶלָּא לָגָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא יד,כא) 
+"לְמִנְחָה וְלֹג שָׁמֶן".  
+שִׁשָּׁה לַפָּר, 
+אַרְבָּעָה לָאַיִל, 
+שְׁלֹשָׁה לַכֶּבֶשׁ, 
+וּשְׁלֹשָׁה וּמַחְצָה לַמְּנוֹרָה, 
+מֵחֲצִי לֹג לְכָל נֵר. 
+
+<small>ד</small>
+מְעָרְבִין נִסְכֵּי פָרִים בְּנִסְכֵּי אֵילִים, 
+נִסְכֵּי אֵילִים בְּנִסְכֵּי כְבָשִׂים, 
+שֶׁלַּיָּחִיד בְּשֶׁלַּצִּבּוּר, 
+שֶׁלְּיוֹם בְּשֶׁלָּאֶמֶשׁ.  
+אֲבָל אֵין מְעָרְבִין נִסְכֵּי כְבָשִׂים בְּנִסְכֵּי פָרִים וְאֵילִים.  
+אִם בְּלָלָן, אֵלּוּ בִפְנֵי עַצְמָן וְאֵלּוּ בִפְנֵי עַצְמָן, 
+וְנִתְעָרְבוּ כְשֵׁרִין.  
+אִם עַד שֶׁלֹּא בָלַל, פָּסַל.  
+הַכֶּבֶשׁ הַבָּא עִם הָעֹמֶר, 
+אַף עַל פִּי שֶׁמִּנְחָתוֹ כְפוּלָה, 
+לֹא הָיוּ נְסָכָיו כְּפוּלִין. 
+
+<small>ה</small>
+כָּל מִדּוֹת שֶׁהָיוּ בַמִּקְדָּשׁ הָיוּ נִגְדָּשׁוֹת, 
+חוּץ מִשֶּׁלְּכֹהֵן גָּדוֹל, 
+שֶׁהָיָה גֶדְשָׁהּ בְּתוֹכָהּ.  
+מִדּוֹת הַלַּח, בִּרוּצֵיהֶן קֹדֶשׁ. &lt;מִדַּת&gt;
+מִדּוֹת הַיָּבֵשׁ, בִּרוּצֵיהֶן חֹל.  
+רְבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: 
+מִדּוֹת הַלַּח, קֹדֶשׁ, &lt;מִדַּת&gt;
+לְפִיכָךְ בֵּרוּצֵיהֶן קֹדֶשׁ; 
+מִדּוֹת הַיָּבֵשׁ, חֹל, &lt;מִדַּת&gt;
+לְפִיכָךְ בֵּרוּצֵיהֶן חֹל.  
+רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: 
+לֹא מִשֵּׁם זֶה, אֶלָּא שֶׁהַלַּח נֶעְכָּר, 
+וְהַיָּבֵשׁ אֵינוּ נֶעְכָּר. 
+
+<small>ו</small>
+כָּל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר וְהַיָּחִיד טְעוּנִים נְסָכִים, 
+חוּץ מִן הַבְּכוֹר, וְהַמַּעְשֵׂר, וְהַפֶּסַח, 
+וְהַחַטָּאת, וְהָאָשָׁם, 
+אֶלָּא שֶׁחַטָּאתוֹ שֶׁלִּמְצֹרָע וַאֲשָׁמוֹ טְעוּנִים נְסָכִים. 
+
+<small>ז</small>
+כָּל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר אֵין בָּהֶן סְמִיכָה, 
+חוּץ מִן הַפָּר הַבָּא עַל כָּל הַמִּצְוֹת, 
+וְשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ.  
+רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: 
+[אַף] שְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה.  
+
+<small>ח</small>
+כָּל קָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד טְעוּנִים סְמִיכָה, 
+חוּץ מִן הַבְּכוֹר, וְהַמַּעֲשֵׂר, וְהַפֶּסַח.  
+וְהַיּוֹרֵשׁ סוֹמֵךְ, וּמֵבִיא נְסָכָיו, וּמֵמִיר. 
+
+<small>ט</small>
+הַכֹּל סוֹמְכִין, 
+חוּץ מֵחֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן, 
+סוֹמֵא, וְנָכְרִי, 
+וְהָעֶבֶד, וְהַשָּׁלִיחַ, וְהָאִשָּׁה.  
+וּסְמִיכָה, שִׁירֵי מִצְוָה, 
+עַל הָרֹאשׁ בִּשְׁתֵּי הַיָּדַיִם.  
+וּבִמָקוֹם שֶׁסּוֹמְכִין שׁוֹחֲטִין, 
+וְתֵכֶף לִסְמִיכָה שְׁחִיטָה. 
+
+<small>י</small>
+חֹמֶר בִּסְמִיכָה מִבַּתְּנוּפָה, 
+וּבַתְּנוּפָה מִבַּסְּמִיכָה, 
+שֶׁאֶחָד מֵנִיף לְכָל הַחוֹבְרִין, 
+וְאֵין אֶחָד סוֹמֵךְ לְכָל הַחוֹבְרִין.  
+חֹמֶר בִּתְנוּפָה, 
+שֶׁהַתְּנוּפָה נוֹהֶגֶת 
+בְּקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד וּבְקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר, 
+בַּחַיִּים וּבַשְּׁחוּטִים, 
+בְּדָבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים, 
+וּבְדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ, 
+מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּסְמִיכָה. 
+
+
+
+
+
+Chapter 10
+
+<small>א</small>
+רְבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: 
+הָעֹמֶר הָיָה בָא בַשַּׁבָּת מִשָּׁלֹשׁ סְאִים, 
+וּבַחֹל, מֵחָמֵשׁ.  
+וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: 
+אֶחָד שַׁבָּת וְאֶחָד חֹל, 
+מִשָּׁלֹשׁ הָיָה בָא.  
+רְבִּי חֲנַנְיָה סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר: 
+בַּשַּׁבָּת הָיָה נִקְצָר בַּיָּחִיד, 
+וּבְמַגָּל אַחַת, וּבְקֻפָּה אַחַת; 
+וּבַחֹל, בִּשְׁלֹשָׁה, 
+וּבְשָׁלוֹשׁ קֻפּוֹת, וּבְשָׁלוֹשׁ מַגָּלוֹת.  
+וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: 
+אֶחָד שַׁבָּת וְאֶחָד הַחֹל, בִּשְׁלֹשָׁה, 
+וּבְשָׁלֹשׁ קֻפּוֹת וּבְשָׁלוֹשׁ מַגָּלוֹת. 
+
+<small>ב</small>
+מִצְוַת הָעֹמֶר לָבֹא מִן הַקָּרוֹב.  
+לֹא בִכֵּר הַקָּרוֹב לִירוּשָׁלַיִם, 
+מְבִיאִין אוֹתוֹ מִכָּל מָקוֹם.  
+מַעֲשֶׂה שֶׁבָּא מִגַּנּוֹת צְרִיפִין, 
+וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם מִבִּקְעַת עֵין סוֹכֵר. 
+
+<small>ד</small>
+כֵּיצַד הָיוּ עוֹשִׂין? 
+שְׁלוּחֵי בֵית דִּין יוֹצְאִין מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, 
+וְעוֹשִׂין אוֹתוֹ כְרֵיכוֹת בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע, 
+כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נוֹחַ לִקְצֹר.  
+כָל הָעֲיָרוֹת הַסְּמוּכוֹת לַשָּׁם מִתְכַּנְּסוֹת לַשָּׁם, 
+כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִקְצָר בְּעֵסֶק גָּדוֹל.  
+
+<small>ה</small>
+כֵּיוָן שֶׁחֲשֵׁכָה, אָמַר לָהֶם: 
+"בָּא הַשֶּׁמֶשׁ?" 
+אוֹמְרִים "הִין."  
+"בָּא הַשֶּׁמֶשׁ?" 
+אוֹמְרִים "הִין."  
+"מַגָּל זוֹ?" 
+אוֹמְרִים "הִין."  
+"מַגָּל זוֹ?" 
+אוֹמְרִים "הִין."  
+"קֻפָּה זוֹ?" 
+אוֹמְרִים "הִין."  
+"קֻפָּה זוֹ?" 
+אוֹמְרִים "הִין."  
+וּבַשַּׁבָּת אוֹמֵר לָהֶם: &lt;אוֹמְ' הִין&gt;
+"שַׁבָּת זוֹ?" 
+אוֹמְרִים "הִין."  
+"שַׁבָּת זוֹ?" 
+אוֹמְרִים "הִין."  
+"אֶקְצֹר?" 
+אוֹמְרִים לוֹ "קְצֹר!" 
+"אֶקְצֹר?" 
+אוֹמְרִים לוֹ "קְצֹר!" 
+שְׁלֹשָׁה פְעָמִים עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, 
+וְהֵן אוֹמְרִין לוֹ: 
+"הִין, הִין, הִין." 
+
+<small>ו</small>
+כָּל כָּךְ לָמָּה? 
+מִפְּנֵי הַבֵּיתְסִין, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים לוֹ: 
+אֵין קְצִירַת הָעֹמֶר בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב. 
+
+<small>ז</small>
+קְצָרוּהוּ וּנְתָנוּהוּ לַקֻּפּוֹת, 
+הֱבִיאוּהוּ לָעֲזָרָה, 
+הָיוּ מְהַבְהֲבִין אוֹתוֹ בָאוּר, 
+כְּדֵי לְקַיֵּם בּוֹ מִצְוַת קָלִי.  
+דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.  
+וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: 
+וּבַקּוֹלָחוֹת חוֹבְטִין אוֹתוֹ, 
+כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְמָעֵךְ.  
+
+<small>ח</small>
+נְתָנוּהוּ לְאַבּוּב, וְאַבּוּב הָיָה מְנֻקָּב, 
+כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הָאוּר שׁוֹלֵט בְּכֻלָּן. 
+שְׁטָחוּהוּ בָעֲזָרָה וְהָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בּוֹ, &lt;שְׁחָטוּהוּ&gt;
+נְתָנוּהוּ לָרֵחַיִם שֶׁלַּגָּרוֹסוֹת, 
+הוֹצִיאוּ מִמֶּנּוּ עִשָּׂרוֹן, 
+שֶׁהוּא מְנֻפֶּה מִשְּׁלָשׁ עֶשְׂרֵה נָפָה, 
+וְהַשְּׁאָר נִפְדֶּה וְנֶאֱכָל לְכָל אָדָם.  
+וְחַיָּב בַּחַלָּה וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת.  
+רְבִּי עֲקִיבָה מְחַיֵּב בַּחַלָּה וּבַמַּעַשְׂרוֹת.  
+
+<small>ט</small>
+בָּא לוֹ לְעִשָּׂרוֹן, 
+נָתַן שַׁמְנוֹ וּלְבוֹנָתוֹ, 
+יָצַק וּבָלַל, 
+וְהֵנִיף וְהִגִּישׁ, 
+קָמַץ וְהִקְטִיר. 
+וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים. 
+
+<small>י</small>
+מִשֶּׁקָּרַב הָעֹמֶר, 
+יוֹצְאִין וּמוֹצְאִין שׁוּק יְרוּשָׁלַיִם 
+שֶׁהוּא מָלֵא קֶמַח קָלִי, 
+שֶׁלֹּא כִרְצוֹן חֲכָמִים.  
+דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.  
+רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 
+כִּרְצוֹן חֲכָמִים הָיוּ עוֹשִׂין.  
+מִשֶּׁקָּרַב הָעֹמֶר, הֻתַּר הֶחָדָשׁ מִיָּד.  
+וְהָרְחוֹקִין מֻתָּרִין מֵחֲצוֹת הַיּוֹם וּלְהַלָּן.  
+מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, 
+הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּי, 
+שֶׁיְּהֵא יוֹם הֶנֶף כֻּלּוֹ אָסוּר.  
+אָמַר רְבִּי יְהוּדָה: 
+וַהֲלֹא מִן הַתּוֹרָה הוּא אָסוּר, 
+שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא כג,יד) 
+"עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה"? 
+מִפְּנֵי מָה הָרְחוֹקִין מֻתָּרִין 
+מֵחֲצוֹת הַיּוֹם וּלְהַלָּן? 
+מִפְּנֵי שֶׁהֵן יוֹדְעִין, 
+שֶׁאֵין בֵּית דִּין מִתְעַצְּלִין בּוֹ. 
+
+<small>יא</small>
+הָעֹמֶר הָיָה מַתִּיר בַּמְּדִינָה, 
+וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם בַּמִּקְדָּשׁ.  
+אֵין מְבִיאִין מְנָחוֹת וּבִכּוּרִין, 
+וּמִנְחַת בְּהֵמָה קֹדֶם לָעֹמֶר, 
+וְאִם הֵבִיא פָסוּל.  
+קֹדֶם לִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם לֹא יָבִיא, 
+וְאִם הֵבִיא, כָּשֵׁר. 
+
+<small>יב</small>
+הַחִטִּין, וְהַשְּׂעוֹרִין, 
+וְהַכֻּסְּמִין, וְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל, וְהַשִּׁיפוֹן, 
+הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין בַּחַלָּה, 
+וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, 
+וַאֲסוּרִין בֶּחָדָשׁ מִלִּפְנֵי הַפֶּסַח, 
+וּמִלִּקְצוֹר מִלִּפְנֵי הָעֹמֶר.  
+אִם הִשְׁרִישׁוּ קֹדֶם לָעֹמֶר, 
+הָעֹמֶר מַתִּירָן, 
+וְאִם לָאו, 
+אֲסוּרִין עַד שֶׁיָּבוֹא הָעֹמֶר הַבָּא. 
+
+<small>יג</small>
+קוֹצְרִין בְּבֵית הַשְּׁלָחִין שֶׁבָּעֲמָקִין, 
+אֲבָל לֹא גוֹדְשִׁין.  
+אַנְשֵׁי יְרִיחוֹ קוֹצְרִין כִּרְצוֹן חֲכָמִים, 
+וְגוֹדְשִׁין שֶׁלֹּא כִרְצוֹן חֲכָמִים, 
+וְלֹא מֵחוּ בְיָדָן חֲכָמִים.  
+וְקוֹצֵר לַשַּׁחַת, וּמַאֲכִיל לַבְּהֵמָה.  
+אָמַר רְבִּי יְהוּדָה: 
+אֶמָּתַי? 
+בִּזְמַן שֶׁהִתְחִיל, 
+עַד שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שָׁלִישׁ. &lt;הֵבִיא הַשָּׁלִישׁ&gt; 
+רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: 
+אַף יִקְצֹר וְיַאֲכִיל אַף מִשֶּׁהֵבִיאָה שָׁלִישׁ. 
+
+<small>יד</small>
+קוֹצְרִין מִפְּנֵי נְטִיעוֹת, 
+מִפְּנֵי בֵית הָאֵבֶל, 
+מִפְּנֵי בִטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ.  
+לֹא יַעֲשֶׂה אוֹתָן כְּרֵיכוֹת, 
+אֲבָל מַנִּיחָן צְבָתִין.  
+מִצְוַת הָעֹמֶר לָבֹא מִן הַקָּמָה. 
+לֹא מָצָא, יָבִיא מִן הָעֳמָרִין.  
+מִצְוָתוֹ לָבֹא מִן הַלַּח; 
+לֹא מָצָא, יָבִיא מִן הַיָּבֵשׁ.  
+מִצְוָתוֹ לִקְצוֹר בַּלַּיְלָה. 
+נִקְצַר בַּיּוֹם, כָּשֵׁר.  
+וְדוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. 
+
+
+
+
+
+Chapter 11
+
+<small>א</small>
+שְׁתֵּי הַלֶּחֶם 
+נִלּוֹשׁוֹת אַחַת אַחַת, 
+וְנֶאֱפוֹת אַחַת אַחַת.  
+לֶחֶם הַפָּנִים 
+נִלּוֹשׁ אֶחָד אֶחָד, 
+וְנֶאֱפֶה שְׁנַיִם שְׁנַיִם. &lt;שְׁתַיִם שְׁתַיִם&gt; 
+וּבִטְפָס הָיָה עוֹשֶׂה אוֹתָן.  
+כְּשֶׁהוּא רָדָן, 
+נוֹתְנָן לִטְפָס, 
+כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְקַלְקֵלוּ. 
+
+<small>ב</small>
+אֶחָד שְׁתֵּי הַלֶּחֶם, אֶחָד לֶחֶם הַפָּנִים, 
+לִישָׁתָן וַעֲרִיכָתָן בַּחוּץ, 
+וַאֲפִיָּתָן בִּפְנִים. 
+רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 
+כָּל מַעֲשֵׂיהֶם בִּפְנִים.  
+רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: 
+לְעוֹלָם הֱוֵי רָגִיל לוֹמַר: 
+שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים 
+כְּשֵׁרוֹת בָּעֲזָרָה, וּכְשֵׁרוֹת בְּבֵית פָּגֵי. 
+
+<small>ג</small>
+חֲבִתֵּי כֹהֵן גָּדוֹל, 
+לִישָׁתָן וַאֲפִיָּתָן בִּפְנִים, 
+וְדוֹחוֹת אֶת הַשַּׁבָּת.  
+טְחָנָן וְהִרְקִידָן, &lt;טחונן והירקידן&gt;
+אֵינָן דּוֹחוֹת אֶת הַשַּׁבָּת. &lt;דוחים&gt; 
+כְּלָל אָמַר רְבִּי עֲקִיבָה: 
+כָּל מְלָאכָה שֶׁאפְשָׁר לָהּ לֵעָשׁוֹת מֵעֶרֶב שַׁבָּת, 
+אֵינָה דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, 
+וְשֶׁאֵי אֶפְשָׁר לָהּ לֵעָשׁוֹת מֵעֶרֶב שַׁבָּת, 
+דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. 
+
+<small>ד</small>
+כָּל הַמְּנָחוֹת, 
+יֵשׁ בָּהֶן מַעֲשֵׂה כֶלִי בִפְנִים, 
+וְאֵין בָּהֶן מַעֲשֵׂה כֶלִי בַחוּץ.  
+כֵּיצַד? 
+שְׁתֵּי הַלֶּחֶם, 
+אָרְכָּן שִׁבְעָה, וְרָחְבָּן אַרְבָּעָה, 
+וְקַרְנוֹתֵיהֶן אַרְבַּע אֶצְבָּעוֹת.  
+לֶחֶם הַפָּנִים, 
+אָרְכּוֹ עֲשָׂרָה וְרָחְבּוֹ חֲמִשָּׁה, 
+וְקַרְנוֹתָיו שֶׁבַע אֶצְבָּעוֹת.  
+רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 
+שֶׁלֹּא תִטְעֶה, זד"ד יה"ז.  
+בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר: (שמות כה,ל)
+"וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד", 
+שֶׁיְּהוּא לוֹ פִּנִּים. 
+
+<small>ה</small>
+הַשֻּׁלְחָן, 
+אָרְכּוֹ עֲשָׂרָה וְרָחְבּוֹ חֲמִשָּׁה, 
+לֶחֶם הַפָּנִים, 
+אָרְכּוֹ עֲשָׂרָה וְרָחְבּוֹ חֲמִשָּׁה. 
+נוֹתֵן אָרְכּוֹ כְנֶגֶד רָחְבּוֹ שֶׁלַּשֻּׁלְחָן, 
+וְכוֹפֵל טִפְחַיִם וּמַחְצָה מִכָּאן, 
+וְטִפְחַיִם וּמַחְצָה מִכָּן, 
+נִמְצָא אָרְכּוֹ מְמַלֵּא רָחְבּוֹ שֶׁלַּשֻּׁלְחָן.  
+דִּבְרֵי רְבִּי יְהוּדָה. &lt;יודה&gt; 
+
+<small>ו</small>
+רְבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: 
+הַשֻּׁלְחָן, 
+אָרְכּוֹ שְׁנֵים עָשָׂר וְרָחְבּוֹ שִׁשָּׁה, 
+לֶחֶם הַפָּנִים, 
+אָרְכּוֹ עֲשָׂרָה וְרָחְבּוֹ חֲמִשָּׁה. 
+נוֹתֵן אָרְכּוֹ כְנֶגֶד רָחְבּוֹ שֶׁלַּשֻּׁלְחָן, 
+וְכוֹפֵל טִפְחַיִם מִכָּאן וְטִפְחַיִם מִכָּאן, 
+רֶוַח בָּאֶמְצַע, 
+כְּדֵי שֶׁתְּהֵא הָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בּוֹ.  
+אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: 
+שָׁם הָיוּ נוֹתְנִין 
+שְׁנֵי בָזִכֵּי לְבוֹנָה שֶׁלְּלֶחֶם הַפָּנִים.  
+אָמְרוּ לוֹ: 
+וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר: (ויקרא כד,ז) 
+"וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבנָה זַכָּה"?  
+אָמַר לָהֶם: 
+וַהֲלֹא נֶאֱמַר: (במדבר ב,כ) 
+"וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה"? 
+
+<small>ז</small>
+אַרְבָּעָה סְנִיפִים שֶׁלַּזָּהָב הָיוּ שָׁם, 
+מֻפְצָלִין מֵרָאשֵׁיהֶן, 
+שֶׁהָיוּ סוֹמְכִין בָּהֶן, 
+שְׁנַיִם לְסֵדֶר זֶה וּשְׁנַיִם לְסֵדֶר זֶה.  
+וְעֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנָה קָנִים, 
+כַּחֲצִי קָנֶה חָלוּל, &lt;וַחֲצִי&gt;
+אַרְבָּעָה עָשָׂר לְסֵדֶר זֶה, 
+וְאַרְבָּעָה עָשָׂר לְסֵדֶר זֶה.  
+לֹא סִדּוּר קָנִים וְלֹא נְטִילָתָן דּוֹחִים אֶת הַשַּׁבָּת, 
+אֶלָּא נִכְנָס מֵעֶרֶב שַׁבָּת, 
+וְשׁוֹמְטָן, וְנוֹתְנָן לְאָרְכּוֹ שֶׁלַּשֻּׁלְחָן.  
+כָּל הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַמִּקְדָּשׁ, 
+אָרְכָּן לְאָרְכּוֹ שֶׁלַּבַּיִת. 
+
+<small>ח</small>
+שְׁנֵי שֻׁלְחָנוֹת הָיוּ בָאוּלָם מִבִּפְנִים, 
+עַל פֶּתַח הַבַּיִת, 
+אֶחָד שֶׁלַּשַּׁיִשׁ וְאֶחָד שֶׁלַּזָּהָב.  
+עַל שֶׁלַּשַּׁיִשׁ נוֹתְנִין לֶחֶם הַפָּנִים בִּכְנֵיסָתוֹ, 
+וְעַל שֶׁלַּזָּהָב בִּיצִיאָתוֹ, 
+שֶׁמַּעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא מוֹרִידִין.  
+וְאֶחָד שֶׁלַּזָּהָב מִבִּפְנִים, 
+שֶׁעָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים תָּמִיד.  
+
+<small>ט</small>
+אַרְבָּעָה כֹהֲנִים נִכְנָסִין, 
+שְׁנַיִם בְּיָדָן שְׁנֵי סְדָרִין, 
+וּשְׁנַיִם בְּיָדָן שְׁנֵי בַזִּכִּין.  
+וְאַרְבָּעָה מְקַדְּמִין לִפְנֵיהֶם, 
+שְׁנַיִם לִטּוֹל שְׁנֵי סְדָרִים, 
+וּשְׁנַיִם לִטּוֹל שְׁנֵי בַזִּכִּין.  
+הַמַּכְנִיסִין עוֹמְדִים בַּצָּפוֹן, 
+וּפְנֵיהֶם לַדָּרוֹם.  
+הַמּוֹצִיאִין עוֹמְדִים בַּדָּרוֹם, 
+וּפְנֵיהֶן בַּצָּפוֹן.  
+אֵלּוּ מוֹשְׁכִין, וְאֵלּוּ מַנִּיחִין, 
+וְטִפְחוֹ שֶׁלַּזֶּה לְתוֹךְ טִפְחוֹ שֶׁלַּזֶּה, 
+שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות כה,ל) 
+"לְפָנַי תָּמִיד".  
+רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: 
+אֲפִלּוּ אֵלּוּ נוֹטְלִין וְאֵלּוּ מַנִּיחִין, 
+אַף זוֹ הָיְתָה תָמִיד.  
+יָצְאוּ וּנְתָנוּם עַל שֻׁלְחָן הַזָּהָב שֶׁהָיָה בָאוּלָם, 
+הִקְטִירוּ הַבַּזִּכִּין, 
+הַחַלּוֹת מִתְחַלְּקוֹת לַכֹּהֲנִים.  
+
+<small>י</small>
+חָל יוֹם הַכִּפּוּרִים לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, 
+הַחַלּוֹת מִתְחַלְּקוֹת לָעֶרֶב.  
+חָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת, 
+שָׂעִיר שֶׁלְּיוֹם הַכִּפּוּרִים נֶאֱכָל לָעֶרֶב.  
+הַבַּבְלִיִּין אוֹכְלִין אוֹתוֹ כְשֶׁהוּא חַי, 
+מִפְּנֵי שֶׁדַּעְתָּן יָפָה. 
+
+<small>יא</small>
+סִדֵּר אֶת הַלֶּחֶם בַּשַּׁבָּת, 
+וְאֶת הַבַּזִּכִּין לְאַחַר שַׁבָּת, 
+וְהִקְטִיר אֶת הַבַּזִּכִּין בַּשַּׁבָּת, 
+פְּסוּלָה, 
+וְאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשֵּׁם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא.  
+
+<small>יב</small>
+סִדֵּר אֶת הַלֶּחֶם וְאֶת הַבַּזִּכִּין בַּשַּׁבָּת, 
+וְהִקְטִיר אֶת הַבַּזִּכִּין לְאַחַר הַשַּׁבָּת, 
+פְּסוּלָה, 
+וְאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשֵּׁם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא.  
+
+<small>יג</small>
+סִדֵּר אֶת הַלֶּחֶם וְאֶת הַבַּזִּכִּין בַּשַּׁבָּת, 
+וְהִקְטִיר אֶת הַבַּזִּכִּין בַּשַּׁבָּת, 
+כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? 
+יַנִּיחֶנָּה לַשַּׁבָּת, 
+שֶׁאֲפִלּוּ הִיא עַל הַשֻּׁלְחָן יָמִים, 
+אֵין בְּכָךְ כְּלוּם. 
+
+<small>יד</small>
+שְׁתֵּי הַלֶּחֶם נֶאֱכָלוֹת, 
+אֵין פָּחוּת מִשְּׁנַיִם וְלֹא יָתֵר עַל שְׁלֹשָׁה.  
+כֵּיצַד? 
+נֶאֱפוֹת מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, &lt;וּמֵעֶרֶב&gt;
+וְנֶאֱכָלוֹת בְּיוֹם טוֹב, לִשְׁנַיִם. 
+חָל יוֹם טוֹב לִהְיוֹת אַחַר שַׁבָּת, 
+נֶאֱכָלוֹת לִשְׁלֹשָׁה.  
+לֶחֶם הַפָּנִים נֶאֱכָל 
+אֵין פָּחוּת מִתִּשְׁעָה וְלֹא יָתֵר עַל אַחַד עָשָׂר. &lt;אֶחָד עָשָׂר&gt;
+כֵּיצַד? 
+נֶאֱפֶה בְעֶרֶב שַׁבָּת וְנֶאֱכָל בַּשַּׁבָּת, 
+לְתִשְׁעָה. 
+חָל יוֹם טוֹב לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת, 
+נֶאֱכָל לַעֲשָׂרָה. 
+שְׁנֵי יָמִים שֶׁלְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, 
+נֶאֱכָל לְאַחַד עָשָׂר. &lt;לְאֶחָד עָשָׂר&gt; 
+אֵינוּ דוֹחֶה לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב.  
+רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, 
+מִשֵּׁם רְבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן הַסֶּגֶן: 
+דּוֹחֶה אֶת יוֹם טוֹב, 
+וְאֵינוּ דוֹחֶה אֶת יוֹם צוֹם. 
+
+
+
+
+
+Chapter 12
+
+<small>א</small>
+הַמְּנָחוֹת וְהַנְּסָכִים שֶׁנִּטַּמּוּ, 
+עַד שֶׁלֹּא קָדְשׁוּ בַכֶּלִי, יֵשׁ לָהֶן פִּדָּיוֹן; 
+מִשֶּׁקָּדְשׁוּ בַכֶּלִי, אֵין לָהֶן פִּדָּיוֹן.  
+הָעוֹפוֹת וְהָעֵצִים, הַלְּבוֹנָה וּכְלֵי שָׁרֵת, 
+אֵין לָהֶן פִּדָּיוֹן, 
+שֶׁלֹּא נֶאֱמַר אֶלָּא בְהֵמָה. 
+
+<small>ב</small>
+הָאוֹמֵר: 
+"הֲרֵי עָלַי בַּמַּחֲבַת", וְהֵבִיא בַמַּרְחֶשֶׁת; 
+"בַּמַּרְחֶשֶׁת", וְהֵבִיא בַמַּחֲבַת, 
+מַה שֶּׁהֵבִיא, הֵבִיא, 
+וִידֵי חוֹבָתוֹ לֹא יָצָא.  
+"זוֹ לְהָבִיא בַמַּחֲבַת", וְהֵבִיא בַמַּרְחֶשֶׁת; 
+"בַּמַּרְחֶשֶׁת", וְהֵבִיא בַמַּחֲבַת, 
+הֲרֵי זוֹ פְסוּלָה.  
+
+<small>ג</small>
+"הֲרֵי עָלַי שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנוֹת לְהָבִיא בְכֶלִי אֶחָד", 
+וְהֵבִיא בִשְׁנֵי כֵלִים; 
+"בִּשְׁנֵי כֵלִים", וְהֵבִיא בְכֶלִי אֶחָד, 
+מַה שֶּׁהֵבִיא הֵבִיא, 
+וִידֵי חוֹבָתוֹ לֹא יָצָא.  
+"אֵלּוּ לְהָבִיא בְכֶלִי אֶחָד", 
+וְהֵבִיא בִשְׁנֵי כֵלִים; 
+"בִּשְׁנֵי כֵלִים", וְהֵבִיא בְכֶלִי אֶחָד, 
+הֲרֵי אֵלּוּ פְסוּלִין.  
+
+<small>ד</small>
+"הֲרֵי עָלַי שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים לְהָבִיא בִשְׁנֵי כֵלִים", 
+וְהֵבִיא בְכֶלִי אֶחָד, 
+אָמְרוּ לוֹ "בִּשְׁנֵי כֵלִים" נָדַרְתָּ; 
+הִקְרִיבָן בִּשְׁנֵי כֵלִים, כְּשֵׁרִים; 
+נְתָנָן בְּכֶלִי אֶחָד, 
+כִּשְׁתֵּי מְנָחוֹת שֶׁנִּתְעָרָבוּ. 
+
+<small>ה</small>
+"הֲרֵי עָלַי שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים לְהָבִיא בְכֶלִי אֶחָד", 
+וְהֵבִיא בִשְׁנֵי כֵלִים; 
+אָמְרוּ לוֹ "בְּכֶלִי אֶחָד" נָדַרְתָּ; 
+הִקְרִיבָן בְּכֶלִי אֶחָד, כְּשֵׁרִים; 
+בִּשְׁנֵי כֵלִים, פְּסוּלִין.
+
+<small>ו</small>
+"הֲרֵי עָלַי מִנְחָה מִן הַשְּׂעוֹרִין", 
+יָבִיא מִן הַחִטִּין.  
+"קֶמַח", יָבִיא סֹלֶת.  
+"בְּלֹא שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה", &lt;שֶׁלֹּא&gt;
+יָבִיא שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה.  
+"חֲצִי עִשָּׂרוֹן", &lt;חֲצִי עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם&gt;
+יָבִיא עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם.  
+"עִשָּׂרוֹן וּמַחְצָה", יָבִיא שְׁנַיִם.  
+רְבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר, 
+שֶׁלֹּא הִתְנַדַּב כְּדֶרֶךְ הַמִּתְנַדְּבִין. 
+וּמִתְנַדֵּב אָדָם מִנְחָה שֶׁלְּשִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן, 
+וּמֵבִיא בְּכֶלִי אֶחָד.  
+אִם אָמַר "הֲרֵי עָלַי שִׁשִּׁים וְאֶחָד", 
+מֵבִיא שִׁשִּׁים בְּכֶלִי אֶחָד, 
+וְאֶחָד בְּכֶלִי אֶחָד, 
+שֶׁכֵּן הַצִּבּוּר מֵבִיא בְיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁלֶּחָג 
+שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת שִׁשִּׁים וְאֶחָד. 
+דַּיּוֹ לַיָּחִיד שֶׁיְּהֵא פָחוּת מִן הַצִּבּוּר אֶחָד.  
+
+<small>ח</small>
+אָמַר רְבִּי שִׁמְעוֹן: 
+וַהֲלֹא אֵלּוּ לַפָּרִים, וְאֵלּוּ לַכְּבָשִׂים, 
+אֵין נִבְלָלִין זֶה עִם זֶה? 
+אֶלָּא, עַד שִׁשִּׁים, יְכוּלִין לְהִבָּלֵל.  
+אָמְרוּ לוֹ: 
+שִׁשִּׁים נִבְלָלִין, 
+וְשִׁשִּׁים וְאֶחָד אֵינָן נִבְלָלִין? 
+אָמַר לָהֶן: 
+כָּל מִדּוֹת חֲכָמִים כֵּן: 
+בְּאַרְבָּעִים סְאָה, 
+הוּא טוֹבֵל, 
+אַרְבָּעִים סְאָה חָסֵר קַרְטוֹב, 
+אֵינוּ יָכוֹל לִטְבֹּל בָּהֶן.  
+שֶׁאֵינָן מִתְנַדְּבִין לֹג, שְׁנַיִם וַחֲמִשָּׁה.  
+אֲבָל מִתְנַדְּבִין שְׁלֹשָׁה וְאַרְבָּעָה, 
+וְשִׁשָּׁה, וּמִשִּׁשָּׁה וּלְמַעְלָן. 
+
+<small>ט</small>
+מִתְנַדְּבִים יַיִן, 
+וְאֵין מִתְנַדְּבִים שֶׁמֶן.  
+דִּבְרֵי רְבִּי עֲקִיבָה.  
+רְבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: 
+מִתְנַדְּבִין שֶׁמֶן.  
+אָמַר רְבִּי טַרְפוֹן: 
+מַה מָּצִינוּ בַיַּיִן, 
+שֶׁהוּא בָא חוֹבָה וּבָא נְדָבָה, 
+אַף הַשֶּׁמֶן, 
+שֶׁהוּא בָא חוֹבָה, יָבֹא נְדָבָה.  
+אָמַר לוֹ רְבִּי עֲקִיבָה: 
+לֹא, אִם אָמַרְתָּ בַיַּיִן, 
+שֶׁכֵּן הוּא קָרֵב חוֹבָתוֹ בִפְנֵי עַצְמוֹ, 
+תֹּאמַר בַּשֶּׁמֶן, שֶׁאֵינוּ קָרֵב חוֹבָתוֹ בִפְנֵי עַצְמוֹ? 
+שֶׁאֵין שְׁנַיִם מִתְנַדְּבִין עִשָּׂרוֹן אֶחָד, 
+אֲבָל מִתְנַדְּבִין עוֹלָה וּשְׁלָמִים,  
+וּבָעוֹף, אֲפִלּוּ פְּרִידָה אַחַת. 
+
+
+
+
+
+Chapter 13
+
+<small>א</small>
+"הֲרֵי עָלַי עִשָּׂרוֹן", יָבִיא אֶחָד; 
+"עֶשְׂרוֹנוֹת", יָבִיא שְׁנַיִם.  
+"פֵּרַשְׁתִּי, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי", 
+יָבִיא שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן.  
+"הֲרֵי עָלַי מִנְחָה", יָבִיא אֵי זֶה שֶׁיִּרְצֶה.  
+רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 
+יָבִיא מִנְחַת סֹלֶת, 
+שֶׁהִיא מְיֻחֶדֶת שֶׁבַּמְּנָחוֹת. 
+
+<small>ב</small>
+"מִנְחָה", "מִן הַמִּנְחָה", יָבִיא אַחַת.  
+"מְנָחוֹת", "מִן הַמְּנָחוֹת", יָבִיא שְׁתַּיִם.  
+"פֵּרַשְׁתִּי, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי", 
+יָבִיא חֲמֶשְׁתָּן.  
+"פֵּרַשְׁתִּי מְנָחוֹת שֶׁלָּעֶשְׂרוֹנוֹת, 
+וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי", 
+יָבִיא מִנְחָה שֶׁלְּשִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן.  
+רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 
+יָבִיא מְנָחוֹת שֶׁלָּעֶשְׂרוֹנוֹת, 
+מֵאֶחָד וְעַד שִׁשִּׁים. 
+
+<small>ג</small>
+"הֲרֵי עָלַי עֵצִים", לֹא יִפְחֹת מִשְּׁנֵי גִזֵרִין.  
+"לְבוֹנָה", לֹא יִפְחֹת מִקֹּמֶץ.  
+חֲמִשָּׁה קֳמָצִים הֵן: 
+הָאוֹמֵר: 
+"הֲרֵי עָלַי לְבוֹנָה", לֹא יִפְחֹת מִקֹּמֶץ.  
+הַמִּתְנַדֵּב מִנְחָה, יָבִיא עִמָּהּ קֹמֶץ לְבוֹנָה.  
+הַמַּעֲלֶה אֶת הַקֹּמֶץ בַּחוּץ, חַיָּב.  
+וּשְׁנֵי בַזִּכִּים טְעוּנִים שְׁנֵי קֳמָצִין. 
+
+<small>ד</small>
+"הֲרֵי עָלַי זָהָב", 
+לֹא יִפְחֹת מִדִּינַר זָהָב.  
+"וְכֶסֶף", לֹא יִפְחֹת מִדִּינַר כֶּסֶף.  
+"וּנְחשֶׁת", לֹא יִפְחֹת מִמָּעָה כֶּסֶף.  
+"פֵּרַשְׁתִּי, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי", 
+יְהֵא מֵבִיא עַד שֶׁיֹּאמַר: 
+"לֹא לְכָךְ נִתְכַּוַּנְתִּי. "
+
+<small>ה</small>
+"הֲרֵי עָלַי יַיִן", 
+לֹא יִפְחֹת מִשְּׁלֹשֶׁת לָגִּין.  
+"שֶׁמֶן", 
+לֹא יִפְחֹת מִלֹּג.  
+רְבִּי אוֹמֵר: 
+מִשְּׁלֹשֶׁת לָגִּין.  
+"פֵּרַשְׁתִּי, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי", 
+יָבִיא כִמְרֻבֶּה. 
+
+<small>ו</small>
+"הֲרֵי עָלַי עוֹלָה", יָבִיא כֶבֶשׁ.  
+רְבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: 
+תּוֹר, [אוֹ] בֶן יוֹנָה.  
+"פֵּרַשְׁתִּי בֶן בָּקָר, 
+וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי", 
+יָבִיא פַר וְעֵגֶל.  
+"מִן הַבְּהֵמָה, 
+וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי", 
+יָבִיא פַר וְעֵגֶל, אַיִל וּגְדִי וְטָלֶה.  
+"פֵּרַשְׁתִּי, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי", 
+מוֹסִיף עֲלֵיהֶן תּוֹר וּבֶן יוֹנָה. 
+
+<small>ז</small>
+"הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה אוֹ שְׁלָמִים", 
+יָבִיא כֶבֶשׁ.  
+"פֵּרַשְׁתִּי בֶן בָּקָר, 
+וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי", 
+יָבִיא פַר וּפָרָה, עֵגֶל וְעֶגְלָה. &lt;וַעֲגָלָה&gt; 
+"מִן הַבְּהֵמָה, 
+וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי", 
+יָבִיא פַר וּפָרָה, עֵגֶל וְעֶגְלָה, &lt;וַעֲגָלָה&gt; 
+אַיִל וְרָחֵל, גְּדִי וּגְדִיָּה, 
+שָׂעִיר וּשְׂעִירָה, טָלֶה וְטָלָה. 
+
+<small>ח</small>
+"הֲרֵי עָלַי שׁוֹר", 
+יָבִיא הוּא וּנְסָכָיו בְּמָנֶה. &lt;מָנֶא בכל מקום&gt; 
+"עֵגֶל", יָבִיא הוּא וּנְסָכָיו בְּחָמֵשׁ.  
+"אַיִל", יָבִיא הוּא וּנְסָכָיו בִּשְׁתַּיִם.  
+"כֶּבֶשׁ", יָבִיא הוּא בְסֶלַע.  
+"שׁוֹר בְּמָנֶה", יָבִיא בְמָנֶה חוּץ מִנְּסָכָיו.  
+"עֵגֶל בְּחָמֵשׁ", יָבִיא בְחָמֵשׁ חוּץ מִנְּסָכָיו.  
+"אַיִל בִּשְׁתַּיִם", יָבִיא בִשְׁתַּיִם חוּץ מִנְּסָכָיו.  
+"כֶּבֶשׁ בְּסֶלַע", יָבִיא בְסֶלַע חוּץ מִנְּסָכָיו.  
+"שׁוֹר בְּמָנֶה", וְהֵבִיא שְׁנַיִם בְּמָנֶה, 
+לֹא יָצָא. 
+אֲפִלּוּ זֶה בְמָנֶה חָסֵר דִּינָר, 
+זֶה בְמָנֶה חָסֵר דִּינָר.  
+"שָׁחוֹר", וְהֵבִיא לָבָן; 
+"לָבָן", וְהֵבִיא שָׁחוֹר; 
+"גָּדוֹל", וְהֵבִיא קָטָן, 
+לֹא יָצָא.  
+"קָטָן", וְהֵבִיא גָּדוֹל, 
+יָצָא.  
+רְבִּי אוֹמֵר: 
+לֹא יָצָא. 
+
+<small>ט</small>
+"שׁוֹר זֶה עוֹלָה", וְנִסְתָּאַב, 
+אִם רָצָה, יָבִיא בְדָמָיו שְׁנַיִם.  
+"שְׁנֵי שְׁוָרִים אֵלּוּ עוֹלָה", וְנִסְתָּאָבוּ, 
+אִם רָצָה, יָבִיא בִדְמֵיהֶם אֶחָד.  
+רְבִּי אוֹסֵר.  
+"אַיִל זֶה עוֹלָה", וְנִסְתָּאַב, 
+אִם רָצָה, יָבִיא בְדָמָיו כֶּבֶשׁ.  
+"כֶּבֶשׁ זֶה עוֹלָה", וְנִסְתָּאַב, 
+אִם רָצָה, יָבִיא בְדָמָיו אַיִל.  
+רְבִּי אוֹסֵר.  
+הָאוֹמֵר: 
+"אֶחָד מִכִּיסַי הֶקְדֵּשׁ, 
+וְאֶחָד מִשְּׁוָרַי הֶקְדֵּשׁ", 
+הָיוּ לוֹ שְׁנַיִם, הַקָּטָן שֶׁבָּהֶן הֶקְדֵּשׁ; 
+שְׁלֹשָׁה, הַבֵּינוֹנִי שֶׁבָּהֶן הֶקְדֵּשׁ.  
+פֵּרַשְׁתִּי, 
+וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, 
+אוֹ שֶׁאָמַר לִי אַבָּה, 
+הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן הֶקְדֵּשׁ. 
+
+<small>י</small>
+"הֲרֵי עָלַי עוֹלָה", 
+יַקְרִיבֶנָּה בַמִּקְדָּשׁ. 
+וְאִם הִקְרִיבָהּ בְּבֵית נְחוּנְיוֹן, 
+לֹא יָצָא.  
+"לֹא שֶׁאַקְרִיבָהּ בְבֵית נְחוּנְיוֹן", 
+יַקְרִיבֶנָּה בַמִּקְדָּשׁ; 
+וְאִם הִקְרִיבָהּ בְּבֵית נְחוּנְיוֹן, 
+יָצָא.  
+רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: 
+אֵין זֶה עוֹלָה.  
+"הֲרֵינִי נָזִיר", 
+יְגַלַּח בַּמִּקְדָּשׁ. 
+אִם גִּלַּח בְּבֵית נְחוּנְיוֹן, 
+לֹא יָצָא.  
+"שֶׁאֲגַלַּח בְּבֵית נְחוּנְיוֹן", 
+יְגַלַּח בַּמִּקְדָּשׁ. 
+וְאִם גִּלַּח בְּבֵית נְחוּנְיוֹן, 
+יָצָא.  
+רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: 
+אֵין זֶה נָזִיר.  
+הַכֹּהֲנִים שֶׁשִּׁמְּשׁוּ בְבֵית נְחוּנְיוֹן, 
+לֹא יְשַׁמְּשׁוּ בַמִּקְדָּשׁ בִּירוּשָׁלַיִם.  
+וְאֵין צֹרֶךְ לוֹמַר לְדָבָר אַחֵר, 
+שֶׁנֶּאֱמַר: (מלכים ב כג,ט) 
+"אַךְ לֹא יַעֲלוּ כֹהֲנֵי הַבָּמוֹת אֶל מִזְבַּח יי בִּירוּשָׁלָ ִם, 
+כִּי אִם אָכְלוּ מַצּוֹת בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם", 
+הֲרֵי הֵם כְּבַעֲלֵי מוּמִים: 
+חוֹלְקִים וְאוֹכְלִים, 
+אֲבָל לֹא מַקְרִיבִים. 
+
+נֶאֱמַר בְּעוֹלַת הַבְּהֵמָה: (ויקרא א,ט) 
+"אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ", 
+בַמִּנְחָה: (ויקרא ב,ב) 
+"אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ", 
+לְלַמֵּד שֶׁאֶחָד מַרְבֶּה וְאֶחָד מְמָעֵט, 
+וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּן אָדָם אֶת דַּעְתּוֹ לַשָּׁמַיִם.  
+
+חסל 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Menachot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Menachot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..072b0c6ca30dd8c895f209ce0514c34c61b674cc
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Menachot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt	
@@ -0,0 +1,157 @@
+Mishnah Menachot
+משנה מנחות
+Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
+
+משנה מנחות
+
+
+
+Chapter 1
+
+כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשרות. אלא שלא עלו לבעלים משום חובה. חוץ ממנחת חוטא. ומנחת קנאות. מנחת חוטא ומנחת קנאות שקמצן שלא לשמן נתן בכלי והלך והקטיר שלא לשמן או לשמן ושלא לשמן. או שלא לשמן ולשמן. פסולות. כיצד לשמן ושלא לשמן. לשם מנחת חוטא ולשם מנחת נדבה. או שלא לשמן ולשמן. לשם מנחת נדבה. ולשם מנחת חוטא:  
+אחת מנחת חוטא ואחת כל המנחות שקמצן זר. אונן. טבול יום. מחוסר בגדים. מחוסר כפורים. שלא רחוץ ידים ורגלים. ערל. טמא. יושב. עומד על גבי כלים. על גבי בהמה. על גבי רגלי חברו. פסל. קמץ בשמאל. פסל. בן בתירא אומר יחזיר ויחזור ויקמוץ בימין. קמץ ועלה בידו צרור או גרגיר מלח או קורט של לבונה פסל. מפני שאמרו הקומץ היתר והחסר פסל. איזה הוא היתר שקמצו מבורץ. וחסר שקמצו בראשי אצבעותיו. כיצד הוא עושה. פושט את אצבעותיו על פס ידו:  
+ריבה שמנה וחסר שמנה חסר לבונתה. פסולה. הקומץ את המנחה לאכול שיריה בחוץ או כזית משיריה בחוץ. להקטיר קומצה בחוץ או כזית מקומצה בחוץ. או להקטיר לבונתה בחוץ. פסול ואין בו כרת. לאכול שיריה למחר. או כזית משיריה למחר. להקטיר קומצה למחר. או כזית מקומצה למחר. או להקטיר לבונתה למחר. פגול וחייבין עליו כרת. זה הכלל כל הקומץ והנותן בכלי והמהלך. והמקטיר לאכול דבר שדרכו לאכול ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר. חוץ למקומו פסול ואין בו כרת. חוץ לזמנו פגול וחייבין עליו כרת. ובלבד שיקרב המתיר כמצותו. כיצד קרב המתיר כמצותו. קמץ בשתיקה. ונתן בכלי והלך והקטיר חוץ לזמנו. או שקמץ חוץ לזמנו ונתן בכלי והלך והקטיר בשתיקה. או שקמץ ונתן בכלי והלך והקטיר חוץ לזמנו זה הוא שקרב המתיר כמצותו:  
+כיצד לא קרב המתיר כמצותו. קמץ חוץ למקומו ונתן בכלי והלך והקטיר חוץ לזמנו. או שקמץ חוץ לזמנו ונתן בכלי והלך והקטיר חוץ למקומו. או שקמץ ונתן בכלי והלך והקטיר חוץ למקומו. מנחת חוטא ומנחת קנאות שקמצן שלא לשמן. ונתן בכלי והלך והקטיר חוץ לזמנן. או שקמץ חוץ לזמנן. ונתן בכלי והלך והקטיר שלא לשמן. או שקמץ ונתן בכלי והלך והקטיר שלא לשמן זה הוא שלא קרב המתיר כמצותו. לאכול כזית בחוץ וכזית למחר כזית למחר וכזית בחוץ. כחצי זית בחוץ וכחצי זית למחר. כחצי זית למחר וכחצי זית בחוץ פסול ואין בו כרת. אמר רבי יהודה זה הכלל. אם מחשבת הזמן קדמה למחשבת המקום. פגול. וחייבים עליו כרת. ואם מחשבת המקום קדמה למחשבת הזמן פסול ואין בו כרת. וחכמים אומרים זה וזה פסול. ואין בו כרת. לאכול כחצי זית. ולהקטיר כחצי זית. כשר. שאין אכילה והקטרה מצטרפין:  
+
+Chapter 2
+
+הקומץ את המנחה לאכול שיריה או להקטיר קומצה למחר מודה רבי יוסי בזה שהוא פגול וחייבין עליו כרת. להקטיר לבונתה למחר. רבי יוסי אומר פסול. ואין בו כרת. וחכמים אומרים פגול. וחייבין עליו כרת. אמרו לו מה שנה זו מן הזבח. אמר להם שהזבח דמו ובשרו ואמוריו אחד. ולבונה אינה מן המנחה:  
+שחט שני כבשים. לאכול אחת מן החלות למחר. הקטיר שני בזיכין. לאכול אחד מן הסדרים למחר. רבי יוסי אומר אותה החלה. ואותו הסדר שחישב עליו. פגול וחייבין עליו כרת. והשני פסול ואין בו כרת. וחכמים אומרים זה וזה פגול וחייבין עליו כרת. נטמאת אחת מן החלות. או אחד מן הסדרים. רבי יהודה אומר שניהם יצאו לבית השריפה. שאין קרבן צבור חלוק. וחכמים אומרים הטמא בטומאתו. והטהור יאכל:  
+התודה מפגלת את הלחם. והלחם אינו מפגל את התודה. כיצד השוחט את התודה. לאכול ממנה למחר. היא והלחם מפוגלין. לאכול מן הלחם למחר. הלחם מפוגל. והתודה אינה מפוגלת. הכבשים מפגלין את הלחם והלחם אינו מפגל את הכבשים. כיצד. השוחט את הכבשים. לאכול מהן למחר. הם והלחם מפוגלין. לאכול מן הלחם למחר. הלחם מפוגל. והכבשים אינן מפוגלין:  
+הזבח מפגל את הנסכין משקדשו בכלי. דברי רבי מאיר. והנסכין אינן מפגלין את הזבח. כיצד השוחט את הזבח לאכול ממנו למחר. הוא ונסכיו מפוגלין. להקריב מן הנסכין למחר. הנסכין מפוגלין. והזבח אינו מפוגל:  
+פיגל בקומץ ולא בלבונה. בלבונה ולא בקומץ. רבי מאיר אומר פיגול וחייבים עליו כרת. וחכמים אומרים אין בו כרת. עד שיפגל את כל המתיר. מודים חכמים לרבי מאיר במנחת חוטא. ובמנחת קנאות שאם פגל בקומץ. שהוא פיגול וחייבין עליו כרת. שהקומץ הוא המתיר. שחט אחד מן הכבשים לאכול שתי חלות למחר. הקטיר אחד מן הבזיכים לאכול שני סדרים למחר. רבי מאיר אומר פיגול. וחייבים עליו כרת. וחכמים אומרים אין פגול. עד שיפגל את כל המתיר. שחט אחד מן הכבשים לאכול ממנו למחר. הוא פיגול. וחבירו כשר. לאכול מחבירו למחר. שניהם כשרים:  
+
+Chapter 3
+
+הקומץ את המנחה. לאכול דבר שאין דרכו לאכול. להקטיר דבר שאין דרכו להקטיר. כשר. רבי אליעזר פוסל. לאכול דבר שדרכו לאכול. להקטיר דבר שדרכו להקטיר. פחות מכזית. כשר. לאכול כחצי זית. ולהקטיר כחצי זית. כשר. שאין אכילה והקטרה מצטרפין: 
+
+לא יצק לא בלל. לא פתת. לא מלח. לא הניף. לא הגיש. או שפתתן פתים מרובות. ולא משחן. כשרות. נתערב קומצה בקומץ חברתה. במנחת כהנים. במנחת כהן המשיח. במנחת נסכין. כשרה. רבי יהודה אומר במנחת כהן המשיח. ובמנחת נסכין. פסולה. שזו בלילתה עבה. וזו בלילתה רכה והן בולעות זו מזו: 
+
+שתי מנחות שלא נקמצו ונתערבו זו בזו. אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה כשרות. ואם לאו פסולות. הקומץ שנתערב במנחה שלא נקמצה. לא יקטיר. ואם הקטיר. זו שנקמצה עלתה לבעלים. וזו שלא נקמצה לא עלתה לבעלים. נתערב קומצה בשיריה. או בשיריה של חברתה. לא יקטיר. ואם הקטיר עלתה לבעלים. נטמא הקומץ. והקריבו. הציץ מרצה. יצא והקריבו אין הציץ מרצה. שהציץ מרצה על הטמא. ואינו מרצה על היוצא: 
+
+נטמאו שיריה. נשרפו שיריה. אבדו שיריה. כמדת רבי אליעזר כשרה. וכמדת רבי יהושע פסולה. שלא בכלי שרת פסולה. רבי שמעון מכשיר. הקטיר קומצה פעמים. כשרה: 
+
+הקומץ. מעוטו מעכב את רובו. העשרון. מעוטו מעכב את רובו. היין. מעוטו מעכב את רובו. השמן. מעוטו מעכב את רובו. הסלת והשמן. מעכבין זה את זה. הקומץ והלבונה מעכבין זה את זה: 
+
+שני שעירי יום הכפורים מעכבין זה את זה. שני כבשי עצרת מעכבין זה את זה. שתי חלות מעכבות זו את זו. שני סדרים מעכבין זה את זה. שני בזיכין מעכבין זה את זה. הסדרים והבזיכין מעכבין זה את זה. שני מינים שבנזיר. שלשה שבפרה. ארבעה שבתודה. ארבעה שבלולב. ארבעה שבמצורע. מעכבין זה את זה. שבע הזיות שבפרה. מעכבות זו את זו. שבע הזיות של בין הבדים ושעל הפרוכת. ושעל מזבח הזהב. מעכבות זו את זו: 
+
+שבעה קני מנורה מעכבין זה את זה. שבעה נרותיה. מעכבין זה את זה. שתי פרשיות שבמזוזה. מעכבות זו את זו. ואפילו כתב אחד מעכבן. ארבע פרשיות שבתפילין. מעכבות זו את זו. ואפילו כתב אחד מעכבן. ארבע ציציות מעכבות זו את זו. שארבעתן מצוה אחת. ר' ישמעאל אומר ארבעתן ארבע מצות: 
+
+
+Chapter 4
+
+התכלת אינה מעכבת את הלבן. והלבן אינו מעכב את התכלת. תפלה של יד אינה מעכבת של ראש. ושל ראש אינה מעכבת של יד. הסולת והשמן. אינם מעכבין את היין. ולא היין מעכבן. המתנות שעל מזבח החיצון. אינן מעכבות זו את זו: 
+
+הפרים והאילים והכבשים אינן מעכבין זה את זה. רבי שמעון אומר אם היו להם פרים מרובים. ולא היו להם נסכים יביאו פר אחד ונסכיו ולא יקרבו כולן בלא נסכין: 
+
+הפר והאילים והכבשים והשעיר אינן מעכבין את הלחם. ולא הלחם מעכבן. הלחם מעכב את הכבשים. והכבשים אינן מעכבין את הלחם. דברי רבי עקיבא אמר שמעון בן ננס לא כי אלא הכבשים מעכבין את הלחם. והלחם אינו מעכב את הכבשים שכן מצינו כשהיו ישראל במדבר ארבעים שנה קרבי כבשים בלא לחם אף כאן יקרבו כבשים בלא לחם אמר רבי שמעון הלכה כדברי בן ננס אבל אין הטעם כדבריו שכל האמור בחומש הפקודים קרב במדבר וכל האמור בתורת כהנים לא קרב במדבר. משבאו לארץ קרבו אלו ואלו. ומפני מה אני אומר יקרבו כבשים בלא לחם שהכבשים מתירין את עצמן בלא לחם לחם בלא כבשים אין לי מי יתירנו: 
+
+התמידין אינן מעכבין את המוספים. ולא המוספים מעכבין את התמידים. ולא המוספים מעכבין זה את זה. לא הקריבו כבש בבקר יקריבו בין הערבים. אמר רבי שמעון אימתי בזמן שהיו אנוסין או שוגגין אבל אם היו מזידין ולא הקריבו כבש בבקר. לא יקריבו בין הערבים. לא הקטירו קטרת בבקר. יקטירו בין הערבים. אמר רבי שמעון וכולה היתה קרבה בין הערבים. שאין מחנכין את מזבח הזהב אלא בקטרת הסמים ולא מזבח העולה אלא בתמיד של שחר. ולא את השלחן אלא בלחם הפנים בשבת. ולא את המנורה אלא בשבעה נרותיה בין הערבים: 
+
+חביתי כהן גדול לא היו באות חציים אלא מביא עשרון שלם וחוצהו. ומקריב מחצה בבקר. ומחצה בין הערבים. וכהן שהקריב מחצה בשחרית. ומת. ומינו כהן אחר תחתיו. לא יביא חצי עשרון מביתו. ולא חצי עשרונו של ראשון. אלא מביא עשרון שלם וחוצהו. ומקריב מחצה ומחצה אבד. נמצאו שני חציים קרבין. ושני חציים אובדין. לא מינו כהן אחר. משל מי היתה קריבה. רבי שמעון אומר משל צבור. רבי יהודה אומר משל יורשים. ושלימה היתה קריבה: 
+
+
+Chapter 5
+
+כל המנחות באות מצה. חוץ מחמץ שבתודה. ושתי הלחם שהן באות חמץ. רבי מאיר אומר שאור בודה להן מתוכן ומחמצן. רבי יהודה אומר אף היא אינה מן המובחר. אלא מביא את השאור ונותן לתוך המדה. וממלא את המדה. אמרו לו אף היא היתה חסירה או יתירה:  
+כל המנחות נלושות בפושרין. ומשמרן שלא יחמיצו ואם החמיצו שיריה. עובר בלא תעשה. שנאמר (ויקרא ב, יא) כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ. וחייבים על לישתה. ועל עריכתה. ועל אפייתה:  
+יש טעונות שמן ולבונה. שמן ולא לבונה. לבונה ולא שמן. לא שמן ולא לבונה. ואלו טעונות שמן ולבונה. מנחת הסולת. והמחבת. והמרחשת. והחלות. והרקיקין. מנחת כהנים. ומנחת כהן משיח. ומנחת גוים. ומנחת נשים. ומנחת העומר. מנחת נסכין טעונה שמן. ואין טעונה לבונה. לחם הפנים טעון לבונה ואין טעון שמן. שתי הלחם. מנחת חוטא ומנחת קנאות. לא שמן ולא לבונה.  
+וחייב על השמן בפני עצמו. ועל הלבונה בפני עצמה. נתן עליה שמן פסלה. לבונה ילקטנה. נתן שמן על שיריה. אינו עובר בלא תעשה. נתן כלי על גבי כלי. לא פסלה:  
+יש טעונות הגשה. ואינן טעונות תנופה. תנופה. ולא הגשה. הגשה ותנופה. לא תנופה ולא הגשה. אלו טעונות הגשה. ואינן טעונות תנופה. מנחת הסלת. והמחבת. והמרחשת. והחלות. והרקיקין. מנחת כהנים. מנחת כהן משיח. מנחת גוים. מנחת נשים. מנחת חוטא. רבי שמעון אומר מנחת כהנים. מנחת כהן משיח. אין בהן הגשה. מפני שאין בהן קמיצה. וכל שאין בהן קמיצה אין בהן הגשה:  
+אלו טעונין תנופה. ואין טעונין הגשה. לוג שמן של מצורע ואשמו. והבכורים. כדברי רבי אליעזר בן יעקב. ואמורי שלמי יחיד. וחזה ושוק שלהן. אחד אנשים ואחד נשים בישראל. אבל לא באחרים, ושתי הלחם. ושני כבשי עצרת. כיצד הוא עושה. נותן שתי הלחם על גבי שני כבשים. ומניח שתי ידיו מלמטן. מוליך ומביא מעלה ומוריד. שנאמר (שמות כט, כז) אשר הונף ואשר הורם. תנופה היתה במזרח. והגשה במערב. ותנופות קודמות להגשות. מנחת העומר. ומנחת קנאות. טעונות תנופה והגשה. לחם הפנים ומנחת נסכים לא תנופה ולא הגשה:  
+רבי שמעון אומר שלשה מינים טעונים שלש מצות. שתים בכל אחת ואחת. והשלישית אין בהן. ואלו הן זבחי שלמי יחיד. וזבחי שלמי צבור. ואשם מצורע. זבחי שלמי יחיד טעונים סמיכה חיים ותנופה שחוטים. ואין בהם תנופה חיים. זבחי שלמי צבור טעונין תנופה חיים ושחוטים. ואין בהן סמיכה. ואשם מצורע טעון סמיכה ותנופה חי. ואין בו תנופה שחוט:  
+האומר הרי עלי במחבת לא יביא במרחשת. במרחשת לא יביא במחבת. ומה בין מחבת למרחשת. אלא שהמרחשת יש לה כיסוי. והמחבת אין לה כיסוי. דברי רבי יוסי הגלילי. רבי חנניה בן גמליאל אומר מרחשת עמוקה ומעשיה רוחשים. ומחבת צפה ומעשיה קשים:  
+האומר הרי עלי בתנור. לא יביא מאפה כופח ומאפה רעפים ומאפה יורות הערבים. רבי יהודה אומר אם רצה יביא מאפה כופח. הרי עלי מנחת מאפה. לא יביא מחצה חלות ומחצה רקיקין. רבי שמעון מתיר. מפני שהוא קרבן אחד:  
+
+Chapter 6
+
+אלו מנחות נקמצות ושיריהן לכהנים. מנחת סולת. והמחבת. והמרחשת. והחלות. והרקיקין. מנחת גוים. מנחת נשים. מנחת העומר. מנחת חוטא ומנחת קנאות. רבי שמעון אומר מנחת חוטא של כהנים נקמצת. והקומץ קרב לעצמו. והשיריים קרבים לעצמן:  
+מנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים. למזבח. ואין בהם לכהנים. בזה יפה כח המזבח מכח הכהנים. שתי הלחם ולחם הפנים. לכהנים. ואין בהם למזבח. ובזה יפה כח הכהנים מכח המזבח:  
+כל המנחות הנעשות בכלי. טעונות שלש מתנות שמן. יציקה ובלילה ומתן שמן בכלי קודם לעשייתן. והחלות בוללן. דברי רבי. וחכמים אומרים סלת. החלות טעונות בלילה. הרקיקים משוחים. כיצד מושחן כמין כי. ושאר השמן נאכל לכהנים:  
+כל המנחות הנעשות בכלי טעונות פתיתה. מנחת ישראל כופל אחד לשנים ושנים לארבעה ומבדיל. מנחת כהנים כופל אחד לשנים ושנים לארבעה ואינו מבדיל. מנחת כהן המשיח לא היה מכפלה. רבי שמעון אומר מנחת כהנים ומנחת כהן משיח אין בהם פתיתה מפני שאין בהם קמיצה. וכל שאין בהם קמיצה אין בהם פתיתה. וכולן כזיתים:  
+כל המנחות טעונות שלש מאות שיפה. וחמש מאות בעיטה. והשיפה והבעיטה בחטים. רבי יוסי אומר אף בבצק. כל המנחות באות עשר עשר. חוץ מלחם הפנים וחביתי כהן גדול שהם באות שתים עשרה. דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר כולן באות שתים עשרה. חוץ מחלות תודה. והנזירות. שהן באות עשר עשר:  
+העומר היה בא עשרון משלש סאין. שתי הלחם שני עשרונים משלש סאין. לחם הפנים עשרים וארבעה עשרונים מעשרים וארבע סאין:  
+העומר היה מנופה בשלש עשרה נפה. ושתי הלחם בשתים עשרה. ולחם הפנים באחת עשרה. רבי שמעון אומר לא היה לה קצבה אלא סולת מנופה כל צרכה היה מביא. שנאמר (ויקרא כד, ה) ולקחת סלת ואפית אותה. עד שתהא מנופה כל צרכה:  
+
+Chapter 7
+
+התודה היתה באה חמש סאין ירושלמיות שהן שש מדבריות. שתי איפות האיפה שלש סאין עשרים עשרון. עשרה לחמץ. ועשרה למצה. עשרה לחמץ. עשרון לחלה. ועשרה למצה. ובמצה שלשה מינין. חלות. ורקיקים. ורבוכה. נמצאו שלשה עשרונות ושליש לכל מין. שלש חלות לעשרון. במדה ירושלמית היו שלשים קב. חמשה עשר לחמץ וחמשה עשר למצה. חמשה עשר לחמץ קב וחצי לחלה. וחמשה עשר למצה. והמצה שלשה מינין חלות ורקיקים ורבוכה. נמצאו חמשת קבים לכל מין. שתי חלות לקב:  
+המלואים היו באים כמצה שבתודה. חלות ורקיקים ורבוכה. הנזירות היתה באה שתי ידות במצה שבתודה. חלות ורקיקים. ואין בה רבוכה. נמצא עשרה קבים ירושלמיות שהן ששה עשרונות ועדוין. ומכולן היה נוטל אחד מעשרה תרומה. שנאמר (ויקרא ז, יד) והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה'. אחד. שלא יטול פרוס. מכל קרבן. שיהו כל הקרבנות שוין. ושלא יטול מקרבן לחברו. לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה. והשאר נאכל לבעלים:  
+השוחט את התודה בפנים. ולחמה חוץ לחומה. לא קדש הלחם. שחטה עד שלא קרמו בתנור. ואפילו קרמו כולן חוץ מאחד מהן. לא קדש הלחם. שחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה. קדש הלחם. שחטה ונמצאת טרפה. לא קדש הלחם. שחטה ונמצאת בעלת מום. רבי אליעזר אומר קדש. וחכמים אומרים לא קדש. שחטה שלא לשמה. וכן איל המלואים וכן שני כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן. לא קדש הלחם:  
+נסכים שקדשו בכלי ונמצא הזבח פסול. אם יש שם זבח אחר. יקרבו עמו. ואם לאו יפסלו בלינה. ולד תודה ותמורתה. והמפריש תודתו ואבדה. והפריש אחרת תחתיה. אינן טעונים לחם שנאמר (ויקרא ז, יב) והקריב על זבח התודה. התודה טעונה לחם. לא ולדה. ולא חליפתה ולא תמורתה טעונין לחם:  
+האומר הרי עלי תודה. יביא היא ולחמה מן החולין. תודה מן החולין ולחמה מן המעשר. יביא לחמה מן החולין. תודה מן המעשר ולחמה מן החולין. יביא. התודה היא ולחמה מן המעשר. יביא. ולא יביא מחטי מעשר שני. אלא ממעות מעשר שני:  
+מנין לאומר הרי עלי תודה לא יביא אלא מן החולין. שנאמר (דברים טז, ב) וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר. והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים. אם כן למה נאמר צאן ובקר. אלא להקיש כל הבא מן הבקר ומן הצאן לפסח. מה הפסח שהוא בא בחובה אינו בא אלא מן החולין. אף כל דבר שהוא בא בחובה. לא יבא אלא מן החולין. לפיכך האומר הרי עלי תודה. הרי עלי שלמים. הואיל והם באים חובה. לא יבואו אלא מן החולין. והנסכים בכל מקום לא יבואו אלא מן החולין:  
+
+Chapter 8
+
+כל קרבנות הצבור והיחיד. באים מן הארץ ומחוצה לארץ. מן החדש ומן הישן חוץ מן העומר ושתי הלחם. שאינן באים אלא מן החדש ומן הארץ. וכולן אינן באים אלא מן המובחר. ואיזהו מובחר. מכמס ומזוניחה אלפא לסולת. שנייה להם חפריים בבקעה. כל הארצות היו כשרות. אלא מכאן היו מביאים: 
+אין מביאין לא מבית הזבלים. ולא מבית השלחים. ולא מבית האילן. ואם הביא כשר. כיצד הוא עושה. נרה שנה ראשונה. ובשניה זורעה קודם לפסח שבעים יום והיא עושה סולת מרובה. כיצד הוא בודק. הגזבר מכניס את ידו לתוכה. עלה בה אבק. פסולה. עד שיניפנה. ואם התליעה פסולה: 
+תקועה אלפא לשמן. אבא שאול אומר שניה לה רגב בעבר הירדן. כל הארצות היו כשרות אלא מכאן היו מביאין. אין מביאין לא מבית הזבלים. ולא מבית השלחים. ולא ממה שנזרע ביניהם. ואם הביא כשר. אין מביאין אנפיקנון. ואם הביא פסול. אין מביאין מן הגרגרים שנשרו במים. ולא מן הכבושים. ולא מן השלוקין. ואם הביא פסול: 
+שלשה זיתים. ובהן שלשה שלשה שמנים. הזית הראשון מגרגרו בראש הזית וכותש. ונותן לתוך הסל. רבי יהודה אומר סביבות הסל. זה ראשון. טען בקורה. רבי יהודה אומר באבנים. זה שני. חזר וטחן וטען. זה שלישי. הראשון למנורה. והשאר למנחות. הזית השני מגרגרו בראש הגג. וכותש ונותן לתוך הסל. רבי יהודה אומר סביבות הסל. זה ראשון. טען בקורה. רבי יהודה אומר באבנים. זה שני. חזר וטחן וטען. זה שלישי. הראשון למנורה. והשאר למנחות. הזית השלישי עוטנו בתוך הבית עד שילקה. ומעלהו ומנגבו בראש הגג. וכותש ונותן לתוך הסל. רבי יהודה אומר סביבות הסל. זה ראשון. טען בקורה. רבי יהודה אומר באבנים. זה שני. חזר וטחן וטען. זה שלישי. הראשון למנורה. והשאר למנחות: 
+הראשון שבראשון. אין למעלה ממנו. השני שבראשון והראשון שבשני שוין. השלישי שבראשון והשני שבשני והראשון שבשלישי שוין. השלישי שבשני והשני שבשלישי שוין. השלישי שבשלישי אין למטה ממנו. אף המנחות היו בדין שיטענו שמן זית זך. מה אם המנורה שאינה לאכילה. טעונה שמן זית זך. המנחות שהן לאכילה. אינו דין שיטענו שמן זית זך. תלמוד לומר (שמות כז, כ) זך כתית למאור. ולא זך כתית למנחות: 
+ומנין היו מביאין את היין. קרותים והטולים אלפא ליין. שניה להן בית רימה ובית לבן בהר. וכפר סגנה בבקעה. כל הארצות היו כשרות. אלא מכאן היו מביאין. אין מביאין לא מבית הזבלים ולא מבית השלחין ולא ממה שנזרע ביניהן. ואם הביא כשר. אין מביאין אליוסטן ואם הביא כשר. אין מביאין ישן. דברי רבי. וחכמים מכשירין. אין מביאין לא מתוק. ולא מעושן. ולא מבושל. ואם הביא פסול. אין מביאין מן הדליות. אלא מן הרוגליות ומן הכרמים העבודים: 
+לא היו כונסים אותו בחצבים גדולים אלא בחביות קטנות. ואינו ממלא את החביות עד פיהם. כדי שיהא ריחו נודף. אינו מביא לא מפיה מפני הקמחין. ולא משוליה מפני השמרים. אלא מביא משלישה ומאמצעה. כיצד הוא בודק. הגזבר יושב והקנה בידו. זרק את הגיד והקיש בקנה. רבי יוסי ברבי יהודה אומר יין שעלה בו קמחין פסול. שנאמר (במדבר כח, יט) תמימים יהיו לכם ומנחתם. תמימים יהיו לכם ונסכיהם: 
+
+Chapter 9
+
+שתי מדות של יבש היו במקדש. עשרון וחצי עשרון. רבי מאיר אומר עשרון עשרון וחצי עשרון. עשרון מה היה משמש שבו היה מודד לכל המנחות לא היה מודד לא בשל שלשה לפר. ולא בשל שנים לאיל. אלא מודדן עשרונות. חצי עשרון מה היה משמש שבו היה מודד חביתי כהן גדול. מחצה בבקר ומחצה בין הערבים:  
+שבע מדות של לח היו במקדש. הין וחצי ההין ושלישית ההין ורביעית ההין לוג וחצי לוג ורביעית לוג. רבי אליעזר בר צדוק אומר. שנתות היו בהין. עד כאן לפר. עד כאן לאיל. עד כאן לכבש. רבי שמעון אומר לא היה שם הין. וכי מה היה ההין משמש. אלא מדה יתירה של לוג ומחצה היתה שבה היה מודד למנחת כהן גדול. לוג ומחצה בבקר ולוג ומחצה בין הערבים:  
+רביעית מה היתה משמשת. רביעית מים למצורע. ורביעית שמן לנזיר. חצי לוג מה היה משמש. חצי לוג מים לסוטה. וחצי לוג שמן לתודה. ובלוג היה מודד לכל המנחות. אפילו מנחה של ששים עשרון. נותן לה ששים לוג. רבי אליעזר בן יעקב אומר. אפילו מנחה של ששים עשרון. אין לה אלא לוגה. שנאמר (ויקרא יד, כא) למנחה ולוג שמן. ששה לפר. ארבעה לאיל. שלשה לכבש. שלשה ומחצה למנורה. מחצי לוג לכל נר:  
+מערבין נסכי אילים בנסכי פרים. נסכי כבשים בנסכי כבשים. של יחיד בשל צבור. של יום בשל אמש. אבל אין מערבין נסכי כבשים. בנסכי פרים ואילים. ואם בללן אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן ונתערבו. כשרין. אם עד שלא בלל. פסול. הכבש הבא עם העומר. אף על פי שמנחתו כפולה. לא היו נסכיו כפולין:  
+כל המדות שהיו במקדש. היו נגדשות. חוץ משל כהן גדול שהיה גודשה לתוכה. מדות הלח בירוציהן קדש. ומדות היבש בירוציהן חול. רבי עקיבא אומר מדות הלח קדש לפיכך בירוציהן קדש. ומדות היבש חול. לפיכך בירוציהן חול. רבי יוסי אומר לא משום זה. אלא שהלח נעכר. והיבש אינו נעכר:  
+כל קרבנות הצבור והיחיד טעונין נסכים. חוץ מן הבכור והמעשר. והפסח והחטאת. והאשם. אלא שחטאתו של מצורע ואשמו. טעונים נסכים:  
+כל קרבנות הצבור. אין בהם סמיכה. חוץ מן הפר הבא על כל המצות. ושעיר המשתלח. רבי שמעון אומר אף שעירי עבודה זרה. כל קרבנות היחיד טעונים סמיכה. חוץ מן הבכור והמעשר והפסח. והיורש סומך ומביא נסכים וממיר:  
+הכל סומכין. חוץ מחרש שוטה וקטן. סומא ונכרי. והעבד והשליח והאשה. וסמיכה שירי מצוה. על הראש. בשתי ידים. ובמקום שסומכין שוחטין. ותכף לסמיכה שחיטה:  
+חומר בסמיכה מבתנופה. ובתנופה מבסמיכה. שאחד מניף לכל החברים. ואין אחד סומך לכל החברים. וחומר בתנופה. שהתנופה נוהגת בקרבנות היחיד. ובקרבנות הצבור. בחיים ובשחוטין. בדבר שיש בו רוח חיים. ובדבר שאין בו רוח חיים. מה שאין כן בסמיכה:  
+
+Chapter 10
+
+רבי ישמעאל אומר. העומר היה בא. בשבת משלש סאין. ובחול מחמש. וחכמים אומרים. אחד בשבת. ואחד בחול. משלש היה בא. רבי חנניא סגן הכהנים אומר. בשבת היה נקצר ביחיד. ובמגל אחד. ובקופה אחת. ובחול בשלשה. ובשלש קופות. ובשלש מגלות וחכמים אומרים. אחד בשבת. ואחד בחול. בשלשה. ובשלש קופות. ובשלש מגלות:  
+מצות העומר לבוא מן הקרוב. לא ביכר הקרוב לירושלים. מביאים אותו מכל מקום. מעשה שבא מגגות צריפין. ושתי הלחם. מבקעת עין סוכר:  
+כיצד היו עושים. שלוחי בית דין. יוצאים מערב יום טוב. ועושים אותו כריכות במחובר לקרקע. כדי שיהא נוח לקצור. וכל העיירות הסמוכות לשם מתכנסות לשם. כדי שיהא נקצר בעסק גדול. כיון שחשכה. אומר להם. בא השמש. אומרים הין. בא השמש. אומרים הין. מגל זו. אומרים הין. מגל זו. אומרים הין. קופה זו. אומרים הין. קופה זו. אומרים הין. בשבת אומר להם. שבת זו. אומרים הין. שבת זו. אומרים הין. אקצור. והם אומרים לו. קצור. אקצור והם אומרים לו קצור. שלשה פעמים על כל דבר ודבר. והם אומרים לו הין הין הין כל כך למה מפני הביתוסים. שהיו אומרים. אין קצירת העומר במוצאי יום טוב:  
+קצרוהו ונתנוהו בקופות הביאוהו לעזרה. היו מהבהבין אותו באור. כדי לקיים בו מצות קלי. דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים. בקנים ובקליחות חובטים אותו כדי שלא יתמעך. נתנוהו לאבוב. ואבוב היה מנוקב. כדי שיהא האור שולט בכולו. שטחוהו בעזרה. והרוח מנשבת בו. נתנוהו ברחיים של גרוסות. והוציאו ממנו עשרון. שהוא מנופה משלש עשרה נפה. והשאר נפדה. ונאכל לכל אדם. וחייב בחלה. ופטור מן המעשרות. רבי עקיבא מחייב בחלה. ובמעשרות. בא לו לעשרון. ונתן שמנו ולבונתו. יצק. ובלל. הניף והגיש. וקמץ. והקטיר. והשאר נאכל לכהנים:  
+משקרב העומר יוצאין ומוצאין שוק ירושלים. שהוא מלא קמח וקלי. שלא ברצון חכמים. דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר. ברצון חכמים היו עושים. משקרב העומר הותר החדש מיד. והרחוקים מותרים מחצות היום ולהלן. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור. אמר רבי יהודה והלא מן התורה הוא אסור. שנאמר (ויקרא כג, יד) עד עצם היום הזה. מפני מה הרחוקים מותרים מחצות היום ולהלן. מפני שהן יודעין שאין בית דין מתעצלין בו:  
+העומר היה מתיר במדינה. ושתי הלחם במקדש. אין מביאין מנחות ובכורים. ומנחת בהמה. קודם לעומר. ואם הביא פסול. קודם לשתי הלחם. לא יביא. ואם הביא כשר:  
+החטים והשעורים. והכוסמין ושבולת שועל והשיפון חייבין בחלה ומצטרפים זה עם זה. ואסורים בחדש מלפני הפסח. ומלקצור מלפני העומר. ואם השרישו קודם לעומר. העומר מתירן. ואם לאו אסורים עד שיבוא עומר הבא:  
+קוצרים בית השלחים שבעמקים. אבל לא גודשין. אנשי יריחו קוצרין ברצון חכמים. וגודשין שלא ברצון חכמים. ולא מיחו בידם חכמים. קוצר לשחת ומאכיל לבהמה. אמר רבי יהודה אימתי. בזמן שהתחיל עד שלא הביאה שליש. רבי שמעון אומר אף יקצור ויאכיל אף משהביאה שליש:  
+קוצרין. מפני הנטיעות. מפני בית האבל. מפני בטול בית המדרש. לא יעשה אותן כריכות אבל מניחן צבתים. מצות העומר. לבא מן הקמה. לא מצא יביא מן העמרים. מצותו לבא מן הלח. לא מצא יביא מן היבש. מצותו לקצור בלילה נקצר ביום כשר. ודוחה את השבת:  
+
+Chapter 11
+
+שתי הלחם. נילושות אחת אחת. ונאפות אחת אחת. לחם הפנים נילוש אחד אחד. ונאפה שנים. שנים. ובטפוס היה עושה אותן. וכשהוא רדן נותנן בטפוס. כדי שלא יתקלקלו:  
+אחד שתי הלחם. ואחד לחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ. ואפייתן בפנים. ואינן דוחות את השבת. רבי יהודה אומר. כל מעשיהם בפנים. רבי שמעון אומר לעולם הוי רגיל לומר שתי הלחם ולחם הפנים כשרות בעזרה. וכשרות בבית פאגי:  
+חביתי כהן גדול לישתן ועריכתן ואפייתן בפנים. ודוחות את השבת. טחונן והרקדן אינן דוחות את השבת. כלל אמר רבי עקיבא. כל מלאכה שאפשר לה לעשות מערב שבת. אינה דוחה את השבת. ושאי אפשר לה לעשות מערב שבת. דוחה את השבת:  
+כל המנחות. יש בהן מעשה כלי בפנים. ואין בהן מעשה כלי בחוץ. כיצד. שתי הלחם. ארכן שבעה ורחבן ארבעה. וקרנותיהן ארבע אצבעות. לחם הפנים ארכן עשרה ורחבן חמשה. וקרנותיו שבע אצבעות. רבי יהודה אומר שלא תטעה זד"ד יה"ז. בן זומא אומר. (שמות כה, ל) ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד. שיהא לו פנים:  
+השלחן. ארכו עשרה. ורחבו חמשה. לחם הפנים ארכן עשרה. ורחבן חמשה. נותן ארכו כנגד רחבו של שלחן. וכופל טפחיים ומחצה מכאן. וטפחיים ומחצה מכאן. נמצא. ארכו ממלא כל רחבו של שלחן. דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר. השלחן ארכו שנים עשר ורחבו ששה. לחם הפנים. ארכו עשרה ורחבו חמשה. נותן ארכו כנגד רחבו של שלחן. וכופל טפחיים מכאן. וטפחיים מכאן. וטפחיים ריוח באמצע. כדי שתהא הרוח מנשבת ביניהן. אבא שאול אומר שם היו נותנין שני בזיכי לבונה של לחם הפנים. אמרו לו. והלא כבר נאמר (ויקרא כד, ז) ונתת על המערכת לבונה זכה. אמר להן והלא כבר נאמר (במדבר ב, כ) ועליו מטה מנשה:  
+ארבע סניפין של זהב היו שם. מופצלין מראשיהן. שהיו סומכים בהן שנים לסדר זה. ושנים לסדר זה. ועשרים ושמנה קנים כחצי קנה חלול. ארבעה עשר לסדר זה. וארבעה עשר לסדר זה. לא סדור קנים. ולא נטילתן. דוחה את השבת. אלא נכנס מערב שבת ושומטן. ונותנן לארכו של שלחן. כל הכלים שהיו במקדש. ארכן לארכו של בית:  
+שני שולחנות היו באולם מבפנים. על פתח הבית. אחד של שיש. ואחד של זהב. על של שיש נותנים לחם הפנים בכניסתו ועל של זהב ביציאתו. שמעלין בקדש ולא מורידין. ואחד של זהב מבפנים. שעליו לחם הפנים תמיד. ארבעה כהנים נכנסין. שנים בידם שני סדרים. ושנים בידם שני בזיכים. וארבעה מקדימין לפניהם. שנים ליטול שני סדרים. ושנים ליטול שני בזיכים. המכניסים עומדים בצפון ופניהם לדרום. המוציאין עומדים בדרום ופניהם לצפון. אלו מושכין ואלו מניחין. וטפחו של זה כנגד טפחו של זה. שנאמר (שמות כה, ל) לפני תמיד. רבי יוסי אומר. אפילו אלו נוטלין ואלו מניחין. אף זו היתה תמיד. יצאו ונתנו על השלחן של זהב שהיה באולם. הקטירו הבזיכין והחלות מתחלקות לכהנים. חל יום הכפורים להיות בשבת החלות מתחלקות לערב חל להיות ערב שבת. שעיר של יום הכפורים נאכל לערב. הבבליים אוכלין אותו כשהוא חי. מפני שדעתן יפה:  
+סדר את הלחם בשבת. ואת הבזיכים לאחר שבת. והקטיר את הבזיכים בשבת פסולה. ואין חייבין עליהן משום פגול נותר וטמא. סדר את הלחם ואת הבזיכין בשבת והקטיר את הבזיכין לאחר שבת פסול ואין חייבין עליהן משום פגול ונותר וטמא. סדר את הלחם ואת הבזיכין לאחר שבת. והקטיר את הבזיכין בשבת. פסול. כיצד יעשה. יניחנה לשבת הבאה. שאפילו היא על השלחן ימים רבים אין בכך כלום:  
+שתי הלחם נאכלות אין פחות משנים. ולא יתר על שלשה. כיצד. נאפות מערב יום טוב ונאכלות ביום טוב לשנים. חל יום טוב להיות אחר השבת נאכלות לשלשה. לחם הפנים נאכל אין פחות מתשעה ולא יתר על אחד עשר. כיצד. נאפה בערב שבת ונאכל בשבת. לתשעה. חל יום טוב להיות ערב שבת נאכל לעשרה. שני ימים טובים של ראש השנה נאכל לאחד עשר. ואינו דוחה לא את השבת. ולא את יום טוב. רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי שמעון בן הסגן דוחה את יום טוב ואינו דוחה את יום צום:  
+
+Chapter 12
+
+המנחות והנסכים שנטמאו עד שלא קדשן בכלי. יש להם פדיון. משקדשו בכלי. אין להם פדיון. העופות והעצים והלבונה וכלי שרת אין להם פדיון. שלא נאמר אלא בהמה: 
+
+האומר הרי עלי במחבת. והביא במרחשת. במרחשת. והביא במחבת. מה שהביא הביא. וידי חובתו לא יצא. זו להביא במחבת. והביא במרחשת במרחשת והביא במחבת הרי זו פסולה. הרי עלי שני עשרונים להביא בכלי אחד. והביא בשני כלים בשני כלים. והביא בכלי אחד. מה שהביא. הביא. וידי חובתו לא יצא. אלו להביא בכלי אחד. והביא בשני כלים. בשני כלים. והביא בכלי אחד הרי אלו פסולין. הרי עלי שני עשרונים. להביא בכלי אחד. והביא בשני כלים. אמרו לו בכלי אחד נדרת. הקריבן בכלי אחד. כשרים. ובשני כלים. פסולין. הרי עלי שני עשרונים להביא בשני כלים. והביא בכלי אחד. אמרו לו בשני כלים נדרת. הקריבן בשני כלים כשרים. נתנו בכלי אחד. כשתי מנחות שנתערבו: 
+
+הרי עלי מנחה מן השעורין. יביא מן החטים. קמח יביא סלת. בלא שמן ולבונה. יביא עמה שמן ולבונה. חצי עשרון. יביא עשרון שלם. עשרון ומחצה. יביא שנים. רבי שמעון פוטר. שלא התנדב כדרך המתנדבים: 
+
+מתנדב אדם מנחה של ששים עשרון. ומביא בכלי אחד. אם אמר הרי עלי ששים ואחד. מביא ששים בכלי אחד. ואחד בכלי אחד. שכן צבור מביא ביום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת ששים ואחד. דיו ליחיד שיהא פחות מן הצבור אחד. אמר רבי שמעון והלא אלו לפרים ואלו לכבשים ואינם נבללים זה עם זה אלא עד ששים יכולים להבלל. אמרו לו. ששים נבללים. וששים ואחד אין נבללים. אמר להן כל מדות חכמים כן. בארבעים סאה הוא טובל. בארבעים סאה חסר קרטוב אינו יכול לטבול בהן. אין מתנדבים לוג שנים וחמשה. אבל מתנדבים שלשה וארבעה וששה. ומששה ולמעלה: 
+
+מתנדבים יין. ואין מתנדבים שמן. דברי רבי עקיבא. רבי טרפון אומר מתנדבין שמן. אמר רבי טרפון מה מצינו ביין. שבא חובה ובא נדבה. אף השמן. בא חובה ובא נדבה. אמר לו רבי עקיבא לא. אם אמרת ביין שכן הוא קרב חובתו בפני עצמו. תאמר בשמן שאינו קרב חובתו בפני עצמו. אין שנים מתנדבים עשרון אחד. אבל מתנדבים עולה ושלמים ובעוף אפילו פרידה אחת: 
+
+
+Chapter 13
+
+הרי עלי עשרון יביא אחד. עשרונים יביא שנים. פירשתי ואיני יודע מה פירשתי. יביא ששים עשרון. הרי עלי מנחה. יביא איזו שירצה. רבי יהודה אומר יביא מנחת הסלת. שהיא מיוחדת שבמנחות:  
+מנחה מין המנחה יביא אחת. מנחות. מין המנחות. יביא שתים. פירשתי ואיני יודע מה פירשתי. יביא חמשתן. פירשתי מנחה של עשרונים. ואיני יודע מה פירשתי. יביא מנחה של ששים עשרון. רבי אומר יביא מנחות של עשרונים. מאחד ועד ששים:  
+הרי עלי עצים. לא יפחות משני גזירין. לבונה. לא יפחות מקומץ. חמשה קמצים הן. האומר הרי עלי לבונה לא יפחות מקומץ. המתנדב מנחה יביא עמה קומץ לבונה. המעלה את הקומץ בחוץ חייב. ושני בזיכין טעונין שני קמצים:  
+הרי עלי זהב. לא יפחות מדינר זהב. כסף. לא יפחות מדינר כסף. נחושת לא יפחות ממעה כסף. פירשתי ואיני יודע מה פירשתי. הוא מביא עד שיאמר לא לכך נתכוונתי:  
+הרי עלי יין. לא יפחות משלשה לוגין. שמן. לא יפחות מלוג. רבי אומר. שלשה לוגין. פירשתי. ואיני יודע מה פירשתי. יביא כיום המרובה:  
+הרי עלי עולה. יביא כבש. רבי אלעזר בן עזריה אומר או תור או בן יונה. פירשתי. מן הבקר. ואיני יודע מה פירשתי. יביא פר ועגל. מן הבהמה ואיני יודע מה פירשתי. יביא פר ועגל איל גדי וטלה. פירשתי ואיני יודע מה פירשתי. מוסיף עליהם. תור ובן יונה:  
+הרי עלי תודה ושלמים. יביא כבש. פירשתי מן הבקר ואיני יודע מה פירשתי. יביא פר ופרה עגל ועגלה. מן הבהמה ואיני יודע מה פירשתי. יביא פר ופרה. עגל ועגלה. איל ורחל. גדי וגדיה. שעיר ושעירה. טלה וטליה:  
+הרי עלי שור. יביא הוא ונסכיו במנה. עגל. יביא הוא ונסכיו בחמש. איל. יביא הוא ונסכיו בשתים. כבש. יביא הוא ונסכיו בסלע. שור במנה. יביא במנה חוץ מנסכיו. עגל בחמש. יביא בחמש חוץ מנסכיו. איל בשתים. יביא בשתים חוץ מנסכיו. כבש בסלע. יביא בסלע חוץ מנסכיו. שור במנה. והביא שנים במנה. לא יצא. אפילו זה במנה חסר דינר וזה במנה חסר דינר. שחור והביא לבן. לבן והביא שחור. גדול והביא קטן. לא יצא. קטן והביא גדול. יצא. רבי אומר לא יצא:  
+שור זה עולה ונסתאב. אם רצה יביא בדמיו שנים שני שוורים אלו עולה ונסתאבו. אם רצה יביא בדמיהם אחד. רבי אוסר. איל זה עולה ונסתאב. אם רצה יביא בדמיו כבש. כבש זה עולה ונסתאב. אם רצה יביא בדמיו איל. רבי אוסר. האומר אחד מכבשי הקדש. ואחד משוורי הקדש. היו לו שנים. הגדול שבהן הקדש שלשה. הבינוני שבהן הקדש. פירשתי ואיני יודע מה פירשתי. או שאמר. אמר לי אבא ואיני יודע מה. הגדול שבהן הקדש:  
+הרי עלי עולה יקריבנה במקדש. ואם הקריבה בבית חוניו לא יצא. שאקריבנה בבית חוניו. יקריבנה במקדש. ואם הקריבה בבית חוניו יצא. רבי שמעון אומר. אין זו עולה. הריני נזיר. יגלח במקדש. ואם גלח בבית חוניו לא יצא. שאגלח בבית חוניו. יגלח במקדש. ואם גלח בבית חוניו יצא. רבי שמעון אומר אין זה נזיר. הכהנים ששמשו בבית חוניו. לא ישמשו במקדש בירושלם. ואין צריך לומר לדבר אחר שנאמר (מלכים ב' כג, ט) אך לא יעלו כהני הבמות על מזבח ה' בירושלם כי אם אכלו מצות בתוך אחיהם. הרי הם כבעלי מומין. חולקין ואוכלין אבל לא מקריבין:  
+נאמר בעולת הבהמה אשה ריח ניחוח ובעולת העוף אשה ריח ניחוח ובמנחה אשה ריח ניחוח. ללמד שאחד המרבה ואחד הממעיט. ובלבד שיכוין אדם את דעתו לשמים:   
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Menachot/Hebrew/Torat Emet 357.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Menachot/Hebrew/Torat Emet 357.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..4c22071dcabdc1fb3d2116139b2b79beaf1411e3
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Menachot/Hebrew/Torat Emet 357.txt	
@@ -0,0 +1,232 @@
+Mishnah Menachot
+משנה מנחות
+Torat Emet 357
+http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads
+
+משנה מנחות
+
+
+
+Chapter 1
+
+כָּל הַמְּנָחוֹת שֶׁנִּקְמְצוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, כְּשֵׁרוֹת, אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים מִשּׁוּם חוֹבָה, חוּץ מִמִּנְחַת חוֹטֵא, וּמִנְחַת קְנָאוֹת. מִנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת שֶׁקְּמָצָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, נָתַן בַּכְּלִי, וְהִלֵּךְ, וְהִקְטִיר שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, אוֹ לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן, אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן, פְּסוּלוֹת. כֵּיצַד לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן, לְשֵׁם מִנְחַת חוֹטֵא וּלְשֵׁם מִנְחַת נְדָבָה, אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן, לְשֵׁם מִנְחַת נְדָבָה וּלְשֵׁם מִנְחַת חוֹטֵא: 
+
+אַחַת מִנְחַת חוֹטֵא וְאַחַת כָּל הַמְּנָחוֹת שֶׁקְּמָצָן זָר, אוֹנֵן, טְבוּל יוֹם, מְחֻסַּר בְּגָדִים, מְחֻסַּר כִּפּוּרִים, שֶׁלֹּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם, עָרֵל, טָמֵא, יוֹשֵׁב, עוֹמֵד עַל גַּבֵּי כֵלִים, עַל גַּבֵּי בְהֵמָה, עַל גַּבֵּי רַגְלֵי חֲבֵרוֹ, פָּסָל. קָמַץ בִּשְׂמֹאל, פָּסָל. בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר, יַחֲזִיר וְיַחֲזֹר וְיִקְמֹץ בְּיָמִין. קָמַץ וְעָלָה בְיָדוֹ צְרוֹר אוֹ גַרְגִּיר מֶלַח אוֹ קֹרֶט שֶׁל לְבוֹנָה, פָּסַל, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ, הַקֹּמֶץ הַיָּתֵר וְהֶחָסֵר, פָּסוּל. אֵיזֶה הוּא הַיָּתֵר, שֶׁקְּמָצוֹ מְבֹרָץ. וְחָסֵר, שֶׁקְּמָצוֹ בְרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה, פּוֹשֵׁט אֶת אֶצְבְּעוֹתָיו עַל פַּס יָדוֹ: 
+
+רִבָּה שַׁמְנָהּ, וְחִסַּר שַׁמְנָהּ, חִסַּר לְבוֹנָתָהּ, פְּסוּלָה. הַקּוֹמֵץ אֶת הַמִּנְחָה לֶאֱכֹל שְׁיָרֶיהָ בַחוּץ, אוֹ כַזַּיִת מִשְּׁיָרֶיהָ בַחוּץ, לְהַקְטִיר קֻמְצָהּ בַּחוּץ, אוֹ כַזַּיִת מִקֻּמְצָהּ בַּחוּץ, אוֹ לְהַקְטִיר לְבוֹנָתָהּ בַּחוּץ, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. לֶאֱכֹל שְׁיָרֶיהָ לְמָחָר, אוֹ כַזַּיִת מִשְּׁיָרֶיהָ לְמָחָר, לְהַקְטִיר קֻמְצָהּ לְמָחָר, אוֹ כַזַּיִת מִקֻּמְצָהּ לְמָחָר, אוֹ לְהַקְטִיר לְבוֹנָתָהּ לְמָחָר, פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. זֶה הַכְּלָל, כָּל הַקּוֹמֵץ, וְהַנּוֹתֵן בִּכְלִי, וְהַמְהַלֵּךְ, וְהַמַּקְטִיר, לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל, וּלְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, חוּץ לִמְקוֹמוֹ, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. חוּץ לִזְמַנּוֹ, פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת, וּבִלְבַד שֶׁיִּקְרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. כֵּיצַד קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. קָמַץ בִּשְׁתִיקָה וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִזְמַנּוֹ, אוֹ שֶׁקָּמַץ חוּץ לִזְמַנּוֹ וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר בִּשְׁתִיקָה, אוֹ שֶׁקָּמַץ וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִזְמַנּוֹ, זֶה הוּא שֶׁקָּרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ: 
+
+כֵּיצַד לֹא קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. קָמַץ חוּץ לִמְקוֹמוֹ, וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִזְמַנּוֹ, אוֹ שֶׁקָּמַץ חוּץ לִזְמַנּוֹ וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִמְקוֹמוֹ, אוֹ שֶׁקָּמַץ וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִמְקוֹמוֹ, מִנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת שֶׁקְּמָצָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִזְמַנָּן, אוֹ שֶׁקָּמַץ חוּץ לִזְמַנָּן, וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, אוֹ שֶׁקָּמַץ וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, זֶה הוּא שֶׁלֹּא קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. לֶאֱכֹל כַּזַּיִת בַּחוּץ וְכַזַּיִת לְמָחָר, כַּזַּיִת לְמָחָר וְכַזַּיִת בַּחוּץ, כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ וְכַחֲצִי זַיִת לְמָחָר, כַּחֲצִי זַיִת לְמָחָר וְכַחֲצִי זַיִת בַּחוּץ, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, זֶה הַכְּלָל, אִם מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמָן קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם, פִּגּוּל וְחַיָּבִים עָלָיו כָּרֵת. וְאִם מַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַזְּמָן, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, זֶה וָזֶה פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. לֶאֱכֹל כַּחֲצִי זַיִת וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת, כָּשֵׁר, שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין: 
+
+
+Chapter 2
+
+הַקּוֹמֵץ אֶת הַמִּנְחָה לֶאֱכֹל שְׁיָרֶיהָ אוֹ לְהַקְטִיר קֻמְצָהּ לְמָחָר, מוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי בָּזֶה, שֶׁהוּא פִגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. לְהַקְטִיר לְבוֹנָתָהּ לְמָחָר, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, פִּגוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. אָמְרוּ לוֹ, מַה שָּׁנָה זוֹ מִן הַזָּבַח. אָמַר לָהֶם, שֶׁהַזֶּבַח דָּמוֹ וּבְשָׂרוֹ וְאֵמוּרָיו אֶחָד, וּלְבוֹנָה אֵינָהּ מִן הַמִּנְחָה: 
+
+שָׁחַט שְׁנֵי כְבָשִׂים לֶאֱכֹל אַחַת מִן הַחַלּוֹת לְמָחָר, הִקְטִיר שְׁנֵי בְזִיכִין לֶאֱכֹל אַחַד מִן הַסְּדָרִים לְמָחָר, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אוֹתָהּ הַחַלָּה וְאוֹתוֹ הַסֵּדֶר שֶׁחִשַּׁב עָלָיו, פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת, וְהַשֵּׁנִי פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, זֶה וָזֶה פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. נִטְמֵאת אַחַת מִן הַחַלּוֹת אוֹ אַחַד מִן הַסְּדָרִים, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שְׁנֵיהֶם יֵצְאוּ לְבֵית הַשְּׂרֵפָה, שֶׁאֵין קָרְבַּן צִבּוּר חָלוּק. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הַטָּמֵא בְטֻמְאָתוֹ, וְהַטָּהוֹר יֵאָכֵל: 
+
+הַתּוֹדָה מְפַגֶּלֶת אֶת הַלֶּחֶם, וְהַלֶּחֶם אֵינוֹ מְפַגֵּל אֶת הַתּוֹדָה. כֵּיצַד. הַשּׁוֹחֵט אֶת הַתּוֹדָה לֶאֱכֹל מִמֶּנָּה לְמָחָר, הִיא וְהַלֶּחֶם מְפֻגָּלִין. לֶאֱכֹל מִן הַלֶּחֶם לְמָחָר, הַלֶּחֶם מְפֻגָּל וְהַתּוֹדָה אֵינָהּ מְפֻגָּלֶת. הַכְּבָשִׂים מְפַגְּלִין אֶת הַלֶּחֶם, וְהַלֶּחֶם אֵינוֹ מְפַגֵּל אֶת הַכְּבָשִׂים. כֵּיצַד. הַשּׁוֹחֵט אֶת הַכְּבָשִׂים לֶאֱכֹל מֵהֶם לְמָחָר, הֵם וְהַלֶּחֶם מְפֻגָּלִים. לֶאֱכֹל מִן הַלֶּחֶם לְמָחָר, הַלֶּחֶם מְפֻגָּל, וְהַכְּבָשִׂים אֵינָן מְפֻגָּלִין: 
+
+הַזֶּבַח מְפַגֵּל אֶת הַנְּסָכִין מִשֶּׁקָּדְשׁוּ בִכְלִי, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְהַנְּסָכִין אֵינָן מְפַגְּלִין אֶת הַזָּבַח. כֵּיצַד. הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ לְמָחָר, הוּא וּנְסָכָיו מְפֻגָּלִין. לְהַקְרִיב מִן הַנְּסָכִין לְמָחָר, הַנְּסָכִין מְפֻגָּלִין, וְהַזֶּבַח אֵינוֹ מְפֻגָּל: 
+
+פִּגֵּל בַּקֹּמֶץ וְלֹא בַלְּבוֹנָה, בַּלְּבוֹנָה וְלֹא בַקֹּמֶץ, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין בּוֹ כָרֵת, עַד שֶׁיְּפַגֵּל אֶת כָּל הַמַּתִּיר. מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי מֵאִיר בְּמִנְחַת חוֹטֵא וּבְמִנְחַת קְנָאוֹת, שֶׁאִם פִּגֵּל בַּקֹּמֶץ, שֶׁהוּא פִגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת, שֶׁהַקֹּמֶץ הוּא הַמַּתִּיר. שָׁחַט אַחַד מִן הַכְּבָשִׂים לֶאֱכֹל שְׁתֵּי חַלּוֹת לְמָחָר, הִקְטִיר אַחַד מִן הַבְּזִיכִים לֶאֱכֹל שְׁנֵי סְדָרִים לְמָחָר, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, פִּגּוּל וְחַיָּבִים עָלָיו כָּרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין פִּגּוּל, עַד שֶׁיְּפַגֵּל אֶת כָּל הַמַּתִּיר. שָׁחַט אַחַד מִן הַכְּבָשִׂים לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ לְמָחָר, הוּא פִגּוּל, וַחֲבֵרוֹ כָשֵׁר. לֶאֱכֹל מֵחֲבֵרוֹ לְמָחָר, שְׁנֵיהֶם כְּשֵׁרִים: 
+
+
+Chapter 3
+
+הַקּוֹמֵץ אֶת הַמִּנְחָה לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל, לְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, כָּשֵׁר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל. לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל, לְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, פָּחוֹת מִכַּזַּיִת, כָּשֵׁר. לֶאֱכֹל כַּחֲצִי זַיִת וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת, כָּשֵׁר, שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין: 
+
+לֹא יָצַק, לֹא בָלַל, לֹא פָתַת, לֹא מָלַח, לֹא הֵנִיף, לֹא הִגִּישׁ, אוֹ שֶׁפְּתָתָן פִּתִּים מְרֻבּוֹת, וְלֹא מְשָׁחָן, כְּשֵׁרוֹת. נִתְעָרֵב קֻמְצָהּ בְּקֹמֶץ חֲבֶרְתָּהּ, בְּמִנְחַת כֹּהֲנִים, בְּמִנְחַת כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ, בְּמִנְחַת נְסָכִין, כְּשֵׁרָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּמִנְחַת כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ וּבְמִנְחַת נְסָכִין, פְּסוּלָה, שֶׁזּוֹ בְּלִילָתָהּ עָבָה, וְזוֹ בְּלִילָתָהּ רַכָּה, וְהֵן בּוֹלְעוֹת זוֹ מִזּוֹ: 
+
+שְׁתֵּי מְנָחוֹת שֶׁלֹּא נִקְמְצוּ, וְנִתְעָרְבוּ זוֹ בָזוֹ, אִם יָכוֹל לִקְמֹץ מִזּוֹ בִּפְנֵי עַצְמָהּ וּמִזּוֹ בִּפְנֵי עַצְמָהּ, כְּשֵׁרוֹת. וְאִם לָאו, פְּסוּלוֹת. הַקֹּמֶץ שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמִנְחָה שֶׁלֹּא נִקְמְצָה, לֹא יַקְטִיר. וְאִם הִקְטִיר, זוֹ שֶׁנִּקְמְצָה, עָלְתָה לַבְּעָלִים, וְזוֹ שֶׁלֹּא נִקְמְצָה, לֹא עָלְתָה לַבְּעָלִים. נִתְעָרֵב קֻמְצָהּ בִּשְׁיָרֶיהָ אוֹ בִשְׁיָרֶיהָ שֶׁל חֲבֶרְתָּהּ, לֹא יַקְטִיר. וְאִם הִקְטִיר, עָלְתָה לַבְּעָלִים. נִטְמָא הַקֹּמֶץ וְהִקְרִיבוֹ, הַצִּיץ מְרַצֶּה. יָצָא וְהִקְרִיבוֹ, אֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה, שֶׁהַצִּיץ מְרַצֶּה עַל הַטָּמֵא, וְאֵינוֹ מְרַצֶּה עַל הַיּוֹצֵא: 
+
+נִטְמְאוּ שְׁיָרֶיהָ, נִשְׂרְפוּ שְׁיָרֶיהָ, אָבְדוּ שְׁיָרֶיהָ, כְּמִדַּת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, כְּשֵׁרָה. וּכְמִדַּת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, פְּסוּלָה. שֶׁלֹּא בִכְלִי שָׁרֵת, פְּסוּלָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר. הִקְטִיר קֻמְצָהּ פַּעֲמַיִם, כְּשֵׁרָה: 
+
+הַקֹּמֶץ, מִעוּטוֹ מְעַכֵּב אֶת רֻבּוֹ. הָעִשָּׂרוֹן, מִעוּטוֹ מְעַכֵּב אֶת רֻבּוֹ. הַיַּיִן, מִעוּטוֹ מְעַכֵּב אֶת רֻבּוֹ. הַשֶּׁמֶן, מִעוּטוֹ מְעַכֵּב אֶת רֻבּוֹ. הַסֹּלֶת וְהַשֶּׁמֶן מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. הַקֹּמֶץ וְהַלְּבוֹנָה מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה: 
+
+שְׁנֵי שְׂעִירֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. שְׁנֵי כִבְשֵׂי עֲצֶרֶת מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. שְׁתֵּי חַלּוֹת מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ. שְׁנֵי סְדָרִים מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. שְׁנֵי בְזִיכִין מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. הַסְּדָרִים וְהַבְּזִיכִין מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. שְׁנֵי מִינִים שֶׁבַּנָּזִיר, שְׁלשָׁה שֶׁבַּפָּרָה, אַרְבָּעָה שֶׁבַּתּוֹדָה, אַרְבָּעָה שֶׁבַּלּוּלָב, אַרְבָּעָה שֶׁבַּמְּצֹרָע, מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. שֶׁבַע הַזָּיוֹת שֶׁבַּפָּרָה מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ. שֶׁבַע הַזָּיוֹת שֶׁל בֵּין הַבַּדִּים, וְשֶׁעַל הַפָּרֹכֶת, וְשֶׁעַל מִזְבַּח הַזָּהָב, מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ: 
+
+שִׁבְעָה קְנֵי מְנוֹרָה מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. שִׁבְעָה נֵרוֹתֶיהָ מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. שְׁתֵּי פָרָשִׁיּוֹת שֶׁבַּמְּזוּזָה מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ. וַאֲפִלּוּ כְתָב אֶחָד מְעַכְּבָן. אַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁבַּתְּפִלִּין מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ. וַאֲפִלּוּ כְתָב אֶחָד מְעַכְּבָן. אַרְבַּע צִיצִיּוֹת מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ, שֶׁאַרְבַּעְתָּן מִצְוָה אֶחָת. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, אַרְבַּעְתָּן אַרְבַּע מִצְוֹת: 
+
+
+Chapter 4
+
+הַתְּכֵלֶת אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת אֶת הַלָּבָן, וְהַלָּבָן אֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַתְּכֵלֶת. תְּפִלָּה שֶׁל יָד אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת שֶׁל רֹאשׁ, וְשֶׁל ראשׁ אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת שֶׁל יָד. הַסֹּלֶת וְהַשֶּׁמֶן אֵינָם מְעַכְּבִין אֶת הַיַּיִן, וְלֹא הַיַּיִן מְעַכְּבָן. הַמַּתָּנוֹת שֶׁעַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן אֵינָן מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ: 
+
+הַפָּרִים וְהָאֵילִים וְהַכְּבָשִׂים אֵינָן מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אִם הָיוּ לָהֶם פָּרִים מְרֻבִּים וְלֹא הָיוּ לָהֶם נְסָכִים, יָבִיאוּ פַר אֶחָד וּנְסָכָיו, וְלֹא יִקְרְבוּ כֻלָּן בְּלֹא נְסָכִין: 
+
+הַפָּר וְהָאֵילִים וְהַכְּבָשִׂים וְהַשָּׂעִיר אֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַלֶּחֶם, וְלֹא הַלֶּחֶם מְעַכְּבָן. הַלֶּחֶם מְעַכֵּב אֶת הַכְּבָשִׂים, וְהַכְּבָשִׂים אֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַלֶּחֶם, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר שִׁמְעוֹן בֶּן נַנָּס, לֹא כִי, אֶלָּא הַכְּבָשִׂים מְעַכְּבִין אֶת הַלֶּחֶם, וְהַלֶּחֶם אֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַכְּבָשִׂים, שֶׁכֵּן מָצִינוּ, כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, קָרְבוּ כְבָשִׂים בְּלֹא לֶחֶם, אַף כָּאן יִקְרְבוּ כְבָשִׂים בְּלֹא לָחֶם. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, הֲלָכָה כְּדִבְרֵי בֶן נַנָּס, אֲבָל אֵין הַטַּעַם כִּדְבָרָיו, שֶׁכָּל הָאָמוּר בְּחֻמַּשׁ הַפְּקוּדִים, קָרַב בַּמִּדְבָּר. וְכָל הָאָמוּר בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, לֹא קָרַב בַּמִּדְבָּר. מִשֶּׁבָּאוּ לָאָרֶץ, קָרְבוּ אֵלּוּ וָאֵלּוּ. וּמִפְּנֵי מָה אֲנִי אוֹמֵר יִקְרְבוּ כְבָשִׂים בְּלֹא לֶחֶם, שֶׁהַכְּבָשִׂים מַתִּירִין אֶת עַצְמָן בְּלֹא לֶחֶם. לֶחֶם בְּלֹא כְבָשִׂים, אֵין לִי מִי יַתִּירֶנּוּ: 
+
+הַתְּמִידִין אֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַמּוּסָפִים, וְלֹא הַמּוּסָפִים מְעַכְּבִין אֶת הַתְּמִידִים, וְלֹא הַמּוּסָפִים מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. לֹא הִקְרִיבוּ כֶבֶשׂ בַּבֹּקֶר, יַקְרִיבוּ בֵּין הָעַרְבָּיִם. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁהָיוּ אֲנוּסִין אוֹ שׁוֹגְגִין. אֲבָל אִם הָיוּ מְזִידִין וְלֹא הִקְרִיבוּ כֶבֶשׂ בַּבֹּקֶר, לֹא יַקְרִיבוּ בֵּין הָעַרְבָּיִם. לֹא הִקְטִירוּ קְטֹרֶת בַּבֹּקֶר, יַקְטִירוּ בֵּין הָעַרְבָּיִם. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, וְכֻלָּהּ הָיְתָה קְרֵבָה בֵּין הָעַרְבָּיִם, שֶׁאֵין מְחַנְּכִין אֶת מִזְבַּח הַזָּהָב אֶלָּא בִקְטֹרֶת הַסַּמִּים, וְלֹא מִזְבַּח הָעוֹלָה אֶלָּא בְתָמִיד שֶׁל שַׁחַר, וְלֹא אֶת הַשֻּׁלְחָן אֶלָּא בְלֶחֶם הַפָּנִים בְּשַׁבָּת, וְלֹא אֶת הַמְּנוֹרָה אֶלָּא בְשִׁבְעָה נֵרוֹתֶיהָ בֵּין הָעַרְבָּיִם: 
+
+חֲבִתֵּי כֹהֵן גָּדוֹל, לֹא הָיוּ בָאוֹת חֲצָיִים, אֶלָּא מֵבִיא עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם, וְחוֹצֵהוּ, וּמַקְרִיב מֶחֱצָה בַבֹּקֶר, וּמֶחֱצָה בֵין הָעַרְבָּיִם. וְכֹהֵן שֶׁהִקְרִיב מֶחֱצָה בְּשַׁחֲרִית וּמֵת וּמִנּוּ כֹהֵן אַחֵר תַּחְתָּיו, לֹא יָבִיא חֲצִי עִשָּׂרוֹן מִבֵּיתוֹ, וְלֹא חֲצִי עֶשְׂרוֹנוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן, אֶלָּא מֵבִיא עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם, וְחוֹצֵהוּ, וּמַקְרִיב מֶחֱצָה, וּמֶחֱצָה אָבֵד. נִמְצְאוּ שְׁנֵי חֲצָיִים קְרֵבִין, וּשְׁנֵי חֲצָיִים אוֹבְדִין. לֹא מִנּוּ כֹהֵן אַחֵר, מִשֶּׁל מִי הָיְתָה קְרֵבָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מִשֶּׁל צִבּוּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מִשֶּׁל יוֹרְשִׁים. וּשְׁלֵמָה הָיְתָה קְרֵבָה: 
+
+
+Chapter 5
+
+כָּל הַמְּנָחוֹת בָּאוֹת מַצָּה, חוּץ מֵחָמֵץ שֶׁבַּתּוֹדָה וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, שֶׁהֵן בָּאוֹת חָמֵץ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, שְׂאֹר בּוֹדֶה לָהֶן מִתּוֹכָן וּמְחַמְּצָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הִיא אֵינָהּ מִן הַמֻּבְחָר, אֶלָּא מֵבִיא אֶת הַשְּׂאֹר, וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַמִּדָּה, וּמְמַלֵּא אֶת הַמִּדָּה. אָמְרוּ לוֹ, אַף הִיא הָיְתָה חֲסֵרָה אוֹ יְתֵרָה: 
+
+כָּל הַמְּנָחוֹת נִלּוֹשׁוֹת בְּפוֹשְׁרִין, וּמְשַׁמְּרָן שֶׁלֹּא יַחֲמִיצוּ. וְאִם הֶחֱמִיצוּ שְׁיָרֶיהָ, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ב), כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ. וְחַיָּבִים עַל לִישָׁתָהּ, וְעַל עֲרִיכָתָהּ, וְעַל אֲפִיָּתָהּ: 
+
+יֵשׁ טְעוּנוֹת שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה, שֶׁמֶן וְלֹא לְבוֹנָה, לְבוֹנָה וְלֹא שֶׁמֶן, לֹא שֶׁמֶן וְלֹא לְבוֹנָה. וְאֵלּוּ טְעוּנוֹת שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה, מִנְחַת הַסֹּלֶת, וְהַמַּחֲבַת, וְהַמַּרְחֶשֶׁת, וְהַחַלּוֹת, וְהָרְקִיקִין, מִנְחַת כֹּהֲנִים, וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, וּמִנְחַת גּוֹיִם, וּמִנְחַת נָשִׁים, וּמִנְחַת הָעֹמֶר. מִנְחַת נְסָכִין טְעוּנָה שֶׁמֶן, וְאֵין טְעוּנָה לְבוֹנָה. לֶחֶם הַפָּנִים טָעוּן לְבוֹנָה, וְאֵין טָעוּן שָׁמֶן. שְׁתֵּי הַלֶּחֶם, מִנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת, לֹא שֶׁמֶן וְלֹא לְבוֹנָה: 
+
+וְחַיָּב עַל הַשֶּׁמֶן בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְעַל הַלְּבוֹנָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ. נָתַן עָלֶיהָ שֶׁמֶן, פְּסָלָהּ. לְבוֹנָה, יִלְקְטֶנָּה. נָתַן שֶׁמֶן עַל שְׁיָרֶיהָ, אֵינוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. נָתַן כְּלִי עַל גַּבֵּי כְּלִי, לֹא פְסָלָהּ: 
+
+יֵשׁ טְעוּנוֹת הַגָּשָׁה וְאֵינָן טְעוּנוֹת תְּנוּפָה, תְּנוּפָה וְלֹא הַגָּשָׁה, הַגָּשָׁה וּתְנוּפָה, לֹא תְנוּפָה וְלֹא הַגָּשָׁה. אֵלּוּ טְעוּנוֹת הַגָּשָׁה וְאֵינָן טְעוּנוֹת תְּנוּפָה, מִנְחַת הַסֹּלֶת, וְהַמַּחֲבַת, וְהַמַּרְחֶשֶׁת, וְהַחַלּוֹת, וְהָרְקִיקִין, מִנְחַת כֹּהֲנִים, מִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, מִנְחַת גּוֹיִם, מִנְחַת נָשִׁים, מִנְחַת חוֹטֵא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מִנְחַת כֹּהֲנִים, מִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, אֵין בָּהֶן הַגָּשָׁה, מִפְנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן קְמִיצָה. וְכֹל שֶׁאֵין בָּהֶן קְמִיצָה, אֵין בָּהֶן הַגָּשָׁה: 
+
+אֵלּוּ טְעוּנִין תְּנוּפָה וְאֵין טְעוּנִין הַגָּשָׁה, לֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצֹרָע וַאֲשָׁמוֹ, וְהַבִּכּוּרִים כְּדִבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, וְאֵמוּרֵי שַׁלְמֵי יָחִיד וְחָזֶה וָשׁוֹק שֶׁלָּהֶן, אֶחָד אֲנָשִׁים, וְאֶחָד נָשִׁים, בְּיִשְׂרָאֵל אֲבָל לֹא בַאֲחֵרִים, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וּשְׁנֵי כִבְשֵׂי עֲצָרֶת. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה, נוֹתֵן שְׁתֵּי הַלֶּחֶם עַל גַּבֵּי שְׁנֵי כְבָשִׂים, וּמַנִּיחַ שְׁתֵּי יָדָיו מִלְּמַטָּן, מוֹלִיךְ וּמֵבִיא, מַעֲלֶה וּמוֹרִיד, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כט), אֲשֶׁר הוּנַף וַאֲשֶׁר הוּרָם. תְּנוּפָה הָיְתָה בַמִּזְרָח, וְהַגָּשָׁה בַּמַּעֲרָב. וּתְנוּפוֹת קוֹדְמוֹת לְהַגָּשׁוֹת. מִנְחַת הָעֹמֶר וּמִנְחַת קְנָאוֹת, טְעוּנוֹת תְּנוּפָה וְהַגָּשָׁה. לֶחֶם הַפָּנִים וּמִנְחַת נְסָכִים, לֹא תְנוּפָה וְלֹא הַגָּשָׁה: 
+
+רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁלשָׁה מִינִים טְעוּנִים שָׁלשׁ מִצְוֹת, שְׁתַּיִם בְּכָל אַחַת וְאַחַת, וְהַשְּׁלִישִׁית אֵין בָּהֶן. וְאֵלּוּ הֵן, זִבְחֵי שַׁלְמֵי יָחִיד, וְזִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר, וַאֲשַׁם מְצֹרָע. זִבְחֵי שַׁלְמֵי יָחִיד, טְעוּנִים סְמִיכָה חַיִּים, וּתְנוּפָה שְׁחוּטִים, וְאֵין בָּהֶם תְּנוּפָה חַיִּים. זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר, טְעוּנִים תְּנוּפָה חַיִּים וּשְׁחוּטִים, וְאֵין בָּהֶן סְמִיכָה. וַאֲשַׁם מְצֹרָע, טָעוּן סְמִיכָה וּתְנוּפָה חַי, וְאֵין בּוֹ תְנוּפָה שָׁחוּט: 
+
+הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי בְּמַחֲבַת, לֹא יָבִיא בְמַרְחֶשֶׁת. בְּמַרְחֶשֶׁת, לֹא יָבִיא בְמַחֲבָת. וּמַה בֵּין מַחֲבַת לְמַרְחֶשֶׁת, אֶלָּא שֶׁהַמַּרְחֶשֶׁת יֶשׁ לָהּ כִּסּוּי, וְהַמַּחֲבַת אֵין לָהּ כִּסּוּי, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. רַבִּי חֲנַנְיָה בֶן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, מַרְחֶשֶׁת עֲמֻקָּה וּמַעֲשֶׂיהָ רוֹחֲשִׁים, וּמַחֲבַת צָפָה וּמַעֲשֶׂיהָ קָשִׁים: 
+
+הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי בַּתַּנּוּר, לֹא יָבִיא מַאֲפֵה כֻפָּח וּמַאֲפֵה רְעָפִים וּמַאֲפֵה יוֹרוֹת הָעַרְבִיִּים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם רָצָה, יָבִיא מַאֲפֵה כֻפָּח. הֲרֵי עָלַי מִנְחַת מַאֲפֶה, לֹא יָבִיא מֶחֱצָה חַלּוֹת וּמֶחֱצָה רְקִיקִין. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא קָרְבָּן אֶחָד: 
+
+
+Chapter 6
+
+אֵלּוּ מְנָחוֹת נִקְמָצוֹת וּשְׁיָרֵיהֶן לַכֹּהֲנִים, מִנְחַת סֹלֶת, וְהַמַּחֲבַת, וְהַמַּרְחֶשֶׁת, וְהַחַלּוֹת, וְהָרְקִיקִין, מִנְחַת גּוֹיִם, מִנְחַת נָשִׁים, מִנְחַת הָעֹמֶר, מִנְחַת חוֹטֵא, וּמִנְחַת קְנָאוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מִנְחַת חוֹטֵא שֶׁל כֹּהֲנִים נִקְמֶצֶת, וְהַקֹּמֶץ קָרֵב לְעַצְמוֹ, וְהַשִּׁירַיִם קְרֵבִין לְעַצְמָן: 
+
+מִנְחַת כֹּהֲנִים וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ וּמִנְחַת נְסָכִים, לַמִּזְבֵּחַ, וְאֵין בָּהֶם לַכֹּהֲנִים. בָּזֶה יָפֶה כֹחַ הַמִּזְבֵּחַ מִכֹּחַ הַכֹּהֲנִים. שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים, לַכֹּהֲנִים, וְאֵין בָּהֶם לַמִּזְבֵּחַ. וּבָזֶה יָפֶה כֹחַ הַכֹּהֲנִים מִכֹּחַ הַמִּזְבֵּחַ: 
+
+כָּל הַמְּנָחוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בִּכְלִי טְעוּנוֹת שָׁלשׁ מַתְּנוֹת שֶׁמֶן, יְצִיקָה, וּבְלִילָה, וּמַתַּן שֶׁמֶן בַּכְּלִי קֹדֶם לַעֲשִׂיָּתָן. וְהַחַלּוֹת בּוֹלְלָן, דִּבְרֵי רַבִּי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, סֹלֶת. הַחַלּוֹת טְעוּנוֹת בְּלִילָה, הָרְקִיקִים מְשׁוּחִין. כֵּיצַד מוֹשְׁחָן, כְּמִין כִי. וּשְׁאָר הַשֶּׁמֶן נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים: 
+
+כָּל הַמְּנָחוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בִּכְלִי, טְעוּנוֹת פְּתִיתָה. מִנְחַת יִשְׂרָאֵל, כּוֹפֵל אֶחָד לִשְׁנַיִם, וּשְׁנַיִם לְאַרְבָּעָה, וּמַבְדִּיל. מִנְחַת כֹּהֲנִים, כּוֹפֵל אֶחָד לִשְׁנַיִם, וּשְׁנַיִם לְאַרְבָּעָה, וְאֵינוֹ מַבְדִּיל. מִנְחַת כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ, לֹא הָיָה מְכַפְּלָהּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מִנְחַת כֹּהֲנִים וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, אֵין בָּהֶם פְּתִיתָה, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶם קְמִיצָה, וְכֹל שֶׁאֵין בָּהֶם קְמִיצָה, אֵין בָּהֶן פְּתִיתָה. וְכֻלָּן כַּזֵּיתִים: 
+
+כָּל הַמְּנָחוֹת טְעוּנוֹת שְׁלשׁ מֵאוֹת שִׁיפָה וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת בְּעִיטָה. וְהַשִּׁיפָה וְהַבְּעִיטָה בַּחִטִּים. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף בַּבָּצֵק. כָּל הַמְּנָחוֹת בָּאוֹת עֶשֶׂר עֶשֶׂר, חוּץ מִלֶּחֶם הַפָּנִים, וַחֲבִתֵּי כֹהֵן גָּדוֹל, שֶׁהֵם בָּאוֹת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כֻּלָּן בָּאוֹת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, חוּץ מֵחַלּוֹת תּוֹדָה וְהַנְּזִירוּת, שֶׁהֵן בָּאוֹת עֶשֶׂר עֶשֶׂר: 
+
+הָעֹמֶר הָיָה בָא עִשָּׂרוֹן מִשָּׁלשׁ סְאִין. שְׁתֵּי הַלֶּחֶם, שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים מִשָּׁלשׁ סְאִין. לֶחֶם הַפָּנִים, עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה עֶשְׂרוֹנִים מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע סְאִין: 
+
+הָעֹמֶר הָיָה מְנֻפֶּה בִּשְׁלשׁ עֶשְׂרֵה נָפָה. וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה. וְלֶחֶם הַפָּנִים בְּאַחַת עֶשְׂרֵה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לֹא הָיָה לָהּ קִצְבָּה, אֶלָּא סֹלֶת מְנֻפָּה כָּל צָרְכָּהּ הָיָה מֵבִיא, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כד), וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ, עַד שֶׁתְּהֵא מְנֻפָּה כָּל צָרְכָּהּ: 
+
+
+Chapter 7
+
+הַתּוֹדָה הָיְתָה בָאָה חָמֵשׁ סְאִין יְרוּשַׁלְמִיּוֹת, שֶׁהֵן שֵׁשׁ מִדְבָּרִיּוֹת, שְׁתֵּי אֵיפוֹת, הָאֵיפָה שָׁלשׁ סְאִין, עֶשְׂרִים עִשָּׂרוֹן, עֲשָׂרָה לֶחָמֵץ וַעֲשָׂרָה לַמַּצָּה. עֲשָׂרָה לֶחָמֵץ, עִשָּׂרוֹן לְחַלָּה. וַעֲשָׂרָה לַמַּצָּה, וּבַמַּצָּה שְׁלשָׁה מִינִין, חַלּוֹת וּרְקִיקִים וּרְבוּכָה. נִמְצְאוּ שְׁלשָׁה עֶשְׂרוֹנוֹת וּשְׁלִישׁ לְכָל מִין, שָׁלשׁ חַלּוֹת לְעִשָּׂרוֹן. בְּמִדָּה יְרוּשַׁלְמִית הָיוּ שְׁלשִׁים קַב, חֲמִשָּׁה עָשָׂר לֶחָמֵץ, וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר לַמַּצָּה. חֲמִשָּׁה עָשָׂר לֶחָמֵץ, קַב וָחֵצִי לְחַלָּה. וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר לַמַּצָּה, וְהַמַּצָּה שְׁלשָׁה מִינִין, חַלּוֹת וּרְקִיקִים וּרְבוּכָה, נִמְצְאוּ חֲמֵשֶׁת קַבִּים לְכָל מִין, שְׁתֵּי חַלּוֹת לְקָב: 
+
+הַמִּלּוּאִים הָיוּ בָאִים כַּמַּצָּה שֶׁבַּתּוֹדָה, חַלּוֹת וּרְקִיקִים וּרְבוּכָה. הַנְּזִירוּת הָיְתָה בָאָה שְׁתֵּי יָדוֹת בַּמַּצָּה שֶׁבַּתּוֹדָה, חַלּוֹת וּרְקִיקִים, וְאֵין בָּהּ רְבוּכָה, נִמְצְאוּ עֲשָׂרָה קַבִּים יְרוּשַׁלְמִיּוֹת, שֶׁהֵן שִׁשָּׁה עֶשְׂרוֹנוֹת וַעֲדוּיָן. וּמִכֻּלָּן הָיָה נוֹטֵל אֶחָד מֵעֲשָׂרָה תְּרוּמָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז), וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן תְּרוּמָה לַה'. אֶחָד, שֶׁלֹּא יִטֹּל פָּרוּס. מִכָּל קָרְבָּן, שֶׁיְּהוּ כָל הַקָּרְבָּנוֹת שָׁוִין, וְשֶׁלֹּא יִטֹּל מִקָּרְבָּן לַחֲבֵרוֹ. לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה, וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַבְּעָלִים: 
+
+הַשּׁוֹחֵט אֶת הַתּוֹדָה בִּפְנִים, וְלַחְמָהּ חוּץ לַחוֹמָה, לֹא קָדַשׁ הַלָּחֶם. שְׁחָטָהּ עַד שֶׁלֹּא קָרְמוּ בַתַּנּוּר, וַאֲפִלּוּ קָרְמוּ כֻלָּן חוּץ מֵאַחַד מֵהֶן, לֹא קָדַשׁ הַלָּחֶם. שְׁחָטָהּ חוּץ לִזְמַנָּהּ וְחוּץ לִמְקוֹמָהּ, קָדַשׁ הַלָּחֶם. שְׁחָטָהּ וְנִמְצֵאת טְרֵפָה, לֹא קָדַשׁ הַלָּחֶם. שְׁחָטָהּ וְנִמְצֵאת בַּעֲלַת מוּם, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, קָדָשׁ, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא קָדַשׁ. שְׁחָטָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, וְכֵן אֵיל הַמִּלוּאִים וְכֵן שְׁנֵי כִבְשֵׂי עֲצֶרֶת שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, לֹא קָדַשׁ הַלָּחֶם: 
+
+נְסָכִין שֶׁקָּדְשׁוּ בִכְלִי וְנִמְצָא הַזֶּבַח פָּסוּל, אִם יֶשׁ שָׁם זֶבַח אַחֵר, יִקְרְבוּ עִמּוֹ. וְאִם לָאו, יִפָּסְלוּ בְלִינָה. וְלַד תּוֹדָה וּתְמוּרָתָהּ, וְהַמַּפְרִישׁ תּוֹדָתוֹ וְאָבְדָה וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ, אֵינָן טְעוּנִים לֶחֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז), וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה, הַתּוֹדָה טְעוּנָה לֶחֶם, וְלֹא וְלָדָהּ וְלֹא חֲלִיפָתָהּ וְלֹא תְמוּרָתָהּ טְעוּנִין לָחֶם: 
+
+הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה, יָבִיא הִיא וְלַחְמָהּ מִן הַחֻלִּין. תּוֹדָה מִן הַחֻלִּין וְלַחְמָהּ מִן הַמַּעֲשֵׂר, יָבִיא הִיא וְלַחְמָהּ מִן הַחֻלִּין. תּוֹדָה מִן הַמַּעֲשֵׂר וְלַחְמָהּ מִן הַחֻלִּין, יָבִיא. הַתּוֹדָה הִיא וְלַחְמָהּ מִן הַמַּעֲשֵׂר, יָבִיא. וְלֹא יָבִיא מֵחִטֵּי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, אֶלָּא מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי: 
+
+מִנַּיִן לָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה, לֹא יָבִיא אֶלָּא מִן הַחֻלִּין, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז), וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר, וַהֲלֹא אֵין פֶּסַח בָּא אֶלָּא מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים. אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר צֹאן וּבָקָר. אֶלָּא לְהָקִישׁ כֹּל הַבָּא מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן לַפֶּסַח, מַה הַפֶּסַח, שֶׁהוּא בָא בְחוֹבָה, אֵינוֹ בָא אֶלָּא מִן הַחֻלִּין, אַף כָּל דָּבָר שֶׁהוּא בָא בְחוֹבָה, לֹא יָבֹא אֶלָּא מִן הַחֻלִּין. לְפִיכָךְ, הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה, הֲרֵי עָלַי שְׁלָמִים, הוֹאִיל וְהֵם בָּאִים חוֹבָה, לֹא יָבֹאוּ אֶלָּא מִן הַחֻלִּין. וְהַנְּסָכִים בְּכָל מָקוֹם לֹא יָבֹאוּ אֶלָּא מִן הַחֻלִּין: 
+
+
+Chapter 8
+
+כָּל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר וְהַיָּחִיד בָּאִים מִן הָאָרֶץ וּמִחוּצָה לָאָרֶץ, מִן הֶחָדָשׁ וּמִן הַיָּשָׁן, חוּץ מִן הָעֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, שֶׁאֵינָן בָּאִים אֶלָּא מִן הֶחָדָשׁ וּמִן הָאָרֶץ. וְכֻלָּן אֵינָן בָּאִים אֶלָּא מִן הַמֻּבְחָר. וְאֵיזֶהוּ מֻבְחָר. מִכְמָס וּמְזוֹנִיחָה, אַלְפָא לַסֹּלֶת. שְׁנִיָּה לָהֶם, חֲפָרַיִם בַּבִּקְעָה. כָּל הָאֲרָצוֹת הָיוּ כְשֵׁרוֹת, אֶלָּא מִכָּאן הָיוּ מְבִיאִים: 
+
+אֵין מְבִיאִין לֹא מִבֵּית הַזְּבָלִים, וְלֹא מִבֵּית הַשְּׁלָחִים, וְלֹא מִבֵּית הָאִילָן. וְאִם הֵבִיא, כָּשֵׁר. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה, נָרָהּ שָׁנָה רִאשׁוֹנָה, וּבַשְּׁנִיָּה זוֹרְעָהּ קֹדֶם לַפֶּסַח שִׁבְעִים יוֹם, וְהִיא עוֹשָׂה סֹלֶת מְרֻבָּה. כֵּיצַד הוּא בוֹדֵק. הַגִּזְבָּר מַכְנִיס אֶת יָדוֹ לְתוֹכָהּ. עָלָה בָהּ אָבָק, פְּסוּלָה, עַד שֶׁיְּנִיפֶנָּה. וְאִם הִתְלִיעָה, פְּסוּלָה: 
+
+תְּקוֹעָה, אַלְפָא לַשָּׁמֶן. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, שְׁנִיָּה לָהּ רֶגֶב בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן. כָּל הָאֲרָצוֹת הָיוּ כְשֵׁרוֹת, אֶלָּא מִכָּאן הָיוּ מְבִיאִין. אֵין מְבִיאִין לֹא מִבֵּית הַזְּבָלִים, וְלֹא מִבֵּית הַשְּׁלָחִים, וְלֹא מִמַּה שֶּׁנִּזְרַע בֵּינֵיהֶם. וְאִם הֵבִיא, כָּשֵׁר. אֵין מְבִיאִין אַנְפִּיקְנוֹן. וְאִם הֵבִיא, פָּסוּל. אֵין מְבִיאִין מִן הַגַּרְגְּרִים שֶׁנִּשְׁרוּ בַמַּיִם, וְלֹא מִן הַכְּבוּשִׁים, וְלֹא מִן הַשְּׁלוּקִין. וְאִם הֵבִיא, פָּסוּל: 
+
+שְׁלשָׁה זֵיתִים, וּבָהֶן שְׁלשָׁה שְׁלשָׁה שְׁמָנִים. הַזַּיִת הָרִאשׁוֹן, מְגַרְגְּרוֹ בְרֹאשׁ הַזַּיִת וְכוֹתֵשׁ וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַסַּל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, סְבִיבוֹת הַסַּל. זֶה רִאשׁוֹן. טָעַן בְּקוֹרָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בַּאֲבָנִים. זֶה שֵׁנִי. חָזַר וְטָחַן וְטָעַן, זֶה שְׁלִישִׁי. הָרִאשׁוֹן לַמְּנוֹרָה, וְהַשְּׁאָר לַמְּנָחוֹת. הַזַּיִת הַשֵּׁנִי מְגַרְגְּרוֹ בְרֹאשׁ הַגַּג, וְכוֹתֵשׁ וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַסַּל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, סְבִיבוֹת הַסַּל, זֶה רִאשׁוֹן. טָעַן בְּקוֹרָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בַּאֲבָנִים, זֶה שֵׁנִי. חָזַר וְטָחַן וְטָעַן, זֶה שְׁלִישִׁי. הָרִאשׁוֹן לַמְּנוֹרָה, וְהַשְּׁאָר לַמְּנָחוֹת. הַזַּיִת הַשְּׁלִישִׁי, עוֹטְנוֹ בְתוֹךְ הַבַּיִת עַד שֶׁיִּלְקֶה, וּמַעֲלֵהוּ וּמְנַגְּבוֹ בְרֹאשׁ הַגַּג, וְכוֹתֵשׁ וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַסַּל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, סְבִיבוֹת הַסַּל, זֶה רִאשׁוֹן. טָעַן בְּקוֹרָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בַּאֲבָנִים, זֶה שֵׁנִי. חָזַר וְטָחַן וְטָעַן, זֶה שְׁלִישִׁי. הָרִאשׁוֹן לַמְּנוֹרָה, וְהַשְּׁאָר לַמְּנָחוֹת: 
+
+הָרִאשׁוֹן שֶׁבָּרִאשׁוֹן, אֵין לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ. הַשֵּׁנִי שֶׁבָּרִאשׁוֹן וְהָרִאשׁוֹן שֶׁבַּשֵּׁנִי, שָׁוִין. הַשְּׁלִישִׁי שֶׁבָּרִאשׁוֹן וְהַשֵּׁנִי שֶׁבַּשֵּׁנִי וְהָרִאשׁוֹן שֶׁבַּשְּׁלִישִׁי, שָׁוִין. הַשְּׁלִישִׁי שֶׁבַּשֵּׁנִי וְהַשֵּׁנִי שֶׁבַּשְּׁלִישִׁי, שָׁוִין. הַשְּׁלִישִׁי שֶׁבַּשְּׁלִישִׁי, אֵין לְמַטָּה מִמֶּנּוּ. אַף הַמְּנָחוֹת הָיוּ בַדִּין שֶׁיִּטָּעֲנוּ שֶׁמֶן זַיִת זַךְ. מָה אִם הַמְּנוֹרָה שֶׁאֵינָהּ לַאֲכִילָה, טְעוּנָה שֶׁמֶן זַיִת זַךְ, הַמְּנָחוֹת, שֶׁהֵן לַאֲכִילָה, אֵינוֹ דִין שֶׁיִּטָּעֲנוּ שֶׁמֶן זַיִת זַךְ. תַּלְמוּד לוֹמַר (שמות כז), זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר, וְלֹא זַךְ כָּתִית לַמְּנָחוֹת: 
+
+וּמִנַּיִן הָיוּ מְבִיאִין אֶת הַיַּיִן. קְרוּתִים וְהַטּוּלִים, אַלְפָא לַיָּיִן. שְׁנִיָּה לָהֶן, בֵּית רִמָּה וּבֵית לָבָן בָּהָר, וּכְפַר סִגְנָה בַבִּקְעָה. כָּל הָאֲרָצוֹת הָיוּ כְשֵׁרוֹת, אֶלָּא מִכָּאן הָיוּ מְבִיאִין. אֵין מְבִיאִין, לֹא מִבֵּית הַזְּבָלִים, וְלֹא מִבֵּית הַשְּׁלָחִין, וְלֹא מִמַּה שֶּׁנִּזְרַע בֵּינֵיהֶן. וְאִם הֵבִיא, כָּשֵׁר. אֵין מְבִיאִין אִלְיוּסְטָן. וְאִם הֵבִיא, כָּשֵׁר. אֵין מְבִיאִין יָשָׁן, דִּבְרֵי רַבִּי. וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין. אֵין מְבִיאִין, לֹא מָתוֹק, וְלֹא מְעֻשָּׁן, וְלֹא מְבֻשָּׁל. וְאִם הֵבִיא, פָּסוּל. אֵין מְבִיאִין מִן הַדָּלִיּוֹת, אֶלָּא מִן הָרוֹגְלִיּוֹת וּמִן הַכְּרָמִים הָעֲבוּדִים: 
+
+לֹא הָיוּ כוֹנְסִים אוֹתוֹ בַחֲצָבִים גְּדוֹלִים, אֶלָּא בְחָבִיּוֹת קְטַנּוֹת. וְאֵינוֹ מְמַלֵּא אֶת הֶחָבִיּוֹת עַד פִּיהֶם, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא רֵיחוֹ נוֹדֵף. אֵינוֹ מֵבִיא, לֹא מִפִּיהָ, מִפְּנֵי הַקְּמָחִין. וְלֹא מִשּׁוּלֶיהָ, מִפְּנֵי הַשְּׁמָרִים. אֶלָּא מֵבִיא מִשְּׁלִישָׁהּ וּמֵאֶמְצָעָהּ. כֵּיצַד הוּא בוֹדֵק, הַגִּזְבָּר יוֹשֵׁב וְהַקָּנֶה בְיָדוֹ, זָרַק אֶת הַגִּיד וְהִקִּישׁ בַּקָּנֶה. רַבִּי יוֹסֵי בְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יַיִן שֶׁעָלָה בוֹ קְמָחִין, פָּסוּל, שֶׁנֶּאֱמַר, תְּמִימִים יִהְיוּ לָכֶם וּמִנְחָתָם (במדבר כח), תְּמִימִים יִהְיוּ לָכֶם וְנִסְכֵּיהֶם (שם): 
+
+
+Chapter 9
+
+שְׁתֵּי מִדּוֹת שֶׁל יָבֵשׁ הָיוּ בַמִּקְדָּשׁ, עִשָּׂרוֹן, וַחֲצִי עִשָּׂרוֹן. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, עִשָּׂרוֹן, עִשָּׂרוֹן, וַחֲצִי עִשָּׂרוֹן. עִשָּׂרוֹן מֶה הָיָה מְשַׁמֵּשׁ, שֶׁבּוֹ הָיָה מוֹדֵד לְכָל הַמְּנָחוֹת. לֹא הָיָה מוֹדֵד, לֹא בְשֶׁל שְׁלשָׁה לְפַר, וְלֹא בְשֶׁל שְׁנַיִם לְאַיִל, אֶלָּא מוֹדְדָן עֶשְׂרוֹנוֹת. חֲצִי עִשָּׂרוֹן מֶה הָיָה מְשַׁמֵּשׁ, שֶׁבּוֹ הָיָה מוֹדֵד חֲבִתֵּי כֹהֵן גָּדוֹל, מֶחֱצָה בַּבֹּקֶר וּמֶחֱצָה בֵּין הָעַרְבָּיִם: 
+
+שֶׁבַע מִדּוֹת שֶׁל לַח הָיוּ בַמִּקְדָּשׁ. הִין, וַחֲצִי הַהִין, וּשְׁלִישִׁית הַהִין, וּרְבִיעִית הַהִין, לֹג, וַחֲצִי לֹג, וּרְבִיעִית לֹג. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר, שְׁנָתוֹת הָיוּ בַהִין, עַד כָּאן לְפַר, עַד כָּאן לְאַיִל, עַד כָּאן לְכֶבֶשׂ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לֹא הָיָה שָׁם הִין, וְכִי מֶה הָיָה הַהִין מְשַׁמֵּשׁ. אֶלָּא מִדָּה יְתֵרָה שֶׁל לֹג וּמֶחֱצָה הָיְתָה, שֶׁבָּהּ הָיָה מוֹדֵד לְמִנְחַת כֹּהֵן גָּדוֹל, לֹג וּמֶחֱצָה בַּבֹּקֶר וְלֹג וּמֶחֱצָה בֵּין הָעַרְבָּיִם: 
+
+רְבִיעִית מֶה הָיְתָה מְשַׁמֶּשֶׁת. רְבִיעִית מַיִם לִמְצֹרָע, וּרְבִיעִית שֶׁמֶן לְנָזִיר. חֲצִי לֹג מֶה הָיָה מְשַׁמֵּשׁ. חֲצִי לֹג מַיִם לְסוֹטָה. וַחֲצִי לֹג שֶׁמֶן לְתוֹדָה. וּבַלֹּג הָיָה מוֹדֵד לְכָל הַמְּנָחוֹת. אֲפִלּוּ מִנְחָה שֶׁל שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן, נוֹתֵן לָהּ שִׁשִּׁים לֹג. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, אֲפִלּוּ מִנְחָה שֶׁל שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן, אֵין לָהּ אֶלָּא לֻגָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד), לְמִנְחָה וְלֹג שָׁמֶן. שִׁשָּׁה לְפַר, אַרְבָּעָה לְאַיִל, שְׁלשָׁה לְכֶבֶשׂ, שְׁלשָׁה וּמֶחֱצָה לַמְּנוֹרָה, מֵחֲצִי לֹג לְכָל נֵר: 
+
+מְעָרְבִין נִסְכֵּי אֵילִים בְּנִסְכֵּי פָרִים, נִסְכֵּי כְבָשִׂים בְּנִסְכֵּי כְבָשִׂים, שֶׁל יָחִיד בְּשֶׁל צִבּוּר, שֶׁל יוֹם בְּשֶׁל אָמֶשׁ. אֲבָל אֵין מְעָרְבִין נִסְכֵּי כְבָשִׂים בְּנִסְכֵּי פָרִים וְאֵילִים. וְאִם בְּלָלָן אֵלּוּ בִפְנֵי עַצְמָן וְאֵלּוּ בִפְנֵי עַצְמָן, וְנִתְעָרְבוּ, כְּשֵׁרִין. אִם עַד שֶׁלֹּא בָלַל, פָּסוּל. הַכֶּבֶשׂ הַבָּא עִם הָעֹמֶר, אַף עַל פִּי שֶׁמִּנְחָתוֹ כְפוּלָה, לֹא הָיוּ נְסָכָיו כְּפוּלִין: 
+
+כָּל הַמִּדּוֹת שֶׁהָיוּ בַמִּקְדָּשׁ, הָיוּ נִגְדָּשׁוֹת, חוּץ מִשֶּׁל כֹּהֵן גָּדוֹל, שֶׁהָיָה גוֹדְשָׁהּ לְתוֹכָהּ. מִדּוֹת הַלַּח, בֵּרוּצֵיהֶן קֹדֶשׁ. וּמִדּוֹת הַיָּבֵשׁ, בֵּרוּצֵיהֶן חֹל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מִדּוֹת הַלַּח קֹדֶשׁ, לְפִיכָךְ בֵּרוּצֵיהֶן קֹדֶשׁ. וּמִדּוֹת הַיָּבֵשׁ חֹל, לְפִיכָךְ בֵּרוּצֵיהֶן חֹל. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לֹא מִשּׁוּם זֶה, אֶלָּא שֶׁהַלַּח נֶעְכָּר, וְהַיָּבֵשׁ אֵינוֹ נֶעְכָּר: 
+
+כָּל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר וְהַיָּחִיד טְעוּנִין נְסָכִים, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר וְהַפֶּסַח וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם, אֶלָּא שֶׁחַטָּאתוֹ שֶׁל מְצֹרָע וַאֲשָׁמוֹ טְעוּנִים נְסָכִים: 
+
+כָּל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר אֵין בָּהֶם סְמִיכָה, חוּץ מִן הַפַּר הַבָּא עַל כָּל הַמִּצְוֹת, וְשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף שְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה. כָּל קָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד טְעוּנִים סְמִיכָה, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר וְהַפָּסַח. וְהַיּוֹרֵשׁ סוֹמֵךְ וּמֵבִיא נְסָכִים וּמֵמִיר: 
+
+הַכֹּל סוֹמְכִין, חוּץ מֵחֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה, וְקָטָן, סוּמָא, וְנָכְרִי, וְהָעֶבֶד, וְהַשָּׁלִיחַ, וְהָאִשָּׁה. וּסְמִיכָה, שְׁיָרֵי מִצְוָה, עַל הָרֹאשׁ, בִּשְׁתֵּי יָדָיִם. וּבִמְקוֹם שֶׁסּוֹמְכִין שׁוֹחֲטִין, וְתֵכֶף לַסְּמִיכָה שְׁחִיטָה: 
+
+חֹמֶר בַּסְּמִיכָה מִבַּתְּנוּפָה וּבַתְּנוּפָה מִבַּסְּמִיכָה, שֶׁאֶחָד מֵנִיף לְכָל הַחֲבֵרִים וְאֵין אֶחָד סוֹמֵךְ לְכָל הַחֲבֵרִים. וְחֹמֶר בַּתְּנוּפָה, שֶׁהַתְּנוּפָה נוֹהֶגֶת בְּקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד וּבְקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר, בַּחַיִּים וּבַשְּׁחוּטִין, בְּדָבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים וּבְדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּסְּמִיכָה: 
+
+
+Chapter 10
+
+רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, הָעֹמֶר הָיָה בָא בְשַׁבָּת מִשָּׁלשׁ סְאִין, וּבְחֹל מֵחָמֵשׁ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֶחָד בְּשַׁבָּת וְאֶחָד בְּחֹל, מִשָּׁלשׁ הָיָה בָא. רַבִּי חֲנִינָא סְגָן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, בְּשַׁבָּת הָיָה נִקְצָר בְּיָחִיד וּבְמַגָּל אֶחָד וּבְקֻפָּה אַחַת. וּבְחֹל, בִּשְׁלשָׁה וּבְשָׁלשׁ קֻפּוֹת וּבְשָׁלשׁ מַגָּלוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֶחָד בְּשַׁבָּת וְאֶחָד בְּחֹל, בִּשְׁלשָׁה וּבְשָׁלשׁ קֻפּוֹת וּבְשָׁלשׁ מַגָּלוֹת: 
+
+מִצְוַת הָעֹמֶר לָבֹא מִן הַקָּרוֹב. לֹא בִכֵּר הַקָּרוֹב לִירוּשָׁלַיִם, מְבִיאִים אוֹתוֹ מִכָּל מָקוֹם. מַעֲשֶׂה שֶׁבָּא מִגַּגּוֹת צְרִיפִין, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם מִבִּקְעַת עֵין סוֹכֵר: 
+
+כֵּיצַד הָיוּ עוֹשִׂים. שְׁלוּחֵי בֵית דִּין יוֹצְאִים מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וְעוֹשִׂים אוֹתוֹ כְרִיכוֹת בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נוֹחַ לִקְצֹר. וְכָל הָעֲיָרוֹת הַסְּמוּכוֹת לְשָׁם, מִתְכַּנְּסוֹת לְשָׁם, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִקְצָר בְּעֵסֶק גָּדוֹל. כֵּיוָן שֶׁחֲשֵׁכָה, אוֹמֵר לָהֶם, בָּא הַשָּׁמֶשׁ, אוֹמְרִים, הֵן. בָּא הַשָּׁמֶשׁ, אוֹמְרִים הֵן. מַגָּל זוֹ, אוֹמְרִים הֵן. מַגָּל זוֹ, אוֹמְרִים הֵן. קֻפָּה זוֹ, אוֹמְרִים הֵן. קֻפָּה זוֹ, אוֹמְרִים הֵן. בְּשַׁבָּת אוֹמֵר לָהֶם, שַׁבָּת זוֹ, אוֹמְרִים הֵן. שַׁבָּת זוֹ, אוֹמְרִים הֵן. אֶקְצֹר, וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ קְצֹר. אֶקְצֹר, וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ קְצֹר. שָׁלשׁ פְּעָמִים עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ הֵן, הֵן, הֵן. וְכָל כָּךְ לָמָּה. מִפְּנֵי הַבַּיְתוֹסִים, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים, אֵין קְצִירַת הָעֹמֶר בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב: 
+
+קְצָרוּהוּ וּנְתָנוּהוּ בְקֻפּוֹת, הֱבִיאוּהוּ לָעֲזָרָה, הָיוּ מְהַבְהְבִין אוֹתוֹ בָאוּר, כְּדֵי לְקַיֵּם בּוֹ מִצְוַת קָלִי, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְּקָנִים וּבִקְלִיחוֹת חוֹבְטִים אוֹתוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְמָעֵךְ. נְתָנוּהוּ לָאַבּוּב, וְאַבּוּב הָיָה מְנֻקָּב, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הָאוּר שׁוֹלֵט בְּכֻלּוֹ. שְׁטָחוּהוּ בָעֲזָרָה, וְהָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בּוֹ. נְתָנוּהוּ בְרֵחַיִם שֶׁל גָּרוֹסוֹת, וְהוֹצִיאוּ מִמֶּנּוּ עִשָּׂרוֹן שֶׁהוּא מְנֻפֶּה מִשְּׁלשׁ עֶשְׂרֵה נָפָה, וְהַשְּׁאָר נִפְדֶּה וְנֶאֱכָל לְכָל אָדָם. וְחַיָּב בַּחַלָּה, וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת. רַבִּי עֲקִיבָא מְחַיֵּב בַּחַלָּה וּבַמַּעַשְׂרוֹת. בָא לוֹ לָעִשָּׂרוֹן, וְנָתַן שַׁמְנוֹ וּלְבוֹנָתוֹ, יָצַק, וּבָלַל, הֵנִיף, וְהִגִּישׁ, וְקָמַץ, וְהִקְטִיר, וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים: 
+
+מִשֶּׁקָּרַב הָעֹמֶר, יוֹצְאִין וּמוֹצְאִין שׁוּק יְרוּשָׁלַיִם שֶׁהוּא מָלֵא קֶמַח וְקָלִי, שֶׁלֹּא בִרְצוֹן חֲכָמִים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בִּרְצוֹן חֲכָמִים הָיוּ עוֹשִׂים. מִשֶּׁקָּרַב הָעֹמֶר, הֻתַּר הֶחָדָשׁ מִיָּד, וְהָרְחוֹקִים מֻתָּרִים מֵחֲצוֹת הַיּוֹם וּלְהַלָּן. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁיְּהֵא יוֹם הָנֵף כֻּלּוֹ אָסוּר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, וַהֲלֹא מִן הַתּוֹרָה הוּא אָסוּר, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג), עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה. מִפְּנֵי מָה הָרְחוֹקִים מֻתָּרִים מֵחֲצוֹת הַיּוֹם וּלְהַלָּן, מִפְּנֵי שֶׁהֵן יוֹדְעִין שֶׁאֵין בֵּית דִּין מִתְעַצְּלִין בּוֹ: 
+
+הָעֹמֶר הָיָה מַתִּיר בַּמְּדִינָה, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם בַּמִּקְדָּשׁ. אֵין מְבִיאִין מְנָחוֹת וּבִכּוּרִים וּמִנְחַת בְּהֵמָה קֹדֶם לָעֹמֶר. וְאִם הֵבִיא, פָּסוּל. קֹדֶם לִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, לֹא יָבִיא. וְאִם הֵבִיא, כָּשֵׁר: 
+
+הַחִטִּים וְהַשְּׂעֹרִים וְהַכֻּסְּמִין וְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל וְהַשִּׁיפוֹן חַיָּבִין בַּחַלָּה, וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, וַאֲסוּרִים בֶּחָדָשׁ מִלִּפְנֵי הַפֶּסַח, וּמִלִּקְצֹר מִלִּפְנֵי הָעֹמֶר. וְאִם הִשְׁרִישׁוּ קֹדֶם לָעֹמֶר, הָעֹמֶר מַתִּירָן. וְאִם לָאו, אֲסוּרִים עַד שֶׁיָּבֹא עֹמֶר הַבָּא: 
+
+קוֹצְרִים בֵּית הַשְּׁלָחִים שֶׁבָּעֲמָקִים, אֲבָל לֹא גוֹדְשִׁין. אַנְשֵׁי יְרִיחוֹ קוֹצְרִין בִּרְצוֹן חֲכָמִים, וְגוֹדְשִׁין שֶׁלֹּא בִרְצוֹן חֲכָמִים, וְלֹא מִחוּ בְיָדָם חֲכָמִים. קוֹצֵר לַשַּׁחַת, וּמַאֲכִיל לַבְּהֵמָה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁהִתְחִיל עַד שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף יִקְצֹר וְיַאֲכִיל אַף מִשֶּׁהֵבִיאָה שְׁלִישׁ: 
+
+קוֹצְרִין מִפְּנֵי הַנְּטִיעוֹת, מִפְּנֵי בֵית הָאֵבֶל, מִפְּנֵי בִטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ. לֹא יַעֲשֶׂה אוֹתָן כְּרִיכוֹת, אֲבָל מַנִּיחָן צְבָתִים. מִצְוַת הָעֹמֶר לָבֹא מִן הַקָּמָה. לֹא מָצָא, יָבִיא מִן הָעֳמָרִים. מִצְוָתוֹ לָבֹא מִן הַלַּח. לֹא מָצָא, יָבִיא מִן הַיָּבֵשׁ. מִצְוָתוֹ לִקְצֹר בַּלַּיְלָה. נִקְצַר בַּיּוֹם, כָּשֵׁר. וְדוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת: 
+
+
+Chapter 11
+
+שְׁתֵּי הַלֶּחֶם נִלּוֹשׁוֹת אַחַת אַחַת, וְנֶאֱפוֹת אַחַת אַחַת. לֶחֶם הַפָּנִים נִלּוֹשׁ אֶחָד אֶחָד, וְנֶאֱפֶה שְׁנַיִם שְׁנָיִם. וּבִטְפוּס הָיָה עוֹשֶׂה אוֹתָן. וּכְשֶׁהוּא רָדָן, נוֹתְנָן בִּטְפוּס, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְקַלְקְלוּ: 
+
+אֶחָד שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְאֶחָד לֶחֶם הַפָּנִים, לִישָׁתָן וַעֲרִיכָתָן בַּחוּץ, וַאֲפִיָּתָן בִּפְנִים, וְאֵינָן דּוֹחוֹת אֶת הַשַּׁבָּת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל מַעֲשֵׂיהֶם בִּפְנִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לְעוֹלָם הֱוֵי רָגִיל לוֹמַר, שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים כְּשֵׁרוֹת בָּעֲזָרָה, וּכְשֵׁרוֹת בְּבֵית פָּאגִי: 
+
+חֲבִתֵּי כֹהֵן גָּדוֹל, לִישָׁתָן וַעֲרִיכָתָן וַאֲפִיָּתָן בִּפְנִים, וְדוֹחוֹת אֶת הַשַּׁבָּת. טִחוּנָן וְהֶרְקֵדָן אֵינָן דּוֹחוֹת אֶת הַשַּׁבָּת. כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, כָּל מְלָאכָה שֶׁאֶפְשָׁר לָהּ לֵעָשׂוֹת מֵעֶרֶב שַׁבָּת, אֵינָה דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. וְשֶׁאִי אֶפְשָׁר לָהּ לֵעָשׂוֹת מֵעֶרֶב שַׁבָּת, דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת: 
+
+כָּל הַמְּנָחוֹת יֵשׁ בָּהֶן מַעֲשֵׂה כְלִי בִּפְנִים, וְאֵין בָּהֶן מַעֲשֵׂה כְלִי בַחוּץ. כֵּיצַד. שְׁתֵּי הַלֶּחֶם אָרְכָּן שִׁבְעָה וְרָחְבָּן אַרְבָּעָה, וְקַרְנוֹתֵיהֶן אַרְבַּע אֶצְבָּעוֹת. לֶחֶם הַפָּנִים, אָרְכָּן עֲשָׂרָה וְרָחְבָּן חֲמִשָּׁה, וְקַרְנוֹתָיו שֶׁבַע אֶצְבָּעוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שֶׁלֹּא תִטְעֶה, זד"ד יה"ז. בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר, וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד, שֶׁיְּהֵא לוֹ פָנִים: 
+
+הַשֻּׁלְחָן, אָרְכּוֹ עֲשָׂרָה, וְרָחְבּוֹ חֲמִשָּׁה. לֶחֶם הַפָּנִים, אָרְכָּן עֲשָׂרָה וְרָחְבָּן חֲמִשָּׁה. נוֹתֵן אָרְכּוֹ כְּנֶגֶד רָחְבּוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן, וְכוֹפֵל טְפָחַיִם וּמֶחֱצָה מִכָּאן וּטְפָחַיִם וּמֶחֱצָה מִכָּאן, נִמְצָא אָרְכּוֹ מְמַלֵּא כָּל רָחְבּוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הַשֻּׁלְחָן אָרְכּוֹ שְׁנֵים עָשָׂר וְרָחְבּוֹ שִׁשָּׁה. לֶחֶם הַפָּנִים אָרְכּוֹ עֲשָׂרָה וְרָחְבּוֹ חֲמִשָּׁה. נוֹתֵן אָרְכּוֹ כְּנֶגֶד רָחְבּוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן, וְכוֹפֵל טְפָחַיִם מִכָּאן וּטְפָחַיִם מִכָּאן וּטְפָחַיִם רֶוַח בָּאֶמְצָע, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא הָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בֵּינֵיהֶן. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, שָׁם הָיוּ נוֹתְנִין שְׁנֵי בְזִיכֵי לְבוֹנָה שֶׁל לֶחֶם הַפָּנִים. אָמְרוּ לוֹ, וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר (ויקרא כד), וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה. אָמַר לָהֶן, וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר (במדבר ב), וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה: 
+
+אַרְבָּעָה סְנִיפִין שֶׁל זָהָב הָיוּ שָׁם, מֻפְצָלִין מֵרָאשֵׁיהֶן, שֶׁהָיוּ סוֹמְכִים בָּהֶן, שְׁנַיִם לְסֵדֶר זֶה וּשְׁנַיִם לְסֵדֶר זֶה. וְעֶשְׂרִים וּשְׁמֹנָה קָנִים, כַּחֲצִי קָנֶה חָלוּל, אַרְבָּעָה עָשָׂר לְסֵדֶר זֶה וְאַרְבָּעָה עָשָׂר לְסֵדֶר זֶה. לֹא סִדּוּר קָנִים וְלֹא נְטִילָתָן דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, אֶלָּא נִכְנָס מֵעֶרֶב שַׁבָּת וְשׁוֹמְטָן וְנוֹתְנָן לְאָרְכּוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן. כָּל הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַמִּקְדָּשׁ, אָרְכָּן לְאָרְכּוֹ שֶׁל בָּיִת: 
+
+שְׁנֵי שֻׁלְחָנוֹת הָיוּ בָאוּלָם מִבִּפְנִים עַל פֶּתַח הַבַּיִת, אֶחָד שֶׁל שַׁיִשׁ וְאֶחָד שֶׁל זָהָב. עַל שֶׁל שַׁיִשׁ נוֹתְנִים לֶחֶם הַפָּנִים בִּכְנִיסָתוֹ, וְעַל שֶׁל זָהָב בִּיצִיאָתוֹ, שֶׁמַּעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא מוֹרִידִין. וְאֶחָד שֶׁל זָהָב מִבִּפְנִים, שֶׁעָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים תָּמִיד. אַרְבָּעָה כֹהֲנִים נִכְנָסִין, שְׁנַיִם בְּיָדָם שְׁנֵי סְדָרִים, וּשְׁנַיִם בְּיָדָם שְׁנֵי בְזִיכִים. וְאַרְבָּעָה מַקְדִּימִין לִפְנֵיהֶם, שְׁנַיִם לִטֹּל שְׁנֵי סְדָרִים, וּשְׁנַיִם לִטֹּל שְׁנֵי בְזִיכִים. הַמַּכְנִיסִים עוֹמְדִים בַּצָּפוֹן, וּפְנֵיהֶם לַדָּרוֹם. הַמּוֹצִיאִין עוֹמְדִים בַּדָּרוֹם, וּפְנֵיהֶם לַצָּפוֹן. אֵלּוּ מוֹשְׁכִין וְאֵלּוּ מַנִּיחִין, וְטִפְחוֹ שֶׁל זֶה כְנֶגֶד טִפְחוֹ שֶׁל זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כה), לְפָנַי תָּמִיד. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אֵלּוּ נוֹטְלִין וְאֵלּוּ מַנִּיחִין, אַף זוֹ הָיְתָה תָּמִיד. יָצְאוּ וְנָתְנוּ עַל הַשֻּׁלְחָן שֶׁל זָהָב שֶׁהָיָה בָאוּלָם. הִקְטִירוּ הַבְּזִיכִין, וְהַחַלּוֹת מִתְחַלְּקוֹת לַכֹּהֲנִים. חָל יוֹם הַכִּפּוּרִים לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, הַחַלּוֹת מִתְחַלְּקוֹת לָעָרֶב. חָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת, שָׂעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים נֶאֱכָל לָעָרֶב, הַבַּבְלִיִּים אוֹכְלִין אוֹתוֹ כְּשֶׁהוּא חַי, מִפְּנֵי שֶׁדַּעְתָּן יָפָה: 
+
+סִדֵּר אֶת הַלֶּחֶם בְּשַׁבָּת וְאֶת הַבְּזִיכִים לְאַחַר שַׁבָּת וְהִקְטִיר אֶת הַבְּזִיכִים בְּשַׁבָּת, פְּסוּלָה, וְאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא. סִדֵּר אֶת הַלֶּחֶם וְאֶת הַבְּזִיכִין בְּשַׁבָּת וְהִקְטִיר אֶת הַבְּזִיכִין לְאַחַר שַׁבָּת, פָּסוּל, וְאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא. סִדֵּר אֶת הַלֶּחֶם וְאֶת הַבְּזִיכִין לְאַחַר שַׁבָּת וְהִקְטִיר אֶת הַבְּזִיכִין בְּשַׁבָּת, פָּסוּל. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה. יַנִּיחֶנָּה לַשַּׁבָּת הַבָּאָה, שֶׁאֲפִלּוּ הִיא עַל הַשֻּׁלְחָן יָמִים רַבִּים, אֵין בְּכָךְ כְּלוּם: 
+
+שְׁתֵּי הַלֶּחֶם נֶאֱכָלוֹת אֵין פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם, וְלֹא יָתֵר עַל שְׁלשָׁה. כֵּיצַד. נֶאֱפוֹת מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְנֶאֱכָלוֹת בְּיוֹם טוֹב, לִשְׁנָיִם. חָל יוֹם טוֹב לִהְיוֹת אַחַר הַשַּׁבָּת, נֶאֱכָלוֹת לִשְׁלשָׁה. לֶחֶם הַפָּנִים נֶאֱכָל אֵין פָּחוֹת מִתִּשְׁעָה, וְלֹא יָתֵר עַל אַחַד עָשָׂר. כֵּיצַד. נֶאֱפֶה בְעֶרֶב שַׁבָּת וְנֶאֱכָל בְּשַׁבָּת, לְתִשְׁעָה. חָל יוֹם טוֹב לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת, נֶאֱכָל לַעֲשָׂרָה. שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, נֶאֱכָל לְאַחַד עָשָׂר. וְאֵינוֹ דוֹחֶה לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן הַסְּגָן, דּוֹחֶה אֶת יוֹם טוֹב וְאֵינוֹ דוֹחֶה אֶת יוֹם צוֹם: 
+
+
+Chapter 12
+
+הַמְּנָחוֹת וְהַנְּסָכִים שֶׁנִּטְמְאוּ עַד שֶׁלֹּא קִדְּשָׁן בַּכְּלִי, יֶשׁ לָהֶן פִּדְיוֹן. מִשֶּׁקָּדְשׁוּ בַכְּלִי, אֵין לָהֶם פִּדְיוֹן. הָעוֹפוֹת וְהָעֵצִים וְהַלְּבוֹנָה וּכְלֵי שָׁרֵת, אֵין לָהֶם פִּדְיוֹן, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר אֶלָּא בְּהֵמָה: 
+
+הָאוֹמֵר, הֲרֵי עָלַי בְּמַחֲבַת, וְהֵבִיא בְמַרְחֶשֶׁת, בְּמַרְחֶשֶׁת וְהֵבִיא בְמַחֲבַת, מַה שֶּׁהֵבִיא הֵבִיא, וִידֵי חוֹבָתוֹ לֹא יָצָא. זוֹ לְהָבִיא בְמַחֲבַת, וְהֵבִיא בְמַרְחֶשֶׁת, בְּמַרְחֶשֶׁת, וְהֵבִיא בְמַחֲבַת, הֲרֵי זוֹ פְסוּלָה. הֲרֵי עָלַי שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים לְהָבִיא בִכְלִי אֶחָד, וְהֵבִיא בִשְׁנֵי כֵלִים, בִּשְׁנֵי כֵלִים, וְהֵבִיא בִכְלִי אֶחָד, מַה שֶּׁהֵבִיא הֵבִיא, וִידֵי חוֹבָתוֹ לֹא יָצָא. אֵלּוּ לְהָבִיא בִכְלִי אֶחָד, וְהֵבִיא בִשְׁנֵי כֵלִים, בִּשְׁנֵי כֵלִים וְהֵבִיא בִכְלִי אֶחָד, הֲרֵי אֵלּוּ פְסוּלִין. הֲרֵי עָלַי שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים לְהָבִיא בִכְלִי אֶחָד וְהֵבִיא בִשְׁנֵי כֵלִים, אָמְרוּ לוֹ בִּכְלִי אֶחָד נָדָרְתָּ, הִקְרִיבָן בִּכְלִי אֶחָד, כְּשֵׁרִים, וּבִשְׁנֵי כֵלִים, פְּסוּלִין. הֲרֵי עָלַי שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים לְהָבִיא בִשְׁנֵי כֵלִים, וְהֵבִיא בִכְלִי אֶחָד, אָמְרוּ לוֹ, בִּשְׁנֵי כֵלִים נָדָרְתָּ, הִקְרִיבָן בִּשְׁנֵי כֵלִים, כְּשֵׁרִים. נְתָנוֹ בִכְלִי אֶחָד, כִּשְׁתֵּי מְנָחוֹת שֶׁנִּתְעָרָבוּ: 
+
+הֲרֵי עָלַי מִנְחָה מִן הַשְּׂעֹרִין, יָבִיא מִן הַחִטִּים. קֶמַח, יָבִיא סֹלֶת. בְּלֹא שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה, יָבִיא עִמָּהּ שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה. חֲצִי עִשָּׂרוֹן, יָבִיא עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם. עִשָּׂרוֹן וּמֶחֱצָה, יָבִיא שְׁנָיִם. רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר, שֶׁלֹּא הִתְנַדֵּב כְּדֶרֶךְ הַמִּתְנַדְּבִים: 
+
+מִתְנַדֵּב אָדָם מִנְחָה שֶׁל שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן, וּמֵבִיא בִכְלִי אֶחָד. אִם אָמַר הֲרֵי עָלַי שִׁשִּׁים וְאֶחָד, מֵבִיא שִׁשִּׁים בִּכְלִי אֶחָד וְאֶחָד בִּכְלִי אֶחָד, שֶׁכֵּן צִבּוּר מֵבִיא בְיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת שִׁשִּׁים וְאֶחָד. דַּיּוֹ לַיָּחִיד שֶׁיְּהֵא פָחוֹת מִן הַצִּבּוּר אֶחָד. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, וַהֲלֹא אֵלּוּ לַפָּרִים, וְאֵלּוּ לַכְּבָשִׂים, וְאֵינָם נִבְלָלִים זֶה עִם זֶה. אֶלָּא, עַד שִׁשִּׁים יְכוֹלִים לְהִבָּלֵל. אָמְרוּ לוֹ, שִׁשִּׁים נִבְלָלִים, שִׁשִּׁים וְאֶחָד אֵין נִבְלָלִים. אָמַר לָהֶן, כָּל מִדּוֹת חֲכָמִים כֵּן. בְּאַרְבָּעִים סְאָה הוּא טוֹבֵל, בְּאַרְבָּעִים סְאָה חָסֵר קֻרְטוֹב אֵינוֹ יָכוֹל לִטְבֹּל בָּהֶן. אֵין מִתְנַדְּבִים לֹג, שְׁנַיִם, וַחֲמִשָּׁה, אֲבָל מִתְנַדְּבִים שְׁלשָׁה וְאַרְבָּעָה וְשִׁשָּׁה, וּמִשִּׁשָּׁה וּלְמָעְלָה: 
+
+מִתְנַדְּבִים יַיִן, וְאֵין מִתְנַדְּבִים שֶׁמֶן, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, מִתְנַדְּבִים שָׁמֶן. אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן, מַה מָּצִינוּ בַיַּיִן שֶׁבָּא חוֹבָה וּבָא נְדָבָה, אַף הַשֶּׁמֶן בָּא חוֹבָה וּבָא נְדָבָה. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בַיַּיִן שֶׁכֵּן הוּא קָרֵב חוֹבָתוֹ בִפְנֵי עַצְמוֹ, תֹּאמַר בַּשֶּׁמֶן שֶׁאֵינוֹ קָרֵב חוֹבָתוֹ בִפְנֵי עַצְמוֹ. אֵין שְׁנַיִם מִתְנַדְּבִים עִשָּׂרוֹן אֶחָד, אֲבָל מִתְנַדְּבִים עוֹלָה וּשְׁלָמִים. וּבָעוֹף, אֲפִלּוּ פְרִידָה אֶחָת: 
+
+
+Chapter 13
+
+הֲרֵי עָלַי עִשָּׂרוֹן, יָבִיא אֶחָד. עֶשְׂרוֹנִים, יָבִיא שְׁנָיִם. פֵּרַשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, יָבִיא שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן. הֲרֵי עָלַי מִנְחָה, יָבִיא אֵיזוֹ שֶׁיִּרְצֶה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יָבִיא מִנְחַת הַסֹּלֶת, שֶׁהִיא מְיֻחֶדֶת שֶׁבַּמְּנָחוֹת: 
+
+מִנְחָה, מִין הַמִּנְחָה, יָבִיא אֶחָת. מְנָחוֹת, מִין הַמְּנָחוֹת, יָבִיא שְׁתָּיִם. פֵּרַשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, יָבִיא חֲמִשְׁתָּן. פֵּרַשְׁתִּי מִנְחָה שֶׁל עֶשְׂרוֹנִים וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, יָבִיא מִנְחָה שֶׁל שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן. רַבִּי אוֹמֵר, יָבִיא מְנָחוֹת שֶׁל עֶשְׂרוֹנִים מֵאֶחָד וְעַד שִׁשִּׁים: 
+
+הֲרֵי עָלַי עֵצִים, לֹא יִפְחֹת מִשְּׁנֵי גְזִירִין. לְבוֹנָה, לֹא יִפְחֹת מִקֹּמֶץ. חֲמִשָּׁה קֳמָצִים הֵן, הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי לְבוֹנָה, לֹא יִפְחֹת מִקֹּמֶץ. הַמִּתְנַדֵּב מִנְחָה, יָבִיא עִמָּהּ קֹמֶץ לְבוֹנָה. הַמַּעֲלֶה אֶת הַקֹּמֶץ בַּחוּץ, חַיָּב. וּשְׁנֵי בְזִיכִין טְעוּנִין שְׁנֵי קֳמָצִים: 
+
+הֲרֵי עָלַי זָהָב, לֹא יִפְחֹת מִדִּינַר זָהָב. כֶּסֶף, לֹא יִפְחֹת מִדִּינַר כָּסֶף. נְחשֶׁת, לֹא יִפְחֹת מִמָּעָה כָסֶף. פֵּרַשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, הוּא מֵבִיא עַד שֶׁיֹּאמַר לֹא לְכָךְ נִתְכַּוָּנְתִּי: 
+
+הֲרֵי עָלַי יַיִן, לֹא יִפְחֹת מִשְּׁלשָׁה לֻגִּין. שֶׁמֶן, לֹא יִפְחֹת מִלֹּג. רַבִּי אוֹמֵר, שְׁלשָׁה לֻגִּין. פֵּרַשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, יָבִיא כַיּוֹם הַמְּרֻבֶּה: 
+
+הֲרֵי עָלַי עוֹלָה, יָבִיא כֶבֶשׂ. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, אוֹ תוֹר אוֹ בֶן יוֹנָה. פֵּרַשְׁתִּי מִן הַבָּקָר וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, יָבִיא פַר וָעֵגֶל. מִן הַבְּהֵמָה וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, יָבִיא פָר וָעֵגֶל אַיִל גְּדִי וְטָלֶה. פֵּרַשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, מוֹסִיף עֲלֵיהֶם תּוֹר וּבֶן יוֹנָה: 
+
+הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה, וּשְׁלָמִים, יָבִיא כֶבֶשׂ. פֵּרַשְׁתִּי מִן הַבָּקָר וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, יָבִיא פָר וּפָרָה עֵגֶל וְעֶגְלָה. מִן הַבְּהֵמָה וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, יָבִיא פַר וּפָרָה, עֵגֶל וְעֶגְלָה, אַיִל וְרָחֵל, גְּדִי וּגְדִיָּה, שָׂעִיר וּשְׂעִירָה, טָלֶה וְטַלְיָה: 
+
+הֲרֵי עָלַי שׁוֹר, יָבִיא הוּא וּנְסָכָיו בְּמָנֶה. עֵגֶל, יָבִיא הוּא וּנְסָכָיו בְּחָמֵשׁ. אַיִל, יָבִיא הוּא וּנְסָכָיו בִּשְׁתַּיִם. כֶּבֶשׂ, יָבִיא הוּא וּנְסָכָיו בְּסָלַע. שׁוֹר בְּמָנֶה, יָבִיא בְמָנֶה חוּץ מִנְּסָכָיו. עֵגֶל בְּחָמֵשׁ, יָבִיא בְחָמֵשׁ חוּץ מִנְּסָכָיו. אַיִל בִּשְׁתַּיִם, יָבִיא בִשְׁתַּיִם חוּץ מִנְּסָכָיו. כֶּבֶשׂ בְּסֶלַע, יָבִיא בְסֶלַע חוּץ מִנְּסָכָיו. שׁוֹר בְּמָנֶה וְהֵבִיא שְׁנַיִם בְּמָנֶה, לֹא יָצָא, אֲפִלּוּ זֶה בְמָנֶה חָסֵר דִּינָר וְזֶה בְמָנֶה חָסֵר דִּינָר. שָׁחוֹר וְהֵבִיא לָבָן, לָבָן וְהֵבִיא שָׁחוֹר, גָּדוֹל וְהֵבִיא קָטָן, לֹא יָצָא. קָטָן וְהֵבִיא גָדוֹל, יָצָא. רַבִּי אוֹמֵר, לֹא יָצָא: 
+
+שׁוֹר זֶה עוֹלָה, וְנִסְתָּאֵב, אִם רָצָה, יָבִיא בְדָמָיו שְׁנָיִם. שְׁנֵי שְׁוָרִים אֵלּוּ עוֹלָה, וְנִסְתָּאֲבוּ, אִם רָצָה, יָבִיא בִדְמֵיהֶם אֶחָד. רַבִּי אוֹסֵר. אַיִל זֶה עוֹלָה, וְנִסְתָּאֵב, אִם רָצָה, יָבִיא בְדָמָיו כֶּבֶשׂ. כֶּבֶשׂ זֶה עוֹלָה וְנִסְתָּאֵב, אִם רָצָה, יָבִיא בְדָמָיו אַיִל. רַבִּי אוֹסֵר. הָאוֹמֵר אַחַד מִכְּבָשַׂי הֶקְדֵּשׁ, וְאַחַד מִשְּׁוָרַי הֶקְדֵּשׁ, הָיוּ לוֹ שְׁנַיִם, הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן הֶקְדֵּשׁ. שְׁלשָׁה, הַבֵּינוֹנִי שֶׁבָּהֶן הֶקְדֵּשׁ. פֵּרַשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, אוֹ שֶׁאָמַר, אָמַר לִי אַבָּא וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה, הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן הֶקְדֵּשׁ: 
+
+הֲרֵי עָלַי עוֹלָה, יַקְרִיבֶנָּה בַמִּקְדָּשׁ. וְאִם הִקְרִיבָהּ בְּבֵית חוֹנְיוֹ, לֹא יָצָא. שֶׁאַקְרִיבֶנָּה בְּבֵית חוֹנְיוֹ, יַקְרִיבֶנָּה בַּמִּקְדָּשׁ. וְאִם הִקְרִיבָהּ בְּבֵית חוֹנְיוֹ, יָצָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵין זוֹ עוֹלָה. הֲרֵינִי נָזִיר, יְגַלַּח בַּמִּקְדָּשׁ. וְאִם גִּלַּח בְּבֵית חוֹנְיוֹ, לֹא יָצָא. שֶׁאֲגַלַּח בְּבֵית חוֹנְיוֹ, יְגַלַּח בַּמִּקְדָּשׁ. וְאִם גִּלַּח בְּבֵית חוֹנְיוֹ, יָצָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵין זֶה נָזִיר. הַכֹּהֲנִים שֶׁשִּׁמְּשׁוּ בְּבֵית חוֹנְיוֹ, לֹא יְשַׁמְּשׁוּ בַמִּקְדָּשׁ בִּירוּשָׁלַיִם, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לְדָבָר אַחֵר, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב כג), אַךְ לֹא יַעֲלוּ כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֶל מִזְבַּח ה' בִּירוּשָׁלָיִם כִי אִם אָכְלוּ מַצּוֹת בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם, הֲרֵי הֵם כְּבַעֲלֵי מוּמִין, חוֹלְקִין וְאוֹכְלִין, אֲבָל לֹא מַקְרִיבִין: 
+
+נֶאֱמַר בְּעוֹלַת הַבְּהֵמָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ (ויקרא א), וּבְעוֹלַת הָעוֹף אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ (שם), וּבַמִּנְחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ (שם ב), לְלַמֵּד, שֶׁאֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט, וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּן אָדָם אֶת דַּעְתּוֹ לַשָּׁמָיִם: 
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Menachot/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Menachot/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d80e38258e08126d5b011a9bf083badf0b2c9b04
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Menachot/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,235 @@
+Mishnah Menachot
+משנה מנחות
+merged
+https://www.sefaria.org/Mishnah_Menachot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Torat Emet 357
+-http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads
+
+משנה מנחות
+
+
+
+Chapter 1
+
+כָּל הַמְּנָחוֹת שֶׁנִּקְמְצוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, כְּשֵׁרוֹת, אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים מִשּׁוּם חוֹבָה, חוּץ מִמִּנְחַת חוֹטֵא, וּמִנְחַת קְנָאוֹת. מִנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת שֶׁקְּמָצָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, נָתַן בַּכְּלִי, וְהִלֵּךְ, וְהִקְטִיר שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, אוֹ לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן, אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן, פְּסוּלוֹת. כֵּיצַד לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן, לְשֵׁם מִנְחַת חוֹטֵא וּלְשֵׁם מִנְחַת נְדָבָה, אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן, לְשֵׁם מִנְחַת נְדָבָה וּלְשֵׁם מִנְחַת חוֹטֵא: 
+
+אַחַת מִנְחַת חוֹטֵא וְאַחַת כָּל הַמְּנָחוֹת שֶׁקְּמָצָן זָר, אוֹנֵן, טְבוּל יוֹם, מְחֻסַּר בְּגָדִים, מְחֻסַּר כִּפּוּרִים, שֶׁלֹּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם, עָרֵל, טָמֵא, יוֹשֵׁב, עוֹמֵד עַל גַּבֵּי כֵלִים, עַל גַּבֵּי בְהֵמָה, עַל גַּבֵּי רַגְלֵי חֲבֵרוֹ, פָּסָל. קָמַץ בִּשְׂמֹאל, פָּסָל. בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר, יַחֲזִיר וְיַחֲזֹר וְיִקְמֹץ בְּיָמִין. קָמַץ וְעָלָה בְיָדוֹ צְרוֹר אוֹ גַרְגִּיר מֶלַח אוֹ קֹרֶט שֶׁל לְבוֹנָה, פָּסַל, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ, הַקֹּמֶץ הַיָּתֵר וְהֶחָסֵר, פָּסוּל. אֵיזֶה הוּא הַיָּתֵר, שֶׁקְּמָצוֹ מְבֹרָץ. וְחָסֵר, שֶׁקְּמָצוֹ בְרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה, פּוֹשֵׁט אֶת אֶצְבְּעוֹתָיו עַל פַּס יָדוֹ: 
+
+רִבָּה שַׁמְנָהּ, וְחִסַּר שַׁמְנָהּ, חִסַּר לְבוֹנָתָהּ, פְּסוּלָה. הַקּוֹמֵץ אֶת הַמִּנְחָה לֶאֱכֹל שְׁיָרֶיהָ בַחוּץ, אוֹ כַזַּיִת מִשְּׁיָרֶיהָ בַחוּץ, לְהַקְטִיר קֻמְצָהּ בַּחוּץ, אוֹ כַזַּיִת מִקֻּמְצָהּ בַּחוּץ, אוֹ לְהַקְטִיר לְבוֹנָתָהּ בַּחוּץ, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. לֶאֱכֹל שְׁיָרֶיהָ לְמָחָר, אוֹ כַזַּיִת מִשְּׁיָרֶיהָ לְמָחָר, לְהַקְטִיר קֻמְצָהּ לְמָחָר, אוֹ כַזַּיִת מִקֻּמְצָהּ לְמָחָר, אוֹ לְהַקְטִיר לְבוֹנָתָהּ לְמָחָר, פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. זֶה הַכְּלָל, כָּל הַקּוֹמֵץ, וְהַנּוֹתֵן בִּכְלִי, וְהַמְהַלֵּךְ, וְהַמַּקְטִיר, לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל, וּלְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, חוּץ לִמְקוֹמוֹ, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. חוּץ לִזְמַנּוֹ, פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת, וּבִלְבַד שֶׁיִּקְרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. כֵּיצַד קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. קָמַץ בִּשְׁתִיקָה וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִזְמַנּוֹ, אוֹ שֶׁקָּמַץ חוּץ לִזְמַנּוֹ וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר בִּשְׁתִיקָה, אוֹ שֶׁקָּמַץ וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִזְמַנּוֹ, זֶה הוּא שֶׁקָּרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ: 
+
+כֵּיצַד לֹא קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. קָמַץ חוּץ לִמְקוֹמוֹ, וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִזְמַנּוֹ, אוֹ שֶׁקָּמַץ חוּץ לִזְמַנּוֹ וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִמְקוֹמוֹ, אוֹ שֶׁקָּמַץ וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִמְקוֹמוֹ, מִנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת שֶׁקְּמָצָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִזְמַנָּן, אוֹ שֶׁקָּמַץ חוּץ לִזְמַנָּן, וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, אוֹ שֶׁקָּמַץ וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, זֶה הוּא שֶׁלֹּא קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. לֶאֱכֹל כַּזַּיִת בַּחוּץ וְכַזַּיִת לְמָחָר, כַּזַּיִת לְמָחָר וְכַזַּיִת בַּחוּץ, כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ וְכַחֲצִי זַיִת לְמָחָר, כַּחֲצִי זַיִת לְמָחָר וְכַחֲצִי זַיִת בַּחוּץ, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, זֶה הַכְּלָל, אִם מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמָן קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם, פִּגּוּל וְחַיָּבִים עָלָיו כָּרֵת. וְאִם מַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַזְּמָן, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, זֶה וָזֶה פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. לֶאֱכֹל כַּחֲצִי זַיִת וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת, כָּשֵׁר, שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין: 
+
+
+Chapter 2
+
+הַקּוֹמֵץ אֶת הַמִּנְחָה לֶאֱכֹל שְׁיָרֶיהָ אוֹ לְהַקְטִיר קֻמְצָהּ לְמָחָר, מוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי בָּזֶה, שֶׁהוּא פִגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. לְהַקְטִיר לְבוֹנָתָהּ לְמָחָר, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, פִּגוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. אָמְרוּ לוֹ, מַה שָּׁנָה זוֹ מִן הַזָּבַח. אָמַר לָהֶם, שֶׁהַזֶּבַח דָּמוֹ וּבְשָׂרוֹ וְאֵמוּרָיו אֶחָד, וּלְבוֹנָה אֵינָהּ מִן הַמִּנְחָה: 
+
+שָׁחַט שְׁנֵי כְבָשִׂים לֶאֱכֹל אַחַת מִן הַחַלּוֹת לְמָחָר, הִקְטִיר שְׁנֵי בְזִיכִין לֶאֱכֹל אַחַד מִן הַסְּדָרִים לְמָחָר, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אוֹתָהּ הַחַלָּה וְאוֹתוֹ הַסֵּדֶר שֶׁחִשַּׁב עָלָיו, פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת, וְהַשֵּׁנִי פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, זֶה וָזֶה פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. נִטְמֵאת אַחַת מִן הַחַלּוֹת אוֹ אַחַד מִן הַסְּדָרִים, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שְׁנֵיהֶם יֵצְאוּ לְבֵית הַשְּׂרֵפָה, שֶׁאֵין קָרְבַּן צִבּוּר חָלוּק. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הַטָּמֵא בְטֻמְאָתוֹ, וְהַטָּהוֹר יֵאָכֵל: 
+
+הַתּוֹדָה מְפַגֶּלֶת אֶת הַלֶּחֶם, וְהַלֶּחֶם אֵינוֹ מְפַגֵּל אֶת הַתּוֹדָה. כֵּיצַד. הַשּׁוֹחֵט אֶת הַתּוֹדָה לֶאֱכֹל מִמֶּנָּה לְמָחָר, הִיא וְהַלֶּחֶם מְפֻגָּלִין. לֶאֱכֹל מִן הַלֶּחֶם לְמָחָר, הַלֶּחֶם מְפֻגָּל וְהַתּוֹדָה אֵינָהּ מְפֻגָּלֶת. הַכְּבָשִׂים מְפַגְּלִין אֶת הַלֶּחֶם, וְהַלֶּחֶם אֵינוֹ מְפַגֵּל אֶת הַכְּבָשִׂים. כֵּיצַד. הַשּׁוֹחֵט אֶת הַכְּבָשִׂים לֶאֱכֹל מֵהֶם לְמָחָר, הֵם וְהַלֶּחֶם מְפֻגָּלִים. לֶאֱכֹל מִן הַלֶּחֶם לְמָחָר, הַלֶּחֶם מְפֻגָּל, וְהַכְּבָשִׂים אֵינָן מְפֻגָּלִין: 
+
+הַזֶּבַח מְפַגֵּל אֶת הַנְּסָכִין מִשֶּׁקָּדְשׁוּ בִכְלִי, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְהַנְּסָכִין אֵינָן מְפַגְּלִין אֶת הַזָּבַח. כֵּיצַד. הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ לְמָחָר, הוּא וּנְסָכָיו מְפֻגָּלִין. לְהַקְרִיב מִן הַנְּסָכִין לְמָחָר, הַנְּסָכִין מְפֻגָּלִין, וְהַזֶּבַח אֵינוֹ מְפֻגָּל: 
+
+פִּגֵּל בַּקֹּמֶץ וְלֹא בַלְּבוֹנָה, בַּלְּבוֹנָה וְלֹא בַקֹּמֶץ, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין בּוֹ כָרֵת, עַד שֶׁיְּפַגֵּל אֶת כָּל הַמַּתִּיר. מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי מֵאִיר בְּמִנְחַת חוֹטֵא וּבְמִנְחַת קְנָאוֹת, שֶׁאִם פִּגֵּל בַּקֹּמֶץ, שֶׁהוּא פִגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת, שֶׁהַקֹּמֶץ הוּא הַמַּתִּיר. שָׁחַט אַחַד מִן הַכְּבָשִׂים לֶאֱכֹל שְׁתֵּי חַלּוֹת לְמָחָר, הִקְטִיר אַחַד מִן הַבְּזִיכִים לֶאֱכֹל שְׁנֵי סְדָרִים לְמָחָר, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, פִּגּוּל וְחַיָּבִים עָלָיו כָּרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין פִּגּוּל, עַד שֶׁיְּפַגֵּל אֶת כָּל הַמַּתִּיר. שָׁחַט אַחַד מִן הַכְּבָשִׂים לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ לְמָחָר, הוּא פִגּוּל, וַחֲבֵרוֹ כָשֵׁר. לֶאֱכֹל מֵחֲבֵרוֹ לְמָחָר, שְׁנֵיהֶם כְּשֵׁרִים: 
+
+
+Chapter 3
+
+הַקּוֹמֵץ אֶת הַמִּנְחָה לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל, לְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, כָּשֵׁר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל. לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל, לְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, פָּחוֹת מִכַּזַּיִת, כָּשֵׁר. לֶאֱכֹל כַּחֲצִי זַיִת וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת, כָּשֵׁר, שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין: 
+
+לֹא יָצַק, לֹא בָלַל, לֹא פָתַת, לֹא מָלַח, לֹא הֵנִיף, לֹא הִגִּישׁ, אוֹ שֶׁפְּתָתָן פִּתִּים מְרֻבּוֹת, וְלֹא מְשָׁחָן, כְּשֵׁרוֹת. נִתְעָרֵב קֻמְצָהּ בְּקֹמֶץ חֲבֶרְתָּהּ, בְּמִנְחַת כֹּהֲנִים, בְּמִנְחַת כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ, בְּמִנְחַת נְסָכִין, כְּשֵׁרָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּמִנְחַת כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ וּבְמִנְחַת נְסָכִין, פְּסוּלָה, שֶׁזּוֹ בְּלִילָתָהּ עָבָה, וְזוֹ בְּלִילָתָהּ רַכָּה, וְהֵן בּוֹלְעוֹת זוֹ מִזּוֹ: 
+
+שְׁתֵּי מְנָחוֹת שֶׁלֹּא נִקְמְצוּ, וְנִתְעָרְבוּ זוֹ בָזוֹ, אִם יָכוֹל לִקְמֹץ מִזּוֹ בִּפְנֵי עַצְמָהּ וּמִזּוֹ בִּפְנֵי עַצְמָהּ, כְּשֵׁרוֹת. וְאִם לָאו, פְּסוּלוֹת. הַקֹּמֶץ שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמִנְחָה שֶׁלֹּא נִקְמְצָה, לֹא יַקְטִיר. וְאִם הִקְטִיר, זוֹ שֶׁנִּקְמְצָה, עָלְתָה לַבְּעָלִים, וְזוֹ שֶׁלֹּא נִקְמְצָה, לֹא עָלְתָה לַבְּעָלִים. נִתְעָרֵב קֻמְצָהּ בִּשְׁיָרֶיהָ אוֹ בִשְׁיָרֶיהָ שֶׁל חֲבֶרְתָּהּ, לֹא יַקְטִיר. וְאִם הִקְטִיר, עָלְתָה לַבְּעָלִים. נִטְמָא הַקֹּמֶץ וְהִקְרִיבוֹ, הַצִּיץ מְרַצֶּה. יָצָא וְהִקְרִיבוֹ, אֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה, שֶׁהַצִּיץ מְרַצֶּה עַל הַטָּמֵא, וְאֵינוֹ מְרַצֶּה עַל הַיּוֹצֵא: 
+
+נִטְמְאוּ שְׁיָרֶיהָ, נִשְׂרְפוּ שְׁיָרֶיהָ, אָבְדוּ שְׁיָרֶיהָ, כְּמִדַּת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, כְּשֵׁרָה. וּכְמִדַּת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, פְּסוּלָה. שֶׁלֹּא בִכְלִי שָׁרֵת, פְּסוּלָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר. הִקְטִיר קֻמְצָהּ פַּעֲמַיִם, כְּשֵׁרָה: 
+
+הַקֹּמֶץ, מִעוּטוֹ מְעַכֵּב אֶת רֻבּוֹ. הָעִשָּׂרוֹן, מִעוּטוֹ מְעַכֵּב אֶת רֻבּוֹ. הַיַּיִן, מִעוּטוֹ מְעַכֵּב אֶת רֻבּוֹ. הַשֶּׁמֶן, מִעוּטוֹ מְעַכֵּב אֶת רֻבּוֹ. הַסֹּלֶת וְהַשֶּׁמֶן מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. הַקֹּמֶץ וְהַלְּבוֹנָה מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה: 
+
+שְׁנֵי שְׂעִירֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. שְׁנֵי כִבְשֵׂי עֲצֶרֶת מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. שְׁתֵּי חַלּוֹת מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ. שְׁנֵי סְדָרִים מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. שְׁנֵי בְזִיכִין מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. הַסְּדָרִים וְהַבְּזִיכִין מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. שְׁנֵי מִינִים שֶׁבַּנָּזִיר, שְׁלשָׁה שֶׁבַּפָּרָה, אַרְבָּעָה שֶׁבַּתּוֹדָה, אַרְבָּעָה שֶׁבַּלּוּלָב, אַרְבָּעָה שֶׁבַּמְּצֹרָע, מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. שֶׁבַע הַזָּיוֹת שֶׁבַּפָּרָה מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ. שֶׁבַע הַזָּיוֹת שֶׁל בֵּין הַבַּדִּים, וְשֶׁעַל הַפָּרֹכֶת, וְשֶׁעַל מִזְבַּח הַזָּהָב, מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ: 
+
+שִׁבְעָה קְנֵי מְנוֹרָה מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. שִׁבְעָה נֵרוֹתֶיהָ מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. שְׁתֵּי פָרָשִׁיּוֹת שֶׁבַּמְּזוּזָה מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ. וַאֲפִלּוּ כְתָב אֶחָד מְעַכְּבָן. אַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁבַּתְּפִלִּין מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ. וַאֲפִלּוּ כְתָב אֶחָד מְעַכְּבָן. אַרְבַּע צִיצִיּוֹת מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ, שֶׁאַרְבַּעְתָּן מִצְוָה אֶחָת. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, אַרְבַּעְתָּן אַרְבַּע מִצְוֹת: 
+
+
+Chapter 4
+
+הַתְּכֵלֶת אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת אֶת הַלָּבָן, וְהַלָּבָן אֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַתְּכֵלֶת. תְּפִלָּה שֶׁל יָד אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת שֶׁל רֹאשׁ, וְשֶׁל ראשׁ אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת שֶׁל יָד. הַסֹּלֶת וְהַשֶּׁמֶן אֵינָם מְעַכְּבִין אֶת הַיַּיִן, וְלֹא הַיַּיִן מְעַכְּבָן. הַמַּתָּנוֹת שֶׁעַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן אֵינָן מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ: 
+
+הַפָּרִים וְהָאֵילִים וְהַכְּבָשִׂים אֵינָן מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אִם הָיוּ לָהֶם פָּרִים מְרֻבִּים וְלֹא הָיוּ לָהֶם נְסָכִים, יָבִיאוּ פַר אֶחָד וּנְסָכָיו, וְלֹא יִקְרְבוּ כֻלָּן בְּלֹא נְסָכִין: 
+
+הַפָּר וְהָאֵילִים וְהַכְּבָשִׂים וְהַשָּׂעִיר אֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַלֶּחֶם, וְלֹא הַלֶּחֶם מְעַכְּבָן. הַלֶּחֶם מְעַכֵּב אֶת הַכְּבָשִׂים, וְהַכְּבָשִׂים אֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַלֶּחֶם, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר שִׁמְעוֹן בֶּן נַנָּס, לֹא כִי, אֶלָּא הַכְּבָשִׂים מְעַכְּבִין אֶת הַלֶּחֶם, וְהַלֶּחֶם אֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַכְּבָשִׂים, שֶׁכֵּן מָצִינוּ, כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, קָרְבוּ כְבָשִׂים בְּלֹא לֶחֶם, אַף כָּאן יִקְרְבוּ כְבָשִׂים בְּלֹא לָחֶם. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, הֲלָכָה כְּדִבְרֵי בֶן נַנָּס, אֲבָל אֵין הַטַּעַם כִּדְבָרָיו, שֶׁכָּל הָאָמוּר בְּחֻמַּשׁ הַפְּקוּדִים, קָרַב בַּמִּדְבָּר. וְכָל הָאָמוּר בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, לֹא קָרַב בַּמִּדְבָּר. מִשֶּׁבָּאוּ לָאָרֶץ, קָרְבוּ אֵלּוּ וָאֵלּוּ. וּמִפְּנֵי מָה אֲנִי אוֹמֵר יִקְרְבוּ כְבָשִׂים בְּלֹא לֶחֶם, שֶׁהַכְּבָשִׂים מַתִּירִין אֶת עַצְמָן בְּלֹא לֶחֶם. לֶחֶם בְּלֹא כְבָשִׂים, אֵין לִי מִי יַתִּירֶנּוּ: 
+
+הַתְּמִידִין אֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַמּוּסָפִים, וְלֹא הַמּוּסָפִים מְעַכְּבִין אֶת הַתְּמִידִים, וְלֹא הַמּוּסָפִים מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. לֹא הִקְרִיבוּ כֶבֶשׂ בַּבֹּקֶר, יַקְרִיבוּ בֵּין הָעַרְבָּיִם. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁהָיוּ אֲנוּסִין אוֹ שׁוֹגְגִין. אֲבָל אִם הָיוּ מְזִידִין וְלֹא הִקְרִיבוּ כֶבֶשׂ בַּבֹּקֶר, לֹא יַקְרִיבוּ בֵּין הָעַרְבָּיִם. לֹא הִקְטִירוּ קְטֹרֶת בַּבֹּקֶר, יַקְטִירוּ בֵּין הָעַרְבָּיִם. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, וְכֻלָּהּ הָיְתָה קְרֵבָה בֵּין הָעַרְבָּיִם, שֶׁאֵין מְחַנְּכִין אֶת מִזְבַּח הַזָּהָב אֶלָּא בִקְטֹרֶת הַסַּמִּים, וְלֹא מִזְבַּח הָעוֹלָה אֶלָּא בְתָמִיד שֶׁל שַׁחַר, וְלֹא אֶת הַשֻּׁלְחָן אֶלָּא בְלֶחֶם הַפָּנִים בְּשַׁבָּת, וְלֹא אֶת הַמְּנוֹרָה אֶלָּא בְשִׁבְעָה נֵרוֹתֶיהָ בֵּין הָעַרְבָּיִם: 
+
+חֲבִתֵּי כֹהֵן גָּדוֹל, לֹא הָיוּ בָאוֹת חֲצָיִים, אֶלָּא מֵבִיא עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם, וְחוֹצֵהוּ, וּמַקְרִיב מֶחֱצָה בַבֹּקֶר, וּמֶחֱצָה בֵין הָעַרְבָּיִם. וְכֹהֵן שֶׁהִקְרִיב מֶחֱצָה בְּשַׁחֲרִית וּמֵת וּמִנּוּ כֹהֵן אַחֵר תַּחְתָּיו, לֹא יָבִיא חֲצִי עִשָּׂרוֹן מִבֵּיתוֹ, וְלֹא חֲצִי עֶשְׂרוֹנוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן, אֶלָּא מֵבִיא עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם, וְחוֹצֵהוּ, וּמַקְרִיב מֶחֱצָה, וּמֶחֱצָה אָבֵד. נִמְצְאוּ שְׁנֵי חֲצָיִים קְרֵבִין, וּשְׁנֵי חֲצָיִים אוֹבְדִין. לֹא מִנּוּ כֹהֵן אַחֵר, מִשֶּׁל מִי הָיְתָה קְרֵבָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מִשֶּׁל צִבּוּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מִשֶּׁל יוֹרְשִׁים. וּשְׁלֵמָה הָיְתָה קְרֵבָה: 
+
+
+Chapter 5
+
+כָּל הַמְּנָחוֹת בָּאוֹת מַצָּה, חוּץ מֵחָמֵץ שֶׁבַּתּוֹדָה וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, שֶׁהֵן בָּאוֹת חָמֵץ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, שְׂאֹר בּוֹדֶה לָהֶן מִתּוֹכָן וּמְחַמְּצָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הִיא אֵינָהּ מִן הַמֻּבְחָר, אֶלָּא מֵבִיא אֶת הַשְּׂאֹר, וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַמִּדָּה, וּמְמַלֵּא אֶת הַמִּדָּה. אָמְרוּ לוֹ, אַף הִיא הָיְתָה חֲסֵרָה אוֹ יְתֵרָה: 
+
+כָּל הַמְּנָחוֹת נִלּוֹשׁוֹת בְּפוֹשְׁרִין, וּמְשַׁמְּרָן שֶׁלֹּא יַחֲמִיצוּ. וְאִם הֶחֱמִיצוּ שְׁיָרֶיהָ, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ב), כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ. וְחַיָּבִים עַל לִישָׁתָהּ, וְעַל עֲרִיכָתָהּ, וְעַל אֲפִיָּתָהּ: 
+
+יֵשׁ טְעוּנוֹת שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה, שֶׁמֶן וְלֹא לְבוֹנָה, לְבוֹנָה וְלֹא שֶׁמֶן, לֹא שֶׁמֶן וְלֹא לְבוֹנָה. וְאֵלּוּ טְעוּנוֹת שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה, מִנְחַת הַסֹּלֶת, וְהַמַּחֲבַת, וְהַמַּרְחֶשֶׁת, וְהַחַלּוֹת, וְהָרְקִיקִין, מִנְחַת כֹּהֲנִים, וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, וּמִנְחַת גּוֹיִם, וּמִנְחַת נָשִׁים, וּמִנְחַת הָעֹמֶר. מִנְחַת נְסָכִין טְעוּנָה שֶׁמֶן, וְאֵין טְעוּנָה לְבוֹנָה. לֶחֶם הַפָּנִים טָעוּן לְבוֹנָה, וְאֵין טָעוּן שָׁמֶן. שְׁתֵּי הַלֶּחֶם, מִנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת, לֹא שֶׁמֶן וְלֹא לְבוֹנָה: 
+
+וְחַיָּב עַל הַשֶּׁמֶן בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְעַל הַלְּבוֹנָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ. נָתַן עָלֶיהָ שֶׁמֶן, פְּסָלָהּ. לְבוֹנָה, יִלְקְטֶנָּה. נָתַן שֶׁמֶן עַל שְׁיָרֶיהָ, אֵינוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. נָתַן כְּלִי עַל גַּבֵּי כְּלִי, לֹא פְסָלָהּ: 
+
+יֵשׁ טְעוּנוֹת הַגָּשָׁה וְאֵינָן טְעוּנוֹת תְּנוּפָה, תְּנוּפָה וְלֹא הַגָּשָׁה, הַגָּשָׁה וּתְנוּפָה, לֹא תְנוּפָה וְלֹא הַגָּשָׁה. אֵלּוּ טְעוּנוֹת הַגָּשָׁה וְאֵינָן טְעוּנוֹת תְּנוּפָה, מִנְחַת הַסֹּלֶת, וְהַמַּחֲבַת, וְהַמַּרְחֶשֶׁת, וְהַחַלּוֹת, וְהָרְקִיקִין, מִנְחַת כֹּהֲנִים, מִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, מִנְחַת גּוֹיִם, מִנְחַת נָשִׁים, מִנְחַת חוֹטֵא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מִנְחַת כֹּהֲנִים, מִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, אֵין בָּהֶן הַגָּשָׁה, מִפְנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן קְמִיצָה. וְכֹל שֶׁאֵין בָּהֶן קְמִיצָה, אֵין בָּהֶן הַגָּשָׁה: 
+
+אֵלּוּ טְעוּנִין תְּנוּפָה וְאֵין טְעוּנִין הַגָּשָׁה, לֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצֹרָע וַאֲשָׁמוֹ, וְהַבִּכּוּרִים כְּדִבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, וְאֵמוּרֵי שַׁלְמֵי יָחִיד וְחָזֶה וָשׁוֹק שֶׁלָּהֶן, אֶחָד אֲנָשִׁים, וְאֶחָד נָשִׁים, בְּיִשְׂרָאֵל אֲבָל לֹא בַאֲחֵרִים, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וּשְׁנֵי כִבְשֵׂי עֲצָרֶת. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה, נוֹתֵן שְׁתֵּי הַלֶּחֶם עַל גַּבֵּי שְׁנֵי כְבָשִׂים, וּמַנִּיחַ שְׁתֵּי יָדָיו מִלְּמַטָּן, מוֹלִיךְ וּמֵבִיא, מַעֲלֶה וּמוֹרִיד, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כט), אֲשֶׁר הוּנַף וַאֲשֶׁר הוּרָם. תְּנוּפָה הָיְתָה בַמִּזְרָח, וְהַגָּשָׁה בַּמַּעֲרָב. וּתְנוּפוֹת קוֹדְמוֹת לְהַגָּשׁוֹת. מִנְחַת הָעֹמֶר וּמִנְחַת קְנָאוֹת, טְעוּנוֹת תְּנוּפָה וְהַגָּשָׁה. לֶחֶם הַפָּנִים וּמִנְחַת נְסָכִים, לֹא תְנוּפָה וְלֹא הַגָּשָׁה: 
+
+רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁלשָׁה מִינִים טְעוּנִים שָׁלשׁ מִצְוֹת, שְׁתַּיִם בְּכָל אַחַת וְאַחַת, וְהַשְּׁלִישִׁית אֵין בָּהֶן. וְאֵלּוּ הֵן, זִבְחֵי שַׁלְמֵי יָחִיד, וְזִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר, וַאֲשַׁם מְצֹרָע. זִבְחֵי שַׁלְמֵי יָחִיד, טְעוּנִים סְמִיכָה חַיִּים, וּתְנוּפָה שְׁחוּטִים, וְאֵין בָּהֶם תְּנוּפָה חַיִּים. זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר, טְעוּנִים תְּנוּפָה חַיִּים וּשְׁחוּטִים, וְאֵין בָּהֶן סְמִיכָה. וַאֲשַׁם מְצֹרָע, טָעוּן סְמִיכָה וּתְנוּפָה חַי, וְאֵין בּוֹ תְנוּפָה שָׁחוּט: 
+
+הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי בְּמַחֲבַת, לֹא יָבִיא בְמַרְחֶשֶׁת. בְּמַרְחֶשֶׁת, לֹא יָבִיא בְמַחֲבָת. וּמַה בֵּין מַחֲבַת לְמַרְחֶשֶׁת, אֶלָּא שֶׁהַמַּרְחֶשֶׁת יֶשׁ לָהּ כִּסּוּי, וְהַמַּחֲבַת אֵין לָהּ כִּסּוּי, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. רַבִּי חֲנַנְיָה בֶן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, מַרְחֶשֶׁת עֲמֻקָּה וּמַעֲשֶׂיהָ רוֹחֲשִׁים, וּמַחֲבַת צָפָה וּמַעֲשֶׂיהָ קָשִׁים: 
+
+הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי בַּתַּנּוּר, לֹא יָבִיא מַאֲפֵה כֻפָּח וּמַאֲפֵה רְעָפִים וּמַאֲפֵה יוֹרוֹת הָעַרְבִיִּים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם רָצָה, יָבִיא מַאֲפֵה כֻפָּח. הֲרֵי עָלַי מִנְחַת מַאֲפֶה, לֹא יָבִיא מֶחֱצָה חַלּוֹת וּמֶחֱצָה רְקִיקִין. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא קָרְבָּן אֶחָד: 
+
+
+Chapter 6
+
+אֵלּוּ מְנָחוֹת נִקְמָצוֹת וּשְׁיָרֵיהֶן לַכֹּהֲנִים, מִנְחַת סֹלֶת, וְהַמַּחֲבַת, וְהַמַּרְחֶשֶׁת, וְהַחַלּוֹת, וְהָרְקִיקִין, מִנְחַת גּוֹיִם, מִנְחַת נָשִׁים, מִנְחַת הָעֹמֶר, מִנְחַת חוֹטֵא, וּמִנְחַת קְנָאוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מִנְחַת חוֹטֵא שֶׁל כֹּהֲנִים נִקְמֶצֶת, וְהַקֹּמֶץ קָרֵב לְעַצְמוֹ, וְהַשִּׁירַיִם קְרֵבִין לְעַצְמָן: 
+
+מִנְחַת כֹּהֲנִים וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ וּמִנְחַת נְסָכִים, לַמִּזְבֵּחַ, וְאֵין בָּהֶם לַכֹּהֲנִים. בָּזֶה יָפֶה כֹחַ הַמִּזְבֵּחַ מִכֹּחַ הַכֹּהֲנִים. שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים, לַכֹּהֲנִים, וְאֵין בָּהֶם לַמִּזְבֵּחַ. וּבָזֶה יָפֶה כֹחַ הַכֹּהֲנִים מִכֹּחַ הַמִּזְבֵּחַ: 
+
+כָּל הַמְּנָחוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בִּכְלִי טְעוּנוֹת שָׁלשׁ מַתְּנוֹת שֶׁמֶן, יְצִיקָה, וּבְלִילָה, וּמַתַּן שֶׁמֶן בַּכְּלִי קֹדֶם לַעֲשִׂיָּתָן. וְהַחַלּוֹת בּוֹלְלָן, דִּבְרֵי רַבִּי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, סֹלֶת. הַחַלּוֹת טְעוּנוֹת בְּלִילָה, הָרְקִיקִים מְשׁוּחִין. כֵּיצַד מוֹשְׁחָן, כְּמִין כִי. וּשְׁאָר הַשֶּׁמֶן נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים: 
+
+כָּל הַמְּנָחוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בִּכְלִי, טְעוּנוֹת פְּתִיתָה. מִנְחַת יִשְׂרָאֵל, כּוֹפֵל אֶחָד לִשְׁנַיִם, וּשְׁנַיִם לְאַרְבָּעָה, וּמַבְדִּיל. מִנְחַת כֹּהֲנִים, כּוֹפֵל אֶחָד לִשְׁנַיִם, וּשְׁנַיִם לְאַרְבָּעָה, וְאֵינוֹ מַבְדִּיל. מִנְחַת כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ, לֹא הָיָה מְכַפְּלָהּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מִנְחַת כֹּהֲנִים וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, אֵין בָּהֶם פְּתִיתָה, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶם קְמִיצָה, וְכֹל שֶׁאֵין בָּהֶם קְמִיצָה, אֵין בָּהֶן פְּתִיתָה. וְכֻלָּן כַּזֵּיתִים: 
+
+כָּל הַמְּנָחוֹת טְעוּנוֹת שְׁלשׁ מֵאוֹת שִׁיפָה וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת בְּעִיטָה. וְהַשִּׁיפָה וְהַבְּעִיטָה בַּחִטִּים. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף בַּבָּצֵק. כָּל הַמְּנָחוֹת בָּאוֹת עֶשֶׂר עֶשֶׂר, חוּץ מִלֶּחֶם הַפָּנִים, וַחֲבִתֵּי כֹהֵן גָּדוֹל, שֶׁהֵם בָּאוֹת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כֻּלָּן בָּאוֹת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, חוּץ מֵחַלּוֹת תּוֹדָה וְהַנְּזִירוּת, שֶׁהֵן בָּאוֹת עֶשֶׂר עֶשֶׂר: 
+
+הָעֹמֶר הָיָה בָא עִשָּׂרוֹן מִשָּׁלשׁ סְאִין. שְׁתֵּי הַלֶּחֶם, שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים מִשָּׁלשׁ סְאִין. לֶחֶם הַפָּנִים, עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה עֶשְׂרוֹנִים מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע סְאִין: 
+
+הָעֹמֶר הָיָה מְנֻפֶּה בִּשְׁלשׁ עֶשְׂרֵה נָפָה. וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה. וְלֶחֶם הַפָּנִים בְּאַחַת עֶשְׂרֵה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לֹא הָיָה לָהּ קִצְבָּה, אֶלָּא סֹלֶת מְנֻפָּה כָּל צָרְכָּהּ הָיָה מֵבִיא, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כד), וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ, עַד שֶׁתְּהֵא מְנֻפָּה כָּל צָרְכָּהּ: 
+
+
+Chapter 7
+
+הַתּוֹדָה הָיְתָה בָאָה חָמֵשׁ סְאִין יְרוּשַׁלְמִיּוֹת, שֶׁהֵן שֵׁשׁ מִדְבָּרִיּוֹת, שְׁתֵּי אֵיפוֹת, הָאֵיפָה שָׁלשׁ סְאִין, עֶשְׂרִים עִשָּׂרוֹן, עֲשָׂרָה לֶחָמֵץ וַעֲשָׂרָה לַמַּצָּה. עֲשָׂרָה לֶחָמֵץ, עִשָּׂרוֹן לְחַלָּה. וַעֲשָׂרָה לַמַּצָּה, וּבַמַּצָּה שְׁלשָׁה מִינִין, חַלּוֹת וּרְקִיקִים וּרְבוּכָה. נִמְצְאוּ שְׁלשָׁה עֶשְׂרוֹנוֹת וּשְׁלִישׁ לְכָל מִין, שָׁלשׁ חַלּוֹת לְעִשָּׂרוֹן. בְּמִדָּה יְרוּשַׁלְמִית הָיוּ שְׁלשִׁים קַב, חֲמִשָּׁה עָשָׂר לֶחָמֵץ, וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר לַמַּצָּה. חֲמִשָּׁה עָשָׂר לֶחָמֵץ, קַב וָחֵצִי לְחַלָּה. וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר לַמַּצָּה, וְהַמַּצָּה שְׁלשָׁה מִינִין, חַלּוֹת וּרְקִיקִים וּרְבוּכָה, נִמְצְאוּ חֲמֵשֶׁת קַבִּים לְכָל מִין, שְׁתֵּי חַלּוֹת לְקָב: 
+
+הַמִּלּוּאִים הָיוּ בָאִים כַּמַּצָּה שֶׁבַּתּוֹדָה, חַלּוֹת וּרְקִיקִים וּרְבוּכָה. הַנְּזִירוּת הָיְתָה בָאָה שְׁתֵּי יָדוֹת בַּמַּצָּה שֶׁבַּתּוֹדָה, חַלּוֹת וּרְקִיקִים, וְאֵין בָּהּ רְבוּכָה, נִמְצְאוּ עֲשָׂרָה קַבִּים יְרוּשַׁלְמִיּוֹת, שֶׁהֵן שִׁשָּׁה עֶשְׂרוֹנוֹת וַעֲדוּיָן. וּמִכֻּלָּן הָיָה נוֹטֵל אֶחָד מֵעֲשָׂרָה תְּרוּמָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז), וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן תְּרוּמָה לַה'. אֶחָד, שֶׁלֹּא יִטֹּל פָּרוּס. מִכָּל קָרְבָּן, שֶׁיְּהוּ כָל הַקָּרְבָּנוֹת שָׁוִין, וְשֶׁלֹּא יִטֹּל מִקָּרְבָּן לַחֲבֵרוֹ. לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה, וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַבְּעָלִים: 
+
+הַשּׁוֹחֵט אֶת הַתּוֹדָה בִּפְנִים, וְלַחְמָהּ חוּץ לַחוֹמָה, לֹא קָדַשׁ הַלָּחֶם. שְׁחָטָהּ עַד שֶׁלֹּא קָרְמוּ בַתַּנּוּר, וַאֲפִלּוּ קָרְמוּ כֻלָּן חוּץ מֵאַחַד מֵהֶן, לֹא קָדַשׁ הַלָּחֶם. שְׁחָטָהּ חוּץ לִזְמַנָּהּ וְחוּץ לִמְקוֹמָהּ, קָדַשׁ הַלָּחֶם. שְׁחָטָהּ וְנִמְצֵאת טְרֵפָה, לֹא קָדַשׁ הַלָּחֶם. שְׁחָטָהּ וְנִמְצֵאת בַּעֲלַת מוּם, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, קָדָשׁ, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא קָדַשׁ. שְׁחָטָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, וְכֵן אֵיל הַמִּלוּאִים וְכֵן שְׁנֵי כִבְשֵׂי עֲצֶרֶת שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, לֹא קָדַשׁ הַלָּחֶם: 
+
+נְסָכִין שֶׁקָּדְשׁוּ בִכְלִי וְנִמְצָא הַזֶּבַח פָּסוּל, אִם יֶשׁ שָׁם זֶבַח אַחֵר, יִקְרְבוּ עִמּוֹ. וְאִם לָאו, יִפָּסְלוּ בְלִינָה. וְלַד תּוֹדָה וּתְמוּרָתָהּ, וְהַמַּפְרִישׁ תּוֹדָתוֹ וְאָבְדָה וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ, אֵינָן טְעוּנִים לֶחֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז), וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה, הַתּוֹדָה טְעוּנָה לֶחֶם, וְלֹא וְלָדָהּ וְלֹא חֲלִיפָתָהּ וְלֹא תְמוּרָתָהּ טְעוּנִין לָחֶם: 
+
+הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה, יָבִיא הִיא וְלַחְמָהּ מִן הַחֻלִּין. תּוֹדָה מִן הַחֻלִּין וְלַחְמָהּ מִן הַמַּעֲשֵׂר, יָבִיא הִיא וְלַחְמָהּ מִן הַחֻלִּין. תּוֹדָה מִן הַמַּעֲשֵׂר וְלַחְמָהּ מִן הַחֻלִּין, יָבִיא. הַתּוֹדָה הִיא וְלַחְמָהּ מִן הַמַּעֲשֵׂר, יָבִיא. וְלֹא יָבִיא מֵחִטֵּי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, אֶלָּא מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי: 
+
+מִנַּיִן לָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה, לֹא יָבִיא אֶלָּא מִן הַחֻלִּין, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז), וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר, וַהֲלֹא אֵין פֶּסַח בָּא אֶלָּא מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים. אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר צֹאן וּבָקָר. אֶלָּא לְהָקִישׁ כֹּל הַבָּא מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן לַפֶּסַח, מַה הַפֶּסַח, שֶׁהוּא בָא בְחוֹבָה, אֵינוֹ בָא אֶלָּא מִן הַחֻלִּין, אַף כָּל דָּבָר שֶׁהוּא בָא בְחוֹבָה, לֹא יָבֹא אֶלָּא מִן הַחֻלִּין. לְפִיכָךְ, הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה, הֲרֵי עָלַי שְׁלָמִים, הוֹאִיל וְהֵם בָּאִים חוֹבָה, לֹא יָבֹאוּ אֶלָּא מִן הַחֻלִּין. וְהַנְּסָכִים בְּכָל מָקוֹם לֹא יָבֹאוּ אֶלָּא מִן הַחֻלִּין: 
+
+
+Chapter 8
+
+כָּל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר וְהַיָּחִיד בָּאִים מִן הָאָרֶץ וּמִחוּצָה לָאָרֶץ, מִן הֶחָדָשׁ וּמִן הַיָּשָׁן, חוּץ מִן הָעֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, שֶׁאֵינָן בָּאִים אֶלָּא מִן הֶחָדָשׁ וּמִן הָאָרֶץ. וְכֻלָּן אֵינָן בָּאִים אֶלָּא מִן הַמֻּבְחָר. וְאֵיזֶהוּ מֻבְחָר. מִכְמָס וּמְזוֹנִיחָה, אַלְפָא לַסֹּלֶת. שְׁנִיָּה לָהֶם, חֲפָרַיִם בַּבִּקְעָה. כָּל הָאֲרָצוֹת הָיוּ כְשֵׁרוֹת, אֶלָּא מִכָּאן הָיוּ מְבִיאִים: 
+
+אֵין מְבִיאִין לֹא מִבֵּית הַזְּבָלִים, וְלֹא מִבֵּית הַשְּׁלָחִים, וְלֹא מִבֵּית הָאִילָן. וְאִם הֵבִיא, כָּשֵׁר. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה, נָרָהּ שָׁנָה רִאשׁוֹנָה, וּבַשְּׁנִיָּה זוֹרְעָהּ קֹדֶם לַפֶּסַח שִׁבְעִים יוֹם, וְהִיא עוֹשָׂה סֹלֶת מְרֻבָּה. כֵּיצַד הוּא בוֹדֵק. הַגִּזְבָּר מַכְנִיס אֶת יָדוֹ לְתוֹכָהּ. עָלָה בָהּ אָבָק, פְּסוּלָה, עַד שֶׁיְּנִיפֶנָּה. וְאִם הִתְלִיעָה, פְּסוּלָה: 
+
+תְּקוֹעָה, אַלְפָא לַשָּׁמֶן. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, שְׁנִיָּה לָהּ רֶגֶב בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן. כָּל הָאֲרָצוֹת הָיוּ כְשֵׁרוֹת, אֶלָּא מִכָּאן הָיוּ מְבִיאִין. אֵין מְבִיאִין לֹא מִבֵּית הַזְּבָלִים, וְלֹא מִבֵּית הַשְּׁלָחִים, וְלֹא מִמַּה שֶּׁנִּזְרַע בֵּינֵיהֶם. וְאִם הֵבִיא, כָּשֵׁר. אֵין מְבִיאִין אַנְפִּיקְנוֹן. וְאִם הֵבִיא, פָּסוּל. אֵין מְבִיאִין מִן הַגַּרְגְּרִים שֶׁנִּשְׁרוּ בַמַּיִם, וְלֹא מִן הַכְּבוּשִׁים, וְלֹא מִן הַשְּׁלוּקִין. וְאִם הֵבִיא, פָּסוּל: 
+
+שְׁלשָׁה זֵיתִים, וּבָהֶן שְׁלשָׁה שְׁלשָׁה שְׁמָנִים. הַזַּיִת הָרִאשׁוֹן, מְגַרְגְּרוֹ בְרֹאשׁ הַזַּיִת וְכוֹתֵשׁ וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַסַּל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, סְבִיבוֹת הַסַּל. זֶה רִאשׁוֹן. טָעַן בְּקוֹרָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בַּאֲבָנִים. זֶה שֵׁנִי. חָזַר וְטָחַן וְטָעַן, זֶה שְׁלִישִׁי. הָרִאשׁוֹן לַמְּנוֹרָה, וְהַשְּׁאָר לַמְּנָחוֹת. הַזַּיִת הַשֵּׁנִי מְגַרְגְּרוֹ בְרֹאשׁ הַגַּג, וְכוֹתֵשׁ וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַסַּל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, סְבִיבוֹת הַסַּל, זֶה רִאשׁוֹן. טָעַן בְּקוֹרָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בַּאֲבָנִים, זֶה שֵׁנִי. חָזַר וְטָחַן וְטָעַן, זֶה שְׁלִישִׁי. הָרִאשׁוֹן לַמְּנוֹרָה, וְהַשְּׁאָר לַמְּנָחוֹת. הַזַּיִת הַשְּׁלִישִׁי, עוֹטְנוֹ בְתוֹךְ הַבַּיִת עַד שֶׁיִּלְקֶה, וּמַעֲלֵהוּ וּמְנַגְּבוֹ בְרֹאשׁ הַגַּג, וְכוֹתֵשׁ וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַסַּל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, סְבִיבוֹת הַסַּל, זֶה רִאשׁוֹן. טָעַן בְּקוֹרָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בַּאֲבָנִים, זֶה שֵׁנִי. חָזַר וְטָחַן וְטָעַן, זֶה שְׁלִישִׁי. הָרִאשׁוֹן לַמְּנוֹרָה, וְהַשְּׁאָר לַמְּנָחוֹת: 
+
+הָרִאשׁוֹן שֶׁבָּרִאשׁוֹן, אֵין לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ. הַשֵּׁנִי שֶׁבָּרִאשׁוֹן וְהָרִאשׁוֹן שֶׁבַּשֵּׁנִי, שָׁוִין. הַשְּׁלִישִׁי שֶׁבָּרִאשׁוֹן וְהַשֵּׁנִי שֶׁבַּשֵּׁנִי וְהָרִאשׁוֹן שֶׁבַּשְּׁלִישִׁי, שָׁוִין. הַשְּׁלִישִׁי שֶׁבַּשֵּׁנִי וְהַשֵּׁנִי שֶׁבַּשְּׁלִישִׁי, שָׁוִין. הַשְּׁלִישִׁי שֶׁבַּשְּׁלִישִׁי, אֵין לְמַטָּה מִמֶּנּוּ. אַף הַמְּנָחוֹת הָיוּ בַדִּין שֶׁיִּטָּעֲנוּ שֶׁמֶן זַיִת זַךְ. מָה אִם הַמְּנוֹרָה שֶׁאֵינָהּ לַאֲכִילָה, טְעוּנָה שֶׁמֶן זַיִת זַךְ, הַמְּנָחוֹת, שֶׁהֵן לַאֲכִילָה, אֵינוֹ דִין שֶׁיִּטָּעֲנוּ שֶׁמֶן זַיִת זַךְ. תַּלְמוּד לוֹמַר (שמות כז), זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר, וְלֹא זַךְ כָּתִית לַמְּנָחוֹת: 
+
+וּמִנַּיִן הָיוּ מְבִיאִין אֶת הַיַּיִן. קְרוּתִים וְהַטּוּלִים, אַלְפָא לַיָּיִן. שְׁנִיָּה לָהֶן, בֵּית רִמָּה וּבֵית לָבָן בָּהָר, וּכְפַר סִגְנָה בַבִּקְעָה. כָּל הָאֲרָצוֹת הָיוּ כְשֵׁרוֹת, אֶלָּא מִכָּאן הָיוּ מְבִיאִין. אֵין מְבִיאִין, לֹא מִבֵּית הַזְּבָלִים, וְלֹא מִבֵּית הַשְּׁלָחִין, וְלֹא מִמַּה שֶּׁנִּזְרַע בֵּינֵיהֶן. וְאִם הֵבִיא, כָּשֵׁר. אֵין מְבִיאִין אִלְיוּסְטָן. וְאִם הֵבִיא, כָּשֵׁר. אֵין מְבִיאִין יָשָׁן, דִּבְרֵי רַבִּי. וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין. אֵין מְבִיאִין, לֹא מָתוֹק, וְלֹא מְעֻשָּׁן, וְלֹא מְבֻשָּׁל. וְאִם הֵבִיא, פָּסוּל. אֵין מְבִיאִין מִן הַדָּלִיּוֹת, אֶלָּא מִן הָרוֹגְלִיּוֹת וּמִן הַכְּרָמִים הָעֲבוּדִים: 
+
+לֹא הָיוּ כוֹנְסִים אוֹתוֹ בַחֲצָבִים גְּדוֹלִים, אֶלָּא בְחָבִיּוֹת קְטַנּוֹת. וְאֵינוֹ מְמַלֵּא אֶת הֶחָבִיּוֹת עַד פִּיהֶם, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא רֵיחוֹ נוֹדֵף. אֵינוֹ מֵבִיא, לֹא מִפִּיהָ, מִפְּנֵי הַקְּמָחִין. וְלֹא מִשּׁוּלֶיהָ, מִפְּנֵי הַשְּׁמָרִים. אֶלָּא מֵבִיא מִשְּׁלִישָׁהּ וּמֵאֶמְצָעָהּ. כֵּיצַד הוּא בוֹדֵק, הַגִּזְבָּר יוֹשֵׁב וְהַקָּנֶה בְיָדוֹ, זָרַק אֶת הַגִּיד וְהִקִּישׁ בַּקָּנֶה. רַבִּי יוֹסֵי בְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יַיִן שֶׁעָלָה בוֹ קְמָחִין, פָּסוּל, שֶׁנֶּאֱמַר, תְּמִימִים יִהְיוּ לָכֶם וּמִנְחָתָם (במדבר כח), תְּמִימִים יִהְיוּ לָכֶם וְנִסְכֵּיהֶם (שם): 
+
+
+Chapter 9
+
+שְׁתֵּי מִדּוֹת שֶׁל יָבֵשׁ הָיוּ בַמִּקְדָּשׁ, עִשָּׂרוֹן, וַחֲצִי עִשָּׂרוֹן. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, עִשָּׂרוֹן, עִשָּׂרוֹן, וַחֲצִי עִשָּׂרוֹן. עִשָּׂרוֹן מֶה הָיָה מְשַׁמֵּשׁ, שֶׁבּוֹ הָיָה מוֹדֵד לְכָל הַמְּנָחוֹת. לֹא הָיָה מוֹדֵד, לֹא בְשֶׁל שְׁלשָׁה לְפַר, וְלֹא בְשֶׁל שְׁנַיִם לְאַיִל, אֶלָּא מוֹדְדָן עֶשְׂרוֹנוֹת. חֲצִי עִשָּׂרוֹן מֶה הָיָה מְשַׁמֵּשׁ, שֶׁבּוֹ הָיָה מוֹדֵד חֲבִתֵּי כֹהֵן גָּדוֹל, מֶחֱצָה בַּבֹּקֶר וּמֶחֱצָה בֵּין הָעַרְבָּיִם: 
+
+שֶׁבַע מִדּוֹת שֶׁל לַח הָיוּ בַמִּקְדָּשׁ. הִין, וַחֲצִי הַהִין, וּשְׁלִישִׁית הַהִין, וּרְבִיעִית הַהִין, לֹג, וַחֲצִי לֹג, וּרְבִיעִית לֹג. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר, שְׁנָתוֹת הָיוּ בַהִין, עַד כָּאן לְפַר, עַד כָּאן לְאַיִל, עַד כָּאן לְכֶבֶשׂ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לֹא הָיָה שָׁם הִין, וְכִי מֶה הָיָה הַהִין מְשַׁמֵּשׁ. אֶלָּא מִדָּה יְתֵרָה שֶׁל לֹג וּמֶחֱצָה הָיְתָה, שֶׁבָּהּ הָיָה מוֹדֵד לְמִנְחַת כֹּהֵן גָּדוֹל, לֹג וּמֶחֱצָה בַּבֹּקֶר וְלֹג וּמֶחֱצָה בֵּין הָעַרְבָּיִם: 
+
+רְבִיעִית מֶה הָיְתָה מְשַׁמֶּשֶׁת. רְבִיעִית מַיִם לִמְצֹרָע, וּרְבִיעִית שֶׁמֶן לְנָזִיר. חֲצִי לֹג מֶה הָיָה מְשַׁמֵּשׁ. חֲצִי לֹג מַיִם לְסוֹטָה. וַחֲצִי לֹג שֶׁמֶן לְתוֹדָה. וּבַלֹּג הָיָה מוֹדֵד לְכָל הַמְּנָחוֹת. אֲפִלּוּ מִנְחָה שֶׁל שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן, נוֹתֵן לָהּ שִׁשִּׁים לֹג. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, אֲפִלּוּ מִנְחָה שֶׁל שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן, אֵין לָהּ אֶלָּא לֻגָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד), לְמִנְחָה וְלֹג שָׁמֶן. שִׁשָּׁה לְפַר, אַרְבָּעָה לְאַיִל, שְׁלשָׁה לְכֶבֶשׂ, שְׁלשָׁה וּמֶחֱצָה לַמְּנוֹרָה, מֵחֲצִי לֹג לְכָל נֵר: 
+
+מְעָרְבִין נִסְכֵּי אֵילִים בְּנִסְכֵּי פָרִים, נִסְכֵּי כְבָשִׂים בְּנִסְכֵּי כְבָשִׂים, שֶׁל יָחִיד בְּשֶׁל צִבּוּר, שֶׁל יוֹם בְּשֶׁל אָמֶשׁ. אֲבָל אֵין מְעָרְבִין נִסְכֵּי כְבָשִׂים בְּנִסְכֵּי פָרִים וְאֵילִים. וְאִם בְּלָלָן אֵלּוּ בִפְנֵי עַצְמָן וְאֵלּוּ בִפְנֵי עַצְמָן, וְנִתְעָרְבוּ, כְּשֵׁרִין. אִם עַד שֶׁלֹּא בָלַל, פָּסוּל. הַכֶּבֶשׂ הַבָּא עִם הָעֹמֶר, אַף עַל פִּי שֶׁמִּנְחָתוֹ כְפוּלָה, לֹא הָיוּ נְסָכָיו כְּפוּלִין: 
+
+כָּל הַמִּדּוֹת שֶׁהָיוּ בַמִּקְדָּשׁ, הָיוּ נִגְדָּשׁוֹת, חוּץ מִשֶּׁל כֹּהֵן גָּדוֹל, שֶׁהָיָה גוֹדְשָׁהּ לְתוֹכָהּ. מִדּוֹת הַלַּח, בֵּרוּצֵיהֶן קֹדֶשׁ. וּמִדּוֹת הַיָּבֵשׁ, בֵּרוּצֵיהֶן חֹל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מִדּוֹת הַלַּח קֹדֶשׁ, לְפִיכָךְ בֵּרוּצֵיהֶן קֹדֶשׁ. וּמִדּוֹת הַיָּבֵשׁ חֹל, לְפִיכָךְ בֵּרוּצֵיהֶן חֹל. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לֹא מִשּׁוּם זֶה, אֶלָּא שֶׁהַלַּח נֶעְכָּר, וְהַיָּבֵשׁ אֵינוֹ נֶעְכָּר: 
+
+כָּל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר וְהַיָּחִיד טְעוּנִין נְסָכִים, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר וְהַפֶּסַח וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם, אֶלָּא שֶׁחַטָּאתוֹ שֶׁל מְצֹרָע וַאֲשָׁמוֹ טְעוּנִים נְסָכִים: 
+
+כָּל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר אֵין בָּהֶם סְמִיכָה, חוּץ מִן הַפַּר הַבָּא עַל כָּל הַמִּצְוֹת, וְשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף שְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה. כָּל קָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד טְעוּנִים סְמִיכָה, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר וְהַפָּסַח. וְהַיּוֹרֵשׁ סוֹמֵךְ וּמֵבִיא נְסָכִים וּמֵמִיר: 
+
+הַכֹּל סוֹמְכִין, חוּץ מֵחֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה, וְקָטָן, סוּמָא, וְנָכְרִי, וְהָעֶבֶד, וְהַשָּׁלִיחַ, וְהָאִשָּׁה. וּסְמִיכָה, שְׁיָרֵי מִצְוָה, עַל הָרֹאשׁ, בִּשְׁתֵּי יָדָיִם. וּבִמְקוֹם שֶׁסּוֹמְכִין שׁוֹחֲטִין, וְתֵכֶף לַסְּמִיכָה שְׁחִיטָה: 
+
+חֹמֶר בַּסְּמִיכָה מִבַּתְּנוּפָה וּבַתְּנוּפָה מִבַּסְּמִיכָה, שֶׁאֶחָד מֵנִיף לְכָל הַחֲבֵרִים וְאֵין אֶחָד סוֹמֵךְ לְכָל הַחֲבֵרִים. וְחֹמֶר בַּתְּנוּפָה, שֶׁהַתְּנוּפָה נוֹהֶגֶת בְּקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד וּבְקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר, בַּחַיִּים וּבַשְּׁחוּטִין, בְּדָבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים וּבְדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּסְּמִיכָה: 
+
+
+Chapter 10
+
+רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, הָעֹמֶר הָיָה בָא בְשַׁבָּת מִשָּׁלשׁ סְאִין, וּבְחֹל מֵחָמֵשׁ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֶחָד בְּשַׁבָּת וְאֶחָד בְּחֹל, מִשָּׁלשׁ הָיָה בָא. רַבִּי חֲנִינָא סְגָן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, בְּשַׁבָּת הָיָה נִקְצָר בְּיָחִיד וּבְמַגָּל אֶחָד וּבְקֻפָּה אַחַת. וּבְחֹל, בִּשְׁלשָׁה וּבְשָׁלשׁ קֻפּוֹת וּבְשָׁלשׁ מַגָּלוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֶחָד בְּשַׁבָּת וְאֶחָד בְּחֹל, בִּשְׁלשָׁה וּבְשָׁלשׁ קֻפּוֹת וּבְשָׁלשׁ מַגָּלוֹת: 
+
+מִצְוַת הָעֹמֶר לָבֹא מִן הַקָּרוֹב. לֹא בִכֵּר הַקָּרוֹב לִירוּשָׁלַיִם, מְבִיאִים אוֹתוֹ מִכָּל מָקוֹם. מַעֲשֶׂה שֶׁבָּא מִגַּגּוֹת צְרִיפִין, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם מִבִּקְעַת עֵין סוֹכֵר: 
+
+כֵּיצַד הָיוּ עוֹשִׂים. שְׁלוּחֵי בֵית דִּין יוֹצְאִים מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וְעוֹשִׂים אוֹתוֹ כְרִיכוֹת בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נוֹחַ לִקְצֹר. וְכָל הָעֲיָרוֹת הַסְּמוּכוֹת לְשָׁם, מִתְכַּנְּסוֹת לְשָׁם, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִקְצָר בְּעֵסֶק גָּדוֹל. כֵּיוָן שֶׁחֲשֵׁכָה, אוֹמֵר לָהֶם, בָּא הַשָּׁמֶשׁ, אוֹמְרִים, הֵן. בָּא הַשָּׁמֶשׁ, אוֹמְרִים הֵן. מַגָּל זוֹ, אוֹמְרִים הֵן. מַגָּל זוֹ, אוֹמְרִים הֵן. קֻפָּה זוֹ, אוֹמְרִים הֵן. קֻפָּה זוֹ, אוֹמְרִים הֵן. בְּשַׁבָּת אוֹמֵר לָהֶם, שַׁבָּת זוֹ, אוֹמְרִים הֵן. שַׁבָּת זוֹ, אוֹמְרִים הֵן. אֶקְצֹר, וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ קְצֹר. אֶקְצֹר, וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ קְצֹר. שָׁלשׁ פְּעָמִים עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ הֵן, הֵן, הֵן. וְכָל כָּךְ לָמָּה. מִפְּנֵי הַבַּיְתוֹסִים, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים, אֵין קְצִירַת הָעֹמֶר בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב: 
+
+קְצָרוּהוּ וּנְתָנוּהוּ בְקֻפּוֹת, הֱבִיאוּהוּ לָעֲזָרָה, הָיוּ מְהַבְהְבִין אוֹתוֹ בָאוּר, כְּדֵי לְקַיֵּם בּוֹ מִצְוַת קָלִי, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְּקָנִים וּבִקְלִיחוֹת חוֹבְטִים אוֹתוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְמָעֵךְ. נְתָנוּהוּ לָאַבּוּב, וְאַבּוּב הָיָה מְנֻקָּב, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הָאוּר שׁוֹלֵט בְּכֻלּוֹ. שְׁטָחוּהוּ בָעֲזָרָה, וְהָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בּוֹ. נְתָנוּהוּ בְרֵחַיִם שֶׁל גָּרוֹסוֹת, וְהוֹצִיאוּ מִמֶּנּוּ עִשָּׂרוֹן שֶׁהוּא מְנֻפֶּה מִשְּׁלשׁ עֶשְׂרֵה נָפָה, וְהַשְּׁאָר נִפְדֶּה וְנֶאֱכָל לְכָל אָדָם. וְחַיָּב בַּחַלָּה, וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת. רַבִּי עֲקִיבָא מְחַיֵּב בַּחַלָּה וּבַמַּעַשְׂרוֹת. בָא לוֹ לָעִשָּׂרוֹן, וְנָתַן שַׁמְנוֹ וּלְבוֹנָתוֹ, יָצַק, וּבָלַל, הֵנִיף, וְהִגִּישׁ, וְקָמַץ, וְהִקְטִיר, וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים: 
+
+מִשֶּׁקָּרַב הָעֹמֶר, יוֹצְאִין וּמוֹצְאִין שׁוּק יְרוּשָׁלַיִם שֶׁהוּא מָלֵא קֶמַח וְקָלִי, שֶׁלֹּא בִרְצוֹן חֲכָמִים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בִּרְצוֹן חֲכָמִים הָיוּ עוֹשִׂים. מִשֶּׁקָּרַב הָעֹמֶר, הֻתַּר הֶחָדָשׁ מִיָּד, וְהָרְחוֹקִים מֻתָּרִים מֵחֲצוֹת הַיּוֹם וּלְהַלָּן. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁיְּהֵא יוֹם הָנֵף כֻּלּוֹ אָסוּר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, וַהֲלֹא מִן הַתּוֹרָה הוּא אָסוּר, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג), עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה. מִפְּנֵי מָה הָרְחוֹקִים מֻתָּרִים מֵחֲצוֹת הַיּוֹם וּלְהַלָּן, מִפְּנֵי שֶׁהֵן יוֹדְעִין שֶׁאֵין בֵּית דִּין מִתְעַצְּלִין בּוֹ: 
+
+הָעֹמֶר הָיָה מַתִּיר בַּמְּדִינָה, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם בַּמִּקְדָּשׁ. אֵין מְבִיאִין מְנָחוֹת וּבִכּוּרִים וּמִנְחַת בְּהֵמָה קֹדֶם לָעֹמֶר. וְאִם הֵבִיא, פָּסוּל. קֹדֶם לִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, לֹא יָבִיא. וְאִם הֵבִיא, כָּשֵׁר: 
+
+הַחִטִּים וְהַשְּׂעֹרִים וְהַכֻּסְּמִין וְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל וְהַשִּׁיפוֹן חַיָּבִין בַּחַלָּה, וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, וַאֲסוּרִים בֶּחָדָשׁ מִלִּפְנֵי הַפֶּסַח, וּמִלִּקְצֹר מִלִּפְנֵי הָעֹמֶר. וְאִם הִשְׁרִישׁוּ קֹדֶם לָעֹמֶר, הָעֹמֶר מַתִּירָן. וְאִם לָאו, אֲסוּרִים עַד שֶׁיָּבֹא עֹמֶר הַבָּא: 
+
+קוֹצְרִים בֵּית הַשְּׁלָחִים שֶׁבָּעֲמָקִים, אֲבָל לֹא גוֹדְשִׁין. אַנְשֵׁי יְרִיחוֹ קוֹצְרִין בִּרְצוֹן חֲכָמִים, וְגוֹדְשִׁין שֶׁלֹּא בִרְצוֹן חֲכָמִים, וְלֹא מִחוּ בְיָדָם חֲכָמִים. קוֹצֵר לַשַּׁחַת, וּמַאֲכִיל לַבְּהֵמָה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁהִתְחִיל עַד שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף יִקְצֹר וְיַאֲכִיל אַף מִשֶּׁהֵבִיאָה שְׁלִישׁ: 
+
+קוֹצְרִין מִפְּנֵי הַנְּטִיעוֹת, מִפְּנֵי בֵית הָאֵבֶל, מִפְּנֵי בִטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ. לֹא יַעֲשֶׂה אוֹתָן כְּרִיכוֹת, אֲבָל מַנִּיחָן צְבָתִים. מִצְוַת הָעֹמֶר לָבֹא מִן הַקָּמָה. לֹא מָצָא, יָבִיא מִן הָעֳמָרִים. מִצְוָתוֹ לָבֹא מִן הַלַּח. לֹא מָצָא, יָבִיא מִן הַיָּבֵשׁ. מִצְוָתוֹ לִקְצֹר בַּלַּיְלָה. נִקְצַר בַּיּוֹם, כָּשֵׁר. וְדוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת: 
+
+
+Chapter 11
+
+שְׁתֵּי הַלֶּחֶם נִלּוֹשׁוֹת אַחַת אַחַת, וְנֶאֱפוֹת אַחַת אַחַת. לֶחֶם הַפָּנִים נִלּוֹשׁ אֶחָד אֶחָד, וְנֶאֱפֶה שְׁנַיִם שְׁנָיִם. וּבִטְפוּס הָיָה עוֹשֶׂה אוֹתָן. וּכְשֶׁהוּא רָדָן, נוֹתְנָן בִּטְפוּס, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְקַלְקְלוּ: 
+
+אֶחָד שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְאֶחָד לֶחֶם הַפָּנִים, לִישָׁתָן וַעֲרִיכָתָן בַּחוּץ, וַאֲפִיָּתָן בִּפְנִים, וְאֵינָן דּוֹחוֹת אֶת הַשַּׁבָּת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל מַעֲשֵׂיהֶם בִּפְנִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לְעוֹלָם הֱוֵי רָגִיל לוֹמַר, שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים כְּשֵׁרוֹת בָּעֲזָרָה, וּכְשֵׁרוֹת בְּבֵית פָּאגִי: 
+
+חֲבִתֵּי כֹהֵן גָּדוֹל, לִישָׁתָן וַעֲרִיכָתָן וַאֲפִיָּתָן בִּפְנִים, וְדוֹחוֹת אֶת הַשַּׁבָּת. טִחוּנָן וְהֶרְקֵדָן אֵינָן דּוֹחוֹת אֶת הַשַּׁבָּת. כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, כָּל מְלָאכָה שֶׁאֶפְשָׁר לָהּ לֵעָשׂוֹת מֵעֶרֶב שַׁבָּת, אֵינָה דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. וְשֶׁאִי אֶפְשָׁר לָהּ לֵעָשׂוֹת מֵעֶרֶב שַׁבָּת, דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת: 
+
+כָּל הַמְּנָחוֹת יֵשׁ בָּהֶן מַעֲשֵׂה כְלִי בִּפְנִים, וְאֵין בָּהֶן מַעֲשֵׂה כְלִי בַחוּץ. כֵּיצַד. שְׁתֵּי הַלֶּחֶם אָרְכָּן שִׁבְעָה וְרָחְבָּן אַרְבָּעָה, וְקַרְנוֹתֵיהֶן אַרְבַּע אֶצְבָּעוֹת. לֶחֶם הַפָּנִים, אָרְכָּן עֲשָׂרָה וְרָחְבָּן חֲמִשָּׁה, וְקַרְנוֹתָיו שֶׁבַע אֶצְבָּעוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שֶׁלֹּא תִטְעֶה, זד"ד יה"ז. בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר, וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד, שֶׁיְּהֵא לוֹ פָנִים: 
+
+הַשֻּׁלְחָן, אָרְכּוֹ עֲשָׂרָה, וְרָחְבּוֹ חֲמִשָּׁה. לֶחֶם הַפָּנִים, אָרְכָּן עֲשָׂרָה וְרָחְבָּן חֲמִשָּׁה. נוֹתֵן אָרְכּוֹ כְּנֶגֶד רָחְבּוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן, וְכוֹפֵל טְפָחַיִם וּמֶחֱצָה מִכָּאן וּטְפָחַיִם וּמֶחֱצָה מִכָּאן, נִמְצָא אָרְכּוֹ מְמַלֵּא כָּל רָחְבּוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הַשֻּׁלְחָן אָרְכּוֹ שְׁנֵים עָשָׂר וְרָחְבּוֹ שִׁשָּׁה. לֶחֶם הַפָּנִים אָרְכּוֹ עֲשָׂרָה וְרָחְבּוֹ חֲמִשָּׁה. נוֹתֵן אָרְכּוֹ כְּנֶגֶד רָחְבּוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן, וְכוֹפֵל טְפָחַיִם מִכָּאן וּטְפָחַיִם מִכָּאן וּטְפָחַיִם רֶוַח בָּאֶמְצָע, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא הָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בֵּינֵיהֶן. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, שָׁם הָיוּ נוֹתְנִין שְׁנֵי בְזִיכֵי לְבוֹנָה שֶׁל לֶחֶם הַפָּנִים. אָמְרוּ לוֹ, וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר (ויקרא כד), וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה. אָמַר לָהֶן, וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר (במדבר ב), וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה: 
+
+אַרְבָּעָה סְנִיפִין שֶׁל זָהָב הָיוּ שָׁם, מֻפְצָלִין מֵרָאשֵׁיהֶן, שֶׁהָיוּ סוֹמְכִים בָּהֶן, שְׁנַיִם לְסֵדֶר זֶה וּשְׁנַיִם לְסֵדֶר זֶה. וְעֶשְׂרִים וּשְׁמֹנָה קָנִים, כַּחֲצִי קָנֶה חָלוּל, אַרְבָּעָה עָשָׂר לְסֵדֶר זֶה וְאַרְבָּעָה עָשָׂר לְסֵדֶר זֶה. לֹא סִדּוּר קָנִים וְלֹא נְטִילָתָן דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, אֶלָּא נִכְנָס מֵעֶרֶב שַׁבָּת וְשׁוֹמְטָן וְנוֹתְנָן לְאָרְכּוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן. כָּל הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַמִּקְדָּשׁ, אָרְכָּן לְאָרְכּוֹ שֶׁל בָּיִת: 
+
+שְׁנֵי שֻׁלְחָנוֹת הָיוּ בָאוּלָם מִבִּפְנִים עַל פֶּתַח הַבַּיִת, אֶחָד שֶׁל שַׁיִשׁ וְאֶחָד שֶׁל זָהָב. עַל שֶׁל שַׁיִשׁ נוֹתְנִים לֶחֶם הַפָּנִים בִּכְנִיסָתוֹ, וְעַל שֶׁל זָהָב בִּיצִיאָתוֹ, שֶׁמַּעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא מוֹרִידִין. וְאֶחָד שֶׁל זָהָב מִבִּפְנִים, שֶׁעָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים תָּמִיד. אַרְבָּעָה כֹהֲנִים נִכְנָסִין, שְׁנַיִם בְּיָדָם שְׁנֵי סְדָרִים, וּשְׁנַיִם בְּיָדָם שְׁנֵי בְזִיכִים. וְאַרְבָּעָה מַקְדִּימִין לִפְנֵיהֶם, שְׁנַיִם לִטֹּל שְׁנֵי סְדָרִים, וּשְׁנַיִם לִטֹּל שְׁנֵי בְזִיכִים. הַמַּכְנִיסִים עוֹמְדִים בַּצָּפוֹן, וּפְנֵיהֶם לַדָּרוֹם. הַמּוֹצִיאִין עוֹמְדִים בַּדָּרוֹם, וּפְנֵיהֶם לַצָּפוֹן. אֵלּוּ מוֹשְׁכִין וְאֵלּוּ מַנִּיחִין, וְטִפְחוֹ שֶׁל זֶה כְנֶגֶד טִפְחוֹ שֶׁל זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כה), לְפָנַי תָּמִיד. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אֵלּוּ נוֹטְלִין וְאֵלּוּ מַנִּיחִין, אַף זוֹ הָיְתָה תָּמִיד. יָצְאוּ וְנָתְנוּ עַל הַשֻּׁלְחָן שֶׁל זָהָב שֶׁהָיָה בָאוּלָם. הִקְטִירוּ הַבְּזִיכִין, וְהַחַלּוֹת מִתְחַלְּקוֹת לַכֹּהֲנִים. חָל יוֹם הַכִּפּוּרִים לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, הַחַלּוֹת מִתְחַלְּקוֹת לָעָרֶב. חָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת, שָׂעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים נֶאֱכָל לָעָרֶב, הַבַּבְלִיִּים אוֹכְלִין אוֹתוֹ כְּשֶׁהוּא חַי, מִפְּנֵי שֶׁדַּעְתָּן יָפָה: 
+
+סִדֵּר אֶת הַלֶּחֶם בְּשַׁבָּת וְאֶת הַבְּזִיכִים לְאַחַר שַׁבָּת וְהִקְטִיר אֶת הַבְּזִיכִים בְּשַׁבָּת, פְּסוּלָה, וְאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא. סִדֵּר אֶת הַלֶּחֶם וְאֶת הַבְּזִיכִין בְּשַׁבָּת וְהִקְטִיר אֶת הַבְּזִיכִין לְאַחַר שַׁבָּת, פָּסוּל, וְאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא. סִדֵּר אֶת הַלֶּחֶם וְאֶת הַבְּזִיכִין לְאַחַר שַׁבָּת וְהִקְטִיר אֶת הַבְּזִיכִין בְּשַׁבָּת, פָּסוּל. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה. יַנִּיחֶנָּה לַשַּׁבָּת הַבָּאָה, שֶׁאֲפִלּוּ הִיא עַל הַשֻּׁלְחָן יָמִים רַבִּים, אֵין בְּכָךְ כְּלוּם: 
+
+שְׁתֵּי הַלֶּחֶם נֶאֱכָלוֹת אֵין פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם, וְלֹא יָתֵר עַל שְׁלשָׁה. כֵּיצַד. נֶאֱפוֹת מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְנֶאֱכָלוֹת בְּיוֹם טוֹב, לִשְׁנָיִם. חָל יוֹם טוֹב לִהְיוֹת אַחַר הַשַּׁבָּת, נֶאֱכָלוֹת לִשְׁלשָׁה. לֶחֶם הַפָּנִים נֶאֱכָל אֵין פָּחוֹת מִתִּשְׁעָה, וְלֹא יָתֵר עַל אַחַד עָשָׂר. כֵּיצַד. נֶאֱפֶה בְעֶרֶב שַׁבָּת וְנֶאֱכָל בְּשַׁבָּת, לְתִשְׁעָה. חָל יוֹם טוֹב לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת, נֶאֱכָל לַעֲשָׂרָה. שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, נֶאֱכָל לְאַחַד עָשָׂר. וְאֵינוֹ דוֹחֶה לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן הַסְּגָן, דּוֹחֶה אֶת יוֹם טוֹב וְאֵינוֹ דוֹחֶה אֶת יוֹם צוֹם: 
+
+
+Chapter 12
+
+הַמְּנָחוֹת וְהַנְּסָכִים שֶׁנִּטְמְאוּ עַד שֶׁלֹּא קִדְּשָׁן בַּכְּלִי, יֶשׁ לָהֶן פִּדְיוֹן. מִשֶּׁקָּדְשׁוּ בַכְּלִי, אֵין לָהֶם פִּדְיוֹן. הָעוֹפוֹת וְהָעֵצִים וְהַלְּבוֹנָה וּכְלֵי שָׁרֵת, אֵין לָהֶם פִּדְיוֹן, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר אֶלָּא בְּהֵמָה: 
+
+הָאוֹמֵר, הֲרֵי עָלַי בְּמַחֲבַת, וְהֵבִיא בְמַרְחֶשֶׁת, בְּמַרְחֶשֶׁת וְהֵבִיא בְמַחֲבַת, מַה שֶּׁהֵבִיא הֵבִיא, וִידֵי חוֹבָתוֹ לֹא יָצָא. זוֹ לְהָבִיא בְמַחֲבַת, וְהֵבִיא בְמַרְחֶשֶׁת, בְּמַרְחֶשֶׁת, וְהֵבִיא בְמַחֲבַת, הֲרֵי זוֹ פְסוּלָה. הֲרֵי עָלַי שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים לְהָבִיא בִכְלִי אֶחָד, וְהֵבִיא בִשְׁנֵי כֵלִים, בִּשְׁנֵי כֵלִים, וְהֵבִיא בִכְלִי אֶחָד, מַה שֶּׁהֵבִיא הֵבִיא, וִידֵי חוֹבָתוֹ לֹא יָצָא. אֵלּוּ לְהָבִיא בִכְלִי אֶחָד, וְהֵבִיא בִשְׁנֵי כֵלִים, בִּשְׁנֵי כֵלִים וְהֵבִיא בִכְלִי אֶחָד, הֲרֵי אֵלּוּ פְסוּלִין. הֲרֵי עָלַי שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים לְהָבִיא בִכְלִי אֶחָד וְהֵבִיא בִשְׁנֵי כֵלִים, אָמְרוּ לוֹ בִּכְלִי אֶחָד נָדָרְתָּ, הִקְרִיבָן בִּכְלִי אֶחָד, כְּשֵׁרִים, וּבִשְׁנֵי כֵלִים, פְּסוּלִין. הֲרֵי עָלַי שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים לְהָבִיא בִשְׁנֵי כֵלִים, וְהֵבִיא בִכְלִי אֶחָד, אָמְרוּ לוֹ, בִּשְׁנֵי כֵלִים נָדָרְתָּ, הִקְרִיבָן בִּשְׁנֵי כֵלִים, כְּשֵׁרִים. נְתָנוֹ בִכְלִי אֶחָד, כִּשְׁתֵּי מְנָחוֹת שֶׁנִּתְעָרָבוּ: 
+
+הֲרֵי עָלַי מִנְחָה מִן הַשְּׂעֹרִין, יָבִיא מִן הַחִטִּים. קֶמַח, יָבִיא סֹלֶת. בְּלֹא שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה, יָבִיא עִמָּהּ שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה. חֲצִי עִשָּׂרוֹן, יָבִיא עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם. עִשָּׂרוֹן וּמֶחֱצָה, יָבִיא שְׁנָיִם. רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר, שֶׁלֹּא הִתְנַדֵּב כְּדֶרֶךְ הַמִּתְנַדְּבִים: 
+
+מִתְנַדֵּב אָדָם מִנְחָה שֶׁל שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן, וּמֵבִיא בִכְלִי אֶחָד. אִם אָמַר הֲרֵי עָלַי שִׁשִּׁים וְאֶחָד, מֵבִיא שִׁשִּׁים בִּכְלִי אֶחָד וְאֶחָד בִּכְלִי אֶחָד, שֶׁכֵּן צִבּוּר מֵבִיא בְיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת שִׁשִּׁים וְאֶחָד. דַּיּוֹ לַיָּחִיד שֶׁיְּהֵא פָחוֹת מִן הַצִּבּוּר אֶחָד. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, וַהֲלֹא אֵלּוּ לַפָּרִים, וְאֵלּוּ לַכְּבָשִׂים, וְאֵינָם נִבְלָלִים זֶה עִם זֶה. אֶלָּא, עַד שִׁשִּׁים יְכוֹלִים לְהִבָּלֵל. אָמְרוּ לוֹ, שִׁשִּׁים נִבְלָלִים, שִׁשִּׁים וְאֶחָד אֵין נִבְלָלִים. אָמַר לָהֶן, כָּל מִדּוֹת חֲכָמִים כֵּן. בְּאַרְבָּעִים סְאָה הוּא טוֹבֵל, בְּאַרְבָּעִים סְאָה חָסֵר קֻרְטוֹב אֵינוֹ יָכוֹל לִטְבֹּל בָּהֶן. אֵין מִתְנַדְּבִים לֹג, שְׁנַיִם, וַחֲמִשָּׁה, אֲבָל מִתְנַדְּבִים שְׁלשָׁה וְאַרְבָּעָה וְשִׁשָּׁה, וּמִשִּׁשָּׁה וּלְמָעְלָה: 
+
+מִתְנַדְּבִים יַיִן, וְאֵין מִתְנַדְּבִים שֶׁמֶן, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, מִתְנַדְּבִים שָׁמֶן. אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן, מַה מָּצִינוּ בַיַּיִן שֶׁבָּא חוֹבָה וּבָא נְדָבָה, אַף הַשֶּׁמֶן בָּא חוֹבָה וּבָא נְדָבָה. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בַיַּיִן שֶׁכֵּן הוּא קָרֵב חוֹבָתוֹ בִפְנֵי עַצְמוֹ, תֹּאמַר בַּשֶּׁמֶן שֶׁאֵינוֹ קָרֵב חוֹבָתוֹ בִפְנֵי עַצְמוֹ. אֵין שְׁנַיִם מִתְנַדְּבִים עִשָּׂרוֹן אֶחָד, אֲבָל מִתְנַדְּבִים עוֹלָה וּשְׁלָמִים. וּבָעוֹף, אֲפִלּוּ פְרִידָה אֶחָת: 
+
+
+Chapter 13
+
+הֲרֵי עָלַי עִשָּׂרוֹן, יָבִיא אֶחָד. עֶשְׂרוֹנִים, יָבִיא שְׁנָיִם. פֵּרַשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, יָבִיא שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן. הֲרֵי עָלַי מִנְחָה, יָבִיא אֵיזוֹ שֶׁיִּרְצֶה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יָבִיא מִנְחַת הַסֹּלֶת, שֶׁהִיא מְיֻחֶדֶת שֶׁבַּמְּנָחוֹת: 
+
+מִנְחָה, מִין הַמִּנְחָה, יָבִיא אֶחָת. מְנָחוֹת, מִין הַמְּנָחוֹת, יָבִיא שְׁתָּיִם. פֵּרַשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, יָבִיא חֲמִשְׁתָּן. פֵּרַשְׁתִּי מִנְחָה שֶׁל עֶשְׂרוֹנִים וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, יָבִיא מִנְחָה שֶׁל שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן. רַבִּי אוֹמֵר, יָבִיא מְנָחוֹת שֶׁל עֶשְׂרוֹנִים מֵאֶחָד וְעַד שִׁשִּׁים: 
+
+הֲרֵי עָלַי עֵצִים, לֹא יִפְחֹת מִשְּׁנֵי גְזִירִין. לְבוֹנָה, לֹא יִפְחֹת מִקֹּמֶץ. חֲמִשָּׁה קֳמָצִים הֵן, הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי לְבוֹנָה, לֹא יִפְחֹת מִקֹּמֶץ. הַמִּתְנַדֵּב מִנְחָה, יָבִיא עִמָּהּ קֹמֶץ לְבוֹנָה. הַמַּעֲלֶה אֶת הַקֹּמֶץ בַּחוּץ, חַיָּב. וּשְׁנֵי בְזִיכִין טְעוּנִין שְׁנֵי קֳמָצִים: 
+
+הֲרֵי עָלַי זָהָב, לֹא יִפְחֹת מִדִּינַר זָהָב. כֶּסֶף, לֹא יִפְחֹת מִדִּינַר כָּסֶף. נְחשֶׁת, לֹא יִפְחֹת מִמָּעָה כָסֶף. פֵּרַשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, הוּא מֵבִיא עַד שֶׁיֹּאמַר לֹא לְכָךְ נִתְכַּוָּנְתִּי: 
+
+הֲרֵי עָלַי יַיִן, לֹא יִפְחֹת מִשְּׁלשָׁה לֻגִּין. שֶׁמֶן, לֹא יִפְחֹת מִלֹּג. רַבִּי אוֹמֵר, שְׁלשָׁה לֻגִּין. פֵּרַשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, יָבִיא כַיּוֹם הַמְּרֻבֶּה: 
+
+הֲרֵי עָלַי עוֹלָה, יָבִיא כֶבֶשׂ. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, אוֹ תוֹר אוֹ בֶן יוֹנָה. פֵּרַשְׁתִּי מִן הַבָּקָר וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, יָבִיא פַר וָעֵגֶל. מִן הַבְּהֵמָה וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, יָבִיא פָר וָעֵגֶל אַיִל גְּדִי וְטָלֶה. פֵּרַשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, מוֹסִיף עֲלֵיהֶם תּוֹר וּבֶן יוֹנָה: 
+
+הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה, וּשְׁלָמִים, יָבִיא כֶבֶשׂ. פֵּרַשְׁתִּי מִן הַבָּקָר וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, יָבִיא פָר וּפָרָה עֵגֶל וְעֶגְלָה. מִן הַבְּהֵמָה וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, יָבִיא פַר וּפָרָה, עֵגֶל וְעֶגְלָה, אַיִל וְרָחֵל, גְּדִי וּגְדִיָּה, שָׂעִיר וּשְׂעִירָה, טָלֶה וְטַלְיָה: 
+
+הֲרֵי עָלַי שׁוֹר, יָבִיא הוּא וּנְסָכָיו בְּמָנֶה. עֵגֶל, יָבִיא הוּא וּנְסָכָיו בְּחָמֵשׁ. אַיִל, יָבִיא הוּא וּנְסָכָיו בִּשְׁתַּיִם. כֶּבֶשׂ, יָבִיא הוּא וּנְסָכָיו בְּסָלַע. שׁוֹר בְּמָנֶה, יָבִיא בְמָנֶה חוּץ מִנְּסָכָיו. עֵגֶל בְּחָמֵשׁ, יָבִיא בְחָמֵשׁ חוּץ מִנְּסָכָיו. אַיִל בִּשְׁתַּיִם, יָבִיא בִשְׁתַּיִם חוּץ מִנְּסָכָיו. כֶּבֶשׂ בְּסֶלַע, יָבִיא בְסֶלַע חוּץ מִנְּסָכָיו. שׁוֹר בְּמָנֶה וְהֵבִיא שְׁנַיִם בְּמָנֶה, לֹא יָצָא, אֲפִלּוּ זֶה בְמָנֶה חָסֵר דִּינָר וְזֶה בְמָנֶה חָסֵר דִּינָר. שָׁחוֹר וְהֵבִיא לָבָן, לָבָן וְהֵבִיא שָׁחוֹר, גָּדוֹל וְהֵבִיא קָטָן, לֹא יָצָא. קָטָן וְהֵבִיא גָדוֹל, יָצָא. רַבִּי אוֹמֵר, לֹא יָצָא: 
+
+שׁוֹר זֶה עוֹלָה, וְנִסְתָּאֵב, אִם רָצָה, יָבִיא בְדָמָיו שְׁנָיִם. שְׁנֵי שְׁוָרִים אֵלּוּ עוֹלָה, וְנִסְתָּאֲבוּ, אִם רָצָה, יָבִיא בִדְמֵיהֶם אֶחָד. רַבִּי אוֹסֵר. אַיִל זֶה עוֹלָה, וְנִסְתָּאֵב, אִם רָצָה, יָבִיא בְדָמָיו כֶּבֶשׂ. כֶּבֶשׂ זֶה עוֹלָה וְנִסְתָּאֵב, אִם רָצָה, יָבִיא בְדָמָיו אַיִל. רַבִּי אוֹסֵר. הָאוֹמֵר אַחַד מִכְּבָשַׂי הֶקְדֵּשׁ, וְאַחַד מִשְּׁוָרַי הֶקְדֵּשׁ, הָיוּ לוֹ שְׁנַיִם, הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן הֶקְדֵּשׁ. שְׁלשָׁה, הַבֵּינוֹנִי שֶׁבָּהֶן הֶקְדֵּשׁ. פֵּרַשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, אוֹ שֶׁאָמַר, אָמַר לִי אַבָּא וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה, הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן הֶקְדֵּשׁ: 
+
+הֲרֵי עָלַי עוֹלָה, יַקְרִיבֶנָּה בַמִּקְדָּשׁ. וְאִם הִקְרִיבָהּ בְּבֵית חוֹנְיוֹ, לֹא יָצָא. שֶׁאַקְרִיבֶנָּה בְּבֵית חוֹנְיוֹ, יַקְרִיבֶנָּה בַּמִּקְדָּשׁ. וְאִם הִקְרִיבָהּ בְּבֵית חוֹנְיוֹ, יָצָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵין זוֹ עוֹלָה. הֲרֵינִי נָזִיר, יְגַלַּח בַּמִּקְדָּשׁ. וְאִם גִּלַּח בְּבֵית חוֹנְיוֹ, לֹא יָצָא. שֶׁאֲגַלַּח בְּבֵית חוֹנְיוֹ, יְגַלַּח בַּמִּקְדָּשׁ. וְאִם גִּלַּח בְּבֵית חוֹנְיוֹ, יָצָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵין זֶה נָזִיר. הַכֹּהֲנִים שֶׁשִּׁמְּשׁוּ בְּבֵית חוֹנְיוֹ, לֹא יְשַׁמְּשׁוּ בַמִּקְדָּשׁ בִּירוּשָׁלַיִם, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לְדָבָר אַחֵר, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב כג), אַךְ לֹא יַעֲלוּ כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֶל מִזְבַּח ה' בִּירוּשָׁלָיִם כִי אִם אָכְלוּ מַצּוֹת בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם, הֲרֵי הֵם כְּבַעֲלֵי מוּמִין, חוֹלְקִין וְאוֹכְלִין, אֲבָל לֹא מַקְרִיבִין: 
+
+נֶאֱמַר בְּעוֹלַת הַבְּהֵמָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ (ויקרא א), וּבְעוֹלַת הָעוֹף אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ (שם), וּבַמִּנְחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ (שם ב), לְלַמֵּד, שֶׁאֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט, וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּן אָדָם אֶת דַּעְתּוֹ לַשָּׁמָיִם: 
diff --git "a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Middot/English/Mischnajot mit deutscher \303\234bersetzung und Erkl\303\244rung. Berlin 1887-1933 [de].txt" "b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Middot/English/Mischnajot mit deutscher \303\234bersetzung und Erkl\303\244rung. Berlin 1887-1933 [de].txt"
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..7ee29d47a59b1973ebfd5e92f36218ad6a60a51e
--- /dev/null
+++ "b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Middot/English/Mischnajot mit deutscher \303\234bersetzung und Erkl\303\244rung. Berlin 1887-1933 [de].txt"	
@@ -0,0 +1,57 @@
+Mishnah Middot
+משנה מדות
+Mischnajot mit deutscher Übersetzung und Erklärung. Berlin 1887-1933 [de]
+https://www.talmud.de/tlmd/die-deutsche-mischna-uebersetzung
+
+Mishnah Middot
+
+
+
+Chapter 1
+
+An drei Stellen hielten die Priester im Heiligtum Wache<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> nach den meisten Erklärern nur während der Nacht, nach anderen auch bei Tage.</i>, im Abtinasraum, im Zündfeuerraum und im Erwärmungsraum<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> S. Tam. I Noten 2—4.</i>, und die Leviten an einundzwanzig Stellen<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Auch vor den Räumen, in denen die Priester Wache hielten, hielten, wie die meisten Erklärer annehmen, draussen Leviten Wache (s. weiter Mischna 5 und 9). Es ist danach entweder zu erklären, an 21 Stellen hielten die Leviten allein Wache, ausser den 3 genannten Stellen, an denen ausser ihnen auch Priester wachten, oder es sind in diesen 21 Stellen die 3 genannten, wo auch die Priester Wache hielten, mit enthalten, indem unter den fünf Toren des Tempelhofes, an denen die Leviten Wache hielten, drei waren, die sich an derselben Stelle befanden wie die genannten drei Räume, nämlich das Wassertor, über oder (nach anderen) neben dem sich der Abtinas-Raum befand, das Zündfeuer-Tor und das Tor des Erwärmungs-Raums (s. weiter Mischna 4 und 5).</i>: fünf an den fünf Toren des Tempelberges<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> S. Mischna 3.</i>, vier an seinen vier Ecken<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> an den vier Ecken der den ganzen Tempelberg einschliessenden Mauer.</i> drinnen<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Hier hielten sich die Wächter innerhalb der Mauer auf, weil sie hier durch das rings um die Mauer führende Schutzdach geschützt waren und sich, wenn sie müde wurden, auch niedersetzen durften, da dieser Raum noch nicht zum Tempelhof gehörte, in dem es nicht erlaubt war, sich niederzusetzen.</i>, fünf an fünf Toren<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Nach Mischna 4 hatte der Tempelhof sieben Tore. Nach der ersten Erklärung in Note 3 hielten die Leviten allein nur an fünf Toren Wache, da an den beiden anderen Toren, am Zündfeuer-Tor und am Tor des Erwärmungsraums, auch die Priester Wache hielten; am Wassertor hielten danach die Leviten auch noch besonders Wache, neben den Leviten, die zusammen mit den Priestern an dem darüber befindlichen Abtinas-Raum Wache hielten. Nach der zweiten Erklärung wurden überhaupt nur fünf von den sieben Toren bewacht, an den beiden anderen war keine Wache nötig, da sie in der Mitte zwischen zwei bewachten Toren lagen, nämlich das Erstgeburten-Tor zwischen dem Brennholz-Tor und dem Wassertor, und das Opfertor zwischen dem Zündfeuer-Tor und dem Tor des Erwärmungs-Raums. Nach einer anderen Ansicht im Talmud (Tam. 27a) gibt hier die Mischna die Ansicht eines anderen Tanna als des in Mischna 4 wieder, danach hätte der Tempelhof überhaupt nur fünf Tore gehabt.</i> des Tempelhofes<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Unter <span dir="rtl">עזרה</span> wird hier der ganze von einer Mauer ringsum umgebene Platz vom Männer-Vorhof an vor, zu beiden Seiten und hinter dem Hechal und dem Allerheiligsten verstanden, wir übersetzen es deshalb mit „Tempelhof“.</i>, vier an seinen vier Ecken<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> an den vier Ecken dieser den Tempelhof einschliessenden Mauer.</i> draussen<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Hier mussten die Wächter sich ausserhalb der Mauer aufhalten, weil sie innerhalb derselben sich, auch um sich auszuruhen, nicht hätten niedersetzen dürfen.</i>, einer an der Opferkammer<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> die weiter Mischna 6 <span dir="rtl">לשנת טלאי קרבן</span> und Tam. III, 3 <span dir="rtl">הטלאים לשכת</span> genannte Kammer, in der die für das tägliche Morgen- und Abendopfer bestimmten Tiere standen, nach einer anderen von Ascheri gebrachten Erklärung eine andere Kammer, die sonst nirgends genannt wird, in die die Opfertiere gebracht wurden, um auf ihre Tauglichkeit untersucht zu werden.</i>, einer an der Vorhangskammer<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> nach Ascheri die Kammer, in der die Vorhänge für das Heiligtum gewebt wurden. Auch diese Kammer wird sonst nirgends genannt, ihre Lage lässt sich daher auch nicht angeben.</i> und einer auf der Rückseite des Allerheiligsten<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">בית הכפורת</span> wurde der Raum des Allerheiligsten nach dem auf der heiligen Lade liegenden Deckel genannt, weil von hier aus Mose die Stimme Gottes zu sich reden hörte, (s. Num. 7,89).</i>.
+Der Tempelbergsvorsteher<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> der die Oberaufsicht über den ganzen Tempelberg hatte und entweder auch während der Nacht sich innerhalb der Mauer des Tempelbergs aufhielt oder die Schlüssel zu einem Tore hatte, um eintreten zu können.</i> machte die Runde bei allen Wachen<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Wenn auch die Wachen innerhalb des Tempelhofes gemeint sind, muss man annehmen, dass er Schlüssel zu einer Nebenpforte hatte, durch die er auch in den bei Nacht geschlossenen Tempelhof eintreten konnte.</i>, brennende Fackeln wurden ihm vorangetragen. Stand der Wächter nicht aufrecht<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> sondern hatte er sich niedergesetzt, so dass zu befürchten war, dass er vielleicht schlief.</i>, sprach ihn<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> Ed. Lowe: <span dir="rtl">„ו„אומר לו</span> ebenso im Talmud, Tam. 27b, Maim. <span dir="rtl">הלכות בית הכחירה</span> VIII, 10. Danach wäre zu übersetzen: Stand der Wächter nicht aufrecht und sprach ihn mit den Worten an: „Herr Tempel-Vorsteher, Frieden über dich!“ so war daran zu erkennen, dass er schlief.</i> der Tempelbergs-Vorsteher mit den Worten an: „Frieden über dich“. Stellte sich heraus, dass er schlief, schlug er ihn mit seinem Stock, es stand ihm auch das Recht zu, ihm sein Gewand zu verbrennen. Die, [die ihn schreien hörten], sagten: „Was ist das für ein Geschrei im Tempelhofe“? „Die Stimme eines Leviten, der geschlagen wird und dem die Kleider verbrannt werden, weil er auf seinem Posten geschlafen hat“! R. Elieser, Sohn des Jakob, sagt: Den Bruder meiner Mutter hat man einmal schlafend getroffen und ihm sein Gewand verbrannt.
+Fünf Tore hatte der Tempelberg: die beiden Hulda-Tore<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> nach Ansicht der meisten Erklärer nach der Prophetin Hulda benannt (s. Könige II 22, 14).</i> auf der Südseite, sie dienten als Eingang und Ausgang<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> d. h. die meisten Besucher des Heiligtums betraten es und verliessen es durch diese Tore, vgl. weiter II, 1.</i>, das Kiphonos-Tor<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> Woher dieses Tor den Namen hatte und was er bedeutet, wird nicht angegeben. Nach dem Verfasser des Buches <span dir="rtl">שלטי הגבורים</span> sei es von dem griech. κῆπος = Garten abzuleiten und habe sich vermutlich in seiner Nähe eine Gartenanlage befunden.</i> auf der Westseite, es diente als Eingang und Ausgang<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> Manche Mischnaausgaben haben hier nicht die Worte: <span dir="rtl">משמש כניסה ויציאה </span>.</i>, das Tadi-Tor<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> Die Lesarten schwanken zwischen <span dir="rtl">טרי</span> mit einem <span dir="rtl">ד</span> und <span dir="rtl">טרי</span> mit einem <span dir="rtl">ר</span>. Ed. Ven. und Lowe lesen: <span dir="rtl">טרי</span>. Für den Beinamen dieses Tores werden von den Erklärern die verschiedenartigsten Erklärungen gegeben. David Kimchi liest <span dir="rtl">טדי</span> und hält dieses für einen Personen·Namen = Tadäus, nach dem das Tor benannt war. Ascheri liest ebenfalls <span dir="rtl">טדי</span> und erklärt es mit „hoch“ (arab. <span dir="rtl">طود</span> = Berg), weil das Tor nach oben giebelartig in eine Spitze auslief (vgl. weiter II, 8). Der Verfasser des <span dir="rtl">שלטי הגבורים</span> liest <span dir="rtl">טרי</span> und vermerkt, dass es entweder das griech. ϑέριος sei, also etwa „das Sommertor“ (ϑέρος = der Sommer), vielleicht deshalb so genannt, weil es auf der Nordseite gelegen im Sommer einen kühlenden Aufenthalt gegen die Sonnenglut gewährte, oder das griech. τέρυ = schwach, weil es nicht wie die anderen Tore oben durch eine querliegende Oberschwelle abgeschlossen war. Andere vermuten in <span dir="rtl">טרי</span> das griech. τρία oder τρι = drei, weil die giebelartige Spitze des Tores die Form eines Dreiecks hatte (s. Tosf. Jomt. und Tif. Jisr.). In den Tosf.-Auszügen (<span dir="rtl">פסקי תוספות</span>) z. St. werden für den Namen <span dir="rtl">טרי</span> noch zwei andere Erklärungen gebracht, nach der einen soll es das „stille“ Tor bedeuten, weil dieses Tor hauptsächlich von solchen benutzt wurde, die in der Stille das Heiligtum verlassen mussten (s. R. Elieser ben Jakob am Schluss der Mischna 9), nach der anderen „das Sängertor“ (<span dir="rtl">טיידי</span> Mehrz. von <span dir="rtl">טיידון</span> s. Levy Wörterbuch), wie Tosf. Jomt. vermutet, weil vielleicht die Leviten in der Nähe dieses Tores ihre Gesänge einübten.</i> auf der Nordseite, es war garnicht zum Gebrauch bestimmt<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> man pflegte es nicht als Ein- und Ausgang zu benutzen.</i>, das Ost-Tor, über<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> Nach der Mischna Kelim XVII, 9 (s. dort Bart. und Raschi zu Menach. 98a v. <span dir="rtl">בשושן הבירה</span>) befand sich die Abbildung nicht auf dem Tore selbst, sondern auf einem über dem Tore gelegenen Oberbau.</i> dem sich ein Bild der Residenz Susa befand, durch dieses gingen der Hohepriester<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> Das Verbrennen der roten Kuh geschah zumeist durch den Hohepriester, doch durfte es auch durch einen anderen Priester geschehen (s. Para IV, 1). Ed. Ven. liest: <span dir="rtl">כהן</span>.</i>, der die [rote] Kuh verbrannte, die Kuh<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> Ed. pr. und ed. Ven. lesen: <span dir="rtl">שורף את הפרח</span> (ed. Ven. <span dir="rtl">שבו רואה בהן גדול (בהן</span>, das zweite <span dir="rtl">ופרח</span> fehlt in beiden Ausgaben (s. weiter II, 4 und Para III, 5).</i>, und alle, die bei ihr Hilfe leisteten, zum Ölberg hinaus<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> auf dem die Kuh verbrannt wurde. Die Kuh musste zunächst ins Heiligtum gebracht werden, um dort auf ihre Tauglichkeit untersucht zu werden.</i>.
+Sieben Tore hatte der Tempelhof<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> S. oben Note 8.</i>, drei auf der Nordseite, drei auf der Südseite und eines auf der Ostseite. Auf der Südseite<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> von Westen nach Osten gerechnet.</i>: das Brennholz-Tor<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> durch das man das Holz für den Altar in das Heiligtum brachte. Nach einer anderen Erklärung wurde es <span dir="rtl">שער הדלק</span> genannt, weil man durch dieses Tor täglich Feuer auf den Altar brachte (s. Joma 21 b).</i>, als zweites danach das Erstgeburten-Tor<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> durch das die Erstgeburts-Opfer, die nicht auf der für hochheilige Tiere vorgeschriebenen Schlachtstelle auf der Nordseite geschlachtet zu werden brauchten, zum Schlachten hineingeführt wurden. Nach einigen Erklärern wurden auch die anderen nicht hochheiligen Opfertiere durch dieses Tor hineingeführt, nach ed. Ven., Lowe und Talmudausg. hiess auch dieses Tor: <span dir="rtl">שער הקרבן</span>, es wäre aber dann von dem <span dir="rtl">הקרבן שער</span> auf der Nordseite (s. folg. Mischn.) zu unterscheiden.</i>, als drittes danach das Wassertor<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> S. weiter II, 6.</i>. Auf der Ostseite: das Nikanor-Tor<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> nach dem Spender der Türen zu diesem Tore so benannt (s. Joma III, 10 und dort Note 60), nach einer anderen von Ascheri gebrachten Erklärung nach dem syrischen Feldherrn Nikanor auf Grund einer im Talm. Jerus. (s. Taani. II, 13), auch in dem Geschichtswerk <span dir="rtl">צמח דוד</span> gebrachten Erzählung.</i>, dort befanden sich zwei Kammern, eine zur Rechten und eine zur Linken, die eine war die Kammer des Kleideraufsehers Pinchas<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> S. Schekal. V, 1.</i>, die andere die Kammer der Hersteller des Pfannenopfers<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> das der Hohepriester täglich früh und abends darzubringen hatte. Ed. pr., Ven. und Lowe lesen: <span dir="rtl">לשכת בית עושה חבתין</span>.</i>.
+Auf der Nordseite<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> von Westen nach Osten gerechnet.</i>: Das Zündfeuertor<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> S. Tam. I Note 3.</i>, es war wie eine Art Vorbau<sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">אכסדרה</span> = ἐξέδρα, ein offener überdachter Vorbau.</i>, darüber war ein Oberstock<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> der in Mischn. 1 angeführte <span dir="rtl">בית הנצוץ</span> genannte Raum.</i> aufgebaut, die Priester hielten oben Wache und die Leviten unten, eine Tür führte von ihm<sup class="footnote-marker">40</sup><i class="footnote"> Nach Bart, und Ascheri befand sich in diesem Tore ausser den Türen, die nach innen in den Tempelhof führten, noch eine Tür, die nach dem vor dem Tempelhof gelegenen <span dir="rtl">חיל</span> genannten Platze führte. Es ist aber nicht recht verständlich, wozu diese Tür nötig war, da nach der Erklärung von Bart. der vor dem Tore befindliche Vorbau nach vorne hin offen war. Andere erklären, dass von dem über dem Tore gelegenen <span dir="rtl">בית הנצוץ</span> eine Tür nach aussen führte, durch die man an einer dort angelegten Treppe zum <span dir="rtl">חיל</span> gelangen konnte.</i> zum Zwinger<sup class="footnote-marker">41</sup><i class="footnote"> S. weiter II Note 17.</i>, das zweite danach war das Opfertor<sup class="footnote-marker">42</sup><i class="footnote"> durch die man die Opfertiere, insbesondere die hochheiligen, die nur auf der Nordseite des Tempelhofes geschlachtet werden durften, zu der auf der Nordseite gelegenen Schlachtstelle führte.</i>, das dritte das [Tor] des Erwärmungsraums<sup class="footnote-marker">43</sup><i class="footnote"> S. Tamid I Note 4.</i>.
+Vier Kammern waren in<sup class="footnote-marker">44</sup><i class="footnote"> Ed. Lowe: <span dir="rtl">לבית</span></i> dem Erwärmungsraum, in der Art von Nebenzimmern<sup class="footnote-marker">45</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">קיטון</span> = κοιτών, Schlafzimmer, dann überhaupt kleines Zimmer. Maim. leitet es von <span dir="rtl">קיט</span> = Sommer ab, Sommerzimmer, in dem man sich im Sommer zum Schlafen niederlegte.</i>, deren Türen nach einem Saale<sup class="footnote-marker">46</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">טרקלין</span> = triclinium, das Hauptzimmer der Wohnung, in dem gespeist wurde.</i> führen<sup class="footnote-marker">47</sup><i class="footnote"> In der Mitte war ein grosser freier Raum, der eigentliche Erwärmungsraum, auf der Nordseite das nach aussen führende Tor und gegenüber auf der Südseite das nach dem Tempelhof führende Tor. Von den vier Kammern waren zwei auf der Ostseite, eine auf dem nördlichen und die andere auf dem südlichen Teile, und ebenso zwei auf der Westseite.</i>, zwei davon gehörten zu den geheiligten, zwei zu den nichtheiligen Räumen<sup class="footnote-marker">48</sup><i class="footnote"> Nach den meisten Erklärern befand sich das ganze Gebäude innerhalb der Mauer des Tempelhofes, der südliche Teil desselben mit den beiden nach der Südseite hin gelegenen Kammern und dem nach dem Tempelhof führenden Tor gehörte zu den geheiligten Räumen, der nördliche Teil mit den beiden nach der Nordseite hin gelegenen Kammern und dem nach aussen führenden Tor zu den nicht geheiligten. Nach Maim. lag das ganze Gebäude ausserhalb der Mauer des Tempelhofes, es gehörte daher zu den nicht geheiligten Räumen, nur die beiden nach der Südseite hin gelegenen Kammern, von denen besondere Eingänge nach dem Tempelhof führten, gehörten zu den geheiligten Räumen.</i>, vorstehende Mauerbalken<sup class="footnote-marker">49</sup><i class="footnote"> Ed. Ven.: <span dir="rtl">וראשן פישפשין מבדיל</span>, ed. Lowe: <span dir="rtl">ובראשם שני פספסין מבדיל</span>, Talmudausg.: <span dir="rtl">וראשי פישפשין מבדיל</span>. Nach Levy Wörterb. <span dir="rtl">פסיפס</span> = ψῆφος Steinchen, daher auch steinernes Gesims, nach Bart.: ans der Mauer hervorragende Balken, nach Maim.: eine Art Gitterwerk. Vielleicht Pilpel-Form von <span dir="rtl">פסס</span> = trennen, scheiden.</i> bezeichneten die Grenze zwischen dem Heiligen und dem Nichtheiligen. Wozu dienten sie? Die südwestliche<sup class="footnote-marker">50</sup><i class="footnote"> Über die hiervon abweichende Angabe Tamid III, 3, wonach diese Kammer auf der nordwestlichen Seite gelegen hat, s. dort Note 24.</i> war die Opferkammer<sup class="footnote-marker">51</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">טלאי קרבן</span> die für das tägliche Opfer bestimmten Lämmer, von denen dort stets wenigstens sechs eingestellt waren (s. Arach. II,5; dort heisst die Kammer <span dir="rtl">הטלאים לשבת</span>). Talmudausg.: <span dir="rtl">לשכת קרבן</span>, Talmud Joma 16b: <span dir="rtl">לשבת טלי קרבן</span>, ed. pr.: <span dir="rtl">טדי קרבן לשבת</span>, ed. Ven.: <span dir="rtl">לשכת טרי קרבן</span>.</i>, die südöstliche die Kammer für die Hersteller<sup class="footnote-marker">52</sup><i class="footnote"> Talmudausg. fehlt: <span dir="rtl">עושי</span>, ed. Lowe: <span dir="rtl">עושה</span>.</i> der Schaubrote, in der nordöstlichen haben die Hasmonäer-Söhne die Steine des Altars verwahrt, die die Könige von Syrien entweiht hatten<sup class="footnote-marker">53</sup><i class="footnote"> Diese Kammer wird Tamid III, 3 <span dir="rtl">לשכת החותמות</span> = die Marken-Kammer genannt, weil dort die Marken verkauft wurden, für die man das vorgeschriebene Mass Mehl, Wein und Öl erhielt, das man zu jedem Opfer brauchte (s. Schekal. V, 3. 4.). Hier wird nur die andere Verwendung dieser Kammer angeführt, die darauf hinweist, dass sie zu den nichtgeheiligten Räumen gehörte (Tif. Jisr.).</i>, durch die nordwestliche ging man zum Tauchbad hinunter<sup class="footnote-marker">54</sup><i class="footnote"> S. weiter Mischna 9. Diese Kammer wird Tam. III, 3 <span dir="rtl">לשכת בית המוקד</span> genannt, nach einigen Erklärern, weil dort auch ständig ein Feuer brannte, nach anderen, weil sie als Aufbewahrungskammer für die im <span dir="rtl">בית המוקד</span> gebrauchten Gegenstände diente.</i>.
+Zwei Tore hatte der Erwärmungsraum, das eine<sup class="footnote-marker">55</sup><i class="footnote"> das auf der Nordseite.</i> führte nach dem Zwinger<sup class="footnote-marker">56</sup><i class="footnote"> S. weiter II Note 17.</i>, das andere<sup class="footnote-marker">57</sup><i class="footnote"> das auf der Südseite.</i> führte nach dem Tempelhof. R. Jehuda sagte: Das nach dem Tempelhof führende hatte eine kleine Nebenpforte<sup class="footnote-marker">58</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">פשפש</span> s. Tam. I Note 30. Ed. Lowe: <span dir="rtl">פשיפש</span>.</i>, durch die man eintrat, um im Tempelhof Umschau zu halten<sup class="footnote-marker">59</sup><i class="footnote"> S. Tam. I,3 <span dir="rtl">בלש</span> das chaldäische Wort für <span dir="rtl">חפש</span> = durchsuchen.</i>.
+Der<sup class="footnote-marker">60</sup><i class="footnote"> Diese Mischna findet sich wörtlich Tam. I,1, s. dort die Noten.</i> Erwärmungsraum war überwölbt, es war ein grosser Raum, ringsherum waren stufenartige Mauer-Vorsprünge<sup class="footnote-marker">61</sup><i class="footnote"> Ed. Ven., Lowe und Talmudausg.: <span dir="rtl">רבידין</span>.</i> aus Stein, dort schliefen die Ältesten der Priester-Abteilung, in ihrer Hand waren die Schlüssel zum Tempelhof, die jüngeren Priester hatten jeder ihr Lager<sup class="footnote-marker">62</sup><i class="footnote"> Ed. Lowe: <span dir="rtl">כיסתו</span>, ed Ven. und Talmudausg.: <span dir="rtl">כסותו</span>.</i> auf der Erde.
+Eine Stelle war dort<sup class="footnote-marker">63</sup><i class="footnote"> in dem Erwärmungsraum.</i>, eine Elle im Geviert<sup class="footnote-marker">64</sup><i class="footnote"> eine Vertiefung im Fussboden.</i>, auf der eine Marmorplatte lag, daran war ein Ring befestigt<sup class="footnote-marker">65</sup><i class="footnote"> an der oberen Seite.</i>, und eine Kette<sup class="footnote-marker">66</sup><i class="footnote"> an der unteren Seite.</i>, an der die Schlüssel<sup class="footnote-marker">67</sup><i class="footnote"> zu den Tempeltoren.</i> hingen<sup class="footnote-marker">68</sup><i class="footnote"> Ed. Lowe: <span dir="rtl">ושלשלת המפתחות היתה קבועה בה</span>.</i>. War die Zeit gekommen, [die Tore] zu schliessen, hob man mit Hilfe des Ringes die Platte in die Höhe und nahm die Schlüssel von der Kette herunter, der Priester schloss von innen ab, während der Levite draussen schlief<sup class="footnote-marker">69</sup><i class="footnote"> Die Wache der Leviten begann erst, nachdem alle Tore abgeschlossen waren (Abr. ben Dav zu Tam. I,1).</i>. Hatte er alles abgeschlossen, tat er die Schlüssel wieder an die Kette und die Platte wieder an ihre Stelle, legte sein Kissen<sup class="footnote-marker">70</sup><i class="footnote"> Ed. Lowe: <span dir="rtl">כיסתו</span>.</i> darauf und legte sich schlafen<sup class="footnote-marker">71</sup><i class="footnote"> während andere Priester drinnen die Wache hielten.</i>. Stiess<sup class="footnote-marker">72</sup><i class="footnote"> Tam. I, 1.</i> einem von ihnen<sup class="footnote-marker">73</sup><i class="footnote"> von denen, die im Heiligtum Wache hielten.</i> ein [nächtlicher] Zufall<sup class="footnote-marker">74</sup><i class="footnote"> euphemistischer Ausdruck für Pollution.</i> zu, so ging er durch den Rundgang<sup class="footnote-marker">75</sup><i class="footnote"> ein unterirdischer Gang, nach anderen eine Wendeltreppe, durch die man aus dem Wschraum, ohne den Tempelhof zu betreten, zu dem Tauchbad gelangen konnte (s. Tam. I Note 18).</i> hinaus, der unter dem Tempelgebäude<sup class="footnote-marker">76</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">בירה</span> s. dort Note 19.</i> entlang führte, Lampen brannten dort zu beiden Seiten, bis er an das Tauchbad kam; R. Elieser, Sohn des Jakob, sagt: Durch den Rundgang, der unter dem Zwinger entlang führte, ging er [sodann] durch das Tadi<sup class="footnote-marker">77</sup><i class="footnote"> Ed. Ven. und Lowe: <span dir="rtl">בטרי</span>.</i> -Tor hinaus<sup class="footnote-marker">78</sup><i class="footnote"> In der Mischna Tam. I,1 heisst es, dass er von dem Tauchbad in den Erwärmungsraum zurückkehrte und dort blieb, bis die Tore geöffnet wurden. Dementgegen ist R. Elieser ben Jakob der Ansicht, dass er nicht dorthin zurückkehrte, sondern von dem Tauchbad durch den unter dem Zwinger befindlichen Gang bis an das Tadi-Tor ging und durch dieses, wenn es geöffnet wurde, hinausging. Nach Elia Wilna gehören die Worte <span dir="rtl">בטדי יוצא והולך לו</span> nicht mehr zu den Worten des R. Elieser ben Jakob, dieser sagt nur im Gegensatz zum ersten Tanna, dass der Priester bei dem Gang zum Tauchbad nicht einen unter dem Tempelgebäude entlang führenden, sondern einen unter dem Zwinger entlang führenden Rundgang benutzte, beim Verlassen des Heiligtums aber benutzte er nach der Ansicht beider das Tadi-Tor. Danach könnte auch R Elieser ben Jakob der Ansicht sein, dass er zunächst in den Erwärmungsraum zurückkehrte und von dort nach dem Öffnen der Tore durch das Tadi-Tor das Heiligtum verliess.</i>.
+
+Chapter 2
+
+Der Tempelberg<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">הר הבית</span> wurde der durch eine Mauer ringsum abgegrenzte Platz auf dem Tempelberg genannt, auf dem sich das Heiligtum mit allen zu ihm gehörenden Nebengebäuden und Vorplätzen befand.</i> war fünfhundert Ellen lang und fünfhundert Ellen breit, davon war der Platz<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> der freie Platz von der Mauer des Tempelberges bis zu dem Tempelgebäude.</i> auf der Südseite der grösste, der zweitgrosse der auf der Ostseite, der drittgrosse der auf der Nordseite, der kleinste war auf der Westseite<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> d. h. das Tempelgebäude stand nicht in der Mitte dieses Platzes, sondern so, dass die Entfernung von der Tempelbergs-Mauer zum Gebäude auf der Südseite am grössten, auf der Ostseite grösser als auf der Nordseite, und auf der Westseite am kleinsten war.</i>. Auf der Seite, auf der seine Ausdehnung am grössten war, dort war er auch am meisten benutzt<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Die beiden Tore auf der Südseite dienten als Haupteingänge (s. oben I, 3), und auf dieser Seite befanden sich die meisten nicht zum eigentlichen Heiligtum gehörenden Nebengebäude. Auf der Ostseite befand sich der Haupteingang in den Tempelhof und das Tempelgebäude und der Frauen-Vorhof, der allein 135 Ellen tief war (s. weiter Mischna 5) und der auch noch mit zum <span dir="rtl">הר הבית</span> zählte. Die Nordseite wurde weniger benutzt und am wenigsten die Westseite, weil diese hinter dem Allerheiligsten gelegen war.</i>.
+Jeder, der den Tempelberg betrat, wandte sich beim Eintritt nach rechts<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> auch wenn der Weg nach links der kürzere Weg war.</i>, ging herum und dann zur Linken wieder hinaus<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> er kehrte nicht wieder um, sondern ging durch das nächste Tor, das, wenn er das Gesicht zur Mauer wandte, zu seiner Linken lag, hinaus.</i>, ausser wem etwas zugestossen war, der wandte sich zur Linken<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> damit es den anderen Tempelbesuchern auffalle und sie sich veranlasst fühlten, ihn zu trösten.</i>. „Was ist dir<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> so fragten ihn die, die ihn sich nach links wenden sahen.</i>, dass du dich zur Linken wendest<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> In ed. pr. u. ed. Ven. fehlt dieser Fragesatz.</i> “? „Weil ich Trauer habe“. „Der in diesem Hause wohnt, tröste dich“! „Weil ich in den Bann getan bin“. „Der in diesem Hause wohnt, gebe es ihnen<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> die den Bann über dich verhängt haben.</i> ins Herz, dass sie dich wieder aufnehmen“! Dies sind die Worte des R. Meïr. Darauf sagte zu ihm R. Jose: Du stellst sie hin, als wenn sie widerrechtlich gegen ihn verfahren wären<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> als wenn die Schuld an denen läge, die den Bann über ihn ausgesprochen haben.</i> ! Sondern: „Der in diesem Hause wohnt, gebe es dir ins Herz, dass du auf die Worte deiner Genossen hörst und sie dich wieder aufnehmen“.
+Nach innen zu<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> innerhalb der Tempelbergsmauer.</i> folgte dann ein Gitter<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">סורג</span> = Gitter, aus quer über einander liegenden hölzernen Latten, nach dem Aruch aus Mauerwerk. Fast alle Erklärer sind der Ansicht, dass dieses Gitter ringsum an allen vier Seiten des Tempelbergs angebracht war. Nach dem Verfasser des Buches <span dir="rtl">חנוכת הבית</span> war dieses Gitter au allen den Stellen, die einem der in den Tempelhof führenden Tore gegenüberlagen, unterbrochen, so dass man, ohne einen Umweg zu machen, durch das Gitter an das Tor gelangen konnte, der gleichen Ansicht ist auch Tif. Jisr. Heiden war der Zutritt nur bis an dieses Gitter gestattet (s. Kelim I Note 47a) es diente also wohl zur Abgrenzung, ähnlich wie die <span dir="rtl">ראשי פספסין</span> zwischen dem Männer-Hof und dem Priester-Hof (s. weiter Mischna 6). Ascheri führt noch einen Zweck an, dass nämlich durch dieses Gitter es erst erlaubt war, innerhalb des von ihm eingeschlossenen Platzes des Tempelberges am Schabbat zu tragen, was aber von Tosf. Jomt. widerlegt wird.</i>, zehn Handbreiten hoch, an dreizehn Stellen<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Warum gerade an dreizehn Stellen und wo diese waren, wird nicht angegeben. Der Verfasser des <span dir="rtl">חנוכת הבית</span> stellt die Vermutung auf, dass die Mischna hier der Ansicht des Abba Jose ben Chanan in Mischna 6 sei, (siehe auch die Mischna Schekal. VI, 3), wonach in den Mauern des Tempelhofes und des Tempelberges zusammen dreizehn Tore waren (s. weiter Note 68), diesen dreizehn Toren entsprechend wäre das Gitterwerk an dreizehn Stellen unterbrochen gewesen, es hätte demnach aus dreizehn fortlaufenden Teilen bestanden, in jeden dieser Teile hätten die Syrer eine Lücke gebrochen oder sie ganz niedergerissen, um dadurch die Ausserachtsetzung dieser Abgrenzung zum Ausdruck zu bringen.</i> war es durchbrochen worden, die syrischen<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Mischnaausg.: <span dir="rtl">עובדי אליל</span>.</i> Könige hatten es durchbrochen, man hatte die Lücken dann aber wieder ausgefüllt und ihnen entsprechend ein dreizehnmaliges Sichverbeugen eingeführt<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> Beim Hineinkommen verneigte man sich an jeder dieser dreizehn Stellen, an der man vorüberkam, um Gott für das wiederhergestellte Heiligtum zu danken, so dass man, wenn man um den ganzen Platz herumging, sich dreizehn Mal zu verbeugen hatte.</i> ). Weiter nach innen folgte dann der Zwinger<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">חיל</span>, entweder von <span dir="rtl">חול</span> = drehen (<span dir="rtl">מחול</span> Reigen), ein vor der Mauer gelegener rings um sie herumführender abgegrenzter Platz, oder von <span dir="rtl">חול</span> = stark, fest sein (<span dir="rtl">חַיִל</span> Kraft, Stärke), eine vor einer hohen Mauer gelegene schwächere niedrige Mauer (so Pessach. 86a zu Klagel. 2,8: <span dir="rtl">חל וחומה</span>). Nach fast allen Erklärern wurde <span dir="rtl">חיל</span> der freie Platz von dem Gitter bis zur Mauer des Tempelgebäudes genannt. Nach Maim. (s. Comment, zu Midd. I, 5 und <span dir="rtl">הלכות בית הבחירה</span> V, 3) dagegen befand sich zwischen dem Gitter und der Mauer des Tempelgebändes noch eine Zwischenmauer, die <span dir="rtl">חיל</span> genannt wurde, doch muss man wohl annehmen, dass auch nach dieser Erklärung auch der Raum zwischen dieser Mauer und der Mauer des Tempelgebäudes mit dem Namen <span dir="rtl">חיל</span> bezeichnet zu werden pflegte (vgl. Pessach. V, 10 und Kel. 1,8).</i>, zehn Ellen<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> Die Entfernung von dem Gitter bis zur Mauer des Tempelgebäudes betrug zehn Ellen. Nach Maim. betrug die Höhe der <span dir="rtl">חיל</span> genannten Mauer zehn Ellen, wie weit der Zwischenraum zwischen dieser und der Mauer des Tempelgebäudes war, wäre danach nicht angegeben.</i>, zwölf Stufen waren da<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> die zu dem Frauen-Vorhof hinaufführten. Die Stufen waren auch auf den anderen Seiten des Tempelberges rings um das Tempelgebäude herum angebracht, um von den niedriger gelogenen Teilen des Berges zu den höher gelegenen hinaufzusteigen.</i>, jede Stufe war eine halbe Elle hoch und eine halbe Elle breit<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">שלחה</span> die Breite, Ausdehnung, von <span dir="rtl">שלח</span> = ausstrecken.</i>. Alle Stufen, die dort<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> im Heiligtume.</i> waren, waren eine halbe Elle hoch und eine halbe Elle breit, ausgenommen die am Ulam<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> S. weiter III, 6.</i>. Alle Eingänge und Tore<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> Ed. Ven., Lowe und Talmudausg. fehlt: <span dir="rtl">והשערים</span>.</i>, die dort waren, waren zwanzig Ellen hoch und zehn Ellen breit, ausgenommen die des Ulam<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> S. weiter III, 7.</i>. Alle Eingänge, die dort waren, hatten Türen, ausgenommen der zum Ulam<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> wo sich nur ein Vorhang befand (s. Joma 54a),</i>. Alle Tore, die dort waren, hatten Oberschwellen<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">שקיפות</span> das Gebälk, an das die Türen beim Schliessen anschlagen (vgl. <span dir="rtl">משקוף</span>).</i>, ausgenommen das Tadi-Tor, an diesem waren an deren Stelle zwei aufeinander geneigte Steine<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> in der Art eines Giebeldaches. Nach R. Schemaja sind unter <span dir="rtl">שקופות</span> die ganzen Türrahmen zu verstehen, und war am Tadi-Tore überhaupt kein Türrahmen angebracht, sondern befand sich dort an dessen Stelle ein aus zwei Teilen zusammengesetzter Steinrahmen, der untere Teil stellte die untere Schwelle und die beiden Pfosten bis zur Mitte der Höhe dar, der obere Teil die Oberschwelle und die oberen Teile der beiden Seidenpfosten.</i>. Alle Tore, die dort waren, waren in goldene umgewandelt worden<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> Beim Bau des zweiten Tempels hatte mau sich mit einfacherem Material begnügen müssen, erst später wurden die Türen mit Gold belegt.</i>, ausgenommen das Nikanor-Tor, wegen des mit ihm geschehenen Wunders<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> S. Joma III Note 60.</i>, andere sagen, weil das Erz desselben<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">נחשתן</span> „ihr“ Erz d. h. das Erz der Türen des Tores.</i> wie Gold glänzte<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">מצהיב</span> von <span dir="rtl">צהב</span> arab. <span dir="rtl">صهب</span> = wie Gold glänzen.</i>.
+Alle Mauern, die dort<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> in und vor dem Heiligtume waren.</i> waren, waren hoch<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> nach Tosaf. Jesch. Joma 16 a vierzig Ellen hoch, jedenfalls weit über zwanzig Ellen, da schon die Tore zwanzig Ellen hoch waren, das Tor des Ulam sogar vierzig Ellen.</i>, ausgenommen die Ostmauer<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> des Tempelberges, in der sich das Ost- oder Susa-Tor befand, s. oben I,3.</i>, weil der Priester, der die [rote] Kuh verbrannte, oben<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">בראש</span> heisst auch hier nicht „auf der Spitze“ sondern einfach „oben auf“ (s. Menach. VIII Note 29), denn der Priester stand nicht auf der Spitze des Berges, sondern mehr nach dem Fusse zu, in der Höhe der Tempelbergs-Mauer auf dem gegenüberliegenden Tempelberge.</i> auf dem Ölberge stand und es abpassen musste, dass er in den Eingang zum Hechal hineinsah<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> weil Num. 19,4 vorgeschrieben wird, das Blut gegenüber dem Angesicht des Heiligtums (<span dir="rtl">אל נוכח פני אהל מועד</span>) zu sprengen.</i>, während er das Blut sprengte<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> Die Tore auf der Ostseite, das Osttor der Tempelbergs-Mauer, das dahinter liegende Frauentor, das in den Frauen-Vorhof führte, das Nikanor-Tor vor dem Männer-Vorhof, das Tor des Ulam und das Tor des Hechal, lagen alle in gerader Richtung hinter einander, würden sie alle auch in gleicher Höhe gelegen haben, so würde man bei geöffneten Toren durch das Osttor der Tempelbergs-Mauer bis in den Hechal haben hineinblicken können. Da dieses aber nicht der Fall war, sondern der Hechal um 22 Ellen über dem Fuss des Tempelberges lag (s. die Berechnung aus den Angaben der Mischna in Joma 16a), so konnte man durch das nur 20 Ellen hohe Osttor das Tor des Hechal und den Hechal überhaupt nicht mehr sehen. Um in den Hechal hineinblicken zu können, durfte deshalb die Ostmauer nur so hoch sein, dass man über sie hinweg noch in das dahinter liegende Frauentor hineinsehen konnte. Angenommen die Mauer war nur 24 Ellen hoch (anstatt <span dir="rtl">נמוך מכ׳ אמה</span> in Maim. Comm, muss es, wie schon Straschun richtig verbessert, heissen: <span dir="rtl">מכ״ד אמה</span>), so konnte man, da der Frauen-Vorhof 6 Ellen über dem Fuss des Tempelberges lag, das 20 Ellen hohe Frauentor also bis zur Höhe von 26 Ellen über dem Fuss des Tempelberges reichte, über das Osttor hinweg noch in die beiden obersten Ellen dieses Tores hineinblicken. Durch diese zwei Ellen des Frauentores blickte man aber auch in das Nikanor-Tor, das wieder 7½ Ellen höher lag als das Frauentor, also 13½ Ellen über dem Fuss des Tempelberges; die untersten 10½ Ellen (24—13½) dieses ebenfalls 20 Ellen hohen Tores wurden durch die Ostmauer verdeckt, in die darüber liegenden 2 Ellen konnte man aber durch die zwei Ellen des Frauentores hineinblicken. Die Tore des Ulam und des Hechal lagen beide in gleicher Höhe, 8½ Ellen höher als das Nikanor-Tor, demnach 22 Ellen über dem Fuss des Tempelberges, nur die untersten 2 Ellen (24—22) dieser Tore wurden demnach durch die Ostmauer verdeckt, und konnte man in die darüber liegenden 2 Ellen des Hechal durch die zwei Ellen dee Frauentores hineinblicken. Hätte dagegen die Ostmauer eine Höhe von 26 Ellen oder darüber gehabt, so wäre die ganze Höhe des Frauentores durch sie verdeckt gewesen und hätte man nicht über sie hinweg in das Frauentor hineinblicken können. Über das Frauentor hinweg aber konnte man nicht in das Innere hineinblicken, da die hoch über das Tor hinaufragende Mauer den Blick in die dahinter liegenden Tore vollständig verstellte.</i>.
+Der Frauen-Vorhof war 135 [Ellen] lang und 135 breit, vier Kammern waren an seinen vier Ecken<sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> im Innern des Hofes, nach Ascheri waren sie an den vier Ecken des Hofes nach aussen hin angebaut.</i>, jede von 40 Ellen<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> nach einigen Erklären waren sie vierzig Ellen lang und ebenso breit, nach anderen waren sie nur dreissig Ellen breit wie die Eckhöfe in dem vom Propheten Jecheskel beschriebenen Tempel.</i>, sie waren nicht überdacht, so werden sie auch in Zukunft sein, denn so heisst es<sup class="footnote-marker">40</sup><i class="footnote"> Ezech. 46, 21. 22.</i>: „und er führte mich hinaus zu dem äusseren Vorhof und führte mich zu den vier Ecken des Vorhofes, und siehe, in jeder Ecke dos Vorhofes war ein Hof, an den vier Ecken des Vorhofes umzäunte<sup class="footnote-marker">41</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">קטורות</span> von <span dir="rtl">קשר</span> = <span dir="rtl">קטר</span> verbinden, zusammenfassen. Die alten Erklärer fassen es als denominat. von <span dir="rtl">קיטור</span> Rauch: die oben offen sind, so dass der Rauch abziehen kann.</i> Hofräume“, der Ausdruck „umzäunte“ bedeutet, dass sie nicht überdacht waren<sup class="footnote-marker">42</sup><i class="footnote"> sondern durch die sie einschliessenden Umzäunungen von dem übrigem Hofraume abgetrennt waren. Ed. pr. u. Ven. lesen: <span dir="rtl">חצרות קטורות אלא שאינן מקורוח</span>.</i>. Wozu dienten sie? Die südöstliche war die Kammer der Nasiräer, dort kochten die Nasiräer ihr Friedensopfer und schoren sich ihr Haar und legten es unter den Kessel<sup class="footnote-marker">43</sup><i class="footnote"> S. Num. 6,18.</i>. Die nordöstliche war die Holzkammer<sup class="footnote-marker">44</sup><i class="footnote"> Ed. Lowe: <span dir="rtl">לשכת דיר העצים</span>. Hier wurde nur das Holz für den täglichen Bedarf des Altars untersucht und zurechtgemacht, der für das ganze Jahr herbeigeschaffte Holz-Vorrat war an einer anderen Stelle untergebracht.</i>, dort suchten<sup class="footnote-marker">45</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">מתליעין</span> von <span dir="rtl">תולע</span> = das Wurmstichige entfernen, wie <span dir="rtl">מסקלין</span> von <span dir="rtl">סקל</span> = die Steine entfernen.</i> die fehlerbehafteten Priester die wurmstichigen Hölzer heraus, jedes Holz, in dem ein Wurmfrass gefunden wurde, war untauglich für den Altar. Die nordwestliche war die Kammer der Aussätzigen<sup class="footnote-marker">46</sup><i class="footnote"> Der Aussätzige durfte den Männer-Vorhof nicht betreten, bevor seine Opfer dargebracht waren. Deshalb trat er, wenn ihm Ohrknorpel und Daumen mit dem Opferblut bestrichen werden sollten, an das zum Männer-Vorhof führende Nikanor-Tor heran und streckte nur die zu bestreichenden Teile nach innen hinein, während er selbst draussen stehen blieb. Auch hierzu musste er aber vorher ein Tauchbad nehmen, da man in den Männer-Vorhof nicht hinein durfte, ohne vorher ein Tauchbad genommen zu haben, dieses Tauchbad nahm der Aussätzige in dieser Aussätzigen-Kammer. Den Frauen-Vorhof durfte der Aussätzige schon vor der Darbringung seiner Opfer am achten Tage seiner Reinigung betreten, da er schon am siebenten Tage ein Tauchbad genommen hatte und mit Untergang der Sonne rein geworden war (s. Negaim XIV, 8. 9).</i>, die südwestliche, von ihr sagte R. Elieser, Sohn des Jakob, ich habe vergessen, wozu sie diente. Abba Saul sagt: Dorthin tat man den Wein und das Öl<sup class="footnote-marker">47</sup><i class="footnote"> die man zu den Opfern und für den heiligen Leuchter brauchte.</i>, sie wurde die Ölhaus-Kammer<sup class="footnote-marker">48</sup><i class="footnote"> Der Bedarf an Öl war weit grösser als der an Wein, weil man es auch für den Leuchter brauchte. Talmudausg.: <span dir="rtl">לשכת בית שמניא</span>.</i> genannt. Anfangs war er<sup class="footnote-marker">49</sup><i class="footnote"> der Frauen-Vorhof.</i> ganz frei<sup class="footnote-marker">50</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">חלקת</span> glatt, kahl, d. h. die Mauern waren glatt ohne daran angebrachte Galerien. Nach Maim. (s. Comment.) ist gemeint: der Vorhof war anfangs ganz frei, nicht von einer Mauer umgeben.</i>, dann umgab man ihn ringsum mit einer Galerie<sup class="footnote-marker">51</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">כצוצטרה</span> ed. Ven., Lowe und Talmudausg.: <span dir="rtl">כצוצרה</span>, dasselbe wie <span dir="rtl">גזוזטרא</span>, d. i. das gr. ἐξωστρα = Altane, Galerie. Nach der Tosefta Sukka IV waren solche Galerien an drei Seiten des Vorhofes angebracht.</i>, damit die Frauen von oben Zusehen konnten und die Männer von unten<sup class="footnote-marker">52</sup><i class="footnote"> am Wasseropfer-Feste, s. Sukka V, 2—4. Nach der dortigen Angabe der Mischna wurde diese Einrichtung immer erst unmittelbar vor dem Feste getroffen, vermutlich war aber die Galerie oder die Anlage dazu immer vorhanden und wurde sie nur vor dem Feste als Zuschauerraum für die Frauen hergerichtet.</i>, dass sie sich nicht untereinander mischten. Fünfzehn Stufen führten von ihm zum Männer-Vorhof herauf, entsprechend den fünfzehn Stufenliedern in den Psalmen<sup class="footnote-marker">53</sup><i class="footnote"> Ps. 120—134.</i>, auf ihnen stimmten die Leviten ihren Gesang an<sup class="footnote-marker">54</sup><i class="footnote"> am Wasseropfer-Feste.</i>, sie waren nicht eckig<sup class="footnote-marker">55</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">טרוטות</span> nach Dalman Wörterb. das gr. θυρεοειδής = länglich-viereckig, von θυρεός ein vor die Tür zu setzender Stein. Ed. Lowe: <span dir="rtl">תרוטות</span>.</i>, sondern rund herum sich ziehend, wie das halbe Rund einer Tenne<sup class="footnote-marker">56</sup><i class="footnote"> Zur Tenne pflegte ein kreisrunder Platz hergerichtet zu werden (s. Fleischer, Nachträge zum Wörterb. von Levy, I S. 437 Note 1).</i>.
+Unter dem Männer-Vorhof waren Kammern mit dem Eingang vom Frauen-Vorhof<sup class="footnote-marker">57</sup><i class="footnote"> Nach dem Verfasser des <span dir="rtl">שלטי הגבורים</span> waren es zwei, eine zur Rechten und eine zur Linken des Nikanor-Tores.</i>, dorthin taten die Leviten ihre Harfen, Leiern, Zimbeln und alle Musik-Instrumente. Der Männer-Vorhof war 135 Ellen lang<sup class="footnote-marker">58</sup><i class="footnote"> von Nord nach Süd.</i> und 11 breit<sup class="footnote-marker">59</sup><i class="footnote"> von Ost nach West.</i>, ebenso war der Priester-Vorhof 135 Ellen lang und 11 breit, vorstehende Mauerbalken<sup class="footnote-marker">60</sup><i class="footnote"> S. I Note 49. Ed. Lowe: <span dir="rtl">וראשם פסיפסים</span>, ed. Ven. <span dir="rtl">וראשם פספסין</span>.</i> bezeichneten die Grenze<sup class="footnote-marker">61</sup><i class="footnote"> Ed. Ven., Lowe u. Talmudausg.: <span dir="rtl">מבדיל</span>.</i> zwischen dem Männer-Vorhof und dem Priester-Vorhof. R. Elieser, Sohn des Jakob, sagt: Eine Stufe befand sich dort, eine Elle hoch<sup class="footnote-marker">62</sup><i class="footnote"> durch die der Priester-Vorhof von dem Männer-Vorhof abgegrenzt war.</i>, über dieser war der Duchan<sup class="footnote-marker">63</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">דוכן</span> arab. <span dir="rtl">دكان</span> = Estrade, ein erhöhter Platz, auf dem die Leviten während der täglichen Tempelmusik standen. Nach R. Schemaja standen die Priester auf diesem Duchan, wenn sie den Priestersegen sprachen, dagegen spricht aber die Angabe in Tamid VII, 2, wonach der Priestersegen auf den zum Ulam führenden Stufen gesprochen wurde. Nach Tif. Jisr. diente der Duchan beiden Zwecken, die Leviten standen darauf während der Tempelmusik, und die Priester, die auf den Stufen des Ulam keinen Platz mehr fanden, traten beim Sprechen des Priestersegens auf die Stufen des Duchan.</i>, an dem drei Stufen von je einer halben Elle waren, so ergibt sich, dass der Priester-Vorhof zweieinhalb Ellen höher lag als der Männer-Vorhof<sup class="footnote-marker">64</sup><i class="footnote"> Danach muss man annehmen, dass der ganze Priester-Vorhof in der Höhe der obersten Stufe des Duchan lag. Nach Straschun ist der Satz <span dir="rtl">וכה שלש מעלות</span> nicht auf das unmittelbar vorhergehende <span dir="rtl">והדוכן</span> zu beziehen, sondern auf <span dir="rtl">עזרה כהנים</span>, daher auch die Femininform <span dir="rtl">ובה</span>, während es, wenn es auf <span dir="rtl">דוכן</span> sich beziehen würde, <span dir="rtl">ובו</span> heissen müsste (der Talmud Joma 16a liest indes in der Tat: <span dir="rtl">ובו</span>), danach hätte sich der Duchan auf der ersten zum Priester-Vorhof führenden Stufe erhoben, ausserdem hätten aber noch drei Stufen zu dem übrigen Teil des Priester-Vorhofes hinaufgeführt.</i>. Der ganze Tempelhof<sup class="footnote-marker">65</sup><i class="footnote"> der ganze Raum zwischen der Ostmauer des Männerhofes und der Westmauer des Tempelhofes hinter dem Allerheiligsten und der Nordmauer und der Südmauer des Tempelhofes.</i> war 187 [Ellen] lang und 135 breit<sup class="footnote-marker">66</sup><i class="footnote"> S. weiter V,1.2.</i>, dreizehn Mal vorneigte man sich dort<sup class="footnote-marker">67</sup><i class="footnote"> an den dreizehn Stellen, wo nach der Besiegung der Syrer das von diesen niedergerissene Gitterwerk, das rings um den Tempelhof errichtet war, wieder hergestellt worden war, s. oben Mischna 3. Nach der dort Note 14 und 16 gebrachten Annahme des Verfassers des <span dir="rtl">חנוכת הבית</span> würde dieser Tanna im Gegensatz zu Abba Jose der Ansicht sein, dass man sich nicht gegenüber den dreizehn Toren verneigt habe, sondern gegenüber den dreizehn Zwischenräumen zwischen je zwei von diesen Toren.</i>. Abba Jose, Sohn des Chanan, sagt: Entsprechend den dreizehn Toren<sup class="footnote-marker">68</sup><i class="footnote"> In der Mischna I,4 heisst es, dass der Tempelhof nur sieben Tore hatte. Im Talmud (Ketub. 106a) wird allerdings auch ein Tanna zitiert, der von dreizehn Toren spricht, nach der Ausführung im Talmud dort ist aber damit nicht gemeint, dass der Tempelhof dreizehn Tore hatte, sondern sind darin auch die fünf Tore in der Tempelbergs-Mauer mitgezählt, es hätte danach der Tempelhof acht Tore gehabt. Da hier in unserer Mischna aber offenbar nur Tore in der Tempelhofs-Mauer gemeint sind, nehmen Tosaf. dort in Ketub. an, dass auch nach Abba Jose der Tempelhof, wie es in der Mischna I,4 heisst, nur sieben grosse Tore hatte, ausser diesen waren aber dort noch sechs kleinere Tore, die Abba Jose hier mitzählt, wie er ja auch die beiden Nebenpforten neben dem Nikanor-Tor mit aufzählt, diesen zusammen dreizehn Toren hätten die dreizehn Verneigungen entsprochen, während der erste Tanna diese kleinen Nebentore nicht mitzählt und deshalb die dreizehn Verneigungen auf die dreizehn Breschen, die die Syrer in das Gitterwerk gebrochen hatten, zurückführt. Von den Mischna I, 4 genannten sieben Toren werden allerdings die beiden dort als <span dir="rtl">שער הניצוץ</span> und <span dir="rtl">שער בית המוקד</span> bezeichneten Tore hier gar nicht genannt, man müsste deshalb annehmen, dass Abba Jose dieselben hier unter anderen Namen anführt. Der Verfasser des <span dir="rtl">חנוכת הבית</span> vertritt in einer längeren Darlegung die Ansicht, dass vielleicht doch auch Abba Jose mit den dreizehn Toren die Tore des Tempelhofes und des Tempelberges zusammen meine und er nur darin von der Ansicht des ersten Tanna abweiche, dass nach diesem man sich, wie schon oben angegeben, an den dreizehn Stellen zwischen je zwei dieser Tore verneigte, nach seiner Ansicht dagegen vor diesen Toren selbst, in dem folgenden zähle dann Abba Jose gar nicht diese dreizehn Tore auf, da diese ja bereits oben I, 3—5 aufgezählt sind, sondern nenne nur diejenigen Tore, die nach seiner Überlieferung einen anderen Beinamen hatten oder bei denen er sonst etwas bemerken wollte, während er die übrigen Tore, bei denen dieses nicht der Fall ist, gar nicht erwähnt. Aus der Mischna Schekal. VI, 3 ist aber zu ersehen, dass nach der Ansicht von Abba Jose diese dreizehn hier genannten Tore und Nebentore in der Tat die Stellen waren, wo dieses dreizehnmalige Sichverneigen stattfand. Der Verfasser selbst stellt dann auch diese Erklärung nur als einen möglichen Lösungsversuch hin, entscheidet sich schliesslich aber doch für die von Tosaf. gegebene Erklärung.</i>. Die südlichen Tore waren von Westen aus gerechnet<sup class="footnote-marker">69</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">סמוך</span> = angelehnt, nahe, die Tore in der Reihenfolge ihrer Nähe zur Westseite gezählt.</i>: das oberste Tor<sup class="footnote-marker">70</sup><i class="footnote"> Da der Tempelberg von Ost nach West in die Höhe stieg, war dieses Tor, das am westlichsten lag, das höchstgelegene, näheres wird über dieses Tor nirgends angegeben.</i>, das Brennholz-Tor<sup class="footnote-marker">71</sup><i class="footnote"> S. I Note 30.</i>, das Erstgeburten-Tor<sup class="footnote-marker">72</sup><i class="footnote"> S. I Note 31.</i>, das Wassertor. Warum nannte man es das Wassertor? Weil man durch dieses den Krug mit Wasser zum Wasseropfer am Hüttenfeste hereinbrachte<sup class="footnote-marker">73</sup><i class="footnote"> S. Sukk. IV, 9.</i>. R. Elieser. Sohn des Jakob, sagt: Und weil hier<sup class="footnote-marker">74</sup><i class="footnote"> Ed. Lowe u. Talmudausg.: <span dir="rtl">בו</span>.</i> das Wasser sprudelte<sup class="footnote-marker">75</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">מפכים</span> von <span dir="rtl">פך</span> Krug = wie aus dem Halse eines Kruges hervorsprudeln (s. Joma 77 b).</i>, das einst unter der Schwelle hervorquellen<sup class="footnote-marker">76</sup><i class="footnote"> und zu einem mächtigen Strome anschwellen wird, s. Ezech. 47, 1—5.</i> wird. Ihnen gegenüber auf der Nordseite, von Westen aus gerechnet: das Jechonja-Tor<sup class="footnote-marker">77</sup><i class="footnote"> vermutlich ein anderer Name für <span dir="rtl">שער הניצוץ</span>.</i>, das Opfer-Tor<sup class="footnote-marker">78</sup><i class="footnote"> S. I Note 42.</i>, das Frauen-Tor<sup class="footnote-marker">79</sup><i class="footnote"> an das die Frauen herantraten, um bei der Darbringung ihrer Opfer zugegen zu sein, nach einer anderen Erklärung, durch das sie das Heiligtum verliessen.</i>, das Musik-Tor<sup class="footnote-marker">80</sup><i class="footnote"> durch das die Leviten ihre Musik-Instrumente hereinbrachten. Nach Tif. Jisr. wäre es das sonst <span dir="rtl">שער בית המוקד</span> genannte Tor.</i>. Warum wurde es Jechonja-Tor genannt? Weil Jechonja<sup class="footnote-marker">81</sup><i class="footnote"> das ist Jojachin, der vorletzte König von Juda, der von Nebukadnezar nach Babel in die Gefangenschaft geführt wurde (2 Kön. 24,8—16).</i> aus ihm herausging, als er in die Verbannung geführt wurde<sup class="footnote-marker">82</sup><i class="footnote"> und noch zum letzten Mal das Heiligtum aufgesucht hatte.</i>. Im Osten das Nikanor-Tor<sup class="footnote-marker">83</sup><i class="footnote"> S. I Note 33.</i>, es hatte zwei Seitenpforten<sup class="footnote-marker">84</sup><i class="footnote"> Ed. Lowe: <span dir="rtl">פשיפשים</span>. S. Tamid I Note 30.</i>, eine zur Rechten und eine zur Linken<sup class="footnote-marker">85</sup><i class="footnote"> in dem Tore selbst oder zu seinen beiden Seiten.</i>. Zwei Tore waren im Westen, diese hatten keine besonderen Namen<sup class="footnote-marker">86</sup><i class="footnote"> Die letzten Worte: <span dir="rtl">לא חיה להם שם</span> fehlen in ed. Lowe.</i>.
+
+Chapter 3
+
+Der Altar<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> der im Priester-Vorhof stand.</i> hatte eine Länge von 32 und eine Breite von 32 Ellen<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> d. h. er nahm einen Platz von dieser Grösse ein, er hatte aber, wie weiter angegeben wird, nur in seinem untersten Absatz diese Länge und diese Breite und auch hier nur auf zwei von seinen vier Seiten.</i>. In der Höhe von einer Elle trat er um eine Elle [ringsum] zurück, dieser Teil<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> der unterste Absatz bis zu der Stelle, wo sich der zweite Absatz darauf erhob.</i> hiess der „Grund“, so blieb ein Quadrat von 30 Ellen<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> das von dem zweiten Absatz bedeckt wurde.</i>. Nachdem er weitere fünf Ellen sich erhoben, trat er wieder um eine Elle zurück, dieser Teil<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> der zweite Absatz.</i> hiess „der Rundgang<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> weil man auf ihm rings um den Altar herumgehen konnte.</i> “, so blieb ein Quadrat von 28 Ellen<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> auf dem der dritte oberste Absatz sich erhob, so dass die Oberfläche des Altars gleichfalls 28 Ellen lang und 28 Ellen breit war. Dieser oberste Absatz hatte eine Höhe von 3 Ellen, da die ganze Höhe des Altars einschliesslich der eine Elle hoben Hörner auf seiner Oberfläche 10 Ellen betrug (s. Sebach. 60 a). Eigentlich hätte man auch diese Angabe hier erwartet, der Talmud (Sukka 45) zitiert in der Tat die Mischna mit dem Zusatz: <span dir="rtl">עלה שלש זהוא מקום הקינוח</span>.</i>. Der Raum, auf dem die Hörner<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Auf der Oberfläche des Altars befanden sich auf den vier Ecken vier eine Elle lange, eine Elle breite und eine Elle hohe Aufsätze, die die Hörner des Altars genannt wurden.</i> sich erhoben, eine Elle auf jeder Seite, so blieb<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> nach Abzug der zwischen je einem Horn und dem andern liegenden Teile der Oberfläche als inneres Viereck.</i> ein Quadrat von 26 Ellen. Der Platz, den die Priester beim Gehen [auf dem Altar] brauchten<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> so dass sie um den ganzen Altar herumgehen konnten, ohne die zwischen den Hörnern liegenden Teile benutzen zu müssen.</i>, eine Elle auf jeder Seite<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> des inneren Vierecks.</i>, so blieb ein Quadrat von 24 Ellen<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Nach dem Talmud (Menach. 97 b) sind bei allen diesen Mass-Angaben der Mischna die kleinen Differenzen nicht berücksichtigt, die sich daraus ergeben, dass den in Ellen angegebenen Höhen- und Grössen-Massen des Altars zwei Ellen von verschiedener Grösse zu Grunde gelegt sind. Nach der von der Halacha rezipierten Ansicht des R. Meïr in Kelim XVII, 10 sind nämlich die Masse für die Hörner, den Rundgang und den Grund des Altars nicht nach der gewöhnlichen sechs Handbreiten langen Elle angegeben, sondern nach einer kleineren Elle, die nur fünf Handbreiten lang ist. Das ist nach Raschi nach den Ausführungen des Talmud in Menach. (s. dort) dahin zu verstehen, dass der Grund nur eine Elle von 5 Handbreiten hoch war, dagegen 6 Handbreiten breit, der Rundgang 5 Ellen von je 6 Handbreiten hoch, dagegen ringsherum nur eine Elle von 5 Handbreiten breit, die Hörner nur eine Höhe von 5 Handbreiten hatten, während es unentschieden bleibt, ob die Breite und Länge 5 oder 6 Handbreiten betragen haben. Nach Maim. (s. Comment. zu unserer Mischna) war der Grund nur 5 Handbreiten hoch und ringsherum nur 5 Handbreiten breit, der Rundgang 5 Ellen von je 6 Handbreiten hoch und nur 5 Handbreiten breit, und die Hörner waren 5 Handbreiten hoch und 6 Handbreiten lang und breit. Die Höhe des Altars betrug demnach nach Ansicht beider nicht 10 Ellen von je 6 Handbreiten = 60 Handbreiten, sondern nur 8 Ellen von je 6 Handbreiten und 2 Ellen von je 5 Handbreiten, zusammen = 58 Handbreiten. Das innere Viereck auf der Altar Oberfläche betrug nicht genau 24 × 24 Ellen von je 6 Handbreiten, sondern es kamen nach Raschi noch je zwei Handbreiten in der Länge und Breite hinzu, um die der Rundgang schmäler war, als in der Mischna angegeben, wozu noch je 2 Handbreiten in der Länge und Breite hinzukämen, wenn auch die Hörner nur 5 Handbreiten lang und breit waren, ebenso nach Maim. noch vier Handbreiten in der Länge und Breite, da nach ihm der Rundgang und der Grund um zwei Handbreiten schmäler waren, als in der Mischna angegeben. Die Mischna berücksichtigt diese kleinen Unterschiede nicht, sondern gibt die Masse auf Ellen abgerundet an. Abr. ben Dav. (zu <span dir="rtl">הלכות בית הבחירה</span> II, 7) führt als Vermutung an, das die Hörner vielleicht nicht bis an den Rand des Altars reichten, sondern vier Handbreiten an jeder Seite vom Rande entfernt waren, so dass sich für das innere Viereck der Oberfläche genau die angegebenen 24 × 24 Ellen ergeben würden.</i> als Platz für das Altarfeuer<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">טערכה</span>, von <span dir="rtl">ערך</span> ordnen, schichten, das auf dem Altar aufgeschichtete Holz.</i>. Darauf sagte R. Jose: Ursprünglich<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> in dem von Salomo erbauten ersten Tempel.</i> hatte er nur 28 Ellen im Quadrat, trat dann beim Hinaufsteigen in der angegebenen Weise zurück, so dass als Platz für das Altarfeuer nur ein Quadrat von 20 Ellen blieb, nach der Rückkehr aus dem Exil fügte man noch vier Ellen auf der Südseite und vier Ellen auf der Westseite<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Ed. pr.: (!) <span dir="rtl">מן הצפון וד׳ אמות מן הדרום</span>; ed. Lowe: <span dir="rtl">מן הצפון ור׳ אמות מן המערב</span>, ebenso die Talmudausg. hier, dagegen Sebach. 61b (s. auch Tosaf. dort): <span dir="rtl">מן המערב מן הדרום וד׳ אמות</span>.</i> in der Form eines Gamma hinzu<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> Für diese Hinzufügung werden im Talmud (Sebach. dort) zu der hier angegebenen Begründung, dass der Prophet Jecheskel den Altar in dem dereinst zu erbauenden Heiligtum in den angegebenen Massen geschaut hat, noch zwei weitere Gründe angegeben. Die Altar-Oberfläche in ihrer ursprünglichen Ausdehnung habe sich als nicht ausreichend erwiesen, deshalb habe man bei dem Wiederaufbau den Altar erweitert. Bei der Errichtung des ersten Altars habe man in der Annahme, dass der Altar aus einer kompakten Masse bestehen müsse und sich deshalb in ihm keinerlei Hohlraum befinden dürfe, die Abzugsgrube für die auf der Altar-Oberfläche ausgegossenen Giessopfer neben dem Altar angebracht und den Wein bezw. das Wasser an der Aussenwand des Altars entlang in diesen hinabfliessen lassen. Als der Tempel nach seiner Zerstörung wieder aufgebaut wurde, sei man aber darüber belehrt gewesen, dass diese Annahme eine irrige war, dass für die Zwecke des Altars notwendige Höhlungen sowohl in als unter dem Altar wohl angebracht werden durften und dass, ebenso wie alle übrigen Opfer au. dem Altar selbst verzehrt wurden, so auch der Wein und das Wasser der Giessopfer, nachdem sie auf der Altar-Oberfläche ausgegossen worden, von dem Altar selbst aufgenommen werden mussten, deshalb habe man den Altar so erweitert, dass die Abzugsgrube von ihm mit bedeckt wurde und der Wein und das Wasser durch zwei auf der Altar-Oberfläche angebrachte Öffnungen durch den Altar hindurch in sie abfliessen konnten (s. Sukka IV, 9 und Meïla III Note 21).</i>, denn so heisst es<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> Jechesk. 43, 16.</i>: „und der Ariel<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">אריאל</span> Bezeichnung für den Altar, insbesondere für die Feuerstätte auf seiner Oberfläche, nach Gesen. Handwörterb. comp. aus <span dir="rtl">ארי</span> arab. <span dir="rtl">ارة</span> = Feuerherd und <span dir="rtl">אל</span>, die Feuerstätte Gottes.</i>, zwölf [Ellen] die Länge in der Breite von zwölf, viereckig“, danach könnte es scheinen, als wenn nur zwölf Ellen im Quadrat gemeint seien, da es aber heisst: „nach seinen vier Seiten hin“, das beweist, dass von der Mitte aus gemessen gemeint ist, zwölf Ellen nach jeder Richtung hin<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> vom Mittelpunkt nach der Mitte jeder Seite hin.</i>. Ein roter Streifen zog sich in der Mitte<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> seiner Höhe.</i> um ihn<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> den Altar.</i> herum, um zwischen dem oben und dem unten zu sprengenden Blut zu scheiden<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> Das Blut der Vogel-Ganzopfer und der Vieh-Sündopfer wurde an die obere Hälfte des Altars gesprengt, das aller übrigen Opfer an die untere Hälfte (s. Sebach. IV Noten 34 u. 38).</i>. Der Grund zog sich an der ganzen Nordseite und der ganzen Westseite entlang, griff<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">אכל</span> eig. verzehren, hier in übertragenem Sinne: einnehmen, bedecken.</i> dann nach der Südseite um eine Elle herum, und nach der Ostseite um eine Elle<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> während an der ganzen übrigen Süd- und Ostseite der Grund fehlte. Die Abbildungen des Altars, auf denen derselbe auch auf der Süd- und Ostseite einen Grund hat und nur an der Südost-Ecke eine Elle des Grundes auf der Süd- und eine Elle auf der Ostseite fehlt, beruhen offenbar auf einer irrigen Auffassung der Angaben der Mischna. Dagegen ist es zweifelhaft und gehen die Ansichten der Erklärer darüber auseinander, wie die Angabe der Mischna, dass auf der Südseite und der Ostseite der Grund nur eine Elle lang war, zu verstehen sei. Die 32 Ellen langen Seiten des Grundes ragten über die nur 30 Ellen langen Seiten des Rundgangs auf jeder Seite um eine Elle Länge heraus. Da der Grund von seinem Rande bis zum Rundgang aber auch eine Elle breit war, so stellte die nach Osten zu letzte Elle der Länge des nördlichen Teils des Grunds mit ihrer Breitseite zugleich die erste Elle der Länge des östlichen Teils des Grunds dar, ebenso die nach Süden zu letzte Elle der Länge des westlichen Teils die erste der Länge des südlichen. Nach einigen Erklärern hätte sich auf der Süd- und Ostseite ausser diesen beiden Ellen des Grundes in der Tat nichts weiter befunden, nach anderen ausser diesen noch je eine Elle, der Wortlaut der Mischna spricht wohl mehr für die letztere Ansicht.</i>.
+Auf der Südwest-Ecke<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> des Grundes.</i> waren zwei Löcher, wie zwei feine Nasenlöcher, durch sie floss das auf den westlichen Grund<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> das sind die Blutreste von denjenigen Opfern, von deren Blut auf den Innen-Altar gesprengt wurde (s. Sebach. V Note 15).</i> und das auf den südlichen Grund<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> das sind die Blutreste von allen Opfern, deren Blut auf den Aussen-Altar gesprengt wurde (s. dort Note 32).</i> gegossene Blut ab, vermischte sich mit<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> Nach den Tosaf.-Auszügen (<span dir="rtl">פסקי תוספות</span>) z. St. No. 14 befand sich in dem Wassergraben gewöhnlich kein Wasser, es wurde danach nur in den Graben hineingelassen, wenn man den Opfervorhof reinigen wollte (s. Pessach. V Note 36), danach wäre zu übersetzen: es vermischte sich „in“ dem Wassergraben.</i> dem Wassergraben<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> der durch den Opfervorhof floss.</i> und floss nach dem Bach<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> Andere übersetzen: nach dem „Tale“ Kidron, wonach die Angabe Joma V, 6 besser zu verstehen sein würde, dass das Blut von dort den Gärtnern als Dünger verkauft wurde.</i> Kidron hinaus.
+Unten auf dem Fussboden befand sich an derselben Ecke eine Stelle, eine Elle im Quadrat, mit einer Marmorplatte, an der ein Ring befestigt war, hier stieg man in die Abzugsgrube<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">שית</span>, vom Zeitw. <span dir="rtl">שית</span> = hinsetzen, hintun (Tif. Jisr. leitet es von <span dir="rtl">שתת</span> tropfen, langsam abfliessen ab), eine Grube unter dem Altar, die den Wein und das Wasser der Giessopfer, die von der Altar-Oberfläche durch den Altar hindurch in sie hineingeleitet wurden, in sich aufnahm, nach anderen: eine Grube, in die das auf den Altargrund gegossene Blut hineingeleitet wurde, um von dort in den Wassergraben zu fliessen (s. Meïla III Note 21).</i> hinunter und reinigte sie. Eine Rampe<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> eine Erhebung des Bodens, die allmählich aufsteigend zu der neun Ellen hohen Oberfläche des Altars hinaufführte. Von dieser Rampe führte ein kleinerer Steg auf der Westseite nach dem Altargrund und ein ebensolcher auf der Ostseite nach dem Rundgang (Sebach. 62 b).</i> war auf der Südseite des Altars, 32 [Ellen] lang<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> von Süden nach Norden, gemessen auf dem ebenen Erdboden, von der Stelle, wo die Rampe sich zu erheben begann, bis zu der Stelle auf dem Erdboden, über der sie oben neben der Altar-Oberfläche endete, betrug die Entfernung 32 Ellen. Die Strecke des Erdbodens, die von der Rampe bedeckt wurde, war dagegen nur 30 Ellen lang, da der mittlere und untere Teil des Altars um eine und um zwei Ellen über seinen oberen Teil vorstanden (s Mischna 1), die eine Elle des Rundgangs und die eine Elle des Grunds, die, wenn auch auf dieser Seite kein Grund vorhanden war, der Gleichmässigkeit wegen dennoch frei liegen musste, so dass die Rampe unten auf dem Erdboden um zwei Ellen weniger weit nach Norden sich erstrecken konnte als in ihrem obersten Teil, wo sie bis an die Altar-Oberfläche heranreichte und auch die zwei Ellen des Bodens, die schon mit zu dem Altar gehörten, überdeckte. Demgemäss wird auch weiter V, 2 die Längsstrecke des Bodens, die von dem Altar und der Rampe zusammen eingenommen wurde, nicht mit 64 sondern mit 62 Ellen angegeben, da von den hier angegebenen 32 Ellen, die die Rampe lang war, 2 Ellen schon in den 32 Ellen, die der Altar einnahm, mit enthalten waren. [Die Angabe des Maim. (s. Comment.), dass die schräg ansteigende Oberfläche der Rampe 32 Ellen lang gewesen sei, kann, wie leicht nachzuweisen ist, nicht richtig sein. Doch ist die Angabe <span dir="rtl">אורך שיפועו ל״ב אמה</span> vielleicht dahin zu verstehen, dass damit nicht die Länge der ansteigenden Oberfläche der Rampe gemeint ist, sondern die Länge der ansteigenden Rampe auf dem Fussboden gemessen, und mit der Angabe <span dir="rtl">עד ראשו שאצל קרנות</span> nicht bis zum Ende der Rampe neben den Hörnern, sondern bis zu der Stelle auf dem Fussboden, wo oben die Rampe neben den Hörnern endete].</i> und 16 breit<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> von Osten nach Westen</i>, eine Einbuchtung<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">רבובה</span> Etymolog, zweifelhaft, nach Barten. ist <span dir="rtl">נבובה</span> = <span dir="rtl">ובובה</span> mit Wechsel der liquida, eine Höhlung (vgl. <span dir="rtl">נבוב לוחות</span> Exod. 27,8), nach Tosf, Jomt. eine Zusammensetzung aus <span dir="rtl">נבוב</span> und <span dir="rtl">ארובה</span> mit der gleichen Bedeutung, nach anderen ein von <span dir="rtl">רבב</span> = Fleckiges abgeleitetes Wort, ein Ort, wohin man unbrauchbar Gewordenes tut, nach Levy Wörterb. ist <span dir="rtl">רבב</span> synon. mit <span dir="rtl">רבד</span> pflastern, <span dir="rtl">ובובה</span> eine mit Steinen gepflasterte Höhlung.</i> befand sich auf ihrer Westseite<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> nach Bart., Tosf. Jomt., Maim.: oben in der westlichen Seitenwand der Rampe unweit des Altars, nach Raschi: unten im Fussboden westlich von der Rampe unweit des Altars.</i>, in die tat man die untauglich gewordenen<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> wenn nicht an dem Opfertiere selbst etwas vorgenommen worden oder vorgefallen war, was es untauglich machte (<span dir="rtl">פסול הגוף</span>), sondern es aus irgend einem anderen Grunde untauglich geworden war, ebenso solche Opfer, von denen es überhaupt zweifelhaft war. ob sie tauglich oder untauglich waren. In beiden Fällen durfte das Opfer nicht sofort als untauglich verbrannt werden, sondern erst, nachdem eine Nacht darüber hingegangen war (s. Pessach. VII Note 52. Sebach. VIII Note 46).</i> Vogel-Sündopfer<sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> Dass gerade die Vogel-Sündopfer dorthin getan wurden und nicht auch alle übrigen in gleicher Weise untauglich gewordenen Opfer, erklärt Tif. Jisr. damit, dass gerade bei den Vogel-Sündopfern von Wöchnerinnen, an denen es doch sicher niemals im Tempel fehlte, eine solche Untauglichkeit häufig vorkam (s. Keret. I, 4); um zu verhüten, dass solche untaugliche Opfer mit gleichen tauglichen verwechselt wurden, legte man die untauglichen gleich bei Seite. Deshalb befand sich diese Grube auch, nach Raschi, am Boden auf der südwestlichen Seite des Altars, weil dort die Vogel-Sündopfer geschlachtet und ihr Blut an den Altar gesprengt wurde. Nach den anderen Erklärern befand sie sich oben auf der Rampe, weil dadurch einer Verwechslung noch besser vorgebeugt wurde.</i>.
+Sowohl die Steine zur Rampe wie die Steine zum Altar holte man von der Ebene von Beth-Kerem<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> vielleicht identisch mit dem Jer. 6,1 (s. auch Neh. 3, 14) erwähnten <span dir="rtl">בית הכרם</span>, das im Gebirge Juda südöstlich von Bethlehem lag (s. Neubauer, la géographie du Talmud S. 131).</i>, man grub<sup class="footnote-marker">40</sup><i class="footnote"> nach Ascheri mit hölzernen Spaten, da die für den Altar verwendeten Steine auch in der Erde nicht mit Eisen in Berührung gekommen sein durften.</i> bis unter die jungfräuliche Erde<sup class="footnote-marker">41</sup><i class="footnote"> um sicher zu sein, dass die Steine noch von keinem Eisen berührt waren.</i> und brachte von dort unversehrte<sup class="footnote-marker">42</sup><i class="footnote"> Deut. 27, 6.</i> Steine, über die noch kein Eisen geschwungen worden<sup class="footnote-marker">43</sup><i class="footnote"> Exod. 20, 25; Deut. 27, 5.</i>, denn das Eisen machte schon durch bloße Berührung untauglich<sup class="footnote-marker">44</sup><i class="footnote"> weil der Ausdruck <span dir="rtl">לא תניף עליהם</span> auch das blosse Berühren einschliesst, auch wenn der Stein durch das Eisen nicht beschädigt worden ist.</i>, eine Beschädigung<sup class="footnote-marker">45</sup><i class="footnote"> Talmudausg : <span dir="rtl">ופגימה</span>, ed. Lowe: <span dir="rtl">והפיגמא</span>.</i> auch durch<sup class="footnote-marker">46</sup><i class="footnote"> Ed. Lowe: <span dir="rtl">בכל דבר</span>. Nach unserer Lesart ist zu erklären: <span dir="rtl">ובפגימה</span> und dass die Steine durch Beschädigung untauglich wurden, <span dir="rtl">לכל דבר</span> das galt auch in bezug auf Beschädigung vermittels irgend eines anderen Gegenstandes. Tif. Jisr. erklärt: denn das Eisen machte durch Berührung und durch Beschädigung (für letzteres galt das Gleiche, auch wenn es durch einen anderen Gegenstand geschehen war) auch die im ganzen übrigen Heiligtume verwendeten Steine unbrauchbar (vgl. Maim. <span dir="rtl">הלכות בית הבחירה</span> I, 14. 15. u, <span dir="rtl">כסף משנה</span> dort).</i> jeden anderen Gegenstand<sup class="footnote-marker">47</sup><i class="footnote"> weil sie, sei es durch was, beschädigt nicht mehr <span dir="rtl">שלמות</span> waren.</i>. War einer von ihnen beschädigt worden<sup class="footnote-marker">48</sup><i class="footnote"> oder mit Eisen in Berührung gekommen, selbst nachdem er bereits zum Altar verwendet worden war.</i>, war dieser untauglich<sup class="footnote-marker">49</sup><i class="footnote"> und musste ersetzt werden.</i>, alle anderen blieben tauglich. Man weisste<sup class="footnote-marker">50</sup><i class="footnote"> durch Überstreichen mit Kalk.</i> sie zweimal im Jahre, das eine Mal zum Pessach- und das andere Mal zum Hüttenfeste, den Hechal<sup class="footnote-marker">51</sup><i class="footnote"> hier in weiterem Sinne das ganze Heiligtum.</i> ein Mal<sup class="footnote-marker">52</sup><i class="footnote"> weil es nicht so abgenutzt wurde wie der Altar.</i>, zum Pessachfeste<sup class="footnote-marker">53</sup><i class="footnote"> Ed. pr. fehlt: <span dir="rtl">בפסח</span>.</i>; Rabbi sagt: Man weisste sie<sup class="footnote-marker">54</sup><i class="footnote"> die Altarsteine.</i> jeden Freitag mit einem<sup class="footnote-marker">55</sup><i class="footnote"> in Kalk getauchten.</i> Tuch wegen der Blutflecke. Man bestrich sie nicht mit einer eisernen Kelle<sup class="footnote-marker">56</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">כפיס</span> (vgl. Habak. 2, 11, wo es soviel wie Sparren oder Latte bedeutet), ein flaches Werkzeug, mit dem der Kalk an die Mauer gestrichen wird. Ed. Lowe: <span dir="rtl">בכפין</span>, so auch Aruch, Ascheri und Bart., von <span dir="rtl">כף</span> = Kelle, vgl. <span dir="rtl">כף של סיידין</span> (Sabb. 80 b).</i>, um sie nicht damit zu berühren und untauglich zu machen, denn das Eisen ist geschaffen worden, das Leben des Menschen zu verkürzen<sup class="footnote-marker">57</sup><i class="footnote"> durch die aus ihm gefertigten Waffen.</i>, und der Altar ist geschaffen<sup class="footnote-marker">58</sup><i class="footnote"> Ed. Lowe: <span dir="rtl">נבנה</span>.</i> worden, um das Leben des Menschen zu verlängern<sup class="footnote-marker">59</sup><i class="footnote"> durch die auf ihm dargebrachten Opfer.</i>, es gebührt sich nicht, dass das [das Leben] Verkürzende über das es Verlängernde geschwungen werde.
+Nördlich von dem Altare befanden sich Ringe<sup class="footnote-marker">60</sup><i class="footnote"> am Fussboden befestigt, die aber nicht geschlossen sondern so eingerichtet waren, dass man sie um den Hals des auf dem Boden liegenden Opfertieres legen konnte, so dass dadurch der Kopf festgehalten wurde. So erklärt auch Aruch v. <span dir="rtl">בלגה</span>, unter v. <span dir="rtl">טבעת</span> dagegen bringt er eine zweite Erklärung, wonach durch die Ringe die Stricke gezogen wurden, vermittels deren man die Opfertiere niederlegte. Nach Maim. dienten die Ringe zum Festhalten der Füsse der Opfertiere, da diese beim Schlachten nicht gefesselt werden durften (s. Tam. IV, 1). Nach dem Talmud (Sota 48 a s. dort) hatte erst der Hohepriester Jochanan diese Ringe anbringen lassen.</i>, sechs Reihen<sup class="footnote-marker">61</sup><i class="footnote"> von Ringen, eine Reihe hinter der anderen, von Ost nach West.</i> von je vier<sup class="footnote-marker">62</sup><i class="footnote"> Ringen neben einander in jeder Reihe, zwischen Süd und Nord.</i>, einige sagen, vier<sup class="footnote-marker">63</sup><i class="footnote"> Reihen von Ringen hinter einander von Ost nach West.</i> von je sechs<sup class="footnote-marker">64</sup><i class="footnote"> Ringen in jeder Reihe zwischen Süd und Nord (so nach Ascheri). Diese 24 Ringe entsprachen den 24 Priesterabteilungen, jede derselben hatte ihren besonderen Ring, den sie beim Schlachten der Opfertiere benutzte, nur die täglichen Morgen- und Abendopfer wurden stets an den beiden dafür bestimmten Ringen geschlachtet (s. Tam. IV, 1).</i>, an ihnen schlachtete man die Opfertiere<sup class="footnote-marker">65</sup><i class="footnote"> Alle hochheiligen Opfer mussten hier auf der Nordseite des Altars geschlachtet werden, man benutzte die Ringe aber auch beim Schlachten von einfach heiligem Grossvieh, das nicht gerade auf der Nordseite geschlachtet werden musste.</i>. Die Schlachtstelle<sup class="footnote-marker">66</sup><i class="footnote"> Nach einigen Erklärern war dies ein abgeschlossener Raum nördlich von den Ringen, in dem die weitere Behandlung der geschlachteten Tiere erfolgte, nach anderen wurde der ganze offene Raum auf der Nordseite des Altars einschliesslich des Raumes, in dem sich die Ringe befanden, <span dir="rtl">בית המטבחיים</span> genannt.</i> befand sich nördlich vom Altare, auf ihr standen acht niedrige<sup class="footnote-marker">67</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">ננס</span> gr. νάννος = Zwerg.</i> Säulen, diese hatten viereckige Aufsätze<sup class="footnote-marker">68</sup><i class="footnote"> S. Tam. III Note 35.</i> aus Zedernholz, an denen eiserne Haken<sup class="footnote-marker">69</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">אונקליות</span> gr. ἀγκύλη = gekrümmt, Haken.</i> befestigt waren, an jedem drei Reihen<sup class="footnote-marker">70</sup><i class="footnote"> S. Tam. III Note 37.</i>, um daran [die Opfertiere] aufzuhängen. Das Abhäuten geschah auf Marmortischen, die zwischen den Säulen standen<sup class="footnote-marker">71</sup><i class="footnote"> S. dort Note 38.</i>.
+Das Waschbecken<sup class="footnote-marker">72</sup><i class="footnote"> Exod. 30, 18.</i> stand zwischen dem Ulam und dem Altar mehr nach Süden hin<sup class="footnote-marker">73</sup><i class="footnote"> d. h. es stand nicht in dem Raume zwischen Altarwand und Ulam, da der Altar unmittelbar durch keinen anderen Gegenstand getrennt vor dem inneren Heiligtum stehen musste (Sebach. 59 a), sondern zwischen der nach Süden verlängert gedachten Westwand des Altars und dem Ulam.</i>. Zwischen dem Ulam und dem Altar waren 22 Ellen, zwölf Stufen waren dort<sup class="footnote-marker">74</sup><i class="footnote"> die zum Ulam hinaufführten.</i>, jede Stufe eine halbe Elle hoch und eine Elle<sup class="footnote-marker">75</sup><i class="footnote"> Ed. pr. u. Lowe: <span dir="rtl">חצי אמה</span> : vgl. oben II, 3.</i> breit, eine Elle, eine Elle, und ein Absatz<sup class="footnote-marker">76</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">רובד</span> ein breiterer Treppen-Absatz, s. Tam. I Note 9.</i> von drei Ellen, eine Elle, eine Elle, und wieder ein Absatz von drei Ellen, und zu oberst eine Elle, eine Elle, und ein Absatz von vier Ellen<sup class="footnote-marker">77</sup><i class="footnote"> Diese Mischna Stelle wird von den Erklärern verschieden ausgelegt. Offenbar soll damit die Breite des Raumes, welchen diese 12 Stufen von Osten nach Westen hin einnahmen, angegeben werden. Bart, erklärt: auf die erste Stufe, welche eine Elle breit war (<span dir="rtl">ושלחה אמח</span>), folgten zwei weitere Stufen von je einer Elle Breite (<span dir="rtl">אמה אמה</span>), die vierte Stufe bildete einen Absatz von drei Ellen Breite (<span dir="rtl">ורובו שלש</span>), die fünfte und sechste Stufe waren wieder je eine Elle breit (<span dir="rtl">ואמה אמה</span>), die siebente bildete wieder einen Absatz von drei Ellen Breite (<span dir="rtl">ורובו שלש</span>), diese sieben Stufen hatten danach zusammen eine Breite von 11 Ellen, die oberste Stufe, (<span dir="rtl">והעליונה</span>) d. i. die zwölfte, zu der noch vier Stufen von je einer Elle Breite (<span dir="rtl">אמה אמה</span>) hinaufführten, bildete einen Absatz von vier Ellen Breite, so dass die zwölf Stufen zusammen eine Breite von 19 Ellen hatten, drei Ellen betrug die Entfernung der untersten Stufe von dem Altar, das ergibt zusammen 22 Ellen zwischen Altar und Ulam. Ascheri erklärt: nach einer Steigung von einer Elle und noch einer Elle (<span dir="rtl">אמה אמה</span>), d. i. nach der vierten Stufe, da jede Stufe eine halbe Elle hoch war, folgte ein Stück ebenen Bodens von 3 Ellen Breite (<span dir="rtl">רובד שלשה</span>), nach einer weiteren Steigung von einer Elle und noch einer Elle, d. i. nach weiteren vier Stufen, wieder ebener Boden von 3 Ellen Breite, der oberste Teil (<span dir="rtl">והעליונה</span>) bestand wieder aus einer Steigung von einer Elle und noch einer Elle, d. i. aus vier Stufen, und an die oberste Stufe sich anschliessendem ebenen Boden von vier Ellen Breite, so dass die 12 Stufen von je einer Elle Breite zusammen mit den sich an sie anschliessenden drei ebenen Absätzen eine Breite von 22 Ellen einnahmen. In ähnlicher Weise erklärt Ascheri die Stelle auch nach der Lesart: <span dir="rtl">ושלחה חצי אמה</span>. R. Schemaja gibt eine Erklärung, von der er zum Schluss selbst zugestehen muss, dass sie nicht befriedigt, die deshalb hier wohl nicht angeführt zu werden braucht. Am einleuchtendsten erscheint die Erklärung, die Elia Wilna gibt und der auch Tif. Jisr. folgt. Danach führten die 12 Stufen nicht in 3, sondern in 4 Absätzen hinauf, mit der Wiederholung <span dir="rtl">אמה אמה ורובד שלש אטה אמה ורובד שלש</span> will die Mischna ausdrücken, dass je auf zwei Stufen von je einer Elle Breite eine Stufe von drei Ellen Breite folgte, und nur der oberste Absatz bestand aus zwei Stufen von je einer Elle und einer Stufe von vier Ellen Breite (wäre gemeint, dass überhaupt nur 3 Absätze da waren, dann wäre das Wort <span dir="rtl">והעליונה</span> überflüssig, da die Mischna dann einfach hätte fortfahren können: <span dir="rtl">ואמה אמה ורובד ארבע</span>, vgl. <span dir="rtl">העליונה</span> weiter Mischna 7). Demnach waren 8 Stufen je eine Elle breit, 3 Stufen je 3 und die oberste 4 Ellen, das ergibt zusammen eine Breite von 21 Ellen, dazu eine Elle, die die erste Stufe von dem Altar entfernt war, da doch nicht anzunehmen ist, dass zwischen der Erhöhung der ersten Stufe und dem Altar überhaupt kein Zwischenraum gewesen sein soll, das sind zusammen 22 Ellen.</i>; R. Jehuda sagt: Zu oberst eine Elle, eine Elle, und ein Absatz von fünf Ellen<sup class="footnote-marker">78</sup><i class="footnote"> Nach der zuletzt gebrachten Erklärung setzte nach Ansicht des R. Jehuda die Erhöhung der ersten Stufe in der Tat unmittelbar an den Altar an, so dass nur zu beiden Seiten des Altars zu erkennen war, dass sich hier der Boden um eine Stufe erhob, und verteilten sich die ganzen 22 Ellen Breite auf die 12 Stufen. Nach der Erklärung von Barten. betrug nach R. Jehuda die Entfernung der untersten Stufe vom Altar nur 2 Ellen. Nach Ascheri müsste R. Jehuda der Ansicht sein, dass einer der untersten Absätze nicht 3 sondern nur 2 Ellen breit war, da sich sonst eine Breite von 23 Ellen ergeben würde. Ganz abweichend von allen diesen Erklärungen bezieht Maim. diese Angaben der Mischna überhaupt nicht auf die Stufen zwischen Altar und Ulam sondern auf die Mauern des Ulam, an denen sich ringsum in regelmässigen Abständen von unten bis oben Vorsprünge oder Galerien (<span dir="rtl">דוברים</span>) befunden haben sollen, auf diese sollen sich diese Angaben der Mischna beziehen, was allerdings schwer zu verstehen ist (s. Comment, und <span dir="rtl">הלכות בית הבחירה</span> IV, 9).</i>.
+Der Eingang<sup class="footnote-marker">79</sup><i class="footnote"> An diesem Eingang befanden sich keine Türen, sondern nur ein Vorhang.</i> zum Ulam war vierzig Ellen hoch und zwanzig Ellen breit<sup class="footnote-marker">80</sup><i class="footnote"> das ist so breit, wie der ganze Hechal breit war, s. weiter IV, 7.</i>. Fünf Gesimse<sup class="footnote-marker">81</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">מלתרא</span> auch <span dir="rtl">אמלתרא</span>, gr. μέλαϑρον, der Querbalken an der Stabendecke, hier zum Schmuck oder zur Stütze in das Mauerwerk über dem Eingang eingefügte Querbalken. Nach Maim. und Bart. waren an diesen Balken architektonische Verzierungen angebracht (vgl. Erub. 3a).</i> aus Eschenholzbalken<sup class="footnote-marker">82</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">מילא</span> entweder das gr. μελἰα = Eschenbaum oder das gr. μηλἐα = Galläpfelbaum (vgl. Git. 19 a).</i> waren darüber, das unterste ging über den Eingang auf dieser Seite<sup class="footnote-marker">83</sup><i class="footnote"> nach Norden.</i> um eine Elle und auf jener Seite<sup class="footnote-marker">84</sup><i class="footnote"> nach Süden.</i> um eine Elle hinaus, das darüber liegende ging wieder über dieses auf dieser Seite um eine Elle und auf jener um eine Elle hinaus<sup class="footnote-marker">85</sup><i class="footnote"> ebenso das dritte über das zweite, das vierte über das dritte und das fünfte über das vierte um je eine Elle nach jeder Seite hin.</i>, so dass das oberste dreissig Ellen lang war<sup class="footnote-marker">86</sup><i class="footnote"> 20 Ellen über dem Eingang und je 5 Ellen auf jeder Seite über denselben hinaus.</i>, zwischen einem und dem anderen war je eine Lage<sup class="footnote-marker">87</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">נדבך</span> eine Schicht von über einander gelegten Steinen s. Berach. II, 4: Sabim V, 2.</i> aus Steinen.
+Stangen<sup class="footnote-marker">88</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">כלונס</span> von columna = Pfeiler, Pfahl.</i> aus Zedernholz<sup class="footnote-marker">89</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">של אבן</span>.</i> waren zwischen der Mauer des Hechal und der Mauer des Ulam befestigt, damit sie nicht nachgebe<sup class="footnote-marker">90</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">בעט</span> ausschlagen, Umschlagen. Die Mauer des Ulam war 100 Ellen hoch und stieg ohne Unterbrechungen in die Höhe, deshalb war sie durch Querstangen, die von ihr zu der gegenüberliegenden Mauer des Hechal führten, gestützt, damit sie nicht nachgebe. Barten, liest: <span dir="rtl">שלא יבעטו</span>, danach wurde durch diese Stangen auch die gegenüberliegende ebenfalls 100 Elle hohe Mauer des Hechal gestützt.</i>, und goldene Ketten waren an dem Gebälke<sup class="footnote-marker">91</sup><i class="footnote"> Ed. Yen. u. Talmudausg : <span dir="rtl">בתקרות</span>.</i> des Ulam befestigt, an ihnen zogen sich die Priesterjünglinge hinauf und sahen<sup class="footnote-marker">92</sup><i class="footnote"> um sie zu bewundern, nach Ascheri um zu sehen, ob etwas daran schadhaft geworden war.</i> die Kronen<sup class="footnote-marker">93</sup><i class="footnote"> Ed. Lowe add.: <span dir="rtl">שבחלונות</span> (vgl. Tosaf. Git. 7a), goldene Kronen, die oben über den Fenstern des Hechal, nach anderen über den Fenstern des Ulam als Schmuck angebracht waren. Nach Ascheri (s. auch Tosaf. a. a. O.) waren es nicht Kronen, sondern goldene kranzartige Verzierungen über den Fenstern.</i>, von denen es heisst<sup class="footnote-marker">94</sup><i class="footnote"> Sech. 6, 14.</i>: „Und die Kronen sollen dem Helam, dem Tobia, dem Jedaja und dem Chen, Sohne des Zefanja, zum Andenken sein im Hechal des Ewigen.” Ein goldener Weinstock stand am Eingänge zum Hechal, der sich über Stangen rankte, jeder, der ein Blatt oder eine Beere<sup class="footnote-marker">95</sup><i class="footnote"> Ed. Lowe: <span dir="rtl">עולה גרגיר</span>.</i> oder eine Traube spendete, brachte sie und man hängte sie daran auf<sup class="footnote-marker">96</sup><i class="footnote"> Das für den Hechal gespendete Gold wurde zunächst zum Schmuck dort aufgehängt und dann, wenn es gebraucht wurde, zum Vergolden im Innern des Hechal verwendet.</i>. Es sagte R. Elieser, Sohn des Zadok: Einmal kam es vor, dass dreihundert Priester dazu bestellt wurden<sup class="footnote-marker">97</sup><i class="footnote"> um das viele Gold herunterzunehmen, nach anderen: um den Weinstock mit seiner Last von der Stelle zu bewegen. Talmudausg, add. <span dir="rtl">לפנותה</span>, ebenso Tam. 29 b. und Chull. 90b. Nach dem Talmud ist die Zahlenangabe nicht buchstäblich zu nehmen, sondern soll damit nur gesagt sein, dass eine ganze Menge von Priestern dazu nötig waren.</i>.
+
+Chapter 4
+
+Der Eingang zum Hechal war zwanzig Ellen hoch und zehn Ellen breit, er hatte vier Türen<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Die Mauer des Hechal hatte eine Dicke von sechs Ellen, der durch diese Mauer führende Eingang in den Hechal war an beiden Enden durch je ein aus zwei Flügeltüren bestehendes Tor abgeschlossen.</i>, zwei drinnen und zwei draussen, denn so heisst es<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Jechesk. 41, 23.</i>: „zwei Türen zum Hechal und zum Heiligtum“<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> d. h. zwei — wie in dem nachfolgenden Schriftverse angegeben wird, aus je zwei Flügeln bestehende — Türen befanden sich vor dem Hechal und ebensolche zwei Türen auch vor dem Allerheiligsten, so nach der Erklärung von Malbim. Weniger einleuchtend ist die Erklärung von Ascheri und R. Schemaja, wonach sich die ganze Angabe nur auf die Türen des Hechal beziehen und unter <span dir="rtl">להיכל</span> die äusseren und unter <span dir="rtl">לקדש</span> die inneren Türen zu verstehen sein sollen.</i>. Die äusseren öffneten sich nach dem Innern des Eingangs, die Dicke der Mauer zu verdecken<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Da der Eingang zehn Ellen breit war, hatte jede der beiden Türen eine Breite von fünf Ellen und bedeckte, wenn sie zurückgeschlagen wurde, nur fünf von den sechs Ellen der Dicke der Mauer. Es ist deshalb anzunehmen, dass die Türen sich nicht am äussersten Ende des Eingangs befanden, sondern um eine Elle nach innen hineingerückt.</i>, und die inneren öffneten sich nach dem Innern des Raumes, die Stellen<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> der Mauer.</i> hinter den Türen<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> wenn diese zurückgeschlagen waren, das sind die Teile der Mauer zu beiden Seiten des Eingangs.</i> zu verdecken, denn das ganze Innere war mit Gold belegt ausser den Stellen hinter den Türen<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> die von den zurückgeschlagenen Türen verdeckt wurden, da es Verschwendung gewesen wäre, diese, die von den vergoldeten Türen vollständig verdeckt wurden, auch noch mit Gold zu belegen.</i>. R. Jehuda sagt: Sie befanden sich<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> beide Türpaare, auch wenn sie zurückgeschlagen waren.</i> innerhalb des Eingangs, es waren Doppeltüren<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">איצטרמיטה</span>, ed. pr. u. Ven.: <span dir="rtl">איצטכאמיטה</span>, ed. Lowe: <span dir="rtl">איצרבהמיטה</span>, gr. στροφώματα von στρέφω = drehen, drehbare Doppeltüren.</i>, die zusammengelegt zurückgeschlagen wurden, diese [bedeckten] zweieinhalb Ellen und jene zweieinhalb Ellen<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> jede der beiden Aussentüren bedeckte zusammengelegt und nach innen zurückgeschlagen, die eine auf dieser und die andere auf jener Seite, zweieinhalb Ellen von der Dicke der Mauer und ebenso jede der beiden Innentüren zusammengelegt und nach dem Innern des Eingangs zurückgeschlagen zweieinhalb Ellen von der Dicke der Mauer, so dass durch die Türen, wenn sie zurückgeschlagen waren, fünf Ellen von der Dicke der Mauer verdeckt waren.</i>, eine halbe Elle war die Pfoste auf dieser Seite und eine halbe Elle auf jener<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> die Pfosten der Aussentüren nahmen auf jeder Seite eine halbe Elle der Mauer ein und ebenso die Pfosten der Innentüren auf jeder Seite eine halbe Elle, so dass auch die sechste Elle der Dicke der Mauer bedeckt war. Ed. pr., Ven., Lowe u. Talmudausg. lesen: <span dir="rtl">חצי אמה ומזוזה מכאן וחצי אמה ומזוזה מכאן</span>.</i>, denn so heisst es<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Jechesk. 41, 24.</i>: „Und zwei Türteile hatten die Türen, zwei drehbare Türteile, zwei an der einen Tür und zwei Türteile an der anderen“.
+Zwei Seitenpforten<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">פשפש</span> s. Jom. I Note 30.</i> waren bei dem grossen<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> so wurde das Haupttor zum Hechal genannt im Gegensatz zu den kleinen Nebenpforten zu beiden Seiten, oder deshalb, weil es in den Hauptteil des Heiligtums, den Hechal und das Allerheiligste, führte.</i> Tor<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> auf der Aussenseite des Eingangs.</i> eine auf der Nordseite und eine auf der Südseite<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> Der Eingang zum Hechal war zehn Ellen breit, der Hechal hatte eine Breite von zwanzig Ellen, es blieben demnach noch fünf Ellen Mauer zu jeder Seite des Tores, hier zu beiden Seiten des grossen Tores befanden sich diese beiden kleinen Pforten nach R. Schemaja und Raschi (Bab. Mez. 33 a). Nach Tosf. Jomt. und anderen Erklärern befanden sich diese Pforten nicht in der Mauer des Hechal, sondern seitlich von ihr und trat man durch sie unmittelbar in die zu Seiten des Hechal befindlichen Seitenräume (s. weiter).</i>, die südliche wurde nie von einem Menschen benutzt, auf sie bezieht sich der Ausspruch in Jecheskel<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> Jechesk. 44, 2.</i>: „Und der Ewige sprach zu mir: Dieses Tor soll geschlossen bleiben, es soll nicht geöffnet werden und niemand dadurch eintreten, denn der Ewige, der Gott Israels, tritt durch dasselbe ein, geschlossen soll es bleiben“. Er<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> der mit dem Öffnen der Tore beauftragte Priester. Diese Mischna ist aus Tam. III, 7 wörtlich übernommen, wo das Öffnen der Tore vor dem täglichen Morgenopfer beschrieben wird.</i> nahm den Schlüssel, öffnete die Pforte<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> die Nebenpforte auf der Nordseite.</i> und trat in den Seitenraum ein<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">תא</span> s. weiter Note 24. Nach der Erklärung des Tosf. Jomt. trat man durch die Pforte unmittelbar in den Seitenraum ein und von diesem dann durch eine zweite Tür in den Hechal. Nach der Erklärung von Raschi und R. Schemaja muss man annehmen, dass von dieser Seitenpforte ein Gang durch die Mauer des Hechal zu dem Raume zu Seiten des Hechal führte.</i>, und von dem Seitenraum in den Hechal<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> und öffnete dann die Tore des Hechal.</i>; R. Jehuda sagt: Er ging den durch die Dicke der Mauer führenden Gang entlang<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> Er trat von dem Seitenraume nicht in den noch geschlossenen Hechal ein, sondern in einen Gang, der von Norden nach Süden durch die Mauer hindurchführte.</i>, bis ersieh zwischen den beiden Toren befand, dann öffnete er die äusseren [Türen] von innen und die inneren von aussen<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> ausserhalb des Hechal zwischen den beiden Toren stehend.</i>.
+Achtunddreissig Seitenräume<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">תא</span> (1 König. 14, 28; Jechesk. 40, 7 ff.) Zimmer, von <span dir="rtl">אוח</span> = wohnen, besonders von den aussen rings um das Tempelgebäude angebrachten Seitenräumen gebraucht.</i> waren dort, fünfzehn auf der Nordseite<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> in drei Stockwerken, in jedem fünf. Nach Raschi (Comment, zu Jechesk. 41, 6) und R. Schemaja folgten diese fünf Räume von Osten nach Westen auf einander und wurden auf der Südseite von der Nordmauer den Hechal und auf der Nordseite von der diese Nebenräume nach aussen abschliessenden Mauer begrenzt, ebenso die fünf auf der Südseite gelegenen Räume, die auf der Nordseite von der Südmauer des Hechal und auf der Südseite von der die Nebenräume abschliessenden Mauer begrenzt wurden, während die auf der Westseite gelegenen von Norden nach Süden auf einander folgten und auf der einen Seite von der westlichen Mauer des Hechal und auf der anderen von der Mauer der Nebenräume begrenzt wurden. Nach Maim. dagegen, dessen Erklärung Bart. folgt, lagen diese Seitenräume von Nord nach Süd, die auf der Westseite von Ost nach West, neben einander, und erstreckte sich jeder dieser Räume längs der ganzen Länge, die auf der Westseite längs der Breite, des Hechal und des Allerheiligsten. Der erste Seitenraum befand sich danach auf allen drei Seiten im Innern der sechs Ellen dicken Mauer des Hechal, den zweiten bildete der Zwischenraum zwischen dieser und der auf sie folgenden Mauer der Seitenräume, der dritte befand sich wieder im Innern dieser Mauer, daran schloss sich als vierter auf der Nordseite der weiter Mischna 7 <span dir="rtl">מסבח</span> und auf der Südseite der ebendort <span dir="rtl">המים בית הורדת</span> genannte Raum an, und als fünfter auf beiden Seiten der Innenraum der diese beiden Räume nach aussen abgrenzender Mauer.</i>, fünfzehn auf der Südseite und acht auf der Westseite; auf der Nordseite und auf der Südseite fünf unten, fünf darüber, und fünf über diesen, auf der Westseite drei unten, drei darüber, und über diesen zwei. Jeder<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> von diesen Seitenräumen, der zwischen zwei anderen Seitenräumen lag.</i> hatte drei Eingänge, einen nach dem Seitenraume zur Rechten, einen nach dem zur Linken<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> nach Raschis Erklärung: zur Rechten und zur Linken des in dem Seitenraume mit dem Gesicht zum Hechal hin gewendet Stehenden, nach der des Maim.: zur Rechten und zur Linken des mit dem Gesicht nach Westen zum Allerheiligsten hin gewendet Stehenden.</i> und einen nach dem über ihn liegenden, der an der Nordost-Ecke gelegene<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> Nach der von Raschi gegebenen Erklärung ist es ohne weiteres klar, welcher Raum hiermit gemeint ist, ganz unklar dagegen ist dies nach der Erklärung des Maim. Der am meisten nach Norden hin gelegene Seitenraum kann danach nicht gemeint sein, da rechts von diesem kein Seitenraum mehr vorhanden war, auch war dieser vom Hechal durch vier dazwischen liegende Seitenräume getrennt, so dass von ihm keine Tür zum Hechal führen konnte. Tosf. Jomt. nimmt an, dass damit nach Maim. nur die östliche Ecke des auf der Nordseite gelegenen zweiten Seitenraumes gemeint sein kann, der auch in Mischna 7 mit dem Ausdruck <span dir="rtl">תא</span> bezeichnet wird, weil dieser Raum allein nur hierzu bestimmt und angelegt war, dieser hatte hier auf der östlichen Ecke die fünf angegebenen Eingänge (s. weiter).</i> hatte fünf Eingänge, einen nach dem Seitenraume zur Rechten<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> d. i. nach Raschi der sich nach Westen an ihn anschliessende Seitenraum, nach Maim. der Seitenraum in der Seitenraum-Mauer.</i>, einen nach dem über ihm liegenden, einen nach dem Rundgang<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> Nach Maim. lag zwischen diesem Seitenraum und dem Rundgang noch der Seitenraum in der Seitenraum-Mauer. Da man aber durch die Mauer hindurch zu dem Rundgang gelangen konnte, wird auch dieser Eingang vom Rundgang mit zu den Eingängen dieses Seitenraumes gezählt.</i>, einen nach der Seitenpforte<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> nach Raschi nach dem zu der kleinen Nebenpforte neben dem grossen Tore des Hechal durch die Mauer führenden Gange (s. oben Note 20), nach Maim. nach dem ersten Seitenraume in der Mauer des Hechal, in dem sich diese kleine Nebenpforte befand.</i> und einen nach dem Hechal<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> Nach Raschi führte von diesem Seitenraume ein direkter Eingang in den Hechal, nach Maim. muss man auch hier wieder erklären, dass der von dem ersten Seitenraume im Innern der Mauer hier zum Hechal führende Eingang auch zu den Eingängen des zweiten Seitenraumes mitgezählt wird, weil man durch diesen Eingang von dem zweiten Seitenraume durch die Mauer hindurch zum Hechal gelangte. Ed. pr. und Lowe fügen hinter <span dir="rtl">אחד לתא מן הימין</span> auch hier <span dir="rtl">ואחד מן התא לשמאל</span> hinzu, dagegen fehlt in ed. pr. <span dir="rtl">ואחד למסבה</span>.</i>.
+Der untere war fünf [Ellen breit] und die Decke<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">רובד</span> s. oben III Note 76. Hier wird diese Bezeichnung für die auf die Mauer sich stützenden Decken der drei Stockwerke der Seitenräume gebraucht.</i> sechs, der mittlere sechs und die Decke sieben, der obere sieben, denn so heisst es<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> 1 Kön. 6, 6.</i>: „Der untere Anbau war fünf Ellen breit, der mittlere sechs Ellen breit und der dritte sieben Ellen breit<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> Auch diese Mischna wird von den Erklärern ganz verschieden ausgelegt. Nach Raschi (1 Kön. 6, 6; Jechesk. 41, 6), R. Schemaja und Ascheri beziehen sich diese Angaben auf die in der vorhergehenden Mischna genannten Seitenräume: in dem unteren Stock hatte jeder dieser Räume eine Breite — bei denen auf der Nord- und Südseite zwischen Nord und Süd, bei denen auf der Westseite zwischen Ost und West — von fünf Ellen, die Decke dagegen halte eine Breite von sechs Ellen, da in der Höhe der Decke die Mauer des Hechal um eine Elle zurücktrat, auf dieser Elle der Hechal-Mauer ruhten die Decken-Balken des Seitenraumes, sie waren nicht in die Mauer hineingebaut. Die Decken der unteren Räume bildeten zugleich die Fussböden für die Räume im Mittelstock, diese waren demnach sechs Ellen breit, die Decken dieser Räume waren aber wieder um eine Elle breiter, da hier die Mauer des Hechal wieder um eine weitere Elle zurücktrat, so dass die Räume im obersten Stock eine Breite von sieben Ellen hatten. In Mischna 7 wird allerdings die Breite der Hechal-Mauer und die des Seitenraumes gleichmässig auf je sechs Ellen angegeben, während nach dieser Erklärung dieses nur in der Höhe des Mittelstocks der Seitenräume der Fall gewesen wäre, während unterhalb derselben die Mauer sieben und der Seitenraum fünf, und oberhalb derselben die Mauer nur fünf und der Seitenraum sieben Ellen breit gewesen wäre. Es wird aber dort deshalb die Breite der Mauer und der anschliessenden Seitenräume nur in der Höhe des Mittelstocks angegeben, weil hier die Fussböden der Seitenräume mit dem des Hechal in gleicher Linie lagen, während die untersten sechs Ellen der Hechal-Mauer, an die sich die untersten Seitenräume anschlossen, unterhalb des Fussbodens lagen und zum Fundament (<span dir="rtl">אוטם</span> s. Mischna 6) des Hechal gehörten, da zum Ulam und Hechal zwölf Stufen von je einer halben Elle hinaufführten, die Mischna aber nur die Breiten angibt, welche der Hechal, seine Mauern und die anschliessenden Räume zu ebener Erde neben einander einnahmen. Auch Tosaf. (Joma 52a; Bab. Bat. 61a) beziehen unsere Mischna auf die Seitenräume des Hechal und geben neben der von Raschi noch mehrere andere in einzelnem davon abweichende Erklärungen. Nach Maim. dagegen, dem auch hier wieder Bart. folgt, bezieht sich unsere Mischna überhaupt nicht auf die Seitenräume des Hechal, diese sowie die Mauer des Hechal hatten vielmehr unten wie oben überall die gleiche Breite, sondern an die äussere Mauer, welche sich rings um den Hechal mit allen seinen Seitenräumen herumzog, schloss sich auf der Aussenseite noch ein dreistöckiger Anbau an, in der heiligen Schrift <span dir="rtl">יציע</span> genannt, nur auf diesen beziehen sich nach ihm die Angaben der Mischna.</i>.“
+Ein Rundgang<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">מסבה</span> übersetzen einige Erklärer mit Wendeltreppe, was aber hier nicht recht passt, da eine solche nicht von der Nordostecke bis zur Nordwestecke sondern gleich an der Nordostecke bis zur Höhe der Dächer hinaufgeführt haben würde. Vielmehr ist auch hier wie Tam. I, 1 ein Rundgang darunter zu verstehen, nur dass dort der Rundgang nach unten hinunterführte, während er hier von der Nordostecke zur Nordwestecke aufsteigend bis zur Höhe der Dächer der Seitenräume hinauf und von dort um die anderen Seiten des Tempelgebäudes herumführte.</i> führte von der Nordostecke aufwärts zur Nordwestecke, auf ihm stieg man zu den Dächern der Seitenräume hinauf, man ging den Rundgang<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> Ed. pr. u. Ven. und Talmudausg.: <span dir="rtl">בפספס</span>(!).</i> hinauf das Gesicht nach Westen, so ging man die ganze Nordseite entlang, bis man nach der Westseite kam<sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> Hier angelangt befand man sich in gleicher Höhe mit den Dächern der Seitenräume und ging nun auf diesen entlang weiter.</i>, war man zur Westseite gekommen, wandte man das Gesicht nach Süden, ging die ganze Westseite entlang<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> Ed. pr., Ven. u. Talmudausg.: <span dir="rtl">בלפי מערב</span>.</i>, bis man nach der Südseite kam, war man zur Südseite gekommen, wandte man das Gesicht nach Osten<sup class="footnote-marker">40</sup><i class="footnote"> Ed. pr., Ven. u. Talmudausg.: <span dir="rtl">הגיע כלפי דרום והיו פניו למזרח</span>.</i>, ging die Südseite entlang, bis man an den Eingang zum Oberstock<sup class="footnote-marker">41</sup><i class="footnote"> des Hechal.</i> gelangte<sup class="footnote-marker">42</sup><i class="footnote"> Entweder war das Seitengebäude so hoch, dass sein Dach bis zur Höhe des Oberstocks des Hechal reichte, oder es führte von dem Dach eine Treppe oder Leiter zum Eingange des Oberstocks hinauf.</i>, denn der Eingang zum Oberstock war auf<sup class="footnote-marker">43</sup><i class="footnote"> Ed pr., Ven. u. Talmudausg.: <span dir="rtl">כלפי</span>.</i> der Südseite. Beim Eingänge zum Oberstock befanden sich zwei Stangen<sup class="footnote-marker">44</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">כלונסות</span> s. oben III Note 88. Nach R. Schemaja: Stangen mit sie verbindenden Sprossen, also eine Leiter, nach Ascheri: Stangen mit Einkerbungen, in die man beim Hinaufsteigen die Füsse setzte.</i> aus Zedernholz, an ihnen stieg man zum Dach des Oberstocks hinauf. Vorstehende Mauerbalken<sup class="footnote-marker">45</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">ראשי פספסין</span> s. oben I Note 49. Ed. Ven., Lowe u. Talmudausg. lesen: <span dir="rtl">ובראשן פספבין מבדיל</span>, ed. pr.: <span dir="rtl">וראשן מבדיל</span> ohne das Wort <span dir="rtl">פספסין</span>. R. Schemaja erklärt nach der Lesart <span dir="rtl">ובראשן</span>, dass am unteren Ende der Stangen, da wo sie auf dem Fussboden standen, diese den Boden des Hechal von dem des Allerheiligsten trennenden Grenzzeichen angebracht waren, danach müsste sich der Eingang zum Oberstock des Hechal dort befunden haben, wo der Oberstock des Hechal und der des Allerheiligsten aneinander stiessen.</i> bezeichneten im Oberstock die Grenze zwischen dem Heiligen und dem Allerheiligsten, und nach dem Allerheiligsten führende Öffnungen<sup class="footnote-marker">46</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">לול</span> ein den unteren mit dem oberen Stock eines Gebäudes verbindender Steigeraum (1 Kön. 6, 8), daher <span dir="rtl">לול של תרנגולים</span> (Sabb. 102 b) Hühnersteige, hier eine durch die Decke nach unten hindurchgehende Öffnung.</i> waren im [Fussboden des] Stockwerks, durch die man die Arbeiter in Kasten herunterliess, damit ihre Augen sich nicht an dem Anblick des Allerheiligsten weideten<sup class="footnote-marker">47</sup><i class="footnote"> Die Kasten waren so eingerichtet, dass die Arbeiter immer nur die Fläche sehen konnten, an der sie zu arbeiten hatten.</i>.
+Der Hechal<sup class="footnote-marker">48</sup><i class="footnote"> in weiterem Sinne d. i. der Hechal mit dem Ulam, dem Allerheiligsten und allen Seitenräumen.</i> war hundert Ellen lang, hundert breit<sup class="footnote-marker">49</sup><i class="footnote"> S. weiter Note 69.</i> und hundert hoch<sup class="footnote-marker">50</sup><i class="footnote"> nur das Hauptgebäude, die Seitenräume waren, wie sich aus der vorhergehenden Mischna ergibt, nicht so hoch.</i>. Das Fundament<sup class="footnote-marker">51</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">אוטם</span>, von <span dir="rtl">אטם</span> verstopfen, ein auch im Innern ausgefülltes Mauerwerk, das als Fundament für das darüber aufgeführte Gebäude dient. Nach Maim. ist damit das Fundament in der Erde gemeint, trotzdem werden die sechs Ellen der Höhe dieses Fundaments der Höhe der Mauern zugezählt, weil dieses Fundament an seinen Aussenseiten auf der Nord-, West- und Südseite freilag und hier als Mauer für die untersten Seitenräume diente, die tiefer als der Fussboden des Hechal lagen (s. oben Note 35). Nach Ascheri ist nicht das Fundament in der Erde gemeint, sondern nachdem der Bau aus der Erde herausgetreten, war er noch bis zur Höhe von sechs Ellen im Innern vollständig ausgefüllt, darüber erst befand sich der Fussboden des Hechal; dieser Unterbau befand sich ebenso unter dem Fussboden des Ulam wie unter dem des Hechal, da beide in gleicher Höhe lagen, und die je eine halbe Elle hohen zwölf Stufen, die zum Ulam und Hechal hinaufführten, entsprachen diesen sechs Ellen, um die die Fussböden beider infolge dieses Unterbaus höher lagen als der Fussboden der <span dir="rtl">עזרה</span>. (Die Erklärung, die R. Schemaja gibt, ist unklar und, wie Tosf. Jomt. nachweist, mit den übrigen Angaben der Mischna schwer in Einklang zu bringen).</i> war sechs Ellen [hoch], die Mauerhöhe<sup class="footnote-marker">52</sup><i class="footnote"> vom Fussboden des Hechal bis zur Täfelung der Decke.</i> vierzig Ellen, eine Elle die Täfelung<sup class="footnote-marker">53</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">כיור</span>, wahrscheinlich von <span dir="rtl">כרח</span> = <span dir="rtl">כור</span> graben, Schnitzerei, der geschnitzte Stuck unter der Decke.</i>, zwei Ellen das Bindegebälk<sup class="footnote-marker">54</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">כיח דלפה</span>, nach Barten. und Tif. Jisr. der auf den Mauern aufliegende Balkenrahmen, auf dem die Querbalken der Decke ruhen, unter Hinweis auf <span dir="rtl">בית לוופי</span>, womit Targ. Onk. das Wort <span dir="rtl">מחברת</span> (Exod. 26, 4) übersetzt, also etwa „der Verbindungsrahmen.“ Maim. und R. Schemaja dagegen leiten es von <span dir="rtl">דלף</span> = Traufe ab, der Teil der Mauer, der zum Auffangen des Wassers diente.</i>, eine Elle die Decke<sup class="footnote-marker">55</sup><i class="footnote"> die Balken und Bretter der Decke.</i> und eine Elle der Estrich<sup class="footnote-marker">56</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">מעזיבה</span>, von <span dir="rtl">עזב</span> (Neh. 3, 8) arab. <span dir="rtl">زعب</span> = stossen, füllen, die Aufschüttung über den Balken, durch die die Decke geebnet und gefestigt wird (s. Sukk. I Note 39).</i>, die Höhe des Stockwerkes<sup class="footnote-marker">57</sup><i class="footnote"> Ed. pr. und ed. Ven. fehlen die Worte von <span dir="rtl">וגובה של עליה</span> bis <span dir="rtl">מעזיבה ואמה</span>.</i> vierzig Ellen, eine Elle, die Täfelung, zwei Ellen das Bindegebölk, eine Elle die Decke, eine Elle der Estrich, drei Ellen das Schutz-Geländer<sup class="footnote-marker">58</sup><i class="footnote"> rings um das Dach.</i> und eine Elle die Rabenscheuche<sup class="footnote-marker">59</sup><i class="footnote"> Ed. Lowe: <span dir="rtl">כולה עורב</span>, ebenso Tosaf. Arach. 6a v. <span dir="rtl">כגון</span>, der Talmud (Sabb. 90a; Moed Kat. 9a; Menach. 107a; Arach. 6a) liest <span dir="rtl">כליא</span> auch <span dir="rtl">כליה עורב</span>, von <span dir="rtl">כלה</span> oder <span dir="rtl">כלא</span> zurückhalten, abhalten, nach Maim. ein rings um das Dach über dem Schutzgeländer angebrachter eiserner Aufsatz, dessen oberer Rand scharf wie ein Messer war, um die Raben abzuhalten, dass sie sich nicht auf das Dach setzten und es beschmutzten oder (s. Aseheri) verunreinigende Gegenstände dort niederlegten. Nach Raschi (Arach. 6a) waren es eiserne Platten mit daran angebrachten spitz zulaufenden Stangen, die auf dem Dache selbst angebracht waren, nach dem Aruch (v. <span dir="rtl">כל</span>) hatten sie auch das Aussehen der üblichen Vogelscheuchen.</i>; R. Jehuda sagt: Die Rabenscheuche ist hei der Höhenangabe nicht mitgerechnet, sondern das Schutzgeländer war vier Ellen hoch.
+Von Osten nach Westen waren 100 Ellen: die Mauer<sup class="footnote-marker">60</sup><i class="footnote"> die Dicke der Mauer.</i> des Ulam 5, der Ulam<sup class="footnote-marker">61</sup><i class="footnote"> sein Innenraum von Osten nach Westen.</i> 11, die Mauer des Hechal 6, sein Innenraum 40 Ellen, eine Elle der Zwischenraum<sup class="footnote-marker">62</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">טרקסין</span> nach Sachs Beiträge S. 134 das gr. ϑριγκός, eine Ummauerung aus Stein und Holz, der Zwischenraum, der das Allerheiligste von dem Hechal trennte. In dem von Salomo erbauten ersten Tempel befand sich hier eine Mauer, die eine Elle dick war, beim Bau des zweiten Tempels wurde aus bautechnischen Gründen (s. Bab. Batr. 3a) von der Errichtung dieser Mauer abgesehen und der Raum, den sie eingenommen hatte, durch einen doppelten Vorhang nach dem Hechal und dem Allerheiligsten hin abgeschlossen (s. Joma V, 1), der Zwischenraum zwischen diesen beiden Vorhängen wurde <span dir="rtl">מרקסין</span> genannt.</i>, 20 Ellen das Allerheiligste, die Mauer des Hechal<sup class="footnote-marker">63</sup><i class="footnote"> die das Allerheiligste auf der Westseite abschliessende Mauer, Hechal hier wieder in weiterem Sinne gebraucht (s. Note 48). Nach Maim. befanden sich im Innern dieser Mauer auch Seitenräume (s. oben Note 25).</i> 6, der Seitenraum<sup class="footnote-marker">64</sup><i class="footnote"> Nach der Erklärung von Raschi und R. Schemaja beziehen sich diese Massangaben nur auf Mauer und Seitenräume in der Höhe des Mittelstocks (s. oben Note 35).</i> 6 und die Mauer des Seitenraums 5. Von Norden nach Süden waren 70 Ellen: die Mauer des Rundgangs<sup class="footnote-marker">65</sup><i class="footnote"> Nach der Erklärung von Maim., wonach sich ausserhalb dieser Mauer noch ein dreistöckiger Anbau befand, auf den sich die Angaben in Mischna 4 beziehen (s. Note 35), bezieht sich diese Massangabe nur auf die Mauer von der Höhe des dritten Stocks dieses Anbaus an.</i> 5, der Rundgang 3, die Mauer des Seitenraums 5, der Seitenraum 6, die Mauer des Hechal 6, sein Innenraum 20 Ellen, die Mauer des Hechal 6, der Seitenraum 6, die Mauer des Seitenraums 5, der Raum für die abfliessenden Wasser<sup class="footnote-marker">66</sup><i class="footnote"> Nach Ascheri befanden sich dort die Leitungsröhren, in denen das Wasser aus einer hochgelegenen Quelle, nach Raschi (Joma 31a) die Etamquelle, in die im Tempel angebrachten Wasserbassins geleitet wurde nach anderen Erklärern mündeten dort die Rinnen, in denen das Regenwasser von den Dächern des Tempelgebäudes abfloss.</i> 3 Ellen und die Mauer<sup class="footnote-marker">67</sup><i class="footnote"> die diesen Platz nach aussen abschloss.</i> 5 Ellen. Der Ulam ragte darüber<sup class="footnote-marker">68</sup><i class="footnote"> über diese Breite von 70 Ellen des Tempelgebäudes mit sämtlichen Seitenräumen hinaus.</i> 15 Ellen auf der Nordseite und 15 Ellen auf der Südseite hinaus<sup class="footnote-marker">69</sup><i class="footnote"> so dass hier in seinem vordersten Teile, wo sich der Ulam befand, das Gebäude, wie in der vorhergehenden Mischna angegeben, von Norden nach Süden eine Breite von 100 Ellen hatte. Nach Maim. endeten diese beiden seitlichen Teile des Ulam, um welche dieser breiter war als der Hechal mit seinen Seitenräumen, nicht wie der mittlere Teil des Ulam da, wo der Hechal mit seinen Seitenräumen begann, sondern sie erstreckten sich von Osten nach Westen auch zu beiden Seiten der Seitenräume des Hechal bis an die Westmauer des Tempelhofes, und betrug hier die Breite des Ulam auf jeder Seite 10 Ellen und die Breite der ihn nach aussen abschliessenden Mauern 5 Ellen, so dass demnach die Breite des Tempelgebäudes einschliesslich des Ulam in seiner ganzen Länge 100 Ellen betrug.</i> und wurde hier<sup class="footnote-marker">70</sup><i class="footnote"> nach einigen Erklärern nur hier auf den beiden Seiten, mit denen der Ulam über die Breite des Hechal und seiner Seitenräume hinausragte, nach anderen auch in seinem mittleren Teil, soweit dieser vor den Seitenräumen und nicht vor dem Hechal selbst gelegen war.</i> Schlachtmesser<sup class="footnote-marker">71</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">חליפות</span> syr. <span dir="rtl">ܚܰܠܦܳܐ</span> = Messer, von <span dir="rtl">חלף</span> (Richter 5, 26) durchstechen, vgl. <span dir="rtl">מחלף</span> (Esr. 1, 9).</i> -Raum genannt, weil man dort, die Messer<sup class="footnote-marker">72</sup><i class="footnote"> zum Schlachten der Opfertiere (s. Raschi Sukk. 56 a v. <span dir="rtl">וחלונה סתומה</span>). Nach einigen Erklärern wurden dort nur die unbrauchbar gewordenen Messer verwahrt, wozu der Ausdruck <span dir="rtl">גונזים</span> besser stimmen würde (s. Maim. <span dir="rtl">הלכות כלי מקדש</span> I, 15).</i> verwahrte. Der Hechal war in seinem hinteren Teil schmal, in seinem vorderen breit<sup class="footnote-marker">73</sup><i class="footnote"> Der ganze hintere Teil des Gebäudes von da an, wo der Ulam aufhörte, hatte nach der Erklärung von Raschi nur eine Breite von 70 Ellen und nur der davor liegende Ulam eine Breite von 100 Ellen. Nach Maim. war das Gebäude in seiner ganzen Länge gleichmässig 100 Ellen breit (s. Note 69), er sieht sich deshalb zu erklären genötigt, dass der Bau nach hinten zu mehr eng und nach vorne hin mehr breit ausgeführt war, was wohl dahin zu verstehen ist, dass die angegebenen Masse nach hinten zu knapper und nach vorne zu reichlicher gemessen waren. Abweichend von dieser Erklärung des <span dir="rtl">צר מאחוריו ורחב מלפניו</span> bezieht Straschun das <span dir="rtl">מאחוריו</span> auf den westlichsten hinter dem Allerheiligsten befindlichen Anbau mit den Seitenräumen, dieser reichte nach ihm dort von Nord nach Süd nur von der nördlichen bis zur südlichen Mauer des Hechal und stiess auf beiden Seiten in einem Winkel an die Seitengebäude auf der Nord- und der Südseite, so dass die Seitenräume auf der Westseite von der Nord- und der Südseite und die auf der Nord- und Südseite von der Westseite ihr Licht erhielten. Danach war das Tempelgebäude hier in seinem hintersten Teile um die Breite der nördlichen und der südlichen Seitenräume schmäler als in seinem vorderen Teile, eine Erklärung, die ebenso auf die Ansicht von Maim. wie auf die von Raschi zutreffen würde (vgl. dazu Josephus, b. j. V, 5, 4).</i>, so glich er einem Löwen, wie es heisst<sup class="footnote-marker">74</sup><i class="footnote"> Jes. 29, 1.</i>: „Wehe Gotteslöwe<sup class="footnote-marker">75</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">אריאל</span> Bezeichnung für den Altar (Jechesk. 43, 15. 16. s. oben III Note 18), hier als Bezeichnung für das ganze Tempelgebäude aufgefasst.</i>, Gotteslöwe, in dessen Stadt<sup class="footnote-marker">76</sup><i class="footnote"> zu dem stat. constr. <span dir="rtl">קרית</span> ist das voranstehende <span dir="rtl">אריאל</span> zu ergänzen (Hirsch).</i> David lagerte,“ wie der Löwe hinten schmal und vorne breit ist, so war auch der Hechal hinten schmal und vorne breit.
+
+Chapter 5
+
+Der ganze Tempelhof<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> der ganze von der Mauer des Tempelhofes vom Männer-Vorhof an bis zur westlichen Mauer des Tempelhofes, eingeschlossene Raum mit dem darauf stehenden Tempelgebäude.</i> war 187 Ellen lang und 135 Ellen breit. Von Osten nach Westen 187: der den Israeliten zugängliche Raum<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> der oben II, 6 <span dir="rtl">עזרת ישראל</span> genannt wird. In ed. pr. fehlen die Worte <span dir="rtl">מקום דריסת ישראל י״א אמה</span>.</i> 11 Ellen, der nur den Priestern zugängliche<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> der ebendort <span dir="rtl">עזרת כהנים</span> genannte Raum.</i> 11 Ellen, der Altar<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> und sich an ihn anschliessend auf der Südseite die Rampe und auf der Nordseite die Schlachtringe, Säulen und Tische.</i> 32, zwischen dem Ulam und dem Altar<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> und der sich zu beiden Seiten daran anschliessende freie Raum.</i> 22 Ellen, der Hechal<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> mit dem zu seinen beiden Seiten bis zur Tempelhofes-Mauer frei bleibenden Raum.</i> 100 Ellen und 11 Ellen hinter dem Allerheiligsten<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> von der die hinter dem Allerheiligsten gelegenen Seitenräume abschliessenden Mauer bis zur Westmauer des Tempelhofes. Über die Bezeichnung des Allerheiligsten als <span dir="rtl">בית הכפורת</span> s. oben I Note 13.</i>.
+Von Norden nach Süden 135: die Rampe und der Altar 62<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> S. oben III Note 33.</i>, vom Altar bis zu den Ringen 8 Ellen, der Platz, auf dem die Ringe waren, 24, von den Ringen bis zu den Tischen 4, von den Tischen bis zu den niedrigen Säulen 4<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Es fehlt die Angabe des Raumes, den die Tische einnahmen. Nach Maim. (<span dir="rtl">הלכות בית הבחירה</span> V, 14; s. dort <span dir="rtl">כסף משנה</span>) ist dieser Raum in den beiden letzten Angaben der Mischna mit enthalten: der Raum von den Ringen bis zur Mitte des Platzes, auf dem die Tische standen, war 4 Ellen, und ebenso der Raum von hier bis zu den Säulen 4 Ellen breit. Nach Anderen (Raschi Joma 16 b, ebenso Ascheri) ist der Platz für die Tische nicht angegeben, sondern ist er, ebenso wie der, auf dem die Säulen standen, in dem von der Gesamtbreite von 135 Ellen als noch übrigbleibend angegebenen Rest von 25 Ellen mit enthalten.</i>, von den Säulen bis zur Mauer des Tempelhofes 8 Ellen, der Rest<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> 25 Ellen.</i> zwischen der Rampe und der Mauer und der Platz, auf dem die Säulen standen<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Wie dieser Rest sich auf diese beiden Plätze verteilte, darüber gehen die Ansichten auseinander. Nach Maim. kam auf jeden der beiden Plätze die Hälfte, also auf den Platz von der Rampe bis zur Mauer 12½ und auf den Platz, auf dem die Säulen standen, 12½ Ellen. Danach hätte der Altar um 7 Ellen über die südliche Hälfte des Tempelhofes hinausgereicht — 12½ Ellen von der Mauer bis zur Rampe und die 62 Ellen der Rampe und des Altars, zusammen 74½ Ellen, während der ganze Tempelhof 135 Ellen, die Hälfte also nur 67½ Ellen breit war — nach R. Elieser ben Jakob, dessen Ansichten unser Traktat bei allen ohne Tradenten wiedergegebenen Angaben folgt (s. Joma 16 a), soll aber der Altar in seiner ganzen Ausdehnung nur auf der südlichen Hälfte des Tempelhofes gestanden haben (Joma 37 a; Sebach. 59 a). Deshalb erklärt Raschi (Joma 17 a v. <span dir="rtl">אלא לאו</span>), dass von den 25 Ellen nur 5½ Ellen auf den Raum zwischen Rampe und Mauer fielen und 19½ Ellen auf den Raum, auf dem die Säulen und die Tische (s. Note 9) standen. Auch für die Verteilung der 25 Ellen nach der Annahme, wonach der Altar nicht in seiner ganzen Ausdehnung auf der südlichen Hälfte des Tempelhofes stand, führt Raschi (ebend. 16 b) mehrere Ansichten an, die von der von Maim. angegebenen abweichen.</i>.
+Sechs<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Maim. (<span dir="rtl">הלכות בית הבחירה</span> V, 17) gibt die Anzahl der Kammern auf 8 an, indem er auch die beiden Kammern zu Seiten des Nikanortors mitzählt (s. oben I, 4). Dass die Mischna diese beiden Kammern nicht mit aufzählt, erklärt Tif. Jisr. damit, dass sie sich nicht im eigentlichen Tempelhof sondern im Innern der Mauer befanden, ebenso erklärt er die Nichterwähnung der vier Kammern des Erwärmungs-Raumes (oben I, 6) damit, dass diese nur Nebenräume des Erwärmungs-Raumes waren, und die Abtinas-Kammer (oben I, 1), die sich auf der Südseite des Tempelhofes befand (s. Joma 19a) werde deshalb nicht mitgezählt, weil sie sich nicht auf ebener Erde, sondern über dem Wassertor befand. Die Mischna will aber hier wohl überhaupt nicht die Zahl der Kammern im Tempelhof angeben sondern nur die Namen dieser sechs vorher noch nicht erwähnten Kammern und zu welchen Zwecken sie dienten.</i> Kammern waren im Tempelhofe<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> im Priester-Vorhofe oder zum Teil auch im Männer-Vorhofe.</i>, drei auf der Nordseite und drei auf der Südseite. Auf der Nordseite<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Sämtliche Mischnaausg. lesen hier <span dir="rtl">שבצפון</span> und in der folgenden Mischna <span dir="rtl">שבדרום</span>, im Talmud Joma 19a wird dagegen die Mischna in der umgekehrten Lesart zitiert, hier <span dir="rtl">שבדרום</span> und in der folgenden <span dir="rtl">שבצפון</span>. Von den Erklärern folgen Maim. Tosf. Jomt. und Tif. Jisr. der Lesart im Talmud.</i>: die Salzkammer, die Parwa<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">פרוה</span> nach dem Talmud (Joma 35a) ein Eigenname.</i> -Kammer und die Abwasch-Kammer<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> in der angegebenen Reihenfolge von Osten nach Westen auf einander folgend.</i>. Die Salzkammer, dorthin tat man das Salz für die Opfer, die Parwa-Kammer, dort salzte man die Häute der Opfertiere<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> der hochheiligen, deren Felle den Priestern zufielen.</i>, auf dem Dach derselben war das Tauchbad für den Hohepriester am Versöhnungstage<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> in dem er bei dem jedesmaligen Wechseln seiner Kleider sich baden musste (s. Joma III, 3).</i>, die Abwasch-Kammer, dort reinigte man die Eingeweide<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> den Pansen, der einer besonders gründlichen Reinigung bedurfte (s. Tam. IV, 2). Manche Mischnaausg. lesen statt <span dir="rtl">קרשי</span> : <span dir="rtl">קרבי</span>, danach diente diese Kammer auch zum Abwaschen des von den Priestern zu verzehrenden Fleisches der hochheiligen Opfertiere.</i> der Opfertiere, und von dort führte ein Rundgang zum Dach der Parwa-Kammer hinauf<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> Der Aufstieg zum Dach der Parwa-Kammer begann, um das Hinaufsteigen dem Hohepriester bequemer zu machen, schon an der in einem Abstand von ihr liegenden Abwasch-Kammer.</i>.
+Auf der Südseite<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> S. Note 14.</i>: die Holzkammer<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> die so genannt wurde, weil sie aus Holz gebaut war (s. Tosf. Jomt.). Andere Erklärer geben für diese Namen andere Erklärungen, die aber wenig einleuchten.</i>, die Gola-Kammer<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> Die Erklärung für diese Bezeichnung s. Note 28.</i>, die Quader-Kammer<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> so genannt, weil sie aus gleichmässig geformten grossen Quadersteinen gebaut war, sie lag von den Kammern auf der Südseite am weitesten nach Osten.</i>. Von der Holzkammer sagte R. Elieser, Sohn des Jakob, habe ich vergessen, wozu sie diente: Abba Saul sagt: das war die Kammer des Hohepriesters<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> die <span dir="rtl">לשבת פרהדרין</span> (Jom. I, 1 <span dir="rtl">פלהדרין</span>) genannte Kammer, in der der Hohepriester die letzte Woche vor dem Versöhnungsfeste zubringen musste.</i>, sie lag hinter den beiden anderen<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> Nach Maim. lagen die drei Kammern eine hinter der anderen, so dass diese Kammer die hinterste d. h. die am weitesten nach Westen gelegene war. Nach den anderen Erklärern lagen die Holzkammer und die Golakammer nicht hinter, sondern neben einander, hinter der ihnen beiden vorgebauten Quaderkammer, jedoch so, dass die Golakammer nach innen und die Holzkammer nach aussen zu lag, so dass diese von dem Innern des Tempelhofes aus gesehen nicht nur hinter der Quaderkammer, sondern ebenso auch hinter der Golakammer lag. Ed Lowe und Talmudausg. <span dir="rtl">לשכת כהן גדול היתח אחורי שתיהן</span>, wonach Ascheri erklärt, dass Abba Saul gar nicht die Bestimmung der Holzkammer erklären will, sondern im Gegensatz zu H. Elieser ben Jakob meint, hinter den beiden anderen habe sich nicht eine <span dir="rtl">לשבת העץ</span> genannte Kammer befunden, sondern die Kammer des Hohepriesters. Ed. pr. und ed. Ven. lesen: <span dir="rtl">לשכת כהן גדול חיתה שתיהן</span>, wofür ich keine Erklärung weise.</i>, das Dach der drei bildete eine gerade Fläche<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> sie waren gleich hoch und lagen so dicht bei einander, dass sie wie unter einem Dache lagen.</i>. Die Gola-Kammer, dort war der Gola-Brunnen<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> S. Erub. X, 14. Nach den Erklärern wurde dieser Brunnen Gola-Brunnen genannt, weil er erst beim Bau des zweiten Tempels von den aus Babylon zurückgekehrten Exulanten, die mit dem Kollektiv-Namen <span dir="rtl">הגולה</span> bezeichnet zu werden pflegen, gegraben worden war. Andere lesen <span dir="rtl">הגולה</span> (s. Secharj. 4, 3) und erklären das Wort <span dir="rtl">עליו</span> auch auf <span dir="rtl">קבוע</span> beziehend, dort war ein Brunnen, darüber war ein Wasserbassin befestigt und darüber war das Schöpfrad, vermittels dessen das Wasser aus dem Brunnen in das Bassin geschöpft wurde. In ed. pr., Ven. u. Talmudausg. fehlt überhaupt das Wort <span dir="rtl">הגולה</span>, sie lesen: <span dir="rtl">שם היה בור קבוע</span>.</i> angebracht, darüber befand sich das Schöpfrad<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> ein Rad, um das eine Kette gewunden war, an der die Eimer in den Brunnen herabgelassen wurden.</i>, von dort versah man den ganzen Tempelhof mit Wasser<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> zum Waschen, Kochen u. s. w.</i>. Die Quader-Kammer<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> Sie stand nur zur Hälfte im Heiligtum, hier fanden die Auslosungen unter den Priestern statt (s. Tam. II Note 36), mit der anderen Hälfte dagegen ausserhalb des Heiligtums, weil es im Heiligtum nicht gestattet war sich niederzusetzen, und hatte zwei Eingänge, einen vom Heiligtum und einen von aussen (Joma 25a).</i>, dort hatte das grosse Synedrium Israels<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> die höchste richterliche Instanz auch in allen anderen Angelegenheiten.</i> seinen Sitz und traf seine Entscheidungen über die Priesterschaft, wurde an einem Priester ein Makel<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> der ihn ungeeignet zur Ausübung der priesterlichen Funktionen machte. Nach Maim. hatte das Synedrium die Priester auch auf etwaige Leibesfehler zu untersuchen, diejenigen, die wegen einer solchen zur Verrichtung einer Opferhandlung für untauglich befunden wurden, erhielten aber dennoch ihren Anteil von den Opfern und wurden zu Hilfsdiensten im Heiligtum verwendet (s. oben II, 5).</i> gefunden, kleidete er sich in schwarz und hüllte sich in schwarz, ging hinaus und entfernte sich, wurde kein Makel an ihm gefunden, kleidete er sich in weiss und hüllte sich in weiss, ging hinein<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> Ed. Lowe fehlt: <span dir="rtl">נכנס</span>.</i> und versah den Dienst mit seinen Priester-Brüdern, und man<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> das Synhedrium, wenn bei der Prüfung der zum ersten Male sich zum Dienste meldenden Priester an keinem unter ihnen ein Makel gefunden worden war.</i> beging einen Feiertag, dass kein Makel an dem Nachkommen des Priesters<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> Ed. Lowe fehlt: <span dir="rtl">הכהן</span>.</i> Aron gefunden worden war, und so sprach man: Gelobt sei Gott<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">המקום</span> Bezeichnung für Gott, s. Sanh. VI Note 56.</i>, gelobt sei er, dass sich kein Makel an dem Nachkommen Arons gefunden hat, und gelobt sei er<sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> Ed. Lowe fehlen die Worte von <span dir="rtl">וברוך הוא</span> an.</i>, der Aron und seine Söhne erwählt hat, zu stehen und zu dienen vor dem Ewigen<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> Deut. 18, 5.</i> im Hause des Allerheiligsten.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Middot/English/Mishnah Yomit by Dr. Joshua Kulp.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Middot/English/Mishnah Yomit by Dr. Joshua Kulp.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..858f08c2f03e8cb279c8bb38dfeb19b5c6e6da5a
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Middot/English/Mishnah Yomit by Dr. Joshua Kulp.txt	
@@ -0,0 +1,57 @@
+Mishnah Middot
+משנה מדות
+Mishnah Yomit by Dr. Joshua Kulp
+http://learn.conservativeyeshiva.org/mishnah/
+
+Mishnah Middot
+
+
+
+Chapter 1
+
+In three places the priests keep watch in the Temple: in the chamber of Avtinas, in the chamber of the spark, and in the fire chamber. And the Levites in twenty-one places: Five at the five gates of the Temple Mount; Four at its four corners on the inside; Five at five of the gates of the courtyard; Four at its four corners on the outside; One at the offering chamber; One at the chamber of the curtain, And one behind the place of the kapporet.
+The officer of the Temple Mount used to go round to every watch, with lighted torches before him, and if any watcher did not rise [at his approach] and say to him, “Shalom to you, officer of the Temple Mount, it was obvious that he was asleep. Then he used to beat him with his rod. And he had permission to burn his clothes. And the others would say: What is the noise in the courtyard? It is the cry of a Levite who is being beaten and whose clothes are being burned, because he was asleep at his watch. Rabbi Eliezer ben Jacob said: once they found my mother's brother asleep, and they burnt his clothes.
+There were five gates to the Temple Mount: The two Huldah gates on the south were used both for entrance and exit; The Kiponus gate on the west was used both for entrance and exit. The Taddi gate on the north was not used at all. The Eastern gate over which was a representation of the palace of Shushan and through which the high priest who burned the red heifer and all who assisted with it would go out to the Mount of Olives.
+There were seven gates in the courtyard: three in the north and three in the south and one in the east. In the south: the Gate of Kindling, and next to it the Gate of the First-borns, and then the Water Gate. In the east: the Gate of Nicanor. It had two chambers, one on its right and one on its left. One was the chamber of Pinchas the dresser and one the other the chamber of the griddle cake makers.
+On the north was the Gate of the Sparks which was shaped like a portico. It had an upper chamber built on it, and the priests used to keep watch above and the Levites below, and it had a door opening into the Hel. Next to it was the Gate of the Sacrifice and next to that the fire chamber.
+There were four chambers inside the fire chamber, like sleeping chambers opening into a hall, two in sacred ground and two in non-holy, and there was a row of mosaic stones separating the holy from the non-holy. For what were they used? The one on the southwest was the chamber of sacrificial lambs, The one on the southeast was the chamber of the showbread. In the one to the northeast the Hasmoneans deposited the stones of the altar which the kings of Greece had defiled. Through the one on the northwest they used to go down to the bathing place.
+The fire chamber had two gates, one opening on to the Hel and one on to the courtyard. Rabbi Judah says: the one that opened on to the courtyard had a small opening through which they went in to search the courtyard.
+The fire chamber was vaulted and it was a large room surrounded with stone projections, and the elders of the clan [serving in the Temple] used to sleep there, with the keys of the Temple courtyard in their hands. The priestly initiates used to place their bedding on the ground.
+There was a place there [in the fire chamber] one cubit square on which was a slab of marble. In this was fixed a ring and a chain on which the keys were hung. When closing time came, the priest would raise the slab by the ring and take the keys from the chain. Then the priest would lock up within while the Levite was sleeping outside. When he had finished locking up, he would replace the keys on the chain and the slab in its place and put his garment on it and sleep there. If one of them had a seminal emission, he would go out by the winding stair which went under the Birah, and which was lighted with lamps on both sides, until he reached the bathing place. Rabbi Eliezer ben Jacob says: he descended by the winding stair which went under the Hel and he went out by the Taddi gate.
+
+Chapter 2
+
+The Temple Mount was five hundred cubits by five hundred cubits. The greater part of it was on the south; next to that on the east; next to that on the north; and the smallest part on the west. The part which was most extensive was the part most used.
+All who entered the Temple Mount entered by the right and went round [to the right] and went out by the left, save for one to whom something had happened, who entered and went round to the left. [He was asked]: “Why do you go round to the left?” [If he answered] “Because I am a mourner,” [they said to him], “May He who dwells in this house comfort you.” [If he answered] “Because I am excommunicated” [they said]: “May He who dwells in this house inspire them to draw you near again,” the words of Rabbi Meir. Rabbi Yose to him: you make it seem as if they treated him unjustly. Rather [they should say]: “May He who dwells in this house inspire you to listen to the words of your colleagues so that they may draw you near again.”
+Within it was the Soreg, ten handbreadths high. There were thirteen breaches in it, which had been originally made by the kings of Greece, and when they repaired them they enacted that thirteen prostrations should be made facing them. Within this was the Hel, which was ten cubits [broad]. There were twelve steps there. The height of each step was half a cubit and its tread was half a cubit. All the steps in the Temple were half a cubit high with a tread of half a cubit, except those of the Porch. All the doorways in the Temple were twenty cubits high and ten cubits broad except those of the Porch. All the doorways there had doors in them except those of the Porch. All the gates there had lintels except that of Taddi which had two stones inclined to one another. All the original gates were changed for gates of gold except the gates of Nicanor, because a miracle happened with them. Some say: because their copper gleamed like gold.
+All the walls that were there [in the Temple] were high except the eastern wall, for the priest who burned the red heifer would stand on the top of the Mount of Olives and direct his gaze carefully to see the opening of the Sanctuary at the time of the sprinkling of the blood.
+The courtyard of the women was a hundred and thirty-five cubits long by a hundred and thirty-five wide. It had four chambers in its four corners, each of which was forty cubits. They were not roofed, and so they will be in the time to come, as it says, “Then he brought me forth into the outer court, and caused me to pass by the four corners of the court, and behold in every corner of the court there was a court. In the four corners of the court there were keturot courts” (Ezekiel 46:21-22) and keturot means that they were not roofed. For what were they used? The southeastern one was the chamber of the Nazirites where the Nazirites used to boil their shelamim and shave their hair and throw it under the pot. The northeastern one was the wood chamber where priests with physical defects used to pick out the wood which had worms, every piece with a worm in it being unfit for use on the altar. The northwestern one was the chamber of those with skin disease. The southwestern one: Rabbi Eliezer ben Jacob said: I forget what it was used for. Abba Shaul says: they used to store there wine and oil, and it was called the chamber of oil. It [the courtyard of the women] had originally been smooth [without protrusions in the walls] but subsequently they surrounded it with a balcony so that the women could look on from above while the men were below, and they should not mix together. Fifteen steps led up from it to the courtyard of Israel, corresponding to the fifteen [songs of] ascents mentioned in the Book of Psalms, and upon which the Levites used to sing. They were not rectangular but circular like the half of a threshing floor.
+There were chambers underneath the Court of Israel which opened into the Court of Women, where the Levites used to keep lyres and lutes and cymbals and all kinds of musical instruments. The Court of Israel was a hundred and thirty-five cubits in length by eleven in breadth. Similarly the Court of the Priests was a hundred and thirty-five cubits in length by eleven in breadth. And a row of mosaic stones separated the Court of Israel from the Court of the Priests. Rabbi Eliezer ben Jacob says: there was a step a cubit high on which a platform was placed, and it had three steps each of half a cubit in height. In this way the Court of the Priests was made two and a half cubits higher than that of Israel. The whole of the Court was a hundred and eighty-seven cubits in length by a hundred and thirty-five in breadth. And thirteen prostrations were made there. Abba Yose ben Hanan says: they were made facing the thirteen gates. On the south beginning from the west there were the upper gate, the gate of burning, the gate of the firstborn, and the water gate. And why was it called the water gate? Because they brought in through it the pitcher of water for libation on the festival. Rabbi Eliezer ben Jacob says: in it the water welled up, and in the time to come from there it will come out from under the threshold of the Temple. Corresponding to them in the north beginning in the west were the gate of Yehoniah, the gate of the offering, the women's gate, the gate of song. Why was it called the gate of Yehoniah? Because Yehoniah went forth into captivity through it. On the east was the gate of Nicanor; it had two doors, one on its right and one on its left. There were further two gates in the west which had no special name.
+
+Chapter 3
+
+The altar was thirty-two cubits by thirty-two. It rose a cubit and went in a cubit, and this formed the foundation, leaving thirty cubits by thirty. It then rose five cubits and went in one cubit, and this formed the surround, leaving twenty-eight cubits by twenty-eight. The horns extended a cubit in each direction, thus leaving twenty-six by twenty-six. A cubit on every side was allowed for the priests to go round, thus leaving twenty-four by twenty-four as the place for the wood pile [for the altar fire]. Rabbi Yose said: Originally, the complete area [occupied by the altar] was only twenty-eight cubits by twenty-eight, and it rose with the dimensions mentioned until the space left for the altar pile was only twenty by twenty. When, however, the children of the exile returned, they added four cubits on the north, and four on the west like a gamma, since it is said: “Now the hearth shall be twelve cubits long by twelve broad, square” (Ezekiel 43:16). Is it possible that it was only twelve cubits by twelve? When it says, “With four equal sides” (ibid), this shows that he was measuring from the middle, twelve cubits in every direction. A line of red paint ran round it in the middle to divide between the upper and the lower blood. The foundation ran the whole length of the north and of the west sides, and it took up one cubit on the south and one on the east.
+At the southwestern corner [of the foundation] there were two openings like two small nostrils through which the blood which was poured on the western side of the foundation and on the southern side flowed down till the two streams became mingled in the channel, through which they made their way out to the Kidron wadi.
+On the floor beneath at that corner there was a place a cubit square on which was a marble slab with a ring fixed in it, and through this they used to go down to the pit to clean it out. There was an ascent on the south side of the altar, thirty-two cubits [long] by sixteen broad. It had a square window in its western side where disqualified sin-offerings of birds were placed.
+The stones both of the ascent and of the altar were taken from the valley of Bet Kerem. They dug into virgin soil and brought from there whole stones on which no iron had been lifted, since iron disqualifies by mere touch, though a flaw made by anything could disqualify. If one of them received a flaw, it was disqualified, but the rest were not. They were whitewashed twice a year, once at Pesah and once at Hag, and the Sanctuary was whitewashed once a year, at Pesah. Rabbi says: they were whitewashed every Friday with a cloth on account of the blood stains. The plaster was not laid on with an iron trowel, for fear that it might touch and disqualify. Since iron was created to shorten man's days and the altar was created to prolong man's days, and it is not right therefore that that which shortens should be lifted against that which prolongs.
+There were rings to the north of the altar, six rows of four each. And some say, four rows of six each. Upon them they used to slaughter the sacrificial animals. The slaughter house was to the north of the altar, and on it were eight small pillars on top of which were blocks of cedar wood, in which were fixed hooks of iron, three rows in each, upon which they would hang [the sacrifice] and they would strip its hide on tables of marble that stood between the pillars. 
+The laver was between the porch and the altar, a little to the south. Between the porch and the altar there were twenty-two cubits. There were twelve steps there, each step being half a cubit high and a cubit broad. There was a cubit, a cubit and a level space of three cubits, then a cubit, a cubit and a level space of three cubits, then at the top a cubit, a cubit and a level space of four cubits. Rabbi Judah says that at the top there was a cubit, a cubit and a level space of five cubits.
+The doorway of the porch was forty cubits high and its breadth was twenty cubits. Over it were five main beams of ash [wood]. The lowest projected a cubit on each side beyond the doorway. The one above projected beyond this one a cubit on each side. Thus the topmost one was thirty cubits long. There was a layer of stones between each one and the next.
+There were poles of cedar wood stretching from the wall of the Sanctuary to the wall of the Porch to prevent it from bulging. There were chains of gold fixed in the roof beams of the Porch by which the priestly initiates used to ascend and see the crowns, as it says, “And the crowns shall be to Helem and to Toviyah and to Yedaya and to Hen the son of Zephaniah as a memorial in the Temple of the Lord” (Zechariah 6:14). A golden vine stood at the door of the Sanctuary trained on poles, and anyone who offered a leaf or a grape or a bunch used to bring it and hang it there. Rabbi Eliezer bar Zadok said: on one occasion three hundred priests were commissioned [to clear it].
+
+Chapter 4
+
+The doorway of the Hekhal was twenty cubits high and ten broad. It had four doors, two on the inner side, and two on the outer, as it says, “And the Hekhal and the Sanctuary had two doors” (Ezekiel 41:23). The outer ones opened into the interior of the doorway so as to cover the thickness of the wall, while the inner ones opened into the Temple so as to cover the space behind the doors, because the whole of the Temple was overlaid with gold except the space behind the doors. Rabbi Judah says: they stood within the doorway, and they resembled folding doors. These were two cubits and a half [of the wall] and these were two cubits and a half, leaving half a cubit as a doorpost at the one end and half a cubit as a doorpost at the other end, as it says, “And the doors had two leaves apiece, two turning leaves, two leaves for the one door and two leaves for the other” (Ezekiel 41:24).
+The great gate had two small doors, one to the north and one to the south. By the one to the south no one ever went in, and concerning it was stated explicitly be Ezekiel, as it says, “And the Lord said to me: this gate shall be shut, it shall not be opened, neither shall any man enter in by it, for the Lord God of Israel has entered in by it; therefore it shall be shut” (Ezekiel 44:2). He [the priest] took the key and opened the [northern] door and went in to the cell, and from the cell he went into the Hekhal. Rabbi Judah says: he used to walk along in the thickness of the wall until he came to the space between the two gates. He would open the outer doors from within and the inner doors from without.
+There were thirty-eight cells there, fifteen on the north, fifteen on the south, and eight on the west. On the north and on the south there were five over five and five again over these; On the west there were three over three and two over these. Each had three openings, one to the cell on the right and one to the cell on the left and one to the cell above. In the [one at the] northeastern corner there were five openings, one to the cell on the right, one to the cell above, one to the mesibbah, one to the door, and one to the Hekhal.
+The [chamber] of the lowest [story] was five cubits wide and at the ceiling six cubits. The [chamber] of the middle [story] was six cubits wide and at the ceiling of seven. The [chamber] of the top [story] was seven cubits wide, as it says, "The lowest story was five cubits wide, the middle one 6 cubits wide and the third 7 cubits wide" (I Kings 6:6).
+The mesibbah (a winding walkway) went up from the north-east corner to the north-west corner by which they used to go up to the roofs of the cells. One would ascend the messibah facing the west, traversing the whole of the northern side till he reached the west. When he reached the west he turned to face south and then traversed whole of the west side till he reached the south. When he reached the south he turned to face eastwards and then traversed the south side till he reached the door of the upper chamber, since the door of the upper chamber opened to the south. In the doorway of the upper chamber were two columns of cedar by which they used to climb up to the roof of the upper chamber, and at the top of them was a row of stones showing the division in the upper chamber between the holy part and the Holy of Holies. There were trap doors in the upper chamber opening into the Holy of Holies by which the workmen were let down in baskets so that they should not feast their eyes on the Holy of Holies.
+The Hekhal was a hundred cubits by a hundred with a height of a hundred. The foundation was six cubits, then it rose forty, then a cubit for the ornamentation, two cubits for the guttering, a cubit for the ceiling and a cubit for the plastering. The height of the upper chamber was forty cubits, there was a cubit for its ornamentation, two cubits for the guttering, a cubit for the ceiling, a cubit for the plastering, three cubits for the parapet and a cubit for the spikes. Rabbi Judah says the spikes were not included in the measurement, but the parapet was four cubits.
+From east to west was a hundred cubits: The wall of the porch five cubits, the porch itself eleven, the wall of the Hekhal six cubits and its interior forty, a cubit for the space between, and twenty cubits for the Holy of Holies, the wall of the Hekhal six cubits, the cell six cubits and the wall of the cell five. From north to south was seventy cubits: The wall of the mesibbah five cubits, the mesibbah itself three, the wall of the cell five and the cell itself six, the wall of the Hekhal six cubits and its interior twenty, then the wall of the Hekhal again six and the cell six and its wall five, then the place of the water descent three cubits and its wall five cubits. The Porch extended beyond this fifteen cubits on the north and fifteen cubits on the south, and this space was called the House of the slaughter-knives where they used to store the knives. The Hekhal was narrow behind and broad in front, resembling a lion, as it says, "Ah, Ariel, Ariel, the city where David encamped" (Isaiah 29:1): Just as a lion is narrow behind and broad in front, so the Hekhal was narrow behind and broad in front.
+
+Chapter 5
+
+The whole of the courtyard was a hundred and eighty-seven cubits long by a hundred and thirty-five broad. From east to west it was a hundred and eighty-seven. The space in which the Israelites could go was eleven cubits. The space in which the priests could go was eleven cubits. The altar took up thirty-two. Between the Porch and the altar was twenty-two cubits. The Hekhal took up a hundred cubits, and there were eleven cubits behind the kapporet.
+From north to south was a hundred and thirty-five cubits.The ascent and the altar took up sixty-two; From the altar to the rings was eight cubits. The rings took up twenty-four cubits. From the rings to the tables was four cubits, From the tables to the dwarf pillars four, And from the dwarf pillars to the wall of the courtyard eight cubits, And the remainder was between the ascent and the wall and the space occupied by the dwarf pillars.
+There were six chambers in the courtyard, three on the north and three on the south. On the north were the salt chamber, the parvah chamber and the washer's chamber. In the salt chamber they used to keep the salt for the offerings. In the parvah chamber they used to salt the skins of the animal-offerings. On its roof was the bath used by the high priest on Yom Kippur. In the washers’ chamber they used to wash the entrails of the sacrificial animals, and from it a winding way went up to the roof of the parvah chamber.
+On the south were the wood chamber, the chamber of the exile and the chamber of hewn stones. The wood chamber: Rabbi Eliezer ben Jacob says: I forget what it was used for. Abba Shaul says: It was the chamber of the high priest, and it was behind the two of them, and one roof covered all three. In the chamber of the exile there was a fixed cistern, with a wheel over it, and from there water was provided for all of the courtyard. In the chamber of hewn stone the great Sanhedrin of Israel used to sit and judge the priesthood. A priest in whom was found a disqualification used to put on black garments and wrap himself in black and go away. One in whom no disqualification was found used to put on white garments and wrap himself in white and go in and serve along with his brother priests. They used to make a feast because no blemish had been found in the seed of Aaron the priest, and they used to say: Blessed is the Omnipresent, blessed is He, for no blemish has been found in the seed of Aaron. Blessed is He who chose Aaron and his sons to stand to minister before the Lord in the Holy of Holies.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Middot/English/Sefaria Community Translation.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Middot/English/Sefaria Community Translation.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d2f446c97b43313b2a327c26a6afe14e3c2460fd
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Middot/English/Sefaria Community Translation.txt	
@@ -0,0 +1,57 @@
+Mishnah Middot
+משנה מדות
+Sefaria Community Translation
+https://www.sefaria.org
+
+Mishnah Middot
+
+
+
+Chapter 1
+
+In three places the <i>Kohanim</i> stood guard in the Temple: in the Chamber of Avtinas, in the Chamber of <i>Nitsots</i> [sparks] and in the Chamber of Fire. The Levites would [guard] in twenty one places: five [Levites] on the five gates of the Temple Mount, four [Levites] on the four  corners [of the Temple Mount walls] from the inside, five [Levites] , on the five gates of the courtyard, four [Levites] on the four corners [of the courtyard] from the outside, one in the Chamber of the Sacrifices, one in the Chamber of the Curtain, and one behind in the Chamber of the Cover [the holy of holies].
+The man [who is in charge] of the Temple Mount would go around to each and every guard. In front of him there were lit torches and any guard who was not standing [on guard], the man of the Temple Mount would say to him [the sleeping guard] "Peace onto you." If it was apparent that he [the guard] was sleeping he would hit him with his stick. He even had permission to burn his [the sleeping guard's] clothes. [If that occurred] they [the people on the outsde] would say "What is that noise in the Temple Courtyard?" [They were told that] it is the voice of a Levi  being beaten and whose clothes are being burned because he slept on guard duty. Rebbi Eliezer ben Yaakov says: "They once,  found my mother's brother sleeping and they burned his cloak."
+There were five gates to the Temple Mount. [The] two Chulda gates in the south, used as entrance and as an exit. Kiponos in the west, used as an entrance and an exit. Tadi in the north, was not used at all. The Eastern Gate, was decorated with Shushan the capital [of Persia], and through it [the gate] the <i>Kohen Gadol</i> would burn the [red] heifer [for the purification ritual] and all those attending to it would exit to the Mount of Anointing [Mount of Olives].
+There were seven gates in the Temple Courtyard. Three to the north and three to the south and one to the east. In the south was the Fuel Gate [the wood for the altar was bought in through there]. Second to it was the Gate of the Sacrifice. Third to it was the Water Gate. In the east was the Nikanor gate, and it had two chambers, one on its right and one on its left. One was the chamber of Pinchas the Outfitter, and one was the Chamber of the Makers of the <i>Chavitin</i> [for the <i>Kohen Gadol's</i> daily offering].
+And in the north, the Gate of <i>Nitsots</i>. And it was [built] like a portico and upon it was built an upper story, where from that the <i> Kohanim</i> guarded from above and the Levites from below. It had a door to the <i>Cheil</i> [a low fence around the Temple, which served as a boundary, beyond which entry to those impure was prohibited]. Second to it, the Gate of Sacrifice. Third to it,was the Hall of Fire.
+And there were four chambers in the Hall of Fire, like alcoves opening into an auditorium. Two [of the alcoves] were in a consecrated part [of the Hall of Fire] and two in an unconsecrated part, and the ends of the beams [indicating the boundary] separated between consecrated and unconsecrated. And what were they used for? The southwestern one was the Chamber of the Sacrificial Lambs [blemish-free lambs were stored there]. The southeastern one was the Chamber of the <i>Lechem HaPanim</i> [showbread]. [In] the northeastern one the Hasmoneans hid the stones of the altar that were defiled by the kings of Greece. [Through] the northwestern one  they [the <i>Kohanim</i> descended to the Room of Immersion [mikvah].
+The Hall of Fire had two gates, one opened to the <i>Cheil</i> and one opened to the courtyard. Rabbi Judah said: the one that was open to the courtyard had a small doorway that they [the <i>Kohanim</i>] would enter through it to observe the courtyard.
+The Hall of Fire was domed, and was a large room, surrounded with ledges of stone, and the elders of the heads of the household would sleep there with the keys to the courtyard in their hands, and the young  <i>Kohanim</i> [slept] with their clothing on the ground.
+There was a space there [in the Hall of Fire], one <i>amah</i> [measurement of size] by  one <i>amah</i> and there was a tile of marble with a ring installed in it, and a chain that the keys [to the Courtyard] were hanging from. When the time for closing the gates had arrived, [the <i>Kohen</i>] would lift the tile with the ring, and take the keys from the chain, the <i>Kohen</i> would lock the gates from the inside, and a Levite would sleep on the outside. When he had finished locking all the gates, he returned the keys to the chain, and the tile to it's place. He would place his clothes on it [the tile] and go to  sleep. If one of them [the <i>Kohanim</i>] experienced a seminal emission [and became impure], he would exit via a tunnel which went under the building, and there were candles lit here and there, until he arrived at the Room of Immersion. Rabbi Eliezer ben Yaakov says: [They would exit] via the tunnel that went under the <i>Cheil</i>, and would exit through the Tedi [Gate].
+
+Chapter 2
+
+The temple mount was five hundred <i>amah</i> [cubit] by five hundred <i>amah</i>, with most of it [its chambers]  in the south, second to it [number of chambers] was in the east, third it [number of chambers] was in the north, and the least were in the west. The area which had the most measure [number of chambers] had the most use.
+All who would enter the temple mount entered toward the right, and would encircle it and exit through the left, aside for one to which something [unfavorable] has occurred, that he would encircle it towards the left [even when he entered]. [If he was asked] "Why are you encircling towards the left?" [If he answered]  "Because I am a mourner, [they would respond] "He who rests in this house should comfort you". [If he answered] "Because I am excommunicated", [they would respond] "He who dwells in this house should put into their [the judges'] hearts and they will draw you near". These are the words of Rabbi Meir. Rabbi Yosi said to him [Rabbi Meir] "You have made as if they [the judges] have exceeded the law [in their excommunication] against him. Rather [they would say] "He who dwells in this house should put into your heart that you will listen to the words of your colleagues and they will draw you near".
+Inside  of it [the wall of the Temple Mount] was the <i>Soreg</i> [a low fence around the Temple, which served as a boundary, beyond which entry to those impure was prohibited] ten <i>tefachim</i> [hand-breadths] high. There were thirteen breaches in it, made originally by the Greek kings, and when the Jews fixed these breaches, they enacted thirteen prostrations equivalent to them. Inside the <i>Soreg</i> was the <i>Cheil</i> [a low fence around the Temple, which served as a boundary, beyond which entry to those impure was prohibited], [which was] ten <i> amot</i> [wide]. There were twelve steps there, and the height of each step was half an <i> amah</i>, and its tread was  half an <i> amah</i>. All the steps that were there [in the Temple]  had a height of  half an <i> amah</i> and a tread of a  half an <i> amah</i>, except those into the Antechamber. All the entrances that were there  were twenty <i>amot</i> high and ten <i>amot</i> wide except to the Antechamber. All entrances that were there had doors  except for of the Antechamber. All the gates that were there had lintels, except for the Tadi [gate], which had two stones leaning one on top of the other. All the [doors of the]  gates were changed to gold [from copper] except the gates of Nikanor, since a miracle happened with them. Some say it is because its copper shone [like gold].  
+All of the walls that were there [around the Temple] were high except for the Eastern wall, so that the <i>Kohen</i> who would burn the [red] heifer could stand on top of Mount of Anointing [Olives] and see the opening of the vestibule [over the eastern wall] the time that he sprinkled the blood [of the red heifer].  
+The Woman's Courtyard was one hundred and thirty five [<i> amah</i>]  by one hundred and thirty five [<i> amah</i>].  And there were four chambers in its four corners each forty <i>amot</i> [long] and they did not have a roof.  And this is the way they will be in the future [in the Third Temple], as is stated "And he took me to the outer Courtyard and passed me around the four corners of the Courtyard, and an enclosure in the corner of the Courtyard etc. And at the four corners of the Courtyard were enclosures that were <i> keturot</i>.(Ezekiel 46:21-22). The word <i> keturot</i> means nothing but  without roofs. And what were these chambers used for?  In the southeastern corner was the chamber of the <i>Nezirim</i> where the <i>Nezirim</i> would cook their peace offerings, shave their heads, and throw [the hair] underneath the pot.  The Northeastern chamber was the chamber of the wood, where the <i>Kohanim</i> who were [physically] blemished would check the wood [to be used on the alter] for worms.  Any piece of wood containing a worm was unfit for use on the alter.  In the Northwestern corner was the chamber of the lepers.   The Southwestern corner, Rabbi Eliezer son of Yaakov said "I forgot what it was used for."  Abba Shaul said it was used to store the wine and oil. It was called the Chamber of the House of Oil.  [The wall around the Women's Courtyard] was originally smooth [with no protrusions from it] but later a balcony was built around it, so that the women could watch from above with the men from below so they would not intermingle. There were fifteen steps going up [from the Women's Courtyard] to the Courtyard of the Israelites, equivalent to the fifteen songs of Ascent in psalms, and upon them the Levites would sing their songs.  They [the fifteen steps] were not straight but rounded like a semi circular threshing floor.  
+There were chambers underneath the Israelite courtyard that opened to the Women's Courtyard, which is where the Levites would put their harps, lyres and cymbals and all other musical instruments.  The Israelites' Courtyard was one hundred and thirty five <i>amot</i>  long and eleven [<i>amot</i>] wide.  Similarly the <i>Kohanim's</i> Courtyard was one hundred and thirty five <i> amot</i>  long and eleven [<i>amot</i>] wide. The tops of beams [stuck in the ground] separated between the  Israelites' Courtyard and the  <i>Kohanim's</i> Courtyard.  Rabbi Eliezer ben Yaakov said that there was a step [the length of the <i>Kohanim's</i> Courtyard] one<i> amah </i> high and a platform [where the Levites stood when they sang] was placed on it. It [the one <i> amah</i> step] had three steps [leading to the platform], each was one half <i> amah </i> [high]. As a result we find that the <i>Kohanim's</i> Courtyard was two and a half <i>amot</i> higher than the Israelite's Courtyard.  The entire courtyard was one hundred and eighty seven [<i>amot</i>] long and one hundred thirty five [<i>amot</i>] wide. There were thirteen prostrations there [in the Courtyard].  Abba Yosi ben Chanan says, [these prostrations] corresponded to the thirteen gates [of the Courtyard].  [The names of the gates] The southern [gates] that were close to the west [were called] the Upper Gate, the Kindling Gate, the Firstborn's Gate and the Water Gate.  Why was it called the Water Gate? Because it was through that gate that the jug of water was carried for the libation of the festival [Sukkot].  Rabbi Eliezer ben Yaakov says, because there the water became a stream and in the future it will come out from underneath the Temple.  And opposite [the southern gate] on the northern [side] close to the west was the Gate of Yechoniah, the Gate of the Sacrifices, the Gate of the Women and the Gate of Song.  Why was it called the gate of Yechonia? Because it was through that gate that [King] Yechoniah left [the Temple] on his way into exile.  On the eastern side was the Gate of Nikanor, and there were two smaller doors next to it one on its right and the other on its left.  There were also two gates in the west that had no name.
+
+Chapter 3
+
+The altar was thirty two [<i> amah</i>] by thirty two [<i>amah</i>]. It rose up one <i>amah</i> and indented one  <i> amah</i>. This [tier] was called the <i>yesod</i> [base].  We thus find [that at this level, the altar was] thirty   by thirty  [<i>amot</i>]. It rose another five [<i>amot</i>] and indented one [<i>amah</i>]. This was called the <i>sovev</i> [ledge]. We thus find [that at this level, the altar was] twenty eight by twenty eight [<i> amot</i>]. The area for the horns [on the corners of the altar] was one <i> amah</i> on this side and one <i> amah</i> on this side.  We thus find [that at this level, the altar was] twenty six by twenty six [<i>amot</i>]. The area designated for the <i>Kohanim</i> to walk around [the top of the alter] was one <i>amah</i> on this side and one <i>amah</i> on this side. We thus find [that at this level, the altar was] twenty four by twenty four   [<i>amot</i>] which was the area of the pyre.  Rabbi Yosi said, in the initially [in the first Temple] the base [of the altar] was only twenty eight by twenty eight [<i>amot</i>], rising and indenting in the same pattern until we find that the area of the pyre was twenty by twenty [<i>amot</i>]. When the Jews returned from [the Babylonian] exile they added four <i>amot</i> to the south and  four <i>amot</i> to the west in the shape of [the Greek letter] <i>gamma</i> [L shaped], as its stated  "And the hearth was twelve <i>amot</i> wide and twelve <i>amot</i> long, a square" (Ezekiel 43:16) .  We might have thought that it [the altar] was only twelve by twelve [<i>amot</i>]. However when it says "to its four quadrants," it teaches us that the measurement was taken from the center of the altar and it was  twelve [<i>amot</i>] in every direction.  And there was a red line that circled [the altar] which was the dividing line [midway] between where blood [that needed to be placed] on the upper half of the altar and [those that had to be placed] on the lower half [of the altar]. The base went around the entire northern side and western side of the altar and took up [only] one <i>amah</i> on the southern side and one <i>amah</i> on the eastern side. 
+On the southwestern corner [of the base] there were two holes like two thin nostrils where the bloods placed on the western base and on the southern base would channel through them and mix in the stream [that flowed in the Courtyard] and then go out to the Kidron Valley. 
+Beneath the floor at that [the southwestern] corner, there was a [underground] place [a tunnel] one <i>amah</i> by one <i>amah</i> which had a marble tile with a ring attached to it, through which they would go down to the pit [where the blood would collect] and clean it.  There was a ramp on the southern side of the altar which was thirty two <i>amah</i> [long] by sixteen  <i>amah</i>   wide.  There was a little compartment on the western side where they would place the invalid  bird sin-offerings.
+Both the stones of the ramp and the stones for the altar [came] from the valley of Beit Kerem. They would dig below [the stones] virgin soil  and would bring complete stones that were never touched by iron, because iron renders them [the stones] unfit by just touch. [They are also unfit] if they are chipped through any means. If one of them were chipped, it is rendered unfit, but the rest [of the sones] are not. The [walls and the top of the altar] were whitewashed twice a year, once on Pesach and once on Sukkot. The vestibule [was whitewashed] once a year, on Pesach. Rebbi says, every Friday they would be whitewashed with a cloth because of the blood stains. The whitewash was not applied with an iron trowel, out of the concern that the iron trowel would touch the stones, and render them unfit, since iron was created to shorten man's days, and the altar was created to extend man's days, and it is improper that that which shortens be placed upon that which extends. 
+There were rings [in the floor] to the north of the altar. [They were set] six rows with four rings [in each], while some say [there were] four rows with six rings [in each], through which they would slaughter the holy [sacrifices]. The slaughtering area was north of the altar. There were eight low stone pillars there, and squares of cedar wood were placed on top of them. Hooks of iron were attached to them and [each block] had  three rows of hooks from where they hung and skinned the animals, [then placing the meat] on tables of marble [that were] between the pillars. 
+The laver was between the vestibule and the altar, drawn towards the south. Between the Sanctaury and the altar there were twenty two <i>amot</i> and there were twelve steps there. The height of each step was half an <i>amah</i> with a tread of one [<i>amah</i>]. [They were divided ino three sets of four steps each]. [The first set rose] one <i>amah</i> and one <i>amah</i> [a total of two <i>amot</i>] with a landing of three <i>amot</i>. [The second set also rose] one <i>amah</i> and one <i>amah</i> [a total of two <i>amot</i>] with a landing of three [<i>amot</i>]. The top [set rose] one <i>amah</i> and one <i>amah</i> [a total of two <i>amot</i>] with a landing of four [<i>amot</i>]. Rabbi Yehuda says that at the top [set rose] one <i>amah</i> and <i>amah</i> [a total of two <i>amot</i>] with a landing of five [<i>amot</i>].  
+The entrance to the Antechamber had a height of forty <i>amot</i>, and a width of twenty <i>amot</i>. There were five decorated beams of milas [cedar] wood on top of it [as a lintel]. The lowest [beam of the lintel] was wider [than the entrance] one <i>amah</i> on this side and  one <i>amah</i> on this side. And the one above it was  was wider [than the one below it]  one <i>amah</i> on this side and  one <i>amah</i> on this side. So, it was found that the one on top was thirty <i>amot</i> [wide]. There was a layer of stones between each beam.
+Poles of cedar were attached from the wall of the Sanctuary to the wall of the vestibule, to prevent it from collapsing. Gold chains were attached to the ceiling beams of the Sanctuary [from] where the young <i>Kohanim</i> would climb and see the crowns, as it says "The crowns will be be a remembrance for Helem, for Tuviah, for Yedayah and for Chen the son of Tzefaniah in the Sanctuary of Hashem. (Zechariah 6:11) There was a golden vine at the doorway to the Sanctuary, supported by poles, and anyone who offered a donation of a [gold] leaf, a grape, or a cluster would hang them on it [the vine]. Rabbi Eliezer ben Rabbi Tsadok said: Once, three hundred <i>Kohanim</i> were commissioned to clear it away [to someplace else]. 
+
+Chapter 4
+
+The entrance of the Sanctuary was twenty <i>amot</i> high and ten <i>amot</i> wide. It had four doors, two on the  inside [of the entrance], and two on the outside, as it says, "There were two doors to the Sanctuary and to the Holy of Holies" (Ezekiel 41:23) The outer ones [doors] open into the opening [of the entrance] to cover the walls, while the inner ones open into the Sanctuary as to cover the behind the doors, for the entire Sanctuary was covered with gold, except for behind the doors. Rabbi Yehuda says, [the doors] were placed in the middle of the entrance way, and looked like folding doors, these [the outer doors] cover two and a half <i>amot</i> and these [the inner doors] cover two and a half <i>amot</i>, [leaving] half an <i>amah</i> and a doorpost at one end, and half an <i>amah</i> and a doorpost at the other end, as it says,  There were two doors for [each] door, two swinging doors, two for one door, and two for the other." (Ezekiel 41:24) 
+The great gate had two small doorways, one on the north, and one on the south. No person ever entered from the southern doorway, and the reason was spelled out by Ezekiel, as it says  "And Hashem said unto me: 'This gate shall be shut, it shall not be opened, neither shall any man enter in by it, for Hashem, the God of Israel, will come through it, it shall be shut."' (Ezekiel 44:2) He [the <i>Kohen</i>] took the key and opened the small door, and he entered the cell, and from the cell, he entered into the Sanctuary. Rabbi Yehuda says, he would walk along in the thickness of the wall, until he found himself standing between the two doors [to the space between the two gates]. He opened the outer doors from the inside, and the inner doors from the outside. 
+There were thirty-eight cells [within the walls of the Sanctuary], fifteen in the north, fifteen in the south, and eight in the west. On the north and on the south, [there were three levels] five cells [built] on top of five cells and five more on top of them. In the west there were three [cells were built] on top of three and two on top of them. Each cell had three openings; one to the cell on the right, one to the cell on the left, and one to the cell on top. [to the cell] in the northeastern corner there was five openings: one to the cell on the right, one to the cell above it, one to the <i>Mesibah</i> [a winding ramp within the walls of the  Sanctuary], one to the small doorway, and one to the Sanctuary. 
+The [cell] on the bottom [row] were five <i>amot</i> wide and [they formed] a ledge six <i>amot</i> wide, and the middle [cells formed] a ledge of seven <i>amot</i> and the [cells] on top [were] seven [<i>amot</i> wide], as it says , "The lowest cell was five <i>amot</i> wide, and the middle was six <i>amot</i> wide, and the third was seven <i>amot</i> wide." (I Kings 6:6) 
+The Winding Ramp rose from the northeast corner to the northwest corner, by which they used to go up to the roofs of the cells. He would go up the Winding Ramp facing west and traverse the entire northern [side of the building], until reaching the west [side of the building]. When he reached the west, he turned to face south, and then traversed the west side until reaching the south. When he reached the south, he turned to face the east, and he then traversed the south side, until he reached the opening of the upper story, for the door of the upper story opened to the south. In the opening of the upper story, there were two poles of cedar, which they used to climb to the roof of the upper story. The ends of the beams divided the upper story between [the area above] the Holy [part] and the Holy of Holies . There were shafts open in the upper story into the Holy of Holies by which artisans were lowered down in boxes, so that their eyes should not gain pleasure of the Holy of Holies. 
+The Sanctuary was a hundred [<i>amot</i>] by a hundred [<i>amot</i>] with a height of a hundred [<i>amot</i>]: The  base was six <i>amot</i>, and the height [of the lowest story of the Sanctuary reached an height of] forty <i>amot</i>,  one <i>amah</i> for its ornamentation, two <i>amot</i> for the supporting [beams], one <i>amah</i> for the  ceiling, and one <i>amah</i> for the pavement. The height of the upper chamber was forty <i>amot</i>,  one <i>amah</i> for its ornamentation, two <i>amot</i> for its supporting [beams], one <i>amah</i> for the  ceiling, and one <i>amah</i> for the pavement. Three <i>amot</i> [were taken up by the] fence [around the roof], and an <i>amah</i> for the  raven-chaser [spikes]. Rabbi Yehuda says, the spikes were not included in the measurement; rather, the fence was four <i>amot</i>.  
+From east to west [the Sanctuary was] one hundred [<i>amot</i>] by one hundred [<i>amot</i>]: The [eastern wall of the] vestibule was five [<i>amot</i> thick]; the vestibule was eleven [<i>amot</i> wide]; the [eastern] wall of the Sanctuary was six [<i>amot</i> thick] and its interior was forty [<i>amot</i> long]; one <i>amah</i> for the [place of] the partition between the Holy of Holies and the Sanctuary; and twenty <i>amot</i> was the Holy of Holies. The [western] wall of the Sanctuary was six [<i>amot</i> thick]; the cell [in back of it] was six [<i>amot</i> wide]; and the [outer] wall of the cell was five  [<i>amot</i> thick]. From north to south the Sanctuary was seventy <i>amot</i>. The wall of the Winding Ramp was five [<i>amot</i> thick] and the Winding Ramp [itself] was three [<i>amot</i> wide]; the wall of the cell was five [<i>amot</i> thick]  and the cell was five [<i>amot</i> wide]. The [southern] wall of the Sanctuary was six [<i>amot</i> thick]; the cell was six [<i>amot</i> wide] and the wall of the cell was five [<i>amot</i> thick]. The [place known as] the House of Lowering the Water  was three [<i>amot</i> wide] and its wall was five [<i>amot</i> thick]. The vestibule was longer than it [the Sanctuary] fifteen <i>amot</i> to the north, and fifteen <i>amot</i> to the south. This [longer section] was called the Chamber of the Knives [for that is where] that the knives were stored. The Sanctuary was narrow in the back [the eastern side] and wide at the front [the eastern side], like a lion, as it says, "Ah, Ariel [lit. Lion  of God] Ariel, the city where David encamped."  (Isaiah 29:1) Just as a lion is narrow in his back and wide in front, so too was the Sanctuary narrow in the back and wide in the front.  
+
+Chapter 5
+
+The whole courtyard was one hundred and eighty seven [<i>amot</i>] long by one hundred and thirty five [<i>amot</i>] wide: From east to west it was one hundred and eighty seven [<i>amot</i>], the place where Israelites were permitted to walk was eleven <i>amot</i>; the place where the <i>Kohanim</i> could walk was eleven <i>amot</i>; the altar was thirty two [<i>amot</i>]; between the vestibule and the altar was twenty two <i>amot</i>; the Sanctuary was one hundred <i>amot</i> and there were eleven <i>amot</i> behind the Holy of Holies.  
+From north to south [the courtyard] was one hundred and thirty five [<i>amot</i>]: The ramp and the altar [together] were sixty two [<i>amot</i>]; between the altar and the rings were eight <i>amot</i>; the space of the rings was twenty four [<i>amot</i>]; between the rings and the tables were four [<i>amot</i>]; between the tables and the low stone pillars [from where they hung the animals to skin them] were four [<i>amot</i>];  between the low stone pillars and the [northern] wall of the courtyard was eight <i>amot</i>. The remaining [twenty five <i>amot</i>] were taken up by the space between the ramp and the [southern] wall [of the Courtyard] and the space of the low stone pillars. 
+There were six chambers in the Courtyard, three on the north side and three on the south side.  The ones on the north side were the Chamber of Salt;  the Chamber of <i>Parvah</i>, and the Chamber of Rinsing.  The Chamber of Salt was where they stored the salt for the sacrifices.  The Chamber of <i>Parvah</i> was where they would salt the hides of the sacrifices and on its roof was a Room of Immersion, [mikveh], which the <i>Kohen Gadol</i> used on Yom Kippur.  The Chamber of Rinsing was where they would rinse the innards of the sacrifices, and within this chamber, a spiral staircase went up to the roof of the [nearby] Chamber of <i>Parvah</i>. 
+On the south side was the Chamber of Wood, the Chamber of Diaspora and the Chamber of Hewn Stone. [Concerning] the Chamber of Wood, Rabbi Eliezer ben Yaakov said,"I forgot what it was used for."  Abba Shaul said, the Chamber of the  <i>Kohen Gadol</i>was behind the two other chambers [the Chamber of Exile and the Chamber of Hewn Stone] and all three roofs were even.  In  the Chamber of Diaspora there was a well, upon which a wheel was placed and from there they drew [drinking] water to supply [the people] the Courtyard.  The Chamber of Hewn Stone was where the Grand <i>Sanhedrin</i> [highest court, charged with deciding cases and appeals that had national significance. It was comprised of 71 scholars who had received the full traditional rabbinical ordination, and its decisions fixed Jewish practice for subsequent generations.] of Israel sat and judged the <i>Kohanim</i> [if they are fit to serve]. A <i>Kohen</i> who was found to be unfit would don a black [robe] and wrap his head in black and leave [the Temple Mount].  If he was found to fit, he would don a white [robe] and wrap his head in white and enter the Courtyard to serve with the other <i>Kohanim</i>. They [those found to be fit] would make a day of celebration [to celebrate] that nobody unfit was found in the children of Aaron the <i>Kohen</i>.  And this is what they said: "Blessed is Hashem that nobody unfit was found in the children of Aharon.  And Blessed is Hashem who chose Aaron and his children to stand and serve before Hashem in the Holy Temple." 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Middot/English/Talmud Bavli. German. Lazarus Goldschmidt. 1929 [de].txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Middot/English/Talmud Bavli. German. Lazarus Goldschmidt. 1929 [de].txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..813190e139dc187271477e3290d3feea852d1023
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Middot/English/Talmud Bavli. German. Lazarus Goldschmidt. 1929 [de].txt	
@@ -0,0 +1,57 @@
+Mishnah Middot
+משנה מדות
+Talmud Bavli. German. Lazarus Goldschmidt. 1929 [de]
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001042448/NLI
+
+Mishnah Middot
+
+
+
+Chapter 1
+
+<b>A</b>N <small>DREI</small> S<small>TELLEN HIELTEN DIE</small> P<small>RIESTER IM</small> T<small>EMPEL</small> W<small>ACHE</small>: <small>IM</small> E<small>UNOSRACME</small>, <small>IM</small> F<small>UNKENRAUME UND IM</small> B<small>RANDRAUME</small>, <small>DIE</small> L<small>EVITEN AN EINUNDZWANZIG</small> S<small>TELLEN</small>: <small>FÜNF AN DEN FÜNF</small> T<small>OREN DES</small> T<small>EMPELBERGES UND VIER AN SEINEN VIER</small> E<small>CKEN INNEN</small>, <small>FÜNF AN DEN FÜNF</small> T<small>OREN DES</small> T<small>EMPELHOFES UND VIER AN SEINEN VIER</small> E<small>CKEN DRAUSSEN</small>, <small>EINER AN DER</small> O<small>PFERKAMMER</small>, <small>EINER AN DER</small> V<small>ORHANGKAMMER UND EINER HINTER DEM</small> S<small>ÜHNERAUME</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote">Vgl. S. 295 Anm. 22.</i>.
+D<small>ER</small> V<small>ORSTEHER DES</small> T<small>EMPELBERGES MACHTE EINE</small> R<small>UNDE BEI ALLEN</small> W<small>ACHEN</small>, <small>UND BRENNENDE</small> F<small>ACKELN VOR IHM</small>, <small>UND WENN EIN</small> W<small>ACHTMANN NICHT AUFSTAND UND ZU IHM SPRACH</small> ‘F<small>RIEDE MIT DIR</small>, A<small>UFSEHER DES</small> T<small>EMPELBERGES</small>’, <small>SO WUSSTE ER</small>, <small>DASS ER SCHLAFE</small>, <small>UND SCHLUG IHN MIT SEINEM</small> S<small>TOCKE</small>; <small>ER HATTE AUCH DAS</small> R<small>ECHT</small>, <small>IHM SEIN</small> G<small>EWAND ZU VERBRENNEN</small>. D<small>IE ANDEREN FRAGTEN DANN</small>: W<small>AS IST DAS FÜR EIN</small> L<small>ÄRM IM</small> T<small>EMPELHOFE</small>? – E<small>S IST DAS</small> G<small>ESCHREI EINES</small> L<small>EVITEN</small>, <small>DER GEPRÜGELT WIRD</small>, <small>UND SEINE</small> K<small>LEIDER WERDEN VERBRANNT</small>, <small>WEIL ER BEI DER</small> W<small>ACHE GESCHLAFEN HAT</small>. R. E<small>LIE͑ZER B</small>. J<small>A͑QOB ERZÄHLTE</small>: E<small>INST FANDEN SIE DEN</small> B<small>RUDER MEINER</small> M<small>UTTER SCHLAFEND</small>, <small>UND SIE VERBRANNTEN IHM SEIN</small> G<small>EWAND</small>.
+D<small>ER</small> T<small>EMPELBERG HATTE FÜNF</small> T<small>ORE</small>: <small>DIE BEIDEN</small> Ḥ<small>ULDATORE AUF DER</small> S<small>ÜDSEITE</small>, <small>SIE DIENTEN ALS</small> E<small>INGANG UND AUSGANG</small>, <small>DAS</small> Q<small>IPHONOSTOR</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote">Viell. Coponius, bei Josephus, Bell. Jud. II,18,1 genannter Landpfleger.</i> <small>AUF DER</small> W<small>ESTSEITE</small>, <small>ES DIENTE ALS</small> E<small>INGANG UND</small> A<small>USGANG</small>, <small>DAS</small> Ṭ<small>ADITOR AUF DER</small> N<small>ORDSEITE</small>, <small>ES WAR UNBENUTZT</small>, <small>UND DAS</small> O<small>STTOR</small>, <small>AUF DEM DIE</small> H<small>AUPTSTADT</small> Š<small>UŠAN ABGEBILDET</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote">Cf. Men. Fol. 98a.</i> <small>WAR</small>, <small>UND DURCH WELCHES DER DIE</small> [<small>ROTE</small>] K<small>UH VERBRENNENDE</small> H<small>OCHPRIESTER UND ALLE</small>, <small>DIE DABEI</small> H<small>ILFE LEISTETEN</small>, <small>ZUM</small> Ö<small>LBERGE HINAUSGINGEN</small>.
+D<small>ER</small> T<small>EMPELHOF HATTE SIEBEN</small> T<small>ORE</small>: <small>DREI AUF DER</small> N<small>ORDSEITE</small>, <small>DREI AUF DER</small> S<small>ÜDSEITE UND EINES AUF DER</small> O<small>STSEITE</small>. A<small>UF DER</small> S<small>ÜDSEITE DAS</small> B<small>RANDTOR</small>, <small>ALS ZWEITES DANEBEN DAS</small> O<small>PFERTOR UND ALS DRITTES DANEBENN DAS</small> W<small>ASSERTOR</small>. A<small>UF DER</small> O<small>STSEITE DAS</small> N<small>IKANORTOR</small>, <small>UND DIESES HATTE ZWEI</small> K<small>AMMERN</small>, <small>EINE RECHTS UND EINE LINKS</small>; <small>EINE WAR DIE</small> K<small>AMMER DES</small> K<small>LEIDERAUFSEHERS</small> P<small>INḤAS UND EINE WAR DIE</small> K<small>AMMER DER</small> H<small>ERSTELLER DES</small> P<small>FANNENOPFERS</small>.
+A<small>UF DER</small> N<small>ORDSEITE DAS</small> F<small>UNKENTOR</small>, <small>ES WAR WIE EINE</small> A<small>RT</small> H<small>ALLE UND DARÜBER EIN</small> S<small>ÖLLER GEBAUT</small>; <small>OBEN HIELTEN DIE</small> P<small>RIESTER</small> W<small>ACHE UND DIE</small> L<small>EVITEN UNTEN</small>, <small>UND ES HATTE EINE</small> T<small>ÜR ZUM</small> Z<small>WINGER</small>. A<small>LS ZWEITES DANEBEN DAS</small> O<small>PFERTOR UND ALS DRITTES DANEBEN DAS</small> B<small>RANDTOR</small>.
+D<small>ER</small> B<small>RANDRAUM HATTE VIER</small> K<small>AMMERN</small>, <small>WIE</small> N<small>EBENZIMMER</small>, <small>DIE ZU EINEM</small> S<small>AALE FÜHREN</small>, <small>ZWEI AUF HEILIGEM</small> G<small>EBIET UND ZWEI AUF PROFANEM</small>, <small>UND</small> S<small>TEINVORSPRÜNGE TRENNTEN ZWISCHEN HEILIG UND PROFAN</small>. W<small>OFÜR DIENTEN SIE</small>? D<small>IE SÜDWESTLICHE WAR DIE</small> O<small>PFERKAMMER</small>, <small>DIE SÜDÖSTLICHE WAR DIE</small> S<small>CHAUBROTKAMMER</small>, <small>IN DER NORDÖSTLICHEN VERSTECKTEN DIE</small> Ḥ<small>ASMONÄER DIE</small> S<small>TEINE DES</small> A<small>LTARS</small>, <small>DIE DIE GRIECHISCHEN</small> K<small>ÖNIGE</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote">Soll wohl heißen: die syrischen, deren Sprache u. Kultur griechisch war.</i> <small>BESUDELT HATTEN</small>, <small>UND DURCH DIE NORDWESTLICHE GING MAN ZUM</small> T<small>AUCHBADE HINUNTER</small>.
+D<small>ER</small> B<small>RANDRAUM HATTE ZWEI</small> T<small>ORE</small>: <small>EINES FÜHRTE ZUM</small> Z<small>WINGER UND EINES FÜHRTE ZUM</small> T<small>EMPELHOFE</small>. R. J<small>EHUDA SAGTE</small>: D<small>ER ZUM</small> T<small>EMPELHOFE FÜHRTE</small>, <small>HATTE EINE KLEINE</small> P<small>FORTE</small>, <small>DURCH DIE MAN IM</small> T<small>EMPELHOF UMSCHAU HALTEN GING</small>.
+D<small>ER</small> B<small>RANDRAUM WAR EIN</small> G<small>EWÖLBE</small>, <small>EIN GROSSER</small> R<small>AUM</small>, <small>UND RINGSUM VON STEINERNEN</small> S<small>TUFENABSÄTZEN UMGEBEN</small>; <small>DA SCHLIEFEN DIE</small> Ä<small>LTESTEN DER</small> T<small>AGESWACHE</small>, <small>IN DEREN</small> H<small>AND DIE</small> S<small>CHLÜSSEL DES</small> T<small>EMPELHOFES WAREN</small>; <small>DIE</small> J<small>UNGPRIESTER ABER HATTEN JEDER SEIN</small> G<small>EWAND AUF DER</small> E<small>RDE</small>.
+D<small>A WAR EINE</small> S<small>TELLE</small>, <small>EINE</small> E<small>LLE ZU EINER</small> E<small>LLE</small>, <small>WO EINE</small> M<small>ARMOR PLATTE LAG</small>, <small>AN DER EIN</small> R<small>ING ANGEBRACHT WAR</small>, <small>AUCH EINE</small> K<small>ETTE</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote">An der unteren Seite der Platte.</i>, <small>AN DER DIE</small> S<small>CHLÜSSEL HINGEN</small>. W<small>AR DIE</small> Z<small>EIT ZUM</small> A<small>BSCHLIESSEN HERANGEKOMMEN</small>, <small>SO HOB ER AM</small> R<small>INGE DIE</small> P<small>LATTE HOCH</small>, <small>NAHM DIE</small> S<small>CHLÜSSEL VON DER</small> K<small>ETTE</small>, <small>UND DER</small> P<small>RIESTER SCHLOSS VON INNEN AB</small>, <small>WÄHREND DER</small> L<small>EVITE DRAUSSEN SCHLIEF</small>. W<small>AR ER MIT DEM</small> A<small>BSCHLIESSEN FERTIG</small>, <small>SO HÄNGTE ER DIE</small> S<small>CHLÜSSEL AN DIE</small> K<small>ETTE</small>, <small>LEGTE DIE</small> P<small>LATTE ZURÜCK AUF IHREN</small> P<small>LATZ</small>, <small>BREITETE SEIN</small> K<small>LEID DARÜBER UND LEGTE SICH SCHLAFEN</small>. H<small>ATTE JEMAND VON IHNEN</small> S<small>AMENERGUSS</small>, <small>SO GING ER DIE</small> W<small>ENDELTREPPE HINUNTER</small>, <small>DIE UNTER DAS</small> B<small>AUWERK FÜHRTE</small>, <small>WO</small> L<small>AMPEN AN DER EINEN UND AN DER ANDEREN</small> S<small>EITE BRANNTEN</small>, <small>BIS ER ZUM</small> B<small>ADERAUME GELANGTE</small>. R. E<small>LIE͑ZER B</small>. J<small>A͑QOB SAGTE</small>: Ü<small>BER DIE</small> W<small>ENDELTREPPE</small>, <small>DIE UNTER DEN</small> Z<small>WINGER FÜHRTE</small>, <small>GING ER DANN</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote">Weil er bis zum Abend unrein blieb.</i> <small>DURCH DAS</small> Ṭ<small>ADI</small>[<small>TOR</small>] <small>HINAUS</small>.
+
+Chapter 2
+
+<b>D</b>ER T<small>EMPELBERG</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote">Auf dem sich der Tempelhof mit all seinen Nebengebäuden befand u. von einer Mauer umgeben war.</i> <small>HATTE FÜNFHUNDERT</small> E<small>LLEN ZU FÜNFHUNDERT</small> E<small>LLEN</small>, <small>GRÖSSTENTEILS</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote">Des freien, unbebauten Platzes; der eigentliche Tempelhof hatte nur eine Ausdehnung von 187 zu 135 Ellen.</i> <small>IN DER</small> S<small>ÜDSEITE</small>, <small>ZWEITGRÖSSTENS IN DER</small> O<small>STSEITE</small>, <small>DRITTGRÖSSTENS IN DER</small> N<small>ORDSEITE UND AM WENIGSTEN IN DER</small> W<small>ESTSEITE</small>. W<small>O ER SEINE GRÖSSTE</small> A<small>USDEHNUNG HATTE</small>, <small>DA HATTE ER AUCH DIE GRÖSSTE</small> B<small>ENUTZUNG</small>.
+A<small>LLE</small>, <small>DIE DEN</small> T<small>EMPELBERG BETRATEN</small>, <small>HIELTEN SICH BEIM</small> B<small>ETRETEN RECHTS UND GINGEN SICH LINKS HALTEND HINAUS</small>, <small>AUSGENOMMEN DERJENIGE</small>, <small>DEM ETWAS ZUGESTOSSEN WAR</small>, <small>DER SICH LINKS HIELT</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote">Um aufzufallen, damit man ihn frage u. tröste; cf. Sab. Fol. 67a.</i>. – ‘W<small>AS IST DIR</small>, <small>DASS DU DICH LINKS HÄLTST</small>?’ – ‘I<small>CH HABE</small> T<small>RAUER</small>.’ – ‘D<small>ER IN DIESEM</small> H<small>AUSE WOHNT</small>, <small>MÖGE DICH TRÖSTEN</small>.’ – ‘I<small>CH BIN IN DEN</small> B<small>ANN GETAN WORDEN</small>.’ – ‘D<small>ER IN DIESEM</small> H<small>AUSE WOHNT</small>, <small>MÖGE IHR</small> H<small>ERZ WENDEN</small>, <small>DASS SIE DICH WIEDER AUFNEHMEN</small>’ – <small>SO</small> R. M<small>EÍR</small>: R. J<small>OSE SPRACH ZU IHM</small>: D<small>U STELLST SIE HIN</small>, <small>ALS HÄTTEN SIE GEGEN IHN UNRECHT GEHANDELT</small>. V<small>IELMEHR</small> [<small>SAGEN SIE</small>]: D<small>ER IN DIESEM</small> H<small>AUSE WOHNT</small>, <small>MÖGE DEIN</small> H<small>ERZ WENDEN</small>, <small>DASS DU AUF DIE</small> W<small>ORTE DEINER</small> G<small>ENOSSEN HÖREST</small>, <small>UND SIE DICH WIEDER AUFNEHMEN</small>.
+I<small>NNERHALB DERSELBEN</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote">Der Mauer um den Tempelberg.</i> <small>WAR EIN ZEHN</small> H<small>ANDBREITEN HOHES</small> <folio>Fol.35</folio> G<small>ITTER</small>. D<small>IESES HATTE EINST DREIZEHN</small> R<small>ISSE</small>, <small>DIE DIE GRIECHISCHEN</small> K<small>ÖNIGE DARAN GEBROCHEN HATTEN</small>, <small>DIE ABER SPÄTER VERBAUT WURDEN</small>; <small>DIESEN ENTSPRECHEND ORDNETE MAN DREIZEHN</small> N<small>IEDERWERFUNGEN</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote">Bei einem Rundgange um den Tempelhof.</i> <small>AN</small>. I<small>NNERHALB DESSELBEN WAR DER</small> Z<small>WINGER</small>, <small>ZEHN</small> E<small>LLEN</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote">Vom Gitter bis zur Mauer des Tempelhofes.</i>, <small>UND DA WAREN ZWÖLF</small> S<small>TUFEN</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote">Die zum vorn gelegenen Frauen-Vorhofe führten.</i>, <small>JEDE</small> S<small>TUFE HATTE EINE HALBE</small> E<small>LLE</small> H<small>ÖHE UND EINE HALBE</small> E<small>LLE</small> T<small>IEFE</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote">Sodaß die Stufen 6 Ellen einnahmen, während 4 Ellen zurückblieben.</i>. A<small>LLE</small> S<small>TUFEN</small>, <small>DIE DA WAREN</small>, <small>WAREN EINE HALBE</small> E<small>LLE HOCH UND EINE HALBE</small> E<small>LLE TIEF</small>, <small>AUSGENOMMEN DIE DER</small> T<small>EMPELHALLE</small><sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote">Über diese weiter III,7.</i>. A<small>LLE</small> T<small>ÜRÖFFNUNGEN</small>, <small>DIE DA WAREN</small>, <small>HATTEN EINE</small> H<small>ÖHE VON ZWANZIG</small> E<small>LLEN UND EINE</small> B<small>REITE VON ZEHN</small> E<small>LLEN</small>, <small>AUSGENOMMEN DIE DER</small> V<small>ORHALLE</small>. A<small>LLE TÜRÖFFNUNGEN</small>, <small>DIE DA WAREN</small>, <small>HATTEN</small> T<small>ÜREN</small>, <small>AUSGENOMMEN DIE DER</small> V<small>ORHALLE</small><sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote">Die nur einen Vorhang hatte; cf. Jom. Fol. 54a.</i>. A<small>LLE</small> T<small>ORE</small>, <small>DIE DA WAREN</small>, <small>HATTEN</small> O<small>BERSCHWELLEN</small>, <small>AUSGENOMMEN DAS</small> Ṭ<small>ADITOR</small>, <small>DAS ZWEI ANEINANDER NEIGENDE</small> S<small>TEINE</small><sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote">Die Seitenpfosten aneinander gelehnt, in Giebelform.</i><small>HATTE</small>. A<small>LLE</small> T<small>ORFLÜGEL</small>, <small>DIE DA WAREN</small>, <small>WURDEN SPÄTER</small><sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote">Nach Eintritt des Wohlstandes, cf. Men. Fol. 28b.</i><small>IN</small> G<small>OLD ABGEÄNDERT</small>, <small>AUSGENOMMEN DAS</small> N<small>IKANORTOR</small>, <small>WEGEN DES MIT IHNEN GESCHEHENEN</small> W<small>UNDERS</small><sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote">Beim Transporte derselben; cf. Jom. Fol. 37b.</i>. M<small>ANCHE SAGEN</small>, <small>WEIL IHR</small> K<small>UPFER GOLDGLÄNZTE</small>.
+A<small>LLE</small> M<small>AUERWÄNDE</small>, <small>DIE DA WAREN</small>, <small>WAREN HOCH</small>, <small>AUSGENOMMEN DIE ÖSTLICHE</small> M<small>AUERWAND</small>, <small>WEIL DER DIE</small> [<small>ROTE</small>] K<small>UH VERBRENNENDE</small> P<small>RIESTER BEIM</small> B<small>LUTSPRENGEN AUF DEM</small> G<small>IPFEL DES</small> Ö<small>LBERGES STAND UND GENAU IN DIE</small> T<small>ÜR DES</small> T<small>EMPELS HINEINSAH</small><sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote">Über die Mauer hinweg (cf. Num. 19,4); nach der weiter folgenden Beschreibung lagen die Türen der Vorhöfe in verschiedener Höhe, sodaß sonst das Hineinsehen nicht möglich wäre.</i>.
+D<small>ER</small> F<small>RAUENVORHOF HATTE EINE</small> L<small>ÄNGE VON HUNDERTFÜNFUNDDREISSIG ZU EINER</small> B<small>REITE VON HUNDERTFÜNFUNDDREISSIG</small> [E<small>LLEN</small>]. E<small>R HATTE AN SEINEN VIER</small> E<small>CKEN VIER</small> K<small>AMMERN VON JE VIERZIG</small> E<small>LLEN</small><sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote">In Länge u. Breite.</i>, <small>UND SIE WAREN NICHT ÜBERDACHT</small>. S<small>O WERDEN SIE AUCH DEREINST SEIN</small>, <small>DENN ES HEISST</small>: <sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote">Ez. 46,21,22.</i><i>und er brachte mich in den äußeren Hof hinaus und fährte mich an den vier Winkeln des Vorhofes vorüber, und siehe, ein [kleiner] Vorhof in jedem Winkel des Vorhofes &c. an den vier Winkeln des Vorhofes, abgeschlossene Vorhöfe</i>, <small>UND UNTER</small> ‘<small>ABGESCHLOSSEN</small>’ <small>IST ZU VERSTEHEN</small>, <small>NICHT ÜBERDACHT</small><sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote">Eine Art Gehege, kein richtiger Raum.</i>. W<small>OFÜR DIENTEN SIE</small>? D<small>IE SÜDÖSTLICHE WAR DIE</small> N<small>AZIRÄERKAMMER</small>, <small>WOSELBST DIE</small> N<small>AZIRÄER IHRE</small> H<small>EILSOPFER KOCHTEN UND SICH DAS</small> H<small>AAR SCHOREN</small>, <small>DAS SIE UNTER DEN</small> K<small>ESSEL LEGTEN</small><sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote">Nach Absolvierung des Nazirates; cf. Num. 6,13ff.</i>. D<small>IE NORDÖSTLICHE WAR DIE</small> H<small>OLZKAMMER</small>, <small>WOSELBST DIE GEBRECHENBEHAFTETEN</small> P<small>RIESTER DAS WURMSTICHIGE</small> H<small>OLZ HERAUSSUCHTEN</small>; <small>JEDES</small> H<small>OLZ NÄMLICH</small>, <small>AN DEM</small> W<small>URM</small>[<small>FRASS</small>] <small>GEFUNDEN WURDE</small>, <small>WAR FÜR DEN</small> A<small>LTAR UNTAUGLICH</small>. D<small>IE NORDWESTLICHE WAR DIE</small> A<small>USSÄTZIGENKAMMER</small>. V<small>ON DER SÜDWESTLICHEN SAGTE</small> R. E<small>LIE͑ZER B</small>. J<small>A͑QOB</small>, <small>ER HABE VERGESSEN</small>, <small>WOFÜR SIE DIENTE</small>. A<small>BBA</small> Š<small>AÚL SAGTE</small>: D<small>A VERWAHRTE MAN</small> W<small>EIN UND</small> Ö<small>L</small>, <small>UND SIE HIESS AUCH</small> Ö<small>LKAMMER</small><sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote">Wein brauchte man nur für die Opfer, Öl auch für den Leuchter, also bedeutend mehr.</i>. U<small>RSPRÜNGLICH WAR SIE</small><sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote">Die Mauerwand um den Frauen-Vorhof.</i><small>GLATT</small>, <small>SPÄTER ABER UMGAB MAN SIE MIT EINER</small> G<small>ALERIE</small><sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote">In der Mitte längs der Mauer.</i>, <small>SODASS DIE</small> F<small>RAUEN OBEN UND DIE</small> M<small>ÄNNER UNTEN ZUSCHAUEN</small><sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote">Die Wasserprozession am Hüttenfeste (cf. Suk. Fol. 51a), die im Frauenvorhofe veranstaltet wurde.</i><small>KONNTEN</small>, <small>UND SIE NICHT GEMISCHT WAREN</small>. V<small>ON DIESEM FÜHRTEN FÜNFZEHN</small> S<small>TUFEN ZUM</small> J<small>ISRAÉLITENVORHOFE</small><sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote">Soviel wie Männer-vorhof, als Ggs. zu Priestervorhof.</i>, <small>ENTSPRECHEND DEN FÜNFZEHN</small> S<small>TUFEN</small>[<small>LIEDERN</small>] <small>IM</small> [B<small>UCHE DER</small>] P<small>SALMEN</small><sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote">Pss. 120–134.</i>, <small>AUF DENEN DIE</small> L<small>EVITEN DEN</small> G<small>ESANG ANSTIMMTEN</small>; <small>SIE WAREN NICHT ECKIG</small>, <small>SONDERN WIE EIN</small> H<small>ALBKREIS</small><sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote">Wörtl. wie eine halbe runde Tenne. Warum gerade die Tenne als Bezeichnung des Kreises gewählt wird, ist nicht ersichtlich. Vermutlich ist <span dir="rtl">גורן</span> nichts weiter als das griech. <i>γῦϱος</i>, Kreis, Rundung, wonach <span dir="rtl">עגולה</span> eine erklärende Glosse.</i>.
+U<small>NTER DEM</small> J<small>ISRAÉLITENVORHOFE WAREN</small> K<small>AMMERN MIT DEN</small> T<small>ÜREN</small> <folio>Col.b</folio> <small>ZUM</small> F<small>RAUENVORHOFE</small><sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote">Der 15 Stufen tiefer lag.</i>, <small>WOSELBST DIE</small> L<small>EVITEN</small> H<small>ARFEN</small>, Z<small>ITHERN</small>, Z<small>IMBELN UND ALLERLEI</small> M<small>USIKINSTRUMENTE VERWAHRTEN</small>. D<small>ER</small> J<small>ISRAÉLITENVORHOF HATTE EINE</small> L<small>ÄNGE VON HUNDERTFÜNFUNDDREISSIG ZU EINER</small> B<small>REITE VON ELF</small> E<small>LLEN</small>, <small>UND EBENSO HATTE DER</small> P<small>RIESTERVORHOF EINE</small> L<small>ÄNGE VON HUNDERTFÜNFUNDDREISSIG ZU EINER</small> B<small>REITE VON ELF</small> E<small>LLEN</small>, <small>UND</small> S<small>TEINVORSPRÜNGE TRENNTEN ZWISCHEN DEM</small> J<small>ISRAÉLITENVORHOFE UND DEM</small> P<small>RIESTERVORHOFE</small>. R. E<small>LIE͑ZER B</small>. J<small>A͑QOB SAGT</small>, <small>DA WAR EINE</small> S<small>TUFE</small>, <small>EINE</small> E<small>LLE HOCH</small><sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote">Der Levitenvorhof war eine Elle höher als der Jisraélitenvorhof u. dadurch abgegrenzt (cf. Maimonides, <i>Jad</i>,<span dir="rtl"> הלכות בית הבחירה</span> Kap. 6 § 2).</i>. A<small>UF DIESER</small> [E<small>RHÖHUNG</small>] <small>BEFAND SICH DIE</small> E<small>STRADE</small><sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote">Wo die Priester den Segen sprachen.</i>, <small>DIE DREI</small> S<small>TUFEN VON JE EINER HALBEN</small> E<small>LLE HATTE</small>, <small>UND SO ERGIBT ES SICH</small>, <small>DASS DER</small> P<small>RIESTERVORHOF ZWEIEINHALB</small> E<small>LLEN HÖHER WAR ALS DER</small> J<small>ISRAÉLITENVORHOF</small>. D<small>ER GANZE</small> T<small>EMPELHOF</small><sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote">Um den Tempel.</i><small>HATTE EINE</small> L<small>ÄNGE VON HÜNDERTSIEBENUNDACHTZIG ZU EINER</small> B<small>REITE VON HUNDERTFÜNFUNDDREISSIG</small> E<small>LLEN</small>. D<small>A ERFOLGTEN DREIZEHN</small> N<small>IEDERWERFUNGEN</small><sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote">Wer einen Rundgang um den Tempel machte, mußte sich dreizehnmal niederwerfen, nach der einen Ansicht an den 13 Rissen des Gitters (ob. II,3) u. nach der anderen Ansicht an den 13 Toren des Tempelhofes.</i>. A<small>BBA</small> J<small>OSE B</small>. Ḥ<small>ANAN SAGTE</small>: E<small>NTSPRECHEND DEN DREIZEHN</small> T<small>OREN</small>. I<small>N DER</small> S<small>ÜDSEITE</small>, <small>VON</small> W<small>ESTEN AUS</small>: <small>DAS OBERSTE</small> T<small>OR</small><sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote">In der Westseite, wo der Tempelhof am höchsten war.</i>, <small>DAS</small> B<small>RANDTOR</small><sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote">Durch welches das Brennholz gebracht wurde.</i>, <small>DAS</small> E<small>RSTGEBORENENTOR</small><sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote">Durch welches die den Priestern zufallenden erstgeborenen Tiere gebracht wurden.</i>, <small>DAS</small> W<small>ASSERTOR</small>. W<small>ESHALB HIESS ES</small> W<small>ASSERTOR</small>? W<small>EIL MAN DURCH DIESES DEN</small> K<small>RUG</small> W<small>ASSER FÜR DIE</small> W<small>ISSERPROZESSION AM</small> H<small>ÜTTENFESTE</small><sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote">Cf. Suk. Fol. 51a.</i><small>BRACHTE</small>. R. E<small>LIE͑ZER B</small>. J<small>A͑QOB SAGT</small>, <small>DURCH DIESES ERGOSS SICH DAS</small> W<small>ASSER</small><sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote">Wohl des Kanals im Tempelhofe; weit. III,2.</i>, <small>UND DEREINST WERDE ES UNTER DER</small> S<small>CHWELLE DES</small> T<small>EMPELS HERAUSSTRÖMEN</small><sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote">Cf. Jom. Fol. 78a.</i>. J<small>ENEN GEGENÜBER IN DER</small> N<small>ORDSEITE</small>, <small>VON</small> W<small>ESTEN AUS</small>: <small>DAS</small> J<small>EKHONJATOR</small>, <small>DAS</small> O<small>PFERTOR</small><sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote">Die Opfer wurden auf der Nordseite geschlachtet u. durch dieses geholt.</i>, <small>DAS</small> F<small>RAUENTOR</small><sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote">Durch das wohl die Frauen ihre Opfer brachten.</i>, <small>DAS</small> M<small>USIKTOR</small><sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote">Durch das die Leviten ihre Musikinstrumente holten.</i>. W<small>ESHALB HIESS ES</small> J<small>EKHONJATOR</small>? W<small>EIL DURCH DIESES</small> J<small>EKHONJA</small><sup class="footnote-marker">40</sup><i class="footnote">Identisch mit Jehojakhin; cf. iiReg. 24,8ff.</i><small>IN DIE</small> V<small>ERBANNUNG GING</small>. I<small>N DER</small> O<small>STSEITE</small>: <small>DAS</small> N<small>IKANORTOR</small>, <small>DAS ZWEI</small> P<small>FORTEN</small><sup class="footnote-marker">41</sup><i class="footnote">Die, um auf die Zahl 13 zu kommen, wohl ebenfalls als Tore mitgezählt werden.</i><small>HATTE</small>, <small>EINE RECHTS UND EINE LINKS</small>. Z<small>WEI IN DER</small> W<small>ESTSEITE</small>, <small>DIE KEINEN</small> N<small>AMEN HATTEN</small>.
+
+Chapter 3
+
+<b>D</b>ER A<small>LTAR</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote">Der äußere, im Vorhofe.</i> <small>HATTE ZWEIUNDDREISSIG ZU ZWEIUNDDREISSIG</small> [E<small>LLEN</small>]<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote">Am unteren Absatz, dem Fundamente.</i>, <small>DANN EINE</small> E<small>LLE</small> H<small>ÖHE UND EINE</small> E<small>LLE</small> E<small>INZUG</small>; <small>DAS WAR DAS</small> F<small>UNDAMENT</small>, <small>UND ES BLIEBEN DREISSIG ZU DREISSIG</small> [E<small>LLEN</small>]. F<small>ÜNF</small> E<small>LLEN</small> H<small>ÖHE UND EINE</small> E<small>LLE</small> E<small>INZUG</small>; <small>DAS WAR DER</small> R<small>UNDGANG</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote">In der Mitte des Altars; die untere Hälfte war also auf jeder Seite eine Elle breiter.</i>, <small>UND ES BLIEBEN ACHTUNDZWANZIG ZU ACHTUNDZWANZIG</small> [E<small>LLEN</small>]. D<small>ER</small> R<small>AUM</small>, <small>DEN DIE</small> H<small>ÖRNER</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote">An den 4 Ecken hatte der Altar auf seiner Oberfläche kubische Erhöhungen, je eine Elle groß, die ‘Ḥorner’ genannt wurden.</i> <small>EINNAHMEN</small>, <small>BETRUG EINE</small> E<small>LLE AUF DER EINEN</small> S<small>EITE UND EINE</small> E<small>LLE AUF DER ANDEREN</small> S<small>EITE</small>, <small>UND ES BLIEBEN SECHSUNDZWANZIG ZU SECHSUNDZWANZIG</small> [E<small>LLEN</small>]. D<small>ER</small> R<small>AUM</small>, <small>DEN DIE</small> P<small>RIESTER ZUM</small> G<small>EHEN</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote">Um den Altar, ohne zwischen den Hörnern gehen zu müssen.</i> <small>BRAUCHTEN</small>, <small>BETRUG EINE</small> E<small>LLE AUF DER EINEN</small> S<small>EITE UND EINE</small> E<small>LLE AUF DER ANDEREN</small> S<small>EITE</small>, <small>UND ES BLIEBEN VIERUNDZWANZIG</small> E<small>LLEN ZU VIERUNDZWANZIG</small> E<small>LLEN ALS</small> H<small>ERRICHTUNGSPLATZ</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote">Für das Altarfeuer.</i>. R. J<small>OSE SAGTE</small>: U<small>RSPRÜNGLICH HATTE ER NUR ACHTUNDZWANZIG ZU ACHTUNDZWANZIG</small> E<small>LLEN</small>, E<small>INZUG UND</small> H<small>ÖHE IN DENSELBEN</small> M<small>ASSEN</small>, <small>SODASS DER</small> H<small>ERRICHTUNGSPLATZ NUR ZWANZIG ZU ZWANZIG</small> [E<small>LLEN</small>] <small>HATTE</small>. A<small>LS ABER DIE</small> E<small>XULANTEN HINAUFZOGEN</small>, <small>FÜGTEN SIE NOCH VIER</small> E<small>LLEN AUF DER</small> N<small>ORDSEITE</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote">In der Mišna separata Südseite.</i> <small>UND VIER</small> E<small>LLEN AUF DER</small> W<small>ESTSEITE IN DER</small> F<small>ORM EINES</small> G<small>AMMA HINZU</small>. E<small>S HEISST NÄMLICH</small>: <sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote">Ez. 43,16.</i><i>und der Ariél</i><sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote">Eigentl. Gottesherd, Feuerstätte, Benennung des Altars.</i> <i>hatte zwölf Länge zu zwölf Breite, viereckig</i>. M<small>AN KÖNNTE GLAUBEN</small>, <small>NUR ZWÖLF ZU ZWÖLF</small> [E<small>LLEN</small>], <small>SO HEISST ES</small>: <sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote">Ez. 43,16.</i><i>an seinen vier Seiten</i>, <small>DIES LEHRT</small>, <small>DASS ER VON DER</small> M<small>ITTE AUS GEMESSEN ZWÖLF</small> E<small>LLEN AUF JEDER</small> S<small>EITE HATTE</small>. E<small>IN ROTER</small> S<small>TRICH UMGAB IHN IN DER</small> M<small>ITTE</small>, <small>UM ZWISCHEN DEN OBEREN</small> B<small>LUT</small>[<small>SPRENGUNGEN</small>] <small>UND DEN UNTEREN</small> B<small>LUT</small>[<small>SPRENGUNGEN</small>]<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote">Das Blut mancher Opfer wurde oberhalb u. mancher unterhalb gesprengt.</i><small>ZU SCHEIDEN</small>. D<small>AS</small> F<small>UNDAMENT ZOG SICH AN DER GANZEN</small> N<small>ORDSEITE UND AN DER GANZEN</small> W<small>ESTSEITE ENTLANG</small>, <small>SODASS ER EINE</small> E<small>LLE IN DER</small> S<small>ÜDSEITE UND EINE</small> E<small>LLE IN DER</small> O<small>STSEITE EINNAHM</small>.
+A<small>N DER SÜDWESTLICHEN</small> E<small>CKE</small><sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote">Am Fundamente, oberhalb.</i><small>WAREN ZWEI</small> L<small>ÖCHER</small>, <small>WIE ZWEI FEINE</small> D<small>ILLEN</small>, <small>DURCH DIE DAS AUF DAS WESTLICHE</small> F<small>UNDAMENT UND DAS AUF DAS SÜDLICHE</small> F<small>UNDAMENT GEGOSSENE</small> B<small>LUT ABFLOSS</small>, <small>SICH IM</small> K<small>ANAL VERMISCHTE UND IN DEN</small> Q<small>IDRONBACH SICH ERGOSS</small>.
+A<small>N DERSELBEN</small> E<small>CKE WAR UNTEN AUF DEM</small> E<small>STRICH EINE</small> S<small>TELLE VON EINER</small> E<small>LLE ZU EINER</small> E<small>LLE</small>, <small>WO EINE</small> M<small>ARMORPLATTE LAG</small>, <small>AN DER EIN</small> R<small>ING BEFESTIGT WAR</small>, <small>WO MAN IN DIE</small> G<small>ULLY HINABSTIEG UND SIE REINIGTE</small>. A<small>UF DER</small> S<small>ÜDSEITE DES</small> A<small>LTARS WAR EINE</small> R<small>AMPE</small>, <small>ZWEIUNDDREISSIG</small> [E<small>LLEN</small>] <small>LANG UND SECHZEHN BREIT</small>, <small>UND AN DER</small> W<small>ESTSEITE HATTE SIE EINE</small> V<small>ERTIEFUNG</small>, <small>WO MAN DIE UNTAUGLICH GEWORDENEN</small> V<small>OGEL</small>-S<small>ÜNDOPFER HINTAT</small>.
+S<small>OWOHL DIE</small> S<small>TEINE ZUR</small> R<small>AMPE ALS AUCH DIE</small> S<small>TEINE ZUM</small> A<small>LTAR WAREN AUS DER</small> E<small>BENE</small> B<small>ETH</small> K<small>EREM</small>; <small>MAN GRUB BIS UNTER DIE JUNGFRÄULICHE</small> E<small>RDE UND HOLTE VON DA GANZE</small> S<small>TEINE</small>, <small>ÜBER DIE NOCH NIE EIN</small> E<small>ISEN GESCHWUNGEN WURDE</small>, <small>DENN DAS</small> E<small>ISEN MACHTE SIE UNTAUGLICH SCHON DURCH</small> B<small>ERÜHRUNG</small>, <small>EINE</small> B<small>ESCHÄDIGUNG AUCH ALLES ANDERE</small><sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote">Nach anderer Erklärung: eine Beschädigung macht den Stein untauglich, auch wenn sie von etwas anderem herrührt.</i>. W<small>AR EINER VON IHNEN</small><sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote">Nachdem er eingebaut worden war.</i><small>BESCHÄDIGT WORDEN</small>, <small>SO WAR ER UNTAUGLICH</small>, <small>ALLE ÜBRIGEN ABER TAUGLICH</small>. Z<small>WEIMAL IM</small> J<small>AHRE WEISSTE</small><sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote">Nach den Kommentaren, mit einem Kalküberstriche.</i><small>MAN SIE</small>, <small>EINMAL ZUM</small> P<small>ESAḤFESTE UND EINMAL ZUM</small> H<small>ÜTTENFESTE</small>, <small>DEN</small> T<small>EMPEL EINMAL</small>, <small>ZUM</small> P<small>ESAḤFESTE</small>. R<small>ABBI SAGTE</small>, <small>MAN WEISSTE SIE JEDEN</small> V<small>ORABEND DES</small> Š<small>ABBATHS MIT EINEM</small> T<small>UCHE</small>, <small>WEGEN DES</small> B<small>LUTES</small>. M<small>AN KALKTE SIE NICHT MIT EINER EISERNEN</small> K<small>ELLE</small>, <small>WEIL SIE SIE BERÜHREN UND UNTAUGLICH MACHEN KÖNNTE</small>. D<small>AS</small> E<small>ISEN WURDE GESCHAFFEN</small>, <small>DIE</small> T<small>AGE DES</small> M<small>ENSCHEN ZU KÜRZEN</small>, <small>DER</small> A<small>LTAR ABER WURDE GESCHAFFEN</small>, <small>DIE</small> T<small>AGE DES</small> M<small>ENSCHEN ZU VERLÄNGERN</small>, <small>UND ES GEBÜHRT SICH NICHT</small>, <small>DAS</small> [<small>DAS</small> L<small>EBEN</small>] <small>KÜRZENDE ÜBER DAS</small> [<small>DAS</small> L<small>EBEN</small>] <small>VERLÄNGERNDE ZU SCHWINGEN</small>.
+A<small>N DER</small> N<small>ORDSEITE DES</small> A<small>LTARS WAREN</small> R<small>INGE</small>, <small>SECHS</small> R<small>EIHEN JE VIER</small>, <small>MANCHE SAGEN</small>, <small>VIER JE SECHS</small>, <small>AN DENEN</small><sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote">Dh. an diesen befestigt.</i><small>MAN DIE</small> O<small>PFERTIERE SCHLACHTETE</small>. D<small>ER</small> S<small>CHLACHTRAUM LAG NÖRDLICH VOM</small> A<small>LTAR</small>, <small>UND DA WAREN ACHT NIEDRIGE</small> P<small>FEILER</small>, <small>DIE OBEN</small> V<small>IERECKE AUS</small> Z<small>EDERNHOLZ HATTEN</small>, <small>IN DIE EISERNE</small> H<small>AKEN EINGELASSEN WAREN</small>, <small>DREI</small> R<small>EIHEN AN JEDEM</small>, <small>DARAN</small> [<small>DIE</small> O<small>PFERTIERE</small>] <small>AUFZUHÄNGEN</small>; <small>ABGEHÄUTET WURDEN SIE AUF</small> M<small>ARMORTISCHEN</small>, <small>DIE ZWISCHEN DEN</small> P<small>FEILERN</small> [<small>STANDEN</small>].
+D<small>AS</small> W<small>ASCHBECKEN BEFAND SICH ZWISCHEN DER</small> V<small>ORHALLE UND DEM</small> A<small>LTAR</small>, <small>MEHR NACH</small> S<small>ÜDEN HIN</small>. Z<small>WISCHEN DER</small> V<small>ORHALLE UND DEM</small> A<small>LTAR WAREN ZWEIUNDZWANZIG</small> E<small>LLEN</small>, <small>UND ZWÖLF</small> S<small>TUFEN WAREN DA</small><sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote">Die zur Vorhalle hinaufführten.</i>, <small>JEDE</small> S<small>TUFE HATTE EINE HALBE</small> E<small>LLE</small> H<small>ÖHE UND EINE</small> E<small>LLE</small> T<small>IEFE</small>; <small>EINE</small> E<small>LLE</small>, <small>EINE</small> E<small>LLE UND EIN</small> A<small>BSATZ VON DREI</small> [E<small>LLEN</small>], <small>EINE</small> E<small>LLE</small>, <small>EINE</small> E<small>LLE UND EIN</small> A<small>BSATZ VON DREI</small> [E<small>LLEN</small>], <small>UND ZU OBERST EINE</small> E<small>LLE</small>, <small>EINE</small> E<small>LLE UND EIN</small> A<small>BSATZ VON VIER</small> [E<small>LLEN</small>]<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote">Auf je 2 Stufen folgte ein Absatz von 3 Ellen, zu oberst jed. einer von 4 Ellen, u. da es 12 Stufen waren u. die 1. Stufe wie die Tiefe der übrigen 1 Elle vom Altar entfernt war, so betrug die Entfernung vom Altar bis zur Vorhalle 22 Eilen.</i>. R. J<small>EHUDA SAGT</small>, <small>ZU OBERST EINE</small> E<small>LLE</small>, <small>EINE</small> E<small>LLE UND EIN</small> A<small>BSATZ VON FÜNF</small> [E<small>LLEN</small>]<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote">Demnach stieß die 1. Stufe direkt an den Altar.</i>.
+D<small>IE</small> T<small>ÜR DER</small> V<small>ORHALLE HATTE EINE</small> H<small>ÖHE VON VIERZIG</small> E<small>LLEN UND EINE</small> B<small>REITE VON ZWANZIG</small> E<small>LLEN</small>, <small>UND FÜNF</small> S<small>IMSE AUS</small> E<small>SGHENHOLZ DARÜBER</small>. D<small>AS UNTERSTE ÜBERRAGTE DIE</small> T<small>ÜR EINE</small> E<small>LLE AUF DER EINEN</small> S<small>EITE UND EINE</small> E<small>LLE AUF DER ANDEREN</small> S<small>EITE</small>, <small>EBENSO ÜBERRAGTE</small> [<small>JEDES</small>] <small>DARÜBERLIEGENDE</small> [<small>DAS UNTERE</small>] <small>EINE</small> E<small>LLE AUF DER EINEN</small> S<small>EITE UND EINE</small> E<small>LLE AUF DER ANDEREN</small> S<small>EITE</small>, <small>SODASS DAS OBERSTE DREISSIG</small> E<small>LLEN</small> [<small>LANG WAR</small>], <small>UND ZWISCHEN DEM EINEN UND DEM ANDEREN WAR EINE</small> S<small>CHICHT</small> S<small>TEINE</small>.
+Z<small>WISCHEN DER</small> W<small>AND DES</small> T<small>EMPELSCHIFFES UND DER</small> W<small>AND DER</small> V<small>ORHALLE</small><sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote">Die eine Höhe von 100 Ellen hatte u. nicht verbunden war.</i><small>WAREN</small> S<small>TANGEN AUS</small> Z<small>EDERNHOLZ</small><sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote">So besser in Handschriften u. der Mišna separata; im Talmudtexte: aus Stein.</i><small>EINGEBAUT</small>, <small>DAMIT SIE NICHT WANKEN</small>, <small>UND AM</small> G<small>EBÄLK DER</small> V<small>ORHALLE WAREN GOLDENE</small> K<small>ETTEN BEFESTIGT</small>, <small>AN DENEN DIE</small> J<small>UNGPRIESTER EMPORSTIEGEN UND DIE</small> K<small>RONEN</small><sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote">Nach den Kommentaren, Verzierungen über den Fenstern.</i> <small>BESAHEN</small>, <small>WIE ES HEISST</small>:<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote">Zach. 6,14.</i><i>die Kronen sollen für Ḥelem und Ṭobija und Jeda͑ja und Ḥen, den Sohn Çephanjas, zum Andenken sein im Tempel des Herrn</i>. A<small>N DER</small> T<small>ÜR DES</small> T<small>EMPELSCHIFFES STAND EIN GOLDENER</small> W<small>EINSTOCK</small><sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote">Dürfte wohl derselbe sein, den nach Josephus, Antiqq. XIV. 3.1, Aristobul dem Pompejus schenkte u. der einen Wert von 500 Talenten hatte.<br>24. In Handschriften u. der Parallelstelle Tam. Fol. 29b Elea͑zar; vgl. das. Anm. 13.</i>, <small>DER VON</small> S<small>TÜTZEN GETRAGEN WURDE</small>, <small>UND WER EIN</small> B<small>LATT</small>, <small>EINE</small> B<small>EERE ODER EINE</small> T<small>RAUBE SPENDETE</small>, <small>BRACHTE SIE UND HÄNGTE SIE DARAN</small>. R. E<small>LIE͑ZER B</small>. R. Ç<small>ADOQ ERZÄHLTE</small>: E<small>INST TATEN SICH DREIHUNDERT</small> P<small>RIESTER ZUSAMMEN</small>, <small>UM IHN FORTZUBRINGEN</small>.
+
+Chapter 4
+
+<b>D</b>IE T<small>ÜR DES</small> T<small>EMPELSCHIFFES HATTE EINE</small> H<small>ÖHE VON ZWAINZIG</small> E<small>LLEN UND EINE</small> B<small>REITE VON ZEHN</small> [E<small>LLEN</small>], <small>UND SIE HATTE VIER</small> T<small>ÜRFLÜGEL</small>, <small>ZWEI VON INNEN UND ZWEI VON AUSSEN</small>, <small>DENN ES HEISST</small>: <sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote">Ez. 41,23.</i><i>zwei Türen zum Tempel, und zum Heiligen</i>; <small>DIE ÄUSSEREN ÖFFNETEN SICH NACH DER</small> T<small>ÜRHÖHLUNG</small>, <small>DIE</small> D<small>ICKE</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote">Die 6 Ellen betrug.</i> <small>DER</small> W<small>AND BEDECKEND</small>, <small>UND DIE INNERN ÖFFNETEN SICH NACH DEM</small> I<small>NNERN DES</small> H<small>AUSES</small>, [<small>DIE</small> W<small>AND</small>] <small>HINTER DER</small> T<small>ÜR BEDECKEND</small>. D<small>AS GANZE</small> H<small>AUS WAR NÄMLICH MIT</small> G<small>OLD VERKLEIDET</small>, <small>NUR NICHT HINTER DEN</small> T<small>ÜREN</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote">Nach den Kommentaren, aus Sparsamkeit, was bei der verschwenderischen Ausstattung kaum anzunehmen ist; wahrscheinl. waren die geöffneten Türen in die Verkleidung eingelassen u. sollten nicht vorstehen.</i>. R. J<small>EHUDA SAGT</small>, <small>SIE</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote">Beide Flügelpaare.</i> <small>BEFANDEN SICH IN DER</small> M<small>ITTE DER</small> T<small>ÜRHÖHLUNG</small>; <small>ES WAREN</small> K<small>LAPPTÜREN UND WURDEN NACH RÜCKWÄRTS ZUSAMMENGEKLAPPT</small>, <small>DIESE ZWEIEINHALB</small> E<small>LLEN</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote">Den Türrahmen bedeckend.</i> <small>UND JENE ZWEIEINHALB</small> E<small>LLEN</small>, <small>DER</small> T<small>ÜRPFOSTEN</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote">Überstehend, da die Türen zusammen nur 5 Ellen von der Wanddicke einnahmen, während sie 6 betrug. Mit Ausnahme der neueren Ausgaben der Mišna separata haben alle Texte <span dir="rtl">מזוזה</span>; wonach darunter die Türkante außer der zurückbleibenden halben Elle zu verstehen ist.</i> <small>AN DER EINEN</small> S<small>EITE EINE HALBE</small> E<small>LLE UND DER</small> T<small>ÜRPFOSTEN AN DER ANDEREN</small> S<small>EITE EINE HALBE</small> E<small>LLE</small>, <small>DENN ES HEISST</small>: <sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote">Ez. 41,24.</i><i>und zwei Türflügel an den Türen, zwei drehbare Türflügel, zwei an der einen Tür und zwei Türflügel an der anderen</i>.
+D<small>AS GROSSE</small> T<small>OR HATTE ZWEI</small> P<small>FORTEN</small>, <small>EINE NÖRDLICH UND EINE SÜDLICH</small>; <small>DURCH DIE SÜDLICHE IST NOCH NIE EIN</small> M<small>ENSCH GEGANGEN</small>, <small>UND DIESE IST ES</small>, <small>VON DER</small> J<small>EḤEZQEL SAGTE</small>: <sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote">Ib. 44,2.</i><i>und der Herr sprach zu mir: Dieses Tor bleibe verschlossen und werde nie geöffnet, niemand trete da ein, denn durch dieses geht der Herr, der Gott Jisraéls, verschlossen bleibe es</i>. E<small>R NAHM DEN</small> S<small>CHLÜSSEL</small>, <small>ÖFFNETE DIE</small> P<small>FORTE UND TRAT IN DEN</small> S<small>EITENRAUM</small>, <small>UND VON DEM</small> S<small>EITENRAUME IN DAS</small> T<small>EMPELSCHIFF</small>. R. J<small>EHUDA SAGT</small>, <small>ER GING DURCH DIE</small> D<small>ICKE</small><sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote">In der sich ein Gang befand.</i> <small>DER</small> W<small>AND</small>, <small>BIS ER SICH ZWISCHEN DEN BEIDEN</small> T<small>ORFLÜGELN BEFAND</small>, <small>DANN ÖFFNETE ER DIE ÄUSSEREN VON INNEN UND DIE INNEREN VON AUSSEN</small>.
+D<small>A</small><sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote">Zwischen den dreifachen Wänden des Tempels.</i><small>WAREN ACHTUNDDREISSIG</small> S<small>EITENRÄUME</small>, <small>FÜNFZEHN IN DER</small> <folio>Fol.37</folio> N<small>ORDSEITE</small>, <small>FÜNFZEHN IN DER</small> S<small>ÜDSEITE UND ACHT IN DER</small> W<small>ESTSEITE</small>. I<small>N DER</small> N<small>ORDSEITE UND IN DER</small> S<small>ÜDSEITE JE FÜNF ÜBER FÜNF UND FÜNF DARÜBER</small><sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote">In 3 Stockwerken.</i>, <small>IN DER</small> W<small>ESTSEITE DREI ÜBER DREI UND ZWEI DARÜBER</small>. J<small>EDER HATTE DREI</small> T<small>ÜREN</small>, <small>EINE NACH DEM</small> S<small>EITENRAUME RECHTS</small>, <small>EINE NACH DEM</small> S<small>EITENRAUME LINKS UND EINE NACH DEM</small> S<small>EITENRAUME DARÜBER</small>; <small>DIE DER</small> N<small>ORDOSTECKE HATTEN FÜNF</small> T<small>ÜREN</small>, <small>EINE NACH DEM</small> S<small>EITENRAUME RECHTS</small>, <small>EINE NACH DEM</small> S<small>EITENRAUME DARÜBER</small>, <small>EINE NACH DER</small> W<small>ENDELTREPPE</small>, <small>EINE NACH DER</small> P<small>FORTE</small><sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote">Neben dem großen Tore; ob. Mišna 2.</i><small>UND EINE NACH DEM</small> T<small>EMPELSCHIFFE</small>.
+D<small>ER UNTERE HATTE FÜNF</small> [E<small>LLEN</small>]<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote">Tiefe bis zur Mauerwand.</i><small>UND DIE</small> D<small>ECKE</small><sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote">Die als Estrich für die obere diente, weil die Wand im darüber liegenden Stockwerke dünner u. der Seitenraum entsprechend tiefer war.</i><small>SECHS</small>, <small>DER MITTELSTE SECHS UND DIE</small> D<small>ECKE SIEBEN</small>, <small>UND DER OBERE SIEBEN</small>, <small>WIE ES HEISST</small>:<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote">iReg. 6,6.</i><i>der unterste Anbau hatte fünf Ellen Breite, der mittelste sechs Ellen Breite und der dritte sieben Ellen Breite</i>.
+V<small>ON DER</small> N<small>ORDOSTECKE FÜHRTE EINE</small> W<small>ENDELTREPPE</small><sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote">Manche übersetzen Rundgang, gegen den Sinn an anderen Stellen u. gegen den Gebrauch des Verbums <span dir="rtl">עולה</span>, weil eine Treppe nicht von einer Ecke zur anderen führen kann; selbstverständlich führte die Treppe zu einem Gange, der zur anderen Ecke führte.</i><small>ZUR</small> N<small>ORDWESTECKE HINAUF</small>, <small>VON WO AUS MAN ZU DEN</small> D<small>ÄCHERN DER</small> S<small>EITENRÄUME GELANGTE</small>. M<small>AN STIEG AUF DIE</small> W<small>ENDELTREPPE</small>, <small>UND MIT DEM</small> G<small>ESICHTE NACH</small> W<small>ESTEN GING MAN DIE GANZE</small> N<small>ORDSEITE</small>, <small>BIS MAN ZUR</small> W<small>ESTSEITE GELANGTE</small>; <small>WAR MAN AN DER</small> W<small>ESTSEITE ANGELANGT</small>, <small>SO WANDTE MAN DAS</small> G<small>ESICHT NACH</small> S<small>ÜDEN UND GING DIE</small> W<small>ESTSEITE</small>, <small>BIS MAN ZUR</small> S<small>ÜDSEITE GELANGTE</small>; <small>WAR MAN AN DER</small> S<small>ÜDSEITE ANGELANGT</small>, <small>SO WANDTE MAN DAS</small> G<small>ESICHT NACH</small> O<small>STEN UND GING DIE</small> S<small>ÜDSEITE</small>, <small>BIS MAN ZUR</small> T<small>ÜR DES</small> S<small>ÖLLERS GELANGTE</small>, <small>DENN DIE</small> T<small>ÜR DES</small> S<small>ÖLLERS WAR AUF DER</small> S<small>ÜDSEITE</small>. A<small>N DER</small> T<small>ÜR DES</small> S<small>ÖLLERS WAREN ZWEI</small> S<small>TANGEN</small><sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote">Wohl durch Sprossen verbunden, also eine Leiter.</i><small>AUS</small> Z<small>EDERNHOLZ</small>, <small>AN DENEN MAN ZUM</small> D<small>ACHE DES</small> S<small>ÖLLERS GELANGTE</small>, <small>UND</small> S<small>TEINVORSPRÜNGE TRENNTEN AUF DEM</small> S<small>ÖLLER ZWISCHEN DEM</small> H<small>EILIGEN UND DEM</small> A<small>LLERHEILIGSTEN</small>. I<small>M</small> S<small>ÖLLER WAREN</small> L<small>UKEN</small>, <small>DIE ZUM</small> A<small>LLERHEILIGSTEN FÜHRTEN</small>, <small>DURCH DIE MAN DIE</small> A<small>RBEITER IN</small> K<small>ÄSTEN HERUNTERLIESS</small>, <small>DAMIT SICH IHRE</small> A<small>UGEN NICHT AM</small> [G<small>LÄNZE DES</small>] A<small>LLERHEILIGSTEN WEIDEN</small>.
+D<small>ER</small> T<small>EMPEL WAR HUNDERT ZU HUNDERT</small> [E<small>LLEN GROSS</small>], <small>BEI EINER</small> H<small>ÖHE VON HUNDERT</small> [E<small>LLEN</small>]: <small>SECHS</small> E<small>LLEN</small> B<small>ASIS</small>, <small>VIERZIG</small> E<small>LLEN</small> [W<small>AND</small>]<small>HÖHE</small>, <small>EINE</small> E<small>LLE</small> O<small>RNAMENT</small>, <small>ZWEI</small> E<small>LLEN</small> T<small>RAUFE</small><sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote">So nach dem Wortlaute; nach Maimonides hatten die Zwischendecken einen Zwischenraum zum Auffangen u. Ableiten des in die Decke dringenden Wassers.</i>, <small>EINE</small> E<small>LLE</small> G<small>EBÄLK</small>, <small>EINE</small> E<small>LLE</small> E<small>STRICH</small>, <small>VIERZIG</small> E<small>LLEN</small> [W<small>AND</small>]<small>HÖHE DES</small> S<small>ÖLLERS</small>, <small>EINE</small> E<small>LLE</small> O<small>RNAMENT</small>, <small>ZWEI</small> E<small>LLEN</small> T<small>RAUFE</small>, <small>EINE</small> E<small>LLE</small> G<small>EBÄLK</small>, <small>EINE</small> E<small>LLE</small> E<small>STRICH</small>, <small>DREI</small> E<small>LLEN</small> G<small>ELÄNDER UND EINE</small> E<small>LLE</small> R<small>ABENSCHEUCHE</small><sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote">Spitze auslaufende Stangen; vgl. Bd. XI S. 657 Anm. 110.</i>. R. J<small>EHUDA SAGT</small>, <small>DIE</small> R<small>ABENSCHEUCHE SEI NICHT MITZURECHNEN</small>, <small>VIELMEHR HATTE DAS</small> G<small>ELÄNDER VIER</small> E<small>LLEN</small>.
+H<small>UNDERT</small> E<small>LLEN VON</small> O<small>STEN NACH</small> W<small>ESTEN</small>: <small>FÜNF</small> E<small>LLEN DIE</small> W<small>AND DER</small> V<small>ORHALLE</small>, <small>ELF DIE</small> V<small>ORHALLE</small>, <small>SECHS DIE</small> W<small>AND DES</small> T<small>EMPELSCHIFFES</small>, <small>VIERZIG</small> E<small>LLEN SEIN</small> I<small>NNENRAUM</small>, <small>EINE</small> E<small>LLE DIE</small> W<small>ANDDICKE</small><sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote">Zwischen dem Heiligen u. dem Allerheiligsten.</i>, <small>ZWANZIG</small> E<small>LLEN DAS</small> A<small>LLERHEILIGSTE</small>, <small>SECHS DIE</small> W<small>AND DES</small> T<small>EMPELS</small>, <small>SECHS DER</small> S<small>EITENRAUM UND FÜNF DIE</small> W<small>AND DES</small> S<small>EITENRAUMES</small>. V<small>ON</small> N<small>ORDEN NACH</small> S<small>ÜDEN WAREN ES SIEBZIG</small> E<small>LLEN</small>: <small>FÜNF DIE</small> T<small>REPPENWAND</small><sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote">Die äußerste der 3 Wände, innerhalb welcher die Wendeltreppen sich befanden.</i>, <small>DREI DIE</small> W<small>ENDELTREPPE</small>, <small>FÜNF DIE</small> W<small>AND DES</small> S<small>EITENRAUMES</small>, <small>SECHS DER</small> S<small>EITENRAUM</small>, <small>SECHS DIE</small> W<small>AND DES</small> T<small>EMPELS</small>, <small>ZWANZIG</small> E<small>LLEN SEIN</small> I<small>NNENRAUM</small>, <small>SECHS DIE</small> W<small>AND DES</small> T<small>EMPELS</small>, <small>SECHS DER</small> S<small>EITENRAUM</small>, <small>FÜNF DIE</small> W<small>AND DES</small> S<small>EITENRAUMES</small>, <small>DREI</small> E<small>LLEN DER</small> W<small>ASSERABFLUSSRAUM UND FÜNF</small> E<small>LLEN DIE</small> W<small>AND</small>. D<small>IE</small> V<small>ORHALLE ÜBERRAGTE</small> [<small>DIE</small> B<small>REITE</small>] <small>FÜNFZEHN</small> E<small>LLEN AUF DER</small> N<small>ORDSEITE UND FÜNFZEHN</small> E<small>LLEN AUF DER</small> S<small>ÜDSEITE</small>. D<small>IESEN</small> [T<small>EIL</small>] <small>NANNTE MAN</small> S<small>CHLACHTMESSERRAUM</small>, <small>WEIL DA DIE</small> M<small>ESSER VERWAHRT WURDEN</small>. D<small>ER</small> T<small>EMPEL WAR HINTEN SCHMAL UND VORN BREIT</small>, <small>SODASS ER EINEM</small> [<small>LAGERNDEN</small>] L<small>ÖWEN GLICH</small>, <small>WIE ES HEISST</small>:<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote">Jes. 29,1.</i><i>O Gotteslöwe, du Stadt, wo David gelagert</i>. W<small>IE EIN</small> L<small>ÖWE HINTEN SCHMAL UND VORN BREIT IST</small>, <small>SO WAR AUCH DER</small> T<small>EMPEL HINTEN SCHMAL UND VORN BREIT</small>.
+
+Chapter 5
+
+<b>D</b>ER <small>GANZE</small> T<small>EMPELHOF HATTE EINE</small> L<small>ÄNGE VON</small> <folio>Col.b</folio> <small>HUNDERTSIEBENUNDACHTZIG ZU EINER</small> B<small>REITE VON HUNDERTFÜNFUNDDREISSIG</small> [E<small>LLEN</small>]. H<small>UNDERTSIEBENUNDACHTZIG VON</small> O<small>STEN NACH</small> W<small>ESTEN</small>: <small>ELF</small> E<small>LLEN DER</small> J<small>ISRAÉLITEN ZUGÄNGLICHE</small> R<small>AUM</small>, <small>ELF</small> E<small>LLEN DER</small> P<small>RIESTERN ZUGÄNGLICHE</small> R<small>AUM</small>, <small>ZWEIUNDDREISSIG DER</small> A<small>LTAR</small>, <small>ZWEIUNDZWANZIG</small> E<small>LLEN</small> [<small>DER</small> R<small>AUM</small>] <small>ZWISCHEN DER</small> V<small>ORHALLE UND DEM</small> A<small>LTAR</small>, <small>HUNDERT</small> E<small>LLEN DER</small> T<small>EMPEL UND ELF</small> E<small>LLEN HINTER DEM</small> S<small>ÜHNERAUME</small>.
+H<small>UNDERTFÜNFUNDDREISSIG</small> E<small>LLEN VON</small> N<small>ORDEN NACH</small> S<small>ÜDEN</small>: <small>ZWEIUNDSECHZIG DIE</small> R<small>AMPE UND DER</small> A<small>LTAR</small>, <small>ACHT</small> E<small>LLEN VOM</small> A<small>LTAR BIS ZU DEN</small> R<small>INGEN</small>, <small>VIERUNDZWANZIG DER</small> R<small>AUM FÜR DIE</small> R<small>INGE</small>, <small>VIER VON DEN</small> R<small>INGEN BIS ZU DEN</small> T<small>ISCHEN</small>, <small>VIER VON DEN</small> T<small>ISCHEN BIS ZU DEN</small> P<small>FEILERN</small>, <small>ACHT</small> E<small>LLEN VON DEN</small> P<small>FEILERN BIS ZUR</small> W<small>AND DES</small> T<small>EMPELHOFES</small>, <small>UND DER</small> R<small>EST ENTFÄLLT AUF</small> [<small>DEN</small> R<small>AUM</small>] <small>ZWISCHEN DER</small> R<small>AMPE UND DER</small> W<small>AND UND DEN</small> R<small>AUM DER</small> P<small>FEILER</small>.
+[N<small>OCH</small>] <small>SECHS</small> K<small>AMMERN</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote">Außer den bisher behandelten Räumen.</i> <small>WAREN IM</small> T<small>EMPELHOFE</small>, <small>DREI AUF DER</small> N<small>ORDSEITE UND DREI AUF DER</small> S<small>ÜDSEITE</small>. A<small>UF DER</small> N<small>ORDSEITE</small>: <small>DIE</small> S<small>ALZKAMMER</small>, <small>DIE</small> P<small>ARVAKAMMER</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote">Nach dem Erbauer benannt; vgl. Bd. III S. 91 Anm. 128.</i> <small>UND DIE</small> S<small>PÜLKAMMER</small>. I<small>N DER</small> S<small>ALZKAMMER VERWAHRTE MAN DAS</small> S<small>ALZ FÜR DIE</small> O<small>PFER</small>, <small>IN DER</small> P<small>ARVAKAMMER SALZTE MAN DIE</small> H<small>ÄUTE DER</small> O<small>PFERTIERE</small>, <small>AUF DEREN</small> D<small>ACH BEFAND SICH DAS</small> T<small>AUCHBAD FÜR DEN</small> H<small>OCHPRIESTER AM</small> V<small>ERSÖHNUNGSTAGE</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote">Der an diesem Tage wiederholt ein Tauchbad nehmen u. die Kleider wechseln mußte; cf. Jom. Fol. 31b.</i>, <small>UND IM</small> S<small>PÜLRAUME SPÜLTE MAN DAS</small> G<small>EWEIDE DER</small> O<small>PFERTIERE</small>. V<small>ON DA FÜHRTE EINE</small> W<small>ENDELTREPPE ZUM</small> D<small>ACHE DER</small> P<small>ARVAKAMMER HINAUF</small>.
+A<small>UF DER</small> S<small>ÜDSEITE</small>: <small>DIE</small> H<small>OLZKAMMER</small>, <small>DIE</small> W<small>INDEKAMMER UND DIE</small> Q<small>UADERKAMMER</small>. V<small>ON DER</small> H<small>OLZKAMMER SAGTE</small> R. E<small>LIE͑ZER B</small>. J<small>A͑QOB</small>, <small>ER HABE VERGESSEN</small>, <small>WOFÜR SIE DIENTE</small>. A<small>BBA</small> Š<small>AÚL SAGTE</small>, <small>ES WAR DIE</small> K<small>AMMER DES</small> H<small>OCHPRIESTERS UND LAG HINTER DEN BEIDEN ANDEREN</small>. D<small>AS</small> D<small>ACH DIESER DREI WAR GLEICHMÄSSIG</small>. I<small>N DER</small> B<small>RUNNENKAMMER BEFAND SICH EIN</small> B<small>RUNNEN MIT EINEM</small> W<small>INDERADE DARÜBER</small>; <small>AUS DIESEM VERSORGTE MAN DEN GANZEN</small> T<small>EMPELHOF MIT</small> W<small>ASSER</small>. I<small>N DER</small> Q<small>UADERKAMMER HATTE DAS GROSSE</small> S<small>YNEDRIUM</small> J<small>ISRAÉLS SEINEN</small> S<small>LTZ UND HIELT</small> G<small>ERICHT ÜBER DIE</small> P<small>RIESTERSCHAFT</small>. W<small>URDE AN EINEM</small> P<small>RIESTER EIN</small> M<small>AKEL</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote">Der ihn für den Tempeldienst untauglich machte.</i> <small>GEFUNDEN</small>, <small>SO KLEIDETE ER SICH SCHWARZ UND HÜLLTE SICH SCHWARZ</small>, <small>ENTFERNTE SICH UND GING FORT</small>. A<small>N DEM ABER KEIN</small> M<small>AKEL GEFUNDEN WURDE</small>, <small>DER KLEIDETE SICH WEISS UND HÜLLTE SICH WEISS</small>, <small>TRAT EIN UND TAT</small> D<small>IENST MIT SEINEN</small> P<small>RIESTERBRÜDERN</small>. U<small>ND SIE VERANSTALTETEN EIN</small> F<small>EST</small>, <small>DASS AN DEN</small> N<small>ACHKOMMEN DES</small> P<small>RIESTERS</small> A<small>HRON KEIN</small> M<small>AKEL GEFUNDEN WORDEN WAR</small>, <small>UND SIE SPRACHEN ALSO</small>: <small>GEPRIESEN SEI</small> G<small>OTT</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote">Das W. <span dir="rtl">מקום</span>, Ort, wird als Benennung Gottes gebraucht, der Allumfassende; an dieser Stelle viell. eine Anspielung auf den Sitz des Synedriums, der ebenfalls als Ort bezeichnet wird; cf. Dt. 17,10 u. hierzu Syn. Fol. 86b.</i>, <small>GEPRIESEN SEI ER</small>, <small>DASS AN DEN</small> N<small>ACHKOMMEN</small> A<small>HRONS KEIN</small> M<small>AKEL GEFUNDEN WORDEN IST</small>. U<small>ND GEPRIESEN SEI ER</small>, <small>DER</small> A<small>HRON AUSERWÄHLT HAT UND SEINE</small> S<small>ÖHNE</small>, <small>VOR DEM</small> H<small>ERRN ZU STEHEN UND</small> D<small>IENST ZU TUN IM</small> H<small>AUSE DES</small> A<small>LLERHEILIGSTEN</small>.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Middot/English/merged.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Middot/English/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..90da07744e150681aa3ee1c1a8a9d0028178da99
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Middot/English/merged.txt	
@@ -0,0 +1,60 @@
+Mishnah Middot
+משנה מדות
+merged
+https://www.sefaria.org/Mishnah_Middot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Mishnah Yomit by Dr. Joshua Kulp
+-http://learn.conservativeyeshiva.org/mishnah/
+
+Mishnah Middot
+
+
+
+Chapter 1
+
+In three places the priests keep watch in the Temple: in the chamber of Avtinas, in the chamber of the spark, and in the fire chamber. And the Levites in twenty-one places: Five at the five gates of the Temple Mount; Four at its four corners on the inside; Five at five of the gates of the courtyard; Four at its four corners on the outside; One at the offering chamber; One at the chamber of the curtain, And one behind the place of the kapporet.
+The officer of the Temple Mount used to go round to every watch, with lighted torches before him, and if any watcher did not rise [at his approach] and say to him, “Shalom to you, officer of the Temple Mount, it was obvious that he was asleep. Then he used to beat him with his rod. And he had permission to burn his clothes. And the others would say: What is the noise in the courtyard? It is the cry of a Levite who is being beaten and whose clothes are being burned, because he was asleep at his watch. Rabbi Eliezer ben Jacob said: once they found my mother's brother asleep, and they burnt his clothes.
+There were five gates to the Temple Mount: The two Huldah gates on the south were used both for entrance and exit; The Kiponus gate on the west was used both for entrance and exit. The Taddi gate on the north was not used at all. The Eastern gate over which was a representation of the palace of Shushan and through which the high priest who burned the red heifer and all who assisted with it would go out to the Mount of Olives.
+There were seven gates in the courtyard: three in the north and three in the south and one in the east. In the south: the Gate of Kindling, and next to it the Gate of the First-borns, and then the Water Gate. In the east: the Gate of Nicanor. It had two chambers, one on its right and one on its left. One was the chamber of Pinchas the dresser and one the other the chamber of the griddle cake makers.
+On the north was the Gate of the Sparks which was shaped like a portico. It had an upper chamber built on it, and the priests used to keep watch above and the Levites below, and it had a door opening into the Hel. Next to it was the Gate of the Sacrifice and next to that the fire chamber.
+There were four chambers inside the fire chamber, like sleeping chambers opening into a hall, two in sacred ground and two in non-holy, and there was a row of mosaic stones separating the holy from the non-holy. For what were they used? The one on the southwest was the chamber of sacrificial lambs, The one on the southeast was the chamber of the showbread. In the one to the northeast the Hasmoneans deposited the stones of the altar which the kings of Greece had defiled. Through the one on the northwest they used to go down to the bathing place.
+The fire chamber had two gates, one opening on to the Hel and one on to the courtyard. Rabbi Judah says: the one that opened on to the courtyard had a small opening through which they went in to search the courtyard.
+The fire chamber was vaulted and it was a large room surrounded with stone projections, and the elders of the clan [serving in the Temple] used to sleep there, with the keys of the Temple courtyard in their hands. The priestly initiates used to place their bedding on the ground.
+There was a place there [in the fire chamber] one cubit square on which was a slab of marble. In this was fixed a ring and a chain on which the keys were hung. When closing time came, the priest would raise the slab by the ring and take the keys from the chain. Then the priest would lock up within while the Levite was sleeping outside. When he had finished locking up, he would replace the keys on the chain and the slab in its place and put his garment on it and sleep there. If one of them had a seminal emission, he would go out by the winding stair which went under the Birah, and which was lighted with lamps on both sides, until he reached the bathing place. Rabbi Eliezer ben Jacob says: he descended by the winding stair which went under the Hel and he went out by the Taddi gate.
+
+Chapter 2
+
+The Temple Mount was five hundred cubits by five hundred cubits. The greater part of it was on the south; next to that on the east; next to that on the north; and the smallest part on the west. The part which was most extensive was the part most used.
+All who entered the Temple Mount entered by the right and went round [to the right] and went out by the left, save for one to whom something had happened, who entered and went round to the left. [He was asked]: “Why do you go round to the left?” [If he answered] “Because I am a mourner,” [they said to him], “May He who dwells in this house comfort you.” [If he answered] “Because I am excommunicated” [they said]: “May He who dwells in this house inspire them to draw you near again,” the words of Rabbi Meir. Rabbi Yose to him: you make it seem as if they treated him unjustly. Rather [they should say]: “May He who dwells in this house inspire you to listen to the words of your colleagues so that they may draw you near again.”
+Within it was the Soreg, ten handbreadths high. There were thirteen breaches in it, which had been originally made by the kings of Greece, and when they repaired them they enacted that thirteen prostrations should be made facing them. Within this was the Hel, which was ten cubits [broad]. There were twelve steps there. The height of each step was half a cubit and its tread was half a cubit. All the steps in the Temple were half a cubit high with a tread of half a cubit, except those of the Porch. All the doorways in the Temple were twenty cubits high and ten cubits broad except those of the Porch. All the doorways there had doors in them except those of the Porch. All the gates there had lintels except that of Taddi which had two stones inclined to one another. All the original gates were changed for gates of gold except the gates of Nicanor, because a miracle happened with them. Some say: because their copper gleamed like gold.
+All the walls that were there [in the Temple] were high except the eastern wall, for the priest who burned the red heifer would stand on the top of the Mount of Olives and direct his gaze carefully to see the opening of the Sanctuary at the time of the sprinkling of the blood.
+The courtyard of the women was a hundred and thirty-five cubits long by a hundred and thirty-five wide. It had four chambers in its four corners, each of which was forty cubits. They were not roofed, and so they will be in the time to come, as it says, “Then he brought me forth into the outer court, and caused me to pass by the four corners of the court, and behold in every corner of the court there was a court. In the four corners of the court there were keturot courts” (Ezekiel 46:21-22) and keturot means that they were not roofed. For what were they used? The southeastern one was the chamber of the Nazirites where the Nazirites used to boil their shelamim and shave their hair and throw it under the pot. The northeastern one was the wood chamber where priests with physical defects used to pick out the wood which had worms, every piece with a worm in it being unfit for use on the altar. The northwestern one was the chamber of those with skin disease. The southwestern one: Rabbi Eliezer ben Jacob said: I forget what it was used for. Abba Shaul says: they used to store there wine and oil, and it was called the chamber of oil. It [the courtyard of the women] had originally been smooth [without protrusions in the walls] but subsequently they surrounded it with a balcony so that the women could look on from above while the men were below, and they should not mix together. Fifteen steps led up from it to the courtyard of Israel, corresponding to the fifteen [songs of] ascents mentioned in the Book of Psalms, and upon which the Levites used to sing. They were not rectangular but circular like the half of a threshing floor.
+There were chambers underneath the Court of Israel which opened into the Court of Women, where the Levites used to keep lyres and lutes and cymbals and all kinds of musical instruments. The Court of Israel was a hundred and thirty-five cubits in length by eleven in breadth. Similarly the Court of the Priests was a hundred and thirty-five cubits in length by eleven in breadth. And a row of mosaic stones separated the Court of Israel from the Court of the Priests. Rabbi Eliezer ben Jacob says: there was a step a cubit high on which a platform was placed, and it had three steps each of half a cubit in height. In this way the Court of the Priests was made two and a half cubits higher than that of Israel. The whole of the Court was a hundred and eighty-seven cubits in length by a hundred and thirty-five in breadth. And thirteen prostrations were made there. Abba Yose ben Hanan says: they were made facing the thirteen gates. On the south beginning from the west there were the upper gate, the gate of burning, the gate of the firstborn, and the water gate. And why was it called the water gate? Because they brought in through it the pitcher of water for libation on the festival. Rabbi Eliezer ben Jacob says: in it the water welled up, and in the time to come from there it will come out from under the threshold of the Temple. Corresponding to them in the north beginning in the west were the gate of Yehoniah, the gate of the offering, the women's gate, the gate of song. Why was it called the gate of Yehoniah? Because Yehoniah went forth into captivity through it. On the east was the gate of Nicanor; it had two doors, one on its right and one on its left. There were further two gates in the west which had no special name.
+
+Chapter 3
+
+The altar was thirty-two cubits by thirty-two. It rose a cubit and went in a cubit, and this formed the foundation, leaving thirty cubits by thirty. It then rose five cubits and went in one cubit, and this formed the surround, leaving twenty-eight cubits by twenty-eight. The horns extended a cubit in each direction, thus leaving twenty-six by twenty-six. A cubit on every side was allowed for the priests to go round, thus leaving twenty-four by twenty-four as the place for the wood pile [for the altar fire]. Rabbi Yose said: Originally, the complete area [occupied by the altar] was only twenty-eight cubits by twenty-eight, and it rose with the dimensions mentioned until the space left for the altar pile was only twenty by twenty. When, however, the children of the exile returned, they added four cubits on the north, and four on the west like a gamma, since it is said: “Now the hearth shall be twelve cubits long by twelve broad, square” (Ezekiel 43:16). Is it possible that it was only twelve cubits by twelve? When it says, “With four equal sides” (ibid), this shows that he was measuring from the middle, twelve cubits in every direction. A line of red paint ran round it in the middle to divide between the upper and the lower blood. The foundation ran the whole length of the north and of the west sides, and it took up one cubit on the south and one on the east.
+At the southwestern corner [of the foundation] there were two openings like two small nostrils through which the blood which was poured on the western side of the foundation and on the southern side flowed down till the two streams became mingled in the channel, through which they made their way out to the Kidron wadi.
+On the floor beneath at that corner there was a place a cubit square on which was a marble slab with a ring fixed in it, and through this they used to go down to the pit to clean it out. There was an ascent on the south side of the altar, thirty-two cubits [long] by sixteen broad. It had a square window in its western side where disqualified sin-offerings of birds were placed.
+The stones both of the ascent and of the altar were taken from the valley of Bet Kerem. They dug into virgin soil and brought from there whole stones on which no iron had been lifted, since iron disqualifies by mere touch, though a flaw made by anything could disqualify. If one of them received a flaw, it was disqualified, but the rest were not. They were whitewashed twice a year, once at Pesah and once at Hag, and the Sanctuary was whitewashed once a year, at Pesah. Rabbi says: they were whitewashed every Friday with a cloth on account of the blood stains. The plaster was not laid on with an iron trowel, for fear that it might touch and disqualify. Since iron was created to shorten man's days and the altar was created to prolong man's days, and it is not right therefore that that which shortens should be lifted against that which prolongs.
+There were rings to the north of the altar, six rows of four each. And some say, four rows of six each. Upon them they used to slaughter the sacrificial animals. The slaughter house was to the north of the altar, and on it were eight small pillars on top of which were blocks of cedar wood, in which were fixed hooks of iron, three rows in each, upon which they would hang [the sacrifice] and they would strip its hide on tables of marble that stood between the pillars. 
+The laver was between the porch and the altar, a little to the south. Between the porch and the altar there were twenty-two cubits. There were twelve steps there, each step being half a cubit high and a cubit broad. There was a cubit, a cubit and a level space of three cubits, then a cubit, a cubit and a level space of three cubits, then at the top a cubit, a cubit and a level space of four cubits. Rabbi Judah says that at the top there was a cubit, a cubit and a level space of five cubits.
+The doorway of the porch was forty cubits high and its breadth was twenty cubits. Over it were five main beams of ash [wood]. The lowest projected a cubit on each side beyond the doorway. The one above projected beyond this one a cubit on each side. Thus the topmost one was thirty cubits long. There was a layer of stones between each one and the next.
+There were poles of cedar wood stretching from the wall of the Sanctuary to the wall of the Porch to prevent it from bulging. There were chains of gold fixed in the roof beams of the Porch by which the priestly initiates used to ascend and see the crowns, as it says, “And the crowns shall be to Helem and to Toviyah and to Yedaya and to Hen the son of Zephaniah as a memorial in the Temple of the Lord” (Zechariah 6:14). A golden vine stood at the door of the Sanctuary trained on poles, and anyone who offered a leaf or a grape or a bunch used to bring it and hang it there. Rabbi Eliezer bar Zadok said: on one occasion three hundred priests were commissioned [to clear it].
+
+Chapter 4
+
+The doorway of the Hekhal was twenty cubits high and ten broad. It had four doors, two on the inner side, and two on the outer, as it says, “And the Hekhal and the Sanctuary had two doors” (Ezekiel 41:23). The outer ones opened into the interior of the doorway so as to cover the thickness of the wall, while the inner ones opened into the Temple so as to cover the space behind the doors, because the whole of the Temple was overlaid with gold except the space behind the doors. Rabbi Judah says: they stood within the doorway, and they resembled folding doors. These were two cubits and a half [of the wall] and these were two cubits and a half, leaving half a cubit as a doorpost at the one end and half a cubit as a doorpost at the other end, as it says, “And the doors had two leaves apiece, two turning leaves, two leaves for the one door and two leaves for the other” (Ezekiel 41:24).
+The great gate had two small doors, one to the north and one to the south. By the one to the south no one ever went in, and concerning it was stated explicitly be Ezekiel, as it says, “And the Lord said to me: this gate shall be shut, it shall not be opened, neither shall any man enter in by it, for the Lord God of Israel has entered in by it; therefore it shall be shut” (Ezekiel 44:2). He [the priest] took the key and opened the [northern] door and went in to the cell, and from the cell he went into the Hekhal. Rabbi Judah says: he used to walk along in the thickness of the wall until he came to the space between the two gates. He would open the outer doors from within and the inner doors from without.
+There were thirty-eight cells there, fifteen on the north, fifteen on the south, and eight on the west. On the north and on the south there were five over five and five again over these; On the west there were three over three and two over these. Each had three openings, one to the cell on the right and one to the cell on the left and one to the cell above. In the [one at the] northeastern corner there were five openings, one to the cell on the right, one to the cell above, one to the mesibbah, one to the door, and one to the Hekhal.
+The [chamber] of the lowest [story] was five cubits wide and at the ceiling six cubits. The [chamber] of the middle [story] was six cubits wide and at the ceiling of seven. The [chamber] of the top [story] was seven cubits wide, as it says, "The lowest story was five cubits wide, the middle one 6 cubits wide and the third 7 cubits wide" (I Kings 6:6).
+The mesibbah (a winding walkway) went up from the north-east corner to the north-west corner by which they used to go up to the roofs of the cells. One would ascend the messibah facing the west, traversing the whole of the northern side till he reached the west. When he reached the west he turned to face south and then traversed whole of the west side till he reached the south. When he reached the south he turned to face eastwards and then traversed the south side till he reached the door of the upper chamber, since the door of the upper chamber opened to the south. In the doorway of the upper chamber were two columns of cedar by which they used to climb up to the roof of the upper chamber, and at the top of them was a row of stones showing the division in the upper chamber between the holy part and the Holy of Holies. There were trap doors in the upper chamber opening into the Holy of Holies by which the workmen were let down in baskets so that they should not feast their eyes on the Holy of Holies.
+The Hekhal was a hundred cubits by a hundred with a height of a hundred. The foundation was six cubits, then it rose forty, then a cubit for the ornamentation, two cubits for the guttering, a cubit for the ceiling and a cubit for the plastering. The height of the upper chamber was forty cubits, there was a cubit for its ornamentation, two cubits for the guttering, a cubit for the ceiling, a cubit for the plastering, three cubits for the parapet and a cubit for the spikes. Rabbi Judah says the spikes were not included in the measurement, but the parapet was four cubits.
+From east to west was a hundred cubits: The wall of the porch five cubits, the porch itself eleven, the wall of the Hekhal six cubits and its interior forty, a cubit for the space between, and twenty cubits for the Holy of Holies, the wall of the Hekhal six cubits, the cell six cubits and the wall of the cell five. From north to south was seventy cubits: The wall of the mesibbah five cubits, the mesibbah itself three, the wall of the cell five and the cell itself six, the wall of the Hekhal six cubits and its interior twenty, then the wall of the Hekhal again six and the cell six and its wall five, then the place of the water descent three cubits and its wall five cubits. The Porch extended beyond this fifteen cubits on the north and fifteen cubits on the south, and this space was called the House of the slaughter-knives where they used to store the knives. The Hekhal was narrow behind and broad in front, resembling a lion, as it says, "Ah, Ariel, Ariel, the city where David encamped" (Isaiah 29:1): Just as a lion is narrow behind and broad in front, so the Hekhal was narrow behind and broad in front.
+
+Chapter 5
+
+The whole of the courtyard was a hundred and eighty-seven cubits long by a hundred and thirty-five broad. From east to west it was a hundred and eighty-seven. The space in which the Israelites could go was eleven cubits. The space in which the priests could go was eleven cubits. The altar took up thirty-two. Between the Porch and the altar was twenty-two cubits. The Hekhal took up a hundred cubits, and there were eleven cubits behind the kapporet.
+From north to south was a hundred and thirty-five cubits.The ascent and the altar took up sixty-two; From the altar to the rings was eight cubits. The rings took up twenty-four cubits. From the rings to the tables was four cubits, From the tables to the dwarf pillars four, And from the dwarf pillars to the wall of the courtyard eight cubits, And the remainder was between the ascent and the wall and the space occupied by the dwarf pillars.
+There were six chambers in the courtyard, three on the north and three on the south. On the north were the salt chamber, the parvah chamber and the washer's chamber. In the salt chamber they used to keep the salt for the offerings. In the parvah chamber they used to salt the skins of the animal-offerings. On its roof was the bath used by the high priest on Yom Kippur. In the washers’ chamber they used to wash the entrails of the sacrificial animals, and from it a winding way went up to the roof of the parvah chamber.
+On the south were the wood chamber, the chamber of the exile and the chamber of hewn stones. The wood chamber: Rabbi Eliezer ben Jacob says: I forget what it was used for. Abba Shaul says: It was the chamber of the high priest, and it was behind the two of them, and one roof covered all three. In the chamber of the exile there was a fixed cistern, with a wheel over it, and from there water was provided for all of the courtyard. In the chamber of hewn stone the great Sanhedrin of Israel used to sit and judge the priesthood. A priest in whom was found a disqualification used to put on black garments and wrap himself in black and go away. One in whom no disqualification was found used to put on white garments and wrap himself in white and go in and serve along with his brother priests. They used to make a feast because no blemish had been found in the seed of Aaron the priest, and they used to say: Blessed is the Omnipresent, blessed is He, for no blemish has been found in the seed of Aaron. Blessed is He who chose Aaron and his sons to stand to minister before the Lord in the Holy of Holies.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Middot/Hebrew/Mishnah based on the Kaufmann manuscript, edited by Dan Be'eri.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Middot/Hebrew/Mishnah based on the Kaufmann manuscript, edited by Dan Be'eri.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ebae74ff31786c89f09dc8ad53ff0daa5ef7e0a9
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Middot/Hebrew/Mishnah based on the Kaufmann manuscript, edited by Dan Be'eri.txt	
@@ -0,0 +1,706 @@
+Mishnah Middot
+משנה מדות
+Mishnah based on the Kaufmann manuscript, edited by Dan Be'eri
+https://archive.org/details/MishnaCorrectedKaufman00WHOLE
+
+משנה מדות
+
+
+
+Chapter 1
+
+<small>א</small>
+בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת הַכֹּהֲנִים שׁוֹמְרִין בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ: 
+בְּבֵית אַבְטִינָס, וּבְבֵית הַנִּיצוֹץ, וּבְבֵית הַמּוֹקֵד.  
+וְהַלְוִיִּם בְּעֶשְׂרִים וְאֶחָד מָקוֹם: 
+חֲמִשָּׁה, עַל חֲמִשָּׁה מִשַּׁעֲרֵי הַר הַבַּיִת; 
+אַרְבָּעָה, עַל אַרְבַּע פִּנּוֹתָיו מִתּוֹכוֹ; &lt;אַרְבַּע&gt;
+חֲמִשָּׁה, עַל חֲמִשָּׁה מִשַּׁעֲרֵי הָעֲזָרָה; 
+אַרְבָּעָה, בְּאַרְבַּע פִּנּוֹתֶיהָ מִבַּחוּץ; &lt;בְּאַרְבָּעָה&gt;
+אֶחָד בְּלִשְׁכַּת הַקָּרְבָּן, 
+וְאֶחָד בְּלִשְׁכַּת הַפָּרֹכֶת, 
+וְאֶחָד לַאֲחוֹרֵי בֵית הַכַּפֹּרֶת. &lt;לְאֲחוֹרֵי&gt;
+
+<small>ב</small>
+אִישׁ הַר הַבַּיִת 
+הָיָה מְחַזֵּר עַל כָּל מִשְׁמָר וּמִשְׁמָר, 
+וַאֲבוּקוֹת דּוֹלְקִין לְפָנָיו, 
+וְכָל מִשְׁמָר שֶׁאֵינוּ עוֹמֵד, וְאוֹמֵר לוֹ: 
+"אִישׁ הַר הַבַּיִת, שָׁלוֹם עָלֶיךָ!" 
+נִכָּר שֶׁהוּא יָשֵׁן, חוֹבְטוֹ בְמַקְלוֹ.  
+וּרְשׁוּת הָיָה לוֹ לִשְׂרוֹף אֶת כְּסוּתוֹ.  
+וְהֵן אוֹמְרִים: 
+"מַה קּוֹל בָּעֲזָרָה? &lt;מכו&gt;
+קוֹל בֶּן לֵוִי לוֹקֶה וּבְגָדָיו נִשְׂרָפִין, &lt;וכל&gt;
+שֶׁיָּשֵׁן לוֹ עַל מִשְׁמָרוֹ."  
+רְבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: 
+פַּעַם אַחַת מָצְאוּ אֶת אֲחִי אִמָּה יָשֵׁן, 
+וְשָׂרְפוּ אֶת כְּסוּתוֹ. 
+
+<small>ג</small>
+חֲמִשָּׁה שְׁעָרִים הָיוּ לְהַר הַבַּיִת: 
+שְׁנֵי שַׁעֲרֵי חֻלְדָּה מִן הַדָּרוֹם, 
+מְשַׁמְּשִׁין כְּנִיסָה וִיצִיאָה; 
+קִפּוֹנוֹס מִן הַמַּעֲרָב, 
+מְשַׁמֵּשׁ כְּנִיסָה וִיצִיאָה; 
+טְדֵי מִן הַצָּפוֹן, 
+לֹא הָיָה מְשַׁמֵּשׁ כְּלוּם; 
+שַׁעַר הַמִּזְרָחִי, עָלָיו שׁוּשַׁן הַבִּירָה צוּרָה, 
+שֶׁבּוֹ כֹהֵן שׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה, 
+וּפָרָה וְכָל מְסַעֲדֶיהָ יוֹצְאִין לְהַר הַמִּשְׁחָה. 
+
+<small>ד</small>
+שִׁבְעָה שְׁעָרִים הָיוּ בָעֲזָרָה: 
+שְׁלֹשָׁה בַצָּפוֹן, 
+וּשְׁלֹשָׁה בַדָּרוֹם, 
+וְאֶחָד בַּמִּזְרָח.  
+שֶׁבַּדָּרוֹם, שַׁעַר הַדָּלֶק; 
+שֵׁנִי לוֹ, שַׁעַר קָרְבָּן; 
+שְׁלִישִׁי לוֹ, שַׁעַר הַמַּיִם.  
+שֶׁבַּמִּזְרָח, שַׁעַר נִיקָנוֹר. 
+שְׁתֵּי לְשָׁכוֹת הָיוּ לוֹ, 
+אַחַת מִימִינוֹ וְאַחַת מִשְּׂמאלוֹ: 
+אַחַת לִשְׁכַּת פִּנְחָס הַמַּלְבִּישׁ, 
+וְאַחַת לִשְׁכַּת עוֹשֵׂה חֲבִתִּים. 
+
+<small>ה</small>
+וְשֶׁבַּצָּפוֹן, שַׁעַר נִצוֹץ, 
+וּכְמִין אַכְסַדְרָה הָיָה, 
+וַעֲלִיָּה בְנוּיָה עַל גַּבָּיו, 
+שֶׁהַכֹּהֲנִים שׁוֹמְרִים מִלְּמַעְלָה, 
+וְהַלְוִיִּם מִלְּמַטָּן, 
+וּפֶתַח הָיָה לוֹ לַחַיִל. 
+שֵׁנִי לוֹ, שַׁעַר קָרְבָּן; 
+שְׁלִישִׁי לוֹ, בֵּית הַמּוֹקֵד. 
+
+<small>ו</small>
+אַרְבַּע לְשָׁכוֹת הָיוּ בְבֵית הַמּוֹקֵד, 
+כְּקִיטוֹנוֹת פְּתוּחוֹת לִטְרִיקְלִין, 
+שְׁתַּיִם בַּקֹּדֶשׁ, שְׁתַּיִם בַּחוֹל, 
+וְרִאשָׁן פְּסֶפְסִין מַבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל.  
+וּמָה הָיוּ מְשַׁמְּשׁוֹת? 
+מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית 
+הָיְתָה לִשְׁכַּת טְדֵי קָרְבָּן; 
+דְּרוֹמִית מִזְרָחִית, 
+הִיא הָיְתָה לִשְׁכַּת עוֹשֵׂה לֶחֶם הַפָּנִים; 
+מִזְרָחִית צְפוֹנִית, 
+בָּהּ גָּנְזוּ בְנֵי חַשְׁמוּנַּי אֶת אַבְנֵי הַמִּזְבֵּחַ, 
+שֶׁשִּׁקְּצוּם מַלְכֵי יָוָן; 
+צְפוֹנִית מַעֲרָבִית, 
+בָּהּ יוֹרְדִין לְבֵית הַטְּבִילָה. 
+
+<small>ז</small>
+שְׁנֵי שְׁעָרִים הָיוּ בְּבֵית הַמּוֹקֵד: 
+אֶחָד פָּתוּחַ לְחַיִל, 
+וְאֶחָד פָּתוּחַ לַעֲזָרָה.  
+אָמַר רְבִּי יְהוּדָה: 
+זֶה הוּא שֶׁפָּתוּחַ לַעֲזָרָה, 
+פְּשֶׁפֶשׁ קָטָן הָיָה לוֹ, 
+שֶׁבּוֹ נִכְנָסִין לִבְלוֹשׁ אֶת הָעֲזָרָה. 
+
+<small>ח</small>
+בֵּית הַמּוֹקֵד, כִּפָּה, 
+וּבַיִת גָּדוֹל הָיָה, 
+מֻקָּף רוֹבֵדִין שֶׁלָּאֶבֶן; 
+וְזִקְנֵי בֵית אָב יְשֵׁנִים שָׁם, 
+וּמַפְתְּחוֹת הָעֲזָרָה בְיָדָן, 
+וּפִרְחֵי כְהֻנָּה אִישׁ כְּסֻתוֹ בָאָרֶץ. &lt;כְּסתוֹ&gt;
+
+וּמָקוֹם הָיָה שָׁם אַמָּה עַל אַמָּה, 
+וְטַבְלָה שֶׁלַּשַּׁיִשׁ וְטַבַּעַת הָיְתָה קְבוּעָה בָהּ, 
+(וְשַׁלְשֶׁלֶת שֶׁהַמַּפְתְּחוֹת הָיוּ תְלוּיוֹת בָּהּ.)  
+הִגִּיעַ זְמַן הַנְּעִילָה, 
+הִגְבִּיהַּ אֶת הַטַּבְלָה מִן הַטַּבַּעַת, 
+וְנָטַל אֶת הַמַּפְתְּחוֹת מִן הַשַּׁלְשֶׁלֶת, 
+וְנָעַל הַכֹּהֵן מִבִּפְנִים, 
+וּבֶן לֵוִי יָשֵׁן לוֹ מִבַּחוּץ.  
+גָּמַר מִלִּנְעוֹל, 
+הֶחְזִיר אֶת הַמַּפְתְּחוֹת לַשַּׁלְשֶׁלֶת, 
+וְאֶת הַטַּבְלָה לִמְקוֹמָהּ, 
+וְנָתַן כְּסוּתוֹ עָלֶיהָ, וְיָשֵׁן לוֹ.  
+אֵרַע קֶרִי בְאֶחָד מֵהֶם, &lt;בְאַחַד&gt;
+יוֹצֵא וְהוֹלֵךְ לוֹ בִמְּסִבָּה הַהוֹלֶכֶת תַּחַת הַבִּירָה, 
+וְהַנֵּרוֹת דּוֹלְקִין מִכָּן וּמִכָּן, 
+עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לְבֵית הַטְּבִילָה.  
+רְבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: 
+בִּמְּסִבָּה הַהוֹלֶכֶת תַּחַת הַחַיִל, 
+יוֹצֵא וְהוֹלֵךְ לוֹ בִטְדֵי. 
+
+
+
+
+
+Chapter 2
+
+<small>א</small>
+הַר הַבַּיִת הָיָה חֲמֵשׁ מֵאוֹת אַמָּה עַל חֲמֵשׁ מֵאוֹת אַמָּה. 
+רֻבּוֹ מִן הַדָּרוֹם, 
+שֵׁנִי לוֹ מִן הַמִּזְרָח, 
+שְׁלִישִׁי לוֹ מִן הַצָּפוֹן, 
+וּמֵעוּטוֹ מִן הַמַּעֲרָב.  
+מָקוֹם שֶׁהָיָה רֹב מִדָּתוֹ, 
+שָׁם הָיָה רֹב תַּשְׁמִישׁוֹ. 
+
+[ב] &lt;ג&gt;
+כָּל הַנִּכְנָסִין לְהַר הַבַּיִת, 
+נִכְנָסִין דֶּרֶךְ יָמִין, 
+וּמַקִּיפִין דֶּרֶךְ שְׂמאל, 
+חוּץ מִמִּי שֶׁאֵרְעוֹ דָבָר, 
+שֶׁהוּא מַקִּיף לִשְׂמאל,  
+"מַה לָּךְ מַקִּיף לִשְׂמאל?" &lt;מְהַלֵּךְ&gt;
+"שֵׁנִי אָבֵל." 
+"הַשּׁוֹכֵן בַּבַּיִת הַזֶּה יְנַחֲמָךְ!"  
+"שֵׁנִי מְנֻדֶּה." 
+"הַשּׁוֹכֵן בַּבַּיִת הַזֶּה יִתֵּן בְּלִבָּם וִיקָרְבוּךָ!"  
+דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.  
+אָמַר לוֹ רְבִּי יוֹסֵה: 
+עֲשִׂיתָן כְּאִלּוּ עִבְּרוּ עָלָיו אֶת הַדִּין! &lt;עֲשִׂיָּתָן&gt;
+אֶלָּא: 
+"הַשּׁוֹכֵן בַּבַּיִת הַזֶּה יִתֵּן בְּלִבָּךְ, 
+וְתִשְׁמַע לְדִבְרֵי חֲבֵרֶיךָ וִיקָרְבוּךָ!" 
+
+[<small>ג</small>]
+לִפְנִים מִמֶּנּוּ, סוֹרֵג גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים. 
+שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה פְרָצוֹת הָיוּ בוֹ, 
+שֶׁפְּרָצוּם מַלְכֵי יָוָן.  
+וְחָזְרוּ וּגְדָרוּם, 
+וְגָזְרוּ כְנֶגְדָּם שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה הַשְׁתַּחֲוָיוֹת.  
+
+<small>ד</small>
+לִפְנִים מִמֶּנּוּ, הַחַיִל עֶשֶׂר אַמּוֹת, 
+וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת שָׁם.  
+רוּם מַעֲלָה חֲצִי אַמָּה, &lt;מַעֲלֶה&gt;
+וְשִׁלְחָהּ חֲצִי אַמָּה.  
+כָּל הַמַּעֲלוֹת שֶׁהָיוּ שָׁם, 
+רוּם מַעֲלָה חֲצִי אַמָּה, &lt;מַעֲלֶה&gt;
+וְשִׁלְחָהּ חֲצִי אַמָּה, 
+חוּץ מִשֶּׁלָּאוּלָם.  
+כָּל הַפְּתָחִים שֶׁהָיוּ שָׁם, 
+גָּבְהָן עֶשְׂרִים אַמָּה וְרָחְבָּן עֶשֶׂר אַמּוֹת, 
+חוּץ מִשֶּׁלָּאוּלָם.  
+כָּל הַפְּתָחִים שֶׁהָיוּ שָׁם, 
+הָיוּ לָהֶם דְּלָתוֹת, 
+חוּץ מִשֶּׁלָּאוּלָם.  
+כָּל הַשְּׁעָרִים שֶׁהָיוּ שָׁם, 
+הָיוּ לָהֶן שְׁקוּפוֹת, 
+חוּץ מִשַּׁעַר טְדֵי, 
+שֶׁהָיוּ שָׁם שְׁתֵּי אֲבָנִים מֻטּוֹת זוֹ עַל זוֹ.  
+כָּל הַשְּׁעָרִים שֶׁהָיוּ שָׁם, 
+נִשְׁתַּנּוּ לִהְיוֹת שֶׁלַּזָּהָב, 
+חוּץ מִשַּׁעֲרֵי נִיקָנוֹר, 
+מִפְּנֵי שֶׁנֶּעֱשָׂה בָהֶן נֵס.  
+וְיֵשׁ אוֹמְרִים: 
+מִפְּנֵי שֶׁנְּחֻשְׁתָּן מַצְהִיב. 
+
+<small>ה</small>
+כָּל הַכֳּתָלִים שֶׁהָיוּ שָׁם גְּבוֹהִין, 
+חוּץ מִכֹּתֶל הַמִּזְרָחִי, 
+שֶׁהַכֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה 
+עוֹמֵד בְּהַר הַמִּשְׁחָה, 
+מִתְכַּוֵּן וְרוֹאֶה פִתְחוֹ שֶׁלַּהֵיכָל 
+בְּשָׁעַת הַזָּיַת הַדָּם. 
+
+<small>ו</small>
+עֲזָרַת הַנָּשִׁים הָיְתָה 
+אֹרֶךְ מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים וְחָמֵשׁ, 
+עַל רֹחַב מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים וְחָמֵשׁ.  
+וְאַרְבַּע לְשָׁכוֹת הָיוּ בְאַרְבַּע מִקְצוֹעוֹת, 
+שֶׁלְּאַרְבָּעִים אַרְבָּעִים אַמָּה.  
+לֹא הָיוּ מְקוּרוֹת.  
+וְכֵן הֵן עֲתִידוֹת לִהְיוֹת, 
+שֶׁנֶּאֱמַר: (יחזקאל מו,כא-כב) 
+"וַיּוֹצִיאֵנִי אֶל הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה, 
+וַיַּעֲבִרֵנִי אֶל אַרְבַּעַת מִקְצוֹעֵי הֶחָצֵר, 
+וְהִנֵּה חָצֵר בְּמִקְצֹעַ הֶחָצֵר, 
+חָצֵר בְּמִקְצעַ הֶחָצֵר, 
+בְּאַרְבַּעַת מִקְצֹעֹת הֶחָצֵר חֲצֵרוֹת קְטֻרוֹת".  
+וְאֵין "קְטֻרוֹת" אֶלָּא שֶׁאֵינָן מְקוּרוֹת.  
+
+<small>ז</small>
+וּמָה הָיוּ מְשַׁמְּשׁוֹת? 
+דְּרוֹמִית מִזְרָחִית, 
+הִיא הָיְתָה לִשְׁכַּת הַנְּזִירִים, 
+שֶׁשָּׁם הַנְּזִירִים מְבַשְּׁלִים אֶת שַׁלְמֵיהֶם, 
+וּמְגַלְּחִין אֶת שְׂעָרָם, 
+וּמְשַׁלְּחִים תַּחַת הַדּוּד.  
+מִזְרָחִית צְפוֹנִית, 
+הִיא הָיְתָה לִשְׁכַּת דֵּיר הָעֵצִים, 
+שֶׁשָּׁם הַכֹּהֲנִים בַּעֲלֵי מוּמִין מַתַלְּעִים בָּעֵצִים. 
+כָּל עֵץ שֶׁנִּמְצָא בוֹ תוֹלַעַת, 
+פָּסוּל מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.  
+צְפוֹנִית מַעֲרָבִית, 
+הִיא הָיְתָה לִשְׁכַּת הַמְּצֹרָעִין.  
+מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית, 
+אָמַר רְבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: 
+שָׁכַחְתִּי מָה הָיְתָה מְשַׁמֶּשֶׁת.  
+אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: 
+שָׁם הָיוּ נוֹתְנִין יַיִן וָשֶׁמֶן, 
+וְהִיא הָיְתָה נִקְרֵאת לִשְׁכַּת בֵּית שְׁמַנְיָה.  
+
+<small>ח</small>
+וַחֲלָקָה הָיְתָה בָרִאשׁוֹנָה, 
+וְהִקִּיפוּהָ כְצוֹצְטְרָה, 
+שֶׁהַנָּשִׁים רוֹאוֹת מִלְמַעְלָה, 
+וְהָאֲנָשִׁים מִלְּמַטָּה, 
+כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהוּא מְעֹרָבִים.  
+וַחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת 
+עוֹלוֹת מִתּוֹכָהּ לַעֲזָרַת יִשְׂרָאֵל, 
+כְּנֶגֶד חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שִׁיר הַמַּעֲלוֹת שֶׁבַּתִּלִּים, &lt;שֶׁבַּתְּילִּים&gt;
+שֶׁעֲלֵיהֶם הַלְוִיִּם אוֹמְרִים בַּשִּׁיר.  
+לֹא הָיוּ תְרוּטוֹת, 
+אֶלָּא מֻקָּפוֹת כַּחֲצִי גֹרֶן עֲגֻלָּה. 
+
+<small>ט</small>
+וּלְשָׁכוֹת הָיוּ תַחַת עֲזָרַת יִשְׂרָאֵל, 
+פְּתוּחוֹת לַעֲזָרַת הַנָּשִׁים, 
+שֶׁשָּׁם הַלְוִיִּם נוֹתְנִין כִּנּוֹרוֹת וּנְבָלִים, 
+וּמְצִלְתַּיִם, וְכָל כְּלֵי שִׁיר.  
+
+<small>י</small>
+עֲזָרַת יִשְׂרָאֵל הָיְתָה 
+אֹרֶךְ מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים וְחָמֵשׁ, 
+עַל רֹחַב אַחַת עֶשְׂרֵה.  
+וְכֵן עֲזָרַת הַכֹּהֲנִים הָיְתָה 
+אֹרֶךְ מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים וְחָמֵשׁ, 
+עַל רֹחַב אַחַת עֶשְׂרֵה.  
+וְרֹאשָׁן פְּסֶפְסִין מַבְדִּיל 
+בֵּין עֲזָרַת יִשְׂרָאֵל לַעֲזָרַת הַכֹּהֲנִים.  
+רְבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: 
+מַעְלָה הָיְתָה גְבוֹהָה אַמָּה, &lt;הָיָה&gt;
+וְהַדּוּכָן נָתוּן עָלֶיהָ, 
+וּבוֹ שָׁלוֹשׁ מַעֲלוֹת שֶׁלַּחֲצִי חֲצִי אַמָּה. &lt;שֶׁלְּחֲצִי&gt;
+נִמְצֵאת עֲזָרַת הַכֹּהֲנִים גְּבוֹהָה מֵעֲזָרַת יִשְׂרָאֵל 
+שְׁתֵּי אַמּוֹת וּמַחְצָה.  
+
+<small>יא</small>
+כָּל הָעֲזָרָה הָיְתָה 
+אֹרֶךְ מֵאָה וּשְׁמוֹנִים וָשֶׁבַע, 
+עַל רֹחַב מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים וְחָמֵשׁ.  
+וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה הַשְׁתַּחְוָיוֹת הָיוּ שָׁם.  
+אַבָּא יוֹסֵה בֶן חָנָן אוֹמֵר: 
+כְּנֶגֶד שְׁלֹשָׁה עָשָׂר שְׁעָרִים.  
+שְׁעָרִים דְּרוֹמִיִּים סְמוּכִים לַמַּעֲרָב: 
+שַׁעַר הָעֶלְיוֹן, 
+שַׁעַר הַדָּלֵק, 
+שַׁעַר הַבְּכוֹרוֹת, 
+שַׁעַר הַמַּיִם.  
+וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ שַׁעַר הַמַּיִם? 
+שֶׁבּוֹ מַכְנִיסִין צְלוֹחִית שֶׁלַּמַּיִם שֶׁלַּנִּסּוּךְ בֶּחָג.  
+רְבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: 
+בּוֹ הַמַּיִם מְפַכִּים, 
+הַעֲתִידִין לִהְיוֹת יוֹצְאִין מִתַּחַת מִפְתַּן הַבַּיִת.  
+
+<small>יב</small>
+וּלְעֻמָּתָן בַּצָּפוֹן סְמוּכִין לַמַּעֲרָב: 
+שַׁעַר יְכָנְיָה, 
+שַׁעַר הַקָּרְבָּן, 
+שַׁעַר הַנָּשִׁים, 
+שַׁעַר הַשִּׁיר.  
+וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ שַׁעַר יְכָנְיָה? 
+שֶׁבּוֹ יָצָא יְכָנְיָה בְגָלוּתוֹ.  
+שֶׁבַּמִּזְרָח, שַׁעַר נִיקָנוֹר.  
+וּשְׁנֵי פִשַׁפְשִׁין הָיוּ לוֹ, 
+אֶחָד מִימִינוֹ, וְאֶחָד מִשְּׂמאלוֹ.  
+וּשְׁנַיִם בַּמַּעֲרָב. 
+
+
+
+
+
+Chapter 3
+
+<small>א</small>
+הַמִּזְבֵּחַ הָיָה שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם וְעַל שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם.  
+עָלָה אַמָּה וְכָנַס אַמָּה, 
+זֶה הַיְסוֹד. 
+נִמְצָא שְׁלֹשִׁים עַל שְׁלֹשִׁים.  
+עָלָה חָמֵשׁ וְכָנַס אַמָּה, &lt;עָלָה אַמָּה&gt;
+זֶה הַסּוֹבֵב. 
+נִמְצָא עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנֶה עַל עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנֶה.  
+מְקוֹם הַקְּרָנוֹת, אַמָּה מִזֶּה, וְאַמָּה מִזֶּה. 
+נִמְצָא עֶשְׂרִים וָשֵׁשׁ עַל עֶשְׂרִים וָשֵׁשׁ.  
+מְקוֹם הִלּוּךְ רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים, 
+אַמָּה מִזֶּה, וְאַמָּה מִזֶּה. 
+נִמְצָא עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע עַל עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע 
+מְקוֹם הַמַּעֲרָכָה.  
+
+<small>ב</small>
+אָמַר רְבִּי יוֹסֵה: 
+מִתְּחִלָּתָהּ לֹא הָיָה אֶלָּא עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנֶה. 
+כּוֹנֵס וְעוֹלֶה כַּמִּדָּה זוֹ, 
+עַד שֶׁנִּמְצָא מְקוֹם הַמַּעֲרָכָה עֶשְׂרִים עַל עֶשְׂרִים. 
+
+<small>ג</small>
+וּכְשֶׁעָלוּ בְנֵי הַגּוֹלָה, 
+הוֹסִיפוּ עָלָיו אַרְבַּע אַמּוֹת מִן הַצָּפוֹן, 
+וְאַרְבַּע אַמּוֹת מִן הַמַּעֲרָב, 
+כְּמִין גַּמָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: (יחזקאל מג,טז) 
+"וְהָאֲרִאֵיל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֹרֶךְ, 
+בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רֹחַב רָבוּעַ".  
+יָכוֹל שֶׁאֵינוּ אֶלָּא שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה? 
+כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: 
+"אֶל אַרְבַּעַת רְבָעָיו", 
+מְלַמֵּד שֶׁמִּן הָאֶמְצַע הוּא מוֹדֵד 
+שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אַמָּה לְכָל רוּחַ.  
+
+<small>ד</small>
+וְחוּט שֶׁלַּסִּקְרָה חוֹגְרוֹ בָאֶמְצַע, 
+לְהַבְדִּיל בֵּין הַדָּמִים הָעֶלְיוֹנִים לַדָּמִים הַתַּחְתּוֹנִים.  
+וְהַיְסוֹד הָיָה מְהַלֵּךְ עַל פְּנֵי כָל הַצָּפוֹן, 
+וְעַל פְּנֵי כָל הַמַּעֲרָב, 
+וְאוֹכֵל בַּדָּרוֹם אַמָּה אַחַת, 
+וּבַמִּזְרָח אַמָּה אַחַת. 
+
+<small>ה</small>
+וּבְקֶרֶן מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית הָיוּ שְׁנֵי נְקָבִין, 
+כְּמִין שְׁנֵי חֹטְמִין דַּקִּין, 
+שֶׁהַדָּמִין נִתָּנִין עַל יְסוֹד מַעֲרָבִי 
+וְעַל יְסוֹד דְּרוֹמִי, וְיוֹרְדִין בָּהֶן, 
+וּמִתְעָרְבִין בָּאַמָּה, 
+וְיוֹצְאִין לְנַחַל קִדְרוֹן. 
+
+<small>ו</small>
+לְמַטָּה בָרִצְפָּה בְאוֹתָהּ הַקֶּרֶן, 
+וּמָקוֹם הָיָה שָׁם אַמָּה עַל אַמָּה, 
+וְטַבְלָה שֶׁלַּשַּׁיִשׁ, 
+וְטַבַּעַת הָיְתָה קְבוּעָה בָהּ.  
+שֶׁבּוֹ יוֹרְדִין לַשִּׁית, 
+וּמְנַקִּין אוֹתוֹ.  
+וְכֶבֶשׁ הָיָה לִדְרוֹמוֹ שֶׁלַּמִּזְבֵּחַ, 
+שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם עַל רֹחַב שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה, 
+וּרְבוּבָה הָיְתָה בְמַעֲרָבוֹ, 
+שֶׁשָּׁם הָיוּ נוֹתְנִין פְּסוּלֵי חַטַּאת הָעוֹף. 
+
+<small>ז</small>
+אֶחָד אַבְנֵי הַכֶּבֶשׁ וְאֶחָד אַבְנֵי הַמִּזְבֵּחַ, 
+מִבִּקְעַת בֵּית כֶּרֶם, 
+חוֹפְרִין לְמַטָּה מִן הַבְּתוּלָה, 
+וּמְבִיאִים מִשָּׁם אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת, 
+שֶׁלֹּא הוּנַף עֲלֵיהֶן בַּרְזֶל, 
+שֶׁהַבַּרְזֶל פּוֹסֵל בִּנְגִיעָה וּבִפְגִימָה בְּכָל דָּבָר.  
+נִפְגָּמָה אַחַת מֵהֶן, הִיא פְסוּלָה, 
+וְכֻלָּם כְּשֵׁרוֹת.  
+מְלַבְּנִים אוֹתוֹ פַעֲמַיִם בַּשָּׁנָה: 
+אַחַת בַּפֶּסַח, וְאַחַת בֶּחָג. 
+וְהַהֵיכָל פַּעַם אַחַת, בַּפֶּסַח.  
+רְבִּי אוֹמֵר: 
+כָּל עֶרֶב שַׁבָּת מְלַבְּנִים אוֹתוֹ בַמַּפָּה, 
+מִפְּנֵי הַדָּמִין.  
+
+<small>ח</small>
+לֹא הָיוּ שָׂדִין אוֹתָן בְּכָפִיס שֶׁלַּבַּרְזֶל, 
+שֶׁמֵּא יִגַּע וְיִפְסֹל; 
+שֶׁהַבַּרְזֶל נִבְרָא לְקַצֵּר יָמָיו שֶׁלָּאָדָם, 
+וְהַמִּזְבֵּחַ נִבְרָא לְהַאֲרִיךְ יָמָיו שֶׁלָּאָדָם, 
+אֵינוּ בָא בַדִּין שֶׁיִּנוֹף הַמְקַצֵּר עַל הַמַּאֲרִיךְ. 
+
+<small>ט</small>
+וְטַבָּעוֹת הָיוּ לִצְפוֹנוֹ שֶׁלַּמִּזְבֵּחַ, 
+שִׁשָּׁה סְדָרִים שֶׁלְּאַרְבַּע אַרְבַּע.  
+וְיֵשׁ אוֹמְרִים: 
+אַרְבָּעָה שֶׁלְּשֵׁשׁ שֵׁשׁ, 
+שֶׁעֲלֵיהֶן שׁוֹחֲטִין אֶת הַקָּדָשִׁים.  
+
+<small>י</small>
+בֵּית הַמֻּטְבָּחַיִם הָיָה לִצְפוֹנוֹ שֶׁלַּמִּזְבֵּחַ, 
+וְעָלָיו שְׁמוֹנָה עַמּוּדִים נַנָּסִין, 
+וּרְבִיעִית שֶׁלָּאֶרֶז עַל גַּבֵּיהֶן, 
+וְאָנְקְלָיוֹת שֶׁלַּבַּרְזֶל הָיוּ קְבוּעִין בָּהֶן, 
+וּשְׁלֹשָׁה סְדָרִין הָיוּ בְכָל אֶחָד וְאֶחָד, 
+שֶׁבָּהֶן תּוֹלִין וּמַפְשִׁיטִין, 
+וְשֻׁלְחָנוֹת שֶׁלַּשַּׁיִשׁ בֵּין הָעַמּוּדִין. 
+
+<small>יא</small>
+הַכִּיּוֹר הָיָה בֵין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ, 
+וּמָשׁוּךְ כְּלַפֵּי הַדָּרוֹם.  
+בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אַמָּה; 
+וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת הָיוּ שָׁם, 
+רוּם מַעֲלָה חֲצִי אַמָּה, 
+וְשִׁלְחָהּ חֲצִי אַמָּה.  
+אַמָּה אַמָּה רֹבֶד שָׁלוֹשׁ, &lt;מנוקד רוֹבֶד בכל מקום&gt;
+אַמָּה אַמָּה, וְרֹבֶד שָׁלוֹשׁ.  
+הָעֶלְיוֹנָה, אַמָּה אַמָּה, וְרֹבֶד אַרְבַּע.  
+רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 
+הָעֶלְיוֹנָה, אַמָּה אַמָּה, וְרֹבֶד חָמֵשׁ. 
+
+<small>יב</small>
+פִּתְחוֹ שֶׁלָּאוּלָם, 
+גָּבְהוֹ אַרְבָּעִים אַמָּה, 
+וְרָחְבּוֹ עֶשְׂרִים אַמָּה.  
+וְחָמֵשׁ מַלְתְּרָיוֹת שֶׁלַּמֵּילָה הָיוּ עַל גַּבָּיו.  
+הַתַּחְתּוֹנָה עוֹדֶפֶת עַל הַפֶּתַח 
+אַמָּה מִזֶּה, וְאַמָּה מִזֶּה.  
+וְשֶׁלְּמַעְלָה מִמֶּנָּה עוֹדֶפֶת עָלֶיהָ 
+אַמָּה מִזֶּה, וְאַמָּה מִזֶּה. 
+נִמְצֵאת הָעֶלְיוֹנָה שְׁלֹשִׁים אַמָּה.  
+וְנִדְבָּךְ שֶׁלָּאֲבָנִים הָיָה בֵין כָּל אַחַת וְאַחַת. 
+
+<small>יג</small>
+וּכְלוֹנְסוֹת שֶׁלָּאֶרֶז הָיוּ קְבוּעִין 
+מִכָּתְלוֹ שֶׁלַּהֵיכָל לְכָתְלוֹ שֶׁלָּאוּלָם, 
+כְּדֵי שֶׁלֹּא יִבְעַט.  
+וְשַׁרְשְׁרוֹת שֶׁלַּזָּהָב הָיוּ קְבוּעוֹת בְּתִקְרַת הָאוּלָם, 
+שֶׁבָּהֶן פִּרְחֵי כְהֻנָּה עוֹלִין, 
+וְרוֹאִין אֶת הָעֲטָרוֹת שֶׁבַחַלּוֹנוֹת, 
+שֶׁנֶּאֱמַר: (זכריה ו,יד) 
+"וְהָעֲטָרֹת תִּהְיֶה 
+לְחֵלֶם וּלְטוֹבִיָּה וְלִידַעְיָה וּלְחֵן בֶּן צְפַנְיָה, 
+לְזִכָּרוֹן בְּהֵיכַל יי".  
+וְגֶפֶן שֶׁלַּזָּהָב הָיְתָה עוֹמֶדֶת עַל פִּתְחוֹ שֶׁלַּהֵיכָל, 
+וּמֻדְלָה עַל גַּבֵּי כְלוֹנְסוֹת.  
+כָּל מִי שֶׁהוּא מִתְנַדֵּב עָלֶה, גַּרְגִּיר, אוֹ אֶשְׁכּוֹל, 
+מֵבִיא וְתוֹלֶה בָהּ.  
+אָמַר רְבִּי אֶלְעָזָר בִּרְבִּי צָדוֹק: 
+מַעֲשֶׂה הָיָה, 
+וְנִמְנוּ עָלֶיהָ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כֹּהֲנִים. 
+
+
+
+
+
+Chapter 4
+
+<small>א</small>
+פִּתְחוֹ שֶׁלַּהֵיכָל, 
+גָּבְהוֹ עֶשְׂרִים אַמָּה, 
+וְרָחְבּוֹ עֶשֶׂר אַמּוֹת.  
+וְאַרְבַּע דְּלָתוֹת הָיוּ לוֹ: 
+שְׁתַּיִם מִבִּפְנִים, וּשְׁתַּיִם מִבַּחוּץ, 
+שֶׁנֶּאֱמַר: (יחזקאל מא,כג) 
+"וּשְׁתַּיִם דְּלָתוֹת לַהֵיכָל וְלַקֹּדֶשׁ".  
+הַחִיצוֹנוֹת נִפְתָּחוֹת לְתוֹךְ הַפֶּתַח, 
+לְכַסּוֹת עָבְיוֹ שֶׁלַּכֹּתֶל, 
+הַפְּנִימִיּוֹת נִפְתָּחוֹת לְתוֹךְ הַבַּיִת, 
+לְכַסּוֹת אַחַר הַדְּלָתוֹת. 
+שֶׁכָּל הַבַּיִת טוּחַ בַּזָּהָב, 
+חוּץ מֵאַחַר הַדְּלָתוֹת.  
+
+<small>ב</small>
+רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 
+בְּתוֹךְ הַפֶּתַח הָיוּ עוֹמְדוֹת, 
+וּכְמִין אִצְרְפָה מִטָּה הָיוּ, 
+נִקְפָּלוֹת לַאֲחוֹרֵיהֶן, 
+אֵלּוּ שְׁתֵּי אַמּוֹת וּמַחְצָה, 
+וְאֵלּוּ שְׁתֵּי אַמּוֹת וּמַחְצָה, 
+חֲצִי אַמָּה מְזוּזָה מִכָּאן, 
+וַחֲצִי אַמָּה מְזוּזָה מִכָּאן, 
+שֶׁנֶּאֱמַר: (יחזקאל מא,כד) 
+"וּשְׁתַּיִם דְּלָתוֹת לַדְּלָתוֹת, 
+שְׁתַּיִם מוּסַבּוֹת דְּלָתוֹת, 
+וּשְׁתַּיִם לַדֶּלֶת אַחַת, 
+וּשְׁתֵּי דְלָתוֹת לָאַחֶרֶת". 
+
+<small>ג</small>
+וּשְׁנֵי פְשַׁפְשִׁין הָיוּ לוֹ לְשַׁעַר הַגָּדוֹל: 
+אֶחָד בַּצָּפוֹן, וְאֶחָד בַּדָּרוֹם.  
+שֶׁבַּדָּרוֹם, לֹא נִכְנַס בּוֹ אָדָם מֵעוֹלָם, 
+וְעָלָיו הוּא מְפָרֵשׁ עַל יְדֵי יְחֶזְקֵאל:  (יחזקאל מד,ב) 
+"וַיֹּאמֶר אֵלַי יי: 
+הַשַּׁעַר הַזֶּה סָגוּר יִהְיֶה, לֹא יִפָּתֵחַ, 
+וְאִישׁ לֹא יָבֹא בוֹ, 
+כִּי יי אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא בוֹ וְהָיָה סָגוּר".  
+נָטַל אֶת הַמַּפְתֵּחַ וּפָתַח אֶת הַפְּשֶׁפֶשׁ, 
+נִכְנַס לְהַתָּא, וּמֵהַתָּא לַהֵיכָל.  
+רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 
+בְּתוֹךְ עָבְיוֹ שֶׁלַּכֹּתֶל הָיָה מְהַלֵּךְ, 
+עַד שֶׁנִּמְצָא עוֹמֵד בֵּין שְׁנֵי שְׁעָרִים, 
+וּפָתַח אֶת הַחִיצוֹנוֹת מִבִּפְנִים, 
+וְאֶת הַפְּנִימִיּוֹת מִבַּחוּץ. 
+
+<small>ד</small>
+שְׁלֹשִׁים וּשְׁמוֹנָה תָאִים הָיוּ שָׁם: 
+חֲמִשָּׁה עָשָׂר בַּדָּרוֹם, 
+וּשְׁמוֹנָה בַמַּעֲרָב.  
+שֶׁבַּצָּפוֹן וְשֶׁבַּדָּרוֹם, 
+חֲמִשָּׁה עַל גַּבֵּי חֲמִשָּׁה, 
+וַחֲמִשָּׁה עַל גַּבֵּיהֶם.  
+וְשֶׁבַּמַּעֲרָב, 
+שְׁלֹשָׁה עַל גַּבֵּי שְׁלֹשָׁה, 
+וּשְׁנַיִם עַל גַּבֵּיהֶם.  
+וּשְׁלֹשָׁה פְתָחִים הָיָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד: 
+אֶחָד לַתָּא מִן הַיָּמִין, 
+וְאֶחָד לַתָּא מִן הַשְּׂמאל, 
+וְאֶחָד לַתָּא שֶׁעַל גַּבָּיו.  
+וּבְקֶרֶן מִזְרָחִית צְפוֹנִית, 
+הָיוּ חֲמִשָּׁה פְתָחִים: 
+אֶחָד לַתָּא מִן הַיָּמִין, 
+וְאֶחָד לַתָּא שֶׁעַל גַּבָּיו, 
+וְאֶחָד לַמְּסִבָּה, 
+וְאֶחָד לִפְשֶׁפֶשׁ, 
+וְאֶחָד לַהֵיכָל. 
+
+<small>ה</small>
+הַתַּחְתּוֹנָה, חָמֵשׁ, 
+וְרֹבֶד שֵׁשׁ; 
+וְהָאֶמְצָעִיּוֹת, שֵׁשׁ, 
+וְרֹבֶד שֶׁבַע; 
+הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁבַע, 
+שֶׁנֶּאֱמַר: (מלכים א ו,ו) 
+"הַיָּצִיעַ הַתַּחְתֹּנָה חָמֵשׁ בָּאַמָּה רָחְבָּהּ, 
+וְהַתִּיכֹנָה שֵׁשׁ בָּאַמָּה רָחְבָּהּ, 
+וְהַשְּׁלִישִׁית שֶׁבַע בָּאַמָּה רָחְבָּהּ, 
+כִּי מִגְרָעוֹת נָתַן לַבַּיִת סָבִיב חוּצָה, 
+לְבִלְתִּי אֲחֹז בְּקִירוֹת הַבָּיִת."
+וְכֵן הַתַּחְתּוֹנָה, 
+יַעֲלֶה עַל הָעֶלְיוֹנָה לַתִּיכֹנָה. &lt;שורה זו אינה מנוקדת&gt;
+
+<small>ו</small>
+וּמְסִבָּה הָיְתָה עוֹלָה 
+מִקֶּרֶן מִזְרָחִית צְפוֹנִית לְקֶרֶן צְפוֹנִית מַעֲרָבִית, 
+שֶׁבָּהּ הָיוּ עוֹלִים לְגַגּוֹת הַתָּאִים.  
+הָיָה עוֹלֶה בִמְסִבָּה וּפָנָיו לַמַּעֲרָב, 
+הִלֵּךְ פְּנֵי כָל הַצָּפוֹן, 
+עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לַמַּעֲרָב.  
+הִגִּיעַ לַמַּעֲרָב, הָפַךְ פָּנָיו לַדָּרוֹם.  
+הִלֵּךְ פְּנֵי כָל הַמַּעֲרָב, 
+עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לַדָּרוֹם.  
+הִגִּיעַ לַדָּרוֹם, הָפַךְ פָּנָיו לַמִּזְרָח.  
+הָיָה מְהַלֵּךְ בַּדָּרוֹם, 
+עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לְפִתְחָהּ שֶׁלָּעֲלִיָּה, 
+שֶׁפִּתְחָהּ שֶׁלָּעֲלִיָּה פָתוּחַ לַדָּרוֹם.  
+
+<small>ז</small>
+וּבְפִתְחָהּ שֶׁלָּעֲלִיָּה, 
+הָיוּ שְׁנֵי כְלוֹנוֹסוֹת שֶׁלָּאֶרֶז, 
+שֶׁבָּהֶן הָיוּ עוֹלִין לְגַגָּהּ שֶׁלָּעֲלִיָּה.  
+וְרֹאשָׁן פְּסֶפְסִין מַבְדִּיל בָּעֲלִיָּה, 
+בֵּין קֹדֶשׁ לְבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים.  
+וּבְלוּלִּין הָיוּ פְתוּחִין בָּעֲלִיָּה לְבֵית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, &lt;לבין&gt;
+שֶׁבָּהֶן הָיוּ מְשַׁלְּשִׁין אֶת הָאֻמָּנִים בַּתֵּבוֹת, 
+כְּדֵי שֶׁלֹּא יִזּוֹנוּ אֶת עֵינֵיהֶן מִבֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. 
+
+<small>ח</small>
+הַהֵיכָל, מֵאָה עַל מֵאָה, עַל רוּם מֵאָה.  
+הָאֹטֶם שֵׁשׁ אַמּוֹת, וְגָּבְהוֹ אַרְבָּעִים.  
+אַמָּה כִיּוֹר, וְאַמָּתַיִם בֵּית דְּלִיפָה.  &lt;דילפה&gt;
+וְאַמָּה תִקְרָה, וְאַמָּה מַעֲזֵיבָה.  
+וְגָבְהָהּ שֶׁלָּעֲלִיָּה אַרְבָּעִים אַמָּה.  
+אַמָּה כִיּוֹר, וְאַמָּה בֵית דְּלִיפָה.  &lt;דילפה&gt; 
+אַמָּה תִקְרָה, וְאַמָּה מַעֲזֵיבָה.  
+שָׁלוֹשׁ אַמּוֹת מַעֲקֶה, 
+וְאַמָּה כוֹלֶה עוֹרֵב.  
+רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 
+לֹא הָיָה כוֹלֶה עוֹרֵב עוֹלֶה בַמִּדָּה, 
+אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת הָיָה מַעֲקֶה. 
+
+<small>ט</small>
+מִן הַמִּזְרָח לַמַּעֲרָב, מֵאָה אַמָּה: 
+כֹּתֶל הָאוּלָם חָמֵשׁ, 
+וְהָאוּלָם אַחַת עֶשְׂרֵה, 
+כֹּתֶל הַהֵיכָל שֵׁשׁ, 
+וְתוֹכוֹ אַרְבָּעִים אַמָּה, 
+אַמָּה טַרְקְסִין, &lt;טריקסין&gt;
+עֶשְׂרִים אַמָּה לְבֵית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים.  
+כֹּתֶל הַהֵיכָל שֵׁשׁ, 
+וְהַתָּא שֵׁשׁ, 
+וְכֹתֶל הַתָּא חָמֵשׁ.  
+
+<small>י</small>
+מִן הַצָּפוֹן לַדָּרוֹם, שִׁבְעִים אַמָּה: 
+כֹּתֶל הַמְּסִבָּה חָמֵשׁ, 
+וְהַמְּסִבָּה שָׁלוֹשׁ, 
+כֹּתֶל הַתָּא חָמֵשׁ, 
+וְהַתָּא שֵׁשׁ, 
+כֹּתֶל הַהֵיכָל שֵׁשׁ, 
+וְתוֹכוֹ עֶשְׂרִים אַמָּה, 
+כֹּתֶל הַהֵיכָל שֵׁשׁ, 
+וְהַתָּא שֵׁשׁ, 
+וְכֹתֶל הַתָּא חָמֵשׁ, 
+וּבֵית הוֹרָדַת הַמַּיִם שָׁלוֹשׁ אַמּוֹת, 
+וְהַכֹּתֶל חָמֵשׁ אַמּוֹת.  
+
+<small>יא</small>
+וְהָאוּלָם עוֹדֵף עָלָיו 
+חָמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִן הַצָּפוֹן, 
+וַחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִן הַדָּרוֹם, 
+הוּא הָיָה נִקְרֵא "בֵית הַחֲלָפוֹת", 
+שֶׁשָּׁם גּוֹנְזִין אֶת הַסַּכִּינִים.  
+הַהֵיכָל צַר מֵאַחֲרָיו וְרָחָב מִלְּפָנָיו, 
+דּוֹמֶה לַאֲרִי, שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה כט,א) 
+"הוֹי אֲרִיאֵל אֲרִיאֵל קִרְיַת חָנָה דָוִד", 
+מָה הָאֲרִי צַר מֵאַחֲרָיו וְרָחָב מִלְּפָנָיו, 
+אַף הַהֵיכָל צַר מֵאַחֲרָיו וְרָחָב מִלְּפָנָיו. 
+
+
+
+
+
+Chapter 5
+
+<small>א</small>
+כָּל הָעֲזָרָה הָיְתָה 
+אֹרֶךְ מֵאָה וּשְׁמוֹנִים וָשֶׁבַע, 
+עַל רֹחַב מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים וְחָמֵשׁ.  
+מִן הַמִּזְרָח לַמַּעֲרָב, 
+מֵאָה וּשְׁמֹנִים וָשֶׁבַע: 
+מְקוֹם דְּרִיסַת יִשְׂרָאֵל, אַחַת עֶשְׂרֵה אַמָּה, 
+וּמְקוֹם דְּרִיסַת הַכֹּהֲנִים, אַחַת עֶשְׂרֵה אַמָּה, 
+הַמִּזְבֵּחַ, שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם, 
+בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ, עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אַמָּה, 
+הַהֵיכָל מֵאָה אַמָּה, 
+וְאַחַת עֶשְׂרֵה אַמָּה לַאֲחוֹרֵי בֵית הַכַּפֹּרֶת. &lt;לְאֲחוֹרֵי&gt;
+
+<small>ב</small>
+מִן הַצָּפוֹן לַדָּרוֹם, 
+מֵאָה אַמָּה וּשְׁלֹשִׁים וְחָמֵשׁ: 
+הַכֶּבֶשׁ וְהַמִּזְבֵּחַ, שִׁשִּׁים וּשְׁתַּיִם, 
+מִן הַמִּזְבֵּחַ לַטַּבָּעוֹת, שְׁמוֹנֶה אַמּוֹת, 
+מְקוֹם הַטַּבָּעוֹת, עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע, 
+מִן הַטַּבָּעוֹת לַשֻּׁלְחָנוֹת, אַרְבַּע, 
+מִן הַשֻּׁלְחָנוֹת וְלַנַּנָּסִין, אַרְבַּע, 
+מֵהַנַּנָּסִין לְכֹתֶל הָעֲזָרָה, שְׁמוֹנֶה אַמּוֹת, 
+וְהַמּוֹתָר בֵּין כֶּבֶשׁ לַכֹּתֶל, מְקוֹם הַנַּנָּסִין. 
+
+[<small>ג</small>]
+שֵׁשׁ לְשָׁכוֹת הָיוּ בָעֲזָרָה: 
+שָׁלוֹשׁ בַּצָּפוֹן, וְשָׁלוֹשׁ בַּדָּרוֹם.  
+שֶׁבַּצָּפוֹן: 
+לִשְׁכַּת הַמֶּלַח, 
+לִשְׁכַּת הַפַּרְוָה, 
+לִשְׁכַּת הַמְדִיחִין.  
+לִשְׁכַּת הַמֶּלַח, 
+שָׁם הָיוּ נוֹתְנִים מֶלַח לַקָּרְבָּן.  
+לִשְׁכַּת הַפַּרְוָה, 
+שָׁם הָיוּ מוֹלְחִין עוֹרוֹת קָדָשִׁים. 
+וְעַל גַּג הָיָה בֵית טְבִילָה 
+לְכֹהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים.  
+לִשְׁכַּת הַמְדִיחִין, 
+(שֶׁשָּׁם הָיוּ מְדִיחִין) קִרְבֵי הַקֳּדָשִׁים, 
+וּמִשָּׁם מְסִבָּה עוֹלָה לְגַג בֵּית הַפַּרְוָה. 
+
+<small>ד</small>
+שֶׁבַּדָּרוֹם: 
+לִשְׁכַּת הָעֵץ, 
+לִשְׁכַּת הַגּוֹלָה, 
+לִשְׁכַּת הַגָּזִית.  
+לִשְׁכַּת הָעֵץ, 
+(אָמַר רְבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב:) 
+שָׁכַחְתִּי מָה הָיְתָה מְשַׁמֶּשֶׁת.  
+אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: 
+לִשְׁכַּת כֹּהֵן גָּדוֹל הָיְתָה אַחַר שְׁתֵּיהֶם, 
+וְגַג שְׁלָשְׁתָּן שָׁוֶה.  
+לִשְׁכַּת הַגּוֹלָה, 
+שָׁם הָיָה בוֹר הַגּוֹלָה, 
+וְהַגַּלְגַּל נָתוּן עָלָיו, 
+וּמִשָּׁם מְסַפְּקִין מַיִם לְכָל הָעֲזָרָה.  
+
+<small>ה</small>
+לִשְׁכַּת הַגָּזִית, 
+שָׁם הָיְתָה סַנְהֶדְרִין גְּדוֹלָה שֶׁלְּיִשְׂרָאֵל יוֹשֶׁבֶת, 
+וְדָנָה אֶת הַכְּהֻנָּה.  
+כֹּהֵן שֶׁנִּמְצָא בוֹ פָסוּל, 
+לוֹבֵשׁ שְׁחוֹרִים, וּמִתְעַטֵּף שְׁחוֹרִין, 
+וְיוֹצֵא וְהוֹלֵךְ לוֹ; 
+וְשֶׁלֹּא נִמְצָא פְסוּל, 
+לוֹבֵשׁ לְבָנִים, 
+וְנִכְנָס וּמְשַׁמֵּשׁ עִם אֶחָיו הַכֹּהֲנִים.  
+יוֹם טוֹב הָיוּ עוֹשִׂין, 
+שֶׁלֹּא נִמְצָא פְסוּל בְּזַרְעוֹ שֶׁלָּאַהֲרֹן.  
+וְכָךְ הָיוּ אוֹמְרִים: 
+"בָּרוּךְ הַמָּקוֹם, בָּרוּךְ הוּא! 
+שֶׁלֹּא נִמְצָא פְסוּל בְּזַרְעוֹ שֶׁלַּאַהֲרֹן. 
+
+חסל מסכת מידות 
+
+
+
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Middot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Middot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e49e50f5bc2138bf951adc8242a00519bf5a3ee6
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Middot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt	
@@ -0,0 +1,66 @@
+Mishnah Middot
+משנה מדות
+Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
+
+משנה מדות
+
+
+
+Chapter 1
+
+בשלשה מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש. בבית אבטינס. ובבית הניצוץ. ובבית המוקד. והלוים בעשרים ואחד מקום. חמשה. על חמשה שערי הר הבית. ארבעה. על ארבע פנותיו מתוכו. חמשה על חמשה שערי העזרה. ארבע. על ארבע פנותיה מבחוץ. ואחד בלשכת הקרבן. ואחד בלשכת הפרוכת. ואחד לאחורי בית הכפורת: 
+
+איש הר הבית. היה מחזר על כל משמר ומשמר. ואבוקות דולקין לפניו. וכל משמר שאינו עומד. אומר לו איש הר הבית. שלום עליך. ניכר שהוא ישן חובטו במקלו. ורשות היה לו לשרוף את כסותו והם אומרים מה קול בעזרה. קול בן לוי לוקה ובגדיו נשרפים שישן לו על משמרו. רבי אליעזר בן יעקב אומר. פעם אחת מצאו את אחי אמא ישן ושרפו את כסותו: 
+
+חמשה שערים היו להר הבית. שני שערי חולדה מן הדרום. משמשין כניסה ויציאה. קיפונוס מן המערב משמש כניסה ויציאה. טדי מן הצפון. לא היה משמש כלום. שער המזרחי עליו שושן הבירה צורה. שבו כהן גדול השורף את הפרה. ופרה וכל מסעדיה יוצאים להר המשחה: 
+
+שבעה שערים היו בעזרה. שלשה בצפון. ושלשה בדרום. ואחד במזרח. שבדרום שער הדלק. שני לו שער הבכורות. שלישי לו שער המים. שבמזרח שער נקנור. ושתי לשכות היו לו. אחת מימינו. ואחת משמאלו. אחת לשכת פנחס המלביש ואחת לשכת עושי חביתין: 
+
+ושבצפון שער הנצוץ. וכמין אכסדרה היה. ועלייה בנויה על גביו. שהכהנים שומרים מלמעלן. והלוים מלמטן. ופתח היה לו לחיל. שני לו שער הקרבן. שלישי לו בית המוקד: 
+
+וארבע לשכות היו בבית המוקד. כקיטונות פתוחות לטרקלין. שתים בקדש ושתים בחול. וראשי פיספסין מבדילין בין קדש לחול. ומה היו משמשות. מערבית דרומית. היא היתה לשכת טלאי קרבן. דרומית מזרחית היא היתה לשכת עושי לחם הפנים. מזרחית צפונית. בה גנזו בני חשמונאי את אבני המזבח ששקצום מלכי יון. צפונית מערבית בה יורדים לבית הטבילה: 
+
+שנים שערים היו לבית המוקד. אחד פתוח לחיל. ואחד פתוח לעזרה. אמר רבי יהודה זה שהיה פתוח לעזרה. פשפש קטן היה לו. שבו נכנסין לבלוש את העזרה: 
+
+בית המוקד כיפה. ובית גדול היה. מוקף רובדין של אבן. וזקני בית אב ישנים שם. ומפתחות העזרה בידם. ופרחי כהונה. איש כסתו בארץ: 
+
+ומקום היה שם. אמה על אמה וטבלא של שיש וטבעת היתה קבועה בה. ושלשלת שהמפתחות היו תלויות בה. הגיע זמן הנעילה הגביה את הטבלא בטבעת. ונטל את המפתחות מן השלשלת ונעל הכהן מבפנים ובן לוי ישן לו מבחוץ. גמר מלנעול החזיר את המפתחות לשלשלת. ואת הטבלא למקומה. נתן כסותו עליה ישן לו. אירע קרי באחד מהם. יוצא והולך לו במסיבה ההולכת תחת הבירה. והנרות דולקים מכאן ומכאן עד שהוא מגיע לבית הטבילה. רבי אלעזר בן יעקב אומר במסיבה ההולכת תחת החיל יוצא והולך לו בטדי: 
+
+
+Chapter 2
+
+הר הבית היה חמש מאות אמה על חמש מאות אמה רובו מן הדרום. שני לו מן המזרח. שלישי לו מן הצפון. מיעוטו מן המערב. מקום שהיה רוב מדתו שם היה רוב תשמישו:  
+כל הנכנסין להר הבית. נכנסין דרך ימין. ומקיפין ויוצאין דרך שמאל. חוץ ממי שאירעו דבר שהוא מקיף לשמאל מה לך מקיף לשמאל שאני אבל. השוכן בבית הזה ינחמך. שאני מנודה. השוכן בבית הזה יתן בלבם ויקרבוך. דברי רבי מאיר. אמר לו רבי יוסי עשיתן כאילו עברו עליו את הדין. אלא השוכן בבית הזה יתן בלבך. ותשמע לדברי חבריך ויקרבוך:  
+לפנים ממנו סורג גבוה עשרה טפחים. ושלש עשרה פרצות היו שם. שפרצום מלכי יון חזרו וגדרום וגזרו כנגדם שלש עשרה השתחויות. לפנים ממנו החיל. עשר אמות. ושתים עשרה מעלות היו שם. רום המעלה חצי אמה. ושלחה חצי אמה. כל המעלות שהיו שם. רום מעלה חצי אמה. ושלחה חצי אמה. חוץ משל אולם. כל הפתחים והשערים שהיו שם גובהן עשרים אמה. ורחבן עשר אמות. חוץ משל אולם. כל הפתחים שהיו שם היו להן דלתות. חוץ משל אולם. כל השערים שהיו שם היו להן שקופות. חוץ משער טדי. שהיו שם שתי אבנים מוטות זו על גב זו. כל השערים שהיו שם. נשתנו להיות של זהב. חוץ משער ניקנור. מפני שנעשה בהן נס. ויש אומרים מפני שנחשתן מצהיב:  
+כל הכתלים שהיו שם. היו גבוהים. חוץ מכותל המזרחי. שהכהן השורף את הפרה עומד בראש הר המשחה ומתכוין ורואה בפתחו של היכל בשעת הזיית הדם:  
+עזרת הנשים היתה אורך מאה ושלשים וחמש. על רחב מאה ושלשים וחמש. וארבע לשכות היו בארבע מקצעותיה. של ארבעים ארבעים אמה. ולא היו מקורות. וכך הם עתידים להיות. שנאמר (יחזקאל מו, כא) ויוציאני אל החצר החיצונה. ויעבירני אל ארבעת מקצועי החצר. והנה חצר במקצוע החצר. חצר במקצוע החצר. בארבעת מקצעות החצר חצרות קטורות ואין קטורות אלא שאינן מקורות. ומה היו משמשות דרומית מזרחית. היא היתה לשכת הנזירים. ששם הנזירין מבשלין את שלמיהן. ומגלחין את שערן ומשלחים תחת הדוד. מזרחית צפונית. היא היתה לשכת העצים. ששם הכהנים בעלי מומין מתליעין העצים. וכל עץ שנמצא בו תולעת פסול מעל גבי המזבח. צפונית מערבית. היא היתה לשכת מצורעים. מערבית דרומית. אמר רבי אליעזר בן יעקב שכחתי מה היתה משמשת. אבא שאול אומר שם היו נותנין יין ושמן. היא היתה נקראת לשכת בית שמניה. וחלקה היתה בראשונה. והקיפוה כצוצרה שהנשים רואות מלמעלן והאנשים מלמטן. כדי שלא יהו מעורבין וחמש עשרה מעלות עולות מתוכה לעזרת ישראל. כנגד חמש עשרה מעלות שבתהלים. שעליהן הלוים אומרים בשיר. לא היו טרוטות אלא מוקפות. כחצי גורן עגולה:  
+ולשכות היו תחת עזרת ישראל. ופתוחות לעזרת הנשים. ששם הלוים נותנים כנורות ונבלים ומצלתים וכל כלי שיר. עזרת ישראל. היתה אורך מאה אמה ושלשים וחמש. על רוחב אחת עשרה. וכן עזרת כהנים היתה אורך מאה ושלשים וחמש. על רוחב אחת עשרה. וראשי פספסין מבדילין בין עזרת ישראל לעזרת הכהנים. רבי אליעזר בן יעקב אומר. מעלה היתה וגבוהה אמה. והדוכן נתון עליה. ובה שלש מעלות של חצי חצי אמה נמצאת עזרת הכהנים גבוהה מעזרת ישראל שתי אמות ומחצה. כל העזרה היתה אורך מאה ושמונים ושבע. על רחב מאה ושלשים וחמש. ושלש עשרה השתחויות היו שם. אבא יוסי בן חנן אומר. כנגד שלשה עשר שערים. שערים דרומיים סמוכים למערב. שער העליון. שער הדלק. שער הבכורות. שער המים. ולמה נקרא שמו שער המים. שבו מכניסין צלוחית של מים של ניסוך בחג. רבי אליעזר בן יעקב אומר. ובו המים מפכים. ועתידין להיות יוצאין מתחת מפתן הבית. ולעומתן בצפון סמוכים למערב. שער יכניה. שער הקרבן. שער הנשים. שער השיר. ולמה נקרא שמו שער יכניה. שבו יצא יכניה בגלותו. שבמזרח שער נקנור. ושני פשפשים היו לו. אחד מימינו ואחד משמאלו. ושנים במערב. לא היה להם שם:  
+
+Chapter 3
+
+המזבח היה שלשים ושתים. על שלשים ושתים. עלה אמה וכנס אמה זה היסוד. נמצא שלשים על שלשים. עלה חמש וכנס אמה זה הסובב. נמצא עשרים ושמנה על עשרים ושמנה. מקום הקרנות אמה מזה ואמה מזה. נמצא עשרים ושש על עשרים ושש. מקום הילוך רגלי הכהנים אמה מזה ואמה מזה. נמצא עשרים וארבע על עשרים וארבע. מקום מערכה. אמר רבי יוסי מתחלה לא היה אלא שמונה ועשרים על שמונה ועשרים. כונס ועולה במדה זו. עד שנמצא מקום המערכה עשרים על עשרים. וכשעלו בני הגולה. הוסיפו עליו ארבע אמות מן הדרום. וארבע אמות מן המערב כמין גמא. שנאמר (יחזקאל מג, טז) והאריאל שתים עשרה ארך בשתים עשרה רחב. רבוע. יכול שאינו אלא שתים עשרה על שתים עשרה כשהוא אומר אל ארבעת רבעיו. מלמד שמן האמצע הוא מודד שתים עשרה אמה לכל רוח. וחוט של סיקרא חוגרו באמצע להבדיל בין הדמים העליונים לדמים התחתונים. והיסוד היה מהלך על פני כל הצפון ועל פני כל המערב. ואוכל בדרום אמה אחת. ובמזרח אמה אחת:  
+ובקרן מערבית דרומית היו שני נקבים כמין שני חוטמין דקין. שהדמים הניתנין על יסוד מערבי ועל יסוד דרומי. יורדין בהן ומתערבין באמה. ויוצאין לנחל קדרון:  
+למטה ברצפה באותו הקרן. מקום היה שם אמה על אמה. וטבלא של שיש. וטבעת היתה קבועה בה. שבו יורדין לשית. ומנקין אותו. וכבש היה לדרומו של מזבח. שלשים ושתים על רחב שש עשרה. ורבובה היתה לו במערבו. ששם היו נותנים פסולי חטאת העוף:  
+אחד אבני הכבש. ואחד אבני המזבח. מבקעת בית כרם. וחופרין למטה מהבתולה. ומביאים משם אבנים שלמות. שלא הונף עליהן ברזל. שהברזל פוסל בנגיעה ובפגימה לכל דבר. נפגמה אחת מהן. היא פסולה. וכולן כשרות. ומלבנים אותן פעמים בשנה. אחת בפסח. ואחת בחג. וההיכל פעם אחת בפסח. רבי אומר, כל ערב שבת מלבנים אותו במפה מפני הדמים. לא היו סדין אותן בכפיס של ברזל. שמא יגע ויפסול. שהברזל נברא לקצר ימיו של אדם. והמזבח נברא להאריך ימיו של אדם. אינו בדין שיונף המקצר על המאריך:  
+וטבעות היו לצפונו של מזבח. ששה סדרים של ארבעה ארבעה. ויש אומרים ארבע של ששה ששה. שעליהן שוחטים את הקדשים. בית המטבחיים. היה לצפונו של מזבח. ועליו שמנה עמודים ננסין. ורביעין של ארז על גביהן. ואונקליות של ברזל. היו קבועין בהם. ושלשה סדרים היו לכל אחד ואחד. שבהם תולין ומפשיטין. על שלחנות. של שיש שבין העמודים:  
+הכיור היה בין האולם ולמזבח. ומשוך כלפי הדרום. בין האולם ולמזבח שתים ועשרים אמה ושתים עשרה מעלות היו שם. רום מעלה חצי אמה. ושלחה אמה. אמה אמה ורובד שלש. ואמה אמה ורובד שלש. והעליונה. אמה אמה. ורובד ארבע. רבי יהודה אומר העליונה אמה אמה ורובד חמש:  
+פתחו של אולם גובהו ארבעים אמה ורחבו עשרים אמה. וחמש מלתראות של מילת היו על גביו. התחתונה עודפת על הפתח אמה מזה ואמה מזה. שלמעלה ממנה עודפת עליה אמה מזה ואמה מזה. נמצאת העליונה שלשים אמה. ונדבך של אבנים היה בין כל אחת ואחת:  
+וכלונסות של ארז היו קבועין מכתלו של היכל לכתלו של אולם. כדי שלא יבעט. ושרשרות של זהב היו קבועין בתקרת האולם. שבהן פרחי כהונה עולין. ורואין את העטרות. שנאמר (זכריה ו, יד). והעטרות תהיה לחלם ולטוביה ולידעיה ולחן בן צפניה לזכרון בהיכל ה'. גפן של זהב היתה עומדת על פתחו של היכל ומודלה על גבי כלונסות. כל מי שהוא מתנדב. עלה. או גרגיר. או אשכול. מביא ותולה בה. אמר רבי אליעזר ברבי צדוק. מעשה היה ונמנו עליה שלש מאות כהנים:  
+
+Chapter 4
+
+פתחו של היכל גבהו עשרים אמה. ורחבו עשר אמות. וארבע דלתות היו לו שתים בפנים ושתים בחוץ. שנאמר (יחזקאל מא, כג) שתים דלתות להיכל ולקדש החיצונות נפתחות לתוך הפתח. לכסות עוביו של כותל. והפנימיות נפתחות לתוך הבית לכסות אחר הדלתות. שכל הבית טוח בזהב חוץ מאחר הדלתות. רבי יהודה אומר בתוך הפתח היו עומדות. וכמין איצטרמיטה היו. ונקפלות לאחוריהן. אלו שני אמות ומחצה. ואלו שני אמות ומחצה. חצי אמה מזוזה מכאן. וחצי אמה מזוזה מכאן. שנאמר (יחזקאל מא, כד) ושתים דלתות לדלתות שתים מוסבות דלתות שתים לדלת אחת. ושתי דלתות לאחרת:  
+ושני פשפשין היו לו לשער הגדול. אחד בצפון ואחד בדרום. שבדרום לא נכנס בו אדם מעולם. ועליו הוא מפורש על ידי יחזקאל שנאמר (יחזקאל מד, ב) ויאמר אלי ה' השער הזה סגור יהיה לא יפתח ואיש לא יבא בו כי ה' אלהי ישראל בא בו והיה סגור. נטל את המפתח ופתח את הפשפש. ונכנס להתא ומהתא להיכל. רבי יהודה אומר בתוך עוביו של כותל היה מהלך. עד שנמצא עומד בין שני השערים. ופתח את החיצונות מבפנים. ואת הפנימיות מבחוץ:  
+ושלשים ושמנה תאים היו שם. חמשה עשר בצפון. חמשה עשר בדרום. ושמנה במערב. שבצפון ושבדרום. חמשה על גבי חמשה. וחמשה על גביהם. ושבמערב. שלשה על גבי שלשה. ושנים על גביהם. ושלשה פתחים היו לכל אחד ואחד. אחד לתא מן הימין. ואחד לתא מן השמאל. ואחד לתא שעל גביו. ובקרן מזרחית צפונית. היו חמשה פתחים. אחד לתא מן הימין. ואחד לתא שעל גביו. ואחד למסיבה ואחד לפשפש. ואחד להיכל:  
+התחתונה חמשה ורובד ששה והאמצעית ששה. ורובד שבע. והעליונה שבע. שנאמר (מלכים א' ו, ו) היציע התחתונה חמש באמה רחבה. והתיכונה שש באמה רחבה. והשלישית שבע באמה רחבה:  
+ומסבה היתה עולה מקרן מזרחית צפונית. לקרן צפונית מערבית. שבה היו עולים לגגות התאים. היה עולה במסבה. ופניו למערב. הלך על כל פני הצפון. עד שהוא מגיע למערב. הגיע למערב והפך פניו לדרום. הלך כל פני מערב. עד שהוא מגיע לדרום. הגיע לדרום והפך פניו למזרח היה מהלך בדרום. עד שהוא מגיע לפתחה של עליה. שפתחה של עליה פתוח לדרום. ובפתחה של עליה. היו שתי כלונסות של ארז. שבהן היו עולין לגגה של עליה. וראשי פספסין מבדילים בעליה בין הקדש לבין קדש הקדשים. ולולין היו פתוחין בעליה. לבית קדש הקדשים. שבהן היו משלשלין את האומנים בתיבות. כדי שלא יזונו עיניהן מבית קדשי הקדשים:  
+וההיכל מאה על מאה על רום מאה. האוטם שש אמות. וגובהו ארבעים אמה אמה כיור. ואמתים בית דלפה. ואמה תקרה. ואמה מעזיבה. וגובה של עליה ארבעים אמה. ואמה כיור. ואמתים בית דלפה. ואמה תקרה. ואמה מעזיבה ושלש אמות מעקה. ואמה כלה עורב. רבי יהודה אומר לא היה כלה עורב עולה מן המדה. אלא ארבע אמות היה מעקה:  
+מהמזרח למערב מאה אמה כותל האולם חמש. והאולם אחד עשר. כותל ההיכל שש. ותוכו ארבעים אמה. אמה טרקסין. ועשרים אמה. בית קדש הקדשים. כותל ההיכל שש. והתא שש. וכותל התא חמש. מן הצפון לדרום שבעים אמה. כותל המסבה חמש. והמסבה שלש. כותל התא חמש. והתא שש. כותל ההיכל שש. ותוכו עשרים אמה. כותל ההיכל שש. והתא שש. וכותל התא חמש. ובית הורדת המים. שלש אמות. והכותל חמש אמות האולם עודף עליו חמש עשרה אמה מן הצפון. וחמש עשרה אמה מן הדרום. והוא היה נקרא בית החליפות. ששם גונזים את הסכינים. וההיכל צר מאחריו. ורחב מלפניו. ודומה לארי. שנאמר (ישעיה כט, א) הוי אריאל קרית חנה דוד. מה הארי צר מאחריו. ורחב מלפניו. אף ההיכל צר מאחריו. ורחב מלפניו:  
+
+Chapter 5
+
+כל העזרה. היתה אורך מאה ושמונים ושבע על רחב מאה ושלשים וחמש. מן המזרח למערב מאה ושמונים ושבע מקום דריסת ישראל אחת עשרה אמה. מקום דריסת הכהנים אחת עשרה אמה. המזבח שלשים ושתים. בין האולם ולמזבח עשרים ושתים אמה. ההיכל מאה אמה. ואחת עשרה אמה לאחורי בית הכפורת:  
+מן הצפון לדרום מאה ושלשים וחמש הכבש והמזבח ששים ושתים. מן המזבח לטבעות שמונה אמות. מקוםהטבעות עשרים וארבע. מן הטבעות לשלחנות ארבע. מן השלחנות ולננסין ארבע. מן הננסין לכותל העזרה שמנה אמות. והמותר בין הכבש לכותל. ומקום הננסין:  
+שש לשכות היו בעזרה. שלש בצפון. ושלש בדרום. שבצפון לשכת המלח. לשכת הפרוה. לשכת המדיחים. לשכת המלח. שם היו נותנים מלח לקרבן. לשכת הפרוה. שם היו מולחין עורות קדשים. ועל גגה היה בית הטבילה לכהן גדול ביום הכפורים. לשכת המדיחין ששם היו מדיחין קרבי הקדשים. ומשם מסבה עולה לגג בית הפרוה:  
+שבדרום לשכת העץ. לשכת הגולה לשכת הגזית. לשכת העץ. אמר רבי אליעזר בן יעקב. שכחתי מה היתה משמשת. אבא שאול אומר לשכת כהן גדול. והיא היתה אחורי שתיהן. וגג שלשתן שוה. לשכת הגולה. שם היה בור קבוע והגלגל נתון עליו ומשם מספיקים מים לכל העזרה. לשכת הגזית. שם היתה סנהדרי גדולה של ישראל יושבת. ודנה את הכהונה. וכהן שנמצא בו פסול לובש שחורים ומתעטף שחורים ויוצא והולך לו. ושלא נמצא בו פסול לובש לבנים ומתעטף לבנים. נכנס ומשמש עם אחיו הכהנים. ויום טוב היו עושים שלא נמצא פסול בזרעו של אהרן הכהן. וכך היו אומרים. ברוך המקום ברוך הוא. שלא נמצא פסול בזרעו של אהרן. וברוך הוא. שבחר באהרן ובבניו לעמוד לשרת לפני ה' בבית קדשי קדשים:   
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Middot/Hebrew/Torat Emet 357.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Middot/Hebrew/Torat Emet 357.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..79b6bcfb5c2f9200aa69a9e20fb033fef15cf9b0
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Middot/Hebrew/Torat Emet 357.txt	
@@ -0,0 +1,57 @@
+Mishnah Middot
+משנה מדות
+Torat Emet 357
+http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads
+
+משנה מדות
+
+
+
+Chapter 1
+
+<i data-overlay="Vilna Pages" data-value="לד."></i>בִּשְׁלשָׁה מְקוֹמוֹת הַכֹּהֲנִים שׁוֹמְרִים בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, בְּבֵית אַבְטִינָס, וּבְבֵית הַנִּיצוֹץ, וּבְבֵית הַמּוֹקֵד. וְהַלְוִיִּם בְּעֶשְׂרִים וְאֶחָד מָקוֹם. חֲמִשָּׁה, עַל חֲמִשָּׁה שַׁעֲרֵי הַר הַבַּיִת. אַרְבָּעָה, עַל אַרְבַּע פִּנּוֹתָיו מִתּוֹכוֹ. חֲמִשָּׁה, עַל חֲמִשָּׁה שַׁעֲרֵי הָעֲזָרָה. אַרְבָּעָה, עַל אַרְבַּע פִּנּוֹתֶיהָ מִבַּחוּץ. וְאֶחָד בְּלִשְׁכַּת הַקָּרְבָּן, וְאֶחָד בְּלִשְׁכַּת הַפָּרֹכֶת, וְאֶחָד לַאֲחוֹרֵי בֵית הַכַּפֹּרֶת:  
+אִישׁ הַר הַבַּיִת הָיָה מְחַזֵּר עַל כָּל מִשְׁמָר וּמִשְׁמָר, וַאֲבוּקוֹת דּוֹלְקִין לְפָנָיו, וְכָל מִשְׁמָר שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד, אוֹמֵר לוֹ אִישׁ הַר הַבַּיִת, שָׁלוֹם עָלֶיךָ. נִכָּר שֶׁהוּא יָשֵׁן, חוֹבְטוֹ בְמַקְלוֹ. וּרְשׁוּת הָיָה לוֹ לִשְׂרֹף אֶת כְּסוּתוֹ. וְהֵם אוֹמְרִים, מַה קּוֹל בָּעֲזָרָה. קוֹל בֶּן לֵוִי לוֹקֶה וּבְגָדָיו נִשְׂרָפִין, שֶׁיָּשֵׁן לוֹ עַל מִשְׁמָרוֹ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, פַּעַם אַחַת מָצְאוּ אֶת אֲחִי אִמָּא יָשֵׁן, וְשָׂרְפוּ אֶת כְּסוּתוֹ:  
+חֲמִשָּׁה שְׁעָרִים הָיוּ לְהַר הַבַּיִת. שְׁנֵי שַׁעֲרֵי חֻלְדָּה מִן הַדָּרוֹם, מְשַׁמְּשִׁין כְּנִיסָה וִיצִיאָה. קִיפוֹנוֹס מִן הַמַּעֲרָב, מְשַׁמֵּשׁ כְּנִיסָה וִיצִיאָה. טָדִי מִן הַצָּפוֹן, לֹא הָיָה מְשַׁמֵּשׁ כְּלוּם. שַׁעַר הַמִּזְרָחִי, עָלָיו שׁוּשַׁן הַבִּירָה צוּרָה, שֶׁבּוֹ כֹהֵן גָּדוֹל הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה וּפָרָה וְכָל מְסַעֲדֶיהָ יוֹצְאִים לְהַר הַמִּשְׁחָה:  
+שִׁבְעָה שְׁעָרִים הָיוּ בָעֲזָרָה, שְׁלשָׁה בַצָּפוֹן וּשְׁלשָׁה בַדָּרוֹם וְאֶחָד בַּמִּזְרָח. שֶׁבַּדָּרוֹם, שַׁעַר הַדֶּלֶק. שֵׁנִי לוֹ, שַׁעַר הַבְּכוֹרוֹת. שְׁלִישִׁי לוֹ, שַׁעַר הַמָּיִם. שֶׁבַּמִּזְרָח, שַׁעַר נִקָּנוֹר, וּשְׁתֵּי לְשָׁכוֹת הָיוּ לוֹ, אַחַת מִימִינוֹ וְאַחַת מִשְּׂמֹאלוֹ, אַחַת לִשְׁכַּת פִּנְחָס הַמַּלְבִּישׁ, וְאַחַת לִשְׁכַּת עוֹשֵׂי חֲבִתִּין:  
+וְשֶׁבַּצָּפוֹן, שַׁעַר הַנִּיצוֹץ. וּכְמִין אַכְסַדְרָה הָיָה, וַעֲלִיָּה בְנוּיָה עַל גַּבָּיו, שֶׁהַכֹּהֲנִים שׁוֹמְרִים מִלְמַעְלָן וְהַלְוִיִּם מִלְּמַטָּן, וּפֶתַח הָיָה לוֹ לַחֵיל. שֵׁנִי לוֹ, שַׁעַר הַקָּרְבָּן. שְׁלִישִׁי לוֹ, בֵּית הַמּוֹקֵד:  
+וְאַרְבַּע לְשָׁכוֹת הָיוּ בְּבֵית הַמּוֹקֵד, כְּקִיטוֹנוֹת פְּתוּחוֹת לִטְרַקְלִין, שְׁתַּיִם בַּקֹּדֶשׁ וּשְׁתַּיִם בַּחֹל, וְרָאשֵׁי פִסְפָּסִין מַבְדִּילִין בֵּין קֹדֶשׁ לַחֹל. וּמֶה הָיוּ מְשַׁמְּשׁוֹת. מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית, הִיא הָיְתָה לִשְׁכַּת טְלָאֵי קָרְבָּן. דְּרוֹמִית מִזְרָחִית, הִיא הָיְתָה לִשְׁכַּת עוֹשֵׂי לֶחֶם הַפָּנִים. מִזְרָחִית צְפוֹנִית, בָּהּ גָּנְזוּ בְנֵי חַשְׁמוֹנַאי אֶת אַבְנֵי הַמִּזְבֵּחַ שֶׁשִּׁקְּצוּם מַלְכֵי יָוָן. צְפוֹנִית מַעֲרָבִית, בָּהּ יוֹרְדִים לְבֵית הַטְּבִילָה:  
+<i data-overlay="Vilna Pages" data-value="לד:"></i>שְׁנַיִם שְׁעָרִים הָיוּ לְבֵית הַמּוֹקֵד, אֶחָד פָּתוּחַ לַחֵיל וְאֶחָד פָּתוּחַ לָעֲזָרָה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, זֶה שֶׁהָיָה פָתוּחַ לָעֲזָרָה, פִּשְׁפָּשׁ קָטָן הָיָה לוֹ, שֶׁבּוֹ נִכְנָסִין לִבְלֹשׁ אֶת הָעֲזָרָה:  
+בֵּית הַמּוֹקֵד, כִּפָּה, וּבַיִת גָּדוֹל הָיָה, מֻקָּף רוֹבָדִין שֶׁל אֶבֶן, וְזִקְנֵי בֵית אָב יְשֵׁנִים שָׁם, וּמַפְתְּחוֹת הָעֲזָרָה בְּיָדָם, וּפִרְחֵי כְהֻנָּה, אִישׁ כִּסְתּוֹ בָאָרֶץ:  
+וּמָקוֹם הָיָה שָׁם, אַמָּה עַל אַמָּה, וְטַבְלָא שֶׁל שַׁיִשׁ וְטַבַּעַת הָיְתָה קְבוּעָה בָהּ, וְשַׁלְשֶׁלֶת שֶׁהַמַּפְתְּחוֹת הָיוּ תְלוּיוֹת בָּהּ. הִגִּיעַ זְמַן הַנְּעִילָה, הִגְבִּיהַּ אֶת הַטַּבְלָא בַּטַּבַּעַת וְנָטַל אֶת הַמַּפְתְּחוֹת מִן הַשַּׁלְשֶׁלֶת, וְנָעַל הַכֹּהֵן מִבִּפְנִים, וּבֶן לֵוִי יָשֵׁן לוֹ מִבַּחוּץ. גָּמַר מִלִּנְעֹל, הֶחֱזִיר אֶת הַמַּפְתְּחוֹת לַשַּׁלְשֶׁלֶת וְאֶת הַטַּבְלָא לִמְקוֹמָהּ, נָתַן כְּסוּתוֹ עָלֶיהָ, יָשֵׁן לוֹ. אֵרַע קֶרִי בְּאַחַד מֵהֶם, יוֹצֵא וְהוֹלֵךְ לוֹ בַמְּסִבָּה הַהוֹלֶכֶת תַּחַת הַבִּירָה, וְהַנֵּרוֹת דּוֹלְקִים מִכָּאן וּמִכָּאן, עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לְבֵית הַטְּבִילָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, בַּמְּסִבָּה הַהוֹלֶכֶת תַּחַת הַחֵיל יוֹצֵא וְהוֹלֵךְ לוֹ בְּטָדִי:  
+
+Chapter 2
+
+הַר הַבַּיִת הָיָה חֲמֵשׁ מֵאוֹת אַמָּה עַל חֲמֵשׁ מֵאוֹת אַמָּה, רֻבּוֹ מִן הַדָּרוֹם, שֵׁנִי לוֹ מִן הַמִּזְרָח, שְׁלִישִׁי לוֹ מִן הַצָּפוֹן, מִעוּטוֹ מִן הַמַּעֲרָב. מְקוֹם שֶׁהָיָה רֹב מִדָּתוֹ, שָׁם הָיָה רֹב תַּשְׁמִישׁוֹ:  
+כָּל הַנִּכְנָסִין לְהַר הַבַּיִת נִכְנָסִין דֶּרֶךְ יָמִין וּמַקִּיפִין וְיוֹצְאִין דֶּרֶךְ שְׂמֹאל, חוּץ מִמִּי שֶׁאֵרְעוֹ דָבָר, שֶׁהוּא מַקִּיף לִשְׂמֹאל. מַה לְּךָ מַקִּיף לִשְׂמֹאל, שֶׁאֲנִי אָבֵל, הַשּׁוֹכֵן בַּבַּיִת הַזֶּה יְנַחֲמֶךָּ. שֶׁאֲנִי מְנֻדֶּה, הַשּׁוֹכֵן בַּבַּיִת הַזֶּה יִתֵּן בְּלִבָּם וִיקָרְבוּךָ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי, עֲשִׂיתָן כְּאִלּוּ עָבְרוּ עָלָיו אֶת הַדִּין. אֶלָּא, הַשּׁוֹכֵן בַּבַּיִת הַזֶּה יִתֵּן בְּלִבְּךָ וְתִשְׁמַע לְדִבְרֵי חֲבֵרֶיךָ וִיקָרְבוּךָ:  
+<i data-overlay="Vilna Pages" data-value="לה."></i>לִפְנִים מִמֶּנּוּ, סוֹרֵג, גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים. וּשְׁלשׁ עֶשְׂרֵה פְרָצוֹת הָיוּ שָׁם, שֶׁפְּרָצוּם מַלְכֵי יָוָן. חָזְרוּ וּגְדָרוּם, וְגָזְרוּ כְנֶגְדָּם שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה הִשְׁתַּחֲוָיוֹת. לִפְנִים מִמֶּנּוּ, הַחֵיל, עֶשֶׂר אַמּוֹת. וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת הָיוּ שָׁם. רוּם הַמַּעֲלָה חֲצִי אַמָּה, וְשִׁלְחָהּ חֲצִי אַמָּה. כָּל הַמַּעֲלוֹת שֶׁהָיוּ שָׁם, רוּם מַעֲלָה חֲצִי אַמָּה, וְשִׁלְחָהּ חֲצִי אַמָּה, חוּץ מִשֶּׁל אוּלָם. כָּל הַפְּתָחִים וְהַשְּׁעָרִים שֶׁהָיוּ שָׁם, גָּבְהָן עֶשְׂרִים אַמָּה, וְרָחְבָּן עֶשֶׂר אַמּוֹת, חוּץ מִשֶּׁל אוּלָם. כָּל הַפְּתָחִים שֶׁהָיוּ שָׁם, הָיוּ לָהֶן דְּלָתוֹת, חוּץ מִשֶּׁל אוּלָם. כָּל הַשְּׁעָרִים שֶׁהָיוּ שָׁם, הָיוּ לָהֶן שְׁקוֹפוֹת, חוּץ מִשַּׁעַר טָדִי, שֶׁהָיוּ שָׁם שְׁתֵּי אֲבָנִים מֻטּוֹת זוֹ עַל גַּב זוֹ. כָּל הַשְּׁעָרִים שֶׁהָיוּ שָׁם, נִשְׁתַּנּוּ לִהְיוֹת שֶׁל זָהָב, חוּץ מִשַּׁעַר נִקָּנוֹר, מִפְּנֵי שֶׁנַּעֲשָׂה בָהֶן נֵס. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, מִפְּנֵי שֶׁנְּחֻשְׁתָּן מַצְהִיב:  
+כָּל הַכְּתָלִים שֶׁהָיוּ שָׁם, הָיוּ גְבוֹהִים, חוּץ מִכֹּתֶל הַמִּזְרָחִי, שֶׁהַכֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה עוֹמֵד בְּרֹאשׁ הַר הַמִּשְׁחָה, וּמִתְכַּוֵּן וְרוֹאֶה בְפִתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל בִּשְׁעַת הַזָּיַת הַדָּם:  
+עֶזְרַת הַנָּשִׁים הָיְתָה אֹרֶךְ מֵאָה וּשְׁלשִׁים וְחָמֵשׁ עַל רֹחַב מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים וְחָמֵשׁ. וְאַרְבַּע לְשָׁכוֹת הָיוּ בְאַרְבַּע מִקְצוֹעוֹתֶיהָ, שֶׁל אַרְבָּעִים אַרְבָּעִים אַמָּה. וְלֹא הָיוּ מְקוֹרוֹת. וְכָךְ הֵם עֲתִידִים לִהְיוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל מו), וַיּוֹצִיאֵנִי אֶל הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה וַיַּעֲבִירֵנִי אֶל אַרְבַּעַת מִקְצוֹעֵי הֶחָצֵר וְהִנֵּה חָצֵר בְּמִקְצֹעַ הֶחָצֵר, חָצֵר בְּמִקְצֹעַ הֶחָצֵר, בְּאַרְבַּעַת מִקְצֹעוֹת הֶחָצֵר חֲצֵרוֹת קְטֻרוֹת. וְאֵין קְטֻרוֹת אֶלָּא שֶׁאֵינָן מְקוֹרוֹת. וּמֶה הָיוּ מְשַׁמְּשׁוֹת. דְּרוֹמִית מִזְרָחִית, הִיא הָיְתָה לִשְׁכַּת הַנְּזִירִים, שֶׁשָּׁם הַנְּזִירִים מְבַשְּׁלִין אֶת שַׁלְמֵיהֶן, וּמְגַלְּחִין אֶת שְׂעָרָן, וּמְשַׁלְּחִים תַּחַת הַדּוּד. מִזְרָחִית צְפוֹנִית, הִיא הָיְתָה לִשְׁכַּת הָעֵצִים, שֶׁשָּׁם הַכֹּהֲנִים בַּעֲלֵי מוּמִין מַתְלִיעִין הָעֵצִים. וְכָל עֵץ שֶׁנִּמְצָא בוֹ תוֹלַעַת, פָּסוּל מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. צְפוֹנִית מַעֲרָבִית, הִיא הָיְתָה לִשְׁכַּת מְצֹרָעִים. מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית, אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, שָׁכַחְתִּי מֶה הָיְתָה מְשַׁמֶּשֶׁת. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, שָׁם הָיוּ נוֹתְנִין יַיִן וָשֶׁמֶן, הִיא הָיְתָה נִקְרֵאת לִשְׁכַּת בֵּית שְׁמַנְיָה. וַחֲלָקָה הָיְתָה בָּרִאשׁוֹנָה, וְהִקִּיפוּהָ כְצוֹצְרָה, שֶׁהַנָּשִׁים רוֹאוֹת מִלְמַעְלָן, וְהָאֲנָשִׁים מִלְּמַטָּן, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהוּ מְעֹרָבִין. וַחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת עוֹלוֹת מִתּוֹכָהּ לְעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל, כְּנֶגֶד חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת שֶׁבַּתְּהִלִּים, שֶׁעֲלֵיהֶן הַלְוִיִּם אוֹמְרִים בַּשִּׁיר. לֹא הָיוּ טְרוּטוֹת, אֶלָּא מֻקָּפוֹת כַּחֲצִי גֹרֶן עֲגֻלָּה:  
+<i data-overlay="Vilna Pages" data-value="לה:"></i>וּלְשָׁכוֹת הָיוּ תַחַת עֶזְרַת יִשְׂרָאֵל, וּפְתוּחוֹת לְעֶזְרַת הַנָּשִׁים, שֶׁשָּׁם הַלְוִיִּם נוֹתְנִים כִּנּוֹרוֹת וּנְבָלִים וּמְצִלְתַּיִם וְכָל כְּלֵי שִׁיר. עֶזְרַת יִשְׂרָאֵל הָיְתָה אֹרֶךְ מֵאָה אַמָּה וּשְׁלשִׁים וְחָמֵשׁ עַל רֹחַב אַחַת עֶשְׂרֵה. וְכֵן עֶזְרַת כֹּהֲנִים הָיְתָה אֹרֶךְ מֵאָה וּשְׁלשִׁים וְחָמֵשׁ עַל רֹחַב אַחַת עֶשְׂרֵה. וְרָאשֵׁי פִסְפָּסִין מַבְדִּילִין בֵּין עֶזְרַת יִשְׂרָאֵל לְעֶזְרַת הַכֹּהֲנִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, מַעֲלָה הָיְתָה שָׁם, וּגְבוֹהָה אַמָּה, וְהַדּוּכָן נָתוּן עָלֶיהָ, וּבָהּ שָׁלשׁ מַעֲלוֹת שֶׁל חֲצִי חֲצִי אַמָּה. נִמְצֵאת עֶזְרַת הַכֹּהֲנִים גְּבוֹהָה מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּי אַמּוֹת וּמֶחֱצָה. כָּל הָעֲזָרָה הָיְתָה אֹרֶךְ מֵאָה וּשְׁמוֹנִים וָשֶׁבַע עַל רֹחַב מֵאָה וּשְׁלשִׁים וְחָמֵשׁ. וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה הִשְׁתַּחֲוָיוֹת הָיוּ שָׁם. אַבָּא יוֹסֵי בֶן חָנָן אוֹמֵר, כְּנֶגֶד שְׁלֹשָׁה עָשָׂר שְׁעָרִים. שְׁעָרִים דְּרוֹמִיִּים סְמוּכִים לַמַּעֲרָב, שַׁעַר הָעֶלְיוֹן, שַׁעַר הַדֶּלֶק, שַׁעַר הַבְּכוֹרוֹת, שַׁעַר הַמָּיִם, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ שַׁעַר הַמַּיִם. שֶׁבּוֹ מַכְנִיסִין צְלוֹחִית שֶׁל מַיִם שֶׁל נִסּוּךְ בֶּחָג. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, וּבוֹ הַמַּיִם מְפַכִּים, וַעֲתִידִין לִהְיוֹת יוֹצְאִין מִתַּחַת מִפְתַּן הַבָּיִת. וּלְעֻמָּתָן בַּצָּפוֹן סְמוּכִים לַמַּעֲרָב, שַׁעַר יְכָנְיָה, שַׁעַר הַקָּרְבָּן, שַׁעַר הַנָּשִׁים, שַׁעַר הַשִּׁיר. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ שַׁעַר יְכָנְיָה, שֶׁבּוֹ יָצָא יְכָנְיָה בְּגָלוּתוֹ. שֶׁבַּמִּזְרָח, שַׁעַר נִקָּנוֹר. וּשְׁנֵי פִשְׁפָּשִׁים הָיוּ לוֹ, אֶחָד מִימִינוֹ וְאֶחָד מִשְּׂמֹאלוֹ. וּשְׁנַיִם בַּמַעֲרָב, לֹא הָיָה לָהֶם שֵׁם:  
+
+Chapter 3
+
+הַמִּזְבֵּחַ הָיָה שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם עַל שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם. עָלָה אַמָּה וְכָנַס אַמָּה, זֶה הַיְסוֹד. נִמְצָא שְׁלֹשִׁים עַל שְׁלֹשִׁים. עָלָה חָמֵשׁ וְכָנַס אַמָּה. זֶה הַסּוֹבֵב. נִמְצָא עֶשְׂרִים וּשְׁמֹנֶה עַל עֶשְׂרִים וּשְׁמֹנֶה. מְקוֹם הַקְּרָנוֹת אַמָּה מִזֶּה וְאַמָּה מִזֶּה. נִמְצָא עֶשְׂרִים וָשֵׁשׁ עַל עֶשְׂרִים וָשֵׁשׁ. מְקוֹם הִלּוּךְ רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים, אַמָּה מִזֶּה וְאַמָּה מִזֶּה. נִמְצָא עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע עַל עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע, מְקוֹם הַמַּעֲרָכָה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, מִתְּחִלָּה לֹא הָיָה אֶלָּא שְׁמֹנֶה וְעֶשְׂרִים עַל שְׁמֹנֶה וְעֶשְׂרִים, כּוֹנֵס וְעוֹלֶה בְּמִדָּה זוֹ, עַד שֶׁנִּמְצָא מְקוֹם הַמַּעֲרָכָה עֶשְׂרִים עַל עֶשְׂרִים. וּכְשֶׁעָלוּ בְנֵי הַגּוֹלָה, הוֹסִיפוּ עָלָיו אַרְבַּע אַמּוֹת מִן הַדָּרוֹם וְאַרְבַּע אַמּוֹת מִן הַמַּעֲרָב, כְּמִין גַּמָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל מג), וְהָאֲרִיאֵל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֹרֶךְ בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רֹחַב רָבוּעַ. יָכוֹל שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר (שם) אֶל אַרְבַּעַת רְבָעָיו, מְלַמֵּד שֶׁמִּן הָאֶמְצַע הוּא מוֹדֵד שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אַמָּה לְכָל רוּחַ. וְחוּט שֶׁל סִקְרָא חוֹגְרוֹ בָאֶמְצַע, לְהַבְדִּיל בֵּין הַדָּמִים הָעֶלְיוֹנִים לַדָּמִים הַתַּחְתּוֹנִים. וְהַיְסוֹד הָיָה מְהַלֵּךְ עַל פְּנֵי כָל הַצָּפוֹן וְעַל פְּנֵי כָל הַמַּעֲרָב, וְאוֹכֵל בַּדָּרוֹם אַמָּה אַחַת, וּבַמִּזְרָח אַמָּה אֶחָת:  
+<i data-overlay="Vilna Pages" data-value="לו."></i>וּבְקֶרֶן מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית הָיוּ שְׁנֵי נְקָבִים, כְּמִין שְׁנֵי חֳטָמִין דַּקִּין, שֶׁהַדָּמִים הַנִּתָּנִין עַל יְסוֹד מַעֲרָבִי וְעַל יְסוֹד דְּרוֹמִי, יוֹרְדִין בָּהֶן וּמִתְעָרְבִין בָּאַמָּה, וְיוֹצְאִין לְנַחַל קִדְרוֹן:  
+לְמַטָּה בָרִצְפָה בְּאוֹתָהּ הַקֶּרֶן, מָקוֹם הָיָה שָׁם אַמָּה עַל אַמָּה, וְטַבְלָא שֶׁל שַׁיִשׁ, וְטַבַּעַת הָיְתָה קְבוּעָה בָהּ, שֶׁבּוֹ יוֹרְדִין לַשִּׁית וּמְנַקִּין אוֹתוֹ. וְכֶבֶשׁ הָיָה לִדְרוֹמוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ, שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם עַל רֹחַב שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה, וּרְבוּבָה הָיְתָה לוֹ בְּמַעֲרָבוֹ, שֶׁשָּׁם הָיוּ נוֹתְנִים פְּסוּלֵי חַטַּאת הָעוֹף:  
+אֶחָד אַבְנֵי הַכֶּבֶשׁ וְאֶחָד אַבְנֵי הַמִּזְבֵּחַ, מִבִּקְעַת בֵּית כָּרֶם. וְחוֹפְרִין לְמַטָּה מֵהַבְּתוּלָה, וּמְבִיאִים מִשָּׁם אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת, שֶׁלֹּא הוּנַף עֲלֵיהֶן בַּרְזֶל, שֶׁהַבַּרְזֶל פּוֹסֵל בִּנְגִיעָה. וּבִפְגִימָה לְכָל דָּבָר. נִפְגְּמָה אַחַת מֵהֶן, הִיא פְסוּלָה וְכֻלָּן כְּשֵׁרוֹת. וּמְלַבְּנִים אוֹתָן פַּעֲמַיִם בַּשָּׁנָה, אַחַת בַּפֶּסַח וְאַחַת בֶּחָג. וְהַהֵיכָל, פַּעַם אַחַת, בַּפֶּסַח. רַבִּי אוֹמֵר, כָּל עֶרֶב שַׁבָּת מְלַבְּנִים אוֹתוֹ בְמַפָּה מִפְּנֵי הַדָּמִים. לֹא הָיוּ סָדִין אוֹתָן בְּכָפִיס שֶׁל בַּרְזֶל, שֶׁמָּא יִגַּע וְיִפְסֹל, שֶׁהַבַּרְזֶל נִבְרָא לְקַצֵּר יָמָיו שֶׁל אָדָם, וְהַמִּזְבֵּחַ נִבְרָא לְהַאֲרִיךְ יָמָיו שֶׁל אָדָם, אֵינוֹ בַדִין שֶׁיּוּנַף הַמְקַצֵּר עַל הַמַּאֲרִיךְ:  
+וְטַבָּעוֹת הָיוּ לִצְפוֹנוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ, שִׁשָּׁה סְדָרִים שֶׁל אַרְבַּע אַרְבַּע, וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַרְבָּעָה שֶׁל שֵׁשׁ שֵׁשׁ, שֶׁעֲלֵיהֶן שׁוֹחֲטִין אֶת הַקֳּדָשִׁים. בֵּית הַמִּטְבָּחַיִם הָיָה לִצְפוֹנוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ, וְעָלָיו שְׁמֹנָה עַמּוּדִים נַנָּסִין, וּרְבִיעִין שֶׁל אֶרֶז עַל גַּבֵּיהֶן, וְאֻנְקְלָיוֹת שֶׁל בַּרְזֶל הָיוּ קְבוּעִין בָּהֶם, וּשְׁלֹשָׁה סְדָרִים הָיוּ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, שֶׁבָּהֶם תּוֹלִין. וּמַפְשִׁיטִין עַל שֻׁלְחָנוֹת שֶׁל שַׁיִשׁ שֶׁבֵּין הָעַמּוּדִים:  
+הַכִּיּוֹר הָיָה בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ, וּמָשׁוּךְ כְּלַפֵּי הַדָּרוֹם. בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ, עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אַמָּה. וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת הָיוּ שָׁם, רוּם מַעֲלָה חֲצִי אַמָּה, וְשִׁלְחָהּ אַמָּה. אַמָּה אַמָּה וְרֹבֶד שָׁלֹשׁ, וְאַמָּה אַמָּה וְרֹבֶד שָׁלֹשׁ. וְהָעֶלְיוֹנָה, אַמָּה אַמָּה וְרֹבֶד אַרְבַּע. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָעֶלְיוֹנָה, אַמָּה אַמָּה וְרֹבֶד חָמֵשׁ:  
+פִּתְחוֹ שֶׁל אוּלָם, גָּבְהוֹ אַרְבָּעִים אַמָּה, וְרָחְבּוֹ עֶשְׂרִים אַמָּה. וְחָמֵשׁ מַלְתְּרָאוֹת שֶׁל מִילָת הָיוּ עַל גַּבָּיו. הַתַּחְתּוֹנָה עוֹדֶפֶת עַל הַפֶּתַח אַמָּה מִזֶּה וְאַמָּה מִזֶּה. שֶׁלְּמַעְלָה מִמֶּנָּה עוֹדֶפֶת עָלֶיהָ אַמָּה מִזֶּה וְאַמָּה מִזֶּה. נִמְצֵאת הָעֶלְיוֹנָה שְׁלֹשִׁים אַמָּה. וְנִדְבָּךְ שֶׁל אֲבָנִים הָיָה בֵין כָּל אַחַת וְאֶחָת:  
+וּכְלוֹנָסוֹת שֶׁל אֶרֶז הָיוּ קְבוּעִין מִכָּתְלוֹ שֶׁל הֵיכָל לְכָתְלוֹ שֶׁל אוּלָם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִבְעָט. וְשַׁרְשְׁרוֹת שֶׁל זָהָב הָיוּ קְבוּעוֹת בְּתִקְרַת הָאוּלָם, שֶׁבָּהֶן פִּרְחֵי כְהֻנָּה עוֹלִין וְרוֹאִין אֶת הָעֲטָרֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ו), וְהָעֲטָרֹת תִּהְיֶה לְחֵלֶם וּלְטוֹבִיָּה וְלִידַעְיָה וּלְחֵן בֶּן צְפַנְיָה לְזִכָּרוֹן בְּהֵיכַל ה'. גֶּפֶן שֶׁל זָהָב הָיְתָה עוֹמֶדֶת עַל פִּתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל, וּמֻדְלָה עַל גַּבֵּי כְלוֹנָסוֹת. כָּל מִי שֶׁהוּא מִתְנַדֵּב עָלֶה, אוֹ גַרְגִּיר, אוֹ אֶשְׁכּוֹל, מֵבִיא וְתוֹלֶה בָהּ. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי צָדוֹק, מַעֲשֶׂה הָיָה, וְנִמְנוּ עָלֶיהָ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כֹּהֲנִים:  
+
+Chapter 4
+
+<i data-overlay="Vilna Pages" data-value="לו:"></i>פִּתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל, גָּבְהוֹ עֶשְׂרִים אַמָּה וְרָחְבּוֹ עֶשֶׂר אַמּוֹת. וְאַרְבַּע דְּלָתוֹת הָיוּ לוֹ, שְׁתַּיִם בִּפְנִים וּשְׁתַּיִם בַּחוּץ, שֶׁנֶאֱמַר (יחזקאל מא), וּשְׁתַּיִם דְּלָתוֹת לַהֵיכָל וְלַקֹּדֶשׁ. הַחִיצוֹנוֹת נִפְתָּחוֹת לְתוֹךְ הַפֶּתַח לְכַסּוֹת עָבְיוֹ שֶׁל כֹּתֶל, וְהַפְּנִימִיּוֹת נִפְתָּחוֹת לְתוֹךְ הַבַּיִת לְכַסּוֹת אַחַר הַדְּלָתוֹת, שֶׁכָּל הַבַּיִת טוּחַ בְּזָהָב, חוּץ מֵאַחַר הַדְּלָתוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּתוֹךְ הַפֶּתַח הָיוּ עוֹמְדוֹת, וּכְמִין אִצְטְרָמִיטָה הָיוּ, וְנִקְפָּלוֹת לַאֲחוֹרֵיהֶן, אֵלּוּ שְׁתֵּי אַמּוֹת וּמֶחֱצָה, וְאֵלּוּ שְׁתֵּי אַמּוֹת וּמֶחֱצָה, חֲצִי אַמָּה מְזוּזָה מִכָּאן, וַחֲצִי אַמָּה מְזוּזָה מִכָּאן, שֶׁנֶּאֱמַר (שם), וּשְׁתַּיִם דְּלָתוֹת לַדְּלָתוֹת שְׁתַּיִם מוּסַבּוֹת דְּלָתוֹת, שְׁתַּיִם לְדֶלֶת אֶחָת וּשְׁתֵּי דְלָתוֹת לָאַחֶרֶת:  
+וּשְׁנֵי פִשְׁפָּשִׁין הָיוּ לוֹ לַשַּׁעַר הַגָּדוֹל, אֶחָד בַּצָּפוֹן, וְאֶחָד בַּדָּרוֹם. שֶׁבַּדָּרוֹם, לֹא נִכְנַס בּוֹ אָדָם מֵעוֹלָם, וְעָלָיו הוּא מְפֹרָשׁ עַל יְדֵי יְחֶזְקֵאל, שֶׁנֶּאֱמַר (שם מד), וַיֹּאמֶר אֵלַי ה' הַשַּׁעַר הַזֶּה סָגוּר יִהְיֶה לֹא יִפָּתֵחַ וְאִישׁ לֹא יָבֹא בוֹ כִּי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא בוֹ וְהָיָה סָגוּר. נָטַל אֶת הַמַּפְתֵּחַ וּפָתַח אֶת הַפִּשְׁפָּשׁ, וְנִכְנַס לְהַתָּא, וּמֵהַתָּא לַהֵיכָל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּתוֹךְ עָבְיוֹ שֶׁל כֹּתֶל הָיָה מְהַלֵּךְ, עַד שֶׁנִּמְצָא עוֹמֵד בֵּין שְׁנֵי הַשְּׁעָרִים, וּפָתַח אֶת הַחִיצוֹנוֹת מִבִּפְנִים וְאֶת הַפְּנִימִיּוֹת מִבַּחוּץ:  
+<i data-overlay="Vilna Pages" data-value="לז."></i>וּשְׁלֹשִׁים וּשְׁמֹנָה תָאִים הָיוּ שָׁם, חֲמִשָּׁה עָשָׂר בַּצָּפוֹן, חֲמִשָּׁה עָשָׂר בַּדָּרוֹם, וּשְׁמֹנָה בַּמַּעֲרָב. שֶׁבַּצָּפוֹן וְשֶׁבַּדָּרוֹם, חֲמִשָּׁה עַל גַּבֵּי חֲמִשָּׁה, וַחֲמִשָּׁה עַל גַּבֵּיהֶם. וְשֶׁבַּמַּעֲרָב, שְׁלֹשָׁה עַל גַּבֵּי שְׁלֹשָׁה, וּשְׁנַיִם עַל גַּבֵּיהֶם. וּשְׁלֹשָׁה פְתָחִים הָיוּ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, אֶחָד לַתָּא מִן הַיָּמִין, וְאֶחָד לַתָּא מִן הַשְּׂמֹאל, וְאֶחָד לַתָּא שֶׁעַל גַּבָּיו. וּבְקֶרֶן מִזְרָחִית צְפוֹנִית הָיוּ חֲמִשָּׁה פְתָחִים, אֶחָד לַתָּא מִן הַיָּמִין, וְאֶחָד לַתָּא שֶׁעַל גַּבָּיו, וְאֶחָד לַמְּסִבָּה, וְאֶחָד לַפִּשְׁפָּשׁ, וְאֶחָד לַהֵיכָל:  
+הַתַּחְתּוֹנָה, חָמֵשׁ, וְרֹבֶד שֵׁשׁ. וְהָאֶמְצָעִית, שֵׁשׁ, וְרֹבֶד שֶׁבַע. וְהָעֶלְיוֹנָה, שֶׁבַע, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א ו), הַיָּצִיעַ הַתַּחְתּוֹנָה חָמֵשׁ בָּאַמָּה רָחְבָּהּ וְהַתִּיכֹנָה שֵׁשׁ בָּאַמָּה רָחְבָּהּ וְהַשְּׁלִישִׁית שֶׁבַע בָּאַמָּה רָחְבָּה:  
+וּמְסִבָּה הָיְתָה עוֹלָה מִקֶּרֶן מִזְרָחִית צְפוֹנִית לְקֶרֶן צְפוֹנִית מַעֲרָבִית, שֶׁבָּהּ הָיוּ עוֹלִים לְגַגּוֹת הַתָּאִים. הָיָה עוֹלֶה בַּמְּסִבָּה וּפָנָיו לַמַּעֲרָב. הָלַךְ עַל כָּל פְּנֵי הַצָּפוֹן, עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לַמַּעֲרָב. הִגִּיעַ לַמַּעֲרָב, וְהָפַךְ פָּנָיו לַדָּרוֹם. הָלַךְ כָּל פְּנֵי מַעֲרָב עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לַדָּרוֹם. הִגִּיעַ לַדָּרוֹם, וְהָפַךְ פָּנָיו לַמִּזְרָח. הָיָה מְהַלֵּךְ בַּדָּרוֹם, עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לְפִתְחָהּ שֶׁל עֲלִיָּה, שֶׁפִּתְחָהּ שֶׁל עֲלִיָּה פָּתוּחַ לַדָּרוֹם. וּבְפִתְחָהּ שֶׁל עֲלִיָּה הָיוּ שְׁנֵי כְלוֹנָסוֹת שֶׁל אֶרֶז, שֶׁבָּהֶן הָיוּ עוֹלִין לְגַגָּהּ שֶׁל עֲלִיָּה. וְרָאשֵׁי פִסְפָּסִין מַבְדִּילִים בָּעֲלִיָּה בֵּין הַקֹּדֶשׁ לְבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. וְלוּלִין הָיוּ פְתוּחִין בָּעֲלִיָּה לְבֵית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, שֶׁבָּהֶן הָיוּ מְשַׁלְשְׁלִין אֶת הָאֻמָּנִים בְּתֵבוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָזוּנוּ עֵינֵיהֶן מִבֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים:  
+וְהַהֵיכָל מֵאָה עַל מֵאָה, עַל רוּם מֵאָה. הָאֹטֶם שֵׁשׁ אַמּוֹת, וְגָבְהוֹ אַרְבָּעִים אַמָּה, אַמָּה כִּיּוּר, וְאַמָּתַיִם בֵּית דִּלְפָה, וְאַמָּה תִּקְרָה, וְאַמָּה מַעֲזִיבָה, וְגֹבַהּ שֶׁל עֲלִיָּה אַרְבָּעִים אַמָּה, וְאַמָּה כִּיּוּר, וְאַמָּתַיִם בֵּית דִּלְפָה, וְאַמָּה תִּקְרָה, וְאַמָּה מַעֲזִיבָה, וְשָׁלֹשׁ אַמּוֹת מַעֲקֶה, וְאַמָּה כָּלֵה עוֹרֵב, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לֹא הָיָה כָלֵה עוֹרֵב עוֹלֶה מִן הַמִּדָּה, אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת הָיָה מַעֲקֶה:  
+מֵהַמִּזְרָח לַמַּעֲרָב מֵאָה אַמָּה, כֹּתֶל הָאוּלָם חָמֵשׁ, וְהָאוּלָם אַחַד עָשָׂר, כֹּתֶל הַהֵיכָל שֵׁשׁ, וְתוֹכוֹ אַרְבָּעִים אַמָּה, אַמָּה טְרַקְסִין, וְעֶשְׂרִים אַמָּה בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, כֹּתֶל הַהֵיכָל שֵׁשׁ, וְהַתָּא שֵׁשׁ, וְכֹתֶל הַתָּא חָמֵשׁ. מִן הַצָּפוֹן לַדָּרוֹם שִׁבְעִים אַמָּה, כֹּתֶל הַמְּסִבָּה חָמֵשׁ, וְהַמְּסִבָּה שָׁלֹשׁ, כֹּתֶל הַתָּא חָמֵשׁ, וְהַתָּא שֵׁשׁ, כֹּתֶל הַהֵיכָל שֵׁשׁ, וְתוֹכוֹ עֶשְׂרִים אַמָּה, כֹּתֶל הַהֵיכָל שֵׁשׁ, וְהַתָּא שֵׁשׁ, וְכֹתֶל הַתָּא חָמֵשׁ, וּבֵית הוֹרָדַת הַמַּיִם שָׁלֹשׁ אַמּוֹת, וְהַכֹּתֶל חָמֵשׁ אַמּוֹת. הָאוּלָם עוֹדֵף עָלָיו חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִן הַצָּפוֹן, וַחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִן הַדָּרוֹם, וְהוּא הָיָה נִקְרָא בֵּית הַחֲלִיפוֹת, שֶׁשָּׁם גּוֹנְזִים אֶת הַסַּכִּינִים. וְהַהֵיכָל צַר מֵאַחֲרָיו, וְרָחָב מִלְּפָנָיו, וְדוֹמֶה לַאֲרִי, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כט), הוֹי אֲרִיאֵל אֲרִיאֵל קִרְיַת חָנָה דָוִד, מָה הָאֲרִי צַר מֵאַחֲרָיו וְרָחָב מִלְּפָנָיו, אַף הַהֵיכָל צַר מֵאַחֲרָיו וְרָחָב מִלְּפָנָיו:  
+
+Chapter 5
+
+<i data-overlay="Vilna Pages" data-value="לז:"></i>כָּל הָעֲזָרָה הָיְתָה אֹרֶךְ מֵאָה וּשְׁמוֹנִים וָשֶׁבַע עַל רֹחַב מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים וְחָמֵשׁ. מִן הַמִּזְרָח לַמַּעֲרָב מֵאָה וּשְׁמוֹנִים וָשֶׁבַע, מְקוֹם דְּרִיסַת יִשְׂרָאֵל אַחַת עֶשְׂרֵה אַמָּה, מְקוֹם דְּרִיסַת הַכֹּהֲנִים אַחַת עֶשְׂרֵה אַמָּה, הַמִּזְבֵּחַ שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם, בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אַמָּה, הַהֵיכָל מֵאָה אַמָּה, וְאַחַת עֶשְׂרֵה אַמָּה לַאֲחוֹרֵי בֵית הַכַּפֹּרֶת:  
+מִן הַצָּפוֹן לַדָּרוֹם מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים וְחָמֵשׁ, הַכֶּבֶשׁ וְהַמִּזְבֵּחַ שִׁשִּׁים וּשְׁתַּיִם. מִן הַמִּזְבֵּחַ לַטַּבָּעוֹת שְׁמֹנֶה אַמּוֹת, מְקוֹם הַטַּבָּעוֹת עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע, מִן הַטַּבָּעוֹת לַשֻּׁלְחָנוֹת אַרְבַּע, מִן הַשֻּׁלְחָנוֹת וְלַנַּנָּסִין אַרְבַּע. מִן הַנַּנָּסִין לְכֹתֶל הָעֲזָרָה שְׁמֹנֶה אַמּוֹת, וְהַמּוֹתָר בֵּין הַכֶּבֶשׁ לַכֹּתֶל וּמְקוֹם הַנַּנָּסִין:  
+שֵׁשׁ לְשָׁכוֹת הָיוּ בָעֲזָרָה, שָׁלֹשׁ בַּצָּפוֹן וְשָׁלֹשׁ בַּדָּרוֹם. שֶׁבַּצָּפוֹן, לִשְׁכַּת הַמֶּלַח, לִשְׁכַּת הַפַּרְוָה, לִשְׁכַּת הַמְדִיחִים. לִשְׁכַּת הַמֶּלַח, שָׁם הָיוּ נוֹתְנִים מֶלַח לַקָּרְבָּן. לִשְׁכַּת הַפַּרְוָה, שָׁם הָיוּ מוֹלְחִין עוֹרוֹת קָדָשִׁים, וְעַל גַּגָּהּ הָיָה בֵית הַטְּבִילָה לְכֹהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. לִשְׁכַּת הַמְדִיחִין, שֶׁשָּׁם הָיוּ מְדִיחִין קִרְבֵי הַקֳּדָשִׁים. וּמִשָּׁם מְסִבָּה עוֹלָה לְגַג בֵּית הַפַּרְוָה:  
+שֶׁבַּדָּרוֹם, לִשְׁכַּת הָעֵץ, לִשְׁכַּת הַגּוֹלָה, לִשְׁכַּת הַגָּזִית. לִשְׁכַּת הָעֵץ, אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, שָׁכַחְתִּי מֶה הָיְתָה מְשַׁמֶּשֶׁת. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, לִשְׁכַּת כֹּהֵן גָּדוֹל, וְהִיא הָיְתָה אֲחוֹרֵי שְׁתֵּיהֶן, וְגַג שְׁלָשְׁתָּן שָׁוֶה. לִשְׁכַּת הַגּוֹלָה, שָׁם הָיָה בוֹר קָבוּעַ, וְהַגַּלְגַּל נָתוּן עָלָיו, וּמִשָּׁם מַסְפִּיקִים מַיִם לְכָל הָעֲזָרָה. לִשְׁכַּת הַגָּזִית, שָׁם הָיְתָה סַנְהֶדְרִי גְדוֹלָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל יוֹשֶׁבֶת וְדָנָה אֶת הַכְּהֻנָּה, וְכֹהֵן שֶׁנִּמְצָא בוֹ פְסוּל, לוֹבֵשׁ שְׁחוֹרִים וּמִתְעַטֵּף שְׁחוֹרִים, וְיוֹצֵא וְהוֹלֵךְ לוֹ. וְשֶׁלֹּא נִמְצָא בוֹ פְסוּל, לוֹבֵשׁ לְבָנִים וּמִתְעַטֵּף לְבָנִים, נִכְנָס וּמְשַׁמֵּשׁ עִם אֶחָיו הַכֹּהֲנִים. וְיוֹם טוֹב הָיוּ עוֹשִׂים, שֶׁלֹּא נִמְצָא פְסוּל בְּזַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, וְכָךְ הָיוּ אוֹמְרִים, בָּרוּךְ הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁלֹּא נִמְצָא פְסוּל בְּזַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן. וּבָרוּךְ הוּא, שֶׁבָּחַר בְּאַהֲרֹן וּבְבָנָיו לַעֲמֹד לְשָׁרֵת לִפְנֵי ה' בְּבֵית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים:  
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Middot/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Middot/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f13deed2eee68f6ed228aca33a16ff1a26a6d54c
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Middot/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,60 @@
+Mishnah Middot
+משנה מדות
+merged
+https://www.sefaria.org/Mishnah_Middot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Torat Emet 357
+-http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads
+
+משנה מדות
+
+
+
+Chapter 1
+
+<i data-overlay="Vilna Pages" data-value="לד."></i>בִּשְׁלשָׁה מְקוֹמוֹת הַכֹּהֲנִים שׁוֹמְרִים בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, בְּבֵית אַבְטִינָס, וּבְבֵית הַנִּיצוֹץ, וּבְבֵית הַמּוֹקֵד. וְהַלְוִיִּם בְּעֶשְׂרִים וְאֶחָד מָקוֹם. חֲמִשָּׁה, עַל חֲמִשָּׁה שַׁעֲרֵי הַר הַבַּיִת. אַרְבָּעָה, עַל אַרְבַּע פִּנּוֹתָיו מִתּוֹכוֹ. חֲמִשָּׁה, עַל חֲמִשָּׁה שַׁעֲרֵי הָעֲזָרָה. אַרְבָּעָה, עַל אַרְבַּע פִּנּוֹתֶיהָ מִבַּחוּץ. וְאֶחָד בְּלִשְׁכַּת הַקָּרְבָּן, וְאֶחָד בְּלִשְׁכַּת הַפָּרֹכֶת, וְאֶחָד לַאֲחוֹרֵי בֵית הַכַּפֹּרֶת:  
+אִישׁ הַר הַבַּיִת הָיָה מְחַזֵּר עַל כָּל מִשְׁמָר וּמִשְׁמָר, וַאֲבוּקוֹת דּוֹלְקִין לְפָנָיו, וְכָל מִשְׁמָר שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד, אוֹמֵר לוֹ אִישׁ הַר הַבַּיִת, שָׁלוֹם עָלֶיךָ. נִכָּר שֶׁהוּא יָשֵׁן, חוֹבְטוֹ בְמַקְלוֹ. וּרְשׁוּת הָיָה לוֹ לִשְׂרֹף אֶת כְּסוּתוֹ. וְהֵם אוֹמְרִים, מַה קּוֹל בָּעֲזָרָה. קוֹל בֶּן לֵוִי לוֹקֶה וּבְגָדָיו נִשְׂרָפִין, שֶׁיָּשֵׁן לוֹ עַל מִשְׁמָרוֹ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, פַּעַם אַחַת מָצְאוּ אֶת אֲחִי אִמָּא יָשֵׁן, וְשָׂרְפוּ אֶת כְּסוּתוֹ:  
+חֲמִשָּׁה שְׁעָרִים הָיוּ לְהַר הַבַּיִת. שְׁנֵי שַׁעֲרֵי חֻלְדָּה מִן הַדָּרוֹם, מְשַׁמְּשִׁין כְּנִיסָה וִיצִיאָה. קִיפוֹנוֹס מִן הַמַּעֲרָב, מְשַׁמֵּשׁ כְּנִיסָה וִיצִיאָה. טָדִי מִן הַצָּפוֹן, לֹא הָיָה מְשַׁמֵּשׁ כְּלוּם. שַׁעַר הַמִּזְרָחִי, עָלָיו שׁוּשַׁן הַבִּירָה צוּרָה, שֶׁבּוֹ כֹהֵן גָּדוֹל הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה וּפָרָה וְכָל מְסַעֲדֶיהָ יוֹצְאִים לְהַר הַמִּשְׁחָה:  
+שִׁבְעָה שְׁעָרִים הָיוּ בָעֲזָרָה, שְׁלשָׁה בַצָּפוֹן וּשְׁלשָׁה בַדָּרוֹם וְאֶחָד בַּמִּזְרָח. שֶׁבַּדָּרוֹם, שַׁעַר הַדֶּלֶק. שֵׁנִי לוֹ, שַׁעַר הַבְּכוֹרוֹת. שְׁלִישִׁי לוֹ, שַׁעַר הַמָּיִם. שֶׁבַּמִּזְרָח, שַׁעַר נִקָּנוֹר, וּשְׁתֵּי לְשָׁכוֹת הָיוּ לוֹ, אַחַת מִימִינוֹ וְאַחַת מִשְּׂמֹאלוֹ, אַחַת לִשְׁכַּת פִּנְחָס הַמַּלְבִּישׁ, וְאַחַת לִשְׁכַּת עוֹשֵׂי חֲבִתִּין:  
+וְשֶׁבַּצָּפוֹן, שַׁעַר הַנִּיצוֹץ. וּכְמִין אַכְסַדְרָה הָיָה, וַעֲלִיָּה בְנוּיָה עַל גַּבָּיו, שֶׁהַכֹּהֲנִים שׁוֹמְרִים מִלְמַעְלָן וְהַלְוִיִּם מִלְּמַטָּן, וּפֶתַח הָיָה לוֹ לַחֵיל. שֵׁנִי לוֹ, שַׁעַר הַקָּרְבָּן. שְׁלִישִׁי לוֹ, בֵּית הַמּוֹקֵד:  
+וְאַרְבַּע לְשָׁכוֹת הָיוּ בְּבֵית הַמּוֹקֵד, כְּקִיטוֹנוֹת פְּתוּחוֹת לִטְרַקְלִין, שְׁתַּיִם בַּקֹּדֶשׁ וּשְׁתַּיִם בַּחֹל, וְרָאשֵׁי פִסְפָּסִין מַבְדִּילִין בֵּין קֹדֶשׁ לַחֹל. וּמֶה הָיוּ מְשַׁמְּשׁוֹת. מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית, הִיא הָיְתָה לִשְׁכַּת טְלָאֵי קָרְבָּן. דְּרוֹמִית מִזְרָחִית, הִיא הָיְתָה לִשְׁכַּת עוֹשֵׂי לֶחֶם הַפָּנִים. מִזְרָחִית צְפוֹנִית, בָּהּ גָּנְזוּ בְנֵי חַשְׁמוֹנַאי אֶת אַבְנֵי הַמִּזְבֵּחַ שֶׁשִּׁקְּצוּם מַלְכֵי יָוָן. צְפוֹנִית מַעֲרָבִית, בָּהּ יוֹרְדִים לְבֵית הַטְּבִילָה:  
+<i data-overlay="Vilna Pages" data-value="לד:"></i>שְׁנַיִם שְׁעָרִים הָיוּ לְבֵית הַמּוֹקֵד, אֶחָד פָּתוּחַ לַחֵיל וְאֶחָד פָּתוּחַ לָעֲזָרָה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, זֶה שֶׁהָיָה פָתוּחַ לָעֲזָרָה, פִּשְׁפָּשׁ קָטָן הָיָה לוֹ, שֶׁבּוֹ נִכְנָסִין לִבְלֹשׁ אֶת הָעֲזָרָה:  
+בֵּית הַמּוֹקֵד, כִּפָּה, וּבַיִת גָּדוֹל הָיָה, מֻקָּף רוֹבָדִין שֶׁל אֶבֶן, וְזִקְנֵי בֵית אָב יְשֵׁנִים שָׁם, וּמַפְתְּחוֹת הָעֲזָרָה בְּיָדָם, וּפִרְחֵי כְהֻנָּה, אִישׁ כִּסְתּוֹ בָאָרֶץ:  
+וּמָקוֹם הָיָה שָׁם, אַמָּה עַל אַמָּה, וְטַבְלָא שֶׁל שַׁיִשׁ וְטַבַּעַת הָיְתָה קְבוּעָה בָהּ, וְשַׁלְשֶׁלֶת שֶׁהַמַּפְתְּחוֹת הָיוּ תְלוּיוֹת בָּהּ. הִגִּיעַ זְמַן הַנְּעִילָה, הִגְבִּיהַּ אֶת הַטַּבְלָא בַּטַּבַּעַת וְנָטַל אֶת הַמַּפְתְּחוֹת מִן הַשַּׁלְשֶׁלֶת, וְנָעַל הַכֹּהֵן מִבִּפְנִים, וּבֶן לֵוִי יָשֵׁן לוֹ מִבַּחוּץ. גָּמַר מִלִּנְעֹל, הֶחֱזִיר אֶת הַמַּפְתְּחוֹת לַשַּׁלְשֶׁלֶת וְאֶת הַטַּבְלָא לִמְקוֹמָהּ, נָתַן כְּסוּתוֹ עָלֶיהָ, יָשֵׁן לוֹ. אֵרַע קֶרִי בְּאַחַד מֵהֶם, יוֹצֵא וְהוֹלֵךְ לוֹ בַמְּסִבָּה הַהוֹלֶכֶת תַּחַת הַבִּירָה, וְהַנֵּרוֹת דּוֹלְקִים מִכָּאן וּמִכָּאן, עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לְבֵית הַטְּבִילָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, בַּמְּסִבָּה הַהוֹלֶכֶת תַּחַת הַחֵיל יוֹצֵא וְהוֹלֵךְ לוֹ בְּטָדִי:  
+
+Chapter 2
+
+הַר הַבַּיִת הָיָה חֲמֵשׁ מֵאוֹת אַמָּה עַל חֲמֵשׁ מֵאוֹת אַמָּה, רֻבּוֹ מִן הַדָּרוֹם, שֵׁנִי לוֹ מִן הַמִּזְרָח, שְׁלִישִׁי לוֹ מִן הַצָּפוֹן, מִעוּטוֹ מִן הַמַּעֲרָב. מְקוֹם שֶׁהָיָה רֹב מִדָּתוֹ, שָׁם הָיָה רֹב תַּשְׁמִישׁוֹ:  
+כָּל הַנִּכְנָסִין לְהַר הַבַּיִת נִכְנָסִין דֶּרֶךְ יָמִין וּמַקִּיפִין וְיוֹצְאִין דֶּרֶךְ שְׂמֹאל, חוּץ מִמִּי שֶׁאֵרְעוֹ דָבָר, שֶׁהוּא מַקִּיף לִשְׂמֹאל. מַה לְּךָ מַקִּיף לִשְׂמֹאל, שֶׁאֲנִי אָבֵל, הַשּׁוֹכֵן בַּבַּיִת הַזֶּה יְנַחֲמֶךָּ. שֶׁאֲנִי מְנֻדֶּה, הַשּׁוֹכֵן בַּבַּיִת הַזֶּה יִתֵּן בְּלִבָּם וִיקָרְבוּךָ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי, עֲשִׂיתָן כְּאִלּוּ עָבְרוּ עָלָיו אֶת הַדִּין. אֶלָּא, הַשּׁוֹכֵן בַּבַּיִת הַזֶּה יִתֵּן בְּלִבְּךָ וְתִשְׁמַע לְדִבְרֵי חֲבֵרֶיךָ וִיקָרְבוּךָ:  
+<i data-overlay="Vilna Pages" data-value="לה."></i>לִפְנִים מִמֶּנּוּ, סוֹרֵג, גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים. וּשְׁלשׁ עֶשְׂרֵה פְרָצוֹת הָיוּ שָׁם, שֶׁפְּרָצוּם מַלְכֵי יָוָן. חָזְרוּ וּגְדָרוּם, וְגָזְרוּ כְנֶגְדָּם שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה הִשְׁתַּחֲוָיוֹת. לִפְנִים מִמֶּנּוּ, הַחֵיל, עֶשֶׂר אַמּוֹת. וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת הָיוּ שָׁם. רוּם הַמַּעֲלָה חֲצִי אַמָּה, וְשִׁלְחָהּ חֲצִי אַמָּה. כָּל הַמַּעֲלוֹת שֶׁהָיוּ שָׁם, רוּם מַעֲלָה חֲצִי אַמָּה, וְשִׁלְחָהּ חֲצִי אַמָּה, חוּץ מִשֶּׁל אוּלָם. כָּל הַפְּתָחִים וְהַשְּׁעָרִים שֶׁהָיוּ שָׁם, גָּבְהָן עֶשְׂרִים אַמָּה, וְרָחְבָּן עֶשֶׂר אַמּוֹת, חוּץ מִשֶּׁל אוּלָם. כָּל הַפְּתָחִים שֶׁהָיוּ שָׁם, הָיוּ לָהֶן דְּלָתוֹת, חוּץ מִשֶּׁל אוּלָם. כָּל הַשְּׁעָרִים שֶׁהָיוּ שָׁם, הָיוּ לָהֶן שְׁקוֹפוֹת, חוּץ מִשַּׁעַר טָדִי, שֶׁהָיוּ שָׁם שְׁתֵּי אֲבָנִים מֻטּוֹת זוֹ עַל גַּב זוֹ. כָּל הַשְּׁעָרִים שֶׁהָיוּ שָׁם, נִשְׁתַּנּוּ לִהְיוֹת שֶׁל זָהָב, חוּץ מִשַּׁעַר נִקָּנוֹר, מִפְּנֵי שֶׁנַּעֲשָׂה בָהֶן נֵס. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, מִפְּנֵי שֶׁנְּחֻשְׁתָּן מַצְהִיב:  
+כָּל הַכְּתָלִים שֶׁהָיוּ שָׁם, הָיוּ גְבוֹהִים, חוּץ מִכֹּתֶל הַמִּזְרָחִי, שֶׁהַכֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה עוֹמֵד בְּרֹאשׁ הַר הַמִּשְׁחָה, וּמִתְכַּוֵּן וְרוֹאֶה בְפִתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל בִּשְׁעַת הַזָּיַת הַדָּם:  
+עֶזְרַת הַנָּשִׁים הָיְתָה אֹרֶךְ מֵאָה וּשְׁלשִׁים וְחָמֵשׁ עַל רֹחַב מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים וְחָמֵשׁ. וְאַרְבַּע לְשָׁכוֹת הָיוּ בְאַרְבַּע מִקְצוֹעוֹתֶיהָ, שֶׁל אַרְבָּעִים אַרְבָּעִים אַמָּה. וְלֹא הָיוּ מְקוֹרוֹת. וְכָךְ הֵם עֲתִידִים לִהְיוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל מו), וַיּוֹצִיאֵנִי אֶל הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה וַיַּעֲבִירֵנִי אֶל אַרְבַּעַת מִקְצוֹעֵי הֶחָצֵר וְהִנֵּה חָצֵר בְּמִקְצֹעַ הֶחָצֵר, חָצֵר בְּמִקְצֹעַ הֶחָצֵר, בְּאַרְבַּעַת מִקְצֹעוֹת הֶחָצֵר חֲצֵרוֹת קְטֻרוֹת. וְאֵין קְטֻרוֹת אֶלָּא שֶׁאֵינָן מְקוֹרוֹת. וּמֶה הָיוּ מְשַׁמְּשׁוֹת. דְּרוֹמִית מִזְרָחִית, הִיא הָיְתָה לִשְׁכַּת הַנְּזִירִים, שֶׁשָּׁם הַנְּזִירִים מְבַשְּׁלִין אֶת שַׁלְמֵיהֶן, וּמְגַלְּחִין אֶת שְׂעָרָן, וּמְשַׁלְּחִים תַּחַת הַדּוּד. מִזְרָחִית צְפוֹנִית, הִיא הָיְתָה לִשְׁכַּת הָעֵצִים, שֶׁשָּׁם הַכֹּהֲנִים בַּעֲלֵי מוּמִין מַתְלִיעִין הָעֵצִים. וְכָל עֵץ שֶׁנִּמְצָא בוֹ תוֹלַעַת, פָּסוּל מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. צְפוֹנִית מַעֲרָבִית, הִיא הָיְתָה לִשְׁכַּת מְצֹרָעִים. מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית, אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, שָׁכַחְתִּי מֶה הָיְתָה מְשַׁמֶּשֶׁת. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, שָׁם הָיוּ נוֹתְנִין יַיִן וָשֶׁמֶן, הִיא הָיְתָה נִקְרֵאת לִשְׁכַּת בֵּית שְׁמַנְיָה. וַחֲלָקָה הָיְתָה בָּרִאשׁוֹנָה, וְהִקִּיפוּהָ כְצוֹצְרָה, שֶׁהַנָּשִׁים רוֹאוֹת מִלְמַעְלָן, וְהָאֲנָשִׁים מִלְּמַטָּן, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהוּ מְעֹרָבִין. וַחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת עוֹלוֹת מִתּוֹכָהּ לְעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל, כְּנֶגֶד חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת שֶׁבַּתְּהִלִּים, שֶׁעֲלֵיהֶן הַלְוִיִּם אוֹמְרִים בַּשִּׁיר. לֹא הָיוּ טְרוּטוֹת, אֶלָּא מֻקָּפוֹת כַּחֲצִי גֹרֶן עֲגֻלָּה:  
+<i data-overlay="Vilna Pages" data-value="לה:"></i>וּלְשָׁכוֹת הָיוּ תַחַת עֶזְרַת יִשְׂרָאֵל, וּפְתוּחוֹת לְעֶזְרַת הַנָּשִׁים, שֶׁשָּׁם הַלְוִיִּם נוֹתְנִים כִּנּוֹרוֹת וּנְבָלִים וּמְצִלְתַּיִם וְכָל כְּלֵי שִׁיר. עֶזְרַת יִשְׂרָאֵל הָיְתָה אֹרֶךְ מֵאָה אַמָּה וּשְׁלשִׁים וְחָמֵשׁ עַל רֹחַב אַחַת עֶשְׂרֵה. וְכֵן עֶזְרַת כֹּהֲנִים הָיְתָה אֹרֶךְ מֵאָה וּשְׁלשִׁים וְחָמֵשׁ עַל רֹחַב אַחַת עֶשְׂרֵה. וְרָאשֵׁי פִסְפָּסִין מַבְדִּילִין בֵּין עֶזְרַת יִשְׂרָאֵל לְעֶזְרַת הַכֹּהֲנִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, מַעֲלָה הָיְתָה שָׁם, וּגְבוֹהָה אַמָּה, וְהַדּוּכָן נָתוּן עָלֶיהָ, וּבָהּ שָׁלשׁ מַעֲלוֹת שֶׁל חֲצִי חֲצִי אַמָּה. נִמְצֵאת עֶזְרַת הַכֹּהֲנִים גְּבוֹהָה מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּי אַמּוֹת וּמֶחֱצָה. כָּל הָעֲזָרָה הָיְתָה אֹרֶךְ מֵאָה וּשְׁמוֹנִים וָשֶׁבַע עַל רֹחַב מֵאָה וּשְׁלשִׁים וְחָמֵשׁ. וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה הִשְׁתַּחֲוָיוֹת הָיוּ שָׁם. אַבָּא יוֹסֵי בֶן חָנָן אוֹמֵר, כְּנֶגֶד שְׁלֹשָׁה עָשָׂר שְׁעָרִים. שְׁעָרִים דְּרוֹמִיִּים סְמוּכִים לַמַּעֲרָב, שַׁעַר הָעֶלְיוֹן, שַׁעַר הַדֶּלֶק, שַׁעַר הַבְּכוֹרוֹת, שַׁעַר הַמָּיִם, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ שַׁעַר הַמַּיִם. שֶׁבּוֹ מַכְנִיסִין צְלוֹחִית שֶׁל מַיִם שֶׁל נִסּוּךְ בֶּחָג. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, וּבוֹ הַמַּיִם מְפַכִּים, וַעֲתִידִין לִהְיוֹת יוֹצְאִין מִתַּחַת מִפְתַּן הַבָּיִת. וּלְעֻמָּתָן בַּצָּפוֹן סְמוּכִים לַמַּעֲרָב, שַׁעַר יְכָנְיָה, שַׁעַר הַקָּרְבָּן, שַׁעַר הַנָּשִׁים, שַׁעַר הַשִּׁיר. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ שַׁעַר יְכָנְיָה, שֶׁבּוֹ יָצָא יְכָנְיָה בְּגָלוּתוֹ. שֶׁבַּמִּזְרָח, שַׁעַר נִקָּנוֹר. וּשְׁנֵי פִשְׁפָּשִׁים הָיוּ לוֹ, אֶחָד מִימִינוֹ וְאֶחָד מִשְּׂמֹאלוֹ. וּשְׁנַיִם בַּמַעֲרָב, לֹא הָיָה לָהֶם שֵׁם:  
+
+Chapter 3
+
+הַמִּזְבֵּחַ הָיָה שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם עַל שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם. עָלָה אַמָּה וְכָנַס אַמָּה, זֶה הַיְסוֹד. נִמְצָא שְׁלֹשִׁים עַל שְׁלֹשִׁים. עָלָה חָמֵשׁ וְכָנַס אַמָּה. זֶה הַסּוֹבֵב. נִמְצָא עֶשְׂרִים וּשְׁמֹנֶה עַל עֶשְׂרִים וּשְׁמֹנֶה. מְקוֹם הַקְּרָנוֹת אַמָּה מִזֶּה וְאַמָּה מִזֶּה. נִמְצָא עֶשְׂרִים וָשֵׁשׁ עַל עֶשְׂרִים וָשֵׁשׁ. מְקוֹם הִלּוּךְ רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים, אַמָּה מִזֶּה וְאַמָּה מִזֶּה. נִמְצָא עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע עַל עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע, מְקוֹם הַמַּעֲרָכָה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, מִתְּחִלָּה לֹא הָיָה אֶלָּא שְׁמֹנֶה וְעֶשְׂרִים עַל שְׁמֹנֶה וְעֶשְׂרִים, כּוֹנֵס וְעוֹלֶה בְּמִדָּה זוֹ, עַד שֶׁנִּמְצָא מְקוֹם הַמַּעֲרָכָה עֶשְׂרִים עַל עֶשְׂרִים. וּכְשֶׁעָלוּ בְנֵי הַגּוֹלָה, הוֹסִיפוּ עָלָיו אַרְבַּע אַמּוֹת מִן הַדָּרוֹם וְאַרְבַּע אַמּוֹת מִן הַמַּעֲרָב, כְּמִין גַּמָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל מג), וְהָאֲרִיאֵל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֹרֶךְ בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רֹחַב רָבוּעַ. יָכוֹל שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר (שם) אֶל אַרְבַּעַת רְבָעָיו, מְלַמֵּד שֶׁמִּן הָאֶמְצַע הוּא מוֹדֵד שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אַמָּה לְכָל רוּחַ. וְחוּט שֶׁל סִקְרָא חוֹגְרוֹ בָאֶמְצַע, לְהַבְדִּיל בֵּין הַדָּמִים הָעֶלְיוֹנִים לַדָּמִים הַתַּחְתּוֹנִים. וְהַיְסוֹד הָיָה מְהַלֵּךְ עַל פְּנֵי כָל הַצָּפוֹן וְעַל פְּנֵי כָל הַמַּעֲרָב, וְאוֹכֵל בַּדָּרוֹם אַמָּה אַחַת, וּבַמִּזְרָח אַמָּה אֶחָת:  
+<i data-overlay="Vilna Pages" data-value="לו."></i>וּבְקֶרֶן מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית הָיוּ שְׁנֵי נְקָבִים, כְּמִין שְׁנֵי חֳטָמִין דַּקִּין, שֶׁהַדָּמִים הַנִּתָּנִין עַל יְסוֹד מַעֲרָבִי וְעַל יְסוֹד דְּרוֹמִי, יוֹרְדִין בָּהֶן וּמִתְעָרְבִין בָּאַמָּה, וְיוֹצְאִין לְנַחַל קִדְרוֹן:  
+לְמַטָּה בָרִצְפָה בְּאוֹתָהּ הַקֶּרֶן, מָקוֹם הָיָה שָׁם אַמָּה עַל אַמָּה, וְטַבְלָא שֶׁל שַׁיִשׁ, וְטַבַּעַת הָיְתָה קְבוּעָה בָהּ, שֶׁבּוֹ יוֹרְדִין לַשִּׁית וּמְנַקִּין אוֹתוֹ. וְכֶבֶשׁ הָיָה לִדְרוֹמוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ, שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם עַל רֹחַב שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה, וּרְבוּבָה הָיְתָה לוֹ בְּמַעֲרָבוֹ, שֶׁשָּׁם הָיוּ נוֹתְנִים פְּסוּלֵי חַטַּאת הָעוֹף:  
+אֶחָד אַבְנֵי הַכֶּבֶשׁ וְאֶחָד אַבְנֵי הַמִּזְבֵּחַ, מִבִּקְעַת בֵּית כָּרֶם. וְחוֹפְרִין לְמַטָּה מֵהַבְּתוּלָה, וּמְבִיאִים מִשָּׁם אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת, שֶׁלֹּא הוּנַף עֲלֵיהֶן בַּרְזֶל, שֶׁהַבַּרְזֶל פּוֹסֵל בִּנְגִיעָה. וּבִפְגִימָה לְכָל דָּבָר. נִפְגְּמָה אַחַת מֵהֶן, הִיא פְסוּלָה וְכֻלָּן כְּשֵׁרוֹת. וּמְלַבְּנִים אוֹתָן פַּעֲמַיִם בַּשָּׁנָה, אַחַת בַּפֶּסַח וְאַחַת בֶּחָג. וְהַהֵיכָל, פַּעַם אַחַת, בַּפֶּסַח. רַבִּי אוֹמֵר, כָּל עֶרֶב שַׁבָּת מְלַבְּנִים אוֹתוֹ בְמַפָּה מִפְּנֵי הַדָּמִים. לֹא הָיוּ סָדִין אוֹתָן בְּכָפִיס שֶׁל בַּרְזֶל, שֶׁמָּא יִגַּע וְיִפְסֹל, שֶׁהַבַּרְזֶל נִבְרָא לְקַצֵּר יָמָיו שֶׁל אָדָם, וְהַמִּזְבֵּחַ נִבְרָא לְהַאֲרִיךְ יָמָיו שֶׁל אָדָם, אֵינוֹ בַדִין שֶׁיּוּנַף הַמְקַצֵּר עַל הַמַּאֲרִיךְ:  
+וְטַבָּעוֹת הָיוּ לִצְפוֹנוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ, שִׁשָּׁה סְדָרִים שֶׁל אַרְבַּע אַרְבַּע, וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַרְבָּעָה שֶׁל שֵׁשׁ שֵׁשׁ, שֶׁעֲלֵיהֶן שׁוֹחֲטִין אֶת הַקֳּדָשִׁים. בֵּית הַמִּטְבָּחַיִם הָיָה לִצְפוֹנוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ, וְעָלָיו שְׁמֹנָה עַמּוּדִים נַנָּסִין, וּרְבִיעִין שֶׁל אֶרֶז עַל גַּבֵּיהֶן, וְאֻנְקְלָיוֹת שֶׁל בַּרְזֶל הָיוּ קְבוּעִין בָּהֶם, וּשְׁלֹשָׁה סְדָרִים הָיוּ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, שֶׁבָּהֶם תּוֹלִין. וּמַפְשִׁיטִין עַל שֻׁלְחָנוֹת שֶׁל שַׁיִשׁ שֶׁבֵּין הָעַמּוּדִים:  
+הַכִּיּוֹר הָיָה בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ, וּמָשׁוּךְ כְּלַפֵּי הַדָּרוֹם. בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ, עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אַמָּה. וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת הָיוּ שָׁם, רוּם מַעֲלָה חֲצִי אַמָּה, וְשִׁלְחָהּ אַמָּה. אַמָּה אַמָּה וְרֹבֶד שָׁלֹשׁ, וְאַמָּה אַמָּה וְרֹבֶד שָׁלֹשׁ. וְהָעֶלְיוֹנָה, אַמָּה אַמָּה וְרֹבֶד אַרְבַּע. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָעֶלְיוֹנָה, אַמָּה אַמָּה וְרֹבֶד חָמֵשׁ:  
+פִּתְחוֹ שֶׁל אוּלָם, גָּבְהוֹ אַרְבָּעִים אַמָּה, וְרָחְבּוֹ עֶשְׂרִים אַמָּה. וְחָמֵשׁ מַלְתְּרָאוֹת שֶׁל מִילָת הָיוּ עַל גַּבָּיו. הַתַּחְתּוֹנָה עוֹדֶפֶת עַל הַפֶּתַח אַמָּה מִזֶּה וְאַמָּה מִזֶּה. שֶׁלְּמַעְלָה מִמֶּנָּה עוֹדֶפֶת עָלֶיהָ אַמָּה מִזֶּה וְאַמָּה מִזֶּה. נִמְצֵאת הָעֶלְיוֹנָה שְׁלֹשִׁים אַמָּה. וְנִדְבָּךְ שֶׁל אֲבָנִים הָיָה בֵין כָּל אַחַת וְאֶחָת:  
+וּכְלוֹנָסוֹת שֶׁל אֶרֶז הָיוּ קְבוּעִין מִכָּתְלוֹ שֶׁל הֵיכָל לְכָתְלוֹ שֶׁל אוּלָם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִבְעָט. וְשַׁרְשְׁרוֹת שֶׁל זָהָב הָיוּ קְבוּעוֹת בְּתִקְרַת הָאוּלָם, שֶׁבָּהֶן פִּרְחֵי כְהֻנָּה עוֹלִין וְרוֹאִין אֶת הָעֲטָרֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ו), וְהָעֲטָרֹת תִּהְיֶה לְחֵלֶם וּלְטוֹבִיָּה וְלִידַעְיָה וּלְחֵן בֶּן צְפַנְיָה לְזִכָּרוֹן בְּהֵיכַל ה'. גֶּפֶן שֶׁל זָהָב הָיְתָה עוֹמֶדֶת עַל פִּתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל, וּמֻדְלָה עַל גַּבֵּי כְלוֹנָסוֹת. כָּל מִי שֶׁהוּא מִתְנַדֵּב עָלֶה, אוֹ גַרְגִּיר, אוֹ אֶשְׁכּוֹל, מֵבִיא וְתוֹלֶה בָהּ. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי צָדוֹק, מַעֲשֶׂה הָיָה, וְנִמְנוּ עָלֶיהָ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כֹּהֲנִים:  
+
+Chapter 4
+
+<i data-overlay="Vilna Pages" data-value="לו:"></i>פִּתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל, גָּבְהוֹ עֶשְׂרִים אַמָּה וְרָחְבּוֹ עֶשֶׂר אַמּוֹת. וְאַרְבַּע דְּלָתוֹת הָיוּ לוֹ, שְׁתַּיִם בִּפְנִים וּשְׁתַּיִם בַּחוּץ, שֶׁנֶאֱמַר (יחזקאל מא), וּשְׁתַּיִם דְּלָתוֹת לַהֵיכָל וְלַקֹּדֶשׁ. הַחִיצוֹנוֹת נִפְתָּחוֹת לְתוֹךְ הַפֶּתַח לְכַסּוֹת עָבְיוֹ שֶׁל כֹּתֶל, וְהַפְּנִימִיּוֹת נִפְתָּחוֹת לְתוֹךְ הַבַּיִת לְכַסּוֹת אַחַר הַדְּלָתוֹת, שֶׁכָּל הַבַּיִת טוּחַ בְּזָהָב, חוּץ מֵאַחַר הַדְּלָתוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּתוֹךְ הַפֶּתַח הָיוּ עוֹמְדוֹת, וּכְמִין אִצְטְרָמִיטָה הָיוּ, וְנִקְפָּלוֹת לַאֲחוֹרֵיהֶן, אֵלּוּ שְׁתֵּי אַמּוֹת וּמֶחֱצָה, וְאֵלּוּ שְׁתֵּי אַמּוֹת וּמֶחֱצָה, חֲצִי אַמָּה מְזוּזָה מִכָּאן, וַחֲצִי אַמָּה מְזוּזָה מִכָּאן, שֶׁנֶּאֱמַר (שם), וּשְׁתַּיִם דְּלָתוֹת לַדְּלָתוֹת שְׁתַּיִם מוּסַבּוֹת דְּלָתוֹת, שְׁתַּיִם לְדֶלֶת אֶחָת וּשְׁתֵּי דְלָתוֹת לָאַחֶרֶת:  
+וּשְׁנֵי פִשְׁפָּשִׁין הָיוּ לוֹ לַשַּׁעַר הַגָּדוֹל, אֶחָד בַּצָּפוֹן, וְאֶחָד בַּדָּרוֹם. שֶׁבַּדָּרוֹם, לֹא נִכְנַס בּוֹ אָדָם מֵעוֹלָם, וְעָלָיו הוּא מְפֹרָשׁ עַל יְדֵי יְחֶזְקֵאל, שֶׁנֶּאֱמַר (שם מד), וַיֹּאמֶר אֵלַי ה' הַשַּׁעַר הַזֶּה סָגוּר יִהְיֶה לֹא יִפָּתֵחַ וְאִישׁ לֹא יָבֹא בוֹ כִּי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא בוֹ וְהָיָה סָגוּר. נָטַל אֶת הַמַּפְתֵּחַ וּפָתַח אֶת הַפִּשְׁפָּשׁ, וְנִכְנַס לְהַתָּא, וּמֵהַתָּא לַהֵיכָל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּתוֹךְ עָבְיוֹ שֶׁל כֹּתֶל הָיָה מְהַלֵּךְ, עַד שֶׁנִּמְצָא עוֹמֵד בֵּין שְׁנֵי הַשְּׁעָרִים, וּפָתַח אֶת הַחִיצוֹנוֹת מִבִּפְנִים וְאֶת הַפְּנִימִיּוֹת מִבַּחוּץ:  
+<i data-overlay="Vilna Pages" data-value="לז."></i>וּשְׁלֹשִׁים וּשְׁמֹנָה תָאִים הָיוּ שָׁם, חֲמִשָּׁה עָשָׂר בַּצָּפוֹן, חֲמִשָּׁה עָשָׂר בַּדָּרוֹם, וּשְׁמֹנָה בַּמַּעֲרָב. שֶׁבַּצָּפוֹן וְשֶׁבַּדָּרוֹם, חֲמִשָּׁה עַל גַּבֵּי חֲמִשָּׁה, וַחֲמִשָּׁה עַל גַּבֵּיהֶם. וְשֶׁבַּמַּעֲרָב, שְׁלֹשָׁה עַל גַּבֵּי שְׁלֹשָׁה, וּשְׁנַיִם עַל גַּבֵּיהֶם. וּשְׁלֹשָׁה פְתָחִים הָיוּ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, אֶחָד לַתָּא מִן הַיָּמִין, וְאֶחָד לַתָּא מִן הַשְּׂמֹאל, וְאֶחָד לַתָּא שֶׁעַל גַּבָּיו. וּבְקֶרֶן מִזְרָחִית צְפוֹנִית הָיוּ חֲמִשָּׁה פְתָחִים, אֶחָד לַתָּא מִן הַיָּמִין, וְאֶחָד לַתָּא שֶׁעַל גַּבָּיו, וְאֶחָד לַמְּסִבָּה, וְאֶחָד לַפִּשְׁפָּשׁ, וְאֶחָד לַהֵיכָל:  
+הַתַּחְתּוֹנָה, חָמֵשׁ, וְרֹבֶד שֵׁשׁ. וְהָאֶמְצָעִית, שֵׁשׁ, וְרֹבֶד שֶׁבַע. וְהָעֶלְיוֹנָה, שֶׁבַע, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א ו), הַיָּצִיעַ הַתַּחְתּוֹנָה חָמֵשׁ בָּאַמָּה רָחְבָּהּ וְהַתִּיכֹנָה שֵׁשׁ בָּאַמָּה רָחְבָּהּ וְהַשְּׁלִישִׁית שֶׁבַע בָּאַמָּה רָחְבָּה:  
+וּמְסִבָּה הָיְתָה עוֹלָה מִקֶּרֶן מִזְרָחִית צְפוֹנִית לְקֶרֶן צְפוֹנִית מַעֲרָבִית, שֶׁבָּהּ הָיוּ עוֹלִים לְגַגּוֹת הַתָּאִים. הָיָה עוֹלֶה בַּמְּסִבָּה וּפָנָיו לַמַּעֲרָב. הָלַךְ עַל כָּל פְּנֵי הַצָּפוֹן, עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לַמַּעֲרָב. הִגִּיעַ לַמַּעֲרָב, וְהָפַךְ פָּנָיו לַדָּרוֹם. הָלַךְ כָּל פְּנֵי מַעֲרָב עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לַדָּרוֹם. הִגִּיעַ לַדָּרוֹם, וְהָפַךְ פָּנָיו לַמִּזְרָח. הָיָה מְהַלֵּךְ בַּדָּרוֹם, עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לְפִתְחָהּ שֶׁל עֲלִיָּה, שֶׁפִּתְחָהּ שֶׁל עֲלִיָּה פָּתוּחַ לַדָּרוֹם. וּבְפִתְחָהּ שֶׁל עֲלִיָּה הָיוּ שְׁנֵי כְלוֹנָסוֹת שֶׁל אֶרֶז, שֶׁבָּהֶן הָיוּ עוֹלִין לְגַגָּהּ שֶׁל עֲלִיָּה. וְרָאשֵׁי פִסְפָּסִין מַבְדִּילִים בָּעֲלִיָּה בֵּין הַקֹּדֶשׁ לְבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. וְלוּלִין הָיוּ פְתוּחִין בָּעֲלִיָּה לְבֵית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, שֶׁבָּהֶן הָיוּ מְשַׁלְשְׁלִין אֶת הָאֻמָּנִים בְּתֵבוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָזוּנוּ עֵינֵיהֶן מִבֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים:  
+וְהַהֵיכָל מֵאָה עַל מֵאָה, עַל רוּם מֵאָה. הָאֹטֶם שֵׁשׁ אַמּוֹת, וְגָבְהוֹ אַרְבָּעִים אַמָּה, אַמָּה כִּיּוּר, וְאַמָּתַיִם בֵּית דִּלְפָה, וְאַמָּה תִּקְרָה, וְאַמָּה מַעֲזִיבָה, וְגֹבַהּ שֶׁל עֲלִיָּה אַרְבָּעִים אַמָּה, וְאַמָּה כִּיּוּר, וְאַמָּתַיִם בֵּית דִּלְפָה, וְאַמָּה תִּקְרָה, וְאַמָּה מַעֲזִיבָה, וְשָׁלֹשׁ אַמּוֹת מַעֲקֶה, וְאַמָּה כָּלֵה עוֹרֵב, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לֹא הָיָה כָלֵה עוֹרֵב עוֹלֶה מִן הַמִּדָּה, אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת הָיָה מַעֲקֶה:  
+מֵהַמִּזְרָח לַמַּעֲרָב מֵאָה אַמָּה, כֹּתֶל הָאוּלָם חָמֵשׁ, וְהָאוּלָם אַחַד עָשָׂר, כֹּתֶל הַהֵיכָל שֵׁשׁ, וְתוֹכוֹ אַרְבָּעִים אַמָּה, אַמָּה טְרַקְסִין, וְעֶשְׂרִים אַמָּה בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, כֹּתֶל הַהֵיכָל שֵׁשׁ, וְהַתָּא שֵׁשׁ, וְכֹתֶל הַתָּא חָמֵשׁ. מִן הַצָּפוֹן לַדָּרוֹם שִׁבְעִים אַמָּה, כֹּתֶל הַמְּסִבָּה חָמֵשׁ, וְהַמְּסִבָּה שָׁלֹשׁ, כֹּתֶל הַתָּא חָמֵשׁ, וְהַתָּא שֵׁשׁ, כֹּתֶל הַהֵיכָל שֵׁשׁ, וְתוֹכוֹ עֶשְׂרִים אַמָּה, כֹּתֶל הַהֵיכָל שֵׁשׁ, וְהַתָּא שֵׁשׁ, וְכֹתֶל הַתָּא חָמֵשׁ, וּבֵית הוֹרָדַת הַמַּיִם שָׁלֹשׁ אַמּוֹת, וְהַכֹּתֶל חָמֵשׁ אַמּוֹת. הָאוּלָם עוֹדֵף עָלָיו חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִן הַצָּפוֹן, וַחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִן הַדָּרוֹם, וְהוּא הָיָה נִקְרָא בֵּית הַחֲלִיפוֹת, שֶׁשָּׁם גּוֹנְזִים אֶת הַסַּכִּינִים. וְהַהֵיכָל צַר מֵאַחֲרָיו, וְרָחָב מִלְּפָנָיו, וְדוֹמֶה לַאֲרִי, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כט), הוֹי אֲרִיאֵל אֲרִיאֵל קִרְיַת חָנָה דָוִד, מָה הָאֲרִי צַר מֵאַחֲרָיו וְרָחָב מִלְּפָנָיו, אַף הַהֵיכָל צַר מֵאַחֲרָיו וְרָחָב מִלְּפָנָיו:  
+
+Chapter 5
+
+<i data-overlay="Vilna Pages" data-value="לז:"></i>כָּל הָעֲזָרָה הָיְתָה אֹרֶךְ מֵאָה וּשְׁמוֹנִים וָשֶׁבַע עַל רֹחַב מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים וְחָמֵשׁ. מִן הַמִּזְרָח לַמַּעֲרָב מֵאָה וּשְׁמוֹנִים וָשֶׁבַע, מְקוֹם דְּרִיסַת יִשְׂרָאֵל אַחַת עֶשְׂרֵה אַמָּה, מְקוֹם דְּרִיסַת הַכֹּהֲנִים אַחַת עֶשְׂרֵה אַמָּה, הַמִּזְבֵּחַ שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם, בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אַמָּה, הַהֵיכָל מֵאָה אַמָּה, וְאַחַת עֶשְׂרֵה אַמָּה לַאֲחוֹרֵי בֵית הַכַּפֹּרֶת:  
+מִן הַצָּפוֹן לַדָּרוֹם מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים וְחָמֵשׁ, הַכֶּבֶשׁ וְהַמִּזְבֵּחַ שִׁשִּׁים וּשְׁתַּיִם. מִן הַמִּזְבֵּחַ לַטַּבָּעוֹת שְׁמֹנֶה אַמּוֹת, מְקוֹם הַטַּבָּעוֹת עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע, מִן הַטַּבָּעוֹת לַשֻּׁלְחָנוֹת אַרְבַּע, מִן הַשֻּׁלְחָנוֹת וְלַנַּנָּסִין אַרְבַּע. מִן הַנַּנָּסִין לְכֹתֶל הָעֲזָרָה שְׁמֹנֶה אַמּוֹת, וְהַמּוֹתָר בֵּין הַכֶּבֶשׁ לַכֹּתֶל וּמְקוֹם הַנַּנָּסִין:  
+שֵׁשׁ לְשָׁכוֹת הָיוּ בָעֲזָרָה, שָׁלֹשׁ בַּצָּפוֹן וְשָׁלֹשׁ בַּדָּרוֹם. שֶׁבַּצָּפוֹן, לִשְׁכַּת הַמֶּלַח, לִשְׁכַּת הַפַּרְוָה, לִשְׁכַּת הַמְדִיחִים. לִשְׁכַּת הַמֶּלַח, שָׁם הָיוּ נוֹתְנִים מֶלַח לַקָּרְבָּן. לִשְׁכַּת הַפַּרְוָה, שָׁם הָיוּ מוֹלְחִין עוֹרוֹת קָדָשִׁים, וְעַל גַּגָּהּ הָיָה בֵית הַטְּבִילָה לְכֹהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. לִשְׁכַּת הַמְדִיחִין, שֶׁשָּׁם הָיוּ מְדִיחִין קִרְבֵי הַקֳּדָשִׁים. וּמִשָּׁם מְסִבָּה עוֹלָה לְגַג בֵּית הַפַּרְוָה:  
+שֶׁבַּדָּרוֹם, לִשְׁכַּת הָעֵץ, לִשְׁכַּת הַגּוֹלָה, לִשְׁכַּת הַגָּזִית. לִשְׁכַּת הָעֵץ, אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, שָׁכַחְתִּי מֶה הָיְתָה מְשַׁמֶּשֶׁת. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, לִשְׁכַּת כֹּהֵן גָּדוֹל, וְהִיא הָיְתָה אֲחוֹרֵי שְׁתֵּיהֶן, וְגַג שְׁלָשְׁתָּן שָׁוֶה. לִשְׁכַּת הַגּוֹלָה, שָׁם הָיָה בוֹר קָבוּעַ, וְהַגַּלְגַּל נָתוּן עָלָיו, וּמִשָּׁם מַסְפִּיקִים מַיִם לְכָל הָעֲזָרָה. לִשְׁכַּת הַגָּזִית, שָׁם הָיְתָה סַנְהֶדְרִי גְדוֹלָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל יוֹשֶׁבֶת וְדָנָה אֶת הַכְּהֻנָּה, וְכֹהֵן שֶׁנִּמְצָא בוֹ פְסוּל, לוֹבֵשׁ שְׁחוֹרִים וּמִתְעַטֵּף שְׁחוֹרִים, וְיוֹצֵא וְהוֹלֵךְ לוֹ. וְשֶׁלֹּא נִמְצָא בוֹ פְסוּל, לוֹבֵשׁ לְבָנִים וּמִתְעַטֵּף לְבָנִים, נִכְנָס וּמְשַׁמֵּשׁ עִם אֶחָיו הַכֹּהֲנִים. וְיוֹם טוֹב הָיוּ עוֹשִׂים, שֶׁלֹּא נִמְצָא פְסוּל בְּזַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, וְכָךְ הָיוּ אוֹמְרִים, בָּרוּךְ הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁלֹּא נִמְצָא פְסוּל בְּזַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן. וּבָרוּךְ הוּא, שֶׁבָּחַר בְּאַהֲרֹן וּבְבָנָיו לַעֲמֹד לְשָׁרֵת לִפְנֵי ה' בְּבֵית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים:  
\ No newline at end of file
diff --git "a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Tamid/English/Mischnajot mit deutscher \303\234bersetzung und Erkl\303\244rung. Berlin 1887-1933 [de].txt" "b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Tamid/English/Mischnajot mit deutscher \303\234bersetzung und Erkl\303\244rung. Berlin 1887-1933 [de].txt"
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..2950ad7351768cc6c1a1b9840a2db7751d9fc7ab
--- /dev/null
+++ "b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Tamid/English/Mischnajot mit deutscher \303\234bersetzung und Erkl\303\244rung. Berlin 1887-1933 [de].txt"	
@@ -0,0 +1,63 @@
+Mishnah Tamid
+משנה תמיד
+Mischnajot mit deutscher Übersetzung und Erklärung. Berlin 1887-1933 [de]
+https://www.talmud.de/tlmd/die-deutsche-mischna-uebersetzung
+
+Mishnah Tamid
+
+
+
+Chapter 1
+
+An drei Stellen hielten die Priester im Heiligtum Wache<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> nach den meisten Erklärern nur während der Nacht, nach anderen auch bei Tage.</i>, im Abtinasraum<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">בית אבטינס</span>, auch <span dir="rtl">עלית בית אבטינס</span> und <span dir="rtl">לשכת בית אבטינס</span> genannt, war ein auf der Südseite über oder neben dem Wassertor gelegener Raum, in welchem die Priester aus der Priesterfamilie Abtinas, die sich hierauf besonders verstanden (s. Jom. III, 11), das tägliche Räucherwerk anfertigten.</i>, im Zündfeuerraum<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Der <span dir="rtl">בית חנצוץ</span> genannte Raum lag auf der westlichen Hälfte der Nordseite. Nach Midd. I, 5 befand sich vor dem dort gelegenen <span dir="rtl">שער הנצוץ</span> genannten Tore ein offener Vorbau, der obere Teil dieses Vorbaus hiess <span dir="rtl">ביתּ הנצוץ</span>. Über die Bedeutung des Beinamens <span dir="rtl">הנצוץ</span> geben Mischna und Talmud keinen Aufschluss. Von den Kommentatoren führen die einen ihn darauf zurück, dass dort ein beständig glimmendes Feuer (<span dir="rtl">נצוץ</span> = Funke) unterhalten wurde, um damit das Altarfeuer, wenn es erloschen war, wieder anzuzünden. Allerdings diente hierzu auch das Feuer im <span dir="rtl">בית חמוקד</span>, da aber hier das Feuer hell zu brennen pflegte, weil es auch zur Erwärmung für die Priester diente, konnte es vorkommen, dass es gerade ausgebrannt war, wenn man Feuer für den Altar brauchte, deshalb wurde dieses blos glimmende Feuer im <span dir="rtl">בית חנצוץ</span> unterhalten, in dem sich die Glut beständig hielt (<span dir="rtl">באר שבע</span> u. Tif. Jisr.). Andere leiten die Bezeichnung <span dir="rtl">בית הנצוץ</span> davon her, dass dieser erhöht liegende offene Raum der Sonnenstrahlen besonders stark ausgesetzt war (<span dir="rtl">נצוץ</span> = Strahl).</i> und im Erwärmungsraum<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Dieser lag ebenfalls auf der Nordseite, aber weiter östlich, näher zur Opferhalle. Er hiess <span dir="rtl">בית המוקד</span>, weil dort ein ständiges Feuer brannte, an dem die Priester sich erwärmten und das gleichzeitig dazu diente, das Holz auf dem Altar in Brand zu setzen.</i>. Der Abtinasraum und der Zündfeuerraum<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Talmudausgaben: <span dir="rtl">בבית — ובבית</span>.</i> lagen im Oberstock, dort hielten die Jünglinge<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">רובים</span> Mehrz. von <span dir="rtl">רובא</span>, junge noch nicht erwachsene Priester, die zum eigentlichen Priesterdienste noch nicht zugelassen wurden.</i> Wache. Der Erwärmungsraum war überwölbt<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> er hatte als Decke ein gemauertes Gewölbe, nicht wie die anderen Räume eine einfache Balkendecke, <span dir="rtl">כיפה</span> von <span dir="rtl">כוף</span> = biegen, wölben. Andere erklären: er war unterwölbt, unter der Wölbung befanden sich danach die vier zu ihm gehörenden Midd. I, 6 genannten kleineren Räume.</i>, es war ein grosser Raum, ringsherum<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> in dem Teile des Raumes, der nicht zum Heiligtum gehörte und in dem sich die Priester deshalb zum Schlafen niederlegen durften, s. Midd. I Note 48.</i> waren stufenartige Mauervorsprünge<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">דוברים</span>, von <span dir="rtl">רבד</span> = aneinanderfügen, aus Steinwürfeln zusammengesetzte Absätze, die rings an der Mauer stufenartig über einander angebracht waren.</i> aus Stein, dort<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> auf diesen Mauer-Vorsprüngen. Nach anderen Erklärern dienten diese Absätze nur als Stufen, um zu den in der Mauer selbst angebrachten Schlafstellen hinaufzusteigen.</i> schliefen die Ältesten der Priesterabteilung<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> die am folgenden Tage den Dienst zu versehen hatte. Die Priester waren nämlich in 24 Wachen (<span dir="rtl">משמרות</span>) eingeteilt, jede Woche hatte eine andere Wache den Dienst im Heiligtum zu versehen. Jede Wache war wieder für die einzelnen Tage der Woche in 7 Familien (<span dir="rtl">בתי אבות</span>) eingeteilt, nach anderen nur in 6 für die Wochentage, während am Schabbat sämtliche Priester, die zu der Abteilang gehörten, sich in den Dienst teilten (vgl. auch Tosefta Taan. Kap. II).</i>, in ihrer Hand<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> d. h. unter ihrer Aufsicht, die Schlüssel wurden an einer besonderen Stelle unter dem Fussboden aufbewahrt, s. Midd. I, 9.</i> waren die Schlüssel zur Tempelhalle, die jüngeren<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">פרחי כהונה</span> die in der Blüte stehenden jungen Priester, die aber im Gegensatz zu den vorher genannten <span dir="rtl">רובים</span> bereits das dienstfähige Alter erreicht hatten.</i> Priester hatten jeder sein Lager<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">כסת</span> = Kissen, Polster.</i> auf der Erde. Sie schliefen nicht in den heiligen Kleidern, sondern zogen sie aus, legten sie zusammengefaltet<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Talmudausg. fehlt: <span dir="rtl">ומקפלין</span>.</i> unten zu ihren Häupten<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> nicht: unter ihren Kopf, denn als Unterlage für den Kopf durften die heiligen Kleider nicht benutzt werden, sondern: unterhalb der Stelle, wo sie mit dem Kopfe lagen, so dass sie sie sofort vor Augen hatten, wenn sie sie wieder anziehen wollten (s. Talm.).</i> hin und deckten sich mit einer ihnen selbst gehörenden<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> d. h. nicht zu den heiligen Kleidern gehörenden.</i> Decke zu. Stiess einem von ihnen ein [nächtlicher] Zufall<sup class="footnote-marker">17a</sup><i class="footnote"> euphemistischer Ausdruck für Pollution.</i> zu, so ging er durch den Rundgang<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> ein unterirdischer Gang, durch den man aus dem Wachraum, ohne die Opferhalle zu betreten, zum Badehause gelangen konnte. Das Heiligtum durfte in unreinem Zustande nicht betreten werden, die unterirdischen Räume dagegen, von denen kein direkter Zugang zum Heiligtum führte, gehörten in dieser Beziehung nicht zum Heiligtume.</i> hinaus, der unter dem Tempelgebäude<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">בירה</span> war nach R. Jochanan (Joma 2 a) der Name eines besonderen Platzes auf dem Tempelberg, nach R. Simon b. Lakisch wurde das ganze Tempelgebäude auch <span dir="rtl">בירה</span> genannt (vgl. Sebach. XII Note 41). Die Mischna hier scheint für die letztere Ansicht zu sprechen.</i> entlang führte, Lampen brannten dort zu beiden Seiten, bis er nach dem Badehause kam. Dort brannte ein Feuer, auch ein diskret zu benutzender Abort befand sich dort<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> zur Benutzung vor dem Untertauchen.</i>, die diskrete Einrichtung bestand darin, dass, wenn man ihn verschlossen fand, man wusste, dass jemand darin sei, und wenn geöffnet, man wusste, dass niemand darin sei. Dort ging er hinunter, nahm ein Tauchbad, kam wieder herauf, trocknete sich ab und erwärmte sich an dem Feuer. Darauf ging er zurück und setzte sich wieder zu seinen Brüdern, den Priestern<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> im <span dir="rtl">בית המוקד</span>.</i>, bis die Tore geöffnet wurden, dann ging er hinaus und verliess das Heiligtum<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> da er als <span dir="rtl">טבול יום</span> vor Untergang der Sonne keinen Dienst versehen durfte. Einem <span dir="rtl">טבול יום</span> war nach rabbinischer Verordnung auch das Betreten der Vorräume zum Heiligtum verboten, in diesem Falle war es ihm aber erlaubt, bis zum Öffnen der Tore in dem an die Opferhalle angrenzenden <span dir="rtl">בית המוקד</span> sich aufzuhalten, weil er erst innerhalb des heiligen Raumes unrein geworden war.</i>.
+Wer die Altarasche abzuheben<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> Das weiter in Mischna 4 beschriebene Abheben der Aschenhebe von dem Altar war die erste Opferhandlung, die die Priester jeden Morgen zu verrichten hatten. Über das Zeitwort <span dir="rtl">תרם</span> s. Jom. I Note 28.</i> wünschte, nahm zeitig ein Tauchbad<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> denn auch ein Reiner durfte die Opferhalle nicht betreten, bevor er ein Tauchbad genommen hatte.</i>, bevor der Vorgesetzte<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> der die Verteilung der einzelnen Diensthandlungen unter die Priester zu leiten hatte.</i> kam. Zu welcher Stunde kam der Vorgesetzte? Nicht immer zur gleichen Zeit, manchmal kam er mit dem Hahnenruf<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">גבר</span> = Hahn. Nach einer anderen Erklärung: <span dir="rtl">גבר</span> = Mann, sobald der hierfür angestellte Priester vor dem Heiligtum seinen für die Priester bestimmten Weckruf hatte ergehen lassen.</i>, manchmal kurz vorher oder kurz nachher. Der Vorgesetzte klopfte bei ihnen an<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> an das Tor, das vom <span dir="rtl">בית המוקד</span> nach aussen führte, s. Midd I, 7.</i>, sie öffneten ihm, er sprach zu ihnen : „Wer ein Tauchbad genommen hat, komme zum Losen<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">הפיס</span> Hif. von <span dir="rtl">פיס</span>. Das Stammwort <span dir="rtl">פס</span> hat die Bedeutung: abgeteilt, abgeschnitten sein, davon auch <span dir="rtl">אפס</span> = das Ende, der Hif. <span dir="rtl">הפיס</span> = durch das Los abteilen, entscheiden lassen, <span dir="rtl">פייס</span> = die Entscheidung durch das Los. In welcher Weise gelost wurde, s. Jom. II Note 7.</i> “! Dann wurde gelost<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> auf der zum Heiligtum gehörenden Seite des <span dir="rtl">בית המוקד</span>. Nach Maim. fand auch dieses Losen wie die nachfolgenden Auslosungen erst in der Quaderhalle statt.</i>, wem es zufiel, der war der dazu Bestimmte.
+Dann nahm er den Schlüssel, öffnete die kleine Pforte<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">פשפש</span> wird die kleine Nebentür in oder neben einem grossen Tore genannt, wie Levy Neuhebr. Wörterb. vermutet, von <span dir="rtl">פשפש</span> = tasten, untersuchen, weil sie neben dem grossen Tore so wenig in die Augen fällt, dass man erst nach ihr suchen muss. Von dem <span dir="rtl">בית המוקד</span> führte ein grosses Tor nach der Opferhalle, dieses wurde aber erst später geöffnet, wenn auch die übrigen Tempeltore geöffnet wurden. Zunächst wurde nur die kleine Nebentür benutzt, die in die Opferhalle führte (s. Midd. I, 7), die nach einigen Erklärern in dem grossen Tore, nach anderen neben demselben angebracht war.</i> und trat aus dem Erwärmungsraum in den Tempelhof, sie<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> auch die übrigen Priester, die im <span dir="rtl">בית המוקד</span> genächtigt hatten, nachdem sie inzwischen ebenfalls ein Tauchbad genommen hatten. Talmudausg. add.: <span dir="rtl">הכהנים</span>.</i> folgten ihm zwei<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> je eine für jede von den beiden Abteilungen.</i> Licht-Fackeln tragend<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> Nach Maim. trugen sie am Schabbat keine Fackeln, sondern brannten dort schon am Vorabend angezündete Lichter</i> nach und teilten sich in zwei Abteilungen, die einen gingen den überdachten Gang<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">אבסדרא</span> = ἐξέδρα Halle, Säulengang. Ed. pr.: <span dir="rtl">אכסנדרא</span>. Im Innern der Opferhalle zog sich ein überdachter Säulengang rings an den Mauern entlang, nur der Altar mit dem ihn umgebenden Raume befand sich unter freiem Himmel.</i> entlang nach Osten und die anderen gingen den überdachten Gang entlang nach Westen. Während sie gingen, sahen sie sich um<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> ob alles an seiner richtigen Stelle war.</i>, bis sie an der Stelle<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> Einige Mischnaausg. lesen: <span dir="rtl">למקום בית</span>.</i>, wo das Pfannenopfer<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> das der Hohepriester täglich darzubringen hatte.</i> zubereitet wurde, anlangten<sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> Nach Midd. I, 4 befand sich dieser Raum auf der Ostseite neben dem Nikanortor, die eine Priesterabteilung ging demnach die Nordseite der Halle entlang vom <span dir="rtl">בית המוקד</span> bis zur Nordostecke und dann die Ostseite bis zur <span dir="rtl">לשכת עושי חביתין</span>, die andere den westlichen Teil der Nordseite bis zur Nordwestecke, dann die ganze West- und Südseite und die Ostseite bis zur genannten Treffstelle.</i>. Waren sie dort angelangt, riefen sie sich einander zu: „In Ordnung, alles in Ordnung„! Die das Pfannenopfer herzustellen hatten, wurden dort gelassen, um das Pfannenopfer herzustellen.
+Wem das Abheben der Altarasche zugefallen war, der ging nun, sie abzuheben. Sie ermahnten ihn<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> weil er allein ging und vielleicht diesen Dienst noch niemals verrichtet hatte.</i>: „Achte darauf, dass du das [heilige] Gerät<sup class="footnote-marker">40</sup><i class="footnote"> die Schaufel zum Abheben der Asche.</i> nicht anrührst<sup class="footnote-marker">41</sup><i class="footnote"> Das Anrühren war eigentlich nicht verboten, es war nur zu befürchten, dass er, wenn er die Schaufel erst in der Hand hatte, vergessen würde, vor dem Abheben euch die Hände und Füsse zu heiligen.</i>, bevor du deine Hände und deine Füsse in dem Becken geheiligt hast<sup class="footnote-marker">42</sup><i class="footnote"> s. Exod. 30, 17—21.</i> ! Die Kohlen-Schaufel liegt in dem Winkel zwischen der Rampe und dem Altar auf der Westseite der Rampe! “ Keiner ging mit ihm<sup class="footnote-marker">43</sup><i class="footnote"> weil den Raum zwischen Ulam und Altar nur der Priester, der einen Dienst zu verrichten hatte, betreten durfte.</i>, er hatte auch kein Licht in der Hand<sup class="footnote-marker">44</sup><i class="footnote"> weil er bei der Waschung und beim Abheben der Asche beide Hände frei haben musste.</i>, sondern ging im Scheine des Altarfeuers. Sie konnten ihn nicht sehen<sup class="footnote-marker">45</sup><i class="footnote"> da die hoch ansteigende Altar-Rampe, um die er herumgehen musste, ihn ihren Blicken entzog.</i>, auch von ihm nichts hören, sobald sie aber das Geräusch der aus Holz gefertigten Vorrichtung<sup class="footnote-marker">46</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">מוכני</span> = μηχανή, Maschine, künstliche Vorrichtung. Alles, was durch Hineintun in ein heiliges Gerät heilig geworden war, wurde über Nacht zu weiterem Gebrauche untauglich. Da auch das Waschbecken zu den heiligen Tempelgeräten gehörte, wurde auch das darin befindliche Wasser über Nacht untauglich und musste deshalb das grosse und schwere Becken jeden Morgen geleert und wieder frisch gefüllt werden. Um dieses überflüssig zu machen, hatte Ben Katin eine Vorrichtung an dem Becken anbringen lassen, nach dem Talmud (Jom. 37 a) bestand dieselbe in einem Räderwerk, durch das das Becken jeden Abend in einen darunter befindlichen Brunnen hinabgelassen wurde, so dass sich das Wasser des Beckens mit dem Brunnenwasser vermischte, am Morgen wurde das Becken wieder heraufgezogen, das darin befindliche Wasser galt dann als frisch gefülltes. Maim. im Comment. hier und zu Joma III, 10 bringt eine hiervon abweichende Erklärung, danach bestand die Vorrichtung in einem das Becken rings umgebenden grösseren Wasserbassin, das nicht zu den geheiligten Tempelgeräten gehörte, aus dem immer nur soviel Wasser, wie gerade gebraucht wurde, in das Becken hineingelassen wurde; nach seinem Kommentar zu Tam. III, 8 befand sich dieses Bassin oberhalb des Wasserbeckens und musste bei Gebrauch erst vermittels eines Räderwerkes herabgelassen werden.</i> hörten, die Ben Katin an dem Waschbecken hatte anbringen lassen<sup class="footnote-marker">47</sup><i class="footnote"> S. Jom. III, 10.</i>, sagten sie: „Es ist Zeit<sup class="footnote-marker">48</sup><i class="footnote"> sich für die weiteren Diensthandlungen auf dem Altar bereit zu machen, s. weiter II, 1.</i> “! Er heiligte nun seine Hände und Füsse an dem Becken<sup class="footnote-marker">49</sup><i class="footnote"> indem er einen der an dem Becken angebrachten Hähne öffnete und sich das Wasser über seine Hände und Füsse laufen liess, s. Jom. a. a. O.</i>, nahm dann die silberne Kohlenschaufel und ging auf die Oberfläche des Altars hinauf, schob die Kohlen hierhin und dorthin<sup class="footnote-marker">50</sup><i class="footnote"> Ed. pr. u. Talmudausg. fehlt: <span dir="rtl">והילך</span>.</i> zur Seite, nahm die Schaufel voll von den bereits verzehrten in der Mitte<sup class="footnote-marker">51</sup><i class="footnote"> wo die bereits ganz verkohlten Opferreste lagen.</i> und ging wieder hinunter<sup class="footnote-marker">52</sup><i class="footnote"> die Rampe hinunter.</i>. War er wieder auf dem Boden<sup class="footnote-marker">53</sup><i class="footnote"> am Fusse der Rampe.</i> angelangt, wandte er sein Gesicht nach Norden<sup class="footnote-marker">54</sup><i class="footnote"> die Rampe befand sich auf der Südseite des Altars.</i>, ging<sup class="footnote-marker">55</sup><i class="footnote"> auf den Altar zu.</i> an der Ostseite der Rampe entlang<sup class="footnote-marker">56</sup><i class="footnote"> auf dem Fussboden der Halle.</i> etwa zehn Ellen<sup class="footnote-marker">57</sup><i class="footnote"> die Länge der Rampe von ihrem Fuss bis zum Altar betrug 32 Ellen (vgl. Midd. III Note 33).</i> und schüttete die Kohlen in einem Haufen auf den Fussboden, drei Handbreiten von der Rampe entfernt<sup class="footnote-marker">58</sup><i class="footnote"> damit die Seitenwand der Rampe nicht beschmutzt wurde.</i>, an die Stelle<sup class="footnote-marker">59</sup><i class="footnote"> Von der Aschenhebe sowohl wie von den Geflügel-Kröpfen heisst es (Lev. 6, 3; 1, 16), dass sie <span dir="rtl">אצל המזבח</span> zur Seite des Altars hingeschüttet werden sollen. Aus dem an der letzteren Stelle gebrauchten Ausdruck <span dir="rtl">והשליך</span> wird gefolgert, dass nicht gemeint ist dicht neben dem Altar, sondern in einem grösseren Abstand von ihm (vgl. dazu auch Sebach. VI Note 51).</i>, wo auch die Geflügel-Kröpfe und die Aschenreste von dem Innen-Altar und dem Leuchter<sup class="footnote-marker">60</sup><i class="footnote"> S. Talm. Meïl. 12a.</i> hingelegt wurden.
+
+Chapter 2
+
+Sahen seine Brüder, dass er wieder heruntergekommen war, eilten sie herbei, heiligten schnell ihre Hände und ihre Füsse an dem Becken, ergriffen die Schaufeln<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">מגרפות</span>, von <span dir="rtl">גרף</span> = zusammenscharren, Schaufeln zum Zusammenscharren der Altarasche.</i> und die Feuerhaken<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">צינורות</span> hakenförmig gebogene Werkzeuge, um die noch nicht vom Feuer verzehrten Opferstücke an die Seiten zu schieben.</i> und stiegen auf die Oberfläche des Altars hinauf. Die Opferglieder und die Fettteile, die seit Abend noch nicht verzehrt waren, schoben<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">סנק</span> = zusammendrängen, Piel Mikw. II, 6 <span dir="rtl">המסנק את הטיט לצדדי</span>, ähnl. arab. <span dir="rtl">شنق</span> Talmudausg.: <span dir="rtl">סולקין</span>.</i> sie an die Seiten<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">על צדי</span>.</i> des Altars, fanden sie auf den Seiten keinen Platz mehr<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> wörtlich: konnten die Seiten sie nicht fassen.</i>, schichteten sie sie am Rundgang<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">סובב</span> hiess der auf dem untersten eine Elle hohen Absatz, dem <span dir="rtl">יסוד</span>, sich erhebende fünf Ellen hohe mittlere Absatz des Altars, der ringsherum um eine Elle über den dritten obersten Teil des Altars hinausragte.</i> auf<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Maim. und Bart. erklären: auf dem Teile der Rampe, der zum Rundgang führte. In der Höhe des Rundgangs führte nämlich ein besonderer Steg von der Rampe zum Rundgang hin. Die Baraita (Joma 45 b) liest: <span dir="rtl">על הכבש או ע״ג סובב</span>, so erklärt R. Abr. b. David auch hier: <span dir="rtl">בסובב או על הכבש</span> auf den Rundgang oder, wenn darauf kein Platz mehr war, auf die Rampe.</i> der Rampe auf<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Ganz von dem Altar herunternehmen durfte man sie nicht, da man sie dann nicht wieder hätte hinauflegen dürfen. Die vorspringende Oberfläche des <span dir="rtl">סובב</span> dagegen, die sich über der halben Höhe des Altars befand, und der anliegende Teil der Rampe galten als noch zur Oberfläche des Altars gehörend, das Hinlegen auf sie galt deshalb noch nicht als ein Herunternehmen von dem Altar (s. Tosaf. Joma 45 b v. <span dir="rtl">סידרן</span>).</i>.
+Dann machten sie sich an<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Das <span dir="rtl">ב</span> von <span dir="rtl">באפר</span>, ebenso von <span dir="rtl">בגיזרין</span> in der folgenden Mischna, hängt von <span dir="rtl">החלו</span> ab: sie fingen nun mit der Asche an, sie hinauszuschaffen, wie Gen. 44, 12: <span dir="rtl">בגדול החל</span>.</i> das Hinaufkehren der Asche auf den Aschenhaufen<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">תפוח</span>, von <span dir="rtl">תפח</span> = anschwellen, eine Erhöhung, Anschwellung, davon auch <span dir="rtl">תפוח</span> = der Apfel wegen seiner runden, bauchigen Form. Nach R. Abr. b. David zu Maim. <span dir="rtl">הלכות תמידין ומוספי</span> II, 7 war die ganze Oberfläche des Altars in der Mitte um eine Elle höher als an den Seiten, auf denen das Holz zum Altarfeuer aufgeschichtet lag, diese Erhöhung in der Mitte hiess nach ihm <span dir="rtl">תפוח</span>. Nach allen übrigen Erklärern gab es eine solche Erhöhung auf dem Altare nicht, sondern wurde die Asche nach der Mitte des Altars hin zusammengekehrt, und der dadurch entstehende Aschenhaufen wurde <span dir="rtl">תפוח</span> genannt.</i>, ein Aschenhaufen war nämlich mitten auf dem Altar, der manchmal gegen dreihundert Kor<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> nach dem Talmud eine Hyperbel.</i> betrug, an den Festen räumte man die Asche nicht von dort fort<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> während sie sonst, sobald sich zuviel davon angehäuft hatte, durch andere Priester von dort heruntergeholt (s. weiter V, 5) und nach einem dafür bestimmten <span dir="rtl">שפך הדשן</span> genannten Platz ausserhalb der Stadt geschafft wurde.</i>, weil sie ein Schmuck für den Altar war<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> als ein Zeichen für die Menge der dargebrachten Opfer.</i>, niemals aber kam es vor, dass aus Nachlässigkeit des Priesters die Asche nicht fortgeschafft worden wäre<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> es war niemals Nachlässigkeit der Priester, wenn sie dort liegen blieb, sondern weil sie als ein Schmuck für den Altar galt.</i>.
+Darauf machten sie sich an<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> S. Note 9.</i> das Hinaufschaffen der Holzscheite<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">גיזרין</span> oder, wie andere Ausgaben lesen, <span dir="rtl">גזירין</span>: grosse zurechtgeschnittene Holzkloben, von <span dir="rtl">גזר</span> = abtrennen, beschneiden. Hier sind wohl nicht die zwei grossen Holzscheite gemeint, deren Hinauflegen auf das Altarfeuer als eine besondere Diensthandlung vorgeschrieben war, da diese erst nach Herstellung des zweiten Holzstosses, die weiter Mischna 5 beschrieben wird, auf den ersten grossen Holzstoss hinaufgelegt wurden (s. Jom. 33 a), sondern die zur Herstellung der beiden Holzstösse nötigen Hölzer.</i>, um die Holzstösse für das Altarfeuer herzustellen. Waren alle Holzarten für das Altarfeuer tauglich ? Alle Holzarten waren für das Altarfeuer tauglich, nur nicht das vom Olivenbaum und vom Weinstock<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> die Wein und Öl hervorbringen, aber nicht als Brennholz verwendet werden sollten; nach anderen, weil ihr Holz zuviel Knorren hat und deshalb nicht gut brennt, oder weil es beim Verbrennen zu schnell zu Asche wird.</i>, man pflegte jedoch nur folgendes dazu zu verwenden: Äste<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">מרביות</span> Äste, ebenso Sukk. IV, 5: <span dir="rtl">מרביות של ערבה</span>, vgl. <span dir="rtl">מרבית</span> = Zuwachs.</i> vom Feigenbaum, vom Nussbaum und vom wilden Ölbaum<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> deren Früchte nicht so wertvoll sind wie die vom Weinstock und vom Ölbaum. Nach anderen ist unter <span dir="rtl">עץ שמן</span> die Fichte zu verstehen.</i>.
+Er<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> der Priester, der die Aschenhebe abgehoben hatte, s. Joma 22 a.</i> schichtete<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> In manchen Mischnaausg. fehlt das Wort: <span dir="rtl">סידר</span>.</i> nun den grossen Holzstoss<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> Nach Jom. IV, 6 wurden auf dem Altar jeden Tag nach R. Jehuda zwei Holzstösse hergerichtet, einer zum Verbrennen der Opfer, der zweite, um Kohlen für das tägliche Räucherwerk zu gewinnen, nach R. Jose noch ein dritter, um ein ewiges Feuer auf dem Altar zu unterhalten, und nach R. Meïr noch ein vierter zum Verbrennen solcher Opferteile, die in der vorangegangenen Nacht nicht zu Asche verzehrt worden waren. Der erste von diesen Holzstössen war der grösste, er wurde deshalb der grosse Holzstoss genannt.</i> auf der Ostseite auf, mit der lichten Seite<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">חזית</span> leiten die Erklärer von <span dir="rtl">חזה</span> = sehen ab: die offene Seite, durch die man hineinsehen kann, die man offen lässt, um dort das Kleinholz zum Anbrennen des Holzstosses hineinzulegen, oder damit das Feuer besseren Zug hat. Maim. erklärt das Wort wie Bab. Bat. I, 2 mit „sichtbares Zeichen“: der Holzstoss muss so hergestellt werden, dass es erkennbar ist, dass seine Front auf der östlichen Seite ist.</i> nach Osten, die inneren Enden der Holzscheite reichten bis an den Aschenhaufen<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> der in der Mitte war, damit am Rande des Altars Platz blieb für die Priester, ohne dass sie dem Feuer zu nahe zu kommen brauchten.</i>, zwischen den Scheiten war ein freier Raum, in dem man das Kleinholz<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">אליה</span> oder <span dir="rtl">אליתא</span> der Fettschwanz, arab. <span dir="rtl">أَليَة</span> überhaupt Fleisch- oder Fettwulst (Fleischer Nachtr. zu Levy, Targ. Wörterb. S. 418), hier = kienige Holzspäne, vgl. <span dir="rtl">זנבות האודים</span> Jes. 7, 4.</i> anzündete.
+Dann suchte man daraus gute<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> glatte, gut brennende, da die daraus gewonnenen Kohlen bald zum Räucherwerk gebraucht wurden.</i> Feigenbaumhölzer heraus, um<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">סידר</span>.</i> den zweiten Holzstoss herzustellen, der für das Räucherwerk bestimmt war, gegenüber der Südwest-Ecke<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> Talmudausg. <span dir="rtl">כנגד מערבית דרומית</span>.</i>, von dieser Ecke nach der Nordseite hin vier Ellen entfernt<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> das ist die Stelle des Altars, die grade gegenüber dem Eingänge zum Hechal gelegen war. Da die Kohlen zum Räucherwerk auf dem inneren im Hechal stehenden Altar verwendet werden sollten, mussten sie von der Stelle des Altars genommen werden, die dem Hechal am nächsten gelegen war (Talm. Sebach. 58 b).</i>, schätzungsweise<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">בעומר = באומד</span>, nach ungefährer Schätzung.</i> zu fünf Sea Kohlen<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> soviel Holz, dass ungefähr fünf Sea Kohlen daraus werden konnten.</i>, am Schabbat schätzungsweise zu acht Sea Kohlen, weil man da auch die beiden Schalen Weihrauch von den Schaubroten dorthinauf brachte<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> die gleichfalls, weil sie aus dem Hechal herausgebracht wurden, um auf dem Aussenaltar verbrannt zu werden, auf der Stelle verbrannt werden mussten, die dem Eingange am Hechal am nächsten gelegen war (Talm. a. a. O.).</i>. Die Opferglieder und Fettteile vom Abend, die nicht verbrannt waren<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> S. oben Mischna 1.</i>, brachten sie nun wieder an den Holzstoss heran<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> um sie dort nachher nach der Darbringung des Morgenopfers auf dem Altarfeuer weiter verbrennen zu lassen, denn vor der Darbringung des Morgenopfers durfte nichts auf das Altarfeuer gebracht werden (Talmud 28 b). Nach R. Abr. ben David und Tif. Jisr. dagegen bezieht sich dieses Verbot nur auf frische Opfer, nicht aber auf diese, die bereits auf dem Altar gelegen hatten.</i>, zündeten die beiden Holzstösse an<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> nachdem der Priester, der die Aschenhebe abgehoben hatte, noch die beiden besonderen Holzscheite auf den ersten Holzstoss hinaufgelegt hatte (s. oben Note 16) und nach R. Jose auch der dritte Holzstoss hergerichtet war (s. Note 22).</i>, dann gingen sie hinunter und begaben sich in die Quaderhalle<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> wo die Auslosungen für die weiteren Opferhandlungen stattfanden (s. Jom. 25 a).</i>.
+
+Chapter 3
+
+Hier sprach der Vorgesetzte zu ihnen: „Kommet und loset“, nämlich<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Bei der Auslosung wurde die Reihenfolge nicht innegehalten, in der die einzelnen Handlungen nachher ausgeführt wurden, die Reinigung des Innen-Altars ging z. B. dem Sprengen des Blutes voran.</i> wer schlachten soll<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Das Schlachten konnte auch durch einen Nichtpriester ausgeführt werden, es wurde aber trotzdem, um jeden Streit zu verhüten, ein Priester dafür bestimmt, der dann seinerseits auch einen Nichtpriester mit der Ausführung betrauen konnte. Ed. pr. fehlt: <span dir="rtl">מי שוחט</span>. Es fand nicht für jede der genannten Diensthandlungen eine besondere Auslosung statt, sondern, nachdem von den in der Runde aufgestellten Priestern derjenige, der das Schlachten auszuführen hatte, bestimmt worden war, wurden die ihm in der Reihe folgenden Priester der Reihe nach für die anderen nachfolgenden Diensthandlungen bestimmt.</i>, wer sprengen<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Zu dem Sprengen gehörte auch das ihm vorangehende Auffangen und Hintragen des Blutes zum Altar.</i>, wer den Innen-Altar von der Asche reinigen, wer den Leuchter<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Derselbe Priester hatte auch das Anzünden des Leuchters zu besorgen.</i>, wer die Opferglieder auf die Rampe hinaufbringen: den Kopf und den Hinterfuss<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> beide durch einen Priester; gemeint ist der rechte Hinterfuss, Talmudausg. add.: <span dir="rtl">של ימין</span>.</i>, die beiden Vorderfüsse, das Hinterteil<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">עוקץ</span> eig. = Spitze, Stiel, das untere Ende der Wirbelsäule mit dem es umgebenden Hinterteil des Tieres und dem Schwanz.</i> mit Hinterfuss<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> dem linken, Talmudausg. add.: <span dir="rtl">של שמאל</span>.</i>, Brust und Hals<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">גרה</span> der Hals, eig. die Stelle, wo das Tier die Speise wieder heraufbringt, nach IV, 3 mit daran hängender Luftröhre, Lunge und Herz.</i>, die beiden Flanken<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> nach IV, 3 mit Rückgrat, Milz und Leber.</i>, die Eingeweide<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> die sämtlichen Verdauungsorgane.</i>, das Mehl<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> das als Zugabe zu dem Tieropfer dargebracht wurde, s. Num. 28, 5.</i>, das Pfannenopfer<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> das tägliche Opfer des Hohepriesters, s. Lev. 6,13—15.</i>, den Wein<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> S. Num. 28, 7.</i>. Sie losten, und wem es zufiel, der hatte es zu verrichten<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Es waren 13 Priester, die also durch das Los bestimmt wurden.</i>.
+Dann sprach der Vorgesetzte<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Ed. Lowe und Talmudausg. fehlt: <span dir="rtl">הממונה</span>.</i> zu ihnen: „Gehet hinaus und sehet, ob es schon Zeit zum Schlachten ist“ <sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> denn das Morgenopfer durfte nicht vor Tagesanbruch geschlachtet werden.</i>. War es so weit, sagte der Ausschauhaltende: „Es tagt“ <sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">ברקאי</span>, ed. pr. u. Lowe: <span dir="rtl">בורקי</span>, ed. Ven.: <span dir="rtl">ברקי</span>, wohl ein Substantiv (<span dir="rtl">ברק</span> = Blitz, Lichtschein, Glanz), sobald er einen hellen Schein am Horizont sab, rief er den Wartenden zu, dass „ein heller Schein“ schon zu sehen sei.</i>. Matja, der Sohn des Samuel<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> Name eines Priesters, der die Auslosungen zu leiten hatte, s. Schekal. V, 1.</i>, sagt<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> die Meldung, die der Ausschau haltende Priester zu machen hatte, lautete.</i>: „Der ganze östliche Horizont ist schon hell“. „Bis nach Hebron hin“?<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> Hebron lag südlich von Jerusalem, war der Lichtstreifen schon bis dahin vorgedrungen, so dehnte er sich schon über den ganzen östlichen Horizont aus.</i> Jener antwortete: „Ja<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> Vgl. zu dieser Mischna auch Joma III Note 5.</i> “!
+Hierauf sagte er zu ihnen: „Gehet und bringet ein Lamm aus der Lämmer-Kammer<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> in der immer mindestens sechs Lämmer für das tägliche Opfer bereit standen, s. Arach. II, 5.</i> “! Diese<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">חרי</span> entspricht dem hebräischen <span dir="rtl">הנה</span>.</i>, die Lämmer-kammer, befand sich auf der Nordwest-Ecke<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> Nach Midd. I, 6 lag diese Kammer nicht auf der Nord west- sondern auf der Süd west-Seite des <span dir="rtl">בית המוקד</span>. Der Talmud (Joma 17 a) sucht diesen Widerspruch dadurch auszugleichen, dass er annimmt, sie habe auf der Westseite des <span dir="rtl">בית המוקד</span> gelegen, sich aber der Länge nach so weit nach Norden erstreckt, dass es demjenigen, der von der Südseite herkam, schien, als reichte sie bis zur Nordwest-Ecke, andererseits sich aber auch nach Süden so weit erstreckt, dass es demjenigen, der von der Nordseite kam, erschien, als reichte sie bis zur Südwest-Ecke. So nach der Erklärung von Raschi, danach würde <span dir="rtl">האי לשכה אקצויי מקציא</span> bedeuten: diese Kammer war von den Ecken abgelegen, entfernt (vgl. <span dir="rtl">מוקצה</span>, s. auch Arach v. <span dir="rtl">קץ</span>). Nach Maim. (Comment. zu Midd. I, 6) gibt die Mischna dort die Lage der Kammer zum <span dir="rtl">בית המוקד</span> an, sie lag danach auf der südwestlichen Seite des <span dir="rtl">אקצויי מקציא</span>) <span dir="rtl">בית המוקד</span> = an der Ecke des <span dir="rtl">בית המוקד</span> gelegen), während hier ihre Lage zur Tempelhalle von dieser aus gesehen angegeben wird, das <span dir="rtl">בית המוקד</span> lag auf der Nordseite der Tempelhalle nach Westen zu, deshalb heisst es hier, die Kammer habe auf der Nordwestseite gelegen.</i>, vier Kammern befanden sich dort<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> als Nebenräume des <span dir="rtl">בית המוקד</span>.</i>, eine war die Lämmer-Kammer, eine die Marken-Kammer<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> wo die Marken verkauft wurden, für die man das vorgeschriebene Mass Mehl, Wein und Öl erhielt, das man zu jedem Opfer brauchte (s. Schekal. V, 3 u. 4).</i>, eine die Kammer des Erwärmungsraumes<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> in dem sich die Priester an dem dort brennenden Feuer erwärmten.</i>, und eine die Kammer, in der man die Schaubrote zubereitete<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> Genaueres über die Lage dieser vier Kammern s. Midd. I, 6.</i>.
+Sie begaben sich in die Geräte-Kammer, holten von dort dreiundneunzig silberne und goldene Geräte<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> die bei dem täglichen Opferdienst gebraucht wurden.</i> heraus und tränkten<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> Nach dem Talmud (Beza 40 a) tränkte man das Tier unmittelbar vor dem Schlachten, weil sich dann das Fell leichter abziehen liess, nach einer anderen Erklärung, weil dadurch unbedeutende Hautverwachsungen (<span dir="rtl">סירכות</span>) auf der Lunge des Tieres, welche die Tauglichkeit des Tieres vielleicht hätten in Frage stellen können, sich von selbst wieder lösten.</i> das tägliche Opfer aus einem goldenen Becher. Obgleich es schon am Abend vorher untersucht worden war<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> Die Tiere mussten spätestens vier Tage vor ihrer Benutzung eingestellt und täglich auf ihre Brauchbarkeit untersucht werden (s. Arach. II Note 38).</i>, wurde es beim Licht der Fackeln nochmals einer Untersuchung unterzogen<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> ob es sich nicht inzwischen einen es zum Opfer untauglich machenden Leibesfehler zugezogen hatte.</i>.
+Der<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> In den Talmudausg. folgen hier erst Mischna 6, 7 und 8, und dann erst die Mischna 5.</i>, dem das [Schlachten des] Opfers zugefallen war, zog es heraus und brachte es nach der Schlachtstelle, und die, denen das [Hinauftragen der] Opferglieder zugefallen war, gingen hinter ihm her. Die Schlachtstelle war nördlich vom Altar, auf ihr standen acht niedrige<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">ננס</span> gr. νάννος = Zwerg.</i> Säulen, diese hatten viereckige Aufsätze<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">רביעיות</span>, ed. Lowe <span dir="rtl">רביעין</span> (s. Midd. III, 5), Talmudausg.: <span dir="rtl">רבעים</span>, nach den meisten Erklärern wie <span dir="rtl">רבוע</span> = Viereck, viereckige Aufsätze aus Holz, die auf die Säulen aufgesetzt waren, weil in die Säulen selbst, die aus Stein waren, keine Haken eingeschlagen werden konnten. Nach R. Abr. ben Dav. waren es hölzerne Querbalken, die von je zwei Säulen getragen wurden, er leitet das Wort von <span dir="rtl">רבץ = רבע</span> (s. Targ. zu Exod. 23, 5) ab, also etwa: Liegebalken. Auch nach R. Schemaja (Comment. zu Midd. III, 5) waren es Balken, und zwar vier, die auf je zwei von den acht Säulen ruhten.</i> aus Zedernholz, an denen eiserne Haken<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">אונקליות</span> gr. ἀγκύλη = gekrümmt, Haken.</i> befestigt waren, an jedem drei Reihen<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> über einander, die unterste für die kleinsten, die oberen für die grösseren Tiere; nach anderen Erklärern je eine Reihe auf der Nord-, Ost- und Südseite der Aufsätze, während auf der Westseite keine Haken waren, weil der davor Stehende dem Allerheiligsten den Rücken hätte zuwenden müssen. Nach der Erklärung des R. Abr. ben Dav. waren die Haken in die unteren Flächen der Querbalken eingeschlagen, und zwar in drei Reihen hinter einander.</i>, um daran [die Opfertiere] aufzuhängen. Das Abhäuten geschah auf Marmor-Tischen, die zwischen den Säulen standen<sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> Auf den Tischen wurde die Haut so weit abgezogen, wie man sie sonst den Tieren, während sie auf der Erde liegen, abzuziehen pflegt, dann erst wurden sie zur weiteren Bearbeitung an den Haken aufgehängt. Nach einer anderen Erklärung bezieht sich das <span dir="rtl">ובהן</span> auch auf <span dir="rtl">ומפשיטין</span>, die Tiere werden an die Haken gehängt und dort abgehäutet, damit aber die unteren Teile der herabhängenden Tiere nicht den Erdboden berührten, wurden diese auf die daneben stehenden Tische gelegt. Nach einer dritten Erklärung ist unter <span dir="rtl">מפשיטין</span> nicht nur das Abhäuten, sondern auch das sich daran anschliessende Aufschneiden des Tieres und Herausnehmen der Eingeweide zu verstehen und bezieht sich nur darauf die Bestimmung <span dir="rtl">על שלחנות של שיש</span>, d. h. die Eingeweide wurden dann auf die marmornen Tische gelegt.</i>.
+Die, denen das Reinigen des Innen-Altars von der Asche und das des Leuchters zugefallen war, waren schon vorher gegangen<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> während die Vorbereitungen für das Schlachten des Opfertieres getroffen wurden, denn mit dem Schlachten musste gewaltet werden, bis die sämtlichen Tore geöffnet waren. Ed. Lowe: <span dir="rtl">מקדימין לפניהם</span>.</i>, sie hatten vier Geräte in der Hand: den Aschen-Kasten<sup class="footnote-marker">40</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">טני</span> ähnlich wie <span dir="rtl">טנא</span> = Korb, Behälter. R. Abr. ben Dav. leitet es von <span dir="rtl">טונא</span> = Last ab, ein grosses, schweres Gefäss.</i>, den Krug<sup class="footnote-marker">41</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">כוז</span> arab. <span dir="rtl">كوز</span> Krug.</i> und zwei Schlüssel. Der Aschenkasten sah aus wie ein grosses<sup class="footnote-marker">42</sup><i class="footnote"> Ed. Lowe u. Talmudausg. fehlt: <span dir="rtl">גדול</span>.</i> Dreikab<sup class="footnote-marker">43</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">תרקב</span> gr. τρίκαβος, ein grosses Massgefäss, das drei Kab fasste.</i>, er war aus Gold und fasste zweieinhalb Kab<sup class="footnote-marker">44</sup><i class="footnote"> Die Wände des Gefässes waren so stark, dass es trotz seiner Grösse in seinem Innern nur 2½ Kab fasste.</i>, der Krug sah aus wie ein grosser Kelch<sup class="footnote-marker">45</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">קיתון</span> = κώθων oder κήϑιον, eine Art Trinkgefäss.</i> und war aus Gold, und die beiden Schlüssel, bei dem einen musste man mit dem Arm bis zur Achselhöhe hinabreichen<sup class="footnote-marker">46</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">אמת השחי</span> fassen die Erklärer in der Bedeutung von „der Arm bis zum Schultergelenk“ und erklären <span dir="rtl">יורד לאמת השחי</span>: herabgehen d. h. die Hand mit dem Schlüssel nach innen oder nach unten herablassen bis zur Länge des ganzen Armes bis zur Schulter. Die Talmudausg lesen: <span dir="rtl">באמת השחי</span>. Nach Maim., Abr. ben Dav. und Bart. dienten beide Schlüssel zum Öffnen derselben Tür, nämlich der kleinen Tür auf der Nordseite der grossen Pforte zum Hechal (s. folg. Mischna), nach Maim. war diese Tür ausser durch ein Schloss wie iedes andere noch durch ein zweites unten dicht über dem Fussboden befindliches verschlossen, so dass man sich erst tief herabbücken musste, um es zu öffnen. Nach Abr. ben Dav. und Bart. befand sich dieses zweite Schloss an der Innenseite der Tür und musste man den Arm durch eine in der Wand oder der Tür befindliches Loch bis zum Schultergelenk hineinstecken, um es von innen zu öffnen. Nach Raschi (Bab. Mez. 33 a) war diese Aussentür nur in der angegebenen Weise von innen zu öffnen, und diente der zweite Schlüssel zum Öffnen der zweiten Tür, die erst von dem Seitenraum (<span dir="rtl">תא</span>), in den man durch die Aussentür eintrat, in der Hechal führte.</i>, [um zu öffnen], mit dem anderen öffnete man geradeaus<sup class="footnote-marker">47</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">כיון</span>, vom Piel <span dir="rtl">בִּיוֵּן</span> grade machen, auf etwas hinlenken, gewöhnlich mit folgendem <span dir="rtl">ש׳</span> oder <span dir="rtl">ד׳</span> = sobald als, hier Adverb = sofort, d. h. ohne weitere Umstände, ebenso Pessach. 37 a: <span dir="rtl">אפשר יעשנה בדפוס ויקבענה כיון</span>.</i>.
+Er<sup class="footnote-marker">48</sup><i class="footnote"> der mit dem Öffnen der Tore Beauftragte.</i> trat nun an die nördliche kleine Pforte heran, neben dem grossen<sup class="footnote-marker">49</sup><i class="footnote"> Das Haupttor zum Hechal wurde das grosse Tor genannt im Gegensatz zu denkleinen Pforten zu beiden Seiten, oder deshalb, weil es in den Hauptteil des Heiligtums, den Hechal und das Allerheiligste, führte.</i> Tore waren nämlich zwei kleine Pforten, eine auf der Nordseite und eine auf der Südseite<sup class="footnote-marker">50</sup><i class="footnote"> Das Tor zum Hechal war zehn Ellen breit, der Hechal hatte eine Breite von zwanzig Ellen, es blieben demnach noch fünf Ellen Mauer zu jeder Seite des Tores, hier zu beiden Seiten des grossen Tores befanden sich die kleinen Pforten nach Ansicht von Raschi (Bab. Mez. 33 a) und R. Schemaja (Midd. IV, 2). Da die Mauer des Hechal eine Dicke von sechs Ellen hatte, so muss man demnach annehmen, dass von diesen Seitenpforten ein Gang durch die Mauer zu den Seitenzellen des Hechal führte, von denen man dann durch eine zweite Tür in den Hechal gelangte. Nach Tosf. Jomt. und anderen Erklärern befanden sich diese Pforten nicht in der Mauer des Hechal selbst, sondern seitlich davon, und trat man durch sie unmittelbar in die zu beiden Seiten des Hechal befindlichen Seitenräume ein.</i>, die südliche wurde nie von einem Menschen benutzt, auf sie bezieht sich der Ausspruch in Jecheskel<sup class="footnote-marker">51</sup><i class="footnote"> Jechesk. 44, 2.</i>: „Und der Ewige sprach zu mir: Dieses Tor soll geschlossen bleiben, es soll nicht geöffnet werden und niemand dadurch eintreten, denn der Ewige, der Gott Israels, tritt durch dasselbe ein, geschlossen soll es bleiben“. Er nahm den Schlüssel, öffnete die Pforte und trat in den Seitenraum<sup class="footnote-marker">52</sup><i class="footnote"> Über den Ausdruck <span dir="rtl">תא</span> und die damit bezeichneten Räume s. Midd. Noten 24 u. 25.</i> ein, und von dem Seitenraum in den Hechal, bis er an das grosse Tor gelangte. Hatte er das grosse Tor erreicht, beseitigte er den Riegel<sup class="footnote-marker">53</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">נגר</span> von <span dir="rtl">גרר</span> = schleifen, schieben = der Querriegel vor dem Tore, nach anderen: der untere Riegel, durch den die Tür am Fussboden festgehalten wird.</i> und die Schlösser<sup class="footnote-marker">54</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">פותחת</span>: ein Schloss, das vermittels eines Schlüssels geöffnet wird.</i> und öffnete es. Nicht eher durfte, der das Opfer zu schlachten hatte, schlachten, bis er das Geräusch des sich öffnenden grossen Tores hörte<sup class="footnote-marker">55</sup><i class="footnote"> Dass schon während des Schlachtens die Tore zum Hechal geöffnet sein müssen, wird aus der beim Friedensopfer vorgeschriebenen Bestimmung (Lev. 3, 2) abgeleitet, dass es <span dir="rtl">פתח אחל מועד</span> geschlachtet werden soll, d. h. bei geöffnetem Eingang zum Heiligtum (s. Sebach. 55 b).</i>.
+Bis nach Jericho<sup class="footnote-marker">56</sup><i class="footnote"> Die Entfernung von Jerusalem nach Jericho betrug nach Joma 39 b zehn Parasangen, das sind nach Pessach. 93 b vierzig Mil, ein Mil entspricht ungefähr einem Kilometer.</i> hörte man das Geräusch des grossen Tores, wenn es geöffnet wurde. Bis nach Jericho hörte man den Ton der Magrefa<sup class="footnote-marker">57</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">מגרפה</span> war der Name eines pfeifenartigen Musik-Instruments, das nach einer Überlieferung im Talm. (Arach. 11 a) zehn Löcher hatte, deren jedes zehn verschiedene Töne hervorbrachte, im ganzen also hundert; nach einer anderen Überlieferung brachte gar jedes Loch hundert Töne hervor, diese Überlieferung wird jedoch im Talmud selbst als Übertreibung bezeichnet. Woher der Name <span dir="rtl">מגרפה</span>, der sonst „Schaufel“ bedeutet, für dieses Instrument herzuleiten ist, ist nicht zu ersehen, Maim. vermutet, dass es vielleicht in seiner äusseren Form den im Tempel verwendeten Schaufeln ähnelte. Da die Mischna die übrigen weithin hörbaren Musikinstrumente erst später erwähnt, vermutet Straschun, dass hier nicht dieses <span dir="rtl">מגרפה</span> genannte Musikinstrument gemeint sei, sondern die weiter V, 6 genannte <span dir="rtl">מגרפה</span> (s. dort).</i>. Bis nach Jericho hörte man das Geräusch des hölzernen Räderwerks, das Bon Katin an dem Waschbecken hatte anbringen lassen<sup class="footnote-marker">58</sup><i class="footnote"> S. I Note 46. Die Talmudauag. bringen diese Angaben in anderer Aufeinanderfolge.</i>. Bis nach Jericho hörte man die Stimme des Gabini, des Ausrufers<sup class="footnote-marker">59</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">כרוז</span> = der Ausrufer, der täglich zum Tempeldienst rief, s. Jom. 20 b. Wenn es dort heisst, dass die Stimme des Ausrufers nur drei Parasangen weit reichte, so erklärt das Abr. ben David dahin, dass sie eigentlich in der Tat nur so weit zu hören war, sie aber trotzdem in dem zehn Parasangen entfernten Jericho gehört wurde entweder infolge der besonders günstigen Lago dieser Stadt oder infolge eines Wunders. <span dir="rtl">גביני</span> war der Name eines Priesters, der mit diesem Ausruferamte betraut war und nach dem dann allgemein die dieses Amt versehenden Priester benannt wurden (s. Schek. V, 1).</i>. Bis nach Jericho hörte man die Stimme der Flöte<sup class="footnote-marker">60</sup><i class="footnote"> S. Arach. II Note 23.</i>. Bis nach Jericho hörte man die Stimme der Zymbel<sup class="footnote-marker">61</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">קול בן ארזה מקיש בצלצל</span>, s. Schek. II, 5.</i>. Bis nach Jericho hörte man die Stimme des Gesangs<sup class="footnote-marker">62</sup><i class="footnote"> der Leviten.</i>. Bis nach Jericho hörte man die Stimme des Schofars<sup class="footnote-marker">63</sup><i class="footnote"> die Schofartöne, von den Priestern geblasen, s. Sukk. V, 5.</i>, einige sagen, auch die Stimme des Hohepriesters, wenn er am Versöhnungstage den Gottesnamen aussprach<sup class="footnote-marker">64</sup><i class="footnote"> Nach Tosf. Jomt. ist damit gemeint: die Stimme des Hohepriesters in Verbindung mit den beim Hören des Gottesnamens einfallenden Stimmen aller in der Vorhalle versammelten übrigen Priester, da es unwahrscheinlich sei, dass die Stimme des Hohepriesters allein so weithin hätte gehört werden sollen. Aus demselben Grunde nimmt er auch an, dass unter <span dir="rtl">גביני כרוז</span> nicht der auerufende Priester überhaupt gemeint sei, sondern nur ein bestimmter Priester, namens <span dir="rtl">גביני</span>, der mit einer besonders weitreichenden Stimme begabt war.</i>. Bis nach Jericho roch man den Duft von der Darbringung des Räucherwerks; R. Eleasar, Sohn des Diglai<sup class="footnote-marker">65</sup><i class="footnote"> Ed. pr. liest statt <span dir="rtl">שני דגלי :בן דגלאי</span>.</i>, sagte: Mein Vaterhaus<sup class="footnote-marker">66</sup><i class="footnote"> Talmudausg. und ed. Lowe: <span dir="rtl">לאבא</span>.</i> hatte Ziegen auf dem Machwar-Gebirge<sup class="footnote-marker">67</sup><i class="footnote"> nach Neubauer, la géographie du Talmud, S 40: das Machaerus-Gebirge in der Provinz Peraea. Ed. Ven. und Lowe: <span dir="rtl">בחרי מכוור</span>, Talmudausg.: <span dir="rtl">בערי המכוזר</span>.</i>, die infolge des Dufts von der Darbringung des Räucherwerks niesten.
+Wem das Reinigen des Innen-Altars von der Asche zugefallen war, der ging hinein<sup class="footnote-marker">68</sup><i class="footnote"> in den Hechal.</i>, nahm den Aschenkasten und setzte ihn vor sich hin<sup class="footnote-marker">69</sup><i class="footnote"> auf den Fussboden.</i>, hob mit den Händen<sup class="footnote-marker">70</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">חפן</span> = beide Hände voll nehmen, vgl. <span dir="rtl">מלא חפניו</span> Lev. 16, 12.</i> [die Asche] herunter und tat sie hinein, den zuletzt übrig bleibenden Restkehrte er hinein, liess ihn stehen und ging hinaus<sup class="footnote-marker">71</sup><i class="footnote"> Die Asche wurde erst später zusammen mit den Resten des Öls und der Dochte aus dem Leuchter hinausgetragen und beides an die dafür bestimmte Stelle neben der Altarrampe ausgeschüttet (s. weiter VI, 1).</i>. Wem das Reinigen des Leuchters zugefallen war, der ging hinein, fand er die beiden<sup class="footnote-marker">71a</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">נר</span> gilt sonst immer als masc. gen.</i> ) östlichen<sup class="footnote-marker">72</sup><i class="footnote"> Das Reinigen und Instandsetzen der sieben Lampen des Leuchters geschah nicht in einem Zuge, sondern musste, wie dies aus den betreffenden Schriftstellen abgeleitet wird, durch eine andere Opferhandlung unterbrochen werden, es wurden zunächst nur fünf der Lampen instandgesetzt und später erst die beiden anderen. Welche der Lampen zuerst instand zu setzen waren und welche später, darüber fehlen nähere Angaben. Der Talmud (Menach. 68 b) bringt zwei Ansichten, wie der Leuchter im Heiligtum stand, nach der einen stand er auf der Breitseite des Hechal, sodass die Lampen in der Richtung von der Südseite nach der Nordseite aufeinanderfolgten, nach der anderen auf der Längsseite, sodass sie von der Ost- nach der Westseite aufeinanderfolgten. Für die letztere Ansicht entscheiden sich Raschi, R. Abr. ben Dav. und fast sämtliche Erklärer. Da die Mischna hier von östlichen Lampen spricht, so muss auch sie von der Ansicht ausgehen, dass die Lampen von Osten nach Westen auf einander folgten. Unter <span dir="rtl">נר מערבי</span> d. h. dem westlichen Lichte, das nach der Überlieferung bis zum Tode des Hohepriesters Simon des Gerechten durch ein Wunder auch am Tage nicht ausging und für dessen Instandsetzung besondere Bestimmungen galten (s. Sabb. 22 b), ist auch bei dieser Aufstellung des Leuchters nach Raschi (ebend.) nicht die westlichste Lampe zu verstehen, sondern die zweite Lampe auf der Ostseite, weil im Verhältnis zu der ersten östlichsten Lampe alle übrigen Lampen nach der Westseite zu standen und demnach diese auf die östlichste folgende Lampe für den in den Hechal Eintretenden die erste Lampe nach der Westseite hin war. Diese beiden Lampen, die östlichste und die auf sie folgende <span dir="rtl">נר מערבי</span> genannte, sind es, die die Mischna mit den <span dir="rtl">שתי נרות מזרחיות</span> meint. Nach der von Bart. gebrachten Erklärung waren es diese beiden Lampen, die immer erst später, getrennt von den fünf anderen, instandgesetzt wurden, und gibt die Mischna an, wie dabei zu verfahren war, wenn sie bei der Instandsetzung der übrigen Lampen noch brannten, und wie, wenn sie bereits erloschen waren. Über die hiervon abweichende Auslegung anderer Erklärer s. weiter Note 78.</i> Lampen noch brennend, reinigte er die übrigen<sup class="footnote-marker">73</sup><i class="footnote"> auch wenn sie noch brannten, löschte er sie ans, nahm die Dochte und das übrig gebliebene Öl heraus lind tat frisches Öl und neue Dochte hinein.</i> und liess diese<sup class="footnote-marker">74</sup><i class="footnote"> die beiden östlichen.</i> brennend, wie sie waren<sup class="footnote-marker">75</sup><i class="footnote"> Erst wenn er dann zum zweiten Mal hineinging, löschte er dann auch diese beiden Lampen aus und versah sie mit neuem Docht und Öl, liess dann die östlichere der beiden Lampen wie die übrigen fünf unangezündet bis zum Abend, das <span dir="rtl">נר מערבי</span> dagegen wurde mit Hilfe des Altarfeuers bald wieder angezündet, da es auch während des Tages brennen musste. In der älteren Zeit aber, wo das <span dir="rtl">נר מערבי</span> durch ein Wunder auch ohne Hinzutun frischen Öls auch während des ganzen Tages brannte, wurde dann nur die erste östlichste Lampe ausgelöscht und instandgesetzt, das <span dir="rtl">נר מערבי</span> dagegen liess man brennen, und erst am Abend wurde es gereinigt und frisches Öl und neuer Docht hineingetan.</i>, fand er sie erloschen, reinigte<sup class="footnote-marker">76</sup><i class="footnote"> das heisst hier nicht wie oben, dass man das übrig gebliebene Öl und den alten Docht herausnahm und neues dafür hineintat, denn das geschah erst nach der Instandsetzung der anderen fünf Lampen, sondern man reinigte den Docht und gab ihm eine solche Richtung, dass er wieder in den noch in der Lampe zurückgebliebenen Ölrest hineinreichte, so dass er wieder brennen konnte.</i> er sie und zündete sie an den noch brennenden<sup class="footnote-marker">77</sup><i class="footnote"> Wenn keine der Lampen mehr brannte, wurde das Altarfeuer zum Anzünden benutzt.</i> an, dann reinigte er die übrigen<sup class="footnote-marker">78</sup><i class="footnote"> wie oben Note 73, und wenn er dann zum zweiten Mal hineinging, löschte er auch diese beiden Lampen wieder aus und verfuhr mit ihnen wie Note 75 angegeben. Durch das vorhergehende nochmalige Anbrennen dieser beiden Lampen sollte das Auseinanderhalten ihrer Instandsetzung von der der übrigen fünf Lampen deutlicher zum Ausdruck gebracht werden. Eine hiervon abweichende Erklärung unserer Mischna gibt Maim. in seinem Mischna-Kommentar. In seinem Ritualwerke (<span dir="rtl">הלכות בית הבחירה</span> III, 12) entscheidet er sich im Gegensatz zu Raschi und Abr. ben Dav. für die Ansicht, dass der Leuchter auf der Breitseite des Hechal stand, so dass die Lampen in der Richtung von der Südseite nach der Nordseite auf einander folgten. Das <span dir="rtl">נר מערבי</span> hiess nach ihm die mittelste Lampe, weil ihr Docht nach der Westseite hin dem Allerheiligsten zu gerichtet war, während die Dochte der übrigen Lampen von beiden Seiten nach dieser mittleren Lampe hin gerichtet waren. Die Ausführungen unserer Mischna führt er in seinem Ritualwelke überhaupt nicht an, weil sie, wie oben ausgeführt, von der von ihm nicht akzeptierten Ansicht ausgehen, dass der Leuchter auf der Längsseite des Hechal gestanden habe. Aber auch in der Erklärung der Mischna weicht er von der von Bart. angeführten Erklärung ab. Unter den Ausdrücken <span dir="rtl">הטבת הנרות</span> und <span dir="rtl">דישון המנורה</span> ist nach ihm nicht nur das Instandsetzen der Lampen sondern zugleich auch das immer unmittelbar sich daran anschliessende Wiederanzünden derselben zu verstehen, beides wurde zweimal am Tage vorgenommen, einmal früh und einmal abends, denn alle sieben Lampen sollten nicht nur in der Nacht sondern auch während des ganzen Tages brennen. Das <span dir="rtl">נר מערבי</span> wurde nach ihm nach der Ansicht, dass der Leuchter auf der Längsseite des Hechal gestanden habe, die am meisten nach Westen stehende der sieben Lampen genannt, die am nächsten zum Allerheiligsten stand, ihr Docht war nach Westen hin gerichtet, ebenso aber auch die Dochte der übrigen sechs Lampen. Das Instandsetzen und Anzünden der Lampen hatte auch nach ihm in zwei getrennten Abschnitten zu geschehen, welche fünf Lampen zuerst und welche erst beim zweiten Male vorzunehmen waren, darüber gab es keine bestimmte Vorschrift. Danach erklärt er die Mischna: wenn beim Hereintreten des Priesters die beiden östlichen Lampen, auf die er zuerst stiess, noch brannten, so liess er diese zunächst brennen, reinigte die übrigen fünf, gleichviel ob sie noch brannten oder nicht, goss frisches Öl hinein und zündete sie wieder an, und beim zweiten Male reinigte er die beiden ersten und zündete auch sie wieder an. Waren aber diese beiden ersten Lampen bereits ausgegangen, so reinigte er zunächst diese und dazu die nächsten drei Lampen und zündete sie wieder an, liess dagegen die beiden westlichsten Lampen zunächst stehen und reinigte und zündete diese erst beim zweiten Hineintreten wieder an, nur auf diese beiden bezieht sich demnach das zweite <span dir="rtl">ואח״כ מדשן את השאר</span>. Einen dritten in vielen Punkten von diesen beiden abweichenden Erklärungsversuch gibt Salomo ben Aderet in seinen Rechtsgutachten (No. 79 und No. 309), durch den er zugleich die Ausführungen dieser Mischna mit den weiter (VI, 1) folgenden auszugleichen sucht, es würde aber zu weit führen, auch auf diesen hier einzugehen, auch werden die von ihm gegen die von Bart. angeführte Erklärung gemachten Einwendungen schon alle von Moses Chefez in seinem Werke <span dir="rtl">חנוכת הבית</span> sowie in dem Werke <span dir="rtl">באר שבע</span> ausführlich widerlegt.</i>. Ein Stein befand sich vor dem Leuchter, an dem drei Stufen waren, auf ihm stand der Priester<sup class="footnote-marker">79</sup><i class="footnote"> um besser an die Lampen heranzureichen, da der Leuchter sehr hoch war.</i>, wenn er die Lampen herrichtete. Dann liess er den Krug auf der zweiten<sup class="footnote-marker">80</sup><i class="footnote"> vielleicht deshalb auf der zweiten, weil auf der obersten die zum Leuchter gehörenden Zangen und Pfännchen lagen (s. Maim. <span dir="rtl">הלכות בית הבחירה</span> III, 11).</i> Stufe stehen<sup class="footnote-marker">81</sup><i class="footnote"> da er ihn nachher noch beim Reinigen der letzten beiden Lampen gebrauchte.</i> und ging hinaus.
+
+Chapter 4
+
+Man band<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">כפת</span> heisst das Zusammen binden der Füsse des Schlachttieres, nach einer Erklärung aller vier Füsse aneinander, nach einer anderen der Vorderfüsse für sich und der Hinterfüsse für sich. Nach dem Talmud vermied man dies bei dem Opfer aus Rücksicht auf die Heiligkeit des Opfers, nach einer anderen Ansicht, weil dieses Verfahren bei den Götzenopfern üblich war.</i> das Lamm nicht, sondern hielt nur die Füsse fest<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">עקד</span> heisst nach den meisten Erklärern: je einen Vorderfuss und einen Hinterfuss an einander binden, nach Maim. dagegen: die Füsse nur nach hinten biegen und so festhalten.</i>, die, denen das [Hinauftragen der] Opferglieder zugefallen war, hielten es mit den Händen fest, und so wurde es gehalten: die Kopfseite nach Süden<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Das Tier wurde so niedergelegt, dass es der Länge nach zwischen Süd und Nord lag, mit dem Kopf nach dem Altare zu, so dass, wenn das Tier während des Schlachtens Unrat auswarf, dieser nach der entgegengesetzten Seite hinfiel.</i> und das Gesicht nach Westen<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> nach dem Innern des Heiligtums zu, der Kopf wurde so gewendet, dass das Gesicht nach Westen gerichtet war.</i>. Der Schlachtende stand im Osten, mit dem Gesicht nach Westen. Das Morgenopfer wurde auf der Nord west<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Wie alle hochheiligen Opfer musste das tägliche Ganzopfer auf der Nordseite der <span dir="rtl">עזרה</span> d. h. in dem Raume zwischen der Nordwand des Altars und der Nordwand der <span dir="rtl">עזרה</span> geschlachtet werden (s. Sebach. V, 4). Der östliche Teil dieses Raumes wurde aber früh, wo die Sonne im Osten steht, von dem 8chatten der hohen Ostmauer der <span dir="rtl">עזרה</span> überschattet. Da aber das tägliche Opfer im hellen Tageslicht geschlachtet werden sollte, schlachtete man es früh auf der westlichen Seite dieses Raumes, d. i. in der Nähe der Nordwest-Ecke des Altars, umgekehrt am Nachmittag.</i> -Ecke am zweiten Ringe<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> von den 24 Ringen, die der Hohepriester Jochanan nach der Anzahl der Priesterabteilungen in dem Raume zwischen Altar und der Nordmauer der <span dir="rtl">עזרה</span> am Fussboden hatte anbringen lassen, nach einer Ansicht in 6 Reihen von je 4, nach einer anderen in 4 Reihen von je 6 Ringen. Diese Ringe dienten nach den meisten Erklärern zum Festhalten des Kopfes des Opfertieres, nach Maim. zum Festhalten der Füsse. Das Weitere über diese Ringe s. Midd. III, 5. Unter dem zweiten Ringe an der Nordwestecke verstehen die meisten Erklärer den vom Altare aus zweiten Ring in der am meisten nach Westen hin gelegenen Reihe. Warum gerade dieser zweite Ring benutzt wurde und nicht der erste Ring in dieser Reihe, der der Nordwestecke des Altars am nächsten gelegen war, dafür geben die Erklärer verschiedene Gründe an. Nach Raschi (Jom. 62 b) war der Grund, damit man den ersten Ring zum Festhalten der Füsse am Boden benutzen konnte, nach Tosaf. (ebend.), weil man das Tier nicht zu nahe an den Altar heran niederlegen wollte, damit es nicht den Boden dort durch seinen Auswurf beschmutze, nach dem ungenannten Erklärer in den Talmudausgaben, Ascheri und Bart. weil die Stelle, wo der erste Ring befestigt war, noch von der zehn Ellen hohen Altarwand beschattet wurde, nach Serachja Halevi, Verfasser des <span dir="rtl">המאור</span>, weil die Sonne nie genau im Nordost bzw. Nordwest auf- bzw. untergehe, sondern stets mehr oder weniger nach Süden hin, deshalb sei auch das Opfer nicht an dem der Nordwest-bzw. Nord-ost-Ecke des Altars zunächst gelegenen Ringe geschlachtet worden, sondern etwas davon entfernt an dem darauf folgenden zweiten Ringe. Über die Einwendungen, die gegen jede dieser Begründungen zu erheben sind, s. Tif. Jisr. Nach Straschun ist unter dem zweiten Ringe an der Nordwestecke nicht der vom Altar aus zweite Ring in der am meisten nach Westen gelegenen Reihe zu verstehen, sondern der zweite Ring in dieser Reihe von der Nordwand der <span dir="rtl">עזרה</span> aus gerechnet, also vom Altare aus der vorletzte Ring in dieser Reihe. Der gleichen Ansicht ist wohl auch Maim., da er zu dem <span dir="rtl">קרן צפונית מערבית</span> der Mischna hinzufügt: <span dir="rtl">של בית המטבחים</span> (s. <span dir="rtl">הלכות תמידין ומוספין</span> I, 11), nicht also an der Nordwest-Ecke des Altars, sondern an der Nordwestecke des Schlachtraumes, das ist des Raumes, auf welchem sich diese 24 Ringe befanden. Das ist die gerade entgegengesetzte Seite. Mit dieser Ansicht würde sich sowohl die von Raschi angeführte Begründung besser vereinigen, da die Füsse des Opfertieres doch nicht nach vorne nach dem Altar zu ausgestreckt waren, sondern vielmehr nach hinten, nach dem nach dieser Erklärung ersten Ringe in der Reihe, wie auch die von Serachja Halevi angeführte Begründung, da danach auch von den Ringen nicht der am meisten nach Norden gelegene Ring benutzt wurde, sondern der etwas mehr nach der Südseite hin gelegene zweite Ring in der betreffenden Reihe (s. auch Tif. Jis.).</i> geschlachtet, und das Nachmittags-Opfer wurde auf der Nordost<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> weil da die Sonne im Westen stand und deshalb der westliche Teil des Raumes durch die dahinter liegenden hohen Mauern des Ulam und des Hechal überschattet wurde (s. Note 5).</i> -Ecke am zweiten Ringe geschlachtet. Der zu schlachten hatte, schlachtete, der (das Blut] aufzufangen hatte, fing es auf und ging damit an die Nord-ost-Ecke und sprengte es [nach Nord-Ost],<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> In manchen Ausgaben fehlen hier die Worte <span dir="rtl">מזרחה צפונה</span>, ebenso weiter die Worte <span dir="rtl">מערבה דרומה</span>, sie sind aber zu ergänzen. Über die Art, wie diese Sprengungen ausgeführt wurden, s. Sebach. V Note 39.</i> dann an die Süd west-Ecke und sprengte es [nach Süd-West<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Damit durch die beiden Sprengungen alle vier Seiten des Altars von dem Blute getroffen wurden (<span dir="rtl">שתי מתנות שחן ארבע</span>), mussten diese an zwei einander gegenüberliegenden Ecken des Altars ausgeführt werden. Da aber das Blut nur an solche Stellen des Altars gesprengt werden durfte, an denen sich unten am Altar der Grund (<span dir="rtl">יסוד</span> s. Sebach. II Note 16) befand (s. Sebach. 57 a), so kamen nur die Nordost- und die Südwest-Ecke in Betracht, da an der Südost-Ecke sich kein Grund befand. Da der Priester beim Sündopfer, dessen Blut an den oberen Teil des Altars gesprengt wurde, wenn er von der auf der Südseite des Altars gelegenen Rampe kommend sich, wie es für alle Wendungen Vorschrift war, nach rechts wandte, zuerst an die Süd ost-Ecke des Altars kam und dort sprengte und dann von dort immer nach rechts gehend zu den übrigen Ecken (s. Sebach. V, 3), ging auch hier der Priester, obwohl hier die Sprengung vom Boden aus erfolgte, zuerst an die Nord ost-Ecke und von dort sich nach rechts wendend zur Süd west- Ecke.</i> ], den Rest des Blutes goss er an den Grund auf der Südseite<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> wie bei allen Opfern, deren Blut an den äusseren Altar gesprengt wurde (s. Sebach. V Note 32).</i>.
+Man brach den Fuss nicht durch<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> um den einen gebrochenen Hinterfuss durch ein Loch in dem anderen hindurchzuziehen und so das Tier an den gekreuzten Füssen aufzuhängen, wie man es sonst zu machen pflegte. Da beim Zerteilen des Opfers der rechte Hinterfuss gleich mit am Anfang abgeschnitten wurde, konnte das Tier nicht in dieser Weise aufgehängt werden.</i>, sondern machte ein Loch am Kniegelenk<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">ערכוב</span> = Kniegelenk. Talmudausg. u ed. Lowe: <span dir="rtl">ערקובו</span>, s. Bechor. VI Note 76.</i> und hängte es daran auf<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Beide Hinterfüsse wurden am Kniegelenk durchlöchert und jeder an einem besonderen Haken aufgehängt, so dass, auch nachdem der eine Fuss abgeschnitten war, der ganze übrige Körper noch an dem anderen Fusse hing.</i>, zog dann die Haut nach unten zu ab, bis man an die Brust kam<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Weiter wurde zunächst die Haut nicht abgezogen, weil man so den Kopf, von dem die Haut nicht abgezogen wurde, besser abtrennen konnte.</i>. War man bis zur Brust gekommen, schnitt man den Kopf ab und gab ihn dem, dem er zugefallen war<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> ihn auf den Altar zu bringen.</i>, dann schnitt man die Kniestücke<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> die 4 Füsse vom Knie abwärts.</i> ab und gab sie dem, dem sie zugefallen waren. Darauf zog man die Haut ganz herunter<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">מרק</span> verw. mit <span dir="rtl">מרח</span> = abreiben, polieren, daher auch reinigen, und davon abgeleitet hier = vollenden, fertig machen (Fleischer zu Levy, Neuhebr. Wörterb., III S. 319).</i>, schnitt das Herz auf<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> Da die Brust erst später aufgeschnitten wurde, ist es schwierig, wie man schon jetzt das Herz aufschneiden konnte. Ascheri meint deshalb, dass diese Worte hier an falscher Stelle stehen und hinter die Worte <span dir="rtl">קרעו ונמצא כולו גלוי לפניו</span> zu setzen seien. Tif. Jisr. vermutet, dass man die Hand durch den aufgeschnittenen Hals hineingesteckt und so das Herz aufgeschnitten habe, damit das Blut, ohne dass anderes damit befleckt wurde, durch den Hals abfliessen konnte. Straschun meint unter Hinweis auf <span dir="rtl">עור לבוב</span> (Abod. Sar. 32 a), dass man vielleicht die Brust an der Stelle, hinter der das Herz liegt, durchstochen habe und so an das Herz gelangt sei.</i> und liess das Blut herausfliessen<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> weil durch das Aufseufzen des Tieres während des Schlachtens Blut aus der Schnittwunde in das Herz zurückgeflossen sein konnte und dieses wie aus der Schnittwunde auf die Erde geflossenes Blut nicht auf den Altar gebracht werden durfte (Ascheri).</i>, schnitt die Vorderfüsse<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> bis zum Rumpf.</i> ab und gab sie dem, dem sie zugefallen waren. Dann ging man wieder hinauf<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> von der nach unten hängenden Kopfseite.</i> zu dem rechten Hinterfuss, schnitt ihn ab und gab ihn mit den beiden Hoden dem, dem er zugefallen war. Nun schnitt man es auf, so dass alles offen dalag, nahm das Fett<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">פדר</span> die die Eingeweide bedeckende Fettlage.</i> und legte es oben hinauf auf die Schlachtwunde des Kopfes<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> um diese damit zuzudecken, da der Kopf mit der Schnittwunde nach oben zum Altar getragen wurde, s. Mischn. 3.</i>, nahm die Eingeweide<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> Magen und Därme.</i> und gab sie dem, dem sie zugefallen waren, zum Abwaschen. Den Pansen<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> S. Chull. III Note 12.</i> spülte man im Abwaschraume<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> S. Midd. V, 3.</i> soviele Male aus, wie es nötig war<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> Wegen des vielen Unrats, der darin war, bedurfte er einer besonders gründlichen Reinigung und wurde diese in einem besonderen Raume vorgenommen.</i>, die Eingeweide spülte man wenigstens<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> Mischnaausg,: <span dir="rtl">במיעוטה</span>, Talmudausg.: <span dir="rtl">במעוטן</span>. Die meisten Erklärer fassen das Wort in dem Sinne von „zum wenigsten“, soviel wie: <span dir="rtl">לכל הפחות</span>. Nach einer anderen Erklärung ist unter <span dir="rtl">מעוטה</span> oder <span dir="rtl">מעוטן</span> ein Behälter zu verstehen, in dem die Eingeweide abgewaschen wurden, vgl. <span dir="rtl">מעטן</span> = Bottich Maasr. IV, 3. Der ungenannte Erklärer in der Talmudausg. liest: <span dir="rtl">במיעוטן „של״ שולחנות</span> und erklärt: auf dem kleinsten der Tische.</i> dreimal auf den Marmortischen aus, die zwischen den Säulen standen<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> Der Erklärer in der Talmudausg. liest die beiden Worte <span dir="rtl">שבין העמודים</span> nicht, nach ihm sind nicht die Tische gemeint, die zwischen den Säulen standen, diese wurden beim Abhäuten der Opfertiere benutzt (s. oben III Note 38), die hier genannten Tische dagegen standen innerhalb des Raumes, in dem geschlachtet wurde, wie es in den Erläuterungen des Talmud zur Mischna ausdrücklich heisse: <span dir="rtl">עשרה שולחנות היו במקדש ח׳ של שיש „בבית המטבחים״ שעליהן מדיחין את הקרבים</span>. Nach den anderen Erklärern waren es dieselben Tische, die auch beim Abhäuten benutzt wurden, und gehörte der Platz, auf dem die Säulen standen, eben auch noch mit zum <span dir="rtl">בית המטבחים</span>.</i>.
+Dann nahm man [wieder] das Messer<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> das beim Herausnehmen des Fetts und der Eingeweide nicht gebraucht worden war.</i> und trennte die Lunge von der Leber, und den Leberlappen<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">אצבע הכבד</span> ist nach dem Aruch (Art. <span dir="rtl">אצבע</span>) gleichbedeutend mit dem <span dir="rtl">יותרת הכבד</span> in der Schrift, das Maim. in der Vorrede zu seinem Mischna-Kommentar zu Kodaschim erklärt: <span dir="rtl">קצה התחתון היוצא ממנו כמו הבוהן מן היד</span> das unterste Ende der Leber, das von ihr absteht wie der Daumen von der Hand (vgl. Hoffmann, Leviticus 3, 4).</i> von der Leber<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> Jedes von diesen dreien: Lunge, Leber und Leberlappen wurde nachher zusammen mit einem anderen Körperteile zum Altar gebracht.</i>, rührte diesen<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> den Leberlappen, damit er nicht von der Stelle, wo er angewachsen, sich loslöse und herunterfalle. Andere beziehen das <span dir="rtl">ולא חיה מזיזה</span> auf die Lunge, Maim. auf die Leber.</i> aber nicht von der Stelle, schnitt die Brust heraus<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">נקב</span> wörtlich: er machte ein Loch, weil durch das Herausschneiden der Brust zwischen den beiden Seitenteilen eine offene Lücke entstand.</i> und übergab sie, dem sie zugefallen war. Dann ging man zur rechten Flanke<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">דופן</span> Wand, Seite, hier das hintere Seitenteil des Tieres.</i> hinauf, schnitt sie bis dicht an das Rückgrat<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> von der Seite bis an das Rückgrat. Ed. pr. u. Lowe lesen: <span dir="rtl">עם השדרה</span>, wo <span dir="rtl">עם</span>, wenn es nicht aus <span dir="rtl">ער</span> Korrumpiert ist, in der Bedeutung von „neben“ zu fassen ist, da das Rückgrat, wie es weiter heisst, zusammen mit der linken Flanke abgeschnitten wurde. Ed. Lowe: <span dir="rtl">השיזרח</span>.</i>, aber ohne das Rückgrat zu berühren, von oben nach unten herunter ab<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> wobei man aber die beiden obersten Rippen an dem Körper zurückliess, s. Note 46.</i>, bis man an<sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">לבין שתי הצלעות</span>.</i> die beiden dünnen<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> Talmudausg. <span dir="rtl">דקות</span>.</i> Rippen kam<sup class="footnote-marker">40</sup><i class="footnote"> Diese liess man am Körper und schnitt sie nicht ab.</i>, schnitt dann die Flanke ab und gab sie dem, dem sie zugefallen war, mit der an ihr hängenden Leber. Dann kam man zum Hals<sup class="footnote-marker">41</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">גרה</span> s. Note 8.</i>, beliess an ihm<sup class="footnote-marker">42</sup><i class="footnote"> d. h. schnitt mit ihm zusammen ab.</i> zwei Rippen auf dieser und zwei Rippen auf jener Seite<sup class="footnote-marker">43</sup><i class="footnote"> gemeint sind die beiden dünnen Rippen (s. Note 40), die beim Abschneiden der rechten Flanke auf der Halsseite zurückgeblieben waren, und die beiden dünnen Rippen, die ebenso an der linken Halsseite zurückgelassen wurden.</i>, schnitt ihn ab und gab ihn dem, dem er zugefallen war, mit daran hängender Luftröhre, Herz und Lunge. Dann kam man zur linken Flanke, liess von ihr zwei dünne<sup class="footnote-marker">44</sup><i class="footnote"> Talmudausg. <span dir="rtl">דקות</span>.</i> Rippen oben und zwei dünne<sup class="footnote-marker">44</sup><i class="footnote"> Talmudausg. <span dir="rtl">דקות</span>.</i> Rippen unten zurück<sup class="footnote-marker">45</sup><i class="footnote"> letztere waren bereits zusammen mit dem Hals abgeschnitten.</i>, ebenso hatte man sie an der anderen Seite zurückgelassen<sup class="footnote-marker">46</sup><i class="footnote"> die oberen an dem Schwanzstück und die unteren an dem Halsstück.</i>, man liess also bei beiden<sup class="footnote-marker">47</sup><i class="footnote"> Talmudausg. fehlt: <span dir="rtl">בשתיהן</span>.</i> je zwei oben und je zwei unten zurück, schnitt sie ab und gab sie dem, dem sie zugefallen war, zusammen mit dem Rückgrat und der an ihr hängenden Milz, sie war die grössere Seite<sup class="footnote-marker">48</sup><i class="footnote"> da das ganze Rückgrat mit an dieser Seite war.</i>, man nannte aber die rechte Seite die grosse, weil daran die Leber hing<sup class="footnote-marker">49</sup><i class="footnote"> die umfangreicher ist als die Milz, die an der linken Seite hing, daher erschien diese, die rechte Seite, grösser.</i>. Dann kam man zum Hinterteil<sup class="footnote-marker">50</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">עוקץ</span> s. III Note 6.</i>, schnitt es ab<sup class="footnote-marker">51</sup><i class="footnote"> mit den beiden Rippen zur rechten und zur linken Seite, die beim Abschneiden der Flanken daran gelassen waren.</i> und gab es dem, dem es zugefallen war, mit dem Fettschwanz, dem Leberlappen<sup class="footnote-marker">52</sup><i class="footnote"> S. Note 31.</i> und den beiden Nieren. Dann nahm man den linken Hinterfuss<sup class="footnote-marker">53</sup><i class="footnote"> der nun allein noch am Haken hing.</i> und gab<sup class="footnote-marker">54</sup><i class="footnote"> Ed. pr., Ven. und Talmudausg.: <span dir="rtl">חתכה ונתנה</span>.</i> ihn dem, dem er zugefallen war. So standen sie nun alle in der Reihe mit den Opfergliedern in der Hand: der erste mit dem Kopf und dem einen Hinterfuss, den Kopf in der rechten Hand, die Nase<sup class="footnote-marker">55</sup><i class="footnote"> Ed. pr.: <span dir="rtl">חרטומו</span> = die Schnauze, auch Ascheri und Abr. ben Dav. lesen <span dir="rtl">חרטומן</span>.</i> seinem Arm zugewendet, die Hörner zwischen seinen Fingern<sup class="footnote-marker">56</sup><i class="footnote"> damit der Kopf festliege.</i>, die Schlachtwunde nach oben und das Fett daraufgelegt<sup class="footnote-marker">57</sup><i class="footnote"> um die blutige Schnittwunde zu verdecken.</i>, und den rechten Hinterfuss in seiner linken Hand<sup class="footnote-marker">58</sup><i class="footnote"> Obgleich das Hintragen der Opferstücke zum Altar zu den Opferhandlungen gehörte und es Vorschrift war, Opferhandlungen mit der rechten Hand auszuführen, wurde hier dennoch auch die linke Hand benutzt, weil durch das Ausführen mit der linken das Opfer nicht untauglich wurde und man die Anzahl der zum Hintragen nötigen Priester nicht noch vergrössern wollte.</i>, mit der Hautseite nach aussen<sup class="footnote-marker">59</sup><i class="footnote"> d. h. die Schnittfläche, wo der Fuss vom Rumpf abgetrennt war, nach dem Priester zu gewendet.</i>, der zweite mit den beiden Vorderfüssen, den rechten in seiner rechten Hand und den linken in der linken, mit ihrer Hautseite nach aussen; der dritte mit dem Hinter stück und einem Hinterfuss, das Hinterstück in der rechten Hand, den Fettschwanz zwischen den Fingern herabhängend<sup class="footnote-marker">60</sup><i class="footnote"> Die Bestimmung <span dir="rtl">ובית עורו לחוץ</span> braucht hier nicht angegeben zu werden, da sie sich von selbst ergibt.</i>, und der Leberlappen und die beiden Nieren daran, den linken Hinterfuss in der linken Hand, mit der Hautseite nach aussen; der vierte mit der Brust und dem Hals, die Brust in der rechten Hand und den Hals in der linken, die Rippen zwischen den Fingern<sup class="footnote-marker">61</sup><i class="footnote"> Auch hier ergibt sich das <span dir="rtl">ובית עורו לחיץ</span> von selbst, da die Rippen auf der Innenseite liegen. Ed. Ven. und Talmudausg.: <span dir="rtl">בין שתי אצבעותיו</span>.</i>; der fünfte mit den beiden Seiten, die rechte in der rechten Hand und die linke in der linken, mit ihrer Hautseite nach aussen; der sechste mit den in einer Schale liegenden Eingeweiden und den oben auf ihnen liegenden Kniestücken<sup class="footnote-marker">62</sup><i class="footnote"> S Note 16.</i>; der siebente mit dem Mehl<sup class="footnote-marker">63</sup><i class="footnote"> das zu dem Lamm gehörende Mehlopfer.</i>; der achte mit dem Pfannenopfer<sup class="footnote-marker">64</sup><i class="footnote"> des Hohepriesters, das täglich früh und abends dargebracht wurde, s. Menach. IV, 5.</i> und der neunte mit dem Wein<sup class="footnote-marker">65</sup><i class="footnote"> zum Giessopfer.</i>. Sie gingen und legten sie auf der unteren Hälfte<sup class="footnote-marker">66</sup><i class="footnote"> um dadurch das später erfolgende Hinauftragen auf den Altar als eine besondere Opferhandlung deutlicher abzuheben.</i> der Rampe auf der Westseite<sup class="footnote-marker">67</sup><i class="footnote"> der dem Hechal zu gelegenen Seite. Nach der Mischna Schekal. VIII, 8 wurden nach einer Lesart übereinstimmend mit der Bestimmung in unserer Mischna die Opferstücke des täglichen Opfers auf der Westseite niedergelegt, die des Musaf-Opfers dagegen auf der Ostseite, so entscheidet auch Maim. <span dir="rtl">הלכות חטידין ומוספי</span> VI, 3. Andere lesen dort bei denen des täglichen Opfers <span dir="rtl">במזרח</span>, und bei denen des Musafopfers <span dir="rtl">במערב</span>, so auch Raschi zu Sukk. 54 b. Nach Bart. wurde das tägliche Opfer an gewöhnlichen Tagen auf der Westseite niedergelegt, an Tagen dagegen, an denen ein Musafopfer gebracht wurde, wurde dieses auf die Westseite gelegt und das tägliche Opfer auf die Ostseite. Demgemäss erklärt er auch zu der Mischna Jom. II, 4, wo von dem Versöhnungstag die Rede ist, dass die Opferstücke des täglichen Opfers auf die Ostseite gelegt wurden, und danach würde die Mischna Schek. VIII, 8 nach der zweiten Lesart auch nur von solchen Tagen sprechen, an denen auch ein Musafopfer dargebracht wurde (s. dort Tosf. Jomt.).</i> nieder, salzten sie<sup class="footnote-marker">68</sup><i class="footnote"> S. Lev. 2, 13.</i>, dann gingen sie wieder hinunter und begaben sich in die Quaderhalle, um das Schma zu beten<sup class="footnote-marker">69</sup><i class="footnote"> und die sich daran anschliessenden Gebete (s. V, 1), worauf dann das Darbringen des Räucherwerks und dann erst das der Opferstücke folgte.</i>.
+
+Chapter 5
+
+Der Vorgesetzte sprach zu ihnen: „Sprechet einen Segensspruch!“ Sie sprachen ihn<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Nach einer Ansicht im Talmud (Berach. 11 b) war es der erste der einleitenden Segenssprüche zum Schma, der mit den Worten <span dir="rtl">יוצר אור</span> beginnt, nach einer anderen der zweite mit <span dir="rtl">אהבה רבה</span> beginnende.</i>, lasen dann die zehn Gebote<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Nach dem Talmud (ebend. 12 a) sollte das Lesen dieser zehn Gebote vor dem Schma auch für den täglichen Gemeinde-Gottesdienst eingeführt werden, es wurde nur deshalb davon abgesehen, weil man wahrnahm, dass infolge solchen Hervorhebens gerade dieser zehn Gebote die übrigen Gebote von manchen geringer geachtet wurden.</i>, die Abschnitte: <span dir="ltr"><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Deut. 6, 4—9.</i> והיה אם שטוע ,<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Deut. 11, 13—21.</i> שמע</span> und <sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Num. 15, 37—41.</i> <span dir="ltr">ויאמר</span>, und sprachen mit<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Raschi und Bart. fassen hier <span dir="rtl">את</span> als Präposition in der Bedeutung von „mit“ und erklären, da zeitlich die Priester diese Segenssprüche nicht zugleich mit dem Volke beteten: sie beteten diese Segenssprüche in derselben Weise, wie das Volk sie betete. Maim. (s. Comment.) scheint <span dir="rtl">את העם</span> als Objekt zu fassen: sie segneten das Volk durch das Beten dieser drei Segenssprüche, da in jedem derselben auch Segenswünsche für Israel enthalten seien. Ed. pr. liest: <span dir="rtl">את השם</span>.</i> dem Volke drei Segenssprüche, nämlich: <span dir="ltr"><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> so beginnt der auch bei dem Gemeindegebet nach dem Schma zu sprechende Segensspruch.</i> אמת ויציב</span> die <sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> der mit <span dir="rtl">רצה</span> beginnende Segensspruch aus dem täglichen Achtzehn-Gebet, der die Bitte um wohlgefällige Aufnahme unseres Gottesdienstes enthält, ursprünglich des Opfer-Gottesdienstes, jetzt unseres Gebet-Gottesdienstes. Nach Maim. Comment. beteten sie auch den anschliessenden mit <span dir="rtl">מודים</span> beginnenden Segensspruch mit, in seinem Ritualwerke dagegen erwähnt er diese nicht. Ed. pr. liest anstatt <span dir="rtl">וגבורה :ועבודה</span>.</i> <span dir="ltr">עבודה</span> und den Priestersegensspruch<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Den eigentlichen Priestersegen sprachen die Priester erst später (s. weiter VII, 2), hier ist nach Bart. (s. auch Tosaf. Berach. 11 b) das Gebetstück gemeint, das diesen Priestersegen mit der daran anschliessenden Bitte enthält, dass Gott den darin ausgesprochenen Segen seinem Volke zuwenden möge. Nach Maim. ist das im Achtzehngebet auf den Priestersegen folgende mit <span dir="rtl">שים שלום</span> beginnende Gebetstück gemeint.</i>. Am Schabbat wurde von der abtretenden Priesterabteilung noch ein Segensspruch<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> ein Gebet für die den Dienst für die neue Woche übernehmenden Priester. Den Wortlaut dieses kurzen Gebetes s. Berach. 12 a.</i> hinzugefügt.
+Dann sprach er zu ihnen: „Neulinge fürs Räucherwerk<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Das Darbringen des Räucherwerks galt als diejenige Opferhandlung, die für den Darbringenden ganz besonderen Gottessegen im Gefolge hatte, deshalb wurden, wenn Priester anwesend waren, die es noch niemals dargebracht hatten, diese bei der Auslosung in erster Reihe herangezogen.</i>, kommet und loset!“ Sie losten, wem es zufiel, der war der dafür Bestimmte. „Neulinge und schon damit betraut Gewesene, kommet und loset, wer<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Nach Ascheri wurde nur ein Priester ausgelöst, der die sämtlichen Opferstücke auf den Altar zu bringen hatte. Nach einer anderen Ansicht wurden hierfür ebenso wie für das Hintragen zur Rampe 9 Priester ausgelost (s. <span dir="rtl">תוספות ישנים</span> zu Jom. 26 b v. <span dir="rtl">דלא כיאב״י</span>). Für diese Ansicht spricht besonders die Angabe des Talmud (Jom. 26 a), dass deshalb nicht dieselben Priester, die sie zur Rampe hingetragen, sie auch auf den Altar hinaufbrachten, weil es eine um so grössere Ehrung des Heiligen war, je mehr Priester sich an seinem Dienst beteiligten (vgl. auch Joma II Note 27).</i> die Opferglieder von der Rampe zum Altar hinauftragen soll“. R. Elieser, Sohn des Jakob, sagt: Der die Opferglieder auf die Rampe gebracht, der brachte sie auch auf den Altar hinauf<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> d. h. jedes Stück wurde von demselben Priester auf den Altar gebracht, der es auf die Rampe getragen hatte. Die Ansicht des R. Elieser ben Jakob wird im Talmud damit begründet, dass eine Nichtachtung des Heiligen seitens der Priester, die die Stücke auf die Rampe gebracht, darin gelegen haben würde, wenn erst andere Priester zum Hinauftragen auf den Altar hätten bestimmt werden müssen, als wenn ihnen selbst das volle Hinauftragen zu beschwerlich gewesen wäre.</i>.
+Dann übergab man sie<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> die übrig gebliebenen Priester, denen keine Opferhandlung zugefallen war.</i> den Tempeldienern <sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">חזן</span>, gewöhnlich abgeleitet von <span dir="rtl">חזה</span> sehen, der Aufseher, Diener, der die Gebrauchsgegenstände aufzubewahren hatte, s. Makk. III Note 104.</i>, die zogen ihnen ihre Kleider<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> die Priesterkleider, die sie angezogen hatten.</i> aus und liessen sie nur die Beinkleider anbehalten<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> liessen sie dann ihre gewöhnlichen Kleider anziehen und dann erst auch die Beinkleider mit den gewöhnlichen Beinkleidern vertauschen. Diese Erklärung setzt voraus, dass die Priester schon bei der Auslosung mit ihren Priesterkleidern bekleidet waren. Nach einer anderen Ansicht im Talmud (Jom. 25 a) fand die Auslosung in den gewöhnlichen Kleidern statt, danach bezieht sich die Bestimmung der Mischna auf die Priester, denen eine Opferhandlung zugefallen war, ihnen wurden ihre gewöhnlichen Kleider ausgezogen, nachdem sie vorher ihre Beinkleider mit den Priester-Beinkleidern vertauscht hatten, was danach in der Mischna zu ergänzen wäre, so dass sie nur mit den Priester-Beinkleidern bekleidet dastanden, dann wurden ihnen die übrigen Priesterkleider angezogen.</i>. Wandnischen<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">חלון</span> eine Nische in der Mauer, daher auch Fenster, hier eine Art Wandschrank.</i> waren dort angebracht, über denen geschrieben stand, zu welchen Kleidungsstücken sie dienten<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> über einer jeden war angegeben, welche Kleidungsstücke darin aufbewahrt wurden.</i>.
+Wem das [Darbringen des] Räucherwerks zugefallen war, der nahm nun den Löffel, der Löffel war wie ein grosses Dreikab<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> S. III Note 43.</i>, aus Gold, er fasste<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">מחזקת</span>.</i> drei Kab, in ihm befand sich die Schale, die gehäuft voll mit Räucherwerk war<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> und die eben deshalb in den grösseren Löffel gesetzt wurde, damit die beim Tragen unwillkürlich herunterfallenden Körner nicht auf den Boden fielen, sondern in dem Löffel aufgefangen wurden (s. weiter VI, 3).</i>, auch war ein Deckel darauf<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> auf der Schale, so nach Maim. und Bart. Nach Tif. Jisr. dagegen bezieht sich das <span dir="rtl">לו</span> auf den Löffel, da nach der Annahme, dass die Schale mit einem Deckel zugedeckt war, der Löffel überflüssig gewesen wäre, da dann keine Körner hätten verschüttet werden können. Dieser Einwand beweist jedoch nichts, da trotzdem beim Abheben des Deckels von der gehäuft vollen Schale Körner herunterfallen konnten.</i>, und eine Art Schutzdecke<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> So nach der Erklärung des Aruch, der <span dir="rtl">מטוטלת</span> liest, das er mit <span dir="rtl">טלית</span> (Hülle, Mantel) zusammenbringt (so auch Sabb. V, 3: <span dir="rtl">לא יצא גמל במטוטלת</span>). Auch Maim. versteht darunter eine Decke. Ascheri und Abr. ben Dav. bringen die Lesart: <span dir="rtl">מטולטלת</span>, das Ascheri von <span dir="rtl">טלטל</span> = bewegen ableitet, danach wäre darunter eine Art Handgriff oder Ring zu verstehen, der an dem Deckel angebracht war und an dem man den Deckel aufhob.</i> lag oben darüber.
+Wem der Dienst mit der Kohlenschaufel zugefallen war<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> Nach Maim. (<span dir="rtl">הלכות תמידין ומוספין</span> IV, 5) war es derselbe Priester, dem das Abheben der Altarasche zugefallen war (s. oben I, 4), und bediente er sich wohl auch hier derselben Kohlenschaufel, mit der er die Asche abgehoben hatte (s. Straschun). Nach dem Talmud (Jom. 25 b, 26 a u. b) war es ein anderer Priester, nur wurde dieser nach Ansicht des R. Jehuda nicht besonders ausgelost, sondern der Priester, dem das Darbringen des Räucherwerks zugefallen war, zog hierfür einen anderen Priester mit hinzu, nach Raschi den, der bei der Auslosung ihm zunächst zur Rechten stand, nach Tosaf. konnte er auch irgend einen anderen Priester dazu heranziehen oder, wenn er wollte, ohne Hinzuziehung eines anderen auch diese Handlung selbst ausführen.</i>, der nahm die silberne Schaufel, stieg auf die Oberfläche des Altars, schob die Kohlen hierhin und dorthin<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> Ed. Ven. u. Talmudausg. fehlt: <span dir="rtl">והילך</span>.</i> zur Seite<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> Ed. pr., Lowe und Talmudausg. add.: <span dir="rtl">מן המאוכלות הפימיות</span>. Wenn dieser Zusatz nicht irrtümlich aus I, 4 sich hier eingeschlichen hat, sind unter <span dir="rtl">המאוכלות</span> hier nicht die schon vollständig zu Asche verzehrten Kohlen zu verstehen, sondern solche Kohlen, deren Holzteile bereits verzehrt sind, die deshalb nicht mehr hell brennen und rauchen, sondern nur noch glühen. Das Beiseiteschieben der vordersten Kohlen geschah jedenfalls deshalb, weil diese nicht so vom Feuer durchglüht waren wie die mehr nach innen liegenden (s. Jom. IV, 3).</i>, nahm die Schaufel voll, ging dann hinab<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> Das Umschütten geschah nicht gleich oben auf dem Altar, weil dann beim Hinuntertragen der vollen goldenen Schaufel wieder Kohlen verschüttet worden wären.</i> und schüttete sie in die goldene<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> Zum Abheben der Kohlen vom Altar wurde nicht auch eine goldene Schaufel benutzt, weil das Gold durch das Feuer zu sehr gelitten hätte.</i> um, dabei wurde etwa ein Kab Kohlen verschüttet<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> da die silberne Schaufel 4 Kab fasste, die goldene dagegen nur 3 Kab (s. Jom. IV, 4).</i>, die kehrte man in den Wassergraben<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> der durch die Opferhalle floss.</i>, am Schabbat stülpte man einen Psykter<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">פסכתר</span> vom gr. ψυκτήρ = ein Gefäss, das zum Kühlen des Weins diente, s. Erub. X Note 104.</i> darüber<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> um nicht unnötiger Weise die noch glühenden Kohlen durch das Wasser zu löschen (s. Ernb. X Note 105).</i>. Der Psykter war ein grosses Gefäss, das ein Letech<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> Ein Letech = ½ Kor = 15 Sea, ungefähr 1¼ Hektoliter.</i> fasste, daran waren zwei Ketten, an der einen zog man ihn nach unten<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> mit der von dem Altar heruntergeräumten Asche, s. weiter.</i>, und an der anderen wurde er oben festgehalten, damit er nicht herunterrollte<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> beim Herunterlassen auf der schräge abfallenden Ebene der Rampe.</i>. Zu drei Dingen wurde er benutzt: am Schabbat ihn über die Kohlen<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> Ed. pr.: <span dir="rtl">על קב גחלים</span>.</i> zu stülpen und über ein [verunreinigendes] Kriechtier<sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> damit nicht ein Priester damit in Berührung komme und dadurch unrein werde (s. Lev. 11, 39—31). Hinausschaffen konnte man es nicht, da es ein rabbinisches Verbot ist, Dinge, die nicht zu den Gebrauchs- oder Verbrauchsgegenständen für den Schabbat gehören, am Schabbat von der Stolle zu nehmen. Dieses rabbinische Verbot hatte innerhalb des Heiligtums allerdings allgemein keine Geltung (<span dir="rtl">אין שבות במקדש</span>), doch gab es Ausnahmen von dieser Regel, zu denen auch diese Bestimmung gehörte (s. Erub. X Note 60). Nach der Mischna Erub. X, 15 galt diese Bestimmung jedoch nur für den Fall, dass das Tier ausserhalb der Opferhalle nach Ansicht des R. Akiba, nach der des R. Simon ben Nannas selbst innerhalb der Opferhalle bis zu dem Raume zwischen Altar und Ulam gefunden wurde. Wurde es dagegen nach des letzteren Ansicht von der Westwand des Altars nach innen zu, nach der des R. Akiba auch innerhalb der ganzen Opferhalle gefunden, so durfte es durch einen Priester hinausgetragen werden, nur durfte der Priester es nicht mit der blossen Hand berühren, damit er nicht selbst dadurch unrein wurde.</i>, und in ihm die Asche von der Oberfläche des Altars herunterzuschaffen<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> S. oben II Note 12.</i>.
+Waren sie<sup class="footnote-marker">40</sup><i class="footnote"> der Priester mit dem Räucherwerk und der ihn mit der gefüllten Kohlenschaufel begleitende Priester.</i> zwischen dem Ulam und dem Altar angelangt<sup class="footnote-marker">41</sup><i class="footnote">um von dort in den Hechal hineinzugehen.</i>, nahm einer die Magrefa<sup class="footnote-marker">42</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">מגרפה</span> s. oben III Note 57. Nach den meisten Erklärern ist hier nicht das dort genannte kunstvolle Musik-Instrument gemeint, denn ein solches hätte man wohl nicht hingeworfen, um ein recht lautes Geräusch hervorzurufen sondern irgend ein anderes ebenfalls der Form nach einer Schaufel ähnliches Gerät das man deshalb auch <span dir="rtl">מגרפה</span> nannte. Abr. b. Dav. dagegen erklärt dort zur Mischna dass auch hier daselbe Musik-Instrument gemeint sei, nur bedeute <span dir="rtl">זרק</span> hier nicht „werfen“, sondern trop. „es unvermittelt alle seine Töne zugleich hervorstossen lassen“, ähnlich wie: <span dir="rtl">נזרקת מפי החבורה</span> (Pessach 64 a u. ö.).</i> und warf sie zwischen Ulam und Altar, vor dem Schall der Magrefa konnte kein Mensch in Jerusalem den anderen verstehen. Sie diente zu drei Dingen: Hörte ein Priester<sup class="footnote-marker">43</sup><i class="footnote"> der ausserhalb des  Heiligtums war.</i> ihren Schall, so wusste er, dass seine Brüder, die Priester, hineingingen, um sich niederzuwerfen<sup class="footnote-marker">44</sup><i class="footnote"> nach Beendigung des Instandsetzens des Leuchters und Darbringung des Räucherwerks (s. weiter VII, 1). Auch den Priestern war das Betreten des Innern des Heiligtums ausser zum Zwecke einer Opferhandlung verboten (s. Menach 27 b); um sich dort niederzuwerfen, durften aber nach Maim. (<span dir="rtl">הלכות ביאת מקדש</span> II, 4) auch die Priester, die nicht an den Opferhandlungen beteiligt waren, hineingehen, nach der Ansicht anderer war ihnen dieses jedoch nur am Schluss des täglichen Morgen- und Nachmittag-Opferdienstes erlaubt (s. Tif. Jisr.).</i>, und eilte er auch herbei<sup class="footnote-marker">45</sup><i class="footnote"> um, nachdem er ein Tauchbad genommen, hineinzugehen und sich niederzuwerfen.</i>; hörte ein Levite ihren Schall, so wusste er, dass seine Brüder, die Leviten, hineingingen, den Gesang vorzutragen<sup class="footnote-marker">46</sup><i class="footnote"> d. h. sich zur Teilnahme an dem Gesang vorzubereiten, s. weiter VII, 3.</i>, und eilte er auch herbei; und der Vorsteher des Opfer-Beistands<sup class="footnote-marker">47</sup><i class="footnote"> S. Taan. IV, 1.</i> liess die Unreinen<sup class="footnote-marker">48</sup><i class="footnote"> diejenigen Priester aus der in der Woche den Dienst versehenden Priester-Abteilung, die, weil sie unrein waren, das Heiligtum nicht betreten konnten. Nach Tif. Jisr. sind, da der Vorsteher des Opferbeistandes sie hinführte, zu dem auch Israeliten gehörten, auch die zum Opferbeistande gehörenden Israeliten gemeint, die, weil sie unrein waren, nicht die Opferhalle hatten betreten können, um, wie es ihre Pflicht war, beim Schlachten der Opfer zugegen zu sein.</i> sich am Ost-Tore<sup class="footnote-marker">49</sup><i class="footnote"> Manche lesen (so Abr. b. Dav.): <span dir="rtl">בשערי מזרח</span>. Bis an das Osttor in der Mauer des Tempelbergs, das den Namen <span dir="rtl">שער המזרח</span> führte, war allen Unreinen bis auf den Aussätzigen, dem die ganze heilige Stadt verboten war, der Zutritt gestattet. Nach Tosaf. (Pessach. 82 a v. <span dir="rtl">היח מעמיד</span>) ist hier aber das weiter hinein gelegene Tor zum Frauen-Vorhof gemeint, bis auf den durch eine Toten-Unreinheit Verunreinigten, dem durch rabbinische Vorschrift das Betreten des zwischen der Mauer des Tempelbergs und dem Frauen-Vorhof gelegenen Raumes verboten war, war auch bis dorthin allen Unreinen der Zutritt gestattet.</i> aufstellen<sup class="footnote-marker">50</sup><i class="footnote"> Es geschah dies nach einer Ansicht im Talmud (a. a. O.), um sie zu beschämen, weil sie sich nicht vor einer Verunreinigung gehütet hatten, nach einer anderen, um sie vor dem Verdacht zu bewahren, dass sie um einer anderen Abhaltung willen nicht zur Teilnahme am Opferdienst erschienen waren. Nach Maim. (Comment.) sind unter <span dir="rtl">הטמאים</span> hier Aussätzige zu verstehen, die am achten Tage nach ihrer Heilung an das zum Männer-Vorhof führende Nikanor-Tor geführt wurden, um dort sofort nach Vollendung des Morgenopfers mit dem Blute des von ihnen dargebrachten Schuldopfers besprengt zu werden (s. Negaim XIV, 8 u. 9). In seinem Ritualwerke bringt er dagegen diese Erklärung nicht, sondern scheint er der ersteren mit der im Talmud gegebenen Begründung besser übereinstimmenden Auslegung zu folgen (s. <span dir="rtl">הלכות תמידין ומוספין</span> VI, 5).</i>.
+
+Chapter 6
+
+Während sie<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> die beiden im vorhergehenden Abschnitt genannten Priester, der eine mit der Kohlenschaufel und der andere mit dem Räucherwerk.</i> anfingen, die Stufen des Ulam hinaufzusteigen, eilten die, denen das Reinigen des Innen-Altars von der Asche und das des Leuchters zugefallen war, ihnen voraus<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> um vor der Darbringung des Räucherwerks ihre Funktionen zu Ende zu führen. Das ist jedoch nur die Ansicht des Abba Saul, wonach auch das Reinigen der beiden letzten Lampen dem Darbringen des Räucherwerks voranging und das Reinigen der fünf und das der beiden letzten Lampen durch das Sprengen des Blutes unterbrochen wurde. Nach der Ansicht der anderen Weisen dagegen wurde erst das Räucherwerk dargebracht und dann erst wurden die beiden letzten Lampen gereinigt (s. Joma 14 b).</i>. Der das Reinigen des Innen-Altars von der Asche zu besorgen hatte, ging hinein, nahm den Kasten<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> den er dort, nachdem er die Asche hineingekehrt hatte, hatte stehen lassen, s. III, 9.</i>, warf sich nieder und ging hinaus<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> um nun die Asche an die dafür bestimmte Stelle östlich von der Altarrampe zu tragen und dort auszuschütten. Da auch die Reste des Öls und der Dochte aus dem Leuchter an dieselbe Stelle geschüttet wurden, trug er erst jetzt die Asche dorthin, um sie gleichzeitig mit dem, der die Reste aus dem Leuchter dorthin trug, dort auszuschütten.</i>. Der das Reinigen des Leuchters zu besorgen hatte, ging hinein, fand er die beiden östlichen<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Talmudausg.: <span dir="rtl">מערביים</span>.</i> Lampen noch brennend<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Nach der von Bart. zu III, 8 gebrachten Erklärung (s. dort Noten 72—78) ist hier gemeint: wenn er beim Reinigen der ersten fünf Lampen die beiden östlichen Lampen noch brennend vorgefunden hatte, wie in der älteren Zeit bis zum Tode des Hohepriesters Simon des Gerechten, wo das <span dir="rtl">נר מערבי</span> durch ein Wunder auch während des ganzen Tages brannte, und er nun auch diese beiden Lampen, oder wenigstens das <span dir="rtl">נר מערבי</span>, noch brennend vorfand.</i>, reinigte er die östliche und liess die westliche brennen<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> und reinigte diese erst am Nachmittag, nachdem man vorher an ihr alle übrigen Lampen wieder angezündet hatte.</i>, denn an ihr zündete man am Nachmittag<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Ed. pr., Ven. u. Talmudausg.: <span dir="rtl">של בין הערבים</span>.</i> den Leuchter wieder an; traf er diese<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> die westliche von den beiden Lampen.</i> bereits erloschen an<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Nach Bart. ist auch hier das <span dir="rtl">מצאו</span> als Plusquamperf. zu fassen: hatte er diese Lampe beim ersten Hineingehen bereits erloschen angetroffen und, wie zu III, 9 (s. Note 76) angegeben, wieder angezündet, oder hatte sie bei seinem ersten Hineingehen noch gebrannt, war inzwischen aber erloschen, in beiden Fällen wurde auch diese Lampe jetzt bald gereinigt, frisches Öl und frischer Docht hineingetan, und dann sofort wieder angezündet (nach Ascheri wurde sie jetzt gereinigt, aber erst am Abend angezündet).</i>, reinigte er sie und zündete sie an [Feuer vom] Ganzopfer-Altar<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Nach Maim. durfte das <span dir="rtl">נר מערבי</span>, wenn es ausgegangen war, nur durch Feuer vom Altar wieder angezündet werden, es durfte nichts anderes dazu verwendet werden, auch nicht das Licht der anderen Lampen, das <span dir="rtl">ומדליקן מן הדולקים</span> in III, 9 würde danach nur auf die östlichere von den beiden Lampen zu beziehen sein, nicht aber auf das <span dir="rtl">נר מערבי</span>, zu dessen Anzünden nur das Altarfeuer benutzt werden durfte. Nach Abr. ben Dav. durfte ausser dem Altarfeuer kein fremdes Feuer dazu verwendet werden, brannte aber eine der Lampen, so wurde auch das <span dir="rtl">נר מערבי</span> an dieser angezündet.</i> wieder an<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Maim., der in der Erklärung der Mischna III, 9 von der von Bart. gebrachten abweicht (s. dort Note 78), erklärt auch diese Mischna anders. Er liest nicht <span dir="rtl">שתי נרות מזרחיים</span>, sondern <span dir="rtl">מערביים</span>, und erklärt: wenn beim ersten Hineingehen des Priesters die beiden östlichsten Lampen bereits erloschen waren und er deshalb diese und die drei nächstfolgenden Lampen gereinigt und wieder angezündet, die beiden westlichsten Lampen dagegen noch nicht gereinigt hatte, und er nun beim zweiten Hineintreten diese beide Lampen noch brennend vorfand, so reinigte er jetzt nur die östlichere von ihnen, die westlichere dagegen, die nach Maim.’s Ansicht das <span dir="rtl">נר מערבי</span> war, reinigte er nicht, sondern zog nur den Docht herauf und goss frisches Öl zu, so dass sie bis zum Abend weiter brennen konnte, und reinigte sie dann am Abend. Die Begründung der Mischna <span dir="rtl">שממנו היה מדליק את המנורה בין הערבים</span> erklärt er: weil an dem <span dir="rtl">נר מערבי</span> wohl die anderen Lampen angezündet werden durften, nicht aber an diesen Lampen das <span dir="rtl">נר מערבי</span>, so hätte man, wenn man auch dieses jetzt ausgelöscht und gereinigt hätte, erst wieder Feuer vom Altar holen müssen, um es wieder anzuzünden, deshalb liess man es lieber, ohne es zu reinigen, weiterbrennen und reinigte es erst am Abend, so dass man nur einmal Feuer vom Altar holen musste, am Abend. Fand er dagegen beim zweiten Hineingehen das <span dir="rtl">נר מערבי</span> bereits erloschen, so dass er doch Feuer vom Altar holen musste, um es wieder anzuzünden, so wurde gleich die Reinigung auch dieser Lampe vorgenommen. Ganz abweichend hiervon ist die Erklärung, die Salomo ben Aderet in den III Note 78 angeführten Gutachten gibt, nach ihm spricht die Mischna dort (III, 9) von dem Reinigen des Leuchters am Morgen, die Mischna hier dagegen von dem Reinigen des Leuchters am Abend, seine Ausführungen werden ausführlich im Tosf. Jomt. gebracht, von späteren Erklärern aber widerlegt.</i>. Dann nahm er den Krug von der zweiten Stufe<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> auf die er ihn, nachdem er die Reste des Dochtes und des Öls hineingetan hatte, gestellt hatte, s. III, 9 Note 80.</i>, warf sich nieder und ging hinaus<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> um die Reste östlich von der Altarrampe auszuschütten.</i>.
+Wem der [Dienst mit der] Kohlenschaufel zugefallen war, der schüttete die Kohlen<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> die er in der goldenen Schaufel von dem Aussen-Altar gebracht hatte.</i> in einem Haufen auf den Altar<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> den Innen-Altar.</i>, ebnete<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">רדד</span> = niederdrücken, daher auch ebenen, ausbreiten.</i> sie mit dem Boden der Schaufel, warf sich nieder und ging hinaus.
+Wem das [Darbringen des] Räucherwerks zugefallen war, der nahm nun die Schale aus dem Löffel heraus und gab diesen<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> den Löffel, so nach Bart.</i> seinem Freunde oder Verwandten<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> der ihn zu diesem Zweck begleitete.</i>. War etwas davon<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> von dem Räucherwerk aus der Schale.</i> in diesen<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> den Löffel.</i> hinein verschüttet worden, gab er es ihm in seine zusammengehaltenen Hände<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> nachdem er ihm vorher das Räucherwerk aus der Schale hineingeschüttet hatte. Am Versöhnungstage im Allerheiligsten musste der Hohepriester, da ihn niemand dorthin begleiten durfte, selbst das Räucherwerk aus der Schale in seine Hände schaffen, es wird aber dieses als eine der schwierigsten Aufgaben des Opferdienstes bezeichnet, die ganz besondere Geschicklichkeit und Übung erforderte (s. Jom. 49 b), und es ist nicht wohl anzunehmen, dass beim täglichen Räucherwerk der Priester, der diesen Dienst zum ersten Mal versah, diese Geschicklichkeit besass und selbst die Schale in seine Hände leerte, zumal ja ein anderer Priester neben ihm stand, der ihm die Schale abnehmen und ihm das Räucherwerk in die Hände schütten konnte. Einleuchtender ist die Erklärung des Maim., der das <span dir="rtl">ונותנו לאוהבו</span> auf die Schale bezieht: er übergab dem anderen Priester die Schale, damit dieser ihm das Räucherwerk in die Hände schütte, nachdem er den leeren Löffel auf den Boden gestellt hatte, sah er, dass etwas von dem Räucherwerk in den Löffel verschüttet worden war, so schüttete jener auch dieses ihm in die Hände.</i>. Man belehrte ihn<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> vorher.</i>: „Habe Acht, dass du nicht<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> Ed. Ven., Lowe u. Talmudausg.: <span dir="rtl">שמא</span>.</i> vorne<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> Ed. Lowe u. Talmudausg.: <span dir="rtl">מפניך</span>.</i> anfängst, damit du dich nicht verbrennst<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> Das Räucherwerk sollte über den ganzen Altar gestreut werden, deshalb durfte er es nicht zuerst vorne hinschütten, da er dann beim Hinreichen nach hinten sich die Hände an dem vorne schon brennenden Räucherwerk verbrennen konnte.</i> “. Dann fing er an und breitete es aus<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> um es gleichmässig zu verteilen. Talmudausg.: <span dir="rtl">מרדדן</span></i> und ging hinaus<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> Schwierig ist, auf wen sich dieser Satz bezieht. Gegen die übliche Erklärung, dass er sich auf den, der das Räucherwerk darbrachte, bezieht, wendet schon Tif. Jisr. ein, dass es von ihm ja erst am Schlüsse der Mischna heisse, dass er, nachdem alle im Hechal und Ulam Anwesenden sich entfernt hatten, das Räucherwerk darbrachte, dann sich niederwarf und hinausging. Er fasst deshalb, wie schon Abr. ben Dav. vor ihm, den Satz als Vordersatz zu dem folgenden und erklärt: wenn der Priester, der die Kohlen zum Altar gebracht, mit der Darbringung des Räucherwerks begonnen hatte, indem er die Kohlen auf den Altar geschüttet und dort ausgebreitet hatte, und nun hinausging, durfte der andere doch noch nicht mit dem Räuchern beginnen, sondern musste warten, bis der Vorgesetzte ihn das Räucherwerk darbringen hiess (danach wäre die Lesart der Talmudausg.: <span dir="rtl">מידדן</span>, auf die Kohlen sich beziehend, die richtigere). Maim. scheint das <span dir="rtl">ויוצא</span> auf den ihn begleitenden Priester zu beziehen (s. <span dir="rtl">הלכות המידין ומוספין</span> III, 7), ähnlich Straschun, der annimmt, dass dieser Priester ihm auch die Warnung zugerufen habe, sich beim Aufschütten des Räucherwerks nicht zu verbrennen, und danach erklärt: fing er an, das Räucherwerk in der ihm angegebenen Weise auszubreiten, ging der ihn begleitende Priester hinaus, da während der Darbringung ja niemand anders im Hechal anwesend sein durfte (s. Joma 44 a).</i>. Der Räuchernde brachte das Räucherwerk Dicht eher dar, bis der Vorgesetzte<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> der sich ausserhalb des Hechal befand, da den Hechal nur betreten durfte, wer eine Opferhandlung zu verrichten hatte.</i> ihm zurief: „Bringe das Räucherwerk dar“! War es der Hohepriester<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> der das Räucherwerk darbrachte.</i>, so sagte der Vorgesetzte: „Mein Herr Hohepriester<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> die ständige Anrede, mit der der Hohepriester angesprochen wurde, s. Jom. I, 3, 5, 7.</i> ! Bringe das Räucherwerk dar“. Nachdem alle sich entfernt hatten<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> aus dem Hechal, Ulam und dem Raume zwischen Ulam und Altar (Jom. 44 a).</i>, brachte er das Räucherwerk dar, warf sich nieder und ging hinaus.
+
+Chapter 7
+
+Wenn der Hohepriester eintrat<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> in den Hechal.</i>, um sich niederzuwerfen<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> am Schluss des Morgenopfer-Dienstes.</i>, hielten ihn drei [Priester]<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> als Ehren-begleitung.</i> gefasst, einer an der Rechten, einer an der Linken, und einer an den Edelsteinen<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> auf den Schulterstücken des Efod, der Priester hielt hinter ihm gehend die Hände auf den Schulterstücken des Efod.</i>. Sobald der Vorgesetzte die Schritte des heraustretenden<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> aus seinem Zimmer, in dem er sich aufzuhalten pflegte (s. Midd. V, 4).</i> Hohepriesters vernahm<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> die er an dem Läuten der Glöckchen an seinem Obermantel erkannte.</i>, hob er für ihn den Vorhang<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Sowohl an dem Eingänge zum Ulam wie an dem Eingänge zum Hechal befand sich ein Vorhang (s. Joma 54 a).</i> in die Höhe, er<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> der Hohepriester.</i> ging hinein, warf sich nieder und ging wieder hinaus<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Maim. bezieht das <span dir="rtl">כהן גדול שהוא יוצא</span> auf das Wiederhinaustreten des Hohepriesters aus dem Hechal, nachdem er sich dort niedergeworfen hatte, danach erklären Tif. Jisr. und andere Kommentatoren, dass sich das folgende <span dir="rtl">נכנם והשתחוה ויצא</span> nicht auf den Hohepriester bezieht, sondern auf den Vorgesetzten, und übersetzen: wenn der Vorgesetzte die Schritte des aus dem Hechal wieder heraustretenden Hohepriesters vernahm, hob er für ihn den Vorhang in die Höhe, dann ging er selbst hinein, warf sich nieder und ging wieder hinaus, und dann gingen die übrigen Priester hinein, warfen sich nieder und gingen wieder hinaus. Der Vorhang an den Eingängen war nämlich, wie Tif. Jisr. erklärt, gewöhnlich zurückgeschlagen, nachdem der Hohepriester eingetreten war, wurde er aber hinter ihm, um ihn den Blicken der anderen Priester zu entziehen, heruntergelassen, deshalb musste ihn der Vorgesetzte wieder in die Höhe heben, wenn der Hohepriester wieder heraustreten wollte.</i>, dann gingen seine Brüder, die Priester, hinein, warfen sich nieder und gingen wieder hinaus.
+Dann kamen sie<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> die Priester, nachdem sie alle die vorgenannten Opferhandlungen in der angegebenen Weise verrichtet hatten.</i> und stellten sich auf die Stufen des Ulam, die zuerst kommenden<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Nach Maim. und Bart. sind damit die fünf Priester gemeint, die ihre Funktionen jetzt beendigt hatten, die beiden, die den Innen-Altar und den Leuchter gereinigt hatten, und die drei, die beim Darbringen des Räucherwerks beschäftigt waren, sie kamen zuerst, während die anderen Priester, die noch mit der Darbringung des Opfers beschäftigt waren, erst später kamen. Nach Ascheri sind Subj. zu <span dir="rtl">באו ועטרו</span> nur die drei letztgenannten Priester, die bei der Darbringung des Räucherwerks beschäftigt waren, mit <span dir="rtl">הראשונים</span> sind die beiden Priester gemeint, die den Innen-Altar und den Leuchter gereinigt hatten, und mit <span dir="rtl">אחיהם הכהנים</span> die drei beim Räucherwerk beschäftigten, es würden aber danach in der Mischna die übrigen Priester gar nicht erwähnt sein, die sich doch auch an dem Sprechen des Priestersegens beteiligten.</i> stellten sich südwärts<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Abr. ben Dav., der ebenso wie Maim. unter den <span dir="rtl">ראשונים</span> die fünf Priester versteht, meint, dass diese sich deshalb auf der Südseite aufstellten, um damit den später kommenden Priestern die Ehre zu erweisen, dass sie diese auf der Nordseite, das war, von dem zu segnenden Volke aus gesehen, auf der rechten Seite, sich aufstellen liessen (s. dagegen Tif. Jisr.). Nach Ascheri sollten die bei der Darbringung des Räucherwerks beschäftigt gewesenen Priester dadurch geehrt werden, dass ihnen die Nordseite eingeräumt wurde, weil dort alle hochheiligen Opfer geschlachtet wurden.</i> von ihren Brüdern, den Priestern, auf, sie hatten fünf Geräte in ihren Händen, einer hatte den Kasten<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> den Aschenkasten, aus dem die Asche nun ausgeschüttet war</i> in der Hand, einer den Krug<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> in dem er die Reste aus dem Leuchter hinausgetragen hatte</i>, einer die Schaufel<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> aus der er die Kohlen auf den Innen-Altar geschüttet hatte.</i>, einer die Schale<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> in der das Räucherwerk zum Altar gebracht worden war.</i>, einer den Löffel<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> in dem die Schale zum Altar getragen worden war.</i> und seinen Deckel<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> S. V. Note 23.</i>. Dann sprachen sie<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> nachdem sie die Geräte auf den Boden gesetzt hatten.</i> den Segen über das Volk in einem<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> Sie sprachen den Priestersegen (Num. 6, 24—26) nicht, wie sonst üblich, in drei Absätzen, indem das Volk auf jeden Absatz mit Amen antwortete, sondern ohne Unterbrechung in einem Absatz, erst zum Schluss antwortete das Volk mit dem im Heiligtum statt des Amen üblichen <span dir="rtl">ברוך ה׳ אלקים אלקי ישראל מן העולם ועד העולם</span> (Maim. <span dir="rtl">הלכות תפלה</span> XIV, 9).</i> Segensspruch, draussen<sup class="footnote-marker">20a</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">מדינה</span> bezeichnet im Gegensatz zu <span dir="rtl">מקרש</span> alles Gebiet ausserhalb des Heiligtums, im Gegensatz zu Jerusalem alles Gebiet ausserhalb Jerusalems, s. Maas. Schen. III, 4, vgl. dagegen Maim. zu Sukka III, 12.</i> sprach man ihn zwar<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> Der Satz, zu dem der Satz mit <span dir="rtl">אלא</span> den Gegensatz bildet, ist zu ergänzen: der Priestersegen wurde in derselben Weise wie ausserhalb des Heiligtums gesprochen, nur dass usw.</i> in drei Segenssprüchen, im Heiligtum aber in einem Segensspruch. Im Heiligtum sprach man den Gottesnamen aus, wie er geschrieben wird, draussen den dafür gebräuchlichen Ausdruck<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">כנוי</span> = Umschreibung, Nebenbenennung, von <span dir="rtl">כנח</span> arab. <span dir="rtl">كنا</span>, einen Beinamen geben, etwas mit dem uneigentlichen Namen bezeichnen. Der eigentliche vierbuchstabige Name Gottes durfte nur im Heiligtum ausgesprochen werden, ausserhalb des Heiligtums bedient man sich dafür des eigentlich „mein Herr“ bedeutenden Ausdrucks.</i>. Draussen erhoben sie ihre Hände bis zur Schulterhöhe<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> nach Abr. ben Dav.: wenigstens bis zur Schulterhöhe, der Priestersegen muss mit erhobenen Händen gesprochen werden, da es heisst (Lev. 9, 22): „und Ahron erhob seine Hände zum Volke hin und segnete sie“.</i>, im Heiligtum über die Köpfe<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> weil im Heiligtum der Gottesgeist als auf den erhobenen Händen der Priester ruhend gedacht wurde, deshalb mussten diese die Hände so hoch halten, dass sie nicht auf dieselben herabblicken konnten (Abr. ben Dav).</i>, mit Ausnahme des Hohepriesters, der seine Hände nicht höher als bis zur Priesterbinde erhob<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> weil auf dieser der Gottesname eingraviert war.</i> — R. Jehiida sagt: Auch der Hohepriester erhob seine Hände über die Priesterbinde — denn es heisst<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> Lev. 9, 22.</i>: „Und Aron erhob seine Hände nach dem Volke zu und segnete sie<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> Nach Tosf. Jomt. wird dieser Schriftvers nicht als Begründung für die Ansicht des R. Jehuda angeführt, sondern dafür, dass die Priester überhaupt den Segen mit erhobenen Händen zu sprechen haben.</i>
+Wenn der Hohepriester die Opferstücke darbringen wollte<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> was ihm jederzeit freistand, s. Joma I, 2.</i>, ging er die Rampe hinauf, der Vorsteher zu seiner Rechten<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> um ihn beim Hinaufsteigen auf der rechten Seite stützen zu können.</i>. War er bis zur Hälfte der Rampe gekommen, fasste ihn der Vorsteher an seiner Rechten und führte ihn hinauf. Der Erste<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> Nach der Erklärung von Ascheri zu V, 2 (s. dort Note 12) vertritt die Mischna hier die Ansicht des R. Eiieser ben Jakob und ist der erste von den 9 Priestern gemeint, die die Opferstücke zur Rampe hingetragen hatten, nach der anderen dort angeführten Erklärung der erste von den Priestern, die dazu bestimmt worden waren, die Opferstücke von der Rampe auf den Altar zu bringen.</i> reichte ihm<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> nachdem er sie von der Mitte der Rampe hinaufgetragen hatte.</i> den Kopf und den Hinterfuss, er legte die Hände darauf<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> Es geschah dies nur, um den Hohepriester damit zu ehren, da ein Aufstützen der Hände als Opferhandlung nur vor dem Schlachten des Opfertieres vorgeschrieben war (s. Menach. IX, 9). Nach Abr. ben Dav. ist hier überhaupt nicht ein Auflegen der Hände auf die Opferstücke gemeint, sondern heisst <span dir="rtl">וסמך עליתן</span>: er, der Hohepriester, stützte sich beim Hinaufwerfen der Opferstücke auf sie d. h. die beiden Priester, den ihn begleitenden Vorsteher und den, der ihm die Opferstücke hinreichte (vgl. dagegen Menach. 94 a).</i>, dann warf er sie hinauf<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> Zwischen der Rampe und dem Altar war ein kleiner Zwischenraum, weil ebenso wie das Blut an den Altar gesprengt, so auch die Opferstücke nicht auf den Altar gelegt, sondern von dem in einem Abstand von dem Altar stehenden Priester auf ihn geworfen werden mussten (Sebach. 62 b).</i>. Der Zweite reichte dem Ersten die beiden Vorderfüsse, der gab sie dem Hohepriester, er legte die Hände darauf und warf sie hinauf. Der Zweite trat weg und entfernte sich<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> während der erste Priester stehen blieb und dem Hohepriester auch alle übrigen Opferstücke, die ihm von den anderen Priestern zugetragen wurden, hinreichte. Auch dieses geschah dem Hohepriester zu Ehren, damit es nicht aussehe, als wenn es dem ersten Priester zuviel würde, ihn auch weiter zu bedienen.</i>, und so reichten sie ihm auch alle übrigen Opferglieder, und er legte die Hände darauf und warf sie hinauf, wenn er aber wollte, legte er nur die Hände darauf und andere warfen sie hinauf. Dann<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> nachdem er auch das Mehlopfer und das Pfannenopfer dargebracht hatte.</i> trat er den Rundgang um den Altar an<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> um das Weinopfer in das auf der Südwestecke des Altars hierfür angebrachte Becken zu giessen. Er ging sich nach rechts wendend um den ganzen Altar herum, beim Herumgehen die noch nicht recht vom Feuer erfassten Opferstücke herumwendend, bis er zur Südwestecke gelangte. Jeder andere Priester ging, wenn er das Weinopfer darbringen wollte, von der Rampe gleich nach links zur Südwestecke hin, damit der Wein nicht beim Herumgehen um den Altar durch den von dem Altare aufsteigenden Rauch verdorben werde (s. Sebach. VI Note 28), das war aber bei dem Hohepriester nicht zu befürchten, da ihm der Wein erst, wenn er an der Südwestecke angelangt war, durch einen anderen Priester hingereicht wurde.</i>. Von wo trat er ihn an? Von der Südostecke, zur Nordostecke, zur Nordwestecke, zur Südwestecke. Da reichte man ihm den Wein<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> den der hierfür bestimmte Priester, von der Rampe gleich nach links abbiegend, ihm entgegenbrachte.</i> zum Giessopfer, der Vorsteher stand auf dem Altarhorn mit einem Tuche<sup class="footnote-marker">37a</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">סוררים</span> gr. σουδάριον (sudarium), eig. Schweisstuch, dann für Tuch überhaupt (s. Sanh. VI, 1), meist wird die abgekürzte Form <span dir="rtl">סודר</span> dafür gebraucht.</i> in der Hand, zwei Priester standen auf dem für die Fettstücke bestimmten Tisch<sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> auf den die zu opfernden Fettstücke wie auch Fleischstücke aller übrigen Opfer ausser denen von den täglichen Opfern hingelegt wurden, bevor sie zum Altar gebracht wurden. Er war aus Marmor und stand westlich von der Rampe, also in der Nähe der Südwest-Ecke des Altars (s. Schek. VI, 4).</i> mit zwei silbernen<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> Ed. pr., Ven., Lowe u. Talmudausg. fehlen die Worte: <span dir="rtl">של כסף</span>.</i> Trompeten in der Hand, sie bliesen einen gedehnten, einen schmetternden und wieder einen gedehnten Ton<sup class="footnote-marker">40</sup><i class="footnote"> als Zeichen für die Leviten, damit sie aufmerkten, wann von dem auf dem Altarhorn stehenden Priester das Signal gegeben wurde.</i>, dann gingen sie und stellten sich neben Ben Arsa<sup class="footnote-marker">41</sup><i class="footnote"> So wurde der Levite genannt, der die Zimbel spielte, nach einem Ben Arsa, der dieses Amt inne gehabt (s. Schek. V, 1).</i>, einer zu seiner Rechten und einer zu seiner Linken. Sobald er<sup class="footnote-marker">42</sup><i class="footnote"> der Hohepriester.</i> sich zum Ausgiessen bückte<sup class="footnote-marker">43</sup><i class="footnote"> Andere lesen: <span dir="rtl">שהה לנסך</span> „er wartete mit dem Ausgiessen, während der Vorsteher die Tücher schwenkte“.</i>, schwenkte der Vorsteher das Tuch, Ben Arsa schlug die Zimbel<sup class="footnote-marker">44</sup><i class="footnote"> Die Zimbel war eines der Hauptinstrumente bei der Tempelmusik, sie war nur einmal vertreten (s. Arach. II, 5), der Zimbelspieler war zugleich der Leiter der Musik, das Anschlägen der Zimbel ist daher gleichbedeutend mit dem Beginn der Musik.</i>, und die Leviten stimmten den Gesang an. Kamen sie an einen Abschnitt<sup class="footnote-marker">45</sup><i class="footnote"> Jedes Lied wurde in drei Abschnitten gesungen.</i>, wurde geblasen und das Volk<sup class="footnote-marker">46</sup><i class="footnote"> das sich in der Vorhalle befand.</i> warf sich nieder, bei jedem Abschnitt<sup class="footnote-marker">47</sup><i class="footnote"> am Ende, nach anderen am Anfang jedes Abschnittes (s. auch Joma III Note 62).</i> wurde geblasen, und bei jedem Blasen warfen sie sich nieder. Dies ist die Ordnung des täglichen Opfers nach der Dienstordnung im Hause unseres Gottes. Möge es ihm gefallen, dass es wieder aufgebaut werde, bald in unseren Tagen, Amen!
+Das Lied, welches die Leviten im Heiligtum [an den einzelnen Tagen] anstimmten<sup class="footnote-marker">48</sup><i class="footnote"> während des Darbringens des Giessopfers am, Vormittag wie am Nachmittag.</i>. Am ersten [Wochen-] Tage sangen sie<sup class="footnote-marker">49</sup><i class="footnote"> Psalm 24. Die Mischna führt immer nur den ersten Satz des Psalms an, der gesungen wurde. Im Talmud (Rosch Hasch. 31 a) wird eine Erklärung dafür gegeben, warum gerade diese Psalmen für die einzelnen Wochentage ausgewählt worden sind.</i>: „Des Ewigen ist die Erde und was sie füllt, die Welt und die auf ihr wohnen.“ Am zweiten Tage sangen sie<sup class="footnote-marker">50</sup><i class="footnote"> Ps. 48.</i>: „Gross ist der Ewige und hoch gepriesen in der Stadt unseres Gottes, seinem heiligen Berge.“ Am dritten Tage sangen sie<sup class="footnote-marker">51</sup><i class="footnote"> Ps. 82.</i>: „Gott steht in der Gemeinde Gottes, inmitten der Richter richtet er.“ Am vierten Tage sangen sie<sup class="footnote-marker">52</sup><i class="footnote"> Ps. 94.</i>: „Gott der Vergeltungen, Ewiger, Gott der Vergeltungen, erscheine!“ Am fünften Tage sangen sie<sup class="footnote-marker">53</sup><i class="footnote"> Ps. 81.</i>: „Jauchzet Gott, unserem Hort, jauchzet dem Gotte Jakobs!“ Am sechsten Tage sangen sie<sup class="footnote-marker">54</sup><i class="footnote"> Ps. 93.</i>: „Der Ewige regiert, mit Hoheit umkleidet usw.“ Am Schabbat sangen sie<sup class="footnote-marker">55</sup><i class="footnote"> Ps. 92.</i>: „Ein Psalmlied für den Schabbat-Tag.“ Ein Psalmlied<sup class="footnote-marker">56</sup><i class="footnote"> Es ist dies ein Zusatz, den die Mischna hinzufügt.</i> für die künftige Welt<sup class="footnote-marker">57</sup><i class="footnote"> Da in dem Psalm eine Beziehung zu dem Schabbat der Schöpfung überhaupt nicht enthalten ist, meinen unsere Weisen, dass unter dem Schabbat-Tag hier der Schabbat des Jenseits oder der messianischen Zeit zu verstehen sei.</i>, für den Tag<sup class="footnote-marker">58</sup><i class="footnote"> Ed. pr. fehlt: <span dir="rtl">ליום</span>. Eine andere Lesart ist: <span dir="rtl">לעולם</span>.</i>, der ganz Schabbat und Ruhe ist im Leben der Ewigkeit.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Tamid/English/Mishnah Yomit by Dr. Joshua Kulp.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Tamid/English/Mishnah Yomit by Dr. Joshua Kulp.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..50e614f5360a10e68afb2554476737bce59a40ac
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Tamid/English/Mishnah Yomit by Dr. Joshua Kulp.txt	
@@ -0,0 +1,63 @@
+Mishnah Tamid
+משנה תמיד
+Mishnah Yomit by Dr. Joshua Kulp
+http://learn.conservativeyeshiva.org/mishnah/
+
+Mishnah Tamid
+
+
+
+Chapter 1
+
+In three places the priests keep watch in the Temple: in the chamber of Avtinas, in the chamber of the spark, and in the fire chamber. In the chamber of Avtinas and in the chamber of the spark there were upper chambers where the youths kept watch. The fire chamber was vaulted and it was a large room surrounded with stone projections, and the elders of the clan [serving in the Temple] used to sleep there, with the keys of the Temple courtyard in their hands. The priestly initiates used to place their bedding on the ground. They did not sleep in their sacred garments, but they used to take them off [and fold them] and place them under their heads and cover themselves with their own ordinary clothes. If one of them had a seminal emission, he used to go out and make his way down the winding stairs which went under the Birah, and which was lit by lights on each side until he reached the bathing place. There was a fire close by and an honorable seat [i.e. toilet]: and this was its honor: if he found it locked, he knew there was someone there; if it was open, he knew there was no one there. He would go down and bathe and then come up and dry himself and warm himself in front of the fire. He would then go and take his seat next to his fellow priests until the gates were opened, when he would take his departure.
+Anyone who desired to remove the ashes from the altar used to rise early and bathe before the superintendent came. At what time did the superintendent come? He did not always come at the same time; sometimes he came just at cock-crow, sometimes a little before or a little after. The superintendent would come and knock and they would open for him, and he would say to them, let all who have bathed come and draw lots. So they drew lots, and whoever was successful.
+He took the key and opened the small door, and went from the fire chamber into the Temple courtyard, and the priests went in after him carrying two lighted torches. They divided into two groups, one of which went along the portico to the east, while the other went along it to the west. They went along inspecting until they came to the place where the griddle-cakes were made. There the two groups met and said, Is all well (shalom)? All is well (shalom)! They then appointed they that made the griddle-cakes to make griddle-cakes.
+The one who had merited to clear the ashes, would get ready to clear the ashes. They said to him: “Be careful not to touch any vessel until you have washed your hands and feet from the laver. See, the fire-pan is in the corner between the ascent and the altar on the west of the ascent.” No one entered with him, nor did he carry any light. Rather, he walked by the light of the altar fire. No-one saw him or heard a sound from him until they heard the noise of the wooden wheel which Ben Katin made for hauling up the laver, when they said, “The time has come.” He washed his hands and feet from the laver, then took the silver fire-pan and went up to the top of the altar and cleared away the cinders on either side and scooped up the ashes in the centre. He then descended and when he reached the floor he turned his face to the north and went along the east side of the ascent for about ten cubits, and he then made a heap of the cinders on the pavement three handbreadths away from the ascent, in the place where they used to put the crop of the birds and the ashes from the inner altar and the ash from the menorah.
+
+Chapter 2
+
+When his fellow priests saw that he had descended, they came running and hastened to wash their hands and feet in the laver. They then took the shovels and the forks and went up to the top of the altar. The limbs and pieces of fat that had not been consumed since the evening they pushed to the sides of the altar. If there was not room on the sides they arranged them on the surround or on the ascent.
+They then began to throw the ashes on to the heap (tapuah). This heap was in the middle of the altar, and sometimes there was as much as three hundred kor on it. On festivals they did not use to clear away the ash because it was reckoned an ornament to the altar. It never happened that the priest was neglectful in taking out the ashes.
+They then began to take up the logs to place onto the fire. Were all kinds of wood valid for the fire? Yes! All kinds of wood were valid for the fire except vine and olive wood. But what they mostly used were boughs of fig trees and of nut trees and of oil trees.
+He then arranged a large pile on the east side of the altar, with its open side on the east, while the inner ends of the [selected] logs touched the ash heap. Spaces were left between the logs in which they kindled the brushwood.
+They picked out from there some good fig-tree branches to make a second fire for the incense near the south-western corner some four cubits to the north of it, using as much wood as he judged sufficient to form five seahs of coals, and on the Shabbat as much as he thought would make eight seahs of coals, because from there they used to take fire for the two dishes of frankincense for the showbread. The limbs and the pieces of fat which had not been consumed over night were put back on the wood. They then kindled the two fires and descended and went to the chamber of hewn stone.
+
+Chapter 3
+
+The superintendent then said to them: come and cast lots, to see who is to slaughter, and who is to sprinkle the blood, and who is to clear the ashes from the inner altar, and who is to clear the ash from the candlestick, and who is to lift the limbs on to the ascent: the head, the right leg, the two forelegs, the tailbone, the left leg, the breast and the neck and the two flanks, the entrails, the fine flour, the griddle cakes and the wine. They cast lots and whoever won, won.
+He then said to them: Go out and see if it is yet time for the slaughter. If the time had come, the one who saw would say, “There are flashes.” Matya ben Samuel says: [He used to say] Has the whole of the east [of the sky] lit up. as far as Hebron? And he [the observer] would answer yes.
+He said to them: Go out and bring a lamb from the chamber of lambs. Now the lamb’s chamber was in the north-western corner. And there were four chambers there the chamber of lambs, the chamber of the seals, the chamber of the fire-room and the chamber where the showbread was prepared.
+They went into the chamber of the vessels and they took out ninety-three vessels of silver and gold. They gave the animal for the daily sacrifice a drink from a cup of gold. Although it had been examined on the previous evening it was now examined again by torchlight.
+The priest who had won the right to slaughter the tamid takes it along with him to the slaughter house, and those who had won the right to bring the limbs up followed after him. The slaughter house was to the north of the altar, and on it were eight small pillars on top of which were blocks of cedar wood, in which were fixed hooks of iron, three rows in each, upon which they would hang [the tamid] and they would strip its hide on tables of marble that stood between the pillars.
+Those who had won the right to clear the ashes from the inner altar and from the candlestick would go first with four vessels in their hands the teni, the kuz and two keys. The teni resembled a large tarkav of gold and held two and a half kavs. The kuz resembled a large gold pitcher. And two keys: One of the two keys would reach down to the “amah of the armpit” and the other opens immediately.
+He then came to the small opening on the north. The great gate had two small openings, one on the north and one on the south. No one ever went in by the openings on the south, about which it is stated explicitly in Ezekiel, “And the Lord said to me, ‘This gate shall be closed, it shall not be opened, and no man shall enter by it, for the Lord God of Israel has entered by it” (Ezekiel 44:2). He took the key and opened the small opening and went in to the cell and from the cell to the Sanctuary, until he reached the great gate. When he reached the great gate he drew back the bolt and the latches and opened it. The slaughterer did not slaughter till he heard the sound of the great gate being opened.
+From Jericho they could hear the sound of the great gate being opened. From Jericho they could hear the sound of the magrephah. From Jericho they could hear the noise of the wooden pulley which Ben Katin made for the laver. From Jericho they could hear the voice of Gevini the herald. From Jericho they could hear the sound of the pipes. From Jericho they could hear the sound of the cymbals. From Jericho they could hear the sound of the singing [of the Levites]. From Jericho they could hear the sound of the shofar. Some say also of the high priest when he pronounced the divine name on Yom Kippur. From Jericho they could smell the odor of the compounding of incense. Rabbi Elazar ben Diglai said: my father had some goats in Har Michvar, and they would sneeze from the smell of the incense.
+The one who had been chosen for clearing the ashes from the inner altar went in carrying the teni which he set down in front of it, and he scooped up the ash in his fists and put it into it, and in the end he swept up what was left into it, and then he left it there and went out. The one who had been chosen to clear the ashes from the menorah went in. If he found the two eastern lights burning, he cleared the ash from the rest and left these two burning. If he found that these two had gone out, he cleared away their ash and kindled them from those which were still lit and then he cleared the ash from the rest. There was a stone in front of the candlestick with three steps on which the priest stood in order to trim the lights. He left the kuz on the second step and went out.
+
+Chapter 4
+
+They would not tie up the lamb but rather they would string its legs together. Those who merited [to bring up] the limbs took hold of it. Thus it was strung up: its head was to the south while its face was turned to the west. The slaughterer stood to the east of it, facing the west. The morning tamid was killed by the north-western corner of the altar at the second ring. The evening tamid was killed by the north-eastern corner at the second ring. While one slaughtered another received the blood. He then proceeded to the north-eastern corner and cast the blood on the eastern and northern sides; he then proceeded to the southwestern corner and cast the blood on the western and southern sides. The remnant of the blood he poured out at the southern base of the altar.
+He did not use to break the leg, but he made a hole in it at the [knee-] joint and suspended it from there. He then began to flay it until he came to the breast. When he came to the breast he cut off the head and gave it to the one who merited [bringing it onto the ramp]. He then cut off the legs [up to the knees] and gave them to the one who merited [bringing them onto the ramp]. He then finished the flaying. He tore out the heart and squeezed out the blood in it. He then cut off the forelegs and gave them to the one who merited [bringing them onto the ramp]. He then went back to the right leg and cut it off and gave it to the one who merited [to bring it onto the ramp], and the two testicles with it. He then tore it [the remaining carcass] open so that it was all exposed before him. He took the fat and put it on top of the place where the head had been severed. He took the innards and gave them to the one to who had merited washing them. The stomach was washed very thoroughly in the washing chamber, while the entrails were washed at least three times on marble tables which stood between the pillars.
+He then took a knife and separated the lung from the liver and the finger of the liver from the liver, but he did not remove it from its place. He cut out the breast and gave it to the one who had merited [bringing it onto the ramp]. He came to the right flank and cut into it as far as the spine, without touching the spine, until he came to the place between two small ribs. He cut it off and gave it to the one who had merited [bringing it onto the ramp], with the liver attached to it. He then came to the neck, and he left two ribs on each side of it, cut it off and gave it to the one who had merited [bringing it onto the ramp], with the windpipe and the heart and the lung attached to it. He then came to the left flank in which he left the two thin ribs above and two thin ribs below; and he had done similarly with the other flank. Thus he left two on each side above and two on each side below. He cut it off and gave it to the one who had merited [bringing it onto the ramp], and the spine with it and the spleen attached to it. This was really the largest piece, but the right flank was called the largest, because the liver was attached to it. He then came to the tail bone, which he cut off and gave it to the one who had merited [bringing it onto the ramp], along with the tail, the finger of the liver and the two kidneys. He then took the left leg and cut it off and gave it to the one who had merited [bringing it onto the ramp]. Thus they were all standing in a row with the limbs in their hands The first had the head and the [right] hind leg. The head was in his right hand with its nose towards his arm, its horns between his fingers, and the place where it was severed turned upwards with the fat covering it. The right leg was in his left hand with the place where the flaying began turned away from him. The second had the two fore legs, the right leg in his right hand and the left leg in his left hand, the place where the flaying began turned away from him. The third had the tail bone and the other hind leg, the tail bone in his right hand with the tail hanging between his fingers and the finger of the liver and the two kidneys with it, and the left hind leg in his left hand with the place where the flaying began turned away from him. The fourth had the breast and the neck, the breast in his right hand and the neck in his left hand, its ribs being between two of his fingers. The fifth had the two flanks, the right one in his right hand, and the left one in his left hand, with the place where the flaying began turned away from him. The sixth had the innards on a platter with the knees on top of them. The seventh had the fine flour. The eighth had the griddle cakes. The ninth had the wine. They went and placed them on the lower half of the ramp on its western side, and salted them (see Leviticus 2:13). They then came down and went to the Chamber of Hewn Stone to recite the Shema.
+
+Chapter 5
+
+The superintendent said to them: Bless one blessing! And they blessed. They then read the Ten Commandments, the Shema, the “And it will be if you hearken” (the second paragraph of Shema) and Vayomer (the third paragraph of Shema), and they blessed the people with three blessings: Emet veYatziv, and Avodah, and the priestly benediction. On Shabbat they added a blessing to be said by the watch which was leaving.
+He said to them: those who are new to the incense come and draw lots, and who ever won, won. He then said: new and old, come and draw lots to see who shall take up the limbs from the ascent to the altar. Rabbi Eliezer ben Jacob says: the one who brought the limbs on to the ascent also takes them up to the altar.
+He then handed them over to the attendants, who stripped them of their garments, and they would leave on them only the pants. There were windows there on which was inscribed the name of the garment to which each was assigned.
+The one who had been selected to offer the incense took up the ladle, which was in shape like a big tarkav of gold, and it held three kavs, And the [small] dish was in the middle of it, heaped up with incense. This had a covering, over which was spread a piece of cloth.
+The priest who had won the firepan, would take the silver pan and ascend to the top of the altar and clear away the live coals to this side and that, and he would rake [the coals]. He then went down and poured them into a gold [firepan]. About a kav of the coals was spilt, and these he swept into the channel. On Shabbat he used to put an overturned pot on them. This pot was a large vessel which could hold a letekh. It had two chains; with one he used to draw it down, and with the other he used to hold it above so that it should not roll over. It was used for three purposes for placing over live coals, and over a [dead] creeping thing on Shabbat, and for drawing down the ashes from the top of the altar.
+When they came between the Sanctuary and the altar, one took the magrefah and threw it between the Sanctuary and the altar. People could not hear one another speak in Jerusalem from the noise of the magrefah. It served three purposes: When a priest heard the sound of it he knew that his fellow priests were going in to bow down, and he would run to join them. When a Levite heard the noise he knew that his fellow Levites were going in to sing, and he would run to join them. And the head of the Ma’amad used to make the unclean stand in the east gate.
+
+Chapter 6
+
+They began to ascend the steps of the Sanctuary. Those who had won the right to clear the ashes from the inner altar and from the candlestick went in front. The one who won the right to clear the inner altar went in and took the teni and bowed down and went out again. The one who had been chosen to clear the candlestick went in, and if he found the two eastern lights still burning he cleared out the eastern one and left the western one burning, since from it he lit the candlestick for the evening. If he found that this one had gone out, he cleared the ash away and lit it from the altar of burnt-offering. He then took the kuz from the second step and bowed down and went out.
+The one who had won the right to bring in the firepan made a heap of the coals on the top of the altar and then spread them about with the end of the firepan and bowed down and went out.
+The one who had won the right to the incense took the dish from the middle of the spoon and gave it to his friend or his relative. If some of it spilled into the spoon, he would put it into his hands. They used to instruct him: Be careful not to begin immediately in front of you or else you may burn yourself. He then began to scatter the incense and [after finishing] went out. The one who burned the incense did not do so until the superintendent said to him: burn the incense. If it was the high priest who burned: he would say to him: Sir, high priest, burn the incense. Everyone left and he burned the incense and bowed down and went out.
+
+Chapter 7
+
+When the high priest went in to bow down, three priests supported him, one by his right and one by his left and one by the precious stones. When the superintendent heard the sound of the footsteps of the high priest as he was about to go out [from the Sanctuary], he raised the curtain for him. He went in, bowed down and went out, and then his fellow priests went in and bowed down and went out.
+They went and stood on the steps of the Sanctuary. The first ones stood at the south side of their fellow priests with five vessels in their hands: one held the teni, the second the kuz, the third the firepan, the fourth the dish, and the fifth the spoon and its covering. They blessed the people with a single blessing, except in the country they recited it as three blessings, in the Temple as one. In the Temple they pronounced the divine name as it is written, but in the country by its substitute. In the country the priests raised their hands as high as their shoulders, but in the Temple above their heads, except the high priest, who did not raise his hands above the diadem. Rabbi Judah says: the high priest also raised his hands above the diadem, since it says, “And Aaron lifted up his hands toward the people and blessed them” (Leviticus 9:22).
+If the high priest wished to burn the offerings [himself], he would go up the ascent with the deputy high priest at his right. When he reached the middle of the ascent the deputy took hold of his right hand and helped him up. The first [of the other priests] then handed to him the head and the foot and he laid his hands on them and threw them [onto the altar]. The second then handed to the first the two fore legs. And he handed them to the high priest who laid his hands on them and threw them [onto the altar]. The second then went away. In the same way all the other limbs were handed to him and he laid his hands on them and threw them [on to the altar fire]. If he wanted, he could lay his hands and let others throw [them] on the fire. He then went around the altar. From where did he begin? From the southeastern corner; from there he went to the northeastern, then to the northwestern and then to the southwestern. They there handed him the wine for libation. The deputy high priest stood on the corner/horn of the altar with the flags in his hand, and two priests on the table of the fats with two trumpets in their hands. They blew a teki’ah, a teru’ah and a teki’ah. They then went and stood by Ben Arza, one on his right hand and one on his left. When he bent down to make the libation the deputy high priest waved the flags and Ben Arza struck the cymbals and the Levites sang the psalm. When they came to a pause they blew a teki’ah, and the public bowed down. At every pause there was a teki’ah and at every teki’ah a bowing down. This was the order of the regular daily sacrifice for the service of our Lord. May it be His will that it be rebuilt speedily in our days, Amen.
+The following are the psalms that were chanted in the Temple.On the first day they used to say, “The earth is the Lord's and the fullness thereof, the world and they that dwell therein” (Psalms. On the second day they used to say: “Great is the Lord and highly to be praised, in the city of our God. His holy mountain” (Psalms. On the third day they used to say: “God stands in the congregation of God, in the midst of the judges he judges” (Psalms. On the fourth day they used to say: “O Lord, God to whom vengeance belongs. God to whom vengeance belongs, shine forth” (Psalms. On the fifth day they used to say: “Sing aloud unto God our strength, shout unto the God of Jacob” (Psalms. On the sixth day they used to say: “The lord reigns, he is clothed in majesty, the Lord is clothed, He has girded himself with strength” (Psalms. On Shabbat they used to say: “A psalm, a song for the Sabbath day” (Psalms. A psalm, a song for the time to come, for the day that will be all Shabbat and rest for everlasting life. 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Tamid/English/Open Mishnah.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Tamid/English/Open Mishnah.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d93df865d9f024aa81bbd04591f2c447e25b3059
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Tamid/English/Open Mishnah.txt	
@@ -0,0 +1,33 @@
+Mishnah Tamid
+משנה תמיד
+Open Mishnah
+http://en.wikisource.org/wiki/Mishnah
+
+Mishnah Tamid
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+The appointed [priest] said to them: “Say one blessing” [one right before the Shema], and they blessed.  They then recited the Ten Commandments, 'Shema', 'Vehaya im Shamoa' and 'Vayomer' [the three paragraphs of the Shema].   They also blessed the people with these three blessings: <i>Emet Veyatsiv</i> [the blessing that follows the Shema in the morning prayer], <i>Avodah</i> [the blessing in <i>Shemoneh Esreh</i> calling for G-D to accept the Temple service], and the <i>Birkat Kohanim</i> [the Priestly Blessing].  On Shabbat, they added a blessing for the watch that was leaving.
+He [the appointed priest] said to them: The new [priests who have never offered] the incense, come and draw lots. They drew lots and the one who won, won. He said to them: The new and the old [priests], come and draw lots [to determine] who will bring up the limbs from the ramp to the altar. Rabbi Eliezer ben Yaakov says: The one who would bring up the limbs to the ramp, he would be the one who would bring them up to the top of the altar.
+They [the ones who lost the lottery] were given over to the caretakers. They would remove their [priestly] garments and would not leave anything on except for their pants. And there were cubicles [in the wall, used for storage of the clothing] and on each [cubicle] was written what garment was put there.
+The one who won [the right] to [offer] the incense would take the spoon. The spoon was similar to a large gold <i>Tarkav</i> [measurement of volume] that could hold three kav [measurement of volume]  and in it there was a censer filled and piled with incense. There was a cover [on the spoon] with a cloth attached to it from above.
+The one who won [the right] to [do] the shovel  [service] took the silver shovel and went to the top of the [copper] altar and pushed the coals to this side and that side and scooped [some coals]. He went down and poured it onto a [shovel of] gold. Approximately one <i>kav</i> [measurement of volume] of coals would scatter [when the coals were transferred], and he [another kohen] would sweep them to the ditch [that ran though the Temple Courtyard]. And on Shabbat [when he could not sweep the coals] he would cover them with a <i>psakhter</i> [a copper pot]. The copper pot was a large vessel that could hold a <i>letekh</i> [a measurement of volume] and there were two chains [attached] to it, one that he would use to pull on [when lowering the ash] and the pot would come down [the altar's ramp] and one that he [another kohen] would grab from on top it in order to prevent it from rolling [off the altar's ramp]. It [the copper pot] had three functions: they would cover the coals [that spilled on Shabbat] or [to cover] a [dead] rodent [found in the Temple courtyard on Shabbat], and they would lower the ash from on top of the altar [into it].
+They [the two priests designated to bring the incense and the coals] arrived at the area between the vestibule [of the sanctuary] and the [copper] altar and one took the <i>Magrefa</i> [a shovel-shaped instrument that makes loud sound when thrown] and threw it between the vestibule and the altar. No one could hear the sound of his friend in Jerusalem [when it was thrown] because of the [loud] sound of the <i>Magrefa</i>. And [the trowing] served three functions: A kohen [standing outside] who heard its sound knew that his brothers, the priests were [currently] entering [the sanctuary] to bow  down and he would run and go [to join them]. A Levi that heard its sound knew that his brother Levites were entering to sing the [daily] song and he would run [to join them]. And the head of the <i>Ma'amad</i> [one of 24 regions, each of which sent in turn a delegation to the Temple to be present and represent the entire people at the public sacrifices] would gather the impure people at the eastern gate [of the Temple Mount].  
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Tamid/English/Sefaria Community Translation.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Tamid/English/Sefaria Community Translation.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6b10b18be6f9f6f03f33283fa30f00ba9d641526
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Tamid/English/Sefaria Community Translation.txt	
@@ -0,0 +1,58 @@
+Mishnah Tamid
+משנה תמיד
+Sefaria Community Translation
+https://www.sefaria.org
+
+Mishnah Tamid
+
+
+
+Chapter 1
+
+The <i>Kohanim</i> [priests] stood watch in three places in the Temple:  in the Chamber of Avtinas [name of a family] , in the Chamber of <i> Nitsots</i> [spark] , and in the Chamber of Fire.  The Avtinas and <i> Nitsots</i> chambers were elevated  and the youngsters [priests] would [stand] watch there.  The Chamber of Fire  was domed structure, surrounded by benches of stone.  The elders of the ministering priestly family would sleep there and the keys to the courtyard were in their hands.  The young  priests would sleep in their clothes on the ground.  They did not sleep in their holy clothes but would take them off, fold them, put them under their heads and sleep wearing their own clothing.  If one had a seminal emission, he would exit and walk down a circular [staircase] that led under the Temple where  candles were burning on both sides [to give light] until he got to the Room of Immersion.  There was a bonfire and a restroom there.  This was the respectfulness:  If he found it locked, he would know that there was somebody there.  If it was open, he would know that there was nobody there, he would go down and immerse himself, come up and dry off and warm himself by the bonfire.  He would go [to the Chamber of Fire] and sit with the other  priests until the gates opened and leave and go on his way.
+Anybody [of the priests] who wishes to remove [the ashes] from the altar must rise early and immerse himself [in the mikva] as long as the supervising priest  hasn't yet arrived. When did the supervising priest arrive? There is no set time; sometimes he comes when the rooster crows, or close to it, sometimes before, sometimes after. The supervisor  would knock on them [the doors to the Temple] and they [the priests] would open [the doors] for him. He would say to them, "Whoever has immersed, come and participate in the lottery." They would perform the lottery and whoever won, won.
+He [the supervising priest] took the key and opened the small door [located in the Chamber of Fire] and entered from the Chamber of Fire to the Courtyard. And they [the other priests] entered after him with two torches of fire were in their hands. They would split into two groups. [One group] walked under the portico [surrounding the Courtyard] towards the east and [the other group] walked under the portico towards the west. They would check [the temple vessels] and walk until they reached the place where the <i>Chavitim</i> [loaves of bread brought as meal offering] are made. They [the two groups] met each other and would say, "It is fine, all is fine," [the vessels are in order]. They would appoint [from their group] makers of the <i>Chavitim</i> to make the <i>Chavitim</i>. 
+The one who won the right to remove the ashes from the altar, would remove [the ashes] and they [the other priests] say to him, "Be careful to not touch the utensil [the shovel] until you have sanctified your hands and feet from the laver." And [they would continue saying],"Look, the shovel is placed in the corner between the ramp [of the altar] and the altar, on the west of the ramp." No one would enter [the area between the altar and the antechamber] with him, and he didn't have a candle in his hand, rather he would walk by the light of the altar's pyre. They [the other priests] would not see him and would not hear him until they heard the sound of the wood that Ben Kitin made [into] a wheel for the laver [being turned], and they would say, "The time has come to sanctify your hands and feet from the laver." He would take the silver shovel and go up to the top of the altar and stir the coals from side to side, and then scoop from the inner consumed [coals]. He then went back down. When he reached the floor, he would turn his face to the north [and] walk along the eastern side of the ramp for about ten <i>amot</i> [cubits]. He piled the coals on the floor three <i>tefachim</i> [hand-breadths] from the ramp, the [same] place where they would put the crop of the bird [ of a burnt offering ] and the ashes from the [golden] inner altar and the ashes of  the <i>menora</i>.
+
+Chapter 2
+
+His brothers [the other priests] saw him go down [from the altar] and they would run; they hurried and sanctified their hands and feet from the laver [and] took the shovels [used to scoop ash] and the forks [used for moving sacrificial parts] and  go up to the top of the altar. The limbs and the fats that weren't consumed [by the fire] the previous evening, would be moved to the sides of the altar. If the sides of the altar could not hold them, they would arrange them around the altar [on the ledge surrounding it].
+They [the priests] began heaping the ash onto the <i>Tapuach</i> [heap of ashes on the top of the altar in the Temple courtyard] The <i>Tapuach</i>  was in the middle of the top of the altar.  Sometimes there was approximately three hundred <i>kor</i> [measurement of volume] on it. During pilgrimage festivals, they would not remove its ash, because it was a decoration for the altar [to show that it was being used frequently]. During the days [of the Temple], the priests were never lazy about removing the ash [when there was too much].
+ They [the priests] began transferring the [wood] logs to arrange the pyre [on the altar]. But are all [types of] wood valid the pyre? Yes, all [types of] wood are valid for the pyre, except wood from an olive [tree] and from a vine. It was [the wood] of these [trees] they was commonly used, branches of a fig tree, walnut [tree] or an oil [tree].
+He [the priest] arranged the large pyre towards the east [side of the altar], and it "looked" [small openings] towards the east [side] and the ends of the inner logs would touch the <i>Tapuach</i>. There was  space between the logs from where they would ignite the twigs.
+They would select [from the stockpile] nice [logs] of fig wood to arrange the secondary pyre  [used for] incense. [It was]  opposite the south western corner [of the altar], pulled in from the corner four <i>amot</i> [cubits] towards the north. [They placed enough wood] that by their estimation[ would produce] five <i>Se'ah</i> [Mishnaic volume] of coals and on Shabbat [they would place on this pyre enough wood] that they esimated [would produce] eight <i>Se'ah</i> of coals, for that was where  they would placed the two spoonfull of frankincense of the <i>Lechem HaPanim</i> [show breads placed on the table in the Temple]. The limbs and the fats that were not consumed [by the primary fire] the previous evening [and had been temporarily placed on the sides of the altar] they [the priests] would return them to the pyre. They ignited the pyres with fire and went down [from the altar] and went to the Chamber of Hewn Stone.
+
+Chapter 3
+
+The appointed [priest] said to them: Come and draw lots [to determine] who will slaughter [the daily <i>Tamid</i> offering], who will throw the blood [of the offering on the altar], who will remove the ash from the inner altar,  who will remove the ash from the <i>Menora</i> who will take the limbs [of the <i>Tamid</i> offering] up the ramp [of the altar]. [Specifically who will transport] the head, the right hind leg, the two forelegs, the tail, the left hind leg, the chest, the neck, the two sides, the intestines, the fine flour [for the meal offering, offered daily along with the tamid], the <i>Chavitim</i> [the <i>Kohen Gadol's</i> daily meal offering of flour and oil baked in a pan] loaves and the wine [for libation]. They would draw lots, and whoever won, won.
+The appointed [priest] said to them: Go out and see if the time of slaughtering [the <i>Tamid</i>] has arrived. If it [the time] has arrived, the watchman would say, "It [the eastern sky] is shining [it is dawn]." Masya ben Shmuel says: [the priest would then ask] "Has the eastern sky is lit up until Chevron?" and he [the watchman] would say "Yes!"
+He [The appointed priest] said to them: Go out and bring a lamb from the Chamber of Lambs. Now, the Chamber of Lambs was in the north-western corner [of the Chamber of Fire]. There were four chambers there: one was the chamber of lambs, one was the Chamber of Seals, [where one could buy tokens marked with the appropriate meal offering], one was the Chamber of Fire, and one was the chamber where they would make the <i>Lechem HaPanim</i>.
+They [the priests] then went to the Chamber of Vessels  and took out from there ninety three silver vessels and golden utensils. They would give the [lamb to be] the <i>Tamid</i> [offering] to drink from a golden cup. Even though it had been checked [for blemishes] the previous evening, they would check it [now] by the light of a torch.
+The one who won [the right to slaughter] the <i>tamid</i> [offering], would drag it and go to the House of Slaughtering [the area where the offerings were slaughtered] and the ones who won [the right to place] the limbs would walk with him. The House of Slaughtering was to the north of the altar and near it there were eight short pillars and squares of cedar wood  were [each] of them and iron hooks were inserted into them [the squares]; there were three sets [of hooks] for each one [block], upon which they would hang [the slaughtered animal]. The [animal] would be skinned on  marble tables that were between the pillars.
+The one who won [the right to remove] the ash from the inner altar and [the one who won that right] for the Menora would go ahead and had four vessels were in their hands: [they were] the basket [to hold the ash from the inner altar] and the jug [to hold the ash from the Menora] and two keys. The basket was similar [approximately] to a <i>tarkav</i> [measurement of volume]of [made of] gold that could hold two and a half <i>kav</i> [measurement of volume]. The jug was similar to a large pitcher [made of] of gold. And the two keys, one [was to unlock the door from the inside] he put [his hand through a small opening]  up to the armpit, and one [was for a lock] that could be opened quickly.
+He came to the northern small opening. There were two small openings in the Great Gate, one in the north [side of the gate] and one in the south [side]. The one in the south, no one ever entered through it, and about it Yechezkel explained and said,  "And the LORD said unto me: 'This gate shall be shut, it shall not be opened, neither shall any man enter in by it, for the LORD, the G-d of Israel, hath entered in by it; therefore it shall be shut." (Ezekiel 44:2) He took the key and opened the small opening. He entered the cell and from the cell to the sanctuary until he reached the Great Gate. [When] he reached the Great Gate he removed the bolt and the locks and opened it. The one who was slaughtering [the <i>tamid</i> offering] would not slaughter until he heard the sound of the Great Gate was opened.
+From Jericho they would hear the sound of the Great Gate being opened. From Jericho they would hear the sound of the <i>Magrefa</i> [lit. shovel, a musical instrument with holes in it ] From Jericho they would hear the sound of the wood that ben Katin made for the wheel of the laver. From Jericho they would hear the sound of Gevini the Announcer [that the priests should begin their service]. From Jericho they would hear the sound of the flute. From Jericho they would hear the sound of the cymbal. From Jericho they would hear the sound of the [daily] song [of the Levites]. From Jericho they would hear the sound of the shofar [sounded daily]. There are those that say [they even heard] the sound of the <i>Kohen Gadol</i> [the High Priest] at the time when he would mention the name [of G-d] on Yom Kippur. From Jericho they would smell the aroma of the compounding of the incense. Rabbi Eliezer ben Daglai said: [My] father had goats on the mountains of Michvar and they would sneeze from the smell of the compounding of the incense.
+The one who won [the right] to remove the ash from the inner altar, went in and took the basket [used to collect the ash] and placed it in front of him, and he would scoop [the ashes] and put them inside it [the basket], and in the end, he swept the rest into it [the basket] and he would leave it [in the sanctuary] there and leave. The one who won [the right] to remove the ashes from the Menora , would enter [the sanctuary], [if] he found the two eastern lamps [still] lit, he would remove the ash from the other [lamps] ned leave the ones burning in their place. If he found them extinguished, he would remove the ashes from them and re-kindle them from the ones that were still lit  and then remove the ashes from the rest. There was a stone in front of the Menora which had three steps that on them the priest would stand and prepare the lamps. He would leave the jug on the second step and leave.
+
+Chapter 4
+
+They would not tie the lamb up [for slaughtering, as was normally done], but would bind it  [right forelimb to right hind limb and left forelimb to left hind limb]. The ones who won [the right] to [carry] the limbs would hold it [as it was being slaughtered]. This is how they would bind it: its head would face south and its face turned [to face]to the west. The one slaughtering it stood to the east [of the lamb] with his face to the west. [The <i>Tamid</i> offering] of the morning was slaughtered on the north western corner [of the altar], on the second ring. The [<i>Tamid</i> offering] of the evening was slaughtered on the north eastern corner on the second ring. The slaughterer would slaughter and the one who [was designated] to receive [the blood] would receive it and go to the north eastern corner [of the altar] and tossed it to the east and north. [Then he went to] the south western [corner] and tossed it to the west and south. The rest of the blood was poured on the southern base [of the altar].
+[The one who hung the <i>Tamid</i> and cut it apart] would not break its leg [as butchers do], rather he would make a hole in it through its knee and hang it [from the hole]. He would skin it and go downward until he reached the chest. [When] he reached the chest, he would cut the head and give it the one who won [the right] to [carry] it. He would cut the feet [lower end near the hoof] and give them to the one who won [the right] to [carry] them. He would then finish the skinning. [Then] he would rip [out] the heart and remove its blood. He would cut [off] the front [upper] legs and give them to the one who won [the right] to [carry] them. He went up to the right hind [upper] leg and cut it off and give it to the one who won [the right] to [carry] and the two testicles were [attached] to it. He would tear apart [the rest of the lamb] and [the body cavity] would be exposed before him. He would take the fat and put it over [cover] the place of slaughter of the head, on top of it. He would take the intestines and give them to the one who won [the right] to them to rinse them. And the rumen, they would rinse in the rinsing chamber. They would rinse it as much as necessary. The intestines, were rinsed at least three time on the tables of marble that were between the pillars.
+He [the priest] took the knife and separated the lung from the liver and the finger [lobe] from the liver but he would not move it from its place. He would puncture the chest [to remove it] and give it to the one who won [the right] to it. He went up to the right flank and he would cut downward until the spine but he would not touch the spine until he reached the two soft ribs [near the neck]. He would cut [the right flank] and give it to the one who won [the right] to it and the liver would [remain] hanging from it. He came to the neck and left on it the two ribs on this side and two ribs on this side.  He  cut it [the neck] and give it to the one who won [the right] to it. The trachea and the heart and the lungs [were left] hanging from it. He came to the left flank and left on it two soft ribs [that were] above it [near the tail] and two soft ribs below it [near the neck]. He left the same on its opposite side [the right flank]. Thus, he left two [ribs] on the right and two [ribs] on the left above, and two [ribs] on the right and two [ribs] on the left below. He would cut it [the left flank] and give it to the one who won [the right] to it and the spine with it and the spleen was hanging from it. And [the left flank] was bigger [than the right because it had the spine] yet the right was called "the larger one" because the liver was hanging from it. He went to the back part [of the spine]. He cut it off and give it to the one who won [the right] to it. The tail and the finger [lobe] of the liver and the two kidneys were with it. He took the left rear leg and give it to the one who won [the right] to it. Thus, all of them [the priests] were standing in a line and the limbs were in their hands. The first [priest stood] with the head and the [right] rear leg. The head was in his right hand and its snout was towards his arm and its horns were between his fingers and the place of slaughter was facing up and the fat was placed on it. The right rear leg was in his left hand and the place where the [side] the skin [used to be] was facing outwards. The second  [priest stood] with the two front legs. The right one in his right hand and the left one in his left hand and the [side] where the skin [used to be] was facing outwards. The third  [priest stood] with the hind part and the rear [left] leg. The hind part was in his right hand and the tail was dangling between his fingers. The fourth [priest stood], with the chest and the neck. The chest in his right hand and the neck in his left hand with its ribs between his fingers. The fifth  [priest stood], with the two flanks. The right one in his right hand and the left one in his left hand with the side where the skin [used to be] was facing outwards. The sixth  [priests stood], with the intestines placed in a golden bowl and the feet were on top of them. The seventh  [priest stood] with the [meal offering] of fine flour. The eighth  [priest stood] with the <i>chavitin</i>. The ninth [priest stood] with the wine [for the  wine libation]. They [the first six priests] went and put them from the mid-point of the ramp [to the altar] and downwards, on the west side, and they would salt them [there]. They then went down from there to the Chamber of Hewn Stone to recite the Shema.
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+They [the two priests] began to ascend the steps of the vestibule.    Those who had won the right to remove the ashes from the inner altar and from the <i>Menorah</i> went before them. The one who won the right to remove the ashes from the inner altar went in and took the basket and bowed down and went out again.  The one who had won the right to remove the ashes from the <i>Menorah</i> went in, and if he found the two eastern lamps still burning he would remove the ash from  the eastern one and left the western one burning, since from it he [the priest] lit the <i>Menorah</i> in the evening.  If he found that this one [the western one] had gone out, he removed the ash and lit it [in the evening] from the  burnt-offering altar.  He then took the jug from the second step and bowed down and went out. 
+The one who had won the right to do the firepan [service], made a heap of coals on the top of the [inner] altar and then spreading them out with the bottom of the firepan and bowed down and went out.
+The one who had won the right to the incense [service] took the censer from the spoon and gave it [the censer] to his friend or his relative [of his choice].  If some of it spilled into the spoon, he [the friend or relative] would give it to him [the priest] and put it into his hands.  They would instruct him: Be careful not to begin [by dropping the incense] in front of you or else you may burn yourself.    He then began spreading the incense and then went out.  The one who burned the incense did not do so until the appointed one said to him,"Burn the incense."  If it [the one offering] was the <i>Kohen Gadol</i> he would say to him:"Master <i>Kohen Gadol</i>, burn the incense."  The people went out and he [the priest] burned the incense, he bowed down and went out. 
+
+Chapter 7
+
+When the <i>Kohen Gadol</i> entered [the sanctuary] to bow,  three [other priests] would hold him, one on his right side, one on his left side and one held on to the precious stones [on the vestments of the <i>Kohen Gadol</i>]. As soon as the appointed priest heard the steps of the  <i>Kohen Gadol</i> as he was leaving [the sanctuary], he lifted the curtain [to the vestibule of the sanctuary], entered, bowed and left, and [only then] did the rest of his brothers, the priests, enter, bow and leave.
+They [the three priests who did the incense service] would come and stand on the steps of the vestibule. The first [the two who removed the ashes] stood to the south of their colleagues the priests [who did the incense service] and had five utensils in their hands, the basket in the hand of one of them, the jug in the hand of one of them, the firepan in the hand of one of them, the censer in the hand of one of them, and the spoon and its cover in the hand of the other one. And they [all the priests] blessed the nation with one blessing, which in the [outer] districts [outside the temple] are said as three blessings, but in the temple as one blessing. In the temple they would say the [G-d's] name as it is written but outside the temple they would use a pseudonym. Outside the temple the priests lifted their hands [when reciting the blessing] up to their shoulders, but in the temple [they would lift them] above their heads except for the <i>Kohen Gadol</i> who would not lift his hands above the forehead plate [worn by the <i>Kohen Gadol</i>]. Rabbi Yehuda says, even the <i>Kohen Gadol</i> lifts his hands above the forehead plate, as it says, "And Aaron raised his hands towards the people and blessed them."(Leviticus 9:22)
+Whenever the Kohen Gadol wanted to offer the incense [instead of the priest who won the lottery], he would go up the ramp with his assitant on his right side. When he reached half-way up the ramp, the assistant would hold his right hand and helped him go up. The first [priest] passed him [the Kohen Gadol] the head and rear [right] leg [of the Tamid] and he [the Kohen Gadol] would lean his hands on them and then throw them [on the fire]. The second one passed to the first one the two front legs who would then give them to the Kohen Gadol, who would then lean on them and throw them [onto the fire]. When second one would then go away. And so they would pass him the rest of the limbs and he would lean on them and throw them. And whenever [the Kohen Gadol] wanted, he would [only] lean on them and others would throw them. He then went around [full circle] the altar. From where would he start [his circle]? From the southeastern corner [to] the northeast [corner then to] the northwest [corner then to] southwest [corner]. They gave him the wine to pour [for the libation]. The assistant stood on the horn [of the altar] with two flags in his hand. Two Kohanim stood in the table of [used for] fats and two trumpets were in their hands. They blew a <i>teki'ah</i> [long steady sound], then a <i>teruah</i> [a series of very short sounds] and then again a <i>teki'ah</i>. They came and stood next to ben Arza [the one who played the cymbal], one on his right and one on his left.When he [the Kohen Gadol] bent and to pour [the wine], the assistant waved the flags and ben Arza swung the cymbals and the Levites began to sing. When they [the Levites] reached [the end of] a chapter [of Psalms], they would blow [a set of blasts; <i>teki'ah</i>, <i> teruah</i> and a <i>teki'ah</i>] and the people [that were looking on] would bow down. At the end of every chapter, they would blow a [set of blasts; <i>teki'ah</i>, <i> teruah</i> and a <i>teki'ah</i>]. After each set of blasts, they [the people] would bow. This  is the order of the <i>Tamid</i> offering for the service of the House of G-d, May it be His will that it be built speedily in our days. Amen.
+[These are] the songs that the Levites would say in the temple: On Sunday they would say, "To Hashem is the world and that which fills it, the inhabited land and its inhabitants." (Psalms 24) On Monday they would say,  "Great is Hashem and very praised, in the city of G-d, His Mountain of Holiness." (Psalms 48) On Tuesday they would say, "G-d stands in the divine, in the midst of the judges He judges." (Psalms 82) On Wednesday they would say, "G-d of vengeance, Hashem G-dof vengeance appear." (Psalms 94) On Thursday they would say , "Sing for joy to G-d our strength, shout out loud to the G-d of Yaakov." (Psalms 81) On Friday they would say, "Hashem has reigned, he wears his splendor etc."  On Shabbat they would say (Psalms 92), "A Psalm, a Song for the sabbath day."(Psalms 93) [The latter song] is a psalm for the future, for the day that is completely Shabbat [tranquil] for all eternity.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Tamid/English/Talmud Bavli. German. Lazarus Goldschmidt. 1929 [de].txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Tamid/English/Talmud Bavli. German. Lazarus Goldschmidt. 1929 [de].txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..39aec1ecf117025d1fbc4bf04ed57cf6e0743e44
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Tamid/English/Talmud Bavli. German. Lazarus Goldschmidt. 1929 [de].txt	
@@ -0,0 +1,63 @@
+Mishnah Tamid
+משנה תמיד
+Talmud Bavli. German. Lazarus Goldschmidt. 1929 [de]
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001042448/NLI
+
+Mishnah Tamid
+
+
+
+Chapter 1
+
+<b>A</b>N <small>DREI</small> S<small>TELLEN HIELTEN DIE</small> P<small>RIESTER IM</small> T<small>EMPEL</small> W<small>ACHE: IM</small> E<small>UTINOSRAUME</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Cf. Jom. Fol. 38a.</i>, <small>IM</small> F<small>UNKENRAUME UND IM</small> B<small>RANDRAUME</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Od. Wärmehalle, wo ein Wärmefeuer für die Priester unterhalten wurde; cf. Sab. Fol. 19b. Nähere Angaben über die hier genannten Räume im weiter folgenden Traktate Middoth.</i>. D<small>ER</small> E<small>UTINOSRAUM UND DER</small> F<small>UNKENRAUM WAREN</small> S<small>ÖLLER</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Dh. sie lagen im oberen Stocke.</i>, <small>WO DIE</small> P<small>RIESTER</small>-<small>KNABEN</small> W<small>ACHE HIELTEN</small>. D<small>ER</small> B<small>RANDRAUM WAR EIN</small> G<small>EWÖLBE, EIN GROSSER</small> R<small>AUM, UND RINGSUM VON STEINERNEN</small> S<small>TUFENABSÄTZEN UMGEBEN; DA SCHLIEFEN DIE</small> Ä<small>LTESTEN DER</small> P<small>RIESTERWACHE, IN DEREN</small> H<small>AND DIE</small> S<small>CHLÜSSEL DES</small> T<small>EMPELHOFES WAREN;</small> DIE J<small>UNGPRIESTER ABER HATTEN JEDER SEIN</small> P<small>OLSTER AUF DER</small> E<small>RDE</small>. S<small>IE SCHLIEFEN NICHT IN DEN HEILIGEN</small> K<small>LEIDERN, SONDERN ZOGEN SIE AUS, LEGTEN SIE UNTER DAS</small> H<small>AUPT UND DECKTEN SICH MIT EIGNEN</small> G<small>EWÄNDERN ZU</small>. H<small>ATTE JEMAND VON IHNEN</small> S<small>AMENERGUSS, SO GING ER DIE</small> W<small>ENDELTREPPE HINUNTER,</small> DIE UNTER DAS B<small>AUWERK</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Bezeichnung des ganzen Tempelkomplexes, nach anderen, eines bestimmten Platzes auf dem Tempelberge; cf. Jom. Fol. 2a.</i><small>FÜHRTE</small> <small>WO</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Im unterirdischen Gange.</i> L<small>AMPEN AN DER EINEN UND DER ANDEREN</small> S<small>EITE BRANNTEN, BIS ER ZUM</small> B<small>ADERAUME GELANGTE</small>. D<small>A WAR EIN</small> W<small>ÄRMEFEUER, AUCH EIN</small> A<small>BORT DER</small> Z<small>ÜCHTIGKEIT</small>. D<small>IE</small> Z<small>ÜCHTIGKEIT BESTAND DARIN: FAND MAN IHN GESCHLOSSEN, SO WUSSTE MAN, DASS JEMAND DARIN SEI, FAND MAN IHN OFFEN, SO WUSSTE MAN, DASS NIEMAND DARIN SEI</small>. S<small>ODANN STIEG ER HINAB, NAHM EIN</small> T<small>AUCHBAD, KAM WIEDER HERAUF, TROCKNETE SICH AB UND ERWÄRMTE SICH AM</small> W<small>ÄRMEFEUER</small>. H<small>IERAUF GING ER ZURÜCK UND SETZTE SICH ZU SEINEN</small> P<small>RIESTERBRÜDERN, BIS DIE</small> T<small>ORE GEÖFFNET WURDEN, DANN BEGAB ER SICH HINAUS UND GING</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Der Ergußbehaftete ist einen Tag unrein.</i> <small>FORT</small>.
+W<small>ER</small> <small>DIE</small> A<small>SCHE</small> <small>VOM</small> A<small>LTAR</small> A<small>BZUHEBEN</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Die erste Verrichtung beim Tempeldienste.</i> <small>WÜNSCHTE, STAND FRÜH AUF UND NAHM EIN</small> T<small>AUCHBAD, BEVOR DER</small> B<small>EAMTE</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Der die Dienstleistungen an die Priester verteilte.</i> <small>KAM</small>. Z<small>U WELCHER</small> S<small>TUNDE KAM DER</small> B<small>EAMTE</small>? N<small>ICHT IMMER GLEICHZEITIG; MANCHMAL KAM ER MIT DEM</small> H<small>AHNENRUFE, MANCHMAL ETWAS FRÜHER ODER SPÄTER</small>. D<small>ER</small> B<small>EAMTE KAM UND KLOPFTE BEI IHNEN AN, UND SIE ÖFFNETEN IHM; SODANN SPRACH ER ZU IHNEN</small>: W<small>ER EIN</small> T<small>AUCHBAD GENOMMEN HAT, KOMME UND LOSE</small>. H<small>IERAUF LOSTEN SIE, UND WEM ES ZUFIEL, FIEL ES ZU</small>.
+<b>S.</b><small>ODANN NAHM ER DEN</small> S<small>CHLÜSSEL, ÖFFNETE DIE</small> P<small>FORTE UND TRAT AUS DEM</small> B<small>RANDRAUME IN DEN</small> T<small>EMPELHOF; DIE</small> P<small>RIESTER MIT ZWEI</small> F<small>EUERFACKELN IN DEN</small> H<small>ÄNDEN</small> FOLGTEN IHM UND TEILTEN SICH IN ZWEI A<small>BTEILUNGEN, EINE GING DIE</small> S<small>ÄULENHALLE NACH</small> O<small>STEN UND EINE GING DIE</small> S<small>ÄULENHALLE NACH</small> W<small>ESTEN</small>. S<small>IE GINGEN INSPIZIEREND, BIS SIE AUF DEN</small> P<small>LATZ DER</small> P<small>FANNENOPFERBEREITER KAMEN, UND ALS SIE ZUSAMMENTRAFEN, SPRACHEN SIE</small>: I<small>N</small> O<small>RDNUNG, ALLES IN</small> O<small>RDNUNG</small>! D<small>IE DAS</small> P<small>FANNENOPFER ZU BEREITEN HATTEN, LIESSEN SIE DA ZURÜCK, UM DAS</small> P<small>FANNENOPFER ZU BEREITEN</small>.
+«W<small>EM ES ZUGEFALLEN IST</small>, <small>DIE</small> A<small>SCHE</small> <small>VOM</small> A<small>LTAR ABZUHEBEN, HEBE SIE AB</small>.» S<small>IE SPRACHEN</small> <small>ZU IHM</small>: S<small>EI VORSICHTIG, DASS DU KEIN</small> G<small>ERÄT BERÜHRST, BEVOR DU</small> H<small>ÄNDE UND</small> F<small>ÜSSE AM</small> B<small>ECKEN GEHEILIGT HAST</small>. D<small>IE</small> K<small>OHLENSCHIPPE BEFINDET SICH DA IN DER</small> E<small>CKE, ZWISCHEN DER</small> R<small>AMPE UND DEM</small> A<small>LTAR, AUF DER</small> W<small>ESTSEITE DER</small> R<small>AMPE</small>. N<small>IEMAND GING MIT IHM, AUCH HATTE ER KEIN</small> L<small>ICHT IN DER</small> H<small>AND, SONDERN GING BEIM</small> S<small>CHEINE</small> <small>DES</small> A<small>LTARFEUERS</small>. S<small>IE SAHEN IHN NICHT</small> UND HÖRTEN IHN NICHT, BIS SIE DAS G<small>ERÄUSCH DER</small> H<small>OLZ</small><small>WALZE</small> <small>VERNAHMEN, DIE</small> B<small>EN</small> Q<small>AṬṬIN ALS</small> V<small>ORRICHTUNG</small><sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Zum Versenken u. Heraufziehen, damit das Wasser nicht über Nacht untauglich werde; cf. ib. Fol. 37a.</i><small>FÜR DAS</small> B<small>ECKEN HATTE HERRICHTEN LASSEN</small>. D<small>ANN SAGTEN SIE</small>: E<small>S IST</small> Z<small>EIT</small><sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Dh. er ist fertig, der Tempeldienst kann fortgesetzt werden.</i>. H<small>IERAUF HEILIGTE ER</small> H<small>ÄNDE UND</small> F<small>ÜSSE AM</small> B<small>ECKEN, NAHM DIE SILBERNE</small> K<small>OHLENSCHIPPE, STIEG AUF DIE</small> H<small>ÖHE DES</small> A<small>LTARS,</small> SCHARRTE DIE K<small>OHLEN NACH DER EINEN UND DER ANDEREN</small> S<small>EITE, SCHIPPTE DIE DURCHGEBRANNTEN AUS DER</small> M<small>ITTE AUF UND GING HINUNTER</small>. S<small>OBALD ER DEN</small> E<small>STRICH ERREICHTE, WANDTE ER DAS</small> G<small>ESICHT NACH</small> N<small>ORDEN, GING AN ZEHN</small> E<small>LLEN DIE</small> O<small>STSEITE DER</small> R<small>AMPE ENTLANG, UND DREI</small> H<small>ANDBREITEN VON DER</small> R<small>AMPE ENTFERNT SCHÜTTETE ER DIE</small> K<small>OHLEN AUF DEN</small> E<small>STRICH IN EINEM</small> H<small>AUFEN; ES IST DIES DIE</small> S<small>TELLE, WO AUCH DIE</small> G<small>EFLÜGELKRÖPFE</small><sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Cf. Lev. 1,16.</i>, <small>DIE</small> A<small>SCHE DES INNEREN</small> A<small>LTARS UND DIE</small> As<small>CHE DES</small> L<small>EUCHTERS HINGETAN WURDEN</small>.
+
+Chapter 2
+
+<b>S</b>OBALD <small>SEINE</small> B<small>RÜDER</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Die übrigen Priester, die zurückbleiben.</i> <small>IHN HERABKOMMEN SAHEN, EILTEN SIE HERBEI, HEILIGTEN SCHNELL</small> H<small>ÄNDE UND</small> F<small>ÜSSE AM</small> W<small>ASCHBECKEN, NAHMEN</small> S<small>CHAUFELN UND</small> F<small>EUERGABELN, STIEGEN DIE</small> H<small>ÖHE DES</small> A<small>LTARS HINAUF</small> UND SCHOBEN O<small>PFERGLIEDER UND</small> S<small>CHMER, DIE VOM</small> A<small>BEND HER NOCH NICHT VERBRANNT WORDEN WAREN, NACH DEN</small> S<small>EITEN DES</small> A<small>LTARS; FASSTEN DIE</small> S<small>EITEN SIE NICHT, SO SCHICHTETEN SIE SIE AUF DEN</small> S<small>IMS AN DER</small> R<small>AMPE</small>.
+H<small>IERAUF BEGANNEN SIE DIE</small> A<small>SCHE AUF DEN</small> A<small>SCHENHAUFEN ZU FEGEN; DER</small> A<small>SCHENHAUFEN BEFAND SICH IN DER</small> M<small>ITTE DES</small> A<small>LTARS, DER BISWEILEN AN DREIHUNDERT</small> K<small>OR BETRUG</small>. A<small>N DEN</small> F<small>ESTEN ENTFERNTE MAN DIE</small> A<small>SCHE NICHT, WEIL SIE EIN</small> S<small>CHMUCK WAR FÜR DEN</small> A<small>LTAR</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Ein Beweis der vielen Opfer, die dargebracht wurden.</i>; <small>NIEMALS ABER UNTERLIESS</small> <small>DER</small> P<small>RIESTER DIE</small> E<small>NTFERNUNG DER</small> A<small>SCHE AUS</small> T<small>RÄGHEIT</small>.
+A<small>LSDANN BEGANNEN SIE DIE</small> H<small>OLZSCHEITE HINAUFZULEGEN, UM DEN</small> H<small>OLZSTOSS HERZURICHTEN</small>. W<small>AREN ALLE</small> H<small>OLZARTEN FÜR DEN</small> H<small>OLZSTOSS TAUGLICH</small>? A<small>LLERDINGS WAREN MIT</small> A<small>USNAHME DES</small> W<small>EINSTOCKES UND DES</small> O<small>LIVENBAUMES ALLE</small> H<small>OLZARTEN FÜR DEN</small> H<small>OLZSTOSS TAUGLICH, JEDOCH PFLEGTE MAN FOLGENDES ZU VERWENDEN</small>: Z<small>WEIGE VOM</small> F<small>EIGENBAUME, VOM</small> N<small>USSBAUME UND VOM</small> Ö<small>LBAUME</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Nach den Kommentaren, dessen fetthaltiges Holz kerzenartig brennt; nach anderen die Fichte: wahrscheinl. Kienholz.</i>.
+D<small>IESER</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Der die Asche abhebt.</i> s<small>CHICHTETE AUF DER</small> O<small>STSEITE DEN GROSSEN</small> H<small>OLZSTOSS</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Zur Verbrennung der Opfer; cf. Jom. Fol. 43b.</i> <small>AUF, DIE</small> V<small>ORDERSEITE</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Wo sich die Zuglücke befand.</i> <small>NACH</small> O<small>STEN, UND DIE</small> E<small>NDEN DER INNEREN</small> H<small>OLZSCHEITE BERÜHRTEN DEN</small> A<small>SCHENHAUFEN; ZWISCHEN DEN</small> S<small>CHEITEN WAR EIN</small> A<small>BSTAND, WO MAN DIE</small> K<small>IENSPÄNE ANZÜNDETE</small>.
+S<small>ODANN SUCHTE MAN DARAUS GUTES</small> F<small>EIGENBAUMHOLZ HERAUS UND SCHICHTETE GEGEN</small> S<small>ÜDWEST DEN ZWEITEN</small> H<small>OLZSTOSS FÜR DAS</small> R<small>ÄUCHERWERK AUF, VIER ELLEN VON DER</small> E<small>CKE NACH</small> N<small>ORDEN ZU,</small> FÜR UNGEFÄHR FÜNF S<small>EA͑</small> K<small>OHLEN, UND AM</small> Š<small>ABBATH FÜR UNGEFÄHR ACHT</small> S<small>EA͑</small> K<small>OHLEN, WEIL MAN DA AUCH DIE ZWEI</small> S<small>CHALEN</small> W<small>EIHRAUCH VON DEN</small> S<small>CHAUBROTEN</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Die jeden Šabbath aufgeräuchert werden.</i> <small>HINAUFTAT</small>. O<small>PFERGLIEDER UND</small> S<small>CHMER VOM</small> A<small>BENDE HER, DIE NICHT VERBRANNT WAREN, LEGTEN SIE WIEDER AUF DEN</small> H<small>OLZSTOSS, ZÜNDETEN BEIDE</small> S<small>CHICHTUNGEN AN, STIEGEN DANN HINUNTER UND BEGABEN SICH IN DIE</small> Q<small>ADERHALLE</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Wo weitere Dienstverrichtungen durch das Los verteilt wurden; cf. ib. Fol. 25a.</i>.
+
+Chapter 3
+
+<b>D</b>ER B<small>EAMTE SPRACH ZU IHNEN</small>: K<small>OMMT UND LOSET, WER SCHLACHTEN, WER SPRENGEN, WER DEN INNEREN</small> A<small>LTAR ENTASCHEN, WER DEN</small> L<small>EUCHTER ENTASCHEN UND WER DIE</small> Opferglieder auf die R<small>AMPE BRINGEN SOLL:</small> DEN K<small>OPF UND EINEN</small> H<small>INTERFUSS, BEIDE</small> V<small>ORDERFÜSSE, DEN</small> S<small>TEISS UND EINEN</small> H<small>INTERFUSS, DIE</small> B<small>RUST UND DAS</small> H<small>ALSSTÜCK, BEIDE</small> F<small>LANKEN, DIE</small> E<small>INGEWEIDE, DAS</small> M<small>EHL, DAS</small> P<small>FANNENOPFER, DEN</small> W<small>EIN</small>. S<small>IE LOSTEN, UND WEM ES ZUFIEL, DEM KAM ES ZU</small>.
+H<small>IERAUF SPRACH ER ZU IHNEN</small>: G<small>EHT UND SCHAUET, OB DIE</small> Z<small>EIT ZUM</small> S<small>CHLACHTEN HERANGEREICHT IST</small>. W<small>AR SIE HERANGEREICHT, SO SPRACH DER</small> S<small>CHAUENDE</small>: E<small>IN</small> L<small>ICHTSCHEIN</small>! M<small>ATHJA B.</small> Š<small>EMUE͑L</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Dieser wird Seq. V,1 unter anderen Beamten des Tempels als Losbeamter mit aufgezählt, u. wahrscheinl. beispielsweise genannt, viell. aber als Tradent.</i> <small>SAGTE</small>: I<small>ST DIE GANZE</small> O<small>STSEITE HELL</small>? B<small>IS NACH</small> Ḥ<small>EBRON HIN</small>? J<small>ENER ERWIDERTE</small>: J<small>AWOHL</small>.
+A<small>LSDANN SPRACH ER ZU IHNEN</small>: G<small>EHT UND HOLET MIR EIN</small> L<small>AMM AUS DER</small> L<small>ÄMMERKAMMER</small>. D<small>IE</small> L<small>ÄMMERKAMMER BEFAND SICH IN DER NORDWESTLICHEN</small> E<small>CKE</small>. D<small>ASELBST WAREN VIER</small> K<small>AMMERN, EINE DIE</small> L<small>ÄMMERKAMMER, EINE DIE</small> S<small>IEGELMARKENKAMMER</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Wo die Marken für Opferzutaten (Wein, Mehl) verkauft wurden; cf. ib. V,4.</i>, <small>EINE DIE BRANDKAMMER</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Die Wärmehalle für die Priester; ob. Fol. 26a.</i><small>UND EINE</small> K<small>AMMER, IN DER DIE</small> S<small>CHAUBROTE</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Cf. Ex. 25,30.</i><small>ZUBEREITET WURDEN</small>.
+S<small>ODANN BEGABEN SIE SICH IN DIE</small> G<small>ERÄTEKAMMER UND HOLTEN AUS DIESER DREIUNDNEUNZIG SILBERNE UND GOLDENE</small> G<small>ERÄTE UND TRÄNKTEN DAS BESTÄNDIGE</small> O<small>PFER AUS EINEM GOLDENEN</small> B<small>ECHER</small>. O<small>BGLEICH ES SCHON AM</small> A<small>BEND VORHER UNTERSUCHT WORDEN</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Cf. Ar. Fol. 13a.</i> <small>WAR, UNTERSUCHTEN SIE ES NOCHMALS BEIM</small> S<small>CHEINE DER</small> F<small>ACKELN</small>.
+W<small>EM DAS BESTÄNDIGE</small> O<small>PFER ZUGEFALLEN WAR, DER ZOG ES HERAN UND</small> brachte es in den S<small>CHLACHTRAUM, UND DENEN DIE</small> O<small>PFERGLIEDER</small> <small>HINAUFZUBRINGEN</small> <small>ZUGEFALLEN WAR, GINGEN MIT IHM</small>. D<small>ER</small> S<small>CHLACHTRAUM LAG NÖRDLICH VOM</small> A<small>LTAR; DA WAREN ACHT NIEDRIGE</small> P<small>FEILER, DIE OBEN</small> V<small>IERECKE AUS</small> Z<small>EDERNHOLZ HATTEN, IN DIE EISERNE</small> H<small>AKEN EINGELASSEN WAREN, DREI</small> R<small>EIHEN AN JEDEM, DARAN</small> <small>DIE</small> O<small>PFERTIERE</small> <small>AUFZUHÄNGEN; ABGEHÄUTET WURDEN SIE AUF</small> M<small>ARMORTISCHEN, DIE ZWISCHEN DEN</small> S<small>ÄULEN</small> <small>STANDEN</small>.
+D<small>IEJENIGEN, DENEN DAS</small> E<small>NTASCHEN DES INNEREN</small> A<small>LTARS UND DAS</small> E<small>NTASCHEN DES</small> L<small>EUCHTERS ZUGEFALLEN WAR, WAREN SCHON VORHER DA UND HATTEN VIER</small> G<small>ERÄTE IN DER</small> H<small>AND: DEN</small> A<small>SCHEN</small><small>KASTEN, DIE</small> K<small>ANNE UND ZWEI</small> S<small>CHLÜSSEL</small>. Der A<small>SCHEN</small><small>KASTEN, AUS</small> G<small>OLD, GLICH EINEM</small> T<small>RIKAB UND FASSTE ZWEIEINHALB</small> K<small>AB; DIE</small> K<small>ANNE, AUS</small> G<small>OLD, GLICH EINEM GROSSEN</small> H<small>UMPEN</small>. M<small>IT EINEM VON DEN BEIDEN</small> S<small>CHLÜSSELN MUSSTE MAN MIT DEM</small> A<small>RM BIS ZUR</small> A<small>CHSELHÖHLE HINEINLANGEN</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Nach manchen Erklärern mußte man die Hand in ein an der Seite der Tür befindliches Loch stecken, um sie von innen aus zu öffnen; andere Erklärungen sind nicht befriedigender.</i> <small>UND MIT DEM ANDREN ÖFFNETE MAN</small> <small>DIE</small> T<small>ÜR</small> <small>GERADEAUS</small>.
+E<small>R</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Der Levite, dem die Priester die Schlüssel gaben.</i> <small>KAM AN DIE NÖRDLICHE</small> P<small>FORTE HERAN</small>. D<small>AS GROSSE</small> T<small>OR HATTE</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Sc. an beiden Seiten.</i> <small>NÄMLICH ZWEI</small> P<small>FORTEN, EINE NÖRDLICH UND EINE SÜDLICH; DURCH DIE SÜDLICHE IST NIE EIN</small> M<small>ENSCH GEGANGEN, UND SIE IST ES, VON DER</small> J<small>EḤEZQEL SAGTE</small>: <sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Ez. 44,2.</i><i>und der Herr sprach zu mir: Dieses Tor bleibe verschlossen und werde nie geöffnet, niemand trete da ein, denn durch dieses geht der Herr, der Gott Jisraéls; verschlossen bleibe es</i>. A<small>LSDANN NAHM ER DEN</small> S<small>CHLÜSSEL, ÖFFNETE DIE</small> P<small>FORTE UND TRAT IN DEN</small> S<small>EITENRAUM, UND VOM</small> S<small>EITENRAUME IN DAS</small> T<small>EMPELSCHIFF, BIS ER AN DAS GROSSE</small> T<small>OR KAM, UND ALS ER AN DAS GROSSE</small> T<small>OR HERANGEKOMMEN WAR, SCHOB ER DEN</small> R<small>IEGEL BEISEITE UND DIE</small> S<small>CHLÖSSER UND ÖFFNETE ES</small>. D<small>ER ZU SCHLACHTEN HATTE, SCHLACHTETE NICHT EHER, ALS BIS ER HÖRTE, WIE DAS GROSSE</small> T<small>OR GEÖFFNET WURDE</small>.
+V<small>ON</small> J<small>ERIḤO AUS HÖRTE MAN DAS</small> G<small>ERÄUSCH BEIM</small> Ö<small>FFNEN DES GROSSEN</small> T<small>ORES</small>. V<small>ON</small> J<small>ERIḤO AUS HÖRTE MAN DEN</small> T<small>ON DES</small> S<small>CHIPPENINSTRUMENTES</small><sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Cf. Ar. Fol. 11a.</i>.  V<small>ON</small> J<small>ERIHO AUS HÖRTE MAN DEN</small> T<small>ON DES</small> T<small>EMPEL</small><small>GESANGES</small>. V<small>ON</small> J<small>ERIḤO AUS HÖRTE MAN</small> B<small>EN</small> A<small>RZA AUF DIE</small> Z<small>IMBEL SCHLAGEN</small>. Von J<small>ERIḤO AUS HÖRTE MAN DEN</small> T<small>ON DER</small> F<small>LÖTE</small>. V<small>ON</small> J<small>ERIḤO AUS HÖRTE MAN DIE</small> S<small>TIMME DES</small> A<small>USRUFERS</small> G<small>ABINI</small>. V<small>ON</small> J<small>ERIḤO AUS HÖRTE MAN DAS</small> G<small>ERÄUSCH DER</small> H<small>OLZWALZE, EINER</small> V<small>ORRICHTUNG, DIE</small> B<small>EN</small> Q<small>AṬṬIN AN DAS</small> W<small>ASCHBECKEN</small><sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Vgl. S. 299 Anm. 49.</i><small>HATTE ANBRINGEN LASSEN</small>. V<small>ON</small> J<small>ERIHO AUS HÖRTE MAN DEN</small> T<small>ON DES</small> T<small>EMPEL</small><small>GESANGES</small>. V<small>ON</small> J<small>ERIḤO AUS HÖRTE MAN DEN</small> S<small>CHALL DER</small> P<small>OSAUNE</small><sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Die im Tempel täglich geblasen wurde; cf. Suk. Fol. 53b.</i>. M<small>ANCHE SAGEN, AUCH DIE</small> S<small>TIMME DES</small> H<small>OCHPRIESTERS, WENN ER AM</small> V<small>ERSÖHNUNGSTAGE DEN</small> G<small>OTTESNAMEN</small><sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Des Tetragramms, das sonst auszusprechen verboten ist.</i><small>AUSSPRACH</small>. V<small>ON</small> Jeriḥ<small>O AUS ROCH MAN BEI DER</small> B<small>EREITUNG DES</small> R<small>ÄUCHERWERKES DEN</small> D<small>UFT DESSELBEN</small>. R. E<small>LEA͑ZAR B</small>. D<small>IGLAJ SAGTE</small>: M<small>EIN</small> V<small>ATER HATTE</small> Z<small>IEGEN IN DEN</small> S<small>TÄDTEN</small><sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> In der Parallelstelle Jom. Fol. 39b u. in der Mišna separata: in den Bergen; auch der Name variiert.</i><small>DES</small> M<small>IKHVAR, UND DIESE NIESTEN INFOLGE DES</small> D<small>UFTES DES</small> R<small>ÄUCHERWERKES BEI DER</small> B<small>EREITUNG DESSELBEN</small>.
+W<small>EM DAS</small> E<small>NTASCHEN DES INNEREN</small> A<small>LTARS ZUGEFALLEN WAR, DER GING HINEIN, NAHM DEN</small> A<small>SCHEN</small><small>KASTEN, STELLTE IHN VOR SICH</small><sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Od. vor den Altar.</i><small>HIN, HOB</small> <small>DIE</small> A<small>SCHE</small> <small>MIT DEN HOHLEN</small> H<small>ÄNDEN AB UND TAT SIE HINEIN, UND ZULETZT LEGTE ER DEN</small> R<small>EST HINEIN, LIESS IHN DA STEHEN UND GIKG HINAUS</small>. W<small>EM DAS</small> E<small>NTASCHEN DES</small> L<small>EUCHTERS ZUGEFALLEN WAR, GING HINEIN, UND WENN ER DIE BEIDEN ÖSTLICHEN</small><sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> In den kursierenden Ausgaben westlichen; cf. Hol. Fol. 86b.</i>L<small>AMPEN BRENNEN FAND, ENTASCHTE ER DIE ÜBRIGEN UND LIESS DIESE BRENNEN, WIE SIE WAREN; FANDER SIE ERLOSCHEN, SO ENTASCHTE ER SIE, ZÜNDETE SIE AN DEN NOCH BRENNENDEN AN UND ENTASCHTE DIE ÜBRIGEN</small>. V<small>OR DEM</small> L<small>EUCHTER BEFAND SICH EIN</small> S<small>TEIN, DER DREI</small> S<small>TUFEN HATTE, AUF DEM DER</small> P<small>RIESTER STAND UND DIE</small> L<small>AMPEN REINIGTE</small>. A<small>LSDANN STELLTE ER DIE</small> K<small>ANNE AUF DIE ZWEITE</small> S<small>TUFE UND GING HINAUS</small>.
+
+Chapter 4
+
+<b>M</b><small>AN BAND</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Unter <span dir="rtl">כפת</span>, binden, ist das Zusammenbinden aller 4 Füße zu verstehen, dagegen bedeutet <span dir="rtl">עקד</span> die Beraubung der Bewegungsfreiheit; nach manchen, das Zusammenbinden je eines Vorderfußes mit je einem Hinterfüße, nach anderen hingegen, die Füße umbiegen u. festhalten.</i> <small>DAS</small> L<small>AMM NICHT SONDERN FESSELTE</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Unter <span dir="rtl">כפת</span>, binden, ist das Zusammenbinden aller 4 Füße zu verstehen, dagegen bedeutet <span dir="rtl">עקד</span> die Beraubung der Bewegungsfreiheit; nach manchen, das Zusammenbinden je eines Vorderfußes mit je einem Hinterfüße, nach anderen hingegen, die Füße umbiegen u. festhalten.</i> <small>ES UND DIEJENIGEN, DENEN DIE</small> G<small>LIEDER</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Das Hinaufschaffen derselben auf die Altarrampe.</i> <small>ZUGEFALLEN WAREN HIELTEN ES FEST</small>. D<small>IES GESCHAH WIE FOLGT: DER</small> K<small>OPF NACH</small> S<small>ÜDEN MIT DEM</small> G<small>ESICHTE NACH</small> W<small>ESTEN UND DER</small> S<small>CHLACHTENDE STAND IN DER</small> O<small>STSEITE MIT DEM</small> G<small>ESICHTE NACH</small> W<small>ESTEN</small>. D<small>AS DES</small> M<small>ORGENS WURDE AN DER NORDWESTLICHEN</small> E<small>CKE AM ZWEITEN</small> R<small>INGE</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Von den am Fußboden befestigten Ringen an der Nordseite des Altars zum Festbinden der Opfertiere wird Mid. III,5 berichtet.</i><small>GESCHLACHTET UND DAS DES</small> A<small>BENDS WURDE AN DER NORDÖSTLICHEN</small> E<small>CKE AM ZWEITEN</small> R<small>INGE GESCHLACHTET</small>. D<small>ER ZU SCHLACHTEN HATTE SCHLACHTETE UND DER</small> <small>DAS</small> B<small>LUT</small> <small>AUFZUNEHMEN HATTE NAHM ES AUF GING ZUR NORDÖSTLICHEN</small> E<small>CKE UND SPRENGTE ES AUF DIE</small> N<small>ORDOST</small><small>ECKE</small>, <small>DANN ZUR SÜDWESTLICHEN USD SPRENGTE ES AUF DIE</small> S<small>ÜDWEST</small>-<small>ECKE</small>, <small>UND DEN</small> R<small>EST DES</small> B<small>LUTES GOSS ER AN DER</small> S<small>ÜDSEITE AUF DEN</small> G<small>RUND</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Der unterste Teil des Altars; hierüber weit. Mid. III,1.</i>.
+E<small>R BRACH DEN</small> F<small>USS</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Um ihn durch den anderen, der durchlocht wird, zu ziehen, sodaß das geschlachtete Tier an einen Haken aufgehängt werden kann, wie die Schlächter sonst zu verfahren pflegen.</i><small>NICHT SONDERN MACHTE AM</small> K<small>NIEGELENKE EIN</small> L<small>OCH UND HÄNGTE ES DARAN</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Jeden Hinterfuß an einen besonderen Haken, sodaß nach dem Abtrennen des einen Fußes der Rumpf hängen blieb.</i><small>AUF</small> DANN ZOG ER DIE H<small>AUT NACH UNTEN AB BIS ER AN DIE</small> B<small>RUST KAM</small>. W<small>AR ER AN DIE</small> B<small>RUST GEKOMMEN SO SCHNITT ER DEN</small> K<small>OPF AB UND GAB IHN DEM DEM ER ZUGEFALLEN WAR SCHNITT DIE</small> U<small>NTERSCHENKEL AB UND GAB SIE DEM DEM SIE ZUGEFALLEN WAREN, BEENDETE DAS</small> E<small>NTHÄUTEN RISS DAS</small> H<small>ERZ AUF UND LIESS DAS</small> B<small>LUT HERAUSFLIESSEN</small> SCHNITT DIE V<small>ORDERFÜSSE AB UND GAB SIE DEM DEM SIE ZUGEFALLEN WAREN</small>. D<small>ANN NACH OBEN ZUM RECHTEN</small> H<small>INTERFUSSE SCHNITT IHN AB UND GAB IHN DEM DEM ER ZUGEFALLEN WAR SAMT DEN BEIDEN</small> H<small>ODEN</small>. H<small>IERAUF RISS ER ES GANZ AUF SODASS ALLES VOR IHM FREIGELEGT WAR</small> NAHM DEN S<small>CHMER UND LEGTE IHN OBEN AUF DIE</small> Schlachtstelle AM K<small>OPFE, NAHM DAS</small> G<small>EWEIDE UND GAB ES DEM, DEM ES ZUGEFALLEN WAR, ES ABZUSPÜLEN</small>. D<small>EN</small> P<small>ANSEN</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Vgl. Bd. X S. 122 Anm. 3.</i> <small>SPÜLTE MAN IM</small> S<small>PÜLRAUME AB, UND ZWAR SPÜLTE MAN IHN SO LANGE, WIE NÖTIG WAR; DIE</small> D<small>ÄRME SPÜLTE MAN MINDESTENS DREIMAL AUS, AUF DEN</small> M<small>ARMORTISCHEN, DIE ZWISCHEN DEN</small> S<small>ÄULEN</small> <small>STANDEN</small>.
+S<small>ODANN NAHM ER DAS</small> M<small>ESSER UND TRENNTE DIE</small> L<small>UNGE VON DER</small> L<small>EBER UND DEN</small> L<small>EBERLAPPEN VON DER</small> L<small>EBER, RÜHRTE IHN ABER NICHT VON DER</small> S<small>TELLE, UND NAHM DIE</small> B<small>RUST UND GAB SIE DEM, DEM SIE ZUGEFALLEN WAR</small>. D<small>ANN NACH OBEN ZUR RECHTEN</small> F<small>LANKE, SCHNITT NACH UNTEN BIS AN DAS</small> R<small>ÜCKGRAT, OHNE JEDOCH DAS</small> R<small>ÜCKGRAT ZU BERÜHREN, UND ALS ER AN DIE BEIDEN DÜNNEN</small> R<small>IPPEN KAM, SCHNITT ER SIE AB UND GAB SIE DEM, DEM SIE ZUGEFALLEN WAREN, SAMT DER DARAN HÄNGENDEN</small> L<small>EBER</small>. D<small>ANN KAM ER ZUM</small> Halsstücke, liess daran zwei R<small>IPPEN AN DER EINEN</small> S<small>EITE UND ZWEI</small> R<small>IPPEN AN DER ANDEREN</small> S<small>EITE, SCHNITT ES AB UND GAB ES DEM, DEM ES ZUGEFALLEN WAR, SAMT</small> L<small>UFTRÖHRE</small>, H<small>ERZ UND</small> L<small>UNGE, DIE DARAN HÄNGEN BLIEBEN</small>. D<small>ANN KAM ER ZUR LINKEN</small> F<small>LANKE, LIESS DARAN ZWEI DÜNNE</small> R<small>IPPEN OBEN UND ZWEI DÜNNE</small> R<small>IPPEN UNTEN, WIE ER SOLCHE AUCH AN DER ANDEREN ZURÜCKGELASSEN HATTE, SODASS JE ZWEI OBEN UND JE ZWEI UNTEN DARAN BLIEBEN,</small> SCHNITT SIE AB, UND GAB SIE DEM. DEM SIE ZUGEFALLEN WAREN, UND R<small>ÜCKGRAT UND</small> M<small>ILZ, DIE DARAN HÄNGEN BLIEBEN</small>. D<small>IESE WAR DIE GROSSERE, JEDOCH NANNTE MAN DIE RECHTE DIE GRÖSSERE, WEIL DARAN DIE</small> L<small>EBER HING</small>. S<small>ODANN KAM ER ZUM</small> S<small>TEISSE, SCHNITT IHN AB UND GAB IHN DEM, DEM ER ZUGEFALLEN WAR, UND DAMIT AUCH DEN</small> F<small>ETTSCHWANZ, DEN</small> L<small>EBERLAPPEN UND DIE BEIDEN</small> N<small>IEREN</small>. E<small>NDLICH SCHNITT ER DEN LINKEN</small> F<small>USS AB UND GAB IHN DEM, DEM ER ZUGEFALLEN WAR</small>. S<small>O STANDEN SIE ALLE IN DER</small> R<small>EIHE MIT DEN</small> O<small>PFERGLIEDERN IN DEN</small> H<small>ÄNDEN</small>. D<small>ER</small><small>ERSTE MIT DEM</small> K<small>OPFE UND EINEM</small> H<small>INTEUFUSSE, DEN</small> K<small>OPF IN DER RECHTEN, DIE</small> S<small>CHNAUZE GEGEN DEN</small> A<small>RM, DIE</small> H<small>ÖRNER ZWISCHEN DEN</small> F<small>INGERN UND DIE</small> S<small>CHLACHTSTELLE MIT DEM</small> S<small>CHMERE DARAUF NACH OBEN, UND DEN RECHTEN</small> H<small>INTERFUSS IN DER</small> L<small>INKEN, MIT DER</small> H<small>AUTSTELLE NACH AUSSEN</small>. D<small>ER ZWEITE MIT DEN BEIDEN</small> V<small>ORDERFÜSSEN, DEN RECHTEN IN DER RECHTEN UND DEN LINKEN IN DER</small> L<small>INKEN, MIT DER</small> H<small>AUTSEITE NACH AUSSEN</small>. D<small>ER DRITTE MIT DEM</small> S<small>TEISSE UND EINEM</small> H<small>INTERFCSSE, DEN</small> S<small>TEISS IN DER</small> R<small>ECHTEN, DER</small> F<small>ETTSCHWANZ ZWISCHEN DEN</small> F<small>INGERN BAMMELND UND DER</small> L<small>EBERLAPPEN UND DIE BEIDEN</small> N<small>IEREN DARAN, UND DEN LINKEN</small> H<small>INTERFUSS IN DER</small> L<small>INKEN, MIT DER</small> H<small>AUTSEITE NACH AUSSEN</small>. D<small>ER VIERTE MIT DER</small> B<small>RUST UND DEM</small> H<small>ALSSTÜCKE, DIE</small> B<small>RUST IN DER</small> R<small>ECHTEN UND DAS</small> H<small>ALSSTÜCK IN DER</small> L<small>INKEN, DIE</small> R<small>IPPEN ZWISCHEN ZWEI</small> F<small>INGERN</small>. D<small>ER FÜNFTE MIT DEN BEIDEN</small> F<small>LANKEN, DIE RECHTE IN DER</small> R<small>ECHTEN UND DIE LINKE IN DER</small> L<small>INKEN, MIT DER</small> H<small>AUTSEITE NACH AUSSEN</small>. D<small>ER SECHSTE MIT DEM</small> G<small>EWEIDE IN EINER</small> S<small>CHALE, UND OBEN DIE</small> U<small>NTERSCHENKEL</small>. D<small>ER SIEBENTE MIT DEM</small> M<small>EHL</small><sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Zum tägl. Speisopfer.</i>, <small>DER ACHTE MIT DEM</small> P<small>FANNENOPFER UND DER NEUNTE MIT DEM</small> W<small>EINE</small>. H<small>IERAUF GINGEN SIE UND LEGTEN SIE AUF DIE UNTERE</small> H<small>ÄLFTE DER</small> R<small>AMPE, AUF DER</small> W<small>ESTSEITE, UND SALZTEN SIE, STIEGEN HINUNTER UND BEGABEN SICH IN DIE</small> Q<small>UADERHALLE, UM DAS</small> Š<small>EMA͑ ZU LESEN</small>.
+
+Chapter 5
+
+<b>D</b>ER B<small>EAMTE SPRACH ZU IHNEN</small>: S<small>PRECHET DEN EINEN</small> S<small>EGENSSPRUCH</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Cf. Ber. Fol. 11b.</i>! S<small>IE SPRACHEN IHN, LASEN DAS</small> Z<small>EHNGEBOT</small>, <small>DIE</small> A<small>BSCHNITTE</small> ‘H<small>ÖRE</small>’, ‘W<small>ENN DU HÖREN WIRST</small>’ <small>UND</small> ‘E<small>R SPRACH</small>’<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Dt. 6,4–9, ib. 11,13–21 u. Num. 15,37–41, aus denen das sog. Šema͑gebet zusammengesetzt ist.</i>, <small>UND SPRACHEN MIT DEM</small> V<small>OLKE DIE DREI</small> S<small>EGENSSPRÜCHE</small> ‘W<small>AHR UND RICHTIG</small>’, <small>DEN</small> D<small>IENSTSEGEN UND DEN</small> P<small>RIESTERSEGEN</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Aus dem täglichen Morgengebete bekannte Segenssprüche, die im 4. Abschnitte des Traktates von den Segenssprüchen näher behandelt werden.</i>. A<small>M</small> Š<small>ABBATH FÜGTEN ÜE NOCH EINEN</small> S<small>EGEN FÜR DIE ABTRETENDE</small> P<small>RIESTERWACHE HINZU</small>.
+A<small>LSDANN SPRACH ER ZU IHNEN</small>: N<small>EULINGE BEIM</small> R<small>ÄUCHERWERKE, KOMMT UND LOSET</small>! W<small>EM ES ZUFIEL, DEM FIEL ES ZU</small>. A<small>LSDANN SPRACH ER</small>: N<small>EULINGE UND</small> E<small>RFAHRENE, KOMMT UND LOSET, WER DIE</small> O<small>PFERGLIEDER VON DER</small> R<small>AMPE AUF DEN</small> A<small>LTAR BRINGE</small>. R. E<small>LIE͑ZER B</small>. J<small>A͑QOB SAGTE</small>: W<small>ER DIE</small> O<small>PFERGLIEDER AUF DIE</small> R<small>AMPE GEBRACHT HATTE, DER BRACHTE SIE AUCH AUF DEN</small> A<small>LTAR</small>.
+D<small>IE ÜBRIGEN</small> P<small>RIESTER</small> <small>ÜBERGAB MAN DEN</small> A<small>UFSEHERN, DIE IHNEN DIE</small> K<small>LEIDER AUSZOGEN UND SIE NUR DIE</small> B<small>EINKLEIDER ANBEHALTEN LIESSEN</small>. D<small>ASELBST WAREN</small> W<small>ANDNISCHEN, ÜBER WELCHEN DU: DIENSTLICHE</small> V<small>ERWENDUNG DER</small> K<small>LEIDER</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Die in diesen verwahrt wurden.</i> <small>GESCHRIEBEN WAR</small>.
+W<small>EM DAS</small> R<small>ÄUCHERWERK ZUGEFALLEN WAR, DER NAHM DIE</small> K<small>ELLE; DIE</small> K<small>ELLE, AUS</small> G<small>OLD, GLICH EINEM GROSSEN</small> T<small>RIKAB, SIE</small> <small> FASSTE DREI</small> K<small>AB, UND DARIN BEFAND SICH DIE</small> S<small>CHALE,</small> GEHÄUFT VOLL MIT R<small>ÄUCIIERWERK, DIE EINEN</small> D<small>ECKEL HATTE, UND EINE</small> A<small>RT</small> D<small>ECKCHEN</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Nach einer anderen Erklärung, Griff.</i> <small>DARÜBER</small>.
+W<small>EM DIE</small> K<small>OHLENSCHIPPE ZUGEFALLEN WAR, DER NAHM DIE SILBERNE</small> K<small>OHLENSCHIPPE, STIEG AUF DIE</small> H<small>ÖHE DES</small> A<small>LTARS, SCHARRTE DIE</small> K<small>OHLEN NACH DER EINEN UND DER ANDEREN</small> S<small>EITE</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> So besser nach der Lesart der kursierenden Ausgaben.</i>, <small>SCHIPPTE DIE DURCHGEBRANNTEN AUS DER</small> M<small>ITTE AUF, STIEG HINUNTER UND SCHÜTTETE SIE IN DIE GOLDENE</small> S<small>CHIPPE</small>. U<small>NGEFÄHR EIN</small> K<small>AB</small> K<small>OHLEN WURDE VERSCHÜTTET, UND ER FEGTE SIE IN DEN</small> K<small>ANAL;</small> AM Š<small>ABBATH ABER STÜLPTE ER DARÜBER DEN</small> K<small>ÜBEL</small>. D<small>ER</small> K<small>ÜBEL WAR EIN GROSSES, ZWEI</small> L<small>ETHEKH FASSENDES</small> G<small>EFÄSS, AN DEM ZWEI</small> K<small>ETTEN WAREN; AN DER EINEN ZOG MAN IHN NACH UNTEN UND AN DER ANDEREN HIELT MAN IHN OBEN FEST, DAMIT ER</small> <small>DIE</small> R<small>AMPE</small> <small>NICHT HERUNTERROLLE</small>. E<small>R HATTE EINE DREIFACHE</small> V<small>ERWENDUNG: AM</small> Š<small>ABBATH STÜLPTE MAN IHN AUF DIE</small> K<small>OHLEN, EBENSO AUF EIN</small> K<small>RIECHTIER</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Das verunreinigend ist, jed. am Šabbath nicht aus dem Tempel hinausgeschafft werden durfte; cf. Er. Fol. 104b.</i>, <small>UND DARIN SCHAFFTE MAN DIE</small> A<small>SCHE VOM</small> A<small>LTAR HINUNTER</small>.
+W<small>AREN SIE ZWISCHEN</small> T<small>EMPELHALLE UND</small> A<small>LTAR ANGELANGT, SO NAHM EINER DIE</small> S<small>CHIPPE</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Cf. Ar. Fol. 10b.</i> <small>UND WARF SIE ZWISCHEN</small> T<small>EMPELHALLE UND</small> A<small>LTAR, UND DURCH DEN</small> S<small>CHALL DER</small> S<small>CHIPPE KONNTE NIEMAND IN</small> J<small>ERUŠALEM DIE</small> S<small>TIMME SEINES</small> N<small>ÄCHSTEN HÖREN</small>. S<small>IE HATTE EINE DREIFACHE</small> V<small>ERWENDUNG: HÖRTE EIN</small> P<small>RIESTER IHREN</small> S<small>CHALL, SO WUSSTE ER, DASS SEINE</small> P<small>RIESTERBRÜDER SICH NIEDERZUWERFEN EINTRATEN, UND LIEF HINTEIUIER, HÖRTE EIN</small> LEVITE IHREN S<small>CHALL, SO WUSSTE ER, DASS SEINE</small> L<small>EVITENBRÜDER ZUM</small> G<small>ESANGE EINTRATEN, UND LIEF HINTERHER, UND DER</small> O<small>BMANN DES</small> B<small>EISTANDES LIESS DANN DIE</small> U<small>NREINEN</small><sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Die den Tempelhof nicht betreten durften; cf. Pes. Fol. 82a.</i> <small>SICH AM</small> O<small>STTORE AUFSTELLEN</small>.
+
+Chapter 6
+
+<b>W</b>ÄHREND <small>DIESE</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Die beiden vorangehend Mišna 4 u. 5 genannten Priester.</i> <small>DIE</small> S<small>TUFEN ZUR</small> V<small>ORHALLE HINAUFZUGEHEN BEGANNEN, EILTEN JENE, DENEN DAS</small> E<small>NTASCHEN DES INNEREN</small> A<small>LTARS UND DES</small> L<small>EUCHTERS ZUGEFALLEN WAR, IHNEN VORAUS</small>. D<small>EM DAS</small> E<small>NTASCHEN DES INNEREN</small> A<small>LTARS ZUGEFALLEN WAR, TRAT EIN, NAHM DEN</small> A<small>SCHEN</small><small>KASTEN</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Nachdem er seine Arbeit verrichtet halte.</i>, <small>WARF SICH NIEDER UND GING HINAUS</small>. D<small>EM DAS</small> E<small>NTASCHEN DES</small> L<small>EUCHTERS ZUGEFALLEN WAR, TRAT EIN, UND WENN ER DIE BEIDEN WESTLICHEN</small> L<small>AMPEN NOCH BRENNEN FAND, ENTASCHTE ER DIE ÖSTLICHE UND LIESS DIE WESTLICHE BRENNEN, AN DER ER ABENDS DEN</small> L<small>EUCHTER ANZÜNDETE; FAND ER SIE BEREITS ERLOSCHEN, SO ENTASCHTE ER SIE UND ZÜNDETE SIE MIT</small> F<small>EUER VOM</small> B<small>RANDOPFERALTAR AN; ALSDANN NAHM ER DIE</small> K<small>ANNE VON DER ZWEITEN</small> S<small>TUFE, WARF SICH NIEDER UND GING HINAUS</small>.
+D<small>ER, DEM DIE</small> K<small>OHLENSCHIPPE ZUGEFALLEN WAR, SCHARRTE DIE</small> K<small>OHLEN AUF DEM</small> A<small>LTAR IN EINEN</small> H<small>AUFEN ZUSAMMEN, GLÄTTETE SIE MIT DEM</small> B<small>ODEN DER</small> S<small>CHIPPE, WARF SICH NIEDER UND GING HINAUS</small>.
+D<small>EM DAS</small> R<small>ÄUCHERWERK ZUGEFALLEN WAR, NAHM DIE</small> S<small>CHALE AUS DER</small> K<small>ELLE UND GAB SIE EINEM</small> F<small>REUNDE ODER EINEM</small> V<small>ERWANDTEN, WENN ETWAS VERSTREUT WORDEN WAR, TAT ER ES WIEDER HINEIN, UND DIESER GAB ES IHNEN IN DIE</small> H<small>ANDTELLER</small>. M<small>AN BELEHRTE IHN</small>: S<small>EI VORSICHTIG, DASS DU NICHT VORN</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Das Räucherwerk wurde über den ganzen Altar gestreut.</i> <small>BEGINNEST, DAMIT DU DICH NICHT VERBRENNST</small>. D<small>ANN BEGANN ER ES FLACHZUSTREICIIEN UND GING HINAUS</small>. D<small>ER</small> R<small>ÄUCHERNDE BEGANN NICHT EHER MIT DEM</small> R<small>ÄUCHERN, ALS BIS DER</small> B<small>EAMTE IHM ZURIEF</small>: R<small>ÄUCHERE</small>. W<small>AR ES</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Der das Räucherwerk darbrachte.</i><small>DER</small> H<small>OCHPRIESTER, SO SPRACH DER</small> B<small>EAMTE ZU IHM</small>: M<small>EIN</small> H<small>ERR</small> H<small>OCHPRIESTER, RÄUCHERE</small>! D<small>AS</small> V<small>OLK ZOG SICH ZURÜCK UND ER BRACHTE DAS</small> R<small>ÄUCHERWERK DAR, DANN WARF ER SICH NIEDER UND GING HINAUS</small>.
+
+Chapter 7
+
+<b>W</b>ENN <small>DER</small> H<small>OCHPRIESTER SICH NIEDERZUWERFEN EINTRAT, HIELTEN</small> <small>IHN DREI</small> P<small>RIESTER</small> <small>GEFASST, EINER AN DER</small> R<small>ECHTEN, EINER AN DER</small> L<small>INKEN UND EINER AN DEN</small> E<small>DELSTEINEN</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Des Brustschildes.</i>. S<small>OBALD DER</small> B<small>EAMTE DIE</small> S<small>CHRITTE DES HERAUSKOMMENDEN</small> H<small>OCHPRIESTERS VERNAHM, HOB ER IHM DEN</small> V<small>ORHANG HOCH</small>. E<small>R TRAT EIN, WARF SICH NIEDER UND KAM HERAUS, DANN TRATEN SEINE</small> P<small>RIESTERBRÜDER EIN, WARFEN SICH NIEDER UND KAMEN HERAUS</small>.
+H<small>IERAUF KAMEN SIE</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Die obengenannten Priester, nachdem sie die ihnen zugefallenen Dienstleistungen verrichtet hatten.</i> <small>UND STELLTEN SICH AUF DEN</small> S<small>TUFEN DER</small> V<small>ORHALLE AUF; DIE ERSTEN STANDEN SÜDLICH VON IHREN</small> P<small>RIESTERBRÜDERN MIT FÜNF</small> G<small>ERÄTEN IN IHREN</small> H<small>ÄNDEN: IN DER</small> H<small>AND DES EINEN DER</small> K<small>OHLEN</small><small>KASTEN, IN DER</small> H<small>AND DES EINEN DIE</small> K<small>ANNE, IN DER</small> H<small>AND DES EINEN DIE</small> S<small>CHIPPE, IN DER</small> H<small>AND DES EINEN DIE</small> S<small>CHALE UND IN, DER</small> H<small>AND DES EINEN DIE</small> K<small>ELLE MIT DEM</small> D<small>ECKEL</small>. S<small>ODANN SPRACHEN SIE DEN</small> S<small>EGEN ÜBER DAS</small> V<small>OLK, EINEN</small> S<small>EGENSSPRUCH</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Der Priestersegen besteht aus 3 Schriftversen. Num. 6,24,25,26.</i>. I<small>N DER</small> P<small>ROVINZ SPRACHEN SIE IHN NÄMLICH ALS DREI</small> S<small>EGENSSPRÜCHE, IM</small> T<small>EMPEL ABER ALS EINEN</small> S<small>EGENSSPRUCH</small>. I<small>M</small> T<small>EMPEL SPRACH MAN DEN</small> G<small>OTTESNAMEN AUS, WIE ER GESCHRIEBEN WIRD, IN DER</small> P<small>ROVINZ ABER DEN</small> B<small>EINAMEN</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Statt des Tetragramms wird aus Scheu ‘der Herr’ gesprochen.</i>. I<small>N DER</small> P<small>ROVINZ ERHOBEN DIE</small> P<small>RIESTER IHRE</small> H<small>ÄNDE</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Beim Priestersegen.</i> <small>BIS ZU DEN</small> S<small>CHULTERN, IM</small> T<small>EMPEL ABER ÜBER DEN</small> K<small>OPF, AUSGENOMMEN DER</small> H<small>OCHPRIESTER, DER DIE</small> H<small>ÄNDE NICHT ÜBER DAS</small> S<small>TIRNBLATT</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Worauf der Gottesname eingraviert war; cf. Ex. 28,36.</i> <small>ERHOB</small>. R. J<small>EHUDA SAGT, AUCH DER</small> H<small>OCHPRIESTER ERHOB DIE</small> H<small>ÄNDE ÜBER DAS</small> S<small>TIRNBLATT, DENN ES HEISST</small>:<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Lev. 9,22.</i> <i>und Ahron erhob seine Hände gegen das Volk und segnete es.</i>
+W<small>OLLTE DER</small> H<small>OCHPRIESTER</small> <small>DIE</small> O<small>PFERGLIEDER</small> <small>AUFRÄUCHERN, SO GING ER DIE</small> R<small>AMPE HINAUF, DER</small> P<small>RIESTERVORSTEHER AN SEINER</small> R<small>ECHTEN, UND ALS ER DIE</small> H<small>ÄLFTE DER</small> R<small>AMPE ERREICHTE, FASSTE IHN DER</small> P<small>RIESTERVORSTEHER BEI SEINER</small> R<small>ECHTEN UND FÜHRTE IHN HINAUF</small>. D<small>ER ERSTE REICHTE IHM DEN</small> K<small>OPF UND DEN</small> H<small>INTERFUSS, UND ER STÜTZTE DARAUF</small> <small>DIE</small> H<small>ÄNDE</small> <small>UND WARF SIE HINAUF</small>. D<small>ER ZWEITE REICHTE DEM ERSTEN DIE BEIDEN</small> V<small>ORDERFÜSSE, DIESER REICHTE SIE DEM</small> H<small>OCHPRIESTER, UND ER STÜTZTE DARAUF</small> <small>DIE</small> H<small>ÄNDE</small> <small>UND WARF SIE HINAUF</small>. D<small>ANN TRAT DER ZWEITE AB UND ENTFERNTE SICH, UND SO REICHTEN SIE IHM AUCH ALLE ÜBRIGEN</small> O<small>PFERGLIEDER, UND ER STÜTZTE DARAUF</small> <small>DIE</small> H<small>ÄNDE</small> <small>UND WARF SIE HINAUF</small>. W<small>OLLTE ER ABER, SO STÜTZTE ER NUR DIE</small> H<small>ÄNDE DARAUF, UND ANDERE WARFEN SIE HINAUF</small>. D<small>ANN TRAT ER DEN</small> R<small>UNDGANG UM DEN</small> A<small>LTAR AN</small>. W<small>O FING ER AN</small>? A<small>N DER SÜDÖSTLICHEN</small> E<small>CKE, ZUR NORDÖSTLICHEN, ZUR NORDWESTLICHEN UND ZUR SÜDWESTLICHEN</small>. D<small>A REICHTE MAN IHM DEN</small> W<small>EIN ZUM</small> G<small>USSOPFER</small>. D<small>ER</small> P<small>RIESTERVORSTEHER STAND AUF DEM</small> A<small>LTARHORN MIT EINEM</small> S<small>UDARIUM IN DER</small> H<small>AND, UND ZWEI</small> P<small>RIESTER STANDEN AUF DEM</small> T<small>ISCHE DER</small> F<small>ETTSTÜCKE MIT ZWEI</small> T<small>ROMPETEN IN DER</small> H<small>AND</small>. S<small>IE BLIESEN EINEN</small> S<small>TOSSTON, EINEN</small> L<small>ÄRMTON UND EINEN</small> S<small>TOSSTON</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Cf. Rh. Fol. 33b.</i>, <small>STELLTEN SICH DANN NEBEN</small> B<small>EN</small> A<small>RZA</small><sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Levitischer Zimbelmusikant (cf. Seq. V,1), nach dem wohl auch seine Nachfolger genannt wurden.</i>, <small>EINER ZU SEINER</small> R<small>ECHTEN UND EINER ZU SEINER</small> L<small>INKEN</small>. A<small>LS ER SICH ZUM</small> G<small>IESSEN BÜCKTE, SCHWENKTE DER</small> P<small>RIESTERVORSTEHER DAS</small> S<small>UDARIUM, UND</small> B<small>EN</small> A<small>RZA SCHLUG DIE</small> Z<small>IMBEL UND DIE</small> L<small>EVITEN STIMMTEN DEN</small> G<small>ESANG AN</small>. K<small>AMEN SIE ZU EINEM</small> A<small>BSCHNITTE</small><sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Der tägliche Tempelgesang war in 3 Abschnitte geteilt.</i>, <small>SO WURDE GEBLASEN UND DAS</small> V<small>OLK WARF SICH NIEDER</small>. B<small>EI JEDEM</small> A<small>BSCHNITTE EIN</small> B<small>LASEN, UND BEI JEDEM</small> B<small>LASEN EIN</small> S<small>ICHNIEDERWERFEN</small>. D<small>IES IST DIE</small> O<small>RDNUNG DES BESTÄNDIGEN</small> O<small>PFERS BEIM</small> D<small>IENSTE IN UNSEREM</small> G<small>OTTESHAUSE</small>. M<small>ÖGE ES SEIN</small> W<small>ILLE SEIN, DASS ER BALD WIEDERERBAUT WERDE IN UNSEREN</small> T<small>AGEN</small>. A<small>MEN</small>.
+D<small>ER</small><sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Wie schon aus der vorangehenden Schlußformel zu ersehen, gehört dieser Absatz nicht zum Texte der Mišna. An anderer Stelle (Rh. Fol. 31a) wird er, allerdings mit erklärenden Einschiebungen, mit der Bezeichnung <span dir="rtl">תניא</span> zitiert.</i>G<small>ESANG, DEN DIE</small> L<small>EVITEN IM</small> T<small>EMPEL ANSTIMMTEN</small>.  A<small>M SONNTAG SANGEN SIE</small>:<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Ps. 24,1.</i><i>Dem Herrn gehört die Erde und ihre Fälle, das Weltall und seine Bewohner</i>. A<small>M</small> M<small>ONTAG SANGEN SIE</small>:<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Ib. 48,2.</i><i>Groß ist der Herr und hochgepriesen in der Stadt unseres Gottes, auf seinem heiligen Berge</i>. A<small>M</small> D<small>IENSTAG SANGEN SIE</small>:<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Ib. 82,1.</i><i>Gott steht in der Gemeinde Gottes, inmitten der Richter richtet er</i>. A<small>M</small> M<small>ITTWOCH SANGEN SIE</small>:<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Ib. 94,1.</i><i>Ein Gott der Rache ist der Herr, Gott der Rache, erscheine</i>. Am Donnerstag sangen sie:<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> Ib. 81,2.</i><i>Jauchzet Gott, unserer Stärke, jubelt dem Gott Ja͑qobs zu</i>. A<small>M</small> F<small>REITAG SANGEN SIE</small>:<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> Ib. 93,1.</i><i> Der Herr ist Herrscher, Hoheit hat er angelegt &amp;c</i>. A<small>M</small> Š<small>ABBATH SANGEN SIE</small>: <sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> Ib. 92,1.</i><i>Ein Psalmlied für den Šabbathtag</i>. E<small>IN</small> P<small>SALMLIED FÜR DIE KOMMENDE</small> W<small>ELT, FÜR DEN</small> T<small>AG, DER GANZ</small> Š<small>ABBATH IST</small>, R<small>UHE FÜR DAS EWIGE</small> L<small>EBEN</small>.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Tamid/English/William Davidson Edition - English.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Tamid/English/William Davidson Edition - English.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..53f81809a801a1d8d6ee1213e3530fb4f9db687c
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Tamid/English/William Davidson Edition - English.txt	
@@ -0,0 +1,63 @@
+Mishnah Tamid
+משנה תמיד
+William Davidson Edition - English
+https://korenpub.com/collections/the-noe-edition-koren-talmud-bavli-1
+
+Mishnah Tamid
+
+
+
+Chapter 1
+
+<b>The priests</b> would <b>keep watch in three places in the Temple</b> courtyard, in honor of the Temple, like guards in royal courtyards: <b>In the Chamber of Avtinas,</b> which is the Chamber where the incense was prepared, <b>and</b> on the two sides of the northern section of the courtyard: <b>In the Chamber of the Spark,</b> where there was a small, perpetual fire, from which the fire of the altar would be lit if it went out; <b>and in the Chamber of the Hearth,</b> where there was also a fire, by which the priests would warm themselves when it was cold. <b>In the Chamber of Avtinas and in the Chamber of the Spark there were upper stories,</b> and <b>the young</b> priests, who were not yet eligible to serve in the Temple, would <b>keep watch there.</b> In <b>the Chamber of the Hearth,</b> there was no upper story, as its ceiling was round like <b>a cupola. And it was a large hall, surrounded</b> by <b>rows of stone</b> that protruded from the walls and that served as benches. <b>The elders of the patrilineal</b> priestly <b>family</b> that would serve in the Temple the following day would <b>sleep there, and the keys to the</b> Temple <b>courtyard</b> were <b>in their possession.</b> The <b>young men of the priesthood,</b> who were old enough to serve in the Temple, would also sleep in the Chamber of the Hearth. They would not sleep on benches, but instead <b>each</b> of the priests would sleep with <b>his garment on the ground.</b> Furthermore, <b>they would not sleep</b> dressed <b>in the sacred vestments; rather, they would remove</b> them and fold them up. <b>And</b> then <b>they</b> would <b>place</b> their vestments on the floor <b>beneath their heads, and cover themselves with their own</b> non-sacred <b>garments.</b> If <b>a seminal emission befell one of</b> the priests, rendering him ritually impure and unfit for service, <b>he would leave</b> the Chamber of the Hearth, <b>and he would walk</b> <b>through the circuitous passage that extended beneath the Temple,</b> as he could not pass through the Temple courtyard, due to his impurity. <b>And</b> there were <b>lamps burning on this</b> side <b>and on that</b> side of the passage. He would walk through the passage <b>until he reached the Chamber of Immersion. And there was a fire</b> burning <b>there</b> to warm the priests after they had immersed, <b>and</b> also <b>a bathroom of honor,</b> so that the priests could urinate before immersion. <b>This was</b> the manifestation of <b>its honor:</b> If one <b>found</b> the door <b>closed,</b> he would <b>know that there was a person there,</b> and he would wait for him to exit before entering. If one found the door <b>open, it was known that there was no person there,</b> and he could enter. In this manner, the one using it was afforded privacy. After the priest <b>descended and immersed</b> in the ritual bath, he <b>ascended and dried himself</b> with a towel, <b>and warmed himself opposite the fire. He</b> then <b>came</b> back to the Chamber of the Hearth <b>and sat with his brethren the priests until</b> dawn, when the <b>gates</b> of the Temple courtyard <b>would be opened.</b> He would then <b>leave</b> the Temple <b>and go on his</b> way. Since the purification process of one who immerses is not complete until sunset, by rabbinic law he could not remain in the Temple during the daytime.
+The mishna describes the commencement of the daily service in the Temple: Among the members of the priestly family who are to serve in the Temple that day, <b>whoever wants to remove</b> the ashes <b>from the altar rises early and immerses</b> himself in a ritual bath, as required of anyone who enters the Temple courtyard. He must immerse <b>before the appointed</b> priest <b>arrives,</b> as the appointed priest oversees the lottery that determines which priests perform the various rites of the Temple service, and the first of those lotteries determines who will be charged with the removal of the ashes. <b>And at what time does the appointed</b> priest <b>arrive? The times</b> of his arrival <b>are not all the same.</b> There are <b>times that he comes at the call of the rooster [<i>hagever</i>], or</b> he might come at <b>an adjacent</b> time, either <b>before</b> the call of the rooster <b>or after it.</b> <b>The appointed</b> priest <b>arrived</b> at the Chamber of the Hearth, where the priests of the patrilineal family were assembled, <b>and he knocked</b> on the gate <b>to</b> alert <b>them</b> to open the gate for him. <b>And</b> when <b>they opened</b> the gate <b>for him, he said to them: Whoever immersed</b> in the ritual bath <b>may come and participate in the lottery. They</b> then <b>conducted the lottery,</b> and <b>whoever won</b> that lottery <b>won</b> the privilege to perform the rite of the removal of the ashes.
+At some time near dawn the appointed priest <b>took the key</b> that was kept beneath a marble tablet set in the floor of the Chamber of the Hearth <b>and opened</b> with it <b>the wicket [<i>hapishpesh</i>]</b> in the gate of the Chamber of the Hearth. <b>And he entered</b> through the wicket <b>from the Chamber of the Hearth to the</b> Temple <b>courtyard; and the priests</b> of the patrilineal family <b>entered after him, and two torches of fire</b> were <b>in their hands,</b> to light the way. The priests <b>divided into two groups; these</b> priests would <b>walk along the portico</b> that surrounded the Temple courtyard, starting in the <b>direction of east, and those</b> priests would <b>walk along the portico</b> starting in the <b>direction</b> of <b>west.</b>The priests would ensure that all the service vessels were in place, ready for use in the daily service. Both groups <b>would continue inspecting</b> the vessels <b>until they reached the place</b> where the Chamber of <b>the Preparer of the</b> High Priest’s daily <b>Griddle-Cake</b> Offering was located. When <b>they reached</b> that place, <b>these</b> priests <b>and those</b> priests <b>said</b> to each other: It is <b>well; all is well,</b> and all the vessels are in place. <b>They</b> then <b>set the preparer of</b> the <b>griddle-cake</b> offering <b>to prepare</b> the <b>griddle-cake</b> offering.
+The priest <b>who won</b> the lottery <b>to remove</b> the ashes <b>from the altar shall</b> then <b>remove</b> the ashes. <b>And</b> the other priests <b>say</b> to him: <b>Be careful that you do not touch the vessel</b> with which you perform the rite <b>until you sanctify your hands and your feet from the Basin,</b> as a priest may not perform any service in the Temple before sanctifying his hands and feet. The priests would continue their reminders: <b>The coal pan</b> with which the ashes are removed <b>is placed in</b> the <b>corner between the ramp and the altar, on the western</b> side <b>of</b> the <b>ramp.</b> <b>No person would enter with</b> the priest who was removing the ashes, as it was permitted to enter the area between the Entrance Hall of the Sanctuary and the altar only when performing the Temple service. <b>And</b> there was <b>no lamp in his hand</b> when he went to fetch the coal pan. <b>Rather, he would walk by the light of the arrangement</b> of wood on the altar, upon which the portions of the offerings sacrificed the previous day were burned during the night. The other priests <b>would not see him,</b> as the altar hid him from their sight, <b>nor could they hear the sound of his</b> steps. They were therefore unaware of his progress <b>until they heard</b> the <b>sound of the wood that ben Katin crafted</b> into <b>a mechanism [<i>mukhani</i>]</b> of pulleys that was used <b>to</b> sink <b>the Basin</b> into flowing water during the night, so that its water would not be disqualified by remaining overnight. When the priests heard the sound of the pulleys raising the Basin from the water, <b>they said</b> to each other: <b>The time</b> for sanctifying hands and feet <b>has come.</b> The priest <b>sanctified his hands and his feet</b> with water <b>from the Basin</b> after he raised it. <b>He</b> then <b>took the silver coal pan</b> from the corner between the ramp and the altar, <b>and ascended to the top of the altar.</b> The priest <b>cleared the</b> upper layer of <b>coals to this side</b> and to that side and <b>scooped</b> into the coal pan <b>the inner</b> coals that were completely <b>consumed.</b> He then <b>descended</b> the ramp. When <b>he reached the floor,</b> in the southeast of the Temple courtyard, <b>he turned his face toward the north. He</b> would <b>walk along the east</b> side <b>of the ramp</b> toward the south side of the altar, walking a distance of <b>about ten cubits</b> from the bottom of the ramp, which was twenty cubits from the altar. <b>He</b> then <b>heaped the coals upon the floor</b> in a location <b>three handbreadths distant from the ramp,</b> in the <b>place where</b> the priests would <b>place the crop of the bird</b> burnt offering, <b>the ashes</b> removed <b>from the inner,</b> golden <b>altar, and the ashes</b> removed <b>from the Candelabrum.</b>
+
+Chapter 2
+
+The previous mishna described the performance of the removal of the ashes by the priest who was selected to perform this task. This mishna continues: <b>The brethren</b> of the priest who removed the ashes, i.e., the other members of the patrilineal family, <b>saw that he had descended</b> from the altar with the coal pan, <b>and they</b> would <b>run and come</b> to the Basin. <b>They made haste and sanctified their hands and their feet with</b> the water in <b>the Basin,</b> and then <b>they took the shovels and the forks and ascended</b> with them <b>to the top of the altar.</b> The shovels were for shoveling the ashes to the center of the altar, while the forks were required to remove from the altar those limbs that had not been consumed. With regard to <b>the limbs</b> of burnt offerings <b>and the fats</b> of other offerings <b>that had not been consumed</b> and burned to ashes during the time <b>from the</b> previous <b>evening,</b> the priests would <b>clear them to the sides of the altar. If</b> the remaining limbs and fats were so abundant that the <b>sides</b> of the altar were <b>unable to hold</b> them, the priests would <b>arrange them on the ramp, opposite the surrounding ledge</b> of the altar.
+The priests then <b>began raising the ashes onto</b> the <b>circular heap</b> upon which the ashes were piled. The <b>circular heap was in the middle of the altar. Sometimes there was</b> as much <b>as three hundred <i>kor</i></b> of ashes <b>upon it.</b> When the heap of ashes became excessively large, the priests would remove the ashes and pour them outside the city. <b>But during the Festivals they would not remove the ashes</b> from the altar, <b>as</b> the ashes <b>were</b> considered <b>an adornment to the altar,</b> since they were a sign of the great number of offerings that were sacrificed on it. <b>In all the days</b> of the altar, even when there was an abundance of ashes upon it, <b>the priest</b> tasked with removing the ashes from the circular heap <b>was never indolent in removing the ashes.</b>
+After the ashes were cleared to the middle of the altar, the priests <b>began raising logs</b> onto the altar in order <b>to assemble the arrangement</b> of wood on which the offerings were burned. The <i>tanna</i> asks: <b>And is</b> wood from <b>all the trees fit for the arrangement?</b> The <i>tanna</i> replies: Wood from <b>all the trees is fit for the arrangement, except for</b> wood <b>from</b> the <b>vine and from</b> the <b>olive</b> tree, <b>but</b> the priests <b>were accustomed</b> to assemble the arrangement <b>with</b> wood from <b>these</b> trees: <b>With young branches of</b> the <b>fig</b> tree, <b>of</b> the <b>nut</b> tree, <b>and of pinewood.</b>
+The priest who removed the ashes then <b>assembled the large arrangement</b> of wood upon which the daily offering and the sacrificial portions of the other offerings are burned. It was assembled <b>on the eastern</b> side of the altar, <b>and its opening</b> was <b>on the eastern</b> side of the altar, <b>and the inner end of</b> the <b>logs would touch the circular heap</b> of ashes. <b>And there was space between the logs,</b> in which the priests placed twigs, <b>as they would ignite the kindling [<i>ha’alita</i>] from there,</b> so that the fire would spread to the logs.
+The priests <b>selected from</b> among the logs that were <b>there fine</b> logs from <b>fig trees,</b> as when this type of wood was burned it would become coals rather than ashes. The priest who removed the ashes then <b>assembled the second arrangement</b> of wood, from which the coals were taken to the golden altar in the Sanctuary <b>for</b> the burning of <b>the incense.</b> The second arrangement was assembled <b>next to the southwestern</b> corner of the altar and was <b>removed from the corner toward the north</b> side of the altar by a distance of <b>four cubits.</b> The second arrangement was assembled <b>of</b> an amount of wood <b>estimated</b> to produce <b>five <i>se’a</i> of coals. And on Shabbat,</b> it was assembled <b>of</b> an amount of wood <b>estimated</b> to produce <b>eight <i>se’a</i> of coals, as there</b> the priests <b>would place</b> the <b>two bowls of frankincense that</b> accompanied <b>the shewbread</b> and that were burned on the altar on Shabbat. With regard to <b>the limbs and the fats that were not consumed</b> during the time <b>from the</b> previous <b>evening,</b> the priests would <b>return them to the</b> large <b>arrangement</b> to be burned. <b>And</b> the priests <b>kindled</b> those <b>two arrangements with fire</b> and <b>descended</b> from the altar. <b>And they</b> then <b>came to the Chamber of Hewn Stone,</b> where they would conduct the second lottery in order to determine who would perform the subsequent rites.
+
+Chapter 3
+
+Four lotteries were conducted in the Temple each day in order to determine which priests would perform which of the Temple rites. After describing the first of the lotteries, for removal of the ashes, the <i>tanna</i> describes the second lottery. <b>The</b> priest <b>appointed</b> to oversee the lotteries <b>said to</b> the priests: <b>Come and participate in the lottery</b> to determine <b>who is the</b> priest <b>who</b> will <b>slaughter</b> the daily offering; <b>and who</b> is the priest <b>who</b> will <b>sprinkle</b> its blood; and <b>who</b> will <b>remove the ashes from the inner,</b> golden <b>altar;</b> and <b>who</b> will <b>remove the ashes from the Candelabrum;</b> and <b>who</b> will <b>take</b> the <b>limbs</b> of the daily offering <b>up to the ramp</b> to be burned afterward. The limbs of the daily offering taken up to the ramp were divided among the priests in the following manner: One priest took <b>the head and the right</b> hind <b>leg</b> up to the altar; <b>and</b> a second took <b>the two forelegs;</b> a third <b>the haunch,</b> including the lower spine and the tail, <b>and the left</b> hind <b>leg;</b> a fourth <b>the breast and the cud,</b> i.e., the neck and appended internal organs, including the windpipe, liver, and heart; <b>and</b> a fifth <b>the two flanks;</b> a sixth <b>the innards; and</b> a seventh <b>the fine flour</b> from the accompanying meal offering; <b>and</b> an eighth <b>the griddle-cake</b> offering; <b>and</b> a ninth <b>the wine</b> for the libation. They <b>conducted the lottery</b> to determine the thirteen tasks, i.e., slaughtering, carrying the nine items or pairs of items, sprinkling the blood, removing the ashes from the inner altar, and removing the ashes from the Candelabrum. <b>And whoever won</b> that lottery <b>won</b> the right to perform the slaughter, and the twelve priests standing to his right won the other privileges. 
+The appointed one <b>said to</b> the priests: <b>Go out and observe if</b> it is day and <b>the time for slaughter</b> has <b>arrived. If</b> the time has <b>arrived, the observer says: There is light. Matya ben Shmuel says</b> that the appointed priest phrased his question differently, saying: <b>Is the entire eastern sky illuminated as far as Hebron? And</b> the observer <b>says: Yes.</b>
+The appointed priest <b>said to</b> the priests: <b>Go out and bring</b> me <b>a lamb from the Chamber of the Lambs,</b> where lambs that had been examined and found to be unblemished were kept. <b>And the Chamber of the Lambs is located in the northwestern corner</b> of the building of the Chamber of the Hearth. <b>There were four chambers there,</b> in that building: <b>One</b> was <b>the Chamber of the Lambs; and one</b> was <b>the Chamber of the Seals,</b> located in the northeastern corner, where the priest stored receipts given to those seeking to purchase animal offerings; <b>and one</b> was <b>the Chamber of the Hearth,</b> where there was a fire burning to warm the priests; <b>and</b> the last <b>one</b> was <b>the chamber in which</b> the priests <b>prepared the shewbread.</b>
+The priests <b>entered the Chamber of the Vessels,</b> where the service vessels required for the daily Temple service were stored. They <b>took out from there ninety-three silver vessels and gold vessels. They</b> then <b>gave</b> the lamb selected for <b>the daily offering</b> water <b>to drink in a cup</b> <b>of gold. Although</b> the lamb <b>was examined</b> and deemed unblemished earlier <b>in the evening,</b> the priests <b>examine it</b> now <b>by the light of the torches.</b>
+The priest <b>who won</b> the lottery <b>to</b> slaughter <b>the daily offering pulled</b> the lamb, <b>and</b> he would <b>go to the slaughterhouse</b> to slaughter it as the daily offering. <b>And</b> the priests <b>who won</b> the right <b>to</b> take <b>the limbs</b> up to the ramp would <b>go with him. The slaughterhouse was to the north of the altar. Adjacent to it</b> there were <b>eight low</b> stone <b>pillars. And cedarwood squares</b> were affixed <b>upon them, and iron hooks were fixed in</b> the wooden squares. <b>And</b> there were <b>three rows</b> of hooks <b>on each and every one</b> of those wooden squares, <b>upon which</b> the priests would <b>suspend</b> the animal after it was slaughtered. <b>And they</b> would <b>flay</b> the animal’s hide <b>onto marble tables that</b> were positioned <b>between the pillars.</b>
+The priests <b>who won</b> the privilege <b>of the removal of ash from the inner altar and of the removal of ash from the Candelabrum would precede</b> the other priests <b>and</b> would hold <b>four vessels in their hands: The basket, and the jug, and</b> the <b>two keys. The basket is similar to</b> a large <b>gold</b> vessel with a capacity of <b>three <i>kav</i> [<i>letarkav</i>],</b> but it <b>holds</b> only <b>two and a half <i>kav</i>. And the jug is similar to a large flask [<i>lekitton</i>] of gold. And</b> as for the <b>two keys,</b> with <b>one</b> of them the priest <b>would lower his arm to his armpit</b> through a small opening in the door and open the lock that was at the bottom of the door on the inside, and he would pass through that door into a compartment. <b>And</b> the other <b>one</b> is the key with <b>which</b> the priest <b>opened</b> the lock on the inner door of the compartment, through which he entered the Sanctuary, and that lock he opened <b>directly.</b>
+The priest <b>came to the northern wicket. There were two wickets for the large gate, one in the northern</b> part of the gate <b>and one in the southern</b> part. Through the wicket <b>that was in the southern</b> part, <b>no person entered. In its regard,</b> the wicket’s status <b>is clarified by</b> the prophet <b>Ezekiel, as it is stated:</b> “Then he brought me back the way of the outer gate of the Sanctuary, which looks toward the east; and it was shut. <b>And the Lord said unto me: This gate shall be shut, it shall not be opened, neither shall any man enter in by it, for the Lord, the God of Israel, has entered in by it; and it shall be shut”</b> (Ezekiel 44:1–2). The priest <b>took the key, opened the wicket</b> north of the gate, <b>and entered the compartment.</b> He went <b>from the compartment to the Sanctuary</b> and continued <b>until</b> he would <b>reach the large gate.</b> Once <b>he reached the large gate,</b> which was locked from the inside, <b>he moved the bolt and the locks</b> fixing the bolt in place <b>and opened</b> the gate. The priest <b>who slaughters</b> the daily offering <b>would not slaughter</b> the animal <b>until he</b> would <b>hear that the large gate</b> had been <b>opened.</b>
+<b>From Jericho</b> the people <b>would hear</b> the <b>sound</b> indicating <b>that the large gate</b> had been <b>opened. From Jericho</b> the people <b>would hear</b> the <b>sound</b> produced in the Temple by the instrument that had the form of <b>a shovel. <b>From Jericho</b> the people <b>would hear the sound of the wood that ben Katin crafted</b> into <b>a mechanism</b> of pulleys <b>for the Basin. <b>From Jericho</b> the people <b>would hear the voice of Gevini</b> the Temple <b>crier,</b> who would proclaim in the Temple each day: Arise, priests, to your service, and Levites to your platform, and Israelites to your non-priestly watch. <b>From Jericho</b> the people <b>would hear the sound of the flute</b> that was played in the Temple twelve days each year. <b>From Jericho</b> the people <b>would hear the sound of</b> ben Arza clashing <b>the cymbals</b> in the Temple. From Jericho</b> the people <b>would hear the sound of the song</b> of the Levites in the Temple. <b>From Jericho</b> the people <b>would hear the sound of the shofar</b> that was sounded several times each day in the Temple. <b>And some say</b> that in Jericho the people would hear <b>even the voice of the High Priest at the moment that he mentioned the</b> ineffable <b>name</b> of God <b>on Yom Kippur.</b> <b>From Jericho</b> the people <b>would smell the fragrance</b> emanating from <b>the preparation of the incense</b> in the Temple. <b>Rabbi Elazar ben Diglai said: There were goats</b> belonging <b>to my father</b> that grazed <b>in the cities of Mikhvar,</b> located at a distance from Jerusalem, <b>and they would sneeze from the fragrance of the preparation of the incense</b> that they smelled. </b>
+The priest <b>who won</b> the right <b>of the removal of ash from the inner altar entered</b> through the Sanctuary gate, <b>and</b> he <b>took the basket</b> with him <b>and placed it before him</b> on the floor between him and the altar. <b>And</b> he <b>would take handfuls</b> of ashes from upon the altar <b>and place</b> them <b>in</b> the basket. <b>Ultimately,</b> when only a small amount of ashes remained on the altar, <b>the priest swept the rest into</b> the basket, <b>and placed</b> the basket back on the Sanctuary floor, <b>and emerged</b> from the Sanctuary. The priest <b>who won</b> the right <b>of the removal of ash from the Candelabrum entered</b> the Sanctuary. <b>And</b> if <b>he found</b> in the Candelabrum the <b>two easternmost lamps</b>, the second of which is called the <b>western</b> lamp, still <b>burning,</b> he would first <b>remove the ashes</b> and the burned wicks <b>from the rest</b> of the lamps and place them in the jug, and place new wicks and oil in those lamps. <b>And</b> he would <b>leave these</b> two lamps <b>burning in their</b> own <b>place.</b> If <b>he found that</b> the two easternmost lamps <b>were extinguished,</b> he would <b>remove the ashes</b> and the burned wicks from <b>them and kindle them from the</b> lamps that were still <b>burning.</b> If none were still burning, he would kindle them from the fire on the outer altar. <b>And afterward,</b> the priest would <b>remove the ashes</b> and the wicks <b>from the rest</b> of the lamps. <b>And there was a stone in front of the Candelabrum and in it there</b> were <b>three stairs upon which</b> the <b>priest</b> would <b>stand and prepare the lamps</b> for kindling. Since the Candelabrum was eighteen handbreadths high, it was necessary for the priest to stand on an elevated surface to reach the lamps. <b>And</b> after he placed the ashes and the wicks from the five westernmost lamps in the jug, he would <b>place the jug on</b> the <b>second stair</b> of that stone, <b>and</b> then he <b>emerged</b> from the Sanctuary. When the priest later returned to prepare the two easternmost lamps for kindling, he would remove the jug with the ashes from the Candelabrum, and together with the priest removing the basket with the ashes from the inner altar would pour the ashes from the jug and the basket at the side of the altar. 
+
+Chapter 4
+
+In preparing the lamb of the daily offering for sacrifice, the priests <b>would not tie the lamb</b> by fastening all four of its legs together; <b>rather, they would bind it</b> by fastening each hind leg to the corresponding foreleg. The priests <b>who won</b> the right <b>to</b> take <b>the limbs</b> up to the ramp would <b>hold</b> the lamb in place while it was being slaughtered. <b>And this was</b> the manner of <b>its binding:</b> The animal would be stood in the northern part of the courtyard while <b>its head</b> would be directed <b>to the south,</b> toward the altar, <b>and its face</b> would be turned <b>to the west,</b> toward the Sanctuary. <b>And the slaughterer</b> would <b>stand to</b> the <b>east</b> of the animal, <b>and his face</b> would be <b>to the west.</b> Twenty-four rings were affixed to the courtyard floor north of the altar, designated for placement of the animal’s neck during its slaughter. The daily offering <b>of the morning was slaughtered at the northwest corner</b> of the altar, <b>at</b> the <b>second ring.</b> The daily offering <b>of the afternoon was slaughtered at the northeast corner</b> of the altar, <b>at</b> the <b>second ring.</b> After <b>the slaughterer has slaughtered</b> the lamb <b>and the receiver has received</b> its blood in a vessel to sprinkle on the altar, the priest <b>comes to</b> the <b>northeast corner</b> of the altar <b>and places</b> the first sprinkling in such a manner that the blood will reach the <b>eastern</b> and <b>northern</b> sides of the altar. Next, the priest comes to the <b>southwest</b> corner of the altar <b>and places</b> a second sprinkling in a manner such that the blood will reach the <b>western</b> and <b>southern</b> sides of the altar. With regard to <b>the remainder of the blood,</b> the priest <b>would pour</b> it <b>at</b> the <b>southern base</b> of the altar, at its southwest corner.
+When the priest flayed the hide of the daily offering after its slaughter, <b>he would not break the</b> animal’s <b>leg</b> in the typical manner of flaying an animal; <b>rather, he punctures</b> the leg <b>from within</b> each <b>knee</b> of the hind leg <b>and suspends</b> the animal <b>by</b> placing these holes on two hooks, in order to flay the animal’s hide. The priest began <b>flaying</b> from the top of the inverted animal, <b>descending until</b> he would <b>reach</b> the hide <b>of the breast.</b> Once <b>he reached the breast, he severed the</b> lamb’s <b>head and gave it to</b> the priest <b>who won</b> the right to take <b>it</b> up to the ramp. Next <b>he severed the</b> four <b>legs</b> below the knee <b>and gave them to</b> the priest <b>who won</b> the right to take <b>them</b> up to the ramp. <b>He completed the flaying</b> of the remaining hide from the breast down, and then the priest <b>cut the heart and drained its blood.</b> Next the priest <b>severed</b> the remaining upper parts of <b>the forelegs and gave them to</b> the priest <b>who won</b> the right to take <b>them</b> up to the ramp. Afterward <b>he moved up to</b> the remaining upper part of <b>the right</b> hind <b>leg, severed it, and gave it to</b> the priest <b>who won</b> the right to take <b>it</b> up to the ramp; <b>and</b> the animal’s <b>two testicles</b> were cut along <b>with</b> the right leg, leaving the animal suspended by its left hind leg. Then the priest <b>tore</b> open the animal’s midsection, <b>resulting</b> in the innards of <b>the entire</b> animal being <b>exposed before him.</b> <b>He took the fats and placed</b> them <b>on the place of slaughter</b> on <b>the</b> animal’s <b>head above</b> it, to conceal the place where it was severed while the priest would take the head to the altar. Then the priest <b>took the innards and gave them to</b> the priest <b>who won</b> the right to take <b>them</b> up to the ramp, in order <b>to rinse them</b> first. <b>And</b> with regard to <b>the stomach,</b> in which there is a significant amount of waste, the priests would <b>rinse it in the rinsing site</b> located in the south of the courtyard, east of the Gate of the Water, <b>and they rinsed it as much it required. And</b> with regard to <b>the innards,</b> the priests would <b>rinse them three times at a minimum, on</b> the <b>marble tables that</b> were positioned <b>between the pillars</b> in the slaughterhouse.
+The priest then <b>took the knife and separated the lung from the liver, and</b> the <b>finger-</b>like protrusion from the lower edge <b>of the liver,</b> also known as the lobe of the liver, <b>from the liver. And</b> he <b>would not move</b> any one of the organs <b>from its place.</b> He would leave the lung attached to the neck, the lobe attached to the haunch, and the liver attached to the right flank. The priest would <b>puncture</b> around <b>the breast,</b> separating it from the flanks and the ribs, <b>and</b> he <b>gave it to</b> the priest <b>who won</b> the right to take <b>it</b> up to the ramp. He then <b>moved up to the right flank</b> and <b>would cut</b> it and separate it from the animal’s body. <b>And</b> he would continue to cut, <b>descending until</b> he would reach <b>the spinal column, and</b> the priest <b>would not touch the spinal column,</b> leaving the spine intact and attached to the left flank. He would continue cutting <b>until he reached</b> the space <b>between the two narrow ribs</b> near the neck, leaving them in place. The priest <b>cut</b> the right flank, separating it from the body of the animal, <b>and gave it to</b> the priest <b>who won</b> the right to take <b>it</b> up to the ramp. <b>And the liver</b> was <b>suspended from it.</b> The priest then <b>came to the cud. He left</b> attached <b>to it,</b> in their entirety, the <b>two</b> narrow <b>ribs from here,</b> the right side, <b>and</b> the <b>two</b> narrow <b>ribs from there,</b> the left side. <b>He cut</b> the cud <b>and gave it to</b> the priest <b>who won</b> the right to take <b>it</b> up to the ramp; and <b>the windpipe, the heart, and the lung</b> were <b>suspended from it.</b> <b>He came to</b> cut <b>the left flank</b> of the body and <b>left</b> attached <b>to it two narrow ribs above,</b> near the haunch, as the animal was suspended upside down, <b>and two narrow ribs below,</b> near the cud. <b>And he</b> also <b>did that with its counterpart,</b> the right flank, <b>resulting</b> in <b>two</b> narrow ribs <b>in each</b> flank <b>above and two</b> narrow ribs <b>in each</b> flank <b>below.</b> <b>He cut</b> the left flank <b>and gave it to</b> the priest <b>who won</b> the right to take <b>it</b> up to the ramp, <b>and the spinal column</b> was <b>with it, and the spleen</b> was <b>suspended from it. And</b> the left flank <b>was greater,</b> i.e., the larger of the two, because it included the spine, <b>but</b> they <b>referred</b> to <b>the right</b> flank as the <b>greater</b> one, <b>as</b> in addition to the flank itself, <b>the liver was suspended from it. He came to the haunch, cut it, and gave it to</b> the priest <b>who won</b> the right to take <b>it</b> up to the ramp. And <b>the tail, and the finger-</b>like protrusion <b>of the liver, and the two kidneys</b> were <b>with it. He took</b> the remaining upper part of <b>the left</b> hind <b>leg, cut it, and gave it to</b> the priest <b>who won</b> the right to take <b>it</b> up to the ramp. This <b>resulted</b> in <b>all of</b> the nine priests who won the rights to take the limbs up to the ramp <b>standing in line, and the limbs</b> were <b>in their hands.</b> <b>The first</b> priest stood <b>with the head and with the</b> right hind <b>leg</b> of the animal. Since it was more significant, <b>the head</b> was <b>in his right</b> hand, <b>and its nose</b> was turned <b>toward the</b> priest’s <b>arm. Its horns</b> were <b>between his fingers,</b> and <b>the place of its slaughter</b> was <b>above, and the fats were placed upon it,</b> to conceal the bloody place of slaughter. <b>The right</b> hind <b>leg</b> was <b>in his left</b> hand, <b>and</b> the outer <b>side</b> of the leg, from which <b>its hide</b> was flayed, rather than the side on which the incision was made, was facing <b>out. The second</b> priest stood <b>with</b> the <b>two forelegs.</b> He held the <b>right</b> foreleg <b>in his right</b> hand <b>and</b> the <b>left</b> foreleg <b>in his left</b> hand, <b>and</b> the outer <b>side</b> of the leg, from which <b>its hide</b> was flayed, was facing <b>out.</b> <b>The third</b> priest stood <b>with the haunch and the</b> left hind <b>leg.</b> He held <b>the haunch in his right</b> hand, <b>and the tail</b> was <b>hanging between his fingers, and the finger-</b>like protrusion <b>of the liver and the two kidneys</b> were <b>with it.</b> He held <b>the left</b> hind <b>leg in his left</b> hand, <b>and</b> the outer <b>side</b> of the leg, from which <b>its hide</b> was flayed, was facing <b>out. The fourth</b> priest stood <b>with the breast and with the cud,</b> with <b>the breast in his right</b> hand <b>and the cud in his left</b> hand, <b>and its</b> two <b>ribs</b> were attached to the cud <b>between his two fingers. The fifth</b> priest stood <b>with</b> the <b>two flanks;</b> the <b>right</b> flank was <b>in his right</b> hand <b>and</b> the <b>left</b> flank <b>in his left</b> hand, <b>and</b> the outer <b>side</b> was facing <b>out. The sixth</b> priest stood <b>with the innards, which</b> were <b>placed in a vessel, and</b> the <b>lower legs</b> were placed <b>atop them from above.</b> <b>The seventh</b> priest stood <b>with the fine flour</b> of the meal offering that accompanies the daily offering. <b>The eighth</b> priest stood <b>with the griddle-cake</b> offering sacrificed daily by the High Priest, half in the morning and half in the evening. <b>The ninth</b> priest stood <b>with the wine</b> for the libations that accompany the daily offering. The nine priests <b>went and placed</b> the items they were carrying on the area <b>from halfway</b> up <b>the ramp and below,</b> in the lower portion of the ramp, <b>on the west</b> side of the ramp, <b>and they salted</b> the limbs and the meal offering. <b>And they descended and came to the Chamber of Hewn Stone to recite</b> the morning <b><i>Shema</i></b> and the other texts that they would recite, as explained at the beginning of the next chapter.
+
+Chapter 5
+
+After the priests completed laying the parts of the daily offering on the ramp, they went to the Chamber of Hewn Stone to recite <i>Shema</i>. <b>The appointed</b> priest who oversaw the lotteries in the Temple <b>said to</b> the priests: <b>Recite a single blessing</b> of the blessings that accompany <i>Shema</i>. <b>And</b> the members of the priestly watch <b>recited a blessing,</b> and then <b>they recited the Ten Commandments, <i>Shema</i></b> (see Deuteronomy 6:4–9), <b><i>VeHaya im Shamoa</i></b> (see Deuteronomy 11:13–21), and <b><i>VaYomer</i></b> (see Numbers 15:37–41), the standard formula of <i>Shema</i>. Additionally, <b>they blessed with the people three blessings.</b> These blessings were: <b>True and Firm,</b> the blessing of redemption recited after <i>Shema</i>; <b>and</b> the blessing of the Temple <b>service,</b> which is also a blessing recited in the <i>Amida</i> prayer; <b>and the Priestly Benediction,</b> recited in the form of a prayer, without the lifting of hands that usually accompanies that blessing (<i>Tosafot</i>). <b>And on Shabbat,</b> when the new priestly watch would begin its service, the priests would <b>add one blessing</b> recited <b>by the outgoing priestly watch,</b> that love, fraternity, peace, and friendship should exist among the priests of the incoming watch.
+The appointed priest <b>said to them:</b> Let only those priests who are <b>new to</b> burning <b>the incense come and participate in the lottery</b> for the incense. <b>Whoever won</b> that lottery <b>won</b> the privilege to burn the incense. The appointed priest <b>said to them:</b> Those <b>new</b> priests, i.e., those who had never performed the service, together <b>with</b> those <b>old</b> priests, i.e., those who had already performed it, may <b>come and participate in the lottery</b> to determine <b>who takes the limbs from</b> the bottom half of <b>the ramp,</b> where they had been placed earlier, <b>up to the altar. Rabbi Eliezer ben Ya’akov says:</b> The priest <b>who takes the limbs up to the ramp is</b> the one who <b>takes them up</b> from the ramp and places them <b>upon the altar.</b>
+The priests who did not win a lottery were still dressed in the priestly vestments that they were required to don when entering the lottery, so that if they won they would be prepared for immediate service. The appointed priest <b>handed over</b> these priests <b>to</b> the care of <b>the attendants [<i>laḥazanim</i>].</b> The attendants <b>would undress</b> these priests and remove <b>their garments, and they would leave only their trousers on them.</b> After the priests donned their non-sacred garments, they would remove the priestly trousers and don their non-sacred trousers. <b>And there were</b> four storage <b>compartments there</b> in the Temple for the storage of priestly vestments for each priestly watch, <b>and on</b> each of <b>them was written the use of the garment</b> stored there: Trousers, tunic, belt, and mitre.
+The priest <b>who won</b> the lottery to burn <b>the incense would take the spoon</b> used for carrying the incense. <b>And the spoon</b> was <b>similar to</b> a large <b>gold vessel</b> that <b>held three <i>kav</i>, and the smaller vessel was</b> placed <b>inside</b> the spoon. The vessel was <b>filled to overflow</b> with <b>incense. And it had a cover</b> to prevent spillage of the incense, <b>and there was a type of cloth</b> placed <b>upon it from above,</b> to preserve the fragrance of the incense.
+The priest <b>who won</b> the right <b>to</b> bring <b>the coal pan</b> with the coals from the outer altar to the incense altar in the Sanctuary <b>took the silver coal pan, ascended to the top of the</b> outer <b>altar, and cleared</b> the extinguished coals from the perimeter of the flame <b>to here</b> and to there. Then he <b>shoveled</b> four <i>kav</i> from the consumed inner coals, which were burned in the depths of the flame, into the coal pan. <b>He descended</b> from the altar <b>and emptied</b> the coals <b>into</b> the coal pan made <b>of gold. Approximately one <i>kav</i> of coals from it was</b> spilled and <b>scattered</b> on the courtyard floor, as the capacity of the gold pan was only three <i>kav</i>. <b>And</b> a priest <b>would sweep</b> the scattered coals <b>into</b> the Temple courtyard <b>drain</b> that passed through the courtyard to drain the waste outside the Temple. <b>And on Shabbat,</b> when it is prohibited to extinguish fire, the priest would not sweep the coals into the canal; rather, <b>he would overturn a <i>pesakhter</i> upon them. And</b> the <b><i>pesakhter</i> was a large vessel</b> that <b>held a half-kor. And</b> since the <i>pesakhter</i> was a very heavy vessel, <b>there were two chains on it,</b> to facilitate its standard use, removal of ashes from the altar: <b>One</b> chain with <b>which</b> a priest would <b>pull</b> the vessel filled with ashes <b>down</b> the ramp, <b>and one</b> chain <b>that</b> another priest <b>would grasp from above, so that</b> the vessel would <b>not roll</b> down the ramp and the ashes would not spill. <b>And</b> the <i>pesakhter</i> <b>would serve three purposes:</b> The priests would <b>overturn it upon</b> the <b>coals</b> that scattered in the Temple during the transfer from the silver to the gold coal pan on Shabbat, <b>and</b> they would overturn it <b>upon the</b> carcass of <b>a creeping animal</b> found in the Temple <b>on Shabbat, and</b> they would <b>take the ashes down from atop the altar in it.</b>
+The priest with the spoonful of incense and the priest with the gold coal pan filled with coals <b>reached</b> the place <b>between the Entrance Hall</b> to the Sanctuary <b>and the</b> outer <b>altar,</b> on their way to the Sanctuary. <b>One</b> of them <b>took the shovel and threw it between the Entrance Hall and the</b> outer <b>altar. No person</b> could <b>hear the voice of another</b> speaking to him <b>in Jerusalem,</b> due <b>to</b> the <b>sound</b> generated by <b>the shovel.</b> <b>And</b> that sound <b>would serve three purposes:</b> Any <b>priest who hears its sound knows that his brethren the priests are entering to prostrate</b> themselves in the Sanctuary at that time, <b>and he</b> would <b>run and come</b> to prostrate himself with them. <b>And</b> any <b>Levite who hears its sound knows that his brethren the Levites are entering</b> the courtyard to stand on their platform <b>to recite the psalm</b> accompanying the libation, <b>and he</b> would <b>run and come</b> to sing with them. <b>And the head of the</b> non-priestly <b>watch,</b> which stands in the courtyard as the agents of the Jewish people, <b>would position the ritually impure</b> priests and singers <b>at the eastern gate</b> of the courtyard, to make it clear that those priests were not performing the Temple service due to their ritual impurity.
+
+Chapter 6
+
+The priest with the panful of incense and the priest with the gold coal pan filled with coals <b>began ascending</b> the twelve <b>stairs of the Entrance Hall.</b> The priests <b>who won</b> the rights <b>of the removal of ash from the inner altar and</b> the removal of ash from <b>the Candelabrum would precede them,</b> to remove the vessels that remained in the Sanctuary. The priest <b>who won</b> the right <b>of the removal of ash from the inner altar entered</b> the Sanctuary <b>and took the basket</b> that he had left there after removing the ashes from the altar. <b>And</b> when he completed his tasks, he <b>prostrated</b> himself with his hands and feet spread <b>and emerged</b> from the Sanctuary. The priest <b>who won</b> the right <b>of the removal of ash from the Candelabrum entered</b> the Sanctuary, <b>and</b> if he <b>found</b> the <b>two western lamps,</b> i.e., the easternmost and the one immediately to its west, of the Candelabrum <b>burning,</b> he would <b>remove the ash from the easternmost</b> lamp and prepare it anew. <b>But</b> he would <b>leave burning the</b> lamp immediately <b>west</b> of the easternmost lamp, <b>as from</b> that lamp <b>he would kindle</b> the lamps of <b>the Candelabrum in the afternoon.</b> If <b>he found that</b> the lamp west of the easternmost lamp <b>was extinguished, he</b> would <b>remove the ashes and kindle it</b> from the fire on <b>the altar of the burnt offering.</b> He then <b>took the jug</b> in which he had placed the ashes and wicks of the Candelabrum <b>from</b> the <b>second stair</b> of the stone before the Candelabrum <b>and prostrated</b> himself <b>and emerged</b> from the Sanctuary.
+The priest <b>who won</b> the right <b>to</b> bring <b>the coal pan</b> filled with coals to the inner altar for the burning of the incense first <b>piled the coals on the</b> inner <b>altar and</b> then <b>flattened them,</b> distributing them evenly on the altar <b>with the bottom of the coal pan. And</b> when he finished distributing the coals, he <b>prostrated</b> himself <b>and emerged</b> from the Sanctuary.
+The priest <b>who won</b> the right <b>to</b> burn <b>the incense would take the smaller vessel</b> containing the incense <b>from within the spoon, and</b> would <b>give it to</b> a priest who is <b>his friend or his relative,</b> whom he designated to assist him, and enter the Sanctuary with him. If the incense <b>was scattered from</b> the smaller vessel <b>into</b> the spoon, the priest accompanying him would <b>give</b> the incense <b>to</b> the priest burning the incense <b>in his handfuls. And</b> the experienced priests would <b>teach</b> the priest burning the incense: <b>Be careful,</b> because if you are not careful <b>you might begin</b> scattering the incense on the side of the altar that is <b>before you;</b> rather, start scattering on the far side of the altar, <b>so</b> that <b>you will not be burned</b> by the burning incense when you are scattering it. The priest <b>began flattening it,</b> distributing the incense evenly on the coals on the altar, <b>and</b> when the Sanctuary would become filled with the smoke of the incense, he would <b>emerge</b> from the Sanctuary. The priest <b>burning</b> the incense <b>would not burn</b> it until <b>the appointed</b> priest would <b>say to him: Burn</b> the incense. <b>And if it was the High Priest</b> who was burning the incense, <b>the appointed</b> priest would <b>say to him</b> deferentially: <b>My master,</b> the <b>High Priest, burn</b> the incense. It is derived from the verse: “And there shall be no man in the Tent of Meeting when he goes in to make atonement in the Sanctuary, until he comes out” (Leviticus 16:17), that no one may be standing between the Entrance Hall and the outer altar when the priest burns the incense. Therefore, <b>the people,</b> i.e., the priests, <b>left</b> that area. <b>And</b> the priest <b>burned</b> the incense on the inner altar <b>and prostrated</b> himself <b>and emerged</b> from the Sanctuary.
+
+Chapter 7
+
+After the priests concluded sacrificing the daily morning offering, they would enter the Sanctuary to prostrate themselves. <b>On occasions when the High Priest</b> would <b>enter</b> the Sanctuary <b>to prostrate</b> himself, he would enter before the other priests. When the High Priest enters the Sanctuary, <b>three</b> priests <b>hold him</b> to assist him and support him, in order to distinguish the service of the High Priest from that of the other priests entering the Sanctuary. <b>One</b> priest held <b>his right</b> hand <b>and one</b> priest held <b>his left</b> hand, <b>and one</b> priest stood behind the High Priest, holding <b>onto</b> the two <b>precious</b> onyx <b>stones</b> located on the shoulders of the High Priest, on the ephod. <b>And once the appointed</b> priest <b>heard</b> the <b>sound</b> from the <b>feet of the High Priest,</b> produced by the bells attached to the bottom of his robe, he knew <b>that</b> the High Priest was <b>emerging</b> from the Sanctuary, and he <b>lifted the curtain</b> suspended at the opening of the Entrance Hall <b>for him,</b> to facilitate his exit. After the High Priest <b>entered and prostrated</b> himself <b>and emerged</b> from the Sanctuary, <b>his brethren the priests entered, prostrated</b> themselves, <b>and emerged</b> from the Sanctuary. 
+After the priests emerged from the Sanctuary, <b>they came and stood on the</b> twelve <b>stairs</b> before <b>the Entrance Hall. The first</b> five priests <b>stood to</b> the <b>south</b> of <b>their brethren, the priests,</b> who had taken the limbs of the daily offering up to the altar. <b>And</b> those five priests had <b>five vessels in their hands: The basket</b> with the ashes from the inner altar was <b>in the hands of one</b> priest; <b>and the jug</b> with the ashes from the Candelabrum was <b>in the hands of one</b> priest; <b>and the coal pan</b> was <b>in the hands of one</b> priest; <b>and the</b> smaller <b>vessel,</b> the bowl that held the incense, was <b>in the hands of one</b> priest, who had burned the incense; <b>and</b> the <b>spoon and its cover</b> were <b>in the hands of one</b> priest, the friend or relative of the one who burned the incense. The priests placed their vessels on the ground <b>and</b> then <b>blessed the people,</b> reciting <b>one blessing.</b> The Priestly Benediction was recited outside the Temple as well, <b>but</b> in the Temple, it was recited differently, <b>as in</b> the rest of <b>the country</b> the priests would <b>recite it</b> as <b>three blessings,</b> and the listeners would answer amen after each blessing. <b>But in the Temple</b> they would recite it as <b>one blessing,</b> and the listeners would not respond to each blessing. Rather, at the conclusion of the entire Priestly Benediction they would answer: Blessed are You Lord, God of Israel, from everlasting to everlasting. <b>In the Temple,</b> the priests <b>would recite the name</b> of God <b>as it is written,</b> with the letters <i>yod</i>, <i>heh</i>, <i>vav</i>, <i>heh</i>, whereas <b>in</b> the rest of <b>the country</b> the priests would recite the name of God <b>by His appellation,</b> <i>alef</i>, <i>dalet</i>, <i>nun</i>, <i>yod</i>. Furthermore, <b>in</b> the rest of <b>the country,</b> while reciting the Priestly Benediction <b>the priests lift their hands opposite their shoulders, and in the Temple</b> they raise them <b>above their heads.</b> That is the <i>halakha</i> with regard to all priests in the Temple, <b>except for</b> the <b>High Priest, who does not raise his hands above the frontplate</b> on his forehead, as the name of God is written on the frontplate. <b>Rabbi Yehuda says: Even</b> the <b>High Priest</b> would <b>raise his hands above the frontplate</b> while reciting the Priestly Benediction in the Temple, <b>as it is stated</b> with regard to the Priestly Benediction recited by Aaron the High Priest: <b>“And Aaron lifted his hands toward the people and blessed them”</b> (Leviticus 9:22).
+The High Priest is entitled to sacrifice any offering brought to the Temple, at his discretion. <b>When the High Priest wishes to burn</b> the limbs of the daily offering and the accompanying meal offering, he <b>would ascend the ramp</b> to the altar, <b>and the deputy</b> High Priest would walk <b>to his right.</b> When he <b>reached half</b> the height of <b>the ramp, the Deputy</b> would <b>hold his right</b> hand <b>and take him up</b> to the altar at the top of the ramp. <b>And the first</b> of the nine priests who took the limbs up to the altar <b>handed</b> the High Priest <b>the head and the hind leg</b> of the offering, <b>and</b> the High Priest <b>placed his hands upon them and</b> then <b>threw them</b> onto the altar fire. Next <b>the second</b> of the nine priests <b>handed the two forelegs</b> of the offering <b>to the first</b> priest. He <b>gave them to the High Priest,</b> who <b>placed his hands upon them and</b> then <b>threw them</b> onto the altar fire. At that point, <b>the second</b> priest <b>slipped away and left. And</b> in <b>that</b> manner the priests <b>would hand</b> the High Priest <b>the rest of all the limbs, and he</b> would <b>place his hands upon them and</b> then <b>throw them</b> onto the altar fire. <b>And when he wishes, he places his hands and others throw</b> the limbs onto the fire. When the High Priest, who was at the top of the ramp on the south side of the altar, <b>came to circle the altar</b> to reach the southwestern corner, where he would pour the libation of wine, <b>from where does he begin?</b> He begins <b>from the southeastern corner</b> and continues to the <b>northeastern</b> corner, then to the <b>northwestern</b> corner, and ultimately reaches the <b>southwestern</b> corner. At that point, the priests <b>gave him wine to pour.</b> <b>The Deputy stands</b> at the High Priest’s side <b>at the corner</b> of the altar <b>and the cloths</b> are <b>in his hand,</b> so that he can wave them to signal to the Levites to begin singing when the High Priest pours the libation. <b>Two priests stand at the</b> marble <b>table of the fats,</b> where the limbs and fats were placed before being taken to the altar, <b>and</b> there were <b>two</b> silver <b>trumpets in their hands.</b> These two priests <b>sounded a <i>tekia</i>,</b> a long continuous blast; they then <b>sounded a <i>terua</i>,</b> a series of staccato blasts; <b>and</b> lastly they <b>sounded</b> another <b><i>tekia</i></b> to alert the Levites to prepare to recite the psalm. The priests with the trumpets <b>came and stood near ben Arza,</b> the title given to the person who was tasked with striking the cymbals, <b>one to his right and one to his left.</b> Then the High Priest <b>stooped to pour</b> the libation, <b>and the Deputy waved the cloths, and ben Arza struck the cymbals, and the Levites recited the psalm</b> of that day of the week. Each psalm was divided into three sections. Whenever the Levites <b>reached the</b> end of one <b>section</b> of the psalm, the priests <b>sounded a <i>tekia</i>, and the people</b> in the courtyard <b>prostrated</b> themselves. <b>At</b> the end of <b>each section</b> there was <b>a <i>tekia</i>, and for every <i>tekia</i></b> there was <b>a prostration. That is the procedure for</b> the sacrifice of <b>the daily offering in the service of the House of our God; may it be</b> His <b>will that it will be speedily rebuilt in our day, amen.</b>
+The following is a list of each daily <b>psalm that the Levites would recite in the Temple. On the first day</b> of the week <b>they would recite</b> the psalm beginning: “A psalm of David. <b>The earth is the Lord’s and all it contains, the world and all who live in it”</b> (Psalms, chapter 24). <b>On the second</b> day <b>they would recite</b> the psalm beginning: “A song; a psalm of the sons of Korah. <b>Great is the Lord and highly to be praised in the city of God, on His sacred mountain”</b> (Psalms, chapter 48). <b>On the third</b> day <b>they would recite</b> the psalm beginning: “A psalm of Asaph. <b>God stands in the divine assembly; among the judges He delivers judgment”</b> (Psalms, chapter 82). <b>On the fourth</b> day <b>they would recite</b> the psalm beginning: <b>“O Lord God, to Whom vengeance belongs, God to Whom vengeance belongs, shine forth”</b> (Psalms, chapter 94). <b>On the fifth</b> day <b>they would recite</b> the psalm beginning: “For the leader; upon the Gittith, a psalm of Asaph. <b>Sing for joy to God, our strength; shout aloud to the God of Jacob”</b> (Psalms, chapter 81). <b>On the sixth</b> day <b>they would recite</b> the psalm beginning: <b>“The Lord reigns: He is robed in majesty; the Lord is robed,</b> girded with strength” (Psalms, chapter 93). <b>On Shabbat they would recite</b> the psalm beginning: <b>“A psalm, a song for Shabbat day”</b> (Psalms, chapter 92). This is interpreted as <b>a psalm, a song for the future, for the day that will be entirely Shabbat and rest for everlasting life.</b>
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Tamid/English/merged.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Tamid/English/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..69ac326be7b13b9ce65d2efaf3f286a2c06c1310
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Tamid/English/merged.txt	
@@ -0,0 +1,66 @@
+Mishnah Tamid
+משנה תמיד
+merged
+https://www.sefaria.org/Mishnah_Tamid
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-William Davidson Edition - English
+-https://korenpub.com/collections/the-noe-edition-koren-talmud-bavli-1
+
+Mishnah Tamid
+
+
+
+Chapter 1
+
+<b>The priests</b> would <b>keep watch in three places in the Temple</b> courtyard, in honor of the Temple, like guards in royal courtyards: <b>In the Chamber of Avtinas,</b> which is the Chamber where the incense was prepared, <b>and</b> on the two sides of the northern section of the courtyard: <b>In the Chamber of the Spark,</b> where there was a small, perpetual fire, from which the fire of the altar would be lit if it went out; <b>and in the Chamber of the Hearth,</b> where there was also a fire, by which the priests would warm themselves when it was cold. <b>In the Chamber of Avtinas and in the Chamber of the Spark there were upper stories,</b> and <b>the young</b> priests, who were not yet eligible to serve in the Temple, would <b>keep watch there.</b> In <b>the Chamber of the Hearth,</b> there was no upper story, as its ceiling was round like <b>a cupola. And it was a large hall, surrounded</b> by <b>rows of stone</b> that protruded from the walls and that served as benches. <b>The elders of the patrilineal</b> priestly <b>family</b> that would serve in the Temple the following day would <b>sleep there, and the keys to the</b> Temple <b>courtyard</b> were <b>in their possession.</b> The <b>young men of the priesthood,</b> who were old enough to serve in the Temple, would also sleep in the Chamber of the Hearth. They would not sleep on benches, but instead <b>each</b> of the priests would sleep with <b>his garment on the ground.</b> Furthermore, <b>they would not sleep</b> dressed <b>in the sacred vestments; rather, they would remove</b> them and fold them up. <b>And</b> then <b>they</b> would <b>place</b> their vestments on the floor <b>beneath their heads, and cover themselves with their own</b> non-sacred <b>garments.</b> If <b>a seminal emission befell one of</b> the priests, rendering him ritually impure and unfit for service, <b>he would leave</b> the Chamber of the Hearth, <b>and he would walk</b> <b>through the circuitous passage that extended beneath the Temple,</b> as he could not pass through the Temple courtyard, due to his impurity. <b>And</b> there were <b>lamps burning on this</b> side <b>and on that</b> side of the passage. He would walk through the passage <b>until he reached the Chamber of Immersion. And there was a fire</b> burning <b>there</b> to warm the priests after they had immersed, <b>and</b> also <b>a bathroom of honor,</b> so that the priests could urinate before immersion. <b>This was</b> the manifestation of <b>its honor:</b> If one <b>found</b> the door <b>closed,</b> he would <b>know that there was a person there,</b> and he would wait for him to exit before entering. If one found the door <b>open, it was known that there was no person there,</b> and he could enter. In this manner, the one using it was afforded privacy. After the priest <b>descended and immersed</b> in the ritual bath, he <b>ascended and dried himself</b> with a towel, <b>and warmed himself opposite the fire. He</b> then <b>came</b> back to the Chamber of the Hearth <b>and sat with his brethren the priests until</b> dawn, when the <b>gates</b> of the Temple courtyard <b>would be opened.</b> He would then <b>leave</b> the Temple <b>and go on his</b> way. Since the purification process of one who immerses is not complete until sunset, by rabbinic law he could not remain in the Temple during the daytime.
+The mishna describes the commencement of the daily service in the Temple: Among the members of the priestly family who are to serve in the Temple that day, <b>whoever wants to remove</b> the ashes <b>from the altar rises early and immerses</b> himself in a ritual bath, as required of anyone who enters the Temple courtyard. He must immerse <b>before the appointed</b> priest <b>arrives,</b> as the appointed priest oversees the lottery that determines which priests perform the various rites of the Temple service, and the first of those lotteries determines who will be charged with the removal of the ashes. <b>And at what time does the appointed</b> priest <b>arrive? The times</b> of his arrival <b>are not all the same.</b> There are <b>times that he comes at the call of the rooster [<i>hagever</i>], or</b> he might come at <b>an adjacent</b> time, either <b>before</b> the call of the rooster <b>or after it.</b> <b>The appointed</b> priest <b>arrived</b> at the Chamber of the Hearth, where the priests of the patrilineal family were assembled, <b>and he knocked</b> on the gate <b>to</b> alert <b>them</b> to open the gate for him. <b>And</b> when <b>they opened</b> the gate <b>for him, he said to them: Whoever immersed</b> in the ritual bath <b>may come and participate in the lottery. They</b> then <b>conducted the lottery,</b> and <b>whoever won</b> that lottery <b>won</b> the privilege to perform the rite of the removal of the ashes.
+At some time near dawn the appointed priest <b>took the key</b> that was kept beneath a marble tablet set in the floor of the Chamber of the Hearth <b>and opened</b> with it <b>the wicket [<i>hapishpesh</i>]</b> in the gate of the Chamber of the Hearth. <b>And he entered</b> through the wicket <b>from the Chamber of the Hearth to the</b> Temple <b>courtyard; and the priests</b> of the patrilineal family <b>entered after him, and two torches of fire</b> were <b>in their hands,</b> to light the way. The priests <b>divided into two groups; these</b> priests would <b>walk along the portico</b> that surrounded the Temple courtyard, starting in the <b>direction of east, and those</b> priests would <b>walk along the portico</b> starting in the <b>direction</b> of <b>west.</b>The priests would ensure that all the service vessels were in place, ready for use in the daily service. Both groups <b>would continue inspecting</b> the vessels <b>until they reached the place</b> where the Chamber of <b>the Preparer of the</b> High Priest’s daily <b>Griddle-Cake</b> Offering was located. When <b>they reached</b> that place, <b>these</b> priests <b>and those</b> priests <b>said</b> to each other: It is <b>well; all is well,</b> and all the vessels are in place. <b>They</b> then <b>set the preparer of</b> the <b>griddle-cake</b> offering <b>to prepare</b> the <b>griddle-cake</b> offering.
+The priest <b>who won</b> the lottery <b>to remove</b> the ashes <b>from the altar shall</b> then <b>remove</b> the ashes. <b>And</b> the other priests <b>say</b> to him: <b>Be careful that you do not touch the vessel</b> with which you perform the rite <b>until you sanctify your hands and your feet from the Basin,</b> as a priest may not perform any service in the Temple before sanctifying his hands and feet. The priests would continue their reminders: <b>The coal pan</b> with which the ashes are removed <b>is placed in</b> the <b>corner between the ramp and the altar, on the western</b> side <b>of</b> the <b>ramp.</b> <b>No person would enter with</b> the priest who was removing the ashes, as it was permitted to enter the area between the Entrance Hall of the Sanctuary and the altar only when performing the Temple service. <b>And</b> there was <b>no lamp in his hand</b> when he went to fetch the coal pan. <b>Rather, he would walk by the light of the arrangement</b> of wood on the altar, upon which the portions of the offerings sacrificed the previous day were burned during the night. The other priests <b>would not see him,</b> as the altar hid him from their sight, <b>nor could they hear the sound of his</b> steps. They were therefore unaware of his progress <b>until they heard</b> the <b>sound of the wood that ben Katin crafted</b> into <b>a mechanism [<i>mukhani</i>]</b> of pulleys that was used <b>to</b> sink <b>the Basin</b> into flowing water during the night, so that its water would not be disqualified by remaining overnight. When the priests heard the sound of the pulleys raising the Basin from the water, <b>they said</b> to each other: <b>The time</b> for sanctifying hands and feet <b>has come.</b> The priest <b>sanctified his hands and his feet</b> with water <b>from the Basin</b> after he raised it. <b>He</b> then <b>took the silver coal pan</b> from the corner between the ramp and the altar, <b>and ascended to the top of the altar.</b> The priest <b>cleared the</b> upper layer of <b>coals to this side</b> and to that side and <b>scooped</b> into the coal pan <b>the inner</b> coals that were completely <b>consumed.</b> He then <b>descended</b> the ramp. When <b>he reached the floor,</b> in the southeast of the Temple courtyard, <b>he turned his face toward the north. He</b> would <b>walk along the east</b> side <b>of the ramp</b> toward the south side of the altar, walking a distance of <b>about ten cubits</b> from the bottom of the ramp, which was twenty cubits from the altar. <b>He</b> then <b>heaped the coals upon the floor</b> in a location <b>three handbreadths distant from the ramp,</b> in the <b>place where</b> the priests would <b>place the crop of the bird</b> burnt offering, <b>the ashes</b> removed <b>from the inner,</b> golden <b>altar, and the ashes</b> removed <b>from the Candelabrum.</b>
+
+Chapter 2
+
+The previous mishna described the performance of the removal of the ashes by the priest who was selected to perform this task. This mishna continues: <b>The brethren</b> of the priest who removed the ashes, i.e., the other members of the patrilineal family, <b>saw that he had descended</b> from the altar with the coal pan, <b>and they</b> would <b>run and come</b> to the Basin. <b>They made haste and sanctified their hands and their feet with</b> the water in <b>the Basin,</b> and then <b>they took the shovels and the forks and ascended</b> with them <b>to the top of the altar.</b> The shovels were for shoveling the ashes to the center of the altar, while the forks were required to remove from the altar those limbs that had not been consumed. With regard to <b>the limbs</b> of burnt offerings <b>and the fats</b> of other offerings <b>that had not been consumed</b> and burned to ashes during the time <b>from the</b> previous <b>evening,</b> the priests would <b>clear them to the sides of the altar. If</b> the remaining limbs and fats were so abundant that the <b>sides</b> of the altar were <b>unable to hold</b> them, the priests would <b>arrange them on the ramp, opposite the surrounding ledge</b> of the altar.
+The priests then <b>began raising the ashes onto</b> the <b>circular heap</b> upon which the ashes were piled. The <b>circular heap was in the middle of the altar. Sometimes there was</b> as much <b>as three hundred <i>kor</i></b> of ashes <b>upon it.</b> When the heap of ashes became excessively large, the priests would remove the ashes and pour them outside the city. <b>But during the Festivals they would not remove the ashes</b> from the altar, <b>as</b> the ashes <b>were</b> considered <b>an adornment to the altar,</b> since they were a sign of the great number of offerings that were sacrificed on it. <b>In all the days</b> of the altar, even when there was an abundance of ashes upon it, <b>the priest</b> tasked with removing the ashes from the circular heap <b>was never indolent in removing the ashes.</b>
+After the ashes were cleared to the middle of the altar, the priests <b>began raising logs</b> onto the altar in order <b>to assemble the arrangement</b> of wood on which the offerings were burned. The <i>tanna</i> asks: <b>And is</b> wood from <b>all the trees fit for the arrangement?</b> The <i>tanna</i> replies: Wood from <b>all the trees is fit for the arrangement, except for</b> wood <b>from</b> the <b>vine and from</b> the <b>olive</b> tree, <b>but</b> the priests <b>were accustomed</b> to assemble the arrangement <b>with</b> wood from <b>these</b> trees: <b>With young branches of</b> the <b>fig</b> tree, <b>of</b> the <b>nut</b> tree, <b>and of pinewood.</b>
+The priest who removed the ashes then <b>assembled the large arrangement</b> of wood upon which the daily offering and the sacrificial portions of the other offerings are burned. It was assembled <b>on the eastern</b> side of the altar, <b>and its opening</b> was <b>on the eastern</b> side of the altar, <b>and the inner end of</b> the <b>logs would touch the circular heap</b> of ashes. <b>And there was space between the logs,</b> in which the priests placed twigs, <b>as they would ignite the kindling [<i>ha’alita</i>] from there,</b> so that the fire would spread to the logs.
+The priests <b>selected from</b> among the logs that were <b>there fine</b> logs from <b>fig trees,</b> as when this type of wood was burned it would become coals rather than ashes. The priest who removed the ashes then <b>assembled the second arrangement</b> of wood, from which the coals were taken to the golden altar in the Sanctuary <b>for</b> the burning of <b>the incense.</b> The second arrangement was assembled <b>next to the southwestern</b> corner of the altar and was <b>removed from the corner toward the north</b> side of the altar by a distance of <b>four cubits.</b> The second arrangement was assembled <b>of</b> an amount of wood <b>estimated</b> to produce <b>five <i>se’a</i> of coals. And on Shabbat,</b> it was assembled <b>of</b> an amount of wood <b>estimated</b> to produce <b>eight <i>se’a</i> of coals, as there</b> the priests <b>would place</b> the <b>two bowls of frankincense that</b> accompanied <b>the shewbread</b> and that were burned on the altar on Shabbat. With regard to <b>the limbs and the fats that were not consumed</b> during the time <b>from the</b> previous <b>evening,</b> the priests would <b>return them to the</b> large <b>arrangement</b> to be burned. <b>And</b> the priests <b>kindled</b> those <b>two arrangements with fire</b> and <b>descended</b> from the altar. <b>And they</b> then <b>came to the Chamber of Hewn Stone,</b> where they would conduct the second lottery in order to determine who would perform the subsequent rites.
+
+Chapter 3
+
+Four lotteries were conducted in the Temple each day in order to determine which priests would perform which of the Temple rites. After describing the first of the lotteries, for removal of the ashes, the <i>tanna</i> describes the second lottery. <b>The</b> priest <b>appointed</b> to oversee the lotteries <b>said to</b> the priests: <b>Come and participate in the lottery</b> to determine <b>who is the</b> priest <b>who</b> will <b>slaughter</b> the daily offering; <b>and who</b> is the priest <b>who</b> will <b>sprinkle</b> its blood; and <b>who</b> will <b>remove the ashes from the inner,</b> golden <b>altar;</b> and <b>who</b> will <b>remove the ashes from the Candelabrum;</b> and <b>who</b> will <b>take</b> the <b>limbs</b> of the daily offering <b>up to the ramp</b> to be burned afterward. The limbs of the daily offering taken up to the ramp were divided among the priests in the following manner: One priest took <b>the head and the right</b> hind <b>leg</b> up to the altar; <b>and</b> a second took <b>the two forelegs;</b> a third <b>the haunch,</b> including the lower spine and the tail, <b>and the left</b> hind <b>leg;</b> a fourth <b>the breast and the cud,</b> i.e., the neck and appended internal organs, including the windpipe, liver, and heart; <b>and</b> a fifth <b>the two flanks;</b> a sixth <b>the innards; and</b> a seventh <b>the fine flour</b> from the accompanying meal offering; <b>and</b> an eighth <b>the griddle-cake</b> offering; <b>and</b> a ninth <b>the wine</b> for the libation. They <b>conducted the lottery</b> to determine the thirteen tasks, i.e., slaughtering, carrying the nine items or pairs of items, sprinkling the blood, removing the ashes from the inner altar, and removing the ashes from the Candelabrum. <b>And whoever won</b> that lottery <b>won</b> the right to perform the slaughter, and the twelve priests standing to his right won the other privileges. 
+The appointed one <b>said to</b> the priests: <b>Go out and observe if</b> it is day and <b>the time for slaughter</b> has <b>arrived. If</b> the time has <b>arrived, the observer says: There is light. Matya ben Shmuel says</b> that the appointed priest phrased his question differently, saying: <b>Is the entire eastern sky illuminated as far as Hebron? And</b> the observer <b>says: Yes.</b>
+The appointed priest <b>said to</b> the priests: <b>Go out and bring</b> me <b>a lamb from the Chamber of the Lambs,</b> where lambs that had been examined and found to be unblemished were kept. <b>And the Chamber of the Lambs is located in the northwestern corner</b> of the building of the Chamber of the Hearth. <b>There were four chambers there,</b> in that building: <b>One</b> was <b>the Chamber of the Lambs; and one</b> was <b>the Chamber of the Seals,</b> located in the northeastern corner, where the priest stored receipts given to those seeking to purchase animal offerings; <b>and one</b> was <b>the Chamber of the Hearth,</b> where there was a fire burning to warm the priests; <b>and</b> the last <b>one</b> was <b>the chamber in which</b> the priests <b>prepared the shewbread.</b>
+The priests <b>entered the Chamber of the Vessels,</b> where the service vessels required for the daily Temple service were stored. They <b>took out from there ninety-three silver vessels and gold vessels. They</b> then <b>gave</b> the lamb selected for <b>the daily offering</b> water <b>to drink in a cup</b> <b>of gold. Although</b> the lamb <b>was examined</b> and deemed unblemished earlier <b>in the evening,</b> the priests <b>examine it</b> now <b>by the light of the torches.</b>
+The priest <b>who won</b> the lottery <b>to</b> slaughter <b>the daily offering pulled</b> the lamb, <b>and</b> he would <b>go to the slaughterhouse</b> to slaughter it as the daily offering. <b>And</b> the priests <b>who won</b> the right <b>to</b> take <b>the limbs</b> up to the ramp would <b>go with him. The slaughterhouse was to the north of the altar. Adjacent to it</b> there were <b>eight low</b> stone <b>pillars. And cedarwood squares</b> were affixed <b>upon them, and iron hooks were fixed in</b> the wooden squares. <b>And</b> there were <b>three rows</b> of hooks <b>on each and every one</b> of those wooden squares, <b>upon which</b> the priests would <b>suspend</b> the animal after it was slaughtered. <b>And they</b> would <b>flay</b> the animal’s hide <b>onto marble tables that</b> were positioned <b>between the pillars.</b>
+The priests <b>who won</b> the privilege <b>of the removal of ash from the inner altar and of the removal of ash from the Candelabrum would precede</b> the other priests <b>and</b> would hold <b>four vessels in their hands: The basket, and the jug, and</b> the <b>two keys. The basket is similar to</b> a large <b>gold</b> vessel with a capacity of <b>three <i>kav</i> [<i>letarkav</i>],</b> but it <b>holds</b> only <b>two and a half <i>kav</i>. And the jug is similar to a large flask [<i>lekitton</i>] of gold. And</b> as for the <b>two keys,</b> with <b>one</b> of them the priest <b>would lower his arm to his armpit</b> through a small opening in the door and open the lock that was at the bottom of the door on the inside, and he would pass through that door into a compartment. <b>And</b> the other <b>one</b> is the key with <b>which</b> the priest <b>opened</b> the lock on the inner door of the compartment, through which he entered the Sanctuary, and that lock he opened <b>directly.</b>
+The priest <b>came to the northern wicket. There were two wickets for the large gate, one in the northern</b> part of the gate <b>and one in the southern</b> part. Through the wicket <b>that was in the southern</b> part, <b>no person entered. In its regard,</b> the wicket’s status <b>is clarified by</b> the prophet <b>Ezekiel, as it is stated:</b> “Then he brought me back the way of the outer gate of the Sanctuary, which looks toward the east; and it was shut. <b>And the Lord said unto me: This gate shall be shut, it shall not be opened, neither shall any man enter in by it, for the Lord, the God of Israel, has entered in by it; and it shall be shut”</b> (Ezekiel 44:1–2). The priest <b>took the key, opened the wicket</b> north of the gate, <b>and entered the compartment.</b> He went <b>from the compartment to the Sanctuary</b> and continued <b>until</b> he would <b>reach the large gate.</b> Once <b>he reached the large gate,</b> which was locked from the inside, <b>he moved the bolt and the locks</b> fixing the bolt in place <b>and opened</b> the gate. The priest <b>who slaughters</b> the daily offering <b>would not slaughter</b> the animal <b>until he</b> would <b>hear that the large gate</b> had been <b>opened.</b>
+<b>From Jericho</b> the people <b>would hear</b> the <b>sound</b> indicating <b>that the large gate</b> had been <b>opened. From Jericho</b> the people <b>would hear</b> the <b>sound</b> produced in the Temple by the instrument that had the form of <b>a shovel. <b>From Jericho</b> the people <b>would hear the sound of the wood that ben Katin crafted</b> into <b>a mechanism</b> of pulleys <b>for the Basin. <b>From Jericho</b> the people <b>would hear the voice of Gevini</b> the Temple <b>crier,</b> who would proclaim in the Temple each day: Arise, priests, to your service, and Levites to your platform, and Israelites to your non-priestly watch. <b>From Jericho</b> the people <b>would hear the sound of the flute</b> that was played in the Temple twelve days each year. <b>From Jericho</b> the people <b>would hear the sound of</b> ben Arza clashing <b>the cymbals</b> in the Temple. From Jericho</b> the people <b>would hear the sound of the song</b> of the Levites in the Temple. <b>From Jericho</b> the people <b>would hear the sound of the shofar</b> that was sounded several times each day in the Temple. <b>And some say</b> that in Jericho the people would hear <b>even the voice of the High Priest at the moment that he mentioned the</b> ineffable <b>name</b> of God <b>on Yom Kippur.</b> <b>From Jericho</b> the people <b>would smell the fragrance</b> emanating from <b>the preparation of the incense</b> in the Temple. <b>Rabbi Elazar ben Diglai said: There were goats</b> belonging <b>to my father</b> that grazed <b>in the cities of Mikhvar,</b> located at a distance from Jerusalem, <b>and they would sneeze from the fragrance of the preparation of the incense</b> that they smelled. </b>
+The priest <b>who won</b> the right <b>of the removal of ash from the inner altar entered</b> through the Sanctuary gate, <b>and</b> he <b>took the basket</b> with him <b>and placed it before him</b> on the floor between him and the altar. <b>And</b> he <b>would take handfuls</b> of ashes from upon the altar <b>and place</b> them <b>in</b> the basket. <b>Ultimately,</b> when only a small amount of ashes remained on the altar, <b>the priest swept the rest into</b> the basket, <b>and placed</b> the basket back on the Sanctuary floor, <b>and emerged</b> from the Sanctuary. The priest <b>who won</b> the right <b>of the removal of ash from the Candelabrum entered</b> the Sanctuary. <b>And</b> if <b>he found</b> in the Candelabrum the <b>two easternmost lamps</b>, the second of which is called the <b>western</b> lamp, still <b>burning,</b> he would first <b>remove the ashes</b> and the burned wicks <b>from the rest</b> of the lamps and place them in the jug, and place new wicks and oil in those lamps. <b>And</b> he would <b>leave these</b> two lamps <b>burning in their</b> own <b>place.</b> If <b>he found that</b> the two easternmost lamps <b>were extinguished,</b> he would <b>remove the ashes</b> and the burned wicks from <b>them and kindle them from the</b> lamps that were still <b>burning.</b> If none were still burning, he would kindle them from the fire on the outer altar. <b>And afterward,</b> the priest would <b>remove the ashes</b> and the wicks <b>from the rest</b> of the lamps. <b>And there was a stone in front of the Candelabrum and in it there</b> were <b>three stairs upon which</b> the <b>priest</b> would <b>stand and prepare the lamps</b> for kindling. Since the Candelabrum was eighteen handbreadths high, it was necessary for the priest to stand on an elevated surface to reach the lamps. <b>And</b> after he placed the ashes and the wicks from the five westernmost lamps in the jug, he would <b>place the jug on</b> the <b>second stair</b> of that stone, <b>and</b> then he <b>emerged</b> from the Sanctuary. When the priest later returned to prepare the two easternmost lamps for kindling, he would remove the jug with the ashes from the Candelabrum, and together with the priest removing the basket with the ashes from the inner altar would pour the ashes from the jug and the basket at the side of the altar. 
+
+Chapter 4
+
+In preparing the lamb of the daily offering for sacrifice, the priests <b>would not tie the lamb</b> by fastening all four of its legs together; <b>rather, they would bind it</b> by fastening each hind leg to the corresponding foreleg. The priests <b>who won</b> the right <b>to</b> take <b>the limbs</b> up to the ramp would <b>hold</b> the lamb in place while it was being slaughtered. <b>And this was</b> the manner of <b>its binding:</b> The animal would be stood in the northern part of the courtyard while <b>its head</b> would be directed <b>to the south,</b> toward the altar, <b>and its face</b> would be turned <b>to the west,</b> toward the Sanctuary. <b>And the slaughterer</b> would <b>stand to</b> the <b>east</b> of the animal, <b>and his face</b> would be <b>to the west.</b> Twenty-four rings were affixed to the courtyard floor north of the altar, designated for placement of the animal’s neck during its slaughter. The daily offering <b>of the morning was slaughtered at the northwest corner</b> of the altar, <b>at</b> the <b>second ring.</b> The daily offering <b>of the afternoon was slaughtered at the northeast corner</b> of the altar, <b>at</b> the <b>second ring.</b> After <b>the slaughterer has slaughtered</b> the lamb <b>and the receiver has received</b> its blood in a vessel to sprinkle on the altar, the priest <b>comes to</b> the <b>northeast corner</b> of the altar <b>and places</b> the first sprinkling in such a manner that the blood will reach the <b>eastern</b> and <b>northern</b> sides of the altar. Next, the priest comes to the <b>southwest</b> corner of the altar <b>and places</b> a second sprinkling in a manner such that the blood will reach the <b>western</b> and <b>southern</b> sides of the altar. With regard to <b>the remainder of the blood,</b> the priest <b>would pour</b> it <b>at</b> the <b>southern base</b> of the altar, at its southwest corner.
+When the priest flayed the hide of the daily offering after its slaughter, <b>he would not break the</b> animal’s <b>leg</b> in the typical manner of flaying an animal; <b>rather, he punctures</b> the leg <b>from within</b> each <b>knee</b> of the hind leg <b>and suspends</b> the animal <b>by</b> placing these holes on two hooks, in order to flay the animal’s hide. The priest began <b>flaying</b> from the top of the inverted animal, <b>descending until</b> he would <b>reach</b> the hide <b>of the breast.</b> Once <b>he reached the breast, he severed the</b> lamb’s <b>head and gave it to</b> the priest <b>who won</b> the right to take <b>it</b> up to the ramp. Next <b>he severed the</b> four <b>legs</b> below the knee <b>and gave them to</b> the priest <b>who won</b> the right to take <b>them</b> up to the ramp. <b>He completed the flaying</b> of the remaining hide from the breast down, and then the priest <b>cut the heart and drained its blood.</b> Next the priest <b>severed</b> the remaining upper parts of <b>the forelegs and gave them to</b> the priest <b>who won</b> the right to take <b>them</b> up to the ramp. Afterward <b>he moved up to</b> the remaining upper part of <b>the right</b> hind <b>leg, severed it, and gave it to</b> the priest <b>who won</b> the right to take <b>it</b> up to the ramp; <b>and</b> the animal’s <b>two testicles</b> were cut along <b>with</b> the right leg, leaving the animal suspended by its left hind leg. Then the priest <b>tore</b> open the animal’s midsection, <b>resulting</b> in the innards of <b>the entire</b> animal being <b>exposed before him.</b> <b>He took the fats and placed</b> them <b>on the place of slaughter</b> on <b>the</b> animal’s <b>head above</b> it, to conceal the place where it was severed while the priest would take the head to the altar. Then the priest <b>took the innards and gave them to</b> the priest <b>who won</b> the right to take <b>them</b> up to the ramp, in order <b>to rinse them</b> first. <b>And</b> with regard to <b>the stomach,</b> in which there is a significant amount of waste, the priests would <b>rinse it in the rinsing site</b> located in the south of the courtyard, east of the Gate of the Water, <b>and they rinsed it as much it required. And</b> with regard to <b>the innards,</b> the priests would <b>rinse them three times at a minimum, on</b> the <b>marble tables that</b> were positioned <b>between the pillars</b> in the slaughterhouse.
+The priest then <b>took the knife and separated the lung from the liver, and</b> the <b>finger-</b>like protrusion from the lower edge <b>of the liver,</b> also known as the lobe of the liver, <b>from the liver. And</b> he <b>would not move</b> any one of the organs <b>from its place.</b> He would leave the lung attached to the neck, the lobe attached to the haunch, and the liver attached to the right flank. The priest would <b>puncture</b> around <b>the breast,</b> separating it from the flanks and the ribs, <b>and</b> he <b>gave it to</b> the priest <b>who won</b> the right to take <b>it</b> up to the ramp. He then <b>moved up to the right flank</b> and <b>would cut</b> it and separate it from the animal’s body. <b>And</b> he would continue to cut, <b>descending until</b> he would reach <b>the spinal column, and</b> the priest <b>would not touch the spinal column,</b> leaving the spine intact and attached to the left flank. He would continue cutting <b>until he reached</b> the space <b>between the two narrow ribs</b> near the neck, leaving them in place. The priest <b>cut</b> the right flank, separating it from the body of the animal, <b>and gave it to</b> the priest <b>who won</b> the right to take <b>it</b> up to the ramp. <b>And the liver</b> was <b>suspended from it.</b> The priest then <b>came to the cud. He left</b> attached <b>to it,</b> in their entirety, the <b>two</b> narrow <b>ribs from here,</b> the right side, <b>and</b> the <b>two</b> narrow <b>ribs from there,</b> the left side. <b>He cut</b> the cud <b>and gave it to</b> the priest <b>who won</b> the right to take <b>it</b> up to the ramp; and <b>the windpipe, the heart, and the lung</b> were <b>suspended from it.</b> <b>He came to</b> cut <b>the left flank</b> of the body and <b>left</b> attached <b>to it two narrow ribs above,</b> near the haunch, as the animal was suspended upside down, <b>and two narrow ribs below,</b> near the cud. <b>And he</b> also <b>did that with its counterpart,</b> the right flank, <b>resulting</b> in <b>two</b> narrow ribs <b>in each</b> flank <b>above and two</b> narrow ribs <b>in each</b> flank <b>below.</b> <b>He cut</b> the left flank <b>and gave it to</b> the priest <b>who won</b> the right to take <b>it</b> up to the ramp, <b>and the spinal column</b> was <b>with it, and the spleen</b> was <b>suspended from it. And</b> the left flank <b>was greater,</b> i.e., the larger of the two, because it included the spine, <b>but</b> they <b>referred</b> to <b>the right</b> flank as the <b>greater</b> one, <b>as</b> in addition to the flank itself, <b>the liver was suspended from it. He came to the haunch, cut it, and gave it to</b> the priest <b>who won</b> the right to take <b>it</b> up to the ramp. And <b>the tail, and the finger-</b>like protrusion <b>of the liver, and the two kidneys</b> were <b>with it. He took</b> the remaining upper part of <b>the left</b> hind <b>leg, cut it, and gave it to</b> the priest <b>who won</b> the right to take <b>it</b> up to the ramp. This <b>resulted</b> in <b>all of</b> the nine priests who won the rights to take the limbs up to the ramp <b>standing in line, and the limbs</b> were <b>in their hands.</b> <b>The first</b> priest stood <b>with the head and with the</b> right hind <b>leg</b> of the animal. Since it was more significant, <b>the head</b> was <b>in his right</b> hand, <b>and its nose</b> was turned <b>toward the</b> priest’s <b>arm. Its horns</b> were <b>between his fingers,</b> and <b>the place of its slaughter</b> was <b>above, and the fats were placed upon it,</b> to conceal the bloody place of slaughter. <b>The right</b> hind <b>leg</b> was <b>in his left</b> hand, <b>and</b> the outer <b>side</b> of the leg, from which <b>its hide</b> was flayed, rather than the side on which the incision was made, was facing <b>out. The second</b> priest stood <b>with</b> the <b>two forelegs.</b> He held the <b>right</b> foreleg <b>in his right</b> hand <b>and</b> the <b>left</b> foreleg <b>in his left</b> hand, <b>and</b> the outer <b>side</b> of the leg, from which <b>its hide</b> was flayed, was facing <b>out.</b> <b>The third</b> priest stood <b>with the haunch and the</b> left hind <b>leg.</b> He held <b>the haunch in his right</b> hand, <b>and the tail</b> was <b>hanging between his fingers, and the finger-</b>like protrusion <b>of the liver and the two kidneys</b> were <b>with it.</b> He held <b>the left</b> hind <b>leg in his left</b> hand, <b>and</b> the outer <b>side</b> of the leg, from which <b>its hide</b> was flayed, was facing <b>out. The fourth</b> priest stood <b>with the breast and with the cud,</b> with <b>the breast in his right</b> hand <b>and the cud in his left</b> hand, <b>and its</b> two <b>ribs</b> were attached to the cud <b>between his two fingers. The fifth</b> priest stood <b>with</b> the <b>two flanks;</b> the <b>right</b> flank was <b>in his right</b> hand <b>and</b> the <b>left</b> flank <b>in his left</b> hand, <b>and</b> the outer <b>side</b> was facing <b>out. The sixth</b> priest stood <b>with the innards, which</b> were <b>placed in a vessel, and</b> the <b>lower legs</b> were placed <b>atop them from above.</b> <b>The seventh</b> priest stood <b>with the fine flour</b> of the meal offering that accompanies the daily offering. <b>The eighth</b> priest stood <b>with the griddle-cake</b> offering sacrificed daily by the High Priest, half in the morning and half in the evening. <b>The ninth</b> priest stood <b>with the wine</b> for the libations that accompany the daily offering. The nine priests <b>went and placed</b> the items they were carrying on the area <b>from halfway</b> up <b>the ramp and below,</b> in the lower portion of the ramp, <b>on the west</b> side of the ramp, <b>and they salted</b> the limbs and the meal offering. <b>And they descended and came to the Chamber of Hewn Stone to recite</b> the morning <b><i>Shema</i></b> and the other texts that they would recite, as explained at the beginning of the next chapter.
+
+Chapter 5
+
+After the priests completed laying the parts of the daily offering on the ramp, they went to the Chamber of Hewn Stone to recite <i>Shema</i>. <b>The appointed</b> priest who oversaw the lotteries in the Temple <b>said to</b> the priests: <b>Recite a single blessing</b> of the blessings that accompany <i>Shema</i>. <b>And</b> the members of the priestly watch <b>recited a blessing,</b> and then <b>they recited the Ten Commandments, <i>Shema</i></b> (see Deuteronomy 6:4–9), <b><i>VeHaya im Shamoa</i></b> (see Deuteronomy 11:13–21), and <b><i>VaYomer</i></b> (see Numbers 15:37–41), the standard formula of <i>Shema</i>. Additionally, <b>they blessed with the people three blessings.</b> These blessings were: <b>True and Firm,</b> the blessing of redemption recited after <i>Shema</i>; <b>and</b> the blessing of the Temple <b>service,</b> which is also a blessing recited in the <i>Amida</i> prayer; <b>and the Priestly Benediction,</b> recited in the form of a prayer, without the lifting of hands that usually accompanies that blessing (<i>Tosafot</i>). <b>And on Shabbat,</b> when the new priestly watch would begin its service, the priests would <b>add one blessing</b> recited <b>by the outgoing priestly watch,</b> that love, fraternity, peace, and friendship should exist among the priests of the incoming watch.
+The appointed priest <b>said to them:</b> Let only those priests who are <b>new to</b> burning <b>the incense come and participate in the lottery</b> for the incense. <b>Whoever won</b> that lottery <b>won</b> the privilege to burn the incense. The appointed priest <b>said to them:</b> Those <b>new</b> priests, i.e., those who had never performed the service, together <b>with</b> those <b>old</b> priests, i.e., those who had already performed it, may <b>come and participate in the lottery</b> to determine <b>who takes the limbs from</b> the bottom half of <b>the ramp,</b> where they had been placed earlier, <b>up to the altar. Rabbi Eliezer ben Ya’akov says:</b> The priest <b>who takes the limbs up to the ramp is</b> the one who <b>takes them up</b> from the ramp and places them <b>upon the altar.</b>
+The priests who did not win a lottery were still dressed in the priestly vestments that they were required to don when entering the lottery, so that if they won they would be prepared for immediate service. The appointed priest <b>handed over</b> these priests <b>to</b> the care of <b>the attendants [<i>laḥazanim</i>].</b> The attendants <b>would undress</b> these priests and remove <b>their garments, and they would leave only their trousers on them.</b> After the priests donned their non-sacred garments, they would remove the priestly trousers and don their non-sacred trousers. <b>And there were</b> four storage <b>compartments there</b> in the Temple for the storage of priestly vestments for each priestly watch, <b>and on</b> each of <b>them was written the use of the garment</b> stored there: Trousers, tunic, belt, and mitre.
+The priest <b>who won</b> the lottery to burn <b>the incense would take the spoon</b> used for carrying the incense. <b>And the spoon</b> was <b>similar to</b> a large <b>gold vessel</b> that <b>held three <i>kav</i>, and the smaller vessel was</b> placed <b>inside</b> the spoon. The vessel was <b>filled to overflow</b> with <b>incense. And it had a cover</b> to prevent spillage of the incense, <b>and there was a type of cloth</b> placed <b>upon it from above,</b> to preserve the fragrance of the incense.
+The priest <b>who won</b> the right <b>to</b> bring <b>the coal pan</b> with the coals from the outer altar to the incense altar in the Sanctuary <b>took the silver coal pan, ascended to the top of the</b> outer <b>altar, and cleared</b> the extinguished coals from the perimeter of the flame <b>to here</b> and to there. Then he <b>shoveled</b> four <i>kav</i> from the consumed inner coals, which were burned in the depths of the flame, into the coal pan. <b>He descended</b> from the altar <b>and emptied</b> the coals <b>into</b> the coal pan made <b>of gold. Approximately one <i>kav</i> of coals from it was</b> spilled and <b>scattered</b> on the courtyard floor, as the capacity of the gold pan was only three <i>kav</i>. <b>And</b> a priest <b>would sweep</b> the scattered coals <b>into</b> the Temple courtyard <b>drain</b> that passed through the courtyard to drain the waste outside the Temple. <b>And on Shabbat,</b> when it is prohibited to extinguish fire, the priest would not sweep the coals into the canal; rather, <b>he would overturn a <i>pesakhter</i> upon them. And</b> the <b><i>pesakhter</i> was a large vessel</b> that <b>held a half-kor. And</b> since the <i>pesakhter</i> was a very heavy vessel, <b>there were two chains on it,</b> to facilitate its standard use, removal of ashes from the altar: <b>One</b> chain with <b>which</b> a priest would <b>pull</b> the vessel filled with ashes <b>down</b> the ramp, <b>and one</b> chain <b>that</b> another priest <b>would grasp from above, so that</b> the vessel would <b>not roll</b> down the ramp and the ashes would not spill. <b>And</b> the <i>pesakhter</i> <b>would serve three purposes:</b> The priests would <b>overturn it upon</b> the <b>coals</b> that scattered in the Temple during the transfer from the silver to the gold coal pan on Shabbat, <b>and</b> they would overturn it <b>upon the</b> carcass of <b>a creeping animal</b> found in the Temple <b>on Shabbat, and</b> they would <b>take the ashes down from atop the altar in it.</b>
+The priest with the spoonful of incense and the priest with the gold coal pan filled with coals <b>reached</b> the place <b>between the Entrance Hall</b> to the Sanctuary <b>and the</b> outer <b>altar,</b> on their way to the Sanctuary. <b>One</b> of them <b>took the shovel and threw it between the Entrance Hall and the</b> outer <b>altar. No person</b> could <b>hear the voice of another</b> speaking to him <b>in Jerusalem,</b> due <b>to</b> the <b>sound</b> generated by <b>the shovel.</b> <b>And</b> that sound <b>would serve three purposes:</b> Any <b>priest who hears its sound knows that his brethren the priests are entering to prostrate</b> themselves in the Sanctuary at that time, <b>and he</b> would <b>run and come</b> to prostrate himself with them. <b>And</b> any <b>Levite who hears its sound knows that his brethren the Levites are entering</b> the courtyard to stand on their platform <b>to recite the psalm</b> accompanying the libation, <b>and he</b> would <b>run and come</b> to sing with them. <b>And the head of the</b> non-priestly <b>watch,</b> which stands in the courtyard as the agents of the Jewish people, <b>would position the ritually impure</b> priests and singers <b>at the eastern gate</b> of the courtyard, to make it clear that those priests were not performing the Temple service due to their ritual impurity.
+
+Chapter 6
+
+The priest with the panful of incense and the priest with the gold coal pan filled with coals <b>began ascending</b> the twelve <b>stairs of the Entrance Hall.</b> The priests <b>who won</b> the rights <b>of the removal of ash from the inner altar and</b> the removal of ash from <b>the Candelabrum would precede them,</b> to remove the vessels that remained in the Sanctuary. The priest <b>who won</b> the right <b>of the removal of ash from the inner altar entered</b> the Sanctuary <b>and took the basket</b> that he had left there after removing the ashes from the altar. <b>And</b> when he completed his tasks, he <b>prostrated</b> himself with his hands and feet spread <b>and emerged</b> from the Sanctuary. The priest <b>who won</b> the right <b>of the removal of ash from the Candelabrum entered</b> the Sanctuary, <b>and</b> if he <b>found</b> the <b>two western lamps,</b> i.e., the easternmost and the one immediately to its west, of the Candelabrum <b>burning,</b> he would <b>remove the ash from the easternmost</b> lamp and prepare it anew. <b>But</b> he would <b>leave burning the</b> lamp immediately <b>west</b> of the easternmost lamp, <b>as from</b> that lamp <b>he would kindle</b> the lamps of <b>the Candelabrum in the afternoon.</b> If <b>he found that</b> the lamp west of the easternmost lamp <b>was extinguished, he</b> would <b>remove the ashes and kindle it</b> from the fire on <b>the altar of the burnt offering.</b> He then <b>took the jug</b> in which he had placed the ashes and wicks of the Candelabrum <b>from</b> the <b>second stair</b> of the stone before the Candelabrum <b>and prostrated</b> himself <b>and emerged</b> from the Sanctuary.
+The priest <b>who won</b> the right <b>to</b> bring <b>the coal pan</b> filled with coals to the inner altar for the burning of the incense first <b>piled the coals on the</b> inner <b>altar and</b> then <b>flattened them,</b> distributing them evenly on the altar <b>with the bottom of the coal pan. And</b> when he finished distributing the coals, he <b>prostrated</b> himself <b>and emerged</b> from the Sanctuary.
+The priest <b>who won</b> the right <b>to</b> burn <b>the incense would take the smaller vessel</b> containing the incense <b>from within the spoon, and</b> would <b>give it to</b> a priest who is <b>his friend or his relative,</b> whom he designated to assist him, and enter the Sanctuary with him. If the incense <b>was scattered from</b> the smaller vessel <b>into</b> the spoon, the priest accompanying him would <b>give</b> the incense <b>to</b> the priest burning the incense <b>in his handfuls. And</b> the experienced priests would <b>teach</b> the priest burning the incense: <b>Be careful,</b> because if you are not careful <b>you might begin</b> scattering the incense on the side of the altar that is <b>before you;</b> rather, start scattering on the far side of the altar, <b>so</b> that <b>you will not be burned</b> by the burning incense when you are scattering it. The priest <b>began flattening it,</b> distributing the incense evenly on the coals on the altar, <b>and</b> when the Sanctuary would become filled with the smoke of the incense, he would <b>emerge</b> from the Sanctuary. The priest <b>burning</b> the incense <b>would not burn</b> it until <b>the appointed</b> priest would <b>say to him: Burn</b> the incense. <b>And if it was the High Priest</b> who was burning the incense, <b>the appointed</b> priest would <b>say to him</b> deferentially: <b>My master,</b> the <b>High Priest, burn</b> the incense. It is derived from the verse: “And there shall be no man in the Tent of Meeting when he goes in to make atonement in the Sanctuary, until he comes out” (Leviticus 16:17), that no one may be standing between the Entrance Hall and the outer altar when the priest burns the incense. Therefore, <b>the people,</b> i.e., the priests, <b>left</b> that area. <b>And</b> the priest <b>burned</b> the incense on the inner altar <b>and prostrated</b> himself <b>and emerged</b> from the Sanctuary.
+
+Chapter 7
+
+After the priests concluded sacrificing the daily morning offering, they would enter the Sanctuary to prostrate themselves. <b>On occasions when the High Priest</b> would <b>enter</b> the Sanctuary <b>to prostrate</b> himself, he would enter before the other priests. When the High Priest enters the Sanctuary, <b>three</b> priests <b>hold him</b> to assist him and support him, in order to distinguish the service of the High Priest from that of the other priests entering the Sanctuary. <b>One</b> priest held <b>his right</b> hand <b>and one</b> priest held <b>his left</b> hand, <b>and one</b> priest stood behind the High Priest, holding <b>onto</b> the two <b>precious</b> onyx <b>stones</b> located on the shoulders of the High Priest, on the ephod. <b>And once the appointed</b> priest <b>heard</b> the <b>sound</b> from the <b>feet of the High Priest,</b> produced by the bells attached to the bottom of his robe, he knew <b>that</b> the High Priest was <b>emerging</b> from the Sanctuary, and he <b>lifted the curtain</b> suspended at the opening of the Entrance Hall <b>for him,</b> to facilitate his exit. After the High Priest <b>entered and prostrated</b> himself <b>and emerged</b> from the Sanctuary, <b>his brethren the priests entered, prostrated</b> themselves, <b>and emerged</b> from the Sanctuary. 
+After the priests emerged from the Sanctuary, <b>they came and stood on the</b> twelve <b>stairs</b> before <b>the Entrance Hall. The first</b> five priests <b>stood to</b> the <b>south</b> of <b>their brethren, the priests,</b> who had taken the limbs of the daily offering up to the altar. <b>And</b> those five priests had <b>five vessels in their hands: The basket</b> with the ashes from the inner altar was <b>in the hands of one</b> priest; <b>and the jug</b> with the ashes from the Candelabrum was <b>in the hands of one</b> priest; <b>and the coal pan</b> was <b>in the hands of one</b> priest; <b>and the</b> smaller <b>vessel,</b> the bowl that held the incense, was <b>in the hands of one</b> priest, who had burned the incense; <b>and</b> the <b>spoon and its cover</b> were <b>in the hands of one</b> priest, the friend or relative of the one who burned the incense. The priests placed their vessels on the ground <b>and</b> then <b>blessed the people,</b> reciting <b>one blessing.</b> The Priestly Benediction was recited outside the Temple as well, <b>but</b> in the Temple, it was recited differently, <b>as in</b> the rest of <b>the country</b> the priests would <b>recite it</b> as <b>three blessings,</b> and the listeners would answer amen after each blessing. <b>But in the Temple</b> they would recite it as <b>one blessing,</b> and the listeners would not respond to each blessing. Rather, at the conclusion of the entire Priestly Benediction they would answer: Blessed are You Lord, God of Israel, from everlasting to everlasting. <b>In the Temple,</b> the priests <b>would recite the name</b> of God <b>as it is written,</b> with the letters <i>yod</i>, <i>heh</i>, <i>vav</i>, <i>heh</i>, whereas <b>in</b> the rest of <b>the country</b> the priests would recite the name of God <b>by His appellation,</b> <i>alef</i>, <i>dalet</i>, <i>nun</i>, <i>yod</i>. Furthermore, <b>in</b> the rest of <b>the country,</b> while reciting the Priestly Benediction <b>the priests lift their hands opposite their shoulders, and in the Temple</b> they raise them <b>above their heads.</b> That is the <i>halakha</i> with regard to all priests in the Temple, <b>except for</b> the <b>High Priest, who does not raise his hands above the frontplate</b> on his forehead, as the name of God is written on the frontplate. <b>Rabbi Yehuda says: Even</b> the <b>High Priest</b> would <b>raise his hands above the frontplate</b> while reciting the Priestly Benediction in the Temple, <b>as it is stated</b> with regard to the Priestly Benediction recited by Aaron the High Priest: <b>“And Aaron lifted his hands toward the people and blessed them”</b> (Leviticus 9:22).
+The High Priest is entitled to sacrifice any offering brought to the Temple, at his discretion. <b>When the High Priest wishes to burn</b> the limbs of the daily offering and the accompanying meal offering, he <b>would ascend the ramp</b> to the altar, <b>and the deputy</b> High Priest would walk <b>to his right.</b> When he <b>reached half</b> the height of <b>the ramp, the Deputy</b> would <b>hold his right</b> hand <b>and take him up</b> to the altar at the top of the ramp. <b>And the first</b> of the nine priests who took the limbs up to the altar <b>handed</b> the High Priest <b>the head and the hind leg</b> of the offering, <b>and</b> the High Priest <b>placed his hands upon them and</b> then <b>threw them</b> onto the altar fire. Next <b>the second</b> of the nine priests <b>handed the two forelegs</b> of the offering <b>to the first</b> priest. He <b>gave them to the High Priest,</b> who <b>placed his hands upon them and</b> then <b>threw them</b> onto the altar fire. At that point, <b>the second</b> priest <b>slipped away and left. And</b> in <b>that</b> manner the priests <b>would hand</b> the High Priest <b>the rest of all the limbs, and he</b> would <b>place his hands upon them and</b> then <b>throw them</b> onto the altar fire. <b>And when he wishes, he places his hands and others throw</b> the limbs onto the fire. When the High Priest, who was at the top of the ramp on the south side of the altar, <b>came to circle the altar</b> to reach the southwestern corner, where he would pour the libation of wine, <b>from where does he begin?</b> He begins <b>from the southeastern corner</b> and continues to the <b>northeastern</b> corner, then to the <b>northwestern</b> corner, and ultimately reaches the <b>southwestern</b> corner. At that point, the priests <b>gave him wine to pour.</b> <b>The Deputy stands</b> at the High Priest’s side <b>at the corner</b> of the altar <b>and the cloths</b> are <b>in his hand,</b> so that he can wave them to signal to the Levites to begin singing when the High Priest pours the libation. <b>Two priests stand at the</b> marble <b>table of the fats,</b> where the limbs and fats were placed before being taken to the altar, <b>and</b> there were <b>two</b> silver <b>trumpets in their hands.</b> These two priests <b>sounded a <i>tekia</i>,</b> a long continuous blast; they then <b>sounded a <i>terua</i>,</b> a series of staccato blasts; <b>and</b> lastly they <b>sounded</b> another <b><i>tekia</i></b> to alert the Levites to prepare to recite the psalm. The priests with the trumpets <b>came and stood near ben Arza,</b> the title given to the person who was tasked with striking the cymbals, <b>one to his right and one to his left.</b> Then the High Priest <b>stooped to pour</b> the libation, <b>and the Deputy waved the cloths, and ben Arza struck the cymbals, and the Levites recited the psalm</b> of that day of the week. Each psalm was divided into three sections. Whenever the Levites <b>reached the</b> end of one <b>section</b> of the psalm, the priests <b>sounded a <i>tekia</i>, and the people</b> in the courtyard <b>prostrated</b> themselves. <b>At</b> the end of <b>each section</b> there was <b>a <i>tekia</i>, and for every <i>tekia</i></b> there was <b>a prostration. That is the procedure for</b> the sacrifice of <b>the daily offering in the service of the House of our God; may it be</b> His <b>will that it will be speedily rebuilt in our day, amen.</b>
+The following is a list of each daily <b>psalm that the Levites would recite in the Temple. On the first day</b> of the week <b>they would recite</b> the psalm beginning: “A psalm of David. <b>The earth is the Lord’s and all it contains, the world and all who live in it”</b> (Psalms, chapter 24). <b>On the second</b> day <b>they would recite</b> the psalm beginning: “A song; a psalm of the sons of Korah. <b>Great is the Lord and highly to be praised in the city of God, on His sacred mountain”</b> (Psalms, chapter 48). <b>On the third</b> day <b>they would recite</b> the psalm beginning: “A psalm of Asaph. <b>God stands in the divine assembly; among the judges He delivers judgment”</b> (Psalms, chapter 82). <b>On the fourth</b> day <b>they would recite</b> the psalm beginning: <b>“O Lord God, to Whom vengeance belongs, God to Whom vengeance belongs, shine forth”</b> (Psalms, chapter 94). <b>On the fifth</b> day <b>they would recite</b> the psalm beginning: “For the leader; upon the Gittith, a psalm of Asaph. <b>Sing for joy to God, our strength; shout aloud to the God of Jacob”</b> (Psalms, chapter 81). <b>On the sixth</b> day <b>they would recite</b> the psalm beginning: <b>“The Lord reigns: He is robed in majesty; the Lord is robed,</b> girded with strength” (Psalms, chapter 93). <b>On Shabbat they would recite</b> the psalm beginning: <b>“A psalm, a song for Shabbat day”</b> (Psalms, chapter 92). This is interpreted as <b>a psalm, a song for the future, for the day that will be entirely Shabbat and rest for everlasting life.</b>
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Tamid/Hebrew/Mishnah based on the Kaufmann manuscript, edited by Dan Be'eri.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Tamid/Hebrew/Mishnah based on the Kaufmann manuscript, edited by Dan Be'eri.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..65904d42bf96e2c1519fedb5586a7b4e79a0bdb3
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Tamid/Hebrew/Mishnah based on the Kaufmann manuscript, edited by Dan Be'eri.txt	
@@ -0,0 +1,606 @@
+Mishnah Tamid
+משנה תמיד
+Mishnah based on the Kaufmann manuscript, edited by Dan Be'eri
+https://archive.org/details/MishnaCorrectedKaufman00WHOLE
+
+משנה תמיד
+
+
+
+Chapter 1
+
+<small>א</small>
+בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת הַכֹּהֲנִים שׁוֹמְרִים בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ: 
+בֵּית אַבְטִינָס, וּבֵית הַנִּיצוֹץ, וּבֵית הַמּוֹקֵד.  
+בֵּית אַבְטִינָס [וּבֵית הַנִּיצוֹץ] הָיוּ עֲלִיּוֹת, 
+וְהָרוֹבִים שׁוֹמְרִים שָׁם.  
+בֵּית הַמּוֹקֵד, כִּפָּה, וּבַיִת גָּדוֹל הָיָה, 
+מֻקָּף רוֹבְדִין שֶׁלָּאֶבֶן, &lt;רוֹבֵדִין&gt;
+וְזִקְנֵי בֵית אָב יְשֵׁנִים שָׁם, 
+וּמַפְתְּחוֹת עֲזָרָה בְיָדָן.  
+וּפִרְחֵי כְהֻנָּה, אִישׁ כְּסוּתוֹ בָאָרֶץ.  &lt;כיסתו&gt;
+לֹא הָיוּ יְשֵׁנִים בְּבִגְדֵי קֹדֶשׁ, 
+אֶלָּא פוֹשְׁטִין וּמְקַפְּלִין, 
+וּמַנִּיחִין אוֹתָן תַּחַת רָאשֵׁיהֶן, 
+וּמִתְכַּסִּין כְּסוּת עַצְמָן.  
+אֵרַע קֶרִי בְּאֶחָד מֵהֶן, &lt;בְּאַחַד&gt;
+יוֹצֵא וְהוֹלֵךְ לוֹ בִמְסִבָּה הַהוֹלֶכֶת תַּחַת הַבִּירָה, 
+וְהַנֵּרוֹת דּוֹלְקִין מִכָּן וּמִכָּן, 
+עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לְבֵית הַטְּבִילָה.  
+וּמְדוּרָה הָיְתָה שָׁם, וּבֵית כִּסֵּא שֶׁלַּכָּבוֹד.  
+וְזֶה הוּא כְבוֹדוֹ: 
+מְצָאוֹ נָעוּל, יוֹדֵעַ שֶׁיֶּשׁ שָׁם אָדָם; 
+פָּתוּחַ, יוֹדֵעַ שֶׁאֵין שָׁם אָדָם.  
+יָרַד וְטָבַל, עָלָה וְנִסְתַּפַּג, 
+וְנִתְחַמַּם כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה.  
+בָּא וְיָשַׁב לוֹ אֵצֶל אֶחָיו הַכֹּהֲנִים, 
+עַד שֶׁהַשְּׁעָרִים נִפְתָּחִים, 
+יוֹצֵא וְהוֹלֵךְ לוֹ. 
+
+<small>ב</small>
+מִי שֶׁהוּא רוֹצֶה לִתְרֹם אֶת הַמִּזְבֵּחַ, 
+מַשְׁכִּים וְטוֹבֵל עַד שֶׁלֹּא יָבֹא הַמְמֻנֶּה.  
+וְכִי בְאֵיזוֹ שָׁעָה הַמְמֻנֶּה בָא? 
+לֹא כָל הָעִתִּים שָׁווֹת, 
+פְּעָמִים שֶׁהוּא בָא מִקְּרוֹת הַגֶּבֶר, &lt;מקראות&gt;
+אוֹ סָמוּךְ לוֹ מִלְּפָנָיו אוֹ מֵאַחֲרָיו.  
+וְהַמְמֻנֶּה יָבֹא וְדָפַק עֲלֵיהֶן, וְהֵן פָּתְחוּ לוֹ.  
+אָמַר לָהֶן: 
+'מִי שֶׁטָּבַל, יָבֹא וְיָפִיס!' 
+הֵפִיסוּ, זָכָה מִי שֶׁזָּכָה. 
+
+<small>ג</small>
+נָטַל אֶת הַמַּפְתֵּחַ וּפָתַח אֶת הַפְּשֶׁפֶשׁ, 
+וְנִכְנַס מִבֵּית הַמּוֹקֵד לָעֲזָרָה, 
+וְנִכְנְסוּ אַחֲרָיו, שְׁתֵּי אֲבוּקוֹת שֶׁלָּאוּר בְּיָדָן.  
+וְנֶחְלְקוּ לִשְׁתֵּי כִתּוֹת: 
+אֵלּוּ הָלְכוּ בְאַכְסַדְרָא דֶרֶךְ הַמִּזְרָח, 
+וְאֵלּוּ הָלְכוּ בְאַכְסַדְרָא דֶּרֶךְ הַמַּעֲרָב.  
+הָיוּ בוֹדְקִין וְהוֹלְכִין, 
+עַד שֶׁמַּגִּיעִין לִמְקוֹם עוֹשֵׂה חֲבִתִּין.  
+הִגִּיעוּ לִמְקוֹם עוֹשֵׂה חֲבִתִּין, 
+אֵלּוּ וָאֵלּוּ אָמְרוּ: 
+'שָׁלוֹם, הַכֹּל שָׁלוֹם!' 
+הֶעֱמִידוּ בֵית עוֹשֵׂה חֲבִתִּין לַעֲשׁוֹת חֲבִתָּן. 
+
+<small>ד</small>
+מִי שֶׁזָּכָה לִתְרֹם אֶת הַמִּזְבֵּחַ, 
+הוּא יִתְרֹם אֶת הַמִּזְבֵּחַ, 
+אוֹמְרִין לוֹ: 
+'הִזָּהֵר! שֶׁמֵּא תִגַּע בַּכֶּלִי 
+עַד שֶׁתְּקַדֵּשׁ יָדֶיךָ וְרַגְלֶיךָ מִן הַכִּיּוֹר; 
+וַהֲרֵי הַמַּחְתָּה נְתוּנָה בַמִּקְצוֹעַ, 
+בֵּין הַכֶּבֶשׁ לַמִּזְבֵּחַ, בְּמַעֲרָבוֹ שֶׁלַּכֶּבֶשׁ.  
+אֵין אָדָם נִכְנָס עִמּוֹ, וְלֹא נֵר בְּיָדוֹ, 
+אֶלָּא מְהַלֵּךְ לְאוֹר הַמַּעֲרָכָה.  
+
+<small>ה</small>
+לֹא הָיוּ רוֹאִין אוֹתוֹ, אֶלָּא שׁוֹמְעִין אֶת קוֹלוֹ, 
+עַד שֶׁשּׁוֹמְעִין קוֹל הָעֵץ שֶׁעָשָׂה בֶן קָטִין מִכְנֶה לַכִּיּוֹר, 
+וְהֵן אוֹמְרִין 'הִגִּיעַ [עֵת]!' 
+קִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו מִן הַכִּיּוֹר, 
+נָטַל מַחְתַּת הַכֶּסֶף וְעָלָה לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, 
+וּפִנָּה אֶת הַגֶּחָלִים הֵילָךְ וְהֵילָךְ, 
+וְחָתָה מִן הַמַּאֲכוֹלוֹת הַפְּנִימִיּוֹת, וְיָרַד. &lt;הַמַּאֲוכֹלוֹת! להלן פרק ה,ה: הַמְאוֹכָלוֹת&gt;
+הִגִּיעַ לָרִצְפָּה, וְהָפַךְ פָּנָיו לַצָּפוֹן, 
+הִלֵּךְ בְּמִזְרָחוֹ שֶׁלַּכֶּבֶשׁ כְּעֶשֶׂר אַמּוֹת, 
+צָבַר אֶת הַגֶּחָלִים עַל גַּבֵּי הָרִצְפָּה, 
+רָחוֹק מִן הַכֶּבֶשׁ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, 
+מָקוֹם שֶׁנּוֹתְנִין מֻרְאַת הָעוֹף, 
+וְדִשּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי וְהַמְּנוֹרָה. 
+
+
+
+
+
+Chapter 2
+
+<small>א</small>
+רָאוּהוּ אֶחָיו שֶׁיָּרַד, וְהֵם רָצוּ וּבָאוּ.  
+מִהֲרוּ וְהִקְדִּישׁוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם מִן הַכִּיּוֹר, 
+נָטְלוּ אֶת הַמַּגְרֵפוֹת וְאֶת הַצִּנּוֹרוֹת וְעָלוּ לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ.  
+הָאֵבָרִים וְהַפְּדָרִים שֶׁלֹּא נִתְאָכְלוּ מִבָּעֶרֶב, 
+סוֹנְקִין אוֹתָן לִצְדָדֵי הַמִּזְבֵּחַ.  
+אִם אֵין הַצְּדָדִין מַחֲזִיקִין, 
+סוֹדְרִין אוֹתָן בַּסּוֹבֵב, עַל הַכֶּבֶשׁ. 
+
+<small>ב</small>
+הֵחֵלּוּ מַעֲלִין בָּאֵפֶר עַל גַּבֵּי הַתַּפּוּחַ.  
+וְתַפּוּחַ הָיָה בְאֶמְצַע הַמִּזְבֵּחַ, 
+פְּעָמִים עָלָיו שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כּוֹר.  
+וּבָרְגָלִים לֹא הָיוּ מְדַשְּׁנִים אוֹתוֹ, 
+מִפְּנֵי שֶׁהוּא נוֹי לַמִּזְבֵּחַ.  
+מִיָּמָיו לֹא נִתְעַצַּל כֹּהֵן מִלְּהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן. 
+
+<small>ג</small>
+הֵחֵלּוּ מַעֲלִין בְּגִזֵּרִין, לְסַדֵּר אֶת הַמַּעֲרָכָה.  
+וְכִי כָל הָעֵצִים כְּשֵׁרִים לַמַּעֲרָכָה? 
+הֵין כָּל הָעֵצִים כְּשֵׁרִים, חוּץ מִשֶּׁלַּזַּיִת וּמִשֶּׁלַּגֶּפֶן. &lt;המגיה מחק הין ותיקן היוּ&gt; 
+אֲבָל בְּאֵלּוּ רְגִילִים: 
+בְּמָרְבְּיוֹת שֶׁלִּתְאֵנָה וְשֶׁלָּאֵגוֹז, וְשֶׁלְּעֵץ שֶׁמֶן. 
+
+<small>ד</small>
+סִדֵּר אֶת הַמַּעֲרָכָה גְדוֹלָה מִזְרָחָה, וַחֲזִיתָהּ מִזְרָחָה, 
+וְרָאשֵׁי גִזֵּרִין הַפְּנִימִיִּים הָיוּ נוֹגְעִים בַּתַּפּוּחַ.  
+וְרֶוַח הָיָה בֵין הַגִּזֵּרִים, 
+שֶׁהָיוּ מַצִּיתִין אֶת הָאַלִּיתָה מִשָּׁם. 
+
+<small>ה</small>
+בֵּרְרוּ מִשָּׁם עֲצֵי תְאֵנָה יָפִים, 
+לְסַדֵּר אֶת הַמַּעֲרָכָה שְׁנִיָּה לִקְטֹרֶת, 
+מִכְּנֶגֶד קֶרֶן מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית, 
+מָשׁוּךְ מִן הַקֶּרֶן כְּלַפֵּי הַצָּפוֹן אַרְבַּע אַמּוֹת; 
+כְּעֶמֶד חָמֵשׁ סְאִים גֶּחָלִים, 
+[וּבַשַּׁבָּת בְּעֹמֶד שְׁמוֹנַת סְאִין גֶּחָלִים,] 
+שֶׁשָּׁם הָיוּ נוֹתְנִין שְׁנֵי בָזִכֵּי לְבוֹנָה שֶׁלְּלֶחֶם הַפָּנִים. &lt;בַזִּכֵּי&gt; 
+וְהָאֵבָרִים וְהַפְּדָרִים שֶׁלֹּא נִתְאַכְּלוּ מִבָּעֶרֶב, 
+מַחְזִירִין אוֹתָם לַמַּעֲרָכָה.  
+הִצִּיתוּ שְׁתֵּי הַמַּעֲרָכוֹת בָּאֵשׁ, 
+וְיָרְדוּ וּבָאוּ לָהֶם לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית. 
+
+
+
+
+
+Chapter 3
+
+<small>א</small>
+אָמַר לָהֶם הַמְמֻנֶּה: 
+'בּוֹאוּ וְהָפִיסוּ: 
+מִי שׁוֹחֵט, 
+מִי זוֹרֵק, 
+מִי מְדַשֵּׁן אֶת מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי, 
+מִי מְדַשֵּׁן אֶת הַמְּנוֹרָה, 
+מִי מַעֲלֶה אֵבָרִים לַכֶּבֶשׁ: 
+הָרֹאשׁ וְהָרֶגֶל, 
+וּשְׁתֵּי הַיָּדַיִם, 
+הָעֹקֶץ וְהָרֶגֶל, 
+הֶחָזֶה וְהַגֵּרָה וּשְׁתֵּי הַדְּפָנוֹת, 
+הַקְּרָבַיִם, 
+וְהַסֹּלֶת, 
+וְהַחֲבִתִּים, 
+וְהַיַּיִן.'  
+הֵפִיסוּ, זָכָה מִי שֶׁזָּכָה. 
+
+<small>ב</small>
+אָמַר לָהֶם: 
+'צְאוּ וּרְאוּ, אִם הִגִּיעַ זְמַן הַשְּׁחִיטָה.'  
+אִם הִגִּיעַ, הָרוֹאֶה אוֹמֵר 'בֻּרְקִי!' 
+מַתְּיָה בֶן שְׁמוּאֵל אוֹמֵר: 
+'הֵאִיר פְּנֵי כָל הַמִּזְרָח?' 
+['עַד שֶׁהוּא בְּחֶבְרוֹן?'] 
+וְהוּא אוֹמֵר ' הֵין, הֵין!' 
+
+<small>ג</small>
+אָמַר לָהֶם: 
+'צְאוּ וְהָבִיאוּ טָלֶה מִלִּשְׁכַּת הַטְּלָיִים.'  
+[וַהֲרֵי לִשְׁכַּת הַטְּלָאִים] הָיְתָה בְמִקְצוֹעַ צְפוֹנִית מַעֲרָבִית.  
+וְאַרְבַּע לְשָׁכוֹת הָיוּ שָׁם: 
+אַחַת לִשְׁכַּת הַטְּלָיִים, 
+וְאַחַת לִשְׁכַּת הַחוֹתָמוֹת, 
+וְאַחַת בֵּית הַמּוֹקֵד, 
+וְאַחַת לִשְׁכָּה שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין בָּהּ לֶחֶם הַפָּנִים. 
+
+<small>ד</small>
+נִכְנְסוּ לְלִשְׁכַּת הַכֵּלִים, 
+הוֹצִיאוּ מִשָּׁם תִּשְׁעִים וּשְׁלֹשָׁה כְלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב.  
+וְהִשְׁקוּ אֶת הַתָּמִיד בְּכוֹס שֶׁלַּזָּהָב.  
+אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְבֻקָּר מִבָּעֶרֶב, 
+מְבַקְּרִין אוֹתוֹ לְאוֹר הָאֲבוּקוֹת. 
+
+<small>ה</small>
+מִי שֶׁזָּכָה בַתָּמִיד, 
+מוֹשְׁכוֹ, וְהוֹלֵךְ לְבֵית הַמִּטְבָּחַיִם.  
+וּמִי שֶׁזָּכוּ בָאֵבָרִים הוֹלְכִין אַחֲרָיו.  
+וּבֵית הַמִּטְבָּחַיִם הָיָה לִצְפוֹנוֹ שֶׁלַּמִּזְבֵּחַ, 
+וְעָלָיו שְׁמוֹנָה עַמּוּדִים נַנָּסִין, 
+וּרְבִיעִין שֶׁלָּאֶרֶז עַל גַּבֵּיהֶן, &lt;וּרְבִיעִית&gt;
+וְאֻנְקְלָיוֹת שֶׁלַּבַּרְזֶל הָיוּ קְבוּעִין בָּהֶן, 
+וּשְׁלֹשָׁה סְדָרִים הָיָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, 
+שֶׁבָּהֶן תּוֹלִין וּמַפְשִׁיטִין, 
+וְשֻׁלְחָנוֹת שֶׁלַּשַּׁיִשׁ בֵּין הָעַמּוּדִים. 
+
+<small>ו</small>
+מִי שֶׁזָּכוּ בְדִשּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי וְהַמְּנוֹרָה, 
+הָיוּ מְקַדְּמִין, וְאַרְבָּעָה כֵלִים בְּיָדָן: 
+הַטְּנִי וְהַכּוּז, וּשְׁנֵי מַפְתְּחוֹת.  
+הַטְּנִי דוֹמֶה לְתַרְקָב גָּדוֹל שֶׁלַּזָּהָב, 
+מַחֲזִיק קַבַּיִם וָחֵצִי, 
+וְהַכּוּז דּוֹמֶה לְקִיתוֹן גָּדוֹל שֶׁלַּזָּהָב.  
+וּשְׁנֵי מַפְתְּחוֹת, 
+אֶחָד יוֹרֵד לְאַמַּת הַשֶּׁחִי, 
+וְאֶחָד פּוֹתֵחַ כֵּיוָן. 
+
+<small>ז</small>
+בָּא לוֹ לִפְשֶׁפֶשׁ הַצְּפוֹנִי.  
+וּשְׁנֵי פְשַׁפְשִׁין הָיוּ לוֹ לְשַׁעַר הַגָּדוֹל, 
+אֶחָד בַּצָּפוֹן וְאֶחָד בַּדָּרוֹם.  
+שֶׁבַּדָּרוֹם, לֹא נִכְנַס בּוֹ אָדָם מֵעוֹלָם, 
+וְעָלָיו הוּא מְפָרֵשׁ עַל יְדֵי יְחֶזְקֵאל (יחזקאל מד,ב) 
+"וַיֹּאמֶר אֵלַי יי, 
+הַשַּׁעַר הַזֶּה סָגוּר יִהְיֶה, לֹא יִפָּתֵחַ, 
+וְאִישׁ לֹא יָבֹא בוֹ, 
+כִּי יי אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא בוֹ, וְהָיָה סָגוּר".  
+
+<small>ח</small>
+נָטַל אֶת הַמַּפְתֵּחַ וּפָתַח אֶת הַפְּשֶׁפֶשׁ, 
+נִכְנַס לְהַתָּא, וּמֵהַתָּא לַהֵיכָל, 
+עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לְשַׁעַר הַגָּדוֹל.  
+הִגִּיעַ לְשַׁעַר הַגָּדוֹל, 
+הֶעֱבִיר אֶת הַנֶּגֶר, וְאֶת הַפּוֹתָחִיּוֹת, וּפְתָחוֹ. &lt;וּפָתָחוֹ&gt; 
+לֹא הָיָה הַשּׁוֹחֵט שׁוֹחֵט, 
+עַד שֶׁהוּא שׁוֹמֵעַ קוֹל שַׁעַר הַגָּדוֹל שֶׁנִּפְתַּח. 
+
+ט &lt;ח&gt;
+מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל שַׁעַר הַגָּדוֹל שֶׁנִּפְתַּח.  
+מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל הַמַּגְרֵפָה.  
+מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל הָעֵץ שֶׁעָשָׂה בֶן קָטִין מִכְנֶה לַכִּיּוֹר.  
+מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל גְּבִינִי כָרוֹז.  
+מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל הֶחָלִיל.  
+מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל הַצִּלְצֵל.  
+וְיֵשׁ אוֹמְרִים: &lt;וְהוּא אוֹמֵ'&gt;
+אַף קוֹלוֹ שֶׁלְּכֹהֵן גָּדוֹל, &lt;הִגִּיעַ&gt;
+שֶׁהָיָה מַזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים.  
+מִירִיחוֹ הָיוּ מְרִיחִים רֵיחַ פִּטּוּם הַקְּטֹרֶת.  
+אָמַר רְבִּי אֶלְעָזָר בֶּן דַּלְגַּי: 
+עִזִּים הָיוּ לְבֵית אַבָּא בְהַר מִכְוָר, &lt;מִכְבָר&gt;
+וְהָיוּ מִתְעַטְּשׁוֹת מֵרֵיחַ פִּטּוּם הַקְּטֹרֶת. 
+
+<small>י</small>
+מִי שֶׁזָּכָה בְדִשּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי, 
+נִכְנַס וְנָטַל אֶת הַטֶּנִי, וְהִנִּיחוֹ לְפָנָיו, 
+וְהָיָה חוֹפֵן וְנוֹתֵן לְתוֹכוֹ.  
+בָּאַחֲרוֹנָה, כִּבֵּד אֶת הַשְּׁאָר לְתוֹכוֹ, 
+וְהִנִּיחוֹ, וְיָצָא.  
+
+<small>יא</small>
+מִי שֶׁזָּכָה בְדִשּׁוּן הַמְּנוֹרָה, 
+נִכְנַס וּמָצָא שְׁנֵי נֵרוֹת מִזְרָחִיִּים דּוֹלְקִין, 
+מְדַשֵּׁן אֶת הַשְּׁאָר, וּמַנִּיחַ אֵלּוּ בִמְקוֹמָן.  
+מְצָאָן שֶׁכָּבוּ, 
+מְדַשְּׁנָן, וּמַדְלִיקָן מִן הַדּוֹלְקִים, 
+וְאַחַר כָּךְ מְדַשֵּׁן אֶת הַשְּׁאָר.  
+וְאֶבֶן [הָיְתָה] לִפְנֵי הַמְּנוֹרָה, וּבָהּ שָׁלוֹשׁ מַעֲלוֹת, 
+שֶׁעָלֶיהָ כֹהֵן עוֹמֵד וּמֵטִיב אֶת הַנֵּרוֹת.  
+הִנִּיחַ אֶת הַכּוּז עַל מַעֲלָה שְׁנִיָּה, וְיָצָא. 
+
+
+
+
+
+Chapter 4
+
+<small>א</small>
+לֹא הָיוּ כוֹפְתִים אֶת הַטָּלֶה, 
+אֶלָּא מַעֲקִירִין אוֹתוֹ.  
+מִי שֶׁזָּכוּ בָאֵבָרִים אוֹחֲזִין בּוֹ.  
+וְכָךְ הָיְתָה עֲקֵדָתוֹ: 
+רֹאשׁוֹ דָרוֹם וּפָנָיו לַמַּעֲרָב.  
+הַשּׁוֹחֵט עוֹמֵד בַּמִּזְרָח, וּפָנָיו לַמַּעֲרָב.  
+שֶׁלַּשַּׁחַר הָיָה נִשְׁחָט עַל קֶרֶן צְפוֹנִית מַעֲרָבִית, 
+עַל טַבַּעַת שְׁנִיָּה.  
+וְשֶׁלְּבֵין הָעַרְבַּיִם הָיָה נִשְׁחָט עַל קֶרֶן צְפוֹנִית מִזְרָחִית, 
+עַל טַבַּעַת שְׁנִיָּה.  
+שָׁחַט הַשּׁוֹחֵט, וְקִבֵּל הַמְקַבֵּל, 
+בָּא לוֹ לְקֶרֶן מִזְרָחִית צְפוֹנִית, וְנָתַן מִזְרָחָה צָפוֹנָה; 
+מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית, וְנָתַן מַעֲרָבָה דָרוֹמָה.  
+שִׁירֵי הַדָּם הָיָה שׁוֹפֵךְ עַל יְסוֹד דְּרוֹמִי. 
+
+<small>ב</small>
+לֹא הָיָה שׁוֹבֵר בּוֹ אֶת הָרֶגֶל, 
+אֶלָּא נוֹקְבוֹ מִתּוֹךְ עַרְכֻּבּוֹ, וְתוֹלֶה בוֹ. &lt;עַרְקוּבּוֹ&gt;
+הָיָה מַפְשִׁיט וְיוֹרֵד, עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לֶחָזֶה.  
+הִגִּיעַ לֶחָזֶה, 
+חָתַךְ אֶת הָרֹאשׁ, וּנְתָנוֹ לְמִי שֶׁזָּכָה בוֹ. 
+חָתַךְ אֶת הַכְּרָעַיִם, וּנְתָנָן לְמִי שֶׁזָּכָה בָהֶם. 
+מֵרֵק אֶת הַהֶפְשֵׁט. &lt;מֵרֵק וְהִפְשִׁיט&gt; 
+קָרַע אֶת הַלֵּב, וְהוֹצִיא אֶת דָּמוֹ.  
+חָתַךְ אֶת הַיָּדַיִם, וּנְתָנָן לְמִי שֶׁזָּכָה בָהֶן. 
+עָלָה לְרֶגֶל הַיְמָנִית, חֲתָכָהּ, 
+וּנְתָנָהּ לְמִי שֶׁזָּכָה בָהּ, וּשְׁתֵּי בֵיצִים עִמָּהּ.  
+
+<small>ג</small>
+קְרָעוֹ, וְנִמְצָא כֻלּוֹ גָלוּי לְפָנָיו.  
+נָטַל אֶת הַפֶּדֶר, 
+וּנְתָנוֹ עַל בֵּית שְׁחִיטָתוֹ, הָרֹאשׁ מִלְמַעְלָן.  
+נָטַל אֶת הַקְּרָבַיִם, וּנְתָנָן לְמִי שֶׁזָּכָה בָהֶן לְהָדִיחָן.  
+הַכֶּרֶס, מְדִיחִין אוֹתָהּ בְּבֵית מְדִיחִין כָּל צָרְכָהּ. &lt;בַּבַּיִת&gt; 
+הַקְּרָבַיִם, מְדִיחִין אוֹתָן שְׁלֹשָׁה פְעָמִים בְּמֵעוּטָה, 
+עַל שֻׁלְחָנוֹת שֶׁלַּשַּׁיִשׁ שֶׁבֵּין הָעַמּוּדִים. 
+
+<small>ד</small>
+נָטַל אֶת הַסְּכִין, 
+וְהִפְרִישׁ אֶת הָרֵאָה מִן הַכָּבֵד, 
+וְאֶצְבַּע כָּבֵד מִן הַכָּבֵד, לֹא הָיָה מְזִיזָהּ מִמְּקוֹמָהּ.  
+נָקַב אֶת הֶחָזֶה, וּנְתָנוֹ לְמִי שֶׁזָּכָה בוֹ. &lt;נָטַל&gt; 
+עָלָה לְדֹפֶן הַיְמָנִית, 
+הָיָה חוֹתֵךְ וְיוֹרֵד עַד הַשִּׁזְרָה, 
+לֹא הָיָה נוֹגֵעַ בַּשִּׁזְרָה, 
+עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לִשְׁתֵּי צְלָעוֹת רַכּוֹת, 
+חֲתָכָהּ, וּנְתָנָהּ לְמִי שֶׁזָּכָה בָהּ, 
+וְהַכָּבֵד תְּלוּיָה בָהּ.  
+
+<small>ה</small>
+בָּא לוֹ לְגֵרָה, 
+הִנִּיחַ בָּהּ שְׁתֵּי צְלָעוֹת מִכָּן וּשְׁתֵּי צְלָעוֹת [מִכָּן], 
+חֲתָכָהּ, וּנְתָנָהּ לְמִי שֶׁזָּכָה בָהּ, 
+וְהַקָּנֶה וְהַלֵּב וְהָרֵאָה תְלוּיִין בָּהּ.  
+
+<small>ו</small>
+בָּא לוֹ לְדֹפֶן הַשְּׂמָאלִית, 
+הִנִּיחַ בָּהּ שְׁתֵּי צְלָעוֹת רַכּוֹת מִלְמַעְלָן, 
+וּשְׁתֵּי [צְלָעוֹת] רַכּוֹת מִלְּמַטָּן, 
+וְכָךְ הָיָה מַנִּיחַ בַּחֲבֶרְתָּהּ. 
+נִמְצָא מַנִּיחַ בִּשְׁתֵּיהֶן שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם מִלְמַעְלָן, 
+וּשְׁתַּיִם שְׁתַּיִם מִלְּמַטָּן.  
+חֲתָכָהּ, וּנְתָנָהּ לְמִי שֶׁזָּכָה בָהּ, 
+וְהַשִּׁזְרָה עִמָּהּ, וְהַטְּחוֹל תָּלוּי בָּהּ.  
+וְהִיא הָיְתָה גְדוֹלָה, 
+אֶלָּא שֶׁלַּיָּמִין קוֹרִין גְּדוֹלָה, שֶׁהַכָּבֵד תְּלוּיָה בָהּ.  
+
+<small>ז</small>
+בָּא לוֹ לְעֹקֶץ, 
+חֲתָכוֹ, וּנְתָנוֹ לְמִי שֶׁזָּכָה בוֹ, 
+וְהָאַלְיָה וְאֶצְבַּע הַכָּבֵד וּשְׁתֵּי הַכְּלָיוֹת עִמּוֹ.  
+נָטַל רֶגֶל הַשְּׂמָאלִית, וּנְתָנָהּ לְמִי שֶׁזָּכָה בָהּ.  
+נִמְצְאוּ כֻלָּן עוֹמְדִין בַּשּׁוּרָה, וְהָאֵבָרִים בְּיָדָן. 
+
+<small>ח</small>
+הָרִאשׁוֹן, בָּרֹאשׁ וּבָרֶגֶל. 
+הָרֹאשׁ בִּימִינוֹ, 
+וְחַרְטוּמוֹ כְלַפֵּי זְרוֹעוֹ, 
+וְקַרְנָיו בֵּין אֶצְבְּעוֹתָיו, 
+וּבֵית שְׁחִיטָתוֹ מִלְמַעְלָן, וְהַפֶּדֶר נָתוּן עָלֶיהָ; 
+וְהָרֶגֶל שֶׁלַּיָּמִין בִּשְׂמֹאלוֹ, וּבֵית עוֹרָהּ לַחוּץ.  
+
+<small>ט</small>
+הַשֵּׁנִי בִשְׁתֵּי הַיָּדַיִם. 
+שֶׁלַּיָּמִין בִּימִינוֹ, שֶׁלַּשְּׂמֹאל בִּשְׂמֹאלוֹ, 
+וּבֵית עוֹרָן לַחוּץ.  
+
+<small>י</small>
+הַשְּׁלִישִׁי בָעֹקֶץ וּבָרֶגֶל. 
+הָעֹקֶץ בִּימִינוֹ, וְהָאַלְיָה מְדֻלְדֶּלֶת בֵּין אֶצְבְּעוֹתָיו, 
+אֶצְבַּע הַכָּבֵד וּשְׁתֵּי הַכְּלָיוֹת עִמּוֹ. 
+הָרֶגֶל שֶׁלִּשְׂמֹאל בִּשְׂמֹאלוֹ, 
+וּבֵית עוֹרָהּ לַחוּץ.  
+
+<small>יא</small>
+הָרְבִיעִי בֶחָזֶה וּבַגֵּרָה. 
+הֶחָזֶה בִימִינוֹ, וְהַגֵּרָה בִשְׂמֹאלוֹ, 
+וְצַלְעוֹתֶיהָ בֵין אֶצְבְּעוֹתָיו.  
+
+<small>יב</small>
+הַחֲמִישִׁי בִשְׁתֵּי דְפָנוֹת. 
+שֶׁלַּיָּמִין בִּימִינוֹ וְשֶׁלַּשְּׂמֹאל בִּשְׂמֹאלוֹ, 
+וּבֵית עוֹרָהּ לַחוּץ.  
+
+<small>יג</small>
+הַשִּׁשִּׁי בַקְּרָבַיִם הַנְּתוּנִים בַּבָּזֵךְ, 
+וּכְרָעַיִם עַל גַּבֵּיהֶם מִלְמַעְלָה.  
+הַשְּׁבִיעִי בַסֹּלֶת.  
+הַשְּׁמִינִי בַחֲבִתִּים.  
+הַתְּשִׁיעִי בַיַּיִן.  
+הָלְכוּ וּנְתָנוּם מֵחֲצִי כֶבֶשׁ וּלְמַטָּה בְמַעֲרָבוֹ,
+ וּמְלָחוּם.  
+וְיָרְדוּ וּבָאוּ לָהֶם לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית לִקְרוֹת אֶת שְׁמַע. 
+
+
+
+
+
+Chapter 5
+
+<small>א</small>
+אָמַר לָהֶם הַמְמֻנֶּה: 
+'בָּרְכוּ בְרָכָה אַחַת!' וְהֵן בֵּרְכוּ, 
+וְקָרְאוּ עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים, 
+"שְׁמַע", "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ", "וַיֹּאמֶר",  
+וּבֵרְכוּ אֶת הָעָם שָׁלוֹשׁ בְּרָכוֹת: 
+'אֱמֶת וְיַצִּיב', וַעֲבוֹדָה, וּבִרְכַּת כֹּהֲנִים.  
+וּבַשַּׁבָּת מוֹסִיפִין בְּרָכָה אַחַת לְמִשְׁמָר הַיּוֹצֵא. 
+
+<small>ב</small>
+אָמַר לָהֶם: 
+'חֲדָשִׁים לִקְטֹרֶת, בֹּאוּ וְהָפִיסוּ!' 
+[וְהֵפִיסוּ], זָכָה מִי שֶׁזָּכָה.  
+'חֲדָשִׁים עִם יְשָׁנִים, בֹּאוּ וְהָפִיסוּ!' 
+מִי מַעֲלֶה אֵבָרִים מִן הַכֶּבֶשׁ לַמִּזְבֵּחַ? 
+רְבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: 
+הַמַּעֲלֶה אֵבָרִים לַכֶּבֶשׁ, 
+הוּא מַעֲלֶה אוֹתָן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. 
+
+<small>ג</small>
+מְסָרוּם לַחַזָּנִים, 
+הָיוּ מַפְשִׁיטִין אוֹתָן אֶת בִּגְדֵיהֶם, 
+וְלֹא הָיוּ מַנִּיחִין עֲלֵיהֶן אֶלָּא מִכְנְסַיִם בִּלְבַד.  
+וְחַלּוֹנוֹת הָיוּ שָׁם, וְכָתוּב עֲלֵיהֶם: 
+'תַּשְׁמִישֵׁי הַכֵּלִים'. 
+
+<small>ד</small>
+מִי שֶׁזָּכָה בִקְטֹרֶת הָיָה נוֹטֵל אֶת הַכַּף.  
+הַכַּף דּוֹמֶה לְתַרְקָב גָּדוֹל שֶׁלַּזָּהָב, 
+מַחֲזִיק שְׁלֹשֶׁת קַבִּים.  
+וְהַבָּזֵךְ לְתוֹכוֹ, מָלֵא וְגָדוּשׁ קְטֹרֶת.  
+וְכִסּוּי הָיָה לוֹ, 
+וּכְמִין מְטוֹטֶלֶת הָיָה עָלָיו מִלְמַעְלָה. 
+
+<small>ה</small>
+מִי שֶׁזָּכָה בַמַּחְתָּה נָטַל מַחְתַּת כֶּסֶף, 
+וְעָלָה לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, 
+וּפִנָּה אֶת הַגֶּחָלִים הֵילָךְ וְהֵילָךְ, 
+וְחָתָה. מִן הַמְאוֹכָלוֹת הַפְּנִימִיּוֹת, 
+וְיָרַד וְעֵרָן לְתוֹךְ שֶׁלַּזָּהָב. &lt;וְיָרְדוּ&gt; 
+נִתְפַּזַּר מִמֶּנּוּ כְקַב גֶּחָלִים, הָיָה מְכַבְּדָן לְאַמָּה.  
+וּבַשַּׁבָּת, כּוֹפֶה עֲלֶיהָ פְסַקְטֵר.  
+וּפְסַקְתֵּר הָיַת כֶּלִי גָדוֹל, מַחֲזֶקֶת לֶתֶךְ, 
+וּשְׁתֵּי שַׁרְשְׁרוֹת הָיוּ בָהּ, 
+אַחַת שֶׁהוּא מוֹשֵׁךְ בָּהּ וְיוֹרֵד, 
+וְאַחַת שֶׁהוּא אוֹחֵז [בָּהּ] מִלְמַעְלָן, 
+בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תִתְגַּלְגֵּל.  
+
+<small>ו</small>
+וּשְׁלֹשָׁה דְבָרִים הָיְתָה מְשַׁמֶּשֶׁת: 
+כּוֹפִים אוֹתָהּ עַל קַב גֶּחָלִים וְעַל הַשֶּׁרֶץ בַּשַּׁבָּת, 
+וּמוֹרִידִין בָּהּ אֶת הַדֶּשֶׁן [מֵ]עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. 
+
+<small>ז</small>
+הִגִּיעוּ בֵין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ, 
+נָטַל אֶחָד אֶת הַמַּגְרֵפָה, 
+וּזְרָקָהּ בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ.  
+אֵין אָדָם שׁוֹמֵעַ קוֹל חֲבֵרוֹ בִירוּשָׁלַיִם מִקּוֹל הַמַּגְרֵפָה.  
+וּשְׁלֹשָׁה דְבָרִים הָיְתָה מְשַׁמֶּשֶׁת: 
+כֹּהֵן שֶׁהוּא שׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלָהּ, 
+יוֹדֵעַ שֶׁאֶחָיו הַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לְהִשְׁתַּחֲווֹת, 
+וְהוּא רָץ וּבָא;  
+וּבֶן לֵוִי שֶׁהוּא שׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלָהּ, 
+יוֹדֵעַ שֶׁאֶחָיו הַלְוִיִּם נִכְנָסִים לְדַבֵּר בַּשִּׁיר, 
+וְהוּא רָץ וּבָא.  
+וְרֹאשׁ הַמַּעֲמָד הָיָה מַעֲמִיד טְמֵאִין בְּשַׁעֲרֵי הַמִּזְרָח. 
+
+
+
+
+
+Chapter 6
+
+<small>א</small>
+הֵחֵלּוּ עוֹלִין בְּמַעֲלוֹת הָאוּלָם.  
+מִי שֶׁזָּכוּ בְדִשּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי וְהַמְּנוֹרָה, 
+הָיוּ מַקְדִּימִין לִפְנֵיהֶם.  
+מִי שֶׁזָּכָה בְדִשּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי נִכְנַס, 
+וְנָטַל אֶת הַטְּנִי, וְהִשְׁתַּחֲוָה, וְיָצָא.  
+מִי שֶׁזָּכָה בְדִשּׁוּן הַמְּנוֹרָה נִכְנַס, 
+וּמָצָא שְׁנֵי נֵרוֹת מִזְרָחִיִּים דּוֹלְקִים, 
+מְדַשֵּׁן אֶת הַמִּזְרָחִי, וּמַנִּיחַ אֶת הַמַּעֲרָבִי דוֹלֵק, 
+שֶׁמִּמֶּנּוּ מַדְלִיק אֶת הַמְּנוֹרָה בֵין הָעַרְבַּיִם.  
+מְצָאוֹ שֶׁכָּבָה, 
+מְדַשְּׁנוֹ וּמַדְלִיק[וֹ] מִמִּזְבַּח הָעוֹלָה.  
+נָטַל אֶת הַכּוּז מִן מַעֲלָה שְׁנִיָּה, 
+וְהִשְׁתַּחֲוָה, וְיָצָא. 
+
+<small>ב</small>
+מִי שֶׁזָּכָה בַמַּחְתָּה, 
+צָבַר אֶת הַגֶּחָלִים עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, 
+וְרִדְּדָן בְּשׁוּלֵי הַמַּחְתָּה, 
+וְהִשְׁתַּחֲוָה, וְיָצָא. 
+
+<small>ג</small>
+מִי שֶׁזָּכָה בִקְטֹרֶת, 
+הָיָה נוֹטֵל אֶת הַבָּזֵךְ מִתּוֹךְ הַכַּף, 
+וְנוֹתְנוֹ לְאוֹהֲבוֹ אוֹ לִקְרוֹבוֹ.  
+נִתְפַּזַּר מִמֶּנּוּ לְתוֹכוֹ, 
+נוֹתְנוֹ לוֹ בְחָפְנָיו.  
+וּמְלַמְּדִים אוֹתוֹ: 
+'הִזָּהֵר! שֶׁמֵּא תַתְחִיל מִפָּנֶיךָ, שֶׁלֹּא תִכָּוֶה.'  &lt;תִכָּבֶה&gt;
+הִתְחִיל מְרַדֵּד וְיוֹצֵא.  
+לֹא הָיָה הַמַּקְטִיר מַקְטִיר, 
+עַד שֶׁהַמְּמֻנֶּה אוֹמֵר לוֹ 'הַקְטֵר!' 
+אִם הָיָה כֹהֵן גָּדוֹל, הַמְּמֻנֶּה אוֹמֵר לוֹ: 
+'אִישִׁי כֹהֵן גָּדוֹל, הַקְטֵר!' 
+פֵּרְשׁוּ הָעָם, 
+הִקְטִיר, וְהִשְׁתַּחֲוָה, וְיָצָא. 
+
+
+
+(פרק ז) 
+
+
+Chapter 7
+
+<small>ד</small>
+בִּזְמַן שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל נִכְנָס לְהִשְׁתַּחֲווֹת, 
+שְׁלֹשָׁה אוֹחֲזִין בּוֹ, 
+אֶחָד בִּימִינוֹ, וְאֶחָד בִּשְׂמֹאלוֹ, 
+וְאֶחָד בָּאֲבָנִים טוֹבוֹת.  
+וְכֵיוָן שֶׁשָּׁמַע הַמְמֻנֶה 
+קוֹל רַגְלָיו שֶׁלְּכֹהֵן גָּדוֹל שֶׁהוּא יוֹצֵא, 
+הִגְבִּיהַּ לוֹ אֶת הַפָּרֹכֶת, 
+וְהִשְׁתַּחֲוָה, וְיָצָא. 
+נִכְנְסוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים, וְהִשְׁתַּחֲווּ, וְיָצְאוּ. 
+
+<small>ה</small>
+בָּאוּ וְעָמְדוּ עַל מַעֲלוֹת הָאוּלָם.  
+עָמְדוּ הָרִאשׁוֹנִים לִדְרוֹם אֲחֵיהֶם הַכֹּהֲנִים, &lt;לַדָּרוֹם&gt;
+וַחֲמִשָּׁה כֵלִים בְּיָדָן: 
+הַטְּנִי בְיַד אֶחָד, 
+וְהַכּוּז בְּיַד אֶחָד, 
+וְהַמַּחְתָּה בְיַד אֶחָד, 
+הַבָּזֵךְ בְּיַד אֶחָד, 
+וְכַף וְכִסּוּיָהּ בְּיַד אֶחָד.  &lt;וְכִסּוּיָו&gt;
+וּבֵרְכוּ אֶת הָעָם בְּרָכָה אַחַת; 
+אֶלָּא שֶׁבַּמְּדִינָה אוֹמְרִין אוֹתָהּ שָׁלוֹשׁ בְּרָכוֹת, 
+וּבַמִּקְדָּשׁ בְּרָכָה אַחַת.  
+וּבַמִּקְדָּשׁ אוֹמְרִים אֶת הַשֵּׁם כִּכְתוּבוֹ, 
+וּבַמְּדִינָה כְכִנּוּיוֹ.  
+וּבַמְּדִינָה, 
+הַכֹּהֲנִים נוֹשְׂאִים אֶת יְדֵיהֶם כְּנֶגֶד כִּתְפוֹתֵיהֶם, 
+וּבַמִּקְדָּשׁ עַל גַּבֵּי רָאשֵׁיהֶן, 
+חוּץ מִכֹּהֵן גָּדוֹל, 
+שֶׁאֵינוּ מַגְבִּיהַּ אֶת יָדָיו לְמַעְלָה מִן הַצִּיץ.  
+רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 
+אַף כֹּהֵן גָּדוֹל מַגְבִּיהַּ אֶת יָדָיו לְמַעְלָה מִן הַצִּיץ, 
+שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא ט,כב) 
+"וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם". 
+
+<small>ו</small>
+בִּזְמַן שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל רוֹצֶה לְהַקְטִיר, 
+הָיָה עוֹלֶה בַכֶּבֶשׁ, הַסֶּגֶן בִּימִינוֹ.  
+הִגִּיעַ לְמַחֲצִית הַכֶּבֶשׁ, 
+אָחַז הַסֶּגֶן בִּימִינוֹ וְהֶעֱלָהוּ.  
+הוֹשִׁיט לוֹ הָרִאשׁוֹן הָרֹאשׁ וְהָרֶגֶל, 
+וְסָמַךְ עֲלֵיהֶם וּזְרָקָן.  
+וְהוֹשִׁיט הַשֵּׁנִי לָרִאשׁוֹן [שְׁתֵּי הַיָּדַיִם], 
+וְנָתַן לְכֹהֵן גָּדוֹל, 
+וְסָמַךְ עֲלֵיהֶן, וּזְרָקָן.  
+נִשְׁמַט הַשֵּׁנִי וְהָלַךְ לוֹ.  
+כָּךְ הָיוּ מוֹשִׁיטִין לוֹ (וּ)שְׁאָר כָּל הָאֵבָרִין, 
+הוּא סוֹמֵךְ עֲלֵיהֶן, וְזוֹרְקָן.  
+בִּזְמַן שֶׁהוּא רוֹצֶה, 
+סוֹמֵךְ, וַאֲחֵרִין זוֹרְקִין.  
+
+<small>ז</small>
+בָּא לוֹ לְהַקִּיף אֶת הַמִּזְבֵּחַ.  
+מֵאֵיכָן הוּא מַתְחִיל? 
+מִקֶּרֶן דְּרוֹמִית מִזְרָחִית, 
+מִזְרָחִית צְפוֹנִית, 
+צְפוֹנִית מַעֲרָבִית, 
+מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית.  
+נָתְנוּ לוֹ יַיִן לְנַסֵּךְ.  
+הַסֶּגֶן עוֹמֵד עַל הַקֶּרֶן, וְהַסּוּדָרִין בְּיָדוֹ, 
+וּשְׁנֵי כֹהֲנִים עוֹמְדִים עַל שֻׁלְחַן הַחֲלָבִים, 
+וּשְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת בְּיָדָן, 
+תָּקְעוּ, וְהֵרִיעוּ, וְתָקָעוּ, 
+וּבָאוּ וְעָמְדוּ אֵצֶל בֶּן אַרְזָא, 
+אֶחָד מִימִינוֹ, וְאֶחָד מִשְּׂמאלוֹ.  
+שָׁחָה לְנַסֵּךְ, &lt;שהחה&gt;
+הֵנִיף הַסֶּגֶן בַּסּוּדָרִין, 
+וְהִקִּישׁ בֶּן אַרְזָה עַל הַצִּלְצָל, 
+וְדִבְּרוּ הַלְוִיִּם בַּשִּׁיר.  
+הִגִּיעוּ לַפֶּרֶק, תָּקָעוּ, 
+וְהִשְׁתַּחֲוָה הָעָם.  
+עַל כָּל פֶּרֶק, תְּקִיעָה, 
+וְעַל כָּל תְּקִיעָה, הִשְׁתַּחֲוָיָה.  
+זֶה סֵדֶר הַתָּמִיד לַעֲבוֹדַת בֵּית יי אֱלֹהֵינוּ.  
+שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵנוּ. 
+
+<small>ח</small>
+הַשִּׁיר שֶׁהָיוּ הַלְוִיִּם אוֹמְרִים בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ: 
+בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן הָיוּ אוֹמְרִים: (תהלים כד) 
+"לַיי הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְישְׁבֵי בָהּ".  
+בַּשֵּׁנִי הָיוּ אוֹמְרִים (תהלים מח) 
+"גָּדוֹל יי וּמְהֻלָּל מְאֹד, בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ הַר קָדְשׁוֹ".  
+בַּשְּׁלִישִׁי הָיוּ אוֹמְרִים: (תהלים פב) 
+"אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל, בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט".  
+בָּרְבִיעִי הָיוּ אוֹמְרִים (תהלים צד) 
+"אֵל נְקָמוֹת יי אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ,
+הִנָּשֵׂא שֹׁפֵט הָאָרֶץ, הָשֵׁב גְּמוּל עַל גֵּאִים".  
+בַּחֲמִישִׁי הָיוּ אוֹמְרִים (תהלים פא) 
+"הַרְנִינוּ לֵאלֹהִים עוּזֵּנוּ, הָרִיעוּ לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב".  
+בַּשִּׁשִּׁי הָיוּ אוֹמְרִים (תהלים צג) 
+"יי מָלָךְ, גֵּאוּת לָבֵשׁ,
+לָבֵשׁ יי עֹז הִתְאַזָּר, אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט".  
+בַּשַּׁבָּת הָיוּ אוֹמְרִים (תהלים צב) 
+"מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת", 
+מִזְמוֹר שִׁיר לֶעָתִיד לָבֹא, 
+לָעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת מְנוּחָה לְחַי הָעוֹלָמִים.  
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Tamid/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Tamid/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d42afe1043b3fa338c47e3bc018674f60fc7fcbc
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Tamid/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt	
@@ -0,0 +1,75 @@
+Mishnah Tamid
+משנה תמיד
+Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
+
+משנה תמיד
+
+
+
+Chapter 1
+
+בשלשה מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש בבית אבטינס. בבית הניצוץ. ובבית המוקד. בית אבטינס ובית הניצוץ היו עליות. והרובים שומרים שם. בית המוקד כיפה. ובית גדול היה מוקף רובדים של אבן. וזקני בית אב ישנים שם. ומפתחות העזרה בידם. ופרחי כהונה איש כסתו בארץ. לא היו ישנים בבגדי קדש. אלא פושטין ומקפלין ומניחים אותן תחת ראשיהן ומתכסין בכסות עצמן. אירע קרי לאחד מהן יוצא והולך לו במסיבה ההולכת תחת הבירה. והנרות דולקין מכאן ומכאן. עד שהוא מגיע לבית הטבילה. ומדורה היתה שם. ובית כסא של כבוד. וזה היה כבודו. מצאו נעול. יודע שיש שם אדם. פתוח. יודע שאין שם אדם. ירד וטבל עלה ונסתפג ונתחמם כנגד המדורה. בא וישב לו אצל אחיו הכהנים. עד שהשערים נפתחים. יוצא והולך לו: 
+
+מי שהוא רוצה לתרום את המזבח. משכים וטובל עד שלא יבא הממונה. וכי באיזו שעה הממונה בא. לא כל העתים שוות. פעמים שהוא בא מקריאת הגבר. או סמוך לו מלפניו או מלאחריו. הממונה בא ודופק עליהם. והם פתחו לו. אמר להן מי שטבל יבא ויפיס. הפיסו. זכה מי שזכה: 
+
+נטל את המפתח. ופתח את הפשפש. ונכנס מבית המוקד לעזרה. ונכנסו אחריו. ושתי אבוקות של אור בידם. ונחלקו לשתי כתות. אלו הולכים באכסדרא דרך המזרח. ואלו הולכים באכסדרא דרך המערב. היו בודקין והולכין. עד שמגיעין למקום בית עושי חביתים. הגיעו אלו ואלו אמרו שלום הכל שלום. העמידו עושי חביתים לעשות חביתים: 
+
+מי שזכה לתרום את המזבח. הוא יתרום את המזבח. והם אומרים לו. הזהר שמא תגע בכלי. עד שתקדש ידיך ורגליך מן הכיור. והרי המחתה נתונה במקצוע בין הכבש למזבח. במערבו של כבש. אין אדם נכנס עמו. ולא נר בידו. אלא מהלך לאור המערכה. לא היו רואין אותו. ולא שומעין את קולו. עד ששומעין קול העץ. שעשה בן קטין מוכני לכיור. והן אומרים הגיע עת. קידש ידיו ורגליו מן הכיור. נטל מחתת הכסף. ועלה לראש המזבח. ופנה את הגחלים הילך והילך. חתה מן המאוכלות הפנימיות וירד. הגיע לרצפה. הפך פניו לצפון. הלך למזרחו של כבש כעשר אמות. צבר את הגחלים על גבי הרצפה. רחוק מן הכבש שלשה טפחים מקום שנותנין מוראות העוף ודישון מזבח הפנימי והמנורה: 
+
+
+Chapter 2
+
+ראוהו אחיו שירד והם רצו ובאו. מהרו וקדשו ידיהן ורגליהן מן הכיור. נטלו את המגריפות. ואת הצינורות ועלו לראש המזבח. האברין והפדרין שלא נתאכלו מבערב סונקין אותם לצדדי המזבח. אם אין הצדדין מחזיקין. סודרין אותם בסובב על הכבש: 
+
+החלו מעלין באפר על גבי התפוח. ותפוח היה באמצע המזבח. פעמים עליו כשלש מאות כור. וברגלים לא היו מדשנין אותו מפני שהוא נוי למזבח. מימיו לא נתעצל הכהן מלהוציא את הדשן: 
+
+החלו מעלין בגיזרין לסדר אש המערכה וכי כל העצים כשרים למערכה. הין. כל העצים כשרין למערכה חוץ משל זית ושל גפן. אבל באלו רגילין במרביות של תאנה ושל אגוז ושל עץ שמן: 
+
+סידר המערכה גדולה מזרחה וחזיתה מזרחה וראשי הגיזרין הפנימים היו נוגעים בתפוח. וריוח היה בין הגיזרים. שהיו מציתין את האליתא משם: 
+
+בררו משם עצי תאנה יפין לסדר המערכה שניה לקטורת מכנגד קרן מערבית דרומית משוך מן הקרן כלפי צפון ארבע אמות. בעומד חמש סאים גחלים. ובשבת בעומד שמונת סאין גחלים. ששם היו נותנין שני בזיכי לבונה של לחם הפנים. האיברים והפדרים שלא נתאכלו מבערב מחזירין אותן למערכה. הציתו שתי המערכות באש וירדו ובאו להם ללשכת הגזית: 
+
+
+Chapter 3
+
+אמר להם הממונה בואו והפיסו מי שוחט. מי זורק. מי מדשן מזבח הפנימי. מי מדשן את המנורה. מי מעלה אברים לכבש. הראש והרגל. ושתי הידים. העוקץ והרגל. החזה והגרה. ושתי דפנות. הקרבים. והסלת. והחביתים. והיין. הפיסו זכה מי שזכה:  
+אמר להם הממונה צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה. אם הגיע הרואה אומר ברקאי. מתיא בן שמואל אומר האיר פני כל המזרח עד שהוא בחברון והוא אומר הין:  
+אמר להם צאו והביאו טלה מלשכת הטלאים. והרי לשכת הטלאים היתה במקצוע צפונית מערבית וארבע לשכות היו שם. אחת לשכת הטלאים. ואחת לשכת החותמות ואחת לשכת בית המוקד. ואחת לשכת שהיו עושין בה לחם הפנים.  
+נכנסו ללשכת הכלים והוציאו משם תשעים ושלשה כלי כסף וכלי זהב. השקו את התמיד בכוס של זהב. אף על פי שהוא מבוקר מבערב מבקרין אותו לאור האבוקות:  
+מי שזכה בתמיד מושכו והולך לבית המטבחים. ומי שזכה באיברים הולכין אחריו. בית המטבחים היה לצפונו של מזבח. ועליו שמונה עמודים ננסין ורביעית של ארז על גביהן ואונקליות של ברזל היו קבועין בהן ושלשה סדרים היה לכל אחד ואחד. שבהן תולין ומפשיטין על שלחנות של שיש שבין העמודים:  
+מי שזכה בדישון מזבח הפנימי והמנורה. היו מקדימין וארבעה כלים בידם. הטני. והכוז. ושתי מפתחות. הטני דומה לתרקב גדול של זהב מחזיק קבין וחצי. והכוז דומה לקתון גדול של זהב. ושתי מפתחות אחד יורד לאמת השחי ואחד פותח כיון:  
+בא לו לפשפש הצפוני. ושני פשפשין היו לו לשער הגדול אחד בצפון ואחד בדרום. שבדרום לא נכנס בו אדם מעולם. ועליו הוא מפורש על ידי יחזקאל (יחזקאל מד, ב) ויאמר אלי ה' השער הזה סגור יהיה לא יפתח ואיש לא יבא בו כי ה' אלהי ישראל בא בו והיה סגור. נטל את המפתח ופתח את הפשפש נכנס לתא ומן התא אל ההיכל עד שהוא מגיע לשער הגדול. הגיע לשער הגדול העביר את הנגר ואת הפותחות ופתחו. לא היה שוחט השוחט עד ששומע קול שער הגדול שנפתח:  
+מיריחו היו שומעין קול שער הגדול שנפתח. מיריחו היו שומעין קול המגריפה. מיריחו היו שומעין קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור. מיריחו היו שומעין קול גביני כרוז. מיריחו היו שומעין קול החליל. מיריחו היו שומעין קול הצלצל. מיריחו היו שומעין קול השיר. מיריחו היו שומעים קול השופר. ויש אומרים אף קול של כהן גדול בשעה שהוא מזכיר את השם ביום הכפורים מיריחו היו מריחים ריח פטום הקטרת. אמר רבי אליעזר בן דגלאי עזים היו לבית אבא בהר מכוור. והיו מתעטשות מריח פטום הקטורת:  
+מי שזכה בדשון מזבח הפנימי. נכנס ונטל הטני. והניחו לפניו. והיה חופן ונותן לתוכו. ובאחרונה כיבד את השאר לתוכו והניחו ויצא. מי שזכה בדישון המנורה נכנס ומצא שתי נרות מזרחיות דולקים מדשן את השאר. ומניח את אלו דולקים במקומן. מצאן שכבו. מדשנן ומדליקן מן הדולק. ואחר כך מדשן את השאר. ואבן היתה לפני המנורה ובה שלש מעלות שעליה הכהן עומד ומטיב את הנרות והניח את הכוז על מעלה שניה ויצא:  
+
+Chapter 4
+
+לא היו כופתין את הטלה אלא מעקדין אותו. מי שזכו באברים אוחזים בו. וכך היתה עקידתו ראשו לדרום. ופניו למערב. השוחט עומד במזרח ופניו למערב. של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית על טבעת שניה. של בין הערבים היה נשחט על קרן מזרחית צפונית על טבעת שניה. שחט השוחט וקבל המקבל. בא לו לקרן מזרחית צפונית. ונותן מזרחה צפונה. מערבית דרומית. ונותן מערבה דרומה. שירי הדם היה שופך על יסוד דרומית:  
+לא היה שובר בו את הרגל אלא נוקבו מתוך ערכובו ותולה בו. היה מפשיט ויורד עד שהוא מגיע לחזה. הגיע לחזה. חתך את הראש. ונתנו למי שזכה בו. חתך את הכרעים. ונתנן למי שזכה בהן. מירק את ההפשט. קרע את הלב והוציא את דמו. חתך את הידים. ונתנן למי שזכה בהן. עלה לרגל הימנית. חתכה ונתנה למי שזכה בה. ושתי ביצים עמה. קרעו ונמצא כולו גלוי לפניו. נטל את הפדר. ונתנו על בית שחיטת הראש מלמעלן. נטל את הקרביים ונתנן למי שזכה בהם להדיחן. והכרס מדיחין אותה בבית מדיחין. כל צרכה. והקרבים מדיחין אותן שלשה פעמים במיעוטה. על שולחנות של שיש שבין העמודים:  
+נטל את הסכין. והפריש את הריאה מן הכבד. ואצבע הכבד מן הכבד. ולא היה מזיזה ממקומה. נקב את החזה ונתנו למי שזכה בו. עלה לדופן הימנית. היה חותך ויורד עד השדרה. ולא היה נוגע בשדרה. עד שהוא מגיע לשתי צלעות רכות. חתכה ונתנה למי שזכה בה. והכבד תלויה בה. בא לו לגרה והניח בה שתי צלעות מכאן. ושתי צלעות מכאן. חתכה ונתנה למי שזכה בה והקנה והלב והריאה תלוים בה. בא לו לדופן השמאלית. והניח בה שתי צלעות רכות מלמעלן. ושתי צלעות רכות מלמטן. וכך היה מניח בחברתה. נמצא. מניח בשתיהן שתים שתים מלמעלן. ושתים שתים מלמטן. חתכה ונתנה למי שזכה בה. והשדרה עמה. והטחול תלוי בה. והיא היתה גדולה. אלא של ימין קורין גדולה. שהכבד תלויה בה. בא לו לעוקץ חותכו ונתנו למי שזכה בו. ואליה ואצבע הכבד ושתי כליות עמו. נטל רגל השמאלי. ונתנה למי שזכה בה. נמצא כולן עומדין בשורה. והאברים בידם. הראשון. בראש וברגל. הראש בימינו. וחוטמו כלפי זרועו. וקרניו בין אצבעותיו. ובית שחיטתו מלמעלן. והפדר נתון עליה. והרגל של ימין בשמאלו. ובית עורו לחוץ. השני. בשתי ידים של ימין בימינו. של שמאל בשמאלו. ובית עורן לחוץ. השלישי. בעוקץ וברגל. העוקץ בימינו והאליה מדולדלת בין אצבעותיו. ואצבע הכבד ושתי הכליות עמו. הרגל של שמאל בשמאלו. ובית עורו לחוץ. הרביעי. בחזה ובגרה. החזה בימינו והגרה בשמאלו. וצלעותיה בין אצבעותיו. החמישי. בשתי דפנות. של ימין בימינו. ושל שמאל בשמאלו. ובית עורן לחוץ. הששי. בקרבים הנתונים בבזך. וכרעים על גביהם מלמעלה. השביעי. בסלת. השמיני. בחביתין. התשיעי. ביין. הלכו ונתנום מחצי הכבש ולמטה במערבו. ומלחום. וירדו ובאו להם ללשכת הגזית. לקרות את שמע.  
+
+Chapter 5
+
+אמר להם הממונה. ברכו ברכה אחת והן ברכו. קראו עשרת הדברים. שמע. והיה אם שמוע. ויאמר. ברכו את העם שלש ברכות אמת ויציב. ועבודה. וברכות כהנים. ובשבת מוסיפין ברכה אחת למשמר היוצא:  
+אמר להם חדשים לקטרת באו והפיסו. הפיסו זכה מי שזכה. חדשים עם ישנים בואו והפיסו. מי מעלה אברים מן הכבש למזבח. רבי אליעזר בן יעקב אומר המעלה אברים לכבש. הוא מעלה אותן על גבי המזבח:  
+מסרום לחזנים היו מפשיטין אותם את בגדיהם. לא היו מניחין עליהם אלא מכנסים בלבד. וחלונות היו שם. וכתוב עליהם תשמישי הכלים:  
+מי שזכה בקטרת היה נוטל את הכף. והכף דומה לתרקב גדול של זהב. מחזיק שלשת קבים. והבזך היה בתוכו מלא וגדוש קטרת. וכסוי היה לו. וכמין מטוטלת היה עליו מלמעלן:  
+מי שזכה במחתה. נטל מחתת הכסף ועלה לראש המזבח. ופנה את הגחלים הילך והילך וחתה. ירד ועירן לתוך של זהב. נתפזר ממנו כקב גחלים. והיה מכבדן לאמה. ובשבת היה כופה עליהן פסכתר. ופסכתר היתה כלי גדול מחזקת לתך. ושתי שרשרות היו בה אחת שהוא מושך בה ויורד. ואחת שהוא אוחז בה מלמעלן בשביל שלא תתגלגל. ושלשה דברים היתה משמשת כופין אותה על גב גחלים ועל השרץ בשבת. ומורידין בה את הדשן מעל גבי המזבח:  
+הגיעו בין האולם ולמזבח. נטל אחד את המגרפה. וזורקה בין האולם ולמזבח. אין אדם שומע קול חברו בירושלים. מקול המגרפה. ושלשה דברים היתה משמשת. כהן ששומע את קולה. יודע שאחיו הכהנים נכנסים להשתחוות והוא רץ ובא. ובן לוי שהוא שומע את קולה. יודע שאחיו הלוים נכנסים לדבר בשיר. והוא רץ ובא. וראש המעמד. היה מעמיד את הטמאים בשער המזרח:  
+
+Chapter 6
+
+החלו עולים במעלות האולם מי שזכו בדישון מזבח הפנימי והמנורה. היו מקדימין לפניהם. מי שזכה בדישון מזבח הפנימי. נכנס ונטל את הטני. והשתחוה ויצא. מי שזכה בדישון המנורה. נכנס ומצא שתי נרות מזרחיים דולקין. מדשן את המזרחי. ומניח את המערבי דולק. שממנו היה מדליק את המנורה בין הערבים. מצאו שכבה מדשנו ומדליקו ממזבח העולה. נטל את הכוז ממעלה שניה. והשתחוה ויצא: 
+
+מי שזכה במחתה. צבר את הגחלים על גבי המזבח. ורדדן בשולי המחתה. והשתחוה ויצא: 
+
+מי שזכה בקטרת. היה נוטל את הבזך מתוך הכף. ונותנו לאוהבו או לקרובו. נתפזר ממנו לתוכו. נותנו לו בחפניו ומלמדים אותו. הוי זהיר שמא תתחיל לפניך. שלא תכוה. התחיל מרדד ויוצא לא היה המקטיר מקטיר. עד שהממונה אומר לו הקטר. אם היה כהן גדול. הממונה אומר אישי כהן גדול הקטר. פרשו העם. והקטיר והשתחוה ויצא: 
+
+
+Chapter 7
+
+בזמן שכהן גדול נכנס להשתחות. שלשה אוחזין בו אחד בימינו. ואחד בשמאלו. ואחד באבנים טובות. וכיון ששמע הממונה קול רגליו של כהן גדול שהוא יוצא. הגביה לו את הפרוכת. נכנס והשתחוה ויצא ונכנסו אחיו הכהנים והשתחוו ויצאו:  
+באו ועמדו על מעלות האולם. עמדו הראשונים לדרום אחיהם הכהנים. וחמשה כלים בידם. הטני ביד אחד. והכוז ביד אחד. והמחתה ביד אחד. והבזך ביד אחד. וכף וכסויה ביד אחד. וברכו את העם ברכה אחת. אלא שבמדינה אומרים אותה שלש ברכות ובמקדש ברכה אחת. במקדש היו אומרים את השם ככתבו. ובמדינה בכנויו. במדינה הכהנים נושאים את כפיהם ידיהם כנגד כתפותיהם. ובמקדש על גבי ראשיהן. חוץ מכהן גדול. שאין מגביה את ידיו למעלה מן הציץ. רבי יהודה אומר. אף כהן גדול מגביה את ידיו למעלה מן הציץ. שנאמר (ויקרא ט, כב) וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם:  
+בזמן שכהן גדול רוצה להקטיר היה עולה בכבש והסגן בימינו. הגיע למחצית הכבש. אחז הסגן בימינו והעלהו. הושיט לו הראשון הראש והרגל. וסמך עליהם וזרקן. הושיט השני לראשון שתי הידים נותנן לכהן גדול וסמך עליהם וזרקן. נשמט השני והלך לו. וכך היו מושיטין לו שאר כל האיברין והוא סומך עליהן וזורקן. ובזמן שהוא רוצה. הוא סומך. ואחרים זורקין. בא לו להקיף את המזבח. מהיכן הוא מתחיל. מקרן דרומית מזרחית. מזרחית צפונית. צפונית מערבית. מערבית דרומית. נתנו לו יין לנסך. הסגן עומד על הקרן. והסודרים בידו. ושני כהנים עומדים על שלחן החלבים. ושתי חצוצרות של כסף בידם. תקעו והריעו ותקעו. באו ועמדו אצל בן ארזא. אחד מימינו. ואחד משמאלו. שחה לנסך. והניף הסגן בסודרין. והקיש בן ארזא בצלצל. ודברו הלוים בשיר. הגיעו לפרק. תקעו והשתחוו העם. על כל פרק תקיעה ועל כל תקיעה השתחויה. זה הוא סדר התמיד לעבודת בית אלהינו. יהי רצון שיבנה במהרה בימינו אמן:  
+השיר שהיו הלוים אומרים במקדש. ביום הראשון היו אומרים לה' הארץ ומלואה. תבל ויושבי בה. בשני היו אומרים. גדול ה' ומהולל מאד. בעיר אלהינו הר קדשו. בשלישי היו אומרים אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט. ברביעי היו אומרים אל נקמות ה' אל נקמות הופיע וגו'. בחמישי היו אומרים הרנינו לאלהים עזנו. הריעו לאלהי יעקב. בששי היו אומרים. ה' מלך גאות לבש וגו'. בשבת היו אומרים. מזמור שיר ליום השבת. מזמור שיר לעתיד לבא ליום שכולו שבת מנוחה לחיי העולמים:   
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Tamid/Hebrew/Torat Emet 357.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Tamid/Hebrew/Torat Emet 357.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..db45deaf72f9313af616656c8509e95ba7b5e294
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Tamid/Hebrew/Torat Emet 357.txt	
@@ -0,0 +1,93 @@
+Mishnah Tamid
+משנה תמיד
+Torat Emet 357
+http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads
+
+משנה תמיד
+
+
+
+Chapter 1
+
+בִּשְׁלשָׁה מְקוֹמוֹת הַכֹּהֲנִים שׁוֹמְרִים בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ. בְּבֵית אַבְטִינָס, בְּבֵית הַנִּיצוֹץ וּבְבֵית הַמּוֹקֵד. בֵּית אַבְטִינָס וּבֵית הַנִּיצוֹץ הָיוּ עֲלִיּוֹת, וְהָרוֹבִים שׁוֹמְרִים שָׁם. בֵּית הַמּוֹקֵד, כִּפָּה, וּבַיִת גָּדוֹל הָיָה, מֻקָּף רוֹבָדִים שֶׁל אֶבֶן, וְזִקְנֵי בֵית אָב יְשֵׁנִים שָׁם, וּמַפְתְּחוֹת הָעֲזָרָה בְּיָדָם. וּפִרְחֵי כְהֻנָּה אִישׁ כִּסְתּוֹ בָאָרֶץ. לֹא הָיוּ יְשֵׁנִים בְּבִגְדֵי קֹדֶשׁ, אֶלָּא פוֹשְׁטִין וּמְקַפְּלִין וּמַנִּיחִים אוֹתָן תַּחַת רָאשֵׁיהֶן, וּמִתְכַּסִּין בִּכְסוּת עַצְמָן. אֵרַע קֶרִי לְאַחַד מֵהֶן, יוֹצֵא וְהוֹלֵךְ לוֹ בַּמְּסִבָּה הַהוֹלֶכֶת תַּחַת הַבִּירָה, וְהַנֵּרוֹת דּוֹלְקִין מִכָּאן וּמִכָּאן, עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לְבֵית הַטְּבִילָה. וּמְדוּרָה הָיְתָה שָׁם, וּבֵית כִּסֵּא שֶׁל כָּבוֹד. וְזֶה הָיָה כְבוֹדוֹ, מְצָאוֹ נָעוּל, יוֹדֵעַ שֶׁיֶּשׁ שָׁם אָדָם. פָּתוּחַ, יוֹדֵעַ שֶׁאֵין שָׁם אָדָם. יָרַד וְטָבַל, עָלָה וְנִסְתַּפֵּג וְנִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה. בָּא וְיָשַׁב לוֹ אֵצֶל אֶחָיו הַכֹּהֲנִים עַד שֶׁהַשְּׁעָרִים נִפְתָּחִים, יוֹצֵא וְהוֹלֵךְ לוֹ: 
+
+מִי שֶׁהוּא רוֹצֶה לִתְרֹם אֶת הַמִּזְבֵּחַ, מַשְׁכִּים וְטוֹבֵל עַד שֶׁלֹּא יָבֹא הַמְמֻנֶּה. וְכִי בְאֵיזוֹ שָׁעָה הַמְמֻנֶּה בָא. לֹא כָל הָעִתִּים שָׁווֹת, פְּעָמִים שֶׁהוּא בָא מִקְרִיאַת הַגֶּבֶר, אוֹ סָמוּךְ לוֹ מִלְּפָנָיו אוֹ מִלְּאַחֲרָיו. הַמְמֻנֶּה בָא וְדוֹפֵק עֲלֵיהֶם, וְהֵם פָּתְחוּ לוֹ. אָמַר לָהֶן, מִי שֶׁטָּבַל יָבֹא וְיָפִיס. הֵפִיסוּ, זָכָה מִי שֶׁזָּכָה: 
+
+נָטַל אֶת הַמַּפְתֵּחַ וּפָתַח אֶת הַפִּשְׁפָּשׁ, וְנִכְנַס מִבֵּית הַמּוֹקֵד לָעֲזָרָה, וְנִכְנְסוּ אַחֲרָיו וּשְׁתֵּי אֲבוּקוֹת שֶׁל אוּר בְּיָדָם. וְנֶחְלְקוּ לִשְׁתֵּי כִתּוֹת, אֵלּוּ הוֹלְכִים בָּאַכְסַדְרָא דֶּרֶךְ הַמִּזְרָח, וְאֵלּוּ הוֹלְכִים בָּאַכְסַדְרָא דֶּרֶךְ הַמַּעֲרָב. הָיוּ בוֹדְקִין וְהוֹלְכִין עַד שֶׁמַּגִּיעִין לִמְקוֹם בֵּית עוֹשֵׂי חֲבִתִּים. הִגִּיעוּ אֵלּוּ וָאֵלּוּ, אָמְרוּ שָׁלוֹם, הַכֹּל שָׁלוֹם. הֶעֱמִידוּ עוֹשֵׂי חֲבִתִּים לַעֲשׂוֹת חֲבִתִּים: 
+
+מִי שֶׁזָּכָה לִתְרֹם אֶת הַמִּזְבֵּחַ, הוּא יִתְרֹם אֶת הַמִּזְבֵּחַ, וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ, הִזָּהֵר שֶׁמָּא תִגַּע בַּכְּלִי, עַד שֶׁתְּקַדֵּשׁ יָדֶיךָ וְרַגְלֶיךָ מִן הַכִּיּוֹר, וַהֲרֵי הַמַּחְתָּה נְתוּנָה בַמִּקְצוֹעַ בֵּין הַכֶּבֶשׁ לַמִּזְבֵּחַ, בְּמַעֲרָבוֹ שֶׁל כָּבֶשׁ. אֵין אָדָם נִכְנָס עִמּוֹ, וְלֹא נֵר בְּיָדוֹ, אֶלָּא מְהַלֵּךְ לְאוֹר הַמַּעֲרָכָה. לֹא הָיוּ רוֹאִין אוֹתוֹ וְלֹא שׁוֹמְעִין אֶת קוֹלוֹ, עַד שֶׁשּׁוֹמְעִין קוֹל הָעֵץ שֶׁעָשָׂה בֶן קָטִין מוּכְנִי לַכִּיּוֹר, וְהֵן אוֹמְרִים הִגִּיעַ עֵת. קִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו מִן הַכִּיּוֹר, נָטַל מַחְתַּת הַכֶּסֶף וְעָלָה לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, וּפִנָּה אֶת הַגֶּחָלִים הֵילָךְ וְהֵילָךְ, חָתָה מִן הַמְאֻכָּלוֹת הַפְּנִימִיּוֹת, וְיָרַד. הִגִּיעַ לָרִצְפָה, הָפַךְ פָּנָיו לַצָּפוֹן, הָלַךְ לְמִזְרָחוֹ שֶׁל כֶּבֶשׁ כְּעֶשֶׂר אַמּוֹת. צָבַר אֶת הַגֶּחָלִים עַל גַּבֵּי הָרִצְפָה רָחוֹק מִן הַכֶּבֶשׁ שְׁלשָׁה טְפָחִים, מְקוֹם שֶׁנּוֹתְנִין מֻרְאוֹת הָעוֹף וְדִּשּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי וְהַמְּנוֹרָה: 
+
+
+Chapter 2
+
+רָאוּהוּ אֶחָיו שֶׁיָּרַד, וְהֵם רָצוּ וּבָאוּ. מִהֲרוּ וְקִדְּשׁוּ יְדֵיהֶן וְרַגְלֵיהֶן מִן הַכִּיּוֹר, נָטְלוּ אֶת הַמַּגְרֵפוֹת וְאֶת הַצִּנּוֹרוֹת וְעָלוּ לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ. הָאֵבָרִין וְהַפְּדָרִין שֶׁלֹּא נִתְאַכְּלוּ מִבָּעֶרֶב, סוֹנְקִין אוֹתָם לִצְדָדֵי הַמִּזְבֵּחַ. אִם אֵין הַצְּדָדִין מַחֲזִיקִין, סוֹדְרִין אוֹתָם בַּסּוֹבֵב עַל הַכָּבֶשׁ: 
+
+הֵחֵלּוּ מַעֲלִין בָּאֵפֶר עַל גַּבֵּי הַתַּפּוּחַ. וְתַפּוּחַ הָיָה בְאֶמְצַע הַמִּזְבֵּחַ, פְּעָמִים עָלָיו כִּשְׁלשׁ מֵאוֹת כּוֹר. וּבָרְגָלִים לֹא הָיוּ מְדַשְּׁנִין אוֹתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נוֹי לַמִּזְבֵּחַ. מִיָּמָיו לֹא נִתְעַצֵּל הַכֹּהֵן מִלְּהוֹצִיא אֶת הַדָּשֶׁן: 
+
+הֵחֵלּוּ מַעֲלִין בְּגִזְרִין לְסַדֵּר אֵשׁ הַמַּעֲרָכָה. וְכִי כָל הָעֵצִים כְּשֵׁרִים לַמַּעֲרָכָה. הֵן, כָּל הָעֵצִים כְּשֵׁרִין לַמַּעֲרָכָה, חוּץ מִשֶּׁל זַיִת וְשֶׁל גֶּפֶן. אֲבָל בְּאֵלּוּ רְגִילִין, בְּמֻרְבִּיּוֹת שֶׁל תְּאֵנָה וְשֶׁל אֱגוֹז וְשֶׁל עֵץ שָׁמֶן: 
+
+סִדֵּר הַמַּעֲרָכָה גְדוֹלָה מִזְרָחָה, וַחֲזִיתָהּ מִזְרָחָה, וְרָאשֵׁי הַגִּזְרִין הַפְּנִימִיִּם הָיוּ נוֹגְעִים בַּתַּפּוּחַ. וְרֶוַח הָיָה בֵין הַגִּזְרִין, שֶׁהָיוּ מַצִּיתִין אֶת הָאֲלִיתָא מִשָּׁם: 
+
+בֵּרְרוּ מִשָּׁם עֲצֵי תְאֵנָה יָפִין, לְסַדֵּר הַמַּעֲרָכָה שְׁנִיָּה לַקְּטֹרֶת, מִכְּנֶגֶד קֶרֶן מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית, מָשׁוּךְ מִן הַקֶּרֶן כְּלַפֵּי צָפוֹן אַרְבַּע אַמּוֹת, בְּעֹמֶד חָמֵשׁ סְאִים גֶּחָלִים, וּבְשַׁבָּת בְּעֹמֶד שְׁמוֹנַת סְאִין גֶּחָלִים, שֶׁשָּׁם הָיוּ נוֹתְנִין שְׁנֵי בְזִיכֵי לְבוֹנָה שֶׁל לֶחֶם הַפָּנִים. הָאֵבָרִים וְהַפְּדָרִים שֶׁלֹּא נִתְאַכְּלוּ מִבָּעֶרֶב, מַחֲזִירִין אוֹתָן לַמַּעֲרָכָה. הִצִּיתוּ שְׁתֵּי הַמַּעֲרָכוֹת בָּאֵשׁ, וְיָרְדוּ וּבָאוּ לָהֶם לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית: 
+
+
+Chapter 3
+
+אָמַר לָהֶם הַמְמֻנֶּה, בֹּאוּ וְהָפִיסוּ, מִי שׁוֹחֵט, מִי זוֹרֵק, מִי מְדַשֵּׁן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי, מִי מְדַשֵּׁן אֶת הַמְּנוֹרָה, מִי מַעֲלֶה אֵבָרִים לַכֶּבֶשׁ, הָרֹאשׁ וְהָרֶגֶל, וּשְׁתֵּי הַיָּדַיִם, הָעֹקֶץ וְהָרֶגֶל, הֶחָזֶה וְהַגֵּרָה, וּשְׁתֵּי דְפָנוֹת, הַקְּרָבַיִם, וְהַסֹּלֶת, וְהַחֲבִתִּים, וְהַיָּיִן. הֵפִיסוּ, זָכָה מִי שֶׁזָּכָה: 
+
+אָמַר לָהֶם הַמְמֻנֶּה, צְאוּ וּרְאוּ אִם הִגִּיעַ זְמַן הַשְּׁחִיטָה. אִם הִגִּיעַ, הָרוֹאֶה אוֹמֵר, בַּרְקַאי. מַתְיָא בֶן שְׁמוּאֵל אוֹמֵר, הֵאִיר פְּנֵי כָל הַמִּזְרָח. עַד שֶׁהוּא בְחֶבְרוֹן, וְהוּא אוֹמֵר, הֵין: 
+
+אָמַר לָהֶם, צְאוּ וְהָבִיאוּ טָלֶה מִלִּשְׁכַּת הַטְּלָאִים. וַהֲרֵי לִשְׁכַּת הַטְּלָאִים הָיְתָה בְמִקְצוֹעַ צְפוֹנִית מַעֲרָבִית. וְאַרְבַּע לְשָׁכוֹת הָיוּ שָׁם, אַחַת לִשְׁכַּת הַטְּלָאִים, וְאַחַת לִשְׁכַּת הַחוֹתָמוֹת, וְאַחַת לִשְׁכַּת בֵּית הַמּוֹקֵד, וְאַחַת לִשְׁכָּה שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין בָּהּ לֶחֶם הַפָּנִים: 
+
+נִכְנְסוּ לְלִשְׁכַּת הַכֵּלִים, וְהוֹצִיאוּ מִשָּׁם תִּשְׁעִים וּשְׁלשָׁה כְלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב. הִשְׁקוּ אֶת הַתָּמִיד בְּכוֹס שֶׁל זָהָב. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְבֻקָּר מִבָּעֶרֶב, מְבַקְּרִין אוֹתוֹ לְאוֹר הָאֲבוּקוֹת: 
+
+מִי שֶׁזָּכָה בַתָּמִיד, מוֹשְׁכוֹ וְהוֹלֵךְ לְבֵית הַמִּטְבָּחַיִם, וּמִי שֶׁזָּכוּ בָאֵבָרִים הוֹלְכִין אַחֲרָיו. בֵּית הַמִּטְבָּחַיִם הָיָה לִצְפוֹנוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ, וְעָלָיו שְׁמֹנָה עַמּוּדִים נַנָּסִין, וּרְבִיעִית שֶׁל אֶרֶז עַל גַּבֵּיהֶן, וְאֻנְקְלָיוֹת שֶׁל בַּרְזֶל הָיוּ קְבוּעִין בָּהֶן, וּשְׁלשָׁה סְדָרִים הָיָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, שֶׁבָּהֶן תּוֹלִין. וּמַפְשִׁיטִין עַל שֻׁלְחָנוֹת שֶׁל שַׁיִשׁ שֶׁבֵּין הָעַמּוּדִים: 
+
+מִי שֶׁזָּכָה בְדִשּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי וְהַמְּנוֹרָה הָיוּ מַקְדִּימִין, וְאַרְבָּעָה כֵלִים בְּיָדָם, הַטֶּנִי וְהַכּוּז וּשְׁנֵי מַפְתְּחוֹת. הַטֶּנִי דוֹמֶה לְתַרְקָב גָּדוֹל שֶׁל זָהָב, מַחֲזִיק קַבַּיִן וָחֵצִי. וְהַכּוּז דּוֹמֶה לְקִיתוֹן גָּדוֹל שֶׁל זָהָב. וּשְׁנֵי מַפְתְּחוֹת, אֶחָד יוֹרֵד לְאַמַּת הַשֶּׁחִי וְאֶחָד פּוֹתֵחַ כֵּיוָן: 
+
+בָּא לוֹ לַפִּשְׁפָּשׁ הַצְּפוֹנִי. וּשְׁנֵי פִשְׁפָּשִׁין הָיוּ לוֹ לַשַּׁעַר הַגָּדוֹל, אֶחָד בַּצָּפוֹן וְאֶחָד בַּדָּרוֹם. שֶׁבַּדָּרוֹם לֹא נִכְנַס בּוֹ אָדָם מֵעוֹלָם, וְעָלָיו הוּא מְפֹרָשׁ עַל יְדֵי יְחֶזְקֵאל (יחזקאל מד), וַיֹּאמֶר אֵלַי ה', הַשַּׁעַר הַזֶּה סָגוּר יִהְיֶה לֹא יִפָּתֵחַ וְאִישׁ לֹא יָבֹא בוֹ כִּי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא בוֹ וְהָיָה סָגוּר. נָטַל אֶת הַמַּפְתֵּחַ וּפָתַח אֶת הַפִּשְׁפָּשׁ, נִכְנַס לַתָּא, וּמִן הַתָּא אֶל הַהֵיכָל, עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לַשַּׁעַר הַגָּדוֹל. הִגִּיעַ לַשַּׁעַר הַגָּדוֹל, הֶעֱבִיר אֶת הַנֶּגֶר וְאֶת הַפּוֹתְחוֹת וּפְתָחוֹ. לֹא הָיָה שׁוֹחֵט הַשּׁוֹחֵט, עַד שֶׁשּׁוֹמֵעַ קוֹל שַׁעַר הַגָּדוֹל שֶׁנִּפְתָּח: 
+
+מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל שַׁעַר הַגָּדוֹל שֶׁנִּפְתָּח. מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל הַמַּגְרֵפָה. מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל הָעֵץ שֶׁעָשָׂה בֶן קָטִין מוּכְנִי לַכִּיּוֹר. מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל גְּבִינִי כָּרוֹז. מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל הֶחָלִיל. מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל הַצֶּלְצָל. מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל הַשִּׁיר. מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִים קוֹל הַשּׁוֹפָר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף קוֹל שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל בְּשָׁעָה שֶׁהוּא מַזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. מִירִיחוֹ הָיוּ מְרִיחִים רֵיחַ פִּטּוּם הַקְּטֹרֶת. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן דִּגְלַאי, עִזִּים הָיוּ לְבֵית אַבָּא בְּהַר מִכְוָר, וְהָיוּ מִתְעַטְּשׁוֹת מֵרֵיחַ פִּטּוּם הַקְּטֹרֶת: 
+
+מִי שֶׁזָּכָה בְדִשּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי, נִכְנַס וְנָטַל הַטֶּנִי וְהִנִּיחוֹ לְפָנָיו, וְהָיָה חוֹפֵן וְנוֹתֵן לְתוֹכוֹ, וּבָאַחֲרוֹנָה כִּבֵּד אֶת הַשְּׁאָר לְתוֹכוֹ וְהִנִּיחוֹ וְיָצָא. מִי שֶׁזָּכָה בְדִשּׁוּן הַמְּנוֹרָה, נִכְנַס וּמָצָא שְׁנֵי נֵרוֹת מִזְרָחִיִּים דּוֹלְקִים, מְדַשֵּׁן אֶת הַשְּׁאָר וּמַנִּיחַ אֶת אֵלּוּ דּוֹלְקִין בִּמְקוֹמָן. מְצָאָן שֶׁכָּבוּ, מְדַשְּׁנָן וּמַדְלִיקָן מִן הַדּוֹלְקִים, וְאַחַר כָּךְ מְדַשֵּׁן אֶת הַשְּׁאָר. וְאֶבֶן הָיְתָה לִפְנֵי הַמְּנוֹרָה וּבָהּ שָׁלשׁ מַעֲלוֹת, שֶׁעָלֶיהָ הַכֹּהֵן עוֹמֵד וּמֵטִיב אֶת הַנֵּרוֹת. וְהִנִּיחַ אֶת הַכּוּז עַל מַעֲלָה שְׁנִיָּה וְיָצָא: 
+
+
+Chapter 4
+
+לֹא הָיוּ כוֹפְתִין אֶת הַטָּלֶה, אֶלָּא מְעַקְּדִין אוֹתוֹ. מִי שֶׁזָּכוּ בָאֵבָרִים, אוֹחֲזִים בּוֹ. וְכָךְ הָיְתָה עֲקֵדָתוֹ, רֹאשׁוֹ לַדָּרוֹם וּפָנָיו לַמַּעֲרָב. הַשּׁוֹחֵט, עוֹמֵד בַּמִּזְרָח וּפָנָיו לַמַּעֲרָב. שֶׁל שַׁחַר הָיָה נִשְׁחָט עַל קֶרֶן צְפוֹנִית מַעֲרָבִית, עַל טַבַּעַת שְׁנִיָּה. שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם הָיָה נִשְׁחָט עַל קֶרֶן מִזְרָחִית צְפוֹנִית, עַל טַבַּעַת שְׁנִיָּה. שָׁחַט הַשּׁוֹחֵט, וְקִבֵּל הַמְקַבֵּל. בָּא לוֹ לְקֶרֶן מִזְרָחִית צְפוֹנִית, וְנוֹתֵן מִזְרָחָה צָפוֹנָה. מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית, וְנוֹתֵן מַעֲרָבָה דָרוֹמָה. שְׁיָרֵי הַדָּם הָיָה שׁוֹפֵךְ עַל יְסוֹד דְּרוֹמִית: 
+
+לֹא הָיָה שׁוֹבֵר בּוֹ אֶת הָרֶגֶל, אֶלָּא נוֹקְבוֹ מִתּוֹךְ עַרְכּוּבּוֹ וְתוֹלֶה בוֹ. הָיָה מַפְשִׁיט וְיוֹרֵד עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לֶחָזֶה. הִגִּיעַ לֶחָזֶה, חָתַךְ אֶת הָרֹאשׁ וּנְתָנוֹ לְמִי שֶׁזָּכָה בוֹ. חָתַךְ אֶת הַכְּרָעַיִם וּנְתָנָן לְמִי שֶׁזָּכָה בָהֶן. מֵרַק אֶת הַהֶפְשֵׁט, קָרַע אֶת הַלֵּב וְהוֹצִיא אֶת דָּמוֹ. חָתַךְ אֶת הַיָּדַיִם וּנְתָנָן לְמִי שֶׁזָּכָה בָהֶן. עָלָה לָרֶגֶל הַיְמָנִית, חֲתָכָהּ וּנְתָנָהּ לְמִי שֶׁזָּכָה בָהּ, וּשְׁתֵּי בֵיצִים עִמָּהּ. קְרָעוֹ, וְנִמְצָא כֻלּוֹ גָלוּי לְפָנָיו. נָטַל אֶת הַפֶּדֶר וּנְתָנוֹ עַל בֵּית שְׁחִיטַת הָרֹאשׁ מִלְמַעְלָן. נָטַל אֶת הַקְּרָבַיִם וּנְתָנָן לְמִי שֶׁזָּכָה בָהֶם לַהֲדִיחָן. וְהַכֶּרֶס מְדִיחִין אוֹתָהּ בְּבֵית מְדִיחִין כָּל צָרְכָּהּ. וְהַקְּרָבַיִם מְדִיחִין אוֹתָן שְׁלשָׁה פְעָמִים בְּמִעוּטָהּ, עַל שֻׁלְחָנוֹת שֶׁל שַׁיִשׁ שֶׁבֵּין הָעַמּוּדִים: 
+
+נָטַל אֶת הַסַּכִּין וְהִפְרִישׁ אֶת הָרֵאָה מִן הַכָּבֵד, וְאֶצְבַּע הַכָּבֵד מִן הַכָּבֵד, וְלֹא הָיָה מְזִיזָהּ מִמְּקוֹמָהּ. נָקַב אֶת הֶחָזֶה וּנְתָנוֹ לְמִי שֶׁזָּכָה בוֹ. עָלָה לַדֹּפֶן הַיְמָנִית, הָיָה חוֹתֵךְ וְיוֹרֵד עַד הַשִּׁדְרָה, וְלֹא הָיָה נוֹגֵעַ בַּשִּׁדְרָה, עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לִשְׁתֵּי צְלָעוֹת רַכּוֹת. חֲתָכָהּ וּנְתָנָהּ לְמִי שֶׁזָּכָה בָהּ, וְהַכָּבֵד תְּלוּיָה בָהּ. בָּא לוֹ לַגֵּרָה, וְהִנִּיחַ בָּהּ שְׁתֵּי צְלָעוֹת מִכָּאן וּשְׁתֵּי צְלָעוֹת מִכָּאן. חֲתָכָהּ וּנְתָנָהּ לְמִי שֶׁזָּכָה בָהּ, וְהַקָּנֶה וְהַלֵּב וְהָרֵאָה תְּלוּיִם בָּהּ. בָּא לוֹ לַדֹּפֶן הַשְּׂמָאלִית, וְהִנִּיחַ בָּהּ שְׁתֵּי צְלָעוֹת רַכּוֹת מִלְמַעְלָן וּשְׁתֵּי צְלָעוֹת רַכּוֹת מִלְּמַטָּן. וְכָךְ הָיָה מַנִּיחַ בַּחֲבֶרְתָּהּ. נִמְצָא מַנִּיחַ בִּשְׁתֵּיהֶן, שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם מִלְמַעְלָן וּשְׁתַּיִם שְׁתַּיִם מִלְּמַטָּן. חֲתָכָהּ וּנְתָנָהּ לְמִי שֶׁזָּכָה בָהּ, וְהַשִּׁדְרָה עִמָּהּ, וְהַטְּחוֹל תָּלוּי בָּהּ. וְהִיא הָיְתָה גְדוֹלָה, אֶלָּא שֶׁל יָמִין קוֹרִין גְּדוֹלָה, שֶׁהַכָּבֵד תְּלוּיָה בָהּ. בָּא לוֹ לָעֹקֶץ, חוֹתְכוֹ וּנְתָנוֹ לְמִי שֶׁזָּכָה בוֹ, וְהָאַלְיָה וְאֶצְבַּע הַכָּבֵד וּשְׁתֵּי כְלָיוֹת עִמּוֹ. נָטַל רֶגֶל הַשְּׂמָאלִי וּנְתָנָהּ לְמִי שֶׁזָּכָה בָהּ. נִמְצְאוּ כֻלָּן עוֹמְדִין בְּשׁוּרָה וְהָאֵבָרִים בְּיָדָם. הָרִאשׁוֹן, בָּרֹאשׁ וּבָרֶגֶל. הָרֹאשׁ בִּימִינוֹ, וְחוֹטְמוֹ כְלַפֵּי זְרוֹעוֹ, וְקַרְנָיו בֵּין אֶצְבְּעוֹתָיו, וּבֵית שְׁחִיטָתוֹ מִלְמַעְלָן, וְהַפֶּדֶר נָתוּן עָלֶיהָ. וְהָרֶגֶל שֶׁל יָמִין בִּשְׂמֹאלוֹ, וּבֵית עוֹרוֹ לַחוּץ. הַשֵּׁנִי, בִּשְׁתֵּי יָדַיִם, שֶׁל יָמִין בִּימִינוֹ, שֶׁל שְׂמֹאל בִּשְׂמֹאלוֹ, וּבֵית עוֹרָן לַחוּץ. הַשְּׁלִישִׁי, בָּעֹקֶץ וּבָרֶגֶל. הָעֹקֶץ בִּימִינוֹ, וְהָאַלְיָה מְדֻלְדֶּלֶת בֵּין אֶצְבְּעוֹתָיו, וְאֶצְבַּע הַכָּבֵד וּשְׁתֵּי הַכְּלָיוֹת עִמּוֹ. הָרֶגֶל שֶׁל שְׂמֹאל בִּשְׂמֹאלוֹ, וּבֵית עוֹרוֹ לַחוּץ. הָרְבִיעִי, בֶּחָזֶה וּבַגֵּרָה. הֶחָזֶה בִימִינוֹ, וְהַגֵּרָה בִשְׂמֹאלוֹ, וְצַלְעוֹתֶיהָ בֵין אֶצְבְּעוֹתָיו. הַחֲמִישִׁי, בִּשְׁתֵּי דְפָנוֹת. שֶׁל יָמִין בִּימִינוֹ, וְשֶׁל שְׂמֹאל בִּשְׂמֹאלוֹ, וּבֵית עוֹרָן לַחוּץ. הַשִּׁשִּׁי, בַּקְּרָבַיִם הַנְּתוּנִים בְּבָזָךְ וּכְרָעַיִם עַל גַּבֵּיהֶם מִלְמַעְלָה. הַשְּׁבִיעִי, בַּסֹּלֶת. הַשְּׁמִינִי, בַּחֲבִתִּין. הַתְּשִׁיעִי, בַּיָּיִן. הָלְכוּ וּנְתָנוּם מֵחֲצִי הַכֶּבֶשׁ וּלְמַטָּה בְּמַעֲרָבוֹ, וּמְלָחוּם. וְיָרְדוּ וּבָאוּ לָהֶם לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית, לִקְרוֹת אֶת שְׁמַע: 
+
+
+Chapter 5
+
+אָמַר לָהֶם הַמְמֻנֶּה, בָּרְכוּ בְרָכָה אֶחַת, וְהֵן בֵּרְכוּ. קָרְאוּ עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים, שְׁמַע, וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ, וַיֹּאמֶר. בֵּרְכוּ אֶת הָעָם שָׁלשׁ בְּרָכוֹת, אֱמֶת וְיַצִּיב, וַעֲבוֹדָה, וּבִרְכַּת כֹּהֲנִים. וּבְשַׁבָּת מוֹסִיפִין בְּרָכָה אַחַת לַמִּשְׁמָר הַיּוֹצֵא: 
+
+אָמַר לָהֶם, חֲדָשִׁים לַקְּטֹרֶת בֹּאוּ וְהָפִיסוּ. הֵפִיסוּ, זָכָה מִי שֶׁזָּכָה. חֲדָשִׁים עִם יְשָׁנִים בֹּאוּ וְהָפִיסוּ, מִי מַעֲלֶה אֵבָרִים מִן הַכֶּבֶשׁ לַמִּזְבֵּחַ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, הַמַּעֲלֶה אֵבָרִים לַכֶּבֶשׁ הוּא מַעֲלֶה אוֹתָן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ: 
+
+מְסָרוּם לַחַזָּנִים, הָיוּ מַפְשִׁיטִין אוֹתָם אֶת בִּגְדֵיהֶם, וְלֹא הָיוּ מַנִּיחִין עֲלֵיהֶם אֶלָּא מִכְנָסַיִם בִּלְבָד. וְחַלּוֹנוֹת הָיוּ שָׁם, וְכָתוּב עֲלֵיהֶם תַּשְׁמִישֵׁי הַכֵּלִים: 
+
+מִי שֶׁזָּכָה בַקְּטֹרֶת, הָיָה נוֹטֵל אֶת הַכַּף. וְהַכַּף דּוֹמֶה לְתַרְקַב גָּדוֹל שֶׁל זָהָב, מַחֲזִיק שְׁלשֶׁת קַבִּים, וְהַבָּזָךְ הָיָה בְתוֹכוֹ, מָלֵא וְגָדוּשׁ קְטֹרֶת. וְכִסּוּי הָיָה לוֹ, וּכְמִין מְטוּטֶלֶת הָיָה עָלָיו מִלְמַעְלָן: 
+
+מִי שֶׁזָּכָה בַמַּחְתָּה, נָטַל מַחְתַּת הַכֶּסֶף, וְעָלָה לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, וּפִנָּה אֶת הַגֶּחָלִים הֵילָךְ וְהֵילָךְ וְחָתָה. יָרַד וְעֵרָן לְתוֹךְ שֶׁל זָהָב. נִתְפַּזֵּר מִמֶּנָּה כְּקַב גֶּחָלִים, וְהָיָה מְכַבְּדָן לָאַמָּה. וּבְשַׁבָּת הָיָה כוֹפֶה עֲלֵיהֶן פְּסַכְתֵּר. וּפְסַכְתֵּר הָיְתָה כְלִי גָדוֹל מַחֲזֶקֶת לֶתֶךְ, וּשְׁתֵּי שַׁרְשְׁרוֹת הָיוּ בָהּ, אַחַת שֶׁהוּא מוֹשֵׁךְ בָּהּ וְיוֹרֵד, וְאַחַת שֶׁהוּא אוֹחֵז בָּהּ מִלְמַעְלָן בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תִתְגַּלְגֵּל. וּשְׁלשָׁה דְבָרִים הָיְתָה מְשַׁמֶּשֶׁת, כּוֹפִין אוֹתָהּ עַל גַּב גֶּחָלִים וְעַל הַשֶּׁרֶץ בְּשַׁבָּת, וּמוֹרִידִין בָּהּ אֶת הַדֶּשֶׁן מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ: 
+
+הִגִּיעוּ בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ, נָטַל אֶחָד אֶת הַמַּגְרֵפָה וְזוֹרְקָהּ בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ. אֵין אָדָם שׁוֹמֵעַ קוֹל חֲבֵרוֹ בִּירוּשָׁלַיִם מִקּוֹל הַמַּגְרֵפָה. וּשְׁלשָׁה דְבָרִים הָיְתָה מְשַׁמֶּשֶׁת, כֹּהֵן שֶׁשּׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלָהּ, יוֹדֵעַ שֶׁאֶחָיו הַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לְהִשְׁתַּחֲווֹת, וְהוּא רָץ וּבָא. וּבֶן לֵוִי שֶׁהוּא שׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלָהּ, יוֹדֵעַ שֶׁאֶחָיו הַלְוִיִּם נִכְנָסִים לְדַבֵּר בַּשִּׁיר, וְהוּא רָץ וּבָא. וְרֹאשׁ הַמַּעֲמָד הָיָה מַעֲמִיד אֶת הַטְּמֵאִים בְּשַׁעַר הַמִּזְרָח: 
+
+
+Chapter 6
+
+הֵחֵלּוּ עוֹלִים בְּמַעֲלוֹת הָאוּלָם. מִי שֶׁזָּכוּ בְדִשּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי וְהַמְּנוֹרָה הָיוּ מַקְדִּימִין לִפְנֵיהֶם. מִי שֶׁזָּכָה בְדִשּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי נִכְנַס, וְנָטַל אֶת הַטֶּנִי וְהִשְׁתַּחֲוָה וְיָצָא. מִי שֶׁזָּכָה בְדִשּׁוּן הַמְּנוֹרָה, נִכְנַס וּמָצָא שְׁנֵי נֵרוֹת מִזְרָחִיִּים דּוֹלְקִין, מְדַשֵּׁן אֶת הַמִּזְרָחִי, וּמַנִּיחַ אֶת הַמַּעֲרָבִי דוֹלֵק, שֶׁמִּמֶּנּוּ הָיָה מַדְלִיק אֶת הַמְּנוֹרָה בֵּין הָעַרְבַּיִם. מְצָאוֹ שֶׁכָּבָה, מְדַשְּׁנוֹ וּמַדְלִיקוֹ מִמִּזְבַּח הָעוֹלָה. נָטַל אֶת הַכּוּז מִמַּעֲלָה שְׁנִיָּה, וְהִשְׁתַּחֲוָה וְיָצָא: 
+
+מִי שֶׁזָּכָה בַמַּחְתָּה, צָבַר אֶת הַגֶּחָלִים עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְרִדְּדָן בְּשׁוּלֵי הַמַּחְתָּה, וְהִשְׁתַּחֲוָה וְיָצָא: 
+
+מִי שֶׁזָּכָה בַקְּטֹרֶת, הָיָה נוֹטֵל אֶת הַבָּזָךְ מִתּוֹךְ הַכַּף וְנוֹתְנוֹ לְאוֹהֲבוֹ אוֹ לִקְרוֹבוֹ. נִתְפַּזֵּר מִמֶּנּוּ לְתוֹכוֹ, נוֹתְנוֹ לוֹ בְחָפְנָיו. וּמְלַמְּדִים אוֹתוֹ, הֱוֵי זָהִיר שֶׁמָּא תַתְחִיל לְפָנֶיךָ, שֶׁלֹּא תִכָּוֶה. הִתְחִיל מְרַדֵּד וְיוֹצֵא. לֹא הָיָה הַמַּקְטִיר מַקְטִיר עַד שֶׁהַמְמֻנֶּה אוֹמֵר לוֹ, הַקְטֵר. אִם הָיָה כֹהֵן גָּדוֹל, הַמְמֻנֶּה אוֹמֵר, אִישִׁי כֹהֵן גָּדוֹל, הַקְטֵר. פָּרְשׁוּ הָעָם, וְהִקְטִיר וְהִשְׁתַּחֲוָה וְיָצָא: 
+
+
+Chapter 7
+
+בִּזְמַן שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל נִכְנָס לְהִשְׁתַּחֲווֹת, שְׁלשָׁה אוֹחֲזִין בּוֹ, אֶחָד בִּימִינוֹ, וְאֶחָד בִּשְׂמֹאלוֹ, וְאֶחָד בַּאֲבָנִים טוֹבוֹת. וְכֵיוָן שֶׁשָּׁמַע הַמְמֻנֶּה קוֹל רַגְלָיו שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁהוּא יוֹצֵא, הִגְבִּיהַּ לוֹ אֶת הַפָּרֹכֶת, נִכְנַס וְהִשְׁתַּחֲוָה וְיָצָא, וְנִכְנְסוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים וְהִשְׁתַּחֲווּ וְיָצָאוּ:  
+בָּאוּ וְעָמְדוּ עַל מַעֲלוֹת הָאוּלָם. עָמְדוּ הָרִאשׁוֹנִים לִדְרוֹם אֲחֵיהֶם הַכֹּהֲנִים, וַחֲמִשָּׁה כֵלִים בְּיָדָם, הַטֶּנִי בְיַד אֶחָד, וְהַכּוּז בְּיַד אֶחָד, וְהַמַּחְתָּה בְיַד אֶחָד, וְהַבָּזָךְ בְּיַד אֶחָד, וְכַף וְכִסּוּיָהּ בְּיַד אֶחָד. וּבֵרְכוּ אֶת הָעָם בְּרָכָה אַחַת, אֶלָּא שֶׁבַּמְּדִינָה אוֹמְרִים אוֹתָהּ שָׁלשׁ בְּרָכוֹת, וּבַמִּקְדָּשׁ בְּרָכָה אֶחָת. בַּמִּקְדָּשׁ הָיוּ אוֹמְרִים אֶת הַשֵּׁם כִּכְתָבוֹ, וּבַמְּדִינָה בְּכִנּוּיוֹ. בַּמְּדִינָה הַכֹּהֲנִים נוֹשְׂאִים אֶת כַּפֵּיהֶם, יְדֵיהֶם כְּנֶגֶד כִּתְפוֹתֵיהֶם, וּבַמִּקְדָּשׁ עַל גַּבֵּי רָאשֵׁיהֶן, חוּץ מִכֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁאֵינוֹ מַגְבִּיהַּ אֶת יָדָיו לְמַעְלָה מִן הַצִּיץ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף כֹּהֵן גָּדוֹל מַגְבִּיהַּ אֶת יָדָיו לְמַעְלָה מִן הַצִּיץ, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ט), וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם:  
+בִּזְמַן שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל רוֹצֶה לְהַקְטִיר, הָיָה עוֹלֶה בַכֶּבֶשׁ וְהַסְּגָן בִּימִינוֹ. הִגִּיעַ לְמַחֲצִית הַכֶּבֶשׁ, אָחַז הַסְּגָן בִּימִינוֹ וְהֶעֱלָהוּ. הוֹשִׁיט לוֹ הָרִאשׁוֹן הָרֹאשׁ וְהָרֶגֶל, וְסָמַךְ עֲלֵיהֶן וּזְרָקָן. הוֹשִׁיט הַשֵּׁנִי לָרִאשׁוֹן שְׁתֵּי הַיָּדַיִם, נוֹתְנָן לְכֹהֵן גָּדוֹל, וְסָמַךְ עֲלֵיהֶן וּזְרָקָן. נִשְׁמַט הַשֵּׁנִי וְהָלַךְ לוֹ. וְכָךְ הָיוּ מוֹשִׁיטִין לוֹ שְׁאָר כָּל הָאֵבָרִין, וְהוּא סוֹמֵךְ עֲלֵיהֶן וְזוֹרְקָן. וּבִזְמַן שֶׁהוּא רוֹצֶה, הוּא סוֹמֵךְ וַאֲחֵרִים זוֹרְקִין. בָּא לוֹ לְהַקִּיף אֶת הַמִּזְבֵּחַ. מֵהֵיכָן הוּא מַתְחִיל, מִקֶּרֶן דְּרוֹמִית מִזְרָחִית, מִזְרָחִית צְפוֹנִית, צְפוֹנִית מַעֲרָבִית, מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית. נָתְנוּ לוֹ יַיִן לְנַסֵּךְ, הַסְּגָן עוֹמֵד עַל הַקֶּרֶן וְהַסּוּדָרִים בְּיָדוֹ, וּשְׁנֵי כֹהֲנִים עוֹמְדִים עַל שֻׁלְחַן הַחֲלָבִים וּשְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת שֶׁל כֶּסֶף בְּיָדָם, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. בָּאוּ וְעָמְדוּ אֵצֶל בֶּן אַרְזָא, אֶחָד מִימִינוֹ וְאֶחָד מִשְּׂמֹאלוֹ. שָׁחָה לְנַסֵּךְ, וְהֵנִיף הַסְּגָן בַּסּוּדָרִין, וְהִקִּישׁ בֶּן אַרְזָא בַּצֶּלְצָל, וְדִבְּרוּ הַלְוִיִּם בַּשִּׁיר. הִגִּיעוּ לְפֶרֶק, תָּקְעוּ, וְהִשְׁתַּחֲווּ הָעָם. עַל כָּל פֶּרֶק, תְּקִיעָה. וְעַל כָּל תְּקִיעָה, הִשְׁתַּחֲוָיָה. זֶה הוּא סֵדֶר הַתָּמִיד לַעֲבוֹדַת בֵּית אֱלֹהֵינוּ, יְהִי רָצוֹן שֶׁיִבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ, אָמֵן:  
+הַשִּׁיר שֶׁהָיוּ הַלְוִיִּם אוֹמְרִים בַּמִּקְדָּשׁ, בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן הָיוּ אוֹמְרִים (תהילים כ״ד:א׳), לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ. בַּשֵּׁנִי הָיוּ אוֹמְרִים (שם מח), גָּדוֹל ה' וּמְהֻלָּל מְאֹד בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ הַר קָדְשׁוֹ. בַּשְּׁלִישִׁי הָיוּ אוֹמְרִים (שם פב), אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט. בָּרְבִיעִי הָיוּ אוֹמְרִים (שם צד), אֵל נְקָמוֹת ה' אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ וְגוֹ'. בַּחֲמִישִׁי הָיוּ אוֹמְרִים (שם פא), הַרְנִינוּ לֵאלֹהִים עוּזֵּנוּ, הָרִיעוּ לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב. בַּשִּׁשִּׁי הָיוּ אוֹמְרִים (שם צג), ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ וְגוֹ'. בְּשַׁבָּת הָיוּ אוֹמְרִים (שם צב), מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת, מִזְמוֹר שִׁיר לֶעָתִיד לָבֹא, לְיוֹם שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת מְנוּחָה לְחַיֵּי הָעוֹלָמִים:  
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Tamid/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Tamid/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..016a01f035e1336ae8cb28dfbe000207b6dc3984
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Tamid/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,96 @@
+Mishnah Tamid
+משנה תמיד
+merged
+https://www.sefaria.org/Mishnah_Tamid
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Torat Emet 357
+-http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads
+
+משנה תמיד
+
+
+
+Chapter 1
+
+בִּשְׁלשָׁה מְקוֹמוֹת הַכֹּהֲנִים שׁוֹמְרִים בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ. בְּבֵית אַבְטִינָס, בְּבֵית הַנִּיצוֹץ וּבְבֵית הַמּוֹקֵד. בֵּית אַבְטִינָס וּבֵית הַנִּיצוֹץ הָיוּ עֲלִיּוֹת, וְהָרוֹבִים שׁוֹמְרִים שָׁם. בֵּית הַמּוֹקֵד, כִּפָּה, וּבַיִת גָּדוֹל הָיָה, מֻקָּף רוֹבָדִים שֶׁל אֶבֶן, וְזִקְנֵי בֵית אָב יְשֵׁנִים שָׁם, וּמַפְתְּחוֹת הָעֲזָרָה בְּיָדָם. וּפִרְחֵי כְהֻנָּה אִישׁ כִּסְתּוֹ בָאָרֶץ. לֹא הָיוּ יְשֵׁנִים בְּבִגְדֵי קֹדֶשׁ, אֶלָּא פוֹשְׁטִין וּמְקַפְּלִין וּמַנִּיחִים אוֹתָן תַּחַת רָאשֵׁיהֶן, וּמִתְכַּסִּין בִּכְסוּת עַצְמָן. אֵרַע קֶרִי לְאַחַד מֵהֶן, יוֹצֵא וְהוֹלֵךְ לוֹ בַּמְּסִבָּה הַהוֹלֶכֶת תַּחַת הַבִּירָה, וְהַנֵּרוֹת דּוֹלְקִין מִכָּאן וּמִכָּאן, עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לְבֵית הַטְּבִילָה. וּמְדוּרָה הָיְתָה שָׁם, וּבֵית כִּסֵּא שֶׁל כָּבוֹד. וְזֶה הָיָה כְבוֹדוֹ, מְצָאוֹ נָעוּל, יוֹדֵעַ שֶׁיֶּשׁ שָׁם אָדָם. פָּתוּחַ, יוֹדֵעַ שֶׁאֵין שָׁם אָדָם. יָרַד וְטָבַל, עָלָה וְנִסְתַּפֵּג וְנִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה. בָּא וְיָשַׁב לוֹ אֵצֶל אֶחָיו הַכֹּהֲנִים עַד שֶׁהַשְּׁעָרִים נִפְתָּחִים, יוֹצֵא וְהוֹלֵךְ לוֹ: 
+
+מִי שֶׁהוּא רוֹצֶה לִתְרֹם אֶת הַמִּזְבֵּחַ, מַשְׁכִּים וְטוֹבֵל עַד שֶׁלֹּא יָבֹא הַמְמֻנֶּה. וְכִי בְאֵיזוֹ שָׁעָה הַמְמֻנֶּה בָא. לֹא כָל הָעִתִּים שָׁווֹת, פְּעָמִים שֶׁהוּא בָא מִקְרִיאַת הַגֶּבֶר, אוֹ סָמוּךְ לוֹ מִלְּפָנָיו אוֹ מִלְּאַחֲרָיו. הַמְמֻנֶּה בָא וְדוֹפֵק עֲלֵיהֶם, וְהֵם פָּתְחוּ לוֹ. אָמַר לָהֶן, מִי שֶׁטָּבַל יָבֹא וְיָפִיס. הֵפִיסוּ, זָכָה מִי שֶׁזָּכָה: 
+
+נָטַל אֶת הַמַּפְתֵּחַ וּפָתַח אֶת הַפִּשְׁפָּשׁ, וְנִכְנַס מִבֵּית הַמּוֹקֵד לָעֲזָרָה, וְנִכְנְסוּ אַחֲרָיו וּשְׁתֵּי אֲבוּקוֹת שֶׁל אוּר בְּיָדָם. וְנֶחְלְקוּ לִשְׁתֵּי כִתּוֹת, אֵלּוּ הוֹלְכִים בָּאַכְסַדְרָא דֶּרֶךְ הַמִּזְרָח, וְאֵלּוּ הוֹלְכִים בָּאַכְסַדְרָא דֶּרֶךְ הַמַּעֲרָב. הָיוּ בוֹדְקִין וְהוֹלְכִין עַד שֶׁמַּגִּיעִין לִמְקוֹם בֵּית עוֹשֵׂי חֲבִתִּים. הִגִּיעוּ אֵלּוּ וָאֵלּוּ, אָמְרוּ שָׁלוֹם, הַכֹּל שָׁלוֹם. הֶעֱמִידוּ עוֹשֵׂי חֲבִתִּים לַעֲשׂוֹת חֲבִתִּים: 
+
+מִי שֶׁזָּכָה לִתְרֹם אֶת הַמִּזְבֵּחַ, הוּא יִתְרֹם אֶת הַמִּזְבֵּחַ, וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ, הִזָּהֵר שֶׁמָּא תִגַּע בַּכְּלִי, עַד שֶׁתְּקַדֵּשׁ יָדֶיךָ וְרַגְלֶיךָ מִן הַכִּיּוֹר, וַהֲרֵי הַמַּחְתָּה נְתוּנָה בַמִּקְצוֹעַ בֵּין הַכֶּבֶשׁ לַמִּזְבֵּחַ, בְּמַעֲרָבוֹ שֶׁל כָּבֶשׁ. אֵין אָדָם נִכְנָס עִמּוֹ, וְלֹא נֵר בְּיָדוֹ, אֶלָּא מְהַלֵּךְ לְאוֹר הַמַּעֲרָכָה. לֹא הָיוּ רוֹאִין אוֹתוֹ וְלֹא שׁוֹמְעִין אֶת קוֹלוֹ, עַד שֶׁשּׁוֹמְעִין קוֹל הָעֵץ שֶׁעָשָׂה בֶן קָטִין מוּכְנִי לַכִּיּוֹר, וְהֵן אוֹמְרִים הִגִּיעַ עֵת. קִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו מִן הַכִּיּוֹר, נָטַל מַחְתַּת הַכֶּסֶף וְעָלָה לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, וּפִנָּה אֶת הַגֶּחָלִים הֵילָךְ וְהֵילָךְ, חָתָה מִן הַמְאֻכָּלוֹת הַפְּנִימִיּוֹת, וְיָרַד. הִגִּיעַ לָרִצְפָה, הָפַךְ פָּנָיו לַצָּפוֹן, הָלַךְ לְמִזְרָחוֹ שֶׁל כֶּבֶשׁ כְּעֶשֶׂר אַמּוֹת. צָבַר אֶת הַגֶּחָלִים עַל גַּבֵּי הָרִצְפָה רָחוֹק מִן הַכֶּבֶשׁ שְׁלשָׁה טְפָחִים, מְקוֹם שֶׁנּוֹתְנִין מֻרְאוֹת הָעוֹף וְדִּשּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי וְהַמְּנוֹרָה: 
+
+
+Chapter 2
+
+רָאוּהוּ אֶחָיו שֶׁיָּרַד, וְהֵם רָצוּ וּבָאוּ. מִהֲרוּ וְקִדְּשׁוּ יְדֵיהֶן וְרַגְלֵיהֶן מִן הַכִּיּוֹר, נָטְלוּ אֶת הַמַּגְרֵפוֹת וְאֶת הַצִּנּוֹרוֹת וְעָלוּ לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ. הָאֵבָרִין וְהַפְּדָרִין שֶׁלֹּא נִתְאַכְּלוּ מִבָּעֶרֶב, סוֹנְקִין אוֹתָם לִצְדָדֵי הַמִּזְבֵּחַ. אִם אֵין הַצְּדָדִין מַחֲזִיקִין, סוֹדְרִין אוֹתָם בַּסּוֹבֵב עַל הַכָּבֶשׁ: 
+
+הֵחֵלּוּ מַעֲלִין בָּאֵפֶר עַל גַּבֵּי הַתַּפּוּחַ. וְתַפּוּחַ הָיָה בְאֶמְצַע הַמִּזְבֵּחַ, פְּעָמִים עָלָיו כִּשְׁלשׁ מֵאוֹת כּוֹר. וּבָרְגָלִים לֹא הָיוּ מְדַשְּׁנִין אוֹתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נוֹי לַמִּזְבֵּחַ. מִיָּמָיו לֹא נִתְעַצֵּל הַכֹּהֵן מִלְּהוֹצִיא אֶת הַדָּשֶׁן: 
+
+הֵחֵלּוּ מַעֲלִין בְּגִזְרִין לְסַדֵּר אֵשׁ הַמַּעֲרָכָה. וְכִי כָל הָעֵצִים כְּשֵׁרִים לַמַּעֲרָכָה. הֵן, כָּל הָעֵצִים כְּשֵׁרִין לַמַּעֲרָכָה, חוּץ מִשֶּׁל זַיִת וְשֶׁל גֶּפֶן. אֲבָל בְּאֵלּוּ רְגִילִין, בְּמֻרְבִּיּוֹת שֶׁל תְּאֵנָה וְשֶׁל אֱגוֹז וְשֶׁל עֵץ שָׁמֶן: 
+
+סִדֵּר הַמַּעֲרָכָה גְדוֹלָה מִזְרָחָה, וַחֲזִיתָהּ מִזְרָחָה, וְרָאשֵׁי הַגִּזְרִין הַפְּנִימִיִּם הָיוּ נוֹגְעִים בַּתַּפּוּחַ. וְרֶוַח הָיָה בֵין הַגִּזְרִין, שֶׁהָיוּ מַצִּיתִין אֶת הָאֲלִיתָא מִשָּׁם: 
+
+בֵּרְרוּ מִשָּׁם עֲצֵי תְאֵנָה יָפִין, לְסַדֵּר הַמַּעֲרָכָה שְׁנִיָּה לַקְּטֹרֶת, מִכְּנֶגֶד קֶרֶן מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית, מָשׁוּךְ מִן הַקֶּרֶן כְּלַפֵּי צָפוֹן אַרְבַּע אַמּוֹת, בְּעֹמֶד חָמֵשׁ סְאִים גֶּחָלִים, וּבְשַׁבָּת בְּעֹמֶד שְׁמוֹנַת סְאִין גֶּחָלִים, שֶׁשָּׁם הָיוּ נוֹתְנִין שְׁנֵי בְזִיכֵי לְבוֹנָה שֶׁל לֶחֶם הַפָּנִים. הָאֵבָרִים וְהַפְּדָרִים שֶׁלֹּא נִתְאַכְּלוּ מִבָּעֶרֶב, מַחֲזִירִין אוֹתָן לַמַּעֲרָכָה. הִצִּיתוּ שְׁתֵּי הַמַּעֲרָכוֹת בָּאֵשׁ, וְיָרְדוּ וּבָאוּ לָהֶם לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית: 
+
+
+Chapter 3
+
+אָמַר לָהֶם הַמְמֻנֶּה, בֹּאוּ וְהָפִיסוּ, מִי שׁוֹחֵט, מִי זוֹרֵק, מִי מְדַשֵּׁן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי, מִי מְדַשֵּׁן אֶת הַמְּנוֹרָה, מִי מַעֲלֶה אֵבָרִים לַכֶּבֶשׁ, הָרֹאשׁ וְהָרֶגֶל, וּשְׁתֵּי הַיָּדַיִם, הָעֹקֶץ וְהָרֶגֶל, הֶחָזֶה וְהַגֵּרָה, וּשְׁתֵּי דְפָנוֹת, הַקְּרָבַיִם, וְהַסֹּלֶת, וְהַחֲבִתִּים, וְהַיָּיִן. הֵפִיסוּ, זָכָה מִי שֶׁזָּכָה: 
+
+אָמַר לָהֶם הַמְמֻנֶּה, צְאוּ וּרְאוּ אִם הִגִּיעַ זְמַן הַשְּׁחִיטָה. אִם הִגִּיעַ, הָרוֹאֶה אוֹמֵר, בַּרְקַאי. מַתְיָא בֶן שְׁמוּאֵל אוֹמֵר, הֵאִיר פְּנֵי כָל הַמִּזְרָח. עַד שֶׁהוּא בְחֶבְרוֹן, וְהוּא אוֹמֵר, הֵין: 
+
+אָמַר לָהֶם, צְאוּ וְהָבִיאוּ טָלֶה מִלִּשְׁכַּת הַטְּלָאִים. וַהֲרֵי לִשְׁכַּת הַטְּלָאִים הָיְתָה בְמִקְצוֹעַ צְפוֹנִית מַעֲרָבִית. וְאַרְבַּע לְשָׁכוֹת הָיוּ שָׁם, אַחַת לִשְׁכַּת הַטְּלָאִים, וְאַחַת לִשְׁכַּת הַחוֹתָמוֹת, וְאַחַת לִשְׁכַּת בֵּית הַמּוֹקֵד, וְאַחַת לִשְׁכָּה שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין בָּהּ לֶחֶם הַפָּנִים: 
+
+נִכְנְסוּ לְלִשְׁכַּת הַכֵּלִים, וְהוֹצִיאוּ מִשָּׁם תִּשְׁעִים וּשְׁלשָׁה כְלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב. הִשְׁקוּ אֶת הַתָּמִיד בְּכוֹס שֶׁל זָהָב. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְבֻקָּר מִבָּעֶרֶב, מְבַקְּרִין אוֹתוֹ לְאוֹר הָאֲבוּקוֹת: 
+
+מִי שֶׁזָּכָה בַתָּמִיד, מוֹשְׁכוֹ וְהוֹלֵךְ לְבֵית הַמִּטְבָּחַיִם, וּמִי שֶׁזָּכוּ בָאֵבָרִים הוֹלְכִין אַחֲרָיו. בֵּית הַמִּטְבָּחַיִם הָיָה לִצְפוֹנוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ, וְעָלָיו שְׁמֹנָה עַמּוּדִים נַנָּסִין, וּרְבִיעִית שֶׁל אֶרֶז עַל גַּבֵּיהֶן, וְאֻנְקְלָיוֹת שֶׁל בַּרְזֶל הָיוּ קְבוּעִין בָּהֶן, וּשְׁלשָׁה סְדָרִים הָיָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, שֶׁבָּהֶן תּוֹלִין. וּמַפְשִׁיטִין עַל שֻׁלְחָנוֹת שֶׁל שַׁיִשׁ שֶׁבֵּין הָעַמּוּדִים: 
+
+מִי שֶׁזָּכָה בְדִשּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי וְהַמְּנוֹרָה הָיוּ מַקְדִּימִין, וְאַרְבָּעָה כֵלִים בְּיָדָם, הַטֶּנִי וְהַכּוּז וּשְׁנֵי מַפְתְּחוֹת. הַטֶּנִי דוֹמֶה לְתַרְקָב גָּדוֹל שֶׁל זָהָב, מַחֲזִיק קַבַּיִן וָחֵצִי. וְהַכּוּז דּוֹמֶה לְקִיתוֹן גָּדוֹל שֶׁל זָהָב. וּשְׁנֵי מַפְתְּחוֹת, אֶחָד יוֹרֵד לְאַמַּת הַשֶּׁחִי וְאֶחָד פּוֹתֵחַ כֵּיוָן: 
+
+בָּא לוֹ לַפִּשְׁפָּשׁ הַצְּפוֹנִי. וּשְׁנֵי פִשְׁפָּשִׁין הָיוּ לוֹ לַשַּׁעַר הַגָּדוֹל, אֶחָד בַּצָּפוֹן וְאֶחָד בַּדָּרוֹם. שֶׁבַּדָּרוֹם לֹא נִכְנַס בּוֹ אָדָם מֵעוֹלָם, וְעָלָיו הוּא מְפֹרָשׁ עַל יְדֵי יְחֶזְקֵאל (יחזקאל מד), וַיֹּאמֶר אֵלַי ה', הַשַּׁעַר הַזֶּה סָגוּר יִהְיֶה לֹא יִפָּתֵחַ וְאִישׁ לֹא יָבֹא בוֹ כִּי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא בוֹ וְהָיָה סָגוּר. נָטַל אֶת הַמַּפְתֵּחַ וּפָתַח אֶת הַפִּשְׁפָּשׁ, נִכְנַס לַתָּא, וּמִן הַתָּא אֶל הַהֵיכָל, עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לַשַּׁעַר הַגָּדוֹל. הִגִּיעַ לַשַּׁעַר הַגָּדוֹל, הֶעֱבִיר אֶת הַנֶּגֶר וְאֶת הַפּוֹתְחוֹת וּפְתָחוֹ. לֹא הָיָה שׁוֹחֵט הַשּׁוֹחֵט, עַד שֶׁשּׁוֹמֵעַ קוֹל שַׁעַר הַגָּדוֹל שֶׁנִּפְתָּח: 
+
+מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל שַׁעַר הַגָּדוֹל שֶׁנִּפְתָּח. מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל הַמַּגְרֵפָה. מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל הָעֵץ שֶׁעָשָׂה בֶן קָטִין מוּכְנִי לַכִּיּוֹר. מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל גְּבִינִי כָּרוֹז. מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל הֶחָלִיל. מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל הַצֶּלְצָל. מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל הַשִּׁיר. מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִים קוֹל הַשּׁוֹפָר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף קוֹל שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל בְּשָׁעָה שֶׁהוּא מַזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. מִירִיחוֹ הָיוּ מְרִיחִים רֵיחַ פִּטּוּם הַקְּטֹרֶת. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן דִּגְלַאי, עִזִּים הָיוּ לְבֵית אַבָּא בְּהַר מִכְוָר, וְהָיוּ מִתְעַטְּשׁוֹת מֵרֵיחַ פִּטּוּם הַקְּטֹרֶת: 
+
+מִי שֶׁזָּכָה בְדִשּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי, נִכְנַס וְנָטַל הַטֶּנִי וְהִנִּיחוֹ לְפָנָיו, וְהָיָה חוֹפֵן וְנוֹתֵן לְתוֹכוֹ, וּבָאַחֲרוֹנָה כִּבֵּד אֶת הַשְּׁאָר לְתוֹכוֹ וְהִנִּיחוֹ וְיָצָא. מִי שֶׁזָּכָה בְדִשּׁוּן הַמְּנוֹרָה, נִכְנַס וּמָצָא שְׁנֵי נֵרוֹת מִזְרָחִיִּים דּוֹלְקִים, מְדַשֵּׁן אֶת הַשְּׁאָר וּמַנִּיחַ אֶת אֵלּוּ דּוֹלְקִין בִּמְקוֹמָן. מְצָאָן שֶׁכָּבוּ, מְדַשְּׁנָן וּמַדְלִיקָן מִן הַדּוֹלְקִים, וְאַחַר כָּךְ מְדַשֵּׁן אֶת הַשְּׁאָר. וְאֶבֶן הָיְתָה לִפְנֵי הַמְּנוֹרָה וּבָהּ שָׁלשׁ מַעֲלוֹת, שֶׁעָלֶיהָ הַכֹּהֵן עוֹמֵד וּמֵטִיב אֶת הַנֵּרוֹת. וְהִנִּיחַ אֶת הַכּוּז עַל מַעֲלָה שְׁנִיָּה וְיָצָא: 
+
+
+Chapter 4
+
+לֹא הָיוּ כוֹפְתִין אֶת הַטָּלֶה, אֶלָּא מְעַקְּדִין אוֹתוֹ. מִי שֶׁזָּכוּ בָאֵבָרִים, אוֹחֲזִים בּוֹ. וְכָךְ הָיְתָה עֲקֵדָתוֹ, רֹאשׁוֹ לַדָּרוֹם וּפָנָיו לַמַּעֲרָב. הַשּׁוֹחֵט, עוֹמֵד בַּמִּזְרָח וּפָנָיו לַמַּעֲרָב. שֶׁל שַׁחַר הָיָה נִשְׁחָט עַל קֶרֶן צְפוֹנִית מַעֲרָבִית, עַל טַבַּעַת שְׁנִיָּה. שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם הָיָה נִשְׁחָט עַל קֶרֶן מִזְרָחִית צְפוֹנִית, עַל טַבַּעַת שְׁנִיָּה. שָׁחַט הַשּׁוֹחֵט, וְקִבֵּל הַמְקַבֵּל. בָּא לוֹ לְקֶרֶן מִזְרָחִית צְפוֹנִית, וְנוֹתֵן מִזְרָחָה צָפוֹנָה. מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית, וְנוֹתֵן מַעֲרָבָה דָרוֹמָה. שְׁיָרֵי הַדָּם הָיָה שׁוֹפֵךְ עַל יְסוֹד דְּרוֹמִית: 
+
+לֹא הָיָה שׁוֹבֵר בּוֹ אֶת הָרֶגֶל, אֶלָּא נוֹקְבוֹ מִתּוֹךְ עַרְכּוּבּוֹ וְתוֹלֶה בוֹ. הָיָה מַפְשִׁיט וְיוֹרֵד עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לֶחָזֶה. הִגִּיעַ לֶחָזֶה, חָתַךְ אֶת הָרֹאשׁ וּנְתָנוֹ לְמִי שֶׁזָּכָה בוֹ. חָתַךְ אֶת הַכְּרָעַיִם וּנְתָנָן לְמִי שֶׁזָּכָה בָהֶן. מֵרַק אֶת הַהֶפְשֵׁט, קָרַע אֶת הַלֵּב וְהוֹצִיא אֶת דָּמוֹ. חָתַךְ אֶת הַיָּדַיִם וּנְתָנָן לְמִי שֶׁזָּכָה בָהֶן. עָלָה לָרֶגֶל הַיְמָנִית, חֲתָכָהּ וּנְתָנָהּ לְמִי שֶׁזָּכָה בָהּ, וּשְׁתֵּי בֵיצִים עִמָּהּ. קְרָעוֹ, וְנִמְצָא כֻלּוֹ גָלוּי לְפָנָיו. נָטַל אֶת הַפֶּדֶר וּנְתָנוֹ עַל בֵּית שְׁחִיטַת הָרֹאשׁ מִלְמַעְלָן. נָטַל אֶת הַקְּרָבַיִם וּנְתָנָן לְמִי שֶׁזָּכָה בָהֶם לַהֲדִיחָן. וְהַכֶּרֶס מְדִיחִין אוֹתָהּ בְּבֵית מְדִיחִין כָּל צָרְכָּהּ. וְהַקְּרָבַיִם מְדִיחִין אוֹתָן שְׁלשָׁה פְעָמִים בְּמִעוּטָהּ, עַל שֻׁלְחָנוֹת שֶׁל שַׁיִשׁ שֶׁבֵּין הָעַמּוּדִים: 
+
+נָטַל אֶת הַסַּכִּין וְהִפְרִישׁ אֶת הָרֵאָה מִן הַכָּבֵד, וְאֶצְבַּע הַכָּבֵד מִן הַכָּבֵד, וְלֹא הָיָה מְזִיזָהּ מִמְּקוֹמָהּ. נָקַב אֶת הֶחָזֶה וּנְתָנוֹ לְמִי שֶׁזָּכָה בוֹ. עָלָה לַדֹּפֶן הַיְמָנִית, הָיָה חוֹתֵךְ וְיוֹרֵד עַד הַשִּׁדְרָה, וְלֹא הָיָה נוֹגֵעַ בַּשִּׁדְרָה, עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לִשְׁתֵּי צְלָעוֹת רַכּוֹת. חֲתָכָהּ וּנְתָנָהּ לְמִי שֶׁזָּכָה בָהּ, וְהַכָּבֵד תְּלוּיָה בָהּ. בָּא לוֹ לַגֵּרָה, וְהִנִּיחַ בָּהּ שְׁתֵּי צְלָעוֹת מִכָּאן וּשְׁתֵּי צְלָעוֹת מִכָּאן. חֲתָכָהּ וּנְתָנָהּ לְמִי שֶׁזָּכָה בָהּ, וְהַקָּנֶה וְהַלֵּב וְהָרֵאָה תְּלוּיִם בָּהּ. בָּא לוֹ לַדֹּפֶן הַשְּׂמָאלִית, וְהִנִּיחַ בָּהּ שְׁתֵּי צְלָעוֹת רַכּוֹת מִלְמַעְלָן וּשְׁתֵּי צְלָעוֹת רַכּוֹת מִלְּמַטָּן. וְכָךְ הָיָה מַנִּיחַ בַּחֲבֶרְתָּהּ. נִמְצָא מַנִּיחַ בִּשְׁתֵּיהֶן, שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם מִלְמַעְלָן וּשְׁתַּיִם שְׁתַּיִם מִלְּמַטָּן. חֲתָכָהּ וּנְתָנָהּ לְמִי שֶׁזָּכָה בָהּ, וְהַשִּׁדְרָה עִמָּהּ, וְהַטְּחוֹל תָּלוּי בָּהּ. וְהִיא הָיְתָה גְדוֹלָה, אֶלָּא שֶׁל יָמִין קוֹרִין גְּדוֹלָה, שֶׁהַכָּבֵד תְּלוּיָה בָהּ. בָּא לוֹ לָעֹקֶץ, חוֹתְכוֹ וּנְתָנוֹ לְמִי שֶׁזָּכָה בוֹ, וְהָאַלְיָה וְאֶצְבַּע הַכָּבֵד וּשְׁתֵּי כְלָיוֹת עִמּוֹ. נָטַל רֶגֶל הַשְּׂמָאלִי וּנְתָנָהּ לְמִי שֶׁזָּכָה בָהּ. נִמְצְאוּ כֻלָּן עוֹמְדִין בְּשׁוּרָה וְהָאֵבָרִים בְּיָדָם. הָרִאשׁוֹן, בָּרֹאשׁ וּבָרֶגֶל. הָרֹאשׁ בִּימִינוֹ, וְחוֹטְמוֹ כְלַפֵּי זְרוֹעוֹ, וְקַרְנָיו בֵּין אֶצְבְּעוֹתָיו, וּבֵית שְׁחִיטָתוֹ מִלְמַעְלָן, וְהַפֶּדֶר נָתוּן עָלֶיהָ. וְהָרֶגֶל שֶׁל יָמִין בִּשְׂמֹאלוֹ, וּבֵית עוֹרוֹ לַחוּץ. הַשֵּׁנִי, בִּשְׁתֵּי יָדַיִם, שֶׁל יָמִין בִּימִינוֹ, שֶׁל שְׂמֹאל בִּשְׂמֹאלוֹ, וּבֵית עוֹרָן לַחוּץ. הַשְּׁלִישִׁי, בָּעֹקֶץ וּבָרֶגֶל. הָעֹקֶץ בִּימִינוֹ, וְהָאַלְיָה מְדֻלְדֶּלֶת בֵּין אֶצְבְּעוֹתָיו, וְאֶצְבַּע הַכָּבֵד וּשְׁתֵּי הַכְּלָיוֹת עִמּוֹ. הָרֶגֶל שֶׁל שְׂמֹאל בִּשְׂמֹאלוֹ, וּבֵית עוֹרוֹ לַחוּץ. הָרְבִיעִי, בֶּחָזֶה וּבַגֵּרָה. הֶחָזֶה בִימִינוֹ, וְהַגֵּרָה בִשְׂמֹאלוֹ, וְצַלְעוֹתֶיהָ בֵין אֶצְבְּעוֹתָיו. הַחֲמִישִׁי, בִּשְׁתֵּי דְפָנוֹת. שֶׁל יָמִין בִּימִינוֹ, וְשֶׁל שְׂמֹאל בִּשְׂמֹאלוֹ, וּבֵית עוֹרָן לַחוּץ. הַשִּׁשִּׁי, בַּקְּרָבַיִם הַנְּתוּנִים בְּבָזָךְ וּכְרָעַיִם עַל גַּבֵּיהֶם מִלְמַעְלָה. הַשְּׁבִיעִי, בַּסֹּלֶת. הַשְּׁמִינִי, בַּחֲבִתִּין. הַתְּשִׁיעִי, בַּיָּיִן. הָלְכוּ וּנְתָנוּם מֵחֲצִי הַכֶּבֶשׁ וּלְמַטָּה בְּמַעֲרָבוֹ, וּמְלָחוּם. וְיָרְדוּ וּבָאוּ לָהֶם לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית, לִקְרוֹת אֶת שְׁמַע: 
+
+
+Chapter 5
+
+אָמַר לָהֶם הַמְמֻנֶּה, בָּרְכוּ בְרָכָה אֶחַת, וְהֵן בֵּרְכוּ. קָרְאוּ עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים, שְׁמַע, וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ, וַיֹּאמֶר. בֵּרְכוּ אֶת הָעָם שָׁלשׁ בְּרָכוֹת, אֱמֶת וְיַצִּיב, וַעֲבוֹדָה, וּבִרְכַּת כֹּהֲנִים. וּבְשַׁבָּת מוֹסִיפִין בְּרָכָה אַחַת לַמִּשְׁמָר הַיּוֹצֵא: 
+
+אָמַר לָהֶם, חֲדָשִׁים לַקְּטֹרֶת בֹּאוּ וְהָפִיסוּ. הֵפִיסוּ, זָכָה מִי שֶׁזָּכָה. חֲדָשִׁים עִם יְשָׁנִים בֹּאוּ וְהָפִיסוּ, מִי מַעֲלֶה אֵבָרִים מִן הַכֶּבֶשׁ לַמִּזְבֵּחַ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, הַמַּעֲלֶה אֵבָרִים לַכֶּבֶשׁ הוּא מַעֲלֶה אוֹתָן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ: 
+
+מְסָרוּם לַחַזָּנִים, הָיוּ מַפְשִׁיטִין אוֹתָם אֶת בִּגְדֵיהֶם, וְלֹא הָיוּ מַנִּיחִין עֲלֵיהֶם אֶלָּא מִכְנָסַיִם בִּלְבָד. וְחַלּוֹנוֹת הָיוּ שָׁם, וְכָתוּב עֲלֵיהֶם תַּשְׁמִישֵׁי הַכֵּלִים: 
+
+מִי שֶׁזָּכָה בַקְּטֹרֶת, הָיָה נוֹטֵל אֶת הַכַּף. וְהַכַּף דּוֹמֶה לְתַרְקַב גָּדוֹל שֶׁל זָהָב, מַחֲזִיק שְׁלשֶׁת קַבִּים, וְהַבָּזָךְ הָיָה בְתוֹכוֹ, מָלֵא וְגָדוּשׁ קְטֹרֶת. וְכִסּוּי הָיָה לוֹ, וּכְמִין מְטוּטֶלֶת הָיָה עָלָיו מִלְמַעְלָן: 
+
+מִי שֶׁזָּכָה בַמַּחְתָּה, נָטַל מַחְתַּת הַכֶּסֶף, וְעָלָה לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, וּפִנָּה אֶת הַגֶּחָלִים הֵילָךְ וְהֵילָךְ וְחָתָה. יָרַד וְעֵרָן לְתוֹךְ שֶׁל זָהָב. נִתְפַּזֵּר מִמֶּנָּה כְּקַב גֶּחָלִים, וְהָיָה מְכַבְּדָן לָאַמָּה. וּבְשַׁבָּת הָיָה כוֹפֶה עֲלֵיהֶן פְּסַכְתֵּר. וּפְסַכְתֵּר הָיְתָה כְלִי גָדוֹל מַחֲזֶקֶת לֶתֶךְ, וּשְׁתֵּי שַׁרְשְׁרוֹת הָיוּ בָהּ, אַחַת שֶׁהוּא מוֹשֵׁךְ בָּהּ וְיוֹרֵד, וְאַחַת שֶׁהוּא אוֹחֵז בָּהּ מִלְמַעְלָן בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תִתְגַּלְגֵּל. וּשְׁלשָׁה דְבָרִים הָיְתָה מְשַׁמֶּשֶׁת, כּוֹפִין אוֹתָהּ עַל גַּב גֶּחָלִים וְעַל הַשֶּׁרֶץ בְּשַׁבָּת, וּמוֹרִידִין בָּהּ אֶת הַדֶּשֶׁן מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ: 
+
+הִגִּיעוּ בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ, נָטַל אֶחָד אֶת הַמַּגְרֵפָה וְזוֹרְקָהּ בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ. אֵין אָדָם שׁוֹמֵעַ קוֹל חֲבֵרוֹ בִּירוּשָׁלַיִם מִקּוֹל הַמַּגְרֵפָה. וּשְׁלשָׁה דְבָרִים הָיְתָה מְשַׁמֶּשֶׁת, כֹּהֵן שֶׁשּׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלָהּ, יוֹדֵעַ שֶׁאֶחָיו הַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לְהִשְׁתַּחֲווֹת, וְהוּא רָץ וּבָא. וּבֶן לֵוִי שֶׁהוּא שׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלָהּ, יוֹדֵעַ שֶׁאֶחָיו הַלְוִיִּם נִכְנָסִים לְדַבֵּר בַּשִּׁיר, וְהוּא רָץ וּבָא. וְרֹאשׁ הַמַּעֲמָד הָיָה מַעֲמִיד אֶת הַטְּמֵאִים בְּשַׁעַר הַמִּזְרָח: 
+
+
+Chapter 6
+
+הֵחֵלּוּ עוֹלִים בְּמַעֲלוֹת הָאוּלָם. מִי שֶׁזָּכוּ בְדִשּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי וְהַמְּנוֹרָה הָיוּ מַקְדִּימִין לִפְנֵיהֶם. מִי שֶׁזָּכָה בְדִשּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי נִכְנַס, וְנָטַל אֶת הַטֶּנִי וְהִשְׁתַּחֲוָה וְיָצָא. מִי שֶׁזָּכָה בְדִשּׁוּן הַמְּנוֹרָה, נִכְנַס וּמָצָא שְׁנֵי נֵרוֹת מִזְרָחִיִּים דּוֹלְקִין, מְדַשֵּׁן אֶת הַמִּזְרָחִי, וּמַנִּיחַ אֶת הַמַּעֲרָבִי דוֹלֵק, שֶׁמִּמֶּנּוּ הָיָה מַדְלִיק אֶת הַמְּנוֹרָה בֵּין הָעַרְבַּיִם. מְצָאוֹ שֶׁכָּבָה, מְדַשְּׁנוֹ וּמַדְלִיקוֹ מִמִּזְבַּח הָעוֹלָה. נָטַל אֶת הַכּוּז מִמַּעֲלָה שְׁנִיָּה, וְהִשְׁתַּחֲוָה וְיָצָא: 
+
+מִי שֶׁזָּכָה בַמַּחְתָּה, צָבַר אֶת הַגֶּחָלִים עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְרִדְּדָן בְּשׁוּלֵי הַמַּחְתָּה, וְהִשְׁתַּחֲוָה וְיָצָא: 
+
+מִי שֶׁזָּכָה בַקְּטֹרֶת, הָיָה נוֹטֵל אֶת הַבָּזָךְ מִתּוֹךְ הַכַּף וְנוֹתְנוֹ לְאוֹהֲבוֹ אוֹ לִקְרוֹבוֹ. נִתְפַּזֵּר מִמֶּנּוּ לְתוֹכוֹ, נוֹתְנוֹ לוֹ בְחָפְנָיו. וּמְלַמְּדִים אוֹתוֹ, הֱוֵי זָהִיר שֶׁמָּא תַתְחִיל לְפָנֶיךָ, שֶׁלֹּא תִכָּוֶה. הִתְחִיל מְרַדֵּד וְיוֹצֵא. לֹא הָיָה הַמַּקְטִיר מַקְטִיר עַד שֶׁהַמְמֻנֶּה אוֹמֵר לוֹ, הַקְטֵר. אִם הָיָה כֹהֵן גָּדוֹל, הַמְמֻנֶּה אוֹמֵר, אִישִׁי כֹהֵן גָּדוֹל, הַקְטֵר. פָּרְשׁוּ הָעָם, וְהִקְטִיר וְהִשְׁתַּחֲוָה וְיָצָא: 
+
+
+Chapter 7
+
+בִּזְמַן שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל נִכְנָס לְהִשְׁתַּחֲווֹת, שְׁלשָׁה אוֹחֲזִין בּוֹ, אֶחָד בִּימִינוֹ, וְאֶחָד בִּשְׂמֹאלוֹ, וְאֶחָד בַּאֲבָנִים טוֹבוֹת. וְכֵיוָן שֶׁשָּׁמַע הַמְמֻנֶּה קוֹל רַגְלָיו שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁהוּא יוֹצֵא, הִגְבִּיהַּ לוֹ אֶת הַפָּרֹכֶת, נִכְנַס וְהִשְׁתַּחֲוָה וְיָצָא, וְנִכְנְסוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים וְהִשְׁתַּחֲווּ וְיָצָאוּ:  
+בָּאוּ וְעָמְדוּ עַל מַעֲלוֹת הָאוּלָם. עָמְדוּ הָרִאשׁוֹנִים לִדְרוֹם אֲחֵיהֶם הַכֹּהֲנִים, וַחֲמִשָּׁה כֵלִים בְּיָדָם, הַטֶּנִי בְיַד אֶחָד, וְהַכּוּז בְּיַד אֶחָד, וְהַמַּחְתָּה בְיַד אֶחָד, וְהַבָּזָךְ בְּיַד אֶחָד, וְכַף וְכִסּוּיָהּ בְּיַד אֶחָד. וּבֵרְכוּ אֶת הָעָם בְּרָכָה אַחַת, אֶלָּא שֶׁבַּמְּדִינָה אוֹמְרִים אוֹתָהּ שָׁלשׁ בְּרָכוֹת, וּבַמִּקְדָּשׁ בְּרָכָה אֶחָת. בַּמִּקְדָּשׁ הָיוּ אוֹמְרִים אֶת הַשֵּׁם כִּכְתָבוֹ, וּבַמְּדִינָה בְּכִנּוּיוֹ. בַּמְּדִינָה הַכֹּהֲנִים נוֹשְׂאִים אֶת כַּפֵּיהֶם, יְדֵיהֶם כְּנֶגֶד כִּתְפוֹתֵיהֶם, וּבַמִּקְדָּשׁ עַל גַּבֵּי רָאשֵׁיהֶן, חוּץ מִכֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁאֵינוֹ מַגְבִּיהַּ אֶת יָדָיו לְמַעְלָה מִן הַצִּיץ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף כֹּהֵן גָּדוֹל מַגְבִּיהַּ אֶת יָדָיו לְמַעְלָה מִן הַצִּיץ, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ט), וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם:  
+בִּזְמַן שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל רוֹצֶה לְהַקְטִיר, הָיָה עוֹלֶה בַכֶּבֶשׁ וְהַסְּגָן בִּימִינוֹ. הִגִּיעַ לְמַחֲצִית הַכֶּבֶשׁ, אָחַז הַסְּגָן בִּימִינוֹ וְהֶעֱלָהוּ. הוֹשִׁיט לוֹ הָרִאשׁוֹן הָרֹאשׁ וְהָרֶגֶל, וְסָמַךְ עֲלֵיהֶן וּזְרָקָן. הוֹשִׁיט הַשֵּׁנִי לָרִאשׁוֹן שְׁתֵּי הַיָּדַיִם, נוֹתְנָן לְכֹהֵן גָּדוֹל, וְסָמַךְ עֲלֵיהֶן וּזְרָקָן. נִשְׁמַט הַשֵּׁנִי וְהָלַךְ לוֹ. וְכָךְ הָיוּ מוֹשִׁיטִין לוֹ שְׁאָר כָּל הָאֵבָרִין, וְהוּא סוֹמֵךְ עֲלֵיהֶן וְזוֹרְקָן. וּבִזְמַן שֶׁהוּא רוֹצֶה, הוּא סוֹמֵךְ וַאֲחֵרִים זוֹרְקִין. בָּא לוֹ לְהַקִּיף אֶת הַמִּזְבֵּחַ. מֵהֵיכָן הוּא מַתְחִיל, מִקֶּרֶן דְּרוֹמִית מִזְרָחִית, מִזְרָחִית צְפוֹנִית, צְפוֹנִית מַעֲרָבִית, מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית. נָתְנוּ לוֹ יַיִן לְנַסֵּךְ, הַסְּגָן עוֹמֵד עַל הַקֶּרֶן וְהַסּוּדָרִים בְּיָדוֹ, וּשְׁנֵי כֹהֲנִים עוֹמְדִים עַל שֻׁלְחַן הַחֲלָבִים וּשְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת שֶׁל כֶּסֶף בְּיָדָם, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. בָּאוּ וְעָמְדוּ אֵצֶל בֶּן אַרְזָא, אֶחָד מִימִינוֹ וְאֶחָד מִשְּׂמֹאלוֹ. שָׁחָה לְנַסֵּךְ, וְהֵנִיף הַסְּגָן בַּסּוּדָרִין, וְהִקִּישׁ בֶּן אַרְזָא בַּצֶּלְצָל, וְדִבְּרוּ הַלְוִיִּם בַּשִּׁיר. הִגִּיעוּ לְפֶרֶק, תָּקְעוּ, וְהִשְׁתַּחֲווּ הָעָם. עַל כָּל פֶּרֶק, תְּקִיעָה. וְעַל כָּל תְּקִיעָה, הִשְׁתַּחֲוָיָה. זֶה הוּא סֵדֶר הַתָּמִיד לַעֲבוֹדַת בֵּית אֱלֹהֵינוּ, יְהִי רָצוֹן שֶׁיִבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ, אָמֵן:  
+הַשִּׁיר שֶׁהָיוּ הַלְוִיִּם אוֹמְרִים בַּמִּקְדָּשׁ, בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן הָיוּ אוֹמְרִים (תהילים כ״ד:א׳), לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ. בַּשֵּׁנִי הָיוּ אוֹמְרִים (שם מח), גָּדוֹל ה' וּמְהֻלָּל מְאֹד בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ הַר קָדְשׁוֹ. בַּשְּׁלִישִׁי הָיוּ אוֹמְרִים (שם פב), אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט. בָּרְבִיעִי הָיוּ אוֹמְרִים (שם צד), אֵל נְקָמוֹת ה' אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ וְגוֹ'. בַּחֲמִישִׁי הָיוּ אוֹמְרִים (שם פא), הַרְנִינוּ לֵאלֹהִים עוּזֵּנוּ, הָרִיעוּ לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב. בַּשִּׁשִּׁי הָיוּ אוֹמְרִים (שם צג), ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ וְגוֹ'. בְּשַׁבָּת הָיוּ אוֹמְרִים (שם צב), מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת, מִזְמוֹר שִׁיר לֶעָתִיד לָבֹא, לְיוֹם שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת מְנוּחָה לְחַיֵּי הָעוֹלָמִים:  
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Temurah/English/Fischer - correction.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Temurah/English/Fischer - correction.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..0eb3f0b6a65a95a463c4171c07239ef7edc859d7
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Temurah/English/Fischer - correction.txt	
@@ -0,0 +1,32 @@
+Mishnah Temurah
+משנה תמורה
+Fischer - correction
+my own translation
+
+Mishnah Temurah
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+Anything that is forbidden [to offer] on the altar renders other things forbidden in any amount.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Temurah/English/Mishnah Yomit by Dr. Joshua Kulp.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Temurah/English/Mishnah Yomit by Dr. Joshua Kulp.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..7d15077651310bc26017d95bff8401d178a6736e
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Temurah/English/Mishnah Yomit by Dr. Joshua Kulp.txt	
@@ -0,0 +1,64 @@
+Mishnah Temurah
+משנה תמורה
+Mishnah Yomit by Dr. Joshua Kulp
+http://learn.conservativeyeshiva.org/mishnah/
+
+Mishnah Temurah
+
+
+
+Chapter 1
+
+All persons can substitute, both men and women. Not that one is permitted to substitute, but that if one did so, the substitute is sacred, and he receives forty lashes. Priests have the power to substitute their own [animal] and Israelites also have the power to substitute their own [animal]. Priests do not have the power to substitute a hatat, an asham or a first-born: Rabbi Yohanan ben Nuri: what is the reason [priests] do not have the power to substitute a first-born? Rabbi Akiva said: a hatat and an asham are priestly gifts and a first-born is also a priestly gift. Just as in the case of a hatat and an asham [priests] have no power to substitute them, so in the case of a first-born [priests] have no power to substitute it. Rabbi Yohanan ben Nuri said to him: So what that priests should have no power to substitute a hatat and an asham, for there they have do not have a claim on these [offerings] while they are alive. How can you say that the same applies to a first-born upon which [the priests] do have a claim when it is alive? Rabbi Akiva replied to him: Has not Scripture already said: “Then it and its substitute shall be holy?” (Leviticus 27:10). Now where does the holiness [of the original animal] occur? In the house of the owners; so too the substitution occurs in the house of the owners.
+One can substitute Herd animals for flock animals and flock animals for herd animals; Sheep for goats and goats for sheep; Males for females and females for males; Unblemished animals for blemished animals and blemished animals for unblemished animals, since Scripture says: “One may not exchange or substitute another for it, either good for bad, or bad for good” (Leviticus 27:10). What is meant by “good for bad”? Blemished animals whose dedication was prior to their blemish. One can substitute one [hullin animal] for two [consecrated animals], and two [hullin animals] for one [consecrated animal]; One [hullin animal] for a hundred [consecrated animals] and a hundred [hullin animals] for one [consecrated animal]; Rabbi Shimon says: one can only substitute one for one, as it says, “Then it and its substitute” (ibid), just as “it” [the consecrated animal] is only one, so [its substitute] must also be only one.
+One cannot substitute limbs [of hullin] for [dedicated] embryos; Or embryos [of hullin] for [dedicated] limbs; Or embryos and limbs [of hullin] for whole [dedicated animals]; Or whole [animals of hullin] for them. Rabbi Yose says: limbs [of hullin] can be substituted for whole [dedicated animals], but whole [animals of hullin] cannot be substitute for them. Rabbi Yose said: When it comes to dedicating animals, is it not true that if one says: “This foot shall be an olah (a burnt offering),” the whole [animal] becomes an olah? Similarly, if one says, “This foot shall be in place of this [whole dedicated animal],” the whole [animal] should become a substitute in its place!
+[Anything which has become subject to the law of terumah through] a mixture can affect a [second] mixture only in proportion. [Dough] leavened [through terumah] can affect [other dough] only in proportion. Drawn water can disqualify a mikweh only in proportion.
+Hatat water does not become hatat water except with the putting of ashes [in the water]. A doubtful graveyard cannot make another doubtful graveyard. Nor can terumah be made after terumah. A substitute cannot make another substitute. The offspring of a dedicated animal cannot make a substitute. Rabbi Judah says: the offspring of a dedicated animal can make a substitute. They said to him: a dedicated animal can make a substitute, but neither the offspring of a dedicated animal nor a substitute can make a substitute.
+Birds and menahot do not make a substitute, since it only says “a beast” (Leviticus 27:10). A congregation or partners cannot make a substitute, since it says: “He shall not substitute for it” an individual can make a substitute but a congregation or partners cannot make substitute. One cannot make a substitute with [objects] dedicated for Temple repairs. Rabbi Shimon said: Now is not tithe included [in the laws of substitutes]? Then why was it specially mentioned? In order to make a comparison with it: tithe is a private offering, it thus excludes congregational offerings. And tithe is a dedication for the altar, it thus excludes offerings dedicated for Temple repairs.
+
+Chapter 2
+
+There are [laws relating] to the sacrifices of an individual which do not apply to congregational sacrifices and [laws relating] to congregational sacrifices which do not apply to the sacrifices of individuals. For sacrifices of an individual can make a substitute whereas congregational sacrifices cannot make a substitute; Sacrifices of an individual can be either males or females, whereas congregational sacrifices can be only males. For sacrifices of an individual the owner is responsible for them and their libations, whereas for congregational sacrifices they are not liable for them or for their libations, although they are liable for their libations once the sacrifice has been offered. There are [laws relating] to congregational sacrifices which do not apply to the sacrifices of individuals: For congregational sacrifices override Shabbat and [the laws] of ritual impurity, whereas sacrifices of individuals do not override the Shabbat or [the laws] of ritual impurity. Rabbi Meir said: but do not the griddle cakes of a high priest and the bull for Yom Hakippurim which are sacrifices of individuals and yet override the Shabbat and [the laws] of ritual impurity? The matter therefore depends on [whether] the time [for the offering up] is fixed.
+A hatat of an individual whose owners have been atoned for is left to die, whereas that of a congregation is not left to die. Rabbi Judah says: it is left to die. Rabbi Shimon said: Just as we have found with regard to the offspring of a hatat, the substitute of a hatat and a hatat whose owners died, that these rules apply only to an individual but not to a congregation, so too [the rules concerning] the hatat whose owners have been atoned for and [a hatat] whose year has passed apply only to an individual but not a congregation.
+In some ways [the laws relating to] dedications are more stringent than [that those relating to] a substitute, and in some ways [those relating to] a substitute are more stringent than [those relating to] dedications. In some ways [the laws relating to] dedications are more stringent than [those relating to] a substitute, For dedicated animals can make a substitute whereas a substitute cannot make another substitute. A congregation or partners can dedicate but cannot make a substitute. One can dedicate embryos and limbs, but one cannot make a substitute with them. [The laws relating to] a substitute are more stringent than [those relating to] dedications, since a substitute applies to a permanently blemished animal and it does not become hullin to be sheared or worked. Rabbi Yose son of Rabbi Judah says: they made an error to be the same as intent when it comes to a substitute, but they did not make an error to be the same as intent when it comes to dedication. Rabbi Elazar says: kilayim, terefah, a fetus extracted by means of a cesarean section, a tumtum and a hermaphrodite, cannot become sacred nor can they make sacred.
+
+Chapter 3
+
+The following are sacrifices whose offspring and substitutes are the same as them:The offspring of shelamim and their substitutes, their offspring and the offspring of their offspring, till the end of time, are regarded as shelamim, and they require the laying on of hands, libations and the waving of the breast and shoulder. Rabbi Eliezer says: the offspring of a shelamim must not be offered as a shelamim. The sages say: it is offered. Rabbi Shimon said: there is no dispute between them as regards the offspring of the offspring of a shelamim or the offspring of the offspring of a substitute that they are not offered. What did they dispute? The offspring [of a shelamim]: Rabbi Eliezer says: it is not offered, But the sages say: it is offered. Rabbi Joshua and Rabbi Papias testified regarding the offspring of a shelamim that it is offered as a shelamim. Rabbi Papias said: I testify that we had a cow of a shelamim and we ate it on Pesah and we ate its offspring as a shelamim on the festival [of Sukkot].
+The offspring of a todah and its substitute, their offspring and the offspring of their offspring, until the end of all time, are considered as a todah, only they do not require the accompaniment of loaves of bread. The substitute of an olah, the offspring of its substitute, its offspring and the offspring of its offspring, until the end of time, are regarded as an olah: they require flaying, cutting into pieces and to be altogether burned.
+If one set aside a female animal for an olah and it gave birth to a male, it goes out to pasture until it becomes unfit for sacrifice. It is then sold and with its money he brings an olah. Rabbi Elazar says: the [male] animal itself is offered as an olah. If one sets aside a female [animal] for an asham, it goes out to pasture until it becomes unfit for sacrifice. It is then sold and with its money he brings an asham. If he has already offered an asham [in its place], its money goes for freewill-offerings. Rabbi Shimon says: it is sold without [waiting for] a blemish. The substitute of an asham, the young of its substitute, their young and the young of their young until the end of time, go out to pasture until unfit for sacrifice. They are then sold and their money goes for a freewill-offering. Rabbi Eliezer says: they are left to die. Rabbi Elazar says: he brings olot [burnt sacrifices] with their money. An asham whose owner died or whose owner obtained atonement [through another animal] goes out to pasture until unfit for sacrifice. It is then sold and its money goes for freewill-offerings. Rabbi Eliezer says: they are left to die. Rabbi Elazar says: he brings olot [burnt sacrifices] with their money.
+But cannot a nedavah [freewill-offering] also be an olah? What then is the difference between the opinion of Rabbi Elazar and that of the sages? Only in that when the offering comes as an obligation, he lays his hands on it and he brings libations and the libations must be from him; and if he is a priest, the privilege of officiating and its hide belong to him. Whereas when he brings it as a freewill-offering, he does not lay his hands [on it], he does not bring libations with it, the libations are provided by the congregation, and although he is a priest, the privilege of officiating and its hide belong to the men of the division [officiating that particular week].
+The substitute of a first-born and an animal tithed, their young and the young of their young until the end of time, they are all treated like a first-born and an animal tithed, and are eaten by the owners when blemished. What is the difference between a first-born and an animal tithed [on the one hand] and other dedications [on the other]? All [blemished] dedications are sold in the market, killed in the market, and weighed by the pound, but not a first-born and an animal tithed. They [other dedications] and their substitutes are redeemed, but not a first-born and an animal tithed. They [other dedications] come from outside the land [to the land], but not a first-born and an animal tithed. [If] they however came from [outside the holy land] unblemished, they are offered, if blemished they are eaten by their owners with their blemishes. Rabbi Shimon: what is the reason? Because a first-born and an animal tithed have a remedy wherever they are, whereas all other dedications, although a blemish has occurred in them, remain holy.
+
+Chapter 4
+
+The offspring of a hatat, the substitute of a hatat, and a hatat whose owner has died, are left to die. A hatat whose year has passed or which was lost and found blemished: If the owners obtained atonement [afterwards, through another animal], is left to die, and it does not make a substitute; it is forbidden to derive benefit from it, but the laws of sacrilege do not apply. If the owners have not yet obtained atonement, it must go to pasture until it becomes unfit for sacrifice. It is then sold and another is bought with the money. It makes a substitute, and the laws of sacrilege do apply.
+If one set aside a hatat and it was lost and he sacrificed another in its place, if then the first [animal] is found, it is left to die. If one set aside money for his hatat and they were lost and he offered a hatat instead of it, if then the money was found, it goes to the Dead Sea.
+If one set aside money for his hatat, and it was lost and he set aside other money in its place, if he did not have the opportunity to buy a hatat with it until the [first] money was found, he brings a hatat from both [sums], and the rest of the money is used for a freewill-offering. If one set aside money for his hatat and it was lost and he set aside a hatat in its place, if he did not have the opportunity to offer it until the money was found, and the hatat was blemished, it is sold and he brings a hatat from both [sums], and the rest is used as a freewill-offering. If one set aside a hatat and it was lost and he set aside money in its place, if he did not have the opportunity to buy a hatat until his hatat was found and it was blemished, it is sold and he brings a hatat from both [sums], and the rest is used for a freewill-offering. If one set aside a hatat and it was lost and he set aside another hatat in its place, if he did not have the opportunity to offer it until the first hatat was found and both were blemished, they are to be sold and he brings a hatat from both [sums] and the rest is used for a freewill-offering. If one set aside a hatat and it was lost and he set aside another in its place, if he did not have the opportunity of offering it until the first hatat was found and both animals were unblemished, one of them is offered as a hatat and the second must be left to die, the words of Rabbi. The sages say: the only hatat which is left to die is a case where it is found after the owners obtained atonement, and the money does not go to the Dead Sea except where found after the owners have obtained atonement.
+If one set aside a hatat and it is blemished, he sells it and brings another with its money. Rabbi Elazar son of Rabbi Shimon says: if the second animal was offered before the first was killed, it is left to die, since the owners have [already] obtained atonement.
+
+Chapter 5
+
+How can we act deceptively with regard to the first-born?He says in respect of a pregnant animal which was giving birth for the first time: if what is in the inside of this [animal] is a male, let it be an olah. If it then gave birth to a male, it is offered as an olah. [If he said:] if it is a female, let it be a shelamim, then if it gave birth to a female, it is offered as a shelamim. [If he said:] if it is a male, let it be an olah, and if a female [let it be] a shelamim, then if it gave birth to a male and a female, the male is offered as an olah and the female is offered as a shelamim.
+If it gave birth to two males, one of them shall be offered as an olah and the second shall be sold to persons obligated to bring an olah and its money becomes hullin. If it gave birth to two females, one of them is offered as a shelamim and the second is sold to persons obligated to bring shelamim and the money becomes hullin. If [the animal] gave birth to a tumtum or a hermaphrodite, Rabban Shimon ben Gamaliel says: no holiness attaches to them.
+If one says: “The offspring of this [pregnant animal] shall be an olah and it [the animal itself] shall be a shelamim,” his words stand. But if he says [first]: “It [the animal] shall be a shelamim” [and then], “and its offspring shall be an olah,” [its offspring] is regarded as the offspring of an shelamim, the words of Rabbi Meir. Rabbi Yose says: if he intended [to say] this at first, since it is impossible to mention both kinds [of sacrifices] simultaneously, his words stand; but if after he already said [intentionally]: this shall be a shelamim, and then he changed his mind and says: its offspring shall be an olah, [its offspring] is regarded as the offspring of a shelamim.
+[If one says:] “Behold, this animal shall be the substitute of an olah and the substitute of a shelamim,” it is the substitute of an olah, the words of Rabbi Meir. Rabbi Yose says: if he originally intended this, since it is impossible to mention both names [of sacrifices] simultaneously, his words stand. But if after he had already said: “This shall be the substitute of an olah,” he changed his mind and then said: “The substitute of a shelamim,” it is the substitute of an olah.
+[If one says:] “Behold this [animal] is tahat [instead of] this,” [or] “Behold this is temurat [a substitute] this,” [or] “Behold this is halufat [in place of] this,” [each of these] is a substitute. [If however one says:] “This shall be redeemed for this,” it is not the case of a [valid] substitute. And if the dedicated animal was blemished, it becomes hullin and he is required to make up [the hullin] to the value [of the dedicated animal].
+[If one says:] “Behold this animal shall be instead of a hatat,” [or] “instead of an olah,” he has said nothing. [But if he says:] “Instead of this hatat” [or] “Instead of this olah,” [or] “Instead of the hatat or the olah which I have in the house,” and he had it in the house, his words stand. If he says concerning an unclean animal or a blemished animal: “Behold these shall be an olah,” he has said nothing. [But if he says:] “Behold they shall be for an olah,” they are sold and he brings with their money an olah.
+
+Chapter 6
+
+All [animals] forbidden for the altar render [others] unfit however few there are. [These are the animals forbidden for the altar]: An animal which had sexual relations with [a woman] or [an animal] that had sexual relations [with a man], an animal set aside (muktzeh) [for idolatry], or that had been worshipped (ne’evad) [as an idol]; or that was the fee of a whore, or [a dog's] exchange; or that was kilayim; or terefah; or an animal born through a caesarean section,What is meant by muktzeh? That which has been set aside for idolatrous use. It [the animal itself] is forbidden, but what is upon it, is permitted. And what is meant by ne'evad? That which has been used for idolatry. Both it [the animal itself] and that which is upon it, are forbidden. In both cases the animal may be eaten.
+What is meant by “a prostitute’s fee”?If one says to a prostitute, “Take this lamb as your fee,” even if there are a hundred lambs, they are all forbidden [for the altar]. If one says to his fellow: Here is a lamb and have your female slave sleep with my servant, Rabbi Meir says: it [the lamb] is not regarded as a prostitute’s fee. But the sages say: it is regarded as a prostitute’s fee.
+What is meant by the “price of a dog”?If one says to his fellow, here is this lamb instead of [this] dog. And similarly if two partners divided [an estate] and one took ten lambs and the other nine and a dog, all those taken in place of the dog are forbidden [for the altar], but those taken with a dog are valid [for the altar]. An animal that is the fee of a dog and the price of a prostitute are permitted [for the altar], since it says: “[For] both [of these]” (Deuteronomy 23:19): both’ but not four. Their offspring are permitted [for the altar since it says]: “[Both of these]” implying they but not their offspring.
+If he gave her [a prostitute] money, it is permitted [for use for the altar.] [But if he gave her] wine, oil, flour and anything similar which is offered on the altar, it is forbidden for the altar. If he gave her dedicated [animals] they are permitted [for the altar]. If he gave her birds [of hullin] they are disqualified. For one might have reasoned [as follows]: if in the case of dedicated animals, where a blemish disqualifies them, [the law] of [the prostitute’s] fee and price [of a dog] does not apply to them, in the case of birds, where a blemish does not disqualify, is it not all the more reason that the law of [the prostitute’s] fee and the price [of a dog] should not apply? Scripture says, “For any vow,” (Deuteronomy 23:19) this includes a bird.
+With regard to any animals that are disqualified for the altar, their offspring are permitted for the altar. The offspring of a terefah: Rabbi Eliezer says it may not be offered on the altar. But the sages say it may be offered. Rabbi Hanina ben Antigonus says: a ritually clean animal which nursed from a terefah is disqualified from the altar. Any dedicated animal which became terefah one may not dedicate them, since we may not redeem dedicated [animals] in order to give them to dogs to eat.
+
+Chapter 7
+
+There are [laws] which apply to dedications for the altar which do not apply to dedications for repairs of the Temple, and there are [laws] which apply to dedications for the repairs of the Temple which do not apply to dedications for the altar.Dedications for the altar effect a substitute; They are subject to the laws of piggul, remnant and ritual uncleanness; Their offspring and milk are forbidden [even] after their redemption; If one kills them outside [the Temple] he is guilty; And wages are not paid from them to artisans, Which is not the case with dedications for temple repairs.
+There are [laws] which apply to dedications for the repairs of the Temple which don’t apply to dedications to the altar.Unspecified dedications go to the repairs of the Temple. Dedication for the repairs of the temple can have an effect on all things, The law of sacrilege applies to things that grow from them. And there is no benefit to be derived from them for the priest.
+Both dedications for the altar and dedications for the repairs of the Temple may not be changed from one holiness to another. One may dedicate them with a value-dedication, and one may conscribe them. If they die, they are buried. Rabbi Shimon says: dedications for the repairs of the temple, if they died, they are redeemed.
+And the following are things which must be buried:A dedicated animal which had a miscarriage, [the miscarriage] must be buried. A dedicated animal which expelled a placenta, [the placenta] must be buried. An ox which was condemned to be stoned. The heifer whose neck was broken. The birds [brought in connection with the purification] of one with skin disease (metzora). The hair of a nazirite. The first-born of a donkey. [A mixture of] meat [cooked] in milk. And hullin which were slaughtered in the Temple court. Shimon says: hullin which were slaughtered in the Temple court must be burned. And similarly a wild animal killed in the Temple court [is also burned].
+And the following are to be burned:Chametz on Pesah is burned; Unclean terumah; Orlah; Kilayim (mixed seeds) in the vineyard--that which it is customary to burn is to be burned and that which it is customary to bury is to be buried. We may kindle with the bread and oil of [unclean] terumah.
+All dedicated animals which were slaughtered [with the intention of being eaten] after their set time or outside of their set place must be burned. An asham offered by one in doubt [as to whether he has transgressed] is to be burned. Rabbi Judah says: it is to be buried. A hatat of a bird that is brought for a doubt is burned. Rabbi Judah says: it is cast into the sewer. All things which must be buried must not be burned, and all things which must be burned must not be buried. Rabbi Judah says: if one wishes to be stringent with himself, to burn things which are buried, he is permitted to do so. They said to him: he is not allowed to change.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Temurah/English/Sefaria Community Translation.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Temurah/English/Sefaria Community Translation.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6fc05389928f5afa17a0cfcb79852c1f5863cbbe
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Temurah/English/Sefaria Community Translation.txt	
@@ -0,0 +1,64 @@
+Mishnah Temurah
+משנה תמורה
+Sefaria Community Translation
+https://www.sefaria.org
+
+Mishnah Temurah
+
+
+
+Chapter 1
+
+Everyone can substitute a dedicated animal for another, both men and women. Not that a one is allowed to substitute, but rather, that if he did substitute, the substitution takes effect, and he absorbs forty lashes. Priests can substitute their own [offerings] and Israelites can substitute their [own offerings]. Priests cannot substitute for <i>chata'ot</i> [sin-offerings], or <i>Ashamot</i> [guilt-offerings], or for the firstborn. Rabbi Yochanan ben Nuri said: Why can they not substitute it for a firstborn? Rabbi Akiva said to him: the <i>Chatat</i> and <i>Asham</i> are gifts to the priest and the firstborn is a gift to the priest, just as he cannot substitute for the <i>Chatat</i> and <i>Asham</i>, so too he cannot substitute a for a first-born. Rabbi Yochanan ben Nuri said to him: But why does it matter that he cannot substitute for the <i>Chatat</i> and <i>Asham</i>? He does not have rights to them while they are alive -  should the same law apply to the firstborn, to which he has rights while it is alive? Rabbi Akiva responded to him: Does it not say (Leviticus 27:10): "It and its substitution will be holy"? Where does holiness takes effect [on a dedicated animal? While it is] in the owners possession; so too the substitution must be [while the animal is] in the owner's possession.
+Cattle can be substituted for sheep and sheep for cattle, sheep for goats and goats for sheep, males for females and females for males, unblemished [animals] for blemished [animals] and blemished ones for unblemished ones, as it says (Leviticus 27:10): "Do not switch it and do not substitute it - good for bad or bad for good." What is 'good for bad'? Blemished ones whose sanctification preceded their blemish. One [animal] can be substituted for two, and two for one, one for one hundred, and one hundred for one. Rabbi Shimon says: We only substitute one for one, as it says (Leviticus 27:10): "it and its substitution" - just as 'it' is particular so too its substitution is particular.
+We do not substitute limbs for fetuses nor fetuses for limbs, and neither limbs nor fetuses for intact animals, nor  intact animals for them. Rabbi Yose says: Limbs can be substituted for intact animals, but not intact animals for limbs. [for] Rabbi Yose said: And is it not the law regarding sanctified animals that if one says: the leg of this one is an <i>Olah</i> [burnt-offering], all of it [becomes an <i>Olah</i>? So too, if one says the leg of this one in place of that one, all of it is an substitution in its place.
+<i>Meduma</i> (a mixture of <i>terumah</i> and non-sacred food) does not render [its admixture] <i>meduma</i> except according to reckoning [i.e., the amount of <i>terumah</i> in the initial mixture], and leavened foodstuffs [leavened by leavening which  is <i>terumah</i>] does not render [its admixture] <i>chamets</i> except according to reckoning, and drawn water does not render a <i>mikveh</i> invalid except according to reckoning.
+The purification-water cannot become purification-water except through the deposition of ash. A field in doubt [as to whether it contains a grave] cannot create a [secondary] field of the same status, tithes cannot come after other tithes, and an substituted animal cannot make a substituted animal, and the offspring [of a dedicated animal] cannot make a substituted animal. Rabbi Judah says: The offspring can make a substituted animal. They said to him: Dedicated animals can make a substituted animal , but neither the offspring [of a dedicated animal] nor a substituted animal can make a substituted animal.
+The bird [offerings] and the flour-offerings cannot make a substitution, for [the rule of substitution] was only stated regarding animals. Neither the public nor [business] partners can created a substitution, for it is said (Leviticus 27:10): "He shall not substitute it" - an individual can create an substitution but neither the public nor partners can create a substitution. Offerings [donated] to the maintenance fund of the Temple cannot create a substitution. Rabbi Shimon said: Wasn't the tithe [animal] included in the rule [for substituted animals]? Why did it leave [the rule to be dealt with separately]? [In order] to compare [to it]: Just as the tithe is the offering of an individual, [so too are all subject offerings the offering of an individual] - public offerings are excluded. Just as the tithe is an offering for the altar, [so too are all subject offerings offerings for the altar] - offerings [donated] to the maintenance fund of the Temple  are excluded.
+
+Chapter 2
+
+There are [aspects] of individual sacrifices  which are not [aspects] of public sacrifices, and there are [aspects] of public sacrifices which are not [aspects] of individual sacrifices, [namely,] that individual sacrifices can make a substituted animal, and public sacrifices cannot make a substituted animal; Individual sacrifices can be made with male or female [animals], and public sacrifices can only be made with males; [regarding] individual sacrifices and their libations,  one is financially liable, [while regarding] public sacrifices and their libations, one is not financially liable. However, once is financially liable for their libations once the sacrifice has been offered. There are [aspects] of public sacrifices  which are not [aspects] of individual sacrifices, [namely,]that [offering] public sacrifices sets aside Shabbat [prohibitions] and [priestly] impurity, and individual sacrifices do  set aside neither Shabbat [prohibitions] nor [priestly] impurity. Rabbi Meir said: and are not the High Priest's grain-offering and [his] cow-offering on Yom Kippur individual sacrifices, yet they set aside Shabbat [prohibitions] and [priestly] impurity? Rather, [the reason that certain offering set aside Shabbat and impurity is] because their time [for their offering] is fixed.
+An individual's <i>chattat</i> [sin-offering]  whose owners atoned [otherwise, i.e., via another sin-offering] is [secluded until it] dies; the public's <i>chattat</i> [of similar circumstances] is not [secluded until it] dies. Rabbi Yehuda said: they will [both be secluded until they] die. Rabbi Shimon said: what do we find regarding the offspring of a <i>chattat</i>, and the substitute for a <i>chattat</i>, and a <i>chattat</i> whose owner has died? These matters were spoken of regarding an individual [<i>chattat</i>], but not regarding a public [<i>chattat</i>] - likewise, regarding a <i>chattat</i>  whose owners atone [otherwise] and <i>chattat</i> which has passed one year [of age], these matters were spoken of regarding an individual [<i>chattat</i>], but not regarding a public [<i>chattat</i>].
+[Original] holy [sacrifices] are more stringent [in some ways] than a substitute, and a substitute is [more stringent] than [original] holy [sacrifices] , as [original] holy [sacrifices] can make a substitute, yet a substitute cannot make a substitute. The public and partners can dedicate an animal, but they cannot substitute, and [one can] dedicate limbs and fetuses, but one cannot substitute [for them]. A substitute is more stringent, [in that] the holiness [imposed by the act of substitution] applies [even] to an animal with a permanent blemish, and it cannot be redeemed to be sheared or worked. Rabbi Yose bar Rabbi Yehuda said: They equated unintentional [action] with intentional action regarding substitution, but not with regards to [dedicating original] holy [sacrifices]. Rabbi Eliezer said: <i>Kilayim</i> [the products of forbidden crossbreeding], <i>terefot</i> [animals with a mortal condition such that they would die within one year], those born via Caesarian section, the <i>tumtum</i> [person (or animal) with recessed sexual organs whose gender is therefore impossible to determine, presently, by external examination. It is halachically uncertain whether such is male or female], or the <i>androginos</i> [person (or animal) with both male and female sexual organs. It is halachically uncertain whether such is male, female or, perhaps, has a uniquely defined halachic gender] - they neither can become sacred [offerings] nor [where already sacred] can they make [other animals] sacred [via substitution]. 
+
+Chapter 3
+
+These are the holy [sacrifices] whose offspring and substitutions [are offered and thus] are similar to them: the offspring of a <i>shelamim</i> [An offering whose various parts are consumed by its owners, the Kohanim and the fire on the altar], and those exchanged for it, their offspring and their offspring's offspring until the end of the world, behold they are like <i>shelamim</i>, and they require <i>semichah</i> [placing both hands  on the head of a sacrificial animal and leaning with all once's force, an action required for many sacrifices] and libations and waving and [giving] the breast and the leg [to the priests]. Rabbi Eliezer says: the offspring of a <i>shelamim</i> is not offered as a <i>shelamim</i>, [while] the Sages say: it is offered. Rabbi Shimon said: they did not disagree about the offspring of the offspring of a <i>shelamim</i> or about the offspring of the offspring of a substitute, that it is not offered. Regarding what did they disagree? [Regarding the immediate] offspring: Rabbi Eliezer says: it is not offered, and the Sages said: it is offered. Rabbi Yehoshua and Rabbi Pappis testified regarding the offspring of a <i>shelamim</i> that it is offered as a <i>shelamim</i>. Rabbi Pappis said: I testify that we had a cow offered as a <i>shelamim</i> which we ate on [the day of] Pesach, and we ate its offspring as a <i>shelamim</i> during the [ensuing] holiday.
+The offspring of a <i>todah</i> [thanksgiving offering] and its substitute, its offspring and the offspring of its offspring until the end of the world, behold these are like a <i>todah</i>, except they do not require [the accompanying] bread [offerings]. The substitute for an <i>olah</i> [offering that is entirely burnt], the offspring of that substitute, and the offspring of its offspring until the end of the world, behold they are like the <i>olah</i>, and require skinning,  sectioning and are [consigned] entirely to the fire.
+One who designated a female [animal] as an <i>olah</i> and it gives birth to a male, shall graze until it becomes blemished, and shall be sold and he shall bring an <i>olah</i> with its money. Rabbi Eliezer said: the offspring itself is offered an <i>olah</i>. One who designated a female as an <i>asham</i> [offering brought to alleviate guilt], let it graze until it becomes blemished, and then let it be sold and he shall bring an <i>asham</i> with its money. If he [already] offered his <i>asham</i>, its money falls [to the Temple fund] for a free-will offering. Rabbi Shimon said: it is sold though not blemished. The substitute for an <i>asham</i>, and the offspring of the exchange, and the offspring of the offspring until the end of the world, are left to graze until they becomes blemished, and are then sold and their money falls [to the Temple fund] for a free-will offering. Rabbi Eliezer said:  [they shall be secluded until] they die. And Rabbi Eleazar said: he shall bring <i>olot</i> with their money. An <i>asham</i> whose owners have died, or whose owners have atoned [using another animal] shall graze until they become blemished and they shall be sold, and their money falls [to the Temple fund] for a free-will offering. Rabbi Eliezer said: [they shall be secluded until] they die. And Rabbi Eleazar said: he shall bring <i>olot</i> with their money.
+But is not a free-will offering also an <i>olah</i>? [Then] what is there between the words of Rabbi Eleazar and the words of the Sages? Rather, when [an <i>olah</i>] is brought as an obligation, he lays his hands on it and bring [accompanying] libations, [for] its libations [come] from his own [funds]. And if he is a priest, its [sacrificial work and skin are his; [but] when it is brought as a free-will offering, he does not lay his hands on it, and he does not bring libations, for its libations [come] from the public. Even if he is a priest, its [sacrificial] work and skin are [given] to the priest of [that day's] watch.
+The animals substituted for the firstborn and for the tithe [offerings], their offspring, and the offspring of their offspring until the end of the world, behold they are like the firstborn and the tithe, and they are eaten due to their blemishes by their owners. What is the difference between the firstborn and the tithe and all the [other] holy [sacrifices]? All the [other] holy [sacrifices] are sold in the meat marketplace, and are slaughtered in the meat marketplace, and are weighed on a scale - except for the firstborn and the tithe; they are redeemed [when blemished], and their substitutes are redeemed - except for the firstborn and the tithe; they [may] come from outside the Land [of Israel] - except for the firstborn and the tithe, [but] if they [nevertheless] came [from outside the Land of Israel, if] unblemished, they are offered; and if blemished, they shall be eaten due to their blemishes by their owners. Rabbi Shimon said: what is the reason? The firstborn and the tithe have a provision [if they become blemished] in their place; all the [other] holy [sacrifices], should they become blemished, they remain holy [and cannot be provided for outside the Land of Israel].
+
+Chapter 4
+
+The offspring of a <i>chattat</i> [offering brought to expiate sin], or the substitute for a <i>chattat</i>, or a <i>chattat</i> whose owner had died, [they are secluded until] they die. [A <i>chattat</i>] whose year has passed, or was lost and was found with a blemish, if after the owners had atoned [by means of another animal], it [is secluded until] it dies and does not make a substitute. One may not benefit [from it], nor is one liable for <i>meilah</i> [benefit from a consecrated item][regarding it]. If before the owners had atoned [by means of another animal], it should graze until it becomes blemished and [then] sold. Its proceeds should be used [to purchase] another [by means of another animal]. It can make a substitute, and one is liable for <i>meilah</i> [regarding it]. 
+[If] one sets aside a <i>chattat</i> and it is lost, and he offered another in its place, after which the first [<i>chattat</i>] is found, [it is secluded until] it dies. [If] one sets aside money for [the purchase of] a <i>chattat</i> and it is lost, and another <i>chattat</i> was offered in their place, after which the money was found, then it goes into the Dead Sea.
+[If] one sets aside money for his [purchase of a] <i>chattat</i> and it is lost, and he [then] set aside other money in their place - [if] before he bought with it another <i>chattat</i>, the first money was found, he brings a <i>chattat</i> from both [monies], and the remainder  falls [to the Temple fund] for a free-will offering. [If] one sets aside money for his [purchase of a] <i>chattat</i> and it is lost, and he [then] set aside a <i>chattat</i> in their place -  [if] before he offered it, the money was found and, behold, the <i>chattat</i> has a blemish, [then the <i>chattat</i>] is sold and he brings a <i>chattat</i> from both [monies], and the remainder  falls [to the Temple fund] for a free-will offering. [If] one sets aside his <i>chattat</i> and it is lost, and he [then] set aside other money in its place - [if] before he bought with it a <i>chattat</i> his [original] <i>chattat</i> is found, and, behold it has a blemish, then it is sold and he brings a <i>chattat</i> from both [monies], and the remainder  falls [to the Temple fund] for a free-will offering. [If] one sets aside his <i>chattat </i> and it is lost, and he [then] set aside another <i>chattat</i> in its place - [if] before he offered [the second one] the first one is found and, behold, they both have blemishes, they are sold and he brings a <i>chattat</i> from both [monies], and the remainder  falls [to the Temple fund] for a free-will offering. [If] one set aside a <i>chattat</i> and it is lost, and he [then] set aside set aside another <i>chattat</i> in its place - [if] before he offered [the second one] he found the first one and they were both unblemished, one of them is offered as a <i>chattat</i> and the other [is secluded until] it dies - [these are] the words of Rebbe; the Sages say: a <i>chattat</i> is not secluded until] it dies unless it was found after the owners have atoned [with another animal].
+[If] one set aside his <i>chattat</i>, and it becomes blemished, he sells it and brings another [<i>chattat</i>] with its money; Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon says: if the second one was offered before the first one was slaughtered, it is [secluded until] it dies, since the owners have already atoned.
+
+Chapter 5
+
+How may one act cleverly [to circumvent the law] regarding a firstborn [animal]? [One owns] a pregnant animal  about to give birth for the first time, and says, "Whatever is inside of this [animal], if it is a male, [it is dedicated] as an <i>Olah</i> [offering that is entirely burnt]" - if it gives birth to a male, it [the newborn animal] is offered as an <i>Olah</i>. [If he says,] "[If] it is a female, [it is dedicated] as a <i>Shelamim</i> [an offering whose various parts are consumed by its owners, the Kohanim and the fire on the altar]" - if it gives birth to a female, it is offered as a <i>Shelamim</i>. [If he says,] "[If] it is a male, [it is dedicated] as an <i>Olah</i>; if it is a female, [it is dedicated] as a <i>Shelamim</i>" - if it gives birth to a male and a female, the male is an <i>Olah</i> and the female a <i>Shelamim</i>.
+If an animal gives birth to two males, one is offered as an <i>Olah</i> and the second is sold to one who needs to offer an <i>Olah</i>, and its payment is not holy. If it gave birth to two females, one is offered as a <i>Shelamim</i> and the second is sold to one who needs to offer a <i>Shelamim</i>, and the money is not holy. If it gave birth to a <i>tumtum</i> [person (or animal) with recessed sexual organs whose gender is therefore impossible to determine, presently, by external examination. It is halachically uncertain whether such is male or female], or an <i>androginos</i> [person (or animal) with both male and female sexual organs. It is halachically uncertain whether such is male, female or, perhaps, has a uniquely defined halachic gender], Rabban Shimon ben Gamliel says: holiness does not take effect regarding them.
+If one says, "This animal's fetus is an <i>Olah</i>, and [the animal] is a <i>Shelamim</i>," - his words stand; "[This animal] is a <i>Shelamim</i>, and its fetus is an <i>Olah</i>," the fetus is a <i>Shelamim</i> - [these are] the words of Rabbi Meir; Rabbi Yosi says: If this is what he originally intended [that the fetus would be an <i>Olah</i>], then, since it is [physically] impossible to pronounce two names at one time, his words stand; if, when he said "this is a <i>Shelamim</i>," he then changed his mind and said [i.e., added], "the fetus is an <i>Olah</i>," then the fetus is a <i>Shelamim</i>.
+[If one said], "This [animal] is [both] a substitute for an <i>Olah</i> and a substitute for a <i>Shelamim</i>," then it is a substitute for the <i>Olah</i> - [these are] the words of Rabbi Meir; Rabbi Yosi says: If this is what he intended originally, then since it is [physically] impossible to pronounce two names at one time, his words stand; if, when he said "[This animal is] a substitute for an <i>Olah</i>," he then changed his mind and said [i.e., added], "[This animal is] a substitute for a <i>Shelamim</i>," then it is a substitute for an <i>Olah</i>.
+[If one said], "This [animal] instead of that," "as a substitute for that," "as an exchange for that," then [this animal] is a substitute [for that animal]; [if he said], "[This animal] has its sanctity transferred onto that one," then [this animal] is not a substitute; if [, however, this animal] was a [sanctified] animal with a blemish, then it [does] lose its sanctity [upon that substituted animal], and [the owner] needs to make [restitution for any difference in] price.
+[If one said], "This [animal] is instead of a <i>Chattat</i> [offering brought to expiate sin]," or "instead of an <i>Olah</i>," he has not said anything. "[This animal] is instead of this <i>Chattat</i> ," or "instead of this <i>Olah</i>," "instead of the <i>Chattat</i> or the <i>Olah</i>, which I have inside the house." - if he had [the animal], his words stand. If he said regarding an impure animal or a blemished animal, "This is an <i>Olah</i>," he has not said anything; [if he says], "This is for an <i>Olah</i>," he sells it and uses the money for an <i>Olah</i>.
+
+Chapter 6
+
+Everything that is forbidden [from being offered] on the altar is forbidden in any amount. [The things that are forbidden are:] an animal with which a woman committed bestiality, an animal with which a man committed bestiality, an animal set aside, an animal which was worshipped, a prostitute's fee, a dog's exchange, a <i>Kilaim</i>, a <i>Treifah</i> [an animal with a mortal condition such that it would die within one year], and [an animal] delivered by Caesarean section. What is a "set aside"? An animal set aside for idol worship. It is forbidden, but that which is upon it is permitted. What is a worshipped [animal]? All that serve it. It and that which is upon it is forbidden. Both this [the set aside] and this [the worshipped animal] may be eaten.
+What is a prostitute's fee? One says to a prostitute, "Take this lamb as your payment." Even [if he gave her] one hundred [lambs], they are all forbidden. So too is the one who says to his friend, "Take this lamb and your maidservant will sleep with my slave," Rebbe says, "This is not a prostitute's payment." The Sages say, "It is a prostitute's payment."
+What is a dog's exchange? One says to his friend, "Take this lamb in place of this dog." So too for two partners who split up. If one took ten [lambs] and one took nine [lambs] and a dog, [and the ten lambs] are equivalent to the dog [and the nine lambs], then [the ten lambs] are forbidden. [The nine lambs] that are with the dog are permitted. A dog as the prostitute's fee, or the exchange of a prostitute are permitted, as it says, (Deuteronomy 23:19), "Two" and not four. Their children are permitted, [as it says], (Deuteronomy 23:19), "them" and not their children.
+If he gave to her (the prostitute), they are permitted. [If he gave to her] wines, oils, finely sifted flour, or anything like them that can be offered on the altar, [they are] forbidden. If he gave to her sanctified objects, they are permitted. [If he gave to her] birds, they are forbidden. [It is possible to learn this] by <i>a fortiori</i> reasoning: With sanctified [animals] a blemish forbids them [from being offered], but the status of "prostitute's fee" or "exchanged" do not fall upon them. With birds, which are not forbidden because of a blemish, is it not logical that the status of "prostitute's fee" or "dog's exchange" should [definitely] not fall on them? [Therefore] the Torah teaches (Deuteronomy 23:19), "For all vows," to include the birds.
+All [animals] which are forbidden [from being offered] on the altar, their children are permitted. The child of an unfit animal, Rabbi Eliezer says, "Do not offer it on the altar." The Sages say, "Offer it." Rabbi Chanina ben Antignos says, "A Kosher animal which nurses from a non-Kosher animal is forbidden [from being offered] on the altar." All sanctified animals which are made unfit may not be redeemed, for sanctified animals [which have been rendered unfit] are not redeemed for them to be fed to the dogs.
+
+Chapter 7
+
+The sanctified property for the altar has [qualities] which the sanctified property for the Temple upkeep does not have. And the sanctified property for the Temple upkeep has [qualities] which the sanctified property for the altar does not have. The sanctified property for the altar may be made into a <i>Temurah</i> [an animal which has been substituted, wrongfully, for a sacrificial animal, and which thereby becomes sanctified for certain purposes], and one is culpable for making it unfit, for leaving it over, or for making it impure. The children and milk [of sanctified animals] are forbidden after they are redeemed, and one who slaughters them outside [the Temple] is culpable. And they may not be given to workers for [the workers] wages. These are not so with the sanctified property for the Temple upkeep.
+The sanctified property for the Temple upkeep has [qualities] which the sanctified property for the altar does not have. Unspecified sanctified property goes to the Temple upkeep. The status of "for Temple upkeep" falls on everything, [one may not] improperly use their products, and the Kohanim cannot benefit from them.
+Both property for the altar and property for the Temple upkeep may not have their [holiness] changed from one [type of] holiness to [another type of] holiness. One may sanctify it above the holiness it already has or separate it [for a Kohen]. If it dies, it is buried. Rabbi Shimon says, "Sanctified property for the Temple upkeep, if it dies, he may redeem it."
+These are the things which are buried: Sanctified [animals] which were stillborn should be buried. The afterbirth of a stillborn should be buried. A bull which is stoned, an <i>Eglah Arufa</i> [a calf whose neck is broken by elders of the closest town to atone for an unsolved murder], the birds [brought by] a <i>Metzora</i> [one rendered severely impure from an unsightly skin disease. Upon recovery and purification, he must bring offerings], the hair of a Nazirite, the firstborn of a donkey, [mixed] milk and meat, unholy [animals] slaughtered in the Temple courtyard, [should be buried]. Rabbi Shimon says, "Unholy [animals] which were slaughtered in the Temple courtyard should be burned, and so too a wild animal slaughtered in the courtyard."
+These are the things which need to be burned. <i>Chametz</i> on Passover is burned. <i>Terumah</i> that is unfit, <i>Orlah</i> [the fruit of a tree during the first three years after its planting, the consumption or usage of which is forbidden], or <i>Kilayim</i>, things which are normally burned should be burned, and things which are normally buried should be buried. [A Kohen may benefit] from lighting bread or oil of <i>Terumah</i>.
+All sanctified [animals] which were slaughtered at the wrong time or in the wrong place are to be burned. A questionable guilt offering is to be burned. Rabbi Yehudah says, "It should be buried." A sin offering, a bird that is brought out of doubt should be burned. Rabbi Yehudah says, "Place it in a container [of water]." All that is burned is not buried and all that is buried is not burned. Rabbi Yehudah says, "If he wants to be strict on himself to burn the things which are [normally] buried, he is permitted to do so." [the Sages] said to him, "He is not permitted to change it."
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Temurah/English/Talmud Bavli. German. Lazarus Goldschmidt. 1929 [de].txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Temurah/English/Talmud Bavli. German. Lazarus Goldschmidt. 1929 [de].txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f5140860a27a8c3b88ccf335dfbdb9b4d8e63c93
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Temurah/English/Talmud Bavli. German. Lazarus Goldschmidt. 1929 [de].txt	
@@ -0,0 +1,64 @@
+Mishnah Temurah
+משנה תמורה
+Talmud Bavli. German. Lazarus Goldschmidt. 1929 [de]
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001042448/NLI
+
+Mishnah Temurah
+
+
+
+Chapter 1
+
+<b>J</b>EDER <small>KANN UMTAUSCHEN</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Ein profanes auf ein Opfertier.</i>, <small>SOWOHL</small> M<small>ÄNNER ALS AUCH</small> W<small>EIBER; NICHT ETWA, DASS MAN UMTAUSCHEN DARF, SONDERN DASS, WENN JEMAND UMGETAUSCHT HAT, DER</small> U<small>MTAUSCH GÜLTIG IST, UND ER ERHÄLT DIE VIERZIG</small> G<small>EISSELHIEBE</small>.  <b>P</b><small>RIESTER KÖNNEN IHRES UMTAUSCHEN UND</small> J<small>ISRAÉLITEN KÖNNEN IHRES UMTAUSCHEN</small>. P<small>RIESTER KÖNNEN KEIN</small> S<small>ÜNDOPFER, KEIN</small> S<small>CHULDOPFER, KEIN</small> E<small>RSTGEBORENES UMTAUSCHEN</small>. R. J<small>OḤANAN B</small>. N<small>URI SPRACH</small>: W<small>ESHALB SOLLTEN SIE KEIN</small> E<small>RSTGEBORENES</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Das ganz Eigentum des Priesters ist u. nicht zur Sühne dargebracht wird.</i><small>UMTAUSCHEN</small> K<small>ÖNNEN</small>? R. A͑<small>QIBA ERWIDERTE IHM</small>: S<small>ÜNDOPFER UND</small> S<small>CHULDOPFER SIND EINE</small> G<small>ABE FÜR DEN</small> P<small>RIESTER UND DAS</small> E<small>RSTGEBORENE IST EINE</small> G<small>ABE FÜR DEN</small> P<small>RIESTER; WIE SIE NUN</small> S<small>ÜNDOPFER UND</small> S<small>CHULDOPFER NICHT UMTAUSCHEN KÖNNEN, EBENSO KÖNNEN SIE DAS</small> E<small>RSTGEBORENE NICHT UMTAUSCHEN</small>. R. J<small>OḤANAN B</small>. N<small>URI ENTGEGNETE</small>: W<small>AS SOLL DIES: WENN ER</small> S<small>ÜNDOPFER UND</small> S<small>CHULDOPFER NICHT UMTAUSCHEN KANN, DIE IHM LEBEND NICHT ZUGEEIGNET SIND, SOLLTE DIES AUCH VOM</small> E<small>RSTGEBORENEN GELTEN, DAS IHM LEBEND ZUGEEIGNET IST</small>!? R. A͑<small>QIBA ERWIDERTE IHM: ES HEISST JA BEREITS</small>:<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Lev. 27,33.</i><i>so soll es und sein Eingetauschtes heilig sein</i>; <small>WIE ES VON DER</small> H<small>EILIGKEIT ERFASST WIRD IM</small> H<small>AUSE DES</small> E<small>IGENTÜMERS, EBENSO DAS</small> U<small>MGETAUSCHTE NUR IM</small> H<small>AUSE DES</small> E<small>IGENTÜMERS</small>.
+<b>M</b><small>AN KANN UMTAUSCHEN</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Dh. der Umtausch ist gültig.</i>K<small>LEINVIEH AUF</small> R<small>INDER</small>, R<small>INDER AUF</small> K<small>LEINVIEH</small>, S<small>CHAFE AUF</small> Z<small>IEGEN</small>, Z<small>IEGEN AUF</small> S<small>CHAFE</small>, M<small>ÄNNCHEN AUF</small> W<small>EIBCHEN</small>, W<small>EIBCHEN AUF</small> M<small>ÄNNCHEN</small>, F<small>EHLERFREIE AUF</small> F<small>EHLERBEHAFTETE UND</small> F<small>EHLERBEHAFTETE AUF</small> F<small>EHLERFREIE,</small> DENN ES HEISST:<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Lev. 27,10.</i><i>er soll es nicht auswechseln und nicht umtauschen, ein gutes auf ein schlechtes oder ein schlechtes auf ein gutes</i>. W<small>AS HEISST GUTES AUF SCHLECHTES</small>? D<small>EREN</small> H<small>EILIGUNG FRÜHER ERFOLGT IST ALS IHRE</small> F<small>EHLERHAFTIGKEIT</small>.  <b>M</b><small>AN KANN UMTAUSCHEN EINES AUF ZWEI UND ZWEI AUF EINES, EINES AUF HUNDERT UND HUNDERT AUF EINES</small>. R. Š<small>IMO͑N SAGT, MAN KÖNNE NUR EINES AUF EINES UMTAUSCHEN, DENN ES HEISST</small>:<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Ib. V. 33.</i><i>so sei es und sein Eingetauschtes heilig</i>, <small>WIE ES SELBST EINES IST, EBENSO AUCH DIESES EINES</small>.
+<b>M</b><small>AN KANN NICHT UMTAUSCHEN UKGEBOUENE</small> T<small>IERE</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Tiere im Leibe der Mutter, wenn sie selber od. durch das Muttertier geheiligt worden sind.</i><small>AUF</small> G<small>LIEDER, NICHT</small> G<small>LIEDER AUF UNGEBORENE, NICHT GANZE AUF UNGEBORENE UND</small> G<small>LIEDER, UND NICHT DIESE AUF GANZE</small>. R. J<small>OSE SAGT, MAN KÖNNE UMTAUSCHEN GANZE AUF</small> G<small>LIEDER, NICHT ABER DIESE AUF GANZE</small>. R. J<small>OSE SPRACH</small>: B<small>EIM</small> G<small>EHEILIGTEN IST JA, WENN JEMAND SAGT, DER</small> F<small>USS VON DIESEM</small> V<small>IEH</small> <small>SEI EIN</small> B<small>RANDOPFER, DAS GANZE EIN</small> B<small>RANDOPFER, EBENSO IST, WENN JEMAND SAGT, DER</small> F<small>USS VON DIESEM</small> V<small>IEH</small> <small>SEI ANSTELLE VON JENEM</small> V<small>IEH</small>, <small>DAS GANZE GEGEN JENES EINGETAUSCHT</small>.
+<b>D</b><small>AS</small> B<small>EMISCHTE</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Profanes mit Hebe.</i><small>BEWIRKT</small> B<small>EMISCHUNG</small><sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Wenn man es anderem Getreide beimischt.</i><small>NUR NACH</small> V<small>ERHÄLTNIS</small><sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Wird weiter erklärt.</i>, <small>DAS</small> G<small>ESÄUERTE</small><sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Profaner Teig, dem Sauerteig von Hebe zugesetzt ist.</i><small>BEWIRKT</small> S<small>ÄUERUNG NUR NACH</small> V<small>ERHÄLTNIS, UND GESCHÖPFTES</small> W<small>ASSER MACHT DAS</small> T<small>AUCHBAD</small><sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Das aus Quellwasser bestehen muß.</i><small>UNTAUGLICH NUR NACH</small> V<small>ERHÄLTNIS</small>.
+D<small>AS</small> E<small>NTSÜNDIGÜNGSWASSER</small><sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Cf. Num. 19,9.</i><small>WIRD SOLCHES ERST BEIM</small> H<small>INEINTUN DER</small> A<small>SCHE</small>. E<small>IN</small> G<small>RÄBERPFLUG MACHT</small> <small>DIE</small> U<small>MGEBUNG</small> <small>NICHT ZUM</small> G<small>RÄBERPFLUGE</small>. E<small>S GIBT KEINE</small> H<small>EBE NACH DER</small> H<small>EBE</small><sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Die zum 2. Male entrichtete Hebe ist profan.</i>. U<small>MGETAUSCHTES BEWIRKT KEINEN</small> U<small>MTAUSCH</small>. D<small>IE</small> G<small>EBURT</small><sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Eines Opfertieres.</i><small>BEWIRKT KEINEN</small> U<small>MTAUSCH</small>. R. J<small>EHUDA SAGT, DIE</small> G<small>EBURT BEWIRKE</small> U<small>MTAUSCH</small>. S<small>IE SPRACHEN ZU IHM</small>: N<small>UR</small> H<small>EILIGES BEWIRKT</small> U<small>MTAUSCH, DIE</small> G<small>EBURT ABER BEWIRKT KEINEN</small> U<small>MTAUSCH</small>.
+<b>B</b><small>EIM</small> G<small>EFLÜGEL- UND BEIM</small> S<small>PEISEOPFER GIBT ES KEINEN</small> U<small>MTAUSCH, DENN ES HEISST NUR</small><sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> Lev. 27,10.</i><i>Vieh</i>. G<small>EMEINDE UND</small> G<small>ESELLSCHAFTER KÖNNEN NICHT UMTAUSCHEN, DENN ES HEISST</small>:<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> Lev. 27,10.</i><i>er darf es nicht auswechseln und nicht umtauschen</i>. D<small>ER EINZELNE KANN UMTAUSCHEN, NICHT ABER KÖNNEN</small> G<small>EMEINDE UND</small> G<small>ESELLSCHAFTER UMTAUSCHEN</small>. H<small>EILIGES FÜR DEN</small> T<small>EMPELREPARATURFONDS KANN NICHT UMGETAUSCHT</small><sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> Die Schrift spricht nur von Opfertieren.</i><small>WERDEN</small>. R. Š<small>IMO͑N SPRACH</small>: D<small>ER</small> Z<small>EHNT WAR JA EINBEGRIFFEN</small><sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> Unter den heiligen Dingen, die nicht umgetauscht werden dürfen, Lev. 27,10.</i>, <small>UND WENN ER BESONDERS HERVORGEHOBEN</small><sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> Cf. ib. V. 33.</i><small>WIRD,</small> SO BESAGT DIES: GLEICH DEM Z<small>EHNTEN, DER</small> O<small>PFER EINES EINZELNEN IST, AUSGENOMMEN</small> G<small>EMEINDEOPFER, UND GLEICH DEM</small> Z<small>EHNTEN, DER</small> A<small>LTAROPFER</small><sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> Es wird selbst auf dem Altar dargebracht.</i><small>IST, AUSGENOMMEN</small> O<small>PFERGABEN FÜR DEN</small> T<small>EMPELREPARATURFONDS</small>.
+
+Chapter 2
+
+<b>M</b>ANCHES <small>GILT BEI</small> P<small>RIVATOPFERN, WAS NICHT BEI</small> G<small>EMEINDEOPFERN, UND MANCHES BEI</small> G<small>EMEINDEOPFERN, WAS NICHT BEI</small> P<small>RIVATOPFERN</small>. P<small>RIVATOPFER KÖNNEN UMGETAUSCHT WERDEN</small>, G<small>EMEINDEOPFER KÖNNEN NICHT UMGETAUSCHT WERDEN;</small> ALS P<small>RIVATOPFER SIND</small> M<small>ÄNNCHEN UND</small> W<small>EIBCHEN GEEIGNET, ALS</small> G<small>EMEINDEOPFER SIND NUR</small> M<small>ÄNNCHEN GEEIGNET; BEI</small> P<small>RIVATOPFERN IST MAN HAFTBAR</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Dh. wenn für diese eine Frist festgesetzt ist (beispielsweise bei Opfern von Aussätzigen, Wöchnerinnen) u. sie vorüber ist, so sind sie noch nachher darzubringen.</i> <small>FÜR SIE UND HAFTBAR FÜR IHRE</small> G<small>USSOPFER, BEI</small> G<small>EMEINDEOPFERN IST MAN NICHT HAFTBAR FÜR SIE UND NICHT HAFTBAR FÜR IHRE</small> G<small>USSOPFER, WOHL ABER IST MAN FÜR IHRE</small> G<small>USSOPFER HAFTBAR, SOBALD DAS</small> S<small>CHLACHTOPFER DARGEBRACHT WORDEN IST</small>. M<small>ANCHES GILT BEI</small> G<small>EMEINDEOPFERN, WAS NICHT BEI</small> P<small>RIVATOPFERN, DENN</small> G<small>EMEINDEOPFER VERDRÄNGEN DEN</small> Š<small>ABBATH UND DIE</small> U<small>NREINHEIT</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Sie sind auch am Š. u. ev. von einem unreinen Priester darzubringen.</i>, P<small>RIVATOPFER ABER VERDRÄNGEN NICHT DEN</small> Š<small>ABBATH UND NICHT DIE</small> U<small>NREINHEIT</small>. R. M<small>EÍR SPRACH</small>: D<small>IE</small> P<small>FANNOPFER DES</small> H<small>OCHPRIESTERS</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Cf. Lev. 6,12 u. hierzu Men. Fol. 50b.</i> <small>UND DER</small> F<small>AHRE DES</small> V<small>ERSÖHNUNGSTAGES</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Den der Priester für sich darbringt; cf. Lev. 16,3.</i> <small>SIND JA</small> P<small>RIVATOPFER, UND SIE VERDRÄNGEN DEN</small> Š<small>ABBATH UND DIE</small> U<small>NREINHEIT; VIELMEHR, WEIL FÜR DIESE EINE</small> Z<small>EIT FESTGESETZT IST</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Sie können nur zu einer bestimmten Zeit dargebracht werden, u. aus diesem Grunde verdrängen sie den Š. u. die Unreinheit.</i>.
+<b>D</b><small>AS</small> S<small>ÜNDOPFER EINES</small> P<small>RIVATEN IST, WENN DER</small> E<small>IGENTÜMER</small> S<small>ÜHNE ERLANGT</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Durch ein anderes: wenn es abhanden gekommen war u. sich wieder einfindet.</i><small>HAT, VERENDEN ZU LASSEN, DAS EINER</small> G<small>EMEINDE IST NICHT VERENDEN ZU LASSEN</small>; R. J<small>EHUDA SAGT, ES SEI VERENDEN ZU LASSEN</small>. R. Š<small>IMO͑N SAGTE</small>: W<small>IE WIR FINDEN BEI DER</small> G<small>EBURT EINES</small> S<small>ÜNDOPFERS, DEM</small> E<small>INGETAUSCHTEN EINES</small> S<small>ÜNDOPFERS UND DEM</small> S<small>ÜNDOPFER, DESSEN</small> E<small>IGENTÜMER GESTORBEN IST, DASS DIES</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Daß man sie verenden lasse.</i><small>NUR VON DEM EINES</small> P<small>RIVATEN UND NICHT VON DEM EINER</small> G<small>EMEINDE GILT, EBENSO GILT DIES VON DEM, DESSEN</small> E<small>IGENTÜMER</small> S<small>ÜHNE ERLANGT HAT, ODER DAS DAS</small> J<small>AHR ÜBERSCHRITTEN</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Wenn das Opfer erstjährig darzubringen ist u. es inzwischen älter als ein Jahr wurde.</i><small>HAT, NUR VON DEM EINES</small> P<small>RIVATEN UND NICHT VON DEM EINER</small> G<small>EMEINDE</small>.
+<b>S</b><small>TRENGER IST ES BEIM</small> G<small>EHEILIGTEN</small><sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Den Tieren, die selber als Opfer geheiligt sind.</i><small>ALS BEIM</small> E<small>INGETAUSCHTEN, UND STRENGER IST ES BEIM</small> E<small>INGETAUSCHTEN ALS BEIM</small> G<small>EHEILIGTEN</small>. S<small>TRENGER IST ES BEIM</small> G<small>EHEILIGTEN ALS BEIM</small> E<small>INGETAUSCHTEN, DENN DAS</small> G<small>EHEILIGTE KANN UMGETAUSCHT WERDEN, DAS</small> E<small>INGETAUSCHTE ABER KANN NICHT UMGETAUSCHT WERDEN; DIE</small> G<small>EMEINDE UND</small> G<small>ESELLSCHAFTER KÖNNEN HEILIGEN, ABER NICHT UMTAUSCHEN; MAN KANN UNGEBORENE</small> T<small>IERE</small> <small>UND EINZELNE</small> G<small>LIEDER HEILIGEN, NICHT ABER UMTAUSCHEN</small>. S<small>TRENGER IST ES BEIM</small> E<small>INGETAUSCHTEN ALS BEIM</small> G<small>EHEILIGTEN, DENN DIE</small> H<small>EILIGKEIT</small><sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Des Umgetauschten.</i><small>ERFASST AUCH DAS MIT EINEM DAUERNDEN</small> L<small>EIBESFEHLER</small> B<small>EHAFTETE UND ES WIRD</small><sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Wenn es ausgelöst wird.</i><small>NICHT PROFAN</small> ZUR S<small>CHUR</small><sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Geheiligtes aber nur dann, wenn es den Fehler nach der Heiligung bekommen hat.</i><small>UND ZUR</small> A<small>RBEIT</small>. R. J<small>OSE B.</small> R. J<small>EHUDA SAGTE</small>: B<small>EIM</small> U<small>MTAUSCH GLEICHT DAS</small> V<small>ERSEHEN</small><sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Wenn der Umtausch, bezw. die Heiligung versehentlich erfolgt ist.</i><small>DER</small> V<small>ORSÄTZLICHKEIT, BEI DER</small> H<small>EILIGUNG ABER GLEICHT DAS</small> V<small>ERSEHEN</small><sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Geheiligtes aber nur dann, wenn es den Fehler nach der Heiligung bekommen hat.</i><small>NICHT DER</small> V<small>ORSÄTZLICHKEIT</small>. R. E<small>LIE͑ZER SAGTE</small>: D<small>ER</small> M<small>ISCHLING, DAS</small> T<small>OTVERLETZTE, DIE</small> S<small>EITENGEBURT, DAS</small> G<small>ESCHLECHTSLOSE UND DER</small> Z<small>WITTER WERDEN NICHT HEILIG UND MACHEN NICHT HEILIG</small>.
+
+Chapter 3
+
+<b>B</b>EI <small>FOLGENDEN</small> O<small>PFERTIEREN GLEICHEN DAS</small> J<small>UNGE UND DAS</small> E<small>INGETAUSCHTE IHNEN SELBST; DAS</small> J<small>UNGE DES</small> H<small>EILSOPFERS UND SEIN</small> E<small>INGETAUSCHTES, IHR</small> J<small>UNGES UND DAS</small> J<small>UNGE IHRES</small> J<small>UNGEN, BIS ANS</small> E<small>NDE DER</small> W<small>ELT, GELTEN ALS</small> H<small>EILSOPFER UND BENÖTIGEN DES</small> S<small>TÜTZENS, DES</small> G<small>USSOPFERS UND DES</small> S<small>CHWINGENS VON</small> B<small>RUST UND</small> S<small>CHENKEL</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Cf. Lev. 7,30ff.</i>.  <b>R.</b> E<small>LIE͑ZER SAGT, DAS</small> J<small>UNGE EINES</small> H<small>EILSOPFERS SEI NICHT ALS</small> H<small>EILSOPFER</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Vielmehr ist es verenden zu lassen.</i><small>DARZUBRINGEN; DIE</small> W<small>EISEN SAGEN, ES SEI DARZUBRINGEN</small>. R. Š<small>IMO͑N SPRACH</small>. S<small>IE STREITEN NICHT ÜBER DAS</small> J<small>UNGE DES</small> J<small>UNGEN EINES</small> H<small>EILSOPFERS UND DAS</small> J<small>UNGE DES</small> J<small>UNGEN EINES</small> E<small>INGETAUSCHTEN, OB SIE NICHT DARZUBRINGEN SIND, SIE STREITEN NUR ÜBER DAS</small> J<small>UNGE</small>. R. E<small>LIE͑ZER SAGT, ES SEI NICHT DARZUBRINGEN, UND DIE</small> W<small>EISEN SAGEN, ES SEI DARZUBRINGEN</small>. R. J<small>EHOŠUA͑ UND</small> R. P<small>APJAS BEKUNDETEN ÜBER DAS</small> J<small>UNGE DES</small> H<small>EILSOPFERS, DASS ES ALS</small> H<small>EILSOPFER DARZUBRINGEN SEI</small>. R. P<small>APJAS SPRACH</small>: I<small>CH BEZEUGE, DASS WIR EINE</small> H<small>EILSOPFER</small>-K<small>UH HATTEN, DIE WIR AM</small> P<small>ESAḤFESTE ASSEN, UND IHR</small> J<small>ÜNGES ALS</small> H<small>EILSOPFER AM</small> H<small>ÜTTEN</small><small>FESTE</small>.
+<b>D</b><small>AS</small> J<small>UNGE DES</small> D<small>ANKOPFERS UND SEIN</small> E<small>INGETAUSCHTES, IHR</small> J<small>UNGES UND DAS</small> J<small>UNGE IHRES</small> J<small>UNGEN, BIS ANS</small> E<small>NDE ALLER</small> G<small>ENERATIONEN, GLEICHEN DEM</small> D<small>ANKOPFER, NUR BENÖTIGEN SIE NICHT DER</small> B<small>ROTE</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Die zum Heilsopfer gehören; cf. Lev. 7,12.</i>.  <b>D</b><small>AS</small> E<small>INGETAUSCHTE EINES</small> B<small>RANDOPFERS, DAS</small> J<small>UNGE DES</small> E<small>INGETAUSCHTEN</small>, <small>IHR</small> J<small>UNGES UND DAS</small> J<small>UNGE IHRES</small> J<small>UNGEN, BIS ANS</small> E<small>NDE DER</small> W<small>ELT, GLEICHEN DEM</small> B<small>RANDOPFER; SIE BENÖTIGEN DES</small> E<small>NTHÄUTENS, DES</small> Z<small>ERLEGENS UND WERDEN VOLLSTÄNDIG VERBRANNT</small>.
+D<small>AS</small> E<small>INGETAUSCHTE EINES</small> S<small>CHULDOPFERS, DAS</small> J<small>UNGE DES</small> E<small>INGETAUSCHTEN, IHRE</small> J<small>UNGEN UND DIE</small> J<small>UNGEN IHRER</small> J<small>UNGEN, BIS ANS</small> E<small>NDE DER</small> W<small>ELT, SIND WEIDEN ZU LASSEN, BIS SIE EIN</small> G<small>EBRECHEN BEKOMMEN, SODANN ZU VERKAUFEN, UND DER</small> E<small>RLÖS FÄLLT DER FREIWILLIGEN</small> S<small>PENDENKASSE ZU</small>; R. E<small>LIE͑ZER SAGT, SIE SEIEN VERENDEN ZU LASSEN</small>; R. E<small>LEAZAR SAGT, MAN BRINGE FÜR DEN</small> E<small>RLÖS</small> B<small>RANDOPFER</small>. E<small>IN</small> S<small>CHULDOPFER, DESSEN</small> E<small>IGENTÜMER GESTORBEN IST, ODER DESSEN</small> E<small>IGENTÜMER</small> S<small>ÜHNE ERLANGT</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Durch ein anderes, wenn es abhanden gekommen war.</i><small>HAT, IST WEIDEN ZU LASSEN, BIS ES EIN</small> G<small>EBRECHEN BEKOMMT, SODANN ZU VERKAUFEN, UND DER</small> E<small>RLÖS FÄLLT DER FREIWILLIGEN</small> S<small>PENDENKASSE ZU</small>. R. E<small>LIE͑ZER SAGT, ES SEI VERENDEN ZU LASSEN</small>; R. E<small>LEA͑ZAR SAGT, MAN BRINGE FÜR DEN</small> E<small>RLÖS EIN</small> B<small>RANDOPFER</small>.
+A<small>UCH DAS FREIWILLIGE</small> O<small>PFER</small> <small>IST JA EI</small> B<small>RANDOPFER, WELCHEN</small> U<small>NTERSCHIED GIBT ES DEMNACH ZWISCHEN</small> R. E<small>LEA͑ZAR UND DEN</small> W<small>EISEN</small>? I<small>N FOLGENDEM: IST ES EIN</small> B<small>RANDOPFER, SO MUSS ER STÜTZEN, DAZU</small> G<small>USSOPFER BRINGEN, DAS</small> G<small>USSOPFER VON SEINEM, UND IST ER</small> P<small>RIESTER, SO ERFOLGT DIE</small> H<small>ERRICHTUNG DURCH IHN SELBER UND DIE</small> H<small>AUT GEHÖRT IHM;</small> WENN ABER VON DER FREIWILLIGEN S<small>PENDENKASSE, SO STÜTZE ER NICHT UND BRINGE DAZU NICHT DAS</small> G<small>USSOPFER, VIELMEHR IST DAS</small> G<small>USSOPFER AUS</small> G<small>EMEINDEMITTELN ZU BRINGEN, UND AUCH WENN ER</small> P<small>RIESTER IST, ERFOLGT DIE</small> H<small>ERRICHTUNG DURCH DIE</small> P<small>RIESTERWACHE, DER AUCH DIE</small> H<small>AUT GEHÖRT</small>.
+<b>D</b><small>AS</small> E<small>INGETAUSCHTE DES</small> E<small>RSTGEBORENEN UND DES</small> Z<small>EHNTEN, IHRE</small> J<small>UNGEN UND DIE</small> J<small>UNGEN IHRER</small> J<small>UNGEN, BIS ANS</small> E<small>NDE DER</small> W<small>ELT, GLEICHEN DEM</small> E<small>RSTGEBORENEN UND DEM</small> Z<small>EHNTEN, UND SIE DÜRFEN FEHLERBEHAFTET VOM</small> E<small>IGENTÜMER GEGESSEN WERDEN</small>. W<small>ELCHEN</small> U<small>NTERSCHIED GIBT ES ZWISCHEN</small> E<small>RSTGEBORENEM UND</small> Z<small>EHNTEM UND ALLEN ANDEREN</small> O<small>PFERTIEREN</small>? A<small>LLE</small> O<small>PFERTIERE WERDEN IM</small> S<small>CHARREN VERKAUFT, IM</small> S<small>CHARREN GESCHLACHTET UND NACH</small> L<small>ITRA</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Dh. sie werden nach Gewicht ausgehökert.</i><small>AUSGEWOGEN, AUSGENOMMEN DAS</small> E<small>RSTGEORENE UND DER</small> Z<small>EHNT;</small> FÜR JENE GIBT ES EINE A<small>USLÖSUNG UND FÜR IHR</small> E<small>INGETAUSCHTES EINE</small> A<small>USLÖSUNG, AUSGENOMMEN DAS</small> E<small>RSTGEBORENE UND DER</small> Z<small>EHNT; JENE KÖNNEN AUS DEM</small> A<small>USLANDE EINGEFÜHRT WERDEN, AUSGENOMMEN DAS</small> E<small>RSTGEBORENE UND DER</small> Z<small>EHNT</small>. S<small>IND SIE BEREITS EINGEFÜHRT WORDEN, SO SIND SIE, WENN FEHLERFREI, DARZUBRINGEN, UND WENN FEHLERBEHAFTET</small>, (<small>FEHLERBEHAFTET</small>) <small>VOM</small> E<small>IGENTÜMER ZU ESSEN</small>. R. Š<small>IMO͑N SPRACH</small>: D<small>IES AUS DEM</small> G<small>RUNDE, WEIL DAS</small> E<small>RSTGEBORENE UND DER</small> Z<small>EHNT EINE</small> V<small>ERSORGUNG VON SICH AUS</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Dh. sie selber können profan u. vom Eigentümer verwendet werden, wenn sie einen Leibesfehler bekommen.</i><small>HABEN, ANDERE</small> O<small>PFERTIERE ABER BLEIBEN BEI IHRER</small> H<small>EILIGKEIT, AUCH WENN SIE EINEN</small> L<small>EIBESFEHLER BEKOMMEN</small>.
+
+Chapter 4
+
+<b>D</b>AS J<small>UNGE EINES</small> S<small>ÜNDOPFERS, DAS</small> E<small>INGETAUSCHTE EINES</small> S<small>ÜNDOPFERS, UND DAS</small> S<small>ÜNDOPFER, DESSEN</small> E<small>IGENTÜMER GESTORBEN IST, SIND VERENDEN ZU LASSEN; DESSEN</small> J<small>AHRESALTER VORÜBER</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Sodaß es nicht mehr als Sündopfer verwendbar ist.</i> <small>IST, DAS ABHANDEN GEKOMMEN WAR UND SICH FEHLERBEHAFTET EINGEFUNDEN HAT, IST, WENN DER</small> E<small>IGENTÜMER BEREITS</small> S<small>ÜHNE ERLANGT HAT, VERENDEN</small> <small>ZU LASSEN, ES KANN NICHT UMGETAUSCHT WERDEN,</small> ES IST ZUR N<small>UTZNIESSUNG VERBOTEN UND MAN BEGEHT DARAN KEINE</small> V<small>ERUNTREUUNG</small>. W<small>ENN ABER BEVOR DER</small> E<small>IGENTÜMER</small> S<small>ÜHNE ERLANGT HAT, SO IST ES WEIDEN ZU LASSEN, BIS ES EIN</small> G<small>EBRECHEN BEKOMMT, SODANN ZU VERKAUFEN, UND FÜR DEN</small> E<small>RLÖS BRINGE MAN EIN ANDERES: DIESES KANN UMGETAUSCHT WERDEN UND MAN BEGEHT DARAN EINE</small> V<small>ERUNTREUUNG</small>.
+<b>W</b><small>ENN JEMAND SEIN</small> S<small>ÜNDOPFER ABGESONDERT HAT UND ES ABHANDEN GEKOMMEN IST, UND NACHDEM ER EIN ANDERES ABGESONDERT HAT, DAS ERSTE SICH EINFINDET, SO IST ES VERENDEN ZU LASSEN</small>. W<small>ENN JEMAND</small> G<small>ELD FÜR SEIN</small> S<small>ÜNDOPFER ABGESONDERT HAT UND ES ABHANDEN GEKOMMEN IST, UND NACHDEM ER STATT DESSEN EIN</small> S<small>ÜNDOPFER ABGESONDERT HAT, DAS</small> G<small>ELD SICH EINFINDET, SO IST ES INS</small> S<small>ALZMEER ZU WERFEN</small>.
+W<small>ENN JEMAND</small> G<small>ELD FÜR SEIN</small> S<small>ÜNDOPFER ABGESONDERT HAT UND ES ABHANDEN GEKOMMEN IST, WORAUF ER STATT DESSEN ANDERES</small> G<small>ELD ABGESONDERT HAT, UND BEVOR ER NOCH DAZU KAM, DAFÜR EIN</small> S<small>ÜNDOPFER ZU KAUFEN, DAS ERSTE SICH EINFINDET, SO BRINGE ER FÜR DIESES UND FÜR JENES EIN</small> S<small>ÜNDOPFER, UND DER</small> R<small>EST FÄLLT DER FREIWILLIGEN</small> S<small>PENDENKASSE ZU</small>. W<small>ENN JEMAND</small> G<small>ELD FÜR SEIN</small> S<small>ÜNDOPFER ABGESONDERT HAT UND ES ABHANDEN GEKOMMEN IST, WORAUF ER STATT DESSEN EIN</small> S<small>ÜNDOPFER ABGESONDERT HAT, UND BEVOR ER NOCH DAZU KAM, ES DARZUBRINGEN, DAS</small> G<small>ELD SICH EINFINDET UND DAS</small> S<small>ÜNDOPFER FEHLERBEHAFTET IST, SO VERKAUFE ER ES UND BRINGE VON DIESEM UND VON JENEM EIN</small> S<small>ÜNDOPFER, UND DER</small> R<small>EST FÄLLT DER FREIWILLIGEN</small> S<small>PENDENKASSE ZU</small>. W<small>ENN JEMAND EIN</small> S<small>ÜNDOPFER ABGESONDERT HAT UND ES ABHANDEN GEKOMMEN IST, UND NACHDEM ER STATT DESSEN</small> G<small>ELD ABGESONDERT HAT, ABER NOCH NICHT DAZU KAM, DAFÜR DAS</small> S<small>ÜNDOPFER ZU KAUFEN, DAS</small> <small>ERSTE</small> S<small>ÜNDOPFER SICH EINFINDET UND ES FEHLERBEHAFTET IST, SO VERKAUFE ER ES UND BRINGE VON DIESEM UND VON JENEM EIN</small> S<small>ÜNDOPFER, UND DER</small> R<small>EST FÄLLT DER FREIWILLIGEN</small> S<small>PENDENKASSE ZU</small>. W<small>ENN JEMAND SEIN</small> S<small>ÜNDOPFER ABGESONDERT HAT UND ES ABHANDEN GEKOMMEN IST, WORAUF ER STATT DESSEN EIN ANDERES ABGESONDERT HAT, UND BEVOR ER NOCH DAZU KAM, ES DARZUBRINGEN, DAS ERSTE SICH EINFINDET UND BEIDE FEHLERBEHAFTET SIND, SO VERKAUFE ER SIE UND BRINGE VON DIESEM UND VON JENEM EIN</small> S<small>ÜNDOPFER, UND DER</small> R<small>EST FÄLLT DER FREIWILLIGEN</small> S<small>PENDENKASSE ZU</small>. W<small>ENN JEMAND SEIN</small> S<small>ÜNDOPFER ABGESONDERT HAT UND ES ABHANDEN GEKOMMEN IST, WORAUF ER STATT DESSEN EIN ANDERES ABGESONDERT HAT, UND BEVOR ER DAZU KAM, ES DARZUBRINGEN, DAS ERSTE SICH EINFINDET UND BEIDE FEHLERFREI SIND, SO IST EINES VON IHNEN ALS</small> S<small>ÜNDOPFER DARZUBRINGEN UND DAS ANDERE VERENDEN ZU LASSEN – SO</small> R<small>ABBI</small>. D<small>IE</small> W<small>EISEN SAGEN, EIN</small> S<small>ÜNDOPFER SEI NUR DANN VERENDEN ZU LASSEN, WENN ES SICH EINFINDET NACHDEM DER</small> E<small>IGENTÜMER</small> S<small>ÜHNE ERLANGT HAT; EBENSO SEI DAS</small> G<small>ELD NUR DANN INS</small> S<small>ALZMEER ZU WERFEN, WENN ES SICH EINFINDET, NACHDEM DER</small> E<small>IGENTÜMER</small> S<small>ÜHNE ERLANGT HAT</small>.
+W<small>ENN JEMAND EIN</small> S<small>ÜNDOPFER ABGESONDERT HAT UND ES FEHLERBEHAFTET IST, SO VERKAUFE ER ES UND BRINGE FÜR DEN ERLÖS EIN ANDERES</small>. R. E<small>LEA͑ZAR B</small>. R. Š<small>IMO͑N SAGTE</small>: I<small>ST DAS ANDERE DARGEBRACHT WORDEN BEVOR</small> <small>DAS ERSTE</small> <small>GESCHLACHTET WORDEN</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Vom Käufer als Profanes.</i><small>IST, SO IST ES VERENDEN ZU LASSEN, WEIL DER</small> E<small>IGENTÜMER BEREITS</small> S<small>ÜHNE ERLANGT HAT</small>.
+
+Chapter 5
+
+<b>A</b>UF <small>WELCHE</small> W<small>EISE KANN MAN BEIM</small> E<small>RSTGEBORENEN EINE</small> L<small>IST</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Es nicht dem Priester geben zu müssen.</i> <small>ANWENDEN</small>? W<small>ENN EIN</small> E<small>RSTGEBÄRENDES TRÄCHTIG IST, SAGE MAN: WAS IM</small> L<small>EIBE DIESER, SEI, WENN ES EIN</small> M<small>ÄNNCHEN IST, EIN</small> B<small>RANDOPFER; WIRFT ES EIN</small> M<small>ÄNNCHEN, SO IST ES ALS</small> B<small>RANDOPFER DARZUBRINGEN</small>; <small>SAGTE ER</small>: <small>WENN EIN</small> W<small>EIBCHEN, SEI ES EIN</small> H<small>EILSOPFER, SO IST, WENN ES EIN</small> W<small>EIBCHEN WIRFT, ES ALS</small> H<small>EILSOPFER DARZUBRINGEN</small>. S<small>AGTE ER</small>: <small>WENN EIN</small> M<small>ÄNNCHEN, SEI ES EIN</small> B<small>RANDOPFER, UND WENN EIN</small> W<small>EIBCHEN, SEI ES EIN</small> H<small>EILSOPFER, SO IST, WENN ES EIN</small> M<small>ÄNNCHEN UND EIN</small> W<small>EIBCHEN WIRFT, DAS</small> M<small>ÄNNCHEN ALS</small> B<small>RANDOPFER UND DAS</small> W<small>EIBCHEN ALS</small> H<small>EILSOPFER DARZUBRINGEN</small>.
+W<small>IRFT ES ZWEI</small> M<small>ÄNNCHEN, SO IST EINES ALS</small> B<small>RANDOPFER DARZUBRINGEIS UND DAS ANDERE AN</small> B<small>RANDOPFERPFLICHTIGE ZU VERKAUFEN, UND DER</small> E<small>RLÖS IST PROFAN</small>. W<small>IRFT ES ZWEI</small> W<small>EIBCHEN, SO IST DAS EINE VON IHNEN ALS</small> H<small>EILSOPFER DARZUBRINGEN UND DAS ANDERE AN</small> H<small>EILSOPFERPFLICHTIGE ZU VERKAUFEN, UND DER</small> E<small>RLÖS IST PROFAN</small>. W<small>IRFT ES EIN</small> G<small>ESCHLECHTSLOSES ODER EINEN</small> Z<small>WITTER, SO WERDEN SIE WIE</small> R. Š<small>IMO͑N B</small>. G<small>AMLIÉL SAGT, VON DER</small> H<small>EILIGKEIT NICHT ERFASST</small>.
+<b>W</b><small>ENN JEMAND GESAGT HAT: DAS</small> J<small>UNGE VON DIESEM</small> V<small>IEH</small> <small>SEI EIN</small> B<small>RANDOPFER UND DIESES SELBST EIN</small> H<small>EILSOPFER, SO SIND SEINE</small> W<small>ORTE GÜLTIG; WENN ABER: DIESES SELBST SEI EIN</small> H<small>EILSOPFER UND SEIN</small> J<small>UNGES EIN</small> B<small>RANDOPFER, SO IST ES DAS</small> J<small>UNGE EINES</small> H<small>EILSOPFERS – SO</small> R. M<small>EÍR</small>. R. J<small>OSE SAGTE</small>: H<small>AT ER DIES VON VORNHEREIN BEABSICHTIGT, SO SIND, DA MAN NICHT ZWEI</small> N<small>AMEN GLEICHZEITIG AUSSPRECHEN KANN, SEINE</small> W<small>ORTE GÜLTIG; WENN ER ABER, NACHDEM ER ‘DIESES SELBST SEI EIN</small> H<small>EILSOPFER’ GESAGT HAT, SICH ÜBERLEGT UND SAGT: UND SEIN</small> J<small>UNGES EIN</small> B<small>RANDOPFER, SO IST ES DAS</small> J<small>UNGE EINES</small> H<small>EILSOPFERS</small>.
+<b>S</b><small>AGTE JEMAND</small>: <small>DIESES SEI</small> E<small>INGETAUSCHTES AUF DAS</small> B<small>RANDOPFER</small>, E<small>INGETAUSCHTES AUF DAS</small> H<small>EILSOPFER, SO IST ES</small> E<small>INGETAUSCHTES AUF DAS</small> B<small>RANDOPFER – SO</small> R. M<small>EÍR</small>. R. J<small>OSE SPRACH</small>: H<small>AT ER ES</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Beides einzutauschen.</i><small>VON VORNHEREIN BEABSICHTIGT, SO SIND, DA MAN NICHT ZWEI</small> N<small>AMEN GLEICHZEITIG AUSSPRECHEN KANN, SEINE</small> W<small>ORTE GÜLTIG</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Das Vieh, ist, wenn es ein Gebrechen bekommt, zu verkaufen u. der Erlös für beides zu verwenden.</i>, <small>WENN ER ABER, NACHDEM ER</small> ‘E<small>INGETAUSCHTES AUF DAS</small> B<small>RANDOPFER’ GESAGT HAT, SICH ÜBERLEGT UND SAGT</small>: E<small>INGETAUSCHTES AUF DAS</small> H<small>EILSOPFER, SO IST ES</small> E<small>INGETAUSCHTES EINES</small> B<small>RANDOPFERS</small>.
+<b>S</b><small>AGTE JEMAND</small>: D<small>IESES SEI ANSTELLE VON DIESEM, UMGETAUSCHT AUF DIESES, AUSGEWECHSELT DURCH DIESES, SO IST DIES EIN</small> U<small>MTAUSCH; WENN ABER: DIESES SEI AUSGEWEIHT DURCH DIESES, SO IST DIES KEIN</small> U<small>MTAUSCH</small>. I<small>ST ABER DAS</small> O<small>PFERTIER FEHLERBEHAFTET, SO WIRD ES PROFAN, NUR MUSS ER FÜR DEN</small> G<small>ELDWERT AUFKOMMEN</small>.
+<b>S</b><small>AGTE JEMAND</small>: <small>DIESES SEI ANSTELLE DES</small> B<small>RANDOPFERS, ANSTELLE DES</small> S<small>ÜNDOPFERS, SO HAT ER NICHTS GESAGT; WENN ABER: ANSTELLE DIESES</small> S<small>ÜNDOPFERS, ANSTELLE DIESES</small> B<small>RANDOPFERS, ANSTELLE DES</small> S<small>ÜNDOPFERS, ANSTELLE DES</small> B<small>RANDOPFERS, DAS ICH ZUHAUSE HABE, UND ER EIN SOLCHES HAT, SO SIND SEINE</small> W<small>ORTE GÜLTIG</small>. S<small>AGTE JEMAND ÜBER EIN UNREINES</small> V<small>IEH ODER ÜBER EIN FEHLERBEHAFTETES: DIESES SEI EIN</small> B<small>RANDOPFER, SO HAT ER NICHTS GESAGT; WENN ABER: DIESES SEI FÜR EIN</small> B<small>RANDOPFER, SO IST ES ZU VERKAUFEN UED FÜR DEN</small> E<small>RLÖS EIN</small> B<small>RANDOPFER ZU BRINGEN</small>.
+
+Chapter 6
+
+<b>A</b>LLE T<small>IERE</small>, <small>DIE FÜR DEN</small> A<small>LTAR VERBOTEN SIND, MACHEN ANDERE VERBOTEN</small>, <small>IN WELCHEM</small> V<small>ERHÄLTNISSE SIE AUCH SIND</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Ist ein solches Tier in eine nach Tausenden zählende Herde gekommen, so ist die ganze Herde für den Altar verboten.</i>: <small>DAS AKTIV ODER PASSIV ZUR</small> B<small>ESTIALITÄT VERWANDTE, DAS ABGESONDERTE, DAS ANGEBETETE, DAS ALS</small> H<small>URENGABE ODER</small> H<small>UNDEPREIS VERWANDTE, DER</small> M<small>ISCHLING, DAS TOTVERLETZTE UND DIE</small> S<small>EITENGEBURT</small>. W<small>AS HEISST ‘ABGESONDERTES’</small>? D<small>AS FÜR DEN</small> G<small>ÖTZENDIENST ABGESONDERT WORDEN IST; ES HEISST IST VERBOTEN, UND WAS AN IHM, IST ERLAUBT</small>. W<small>AS HEISST ‘ANGEBETETES’</small>? D<small>AS ANGEBETET WORDEN IST; ES SELBST IST VERBOTEN, UND WAS AN IHM, IST VERBOTEN</small>. B<small>EIDE SIND ZUM</small> E<small>SSEN ERLAUBT</small>.
+<b>W</b><small>AS HEISST</small> H<small>URENGABE</small>? W<small>ENN JEMAND ZU EINER</small> H<small>UBE GESAGT HAT: DA HAST DU DIESES</small> L<small>AMM ALS</small> B<small>ELOHNUNG</small>. S<small>ELBST WENN ES HUNDERT<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Die er ihr gibt.</i>SIND, SIND SIE VERBOTEN</small>. D<small>ESGLEICHEN, WENN JEMAND ZU SEINEM</small> N<small>ÄCHSTEN SAGT: DA HAST DU DIESES</small> L<small>AMM, UND DAFÜR MAG DEINE</small> M<small>AGD BEI MEINEM</small> S<small>KLAVEN SCHLAFEN</small>; R<small>ABBI SAGT, ES SEI KEINE</small> H<small>URENGABE, UND DIE</small> W<small>EISEN SAGEN, ES SEI</small> H<small>URENGABE</small>.
+<b>W</b><small>AS HEISST</small> H<small>UNDEPREIS</small>? W<small>ENN JEMAND ZU SEINEM</small> N<small>ÄCHSTEN SAGT: DA HAST DU DIESES</small> L<small>AMM FÜR DIESEN</small> H<small>UND</small>. D<small>ESGLEICHEN IST, WENN ZWEI</small> G<small>ESELLSCHAFTER GETEILT HABEN, UND DER EINE ZEHN</small> S<small>CHAFE</small> <small>UND DER ANDERE NEUN UND EINEN</small> H<small>UND GENOMMEN HAT, DER</small> G<small>EGENWERT DES</small> H<small>UNDES VERBOTEN</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Zur Opferung.</i>, <small>UND DIE MIT DEM</small> H<small>UNDE ERLAUBT</small>. D<small>IE</small> H<small>UNDEGABE</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Der Lohn für die Hergabe einer Hündin zum bestialischen Beischlafe, nach anderer Erklärung zur Paarung.</i><small>UND DER</small> H<small>URENPREIS</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Ein Schaf, das man für eine Hure zahlt, die man als Sklavin kauft.</i><small>SIND ERLAUBT, DENN ES HEISST</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Dt. 23,19.</i><i>beide</i>, <small>NICHT ABER VIER; IHRE</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Von solchen Lämmern.</i>J<small>UNGEN SIND ERLAUBT, DENN ES HEISST</small> <i>sie</i>, <small>NICHT ABER IHRE</small> J<small>UNGEN</small>.
+<b>H</b><small>AT ER IHR</small> G<small>ELD GEGEBEN, SO IST ES ERLAUBT, WENN ABER</small> Wein, Ö<small>L</small>, M<small>EHL ODER SONST ETWAS, DESSEN</small> A<small>RT AUF DEM</small> A<small>LTAR DARGEBRACHT WIRD, SO IST ES VERBOTEN</small>. H<small>AT ER IHR</small> O<small>PFERTIERE GEGEBEN, SO SIND SIE ERLAUBT,</small> WENN <small>PROFANES</small> G<small>EFLÜGEL, SO IST ES VERBOTEN</small>. E<small>IGENTLICH SOLLTE MAN EINEN</small> S<small>CHLUSS FOLGERN: WENN AUF</small> O<small>PFERTIERE, DIE DURCH EINEN</small> L<small>EIBESFEHLER UNTAUGLICH WERDEN</small>, <small>DAS</small> V<small>ERBOT</small> <small>DER</small> H<small>URENGABE UND DES</small> H<small>UNDEPREISES SICH NICHT ERSTRECKT, UM WIEVIEL WENIGER SOLLTE SICH</small> <small>DAS</small> V<small>ERBOT</small> <small>DER</small> H<small>URENGABE UND DES</small> H<small>UNDEPREISES AUF DAS</small> G<small>EFLÜGEL ERSTRECKEN, DAS DURCH EINEN</small> L<small>EIBESFEHLER NICHT UNTAUGLICH WIRD</small>. A<small>BER ES HEISST</small>:<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Dt. 23,19.</i><i>für jedes Gelübde</i>, <small>UND DIES SCHLIESST DAS</small> G<small>EFLÜGEL EIN</small>.
+V<small>ON ALLEN, DIE FÜR DEN</small> A<small>LTAR VERBOTEN SIND, SIND DIE</small> J<small>UNGEN ERLAUBT</small>. R. E<small>LIE͑ZER SAGT, DAS</small> J<small>UNGE DES</small> T<small>OTVERLETZTEN DÜRFE AUF DEM</small> A<small>LTAR NICHT DARGEBRACHT WERDEN</small>. R. Ḥ<small>ANINA B</small>. A<small>NTIGONOS SAGT, WENN EIN TAUGLICHES VON EINEM</small> T<small>OTVERLETZTEN GESOGEN HAT, SEI ES FÜR DEN</small> A<small>LTAR UNTAUGLICH</small>. A<small>LLE</small> O<small>PFERTIERE, DIE TOTVERLETZT WURDEN, DÜRFEN NICHT AUSGELÖST WERDEN, WEIL MAN NICHT</small> O<small>PFER AUSLÖSEN DARF, UM SIE DEN</small> H<small>UNDEN ZUM</small> F<small>RESSEN ZU GEBEN</small><sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Da sie für Menschen zum Genüsse verboten sind.</i>.
+
+Chapter 7
+
+<b>M</b>ANCHES <small>GILT BEIM</small> G<small>EHEILIGTEN FÜR DEN</small> A<small>LTAR, WAS NICHT BEIM</small> G<small>EHEILIGTEN FÜR DEN</small> T<small>EMPELREPARATURFONDS, UND MANCHES BEIM</small> G<small>EHEILIGTEN FÜR DEN</small> T<small>EMPELREPARATURFONDS, WAS NICHT BEIM</small> G<small>EHEILIGTEN FÜR DEN</small> A<small>LTAR</small>. D<small>AS</small> G<small>EHEILIGTE FÜR DEN</small> A<small>LTAR KANN UMGETAUSCHT WERDEN</small>, G<small>EHEILIGTES FÜR DEN</small> T<small>EMPELREPARATURFONDS KANN NICHT UMGETAUSCHT WERDEN; BEIM</small> G<small>EHEILIGTEN FÜR DEN</small> A<small>LTAR IST MAN SCHULDIG WEGEN</small> V<small>ERWERFLICHEM</small>, Z<small>URÜCKGEBLIEBENEM UND</small> U<small>NREINEM,</small> IHRE J<small>UNGEN UND IHRE</small> M<small>ILCH SIND NACH IHRER</small> A<small>USLÖSUNG VERBOTEN</small>, <small>WER SIE AUSSERHALB</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Des Tempelhofes.</i> <small>SCHLACHTET, IST SCHULDIG, UND MAN DARF NICHT DAVON</small> H<small>ANDWERKERN</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Für Tempelarbeiten.</i> <small>ALS</small> L<small>OHN GEBEN, WAS ABER BEIM</small> G<small>EHEILIGTEN FÜR DEN</small> T<small>EMPELREPARATURFONDS NICHT DER</small> F<small>ALL IST</small>.
+M<small>ANCHES GILT NUR BEIM</small> G<small>EHEILIGTEN FÜR DEN</small> T<small>EMPELREPARATURFONDS</small>: G<small>EHEILIGTES OHNE</small> B<small>ESTIMMUNG IST FÜR DEN</small> T<small>EMPELREPARATURFONDS, DIE</small> H<small>EILIGUNG FÜR DEN</small> T<small>EMPELREPARATURFONDS ERSTRECKT SICH AUF ALLES, MAN BEGEHT EINE</small> V<small>ERUNTREUUNG AN IHREN</small> E<small>RZEUGNISSEN, UND DIE</small> P<small>RIESTER</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> So richt, nach der Mišna separata u. Handschriften.</i> <small>HABEN NICHTS DAVON</small>.
+W<small>EDER</small> G<small>EHEILIGTES FÜR DEN</small> A<small>LTAR NOCH</small> G<small>EHEILIGTES FÜR DEN</small> T<small>EMPELREPARATURFONDS DARF MAN VON EINER</small> H<small>EILIGKEIT AUF EINE ANDERE</small> H<small>EILIGKEIT ABÄNDERN</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Ist es für einen bestimmten Zweck geheiligt worden, so darf es nicht für einen anderen verwendet werden.</i>, <small>WOHL ABER DARF MAN IHREN</small> S<small>CHÄTZUNGSWERT DEM</small> H<small>EILIGTUME GELOBEN ODER ALS</small> G<small>EBANNTES WEIHEN, UND WENN SIE</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Opfertiere, deren Wert man für den Tempelreparaturfonds geweiht hat.</i><small>VERENDEN, SIND SIE ZU BEGRABEN</small>. R. Š<small>IMO͑N SAGT</small>, G<small>EHEILIGTES FÜR DEN</small> T<small>EMPELREPARATURFONDS IST, WENN ES VERENDET, AUSZULÖSEN</small>.
+<b>F</b><small>OLGENDES IST ZU VERGRABEN: HAT EIN</small> O<small>PFERTIER ABORTIERT, SO IST</small> <small>DIE</small> F<small>EHLGEBURT</small> <small>ZU VERGRABEN, HAT ES EINE</small> E<small>IHAUT GEWORFEN, SO IST SIE ZU VERGRABEN, FERNER DAS GESTEINIGTE</small> R<small>IND</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Cf. Ex. 21,29.</i>, <small>DAS GENICKBROCHENE</small> K<small>ALB</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Cf. Dt. 21,4.</i>, <small>DIE</small> V<small>ÖGEL</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Cf. Lev. 14,4.</i><small>DES</small> A<small>USSÄTZIGEN, DAS</small> H<small>AAR</small><sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Cf. Num. 6,9.</i><small>DES</small> N<small>AZIRÄERS,</small> DAS E<small>RSTGEBORENE DES</small> E<small>SELS</small><sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Das nicht ausgelöst worden ist; cf. Ex. 13,13.</i>, F<small>LEISCH IN</small> M<small>ILCH, UND</small> P<small>ROFANES, DAS IM</small> T<small>EMPELHOFE GESCHLACHTET WORDEN IST</small>. R. Š<small>IMO͑N SAGT</small>, P<small>ROFANES, DAS IM</small> T<small>EMPELHOFE GESCHLACHTET WORDEN IST, SEI ZU VERBRENNEN, DESGLEICHEN EIN</small> W<small>ILD, DAS IM</small> T<small>EMPELHOFE GESCHLACHTET WORDEN IST</small>.
+F<small>OLGENDES IST ZU VERBRENNEN</small>: G<small>ESÄUERTES AM</small> P<small>ESAḤFESTE IST ZU VERBRENNEN, UNBEINE</small> H<small>EBE</small>, U<small>NGEWEIHTES UND</small> M<small>ISCHFRUCHT</small> (<small>DES</small> W<small>EINBERGES</small>) <small>SIND, WAS MAN ZU VERBRENNEN PFLEGT, ZU VERBRENNEN, UND WAS MAN ZU VERGRABEN PFLEGT, ZU VERGRABEN</small>. B<small>ROT UND</small> Ö<small>L VON</small> H<small>EBE DARF MAN ZUM</small> B<small>RENNEN VERWENDEN</small>.
+A<small>LLE</small> O<small>PFERTIERE, DIE AUSSERHALB DER</small> F<small>RIST UND AUSSERHALB DES</small> R<small>AUMES</small><sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Die hierfür in der Schrift festgesetzt sind.</i><small>GESCHLACHTET WORDEN SIND, SIND ZU VERBRENNEN</small>. D<small>AS</small> S<small>CHWEBE</small>-S<small>CHULDOPFER IST ZU VERBRENNEN</small>; R. J<small>EHUDA SAGT, ZU VERGRABEN</small>. D<small>AS IM</small> Z<small>WEIFEL</small><sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Das beispielsweise eine Gebärende darzubringen hat (cf. Lev. 12,8), es aber zweifelhaft ist, ob es eine wirkliche Geburt war.</i><small>DARGEBRACHTE</small> G<small>EFLÜGEL</small>-S<small>ÜNDOPFER IST ZU VERBRENNEN</small>; R. J<small>EHUDA SAGT, MAN WERFE ES IN DEN</small> K<small>ANAL</small><sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Im Tempelhofe, wo das Opferblut abfließt.</i>. W<small>AS ZU VERGRABEN IST, DARF NICHT VERBRANNT WERDEN, UND WAS ZU VERBRENNEN IST, DARF NICHT VERGRABEN WERDEN</small>. R. J<small>EHUDA SAGT, WER FÜR SICH ERSCHWEREN WILL, DAS ZU VERBRENNEN, WAS ZU VERGRABEN IST, DÜRFE DIES</small>. S<small>IE SPRACHEN ZU IHM</small>: E<small>S IST NICHT ERLAUBT, ANDERS ZU VERFAHREN</small>.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Temurah/English/William Davidson Edition - English.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Temurah/English/William Davidson Edition - English.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..dd0daf5d1f23a2cad1194d5691f65eaadb5dfbd1
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Temurah/English/William Davidson Edition - English.txt	
@@ -0,0 +1,64 @@
+Mishnah Temurah
+משנה תמורה
+William Davidson Edition - English
+https://korenpub.com/collections/the-noe-edition-koren-talmud-bavli-1
+
+Mishnah Temurah
+
+
+
+Chapter 1
+
+<b>Everyone substitutes</b> a non-sacred animal for a consecrated animal, <b>both men and women.</b> That is <b>not</b> to say <b>that it is permitted for a person to effect substitution; rather,</b> it means <b>that if one substituted</b> a non-sacred animal for a consecrated animal, <b>the substitution takes effect,</b> and the non-sacred animal becomes consecrated, and the consecrated animal remains sacred. <b>And</b> the one who substituted the non-sacred animal <b>incurs the forty [<i>sofeg et ha’arba’im</i>]</b> lashes. <b>The priests substitute for their</b> own offerings <b>and Israelites substitute for their</b> own offerings. <b>The priests substitute neither for a sin offering, nor for a guilt offering, nor for a firstborn</b> offering that they received from an Israelite, as those animals are not their property, and one does not substitute an animal that is not his. <b>Rabbi Yoḥanan ben Nuri said: For what</b> reason can priests <b>not substitute for a firstborn</b> offering that they received from an Israelite? Does it not belong to them? <b>Rabbi Akiva said to him: A sin offering and a guilt offering</b> are <b>a gift to the priest, and the firstborn</b> offering is likewise <b>a gift to the priest. Just as</b> in the cases of <b>a sin offering and a guilt offering,</b> priests that receive one of them from an Israelite <b>cannot substitute for it, so too</b> with regard to <b>a firstborn</b> offering, priests that receive it from an Israelite <b>cannot substitute for it.</b> <b>Rabbi Yoḥanan ben Nuri said: What</b> is this comparison <b>for him? If</b> a priest <b>does not substitute for a sin offering and a guilt offering, which</b> priests <b>do not acquire during</b> the animals’ <b>lifetimes, will you say</b> the same <b>with regard to a firstborn, which</b> priests <b>do acquire during</b> the animal’s <b>lifetime? Rabbi Akiva said to him: But isn’t it already stated: “Then both it and its substitute shall be sacred”</b> (Leviticus 27:10), which juxtaposes the consecration of the consecrated animal with that of its non-sacred substitute? <b>Where is</b> the consecrated animal <b>imbued with sanctity?</b> It is <b>in the house of the owner. So too,</b> the <b>substitute</b> animal is consecrated <b>in the house of the owner.</b> Therefore, the priest cannot substitute for the firstborn that he received because he is not the owner that initially consecrated it. It is written: “He shall neither exchange it, nor substitute it, good for bad, or bad for good; and if he substitutes an animal for an animal, then both it and its substitute shall be sacred” (Leviticus 27:10). The mishna enumerates the consecrated and non-sacred animals this verse applies to. 
+<b>One substitutes</b> for consecrated animals <b>from the flock</b> of sheep or goats, and the sanctity takes effect <b>upon</b> animals from <b>the herd</b> of cattle, <b>and</b> one substitutes <b>from the herd</b> and the sanctity takes effect <b>upon</b> animals from <b>the flock. And</b> one substitutes <b>from the sheep</b> and the sanctity takes effect <b>upon the goats, and from the goats upon the sheep;</b> and <b>from the males upon the females, and from the females upon the males;</b> and <b>from the unblemished</b> animals <b>upon the blemished</b> animals, and <b>from the blemished</b> animals <b>upon the unblemished</b> animals. The source for this is <b>as it is stated: “He shall neither exchange it, nor substitute it, good for bad, or bad for good”</b> (Leviticus 27:10). <b>And which is</b> the case of <b>good for bad</b> where the substitution takes effect? It is a case where one substitutes for <b>blemished</b> animals <b>whose consecration preceded their blemish.</b> But if an animal was consecrated after it was blemished, substitution for it does not take effect. <b>One substitutes one</b> non-sacred animal <b>for two</b> consecrated animals <b>and two</b> non-sacred animals <b>for one</b> consecrated animal, and one substitutes <b>one</b> non-sacred animal <b>for one hundred</b> consecrated animals <b>and one hundred</b> non-sacred animals <b>for one</b> consecrated animal. <b>Rabbi Shimon says: One substitutes only one</b> non-sacred animal <b>for one</b> consecrated animal, <b>as it is stated: “Then both it and its substitute shall be sacred”</b> (Leviticus 27:10). <b>Just as “it”</b> indicates one <b>specific</b> animal, <b>so too,</b> its substitute can be only one <b>specific</b> animal.
+<b>One does not substitute</b> non-sacred <b>limbs for</b> consecrated <b>fetuses,</b> i.e., if one says that a certain limb of a non-sacred animal is substituted for a fetus in the womb of a consecrated animal, it is not consecrated. <b>And</b> likewise, one does <b>not</b> substitute non-sacred <b>fetuses for</b> consecrated <b>limbs. And</b> one substitutes <b>neither</b> non-sacred <b>limbs nor fetuses for whole</b> consecrated animals <b>nor</b> non-sacred <b>whole</b> animals <b>for</b> consecrated limbs or fetuses. <b>Rabbi Yosei says: One substitutes</b> non-sacred <b>limbs for whole</b> consecrated animals, <b>but not whole</b> animals <b>for</b> consecrated limbs. <b>Rabbi Yosei said: But isn’t</b> it so <b>with regard to sacrificial</b> animals, that if <b>one says: The</b> hind <b>leg of this</b> animal is <b>a burnt offering, the entire</b> animal is <b>a burnt offering? So too, when he says: The</b> non-sacred hind <b>leg of this</b> animal is <b>in exchange for that</b> animal, <b>the entire</b> animal is <b>a substitute in exchange for it.</b>
+If <i>teruma</i>, the portion of the produce designated for the priest, was intermingled with non-sacred produce, and it is impossible to distinguish between them, if the ratio of non-sacred produce to <i>teruma</i> was less than one hundred to one, the <i>teruma</i> is not nullified and all the produce is forbidden to those for whom <i>teruma</i> is forbidden. If the mixture was then intermingled with other non-sacred produce, that <b>mixture renders</b> it <b>a mixture</b> of <i>teruma</i> <b>only according to</b> the <b>calculation</b> of the percentage of the original <i>teruma</i> produce in the entire mixture. <b>And</b> dough <b>that was leavened</b> with a <i>teruma</i> leavening agent is forbidden to those for whom <i>teruma</i> is forbidden even if the ratio between the non-sacred and the <i>teruma</i> is greater than one hundred to one. If a portion of that dough was intermingled with non-sacred dough, it <b>leavens only according to</b> the <b>calculation</b> of the percentage of the original leavening agent in the entire dough, and the second dough is forbidden only if the quantity of the original <i>teruma</i> leavening agent inside it is sufficient to leaven it. <b>And</b> if three <i>log</i> of drawn water were poured into a ritual bath with less than forty <i>se’a</i> to complete the requisite forty <i>se’a</i>, the ritual bath is invalidated. But <b>drawn water invalidates the ritual bath only according to calculation,</b> as explained in the Gemara.
+<b>And the water of purification</b> of the red heifer <b>becomes water of purification only with</b> the <b>placement of</b> the <b>ashes</b> into the water, but not by placement of water onto the ashes. <b>And</b> one <b><i>beit haperas</i> does not create</b> another <b><i>beit haperas</i>.</b> The Sages decreed ritual impurity on a field in which a grave was plowed, scattering the bones throughout the field. This field is called a <i>beit haperas</i>. That impurity extends to the area of one hundred cubits surrounding the grave. Nevertheless, they did not decree impurity on the second field if one plowed from that field into another field. <b>And there is no <i>teruma</i> after <i>teruma</i>.</b> Once one designates produce from his crop as <i>teruma</i>, if he then designates additional produce from that crop as <i>teruma</i>, it is not <i>teruma</i>. <b>And a substitute</b> animal that was consecrated when it was substituted for a consecrated animal <b>does not render</b> a non-sacred animal exchanged for it <b>a substitute;</b> rather, it remains non-sacred. <b>And the offspring</b> born of a consecrated animal that was not consecrated itself <b>does not render</b> a non-sacred animal exchanged for it <b>a substitute. Rabbi Yehuda says: The offspring renders</b> a non-sacred animal exchanged for it <b>a substitute.</b> The Sages <b>said to him: A consecrated</b> animal <b>renders</b> a non-sacred animal exchanged for it <b>a substitute, but the offspring does not render</b> a non-sacred animal exchanged for it <b>a substitute.</b>
+<b>The birds</b> sacrificed as offerings, i.e., doves and pigeons, <b>and the meal offerings do not render</b> non-sacred items exchanged for them <b>substitutes, as only</b> the term <b>“an animal” is stated</b> with regard to substitution, in the verse: “And if he substitutes an animal for an animal” (Leviticus 27:10). A consecrated animal belonging to <b>the community or</b> to <b>partners does not render</b> a non-sacred animal exchanged for it <b>a substitute, as it is stated</b> in the same verse: <b>“He shall neither exchange it nor substitute</b> it.” One derives from the singular pronoun in the verse that <b>an individual renders</b> a non-sacred animal <b>a substitute, but the community and partners do not render</b> a non-sacred animal <b>a substitute.</b> Items <b>consecrated for Temple maintenance do not render</b> non-sacred items exchanged for them <b>substitutes.</b> <b>Rabbi Shimon said:</b> The fact that animals belonging to the community or partners do not render animals exchanged for them substitutes is derived as follows: The <b>animal tithe was</b> included <b>in</b> the <b>category</b> of all offerings, <b>and why was it</b> singled <b>out</b> in the verse: “And all the tithe of the herd or the flock, whatever passes under the rod, the tenth shall be sacred unto the Lord. He shall not inquire whether it is good or bad, neither shall he substitute for it; and if he substitutes it, then both it and that for which it is substituted shall be sacred” (Leviticus 27:32–33)? Rabbi Shimon explains: It was singled out to juxtapose substitution to the animal tithe, <b>to tell you: Just as</b> the animal <b>tithe</b> is brought exclusively as <b>an individual offering,</b> so too, all offerings that render their substitutes sacred are individual offerings, <b>excluding communal offerings</b> and the offerings of partners from the <i>halakha</i> of substitution. <b>And just as</b> the animal <b>tithe</b> is <b>an offering</b> sacrificed on the <b>altar,</b> so too, all offerings that render their substitutes sacred are offerings sacrificed on the altar, <b>excluding</b> items <b>consecrated for Temple maintenance</b> from the <i>halakha</i> of substitution.
+
+Chapter 2
+
+<b>There are</b> <i>halakhot</i> in effect <b>with regard to offerings of an individual that are not</b> in effect <b>with regard to communal offerings; and there are</b> <i>halakhot</i> in effect <b>with regard to communal offerings that are not</b> in effect <b>with regard to offerings of an individual.</b> The mishna elaborates: There are <i>halakhot</i> in effect with regard to offerings of an individual that are not in effect with regard to communal offerings, <b>as offerings of an individual render</b> a non-sacred animal exchanged for the offering <b>a substitute, and communal offerings do not render</b> a non-sacred animal exchanged for the offering <b>a substitute.</b> <b>Offerings of an individual apply to,</b> i.e., can be brought from, <b>both males and females, but communal offerings apply only to males.</b> If <b>offerings of an individual</b> were not brought at the appropriate time, one is <b>obligated to</b> bring <b>their compensation and compensation</b> for <b>their</b> accompanying meal offering and <b>libations</b> at a later date, <b>but</b> if <b>communal offerings</b> were not brought at the appropriate time, one is <b>obligated to</b> bring <b>neither their compensation nor compensation</b> for <b>their</b> accompanying meal offering and <b>libations</b> at a later date. <b>But</b> one is <b>obligated to</b> bring <b>compensation</b> for <b>their</b> accompanying meal offering and <b>libations once the offering is sacrificed.</b> <b>There are</b> <i>halakhot</i> in effect <b>with regard to communal offerings that are not</b> in effect <b>with regard to offerings of an individual, as communal offerings override Shabbat,</b> in that they are sacrificed on Shabbat, <b>and</b> they override <b>ritual impurity,</b> i.e., they are sacrificed even if the priests are impure with impurity imparted by a corpse; <b>and offerings of an individual override neither Shabbat nor ritual impurity.</b> <b>Rabbi Meir said: But aren’t the High Priest’s griddle-cake</b> offerings <b>and the bull of Yom Kippur offerings of an individual, and</b> yet <b>they override Shabbat and ritual impurity. Rather,</b> this is the principle: Any offering, individual or communal, <b>whose time is fixed</b> overrides Shabbat and ritual impurity, whereas any offering, individual or communal, whose time is not fixed overrides neither Shabbat nor ritual impurity.
+There is a <i>halakha</i> transmitted to Moses from Sinai that there are five sin offerings that are unfit for sacrifice on the altar and have no remedy and are therefore left to die. They are: The offspring of a sin offering; the substitute for a sin offering; a sin offering whose owner died; a sin offering whose owner achieved atonement with another sin offering, when the original sin offering was lost or stolen and later recovered; and a sin offering whose year has passed. The mishna continues the discussion of the distinction between individual and communal offerings. <b>An individual sin offering whose owner achieved atonement</b> with another sin offering after it was lost is left to <b>die, but</b> in the case of <b>a communal</b> sin offering it <b>is not</b> left to <b>die.</b> <b>Rabbi Yehuda says:</b> Even a communal sin offering <b>shall</b> be left to <b>die. Rabbi Shimon says: Just as we found with regard to the offspring of a sin offering, and with regard to the substitute for a sin offering, and with regard to a sin offering whose owner died,</b> that <b>these matters apply to an individual</b> sin offering <b>and not to a communal</b> sin offering, <b>so too,</b> in the cases of a sin offering <b>whose owner achieved atonement</b> with another sin offering, <b>and</b> a sin offering <b>whose</b> first <b>year has passed,</b> the <b>matters</b> are <b>stated with regard to an individual</b> sin offering, <b>and not with regard to a communal</b> sin offering.
+There is greater <b>stringency with regard to sacrificial</b> animals <b>than</b> there is <b>with regard to a substitute, and</b> greater <b>stringency with regard to a substitute than</b> there is <b>with regard to sacrificial</b> animals. The Mishna explains: There is greater <b>stringency with regard to sacrificial</b> animals <b>than</b> there is <b>with regard to a substitute, as sacrificial</b> animals <b>render</b> a non-sacred animal exchanged for them <b>a substitute, but a substitute does not render</b> a non-sacred animal exchanged for it <b>a substitute.</b> Furthermore, <b>the community and the partners consecrate</b> animals as offerings, <b>but they do not substitute</b> non-sacred animals for their offerings. <b>And one consecrates fetuses</b> in utero <b>and</b> one can consecrate an animal’s <b>limbs, but one cannot substitute</b> non-sacred animals for them. There is greater <b>stringency with regard to a substitute than</b> there is <b>with regard to sacrificial</b> animals, <b>as,</b> if one substituted a non-sacred blemished animal for an unblemished sacrificial animal, then the animal <b>with a permanent blemish is imbued with</b> inherent <b>sanctity,</b> which is not the case with regard to consecration. <b>And</b> in addition, those blemished animals consecrated through substitution <b>do not emerge</b> from their consecrated status <b>to</b> assume <b>non-sacred</b> status by means of redemption, in terms of it being permitted <b>to shear</b> its wool <b>and to perform labor</b> with it. <b>Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says</b> that there is an additional stringency that applies to substitution but not to consecration: The Torah <b>rendered</b> the status of one who acts <b>unwittingly like</b> that of one who acts <b>intentionally with regard to substitution,</b> as in both cases the substitute is consecrated. <b>But</b> it <b>did not render</b> the status of one who acts <b>unwittingly like</b> that of one who acts <b>intentionally with regard to consecrated</b> items, since unwitting consecration is ineffective. <b>Rabbi Elazar says:</b> An animal crossbred from <b>diverse kinds, and a <i>tereifa</i>, and</b> an animal <b>born by caesarean section, and a <i>tumtum</i></b> animal, <b>and a hermaphrodite</b> animal are <b>not sacred</b> through consecration, <b>and</b> if they were sacred beforehand, e.g., one consecrated an animal and it subsequently became a <i>tereifa</i>, <b>they do not sanctify</b> non-sacred animals by means of substitution.
+
+Chapter 3
+
+<b>These are the sacrificial</b> animals for which the halakhic status of <b>their offspring and substitutes</b> is <b>like their own</b> halakhic status: <b>The offspring of peace offerings, and their substitute</b> animals, and even <b>the offspring</b> of their offspring or their substitute animals, <b>and</b> even <b>the offspring of their offspring, until the end of all time [<i>ad sof kol ha’olam</i>]. They are</b> all endowed with the sanctity and halakhic status of <b>peace offerings, and</b> therefore <b>they require placing hands</b> on the head of the animal, <b>and libations, and the waving of the breast and the thigh</b> in order to give them to the priest. Although the previous mishna stated plainly that the offspring of a peace offering is itself sacrificed as a peace offering, its status is actually subject to a dispute between the <i>tanna’im</i>. <b>Rabbi Eliezer says: The offspring of a peace offering is not sacrificed</b> on the altar as <b>a peace offering;</b> rather it is sequestered and left to die. <b>And the Rabbis say: It is sacrificed</b> as a peace offering. <b>Rabbi Shimon said:</b> Rabbi Eliezer and the Rabbis <b>do not disagree</b> with regard to the status <b>of the offspring of the offspring of a peace offering or</b> with regard to the status <b>of the offspring of the offspring of the substitute</b> of a peace offering. In those cases, they all agree <b>that</b> the animal <b>is not sacrificed</b> on the altar as a peace offering. <b>With regard to what</b> case <b>do they disagree?</b> They disagree about the case <b>of the offspring</b> of a peace offering itself. <b>Rabbi Eliezer says: It is not sacrificed</b> as a peace offering, <b>whereas the Rabbis say: It is sacrificed.</b> <b>Rabbi Yehoshua and Rabbi Pappeyas testified about the offspring of a peace offering that it is sacrificed</b> as <b>a peace offering. Rabbi Pappeyas said: I testify that we</b> ourselves <b>had a cow</b> that was <b>a peace offering, and we ate it on Passover, and we ate its offspring</b> as <b>a peace offering on</b> a different <b>Festival.</b>
+<b>The offspring of a thanks offering and the substitute</b> of a thanks offering, and <b>the offspring</b> of the offspring and its substitute, <b>and the offspring of their offspring until the end of all time, they are</b> all <b>like thanks offerings,</b> with the <b>only</b> difference being <b>that they do not require</b> the accompanying <b>loaves,</b> unlike the thanks offering itself. With regard to <b>the substitute of a burnt offering, the offspring of the substitute,</b> e.g., if one substituted a female animal for a burnt offering, and it gave birth to a male, and <b>the offspring of the offspring of its offspring until the end of all time, they are</b> all <b>like burnt offerings and</b> therefore <b>they require flaying and cutting</b> into pieces <b>and</b> must be burned <b>completely in the fire.</b> 
+In the case of <b>one who designates a female</b> animal <b>as a burnt offering,</b> which may be brought only from males, <b>and</b> that female <b>gave birth to a male,</b> although it is a male, <b>it</b> is left to <b>graze until it becomes unfit [<i>sheyista’ev</i>] and</b> then <b>it is sold, and he brings a burnt offering with</b> the <b>money</b> received for <b>its</b> sale. <b>Rabbi Elazar says:</b> The male offspring <b>itself is sacrificed as a burnt offering.</b> In the case of <b>one who designates a female</b> animal <b>for a guilt offering,</b> which may be brought only from males, <b>it</b> is left to <b>graze until it becomes blemished and</b> then <b>it is sold, and he brings a guilt offering with</b> the <b>money</b> received for <b>its</b> sale. <b>And if</b> in the interim, he designated a male animal and <b>his guilt offering was</b> already <b>sacrificed,</b> so that a guilt offering is no longer needed, the <b>money</b> received for the sale of the blemished female <b>is allocated for</b> communal <b>gift offerings.</b> <b>Rabbi Shimon says:</b> Since a female is unfit to be sacrificed as a guilt offering, its halakhic status is like that of a blemished animal in the sense that it does not become inherently sacred; rather, its value alone becomes sacred. Therefore, <b>it may be sold without a blemish,</b> and a guilt offering is purchased with the money received for its sale. With regard to <b>the substitute of a guilt offering, the offspring of</b> that <b>substitute, their offspring</b> and <b>the offspring of their offspring, until the end of all time,</b> they are all left to <b>graze until they become unfit, and</b> then <b>they are sold, and</b> the <b>money</b> received for the sale <b>is allocated for</b> communal <b>gift offerings. Rabbi Eliezer says:</b> These animals are not left to graze; rather <b>they</b> are left to <b>die. And Rabbi Elazar says:</b> Communal gift offerings are not purchased with the money from the sale; rather, the owner should <b>bring</b> an individual <b>burnt offering with the money</b> received for <b>its</b> sale. These <i>tanna’im</i> similarly disagree about the following case: <b>A guilt offering whose owner died, and</b> a guilt offering <b>that</b> was lost and <b>its owner gained atonement</b> with another animal, <b>graze until they become unfit, and</b> then <b>they are sold, and</b> the <b>money</b> received for the sale <b>is allocated</b> for communal <b>gift offerings. Rabbi Eliezer says:</b> These animals are left to <b>die. Rabbi Elazar says:</b> The owner must <b>bring</b> an individual <b>burnt offering with the money</b> received for <b>its</b> sale. 
+The mishna objects: <b>But</b> even according to the Rabbis, <b>isn’t a gift offering</b> also <b>a burnt offering? And what</b> then <b>is</b> the difference <b>between the statement of Rabbi Elazar and the statement of the Rabbis? Rather,</b> the Rabbis are referring to a communal burnt offering and Rabbi Elazar is referring to an individual burnt offering, and there are several differences between these two offerings: <b>When</b> the animal <b>comes</b> as an individual <b>burnt offering,</b> the owner <b>places</b> his <b>hands upon it and brings</b> the accompanying meal offering and <b>libations, and its libations</b> come <b>from his</b> own property. <b>If</b> the owner of the animal <b>was a priest,</b> the right to perform <b>its Temple service and</b> the right to <b>its hide are his.</b> <b>And when it is a</b> communal <b>gift offering,</b> the owner of the animal that was sold <b>does not place</b> his <b>hands upon it,</b> as there is no placing of hands for communal offerings, <b>and he does not bring its libations;</b> rather, <b>its libations</b> are brought <b>from</b> the property <b>of the community.</b> Furthermore, <b>although</b> the owner of the animal that was sold <b>is a priest,</b> the right to perform <b>its Temple service and</b> the right to <b>its hide</b> are divided <b>among the members of the priestly watch</b> serving in the Temple that week. 
+With regard to <b>the substitute of a firstborn</b> offering <b>and</b> the substitute of an animal <b>tithe</b> offering, and the <b>offspring</b> of those substitutes and <b>the offspring of their offspring until the end of time,</b> the halakhic status of <b>these</b> animals <b>is like</b> that of <b>a firstborn</b> offering <b>and like</b> that of an animal <b>tithe</b> offering in that they must be treated with sanctity: They graze until they become blemished, <b>and</b> at that point <b>they may be eaten in their blemished</b> state, the substitute of the firstborn by the priests and the substitute of the animal tithe <b>by</b> their <b>owners.</b> They are not sacrificed upon the altar like the original firstborn and animal tithe offerings. <b>What is</b> the practical difference <b>between a firstborn</b> offering <b>and</b> an animal <b>tithe</b> offering <b>and all the</b> other <b>sacrificial animals?</b> The difference is <b>that all the</b> other <b>sacrificial animals</b> that were blemished and redeemed <b>are sold in the butchers’ market [<i>ba’itliz</i>]</b>, <b>and slaughtered in the butchers’ market, and weighed</b> and sold <b>by the <i>litra</i>,</b> in the manner that non-sacred meat is slaughtered and sold. This is the case with regard to all consecrated animals <b>except for the firstborn and</b> animal <b>tithe</b> offerings, which are sold only from the home and not by the <i>litra</i>. <b>And</b> in addition, all sacrificial animals that became blemished <b>are subject to redemption</b> through sale, at which point the money becomes sacred and the animal becomes non-sacred, <b>and their substitutes</b> are also subject <b>to redemption</b> through sale.This is true for all consecrated animals, <b>except for the firstborn and</b> animal <b>tithe</b> offerings, which are not subject to redemption. <b>And</b> all sacrificial animals <b>come</b> to be sacrificed in the Temple even <b>from outside of Eretz</b> Yisrael, <b>except for the firstborn and</b> animal <b>tithe</b> offerings, <b>which</b> should not be brought from outside Eretz Yisrael <i>ab initio</i>. But <b>if they came unblemished, they are sacrificed</b> in the Temple like a regular firstborn or animal tithe offering coming from Eretz Yisrael; <b>and if they are blemished</b> animals, <b>they may be eaten in their blemished</b> state, the firstborns by the priests and the animal tithes <b>by</b> their <b>owners.</b> <b>Rabbi Shimon says: What</b> is the <b>reason</b> for this last difference between them? It is <b>that the firstborn and</b> animal <b>tithe</b> offerings <b>have a remedy in their place</b> outside Eretz Yisrael, as they can graze until they become blemished and then can be eaten there. It is not necessary to bring them to Eretz Yisrael in order to eat them. <b>But</b> with regard to <b>all other sacrificial animals, even if a blemish develops in them, these</b> animals remain <b>in their sanctity,</b> and one must redeem them and bring another offering with the money of their redemption. Therefore, when they are unblemished it is proper to bring these animals themselves to Eretz Yisrael.
+
+Chapter 4
+
+<b>The offspring of a sin offering and the substitute for a sin offering, and a sin offering whose owner has died shall</b> be sequestered and left to <b>die. And</b> with regard to a sin offering that is unfit for sacrifice because <b>its</b> first <b>year</b> from birth <b>has passed, and</b> a sin offering <b>that was lost and</b> when it was <b>found,</b> it was <b>blemished, if</b> it was <b>after the owner achieved atonement</b> through sacrifice of another animal as a sin offering, the blemished animal <b>shall die, and it does not render</b> a non-sacred animal exchanged for it <b>a substitute.</b> Furthermore, one <b>may not derive benefit</b> from any of these sin offerings <i>ab initio</i>, <b>but</b> if one derived benefit from them, after the fact, he is <b>not</b> liable to bring a sin offering for <b>misuse</b> of consecrated items. <b>And if</b> the lost animal was found and discovered to be unfit <b>before the owner achieved atonement</b> for his sin with a different animal, <b>it shall graze until it becomes blemished, and</b> then <b>it shall be sold. And he must bring another</b> sin offering <b>with the money</b> received from the sale. <b>And</b> this animal <b>renders</b> a non-sacred animal exchanged for it <b>a substitute, and</b> one who derives benefit from this animal is liable for <b>misusing it.</b>
+In the case of <b>one who designates a sin offering, and</b> the animal <b>was lost, and he designated another in its stead</b> and sacrificed it, <b>and thereafter the first</b> animal <b>was found;</b> that is a sin offering whose owner achieved atonement with another animal, and <b>it shall</b> be left to <b>die.</b> In the case of <b>one who designates money for</b> purchase of <b>his sin offering, and</b> the money <b>was lost,and he designated</b> an animal as <b>a sin offering in its stead,</b> and he sacrificed it, <b>and thereafter, the money was found,</b> it is prohibited to derive benefit from the money, as the money attains the halakhic status of the sin offering that was to be purchased with it, and that sin offering would be left to die because the owner achieved atonement with another animal. Therefore, <b>he must take</b> the money and cast it <b>into the Dead Sea,</b> from where it cannot be recovered.
+In the case of <b>one who designates money for</b> purchase of his <b>sin offering, and</b> the money <b>was lost, and he designated other money in its stead, and he did not manage to purchase a sin offering with</b> that money <b>before the original</b> money <b>was found, he should bring a sin offering from</b> a combination of <b>this</b> original money <b>and that</b> money designated in its stead, <b>and the remainder shall be allocated for</b> communal <b>gift</b> offerings. In the case of <b>one who designates money for</b> purchase of <b>his sin offering, and</b> the money <b>was lost, and he designated</b> an animal as <b>a sin offering in its stead,</b> and <b>he did not manage to sacrifice</b> the animal <b>before the money was found, and</b> the animal that he designated as <b>a sin offering is blemished,</b> the animal <b>shall be sold; and he brings a sin offering from</b> a combination of <b>this</b> original money <b>and that</b> money received for the sale of the blemished animal, <b>and the remainder shall be allocated for</b> communal <b>gift</b> offerings. In the case of <b>one who designates a sin offering and</b> the animal <b>was lost, and he designated money in its stead, and he did not manage to purchase a sin offering with</b> that money <b>before his sin offering was found, and</b> the animal <b>is blemished,</b> the animal <b>shall be sold; and he brings a sin offering from</b> a combination of <b>this</b> money that he designated <b>and that</b> money received for the sale of the blemished animal, <b>and the remainder shall be allocated for</b> communal <b>gift</b> offerings. In the case of <b>one who designates his sin offering and</b> the animal <b>was lost, and he designated another</b> animal <b>in its stead,</b> and <b>he did not manage to sacrifice</b> the sin offering <b>before the first</b> sin offering <b>was found, and both of</b> the animals <b>are blemished,</b> the animals <b>shall be sold; and he brings a sin offering from</b> a third animal that he buys with a combination of the money from the sale of <b>this</b> animal <b>and</b> from the sale of <b>that</b> animal, <b>and the remainder shall be allocated for</b> communal <b>gift</b> offerings. In the case of <b>one who designates</b> his <b>sin offering and</b> the animal <b>was lost, and he designated another</b> animal <b>in its stead,</b> and <b>he did not manage to sacrifice</b> the sin offering <b>before the first</b> sin offering <b>was found,</b> and <b>both of</b> the animals <b>are unblemished</b> and fit for sacrifice, <b>one of them shall be sacrificed as a sin offering and the other shall</b> be left to <b>die;</b> this is <b>the statement of Rabbi</b> Yehuda HaNasi. <b>And the Rabbis say: A sin offering is not</b> left to <b>die unless it was found after</b> its <b>owner achieved atonement; and the money is not taken to the Dead Sea unless it was found after its owner achieved atonement.</b>
+In the case of <b>one who designates a sin offering and</b> the animal <b>is blemished, he sells</b> the animal <b>and</b> must <b>bring another</b> sin offering <b>with the money</b> received in <b>its</b> sale. <b>Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, says: If the second</b> animal <b>is sacrificed before</b> the first <b>is slaughtered</b> for non-sacred consumption, the first animal <b>shall</b> be left to <b>die.</b> Although it was sold and rendered non-sacred, its status is now that of a sin offering <b>whose owner already achieved atonement</b> with another animal.
+
+Chapter 5
+
+<b>How</b> may <b>one employ artifice to</b> circumvent the obligation to give <b>the firstborn</b> to the priest and utilize the animal for a different offering that he is obligated to bring? The owner approaches <b>an animal</b> that is going to <b>give birth to its firstborn</b> while <b>that</b> animal <b>was</b> still <b>pregnant,</b> and <b>says:</b> That <b>which is in the womb of this</b> animal, <b>if</b> it is <b>male,</b> is designated as a <b>burnt offering.</b> In that case, if the animal <b>gave birth to a male, it will be sacrificed as a burnt offering. And</b> in a case where he says: <b>If it is female,</b> it is designated as a <b>peace offering,</b> if the animal <b>gave birth to a female, it will be sacrificed as a peace offering.</b> In a case where the owner says: <b>If</b> it is <b>male</b> it is designated as a <b>burnt offering, and if it is female</b> it is designated as a <b>peace offering,</b> and the animal <b>gave birth to a male and a female, the male will be sacrificed as a burnt offering and the female will be sacrificed as a peace offering.</b> 
+If the animal <b>gave birth to two males, one of them will be sacrificed as a burnt offering and the second will be sold to</b> those <b>obligated</b> to bring <b>a burnt offering,</b> who will sacrifice it as a burnt offering; and the <b>money</b> received from <b>its</b> sale is <b>non-sacred.</b> If the animal <b>gave birth to two females, one of them will be sacrificed as a peace offering and the second will be sold to</b> those <b>obligated</b> to bring <b>a peace offering,</b> who will sacrifice it as a peace offering, and the <b>money</b> received from <b>its</b> sale is <b>non-sacred.</b> If the animal <b>gave birth to a <i>tumtum</i>,</b> whose gender is unknown, <b>or a hermaphrodite,</b> which has both male and female sexual organs, both of which are unfit for sacrifice, <b>Rabban Shimon ben Gamliel says: They are not imbued with sanctity.</b> 
+<b>One who says: The offspring of this</b> non-sacred animal <b>is a burnt offering and</b> the animal <b>itself is a peace offering, his statement stands,</b> i.e., is effective. If he says: The animal <b>itself is a peace offering and its offspring is a burnt offering,</b> then since consecration of the mother preceded consecration of the offspring, it is <b>the offspring of a peace offering,</b> whose halakhic status is that of a peace offering; this is <b>the statement of Rabbi Meir.</b> <b>Rabbi Yosei said: If that was his intent from the outset,</b> to designate the offspring as a burnt offering when he designated the mother as a peace offering, then <b>since it is impossible to call</b> it by <b>two designations simultaneously, his statement stands,</b> and the mother is a peace offering and the offspring a burnt offering. <b>And if</b> it was only <b>after he said: This</b> animal <b>is hereby a peace offering,</b> that <b>he reconsidered and said: Its offspring is a burnt offering, that offspring is a peace offering,</b> as before he reconsidered, the offspring had already assumed the status of the offspring of a peace offering. 
+If one had two animals standing before him, one a burnt offering and the other a peace offering, and he said with regard to a third, non-sacred animal: <b>This</b> animal <b>is hereby the substitute of the burnt offering, the substitute of the peace offering, that</b> animal <b>is the substitute of the burnt offering.</b> This is <b>the statement of Rabbi Meir.</b> Once he designated it as the substitute of the burnt offering, his initial statement takes effect and the animal assumes the sanctity of the burnt offering. <b>Rabbi Yosei said: If that was his intent from the outset,</b> when he said that the animal is the substitute of the burnt offering, to state that the animal is also the substitute of the peace offering, then <b>since it is impossible to call two designations simultaneously,</b> i.e., one must first say one designation and then the other, <b>his statement stands,</b> and the animal is half a burnt offering and half a peace offering. <b>And if</b> it was only <b>after he said:</b> This animal is hereby <b>the substitute of the burnt offering,</b> that <b>he reconsidered and said: The substitute of the peace offering, that</b> entire animal <b>is the substitute of the burnt offering.</b> 
+This mishna discusses the language that serves to effect substitution. If one said: <b>This</b> non-sacred animal <b>is hereby in place of that</b> consecrated animal, or if he said: It is <b>the substitute of that</b> consecrated animal, or if one said: It is <b>the exchange for that</b> consecrated animal, <b>that</b> non-sacred animal <b>is a substitute.</b> If he said: <b>This</b> consecrated animal <b>is desacralized,</b> with its sanctity transferred <b>to that</b> non-sacred animal, <b>that</b> non-sacred animal <b>is not a substitute.</b> <b>And if the consecrated</b> animal <b>was blemished,</b> and he said: This consecrated animal is desacralized, with its sanctity transferred to that non-sacred animal, the consecrated animal is desacralized <b>and assumes non-sacred</b> status, by Torah law. By rabbinic law, the owner <b>is required to conduct</b> an appraisal to ascertain the relative <b>value</b> of the two animals. If the consecrated animal was worth more than the non-sacred animal, he must pay the difference to the Temple treasury.
+If one said: <b>This</b> non-sacred animal <b>is hereby in place of a burnt offering,</b> or: It is <b>in place of a sin offering, he has said nothing,</b> as he did not say that it was in place of a specific offering. If he said: It is <b>in place of this sin offering, or:</b> It is <b>in place of this burnt offering,</b> or if he said: It is <b>in place of a sin offering</b> that I have in the house, <b>or:</b> It is <b>in place of a burnt offering that I have in the house,</b> and <b>he had</b> that offering in his house, <b>his statement stands,</b> i.e., is effective. If he <b>said with regard to a non-kosher animal and with regard to a blemished animal: These</b> animals <b>are hereby</b> designated as <b>a burnt offering, he has said nothing.</b> If he said: <b>These</b> animals <b>are hereby</b> designated <b>for a burnt offering,</b> the animals <b>should be sold, and he brings a burnt offering</b> purchased <b>with the money</b> received from <b>their</b> sale.
+
+Chapter 6
+
+With regard to <b>all</b> animals <b>whose</b> sacrifice <b>on the altar is prohibited,</b> if they are intermingled with animals whose sacrifice is permitted, <b>they prohibit</b> the entire mixture of animals <b>in any amount,</b> regardless of the ratio of permitted to prohibited animals. These are the animals whose sacrifice is prohibited: <b>An animal that copulated with a person, and an animal that was the object of bestiality, and the set-aside, and one</b> that <b>was worshipped, and</b> an animal that was given as <b>payment</b> to a prostitute <b>or</b> as the <b>price</b> of a dog, <b>or</b> an animal crossbred from a mixture of <b>diverse kinds, or an animal with a wound that will cause it to die within twelve months [<i>tereifa</i>], or</b> an animal <b>born by caesarean section.</b> <b>Which is the</b> animal that is <b>set-aside?</b> It is an animal <b>that is set aside for idol worship.</b> The animal <b>itself is prohibited, but that which is upon it,</b> e.g., its jewelry and garments, <b>is permitted</b> to be sold in order to purchase an animal to be sacrificed. <b>And which is</b> the animal that <b>was worshipped?</b> It is <b>any</b> animal <b>that</b> a person <b>worships</b> as an object of idol worship. In this case, the sacrifice of both the animal <b>itself and</b> an animal purchased using the money from the sale of <b>that which is upon it is prohibited. And the consumption of both this,</b> the animal designated for idol worship, <b>and that,</b> the animal worshipped, <b>is permitted.</b>
+<b>And which</b> is the case of an animal used as <b>payment</b> to a prostitute, which is prohibited as a sacrifice? It is the case of <b>one who says to a prostitute: Here is this lamb as your fee. Even if they were one hundred</b> lambs that he gave her, <b>all of them are</b> considered as payment to a prostitute and are <b>prohibited. And likewise,</b> in the case of <b>one who says to another: Here is this lamb and</b> in return <b>your maidservant will lie with my slave</b> and engage in intercourse with him, <b>Rabbi Meir says:</b> Its halakhic status <b>is not</b> that of <b>payment</b> to a prostitute, <b>and the Rabbis say:</b> Its halakhic status is that of <b>payment</b> to a prostitute.
+<b>And which</b> is the case where an animal has the halakhic status of <b>the price of a dog,</b> and it is therefore prohibited to sacrifice the animal on the altar? It is the case of <b>one who says to another: Here is this lamb in place of a dog.</b> <b>And likewise,</b> this prohibition applies in the case of <b>two partners who divided</b> their common property, which included nineteen lambs and one dog, and <b>one took ten</b> lambs <b>and</b> the other <b>one took nine</b> lambs <b>and a dog.</b> Sacrifice of the ten lambs taken by the partner <b>in exchange for</b> the nine lambs and <b>the dog is prohibited, and</b> sacrifice of the nine lambs <b>that</b> were taken by the partner <b>with the dog is permitted.</b> With regard to lambs given as <b>payment</b> to another for engaging in intercourse with his <b>dog, or</b> as <b>the price of a prostitute</b> to purchase her as his maidservant, <b>their</b> sacrifice <b>is permitted, as it is stated:</b> “As both of them are an abomination to the Lord your God” (Deuteronomy 23:19), from which it is inferred: <b>Two</b> are prohibited, payment to a prostitute and the price of a dog, <b>and not four,</b> i.e., the additional two cases of payment for intercourse with a dog and the price of a prostitute, which are permitted. Furthermore, with regard to the two prohibited cases of payment to a prostitute and the price of a dog, sacrifice of <b>their offspring is permitted,</b> as it is stated <b>“them,” and not their offspring.</b>
+If one <b>gave money</b> to a prostitute as her payment, it is <b>permitted</b> to purchase an offering with <b>that</b> money, as the money itself is not sacrificed. If he paid her with <b>wine, or oil, or flour, or any</b> other <b>item the like of which is sacrificed on the altar,</b> sacrifice of those items <b>is prohibited.</b> If <b>he gave her consecrated</b> items for her services, <b>their</b> sacrifice <b>is permitted.</b> Since they were already consecrated, they do not belong to him, and one cannot prohibit an item that is not his. If he paid her with non-sacred <b>birds, their</b> sacrifice <b>is prohibited.</b> The mishna elaborates: <b>As, by right, it should be</b> inferred <i>a fortiori</i>: <b>If</b> in the case of <b>consecrated</b> items, <b>which a blemish disqualifies,</b> the prohibition of <b>payment</b> to a prostitute <b>and</b> the <b>price</b> of a dog <b>do not take effect with regard to them;</b> with regard to <b>a bird, which a blemish does not disqualify, is it not right that</b> the prohibition of <b>payment</b> to a prostitute <b>and</b> the <b>price</b> of a dog <b>should not take effect with regard to them?</b> Therefore, <b>the verse states:</b> “You shall not bring the payment of a prostitute, or the price of a dog, into the House of the Lord your God <b>for any vow”</b> (Deuteronomy 23:19). This serves <b>to include the bird</b> in the prohibition.
+The mishna adds a principle: With regard to <b>all</b> animals <b>whose</b> sacrifice <b>on the altar is prohibited,</b> sacrifice of <b>their offspring is permitted. Rabbi Eliezer says: The offspring of an animal with a wound that will cause it to die within twelve months [<i>tereifa</i>]shall not be sacrificed on the altar. Rabbi Ḥanina ben Antigonus says: A kosher</b> animal <b>that suckled from a <i>tereifa</i> is disqualified from</b> sacrifice <b>on the altar.</b> With regard to <b>all sacrificial</b> animals <b>that became <i>tereifot</i>, one may not redeem them</b> and render them non-sacred, <b>as</b> their consumption is forbidden and <b>one does not redeem sacrificial</b> animals <b>to feed them to dogs,</b> as this is considered a degradation of sacrificial animals.
+
+Chapter 7
+
+<b>There are</b> elements that apply <b>to</b> animals <b>consecrated for the altar that do not</b> apply <b>to</b> items <b>consecrated for Temple maintenance, and there are</b> elements that apply <b>to</b> items <b>consecrated for Temple maintenance that do not</b> apply <b>to</b> animals <b>consecrated for the altar.</b> One element exclusive to animals consecrated for the altar is <b>that</b> animals <b>consecrated for the altar render</b> an animal exchanged for them <b>a substitute, and</b> items <b>consecrated for Temple maintenance do not render</b> an animal exchanged for them <b>a substitute.</b> In addition, if one slaughters an animal <b>consecrated for the altar</b> with the intention to eat it beyond its designated time, or if he ate the offering after its designated time, or if he ate the offering while ritually impure, <b>he is liable</b> to receive <i>karet</i> <b>for eating it due to</b> violation of the prohibitions of <b><i>piggul</i>, <i>notar</i>, and</b> eating while <b>ritually impure,</b> respectively. If animals consecrated for the altar became pregnant and then became blemished and gave birth after redemption, <b>their offspring and their milk are forbidden after their redemption. And one who slaughters them outside</b> the Temple courtyard is <b>liable</b> to receive <i>karet</i>. And the Temple treasurer <b>does not give compensation to craftsmen from</b> money designated for purchasing animals consecrated for the altar. And in all these instances, <b>that is not so with regard to</b> money <b>consecrated for Temple maintenance.</b>
+<b>There are</b> elements that apply <b>to</b> items <b>consecrated for Temple maintenance</b> that do not apply to animals consecrated for the altar, in <b>that unspecified consecrations are</b> designated <b>for Temple maintenance; consecration for Temple maintenance takes effect on all</b> items; <b>and one</b> is liable to bring a guilt offering and pay an additional payment of one-fifth for <b>misuse</b> of consecrated property, not only for the items themselves, but <b>for their by-products,</b> e.g., milk of a consecrated animal or eggs of a consecrated chicken; <b>and there is no benefit for the owner</b> from items consecrated for Temple maintenance, in contrast to some animals consecrated for the altar, e.g., a peace offering, from which there is benefit for the owner.
+While the previous mishna enumerated differences between consecration for the altar and consecration for Temple maintenance, this mishna enumerates <i>halakhot</i> that apply to both. With regard to <b>both</b> animals <b>consecrated for the altar and</b> items <b>consecrated for Temple maintenance, one may not alter their</b> designation <b>from</b> one form of <b>sanctity to</b> another form of <b>sanctity. But one may consecrate</b> animals already <b>consecrated</b> for the altar by <b>a consecration of</b> their <b>value,</b> and that value is donated to the Temple treasury for maintenance. <b>And one may dedicate them</b> for the purpose of giving their value to the priests. <b>And if</b> animals consecrated either for the altar or for Temple maintenance <b>died, they must be buried. Rabbi Shimon says:</b> Although that is the <i>halakha</i> with regard to animals consecrated for the altar, <b>if</b> animals <b>consecrated for Temple maintenance died, they can be redeemed.</b>
+<b>And these are the</b> items <b>that are buried</b> from which deriving benefit is forbidden: In the case of <b>a sacrificial</b> animal <b>that miscarried,</b> the fetus <b>shall be buried.</b> If the animal <b>miscarried a placenta,</b> the placenta <b>shall be buried. And</b> the same <i>halakha</i> applies to <b>an ox that is stoned</b> for killing a person; <b>and a heifer whose neck is broken</b> when a corpse is found between two cities and the killer is unknown; <b>and the birds</b> brought <b>by a leper</b> for purification; <b>and the hair of a nazirite</b> who became ritually impure, who shaves his head before beginning a new term of naziriteship. <b>And</b> the same <i>halakha</i> applies to <b>the firstborn of a donkey</b> that, if it is not redeemed with a sheep, has its neck broken; <b>and</b> a forbidden mixture <b>of meat</b> cooked <b>in milk; and non-sacred</b> animals <b>that were slaughtered in the Temple courtyard. Rabbi Shimon says: Non-sacred</b> animals <b>that were slaughtered in the Temple courtyard shall be burned,</b> like sacrificial animals that were disqualified in the courtyard. <b>And likewise, an undomesticated animal that was slaughtered in the Temple courtyard,</b> although it is not similar to the animals sacrificed in the Temple, shall be burned by rabbinic decree.
+<b>And these are the</b> items <b>that are burned: Leavened bread on Passover shall be burned. And</b> the same <i>halakha</i> applies to <b>ritually impure <i>teruma</i>. And</b> with regard to <b>the fruit that grows on a tree during the three years after it was planted [<i>orla</i>], and diverse kinds</b> of food crops sown <b>in a vineyard, those</b> items <b>whose</b> appropriate <b>manner</b> of destruction <b>is to be burned,</b> e.g., foods, <b>shall be burned; and those</b> items <b>whose</b> appropriate <b>manner</b> of destruction <b>is to be buried,</b> e.g., liquids, <b>shall be buried. And one</b> may <b>ignite</b> a fire <b>with bread and with oil of</b> impure <b><i>teruma</i>,</b> even though the priest derives benefit from that fire. 
+And with regard to <b>all sacrificial</b> animals <b>that were slaughtered</b> with the intent to sacrifice or consume them <b>beyond their</b> designated <b>time or outside their</b> designated <b>place, those</b> animals <b>shall be burned.</b> With regard to <b>a provisional guilt offering</b> brought by one who is uncertain as to whether he committed a sin that renders him liable to bring a sin offering, if he discovers that he did not sin, the offering <b>shall be burned,</b> as its legal status is like that of an unfit offering. <b>Rabbi Yehuda says: It shall be buried. A sin offering of the bird that comes due to an uncertainty,</b> e.g., in the case of a woman who miscarried and she is uncertain whether it was a fetus, <b>shall be burned,</b> as it may not be eaten due to the uncertainty and because the nape of its neck was pinched and it was not slaughtered. <b>Rabbi Yehuda says: One should cast it into the</b> Temple courtyard <b>drain,</b> as the young bird will decompose and be drawn into the stream outside the Temple. The principle is: <b>All</b> items <b>that are buried shall not be burned, and all</b> items <b>that are burned shall not be buried. Rabbi Yehuda says: If one wished to impose a stringency upon himself</b> by <b>burning</b> items <b>that are</b> to be <b>buried,</b> he is <b>permitted</b> to burn them. The Rabbis <b>said to</b> Rabbi Yehuda: <b>One is not permitted to change</b> the method of destruction, as this could lead to a leniency, since it is permitted to derive benefit from the ashes of items that require burning, whereas it is not permitted to derive benefit from the ashes of items that require burial.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Temurah/English/merged.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Temurah/English/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..1a85d1340a9f220e21022e5260fa41b943bd98fe
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Temurah/English/merged.txt	
@@ -0,0 +1,67 @@
+Mishnah Temurah
+משנה תמורה
+merged
+https://www.sefaria.org/Mishnah_Temurah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-William Davidson Edition - English
+-https://korenpub.com/collections/the-noe-edition-koren-talmud-bavli-1
+
+Mishnah Temurah
+
+
+
+Chapter 1
+
+<b>Everyone substitutes</b> a non-sacred animal for a consecrated animal, <b>both men and women.</b> That is <b>not</b> to say <b>that it is permitted for a person to effect substitution; rather,</b> it means <b>that if one substituted</b> a non-sacred animal for a consecrated animal, <b>the substitution takes effect,</b> and the non-sacred animal becomes consecrated, and the consecrated animal remains sacred. <b>And</b> the one who substituted the non-sacred animal <b>incurs the forty [<i>sofeg et ha’arba’im</i>]</b> lashes. <b>The priests substitute for their</b> own offerings <b>and Israelites substitute for their</b> own offerings. <b>The priests substitute neither for a sin offering, nor for a guilt offering, nor for a firstborn</b> offering that they received from an Israelite, as those animals are not their property, and one does not substitute an animal that is not his. <b>Rabbi Yoḥanan ben Nuri said: For what</b> reason can priests <b>not substitute for a firstborn</b> offering that they received from an Israelite? Does it not belong to them? <b>Rabbi Akiva said to him: A sin offering and a guilt offering</b> are <b>a gift to the priest, and the firstborn</b> offering is likewise <b>a gift to the priest. Just as</b> in the cases of <b>a sin offering and a guilt offering,</b> priests that receive one of them from an Israelite <b>cannot substitute for it, so too</b> with regard to <b>a firstborn</b> offering, priests that receive it from an Israelite <b>cannot substitute for it.</b> <b>Rabbi Yoḥanan ben Nuri said: What</b> is this comparison <b>for him? If</b> a priest <b>does not substitute for a sin offering and a guilt offering, which</b> priests <b>do not acquire during</b> the animals’ <b>lifetimes, will you say</b> the same <b>with regard to a firstborn, which</b> priests <b>do acquire during</b> the animal’s <b>lifetime? Rabbi Akiva said to him: But isn’t it already stated: “Then both it and its substitute shall be sacred”</b> (Leviticus 27:10), which juxtaposes the consecration of the consecrated animal with that of its non-sacred substitute? <b>Where is</b> the consecrated animal <b>imbued with sanctity?</b> It is <b>in the house of the owner. So too,</b> the <b>substitute</b> animal is consecrated <b>in the house of the owner.</b> Therefore, the priest cannot substitute for the firstborn that he received because he is not the owner that initially consecrated it. It is written: “He shall neither exchange it, nor substitute it, good for bad, or bad for good; and if he substitutes an animal for an animal, then both it and its substitute shall be sacred” (Leviticus 27:10). The mishna enumerates the consecrated and non-sacred animals this verse applies to. 
+<b>One substitutes</b> for consecrated animals <b>from the flock</b> of sheep or goats, and the sanctity takes effect <b>upon</b> animals from <b>the herd</b> of cattle, <b>and</b> one substitutes <b>from the herd</b> and the sanctity takes effect <b>upon</b> animals from <b>the flock. And</b> one substitutes <b>from the sheep</b> and the sanctity takes effect <b>upon the goats, and from the goats upon the sheep;</b> and <b>from the males upon the females, and from the females upon the males;</b> and <b>from the unblemished</b> animals <b>upon the blemished</b> animals, and <b>from the blemished</b> animals <b>upon the unblemished</b> animals. The source for this is <b>as it is stated: “He shall neither exchange it, nor substitute it, good for bad, or bad for good”</b> (Leviticus 27:10). <b>And which is</b> the case of <b>good for bad</b> where the substitution takes effect? It is a case where one substitutes for <b>blemished</b> animals <b>whose consecration preceded their blemish.</b> But if an animal was consecrated after it was blemished, substitution for it does not take effect. <b>One substitutes one</b> non-sacred animal <b>for two</b> consecrated animals <b>and two</b> non-sacred animals <b>for one</b> consecrated animal, and one substitutes <b>one</b> non-sacred animal <b>for one hundred</b> consecrated animals <b>and one hundred</b> non-sacred animals <b>for one</b> consecrated animal. <b>Rabbi Shimon says: One substitutes only one</b> non-sacred animal <b>for one</b> consecrated animal, <b>as it is stated: “Then both it and its substitute shall be sacred”</b> (Leviticus 27:10). <b>Just as “it”</b> indicates one <b>specific</b> animal, <b>so too,</b> its substitute can be only one <b>specific</b> animal.
+<b>One does not substitute</b> non-sacred <b>limbs for</b> consecrated <b>fetuses,</b> i.e., if one says that a certain limb of a non-sacred animal is substituted for a fetus in the womb of a consecrated animal, it is not consecrated. <b>And</b> likewise, one does <b>not</b> substitute non-sacred <b>fetuses for</b> consecrated <b>limbs. And</b> one substitutes <b>neither</b> non-sacred <b>limbs nor fetuses for whole</b> consecrated animals <b>nor</b> non-sacred <b>whole</b> animals <b>for</b> consecrated limbs or fetuses. <b>Rabbi Yosei says: One substitutes</b> non-sacred <b>limbs for whole</b> consecrated animals, <b>but not whole</b> animals <b>for</b> consecrated limbs. <b>Rabbi Yosei said: But isn’t</b> it so <b>with regard to sacrificial</b> animals, that if <b>one says: The</b> hind <b>leg of this</b> animal is <b>a burnt offering, the entire</b> animal is <b>a burnt offering? So too, when he says: The</b> non-sacred hind <b>leg of this</b> animal is <b>in exchange for that</b> animal, <b>the entire</b> animal is <b>a substitute in exchange for it.</b>
+If <i>teruma</i>, the portion of the produce designated for the priest, was intermingled with non-sacred produce, and it is impossible to distinguish between them, if the ratio of non-sacred produce to <i>teruma</i> was less than one hundred to one, the <i>teruma</i> is not nullified and all the produce is forbidden to those for whom <i>teruma</i> is forbidden. If the mixture was then intermingled with other non-sacred produce, that <b>mixture renders</b> it <b>a mixture</b> of <i>teruma</i> <b>only according to</b> the <b>calculation</b> of the percentage of the original <i>teruma</i> produce in the entire mixture. <b>And</b> dough <b>that was leavened</b> with a <i>teruma</i> leavening agent is forbidden to those for whom <i>teruma</i> is forbidden even if the ratio between the non-sacred and the <i>teruma</i> is greater than one hundred to one. If a portion of that dough was intermingled with non-sacred dough, it <b>leavens only according to</b> the <b>calculation</b> of the percentage of the original leavening agent in the entire dough, and the second dough is forbidden only if the quantity of the original <i>teruma</i> leavening agent inside it is sufficient to leaven it. <b>And</b> if three <i>log</i> of drawn water were poured into a ritual bath with less than forty <i>se’a</i> to complete the requisite forty <i>se’a</i>, the ritual bath is invalidated. But <b>drawn water invalidates the ritual bath only according to calculation,</b> as explained in the Gemara.
+<b>And the water of purification</b> of the red heifer <b>becomes water of purification only with</b> the <b>placement of</b> the <b>ashes</b> into the water, but not by placement of water onto the ashes. <b>And</b> one <b><i>beit haperas</i> does not create</b> another <b><i>beit haperas</i>.</b> The Sages decreed ritual impurity on a field in which a grave was plowed, scattering the bones throughout the field. This field is called a <i>beit haperas</i>. That impurity extends to the area of one hundred cubits surrounding the grave. Nevertheless, they did not decree impurity on the second field if one plowed from that field into another field. <b>And there is no <i>teruma</i> after <i>teruma</i>.</b> Once one designates produce from his crop as <i>teruma</i>, if he then designates additional produce from that crop as <i>teruma</i>, it is not <i>teruma</i>. <b>And a substitute</b> animal that was consecrated when it was substituted for a consecrated animal <b>does not render</b> a non-sacred animal exchanged for it <b>a substitute;</b> rather, it remains non-sacred. <b>And the offspring</b> born of a consecrated animal that was not consecrated itself <b>does not render</b> a non-sacred animal exchanged for it <b>a substitute. Rabbi Yehuda says: The offspring renders</b> a non-sacred animal exchanged for it <b>a substitute.</b> The Sages <b>said to him: A consecrated</b> animal <b>renders</b> a non-sacred animal exchanged for it <b>a substitute, but the offspring does not render</b> a non-sacred animal exchanged for it <b>a substitute.</b>
+<b>The birds</b> sacrificed as offerings, i.e., doves and pigeons, <b>and the meal offerings do not render</b> non-sacred items exchanged for them <b>substitutes, as only</b> the term <b>“an animal” is stated</b> with regard to substitution, in the verse: “And if he substitutes an animal for an animal” (Leviticus 27:10). A consecrated animal belonging to <b>the community or</b> to <b>partners does not render</b> a non-sacred animal exchanged for it <b>a substitute, as it is stated</b> in the same verse: <b>“He shall neither exchange it nor substitute</b> it.” One derives from the singular pronoun in the verse that <b>an individual renders</b> a non-sacred animal <b>a substitute, but the community and partners do not render</b> a non-sacred animal <b>a substitute.</b> Items <b>consecrated for Temple maintenance do not render</b> non-sacred items exchanged for them <b>substitutes.</b> <b>Rabbi Shimon said:</b> The fact that animals belonging to the community or partners do not render animals exchanged for them substitutes is derived as follows: The <b>animal tithe was</b> included <b>in</b> the <b>category</b> of all offerings, <b>and why was it</b> singled <b>out</b> in the verse: “And all the tithe of the herd or the flock, whatever passes under the rod, the tenth shall be sacred unto the Lord. He shall not inquire whether it is good or bad, neither shall he substitute for it; and if he substitutes it, then both it and that for which it is substituted shall be sacred” (Leviticus 27:32–33)? Rabbi Shimon explains: It was singled out to juxtapose substitution to the animal tithe, <b>to tell you: Just as</b> the animal <b>tithe</b> is brought exclusively as <b>an individual offering,</b> so too, all offerings that render their substitutes sacred are individual offerings, <b>excluding communal offerings</b> and the offerings of partners from the <i>halakha</i> of substitution. <b>And just as</b> the animal <b>tithe</b> is <b>an offering</b> sacrificed on the <b>altar,</b> so too, all offerings that render their substitutes sacred are offerings sacrificed on the altar, <b>excluding</b> items <b>consecrated for Temple maintenance</b> from the <i>halakha</i> of substitution.
+
+Chapter 2
+
+<b>There are</b> <i>halakhot</i> in effect <b>with regard to offerings of an individual that are not</b> in effect <b>with regard to communal offerings; and there are</b> <i>halakhot</i> in effect <b>with regard to communal offerings that are not</b> in effect <b>with regard to offerings of an individual.</b> The mishna elaborates: There are <i>halakhot</i> in effect with regard to offerings of an individual that are not in effect with regard to communal offerings, <b>as offerings of an individual render</b> a non-sacred animal exchanged for the offering <b>a substitute, and communal offerings do not render</b> a non-sacred animal exchanged for the offering <b>a substitute.</b> <b>Offerings of an individual apply to,</b> i.e., can be brought from, <b>both males and females, but communal offerings apply only to males.</b> If <b>offerings of an individual</b> were not brought at the appropriate time, one is <b>obligated to</b> bring <b>their compensation and compensation</b> for <b>their</b> accompanying meal offering and <b>libations</b> at a later date, <b>but</b> if <b>communal offerings</b> were not brought at the appropriate time, one is <b>obligated to</b> bring <b>neither their compensation nor compensation</b> for <b>their</b> accompanying meal offering and <b>libations</b> at a later date. <b>But</b> one is <b>obligated to</b> bring <b>compensation</b> for <b>their</b> accompanying meal offering and <b>libations once the offering is sacrificed.</b> <b>There are</b> <i>halakhot</i> in effect <b>with regard to communal offerings that are not</b> in effect <b>with regard to offerings of an individual, as communal offerings override Shabbat,</b> in that they are sacrificed on Shabbat, <b>and</b> they override <b>ritual impurity,</b> i.e., they are sacrificed even if the priests are impure with impurity imparted by a corpse; <b>and offerings of an individual override neither Shabbat nor ritual impurity.</b> <b>Rabbi Meir said: But aren’t the High Priest’s griddle-cake</b> offerings <b>and the bull of Yom Kippur offerings of an individual, and</b> yet <b>they override Shabbat and ritual impurity. Rather,</b> this is the principle: Any offering, individual or communal, <b>whose time is fixed</b> overrides Shabbat and ritual impurity, whereas any offering, individual or communal, whose time is not fixed overrides neither Shabbat nor ritual impurity.
+There is a <i>halakha</i> transmitted to Moses from Sinai that there are five sin offerings that are unfit for sacrifice on the altar and have no remedy and are therefore left to die. They are: The offspring of a sin offering; the substitute for a sin offering; a sin offering whose owner died; a sin offering whose owner achieved atonement with another sin offering, when the original sin offering was lost or stolen and later recovered; and a sin offering whose year has passed. The mishna continues the discussion of the distinction between individual and communal offerings. <b>An individual sin offering whose owner achieved atonement</b> with another sin offering after it was lost is left to <b>die, but</b> in the case of <b>a communal</b> sin offering it <b>is not</b> left to <b>die.</b> <b>Rabbi Yehuda says:</b> Even a communal sin offering <b>shall</b> be left to <b>die. Rabbi Shimon says: Just as we found with regard to the offspring of a sin offering, and with regard to the substitute for a sin offering, and with regard to a sin offering whose owner died,</b> that <b>these matters apply to an individual</b> sin offering <b>and not to a communal</b> sin offering, <b>so too,</b> in the cases of a sin offering <b>whose owner achieved atonement</b> with another sin offering, <b>and</b> a sin offering <b>whose</b> first <b>year has passed,</b> the <b>matters</b> are <b>stated with regard to an individual</b> sin offering, <b>and not with regard to a communal</b> sin offering.
+There is greater <b>stringency with regard to sacrificial</b> animals <b>than</b> there is <b>with regard to a substitute, and</b> greater <b>stringency with regard to a substitute than</b> there is <b>with regard to sacrificial</b> animals. The Mishna explains: There is greater <b>stringency with regard to sacrificial</b> animals <b>than</b> there is <b>with regard to a substitute, as sacrificial</b> animals <b>render</b> a non-sacred animal exchanged for them <b>a substitute, but a substitute does not render</b> a non-sacred animal exchanged for it <b>a substitute.</b> Furthermore, <b>the community and the partners consecrate</b> animals as offerings, <b>but they do not substitute</b> non-sacred animals for their offerings. <b>And one consecrates fetuses</b> in utero <b>and</b> one can consecrate an animal’s <b>limbs, but one cannot substitute</b> non-sacred animals for them. There is greater <b>stringency with regard to a substitute than</b> there is <b>with regard to sacrificial</b> animals, <b>as,</b> if one substituted a non-sacred blemished animal for an unblemished sacrificial animal, then the animal <b>with a permanent blemish is imbued with</b> inherent <b>sanctity,</b> which is not the case with regard to consecration. <b>And</b> in addition, those blemished animals consecrated through substitution <b>do not emerge</b> from their consecrated status <b>to</b> assume <b>non-sacred</b> status by means of redemption, in terms of it being permitted <b>to shear</b> its wool <b>and to perform labor</b> with it. <b>Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says</b> that there is an additional stringency that applies to substitution but not to consecration: The Torah <b>rendered</b> the status of one who acts <b>unwittingly like</b> that of one who acts <b>intentionally with regard to substitution,</b> as in both cases the substitute is consecrated. <b>But</b> it <b>did not render</b> the status of one who acts <b>unwittingly like</b> that of one who acts <b>intentionally with regard to consecrated</b> items, since unwitting consecration is ineffective. <b>Rabbi Elazar says:</b> An animal crossbred from <b>diverse kinds, and a <i>tereifa</i>, and</b> an animal <b>born by caesarean section, and a <i>tumtum</i></b> animal, <b>and a hermaphrodite</b> animal are <b>not sacred</b> through consecration, <b>and</b> if they were sacred beforehand, e.g., one consecrated an animal and it subsequently became a <i>tereifa</i>, <b>they do not sanctify</b> non-sacred animals by means of substitution.
+
+Chapter 3
+
+<b>These are the sacrificial</b> animals for which the halakhic status of <b>their offspring and substitutes</b> is <b>like their own</b> halakhic status: <b>The offspring of peace offerings, and their substitute</b> animals, and even <b>the offspring</b> of their offspring or their substitute animals, <b>and</b> even <b>the offspring of their offspring, until the end of all time [<i>ad sof kol ha’olam</i>]. They are</b> all endowed with the sanctity and halakhic status of <b>peace offerings, and</b> therefore <b>they require placing hands</b> on the head of the animal, <b>and libations, and the waving of the breast and the thigh</b> in order to give them to the priest. Although the previous mishna stated plainly that the offspring of a peace offering is itself sacrificed as a peace offering, its status is actually subject to a dispute between the <i>tanna’im</i>. <b>Rabbi Eliezer says: The offspring of a peace offering is not sacrificed</b> on the altar as <b>a peace offering;</b> rather it is sequestered and left to die. <b>And the Rabbis say: It is sacrificed</b> as a peace offering. <b>Rabbi Shimon said:</b> Rabbi Eliezer and the Rabbis <b>do not disagree</b> with regard to the status <b>of the offspring of the offspring of a peace offering or</b> with regard to the status <b>of the offspring of the offspring of the substitute</b> of a peace offering. In those cases, they all agree <b>that</b> the animal <b>is not sacrificed</b> on the altar as a peace offering. <b>With regard to what</b> case <b>do they disagree?</b> They disagree about the case <b>of the offspring</b> of a peace offering itself. <b>Rabbi Eliezer says: It is not sacrificed</b> as a peace offering, <b>whereas the Rabbis say: It is sacrificed.</b> <b>Rabbi Yehoshua and Rabbi Pappeyas testified about the offspring of a peace offering that it is sacrificed</b> as <b>a peace offering. Rabbi Pappeyas said: I testify that we</b> ourselves <b>had a cow</b> that was <b>a peace offering, and we ate it on Passover, and we ate its offspring</b> as <b>a peace offering on</b> a different <b>Festival.</b>
+<b>The offspring of a thanks offering and the substitute</b> of a thanks offering, and <b>the offspring</b> of the offspring and its substitute, <b>and the offspring of their offspring until the end of all time, they are</b> all <b>like thanks offerings,</b> with the <b>only</b> difference being <b>that they do not require</b> the accompanying <b>loaves,</b> unlike the thanks offering itself. With regard to <b>the substitute of a burnt offering, the offspring of the substitute,</b> e.g., if one substituted a female animal for a burnt offering, and it gave birth to a male, and <b>the offspring of the offspring of its offspring until the end of all time, they are</b> all <b>like burnt offerings and</b> therefore <b>they require flaying and cutting</b> into pieces <b>and</b> must be burned <b>completely in the fire.</b> 
+In the case of <b>one who designates a female</b> animal <b>as a burnt offering,</b> which may be brought only from males, <b>and</b> that female <b>gave birth to a male,</b> although it is a male, <b>it</b> is left to <b>graze until it becomes unfit [<i>sheyista’ev</i>] and</b> then <b>it is sold, and he brings a burnt offering with</b> the <b>money</b> received for <b>its</b> sale. <b>Rabbi Elazar says:</b> The male offspring <b>itself is sacrificed as a burnt offering.</b> In the case of <b>one who designates a female</b> animal <b>for a guilt offering,</b> which may be brought only from males, <b>it</b> is left to <b>graze until it becomes blemished and</b> then <b>it is sold, and he brings a guilt offering with</b> the <b>money</b> received for <b>its</b> sale. <b>And if</b> in the interim, he designated a male animal and <b>his guilt offering was</b> already <b>sacrificed,</b> so that a guilt offering is no longer needed, the <b>money</b> received for the sale of the blemished female <b>is allocated for</b> communal <b>gift offerings.</b> <b>Rabbi Shimon says:</b> Since a female is unfit to be sacrificed as a guilt offering, its halakhic status is like that of a blemished animal in the sense that it does not become inherently sacred; rather, its value alone becomes sacred. Therefore, <b>it may be sold without a blemish,</b> and a guilt offering is purchased with the money received for its sale. With regard to <b>the substitute of a guilt offering, the offspring of</b> that <b>substitute, their offspring</b> and <b>the offspring of their offspring, until the end of all time,</b> they are all left to <b>graze until they become unfit, and</b> then <b>they are sold, and</b> the <b>money</b> received for the sale <b>is allocated for</b> communal <b>gift offerings. Rabbi Eliezer says:</b> These animals are not left to graze; rather <b>they</b> are left to <b>die. And Rabbi Elazar says:</b> Communal gift offerings are not purchased with the money from the sale; rather, the owner should <b>bring</b> an individual <b>burnt offering with the money</b> received for <b>its</b> sale. These <i>tanna’im</i> similarly disagree about the following case: <b>A guilt offering whose owner died, and</b> a guilt offering <b>that</b> was lost and <b>its owner gained atonement</b> with another animal, <b>graze until they become unfit, and</b> then <b>they are sold, and</b> the <b>money</b> received for the sale <b>is allocated</b> for communal <b>gift offerings. Rabbi Eliezer says:</b> These animals are left to <b>die. Rabbi Elazar says:</b> The owner must <b>bring</b> an individual <b>burnt offering with the money</b> received for <b>its</b> sale. 
+The mishna objects: <b>But</b> even according to the Rabbis, <b>isn’t a gift offering</b> also <b>a burnt offering? And what</b> then <b>is</b> the difference <b>between the statement of Rabbi Elazar and the statement of the Rabbis? Rather,</b> the Rabbis are referring to a communal burnt offering and Rabbi Elazar is referring to an individual burnt offering, and there are several differences between these two offerings: <b>When</b> the animal <b>comes</b> as an individual <b>burnt offering,</b> the owner <b>places</b> his <b>hands upon it and brings</b> the accompanying meal offering and <b>libations, and its libations</b> come <b>from his</b> own property. <b>If</b> the owner of the animal <b>was a priest,</b> the right to perform <b>its Temple service and</b> the right to <b>its hide are his.</b> <b>And when it is a</b> communal <b>gift offering,</b> the owner of the animal that was sold <b>does not place</b> his <b>hands upon it,</b> as there is no placing of hands for communal offerings, <b>and he does not bring its libations;</b> rather, <b>its libations</b> are brought <b>from</b> the property <b>of the community.</b> Furthermore, <b>although</b> the owner of the animal that was sold <b>is a priest,</b> the right to perform <b>its Temple service and</b> the right to <b>its hide</b> are divided <b>among the members of the priestly watch</b> serving in the Temple that week. 
+With regard to <b>the substitute of a firstborn</b> offering <b>and</b> the substitute of an animal <b>tithe</b> offering, and the <b>offspring</b> of those substitutes and <b>the offspring of their offspring until the end of time,</b> the halakhic status of <b>these</b> animals <b>is like</b> that of <b>a firstborn</b> offering <b>and like</b> that of an animal <b>tithe</b> offering in that they must be treated with sanctity: They graze until they become blemished, <b>and</b> at that point <b>they may be eaten in their blemished</b> state, the substitute of the firstborn by the priests and the substitute of the animal tithe <b>by</b> their <b>owners.</b> They are not sacrificed upon the altar like the original firstborn and animal tithe offerings. <b>What is</b> the practical difference <b>between a firstborn</b> offering <b>and</b> an animal <b>tithe</b> offering <b>and all the</b> other <b>sacrificial animals?</b> The difference is <b>that all the</b> other <b>sacrificial animals</b> that were blemished and redeemed <b>are sold in the butchers’ market [<i>ba’itliz</i>]</b>, <b>and slaughtered in the butchers’ market, and weighed</b> and sold <b>by the <i>litra</i>,</b> in the manner that non-sacred meat is slaughtered and sold. This is the case with regard to all consecrated animals <b>except for the firstborn and</b> animal <b>tithe</b> offerings, which are sold only from the home and not by the <i>litra</i>. <b>And</b> in addition, all sacrificial animals that became blemished <b>are subject to redemption</b> through sale, at which point the money becomes sacred and the animal becomes non-sacred, <b>and their substitutes</b> are also subject <b>to redemption</b> through sale.This is true for all consecrated animals, <b>except for the firstborn and</b> animal <b>tithe</b> offerings, which are not subject to redemption. <b>And</b> all sacrificial animals <b>come</b> to be sacrificed in the Temple even <b>from outside of Eretz</b> Yisrael, <b>except for the firstborn and</b> animal <b>tithe</b> offerings, <b>which</b> should not be brought from outside Eretz Yisrael <i>ab initio</i>. But <b>if they came unblemished, they are sacrificed</b> in the Temple like a regular firstborn or animal tithe offering coming from Eretz Yisrael; <b>and if they are blemished</b> animals, <b>they may be eaten in their blemished</b> state, the firstborns by the priests and the animal tithes <b>by</b> their <b>owners.</b> <b>Rabbi Shimon says: What</b> is the <b>reason</b> for this last difference between them? It is <b>that the firstborn and</b> animal <b>tithe</b> offerings <b>have a remedy in their place</b> outside Eretz Yisrael, as they can graze until they become blemished and then can be eaten there. It is not necessary to bring them to Eretz Yisrael in order to eat them. <b>But</b> with regard to <b>all other sacrificial animals, even if a blemish develops in them, these</b> animals remain <b>in their sanctity,</b> and one must redeem them and bring another offering with the money of their redemption. Therefore, when they are unblemished it is proper to bring these animals themselves to Eretz Yisrael.
+
+Chapter 4
+
+<b>The offspring of a sin offering and the substitute for a sin offering, and a sin offering whose owner has died shall</b> be sequestered and left to <b>die. And</b> with regard to a sin offering that is unfit for sacrifice because <b>its</b> first <b>year</b> from birth <b>has passed, and</b> a sin offering <b>that was lost and</b> when it was <b>found,</b> it was <b>blemished, if</b> it was <b>after the owner achieved atonement</b> through sacrifice of another animal as a sin offering, the blemished animal <b>shall die, and it does not render</b> a non-sacred animal exchanged for it <b>a substitute.</b> Furthermore, one <b>may not derive benefit</b> from any of these sin offerings <i>ab initio</i>, <b>but</b> if one derived benefit from them, after the fact, he is <b>not</b> liable to bring a sin offering for <b>misuse</b> of consecrated items. <b>And if</b> the lost animal was found and discovered to be unfit <b>before the owner achieved atonement</b> for his sin with a different animal, <b>it shall graze until it becomes blemished, and</b> then <b>it shall be sold. And he must bring another</b> sin offering <b>with the money</b> received from the sale. <b>And</b> this animal <b>renders</b> a non-sacred animal exchanged for it <b>a substitute, and</b> one who derives benefit from this animal is liable for <b>misusing it.</b>
+In the case of <b>one who designates a sin offering, and</b> the animal <b>was lost, and he designated another in its stead</b> and sacrificed it, <b>and thereafter the first</b> animal <b>was found;</b> that is a sin offering whose owner achieved atonement with another animal, and <b>it shall</b> be left to <b>die.</b> In the case of <b>one who designates money for</b> purchase of <b>his sin offering, and</b> the money <b>was lost,and he designated</b> an animal as <b>a sin offering in its stead,</b> and he sacrificed it, <b>and thereafter, the money was found,</b> it is prohibited to derive benefit from the money, as the money attains the halakhic status of the sin offering that was to be purchased with it, and that sin offering would be left to die because the owner achieved atonement with another animal. Therefore, <b>he must take</b> the money and cast it <b>into the Dead Sea,</b> from where it cannot be recovered.
+In the case of <b>one who designates money for</b> purchase of his <b>sin offering, and</b> the money <b>was lost, and he designated other money in its stead, and he did not manage to purchase a sin offering with</b> that money <b>before the original</b> money <b>was found, he should bring a sin offering from</b> a combination of <b>this</b> original money <b>and that</b> money designated in its stead, <b>and the remainder shall be allocated for</b> communal <b>gift</b> offerings. In the case of <b>one who designates money for</b> purchase of <b>his sin offering, and</b> the money <b>was lost, and he designated</b> an animal as <b>a sin offering in its stead,</b> and <b>he did not manage to sacrifice</b> the animal <b>before the money was found, and</b> the animal that he designated as <b>a sin offering is blemished,</b> the animal <b>shall be sold; and he brings a sin offering from</b> a combination of <b>this</b> original money <b>and that</b> money received for the sale of the blemished animal, <b>and the remainder shall be allocated for</b> communal <b>gift</b> offerings. In the case of <b>one who designates a sin offering and</b> the animal <b>was lost, and he designated money in its stead, and he did not manage to purchase a sin offering with</b> that money <b>before his sin offering was found, and</b> the animal <b>is blemished,</b> the animal <b>shall be sold; and he brings a sin offering from</b> a combination of <b>this</b> money that he designated <b>and that</b> money received for the sale of the blemished animal, <b>and the remainder shall be allocated for</b> communal <b>gift</b> offerings. In the case of <b>one who designates his sin offering and</b> the animal <b>was lost, and he designated another</b> animal <b>in its stead,</b> and <b>he did not manage to sacrifice</b> the sin offering <b>before the first</b> sin offering <b>was found, and both of</b> the animals <b>are blemished,</b> the animals <b>shall be sold; and he brings a sin offering from</b> a third animal that he buys with a combination of the money from the sale of <b>this</b> animal <b>and</b> from the sale of <b>that</b> animal, <b>and the remainder shall be allocated for</b> communal <b>gift</b> offerings. In the case of <b>one who designates</b> his <b>sin offering and</b> the animal <b>was lost, and he designated another</b> animal <b>in its stead,</b> and <b>he did not manage to sacrifice</b> the sin offering <b>before the first</b> sin offering <b>was found,</b> and <b>both of</b> the animals <b>are unblemished</b> and fit for sacrifice, <b>one of them shall be sacrificed as a sin offering and the other shall</b> be left to <b>die;</b> this is <b>the statement of Rabbi</b> Yehuda HaNasi. <b>And the Rabbis say: A sin offering is not</b> left to <b>die unless it was found after</b> its <b>owner achieved atonement; and the money is not taken to the Dead Sea unless it was found after its owner achieved atonement.</b>
+In the case of <b>one who designates a sin offering and</b> the animal <b>is blemished, he sells</b> the animal <b>and</b> must <b>bring another</b> sin offering <b>with the money</b> received in <b>its</b> sale. <b>Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, says: If the second</b> animal <b>is sacrificed before</b> the first <b>is slaughtered</b> for non-sacred consumption, the first animal <b>shall</b> be left to <b>die.</b> Although it was sold and rendered non-sacred, its status is now that of a sin offering <b>whose owner already achieved atonement</b> with another animal.
+
+Chapter 5
+
+<b>How</b> may <b>one employ artifice to</b> circumvent the obligation to give <b>the firstborn</b> to the priest and utilize the animal for a different offering that he is obligated to bring? The owner approaches <b>an animal</b> that is going to <b>give birth to its firstborn</b> while <b>that</b> animal <b>was</b> still <b>pregnant,</b> and <b>says:</b> That <b>which is in the womb of this</b> animal, <b>if</b> it is <b>male,</b> is designated as a <b>burnt offering.</b> In that case, if the animal <b>gave birth to a male, it will be sacrificed as a burnt offering. And</b> in a case where he says: <b>If it is female,</b> it is designated as a <b>peace offering,</b> if the animal <b>gave birth to a female, it will be sacrificed as a peace offering.</b> In a case where the owner says: <b>If</b> it is <b>male</b> it is designated as a <b>burnt offering, and if it is female</b> it is designated as a <b>peace offering,</b> and the animal <b>gave birth to a male and a female, the male will be sacrificed as a burnt offering and the female will be sacrificed as a peace offering.</b> 
+If the animal <b>gave birth to two males, one of them will be sacrificed as a burnt offering and the second will be sold to</b> those <b>obligated</b> to bring <b>a burnt offering,</b> who will sacrifice it as a burnt offering; and the <b>money</b> received from <b>its</b> sale is <b>non-sacred.</b> If the animal <b>gave birth to two females, one of them will be sacrificed as a peace offering and the second will be sold to</b> those <b>obligated</b> to bring <b>a peace offering,</b> who will sacrifice it as a peace offering, and the <b>money</b> received from <b>its</b> sale is <b>non-sacred.</b> If the animal <b>gave birth to a <i>tumtum</i>,</b> whose gender is unknown, <b>or a hermaphrodite,</b> which has both male and female sexual organs, both of which are unfit for sacrifice, <b>Rabban Shimon ben Gamliel says: They are not imbued with sanctity.</b> 
+<b>One who says: The offspring of this</b> non-sacred animal <b>is a burnt offering and</b> the animal <b>itself is a peace offering, his statement stands,</b> i.e., is effective. If he says: The animal <b>itself is a peace offering and its offspring is a burnt offering,</b> then since consecration of the mother preceded consecration of the offspring, it is <b>the offspring of a peace offering,</b> whose halakhic status is that of a peace offering; this is <b>the statement of Rabbi Meir.</b> <b>Rabbi Yosei said: If that was his intent from the outset,</b> to designate the offspring as a burnt offering when he designated the mother as a peace offering, then <b>since it is impossible to call</b> it by <b>two designations simultaneously, his statement stands,</b> and the mother is a peace offering and the offspring a burnt offering. <b>And if</b> it was only <b>after he said: This</b> animal <b>is hereby a peace offering,</b> that <b>he reconsidered and said: Its offspring is a burnt offering, that offspring is a peace offering,</b> as before he reconsidered, the offspring had already assumed the status of the offspring of a peace offering. 
+If one had two animals standing before him, one a burnt offering and the other a peace offering, and he said with regard to a third, non-sacred animal: <b>This</b> animal <b>is hereby the substitute of the burnt offering, the substitute of the peace offering, that</b> animal <b>is the substitute of the burnt offering.</b> This is <b>the statement of Rabbi Meir.</b> Once he designated it as the substitute of the burnt offering, his initial statement takes effect and the animal assumes the sanctity of the burnt offering. <b>Rabbi Yosei said: If that was his intent from the outset,</b> when he said that the animal is the substitute of the burnt offering, to state that the animal is also the substitute of the peace offering, then <b>since it is impossible to call two designations simultaneously,</b> i.e., one must first say one designation and then the other, <b>his statement stands,</b> and the animal is half a burnt offering and half a peace offering. <b>And if</b> it was only <b>after he said:</b> This animal is hereby <b>the substitute of the burnt offering,</b> that <b>he reconsidered and said: The substitute of the peace offering, that</b> entire animal <b>is the substitute of the burnt offering.</b> 
+This mishna discusses the language that serves to effect substitution. If one said: <b>This</b> non-sacred animal <b>is hereby in place of that</b> consecrated animal, or if he said: It is <b>the substitute of that</b> consecrated animal, or if one said: It is <b>the exchange for that</b> consecrated animal, <b>that</b> non-sacred animal <b>is a substitute.</b> If he said: <b>This</b> consecrated animal <b>is desacralized,</b> with its sanctity transferred <b>to that</b> non-sacred animal, <b>that</b> non-sacred animal <b>is not a substitute.</b> <b>And if the consecrated</b> animal <b>was blemished,</b> and he said: This consecrated animal is desacralized, with its sanctity transferred to that non-sacred animal, the consecrated animal is desacralized <b>and assumes non-sacred</b> status, by Torah law. By rabbinic law, the owner <b>is required to conduct</b> an appraisal to ascertain the relative <b>value</b> of the two animals. If the consecrated animal was worth more than the non-sacred animal, he must pay the difference to the Temple treasury.
+If one said: <b>This</b> non-sacred animal <b>is hereby in place of a burnt offering,</b> or: It is <b>in place of a sin offering, he has said nothing,</b> as he did not say that it was in place of a specific offering. If he said: It is <b>in place of this sin offering, or:</b> It is <b>in place of this burnt offering,</b> or if he said: It is <b>in place of a sin offering</b> that I have in the house, <b>or:</b> It is <b>in place of a burnt offering that I have in the house,</b> and <b>he had</b> that offering in his house, <b>his statement stands,</b> i.e., is effective. If he <b>said with regard to a non-kosher animal and with regard to a blemished animal: These</b> animals <b>are hereby</b> designated as <b>a burnt offering, he has said nothing.</b> If he said: <b>These</b> animals <b>are hereby</b> designated <b>for a burnt offering,</b> the animals <b>should be sold, and he brings a burnt offering</b> purchased <b>with the money</b> received from <b>their</b> sale.
+
+Chapter 6
+
+With regard to <b>all</b> animals <b>whose</b> sacrifice <b>on the altar is prohibited,</b> if they are intermingled with animals whose sacrifice is permitted, <b>they prohibit</b> the entire mixture of animals <b>in any amount,</b> regardless of the ratio of permitted to prohibited animals. These are the animals whose sacrifice is prohibited: <b>An animal that copulated with a person, and an animal that was the object of bestiality, and the set-aside, and one</b> that <b>was worshipped, and</b> an animal that was given as <b>payment</b> to a prostitute <b>or</b> as the <b>price</b> of a dog, <b>or</b> an animal crossbred from a mixture of <b>diverse kinds, or an animal with a wound that will cause it to die within twelve months [<i>tereifa</i>], or</b> an animal <b>born by caesarean section.</b> <b>Which is the</b> animal that is <b>set-aside?</b> It is an animal <b>that is set aside for idol worship.</b> The animal <b>itself is prohibited, but that which is upon it,</b> e.g., its jewelry and garments, <b>is permitted</b> to be sold in order to purchase an animal to be sacrificed. <b>And which is</b> the animal that <b>was worshipped?</b> It is <b>any</b> animal <b>that</b> a person <b>worships</b> as an object of idol worship. In this case, the sacrifice of both the animal <b>itself and</b> an animal purchased using the money from the sale of <b>that which is upon it is prohibited. And the consumption of both this,</b> the animal designated for idol worship, <b>and that,</b> the animal worshipped, <b>is permitted.</b>
+<b>And which</b> is the case of an animal used as <b>payment</b> to a prostitute, which is prohibited as a sacrifice? It is the case of <b>one who says to a prostitute: Here is this lamb as your fee. Even if they were one hundred</b> lambs that he gave her, <b>all of them are</b> considered as payment to a prostitute and are <b>prohibited. And likewise,</b> in the case of <b>one who says to another: Here is this lamb and</b> in return <b>your maidservant will lie with my slave</b> and engage in intercourse with him, <b>Rabbi Meir says:</b> Its halakhic status <b>is not</b> that of <b>payment</b> to a prostitute, <b>and the Rabbis say:</b> Its halakhic status is that of <b>payment</b> to a prostitute.
+<b>And which</b> is the case where an animal has the halakhic status of <b>the price of a dog,</b> and it is therefore prohibited to sacrifice the animal on the altar? It is the case of <b>one who says to another: Here is this lamb in place of a dog.</b> <b>And likewise,</b> this prohibition applies in the case of <b>two partners who divided</b> their common property, which included nineteen lambs and one dog, and <b>one took ten</b> lambs <b>and</b> the other <b>one took nine</b> lambs <b>and a dog.</b> Sacrifice of the ten lambs taken by the partner <b>in exchange for</b> the nine lambs and <b>the dog is prohibited, and</b> sacrifice of the nine lambs <b>that</b> were taken by the partner <b>with the dog is permitted.</b> With regard to lambs given as <b>payment</b> to another for engaging in intercourse with his <b>dog, or</b> as <b>the price of a prostitute</b> to purchase her as his maidservant, <b>their</b> sacrifice <b>is permitted, as it is stated:</b> “As both of them are an abomination to the Lord your God” (Deuteronomy 23:19), from which it is inferred: <b>Two</b> are prohibited, payment to a prostitute and the price of a dog, <b>and not four,</b> i.e., the additional two cases of payment for intercourse with a dog and the price of a prostitute, which are permitted. Furthermore, with regard to the two prohibited cases of payment to a prostitute and the price of a dog, sacrifice of <b>their offspring is permitted,</b> as it is stated <b>“them,” and not their offspring.</b>
+If one <b>gave money</b> to a prostitute as her payment, it is <b>permitted</b> to purchase an offering with <b>that</b> money, as the money itself is not sacrificed. If he paid her with <b>wine, or oil, or flour, or any</b> other <b>item the like of which is sacrificed on the altar,</b> sacrifice of those items <b>is prohibited.</b> If <b>he gave her consecrated</b> items for her services, <b>their</b> sacrifice <b>is permitted.</b> Since they were already consecrated, they do not belong to him, and one cannot prohibit an item that is not his. If he paid her with non-sacred <b>birds, their</b> sacrifice <b>is prohibited.</b> The mishna elaborates: <b>As, by right, it should be</b> inferred <i>a fortiori</i>: <b>If</b> in the case of <b>consecrated</b> items, <b>which a blemish disqualifies,</b> the prohibition of <b>payment</b> to a prostitute <b>and</b> the <b>price</b> of a dog <b>do not take effect with regard to them;</b> with regard to <b>a bird, which a blemish does not disqualify, is it not right that</b> the prohibition of <b>payment</b> to a prostitute <b>and</b> the <b>price</b> of a dog <b>should not take effect with regard to them?</b> Therefore, <b>the verse states:</b> “You shall not bring the payment of a prostitute, or the price of a dog, into the House of the Lord your God <b>for any vow”</b> (Deuteronomy 23:19). This serves <b>to include the bird</b> in the prohibition.
+The mishna adds a principle: With regard to <b>all</b> animals <b>whose</b> sacrifice <b>on the altar is prohibited,</b> sacrifice of <b>their offspring is permitted. Rabbi Eliezer says: The offspring of an animal with a wound that will cause it to die within twelve months [<i>tereifa</i>]shall not be sacrificed on the altar. Rabbi Ḥanina ben Antigonus says: A kosher</b> animal <b>that suckled from a <i>tereifa</i> is disqualified from</b> sacrifice <b>on the altar.</b> With regard to <b>all sacrificial</b> animals <b>that became <i>tereifot</i>, one may not redeem them</b> and render them non-sacred, <b>as</b> their consumption is forbidden and <b>one does not redeem sacrificial</b> animals <b>to feed them to dogs,</b> as this is considered a degradation of sacrificial animals.
+
+Chapter 7
+
+<b>There are</b> elements that apply <b>to</b> animals <b>consecrated for the altar that do not</b> apply <b>to</b> items <b>consecrated for Temple maintenance, and there are</b> elements that apply <b>to</b> items <b>consecrated for Temple maintenance that do not</b> apply <b>to</b> animals <b>consecrated for the altar.</b> One element exclusive to animals consecrated for the altar is <b>that</b> animals <b>consecrated for the altar render</b> an animal exchanged for them <b>a substitute, and</b> items <b>consecrated for Temple maintenance do not render</b> an animal exchanged for them <b>a substitute.</b> In addition, if one slaughters an animal <b>consecrated for the altar</b> with the intention to eat it beyond its designated time, or if he ate the offering after its designated time, or if he ate the offering while ritually impure, <b>he is liable</b> to receive <i>karet</i> <b>for eating it due to</b> violation of the prohibitions of <b><i>piggul</i>, <i>notar</i>, and</b> eating while <b>ritually impure,</b> respectively. If animals consecrated for the altar became pregnant and then became blemished and gave birth after redemption, <b>their offspring and their milk are forbidden after their redemption. And one who slaughters them outside</b> the Temple courtyard is <b>liable</b> to receive <i>karet</i>. And the Temple treasurer <b>does not give compensation to craftsmen from</b> money designated for purchasing animals consecrated for the altar. And in all these instances, <b>that is not so with regard to</b> money <b>consecrated for Temple maintenance.</b>
+<b>There are</b> elements that apply <b>to</b> items <b>consecrated for Temple maintenance</b> that do not apply to animals consecrated for the altar, in <b>that unspecified consecrations are</b> designated <b>for Temple maintenance; consecration for Temple maintenance takes effect on all</b> items; <b>and one</b> is liable to bring a guilt offering and pay an additional payment of one-fifth for <b>misuse</b> of consecrated property, not only for the items themselves, but <b>for their by-products,</b> e.g., milk of a consecrated animal or eggs of a consecrated chicken; <b>and there is no benefit for the owner</b> from items consecrated for Temple maintenance, in contrast to some animals consecrated for the altar, e.g., a peace offering, from which there is benefit for the owner.
+While the previous mishna enumerated differences between consecration for the altar and consecration for Temple maintenance, this mishna enumerates <i>halakhot</i> that apply to both. With regard to <b>both</b> animals <b>consecrated for the altar and</b> items <b>consecrated for Temple maintenance, one may not alter their</b> designation <b>from</b> one form of <b>sanctity to</b> another form of <b>sanctity. But one may consecrate</b> animals already <b>consecrated</b> for the altar by <b>a consecration of</b> their <b>value,</b> and that value is donated to the Temple treasury for maintenance. <b>And one may dedicate them</b> for the purpose of giving their value to the priests. <b>And if</b> animals consecrated either for the altar or for Temple maintenance <b>died, they must be buried. Rabbi Shimon says:</b> Although that is the <i>halakha</i> with regard to animals consecrated for the altar, <b>if</b> animals <b>consecrated for Temple maintenance died, they can be redeemed.</b>
+<b>And these are the</b> items <b>that are buried</b> from which deriving benefit is forbidden: In the case of <b>a sacrificial</b> animal <b>that miscarried,</b> the fetus <b>shall be buried.</b> If the animal <b>miscarried a placenta,</b> the placenta <b>shall be buried. And</b> the same <i>halakha</i> applies to <b>an ox that is stoned</b> for killing a person; <b>and a heifer whose neck is broken</b> when a corpse is found between two cities and the killer is unknown; <b>and the birds</b> brought <b>by a leper</b> for purification; <b>and the hair of a nazirite</b> who became ritually impure, who shaves his head before beginning a new term of naziriteship. <b>And</b> the same <i>halakha</i> applies to <b>the firstborn of a donkey</b> that, if it is not redeemed with a sheep, has its neck broken; <b>and</b> a forbidden mixture <b>of meat</b> cooked <b>in milk; and non-sacred</b> animals <b>that were slaughtered in the Temple courtyard. Rabbi Shimon says: Non-sacred</b> animals <b>that were slaughtered in the Temple courtyard shall be burned,</b> like sacrificial animals that were disqualified in the courtyard. <b>And likewise, an undomesticated animal that was slaughtered in the Temple courtyard,</b> although it is not similar to the animals sacrificed in the Temple, shall be burned by rabbinic decree.
+<b>And these are the</b> items <b>that are burned: Leavened bread on Passover shall be burned. And</b> the same <i>halakha</i> applies to <b>ritually impure <i>teruma</i>. And</b> with regard to <b>the fruit that grows on a tree during the three years after it was planted [<i>orla</i>], and diverse kinds</b> of food crops sown <b>in a vineyard, those</b> items <b>whose</b> appropriate <b>manner</b> of destruction <b>is to be burned,</b> e.g., foods, <b>shall be burned; and those</b> items <b>whose</b> appropriate <b>manner</b> of destruction <b>is to be buried,</b> e.g., liquids, <b>shall be buried. And one</b> may <b>ignite</b> a fire <b>with bread and with oil of</b> impure <b><i>teruma</i>,</b> even though the priest derives benefit from that fire. 
+And with regard to <b>all sacrificial</b> animals <b>that were slaughtered</b> with the intent to sacrifice or consume them <b>beyond their</b> designated <b>time or outside their</b> designated <b>place, those</b> animals <b>shall be burned.</b> With regard to <b>a provisional guilt offering</b> brought by one who is uncertain as to whether he committed a sin that renders him liable to bring a sin offering, if he discovers that he did not sin, the offering <b>shall be burned,</b> as its legal status is like that of an unfit offering. <b>Rabbi Yehuda says: It shall be buried. A sin offering of the bird that comes due to an uncertainty,</b> e.g., in the case of a woman who miscarried and she is uncertain whether it was a fetus, <b>shall be burned,</b> as it may not be eaten due to the uncertainty and because the nape of its neck was pinched and it was not slaughtered. <b>Rabbi Yehuda says: One should cast it into the</b> Temple courtyard <b>drain,</b> as the young bird will decompose and be drawn into the stream outside the Temple. The principle is: <b>All</b> items <b>that are buried shall not be burned, and all</b> items <b>that are burned shall not be buried. Rabbi Yehuda says: If one wished to impose a stringency upon himself</b> by <b>burning</b> items <b>that are</b> to be <b>buried,</b> he is <b>permitted</b> to burn them. The Rabbis <b>said to</b> Rabbi Yehuda: <b>One is not permitted to change</b> the method of destruction, as this could lead to a leniency, since it is permitted to derive benefit from the ashes of items that require burning, whereas it is not permitted to derive benefit from the ashes of items that require burial.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Temurah/Hebrew/Mishnah based on the Kaufmann manuscript, edited by Dan Be'eri.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Temurah/Hebrew/Mishnah based on the Kaufmann manuscript, edited by Dan Be'eri.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..212aa3d91f27df544023433632a1e950f31ed49d
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Temurah/Hebrew/Mishnah based on the Kaufmann manuscript, edited by Dan Be'eri.txt	
@@ -0,0 +1,654 @@
+Mishnah Temurah
+משנה תמורה
+Mishnah based on the Kaufmann manuscript, edited by Dan Be'eri
+https://archive.org/details/MishnaCorrectedKaufman00WHOLE
+
+משנה תמורה
+
+
+
+Chapter 1
+
+<small>א</small>
+הַכֹּל מְמִירִים, 
+אֶחָד אֲנָשִׁים, וְאֶחָד נָשִׁים.  
+לֹא שֶׁאָדָם רַשַּׁי לְהָמִיר, 
+אֶלָּא, אִם הֵמִיר, מוּמָר, 
+וְסוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים.  
+הַכֹּהֲנִים מְמִירִים אֶת שֶׁלָּהֶן, 
+וְיִשְׂרָאֵל מְמִירִים אֶת שֶׁלָּהֶן.  
+אֵין הַכֹּהֲנִים מְמִירִים לֹא בַחַטָּאת, 
+וְלֹא בָאָשָׁם, וְלֹא בִבְכוֹר.  
+אָמַר רְבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: 
+וְכִי מִפְּנֵי מָה אֵין מְמִירִים בִּבְכוֹר? 
+אָמַר לוֹ רְבִּי עֲקִיבָה: 
+חַטָּאת וְאָשָׁם מַתָּנָה לַכֹּהֵן, 
+וְהַבְּכוֹר מַתָּנָה לַכֹּהֵן, 
+מַה חַטָּאת וְאָשָׁם, אֵין מְמִירִין בָּהֶן, 
+אַף הַבְּכוֹר, לֹא יְמִירוּ בוֹ.  
+
+<small>ב</small>
+אָמַר לוֹ רְבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: 
+מָה לוֹ אֵינוּ מֵמִיר בַּחַטָּאת וּבָאָשָׁם, 
+שֶׁאֵין זָכִין בָּהֶן בְּחַיֵּיהֶן, 
+תֹּאמַר בִּבְכוֹר שֶׁזָּכִין בּוֹ בְחַיָּיו? 
+אָמַר לוֹ רְבִּי עֲקִיבָה: 
+וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר: (ויקרא כז,י) 
+"וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קּדֶשׁ", 
+אֵיכָן קְדֻשָּׁה חָלָה עָלָיו? 
+בְּבֵית הַבְּעָלִים! 
+אַף תְּמוּרָה, בְּבֵית הַבְּעָלִים. 
+
+<small>ג</small>
+מְמִירִין מִן הַבָּקָר עַל הַצֹּאן, 
+וּמִן הַצֹּאן עַל הַבָּקָר, 
+מִן הַכְּבָשִׂים עַל הָעִזִּים, 
+וּמִן הָעִזִּים עַל הַכְּבָשִׂים, 
+מִן הַזְּכָרִים עַל הַנְּקֵבוֹת, 
+וּמִן הַנְּקֵבוֹת עַל הַזְּכָרִים, 
+מִן תְּמִימִים עַל בַּעֲלֵי מוּמִין, 
+וּמִן בַּעֲלֵי מוּמִין עַל תְּמִימִים, 
+שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא כז,י) 
+"לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע".  
+אֵי זֶה הוּא "טוֹב בְּרָע"? 
+בַּעֲלֵי מוּמִין שֶׁקָּדַם הֶקְדֵּשָׁן אֶת מוּמָן.  
+
+<small>ד</small>
+מְמִירִין אֶחָד בִּשְׁנַיִם, וּשְׁנַיִם בְּאֶחָד; 
+אֶחָד בְּמֵאָה, וּמֵאָה בְאֶחָד.  
+רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: 
+אֵין מְמִירִין אֶלָּא אֶחָד בְּאֶחָד, 
+שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא כז,י) 
+"וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קּדֶשׁ", 
+מַה "הוּא" מְיֻחָד, 
+אַף "תְּמוּרָתוֹ" מְיֻחֶדֶת. 
+
+<small>ה</small>
+אֵין מְמִירִין אֵבָרִין בַּעֲבָרִין, 
+וְלֹא עֲבָרִין בָּאֵבָרִין, 
+וְלֹא אֵבָרִין וַעֲבָרִין בִּשְׁלֵמִין, 
+וְלֹא שְׁלֵמִים בָּהֶם.  
+רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: 
+מְמִירִין אֵבָרִין בִּשְׁלֵמִים, 
+וְלֹא שְׁלֵמִים בָּהֶם.  
+אָמַר רְבִּי יוֹסֵה: 
+וַהֲלֹא בַמֻּקְדָּשִׁין הוּא אוֹמֵר: 
+"רַגְלָהּ שֶׁלָּזוֹ עוֹלָה", כֻּלָּהּ עוֹלָה, 
+אַף כְּשֶׁיֹּאמַר: 
+"רַגְלָהּ שֶׁלָּזוֹ תַחַת זוֹ", 
+תְּהֵא כֻלָּהּ תְּמוּרָה תַחְתֶּיהָ. 
+
+<small>ו</small>
+אֵין הַמְדֻמָּע מְדַמֵּעַ אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן.  
+אֵין הַמְחֻמָּץ מַחְמִיץ אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן.  
+אֵין מַיִם שְׁאוּבִין פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה, 
+אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן. 
+
+<small>ז</small>
+אֵין מֵי חַטָּאת נֶעֱשִׂים מֵי חַטָּאת, 
+אֶלָּא עִם מַתַּן הָאֵפֶר.  
+אֵין בֵּית פְּרַס עוֹשֶׂה בֵית פְּרַס, 
+וְלֹא תְרוּמָה אַחַר תְּרוּמָה, 
+וְלֹא תְמוּרָה עוֹשָׂה תְמוּרָה, 
+[וְלֹא הַוֶּלֶד עוֹשֶׂה תְמוּרָה.]  
+רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 
+הַוֶּלֶד עוֹשֶׂה תְמוּרָה.  
+אָמְרוּ לוֹ: 
+הַקֹּדֶשׁ עוֹשֶׂה תְמוּרָה, 
+לֹא הַוֶּלֶד וְלֹא תְמוּרָה עוֹשִׂין תְּמוּרָה. 
+
+<small>ח</small>
+הָעוֹפוֹת וְהַמְּנָחוֹת אֵינָן עוֹשִׂין תְּמוּרָה, 
+שֶׁלֹּא נֶאֱמַר אֶלָּא "בְהֵמָה".  
+הַצִּבּוּר וְהַשּׁוּתָפִין אֵינָן עוֹשִׂין תְּמוּרָה, 
+שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא כז,י) 
+"לֹא  יָמִיר אֹתוֹ". 
+הַיָּחִיד עוֹשֶׂה תְמוּרָה, 
+וְלֹא הַצִּבּוּר וְלֹא הַשּׁוּתָפִין עוֹשִׂין תְּמוּרָה.  
+
+<small>ט</small>
+קָרְבְּנוֹת בֶּדֶק הַבַּיִת אֵינָן עוֹשִׂין תְּמוּרָה.  
+אָמַר רְבִּי שִׁמְעוֹן: 
+וַהֲלֹא מַעֲשֵׂר בַּכְּלָל הָיָה, 
+וְלָמָּה יָצָא? לְהַקִּישׁ אֵלָיו: 
+מַה מַּעְשֵׂר קָרְבַּן יָחִיד, 
+יָצְאוּ קָרְבְּנוֹת צִבּוּר; 
+מַה מַּעְשֵׂר קָרְבַּן מִזְבֵּחַ, 
+יָצְאוּ קָרְבְּנוֹת בֶּדֶק הַבַּיִת. 
+
+
+
+
+
+Chapter 2
+
+<small>א</small>
+יֵשׁ בְּקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד, 
+מַה שֶּׁאֵין בְּקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר, 
+וְיֵשׁ בְּקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר, 
+מַה שֶּׁאֵין בְּקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד, 
+שֶׁקָּרְבְּנוֹת הַיָּחִיד עוֹשִׂין תְּמוּרָה, 
+וְקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר אֵינָן עוֹשִׂין תְּמוּרָה. 
+קָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד נוֹהֲגִין בַּזְּכָרִים וּבַנְּקֵבוֹת, 
+וְקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר אֵינָן נוֹהֲגִין אֶלָּא בַזְּכָרִין. 
+קָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד, חַיָּבִין בְּאַחְרָיוּתָן, 
+וּבְאַחְרָיוּת נִסְכֵּיהֶן, 
+וְקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר אֵינָן חַיָּבִין לֹא בְאַחְרָיוּתָן, 
+וְלֹא בְאַחְרָיוּת נִסְכֵּיהֶן, 
+אֲבָל חַיָּבִין בְּאַחְרָיוּת נִסְכֵּיהֶן מִשֶּׁקָּרַב הַזֶּבַח.  
+
+<small>ב</small>
+יֵשׁ בְּקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר, 
+[מַה שֶּׁאֵין בְּקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד,] 
+שֶׁקָּרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר 
+דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת וְאֶת הַטֻּמְאָה, 
+וְקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד 
+אֵינָן דּוֹחִין לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת הַטֻּמְאָה.  
+אָמַר רְבִּי מֵאִיר: 
+וַהֲלֹא חֲבִתֵּי כֹהֵן גָּדוֹל, 
+וּפַר יוֹם הַכִּפּוּרִים, 
+קָרְבַּן יָחִיד, 
+וְדוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת וְאֶת הַטֻּמְאָה? 
+אֶלָּא שֶׁזְּמַנָּן קָבוּעַ. 
+
+<small>ג</small>
+חַטֹּאת הַיָּחִיד שֶׁכִּפְּרוּ הַבְּעָלִים, מֵתוֹת, 
+וְשֶׁלַּצִּבּוּר, אֵינָן מֵתוֹת.  
+רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 
+יָמוּת.  
+אָמַר רְבִּי שִׁמְעוֹן: 
+מַה מָּצִינוּ בִוְלַד חַטָּאת, 
+וּתְמוּרַת חַטָּאת, 
+וְחַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְעָלֶיהָ, 
+בְּיָחִיד דְּבָרִים אֲמוּרִים, אֲבָל לֹא בַצִּבּוּר; 
+אַף כְּשֶׁכִּפְּרוּ הַבְּעָלִים וְשֶׁעִבְּרָה שְׁנָתָן, 
+בְּיָחִיד דְּבָרִין אֲמוּרִין, אֲבָל לֹא בַצִּבּוּר. 
+
+<small>ד</small>
+חֹמֶר בַּקָּדָשִׁין מִבַּתְּמוּרָה, 
+וּבַתְּמוּרָה מִבַּקֳּדָשִׁים, 
+שֶׁהַקָּדָשִׁים עוֹשִׂין תְּמוּרָה, 
+וְאֵין תְּמוּרָה עוֹשָׂה תְמוּרָה. 
+[הַצִּבּוּר] וְהַשֻּׁתָּפִין מַקְדִּישִׁין, 
+אֲבָל לֹא מְמִירִים. 
+וּמַקְדִּישִׁין אֵבָרִין וַעֲבָרִין, 
+אֲבָל לֹא מְמִירִין.  
+
+<small>ה</small>
+חֹמֶר בַּתְּמוּרָה, 
+שֶׁהַקְּדֻשָּׁה חָלָה עָלֶיהָ בַּעֲלַת מוּם קָבוּעַ, 
+וְאֵינָה יוֹצָא לַחֻלִּים לְהִגָּזֵז וְלֵעָבֵד.  
+רְבִּי יוֹסֵה בִרְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 
+עָשָׂה שׁוֹגֵג כַּמֵּזִיד בַּתְּמוּרָה, 
+לֹא עָשָׂה שׁוֹגֵג [כַּמֵּזִיד] בַּמֻּקְדָּשִׁין.  
+רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: 
+הַכִּלְאַיִם, וְהַטְּרֵפָה, וְיוֹצֵא דֹפֶן, 
+וְטָמְטוֹם וְאַנְדְּרוֹגִינָס, 
+לֹא קְדֵשִׁין, וְלֹא מַקְדִּישִׁין. 
+
+
+
+
+
+Chapter 3
+
+<small>א</small>
+אֵלּוּ קָדָשִׁין שֶׁוַּלְדוֹתֵיהֶן וּתְמוּרוֹתֵיהֶן כַּיּוֹצֵא בָהֶן: 
+וְלַד שְׁלָמִים וּתְמוּרָתָן, 
+וְלָדָן, וּוְלַד וְלָדָן עַד סוֹף הָעוֹלָם, 
+הֲרֵי אֵלּוּ כִשְׁלָמִים, 
+וּטְעוּנִים סְמִיכָה וּנְסָכִים, 
+וּתְנוּפַת חָזֶה וָשׁוֹק.  
+
+<small>ב</small>
+רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: 
+וְלַד שְׁלָמִים לֹא יִקָּרֵב שְׁלָמִים.  
+וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: 
+יִקָּרֵב.  
+אָמַר רְבִּי שִׁמְעוֹן: 
+לֹא נֶחְלְקוּ עַל וְלַד וְלַד שְׁלָמִים, 
+וְעַל וְלַד וְלַד תְּמוּרָה, 
+שֶׁלֹּא יִקָּרֵב, 
+וְעַל מַה נֶּחְלָקוּ? 
+עַל הַוֶּלֶד, 
+שֶׁרְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: 
+לֹא יִקָּרֵב, 
+וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: 
+יִקָּרֵב.  
+
+<small>ג</small>
+הֵעִיד רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ וּרְבִּי פַּפְּיַס 
+עַל וְלַד שְׁלָמִים שֶׁיִּקָּרֵב שְׁלָמִים.  
+אָמַר רְבִּי פַּפְּיַס: 
+אֲנִי מֵעִיד, 
+שֶׁהָיְתָה לָּנוּ פָרָה זִבְחֵי שְׁלָמִים, 
+וַאֲכַלְנוּהָ בַפֶּסַח, 
+וְאָכַלְנוּ וַלְדָהּ שְׁלָמִים בֶּחָג. 
+
+<small>ד</small>
+וְלַד תּוֹדָה, וּתְמוּרָתָהּ, 
+וַלְדָהּ וּוְלַד וַלְדָהּ עַד סוֹף הָעוֹלָם, 
+הֲרֵי אֵלּוּ כְתוֹדָה, 
+וּבִלְבַד שֶׁאֵינָן טְעוּנִין לֶחֶם.  
+תְּמוּרַת עוֹלָה, 
+וְלַד תְּמוּרָה, 
+וְלָדָן וּוְלַד וְלָדָן עַד סוֹף הָעוֹלָם, 
+הֲרֵי אֵלּוּ כְעוֹלָה, 
+וּטְעוּנָה הֶפְשֵׁט וְנִתּוּחַ, 
+וְכָלִיל לָאִשִּׁים. 
+
+<small>ה</small>
+הַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לָעוֹלָה וְיָלְדָה זָכָר, 
+יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, 
+וְיִמָּכֵר, וְיָבִיא בְדָמָיו עוֹלָה.  
+רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: 
+הוּא בְעַצְמוֹ יִקְרַב עוֹלָה.  
+
+<small>ו</small>
+הַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לְאָשָׁם, 
+תִּרְעֶה עַד שֶׁתִּסְתָּאֵב, &lt; שֶׁיִּסְתָּאֵב&gt;
+תִּמָּכֵר, וְיָבִיא בְדָמֶיהָ אָשָׁם. &lt;ימכר&gt; 
+אִם קָרַב אֲשָׁמוֹ, יִפְּלוּ דָמֶיהָ לִנְדָבָה.  
+רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: 
+תִּמָּכֵר שֶׁלֹּא בַמּוּם.  
+
+<small>ז</small> 
+אָשָׁם שֶׁמֵּתוּ בְעָלָיו, 
+וְשֶׁכִּפְּרוּ בְעָלָיו, 
+יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, 
+וְיִמָּכֵר, וְיִפְּלוּ דָמָיו לִנְדָבָה.  
+רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: 
+יָמוּת.  
+רְבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: 
+יָבִיא בְדָמָיו עוֹלָה. 
+
+<small>ח</small>
+תְּמוּרַת אָשָׁם, 
+וְלַד תְּמוּרָה, 
+וְלָדָן, וְלַד וְלָדָן עַד סוֹף הָעוֹלָם, 
+יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, 
+וְיִמָּכְרוּ, וְיִפְּלוּ דְמֵיהֶן לִנְדָבָה. &lt;דָמֶיהָ&gt; 
+רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: 
+יָמוּתוּ.  
+רְבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: 
+יָבִיא בִדְמֵיהֶם עוֹלוֹת.  
+
+<small>ט</small>
+וַהֲלֹא אַף הַנְּדָבָה עוֹלָה הִיא? &lt;עוֹלוֹת&gt;
+מַה בֵּין דִּבְרֵי רְבִּי אֶלְעָזָר לְדִבְרֵי חֲכָמִים? &lt;אֱלִיעֶזֶר&gt;
+אֶלָּא בִזְמַן שֶׁהִיא בָּאָה חוֹבָה, 
+הוּא סוֹמֵךְ עָלֶיהָ, 
+וּמֵבִיא עָלֶיהָ נְסָכִים, 
+וּנְסָכֶיהָ מִשֶּׁלּוֹ. 
+אִם הָיָה כֹהֵן, 
+עֲבוֹדָתָהּ וְעוֹרָהּ שֶׁלּוֹ.  
+בִּזְמַן שֶׁהִיא בָאָה נְדָבָה, 
+אֵינוּ סוֹמֵךְ עָלֶיהָ, 
+וְאֵינוּ מֵבִיא עָלֶיהָ נְסָכִים, 
+וּנְסָכֶיהָ מִשֶּׁלַּצִּבּוּר. 
+אַף עַל פִּי כֹהֵן, 
+עֲבוֹדָתָהּ וְעוֹרָהּ שֶׁלְּאַנְשֵׁי מִשְׁמָר. 
+
+<small>י</small>
+תְּמוּרַת הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר, 
+וְלָדָן, וְלַד וְלָדָן עַד סוֹף הָעוֹלָם, 
+הֲרֵי אֵלּוּ כִבְכוֹר וּכְמַעֲשֵׂר, 
+וְיֵאָכְלוּ בְמוּמָן לַבְּעָלִים.  
+מַה בֵּין הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר לְבֵין כָּל הַקָּדָשִׁים? 
+שֶׁכָּל הַקָּדָשִׁים נִמְכָּרִין בְּאַטְלֵס וְנִשְׁחָטִין בְּאַטְלֵס, 
+וְנִשְׁקָלִין בְּלִטְרָה, 
+חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר. 
+וְיֵשׁ לָהֶן פִּדָּיוֹן, 
+וְלִתְמוּרוֹתֵיהֶן פִּדָּיוֹן, 
+חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר. 
+וּבָאִין מִחוּץ לָאָרֶץ לָאָרֶץ, 
+חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר. 
+אִם בָּאוּ תְמִימִין, 
+יִקָּרֵבוּ, 
+וְאִם בַּעֲלֵי מוּמִין, 
+יֵאָכְלוּ בְמוּמָן לַבְּעָלִים.  
+אָמַר רְבִּי שִׁמְעוֹן: 
+מַה הַטַּעַם? 
+שֶׁהַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר יֵשׁ לָהֶם פַּרְנָסָה בִמְקוֹמָן, 
+וּשְׁאָר כָּל הַקָּדָשִׁין, 
+אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹלַד לָהֶם מוּם, &lt;שֶׁנּוֹלְדוּ&gt;
+הֲרֵי בִקְדֻשָּׁתָן. 
+
+
+
+
+
+Chapter 4
+
+<small>א</small>
+וְלַד חַטָּאת, וּתְמוּרַת חַטָּאת, 
+וְחַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְעָלֶיהָ, יָמוּתוּ.  
+וְשֶׁעִבְּרָה שְׁנָתָהּ, 
+וְשֶׁאָבָדָה וְנִמְצֵאת וּבַעֲלַת מוּם: 
+אִם מִשֶּׁכִּפְּרוּ הַבְּעָלִים, תָּמוּת, 
+אֵינָה עוֹשָׂה תְמוּרָה, 
+לֹא נֶהְנִין וְלֹא מוֹעֲלִין; 
+אִם עַד שֶׁלֹּא כִפְּרוּ הַבְּעָלִים, 
+תִּרְעֶה עַד שֶׁתִּסְתָּאֵב, 
+וְתִמָּכֵר, וְיָבִיא בְדָמֶיהָ אַחֶרֶת, 
+וְעוֹשָׂה תְמוּרָה, 
+וּמוֹעֲלִין בָּהּ. 
+
+<small>ב</small>
+הַמַּפְרִישׁ חַטָּאתוֹ וְאָבָדָה, 
+וְהִקְרִיב אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ, 
+וְאַחַר כָּךְ נִמְצֵאת הָרִאשׁוֹנָה, 
+תָּמוּת.  
+הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לְחַטָּאתוֹ וְאָבָדוּ, 
+וְהִקְרִיב חַטָּאוֹת תַּחְתֵּיהֶן, 
+וְאַחַר כָּךְ נִמְצְאוּ הַמָּעוֹת, 
+יֵלְכוּ לְיָם הַמֶּלַח. 
+
+<small>ג</small>
+הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לְחַטָּאתוֹ וְאָבָדוּ, 
+וְהִפְרִישׁ מָעוֹת אֲחֵרוֹת תַּחְתֵּיהֶן, &lt;אֲחֵרִים&gt;
+לֹא הִסְפִּיק לִקַּח בָּהֶן חַטָּאת, 
+עַד שֶׁנִּמְצְאוּ הַמָּעוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, 
+יָבִיא מֵאֵלּוּ וּמֵאֵלּוּ [חַטָּאת], 
+וְהַשְּׁאָר יִפְּלוּ לִנְדָבָה.  
+
+<small>ד</small>
+הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לְחַטָּאתוֹ וְאָבָדוּ, 
+וְהִפְרִישׁ חַטָּאת תַּחְתֵּיהֶן, 
+לֹא הִסְפִּיק לְהַקְרִיבָהּ עַד שֶׁנִּמְצְאוּ הַמָּעוֹת, 
+וַהֲרֵי חַטָּאת בַּעֲלַת מוּם, 
+תִּמָּכֵר, 
+וְיָבִיא מֵאֵלּוּ וּמֵאֵלּוּ חַטָּאת, 
+וְהַשְּׁאָר יִפְּלוּ לִנְדָבָה.  
+
+<small>ה</small>
+הַמַּפְרִישׁ חַטָּאתוֹ וְאָבָדָה, 
+וְהִפְרִישׁ מָעוֹת תַּחְתֶּיהָ, 
+לֹא הִסְפִּיק לִקַּח בָּהֶן חַטָּאת עַד שֶׁנִּמְצֵאת חַטָּאתוֹ, 
+וַהֲרֵי הִיא בַעֲלַת מוּם, 
+תִּמָּכֵר, 
+וְיָבִיא מֵאֵלּוּ וּמֵאֵלּוּ חַטָּאת, 
+וְהַשְּׁאָר יִפְּלוּ לִנְדָבָה.  
+
+<small>ו</small>
+הַמַּפְרִישׁ חַטָּאתוֹ וְאָבָדָה, 
+וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ, 
+לֹא הִסְפִּיק לְהַקְרִיבָהּ עַד שֶׁנִּמְצֵאת הָרִאשׁוֹנָה, 
+וַהֲרֵי שְׁתֵּיהֶן בַּעֲלוֹת מוּם, &lt;בַּעֲלַת&gt;
+יִמָּכְרוּ, 
+וְיָבִיא מֵאֵלּוּ וּמֵאֵלּוּ חַטָּאת, 
+וְהַשְּׁאָר יִפְּלוּ לִנְדָבָה.  
+
+<small>ז</small>
+הַמַּפְרִישׁ חַטָּאתוֹ וְאָבָדָה, 
+וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ, 
+לֹא הִסְפִּיק לְהַקְרִיבָהּ עַד שֶׁנִּמְצֵאת הָרִאשׁוֹנָה, 
+וַהֲרֵי שְׁתֵּיהֶן תְּמִימוֹת, 
+אַחַת מֵהֶן תִּקָּרֵב חַטָּאת, 
+וְהַשְּׁנִיָּה תָמוּת.  
+דִּבְרֵי רְבִּי.  
+וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: 
+אֵין חַטָּאת מֵתָה, 
+אֶלָּא שֶׁנִּמְצֵאת מֵאַחַר שֶׁכִּפְּרוּ הַבְּעָלִים. 
+אֵין הַמָּעוֹת הוֹלְכוֹת לְיָם הַמֶּלַח, 
+אֶלָּא שֶׁנִּמְצְאוּ מֵאַחַר שֶׁכִּפְּרוּ הַבְּעָלִים. 
+
+<small>ח</small>
+הַמַּפְרִישׁ חַטָּאתוֹ, 
+וַהֲרֵי הִיא בַעֲלַת מוּם, 
+מוֹכְרָהּ, 
+וּמֵבִיא בְדָמֶיהָ אַחֶרֶת. &lt;ויביא&gt; 
+רְבִּי אֱלִיעֶזֶר בִּרְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: 
+אִם קֵרְבָה שְׁנִיָּה עַד שֶׁלֹּא נִשְׁחָטָה הָרִאשׁוֹנָה, 
+תָּמוּת, 
+שֶׁכְּבָר כִּפְּרוּ הַבְּעָלִים. 
+
+
+
+
+
+Chapter 5
+
+<small>א</small>
+כֵּיצַד מַעֲרִימִין עַל הַבְּכוֹר? 
+מְבַכֶּרֶת שֶׁהָיְתָה מְעֻבֶּרֶת, אוֹמֵר: 
+"מַה שֶּׁבְּמֵעֶיהָ שֶׁלָּזוֹ, אִם זָכָר, עוֹלָה." 
+יָלְדָה זָכָר, יִקָּרֵב עוֹלָה. 
+"אִם נְקֵבָה, זִבְחֵי שְׁלָמִים." 
+יָלְדָה נְקֵבָה, תִּקָּרֵב שְׁלָמִים; 
+"אִם זָכָר, עוֹלָה, אִם נְקֵבָה, זִבְחֵי שְׁלָמִים", 
+יָלְדָה זָכָר וּנְקֵבָה, 
+הַזָּכָר יִקָּרֵב עוֹלָה, 
+וְהַנְּקֵבָה תִקָּרֵב שְׁלָמִים. 
+
+<small>ב</small>
+יָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים, 
+אֶחָד מֵהֶן יִקָּרֵב עוֹלָה, 
+וְהַשֵּׁנִי יִמָּכֵר לְחַיְבֵי עוֹלָה, 
+וְדָמָיו חֻלִּין.  
+יָלְדָה שְׁתֵּי נְקֵבוֹת, 
+אַחַת מֵהֶן תִקָּרֵב שְׁלָמִים, 
+וְהַשְּׁנִיָּה תִמָּכֵר לְחַיְבֵי שְׁלָמִים, 
+וְדָמֶיהָ חֻלִּין.  
+יָלְדָה טָמְטוֹם וְאַנְדְּרוֹגִינָס, 
+רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: 
+אֵין קְדֻשָּׁה חָלָה עֲלֵיהֶן. 
+
+<small>ג</small>
+הָאוֹמֵר: 
+"וַלְדָהּ שֶׁלָּזוֹ עוֹלָה, וְהִיא שְׁלָמִים", 
+דְּבָרָיו קַיָּמִין.  
+"הִיא שְׁלָמִים וּוְלָדָהּ עוֹלָה", 
+הֲרֵי זוֹ וְלַד שְׁלָמִים.  
+דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.  
+אָמַר רְבִּי יוֹסֵה: 
+אִם לְכֵן נִתְכַּוַּן מִתְּחִלָּה, 
+אַף עַל פִּי שֶׁאֵי אֶפְשָׁר לִקְרוֹת שְׁנֵי שֵׁמוֹת כְּאַחַת, 
+דְּבָרָיו קַיָּמִין. 
+אִם מִשֶּׁאָמַר "הֲרֵי זוֹ שְׁלָמִים" 
+וְנִמְלַךְ וְאָמַר "וַלְדָהּ עוֹלָה", 
+הֲרֵי זוֹ וְלַד שְׁלָמִים. 
+
+&lt;לא נמצא בכתב היד&gt;
+
+הֲרֵי זוֹ תְמוּרַת עוֹלָה וּתְמוּרַת שְׁלָמִים, 
+הֲרֵי זוֹ תְמוּרַת עוֹלָה.  
+דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.  
+אָמַר רְבִּי יוֹסֵה: 
+אִם לָכֵן נִתְכַּוַּן מִתְּחִלָּה, 
+הוֹאִיל וְאֵי  אֶפְשָׁר לִקְרוֹת שְׁנֵי שֵׁמוֹת כְּאַחַת, 
+דְּבָרָיו קַיָּמִין; 
+וְאִם מִשֶּׁאָמַר: 
+תְּמוּרַת עוֹלָה, 
+נִמְלַךְ וְאָמַר: 
+תְּמוּרַת שְׁלָמִים, הֲרֵי זוֹ תְמוּרַת עוֹלָה. )
+
+<small>ה</small>
+"הֲרֵי זוֹ תַחַת זוֹ", "תְּמוּרָה זוֹ", "חֲלִפֵּי זוֹ", 
+הֲרֵי זוֹ תְמוּרָה.  
+"זוֹ מְחֻלֶּלֶת עַל זוֹ", 
+אֵינָה תְּמוּרָה.  
+אִם הָיָה הֶקְדֵּשׁ בַּעַל מוּם, 
+יֵצֵא לַחֻלִּין, 
+צָרִיךְ לְהֵעָשׁוֹת דָּמִים. 
+
+<small>ו</small>
+"הֲרֵי זוֹ תַחַת חַטָּאת, 
+תַחַת עוֹלָה", 
+לֹא אָמַר כְּלוּם.  
+"תַּחַת חַטָּאת זוֹ", 
+תַחַת עוֹלָה זוֹ", 
+"תַּחַת חַטָּאת, תַחַת עוֹלָה שֶׁיֶּשׁ לִי בְתוֹךְ הַבַּיִת", 
+הָיָה לוֹ, דְּבָרָיו קַיָּמִין.  
+אָמַר עַל בְּהֵמָה הַטְּמֵאָה וְעַל בַּעֲלַת מוּם: 
+"הֲרֵי אֵלּוּ עוֹלָה", 
+לֹא אָמַר כְּלוּם.  
+"הֲרֵי אֵלּוּ לְעוֹלָה", 
+יִמָּכֵרוּ וְיָבִיא בִדְמֵיהֶן עוֹלוֹת. 
+
+
+
+
+
+Chapter 6
+
+<small>א</small>
+כָּל הָאֲסוּרִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּח, 
+אוֹסְרִים כָּל שֶׁהֵן: 
+הָרוֹבֵעַ, &lt;הָרוֹבַע&gt;
+וְהַנִּרְבָּע, 
+וְהַמֻּקְצֶה, 
+וְהַנֶּעְבָּד, 
+וְהָאֶתְנָן, 
+וְהַמְּחִיר, 
+וְהַכִּלְאַיִם, &lt;וְהַכְּלַאִים&gt;
+וְהַטְּרֵפָה, 
+וְיוֹצֵא דֹפֶן.  
+אֵי זֶה הוּא הַמֻּקְצֶה? 
+הַמֻּקְצֶה לַעֲבוֹדָה זָרָה.  
+הוּא אָסוּר, 
+וּמַה שֶּׁעָלָיו מֻתָּר.  
+וְאֵי זֶה הַנֶּעְבָּד? 
+כָּל שֶׁעוֹבְדִין אוֹתוֹ.  
+הוּא וּמַה שֶּׁעָלָיו אָסוּר.  
+זֶה וָזֶה מֻתָּרִין בַּאֲכִילָה. 
+
+<small>ב</small>
+אֵי זֶה הוּא אֶתְנָן? 
+הָאוֹמֵר לַזּוֹנָה: 
+"הֵא לִיךְ בִּשְׂכָרִיךְ."  
+אֲפִלּוּ מֵאָה, כֻּלָּן אֲסוּרִין.  
+וְכֵן הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: 
+"הֵא לָךְ טָלֶה זֶה, 
+וְתֵן לִי שִׁפְחָתָךְ אֵצֶל עַבְדִּי." 
+רְבִּי אוֹמֵר: 
+אֵינוּ אֶתְנָן. 
+וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: 
+אֶתְנָן. 
+
+<small>ג</small>
+אֵיזֶה הוּא מְחִיר כֶּלֶב? 
+הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: 
+"הֵא לָךְ טָלֶה זֶה תַחַת כֶּלֶב זֶה."  
+וְכֵן שְׁנֵי שׁוּתָפִין שֶׁחָלְקוּ: 
+אֶחָד נוֹטֵל עֲשָׂרָה, 
+וְאֶחָד נוֹטֵל תִּשְׁעָה וְכֶלֶב, 
+שֶׁכְּנֶגֶד הַכֶּלֶב אֲסוּרִין, 
+וְשֶׁעִם הַכֶּלֶב מֻתָּרִין.  
+אֶתְנַן כֶּלֶב וּמְחִיר זוֹנָה, 
+הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִים, 
+שֶׁנֶּאֱמַר "שְׁנֵי", לֹא אַרְבָּעָה.  
+וַלְדוֹתֵיהֶן מֻתָּרִין, 
+שֶׁנֶּאֱמַר "הֵן", לֹא וַלְדוֹתֵיהֶן. 
+
+<small>ד</small>
+נָתַן לָהּ כְּסָפִים, 
+הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין.  
+יֵינוֹת, שְׁמָנִים, וּסְלָתוֹת, 
+וְכָל דָּבָר שֶׁכַּיּוֹצֵא בוֹ קָרֵב עַל גַּבֵּי מִזְבֵּחַ, &lt;בָהּ&gt;
+אָסוּר.  
+
+<small>ה</small>
+נָתַן לָהּ מֻקְדָּשִׁין, 
+הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. 
+עוֹפוֹת, 
+הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין.  
+שֶׁהָיָה בַדִּין: 
+מָה אִם הַמֻּקְדָּשִׁין שֶׁהַמּוּם פּוֹסֵל בָּהֶן, 
+וְאֵין אֶתְנָן וּמְחִיר חָל עֲלֵיהֶם, 
+עוֹף, שֶׁאֵין הַמּוּם פּוֹסֵל בּוֹ, 
+אֵינוּ דִין שֶׁלֹּא יְהֵא אֶתְנָן וּמְחִיר חָל עָלָיו? 
+תַּלְמוּד לוֹמַר: (דברים כג,יט) 
+"לְכָל נֶדֶר", לְהָבִיא אֶת הָעוֹף. 
+
+<small>ו</small>
+כָּל הָאֲסוּרִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּח, 
+וַלְדוֹתֵיהֶן מֻתָּרִין.  
+וְלַד טְרֵפָה, רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: 
+לֹא יִקָּרֵב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.  
+(וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יִקָּרֵב.)  
+רְבִּי חֲנַנְיָה בֶן אַנְטִיגְנָס אוֹמֵר: 
+כְּשֵׁרָה שֶׁיָּנְקָה מִן הַטְּרֵפָה, 
+פְּסוּלָה מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.  
+כָּל הַקָּדָשִׁין שֶׁנֶּעֱשׁוּ טְרֵפָה, 
+אֵין פּוֹדִין, 
+שֶׁאֵין פּוֹדִין אֶת הַקָּדָשִׁים לְהַאֲכִילָן לַכְּלָבִין. 
+
+
+
+
+
+Chapter 7
+
+<small>א</small>
+יֵשׁ בְּקָדְשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ מַה שֶּׁאֵין בְּקָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת, 
+יֵשׁ בְּקָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת מַה שֶּׁאֵין בְּקָדְשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ, 
+שֶׁקָּדְשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ עוֹשִׂין תְּמוּרָה, 
+וְחַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשֵּׁם פִּגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא, 
+וְלָדָן וַחֲלָבָן אָסוּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָן, 
+וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ חַיָּב. 
+אֵין נוֹתְנִין מֵהֶן לָאֻמָּנִים בִּשְׂכָרָן. 
+(מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּקָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת.) 
+
+<small>ב</small>
+יֵשׁ בְּקָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת, 
+שֶׁסְּתָם הֶקְדֵּשׁוֹת לְבֶדֶק הַבַּיִת. 
+הֶקְדֵּשׁ בֶּדֶק הַבַּיִת חָל עַל הַכֹּל, 
+וּמוֹעֲלִין בְּגִדּוּלֵיהֶן, 
+וְאֵין בָּהֶן הֲנָיָה לַכֹּהֲנִים. 
+
+<small>ג</small>
+אֶחָד קָדְשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ, 
+וְאֶחָד קָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת, 
+אֵין מְשַׁנִּין אוֹתָן מִקְּדֻשָּׁה לִקְדֻשָּׁה, 
+מַקְדִּישִׁין אוֹתָן הֶקְדֵּשׁ עִלּוּי, 
+וּמַחֲרִימִין אוֹתָן.  
+וְאִם מֵתוּ, יִקָּבֵרוּ.  
+רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: 
+קָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת, 
+אִם מֵתוּ, יִפָּדוּ. 
+
+<small>ד</small>
+אֵלּוּ הֵן הַנִּקְבָּרִין: 
+קָדָשִׁים שֶׁהִפִּילוּ, יִקָּבֵרוּ. 
+הִפִּילָה שִׁלְיָה, תִּקָּבֵר. 
+שׁוֹר הַנִּסְקָל, 
+וְעֶגְלָה עֲרוּפָה, 
+וְצִפֳּרֵי מְצֹרָע, 
+וּשְׂעַר נָזִיר, 
+וּפֶטֶר חֲמוֹר, 
+וּבָשָׂר בֶּחָלָב, 
+וְחֻלִּין שֶׁנִּשְׁחָטוּ בָעֲזָרָה,  
+רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: 
+חֻלִּין שֶׁנִּשְׁחָטוּ בָעֲזָרָה, יִשָּׂרֵפוּ. 
+וְכֵן חַיָּה שֶׁנִּשְׁחָטָה בָעֲזָרָה. 
+
+<small>ה</small>
+אֵלּוּ הֵן הַנִּשְׂרָפִין: 
+חָמֵץ בַּפֶּסַח, יִשָּׂרֵף. 
+וּתְרוּמָה טְמֵאָה, 
+הָעָרְלָה, 
+וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם, 
+אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לְהִשָּׂרֵף, יִשָּׂרֵף, 
+אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לְהִקָּבֵר, יִקָּבֵר.  
+מַדְלִיקִין בְּפַת וּבְשֶׁמֶן שֶׁלִּתְרוּמָה. 
+
+<small>ו</small>
+כָּל קָדָשִׁים שֶׁנִּשְׁחָטוּ חוּץ לִזְמַנָּן, 
+וְחוּץ לִמְקוֹמָן, הֲרֵי אֵלּוּ יִשָּׂרְפוּ.  
+אָשָׁם תָּלוּי, יִשָּׂרֵף; 
+רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 
+יִקָּבֵר.  
+חַטַּאת הָעוֹף הַבָּאָה עַל סָפֵק, תִּשָּׂרֵף.  
+רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 
+יְטִילֶנָּה לְאַמָּה.  
+כָּל הַנִּשְׂרָפִין לֹא יִקָּבֵרוּ, 
+כָּל הַנִּקְבָּרִים לֹא יִשָּׂרֵפוּ.  
+רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 
+אִם רָצָה לְהַחְמִיר עַל עַצְמוּ, 
+לִשְׂרוֹף אֶת הַנִּקְבָּרִין, רַשַּׁי; 
+אָמְרוּ לוֹ: 
+אֵינוּ מֻתָּר לְשַׁנּוֹת.  
+
+חסל תמורה 
+
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Temurah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Temurah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a5fc1a8abf91d87ed20b3e1c51ec3c25eec619cf
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Temurah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt	
@@ -0,0 +1,64 @@
+Mishnah Temurah
+משנה תמורה
+Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
+
+משנה תמורה
+
+
+
+Chapter 1
+
+הכל ממירים. אחד אנשים ואחד נשים. לא שאדם רשאי להמיר. אלא שאם המיר מומר. וסופג את הארבעים. הכהנים ממירים את שלהם וישראל ממירים את שלהם. אין הכהנים ממירים. לא בחטאת. ולא באשם. ולא בבכור. אמר רבי יוחנן בן נורי. וכי מפני מה אין ממירים בבכור. אמר רבי עקיבא חטאת ואשם מתנה לכהן. והבכור מתנה לכהן. מה חטאת ואשם אין ממירים בו. אף הבכור לא ימירנו בו. אמר לו רבי יוחנן בן נורי. מה לי אינו ממיר בחטאת ובאשם. שאין זכין בהן בחייהם. תאמר בבכור שזכין לו בחייו. אמר לו רבי עקיבא. והלא כבר נאמר (ויקרא כז, י) והיה הוא ותמורתו יהיה קדש. היכן קדושה חלה עליו. בבית הבעלים. אף תמורה בבית הבעלים: 
+ממירין מן הבקר על הצאן ומן הצאן על הבקר. מן הכבשים על העזים ומן העזים על הכבשים. מן הזכרים על הנקבות ומן הנקבות על הזכרים מן התמימים על בעלי מומין ומבעלי מומין על התמימים. שנאמר (ויקרא כז, י) לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב. איזהו טוב ברע בעלי מומין שקדם הקדישן את מומם. ממירים אחד בשנים ושנים באחד. אחד במאה. ומאה באחד. רבי שמעון אומר אין ממירים אלא אחד באחד שנאמר (שם) והיה הוא ותמורתו מה הוא מיוחד אף תמורתו מיוחדת: 
+אין ממירין אברים בעוברים. ולא עוברים באברים. ולא אברים ועוברים בשלמים. ולא שלמים בהן. רבי יוסי אומר ממירים אברין בשלמים. ולא שלמים באברין. אמר רבי יוסי והלא במוקדשין. האומר רגלה של זו עולה. כולה עולה. אף כשיאמר רגלה של זו תחת זו. תהא כולה תמורה תחתיה: 
+אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון. אין המחומץ מחמץ אלא לפי חשבון. אין המים שאובים פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון: 
+אין מי חטאת נעשין מי חטאת אלא עם מתן אפר. אין בית הפרס עושה בית הפרס. ולא תרומה אחר תרומה. ולא תמורה עושה תמורה. ולא הולד עושה תמורה רבי יהודה אומר הולד עושה תמורה. אמרו לו הקדש עושה תמורה. לא הולד ולא תמורה עושין תמורה: 
+העופות והמנחות אינן עושין תמורה. שלא נאמר אלא בבהמה. הצבור והשותפים אינן עושים תמורה. שנאמר. (ויקרא כז, י) לא ימיר אותו. יחיד עושה תמורה לא הצבור ולא השותפים עושים תמורה. קרבנות בדק הבית. אינן עושין תמורה. אמר רבי שמעון והלא המעשר בכלל היה ולמה יצא להקיש אליו. מה מעשר קרבן יחיד. יצאו קרבנות צבור. מה מעשר קרבן מזבח. יצאו קרבנות בדק הבית. 
+
+Chapter 2
+
+יש בקרבנות היחיד מה שאין בקרבנות הצבור. ויש בקרבנות הצבור. מה שאין בקרבנות היחיד. שקרבנות היחיד עושים תמורה. וקרבנות הצבור אינם עושים תמורה. קרבנות היחיד נוהגין בזכרים ובנקבות. וקרבנות צבור אין נוהגין אלא בזכרים. קרבנות היחיד חייבין באחריותן ובאחריות נסכיהם. וקרבנות הצבור אינן חייבין לא באחריותן ולא באחריות נסכיהן אבל חייבין באחריות נסכיהן משקרב הזבח. יש בקרבנות הצבור מה שאין בקרבנות היחיד. שקרבנות הצבור דוחין את השבת ואת הטומאה. וקרבנות היחיד. אינן דוחים לא את השבת ולא את הטומאה. אמר רבי מאיר והלא חביתי כהן גדול ופר יום הכפורים. קרבן יחיד. ודוחין את השבת ואת הטומאה. אלא שזמנן קבוע: 
+חטאת היחיד. שכפרו בעליו מתות. ושל צבור. אינן מתות. רבי יהודה אומר ימותו. אמר רבי שמעון מה מצינו בולד חטאת ובתמורת חטאת ובחטאת שמתו בעליה. ביחיד דברים אמורים. אבל לא בצבור. אף שכפרו הבעלים ושעברה שנתן ביחיד דברים אמורים. אבל לא בצבור. 
+חומר בקדשים מבתמורה ובתמורה מבקדשים. שהקדשים עושים תמורה. ואין תמורה עושה תמורה. הצבור והשותפין מקדישים. אבל לא ממירים. ומקדישים אברים ועוברים. אבל לא ממירים. חומר בתמורה שהקדושה חלה על בעלת מום קבוע. ואינה יוצא לחולין. להגזז ולהעבד. רבי יוסי בר רבי יהודה אומר. עשה שוגג כמזיד. בתמורה. ולא עשה שוגג כמזיד. במוקדשים. רבי אלעזר אומר הכלאים והטרפה ויוצא דופן. טומטום ואנדרוגינוס. לא קדשים ולא מקדישים: 
+
+Chapter 3
+
+אלו קדשים שולדותיהן ותמורותיהן כיוצא בהן. ולד שלמים. ותמורתן. וולדן וולד ולדן עד סוף העולם. הרי אלו כשלמים. וטעונים סמיכה ונסכים ותנופה וחזה ושוק. רבי אליעזר אומר ולד שלמים לא יקרב שלמים. וחכמים אומרים יקרב. אמר רבי שמעון לא נחלקו על ולד ולד שלמים. ועל ולד ולד תמורה שלא יקרב. ועל מה נחלקו. על הולד. שרבי אליעזר אומר לא יקרב. וחכמים אומרים יקרב. העיד רבי יהושע ורבי פפייס על ולד שלמים שיקרב שלמים אמר רבי פפייס אני מעיד שהיתה לנו פרה זבחי שלמים ואכלנוה בפסח. ואכלנו ולדה שלמים בחג: 
+ולד תודה ותמורתה. ולדן וולד ולדן עד סוף העולם. הרי אלו כתודה. ובלבד שאינן טעונין לחם. תמורת עולה וולד תמורה. ולדן וולד ולדן עד סוף העולם. הרי אלו כעולה. וטעונין הפשט ונתוח וכליל לאשים: 
+המפריש נקבה לעולה וילדה זכר. ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו עולה. רבי אליעזר אומר הוא עצמו יקרב עולה. המפריש נקבה לאשם. תרעה עד שתסתאב. ותמכר ויביא בדמיה אשם. אם קרב אשמו יפלו דמיה לנדבה. רבי שמעון אומר תמכר שלא במום. תמורת אשם ולד תמורתה. וולדן וולד ולדן עד סוף העולם. ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה. רבי אליעזר אומר ימותו. ורבי אלעזר אומר יביא בדמיה עולות. אשם שמתו בעליו ושכפרו בעליו ירעה עד שיסתאב. וימכר ויפלו דמיו לנדבה. רבי אליעזר אומר ימותו. רבי אלעזר אומר יביא בדמיהן עולות: 
+והלא אף הנדבה עולה היא. מה בין דברי רבי אלעזר לדברי חכמים. אלא בזמן שהיא באה חובה. הוא סומך עליה ומביא עליה נסכין ונסכיה משלו. ואם היה כהן. עבודתה ועורה שלו. ובזמן שהיא באה נדבה. אינו סומך עליה ואינו מביא עליה נסכין. ונסכיה משל צבור. אף על פי שהוא כהן. עבודתה ועורה של אנשי משמר: 
+תמורת הבכור והמעשר. וולדן וולד ולדן. עד סוף העולם. הרי אלו כבכור וכמעשר. ויאכלו במומם לבעלים. מה בין הבכור והמעשר לבין כל הקדשים. שכל הקדשים נמכרים באטליס. ונשחטין באטליס. ונשקלין בליטרא. חוץ מן הבכור ומן המעשר. ויש להן פדיון. ולתמורותיהן פדיון. חוץ מן הבכור ומן המעשר. ובאים מחוצה לארץ. חוץ מן הבכור ומן המעשר. אם באו תמימים יקרבו. ואם בעלי מומין יאכלו במומן לבעלים. אמר רבי שמעון מה הטעם. שהבכור והמעשר יש להן פרנסה במקומן. ושאר כל הקדשים. אף על פי שנולד לו מום. הרי אלו בקדושתן: 
+
+Chapter 4
+
+ולד חטאת. ותמורת חטאת. וחטאת שמתו בעליה. ימותו. שעברה שנתה. ושאבדה ונמצאת בעלת מום. אם משכיפרו הבעליםתמות. ואינה עושה תמורה. לא נהנין. ולא מועלין. אם עד שלא כפרו הבעלים. תרעה עד שתסתאב. ותמכר ויביא בדמיה אחרת. ועושה תמורה. ומועלין בה: 
+המפריש חטאתו ואבדה והקריב אחרת תחתיה. ואחר כך נמצאת הראשונה. תמות. המפריש מעות לחטאת. ואבדו והקריב חטאת תחתיהן. ואחר כך נמצאו המעות ילכו לים המלח: 
+המפריש מעות לחטאתו ואבדו. והפריש מעות אחרים תחתיהן. לא הספיק ליקח בהן חטאת. עד שנמצאו המעות הראשונות. יביא מאלו ומאלו חטאת. והשאר יפלו לנדבה. המפריש מעות לחטאתו ואבדו. והפריש חטאת תחתיהן. לא הספיק להקריבה עד שנמצאו המעות. והרי חטאת בעלת מום. תמכר. ויביא מאלו ומאלו. חטאת. והשאר יפלו לנדבה. המפריש חטאתו ואבדה. והפריש מעות תחתיה. לא הספיק ליקח בהן חטאת. עד שנמצאת חטאתו והרי היא בעלת מום. תמכר ויביא מאלו ומאלו חטאת. והשאר יפלו לנדבה. המפריש חטאתו ואבדה. והפריש אחרת תחתיה. לא הספיק להקריבה. עד שנמצאת הראשונה. והרי שתיהן בעלת מום. ימכרו ויביא מאלו ומאלו חטאת. והשאר יפלו לנדבה. המפריש חטאתו ואבדה. והפריש אחרת תחתיה. לא הספיק להקריבה עד שנמצאת הראשונה. והרי שתיהן תמימות. אחת מהן יקרב חטאת. והשניה תמות. דברי רבי. וחכמים אומרים אין חטאת מתה. אלא שנמצאת מאחר שכפרו הבעלים. ואין המעות הולכות לים המלח אלא שנמצאו מאחר שכפרו הבעלים: 
+המפריש חטאתו והרי היא בעלת מום. מוכרה ויביא בדמיה אחרת. רבי אליעזר ברבי שמעון אומר. אם קרבה השניה עד שלא נשחטה הראשונה. תמות. שכבר כפרו הבעלים: 
+
+Chapter 5
+
+כיצד מערימים על הבכור. מבכרת שהיתה מעוברת. אומר מה שבמעיה של זו. אם זכר. עולה. ילדה זכר יקרב עולה. ואם נקבה. זבחי שלמים. ילדה נקבה תקרב שלמים. אם זכר עולה. אם נקבה זבחי שלמים ילדה זכר ונקבה. הזכר יקרב עולה והנקבה תקרב שלמים: 
+ילדה שני זכרים אחד מהן יקרב עולה והשני ימכר לחייבי עולה. ודמיו חולין. ילדה שתי נקבות. אחת מהן תקרב שלמים. והשניה תמכר. לחייבי שלמים. ודמיה חולין. ילדה טומטום ואנדרוגינוס. רבן שמעון בן גמליאל אומר. אין קדושה חלה עליהן: 
+האומר ולדה של זו עולה. והיא שלמים. דבריו קיימים. היא שלמים. וולדה עולה. הרי זו ולד שלמים דברי רבי מאיר. אמר רבי יוסי אם לכן נתכוין מתחלה. הואיל ואי אפשר לקרות שני שמות כאחת. דבריו קיימים. ואם משאמר הרי זו שלמים. נמלך ואמר ולדה עולה הרי זו ולד שלמים: 
+הרי זו תמורת עולה ותמורת שלמים. הרי זו תמורת עולה. דברי רבי מאיר. אמר רבי יוסי אם לכן נתכוין מתחלה. הואיל ואי אפשר לקרות שני שמות כאחת. דבריו קיימין. ואם משאמר תמורת עולה נמלך ואמר תמורת שלמים. הרי זו תמורת עולה. 
+הרי זו תחת זו. תמורת זו. חלופת זו. הרי זו תמורה. זו מחוללת על זו. אינו תמורה. ואם היה הקדש בעל מום. יוצא לחולין. וצריך לעשות דמים: 
+הרי זו תחת חטאת ותחת עולה. לא אמר כלום. תחת חטאת זו ותחת עולה זו. תחת חטאת ותחת עולה שיש לו בתוך הבית. היה לו דבריו קיימין. אם אמר על בהמה טמאה ועל בעלת מום הרי אלו עולה. לא אמר כלום. הרי אלו לעולה. ימכרו ויביא בדמיהם עולה: 
+
+Chapter 6
+
+כל האסורין על גבי המזבח. אוסרים כל שהן. הרובע. והנרבע והמוקצה והנעבד ואתנן ומחיר והכלאים והטרפה ויוצא דופן. איזה הוא מוקצה המוקצה לעבודה זרה הוא אסור ומה שעליו מותר. איזהו נעבד כל שעובדין אותו. הוא ומה שעליו אסור. זה וזה מותרין באכילה: 
+איזהו אתנן האומר לזונה הא ליך טלה זה בשכרך. אפילו מאה כולן אסורין. וכן האומר לחברו הא לך טלה זה. ותלין שפחתך אצל עבדי. רבי אומר אינו אתנן. וחכמים אומרים אתנן: 
+איזהו מחיר כלב. האומר לחבירו. הא לך טלה זה. תחת כלב זה. וכן שני שותפין שחלקו. אחד נטל עשרה ואחד נטל תשעה וכלב. שכנגד הכלב אסורים. שעם הכלב מותרים. אתנן כלב ומחיר זונה הרי אלו מותרים. שנאמר (דברים כג) שנים ולא ארבעה. ולדותיהן מותרים. שנאמר הן ולא ולדותיהן: 
+נתן לה כספים. הרי אלו מותרין. יינות שמנים וסלתות. וכל דבר שכיוצא בו קרב על גבי מזבח. אסור. נתן לה מוקדשין. הרי אלו מותרין. עופות הרי אלו אסורין. שהיה בדין. מה אם המוקדשין שהמום פוסל בהם. אין אתנן ומחיר חל עליהם. עופות שאין המום פוסל בהן. אינו בדין שלא יהא אתנן ומחיר חל עליהן. תלמוד לומר (דברים כג). לכל נדר. להביא את העוף: 
+כל האסורים על גבי המזבח. ולדותיהן מותרים. ולד טרפה. רבי אליעזר אומר לא יקרב על גבי המזבח. וחכמים אומרים יקרב. רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר כשרה שינקה מן הטרפה. פסולה מעל גבי המזבח. כל הקדשים שנעשו טרפה. אין פודין אותם. שאין פודים את הקדשים. להאכילן לכלבים: 
+
+Chapter 7
+
+יש בקדשי מזבח. מה שאין בקדשי בדק הבית. ויש בקדשי בדק הבית. מה שאין בקדשי מזבח. שקדשי מזבח עושים תמורה. וחייבין עליהם משום פגול. נותר. וטמא. ולדן וחלבן אסור לאחר פדיונם. והשוחטם בחוץ חייב. ואין נותנים מהם לאומנים בשכרן. מה שאין כן בקדשי בדק הבית: 
+יש בקדשי בדק הבית. מה שאין בקדשי מזבח. שסתם הקדשות לבדק הבית. הקדש בדק הבית חל על הכל. ומועלין בגדוליהן. ואין בהם הנאה לכהנים: 
+אחד קדשי מזבח. ואחד קדשי בדק הבית. אין משנין אותן מקדושה לקדושה. ומקדישין אותן הקדש עלוי. ומחרימין אותן. ואם מתו יקברו. רבי שמעון אומר. קדשי בדק הבית אם מתו יפדו: 
+ואלו הן הנקברים. קדשים שהפילו יקברו. הפילה שליא תקבר. שור הנסקל. ועגלה ערופה. וצפורי מצורע. ושער נזיר. ופטר חמור. ובשר בחלב. וחולין שנשחטו בעזרה. רבי שמעון אומר חולין שנשחטו בעזרה ישרפו. וכן חיה שנשחטה בעזרה: 
+ואלו הן הנשרפים. חמץ בפסח ישרף. ותרומה טמאה. והערלה וכלאי הכרם. את שדרכו לישרף ישרף. ואת שדרכו ליקבר יקבר. ומדליקין בפת ובשמן של תרומה. 
+כל הקדשים שנשחטו חוץ לזמנן. וחוץ למקומן. הרי אלו ישרפו. אשם תלוי ישרף. רבי יהודה אומר יקבר. חטאת העוף הבאה על ספק. תשרף. רבי יהודה אומר יטילנה לאמה. כל הנשרפין לא יקברו. וכל הנקברים לא ישרפו. רבי יהודה אומר אם רצה להחמיר על עצמו. לשרוף את הנקברים רשאי. אמרו לו אינו מותר לשנות. 
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Temurah/Hebrew/Torat Emet 357.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Temurah/Hebrew/Torat Emet 357.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..7aee00a59329b50c2ac36e13cd96c1cf00bae803
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Temurah/Hebrew/Torat Emet 357.txt	
@@ -0,0 +1,98 @@
+Mishnah Temurah
+משנה תמורה
+Torat Emet 357
+http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads
+
+משנה תמורה
+
+
+
+Chapter 1
+
+הַכֹּל מְמִירִים, אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים. לֹא שֶׁאָדָם רַשַּׁאי לְהָמִיר, אֶלָּא, שֶׁאִם הֵמִיר, מוּמָר, וְסוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים. הַכֹּהֲנִים מְמִירִים אֶת שֶׁלָּהֶם, וְיִשְׂרָאֵל מְמִירִים אֶת שֶׁלָּהֶם. אֵין הַכֹּהֲנִים מְמִירִים לֹא בְחַטָּאת וְלֹא בְאָשָׁם וְלֹא בִבְכוֹר. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, וְכִי מִפְּנֵי מָה אֵין מְמִירִים בִּבְכוֹר. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, חַטָּאת וְאָשָׁם מַתָּנָה לַכֹּהֵן, וְהַבְּכוֹר מַתָּנָה לַכֹּהֵן. מַה חַטָּאת וְאָשָׁם אֵין מְמִירִים בּוֹ, אַף הַבְּכוֹר לֹא יְמִירֶנּוּ בוֹ. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, מַה לִּי אֵינוֹ מֵמִיר בְּחַטָּאת וּבְאָשָׁם, שֶׁאֵין זָכִין בָּהֶן בְּחַיֵּיהֶם. תֹּאמַר בִּבְכוֹר, שֶׁזָּכִין בּוֹ בְחַיָּיו. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר, וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ (ויקרא כז), הֵיכָן קְדֻשָּׁה חָלָה עָלָיו, בְּבֵית הַבְּעָלִים, אַף תְּמוּרָה בְּבֵית הַבְּעָלִים: 
+
+מְמִירִין מִן הַבָּקָר עַל הַצֹּאן וּמִן הַצֹּאן עַל הַבָּקָר, מִן הַכְּבָשִׂים עַל הָעִזִּים וּמִן הָעִזִּים עַל הַכְּבָשִׂים, מִן הַזְּכָרִים עַל הַנְּקֵבוֹת וּמִן הַנְּקֵבוֹת עַל הַזְּכָרִים, מִן הַתְּמִימִים עַל בַּעֲלֵי מוּמִין וּמִבַּעֲלֵי מוּמִין עַל הַתְּמִימִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שם), לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע אוֹ רַע בְּטוֹב. אֵיזֶהוּ טוֹב בְּרָע, בַּעֲלֵי מוּמִין שֶׁקָּדַם הֶקְדֵּשָׁן אֶת מוּמָם. מְמִירִים אֶחָד בִּשְׁנַיִם וּשְׁנַיִם בְּאֶחָד, אֶחָד בְּמֵאָה וּמֵאָה בְּאֶחָד. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵין מְמִירִים אֶלָּא אֶחָד בְּאֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז), וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ, מַה הוּא מְיֻחָד, אַף תְּמוּרָתוֹ מְיֻחָדֶת: 
+
+אֵין מְמִירִין אֵבָרִים בְּעֻבָּרִים וְלֹא עֻבָּרִים בְּאֵבָרִים, וְלֹא אֵבָרִים וְעֻבָּרִים בִּשְׁלֵמִים וְלֹא שְׁלֵמִים בָּהֶן. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מְמִירִים אֵבָרִין בִּשְׁלֵמִים וְלֹא שְׁלֵמִים בְּאֵבָרִין. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, וַהֲלֹא בְמֻקְדָּשִׁין, הָאוֹמֵר רַגְלָהּ שֶׁל זוֹ עוֹלָה, כֻּלָּהּ עוֹלָה, אַף כְּשֶׁיֹּאמַר רַגְלָהּ שֶׁל זוֹ תַּחַת זוֹ, תְּהֵא כֻלָּהּ תְּמוּרָה תַּחְתֶּיהָ: 
+
+אֵין הַמְדֻמָּע מְדַּמֵּעַ אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן. אֵין הַמְחֻמָּץ מְחַמֵּץ אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן. אֵין הַמַּיִם הַשְּׁאוּבִים פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן: 
+
+אֵין מֵי חַטָּאת נַעֲשִׂין מֵי חַטָּאת אֶלָּא עִם מַתַּן אֵפֶר. אֵין בֵּית הַפְּרָס עוֹשֶׂה בֵית הַפְּרָס, וְלֹא תְרוּמָה אַחַר תְּרוּמָה, וְלֹא תְמוּרָה עוֹשָׂה תְמוּרָה, וְלֹא הַוָּלָד עוֹשֶׂה תְמוּרָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַוָּלָד עוֹשֶׂה תְמוּרָה. אָמְרוּ לוֹ, הֶקְדֵּשׁ עוֹשֶׂה תְמוּרָה, לֹא הַוָּלָד וְלֹא תְמוּרָה עוֹשִׂין תְּמוּרָה: 
+
+הָעוֹפוֹת וְהַמְּנָחוֹת אֵינָן עוֹשִׂין תְּמוּרָה, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר אֶלָּא (ויקרא כז) בִּבְהֵמָה. הַצִּבּוּר וְהַשֻּׁתָּפִים אֵינָן עוֹשִׂים תְּמוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שם), לֹא יָמִיר אֹתוֹ, יָחִיד עוֹשֶׂה תְמוּרָה, לֹא הַצִּבּוּר וְלֹא הַשֻּׁתָּפִים עוֹשִׂים תְּמוּרָה. קָרְבְּנוֹת בֶּדֶק הַבַּיִת אֵינָן עוֹשִׂין תְּמוּרָה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, וַהֲלֹא הַמַּעֲשֵׂר בַּכְּלָל הָיָה, וְלָמָּה יָצָא, לְהָקִישׁ אֵלָיו, מַה מַּעֲשֵׂר קָרְבַּן יָחִיד, יָצְאוּ קָרְבְּנוֹת צִבּוּר. מַה מַּעֲשֵׂר קָרְבַּן מִזְבֵּחַ, יָצְאוּ קָרְבְּנוֹת בֶּדֶק הַבָּיִת: 
+
+
+Chapter 2
+
+יֵשׁ בְּקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד מַה שֶּׁאֵין בְּקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר, וְיֵשׁ בְּקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר מַה שֶּׁאֵין בְּקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד. שֶׁקָּרְבְּנוֹת הַיָּחִיד עוֹשִׂים תְּמוּרָה, וְקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר אֵינָם עוֹשִׂים תְּמוּרָה. קָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד נוֹהֲגִין בִּזְכָרִים וּבִנְקֵבוֹת, וְקָרְבְּנוֹת צִבּוּר אֵינָן נוֹהֲגִין אֶלָּא בִזְכָרִים. קָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּתָן וּבְאַחֲרָיוּת נִסְכֵּיהֶם, וְקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר אֵין חַיָּבִין לֹא בְאַחֲרָיוּתָן וְלֹא בְאַחֲרָיוּת נִסְכֵּיהֶן, אֲבָל חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּת נִסְכֵּיהֶן מִשֶּׁקָּרַב הַזָּבַח. יֵשׁ בְּקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר מַה שֶּׁאֵין בְּקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד. שֶׁקָּרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת וְאֶת הַטֻּמְאָה, וְקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד אֵינָן דּוֹחִים לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת הַטֻּמְאָה. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, וַהֲלֹא חֲבִתֵּי כֹהֵן גָּדוֹל וּפַר יוֹם הַכִּפּוּרִים, קָרְבַּן יָחִיד וְדוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת וְאֶת הַטֻּמְאָה. אֶלָּא שֶׁזְּמַנָּן קָבוּעַ: 
+
+חַטָּאת הַיָּחִיד שֶׁכִּפְּרוּ בְעָלָיו, מֵתוֹת. וְשֶׁל צִבּוּר, אֵינָן מֵתוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יָמוּתוּ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מַה מָּצִינוּ בִּוְלַד חַטָּאת וּבִתְמוּרַת חַטָּאת וּבְחַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְעָלֶיהָ, בְּיָחִיד דְּבָרִים אֲמוּרִים אֲבָל לֹא בְצִבּוּר, אַף שֶׁכִּפְּרוּ הַבְּעָלִים וְשֶׁעָבְרָה שְׁנָתָן, בְּיָחִיד דְּבָרִים אֲמוּרִים אֲבָל לֹא בְצִבּוּר: 
+
+חֹמֶר בְּקָדָשִׁים מִבִּתְמוּרָה וּבִתְמוּרָה מִבְּקָדָשִׁים. שֶׁהַקֳּדָשִׁים עוֹשִׂים תְּמוּרָה וְאֵין תְּמוּרָה עוֹשָׂה תְמוּרָה. הַצִּבּוּר וְהַשֻּׁתָּפִין מַקְדִּישִׁים, אֲבָל לֹא מְמִירִים. וּמַקְדִּישִׁים אֵבָרִים וְעֻבָּרִים, אֲבָל לֹא מְמִירִים. חֹמֶר בִּתְמוּרָה, שֶׁהַקְּדֻשָּׁה חָלָה עַל בַּעֲלַת מוּם קָבוּעַ, וְאֵינָהּ יוֹצְאָה לְחֻלִּין לְהִגָּזֵז וּלְהֵעָבֵד. רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עָשָׂה שׁוֹגֵג כְּמֵזִיד בַּתְּמוּרָה, וְלֹא עָשָׂה שׁוֹגֵג כְּמֵזִיד בַּמֻּקְדָּשִׁים. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, הַכִּלְאַיִם, וְהַטְּרֵפָה, וְיוֹצֵא דֹפֶן, טֻמְטוּם, וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, לֹא קְדֵשִׁים וְלֹא מַקְדִּישִׁים: 
+
+
+Chapter 3
+
+אֵלּוּ קָדָשִׁים שֶׁוַּלְדוֹתֵיהֶן וּתְמוּרוֹתֵיהֶן כַּיּוֹצֵא בָהֶן. וְלַד שְׁלָמִים, וּתְמוּרָתָן, וּוְלָדָן, וּוְלַד וְלָדָן עַד סוֹף הָעוֹלָם, הֲרֵי אֵלּוּ כִשְׁלָמִים, וּטְעוּנִים סְמִיכָה וּנְסָכִים וּתְנוּפָה וְחָזֶה וָשׁוֹק. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, וְלַד שְׁלָמִים לֹא יִקְרַב שְׁלָמִים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יִקְרָב. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, לֹא נֶחְלְקוּ עַל וְלַד וְלַד שְׁלָמִים וְעַל וְלַד וְלַד תְּמוּרָה, שֶׁלֹּא יִקְרַב. וְעַל מַה נֶּחְלְקוּ, עַל הַוָּלָד, שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לֹא יִקְרַב, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יִקְרָב. הֵעִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי פַּפְּיַס עַל וְלַד שְׁלָמִים, שֶׁיִּקְרַב שְׁלָמִים. אָמַר רַבִּי פַּפְּיַס, אֲנִי מֵעִיד, שֶׁהָיְתָה לָנוּ פָרָה זִבְחֵי שְׁלָמִים, וַאֲכַלְנוּהָ בְפֶסַח, וְאָכַלְנוּ וְלָדָהּ שְׁלָמִים בֶּחָג: 
+
+וְלַד תּוֹדָה וּתְמוּרָתָהּ, וְלָדָן וּוְלַד וְלָדָן עַד סוֹף הָעוֹלָם, הֲרֵי אֵלּוּ כְתוֹדָה, וּבִלְבַד שֶׁאֵינָן טְעוּנִין לָחֶם. תְּמוּרַת עוֹלָה, וּוְלַד תְּמוּרָה, וְלָדָן וּוְלַד וְלָדָן עַד סוֹף הָעוֹלָם, הֲרֵי אֵלּוּ כְעוֹלָה, וּטְעוּנִין הֶפְשֵׁט וְנִתּוּחַ וְכָלִיל לָאִשִּׁים: 
+
+הַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לְעוֹלָה וְיָלְדָה זָכָר, יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב וְיִמָּכֵר וְיָבִיא בְדָמָיו עוֹלָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הוּא עַצְמוֹ יִקְרַב עוֹלָה. הַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לְאָשָׁם, תִּרְעֶה עַד שֶׁתִּסְתָּאֵב, וְתִמָּכֵר, וְיָבִיא בְדָמֶיהָ אָשָׁם. אִם קָרַב אֲשָׁמוֹ, יִפְּלוּ דָמֶיהָ לִנְדָבָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, תִּמָּכֵר שֶׁלֹּא בְמוּם. תְּמוּרַת אָשָׁם, וְלַד תְּמוּרָתָהּ וּוְלָדָן וּוְלַד וְלָדָן עַד סוֹף הָעוֹלָם, יִרְעוּ עַד שֶּׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיִמָּכְרוּ, וְיִפְּלוּ דְמֵיהֶן לִנְדָבָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יָמוּתוּ. וְרַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, יָבִיא בִדְמֵיהֶן עוֹלוֹת. אָשָׁם שֶׁמֵּתוּ בְעָלָיו, וְשֶׁכִּפְּרוּ בְעָלָיו, יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר, וְיִפְּלוּ דָמָיו לִנְדָבָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יָמוּתוּ. וְרַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, יָבִיא בִדְמֵיהֶן עוֹלוֹת: 
+
+וַהֲלֹא אַף הַנְּדָבָה עוֹלָה הִיא. מַה בֵּין דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר לְדִבְרֵי חֲכָמִים. אֶלָּא, בִּזְמַן שֶׁהִיא בָאָה חוֹבָה, הוּא סוֹמֵךְ עָלֶיהָ וּמֵבִיא עָלֶיהָ נְסָכִין, וּנְסָכֶיהָ מִשֶּׁלּוֹ. וְאִם הָיָה כֹהֵן, עֲבוֹדָתָהּ וְעוֹרָהּ שֶׁלּוֹ. וּבִזְמַן שֶׁהִיא בָאָה נְדָבָה, אֵינוֹ סוֹמֵךְ עָלֶיהָ וְאֵינוֹ מֵבִיא עָלֶיהָ נְסָכִין, וּנְסָכֶיהָ מִשֶּׁל צִבּוּר. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא כֹהֵן, עֲבוֹדָתָהּ וְעוֹרָהּ שֶׁל אַנְשֵׁי מִשְׁמָר: 
+
+תְּמוּרַת הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר, וּוְלָדָן, וּוְלַד וְלָדָן עַד סוֹף הָעוֹלָם, הֲרֵי אֵלּוּ כִבְכוֹר וּכְמַעֲשֵׂר, וְיֵאָכְלוּ בְמוּמָם לַבְּעָלִים. מַה בֵּין הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר לְבֵין כָּל הַקֳּדָשִׁים. שֶׁכָּל הַקֳּדָשִׁים נִמְכָּרִים בְּאִטְלִיס וְנִשְׁחָטִין בְּאִטְלִיס וְנִשְׁקָלִין בְּלִטְרָא, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר. וְיֵשׁ לָהֶן פִּדְיוֹן, וְלִתְמוּרוֹתֵיהֶן פִּדְיוֹן, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר. וּבָאִים מֵחוּצָה לָאָרֶץ, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר. אִם בָּאוּ תְמִימִים, יִקְרְבוּ. וְאִם בַּעֲלֵי מוּמִין, יֵאָכְלוּ בְמוּמָן לַבְּעָלִים. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מַה הַטַּעַם. שֶׁהַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר יֵשׁ לָהֶן פַּרְנָסָה בִמְקוֹמָן, וּשְׁאָר כָּל הַקֳּדָשִׁים אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹלַד לָהֶם מוּם, הֲרֵי אֵלּוּ בִקְדֻשָּׁתָן: 
+
+
+Chapter 4
+
+וְלַד חַטָּאת, וּתְמוּרַת חַטָּאת, וְחַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְעָלֶיהָ, יָמוּתוּ. שֶׁעָבְרָה שְׁנָתָהּ וְשֶׁאָבְדָה וְנִמְצֵאת בַּעֲלַת מוּם, אִם מִשֶּׁכִּפְּרוּ הַבְּעָלִים, תָּמוּת, וְאֵינָהּ עוֹשָׂה תְמוּרָה, לֹא נֶהֱנִין, וְלֹא מוֹעֲלִין. אִם עַד שֶׁלֹּא כִפְּרוּ הַבְּעָלִים, תִּרְעֶה עַד שֶׁתִּסְתָּאֵב, וְתִמָּכֵר, וְיָבִיא בְדָמֶיהָ אַחֶרֶת, וְעוֹשָׂה תְמוּרָה, וּמוֹעֲלִין בָּהּ: 
+
+הַמַּפְרִישׁ חַטָּאתוֹ וְאָבְדָה, וְהִקְרִיב אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ, וְאַחַר כָּךְ נִמְצֵאת הָרִאשׁוֹנָה, תָּמוּת. הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לְחַטָּאת וְאָבְדוּ, וְהִקְרִיב חַטָּאת תַּחְתֵּיהֶן, וְאַחַר כָּךְ נִמְצְאוּ הַמָּעוֹת, יֵלְכוּ לְיַם הַמֶּלַח: 
+
+הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לְחַטָּאתוֹ וְאָבְדוּ, וְהִפְרִישׁ מָעוֹת אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶן, לֹא הִסְפִּיק לִקַּח בָּהֶן חַטָּאת עַד שֶׁנִּמְצְאוּ הַמָּעוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, יָבִיא מֵאֵלּוּ וּמֵאֵלּוּ חַטָּאת, וְהַשְּׁאָר יִפְּלוּ לִנְדָבָה. הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לְחַטָּאתוֹ וְאָבְדוּ, וְהִפְרִישׁ חַטָּאת תַּחְתֵּיהֶן, לֹא הִסְפִּיק לְהַקְרִיבָהּ עַד שֶׁנִּמְצְאוּ הַמָּעוֹת, וַהֲרֵי חַטָּאת בַּעֲלַת מוּם, תִּמָּכֵר, וְיָבִיא מֵאֵלּוּ וּמֵאֵלּוּ חַטָּאת, וְהַשְּׁאָר יִפְּלוּ לִנְדָבָה. הַמַּפְרִישׁ חַטָּאתוֹ וְאָבְדָה, וְהִפְרִישׁ מָעוֹת תַּחְתֶּיהָ, לֹא הִסְפִּיק לִקַּח בָּהֶן חַטָּאת עַד שֶׁנִּמְצֵאת חַטָּאתוֹ, וַהֲרֵי הִיא בַעֲלַת מוּם, תִּמָּכֵר וְיָבִיא מֵאֵלּוּ וּמֵאֵלּוּ חַטָּאת, וְהַשְּׁאָר יִפְּלוּ לִנְדָבָה. הַמַּפְרִישׁ חַטָּאתוֹ וְאָבְדָה, וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ, לֹא הִסְפִּיק לְהַקְרִיבָהּ עַד שֶׁנִּמְצֵאת הָרִאשׁוֹנָה, וַהֲרֵי שְׁתֵּיהֶן בַּעֲלוֹת מוּם, יִמָּכְרוּ, וְיָבִיא מֵאֵלּוּ וּמֵאֵלּוּ חַטָּאת, וְהַשְּׁאָר יִפְּלוּ לִנְדָבָה. הַמַּפְרִישׁ חַטָּאתוֹ וְאָבְדָה, וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ, לֹא הִסְפִּיק לְהַקְרִיבָהּ עַד שֶׁנִּמְצֵאת הָרִאשׁוֹנָה, וַהֲרֵי שְׁתֵּיהֶן תְּמִימוֹת, אַחַת מֵהֶן תִּקְרַב חַטָּאת וְהַשְּׁנִיָּה תָּמוּת, דִּבְרֵי רַבִּי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין חַטָּאת מֵתָה אֶלָּא שֶׁנִּמְצֵאת מֵאַחַר שֶׁכִּפְּרוּ הַבְּעָלִים, וְאֵין הַמָּעוֹת הוֹלְכוֹת לְיַם הַמֶּלַח אֶלָּא שֶׁנִּמְצְאוּ מֵאַחַר שֶׁכִּפְּרוּ הַבְּעָלִים: 
+
+הַמַּפְרִישׁ חַטָּאתוֹ, וַהֲרֵי הִיא בַעֲלַת מוּם, מוֹכְרָהּ וְיָבִיא בְדָמֶיהָ אַחֶרֶת. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אִם קָרְבָה הַשְּׁנִיָּה עַד שֶׁלֹּא נִשְׁחֲטָה הָרִאשׁוֹנָה, תָּמוּת, שֶׁכְּבָר כִּפְּרוּ הַבְּעָלִים: 
+
+
+Chapter 5
+
+כֵּיצַד מַעֲרִימִים עַל הַבְּכוֹר. מְבַכֶּרֶת שֶׁהָיְתָה מְעֻבֶּרֶת, אוֹמֵר, מַה שֶּׁבְּמֵעֶיהָ שֶׁל זוֹ, אִם זָכָר, עוֹלָה, יָלְדָה זָכָר, יִקְרַב עוֹלָה. וְאִם נְקֵבָה, זִבְחֵי שְׁלָמִים, יָלְדָה נְקֵבָה, תִּקְרַב שְׁלָמִים. אִם זָכָר עוֹלָה, אִם נְקֵבָה זִבְחֵי שְׁלָמִים, יָלְדָה זָכָר וּנְקֵבָה, הַזָּכָר יִקְרַב עוֹלָה, וְהַנְּקֵבָה תִּקְרַב שְׁלָמִים: 
+
+יָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים, אַחַד מֵהֶן יִקְרַב עוֹלָה, וְהַשֵּׁנִי יִמָּכֵר לְחַיָּבֵי עוֹלָה, וְדָמָיו חֻלִּין. יָלְדָה שְׁתֵּי נְקֵבוֹת, אַחַת מֵהֶן תִּקְרַב שְׁלָמִים, וְהַשְּׁנִיָּה תִּמָּכֵר לְחַיָּבֵי שְׁלָמִים, וְדָמֶיהָ חֻלִּין. יָלְדָה טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אֵין קְדֻשָּׁה חָלָה עֲלֵיהֶן: 
+
+הָאוֹמֵר, וְלָדָהּ שֶׁל זוֹ עוֹלָה וְהִיא שְׁלָמִים, דְּבָרָיו קַיָּמִים. הִיא שְׁלָמִים וּוְלָדָהּ עוֹלָה, הֲרֵי זוֹ וְלַד שְׁלָמִים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אִם לְכֵן נִתְכַּוֵּן מִתְּחִלָּה, הוֹאִיל וְאִי אֶפְשָׁר לִקְרוֹת שְׁנֵי שֵׁמוֹת כְּאַחַת, דְּבָרָיו קַיָּמִים. וְאִם מִשֶּׁאָמַר הֲרֵי זוֹ שְׁלָמִים, נִמְלַךְ וְאָמַר וְלָדָהּ עוֹלָה, הֲרֵי זוֹ וְלַד שְׁלָמִים: 
+
+הֲרֵי זוֹ תְמוּרַת עוֹלָה וּתְמוּרַת שְׁלָמִים, הֲרֵי זוֹ תְמוּרַת עוֹלָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אִם לְכֵן נִתְכַּוֵּן מִתְּחִלָּה, הוֹאִיל וְאִי אֶפְשָׁר לִקְרוֹת שְׁנֵי שֵׁמוֹת כְּאַחַת, דְּבָרָיו קַיָּמִין. וְאִם מִשֶּׁאָמַר תְּמוּרַת עוֹלָה, נִמְלַךְ וְאָמַר, תְּמוּרַת שְׁלָמִים, הֲרֵי זוֹ תְמוּרַת עוֹלָה: 
+
+הֲרֵי זוֹ תַחַת זוֹ, תְּמוּרַת זוֹ, חֲלוּפַת זוֹ, הֲרֵי זוֹ תְמוּרָה. זוֹ מְחֻלֶּלֶת עַל זוֹ, אֵינוֹ תְמוּרָה. וְאִם הָיָה הֶקְדֵּשׁ בַּעַל מוּם, יוֹצֵא לְחֻלִּין וְצָרִיךְ לַעֲשׂוֹת דָּמִים: 
+
+הֲרֵי זוֹ תַחַת חַטָּאת, וְתַחַת עוֹלָה, לֹא אָמַר כְּלוּם. תַּחַת חַטָּאת זוֹ, וְתַחַת עוֹלָה זוֹ, תַּחַת חַטָּאת וְתַחַת עוֹלָה שֶׁיֶּשׁ לִי בְתוֹךְ הַבָּיִת, הָיָה לוֹ, דְּבָרָיו קַיָּמִין. אִם אָמַר עַל בְּהֵמָה טְמֵאָה, וְעַל בַּעֲלַת מוּם, הֲרֵי אֵלּוּ עוֹלָה, לֹא אָמַר כְּלוּם. הֲרֵי אֵלּוּ לְעוֹלָה, יִמָּכְרוּ וְיָבִיא בִדְמֵיהֶם עוֹלָה: 
+
+
+Chapter 6
+
+כָּל הָאֲסוּרִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, אוֹסְרִים כָּל שֶׁהֵן. הָרוֹבֵעַ, וְהַנִּרְבָּע, וְהַמֻּקְצֶה, וְהַנֶּעֱבָד, וְאֶתְנָן, וּמְחִיר, וְהַכִּלְאַיִם, וְהַטְּרֵפָה, וְיוֹצֵא דֹפֶן. אֵיזֶה הוּא מֻקְצֶה. הַמֻּקְצֶה לַעֲבוֹדָה זָרָה. הוּא אָסוּר, וּמַה שֶּׁעָלָיו מֻתָּר. אֵיזֶהוּ נֶעֱבָד. כֹּל שֶׁעוֹבְדִין אוֹתוֹ. הוּא וּמַה שֶּׁעָלָיו אָסוּר. זֶה וָזֶה מֻתָּרִין בַּאֲכִילָה: 
+
+אֵיזֶהוּ אֶתְנָן. הָאוֹמֵר לְזוֹנָה, הֵא לִיךְ טָלֶה זֶה בִשְׂכָרֵךְ, אֲפִלּוּ מֵאָה, כֻּלָּן אֲסוּרִין. וְכֵן הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, הֵא לְךָ טָלֶה זֶה וְתָלִין שִׁפְחָתְךָ אֵצֶל עַבְדִּי, רַבִּי אוֹמֵר, אֵינוֹ אֶתְנָן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֶתְנָן: 
+
+אֵיזֶה הוּא מְחִיר כֶּלֶב. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, הֵא לְךָ טָלֶה זֶה תַּחַת כֶּלֶב זֶה. וְכֵן שְׁנֵי שֻׁתָּפִין שֶׁחָלְקוּ, אֶחָד נָטַל עֲשָׂרָה, וְאֶחָד נָטַל תִּשְׁעָה וָכֶלֶב, שֶׁכְּנֶגֶד הַכֶּלֶב, אֲסוּרִים, שֶׁעִם הַכֶּלֶב, מֻתָּרִים. אֶתְנַן כֶּלֶב וּמְחִיר זוֹנָה, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג), שְׁנַיִם, וְלֹא אַרְבָּעָה. וַלְדוֹתֵיהֶן מֻתָּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) הֵן, וְלֹא וַלְדוֹתֵיהֶן: 
+
+נָתַן לָהּ כְּסָפִים, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. יֵינוֹת, שְׁמָנִים, וּסְלָתוֹת, וְכָל דָּבָר שֶׁכַּיּוֹצֵא בוֹ קָרֵב עַל גַּבֵּי מִזְבֵּחַ, אָסוּר. נָתַן לָהּ מֻקְדָּשִׁין, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. עוֹפוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין. שֶׁהָיָה בַדִּין, מָה אִם הַמֻּקְדָּשִׁין, שֶׁהַמּוּם פּוֹסֵל בָּהֶם, אֵין אֶתְנָן וּמְחִיר חָל עֲלֵיהֶם, עוֹפוֹת, שֶׁאֵין הַמּוּם פּוֹסֵל בָּהֶן, אֵינוֹ בַדִּין שֶׁלֹּא יְהֵא אֶתְנָן וּמְחִיר חָל עֲלֵיהֶן. תַּלְמוּד לוֹמַר (שם), לְכָל נֶדֶר, לְהָבִיא אֶת הָעוֹף: 
+
+כָּל הָאֲסוּרִים עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וַלְדוֹתֵיהֶן מֻתָּרִים. וְלַד טְרֵפָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לֹא יִקְרַב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יִקְרָב. רַבִּי חֲנִינָא בֶן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, כְּשֵׁרָה שֶׁיָּנְקָה מִן הַטְּרֵפָה, פְּסוּלָה מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. כָּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁנַּעֲשׂוּ טְרֵפָה, אֵין פּוֹדִים אוֹתָם, שֶׁאֵין פּוֹדִים אֶת הַקֳּדָשִׁים לְהַאֲכִילָן לִכְלָבִים: 
+
+
+Chapter 7
+
+יֵשׁ בְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ מַה שֶׁאֵין בְּקָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת. וְיֵשׁ בְּקָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת מַה שֶּׁאֵין בְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ. שֶׁקָּדְשֵׁי מִזְבֵּחַ עוֹשִׂים תְּמוּרָה, וְחַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר, וְטָמֵא, וְלָדָן וַחֲלָבָן אָסוּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָם, וְהַשׁוֹחֲטָם בַּחוּץ חַיָּב, וְאֵין נוֹתְנִין מֵהֶם לָאֻמָּנִים בִּשְׂכָרָן, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּקָדְשֵׁי בֶדֶק הַבָּיִת: 
+
+יֵשׁ בְּקָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת מַה שֶּׁאֵין בְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ, שֶׁסְּתָם הֶקְדֵּשׁוֹת לְבֶדֶק הַבָּיִת. הֶקְדֵּשׁ בֶּדֶק הַבַּיִת חָל עַל הַכֹּל, וּמוֹעֲלִין בְּגִדּוּלֵיהֶן, וְאֵין בָּהֶם הֲנָאָה לְכֹהֲנִים: 
+
+אֶחָד קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ וְאֶחָד קָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת, אֵין מְשַׁנִּין אוֹתָן מִקְּדֻשָּׁה לִקְדֻשָּׁה, וּמַקְדִּישִׁין אוֹתָן הֶקְדֵּשׁ עִלּוּי, וּמַחֲרִימִין אוֹתָן. וְאִם מֵתוּ, יִקָּבְרוּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, קָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת, אִם מֵתוּ, יִפָּדוּ: 
+
+וְאֵלּוּ הֵן הַנִּקְבָּרִים. קָדָשִׁים שֶׁהִפִּילוּ, יִקָּבְרוּ. הִפִּילָה שִׁלְיָא, תִּקָּבֵר. שׁוֹר הַנִּסְקָל, וְעֶגְלָה עֲרוּפָה, וְצִפֳּרֵי מְצֹרָע, וּשְׂעַר נָזִיר, וּפֶטֶר חֲמוֹר, וּבָשָׂר בְּחָלָב, וְחֻלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָעֲזָרָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, חֻלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָעֲזָרָה, יִשָּׂרְפוּ, וְכֵן חַיָּה שֶׁנִּשְׁחֲטָה בָעֲזָרָה: 
+
+וְאֵלּוּ הֵן הַנִּשְׂרָפִים. חָמֵץ בְּפֶסַח, יִשָּׂרֵף. וּתְרוּמָה טְמֵאָה, וְהָעָרְלָה, וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם, אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לִשָּׂרֵף, יִשָּׂרֵף. וְאֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לִקָּבֵר, יִקָּבֵר. וּמַדְלִיקִין בְּפַת וּבְשֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה: 
+
+כָּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁנִּשְׁחֲטוּ חוּץ לִזְמַנָּן וְחוּץ לִמְקוֹמָן, הֲרֵי אֵלּוּ יִשָּׂרְפוּ. אָשָׁם תָּלוּי, יִשָּׂרֵף. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יִקָּבֵר. חַטַּאת הָעוֹף הַבָּאָה עַל סָפֵק, תִּשָּׂרֵף. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יְטִילֶנָּה לָאַמָּה. כָּל הַנִּשְׂרָפִין לֹא יִקָּבְרוּ, וְכָל הַנִּקְבָּרִים לֹא יִשָּׂרְפוּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם רָצָה לְהַחֲמִיר עַל עַצְמוֹ לִשְׂרֹף אֶת הַנִּקְבָּרִים, רַשַּׁאי. אָמְרוּ לוֹ, אֵינוֹ מֻתָּר לְשַׁנּוֹת: 
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Temurah/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Temurah/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..5e3191b056f0180e098532d333dd415f5d309d13
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Temurah/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,101 @@
+Mishnah Temurah
+משנה תמורה
+merged
+https://www.sefaria.org/Mishnah_Temurah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Torat Emet 357
+-http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads
+
+משנה תמורה
+
+
+
+Chapter 1
+
+הַכֹּל מְמִירִים, אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים. לֹא שֶׁאָדָם רַשַּׁאי לְהָמִיר, אֶלָּא, שֶׁאִם הֵמִיר, מוּמָר, וְסוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים. הַכֹּהֲנִים מְמִירִים אֶת שֶׁלָּהֶם, וְיִשְׂרָאֵל מְמִירִים אֶת שֶׁלָּהֶם. אֵין הַכֹּהֲנִים מְמִירִים לֹא בְחַטָּאת וְלֹא בְאָשָׁם וְלֹא בִבְכוֹר. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, וְכִי מִפְּנֵי מָה אֵין מְמִירִים בִּבְכוֹר. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, חַטָּאת וְאָשָׁם מַתָּנָה לַכֹּהֵן, וְהַבְּכוֹר מַתָּנָה לַכֹּהֵן. מַה חַטָּאת וְאָשָׁם אֵין מְמִירִים בּוֹ, אַף הַבְּכוֹר לֹא יְמִירֶנּוּ בוֹ. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, מַה לִּי אֵינוֹ מֵמִיר בְּחַטָּאת וּבְאָשָׁם, שֶׁאֵין זָכִין בָּהֶן בְּחַיֵּיהֶם. תֹּאמַר בִּבְכוֹר, שֶׁזָּכִין בּוֹ בְחַיָּיו. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר, וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ (ויקרא כז), הֵיכָן קְדֻשָּׁה חָלָה עָלָיו, בְּבֵית הַבְּעָלִים, אַף תְּמוּרָה בְּבֵית הַבְּעָלִים: 
+
+מְמִירִין מִן הַבָּקָר עַל הַצֹּאן וּמִן הַצֹּאן עַל הַבָּקָר, מִן הַכְּבָשִׂים עַל הָעִזִּים וּמִן הָעִזִּים עַל הַכְּבָשִׂים, מִן הַזְּכָרִים עַל הַנְּקֵבוֹת וּמִן הַנְּקֵבוֹת עַל הַזְּכָרִים, מִן הַתְּמִימִים עַל בַּעֲלֵי מוּמִין וּמִבַּעֲלֵי מוּמִין עַל הַתְּמִימִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שם), לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע אוֹ רַע בְּטוֹב. אֵיזֶהוּ טוֹב בְּרָע, בַּעֲלֵי מוּמִין שֶׁקָּדַם הֶקְדֵּשָׁן אֶת מוּמָם. מְמִירִים אֶחָד בִּשְׁנַיִם וּשְׁנַיִם בְּאֶחָד, אֶחָד בְּמֵאָה וּמֵאָה בְּאֶחָד. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵין מְמִירִים אֶלָּא אֶחָד בְּאֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז), וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ, מַה הוּא מְיֻחָד, אַף תְּמוּרָתוֹ מְיֻחָדֶת: 
+
+אֵין מְמִירִין אֵבָרִים בְּעֻבָּרִים וְלֹא עֻבָּרִים בְּאֵבָרִים, וְלֹא אֵבָרִים וְעֻבָּרִים בִּשְׁלֵמִים וְלֹא שְׁלֵמִים בָּהֶן. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מְמִירִים אֵבָרִין בִּשְׁלֵמִים וְלֹא שְׁלֵמִים בְּאֵבָרִין. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, וַהֲלֹא בְמֻקְדָּשִׁין, הָאוֹמֵר רַגְלָהּ שֶׁל זוֹ עוֹלָה, כֻּלָּהּ עוֹלָה, אַף כְּשֶׁיֹּאמַר רַגְלָהּ שֶׁל זוֹ תַּחַת זוֹ, תְּהֵא כֻלָּהּ תְּמוּרָה תַּחְתֶּיהָ: 
+
+אֵין הַמְדֻמָּע מְדַּמֵּעַ אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן. אֵין הַמְחֻמָּץ מְחַמֵּץ אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן. אֵין הַמַּיִם הַשְּׁאוּבִים פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן: 
+
+אֵין מֵי חַטָּאת נַעֲשִׂין מֵי חַטָּאת אֶלָּא עִם מַתַּן אֵפֶר. אֵין בֵּית הַפְּרָס עוֹשֶׂה בֵית הַפְּרָס, וְלֹא תְרוּמָה אַחַר תְּרוּמָה, וְלֹא תְמוּרָה עוֹשָׂה תְמוּרָה, וְלֹא הַוָּלָד עוֹשֶׂה תְמוּרָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַוָּלָד עוֹשֶׂה תְמוּרָה. אָמְרוּ לוֹ, הֶקְדֵּשׁ עוֹשֶׂה תְמוּרָה, לֹא הַוָּלָד וְלֹא תְמוּרָה עוֹשִׂין תְּמוּרָה: 
+
+הָעוֹפוֹת וְהַמְּנָחוֹת אֵינָן עוֹשִׂין תְּמוּרָה, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר אֶלָּא (ויקרא כז) בִּבְהֵמָה. הַצִּבּוּר וְהַשֻּׁתָּפִים אֵינָן עוֹשִׂים תְּמוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שם), לֹא יָמִיר אֹתוֹ, יָחִיד עוֹשֶׂה תְמוּרָה, לֹא הַצִּבּוּר וְלֹא הַשֻּׁתָּפִים עוֹשִׂים תְּמוּרָה. קָרְבְּנוֹת בֶּדֶק הַבַּיִת אֵינָן עוֹשִׂין תְּמוּרָה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, וַהֲלֹא הַמַּעֲשֵׂר בַּכְּלָל הָיָה, וְלָמָּה יָצָא, לְהָקִישׁ אֵלָיו, מַה מַּעֲשֵׂר קָרְבַּן יָחִיד, יָצְאוּ קָרְבְּנוֹת צִבּוּר. מַה מַּעֲשֵׂר קָרְבַּן מִזְבֵּחַ, יָצְאוּ קָרְבְּנוֹת בֶּדֶק הַבָּיִת: 
+
+
+Chapter 2
+
+יֵשׁ בְּקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד מַה שֶּׁאֵין בְּקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר, וְיֵשׁ בְּקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר מַה שֶּׁאֵין בְּקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד. שֶׁקָּרְבְּנוֹת הַיָּחִיד עוֹשִׂים תְּמוּרָה, וְקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר אֵינָם עוֹשִׂים תְּמוּרָה. קָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד נוֹהֲגִין בִּזְכָרִים וּבִנְקֵבוֹת, וְקָרְבְּנוֹת צִבּוּר אֵינָן נוֹהֲגִין אֶלָּא בִזְכָרִים. קָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּתָן וּבְאַחֲרָיוּת נִסְכֵּיהֶם, וְקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר אֵין חַיָּבִין לֹא בְאַחֲרָיוּתָן וְלֹא בְאַחֲרָיוּת נִסְכֵּיהֶן, אֲבָל חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּת נִסְכֵּיהֶן מִשֶּׁקָּרַב הַזָּבַח. יֵשׁ בְּקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר מַה שֶּׁאֵין בְּקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד. שֶׁקָּרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת וְאֶת הַטֻּמְאָה, וְקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד אֵינָן דּוֹחִים לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת הַטֻּמְאָה. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, וַהֲלֹא חֲבִתֵּי כֹהֵן גָּדוֹל וּפַר יוֹם הַכִּפּוּרִים, קָרְבַּן יָחִיד וְדוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת וְאֶת הַטֻּמְאָה. אֶלָּא שֶׁזְּמַנָּן קָבוּעַ: 
+
+חַטָּאת הַיָּחִיד שֶׁכִּפְּרוּ בְעָלָיו, מֵתוֹת. וְשֶׁל צִבּוּר, אֵינָן מֵתוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יָמוּתוּ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מַה מָּצִינוּ בִּוְלַד חַטָּאת וּבִתְמוּרַת חַטָּאת וּבְחַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְעָלֶיהָ, בְּיָחִיד דְּבָרִים אֲמוּרִים אֲבָל לֹא בְצִבּוּר, אַף שֶׁכִּפְּרוּ הַבְּעָלִים וְשֶׁעָבְרָה שְׁנָתָן, בְּיָחִיד דְּבָרִים אֲמוּרִים אֲבָל לֹא בְצִבּוּר: 
+
+חֹמֶר בְּקָדָשִׁים מִבִּתְמוּרָה וּבִתְמוּרָה מִבְּקָדָשִׁים. שֶׁהַקֳּדָשִׁים עוֹשִׂים תְּמוּרָה וְאֵין תְּמוּרָה עוֹשָׂה תְמוּרָה. הַצִּבּוּר וְהַשֻּׁתָּפִין מַקְדִּישִׁים, אֲבָל לֹא מְמִירִים. וּמַקְדִּישִׁים אֵבָרִים וְעֻבָּרִים, אֲבָל לֹא מְמִירִים. חֹמֶר בִּתְמוּרָה, שֶׁהַקְּדֻשָּׁה חָלָה עַל בַּעֲלַת מוּם קָבוּעַ, וְאֵינָהּ יוֹצְאָה לְחֻלִּין לְהִגָּזֵז וּלְהֵעָבֵד. רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עָשָׂה שׁוֹגֵג כְּמֵזִיד בַּתְּמוּרָה, וְלֹא עָשָׂה שׁוֹגֵג כְּמֵזִיד בַּמֻּקְדָּשִׁים. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, הַכִּלְאַיִם, וְהַטְּרֵפָה, וְיוֹצֵא דֹפֶן, טֻמְטוּם, וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, לֹא קְדֵשִׁים וְלֹא מַקְדִּישִׁים: 
+
+
+Chapter 3
+
+אֵלּוּ קָדָשִׁים שֶׁוַּלְדוֹתֵיהֶן וּתְמוּרוֹתֵיהֶן כַּיּוֹצֵא בָהֶן. וְלַד שְׁלָמִים, וּתְמוּרָתָן, וּוְלָדָן, וּוְלַד וְלָדָן עַד סוֹף הָעוֹלָם, הֲרֵי אֵלּוּ כִשְׁלָמִים, וּטְעוּנִים סְמִיכָה וּנְסָכִים וּתְנוּפָה וְחָזֶה וָשׁוֹק. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, וְלַד שְׁלָמִים לֹא יִקְרַב שְׁלָמִים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יִקְרָב. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, לֹא נֶחְלְקוּ עַל וְלַד וְלַד שְׁלָמִים וְעַל וְלַד וְלַד תְּמוּרָה, שֶׁלֹּא יִקְרַב. וְעַל מַה נֶּחְלְקוּ, עַל הַוָּלָד, שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לֹא יִקְרַב, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יִקְרָב. הֵעִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי פַּפְּיַס עַל וְלַד שְׁלָמִים, שֶׁיִּקְרַב שְׁלָמִים. אָמַר רַבִּי פַּפְּיַס, אֲנִי מֵעִיד, שֶׁהָיְתָה לָנוּ פָרָה זִבְחֵי שְׁלָמִים, וַאֲכַלְנוּהָ בְפֶסַח, וְאָכַלְנוּ וְלָדָהּ שְׁלָמִים בֶּחָג: 
+
+וְלַד תּוֹדָה וּתְמוּרָתָהּ, וְלָדָן וּוְלַד וְלָדָן עַד סוֹף הָעוֹלָם, הֲרֵי אֵלּוּ כְתוֹדָה, וּבִלְבַד שֶׁאֵינָן טְעוּנִין לָחֶם. תְּמוּרַת עוֹלָה, וּוְלַד תְּמוּרָה, וְלָדָן וּוְלַד וְלָדָן עַד סוֹף הָעוֹלָם, הֲרֵי אֵלּוּ כְעוֹלָה, וּטְעוּנִין הֶפְשֵׁט וְנִתּוּחַ וְכָלִיל לָאִשִּׁים: 
+
+הַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לְעוֹלָה וְיָלְדָה זָכָר, יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב וְיִמָּכֵר וְיָבִיא בְדָמָיו עוֹלָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הוּא עַצְמוֹ יִקְרַב עוֹלָה. הַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לְאָשָׁם, תִּרְעֶה עַד שֶׁתִּסְתָּאֵב, וְתִמָּכֵר, וְיָבִיא בְדָמֶיהָ אָשָׁם. אִם קָרַב אֲשָׁמוֹ, יִפְּלוּ דָמֶיהָ לִנְדָבָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, תִּמָּכֵר שֶׁלֹּא בְמוּם. תְּמוּרַת אָשָׁם, וְלַד תְּמוּרָתָהּ וּוְלָדָן וּוְלַד וְלָדָן עַד סוֹף הָעוֹלָם, יִרְעוּ עַד שֶּׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיִמָּכְרוּ, וְיִפְּלוּ דְמֵיהֶן לִנְדָבָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יָמוּתוּ. וְרַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, יָבִיא בִדְמֵיהֶן עוֹלוֹת. אָשָׁם שֶׁמֵּתוּ בְעָלָיו, וְשֶׁכִּפְּרוּ בְעָלָיו, יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר, וְיִפְּלוּ דָמָיו לִנְדָבָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יָמוּתוּ. וְרַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, יָבִיא בִדְמֵיהֶן עוֹלוֹת: 
+
+וַהֲלֹא אַף הַנְּדָבָה עוֹלָה הִיא. מַה בֵּין דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר לְדִבְרֵי חֲכָמִים. אֶלָּא, בִּזְמַן שֶׁהִיא בָאָה חוֹבָה, הוּא סוֹמֵךְ עָלֶיהָ וּמֵבִיא עָלֶיהָ נְסָכִין, וּנְסָכֶיהָ מִשֶּׁלּוֹ. וְאִם הָיָה כֹהֵן, עֲבוֹדָתָהּ וְעוֹרָהּ שֶׁלּוֹ. וּבִזְמַן שֶׁהִיא בָאָה נְדָבָה, אֵינוֹ סוֹמֵךְ עָלֶיהָ וְאֵינוֹ מֵבִיא עָלֶיהָ נְסָכִין, וּנְסָכֶיהָ מִשֶּׁל צִבּוּר. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא כֹהֵן, עֲבוֹדָתָהּ וְעוֹרָהּ שֶׁל אַנְשֵׁי מִשְׁמָר: 
+
+תְּמוּרַת הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר, וּוְלָדָן, וּוְלַד וְלָדָן עַד סוֹף הָעוֹלָם, הֲרֵי אֵלּוּ כִבְכוֹר וּכְמַעֲשֵׂר, וְיֵאָכְלוּ בְמוּמָם לַבְּעָלִים. מַה בֵּין הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר לְבֵין כָּל הַקֳּדָשִׁים. שֶׁכָּל הַקֳּדָשִׁים נִמְכָּרִים בְּאִטְלִיס וְנִשְׁחָטִין בְּאִטְלִיס וְנִשְׁקָלִין בְּלִטְרָא, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר. וְיֵשׁ לָהֶן פִּדְיוֹן, וְלִתְמוּרוֹתֵיהֶן פִּדְיוֹן, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר. וּבָאִים מֵחוּצָה לָאָרֶץ, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר. אִם בָּאוּ תְמִימִים, יִקְרְבוּ. וְאִם בַּעֲלֵי מוּמִין, יֵאָכְלוּ בְמוּמָן לַבְּעָלִים. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מַה הַטַּעַם. שֶׁהַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר יֵשׁ לָהֶן פַּרְנָסָה בִמְקוֹמָן, וּשְׁאָר כָּל הַקֳּדָשִׁים אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹלַד לָהֶם מוּם, הֲרֵי אֵלּוּ בִקְדֻשָּׁתָן: 
+
+
+Chapter 4
+
+וְלַד חַטָּאת, וּתְמוּרַת חַטָּאת, וְחַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְעָלֶיהָ, יָמוּתוּ. שֶׁעָבְרָה שְׁנָתָהּ וְשֶׁאָבְדָה וְנִמְצֵאת בַּעֲלַת מוּם, אִם מִשֶּׁכִּפְּרוּ הַבְּעָלִים, תָּמוּת, וְאֵינָהּ עוֹשָׂה תְמוּרָה, לֹא נֶהֱנִין, וְלֹא מוֹעֲלִין. אִם עַד שֶׁלֹּא כִפְּרוּ הַבְּעָלִים, תִּרְעֶה עַד שֶׁתִּסְתָּאֵב, וְתִמָּכֵר, וְיָבִיא בְדָמֶיהָ אַחֶרֶת, וְעוֹשָׂה תְמוּרָה, וּמוֹעֲלִין בָּהּ: 
+
+הַמַּפְרִישׁ חַטָּאתוֹ וְאָבְדָה, וְהִקְרִיב אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ, וְאַחַר כָּךְ נִמְצֵאת הָרִאשׁוֹנָה, תָּמוּת. הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לְחַטָּאת וְאָבְדוּ, וְהִקְרִיב חַטָּאת תַּחְתֵּיהֶן, וְאַחַר כָּךְ נִמְצְאוּ הַמָּעוֹת, יֵלְכוּ לְיַם הַמֶּלַח: 
+
+הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לְחַטָּאתוֹ וְאָבְדוּ, וְהִפְרִישׁ מָעוֹת אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶן, לֹא הִסְפִּיק לִקַּח בָּהֶן חַטָּאת עַד שֶׁנִּמְצְאוּ הַמָּעוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, יָבִיא מֵאֵלּוּ וּמֵאֵלּוּ חַטָּאת, וְהַשְּׁאָר יִפְּלוּ לִנְדָבָה. הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לְחַטָּאתוֹ וְאָבְדוּ, וְהִפְרִישׁ חַטָּאת תַּחְתֵּיהֶן, לֹא הִסְפִּיק לְהַקְרִיבָהּ עַד שֶׁנִּמְצְאוּ הַמָּעוֹת, וַהֲרֵי חַטָּאת בַּעֲלַת מוּם, תִּמָּכֵר, וְיָבִיא מֵאֵלּוּ וּמֵאֵלּוּ חַטָּאת, וְהַשְּׁאָר יִפְּלוּ לִנְדָבָה. הַמַּפְרִישׁ חַטָּאתוֹ וְאָבְדָה, וְהִפְרִישׁ מָעוֹת תַּחְתֶּיהָ, לֹא הִסְפִּיק לִקַּח בָּהֶן חַטָּאת עַד שֶׁנִּמְצֵאת חַטָּאתוֹ, וַהֲרֵי הִיא בַעֲלַת מוּם, תִּמָּכֵר וְיָבִיא מֵאֵלּוּ וּמֵאֵלּוּ חַטָּאת, וְהַשְּׁאָר יִפְּלוּ לִנְדָבָה. הַמַּפְרִישׁ חַטָּאתוֹ וְאָבְדָה, וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ, לֹא הִסְפִּיק לְהַקְרִיבָהּ עַד שֶׁנִּמְצֵאת הָרִאשׁוֹנָה, וַהֲרֵי שְׁתֵּיהֶן בַּעֲלוֹת מוּם, יִמָּכְרוּ, וְיָבִיא מֵאֵלּוּ וּמֵאֵלּוּ חַטָּאת, וְהַשְּׁאָר יִפְּלוּ לִנְדָבָה. הַמַּפְרִישׁ חַטָּאתוֹ וְאָבְדָה, וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ, לֹא הִסְפִּיק לְהַקְרִיבָהּ עַד שֶׁנִּמְצֵאת הָרִאשׁוֹנָה, וַהֲרֵי שְׁתֵּיהֶן תְּמִימוֹת, אַחַת מֵהֶן תִּקְרַב חַטָּאת וְהַשְּׁנִיָּה תָּמוּת, דִּבְרֵי רַבִּי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין חַטָּאת מֵתָה אֶלָּא שֶׁנִּמְצֵאת מֵאַחַר שֶׁכִּפְּרוּ הַבְּעָלִים, וְאֵין הַמָּעוֹת הוֹלְכוֹת לְיַם הַמֶּלַח אֶלָּא שֶׁנִּמְצְאוּ מֵאַחַר שֶׁכִּפְּרוּ הַבְּעָלִים: 
+
+הַמַּפְרִישׁ חַטָּאתוֹ, וַהֲרֵי הִיא בַעֲלַת מוּם, מוֹכְרָהּ וְיָבִיא בְדָמֶיהָ אַחֶרֶת. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אִם קָרְבָה הַשְּׁנִיָּה עַד שֶׁלֹּא נִשְׁחֲטָה הָרִאשׁוֹנָה, תָּמוּת, שֶׁכְּבָר כִּפְּרוּ הַבְּעָלִים: 
+
+
+Chapter 5
+
+כֵּיצַד מַעֲרִימִים עַל הַבְּכוֹר. מְבַכֶּרֶת שֶׁהָיְתָה מְעֻבֶּרֶת, אוֹמֵר, מַה שֶּׁבְּמֵעֶיהָ שֶׁל זוֹ, אִם זָכָר, עוֹלָה, יָלְדָה זָכָר, יִקְרַב עוֹלָה. וְאִם נְקֵבָה, זִבְחֵי שְׁלָמִים, יָלְדָה נְקֵבָה, תִּקְרַב שְׁלָמִים. אִם זָכָר עוֹלָה, אִם נְקֵבָה זִבְחֵי שְׁלָמִים, יָלְדָה זָכָר וּנְקֵבָה, הַזָּכָר יִקְרַב עוֹלָה, וְהַנְּקֵבָה תִּקְרַב שְׁלָמִים: 
+
+יָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים, אַחַד מֵהֶן יִקְרַב עוֹלָה, וְהַשֵּׁנִי יִמָּכֵר לְחַיָּבֵי עוֹלָה, וְדָמָיו חֻלִּין. יָלְדָה שְׁתֵּי נְקֵבוֹת, אַחַת מֵהֶן תִּקְרַב שְׁלָמִים, וְהַשְּׁנִיָּה תִּמָּכֵר לְחַיָּבֵי שְׁלָמִים, וְדָמֶיהָ חֻלִּין. יָלְדָה טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אֵין קְדֻשָּׁה חָלָה עֲלֵיהֶן: 
+
+הָאוֹמֵר, וְלָדָהּ שֶׁל זוֹ עוֹלָה וְהִיא שְׁלָמִים, דְּבָרָיו קַיָּמִים. הִיא שְׁלָמִים וּוְלָדָהּ עוֹלָה, הֲרֵי זוֹ וְלַד שְׁלָמִים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אִם לְכֵן נִתְכַּוֵּן מִתְּחִלָּה, הוֹאִיל וְאִי אֶפְשָׁר לִקְרוֹת שְׁנֵי שֵׁמוֹת כְּאַחַת, דְּבָרָיו קַיָּמִים. וְאִם מִשֶּׁאָמַר הֲרֵי זוֹ שְׁלָמִים, נִמְלַךְ וְאָמַר וְלָדָהּ עוֹלָה, הֲרֵי זוֹ וְלַד שְׁלָמִים: 
+
+הֲרֵי זוֹ תְמוּרַת עוֹלָה וּתְמוּרַת שְׁלָמִים, הֲרֵי זוֹ תְמוּרַת עוֹלָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אִם לְכֵן נִתְכַּוֵּן מִתְּחִלָּה, הוֹאִיל וְאִי אֶפְשָׁר לִקְרוֹת שְׁנֵי שֵׁמוֹת כְּאַחַת, דְּבָרָיו קַיָּמִין. וְאִם מִשֶּׁאָמַר תְּמוּרַת עוֹלָה, נִמְלַךְ וְאָמַר, תְּמוּרַת שְׁלָמִים, הֲרֵי זוֹ תְמוּרַת עוֹלָה: 
+
+הֲרֵי זוֹ תַחַת זוֹ, תְּמוּרַת זוֹ, חֲלוּפַת זוֹ, הֲרֵי זוֹ תְמוּרָה. זוֹ מְחֻלֶּלֶת עַל זוֹ, אֵינוֹ תְמוּרָה. וְאִם הָיָה הֶקְדֵּשׁ בַּעַל מוּם, יוֹצֵא לְחֻלִּין וְצָרִיךְ לַעֲשׂוֹת דָּמִים: 
+
+הֲרֵי זוֹ תַחַת חַטָּאת, וְתַחַת עוֹלָה, לֹא אָמַר כְּלוּם. תַּחַת חַטָּאת זוֹ, וְתַחַת עוֹלָה זוֹ, תַּחַת חַטָּאת וְתַחַת עוֹלָה שֶׁיֶּשׁ לִי בְתוֹךְ הַבָּיִת, הָיָה לוֹ, דְּבָרָיו קַיָּמִין. אִם אָמַר עַל בְּהֵמָה טְמֵאָה, וְעַל בַּעֲלַת מוּם, הֲרֵי אֵלּוּ עוֹלָה, לֹא אָמַר כְּלוּם. הֲרֵי אֵלּוּ לְעוֹלָה, יִמָּכְרוּ וְיָבִיא בִדְמֵיהֶם עוֹלָה: 
+
+
+Chapter 6
+
+כָּל הָאֲסוּרִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, אוֹסְרִים כָּל שֶׁהֵן. הָרוֹבֵעַ, וְהַנִּרְבָּע, וְהַמֻּקְצֶה, וְהַנֶּעֱבָד, וְאֶתְנָן, וּמְחִיר, וְהַכִּלְאַיִם, וְהַטְּרֵפָה, וְיוֹצֵא דֹפֶן. אֵיזֶה הוּא מֻקְצֶה. הַמֻּקְצֶה לַעֲבוֹדָה זָרָה. הוּא אָסוּר, וּמַה שֶּׁעָלָיו מֻתָּר. אֵיזֶהוּ נֶעֱבָד. כֹּל שֶׁעוֹבְדִין אוֹתוֹ. הוּא וּמַה שֶּׁעָלָיו אָסוּר. זֶה וָזֶה מֻתָּרִין בַּאֲכִילָה: 
+
+אֵיזֶהוּ אֶתְנָן. הָאוֹמֵר לְזוֹנָה, הֵא לִיךְ טָלֶה זֶה בִשְׂכָרֵךְ, אֲפִלּוּ מֵאָה, כֻּלָּן אֲסוּרִין. וְכֵן הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, הֵא לְךָ טָלֶה זֶה וְתָלִין שִׁפְחָתְךָ אֵצֶל עַבְדִּי, רַבִּי אוֹמֵר, אֵינוֹ אֶתְנָן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֶתְנָן: 
+
+אֵיזֶה הוּא מְחִיר כֶּלֶב. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, הֵא לְךָ טָלֶה זֶה תַּחַת כֶּלֶב זֶה. וְכֵן שְׁנֵי שֻׁתָּפִין שֶׁחָלְקוּ, אֶחָד נָטַל עֲשָׂרָה, וְאֶחָד נָטַל תִּשְׁעָה וָכֶלֶב, שֶׁכְּנֶגֶד הַכֶּלֶב, אֲסוּרִים, שֶׁעִם הַכֶּלֶב, מֻתָּרִים. אֶתְנַן כֶּלֶב וּמְחִיר זוֹנָה, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג), שְׁנַיִם, וְלֹא אַרְבָּעָה. וַלְדוֹתֵיהֶן מֻתָּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) הֵן, וְלֹא וַלְדוֹתֵיהֶן: 
+
+נָתַן לָהּ כְּסָפִים, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. יֵינוֹת, שְׁמָנִים, וּסְלָתוֹת, וְכָל דָּבָר שֶׁכַּיּוֹצֵא בוֹ קָרֵב עַל גַּבֵּי מִזְבֵּחַ, אָסוּר. נָתַן לָהּ מֻקְדָּשִׁין, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. עוֹפוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין. שֶׁהָיָה בַדִּין, מָה אִם הַמֻּקְדָּשִׁין, שֶׁהַמּוּם פּוֹסֵל בָּהֶם, אֵין אֶתְנָן וּמְחִיר חָל עֲלֵיהֶם, עוֹפוֹת, שֶׁאֵין הַמּוּם פּוֹסֵל בָּהֶן, אֵינוֹ בַדִּין שֶׁלֹּא יְהֵא אֶתְנָן וּמְחִיר חָל עֲלֵיהֶן. תַּלְמוּד לוֹמַר (שם), לְכָל נֶדֶר, לְהָבִיא אֶת הָעוֹף: 
+
+כָּל הָאֲסוּרִים עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וַלְדוֹתֵיהֶן מֻתָּרִים. וְלַד טְרֵפָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לֹא יִקְרַב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יִקְרָב. רַבִּי חֲנִינָא בֶן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, כְּשֵׁרָה שֶׁיָּנְקָה מִן הַטְּרֵפָה, פְּסוּלָה מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. כָּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁנַּעֲשׂוּ טְרֵפָה, אֵין פּוֹדִים אוֹתָם, שֶׁאֵין פּוֹדִים אֶת הַקֳּדָשִׁים לְהַאֲכִילָן לִכְלָבִים: 
+
+
+Chapter 7
+
+יֵשׁ בְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ מַה שֶׁאֵין בְּקָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת. וְיֵשׁ בְּקָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת מַה שֶּׁאֵין בְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ. שֶׁקָּדְשֵׁי מִזְבֵּחַ עוֹשִׂים תְּמוּרָה, וְחַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר, וְטָמֵא, וְלָדָן וַחֲלָבָן אָסוּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָם, וְהַשׁוֹחֲטָם בַּחוּץ חַיָּב, וְאֵין נוֹתְנִין מֵהֶם לָאֻמָּנִים בִּשְׂכָרָן, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּקָדְשֵׁי בֶדֶק הַבָּיִת: 
+
+יֵשׁ בְּקָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת מַה שֶּׁאֵין בְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ, שֶׁסְּתָם הֶקְדֵּשׁוֹת לְבֶדֶק הַבָּיִת. הֶקְדֵּשׁ בֶּדֶק הַבַּיִת חָל עַל הַכֹּל, וּמוֹעֲלִין בְּגִדּוּלֵיהֶן, וְאֵין בָּהֶם הֲנָאָה לְכֹהֲנִים: 
+
+אֶחָד קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ וְאֶחָד קָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת, אֵין מְשַׁנִּין אוֹתָן מִקְּדֻשָּׁה לִקְדֻשָּׁה, וּמַקְדִּישִׁין אוֹתָן הֶקְדֵּשׁ עִלּוּי, וּמַחֲרִימִין אוֹתָן. וְאִם מֵתוּ, יִקָּבְרוּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, קָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת, אִם מֵתוּ, יִפָּדוּ: 
+
+וְאֵלּוּ הֵן הַנִּקְבָּרִים. קָדָשִׁים שֶׁהִפִּילוּ, יִקָּבְרוּ. הִפִּילָה שִׁלְיָא, תִּקָּבֵר. שׁוֹר הַנִּסְקָל, וְעֶגְלָה עֲרוּפָה, וְצִפֳּרֵי מְצֹרָע, וּשְׂעַר נָזִיר, וּפֶטֶר חֲמוֹר, וּבָשָׂר בְּחָלָב, וְחֻלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָעֲזָרָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, חֻלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָעֲזָרָה, יִשָּׂרְפוּ, וְכֵן חַיָּה שֶׁנִּשְׁחֲטָה בָעֲזָרָה: 
+
+וְאֵלּוּ הֵן הַנִּשְׂרָפִים. חָמֵץ בְּפֶסַח, יִשָּׂרֵף. וּתְרוּמָה טְמֵאָה, וְהָעָרְלָה, וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם, אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לִשָּׂרֵף, יִשָּׂרֵף. וְאֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לִקָּבֵר, יִקָּבֵר. וּמַדְלִיקִין בְּפַת וּבְשֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה: 
+
+כָּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁנִּשְׁחֲטוּ חוּץ לִזְמַנָּן וְחוּץ לִמְקוֹמָן, הֲרֵי אֵלּוּ יִשָּׂרְפוּ. אָשָׁם תָּלוּי, יִשָּׂרֵף. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יִקָּבֵר. חַטַּאת הָעוֹף הַבָּאָה עַל סָפֵק, תִּשָּׂרֵף. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יְטִילֶנָּה לָאַמָּה. כָּל הַנִּשְׂרָפִין לֹא יִקָּבְרוּ, וְכָל הַנִּקְבָּרִים לֹא יִשָּׂרְפוּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם רָצָה לְהַחֲמִיר עַל עַצְמוֹ לִשְׂרֹף אֶת הַנִּקְבָּרִים, רַשַּׁאי. אָמְרוּ לוֹ, אֵינוֹ מֻתָּר לְשַׁנּוֹת: 
diff --git "a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Zevachim/English/Mischnajot mit deutscher \303\234bersetzung und Erkl\303\244rung. Berlin 1887-1933 [de].txt" "b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Zevachim/English/Mischnajot mit deutscher \303\234bersetzung und Erkl\303\244rung. Berlin 1887-1933 [de].txt"
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b3cdf778fcfc6fdda913e124bbf282b02a25e545
--- /dev/null
+++ "b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Zevachim/English/Mischnajot mit deutscher \303\234bersetzung und Erkl\303\244rung. Berlin 1887-1933 [de].txt"	
@@ -0,0 +1,151 @@
+Mishnah Zevachim
+משנה זבחים
+Mischnajot mit deutscher Übersetzung und Erklärung. Berlin 1887-1933 [de]
+https://www.talmud.de/tlmd/die-deutsche-mischna-uebersetzung
+
+Mishnah Zevachim
+
+
+
+Chapter 1
+
+Alle Opfer, die unter einem anderen als ihrem Namen geschlachtet worden sind<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Man hat z. B. ein Opfertier, das zum Ganzopfer bestimmt war, als Friedensopfer geschlachtet, d. h. der Schlachtende hat ausdrücklich erklärt (s. weiter Note 37), dass er das Opfer als Friedensopfer schlachte. Aus Mischna 4 ist ersichtlich, dass dasselbe, wie für das Schlachten, auch für die drei folgenden Opferhandlungen gilt, das sind: <span dir="rtl">קבלה</span> oder <span dir="rtl">קבול</span> das Auffangen, <span dir="rtl">הולכה</span> oder <span dir="rtl">הלוך</span> das Hintragen und <span dir="rtl">זריקה</span> das Sprengen des Blutes (siehe dort Note 31, 32 und 33). Diese Bestimmungsänderung seitens des die Opferhandlung Vollziehenden zieht jedoch nur dann die in der Mischna angegebene Folge nach sich, wenn sie absichtlich geschehen ist; hat nur ein Irrtum vorgelegen, so gilt sie als nicht geschehen. Nach Abschnitt IV, 6 muss der die Opferhandlung Vollziehende seine Gedanken sowohl auf das Opfer — was für ein Opfer es ist, das er schlachtet (<span dir="rtl">לשם זבח</span>) — als auch auf den Opfernden, für den das Opfer geschlachtet wird (<span dir="rtl">לשם זובח</span>), gerichtet haben. Hat er aber als die Person, für die er das Opfer darbringt, einen anderen Namen genannt als den des Eigentümers des Opfertieres, so gilt das Opfer ebenfalls — vorausgesetzt wieder, dass es absichtlich geschehen ist — als unter einem anderen Namen (<span dir="rtl">שלא לשמו</span>) dargebracht (<span dir="rtl">שנוי בעלים</span>). In diesem Falle treten die beeinträchtigenden Folgen jedoch nur dann ein, wenn entweder bei den drei ersten Opferhandlungen die ausgesprochene Absicht vorgelegen hat, das Blut für eine andere Person zu sprengen, oder das Blut tatsächlich für eine andere Person gesprengt worden ist; vgl. Raschi zu Talmud 4a. s. v. <span dir="rtl">וישנו בד׳ עבודות</span> (dagegen Maim. <span dir="rtl">הלכות פסולי המוקדשין</span> XV, 1).</i>, sind tauglich<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Sie sind vollständig so zu behandeln, als wären sie ganz ihrer ursprünglichen Bestimmung gemäss dargebracht worden.</i>, nur werden sie den Eigentümern nicht als Pflichtopfer angerechnet<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Die Eigentümer haben deshalb das Opfer, das sie schuldeten, nochmals darzubringen.</i>, ausser dem Pesachopfer und dem Sündopfer<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Sie sind, wenn sie unter einem anderen Namen dargebracht worden sind, vollständig untauglich, das Sündopfer sogar dann, wenn es richtig als Sündopfer für die Person des Eigentümers, aber für eine andere Sünde als diejenige, für die es vom Eigentümer als Sündopfer bestimmt worden war, dargebracht worden ist. Im Talmud werden diese Ausnahmebestimmungen für das Pesach- und das Sündopfer aus betreffenden Schriftstellen begründet.</i>, dem Pesachopfer in der für es bestimmten Zeit<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Die Zeit der Darbringung des Pesachopfers ist der 14. Nissan nachmittags. Nach dem 14. Nissan gilt jedes zum Pesachopfer bestimmt gewesene Tier nach der geltenden Halacha von selbst als Friedensopfer, and treffen daher darauf nur die für Friedensopfer geltenden Bestimmungen zu. Vor dem 14. Nissan gilt nach der Ansicht Einiger ebenfalls jedes zum Pesachopfer bestimmte Tier als Friedensopfer, ohne dass es hierzu erst einer besonderen Bestimmungsänderung (<span dir="rtl">עקירה</span>) bedürfte. (<span dir="rtl">כן דעת הרמב״ם לפ״ד הצל׳׳ח על פסחים ס׳ ע״ב</span>); nach der Ansicht Anderer bedarf es hiezu vor dem 14. Nissan erst einer besonderen Bestimmungsänderung (<span dir="rtl">תוספות שם ד״ה בשאר ימות השנה</span>). Über den Vormittag des 14. Nissan siehe die Controverse in Mischna 3.</i> und dem Sündopfer zu jeder Zeit. R. Elieser sagt: Auch ausser dem Schuldopfer, dem Pesachopfer in der für es bestimmten Zeit, und dem Sündopfer und Schuldopfer zu jeder Zeit. Es sagte nämlich R. Elieser: Das Sündopfer wird für eine Sünde dargebracht, und das Schuldopfer wird für eine Sünde dargebracht; wie das unter einem anderen Namen dargebrachte Sündopfer untauglich ist, so ist auch das unter einem anderen Namen dargebrachte Schuldopfer untauglich<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> In der im Talmud (10b) angeführten Tosefta begründet R. Elieser seine Ansicht gegenüber den dagegen gemachten Einwänden zum Schluss durch die Schriftstelle Lev. 7, 7: <span dir="rtl">כחטאת כאשם</span> „wie das Sündopfer so das Schuldopfer“, durch diesen Vergleich habe die Schrift auch in dieser Beziehung das Schuldopfer dem Sündopfer gleichstellen wollen.</i>.
+Jose, Sohn Chone’s<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Der Name kommt in der Mischna nur an dieser einen Stelle vor: im Talmud 11a lautet er: <span dir="rtl">יוסף בן הוני</span>, in Pesachim 78b: <span dir="rtl">יוסף בן חונאי</span>.</i>, sagt<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Jose, Sohn Chone’s und ebenso der nachfolgende Simon, Bruder Asaria’s, wenden sich gegen den am Anfange der vorhergehenden Mischna aufgestellten allgemeinen Grundsatz.</i>: [Andere Opfer], die unter dem Namen eines Pesachopfers<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> in der für dieses bestimmten Zeit.</i> oder unter dem Namen eines Sündopfers<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> zu jeder Zeit, wie oben Mischna 1.</i> geschlachtet worden sind, sind untauglich<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> ebenso wie das Pesach- und das Sündopfer untauglich sind, wenn sie unter dem Namen eines anderen Opfers geschlachtet worden sind.</i>. Simon, Bruder Asaria’s<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Auch dieser Tanna kommt ausser hier nur noch ein Mal in der Mischna (Tohorot 8, 7) vor. Die ungewöhnliche Bezeichnung des Simon nach dem Namen seines Bruders, anstatt wie sonst üblich nach dem Namen des Vaters, wird damit begründet, dass die beiden Brüder unter sich vereinbart hatten, Asaria solle sich den Geschäften widmen und den Bruder mit versorgen, damit dieser sich ungestört ganz dem Torastudium widmen könne; so hatte Asaria mit Anteil an den Ergebnissen dieses Studiums seines Bruders Simon, und darum werde sein Name neben dem des Bruders genannt (Sota 21a).</i> sagt: Hat man sie<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> alle übrigen Opfer ausser dem Pesach- und dem Sündopfer.</i> unter dem Namen eines [an Heiligkeit] höher als sie stehenden [Opfers] geschlachtet, so sind sie tauglich, unter dem Namen eines niedriger stehenden, sind sieuntauglich; z. B. Hochheiliges, das man unter dem Namen von einfach Heiligem<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Als hochheilig, <span dir="rtl">קדש קדשים</span> wörtlich = „heilig unter dem Heiligen“, galten von den Tieropfern: das Ganzopfer, das Sündopfer, das Schuldopfer und die Friedensopfer der Gemeinde am Wochenfeste; alle übrigen Opfer wurden <span dir="rtl">קדשים קלים</span> „Heiliges leichteren Grades“ genannt.</i> geschlachtet hat, ist untauglich, einfach Heiliges, das man unter dem Namen von Hochheiligem geschlachtet hat, ist tauglich<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Da hier der Zusatz „nur werden sie dem Eigentümer nicht als Pflichtopfer angerechnet“ fehlt, wird im Talmud (11b) die Frage aufgeworfen und unentschieden gelassen, ob dieser Zusatz hier als nicht controvers stillschweigend zu ergänzen ist, oder ob auch in diesem Falle Simon’s Ansicht von der des letzten Tanna abweicht, und „tauglich“ hier unbeschränkt tauglich bedeutet.</i>. Das Erstgeborene<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> Die männliche Erstgeburt von Rindern, Schafen und Ziegen (Num. 18, 17).</i> und das Zehnte<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> Der Viehzehnt, der von dem jährlichen Zuwachs der Herde abgesondert wurde (Lev. 27, 32). Die Erstgeburt und der Viehzehnt gehören wie die Friedensopfer zu den <span dir="rtl">קדשים קלים</span>, sie stehen aber an Heiligkeit diesen nach. Sie wurden zwar als Opfer dargebracht und von ihrem Blute wurde an den Altar gesprengt, aber im Gegensatz zu den Friedensopfern wurde mit ihrem Blute nur eine Sprengung gemacht und fehlen bei ihnen eine Anzahl von Bestimmungen, die für die Darbringung des Friedensopfers vorgeschrieben sind.</i>, die man unter dem Namen von Friedensopfern geschlachtet hat, sind tauglich, Friedensopfer, die man unter dem Namen von Erstgeborenen oder unter dem Namen von Zehntem geschlachtet hat, sind untauglich.
+Das Pesachopfer, das man am Vormittag des vierzehnten [Nissan] unter einem anderen Namen geschlachtet hat, erklärt R. Josua für tauglich<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> weil nur der Nachmittag des vierzehnten die für die Darbringung des Pesachopfers bestimmte Zeit ist.</i>, so, als wäre es am dreizehnten geschlachtet worden; Ben Bethera erklärt es für untauglich<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> Auch nach Ben Bethera ist nur der Nachmittag des vierzehnten die für das Pesachopfer bestimmte Zeit; hat man das Pesachopfer vormittags <span dir="rtl">לשמו</span> geschlachtet, so ist es untauglich. Aber auch, wenn man es vormittags <span dir="rtl">שלא לשמו</span> geschlachtet hat, ist es untauglich, weil es doch immerhin an dem für das Pesachopfer bestimmten Tage geschlachtet worden ist, <span dir="rtl">הואיל ומקצתו ראוי</span> (Talmud).</i>, so, als wäre es am Nachmittag geschlachtet worden. Simon ben Assai sagte: Ich bin im Besitze einer Tradition aus dem Munde der 72<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> S. Sanhedrin I Note 56.</i> Ältesten<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> Die Einzahl <span dir="rtl">זקן</span> steht hier statt der Mehrzahl <span dir="rtl">זקנים</span>, um die Einmütigkeit zu kennzeichnen, mit welcher die Halachot in jener Versammlung festgestellt worden sind.</i> von dem Tage, an welchem man R. Eleasar, Sohn Asaria’s, zum Vorsitzenden der Lehrversammlung eingesetzt hat<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> An jenem Tage ist eine grosse Anzahl von Halachot im Lehrhause festgestellt worden, insbesondere alle die im Traktat Edujot aufgeführten (Berachot 28a). Wo in der Mischna der Ausdruck <span dir="rtl">בו ביום</span> vorkommt, ist stets dieser Tag gemeint (vgl. Jadajim IV, 2).</i>, dass alle Opfer, die gegessen werden<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> deren Fleisch von den Priestern oder den Eigentümern verzehrt wird.</i>, die unter einem anderen Namen geschlachtet worden sind, tauglich sind, nur dass sie den Eigentümern nicht als Pflichtopfer angerechnet werden, ausser dem Pesachopfer und dem Sündopfer; Ben Assai hat [damit] nur das Ganzopfer<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> von dem auch das Fleisch auf dem Altar verbrannt wurde.</i> noch hinzugefügt, die anderen Weisen haben ihm aber nicht zugestimmt.
+Das Pesachopfer<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> zu seiner Zeit wie in Mischna 1.</i> oder das Sündopfer, die man unter einem anderen Namen geschlachtet hat, oder deren Blut man unter einem anderen Namen aufgefangen, hingetragen oder gesprengt hat<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> wenn eine dieser Opferhandlungen <span dir="rtl">שלא לשמו</span> ausgeführt worden ist, wenn auch die übrigen richtig <span dir="rtl">לשמן</span> ausgeführt wurden. Die Form <span dir="rtl">הלך</span> ist von <span dir="rtl">הלוך</span> (mit dem Blut zum Altar hingehen) gebildet (s. Pesachim V. Note 4).</i>, oder unter ihrem und unter einem anderen Namen, oder unter einem anderen und unter ihrem Namen<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> Nach der Gemara (Pesachim 60a) bezieht sich auch dieses <span dir="rtl">או לשמן ושלא לשמן</span> und <span dir="rtl">או שלא לשמן ולשמן</span> auf jede der vier Opferhandlungen, und es sind folgende zwei Fälle möglich: entweder man hat z. B. beim Schlachten gesagt „ich schlachte dieses Opfer als Pesachopfer“ (<span dir="rtl">לשמו</span>) und dann „ich schlachte es als Friedensopfer“ (<span dir="rtl">שלא לשמו</span>) und ebenso umgekehrt, oder man hat beim Schlachten gesagt „ich schlachte es als Pesachopfer (<span dir="rtl">לשמו</span>), um dann das Blut als das von einem Friedensopfer (<span dir="rtl">שלא לשמו</span>) zu sprengen“, wenn man nachher diese Absicht auch nicht ausgeführt, sondern tatsächlich das Blut <span dir="rtl">לשמו</span> gesprengt hat, und dem entsprechend bei jeder der 4 Opferhandlungen.</i>, sind untauglich. Wie ist unter ihrem und unter einem anderen Namen? Als Pesachopfer und als Friedensopfer<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">שלמים</span> ist hier natürlich nur als Beispiel für <span dir="rtl">שלא לשמן</span> gesetzt. Obwohl jedes Pesachopfer, wie Note 5 ausgeführt worden ist, nach dem 14. Nissan von selbst als <span dir="rtl">שלמים</span> gilt, ist doch das Pesachopfer, welches am 14. Nissan (<span dir="rtl">בזמנו</span>) als <span dir="rtl">שלמים</span> dargebracht wird, als <span dir="rtl">שלא לשמו</span> dargebracht zu betrachten.</i>; …. unter einem anderen und unter ihrem Namen? Als Friedensopfer und als Pesachopfer<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> Die spätere Erklärung „als Pesachopfer“ hebt die vorausgegangene Erklärung „als Friedensopfer“ selbst bei einer und derselben Opferhandlung nicht auf.</i>. Denn bei vier Handlungen wird das Opfer untauglich<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> wenn bei einer dieser 4 Handlungen der Opfernde eine das Opfer untauglich machende Absicht ausgesprochen hat.</i>: beim Schlachten<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> Das Schlachten gehört nicht zu den nur durch Priester zu vollziehenden Opferhandlungen, es ist keine <span dir="rtl">עבודה</span>, sondern darf auch durch Nichtpriester ausgeführt werden. Es heisst Lev. 1, 5: „und er (oder man) schlachte das junge Rind vor dem Ewigen“ und dann „und die Söhne Ahrons, die Priester, sollen das Blut hinbringen u. s. w.“, der Dienst der Priester beginnt also erst nach dem Schlachten. Das Schlachten ist aber die notwendige Vorbereitung zu den anderen Opferhandlungen, deshalb darf auch derjenige, der das Opfer schlachtet, sei es ein Priester oder ein Nichtpriester, keine das Opfer untauglich machende Absicht dabei ausgesprochen haben.</i>, Auffangen<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> Das Auffangen des Blutes in einem dazu bestimmten Gefäss, dem <span dir="rtl">מזרק</span> = Sprenggefäss, musste durch einen Priester geschehen. Der Sifra deutet das <span dir="rtl">והקריבו</span> in dem angeführten Schriftverse: „die Priester sollen das Blut hinbringen“ auf das Auffangen des Blutes (<span dir="rtl">והקריבו זו קבלת דם</span>), da ja das Blut zum Hinbringen zum Altar aufgefangen wurde.</i>, Hintragen<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> Das Hintragen des Blutes ist eine Opferhandlung, die man umgehen kann, indem man gleich neben dem Altar, an den das Blut gesprengt werden soll, schlachtet. Da aber das Hintragen eine nur durch einen Priester zu vollziehende Opferhandlung (<span dir="rtl">עבודה</span>) ist, so macht nach der Ansicht der Weisen auch eine dabei ausgesprochene Bestimmungsänderung das Opfer untauglich.</i> und Sprengen; R. Simon erklärt: beim Hintragen bleibt es tauglich. Denn es sagte R. Simon: Ohne Schlachten, ohne Auffangen und ohne Sprengen geht es nicht, aber ohne Hintragen geht es, indem man an der Seite des Altars<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> unmittelbar neben dem Altar, so dass man das Blut, ohne erst damit gehen zu müssen, von der Stelle, wo man es aufgefangen hat, an den Altar sprengen kann. Nach Maimon. (<span dir="rtl">הלכות פסולי המוקדשין</span> I, 23) muss auch in diesem Falle der Priester die <span dir="rtl">עבודה</span> des Hintragens erfüllen; hat er, ohne sich von seiner Stelle zu bewegen, das Blut an den Altar gesprengt, so wird dadurch das Opfer untauglich. Nach seiner Ansicht gibt das <span dir="rtl">אבל אפשר שלא בחלוך</span> in der Mischna nur die Ansicht des R. Simon wieder, während nach der Ansicht der anderen Weisen auch die <span dir="rtl">עבודה</span> des Hintragens des Blutes unter allen Umständen ausgeführt werden muss.</i> schlachtet und sprengt. R. Elieser<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> Einige lesen statt R. Elieser: R. Eleasar; nach Raschi zu Talmud 15b wäre damit der Sohn des vorgenannten R. Simon: R. Eleasar ben Simon gemeint, nach <span dir="rtl">תוספות חדשים</span>: R. Eleasar ben Samua.</i> sagt: Ist der Gang, welchen der Hintragende es trägt, ein notwendiger<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> Die Stelle, wo das Opfer geschlachtet worden ist, ist von dem Altar entfernt, so dass man erst den Weg dorthin machen muss, um das Blut zu sprengen, oder der Priester hat das Blut, anstatt es zum Altar hinzutragen, nach der entgegengesetzten Richtung getragen und trägt es jetzt wieder zurück.</i>, so macht die Absicht<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> die er ausgesprochen hat, dass er die Handlung <span dir="rtl">שלא לשמו</span> ausführt. Überall, wo bei den Opfern der Ausdruck <span dir="rtl">מחשבה</span> „Absicht“ gebraucht wird, ist nach der Erklärung Raschi zu Pesachim 63a v. <span dir="rtl">והכא</span> nur die ausgesprochene Absicht darunter zu verstehen (<span dir="rtl">כל מחשבה דקדשים מוציא בפיו הוא</span>).</i> [das Opfer] untauglich, ist er ein unnötiger<sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> indem er das Blut nur noch weiter vom Altar fortträgt.</i>, so macht die Absicht nicht untauglich<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> R. Elieser wendet sich zunächst gegen die Ansicht des R. Simon, der aus der Tatsache, dass man die <span dir="rtl">עבודה</span> des Hintragens ganz umgehen kann, die Folgerung zieht, dass eine Bestimmungsänderung beim Hintragen auf die Tauglichkeit des Opfers überhaupt keinen Einfluss ausübt. Dem gegenüber vertritt er die Ansicht, dass auch beim Hintragen das Opfer untauglich werden kann, jedoch nur in dem Falle, wenn durch das Hintragen das Blut dem Altar näher gebracht wird; ist das Entgegengesetzte der Fall, so bleibt die Tauglichkeit des Opfers davon unberührt. Ob diese Unterscheidung nur die Ansicht R. Elieser’s ist und dieser also auch gegen die zuerst angeführte Ansicht in der Mischna sich wendet, oder ob auch die anderen Weisen ihm hierin zustimmen, ist unbestimmt; Maimon. (<span dir="rtl">הלכות פסולי המוקדשין </span> XIII, 9) nimmt Ersteres an und entscheidet gegen R. Elieser.</i>.
+
+Chapter 2
+
+Alle Opfer sind untauglich, wenn ein Nichtpriester das Blut aufgefangen hat, oder ein Leidtragender<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">אונן</span> (von <span dir="rtl">אנן</span> = wehklagen) heisst derjenige, dem einer von den 7 nächsten Verwandten (Vater, Mutter, Sohn, Tochter, Bruder, Schwester und Gattin) gestorben ist, am Sterbetage bis zum Abend, auch nachdem der Tote schon begraben ist. Nach rabbinischer Verordnung ist er <span dir="rtl">אונן</span> auch in der auf den Sterbetag folgenden Nacht, und falls die Bestattung erst später stattfindet, bis zu dem auf den Begräbnistag folgenden Abend. Nur der Hohepriester durfte auch als <span dir="rtl">אונן</span> Priesterdienste verrichten (vgl. Horajot III, 5).</i>, ein am selben Tage Untergetauchter<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">טבול יום</span> heisst der Unreine, nachdem er am Tage das Reinigungsbad genommen hat, bis zum Anbruch der Nacht. Erst mit Eintritt der Nacht wird er vollständig rein (Lev. 22, 7)</i>, ein nicht mit allen Priestergewändern Bekleideter<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Die Priester durften nur in der für sie vorgeschriebenen priesterlichen Kleidung den Dienst versehen; fehlte etwas an dieser Kleidung, so wurde dadurch das Opfer untauglich — ebenso übrigens auch, wenn, was hier in der Mischna nicht erwähnt ist, sie mit mehr als den vorgeschriebenen Gewändern bekleidet waren (<span dir="rtl">מיותר בגדים</span>).</i>, ein noch nicht durch das Sühnopfer Gesühnter<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Solche Unreine, welche, nach vollzogener Reinigung noch ein Sühnopfer zu bringen haben, wie Flüssige, Aussätzige und Wöchnerinnen werden auch mit Ablauf des Tages, an dem sie das Reinigungsbad genommen haben, noch nicht vollständig rein, sondern erst, nachdem sie am folgenden Tage ihre Opfer gebracht haben; bis dahin heissen sie <span dir="rtl">מחוסרי כפורים</span>. Sinngemässer wäre die Reihenfolge: <span dir="rtl">טבול יום מחוסר כפורים</span> und dann erst <span dir="rtl">מחוסר בגדים</span>, wie sie die Mischna in den Talmudausgaben tatsächlich hat.</i>, Einer, der Hände und Füsse nicht gewaschen hat<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Jeder Priester musste täglich, bevor er zum Opferdienst herantrat, sich die Hände und Füsse aus dem im Heiligtume stehenden Becken oder einem anderen heiligen Geräte waschen (Exod. 30, 19. 20).</i>, ein Unbeschnittener<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> selbst wenn die Beschneidung an ihm deshalb nicht vollzogen worden ist, weil zwei ältere Brüder nach einander an den Folgen derselben gestorben sind, in welchem Falle am dritten Kinde, um das Leben desselben nicht zu gefährden, die Beschneidung zunächst nicht vorgenommen wird.</i>, ein Unreiner<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Ist diesem jedoch erst nach geschehener Opferhandlung zum Bewusstsein gekommen, dass er im Zustande der Unreinheit gewesen, und war er durch eine sogenannte <span dir="rtl">טומאת התהום</span> (s. Pesachim VIII, Note 44) unrein geworden, so gilt das Opfer als tauglich (siehe dort und Maimon. <span dir="rtl">הלכות ביאת מקדש</span> IV, 6).</i>, ein Sitzender<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Sitzend durfte keine <span dir="rtl">עבודה</span> verrichtet werden, weil es Deut. 18, 5 heisst: „denn ihn (den Priester) hat der Ewige dein Gott aus allen deinen Stämmen auserwählt, zu stehen zu dienen im Namen Gottes“.</i>, ein auf Geräten oder auf einem Stück Vieh oder auf den Füssen eines Anderen Stehender<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Der Priester musste unmittellbar auf dem Fussboden stehen, es durfte nichts Trennendes, keine <span dir="rtl">חציצה</span>, zwischen seinen Füssen und dem Fussboden sein. In den 3 Beispielen <span dir="rtl">בהמה ,כלים</span> und <span dir="rtl">רגלי חבירו</span> ist eine Steigerung enthalten: nicht nur ganz Fremdartiges, sondern auch teilweise oder ganz Gleichartiges gelten als <span dir="rtl">חציצה</span> (Talmud).</i>. Hat man es mit der linken Hand aufgefangen, so ist es<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> das Opfer.</i> untauglich<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Nach der Tradition ist bei den Opfervorschriften unter „Hand“ und „Finger“ stets die rechte Hand und der Finger der rechten Hand zu verstehen. Beim Sündopfer heisst es nun (Lev. 4, 25): „und es nehme der Priester vom Blute des Sündopfers mit seinem Finger und gebe es an die Hörner des Ganzopferaltars“, wo das „es nehme“ sich auf das Auffangen des Blutes und das „und gebe es“ auf das Sprengen bezieht. Daraus wird die allgemeine Vorschrift hergeleitet, dass beide Opferhandlungen stets nur mit der rechten Hand vollzogen werden dürfen.</i>; R. Simon erklärt es für tauglich<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Während die übrigen Weisen das Wort <span dir="rtl">באצבעו</span> „mit seinem Finger“ in dem angeführten Schriftverse sowohl auf das vorhergehende „<span dir="rtl">ולקח</span>“ wie auf das folgende „<span dir="rtl">ונתן</span>“ beziehen (<span dir="rtl">מקרא נדרש לפניו ולאחריו</span>), bezieht es sich nach Ansicht R. Simon’s nur auf das Folgende, das Auffangen des Blutes braucht deshalb nicht mit der rechten Hand zu geschehen.</i>. Ist es auf den Boden vergossen<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> bevor es der Priester in dem Gefässe aufgefangen hat; ist es erst aus dem Gefässe vergossen und wieder aufgesammelt worden, so bleibt das Opfer tauglich (s. weiter III M. 2.). <span dir="rtl">רצפה</span>: der mit Marmorsteinen ausgelegte Fussboden der <span dir="rtl">עזרה</span>.</i> und wieder aufgesammelt worden, so ist es<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> das Opfer.</i> untauglich<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> weil Lev. 4, 5 vorgeschrieben wird, der Priester nehme <span dir="rtl">מדם הפר</span>, was nicht bedeuten kann „von dem Blute des Stieres,“ da ebendort Vers 7 geboten wird, dass er <span dir="rtl">את כל דם חפר</span> „das ganze Blut des Stieres“ an den Grund giessen soll; vielmehr sei <span dir="rtl">מדם הפר</span> hier gleichbedeutend mit <span dir="rtl">דם מחפר</span>, und es wird damit also geboten, dass der Priester das Blut unmittelbar, wie es vom Opfertiere herausfliesst, auffangen muss, nicht aber, nachdem es erst auf den Boden vergossen worden ist. Über die grammatikalische Berechtigung dieser Auslegung siehe Hoffmann, das Buch Leviticus z. St.</i>. Hat man es auf die Rampe<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> auf die Steigung, die auf der Südseite des Altars zu diesem hinaufführte, anstatt es an den Altar selbst zu sprengen.</i> gesprengt oder nicht auf die Seite des Grundes<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">יסוד</span> Grund, Fundament, hiess der eine Elle hohe unterste Teil des Altars, der auf der nördlichen und westlichen Seite um eine Elle breiter war als der sich auf ihm erhebende zweite Absatz des Altars. Auf der Ostseite erstreckte sich dieser Vorsprung nur in der Länge von einer Elle von der nordöstlichen Ecke an gerechnet, und ebenso auf der Südseite in der Länge von einer Elle von der südwestlichen Ecke aus; auf dem übrigen Teil der Ost- und Südseite fehlte dieser Vorsprung. Jedes Opfer, von dessen Blut nur an den äusseren Altar gesprengt wird, einerlei wie viele Sprengungen eigentlich vorgeschrieben sind, ist tauglich, wenn auch nur eine Sprengung ausgeführt worden ist (s. IV, 1 u. 2), nur muss das Blut an eine Stelle des Altars gesprengt worden sein, unterhalb welcher dieser Vorsprung sich hinzieht. Ist aber das Blut nur an eine Stelle gesprengt worden, unterhalb welcher kein <span dir="rtl">יסוד</span> ist, so ist das Opfer untauglich.</i>, hat man das nach unten zu Sprengende nach oben oder das nach oben zu Sprengende nach unten<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> Der im Ganzen 10 Ellen hohe Altar war durch einen ringsherum gehenden roten Streifen, <span dir="rtl">חוט הסיקרא</span>, in eine untere und eine obere Hälfte von je 5 Ellen Höhe geteilt. Das Blut des Vieh-Sündopfers und des Vogel-Ganzopfers wurde auf den oberen Teil, <span dir="rtl">למעלה מחוט הסיקרא</span>, gesprengt, das Blut von allen übrigen Opfern auf den unteren Teil, <span dir="rtl">למטת מחוט הסיקרא</span>.</i>, das drinnen<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> im Allerheiligsten oder an den im Heiligtum, dem <span dir="rtl">היכל</span>, stehenden goldenen Altar (siehe weiter V, 2 u. 3).</i> zu Sprengende draussen<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> an den im Aussenraume, der <span dir="rtl">עזרה</span>, stehenden Ganzopferaltar, an den das Blut der meisten Opfer gesprengt wurde.</i> oder das draussen zu Sprengende drinnen gesprengt, so ist es<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> das Opfer.</i> untauglich<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> die Opferstücke dürfen nicht auf den Altar gebracht und das Fleisch darf nicht gegessen werden. Was jedoch die Sühne der Eigentümer anbetrifft, die von der Sprengung des Blutes an den Altar abhängt, so gilt hierfür der Grundsatz „<span dir="rtl"> כיון שהגיע דם למזבח נתכפרו בעלים </span>“ d. h. sobald von dem Blut nur überhaupt an den Altar gekommen ist, einerlei auf welche Stelle, sind die Eigentümer gesühnt. Jedoch gilt auch dieser Grundsatz doch nicht für alle Fälle (vgl. Talmud 26a und Tosafot z. St., Maim. <span dir="rtl">הלכות פסולי המוקדשין</span> II, 10 u. 14).</i>, aber die Ausrottungsstrafe tritt hierbei nicht ein<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> wenn man von dem Fleisch eines auf diese Weise untauglich gewordenen Opfers isst. Im Talmud wird der Einwand erhoben, dass dieser Zusatz eigentlich ganz überflüssig sei, da für das Essen von dem Fleisch eines untauglich gewordenen Opfers die Ausrottungsstrafe überhaupt nur in dem Falle eintritt, wenn das Opfer dadurch untauglich geworden ist, dass man beim Schlachten, oder einer der anderen <span dir="rtl">עבודות</span> bis zur <span dir="rtl">זריקה</span>, die Absicht ausgesprochen hat, etwas davon ausserhalb der vorgeschriebenen Zeit (<span dir="rtl">חוץ לזמנו</span>) zu sprengen, zu opfern oder zu essen — wie ja auch auf das Essen von Opferfleisch nach der dafür vorgeschriebenen Zeit (<span dir="rtl">נותר</span>) die Ausrottungsstrafe steht (Lev. 7, 18 u. 19, 8). Das <span dir="rtl">ואין בו כרת</span> wird deshalb dahin erklärt, dass in den von der Mischna angeführten Fällen die Ausrottungsstrafe selbst dann nicht eintritt, wenn der Opfernde dabei eine solche <span dir="rtl">מחשבת חוץ לזמנו</span> ausgesprochen hat, weil das Sprengen des Blutes hier ja nicht eine vollgültige <span dir="rtl">עבודה</span> ist, da durch dasselbe das Fleisch nicht zum Genuss erlaubt geworden ist (<span dir="rtl">זריקה דלא שריא בשר באכילה לא מייתי לידי פגול</span>).</i>.
+Wenn man das Opfer schlachtet<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> Die Mischna spricht hier wie I, 1 nur vom Schlachten, weil es die erste <span dir="rtl">עבודה</span> ist, dasselbe gilt aber auch, wie die nächste Mischna ausdrücklich sagt, vom Auffangen, Hintragen und Sprengen; vgl. zu dem Folgenden die ausführliche Auseinandersetzung in Note 36.</i>, [mit der Absicht] das Blut oder etwas von dem Blut ausserhalb<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> der <span dir="rtl">עזרה</span>.</i> zu sprengen<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> bevor von dem Blute an den Altar gesprengt worden ist; denn nachdem auch nur eine Sprengung an den Altar innerhalb der vorgeschriebenen Zeit ausgeführt worden ist, wird ja das Opfer nicht mehr untauglich, wenn man selbst das übrige Blut <span dir="rtl">חוץ לזמנו</span> oder <span dir="rtl">חוץ למקומו</span> gesprengt hätte (vgl. weiter IV, 1).</i>, die Opferstücke<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">אמורים</span> werden die Teile des Opfers genannt, welche auf dem Altar verbrannt wurden. Die Ableitung des Wortes ist zweifelhaft.</i> oder etwas<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> Der Ausdruck scheint hier nicht ganz richtig gewählt, denn, wie es als feststehender Grundsatz gilt: <span dir="rtl">אין אכילה פחות מכזית</span> dass, wo etwas zu essen geboten oder verboten wird (<span dir="rtl">אכילת אדם </span>), stets zunächst nur etwas von wenigstens Olivengrösse damit gemeint ist, so gilt auch von dem Verbrennen der Opferstücke, das auch ein Verzehren oder Verzehrtwerden durch den Altar genannt wird, (<span dir="rtl">אכילת מזבח</span>), der gleiche Grundsatz: <span dir="rtl">אין הקטרה פחות מכזית</span>, dass, wenn man etwas, das weniger gross als eine Olive ist, auf dem Altar verbrennt, dies gar nicht als eine <span dir="rtl">הקטרה</span> gilt. Man hätte deshalb auch hier anstatt des <span dir="rtl">מקצת</span> vielmehr <span dir="rtl">כזית</span> erwartet. Die Tosefta hat in der tat die Lesart: <span dir="rtl">או כזית מאימורין</span>.</i> von den Opferstücken ausserhalb zu opfern<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">הקטיר</span> „in Rauch aufgehen lassen“ ist der Ausdruck, mit welchem die Schrift stets das Verbrennen der Opferstücke auf dem Altar bezeichnet. Es soll eben kein blosses Verbrennen zum Zwecke der Vernichtung sein, das wird mit dem Ausdruck <span dir="rtl">שרף</span> bezeichnet, sondern ein Verbrennen zu dem Zwecke, dass, wie bei dem <span dir="rtl">קטרת</span>, dem Räucherwerk, der Rauch <span dir="rtl">לריח ניחוח לה׳</span> aufsteige.</i>, das Fleisch oder ein olivengrosses Stück von dem Fleisch ausserhalb<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> ausserhalb des Ortes, wo es verzehrt werden muss. S. weiter V, 3 u. fg.</i> zu essen, oder ein olivengrosses Stück von der Haut des Fettschwanzes<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> Die Schafe im Orient hatten einen auffallend schweren Fettschwanz (vgl. Sabb. V, 4). Nach Lev. 3, 9 wurde, wenn das Opfer ein Schaf war, dieser Fettschwanz neben den anderen Fettstücken auf dem Altar geopfert. Hier ist von der Haut des Fettschwanzes die Rede; von dieser, insbesondere von der Haut an der unteren Seite des Fettschwanzes (<span dir="rtl">עור שתחת האליה</span>) die besonders weich ist, heisst es (Chullin IX, 2), dass sie mit zum Fleisch gerechnet wird. In Übereinstimmung mit dem in der nächsten Mischna aufgestellten Grundsatz, dass das Opfer nur dann untauglich wird, wenn man die Absicht gehabt hat, etwas zum Essen Bestimmtes davon <span dir="rtl">בחוץ</span> zu essen oder etwas zum Verbrennen auf dem Altar Bestimmtes <span dir="rtl">בחוץ</span> davon zu verbrennen, aber nicht etwas zum Verbrennen auf dem Altar Bestimmtes davon <span dir="rtl">בחוץ</span> zu essen oder umgekehrt, will dieser Zusatz in der Mischna entweder lehren, dass die Haut des Fettschwanzes, wenn sie auch zum Fleisch gerechnet wird, dennoch nicht mit dem Fettschwanz selbst auf dem Altar geopfert wird, sondern in dieser Beziehung die Haut des Fettschwanzes nicht dem Fettschwanz gleich ist (<span dir="rtl"> עור האליה לאו כאליה דמי</span>); so erklärt R. Huna in Talmud (28a) unsere Mischna, und er belegt diese Ansicht aus dem Schriftvers Lev. 3, 9. Oder unsere Mischna spricht garnicht von dem Fettschwanz eines Schafes, sondern von dem Fettschwanz einer Ziege — denn nur bei dem Schaf gehört der Fettschwanz zu den Teilen, die auf dem Altar verbrannt werden — und der Zusatz in der Mischna will nur lehren, dass die Haut des Fettschwanzes selbst hierin dem Fleisch gleichgeachtet wird, dass, wenn man die Absicht hatte, nur von ihr ein <span dir="rtl">כזית בחוץ</span> zu essen, das Opfer dadurch schon untauglich wird; so erklärt ebendort R. Chisda unsere Mischna.</i> ausserhalb zu essen, so ist es untauglich, aber die Ausrottungsstrafe tritt hierbei nicht ein<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> wenn man von dem Fleisch eines auf diese Weise untauglich gewordenen Opfers, und sei es selbst <span dir="rtl">בחוץ</span>, isst.</i>; … das Blut oder etwas vom Blute am folgenden Tage<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> Das Blut musste am selben Tage gesprengt werden, an dem das Opfer geschlachtet worden; mit Sonnenuntergang wurde das Blut unbrauchbar (Talm. 66a).</i> zu sprengen, die Opferstücke oder etwas von den Opferstücken am folgenden Tage<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> Die Opferstücke mussten ebenfalls möglichst bald nach dem Schlachten auf den Altar gebracht werden, jedoch wurden sie nicht schon mit Sonnenuntergang unbrauchbar, sondern durften, wie aus Lev. 6, 2 geschlossen wird, die ganze Nacht bis zum Anbruch des nächsten Morgens auf dem Altar verbrannt werden; nur um zu verhüten, dass sie nicht noch länger liegen bleiben und dadurch Heiliges unbrauchbar gemacht wird, haben nach Maimon. (<span dir="rtl">הלבות מעשה הקרבנות</span> IV ,2) die Weisen angeordnet, dass das Verbrennen der Opferstücke vor Mitternacht geschehen soll (vgl. Berachot I, 1).</i> zu opfern, das Fleisch oder ein olivengrosses Stück von dem Fleisch am folgenden Tage<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> Hier ist der Ausdruck „am folgenden Tage“ nicht wörtlich zu nehmen, sondern es ist gemeint, nach Ablauf der Zeit, in der das Fleisch gegessen werden darf, da es auch Opfer gibt, deren Fleisch man noch am folgenden Tage essen darf (S. weiter V, 7 u. 8).</i> zu essen, oder ein olivengrosses Stück von der Haut des Fettschwanzes am folgenden Tage zu essen, so ist es verworfen<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">פגול</span> wird in der Schrift (Lev. 7, 18 und 19, 7) solches Opferfleisch genannt, das zu einer Zeit, wo es für den Genuss verboten ist, gegessen werden sollte, d. h. bei welchem die Absicht vorgelegen hat, es zu einer solchen Zeit, wo es für den Genuss nicht mehr erlaubt ist, zu essen (so übersetzt und erklärt schon S. R. Hirsch das <span dir="rtl">האכל יאכל</span> in diesen beiden Schriftversen, vgl. Note 36). Deshalb wird hier und überall im Talmud jedes durch eine Absicht auf <span dir="rtl">חוץ לזמנו</span> untauglich gewordene Opfer <span dir="rtl">פגול</span> genannt, im Gegensatz zu dem durch eine Absicht auf <span dir="rtl">חוץ למקומו</span> oder anderweitig untauglich gewordenen, das nur als <span dir="rtl">פסול</span> bezeichnet wird. Das seiner Ableitung nach zweifelhafte Wort <span dir="rtl">פגול</span> bedeutet jedenfalls etwas unheilig Gewordenes und darum Verworfenes.</i> und hierbei wird man auch der Ausrottungsstrafe schuldig.<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> selbst wenn man die Absicht nicht ausgeführt, sondern das Fleisch noch in der Zeit, wo es zum Genuss erlaubt war, gegessen hat.</i>
+Dies ist die Regel<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> Die hier folgende Regel wird im Talmud aus den beiden Schriftstellen Lev. 7, 18 und 19, 7. 8 begründet. Lev. 7, 18 heisst es: „Wenn von dem Fleisch des Friedensopfers am dritten Tage gegessen werden sollte, so wird es nicht wohlgefällig aufgenommen, wer es darbringt, dem wird es nicht angerechnet, Verworfenes ist es, und die Person, welche davon isst, wird ihre Sünde tragen.“ Das <span dir="rtl">אם האכל יאכל</span> kann hier nicht bedeuten, „wenn gegessen wird,“ denn wie sollte das Opfer, nachdem durch das vorschriftsmässige Sprengen des Blutes die Sühne bereits vollzogen ist, dadurch, dass nachher Jemand von dem Fleisch ausserhalb der dafür festgesetzten Zeit etwas isst, rückwirkend wieder als nicht wohlgefällig aufgenommen, als verworfen gelten! Vielmehr kann hier nur von einem solchen Falle die Rede sein, dass bereits vorher die Absicht vorgelegen hat, von dem Fleisch ausserhalb der dafür festgesetzten Zeit zu essen (<span dir="rtl">מחשבת חוץ לזמנו</span>), durch eine solche Absicht wird das Opfer verworfen, dem Darbringer wird es nicht angerechnet, und die Person, die selbst innerhalb der vorgeschriebenen Zeit davon isst, wird ihre Sünde tragen. Was unter dem <span dir="rtl">עונה תשא</span> zu verstehen ist, geht aus Lev. 19, 8 hervor, wo derselbe Ausdruck gebraucht wird und derselbe näher bestimmt wird durch den Zusatz: <span dir="rtl">ונכרתה הנפש ההיא מעמיה</span>. Dieser Schriftvers wird allerdings im Talmud auf das in V. 6 erwähnte wirklich Übriggebliebene bezogen, aber da hier das <span dir="rtl">עונו ישא</span> durch die Strafe der Ausrottung näher bestimmt wird, so wird daraus geschlossen, dass auch unter dem 7, 18 ausgesprochenen <span dir="rtl">עונה תשא</span> die Ausrottungsstrafe gemeint ist. Lev. 19, 7 wird nun das Lev. 7, 18 Gesagte nochmals wiederholt, dort heisst es: „Wenn es aber am dritten Tage gegessen werden sollte, so ist es Verworfenes, es wird nicht wohlgefällig aufgenommen.“ Nach der Regel <span dir="rtl">תנהו ענין</span> — <span dir="rtl">אם אינו עבין</span> wenn wir in der Schrift eine Stelle finden, die für den Fall, auf den sie sich bezieht, überflüssig erscheint, so ist sie dennoch nicht überflüssig, sondern auf einen anderen ähnlichen Fall zu beziehen, wird im Sifra und im Talmud dieser Schriftvers auf den Fall bezogen, dass man bei einer der 4 <span dir="rtl">עבודות</span> die Absicht gehabt hat, von dem Fleische ausserhalb des dafür vorgeschriebenen Ortes zu essen (<span dir="rtl">מחשבת חוץ למקומו</span>), dass auch in diesem Falle das Opfer nicht wohlgefällig aufgenommen, sondern untauglich wird. Die Ausrottungsstrafe trifft aber denjenigen, der von dem Fleische eines solchen Opfers isst, nicht, weil ja auch auf das Essen von Opferfleisch ausserhalb des dafür vorgeschriebenen Ortes nicht wie auf das Essen von Opferfleisch ausserhalb der dafür vorgeschriebenen Zeit die Ausrottungsstrafe steht. Aus der doppelten Setzung des Wortes <span dir="rtl">אכל</span> in <span dir="rtl">האכל יאכל</span> wird geschlossen, dass von zweierlei Essen oder Verzehren die Rede ist, von dem Verzehren des Opferfleisches durch Menschen (<span dir="rtl">אכילת אדם</span>) sowohl wie von dem Verzehrtwerden auf dem Altar (<span dir="rtl">אכילת מזבח </span>), d. h. derjenigen Teile des Opfers, welche auf den Altar gebracht wurden, das sind sowohl die Opferteile wie das Blut. Darum wird sowohl durch die Absicht, etwas von dem Fleisch ausser der Zeit zu essen, wie von den Opferteilen etwas ausser der Zeit auf dem Altar zu opfern, wie von dem Blut etwas ausser der Zeit zu sprengen, das Opfer <span dir="rtl">פגול</span>, durch die Absicht, von dem Fleisch etwas ausserhalb des dafür vorgeschriebenen Ortes zu essen, von den Opferteilen etwas ausserhalb zu opfern oder von dem Blut etwas ausserhalb zu sprengen, das Opfer <span dir="rtl">פסול</span>.</i>: In allen Fällen, wo man schlachtet, oder auffängt oder hinträgt oder sprengt, [mit der Absicht] etwas, das zum Essen bestimmt<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">שדרכו לאכול</span> heisst wörtlich: bei dem es der [gewöhnliche] Weg ist, dass man es isst; es ist damit sowohl dasjenige ausgeschlossen, was nicht gegessen, sondern auf dem Altar geopfert wird, wie auch dasjenige, was nicht gegessen zu werden pflegt, weil es überhaupt nicht zum Essen geeignet ist.</i> ist, ausserhalb seines Ortes zu essen, oder etwas, das zum Opfern bestimmt ist, ausserhalb seines Ortes zu opfern, ist es untauglich<sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> Dasselbe gilt, wie aus der vorhergehenden Mischna ersichtlich ist, natürlich auch für den Fall, dass man das Opfer geschlachtet oder das Blut aufgefangen oder hingetragen hat mit der Absicht, das Blut ausserhalb zu sprengen. Dieser dritte Fall wird hier wohl nur deshalb nicht erwähnt, weil hier der Gegensatz zwischen dem <span dir="rtl">שדרכו לאכול</span> und dem <span dir="rtl">שדרכו להקטיר</span>, den Opferteilen, die gegessen werden und denen, die auf dem Altar geopfert werden, hervorgehoben wird; das Blut dagegen ist überhaupt nur zum Sprengen bestimmt.</i>, aber die Ausrottungsstrafe tritt hierbei nicht ein<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> S. Note 30.</i>; ausser der Zeit …, ist es verworfen, und man macht sich dabei der Ausrottungsstrafe schuldig<sup class="footnote-marker">40</sup><i class="footnote"> S. Note 35.</i>, jedoch nur dann, wenn das, was es verwendbar macht<sup class="footnote-marker">41</sup><i class="footnote"> das Fleisch zum Essen und die Opferteile zum Verbrennen auf dem Altar. <span dir="rtl">המתיר</span> wörtlich: „das etwas Anderes erlaubt Machende“ wird bei den Opfern dasjenige genannt, durch dessen Darbringung andere Teile des Opfers für das, wofür sie bestimmt sind, verwendbar werden. Hier ist das Blut gemeint. Das Sprengen des Blutes muss dem Opfern der Opferteile auf dem Altar und dem Essen des Opferfieisches vorausgegangen sein, erst durch das Sprengen des Blutes werden die Opferteile für den Altar und das Fleisch für das Verzehrtwerden verwendbar.</i>, [im Übrigen] nach Vorschrift<sup class="footnote-marker">42</sup><i class="footnote"> d. h. wenn beim Sprengen und bis zum Sprengen des Blutes bei den Opferhandlungen nichts vorgefallen ist, wodurch das Opfer ohnedies untauglich geworden ist; im anderen Falle ist das Opfer zwar untauglich und das Fleisch darf nicht gegessen werden, es steht darauf aber nicht die Ausrottungsstrafe. Es wird dies damit begründet, dass es bei <span dir="rtl">פגול</span> (Lev. 7, 18) heisst: <span dir="rtl">לא ירצה</span> es wird nicht wohlgefällig aufgenommen werden; da, wo die auf <span dir="rtl">חוץ לזמנו</span> gerichtete Absicht die Ursache ist, weshalb das Opfer nicht wohlgefällig aufgenommen wird, da ist es <span dir="rtl">פגול</span> und steht auf das Essen des Fleisches die Ausrottungsstrafe, nicht aber da, wo das Opfer ohnedies nicht wohlgefällig aufgenommen sein würde.</i> dargebracht wird<sup class="footnote-marker">43</sup><i class="footnote"> Das Intransitivum (<span dir="rtl">יקרב</span>) steht für das Passivum des Transitivs, wie sehr häufig in der Mischna (s. Pesachim III Note 1, Jebamot XV Note 32).</i>.
+Was heisst: das, was es verwendbar macht, wird nach Vorschrift dargebracht<sup class="footnote-marker">44</sup><i class="footnote"> es ist bei den Opferhandlungen ausser der <span dir="rtl">מחשבת חוץ לזמנו </span> sonst nichts Vorschriftswidriges vorgefallen, was das Opfer ohnedies untauglich macht. Als Beispiele hierfür werden 3 Fälle angeführt.</i> ? Hat man stillschweigend<sup class="footnote-marker">45</sup><i class="footnote"> ohne eine vorschriftswidrige Absicht dabei auszusprechen. Bei stillschweigender Ausführung einer Opferhandlung wird angenommen, dass man dabei keine vorschriftswidrige Absicht gehabt hat, es ist ebenso, als wenn man ausdrücklich dabei ausgesprochen hätte, dass man die vorschriftsmässige Absicht hat, selbst wenn man bei einer oder mehreren der vorhergehenden oder nachfolgenden Opferhandlungen eine vorschriftswidrige Absicht ausdrücklich ausgesprochen hätte; diese gilt dann doch nur für die Handlungen, bei deren Ausführung sie ausgesprochen worden ist.</i> geschlachtet, aber aufgefangen und hingetragen und gesprengt [mit der Absicht auf] ausser der Zeit<sup class="footnote-marker">46</sup><i class="footnote"> Dies ist der erste Fall: eine Opferhandlung, gleichgültig welche — das <span dir="rtl">שחט</span> steht hier wieder nur beispielsweise — ist ohne vorschriftswidrige Absicht ausgeführt worden, die nachfolgenden aber, alle oder mehrere oder auch nur eine, mit der Absicht auf <span dir="rtl">חוץ לזמנו</span>. Dasselbe gilt natürlich auch von <span dir="rtl">שחט וקבל בשתיקה הלך וזרק חוץ לזמנו</span>, oder <span dir="rtl">שחט וקבל והלך בשתיקה וזרק חוץ לזמנו </span>, es sind mit diesem Beispiel überhaupt alle die Fälle gemeint, wo den Opferhandlungen mit vorschriftswidriger Absicht solche ohne diese vorausgegangen sind:</i>, oder hat man [mit der Absicht auf] ausser der Zeit geschlachtet, aber stillschweigend aufgefangen und hingetragen und gesprengt<sup class="footnote-marker">47</sup><i class="footnote"> Der zweite Fall: eine mit der Absicht auf <span dir="rtl">חוץ לזמנו</span> ausgeführte Opferhandlung ist vorausgegangen, und die nachfolgenden oder eine oder mehrere von ihnen sind ohne vorschriftswidrige Absicht ausgeführt worden.</i>, oder hat man [mit der Absicht auf] ausser der Zeit geschlachtet und aufgefangen und hingetragen und gesprengt<sup class="footnote-marker">48</sup><i class="footnote"> Der dritte Fall: es sind sämtliche 4 Opferhandlungen mit der Absicht auf <span dir="rtl">חוץ לזמנו </span> ausgeführt worden.</i>, das heisst: das, was es verwendbar macht, wird nach Vorschrift dargebracht<sup class="footnote-marker">49</sup><i class="footnote"> In allen diesen Fällen ist das Opfer <span dir="rtl">פגול</span> und steht auf das Verzehren des Fleisches <span dir="rtl">כרת</span>, weil, wenn nicht die auf <span dir="rtl">חוץ לזמנו</span> gerichtete Absicht Vorgelegen hätte, durch das Sprengen des Blutes die Opferteile und das Fleisch für ihre Bestimmung verwendbar geworden wären.</i>. Was heisst: das, was es verwendbar macht, wird nicht nach Vorschrift dargebracht<sup class="footnote-marker">50</sup><i class="footnote"> es ist bei den Opferhandlungen ausser der <span dir="rtl">מחשבת חוץ לזמנו</span> auch noch etwas Anderes hinzugekommen, was das Opfer untauglich macht; auch dies wird an den entsprechenden 3 Fällen ausgeführt.</i> ? Hat man [mit der Absicht auf] ausserhalb des Ortes geschlachtet, aber aufgefangen und hingetragen und gesprengt [mit der Absicht auf] ausser der Zeit<sup class="footnote-marker">51</sup><i class="footnote"> die das Opfer nur <span dir="rtl">פסול</span> machende Absicht ist der es zu <span dir="rtl">פגול</span> machenden vorausgegangen.</i>, oder hat man [mit der Absicht auf] ausser der Zeit geschlachtet, aber aufgefangen und hingetragen und gesprengt [mit der Absicht auf] ausserhalb des Ortes<sup class="footnote-marker">52</sup><i class="footnote"> die das Opfer zu <span dir="rtl">פגול</span> machende Absicht ist der es nur zu <span dir="rtl">פסול</span> machenden vorausgegangen.</i>, oder hat man geschlachtet, aufgefangen und hingetragen und gesprengt [mit der Absicht auf] ausserhalb des Ortes<sup class="footnote-marker">53</sup><i class="footnote"> man hat bei sämtlichen 4 Opferhandlungen oder auch nur bei einer von ihnen neben der Absicht auf <span dir="rtl">חוץ לזמנו</span> auch noch die Absicht auf <span dir="rtl">חוץ למקומו</span> gehabt. Zu dem <span dir="rtl">חוץ למקומו</span> ist hier <span dir="rtl">וחוץ לזמנו</span> aus dem Vorhergehenden zu ergänzen; die Mischna in den Talmudausgaben hat in der tat die Lesart <span dir="rtl">חוץ למקומו ולזמנו</span>.</i>, das Pesach- oder das Sündopfer<sup class="footnote-marker">54</sup><i class="footnote"> bei denen anders, als bei allen übrigen Opfern, auch eine <span dir="rtl">שלא לשמן</span> ausgeführte Opferhandlung schon das Opfer untauglich macht (s. I, 1).</i>, die man unter einem anderen Namen geschlachtet hat, aufgefangen und hingetragen und gesprengt aber hat man [mit der Absicht auf] ausser der Zeit, oder die man [mit der Absicht auf] ausser der Zeit geschlachtet hat, aufgefangen und hingetragen und gesprengt aber hat man unter einem anderen Namen, oder die man geschlachtet, aufgefangen und hingetragen und gesprengt hat unter einem anderen Namen<sup class="footnote-marker">55</sup><i class="footnote"> zu ergänzen ist auch hier: und mit der Absicht auf ausser der Zeit (vgl. Note 53).</i>, das heisst: das, was es verwendbar macht, wird nicht nach Vorschrift dargebracht.
+… Eine Olivengrösse ausserhalb zu essen und eine Olivengrösse am folgenden Tage<sup class="footnote-marker">56</sup><i class="footnote"> Vgl. Note 33.</i>, eine Olivengrösse am folgenden Tage und eine Olivengrösse ausserhalb<sup class="footnote-marker">57</sup><i class="footnote"> Bei den in der vorhergehenden Mischna unter <span dir="rtl">המתיר במצותו כיצד לא קרב</span> angeführten Beispielen waren in den ersten beiden Fällen die beiden vorschriftswidrigen Absichten bei zwei verschiedenen Opferhandlungen, die Beispiele besagen, dass es hierbei einerlei ist, ob die <span dir="rtl">מחשבת חוץ למקומו</span> der <span dir="rtl">מחשבת חוץ לזמנו</span> vorausgegangen ist oder umgekehrt. In dem dritten der angeführten Fälle hat der Opfernde die beiden vorschriftswidrigen Absichten bei einer und derselben Opferhandlung gehabt, hier sagt uns nun die Mischna, dass es auch in diesem Falle gleichgültig ist, welche von beiden der anderen hierbei vorangegangen ist.</i>, eine halbe Olivengrösse ausserhalb und eine halbe Olivengrösse<sup class="footnote-marker">58</sup><i class="footnote"> Wie oben (M. 2) ausgeführt ist, wird das Opfer nur dann untauglich oder verworfen, wenn man die Absicht gehabt hat, ein olivengrosses Stück von dem Fleisch vorschriftswidrig zu essen. Hier hat nur die Absicht vorgelegen, eine halbe Olivengrösse <span dir="rtl">חוץ לזמנו</span> zu essen, deshalb ist das Opfer nicht <span dir="rtl">פגול</span>. Da es aber ausserdem noch die Absicht war, eine zweite halbe Olivengrösse <span dir="rtl">חוץ למקומו</span> zu essen, so ist das Opfer immerhin <span dir="rtl">פסול</span>, da die Absicht vorgelegen hat, zwei halbe Olivengrössen, also zusammen genommen eine ganze Olivengrösse, vorschriftswidrig zu essen. Eine dritte Möglichkeit wäre noch, wenn man die Absicht gehabt hätte, eine ganze Olivengrösse ausser der Zeit, dagegen ausserhalb des Ortes nur eine halbe Olivengrösse zu essen. In diesem Falle wäre das Opfer <span dir="rtl">פגול</span>, da ja die Absicht vorgelegen hat, eine ganze Olivengrösse ausser der Zeit zu essen; die nebenhergehende Absicht, eine halbe Olivengrösse ausserhalb des Ortes zu essen, hindert nicht, dass das Opfer <span dir="rtl">פגול</span> wird, da ja hierdurch allein das Opfer nicht untauglich würde, die Bedingung <span dir="rtl">שיקרב המתיר כמצותו</span> also erfüllt ist. Übrigens gilt alles in dieser wie in der vorhergehenden Mischna Gesagte ebenso wie für den Fall, dass er die Absicht gehabt, etwas vorschriftswidrig zu essen, auch für den Fall, dass er die Absicht gehabt, etwas vorschriftswidrig (<span dir="rtl">חוץ לזמנו וחוץ למקומו</span>) auf dem Altar zu verbrennen.</i> am folgenden Tage, eine halbe Olivengrösse am folgenden Tage und eine halbe Olivengrösse ausserhalb, so ist es untauglich, aber die Ausrottungsstrafe tritt hierbei nicht ein. Es sagt R. Jehuda: Dies ist die Regel<sup class="footnote-marker">59</sup><i class="footnote"> Die Regel des R. Jehuda wendet sich nicht nur gegen den unmittelbar vorhergehenden Ausspruch der Mischna, sondern auch gegen die entsprechenden in der vorhergehenden Mischna.</i>: Ging die die Zeit betreffende Absicht der den Ort betreffenden voran<sup class="footnote-marker">60</sup><i class="footnote"> sei es bei einer und derselben Opferhandlung, sei es bei verschiedenen auf einander folgenden.</i>, so ist es verworfen, und man macht sich dabei der Ausrottungsstrafe schuldig; ging die den Ort betreffende Absicht der die Zeit betreffenden voran, so ist es untauglich, aber die Ausrottungsstrafe tritt dabei nicht ein. Die anderen Weisen dagegen sagen: In beiden Fällen ist es nur untauglich und die Ausrottungsstrafe tritt nicht dabei ein<sup class="footnote-marker">61</sup><i class="footnote"> Dass dies die Ansicht der anderen Weisen ist, ist in dem Vorhergehenden bereits ausgesprochen. Es wird hier nochmals wiederholt, entweder um damit zu erkennen zu geben, dass die Ansicht der anderen Weisen und nicht die des R. Jehuda für die Halacha entscheidend ist (s. Tosafot zu Menachot 12a), oder damit man nicht meine, dass auch das Nachfolgende noch nur die Ansicht des R. Jehuda wiedergebe.</i> …. Eine halbe Olivengrösse zu essen und eine halbe Olivengrösse zu opfern<sup class="footnote-marker">62</sup><i class="footnote"> beides entweder ausser der Zeit oder ausserhalb des Ortes.</i>, so ist es tauglich, denn Essen und Opfern rechnen nicht zusammen<sup class="footnote-marker">63</sup><i class="footnote"> jedoch nur dann nicht, wenn man beim Aussprechen der Absicht auch wirklich den Ausdruck <span dir="rtl">להקטיר</span>, zu verbrennen, gebraucht hat; hat man jedoch auch dafür den Ausdruck <span dir="rtl">אכילה</span>, durchs Feuer verzehren lassen, gebraucht, so zählen die beiden halben Olivengrössen zusammen, da man ja die Absicht ausgesprochen hat, dass beide, also eine ganze Olivengrösse, vorschriftswidrig verzehrt werden sollen (Talmud).</i>.
+
+Chapter 3
+
+Hat einer von den [zum Opferdienst] Untauglichen geschlachtet, so ist das Schlachten dennoch gültig<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Nicht nur <span dir="rtl">בדיעבד</span>, wenn es geschehen ist, ist das Opfer tauglich, sondern auch <span dir="rtl">לכתחלה</span>, von vorneherein, darf auch ein zum Opferdienst Untauglicher das Schlachten vollziehen. Die Mischna fasst ihren Ausspruch hier nur deshalb in diese Form, weil auch der Unreine erwähnt wird, ein Unreiner soll aber von vorneherein nicht schlachten, weil es schwer zu verhüten ist, dass er dabei nicht das Fleisch des Opfertieres anrührt und dadurch das Opfer untauglich wird. Dass das Schlachten nicht zu den eigentlichen <span dir="rtl">עבודות</span> gehört, die nur durch einen Priester vollzogen werden dürfen, wird aus Lev. 1, 5 geschlossen. Es heisst dort: und er — der Eigentümer und Darbringer des Opfers, von dem in den vorhergehenden Schriftversen die Rede ist, oder man, irgend Einer von dem Darbringer damit beauftragter — „schlachte das junge Rind vor dem Ewigen, und es sollen darbringen die Söhne Ahrons, die Priester, das Blut u. s. w.“, daraus geht hervor, dass <span dir="rtl">מקבלה ואילך מצות כהונה</span>, erst von dem Auffangen des Blutes an die Priester in Funktion zu treten haben. Nach Tosafot Kidduschin 66b und Ketubot 24b hat man trotzdem in der Regel weder Frauen noch Sklaven, sondern nur mit keinem Leibesfehler und keinem Familienmakel behaftete Männer (<span dir="rtl">כשרים ומיוחסים</span>) schlachten lassen.</i>, denn das Schlachten durch Nichtpriester, Frauen<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> während die anderen Opferhandlungen selbst durch Frauen aus dem Priesterstamme nicht verrichtet werden dürfen, denn es heisst: <span dir="rtl">בני אהרן הכהנים</span> die Söhne Ahrons, die Priester, <span dir="rtl">ולא בנות אהרן </span>, aber nicht die Töchter Ahrons.</i>, Sklaven<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> selbst nichtjüdische Sklaven (<span dir="rtl">עבד כנעני</span>), jedoch nur, wenn sie sich der Beschneidung und dem Tauchbad unterzogen haben.</i> oder Unreine<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> ausgeschlossen einen durch Berührung einer Leiche unrein Gewordenen (<span dir="rtl">טמא מת</span>), weil dieser das Messer, mit dem er schlachtet, zu einem <span dir="rtl">אב הטומאה</span> Vater, Erzeuger der Unreinheit macht, und durch das Messer wieder das Fleisch des Opfertieres unrein wird. Da aber auch dem in anderer Weise unrein Gewordenen jedes Betreten der <span dir="rtl">עזרה</span>, in welcher der Opferaltar stand, und selbst des 135 Ellen langen davorliegenden Frauenvorhofes (<span dir="rtl">עזרת נשים</span>) verboten war, so ist der Fall, dass ein Unreiner schlachtet, nur denkbar, wenn er wissentlich oder unwissentlich im Zustande der Unreinheit das Heiligtum trotz des Verbotes betreten oder erst im Heiligtum unrein geworden und geschlachtet hat, oder er hat das Heiligtum selbst gar nicht betreten, sondern von einem der Dächer oder Obergemächer aus, die nicht in die Heiligkeit des Tempels miteinbezogen waren, mit einem langen Messer das in der <span dir="rtl">עזרה</span> stehende Opfertier geschlachtet.</i> ist gültig, selbst bei Hochheiligem, nur dürfen die Unreinen nicht an das Fleisch anrühren<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> denn wenn das Fleisch unrein geworden ist, ist das Opfer untauglich.</i>. Deshalb machen sie auch durch eine [untauglich machende] Absicht<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> wenn sie dieselbe beim Schlachten gehabt haben.</i> das Opfer untauglich. Hat einer von ihnen das Blut [mit der Absicht auf] ausser der Zeit oder ausserhalb des Ortes aufgefangen<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Eine Opferhandlung, die durch einen dazu Untauglichen vollzogen worden ist, gilt als nicht vollzogen, das Opfer wird dadurch noch nicht untauglich, sondern es muss nur, wo dieses noch möglich ist, die Opferhandlung nochmals durch einen dazu Tauglichen vollzogen werden. Da die durch einen dazu nicht Tauglichen vollzogene Opferhandlung als gar nicht vollzogen gilt, so ist das Opfer auch dann nicht untauglich geworden, wenn der die Opferhandlung Vollziehende dabei die Absicht auf <span dir="rtl">חוץ למקומו</span> oder <span dir="rtl">חוץ לזמנו</span> gehabt hat, es muss dann eben auch nur, sobald dies noch möglich ist, die Opferhandlung nochmals durch einen dazu Tauglichen vorschriftsmässig vollzogen werden. Wie für das Auffangen des Blutes, so gilt dasselbe auch für das Hintragen und Sprengen, das Auffangen ist hier wieder nur genannt, weil es die erste der in Betracht kommenden Opferhandlungen ist.</i>, und es ist noch Lebensblut<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> d. h. <span dir="rtl"> דם שהנפש יוצאה בו</span> das Blut, mit dessen Ausfliessen das Leben entflieht, das in vollem Strahl aus den Blutadern herausfliesst. Aus den Worten (Lev. 17, 11) <span dir="rtl">כי הדם הוא בנפש יכפרו</span> „denn das Blut, es sühnt durch die — ihm innewohnende oder durch es dargestellte — Seele“ wird geschlossen, dass nur <span dir="rtl">דם שהנפש יוצאה בו מכפר</span>, nur solches Blut, mit dem die Seele, das Leben, entflieht, wenn es an den Altar gesprengt wird, Sühne bewirkt.</i> da, so fange ein Tauglicher das Blut nochmals auf.
+Hat ein Tauglicher aufgefangen und es einem Untauglichen übergeben<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> dieser hat es aber nicht von der Stelle fortgetragen.</i>, so gebe dieser es dem Tauglichen zurück<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Da der Untaugliche damit keine Opferhandlung ausgeführt hat, schadet es nichts, dass er das Blut in die Hand genommen hat</i>; hat er es mit der Rechten aufgefangen und in die Linke genommen<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> S. oben Abschnitt II Note 11.</i>, nehme er es wieder in die Rechte zurück; hat er es in einem heiligen Geräte aufgefangen und in ein nichtheiliges gegossen, giesse er es in das heilige zurück; ist es aus dem Gefäss<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Ist es dagegen, ohne in einem Gefäss aufgefangen zu werden, auf den Boden geflossen und wieder aufgesammelt worden, so ist es nach Abschn. II, 1 untauglich.</i> auf den Boden vergossen und er hat es wieder aufgesammelt, so ist es tauglich; hat er<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Es kann hier nicht ein Tauglicher gemeint sein, denn nach Abschn. II, 1 ist ja in dem Falle, wenn ein Tauglicher eine der nachfolgenden vorschriftswidrigen Sprengungen ausgeführt hat, das Opfer untauglich. Wie dort Note 20 ausgeführt ist, sind aber durch die Sprengung des Blutes die Eigentümer dennoch gesühnt. Es würde deshalb ein nochmaliges Auffangen und vorschriftsmässiges Sprengen des Blutes gar keinen Zweck haben, weil auch hierdurch das Fleisch und die Opferteile doch nicht erlaubt werden würden, denn diese werden nur durch die vorschriftsmässige Sprengung des Blutes erlaubt, wenn durch diese Sprengung zugleich die Sühne bewirkt wird; die Sühne ist aber hier schon durch die erste wenn auch nicht vorschriftsmässige Sprengung des Blutes bewirkt worden. Es kann deshalb hier nur gemeint sein, ein Untauglicher hat eine dieser vorschriftswidrigen Sprengungen vorgenommen, in diesem Falle gilt die Sprengung, wie oben Note 7 ausgeführt ist, als gar nicht vollzogen, deshalb kann ein Tauglicher nochmals auffangen und sprengen. Es schliesst also dieser Teil der Mischna an das in der vorhergehenden Mischna von dem Untauglichen Gesagte an; Maimonides im <span dir="rtl">פירוש המשניות</span> betrachtet ihn als Fortsetzung des Anfangssatzes unserer Mischna: Hat ein Tauglicher aufgefangen und es dem Untauglichen übergeben, und dieser hat es nicht dem Tauglichen zurückgegeben, sondern er hat es auf die Rampe gesprengt u. s. w.</i> es auf die Rampe gesprengt oder nicht an die Seite des Grundes, hat er das nach unten zu Sprengende nach oben oder das nach oben zu Sprengende nach unten, das drinnen zu Sprengende draussen oder das draussen zu Sprengende drinnen gesprengt, wenn noch Lebensblut da ist, so fange ein Tauglicher nochmals auf.
+Schlachtet<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> S. ob. II Note 22.</i> man das Opfer [mit der Absicht] etwas, das nicht zum Essen bestimmt ist<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> S. ebendort Note 37.</i>, davon zu essen<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> zu ergänzen ist: ausserhalb des Ortes oder ausser der Zeit.</i> oder etwas, das nicht zum Opfern bestimmt ist, davon zu opfern<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> zu ergänzen ist: ausserhalb des Ortes oder ausser der Zeit.</i>, so ist es tauglich, R. Elieser erklärt es für untauglich<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> Die Ansicht des R. Elieser wird im Talmud (Menachot 17a), fol gendermassen begründet: Da der Grundsatz, dass sowohl die Absicht, etwas von dem Fleisch, das zum Essen bestimmt ist, <span dir="rtl">חוץ לזמנו</span> oder <span dir="rtl">חוץ למקומו</span> zu essen, als auch die Absicht, etwas von den Opferteilen, die zum Verbrennen auf dem Altar bestimmt sind, <span dir="rtl">חוץ לזמנו</span> oder <span dir="rtl">חוץ למקומו</span> zu verbrennen, das Opfer <span dir="rtl">פגול</span> resp. <span dir="rtl">פסול</span> macht, aus der doppelten Setzung des Wortes <span dir="rtl">אכל</span> in dem Schriftvers (Lev. 7, 18): <span dir="rtl">ואם האכל יאכל</span> geschlossen wird (s. oben II Note 36), demnach auch das Verbrennen der Opferteile auf dem Altar unter den Begriff <span dir="rtl">אכילה</span> fällt, so ist es gleich, ob die Absicht, etwas <span dir="rtl">חוץ לזמנו</span> oder <span dir="rtl">חוץ למקומו</span> zu essen, auf das Fleisch oder auf die Opferteile gerichtet war, und ebenso, ob die Absicht, etwas <span dir="rtl">חוץ לזמנו</span> oder <span dir="rtl">חוץ למקומו</span> auf dem Altar zu verbrennen, auf die Opferteile oder auf das Fleisch, das eigentlich zum Essen bestimmt ist, gerichtet war, in allen Fällen ist das Opfer untauglich resp. bei <span dir="rtl">חוץ לזמנו</span> natürlich auch <span dir="rtl">פגול פלוגתא דאמוראי שם</span>.</i>; …. etwas, das zum Essen bestimmt ist, davon zu essen oder etwas, das geopfert zu werden bestimmt ist, davon zu opfern, aber weniger als eine Olivengrösse<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> S. oben II Note 26.</i>, so ist es tauglich; .. eine halbe Olivengrösse davon<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> von dem zum Essen Bestimmten.</i> zu essen und eine halbe Olivengrösse davon<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> von dem zum Verbrennen Bestimmten.</i> zu opfern, so ist es tauglich, denn Essen und Opfern rechnen nicht zusammen<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> Dasselbe sagt die Mischna schon am Schluss von Abschnitt II. Vielleicht ist hier der Nachdruck auf den Ausdruck <span dir="rtl">להקטיר</span> zu legen und will die Mischna hier, wo sie den Gegensatz zwischen <span dir="rtl">לאכל</span> und <span dir="rtl">להקטיר</span> bespricht, auf das ebendort Note 63 Bemerkte hinweisen, dass nur, wenn man beim Aussprechen der Absicht den Ausdruck <span dir="rtl">להקטיר</span> gebraucht hat, die beiden Olivengrössen nicht zusammengerechnet werden, hat man jedoch auch für das Verbrennen auf dem Altar den Ausdruck <span dir="rtl">אכילה</span> gebraucht, so zählen die beiden halben Olivengrössen zusammen und das Opfer ist untauglich.</i>.
+Schlachtet<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> S. ob. II Note 22.</i> man das Opfer [mit der Absicht], eine Olivengrösse von der Haut<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> ausgenommen die Haut des Fettschwanzes, die nach Abschn. II, 2 zu den Dingen zählt, die zum Essen bestimmt sind.</i>, von der Brühe<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">רוטב</span> ist der Saft, der beim Kochen oder Braten von dem Fleische ausgeschieden wird.</i>, von dem Bodensatz<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">קיפח</span> Stw. <span dir="rtl">קפא</span> sich zusammenziehen, sammeln, davon <span dir="rtl">הקפיא</span> Hiob 10, 10 gerinnen machen. Im Talmud (Chullin 120 a) wird das Wort mit <span dir="rtl">פירמא</span> erklärt, das ist φύραμα = Gemischtes, es wird darunter die beim Kochen am Boden sich ansetzende Mischung von Gewürzen, anderen Zutaten und zerkochtem Fleisch verstanden.</i>, von dem Abgeschabten<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> Unter <span dir="rtl">אלל</span> sind nach den Einen die beim Abhäuten stellenweise an der Haut hängen bleibenden kleinen Fleischteilchen zu verstehen, nach Anderen die sehr harte Halsader und äussere Rückenmarkshaut.</i>, von den Knochen<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> selbst wenn sie weich und geniessbar sind.</i>, von den Adern<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> damit sind sämtliche Adern, Sehnen und Muskelbänder gemeint.</i>, von den Klauen<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> selbst an den Stellen, wo sie aus dem Fleisch herauswachsen und noch so weich sind, dass, wenn man hineinschneidet, Blut herausfliesst.</i>, von den Hörnern<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> selbst an den Stellen, wo sie aus dem Fleisch herauswachsen und noch so weich sind, dass, wenn man hineinschneidet, Blut herausfliesst.</i> ausser der Zeit oder ausserhalb des Ortes davon zu essen, so ist es tauglich, und die auf das Verworfene, das Übriggelassene und das Unreine stehende Strafe<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> die Ausrottungsstrafe, die sowohl denjenigen trifft, der <span dir="rtl">פגול</span> isst, wie denjenigen, der Opferfleisch isst, das über die dafür festgesetzte Zeit hinaus liegen geblieben ist, wie denjenigen, der Opferfleisch isst, während er selbst sich im Zustande der Unreinheit befindet (Lev. 7, 20). Wer etwas von den genannten Dingen von einem <span dir="rtl">פגול</span> oder <span dir="rtl">נותר</span> gewordenen Opfer oder, während er selbst sich im Zustande der Unreinheit befindet, isst, den trifft die Ausrottungsstrafe nicht, weil es Dinge sind, die gar nicht oder nicht für sich allein gegessen zu werden pflegen und darum als etwas nicht zum Essen Geeignetes betrachtet werden.</i> gilt für alles dieses nicht.
+Schlachtet<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> S. ob. II Note 22.</i> man geheiligte Tiere<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> Nach Raschi steht hier dieser Ausdruck an Stelle des sonst gebräuchlichen <span dir="rtl">זבחים</span>, weil hier von weiblichen Opfertieren die Rede ist.</i> [mit der Absicht], den Foetus oder die Nachgeburt ausserhalb<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> des Ortes oder ausser der Zeit.</i> zu essen, so macht man dadurch [das Opfer] nicht verworfen<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> bez. bei ausserhalb des Ortes untauglich. Fötus und Nachgeburt stehen in dieser Beziehung in gleicher Reihe mit den in der vorhergehenden Mischna genannten Dingen, weil auch sie zumeist nicht gegessen werden und deshalb als etwas gemeinhin zum Essen nicht Geeignetes betrachtet werden, ein Opfer aber nur untauglich oder verworfen wird, wenn man die Absicht gehabt hat, etwas allgemein zum Essen Geeignetes ausser der Zeit oder ausserhalb des Ortes davon zu essen (Maim. <span dir="rtl">הלכות פסולי המוקדשין</span> XIV, 7). Da aber Fötus und Nachgeburt doch immerhin von manchen Menschen gegessen werden und deshalb nicht als überhaupt nicht zum Essen geeignet bezeichnet werden können, so macht man sich in dem Falle, wenn das Opfer aus irgend einem anderen Grunde <span dir="rtl">פגול</span> geworden ist, auch wenn man von Fötus oder Nachgeburt des Opfers etwas isst, dennoch der Ausrottungsstrafe schuldig; ebenso, wenn man Fötus oder Nachgeburt nach der dafür bestimmten Zeit (<span dir="rtl">נותר</span>), oder, während man selbst sich im Zustande der Unreinheit befindet, isst (Talmud 35 b; Maim. ebendort XVIII, 23).</i>; drückt man Turteltauben<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> Turteltauben und junge Tauben sind die einzigen Vogelarten, die als Opfer dargebracht wurden. Hier werden nur Turteltauben genannt, weil von den anderen nur ganz junge geopfert werden durften, diese aber noch keine Eier haben.</i> drinnen [den Kopf] ab<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> die für das Vogelopfer vorgeschriebene Schlachtweise (Lev. 1, 15).</i> [mit der Absicht], ihre Eier<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> die man in ihnen gefunden hat.</i> ausserhalb<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> des Ortes oder ausser der Zeit.</i> zu essen, so macht man dadurch [das Opfer] nicht verworfen<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> weil die Eier nicht zu dem Opfertiere selbst gehören.</i>; für Milch<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> die in der Euter gefundene.</i> von geheiligten Tieren und Eier von Turteltauben gilt nicht die auf das Verworfene, das Übriggelassene und das Unreine stehende Strafe<sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> Weil die Milch und die Eier gar nicht als zu dem Opfertiere gehörend gelten, wird weder das Opfer untauglich, wenn man die Absicht gehabt hat, von ihnen vorschriftswidrig etwas zu essen, noch macht man sich der Ausrottungsstrafe schuldig, wenn man, nachdem das Opfer in anderer Weise <span dir="rtl">פגול</span> geworden oder <span dir="rtl">נותר</span> geworden, oder, während man im Zustande der Unreinheit ist, davon isst.</i>.
+Hat man es mit der Absicht geschlachtet<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> S. oben II Note 22.</i>, das Blut oder die Opferstücke bis zum folgenden Tage liegen zu lassen<sup class="footnote-marker">40</sup><i class="footnote"> sie aber auch dann nicht zu sprengen bzw. zu opfern, denn hätte er die Absicht gehabt, sie dann zu sprengen bzw zu opfern, dann wäre es ja <span dir="rtl">מחשבת חוץ לזמנו</span> und deshalb <span dir="rtl">פגול</span>.</i> oder sie nach ausserhalb hinauszubringen<sup class="footnote-marker">41</sup><i class="footnote"> sie aber nicht ausserhalb zu sprengen bzw. zu opfern.</i>, so erklärt R. Jehuda es für untauglich<sup class="footnote-marker">42</sup><i class="footnote"> R. Jehuda ist der Ansicht, dass in allen Fällen, wo die Handlung selbst das Opfer untauglich machen würde, auch schon die Absicht das Opfer untauglich macht. Lässt man das Blut bis zum folgenden Tage stehen, so ist das Opfer untauglich, da das Blut dann nicht mehr gesprengt werden kann (s. oben II Note 31); lässt man die Opferstücke bis zum folgenden Tage liegen, so können wohl die Eigentümer durch das vorschriftsmässige Sprengen des Blutes gesühnt sein, aber die Opferstücke werden untauglich und können nicht mehr auf dem Altar verbrannt werden (s. oben II Note 32), und auch das Opferfleisch wird untauglich, weil, so lange die Opferstücke da sind, das Opferfleisch nicht zum Essen erlaubt wird, so lange die Opferstücke nicht zum Verbrennen auf den Altar gebracht sind, am folgenden Tage das Fleisch aber <span dir="rtl">נותר</span> wird. Trägt man das Blut aus der <span dir="rtl">עזרה</span> heraus, so wird dadurch das Opfer untauglich, auch wenn man es wieder hereingebracht und gesprengt hat (Maim. <span dir="rtl">הלכות פסולי המוקדשין</span> I, 35). Schwierig bleibt allerdings, warum R. Jehuda das Opfer auch dann für untauglich erklärt, wenn man die Absicht gehabt hat, die Opferstücke nach ausserhalb zu bringen, da, selbst wenn man sie nach ausserhalb gebracht hat, das Opfer dadurch noch nicht untauglich wird, (vgl. Tos. Sebachim 36a und Tos. Menachot 18a.</i>, die Weisen dagegen für tauglich. Hat man es mit der Absicht geschlachtet, es<sup class="footnote-marker">43</sup><i class="footnote"> das Blut.</i> auf die Rampe oder nicht auf die Seite des Grundes<sup class="footnote-marker">44</sup><i class="footnote"> S. Abschnitt II Note 16.</i> zu sprengen, das nach unten zu Sprengende nach oben oder das nach oben zu Sprengende nach unten<sup class="footnote-marker">45</sup><i class="footnote"> S. ebendort Note 17.</i>, das drinnen zu Sprengende draussen oder das draussen zu Sprengende drinnen<sup class="footnote-marker">46</sup><i class="footnote"> S. ebendort Note 18 und 19. Wenn man beim Sprengen des Blutes einen der angeführten Verstösse gegen die Vorschrift sich zu Schulden kommen liesse, würde das Opfer dadurch nach Abschnitt II, 1 untauglich. Bei den weiter folgenden Verstössen, bis auf das <span dir="rtl">לערב דמו בדם פסולין</span>, wäre dies nicht der Fall, da würde das Opfer auch durch die tatsächliche Ausführung der Handlung nicht untauglich. Im Talmud (36a) werden die Gründe angegeben, warum R. Jehuda nicht gemäss seiner Note 42 ausgeführten Ansicht auch in denjenigen von den hier angeführten Fällen, wo durch die tatsächliche Ausführung der Handlung das Opfer untauglich würde, das Opfer für untauglich erklärt.</i>, dass Unreine es<sup class="footnote-marker">47</sup><i class="footnote"> das Fleisch.</i> essen<sup class="footnote-marker">48</sup><i class="footnote"> was nach Lev. 7, 20 verboten ist.</i>, dass Unreine es<sup class="footnote-marker">49</sup><i class="footnote"> die Opferstücke.</i> darbringen<sup class="footnote-marker">50</sup><i class="footnote"> was nach Lev. 22, 3 verboten ist.</i>, dass Unbeschnittene es essen<sup class="footnote-marker">51</sup><i class="footnote"> Jebamot 70 a wird aus Lev. 22, 4 der Lehrsatz hergeleitet, dass ebenso wie der Unreine auch der Unbeschnittene nichts von dem Heiligen essen darf.</i>, dass Unbeschnittene es darbringen<sup class="footnote-marker">52</sup><i class="footnote"> Dass ein Unbeschnittener keine Opferhandlung verrichten darf, beruht nach Sebachim 18b auf einer mündlichen sinaitischen Überlieferung, die auch durch Ezech. 44, 9 belegt wird.</i>, bei einem Pesachopfer … Knochen zu zerbrechen<sup class="footnote-marker">53</sup><i class="footnote"> S. Exod. 12, 46.</i> oder halbroh<sup class="footnote-marker">54</sup><i class="footnote"> S. Exod. 12, 9.</i> davon zu essen, das Blut mit dem Blut von untauglichen [Opfern] zu vermischen<sup class="footnote-marker">55</sup><i class="footnote"> so dass es dann nicht mehr an den Altar gesprengt werden kann (S. weiter Abschnitt VIII, 7).</i>, so ist es tauglich, denn keine andere Absicht macht untauglich als die auf ausser der Zeit und die auf ausserhalb des Ortes, und beim Pesach- und beim Sündopfer auch die auf einen anderen Namen gerichtete.
+
+Chapter 4
+
+Beth-Schammai sagen: Alles, was auf den Aussenaltar gesprengt wird<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Von einigen Opfern wurde das Blut auf den inneren, den sogenannten goldenen Altar gesprengt, von den anderen auf den äusseren, den Ganzopfer-Altar. Auch die Anzahl der Sprengungen war bei den verschiedenen Opfern verschieden, bei manchen waren 4 Sprengungen erforderlich, bei manchen 2, bei manchen nur eine. S. darüber Weiteres im Abschnitt V. Hier lehrt nun die Mischna, dass bei allen Opfern, deren Blut auf den äusseren Altar gesprengt wird, auch wenn bei ihnen mehrere Sprengungen vorgeschrieben sind, die Sühne dennoch schon als vollzogen gilt, wenn auch nur eine Sprengung ausgeführt worden ist.</i>, sühnt, wenn<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Die Mischna in den Talmudausgaben liest: <span dir="rtl">שנתן</span>. Wenn <span dir="rtl">שאם נתנן</span> gelesen wird, ist eigentlich so zu übersetzen: Bei Allem, was auf den Aussenaltar gesprengt wird, wo, wenn man nur eine Sprengung gemacht hat, nach der Ansicht von Beth-Schammai die Sühne als vollzogen gilt u. s. w., gilt deshalb, wenn man die erste vorschriftsmässig u. s. w., die Sühne als vollzogen. Ebenso ist das <span dir="rtl">שאם הסר</span> in der folgenden Mischna zu erklären.</i> man auch nur eine Sprengung gemacht hat, und beim Sündopfer zwei Sprengungen; Beth-Hillel sagen: auch beim Sündopfer sühnt schon eine Sprengung<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> die Begründung s. Talmud 37b.</i>. Ist deshalb die erste Sprengung<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> nach Beth-Schammai bei allen Opfern ausser beim Sündopfer, nach Beth-Hillel auch bei diesem.</i> vorschriftsmässig gemacht worden und die zweite [mit der Absicht auf] ausser der Zeit, so gilt es als Sühne<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> und das Opfer ist tauglich und nicht <span dir="rtl">פגול</span>, trotzdem die zweite Sprengung mit der Absicht auf ausser der Zeit gemacht worden ist, weil schon durch die erste Sprengung die Sühne vollzogen und das Opferfleisch zum Genuss erlaubt geworden ist; durch eine Sprengung kann aber ein Opfer nur dann <span dir="rtl">פגול</span> werden, wenn durch sie das Fleisch zum Genuss erlaubt gemacht wird (<span dir="rtl">זריקה דלא שריא בשר באכילה לא מייתי לידי פגול</span>). Vgl. Abschnitt II Note 21.</i>; ist dagegen die erste Sprengung [mit der Absicht auf] ausser der Zeit gemacht worden und die zweite [selbst]<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Wenn die zweite Sprengung vorschriftsmässig gemacht worden ist, ist das Opfer selbstverständlich auch <span dir="rtl">פגול</span>, da es ja schon durch die erste Sprengung <span dir="rtl">פגול</span> geworden ist. Die Mischna nimmt nur deshalb den Fall an, wenn er die zweite Sprengung mit der Absicht auf ansserhalb des Ortes gemacht hat, um damit zu sagen, dass auch in diesem Falle durch die hinzugetretene andere vorschriftswidrige Absicht nicht etwa (wie in den Fällen Abschnitt II, 4) das Opfer aufhört, <span dir="rtl">פגול</span> zu sein, da hier die andere vorschriftswidrige Absicht erst nach erfolgter Sprengung des Blutes hinzugetreten ist.</i> [mit der Absicht auf] ausserhalb des Ortes, so ist es verworfen, und man macht sich dabei der Ausrottungsstrafe schuldig<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> wenn man von dem Fleische isst.</i>.
+Alles, was auf den Innenaltar gesprengt wird<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> das sind: der Stier und der Bock am Versöhnungstage und die Stiere und Böcke, die verbrannt werden, von deren Blut an den goldenen Altar im Innern des Heiligtums gesprengt wurde (vgl. weiter Abschnitt V, 1 u. 2).</i>, sühnt nicht, wenn man auch nur eine von den Sprengungen unterlassen hat, hat man deshalb auch alle vorschriftsmässig gemacht und eine nicht vorschriftsmässig, so ist es untauglich<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> weil die Sühne nicht eintritt und die Sprengung nicht als vorschriftsmässig ausgeführt gilt, bis alle vorgeschriebenen Sprengungen gemacht worden sind.</i>, die Ausrottungsstrafe tritt aber hierbei nicht ein<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> auch wenn die eine unvorschriftsmässig ausgeführte Sprengung eine Sprengung mit der Absicht auf ausser der Zeit war, weil hier nicht eine ganze das Opfer zum Genuss erlaubt machende Opferhandlung mit der vorschriftswidrigen Absicht ausgeführt worden ist, sondern nur ein Teil derselben; <span dir="rtl">פגול</span> mit der darauf stehenden Ausrottungsstrafe wird aber ein Opfer nur dann, wenn eine ganze Opferhandlung, durch die das Opfer zum Genuss erlaubt gemacht wird, mit der Absicht auf ausser der Zeit ausgeführt worden ist, nicht eine halbe (<span dir="rtl">אין מפגלין בחצי מתיר</span>). Nach einer anderen Auslegung (Talmud 41b) ist die Mischna so zu erklären: Wenn alle Sprengungen so, wie es, um <span dir="rtl">פגול</span> zu werden, nötig ist (<span dir="rtl">כתיקנן לפגול</span>), gemacht worden sind, nur eine nicht, sondern diese mit der Absicht <span dir="rtl">חוץ למקומו</span> oder <span dir="rtl">שלא לשמו</span> oder — was selbstverständlich ist — ohne jede Nebenabsicht, so ist das Opfer nur untauglich.</i>.
+Für folgende Dinge<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> wenn man von einem <span dir="rtl">פגול</span> gewordenen Opfer eines von diesen Dingen isst.</i> tritt die Strafe, die auf Verworfenes steht, nicht ein<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> da die Schriftstellen über <span dir="rtl">פגול</span> eigentlich nur vom Friedensopfer sprechen, und die Anwendbarkeit der <span dir="rtl">פגיל</span>-Vorschriften auch auf andere Opfer erst davon abgeleitet wird, so wird daraus geschlossen, dass die Strafe, die für das Essen von <span dir="rtl">פגול</span> gewordenem Fleisch angedroht wird, nur dann eintritt, wenn man etwas dem Fleisch von Friedensopfern Ähnliches isst: wie das Fleisch von Friedensopfern erst durch das Darbringen der Opferstücke auf dem Altar zum Essen erlaubt wird, so trifft die Strafe für das Essen von <span dir="rtl">פגול</span> überhaupt nur denjenigen, der von einem <span dir="rtl">פגול</span> gewordenen Opfer etwas isst, das erst durch ein Anderes für seine Bestimmung verwendbar wird, wie z. B. die Opferstücke, die erst nach der Sprengung des Blutes auf den Altar dargebracht werden dürfen, oder das Opferfleisch, das erst nach der Darbringung der Opferstücke auf dem Altar, genauer: nachdem der grössere Teil derselben vom Feuer angebrannt ist, gegessen werden darf, nicht aber z. B. das Blut, das nicht erst durch ein anderes verwendbar wird, vielmehr nur selbst Anderes verwendbar macht (Talmud).</i>: das Komez<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> S. Lev. 2, 2. Das handvoll (<span dir="rtl">קוטץ</span>) Mehl, das von dem Mehlopfer abgehoben und auf dem Altar verbrannt wurde, entsprach dem an den Altar gesprengten Blut bei den Tieropfern; es war wie das Blut das <span dir="rtl">מתיר</span>, d. h. derjenige Teil, durch dessen Darbringung erst das Übrige zum Genuss erlaubt wurde. Den Einwand Raschis (Menachoth 14 a s. v. <span dir="rtl">הקומץ והלבונה</span>), dass ja für das <span dir="rtl">קומץ</span> auch ohnedies schon aus dem Grunde die Ausrottungsstrafe nicht eintreten kann, weil diese nur dann eintritt, wenn das <span dir="rtl">מתיר</span> vorschriftsmässig dargebracht ist — das <span dir="rtl">קומץ</span> ist aber für sich selbst das <span dir="rtl">מתיר</span>, hat er also das <span dir="rtl">קומץ</span> gegessen, so ist ja das <span dir="rtl">מתיר</span> nicht vorschriftsmässig dargebracht — widerlegen Tosafot (Sebachim 43a) durch den Meïla II, 9 angeführten Grundsatz, dass dieselbe Wirkung, welche das Darbringen des <span dir="rtl">מתיר</span> für das durch es verwendbar Werdende hat, bei den Dingen, die nicht erst durch ein Anderes verwendbar gemacht werden, durch das Hineintun in das <span dir="rtl">כלי שרת</span> erfolgt.</i>, der Weihrauch<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Der gesamte Weihrauch wurde mit dem <span dir="rtl">קומץ</span> zusammen auf dem Altar dargebracht, war also wie dieses nur ein <span dir="rtl">מתיר</span>. Allerdings ging dem Darbringen des Weihrauchs das Abheben des <span dir="rtl">קומץ</span> voran, da der Weihrauch nicht dargebracht werden durfte, bevor das <span dir="rtl">קומץ</span> abgehoben war. Dieses Abheben des <span dir="rtl">קומץ</span> kann aber dennoch nicht als <span dir="rtl">מתיר</span> für das Darbringen des Weihrauchs betrachtet werden, weil nur eine Opferhandlung an dem Altar, wie das Sprengen und Darbringen auf demselben, als ein <span dir="rtl">מתיר</span> gilt (Tosafot 43 a).</i>, das Räucherwerk<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Die Spezereien, die täglich auf dem Innenaltar als Räucherwerk dargebracht wurden (Exod. 30, 7, 8).</i>, das Mehlopfer der Priester<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> Nach Lev. 6, 16 wurden alle von einem Priester dargebrachten Mehlopfer ganz auf dem Altar dargebracht und wurde nichts davon gegessen, deshalb wurde auch kein <span dir="rtl">קומץ</span> davon genommen, sondern das ganze Mehlopfer trat hier an die Stelle des <span dir="rtl">קומץ</span>, es hatte also, wie dieses bei den sonstigen Mehlopfern, keinen <span dir="rtl">מתיר</span>. Raschi liest in der Mischna <span dir="rtl">מנחת נדבת כהנים</span>, das freiwillige Mehlopfer der Priester, weil nach Menachot VI, 1 bei dem als Sündopfer von einem Priester dargebrachten Mehlopfer nach der Ansicht des R. Simon ein <span dir="rtl">קומץ</span> abgehoben und gesondert auf dem Altar dargebracht wurde, hier aber diese abweichende Ansicht des R. Simon nicht erwähnt wird.</i>, das Mehlopfer des gesalbten Priesters<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> Der Hohepriester — an der betreffenden Stelle (Lev. 6, 15) wird er der Priester, der an seiner (Ahrons) Stelle von seinen Söhnen gesalbt wird, genannt — hatte täglich ein Mehlopfer die Hälfte morgens und die Hälfte abends darzubringen, von dem ebenfalls kein <span dir="rtl">קומץ</span> abgehoben, sondern das ganz auf dem Altar dargebracht wurde.</i>, (das mit einem Giessopfer verbundene Mehlopfer)<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> Zu den meisten Tieropfern wurden auch Mehl- und Weinopfer (<span dir="rtl">מנחה ונסך als Zugabe</span>) dargebracht (s. Menach. IX,6), diese Mehlopfer werden zum Unterschiede von den Mehlopfern, mit denen ein Weinopfer nicht verbunden war, <span dir="rtl">מנחות נסכים</span> genannt, meistens aber der Kürze wegen zugleich mit dem Weinopfer unter dem Namen <span dir="rtl">נסכים</span> zusammengefasst. Da betreff der <span dir="rtl">נסכים</span> eine Controverse zwischen R. Meïr und den anderen Weisen unmittelbar folgt, streicht Raschi die Worte: <span dir="rtl">ומנחת נסכים</span>, welche auch der Mischnatext in den Talmudausgaben nicht hat. Siehe auch die folgende Note.</i>, das Blut, Giessopfer, die für sich allein dargebracht werden<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> Unter <span dir="rtl">נסכים</span> sind, wie in der vorhergehenden Note ausgeführt, <span dir="rtl">מנחות נסכים</span> zu verstehen. Solche kann man jeder Zeit als freiwillige Opfer für sich allein darbringen, man kann auch die zu einem Tieropfer gehörenden Mehl- und Weinopfer an einem anderen Tage für sich allein darbringen; in beiden Fällen haben das Mehl- und Weinopfer keinen <span dir="rtl">מתיר</span>, da von solchen Mehlopfern kein <span dir="rtl">קומץ</span> abgehoben wurde, sondern dieselben ganz auf dem Altar verbrannt wurden. Werden das Mehl- und Weinopfer dagegen mit dem Tieropfer zusammen dargebracht, so ist nach Ansicht des R. Meïr das Blut des Tieropfers auch das <span dir="rtl">מתיר</span> mit für sie, wie für das Tieropfer. Wenn die Lesart in unserer Mischna <span dir="rtl">ומנחת נסכים</span> aufrecht erhalten werden soll, liesse sie sich so erklären, dass damit solche Mehlopfer gemeint sind, die als freiwillige Opfer ohne Tieropfer dargebracht werden, da wäre deshalb der beschränkende Zusatz des R. Meïr <span dir="rtl"> הבאים בפני עצמן </span> überflüssig, und mit den nachher genannten <span dir="rtl">נסכים</span> solche Mehl- und Weinopfer, die zu einem Tieropfer gehörend an einem anderen Tage für sich dargebracht werden (Tosafot 43a).</i>, nach der Ansicht des R. Meïr, die anderen Weisen dagegen sagen, auch die mit einem Opfertiere zusammen dargebrachten<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> Das Blut ist nicht, wie R. Meïr meint, als <span dir="rtl">מתיר</span> für die <span dir="rtl">נסכים</span> zu betrachten, da man, wenn man will, dieselben ja gar nicht mit dem Tieropfer zusammen, sondern auch für sich an einem anderen Tage darbringen kann.</i>. Für das Log Öl des Aussätzigen<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> S. Lev. 14, 10. Nachdem mit einem Teile des Öls die vorgeschriebenen Sprengungen und Bestreichungen des Aussätzigen gemacht worden waren, gehörte der Rest des Öls den Priestern (s. Abschnitt X, 8). Auch hierbei begegnen wir der gleichen Controverse zwischen R. Simon und R. Meïr wie bei den <span dir="rtl">נסכים</span> zwischen den übrigen Weisen und R. Meïr. Die Mischna behandelt dennoch beide getrennt, vielleicht aus dem Grunde, weil die <span dir="rtl">נסכים</span> ganz auf dem Altar verbrannt wurden, während von dem <span dir="rtl">לוג שמן של מצורע</span> der Rest von den Priesters verzehrt wurde (Tos. Jomtob z. St., siehe auch die folgende Note).</i>, sagt R. Simon, tritt die auf Verworfenes stehende Strafe nicht ein<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> weil auch dieses Log Öl nicht mit dem Tieropfer zusammen, sondern auch an irgend einem nachfolgenden Tage dargebracht werden kann, also kein <span dir="rtl">מתיר</span> hat (s. Note 20). Auch der Rest des Öls, der den Priestern gehört, wird nicht <span dir="rtl">פגול</span>, selbst wenn man die vorausgegangenen Sprengungen in der Absicht auf ausser der Zeit gemacht hat (Talmud 44b).</i>, R. Meïr sagt, sie tritt dafür ein<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> wenn das Öl an demselben Tage mit dem Schuldopfer zusammen dargebracht worden ist; im anderen Falle ist es auch nach R. Meïr nicht <span dir="rtl">פגול</span>, wie bei den <span dir="rtl">נסכים הבאים בפני עצמן</span>.</i>, da es erst durch das Blut des Schuldopfers verwendbar wird<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> Ist deshalb das Schuldopfer <span dir="rtl">פגול</span> geworden, so steht auf den Genuss des Öls die Ausrottungsstrafe.</i>, und Alles, was erst durch ein Anderes verwendbar wird, sei es für den Menschen sei es für den Altar, dafür tritt die auf das Verworfene stehende Strafe ein.
+Beim Ganzopfer<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> Das Ganzopfer wurde ganz auf dem Altar verbrannt (Lev. 1, 9), nur die Haut gehörte den Priestern (Lev. 7, 8).</i> macht das Blut<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> das Sprengen desselben an den Altar.</i> das Fleisch für den Altar verwendbar<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> denn bei der Vorschrift für das Ganzopfer (Lev. 1, 3—9) heisst es zuerst „sie sollen das Blut sprengen“ und dann erst „sie sollen die Stücke auf den Altar legen“.</i> und die Haut für die Priester<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> weil es (Lev. 7, 8) heisst: die Haut des Ganzopfers, „das er dargebracht hat“, soll dem Priester gehören. Ebenso wird auch bei den Opfern, von denen das Fleisch von den Priestern oder den Eigentümern gegessen wird, dieses erst durch die Sprengung des Blutes zum Essen gestattet. Die Strafbarkeit, etwas von dem Opferfleisch zu essen, bevor das Blut gesprengt worden ist, wird (Makkot 17a) aus Deut. 12, 17 begründet.</i>; beim Vogel-Ganzopfer<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> Lev. 1, 14—17; ein Vogel-Ganzopfer oder Sündopfer, d. h. von Turteltauben oder jungen Tauben, die allein von den Vögeln dargebracht werden durften, waren insbesondere für den Fall vorgeschrieben, wo das Vermögen des Darbringenden nicht für ein anderes Tieropfer ausreichte, ausserdem auch direkt für einzelne Fälle, wie für den Nasir, die Wöchnerin u. a.; ein Vogel-Ganzopfer konnte auch als freiwilliges Opfer dargebracht werden.</i> macht das Blut das Fleisch für den Altar verwendbar, beim Vogel-Sündopfer<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> von diesem wurde nichts auf dem Altar verbrannt, sondern das gesamte Fleisch wurde von den Priestern verzehrt, trotzdem das Opfer nicht geschlachtet, sondern ihm nach der Vorschrift der Kopf nur abgedrückt wurde; es wird dies (Talmud 44b) aus dem <span dir="rtl">ולכל חטאתם</span> (Num. 18, 9) geschlossen.</i> macht das Blut das Fleisch für die Priester verwendbar; bei Stieren, die verbrannt werden<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> deren Fleisch nicht auf dem Altar und nicht von den Priestern verzehrt wurde; es wurden nur die Opferteile auf dem äusseren Altar dargebracht, alles Übrige sodann ausserhalb Jerusalems auf einem dazu bestimmten Platz verbrannt. Solcher <span dir="rtl">פרים הנשרפים</span> gab es drei: 1) Der Stier, welchen der Hohepriester zu bringen hatte, wenn er auf Grund einer selbstgeschöpften irrigen Ansicht ein Vergehen begangen hatte, auf welches die Ausrottungsstrafe steht (Lev. 4, 1—12); dieses Opfer wurde auch <span dir="rtl">פר כהן המשיח</span> genannt. 2) Der Stier, welchen die ganze Gemeinde zu bringen hatte, wenn sie auf Grund einer selbstgeschöpften irrigen Entscheidung des obersten Gerichtshofes ein solches Vergehen begangen hatte (Lev. 4, 13—21). Nach Maim. <span dir="rtl">הלכות שגגות</span> XII, 1 musste dieses Opfer nur gebracht werden, wenn die Mehrzahl der Israeliten oder die Mehrzahl der Stämme gesündigt hatte, und hatten dann jeder Stamm einen Stier, also die 12 Stämme 12 Stiere zu bringen; dieses Opfer wurde <span dir="rtl">פר העלם דבר של צבור</span> genannt. 3) Der Stier, welchen der Hohepriester am Versöhnungstage als Sühne für sich und für sein Haus darbrachte, und der <span dir="rtl">פר יום הכפורים</span> genannt wird (Lev. 16).</i>, und Böcken, die verbrannt werden<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> solcher gab es nur 2 Arten: 1) der Bock, welchen der Hohepriester am Versöhnungstage als Sühne für die Gemeinde darbrachte (Lev. 16) <span dir="rtl">שעיר יום הכפורים</span> genannt, und 2) der Bock, welchen die ganze Gemeinde als Sündopfer neben dem Stier zum Ganzopfer darzubringen hatte, wenn sie auf Grund einer irrigen Entscheidung des obersten Gerichtshofes gegen ein <span dir="rtl">עבודה זרה</span>-Verbot sich vergangen hatte (Num. 15, 24), auch in diesem Falle nur, wenn die Mehrzahl der Israeliten oder die Mehrzahl der Stämme sich vergangen hatte, und auch hier jeder Stamm dann einen Bock, also die 12 Stämme 12 Böcke, <span dir="rtl">שעיר עבודה זרה</span> genannt.</i>, macht das Blut<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> das bei diesen Opfern im Innern des Heiligtums gesprengt wurde.</i> die Opferstücke<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> die auf dem äusseren Altar dargebracht wurden.</i> zum Darbringen verwendbar<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> die Opferteile haben in dem Blut ihren <span dir="rtl">מתיר</span>, deshalb macht man sich nach dem am Schluss der vorhergehenden Mischna ausgesprochenen Grundsatz der Ausrottungstrafe schuldig, wenn man von ihnen isst, nachdem das Opfer <span dir="rtl">פגול</span> geworden ist (abgesehen davon, dass es ja ohnedies strafbar ist, von den Opferteilen zu essen, die zum Verbrennen auf dem Altar bestimmt sind). Dagegen macht man sich nicht der Ausrottungsstrafe schuldig, wenn man von dem Fleisch dieser Opfer, das zum Verbrennen bestimmt ist, geniesst, weil dieses Verbrennen nicht von der Sprengung des Blutes abhängig ist, es also keinen <span dir="rtl">מתיר</span> hat.</i>; R. Simon sagt: bei Allem, von dem nicht, wie von dem Friedensopfer, auf den äusseren Altar [gesprengt wird], tritt die auf das Verworfene stehende Strafe nicht ein<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> Weil die auf das Essen von <span dir="rtl">פגול</span> gewordenem Fleisch stehende Ausrottungsstrafe in der Schrift nur bei dem Fleisch von Friedensopfern ausgesprochen ist, tritt sie nach Ansicht des R. Simon nur bei solchen Opfern ein, deren Blut ebenso, wie das von den Friedensopfern, an den äusseren Altar gesprengt wird. Dagegen sind auch nach Ansicht des R. Simon auch diese Opfer untauglich (<span dir="rtl">פסול</span>), wenn man die Absicht gehabt hat, von ihren Opferteilen ausser der Zeit oder ausserhalb des Ortes etwas zu essen, was nach R. Simon durch eine Schlussfolgerung vom Leichteren auf das Schwerere (<span dir="rtl">קל וחומר</span>) daraus zu schliessen ist, dass ja diese Opfer als Sündopfer schon untauglich werden, wenn man sie unter einem anderen Namen (<span dir="rtl">שלא לשמן</span>) geschlachtet hat (Talmud 14a).</i>.
+Bei Opfern von Heiden<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> Auch Heiden durften im Tempel Opfer darbringen, wie (Menachot 73b) aus dem doppelten <span dir="rtl">איש איש</span> (Lev. 22, 18) geschlossen wird.</i> tritt die auf Verworfenes, Übriggelassenes und Unreinheit stehende Strafe nicht ein<sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> Bei dem mit Ausrottungsstrafe bedrohten Verbot, in Unreinheit von dem Heiligen zu essen, heisst es (Lev. 22, 1): <span dir="rtl">מקדשי בני ישראל- אשר הם מקדישים לי</span> von den Heiligtümern der Kinder Israel, damit sind die Opfer von Heiden ausgeschlossen. Dass dasselbe auch vom Verworfenen und Übriggelassenen gilt, wird (Temura 3a) durch Wort-Analogie (<span dir="rtl">גזרה שוה</span>) aus dem bei der Unreinheit Ausgesprochenen geschlossen.</i>, und wer sie ausserhalb schlachtet, ist straffrei<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> Eine Begründung wird im Talmud nicht angegeben; Tosfot Jomtob z. St. vermutet, dass es daraus geschlossen wird, weil es (Lev. 17, 5) heisst: damit die Kinder Israel ihre Opfer, welche sie opfern u. s. w., d. h. nur die Opfer von Israeliten, aber nicht die von Heiden dargebrachten.</i>, dies die Worte R. Meïrs<sup class="footnote-marker">40</sup><i class="footnote"> Es ist nicht klar, ob sich das nur auf den letzten Satz oder auch auf das Vorhergehende bezieht, und auch dieses nur die Ansicht R. Meïr’s wiedergibt. Die Mischna in den Talmudausgaben und die Tosefta haben statt R. Meïr: R. Simon.</i>; R. Jose dagegen sagt, er ist schuldig<sup class="footnote-marker">41</sup><i class="footnote"> Auch hier ist es zweifelhaft, ob die abweichende Ansicht R. Jose’s sich nur gegen den letzten Ausspruch richtet oder auch gegen das Vorhergehende. Der Talmud (45a) zitiert eine Baraita, wonach nach Ansicht R. Jose’s bei Opfern von Heiden auch die auf Verworfenes, Übriggelassenes und Unreinheit stehende Strafe eintritt.</i>. Auch bei solchen Dingen, bei denen die auf Verworfenes stehende Strafe nicht eintritt<sup class="footnote-marker">42</sup><i class="footnote"> das sind die in Mischna 3 aufgeführten, für welche die <span dir="rtl">פגול</span>-Vorschriften nicht gelten, weil sie keinen <span dir="rtl">מתיר</span> haben.</i>, tritt doch die auf Übriggelassenes<sup class="footnote-marker">43</sup><i class="footnote"> wenn man sie über die vorgeschriebene Zeit hinaus liegen gelassen und dann davon gegessen hat.</i> und auf Unreinheit<sup class="footnote-marker">44</sup><i class="footnote"> wenn man im Zustande der Unreinheit sich befindend von ihnen gegessen hat. Es wird dies damit begründet, dass es bei dem Verbot, von dem Heiligen in Unreinheit des Körpers zu geniessen (Lev. 22, 2), heisst: <span dir="rtl">אשר הם מקדישים לי ,מקדשי</span>—<span dir="rtl">בני ישראל</span> von den Heiligtümern der Kinder Israel „was immer sie mir heiligen“, damit seien auch die Dinge, die keinen <span dir="rtl">מתיר</span> haben und deshalb nicht <span dir="rtl">פגול</span> werden können, in das Verbot mit einbegriffen. Aus dem Ausdruck <span dir="rtl">יחללו ולא</span>, den die Schrift hier anwendet und der auch bei dem Verbot, von dem Übriggelassenen zu geniessen, gebraucht wird (Lev. 19, 8), wird geschlossen, dass diese Ausdehnung der Warnung <span dir="rtl">וינזרו</span> „sie sollen sich enthalten“ auf die Dinge, die keinen <span dir="rtl">מתיר</span> haben, auf das Übriggelassene sich ebenfalls erstreckt (Talmud).</i> stehende Strafe ein, ausser beim Blut<sup class="footnote-marker">45</sup><i class="footnote"> wenn man Blut von einem Opfer nach der für den Genuss des Opferfleisches festgesetzten Zeit oder, während man sich im Zustande der Unreinheit befindet, geniesst, so ist man zwar für den Blutgenuss strafbar, nicht aber für Übertretung der Verbote, Heiliges nach der dafür vorgeschriebenen Zeit oder im Zustande der Unreinheit sich befindend zu geniessen. Es wird dieses aus den bei dem Blutverbot gebrauchten einschränkenden Ausdrücken (Lev. 17, 11) geschlossen.</i>; R. Simon sagt<sup class="footnote-marker">45a</sup><i class="footnote"> Raschi z. St. bringt eine alte Lesart: <span dir="rtl">נומי ר׳ שמעון</span>, statt <span dir="rtl">אמר ר׳ שמעון</span>, ebenso die Gemara (46 b). Über <span dir="rtl">נימי</span> s. Jebamot XVI Note 47 a.</i>: das ist nur bei Dingen, die gegessen zu werden pflegen<sup class="footnote-marker">46</sup><i class="footnote"> wie die in Mischna 3 genannten Mehlopfer und Giessopfer.</i>, aber (Dinge wie)<sup class="footnote-marker">47</sup><i class="footnote"> Das Wort <span dir="rtl">כגון</span> fehlt in dem Mischnatext in den Talmudausgaben, es erscheint auch überflüssig, da ausser den genannten 3 Dingen nichts ganz Ungeniessbares auf den Altar gebracht wurde.</i> das Holz<sup class="footnote-marker">48</sup><i class="footnote"> Auch das Holz, das zum Verbrennen der Opferstücke auf dem Altar gebraucht wurde, galt als Opfergabe und, sobald es hierzu geweiht worden war, als heilig, wie auch Neh. 10, 35 von dem <span dir="rtl">קרבן העצים</span>, dem Opfer an Holz, gesprochen wird.</i>, der Weihrauch und das Räucherwerk, bei ihnen tritt die auf Unreinheit<sup class="footnote-marker">49</sup><i class="footnote"> Nach der Erläuterung im Talmud (46 b) ist hier mit dem Ausdruck <span dir="rtl">משום טומאה</span> sowohl das Verbot, in Unreinheit des Körpers (<span dir="rtl">טומאת הגוף</span>) Heiliges zu essen oder darzubringen, als auch das Verbot, Heiliges, das unrein geworden ist (<span dir="rtl">טומאת הבשר</span>), selbst in Reinheit des Körpers zu essen oder darzubringen. R. Simon ist der Ansicht, dass man in beiden Fällen, im Falle der Unreinheit des Körpers wie im Falle der Unreinheit der Opfergabe, sich keiner Strafe schuldig macht, wenn man Weihrauch oder Räucherwerk geniesst oder darbringt oder Holz darbringt, weil diese Verbote sich nur auf solche Dinge beziehen, die man auch sonst gewöhnlich zu essen pflegt, während die anderen Weisen einen solchen Unterschied nicht anerkennen, sondern der Ansicht sind, dass beide Verbote, das von <span dir="rtl">טומאת הגוף</span> wie das von <span dir="rtl">טומאת הבשר</span>, sich auf Alles erstrecken, was auf dem Altar dargebracht wurde. Begründet wird diese Ansicht mit der Wiederholung des Wortes <span dir="rtl">והבשר</span> bei der Vorschrift über <span dir="rtl">טומאת הבשר</span> (Lev. 7, 19), wodurch auch das nicht wie das Fleisch Geniessbare in das Verbot mit einbezogen wird, und wie das für <span dir="rtl">טומאת הבשר</span> gilt, so umsomehr für das noch strengere Verbot von <span dir="rtl">טומאת הגוף</span>. Nach Maimonides (<span dir="rtl">הלכות פסולי המוקדשין</span> XVIII, 24) gilt der Ausspruch des R. Simon nicht nur für das Verbot der Unreinheit, sondern auch für das vorher von der Mischna in Zusammenhang mit dem Unreinen genannte Übriggelassene, und wäre also zu dem <span dir="rtl">משום טומאה</span> in den Worten des R. Simon <span dir="rtl">ומשום נותר</span> zu ergänzen.</i> stehende Strafe nicht ein.
+Mit dem Gedanken<sup class="footnote-marker">50</sup><i class="footnote"> s. I Note 35.</i> an sechs Dinge muss das Opfer geschlachtet<sup class="footnote-marker">51</sup><i class="footnote"> Nach Tosafot (Sebachim 2a) gilt dasselbe wie für das Schlachten auch für das Auffangen, Hintragen und Sprengen des Bluts (s. II Note 22), wie auch für das Verbrennen der Opferstücke auf dem Altar — letzteres mit der Beschränkung, dass hierbei das <span dir="rtl">לשם זובח</span> nicht mehr nötig ist, weil durch die Sprengung des Bluts an den Altar die Eigentümer bereits gesühnt sind (s. II Note 20). Maimon. (<span dir="rtl">הלכות מעשה הקרבנות</span> IV, 11) scheint nicht dieser Ansicht zu sein, sondern, dass die Mischna hier nur vom Schlachten, nicht aber von den anderen Opferhandlungen spricht.</i> werden: mit dem Gedanken<sup class="footnote-marker">52</sup><i class="footnote"> Der das Opfer Schlachtende muss beim Schlachten diese Absichten haben. Nach Maimon. im <span dir="rtl">פירוש המשניות</span> spricht die Mischna hier nicht vom Schlachtenden, sondern von dem Eigentümer, dem Darbringer des Opfers; dieser muss nach der Ansicht dieses ersten Tanna beim Schlachten des Opfers seine Absicht auf diese 6 Dinge gerichtet haben, s. weiter die Noten 59, 62 u. 63.</i> an das Opfer<sup class="footnote-marker">53</sup><i class="footnote"> was für ein Opfer es ist. dass es nicht <span dir="rtl">שלא לשמו</span> geschlachtet wird (s. I, 1).</i>, an den Opfernden<sup class="footnote-marker">54</sup><i class="footnote"> den Eigentümer, der das Opfer darbringt.</i>, an Gott, an das Altarfeuer<sup class="footnote-marker">55</sup><i class="footnote"> dass es in hellem Feuer als <span dir="rtl">אשה</span>, Feueropfer, verbrannt, nicht aber auf glühenden Kohlen nur gebraten wird.</i>, an den Geruch<sup class="footnote-marker">56</sup><i class="footnote"> Es soll beim Verbrennen seinen Geruch aufsteigen lassen, nicht aber vorher gebraten und dann erst auf dem Altar verbrannt werden, weil es dann nicht mehr den Geruch wie rohes Fleisch beim Braten im Feuer entwickelt.</i> und an das Wohlgefallen<sup class="footnote-marker">57</sup><i class="footnote"> dass es zum Wohlgefallen Gottes dargebracht wird, wie es bei den Opfern stets heisst: <span dir="rtl">אשה ריח ניחוח לה</span>.</i>, und das Sünd- und das Schuldopfer auch mit dem Gedanken an die Sünde<sup class="footnote-marker">58</sup><i class="footnote"> für welche das Opfer dargebracht wird.</i>. Darauf sagt R. Jose<sup class="footnote-marker">59</sup><i class="footnote"> Auch nach Ansicht des ersten Tanna ist das Opfer nicht untauglich, wenn man eine von den angeführten Absichten nicht ausgesprochen hat, vorschriftsmässig aber sollen sie ausgesprochen werden; dagegen wendet sich R. Jose. Nach Maimon. stellt R. Jose im Gegensatz zu dem ersten Tanna erst den Grundsatz auf, dass nur die Absicht des die Opferhandlung Vollziehenden in Betracht kommt, nicht die des Eigentümers des Opfers (s. Note 52).</i>: Auch wenn man<sup class="footnote-marker">60</sup><i class="footnote"> d. h. der Eigentümer des Opfers.</i> nicht an eines von allem Diesem gedacht<sup class="footnote-marker">61</sup><i class="footnote"> durch Aussprechen zu erkennen gegeben hat, dass man diese Absicht gehabt hat (Note 50).</i> hat, ist es tauglich, das beruht auf einer Anordnung des Gerichtshofes<sup class="footnote-marker">62</sup><i class="footnote"> Die Weisen haben angeordnet, dass man die Opferhandlungen lieber stillschweigend ausführen soll, weil sie befürchtet haben, wenn jedes Mal die Bestimmung des Opfers erst ausdrücklich ausgesprochen werden sollte, könnte gerade dadurch leicht irrtümlich eine unrichtige Bestimmung ausgesprochen werden (Talmud 2 b). Nach Maimon. bestand die Anordnung der Weisen darin, dass nur die Absicht des die Opferhandlung Vollziehenden in Betracht kommen sollte, nicht die des Eigentümers des Opfers, was allerdings mit Talmud 2 b schwer zu vereinbaren ist. (Über <span dir="rtl">תנאי</span> s. Ketubot IV Note 63).</i>, denn<sup class="footnote-marker">63</sup><i class="footnote"> Nach Maimon.: dass es sich nur u. s. w. Nach der ersteren Erklärung geben die folgenden Worte entweder den Grund für die angeführte Anordnung der Weisen an: weil Alles nur von der Absicht des die Opferhandluug Ausführenden abhängt, deshalb haben die Weisen, um eine unrichtige Bestimmungsangabe zu verhüten, es so angeordnet (so Raschi und Bartenora), oder es steht hier <span dir="rtl">שאין</span> in der Bedeutung von <span dir="rtl">ואין</span>, wie Beza II, 2 <span dir="rtl">שאפר כירה</span> nach der gewöhnlichen Erklärung für <span dir="rtl">ואפר כירה</span> steht (so <span dir="rtl">תפארת ישראל</span>). Vielleicht ist dieser letzte Satz als Begründung für die ganze Mischna aufzufassen: Deshalb soll nach Ansicht des ersten Tanna, oder sollte eigentlich nach Ansicht des R. Jose, das Opfer mit der Absicht auf diese 6 Dinge geschlachtet werden, weil es unabhängig von den Absichten, welche der Eigentümer des Opfers hat, nur auf die Absicht des die Opferhandlung Vollziehenden ankommt.</i> es richtet sich nur nach der Absicht des die Opferhandlung Verrichtenden.
+
+Chapter 5
+
+Welches ist der Ort für die Opfer<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> wo hat bei den verschiedenen Opfern das Schlachten, das Auffangen und das Sprengen des Bluts zu geschehen? Im Anschluss daran wird bei jedem Opfer auch angegeben, wo und in welcher Zeit und von wem das Fleisch gegessen werden darf.</i> ? Hochheiliges<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Die einzelnen als <span dir="rtl">קדשי קדשים</span> geltenden Opfer werden im Folgenden aufgeführt und bei einem jeden die betreffenden Bestimmungen angegeben. Hier wird nur zunächst als das Allen Gemeinsame vorausgeschickt, dass sie im Gegensatz zu den <span dir="rtl">קדשים קלים</span> nur auf der Nordseite geschlachtet werden dürfen. Ebenso wie das Schlachten hat auch das Auffangen des Blutes bei allen hochheiligen Opfern auf der Nordseite zu geschehen. Gleichwohl wird diese Bestimmung nicht wie die das Schlachten betreffende als eine allen <span dir="rtl">קדשי קדשים</span> gemeinsame vorausgeschickt, weil das Auffangen des Blutes nicht bei allen Opfern gleichmässig ausgeführt wurde. Während bei den übrigen Opfern das Blut nur von einem Priester in einem Dienstgefäss aufgefangen wurde, musste bei dem Schuldopfer, das der Aussätzige an seinem Reinigungstage darbrachte (Lev. 14,10—20), ausserdem noch ein zweiter Priester von dem Blut mit der Hand auffangen, um damit auf den Aussätzigen selbst zu sprengen; es würde deshalb das <span dir="rtl">וקבול דמן „בכלי שרת״ בצפון</span> hier als für alle <span dir="rtl">קדשי קדשים</span> in gleicher Weise geltend nicht ganz genau sein. In Mischna 5, wo die Bestimmungen für die Schuldopfer angegeben werden, folgt allerdings auf das <span dir="rtl">שחיטתן בצפון </span> auch der Satz <span dir="rtl">וקבול דמן בכלי שרת בצפון</span>, trotzdem unter den Schuldopfern auch das Schuldopfer des Aussätzigen mit aufgeführt wird und die für dieses geltende Vorschrift damit nicht ganz genau wiedergegeben wird, weil doch immerhin auch für dieses Schuldopfer die Bestimmung zutrifft, dass das für die Sprengungen auf den Altar bestimmte Blut in einem Dienstgefässe auf der Nordseite aufgefangen werden muss (Talmud 47 b).</i> wird auf der Nordseite<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> S. Lev. 1, 11; 6, 18; 7, 2. Der Altar stand ganz oder doch mit seinem bei weitem grössten Teile innerhalb der südlichen Hälfte der <span dir="rtl">עזרה</span>. Unter der Nordseite, wo das Hochheilige geschlachtet werden musste, ist der ganze Raum von der Nordwand des Altars bis zur Nordwand der <span dir="rtl">עזרה</span> und der in der gleichen Breite liegende Raum der <span dir="rtl">עזרה</span> — einschliesslich der <span dir="rtl">עזרת ישראל</span> — vor und hinter dem Altar zu verstehen (Maimon.)</i> geschlachtet; der Stier<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> welchen der Hohepriester am Versöhnungstage als Sündopfer für sich darbrachte (Lev. 16, 6).</i> und der Bock<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> welchen er als Sündopfer für das Volk darbrachte (Lev. 16, 15).</i> am Versöhnungstage werden auf der Nordseite geschlachtet, ihr Blut wird in einem Dienstgefässe<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Daraus, dass dieser Zusatz beim Schlachten fehlt, scheint hervorzugehen, dass zum Schlachten kein <span dir="rtl">כלי שרת</span> nötig ist, sondern dazu auch ein gewöhnliches Messer verwendet werden kann. Die Bestimmung (Sebachim 67 b), dass auch das Schlachten nur vermittels eines <span dir="rtl">כלי</span> geschehen darf, wäre danach dahin zu verstehen, dass der Gegenstand, womit geschlachtet wird, wohl ein <span dir="rtl">כלי</span> sein muss (vgl. Chullin 3 a), nicht aber gerade ein für den Opferdienst geweihtes Gerät. Nach einer anderen Ansicht darf auch zum Schlachten ebenso wie zu den anderen Opferhandlungen nur ein Dienstgerät verwendet werden (Tosafot Sebach. 47 a). Maimon. (<span dir="rtl">הלכות מעשה הקרבנות</span> IV, 7) entscheidet, dass von vorneherein auch zum Schlachten nur ein Dienstgerät verwendet werden darf, dass aber das Opfer nicht untauglich wird, selbst wenn man es mit einem Gegenstand, der gar kein Gerät ist, geschlachtet hat.</i> auf der Nordseite aufgefangen<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> da für das Schlachten die Nordseite vorgeschrieben ist und das Auffangen des Blutes unmittelbar nach dem Schlachten zu geschehen hat.</i>, von dem Blut hat man<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">טעון</span> Part. Pass. von <span dir="rtl">טען</span> = beladen, verpflichten; das Blut ist verpflichtet gesprengt zu werden, d. h. es muss gesprengt werden.</i> auf [den Raum] zwischen den Stangen<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> der Bundeslade; wie die Sprengungen dort ausgeführt werden, siehe Joma V, 3 u. 4.</i> und auf den Vorhang<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> der das Allerheiligste vom Heiligen trennte; s. Joma V, 4.</i> und auf den goldenen Altar<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> das ist der Innenaltar, der im Hechal stand, auch <span dir="rtl">מזבח הקטרת</span> Räucheraltar genannt; über die auf denselben auszuführenden Sprengungen s. Joma V, 5 u. 6.</i> zu sprengen, die Unterlassung einer dieser Sprengungen hindert<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> die Sühne.</i>, den Rest<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">שירי</span> statt <span dir="rtl">שארי</span>, Mehrzahl von <span dir="rtl">שאר</span>, die Reste, ebenso Aboth I, 2.</i> des Blutes goss man an den Grund<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> s. oben II Note 16; von dem Grund floss es in den Wassergraben, der die Opferhalle durchschnitt und es in den Bach Kidron leitete.</i> auf der Westseite<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> s. Lev. 4, 7. Die dort gegebene Vorschrift, den Rest des Blutes an den Grund des Ganzopferaltars, der am Eingange des Stiftzeltes ist, zu giessen, gilt für alle Opfer, deren Blut an den Innenaltar gesprengt wird. Das <span dir="rtl">אשר פתח אהל מועד</span> bezieht sich nicht auf den Altar, sondern auf <span dir="rtl">יסוד</span>, das Blut soll an den Grund gegossen werden, der am Eingange des Stiftzeltes ist; die dem Eingange des Stiftzeltes zugekehrte Seite des Grundes ist aber die westliche.</i> des äusseren Altars, hat man es nicht dorthin gegossen, so hindert das nicht<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> Mit der Sprengung des Blutes ist die Sühne vollzogen; das Ausgiessen des übrigen Blutes ist Vorschrift, aber die Sühne hängt nicht mehr davon ab, und auch wenn es unterblieben ist, ist das Opfer gültig, und braucht kein anderes dafür dargebracht zu werden.</i>.
+Die Stiere, die verbrannt werden<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> das sind die Abschn. IV Note 31 unter 1 und 2 genannten.</i>, und die Böcke, die verbrannt werden<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> S. Abschn. IV Note 32. Hier ist nur der dort unter 2 genannte <span dir="rtl">שעיר עבודה זרה</span> gemeint, da die Vorschriften für den <span dir="rtl">שעיר יום הכפורים</span> schon in Mischna 1 gegeben sind. Die Mehrzahl ist hier trotzdem am Platze, da, wie dort ausgeführt, jeder Stamm einen Bock zu bringen hatte, es also immer eine Mehrzahl von Böcken waren.</i>, werden auf der Nordseite geschlachtet, ihr Blut wird in einem Dienstgefässe auf der Nordseite aufgefangen, von dem Blut hat man auf den Vorhang und auf den goldenen Altar zu sprengen<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> in derselben Weise, wie oben bei den Opfern des Versöhnungstages; nur die Sprengungen im Allerheiligsten zwischen den Stangen unterbleiben bei diesen Opfern.</i>, die Unterlassung einer dieser Sprengungen hindert, den Rest des Blutes goss man an den Grund auf der Westseite des äusseren Altars, hat man es nicht dorthin gegossen, so hindert das nicht<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> Mit der Sprengung des Blutes ist die Sühne vollzogen; das Ausgiessen des übrigen Blutes ist Vorschrift, aber die Sühne hängt nicht mehr davon ab, und auch wenn es unterblieben ist, ist das Opfer gültig, und braucht kein anderes dafür dargebracht zu werden.</i>; diese sowohl wie jene<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> die in der vorhergehenden wie die in dieser Mischna genannten.</i> werden auf dem Aschenplatz<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> ein Platz ausserhalb Jerusalems, wohin die vom Altar hinweggeräumte Asche geschüttet wurde (s. Lev. 6, 4).</i> verbrannt<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> nach Darbringung der Opferteile auf dem Altar wurde alles Übrige auf dem <span dir="rtl">בית הדשן</span> oder <span dir="rtl">שפך הדשן</span> = Aschenschutt genannten Platze verbrannt (Lev. 4, 12).</i>.
+Die Sündopfer<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> Die in Mischna 1 und 2 besprochenen Opfer sind <span dir="rtl">חטאות פנימיות</span>, Sündopfer, deren Blut im Innern des Heiligtums und an den Innenaltar gesprengt wurde. In dieser Mischna folgen nun die Vorschriften für die <span dir="rtl">חטאות חיצוניות </span>, Sündopfer, deren Blut an den Aussenaltar gesprengt wurde.</i> der Gemeinde und von Privaten — dieses sind Sündopfer der Gemeinde: die Böcke an Neumonden<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> Num. 28, 15.</i> und an Festtagen<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> Num. 28 und 29.</i> — werden auf der Nordseite geschlachtet, ihr Blut wird in einem Dienstgefäss auf der Nordseite aufgefangen, mit ihrem Blut hat man vier Sprengungen<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> eigentlich: vier Gaben; das Blut wurde nämlich nicht gesprengt, sondern mit dem Finger an den Altar gestrichen. Es kommen beim Opferblut in der Schrift die 4 Ausdrücke: <span dir="rtl">נתן ,זרק ,הזח</span> und <span dir="rtl">שפך</span> vor. <span dir="rtl">הזח</span> heisst mit dem Finger sprengen, <span dir="rtl">זרק</span> mit dem Sprengbecken (<span dir="rtl">מזרק</span>) ansprengen, <span dir="rtl">נתן</span> mit dem Finger das Blut an den Altar streichen, <span dir="rtl">שפך</span> ansgiessen. An die Hörner des Altars wurde das Blut mit dem Finger gestrichen, daher wird hierbei immer der Ausdruck <span dir="rtl">נתן</span> gebraucht, und davon abgeleitet in der Mischna das Wort <span dir="rtl">מתן</span>. Letzteres wird dann auch allgemein für Sprengung überhaupt gebraucht, ebenso wie in Mischna 1 u. 2 der Ausdruck <span dir="rtl">הזיה</span> nicht ganz genau ist, da es wohl auf die Sprengungen <span dir="rtl">בין הבדים</span> und <span dir="rtl">על הפרוכת</span> passt, dagegen auf die Hörner des <span dir="rtl">מזבח הזהב</span> das Blut nicht gesprengt, sondern gestrichen wurde.</i> an die vier Altarhörner<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> des Aussenaltars. Auf der Oberfläche des Altars erhoben sich auf den vier Winkeln vier würfelförmige Erhöhungen, je eine Elle lang, eine Elle breit und eine Elle hoch, diese werden <span dir="rtl">קרנות</span> genannt</i> zu machen, in welcher Weise? man geht die Rampe<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> s. oben II Note 15.</i> hinauf und wendet sich nach dem Rundgang<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> s. II Note 16. <span dir="rtl">סובב</span> wird der zweite auf dem <span dir="rtl">יסוד</span> sich erhebende Absatz des Altars genannt. Auf diesen muss der Priester treten und um den Altar herumgehen, wenn er das Blut an die <span dir="rtl">קרנות</span> streichen will, da er unten stehend nicht heranreichen würde. Übrigens braucht das Blut nicht an die Hörner selbst gestrichen zu werden, sondern es genügt, wenn es an die Seitenwinkel des Altars unterhalb der Hörner gestrichen wird, wenn es nur oberhalb des roten Streifens ist. Auch wenn man es nicht genau da, wo die beiden Seiten zusammenstossen, sondern bis zu einer Elle nach der einen oder nach der anderen Seite hin an den Altar gestrichen hat, gilt es als der Vorschrift genügt, da ja die Hörner auf der Oberfläche sich eine Elle nach beiden Seiten hinziehen (Maim. <span dir="rtl">הלכות מעשה הקרבנות</span> V, 7).</i>, und geht nach dem südöstlichen<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> Die Rampe befand sich auf der Südseite des Altars und führte von Osten nach Westen. Wenn der Priester daher von der Rampe auf den Rundgang trat und sich, wie es für alle Wendungen Vorschrift war, nach rechts wandte, so kam er zuerst an die südöstliche Ecke des Altars.</i> Winkel, dann nach dem nordöstlichen, dann nach dem nordwestlichen und dann nach dem südwestlichen<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> An jeder Ecke tauchte er den Finger von Neuem in das Gefäss und strich das Blut von dem Finger an den Altar.</i>, den Rest des Blutes goss man an den Grund an der Südseite<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> Bei den <span dir="rtl">חטאות פנימיות</span> wurde der Rest des Blutes an den Grund auf der Westseite ausgegossen (s. oben Note 15), das ist die Seite, auf welche der Priester beim Heraustreten aus dem Hechal zuerst stiess. Daraus wird die Vorschrift hergeleitet, dass bei den <span dir="rtl">חטאות חיצוניות</span> der Priester den Rest des Blutes ebenfalls an die Seite des Grundes auszugiessen hat, auf welche er beim Heruntertreten vom Altar auf die Rampe zuerst stiess, das ist, da die Rampe auf der Südseite war, die Südseite des Grundes. Diese Vorschrift über das Ausgiessen des Restes des Blutes gilt für alle Opfer, deren Blut an den äusseren Altar gesprengt wird, wenn sie auch nur hier bei den von den bezüglichen Opfern zuerst genannten Sündopfern steht und bei den folgenden Opfern nicht mehr jedes Mal wiederholt wird.</i>; essen dürfen davon innerhalb der Umhänge<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> s. Lev. 6, 19. Den Umhängen, welche den Vorhof der Stiftshütte umgrenzten, entsprach beim Tempel die Mauer, welche die <span dir="rtl">עזרה</span>, den Raum, der die Halle für die männlichen Israeliten (<span dir="rtl">עזרת ישראל</span>) und die Priesterhalle (<span dir="rtl">עזרת כהנים </span>) enthielt, von der Frauenhalle (<span dir="rtl">עזרת נשים</span>) trennte. Alles, was innerhalb von dieser Mauer lag, heisst <span dir="rtl">לפנים מן הקלעים</span>. Der Gebrauch dieses von der Stiftshütte herrührenden Ausdrucks lässt darauf schliessen, dass diese Bestimmungen im Wortlaute von Alters her so tradiert worden sind, worauf auch der Umstand hinweist, dass in diesem ganzen Abschnitt keinerlei Meinungsverschiedenheit über die darin behandelten Vorschriften erwähnt wird (Is. Lipschütz, Tiferet Jisroel).</i> die männlichen Priester, in jeder Zubereitungsart<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> im Gegensatz zu dem Fleisch des Pesachopfers, das nur gebraten gegessen werden durfte. Siehe auch weiter X, 7.</i>, den Tag<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> an dem es dargebracht wird.</i> und die [darauf folgende] Nacht<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> s. Lev. 7, 15. Hier wird diese Zeitbestimmung allerdings zunächst nur für das Dankopfer vorgeschrieben; dass sie auch für das Sünd- und Schuldopfer gilt, beruht auf Tradition und wird aus dem überflüssigen Ausdruck <span dir="rtl">זבח</span> hergeleitet (Talmud 36 a).</i> bis Mitternacht<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> Bei den Opfervorschriften gehört die Nacht stets mit zu dem vorangegangenen Tage. Nach der biblischen Vorschrift dürfte daher das Fleisch während der ganzen Nacht gegessen werden, wie es ja auch nur heisst: man lasse nichts davon liegen bis zum Morgen. Die Einschränkung, dass das Fleisch nur bis Mitternacht gegessen werden darf, ist rabbinische Vorschrift (s. Berachot I, 1).</i>.
+Das Ganzopfer ist Hochheiliges<sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> es gehört zu den hochheiligen Opfern. Es wird dieses gerade bei dem Ganzopfer hervorgehoben, weil es in der Schrift nicht ausdrücklich als Hochheiliges bezeichnet wird, wie dieses bei dem Sündopfer und dem Schuldopfer der Fall ist. Es ist aber selbstverständlich, dass es zu den hochheiligen Opfern gehört, da selbst von den einfach heiligen Opfern die Teile, welche auf den Altar kommen, als Hochheiliges gelten, das Ganzopfer aber ganz auf dem Altar verbrannt wird.</i>, geschlachtet wird es auf der Nordseite, das Blut wird in einem Dienstgefässe auf der Nordseite aufgefangen, mit dem Blut hat man zwei Sprengungen zu machen, die gleich vier sind<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> Die Vorschrift lautet (Lev. 1, 5): sie sollen das Blut sprengen an den Altar ringsum. Da hier der Ausdruck <span dir="rtl">וזרקו</span> gebraucht wird, muss das Blut mit dem Sprengbecken an den Altar gesprengt werden (s. oben Note 26). Es soll aber das Blut <span dir="rtl">סביב</span> ringsum d. h. so, dass jede der vier Seiten des Altars davon getroffen wird, gesprengt werden; es kann nicht gemeint sein, dass der ganze Umfang des Altars mit dem Blut besprengt werden soll, da hierzu das Blut, namentlich beim Kleinvieh, wohl kaum ausreichen würde. Es konnte aber auch nicht jede beliebige Stelle an jeder der vier Seiten mit dem Blute besprengt werden, da das Blut nur an solche Stellen des Altars gesprengt werden durfte, unterhalb welcher sich der Grund hinzog, dieser aber auf dem grössten Teil der Ost- und Südseite fehlte (s. II Note 16). Die Sprengungen wurden deshalb so ausgeführt, dass der Priester zuerst an die nordöstliche Ecke des Altars hintrat und das Blut so an dieselbe sprengte, dass davon beide Seiten, die nördliche und die östliche, die an dieser Stelle einen Grund hatte, getroffen wurden. Dann ging er an die gegenüberliegende südwestliche Ecke des Altars und sprengte das Blut an diese, so dass davon die beiden anderen Seiten, die westliche und die südliche, die an dieser Stelle einen Grund hatte, getroffen wurden. So wurde in der kürzesten Weise der Forderung genügt, dass an alle vier Seiten mit dem Blute gesprengt werden sollte; es waren dies zwei Sprengungen, die dasselbe bewirkten, als wenn man vier Sprengungen gemacht hätte. Hier beim Vieh-Ganzopfer musste das Blut an die untere Hälfte des Altars, unterhalb des roten Streifens (s. oben II Note 17), gesprengt werden, und der Priester machte die Sprengungen unten auf dem Boden der Opfer-Halle stehend.</i>, es muss abgehäutet und zerlegt<sup class="footnote-marker">40</sup><i class="footnote"> Lev. 1, 6. Das Abhäuten und in seine Stücke Zerlegen durfte wie das Schlachten auch durch einen Nichtpriester geschehen, weil, wie das Schlachten nur eine Vorbereitung für die folgenden Opferhandlungen, so das Abhäuten und Zerlegen nur eine Vorbereitung für die Darbringung der Opferteile auf den Altar war.</i> werden und ist ganz für das Altarfeuer bestimmt<sup class="footnote-marker">41</sup><i class="footnote"> Lev. 1, 9.</i>.
+Die Friedensopfer der Gemeinde<sup class="footnote-marker">42</sup><i class="footnote"> Die einzigen Friedensopfer, die von der Gemeinde dargebracht wurden, waren die beiden Lämmer, welche mit den Erstlingsbroten zusammen am Wochenfeste dargebracht wurden (Lev. 23, 19). Sie haben den Charakter von Hochheiligem, da sie Num. 10, 10 zusammen mit den Ganzopfern genannt werden. Unter den dort genannten Friedensopfern können nur Friedensopfer der Gemeinde gemeint sein (Talmud 55 a, Raschi v. <span dir="rtl">ועל זבחי שלמיבם</span>)</i> und die Schuldopfer — folgende Schuldopfer gibt es: das Schuldopfer für Beraubung<sup class="footnote-marker">43</sup><i class="footnote"> das derjenige zu bringen hatte, der eine rechtliche Geld- oder Geldeswert-Forderung des Nächsten fälschlich abgeschworen hatte (Lev. 5, 26).</i>, das Schuldopfer für Veruntreuung<sup class="footnote-marker">44</sup><i class="footnote"> für unbefugte Benutzung von Heiligem, das für den Altar bestimmt (<span dir="rtl">קדשי מזבח</span>) oder dessen Wert zu Tempelzwecken bestimmt war (<span dir="rtl">קדשי בדק הבית</span>), Lev. 5, 15.</i>, das Schuldopfer für Beiwohnung einer anverlobten Sklavin<sup class="footnote-marker">45</sup><i class="footnote"> wenn Jemand einer Sklavin beigewohnt hat, die erst zur Hälfte ausgelöst und einem hebräischen Knecht anverlobt war (Lev. 19, 20—22).</i>, das Schuldopfer des Nasir<sup class="footnote-marker">46</sup><i class="footnote"> der sich verunreinigt hatte, Num. 6, 12.</i>, das Schuldopfer des Aussätzigen<sup class="footnote-marker">47</sup><i class="footnote"> nach seiner Heilung, Lev. 14, 12.</i>, das Zweifel-Schuldopfer<sup class="footnote-marker">48</sup><i class="footnote"> das derjenige zu bringen hatte, der im Zweifel war, ob er die in Betracht kommende Sünde überhaupt begangen hatte, auf welche, wenn sie mit Absicht begangen, die Ausrottungsstrafe steht, und für die, wenn ohne Absicht begangen, ein Sündopfer zu bringen war (Lev. 5, 17—19).</i> — geschlachtet werden sie auf der Nordseite, das Blut wird in einem Dienstgefäss auf der Nordseite aufgefangen, mit dem Blute hat man zwei Sprengungen zu machen, die gleich vier sind<sup class="footnote-marker">49</sup><i class="footnote"> denn auch bei dem Schuldopfer lautet die Vorschrift: sein Blut sprenge man an den Altar ringsherum (Lev. 7, 2).</i>, essen dürfen davon innerhalb der Umhänge die männlichen Priester<sup class="footnote-marker">50</sup><i class="footnote"> Lev. 7, 6—7. Für die Friedensopfer der Gemeinde wird das Gleiche aus Lev. 23, 19 geschlossen, weil diese dort mit dem Sündopfer in einem Vers genannt sind (Talmud). Dass die Friedensopfer der Gemeinde nur von männlichen Priestern gegessen werden dürfen, wird auch aus Num. 18, 10 geschlossen (s. Talmud 97 b und Tosafot das.).</i>, in jeder Zubereitungsart, den Tag und die Nacht bis Mitternacht.
+Das Dankopfer<sup class="footnote-marker">51</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">תודה</span>, auch <span dir="rtl">זבח תודה</span> und noch vollständiger <span dir="rtl">זבח תודת שלמים</span> genannt (Lev. 7, 12—15).</i> und der Widder des Nasir<sup class="footnote-marker">52</sup><i class="footnote"> den er am Ende seines Nasirats darbringt, Num. 6, 14.</i> sind einfach Heiliges, geschlachtet dürfen sie an jeder Stelle in der Opferhalle werden<sup class="footnote-marker">53</sup><i class="footnote"> von der Mauer an, welche die <span dir="rtl">עזרת נשים</span> von der <span dir="rtl">עזרת ישראל</span> trennt; selbst wenn man im Hechal geschlachtet hat, ist das Opfer tauglich (Talmud 63a).</i>, mit ihrem Blut sind zwei Sprengungen zu machen, die gleich vier sind, sie dürfen in der ganzen Stadt<sup class="footnote-marker">54</sup><i class="footnote"> Im Gegensatz zu dem hochheiligen Speiseopfer, das <span dir="rtl">במקום קדוש</span> „an heiligem Ort“ gegessen werden soll, heisst es Lev. 10, 14 von der einfach heiligen Brust der Schwingung und dem Schenkel der Hebe, dass sie <span dir="rtl">במקום טהור </span> „an reinem Ort“ gegessen werden sollen. Die ganze heilige Stadt galt insofern als reiner Ort, dass Aussätzige sie nicht betreten durften. Allerdings durften Aussätzige auch jede andere Stadt nicht betreten; da aber das heilige Fleisch, sobald es aus der Stadt Jerusalem herausgekommen war, überhaupt für den Genuss untauglich wurde, so kann hier unter dem <span dir="rtl">מקום טהור</span> nur die Stadt Jerusalem selbst verstanden werden.</i> von jedermann<sup class="footnote-marker">55</sup><i class="footnote"> nicht nur von den Priestern, Lev. 7, 19 b.</i> gegessen werden, in jeder Zubereitungsart, den Tag und die Nacht bis Mitternacht. Für das von ihnen Abgehobene<sup class="footnote-marker">56</sup><i class="footnote"> das von ihnen als Hebe den Priestern gehörte, nämlich von dem Dankopfer: Brust und Schenkel, wie von jedem Friedensopfer, und je ein Brot von den vier dargebrachten Brotarten; von dem Opfer des Nasir: ebenso Brust und Schenkel, ferner der gekochte Bug und je eines von den ungesäuerten Broten und Fladen.</i> gilt das Gleiche, nur dass das Abgehobene nur von den Priestern, deren Frauen, Kindern und Sklaven<sup class="footnote-marker">57</sup><i class="footnote"> Lev. 10, 14; 22, 11.</i> gegessen werden darf.
+Die Friedensopfer<sup class="footnote-marker">58</sup><i class="footnote"> mit Ausnahme der in Mischna 5 genannten Friedensopfer der Gemeinde.</i> sind einfach Heiliges, geschlachtet dürfen sie an jeder Stelle in der Opferhalle werden<sup class="footnote-marker">59</sup><i class="footnote"> jedoch nur, während die Türen zum Heiligtum geöffnet sind, weil es Lev. 3, 2 heisst: und er schlachte es am Eingange zum Stiftszelt, das soll heissen, während das Heiligtum zum Eintreten geöffnet ist (Talmud).</i>, mit ihrem Blut sind zwei Sprengungen zu machen, die gleich vier sind, sie dürfen in der ganzen Stadt von jedermann gegessen werden, in jeder Zubereitungsart, zwei Tage und eine Nacht<sup class="footnote-marker">60</sup><i class="footnote"> der Tag der Darbringung und der folgende Tag und die dazwischen liegende Nacht. Was dann noch übrig geblieben war, wurde nicht sofort in der Nacht, sondern erst am folgenden dritten Tage verbrannt (Lev. 7, 17 u. 18).</i>. Für das von ihnen Abgehobene<sup class="footnote-marker">61</sup><i class="footnote"> Brust und rechten Schenkel (Lev. 7, 34).</i> gilt das Gleiche, nur dass das Abgehobene nur von den Priestern, deren Frauen, Kindern und Sklaven gegessen werden darf.
+Die Erstgeburt<sup class="footnote-marker">62</sup><i class="footnote"> die männliche Erstgeburt von Rindern, Schafen und Ziegen (Num. 18, 17).</i> und der Zehnt<sup class="footnote-marker">63</sup><i class="footnote"> Der Viehzehnt, der von dem jährlichen Zuwachs der Heerde abgesondert wurde (Lev. 27, 32).</i> und das Pesachopfer sind einfach Heiliges, geschlachtet dürfen sie an jeder Stelle in der Opferhalle werden, mit ihrem Blut ist nur eine Sprengung<sup class="footnote-marker">64</sup><i class="footnote"> Bei der Erstgeburt heisst es: <span dir="rtl">ואת דמם תזרק</span> und ihr Blut sollst du sprengen, es wird deshalb diese Vorschrift nicht nur auf die Erstgeburt sondern auch auf die ihr gleichstehenden Viehzehnt und Pesachopfer bezogen. Da hier bei dem <span dir="rtl">על המזבח</span> das <span dir="rtl">סביב</span> fehlt, so ist nur eine Sprengungen irgend eine Stelle des Altars, unter welcher sich der Grund befindet, zu machen. Ob auch bei dem Viehzehnt und dem Pesachopfer das Blut wie bei der Erstgeburt an den Altar von ferne gesprengt oder aus der Nähe langsam gegossen werden muss, darüber gehen die Meinungen auseinander (Talmud 37 a).</i> zu machen, doch darf man nur dorthin sprengen, wo der Grund hinreicht, eine Verschiedenheit besteht betreff des Essens: die Erstgeburt darf nur von Priestern<sup class="footnote-marker">65</sup><i class="footnote"> Num. 18, 18.</i> gegessen werden, der Zehnt von jedermann<sup class="footnote-marker">66</sup><i class="footnote"> da nirgends vorgeschrieben wird, dass das Fleisch nur von den Priestern gegessen werden soll. Die Mehrzahl: <span dir="rtl">ובשרם</span> und ihr Fleisch in der Vorschrift über die Erstgeburt wird darauf bezogen, dass sowohl das Fleisch von der Erstgeburt, die dargebracht wird, als auch das von einer mit einem Fehler behafteten Erstgeburt, die nicht dargebracht wird, den Priestern gehört.</i>, sie dürfen in der ganzen Stadt, in jeder Zubereitungsart, zwei Tage und eine Nacht gegessen werden<sup class="footnote-marker">67</sup><i class="footnote"> da das Fleisch der Erstgeburt in Num. 18, 18 der Brust der Schwingung und dem Schenkel der Hebe gleichgestellt wird, und für diese bei allen Friedensopfern, mit Ausnahme der in Mischna 6 erwähnten, die genannten Bestimmungen gelten. Der Viehzehnt, der wie die meisten Friedensopfer von jedermann gegessen werden durfte, untersteht deshalb auch in den anderen Beziehungen denselben Bestimmungen wie diese (s. Tosfot Jomtob).</i>. Das Pesachopfer darf nur in der Nacht<sup class="footnote-marker">68</sup><i class="footnote"> Exod. 12, 8.</i> gegessen werden, und nur bis Mitternacht<sup class="footnote-marker">69</sup><i class="footnote"> Ob diese Beschränkung von der Tora oder erst von den Rabbinen getroffen worden ist, ist Gegenstand der Controverse zwischen R. Eleasar ben Asarja und R. Akiba. Nach R. Eleasar ben Asarja ist diese Beschränkung schon in der Tora begründet, nach R. Akiba wäre es von der Tora gestattet, es im Laufe der ganzen Nacht zu verzehren; um jedoch zu verhüten, dass aus Nachlässigkeit von dem Fleische bis zum Morgen übriggelassen wird, so dass es dann verbrannt werden muss, haben die Weisen angeordnet, dass es nur bis Mitternacht gegessen werden darf (Talmud 57 b).</i>, es darf nur von den darauf Gezählten<sup class="footnote-marker">70</sup><i class="footnote"> s. Pesachim V Note 10.</i> gegessen werden, und darf nicht anders gegessen werden als gebraten<sup class="footnote-marker">71</sup><i class="footnote"> Exod. 12, 9.</i>.
+
+Chapter 6
+
+Hochheiliges<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> das nach V, 1 auf der Nordseite geschlachtet werden soll.</i>, das man oben auf dem Altar geschlachtet hat, R. Jose sagt: es ist ebenso, als wenn es auf der Nordseite geschlachtet wäre<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Die Vorschrift (Lev. 1, 11) lautet allerdings, dass das Ganzopfer, und ebenso die anderen hochheiligen Opfer, die an derselben Stelle wie das Ganzopfer geschlachtet werden sollen (Lev. 6, 18; 7, 2), <span dir="rtl">על ירך המזבח</span> an der Seite des Altars, und zwar an der nördlichen <span dir="rtl">צפנה</span>, geschlachtet werden sollen; daraus wäre also zu schliessen, dass sie auf dem Altar selbst nicht geschlachtet werden dürfen. Demgegenüber heisst es aber an anderer Stelle (Exod. 20, 24): einen Altar von Erde sollst du mir machen, <span dir="rtl">וזבחת עליו את עלתיך ואת שלמיך</span> und auf ihm sollst du schlachten deine Ganzopfer und deine Friedensopfer; daraus geht nach R. Jose hervor, dass auch auf dem Altar selbst sowohl einfachheilige wie hochheilige Opfer geschlachtet werden dürfen. Die Mischna setzt allerdings nur den Fall, dass man das Hochheilige anstatt auf der Nordseite auf dem Altar selbst geschlachtet hat, woraus zu entnehmen ist, dass man im Allgemeinen doch nicht auf dem Altar selbst schlachten soll. Damit stimmt auch die Vorschrift (IX, 4) überein, dass ein Ganzopfer, welches lebend auf den Altar gekommen ist, wieder heruntergebracht werden soll; es wäre dies nur eine Anordnung der Weisen, vielleicht um zu verhüten, dass der Altar nicht durch den Auswurf des Opfertieres beschmutzt wird (Tosafot 58a).</i>: R. Jose, Sohn Jehuda’s, sagt: von der Mitte des Altars nach der Nordseite hin gilt gleich der Nordseite, von der Mitte des Altars nach der Südseite gleich der Südseite<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Gegen die Ansicht R. Jose’s wendet R. Jose, Sohn Jehuda’s, ein, dass es Deut. 12, 27 ausdrücklich heisst: und du sollst deine Ganzopfer, das Fleisch und das Blut, auf dem Altar des Ewigen deines Gottes darbringen, also nur das Fleisch und das Blut soll von dem Ganzopfer auf den Altar kommen, aber nicht das ganze Opfertier. Um diese Schriftstelle mit der in Exodus in Übereinstimmung zu bringen, erklärt R. Jose, Sohn Jehuda’s: für die Darbringung des Fleisches und des Bluts dient der ganze Altar, geschlachtet werden dagegen darf das Ganzopfer und ebenso anderes Hochheiliges nur auf seiner nördlichen Hälfte, wie ja die Nordseite allgemein in Lev. für dasselbe vorgeschrieben ist. Die Schriftstelle in Exodus ist dementsprechend so zu erklären: auf ihm sollst du schlachten deine Ganzopfer und deine Friedensopfer und zwar, jedes auf der dafür vorgeschriebenen Stelle, die Ganzopfer nur auf der nördlichen Hälfte, die Friedensopfer, die überall in der Tempelhalle geschlachtet werden durften, auch auf der südlichen Hälfte (Mechilta).</i>. Von den Mehlopfern wurde das Komez<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> s. IV Note 13.</i> an jeder beliebigen Stelle in der Opferhalle abgehoben,<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> trotzdem die Mehlopfer auch zu dem Hochheiligen gehören, und das Abheben des Komez von dem Mehlopfer dem Auffangen des Blutes bei den Tieropfern entspricht, (s. IV Note 13), dies aber auf der Nordseite zu geschehen hatte, weil die Nordseite nur für die hochheiligen Tieropfer vorgeschrieben war.</i> gegessen wurden sie innerhalb der Umhänge<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> s. V. Note 33.</i>, von den männlichen Priestern<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> s. Num. 18, 9—10.</i>, in jeder Zubereitungsart, den Tag und die Nacht<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> da sie in der angezogenen Schriftstelle den Sünd- und Schuldopfern inbezug auf das Verzehren gleichgestellt werden.</i> bis Mitternacht.
+Das Vogel-Sündopfer wurde an der südwestlichen Ecke<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> des Altars; weil die Sprengung des Blutes dort zu geschehen hatte (s. weiter Note 11), pflegte man auch die <span dir="rtl">מליקה</span> dort vorzunehmen, weil sonst die geringe Menge des Blutes unterwegs sich leicht verlieren konnte.</i> bereitet, auch an jeder anderen Stelle war es tauglich<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> die <span dir="rtl">מליקה</span> musste nicht gerade an der südwestlichen Ecke vorgenommen werden.</i>, aber dieses war der für es bestimmte Ort<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> für das Sprengen des Blutes war die südwestliche Ecke des Altars vorgeschrieben. Anstatt des wegen einer Sünde im Unvermögensfalle darzubringenden Vogelopfers konnte, wenn das Vermögen auch hierzu nicht ausreichte, ein Mehlopfer dargebracht werden (Lev. 5, 11); daraus wird die Bestimmung hergeleitet, dass das Blut des Vogel-Sündopfers an dieselbe Stelle des Altars zu sprengen ist, wohin das Mehlopfer gebracht wurde, für die Hinbringung des Mehlopfers lautet aber die Bestimmung (Lev. 6, 7), dass es hingebracht werden soll: <span dir="rtl">לפני ה׳ אל פני המזבח</span> vor den Ewigen, das ist die Westseite, wo das Allerheiligste lag, und an die Vorderseite, das ist die Südseite des Altars, da der Aufgang zum Altar auf der Südseite war; es wurde deshalb an die Südwestecke, wo Süd- und Westseite zusammenstossen, hingebracht (Talmud).</i>; für drei Dinge wurde diese Ecke unten<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> indem der Priester nicht oben auf dem Altar, sondern unten auf dem Fussboden stand.</i>, und für drei oben<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> der Priester stand dabei oben auf der obersten Fläche des Altars.</i> benutzt, unten: für das Vogel-Sündopfer<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> der Priester musste unten stehen, da das Blut an die untere Hälfte des Altars gesprengt wurde, siehe weiter Mischna 4 Note 34.</i>, das Heranbringen [der Mehlopfer]<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> s. Note 11. Das Heranbringen geschah, bevor das Komez davon abgehoben war, dieses wurde dann auf den Altar gebracht.</i> und die Reste des Bluts<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> von allen Opfern mit Ausnahme der <span dir="rtl">חטאות פנימיות</span>, deren Blutreste an den Grund auf der Westseite gegossen wurden (s. V Note 15).</i>, oben: für das Ausgiessen der Wasseropfer<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> am Hüttenfeste, s. Sukka IV, 9.</i>, der Weinopfer<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> Der Abzugskanal, in welchen die auf den Altar gegossenen Wasser- und Weinopfer flossen, befand sich auf der Südwestecke des Altars. Hier waren oben auf dem Altare zwei Becken angebracht, das eine für das Wasser-, das andere für das Weinopfer. In diese goss der Priester die Flüssigkeit hinein, die durch Öffnungen in den Becken auf die Oberfläche des Altars floss, und von hier durch ein auf dem Altar angebrachtes Loch in den Abzugskanal, der in eine unter dem Altar befindliche tiefe Grube führte.</i> und für das Vogel-Ganzopfer<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> das an der Südost-Ecke dargebracht wurde, s. Mischna 5.</i>, wenn deren für die Ostseite<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> d. h. die Südost-Ecke.</i> zu viele waren<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> so dass der Platz dort für die mit den Opfern beschäftigten Priester nicht ausreichte. In diesem Falle durfte das Vogel-Ganzopfer auch an der Südwestecke des Altars dargebracht werden, weil es nur darauf ankam, es an einer Ecke darzubringen, die dem Ort der Asche möglichst nahe lag. Dieser war aber auf der Südseite des Altars östlich von dem Aufgang. (S. Mischna 5 Note 51).</i>.
+Beim Hinaufgehen auf den Altar<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> auf der auf der Südseite befindlichen Rampe, (<span dir="rtl">כבש</span>), die zum Altar hinaufführte.</i> ging man stets auf der rechten Seite hinauf<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> Die Rampe war 16 Ellen breit; da man, oben angelangt, nach der allgemeinen Regel sich nach rechts wenden musste, so hielt man sich beim Hinaufgehen bald auf der rechten Seite der Rampe, um den Weg nicht unnötiger Weise zu verlängern.</i>, ging dann herum<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> um den Altar und verrichtete die zu verrichtenden Opferhandlungen.</i> und auf der linken Seite<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> der Rampe.</i> wieder herunter<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> da diese für den Heruntersteigenden nun am nächsten lag.</i>, ausser zu den genannten drei Dingen<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> die nach der vorhergehenden Mischna oben auf dem Altar an der Südwest-Ecke zu verrichten waren.</i>, da ging man hinauf<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> auf der linken Seite der Rampe und wandte sich sofort nach links nach der Südwest-Ecke des Altars. Man wich also von der allgemeinen Regel ab, weil man sonst erst um den ganzen Altar hätte herumgehen müssen und dabei durch den starken Rauch, der von der Brandstätte des Altars aufstieg, bei den Giessopfern der Wein oder das Wasser leicht verdorben oder wenigstens minderwertig werden und bei dem Vogel-Ganzopfer der darzubringende Vogel leicht ersticken konnte (Talmud).</i> und kehrte auf demselben Wege wieder um<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> wörtlich: man kehrte sich nach der Ferse zu um, wie <span dir="rtl">חזר לאחוריו</span>: sich nach dem Rücken zu umdrehen d. h. zurückkehren. Man ging nicht geradeaus erst um den ganzen Altar herum, um wieder an die Rampe zu gelangen, weil das Linksherumgehen um den Altar an und für sich ganz wider die Regel war; man drehte sich vielmehr um und ging sich nach rechts wendend den kurzen Weg, den man gekommen war, wieder zur Rampe zurück und dann an der linken Seite der Rampe wieder herunter. Die Talmud-Ausgaben lesen: <span dir="rtl">שהיו עולין ויורדין על העקב</span>.</i>.
+Wie wurde mit dem Vogel-Sündopfer verfahren? Man drückte<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> s. Lev. 5, V. Die <span dir="rtl">מליקה</span> beim Vogelopfer vertrat die Stelle des Schlachtens beim Viehopfer. Im Gegensatze zum Schlachten durfte die <span dir="rtl">מליקה</span> nur von einem Priester vorgenommen werden. Sie wurde in der folgenden Weise ausgeführt: der Priester fasste das Opfertier mit seiner linken Hand und durchschnitt mit dem Fingernagel der rechten Hand zuerst das Rückgrat und die Halswirbel, sodass er zur Luft- und Speiseröhre gelangte, sodann beim Sündopfer eine von diesen ganz oder wenigstens grösstenteils, beim Ganzopfer beide (nach Maimon. durften auch beim Sündopfer beide durchschnitten werden s. weiter Note 56), und dann, immer mit dem Fingernagel, das Fleisch um die Halswirbel herum, wieder wenigstens zum grössten Teile.</i> den Kopf unterhalb des Genicks<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">עורף</span> ist nach Chullin 19b das dem <span dir="rtl">פנים</span> Angesicht Gegenüberliegende, Entgegengesetzte, <span dir="rtl">מול</span> bedeutet „vorne, vor“, <span dir="rtl">מול עורף</span> bedeutet daher den Teil des Hinterkörpers, der dem <span dir="rtl">עורף</span> vorgelagert ist, wie der Hals dem Gesicht, also die Stelle um das Genick herum.</i> ab, aber ohne ihn abzutrennen<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> der Kopf musste am Rumpfe hängen bleiben.</i>, dann sprengte man von dem Blut<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> Das Blut wurde nicht erst in einem Gefäss aufgefangen, da hier die Vorschrift <span dir="rtl">ולקח</span>, welche das Auffangen des Blutes in einem Gefäss bezeichnet, fehlt. Es wurde auch nicht mit dem Finger gesprengt, da auch das <span dir="rtl">באצבעו</span> fehlt. Vielmehr fasste man den Vogel selbst und sprengte mit ihm das Blut an den Altar.</i> an die Wand<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> und zwar an die Südwest-Ecke, s. oben Note 11. Der Priester stand dabei unten auf dem Boden, da das Blut an die untere Hälfte des Altars unterhalb des roten Streifens gesprengt werden musste. Dieses wird aus dem Gebrauch der passiven Form <span dir="rtl">ימצה</span> in der Vorschrift: <span dir="rtl">והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח</span> (Lev. 5, 9) geschlossen, wo das passive <span dir="rtl">ימצה</span> sich auch auf das gesprengte Blut beziehen und andeuten soll, dass dieses so gesprengt werden sollte, dass es von selbst ebenfalls direkt an den Grund herabfloss. Dieses war aber nur der Fall, wenn es an den unteren Teil des Altars gesprengt wurde; würde man es an den oberen Teil gesprengt haben, so würde das herabfliessende Blut oft zunächst nicht an den Grund, sondern an den oberen Absatz, den Rundgang (<span dir="rtl">סובב</span>), geflossen sein, denn eine Elle über dem roten Streifen war der Rundgang, der obere Teil erhob sich also zum weitaus grösseren Teile über dem Rundgang.</i> des Altars, der Rest des Blutes wurde an den Grund ausgepresst<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> es geschah dies in der Weise, dass man den durchschnittenen Hals an die Altarwand presste (oder mit den Fingern zusammendrückte, s. Raschi Menachot 2 b v. <span dir="rtl">הזאה</span>), so dass das Blut herausgedrückt wurde. <span dir="rtl">מתמצה</span>, Hispael von <span dir="rtl">מצה</span>: eine Feuchtigkeit herausdrücken (Richt. 6, 38). Das Hispael wird hier, wie häufig in der Mischnasprache, passivisch gebraucht.</i>, auf den Altar kam nichts als das Blut<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> keine Opferteile, wie bei den Viehopfern.</i>, das ganze Opfer gehörte den Priestern<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> Nach Num. 18, 9 gehörten alle Sündopfer den Priestern, also auch das Vogel-Sündopfer. Die Priester durften das Fleisch verzehren, trotzdem der Vogel nicht in der sonst vorgeschriebenen Weise geschlachtet war (Menachot 73 a).</i>.
+Wie wurde mit dem Vogel-Ganzopfer verfahren? Man ging die Rampe hinauf<sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> der Priester musste auf den Altar hinaufgehen, da im Gegensatze zu dem Vogel-Sündopfer (s. Note 34) beim Vogel-Ganzopfer sowohl die <span dir="rtl">מליקה</span> wie das Ausdrücken des Blutes auf der oberen Hälfte des Altars zu geschehen hatte, umgekehrt wie beim Viehopfer, wo das Blut des Sündopfers oben und das des Ganzopfers unten gesprengt wurde. Dass die <span dir="rtl">מליקה</span> beim Vogel-Ganzopfer oben zu geschehen hat, wird daraus geschlossen, dass es (Lev. 1, 15) heisst: der Priester bringe es an den Altar, drücke ihm den Kopf ab und opfere es auf dem Altar, es soll also auf das Abdrücken des Kopfes unmittelbar das Opfern folgen; würde die <span dir="rtl">מליקה</span> unten erfolgen, so müsste der Priester erst noch auf den Altar hinaufgehen, darum: <span dir="rtl"> מה הקטרה בראש המזבח אף מליקה בראש המזבח </span> wie das Opfern oben auf dem Altar, so auch das Kopfabdrücken oben auf dem Altar. Dass auch das Ausdrücken des Blutes oben zu erfolgen hat, geht aus derselben Schriftstelle hervor, da es heisst: er opfere es auf dem Altar und sein Blut soll an der Wand des Altars ausgedrückt werden; da das Ausdrücken des Blutes doch der Opferung auf dem Altar vorangegangen sein muss, so kann die Schrift damit nur ausdrücken wollen, dass auch das Ausdrücken des Blutes und das Opfern unmittelbar auf einander zu folgen hat, also auch das Ausdrücken des Blutes oben auf dem Altar geschehen soll (Talmud).</i> und wandte sich nach dem Rundgang, ging an die Südost-Ecke<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> das war die Ecke, wo man dem Aschenort am nächsten war (s. weiter Note 51), deshalb fand dort auch die <span dir="rtl">מליקה</span> statt.</i>, drückte dort den Kopf unterhalb des Genicks ab<sup class="footnote-marker">40</sup><i class="footnote"> s. Note 31. Obgleich beim Vogel-Ganzopfer das <span dir="rtl">ומלק</span> nicht durch <span dir="rtl">ממול ערפו</span> wie beim Vogel-Sündopfer näher bestimmt wird, weist der gleiche Ausdruck <span dir="rtl">ומלק</span> darauf hin, dass auch hier die <span dir="rtl">מליקה</span> in der gleichen Weise zu geschehen hat wie beim Vogel-Sündopfer.</i>, man trennte ihn ganz ab<sup class="footnote-marker">41</sup><i class="footnote"> der Kopf musste durch die <span dir="rtl">מליקה</span> vom Rumpf ganz abgetrennt werden und deshalb sowohl die Speiseröhre wie die Luftröhre mit dem Fingernagel durchschnitten werden, denn es heisst (Lev. 1, 15): er drücke den Kopf ab und opfere ihn auf dem Altar, der Kopf musste also so abgedrückt werden, dass er für sich auf dem Altar dargebracht werden konnte. Die Darbringung des Rumpfes erfolgte gesondert erst später (s. Lev. 1, 17).</i>, und drückte das Blut an die Wand des Altars aus<sup class="footnote-marker">42</sup><i class="footnote"> s. Note 35. Ein Sprengen des Blutes war bei dem Vogel-Ganzopfer nicht vorgeschrieben.</i>, nahm dann den Kopf<sup class="footnote-marker">43</sup><i class="footnote"> der durch die <span dir="rtl">מליקה</span> vom Rumpf abgetrennt war.</i>, presste<sup class="footnote-marker">44</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">הקיף</span> Hif. von <span dir="rtl">נקף</span> (syr. <span dir="rtl">ܢܩܶܦ</span>) = an einander heranbringen, zusammenfügen, daher auch vergleichen, so Beza IV, 5 <span dir="rtl">חביות  אין מקיפין שתי</span>, Nidda X, 7 <span dir="rtl">וקוצה לה חלה ומקפת</span>, hier aber vielleicht abzuleiten von <span dir="rtl">נקף</span> = <span dir="rtl">נגף</span> (arab. <span dir="rtl">نقف</span>) schlagen, stossen, wovon <span dir="rtl">ונקף</span> Jes. 10,34 und <span dir="rtl">נקף זית</span> Oliven „abschlagen“ Jes. 17, 6; 24, 13.</i> die Stelle, wo er abgedrückt worden war, an den Altar<sup class="footnote-marker">45</sup><i class="footnote"> um auch das darin befindliche Blut auszudrücken, da es nicht <span dir="rtl">ונמצה מדמו</span>, sondern <span dir="rtl">ונמצה דמו</span> heisst, also das gesamte Blut ausgedrückt werden soll.</i>, bestreute<sup class="footnote-marker">46</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">ספגו</span> nach Bartenura von <span dir="rtl">ספוג</span> (σπόγγος) Schwamm = wie ein Schwamm aufsaugen, in sich aufnehmen (vgl. Abot V, 15), davon auch <span dir="rtl">סופג את הארבעים</span> die 40 (39) Geisselhiebe an sich erleiden, erhalten, hier Piel = das Salz aufstreuen, so dass der Kopf es einsaugt. Ähnlich erklären es Raschi und Maimonides mit „abwischen, wie mit einem Schwamm abtrocknen.“ Nach einer anderen Erklärung des Bartenura ist <span dir="rtl">ספג</span> hier = <span dir="rtl">ספק</span> schlagen, wie <span dir="rtl">ויספוק את כפיו</span> (Num. 24, 10) er schlug seine Hände zusammen, so hier „den Kopf mit Salz bewerfen, bestreuen.“</i> ihn dann mit Salz<sup class="footnote-marker">47</sup><i class="footnote"> Alles, was von den Opfern, sowohl Tieropfern wie Mehlopfern, auf dem Altar verbrannt wurde, musste vorher mit Salz bestreut werden (Lev. 2, 13).</i> und warf ihn auf das Altarfeuer. Dann ging man an den Rumpf, entfernte den Kropf<sup class="footnote-marker">48</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">מראה</span> = Kropf (Lev. 1, 16), Stw. <span dir="rtl">מרא</span> arab. <span dir="rtl">هرا</span> = stark, fett machen, davon <span dir="rtl">מריא</span> Mastvieh. Die Mischua gebraucht sonst dafür den Ausdruck <span dir="rtl">זפק</span>.</i> und seinen Unrat<sup class="footnote-marker">49</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">בנצתה</span> (Lev. 1, 16) heisst nach Mischna und Talmud nicht „mit seinen Federn“, wie es gewöhnlich übersetzt wird, sondern „mit seinem Unrat“ <span dir="rtl">נוצה</span> = <span dir="rtl">נוצא</span> von <span dir="rtl">יצא</span>, die Excremente, dasselbe wie <span dir="rtl">פרש</span>. Siehe darüber ausführlich: Hoffmann, das Buch Leviticus zur Stelle.</i> und die mit ihm herauskommenden Eingeweide<sup class="footnote-marker">50</sup><i class="footnote"> die mit herausgezogen werden, wenn man den Kropf mit der Hand herauszieht.</i>, und warf sie auf die Aschenstelle<sup class="footnote-marker">51</sup><i class="footnote"> das ist die Stelle, wohin der Priester jeden Morgen die von dem Altar abgehobene Asche von dem vorhergegangenen Tage, die Aschenhebe (<span dir="rtl">תרומת הדשן</span>), zu legen hatte (Lev. 6, 3). Nach Tamid I, 4 war diese Stelle auf dem Fussboden, östlich von der Rampe, 20 Ellen vom Altar und 3 Faustbreiten von der Rampe entfernt. Sie befand sich also auf der Südseite des Altars, da die Rampe auf der Südseite war; das <span dir="rtl">אצל המזבח קדמה </span> (Lev. 1, 16) wird von der Tradition auf die Ostseite der Rampe, nicht auf die Ostseite des Altars bezogen. (Nach der Erklärung des Malbim bedeutet das Wort <span dir="rtl">קדם</span> überhaupt nicht immer wie <span dir="rtl">מזרח</span> die Ostseite, sondern eigentlich die Vorder-, die Eingangsseite, und nur deshalb als Himmelsrichtung auch den Osten, weil dieses die Seite ist, wo die Sonne ihren Lauf antritt. Die Vorderseite des Altars war aber die Südseite, da hier die Rampe war, auf der man zum Altar hinaufging; inbezug auf den Altar kann deshalb die Südseite mit Recht als <span dir="rtl">קדמה</span> bezeichnet werden).</i>. Dann spaltete<sup class="footnote-marker">52</sup><i class="footnote"> der Rumpf wurde an den Flügeln mit der Hand auseinander gerissen.</i> man [den Rumpf], trennte aber die Teile nicht von einander<sup class="footnote-marker">53</sup><i class="footnote"> nach Maimonides brauchten sie nicht, nach Anderen sollten sie nicht ganz von einander getrennt werden</i> — hatte man ganz abgetrennt, so war es dennoch tauglich<sup class="footnote-marker">54</sup><i class="footnote"> und wurde dargebracht. Es wird dies daraus geschlossen, dass nach der Vorschrift, es zu spalten ohne es zu trennen, die Schrift fortfährt: <span dir="rtl">והקטיר אותו הכהן המזבחה</span> „und der Priester soll es auf dem Altar darbringen“, was dahin erklärt wird, dass der Priester es unter allen Umständen, auch wenn der Rumpf gegen die Vorschrift ganz auseinaudergetrennt worden ist, auf dem Altar darbringen soll (Sifre); denn anderenfalls hätte die Vorschrift einfach lauten müssen: „er spalte es, trenne nicht ab und bringe dar“ (Malbim).</i> — dann bestreute man ihn mit Salz und warf ihn auf das Altarfeuer.
+Hat man nicht den Kropf, nicht den Unrat, nicht die mit herauskommenden Eingeweide entfernt, nicht mit Salz bestreut — bei jeder Veränderung, die erst nach dem Ausdrücken des Blutes vorgekommen ist, bleibt es tauglich<sup class="footnote-marker">55</sup><i class="footnote"> An der angeführten Stelle im Sifre wird die Bestimmung, dass, selbst wenn die Vorschrift <span dir="rtl">לא יבדיל</span> nicht beachtet worden ist, das Opfer dennoch tauglich ist, damit motiviert, dass es sich um eine Vorschrift handelt, die erst nach vollzogener Söhne, die wie bei dem Vieh-Opfer durch das Sprengen so beim Vogel-Opfer durch das Ausdrücken des Blutes als vollzogen gilt, zu beobachten ist; demnach wird auch durch die anderen erst nach dem Ausdrücken des Blutes zu beobachtenden Vorschriften die Tauglichkeit des Opfers nicht berührt.</i>; hat man beim Sündopfer ganz abgetrennt<sup class="footnote-marker">56</sup><i class="footnote"> Beim Vogel-Sündopfer lautet die Vorschrift (Lev. 5, 8), dass man den Kopf abdrücken, aber nicht abtrennen soll, das heisst nach Raschis Erklärung: man darf nicht beide <span dir="rtl">סימנים</span>, die Luft- und Speiseröhre, sondern nur eine von beiden abdrücken; nach Maimon. dürfen auch beide abgedrückt und nur der Kopf nicht vom Rumpfe vollständig abgetrennnt werden.</i> oder beim Ganzopfer nicht ganz abgetrennt<sup class="footnote-marker">57</sup><i class="footnote"> s. Note 41.</i>, so ist es untauglich<sup class="footnote-marker">58</sup><i class="footnote"> weil hier die vorschriftswidrig ausgeführte Handlung der Sprengung resp. dem Ausdrücken des Blutes vorangegangen ist.</i>; hat man das Blut des Kopfes<sup class="footnote-marker">59</sup><i class="footnote"> beim Vogel-Ganzopfer, wo das Blut des Kopfes besonders ausgedrückt wurde.</i> ausgedrückt, aber nicht das Blut des Rumpfes, so ist es untauglich<sup class="footnote-marker">60</sup><i class="footnote"> Diese Tradition wird mit dem überflüssigen Zusatz (Lev. 1, 17) <span dir="rtl">עולה הוא</span> begründet, das dahin ausgelegt wird: Wenn auch das gesamte Blut ausgedrückt werden soll (s. Note 45) und darum die Vorschrift lautet, dass auch der von dem Rumpf abgetrennte Kopf an dem Altar ausgedrückt werden soll, ein Ganzopfer ist es und es bleibt tauglich, auch wenn diese Vorschrift nicht beobachtet worden, sondern nur das Blut aus dem Rumpfe ausgedrückt worden ist, weil die grosse Masse des Blutes sich doch im Rumpfe befindet Das ausschliessende <span dir="rtl">הוא</span> dagegen: ein Ganzopfer ist nur es, und es ist nur als solches tauglich, will den entgegengesetzten Fall ausschliessen, wenn man nur den Kopf ausgedrückt hat, dagegen die Hauptmasse des Blutes aus dem Rumpf nicht ausgedrückt hat (Talmud).</i>, das Blut des Rumpfes, aber nicht das Blut des Kopfes, so ist es tauglich<sup class="footnote-marker">60</sup><i class="footnote"> Diese Tradition wird mit dem überflüssigen Zusatz (Lev. 1, 17) <span dir="rtl">עולה הוא</span> begründet, das dahin ausgelegt wird: Wenn auch das gesamte Blut ausgedrückt werden soll (s. Note 45) und darum die Vorschrift lautet, dass auch der von dem Rumpf abgetrennte Kopf an dem Altar ausgedrückt werden soll, ein Ganzopfer ist es und es bleibt tauglich, auch wenn diese Vorschrift nicht beobachtet worden, sondern nur das Blut aus dem Rumpfe ausgedrückt worden ist, weil die grosse Masse des Blutes sich doch im Rumpfe befindet Das ausschliessende <span dir="rtl">הוא</span> dagegen: ein Ganzopfer ist nur es, und es ist nur als solches tauglich, will den entgegengesetzten Fall ausschliessen, wenn man nur den Kopf ausgedrückt hat, dagegen die Hauptmasse des Blutes aus dem Rumpf nicht ausgedrückt hat (Talmud).</i>.
+Das Vogel-Sündopfer, das man unter einem anderen Namen<sup class="footnote-marker">61</sup><i class="footnote"> s. Abschnitt I Note 1.</i> abgedrückt<sup class="footnote-marker">62</sup><i class="footnote"> Das Abdrücken, die <span dir="rtl">מליקה</span>, beim Vogelopfer entspricht dem Schlachten beim Viehopfer.</i> hat, oder dessen Blut man unter einem anderen Namen ausgedrückt<sup class="footnote-marker">63</sup><i class="footnote"> Das Ausdrücken des Blutes beim Vogelopfer entspricht dem Sprengen beim Viehopfer. Der Ausdruck der Mischna ist hier ungenau, da beim Vogel-Sündopfer das Blut zuerst gesprengt und dann das übrige Blut ausgedrückt wurde. Es ist hier beides gemeint, das Sprengen sowohl wie das Ausdrücken des Blutes; es wird hier beides mit dem Ausdrucke <span dir="rtl">מיצה</span> bezeichnet, wohl um damit auszudrücken, dass das Ausdrücken des Blutes beim Vogelopfer nicht dem Ausgiessen der Blutreste beim Viehopfer entspricht, sondern dem Sprengen, und daher das Unterlassen desselben das Opfer untauglich macht.</i> hat, oder unter seinem und unter einem anderen Namen, oder unter einem anderen und unter seinem Namen<sup class="footnote-marker">64</sup><i class="footnote"> s. I Note 27.</i>, ist untauglich<sup class="footnote-marker">65</sup><i class="footnote"> wie beim Vieh-Sündopfer I, 4; ein Auffangen und Hintragen des Blutes gibt es beim Vogel-Opfer nicht.</i>, das Vogel-Ganzopfer dagegen ist tauglich, nur wird es den Eigentümern nicht als Pflichtopfer angerechnet<sup class="footnote-marker">66</sup><i class="footnote"> wie beim Vieh-Ganzopfer I, 1.</i>. Sowohl das Vogel-Sündopfer wie das Vogel-Ganzopfer, die man abgedrückt oder deren Blut man ausgedrückt hat [mit der Absicht], ausserhalb des Ortes etwas, das zum Essen bestimmt ist, davon zu essen<sup class="footnote-marker">67</sup><i class="footnote"> vom Vogel-Sündopfer, denn das Vogel-Ganzopfer wurde ganz auf dem Altar verbrannt.</i>, oder etwas, das zum Opfern bestimmt ist, davon zu opfern<sup class="footnote-marker">68</sup><i class="footnote"> vom Vogel-Ganzopfer, da vom Vogel-Sündopfer nichts auf dem Altar geopfert wurde.</i>, ist untauglich, aber die Ausrottungsstrafe tritt hierbei nicht ein, … ausser der Zeit …, ist es verworfen, und man macht sich dabei der Ausrottungsstrafe schuldig, jedoch nur, wenn das, was es verwendbar macht, nach Vorschrift dargebracht wird<sup class="footnote-marker">69</sup><i class="footnote"> d. h. das Blut ohne einen anderen vorausgegangenen das Opfer untauglich machenden Verstoss gesprengt resp. ausgedrückt worden ist, s. II Note 41 ff.</i>. Was heisst: das, was es verwendbar macht, wird nach Vorschrift dargebracht<sup class="footnote-marker">70</sup><i class="footnote"> Das Folgende ist eine wörtliche Übertragung und Anwendung des II, 4 und 5 vom Viehopfer Gesagten auf das Vogelopfer und bedarf deshalb keiner weiteren Erklärung.</i> ? Hat man stillschweigend abgedrückt, das Blut aber [mit der Absicht auf] ausser der Zeit ausgedrückt, oder hat man [mit der Absicht auf] ausser der Zeit abgedrückt, das Blutaber stillschweigend ausgedrückt oder hat man [mit der Absicht auf] ausser der Zeit sowohl abgedrückt wie das Blut ausgedrückt, das heisst: das, was es verwendbar macht, wird nach Vorschrift dargebracht. Was heisst: das, was es verwendbar macht, wird nicht nach Vorschrift dargebracht? Hat man [mit der Absicht auf] ausserhalb des Ortes abgedrückt und das Blut [mit der Absicht auf] ausser der Zeit ausgedrückt, oder hat man [mit der Absicht auf] ausser der Zeit abgedrückt und das Blut [mit der Absicht auf] ausserhalb des Ortes ausgedrückt, oder hat man [mit der Absicht auf] ausserhalb des Ortes abgedrückt und das Blut ausgedrückt, hat man bei einem Vogel-Sündopfer unter einem anderen Namen abgedrückt und das Blut [mit der Absicht auf] ausser der Zeit ausgedrückt, oder [mit der Absicht auf] ausser der Zeit abgedrückt und das Blut unter einem anderen Namen ausgedrückt, oder unter einem anderen Namen abgedrückt und das Blut ausgedrückt, das heisst: das, was es verwendbar macht, wird nicht nach Vorschrift dargebracht…. Eine Olivengrösse ausserhalb zu essen und eine Olivengrösse am folgenden Tage, eine Olivengrösse am folgenden Tage und eine Olivongrösse ausserhalb, eine halbe Olivengrösse ausserhalb und eine halbe Olivengrösse am folgenden Tage, eine halbe Olivengrösse am folgenden Tage und eine halbe Olivengrösse ausserhalb, so ist es untauglich, aber die Ausrottungsstrafe tritt hierbei nicht ein. Es sagt R. Jehuda: Diesesist die Regel: Ging die die Zeit betreffende Absicht der den Ort betreffenden voran, so ist es verworfen, und man macht sich dabei der Ausrottungsstrafe schuldig, ging die den Ort betreffende Absicht der die Zeit betreffenden voran, so ist es untauglich, aber die Ausrottungsstrafe tritt dabei nicht ein. Die anderen Weisen aber sagen: In beiden Fällen ist es nur untauglich und die Ausrottungsstrafe tritt nicht dabei ein… Eine halbe Olivengrösse zu essen und eine halbe Olivengrösse zu opfern, so ist es tauglich, denn Essen und Opfern rechnen nicht zusammen<sup class="footnote-marker">71</sup><i class="footnote"> Auch dieser letzte Absatz ist wörtlich aus II, 5 mit herübergenommen, obwohl er hier eigentlich gar nicht am Platze ist. Selbst wenn Essen und Opfern zusammenrechnen würden, würde das Opfer doch nicht untauglich sein, weil es etwas sein muss, das zum Essen resp. zum Opfern bestimmt ist, beim Vogel-Sündopfer ist aber nichts zum Opfern, beim Vogel-Ganzopfer nichts zum Essen bestimmt, es würde also in jedem Falle immer nur die eine halbe Olivengrösse in Betracht kommen, und durch diese wird das Opfer nicht untauglich.</i>.
+
+Chapter 7
+
+Ein Vogel-Sündopfer, das man unten<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> unterhalb des roten Streifens, wie es für das Vogel-Sündopfer vorgeschrieben war, s. VI Note 14.</i>, in der Weise des Sündopfers, mit der Bestimmung als Sündopfer dargebracht hat, ist tauglich<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> weil es ganz nach Vorschrift ausgeführt worden ist. Da aber die Mischna damit etwas Selbstverständliches sagen würde, erklärt Bartenura das „in der Weise des Sündopfers“ als nur auf das Sprengen und Ausdrücken des Blutes sich beziehend, worin das Verfahren beim Sündopfer von dem beim Ganzopfer abweicht. Sobald hierin nach Vorschrift verfahren worden ist, sei das Opfer tauglich, selbst wenn der Kopf vom Rumpf wie beim Ganzopfer ganz abgetrennt worden ist (siehe auch Maimon. <span dir="rtl">פירוש המשניות</span>) Die Mischna gäbe dann hier aber nur die Ansicht des R. Eleasar, Sohn R. Simons, wieder (Talm. 65b), der die Vorschrift beim Sündopfer (Lev. 5, 8) „er trenne nicht ab“ mit „er braucht nicht abzutrennen“ erklärt, und stände in Widerspruch mit VI, 6, wo ausdrücklich gelehrt wird, dass, wenn man beim Sündopfer ganz abgetrennt hat, das Opfer untauglich ist. Vielmehr führt hier die Mischna und ebenso in dem nächstfolgenden Absatz den ersten an sich selbstverständlichen Fall wohl nur wegen des Gegensatzes zu den folgenden Fällen an, wo das Opfer durch die vorschriftswidrige Ausführung untauglich wird (s. Tosafot).</i>, in der Weise des Sündopfers mit der Bestimmung als Ganzopfer<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> s. VI Note 65.</i>, oder in der Weise des Ganzopfers mit der Bestimmung als Sündopfer, oder in der Weise des Ganzopfers mit der Bestimmung als Ganzopfer, ist es untauglich; hat man es oben<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> oberhalb des roten Streifens.</i> in einer von allen diesen Weisen<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> selbst in der Weise des Sündopfers und mit der Bestimmung als Sündopfer.</i> dargebracht<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> d. h. das Blut gesprengt oder ausgedrückt, denn das Abdrücken an einer anderen als der dafür bestimmten Stelle macht das Opfer nicht untauglich (s. VI, 2).</i>, so ist es untauglich<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> In diesem letzten Falle ist das Opfer zwar untauglich und darf das Fleisch nicht gegessen werden, die Eigentümer aber sind gesühnt, nach dem Grundsatze: <span dir="rtl">דם למזבח נתכפרו בעלים כיון שהגיע</span> (s. II Note 20).</i>.
+Ein Vogel-Ganzopfer, das man oben, in der Weise des Ganzopfers, mit der Bestimmung als Ganzopfer dargebracht hat, ist tauglich<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Auch hier erklärt Bartenura: es ist tauglich, selbst wenn man den Kopf vom Rumpfe nicht, wie es für das Ganzopfer vorgeschrieben ist, ganz abgetrennt hat, was hier aber noch grössere Schwierigkeiten bietet (s. Tosfot Jomtob z. St.)</i>, in der Weise des Ganzopfers mit der Bestimmung als Sündopfer, ist es tauglich, nur wird es den Eigentümern nicht angerechnet<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> wie beim Viehopfer, mit Ausnahme des Sündoder Pesachopfers, das man unter einem anderen Namen geschlachtet hat (s. I, 1).</i>, in der Weise des Sündopfers mit der Bestimmung als Ganzopfer, in der Weise des Sündopfers mit der Bestimmung als Sündopfer, ist es untauglich; hat man es unten in einer von allen diesen Weisen<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> selbst in der Weise des Ganzopfers und mit der Bestimmung als Ganzopfer.</i> dargebracht<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> auch wenn man es unten nur abgedrückt hat, denn auch das Abdrücken durfte beim Ganzopfer nur oben geschehen (s. VI Note 38 und Tosafot zu Kinnim I, 1).</i>, so ist es untauglich<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> s. oben Note 7.</i>.
+Sie alle<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> auch die durch die vorschriftswidrige Behandlung untauglich gewordenen Opfertiere.</i> verunreinigen nicht beim Schlingen<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> die ausgeführte <span dir="rtl">מליקה</span> bewirkt, dass sie nicht als <span dir="rtl">נבלה</span> betrachtet werden und die <span dir="rtl">טומאת בית הבליעה</span> deshalb auf sie keine Anwendung findet. <span dir="rtl">בית הבליעה</span> heisst die Stelle, wo die Speisen beim Essen heruntergeschluckt werden. Während ein Viehaas durch blosse Berührung Menschen und Gegenstände verunreinigt (Lev. 11, 39), verunreinigt ein Vogelaas durch blosse Berührung Menschen und Gegenstände nicht; dagegen tritt hier bei den zum Genuss erlaubten Vogelarten eine andere Unreinheit, die <span dir="rtl">טומאת בית הבליעה</span>, ein. Der Schriftvers (Lev. 17, 15): „Und jede Person, welche Aas und Zerrissenes isst, sowohl Einheimischer als Fremdling, der wasche seine Kleider und bade sich im Wasser und sei unrein bis zum Abend“, bezieht sich nach der Tradition auf denjenigen, der von einem zum Genuss erlaubten Vogel (<span dir="rtl">עוף טהור</span>), der von selbst verendet ist, auch wenn er schon vorher trefa d. h. wegen eines organischen Fehlers zum Genusse nicht erlaubt war, gegessen hat. Sobald ein olivengrosses Stück davon die Stelle, wo man die Speise herunterzuschlucken pflegt, berührt, wird sowohl der Mensch selbst unrein als auch die Kleider, Welche er in dem Augenblicke anhat, und die Kleider oder andere Gegenstände, mit Ausnahme von irdenen Geräten, die er in dem Augenblicke berührt. Als Viehaas gilt nur ein Vieh, das von selbst verendet oder nicht vorschriftsmässig geschlachtet worden ist. Bei den Vogelopfern vertritt das Abdrücken die Stelle des Schlachtens; sobald daher das Abdrücken vorschriftsmässig geschehen ist, gilt der getötete Vogel nicht mehr als Vogelaas.</i>, und sie unterstehen der Veruntreuung<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Eine Veruntreuung an dem Heiligen begeht, wer etwas von dem Heiligen, Gott Angehörenden, für sich verwendet oder benutzt; hat er es versehentlich getan, so muss er ausser dem Ersatz noch ein Schuldopfer bringen (Lev. 5, 14—16). Auch ein untauglich gewordenes Opfer, wenn es auch nicht dargebracht werden darf, untersteht der Veruntreuung. Das Fleisch der Sünd- und Schuldopfer, das von den Priestern verzehrt wird, gilt nicht mehr als Gott angehörend, sobald das Blut vorschriftsmässig gesprengt worden ist. Hierfür gilt die Regel: ist das Fleisch einmal zum Verzehren für die Priester erlaubt geworden, so untersteht es nicht mehr der Veruntreuung, wenn es selbst nachher zum Verzehren für die Priester untauglich geworden ist; ist aber das Opfer vorher untauglich geworden, so dass das Fleisch für die Priester überhaupt nicht erlaubt geworden ist, so untersteht es der Veruntreuung (s. Meïla I, 1). Hier ist nun bei den in Mischna 1 für untauglich erklärten Süudopfern die Untauglichkeit schon vorher eingetreten, deshalb unterstehen auch sie auch hinsichtlich des Fleisches der Veruntreuung.</i>, ausgenommen das Vogel-Sündopfer, das man unten in der Weise des Sündopfers mit der Bestimmung als Sündopfer dargebracht hat<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> Da hier Alles nach Vorschrift ausgeführt worden ist, untersteht es, da es ganz für die Priester bestimmt ist, wie in der vorhergehenden Note ausgeführt, nach der Blutsprengung nicht der Veruntreuung; nach Bartenura und Maimonides (s. Note 2) selbst dann nicht, wenn der Kopf vom Rumpfe wie beim Ganzopfer ganz abgetrennt worden ist.</i>.
+Ein Vogel-Ganzopfer, das man unten in der Weise des Sündopfers mit der Bestimmung als Sündopfer dargebracht hat, R. Elieser sagt: Es untersteht der Veruntreuung<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> Obwohl es vollständig wie ein Sündopfer dargebracht worden ist, bleibt es dennoch ein Ganzopfer und untersteht deshalb der Veruntreuung.</i>, R. Josua sagt: Es untersteht nicht der Veruntreuung<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> Weil es vollständig wie ein Sündopfer dargebracht worden ist, gilt es in dieser Beziehung als ein vorschriftsmässig dargebrachtes Sündopfer, dass das Fleisch nach der Blutsprengung der Veruntreuung untersteht. Nach Mischna 3 unterstehen allerdings alle vorher genannten Opfer, also auch das Ganzopfer, das unten in der Weise des Sündopfers mit der Bestimmung als Sündopfer dargebracht worden ist, nicht der Veruntreuung. Um nicht annehmen zu müssen, dass die Ansicht des R. Josua mit diesem Ausspruche in Widerspruch steht, erklärt der Talmud, dass die vorhergehende Mischna von dem Falle spricht, wo man das Ganzopfer nur hinsichtlich des Blutes wie ein Sündopfer behandelt hat, nicht aber hinsichtlich des Abdrückens; da bleibt dem Opfer der Charakter eines unvorschriftsmässig behandelten Ganzopfers und es untersteht deshalb der Veruntreuung. In dieser Mischna dagegen ist der Fall gemeint, dass man das Opfer auch in der Weise des Sündopfers abgedrückt hat. Da beim Sündopfer mit dem Abdrücken eines der beiden <span dir="rtl">סימנים</span> das Gebot des Abdrückens bereits erfüllt ist, beim Ganzopfer jedoch erst mit dem Abdrücken beider, so hat nach Ansicht des R. Josua das Opfer, sobald er es unten mit der Bestimmung als Sündopfer an einem <span dir="rtl">סימן</span> abgedrückt hat, den Charakter als Sündopfer erhalten, bevor eine es als Ganzopfer kennzeichnende Handlung an ihm vollzogen worden ist, deshalb gilt es wenigstens in dieser Beziehung als ein vorschriftsmässig dargebrachtes Sündopfer, dass es wie dieses der Veruntreuung nicht untersteht.</i>. Es sagte R. Elieser: Wie? Wenn ein Sündopfer, das, seiner ursprünglichen Bestimmung gemäss dargebracht, der Veruntreuung nicht untersteht<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> nachdem das Blut an den Altar gesprengt worden ist, da es dann den Priestern gehört (s. Note 15).</i>, sobald man seine Bestimmung geändert hat, der Veruntreuung untersteht<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> da ein unter einem anderen Namen geschlachtetes Sündopfer untauglich ist und das Fleisch von den Priestern nicht verzehrt werden darf.</i>, ist es da nicht folgerichtig<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> nach der Schlussfolgerung vom Leichteren zum Schwereren (<span dir="rtl">קל וחומר</span>).</i>, dass ein Ganzopfer, das, seiner ursprünglichen Bestimmung gemäss dargebracht, der Veruntreuung untersteht<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> da es ganz auf dem Altar dargebracht wird, also Gott angehört.</i>, wenn man seine Bestimmung geändert hat<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> und es als Sündopfer dargebracht hat.</i>, der Veruntreuung erst recht untersteht? Darauf sagte zu ihm R. Josua: Nein, wenn du vom Sündopfer sprichst<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> es als Beweis heranziehst, weil es in dem angezogenen Falle der Veruntreuung nicht untersteht.</i>, das man mit geänderter Bestimmung, mit der Bestimmung als Ganzopfer, dargebracht hat, da hat man die Bestimmung geändert in etwas, das der Veruntreuung untersteht<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> man hat es als Ganzopfer dargebracht, und das Ganzopfer untersteht der Veruntreuung.</i>, willst du daraus auf das Ganzopfer schliessen, das man mit geänderter Bestimmung, mit der Bestimmung als Sündopfer, dargebracht hat, wo man die Bestimmung geändert hat in etwas, das der Veruntreuung nicht untersteht? Darauf sagte zu ihm R. Elieser: Hochheiliges, das man auf der Südseite<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> anstatt, wie vorgeschrieben, auf der Nordseite; das Opfer wird dadurch, weil nicht am rechten Orte geschlachtet, untauglich.</i> geschlachtet hat und mit der Bestimmung als Einfach-Heiliges<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> das allein würde das Opfer nicht untauglich machen, denn für die Halacha hat die Ansicht des Simon, Bruders des Asarja, (I, 2) keine Geltung, sondern der Ausspruch der ersten Mischna, dass alle Opfer tauglich sind, auch wenn sie unter einem anderen Namen geschlachtet worden sind, ausser dem Pesach- und dem Sündopfer.</i> geschlachtet hat, mag den Gegenbeweis liefern, denn da hat man die Bestimmung geändert in etwas, das nicht der Veruntreuung untersteht<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> Von Einfach-Heiligem unterstehen nur die auf den Altar kommenden Opferstücke nach der Sprengung des Blutes der Veruntreuung; alles Übrige untersteht bei ihm als nicht Gott angehörend von vorneherein nicht der Veruntreuung.</i>, und dennoch untersteht es<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> das Fleisch auch nach der Sprengung des Blutes.</i> der Veruntreuung<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> weil das Opfer schon vorher untauglich geworden ist, da man es nicht an dem rechten Orte geschlachtet hat, das Fleisch also durch die Sprengung des Blutes nicht für die Priester erlaubt geworden ist.</i>, du brauchst dich also auch nicht zu verwundern, dass auch das Ganzopfer, obwohl man seine Bestimmung geändert hat in etwas, das nicht der Veruntreuung untersteht<sup class="footnote-marker">30a</sup><i class="footnote"> indem man es als Sündopfer dargebracht hat.</i>, der Veruntreuung dennoch untersteht! Darauf sagte zu ihm R. Josua: Nein, wenn du von Hochheiligem sprichst, das man auf der Südseite geschlachtet und mit der Bestimmung als Einfach-Heiliges geschlachtet hat, da hat man die Bestimmung geändert in etwas, bei dem es Verbotenes und Erlaubtes gibt<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> die Opferstücke von dem Einfach-Heiligen unterstehen nach der Sprengung des Blutes dem Verbot der Veruntreuung, das Fleisch dagegen nicht.</i>, willst du daraus auf das Ganzopfer schliessen, wo man die Bestimmung geändert hat in etwas, das ganz erlaubt ist<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> von dem Vogel-Sündopfer wird nichts auf dem Altar geopfert, sondern es gehört ganz den Priestern, es untersteht von ihm also nach der Sprengung des Blutes nichts mehr dem Verbot der Veruntreuung.</i> ?
+Hat man mit der Linken<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> das Abdrücken durfte nur mit der rechten Hand geschehen, nach dem Grundsatze (Talmud 24 b): <span dir="rtl">כל מקום שנאמר אצבע וכהונה אינה אלא ימין</span> überall, wo es bei einer Opferhandlung ausdrücklich heisst, dass sie mit dem Finger oder dass sie von dem Priester auszuführen sei, darf sie nur mit der Rechten ausgeführt werden. Beim Abdrücken heisst es (Lev. 1, 15): der Priester bringe es an den Altar und drücke den Kopf ab. Hat der Priester mit der linken Hand abgedrückt, so ist das Opfer deshalb untauglich.</i> abgedrückt oder bei Nacht<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> Das Darbringen der Opfer durfte nur am Tage geschehen; das wird aus der Schriftstelle Lev. 7, 38 geschlossen, weil es dort heisst: an dem Tage, an dem er den Kindern Israel ihre Opfer darzubringen geboten hat. Hat man bei Nacht abgedrückt, ist deshalb das Opfer ebenfalls untauglich.</i>, hat man Nicht-Heiliges<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> einen nicht-heiligen Vogel.</i> drinnen<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> Nicht-Heiliges durfte nicht im Heiligtum geschlachtet werden, weil es heisst (Deut. 12, 2) wenn entfernt von dir sein wird der Ort, den der Ewige dein Gott erwählen wird, seinen Namen dorthin zu legen, so kannst du schlachten … und essen in deinen Toren ganz nach Herzenslust; daraus wird gefolgert: entfernt von dem Orte, ausserhalb des Heiligtums, darfst du Nicht-Heiliges schlachten und das Geschlachtete essen, aber nicht im Heiligtum (Kidduschin 57b). Hatte man Nicht-Heiliges im Heiligtum geschlachtet, so durfte es nicht gegessen werden.</i> oder Heiliges draussen<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> Das Schlachten von Heiligem ausserhalb des Heiligtums war bei Ausrottungsstrafe verboten (Lev. 17, 3 u. 4), das ausserhalb Geschlachtete (<span dir="rtl">שחוטי חוץ</span>) durfte nicht gegessen werden.</i> geschlachtet, so verunreinigt es nicht beim Schlingen<sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> Als Grund für das mit der Linken und bei Nacht Abgedrückte wird angegeben, weil das Opfer, trotzdem es dadurch untauglich geworden, wenn es einmal auf den Altar heraufgekommen ist, nicht wieder heruntergenommen wird, wie Alles, was erst im Heiligtum untauglich geworden ist (s. weiter IX, 2), es aber doch nicht, trotzdem das Abdrücken nicht vorschriftsmässig ausgeführt worden ist, als <span dir="rtl">נבלה</span> betrachtet wird; dass R. Jehuda, dessen Ansicht von der Halacha acceptiert wird, dort entscheidet, das bei Nacht Geschlachtete müsse wieder heruntergenommen werden, bezieht sich nach der Erklärung von Tosafot nur auf Viehopfer, nicht auf Vogelopfer. Nicht-Heiliges, das im Heiligtum geschlachtet worden ist, verunreinigt nicht, trotzdem es durch das Schlachten nicht zum Genuss erlaubt wird, weil in dem Schriftvers (Lev. 17, 15) neben <span dir="rtl">נבלה</span> auch <span dir="rtl">טרפה</span> genannt wird; das wolle besagen, dass nur da, wo, wie bei dem <span dir="rtl">טרפה</span>, kein Unterschied zwischen innerhalb und ausserhalb des Heiligtums besteht, diese Verunreinigung eintritt, nicht aber bei Nicht-Heiligem, das im Heiligtum geschlachtet worden ist, wo nur in der Ausführung des Schlachtens im Heiligtum der Verstoss liegt. Heiliges, das ausserhalb geschlachtet worden ist, verunreinigt nicht, trotzdem für das Vogelopfer nicht das Schlachten, sondern das Abdrücken die vorgeschriebene Tötungsart ist, weil aus Lev. 17, 4 gefolgert wird, dass auch auf das Schlachten von Vogelopfern ausserhalb des Heiligtums die Ausrottungsstrafe steht (Talmud 107 a), es wird also das Schlachten von Vogelopfern ausserhalb des Heiligtums dem Schlachten von Viehopfern gleich geachtet und ist deshalb das Geschlachtete nicht als <span dir="rtl">נבלה</span> zu betrachten (Talmud).</i>; hat man mit einem Messer abgedrückt<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> Das Abdrücken mit einem Messer kann weder als <span dir="rtl">מליקה</span> gelten, da diese nur mit dem Fingernagel vorgenommen werden darf, noch auch als Schlachten, da damit gegen die Grundvorschriften des Schlachtens verstossen wird (s. Chullin I, 4), das Tier ist also nicht auf vorgeschriebene Weise getötet und deshalb <span dir="rtl">נבלה</span>.</i>, hat man Nicht- Heiliges drinnen oder Heiliges draussen abgedrückt<sup class="footnote-marker">40</sup><i class="footnote"> Das Abdrücken gilt als vorschriftsmässige Tötung nur für Heiliges im Heiligtum; in beiden Fällen ist daher das Tier nicht auf vorgeschriebene Weise getötet worden und deshalb <span dir="rtl">נכלה</span>. Über den Fall, dass man Nicht-Heiliges draussen abgedrückt hat, siehe weiter Note 45.</i>, waren es Turteltauben, deren Zeit noch nicht gekommen<sup class="footnote-marker">41</sup><i class="footnote"> dass sie als Opfer verwendet werden dürfen. Von <span dir="rtl">תורים</span> durften nur die älteren und von <span dir="rtl">יונים</span> nur die jüngeren verwendet werden. Die Altersgrenze wurde an der Färbung der Flügel erkannt (s. Chullin 22b).</i>, oder junge Tauben, deren Zeit schon vorüber war, war ein Flügel vertrocknet<sup class="footnote-marker">42</sup><i class="footnote"> Auch bei dem Vogelopfer galt das Fehlen eines Gliedes als ein Fehler, der es zum Darbringen untauglich machte, obwohl im Übrigen das Vogelopfer nicht wie das Viehopfer <span dir="rtl">תמים</span>, fehlerlos, zu sein brauchte (<span dir="rtl">אין תמות וזכרות בעופות</span>).</i>, ein Auge erblindet<sup class="footnote-marker">43</sup><i class="footnote"> durch Auslaufen des Auges, da blosses Erblinden des Auges das Vogelopfer nicht untauglich macht.</i>, ein Fuss abgehauen, so verunreinigt es beim Schlingen<sup class="footnote-marker">44</sup><i class="footnote"> da in allen diesen Fällen das Abdrücken nicht als die vorschriftsmässige Tötungsart betrachtet werden kann, da das Opfer nicht dargebracht werden darf und selbst, wenn es auf den Altar gebracht worden ist, wieder heruntergenommen werden muss (s. oben Note 38).</i>. Dieses ist die Regel<sup class="footnote-marker">45</sup><i class="footnote"> Durch diese Regel werden noch 2 Fälle mit einbezogen, die im Obigen nicht ausdrücklich erwähnt sind, nämlich: wenn man Heiliges im Heiligtum anstatt abzudrücken geschlachtet hat, so verunreinigt es nicht und, wenn man Nicht-Heiliges ausserhalb des Heiligtums abgedrückt hat, so verunreinigt es (Talmud).</i>: Wo die Untauglichkeit im Heiligtum eingetreten ist, verunreinigt es nicht beim Schlingen<sup class="footnote-marker">46</sup><i class="footnote"> weil es da nach IX, 2, wenn es einmal auf den Altar gekommen ist, nicht wieder heruntergenommen wird, es also nicht als <span dir="rtl">נבלה</span> betrachtet wird. Das <span dir="rtl">פסולו בהדש</span> wird verschieden gedeutet. Raschi und Bartenura erklären: wo die Untauglichkeit erst im Heiligtum entstanden ist, es vorher aber tauglich war. Nach Tosafot heisst es: wo die Untauglichkeit erst entstanden ist, nachdem es geschlachtet und durch die Berührung mit den heiligen Gefässen geheiligt worden war, <span dir="rtl">בקדש</span> abstrakt gefasst = im Zustande der Heiligkeit. Eine dritte Erklärung ist: wo die Untauglichkeit mit seinem Charakter als Heiligem zusammenhängt, während <span dir="rtl">אין פסולו בקדש</span> das genannt wird, was aus irgend einem anderen davon unabhängigen Grunde untauglich ist (<span dir="rtl">פנים מאירות</span> zu Sebachim 68 b).</i>, ist die Untauglichkeit nicht erst im Heiligtum eingetreten, verunreinigt es beim Schlingen. Hat<sup class="footnote-marker">47</sup><i class="footnote"> In den Talmudausgaben und in der Mischna ed. Lowe steht dieser Satz am Anfange unserer Mischna.</i> einer von den hierzu<sup class="footnote-marker">48</sup><i class="footnote"> zum Opferdienst.</i> Untauglichen<sup class="footnote-marker">49</sup><i class="footnote"> s. II, 1.</i> abgedrückt, ist das Abdrücken ungiltig<sup class="footnote-marker">50</sup><i class="footnote"> da das Abdrücken im Gegensatz zum Schlachten eine Opferhandlung ist, die nur der Priester vollziehen darf.</i>, aber es verunreinigt nicht beim Schlingen<sup class="footnote-marker">51</sup><i class="footnote"> das Tier ist in der vorgeschriebenen Weise getötet worden und daher nicht <span dir="rtl">נבלה</span>, wenn auch, weil es durch einen hierzu Untauglichen geschehen ist, das Opfer untauglich ist und nicht gegessen werden darf.</i>.
+Hat man abgedrückt,<sup class="footnote-marker">52</sup><i class="footnote"> ein Vogelopfer im Heiligtum.</i> und es stellt sich heraus, dass es trefa<sup class="footnote-marker">53</sup><i class="footnote"> Trefa heisst ein Tier, wenn an ihm eine Verletzung gefunden wird, in deren Folge es keine 12 Monate leben könnte; von einem solchen Tiere darf nichts gegessen werden, und es darf auch nicht als Opfer dargebracht werden (s. weiter VIII, Note 13.)</i> ist, R. Meïr sagt: Es verunreinigt nicht beim Schlingen<sup class="footnote-marker">54</sup><i class="footnote"> da es in der vorgeschriebenen Weise getötet worden ist, ist es nicht <span dir="rtl">נבלה</span>, trotzdem es schon vorher trefa und deshalb zum Genuss verboten war, und durch das Abdrücken nicht zum Genuss erlaubt geworden ist.</i>, R. Jehuda sagt: Es verunreinigt beim Schlingen<sup class="footnote-marker">55</sup><i class="footnote"> Nach Ansicht des R. Jehuda nützt bei einem Vogel, der trefa ist, weder das Schlachten noch das Abdrücken, sondern, wie immer er getötet worden oder ob er von selbst verendet ist, er ist immer <span dir="rtl">נבלה</span> (s. Teharot I, 1); die Begründung s. weiter Note 65.</i> Es sagte R. Meïr: Wie? Wenn beim Viehaas, das durch Berühren und Tragen verunreinigt<sup class="footnote-marker">56</sup><i class="footnote"> Lev. 11, 39. 40.</i>, durch das Schlachten das Trefa von der Unreinheit rein bleibt<sup class="footnote-marker">57</sup><i class="footnote"> d. h. trotzdem das Tier trefa ist, wenn es vorschriftsmässig geschlachtet wird, die Unreinheit von <span dir="rtl">נבלה</span> nicht eintritt. Es wird dies aus dem einschränkendem <span dir="rtl">הבהמה</span> “<span dir="rtl">מן</span>„ (Lev. 11, 39) geschlossen: wenn „von“ den Tieren eines stirbt, so verunreinigt es. Das Schlachten eines Tieres, das trefa ist, wäre eigentlich dem Selbstverenden gleich zu achten, da das Tier auch durch das Schlachten nicht für den Genuss erlaubt wird. Die Schrift gebraucht aber den Ausdruck <span dir="rtl">מן הבהמה</span>, um anzudeuten, dass es auch Fälle gibt, wo Tiere, die so wie von selbst verendet sind, dennoch nicht <span dir="rtl">נבלה</span> werden, und zwar sind damit Tiere gemeint, die trefa sind, wenn sie vorschriftsmässig geschlachtet worden sind (s. auch Chullin IV, 4).</i>, ist es da nicht folgerichtig<sup class="footnote-marker">58</sup><i class="footnote"> nach der Schlussfolgerung vom Schwereren auf das Leichtere.</i>, dass beim Vogelaas, das nicht durch Berühren und Tragen verunreinigt<sup class="footnote-marker">59</sup><i class="footnote"> da Lev. 11, 39 nur vom Vieh, nicht von Vögeln die Rede ist, und Lev. 22, 8, wo nur Vogelaas gemeint sein kann, da nur bei diesem eine Verunreinigung erst beim Essen eintritt, es ausdrücklich heisst <span dir="rtl">לא יאכל לטמאה בה</span> er soll es nicht „essen“, sich daran zu verunreinigen, woraus zu entnehmen ist, dass die Verunreinigung nur durch das Essen, nicht aber durch Berühren oder Tragen eintritt.</i>, umsomehr durch das Schlachten das Trefa von der Unreinheit rein bleibt? Wie wir nun beim Schlachten, durch das es zum Genuss tauglich wird, finden<sup class="footnote-marker">60</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">מה מצינו</span> eine der talmudischen Deutungsregeln: aus dem, was für Eines gilt, wird der Schluss gezogen, dass dasselbe auch für ein Anderes, das ihm gleich ist, gilt.</i>, dass dadurch das Trefa von der Unreinheit rein bleibt, so muss auch beim Abdrücken<sup class="footnote-marker">61</sup><i class="footnote"> des Vogelopfers im Heiligtum.</i>, durch das es zum Genuss tauglich wird<sup class="footnote-marker">62</sup><i class="footnote"> für die Priester oder für den Altar (s. II Note 26).</i>, das Trefa von der Unreinheit rein bleiben. R. Jose sagt: Genug<sup class="footnote-marker">63</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">דיו</span> eine Abkürzung für den Satz: <span dir="rtl">דיו לבא מן הדין להיות כנדון</span> d. h. bei der Schlussfolgerung vom Leichteren auf das Schwerere oder umgekehrt (<span dir="rtl">קל וחומר</span>) ist der Folgerung genügt, wenn das, worauf gefolgert werden soll, dem, aus dem die Folgerung gezogen wird, gleichgestellt wird (s. Baba kama II Note 27).</i>, wenn es dem Viehaas gleichgestellt wird; durch das Schlachten bleibt es rein<sup class="footnote-marker">64</sup><i class="footnote"> wie beim Viehaas.</i>, durch das Abdrücken aber nicht<sup class="footnote-marker">65</sup><i class="footnote"> die von R. Jose angezogene Regel erkennt auch R. Meïr an, trotzdem will er sie hier nicht angewendet wissen, weil durch den Satz (Lev. 11, 46): <span dir="rtl">זאת תורת הבהמה והעוף </span> diese Vorschriften für das Vieh und für das Geflügel einander gleichgestellt werden, woraus geschlossen wird, dass nicht nur das Geflügel ebenso wie das Vieh geschlachtet werden muss, sondern dass ebenso, wie bei dem Vieh die Unreinheit von <span dir="rtl">נבלה</span> nicht eintritt, wenn es geschlachtet wird, weil durch das Schlachten es zum Genuss erlaubt wird, so auch beim Geflügel die Unreinheit von <span dir="rtl">נבלה</span> nicht eintritt, wenn es abgedrückt wird, wo es durch das Abdrücken zum Genuss erlaubt wird. Nach R. Jehuda dagegen ist daraus, dass Lev. 17, 15 neben <span dir="rtl">נבלה</span>, dem von selbst Verendeten nicht vorschriftsmässig Geschlachteten, noch <span dir="rtl">טרפה</span> besonders genannt wird, zu schlieseen, dass bei einem Tier, das trefa ist, die Unreinheit, von der dort die Rede ist, selbst dann eintritt, wenn es vorschriftsgemäss geschlachtet oder abgedrückt ist (Talmud). Es ergeben sich demnach 3 verschiedene Ansichten: Nach R. Meïr tritt die <span dir="rtl">טומאת בית הבליעה</span> nicht ein, sobald das Tier vorschriftsgemäss geschlachtet oder abgedrückt ist, nach R. Jehuda tritt sie in beiden Fällen ein, nach R. Jose tritt sie beim Abdrücken ein, aber nicht beim Schlachten.</i>.
+
+Chapter 8
+
+Alle Opfer, unter welche zum Umkommen bestimmte Sündopfer<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> das sind Sündopfer-Tiere, die nicht dargebracht werden durften und, weil sie auch zu nichts anderem verwendet werden durften, an einen abgeschlossenen Platz gebracht und dort sich selbst überlassen wurden, bis sie von selbst umkamen. Solcher <span dir="rtl">חטאות המתות</span> gab es fünferlei: 1) das von einem zum Sündopfer geweihten Tiere geworfene Junge, 2) das gegen ein Sündopfer Eingetauschte, 3) das Sündopfer, dessen Eigentümer gestorben war, 4) dessen Eigentümer bereits durch Darbringung eines anderen Opfertieres gesühnt war, 5) das sein Jahresalter überschritten hat (s. Temura IV, 1, 2). Weil es mehrere Arten solcher Tiere gab, steht die Mehrzahl <span dir="rtl">חטאות המתות</span>: eine der Arten von zum Umkommen bestimmten Sündopfern.</i> oder ein zur Steinigung verurteilter Ochse<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Exodus 21, 28—32.</i> sich gemischt haben<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> wörtlich: die (mit anderen Tieren) vermischt worden sind durch zum Umkommen u. s. w. (die sich unter sie gemischt haben).</i>, und wäre es selbst einer unter zehntausend, sind dem Umkommen zu überlassen<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Das unter die Opfer geratene Tier geht nicht in der Mehrheit auf (<span dir="rtl">בטל ברוב</span>), wie sonst Verbotenes, das versehentlich unter Erlaubtes geraten ist, weil lebende Wesen immer als etwas für sich Bestehendes betrachtet werden (<span dir="rtl">בעלי חיים חשיבי</span>) und deshalb niemals in Anderem aufgehen. Da dieses Tier aber zu jeder Verwendung verboten ist und man es unter den Opfertieren, unter die es sich gemischt hat, nicht mehr erkennen kann, so sind sämtliche Opfertiere zu jeder Verwendung verboten und müssen deshalb dem Umkommen überlassen werden.</i>. Hat sich unter sie ein Ochse gemischt, durch den eine Sünde verübt worden ist, indem er entweder nach Aussage nur eines Zeugen<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Nur auf die Aussage zweier Zeugen wurde der Ochse gesteinigt; war nur ein Zeuge da, so konnte man den Ochsen weiter gebrauchen, nur als Opfertier durfte er nicht verwendet werden. Dass ein Tier, das einen Menschen getötet hat, auch wenn keine zwei Zeugen dafür da sind, nicht als Opfer gebraucht werden darf, wird aus dem einschränkenden <span dir="rtl">ומן הצאן</span> (Lev. 1, 2) geschlossen (Temura 28 b).</i> oder nach Aussage der Eigentümer<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Auf die Aussage der Eigentümer wurde der Ochse ebenfalls nicht gesteinigt, nach einer Ansicht, weil die Steinigung des Ochsen eine Busse für die Eigentümer war und bei Selbstbezichtigung man von Zahlung der Busse frei war (<span dir="rtl">מודה בקנס פטור</span>), nach der Ansicht Anderer, weil die Eigentümer nicht als Zeugen gelten konnten, da nach allgemeinem Grundsatz das Zeugnis nahestehender Verwandter der Parteien keine Geltung hat, und inbezug auf sein Eigentum der Eigentümer doch wenigstens ebenso stark interessiert ist wie der nächststehende Verwandte (<span dir="rtl">אדם קרוב אצל ממונו</span>).</i> einen Menschen getötet hat, was<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> irgend ein Tier, das.</i> [einen Menschen] begattet hat oder [von ihm] begattet worden ist<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Zu ergänzen ist aus dem Vorhergehenden: nach Aussage nur eines Zeugen oder nach Aussage der Eigentümer, denn bei Aussage von zwei Zeugen wurde auch hier das Tier gesteinigt (Lev. 20, 15. 16) und durfte zu nichts verwendet werden. Waren aber nicht zwei Zeugen dafür da, so durfte das Tier verwendet werden, als Opfertier durfte es aber nicht gebraucht werden. Letzteres wird daraus gefolgert, weil es von den Tieren, die wegen eines Leibesfehlers nicht dargebracht werden dürfen, heisst (Lev. 22, 25): <span dir="rtl">כי משחתם בהם</span>, denn ihr Makel ist an ihnen, darum werden sie euch nicht wohlgefällig aufgenommen werden. Der Ausdruck <span dir="rtl">השחית</span> ist aber sonst für geschlechtliche Entartung gebräuchlich, wie Gen. 6, 12: <span dir="rtl"> כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ</span> denn es hatte verderbt alles Fleisch seinen Wandel auf der Erde, worunter nach der traditionellen Erklärung die geschlechtliche Entartung zu verstehen ist; daraus wird die Lehre entnommen, dass auch Tiere, die geschlechtlich missbraucht worden sind, nicht als Opfer dargebracht werden dürfen. Nach einer anderen Ansicht wird sie aus dem einschränkenden <span dir="rtl">מן הבקר</span> (Lev. 1, 2) geschlossen (Temura 28 b). Sowohl bei dem Ochsen, der einen Menschen getötet, wie bei dem, der einen Menschen begattet hat oder von ihm begattet worden ist, gibt es noch zwei Fälle, wo dasselbe gilt, wie wenn keine zwei Zeugen da sind, nämlich: wenn das Tier sich unter die Opfer gemischt hat, bevor das Urteil über es gefällt worden ist, und wenn der Mensch, den es getötet oder begattet hat oder von dem es begattet worden ist, ein Götzendiener war; auch in diesen beiden Fällen war nämlich das Tier nur als Opfer nicht zu gebrauchen.</i>, das zum Götzenopfer bestimmt<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">מוקצה</span> von <span dir="rtl">קצה</span> abscheiden, absondern = das zu einem bestimmten Gebrauch Abgesonderte, Bestimmte, bei den Sabbat-Vorschriften: das für eine am Sabbat verbotene Verwendung Bestimmte, hier: das zum Opfer beim Götzendienst bestimmte Tier. Nach Maim. <span dir="rtl">הלכות אסורי מזבח</span> IV, 4, wird das Tier durch die blosse Bestimmung noch nicht zum Opfer untauglich, sondern muss an ihm auch eine Handlung zum Zwecke des Götzendienstes vorgenommen worden sein.</i> war oder götzendienerisch verehrt worden ist<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Dass zum Götzenopfer bestimmte und götzendienerisch verehrte Tiere nicht als Opfer dargebracht werden durften, wird ebenfalls aus der Note 7 angeführten Schriftstelle (Lev. 22, 25) gefolgert, weil der Ausdruck <span dir="rtl">השחית</span> auch für Götzendienst gebraucht wird, wie Deuter. 4, 16: <span dir="rtl">פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל</span> dass ihr nicht ausartet und euch ein Götzenbild machet; nach einer anderen Ansicht wird die Untauglichkeit von <span dir="rtl">מוקצה</span> aus dem einschränkenden <span dir="rtl">מן הצאן</span>, die von <span dir="rtl">נעבד</span> aus <span dir="rtl">מן הבקר</span> geschlossen. Durch Beides wird aber das Tier zu sonstiger Verwendung nicht verboten (Temura 28 b).</i>, oder das als Buhlerinnenlohn gegeben oder für einen Hund eingetauscht worden ist<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> s. Deuter. 23, 19. Näheres darüber Temura VI, 2—4.</i>, ein Bastard<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> z. B. das Junge von einem Schaf und einem Ziegenbock. Dass ein solches Tier zum Opfer untauglich ist, wird daraus entnommen, dass es Lev. 22, 27 heisst: <span dir="rtl">שור או כשב או עז כי יולד </span> „ein Ochse oder ein Schaf oder ein Rind“, nur ein Tier, das entweder der einen oder der anderen dieser Gattungen angehört, darf geopfert werden, nicht aber das aus der Vermischung von zwei verschiedenen Gattungen hervorgegangene.</i>, ein Trefa<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> s. VII, 53. Ist die Verletzung äusserlich nicht zu erkennen, dann kann man ja gar nicht wissen, dass das Tier trefa ist. Ist sie aber äusserlich zu erkennen, dann ist ja das Tier daran von den anderen Tieren, unter die es sich gemischt hat, zu unterscheiden. Im Talmud (74 b) werden aber drei Fälle angeführt, wo ein Tier wegen trefa verboten ist und von einem anderen Tiere dennoch nicht zu unterscheiden ist. Dass ein Tier, das trefa ist, nicht geopfert werden darf, wird aus dem zweiten einschränkenden <span dir="rtl">מן הבקר</span> (Lev. 1, 3) geschlossen: <span dir="rtl">מן הבקר להוציא את הטרפה</span> (Temura 29 a; s. auch Bechorot 57 a und Maimon. <span dir="rtl">הלכות אסורי מזבח</span> II, 10).</i>, ein seitwärts [aus der Gebärmutter] Herausgezogenes<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">דופן</span> = Wand, Seitenwand, daher auch Seite; <span dir="rtl">יוצא דופן</span> heisst das nicht durch natürliche Geburt, sondern durch eine Operation aus der Seite herausgekommene Tier. Dass auch ein solches Tier zum Opfer untauglich ist, wird ebenfalls aus dem Note 12 angeführten Schriftvers (Lev. 22, 27) gefolgert, weil es heisst: <span dir="rtl">כי יולד</span>, es muss auf dem natürlichen Wege geboren sein.</i>, so müssen sie weiden, bis sie einen Leibesfehler<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">יסתאבו</span> von <span dir="rtl">סאב</span> s. Pesachim IX Note 86.</i> bekommen<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> Darbringen kann man sie nicht, da sich ein Tier unter ihnen befindet, das man nicht darbringen darf; ausserhalb des Heiligtums kann man sie nicht schlachten, da Opfer nicht ausserhalb des Heiligtums geschlachtet werden dürfen; sie alle verkaufen und für den Erlös dann die entsprechende Anzahl von Opfern darbringen darf man auch nicht, da zu Opfern geweihte Tiere nicht zu anderer Verwendung verkauft werden dürfen, so lange sie noch für den Altar tauglich sind. Deshalb muss man sie so lange weiden lassen, bis sie sich einen Leibesfehler zugezogen haben, durch den sie untauglich für den Altar werden, und sie dann alle verkaufen.</i>, dann werden sie verkauft, und für den Preis des wertvollsten<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> da man die einzelnen Tiere nicht mehr unterscheiden und daher nicht wissen kann, welchen Wert jedes hatte.</i> unter ihnen bringt man von der betreffenden Art<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> Waren es z. B. 3 Ganzopfer (zu Gemeindeopfern bestimmte oder einem Eigentümer angehörende, nur von diesem Falle spricht hier die Mischna; der Fall, dass Opfertiere verschiedener Gattung oder derselben Gattung aber verschiedenen Eigentümern angehörende unter einander sich gemischt haben, so dass man sie nicht mehr von einander unterscheiden kann, wird erst in der folgenden Mischna behandelt), unter die sich das untaugliche Tier gemischt hat, und es haben beim Verkauf eines der Tiere 12, die anderen 11, 10 und 9 Denare gebracht, so muss man, da das Tier, welches den geringsten Preis gebracht hat, vielleicht gerade das untaugliche Tier war, das sich unter die 3 Ganzopfer gemischt hat, zunächst ein Ganzopfer im Werte des Tieres, das den höchsten Preis gebracht hat, also für 12 Denare bringen, dann eines im Werte des nun unter den 3 anderen wertvollsten, also für 11, und das dritte im Werte des unter den 2 übrigbleibenden wertvollsten, also für 10 Denare. Raschi und Bartenura nehmen an, dass die Mischna hier von dem Falle spricht, dass nur ein Opfer mit einem untauglichen Tiere oder mehreren solchen sich vermischt hat. Dafür spricht das <span dir="rtl"> יביא בדמי היפה שבהן</span>: man bringe [sc. ein Opfer] im Preise des wertvollsten unter ihnen; dagegen spricht aber die Mehrzahl <span dir="rtl">נתערבו</span>, die sich auf das <span dir="rtl">כל הזבחים</span> am Anfang der Mischna bezieht, wo doch von mehreren Opfern die Rede ist, unter die sich das untaugliche Tier gemischt hat.</i>; hat sich [ein Opfer] unter fehlerfreie nichtheilige Tiere gemischt, so werden die nicht-heiligen für den Bedarf der betreffenden Art verkauft<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> Hat z. B. ein Ganzopfer sich unter 10 nichtheilige Tiere gemischt, so bringt der Eigentümer des Ganzopfers eines von den 11 Tieren als Ganzopfer dar, und die übrigen 10 Tiere werden an Andere verkauft, die Ganzopfer darzubringen haben, und also ebenfalls als Ganzopfer dargebracht. Allerdings bringt auf diese Weise der Eigentümer des Opfers, das sich unter die anderen Tiere gemischt hat, anstatt seines ursprünglichen eignen vielleicht jetzt ein fremdes, ihm nicht gehörendes Tier als Opfer dar, und ebenso einer von den zehn, nämlich derjenige, der das Tier erworben hat, das schon vorher zum Ganzopfer bestimmt war und dem ersten Eigentümer gehört; er hat mit seinem Gelde das zehnte von den nicht-heiligen Tieren erwerben wollen, das jetzt der Eigentümer des ersten Ganzopfers darbringt, denn ein Tier, das jemand zum Opfer für sich geweiht hat, kann er nicht einem Anderen zum gleichen Zweck verkaufen, und auch wenn es geschehen ist, darf es dennoch nur als Opfer für den ersten Eigentümer dargebracht werden (s. Pesachim 89 b: <span dir="rtl">המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום</span>). Deshalb ist, ebenso wie in dem Falle der folgenden Mischna, jedes dieser 11 Opfer mit der unbestimmten Bezeichnung: <span dir="rtl">לשם מי שהוא</span> darzubringen, d. h. es soll demjenigen als Opfer angerechnet werden, der der rechtmässige Eigentümer ist; auf diese Weise hat jeder sein Opfer dargebracht, da ja jedem eines von den 11 Opfertieren gehört und nur nicht festzustellen ist, ob es gerade dasjenige ist, das er darbringt. Nach Tosafot ist eine solche ausdrückliche Bezeichnung nicht nötig, sondern bedeutet <span dir="rtl">יקרב לשם מי שהוא</span>: man schlachtet das Opfer, ohne des Eigentümers überhaupt zu erwähnen, nach IV, 6 (s. dort Note 62).</i>.
+[Hat sich vermischt] Heiliges mit Heiligem derselben Art<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> die Opfertiere gehören aber verschiedenen Eigentümern.</i>, so wird dieses dargebracht mit der Bestimmung für den, dem es gehört, und jenes wird dargebracht mit der Bestimmung für den, dem es gehört<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> s. oben Note 19. Sind es jedoch Opfertiere, bei denen die <span dir="rtl">סמיכה</span> vorgeschrieben ist, d. h. auf welche vor der Darbringung die Eigentümer ihre Hände aufzustützen haben (Lev. 1, 4), so dürfen sie nicht dargebracht werden, sondern müssen, wie in den weiter angeführten Fällen, weiden bis sie einen Leibesfehler bekommen, da ja nicht festzustellen ist, wer der Eigentümer des einzelnen Opfers ist (Talmud). Dass die Eigentümer der Opfer gemeinsam ihre Hände auf jedes der Opfer stützen, geht nicht an, weil ein Anderer als der Eigentümer seine Hände nicht auf das Opfer stützen darf, da dieses schon als eine verbotene Nutzniessung von Heiligem betrachtet wird (Tiferet Jisrael).</i>; Heiliges mit Heiligem von anderer Art<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> Opfertiere verschiedener Gattung, die in den Vorschriften über die Blutsprengung oder die Opferung oder das Verzehren des Opferfleisches von einander ab weichen und die deshalb nicht dargebracht werden können, weil man nicht weiss, welcher Gattung die einzelnen Tiere angehören.</i>, so müssen sie weiden, bis sie einen Leibesfehler bekommen, dann werden sie verkauft, und man bringt für den Preis des wertvollsten unter ihnen ein Opfer von der einen Art und für den Preis des wertvollsten unter ihnen ein Opfer von der anderen Art, und das Hinzuzulegende erleidet man an seinem Eigentume Schaden<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> Hat z. B. ein Ganzopfer mit einem Sündopfer sich vermischt, und beim Verkauf bringt das eine Tier 12 Denare, das andere nur 11, so muss man für den Erlös ein Ganzopfer für 12 Denare und ein Sündopfer für 12 Denare bringen, man muss also von seinem eigenen Gelde einen Denar zulegen. Waren es 5 Opfertiere verschiedener Gattung, die unter einander sich gemischt haben, und ein Tier bringt beim Verkauf 12 Denare, die 4 anderen je 11, so muss man von jeder Gattung je ein Tier für 12 Denare darbringen, man muss also 4 Denare von seinem eigenen Gelde zulegen. Das bei dem Verkauf der Tiere gelöste Geld darf man übrigens nicht zum Ankauf der darzubringenden Tiere verwenden, da auch auf dem Erlös noch die Heiligkeit des verkauften Opfertieres ruht und dafür deshalb kein Opfertier anderer Gattung angekauft werden darf. Man muss deshalb, wenn man nach dem Verkauf nun wieder ein Tier ankaufen will, um es als Ganzopfer darzubringen, von seinem eigenen Gelde eine dem Erlös aus dem wertvollsten der Tiere gleiche Summe nehmen und erklären, mit diesem Gelde löse ich den aus dem Ganzopfer erzielten Erlös aus, und für dieses Geld kauft man sodann ein Ganzopfer; in gleicher Weise verfährt man dann bei jedem der Opfer, die man darzubringen hat.</i>. Hat es<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> ein anderes oder mehrere andere Opfertiere.</i> sich mit Erstgeburt oder Zehnt<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> Erstgeburt und Zehnt dürfen nicht, wie andere Opfertiere, wenn sie einen Leibesfehler bekommen, verkauft werden mit der Folge, dass sie durch den Verkauf aufhören, heilig zu sein, indem ihre Heiligkeit auf den für sie erzielten Erlös übergeht, für den dann ein anderes Ersatztier darzubringen ist, sondern es wird, auch wenn sie durch einen Leibesfehler zum Opfern untauglich geworden sind, für sie kein anderes Opfer dargebracht, sie werden vielmehr weiter als heilig betrachtet und, ohne geopfert zu werden, wie jedes andere Zehnt und Erstgeburt von den Eigentümern bezw. von den Priestern verzehrt (s. Temura III, 5).</i> vermischt, so müssen sie weiden, bis sie einen Leibesfehler bekommen<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> dann nimmt man eine Geldsumme in Höhe des Wertes des wertvollsten unter den Tieren für das eine darunter geratene Opfertier — waren es mehrere, so für jedes derselben — und erklärt: durch dieses Geld soll das hierunter befindliche Opfertier ausgelöst sein, und bringt für dieses Geld ein entsprechendes Ersatzopfer. Das ausgelöste Opfertier wird dann mit den anderen Tieren nach Art der Erstgeburt und des Zehnt verzehrt.</i>, und man isst sie dann nach Art<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> Erstgeburt und Zehnt dürfen, auch nachdem sie einen Leibesfehler bekommen haben, nicht auf öffentlichem Platz geschlachtet oder verkauft und ihr Fleisch nicht nach Gewicht verkauft werden (Temura III, 5).</i> der Erstgeburt und des Zehnt. Bei allen [Opfern] ist eine Vermischung möglich, ausser beim Sündopfer mit dem Schuldopfer<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> denn als Schuldopfer wurde nur ein Widder oder ein männliches Schaf dargebracht, als Sündopfer nur ein weibliches Schaf oder ein Ziegenbock; die Tiere waren also stets von einander zu unterscheiden.</i>.
+Haben sich ein Schuldopfer und ein Friedensopfer vermischt<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> Diese beiden Opfergattungen unterscheiden sich nur dadurch, dass das Schuldopfer auf der Nordseite geschlachtet werden musste, das Friedensopfer dagegen überall in der <span dir="rtl">עזרה</span> geschlachtet werden konnte, und in der Art, wie das Fleisch verzehrt wurde (s. V, 5. 7).</i>, (so müssen sie weiden, bis sie einen Leibesfehler bekommen)<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> dann werden sie verkauft u. s. w., wie es in der vorhergehenden Mischna für den Fall vorgeschrieben ist, dass sich Heiliges mit Heiligem von anderer Art vermischt hat. In der Mischna ed. Lowe und in den Talmud-Ausgaben fehlt der eingeklammerte Satz, wodurch an dem Sinn des Ganzen nichts geändert wird.</i>, R. Simon sagt<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> Nach Ansicht des R. Simon können in diesem Falle die Opfertiere selbst dargebracht werden, da ja auch die Friedensopfer auf der Nordseite geschlachtet werden dürfen.</i>: Beide werden auf der Nordseite geschlachtet<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> indem man dabei unbestimmt lässt, als was und für wen jedes der beiden Opfer geschlachtet wird (s. oben Note 19).</i> und verzehrt nach Art des Strengeren von ihnen<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> das ist das Schuldopfer. Das Fleisch beider Tiere darf also nur innerhalb der <span dir="rtl">עזרה</span> von den männlichen Priestern den Tag und die darauf folgende Nacht bis Mitternacht verzehrt werden.</i>. Darauf sagten sie<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> die anderen Weisen.</i> zu ihm: Man veranlasst nicht, dass Heiliges untauglich wird<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> Das Fleisch des Friedensopfers hätte von jedermann und noch die ganze Nacht und den folgenden Tag gegessen werden dürfen. Dadurch, dass es jetzt auch nur von den männlichen Priestern und bis Mitternacht gegessen werden darf, kann sehr leicht etwas davon übrig bleiben und so vor der Zeit als <span dir="rtl">נותר</span> untauglich werden. <span dir="rtl">מביאין לבית הפסול </span> wörtlich: in den Raum für Untaugliches kommen lassen, <span dir="rtl">בית</span> hier vielleicht in übertragenem Sinne gebraucht: in den Bereich des Untauglichen kommen lassen.</i>. Sind Fleisch-Stücke mit Fleisch-Stücken vermischt worden, von Hochheiligem<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> das, wie das Fleisch des Sündopfers und des Schuldopfers, nur in der <span dir="rtl">עזרה</span> und nur von den männlichen Priestern verzehrt werden durfte.</i> mit Einfach-Heiligem<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> das, wie das Dankopfer, in der ganzen Stadt und von jedermann verzehrt werden durfte.</i>, von solchen, die nur einen Tag gegessen werden<sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> wie das Dankopfer.</i>, mit solchen, die zwei Tage gegessen werden dürfen<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> wie das Friedensopfer.</i>, muss man sie nach Art des Strengeren von ihnen verzehren<sup class="footnote-marker">40</sup><i class="footnote"> In diesen Fällen stimmen auch die anderen Weisen dem R. Simon zu, da es hier keinen anderen Ausweg gibt.</i>.
+Wenn Glieder von einem Sündopfer<sup class="footnote-marker">41</sup><i class="footnote"> die zum Verzehren durch die Priester bestimmt sind.</i> mit Gliedern von einem Ganzopfer<sup class="footnote-marker">42</sup><i class="footnote"> die auf dem Altar geopfert werden sollen. Hier heisst es nicht wie in der vorhergehenden Mischna <span dir="rtl">חתיכות</span> Fleischstücke, sondern <span dir="rtl">אברים</span> Glieder, weil das Ganzopfer nur in seine Glieder zerlegt werden, diese aber nicht weiter zerschnitten werden durften (Chullin 11a: <span dir="rtl">ונתח אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחים</span>); es können daher nur Glieder von einem Sündopfer mit Gliedern von einem Ganzopfer sich vermischen.</i> vermischt worden sind, so sagt R. Elieser: Man legt sie oben hinauf<sup class="footnote-marker">43</sup><i class="footnote"> auf das Altarfeuer.</i>, und ich betrachte das Fleisch des Sündopfers, das oben liegt, als wäre es Holz<sup class="footnote-marker">44</sup><i class="footnote"> Das Fleisch des Sündopfers darf nicht geopfert werden. Es wird dies aus Lev. 2, 11 geschlossen. Der Satz <span dir="rtl">כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה׳</span> wird von der Tradition dahin ausgelegt, dass, ebenso wie aller Sauerteig und aller Honig, so auch alles dasjenige nicht geopfert werden darf, wovon das Feueropfer dem Ewigen bereits dargebracht worden ist (<span dir="rtl">ממנו אשה לה׳</span>). Dieses Verbot wird aber nach R. Elieser durch den folgenden Schriftvers wieder beschränkt. Dort heisst es: <span dir="rtl">ואל המזבח לא יעלו לריח ניחח</span> auf den Altar soll es nicht heraufkommen zum Wohlgeruch; nur zum Zwecke des Wohlgeruchs darf Derartiges nicht auf den Altar gebracht werden, wohl aber, wenn man die Absicht hat, es nur als Brennstoff zu verwenden. Damit nun die Glieder des Ganzopfers, wie vorgeschrieben, auf dem Altar geopfert werden können, bringt man nach R. Elieser die sämtlichen Glieder auf den Altar mit der Absicht, dass die Glieder, welche von dem Ganzopfer herrühren, als Opfer und die andern Glieder als einfacher Brennstoff, wie das Holz, dort verbrennen.</i>. Die Weisen sagen<sup class="footnote-marker">45</sup><i class="footnote"> Nach Ansicht der Weisen besagt das Wörtchen <span dir="rtl">אתם</span> im ersten Versteile von Lev. 2, 12, dass der das Verbot beschränkende zweite Versteil <span dir="rtl">ואל המזבח לא יעלו לריח ניחח</span> nur für das Verbot von Sauerteig und Honig, worauf sich das <span dir="rtl">אתם</span> bezieht, gilt, nicht aber für das Verbot von Solchem, wovon schon das Feueropfer dem Ewigen dargebracht worden ist; dieses darf unter keinen Umständen auf den Altar gebracht werden.</i>: Man lässt ihr Aussehen verkommen<sup class="footnote-marker">46</sup><i class="footnote"> Man kann sie nicht opfern, da ja Stücke darunter sind, die nicht auf den Altar gebracht werden dürfen; man darf sie auch nicht sofort verbrennen, da Heiliges, so lange es nicht untauglich geworden ist, nicht vernichtet werden darf. Man muss daher warten, bis das Fleisch durch Verlust seiner Frische oder dadurch, dass es <span dir="rtl">נותר</span> geworden, zum Essen untauglich geworden ist, und es dann verbrennen. Über den Ausdruck <span dir="rtl">תעובר צורתן</span> s. Pesachim VII Note 52.</i> und schafft<sup class="footnote-marker">47</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">ויצאו</span> das Intransitivum für das Passiv des Transitivum wie II Note 43.</i> sie dann nach dem Verbrennungsraum<sup class="footnote-marker">48</sup><i class="footnote"> S. Pesachim VIII Note 18 und IX Note 49.</i>.
+Opferglieder<sup class="footnote-marker">49</sup><i class="footnote"> von Ganzopfern.</i> mit Gliedern von mit einem Leibesfehler behafteten Tieren<sup class="footnote-marker">50</sup><i class="footnote"> Unter die zu opfernden Glieder mehrerer Ganzopfer sind die Glieder eines mit einem Leibesfehler behafteten Tieres geraten, die nicht geopfert werden dürfen. Die Mehrzahl “<span dir="rtl">בעלי מומין</span>„ ist zu erklären: die Glieder eines von solchen mit einem Leibesfehler behafteten Tieren. In diesem Falle darf selbst nach R. Elieser nicht das für den Altar Untaugliche zusammen mit dem Tauglichen auf den Altar gebracht werden, indem man das Untaugliche nur als Brennstoff betrachtet, wie in der vorhergehenden Mischna, weil alles von einem mit einem Leibesfehler behafteten Tiere Herrührende als minderwertig betrachtet wird und deshalb überhaupt nicht, auch nicht als Brennstoff, auf den Altar gebracht werden darf.</i>, R. Elieser sagt: Wenn man den Kopf eines von ihnen dargebracht hat<sup class="footnote-marker">51</sup><i class="footnote"> bevor man erfahren, dass unter die zu opfernden Glieder die Glieder eines Tieres geraten waren, die nicht geopfert werden dürfen.</i>, kann man alle Köpfe darbringen<sup class="footnote-marker">52</sup><i class="footnote"> Da unter den Köpfen sich nur einer befunden hat, der nicht geopfert werden durfte, so nehme ich an, dass der bereits geopferte Kopf derjenige war, der nicht hätte geopfert werden dürfen, und die anderen Köpfe dürfen deshalb alle geopfert werden. Nach der Ausführung im Talmud ist dies jedoch auch nach R. Elieser nur in der Weise gestattet, dass immer zwei Köpfe zugleich geopfert werden, so dass darunter immer wenigstens einer sich befindet, der mit Bestimmtheit nicht der zur Opferung verbotene ist. Einzeln dagegen dürfen die Köpfe nicht geopfert werden, da es doch ebenso gut möglich ist, dass der verbotene sich noch unter ihnen befindet, und das Verbotene für sich allein auf keinen Fall auf den Altar gebracht werden darf.</i>, die Kniestücke<sup class="footnote-marker">53</sup><i class="footnote"> Die Mischna-Ausgabe Lowe liest richtig <span dir="rtl">כרעיו</span> statt des <span dir="rtl">כרעו</span> in unseren Mischna-Ausgaben; die Kniestücke wurden nach Tamid IV, 3 stets zusammengehalten und dargebracht.</i> eines von ihnen, kann man alle Kniestücke darbringen. Die Weisen aber sagen: Selbst wenn man alle ausser einem<sup class="footnote-marker">54</sup><i class="footnote"> d. h. einem Paare, das man nach Ansicht des R. Elieser noch darbringen kann; denn wenn nicht mehr ein Paar gleicher Glieder, sondern nur eines davon übrig geblieben ist, darf es ja auch nach R. Elieser nicht mehr geopfert werden (Talmud).</i> dargebracht hat, muss dieses nach dem Verbrennungsraum<sup class="footnote-marker">55</sup><i class="footnote"> S. Note 48.</i> geschafft werden.
+Blut, das sich mit Wasser vermischt hat<sup class="footnote-marker">56</sup><i class="footnote"> indem Wasser in das Blut hineingegossen worden ist oder das Blut in einem Strom in Wasser hineingegossen worden ist; ist aber das Blut in das Wasser tropfenweise gegossen worden, z. B aus einem Gefäss mit so enger Öffnung, dass das Blut nur tropfenweise hinausfliessen konnte, so ist es nicht mehr zu gebrauchen, weil jeder Tropfen, sobald er für sich allein in das Wasser hineingekommen ist, sofort als in dem Wasser aufgegangen betrachtet wird und, was einmal im Wasser aufgegangen ist, nachher nicht wieder den Charakter von Blut erhalten kann, wenn schliesslich selbst mehr Blut als Wasser in dem Gefässe ist (Talmud).</i>, ist, wenn es das Aussehen von Blut hat<sup class="footnote-marker">57</sup><i class="footnote"> nicht wie rötlich gefärbtes Wasser sondern wie Blut aussieht.</i>, tauglich<sup class="footnote-marker">58</sup><i class="footnote"> und darf, trotzdem es mit Wasser gemischt ist, gesprengt werden.</i>; hat es sich mit Wein<sup class="footnote-marker">59</sup><i class="footnote"> mit rotem Wein, der im Aussehen von Blut nicht zu unterscheiden ist.</i> vermischt, betrachtet man diesen, als wäre er Wasser<sup class="footnote-marker">60</sup><i class="footnote"> und wenn in der Mischung so viel Blut ist, dass diese dann das Aussehen von Blut gehabt hätte, so ist es tauglich.</i>; hat es sich mit Blut von einem<sup class="footnote-marker">61</sup><i class="footnote"> nicht-heiligen, nicht als Opfer geschlachteten.</i> Vieh oder mit Blut von einem Wild vermischt, betrachtet man dieses, als wäre es Wasser<sup class="footnote-marker">62</sup><i class="footnote"> In diesen Fällen stimmen auch die anderen Weisen der Ansicht des R. Elieser in Mischna 4 zu, dass das nicht für den Altar bestimmte, das mit dem zu sprengenden Blut sich vermischt hat, mit diesem zusammen auf den Altar gebracht werden darf, weil hier dadurch keine Opfervorschrift verletzt wird, wie durch die Darbringung des Fleisches von einem Sündopfer, das zum Verzehren und nicht zur Opferung bestimmt ist (Tosafot 77 b s. v. <span dir="rtl">בדם בהמה</span>).</i>. R. Jehuda sagt: Blut hebt niemals Blut auf<sup class="footnote-marker">63</sup><i class="footnote"> Beim Opferdienst des Versöhnungstages wurde nach Joma V, 4 das Blut des Stieres mit dem Blut des Bockes zusammengegossen und dann davon auf den Altar gesprengt. Trotzdem heisst es Lev. 16, 18: <span dir="rtl"> ולקח מדם הפר ומדם השעיר</span> er nehme von dem Blute des Stiers und vom Blute des Bockes und gebe es an die Hörner des Altars ringsum. Es werden also beide Blutarten, trotzdem sie mit einander vermischt worden sind und die Blutmenge vom Stier jedenfalls grösser ist als die vom Bock, dennoch weiter jede für sich benannt. Daraus schliesst R. Jehuda, dass Blut in Blut und überhaupt eine Flüssigkeit oder Masse in einer anderen gleichartigen niemals aufgeht (<span dir="rtl">מין במינו לא בטל</span>) s. Menachot 22 a. Deshalb darf nach R. Jehuda das Blut selbst dann gesprengt werden, wenn es sich mit einer noch so grossen Menge anderen von einem nicht-heiligen Tiere herrührenden Blutes vermischt hat.</i>.
+Hat es sich mit Blut von untauglichen Opfern<sup class="footnote-marker">64</sup><i class="footnote"> sei es, dass sie an sich schon vorher untauglich waren, sei es, dass sie durch einen Verstoss bei den Opferhandlungen untauglich geworden sind.</i> vermischt, so giesst man es in den Wasserarm<sup class="footnote-marker">65</sup><i class="footnote"> der durch die Opferhalle fliesst.</i>, mit nachgesickertem Blut<sup class="footnote-marker">66</sup><i class="footnote"> S. III Note 8.</i>, so giesst man es in den Wasserarm<sup class="footnote-marker">67</sup><i class="footnote"> Selbst wenn nur eine geringe Menge von dem nachgesickerten Blut oder dem Blut eines untauglichen Opfers in das zu sprengende Blut geraten ist, darf dieses nicht wie bei der Vermischung von Blut mit dem Blut von einem nicht-heiligen Tiere oder von einem Wild gesprengt werden (s. Mischna 6), weil Blut von untauglichen Opfern sich häufig in der Opferhalle befindet; es ist deshalb zu befürchten, dass, wenn es erlaubt wird, solches Blut, wenn es mit zu sprengendem Blut sich vermischt hat, zu sprengen, man leicht dazu kommen könnte, es für erlaubt zu halten, es auch für sich allein zu sprengen, was bei einer Vermischung von Opferblut mit Blut von einem nicht-heiligen Tiere oder von Wild nicht zu befürchten ist.</i>; R. Elieser erklärt es für tauglich<sup class="footnote-marker">68</sup><i class="footnote"> wie bei der Vermischung mit Blut von einem nicht-heiligen Tiere, nämlich wenn in der Mischung die Menge des tauglichen Blutes so gross ist, dass, wenn das andere Blut Wasser wäre, die Mischung das Aussehen von Blut haben würde. Die abweichende Ansicht R. Eliesers bezieht sich nur auf den letzten Fall, wenn das zu sprengende Blut mit nachgesickertem Blut sich vermischt hat, und wird im Talmud folgendermassen begründet. Die Menge des nachsickernden Blutes ist zumeist doch geringer als die Menge des beim Schlachten ausströmenden Blutes; deshalb wird auch in der Mischung in den meisten Fällen mehr von dem zum Sprengen tauglichen Blute sein als von dem anderen, und daher das untaugliche in dem tauglichen aufgehen. Daraus aber, dass es erlaubt ist, das untaugliche Blut, wenn es in dem tauglichen aufgegangen ist, zu sprengen, wird niemand die Erlaubnis herleiten, das untaugliche Blut auch für sich allein zu sprengen. Die anderen Weisen dagegen sind der Ansicht: da es doch auch vorkommen kann, dass eine geringe Menge tauglichen Blutes mit einer so grossen Menge nachgesickerten Blutes sich vermischt, dass, wenn dieses Wasser wäre, die Mischung nicht mehr das Aussehen von Blut haben würde, so ist es aus dem angegebenen Grunde verboten, das Blut zu sprengen, selbst wenn nur wenig nachgesickertes Blut mit dem tauglichen Blute sich vermischt hat. Nach einer anderen Erklärung im Talmud bezieht sich die abweichende Ansicht R. Eliesers auf beide Fälle, auch auf den Fall, dass das Blut sich mit Blut von untauglichen Opfertieren vermischt hat, weil nach Ansicht R. Eliesers, wo es sich um Heiliges handelt, aus der blossen Befürchtung, dass daraus in einem anderen Falle ein Irrtum hervorgehen könnte, ein an sich zur Darbringung Taugliches nicht für untauglich erklärt werden kann. Gegen diese Erklärung wird aber geltend gemacht, dass dann die Mischna beide Fälle hätte zusammenziehen und so hätte lauten müssen: Hat es sich mit Blut von untauglichen Opfern oder mit nachgesickertem Blut vermischt, so giesst man es in den Wasserarm, R. Elieser erklärt es für tauglich.</i>. Hat man es, ohne zu fragen<sup class="footnote-marker">69</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">נמלך</span> sich beraten, hier: die gesetzliche Entscheidung einholen.</i>, gesprengt, so ist es tauglich.
+… Blut von Fehlerfreien mit Blut von Fehlerhaften, so wird es in den Wasserarm gegossen<sup class="footnote-marker">70</sup><i class="footnote"> auch wenn nur wenig von dem untauglichen Blut mit einer grossen Menge von dem tauglichen sich vermischt hat. Der Grund ist hier nach Raschi derselbe wie in der vorhergehenden Mischna (s. Note 67), und da Blut von fehlerhaften Opfertieren sich häufig in der Opferhalle befindet, so stimmt hier auch R. Elieser zu. Nach Anderen (Bartenura, Straschun) darf hier das Blut aus dem Grunde selbst nach R. Elieser nicht gesprengt werden, weil Blut von einem mit einem Fehler behafteten Tiere, als etwas Schadhaftes, Minderwertiges überhaupt nicht und in keiner Form auf den Altar gebracht werden darf (vgl. oben Note 50).</i>. Becher mit Bechern<sup class="footnote-marker">71</sup><i class="footnote"> wenn ein Becher mit Blut von einem fehlerhaften Tiere unter Becher mit tauglichem Blute geraten ist.</i> — R. Elieser sagt: Wenn ein Becher davon dargebracht worden ist, darf man alle Becher darbringen. Die Weisen aber sagen: Auch wenn alle Becher dargebracht worden sind ausser einem von ihnen, wird dieser in den Wasserarm gegossen<sup class="footnote-marker">72</sup><i class="footnote"> Es ist die gleiche Controverse zwischen R. Elieser und den Weisen wie in Mischna 5; sie wird hier wiederholt, weil man sonst hätte annehmen können, dass nur dort, wo das Blut, von dem die Sühne abhängt, bereits vorschriftsmässig gesprengt ist, R. Elieser der Ansicht ist, dass, sobald eines dargebracht worden ist, man auch das übrige darbringen darf, dass dagegen hier, wo es sich um die Blutsprengung selbst handelt, auch R. Elieser der Ansicht der Weisen zustimmt. Umgekehrt hätte man aus der Controverse hier nur entnehmen können, dass die Weisen, wo es sich um die Blutsprengung selbst handelt, das Sprengen verbieten, nicht aber, dass sie auch dort, wo das Blut bereits vorschriftsmässig gesprengt worden ist, an ihrer abweichenden Ansicht gegenüber der des R. Elieser festhalten (Talmud).</i>.
+Unter den Strich zu Sprengendes<sup class="footnote-marker">73</sup><i class="footnote"> das ist das Blut von allen Opfern ausser dem Vieh-Sündopfer und dem Vogel-Ganzopfer (s. II Note 17).</i>, das sich mit über den Strich zu Sprengendem<sup class="footnote-marker">74</sup><i class="footnote"> mit Blut von einem Vieh-Sündopfer; denn das Blut von einem Vogel-Ganzopfer, das ebenfalls oben dargebracht wurde, wurde gar nicht erst in einem Gefäss aufgefangen, konnte also auch nicht wohl mit anderem Blute sich vermischen (s. VI Note 33 und 42).</i> vermischt hat, R. Elieser sagt: Man sprenge es oben<sup class="footnote-marker">75</sup><i class="footnote"> weil, wenn das Blut verschiedener Opfer zu sprengen ist, das oben zu sprengende Blut des Sündopfers zuerst gesprengt werden muss (s. X, 2).</i>, und ich betrachte<sup class="footnote-marker">76</sup><i class="footnote"> d. h. das Sprengen muss mit der ausdrücklichen Absicht geschehen, dass das Blut des anderen Opfers, das dabei mit auf den Altar kommt, gar nicht als Blut angesehen werden soll. Würde man dagegen das Blut stillschweigend oben sprengen, so würde damit auch der Eigentümer des Opfers, dessen Blut eigentlich unten hätte gesprengt werden müssen, gesühnt sein und nur das Opfer untauglich sein, d. h. das Fleisch dürfte nicht geopfert bezw. nicht gegessen werden (s. II Note 20), und es würde daran auch dadurch, dass man nachher das Blut nochmals unten sprengt, nichts mehr geändert werden.</i> das unten zu Sprengende oben, als wäre es Wasser, und dann sprenge man nochmals unten<sup class="footnote-marker">77</sup><i class="footnote"> diese Sprengung gilt dann für das unten zu Sprengende als Sprengung und zugleich für das darin enthaltene Blut des Sündopfers als Ausgiessen des Blutrestes, da das Blut von dort direkt an den Grund fliesst, wohin der Rest des Blutes vom Sündopfer auszugiessen ist (Raschi und Bartenura; siehe dagegen Maim. <span dir="rtl">הלכות פסולי המוקרשין</span> II, 11).</i>. Die Weisen aber sagen: Es wird in den Wasserarm gegossen<sup class="footnote-marker">78</sup><i class="footnote"> die Weisen teilen die Ansicht des R. Elieser nicht, dass man, um das Blut eines Opfers sprengen zu können, Blut eines anderen Opfers an eine andere als die vorgeschriebene Stelle sprengen darf, selbst wenn man dabei den Gedanken hat, dass letzteres gar nicht als Blut, sondern als Wasser betrachtet werden soll.</i>. Hat man, ohne zu fragen, gesprengt<sup class="footnote-marker">79</sup><i class="footnote"> in der Weise, wie es R. Elieser angibt.</i>, so ist es tauglich<sup class="footnote-marker">80</sup><i class="footnote"> auch nach der Ansicht der Weisen, da doch schliesslich, wenn man auch vorschriftswidrig gehandelt hat, von dem oben zu sprengenden Blut oben und von dem unten zu sprengenden unten gesprengt worden ist. Ob es erlaubt ist, wenn man, ohne zu fragen, oben gesprengt hat, nun auch, um das unten zu sprengende Opfer tauglich zu machen, unten zu sprengen, darüber gehen die Meinungen auseinander; nach Maim. (ebend. II, 12) ist es erlaubt, Raschi scheint entgegengesetzter Ansicht zu sein (s. Straschun).</i>.
+In einer Sprengung zu Sprengendes, das sich mit in einer Sprengung zu Sprengendem vermischt hat<sup class="footnote-marker">81</sup><i class="footnote"> z. B. Blut von einer Erstgeburt mit Blut von einem Viehzehnt (s. V, 8).</i>, wird in einer Sprengung gesprengt<sup class="footnote-marker">82</sup><i class="footnote"> da ja bei Beiden nur eine Sprengung vorgeschrieben ist. Auch nach Ansicht der Weisen in Mischna 6, wonach, wenn taugliches Blut sich mit einer grossen Menge untauglichen Blutes vermischt hat oder umgekehrt, die geringe Menge in der grossen aufgeht, geht das Blut des einen Tieres in dem des anderen hier nicht auf, weil hier beide Blutarten zum Sprengen tauglich sind (<span dir="rtl">עולין אין מבטלין זה את זה</span>), wie bei dem Blute des Stiers und des Bocks am Versöhnungstage (s. oben Note 63). Wenn man deshalb mit der Mischung, welche beide Blutarten enthält, eine Sprengung macht, gilt dieselbe für beide Opfer. Dies kann jedoch nur gelten, wenn wir annehmen, dass bei einer Vermischung von zwei Flüssigkeiten dieselben sich mit einander so vermischen, dass in jedem kleinsten Teile der Mischung sowohl von der einen wie von der anderen Flüssigkeit etwas enthalten ist (<span dir="rtl">יש בילה</span>). Wenn wir dagegen annehmen, dass dieses nicht der Fall ist (<span dir="rtl">אין בילה</span>), dann kann die eine Sprengung oder können die vier Sprengungen nicht für beide Opfer gelten, da es ja eben so gut möglich ist, dass in der gesprengten Blutmenge gerade nur Blut von dem einen Opfer, von dem Blut des anderen Opfers dagegen nichts enthalten war. Da nun R. Elieser der letzteren Ansicht ist, so könnte er auch hier die eine oder die vier Sprengungen nicht als für beide ausreichend halten. Deshalb kann nach einer Auseinandersetzung im Talmud, der hier auch Bartenura folgt, die Mischna nur von dem Falle reden, dass zwei Becher mit Blut von verschiedenen Opfern so unter einander gekommen sind, dass man nicht mehr weiss, welcher Becher das Blut von dem einen und welcher das Blut von dem anderen Opfer enthält; man soll dann aus jedem Becher eine Sprengung machen, wenn man bei der einen wie bei der anderen Sprengung auch nicht weiss, für welches Opfer man das Blut sprengt. Aus demselben Grunde können dann die Worte R. Eliesers in Mischna 7 und 9 sich auch nur auf den Fall beziehen, dass Becher mit Blut und nicht die Blutmengen selbst mit einander sich vermischt haben (s. Tosfot Jomtob).</i>; in vier Sprengungen zu Sprengendes mit in vier Sprengungen zu Sprengendem<sup class="footnote-marker">83</sup><i class="footnote"> gemeint ist das Blut von solchen Opfern, mit deren Blut man 2 Sprengungen macht, die gleich 4 sind, wie das Ganzopfer, das Schuldopfer und das Friedensopfer (s. Abschn. V), nicht aber das Blut eines dieser Opfer mit dem Blut eines Söndopfers, für welches 4 Sprengungen vorgeschrieben sind, da das Blut des Sündopfers oben, das Blut der anderen Opfer dagegen unten gesprengt werden muss, demnach der in Mischna 9 behandelte Fall vorliegen würde.</i>, wird in vier Sprengungen gesprengt. … in vier Sprengungen zu Sprengendes mit in einer Sprengung zu Sprengendem, R. Elieser sagt: Es ist in vier Sprengungen zu sprengen<sup class="footnote-marker">84</sup><i class="footnote"> man macht 4 Sprengungen mit der Mischung bezw. mit dem Blut jedes Bechers, indem man dabei den Gedanken hat, dass von dem nur in einer Sprengung zu sprengenden Blut nur eine Sprengung als Blutsprengung gelten, die anderen 3 Sprengungen dagegen betrachtet werden sollen, als wäre es nur Wasser, was gesprengt worden ist.</i>, R. Josua sagt: Es ist in einer Sprengung zu sprengen<sup class="footnote-marker">85</sup><i class="footnote"> und diese eine Sprengung genügt auch für das Opfer, dessen Blut in 4 Sprengungen hätte gesprengt werden sollen, insofern das Opfer als dargebracht gilt und nur nichts davon auf den Altar gebracht noch verzehrt werden darf (s. IV, 1).</i>. Es sagte zu ihm R. Elieser: Da übertritt man ja das Verbot: „du sollst nichts vermindern<sup class="footnote-marker">86</sup><i class="footnote"> wenn man mit dem Blute, für das 4 Sprengungen vorgeschrieben sind, nur eine Sprengung macht.</i> “? Darauf antwortete ihm R. Josua: Da übertritt man ja das Verbot: „du sollst nichts hinzutun<sup class="footnote-marker">87</sup><i class="footnote"> wenn man, wie du meinst, auch mit dem Blute, für das nur eine Sprengung vorgeschrieben ist, 4 Sprengungen macht. R. Josua ist nicht der Ansicht des R. Elieser, dass durch die blosse darauf gerichtete Absicht des Sprengenden das Blut der anderen 3 Sprengungen einfach als Wasser betrachtet wird.</i> ?“ Da sagte zu ihm R. Elieser<sup class="footnote-marker">88</sup><i class="footnote"> selbst nach deiner Ansicht, wenn ich nicht sage: ich betrachte das Blut als blosses Wasser.</i>: „Du sollst nichts hinzutun“ ist nur gesagt, wenn es für sich allein ist<sup class="footnote-marker">89</sup><i class="footnote"> weil nur dann, wenn man mehr als die vorgeschriebene Anzahl von Sprengungen macht, man direkt gegen die Vorschrift verstösst, nicht aber, wenn das Blut mit anderem Blut vermischt ist und man die weiteren Sprengungen nur um des anderen willen macht. Allerdings bezieht sich danach auch das Verbot „du sollst nichts vermindern“ nur auf den Fall, dass das Blut für sich allein ist. Da aber weder durch die Vermehrung noch durch Verminderung der Anzahl von Sprengungen gegen ein Verbot verstossen wird, so ist es nach Ansicht des R. Elieser richtiger, dass man die grössere Anzahl von Sprengungen macht, die für die eine Blutart vorgeschrieben ist (Tosfot Jomtob).</i>. Darauf antwortete ihm R. Josua: „Du sollst nichts vermindern“ ist nur gesagt, wenn es für sich allein ist<sup class="footnote-marker">90</sup><i class="footnote"> und da auch das Blut, für das mehrere Sprengungen vorgeschrieben sind, schon sühnt, wenn auch nur eine Sprengung damit gemacht worden ist, so ist es nach Ansicht des R. Josua richtiger, dass man nur eine Sprengung macht.</i>. Und ferner sagte R. Josua: Wenn du sprengst<sup class="footnote-marker">91</sup><i class="footnote"> mehr Sprengungen, als vorgeschrieben sind.</i>, übertrittst du das Verbot „du sollst nichts hinzutun“ und verübst dabei mit deiner Hand eine Handlung; wenn du nicht sprengst<sup class="footnote-marker">92</sup><i class="footnote"> Sprengungen, die vorgeschrieben sind, nicht machst.</i>, übertrittst du das Verbot „du sollst nichts vermindern“, aber du verübst dabei mit deiner Hand wenigstens keine Handlung<sup class="footnote-marker">93</sup><i class="footnote"> sondern begeht eine blosse Unterlassungssünde.</i>.
+Drinnen zu Sprengendes<sup class="footnote-marker">94</sup><i class="footnote"> Das im Innern des Heiligtums zu sprengende Blut der V, 1 und 2 aufgeführten Sündopfer.</i>, das sich mit draussen<sup class="footnote-marker">95</sup><i class="footnote"> auf dem Aussenaltar.</i> zu Sprengendem vermischt hat, wird in den Wasserarm gegossen<sup class="footnote-marker">96</sup><i class="footnote"> Nach R. Elieser gibt es auch hier ebenso, wie in dem Falle in Mischna 9, den Ausweg, dass man von der Mischung zuerst drinnen sprengt mit dem Gedanken, dass das aussen zu Sprengende dabei als Wasser angesehen werden soll, und dann in der entsprechenden Weise draussen. Dieser Ausweg fällt aber weg, wenn das Blut, das sich mit dem drinnen zu sprengenden vermischt hat, das draussen zu sprengende Blut von einem Sündopfer oder Schuldopfer war, denn, wie es weiter in der Mischna heisst, würde dieses aussen zu sprengende Blut, sobald man es in das Innere hineinbringt, selbst nach R. Elieser untauglich werden. Zuerst draussen zu sprengen und dann drinnen geht aber auch nicht an, weil, wenn man draussen zu Sprengendes und drinnen zu Sprengendes zu sprengen hat, stets das drinnen zu Sprengende als das Heiligere zuerst gesprengt werden muss (s. X, 2). Da die Mischna hier ganz allgemein von der Vermischung von drinnen zu Sprengendem mit draussen zu Sprengendem spricht, also auch der letztere Fall mit einbegriffen ist, wo auch R. Elieser zustimmen muss, wird die in den anderen Fällen abweichende Ansicht R. Eliesers von der Mischna nicht ausdrücklich angeführt (Talmud).</i>; hat man<sup class="footnote-marker">97</sup><i class="footnote"> ohne zu fragen.</i> davon draussen gesprengt und dann nochmals drinnen, so ist es tauglich<sup class="footnote-marker">98</sup><i class="footnote"> beide Opfer sind tauglich. Das Opfer, dessen Blut draussen zu sprengen war, ist tauglich, da das Blut mit dem anderen zusammen ja draussen gesprengt worden ist; dadurch, dass das Blut nachher nach innen gebracht worden ist, wird das Opfer nicht mehr untauglich, nachdem es durch die draussen vollzogene Blutsprengung bereits zur Darbringung wie zum Verzehren tauglich geworden ist. Das Opfer, dessen Blut drinnen zu sprengen war, ist tauglich, da ja nachher davon drinnen gesprengt worden ist; dadurch, dass schon vorher davon auf den äusseren Altar grsprengt worden ist, ist das Opfer nicht untauglich geworden, entweder weil hier, wo es sich um bereits Geschehenes handelt, auch die Weisen der Ansicht des R. Elieser in Mischna 9 zustimmen, dass ich dieses dort gesprengte Blut ansehe, als wäre es Wasser (s. dort Note 80), oder weil nach Ansicht der Weisen der Satz, dass auch eine Blutsprengung auf eine andere Weise oder auf eine andere Stelle des Altars, als vorgeschrieben ist, schon den Eigentümer sühnt, das Opfer aber zur Darbringung und zum Verzehren untauglich macht, nur für den Fall gilt, dass das Blut wie sonst in der Absicht, damit zu sühnen, gesprengt worden ist, nicht aber, wenn es wie hier nur durch seine Vermischung mit dem anderen Blute mit auf den Altar gekommen ist (vgl. Tiferet Jisrael).</i>; drinnen und dann nochmals draussen, so erklärt es R. Akiba für untauglich<sup class="footnote-marker">99</sup><i class="footnote"> das Opfer, dessen Blut draussen zu sprengen war, aus dem weiter angeführten Grunde.</i>, die Weisen erklären es für tauglich<sup class="footnote-marker">100</sup><i class="footnote"> die Weisen erklären auch das Opfer, dessen Blut draussen zu sprengen war, für tauglich, ausser wenn es das draussen zu sprengende Blut eines Sündopfers war.</i>. R. Akiba nämlich sagte: Alles Blut<sup class="footnote-marker">101</sup><i class="footnote"> das draussen und nicht im Innern des Heiligtums gesprengt werden soll.</i>, das zur Sühnebringung in den Hechal<sup class="footnote-marker">102</sup><i class="footnote"> so hiess der innere Raum des Heiligtums, in welchem der goldene Altar stand.</i> hineingebracht worden ist, ist untauglich<sup class="footnote-marker">103</sup><i class="footnote"> und da hier das zur Sühnebringung nach innen gebrachte drinnen zu sprengende Blut mit dem draussen zu sprengenden vermischt ist, so wird auch dieses als zur Sühnebringung nach innen gebracht betrachtet, es ist deshalb durch das Hineinbringen untauglich geworden, und darum auch das Opfer untauglich, wenn auch das Blut nachher draussen gesprengt worden ist.</i>; die Weisen aber sagen: Nur das des Sündopfers<sup class="footnote-marker">104</sup><i class="footnote"> Der Schriftvers (Lev, 6, 23): Und jedes Sündopfer, von dessen Blut in das Stiftszelt gebracht wurde, um im Heiligtum Sühne zu vollziehen, darf nicht gegessen werden, es muss im Feuer verbrannt werden, wird von den Weisen auf alle Sündopfer bezogen, deren Blut nicht drinnen im Heiligtum, sondern draussen in der Opfer-Vorhalle gesprengt werden soll. Nach R. Akiba bezieht sich dieser Schriftvers nicht nur auf Sündopfer, sondern auf alle Opfer, deren Blut draussen zu sprengen ist, weil bei allen Opfern das Blut zur Sühne gesprengt wird.</i>; R. Elieser sagt: Auch das des Schuldopfers, denn es heisst: „Wie das Sündopfer, so das Schuldopfer“<sup class="footnote-marker">105</sup><i class="footnote"> s. 1 Note 6.</i>.
+Ist das Blut eines Sündopfers<sup class="footnote-marker">106</sup><i class="footnote"> das an den Aussenaltar gesprengt wurde.</i> in zwei Bechern aufgefangen worden und einer davon nach aussen<sup class="footnote-marker">107</sup><i class="footnote"> ausserhalb der Opferhalle,</i> hinausgebracht worden, so bleibt das drinnen gebliebene tauglich; ist einer davon nach innen<sup class="footnote-marker">108</sup><i class="footnote"> in den Hechal.</i> hineingebracht worden<sup class="footnote-marker">109</sup><i class="footnote"> und dadurch nach dem in der vorhergehenden Mischna angeführten Grundsatz untauglich geworden.</i>, so erklärt R. Jose, der Galiläer, das draussen gebliebene für tauglich, die Weisen dagegen erklären es für untauglich<sup class="footnote-marker">110</sup><i class="footnote"> Da es in dem betreffenden Schriftvers (Lev. 6, 23) heisst: Und jedes Sündopfer, von dessen Blut in das Stiftszelt gebracht wurde (s. oben Note 104), erklären die Weisen, dass selbst, wenn nur ein Teil von dem Blute nach innen gekommen ist, das Opfer dadurch schon untauglich geworden ist. Nach R. Jose, dem Galiläer, spricht dieser Schriftvers nur von den Sündopfern, deren Blut nach der Vorschrift in das Innere des Heiligtums gebracht und dort gesprengt wurde, und wiederholt nur die Lehre, dass diese Opfer nicht gegessen, sondern verbrannt werden sollen. Den Lehrsatz, den die Weisen aus diesem Schriftverse ableiten, leitet er aus dem Schriftvers Lev. 10, 18 ab; dort heisst es aber nicht <span dir="rtl">מדמה</span> von dessen Blut, sondern <span dir="rtl">את דמה</span> dessen Blut, darum ist nach ihm das Opfer nur dann untauglich, wenn das gesamte Blut, in das Innere hineingebracht worden ist.</i>. Darauf sagte R. Jose, der Galiläer: Wenn in dem Falle, wo die Absicht untauglich macht, nämlich bei dem nach aussen Gebrachten<sup class="footnote-marker">111</sup><i class="footnote"> wenn man das Opfer in der Absicht geschlachtet hätte, das Blut ausserhalb zu sprengen, so wäre dadurch das Opfer untauglich geworden.</i>, das Zurückgebliebene dem Herausgekommenen nicht gleichgestellt wird<sup class="footnote-marker">112</sup><i class="footnote"> sondern, trotzdem ein Teil des Blutes nach aussen gebracht worden ist, das Zurückgebliebene dennoch gesprengt wird und das Opfer tauglich ist.</i>, darf da in dem Falle, wo die Absicht nicht untauglich macht, nämlich bei dem nach innen Gebrachten<sup class="footnote-marker">113</sup><i class="footnote"> denn nur die Absicht, das Blut ausserhalb zu sprengen, macht das Opfer untauglich, nicht aber die Absicht, es, anstatt in der Opferhalle, im Innern des Heiligtums zu sprengen (s. Talmud 82a).</i>, das Zurückgebliebene dem nach innen Gebrachten nicht erst recht nicht gleichgestellt werden<sup class="footnote-marker">114</sup><i class="footnote"> Nach den Weisen aber lehrt das <span dir="rtl">מדמה</span> der Schrift, dass trotz dieses <span dir="rtl">קל וחומר</span> das Hineinbringen eines Teiles des Bluts das Opfer untauglich macht.</i> ? Ist es hineingebracht worden, um damit die Sühne zu vollziehen, wenn sie auch nicht vollzogen worden ist, so ist es untauglich, dies die Worte des R. Elieser<sup class="footnote-marker">115</sup><i class="footnote"> weil es heisst: von dessen Blut in das Stiftszelt gebracht wurde, um im Heiligtume Sühne zu vollziehen, auch wenn es nur in der Absicht hineingebracht worden und diese Absicht schliesslich nicht ausgeführt worden ist.</i>. R. Simon sagt: Nur, wenn sie vollzogen worden ist<sup class="footnote-marker">116</sup><i class="footnote"> nach R. Simon bedeutet <span dir="rtl">אשר יובא מדמה לכפר בקדש</span> wie (Lev. 16, 27) <span dir="rtl">אשר הובא את דמם לכפר בקדש</span>, dass das Blut hineingebracht worden und dort gesprengt worden ist.</i>. R. Jehuda sagt: Wenn es nur irrtümlich hineingebracht worden ist, so ist es tauglich<sup class="footnote-marker">117</sup><i class="footnote"> selbst wenn es dort gesprengt worden ist; ist es aber wissentlich hineingebracht worden, so ist es untauglich, wenn es dort gesprengt worden ist, aber tauglich, wenn es nicht gesprengt worden ist, wie R Simon. Nach Maimon. vertritt R. Jehuda neben R. Elieser und R. Simon eine dritte Ansicht: wenn es irrtümmlich hineingebracht worden ist, ist es tauglich, wenn es nicht gesprengt worden ist, wie R. Simon; wenn es aber wissentlich hineingebracht worden ist, so ist es untauglich, auch wenn es nicht gesprengt worden ist, wie R. Elieser.</i>. Bei allem untauglichen Blut, das auf den Altar gesprengt worden ist, macht die Priesterbinde [das Opfer] nicht [Gott] wohlgefällig<sup class="footnote-marker">118</sup><i class="footnote"> siehe darüber Pesachim VII Note 40.</i>, sondern nur bei dem von Unreinem<sup class="footnote-marker">119</sup><i class="footnote"> Wenn, selbst nachdem die Opferteile sowohl wie das Fleisch eines Opfers unrein geworden, das Blut auf den Altar gesprengt worden ist, so gilt das Opfer als vollzogen und braucht durch kein anderes ersetzt zu werden. Ist nur eines von beiden unrein geworden oder bei einem Gemeindeopfer, selbst wenn beides unrein geworden ist, darf das Blut sogar <span dir="rtl">לכתחלה</span> gesprengt werden. Das Opfer-Blut selbst konnte nach der Ansicht der meisten Dezisoren nicht unrein werden (s. Edujot VIII, 4).</i>; denn die Priesterbinde macht wohl das Unreine [Gott] wohlgefällig<sup class="footnote-marker">120</sup><i class="footnote"> selbst wenn es sich herausstellt, dass die auf den Altar gebrachten Opferteile unrein waren, gilt das Opfer als vollzogen.</i>, aber nicht das [aus seinem Raum] Hinausgekommene<sup class="footnote-marker">121</sup><i class="footnote"> ist deshalb das Blut nach draussen gebracht worden, so gilt das Opfer als untauglich und nicht dargebracht, selbst wenn es nachher wieder hereingebracht und gesprengt worden ist. Ist das Opferfleisch nach draussen gekommen, so soll das Blut nicht gesprengt werden, ist es dennoch gesprengt worden, so ist das Opfer tauglich (Maim. <span dir="rtl">הלכות פסולי המוקדשין</span> I, 31).</i>.
+
+Chapter 9
+
+Der Altar macht das, was auf ihn gehört<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> was nach der Vorschrift auf ihm dargebracht werden sollte.</i>, heilig<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> auch wenn es durch irgend etwas zur Darbringung untauglich geworden ist. Ist solches untauglich Gewordene trotzdem auf den Altar gekommen, so wird es durch den Altar geheiligt und darf geopfert werden.</i>. R. Josua sagt: Alles, was auf das Altarfeuer gehört, wird, wenn es einmal hinaufgekommen ist, nicht wieder heruntergenommen, denn es heisst<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Lev. 6, 2.</i>: „das ist dasjenige, das auf seinem Feuer auf dem Altar aufbrennt<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Obgleich alle Opferhandlungen nur am Tage vorgenommen werden dürfen, wird hier von dem Ganzopfer gesagt, dass es „die ganze Nacht bis zum Morgen“, auf dem Feuer auf dem Altar aufbrennen soll; es wird daraus zunächst die Lehre entnommen, dass die Opferteile des Ganzopfers nicht nur am Tage, sondern auch während der ganzen Nacht auf den Altar gebracht und dort verbrannt werden dürfen. Aus dem vorausgeschickten verallgemeinernden :<span dir="rtl">זאת תורת העולה</span> „dies ist die Lehre des Ganzopfers“ wird dann weiter geschlossen, dass auch solche Opfer, die nur am Tage auf den Altar gebracht werden dürfen, sobald sie am Tage auf den Altar gebracht worden sind, dort auch während der Nacht verbrannt werden dürfen, man sie also nicht mit Anbruch der Nacht herunterzunehmen braucht. Das zweite <span dir="rtl">העולה</span> aber, in der Bedeutung von „das, was heraufkommt“ und der Satz <span dir="rtl">על המזבח היא העולה על מוקדה </span> als begründender Vordersatz zu dem nachfolgenden <span dir="rtl">כל הלילה עד הבקר</span> gefasst, ergibt die weitere Deutung: Wie das Ganzopfer und das am Tage auf den Altar Hinaufgekommene, nachdem es hinaufgekommen ist, dort verbleiben darf und nicht wieder heruntergenommen zu werden braucht, so braucht Alles, selbst das Untaugliche, wenn es einmal zum Darbringen auf dem Altar bestimmt war und hinaufgekommen ist, nicht wieder heruntergenommen zu werden. Nach R. Josua ist der Nachdruck auf das <span dir="rtl">על מוקדה</span> zu legen und daraus deshalb nur auf solche Opfer zu schliessen, die auf dem Altar verbrannt werden, nach R. Gamliel liegt der Nachdruck auf dem <span dir="rtl">על המזבח</span>, es ist also Alles mit einbegriffen, was überhaupt für den Altar bestimmt ist.</i> “, wie das Ganzopfer, das auf das Altarfeuer gehört, sobald es hinaufgekommen ist, nicht wieder heruntergenommen wird, so wird Alles, was auf das Altarfeuer gehört, sobald es hinaufgekommen ist<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> auch wenn es wegen Untauglichkeit nicht hätte hinaufgebracht werden dürfen.</i>, nicht wieder heruntergenommen. R. Gamliel sagt: Alles, was auf den Altar gehört, wird, wenn es einmal hinaufgekommen ist, nicht wieder heruntergenommen, denn es heisst: „das ist dasjenige, das auf seinem Feuer auf dem Altar aufbrennt“, wie das Ganzopfer, das auf den Altar gehört, sobald es hinaufgekommen ist, nicht wieder heruntergenommen wird, so wird Alles, was auf den Altar gehört, sobald es hinaufgekommen ist, nicht wieder heruntergenommen. Zwischen der Ansicht des R. Gamliel und der des R. Josua ist ein Unterschied nur hinsichtlich des Blutes und der Giessopfer<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> die beide wohl für den Altar bestimmt sind, aber nicht zum Verbrennen.</i>, indem R. Gamliel sagt: Sie werden nicht wieder heruntergenommen<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> sondern das Blut wird gesprengt und das Giessopfer auf den Altar gegossen.</i>, R. Josua dagegen sagt: Sie werden wieder heruntergenommen. R. Simon sagt: War das Schlachtopfer tauglich, die Giessopfer<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> die zu dem Schlachtopfer gehörenden.</i> aber untauglich, oder waren die Giessopfer tauglich<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> d. h. an sich tauglich; denn durch das Untauglichwerden eines Schlachtopfers wird auch das dazu gehörige Giessopfer eo ipso untauglich.</i>, das Schlachtopfer aber untauglich, oder waren selbst beide untauglich, so wird das Schlachtopfer nicht wieder heruntergenommen, die Giessopfer dagegen werden wieder heruntergenommen<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> In diesen Fällen stimmt also R. Simon mit R. Josua überein, dass die Giessopfer wieder heruntergenommen werden müssen; Giessopfer dagegen, die nicht mit einem Schlachtopfer zusammen, sondern als selbständige Opfer für sich dargebracht werden, werden nach Ansicht des R. Simon nicht wieder heruntergenommen. Diese Unterscheidung entnimmt R. Simon der Schriftstelle Exod. 29, 37; dort heisst es: <span dir="rtl">כל הנוגע במזבח יקדש</span> „Alles, was den Altar berührt, wird heilig“, d. h. Alles, auch Untaugliches, wird durch Berührung mit dem Altar geheiligt und darf geopfert werden. Dieser Satz wird aber durch das unmittelbar nachfolgende <span dir="rtl">על המזבח וזה אשר תעשה</span> wieder eingeschränkt: nur das wird als auf den Altar gehörend, sobald es auf den Altar gekommen, geheiligt, was ebenso wie das Ganzopfer, von dem der nachfolgende Abschnitt handelt, als selbständiges Opfer für sich auf den Altar gebracht wird, nicht aber Giessopfer, wenn sie nur als Zugabe zu einem Schlachtopfer dargebracht werden.</i>.
+Folgendes wird, wenn es hinaufgekommen ist, nicht wieder heruntergenommen: das über Nacht Liegengebliebene<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> s. II Note 31 und 32.</i>, das unrein Gewordene, das Hinausgekommene<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> aus dem für es bestimmten Raume.</i>, das mit der Absicht auf ausser der Zeit oder ausserhalb des Ortes Geschlachtete<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> s. II, 2.</i>, und dasjenige, von dem Untaugliche das Blut aufgefangen oder gesprengt haben<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Es werden nur die erste und die letzte Opferhandlung mit dem Blute genannt; das gleiche gilt natürlich auch, wenn Untaugliche die Opferhandlung des Hintragens ausgeführt haben. Überhaupt zählt die Mischna nicht alle hierher gehörenden Dinge auf, sondern sind noch eine ganze Anzahl ähnlicher in der Baraita (84 a) aufgeführter zu ergänzen.</i>. R. Jehuda sagt: Das bei Nacht Geschlachtete und dasjenige, dessen Blut vergossen worden oder ausserhalb der Umhänge hinausgekommen ist, wird, wenn es hinaufgekommen ist, wieder heruntergenommon<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Nach R. Jehuda drückt jedes der drei Worte: <span dir="rtl">זאת תורת העולה</span> (Lev. 6, 2) eine Beschränkung aus, um anzudeuten, dass auf drei Fälle das in dem Folgenden Ausgesprochene keine Anwendung findet. Warum gerade die angeführten drei Fälle ausgeschlossen werden, s. Talmud 84 b.</i>; R Simon sagt: Es wird nicht wieder heruntergenommen<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> Nach Ansicht des R. Simon enthalten die Worte <span dir="rtl">זאת תורת העולה</span> nur eine Beschränkung, die in dem Worte <span dir="rtl">זאת</span> liegt, dagegen auch eine Verallgemeinerung, denn das Wort <span dir="rtl">תורת</span> stellt das für den Einzelfall Gesagte als eine für das Allgemeine geltende Lehre hin; das <span dir="rtl">זאת</span> schliesst daher nach ihm die Fälle aus, wo die Untauglichkeit nicht erst im Heiligtum entstanden ist, während durch das <span dir="rtl">תורת</span> alle Fälle eingeschlossen werden, wo die Untauglichkeit erst im Heiligtum entstanden ist.</i>. Denn es sagte R. Simon: Alles, was erst im Heiligtum untauglich geworden ist<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> Über die Bedeutung von <span dir="rtl">פסולו בקדש</span> s. VII Note 46.</i>, wird vom Heiligen aufgenommen<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> so dass es trotz seiner Untauglichkeit verwendet werden darf.</i>, was nicht im Heiligtum untauglich geworden ist, wird nicht vom Heiligen aufgenommen.
+Folgende sind nicht erst im Heiligtum untauglich geworden: das einen Menschen begattet hat<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> Siehe hierüber und über das Folgende VIII, 3.</i> oder von ihm begattet worden ist, das zum Götzendienst bestimmt war oder götzendienerisch verehrt worden ist, das als Buhlerinnenlohn gegeben oder gegen einen Hund eingetauscht worden ist, der Bastard, das Trefa, das seitwärts Herausgezogene und die mit einem Leibesfehler Behafteten. R. Akiba erklärt die mit einem Leibesfehler Behafteten für tauglich<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> wenn der Fehler an dem Tier erst entstanden ist, nachdem es zum Opfer geweiht worden ist. Auch in diesem Falle jedoch nur dann, wenn es ein Fehler ist, durch den ein Vogelopfer nicht untauglich werden würde (s. VII Note 42 und 43); ist es jedoch ein Fehler, durch den auch das Vogelopfer untauglich wird, so muss es wieder heruntergenommen werden (Talmud).</i>. R. Chanina<sup class="footnote-marker">20a</sup><i class="footnote"> Mischna ed. Lowe und ed. Venet. <span dir="rtl">ר׳ חנניא</span>.</i>, Vorsteher der Priester, sagt: Mein Vater pflegte mit Leibesfehlern Behaftetes vom Altar herunterzuschieben<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> Nach einer Ansicht im Talmud will R. Chanina nur die Richtigkeit der Ansicht des ersten Tanna im Gegensatz zu der des R. Akiba bestätigen; nach einer anderen wollen die Worte des R. Chanina sagen, dass sein Vater solche Opferstücke weder der Ansicht des ersten Tanna folgend wieder heruntergenommen hat, noch der Ansicht des R. Akiba folgend sie oben gelassen hat, sondern es so einzurichten pflegte, dass sie von selbst wieder herunter fielen.</i>.
+Ebenso wie, wenn sie<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> die in Mischna 2 angeführt sind.</i> hinaufgekommen sind, sie nicht wieder heruntergenommen werden, werden sie, wenn sie doch wieder heruntergekommen sind<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> bevor sie vom Feuer ergriffen worden sind (Talmud).</i>, nicht wieder hinaufgebracht. Alle<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> selbst das mit einem Leibesfehler Behaftete nach R. Akiba.</i> werden wieder heruntergebracht, wenn sie lebend auf den Altar hinaufgekommen sind<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> weil der Altar nur heiligt, was auf ihm geopfert werden sollte.</i>; auch ein Ganzopfer, das lebend auf den Altar hinaufgekommen ist, wird wieder heruntergebracht<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> S. VI Note 2. Dasselbe gilt auch für jedes andere Opfer, die Mischna will hier nur nebenbei gleich lehren, dass bei einem Ganzopfer auch das Abhäuten und Zerlegen auf dem Altare geschehen darf.</i>, hat man es auf dem Altar geschlachtet, so häutet man es ab und zerlegt es an Ort und Stelle.
+Folgendes wird, wenn es hinaufgebracht ist, wieder heruntergenommen<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> obwohl es im Gegensatz zu dem in Mischna 2 und 3 Genannten vollständig tauglich ist, weil es gar nicht für den Altar bestimmt ist, sondern von den Priestern oder den Eigentümern verzehrt werden soll.</i>: Fleisch von Hochheiligem und Fleisch von einfach Heiligem, der Rest des Omer<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> das am zweiten Tage des Pesachfestes als Erstlingsopfer dargebracht wurde. (Lev. 23, 10). Eine Handvoll davon wurde auf dem Altar geopfert, der Rest gehörte den Priestern.</i>, die beiden Brote<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> die am Wochenfeste dargebracht wurden (Lev. 23, 17), sie gehörten ganz den Priestern.</i>, die Schaubrote<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> die auf dem Tisch im Heiligtume lagen; an jedem Sabbat wurden sie gewechselt und die heruntergenommenen von den Priestern verzehrt (Lev. 24, 5—9).</i>, die Überreste der Mehlopfer<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> nachdem das Handvoll davon geopfert worden.</i> und das Räucherwerk<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> das nicht auf den äusseren, sondern auf den inneren Altar gehörte.</i>. Die Wolle auf dem Kopf der Schafe<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> Von Ganzopfern wurde auch der Kopf auf dem Altar geopfert. Von dem Kopf wurde die Haut nicht heruntergezogen (s. Chullin 27 a).</i>, das Haar an dem Bart der Böcke<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> Von Ganzopfern wurde auch der Kopf auf dem Altar geopfert. Von dem Kopf wurde die Haut nicht heruntergezogen (s. Chullin 27 a).</i>, die Knochen, die Adern, die Hörner und die Klauen, sind sie noch nicht abgetrennt, werden sie mit hinaufgebracht, denn es heisst<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> Lev. 1, 9.</i>: „der Priester opfere Alles auf dem Altar“, sind sie abgetrennt, werden sie nicht hinaufgebracht<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> und sind sie trotzdem hinaufgebracht worden, so müssen sie wieder heruntergenommen werden (Talmud).</i>, denn es heisst<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> Deuter. 12, 27.</i>: „du sollst deine Ganzopfer darbringen, das Fleisch und das Blut<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> woraus hervorgeht, dass nur das Fleisch und das Blut eigentlich auf den Altar gehören.</i> “.
+Sie alle<sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> sowohl die in Mischna 2 genannten, die, wenn sie einmal hinaufgekommen sind, nicht wieder heruntergenommen werden, wie die Wolle, das Haar usw., die mit dem Körper verbunden auf den Altar hinaufgebracht worden sind.</i> braucht man<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> In Mischna 4 heisst es: wenn sie heruntergekommen sind, werden sie nicht wieder hinaufgebracht, d. h. sie dürfen nicht wieder hinaufgebracht werden; dort spricht die Mischna von dem Fall, dass sie heruntergekommen sind, bevor sie überhaupt vom Feuer erfasst worden sind (s. Note 23). Hier dagegen spricht die Mischna von dem Fall, dass das Feuer sie bereits zum Teil erfasst hatte, da braucht man sie allerdings nicht wieder hinaufzulegen, aber es ist auch nicht verboten (Raschi und Tosafot).</i>, wenn sie vom Altar herabgefallen sind, nicht wieder hinaufzubringen, ebenso eine Kohle, die vom Altar herabgefallen ist; Opferglieder, die vor Mitternacht vom Altar herabgefallen sind<sup class="footnote-marker">40</sup><i class="footnote"> bevor sie ganz verbrannt und zu Kohle geworden sind. Sind sie schon ganz zu Kohle geworden, so braucht man sie auch vor Mitternacht nicht wieder hinaufzulegen; sind sie noch so wenig vom Feuer verbrannt, dass auf der Oberfläche das Fleisch noch zu erkennen ist, so müssen sie auch nach Mitternacht wieder zurückgelegt werden. Ein Unterschied zwischen vor und nach Mitternacht wird nur gemacht, wenn sie sich in dem Zwischenzustand befinden, das Fleisch von aussen schon vollständig verbrannt und nicht mehr zu erkennen ist, das Innere aber noch fest und hart und noch nicht vollständig zu Kohle verbrannt ist. Für diese Unterscheidung zwischen vor und nach Mitternacht wird im Talmud (86 b) die Begründung aus dem Schriftverse (Lev. 6, 2) gegeben.</i>, muss man zurücklegen, und sie unterstehen der Veruntreuung<sup class="footnote-marker">41</sup><i class="footnote"> s. VII, Note 15. Da die herabgefallenen Stücke wieder auf den Altar zurückgelegt werden müssen, so gehören sie noch dem Altare und unterstehen deshalb der Veruntreuung.</i>, nach Mitternacht, braucht man sie nicht zurückzulegen, und sie unterstehen nicht der Veruntreuung<sup class="footnote-marker">42</sup><i class="footnote"> es hat seine bestimmungsgemässe Verwendung gefunden, da es auf dem Altarfeuer so weit verbrannt worden ist, dass es nicht mehr auf den Altar zurückgelegt zu werden braucht. Sobald aber Heiliges seine bestimmungsgemässe Verwendung gefunden hat (<span dir="rtl">נעשית מצותו</span>), gilt dafür nicht mehr das Verbot der Veruntreuung.</i>.
+Ebenso wie der Altar das, was auf ihn gehört, heilig macht, so auch die Rampe<sup class="footnote-marker">43</sup><i class="footnote"> Die Heiligung des Altars wird Exod. 40, 10 mit den Worten geboten: <span dir="rtl">וקדשת את המזבח</span>; aus dem Wörtchen <span dir="rtl">את</span> wird geschlossen, dass nicht nur der Altar selbst, sondern auch die zu dem Altar gehörende Rampe mit geheiligt worden ist. Wie der Altar das auf ihn Heraufgekommene heiligt, so deshalb auch die Rampe (Talmud). Der Sifra führt hierfür eine andere Schriftstelle an, wo es nicht <span dir="rtl">את המזבח</span> sondern <span dir="rtl">אל המזבח</span> heisst, nämlich den Schriftvers (Lev. 2, 12): <span dir="rtl">ואל המזבח לא יעלו לריח ניחח</span>, Sauerteig und Honig dürfen nicht zum Altar heraufgebracht werden zum Wohlgeruch. Wäre nur das Darbringen auf dem Altar selbst verboten, so hätte es heissen müssen: <span dir="rtl">ועל המזבח</span>; da es aber heisst <span dir="rtl">ואל המזבח</span>, zu dem Altare hin, so wird daraus geschlossen, dass auch das Hinauftragen auf die Rampe schon verboten ist. Wie also hier inbezug auf das Darbringen die Rampe dem Altar gleichgestellt wird, so heiligt auch die Rampe ebenso wie der Altar das, was auf sie heraufgekommen ist.</i>. Ebenso wie der Altar und die Rampe das, was auf sie gehört, heilig machen, so auch die Gefässe<sup class="footnote-marker">44</sup><i class="footnote"> insofern das, was in die heiligen Gefässe hineingekommen ist, heilig bleibt und nicht mehr ausgelöst werden darf. Es wird dies daraus geschlossen, dass es von den heiligen Gefässen ebenso wie von dem Altar heisst (Exod. 30, 29): <span dir="rtl">כל הנוגע בהם יקדש</span> Alles, was sie berührt, wird heilig.</i>. Die Gefässe für Flüssiges machen das Flüssige heilig, die Maassgefässe<sup class="footnote-marker">45</sup><i class="footnote"> Für Trockenes gab es nur Maassgefässe, für Flüssiges dagegen auch Gefässe, die kein bestimmtes Maass enthielten, wie z. B. für das Blut (Tiferet Jisrael).</i> für Trockenes machen das Trockene heilig. Gefässe für Flüssiges<sup class="footnote-marker">46</sup><i class="footnote"> nur Maassgefässe, die Sprenggefässe dagegen machen auch das Trockene heilig (Talmud).</i> machen das Trockene nicht heilig, und Maassgefässe für Trockenes machen Flüssiges nicht heilig. Heilige Gefässe, die ein Loch bekommen haben, wenn sie noch zu dem gleichen Zweck benutzt werden können<sup class="footnote-marker">47</sup><i class="footnote"> Sie sollen dazu allerdings nicht benutzt werden, denn gelöcherte oder ausgebesserte Geräte wurden im Heiligtume nicht benutzt.</i>, zu welchem sie benutzt worden, als sie noch ganz waren, so machen sie heilig, und wenn nicht, so machen sie nicht heilig; sie alle machen aber nur heilig im Heiligtume.
+
+Chapter 10
+
+Das, was häufiger ist als ein Anderes, geht immer dem Anderen vor<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Wenn verschiedene Opfer darzubringen sind, so wird immer das häufigere zuerst dargebracht und dann erst das weniger häufige.</i>: die täglichen Opfer gehen den Zugabeopfern vor<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> weil Zugabeopfer nur an Sabbaten und Feiertagen dargebracht wurden.</i>, die Sabbats- Zugabeopfer gehen den Neumonds-Zugabeopfern vor, die Neumonds-Zugabeopfer gehen den Neujahrs-Zugabeopfern vor, denn es heisst<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Num. 28, 23.</i>: Ausser dem Morgen-Ganzopfer<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Der Ausdruck „ausser dem Morgen-Ganzopfer“ setzt es als selbstverständlich voraus, dass das Morgen-Ganzopfer bereits dargebracht ist, wenn man das Zugabeopfer darbringt. Der sonst überflüssige Zusatz, <span dir="rtl">אשר לעולת התמיד</span>, wird als Begründung aufgefasst: ausser dem Morgen-Ganzopfer, das als tägliches Opfer bereits vorher dargebracht worden ist — und vorher dargebracht werden muss — sollt ihr diese darbringen.</i>, das als tägliches Opfer [dargebracht wird], sollt ihr diese darbringen.
+Und das, was heiliger<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> was durch etwas eine höhere Heiligkeit Kennzeichnendes vor dem Anderen ausgezeichnet ist.</i> ist, als ein Anderes, geht immer dem Anderen vor: Blut von einem Sündopfer geht dem Blut von einem Ganzopfer vor<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> wenn beide Opfer bereits geschlachtet sind und es sich darum handelt, welches Blut zuerst gesprengt werden soll. Auch, wenn sie noch nicht geschlachtet sind, geht das Schlachten des Sündopfers dem des Ganzopfers vor, s. weiter Note 23.</i>, weil es Verzeihung erwirkt<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> selbst für solche im Irrtum begangene Sünden, auf welche die Strafe der Ausrottung steht, was beim Ganzopfer nicht der Fall ist. Allerdings wird das Ganzopfer ganz auf dem Altar geopfert, was weiter als ein Kennzeichen höherer Heiligkeit gegenüber dem Sündopfer bezeichnet wird, von dem nur die Opferteile auf den Altar kommen. Demgegenüber hat wieder das Sündopfer vor dem Ganzopfer das voraus, dass mit dem Blut des Sündopfers 4 Sprengungen an die 4 Hörner gemacht werden, mit dem Blut des Ganzopfers dagegen nur zwei Sprengungen, s. weiter Note 10.</i>; Ganzopfer-Glieder gehen den Opferteilen von Sündopfern vor<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> wenn beide bereits geschlachtet worden sind und ihr Blut bereits gesprengt ist.</i>, weil sie ganz für das Altarfeuer Bestimmtes sind<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> d. h. von einem Opfer herrühren, das ganz für den Altar besimmt ist, während von dem Sündopfer nur die Opferteile auf den Altar kommen, das Fleisch dagegen von den Priestern verzehrt wird. Die Mischna in den Talmudausgaben hat die Lesart: <span dir="rtl">מפני שהוא כליל לאשים</span>.</i>; das Sündopfer geht dem Schuldopfer vor, weil von seinem Blut an die vier Hörner<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> mit dem Blute des Schuldopfers dagegen werden nur 2 Sprengungen gemacht, die gleich 4 sind, s. V, 5.</i> und an den Grund<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> auch die Reste des Bluts des Schuldopfers wurden an den Grund gegossen, es wird dieses aber nicht wie bei dem Sündopfer ausdrücklich in der Schrift vorgeschrieben.</i> gesprengt wird<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Hier wird als Begründung nicht wie oben die grössere Sühne, die das Sündopfer bewirkt, angeführt, weil auch das Schuldopfer doch immerhin als Sühne für Vergehen dargebracht wird, auch demgegenüber das Schuldopfer wieder das vor dem Sündopfer voraus hat, dass als Schuldopfer nur ein Tier dargebracht werden darf, das einen Wert von 2 Silberschekeln hat (s. weiter Mischna 5), als Sündopfer dagegen jedes auch minderwertige Tier.</i>; das Schuldopfer geht dem Dankopfer und dem Widder des Nasir vor, weil es Hochheiliges ist<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> das Dankopfer und der Widder des Nasir dagegen gehören zu den einfach-heiligen Opfern (s. V, 6). Dass das Schuldopfer als Sühne für Vergehen dargebracht wird, genügt nicht als Kennzeichen höherer Heiligkeit, da demgegenüber die beiden anderen Opferarten wieder das voraus haben, dass mit ihnen zusammen noch ein besonderes Brotopfer dargebracht werden muss.</i>; das Dankopfer und der Widder des Nasir gehen den Friedensopfern vor, weil sie nur an einem Tage gegessen werden<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Friedensopfer dagegen zwei Tage und die dazwischen liegende Nacht.</i> und Opferbrote dazu gehören<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> s. Lev. 7, 12. 13; Num. 6, 15.</i>; die Friedensopfer gehen der Erstgeburt vor, weil sie vier Sprengungen<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> d. h. zwei Sprengungen, die gleich vier sind; die Erstgeburt dagegen erfordert nur eine Sprengung, s. V, 8.</i> erfordern und Hände-Auflegen und Giessopfer und Schwingung der Brust und des Schenkels<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> was alles für die Erstgeburt nicht vorgeschrieben ist.</i>.
+Die Erstgeburt geht dem Zehnt vor, weil sie vom Mutterschoss schon heilig ist und nur von den Priestern gegessen wird<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> während der Zehnt von Jedermann gegessen werden darf.</i>; der Zehnt geht den Vogel-Opfern vor, weil er ein Schlachtopfer<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> die Klasse der Schlachtopfer, von denen alle Arten Opfer dargebracht werden, steht höher als das Vogelopfer, das nicht geschlachtet, sondern nur abgedrückt wird, weil von den Vögeln nur Sündopfer und Ganzopfer dargebracht werden.</i> ist und bei ihm Blut und Opferstücke hochheilig<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> d h. auf den Altar kommen, während von dem Vogel-Sündopfer nur das Blut auf den Altar kommt, das ganze Opfer dagegen von den Priestern verzehrt wird. Vom Vogel-Ganzopfer wird allerdings auch das Fleisch auf dem Altar geopfert; da aber nach der folgenden Mischna das Vogel-Sündopfer dem Vogel-Ganzopfer vorgeht, so muss der Zehnt, der dem Vogel-Sündopfer vorgeht, auch dem Vogel-Ganzopfer vorgehen.</i> sind.
+Die Vogelopfer gehen den Mehlopfern vor, weil sie zu den Blutopfern gehören<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> sie haben den Vorzug vor den Mehlopfern, weil von ihnen das Blut, das bei allen Tieropfern das eigentlich Sühnende ist, an den Altar gesprengt wird.</i>; das Sünd-Mehlopfer<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> Lev. 5, 11.</i> geht dem freiwilligen Mehlopfer vor, weil es für eine Sünde dargebracht wird; das Vogel-Sündopfer geht dem Vogel-Ganzopfer vor<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> auch wenn das Sündopfer nicht für eine Sünde dargebracht wird, wie z. B. das Vogel-Sündopfer der Wöchnerin (Tiferet Jisrael). In dem Abschnitt über das [nach dem Vermögen] abgestufte Sühneopfer (Lev. 5, 1—10) wird vorgeschrieben, dass der Ärmere zwei Turteltauben oder junge Tauben darzubringen hat, die eine als Sündopfer, die andere als Ganzopfer. Von diesen, heisst es, soll er <span dir="rtl">את אשר לחטאת ראשונה</span> die zum Sündopfer bestimmte zuerst darbringen, dann heisst es zum Schluss nochmals <span dir="rtl">ואת השני יעשה עולה</span> und die zweite bereite er als Ganzopfer. Aus der letzteren Bestimmung allein hätten wir auch schon gewusst, dass die zum Sündopfer bestimmte zuerst dargebracht werden soll; es wird deshalb die Bestimmung <span dir="rtl">והקריב את אשר לחטאת ראשונה</span> als allgemeine Regel für alle Sündopfer aufgefasst, dass das Sündopfer stets, auch das Vieh-Sündopfer, das mit einem Ganzopfer zusammengebracht wird, dem Ganzopfer voranzugehen hat. Diese Regel gilt selbst für das Opfer der Wöchnerin, wo das Ganzopfer ein Lamm und das Sündopfer nur eine Taube ist. Es enthält also das <span dir="rtl">והקריב את אשר לחטאת ראשונה</span> zugleich die Begründung: er bringe das zum Sündopfer bestimmte zuerst dar, weil es zum Sündopfer bestimmt ist und das Sündopfer dem Ganzopfer stets voranzugehen hat.</i>, und ebenso auch beim Absondern der Opfer<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> Beim Absondern der beiden Tauben, von denen die eine als Sündopfer und die andere als Ganzopfer darzubringen ist, soll man zuerst die eine zum Sündopfer bestimmen und dann erst die andere zum Ganzopfer.</i>.
+Alle in der Tora vorgeschriebenen Sündopfer gehen den Schuldopfern<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> wie schon oben Mischna 2 angegeben ist, weil von dem Blut des Sündopfers an alle 4 Hörner gesprengt wird.</i> vor, ausgenommen das Schuldopfer des Aussätzigen<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> das allen Sündopfern vorgeht, nicht nur dem mit ihm zusammen darzubringenden. Die Begründung: weil durch seine Darbringung der Aussätzige wieder tauglich gemacht wird, gibt den Grund an, warum dasselbe auch anderen Sündopfern vorgeht. Als Erklärung dafür, dass das Schuldopfer des Aussätzigen dem von ihm zugleich darzubringenden Sündopfer voranzugehen hat, würde diese Begründung nicht ausreichen, da ja der Aussätzige erst durch die Darbringung des Schuldopfers und des Sündopfers wieder tauglich wird; hier ist aber die Reihenfolge in der Schrift selbst (Lev. 14, 12—20) ausdrücklich vorgeschrieben (s. Menachot 5 a).</i>, weil durch dessen Darbringung [der Aussätzige] wieder tauglich gemacht wird<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> dass er wieder Heiliges essen und das Heiligtum wieder betreten darf. Die Mischna ed. Venetia hat die Lesart <span dir="rtl">על ידי הכשר</span>, der Mischnatext in den Talmudausgaben <span dir="rtl">על הכשר</span>.</i>. Alle in der Tora vorgeschriebenen Schuldopfer werden von zweijährigen Tieren<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> als Schuldopfer wird ein Widder vorgeschrieben, womit stets ein zweijähriges Tier gemeint ist, s. Para I, 3.</i> dargebracht, und im Werte von zwei Silberschekeln<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> Lev. 5, 15; dass auch andere Schuldopfer den hier angegebenen Minimalwert haben müssen, wird durch Wort-Analogie (<span dir="rtl">גזרה שוה</span>) aus dieser Schriftstelle abgeleitet (Keritot 22 b).</i>, ausgenommen das Schuldopfer des Nasir und das Schuldopfer des Aussätzigen, die werden von einjährigen Tieren dargebracht<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> für das Schuldopfer des Nasir (Num. 6, 12) wird ausdrücklich ein einjähriges Schaf vorgeschrieben, beim Schuldopfer des Aussätzigen ist nicht ausdrücklich angegeben, dass es ein einjähriges sein muss, jedoch gilt es als Grundsatz, dass unter <span dir="rtl">כבש</span> stets ein einjähriges Schaf zu verstehen ist (Para I, 3).</i> und brauchen nicht im Werte von zwei Silberschekeln zu sein<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> da einjährige Tiere einen geringeren Wert haben als zweijährige.</i>.
+Ebenso, wie sie bei der Darbringung den Vorrang haben, so haben sie auch beim Verzehren den Vorrang<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> Wenn Fleisch von zwei Opfern zu verzehren ist, von denen das eine dem anderen bei der Darbringung vorgeht, so muss das erstere zuerst verzehrt werden.</i>. Friedensopfer von gestern und Friedensopfer von heute — gehen die von gestern vor<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> weil diese nur bis zum Abend verzehrt werden dürfen, die von heute dagegen bis zum morgigen Abend.</i>; Friedensopfer von gestern und Sündopfer oder Schuldopfer von heute — gehen die Friedensopfer von gestern vor<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> weil diese nur bis zum Abend verzehrt werden dürfen, die Sündopfer und Schuldopfer dagegen bis Mitternacht.</i>, dies die Worte des R. Meïr; die Weisen aber sagen: Das Sündopfer<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> und ebenso das Schuldopfer; in der Tosefta heisst es ausdrücklich: <span dir="rtl">חטאת ואשם</span>.</i> geht vor, weil es Hochheiliges ist<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> Raschi erklärt abweichend von den anderen Erklärern, dass die Mischna hier nicht von dem Verzehren des Opferfleisches spricht, sondern von der Darbringung der Opfer: Opfer, die bereits am vorhergehenden Tage in die Opferhalle gebracht worden sind, die man aber trotzdem erst heute geschlachtet hat, gehen bei der Darbringung anderen Opfern vor, die erst heute in die Opferhalle gebracht worden sind, nach R. Meïr selbst dann, wenn die von gestern Friedensopfer und die von heute Sünd- oder Schuldopfer sind, weil es eine Geringschätzung des Heiligen bedeuten würde, wenn man mit der Darbringung der gestrigen Opfer noch länger warten würde. Die Erörterung im Talmud spricht für die Auffassung Raschi’s. Dagegen spricht, dass in der Mischna nur Sünd- und Schuldopfer genannt werden, deren Fleisch gegessen wird, nicht aber Ganzopfer, obwohl dieselben doch auch zu dem Hochheiligen gehören. — Die Frage, wenn zwei Opfer darzubringen sind, von denen das eine heiliger ist als das andere, dieses aber wiederum häufiger ist als das erstere, welches von beiden da den Vorrang hat, wird im Talmud unentschieden gelassen; nach Bartenura ist in diesem Falle das häufigere zuerst darzubringen, was Tosfot Jomtob damit begründet, dass der Vorrang des häufigeren aus der Schrift selbst abgeleitet wird (s. oben Note 4), der Vorrang des heiligeren jedoch nicht; nach Maimon. steht es in diesem Falle frei, welches man zuerst darbringen will.</i>.
+Bei ihnen allen<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> bei allen Opfern, deren Fleisch von den Priestern verzehrt wird.</i> ist es den Priestern gestattet, sie in der verschiedensten Weise zu verzehren<sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> wörtlich: die Art des Verzehrens zu ändern, zu wechseln, sie brauchen das Fleisch nicht immer in derselben Weise zubereitet zu verzehren.</i>: gebraten, gesotten<sup class="footnote-marker">38a</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">שלוק</span> bedeutet in der Mischna das länger und stärker gekochte, zerkochte, im Gegensatz zu <span dir="rtl">מבושל</span> (Bartenura zu Pesachim VI, 2).</i> oder gekocht, auch Gewürze hineinzutun, sowohl nicht-heilige wie solche von Teruma<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> die Priesterhebe.</i>; dies die Worte des R. Simon. R. Meïr sagt: Gewürze von Teruma darf man nicht hineintun, damit man nicht veranlasst, dass Teruma untauglich wird<sup class="footnote-marker">40</sup><i class="footnote"> Für das Verzehren der Teruma gibt es keine vorgeschriebene Zeit wie für das Verzehren des Opferfleisches; kocht man aber Gewürze von Teruma mit dem Opferfleisch zusammen, so darf man, sobald die Zeit für das Opferfleisch vorüber ist, auch die Gewürze nicht mehr essen, weil sie beim Kochen von dem Fleisch anziehen.</i>.
+Es sagte R. Simon: Wenn du Öl in der Opferhalle verteilen siehst<sup class="footnote-marker">41</sup><i class="footnote"> an die Priester zum Verzehren.</i>, brauchst du nicht zu fragen, was es sei, sondern [es kann nichts anderes sein als] der Überrest von Fladen eines von einem Israeliten gebrachten Mehlopfers<sup class="footnote-marker">42</sup><i class="footnote"> Lev. 2, 4. Dort wird vorgeschrieben, dass die Fladen mit Öl bestrichen werden sollen. Zu jedem Mehlopfer wurde ein Log Öl dargebracht. Dieses Log wurde, wenn das Mehlopfer nur aus Fladen bestand, nicht aufgebraucht, da nach der von der Mischna recipierten Ansicht die Fladen nur in der Form eines griechischen Chie (X) mit Öl bestrichen wurden; das übrig bleibende Öl wurde von den Priestern verzehrt (Menachot VI, 3).</i> oder von dem Log Öl eines Aussätzigen<sup class="footnote-marker">43</sup><i class="footnote"> was davon übrig blieb, nachdem der Priester damit den Aussätzigen bestrichen und davon gesprengt hatte, wurde ebemalls von den Priestern verzehrt.</i>; wenn du Öl auf das Altarfeuer giessen siehst, brauchst du nicht zu fragen, was es sei, sondern [es kann nichts anderes sein als] der Überrest von den Fladen eines von Priestern gebrachten Mehlopfers<sup class="footnote-marker">44</sup><i class="footnote"> Nach Lev. 6, 16 kommt von jedem von einem Priester gebrachten Mehlopfer Alles auf den Altar. Bestand dieses aus Fladen, zu denen das Öl nur teilweise verbraucht wurde, so musste also der Rest auch auf das Altarfeuer gegossen werden.</i> oder von einem Mehlopfer des gesalbten Priesters<sup class="footnote-marker">45</sup><i class="footnote"> Lev. 6, 12. Nach der Tradition gehörten zu diesem Mehlopfer 3 Log Öl (Menachot 51b); da diese Menge Öl bei der Bereitung der Kuchen nicht ganz aufgebraucht werden konnte, so musste der Rest auch auf das Altarfeuer gegossen werden.</i>, denn Öl bringt man nicht als selbständige Gabe dar; R. Tarfon sagt: Man bringt auch Öl als selbständige Gabe dar<sup class="footnote-marker">46</sup><i class="footnote"> Das überflüssige Wort <span dir="rtl">קרבן</span> in dem Schriftvers (Lev. 2, 1): <span dir="rtl">ונפש כי תקריב קרבן מנחה</span> wenn eine Person „das Opfer“ eines Mehlopfers darbringt, wird im Sifra dahin erklärt, dass die Schrift damit sagen will, ein Mehlopfer könne deshalb auch als freiwilliges Opfer dargebracht werden, weil es als Pflichtzugabe zu allen Schlachtopfern dargebracht wird. Daraus wird die Folgerung gezogen, dass auch alles Andere, was als Zugabe zu den Schlachtopfern dargebracht wird, wie Wein, Weihrauch und selbst Holz, auch als freiwilliges Opfer dargebracbt werden kann. Nur betreff des Öls besteht eine Meinungsverschiedenheit: R. Tarfon ist der Ansicht, dass auch Öl als freiwilliges Opfer dargebracht werden kann, da ja zu den Mehlopfern, die als Zugabe zu den Schlachtopfern dargebracht werden, auch Öl gehört; R. Akiba dagegen, und ebenso hier in unserer Mischna R. Simon, ist der Ansicht, dass Öl nicht als freiwilliges Opfer dargebracht werden darf, weil ja auch bei den Schlachtopfern das Öl nicht für sich auf dem Altar geopfert, sondern nur mit dem Mehl des Mehlopfers vermengt wird (s. Menachot XII, 5). Von dem als freiwilliges Opfer gebrachten Öl wurde ebenso wie von dem Mehlopfer nur ein Handvoll auf dem Altar geopfert, das übrige wurde von den Priestern verzehrt (Sebachim 91 b).</i>.
+
+Chapter 11
+
+Ist Blut von einem Sündopfer auf ein Kleid gespritzt, so muss dieses gewaschen werden<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Lev. 6, 20: „wenn etwas von seinem Blute auf ein Kleid spritzt, so sollst du das, worauf es spritzt, an heiligem Orte waschen.“</i>. Obgleich die Schrift nur von solchen spricht, die gegessen werden<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> das sind die Sündopfer, deren Blut auf den Aussenaltar gesprengt und deren Fleisch von den Priestern verzehrt wurde.</i>, wie es heisst<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> ebend. Vers 19; die Schriftstelle spricht also eigentlich nur von den sogenannten äusseren Sündopfern (<span dir="rtl">חטאות חיצוניות</span>).</i>: „an heiligem Orte soll es gegessen werden“, ist dennoch sowohl bei dem Sündopfer, das gegessen wird, als bei dem in’s Innere gebrachten<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> das sind solche Sündopfer, von deren Blut auf den Innenaltar gesprengt und deren Fleisch nicht von den Priestern verzehrt, sondern verbrannt wurde (s. V, 1 u. 2); nur die Opferteile wurden auch von diesen Opfern auf dem Aussenaltar dargebracht.</i> das Waschen erforderlich, denn es heisst<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> ebend. Vers 18.</i>: „[dies ist] die Vorschrift<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> das Wort <span dir="rtl">תורת</span> enthält eine Verallgemeinerung (s. IX, Note 15).</i> für das Sündopfer“, eine Vorschrift gilt für alle Sündopfer<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> ausgeschlossen sind nur die Vogel-Sündopfer, weil das Wörtchen <span dir="rtl">זאת</span> eine Einschränkung enthält (s. dieselbe Note); es sind deshalb Vogel-Sündopfer auszuschliessen, weil in dem Abschnitte von dem Schlachten des Sündopfers die Rede ist, und Vogel-Sündopfer nicht geschlachtet, sondern nur abgedrückt werden.</i>.
+Bei dem Blut eines untauglichen Sündopfers ist das Waschen nicht erforderlich<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> weil es heisst: <span dir="rtl">מדמה</span> von „seinem“ Blute, d. i. von dem Blute eines tauglichen Sündopfers, aber nicht von dem eines untauglichen.</i>, sei es, dass es eine Zeit lang tauglich gewesen<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> zum Sprengen.</i>, sei es, dass es nicht eine Zeit lang tauglich gewesen ist<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Der Talmud bringt hierüber eine Controverse zwischen R. Akiba und R. Simon. R. Akiba ist der Ansicht: durch das <span dir="rtl">מרמה</span> wird nur dasjenige ausgeschlossen, das nicht eine Zeit tauglich gewesen ist, dasjenige dagegen, das eine Zeit tauglich gewesen ist, muss gewaschen werden. R. Simon ist der Ansicht, dass auch bei dem eine Zeit lang tauglich gewesenen Sündopfer das Waschen nicht erforderlich ist, sobald es jetzt nicht tauglich ist. Zur Begründung führt er den Schriftvere (6, 22) <span dir="rtl">כל זכר בכהנים יאכל אותה</span> an, wo das Wort <span dir="rtl">אותה</span> eine Beschränkung anzeigt: nur, wo das Fleisch von den Priestern gegessen wird, ist das Reinigen der Gefässe und das Auswaschen des Blutes erforderlich, also nur bei dem noch jetzt tauglichen Opfer. Nach R. Akiba soll durch das <span dir="rtl">אותה</span> etwas Anderes ausgeschlossen werden, s. weiter Note 47.</i>. Welches ist eine Zeit lang tauglich gewesen? Das bis zur Nacht liegen gebliebene<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> wenn das Blut, ohne dass davon gesprengt worden ist, bis zur Nacht liegen geblieben ist (s. II Note 31).</i>, das unrein gewordene<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> wenn das Fleisch unrein geworden ist, denn das Blut kann nach der Ansicht der meisten Decisoren überhaupt nicht unrein werden (s. Edujot VIII, 4).</i>, das herausgekommene<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> wenn das Fleisch oder das Blut aus der <span dir="rtl">עזרה</span> herausgekommen ist.</i>. Und welches ist nicht eine Zeit lang tauglich gewesen? Das [mit der Absicht auf] ausser der Zeit oder ausserhalb des Ortes geschlachtete<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> das sofort beim Schlachten untauglich geworden ist.</i> und das, dessen Blut Untaugliche aufgefangen<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> oder hingetragen s. IX Note 14.</i> oder gesprengt<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> Raschi und Bartenura lesen nicht <span dir="rtl">וזרקו</span>, weil nach der folgenden Mischna, sobald von dem Blute gesprengt worden ist, auch das zurückgebliebene Blut eine Waschung nicht mehr erforderlich macht, selbst wenn Taugliche gesprengt haben. Nach Tosafot muss die Mischna hervorheben, dass dasselbe auch gilt, wenn Untaugliche gesprengt haben, weil man sonst hätte annehmen können, dass das Sprengen durch Untaugliche überhaupt nicht als Sprengung gilt, sondern, wenn noch Lebensblut da ist, ein Tauglicher die Sprengung wiederholen kann (s. III, 1), und deshalb das Blut so zu betrachten wäre, als wäre noch keine Sprengung davon gemacht. Über die Frage, ob durch das Sprengen von Untauglichen das übrige Blut ungeeignet zum Sprengen wird, s. Meïla 5 b.</i> haben.
+Ist [das Blut] vom Halse auf das Kleid gespritzt, braucht es nicht gewaschen zu werden<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> Daraus, dass die Schrift für das Spritzen des Blutes den Ausdruck <span dir="rtl">יזה</span> gebraucht, denselben Ausdruck, der von dem Sprengen des Blutes gebraucht wird, wird geschlossen, dass nur solches Blut gemeint ist, das bereits geeignet ist, gesprengt zu werden; das Blut ist aber erst geeignet, gesprengt zu werden, wenn es in einem Gefässe aufgefangen worden ist.</i>, vom Horn<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> des Altars.</i> oder vom Grund<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> von dem an den Grund bereits gegossenen oder auch nur zum Giessen an den Grund bestimmten Rest des Blutes, nachdem die Sprengungen damit bereits vollzogen sind.</i>, braucht es nicht gewaschen zu werden<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> weil von dem Blute bereits gesprengt worden ist, die Futur-Form <span dir="rtl">אשר יזה</span> aber andeutet, dass nur solches Blut gemeint ist, von dem erst gesprengt werden soll.</i>, ist es auf den Boden verschüttet<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> bevor es in einem Gefässe aufgefangen worden ist; ist es aber aus dem Gefässe auf den Boden geschüttet und wieder aufgefangen worden, so ist es zum Sprengen tauglich (s. III, 2).</i> und wieder aufgesammelt worden, braucht es nicht gewaschen zu werden<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> weil es nicht tauglich ist, gesprengt zu werden.</i>. Das Waschen ist nur erforderlich, wenn das Blut in einem Gefässe aufgefangen worden und zum Sprengen geeignet war<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> es muss in einem Gefässe so viel aufgefangen worden sein, als zur Ausführung des Sprengens nötig ist; ist es aber in mehreren Gefässen aufgefangen worden, in jedem weniger als zum Sprengen nötig ist, und dann zusammengegossen worden, so braucht es nicht ausgewaschen zu werden.</i>. Ist es auf das noch nicht abgezogene Fell gespritzt, braucht es nicht gewaschen zu werden<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> Der Ausdruck <span dir="rtl">בגד</span> in dem Schriftvere: <span dir="rtl">מרמת על הבגד ואשר יזה</span> wird durch den Zusatz: <span dir="rtl">אשר יזה עליה</span> „das, worauf es spritzt“ erweitert; <span dir="rtl">בגד</span> im weiterem Sinne bedeutet Alles, was zum Anziehen, Einhüllen und Zudecken bestimmt ist. Die Schrift gebraucht hier den Ausdruck <span dir="rtl">בגד</span>, um Alles auszuschliessen, was nicht wie ein Kleid oder Tuch, ohne dass erst eine Veränderung damit vorgenommen zu werden braucht, eine Unreinheit annehmen kann; das Fell kann aber, so lange es nicht abgezogen ist, eine Unreinheit nicht annehmen.</i>, auf das abgezogene, muss es gewaschen werden<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> obgleich auch das abgezogene Fell ohne weitere Bearbeitung erst dann eine Unreinheit annimmt, wenn man es dazu bestimmt, so wie es ist, als Decke oder dergleichen zu dienen; da hier keine Handlung, sondern nur eine Bestimmung zu einem bestimmten Zweck nötig ist, so wird das Fell als geeignet, eine Unreinheit anzunehmen, betrachtet.</i>, dies die Worte des R. Jehuda; R. Elieser<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> Nach Tosafot Chadaschim ist R. Eleasar zu lesen und R. Eleasar ben Samua, Zeitgenosse des R. Jehuda, gemeint.</i> sagt: Auch auf das abgezogene, braucht es nicht gewaschen zu werden<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> weil es keine Unreinheit annimmt, so lange man es nicht dazu bestimmt hat, es so, wie es ist, zu gebrauchen, und es deshalb doch nicht unter den Begriff von <span dir="rtl">בגד</span> fällt.</i>. Gewaschen zu werden braucht nur die mit Blut bespritzte Stelle<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> weil es heisst: <span dir="rtl">אשר יזה עליה תכבס</span> das, d. h. die Stelle, worauf es spritzt, sollst du waschen.</i> und nur eine Sache, die Unreinheit anzunehmen geeignet ist<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> wie R. Jehuda lehrt, und nicht wie R. Elieser.</i> und die gewaschen zu werden geeignet ist<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> dagegen z. B. keine Geräte aus Holz, obgleich sie Unreinheit annehmen, weil man aus ihnen das Blut nicht auszuwaschen, sondern abzukratzen oder abzuhobeln pflegt.</i>.
+Sei es ein Kleid, sei es ein Sack, sei es ein Fell<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> nur wenn es noch weich ist; ist es aber ganz hart, so wird es nicht als zum Waschen geeignet betrachtet (Talmud).</i>, muss das Waschen an heiligem Orte<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">במקום קדש</span> heisst es in der Schrift, das ist innerhalb der <span dir="rtl">עזרה</span>.</i> geschehen, ebenso das Zerbrechen des irdenen Gefässes<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> Lev. 6, 21.</i> und das Reinigen und Abspülen beim kupfernen<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> gemeint sind nicht nur kupferne, sondern alle Gefässe aus Metall.</i> Gefäss, an heiligem Ort<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> da beides durch das verbindende „und“ an das vorherstehende <span dir="rtl">קדש במקום</span> anschliesst.</i>. Darin liegt eine Erschwerung beim Sündopfer vor anderem Hochheiligen<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> Nach Raschi und Bartenura bezieht sich dies nur auf das Waschen, das für das Blut des Sündopfers vorgeschrieben ist, nicht aber bei dem von anderem Hochheiligen; nach Maim. bezieht es sich auch auf das Zerbrechen der irdenen Gefässe. Das Reinigen und Abspülen der kupfernen Geräte ist nach allen Ansichten für alles Hochheilige vorgeschrieben, s. weiter Mischna 7.</i>.
+Ist das Kleid<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> auf welches das Blut gespritzt ist.</i> ausserhalb der Umhänge<sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> das ist ausserhalb der <span dir="rtl">עזרה</span> s. V. Note 33.</i> herausgekommen, so bringt man es wieder hinein und wäscht es an heiligem Ort; ist es ausserhalb der Umhänge unrein geworden<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> Unrein darf es nicht in das Heiligtum hineingebracht werden; durch Untertauchen draussen von seiner Unreinheit gereinigt werden kann es auch nicht, da das darauf befindliche Blut beim Untertauchen hindert (<span dir="rtl">חוצץ</span>).</i>, so zerreisst man es<sup class="footnote-marker">40</sup><i class="footnote"> Man reisst es bis über die Hälfte auseinander, dadurch kann es nicht mehr zu seinem ursprünglichen Zwecke gebraucht werden, und jedes Kleidungsstück oder Gerät, das man so zerreisst bezw. zerbricht, dass es nicht mehr zu seinem ursprünglichen Zwecke gebraucht werden kann, verliert dadurch die Unreinheit, die es in seinem unversehrten Zustande angenommen hat. Man zerreisst es nicht vollständig, weil es dann aufhören würde, überhaupt ein Kleidungsstück genannt zu werden, und man dann die Vorschrift, das Kleid an heiligem Orte zu waschen, an ihm doch nicht mehr erfüllen könnte. Man zerreisst es deshalb nur bis über die Hälfte, so dass wenigstens noch ein solches Stück davon unversehrt bleibt, dass es hinreicht, es z. B. als Kopftuch zu benutzen; dadurch verliert nach Tora-Vorschrift (<span dir="rtl">מדאוריתא</span>) das Kleid seine Unreinheit, kann aber dennoch als Kleidungsstück gelten, da der unversehrte Teil, wenn man ihn nachher wirklich zum Gebrauch als Kopftuch bestimmt, wieder als <span dir="rtl">בגד</span> Unreinheit annimmt. Nach rabbinischer Verordnung (<span dir="rtl">מדרבנן</span>) bleibt allerdings ein Kleid unrein, so lange noch ein solches Stück davon ganz ist, dass man es als Kopftuch verwenden kann; für diesen Fall aber haben sie diese Erschwerung nicht angeordnet, um die Erfüllung der Vorschrift zu ermöglichen, dass das Kleid wieder hineingebracht und drinnen gewaschen werden soll.</i> und bringt es wieder hinein und wäscht es an heiligem Ort. Ein irdenes Gefäss<sup class="footnote-marker">41</sup><i class="footnote"> in dem Heiliges gekocht worden ist.</i>, das ausserhalb der Umhänge herausgekommen ist, bringt man wieder hinein und man zerbricht es an heiligem Ort; ist es ausserhalb der Umhänge unrein geworden<sup class="footnote-marker">42</sup><i class="footnote"> Ein irdenes Gefäss, wenn es unrein geworden, wird nur durch Zerbrechen oder Ausbrechen eines grösseren Loches wieder rein.</i>, macht man ein Loch<sup class="footnote-marker">43</sup><i class="footnote"> Das Loch darf jedoch nur so gross sein, dass eine dünne Wurzel hindurchgeht, dadurch verliert nach Tora-Vorschrift das Gefäss schon seine Unreinheit. Nach rabbinischer Verordnung wird das Gefäss allerdings erst rein, wenn das Loch so gross ist, dass eine Olive hindurchgeht, aber für diesen Fall haben sie auch diese Erschwerung nicht angeordnet, um die Erfüllung der Vorschrift zu ermöglichen, dass das Gefäss im Heiligtum zerbrechen weiden soll. Hat man ein Loch hineingemacht, das grösser ist, als um eine dünne Wurzel hindurchzulassen, so braucht man das Gefäss nicht mehr hineinzubringen, da es dann bereits als zerbrochen gilt und man demnach die Vorschrift, es im Heiligtum zu zerbrechen, doch nicht mehr an ihm erfüllen kann.</i> hinein und bringt es wieder hinein und zerbricht es an heiligem Ort.
+Ein kupfernes Gefäss<sup class="footnote-marker">41</sup><i class="footnote"> in dem Heiliges gekocht worden ist.</i>, das ausserhalb der Umhänge herausgekommen ist, bringt man wieder hinein und reinigt es und spült es ab an heiligem Ort; ist es ausserhalb der Umhänge unrein geworden<sup class="footnote-marker">44</sup><i class="footnote"> und man will es am selben Tage wieder hineinbringen (s. weiter Note 51), denn sonst könnte man es durch Untertauchen reinigen, wodurch es aber erst bei Sonnenuntergang rein wird.</i>, so bricht man ein Stück heraus<sup class="footnote-marker">45</sup><i class="footnote"> Ein metallenes Gefäss wird erst durch Ausbrechen eines grossen Loches wieder rein. Nachdem man das Loch gemacht hat, schlägt man die offene Stelle mit dem Hammer wieder so weit zusammen, dass das Gefäss wieder zu seinem Zwecke benutzt werden kann. Nach rabbinischer Verordnung nimmt es dadurch allerdings seine frühere Unreinheit wiedor an, aber für diesen Fall ist, wie oben, die rabbinische Verordnung nicht getroffen. Tosafot geben für das <span dir="rtl">פוחתו</span> eine andere Erklärung, die aber weniger einleuchtend ist. Maimonides in seiner Mischna-Erklärung erklärt das <span dir="rtl">קורעו</span> in der vorhergehenden Mischna mit: man reisst es heraus, nämlich das Stück aus dem Kleide, auf welches das Blut gespritzt ist, und bringt nur dieses Stück hinein und wäscht es an heiligem Ort; dies sei jedoch nur rabbinische Verordnung, nach Tora-Vorschrift braucht das herausgerissene Stück nicht gewaschen zu werden, da nur das Waschen des Kleides vorgeschrieben wird. Ebenso sei das Reinigen und Abspülen des kupfernen Gefässes, nachdem man ein Stück herausgeschlagen hat, nur rabbinische Verordnung. Diese Erklärung widerspricht aber den Ausführungen im Talmud, denen auch Maim. in seinem Ritualwerk Jad hachasaka folgt.</i>, bringt es wieder hinein und reinigt es und spült es ab an heiligem Ort.
+Einerlei, ob man darin gekocht hat oder nur Heisses<sup class="footnote-marker">46</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">רותח</span>, von <span dir="rtl">רתח</span> = sieden, schäumen, bedeutet: kochend heiss. Weil es (Lev. 6, 21) nicht heisst: <span dir="rtl">ואם בכלי חרס תבשל</span>, sondern <span dir="rtl"> וכלי חרס אשר תבשל בו ישבר</span>, wird das <span dir="rtl">בו</span> als begründend aufgefasst: weil durch das Kochen etwas von der Speise in die Poren des Gefässes eindringt, darum muss das Gefäss zerbrochen werden. Auch beim Hineingiessen von Heissem dringt aber etwas von dem Hineingegossenen in das Gefäss ein, deshalb muss auch in diesem Falle das Gefäss zerbrochen werden. Dass dasselbe auch von dem Reinigen der metallenen Gefässe gilt, wird aus dem verbindenden „und“ in <span dir="rtl">ואם בכלי נחשת</span> geschlossen.</i> hineingeschüttet hat, ob Hochheiliges oder Einfachheiliges<sup class="footnote-marker">47</sup><i class="footnote"> Obwohl die Schriftstelle nur vom Sündopfer spricht, gilt die Vorschrift auch für anderes Heiliges, weil es (V. 22) heisst: <span dir="rtl">קדש קדשים היא</span>. Allerdings würde daraus zunächst nur zu entnehmen sein, dass sie auch für anderes Hochheiliges gilt, nicht aber für Einfachheiliges. Es steht aber in demselben Schriftverse auch das beschränkende <span dir="rtl">אותה</span>: auf dieses ist die Vorschrift anzuwenden, nicht aber auf ein anderes. Wenn durch das <span dir="rtl">קדש קדשים היא</span> schon das Einfach-heilige ausgeschlossen wäre, se könnte durch das <span dir="rtl">אותת</span> nur das noch minder Heilige, Teruma, ausgeschlossen werden, dann wäre aber die Beschränkung <span dir="rtl">קדש קדשים היא</span>, um das doch höher stehende Einfach-heilige auszuschliessen, überflüssig. Es ist deshalb durch <span dir="rtl">אוחה</span> nur Teruma auszuschliessen, und in dem Zusatz <span dir="rtl">קדש קדשים היא</span> ist der Nachdruck nicht auf das hoch heilig zu legen, sondern die Vorschrift auf alles Heilige auszudehnen (<span dir="rtl">אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות </span> s. Tosafot).</i>, so muss es gereinigt und abgespült werden<sup class="footnote-marker">48</sup><i class="footnote"> Dass auch ein irdenes Gefäss, in welchem Hochheiliges oder Einfach-heiliges gekocht worden ist, zerbrochen werden muss, sagt die Mischna nicht. Maimon. (<span dir="rtl">הלכות מעשה חקרבנות</span> VIII, 14) entscheidet deshalb indertat, dass das Zerbrechen der irdenen Gefässe nur beim Sündopfer vorgeschrieben ist, bei anderem Heiligen dagegen auch die irdenen Gefässe ebenso wie die metallenen nur gereinigt und abgespült zu werden brauchen, obwohl es sonst als Grundsatz gilt, dass irdene Gefässe, in welche etwas Verbotenes eingedrungen ist, nicht wieder gereinigt werden können, sondern zerbrochen werden müssen. Die anderen Erklärer dagegen beziehen das hier vom Reinigen der metallenen Gefässe Gesagte auch auf das Zerbrechen der irdenen Gefässe; dass die Mischna dieses nicht ausdrücklich erwähnt, findet seine Erklärung darin, dass unsere Mischna an die vorhergehende Mischna anschliesst, die nur von metallenen Gefässen spricht (Tosfot Jomtob), auch das Zerbrechen der irdenen Gefässe auch bei anderem Heiligen als selbstverständlich nicht erst hervorgehoben zu werden braucht, und auch R. Simon darin nicht anderer Ansicht ist, da, wie bemerkt, jedes irdene Gefäss zerbrochen werden muss, wenn es Verbotenes in sich aufgenommen hat, und das Heilige, das in das Gefäss eingedrungen ist, wird doch nach der vorgeschriebenen Zeit als Übriggebliebenes (<span dir="rtl">נותר</span>) verboten (Tosfot R. Akiba Eger).</i>; R. Simon sagt<sup class="footnote-marker">49</sup><i class="footnote"> Nach R. Simon schliesst das beschränkende <span dir="rtl">אותה</span> die Anwendung der Vorschrift auf solche Opfer aus, die tauglich gewesen und jetzt nicht mehr tauglich sind (s. Note 10). Es bleibt also in dem Schriftvers nur das beschränkende <span dir="rtl">קדש קדשים היא</span>, woraus geschlossen wird, dass die Vorschrift nur für Hochheiliges gilt, nicht aber für Einfach-heiliges.</i>: Einfachheiliges erfordert kein Reinigen und Abspülen<sup class="footnote-marker">50</sup><i class="footnote"> Dagegen müssen auch nach R. Simon die Gefässe ausgekocht werden, damit das in sie Eingedrungene wieder herausgezogen wird, da das von dem Heiligen in die Gefässe Eingedrungene nach Ablauf der vorgeschriebenen Zeit <span dir="rtl">נותר</span> wird und, wenn man nachher etwas Anderes in ihnen kocht, in dieses eindringt, und dieses dadurch ebenfalls zum Genuss verboten wird. Dieses Auskochen wird <span dir="rtl">הגעלה</span> genannt. Der Unterschied zwischen <span dir="rtl">הגעלה</span> und <span dir="rtl">מריקה</span>, selbst wenn unter <span dir="rtl">מריקה</span> auch ein Auskochen in heissem Wasser zu verstehen ist (s. weiter Note 54), ist der, dass die <span dir="rtl">מריקה</span> nur in Wasser geschehen darf, die <span dir="rtl">הגעלה</span> dagegen auch in einer anderen Flüssigkeit, dass ferner bei der <span dir="rtl">מריקה</span> das ganze Gefäss ausgekocht werden muss, selbst wenn nur in einem Teil von ihm gekocht worden ist, bei der <span dir="rtl">הגעלה</span> dagegen nur der Teil, in welchem gekocht worden ist; schliesslich muss auf die <span dir="rtl">מריקה</span> noch die <span dir="rtl">שטיפה</span>, das Ausspülen mit kaltem Wasser erfolgen, was bei der <span dir="rtl">הגעלה</span> nicht erforderlich ist, wenn es auch Gebrauch ist, auch bei der <span dir="rtl">הגעלה</span> mit kaltem Wasser nachzuspülen.</i>. R. Tarfon sagt: Hat man am Anfang des Festes darin gekocht, so kann man darin während des ganzen Festes kochen<sup class="footnote-marker">51</sup><i class="footnote"> Weil während des Festes die Anzahl der dargebrachten Friedensopfer sehr gross ist, kann das in die Gefässe Eingedrungene niemals <span dir="rtl">נוהר</span> werden, denn, bevor es noch <span dir="rtl">נותר</span> geworden, wird in den Gefässen schon wieder Anderes gekocht, dadurch wird das von dem früheren Opfer in sie Eingedrungene wieder herausgezogen, und es dringt dafür wieder von dem jetzt Gekochten in sie ein; deshalb ist nach R. Tarfon während des ganzen Festes die <span dir="rtl">מריקה ושטיפה</span> nicht erforderlich. Hat man in einem Gefässe Fleisch von einem Sündopfer gekocht, das nur einen Tag und eine Nacht gegessen werden darf, so braucht man nur darauf zu achten, dass in dem Gefäss am selben Tage noch Fleisch von einem Friedensopfer gekocht und bald verzehrt wird. Anders erklärt Maimon. die Worte des R. Tarfon. Nach ihm will R. Tarfon nur sagen, dass man während des Festes an einem und demselben Tage in demselben Gefässe mehrere Male kochen darf, ohne inzwischen die <span dir="rtl">מריקה ושטיפה</span> vorzunehmen, während an anderen Tagen nach dem jedesmaligen Kochen auch an demselben Tage jedes Mal die <span dir="rtl">מריקה ושטיפה</span> geboten ist; während des Festes, wo man durch die Festfreude mehr als sonst in Anspruch genommen ist, ist dies nicht erforderlich. Jeden Tag muss aber zum Schluss die <span dir="rtl">מריקה ושטיפה</span> vorgenommen werden, damit das Zurückgebliebene nicht <span dir="rtl">נותר</span> wird und das nachher darin Gekochte verboten macht.</i>; die Weisen aber sagen: Nur bis zu der für das Essen vorgeschriebenen Zeit<sup class="footnote-marker">52</sup><i class="footnote"> Auch die Worte <span dir="rtl">עד זמן אכילה</span> (eine andere Lesart ist <span dir="rtl">כל זמן אכילה</span>) werden verschieden ausgelegt. Die Einen erklären: so lange das Fleisch noch verzehrt werden darf, braucht die <span dir="rtl">מריקה ושטיפה</span> nicht vorgenommen zu werden; sobald aber diese Zeit vorüber ist, muss sie vorgenommen werden, und nicht, wie R. Tarfon meint, erst nach Schluss des Festes. Dafür, dass die <span dir="rtl">מריקה ושטיפה </span> nicht vorgenommen zu werden braucht, so lange das Fleisch noch gegessen werden darf, wird als Begründung angeführt, dass es (Lev. 6, 21) heisst: <span dir="rtl">ומרק ושטף במים </span> und unmittelbar darauf <span dir="rtl">כל זכר בכהנים יאכל אותה</span>, so lange die Priester es essen dürfen, kann man mit der <span dir="rtl">מריקה ושטיפה</span> warten. Maimon. dagegen erklärt: so lange man noch mit dem Essen des in dem Gefässe Gekochten beschäftigt ist, kann man mit der <span dir="rtl">מריקה ושטיפה</span> warten, sobald aber das darin Gekochte verzehrt ist, muss sie vorgenommen werden, und nicht, wie R. Tarfon meint, dass man ohne <span dir="rtl">מריקה ושטיפה</span> wieder Anderes darin kochen darf und diese erst am Schlusse des Tages vorzunehmen braucht.</i>. Reinigen und Abspülen [heisst]: Reinigen, wie das für den Segensbecher vorgeschriebene Reinigen<sup class="footnote-marker">53</sup><i class="footnote"> Für den Becher Wein, über den man beim Tischgebet den Segen spricht, wird im Talmud (Berachot 51 a) vorgeschrieben, dass er innen abgewaschen und aussen abgespült sein muss; demnach wäre auch hier beides, die <span dir="rtl">מריקה</span> sowohl wie die <span dir="rtl">שטיפח</span>, nur mit kaltem Wasser gemeint, siehe die folgende Note. Nach Maimon soll jedoch der Vergleich mit dem Abwaschen des Segensbechers nur sagen, dass ebenso wie bei diesem es nicht darauf ankommt, dass jede Spur von dem darin Gekochten beseitigt wird.</i>, und Abspülen, wie das für den Segensbecher vorgeschriebene Abspülen, Reinigen mit heissem<sup class="footnote-marker">54</sup><i class="footnote"> Der Mischnatext in den Talmudausgaben und ebenso die Mischna ed. Lowe haben das Wort <span dir="rtl">בחמין</span> nicht. Der Talmud bringt eine Controverse zwischen Rabbi und den Weisen: nach dem Ersteren heisst <span dir="rtl">מריקה</span> und <span dir="rtl">שטיפח</span> beides mit kaltem Wasser reinigen, nach den Weisen <span dir="rtl">מריקה</span> mit heissem und <span dir="rtl">שטיפה</span> mit kaltem Wasser. Nach der Ansicht, wonach <span dir="rtl">מריקה</span> reinigen mit kaltem Wasser bedeutet, ist natürlich ausser <span dir="rtl">מריקה ושטיפה</span> auch <span dir="rtl">הגעלה</span>, das Auskochen, erforderlich, wenn man in dem Gefässe, nachdem das darin Gekochte <span dir="rtl">נותר</span> geworden ist, wieder Anderes kochen will; nach der Ansicht, dass <span dir="rtl">מריקה</span> reinigen mit heissem Wasser bedeutet, ist die <span dir="rtl">מריקה</span> identisch mit der <span dir="rtl">הגעלה</span>.</i> und Abspülen mit kaltem Wasser; den Spiess und den Rost<sup class="footnote-marker">55</sup><i class="footnote"> S. Pesachim VII Note 7 u. 8. Beide sind flach und können nichts in sich aufnehmen, sind daher keine eigentlichen <span dir="rtl">כלים</span> und bedürfen deshalb nicht der <span dir="rtl">מריקה ושטיפה</span>.</i> kocht man mit heissem Wasser aus<sup class="footnote-marker">56</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">מגעיל</span>, im Hebräischen (Hiob 21, 10): <span dir="rtl">שורו עבר ולא יגעיל</span> etwas in sich Aufgenommenes wieder herausgeben, bedeutet im Rabbinischen: das in ein Gefäss beim Kochen Eingedrungene durch Auskochen mit heissem Wasser wieder herausziehen. Spiess und Rost, anf denen das Fleisch direkt am Feuer gebraten wird, müssen allerdings sonst, um das in sie Eingedrungene wieder herauszuziehen, im Feuer ausgeglüht werden, das Auskochen in heissem Wasser genügt nur bei Geräten, in denen mit Wasser gekocht wird. Hier jedoch genügt das Auskochen in heissem Wasser, weil das Fleisch, als es auf ihnen gebraten wurde, noch zum Essen erlaubt war, also nur Erlaubtes in sie eingedrungen ist, wenn es auch nach Ablauf der vorgeschriebenen Zeit als <span dir="rtl">נותר</span> zu Verbotenem geworden ist (Tiferet Jisrael).</i>.
+Hat man darin Heiliges<sup class="footnote-marker">57</sup><i class="footnote"> S. Note 61.</i> und Nichtheiliges gekocht, oder Hochheiliges und Einfach-heiliges, ist soviel<sup class="footnote-marker">58</sup><i class="footnote"> von dem Strengeren.</i> darin, wie dazu gehört, um es herausschmecken zu können<sup class="footnote-marker">59</sup><i class="footnote"> Nach der traditionellen Bestimmung ist dies immer anzunehmen, wenn das Volumen des Leichteren nicht wenigstens 60 Mal so gross ist, wie das des Strengeren <span dir="rtl">בנותן טעם</span> — <span dir="rtl">ב</span> mit dem Part. — „wenn es einen Geschmack hineingibt“ ist ein stehender Ausdruck und bedeutet: so viel wie nötig ist, um es aus Anderem herausschmecken zu können.</i>, so wird auch das Leichtere nach der Weise des Strengeren gegessen<sup class="footnote-marker">60</sup><i class="footnote"> z. B. wenn es Hochheiliges und Einfach-heiliges ist, darf es nur von den männlichen Priestern und nur innerhalb der <span dir="rtl">עזרה</span> gegessen werden, und sobald die für das Essen vorgeschriebene Zeit für eines von beiden abgelaufen ist, darf das Ganze nicht mehr gegessen werden.</i>, es bedarf des Reinigens und Abspülens nicht<sup class="footnote-marker">61</sup><i class="footnote"> Nach der Erläuterung im Talmud ist hier in die Mischna eine Einschaltung zu machen und es muss folgendermassen heissen: ist so viel darin, wie dazu gehört, um es herausschmecken zu können, so wird auch das Leichtere nach der Weise des Strengeren gegessen, es bedarf des Reinigens und Abspülens und macht durch Berührung untauglich; ist nicht soviel darin, wie dazu gehört, um es herausschmecken zu können, so braucht das Leichtere nicht nach der Weise des Strengeren gegessen zu werden, es bedarf des Reinigens und Abspülens nicht und macht durch Berührung nicht untauglich. Da aber nach der vorhergehenden Mischna es nur die Ansicht des R. Simon ist, dass bei Einfachheiligem das Reinigen und Abspülen nicht erforderlich ist, so gibt entweder die Mischna hier nur die Ansicht des R. Simon wieder — so erklärt Raba unsere Mischna —, demnach wäre unter dem Ausdruck <span dir="rtl">קדשים</span> am Anfange der Mischna nur Hochheiliges zu verstehen, oder die Worte: es bedarf des Reinigens und Abspülens nicht, sind dahin zu verstehen, dass das Reinigen und Abspülen nicht schon nach Ablauf der Zeit für das Strengere zu geschehen braucht, sondern erst nach Ablauf der für das Leichtere vorgeschriebenen Zeit — so erklärt Abaji die Mischna. Nach der letzteren Erklärung ist unter dem Ausdruck <span dir="rtl">קדשים</span> in <span dir="rtl">קדשים וחולין</span> am Anfang der Mischna auch Einfach-heiliges zu verstehen, und ist in diesem Falle, wenn von dem Hochheiligen oder Einfach-heiligen nicht soviel darin ist, dass man es aus dem Nicht-heiligen herausschmecken kann, ein Reinigen und Abspülen natürlich überhaupt nicht erforderlich.</i> und macht durch Berührung nicht untauglich<sup class="footnote-marker">62</sup><i class="footnote"> wenn es selbst untauglich geworden ist und etwas davon in eine andere Speise eindringt. Beim Sündopfer heisst es nämlich (Lev. 6, 20): <span dir="rtl">כל אשר יגע בבשרה יקדש</span> Alles, was mit seinem Fleische in Berührung kommt, wird heilig. Aus dem Worte <span dir="rtl">בבשרה</span> wird geschlossen, dass hier nur ein Berühren gemeint ist, bei welchem von dem Fleisch des Sündopfers etwas in die andere Speise eindringt. In diesem Falle ist auch die andere Speise ebenso zu behandeln wie das Fleisch des Sündopfers. Ist das Fleisch zum Essen tauglich, so darf auch das andere nur nach der Weise des Sündopfers gegessen werden; ist es untauglich, so wird dadurch auch das andere untauglich. Obgleich diese Bestimmung zunächst nur für das Sündopfer und (Lev. 6, 11) für das Mehlopfer gegeben wird, wird sie auch auf alles andere Heilige bezogen, weil durch den Schriftvers (Lev. 7, 37): <span dir="rtl">זאת התורה לעלה וב׳</span> für einzelne Opfer gegebene Vorschriften auch auf die anderen ausgedehnt werden (<span dir="rtl">מה חטאת מקדשת בבלוע אף כל מקדשת בבלוע</span>).</i>. Hat ein Fladen an einen Fladen<sup class="footnote-marker">63</sup><i class="footnote"> der untauglich ist.</i> angerührt<sup class="footnote-marker">64</sup><i class="footnote"> S. Note 62.</i>, oder ein Opferstück an ein Opferstück, so ist nicht der ganze Fladen<sup class="footnote-marker">65</sup><i class="footnote"> Die Mischna ed. Lowe hat die richtigere Lesart: <span dir="rtl">ולא כל החתיכה לא כל הרקיק</span>.</i> und nicht das ganze Opferstück verboten, sondern nur die Stelle, die davon etwas angezogen hat, ist verboten<sup class="footnote-marker">66</sup><i class="footnote"> weil es heisst: <span dir="rtl">אשר יגע בבשרה יקדש</span> nur was mit dem Heiligen in Berührung gekommen ist, was in das Heilige eingedrungen oder in das das Heilige eingedrungen ist (<span dir="rtl">הנוגע פסול</span>); das betreffende Stück wird herausgeschnitten und nur auf dieses bezieht sich die Vorschrift.</i>.
+
+Chapter 12
+
+Ein am selben Tage Untergetauchter<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> S. II Note 2.</i> und ein noch nicht durch das Sühnopfer Gesühnter<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> S. dort Note 4.</i> erhalten keinen Anteil von dem Heiligen<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Beim Sündopfer heisst es (Lev. 6, 19): <span dir="rtl">הכהן חמחטא אותה יאכלנה</span> der Priester, der es als Sündopfer darbringt, soll es essen. Unter dem „als Sündopfer darbringen“ ist das Sprengen des Blutes zu verstehen, durch welches erst die Sühne vollzogen wird, wofür auch die Bestimmung beim Friedensopfer spricht, wo es heisst (Lev. 7, 14): <span dir="rtl">לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה</span>. Es kann aber nicht gemeint sein, dass nur der Priester, der das Blut gesprengt hat, davon essen darf, da es weiter (6, 22) heisst, <span dir="rtl">כל זכר בכהנים יאכל אותה</span>, dass jeder männliche Priester es essen darf. Das <span dir="rtl">המחטא</span> wird deshalb mit <span dir="rtl">ראוי לחיטוי</span> erklärt: nur ein solcher Priester, der die Opferhandlung hätte vollziehen können, der nicht aus irgend einem Grunde untauglich dazu ist, darf davon essen. Auch in diesem Sinne aufgefasst würde aber diese Bestimmung nicht mit der in V. 22 gegebenen übereinstimmen, da in dem <span dir="rtl">כל זכר</span> auch Minderjährige mit einbegriffen sind, und diese nicht <span dir="rtl">ראוי לחיטוי</span> sind. Es ist deshalb die ganze Bestimmung überhaupt nicht auf das Essen selbst zu beziehen, sondern es soll durch sie nur bestimmt werden, wer von dem Opfer einen Anteil zum Essen bekommt: nur Priester, die <span dir="rtl">ראוי לחיטוי</span> sind, erhalten Anteil davon zum Essen, der <span dir="rtl">טבול יום</span> dagegen und der <span dir="rtl">מחוסר כפורים</span>, die den Opferdienst nicht versehen dürfen (s. II, 1) erhalten keinen Anteil.</i>, ihn am Abend zu verzehren<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Am Tage können sie ihn nicht verzehren, der <span dir="rtl">טבול יום</span> nicht, weil er bis Sonnenuntergang unrein bleibt, der <span dir="rtl">מחוסר כפורים</span> nicht, weil er im Allgemeinen erst am Abend sicher weise, dass sein Sühnopfer dargebracht worden ist (Tiferet Jisrael). Nach Tosfot Jomtob bezieht sich dieser Zusatz nur auf den <span dir="rtl">טבול יום</span>.</i>. Ein Leidtragender<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> S. II Note 1.</i> darf [Heiliges] anrühren<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Ein <span dir="rtl">אונן</span> darf von Heiligem nichts geniessen (s. Deuter. 26, 14). Auch nach Ablauf des <span dir="rtl">אנינות</span> darf er, selbst wenn er an der Leiche sich nicht verunreinigt hat, erst dann wieder von dem Heiligen essen, wenn er ein Reinigungsbad genommen hat, weil anzunehmen ist, dass er während des <span dir="rtl">אנינות</span>, wo er nichts Heiliges essen durfte, sich nicht mit der Achtsamkeit von allem Unreinen ferngehalten hat, welche diejenigen anwenden müssen, denen Heiliges zu essen erlaubt ist (s. Chagiga III, 3). Trotzdem darf er aber auch während seines <span dir="rtl">אנינות</span> Heiliges anrühren, während die vorher erwähnten <span dir="rtl">טבול יום</span> und <span dir="rtl">מחוסר כפורים</span> Heiliges auch nicht anrühren dürfen. Nach Bartenura z. St. darf auch der <span dir="rtl">אונן</span> Heiliges nur anrühren, wenn er ein Reinigungsbad genommen hat und danach, so lange er <span dir="rtl">אונן</span> war, stets darauf bedacht geblieben ist, sich vor jeder Verunreinigung zu hüten.</i>, aber nicht darbringen<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> S. Sebachim 16 a.</i>, and bekommt keinen Anteil<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> da er nicht <span dir="rtl">ראוי לחיטוי</span> ist, s. Note 3.</i>, ihn am Abend zu verzehren<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Nach rabbinischer Verordnung währt das <span dir="rtl">אנינות</span> nicht nur bis zum Abend, sondern auch noch während der ganzen auf den Sterbetag folgenden Nacht und, falls die Bestattung erst später stattfìndet, bis zu dem auf den Begräbnistag folgenden Abend. Deshalb lehrt auch die Mischna Pesachim VIII, 8, dass ein <span dir="rtl">אונן</span> wohl das Pesachopfer am Abend essen darf, weil für diesen Fall, wo es sich um ein Gebot, auf dessen Unterlassung die Ausrottungsstrafe steht, die Rabbinen ihre Verordnung nicht getroffen haben, dass er aber andere Opfer nicht essen darf, weil er auch noch in der Nacht als <span dir="rtl">אונן</span> zu betrachten ist. Dafür, dass es hier in der Mischna trotzdem heisst: ihn am Abend zu verzehren, werden im Talmud zwei Erklärungen gegeben. Nach der einen spricht die Mischna hier vom Pesachabend; da an diesem Abend der <span dir="rtl">אונן</span> von dem Pesachopfer essen darf, darf er auch von anderen Opfern essen. Die Mischna in Pesachim dagegen lehrt, dass das, was für das Pesachopfer am Pesachabend gilt, für andere Opfer an anderen Abenden keine Geltung hat. Nach der anderen spricht die Mischna in Pesachim von dem auf den Sterbetag folgenden Abend, da ist nach der rabbinischen Verordnung selbst am Pesachabend es dem <span dir="rtl">אונן</span> nicht erlaubt, von anderen Opfern als von dem Pesachopfer zu essen. Die Mischna hier dagegen spricht von dem Begräbnistag, der nicht der Sterbetag ist; an dem auf den Begräbnistag folgenden Abend ist der Leidtragende selbst nach rabbinischer Verordnung kein <span dir="rtl">אונן</span> mehr und darf deshalb vom Heiligen essen.</i>. Mit Leibesfehlern Behaftete, sei es mit bleibenden sei es mit vorübergehenden Fehlern, erhalten ihren Anteil und dürfen ihn verzehren<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Dass der mit einem Leibesfehler Behaftete von dem Heiligen essen darf, ist in der Schrift (Lev. 21, 22) deutlich ausgesprochen: Die Speise seines Gottes, von dem Hochheiligen und dem Heiligen darf er essen. Sowohl bei dem Sündopfer (Lev. 6, 22) wie bei dem Schuldopfer (Lev. 7, 6) wie bei dem Mehlopfer (Lev. 6, 11) wird aber noch besonders betont, dass <span dir="rtl">כל זכר</span> jeder Männliche unter den Priestern davon essen soll. Aus dieser dreimaligen Wiederholung wird geschlossen, dass sowohl der von Geburt mit einem Leibesfehler Behaftete wie der erst später von einem vorübergehenden oder auch dauernden Leibesfehler Befallene von dem Heiligen nicht nur essen darf, sondern auch bei dem Verteilen des zu Essenden das gleiche Anrecht hat wie jeder Andere.</i>, aber sie dürfen nicht darbringen<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Durch den Satz (Lev. 21, 21): <span dir="rtl">כל איש אשר בו מום</span> wird jeder mit einem Leibesfehler Behaftete von der Darbringung ausgeschlossen, einerlei ob es ein bleibender oder ein vorübergehender Fehler ist.</i>. Jeder, der nicht zum Opferdienst geeignet ist, erhält auch keinen Anteil von dem Fleische<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> S. oben Note 3. Nur der mit einem Leibesfehler Behaftete erhält einen Anteil von dem Fleische, obwohl er nicht zum Opferdienst geeignet ist, weil er durch das <span dir="rtl">כל זכר</span> ausdrücklich mit eingeschlossen ist.</i>, und jeder, der kein Anrecht auf das Fleisch hat, hat auch keines auf die Felle<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> weil es heisst (Lev. 7, 8): <span dir="rtl">עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה</span> das Fell des Ganzopfers, das er dargebracht, gehöre ihm, dem Priester; wer aber nicht darbringen darf und deshalb keinen Anteil an dem Fleische hat, hat auch kein Anrecht auf das Fell. Die Mischna ed. Lowe hat den Zusatz: <span dir="rtl">שנאמר עור העולה</span>.</i>. Selbst wer zur Zeit des Sprengens des Blutes unrein war, zur Zeit des Opferns der Fettstücke aber rein<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Daraus wäre zu entnehmen, dass er vor Allem zur Zeit des Sprengens des Blutes rein gewesen sein muss; wenn er da rein gewesen, hätte er Anrecht auf einen Anteil, selbst wenn er zur Zeit der Darbringung der Opferstücke unrein war. Abba Saal dagegen (Talm. 102 b) erklärt: Nur wenn er vom Blutsprengen bis zum Darbringen der Opferstücke rein gewesen, hat er Anteil an dem Fleische, weil in dem angeführten Schriftverse sowohl das Sprengen des Blutes wie das Darbringen der Fettstücke erwähnt wird. Wie es ist, wenn er zwischen dem Blutsprengen und dem Darbringen unrein geworden und sich wieder gereinigt hat, ist eine Frage, die im Talmud aufgeworfen wird und unbeantwortet bleibt. Die Möglichkeit, das er vor dem Darbringen wieder rein geworden ist, ist gegeben, da der Unreine nach dem Reinigungsbad mit Sonnenuntergang wieder rein wird, und die Opferstücke auch während der Nacht noch dar gebracht werden dürfen.</i>, erhält keinen Anteil von dem Fleische, denn es heisst<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Lev. 7, 33.</i>: „Wer von den Söhnen Ahrons das Blut des Friedensopfers und das Fett darbringt<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> also nur der, der beim Sprengen des Blutes und bei der Darbringung der Opferstücke zum Opferdienst geeignet war.</i>, dem soll der rechte Schenkel als Anteil gehören“.
+Überall, wo der Altar kein Anrecht auf das Fleisch hat<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> wenn vor dem Sprengen des Blutes, wodurch die Opferstücke erst für den Altar tauglich werden, das Opfer untauglich geworden ist.</i>, haben auch die Priester kein Anrecht auf das Fell, denn es heisst<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> Lev. 7, 8.</i>: „das Ganzopfer Jemandes“, ein Ganzopfer, das für Jemanden dargebracht worden ist<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> Das <span dir="rtl">העולה</span> ist hier in seiner Grundbedeutung als das auf dem Altar im Feuer „Aufsteigende“ gefasst.</i>. Von einem Ganzopfer, das unter einem anderen Namen geschlachtet worden ist, gehört, obwohl es den Eigentümern nicht angerechnet wird, das Fell dennoch den Priestern<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> weil das Opfer tauglich ist und die Opferstücke auf dem Altar dargebracht werden. Es ist also das <span dir="rtl">עולת איש</span> nicht in dem Sinne zu verstehen, dass nur solche Opfer damit gemeint sind, die Jemandem als Opfer angerechnet werden.</i>. Sowohl von dem Ganzopfer eines Mannes wie von dem Ganzopfer einer Frau<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> Es soll durch das <span dir="rtl">עולת איש</span> nicht das Opfer einer Frau ausgeschlossen werden, deshalb heisst es unmittelbar darauf <span dir="rtl">עור העולה</span>, das Fell des Ganzopfers, gleichviel ob es das eines Mannes oder das einer Frau ist. Durch das <span dir="rtl">עולת איש</span> soll nur gesagt werden, dass es das Opfer einer Einzelperson sein muss, nicht aber ein Ganzopfer, das Jemand für den Tempelschatz (<span dir="rtl">בדק הבית</span>) geweiht hat; von einem solchen Ganzopfer gehört das Fell nicht den Priestern.</i> gehört das Fell den Priestern.
+Felle von Einfach-heiligem gehören den Eigentümern<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> wie das Fleisch, da es <span dir="rtl">עור העולה</span> heisst, und von dem Ganzopfer nicht auf das ihm gar nicht gleichende Einfach-heilige geschlossen werden kann.</i>, und die Felle von Hochheiligem den Priestern, [dies folgt] aus einem Schluss vom Leichteren auf das Strengere: Wenn sie beim Ganzopfer, wo sie kein Anrecht auf das Fleisch haben, auf das Fell Anrecht haben, müssen sie beim Hochheiligen, wo sie Anrecht auf das Fleisch haben, nicht erst recht Anrecht auf das Fell haben? Von dem Altar lässt sich kein entgegengesetzter Schluss ziehen<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> dass das Anrecht auf das Fleisch noch kein Anrecht auf das Fell begründet, da das Fleisch des Ganzopfers auf den Altar gebracht wird und das Fell dennoch nicht.</i>, denn auf ihn kommt überhaupt kein Fell<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> Von dem Altar lässt sich deshalb kein Schluss auf die Priester ziehen, denen beim Ganzopfer das Fell ausdrücklich zugesprochen ist.</i>.
+Von allem Heiligen, bei dem vor dem Abhäuten etwas untauglich Machendes vorgekommen ist<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> Über die Form <span dir="rtl">ארע</span> oder <span dir="rtl">אירע</span> s. Pesachim VIII, Note 42.</i>, gehören die Felle nicht den Priestern<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> sondern sie müssen wie das Fleisch verbrannt werden.</i>, nach dem Abhäuten, gehören die Felle den Priestern<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> Nach Mischna 2 gehört das Fell nicht den Priestern, wenn das Opfer vor dem Sprengen des Blutes untauglich geworden ist. Das Sprengen des Blutes sollte dem Abhäuten vorangehen, weil man das Blut sonst zu lange hätte stehen lassen müssen. Hat man aber trotzdem vor dem Sprengen abgehäutet, und dann ist das Opfer untauglich geworden und man hat das Blut gesprengt, so fällt durch das Blutsprengen das Fell den Priestern zu, obgleich das Opfer, da es untauglich geworden ist, nicht auf den Altar kommt.</i>. Darauf sagte R. Chanina<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> Mischna ed. Lowe: <span dir="rtl">ר׳ חנניא</span>.</i>, der Vorsteher der Priester: Meiner Lebtage habe ich nicht gesehen, dass ein Fell<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> nachdem es von dem Opfertiere abgezogen worden ist.</i> zur Brandstätte hinausgebracht worden ist<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> also selbst in dem Falle nicht, wenn nach dem Abhäuten das Tier trefa befunden worden ist, wo doch das das Tier untauglich Machende schon vor dem Abhäuten vorhanden gewesen ist.</i>. Darauf sagte R. Akiba: Aus seinen Worten lernen wir, dass, wenn man die Erstgeburt<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> Ein erstgeborenes Tier, das einen Leibesfehler bekommen hat und deshalb nicht als Opfer dargebracht werden kann, darf ausserhalb des Heiligtums geschlachtet werden und gehört ganz den Priestern, jedoch nur, wenn es von ihnen gegessen werden kann; ist es von selbst verendet, so muss es vergraben werden. Aus den Worten des R. Chanina entnimmt nun R. Akiba, dass wenn das Tier geschlachtet worden ist und nach dem Abhäuten sich herausgestellt hat, dass es trefa ist, die Haut dennoch von den Priestern benutzt werden darf, obgleich das Fleisch vergraben werden muss; wie der Talmud erläuternd hinzufügt jedoch nur dann, wenn das Tier auf Grund eines durch einen hierzu Berechtigten und Erprobten (<span dir="rtl">מומחה</span>) festgestellten Fehlers geschlachtet worden ist.</i> abgehäutet hat und sie dann trefa befunden wird, die Priester das Fell benutzen<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">שיאותו</span> ebenso Berachot VIII, 6. Im Jeruschalmi wird dort neben <span dir="rtl">שיאותו</span> (Gen. 34, 22) auch die Lesart <span dir="rtl">שיעותו</span> von <span dir="rtl">עות</span> (Jes. 50, 4) gebracht.</i> dürfen. Die Weisen aber sagen: „Wir haben nicht gesehen<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> Die Mischna ed. Lowe hat <span dir="rtl">לא ראיתי</span>; auch <span dir="rtl">לא ראינו</span> ist richtig, da es sich um einen allgemeinen öfters angewandten Grundsatz handelt.</i> “ ist kein Beweis<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> vielleicht ist gerade zu seiner Zeit ein derartiger Fall nicht vorgekommen, oder er ist von ihm nicht bemerkt worden.</i>, sondern es muss zur Brandstätte hinausgebracht werden<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> Auf den von R. Akiba angeführten Fall können sich diese Worte nicht beziehen, denn mit einem Leibesfehler behaftete Erstgeburt wird, wenn sie nicht gegessen werden kann, nicht verbrannt, sondern vergraben. Sie beziehen sich vielmehr auf die Worte des R. Chanina: auch wenn ein im Heiligtum geschlachtetes Opfer erst nach dem Abhäuten trefa befunden worden ist, muss das Fell ebenso wie das Fleisch verbrannt werden.</i>.
+Stiere, die verbrannt werden, und Böcke, die verbrannt werden<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> S. IV, Note 31 u. 32.</i>, wenn sie so, wie es geboten ist<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> nicht, weil sie untauglich geworden sind.</i>, verbrannt werden, werden sie auf der Aschenstätte<sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> s. V, Note 21.</i> verbrannt und verunreinigen die Kleider<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> Beim Stier und Bock des Versöhnungstages heisst es (Lev. 16, 28): der sie verbrennt, soll seine Kleider waschen. Das <span dir="rtl">יכבס בגדיו</span> heisst hier wie überall nicht nur die Kleider, die er anhat, sondern auch die Kleider und alle Gegenstände, die er berührt, während er mit dem Verunreinigenden beschäftigt ist. Dass auch die anderen Stiere und Böcke, die verbrannt werden, verunreinigen, wird aus dem Zusatz: <span dir="rtl">אשר הובא את דמם לכפר בקרש</span> geschlossen, sie verunreinigen, weil ihr Blut zur Sühnung in das Innere des Heiligtums gebracht wird, ebenso deshalb auch die anderen Sündopfer, bei denen das Gleiche vorgeschrieben ist.</i>, wenn sie nicht so, wie es geboten ist<sup class="footnote-marker">40</sup><i class="footnote"> sondern, weil sie untauglich geworden sind.</i>, verbrannt werden, werden sie auf der Tempelstätte<sup class="footnote-marker">41</sup><i class="footnote"> Unter <span dir="rtl">בירה</span> ist nach R. Jochanan (Talm. 104 b) die Burg auf dem Tempelberge zu verstehen, nach R. Simon b. Lakisch der ganze Tempelberg (vgl. Jerusch. Pesachim VII, 8). <span dir="rtl">בית הבירה</span> bezeichnet hier sowohl den Raum innerhalb der Tempelmauern als auch den Raum auf dem Tempelberge ausserhalb derselben. Es gab zwei Stellen für die Verbrennung von untauglich gewordenen Opfern, die eine in der <span dir="rtl">עזרה</span>, dort wurden wie alle anderen untauglich gewordenen Opfer auch die Stiere und Böcke, die verbrannt wurden, wenn sie, bevor sie aus der <span dir="rtl">עזרה</span> herausgekommen waren, untauglich geworden waren, verbrannt; die andere befand sich ausserhalb der Tempelmauern auf dem Tempelberge, dort wurden die zu verbrennenden Stiere und Böcke, wenn sie erst, nachdem sie aus der <span dir="rtl">עזרה</span> herausgekommen waren, untauglich geworden waren, verbrannt.</i> verbrannt und verunreinigen nicht die Kleider.
+Man trug sie auf Stangen<sup class="footnote-marker">42</sup><i class="footnote"> Die Stiere und Böcke, welche ausserhalb Jerusalems auf der Aschenstätte verbrannt wurden.</i>; waren die ersten<sup class="footnote-marker">43</sup><i class="footnote"> diejenigen, welche die Stangen vorne angefasst hielten.</i> aus der Mauer der Opferhalle herausgetreten und die letzten noch nicht<sup class="footnote-marker">44</sup><i class="footnote"> das Tier, das sie trugen, war aber schon ausserhalb der Mauer.</i>, so waren die Kleider der ersten unrein<sup class="footnote-marker">45</sup><i class="footnote"> weil es (Lev. 16, 27) heisst: <span dir="rtl">יוציא אל מחוץ למחנה</span> und darauf <span dir="rtl">והשורף אותם יכבס בגדיו</span>. Unter <span dir="rtl">מחנה</span> wird in der Schrift sowohl das ganze Lager in der Wüste verstanden als auch jede der 3 Abteilungen, aus denen dasselbe bestand, das <span dir="rtl">מחנה שכינה</span>, das <span dir="rtl">מחנה לויה</span> und das <span dir="rtl">מחנה ישראל</span>. Hier wäre unter dem <span dir="rtl">מחוץ למחנה</span> zunächst nur zu verstehen: ausserhalb des <span dir="rtl">מחנה שכינה</span>, der Abteilung des Lagers, wo das Opfer dargebracht wurde. Dem <span dir="rtl">מחנה שבינה</span> in der Wüste entsprach in Jerusalem der Tempel bis zur Mauer der Opferhalle. Deshalb tritt die Verunreinigung für diejenigen, die sich mit dem Opfer beschäftigen, wenn es verbrannt wild, und sogar schon, wenn es zum Verbrennen hinausgetragen wird, schon mit dem Hinaustragen aus der Mauer der Opferhalle ein. Dass das Verbrennen ausserhalb aller drei Abteilungen des Lagers und dementsprechend in Jerusalem ausserhalb der Stadtmauern zu geschehen hatte, wird aus dem dreimaligen <span dir="rtl">אל מחוץ למחנה</span> Lev. 4, 12. 4, 21. 6, 4 gefolgert (Talmud 105 b).</i> und die der letzten nicht, bis sie auch herausgetreten waren; waren diese und jene herausgetreten, so waren die Kleider dieser und jener unrein. R. Simon sagt: Die Kleider dieser und jener sind nicht eher unrein, als bis das Feuer den grössten Teil [des Tieres] erfasst hat<sup class="footnote-marker">46</sup><i class="footnote"> R. Simon erklärt das <span dir="rtl">אל מחוץ למחנה</span> in anderer Weise (s. Talmud). <span dir="rtl">יוצת</span> Holal von <span dir="rtl">יצת</span> = anzünden.</i>. Ist das Fleisch [vom Feuer] verzehrt<sup class="footnote-marker">47</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">נתך</span> Nif. von <span dir="rtl">נתך</span> = zergehen; im Talmud wird es mit <span dir="rtl">חרך</span> = rösten, versengen, wiedergegeben (<span dir="rtl">דשויא חרוכא</span>).</i>, werden die Kleider des die Verbrennung Ausführenden<sup class="footnote-marker">48</sup><i class="footnote"> Unter <span dir="rtl">השורף</span> wird jeder verstanden, der beim Verbrennen des Opfers tätig ist, das Feuer anfacht, das Fleisch umwendet, frisches Holz hinauflegt u. dgl., nicht aber derjenige, der, bevor noch das Opfer da ist, Brennstoff herbeischafft oder das Feuer anzündet.</i> nicht mehr unrein.
+
+Chapter 13
+
+Wer draussen<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> ausserhalb des Heiligtums.</i> schlachtet und darbringt<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> ein zur Darbringung im Heiligtum geweihtes Opfertier.</i>, ist für das Schlachten schuldig und für das Darbringen schuldig<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> das Schlachten ist eine Sünde, auf welche die Ausrottungsstrafe steht (Lev. 17, 3. 4.), und ebenso das Darbringen (Lev. 17, 8.9.); wenn er beides irrtümlich begangen hat, muss er deshalb 2 Sündopfer bringen.</i>; R. Jose, der Galiläer, sagt: Hat man drinnen geschlachtet und draussen dargebracht, ist man schuldig, hat man draussen geschlachtet und draussen dargebracht, ist man frei<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> von der Ausrottungsstrafe für das Darbringen, aber für das draussen Schlachten ist man schuldig.</i>, denn man hat ja draussen nur eine untaugliche Sache dargebracht. Darauf sagten sie<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> die anderen Weisen.</i> zu ihm: Auch wer drinnen schlachtet und draussen darbringt, hat es, indem er es hinausgebracht hat, untauglich gemacht<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> und er ist dennoch schuldig, trotzdem er nur eine untaugliche Sache dargebracht hat. Dass er auch in diesem Falle schuldig ist, geht daraus hervor, dass es (Lev. 17, 9) heisst: „und es nicht zum Eingange des Stiftszeltes bringt, um es dem Ewigen darzubringen“, das setzt voraus, dass es im Heiligtum geschlachtet worden ist. Zur Verteidigung der Ansicht des R. Jose, des Galiläers, wird angeführt, dass das drinnen Geschlachtete und dann Hinausgebrachte doch eine Zeit hatte, wo es zur Darbringung tauglich war, das drausson Geschlachtete dagegen nicht; ferner, dass das durch Hinausbringen untauglich Gewordene, wenn es trotzdem auf den Altar gebracht worden ist, nicht wieder heruntergenommen wird, s. IX, 2.</i>.
+Ein Unreiner<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Wegen der Aehnlichkeit mit der Controverse zwischen R. Jose, dem Galiläer, und den anderen Weisen in der vorhergehenden Mischna wird die folgende eigentlich nicht hierher gehörende Mischna hier angeschlossen.</i>, der, sei es unreines sei es reines, Heiliges gegessen hat, ist schuldig<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> die Ausrottungsstrafe, s. Lev. 7, 20. 21.</i>; R. Jose, der Galiläer, sagt: Ein Unreiner, der Reines gegessen hat, ist schuldig, ein Unreiner, der Unreines gegessen hat, ist frei<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> von der Ausrottungsstrafe, er hat das Verbot, Heiliges in Unreinheit zu essen, nicht übertreten, dagegen hat er das Verbot übertreten, dass unrein gewordenes Heiliges überhaupt nicht gegessen werden darf (Lev. 7, 19), darauf steht aber nicht die Ausrottungsstrafe.</i>, denn er hat ja nur eine unreine Sache gegessen<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Im Talmud wird die Ansicht R. Jose’s, des Galiläers, dahin erläutert, dass man nur dann von der Ausrottungsstrafe frei ist, wenn zuerst das Fleisch unrein geworden ist und dann die Person; da in diesem Falle das Fleisch bereits vorher, weil es unrein war, für ihn verboten gewesen, so kann es nicht nochmals für ihn dadurch verboten werden, weil er nachher auch selbst unrein geworden ist; in diesem Falle tritt deshalb dieses Verbot nicht in Geltung (<span dir="rtl">אין איסור חל על איסור</span>). Ist dagegen er selbst vorher unrein gewesen, so macht er sich der Ausrottungsstrafe schuldig, auch wenn er nachher unrein gewordenes Fleisch isst. Die Weisenaber sind der Ansicht, dass, auch wenn er selbst erst später unrein geworden ist, zu dem Verbot, unreines Heiliges zu geniessen, das Verbot, Heiliges in Unreinheit zu geniessen, hinzutritt, weildieses ein auch Anderes mit einschliessendes Verbot (<span dir="rtl">איסור כולל</span>) ist, da ihm vorher nur verboten war, unreines Heiliges zu geniessen, jetzt aber auch reines Heiliges; weil dieses Verbot dadurch, dass er selbst unrein geworden, für das reine Heilige in Kraft tritt, tritt es auch für das unreine Heilige in Kraft (<span dir="rtl">איסור חל על איסור באיסור כולל</span>).</i>. Darauf sagten sie zu ihm<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> die Weisen gingen von der Ansicht aus, dass R. Jose, der Galiläer, der Ansicht sei, dass das Verbot, Heiliges in Unreinheit zu geniessen, nur für den Reinen gelte, für den Unreinen aber überhaupt nicht.</i>: Auch der Unreine, der Reines gegessen hat, hat dieses ja, sobald er es berührt hat, nnrein gemacht. Ein Reiner, der Unreines gegessen hat, ist frei<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> von der Ausrottungsstrafe, er hat nur ein einfaches Verbot übertreten und deshalb, wenn er es irrtümlich getan hat, kein Sündopfer zu bringen.</i>, denn schuldig ist man nur bei Unreinheit des Körpers<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> wenn der Essende unrein war.</i>.
+In einer Beziehung ist das Schlachtverbot strenger als das Darbringungsverbot, und in einer das Darbringungsverbot strenger als das Schlachtverbot. Das Schlachtverbot ist strenger, denn, wer für eine Privatperson schlachtet<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> wer Heiliges ausserhalb des Heiligtums schlachtet, um es zu irgend einem nicht heiligen Zwecke zu verwenden.</i>, ist schuldig, und wer für eine Privatperson darbringt,<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> um ihr damit eine Ehrung zu erweisen.</i> ist frei<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> weil es heisst (Lev. 17, 9): „es dem Ewigen darzubringen“. Allerdings heisst es auch beim Schlachtverbot (Lev. 17, 4)“: „es als Opfer dem Ewigen darzubringen“; dieser Zusatz soll aber etwas Anderes ausschliessen (s. Talmud 108 b). Er ist frei heisst: er hat das Verbot, Heiliges ausserhalb darzubringen, nicht übertreten, dagegen hat er nach Raschi das Verbot übertreten, ein Wesen ausser Gott göttlich zu verehren; nach Tosafot hat er dieses Verbot nur dann übertreten, wenn er dabei die Absicht gehabt hat, Jenem damit eine göttliche Verehrung zu erweisen.</i>; das Darbringungsverbot ist strenger: wenn zwei das Messer angefasst und geschlachtet haben, sind sie frei,<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> weil es heisst: „als Blutschuld wird es diesem Manne angerechnet, Blut hat er vergossen“, nur, wenn Einer das Schlachten ausgeführt hat, nicht aber zwei gemeinschaftlich.</i> wenn sie<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> beide zugleich.</i> ein Opferglied angefasst und dargebracht haben, sind sie schuldig<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> weil es beim Darbringungsverbot heisst: <span dir="rtl">איש איש</span>, auch wenn zwei gemeinschaftlich darbringen; aus dem <span dir="rtl">איש איש</span> beim Schächtverbot wird wieder etwas anderes geschlossen. R. Jose wendet dagegen ein, dass es auch beim Darbringungsverbot heisst: <span dir="rtl">ונכרת האיש ההוא</span> „dieser Mann soll ausgerottet werden“, woraus zu schliessen sei, dass auch hier das Verbot nur dann übertreten ist, wenn Einer allein die Handlung ausgeführt hat.</i>. Hat Einer dargebracht und nochmals dargebracht und nochmals dargebracht<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> von einem und demselben Opfertiere.</i>, so ist er für jede Darbringung schuldig<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> und muss, wenn man es unvorsätzlich getan hat, für jede Darbringung ein Sündopfer bringen, wenn man zwischen einer Darbringung und der anderen sich des Vergehens bewusst geworden ist; im anderen Falle, wenn man die Darbringung <span dir="rtl">בהעלם אחד</span> d. h. in einem ununterbrochenen Irrtum ausgeführt hat, bringt man nur ein Sündopfer.</i>, dies die Worte des R. Simon; R. Jose sagt: Er ist nur ein Mal schuldig<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> Nach R. Simon bezieht sich das <span dir="rtl">לעשות אותו</span> (Lev. 17, 8) „es“ darzubringen, auf jedes darzubringende Glied des Opfertieres, deshalb kann man sich auch bei einem und demselben Opfertiere mehrfach strafbar machen; nach R. Jose bezieht sich das <span dir="rtl">אותו</span> auf das ganze Opfertier, deshalb macht man sich durch Darbringung eines Opfertieres nur ein Mal schuldig (Maim. <span dir="rtl">פירוש המשניות</span>). Im Talmud wird die Controverse zwischen R. Simon und R. Jose in anderer Weise ausgelegt.</i>. Man ist nur schuldig, wenn man es oben auf einem Altar dargebracht hat<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> Nach dem Talmud gehört dieses noch zu den Worten des R. Jose. Als Begründung dafür wird angeführt, dass auch Noah, als er Gott ein Opfer darbringen wollte, dazu erst einen Altar baute (Gen. 8, 20), woraus hervorgehe, dass auch ausserhalb des Heiligtums zur Darbringung ein Altar nötig sei.</i>; R. Simon sagt: Selbst wenn man es auf einem Felsen oder einem Stein dargebracht hat, ist man schuldig<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> Nach R. Simon, ist daraus, dass Noah einen Altar baute, noch nicht zu folgern, dass zum Darbringen durchaus ein Altar nötig ist. Das Gegenteil sei vielmehr daraus zu schliessen, dass es (Lev. 17, 6) heisst: und es sprenge der Priester das Blut auf den Altar des Ewigen am Eingange des Stiftszeltes“, womit angedeutet werden soll, dass nur im Heiligtum (<span dir="rtl">פתח אהל מועד</span>) das Darbringen an den Altar gebunden ist, nicht aber ausserhalb des Heiligtums.</i>.
+Einerlei, ob es taugliches Heiliges ist oder untaugliches Heiliges, das im Heiligtum untauglich geworden ist,<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> S. IX, 2.</i> wer es draussen darbringt, ist schuldig<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> weil auch das im Heiligtum untauglich Gewordene unter den Begriff von <span dir="rtl">לעשות אותו לה׳</span> fällt, da es, wenn es auf den Altar gekommen ist, nicht wieder heruntergenommen wird.</i> Wer eine Olivengrösse von einem Ganzopfer und von den Opferstücken<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> von dem Fleisch des Ganzopfers und von den Opferteilen zusammen soviel wie eine Olive.</i> draussen darbringt, ist schuldig<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> da ja von dem Ganzopfer auch das Fleisch auf dem Altar geopfert wird. Bei Darbringung eines Opfergliedes macht man sich erst durch Darbringung des ganzen Gliedes schuldig (s. oben Note 22), bei Darbringung von Fleisch, Fett u. dgl. durch Darbringung eines Stückes in Grösse einer Olive.</i>. Das Komez<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> s. IV, Note 13.</i>, der Weihrauch<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> der zu den Mehlopfern gehörte.</i>, das Räucherwerk,<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> das täglich morgens und abends dargebracht wurde.</i> das Mehlopfer der Priester<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> Alle Mehlopfer von Priestern wurden ganz auf dem Altar geopfert.</i>, das Mehlopfer des gesalbten Priesters<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> d. i. des Hohenpriesters, das derselbe täglich darbringen musste und das ebenfalls ganz geopfert wurde.</i>, das zum Giessopfer gehörende Mehlopfer<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> das als Zugabe zu jedem Schlachtopfer dargebracht und ebenfalls ganz geopfert wurde.</i>, wer von einem von diesen eine Olivengrösse draussen dargebracht hat, ist schuldig<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> Obwohl es bei dem Darbringungsverbot heisst: <span dir="rtl">אשר יעלה עולה או זבח</span> „der ein Ganzopfer oder ein Schlachtopfer darbringt“, wird aus dem darauf folgenden: <span dir="rtl">ואל פתח אהל מועד לא יביאנו</span> „und es nicht an den Eingang des Stiftszeltes bringt“ geschlossen, dass sich das Verbot nicht nur auf Schlachtopfer bezieht, sondern auf Alles, was im Heiligtum dargebracht wird.</i>; R. Eleasar<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> Es ist hier und ebenso Mischna 6 <span dir="rtl">ר׳ אלעזר</span> zu lesen, wie aus Talmud 110 b hervorgeht, und nicht <span dir="rtl">ר׳ אליעזר</span>, wie die meisten Mischna-Ausgaben haben (s. Straschun). Die Mischna Venet. 1606 hat: <span dir="rtl">ר׳ אלעזר</span>.</i> sagt: Er ist frei, bis er das Ganze dargebracht hat<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> weil bei allen Letztgenannten auch bei der Darbringung im Heiligtum die Darbringung erst dann als vorschriftsmässig ausgeführt gilt und das Opfer tauglich ist, wenn man sie ganz dargebracht hat. Bei dem Ganzopfer dagegen stimmt auch R. Eleasar zu, dass man schon durch Darbringung von einer Olivengrösse schuldig wird, weil die Tauglichkeit des im Heiligtum dargebrachten Ganzopfers nicht von der Darbringung des ganzen Opferfleisches abhängt, sondern nur von der Sprengung des Blutes.</i>. Bei diesen allen, wenn man sie drinnen dargebracht und nur eine Olivengrösse davon übrig gelassen und draussen dargebracht hat, ist man schuldig<sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> selbst nach R. Eleasar, da ja das Ganze dargebracht worden ist.</i>, und bei diesen allen, wenn auch nur das Geringste von ihnen fehlt<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> wenn auch nur das Geringste davon verloren gegangen ist, wird im Heiligtum das Opfer durch die Darbringung nicht mehr tauglich; eine Ausnahme macht nur der Weihrauch (s. Menachot 11 a).</i> und man sie draussen dargebracht hat, ist man frei.
+Wer Heiliges<sup class="footnote-marker">40</sup><i class="footnote"> Opferfleisch, das nicht auf den Altar gehört.</i> mit den [noch daran hängenden] Opferstücken draussen darbringt, ist schuldig<sup class="footnote-marker">41</sup><i class="footnote"> auch wenn die Opferstücke nicht unmittelbar den Altar berührt haben. Nach R. Jose in Mischna 3 ist man nur schuldig, wenn man, wie bei der Darbringung im Heiligtum, auf einem Altar darbringt. Im Heiligtum muss das zu Opfernde unmittelbar auf dem Altar liegen, es darf nichts Fremdes zwischen dem Altarfeuer und dem zu Opfernden liegen. Ist aber das Dazwischenliegende nicht ein fremder Gegenstand, sondern Gleichartiges, wie hier das Fleisch, so gilt es, als ob das Opfernde unmittelbar auf dem Altar liegen würde (<span dir="rtl">מין בטינו אינו חוצץ</span>); deshalb macht man sich auch schuldig, wenn man in dieser Weise draussen darbringt.</i>. Wer ein Mehlopfer<sup class="footnote-marker">42</sup><i class="footnote"> eines von den Mehlopfern, von denen nur das Komez auf dem Altar dargebracht wird.</i>, von dem das Komez noch nicht abgenommen worden ist, draussen darbringt, ist frei<sup class="footnote-marker">43</sup><i class="footnote"> weil das Mehlopfer als solches nicht zur Darbringung bestimmt ist und das Komez erst durch Absonderung von dem übrigen Mehl zur Darbringung bestimmt wird.</i>. Hat man das Komez abgenommen und das Komez ist wieder hineingefallen, und man hat es so draussen dargebracht, ist man schuldig<sup class="footnote-marker">44</sup><i class="footnote"> weil wenn man es so im Heiligtum dargebracht hat, die Darbringung als richtig ausgeführt gilt (s. Menachot III, 3).</i>.
+Das Komez und der Weihrauch<sup class="footnote-marker">45</sup><i class="footnote"> von einem Mehlopfer, die beide auf dem Altar dargebracht wurden.</i>, hat man eines von beiden draussen dargebracht, ist man schuldig; R. Eleasar sagt: Man ist frei, bis man auch das zweite darbringt<sup class="footnote-marker">46</sup><i class="footnote"> weil bei der Darbringung im Heiligtum erst durch Darbringung beider das Opfer tauglich wird (s. Note 37).</i>,… eines von ihnen drinnen und eines draussen, ist man schuldig<sup class="footnote-marker">47</sup><i class="footnote"> s. Note 38.</i>. Die beiden Schalen Weihrauch<sup class="footnote-marker">48</sup><i class="footnote"> die zu den Schaubroten gehörten; sie wurden am Sabbat auf dem Altar dargebracht, und dann erst durften die Priester die Brote verzehren (s. Lev. 24, 7; Menachot XI, 7).</i>, hat man eine von ihnen draussen dargebracht, ist man schuldig; R. Eleasar sagt: Man ist frei, bis man auch die zweite darbringt, . . die eine drinnen und die andere draussen, ist man schuldig. Wer auch nur einen Teil der Sprengungen des Blutes draussen macht<sup class="footnote-marker">49</sup><i class="footnote"> Dass auch das Blutsprengen unter das Darbringungsverbot fällt, wird nach R. Akiba aus <span dir="rtl">או זבח</span> (Lev. 17, 8) nach R. Ismael aus <span dir="rtl">דם שפך</span> (Lev. 17, 4) gefolgert (s. Talmud 107 a).</i>, ist schuldig<sup class="footnote-marker">50</sup><i class="footnote"> selbst nach R. Eleasar, weil alle Opfer, deren Blut an den äusseren Altar gesprengt wird, tauglich sind, wenn auch nur eine Sprengung mit dem Blut gemacht worden ist (s. IV, 1) und selbst bei den Opfern, deren Blut an den inneren Altar gesprengt wird, bei denen dieses nicht der Fall ist (s. dort Mischna 2), R. Eleasar der Ansicht ist, dass auch die eine gemachte Sprengung dennoch als vorschriftsmässig ausgeführt gilt und deshalb nicht wiederholt zu werden braucht (s. Joma V, 7).</i>. R. Eleasar sagt: Auch wer vom Wasseropfer des Hüttenfestes am Hütteufeste draussen darbringt, ist schuldig.<sup class="footnote-marker">51</sup><i class="footnote"> Nach Ansicht des R. Eleasar ist für das Wasseropfer am Hüttenfeste kein bestimmtes Mass vorgeschrieben, deshalb ist man schuldig, auch wenn man weniger als 3 Log, das Mass, das gewöhnlich dazu verwendet wurde, davon draussen darbringt. Die anderen Weisen dagegen sind der Ansicht, dass das Mass von 3 Log dafür von der Tora vorgeschrieben ist (s. Sukka IV, 9).</i> R. Nehemia sagt: Selbst wenn man die Überreste des Blutes<sup class="footnote-marker">52</sup><i class="footnote"> die an den Grund gegossen werden.</i> draussen darbringt, ist man schuldig<sup class="footnote-marker">53</sup><i class="footnote"> Nach der Erläuterung im Talmud ist dieses jedoch nur der Fall bei dem Blut solcher Opfer, deren Blut an den inneren Altar gesprengt wird, weil bei diesen nach der Ansicht des R. Nehemia (im Gegensatz zu V, 1 u. 2) die Unterlassung des Ausgiessens die Untauglichkeit des Opfers zur Folge hat, deshalb fällt nach ihm auch dieses Ausgiessen unter das Darbringungsverbot; nicht aber bei den anderen Opfern, bei denen das Gebot des Ausgiessens die Tauglichkeit des Opfers nicht berührt.</i>.
+Wer ein Vogelopfer drinnen abdrückt und draussen darbringt, ist schuldig, hat er es draussen abgedrückt und draussen dargebracht, ist er frei<sup class="footnote-marker">54</sup><i class="footnote"> Wegen des Abdrückens ist er nicht schuldig, da es (Lev. 17, 3) heisst: <span dir="rtl">אשר ישחט</span> der schlachtet, aber nicht der abdrückt, und wegen des Darbringens ist er nicht schuldig, da durch das Abdrücken das Tier <span dir="rtl">נבלה</span> geworden und dadurch zum Darbringen untauglich geworden ist.</i>. Wer ein Vogelopfer drinnen schlachtet und draussen darbringt, ist frei<sup class="footnote-marker">55</sup><i class="footnote"> weil es dadurch, dass es drinnen, anstatt abgedrückt zu werden, geschlachtet worden ist, zum Darbringen untauglich geworden ist.</i>, hat er es draussen geschlachtet und draussen dargebracht, ist er schuldig<sup class="footnote-marker">56</sup><i class="footnote"> sowohl wegen des Schlachtens wie wegen des Darbringens. Dass man auch durch das Schlachten von Vogelopfern sich schuldig macht, wird aus dem nochmals wiederholten <span dir="rtl">או אשר ישחט</span>, d. h. oder der irgend etwas anderes Heiliges schlachtet, gefolgert. Aus dem verbindenden <span dir="rtl">ואליהם תאמר</span> (Lev. 17, 8) aber wird geschlossen, dass für alle Fälle, auf welche das Schlachtverbot sich bezieht, auch das Darbringungsverbot Geltung hat.</i>. So ergibt sich, dass ein Verfahren, das drinnen tauglich macht<sup class="footnote-marker">57</sup><i class="footnote"> das ist bei dem Vogelopfer das Abdrücken; wenn man das Vogelopfer drinnen abdrückt und dann draussen darbringt, so ist man schuldig, weil man Taugliches dargebracht hat.</i>, draussen angewendet straffrei macht<sup class="footnote-marker">58</sup><i class="footnote"> wenn man draussen abgedrückt hat und dann es darbringt, ist man nicht schuldig.</i>, und ein Verfahren, das draussen tauglich macht<sup class="footnote-marker">59</sup><i class="footnote"> das ist das Schlachten; wenn man es draussen geschlachtet hat und dann es darbringt, ist man schuldig.</i>, drinnen angewendet straffrei macht<sup class="footnote-marker">60</sup><i class="footnote"> wenn man es drinnen schlachtet und dann draussen darbringt, ist man nicht schuldig.</i>. R. Simon sagt: Für Alles, wofür man schuldig ist, wenn man es draussen macht, ist man auch schuldig, wenn man es in der gleichen Weise drinnen macht und dann draussen darbringt<sup class="footnote-marker">61</sup><i class="footnote"> R. Simon wendet sich gegen den zuletzt aufgestellten Satz und meint, dass derselbe wohl für das Vogelopfer zutrifft, aber nicht für Anderes. Wenn man ein Opfertier bei Nacht drinnen schlachtet und es dann draussen darbringt, ist man nach B. Simon wegen der Darbringung schuldig, ebenso wie, wenn man es draussen bei Nacht geschlachtet und dargebracht hätte, weil R. Simon der Ansicht ist, dass ein Opfer, das drinnen bei Nacht geschlachtet worden ist, zwar untauglich ist, aber, wenn es auf dem Alter gekommen ist, dennoch nicht wieder heruntergenommen wird (s. IX, 2); deshalb macht man sich schuldig, wenn man es draussen darbringt (s. oben Note 6). Der erste Tanna ist dagegen der Ansicht des R. Juda (IX, 2), dass das bei Nacht geschlachtete, selbst wenn es auf den Altar gekommen ist, wieder heruntergenommen werden muss, deshalb macht man sich, wenn man es draussen darbringt, nicht schuldig. Nach einer anderen Erklärung im Talmud sollen die Worte des R. Simon lauten: Für Alles, wofür man schuldig ist, wenn man es drinnen macht und dann draussen darbringt, ist man auch schuldig, wenn man es draussen macht, und ist R. Simon der Ansicht, dass man auch, wenn man ein Vogelopfer draussen abdrückt und darbringt, schuldig ist.</i>, eine Ausnahme bildet nur, wenn man [ein Vogelopfer] drinnen schlachtet und draussen darbringt<sup class="footnote-marker">62</sup><i class="footnote"> weil durch das Schlachten im Heiligtum das Opfer untauglich wird und auch, wenn es auf den Altar gekommen ist, wieder heruntergenommen werden muss (Tosafot).</i>.
+Hat man das Blut eines Sündopfers in einem Becher aufgefangen und draussen davon gesprengt und dann drinnen<sup class="footnote-marker">63</sup><i class="footnote"> Dass man in diesem Falle schuldig ist, ist selbstverständlich, die Mischna führt nur hier ebenso wie in dem Folgenden bei Jedem alle möglichen Fälle an.</i>, oder erst drinnen und dann draussen, so ist man schuldig<sup class="footnote-marker">64</sup><i class="footnote"> die Mischna gibt die Ansicht des R. Nehemia (Mischna 6) wieder, nach der auch das Ausgiessen des nach dem Sprengen übrig bleibenden Blutrestes an den Grund eine Opferhandlung ist, von der die Tauglichkeit des Opfers abhängt; deshalb fällt auch das Sprengen dieses Blutrestes ausserhalb des Heiligtums unter das Darbringungsverbot. Auch nach R. Nehemia ist dieses aber nur der Fall bei solchen Sündopfern, deren Blut an den Innenaltar gesprengt wird, deshalb kann auch die Mischna hier nur von solchen Sündopfern sprechen (s. oben Note 53).</i>, weil Alles dazu bestimmt war, drinnen verwendet zu werden. Hat man das Blut in zwei Bechern aufgefangen und beide drinnen gesprengt, so ist man frei<sup class="footnote-marker">65</sup><i class="footnote"> s. Note 63.</i>, beide draussen, so ist man schuldig<sup class="footnote-marker">66</sup><i class="footnote"> wenn man zwischen dem Sprengen des einen und dem des anderen sich seines Irrtums bewusst gewesen ist, zwei Sündopfer, im anderen Falle nur eines.</i>, den einen drinnen und [dann] den andern draussen, so ist man frei<sup class="footnote-marker">67</sup><i class="footnote"> Auch nach R. Nehemia muss nur der Blutrest, der in dem Becken, aus dem man gesprengt hat, zurückgeblieben ist, an den Grund gegossen werden. Hat man jedoch das Blut in zwei Bechern aufgefangen und die Sprengungen aus einem derselben ausgeführt, so wird das in dem zweiten Becher befindliche Blut als gar nicht mehr zum Sprengen bestimmt betrachtet und wird in den Wasserarm gegossen; deshalb macht man sich auch durch das Sprengen desselben ausserhalb des Heiligtums nicht des Darbringungsverbotes schuldig.</i>, den einen draussen und [dann] den anderen drinnen, so ist man schuldig wegen des draussen Gesprengten, und das drinnen Gesprengte sühnt<sup class="footnote-marker">68</sup><i class="footnote"> weil man die Sprengungen aus jedem der beiden Becher ausführen kann und die draussen ausgeführten Sprengungen gar nicht als Sprengungen gelten.</i>. Womit ist das zu vergleichen? Mit Einem, der ein Sündopfer abgesondert hatte, und es ist verloren gegangen, er hat darauf ein anderes dafür abgesondert, und nachher ist das erste wiedergefunden worden, und nun stehen beide da: Hat er nun beide drinnen geschlachtet, so ist er frei<sup class="footnote-marker">68</sup><i class="footnote"> s. Note 63.</i>, hat er beide draussen geschlachtet, ist er schuldig<sup class="footnote-marker">69</sup><i class="footnote"> s. Note 66.</i>, eines drinnen und dann das andere draussen, ist er frei<sup class="footnote-marker">70</sup><i class="footnote"> weil durch das Schlachten des einen im Heiligtum das andere als gar nicht mehr zur Darbringung bestimmt betrachtet wird, sondern wie ein Opfertier, dessen Eigentümer bereits durch Darbringung eines anderen Opfertieres gesühnt ist, sich selbst überlassen wird, bis es umkommt.</i>, eines draussen und dann das andere drinnen, ist er schuldig wegen des draussen geschlachteten<sup class="footnote-marker">71</sup><i class="footnote"> weil, wenn er hätte wollen, er auch dieses hätte drinnen schlachten können.</i>, aber das drinnen geschlachtete sühnt.<sup class="footnote-marker">72</sup><i class="footnote"> weil, nachdem das eine ausserhalb des Heiligtums geschlachtet worden ist, das andere erst recht als das zum Darbringen bestimmte zu betrachten ist.</i> So wie dessen Blut<sup class="footnote-marker">73</sup><i class="footnote"> das Sprengen des Blutes.</i> das eigene Fleisch frei macht<sup class="footnote-marker">74</sup><i class="footnote"> dass es nicht mehr unter dem Veruntreuungsverbot steht, sondern die Priester es essen dürfen.</i>, so macht es auch das Fleisch des anderen frei.<sup class="footnote-marker">75</sup><i class="footnote"> S. Meïla I, 2. Wenn ein Sündopfer verloren gegangen ist und man ein anderes dafür abgesondert hat, nachher ist das erstere wiedergefunden worden, und man hat beide zu gleicher Zeit geschlachtet und dann das Blut von einem von beiden gesprengt, so hört dadurch nicht nur für das Fleisch des Opfers, dessen Blut gesprengt worden ist, sondern auch für das Fleisch des anderen das Veruntreuungsverbot auf, obgleich durch das Sprengen des Blutes des einen Opfers das andere zur Darbringung untauglich geworden ist und das Fleisch desselben nicht gegessen werden darf. Als Grund dafür wird angegeben: weil man in diesem Falle die Wahl hatte, entweder das Blut des einen oder das des anderen Opfers zu sprengen, so tritt, welches Blut man auch gesprengt hat, für beide Opfer gleichzeitig das Veruntreuungsverbot ausser Kraft.</i>
+
+Chapter 14
+
+Hat man die Sündopferkuh<sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> die rote Kuh, deren Asche zur Herstellung des Sprengwassers verwendet wurde, mit dem derjenige, der sich an einem Toten verunreinigt hatte, am dritten und am siebenten Tage besprengt wurde, bevor er das Reinigungsbad nahm (s. Numeri Cap. 19).</i> ausserhalb ihrer Kufe<sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> An einer Stelle auf dem Ölberge wurde aus aufgeschichtetem Holz eine Art Kufe oder Kelter hergestellt, dort wurde die Kuh geschlachtet und verbrannt.</i> verbrannt<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Raschi führt als richtige Lesart <span dir="rtl">ששחטה</span> an, die Mischna-Ausgaben haben aber alle <span dir="rtl">ששרפה</span>. Wie für die Opfer das Schlachten und Darbringen im Heiligtum Vorschrift ist, so für die rote Kuh das Schlachten und Verbreunen auf der für sie hergerichteten Kufe.</i>, ebenso wenn man den fortzuschickenden Bock<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> den einen der beiden Böcke am Versöhnungstage, der in die Wüste fortgeschickt wurde (Lev. 16, 10).</i> draussen dargebracht hat<sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> nachdem der Hohepriester das Sündenbekenntnis über ihn abgelegt hat.</i>, ist man frei<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> von der Strafe wegen Übertretung des Darbringangsverbotes.</i>, denn es heisst<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Lev. 17, 4.</i>: „und es nicht zum Eingange des Stiftzeltes gebracht hat“, Alles, was nicht bestimmt ist, zum Eingang des Stiftzeltes gebracht zu werden, dafür ist man nicht schuldig.
+Wer ein Opfer, das einen Menschen begattet hat oder von ihm begattet worden ist, das zum Götzendienst bestimmt gewesen oder götzendienerisch verehrt worden ist, der als Buhlerinnenlohn gegeben oder für einen Hund eingetauscht worden ist, das ein Bastard, ein Trefa, oder ein seitwärts Herausgezogenes ist<sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> s. VIII, Noten 8—14.</i>, draussen darbringt, ist frei, denn es heisst<sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Lev. 17, 4.</i>: „vor der Wohnung des Ewigen,“ Alles, was nicht geeignet ist, vor die Wohnung des Ewigen gebracht zu werden<sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> um als Opfer dargebracht zu werden, denn es heisst dort: <span dir="rtl">להקריב קרבן לה׳ לפני משכן ה׳</span>. Aus dem <span dir="rtl">ואל פתח אהל מועד לא הביאו</span> wäre nur zu schliessen, dass es Tiere sein müssen, die bestimmt sind, in’s Heiligtum gebracht zu werden, und deshalb solche auszuschliessen sind, die überhaupt nicht dazu bestimmt waren, in’s Heiligtum gebracht zu werden. Aus dem Zusatz <span dir="rtl">להקריב קרבן לה׳ לפני משכן ה׳</span> aber geht hervor, dass es Tiere sein müssen, die auch jetzt noch geeignet sind, im Heiligtum dargebracht zu werden, und deshalb bei allen den genannten Tieren das Verbot selbst dann nicht zutrifft, wenn sie dazu bestimmt gewesen waren, im Heiligtum dargebracht zu werden, und erst nachher dazu untauglich geworden sind.</i>, dafür ist man nicht schuldig. Wer mit einem Leibesfehler Behaftetes draussen darbringt, einerlei, ob es bleibende oder vorübergehende Fehler sind, ist frei<sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> weil sie jetzt nicht geeignet sind, im Heiligtum dargebracht zu werden.</i>; R. Simon sagt: Bei mit bleibenden Fehlern Behafteten ist man frei, bei mit vorübergehenden Fehlern Behafteten übertritt man ein Verbot<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> weil sie später zur Darbringung geeignet werden (s. weiter), aber der Ausrottungsstrafe macht man sich dabei nicht schuldig.</i>. Wer Turteltauben, für die die Zeit noch nicht gekommen, oder junge Tauben, für die die Zeit schon vorüber ist<sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> s. VII, Note 41.</i>, draussen darbringt, ist frei; R. Simon sagt: Bei jungen Tauben, deren Zeit schon vorüber ist, ist man frei, bei Turteltauben, deren Zeit noch nicht gekommen ist, übertritt man ein Verbot<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> weil sie später zur Darbringung geeignet werden (s. weiter), aber der Ausrottungsstrafe macht man sich dabei nicht schuldig.</i>, … die Mutter und ihr Junges<sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> von denen das eine schon geschlachtet worden ist, so dass das andere nicht mehr am selben Tage geschlachtet werden darf (Lev. 22, 28).</i>, oder ein Tier, für welches die Zeit noch nicht gekommen ist<sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> S. die folgende Mischna.</i>, …. ist man frei; R. Simon sagt: Man übertritt dabei ein Verbot. Denn R. Simon sagte: Bei Allem, was später geeignet sein wird, dargebracht zu werden, übertritt man ein Verbot<sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> Nach R. Simon wird dieses aus dem Schriftvers Deuter. 12, 8 gefolgert (s. Talmud 114 a).</i>, aber die Ausrottungsstrafe steht nicht darauf; die Weisen aber sagen: Wo keine Ausrottungsstrafe darauf steht, da ist auch keine Übertretung eines Verbotes<sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> es ist also unter <span dir="rtl">פטור</span> in allen diesen Fällen frei von jeder Strafe zu verstehen.</i>.
+Ein Opfer, für das die Zeit noch nicht gekommen ist<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> von dem in der vorhergehenden Mischna die Rede ist.</i>, heisst es, sowohl wenn es an dem Opfer selbst<sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> wenn es noch nicht das vorgeschriebene Alter erreicht hat.</i>, als wenn es an den Eigentümern liegt. Wie kann es an den Eigentümern liegen, dass die Zeit [für das Opfer] noch nicht gekommen ist? Ein Flüssiger oder eine Flüssige<sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> die beide, nachdem sie ihre 7 Reinigungstage gezählt, ein Sündopfer und ein Ganzopfer darzubringen hatten.</i>, eine Wöchnerin,<sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> die ebenfalls nach Ablauf ihrer Reinigungstage ein Sündopfer und ein Ganzopfer darzubringen hatte.</i> oder ein Aussätziger<sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> der nach den 7 Zählungstagen ein Sündopfer, ein Schuldopfer und ein Ganzopfer darzubringen hatte.</i>, die [vor der Zeit] ihre Sündopfer oder ihre Schuldopfer draussen dargebracht haben, sind frei<sup class="footnote-marker">22a</sup><i class="footnote"> weil diese Opfer noch nicht im Heiligtum dargebracht werden durften.</i>, … ihre Ganzopfer oder ihre Friedensopfer<sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> von den 4 in der Mischna Genannten hatte keiner ein Friedensopfer darzubringen, dagegen hatte der Nasir, der in der Mischna nicht genannt, nach der Gemara (114 b) aber in der Mischna hinzuzudenken ist, neben einem Sündopfer und Schuldopfer auch einen Widder als Friedensopfer darzubringen.</i>, … sind schuldig<sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> weil die Ganzopfer und Friedensopfer auch vor der Zeit im Heiligtum hätten dargebracht werden können, nämlich als freiwillige Opfer, was bei den Sündopfern und Schuldopfern nicht der Fall ist.</i>. Wer von dem Fleisch eines Sündopfers draussen darbringt, oder von dem Fleisch eines Schuldopfers<sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> Beides wurde im Heiligtum nicht auf dem Altar geopfert, sondern von den Priestern verzehrt.</i>, vom Fleisch von Hochheiligem<sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> von anderem Hochheiligen, nämlich von den Friedensopfern der Gemeinde am Wochenfeste (s. V Note 42).</i>, vom Fleisch von Einfach-Heiligem, den Überrest des Omer<sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> das am zweiten Tage des Pesachfestes dargebracht wurde (Lev. 23, 10). Ein Komez davon wurde auf dem Altar gebracht, der Rest von den Priestern verzehrt.</i>, die beiden Brote<sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> am Wochenfeste, die von den Priestern verzehrt wurden.</i>, die Schaubrote<sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> die auch, nachdem sie von einem Sabbat zum anderen auf dem Tisch gelegen hatten, von den Priestern verzehrt wurden.</i> oder die Überreste von Mehlopfern<sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> das, was zurückgeblieben, nachdem das Komez davon abgehoben und geopfert worden ist.</i>, wer draussen giesst<sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> Öl auf ein Mehlopfer.</i>, durchrührt<sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> beim Mehlopfer das Mehl mit dem Öl.</i>, zerbricht<sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> s. Lev. 2, 6.</i>, salzt<sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> s. Lev. 2, 13.</i>, schwingt<sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> ein Mehlopfer, bei dem die Schwingung vorgeschrieben ist.</i>, heranbringt<sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> an den Altar s. Lev. 2, 8.</i>, wer auf dem Tisch aufschichtet<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> die Schaubrote.</i>, die Lampen herrichtet<sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> auf dem siebenarmigen goldenen Leuchter. Nicht nur das Herrichten der Lampen am Morgen, sondern auch das Anzünden derselben am Abend wird mit <span dir="rtl">הטבת הנכות</span> bezeichnet (s. Joma VIII, 4).</i>, das Komez abhebt, das Blut auffängt, ist frei<sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> bei den zuerst Genannten, weil sie nicht auf den Altar gehören, und es bei dem Darbringungsverbot heisst: <span dir="rtl">אשר יעלה עולה</span>, deshalb nur solche Dinge unter das Verbot fallen, welche wie das Ganzopfer auf dem Altar geopfert werden; bei den zuletzt Genannten, weil es heisst: <span dir="rtl">אשר יעלה</span>, und deshalb nur solche Handlungen unter das Verbot fallen, welche wie das Darbringen der Opferteile auf dem Altar den Abschluss einer Reihe von vorausgegangenen Opferhandlungen bilden, alle die genannten Opferhandlungen aber nur die Vorbereitung für eine noch folgende Opferhandlung bilden (s. Joma 24 b).</i>; auch ist man dafür<sup class="footnote-marker">40</sup><i class="footnote"> für die Ausführung einer der genannten Opferhandlungen.</i> nicht schuldig<sup class="footnote-marker">41</sup><i class="footnote"> die Todesstrafe.</i> wegen Vollziehung einer Opferhandlung durch einen Nichtpriester<sup class="footnote-marker">42</sup><i class="footnote"> weil in dem Schriftverse (Num. 18, 7), wo die Todesstrafe dafür ausgesprochen ist <span dir="rtl">והזר הקרב יומת</span>, es vorher heisst: <span dir="rtl">ועבדתם עבודת מתנה</span>; das <span dir="rtl">ועבדתם</span> wird dahin gedeutet, dass die Todesstrafe nur bei einer abschliessenden Opferhandlung (<span dir="rtl">עבודה תמה</span>), und das <span dir="rtl">עבידת מתנה</span>, dass sie nur bei einer Opferhandlung, bei der etwas auf den Altar gegeben wird, eintritt, nicht aber bei einer solchen, bei der etwas fortgenommen wird, wie z. B. beim Abheben der Asche vom Altar oder beim Reinigen der Lampen. Dass das Gleiche auch für die anderen Fälle gilt, wenn ein Priester in Unreinheit oder nicht mit den vorgeschriebenen Gewändern bekleidet oder, ohne sich Hände und Füsse gewaschen zu haben, die Opferhandlungen ausgeführt hat, ist aus den betreffenden Schriftstellen zu folgern (s. Talmud 16 ff.).</i>, in Unreinheit, durch einen nicht mit den Priestergewändern Bekleideten oder durch Einen, der sich Hände und Füsse nicht gewaschen hat.
+Bevor die Wohnung<sup class="footnote-marker">43</sup><i class="footnote"> das Heiligtum in der Wüste.</i> errichtet war, waren die Höhen erlaubt<sup class="footnote-marker">44</sup><i class="footnote"> es durfte überall geopfert werden; man pflegte dazu einen hochgelegenen Platz, einen Berg oder eine Anhöhe zu wählen.</i> und den Opferdienst versahen die Erstgeborenen<sup class="footnote-marker">45</sup><i class="footnote"> S. Exod. 24, 5; die dort erwähnten <span dir="rtl">נערי בני ישראל</span> waren nach der Tradition Erstgeborene, die vor der Einsetzung der Priester den Opferdienst zu versehen hatten.</i>. Nachdem die Wohnung errichtet worden, waren die Höhen verboten<sup class="footnote-marker">46</sup><i class="footnote"> S. Lev. 17, 9.</i> und den Opferdienst versahen die Priester; Hochheiliges durfte nur innerhalb der Vorhänge<sup class="footnote-marker">47</sup><i class="footnote"> die den Vorhof des Heiligtums einschlossen (s. Lev. 6, 19).</i> gegessen werden, Einfach-Heiliges im ganzen Lager lsraels<sup class="footnote-marker">47a</sup><i class="footnote"> s. V, Note 54.</i>.
+Als sie nach Gilgal kamen<sup class="footnote-marker">48</sup><i class="footnote"> Nach dem Übergang über den Jordan wurde das Stiftszelt in Gilgal aufgestellt, und es blieb dort 14 Jahre bis zur Errichtung des Heiligtums in Silo.</i>, wurden die Höhen wieder erlaubt<sup class="footnote-marker">49</sup><i class="footnote"> Das Darbringungsverbot ausserhalb des Stiftszeltes bezog sich nur auf die Zeit, wo das gesammte Israel um das Stiftszelt versammelt war, denn es wird mit den Worten eingeleitet (Lev. 17, 3): <span dir="rtl">במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה</span> … <span dir="rtl">אשר ישחט</span>. Während der Jahre, wo das Stiftszelt in Gilgal war, hatte aber Israel kein ständiges Lager, sondern durchzog kämpfend und erobernd das Land.</i>, Hochheiliges<sup class="footnote-marker">49a</sup><i class="footnote"> Hochheilige Opfer, deren Fleisch verzehrt wurde, durften auch während der Zeit, wo die Höhen erlaubt waren, nur im Heiligtume dargebracht werden (s. Talmud 112 b. Raschi v. <span dir="rtl">קדשי קדשים</span>).</i> durfte nur innerhalb der Umhänge gegessen werden, Einfach-Heiliges überall<sup class="footnote-marker">50</sup><i class="footnote"> da es kein ständiges Lager und auch keine dem <span dir="rtl">מחנה ישראל</span> entsprechende Örtlichkeit gab.</i>.
+Als sie nach Silo kamen<sup class="footnote-marker">51</sup><i class="footnote"> S. Jesua 18, 1.</i>, wurden die Höhen wieder verboten<sup class="footnote-marker">52</sup><i class="footnote"> Als das Heiligtum nach Silo verlegt wurde, war das Land wenigstens im Grossen und Ganzen bereits erobert und unter die einzelnen Stämme verteilt. Damit war aber der Zeitpunkt gekommen, von dem an nach Deuter. 12, 10 ausserhalb des dazu bestimmten Ortes Opfer nicht mehr dargebracht werden durften (s. weiter Note 59).</i>, es war dort kein Balken-Dach<sup class="footnote-marker">53</sup><i class="footnote"> Das Heiligtum in Silo war nicht mehr das Stiftszelt der Wüste, sondern es war ein aus Steinen errichtetes Gebäude, denn es wird (I Sam. 1, 24) <span dir="rtl">בית ה׳</span> Haus des Ewigen genannt. Es hatte aber kein festes Dach, sondern die Teppiche des Stiftzeltes dienten als Bedachung, deshalb wird es (Psalm 78, 60) auch <span dir="rtl">משכן</span> und <span dir="rtl">אהל</span> genannt.</i>, sondern nur unten ein steinerner Bau und oben darüber Teppiche, und das war die „Ruhestätte“<sup class="footnote-marker">54</sup><i class="footnote"> Deuter. 12, 9.</i>; Hochheiliges durfte nur innerhalb der Umhänge gegessen werden, Einfach-Heiliges und der zweite Zehnt<sup class="footnote-marker">55</sup><i class="footnote"> der später nur in Jerusalem gegessen werden durfte (Deuter. 14, 23). In der vorhergehenden Mischna wird dieser zweite Zehnt gar nicht erwähnt, weil erst nach der Eroberung und Verteilung des Landes die Pflicht des Verzehntens begonnen hat.</i> innerhalb des ganzen Gesichtskreises<sup class="footnote-marker">56</sup><i class="footnote"> überall, von wo aus man das Heiligtum, wenn auch nur einen Teil davon, sehen konnte. Bei dem Verbot, Opfer ausserhalb des Heiligtums darzubringen, heisst es (Deut. 12, 13): <span dir="rtl">השמר לך פן תעלה עלתיך בכל מקום אשר תראה</span>. Die eigenartige Bezeichnung: „<span dir="rtl">אשר תראה</span>“ <span dir="rtl">בכל מקום</span> wird erklärt: an irgend einem Orte, von wo aus du es — sei. das Heiligtum — siehst. Es setzt das voraus, dass in irgend einer Beziehung es genügt, wenn man das Heiligtum von der Stelle aus, wo man sich befindet, nur sehen kann, daher die Folgerung: <span dir="rtl">בכל מקום אשר תראה אי אתה מעלה אבל אתה אוכל בכל מקום שאתה רואה</span>.</i>.
+Als sie nach Nob<sup class="footnote-marker">57</sup><i class="footnote"> Nach dem Tode des Hohenpriesters Eli wurde die Stadt Nob Sitz des Heiligtums (s. I Sam. 21, 7).</i> und nach Gibeon<sup class="footnote-marker">58</sup><i class="footnote"> Nach der Zerstörung der Stadt Nob durch König Saul kam das Heiligtum nach Gibeon (s. I Könige 3, 4).</i> kamen, wurden die Höhen wieder erlaubt<sup class="footnote-marker">59</sup><i class="footnote"> Nach Deut. 12, 9 war es erlaubt, ausserhalb des Heiligtums zu opfern, bis Israel <span dir="rtl">אל המנוחה ואל הנחלה</span> gekommen war. Unter <span dir="rtl">המנוחה</span> ist nach der Tradition Silo zu verstehen, das 369 Jahre Sitz des Heiligtums geblieben ist, unter <span dir="rtl">הנתלה</span> Jerusalem, das zum bleibenden Sitz des Heiligtums bestimmt worden ist. In der Zwischenzeit, wo Silo aufgehört hatte, Sitz des Heiligtums zu sein, in Jerusalem aber das Heiligtum noch nicht errichtet war, war es deshalb wieder erlaubt, auch anderswo als im Heiligtume Opfer darzubringen.</i>; Hochheiliges durfte nur innerhalb der Umhänge gegessen werden<sup class="footnote-marker">60</sup><i class="footnote"> s. oben Note 49 a.</i>, Einfach-Heiliges in allen Städten Israels<sup class="footnote-marker">61</sup><i class="footnote"> In Mischna 5 heisst es dafür <span dir="rtl">ככל מקום</span>, weil zu jener Zeit die Städte noch nicht in dem Besitz der Israeliten waren. Ebenso wie Einfach-Heiliges durfte auch der zweite Zehnt überall gegessen werden, Raschi und Tosafot (119 a) hatten auch in der Mischna die Lesart: <span dir="rtl">קדשים קלים ומעשר שני בכל ערי ישראל</span>.</i>.
+Als sie nach Jerusalem kamen<sup class="footnote-marker">62</sup><i class="footnote"> und dort durch Salomo der Tempel erbaut worden war.</i>, wurden die Höhen wieder verboten, und seitdem sind sie nicht wieder erlaubt worden, und das war der „Erbbesitz“<sup class="footnote-marker">63</sup><i class="footnote"> Deut. 12, 9.</i>; Hochheiliges durfte nur innerhalb der Umhänge<sup class="footnote-marker">64</sup><i class="footnote"> d. h. innerhalb der Mauer der <span dir="rtl">עזרה</span>, welche den Umhängen entsprach, die den Vorhof des Stiftszeltes umschlossen.</i> gegessen werden, Einfach - Heiliges und der zweite Zehnt innerhalb der Mauer<sup class="footnote-marker">65</sup><i class="footnote"> von Jerusalem; die Stadt Jerusalem entsprach dem <span dir="rtl">מחנה ישראל</span> in der Wüste (s. V, Note 54).</i>.
+Alle Opfer, die man zur Zeit des Verbotes der Höhen geheiligt<sup class="footnote-marker">66</sup><i class="footnote"> indem man sie zur Darbringung bestimmt hat.</i> und zur Zeit des Verbotes der Höhen dranssen dargebracht hat, auf die trifft das Gebot<sup class="footnote-marker">67</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">שמה תביאו</span> (Deut. 12, 11), wonach es geboten ist, Opfer nur an dem dazu bestimmten Orte darzubringen; wer ein Opfer anderswo darbringt, macht sich also der Übertretung eines Gebotes schuldig.</i> und das Verbot<sup class="footnote-marker">68</sup><i class="footnote"> <span dir="rtl">השמר לך פן תעלה</span> (Deut. 12, 13). Das <span dir="rtl">השמר לך פן</span> gilt überall als Warnung vor Übertretung eines Verbotes; der ausserhalb Darbringende macht sich also auch der Übertretung eines Verbotes schuldig.</i> zu, und man macht sich dabei der Ausrottungsstrafe schuldig<sup class="footnote-marker">69</sup><i class="footnote"> Lev. 17, 9.</i> Hat man sie zur Zeit des Erlaubtseins der Höhen geheiligt und zur Zeit des Verbotes der Höhen dargebracht, trifft das Gebot und das Verbot zu, der Ausrottungsstrafe macht man sich aber nicht schuldig<sup class="footnote-marker">70</sup><i class="footnote"> Die Ausrottungsstrafe wird in Lev. demjenigen angedroht, der in der Wüste ein Opfer ausserhalb des Heiligtums darbringt. Dort in der Wüste bestand aber das Verbot, das Opfer ausserhalb darzubringen, schon in dem Augenblicke, wo er das Tier zum Opfer bestimmte. Deshalb tritt die Ausrottungsstrafe überhaupt nur in den Fällen ein, wo schon bei der Heiligung des Opfertieres es verboten war, dasselbe ausserhalb des Heiligtums darzubringen, nicht aber in dem Falle, wenn es zu der Zeit überhaupt nicht verboten war ausserhalb des Heiligtums zu opfern.</i>. Hat man sie zur Zeit des Verbotes geheiligt und zur Zeit des Erlaubtseins der Höhen dargebracht, trifft nur das Gebot zu, nicht aber das Verbot<sup class="footnote-marker">71</sup><i class="footnote"> Da das Tier zur Zeit des Verbotes zum Opfer bestimmt worden ist, so ist es dazu bestimmt worden, im Heiligtum dargebracht zu werden; man übertritt deshalb das Gebot <span dir="rtl">שמה תביאו</span>, wenn man es nachher, nachdem es erlaubt geworden ist, ausserhalb zu opfern, ausserhalb des Heiligtums darbringt. Das Verbot und die Ausrottungsstrafe dagegen beziehen sich nur auf das Darbringen eines Opfers ausserhalb des Heiligtums zu einer Zeit, wo es verboten ist, ausserhalb des Heiligtums zu opfern, sie treffen deshalb auf diesen Fall nicht zu.</i>.
+Folgende Opfer wurden [stets]<sup class="footnote-marker">72</sup><i class="footnote"> selbst zu den Zeiten, wo es erlaubt war, ausserhalb zu opfern.</i> in der Wohnung<sup class="footnote-marker">73</sup><i class="footnote"> in Gilgal, Nob oder Gibeon.</i> dargebracht: Opfer, die für die Wohnung geheiligt worden waren<sup class="footnote-marker">74</sup><i class="footnote"> auch ohne dass man dieses besonders ausgesprochen hat.</i>, [nämlich]<sup class="footnote-marker">75</sup><i class="footnote"> so nach der Erklärung Raschis; nach Straschun ist <span dir="rtl">קרבנות הצבור</span> nicht die Erklärung zu <span dir="rtl">קדשים שהוקדשו למשכן</span>, sondern sind unter Opfern, die für die Wohnung geheiligt worden waren, solche Opfer zu verstehen, die zur Zeit, als das Opfern auf den Höhen verboten war, geheiligt worden sind.</i> Gemeindeopfer, wurden in der Wohnung dargebracht, Privatopfer auf irgend einer der Höhen. Privatopfer, die für die Wohnung geheiligt worden waren<sup class="footnote-marker">76</sup><i class="footnote"> die man ausdrücklich dazu bestimmt hat, in der Wohnung dargebracht zu werden.</i>, mussten in der Wohnung dargebracht werden; hatte man sie auf einer Höhe dargebracht, war man frei<sup class="footnote-marker">77</sup><i class="footnote"> man hatte weder das Gebot, nur im Heiligtum zu opfern, noch das Verbot, nichts ausserhalb desselben zu opfern, übertreten, da es ja erlaubt war, Privatopfer ausserhalb darzubringen; eine Übertretung hatte man nur insoweit begangen, als man das Gelobte nicht so, wie man es gelobt hatte, auch ausgeführt hatte (Deutr. 23, 24).</i>. Worin unterschied sich eine Privathöhe von der Gemeindehöhe<sup class="footnote-marker">78</sup><i class="footnote"> Im Gegensatz zu den Opferstätten, welche sich der Einzelne zu seinem Gebrauch errichtete und die <span dir="rtl">במת יחיד</span> oder <span dir="rtl">במה קטנה</span> genannt werden, werden die Opferstätten in Gilgal, Nob und Gibeon, auf denen die Gemeindeopfer dargebracht wurden, <span dir="rtl">במת צבור</span> oder <span dir="rtl">במה גדולה</span> genannt.</i> ? Hinsichtlich<sup class="footnote-marker">79</sup><i class="footnote"> die nachgenannten Dinge brauchten beim Opfern auf einer Privathöhe nicht beobachtet zu werden.</i> des Hände-Auflegens<sup class="footnote-marker">80</sup><i class="footnote"> weil es heisst (Lev. , 3. 4) <span dir="rtl">לפני ה׳ וסמך</span>, nur im Heiligtum ist das Händeauflegen geboten.</i>, des Schlachtens auf der Nordseite<sup class="footnote-marker">81</sup><i class="footnote"> weil es heisst (Lev. 1, 11); <span dir="rtl">צפנה לפני ח׳</span>.</i>, des Sprengens ringsum [den Altar]<sup class="footnote-marker">82</sup><i class="footnote"> weil es heisst (Lev. 1, 5): <span dir="rtl">על המזבח סביב אשד פתח אהל מועד</span>, nur bei dem Altar im Heiligtum ist das Sprengen ringsum den Altar geboten.</i>, des Schwingens,<sup class="footnote-marker">83</sup><i class="footnote"> weil es heisst (Lev. 14, 12): <span dir="rtl">תניפה לפני ה׳</span>.</i> des Heranbringens<sup class="footnote-marker">84</sup><i class="footnote"> beim Mehlopfer, weil es heisst (Lev. 6, 7): <span dir="rtl"> הקרב אותה בני אהרן לפני ה׳ אל פני המזבח</span> (s. Raschi zu Talmud 119 b).</i>. — R. Jehuda sagt: Auf einer Höhe gab es überhaupt keine Mehlopfer<sup class="footnote-marker">85</sup><i class="footnote"> Der Schriftvers (Lev. 17, 5): <span dir="rtl">למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים על פני השדה והביאם לה׳ וגו׳ </span> wird im Talm. (106 b) dahin erklärt, dass von dem Augenblick an, wo es verboten ist, ausserhalb des Heiligtums zu opfern, auch solche Opfer, die bereits dazu bestimmt waren, ausserhalb des Heiligtums dargebracht zu werden, nur im Heiligtum dargebracht werden dürfen. Da hier die Schrift nur von Schlachtopfern spricht (<span dir="rtl">הם זובחים את זבחיהם אשר</span>), so folgert R. Jehuda daraus, dass auch zur Zeit, wo es erlaubt war, überall zu opfern, doch nur Schlachtopfer dargebracht werden durften, nicht aber Mehlopfer; diese durften weder auf einer Privathöhe noch auf einer Gemeindehöhe dargebracht werden, ebenso auch keine Vogelopfer, weil diese auch nicht zu den <span dir="rtl">זבחים</span> gehörten.</i>, — der Dienstverrichtung durch einen Priester<sup class="footnote-marker">86</sup><i class="footnote"> weil es heisst (Lev. 17, 6): <span dir="rtl"> וזרק הכהו את הדם על מזבח ה׳ פתח אהל מועד</span>, nur die Opferhandlungen bei dem Altar im Heiligtum müssen durch einen Priester vorgenommen werden.</i>, der Dienstkleider<sup class="footnote-marker">87</sup><i class="footnote"> weil diese nur für die Priester vorgeschrieben waren und nur für den Dienst im Heiligtum (Exod. 28, 43).</i>, der Dienstgeräte<sup class="footnote-marker">88</sup><i class="footnote"> weil auch diese nur für den Dienst im Heiligtum vorgeschrieben waren (Num. 4, 12).</i> des Wohlgeruchs<sup class="footnote-marker">89</sup><i class="footnote"> weil es stets heisst: <span dir="rtl">לריח ניחח לח׳</span>; bei den ausserhalb des Heiligtums dargebrachten Opfern war es gestattet, die Opferteile vorher zu braten und dann auf dem Altar zu opfern (s. IV, Note 56).</i>, des für die Blutsprengungen bestimmten Trennungsstriches<sup class="footnote-marker">90</sup><i class="footnote"> Dieser war für den Altar im Heiligtum vorgeschrieben, um die obere Hälfte desselben von der unteren zu unterscheiden, entsprechend dem Netz an dem Altar im Stiftszelte, das bis zur Hälfte des Altars reichte (Ex. 27,5) da es dort heisst: <span dir="rtl">עד חצי המזבח</span>, so wird daraus geschlossen, dass diese Vorschrift für eine <span dir="rtl">במה</span> keine Geltung hat.</i> und des Waschens der Hände und Füsse<sup class="footnote-marker">91</sup><i class="footnote"> weil das Händewaschen nur vor dem Opferdienst im Heiligtum vorgeschrieben war (Exod. 30, 20; 40, 32).</i>; dagegen hinsichtlich der Zeitgrenze<sup class="footnote-marker">92</sup><i class="footnote"> innerhalb welcher das Opferfleisch gegessen und die Opferteile geopfert werden müssen, und der Untauglichkeit des Opfers, wenn man die Absicht ausgesprochen hat, etwas davon ausserhalb der Zeit zu essen oder zu opfern.</i>, des Übriggelassenen<sup class="footnote-marker">93</sup><i class="footnote"> dass dasjenige, was über die vorgeschriebene Zeit hinaus liegen geblieben ist, nicht mehr verwendet werden darf, sondern verbrannt werden muss.</i> und des Unreinen<sup class="footnote-marker">94</sup><i class="footnote"> dass ein Unreiner keine Opferbandlung vollziehen darf (Maimon. und Bartenura), oder, dass ein Unreiner das Opferfleisch nicht essen und das Opferfleisch, wenn es unrein geworden, nicht gegessen werden darf (Raschi, s. Tosfot Jomtob).</i> galt für beide das Gleiche.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Zevachim/English/Mishnah Yomit by Dr. Joshua Kulp.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Zevachim/English/Mishnah Yomit by Dr. Joshua Kulp.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..996d0750a66507e9cf373020684ed3d64ee0801e
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Zevachim/English/Mishnah Yomit by Dr. Joshua Kulp.txt	
@@ -0,0 +1,151 @@
+Mishnah Zevachim
+משנה זבחים
+Mishnah Yomit by Dr. Joshua Kulp
+http://learn.conservativeyeshiva.org/mishnah/
+
+Mishnah Zevachim
+
+
+
+Chapter 1
+
+All sacrifices slaughtered not in their own name are valid, except that they do not count in fulfilling their owners’ obligation, with the exception of the pesah and the hatat (sin-offering). [This is true for] a pesah in its proper time and a hatat at all times. Rabbi Eliezer says: also the asham (guilt-offering). [This is true for] a pesah in its proper time and a hatat and an asham at all times. Rabbi Eliezer said: the hatat comes on account of sin, and the asham comes on account of sin: just as a hatat [slaughtered] not in its own name is invalid, so the asham is invalid if [slaughtered] not in its own name.
+Yose ben Honi says: [Sacrifices] slaughtered in the name of a pesah or a hatat are invalid. Shimon the brother of Azariah says: if one slaughtered them under a higher designation than their own they are valid; under a lower designation than their own, they are invalid. How so? If one slaughtered most sacred sacrifices under the designation of lesser sacrifices, they are invalid; [but] if one slaughtered lesser sacrifices under the designation of most sacred sacrifices, they are valid. If one slaughtered a bekhor or a tithe in the name of a shelamim, it is valid, but if one slaughtered a shelamim in the name of a bekhor or tithe, it is invalid.
+A pesah that was slaughtered on the morning of the fourteenth [of Nisan] under a different designation: Rabbi Joshua declares it valid, just as if it had been slaughtered on the thirteenth. Ben Batera declares it invalid, as if it had been slaughtered in the afternoon. Said Shimon ben Azzai: I have a tradition from seventy-two elder[s] on the day that Rabbi Elazar ben Azariah] was placed in the academy, that all sacrifices which are eaten, though slaughtered under a different designation are valid, except that their owners have not fulfilled their obligation, except the pesah and the hatat. And ben Azzai added only the olah, but the sages did not agree with him.
+A pesah and a hatat which were slaughtered not in their own name, or he received [the blood], and carried it [to the altar] and sprinkled [it] not in their own name, Or in their own name and not in their own name, or not in their own name and in their own name, they are disqualified. What is the case of ‘in their own name and not in their own name’? In the name of it being a pesah [first] and [then] in the name of it being a shelamim. ‘Not in their own name and in their own name:’ in the name of a shelamim [first] and [then] in the name of a pesah. For a sacrifice can be disqualified in [any one of] the four elements: slaughtering, receiving, carrying and sprinkling. Rabbi Shimon declares it valid if carried [with the wrong intent], for Rabbi Shimon said: it is impossible [to have a valid sacrifice] without slaughtering, without receiving and without sprinkling, but it is possible without carrying. [How so]? One slaughters it at the side of the altar and sprinkles. Rabbi Eliezer says: if one goes where he needs to go, an [illegitimate] intention disqualifies [it]; where he doesn’t need to go, an [illegitimate] intention does not disqualify [it].
+
+Chapter 2
+
+All sacrifices whose blood was caught by a: non-priest, an onen, a tebul yom, one lacking [priestly] vestments, one lacking sacrificial atonement, one who had not washed his hands and feet, an uncircumcised [priest]; an unclean [priest]; one who was sitting, one who was standing on utensils or on an animal or on another’s feet, are disqualified. If [the priest] caught [the blood] with his left hand, it is disqualified. Rabbi Shimon declares it valid. If the blood was poured out on to the pavement and [the priest] collected it, it is disqualified. If [the priest] put it [the blood] on the ramp [to the altar], [or on the altar, but] not against its base; if he applied [the blood] which should be applied below [the scarlet line] above [it] or that which should be applied above, below, or that which should be applied within [he applied] without, or that which should be applied without [he applied] within, it is invalid, but does not involve karet.
+One who slaughters a sacrifice [intending]: To sprinkle its blood outside [the Temple] or part of its blood outside; To burn its innards or part of its innards outside; To eat its flesh or as much as an olive of its flesh outside, Or to eat as much as an olive of the skin of the fat-tail outside, It is invalid, but it does not involve karet. [One he slaughters a sacrifice intending]: To sprinkle its blood or part of its blood the next day, To burn its innards or part of its innards on the next day; To eat its flesh or as much as an olive of its flesh on the next day; Or to eat as much as an olive of the skin of its fat-tail on the next day, It is piggul, and involves kareth.
+This is the general rule: anyone who slaughters or receives [the blood], or carries [it] or sprinkles [it] [intending] to eat as much as an olive of that which is normally eaten or to burn [on the altar] as much as an olive of that which is normally burned outside its prescribed place, [the sacrifice] is invalid, but it does not involve karet; [Intending to eat or burn] after its designated time, it is piggul and it involves karet. Provided that the mattir is offered in accordance with the law.
+How is the mattir offered in accordance with the law? If one slaughtered in silence, and received, or carried, or sprinkled, [intending to eat the sacrifice] after its designated time; Or if one slaughtered [intending to eat] after its designated time, and received, and carried and sprinkled in silence, or if one slaughtered, or received, or carried, or sprinkled [intending to eat] after its designated time. That is offering the mattir in accordance with the law. How is the mattir not offered in accordance with the law? If one slaughtered [intending to eat] outside the designated place, [and] received, carried, and sprinkled [with the intention of eating] after its designated time; Or if one slaughtered [intending to eat] after its designated time, [and] received, carried, and sprinkled [intending to eat] outside its designated place, or if one slaughtered, received, carried, and sprinkled [intending to eat] outside its designated time. If one slaughtered the pesah or the hatat for the sake of something else, and received, carried, and sprinkled [intending to eat them] after their designated time; Or if one slaughtered [them, intending to eat them] after their designated time, [and] received, carried, and sprinkled for the sake of something else, or if one slaughtered, received, carried, and sprinkled for the sake of something else; In these cases the mattir was not offered in accordance with the law.
+[If one intended] to eat as much as an olive on the next day [and] as much as an olive on the outside its intended place, [or] as much as an olive outside its designated place [and] as much as an olive on the next day; Half as much as an olive on the next day [and] half as much as an olive outside its designated place; Half as much as an olive on the next day [and] half as much as an olive outside its designated place, [The sacrifice] is unfit, and does not involve karet. Rabbi Judah said: this is the general rule: where the [improper] intention of time precedes the [improper] intention of place, [the sacrifice] is piggul, and involves karet; but if the [improper] intention of place precedes the [improper] intention of time, it is invalid and does not involve kareth. But the sages say: in both cases [the sacrifice] is invalid and does not involve karet. [If one intends] to eat half as much as an olive [after its intended time or outside its intended place] [and] to burn half as much as an olive [similarly] it is valid, for eating and burning do not combine.
+
+Chapter 3
+
+All unfit persons who slaughtered, their slaughtering is valid, for slaughtering is valid [even when performed] by non-priests, and by women, and by slaves, and by the unclean, even in the case of most-holy sacrifices, provided that unclean [persons] do not touch the flesh. Therefore they invalidate [the sacrifice] by an [illegitimate] intention. And in all of these cases, if they received the blood [in order to eat the sacrifice] after the prescribed time, or outside of the prescribed place, if there remains [in the animal] life-blood, a fit person should go back and receive the blood.
+If a fit person received [the blood] and gave [it] to an unfit person, he must return it to the fit one. If he received [the blood] in his right hand and transferred [it] to his left, he must return it to his right. If he received [it] in a sacred vessel and poured it into a secular [non-sacred] vessel, he must return it to the sacred vessel. If he spilled it from the vessel on to the pavement and then collected it, it is fit. If [the priest] applied it on the ascent [or on the altar], [but] not against [the altar’s] base; [or] if he applied what should be applied below [the scarlet line] above [it], or what should be applied above, below; or what should be applied within [he applied] without, or what should be applied without, within1 and life-blood is [still] available, a fit [priest] must receive [blood] anew.
+If one slaughters the sacrifice [intending] to eat what is not normally eaten, or to burn [on the altar] what is not normally burned [outside of the time or place the sacrifice must be eaten or burned], it is valid; But Rabbi Eliezer invalidates [the sacrifice]. [If he slaughters it intending] to eat what is normally eaten and to burn what is normally burned [outside of the time or place the sacrifice must be eaten or burned], [but] less than the size of an olive, it is valid. To eat half as much as an olive and to burn half as much as an olive [outside of the time or place the sacrifice must be eaten or burned], it is valid, because [intentions concerning] eating and burning do not combine.
+One who slaughters the sacrifice [intending] to eat as much as an olive of the skin, or of the juice, or of the jelly, or of the hardened meat, or of the bones, or of the tendons, or of the horns, or of the hoofs, either after time or out of bounds, it is valid, and one is not liable on their account in respect of piggul, remnant, or uncleanness.
+If one slaughters sacred animals [intending] to eat the fetus or the afterbirth outside [of the place or time where the animal must be eaten], he does not render it piggul. If one plucks off [the necks of] doves, [intending] to eat their eggs outside [of the place or time where the animal must be eaten], he does not render [them] piggul. The milk of sacred animals or the eggs of doves one is not liable for eating them in respect of piggul, remnant, or uncleanness.
+If he slaughtered it with the intention of leaving its blood or its innards for the next day, or of carrying them outside of their place: Rabbi Judah disqualifies [it], But the sages declare it valid. [If he slaughtered it] with the intention of sprinkling [the blood] on the ascent, [or on the altar] but not against its base; or of applying below [the scarlet line] what should be applied above, or above what should be applied below, or without what should be applied within, or within what should be applied without; [Or with the intention] that unclean [persons] should eat it, [or] that unclean [priests] should offer it; [Or] that uncircumcised [persons] should eat it, [or] that uncircumcised persons should offer it; [Or with the intention] of breaking the bones of the pesah, or eating of it before it is roasted; Or of mingling its blood with the blood of invalid [sacrifices]; [In all of these cases] it is valid, because an [illegitimate] intention does not disqualify [a sacrifice] except when it refers to after its time or outside its prescribed place, and [in the case of] a pesah and a hatat, [the intention to slaughter them] for the sake of their being a different sacrifice.
+
+Chapter 4
+
+Bet Shammai says: any [blood] which is to be sprinkled on the outer altar, if [the priest] applied [it] with one sprinkling, he has made atonement, [and in the case of a hatat two applications, but Bet Hillel says: also the case of the hatat if the priest applied it with one sprinkling it atones Therefore if he made the first application in the proper manner and the second [with the intention to eat the flesh] after the prescribed time, it atones. If he made the first application [with the intention to eat the flesh] after the prescribed time and the second outside the prescribed place, it is piggul and involves [the punishment of] karet.
+With regard to any [blood] which is sprinkled on the inner altar, if [the priest] omitted one of the applications, he has not atoned; therefore if he applied all in the proper manner but one in an improper manner, it [the sacrifice] is invalid, but does not involve karet.
+These are the things for which one is not liable on account of piggul:The fistful, The incense, The frankincense, The priests’ meal-offering, The anointed priest's meal-offering, The minhah with libation The blood, The libations that are brought separately, the words of Rabbi Meir. The sages say: also those that are brought with an animal [sacrifice]. The log of oil brought by the metzora: Rabbi Shimon says: one is not liable on account of piggul; But Rabbi Meir says: one is liable on account of piggul, because the blood of the asham makes it permitted and whatever has something else that makes it permitted, whether for man or for the altar, one is liable on its account for piggul.
+[The sprinkling of] the blood of the olah permits its flesh for [burning on] the altar, and its skin to the priests. [The sprinkling of] the blood of the olah of a bird permits its flesh to the altar. [The sprinkling of] the blood of the hatat of a bird permits its flesh to the priests. [The sprinkling of] the blood of the bullocks that are burned and the goats that are burned permits their innards to be offered [on the altar]. Rabbi Shimon said: whatever is not [sprinkled] on the outer altar, as in the case of shelamim, one is not liable for it on account of piggul.
+The sacrifices of non-Jews: one is not liable on their account for piggul, remnant, or defilement, and if [a priest] slaughters them outside [the Temple], he is not liable, the words of Rabbi Meir. But Rabbi Yose declares him liable. The things for which one is not liable on account of piggul, one is liable on account of remnant and defilement except blood. Rabbi Shimon declares one liable for anything which is normally eaten, but for wood, frankincense and incense, one is not liable for [transgressions involving] defilement.
+The sacrifice is slaughtered for the sake of six things:For the sake of the sacrifice, For the sake of the sacrificer, For the sake of the [Divine] Name, For the sake of fire-offerings, For the sake of fragrance, For the sake of pleasing; And a hatat and an asham for the sake of sin. Rabbi Yose said: even if one did not have any of these purposes in his heart, it is valid, because it is a regulation of the court. Since the intention is determined only by the worshipper.
+
+Chapter 5
+
+Which is the place [for the offering] of the sacrifices?Most holy sacrifices are slaughtered on the north [side of the altar]. The bullock and the goat of Yom Kippur are [done] at the north, and the receiving of their blood is [performed] with ministering vessels at the north, and their blood requires sprinkling between the poles [of the ark], on the curtain, and on the golden altar. [The omission of] a single application of [the blood] invalidates [them]. He [the priest] would pour out the remainders of the blood on the western base of the outer altar, but if he did not pour it out, he did not invalidate [the sacrifice].
+As for the bullocks which were burnt and the goats which were burnt, their slaughtering is [done] at the north, and the reception of their blood is [done] at the north, and their blood requires sprinkling on the veil, and on the golden altar; [The omission of] a single one of these applications invalidates [the sacrifice]. He [the priest] pours the remainder of the blood on the western base of the altar; but if he did not pour it out, he did not invalidate [the sacrifice]. Both of these were burnt at the ash pit.
+[Concerning] public and private hatats: (These are the public hatats: the goats of new moons and festivals) They are slaughtered in the north, and their blood is received in ministering vessels in the north, and their blood requires four applications on the four corners [of the altar]. How was it done? He went up the ascent, turned to the surrounding walkway, and came to the south-east corner, then the north-east, then the north-west, and then the south-west. He would pour the residue of the blood out at the southern base. They were eaten within the hangings [of the Tabernacle], by male priests, prepared in any fashion, the same day and night, until midnight.
+The olah is a most holy sacrifice. It is slaughtered in the north, and its blood is received in a ministering vessel in the north; and its blood requires two applications, which are four. It had to be flayed, dismembered, and completely consumed by the fire.
+The shelamim of the public and the ashams: These are the[different types of] ashams: The asham for robbery; The asham or illegal use of holy property; The asham for a betrothed maidservant; A nazirite's asham; A leper's asham; And the suspended asham. These are slaughtered in the north, and their blood is received in a service vessel in the north, and their blood requires two sprinklings, which constitute four. And they are eaten within the curtains [of the Tabernacle], by male priests, prepared in any manner, the same day and night, until midnight.
+The todah and the nazirite's ram are sacrifices of lesser sanctity. They are slaughtered anywhere in the Temple Court, and their blood requires two sprinklings, which constitute four; And they are eaten in any part of the city, by any person, prepared in any manner, the same day and the night following, until midnight. The parts of them which are raised are governed by the same law, save that these are eaten [only] by the priests, their wives, their children and their slaves.
+The shelamim is a sacrifice of lesser sanctity. It may be slaughtered in any part of the Temple court, and its blood requires two sprinklings, which constitute four. And they are eaten in any part of the city, by any person, prepared in any way, during two days and one night. The parts of them which are raised are governed by the same law, save that these are eaten [only] by the priests, their wives, their children and their slaves.
+The first-born animal, tithe and the pesah are sacrifices of lesser sanctity. They are slaughtered in any part of the Temple court, and their blood requires one sprinkling, provided that he applies it against the base [of the altar]. They differ in the [rules governing] their eating: The first-born animal is eaten by priests [only], the tithe is eaten by anyone and they can be eaten in any part of the city, prepared in any manner, during two days and one night. The pesah can be eaten only at night, only until midnight, and it can be eaten only by those registered for it, and it can be eaten only when roasted.
+
+Chapter 6
+
+Most holy sacrifices which were slaughtered on the top of the altar: Rabbi Yose says: it is as though they were slaughtered in the north. Rabbi Yose son of Rabb Judah says: from the middle of the altar southward is as south, from the middle of the altar northward is as the north. The fistfuls of meal-offerings were taken in any part of the Temple court, and they [the minhah-offerings] were eaten within the curtains, by male priests, prepared in any manner, on the same day and night, until midnight.
+The hatat of a bird was sacrificed by the southwest horn [of the altar]. It is valid [if done] in any place, but this was its [particular] place. That horn served for three things below, and three things above: Below: for the hatat of the bird, For the presenting [of meal-offerings]. And for the residue of the blood. Above: for the pouring out of wine and water, and for the olah of a bird when there was too much on the east.
+All who ascended the altar, ascended by the right, then they went round [the altar] and descended by the left, except for these three, who ascended and descended by retracing their steps.
+How was the hatat of a bird sacrificed?He pinches off its head behind its neck, but he did not sever it. And he would sprinkle its blood on the wall of the altar. The residue of the blood was drained out on the base. Only the blood belonged to the altar, while the rest of it belonged to the priests.
+How was the olah of a bird sacrificed? He [the priest] ascended the ramp, and turned to the surrounding walkway, and made his way to the southeast horn. There he pinched its head at the back of the neck, and severed it, and drained out its blood on the wall of the altar. He took the head, turned the part where it was nipped to the altar, saturated it with salt, and threw it on to the fires [of the altar]. Then he came to the body, and removed the crop, the feathers, and the entrails that came out of it, and threw them on to the burning place. He tore [the body], but did not sever it in half, but if he did sever it, it is still valid. Then he saturated it [the body] with salt, and threw it on to the fires of the altar.
+If he did not remove the crop or the feathers or the entrails which came out of it, or did not dry it with salt, or made any other deviation after he had drained the blood out, it is still valid. If he severed the [head of the] hatat or did not sever the olah, it is unfit. If he drained out the blood of the head, but not the blood of the body, it is unfit; The blood of the body, but not the blood of the head, it is fit.
+If he nipped a hatat of a bird for the sake of something else; if he drained out its blood for the sake of something else, or for its own sake and for the sake of something else, or for the sake of something else and for its own sake, it is unfit. An olah of a bird is fit [in such circumstances] except that it does not count for its owner’s obligation. A hatat of a bird or an olah of a bird which he nipped, or drained out the blood [with the intention] to eat what was normally eaten or to burn what was normally burned outside of the appropriate place, is invalid, but it does not involve karet; After the appropriate time, it is piggul and involves karet, Provided that the mattir was offered in accordance with the regulations. How does he offer the mattir according to regulations? If he nipped it in silence and drained the blood [with an intention of] after the appropriate time; or if he nipped it [with an intention of] after the appropriate time and drained the blood in silence; or if he nipped it and drained the blood [with an intention of] after the appropriate time: in these cases he offered the mattir according to regulation. How does he not offer the mattir according to regulation? If he nipped it [with an intention of] outside the appropriate place and drained the blood [with an intention of] outside the appropriate time; or if he nipped it [with an intention of] after the appropriate time and drained the blood [with an intention of] outside the appropriate place; or if he nipped it and drained the blood [with an intention of] outside the appropriate place; or if he nipped a hatat of a bird for the sake of a different sacrifice and drained the blood [with an intention of] after the appropriate time; or if he nipped it [with an intention of] after the appropriate time and drained the blood for the sake of a different sacrifice; or if he nipped it and drained the blood for the sake of a different sacrifice: in these cases he did not offer the mattir according to regulation. [If he intended] to eat as much as an olive outside the appropriate place [and] as much as an olive the next day, [or] as much as an olive the next day [and] as much as an olive outside the appropriate place; Or half as much as an olive outside the appropriate place [and] half as much as an olive the next day; Or half as much as an olive the next day [and] half as much as an olive outside the appropriate place, [the sacrifice] is unfit, and does not involve karet. Rabbi Judah said: this is the general rule: if the [wrongful] intention of time precedes that of place, [the sacrifice] is piggul, and involves karet; but if the [wrongful] intention of place precedes that of time, it is unfit and does not involve karet. But the sages say: in both cases [the sacrifice is] unfit and does not involve karet. [If he intended] to eat half as much as an olive [outside the appropriate place or after the appropriate time] [and] to burn half as much as an olive [similarly] it is fit, for eating and burning do not combine.
+
+Chapter 7
+
+If a hatat of a bird is offered below [the red line] with the rites of a hatat [and] for the sake of a hatat, it is fit. [If it is offered] with the rites of a hatat, [but] in the name of a olah; [Or] with the rites of an olah [and] in the name of a hatat; Or with the rites of an olah [and] in the name of an olah, it is unfit. If he offers it above [the red line] [even] with the rites of any of these, it is unfit.
+If an olah of a bird is offered above [the red line], with the rites of an olah [and] in the name of a olah, it is fit. With the rites of an olah [but] in the name of a hatat, it is fit, but does not count for its owner’s obligation. [If he offers it] with the rites of a hatat [and] in the name of a olah; [Or] with the rites of a hatat [and] in the name of a hatat, it is unfit. If he offers it below, [even] with the rites of any of these, it is unfit.
+And all of these do not defile in the gullet And they involve trespass, except the hatat of a bird which was offered below [the red line] with the rites of a hatat [and] in the name of a hatat.
+If one offered an olah of a bird below [the red line] with the rites of a hatat [and] in the name of a hatat: Rabbi Eliezer says: it involves trespass. But Rabbi Joshua says: it does not involve trespass. Rabbi Eliezer said: if a hatat which does not involve trespass when he offers it for its own name, nevertheless when he changes the name [for which it is offered] it does involve trespass, is it not logical that an olah which does involve trespass when he offers it for its own name, would involve trespass when he changes its name? Rabbi Joshua said to him: No, when you speak of a hatat whose name he changed to that of an olah, [it involves trespass] because he changed its name to something that involves trespass; will you say [the same] of an olah whose name he changed to that of a hatat, seeing that he changed its name to something which does not involve trespass? Rabbi Eliezer said to him: Behold, most holy sacrifices which he slaughtered in the south and which he slaughtered in the name of lesser sacrifices will prove the matter, for he changed their name to something which does not involve trespass, and yet they involve trespass, so too, do not be surprised that in the case of the olah, although he changed its name to something that does not involve trespass, it still involves trespass. Rabbi Joshua said: No, when you speak of most holy sacrifices which are slaughtered in the south and in the name of lesser sacrifices, [they involve trespass] because he changed their name to something which is partly forbidden and partly permitted; will you say the same of an olah, where he changed its name to something that is altogether permitted?
+If he nipped [the bird sacrifice] with his left [hand] or at night; if he slaughtered hullin within [the Temple courtyard] or a sacrifice outside [the Temple courtyard] they do not defile in the gullet. If he nipped with a knife; or if he nipped hullin within [or] sacrifices without; or [if he sacrificed] turtle-doves before their time or pigeons after their time; [or a bird] whose wing was withered, [or] blind in the eye [or] whose foot was cut off, [all these] defile in the gullet. This is the general rule: all whose unfitness [arose] in sanctity do not defile in the gullet; if their unfitness did not arise in sanctity, they defile in the gullet. And anyone who is unfit who nips, their nipping is invalid, and they [the birds] do not defile in the gullet.
+If one performed melikah, and he found it [the bird] to be a terefah: Rabbi Meir said: it does not defile in the gullet; Rabbi Judah said: it does defile in the gullet. Rabbi Meir said: if with regard to a beast, when it is carrion (a nevelah) it defiles through contact or carrying, yet slaughtering it purifies its terefah from defiling, when it comes to carrion (nevelah) of a bird which does not defile through contact or carriage, is it not logical that slaughtering would cleanse its terefah? Now, just as we have found that slaughtering, which makes it [a bird of hullin] fit for eating, cleanses its terefah from its uncleanness; so melikah (nipping), which makes it [a bird sacrifice] fit for eating, cleanses its terefah. Rabbi Yose says: it is sufficient for it to be like the nevelah of a beast, which is cleansed by slaughtering, but not by melikah (nipping).
+
+Chapter 8
+
+All sacrifices which became mixed up with hatats that must be left to die, or with an ox that is to be stoned, even one in ten thousand, all must be left to die. If they were mixed up with: an ox with which a transgression had been committed [for instance]: one that had killed a man on the testimony of one witness or of its owner; or [an ox] that had sexual relations with a woman or one with whom a man had sexual relations; or an animal set aside [for idolatry], or that had been worshipped [as an idol]; or that was the fee of a whore, or [a dog's] exchange; or that was kilayim; or terefah; or an animal born through the caesarean section, [In all of these cases] they must graze until they become defected, then they are sold, and one brings [a sacrifice] of the same kind at the price of the better of them. If they were mixed up with unblemished [animals] of hullin, the hullin must be sold to those who need that kind [for a sacrifice].
+A sacrifice [which was mixed up] with another sacrifice, both being of the same kind: this one is offered in the name of whoever is its owner, and the other is offered in the name of whoever is its owner. A sacrifice [which was mixed up] with a sacrifice, both being of different kinds: they must graze until they become unfit, and then he purchases at the price of the better of them [an animal] of each kind, and he pays the loss of the excess out of his own pocket. If they were mixed up with a firstling or tithe, they must graze until they become unfit, and then they are eaten as firstling or tithe. All [sacrifices] can be mixed up, except the hatat and the asham.
+An asham which was mixed up with a shelamim: They graze until they become unfit. Rabbi Shimon says: they are slaughtered at the north [side of the altar] and eaten in accordance with [the laws of] the more stringent of them. They said to him: one must not bring sacrifices to a place of unfitness. If pieces [of sacrificial flesh] were mixed up with pieces [of other sacrificial flesh], most sacred sacrifices with lesser sacrifices, [pieces] that are eaten one day with [those] that are eaten two days and one night, they must be eaten in accordance with [the laws of] the more stringent of them.
+Limbs of a hatat which were mixed up with limbs from an olah: Rabbi Eliezer says: he must place [them all] on the top [of the altar], and regard the flesh of the hatat on top as though it were wood. But the sages say: they must become disfigured, and then go out to the place of burning.
+Limbs of [unblemished olahs which were mixed up] with the limbs of blemished [olahs]: Rabbi Eliezer says: if [the priest] offered the head of one of them, all the heads are to be offered; the legs of one of them, all the legs are to be offered. But the sages say: even if they had offered all except one of them, it goes forth to the place of burning.
+If blood was mixed with water, if it retains the appearance of blood, it is fit [to be sprinkled on the altar]. If it was mixed with wine, we regard it as though it were water. If it was mixed with the blood of a beast or wild animal, we regard it as though it were water. Rabbi Judah said: blood cannot nullify blood.
+If it was mixed with the blood of unfit [animals], it must be poured out into the duct. [If it was mixed] with the blood that came out after death, it must be poured out into the duct. Rabbi Eliezer declares it fit. If he [the priest] did not ask but sprinkled it, it is valid.
+[If] blood of unblemished animals [was mixed] with blood of blemished animals, it must be poured out into the duct. [If] a goblet [of valid blood was mixed up] with other goblets [of invalid blood]: Rabbi Eliezer said: if he [the priest] offered [sprinkled] one goblet, all the goblets can be offered; But the sages say: even if they offered all of them save one, it must be poured out into the duct.
+If [blood] that is to be sprinkled below [the red line on the altar] was mixed with blood that is sprinkled above: Rabbi Eliezer says: he must sprinkle [it] above, and I regard the lower [blood which was sprinkled] above as though it were water, and then he sprinkles again below. But the sages say: he must pour it out into the duct. If he [the priest] did not ask but sprinkled it, it is valid.
+[If blood] which requires one application [was mixed] with blood [also] requiring one application, it [the mixture] should be presented with one application. [If blood] which requires four applications [was mixed] with blood requiring four applications, they should be presented with four applications. [If blood] which requires four applications [was mixed] with blood which requires one application: Rabbi Eliezer says: it [the mixture] should be presented with four applications. Rabbi Joshua says: it should be presented with one application. Rabbi Eliezer said to him: Behold, he transgresses the [injunction] not to diminish [from God’s commandment]! Rabbi Joshua said to him: Behold, he transgresses the injunction not to add [to God’s commandments]. Rabbi Eliezer said to him: The injunction not to add applies only where it is by itself. Rabbi Joshua said to him: The injunction not to diminish applies only where it is by itself. Moreover, Rabbi Joshua said: when you make [four] applications you transgress the injunction not to add, and perform an action with your own hands; whereas when you do not make [four] applications you transgress the injunction not to diminish, but do not perform an action with your own hands.
+If [blood] which is to be sprinkled inside [the Sanctuary] was mixed with [blood] that is to be sprinkled outside, it must be poured out into the duct. If [the priest] sprinkled outside and then sprinkled inside, it is valid. [If he sprinkled] inside and then went back and sprinkled outside: Rabbi Akiva declares it unfit, But the sages declare it fit. For Rabbi Akiva says: all blood which entered the Sanctuary to make atonement is unfit; But the sages say: the hatat alone [is unfit]. R. Eliezer said: the asham too, for it says, “As is the hatat, so is the asham” (Leviticus 7:7).
+If the blood of a hatat was received in two goblets and one of them went outside [the Temple courtyard], the inside one is fit. If one of them entered within [the Sanctuary]: Rabbi Yose the Galilean declares the outer one fit. The sages disqualify it. Rabbi Yose the Galilean: if the place where an intention [directed to it] disqualifies, i.e. without, you do not treat what is left [inside] as what went out; then the place where an intention [directed to it] does not disqualify, i.e. within, is it not logical that we do not treat what is left [outside] as what entered within? If it entered within to make atonement, even if he [the priest] did not make atonement, it is unfit, the words of Rabbi Eliezer. Rabbi Shimon said: [it is not unfit] unless he makes atonement. Rabbi Judah said: if he took it in unwittingly, it is fit. For all unfit blood which was put on the altar, the head plate [of the high priest] does not propitiate, save for the unclean, for the headplate propitiates for that which is unclean, but does not propitiate for what goes out.
+
+Chapter 9
+
+The altar sanctifies whatever is eligible for it. Rabbi Joshua says: whatever is eligible for the altar fire does not descend once it has ascended, as it is said, “The olah itself shall remain where it is burned upon the altar [all night until morning, while the fire of the altar is kept going on it]” (Leviticus 6:: just as the olah, which is eligible for the altar fire, does not descend once it has ascended, so whatever is eligible for the altar fire does not descend once it ascended. Rabban Gamaliel said: whatever is eligible for the altar does not descend once it ascended, as it is said: “The olah itself shall remain where it is burned upon the altar [all night until morning, while the fire of the altar is kept going on it]” (Leviticus 6:2): just as the olah, which is eligible for the altar, does not descend once it ascended, so whatever is eligible for the altar does not descend once it ascended. The only difference between Rabban Gamaliel and Rabbi Joshua is in respect of the blood and libations, for Rabban Gamaliel says that they cannot descend, while Rabbi Joshua says that they can descend. Rabbi Shimon says: if the sacrifice is fit while the libations [which accompanied it] are unfit; or if the libations are fit while the sacrifice is unfit; or even if both are unfit, the sacrifice does not descend, while the libations do descend.
+The following do not descend once they have ascended: [Sacrificial flesh] that was kept overnight, Or that which becomes unclean Or that that which goes out [of its permitted boundaries], Or which was slaughtered [with the intention of consuming it] after the appropriate time or outside the appropriate place; Or if unfit [persons] received and sprinkled its blood. Rabbi Judah says: that which was slaughtered at night or whose blood was spilt or whose blood went outside the curtains, if it ascended, it must descend. Rabbi Shimon says: it does not descend, because Rabbi Shimon says: anything whose disqualification arose in sanctity, the sacred [altar] receives it; if its disqualification did not arise in sanctity, the sacred [altar] does not receive it.
+Which are the ones whose disqualification did not arise in sanctity: An animal which had sexual relations with a woman or with a man, or that was the fee of a whore, or [a dog's] exchange; or that was kilayim; or terefah; or an animal born through the caesarean section, and blemished animals. Rabbi Akiva declared blemished animals fit [to remain on the altar if they had already been put up]. Rabbi Hananya, chief of the priests, said: my father used to push blemished animals off the altar.
+Just as they do not descend once they have ascended, so they do not ascend if they have descended. And all of these, if they ascended alive to the top of the altar, they must descend. An olah which ascended live to the top of the altar, it must descend. If one slaughtered it on the top of the altar, he must skin it and dismember it where it lies.
+The following if they ascended are taken down:The flesh of most sacred sacrifices The flesh of lesser sacrifices; The remnants of the omer; The two loaves; The showbread; The remnants of meal-offerings; And the incense. The wool on the heads of lambs, the hair of he-goats’ beards, the bones, tendons, horns and hoofs if they are attached, go up, because it is said, “And the priest shall turn it all into smoke on the altar” (Leviticus 1:9). If they were severed [from the animal], they do not go up, for it is said, “And You shall offer your olah, the flesh and the blood, [upon the altar of the Lord your God]” (Deuteronomy 12:27).
+And if any of these sprang off from the altar they are not replaced. Similarly, if a coal sprang off from the altar, it is not replaced. Limbs that sprang off from the altar: if before midnight, must be replaced, and they involve trespass; after midnight, they are not replaced and do not involve trespass.
+Just as the altar sanctifies whatever is eligible for it, so does the ascent sanctify whatever is eligible for it; And just as the altar and the ascent sanctify whatever is eligible for them, so do vessels sanctify. Vessels for liquids sanctify liquids, And the measures sanctify dry material. A liquid vessel does not sanctify dry matter, nor does a dry [measure] sanctify a liquid. If holy vessels were perforated and they can be used for the same purpose as when whole, they sanctify [what is placed in them]; if not, they do not sanctify. And all these sanctify only in the holy place.
+
+Chapter 10
+
+Whatever is more frequent than another, takes precedence over the other. The daily offerings precede the additional offerings; The additional offerings of Shabbat precede the additional offerings of Rosh Hodesh; The additional offerings of Rosh Hodesh precede the additional offerings of Rosh Hashanah. As it is said, “You shall present these in addition to the morning portion of the regular burnt offering” (Numbers 28:23).
+Whatever is more sacred than another precedes the other. The blood of a hatat precedes the blood of a olah, because it propitiates. The limbs of a olah precede the innards of a hatat, because it [the former] is entirely for the fires [of the altar]. A hatat precedes an asham, because its blood is sprinkled on the four horns and on the base. An asham precedes a today and a nazirite’s ram, because it is a most holy sacrifice. A todah and a nazirite's ram precede a shelamim, because they are eaten one day [only] and require [the accompaniment of] loaves. A shelamim precedes a firstling, because it requires four [blood] applications and laying [of hands], libations, and the waving of the breast and the thigh.
+A first-born precedes tithe, because its sanctity is from the womb, and it is eaten by priests. Tithe precedes bird [-offerings] because it is a slaughtered sacrifice, and part of it is most sacred: its blood and innards.
+Birds precede meal-offerings (minhah), because they are blood sacrifices. A sinner’s meal-offering precedes a voluntary meal-offering, because it comes on account of sin. A hatat of a bird precedes an olah of a bird. And it is likewise when he dedicates them.
+All hatats in the Torah precede ashams, except the asham of a metzora (one with a skin affliction), because it comes to make [a person] fit. All ashams of the Torah must be two-year olds and [two] silver shekels in value, except a nazirite’s asham and the asham of a metzorah, for they are a year old, and need not be [two] silver shekels in value.
+Just as they take precedence in being offered, so they take precedence in being eaten. Yesterday’s shelamim and today’s shelamim, yesterday’s takes precedence. Yesterday’s shelamim and today’s hatat and asham, yesterday's shelamim takes precedence, the words of Rabbi Meir. But the sages say: the hatat takes precedence, because it is a most sacred sacrifice.
+And in all of these, the priests may deviate in how they eat, and eat them roasted, stewed or boiled. And one may season them with hullin spices or terumah spices, the words of Rabbi Shimon. Rabbi Meir says: one should not season them with terumah spices, so as not to bring terumah to unfitness.
+Rabbi Shimon said: if you see oil being divided in the Temple courtyard, you don’t need to ask what it is for, for it is the remnant of oil of the wafers of the Israelite’s meal-offerings, or of the metzora’s log of oil. If you see oil being poured on to the fires, you don’t need not ask what it is for, for it is the remnant of the oil of the wafers of priests’ meal-offerings, or of the anointed priest's meal-offering; for one cannot voluntarily offer offer oil [alone]. Rabbi Tarfon say: oil can be voluntarily offered [alone].
+
+Chapter 11
+
+If the blood of a hatat spurted on to a garment, it must be washed. Though scripture speaks only of [hatats] which are eaten, for it is said, “In the holy place shall it be eaten,” (Leviticus 6:19), yet both those which may be eaten and the inner [sacrifices] necessitate washing, for it is said, “[This is] the law of the hatat” (Leviticus 6:18), there is one law for all hatats.
+The blood of a disqualified hatat does not necessitate washing, whether it had a period of fitness or did not have a period of fitness. Which had a period of fitness? One [whose blood] was kept overnight, or was defiled, or was taken out [of the Temple courtyard]. Which did not have a period of fitness? One which was slaughtered [with the intention of eating it] after the appropriate time or outside the appropriate bounds; or whose blood was received by unfit persons, and sprinkled by them.
+If [blood] spurted [direct] from the [animal's] throat onto a garment, it does not require washing. From the horn or from the base [of the altar], it does not require washing. If it spilled out on to the floor [of the Temple] and [the priest] collected it, [and then it splattered onto a garment] it does not require washing. Only blood which was received in a vessel and is fit for sprinkling requires washing. If [the blood] spurted on to the hide, before it was flayed, it does not require washing. [If it spurted] after it was flayed, it requires washing, the words of Rabbi Judah. Rabbi Eliezer says: even [if it spurted on the skin] after it was flayed [it does not require washing]. Only the place of the blood requires washing. And whatever is eligible to contract uncleanness, And whatever is fit for washing.
+Whether a garment, a sack, or a hide, it requires washing in a holy place. The breaking of an earthen vessel must be in a holy place. And the scouring and rinsing of a copper vessel must be in a holy place. In this the hatat is more stringent than [other] sacrifices of higher sanctity.
+If a garment was carried outside the curtains [of the Tabernacle], it must re-enter, and is washed it in the holy place. If it was defiled outside the curtains, one must tear it, then it re-enters, and is washed in the holy place. If an earthen vessel was carried outside the hangings, it re-enters and is broken in a holy place. If it was defiled outside the curtains, a hole is made in it, then it re-enters and is broken in a holy place.
+If a copper vessel was carried outside the hangings, it re-enters and is scoured and rinsed in a holy place. If it was defiled outside the hangings, it must be broken through, then it re-enters and is scoured and rinsed in a holy place.
+Whether one boiled in it or poured boiling [sacrificial flesh] into it, whether most sacred sacrifices or lesser sacrifices, [the pot] requires scouring and rinsing. Rabbi Shimon says: lesser sacrifices do not require scouring and rinsing. Rabbi Tarfon says: if one boiled [sacrifices in a pot] at the beginning of a festival, he can boil in it during the whole festival. But the sages say: until the time of eating, scouring and rinsing. Scouring is done as the scouring of a goblet; and rinsing is as the rinsing of a goblet, Scouring [in hot water] and rinsing in cold [water]. The spit and the grill are cleansed with hot water.
+If one boiled sacrifices and hullin in it [the copper pot], or most holy sacrifices and lesser sacrifices, if they were sufficient to impart their flavor, the less stringent must be eaten as the more stringent of them; But they do not necessitate scouring and rinsing; And they do not disqualify by touch. If [an unfit] wafer touched a [fit] wafer, or an [unfit] piece of meat touched a [fit] piece of meat, not the whole wafer or the whole piece of meat is forbidden; only the part that absorbed [of the unfit] is forbidden.
+
+Chapter 12
+
+A tebul yom and one who lacks atonement do not share in sacrifices for consumption in the evening. An onen may handle [sacrifices], but he may not offer them, and he does not receive a share for consumption in the evening. Priests with blemishes, whether permanent or passing, receive a share and may eat [of the sacrifices] but they may not offer them. Whoever is not eligible for service does not share in the flesh. And he who does not share in the flesh does not share in the hides. Even if one was unclean when the blood was sprinkled but clean when the fats were burned [on the altar], he does not share in the flesh, for it is said: “he among the sons of Aaron, that offers the blood of the shelamim, and the fat, shall have the right thigh for a portion” (Leviticus 7:33).
+Whenever the altar does not acquire its flesh, the priests do not acquire the hide, for it is said, “[And the priest that offers] any man’s olah [the priest shall have … the hide]” (Leviticus 7:8), [this means,] an olah which went up on the altar on behalf a man. If an olah was slaughtered under a different designation, although it does not count for its owner, its hide belongs to the priests. Whether [it be] a man’s olah or a woman's olah, the hide belong to the priests.
+The hides of less holy sacrifices belong to their owners. The hides of most holy sacrifices belong to the priest. This is a kal vehomer: if with an olah, even though they do not acquire its flesh they do acquire its hide, is it not logical that they acquire the hides of most holy sacrifices, when they do acquire their flesh? The altar does not refute [this argument], for it does not acquire the hide in any instance.
+All sacrifices which became disqualified, before they were flayed, their hides do not belong to the priests. After they were flayed, their hides belong to the priests. Rabbi Hanina vice-chief of the priests said: Never in my life have I seen a hide go out to the place of burning. Rabbi Akiva said: we learn from his words that if one flays a firstling and it is found to be terefah, the priests have a right to its hide. But the sages say: “I have never seen” is not proof: rather, it [the hide] must go forth to the place of burning.
+Bullocks which are burned and goats which are burned: when they are burned in fulfillment of their prescribed commandment, they are burned in the ash depository (bet hadeshen), and they defile garments. But when they are not burned in fulfillment of their commandment, they are burned in the bet habirah and they do not defile garments.
+They would carry them on staves [out of the Temple courtyard]. If those in front had passed outside the wall of the Temple courtyard, but those in the back had not [yet] gone out, those in front defile their garments, while those in the back do not defile their garments, until they go out. When they both go out, both defile their garments. Rabbi Shimon says: neither defile [their garments] until the fire is burning in the greater part of them. When the flesh is dissolved, he who burns [it] does not defile his garments.
+
+Chapter 13
+
+He who slaughters and offers up outside [the Temple courtyard] is liable in respect of slaughtering and in respect of offering. Rabbi Yose the Galilean says: if he slaughtered inside and offered up outside, [he is liable]; if he slaughtered outside and offered up outside, he is not liable [for offering up], because he offered up only that which was unfit. They said to him: even when one slaughters inside and offers up outside, since he carries it out, he renders it unfit.
+An unclean [person] who eats [of sacrifices], whether unclean sacrifices or clean sacrifices, is liable. Rabbi Yose the Galilean says: an unclean person who eats clean [sacrifices] is liable, but an unclean person who eats unclean [sacrifices] is not liable because he ate only that which is unclean. They said to him: even when an unclean person eats clean [sacrifices], when he touches it, he defiles it. A clean person who eats unclean [sacrifices] is not liable, because one is liable only on account of bodily uncleanness.
+Slaughtering [outside the Temple] is more stringent than offering up [outside], and offering up [is more stringent] than slaughtering. Slaughtering is more stringent, for he who slaughters [a sacrifice] to a man is liable, whereas he who offers up to a man is not liable. Offering up is more stringent: two who hold a knife and slaughter are not liable, [whereas] if two take hold of a limb and offer it up, they are liable. If one offered up, then offered up again, then offered up again, he is liable in respect of each [act of] offering up, the words of Rabbi Shimon. Rabbi Yose says: he is liable for only one. He is liable only when he offers up on the top of an altar. Rabbi Shimon says: he is liable even if he offers up on the top of a rock or a stone.
+In regard to both valid sacrifices or invalid sacrifices which had become unfit within [the Temple]: if one offers them outside, he is liable. If one offers up outside [the Temple] as much as an olive’s worth of an olah and its innards [combined], he is liable. As for the fistful [of flour], the frankincense, the incense, the priests’ meal-offering, the anointed priest’s meal-offering, and the meal offering of libations, if [one] offered up as much as an olive of one of these outside, he is liable. But Rabbi Elazar exempts him unless he offers up the whole of them. In all of these cases, if they offered them within, and left over an olive’s worth and one offered it outside, he is liable. In all of these cases, if they became lacking something, and one offered them outside, he is not liable.
+One who offers sacrifices together with the innards outside the Temple, is liable. If a minhah had not had its fistful removed and one offered it outside, he is exempt. If one took out the fistful, and then the fistful went back into the minhah, and he offered it outside, he is liable.
+As for the fistful and the frankincense, if one offered one of them [without the other] outside [the Temple], he is liable. Rabbi Elazar says: he is exempt unless he offers the second too. [If one offered] one inside and the other outside, he is liable. As for the two dishes of frankincense, if one offered one of them outside, he is liable. Rabbi Elazar says: he is exempt unless he offers the second too. [If one offered] one inside and the other outside, he is liable. If one sprinkles part of the blood outside, he is liable. Rabbi Elazar says: also one who makes a libation of the water of the Festival [of Sukkot] on the festival, outside is liable. Rabbi Nehemiah says: if one offered the residue of the blood outside, he is liable.
+If one nips a bird [offering] inside and offers it up outside, he is liable; If one nips it outside and offers it up outside, he is exempt. If one slaughters a bird inside and offers it up outside, he is exempt. If one slaughters [it] outside and offers [it] up outside, he is liable. Thus its prescribed rite inside exempts him [if he does it] outside, while its prescribed rite outside exempts him [if he does it] inside. Rabbi Shimon says: whatever he is liable for outside, he is liable in similar circumstances inside when one [subsequently] offers it up outside; except when one slaughters [a bird] inside and offers [it] up outside.
+As for a hatat whose blood was received in one goblet: If one [first] sprinkled [the blood] outside and then sprinkled [it] inside; [Or] inside and then outside, he is liable, because the whole of it was eligible inside. If the blood was received in two goblets: If he sprinkled both inside, he is exempt; Both outside, he is liable. One inside and one outside, he is exempt; One outside and one inside, he is liable on account of the one outside, while the one inside makes atonement. To what may this be compared? To one who set aside [an animal for] a hatat, then it was lost, and he set aside another in its place; then the first was found, and [so] both are present. If he slaughtered both of them inside, he is exempt; Both of them outside, he is liable. [If he slaughtered] one inside and one outside, he is exempt; One outside and one inside, he is liable on account of the one outside, while the one inside makes atonement. Just as the blood exempts its own flesh, so does it exempt the flesh of its companion [the other animal].
+
+Chapter 14
+
+If one slaughtered the hatat cow [the red heifer] outside its appointed place, and likewise if one offered the scapegoat [of Yom Kippur] outside, he is not liable, because it says, “And has not brought it unto the door of the Tent of Meeting,” (Leviticus 17:4): whatever is not eligible to come to the door of the Tent of Meeting, one is not liable on its account.
+[As for an ox] that had sexual relations with a woman or one with whom a man had sexual relations; or an animal set aside [for idolatry], or that had been worshipped [as an idol]; or that was the fee of a whore, or [a dog's] exchange; or that was kilayim; or a terefah; or an animal born through caesarean section, if one offered any of these outside, he is not liable, because it says, “Before the Tabernacle of the Lord” (Leviticus 17:4): whatever is not eligible to come before the Tabernacle of the Lord, one is not liable on its account. [As for] blemished animals, whether with permanent blemishes or with passing blemishes, if one offers them outside, he is exempt. Rabbi Shimon says: [if one offers] animals with permanent blemishes, he is exempt; [if one offers] animals with passing blemishes, he violates a negative commandment. [As for] turtledoves before their time and young pigeons after their time, if one offered them outside, he is exempt. Rabbi Shimon says: [if one offers] young pigeons after their time, he is exempt; turtledoves before their time, he violates a negative commandment. [One who offers] an animal together with its young [on the same day], and [one who offers] an animal before its time, is not liable. Rabbi Shimon says: he violates a negative commandment. For Rabbi Shimon would say: whatever is eligible to come [onto the altar] later entails a negative commandment, but does not entail karet. But the sages say: whatever does not entail karet also does not entail a negative commandment.
+“Before time” applies both to [the animal] itself and to its owner. What is “before time” as applied to its owner? If a zav or a zavah, a woman after childbirth, or a metzora, offered their hatat or their asham outside [before the time in which they were obligated], they are exempt; [If they offered] their olah or their shelamims outside [before their time], they are liable. One who offers up flesh of a hatat, or flesh of an asham, or flesh of most holy sacrifices, or flesh of less holy sacrifices; or the remainder of the omer, or the two loaves, or the showbread, or the remainder of meal-offerings; Or if he pours [the oil on to the meal-offering], or mingles [it with flour], or breaks up [the meal-offering cakes], or salts [the meal-offering], or waves it, or presents it; or sets the table [with the showbread], or trims the lamps, or takes out the fistful, or receives the blood; [If he does any of these] outside, he is exempt. One is also not liable for any of these acts on account of not being a priest, or uncleanness, or lack of [priestly] vestments, or the non-washing of hands and feet.
+Before the Tabernacle was set up bamot (local altars) were permitted and the service was performed by the firstborn. After the Tabernacle was set up bamot were forbidden and the service was performed by priests. Most holy sacrifices were [then] eaten within the curtains, and lesser sacrifices [were eaten] anywhere in the camp of the Israelites.
+When they came to Gilgal, bamot (local altars) were [again] permitted. Most holy sacrifices were eaten within the curtains, and less holy sacrifices [were eaten] anywhere.
+When they came to Shiloh, bamot were forbidden. [The Tabernacle] there had no roof, but [consisted of] a base of stones with a ceiling of curtains, and that was the “resting place” [referred to in the Torah]. Most holy sacrifices were eaten within the curtains, and less holy sacrifices and second tithe [were eaten] wherever [Shiloh] could be seen.
+When they came to Nov and to Givon, bamot were [again] permitted. Most holy sacrifices were eaten within the curtains, and less holy sacrifices in all of the cities of Israel.
+When they came to Jerusalem, bamot were forbidden and were never again permitted, and that was the ‘inheritance’. Most holy sacrifices were eaten within the curtains, and less holy sacrifices and second tithe within the walls [of Jerusalem].
+All sacrifices consecrated while bamot were forbidden and offered outside while bamot were forbidden involve the transgression of a positive and a negative commandment, and one is liable for karet on their account. If one consecrated them while bamot were permitted, but offered them without when bamot were forbidden, they involve the transgression of a positive and a negative commandment, but one is not liable for karet on their account. If one consecrated them when bamot were forbidden, and offered them when bamot were permitted, they involve the transgression of a positive commandment, but they do not involve the transgression of a negative commandment.
+The following sacrifices were offered in the Tabernacle sacrifices consecrated for the Tabernacle: Public sacrifices were offered in the Tabernacle, and private sacrifices were offered at a bamah. If private sacrifices were consecrated for the Tabernacle, they must be offered in the Tabernacle; yet if one offered them at a bamah, he is not liable. What is the difference between the bamah of an individual and the bamah of the congregation? Laying [of hands], slaughtering in the north, sprinkling around [the altar], waving and presenting, (Rabbi Judah says: there were no meal-offerings at the bamah); priesthood, sacrificial vestments, ministering vessels, a sweet fragrance, a line of demarcation for [the sprinkling of] the blood, and the washing of hands and feet. But [the prohibitions of] time, remnant and defilement were the same in both.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Zevachim/English/Sefaria Community Translation.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Zevachim/English/Sefaria Community Translation.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e67a6a2c6a654856019667b55dd505daf1a8b886
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Zevachim/English/Sefaria Community Translation.txt	
@@ -0,0 +1,151 @@
+Mishnah Zevachim
+משנה זבחים
+Sefaria Community Translation
+https://www.sefaria.org
+
+Mishnah Zevachim
+
+
+
+Chapter 1
+
+All offerings which are not offered for their own sake are valid, but they have not fulfilled the obligations of [their] owners.  [This is true] except for the Passover offering and the  <i>Chattat</i> [an offering brought to expiate sin]. The Passover offering [is invalid if not slaughtered for its own sake] at its appropriate time, and the <i>Chattat</i> [is invalid if not slaughtered for its own sake] at any time.  Rabbi Eliezer says: Even the <i>Asham</i> [an offering brought to alleviate guilt]. The Passover offering [is invalid if not slaughtered for its own sake] at its appropriate time, and the <i>Chattat</i> and the <i>Asham</i> [are invalid if not slaughtered for their own sake] at any time.  Rabbi Eliezer said: The <i>Chattat</i> comes [to atone] for sin and the <i>Asham</i> comes [to atone] for sin.  Just as the <i>Chattat</i> that is not [offered] for its own sake is invalid, so too the <i>Asham</i> that is not [offered] for its own sake is invalid.
+Yose ben Choni says: Those [animals] which are slaughtered for the sake of a Passover offering and for the sake of a <i>Chattat</i> are invalid. Shimon Achi Azariah says: if they were slaughtered for the sake of a higher-level offering they are valid; for the sake of a lower-level offering they are invalid. How so? <i>Kodshai Kodashim</i> [sacrifices of the highest degree of sanctity.  They may be slaughtered only on the north-west corner of the altar, and consumed only within the Temple compound by male priests, or burnt entirely] that were slaughtered for the sake of <i>Kodashim Kalim</i> [sacrifices of a lesser degree of sanctity.  They may be slaughtered anywhere in the Temple courtyard and consumed by most anyone, anywhere in Jerusalem] are invalid. <i>Kodashim Kalim</i> that were slaughtered for the sake of <i>Kodshai Kodashim </i> are valid.  The <i>Bechor</i> [first-born offering] or a <i>Ma'aser</i> [animal tithe] that were slaughtered for the sake of a <i>Shelamim</i> [an offering whose various parts are consumed by its owners, the Kohanim and the fire on the altar] are valid. And <i>Shelamim</i> that were slaughtered for the sake of a <i>Bechor</i> or for the sake of <i>Ma'aser</i> are invalid.
+[If] a Passover offering was slaughtered in the morning of the fourteenth [of Nisan, but not for its own sake, Rabbi Yehoshua deems it valid, as if it had been slaughtered on the thirteenth [of Nisan]. Ben Beteira invalidates it, as if it had been slaughtered in the afternoon. Shimon ben Azzai said: I received a tradition from the mouths of seventy-two elders on the day they appointed Rabbi Eliezer ben Azariah as [head of the] academy, that all offerings that are eaten which were not slaughtered for their own sake are valid, but they have not fulfilled the obligations of [their] owners. [This is true] except for the Passover offering and the <i>Chattat</i>. And Ben Azzai did not add [to this tradition] except [to include] the burnt-offering, but the sages did not agree with him.
+[If] the Passover offering and the <i>Chattat</i> were not slaughtered for their own sake, [or if the priest] did not collect [the blood from these sacrifices] for its own sake, or did not carry [the blood to the altar] for its own sake, or did not sprinkle [the blood] for its own sake; or [if he performed these acts both] for their own sake and not for their own sake; or [both] not for their own sake and for their own sake - they are invalid. How can it be both for their own sake and not for their own sake? [The priest acted] for the sake of a Passover offering and for the sake a <i>Shelamim</i>. [A priest acting] not for its own sake and for its own sake [would be if he acted] for the sake of a <i>Chattat</i> and for the sake of a Passover offering. For an offering can be invalidated through four things: through slaughtering, and through collecting [the blood], and through carrying [the blood to the altar], and through dashing [the blood on the altar]. Rabbi Shimon validates carrying [regardless of intent], for Rabbi Shimon used to say: It is impossible [to offer a sacrifice] without slaughtering, and without collecting [the blood], and without dashing [the blood], but it is possible [to offer a sacrifice] without carrying [blood] - one slaughters at the side of the altar and dashes [it from where he stands]. Rabbi Eliezer says: [If] one carries [blood] in a case where he needs to carry it, [improper] thought invalidates [the offering]; [if] he carries it in a case where he does not need to carry, [improper] thought does not invalidate [the offering].
+
+Chapter 2
+
+All offerings whose blood was collected by a non-priest, [or] by an <i>Onen</i> [a person whose close relative has died but has not yet been buried], [or] by a <i>Tevul Yom</i> [a person who has immersed that day for purification but who must wait for night-fall to be fully pure], [or] by a person who lacks [priestly] garments, [or] by a <i>Mechusar Kippurim</i> [one who has purified himself via immersion but still needs to bring a sacrifice before eating from offerings], [or] by a person with unwashed hands and feet, [or] by an uncircumcised person, [or] by an impure person, [or] by a person who is sitting, [or] by one who is standing on vessels, [or] on an animal, [or] on his friend's feet - these [offerings] are invalid. If one collected [the blood] with his left [hand], he has invalidated [the offering]. Rabbi Shimon deems it valid. [If the blood] spilled on the floor and he [a priest] collected it, it is invalid. If he sprinkled it [the blood] on the ramp, [or at a spot] not next to the base [of the altar], [or] if he sprinkled [blood] that should be sprinkled below [the altar's midpoint] above [it], [or if he sprinkled blood] that should be sprinkled above the altar's midpoint] below [it], or [if he sprinkled blood] that should be [sprinkled] inside [the Temple on the inner altar, on the] outside [altar], or [if he sprinkled blood] that should be [sprinkled on the] outside [altar] on the inside [altar], it is invalid but he is not subject to <i>Karet</i> [excision at the hands of Heaven].
+One who slaughters the offering [with the intention] of sprinkeling its blood outside [the Temple courtyard], or [with the intention of sprinkeling] some of its blood outside, [or with the intention of] burning its designated parts outside, or [with the intention of burning] some of its designated parts outside; [or with the intention of] eating its meat outside, or [with the intention of eating] an olive's bulk of its meat outside, or [with the intention of] eating an olive's bulk of the skin of the fatty tail outside - it [the offering] is invalid but he is not subject to <i>Karet</i>. [If one slaughters with the intention of] sprinkeling its blood the next day, or [with the intention of sprinkeling] some of its blood the next day; [or with the intention of] burning its designated parts the next day, or [with the intention of burning] some of its designated parts the next day; [or with the intention of] eating its meat the next day, or [with the intention of eating] an olive's bulk of its meat the next day, or [with the intention of eating] an olive's bulk from the skin of the fatty tail the next day - it [the offering] is [defined as] <i>Piggul</i> [a sacrifice that becomes unfit due to the intention of the officiating priest, while offering it, to consume it after its permitted time] and it makes him subject to <i>Karet</i>. 
+This is the general rule: [If] anyone slaughters [the offering], or collects [its blood], or carries [the blood to the altar], or sprinkles ashes [the blood on the altar with the intention] of eating something that is usually eaten, [or with the intention] of burning something that is usually burned, outside its [proper] place - it [the offering] is invalid but it does not warrant <i>Karet</i>. [If the offering is made with the intention of acting] after its time, it is <i>Piggul</i> and it does warrant <i>Karet</i>.  This is only if he properly offered that which enables an offering to fulfill its purpose [the blood].
+How is the [blood] brought properly? If one slaughtered [the animal] in silence [with no wrongful intention], collected [the blood], and carried [it to the altar] and dashed [it on the altar, with the intention of acting] after its proper time; or if one slaughtered it [with the intention of acting] after its proper time, collected [the blood], and carried [it to the altar] and dashed [it] in silence [with no wrongful intention]; or if one slaughtered, collected, and carried, and dashed [with the intention of acting] after its proper time - this is [what is meant regarding] one who offers the [blood] properly. How is the [blood] not brought properly? If one slaughtered it [with the intention of acting] outside of its proper place, collected [the blood], and carried, and dashed [it on the altar, with the intention of acting] after its proper time; or if one slaughtered [with the intention of acting] after its proper time, collected, and carried, and sprinkled [the blood, with the intention of acting] outside its proper place; or if one slaughtered, collected, and carried, and dashed [it with the intention of acting] outside its proper place; [or if it was] a Passover offering or a <i>Chattat</i> [an offering brought to expiate sin] which were not slaughtered for their own sake, [and blood was] collected, and carried, and sprinkled [with the intention of acting] after its proper time; or if one slaughtered [with the intention of acting] after its proper time, collected, and carried, and sprinkled [the blood but] not for their own sake; or if one slaughtered, collected [the blood], and carried, and sprinkled [it on the altar] but not for their own sake - this is [what is meant by] not offering the [blood] properly. 
+If [one had the intention] to eat an olive's bulk [of the meat] outside [of the Temple courtyard] and an olive's bulk [of the meat] the next day; [or to eat] an olive's bulk [of the meat] the next day and an olive's bulk [of the meat] outside [of the Temple courtyard]; [or to eat] half an olive's bulk  [of meat] outside and half an olive's bulk [of meat] the next day; [or to eat] half an olive's bulk [of the meat] the next day and half an olive's bulk [of the meat] outside, the sacrifice is invalid but it does not subject him to <i>Karet</i>.  Rabbi Yehudah said: This is the general rule - if the [unlawful] intention [regarding] time preceded the [unlawful] intention [regarding] place, it is <i>Piggul</i> and it renders one subject to <i>Karet</i>.  But if the [unlawful] intention [regarding] place preceded the [unlawful] intention [regarding] time, it [the sacrifice] is invalid, but it does not subject one to <i>Karet</i>.  The Sages say: in both cases it is invalid but it does not subject one to <i>Karet</i>.  [If one intended] to eat half an olive's bulk and to burn half an olive's bulk, the offering is valid because eating and burning do not combine. 
+
+Chapter 3
+
+If people who are ineligible [to serve in the Temple] slaughtered [an offering], their slaughtering is valid, since slaughtering is valid if performed by non-priests, by women, by slaves, and by impure individuals.  This is so even for <i>Kodshai Kodashim</i> [sacrifices of the highest degree of sanctity.  They may be slaughtered only on the north-west corner of the altar, and consumed only within the Temple compound by male priests, or burnt entirely] provided that impure individuals do not touch the meat.  Therefore, these [people] invalidate [offerings] through [unlawful] thought. [If such ineligible] people collected the blood [with the intention of acting] after its proper time or outside its proper place, an eligible person should return and collect [blood] if there is still life blood [in the animal].
+[If] an eligible person collected the blood and gave it to an ineligible person, he [the latter] should return it to the eligible person.  [If] he collected the blood with his right hand and transferred it to his left hand, he should return it to his right hand. [If] he collected it in a consecrated vessel and then transferred it to a non-consecrated vessel - he should return it to the consecrated vessel.  [If the blood] spilled from the vessel on the floor and he gathered it - it is valid.  [If] he sprinkled the blood on the ramp, [or] at a spot not next to the base [of the altar], [or] if he sprinkled [blood] that should be sprinkled below [the altar's midpoint] above [it], [or if he sprinkled blood] that should be sprinkled above the altar's midpoint] below [it], or [if he dashed blood] that should be [sprinkled] inside [the Temple on the inner altar, on the] outside [altar], or [if he sprinkled blood] that should be [sprinkled on the] outside [altar] on the inside [altar], an eligible person should return and collect [blood] if there is still life blood [in the animal].
+If one slaughters an offering [with the intention] of eating something that is not usually eaten, or of burning something [on the altar] that which is not usually burned [on the altar] - it is valid.  Rabbi Eliezer invalidates it. [If one slaughters an offering with the intention] of eating something that is usually eaten or of burning something that is usually burned - [if it was] less than a olive's bulk, it is valid.  [If he intended] to eat half an olive's bulk and to burn half an olive's bulk - it is valid because eating and burning are not combined. 
+If one slaughters an offering in order to eat an olive's bulk from the skin, or from the sauce [of the meat], or from the spices [used in cooking the meat], or from the pieces of meat stuck to the skin, or from the bones, or from the sinews, or from the hooves, or from the horns, after its time or outside of its proper place - the offering is valid and one is not liable for <i>Piggul</i> [a sacrifice that becomes unfit due to the intention of the officiating priest, while offering it, to consume it outside its permitted time], or for <i>Notar</i> [a sacrifice that becomes unfit due to being unconsumed past the permitted time], or for rendering it impure. 
+One who slaughters a consecrated animal in order to eat [its] fetus or [its] placenta outside [the Temple courtyard], does not render it <i>Piggul</i>. One who pierces [a form of slaughtering birds] turtle-doves inside [the Temple courtyard] in order to eat their eggs outside [of its place] does not commit <i>Piggul</i> thereby.  Milk of consecrated animals and the eggs of turtle-doves do not make one liable for <i>Piggul</i>, or for <i>Notar</i>, or for rendering it impure.  
+[If] one slaughtered it [the offering] with the intention of leaving its blood or its designated parts for the next day, or [with the intention of] taking them outside [of the Temple courtyard] - Rabbi Yehudah deems it invalid, but the Sages deem it valid.  [If] one slaughtered it with the intention to put [the blood] on the ramp, [or at a spot] not next to the base [of the altar], [or] to sprinkle [blood] that should be sprinkled below [the altar's midpoint] above [it], [or to szprinkle blood] that should be sprinkled above the altar's midpoint] below [it], or [to sprinkle blood] that should be [sprinkled] inside [the Temple on the inner altar, on the] outside [altar], or [to sprinkle blood] that should be [sprinkled on the] outside [altar] on the inside [altar], [or with the intention] that impure people should eat it, or that impure people should sacrifice it, [or with the intention] that uncircumcised people should eat it, or that uncircumcised people should sacrifice it, [or with the intention] of breaking the bones of the Passover offering, or of eating it raw, or of mixing its blood with the blood of invalid offerings - it is valid because thoughts only invalidate [an offering if one had the intention of acting] after its time or outside of its proper place, or [if procedures for a] Passover-offering or a <i>Chattat</i> [an offering brought to expiate sin] were not done for their own sake.
+
+Chapter 4
+
+Beit Shammai say: [Regarding] all offerings [whose blood] is sprinkled on the outer altar, if it has only been applied once it atones, and [in the case of] a <i>Chattat</i> [an offering brought to expiate sin], two applications [atone].  Beit Hillel say: Even a <i>Chattat</i> that had just one application atones.  Therefore, if one sprinkled the first [application] properly, but the second one after its time - it atones. If the first [application] was sprinkled after its time, and the second [application was done] outside its place, it is <i>Piggul</i> [a sacrifice that becomes unfit due to the intention of the officiating priest, while offering it, to consume it outside its permitted time] and it subjects him to <i>Karet</i>[excision at the hands of Heaven]. 
+[Regarding] all offerings [whose blood should be] sprinkled on the inner altar - it does not atone if one of the applications is lacking.  Therefore, if one sprinkled all [the applications] as required save one [which was sprinkled] improperly - it [the sacrifice] is invalid but he is not subject to <i>Karet</i>. 
+The following things cannot render one liable for <i>Piggul</i>: the <i>Kometz</i> [a handful of the meal offering which the priest takes to put on the altar], and the frankincense [which is placed on a meal offering], and the <i>Ketoret</i> [holy incense offered twice a day on the golden altar inside the Temple], and the priests' meal-offering, and the meal-offering of an anointed priest, and the libation-offering [wine and flour offerings brought with sacrifices], and the blood, and libations brought on their own - [these are] the words of Rabbi Meir. And the Sages say: even those [libations] that come with the animal [sacrifices are not subject to <i>Piggul</i>].  [Regarding] a <i>Log</i> [a biblical unit of liquid measurement] of oil that a <i>Metzora</i> [one rendered severely impure from an unsightly skin disease.  Upon recovery and purification he must bring offerings] [brings], Rabbi Shimon says it cannot render one liable for <i>Piggul</i>; but Rabbi Meir says it can render one liable for <i>Piggul</i> since the blood of a <i>Asham</i> [an offering brought to alleviate guilt] [functions as] the <i>Matir</i> [that which enables a sacrifice to fulfill its purpose] for it [the oil], and anything which has <i>Matirim</i>, whether [permitting the item] for people or for the altar, can render one liable for <i>Piggul</i>.
+[With regard to] the <i>Olah</i> [an offering that is entirely burnt] its blood permits its meat [to be burned] on the altar, and its hide [to be given] to the priests.  [With regard to] the <i>Olah</i> of a bird its blood permits its meat [to be burned] on the altar. [With regard to] the <i>Chattat</i> of a bird its blood permits its meat [to be given] to the priests. [With regard to the] bulls which are burned and [the] goats which are burned their blood permits the designated parts to be offered. Rabbi Shimon says: [The blood of] any [sacrifice] which is not [sprinkled] on the outer altar like [that of] the <i>Shelamim</i> [an offering whose various parts are consumed by its owners, the Kohanim and the fire on the altar] cannot render one liable to <i>Piggul</i>. 
+Sacrifices brought by gentiles cannot render one liable for <i>Piggul</i>, [or for] <i>Notar</i> [a sacrifice that becomes unfit due to being unconsumed past the permitted time], or for rendering it impure. One who slaughters these outside [the Temple courtyard] is exempt - [these are] the words of Rabbi Meir. Rabbi Yose deems one liable.  Things which do not render one liable for <i>Piggul</i> [can still] render one liable for <i>Notar</i>, [or] for rendering it impure, except for blood. Rabbi Shimon says: [This applies] to an item that is usually eaten, but [regarding items] like the wood, or the frankincense, or the <i>Ketoret</i>, these cannot render one liable for rendering them impure.     
+Each offering is offered for six objectives: For the sake of the offering, for the sake of the one who brings the offering, for the sake of God, for the sake of [burning parts of it in] the [altar] fires, for the sake of the smell [of the offering as it burns], for the sake of the aroma [for God].  And [with regard to] the <i>Chattat</i> and the <i>Asham</i>, [these are also brought] for the sake of the sin [for which they atone].  Rabbi Yose said: Even if an individual did not have one of these [objectives] in mind the sacrifice is still valid, because it is a stipulation of the court that [only] the intentions of the one performing the service matter [rather than those of the owner].  
+
+Chapter 5
+
+What are the locations of the sacrifices?  <i>Kodshai Kodashim</i> [sacrifices of the highest degree of sanctity.  They may be slaughtered only on the north-west corner of the altar, and consumed only within the Temple compound by male priests, or burnt entirely] are slaughtered on the north [side of the altar].  [The] bull and [the] goat of Yom Kippur are slaughtered on the north [side of the altar] and their blood is collected in a consecrated vessel on the north [side of the altar]. Their blood requires sprinkling between the staves [of the ark] and on the curtain [separating the main shrine from the Holy of Holies chamber] and on the golden [incense] altar. [The omission] of one of these applications invalidates [the offering].  He [a priest] poured out the remainder of the blood on the western base of the outer altar.  If he did not [pour it out], that does not invalidate [the offering].
+The bulls and the goats which are burned are slaughtered on the north [side of the altar] and their blood is collected in a consecrated vessel on the north [side of the altar].  Their blood requires sprinkling on the curtain and on the golden altar.  [The omission] of one of these applications invalidates [the offering]. He poured out the remainder of the blood on the western base of the outer altar.  If he did not [pour it out], that does not invalidate [the offering]. Both of these [offerings] are burned in the place of the ashes [outside of the city]. 
+[Concerning] the communal and individual <i>chata'ot</i> [offerings brought to expiate sin] - These are the communal <i>chata'ot</i>: The New Moon goats  and those of holidays. These are slaughtered on the north [side of the altar] and their blood is collected in a consecrated vessel on the north [side of the altar]. Their blood requires four applications - [one] on [each of] the four corners [of the altar].  How [was this done]?  The priest ascended the ramp and turned onto the ledge [encircling the altar] and came to the southeast corner, [he then walked to] the northeast corner, [then to] the northwest corner, [then to] the southwest corner. The remainder of the blood was poured out on the southern base [of the altar]. These [the meat from these sacrifices] were eaten within the curtains [of the Temple courtyard; these were later replaced with walls] by male priests, prepared in any manner, during that day and [subsequent] night until midnight. 
+The <i>Olah</i> [an offering that is entirely burnt], [which is within the category of] <i>Kodshai Kodashim</i>, is slaughtered on the north [side of the altar] and its blood is collected in a consecrated vessel on the north [side of the altar].  Its blood requires two applications which [amount to] four [when the blood is applied to a corner it touches two sides of the altar simultaneously]. [The<i>Olah</i>] must be skinned, dismembered, and completely [burned] in [the altar] fires.
+[Concerning] <i>Zivchei Shalmei Tzibur</i> [<i>Shelamim</i> offering brought by/on behalf of all Israel – specifically, the two sheep brought along with the leavened grain-offering on Shavu’ot] and <i>Ashamot</i> [offerings brought to alleviate guilt], these are the <i>Ashamot</i>: The <i>Asham</i> for robbery, the <i>Asham</i> for misuse of consecrated property, the <i>Asham</i> for [having relations with] a <i>Shifchah Charufah</i> [a non-Jewish female slave partially freed, and betrothed to a Jewish slave], the <i>Asham</i> of the <i>Nazir</i> [a person who swears abstention from all grape products like wine, from cutting his hair, and avoidance of corpse impurity], the [purification] <i>Asham</i> of the <i>Metzora</i> [one rendered severely impure from an unsightly skin disease.  Upon recovery and purification he must bring offerings], and the uncertain <i>Asham</i> [brought upon possible commission of a sin].  These [offerings] are slaughtered on the north [side of the altar], and their blood is collected in a consecrated vessel on the north [side of the altar]. Their blood requires two applications, which [amount to] four, and they are eaten within the curtains [of the Temple courtyard] by male priests, prepared in any manner, during that day and [subsequent] night until midnight.
+The <i>Todah</i> [thanksgiving-offering] and ram of the <i>Nazir</i> [are sacrifices within the category of] <i>Kodashim Kalim</i> [sacrifices of a lesser degree of sanctity.  They may be slaughtered anywhere in the Temple courtyard and consumed by most anyone, anywhere in Jerusalem]. They are slaughtered anywhere in the Temple courtyard, and their blood requires two applications, which [amount to] four, and they are eaten throughout the city [of Jerusalem], by anyone, prepared in any manner, during that day and [subsequent] night until midnight.  The same rules apply to their [the sacrifices'] portions [given to the priests, and their loaves - also given to the priests], except that these portions are eaten by the priests, their wives, their children and their slaves.  
+The <i>Shelamim</i> [is a sacrifice within the category of] <i>Kodashim Kalim</i>. They are slaughtered anywhere in the Temple courtyard. Their blood requires two applications which [amount to] four, and they are eaten throughout the city [of Jerusalem], by anyone, prepared in any manner, over two days and an [intervening]  night. The same rules apply to their [the sacrifices'] portions [given to the priests, and their loaves - also given to the priests], except that these portions are eaten by the priests, their wives, their children and their slaves.  
+The <i>Bechor</i> [first-born offering], the <i>Ma'aser</i> [animal tithe], and the Passover offering [are sacrifices within the category of] <i>Kodashim Kalim</i>. They are slaughtered anywhere in the Temple courtyard, and their blood requires one application as long as it is applied at a spot next to the base [of the altar].  These differ with regard to their consumption: the <i>Bechor</i> is eaten by the priests, but the <i>Ma'aser</i> is eaten by anyone. They are [both] eaten throughout the city [of Jerusalem] (by anyone) prepared in any manner, for two days and an [intervening] night. The Passover offering is only eaten at night, and only until midnight. It is only eaten by those assigned to it, and it is only eaten roasted. 
+
+Chapter 6
+
+[If] <i>Kodshai Kodashim</i> [sacrifices of the highest degree of sanctity.  They may be slaughtered only on the north-west corner of the altar, and consumed only within the Temple compound by male priests, or burnt entirely] were slaughtered on top of the altar, Rabbi Yose says: It is as though they were slaughtered in the north [of the Temple courtyard]. Rabbi Yose bar Yehudah says: From the middle [of the top surface] of the altar northwards, [it is] like [they were slaughtered] in the north, from the middle [of the top surface] of the altar southwards, [it is] like [they were slaughtered] in the south. The grain-offerings had fistfuls removed [from them] anywhere in the Temple courtyard. They were eaten within the curtains, by male priests, prepared in any manner, [and eaten] that day and [subsequent] night until midnight. 
+The <i>Chattat</i> [offerings brought to expiate sin] of a bird was performed at the southwest corner [of the altar].  It is valid [if done] any place, but that was its [proper] place. That corner served [as the location for] three services below [the altar's midpoint] and it served [as the location for] three services above [the altar's midpoint]. [Performed at this corner] below [the midpoint were]: The <i>Chattat</i> of the bird, the presentation [of grain-offerings], and [the pouring out of] the remainders [of sacrificial] blood. [Performed at this corner] above [the midpoint were]: [The pouring of] the wine libation, [the pouring of the] water libation, and [the procedure of] the <i>Olah</i> [an offering that is entirely burnt] of a bird when there were too many [sacrifices being brought] at the east [corner of the altar]. 
+All who ascend the altar, ascend on the right side, and circle [the altar] and descend on the left side, except those who ascend for these [previously mentioned] three services.  They would ascend, and descend by retracing their steps.
+How was the <i>Chattat</i> of a bird performed? He [the priest] would pierce its head at the back of its neck, but would not separate [its head from its body]. He would sprinkle its blood on the altar wall. The remainder of the blood was drained out on the base [of the altar]. Nothing [was placed] on the altar except its blood, everything [else] went to the priests. 
+How was the <i>Olah</i> of a bird performed? He [the priest] ascended the ramp, and turned to the surrounding ledge, and came to the southeast corner.  He pierced its head at the back of its neck, and separated [the head from the body], and drained out its blood on altar wall.  He took the head and pressed the spot where it was removed to the altar, saturated it with salt, and threw it onto the fires. He took the body and removed the crop, and the feathers, and the entrails that were emerging, and threw them onto the place of ashes. He cleaved [the body], but did not separate [the halves]; if he did separate them, it is [still] valid. He saturated it with salt, and threw it onto the [altar] fires. 
+If he [the priest] did not remove the crop, or the feathers, or the emerging entrails, or did not saturate it with salt, if he deviated from the proper procedure after the blood had been drained out, it is valid.  If he separated the [head of the] <i>Chattat</i> [from the body], or if he did not sever the [head of the] <i>Olah</i>, it is invalid.  If he drained the blood of the head, but not the blood of the body, it is invalid. If one drained the blood of the body, but not the blood of the head, it is valid. 
+[If] he [the priest] pierced the head of a <i>Chattat</i> of a bird but not for its own sake, if he drained out its blood not for its own sake, or [he did it] for its own sake but also for the sake of something else, or for the sake of something else but also for its own sake, it is invalid. The <i>Olah</i> of a bird is valid [in such circumstances] except that it does not fulfill its owners' obligation. [With] both a <i>Chattat</i> of a bird and an <i>Olah</i> of a bird where he pierced [the neck] or drained out the blood [with the intention] of eating what is usually eaten [or] to burn what is usually burned, outside of its proper place, it is invalid but he is not subject to <i>Karet</i> [excision at the hands of Heaven]. [If one intended to act] after the proper time, it is <i>Piggul</i> [a sacrifice that becomes unfit due to the intention of the officiating priest, while offering it, to consume it outside its permitted time]; and he is liable for <i>Karet</i> provided that the <i>Matir</i> [that which enables a sacrifice to fulfill its purpose] was offered properly.  How does one offer the <i>Matir</i> properly?  If one pierced the neck in silence [with no unlawful intention] but drained the blood [with the intention of acting] after its proper time; or if one pierced it [with the intention of acting] after its proper time but drained the blood in silence [with no unlawful intentions]; or if one pierced it and drained the blood [with the intention of acting] after its proper time - this is [what is meant by] offering the <i>Matir</i> properly.  How does one not offer the <i>Matir</i> properly?  If one pierced [the neck with the intention of acting] outside of its proper place and drained the blood [with the intention of acting] after its proper time; or if he pierced [the neck with the intention of acting] after its proper time and drained its blood [with the intention of acting] outside its proper place; or if he pierced it and drained the blood [with the intention of acting] outside the proper place. [If] he [the priest] pierced the head of an <i>Olah</i> of a bird but not for its own sake, and drained its blood [with the intention of acting] after the proper time; or if he pierced it [with the intention of acting] after the proper time and drained the blood but not for its own sake; or he pierced it and drained the blood but not for its own sake - this is [what is meant by] not offering the <i>Matir</i> properly.  [If one intends on] eating an olive's bulk outside its proper place and an olive's bulk the next day, or [he intends on eating] an olive's bulk the next day and an olive's bulk outside its proper place; or half an olive bulk's worth outside its proper place and half an olive's bulk the next day; or half an olive's bulk the next day and half an olive's bulk outside its proper place - it is invalid, but he is not subject to <i>Karet</i>.  Rabbi Yehudah said: This is the general rule: If [unlawful] intention of time precedes [unlawful] intention of place, it [the offering] is <i>Piggul</i> and it subjects him to <i>Karet</i>; but if the [unlawful] intention of place precedes [unlawful] intention of time it is invalid but he is not subject to <i>Karet</i>.  And the Sages say: In both cases it is invalid but he is not subject to <i>Karet</i>.  [If one intends] on eating half an olive's bulk and burning half an olive's bulk it is [nevertheless] valid, because eating and burning do not combine.  
+
+Chapter 7
+
+[If the procedure for] a <i>Chattat</i> [offerings brought to expiate sin] of a bird was performed [correctly] below [the  altar's midpoint] according to the procedure of a <i>Chattat</i> for the sake of a <i>Chattat</i>, it is valid.  [If the] procedure for a <i>Chattat</i> [was performed but] for the sake of an <i>Olah</i> [an offering that is entirely burnt], [or if the] procedure [was performed] according to that of an <i>Olah</i> [but] for the sake of a <i>Chattat</i>, [or if the] procedure [was performed] according to that of an <i>Olah</i> [and] for the sake of a <i>Chattat</i>, it is invalid.  [If the blood] was applied above [the altar's midpoint] according to either procedure, it is invalid.
+[If the procedure for] an <i>Olah</i> of a bird was performed [correctly] above [the  altar's midpoint] according to the procedure of a burnt-offering for the sake of an <i>Olah</i>, it is valid.  [If the] procedure for an <i>Olah</i> [was performed but] for the sake of a <i>Chattat</i>, it is valid but it has not fulfilled its owner's obligation. [If the] procedure [was performed] according to that of a <i>Chattat</i> [but] for the sake of an <i>Olah</i>, [or if the] procedure [was performed] according to that of a <i>Chattat</i> [and] for the sake of a <i>Chattat</i>, it is invalid.  [If the blood] was applied below [the altar's midpoint] according to either procedure, it is invalid.         
+None of these [cases listed above] render one impure through swallowing [as is the case with the ingestion of impure kosher birds], but they are subject to <i>Me'ilah</i> [misuse of consecrated property], with the exception of the <i>Chattat</i> of a bird [whose blood was] applied below [the altar's midpoint], following the procedure of a <i>Chattat</i> and for the sake of a <i>Chattat</i>.
+[Regarding] the <i>Olah</i> of a bird whose blood was applied below [the altar's midpoint], following the procedure of a<i>Chattat</i> and for the sake of a <i>Chattat</i> - Rabbi Eliezer says it is subject to <i>Me'ilah</i>. Rabbi Yehoshua says it is not subject to <i>Me'ilah</i>. Rabbi Eliezer said: If a <i>Chattat</i> which does not subject one to <i>Me'ilah</i> [when performed] for its own sake, [yet] does subject one to <i>Me'ilah</i> if [performed] for the sake of something else, is it not logical that an <i>Olah</i> which does subject one to <i>Me'ilah</i> [when performed] for its own sake, should [certainly make one] subject to <i>Me'ilah</i> [when performed] for the sake of something else?  Rabbi Yehoshua said to him: No, you refer to a <i>Chattat</i> which was [performed] for the sake of an <i>Olah</i> [and is subject to <i>Me'ilah</i>] because he changed its objective to something which is subject to <i>Me'ilah</i>; will you say [the same] for an <i>Olah</i> where he changed his objective to a <i>Chattat</i> [considering] he has changed the objective to something not subject to <i>Me'ilah</i>?  Rabbi Eliezer said to him: Consider,<i>Kodshai Kodashim</i> [sacrifices of the highest degree of sanctity.  They may be slaughtered only on the north-west corner of the altar, and consumed only within the Temple compound by male priests, or burnt entirely] that were slaughtered on the south [side of the altar and] that were slaughtered for the sake of sacrifices of <i>Kodashim Kalim</i> [sacrifices of a lesser degree of sanctity.  They may be slaughtered anywhere in the Temple courtyard and consumed by most anyone, anywhere in Jerusalem] - these prove the point, because he changed their objective to something that is not subject to <i>Me'ilah</i> and yet one is subject to <i>Me'ilah</i> over them. Thus you should not be surprised [with regard to] a <i>Chattat</i> [where] even though one has changed its objective to something that does not make one subject to <i>Me'ilah</i>, one can still be subject to <i>Me'ilah</i> [over it].  Rabbi Yehoshua said to him: No, you refer to <i>Kodshai Kodashim</i> that were slaughtered on the south [side of the altar] and were slaughtered for the sake of <i>Kodashim Kalim</i>, and that he changed their objective to something that comprises both forbidden and permitted things; would you say the same thing regarding a <i>Olah</i> whose objective was changed to something that is entirely permitted?
+If one ֹpierced [the neck of a bird] with his left hand, or [did it] at night, [or] if he slaughtered non-consecrated animals inside the Temple courtyard, [or] consecrated animals outside the Temple courtyard - these do not render a person impure through swallowing [as is the case with the ingestion of impure kosher birds].  If one severed [the head] with a knife, [or] if one pierced [the neck] of a non-consecrated [bird] inside the Temple courtyard, [or that of] a consecrated [bird] outside the Temple courtyard, [or the necks of] turtle-doves that are not yet old enough [to be sacrificed, or those of] pigeons that are too old [to be sacrificed, or that of a bird] whose wing has dried out, or who has a blind eye, or whose leg was cut off - these render a person impure through swallowing.  This is the general rule: Anything that was made invalid inside the Temple courtyard does not render a person impure through swallowing. If it was not made invalid inside the Temple courtyard [but outside], it does render a person impure through swallowing. [In all cases where] ineligible people pierce [birds' necks], their piercings are invalid, but [the birds] do not render a person impure through swallowing.   
+If one pierced [a bird's neck] and it was found to be a <i>Terefah</i> [an animal with a mortal condition such that it would die within one year], Rabbi Meir says: It does not render a person impure through swallowing.  Rabbi Yehudah says: It does render a person impure through swallowing.  Said Rabbi Meir: If the slaughtering of an animal [which if it were a] <i>Nevelah</i> [an improperly slaughtered animal of a permitted species] would transmit impurity via touch and carrying, [nevertheless] loses its ability to transmit impurity [if it were a] <i>Terefah</i>, then a bird [which if it were a] <i>Nevelah</i> would not transmit impurity through touch or carrying, should certainly [cause] a <i>Terefah</i>, if slaughtered, to lose its ability to transmit impurity. Just like we find that slaughtering [a bird] permits it to be eaten, and removes the ability of a <i>Terefah</i> to transmit impurity, so too piercing [a bird's neck] permits it to be eaten [should] remove the ability of a <i>Terefah</i> to transmit impurity. Rabbi Yose says: It is sufficient [to compare a <i>Terefah</i> bird] to a <i>neveilah</i> animal [such that] slaughtering removes its ability to transmit impurity, but piercing [its neck] does not. 
+
+Chapter 8
+
+Any offerings which became mixed up with <i>chata'ot</i> [offerings brought to expiate sin][designated to] die, or with an ox [designated to be] stoned, even if it be one among ten thousand - they all must die. If they became mixed up with an ox that was used to commit a sin, or [with an ox] which killed a person based on [the testimony of] a single witness, or based on [the testimony of] the owners, or with an ox that had relations with a woman, or with whom a man had relations, or with an ox designated for idolatry, or which was worshiped, or with an ox that was used to pay a prostitute, or which was exchanged for a dog, or with a mixed breed, or with a <i>Terefah</i> [an animal with a mortal condition such that it would die within one year], or with an animal born through Caesarean section - these are [all] set to graze until they become blemished, and then they are sold. And one brings [a new animal] equal in value to the most valuable among them, for the same type of sacrifice.  If [a sacrifice] became mixed up with unblemished non-consecrated animals, the non-consecrated animals are sold to those requiring that type of sacrifice.  
+[If] consecrated animals [became mixed up] with [other] consecrated animals of the same type, this one is offered for one of the individuals and that one is offered for one of the individuals. [If] consecrated animals [became mixed up] with [other] consecrated animals of a different type - they graze until they become blemished, and then they are sold. And one brings [new animals] equal in value to the most valuable among them for each of the two types, and suffers the difference in value from his own holdings.  If they [the animals] became mixed up with a <i>Bechor</i> [first-born offering] or a <i>Ma'aser</i> [animal tithe] - they must graze until they become blemished, and then they are eaten according to [the rules governing] a <i>Bechor</i> or a <i>Ma'aser</i>.  All types [of animals designated for sacrifice] can become mixed up, except for the <i>Chatat</i>  and the <i>Asham</i> [offerings brought to alleviate guilt].
+[If] an <i>Asham</i> became mixed up with a <i>Shelamim</i> [offerings whose various parts are consumed by its owners, the <i>Kohanim</i> and the fire on the altar], they are left to graze until they become blemished.  Rabbi Shimon says: Both of them are slaughtered on the north [side of the altar] and they are eaten according to [the rules governing] the more stringent of the two.  They [the Sages] said to him: We do not cause consecrated animals to become invalid.  If pieces of meat became mixed up with other pieces of meat, the meat of the sacrifices of <i>Kodshai Kodashim</i> [sacrifices of the highest degree of sanctity.  They may be slaughtered only on the north-west corner of the altar, and consumed only within the Temple compound by male priests, or burnt entirely] with the meat of <i>Kodashim Kalim</i> [sacrifices of a lesser degree of sanctity.  They may be slaughtered anywhere in the Temple courtyard and consumed by most anyone, anywhere in Jerusalem], [or those] which are eaten over one day with those which are eaten over two days - [all] are eaten according to [the rules governing] the more stringent of the two.  
+[If] the limbs of a <i>Chatat</i> became mixed up with the limbs of an <i>Olah</i> [an offering that is entirely burnt], Rabbi Eliezer says: One places them on top [of the altar], and I consider the meat of the <i>Chattat</i> on top [of the altar] as if it were wood.  The Sages say: Once they loses their form they are brought out to the place of ashes.
+[If] limbs [became mixed up] with the limbs of blemished animals, Rabbi Eliezer says: If one of their heads was offered, all of the heads may be offered; if one of their legs was offered, all of the legs may be offered. And the Sages say: Even if all but one of them was offered, the remaining one is taken out to the place of ashes. 
+[If] blood became mixed with water: if it [still] has the appearance of blood, it is valid.  If it [blood] became mixed with wine, we view it as if it were water. If it [blood] became mixed with the blood of [another] animal, or with the blood of a [wild kosher] animal, we view it as if it were water.  Rabbi Yehudah says: Blood does not nullify blood. 
+[If blood] was mixed with blood of invalid sacrifices, it is poured out in the drain. [If it was mixed] with the animal's final blood [that emerges following its slaughter], it is poured out in the drain.  Rabbi Eliezer deems it valid.  If [the priest] did not consult and applied the blood [mixture] it is valid. 
+[If] the blood of valid sacrifices [became mixed] with the blood of blemished sacrifices, it is poured out in the drain.  [If] a cup [became mixed up with] cups of [these other types of blood], Rabbi Eliezer says: If one of the cups of blood was applied, all the cups [of blood] can be applied. And the Sages say, even if all but one [cup] was offered, the last one is poured out in the drain. 
+[If] blood [that should be] applied below [the altar's midpoint] became mixed with blood [that should be] applied above [the altar's midpoint], Rabbi Eliezer says: They should all be applied above, and I consider the blood that should be applied below as if it were water; and then he should repeat a [second] application below.  And the Sages say they must be poured out into the drain.  But if [the priest] did not consult and applied the blood [mixture] it is valid.
+[If] blood that [requires] one application became mixed with [other] blood that [also requires] one application, they [should apply] one application. [If] blood that [requires] four applications [became mixed with blood that requires] four applications, they [should apply] four applications. [If] blood that [requires] four [applications became mixed] with [blood] that [requires] one, Rabbi Eliezer says: They [should apply] four applications.  Rabbi Yehoshua says: They [should apply] one application.  Rabbi Eliezer said to him [that by doing so] one violates [the commandment of] "Do not detract [from the Torah's commandments]".  Rabbi Yehoshua said to him [that by following his approach] one violates [the commandment of] "Do not add [to the Torah's commandments]". Rabbi Eliezer said to him: "Do not add" only applies if it is by itself.  Rabbi Yehoshua said to him: "Do not detract" [too] only applies if it is by itself. And Rabbi Yehoshua further said: When you apply [extra] you actively violate "Do not add"; [but] when you do not apply, you violate "Do not detract" but you do it passively. 
+[If] blood [that should be] applied [on the] inside [incense altar] became mixed with blood [that should be] applied [on the] outside [main altar], it [the mixture] must be poured out into the drain. If he applied them [on the] outside [altar] and then returned and applied them on the inside [altar] it is valid.  [If he applied them on the] inside [altar] and then returned and applied them on the outside [altar], Rabbi Akiva invalidates it, but the Sages deem that valid.  For Rabbi Akiva was wont to say: All blood that enters the Sanctuary for atonement becomes invalid, but the Sages say this only applies to [that of] the sin-offering. Rabbi Eliezer says: Also the <i>Asham</i> as it states, "Like the <i>Chattat</i>, so is the <i>Asham</i>" (Leviticus 7:7). 
+[If] the blood of a <i>Chattat</i> was collected in two cups, [and] one of them left [was taken] out [of the Temple courtyard], the one [remaining] inside is valid.  If one [of them] entered inside [the Sanctuary], Rabbi Yose HaGlilli deems valid the one [remaining] outside, but the Sages deem it invalid.  Rabbi Yose HaGlilli said: If in a case where [unlawful] thoughts [about acting] outside invalidate, we do not consider the remainder like the one went out, then certainly in a case where [unlawful] thoughts [about acting] inside does not invalidate, we should not consider the remainder like the one that went in.  If it entered the Sanctuary to atone even though it did not atone, it is invalid, these are the words of Rabbi Eliezer. Rabbi Shimon says, [it is not invalid] unless it atones.  Rabbi Yehudah says: If it accidentally entered [the Sanctuary] it is valid.  The forehead plate [worn by the high priest] does not atone for invalid blood that was dashed on the altar, except for impure [cases], since the forehead plate atones for impure [cases] but not for blood that leaves [the Temple courtyard]. 
+
+Chapter 9
+
+The altar sanctifies that which is fit for it.  Rabbi Yehoshua says: Anything that is fit for the fire - if it went up on the [altar], it does not come down, as it says (Leviticus 6:2) "It is the <i>Olah</i> [an offering that is entirely burnt] on the fire on the altar" - just as a <i>Olah</i> which is fit for the fire - if it went up [on the altar] it does not come down, so too anything fit for the fire - if it went up, it does not come down.  Rabban Gamliel says: Anything fit for the altar - if it went up, it does not come down, as it says, "It is the <i>Olah</i> on the fire on the altar ."  Just as the <i>Olah</i> which is fit for the altar - if it went up, it does not come down, so too anything which is fit for the altar - if it went up, it does not come down. The only [practical] differences between the positions of Rabban Gamliel and Rabbi Yehoshua are the blood and the [accompanying] libations, regarding which Rabban Gamliel says do not come down, but Rabbi Yehoshua says do come down.  Rabbi Shimon says: [If] the sacrifice is valid but the libations are invalid, [or if] the libations are valid but the sacrifice is invalid, [or] even [if] both are invalid, the sacrifice does not come down, but the libations do come down. 
+The following [are items] which if went up [to the altar], do not come down.  [A sacrificial item] that was left overnight [and then taken up on the altar], or was impure [and then taken up], or went out [of the Temple courtyard], or was slaughtered [with the intention of acting] outside its proper place or after its time, or if ineligible people received its blood or dashed its blood.  Rabbi Yehudah says: [If] it was  slaughtered at night, [or] its blood was spilled, or [if] its blood left the [confines of the] curtains [of the Tabernacle, later - walls of the Temple] - if it went up [to the altar], it comes down.  Rabbi Shimon says: It does not come down, for Rabbi Shimon was wont to say: Any sacrifice that became invalid inside the Temple [precincts] - the Temple accepts it; if it did not become invalid inside the Temple [precincts, but outside them] - the Temple does not accept it.  
+The following are [cases where a sacrifice] did not become invalid inside the Temple [precincts but outside them]: [An animal] that had relations with a woman, or with whom a man had relations, or that was designated for idolatry, or which was worshiped, or that was used to pay a prostitute, or which was exchanged [for a dog], or which was a mixed breed, or which was a <i>Terefah</i> [an animal with a mortal condition such that it would die within one year], or which was born through Caesarean section, or which was blemished.  Rabbi Akiva deems valid blemished offerings. Rabbi Chanina Segan HaKohanim says: My father would remove blemished offerings from the top of the altar. 
+Just as [items that] went up [to the altar] do not come down, so too if they came down, they do not go [back] up.  And all of these [that] went up alive to the top of the altar [must] come down.  An <i>Olah</i> that went up to the top of the altar alive must come down; [but] if it was slaughtered on top of the altar, it is skinned and dismembered in its place. 
+And the following are [items] that come down [even] if they went up [to the top of the altar]: The flesh of <i>Kodshai Kodashim</i> [sacrifices of the highest degree of sanctity.  They may be slaughtered only on the north-west corner of the altar, and consumed only within the Temple compound by male priests, or burnt entirely], and the flesh of <i>Kodashim Kalim</i> [sacrifices of a lesser degree of sanctity.  They may be slaughtered anywhere in the Temple courtyard and consumed by most anyone, anywhere in Jerusalem], the remainder of the <i>Omer</i> [the special barley offering offered on the sixteenth of Nisan which permits grain harvested in the last year to be eaten], <i>Shtei HaLechem</i> [two leavened loaves of wheat brought as offerings on Shavuot which permitted using the new grain for holy offerings], <i>Lechem HaPanim</i> [twelve specially shaped unleavened loaves offered each Shabbat on the golden table in the Temple],  leftover portions of meal-offerings, and the <i>Ketoret</i> [holy incense offered twice a day on the golden altar inside the Temple]. The wool from the heads of sheep, the hair from the beards of goats, and the bones, and the sinews, and the horns, and the hooves - these, while attached are brought up as it says, (Leviticus 1:9) "And the priest shall make all of it burn on the altar." Once they have been removed they are not brought up, as it says, (Deuteronomy 12:27) "And you shall make your <i>Olot</i> the flesh and the blood."
+And all of the [aforementioned] which were discharged from [atop] the altar [due to the fires] are not returned [to it]. Similarly, a coal that was discharged from [atop] the altar [is not returned]. Limbs that were discharged from the altar are returned [if they fell off] before midnight, and one [is subject to] <i>Me'ilah</i> [misuse of consecrated property, for using] them. [If they fell off] after midnight they are not returned and one is not subject to <i>Me'ilah</i> [for using them].
+Just as the altar sanctifies that which is fitting for it, so too the ramp [leading up the altar] sanctifies. Just as the altar and the ramp sanctify those items that are fitting for them, so too do the utensils sanctify. A vessel for liquid sanctifies liquids, and a vessel for dry measure sanctifies solids. A vessel for liquid cannot sanctify solids, and a vessel for dry measure cannot sanctify liquids. [If] consecrated vessels become perforated, they [still] sanctify if they [can] serve the function they did when they were whole; if [they] cannot [serve that function], they do not sanctify. And all [utensils] only sanctify within the Temple [precincts].
+
+Chapter 10
+
+Anything that is [offered] more frequently than something else, precedes it [when both are offered].  The <i>Tamid</i> [communal burnt-offering brought twice daily in the Temple, once at dawn and once in the late afternoon] precede the <i>Musaf</i> offerings [additional sacrifices brought on Shabbat and holidays]; the <i>Musaf</i> offerings of Shabbat precede the <i>Musaf</i> offerings of <i>Rosh Chodesh</i> [the first day of the new month on which special prayers and sacrifices offered]; the <i>Musaf</i> offerings of <i>Rosh Chodesh</i> precede the <i>Musaf</i> offerings of <i>Rosh HaShanah</i> [the New Year's festival], as it says: "You shall offer these in addition to the <i>Olah</i> [an offering that is entirely burnt] of the morning, which is for a continual <i>Olah</i>" (Numbers 28:23).
+Anything that is holier than something else precedes it [when both are offered].  The blood of a <i>Chattat</i> [an offering brought to expiate sin] precedes that of an <i>Olah</i> because it achieves atonement; but the limbs of an <i>Olah</i> precede the designated portions of a <i>Chattat</i> because they are entirely burnt on the fires.  A <i>Chattat</i> precedes an <i>Asham</i> [offerings brought to alleviate guilt] because its blood is dashed on the four corners and on the base [of the altar].  An <i>Asham</i> precedes a <i>Todah</i> [thanksgiving-offering] and the ram of a <i>Nazir</i> [a person who swears abstention from all grape products like wine, from cutting his hair, and avoidance of corpse impurity] because it is a type of <i>Kodshai Kodashim</i> [sacrifices of the highest degree of sanctity.  They may be slaughtered only on the north-west corner of the altar, and consumed only within the Temple compound by male priests, or burnt entirely]. A <i>Todah</i> or the ram of a <i>Nazir</i> precede a <i>Shelamim</i> [an offering whose various parts are consumed by its owners, the Kohanim and the fire on the altar] because they [the first two] are eaten over one day and require [an accompanying] bread [offering].  A <i>Shelamim</i> precedes a <i>Bechor</i> [first-born offering] because it requires a four-fold application [of blood], and the laying of hands, and libations, and the waving of the breast and thigh.
+A <i>Bechor</i> precedes a <i>Ma'aser</i> [animal tithe] because its sanctity [begins] in the womb, and it is eaten by priests. A <i>Ma'aser</i> precedes bird-offerings, since it is a [slaughtered] sacrifice and it includes sacred parts [namely] its blood and its designated portions [burnt on the altar].
+The bird-offerings precede grain-offerings because they are a type of blood-offering. The <i>Chattat</i> of flour precedes the voluntary meal-offering because it comes [to atone] for a sin.  The <i>Chattat</i> of a bird precedes the <i>Olah</i> of a bird, as does the consecration [of the sin-offering of a bird precede that of an <i>Olah</i>].  
+All the <i>chata'ot</i> in the Torah precede the <i>Ashamim</i> except the <i>Asham</i> of the <i>Metzora</i> [one rendered severely impure from an unsightly skin disease.  Upon recovery and purification he must bring offerings] since it comes to permit [him to eat sacrificial meat]. All the <i>Ashamim</i> in the Torah must be two year old [rams] and be [two] silver shekels in value, except the <i>Asham</i> of a <i>Nazir</i> and that of a <i>Metzora</i>, since those are one year old and need not be [two] silver shekels in value.
+Just as there is order with regard to the offering [of the sacrifices] so is there order with regard to eating [of the sacrifices].  [If one had] a <i>Shelamim</i> of yesterday and a <i>Shelamim</i> of today, [the one] from yesterday takes precedence. [If one had]  a <i>Shelamim</i> of yesterday and a <i>Chattat</i> or a <i>Asham</i> of today, the [one] from yesterday takes precedence.  These are the words of Rabbi Meir, but the Sages say the <i>Chattat</i> takes precedence because it is a type of <i>Kodshai Kodashim</i>. 
+And with regard to all of them the priests can eat them [prepared] in any manner: They can eat them roasted, stewed, or cooked.  And they may [cook them] with non-sacred spices or spices of <i>Terumah</i> [a portion of a crop given to a Kohen which becomes holy upon separation and can only be consumed by Kohanim or their households].  These are the words of Rabbi Shimon. Rabbi Meir says they may not add spices of <i>Terumah</i> [to the meat] so as to not cause the <i>Terumah</i> to become invalidated. 
+Rabbi Shimon said: If you see oil being distributed in the Temple court, you need not ask what it is - it is the remainder from the wafers of the Israelites' meal-offerings, or a [remainder of] a <i>Log</i> [a biblical unit of liquid measurement] of oil from a <i>Metzora</i>. If you see oil that is poured upon the fires, you do not need to ask what it is - it is the remainder of the wafers from the priests' meal-offerings, or the meal-offering of the anointed high priest. [This is because] individuals cannot donate oil [just by itself]. Rabbi Tarfon says: [Individuals can] donate oil [just by itself].
+
+Chapter 11
+
+[If] the blood of a <i>Chatat</i> [offerings brought to expiate sin] splattered onto clothing, [the clothing] requires washing. Even though the verse speaks only about <i>chata'ot</i> that are eaten, as it says (Leviticus 6:19) "It shall be eaten in a holy place", [nevertheless] both [blood from sacrifices] which are eaten and [blood from sacrifices] which [have their blood] sprinkled inside the Sanctuary require washing, as it says (Leviticus 6:18) "The law of the <i>Chatat</i>" - one law [governs] all <i>chata'ot</i>. 
+[Splattered] blood of an invalid <i>Chatat</i> does not require washing regardless of whether the <i>Chatat</i> had a moment when it was valid, or if it never had such a moment.  What is [the case of a <i>Chatat</i>] that had a moment of validity?  One that was left over-night, [or] that became impure, or that left the [Temple courtyard].  And what is [the case of a <i>Chatat</i>] that never had a moment of validity?  [One] that was slaughtered [with the intention of acting] after its proper time or outside its proper place, or if ineligible people collected its blood or dashed its blood [against the altar].
+[If] blood splattered from the neck onto clothing, it does not require washing. [If it splattered] off the corner [of the altar] or off the base [of the altar], it does not require washing.  If it spilled on the floor and he [the priest] gathered it, it does not require washing.  Blood only requires washing if it was collected in a vessel and was valid for dashing [against the altar].  [If] it splattered onto the hide before [the latter] was removed [from the animal] it does not require washing; [if it splattered] after it was removed it does require washing - [these are] the words of Rabbi Yehudah; Rabbi Eliezer says: Even after it was removed it does not require washing. Only the spot where blood [was splattered] requires washing.  [Only] something subject to impurity [must be washed]; [only] something that can be washed [need be washed].  
+Clothing, sackcloth and hides require washing in a holy place [the Temple courtyard]. The breaking of an earthenware vessel [must be done] in a holy place. The scouring and rinsing of a copper vessel [must be done] in a holy place. This is the stringency of the <i>Chatat</i> over other sacrifices of the highest degree of sanctity.
+[If] a garment went outside the curtains [the Temple precincts], it is brought in and washed in a holy place. If it became impure outside the curtains, one should tear it, and bring it inside, and wash it in a holy place. [If] an earthenware vessel went outside the curtains, one brings it in and breaks it in a holy place. [If] it became impure outside the curtains, one pierces it, and brings it inside, and breaks it in a holy place.
+[If] a copper vessel went outside the curtains, one brings it in, and scours it and rinses it in a holy place. If it became impure outside the curtains, one punctures it, and brings it in, and scours it and rinses it in a holy place. 
+Both a vessel in which one cooked and one into which was poured a boiling liquid require scouring and rinsing.  Both [vessels used to cook] <i>Kodshai Kodashim</i> [sacrifices of the highest degree of sanctity.  They may be slaughtered only on the north-west corner of the altar, and consumed only within the Temple compound by male priests, or burnt entirely] and [those used to cook] <i>Kodashim Kalim</i> [sacrifices of a lesser degree of sanctity.  They may be slaughtered anywhere in the Temple courtyard and consumed by most anyone, anywhere in Jerusalem] require scouring and rinsing; Rabbi Shimon says: [Vessels used to cook] <i>Kodashim Kalim</i> do not need scouring and rinsing. Rabbi Tarfon says: If one cooked in [a vessel] at the start of a festival, he may cook in it during the entire festival; but the Sages say: [He may only cook in it] during the time [allotted for] eating [the sacrifice's meat]. [Regarding] scouring and rinsing:  Scouring is like scouring [the inside] of a cup, and rinsing is like rinsing [the outside] of a cup; scouring [is performed] with hot water and rinsing [is performed] with cold water.  The spit and the grill are scalded with hot water. 
+[If] one cooked both sacred things and non-sacred things [in one vessel], or [cooked in one vessel] both <i>Kodshai Kodashim</i> and <i>Kodashim Kalim</i>, if there is enough [meat] to impart flavor, the less stringent [meat] must be eaten following the [rules governing] the more stringent [meat], and [the vessels] do not require scouring and rinsing and [the mixture] does not render invalid through contact.  [If] a wafer touched another wafer, or a piece of meat touched another piece of meat, neither the whole wafer nor the whole piece of meat become prohibited, rather just the place of absorption does. 
+
+Chapter 12
+
+A <i>Tevul Yom</i> [a person who has immersed that day for purification but who must wait for night-fall to be fully pure], and a <i>Mechusar Kippurim</i> [one who has purified himself via immersion but still needs to bring a sacrifice before eating from offerings], do not receive [portions of] the sacrifices that are eaten that evening.  An <i>Onen</i> [a person whose close relative has died but has not yet been buried] may touch [sacrifices] but may not offer [them] and does not receive portions to eat that evening. Blemished priests do receive portions and may eat [sacrificial meat regardless of] whether their blemishes are permanent or are temporary. However, [blemished priests] may not officiate [in offering sacrifices].  Anyone who is unfit to perform the [Temple] service does not receive [a portion] of meat to eat, and whoever does not receive [a portion] of meat does not receive [a portion] of the hides. [If a priest] was impure at the moment the blood was dashed [on the altar], he does not receive [a portion] of the meat even if he became pure by the time the fats were burned, as it says (Leviticus 7:33) "He among the sons of Aharon who offers the blood of the <i>Shelamim</i> [an offering whose various parts are consumed by its owners, the Kohanim and the fire on the altar] and the fat receives the right thigh for a portion."
+[If] the altar did not receive the rights to the flesh [of a sacrifice], the priests do not receive its hide, as it says (Leviticus 7:8) "Any man's <i>Olah</i> [an offering that is entirely burnt]" - [it must be] an <i>Olah</i> that was brought for a man. [If] an <i>Olah</i> was not slaughtered for its own sake, its hide [is given] to the priests even though it does not fulfill its owner's [obligation]. The hides of both an <i>Olah</i> [brought by] a man and an <i>Olah</i>[brought by] a woman [are given] to the priests. 
+The hides of <i>Kodashim Kalim</i> [sacrifices of a lesser degree of sanctity.  They may be slaughtered anywhere in the Temple courtyard and consumed by most anyone, anywhere in Jerusalem] [are given] to its owners, but the hides of <i>Kodshai Kodashim</i> [sacrifices of the highest degree of sanctity.  They may be slaughtered only on the north-west corner of the altar, and consumed only within the Temple compound by male priests, or burnt entirely] [are given] to the priests.  [This can be shown through] a <i>Kal Vachomer</i> [<i>a fortiori</i> reasoning]: If [priests], who do not have rights to meat from an <i>Olah</i>, do have rights to its hide, is it not logical that they should have rights to the hides of [other] sacrifices of <i>Kodshai Kodashim</i> [considering] that  they do have rights to their meat?  [And] the altar cannot prove [otherwise] because it never [receives] any hide.  
+[If] a sacrifice became invalid before it was skinned, its hide is not [given] to the priests; [if it became invalid] after it was skinned, its hide is [given] to the priests.  Rabbi Chanina Segan HaKohanim said: In my life I never saw a hide [be taken] out [of the Temple precincts] to be burned.  Rabbi Akiva said: From his statement we learn that [if] one skins a <i>Bechor</i> [first-born offering] which was [then] found to be a <i>Terefah</i> [an animal with a mortal condition such that it would die within one year], the priests should still benefit from its hide.  And the Sages say: [The statement of] "we never saw" is no proof; rather [the hide] goes out to the place of burning. 
+The bulls that are burned [entirely] and the goats that are burned [entirely] - when they are burned properly, are burned in the place of ashes [outside Jerusalem], and they render clothing [worn by the one who burns them] impure.  If these [offerings] are not burned properly [but became invalid], they are burned on the Temple Mount and do not render clothing impure. 
+They would carry the [bulls and goats] out on poles.  Once the first ones [the men in front] pass the walls of the courtyard and the rear ones have not [yet] passed [the walls of the courtyard], the clothes of first ones become impure, but the clothes of the rear ones do not become impure until they have left.  Once both sets have left, the clothing of both sets becomes impure.  Rabbi Shimon says: Their clothes only become impure once the fire has burned most of the [offerings'] flesh. [Once] the flesh is charred, the clothing of someone [else] who burns [the flesh] does not become impure.  
+
+Chapter 13
+
+One who slaughters and offers up [a sacrifice] outside [the Temple courtyard] is liable for the slaughtering and is liable for the offering up; Rabbi Yose HaGlili says: [If] he slaughtered it inside [the Temple courtyard] but offered it up outside [the Temple courtyard] he is liable; but [if] he slaughtered it outside and offered it up outside, he is exempt because he merely offered something that was invalid.  They said to him: Even if he slaughtered it inside and offered it up outside, once he takes it out, he has invalidated it. 
+An impure person who ate either pure or impure sacrificial meat is liable; Rabbi Yose HaGlili says: An impure person who ate pure sacrificial meat is liable, and an impure person who ate impure sacrificial meat is exempt because he merely ate something that was impure.  They said to him: [If so,] even someone impure who ate pure sacrificial meat [should be exempt], because once he touches it, he has made it impure. And a pure person who ate impure sacrificial meat is exempt, because one is only liable when he himself is impure. 
+A stringency [applies] with slaughtering [outside the Temple courtyard compared to] offering up [outside the Temple courtyard], and a stringency [applies] to offering up [outside the Temple courtyard compared to] slaughtering [outside the Temple courtyard].  A stringency [with regard to] slaughtering is that [if] one slaughters for [the sake of] a person [rather than for God] he is liable, but [if] he offers up a sacrifice to a person he is exempt.  A stringency [with regard to] offering up is that [if] two people held the knife and slaughtered [the animal] they are exempt, but if they [both] held a limb and offered it up they are liable.  If they offered up [an offering] and went back and offered up [an offering] they are liable for every offering, [these are] the words of Rabbi Shimon; Rabbi Yose says: They are only liable once, and they are only liable once they offer it up to the top of an altar.  Rabbi Shimon says: He is liable even if he offers it up on a rock or a stone. 
+One is liable for offering [sacrifices] outside [the Temple courtyard] regardless if they are valid sacrifices or invalid sacrifices which became disqualified inside the holy [area].  One is liable for offering outside [the Temple courtyard] an olive's bulk of an <i>Olah</i> [an offering that is entirely burnt] or its designated portions.  One is liable for offering outside [the Temple courtyard] an olive's bulk of the <i>Kometz</i> [a handful of the meal-offering which the priest takes to put on the altar], or the frankincense, or the <i>Ketoret</i> [holy incense offered twice a day on the golden altar inside the Temple], or the priestly meal-offering, or the meal-offering of the anointed [high] priest, or the meal-offering of the libations; Rabbi Elazar exempts him unless he offers the entirety [of one of these items].  And [with regard to] all of these - if one offered them inside [the Temple courtyard], but left out an olive's bulk, and offered that outside [the Temple], he is liable.  And [with regard to] all of these, [if] they were missing the smallest amount, one is exempt for offering them outside [the Temple courtyard].  
+One who offers sacrifices and their designated portions outside [the Temple courtyard] is liable.  One who offers outside a meal-offering from which the <i>Kometz</i> was not taken, is exempt.  [If] one took the <i>Kometz</i> and returned that <i>Kometz</i> to [the meal-offering] and then offered it outside [the Temple], he is liable. 
+[If] one offered outside [the Temple courtyard] either the <i>Kometz</i>, or the frankincense, he is liable; Rabbi Elazar exempts him unless he offers the second one [that is, both of them].  If he offered one inside and one outside, he is liable. If he offered outside one of the two bowls of frankincense [from the <i>Lechem HaPanim</i> [twelve specially shaped unleavened loaves offered each Shabbat on the golden table in the Temple]], he is liable. Rabbi Elazar exempts him unless he offers the second one.  If he offered one inside and one outside, he is liable.  One who dashes some of the blood outside is liable.  Rabbi Elazar says: Even one who pours the water libation of the festival outside is liable. Rabbi Nechemia says: If one offered the remainder of the blood outside he is liable. 
+One who pierced [the neck of a sacrificial] bird inside [the Temple courtyard] and offered it up outside, is liable.  If he pierced it outside and offered it up outside, he is exempt.  One who slaughters a bird inside and offers it up outside is exempt; one who slaughters it outside and offers it up outside is liable.  What emerges is that which makes it valid inside, exempts when done outside; that which makes it valid outside exempts when done inside.  Rabbi Shimon says: Anything for which one would be liable outside, one is liable for [if done] similarly inside [and then] offered outside, except for the case where it was slaughtered inside and offered up outside. 
+[If] one received the blood  of a <i>Chattat</i> [offerings brought to expiate sin] in one cup, [whereupon] he sprinkled it outside [the Temple courtyard] and then sprinkled it again inside [against the altar wall], [or] if he [sprinkled it] inside and then sprinkled it again outside, he is liable because all of it was fit to be offered inside.  If one received the blood in two cups and sprinkled both of them inside, he is exempt.  If he sprinkled both of them outside, he is liable. [If he sprinkled] one inside and one outside, he is exempt.  [If he sprinkled] one outside and one inside, he is liable for outside one, but the inside one [achieves] atonement.  To what can this be compared?  To one who set aside a <i>Chattat</i>, [whereupon] it was lost, then he set aside another one in its stead, and then the first one was found, and both are standing there.  [If] he slaughters both of them inside he is exempt; if he slaughters both of them outside he is liable. [If he slaughters] one inside and one outside he is exempt; one outside and one inside he is liable for the outside one, but the inside one [achieves] atonement.  Just as its blood exempts its meat, so too it exempts the meat of the other one.     
+
+Chapter 14
+
+[If] a red heifer was burned outside of its specific spot [on the Mount of Olives], and similarly [if] the [special] goat sent away [to the desert wilderness outside of Jerusalem on Yom Kippur] was offered outside [the Temple precincts], [these acts] do not make one liable, as it says (Leviticus 17:4) "And to the opening of the Tabernacle he did not bring it" [if] something is not fit to be brought to the door of the Tabernacle, one is not liable [for offering it outside]. 
+[If] one offered outside [the Temple precincts] an animal that had relations with a woman, or with whom a man had relations, or that was designated for idolatry, or which was worshiped, or that was used to pay a prostitute, or which was exchanged for a dog, or was a mixed breed, or was a <i>Terefah</i> [an animal with a mortal condition such that it will die within one year], or an animal born through Caesarean section, he is exempt as it says (Leviticus 17:4) "Before the  Tabernacle", one is not liable for anything which is not fit to be brought in the Tabernacle.  [If one offered outside] blemished animals he is exempt, regardless of whether they had a permanent blemish or a temporary blemish.  Rabbi Shimon says: One is exempt [for offering outside] permanently blemished animals, but he violates a negative commandment [by offering outside an animal with] a temporary blemish.  One is exempt for offering outside turtle-doves that are not yet old enough [to be sacrificed] or pigeons that are too old [to be sacrificed]. Rabbi Shimon says: One is exempt for pigeons that are too old, but he violates a negative commandment [by offering outside] turtle-doves that are not yet old enough. One is exempt [for offering outside] an animal and its young [on the same day], or for [offering an animal] which is not old enough [being not yet eight days old].  Rabbi Shimon says: These are [violations] of negative commandments, for Rabbi Shimon was wont to say: One [violates] a negative commandment for anything which may be brought after a certain time, but one [is not punished with] <i>Karet</i> [excision at the hands of Heaven]; but the Sages say, anything for which one is not subject to <i>Karet</i>, one [also is not considered to have violated] a negative commandment.  
+"Before its time" [can refer to] either an animal [which is too young] or its owner [who brings the sacrifice too soon].  What [are cases where] the owner [acts] before his time? A <i>Zav</i> [a man suffering from gonorrhea], or a <i>Zavah</i> [a woman with a menstrual-type flow occurring at a time other than her normal period], or a woman who has given birth, or a <i>Metzora</i> [one rendered severely impure from an unsightly skin disease.  Upon recovery and purification he must bring offerings], who offer their <i>chata'ot</i> [offerings generally brought to expiate sin] or their <i>Ashamim</i> [offerings generally brought to alleviate guilt] [too early] outside [the Temple], are exempt. But [if they offer] their <i>Olot</i> [offerings that are entirely burnt] or their <i>Shelamim</i> [offerings whose various parts are consumed by its owners, the Kohanim and the fire on the altar] outside [the Temple precincts] they are liable. One who offers up meat from a <i>Chatat</i>, [or] meat from an <i>Asham</i>, [or] meat from a <i>Kodshai Kodashim</i> [sacrifices of the highest degree of sanctity; they may be slaughtered only on the north-west corner of the altar, and consumed only within the Temple compound by male priests, or burnt entirely], [or] meat from a <i>Kodashim Kalim</i> [sacrifices of a lesser degree of sanctity; they may be slaughtered anywhere in the Temple courtyard and consumed by most anyone, anywhere in Jerusalem], or if [he offered] the remainder of the <i>Omer</i> [the special barley offering offered on the sixteenth of  Nisan which permits grain harvested in the last year to be eaten], or the <i>Shtei HaLechem</i> [two leavened loaves of wheat brought as offerings on Shavuot which permitted using the new grain for holy offerings], or the <i>Lechem HaPanim</i> [twelve specially shaped unleavened loaves offered each Shabbat on the golden table in the Temple], or the remainders of the meal-offerings, [or] one who pours [oil onto a meal-offering], [or] one who mixes [the flour with the oil], [or] one who breaks [the meal-offering into pieces], [or] one who salts [an offering], [or] one who waves [an offering], [or] one who [brings the meal-offering to the altar], [or] one who arranges the table [with the <i>Lechem HaPanim</i>], or one who prepares the candles [of the <i>Menorah</i> - the Temple candelabrum], or one who takes the handful [of flour from a meal-offering], or one who receives the blood outside [the Temple precincts], is exempt.  He is not liable due to his not belonging to the priestly class, nor due to his impurity, nor due to his lack of [priestly] garments, nor because he has [not] washed [his] hands or feet. 
+Before the Tabernacle was constructed, the <i>Bamot</i> [personal altars, permitted only during certain periods of Jewish history, and then, only for certain types of offerings] were permitted, and the services were performed by the first-borns.  Once the Tabernacle was constructed, the <i>Bamot</i> were forbidden, and the services were performed by the <i>Kohanim</i> [the priestly caste, a subgroup of the tribe of Levi, uniquely responsible for maintaining and carrying out the sacrificial services in the Temple].  <i>Kodshai Kodashim</i> were eaten within the [Tabernacle] curtains, and <i>Kodashim Kalim</i> [were eaten] anywhere in the camp of Israel.  
+Once they [the nation] came to Gilgal, the <i>Bamot</i> were permitted.  <i>Kodshai Kodashim</i> were eaten within the curtains, [and] <i>Kodashim Kalim</i> [were eaten] anywhere. 
+When they came to Shiloh, <i>Bamot</i> were forbidden. [The Tabernacle there] had no [fixed] roof, but was a structure of stone [walls] beneath, and curtains above them. It was [considered] "the Resting Place" (of Devarim 12:9). <i>Kodshai Kodashim</i> were eaten within the curtains, [and] <i>Kodashim Kalim</i> and <i>Ma'aser Sheni</i> [the second tithe of produce which must be taken to Jerusalem and consumed there, were eaten] anywhere within sight [of Shiloh]. 
+When they came to Nov and to Giv'on, the <i>Bamot</i> were permitted. <i>Kodshai Kodashim</i> were eaten within the curtains, [and] <i>Kodashim Kalim</i> were eaten in any Israelite city.
+When they came to Jerusalem, the <i>Bamot</i> were forbidden, and they were never permitted again.  It was [considered] "the Inheritance" (of Devarim 12:9). <i>Kodshai Kodashim</i> were eaten within the curtains [which were walls in the Temple], [and] <i>Kodashim Kalim</i> and <i>Ma'aser Sheni</i> [were eaten] within the walls [of Jerusalem].
+[Individuals] who consecrated sacrifices when the <i>Bamot</i> were forbidden, and [who] offered these sacrifices outside [the Tabernacle] when the <i>Bamot</i> were forbidden, violated a positive commandment and a negative commandment, and were subject <i>Karet</i> because of them.  If [individuals] consecrated them when the <i>Bamot</i> were permitted, and sacrificed these when the <i>Bamot</i> were prohibited, they [thereby] violated a positive commandment and a negative commandment, but they were not subject to <i>Karet</i> because of them.  If [individuals] consecrated them when the <i>Bamot</i> were prohibited, and sacrificed these when the <i>Bamot</i> were permitted, they [thereby] violated a positive commandment, but not a negative commandment.
+These are the sacrifices that must be sacrificed in the Tabernacle[even when the <i>Bamot</i> were permitted]: Sacrifices consecrated [specifically] for the Tabernacle. Communal sacrifices were sacrificed at the Tabernacle, and personal sacrifices [could be offered] at the <i>Bamot</i>. Personal sacrifices that were consecrated [specifically] for the Tabernacle, [had to be] sacrificed at the Tabernacle, and if [the individual] sacrificed them at a <i>Bamah</i>, he is exempt. What differentiates a personal <i>Bamah</i> from a communal <i>Bamah</i>?  Laying the hands [on the animal], and slaughtering it in the north [of the altar], and dashing [the blood] around [the altar, on the corners], and waving [certain sacrifices], and bringing [the meal-offering]. Rabbi Yehudah says: The meal-offering cannot [be brought at a <i>Bamah</i>], nor are <i>Kohanim</i> [necessary there], nor are priestly garments, nor are service vessels, nor is the pleasing aroma, nor is a dividing blood line [the red marking on the altar indicating where blood should be dashed], nor is washing the hands and feet [necessary there]. But [the Tabernacle and the <i>Bamot</i>] are similar with regard to time, and <i>Notar</i> [a sacrifice that becomes unfit due to being unconsumed past the permitted time], and impurity.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Zevachim/English/Talmud Bavli. German. Lazarus Goldschmidt. 1929 [de].txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Zevachim/English/Talmud Bavli. German. Lazarus Goldschmidt. 1929 [de].txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..04f50bb23f936e704b136b58b87dff2fabf9d83a
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Zevachim/English/Talmud Bavli. German. Lazarus Goldschmidt. 1929 [de].txt	
@@ -0,0 +1,151 @@
+Mishnah Zevachim
+משנה זבחים
+Talmud Bavli. German. Lazarus Goldschmidt. 1929 [de]
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001042448/NLI
+
+Mishnah Zevachim
+
+
+
+Chapter 1
+
+<b>J</b>EDES O<small>PFER, DAS AUF EINEN ANDEREN</small> N<small>AMEN</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Als Opfer anderer Art; cf. Lev. 1ff.</i> <small>GESCHLACHTET WORDEN IST, IST TAUGLICH</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Die weitere Herrichtung desselben (Blutsprengen, Aufräucherung der Opferteile usw.) muß nach gesetzlicher Vorschrift erfolgen.</i>, <small>NUR HAT DER</small> E<small>IGENTÜMER SICH DAMIT SEINER</small> P<small>FLICHT</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Das Opfer darzubringen, zu dem er verpflichtet ist.</i> <small>NICHT ENTLEDIGT, AUSGENOMMEN SIND DAS</small> P<small>ESAḤOPFER UND DAS</small> S<small>ÜNDOPFER</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Diese sind, wenn sie auf einen anderen Namen geschlachtet worden sind, völlig untauglich.</i>; <small>DAS</small> P<small>ESAḤOPFER ZU SEINER</small> Z<small>EIT</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Am Nachmittag des 14. Nisan; wird es zu einer anderen Zeit dargebracht, so gilt es überhaupt nicht als Pesaḥopfer, sondern als Heilsopfer.</i> <small>UND DAS</small> S<small>ÜNDOPFER ZU JEDER</small> Z<small>EIT.</small> R. E<small>LIE͑ZER SAGT, AUCH DAS</small> S<small>CHULDOPFER; DAS</small> P<small>ESAḤOPFER ZU SEINER</small> Z<small>EIT UND DAS</small> S<small>ÜND- UND DAS</small> S<small>CHULDOPFER ZU JEDER</small> Z<small>EIT.</small> R. E<small>LIE͑ZER SPRACH:</small> D<small>AS</small> S<small>ÜNDOPFER WIRD WEGEN EINER</small> S<small>ÜNDE DARGEBRACHT UND DAS</small> S<small>CHULDOPFER WIRD WEGEN EINER</small> S<small>ÜNDE DARGEBRACHT, WIE NUN DAS AUF EINEN ANDEREN</small> N<small>AMEN DARGEBRACHTE</small> S<small>ÜNDOPFER UNTAUGLICH IST, EBENSO IST AUCH DAS AUF EINEN ANDEREN</small> N<small>AMEN DARGEBRACHTE</small> S<small>CHULDOPFER UNTAUGLICH.</small>
+J<small>OSE B. ḤONI SAGT, WAS</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Jedes andere Opfer.</i> <small>AUF DEN</small> N<small>AMEN EINES</small> P<small>ESAḤOPFERS</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Am 14. Nisan, an dem dieses geschlachtet wird.</i> <small>UND AUF DEN</small> N<small>AMEN EINES</small> S<small>ÜNDOPFERS GESCHLACHTET WORDEN IST, IST UNTAUGLICH</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Da auch diese untauglich sind, wenn sie auf den Namen eines anderen Opfers geschlachtet worden sind.</i>. Š<small>IMO͑N, DER</small> B<small>RUDER DES</small> A͑<small>ZARJA, SAGT, WAS AUF DEN</small> N<small>AMEN EINES HÖHER</small><small>HEILIGEN</small> O<small>PFERS</small> <small>GESCHLACHTET WORDEN IST, IST TAUGLICH, UND WAS AUF DEN</small> N<small>AMEN EINES MINDER</small><small>HEILIGEN</small> <small>GESCHLACHTET WORDEN IST, IST UNTAUGLICH.</small> Z<small>UM</small> B<small>EISPIEL : HAT MAN</small> H<small>OCHHEILIGES</small><sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Brandopfer, Sündopfer u. Schuldopfer.</i> <small>AUF DEN</small> N<small>AMEN VON</small> M<small>INDERHEILIGEM</small><sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Heilsopfer u. Dankopfer, sowie die Erstgeburt, der Zehnt u. das Pesaḥopfer.</i><small>GESCHLACHTET, SO IST ES UNTAUGLICH, HAT MAN ABER</small> M<small>INDERHEILIGES AUF DEN</small> N<small>AMEN VON</small> H<small>OCHHEILIGEM GESCHLACHTET</small>, <small>SO IST ES TAUGLICH</small>. H<small>AT MAN DAS</small> E<small>RSTGEBORENE ODER DAS</small> Z<small>EHNTE</small><sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Gf. Lev. 27,32.</i><small>AUF DEN</small> N<small>AMEN EINES</small> H<small>EILSOPFERS GESCHLACHTET, SO IST ES TAUGLICH; HAT MAN EIN</small> H<small>EILSOPFER AUF DEN</small> N<small>AMEN DES</small> E<small>RSTGEBORENEN ODER DES</small> Z<small>EHNTEN</small><sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Diese stehen dem Heilsopfer nach hinsichtlich mancher Dienstverrichtungen bei der Opferung.</i><small>GESCHLACHTET, SO IST ES UNTAUGLICH</small><sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Das Heilsopfer ist, obgleich es ebenfalls zu den minderheiligen Opfern gehört, heiliger als diese, da es bei der Darbringung mehr dienstliche Handlungen erfordert.</i>.
+<b>D</b><small>AS AM VIERZEHNTEN MORGENS AUF EINEN ANDEREN</small> N<small>AMEN GESCHLACHTETE</small> P<small>ESAḤOPFER</small><sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Das nach Vorschrift am 14. Nisan nachmittags geschlachtet werden muß.</i><small>IST NACH</small> R. J<small>EHOŠUA͑ TAUGLICH</small><sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Es gilt als Heilsopfer.</i>, <small>ALS WÜRDE ES AM DREIZEHNTEN GESCHLACHTET WORDEN SEIN, UND NACH</small> B<small>EN</small> B<small>ETHERA UNTAUGLICH, ALS WÜRDE ES ABENDS GESCHLACHTET WORDEN SEIN</small>. Š<small>IMO͑N B</small>. A͑<small>ZAJ SPRACH:</small> M<small>IR IST ES AM</small> T<small>AGE, AN DEM</small> R. E<small>LEA͑ZAR ZUM</small> S<small>CHULOBERHAUPT EINGESETZT WORDEN IST, VON DEN ZWEIUNDSIEBZIG</small> Ä<small>LTESTEN ÜBERLIEFERT WORDEN, DASS ALLE ESSBAREN</small><sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> Die nicht vollständig verbrannt werden.</i>O<small>PFER, DIE AUF EINEN ANDEREN</small> N<small>AMEN GESCHLACHTET WORDEN SIND, TAUGLICH SIND, NUR HABEN DIE</small> E<small>IGENTÜMER SICH IHRER</small> P<small>FLICHT NICHT ENTLEDIGT; AUSGENOMMEN SIND DAS</small> P<small>ESAḤOPFER UND DAS</small> S<small>ÜNDOPFER.</small> B<small>EN</small> A͑<small>ZAJ FÜGTE NUR DAS</small> B<small>RANDOPFER</small><sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> Nach ihm ist auch dieses untauglich.</i><small>HINZU; DIE</small> W<small>EISEN PFLICHTETEN IHM ABER NICHT BEI.</small>
+<b>H</b><small>AT MAN DAS</small> P<small>ESAḤOPFER UND DAS</small> S<small>ÜNDOPFER AUF EINEN ANDEREN</small> N<small>AMEN GESCHLACHTET ODER AUF EINEN ANDEREN</small> N<small>AMEN</small> <small>DAS</small> B<small>LUT</small> <small>AUFGENOMMEN, HINGEBRACHT ODER GESPRENGT, ODER AUF IHREN</small> N<small>AMEN UND AUF EINEN ANDEREN</small> N<small>AMEN, ODER AUF EINEN ANDEREN</small> N<small>AMEN UND AUF IHREN</small> N<small>AMEN, SO SIND SIE UNTAUGLICH</small>. A<small>UF IHREN</small> N<small>AMEN UND AUF EINEN ANDEREN</small> N<small>AMEN, ZUM</small> B<small>EISPIEL: AUF DEN</small> N<small>AMEN EINES</small> P<small>ESAḤOPFERS UND EINES</small> H<small>EILSOPFERS; AUF EINEN ANDEREN</small> N<small>AMEN UND AUF IHREN</small> N<small>AMEN: AUF DEN</small> N<small>AMEN EINES</small> H<small>EILSOPFERS UND EINES</small> P<small>ESAḤOPFERS.</small> D<small>AS</small> S<small>CHLACHTOPFER KANN BEI VIER</small> V<small>ERRICHTUNGEN UNTAUGLICH</small><sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> Wenn diese nicht auf den richtigen Namen erfolgt sind.</i><small>WERDEN: BEIM</small> S<small>CHLACHTEN, BEI DER</small> B<small>LUT</small><small>AUFNAHME, BEIM</small> H<small>INBRINGEN UND BEIM</small> S<small>PRENGEN.</small> N<small>ACH</small> R. Š<small>IMO͑N WIRD ES BEIM</small> H<small>INBRINGEN NICHT UNTAUGLICH.</small> R. Š<small>IMO͑N SAGTE NÄMLICH</small> : E<small>S IST NICHT MÖGLICH OHNE</small> S<small>CHLACHTEN, AUCH NICHT OHNE</small> B<small>LUT</small><small>AUFNAHME UND AUCH NICHT OHNE</small> S<small>PRENGEN, WOHL ABER ISTES OHNE</small> H<small>INBRINGEN MÖGLICH, DENN MAN KANN NEBEN DEM</small> A<small>LTAR SCHLACHTEN</small><sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> Da diese Verrichtung beim Opferdienst entbehrlich ist, so ist es damit nicht genauzunehmen.</i><small>UND SPRENGEN</small>. R. E<small>LIE͑ZER SAGT, IST DAS</small> H<small>INBRINGEN NÖTIG, MACHE DIE</small> A<small>BSICHT</small><sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> Wenn man bei dieser Verrichtung beabsichtigt, das Blut auf einen anderen Namen zu sprengen.</i><small>BEIM</small> H<small>INBRINGEN UNTAUGLICH, UND IST DAS</small> H<small>INBRINGEN NICHT NÖTIG, MACHE DIE</small> A<small>BSICHT BEIM</small> H<small>INBRINGEN NICHT UNTAUGLICH</small>.
+
+Chapter 2
+
+<b>J</b>EDES O<small>PFER, DESSEN</small> B<small>LUT EIN</small> G<small>EMEINER, EIN</small> T<small>RAUERNDER</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Vor der Bestattung des Toten.</i>, <small>EINER, DER AM SELBEN TAGE UNTERGETAUCHT IST</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Wer unrein war u. nach Ablauf der hierfür bestimmten Dauer ein Tauchbad genommen hat, erlangt völlige Reinheit erst nach Sonnenuntergang.</i>, <small>DEM DIE</small> S<small>ÜHNE NOCH FEHLT</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Ein Aussätziger od. Flußbehafteter, der Reinheit erlangt, jedoch das Opfer (cf. Lev. 14,2ff. 15,13ff.) noch nicht dargebracht hat.</i>, <small>DER DIE</small> A<small>MTSKLEIDER</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Der gemeine Priester hat 4 u. der Hochpriester hat 8 Kleidungsstücke beim Tempeldienste zu tragen.</i> <small>NICHT ANHAT, DER</small> H<small>ÄNDE UND</small> F<small>ÜSSE NICHT GEWASCHEN</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Aus dem hierfür bestimmten Waschbecken, vor Antritt des Dienstes.</i> <small>HAT, EIN</small> U<small>NBESCHNITTENER, EIN</small> U<small>NREINER, EIN</small> S<small>ITZENDER, EIN AUF EINEM</small> G<small>ERÄTE, EINEM</small> T<small>IERE ODER DEN</small> F<small>ÜSSEN SEINES</small> N<small>ÄCHSTEN</small> S<small>TEHENDER AUFGENOMMEN HAT, IST UNTAUGLICH.</small> H<small>AT MAN ES MIT DER LINKEN</small> H<small>AND</small> <small>AUFGENOMMEN, SO IST ES UNTAUGLICH, NACH</small> R. Š<small>IMO͑N ABER TAUGLICH.</small> I<small>ST</small> <small>DAS</small> B<small>LUT</small> <small>AUF DEN</small> E<small>STRICH AUSGESCHÜTTET UND AUFGENOMMEN WORDEN, SO IST ES UNTAUGLICH.</small> I<small>ST DAS</small> B<small>LUT AUF DEN</small> E<small>STRICH AUSGESCHÜTTET UND AUFGENOMMEN WORDEN, SO IST ES UNTAUGLICH.</small>  <b>H</b><small>AT MAN</small> <small>DAS</small> B<small>LUT</small> <small>AUF DIE</small> A<small>LTARRAMPE ODER NICHT GEGEN DAS</small> F<small>UNDAMENT AUFGETRAGEN, ODER HAT MAN DAS UNTERHALB</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Des roten Streifens um die Mitte des Altars.</i><small>ZU SPRENGENDE OBERHALB, DAS OBERHALB ZU SPRENGENDE UNTERHALB, DAS INNERHALB</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Auf den inneren bezw. äußeren Altar.</i><small>ZU SPRENGENDE AUSSERHALB ODER DAS AUSSERHALB ZU SPRENGENDE INNERHALB GESPRENGT, SO IST ES UNTAUGLICH UND MAN VERFÄLLT NICHT DER</small> A<small>USROTTUNG</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Wenn man vom Fleisch eines solchen Opfers gegessen hat.</i>.
+<b>H</b><small>AT MAN EIN</small> O<small>PFER GESCHLACHTET IN DER</small> A<small>BSICHT, DAS</small> B<small>LUT ODER EINEN</small> T<small>EIL DAVON AUSSERHALB ZU SPRENGEN, DIE</small> O<small>PFERTEILE ODER EINEN</small> T<small>EIL DERSELBEN AUSSERHALB AUFZURÄUCHERN, DAS</small> F<small>LEISCH ODER</small> <small>DAS</small> Q<small>UANTUM</small> <small>EINER</small> O<small>LIVE DAVON AUSSERHALB ZU ESSEN, ODER EINE</small> O<small>LIVE VON DER</small> H<small>AUT DES</small> F<small>ETTSCHWANZES AUSSERHALB ZU ESSEN, SO IST ES UNTAUGLICH, UND MAN VERFÄLLT NICHT</small><sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Wenn man es gegessen hat.</i><small>DER</small> A<small>USROTTUNG</small>; <small>WENN ABER, DAS</small> B<small>LUT ODER EINEN</small> T<small>EIL DAVON AM FOLGENDEN</small> T<small>AGE ZU SPRENGEN, DIE</small> O<small>PFERTEILE ODER EINEN</small> T<small>EIL DERSELBEN AM FOLGENDEN</small> T<small>AGE AUFZURÄUCHERN, DAS</small> F<small>LEISCH ODER EINE</small> O<small>LIVE DAVON AM FOLGENDEN</small> T<small>AGE ZU ESSEN, ODER EINE</small> O<small>LIVE VON DER</small> H<small>AUT DES</small> F<small>ETTSCHWANZES AM FOLGENDEN</small> T<small>AGE ZU ESSEN, SO IST ES VERWERFLICH, UND MAN VERFÄLLT</small><sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Wenn man es gegessen hat.</i><small>DER</small> A<small>USROTTUNG.</small>
+<b>D</b><small>IE</small> R<small>EGEL HIERBEI IST: WENN MAN SCHLACHTET,</small> <small>DAS</small> B<small>LUT</small> <small>AUFNIMMT, HINBRINGT ODER SPRENGT IN DER</small> A<small>BSICHT, AUSSERHALB DES</small> R<small>AUMES EINE</small> O<small>LIVE VON DEM, WAS ZU ESSEN</small><sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Das Fleisch.</i><small>IST, ZU ESSEN, ODER VON DEM, WAS AUFZURÄUCHERN</small><sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Die Opferteile.</i><small>IST, AUFZURÄUCHERN, SO IST ES UNTAUGLICH, UND MAN VERFÄLLT NICHT DER</small> A<small>USROTTUNG ; WENN ABER AUSSERHALB DER</small> F<small>RIST, SO IST ES VERWERFLICH, UND MAN VERFÄLLT DER</small> A<small>USROTTUNG, NUR MUSS DIE</small> D<small>ARBRINGUNG DES</small> E<small>RLAUBTMACHENDEN NACH</small> V<small>ORSCHRIFT ERFOLGT</small><sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Wenn das Blutsprengen, wodurch das Opfer, der Genuß des Fleisches, erlaubt wird, nicht durch irgend einen Umstand ungültig geworden ist.</i><small>SEIN</small> .
+A<small>UF WELCHE</small> W<small>EISE ERFOLGT DIE</small> D<small>ARBRINGUNG DES</small> E<small>RLAUBTMACHENDEN NACH</small> V<small>ORSCHRIFT?</small> H<small>AT MAN STILLSCHWEIGEND GESCHLACHTET UND AUSSERHALB DER</small> F<small>RIST</small><sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Dh. wenn man während dieser Verrichtung beabsichtigt hat, davon außerhalb der Frist bezw. außerhalb des Raumes zu essen.</i><small>DAS</small> B<small>LUT</small> <small>AUFGENOMMEN, HINGEBRACHT UND GESPRENGT, ODER AUSSERHALB DER</small> F<small>RIST GESCHLACHTET</small><sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Dh. wenn man während dieser Verrichtung beabsichtigt hat, davon außerhalb der Frist bezw. außerhalb des Raumes zu essen.</i><small>UND STILLSCHWEIGEND</small> <small>DAS</small> B<small>LUT</small> <small>AUFGENOMMEN, HINGEBRACHT UND GESPRENGT, ODER AUSSERHALB DER</small> F<small>RIST GESCHLACHTET,</small> <small>DAS</small> B<small>LUT</small> <small>AUFGENOMMEN, HINGEBRACHT UND GESPRENGT, SO IST DIE</small> D<small>ARBRINGUNG DES</small> E<small>RLAUBTMACHENDEN NACH</small> V<small>ORSCHRIFT</small><sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> Hierbei war nur eine unzulässige Absicht u. wurde durch eine andere nicht aufgehoben.</i><small>ERFOLGT.</small> A<small>UF WELCHE</small> W<small>EISE ERFOLGT DIE</small> D<small>ARBRINGUNG DES</small> E<small>RLAUBTMACHENDEN NICHT NACH</small> V<small>ORSCHRIFT?</small> H<small>AT MAN AUSSERHALB DES</small> R<small>AUMES GESCHLACHTET UND AUSSERHALB DER</small> F<small>RIST</small> <small>DAS</small> B<small>LUT</small> <small>AUFGENOMMEN, HINGEBRACHT UND GESPRENGT, ODER AUSSERHALB DER</small> F<small>RIST GESCHLACHTET UND AUSSERHALB DES</small> R<small>AUMES</small> <small>DAS</small> B<small>LUT</small> <small>AUFGENOMMEN, HINGEBRACHT UND GESPRENGT, ODER AUSSERHALB DES</small> R<small>AUMES</small> (<small>UND DER</small> F<small>RIST</small>) <small>GESCHLACHTET</small>, <small>DAS</small> B<small>LUT</small> <small>AUFGENOMMEN, HINGEBRACHT UND GESPRENGT</small><sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> Durch die Untauglichkeit des Opfers (durch die Absicht, außerhalb des Raumes zu essen, bezw. die Herrichtung auf anderen Namen) wird die Verwerflichkeit aufgehoben.</i>, <small>ODER</small> DAS P<small>ESAḤOPFER ODER DAS</small> S<small>ÜNDOPFER AUF EINEN ANDEREN</small> N<small>AMEN GESCHLACHTET UND</small> <small>DAS</small> B<small>LUT</small> <small>AUSSERHALB DER</small> F<small>RIST AUFGENOMMEN, HINGEBRACHT UND GESPRENGT, ODER SIE AUSSERHALB DER</small> F<small>RIST GESCHLACHTET UND</small> <small>DAS</small> B<small>LUT</small> <small>AUF EINEN ANDEREN</small> N<small>AMEN AUFGENOMMEN, HINGEBRACHT UND GESPRENGT, ODER SIE AUF EINEN ANDEREN</small> N<small>AMEN GESCHLACHTET, DAS</small> B<small>LUT AUFGENOMMEN, HINGEBRACHT UND GESPRENGT, SO IST DIE</small> D<small>ARBRINGUNG DES</small> E<small>RLAUBTMACHENDEN NICHT NACH</small> V<small>ORSCHRIFT ERFOLGT.</small>
+B<small>EABSICHTIGT MAN</small> <small>EINE</small> O<small>LIVE</small><sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> Ein olivengroßes Stück, Mindestquantum, durch welches das Opfer untauglich od. verwerflich wird.</i><small>AUSSERHALB UND EINE</small> O<small>LIVE AM FOLGENDEN</small> T<small>AGE, ODER EINE</small> O<small>LIVE AM FOLGENDEN</small> T<small>AGE UND EINE</small> O<small>LIVE AUSSERHALB, ODER EINE HALBE</small> O<small>LIVE AUSSERHALB UND EINE HALBE</small> O<small>LIVE AM FOLGENDEN</small> T<small>AGE, ODER EINE HALBE</small> O<small>LIVE AM FOLGENDEN</small> T<small>AGE UND EINE HALBE</small> O<small>LIVE AUSSERHALB ZU ESSEN, SO IST ES UNTAUGLICH, UND MAN VERFÄLLT NICHT DER</small> A<small>USROTTUNG</small>. R. J<small>EHUDA SAGTE</small> : D<small>IE</small> R<small>EGEL HIERBEI IST : WENN DIE</small> A<small>BSICHT HINSICHTLICH DER</small> F<small>RIST DER</small> A<small>BSICHT HINSICHTLICH DES</small> R<small>AUMES VORANGING, SO IST ES VERWERFLICH</small><sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> Die spätere unzulässige Absicht (hinsichtl. des Raumes) hebt die Verwerflichkeit nicht auf; wenn sie aber vorher erfolgt ist, so tritt die Verwerflichkeit nicht ein.</i>, <small>UND MAN VERFÄLLT DER</small> A<small>USROTTUNG, UND WENN DIE</small> A<small>BSICHT HINSICHTLICH DES</small> R<small>AUMES DER</small> A<small>BSICHT HINSICHTLICH DER</small> F<small>RIST VORANGING, SO IST ES UNTAUGLICH</small><sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> Die spätere unzulässige Absicht (hinsichtl. des Raumes) hebt die Verwerflichkeit nicht auf; wenn sie aber vorher erfolgt ist, so tritt die Verwerflichkeit nicht ein.</i>, <small>UND MAN VERFÄLLT NICHT DER</small> A<small>USROTTUNG.</small> D<small>IE</small> W<small>EISEN SAGEN, IN BEIDEN</small> F<small>ÄLLEN SEI ES UNTAUGLICH, UND MAN VERFALLE NICHT DER</small> A<small>USROTTUNG.</small> B<small>EABSICHTIGT MAN</small> <small>EINE HALBE</small> O<small>LIVE ZU ESSEN</small><sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> Außerhalb der Frist od. des Raumes.</i><small>UND EINE HALBE</small> O<small>LIVE AUFZURÄUCHERN, SO IST ES TAUGLICH, DENN DAS</small> E<small>SSEN UND DAS</small> A<small>UFRÄUCHERN WERDEN NICHT VEREINIGT</small><sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> In beiden Fällen ist das erforderliche Quantum nicht vorhanden u. das Opfer wird nicht untauglich.</i>.
+
+Chapter 3
+
+<b>H</b>AT <small>EINER VON DEN</small> U<small>NTAUGLICHEN</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Beispielsweise ein Gemeiner od. ein mit einem Gebrechen od. Geburtsmakel behafteter Priester.</i> <small>GESCHLACHTET, SO IST DAS</small> S<small>CHLACHTEN GÜLTIG, DENN DAS</small> S<small>CHLACHTEN DARF DURCH</small> G<small>EMEINE,</small> W<small>EIBER,</small> S<small>KLAVEN UND</small> U<small>NREINE ERFOLGEN, SELBST BEI</small> H<small>OCHHEILIGEM, NUR DÜRFEN</small> U<small>NREINE DAS</small> F<small>LEISCH NICHT BERÜHREN;</small> DAHER MACHEN DIESE ES DURCH DIE A<small>BSICHT</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Wenn sie beim Schlachten beabsichtigen, einen Dienst auf einen anderen Namen zu verrichten.</i> <small>UNGÜLTIG.</small> H<small>ABEN SIE DAS</small> B<small>LUT AUSSERHALB</small> <small>DER</small> F<small>RIST ODER AUSSERHALB DES</small> R<small>AUMES</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Dh. in der Absicht, außerhalb der Frist od. des Raumes das Fleisch zu essen od. die Opferteile aufzuräuchern.</i> <small>AUFGENOMMEN, SO SOLL, WENN</small> L<small>EBENSBLUT</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Vgl. S. 91 Anm. 351.</i> <small>NOCH VORHANDEN IST, EIN</small> T<small>AUGLICHER ES WIEDERUM AUFNEHMEN</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Sie sind zur Blutaufnahme unzulässig, u. ihre Absicht ist somit ohne Wirkung.</i>
+H<small>AT EIN</small> T<small>AUGLICHER ES AUFGENOMMEN UND EINEM</small> U<small>NTAUGLICHEN GEGEBEN, SO GEBE ER ES DEM</small> T<small>AUGLICHEN</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Cf. supra Fol. 15a.</i> <small>ZURÜCK.</small> H<small>AT ER ES MIT DER</small> R<small>ECHTEN AUFGENOMMEN UND IN DIE LLNKE GENOMMEN, SO NEHME ER ES ZURÜCK IN DIE</small> R<small>ECHTE; HAT ER ES IN EINEM HEILIGEN</small> G<small>EFÄSSE AUFGENOMMEN UND IN EIN PROFANES GETAN, SO TUE ER ES ZURÜCK IN DAS HEILIGE</small>. I<small>ST</small> <small>DAS</small> B<small>LUT</small> <small>AUS DEM</small> G<small>EFÄSSE AUF DEN</small> E<small>STRICH AUSGESCHÜTTET UND AUFGENOMMEN WORDEN, SO IST ES TAUGLICH.</small> H<small>AT ER</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Ein Untauglicher.</i> <small>ES AUF DIE</small> A<small>LTARRAMPE ODER NICHT GEGEN DAS</small> F<small>UNDAMENT AUFGETRAGEN, ODER DAS UNTERHALB AUFZUTRAGENDE OBERHALB ODER DAS OBERHALB AUFZUTRAGENDE UNTERHALB, ODER DAS INNERHALB</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Auf dem innern, bezw. äußeren Altar.</i> <small>AUFZUTRAGENDE AUSSERHALB</small><sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Auf dem innern, bezw. äußeren Altar.</i> <small>ODER DAS AUSSERHALB AUFZUTRAGENDE INNERHALB AUFGETRAGEN, SO SOLL, WENN NOCH</small> L<small>EBENSBLUT VORHANDEN IST, EIN</small> T<small>AUGLICHER ES WIEDERUM AUFNEHMEN.</small>
+<b>H</b><small>AT MAN DAS</small> O<small>PFER GESCHLACHTET</small> <small>IN DER</small> A<small>BSICHT</small>, <small>DAS ZU ESSEN, WAS NICHT ZU ESSEN IST, ODER DAS AUFZURÄUCHERN, WAS NICHT AUFZURAUCHERN</small><sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Außerhalb der Frist od. des Raumes.</i><small>IST, SO IST ES TAUGLICH, NACH</small> R. E<small>LIE͑ZER ABER UNTAUGLICH</small>. W<small>ENN WENIGER ALS EINE</small> O<small>LIVE ZU ESSEN VON DEM, WAS ZU ESSEN IST, ODER AUFZURÄUCHERN VON DEM, WAS AUFZURÄUCHERN IST, SO IST ES TAUGLICH; WENN EINE HALBE</small> O<small>LIVE ZU ESSEN UND EINE HALBE</small> O<small>LIVE AUFZURÄUCHERN, SO IST ES TAUGLICH, WEIL DAS</small> E<small>SSEN UND DAS</small> A<small>UFRÄUCHERN NICHT VEREINIGT WERDEN</small> .
+H<small>AT MAN DAS</small> O<small>PFER GESCHLACHTET</small> <small>IN DER</small> A<small>BSICHT</small>, <small>EINE</small> O<small>LIVE VON DER</small> H<small>AUT, VOM</small> F<small>LEISCHSAFT, VOM</small> B<small>ODENSATZ, VOM</small> A<small>BFALL</small><sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Die eigentl. Bedeutung des im Texte gebrauchten W.es <span dir="rtl">אלל</span> ist nicht festgestellt, u. schon im T. besteht darüber eine Meinungsverschiedenheit (cf. Hol. Fol. 121a); nach den Kommentaren Hautschabsel, was beim Abhäuten an der Haut haften bleibt; od. Sehnen, die nicht genießbar sind.</i>, <small>VON DEN</small> K<small>NOCHEN, VON DEN</small> A<small>DERN, VON DEN</small> H<small>ÖRNERN ODER VON DEN</small> K<small>LAUEN AUSSERHALB DER</small> F<small>RIST ODER AUSSERHALB DES</small> R<small>AUMES ZU ESSEN, SO IST ES TAUGLICH UND MAN IST</small><sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Wenn man davon gegessen hat, in den folgenden Fällen.</i><small>NICHT SCHULDIG WEGEN</small> V<small>ERWERFLICHEM,</small> Ü<small>BRIGGEBLIEBENEM UND</small> U<small>NREINHEIT</small> .
+H<small>AT MAN GEHEILIGTE</small> T<small>IERE</small><sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Mit <span dir="rtl">מוקדשין</span> werden besonders weibliche Opfertiere bezeichnet.</i><small>GESCHLACHTET</small> <small>IN DER</small> A<small>BSICHT</small>, <small>DEN</small> E<small>MBRYO ODER DIE</small> E<small>IHAUT AUSSERHALB ZU ESSEN, SO HAT MAN SIE NICHT VERWERFLICH GEMACHT</small>. H<small>AT MAN</small> T<small>URTELTAUBEN</small> <small>DEN</small> K<small>OPF</small> <small>ABGEKNIFFEN</small><sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Auf diese Weise erfolgt die Opferung von Tauben; cf. Lev. 1,15.</i><small>IN DER</small> A<small>BSICHT, DIE</small> E<small>IER AUSSERHALB ZU ESSEN, SO HAT MAN SIE NICHT VERWERFLICH GEMACHT</small>. W<small>EGEN DER</small> M<small>ILCH VON GEHEILIGTEN</small> T<small>IEREN UND DER</small> E<small>IER VON</small> T<small>URTELTAUBEN IST MAN NICHT SCHULDIG WEGEN</small> V<small>ERWERFLICHEM</small>, Ü<small>BRIGGEBLIEBENEM UND</small> U<small>NREINHEIT.</small>
+<b>H</b><small>AT MAN</small> <small>DAS</small> O<small>PFER</small> <small>GESCHLACHTET IN DER</small> A<small>BSICHT, DAS</small> B<small>LUT ODER DIE</small> O<small>PFERTEILE BIS ZUM FOLGENDEN</small> T<small>AGE ZURÜCKZULASSEN ODER AUSSERHALB</small><sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Des Tempelhofes.</i><small>HINAUSZUBRINGEN, SO IST ES NACH</small> R. J<small>EHUDA UNTAUGLICH</small><sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> Obgleich man hinsichtlich des Essens und der Aufräucherung nichts beabsichtigt hat.</i><small>UND NACH DEN</small> W<small>EISEN TAUGLICH.</small> W<small>ENN IN DER</small> A<small>BSICHT,</small> <small>DAS</small> B<small>LUT</small> <small>AUF DIE</small> A<small>LTARRAMPE, NICHT GEGEN DAS</small> F<small>UNDAMENT, DAS OBERHALB ZU SPRENGENDE UNTERHALB, DAS UNTERHALB ZU SPRENGENDE OBERHALB,</small> DAS INNERHALB <small>ZU SPRENGENDE AUSSERHALB, ODER DAS AUSSERHALB ZU SPRENGENDE INNERHALB ZU SPRENGEN, DASS</small> U<small>NREINE DAVON ESSEN, DASS</small> U<small>NREINE ES DARBRINGEN, DASS</small> U<small>NBESCHNITTENE DAVON ESSEN, DASS</small> U<small>NBESCHNITTENE ES DARBRINGEN, BEIM</small> P<small>ESAḤOPFER, DAVON EINEN</small> K<small>NOCHEN ZU ZERBRECHEN</small><sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> Was bei diesem verboten ist; cf. Ex. 12,9,46.</i><small>ODER ES HALBROH</small><sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> Was bei diesem verboten ist; cf. Ex. 12,9,46.</i><small>ZU ESSEN, ODER DAS</small> B<small>LUT MIT DEM</small> B<small>LUTE VON</small> U<small>NTAUGLICHEM ZU MISCHEN, SO IST ES TAUGLICH,</small> DENN DIE A<small>BSICHT MACHT ES UNTAUGLICH, NUR WENN SIE SICH AUF</small> <small>DIE</small> V<small>ERZEHRUNG</small> <small>AUSSERHALB DER</small> F<small>RIST ODER DES</small> R<small>AUMES, UND BEIM</small> P<small>ESAḤOPFER UND DEM</small> S<small>ÜNDOPFER AUCH AUF EINEN ANDEREN NAMEN BEZIEHT.</small>
+
+Chapter 4
+
+<b>D</b>IE S<small>CHULE</small> Š<small>AMMAJS SAGT, ALLES, WAS AUF DEN ÄUSSEREN</small> A<small>LTAR ZU SPRENGEN IST, SÜHNT, AUCH WENN MAN NUR EINE</small> S<small>PRENGUNG</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Erforderlich sind bei manchen 4 Sprengungen u. bei manchen 2 gleich 4 (an 2 gegenüberliegende Winkel, so daß alle 4 Wände besprengt werden).</i> <small>AUFGETRAGEN HAT, BEIM</small> S<small>ÜNDOPFER ABER NUR WENN ZWEI</small> S<small>PRENGUNGEN; DIE</small> S<small>CHULE</small> H<small>ILLELS SAGT, AUCH BEIM</small> S<small>ÜNDOPFER SÜHNT ES, WENN MAN NUR EINE</small> S<small>PRENGUNG AUFGETRAGEN HAT.</small> D<small>AHER HAT MAN, WENN MAN DIE ERSTE VORSCHRIFTSMÄSSIG UND DIE ANDERE AUSSERHALB DER</small> F<small>RIST</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Dh. in der Absicht, das Fleisch außerhalb der Frist zu essen.</i> <small>AUFGETRAGEN HAT,</small> S<small>ÜHNE ERLANGT;</small> HAT MAN DIE ERSTE AUSSERHALB DER F<small>RIST</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Mit der 1. Sprengung ist die letzte der 4 Verrichtungen vollzogen; wenn das Opfer bei dieser Verrichtung verwerflich wird, so bleibt es dabei, u. die unzulässige Absicht bei den späteren Sprengungen hebt dies nicht auf.</i> <small>UND DIE ANDERE AUSSERHALB DES</small> R<small>AUMES AUFGETRAGEN, SO IST ES</small> V<small>ERWERFLICHES, UND MAN VERFÄLLT DER</small> A<small>USROTTUNG</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Wenn man in einem solchen Falle das Fleisch gegessen hat.</i>
+H<small>AT MAN BEI ALLEN, DIE AUF DEN INNEREN</small> A<small>LTAR ZU SPRENGEN SIND, AUCH NUR EINE</small> S<small>PRENGUNG UNTERLASSEN, SO HAT MAN KEINE</small> S<small>ÜNNE ERLANGT</small>. D<small>AHER IST ES, WENN MAN ALLE VORSCHRIFTSMÄSSIG UND EINE UNVORSCHRIFTSMÄSSIG AUFGETRAGEN HAT, UNTAUGLICH</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Tauglich wird das Opfer nur dann, wenn alle Sprengungen vorschriftsmäßig aufgetragen worden sind, u. ebenso wird es nur dann verwerflich, wenn alle in unzulässiger Absicht aufgetragen worden sind.</i> <small>UND MAN VERFÄLLT NICHT DER</small> A<small>USROTTUNG</small>.
+<b>B</b><small>EI FOLGENDEN</small> D<small>INGEN IST MAN NICHT SCHULDIG</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Wenn man sie gegessen hat; die hier aufgezählten Dinge werden nicht durch anderes zum Genüsse erlaubt, sondern sie sind es, die das Opfer erlaubt machen.</i><small>WEGEN</small> V<small>ERWERFLICHEM</small>: <small>BEIM</small> H<small>AUFEN, DEM</small> R<small>ÄUCHERWERKE, DEM</small> W<small>EIHRAUCH,</small> DEM S<small>PEISOPFER DER</small> P<small>RIESTER, DEM</small> S<small>PEISOPFER DES GESALBTEN</small> P<small>RIESTERS, DEM</small> B<small>LUTE UND DEM BESONDERS DARGEBRACHTEN</small> G<small>USSOPFER</small> – <small>SO</small> R. M<small>EÍR; DIE</small> W<small>EISEN SAGEN, AUCH BEIM MIT EINEM</small> V<small>IEH DARGEBRACHTEN</small>. B<small>EIM</small> L<small>OG</small> Ö<small>L DES</small> A<small>USSÄTZIGEN</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Das zurückbleibende wird gegessen.</i><small>IST MAN, WIE</small> R. Š<small>IMO͑N SAGT, WEGEN</small> V<small>ERWERFLICHEM NICHT SCHULDIG, UND WIE</small> R. <small>MEÍR SAGT, WEGEN</small> V<small>ERWERFLICHEM SCHULDIG</small>, <small>WEIL DAS</small> B<small>LUT DES</small> S<small>CHULDOPFERS ES ERLAUBT MACHT, UND MAN BEI ALLEM, WAS DURCH ANDERES ERLAUBT WIRD, OB FÜR</small> M<small>ENSCHEN ODER FÜR DEN</small> A<small>L TAR, WEGEN</small> V<small>ERWERFLICHEM SCHULDIG IST</small>.
+B<small>EIM</small> B<small>RANDOPFER MACHT DAS</small> B<small>LUT DAS</small> F<small>LEISCH FÜR DEN</small> A<small>LTAR UND DIE</small> H<small>AUT FÜR DIE</small> P<small>RIESTER ERLAUBT: BEIM</small> G<small>EFLÜGEL</small>-B<small>RANDOPFER MACHT DAS</small> B<small>LUT DAS</small> F<small>LEISCH FÜR DEN</small> A<small>LTAR ERLAUBT; BEIM</small> G<small>EFLÜGEL</small>-S<small>ÜNDOPFER MACHT DAS</small> B<small>LUT DAS</small> F<small>LEISCH FÜR DIE</small> P<small>RIESTER ERLAUBT; BEI DEN ZU VERBRENNENDEN</small> F<small>ARREN UND DEN ZU VERBRENNENDEN</small> Z<small>IEGENBÖCKEN MACHT DAS</small> B<small>IUT DIE</small> O<small>PFERTEILE ZUR</small> D<small>ARBRINGUNG ERLAUBT</small>. R. Š<small>IMO͑N SAGT, BEI ALLEM, WAS NICHT GLEICH DEM</small> H<small>EILSOPFER</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Bei dem das Gesetz von der Verwerflichmachung gelehrt wird.</i><small>AUF DEM ÄUSSEREN</small> A<small>LTAR DARGEBRACHT WIRD, IST MAN NICHT WEGEN</small> V<small>ERWERFLICHEM SCHULDIG</small>.
+<b>B</b><small>EI</small> O<small>PFERN VON</small> N<small>ICHTJÜDEN IST MAN WEGEN</small> V<small>ERWERFLICHEM</small>, Ü<small>BRIGGEBLIEBENEM UND</small> U<small>NREINHEIT NICHT SCHULDIG, UND WER SIE AUSSERHALB SCHLACHTET, IST NACH</small> R. Š<small>IMO͑N FREI UND NACH R. JOSE SCHULDIG</small>.<b>A</b><small>UCH BEI</small> D<small>INGEN, BEI WELCHEN MAN WEGEN</small> V<small>ERWERFLICHEM NICHT SCHULDIG IST, IST MAN WEGEN</small> ü<small>ÜRIGGEBLLEBENEM UND UNREINHEIT SCHULDIG, MIT</small> A<small>USNAHME DES</small> B<small>LUTES</small>; <small>NACH</small> R. Š<small>IMO͑N IST MAN SCHULDIG NUR BEI</small> D<small>INGEN, DIE MAN ZU ESSEN PFLEGT, BEIM</small> H<small>OLZE, DEM</small> W<small>EIHRAUCH UND DEM</small> R<small>ÄUCHERWERKE ABER IST MAN NICHT WEGEN</small> U<small>NREINHEIT SCHULDIG</small>.
+<b>U</b><small>NTER SECHS</small> N<small>ENNUNGEN WIRD DAS</small> O<small>PFER DARGEBRACHT: AUF DEN</small> N<small>AMEN DES</small> O<small>PFERS, AUF DEN</small> N<small>AMEN DES</small> O<small>PFERNDEN, AUF DEN</small> N<small>AMEN</small> G<small>OTTES, ALS</small> F<small>EUEROPFER, ALS DUFTEND UND ALS ANGENEHM</small><sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Vgl. S. 5 Anm. 23–25.</i>; <small>DAS</small> S<small>ÜNDOPFEU UND DAS</small> S<small>CHULDOPFER AUCH UNTER</small> N<small>ENNUNG DER</small> S<small>ÜNDE</small>. R. J<small>OSE SAGT, AUCH WENN MAN AN EINE DIESER</small> N<small>ENNUNGEN IM</small> H<small>ERZEN NIGHT GEDACHT HAT, SEI ES TAUGLICH, DENN ES</small><sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Daß es auch ohne Nennung tauglich ist.</i><small>IST EINE GERICHTLICHE</small> B<small>ESTIMMUNG; MASSGEBEND IST NUR DIE</small> A<small>BSICHT DES</small> D<small>IENSTTUENDEN</small>.
+
+Chapter 5
+
+<b>W</b><small>ELCHES IST DER</small> P<small>LATZ FÜR DIE</small> S<small>CHLACHTOPFER</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Wo diese geschlachtet werden.</i>? B<small>EIM</small> H<small>OCHHEILIGEN ERFOLGT DAS</small> S<small>CHLACHTEN AUF DER</small> N<small>ORDSEITE</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Des Altars im Tempelhofe; cf. supra Fol. 20a.</i>. B<small>EIM</small> F<small>ARREN UND DEM</small> Z<small>IEGENBOCKE DES</small> V<small>ERSÖHNUNGSTAGES ERFOLGT DAS</small> S<small>CHLACHTEN AUF DER</small> N<small>ORDSEITE UND DIE</small> B<small>LUTAUFNAHME MIT EINEM</small> D<small>IENSTGEFÄSSE AUF DER</small> N<small>ORDSEITE; IHR</small> B<small>LUT BENÖTIGT DES</small> S<small>PRENGENS ZWISCHEN DEN</small> S<small>TANGEN<sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Der Bundeslade (cf. Ex. 25,10ff.), auf den Sühnedeckel.</i>, <small>AUF DEN</small> V<small>ORHANG UND AUF DEN GOLDENEN</small> A<small>LTAR; KEINE EINZIGE DIESER</small> S<small>PRENGUNGEN IST UNERLÄSSLICH</small>. D<small>AS ZURÜCKBLEIBENDE</small> B<small>LUT GOSS ER AUF DAS WESTLICHE</small> F<small>UNDAMENT DES ÄUSSEREN</small> A<small>LTARS</small>; HAT ER ES UNTERLASSEN, SO IST DIES KEIN</small> H<small>INDERNIS</small>.
+B<small>EI DEN ZU VERBRENNENDEN</small> F<small>ARREN</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Der Gemeinde u. des Hochpriesters; cf. Lev. 3ff.</i> <small>UND DEN ZU VERBRENNENDEN</small> Z<small>IEGENBÖCKEN</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Wegen Götzendienstes; diese werden außerhalb Jerusalems verbrannt; cf. Jörn. Fol. 68a.</i> <small>ERFOLGT IHRE</small> S<small>CHLACHTUNG AUF DER</small> N<small>ORDSEITE UND DIE</small> B<small>LUTAUFNAHME MIT EINEM</small> D<small>IENSTGEFÄSSE AUF DER</small> N<small>ORDSEITE; IHR</small> B<small>LUT</small> B<small>ENÖTIGT DES</small> S<small>PRENGENS AUF DEN</small> V<small>ORHANG UND AUF DEN GOLDENEN</small> A<small>LTAR;</small> KEINE EINZIGE DIESER S<small>PRENGUNGEN IST UNERLÄSSLICH</small>. D<small>AS ZURÜCKBLEIBENDE</small> B<small>LUT GOSS ER AUF DAS WESTLICHE</small> F<small>UNDAMENT DES ÄUSSEREN</small> A<small>LTARS; HAT ER ES UNTERLASSEN, SO IST DIES KEIN</small> H<small>INDERNIS</small>. D<small>IESE UND JENE WERDEN IM</small> A<small>SCHENRAUME</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Wo die Asche der verbrannten Opfer abgeladen wurde; vgl. Anm. 5.</i> <small>VERBRANNT</small>.
+<b>D</b><small>IE</small> G<small>EMEINDE- UND DIE PRIVATEN</small> S<small>ÜNDOPFER</small>. F<small>OLGENDE SIND</small> G<small>EMEINDE</small>-S<small>ÜNDOPFER</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Die zu den oben (Fol. 47a) genannten nicht gehören, deren Blut auf den äußeren Altar gesprengt wird.</i>: <small>DIE</small> Z<small>IEGENBÖCKE DER</small> N<small>EUMONDE UND DER</small> F<small>ESTE; IHRE</small> S<small>CHLACHTUNG ERFOLGT AUF DER</small> N<small>ORDSEITE, DIE</small> B<small>LUTAUFNAHME IN EINEM</small> D<small>IENSTGEFÄSSE AUF DER</small> N<small>ORDSEITE, IHR</small> B<small>LUT BENÖTIGT VIER</small> S<small>PRENGUNGEN</small> <small>AUF DIE VIER</small> H<small>ÖRNER</small>. U<small>ND ZWAR</small>: <small>ER STIEG AUF DIE</small> A<small>LTARRAMPE UND GELANGTE AUF DEN</small> S<small>IMS</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Um den Altar.</i>; <small>DANN GING ER ZUM SÜDÖSTLICHEN, NORDÖSTLICHEN, NORDWESTLICHEN UND SÜDWESTLICHEN</small> H<small>ORN</small><sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Und sprengte auf diese in der aufgezählten Reihenfolge.</i>; <small>DAS ZURÜCKBLEIBENDE</small> B<small>LUT GOSS ER AUF DAS SÜDLICHE</small> F<small>UNDAMENT</small>. Z<small>U ESSEN SIND SIE INNERHALB DER</small> V<small>ORHANGE, VON</small> M<small>ÄNNERN AUS DER</small> P<small>RIESTERSCHAFT, IN JEDER</small> Z<small>UBEREITUNG, EINEN</small> T<small>AG UND EINE</small><sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Hierbei folgt die Nacht dem Tage.</i>N<small>ACHT, BIS</small> M<small>ITTERNACHT</small>.
+<b>D</b><small>AS</small> B<small>RANDOPFER IST</small> H<small>OCHHEILIGES, SEINE</small> S<small>CHLACHTUNG ERFOLGT AUF DER</small> N<small>ORDSEITE, DIE</small> B<small>LUTAUFNAHME MIT EINEM</small> D<small>IENSTGEFÄSSE AUF DER</small> N<small>ORDSEITE UND SEIN</small> B<small>LUT BENÖTIGT ZWEIER</small> S<small>PRENGUNGEN GLEICH VIER; AUCH IST</small> E<small>NTHÄUTEN UND</small> Z<small>ERLEGEN ERFORDERLICH, UND ES IST VOLLSTÄNDIG FÜR DAS</small> A<small>LTARFEUER</small>.
+<b>S</b><small>CHLACHTUNGEN DER</small> G<small>EMEINDE</small>-H<small>EILSOPFER UND DER</small> S<small>CHULDOPFER</small>. F<small>OLGENDE SIND DIE</small> S<small>CHULDOPFER: DAS</small> S<small>CHULDOPFER WEGEN</small> R<small>AUBES, DAS</small> S<small>CHULDOPFER WEGEN</small> V<small>ERUNTREUUNG, DAS</small> S<small>CHULDOPFER WEGEN EINER VERGEBENEN</small><sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Vgl. S. 157 Anm. 38.</i>M<small>AGD, DAS</small> S<small>CHULDOPFER EINES</small> N<small>AZIRS, DAS</small> S<small>CHULDOPFER EINES</small> A<small>USSÄTZIGEN UND DAS</small> S<small>CHWEBE</small>-S<small>CHULDOPFER</small><sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Wenn die Sünde zweifelhaft ist.</i>. I<small>HRE</small> S<small>CHLACHTUNG ERFOLGT AUF DER</small> N<small>ORDSEITE, DIE</small> B<small>LUTAUFNAHME MIT EINEM</small> D<small>IENSTGEFÄSSE AUF DER</small> N<small>ORDSEITE UND IHR</small> B<small>LUT BENÖTIGT ZWEIER</small> S<small>PRENGUNGEN GLEICH VIER. ZU ESSEN SIND SIE INNERHALB DER VORHÄNGE, VON MÄNNERN AUS DER</small> P<small>RIESTERSCHAFT, IN JEDER</small> Z<small>UBEREITUNG, EINEN</small> T<small>AG UND EINE</small> N<small>ACHT, BIS</small> M<small>ITTERNACHT</small>.
+D<small>AS</small> D<small>ANKOPFER UND DER</small> W<small>IDDER DES</small> N<small>AZIRS SIND</small> M<small>INDERHEILIGES</small>. I<small>HRE</small> S<small>CHLACHTUNG KANN AN JEDER</small> S<small>TELLE IM</small> T<small>EMPELHOFE ERFOLGEN, IHR</small> B<small>LUT BENÖTIGT ZWEIER</small> S<small>PRENGUNGEN GLEICH VIER</small>. Z<small>U ESSEN SIND SIE IN DER GANZEN STADT, VON JEDEM MENSCHEN, IN JEDER ZUBEREITUNG, EINEN</small> T<small>AG UND EINE</small> N<small>ACHT, BIS</small> M<small>ITTERNACHT</small>. W<small>AS VON DIESEN ABGEHOBEN</small><sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Für den Priester.</i> <small>WIRD, GLEICHT DIESEN, NUR DARF DAS ABGEHOBENE NUR VON DEN PRIESTERN, IHREN</small> F<small>RAUEN, IHREN</small> K<small>INDERN UND IHREN</small> S<small>KLAVEN GEGESSEN WERDEN</small>.
+<b>D</b><small>AS</small> H<small>EILSOPFER IST</small> M<small>INDERHEILIGES</small>. S<small>EINE</small> S<small>CHLACHTUNG ERFOLGT AN JEDER</small> S<small>TELLE IM</small> T<small>EMPELHOFE UND SEIN</small> B<small>LUT BENÖTIGT ZWEIER</small> S<small>PRENGUNGEN GLEICH VIER</small>. Z<small>U ESSEN IST ES IN DER GANZEN</small> S<small>TADT, VON JEDEM</small> M<small>ENSCHEN, IN JEDER</small> Z<small>UBEREITUNG, ZWEI</small> T<small>AGE UND EINE</small> N<small>ACHT</small>.
+<b>D</b><small>AS</small> E<small>RSTGEBORENE, DER</small> Z<small>EHNT UND DAS</small> P<small>ESAḤOPFER SIND</small> M<small>INDERHEILIGES</small>. I<small>HRE</small> S<small>CHLACHTUNG ERFOLGT AN JEDER</small> S<small>TELLE IM</small> T<small>EMPELHOFE UND IHR</small> B<small>LUT BENÖTIGT EINER</small> S<small>PRENGUNG, NUR MUSS ES GEGEN DAS</small> F<small>UNDAMENT ERFOLGEN</small>. H<small>INSICHTLICH DES</small> E<small>SSENS SIND SIE VERSCHIEDEN</small>: <small>DAS</small> E<small>RSTGEBORENE DARF NUR VON</small> P<small>RIESTERN GEGESSEN WERDEN, DER</small> Z<small>EHNT VON JEDEM</small> M<small>ENSCHEN; BEIDE IN DER GANZEN</small> S<small>TADT, IN JEDER</small> Z<small>UBEREITUNG, ZWEI</small> T<small>AGE UND EINE</small> N<small>ACHT; DAS</small> P<small>ESAḤOPFER DARF NUR NACHTS GEGESSEN WERDEN, NUR BIS</small> M<small>ITTERNACHT, NUR VON DEN</small> B<small>ETEILIGTEN</small><sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Cf. Ex. 12,4.</i><small>UND NUR GEBRATEN</small>.
+
+Chapter 6
+
+<b>H</b><small>AT MAN</small> H<small>OCHHEILIGES AUF DEM</small> A<small>ETAR GESCHLACHTET, SO IST ES</small>, <small>WIE</small> R. J<small>OSE SAGT, EBENSO ALS WÜRDE ES IN DER</small> N<small>ORDSEITE GESCHLACHTET WORDEN SEIN;</small> R. J<small>OSE B</small>. J<small>EHUDA SAGT, DIE</small> H<small>ÄLFTE DES</small> A<small>LTARS SÜDLICH GILT ALS</small> S<small>ÜDSEITE UND DIE</small> H<small>ÄLFTE DES</small> A<small>LTARS NÖRDLICH GILT ALS</small> N<small>ORDSEITE</small>.<b>D</b><small>DIE</small> S<small>PEISOPFER WURDEN AN JEDER</small> S<small>TELLE IM</small> T<small>EMPELHOFE ABGEHÄUFT; ZU ESSEN WAREN SIE INNERHALB DER</small> V<small>ORHÄNGE, VON</small> M<small>ÄNNERN AUS DER</small> P<small>RIESTERSCHAFT, IN JEDER</small> Z<small>UBEREITUNG, EINEN</small> T<small>AG UND EINE</small> N<small>ACHT, BIS</small> M<small>ITTERNACHT</small>.
+<b>D</b><small>AS</small> G<small>EFLÜGEL</small>-S<small>ÜNDOPFER WURDE AM SÜDWESTLICHEN</small> H<small>ORN HERGERICHTET ZULÄSSIG WAR ES AN JEDER</small> S<small>TELLE, NUR WAR DIES DER</small> P<small>LATZ DAFÜR</small>. D<small>REI</small> V<small>ERRICHTUNGEN ERFOLGTEN AN DIESEM</small> H<small>ORN UNTEN</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Unterhalb, bezw. oberhalb des roten Striches um den Altar.</i><small>UND DREI OBEN; UNTEN: DAS</small> G<small>EFLÜGEL</small>-S<small>ÜNDOPFER, DIE</small> H<small>INREIGHUNGEN</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Der Speisopfer vor dem Abhäufen.</i><small>UND</small> <small>DAS</small> A<small>USGIESSEN</small> <small>DES ZURÜCKBLEIBENDEN</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Das nach dem Sprengen zurückbleibt.</i>B<small>LUTES;</small> OBEN: DIE L<small>IBATION</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Da befanden sich die Abflußkanäle.</i><small>DES</small> W<small>EINES UND DES</small> W<small>ASSERS</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Da befanden sich die Abflußkanäle.</i><small>UND</small> <small>DIE</small> H<small>ERRICHTUNG DES</small> G<small>EFLÜGEL</small>-B<small>RAND OPFERS</small>, <small>WENN AN DER</small> O<small>STSEITE</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Die Herrichtung dieses Opfers hat am südöstlichen Horn zu erfolgen.</i><small>DEREN ZUVIEL WAREN</small>.
+W<small>ER AUF DEN</small> A<small>LTAR STIEG, GING RECHTS HINAUF,</small> GING RINGSUM<sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Wenn er oben dienstlich zu gehen hatte.</i>UND KAM LINKS HERUNTER, AUSSER WENN JEMAND ZU JENEN DREI V<small>ERRICHTUNGEN</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Die am südwestlichen Horn, oberhalb, zu erfolgen hatten.</i><small>IIINAUFSTIEG</small>; <small>ER STIEG HINAUF UND KAM DIE</small> F<small>ERSENSPUR HERAB</small><sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Denselben Weg, wie beim Hinaufsteigen.</i>.
+<b>W</b><small>IE WURDE DAS</small> G<small>EFLÜGEL</small>-S<small>ÜNDOPFER HERGERICHTET</small>? E<small>R STIEG AUF DIE</small> A<small>LTARRAMPE, WANDTE SICH ZUM</small> S<small>IMSE UND GELANGTE ZUM SÜDÖSTLICHEN</small> H<small>ORN; SODANN KNIFF ER IHM DEN</small> K<small>OPF GEGEN DAS</small> G<small>ENICK, AB, OHNE IHN ABZUTRENNEN, UND SPRENGTE VOM</small> B<small>LUTE</small><sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Mit dem Körper des Tieres.</i><small>AN DIE</small> W<small>AND DES</small> A<small>LTARS</small>; <small>DAS ZURÜCKBLEIBENDE</small> B<small>LUT WURDE AUF DAS</small> F<small>UNDAMENT</small><sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Er drückte den Rumpf gegen die Wand des Altars, so daß das Blut auf das Fundament floß.</i><small>AUSGEPRESST</small>. A<small>UF DEN</small> A<small>LTAR KAM NUR DAS</small> B<small>LUT, SONST GANZ FÜR DIE</small> P<small>RIESTER</small>.
+<b>W</b><small>IE WURDE DAS</small> G<small>EFLÜGEL</small>-B<small>RANDOPFER HERGERICHTET</small>? E<small>R STIEG AUF DIE</small> A<small>LTARRAMPE, WANDTE SICH ZUM</small> S<small>IMSE UND GELANGTE ZUM SÜDÖSTLICHEN</small> H<small>ORN; SODANN KNIFF ER IHM DEN</small> K<small>OPF GEGEN DAS</small> G<small>ENICK AB, TRENNTE IHN AB<sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Es müssen beide Halsgefäße (Luft- u. Speiseröhre) durchgekniffen werden.</i>UND PRESSTE DAS</small> B<small>LUT AUF DIE</small> W<small>AND DES</small> A<small>LTARS AUS</small>. H<small>IERAUF NAHM ER DEN</small> K<small>OPF, DRÜCKTE DIE ABGEKNIFFENE</small> S<small>TELLE AN DEN</small> A<small>LTAR, RIEB IHN MIT</small> S<small>ALZ EIN UND WARF IHN INS</small> F<small>EUER</small>. D<small>ANN NAHM ER DEN</small> R<small>UMPF, ENTFERNTE DEN</small> K<small>ROPF SAMT DEN</small> F<small>EDERN UND DEM DAMIT HERVORKOMMENDEN</small> E<small>INGEWEIDE UND WARF SIE IN DEN</small> A<small>SCHENRAUM, UND RISS IHN AUSEINANDER, OHNE HIN ZU TEILEN, HAT ER IHN GETEILT, SO IST ES TAUGLICH</small>; <small>DANN RIEB ER IHN MIT</small> S<small>ALZ EIN UND WARF IHN INS</small> F<small>EUER</small>.
+H<small>AT ER DEN</small> K<small>ROPF, DIE</small> F<small>EDERN UND DAS DAMIT HERVORKOMMENDE</small> E<small>INGEWEIDE NICHT ENTFERNT, IHN NICHT MIT</small> S<small>ALZ EINGERIEBEN, ODER LIESS ER NACH DEM</small> A<small>USDRÜCKEN DES</small> B<small>LUTES SONST EINE</small> Ä<small>NDERUNG EINTRETEN, SO IST ES TAUGLICH</small>.
+H<small>AT ER BEIM</small> S<small>ÜNDOPFER DEN</small> K<small>OPF ABGETRENNT ODER BEIM</small> B<small>RANDOPFER NICHT ABGETRENNT, SO IST ES UNTAUGLICH</small>. H<small>AT ER DAS</small> B<small>LUT DES</small> K<small>OPFES AUSGEPRESST UND NICHT DAS</small> B<small>LUT DES</small> R<small>UMPFES, SO IST ES UNTAUGLICH, WENN DAS</small> B<small>LUT DES</small> R<small>UMPFES UND NICHT DAS</small> B<small>LUT DES</small> K<small>OPFES, SO IST ES TAUGLICH</small>. H<small>AT MAN BEIM</small> G<small>EFLÜGEL</small>-S<small>ÜNDOPFER</small> <small>DEN</small> K<small>OPF</small> <small>ABGEKNIFFEN ODER DAS</small> B<small>LUT AUSGEPRESST AUF EINEN ANDEREN</small> N<small>AMEN, ODER AUF DEN RICHTIGEN</small> N<small>AMEN UND AUF EINEN ANDEREN</small> N<small>AMEN, ODER AUF EINEN ANDEREN</small> N<small>AMEN UND AUF DEN RICHTIGEN</small> N<small>AMEN, SO IST ES UNTAUGLICH; WENN ABER BEI EINEM</small> G<small>EFLÜGEL</small>-B<small>RANDOPFER, SO IST ES TAUGLICH, NUR WIRD ES DEM</small> E<small>IGENTÜMER NICHT ALS</small> P<small>FLICHTOPFER ANGERECHNET</small>. H<small>AT MAN ABER BEI EINEM</small> G<small>EFLÜGEL</small>-S<small>ÜNDOPFER ODER BEI EINEM</small> G<small>EFLÜGEL</small>-B<small>RANDOPFER DEN</small> K<small>OPF ABGEKNIFFEN ODER DAS</small> B<small>LUT AUSGEPRESST IN DER</small> A<small>BSICHT, AUSSERHALB DES</small> R<small>AUMES ZU ESSEN, WAS ZU ESSEN</small><sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Das Geflügel-Sündopfer.</i><small>IST, ODER AUFZURÄUCHERN, WAS AUFZURÄUCHERN</small><sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Das Geflügel-Brandopfer.</i><small>IST, SO IST ES UNTAUGLICH UND MAN VERFÄLLT NICHT</small><sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Wenn man in einem solchen Falle davon gegessen hat.</i><small>DER</small> A<small>USROTTUNG; WENN ABER AUSSERHALB DER</small> F<small>RIST, SO IST ES VERWERFLICH UND MAN VERFÄLLT DER</small> A<small>USROTTUNG, NUR MUSS DAS</small> E<small>RLAUBTMACHENDE</small><sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> Wodurch das Opfer tauglich wird.</i> <small>NACH</small> V<small>ORSCHRIFT DARGEBRACHT WORDEN SEIN</small>. A<small>UF WELCHE</small> W<small>EISE ERFOLGT DIE</small> D<small>ARBRINGUNG DES</small> E<small>RLAUBTMACHENDEN NACH</small> V<small>ORSCHRIFT</small>? H<small>AT MAN STILLSCHWEIGEND</small> <small>DEN</small> K<small>OPF</small> <small>ABGEKNIFFEN UND DAS</small> B<small>LUT AUSSERHALB DER</small> F<small>RIST</small><sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> Dh. in der Absicht, dies dann, bezw. da zu tun.</i><small>AUSGEPRESST, ODER</small> <small>DEN</small> K<small>OPF</small> <small>AUSSERHALB DER</small> F<small>RIST ABGEKNIFFEN UND DAS</small> B<small>LUT STILLSCHWEIGEND AUSGEPRESST, ODER AUSSERHALB DER</small> F<small>RIST</small> <small>DEN</small> K<small>OPF</small> <small>ABGEKNIFFEN UND DAS</small> B<small>LUT AUSGEPRESST, SO IST DIE</small> D<small>ARBRINGUNG DES</small> E<small>RLAUBTMACHENDEN NACH</small> V<small>ORSCHRIFT</small><sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> Hierbei ist nur eine unzulässige Absicht erfolgt, durch die das Opfer verwerflich wird.</i><small>ERFOLGT</small>. A<small>UF WELCHE</small> W<small>EISE IST DIE</small> D<small>ARBRINGUNG DES</small> E<small>RLAUBTMACHENDEN NICHT NACH</small> V<small>ORSCHRIFT ERFOLGT</small>? H<small>AT MAN</small> <small>DEN</small> K<small>OPF</small> <small>AUSSERHALB DES</small> R<small>AUMES ABGEKNIFFEN</small><sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> Dh. in der Absicht, dies dann, bezw. da zu tun.</i><small>UND DAS</small> B<small>LUT AUSSERHALB DER</small> F<small>RIST AUSGEPRESST, ODER</small> <small>DEN</small> K<small>OPF</small> <small>AUSSERHALB DER</small> F<small>RIST ABGEKNIFFEN UND DAS</small> B<small>LUT AUSSERHALB DES</small> R<small>AUMES</small><sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> Hierbei sind 2 unzulässige Absichten erfolgt u. eine hebt die andere auf; der folgende 3. Fall ist zu streichen und fehlt tatsächlich in vielen Handschriften.</i><small>AUSGEPRESST, ODER AUSSERHALB DES</small> R<small>AUMES</small> <small>DEN</small> K<small>OPF</small> <small>ABGEKNIFFEN UND DAS</small> B<small>LUT AUSGEPRESST, ODER BEI EINEM</small> G<small>EFLÜGEL</small> S<small>ÜNDOPFER</small> <small>DEN</small> K<small>OPF</small> <small>AUF EINEN ANDEREN</small> N<small>AMEN ABGEKNIFFEN UND DAS</small> B<small>LUT AUSSERHALB DER</small> F<small>RIST AUSGEPRESST, ODER</small> <small>DEN</small> K<small>OPF</small> <small>AUSSERHALB DER</small> F<small>RIST ABGEKNIFFEN UND DAS</small> B<small>LUT AUF EINEN ANDEREN</small> N<small>AMEN AUSGEPRESST, ODER AUF EINEN ANDEREN</small> N<small>AMEN</small> <small>DEN</small> K<small>OPF</small> <small>ABGEKNIFFEN UND DAS</small> B<small>LUT AUSGEPRESST, SO IST DIE</small> D<small>ARBRINGUNG DES</small> E<small>RLAUBTMACHENDEN NICHT NACH</small> V<small>ORSCHRIFT ERFOLGT</small>. B<small>EABSICHTIGT MAN</small>, <small>EINE</small> O<small>LIVE</small><sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> Vgl. S. 102 Anm. 472.</i><small>AUSSERHALB UND EINE</small> O<small>LIVE AM FOLGENDEN</small> T<small>AGE, EINE</small> O<small>LIVE AM FOLGENDEN</small> T<small>AGE UND EINE</small> O<small>LIVE AUSSERHALB, EINE HALBE</small> O<small>LIVE AUSSERHALB UND EINE HALBE</small> O<small>LIVE AM FOLGENDEN</small> T<small>AGE, ODER EINE HALBE</small> O<small>LIVE AM FOLGENDEN</small> T<small>AGE UND EINE HALBE</small> O<small>LIVE AUSSERHALB ZU ESSEN, SO IST ES UNTAUGLICH UND MAN VERFÄLLT NICHT DER</small> A<small>USROTTUNG</small>. R. J<small>EHUDA SAGTE</small>: D<small>IE</small> R<small>EGEL HIERBEI IST: WENN DIE</small> A<small>BSICHT HINSICHTLICH DER</small> F<small>RIST DER</small> A<small>BSICHT HINSICHTLICH DES</small> R<small>AUMES VORANGING, SO IST ES VERWERFLICH</small><sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> Vgl. S. 102 Anm. 473.</i><small>UND MAN VERFÄLLT DER</small> A<small>USROTTUNG, UND WENN DIE</small> A<small>BSICHT HINSICHTLICH DES</small> R<small>AUMES DER</small> A<small>BSICHT HINSICHTLICH DER</small> F<small>RIST VORANGING, SO IST ES UNTAUGLICH UND MAN VERFÄLLT NICHT DER</small> A<small>USROTTUNG</small>. B<small>EABSICHTIGT MAN</small>, <small>EINE HALBE</small> O<small>LIVE ZU ESSEN</small><sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> Außerhalb der Frist oder des Raumes.</i><small>UND EINE HALBE</small> O<small>LIVE AUFZURÄUCHERN, SO IST ES TAUGLICH, DENN DAS</small> E<small>SSEN UND DAS</small> A<small>UFRÄUCHERN WERDEN NICHT VEREINIGT</small><sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> In beiden Fällen ist das zur Untauglichmachung erforderliche Quantum nicht vorhanden.</i>.
+
+Chapter 7
+
+<b>H</b><small>AT MAN EIN</small> G<small>EFLÜGEL</small>-S<small>ÜNDOPFER NACH DER</small> A<small>RT EINES</small> S<small>ÜNDOPFERS AUF DEN</small> N<small>AMEN EINES</small> S<small>ÜNDOPFERS</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Beim Abkneifen des Kopfes, dem Sprengen u. dem Auspressen des Blutes.</i> <small>UNTERHALB</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Des Striches um die Mitte des Altars, wie dies Vorschrift ist.</i> <small>HERGERICHTET, SO IST ES TAUGLICH;</small> WENN NACH DER A<small>RT EINES</small> S<small>ÜNDOPFERS AUF DEN</small> N<small>AMEN EINES</small> B<small>RANDOPFERS, ODER NACH DER</small> A<small>RT EINES</small> B<small>RANDOPFERS AUF DEN</small> N<small>AMEN EINES</small> S<small>ÜNDOPFERS, ODER NACH DER</small> A<small>RT EINES</small> B<small>RANDOPFERS AUF DEN</small> N<small>AMEN EINES</small> B<small>RANDOPFERS, SO IST ES UNTAUGLICH; HAT MAN ES OBERHALB NACH DER</small> A<small>RT EINES VON JENEN HERGERICHTET, SO IST ES UNTAUGLICH</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Selbst wenn auf den richtigen Namen u. in richtiger Herrichtung.</i>.
+H<small>AT MAN EIN</small> G<small>EFLÜGEL</small>-B<small>RANDOPFER NACH DER</small> A<small>RT EINES</small> B<small>RANDOPFERS AUF DEN</small> N<small>AMEN EINES</small> B<small>RANDOPFERS OBERHALB HERGERICHTET, SO IST ES TAUGLIGH; WENN NACH DER</small> A<small>RT EINES</small> B<small>RANDOPFERS AUF DEN</small> N<small>AMEN EINES</small> S<small>ÜNDOPFERS</small>, <small>SO IST ES TAUGLICH, NUR WIRD ES SEINEM</small> E<small>IGENTÜMER NICHT ANGERECHNET;</small> WENN NACH DER A<small>RT EINES</small> S<small>ÜNDOPFERS AUF DEN</small> N<small>AMEN EINES</small> B<small>RANDOPFERS, ODER NACH DER</small> A<small>RT EINES</small> S<small>ÜNDOPFERS AUF DEN</small> N<small>AMEN EINES</small> S<small>ÜNDOPFERS, SO IST ES UNTAUGLICH; HAT MAN ES UNTERHALB NACH DER</small> A<small>RT EINES VON JENEN HERGERICHTET, SO IST ES UNTAUGLICH</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Selbst wenn auf den richtigen Namen u. in richtiger Herrichtung.</i>.
+<b>D</b><small>IESE ALLE SIND IM</small> S<small>CHLUNDE NICHT VERUNREINIGEND</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Obgleich sie untauglich sind, u. da sie nicht geschlachtet worden sind, als Aas gelten sollten. Das Aas eines reinen (zum Essen erlaubten, cf. Lev. 11,13ff.) Vogels ist beim Essen verunreinigend, sobald es in den Schlund kommt, selbst wenn man es nicht berührt, sondern ein anderer es einem in den Mund steckt; die Unreinheit wird auch auf die Kleider übertragen.</i><small>UND MAN BEGEHT AN IHNEN EINE VERUNTREUUNG, AUSGENOMMEN DEN FALL, WENN MAN EIN</small> G<small>EFLÜGEL</small>-S<small>ÜNDOPFER NACH DER</small> A<small>RT EINES</small> S<small>ÜNDOPFERS AUF DEN</small> N<small>AMEN EINES</small> S<small>ÜNDOPFERS UNTERHALB HERGERICHTET</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Dieses ist vollständig tauglich; eine Veruntreuung gibt es dabei nicht, da es Eigentum des Priesters ist.</i><small>HAT</small>.
+H<small>AT MAN EIN</small> G<small>EFLÜGELBRANDOPFER NACH DER</small> A<small>RT EINES</small> S<small>ÜNDOPFERS AUF DEN</small> N<small>AMEN EINES</small> S<small>ÜNDOPFERS</small> U<small>NTERHALB</small> H<small>ERGERICHTET,</small> S<small>O</small> G<small>IBT</small> E<small>S</small> D<small>ABEI,</small> W<small>IE</small> R. E<small>LIE͑ZER</small> S<small>AGT, EINE</small> V<small>ERUNTREUUNG</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Es ist ein Brandopfer, das nicht dem Priester gehört.</i>, <small>UND WIE</small> R. J<small>EHOŠUA͑ SAGT, KEINE</small> V<small>ERUNTREUUNG</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Da es vollständig nach der Art eines Sündopfers hergerichtet worden ist, so gilt es als Sündopfer u. ist Eigentum des Priesters.</i>. R. E<small>LIE͑ZER SPRACH</small>: <small>WENN ES BEI EINEM</small> S<small>ÜNDOPFER, WORAN ES AUF DEN RICHTIGEN</small> N<small>AMEN</small><sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Dh. wenn es auf den richtigen Namen hergerichtet worden ist.</i><small>KEINE</small> V<small>ERUNTREUUNG GIBT, AUF EINEN ANDEREN</small> N<small>AMEN EINE</small> V<small>ERUNTREUUNG</small><sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Da es niemals tauglich u. somit niemals Eigentum des Priesters war.</i><small>GIBT, UM WIEVIEL MEHR GIBT ES BEI EINEM</small> B<small>RANDOPFER, WOBEI ES AUF DEN RICHTIGEN</small> N<small>AMEN EINE</small> V<small>ERUNTREUUNG GIBT, EINE</small> V<small>ERUNTREUUNG AUF EINEN ANDEREN</small> N<small>AMEN</small>. R. J<small>EHOŠUA͑. ERWIDERTE</small>: N<small>EIN, WENN DIES VON DEM FALLE GILT, WENN MAN EIN SÜNDOPFER AUF DEN N AMEN EINES</small> B<small>RANDOPFERS HERGERICHTET HAT, WO DIE</small> Ä<small>NDERUNG AUF EINE</small> S<small>ACHE ERFOLGT IST, BEI DER ES EINE VERUNTREUUNG GIBT, SOLLTE ES AUCH VON DEM</small> F<small>ALLE GELTEN, WENN MAN EIN</small> B<small>RANDOPFER AUF DEN</small> N<small>AMEN EINES</small> S<small>ÜNDOPFERS HERGERICHTET HAT, WO ES AUF DEN</small> N<small>AMEN EINER</small> S<small>ACHE ERFOLGT</small> I<small>ST,</small> B<small>EI</small> D<small>ER</small> E<small>S</small> K<small>EINE</small> V<small>ERUNTREUUNG</small> G<small>IBT!?</small> R. E<small>LIE͑ZER ENTGEGNETE:</small> S<small>O MAG DER</small> F<small>ALL, WENN MAN HOCHHEILIGE</small> O<small>PFER IN DER</small> S<small>ÜDSEITE AUF DEN</small> N<small>AMEN VON MINDERHEILIGEN GESCHLACHTET HAT</small>, <small>DAS</small> E<small>NTGEGENGESETZTE</small> <small>BEWEISEN: MAN HAT SIE AUF EINE</small> S<small>ACHE GEÄNDERT, WOBEI ES KEINE</small> V<small>ERUNTREUUNG GIBT, UND ES GIBT BEI IHNEN EINE</small> V<small>ERUNTREUUNG; SOMIT SOLLTE ES DICH NICHT WUNDERN, WENN ES BEI EINEM</small> B<small>RANDOPFER AUF DEN</small> N<small>AMEN EINER</small> S<small>ACHE, WOBEI ES KEINE</small> V<small>ERUNTREUUNG GIBT, EINE</small> V<small>ERUNTREUUNG GIBT</small>. R. J<small>EHOŠUA͑ ERWIDERTE</small>: N<small>EIN, WENN DIES VON HOCHHEILIGEN</small> O<small>PFERN GILT, DIE MAN IN DER</small> S<small>ÜDSEITE AUF DEN</small> N<small>AMEN VON MINDERHEILIGEN GESCHLACHTET HAT, WO MAN ES AUF DEN</small> N<small>AMEN EINER</small> S<small>ACHE GEÄNDERT HAT, DIE AUS</small> E<small>RLAUBTEM UND</small> V<small>ERBOTENEM</small><sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Beim Fleische von minderheiligen Opfern gibt es zwar keine Veruntreuung, wohl aber bei den Opferteilen.</i><small>BESTEHT, SOLLTE ES AUCH VON EINEM</small> B<small>RANDOPFER GELTEN, DAS MAN AUF DEN</small> N<small>AMEN EINER</small> S<small>ACHE GEÄNDERT HAT, DIE GÄNZLICH</small> E<small>RLAUBTES</small><sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Beim Geflügel-Sündopfor gibt es überhaupt keine Veruntreuung.</i><small>IST!</small>?
+<b>H</b><small>AT EINER VON ALL DEN</small> U<small>NTAUGLICHEN</small><sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Die zum Opferdienst unzulässig sind.</i><small>ABGEKNIFFEN</small><sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Den Kopf des Geflügelopfers.</i>, <small>SO IST DAS</small> A<small>BKNEIFEN UNGÜLTIG, JEDOCH IST ES NIGHT IM</small> S<small>CHLUNDE VERUNREINIGEND</small>. H<small>AT MAN MIT DER</small> L<small>INKEN ODER NACHTS ABGEKNIFFEN, ODER</small> P<small>ROFANES INNERHALB</small><sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Des Tempelhofes.</i><small>ODER</small> H<small>EILIGES AUSSERHALB GESCHLACHTET</small><sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> Geflügel darf nur profan, außerhalb des Tempels geschlachtet werden.</i>, <small>SO IST ES NICHT IM</small> S<small>CHLUNDE VERUNREINIGEND</small>. H<small>AT MAN MIT EINEM</small> M<small>ESSER ABGEKNIFFEN, HAT MAN</small> P<small>ROFANEM INNERHALB ODER</small> G<small>EHEILIGTEM AUSSERHALB ABGEKNIFFEN,</small> ODER T<small>URTELTAUBEN, DIE DAS</small> A<small>LTER NOCH NICHT HABEN, ODER JUNGEN</small> T<small>AUBEN</small> <small>DIE DAS ALTER ÜBERSCHRITTEN HABEN, ODER DEM EIN</small> F<small>LÜGEL ABGEDORRT WAR, EIN</small> A<small>UGE GEBLENDET ODER EIN</small> F<small>USS</small><sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> Schwere Gebrechen machen auch Geflügel zur Opferung untauglich.</i><small>ABGESCHLAGEN, SO IST ES IM</small> S<small>CHLUNDE VERUNREINIGEND</small>. D<small>IE REGEL HIERBEI IST! IST DIE</small> U<small>NTAUGLICHKEIT IM</small> H<small>EILIGTUME ERFOLGT, SO IST ES NICHT IM</small> S<small>CHLUNDE VERUNREINIGEND, UND IST DIE</small> U<small>NTAUGLICHKEIT NICHT</small> <small>ERST</small> <small>IM</small> H<small>EILIGTUME ERFOLGT, SO IST ES IM</small> S<small>CHLUNDE VERUNREINIGEND</small>.
+<b>W</b><small>ENN MAN DEN</small> K<small>OPF ABGEKNIFFEN HAT UND ES SICH ERGIBT, DASS ES TOTVERLETZT WAR, SO IST ES, WIE</small> R. M<small>EÎR SAGT, IM</small> S<small>CHLUNDE NICHT</small> <small>VERUNREINIGEND,</small> UND WIE R. J<small>EHUDA</small> SAGT, VERUNREINIGEND<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> Das Abkneifen ist ohne Wirkung.</i>. R. M<small>EÎR SPRACH</small> : E<small>S IST EIN</small> S<small>CHLUSS VOM</small> S<small>CHWEREREN AUF DAS</small> L<small>EICHTERE ZU FOLGERN</small>: <small>WENN BEI EINEM</small> V<small>IEH, VON DEM DAS</small> A<small>AS</small> DURCH B<small>ERÜHREN UND</small> T<small>RAGEN VERUNREINIGEND IST, DAS TOTVERLETZTE DURCH DAS</small> S<small>CHLACHTEN VON DER</small> U<small>NREINHEIT ENTHOBEN WIRD, UM WIEVIEL MEHR WIRD DAS TOTVERLETZTE</small> G<small>EFLÜGEL</small>, <small>VON DEM DAS</small> A<small>AS DURCH</small> BERÜHREN UND T<small>RAGEN NICHT VERUNREINIGEND IST, DURCH DAS</small> S<small>CHLACHTEN VON DER</small> U<small>NREINHEIT ENTHOBEN</small>. U<small>ND WIE FERNER BEI JENEM DAS</small> S<small>CHLACHTEN, DAS ES ZUM ESSEN GEEIGNET MACHT, DAS</small> T<small>OTVERLETZTE VON DER</small> U<small>NREINHEIT ENTHEBT, EBENSO ENTHEBT BEI DIESEM DAS</small> A<small>BKNEIFEN</small> <small>DES</small> K<small>OPFES</small>, <small>DAS ES ZUM</small> E<small>SSEN GEEIGNET MACHT, DAS</small> T<small>OTVERLETZTE VON DER</small> U<small>NREINHEIT</small>. R. J<small>OSE SAGT, ES GENÜGE, WENN ES DEM</small> A<small>AS VON EINEM</small> V<small>IEH GLEICHT, DAS NUR DURCH DAS</small> S<small>CHLACHTEN REIN BLEIBT UND NICHT DURCH DAS</small> A<small>BKNEIFEN DES</small> K<small>OPFES</small>.
+
+Chapter 8
+
+<b>A</b><small>LLE</small> O<small>PFERTIERE, DIE MIT VERENDEN ZU LASSENDEN</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Das nicht dargebracht werden kann, wenn zBs. der Eigentümer gestorben ist od. Sühne durch ein anderes Tier erlangt hat.</i> S<small>ENDOPFERN ODER EINEM ZU STEINIGENDEN OCHSEN</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Diese sind nicht nur als Opfer untauglich, sondern auch einem Gemeinen zur Nutznießung verboten.</i> <small>VERMISCHT WORDEN SIND, SELBST EINES IN EINER</small> M<small>YRIADE, SIND VERENDEN ZU LASSEN</small>. I<small>ST MIT IHNEN EIN</small> O<small>CHS VERMISCHT WORDEN, MIT DEM EINE</small> S<small>ÜNDE BEGANGEN WORDEN IST, DER NACH DER</small> A<small>USSAGE EINES EINZELNEN</small> Z<small>EUGEN ODER DES</small> E<small>IGENTÜMERS</small> <small>SELBER</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Wenn nur ein Zeuge oder der Eigentümer selber es bekundet, so ist der Ochs zwar als Opfer untauglich, jedoch nicht zu steinigen.</i> <small>EINEN MENSCHEN GETÖTET HAT, ODER AKTIV ODER PASSIV ZUR</small> B<small>ESTIALITÄT, FÜR DEN</small> G<small>ÖTZENDIENST, ZUR</small> A<small>NBETUNG, ALS</small> H<small>URENGABE ODER</small> H<small>UNDELOHN VERWANDT WORDEN IST,</small> EIN M<small>ISCHLING, EIN</small> T<small>OTVERLETZTES</small> <small>ODER EINE</small> S<small>EITENGEBURT</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> In den hier genannten Fällen ist der Ochs zwar zur Opferung verboten, jedoch einem Gemeinen zur Nutznießung erlaubt.</i>, <small>SO SIND SIE WEIDEN ZU LASSEN, BIS SIE EIN</small> G<small>EBRECHEN</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Vorher sind sie als taugliche Opfer einem Gemeinen verboten.</i> <small>BEKOMMEN, UND ZU VERKAUFEN, UND FÜR DEN</small> E<small>RLÖS DES BESTEN UNTER IHNEN</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Da dieses das zur Opferung bestimmte sein kann.</i> <small>IST EIN</small> O<small>PFER DERSELBEN</small> A<small>RT</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Des beigemischten Opfers.</i> <small>ZU BRINGEN</small>. I<small>ST EINES MIT PROFANEN FEHLERFREIEN</small> T<small>IEREN</small> <small>VERMISCHT WORDEN, SO SIND DIE PROFANEN ZUR</small> V<small>ERWENDUNG ALS SOLCHE</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Die Eigentümer haben sie als Opfer der Eigenschaft des beigemischten Opfers darzubringen.</i> <small>ZU VERKAUFEN</small>.
+W<small>ENN</small> O<small>PFER MIT</small> O<small>PFERN DERSELBEN</small> A<small>RT</small><sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Mehrere Eigentümer verwechselt worden sind.</i>, <small>SO IST JEDES AUF DEN</small> N<small>AMEN SEINES</small> E<small>IGENTÜMERS</small><sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Obgleich er, da er nicht bekannt ist, nicht genannt werden kann.</i><small>DARZUBRINGEN;</small> WENN O<small>PFER MIT</small> O<small>PFERN ANDERERER</small><sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Die auf ganz verschiedene Weise darzubringen sind.</i>A<small>RT, SO SIND SIE WEIDEN ZU LASSEN, BIS SIE EIN</small> G<small>EBRECHEN BEKOMMEN, UND ZU VERKAUFEN, UND IM</small> W<small>ERTE DES BESTEN UNTER IHNEN IST EIN</small> <small>DAS</small> O<small>PFER</small> <small>DER EINEN</small> A<small>RT, UND IM</small> W<small>ERTE DES BESTEN UNTER IHNEN EIN</small> O<small>PFER DER ANDEREN</small> A<small>RT ZU BRINGEN, UND DEN</small> Ü<small>BERSCHUSS</small><sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Um den das bessere teurer als das schlechtere ist.</i><small>VERLIERE ER</small><sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Der bezw. die Eigentümer.</i><small>AUS SEINEM</small> V<small>ERMÖGEN</small>. S<small>IND</small> O<small>PFERTIERE</small> <small>MIT EINEM</small> E<small>RSTGEBORENEN ODER EINEM</small> Z<small>EHNTEN</small><sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Diese können nicht ausgelöst werden, vielmehr bleiben sie auch gebrechenbehaftet heilig.</i><small>VERMISCHT WORDEN, SO SIND SIE WEIDEN ZU LASSEN, BIS SIE EIN GEBRECHEN BEKOMMEN, SODANN ESSE MAN SIE NACH VORSCHRIFT DES ERSTGEBORENEN UND DES ZEHNTEN</small><sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Das Erstgeborene nur von Priestern, der Zehnt vom Eigentümer, jed. unter bestimmten Beschränkungen; cf. Bek. Fol. 31a. Selbstverständlich ist das verwechselte Opfer auszulösen u. im Werte des besten der Tiere ein anderes darzubringen.</i>. B<small>EI ALLEN</small> O<small>PFERN</small> <small>KANN EINE</small> V<small>ERWECHSELUNG VORKOMMEN, NUR NICHT BEI</small> S<small>ÜNDOPFER UND</small> S<small>CHULDOPFER</small><sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> Da als letzteres nur ein Widder dargebracht wird, der als ersteres nicht verwendbar ist; eine Verwechselung der beiden Opfer ist daher ausgeschlossen.</i>.
+<b>S</b><small>IND EIN</small> S<small>CHULDOPFER UND EIN</small> H<small>EILSOPFER MITEINANDER VERMISCHT WORDEN, SO SIND BEIDE, WIE</small> R. Š<small>IMO͑N SAGT, IN DER</small> N<small>ORDSEITE ZU SCHLACHTEN UND NACH</small> V<small>ORSCHRIFT DES STRENGEREN UNTER IHNEN</small><sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> Des Schuldopfers; cf. supra Fol. 54b.</i><small>ZU ESSEN</small>. M<small>AN ERWIDERTE IHM</small>: M<small>AN BRINGE KEIN</small> H<small>EILIGES IN DEN</small> U<small>NTAUGLICHENRAUM</small><sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> Dadurch wird die Frist für das Essen des Heilsopfers gekürzt; am 2. Tage sollte es noch zum Essen erlaubt sein, nun aber muß es als untauglich vernichtet werden; man lasse sie vielmehr weiden, bis sie ein Gebrechen bekommen.</i>. S<small>IND</small> S<small>TÜCKE MIT</small> S<small>TÜCKEN VERMISCHT WORDEN</small>, H<small>OCHHEILIGES MIT</small> M<small>INDERHEILIGEM, SOLCHE, DIE EINEN</small> T<small>AG GEGESSEN WERDEN, MIT SOLCHEN, DIE ZWEI</small> T<small>AGE UND EINE</small> N<small>ACHT GEGESSEN WERDEN, SO SIND SIE NACH</small> V<small>ORSCHRIFT DES STRENGEREN UNTER IHNEN ZU ESSEN</small>.
+<b>S</b><small>IND</small> G<small>LIEDER VON EINEM</small> S<small>ÜNDOPFER MIT</small> G<small>LIEDERN VON EINEM</small> B<small>RANDOPFER VERMISCHT WORDEN, SO LEGE MAN SIE, WIE</small> R. E<small>LIE͑ZER SAGT, OBEN</small><sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> Auf den Altar, dh. man verbrenne sie, wie dies bei einem Brandopfer der Fall ist.</i><small>UND BETRACHTE DAS</small> F<small>LEISCH VOM</small> S<small>ÜNDOPFER ALS</small> B<small>RENNHOLZ; DIE</small> W<small>EISEN SAGEN, MAN LASSE SIE VERDERBEN</small><sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> Bis sie untauglich werden.</i>, <small>UND SIE KOMMEN IN DEN</small> V<small>ERBRENNUNGSRAUM</small>.
+<b>W</b><small>ENN</small> O<small>PFERGLIEDER MIT</small> G<small>LIEDERN VON FEHLERBEHAFTETEN VERMISCHT WORDEN SIND, SO SIND, WIE</small> R. E<small>LIE͑ZER SAGT, WENN EIN</small> K<small>OPF DARGEBRACHT WORDEN IST, ALLE KÖPFE</small><sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> Man nehme an, der bereits dargebrachte sei der untaugliche.</i><small>DARZUBRINGEN, WENN EIN</small> U<small>NTERSCHENKEL DARGEBRACHT WORDEN IST, ALLE</small> U<small>NTERSCHENKEL DARZUBRINGEN; DIE</small> W<small>EISEN SAGEN, SELBST WENN ALLE MIT</small> A<small>USNAHME VON EINEM DARGEBRACHT WORDEN SIND, KOMME DIESES IN DEN</small> V<small>ERBRENNUNGSRAUM</small>. GEMARA. W<small>ENN</small> O<small>PFERGLIEDER MIT</small> G<small>EBRECHENBEHAFTETEN VERMISCHT WORDEN SIND</small>.
+<b>I</b><small>ST</small> B<small>LUT</small><sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> Von einem Opfer.</i><small>MIT</small> W<small>ASSER VERMISCHT WORDEN, SO IST ES, WENN ES DAS</small> A<small>USSEHEN VON</small> B<small>LUT HAT, TAUGLICH; IST ES MIT</small> W<small>EIN</small><sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> Der ebenfalls rot u. in der Farbe vom Blute nicht zu unterscheiden ist.</i><small>VERMISCHT WORDEN</small>, <small>SO BEHANDLE MAN IHN</small><sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> Man erwäge, ob das Blut, falls der beigemischte Wein Wasser wäre, seine Farbe verloren haben würde.</i><small>WIE</small> W<small>ASSER, IST ES MIT</small> B<small>LUT VON EINEM</small> V<small>IEH</small><sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> Von Profanem.</i> <small>ODER EINEM</small> W<small>ILDE VERMISCHT WORDEN, SO BEHANDLE MAN ES WIE</small> W<small>ASSER</small>. R. J<small>EHUDA SAGT</small>, B<small>LUT GEHE IN</small> B<small>LUT NICHT</small><sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> Das Blut bleibt tauglich, selbst wenn das profane bedeutend mehr ist.</i><small>AUF</small>.
+I<small>ST ES MIT</small> B<small>LUT VON</small> U<small>NTAUGLICHEN VERMISCHT WORDEN, SO IST ES</small><sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> Selbst wenn das taugliche Blut bedeutend mehr ist.</i><small>IN DEN</small> K<small>ANAL ZU GIESSEN; WENN MIT DEM NACHFLIESSENDEN</small><sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> Das nach dem Schlachten aus dem Körper nachfließt.</i>B<small>LUTE, SO IST ES IN DEN</small> K<small>ANAL ZU GIESSEN; NACH</small> R. E<small>LIE͑ZER IST ES TAUGLICH</small>. H<small>AT MAN ES OHNE ZU FRAGEN GESPRENGT, SO IST ES GÜLTIG</small>.
+<b>W</b><small>ENN</small> B<small>LUT VON</small> F<small>EHLERFREIEN MIT</small> B<small>LUT VON</small> F<small>EHLERBEHAFTETEN, SO IST ES IN DEN</small> K<small>ANAL ZU GIESSEN; WENN EIN</small> G<small>EFÄSS</small><sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> Mit Blut von fehlerbehafteten Tieren.</i><small>MIT ANDEREN</small> G<small>EFÄSSEN, SO SIND, WIE</small> R. E<small>LIE͑ZER SAGT, WENN EIN</small> G<small>EFÄSS DARGEBRACHT WORDEN IST, ALLE</small> G<small>EFÄSSE</small><sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> Man nehme an, das untaugliche Blut sei dargebracht worden.</i><small>DARZUBRINGEN; DIE</small> W<small>EISEN ABER SAGEN, SELBST WENN ALLE MIT</small> A<small>USNAHME VON EINEM DARGEBRACHT WORDEN SIND</small>, <small>SEI DIESES IN DEN</small> K<small>ANAL ZU GIESSEN</small>.
+W<small>ENN UNTERHALB ZU SPRENGENDES MIT OBERHALB</small><sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> Das eines Brandopfers mit dem eines Sündopfers.</i><small>ZU SPRENGENDEM, SO SPRENGE MAN ES, WIE</small> R. E<small>LIE͑ZER SAGT, OBERHALB</small><sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> Nach Vorschrift des Sündopfers.</i><small>UND MAN BETRACHTE DAS UNTERE ALS</small> W<small>ASSER</small><sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> Da das Mitsprengen nicht beabsichtigt wird.</i>, <small>SODANN SPRENGE</small> <small>MAN ES UNTERHALB</small><sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> Die untere Sprengung ist sowohl als Ausgießen des zurückbleibenden Blutes für das Sündopfer als auch als Sprengung für das Brandopfer zu betrachten.</i>; <small>DIE</small> W<small>EISEN SAGEN, ES SEI IN DEN</small> K<small>ANAL ZU GIESSEN</small>. H<small>AT MAN ES OHNE ZU FRAGEN GESPRENGT, SO IST ES GÜLTIG</small>.
+W<small>ENN</small> <small>EINMAL ZU SPRENGENDES MIT EINMAL ZU SPRENGENDEM</small><sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> ZBs. vom Erstgeborenen u. vom Zehnten.</i><small>VERMISCHT WORDEN IST, SO IST ES EINMAL ZU SPRENGEN; WENN VIERMAL ZU SPRENGENDES MIT VIERMAL ZU SPRENGENDEM</small><sup class="footnote-marker">36</sup><i class="footnote"> ZBs. vom Brandopfer u. vom Schuldopfer.</i>, <small>SO IST ES VIERMAL ZU SPRENGEN ; WENN VIERMAL ZU SPRENGENDES MIT EINMAL ZU SPRENGENDEM, SO IST ES, WIE</small> R. E<small>LIE͑ZER SAGT, VIERMAL, UND WIE</small> R. J<small>EHOŠUA͑ SAGT, EINMAL ZU SPRENGEN</small>. R. E<small>LIE͑ZER SPRACH ZU IHM</small>: M<small>AN BEGEHT JA<sup class="footnote-marker">37</sup><i class="footnote"> Beim 4mal zu sprengenden Blute.</i>DAS</small> V<small>ERBOT DES</small> V<small>ERMINDERNS!?</small> R. J<small>EHOŠUA͑ ENTGEGNETE IHM: MAN BEGEHT JA</small><sup class="footnote-marker">38</sup><i class="footnote"> Beim 1mal zu sprengenden Blute.</i><small>DAS VERBOT DES</small> H<small>INZUFÜGENS!?</small> R. E<small>LIE͑ZER ERWIDERTE</small>: D<small>AS</small> V<small>ERBOT DES</small> H<small>INZUFÜGENS BEZIEHT SICH NUR AUF DEN</small> F<small>ALL, WENN ES GESONDERT</small><sup class="footnote-marker">39</sup><i class="footnote"> Während hierbei von einer Hinzufügung nicht gesprochen werden kann, da das einmal zu sprengende Blut als Wasser betrachtet wird.</i><small>IST</small>. R. J<small>EHOŠUA͑ ENTGEGNETE</small>: A<small>UCH DAS</small> V<small>ERBOT DES</small> V<small>ERMINDERND BEZIEHT SICH NUR AUF DEN</small> F<small>ALL, WENN ES GESONDERT IST</small>. F<small>ERNER SPRACH</small> R. J<small>EHOŠUA͑</small>: W<small>ENN DU</small> <small>MEHR</small> <small>SPRENGST, BEGEHST DU DAS VERBOT DES</small> H<small>INZUFÜGENS, UND ÜBST EINE</small> H<small>ANDLUNG MIT DEN</small> H<small>ÄNDEN AUS, WENN DU ABER NICHT</small> <small>GENÜGEND</small> <small>SPRENGST, SO BEGEHST DU ZWAR DAS VERBOT DES</small> V<small>ERMINDERNS</small>, <small>JEDOCH ÜBST DU KEINE</small> H<small>ANDLUNG MIT DEN</small> H<small>ÄNDEN AUS</small>.
+<b>I</b><small>ST INNERHALB</small><sup class="footnote-marker">40</sup><i class="footnote"> Auf den Altar im Innenraume des Tempels.</i><small>ZU SPRENGENDES</small> B<small>LUT</small> <small>MIT AUSSERHALB ZU SPRENGENDEM VERMISCHT WORDEN, SO IST ES IN DEN</small> K<small>ANAL ZU GIESSEN; HAT MAN ES ZUERST AUSSERHALB UND NACHHER INNERHALB GESPRENGT, SO IST ES GÜLTIG,</small> WENN ZUERST INNERHALB UND NACHHER AUSSERHALB, SO IST ES NACH R. A͑<small>QIBA UNGÜLTIG</small><sup class="footnote-marker">41</sup><i class="footnote"> Die äußere Sprengung.</i><small>UND NACH DEN</small> W<small>EISEN GÜLTIG</small>. R. A͑<small>QIBA SAGT NÄMLICH, JEDES</small> B<small>LUT, DAS ZUR</small> S<small>ÜHNUNG IN DEN</small> T<small>EMPEL GEKOMMEN IST, SEI UNTAUGLICH; DIE</small> W<small>EISEN SAGEN, NUR DAS DES</small> S<small>ÜNDOPFERS</small>; R. E<small>LIE͑ZER SAGT, AUCH DAS DES SCHULDOPFERS, DENN ES HEISST</small>:<sup class="footnote-marker">42</sup><i class="footnote"> Lev. 6,20.</i><i>gleich dem Sündopfer und dem Schuldopfer.</i>
+<b>I</b><small>ST DAS</small> B<small>LUT EINES</small> S<small>ÜNDOPFERS IN ZWEI</small> G<small>EFÄSSE AUFGENOMMEN WORDEN UND EINES AUSSERHALB</small><sup class="footnote-marker">43</sup><i class="footnote"> Des Tempelhofes.</i><small>HINAUSGEKOMMEN, SO IST DAS ANDERE TAUGLICH; IST EINES IN DAS</small> I<small>NNERE</small><sup class="footnote-marker">44</sup><i class="footnote"> Des Tempels.</i><small>GEKOMMEN, SO IST DAS ANDERE NACH</small> R. J<small>OSE DEM</small> G<small>ALILÄER TAUGLICH UND NACH DEN</small> W<small>EISEN UNTAUGLICH</small>. R. J<small>OSE DER</small> G<small>ALILÄER SPRACH</small>: W<small>ENN BEIM</small> H<small>INAUSBRINGEN AUSSERHALB, WOBEI ES SCHON DURCH DIE ABSICHT</small><sup class="footnote-marker">45</sup><i class="footnote"> Wenn man bei der Herrichtung des Opfers beabsichtigt, das Blut außerhalb des Tempelhofes zu sprengen.</i><small>UNTAUGLICN WIRD, DAS ZURÜCKBLEIBENDE DEM</small> H<small>INAUSGEBRACHTEN NICHT</small><sup class="footnote-marker">46</sup><i class="footnote"> Das zurückbleibende Blut ist, wie die Mišna lehrt, nach aller Ansicht tauglich.</i><small>GLEICHT, UM WIEVIEL WENIGER GLEICHT BEIM</small> H<small>INEINBRINGEN IN DAS</small> I<small>NNERE, WOBEI ES DURCH DIE</small> A<small>BSICHT NICHT UNTAUGLICH</small><sup class="footnote-marker">47</sup><i class="footnote"> Wenn man bei der Herrichtung des Opfers beabsichtigt, das Blut auf den inneren Altar zu sprengen, so wird es dadurch nicht untauglich: cf. supra Fol. 36a.</i><small>WIRD, DAS ZURÜCKBLEIBENDE DEM HINEINGEBRACHTEN</small>. I<small>ST ES ZUR</small> S<small>ÜHNUNG HINEINGEBRACHT WORDEN, SO IST ES UNTAUGLICH, AUCH WENN SIE NICHT VOLLZOGEN WORDEN IST</small> – <small>SO</small> R. E<small>LIE͑ZER</small>. R. Š<small>IMO͑N SAGT, NUR WENN DIE</small> S<small>ÜHNUNG VOLLZOGEN WORDEN IST</small>. R. J<small>EHUDA SAGT, IST ES ABSICHTSLOS HINEINGEBRACHT WORDEN, SEI ES TAUGLICH</small>. D<small>AS</small> S<small>TIRNBLATT</small><sup class="footnote-marker">48</sup><i class="footnote"> Gf. Lev. 28,38.</i><small>MACHT KEINE</small> A<small>RT VON UNTAUGLICHEM</small> B<small>LUT WOHLGEFÄLLIG, DAS AUF DEN</small> A<small>LTAR GESPRENGT WORDEN IST, SONDERN NUR UNREINES; DAS STIRNBLATT MACHT NÄMLICH DAS UNREINE WOHLGEFÄLLIG, NICHT ABER DAS HINAUSGEBRACHTE</small>.
+
+Chapter 9
+
+<b>D</b>ER A<small>LTAR HEILIGT</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Wenn die betreffende Sache auf ihn gekommen ist.</i><small> DAS, WAS FÜR IHN GEEIGNET IST</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Zur Darbringung auf diesem.</i>. R. J<small>EHOŠUA͑ SAGT</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Der hier folgende Streit bezieht sich auf den Begriff ‘geeignet’.</i>, <small>WAS FÜR DAS</small> A<small>LTARFEUER</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Zur Verbrennung auf dem Altar, nur die Fleisch- u. Fetteile, wenn sie untauglich geworden sind.</i> <small>GEEIGNET IST; IST ES HINAUFGEKOMMEN, SO WERDE ES NICHT HERABGENOMMEN, DENN ES HEISST</small>: <sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Lev. 6,2.</i><i>das ist das Brandopfer auf seiner Brandstätte</i>; <small>WIE DAS</small> B<small>RANDOPFER, DAS FÜR DAS</small> F<small>EUER GEEIGNET IST, WENN ES HINAUFGEKOMMEN, NICHT HERABGENOMMEN WIRD, EBENSO WIRD AUCH ALLES ANDERE, WAS FÜR DAS</small> F<small>EUER GEEIGNET IST, WENN ES HINAUFGEKOMMEN IST, NICHT HERABGENOMMEN</small>. R. G<small>AMLIÉL SAGT, WAS FÜR DEN</small> A<small>LTAR GEEIGNET IST; IST ES HINAUFGEKOMMEN, SO</small> <small>WERDE ES NICHT HERABGENOMMEN, DENN ES HEISST</small>: <i>das ist das Brandopfer auf seiner Brandstätte, auf dem Altar</i>, <small>WIE DAS</small> B<small>RANDOPFER, DAS FÜR DEN</small> A<small>LTAR GEEIGNET IST, WENN ES HINAUFGEKOMMEN IST, NICHT HERABGENOMMEN WIRD, EBENSO WIRD AUCH ALLES ANDERE, WAS FÜR DEN</small> A<small>LTAR</small> <small>GEEIGNET IST, WENN ES HINAUFGEKOMMEN IST, NICHT HERABGENOMMEN</small>. E<small>IN</small> U<small>NTERSCHIED ZWISCHEN DER ANSICHT</small> R. G<small>AMLIÉLS UND DER</small> A<small>NSICHT</small> R. J<small>EHOŠUA͑S BESTEHT NUR HINSICHTLICH DES</small> B<small>LUTES UND DES</small> G<small>USSOPFERS; NACH</small> R. G<small>AMLIÉL WERDEN SIE</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Wenn sie untauglich auf den Altar gekommen sind.</i> <small>NICHT HERABGENOMMEN, UND NACH</small> R. J<small>EHOŠUA͑ WERDEN SIE HERABGENOMMEN</small>. R. Š<small>IMO͑N SAGT, IST DAS</small> S<small>CHLACHTOPFER TAUGLICH UND DAS</small> <small>DAZU GEHÖRIGE</small> G<small>USSOPFER UNTAUGLICH, ODER DAS</small> G<small>USSOPFER TAUGLICH UND DAS</small> S<small>CHLACHTOPFER UNTAUGLICH, ODER SELBST BEIDE UNTAUGLICH, WERDE DAS</small> S<small>CHLACHTOPFER NICHT HERABGENOMMEN, UND DAS</small> G<small>USSOPFER WOHL HERABGENOMMEN</small>.
+<b>F</b><small>OLGENDE WERDEN, WENN SIE HINAUFGEKOMMEN SIND, NICHT MEHR HERABGENOMMEN: DAS</small> Ü<small>BERNACHTETE</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Wenn das Blut od. die Opferteile über Nacht stehen geblieben sind.</i><small>, DAS</small> H<small>INAUSGEBRACHTE</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Außerhalb des Tempelhofes.</i><small>, DAS</small> U<small>NREINE, DAS AUSSERHALB DER</small> F<small>RIST ODER DES</small> R<small>AUMES</small> G<small>ESCHLACHTETE</small><sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Dh. wenn das Schlachten in dieser Absicht erfolgt ist.</i><small>UND</small> <small>DESSEN</small> B<small>LUT</small> U<small>NTAUGLICHE AUFGENOMMEN UND GESPRENGT HABEN</small>. R. J<small>EHUDA SAGT, WENN ES NACHTS GESCHLACHTET, DAS</small> B<small>LUT AUSGESCHÜTTET, ODER DAS</small> B<small>LUT AUSSERHALB DER</small> V<small>ORHÄNGE GEBRACHT WORDEN IST, WERDE ES, WENN ES HINAUFGEKOMMEN IST, HERABGENOMMEN</small>. R. Š<small>IMO͑N SAGT, ES WERDE NICHT HERABGENOMMEN, WEIL DIE</small> U<small>NTAUGLICHKEIT IM</small> H<small>EILIGTUME ERFOLGT IST</small>. R. Š<small>IMO͑N SAGTE NÄMLICH:</small> I<small>ST DIE</small> U<small>NTAUGLICHKEIT IM</small> H<small>EILIGTUME ERFOLGT, SO NIMMT DAS</small> H<small>EILIGTUM ES AUF, UND IST DIE</small> U<small>NTAUGLICHKEIT NICHT IM</small> H<small>EILIGTUME ERFOLGT, SO NIMMT DAS</small> H<small>EILIGTUM ES NICHT AUF</small>.
+F<small>OLGENDE SIND ES, BEI DENEN DIE</small> U<small>NTAUGLICHKEIT NICHT IM</small> H<small>EILIGTUME ERFOLGT IST:</small> <small>DAS AKTIV ODER PASSIV ZUR</small> B<small>ESTIALITÄT VERWANDTE, DAS FÜR DEN</small> G<small>ÖTZENDIENST ABGESONDERTE, DAS ANGEBETETE, DAS ALS</small> H<small>URENGABE ODER</small> H<small>UNDELOHN ENTRICHTETE</small> V<small>IEH</small><small>, DER</small> M<small>ISCLHING, DAS</small> T<small>OTVERLETZTE, DIE</small> S<small>EITENGEBURT UND DAS</small> F<small>EHLERBEHAFTETE</small>. R. A͑<small>QIBA ERKLÄRT</small> F<small>EHLERBEHAFTETE ALS TAUGLICH</small><sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Wenn sie bereits auf den Altar gekommen sind.</i>. R. Ḥ<small>ANINA DER</small> P<small>RIESTERVORSTEHER SAGTE!</small> M<small>EIN</small> V<small>ATER SCHOB</small> F<small>EHLERBEHAFTETE VOM</small> A<small>LTAR HINUNTER</small>.
+W<small>IE DIESE, WENN SIE HINAUFGEKOMMEN SIND, NICHT HERABGENOMMEN WERDEN, EBENSO WERDEN SIE</small>, <small>WENN SIE HERABGEKOMMEN SIND, NICHT WIEDER HINAUFGELEGT</small>. D<small>IESE ALLE WERDEN, WENN SIE LEBEND AUF DEN</small> A<small>LTAR GEKOMMEN SIND, HERABGENOMMEN</small>. I<small>ST EIN</small> B<small>RANDOPFER</small><sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Ein zur Opferung taugliches.</i><small>LEBEND AUF DEN</small> A<small>LTAR GEKOMMEN, SO WERDE ES</small> <small>HERABGENOMMEN</small>. H<small>AT MAN ES AUF DEM</small> A<small>LTAR GESCHLACHTET, SO ENTHÄUTE UND ZERLEGE MAN ES AN</small> O<small>RT UND</small> S<small>TELLE</small>.
+<b>U</b><small>ND FOLGENDE WERDEN</small><sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Auch wenn sie tauglich sind, da diese überhaupt nicht auf den Altar gehören.</i>, <small>WENN SIE HINAUFGEKOMMEN SIND, ZURÜCK HERABGENOMMEN: DAS</small> F<small>LEISCH DER HOCHHEILIGEN UND DAS</small> F<small>LEISCH DER MINDERHEILIGEN</small> O<small>PFER, DER</small> R<small>EST DER</small> S<small>CHWINGEGARBE</small><sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Was nach der Abhebung des darzubringenden Haufens zurückbleibt; cf. Lev. 23,10ff.</i><small>, DIE ZWEI</small> B<small>ROTE</small><sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Cf. Lev. 23,17ff.</i><small>, DIE</small> S<small>CHAUBROTE</small><sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Cf. Ex. 25,30.</i><small>, DIE</small> R<small>ESTE DER</small> S<small>PEISOPFER UND DAS</small> R<small>ÄUCHERWERK</small><sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> Das nicht auf den äußeren Altar hingehört.</i>. D<small>IE</small> K<small>OPFWOLLE DER</small> L<small>ÄMMER, DAS</small> B<small>ARTHAAR DER</small> B<small>ÖCKE, DIE</small> K<small>NOCHEN</small>, <small>DIE</small> S<small>EHNEN, DIE</small> H<small>ÖRNER UND DIE</small> K<small>LAUEN KOMMEN, WENN SIE DARAN</small><sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> An den Fleischteilen.</i><small>HAFTEN, MIT HINAUF, DENN ES HEISST</small>:<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> Lev. 1,9.</i><i>der Priester soll alles aufräuchern</i>, <small>UND WENN SIE GETRENNT SIND, NICHT MIT HINAUF, DENN ES HEISST:</small><sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> Dt. 12,27.</i><i>du sollst deine Brandopfer Herrichten, das Fleisch und das Blut</i>.
+<b>D</b><small>IESE ALLE</small><sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> Die vorher genannten untauglichen Opfer u. Gegenstände, die, wenn sie auf den Altar gekommen sind, nicht herabgenommen werden.</i><small>SIND, WENN SIE VOM</small> A<small>LTAR HERABGEFALLEN SIND, NICHT</small> <small>WIEDER HINAUFZULEGEN; EBENSO LEGE MAN EINE</small> K<small>OHLE, DIE VOM</small> A<small>LTAR</small> <small>HERABGEFALLEN IST, NICHT WIEDER HINAUF</small>. S<small>IND</small> O<small>PFERGLIEDER VOR</small> M<small>ITTERNACHT VOM</small> A<small>LTAR ABGESPRUNGEN, SO LEGE MAN SIE ZURÜCK HINAUF</small>, <small>UND ES GIBT BEI IHNEN EINE</small> V<small>ERUNTREUUNG, WENN NACH</small> M<small>ITTERNACHT, SO BRAUCHT MAN SIE NICHT ZURÜCK HINAUFZULEGEN, UND ES GIBT BEI IHNEN KEINE</small> V<small>ERUNTREUUNG</small>.
+W<small>IE DER</small> A<small>LTAR DAS FÜR IHN</small> G<small>EEIGNETE HEILIGT, EBENSO</small> <small>HEILIGT AUCH DIE</small> A<small>LTARRAMPE, UND WIE DER</small> A<small>LTAR UND DIE</small> A<small>LTARRAMPE</small> <small>DAS FÜR SIE</small> G<small>EEIGNETE HEILIGEN, EBENSO HEILIGEN AUCH DIE</small> G<small>EFÄSSE DAS FÜR SIE</small> G<small>EEIGNETE</small>.  <b>F</b><small>LÜSSIGKEITSGEFÄSSE HEILIGEN</small> F<small>LÜSSIGKEITEN, UND</small> T<small>ROCKENMASSE HEILIGEN TROCKENE</small> D<small>INGE; DAS</small> F<small>LÜSSIGKEITSGEFÄSS HEILIGT KEINE TROKKENEN</small> D<small>INGE, UND DAS</small> T<small>ROCKENMASS HEILIGT KEINE</small> F<small>LÜSSIGKEITEN</small>. S<small>IND HEILIGE</small> G<small>EFÄSSE DURCHLÖCHERT WORDEN, SO HEILIGEN SIE, WENN SIE ZUM SELBEN</small> G<small>EBRAUCHE VERWANDT WERDEN, WIE SIE GANZ VERWANDT WORDEN SIND, WENN ABER NICHT, SO HEILIGEN SIE NICHT</small>. A<small>LLE ABER HEILIGEN NUR DANN, WENN SIE SICH IM</small> H<small>EILIGTUME BEFINDEN</small>.
+
+Chapter 10
+
+<b>A</b>LLES, <small>WAS ÖFTER IST ALS DAS ANDERE, GEHT DIESEM AUCH VOR</small>. D<small>IE BESTÄNDIGEN</small> O<small>PFER</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Die 2mal täglich, morgens u. abends, im Tempel dargebracht werden; cf. Num. 28,2ff.</i> <small>GEHEN DEN</small> Z<small>USATZOPFERN</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Die an den Fest- u. Feiertagen außer dem beständigen Opfer dargebracht werden.</i> <small>VOR; DIE</small> Z<small>USATZOPFER DES</small> Š<small>ABBATHS GEHEN DEN</small> Z<small>USATZOPFERN DES</small> N<small>EUMONDES</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Wenn sie Zusammentreffen u. beide Zusatzopfer darzubringen sind.</i> <small>VOR; DIE</small> Z<small>USATZOPFER DES</small> N<small>EUMONDES GEHEN DEN</small> Z<small>USATZOPFERN DES</small> N<small>EUJAHRES VOR, DENN ES HEISST:</small> <sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Num. 28,23.</i><i>außer dem Brandopfer des Morgens, das als beständiges Opfer gebracht wird, sollt ihr diese herrichten</i><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Wonach das beständige Opfer bereits hergerichtet worden ist.</i>.
+<b>A</b><small>LLES, WAS HEILIGER IST ALS DAS ANDERE, GEHT DIESEM AUCH VOR</small>. D<small>AS</small> B<small>LUT DES</small> S<small>ÜNDOPFERS GEHT DEM</small> B<small>LUT DES</small> B<small>RANDOPFERS</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Bei der Sprengung, wenn beide geschlachtet, sind.</i><small>VOR, WEIL ES</small> S<small>ÜHNE SCHAFFT; DIE</small> G<small>LIEDER DES</small> B<small>RANDOPFERS GEHEN DEN</small> O<small>PFERTEILEN DES</small> S<small>ÜNDOPFERS</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Bei der Aufräucherung auf dem Altar.</i><small>VOR, WEIL ES VOLLSTÄNDIG FÜR DAS</small> A<small>LTARFEUER BESTIMMT IST</small>. D<small>AS</small> S<small>ÜNDOPFER GEHT DEM</small> S<small>CHULDOPFER VOR, WEIL SEIN</small> B<small>LUT AUF DIE VIER</small> H<small>ÖRNER UND AUF DAS</small> F<small>UNDAMENT GESPRENGT WIRD; DAS</small> S<small>CHULDOPFER GEHT DEM</small> D<small>ANKOPFER UND DEM</small> W<small>IDDER DES</small> N<small>AZIRS VOR, WEIL ES HOCHHEILIG IST; DAS</small> D<small>ANKOPFER UND DER</small> W<small>IDDER DES</small> N<small>AZIRS GEHEN DEM</small> H<small>EILSOPFER VOR, WEIL SIE NUR EINEN</small> T<small>AG GEGESSEN WERDEN UND DER</small> B<small>ROTE</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Die mit dem Schlachtopfer darzubringen sind; cf. Lev. 7,11ff.</i><small>BENÖTIGEN;</small> DAS H<small>EILSOPFER GEHT DEM</small> E<small>RSTGEBORENEN VOR, WEIL ES DER VIER</small> S<small>PRENGUNGEN, DES</small> G<small>USSOPFERS UND DES</small> S<small>CHWINGENS VON</small> B<small>RUST UND</small> S<small>CHENKEL BENÖTIGT</small>.
+D<small>AS</small> E<small>RSTGEBORENE GEHT DEM</small> Z<small>EHNTEN VOR, WEIL ES HEILIG VOM</small> M<small>UTTERSCHOSSE AUS IST UND NUR VON</small> P<small>RIESTERN GEGESSEN WERDEN DARF;</small> DER Z<small>EHNT GEHT DEM</small> G<small>EFLÜGELOPFER VOR, WEIL ES EIN</small> S<small>CHLACHTOPFER IST UND</small> H<small>OCHHEILIGES ENTHÄLT: DAS</small> B<small>LUT UND DIE</small> O<small>PFERTEILE</small>.
+D<small>IE</small> G<small>EFLÜGELOPFER GEHEN DEM</small> S<small>PEISOPFER VOR, WEIL SIE</small> B<small>LUTOPFER SIND; DAS</small> S<small>PEISOPFER WEGEN EINER</small> S<small>ÜNDE GEHT DEM GESPENDETEN</small> S<small>PEISOPFER VOR, WEIL ES WEGEN EINER</small> S<small>ÜNDE DARGEBRACHT WIRD; DAS</small> G<small>EFLÜGEL-</small>S<small>ÜNDOPFER GEHT DEM</small> G<small>EFLÜGEL-</small>B<small>RANDOPFER VOR, UND EBENSO AUCH BEI DER</small> H<small>EILIGUNG</small><sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Beim Reservieren des Taubenpaares bezeichne man zuerst das erstere.</i>.
+<b>A</b><small>LLE IN DER</small> T<small>ORA GENANNTEN</small> S<small>ÜNDOPFER GEHEN DEN</small> S<small>CHULDOPFERN</small><sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Wenn jemand beide darzubringen hat.</i> <small>VOR, AUSGENOMMEN DAS</small> S<small>CHULDOPFER EINES</small> A<small>USSÄTZIGEN, WEIL ES ZUR</small> R<small>EINIGUNG</small><sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Des Aussätzigen; es hat dadurch eine besondere Bedeutung.</i><small>DARGEBRACHT WIRD</small>. A<small>LLE IN DER</small> T<small>ORA GENANNTEN</small> S<small>CHULDOPFER MÜSSEN ZWEIJÄHRIG UND ZWEI</small> Š<small>EQEL WERT SEIN, AUSGENOMMEN DAS</small> S<small>CHULDOPFER EINES</small> N<small>AZIRS UND DAS</small> S<small>CHULDOPFER EINES</small> A<small>USSÄTZIGEN, DIE EINJÄHRIG DARGEBRACHT WERDEN UND NICHT ZWEI</small> Š<small>EQEL WERT ZU SEIN BRAUCHEN</small>. 
+W<small>IE DIE EINEN DEN ANDEREN HINSICHTLICH DER</small> D<small>ARBRINGUNG VORGEHEN, SO GEHEN SIE IHNEN AUCH HINSICHTLICH DES</small> E<small>SSENS VOR</small>. V<small>ON GESTRIGEN UND HEUTIGEN</small> H<small>EILSOPFERN GEHEN DIE GESTRIGEN DEN HEUTIGEN VOR</small>. V<small>ON EINEM GESTRIGEN</small> H<small>EILSOPFER UND EINEM HEUTIGEN</small> S<small>ÜNDOPFER ODER</small> S<small>CHULDOPFER GEHT, WIE</small> R. M<small>EÍR SAGT, DAS GESTRIGE</small> H<small>EILSOPFER VOR; DIE</small> W<small>EISEN SAGEN, DAS</small> S<small>ÜNDOPFER GEHE VOR, WEIL ES HOCHHEILIG IST</small>.
+D<small>IES ALLES DÜRFEN DIE</small> P<small>RIESTER IN VERSCHIEDENER</small> Z<small>UBEREITUNG ESSEN: GEBRATEN, GESCHMORT UND GEKOCHT, AUCH</small> G<small>EWÜRZE VON</small> P<small>ROFANEM ODER</small> H<small>EBE HINEINTUN</small> – so R. Š<small>IMO͑N;</small> R. M<small>EÍR SAGT, SIE DÜRFEN KEINE</small> G<small>EWÜRZE VON</small> H<small>EBE HINEINTUN, DAMIT SIE NICHT DIE</small> H<small>EBE ZUR</small> U<small>NTAUGLICHKEIT</small><sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Die Opfer werden nach Ablauf der für das Essen bestimmten Frist untauglich.</i><small>BRINGEN</small>.
+<b>R.</b> Š<small>IMO͑N SAGTE</small>: Š<small>IEHST DU</small> Ö<small>I. IM</small> T<small>EMPELHOFE</small><sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> An die Priester.</i><small>VERTEILEN, SO BRAUCHST DU NICHT FRAGEN, WELCHES</small> B<small>EWENDEN ES DAMIT HABE; ES IST VOM</small> S<small>PEISOPFERFLADEN EINES</small> J<small>ISRAÉLITEN ODER VOM</small> L<small>OG</small> Ö<small>L</small><small> EINES</small> A<small>USSÄTZIGEN ZURÜCKGEBLIEBENES</small><sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Das von den Priestern gegessen werden darf.</i>. S<small>IEHST DU</small> Ö<small>L AUF DAS</small> A<small>LTARFEUER</small><sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Zur Verbrennung.</i><small>TUN, SO BRAUCHST DU NICHT FRAGEN, WELCHES</small> B<small>EWENDEN ES DAMIT HABE; ES IST VOM</small> S<small>PEISOPFERFLADEN DER</small> P<small>RIESTER ODER VOM</small> S<small>PEISOPFER DES GESALBTEN</small> P<small>RIESTERS ZURÜCKGEBLIEBENES</small><sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> Das verbrannt werden muß.</i><small>, DENN MAN SPENDET KEIN</small> Ö<small>L</small><sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> Sc. als selbständige Opfergabe. Es ist also nicht zu befürchten, das Öl könnte von einer freiwilligen Spende herrühren, die nicht gegessen werden darf.</i>, R. T<small>RYPHON SAGT, MAN SPENDE AUCH</small> Ö<small>L</small>.
+
+Chapter 11
+
+<b>I</b>ST S<small>ÜNDOPFERBLUT AUF EIN</small> G<small>EWAND VERSPRITZT, SO BENÖTIGT DIESES DES</small> W<small>ASCHENS</small>. O<small>BGLEICH DIE</small> S<small>CHRIFT NUR VON ESSBAREN</small> O<small>PFERN</small><small> SPRICHT, WIE ES HEISST:</small> <sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Lev. 6,19.</i><i>an heiliger Stelle soll es gegessen werden</i>, <small>SO ERFORDERN DENNOCH SOWOHL DIE ESSBAREN ALS AUCH DIE INNEREN</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Sündopfer, deren Blut im Innern des Tempels gesprengt wird.</i><small> DES</small> W<small>ASCHENS, DENN ES HEISST:</small> <sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Lev. 6,18.</i><i>das Gesetz des Sündopfers</i>, <small>EIN</small> G<small>ESETZ FÜR ALLE</small> S<small>ÜNDOPFER</small>.
+W<small>EGEN DES</small> B<small>LUTES EINES UNTAUGLICHEN</small> S<small>ÜNDOPFERS IST DAS</small> W<small>ASCHEN NICHT ERFORDERLICH, EINERLEI OB ES</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Das Blut zum Sprengen.</i><small> VORHER TAUGLICH WAR ODER ES NIEMALS TAUGLICH WAR</small>. W<small>ELCHES WAR VORHER TAUGLICH</small>? D<small>AS ÜBERNACHTETE</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Wenn das Blut über Nacht gestanden hat.</i><small>, DAS UNREINE UND DAS HINAUSGEBRACHTE</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Außerhalb des Tempelhofes.</i>. W<small>ELCHES WAR NIEMALS TAUGLICH</small>? W<small>ENN</small> <small>DAS</small> O<small>PFER</small><small> AUSSERHALB DER</small> F<small>RIST ODER AUSSERHALB DES</small> r<small>AUMES GESCHLACHTET WORDEN</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Dh. wenn das Schlachten in dieser Absicht erfolgt ist.</i><small> IST ODER</small> U<small>NTAUGLICHE DAS</small> B<small>LUT AUFGENOMMEN UND GESPRENGT HABEN</small>.
+<b>V</b><small>ERSPRITZT ES AUF DIE NOCH NICHT ABGEZOGENE</small> H<small>AUT, SO IST DAS</small> W<small>AT SCHEN NICHT ERFORDERLICH, WENN AUF DIE ABGEZOGENE, SO IST DAS</small> W<small>ASCHEN ERFORDERLICH</small> – <small>SO</small> R. J<small>EHUDA</small>. R. E<small>LIE͑ZER SAGT, AUCH WENN AUF DIE ABGEZOGENE, SEI DAS</small> W<small>ASCHEN NICHT ERFORDERLICH</small>. N<small>UR DIE BLUTIGE</small> S<small>TELLE</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Nicht etwa das ganze Gewand.</i><small>BENÖTIGT DES</small> W<small>ASCHENS, FERNER NUR EINE</small> S<small>ACHE, DIE FÜR DIE</small> E<small>MPFÄNGLICHKEIT DER</small> U<small>NREINHEIT GEEIGNET IST</small><sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Bezügl. der levit. Reinheitsgesetze u. zwar sind es nur brauchbare Gegenstände, nicht etwa unfertige od. beschädigte.</i><small>UND ZUM</small> W<small>ASCHEN GEEIGNET IST</small>.
+S<small>OWOHL</small> K<small>LEIDER ALS AUCH</small> S<small>ACKZEUG UND</small> H<small>AUT BENÖTIGEN DES</small> W<small>ASCHENS</small>. D<small>AS</small> W<small>ASCHEN MUSS AN HEILIGER</small> S<small>TELLE ERFOLGEN, DAS</small> Z<small>ERSCHLAGEN EINES</small> T<small>ONGEFÄSSES</small><sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> In dem Opferfleisch gekocht worden ist.</i><small>MUSS AN HEILIGER</small> S<small>TELLE ERFOLGEN, UND DAS</small> S<small>CHEUERN UND</small> S<small>PÜLEN EINES KUPFERNEN</small> G<small>EFÄSSES</small><sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> In dem Opferfleisch gekocht worden ist.</i><small>MUSS AN HEILIGER</small> S<small>TELLE ERFOLGEN</small>. I<small>N DIESER</small> H<small>INSICHT</small><sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Hinsichtl. des Waschens.</i><small>IST ES BEIM</small> S<small>ÜNDOPFER STRENGER ALS BEIM</small> H<small>OCHHEILIGEN</small>.
+I<small>ST EIN</small> T<small>ONGEFÄSS AUSSERHALB DER</small> V<small>ORHÄNGE GEKOMMEN, SO BRINGE MAN ES HINEIN UND ZERBRECHE ES AN HEILIGER</small> S<small>TELLE; IST ES AUSSERHALB DER</small> V<small>ORHÄNGE UNREIN GEWORDEN, SO LOCHE</small><sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Es verliert dann die Unreinheit.</i><small>MAN ES, SODANN BRINGE MAN ES HINEIN UND ZERSCHLAGE ES AN HEILIGER</small> S<small>TELLE</small>.
+I<small>ST EIN KUPFERNES</small> G<small>EFÄSS AUSSERHALB DER</small> V<small>ORHÄNGE GEKOMMEN, SO BRINGE MAN ES HINEIN UND SCHEURE UND SPÜLE ES AN HEILIGER</small> S<small>TELLE; IST ES AUSSERHALB DER</small> V<small>ORHÄNGE UNREIN GEWORDEN, SO BESCHÄDIGE</small><sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Eigentl. mindere, breche ein Stück ab.</i><small>MAN ES, SODANN BRINGE MAN ES HINEIN UND SCHEURE UND SPÜLE ES AN HEILIGER</small> S<small>TELLE</small>.
+<b>E</b><small>INERLEI OB MAN DARIN GEKOCHT ODER HEISSES HINEINGESCHÜTTET HAT, OB</small> H<small>OCHHEILIGES ODER</small> M<small>INDERHEILIGES, DAS</small> S<small>CHEUERN UND</small> S<small>PÜLEN IST ERFORDERLICH</small>. R. Š<small>IMO͑N SAGT, WEGEN DES</small> M<small>INDERHEILIGEN SEI DAS</small> S<small>CHEUERN UND</small> S<small>PÜLEN NICHT ERFORDERLICH</small>.  <b>R.</b> T<small>RYPHON SAGT, MAN DÜRFE, WENN MAN DARIN AM</small> B<small>EGINNE DES</small> F<small>ESTES</small><sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> An den Festen wurden viele Heilsopfer dargebracht.</i> <small>GEKOCHT HAT, DARIN WÄHREND DES GANZEN</small> F<small>ESTES</small><sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> Die Gefäße brauchen nicht jeden Tag gescheuert zu werden.</i><small>KOCHEN; DIE</small> W<small>EISEN SAGEN, NUR WÄHREND DER</small> D<small>AUER</small><sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> Innerhalb einer solchen Zeit nach Beendigung des Kochens darf das Gefäß ohne gescheuert zu werden benutzt werden.</i><small>DES</small> E<small>SSENS</small>. S<small>CHEUERN UND</small> S<small>PÜLEN: SCHEUERN, WIE MAN EINEN</small> B<small>ECHER SCHEUERT, SPÜLEN, WIE MAN EINEN</small> B<small>ECHER</small><sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> Für den Wein des Tischsegens; cf. Ber. Fol. 51a.</i><small>SPÜLT ; SCHEUERN UND SPÜLEN MIT KALTEM</small> W<small>ASSER</small><small>;</small> B<small>RATSPIESS UND</small> R<small>OST SIND MIT HEISSEM ZU REINIGEN</small>.
+<b>H</b><small>AT MAN DARIN</small> H<small>EILIGES UND</small> P<small>ROFANES GEKOCHT, ODER</small> H<small>OCHHEILIGES UND</small> M<small>INDERHEILIGES, SO IST, WENN EINE</small> G<small>ESCHMACKSVERLEIHUNG ERFOLGT IST, DAS</small> L<small>EICHTERE NACH</small> V<small>ORSCHRIFT DES</small> S<small>TRENGEREN ZU ESSEN, AUCH IST DAS</small> S<small>CHEUERN UND</small> S<small>PÜLEN NICHT</small><sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> Dies wird weiter erklärt.</i><small>ERFORDERLICH, UND ES MACHT DURCH DIE</small> B<small>ERÜHRUNG</small><sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> Mit anderem Opferfleische.</i><small>NICHT UNTAUGLICH</small>.  B<small>ERÜHRT EIN</small> F<small>LADEN EINEN</small> F<small>LADEN</small><sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> Von Opfern, der eine tauglich u. der andere untauglich.</i><small>ODER EIN</small> F<small>LEISCHSTÜCK EIN</small> F<small>LEISCHSTÜCK, SO IST NICHT DER GANZE</small> F<small>LADEN, NICHT DAS GANZE</small> F<small>LEISCHSTÜCK VERBOTEN, SONDERN NUR DIE</small> S<small>TELLE, DIE ABSORBIERT HAT</small>.
+
+Chapter 12
+
+<b>W</b>ER <small>AM SELBEN</small> T<small>AGE UNTERGETAUCHT</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Der Unreine, der bereits untergetaucht ist, erlangt erst nach Sonnenuntergang völlige Reinheit und darf erst nach Erlangung der Sühne durch sein Opfer Opferfleisch essen.</i><small> IST, UND DEM DIE</small> S<small>ÜHNE</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Der Unreine, der bereits untergetaucht ist, erlangt erst nach Sonnenuntergang völlige Reinheit und darf erst nach Erlangung der Sühne durch sein Opfer Opferfleisch essen.</i> <small>NOCH FEHLT, ERHALTEN KEINEN</small> A<small>NTEIL VOM</small> H<small>EILIGEN, UM ABENDS DAVON ZU ESSEN</small>.  D<small>ER</small> T<small>RAUERNDE</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Cf. infra Fol. 100b.</i><small> DARF</small> H<small>EILIGES</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Heilige Speisen, er macht sie nicht untauglich. Das W. <span dir="rtl">אינו</span> ist in Übereinstimmung mit allen Handschriften, der weiteren Erörterung des T. u. der Mišna separata zu streichen.</i><small> ZWAR BERÜHREN, JEDOCH NICHT DARBRINGEN, AUCH ERHÄLT ER KEINEN</small> A<small>NTEIL, UM ABENDS DAVON ZU ESSEN</small>. F<small>EHLERBEHAFTETE, EINERLEI OB MIT VORÜBERGEHENDEN ODER DAUERNDEN</small> L<small>EIBESFEHLERN BEHAFTET, ERHALTEN EINEN</small> A<small>NTEIL UND DÜRFEN DAVON ESSEN, JEDOCH NICHT DARBRINGEN</small>. W<small>ER ZUM</small> D<small>IENSTE NICHT GEEIGNET IST, ERHÄLT KEINEN</small> A<small>NTEIL VOM</small> F<small>LEISCHE, UND WER KEINEN</small> A<small>NTEIL VOM</small> F<small>LEISCHE ERHÄLT, ERHÄLT IHN AUCH NICHT VON DEN</small> H<small>ÄUTEN</small>. S<small>ELBST WER NUR BEIM</small> B<small>LUTSPRENGEN UNREIN WAR, BEIM</small> A<small>UFRÄUCHERN DER</small> F<small>ETTSTÜCKE ABER REIN IST, ERHÄLT KEINEN</small> A<small>NTEIL VOM</small> F<small>LEISCHE, DENN ES HEISST</small>: <sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Lev. 7,33.</i><i>der das Blut des Heilsopfers darbringt &amp;c. ihm gehöre &amp;c</i>.
+<b>W</b><small>OVON DER</small> A<small>LTAR NICHTS</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Wenn das Opfer vor dem Blutsprengen untauglich geworden ist u. daher nicht dargebracht werden kann.</i><small>VOM</small> F<small>LEISCHE ERHÄLT, ERHALTEN DIE</small> P<small>RTESTER NICHT DIE</small> H<small>AUT, DENN ES HEISST:</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Lev. 7,8.</i><i>das Brandopfer eines Mannes</i>, <small>WENN ES DAS</small> B<small>RANDOPFER EINES</small> M<small>ANNES GEWORDEN</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Wenn der Eigentümer sich damit seiner Pflicht entledigt hat. Statt <span dir="rtl">לאיש</span> ist wohl <span dir="rtl">לאישה</span> od. <span dir="rtl">לאש</span> zu lesen: das ein Feueropfer geworden ist, tatsächlich haben manche alten Ausgaben der Mišna separata. <span dir="rtl">לאשים</span>.</i><small>IST</small>. I<small>ST EIN</small> B<small>RANDOPFER AUF EINEN ANDEREN</small> N<small>AMEN GESCHLACHTET WORDEN, SO GEHÖRT DIE</small> H<small>AUT, OBGLEICH ES DEM</small> E<small>IGENTÜMER NICHT ANGERECHNET WIRD, DEN</small> P<small>RIESTERN</small>. S<small>OWOHL VOM</small> B<small>RANDOPFER EINES</small> M<small>ANNES ALS AUCH VOM</small> B<small>RANDOPFER EINER</small> F<small>RAU ERHALTEN DIE</small> P<small>RIESTER DIE</small> H<small>AUT</small>. D<small>IE</small> H<small>AUT VON MINDERHEILIGEN</small> O<small>PFERN GEHÖRT DEN</small> E<small>IGENTÜMERN, DIE</small> H<small>AUT VON HOCHHEILIGEN</small> O<small>PFERN GEHÖRT DEN</small> P<small>RIESTERN</small>.
+D<small>IES IST</small> <small>DURCH EINEN</small> S<small>CHLUSS</small><small> VOM</small> S<small>CHWEREREN AUF DAS</small> L<small>EICHTERE ZU FOLGERN: WENN SIE VOM</small> B<small>RANDOPFER, VON DEM SIE DAS</small> F<small>LEISCH NICHT ERHALTEN, DIE</small> H<small>AUT ERHALTEN, UM WIEVIEL MEHR ERHALTEN SIE VON HOCHHEILIGEN</small> O<small>PFERN, VON DENEN SIE DAS</small> F<small>LEISCH ERHALTEN, AUCH DIE</small> H<small>AUT</small>. V<small>OM</small> A<small>LTAR IST NICHTS</small><sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Man könnte den obigen Schluß wie folgt widerlegen: vom Brandopfer erhält der Altar die Haut nicht, dennoch erhält er das Fleisch.</i> <small>ZU BEWEISEN, DENN ER ERHÄLT NIEMALS DIE</small> H<small>AUT</small>.
+<b>S</b><small>IND</small> O<small>PFER VOR DEM</small> E<small>NTHÄUTEN VON EINER</small> U<small>NTAUGLICHKEIT BETROFFEN WORDEN, SO GEHÖREN DIE</small> H<small>ÄUTE NICHT DEN</small> P<small>RIESTERN; WENN ABER NACH DEM</small> A<small>BHÄUTEN, SO GEHÖREN DIE</small> H<small>ÄUTE DEN</small> P<small>RIESTERN</small>. R. Ḥ<small>ANINA DER</small> P<small>RIESTERVORSTEHER SAGTE:</small> N<small>IE IM</small> L<small>EBEN SAH ICH DIE</small> H<small>AUT</small><sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Wenn sie bereits abgezogen worden war.</i><small>NACH DEM</small> V<small>ERBRENNUNGSRAUME HINAUSBRINGEN</small>. R. A͑<small>QIBA SAGTE:</small> A<small>US SEINEN</small> W<small>ORTEN LERNEN WIR, DASS, WENN MAN EIN</small> E<small>RSTGEBORENES ENTHÄUTET HAT UND ES TOTVERLETZT BEFUNDEN WIRD, DIE</small> P<small>RIESTER DIE</small> H<small>AUT NUTZNIESSEN</small><sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Obgleich das Tier schon vor dem Enthäuten untauglich war.</i><small>DÜRFEN</small>. D<small>IE</small> W<small>EISEN SAGEN:</small> N<small>ICHT GESEHEN IST KEIN</small><sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Ein solcher Fall trat zu seiner Zeit nicht ein.</i>B<small>EWEIS, DIE</small> H<small>AUT KOMME VIELMEHR IN DEN</small> V<small>ERBRENNUNGSRAUM</small><sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Obgleich die Untauglichkeit erst nach dem Enthäuten entdeckt worden ist.</i>.
+<b>D</b><small>IE ZU VERBRENNENDEN</small> F<small>ARREN UND DIE ZU VERBRENNENDEN</small> Z<small>IEGENBÖCKE WERDEN, WENN SIE NACH</small> V<small>ORSCHRIFT</small><sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Und nicht wegen Unreinheit.</i><small>VERBRANNT WERDEN, IM</small> A͑<small>SCHENRAUME VERBRANNT UND MACHEN DIE</small> K<small>LEIDER</small><sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Der Personen, die sich damit befassen; cf. Lev. 16,28.</i><small>UNREIN; WENN SIE ABER NICHT NACH</small> V<small>ORSCHRIFT VERBRANNT</small><sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> Sondern aus Unreinheit.</i><small>WERDEN, SO WERDEN SIE IN DER</small> B<small>URG VERBRANNT UND MACHEN DIE</small> K<small>LEIDER NICHT UNREIN</small>.
+M<small>AN TRUG SIE</small><sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> Die nach Vorschrift zu verbrennenden.</i><small>AUF</small> S<small>TANGEN</small> <small>HINAUS, UND SOBALD DIE VORDEREN</small> T<small>RÄGER</small><small> AUS DER</small> V<small>ORHOFMAUER HINAUSGEKOMMEN WAREN UND DIE HINTEREN NOCH NICHT, WAREN DIE</small> K<small>LEIDER DER VORDEREN UNREIN</small>; <small>UND DIE DER HINTEREN WAREN NICHT EHER UNREIN, ALS BIS AUCH SIE HINAUSGEKOMMEN WAREN</small>; <small>WAREN AUCH DIESE HINAUSGEKOMMEN, SO WAREN DIE</small> K<small>LEIDER VON DIESEN UND VON JENEN UNREIN</small>.  R. Š<small>IMO͑N SAGT, SIE WURDEN ERST DANN UNREIN, WENN DAS</small> F<small>EUER DEN GRÖSSEREN</small> T<small>EIL ERFASST HATTE</small>. I<small>ST DAS</small> F<small>LEISCH GANZ DURCHGEBRANNT, SO WERDEN DIE</small> K<small>LEIDER DES</small> V<small>ERBRENNENDEN NICHT MEHR UNREIN</small>.
+
+Chapter 13
+
+<b>W</b>ER <small>AUSSERHALB</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Des Tempelhofes.</i> <small>SCHLACHTET UND OPFERT</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Bei einem Entfallen; hier wird von dem Falle gesprochen, wenn es unvorsätzlich erfolgt, u. unter schuldig ist die Verpflichtung zur Darbringung eines Sündopfers zu verstehen.</i>, <small>IST SOWOHL WEGEN DES</small> S<small>CHLACHTENS ALS AUCH WEGEN DER</small> O<small>PFERUNG</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Beide Handlungen werden in der Schrift besonders verboten.</i> <small>SCHULDIG</small>; R. J<small>OSE DER</small> G<small>ALILÄER SAGT, WER INNERHALB GESCHLACHTET UND AUSSERHALB GEOPFERT HAT, SEI SCHULDIG, WER ABER AUSSERHALB GESCHLACHTET UND AUSSERHALB GEOPFERT HAT, SEI FREI, DENN ER HAT NUR EINE UNTAUGLICHE</small> S<small>ACHE</small><sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Das außerhalb Geschlachtete.</i><small> GEOPFERT</small>. S<small>IE ERWIDERTEN IHM:</small> A<small>UCH WER INNERHALB SCHLACHTET UND AUSSERHALB OPFERT, MACHT ES, SOBALD ER ES HINAUSBRINGT, UNTAUGLICH</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Durch das Hinausbringen außerhalb des Tempelhofes, dennoch ist er schuldig.</i>.
+H<small>AT EIN</small> U<small>NREINER</small> H<small>EILICES GEGESSEN, OB UNREINES ODER REINES, SO IST ER SCHULDIG</small>; R. J<small>OSE DER</small> G<small>ALILÄER SAGT, HAT EIN</small> U<small>NREINER REINES GEGESSEN, SEI ER SCHULDIG, HAT EIN</small> U<small>NREINER UNREINES GEGESSEN, SEI ER FREI, DENN ER HAT NUR EINE UNREINE</small> S<small>ACHE</small><sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Er hat das Geheiligte nicht unrein gemacht.</i> <small>GEGESSEN</small>. S<small>IE ERWIDERTEN IHM:</small> A<small>UCH EIN</small> U<small>NREINER, DER REINES ISST, MACHT ES</small>, <small>SOBALD ER ES BERÜHRT, UNREIN.</small> HAT EIN REINER UNREINES GEGESSEN, SO IST ER FREI, DENN MAN IST NUR BEI U<small>NREINHEIT DES</small> K<small>ÖRPERS SCHULDIG</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Von diesem Falle spricht die Schrift; cf. supra Fol. 43b.</i>.
+<b>I</b><small>N MANCHER</small> H<small>INSICHT IST DAS</small> S<small>CHLACHTEN STRENGER ALS DIE</small> O<small>PFERUNG UND IN MANCHER</small> H<small>INSICHT DIE</small> O<small>PFERUNG ALS DAS</small> S<small>CHLACHTEN</small>. D<small>AS</small> S<small>CHLACHTEN IST STRENGER, DENN, WER FÜR EINEN</small> G<small>EMEINEN</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Heiliges außerhalb des Tempels.</i><small>SCHLACHTET, IST SCHULDIG, WER ABER FÜR EINEN</small> G<small>EMEINEN OPFERT, IST</small><sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Wegen Opferung außerhalb des Tempels; wohl aber ist dies als Götzendienst strafbar, da man nur Gott opfern darf.</i><small>FREI</small>. D<small>IE</small> O<small>PFERUNG IST STRENGER, DENN, WENN ZWEI DAS</small> M<small>ESSER HALTEN UND SCHLACHTEN, SIND SIE FREI, WENN ABER ZWEI EIN</small> G<small>LIED HALTEN UND ES OPFERN, SIND SIE SCHULDIG</small>. W<small>ER ETWAS EINMAL GEOPFERT, WIEDERUM GEOPFERT UND WIEDERUM GEOPFERT</small><sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Und sich dessen jedesmal bewußt wird.</i><small>HAT, IST WEGEN JEDER</small> O<small>PFERUNG SCHULDIG – SO</small> R. J<small>IŠMA͑ÉL;</small> R. J<small>OSE SAGT, ER SEI NUR EINMAL SCHULDIG</small>. M<small>AN IST NUR DANN SCHULDIG, WENN MAN ES AUF EINEM</small> A<small>LTAR GEOPFERT HAT</small>; R. J<small>IŠMA͑ÉL SAGT, AUCH WENN MAN ES AUF EINEM</small> F<small>ELSEN ODER EINEM</small> S<small>TEIN GEOPFERT HAT, SEI MAN SCHULDIG</small>.
+<b>M</b><small>AN IST SCHULDIG SOWOHL WEGEN TAUGLICHER</small> O<small>PFER ALS AUCH WEGEN UNTAUGLICHER</small> O<small>PFER, DEREN</small> U<small>NTAUGLICHKEIT IM</small> H<small>EILIGTUME ENTSTANDEN IST, WENN MAN SIE AUSSERHALB DARGEBRACHT HAT</small>. W<small>ER EIN OLIVENGROSSES</small> S<small>TÜCK VON EINEM</small> B<small>RANDOPFER UND DEN</small> O<small>PFERTEILEN</small><sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Die von anderen Opfern auf dem Altar darzubringen sind. Beim Brandopfer werden diese Teile mit dem Fleische zu einem olivengroßen Quantum vereinigt, da von diesem auch das Fleisch verbrannt wird.</i><small>AUSSERHALB DARBRINGT, IST SCHULDIG</small>.  <b>W</b><small>ER VOM</small> H<small>AUFEN</small><sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Der vom Speisopfer abgehoben wird.</i>, <small>VOM</small> W<small>EIHRAUCH</small><sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Eines Speisopfers.</i>, <small>VOM RÄUCHERWERKE</small><sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Das morgens u. abends im Tempel geräuchert wird.</i>, <small>VOM</small> S<small>PEISOPFER EINES</small> P<small>RIESTERS, VOM</small> S<small>PEISOPFER DES GESALBTEN</small> P<small>RIESTERS UND VOM</small> S<small>PEISOPFER DES</small> G<small>USSOPFERS EINE</small> O<small>LIVE</small><sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Dh. ein olivengroßes Quantum.</i><small>AUSSERHALB DARBRINGT, IST SCHULDIG; NACH</small> R. E<small>LEA͑ZAR FREI, ES SEI DENN, DASS ER ES VOLLSTÄNDIG DARBRINGT</small>. W<small>ER VON DIESEN ALLEN INNERHALB DARGEBRACHT, ABER EINE</small> O<small>LIVE ZURÜCKGELASSEN UND SIE AUSSERHALB DARGEBRACHT HAT</small>, <small>IST</small><sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> Da damit die Darbringung beendet wird.</i><small>SCHULDIG</small>. W<small>ENN VON DIESEN ALLEN</small><sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> Nach Men. Fol. 11b bezieht sich dies nicht auf den Weihrauch.</i><small>ETWAS FEHLT UND MAN SIE AUSSERHALB DARBRINGT, SO IST MAN FREI</small>.
+W<small>ER</small> H<small>EILIGES SAMT DEN</small> O<small>PFER TEILEN AUSSERHALB DARBRINGT, IST SCHULDIG</small>.  <b>W</b><small>ER AUSSERHALB EIN</small> S<small>PEISOPFER DARBRINGT, VON DEM DER</small> H<small>AÜFE NICHT ABGEHOBEN WORDEN IST, IST</small><sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> Weil es zur Darbringung ungeeignet ist.</i><small>FREI; WENN MAN IHN ABGEHOBEN HATTE UND ER ZURÜCK HINEINGEKOMMEN IST, SO IST, WER ES AUSSERHALB DARBRINGT</small>, <small>SCHULDIG</small><sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> Weil in einem solchen Falle das Opfer, wenn es bereits dargebracht worden ist, tauglich ist.</i>.
+<b>W</b><small>ER VON</small> H<small>AUFEN UND</small> W<small>EIHRAUCH</small><sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> Der zum Speisopfer gehört; beides muß aufgeräuchert werden, u. nur dann ist das Zurückbleibende zum Essen erlaubt.</i><small>EINES AUSSERHALB DARBRINGT, IST SCHULDIG; NACH</small> R. E<small>LIE͑ZER</small><sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> Nach verschiedenen Handschriften u. anderen Texten rieht. Elea͑zar.</i><small>FREI, BIS ER AUCH DAS ANDERE DARGEBRACHT HAT; WENN EINES INNERHALB UND EINES AUSSERHALB, SO IST ER SCHULDIG</small>. W<small>ER VON DEN BEIDEN</small> S<small>CHALEN</small> W<small>EIHRAUCH</small><sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> Die zu den Schaubroten gehören; cf. Lev. 24,5ff.</i><small>EINE AUSSERHALB DARBRINGT, IST SCHULDIG; NACH</small> R. E<small>LIE͑ZER FREI, BIS ER AUCH DIE ANDERE DARGEBRACHT HAT; WENN EINE INNERHALB UND EINE AUSSERHALB, SO IST ER SCHULDIG</small>.  <b>W</b><small>ER EINEN</small> T<small>EIL DES</small> B<small>LUTES</small><sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> Dh. einen Teil der Sprengungen.</i><small>AUSSERHALB SPRENGT,</small> IST SCHULDIG. R. E<small>LEA͑ZAR SAGT, AUCH WER DAS FÜR DAS</small> H<small>ÜTTEN</small><small>FEST BESTIMMTE</small> W<small>ASSER</small><sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> Das zum Zweck des zeremoniellen Wassergießens am Hüttenfeste (cf. Suk. Fol. 48a) geschöpft worden ist.</i><small>AUSSERHALB GIESST</small>. R. N<small>EḤEMJA SAGT, WER DAS ZURÜCKBLEIBENDE</small> B<small>LUT</small><sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> Des Sündopfers, das auf das Fundament des Altars zu gießen ist.</i><small>AUSSERHALB DARBRINGT, SEI SCHULDIG</small>.
+<b>W</b><small>ER EINEM</small> V<small>OGEL INNERHALB DEN</small> K<small>OPF ABKNEIFT UND IHN AUSSERHALB OPFERT, IST SCHULDIG; WER AUSSERHALB ABKNEIFT UND AUSSERHALB OPFERT, IST</small><sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> Das Abkneifen außerhalb, bezw. das Schlachten innerhalb ist ungültig.</i><small>FREI</small>. W<small>ER EINEN</small> V<small>OGEL INNERHALB SCHLACHTET UND AUSSERHALB OPFERT, IST</small><sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> Das Abkneifen außerhalb, bezw. das Schlachten innerhalb ist ungültig.</i><small>FREI; WER AUSSERHALB SCHLACHTET UND AUSSERHALB</small> <small>OPFERT, IST SCHULDIG</small>. E<small>S ERGIBT SICH ALSO, DASS MAN WEGEN DES INNERHALB TAUGLICHMACHENDEN</small> V<small>ERFAHRENS AUSSERHALB FREI IST, UND WEGEN DES AUSSERHALB TAUGLICHMACHENDEN</small> V<small>ERFAHRENS INNERHALB FREI</small><sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> Wenn die Tötung innerhalb und die Opferung außerhalb erfolgt.</i><small>IST</small>. R. Š<small>IMO͑N SAGT, IST MAN WEGEN DESSEN AUSSERHALB SCHULDIG, SEI MAN SCHULDIG, WENN MAN IN GLEICHER</small> W<small>EISE INNERHALB VERFÄHRT UND AUSSERHALB OPFERT, AUSSER MAN SCHLACHTET EINEN</small> V<small>OGEL INNERHALB UND OPFERT AUSSERHALB</small>.
+<b>H</b><small>AT MAN DAS</small> B<small>LUT VON EINEM</small> S<small>ÜNDOPFER IN EINEM</small> B<small>ECHER AUFGENOMMEN, SO IST MAN, WENN MAN ES ZUERST AUSSERHALB UND</small> N<small>ACHHER INNERHALB ODER ZUERST INNERHALB UND NACHHER AUSSERHALB SPRENGT, SCHULDIG, WEIL DAS GANZE FÜR INNERHALB GEEIGNET WAR</small>. H<small>AT MAN DAS</small> B<small>LUT IN ZWEI</small> B<small>ECHERN AUFGENOMMEN, SO IST MAN, WENN MAN BEIDE INNERHALB SPRENGT, FREI, WENN BEIDE AUSSERHALB, SCHULDIG, WENN EINEN INNERHALB UND DEN ANDEREN AUSSERHALB, FREI, UND WENN EINEN AUSSERHALB UND DEN ANDEREN INNERHALB, WEGEN DES ÄUSSEREN SCHULDIG, UND DER INNERE SCHAFFT</small><sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> Das Blut wird dadurch nicht untauglich.</i>S<small>ÜHNE</small>. D<small>IES GLEICHT DEM</small> F<small>ALLE, WENN JEMAND SEIN</small> S<small>ÜNDOPFER RESERVIERT HAT UND ES ABHANDEN GEKOMMEN IST, UND NACHDEM ER EIN ANDERES RESERVIERT HAT, DAS ERSTE SICH EINFINDET UND NUNMEHR BEIDE DASTEHEN; ER IST, WENN ER BEIDE INNERHALB SCHLACHTET, FREI, WENN BEIDE AUSSERHALB, SCHULDIG, WENN EINES INNERHALB UND DAS ANDERE AUSSERHALB, FREI, UND WENN EINES AUSSERHALB UND DAS ANDERE INNERHALB, WEGEN DES ÄUSSEREN SCHULDIG, UND DAS INNERE SCHAFFT</small> S<small>ÜHNE</small>. W<small>IE DAS</small> B<small>LUT</small><sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> Wenn man beide innerhalb schlachtet, in welchem Falle eines untauglich u. zur Nutznießung verboten ist.</i><small>DAS EIGNE</small> F<small>LEISCH ENTHEBT</small><sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> Von der Veruntreuung; durch das Blutsprengen, wird das Fleisch den Priestern freigegeben u. vom Gesetze der Veruntreuung am Geheiligten enthoben.</i>, <small>SO ENTHEBT ES AUCH DAS</small> F<small>LEISCH DES ANDEREN</small><sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> Man begeht daran keine Veruntreuung mehr.</i>.
+
+Chapter 14
+
+<b>H</b>AT <small>MAN DIE</small> E<small>NTSÜNDIGUNGSKUH</small><sup class="footnote-marker">1</sup><i class="footnote"> Die sog. rote Kuh, cf. Num. 19,2ff.</i><small> AUSSERHALB IHRES</small> K<small>ELLERS</small><sup class="footnote-marker">2</sup><i class="footnote"> Eigentl. Kelter, Bezeichnung des Raumes, wo die rote Kuh ihren Stand hatte; ausführlichere Erklärung folgt weiter.</i><small> VERBRANNT, UND EBENSO WENN MAN DEN FORTZUSCHICKENDEN</small> S<small>ÜHNE</small><small>BOCK</small><sup class="footnote-marker">3</sup><i class="footnote"> Cf. Lev. 16,5ff.</i> <small>AUSSERHALB DARGEBRACHT HAT, SO IST MAN FREI,</small> DENN ES HEISST:<sup class="footnote-marker">4</sup><i class="footnote"> Lev. 17,4.</i><i>und es zum Eingänge des Offenbarungszeltes nicht hinbringt;</i> <small>WEGEN DESSEN ABER, DAS ZUM</small> E<small>INGANGE DES</small> O<small>FFENBARUNGSZELTES GEBRACHT ZU WERDEN NICHT GEEIGNET</small><sup class="footnote-marker">5</sup><i class="footnote"> Das nicht im Tempelhofe dargebracht wird.</i><small> IST, IST MAN NICHT SCHULDIG</small>.
+H<small>AT MAN EIN AKTIV ODER PASSIV ZUR</small> B<small>ESTIALITÄT, FÜR DEN</small> G<small>ÖTZENDIENST, ZUR</small> A<small>NBETUNG, ALS</small> H<small>URENGABE ODER ALS</small> H<small>UNDELOHN VERWANDTES</small> T<small>IER</small><small>, EINEN</small> M<small>ISCHLING, EIN</small> T<small>OTVERLETZTES ODER EINE</small> S<small>EITENGEBURT AUSSERHALB DARGEBRACHT, SO IST MAN FREI,</small> DENN ES HEISST:<sup class="footnote-marker">6</sup><i class="footnote"> Lev. 17,4.</i><i>vor der Wohnstätte des Herrn</i>;<small> WEGEN DESSEN ABER, DAS VOR DIE</small> W<small>OHNSTÄTTE DES</small> H<small>ERRN GEBRACHT ZU WERDEN NICHT GEEIGNET</small><sup class="footnote-marker">7</sup><i class="footnote"> Diese sind als Opfer untauglich.</i><small> IST, IST MAN NICHT SCHULDIG</small>. H<small>AT</small> <small>MAN</small> F<small>EHLERBEHAFTETE, EINERLEI OB DAUERND FEHLERBEHAFTET ODER</small> VORÜBERGEHEND FEHLERBEHAFTET, AUSSERHALB DARGEBRACHT, SO IST MAN FREI. R. Š<small>IMO͑N SAGT, SIND ES DAUERND</small> F<small>EHLERBEHAFTETE, SEI MAN FREI, UND SIND ES VORÜBERGEHEND</small> F<small>EHLERBEHAFTETE, SEI MAN WEGEN DES</small> V<small>ERBOTES</small><sup class="footnote-marker">8</sup><i class="footnote"> Da sie später dargebracht werden können; man verfällt jed. nicht der Ausrottungsstrafe, da sie gegenwärtig zur Opferung ungeeignet sind.</i><small> SCHULDIG</small>. H<small>AT MAN</small> T<small>URTELTAUBEN, DIE DAS</small> A<small>LTER NOCH NICHT ERREICHT</small><sup class="footnote-marker">9</sup><i class="footnote"> Cf. Hol. Fol. 22b.</i> <small>HABEN, ODER JUNGE</small> T<small>AUBEN, DIE DAS</small> A<small>LTER ÜBERSCHRITTEN</small><sup class="footnote-marker">10</sup><i class="footnote"> Cf. Hol. Fol. 22b.</i> <small>HABEN, AUSSERHALB GESCHLACHTET, SO IST MAN FREI</small>. R. Š<small>IMO͑N SAGT, WEGEN JUNGER</small> T<small>AUBEN, DIE DAS</small> A<small>LTER ÜBERSCHRITTEN HABEN, SEI MAN FREI, UND WEGEN</small> T<small>URTELTAUBEN, DIE DAS</small> A<small>LTER NOCH NICHT ERREICHT HABEN, ÜBERTRETE MAN EIN</small> V<small>ERBOT</small>. W<small>ENN EIN</small> V<small>IEH</small><small> MIT SEINEM</small> J<small>UNGEN</small><sup class="footnote-marker">11</sup><i class="footnote"> Es ist verboten ein Vieh samt seinem Jungen am selben Tage zu schlachten (cf. Lev. 22,28); ist eines geschlachtet worden, so darf das andere nicht am selben Tage als Opfer dargebracht werden.</i><small> AM SELBEN</small> T<small>AGE</small>, <small>ODER DEM DIE</small> D<small>ARBRINGUNGSZEIT NOCH FEHLT, SO ÜBERTRITT MAN, WIE</small> R. Š<small>IMO͑N SAGT, EIN</small> V<small>ERBOT</small>. R. Š<small>IMO͑N SAGTE NÄMLICH:</small> W<small>AS NACH</small> A<small>BLAUF EINER</small> Z<small>EIT DARGEBRACHT ZU WERDEN GEEIGNET IST, IST MIT EINEM</small> V<small>ERBOTE BELEGT, NICHT ABER MIT DER</small> A<small>USROTTUNG</small>. D<small>IE</small> W<small>EISEN ABER SAGEN, WAS NICHT MIT DER</small> A<small>USROTTUNG BELEGT IST, IST AUCH NICHT MIT EINEM</small> V<small>ERBOTE BELEGT</small>.
+D<small>EM DIE</small> D<small>ARBRINGUNGS</small><small>ZEIT NOCH FEHLT: SOWOHL</small> <small>DEM</small> O<small>PFER</small><sup class="footnote-marker">12</sup><i class="footnote"> Wenn es das erforderliche Alter noch nicht hat.</i> <small>SELBER ALS AUCH DEM</small> E<small>IGENTÜMER</small>. W<small>ELCHEN</small> E<small>IGENTÜMERN FEHLT DIE</small> D<small>ARBRINGUNGS</small><small>ZEIT</small>? M<small>ÄNNLICHEN ODER WEIBLICHEN</small> F<small>LUSSBEHAFTETEN, DER</small> W<small>ÖCHNERIN UND DEM</small> A<small>USSÄTZIGEN</small><sup class="footnote-marker">13</sup><i class="footnote"> Diese haben ihre Opfer nach Ablauf einer in der Schrift festgesetzten Zeit darzubringen.</i>. H<small>ABEN SIE IHRE</small> S<small>ÜNDOPFER UND IHRE</small> S<small>CHULDOPFER</small><sup class="footnote-marker">14</sup><i class="footnote"> Vor Eintritt der hierfür bestimmten Zeit.</i><small>AUSSERHALB DARGEBRACHT, SO SIND SIE FREI, WENN IHRE</small> B<small>RANDOPFER UND IHRE</small> H<small>EILSOPFER, SO SIND SIE SCHULDIG</small><sup class="footnote-marker">15</sup><i class="footnote"> Da diese als freiwillige Spende dargebracht werden können.</i>. W<small>ER AUSSERHALB DARBRINGT VON DEM</small> F<small>LEISCHE DES</small> S<small>ÜNDOPFERS, DEM</small> F<small>LEISCHE HOCHHEILIGER</small> O<small>PFER, DEM</small> F<small>LEISCHE MINDERHEILIGER</small> O<small>PFER, DEM</small> Z<small>URÜCKBLEIBENDEN DER</small> S<small>CHWINGEGARBE, DEN ZWEI</small> B<small>ROTEN</small><sup class="footnote-marker">16</sup><i class="footnote"> Cf. Lev. 23,10ff.</i><small>, DEN</small> S<small>CHAUBROTEN</small><sup class="footnote-marker">17</sup><i class="footnote"> Cf. Ex. 25,30.</i><small>UND DEM</small> Z<small>URÜCKGEBLIEBENEN DER</small> S<small>PEISOPFER,</small> ODER GIESST<sup class="footnote-marker">18</sup><i class="footnote"> Das Öl auf das Mehl zum Speisopfer; ebenso kommen auch die folgenden Verrichtungen bei der Herrichtung des Speisopfers vor.</i><small>, ZERBRÖCKELT, UMRÜHRT, SALZT, SCHWINGT, HERANBRINGT, DEN</small> T<small>ISCH ANRICHTET, DIE</small> L<small>AMPEN PUTZT, DEN</small> H<small>AUFEN ABHEBT ODER DAS</small> B<small>LUT AUFNIMMT, IST FREI</small>. D<small>IESERHALB IST MAN NICHT SCHULDIG WEGEN</small> D<small>IENSTVERRICHTUNG DURCH</small><small> EINEN</small> G<small>EMEINEN</small>, U<small>NREINHEIT</small>, F<small>EHLENS DER</small> A<small>MTSKLEIDER UND</small> N<small>ICHTWASCHENS DER</small> H<small>ÄNDE UND</small> F<small>ÜSSE</small><sup class="footnote-marker">19</sup><i class="footnote"> Vor Beginn des Tempeldienstes sind Hände u. Füße aus dem hierfür bestimmten Waschbecken zu waschen.</i>.
+B<small>EVOR DIE</small> W<small>OHNSTÄTTE</small><sup class="footnote-marker">20</sup><i class="footnote"> Das provisorische Heiligtum während der Wüstenwanderung u. vor Errichtung einer permanenten Gottesstätte; zuweilen auch mit ‘Zelt’ od. ‘Offenbarungszelt’ bezeichnet.</i><small>ERRICHTET WORDEN WAR</small>, <small>WAREN</small> P<small>RIVATALTÄRE ERLAUBT UND DER</small> D<small>IENST ERFOLGTE DURCH DIE</small> E<small>RSTGEBORENEN; NACHDEM DIE</small> W<small>OHNSTÄTTE ERRICHTET WORDEN WAR, WURDEN</small> P<small>RIVATALTÄRE VERBOTEN UND DER</small> D<small>IENST ERFOLGTE DURCH DIE</small> P<small>RIESTER</small>. H<small>OCHHEILIGES WURDE INNERHALB DER</small> V<small>ORHÄNGE UND</small> M<small>INDERHEILIGES IM GANZEN JISRAÉLITISCHEN</small> L<small>AGER GEGESSEN</small>.
+A<small>LS SIE NACH</small> G<small>ILGAL</small><sup class="footnote-marker">21</sup><i class="footnote"> Wo das Heiligtum nach dem Einzuge in das Jisraélland aufgeschlagen wurde.</i><small>KAMEN</small>, <small>WURDEN</small> P<small>RIVATALTÄRE WIEDERUM ERLAUBT;</small> H<small>OCHHEILIGES WURDE INNERHALB DER</small> V<small>ORHÄNGE UND</small> M<small>INDERHEILIGES AN JEDEM</small> O<small>RTE</small><sup class="footnote-marker">22</sup><i class="footnote"> Da es kein Lager mehr gab, vielmehr galt das ganze Land als jisraélitisches Lager.</i><small>GEGESSEN</small>.
+A<small>LS SIE NACH</small> Š<small>ILO KAMEN, WURDEN</small> P<small>RIVATALTÄRE ZURÜCK VERBOTEN</small>.  D<small>A WAR KEIN</small> G<small>EBÄLK, SONDERN EIN UNTEN AUS</small> S<small>TEINEN UND OBEN AUS</small> T<small>EPPICHEN BESTEHENDES</small> B<small>AUWERK</small><sup class="footnote-marker">23</sup><i class="footnote"> Das Heiligtum zu Šilo wird in der Schrift sowohl als ‘Zelt’ als auch als ‘Haus’ bezeichnet.</i><small>, DAS WAR DIE</small> R<small>UHESTÄTTE</small><sup class="footnote-marker">24</sup><i class="footnote"> Von der in der Schrift gesprochen wird; cf. Dt. 12,9.</i>. H<small>OCHHEILIGES WURDE INNERHALB DER</small> V<small>ORHÄNGE UND</small> M<small>INDERHEILIGES UND ZWEITER</small> Z<small>EHNT</small><sup class="footnote-marker">25</sup><i class="footnote"> Dieses Gesetz kam vorher, da das Land noch nicht aufgeteilt war, nicht zur Anwendung.</i><small>IM GANZEN</small> G<small>ESICHTSKREISE</small><sup class="footnote-marker">26</sup><i class="footnote"> Den man von Šilo aus sehen konnte.</i><small>GEGESSEN</small>.
+A<small>LS SIE NACH</small> N<small>OBH UND</small> G<small>IBEO͑N</small><sup class="footnote-marker">27</sup><i class="footnote"> Nach der Zerstörung des Heiligtums zu Silo.</i><small>KAMEN, WURDEN</small> P<small>RIVATALTÄRE WIEDER ERLAUBT;</small> H<small>OCHHEILIGES WURDE INNERHALB DER</small> V<small>ORHÄNGE UND</small> M<small>INDERHEILIGES IN ALLEN</small> S<small>TÄDTEN</small> J<small>ISRAÉLS GEGESSEN</small>.
+A<small>LS SIE NACH</small> J<small>ERUŠALEM KAMEN, WURDEN</small> P<small>RIVATALTÄRE ZURÜCK VERBOTEN, OHNE JEMALS WIEDER ERLAUBT WORDEN ZU SEIN</small>. D<small>IES WAR DER</small> E<small>RBBESITZ</small><sup class="footnote-marker">28</sup><i class="footnote"> Von der in der Schrift gesprochen wird; cf. Dt. 12,9.</i>. H<small>OCHHEILIGES WURDE INNERHALB DER</small> V<small>ORHÄNGE UND</small> M<small>INDERHEILIGES UND DER ZWEITE</small> Z<small>EHNT INNERHALB DER</small> S<small>TADTMAUER GEGESSEN</small>.
+H<small>AT MAN</small> <small>EINES VON</small><small> ALL DEN</small> O<small>PFERN ZUR</small> Z<small>EIT</small>, <small>WO</small> P<small>RIVATALTÄRE VERBOTEN WAREN, GEWEIHT UND ZUR</small> Z<small>EIT, WO</small> P<small>RIVATALTÄRE VERBOTEN WAREN, AUSSERHALB DARGEBRACHT, SO HAT MAN EIN</small> G<small>EBOT UND EIN</small> V<small>ERBOT ÜBERTRETEN UND SICH DER</small> A<small>USROTTUNG SCHULDIG GEMACHT;</small> HAT MAN SIE ZUR Z<small>EIT, WO</small> P<small>RIVATALTÄRE ERLAUBT WAREN, GEWEIHT UND ZUR</small> Z<small>EIT, WO</small> P<small>RIVATALTÄRE VERBOTEN WAREN, AUSSERHALB DARGEBRACHT</small>, <small>SO HAT MAN EIN</small> G<small>EBOT UND EIN</small> V<small>ERBOT ÜBERTRETEN UND SICH DER</small> A<small>USROTTUNG NICHT SCHULDIG GEMACHT; HAT MAN SIE ZUR</small> Z<small>EIT, WO</small> P<small>RIVATALTÄRE VERBOTEN WAREN, GEWEIHT UND ZUR</small> Z<small>EIT, WO</small> P<small>RIVATALTÄRE ERLAUBT WAREN, DARGEBRACHT, SO HAT MAN EIN</small> G<small>EBOT UND KEIN</small> V<small>ERBOT ÜBERTRETEN</small>.
+F<small>OLGENDE</small> O<small>PFER WURDEN</small><sup class="footnote-marker">29</sup><i class="footnote"> Zur Zeit, wo Privataltäre erlaubt waren.</i><small>IN DER</small> W<small>OHNSTÄTTE DARGEBRACHT:</small> O<small>PFER, DIE FÜR DIE</small> W<small>OHNSTÄTTE GEHEILIGT WORDEN WAREN;</small> G<small>EMEINDEOPFER WURDEN IN DER</small> W<small>OHNSTÄTTE UND</small> P<small>RIVATOPFER AUF</small> P<small>RIVATALTÄREN DARGEBRACHT</small>. W<small>AREN</small> P<small>RIVATOPFER FÜR DIE</small> W<small>OHNSTÄTTE GEHEILIGT WORDEN</small>, <small>SO WURDEN SIE IN DER</small> W<small>OHNSTÄTTE DARGEBRACHT; HAT MAN SIE AUF EINEM</small> P<small>RIVATALTAR DARGEBRACHT, SO WAR MAN FREI</small>. W<small>ELCHEN</small> U<small>NTERSCHIED GAB ES ZWISCHEN DEM</small> P<small>RIVATALTAR EINES EINZELNEN UND DEM</small> P<small>RIVATALTAR DER</small> G<small>EMEINDE?</small> D<small>AS</small> S<small>TÜTZEN, DAS</small> S<small>CHLACHTEN IN DER</small> N<small>ORDSEITE,</small> DAS B<small>LUT</small><small>SPRENGEN RINGS UM</small> <small>DEN</small> A<small>LTAR</small><small>, DAS</small> S<small>CHWINGEN</small><sup class="footnote-marker">30</sup><i class="footnote"> Von Brust u. Schenkel.</i><small>, DAS</small> H<small>ERANBRINGEN</small><sup class="footnote-marker">31</sup><i class="footnote"> Des Speisopfers zum Altar.</i> – R. J<small>EHUDA SAGT, BEI DEN</small> P<small>RIVATALTÄREN GAB ES KEINE</small> S<small>PEISOPFER</small>, – <small>DER</small> P<small>RIESTERDIENST</small><sup class="footnote-marker">32</sup><i class="footnote"> Daß der Dienst nur durch einen Priester erfolgen durfte.</i><small>, DIE</small> A<small>MTSKLEIDUNG, DIE</small> D<small>IENSTGERÄTE, DER ANGENEHME</small> D<small>UFT</small><sup class="footnote-marker">33</sup><i class="footnote"> Die Darbringung zu diesem Behufe; vgl. S. 5 Anm. 25 u. ob. Fol. 46b.</i><small>, DIE</small> T<small>EILUNG FÜR DIE</small> B<small>LUTSPRENGUNG</small><sup class="footnote-marker">34</sup><i class="footnote"> Der Altar war um die Mitte mit einem roten Striche umgeben; bei manchen Opfern erfolgte das Blutsprengen über u. bei manchen unter diesem.</i><small>UND DAS</small> W<small>ASCHEN DER</small> H<small>ÄNDE UND</small> F<small>ÜSSE</small><sup class="footnote-marker">35</sup><i class="footnote"> Dies alles war nur beim Altar der Gemeinde, nicht aber bei den privaten erforderlich.</i>. H<small>INSICHTLICH DER</small> F<small>RIST, DES</small> Ü<small>BRIGGEBLIEBENEN UND DER</small> U<small>NREINHEIT GLICHEN BEIDE EINANDER</small>.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Zevachim/English/William Davidson Edition - English.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Zevachim/English/William Davidson Edition - English.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..77d589aa75debdacd5f69ccfa6c30c881c6fcb43
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Zevachim/English/William Davidson Edition - English.txt	
@@ -0,0 +1,151 @@
+Mishnah Zevachim
+משנה זבחים
+William Davidson Edition - English
+https://korenpub.com/collections/the-noe-edition-koren-talmud-bavli-1
+
+Mishnah Zevachim
+
+
+
+Chapter 1
+
+<b>All slaughtered offerings that were slaughtered not for their own sake,</b> i.e., during the slaughtering the slaughterer’s intent was to sacrifice a different offering, <b>are fit,</b> and one may continue their sacrificial rites and partake of their meat where that applies. <b>But</b> these offerings <b>did not satisfy the obligation of the owner,</b> who is therefore required to bring another offering. This is the <i>halakha</i> with regard to all offerings <b>except for the Paschal offering and the sin offering.</b> In those cases, if the owner sacrificed them not for their own sake, they are unfit. But there is a difference between the two exceptions. <b>The Paschal offering</b> is unfit only when sacrificed not for its sake <b>at its</b> appointed <b>time,</b> on the fourteenth day of Nisan after noon, while <b>the sin offering</b> is unfit <b>any time</b> that it is sacrificed not for its sake. <b>Rabbi Eliezer says: The guilt offering too</b> is unfit when sacrificed not for its sake. According to his opinion, the correct reading of the mishna is: <b>The Paschal offering</b> is unfit only <b>at its</b> appointed <b>time,</b> while <b>the sin offering and the guilt offering</b> are unfit <b>at all times. Rabbi Eliezer said</b> in explanation: <b>The sin offering is brought for</b> performance of <b>a transgression and the guilt offering is brought for</b> performance of <b>a transgression. Just as a sin offering is unfit</b> when sacrificed <b>not for its sake, so too, the guilt offering is unfit</b> when sacrificed <b>not for its sake.</b>
+<b>Yosei ben Ḥoni says:</b> Not only are the Paschal offering and the sin offering unfit when slaughtered not for their sake, but also other offerings <b>that are slaughtered for the sake of a Paschal offering and for the sake of a sin offering are unfit.</b> <b>Shimon, brother of Azarya, says</b> that this is the distinction: With regard to all offerings, if <b>one slaughtered them for the sake of</b> an offering whose level of sanctity is <b>greater than theirs, they are fit;</b> if one slaughtered them <b>for the sake of</b> an offering whose level of sanctity is <b>less than theirs, they are unfit.</b> <b>How so? Offerings of the most sacred order,</b> e.g., sin offerings and burnt offerings, <b>that one slaughtered for the sake of offerings of lesser sanctity,</b> e.g., peace offerings, <b>are unfit. Offerings of lesser sanctity that one slaughtered for the sake of offerings of the most sacred order are fit.</b> Likewise, there is a distinction between different offerings of lesser sanctity. <b>The firstborn</b> animal <b>and the</b> animal <b>tithe that one slaughtered for the sake of a peace offering are fit,</b> as the sanctity of peace offerings is greater. <b>Peace offerings that one slaughtered for the sake of a firstborn</b> animal <b>or for the sake of</b> an animal <b>tithe are unfit.</b>
+With regard to <b>the Paschal offering that one slaughtered</b> on the <b>morning of</b> the <b>fourteenth</b> of Nisan, the day when the Paschal offering should be slaughtered in the afternoon, if he did so <b>not for its sake, Rabbi Yehoshua deems it fit as though it were slaughtered on the thirteenth</b> of Nisan. An animal consecrated as a Paschal offering that was slaughtered not at its designated time for the sake of a different offering is fit for sacrifice as a peace offering. <b>Ben Beteira deems it unfit as though it were slaughtered</b> in the <b>afternoon</b> of the fourteenth. <b>Shimon ben Azzai said: I received</b> a tradition <b>from seventy-two elders,</b> as the Sanhedrin deliberated and decided <b>on the day that they installed Rabbi Elazar</b> ben Azarya <b>at</b> the head of <b>the yeshiva</b> and ruled <b>that all the slaughtered offerings that are eaten that were slaughtered not for their sake are fit, but</b> these offerings <b>did not satisfy the obligation of the owner, except for the Paschal offering and the sin offering.</b> Based on that version, <b>ben Azzai added</b> to the <i>halakha</i> cited in the first mishna <b>only the burnt offering,</b> which is not eaten, <b>and the Rabbis</b> disagreed and <b>did not concede to him.</b>
+With regard to <b>the Paschal offering and the sin offering, where one slaughtered them not for their sake,</b> or where he <b>collected</b> their blood in a vessel, <b>conveyed</b> this blood to the altar, <b>or sprinkled</b> this blood on the altar <b>not for their sake, or</b> where he performed one of these sacrificial rites <b>for their sake and not for their sake, or not for their sake and for their sake,</b> in all these cases the offerings <b>are unfit.</b> <b>How</b> are these rites performed <b>for their sake and not for their sake?</b> In a case where one slaughtered the Paschal offering <b>for the sake of a Paschal offering and for the sake of a peace offering.</b> How are these rites performed <b>not for their sake and for their sake?</b> In a case where one slaughtered the Paschal offering <b>for the sake of a peace offering and for the sake of a Paschal offering.</b> The offering is unfit <b>because a slaughtered offering is disqualified</b> due to prohibited intent <b>in four matters: In</b> the performance of the sacrificial rites of <b>slaughtering</b> the animal, <b>in collecting</b> the blood, <b>in conveying</b> the blood, <b>and in sprinkling</b> the blood. <b>Rabbi Shimon deems</b> the offering <b>fit</b> if the prohibited intent was <b>during</b> the rite of <b>conveying</b> the blood, <b>as he would say: It is impossible</b> to sacrifice an offering <b>without slaughtering</b> the animal, <b>or without collection</b> of the blood, <b>or without sprinkling</b> the blood, <b>but it is possible</b> to sacrifice an offering <b>without conveying</b> the blood to the altar. How so? If one <b>slaughters</b> the animal <b>alongside the altar and sprinkles</b> the blood, the blood does not need to be conveyed. Therefore, the rite of conveying the blood is not significant enough to cause the offering to be disqualified due to prohibited intent while performing it. <b>Rabbi Eliezer says:</b> With regard to <b>one who conveys</b> the blood <b>in a situation where he is required to convey</b> it, prohibited <b>intent</b> while conveying it <b>disqualifies</b> the offering. If he conveys the blood <b>in a situation where he is not required to convey</b> it, prohibited <b>intent</b> while conveying it <b>does not disqualify</b> the offering.
+
+Chapter 2
+
+With regard to <b>all slaughtered offerings,</b> if the one <b>who collected their blood</b> was <b>a non-priest;</b> or a priest who was <b>an acute mourner,</b> i.e., one whose relative has died and has not yet been buried; or <b>one</b> who was ritually impure <b>who immersed that day</b> and is waiting for nightfall for the purification process to be completed; <b>or one who has not yet</b> brought <b>an atonement</b> offering, e.g., a <i>zav</i> or leper after the seventh day of the purification process; <b>or</b> a priest <b>lacking</b> the requisite priestly <b>vestments;</b> or one <b>who did not wash his hands and feet</b> from the water in the Basin prior to performing the Temple service; or <b>an uncircumcised</b> priest; or <b>a ritually impure</b> priest; or if the one who collected the blood was <b>sitting;</b> or if he was <b>standing</b> not on the floor of the Temple but <b>upon vessels,</b> or <b>upon an animal,</b> or <b>upon the feet of another,</b> he has <b>disqualified</b> the offering. If <b>he collected</b> the blood <b>with</b> his <b>left</b> hand, he <b>disqualified</b> the blood for offering. In this last case, <b>Rabbi Shimon deems</b> it <b>fit.</b> If <b>the blood spilled on the floor</b> before the priest managed to collect it into a vessel, <b>and</b> the priest then <b>collected it</b> from the floor into a vessel, it is <b>disqualified.</b> If the priest <b>placed</b> the blood <b>upon the ramp</b> leading up to the altar, or if he placed it on the wall of the altar in an area <b>that</b> is <b>not opposite the base</b> of the altar, i.e., in those parts of the altar where there is no foundation; or if <b>he placed</b> the blood <b>that is</b> to be <b>placed below</b> the red line that runs along the middle of the altar, e.g., the blood of a burnt offering, <b>above</b> the red line, <b>or</b> if he placed the blood <b>that is</b> to be <b>placed above</b> the red line, e.g., the blood of a sin offering, <b>below</b> the red line; <b>or</b> if he placed the blood <b>that is</b> to be <b>placed inside</b> the Sanctuary, i.e., on the golden altar or in the Holy of Holies, <b>outside</b> the Sanctuary on the external altar, <b>or</b> if he placed the blood <b>that is</b> to be <b>placed outside</b> the Sanctuary <b>inside</b> the Sanctuary, in all these cases the offering is <b>disqualified.</b> Nevertheless, <b>there is no</b> liability for <b><i>karet</i> for</b> one who partakes of these offerings.
+With regard to <b>one who slaughters the offering</b> with intent <b>to sprinkle its blood outside</b> the Temple <b>or</b> to sprinkle <b>part of its blood outside</b> the Temple, <b>to burn its sacrificial portions outside</b> the Temple <b>or</b> to burn <b>part of its sacrificial portions outside</b> the Temple, <b>to partake of its meat outside</b> the Temple <b>or</b> to partake of <b>an olive-bulk of its meat outside</b> the Temple, <b>or to partake of an olive-bulk of the skin of the tail outside</b> the Temple, in all of these cases the offering is <b>disqualified, and there is no</b> liability for <b><i>karet</i> for</b> one who partakes of it. But if one had intent <b>to sprinkle its blood the next day</b> or <b>part of its blood the next day, to burn its sacrificial portions the next day or</b> to burn <b>part of its sacrificial portions the next day, to partake of its meat the next day or</b> to partake of <b>an olive-bulk of its meat the next day, or to partake of an olive-bulk of the skin of the tail the next day,</b> the offering is <b><i>piggul</i>, and one is liable</b> to receive <b><i>karet</i> for</b> burning or partaking of <b>it.</b>
+<b>This is the principle:</b> With regard to <b>anyone who slaughters</b> the animal, <b>or who collects</b> the blood, <b>or who conveys</b> the blood, <b>or who sprinkles</b> the blood, with intent <b>to partake of an item whose</b> typical <b>manner</b> is such that one <b>partakes</b> of it, e.g., the meat of the offering, <b>or to burn an item whose</b> typical <b>manner</b> is such that one <b>burns</b> it on the altar, if his intent was to partake of or to burn the measure of <b>an olive-bulk outside its</b> designated <b>area,</b> the offering is <b>disqualified, but there is no</b> liability for <b><i>karet</i> for</b> burning or partaking of <b>it.</b> If his intent was to do so <b>beyond its</b> designated <b>time,</b> the offering is <b><i>piggul</i> and one is liable</b> to receive <b><i>karet</i> for</b> burning or partaking of <b>it, provided that the permitting factor,</b> the blood, <b>is sacrificed in accordance with its mitzva.</b>
+<b>How</b> is <b>the permitting factor sacrificed in accordance with its mitzva?</b> If one <b>slaughtered</b> the animal <b>in silence</b> with no specific intent, and <b>he collected and conveyed and sprinkled</b> the blood with intent to burn or partake of the offering <b>beyond its</b> designated <b>time; or</b> if one <b>slaughtered</b> it with intent to burn or partake of the offering <b>beyond its</b> designated <b>time, and he collected and conveyed and sprinkled</b> the blood <b>in silence; or</b> if one <b>slaughtered</b> the animal <b>and collected and conveyed and sprinkled</b> the blood with intent to burn or partake of the offering <b>beyond its</b> designated <b>time, that is</b> the case <b>where</b> one <b>sacrifices the permitting factor in accordance with its mitzva.</b> <b>How</b> is <b>the permitting factor not sacrificed in accordance with its mitzva?</b> If one <b>slaughtered</b> the animal with intent to burn it or partake of it <b>outside its</b> designated <b>area,</b> and <b>he collected and conveyed and sprinkled</b> the blood with intent to burn it or partake of it <b>beyond its</b> designated <b>time; or</b> if one <b>slaughtered</b> the animal with intent to burn it or partake of it <b>beyond its</b> designated <b>time,</b> and <b>collected and conveyed and sprinkled</b> the blood with intent to burn it or partake of it <b>outside its</b> designated <b>area; or</b> if one <b>slaughtered</b> the animal <b>and collected and conveyed and sprinkled</b> the blood with intent to burn it or partake of it <b>outside its</b> designated <b>area,</b> these are cases in which the permitting factor is not sacrificed in accordance with the mitzva. Similarly, in the case of <b>the Paschal offering and the sin offering that one slaughtered not for their sake, and</b> one <b>collected and conveyed and sprinkled</b> the blood with intent to burn it or partake of it <b>beyond its</b> designated <b>time; or</b> if one <b>slaughtered</b> the Paschal offering or sin offering with intent to burn it or partake of it <b>beyond its</b> designated <b>time,</b> and <b>he collected and conveyed and sprinkled</b> the blood <b>not for their sake; or that one slaughtered</b> the Paschal offering or sin offering <b>and collected and conveyed and sprinkled their blood not for their sake, that is</b> the case of an offering <b>whose permitting factor is not sacrificed in accordance with its mitzva.</b>
+If one performed one of the sacrificial rites with the intent <b>to eat an olive-bulk outside</b> its designated area and <b>an olive-bulk the next day,</b> or <b>an olive-bulk the next day</b> and <b>an olive-bulk outside</b> its designated area, or <b>half an olive-bulk outside</b> its designated area and <b>half an olive-bulk the next day,</b> or <b>half an olive-bulk the next day</b> and <b>half an olive-bulk outside</b> its designated area, the offering is <b>disqualified and there is no</b> liability for <b><i>karet</i> for</b> burning or partaking of <b>it.</b> <b>Rabbi Yehuda said</b> that <b>this is the principle:</b> In <b>any</b> case <b>where the intent</b> with regard to <b>the time preceded the intent</b> with regard to <b>the area,</b> the offering is <b><i>piggul</i> and one is liable</b> to receive <b><i>karet</i> for</b> burning or partaking of <b>it. And if the intent</b> with regard to <b>the area preceded the intent</b> with regard to <b>the time,</b> the offering is <b>disqualified and there is no</b> liability for <b><i>karet</i> for</b> burning or partaking of <b>it. And the Rabbis say:</b> In both <b>this</b> case <b>and that</b> case, the offering is <b>disqualified and there is no</b> liability for <b><i>karet</i> for</b> burning or partaking of <b>it.</b> If his intent was <b>to eat half an olive-bulk</b> and <b>to burn half an olive-bulk</b> not at the appropriate time or in the appropriate area, the offering is <b>fit because eating and burning do not join together.</b>
+
+Chapter 3
+
+With regard to <b>all</b> those <b>who are unfit</b> for Temple service <b>who slaughtered</b> an offering, <b>their slaughter is valid, as the slaughter</b> of an offering <b>is valid</b> <i>ab initio</i> when performed even <b>by non-priests, by women, by</b> Canaanite <b>slaves, and by ritually impure</b> individuals. <b>And</b> this is the <i>halakha</i> <b>even with</b> regard to <b>offerings of the most sacred order, provided that the ritually impure will not touch the flesh</b> of the slaughtered animal, thereby rendering it impure. <b>Therefore,</b> these unfit individuals can <b>disqualify</b> the offering <b>with</b> prohibited <b>intent,</b> e.g., if one of them intended to partake of the offering beyond its designated time or outside its designated area. <b>And</b> with regard to <b>all of them,</b> in a case <b>where they collected the blood</b> with the intent to offer it <b>beyond its</b> designated <b>time or outside its</b> designated <b>area, if there is blood of the soul</b> that remains in the animal, <b>the</b> priest <b>fit</b> for Temple service <b>should again collect</b> the blood and sprinkle it on the altar.
+If <b>the</b> priest <b>fit</b> for Temple service <b>collected</b> the blood in a vessel <b>and gave</b> the vessel <b>to an unfit</b> person, that person <b>should return</b> it <b>to the fit</b> priest. If the priest <b>collected</b> the blood in a vessel <b>in his right</b> hand <b>and moved</b> it <b>to his left</b> hand, <b>he should return</b> it <b>to his right</b> hand. If the priest <b>collected</b> the blood <b>in a sacred vessel and placed it in a non-sacred vessel, he should return</b> the blood <b>to a sacred vessel.</b> If the blood <b>spilled from the vessel onto the floor and he gathered it</b> from the floor, it is <b>valid.</b> If an unfit person <b>placed</b> the blood <b>upon the ramp</b> or on the wall of the altar <b>that</b> is <b>not opposite the base</b> of the altar, or if <b>he placed</b> the blood <b>that is</b> to be <b>placed below</b> the red line <b>above</b> the red line, <b>or</b> if he placed the blood <b>that is</b> to be <b>placed above</b> the red line <b>below</b> the red line, <b>or</b> if he placed the blood <b>that is</b> to be <b>placed inside</b> the Sanctuary <b>outside</b> the Sanctuary <b>or the</b> blood <b>that is</b> to be <b>placed outside</b> the Sanctuary <b>inside</b> the Sanctuary, then <b>if there is blood of the soul</b> that remains in the animal, <b>the</b> priest <b>fit</b> for Temple service <b>should again collect</b> the blood and sprinkle it on the altar.
+In the case of <b>one who slaughters an offering</b> with the intent <b>to eat,</b> beyond its designated time or outside its designated area, <b>an item whose</b> typical <b>manner</b> is such that one does <b>not partake</b> of it, e.g., the portions of the offering consumed on the altar, <b>or</b> with the intent <b>to burn,</b> beyond its designated time or outside its designated area, <b>an item whose</b> typical <b>manner</b> is such that one does <b>not burn</b> it on the altar, e.g., the meat of the offering, the offering is <b>fit, and Rabbi Eliezer deems</b> it <b>unfit.</b> One who slaughters an offering with the intent <b>to eat,</b> beyond its designated time or outside its designated area, <b>an item whose</b> typical <b>manner</b> is such that one does <b>partake</b> of it, <b>or</b> with the intent <b>to burn,</b> beyond its designated time or outside its designated area, <b>an item whose</b> typical <b>manner</b> is such that one does <b>burn</b> it on the altar, but his intent was to partake or burn <b>less than an olive-bulk,</b> the offering is <b>fit.</b> If his intent was <b>to eat half an olive-bulk and to burn half an olive-bulk</b> beyond its designated time or outside its designated area, the offering is <b>fit, because eating and burning do not join together.</b>
+In the case of <b>one who slaughters an offering</b> with the intent <b>to eat, beyond its</b> designated <b>time or outside its</b> designated <b>area, an olive-bulk from the hide, or from the gravy, or from the spices</b> that amass at the bottom of the pot together with small amounts of meat, <b>or from a tendon in the neck, or from the bones, or from the tendons, or from the horns, or from the hooves,</b> the offering is <b>fit and one is not liable</b> to receive <i>karet</i> <b>for it,</b> neither <b>due to</b> the prohibition of <b><i>piggul</i>,</b> if the sacrificial rites were performed with the intent to partake of the offering beyond its designated time, <b>nor</b> due to the prohibition of <b>leftover</b> meat beyond the designated time, <b>nor</b> due to the prohibition against partaking of the meat while <b>ritually impure.</b>
+In the case of <b>one who slaughters sacrificial</b> female animals with the intent <b>to eat</b> the <b>fetus</b> of those animals <b>or</b> their <b>placenta outside</b> the designated area, <b>he has not rendered</b> the offering <b><i>piggul</i>.</b> Likewise, in the case of <b>one who pinches doves,</b> i.e., slaughters them for sacrifice by cutting the napes of their necks with his fingernail, with the intent <b>to eat their eggs</b> that are still in their bodies <b>outside</b> the designated area, <b>he has not rendered</b> the offering <b><i>piggul</i>.</b> This is because the fetus, the placenta, and the eggs are not considered part of the body of the animal or the bird. For the same reason, one who consumes <b>the milk of sacrificial</b> female animals <b>or the eggs of doves is not liable</b> to receive <i>karet</i> <b>for</b> it, neither <b>due to</b> the prohibition of <b><i>piggul</i>, nor</b> due to the prohibition of <b><i>notar</i>, nor</b> due to the prohibition against partaking of the meat while <b>ritually impure.</b>
+If <b>one slaughters</b> the animal <b>in order to leave its blood or its sacrificial portions for the next day, or to remove them outside</b> the designated area, but not in order to sacrifice them the next day, <b>Rabbi Yehuda deems</b> the offering <b>unfit, and the Rabbis deem</b> it <b>fit.</b> In the case of one who slaughters the animal <b>in order to place</b> the blood <b>upon the ramp</b> or on the wall of the altar <b>that</b> is <b>not opposite the base</b> of the altar, <b>or</b> in order <b>to place</b> the blood <b>that is</b> to be <b>placed above</b> the red line <b>below</b> the red line, <b>or</b> to place the blood <b>that is</b> to be <b>placed below</b> the red line <b>above</b> the red line, <b>or</b> the blood <b>that is</b> to be <b>placed</b> <b>inside</b> the Sanctuary <b>outside</b> the Sanctuary, <b>or</b> the blood <b>that is</b> to be <b>placed outside</b> the Sanctuary <b>inside</b> the Sanctuary; and likewise, if he slaughtered the animal with the intent <b>that ritually impure</b> people <b>will partake of it,</b> or <b>that ritually impure</b> people <b>will sacrifice it,</b> or <b>that uncircumcised</b> people <b>will partake of it, or that uncircumcised</b> people <b>will sacrifice it;</b> and likewise, with regard to the Paschal offering, if he had intent during the slaughter <b>to break the bones of the Paschal offering,</b> or <b>to eat from</b> the meat of the Paschal offering <b>partially roasted, or to mix the blood of</b> an offering <b>with the blood of unfit</b> offerings, in all these cases, although he intended to perform one of these prohibited acts, some of which would render the offering unfit, the offering is <b>fit.</b> The reason is <b>that intent does not render</b> the offering <b>unfit except in</b> cases of intent to eat or to burn the offering <b>beyond its</b> designated <b>time and outside its</b> designated <b>area, and</b> in addition, <b>the Paschal offering and the sin offering</b> are disqualified by intent to sacrifice them <b>not for their sake.</b>
+
+Chapter 4
+
+<b>Beit Shammai say:</b> With regard to <b>all</b> the offerings <b>whose</b> blood is to be <b>placed on the external altar,</b> even those that require that the blood be sprinkled on two opposite corners of the altar so that it will run down each of its four sides, in a case <b>where</b> the priest <b>placed</b> the blood on the altar <b>with</b> only <b>one placement, he facilitated atonement. And in</b> the case of <b>a sin offering,</b> which requires four placements, one on each of the four corners of the altar, at least <b>two placements</b> are necessary to facilitate atonement. <b>And Beit Hillel say: Even</b> with regard to <b>a sin offering,</b> in a case <b>where</b> the priest <b>placed</b> the blood with <b>one placement, he facilitated atonement</b> after the fact. <b>Therefore,</b> since the priest facilitates atonement with one placement in all cases other than a sin offering according to Beit Shammai, and even in the case of a sin offering according to Beit Hillel, <b>if he placed the first</b> placement <b>in its proper manner, and the second</b> with the intent to eat the offering <b>beyond its</b> designated <b>time, he facilitated atonement.</b> Since the second placement is not indispensable with regard to achieving atonement, improper intent while performing that rite does not invalidate the offering. <b>And</b> based on the same reasoning, <b>if he placed the first</b> placement with the intent to eat the offering <b>beyond its</b> designated <b>time and</b> he placed <b>the second</b> placement with the intent to eat the offering <b>outside its</b> designated <b>area,</b> the second of which does not render an offering <i>piggul</i>, the offering is <b><i>piggul</i>,</b> an offering disqualified by improper intention, <b>and one is liable</b> to receive <b>excision from the World-to-Come [<i>karet</i>] for its</b> consumption. This is because the intent that accompanied the second placement does not supersede the <i>piggul</i> status of the offering.
+All this applies to those offerings whose blood is to be placed on the external altar. But with regard to <b>all</b> the offerings <b>whose</b> blood is to be <b>placed on the inner altar, if</b> the priest <b>omitted</b> even <b>one of the placements, it is as though he did not facilitate atonement. Therefore,</b> if <b>he placed all</b> the placements <b>in their proper manner, and one</b> placement <b>in an improper manner,</b> i.e., with the intent to eat the offering beyond its designated time, the offering is <b>disqualified,</b> as it is lacking one placement; <b>but there is no</b> liability for <b><i>karet</i> for</b> one who partakes of the offering, as the improper intention related to only part of the blood that renders the offering permitted for consumption, and an offering becomes <i>piggul</i> only when the improper intention relates to the entire portion of the offering that renders it permitted for consumption.
+<b>And these are</b> the <b>items for which one is not liable</b> to receive <i>karet</i> <b>due to</b> violation of the prohibition of <b><i>piggul</i>.</b> One is liable to receive <i>karet</i> only if he partakes of an item that was permitted for consumption or for the altar by another item. As for the items listed here, either nothing else renders them permitted for consumption or for the altar, or they themselves render other items permitted. They are as follows: <b>The handful</b> of flour, which permits consumption of the meal offering; <b>the incense,</b> which is burned in its entirety, without another item rendering it permitted for the altar; <b>the frankincense,</b> which is burned together with the handful of the meal offering; <b>the meal offering of priests,</b> from which no handful of flour is removed and which is burned in its entirety (see Leviticus 6:16); <b>the meal offering of</b> the <b>anointed priest,</b> which is sacrificed by the High Priest each day, half in the morning and half in the evening; <b>the blood,</b> which permits all the offerings; <b>and the libations that are brought by themselves</b> as a separate offering and do not accompany an animal offering; this is <b>the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say:</b> The same <i>halakha</i> applies <b>even</b> with regard to libations <b>that are brought with an animal</b> offering. With regard to <b>the <i>log</i> of oil</b> that accompanies the guilt offering <b>of</b> a recovered <b>leper, Rabbi Shimon says: One is not liable for</b> consuming <b>it due to</b> violation of the prohibition of <b><i>piggul</i>,</b> because it is not permitted by any other item. <b>And Rabbi Meir says: One is liable for</b> consuming <b>it due to</b> violation of the prohibition of <b><i>piggul</i>, as the blood of the guilt offering</b> of the leper <b>permits its</b> use, as only after the blood’s sacrifice is the oil sprinkled and given to the priests. <b>And</b> the principle is: With regard to <b>any</b> item <b>that has permitting factors, either for</b> consumption by <b>a person or for</b> burning on <b>the altar, one is liable for</b> eating <b>it due to</b> violation of the prohibition of <b><i>piggul</i>.</b>
+The mishna elaborates: <b>The burnt offering, its blood permits its flesh to</b> be burned on <b>the altar and its hide to</b> be used by <b>the priests. The bird burnt offering, its blood permits its flesh</b> and its skin <b>to</b> be burned on <b>the altar. The bird sin offering, its blood permits its meat for</b> consumption by <b>the priests. Bulls that are burned,</b> e.g., the bull for an unwitting communal sin, <b>and goats that are burned,</b> e.g., the goats sacrificed for an unwitting communal sin of idol worship, <b>their blood permits their sacrificial portions to be sacrificed</b> on the altar. <b>Rabbi Shimon says:</b> Those bulls and goats are not subject to <i>piggul</i> because their blood is presented in the Sanctuary, and in the case of <b>any</b> offering <b>whose</b> blood <b>is not</b> presented <b>on the external altar like</b> that of <b>a peace offering,</b> with regard to which the <i>halakha</i> of <i>piggul</i> was stated in the Torah, <b>one is not liable for</b> eating <b>it due to</b> violation of the prohibition of <b><i>piggul</i>.</b>
+With regard to <b>offerings</b> consecrated by <b>gentiles</b> for sacrifice to God, <b>one is not liable for</b> eating <b>them,</b> neither <b>due to</b> violation of the prohibition of <b><i>piggul</i></b> if the sacrificial rites were performed with the intent to eat the offering beyond its designated time, nor due to violation of the prohibition of <b><i>notar</i>, nor</b> due to violation of the prohibition against eating the meat while <b>ritually impure. And one who slaughters them outside</b> the Temple courtyard is <b>exempt;</b> this is <b>the statement of Rabbi Shimon. And Rabbi Yosei deems</b> him <b>liable.</b> Even with regard to those <b>items</b> enumerated in the previous mishna (42b) for <b>which one is not liable for</b> eating <b>them due to</b> violation of the prohibition of <b><i>piggul</i>,</b> e.g., the handful, the frankincense, and the incense, <b>one is,</b> nevertheless, <b>liable for</b> eating <b>them due to</b> violation of the prohibition of <b><i>notar</i>, and due to</b> violation of the prohibition against eating consecrated food while <b>ritually impure, except for the blood. Rabbi Shimon deems one liable for an item whose</b> typical <b>manner</b> is such that one <b>eats</b> it. <b>But</b> with regard to <b>the wood, the frankincense, and the incense, one is not liable for</b> eating <b>them due to</b> violation of the prohibition against eating a consecrated item while <b>ritually impure.</b>
+<b>The slaughtered offering is slaughtered for the sake of six matters,</b> and one must have all of these matters in mind: <b>For the sake of</b> the particular type of <b>offering</b> being sacrificed; <b>for the sake of the one who sacrifices</b> the offering; <b>for the sake of God; for the sake of</b> consumption by the <b>fires</b> of the altar; <b>for the sake of</b> the <b>aroma; for the sake of</b> the <b>pleasing</b> of God, i.e., in fulfillment of God’s will; <b>and,</b> in the cases of <b>a sin offering and a guilt offering, for the sake of</b> atonement for the <b>sin.</b> <b>Rabbi Yosei says: Even</b> in the case of <b>one who did not have in mind</b> to slaughter the offering <b>for the sake of any one of these,</b> the offering is <b>valid, as it is a stipulation of the court</b> that he should not state any intent <i>ab initio</i>. This is necessary <b>because the intent follows only the one performing the</b> sacrificial <b>rite,</b> and therefore if the one who slaughters the animal is not careful and states the wrong intent, the offering would be disqualified through his improper intent.
+
+Chapter 5
+
+<b>What is the location</b> of the slaughtering and consumption <b>of offerings?</b> The principle is that with regard to <b>offerings of the most sacred order, their slaughter</b> is <b>in the north</b> of the Temple courtyard. Specifically, with regard to <b>the bull and the goat of Yom Kippur, their slaughter</b> is <b>in the north and the collection of their blood in a service vessel</b> is <b>in the north, and their blood requires sprinkling between the staves</b> of the Ark in the Holy of Holies, <b>and upon the Curtain</b> separating the Sanctuary and Holy of Holies, <b>and on the golden altar.</b> Concerning all those sprinklings, failure to perform even <b>one placement of their</b> blood <b>disqualifies</b> the offering. As to <b>the remainder of the blood,</b> which is left after those sprinklings, a priest <b>would pour</b> it <b>onto the western base of the external altar. But if he did not place</b> the remainder of the blood on the western base, it does <b>not disqualify</b> the offering.
+With regard to <b>bulls that are burned and goats that are burned, their slaughter</b> is <b>in the north</b> of the Temple courtyard, <b>and the collection of their blood in a service vessel</b> is <b>in the north, and their blood requires sprinkling upon the Curtain</b> separating the Sanctuary and Holy of Holies, <b>and upon the golden altar,</b> and failure to perform even <b>one placement of their</b> blood <b>disqualifies</b> the offering. As for <b>the remainder of the blood</b> that is left after those sprinklings, a priest <b>would pour</b> it <b>onto the western base of the external altar, but if he did not pour</b> the remainder it does <b>not disqualify</b> the offering. <b>These,</b> the bull and the goat of Yom Kippur, <b>and those,</b> the bulls and the goats that are burned, <b>are</b> then <b>burned in the place of the ashes,</b> a place outside of Jerusalem where the priests would bring the ashes from the altar.
+These are the <i>halakhot</i> of <b>the communal and the individual sin offerings. These are the communal sin offerings: Goats of the New Moon and of the Festivals. Their slaughter</b> is <b>in the north</b> of the Temple courtyard, <b>and</b> the <b>collection of their blood in a service vessel</b> is <b>in the north, and their blood requires four placements on the four corners of the altar. How</b> did the priest do so? <b>He ascended the ramp</b> of the altar <b>and turned</b> right <b>to the surrounding ledge</b> and he continued east, <b>and he came to the southeast corner</b> and sprinkled the blood of the sin offering there and then to the <b>northeast</b> corner and sprinkled the blood there, and then to the <b>northwest</b> corner and sprinkled the blood there, and the <b>southwest</b> corner, where he performed the fourth sprinkling and descended from the altar. <b>He would pour the remainder of the blood on the southern base</b> of the altar. <b>And</b> the meat portions of the offering <b>are eaten within the curtains,</b> i.e., in the Temple courtyard, <b>by the males of the priesthood.</b> And they are eaten prepared <b>in any</b> form of <b>food</b> preparation, <b>on</b> the <b>day</b> the offering is sacrificed <b>and</b> during the <b>night</b> that follows, <b>until midnight.</b>
+<b>The burnt offering</b> is <b>an offering of the most sacred order. Its slaughter</b> is <b>in the north</b> of the Temple courtyard <b>and the collection of its blood in a service vessel</b> is <b>in the north, and its blood requires two placements that are four, and</b> it <b>requires flaying</b> of its carcass <b>and the cutting</b> of the sacrificial animal into pieces, <b>and</b> it is consumed <b>in its entirety,</b> with the exception of its hide, <b>by the fire</b> of the altar.
+These are the <i>halakhot</i> of <b>communal peace offerings and guilt offerings. These are guilt offerings: The guilt offering for robbery,</b> brought by one from whom another demanded payment of a debt and he denied it and took a false oath (see Leviticus 5:20–26); <b>the guilt offering for</b> unwitting <b>misuse</b> of consecrated property (see Leviticus 5:14–16); <b>the guilt offering of an espoused maidservant,</b> brought by one who engaged in sexual intercourse with a Canaanite maidservant betrothed to a Hebrew slave (see Leviticus 19:20–22); <b>the guilt offering of a nazirite</b> who became impure via contact with a corpse (see Numbers 6:12); <b>the guilt offering of a leper,</b> brought for his purification (see Leviticus 14:12); and <b>the provisional guilt offering,</b> brought by one who is uncertain as to whether he committed a sin that requires a sin offering (see Leviticus 5:17–18). Concerning all of these, <b>their slaughter</b> is <b>in the north</b> of the Temple courtyard <b>and collection of their blood in a service vessel</b> is <b>in the north, and their blood requires two placements that are four. And</b> the meat portions of the offering <b>are eaten within the curtains,</b> i.e., in the Temple courtyard, <b>by male priests.</b> And they are eaten prepared <b>in any</b> manner of <b>food</b> preparation, <b>on</b> the <b>day</b> the offering was sacrificed <b>and</b> during the <b>night</b> that follows, <b>until midnight.</b>
+<b>The thanks offering and nazirite’s ram</b> are <b>offerings of lesser sanctity. Their slaughter</b> is <b>anywhere in the</b> Temple <b>courtyard, and their blood requires two placements that are four, and they are eaten throughout the city</b> of Jerusalem, <b>by every person,</b> i.e., any ritually pure Jew, prepared <b>in any</b> manner of <b>food</b> preparation, <b>on</b> the <b>day</b> the offering was sacrificed <b>and</b> during the <b>night</b> that follows, <b>until midnight.</b> The status of the portion <b>that is separated from them</b> and given to the priests <b>is similar to theirs; but</b> the portion <b>that is separated is eaten by the priests, by their wives, and by their children, and by their slaves.</b>
+<b>Peace offerings</b> are <b>offerings of lesser sanctity. Their slaughter</b> is <b>anywhere in the</b> Temple <b>courtyard, and their blood requires two placements that are four, and they are eaten throughout the city</b> of Jerusalem, <b>by every person,</b> i.e., any ritually pure Jew, prepared <b>in any</b> manner of <b>food</b> preparation, <b>for two days and one night,</b> i.e., the day on which they are slaughtered, the following day, and the intervening night. The status of the portion <b>that is separated from them</b> and given to the priests <b>is similar to theirs; but</b> the portion <b>that is separated is eaten by the priests, by their wives, and by their children, and by their slaves.</b>
+<b>The firstborn</b> offering, <b>the</b> animal <b>tithe</b> offering, <b>and the Paschal offering are offerings of lesser sanctity. Their slaughter is anywhere in the</b> Temple <b>courtyard, and their blood requires one placement, provided that</b> the priest <b>places it</b> so that the blood goes <b>on the base</b> of the altar. The <i>halakha</i> <b>differs with regard to their consumption. The firstborn</b> offering <b>is eaten by the priests, and the</b> animal <b>tithe</b> offer-ing is eaten <b>by any person,</b> i.e., any ritually pure Jew. <b>And they are eaten throughout the city</b> of Jerusalem, prepared <b>in any</b> manner of <b>food</b> preparation, <b>for two days and one night. The Paschal offering is eaten only at night, and it is eaten only until midnight, and it is eaten only by its registrants,</b> i.e., those who registered in advance to partake of the offering, <b>and it is eaten only roasted,</b> not prepared in any other manner.
+
+Chapter 6
+
+It was taught in the previous chapter that offerings of the most sacred order are to be slaughtered in the northern section of the Temple courtyard. With regard to <b>offerings of the most sacred order that one slaughtered atop the altar, Rabbi Yosei says:</b> Their status is <b>as though they were slaughtered in the north,</b> and the offerings are therefore valid. <b>Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says:</b> The status of the area <b>from the halfway point of the altar and to the south</b> is <b>like</b> that of <b>the south,</b> and offerings of the most sacred order slaughtered in that area are therefore disqualified. The status of the area <b>from the halfway point of the altar and to the north</b> is <b>like</b> that of <b>the north.</b> <b>Handfuls were removed from the meal offerings in any place in the</b> Temple <b>courtyard and were consumed within</b> the area enclosed by <b>the curtains by males of the priesthood,</b> prepared <b>in any</b> form of <b>food</b> preparation that he chooses, e.g., roasted or boiled, <b>for</b> one <b>day and night, until midnight.</b>
+The sacrificial rite of <b>a bird sin offering would be performed at</b> the <b>southwest corner</b> of the altar. <b>And</b> if its sacrificial rite was performed <b>in any place</b> on the altar, the offering <b>was</b> deemed <b>valid; but that</b> corner <b>was its</b> designated <b>place. And</b> there were <b>three matters</b> for which the portion of <b>that corner below</b> the red line that served as the demarcation between the upper and lower portions of the altar <b>served</b> as the proper location, <b>and</b> there were <b>three</b> matters for which the portion of that corner <b>above</b> the red line served as their proper location. The following rites were performed <b>below</b> the red line: Sacrificing <b>a bird sin offering, and bringing</b> meal offerings <b>near</b> the altar before removal of the handful, <b>and</b> pouring out <b>the remaining blood.</b> <b>And</b> the following rites were performed <b>above</b> the red line: <b>The wine libation</b> that is brought together with animal offerings or as an offering by itself, <b>and the water</b> libation on the festival of <i>Sukkot</i>, <b>and</b> sacrificing <b>a bird burnt offering when</b> they were <b>numerous</b> and it was impossible to perform the rite <b>in the east,</b> i.e., the southeastern corner where the bird burnt offering was sacrificed.
+<b>All</b> those <b>who ascend</b> the ramp <b>to the altar ascend via</b> the <b>right</b> side of the ramp toward the southeast corner <b>and circle</b> the altar until reaching the southwest corner <b>and descend via</b> the <b>left</b> side of the ramp, <b>except for one who ascends for</b> one of <b>these three matters, where they would ascend</b> directly to the southwest corner of the altar, <b>and descend</b> by turning <b>on</b> their <b>heels</b> and retracing the path by which they ascended rather than circling the altar.
+The sacrifice of <b>the bird sin offering, how was it performed?</b> The priest <b>would pinch</b> off <b>the</b> bird’s <b>head</b> by cutting <b>opposite its nape</b> with his thumbnail <b>and</b> would <b>not separate</b> the bird’s head from its body. <b>And he sprinkles from its blood on the wall of the altar</b> below the red line. <b>The remaining blood would be squeezed out</b> from the body of the bird <b>on the base</b> of the altar. <b>The altar has only its blood and the entire</b> bird goes <b>to the priests</b> for consumption.
+The sacrifice of <b>the bird burnt offering, how was it performed?</b> The priest <b>ascended the ramp and turned to the surrounding ledge and came to</b> the <b>southeast corner</b> of the altar. He <b>would</b> then <b>pinch</b> off <b>the</b> bird’s <b>head</b> by cutting <b>at its nape</b> with his thumbnail <b>and separate</b> the bird’s head from its body, <b>and</b> would <b>squeeze out its blood on the wall of the altar. He took the head and neared the place of its pinching,</b> i.e., its nape, <b>to the altar</b> in order to squeeze the blood from the head. <b>He would</b> then <b>absorb</b> the remaining blood <b>with salt and throw</b> the head <b>onto the fire</b> on the altar. <b>He</b> then <b>arrived at the body and removed the crop and the feather</b> attached to it <b>and the innards that emerge with them and he tossed them to the place of the ashes. He</b> then <b>ripped</b> the bird lengthwise <b>and did not separate</b> the two halves of the bird; <b>but if he separated</b> them, the offering is <b>valid.</b> He would then <b>absorb</b> the remaining blood <b>with salt and throw</b> the body of the bird <b>onto the fire</b> on the altar.
+If <b>he neither removed the crop, nor the feather and the innards that emerge with them, nor absorbed</b> the blood <b>with salt,</b> with regard to <b>any</b> detail <b>that he changed in</b> the sacrificial rites <b>after he squeezed out its blood,</b> the offering is <b>valid.</b> If <b>he separated</b> the head from the body <b>in</b> sacrificing <b>the sin offering, or</b> if <b>he did not separate</b> the head from the body <b>in</b> sacrificing <b>the burnt offering,</b> the offering is <b>disqualified.</b> In a case where <b>he squeezed out the blood of the head and did not squeeze out the blood of the body, it is disqualified.</b> If he squeezed out the <b>blood of the body and did not squeeze out the blood of the head,</b> the offering is <b>valid.</b>
+In the case of <b>a bird sin offering that</b> the priest <b>pinched not for its sake,</b> or if <b>he squeezed out its blood not for its sake,</b> or if he did so <b>for its sake and</b> then <b>not for its sake, or not for its sake and</b> then <b>for its sake,</b> it is <b>disqualified,</b> like all other sin offerings that are disqualified when performed not for their sake (see 2a). <b>A bird burnt offering</b> sacrificed not for its sake is <b>valid;</b> it is <b>just that it did not satisfy the obligation of the owner.</b> With regard to <b>both a bird sin offering and a bird burnt offering where</b> the priest <b>pinched its nape or squeezed out its blood</b> with the intent <b>to partake of an item whose</b> typical <b>manner</b> is such that one <b>partakes</b> of it, <b>or to burn an item whose</b> typical <b>manner</b> is such that one <b>burns</b> it on the altar, <b>outside its</b> designated <b>area,</b> the offering is <b>disqualified.</b> But <b>there is no</b> liability to receive <b><i>karet</i> for</b> one who partakes of the offering. If his intent was to eat it or burn it <b>beyond its</b> designated <b>time,</b> the offering is <b><i>piggul</i> and</b> one is <b>liable</b> to receive <b><i>karet</i> for</b> partaking of the offering, <b>provided that the permitting factor,</b> the blood, <b>was sacrificed in accordance with its mitzva.</b> <b>How</b> is <b>the permitting factor sacrificed in accordance with its mitzva?</b> If one <b>pinched</b> the nape <b>in silence,</b> i.e., with no disqualifying intent, <b>and squeezed out</b> its <b>blood</b> with the intent to partake of the parts typically eaten or to burn the portions that are to be burned on the altar, <b>beyond its</b> designated <b>time; or</b> in the case of one <b>who pinched</b> with the intent to partake of the offering or burn it on the altar <b>beyond its</b> designated <b>time, and squeezed out</b> its <b>blood in silence; or</b> in the case of one <b>who pinched and squeezed out the blood</b> with the intent to partake of the offering or burn it on the altar <b>beyond its</b> designated <b>time, that is</b> the case of a bird offering <b>where</b> the <b>permitting factor is sacrificed in accordance with its mitzva.</b> <b>How</b> is <b>the permitting factor not sacrificed in accordance with its mitzva?</b> If the priest <b>pinched</b> the nape of the bird with the intent to partake of it or burn it <b>outside its</b> designated <b>area</b> and <b>squeezed out</b> its <b>blood</b> with the intent to partake of it or burn it <b>beyond its</b> designated <b>time, or</b> he <b>pinched</b> with the intent to partake of it or burn it <b>beyond its</b> designated <b>time and squeezed out</b> its <b>blood</b> with the intent to partake of it or burn it <b>outside its</b> designated <b>area, or</b> if the priest <b>pinched and squeezed out the blood</b> with the intent to partake of it or burn it <b>outside its</b> designated <b>area,</b> or in the case of <b>a bird sin offering where one pinched</b> its nape <b>not for its sake and squeezed out</b> its <b>blood</b> with the intent of consuming it or burning it <b>beyond its</b> designated <b>time, or</b> in a case <b>where he pinched</b> its nape with the intent to consume it or burn it <b>beyond its</b> designated <b>time and squeezed out</b> its <b>blood not for its sake, or</b> in a case <b>where he pinched</b> its nape <b>and squeezed out its blood not for its sake, that is</b> a case of a bird offering <b>whose permitting factor is not sacrificed in accordance with its mitzva.</b> If one pinched the nape of the bird and squeezed out its blood with the intent <b>to eat an olive-bulk</b> of the offering <b>outside</b> its designated area and <b>an olive-bulk the next day,</b> or <b>an olive-bulk the next day</b> and <b>an olive-bulk outside</b> its designated area, or <b>half an olive-bulk outside</b> its designated area and <b>half an olive-bulk the next day,</b> or <b>half an olive-bulk the next day</b> and <b>half an olive-bulk outside</b> its designated area, the offering is <b>disqualified and</b> it <b>does not include</b> liability to receive <b><i>karet</i>.</b> <b>Rabbi Yehuda</b> disagreed and <b>said</b> that <b>this is the principle: If the</b> improper <b>intent</b> with regard to <b>the time preceded the intent</b> with regard to <b>the area,</b> the offering is <b><i>piggul</i> and one is liable</b> to receive <b><i>karet</i> for</b> eating <b>it. And if the intent</b> with regard to <b>the area preceded the intent</b> with regard to <b>the time,</b> the offering is <b>disqualified and</b> it <b>does not include</b> liability to receive <b><i>karet</i>. And the Rabbis say:</b> In both <b>this</b> case where the intent with regard to time came first <b>and that</b> case where the intent with regard to area came first, the offering is <b>disqualified and</b> it <b>does not include</b> liability to receive <b><i>karet</i>.</b> If his intent was <b>to eat half an olive-bulk and to burn half an olive-bulk</b> not at the appropriate time or in the appropriate area, the offering is <b>valid, because eating and burning do not join together.</b>
+
+Chapter 7
+
+If the priest <b>sacrificed a bird sin offering</b> in its designated place <b>below</b> the red line, and he sacrificed it <b>according to the procedure of a sin offering</b> with pinching, i.e., cutting from the nape with a fingernail, and sprinkling, and he sacrificed it <b>for the sake of a sin offering,</b> the offering is <b>fit.</b> This is the manner in which a priest is to sacrifice a sin offering <i>ab initio</i>.  If the priest sacrificed the bird sin offering below the red line in the middle of the altar and <b>according to the procedure of a sin offering,</b> but he sacrificed it <b>for the sake of a burnt offering;</b> or if he sacrificed it <b>according to the procedure of a burnt offering,</b> even if he sacrificed it <b>for the sake of a sin offering;</b> or if he sacrificed it <b>according to the procedure of a burnt offering for the sake of a burnt offering;</b> in all these cases the sin offering is <b>disqualified.</b> If <b>one sacrificed</b> a bird sin offering <b>above</b> the red line <b>according to the procedure of any of</b> the offerings, it is <b>disqualified,</b> because he did not sacrifice it in its designated place.
+<b>A bird burnt offering that one sacrificed</b> in its designated place <b>above</b> the red line <b>according to the procedure of a burnt offering</b> and <b>for the sake of a burnt offering</b> is <b>fit.</b> This is the manner in which a priest is to sacrifice a burnt offering <i>ab initio</i>. If he sacrificed a bird burnt offering above the red line <b>according to the procedure of</b> the <b>burnt offering</b> but <b>for the sake of a sin offering,</b> the offering is <b>fit, but it did not satisfy the obligation of its owner.</b> If the priest sacrificed a bird burnt offering <b>according to the procedure of a sin offering for the sake of a burnt offering,</b> or <b>according to the procedure of a sin offering for the sake of a sin offering,</b> the offering is <b>disqualified.</b> If <b>he sacrificed it below</b> the red line <b>according to the procedure of any of</b> the offerings, it is <b>disqualified,</b> because he did not sacrifice it in its designated place.
+<b>And all of</b> the offerings enumerated in the previous mishna, even those that are disqualified and may not be eaten or sacrificed, still differ from carcasses of unslaughtered kosher birds in that they <b>do not render</b> one who swallows their meat <b>ritually impure</b> when the meat is <b>in the throat.</b> This is because the pinching of the napes of bird offerings, like the slaughter of animals, prevents them from assuming the status of a carcass. <b>But</b> nevertheless, since they are forbidden to the priests, one who derives benefit from any of <b>them</b> is liable for <b>misusing</b> consecrated property. This is the <i>halakha</i> in all cases <b>except for the bird sin offering that one sacrificed below</b> the red line <b>according to the procedure of</b> the <b>sin offering</b> and <b>for the sake of a sin offering.</b> Since it was sacrificed properly and it is permitted for priests to partake of a fit sin offering, there is no liability for misuse of consecrated property. 
+In the case of <b>a bird burnt offering that</b> one improperly <b>sacrificed below</b> the red line <b>according to the procedure of</b> the <b>sin offering,</b> and one did so <b>for the sake of a sin offering, Rabbi Eliezer says:</b> One who derives benefit from <b>it</b> is liable for <b>misusing</b> consecrated property, as it remains a burnt offering, whose meat is never permitted to the priests. <b>Rabbi Yehoshua says:</b> One who derives benefit from <b>it</b> is <b>not</b> liable for <b>misusing</b> consecrated property. Since the entire sacrificial process was conducted according to the procedure of a sin offering, the offering assumes the status of a sin offering in this regard. The mishna recounts the dispute between the <i>tanna’im</i>. <b>Rabbi Eliezer said: And if</b> in the case of <b>a sin offering that</b> was sacrificed <b>for its sake,</b> one is <b>not</b> liable for <b>misusing it,</b> and nevertheless, <b>when one changed its designation</b> and sacrificed it not for its sake, one is liable for <b>misusing it,</b> then in the case of <b>a burnt offering, where</b> one is liable for <b>misusing it</b> even when it was sacrificed <b>for its sake, when one changed its designation</b> and sacrificed it not for its sake <b>is it not right that</b> he is liable for <b>misusing it?</b> <b>Rabbi Yehoshua said to him: No,</b> that <i>a fortiori</i> inference is not correct, as <b>if you said with regard to a sin offering</b> for <b>which one changed its designation</b> and sacrificed it <b>for the sake of a burnt offering</b> that there is liability for misuse, this is reasonable, <b>because he changed its designation to an item for which there is</b> liability for <b>misuse. Would you say in</b> the case of <b>a burnt offering</b> for <b>which one changed its designation</b> and sacrificed it <b>for the sake of a sin offering</b> that there is liability for misuse, <b>as</b> in that case <b>he changed its designation to an item for which there is no</b> liability for its <b>misuse?</b> <b>Rabbi Eliezer said to him:</b> The case of <b>offerings of the most sacred order that one slaughtered in the south</b> of the Temple courtyard <b>and slaughtered for the sake of offerings of lesser sanctity, will prove</b> that the fact that one changed the offering’s designation to an item that is not subject to the <i>halakhot</i> of misuse is not a relevant factor. <b>As</b> in this case, one <b>changed their designation to an item that is not subject to</b> the <i>halakhot</i> of <b>misuse and,</b> nevertheless, one is liable for <b>misusing them. You too should not be puzzled about the burnt offering,</b> concerning which <b>even though one changed its designation to an item that is not subject to</b> the <i>halakhot</i> of <b>misuse,</b> the <i>halakha</i> is <b>that</b> one would be liable for <b>misusing it.</b> <b>Rabbi Yehoshua said to him: No,</b> that is no proof, as <b>if you said with regard to offerings of the most sacred order that one slaughtered in the south</b> of the Temple courtyard, <b>and slaughtered them for the sake of offerings of lesser sanctity,</b> that one is liable for misusing them, that is reasonable. The reason is <b>that</b> one who slaughtered them <b>changed their designation to an item for which there are both prohibited and permitted</b> elements as offerings of lesser sanctity. Although one is not liable for misuse of their flesh, after the blood is sprinkled one is liable for misuse of the portions consumed on the altar. <b>Would you say</b> the <i>halakha</i> is the same <b>in</b> the case of <b>a burnt offering</b> for <b>which one changed its designation to an item that</b> is <b>permitted in its entirety,</b> i.e., a bird sin offering, which is eaten by the priests and none of it is burned on the altar?
+ If a priest <b>pinched</b> it <b>with</b> the thumbnail of his <b>left</b> hand, <b>or</b> if he pinched it <b>at night,</b> or if <b>he slaughtered a non-sacred</b> bird <b>inside</b> the Temple courtyard <b>or a sacrificial</b> bird <b>outside</b> the Temple courtyard, in all these cases, although it is prohibited to consume these birds, <b>they do not render</b> one <b>ritually impure</b> when they are <b>in the throat,</b> as the halakhic status of pinching is like that of slaughtering. If <b>he pinched with a knife</b> and not with his thumbnail; or if <b>he pinched a non-sacred</b> bird <b>inside</b> the Temple courtyard <b>or a sacrificial</b> bird <b>outside</b> the Temple courtyard; or if he pinched <b>doves whose time</b> of fitness for sacrifice <b>has not</b> yet <b>arrived,</b> as they are too young to be sacrificed; <b>or if he</b> pinched <b>pigeons whose time</b> of fitness <b>has passed,</b> as they are too old; or if he pinched the nape of a fledgling <b>whose wing was withered,</b> or <b>whose eye was blinded, or whose leg was severed;</b> in all these cases, although the bird’s nape was pinched, <b>it renders</b> one who swallows it <b>ritually impure</b> when it is <b>in the throat.</b> <b>This is the principle:</b> The meat of <b>any</b> bird that was initially fit for sacrifice and <b>whose disqualification</b> occurred in the course of the service <b>in the sacred</b> Temple courtyard <b>does not render</b> one who swallows it <b>ritually impure</b> when it is <b>in the throat.</b> The meat of any bird <b>whose disqualification did not occur in the sacred</b> area, but rather was disqualified before the service began, <b>renders</b> one <b>ritually impure</b> when it is <b>in the throat.</b> With regard to <b>any</b> of those people <b>disqualified</b> from performing the Temple service <b>who pinched</b> the nape of a bird offering, <b>their pinching is not valid, but</b> the offering’s meat <b>does not render</b> one who swallows it <b>ritually impure</b> when it is <b>in the throat,</b> as would the meat of a kosher bird that was not ritually slaughtered.
+If the priest <b>pinched</b> the nape of the bird’s neck properly <b>and</b> then <b>it was found</b> to be <b>a <i>tereifa</i>,</b> and it was therefore disqualified from being sacrificed and forbidden for consumption by a priest, <b>Rabbi Meir says:</b> An olive-bulk of its meat <b>does not render</b> one who swallows it <b>ritually impure</b> when it is <b>in the throat,</b> as the pinching prevents it from assuming the status of a carcass. <b>Rabbi Yehuda says:</b> Its status is like any other carcass of an unslaughtered kosher bird, and its meat <b>renders</b> one who swallows it <b>ritually impure.</b> <b>Rabbi Meir said:</b> My opinion can be inferred <b><i>a fortiori</i>. If an animal carcass transmits impurity</b> to a person <b>through touching</b> it <b>and through carrying</b> it, and nevertheless the <b>slaughter of</b> an animal <b>purifies it,</b> even if it is <b>a <i>tereifa</i>, from its impurity,</b> i.e., its slaughter prevents it from assuming the impurity status of a carcass, then with regard to <b>a bird carcass, which</b> possesses a lesser degree of impurity, as it <b>does not transmit impurity</b> to a person <b>through touching</b> it <b>and through carrying</b> it, but only through swallowing it, <b>is it not logical that its slaughter should purify it,</b> even if it is <b>a <i>tereifa</i>, from its impurity?</b> And once it is established that slaughter renders a bird that is a <i>tereifa</i> pure, it can be inferred that <b>just as we found with regard to its slaughter that it renders</b> a bird <b>fit for consumption and purifies</b> a bird, even if it is <b>a <i>tereifa</i>, from its impurity, so too its pinching, which renders</b> a bird offering <b>fit with regard to consumption, should purify it,</b> even if it is <b>a <i>tereifa</i>, from its impurity.</b> <b>Rabbi Yosei says:</b> Although one can derive from the case of an animal that slaughter renders even a bird that is a <i>tereifa</i> pure, that derivation cannot be extended to pinching. The same restriction that applies to every <i>a fortiori</i> inference, namely, that a <i>halakha</i> derived by means of an <i>a fortiori</i> inference is no more stringent than the source from which it is derived, applies here: <b>It is sufficient</b> for the halakhic status of the carcass of a bird that is a <i>tereifa</i> to be <b>like</b> that of <b>the carcass of</b> an <b>animal</b> that is a <i>tereifa</i>; <b>its slaughter renders it pure, but its pinching</b> does <b>not.</b>
+
+Chapter 8
+
+<b>All the offerings that were intermingled with</b> animals from which deriving benefit is forbidden, e.g., <b>sin offerings</b> left to <b>die, or with an ox that</b> was sentenced to be <b>stoned, even</b> if the ratio is <b>one in ten thousand,</b> deriving benefit from them all is prohibited and <b>they all must die.</b> If the offerings <b>were intermingled with</b> animals whose sacrifice is forbidden but deriving benefit from them is not, the <i>halakha</i> is different. Examples of this are <b>an ox with which a transgression was performed,</b> which disqualifies it from being sacrificed as an offering, <b>or</b> an ox <b>that</b> is known to have <b>killed a person based on</b> the testimony of <b>one witness or based on</b> the admission of <b>the owner.</b> Had two witnesses testified, deriving benefit from the ox would have been prohibited. Additional examples include when an offering is intermingled <b>with an animal that copulated with a person; or an animal that was the object of bestiality;</b> or <b>with</b> an animal that was <b>set aside</b> for idol worship; <b>or</b> one that <b>was worshipped</b> as a deity; or <b>with</b> an animal that was given as <b>payment</b> to a prostitute <b>or</b> as the <b>price</b> of a dog, as it is written: “You shall not bring the payment of a harlot, or the price of a dog, into the house of the Lord your God” (Deuteronomy 23:19). Additional examples include an offering that was intermingled <b>with</b> an animal born of a mixture of <b>diverse kinds,</b> e.g., the offspring of a ram and a goat, <b>or with an animal with a wound that will cause it to die within twelve months [<i>tereifa</i>],</b> or <b>with</b> an animal <b>born by caesarean section.</b> In all these cases the animals that are intermingled <b>shall graze until they become unfit</b> for sacrifice <b>and</b> then <b>they shall be sold. And</b> from the money received in the sale, the owner <b>shall bring</b> another offering <b>of the monetary value of</b> the <b>highest-quality</b> animal <b>among them, of the same type</b> of offering that the intermingled offering was. The mishna continues: If sacrificial animals <b>were intermingled with unblemished, non-sacred</b> animals, which, if consecrated, are fit for sacrifice, <b>the non-sacred</b> animals <b>shall be sold for the purpose</b> of purchasing offerings <b>of the same type</b> as the offering with which they were intermingled.
+In a case where <b>sacrificial</b> animals were intermingled <b>with</b> other <b>sacrificial</b> animals, if it was an animal of one <b>type</b> of offering <b>with</b> animals of the same <b>type</b> of offering, <b>one shall sacrifice this</b> animal <b>for the sake of whoever is</b> its owner <b>and one shall sacrifice that</b> animal <b>for the sake of whoever is</b> its owner, and both fulfill their obligation. In a case where <b>sacrificial</b> animals were intermingled <b>with</b> other <b>sacrificial</b> animals, where an animal of one <b>type</b> of offering was intermingled <b>with</b> animals <b>not</b> of the same <b>type</b> of offering, e.g., two rams, where one is designated as a burnt offering and one as a peace offering, <b>they shall graze until they become unfit</b> for sacrifice <b>and</b> then <b>they shall be sold. And</b> from the money received in the sale, the owner <b>shall bring</b> another offering <b>of the monetary value of</b> the <b>highest-quality</b> animal <b>among them as this type</b> of offering, <b>and</b> another offering <b>of the monetary value of</b> the <b>highest-quality</b> animal <b>among them as that type</b> of offering, <b>and he will lose the additional</b> expense of purchasing two highest-quality animals, when he had sold only one highest-quality animal, <b>from his</b> own <b>assets.</b> In a case where sacrificial animals <b>were intermingled with a firstborn</b> offering <b>or with</b> an animal <b>tithe</b> offering, <b>they shall graze until they become unfit</b> for sacrifice <b>and they shall</b> both <b>be eaten as a firstborn</b> offering <b>or as</b> an animal <b>tithe</b> offering. <b>All</b> offerings <b>can become</b> indistinguishably <b>intermingled</b> with each other, <b>except for a sin offering and a guilt offering,</b> as the Gemara will explain.
+In the case of <b>a guilt offering that was intermingled with a peace offering, Rabbi Shimon says: Both of them should be slaughtered in the north</b> of the Temple courtyard, as a guilt offering must be slaughtered in the north while a peace offering may be slaughtered anywhere in the courtyard. <b>And</b> they both <b>must be eaten in accordance with</b> the <i>halakha</i> of <b>the</b> more <b>stringent of them,</b> i.e., the guilt offering, with the following <i>halakhot</i>: They may be eaten only in the courtyard rather than throughout Jerusalem; by male priests and not by any ritually pure Jew; and on the day they were sacrificed and the following night, and not on the day they were sacrificed, the following day, and the intervening night. The Rabbis <b>said to</b> Rabbi Shimon: One may not limit the time of the consumption of an offering, as <b>one may not bring sacrificial</b> animals <b>to the status of unfitness.</b> According to Rabbi Shimon’s opinion, the peace offering becomes leftover, <i>notar</i>, the morning after it is sacrificed, and not at the end of that day, as is the <i>halakha</i> concerning peace offerings. Rather, the owner shall wait until these animals become blemished, redeem them, and bring an offering of each type that is worth the monetary value of the higher-quality animal among them. The mishna adds: Even according to the opinion of the Rabbis, if <b>pieces</b> of the meat of one offering <b>were intermingled with pieces</b> of the meat of another offering, e.g., meat from <b>offerings of the most sacred order with</b> meat from <b>offerings of lesser sanctity;</b> or if pieces of meat from offerings <b>eaten for one day</b> and the following night were intermingled <b>with</b> pieces of meat from offerings <b>eaten for two days and</b> one <b>night,</b> since in that case the remedy with regard to offerings that were intermingled cannot be implemented, they both <b>must be eaten in accordance with</b> the <i>halakha</i> of <b>the</b> more <b>stringent of them.</b>
+In the case of <b>the limbs of a sin offering,</b> which are eaten by priests and may not be burned on the altar, <b>that were intermingled with the limbs of a burnt offering,</b> which are burned on the altar, <b>Rabbi Eliezer says:</b> The priest <b>shall place</b> all the limbs <b>above,</b> on the altar, <b>and I view the flesh</b> of the limbs <b>of the sin offering above</b> on the altar <b>as though they are</b> pieces of <b>wood</b> burned on the altar, and not as though they are an offering. <b>And the Rabbis say:</b> One should wait until <b>the form of</b> all the intermingled limbs <b>decays and they will</b> all <b>go out to the place of burning</b> in the Temple courtyard, where all disqualified offerings of the most sacred order are burned.
+In a case where <b>limbs</b> of burnt offerings fit for sacrifice were intermingled <b>with limbs of blemished</b> burnt offerings, <b>Rabbi Eliezer says:</b> Although all the limbs are unfit for sacrifice, <b>if the head of one of them was sacrificed all the heads shall be sacrificed,</b> as the head that was sacrificed is assumed to have been that of the unfit animal in the mixture. Likewise, if one sacrificed <b>the legs of one of them all the legs shall be sacrificed. And the Rabbis say: Even</b> if <b>all</b> the limbs <b>were sacrificed except for one of them,</b> there is a concern that the remaining limb is the unfit limb, which may not be sacrificed. Rather, all of the limbs <b>must go out to the place of burning</b> in the Temple courtyard.
+In the case of <b>blood</b> of an offering fit for sacrifice <b>that was mixed with water, if</b> the mixture <b>has the appearance of blood</b> it is <b>fit</b> for sprinkling on the altar, even though the majority of the mixture is water. If the blood <b>was mixed with</b> red <b>wine, one views</b> the wine <b>as though it is water.</b> If that amount of water would leave the mixture with the appearance of blood it is fit for presentation. And likewise if the blood <b>was mixed with the blood of</b> a non-sacred <b>domesticated animal or the blood of</b> a non-sacred <b>undomesticated animal, one considers</b> the non-sacred blood <b>as though it is water.</b> <b>Rabbi Yehuda says: Blood does not nullify blood.</b> Therefore, the priest presents the blood of the mixture on the altar.
+If blood fit for presentation <b>was mixed with the blood of unfit</b> offerings, there is no remedy. Therefore, the entire mixture <b>shall be poured into the drain</b> running through the Temple courtyard. Likewise, if blood fit for presentation was mixed <b>with blood of exudate,</b> i.e., that exudes from the neck after the initial spurt following its slaughter concludes, which is unfit for presentation, the entire mixture <b>shall be poured into the</b> Temple courtyard <b>drain. Rabbi Eliezer deems</b> this mixture <b>fit</b> for presentation. Even according to the first <i>tanna</i>, <b>if</b> the priest <b>did not consult</b> the authorities <b>and placed</b> the blood on the altar, the offering is <b>fit.</b>
+If <b>the blood of unblemished</b> offerings was mixed <b>with the blood of blemished</b> animals unfit for sacrifice, the entire mixture <b>shall be poured into the</b> Temple courtyard <b>drain.</b> This is the <i>halakha</i> when the fit and unfit blood were mixed in one vessel. By contrast, if <b>a cup</b> of the blood of a blemished offering was intermingled <b>with cups</b> of blood fit for offering and it is unclear which blood is in the cup, <b>Rabbi Eliezer says:</b> Although it is prohibited to present all the blood due to the uncertainty, <b>if</b> it happened that a priest already <b>sacrificed,</b> i.e., presented, <b>one cup,</b> the blood in <b>all</b> the other <b>cups shall be sacrificed,</b> as the blood that was presented is assumed to have come from the unfit cup in the mixture. <b>And the Rabbis say: Even</b> if the blood in <b>all</b> the cups <b>was sacrificed except for one of them,</b> the remaining blood <b>shall be poured into the</b> Temple courtyard <b>drain.</b>
+With regard to blood <b>that is</b> to be <b>placed below</b> the red line circumscribing the altar, e.g., blood of a burnt offering, a guilt offering, or a peace offering, <b>that was mixed with</b> blood <b>that is</b> to be <b>placed above</b> the red line, e.g., blood of a sin offering, <b>Rabbi Eliezer says:</b> The priest <b>shall</b> initially <b>place</b> the blood of the mixture <b>above</b> the red line for the sake of the sin offering, <b>and I view</b> the blood that was to be placed <b>below</b> that was in fact placed <b>above as though it is water, and</b> the priest shall <b>again place</b> blood from the mixture <b>below. And the Rabbis say:</b> It <b>shall</b> all <b>be poured into the</b> Temple courtyard <b>drain.</b> Even according to the Rabbis, <b>if</b> the priest <b>did not consult</b> the authorities <b>and placed</b> the blood above the red line, the offering is <b>fit,</b> and he should then place the remaining blood below the red line.
+In a case of the blood of an offering <b>that is</b> to be <b>placed</b> on the altar <b>with one placement that was mixed with</b> the blood of another offering <b>that is</b> to be <b>placed</b> on the altar <b>with one placement,</b> e.g., the blood of a firstborn offering with the blood of another firstborn offering or the blood of an animal tithe offering, the blood <b>shall be placed with one placement.</b> In a case of the blood of an offering that is to be placed on the altar with <b>four placements</b> that was mixed with the blood of another offering that is to be placed on the altar <b>with four placements,</b> e.g., the blood of a sin offering with that of another sin offering, or the blood of a burnt offering with that of a peace offering, the blood <b>shall be placed with four placements.</b> If the blood of an offering that is to be placed on the altar with <b>four placements</b> was mixed with the blood of an offering that is to be placed on the altar <b>with one placement, Rabbi Eliezer says:</b> The blood <b>shall be placed with four placements. Rabbi Yehoshua says:</b> The blood <b>shall be placed with one placement,</b> as the priest fulfills the requirement with one placement after the fact. <b>Rabbi Eliezer said to</b> Rabbi Yehoshua: According to your opinion, the priest <b>violates</b> the prohibition of: <b>Do not diminish,</b> as it is written: “All these matters that I command you, that you shall observe to do; you shall not add thereto, nor diminish from it” (Deuteronomy 13:1). One may not diminish the number of required placements from four to one. <b>Rabbi Yehoshua said to</b> Rabbi Eliezer: According to your opinion, the priest <b>violates</b> the prohibition of: <b>Do not add,</b> derived from the same verse. One may not add to the one required placement and place four. <b>Rabbi Eliezer said to</b> Rabbi Yehoshua: The prohibition of: <b>Do not add, is stated only</b> in a case <b>where</b> the blood <b>is by itself,</b> not when it is part of a mixture. <b>Rabbi Yehoshua said to</b> Rabbi Eliezer: Likewise, the prohibition of: <b>Do not diminish, is stated only</b> in a case <b>where</b> the blood <b>is by itself. And Rabbi Yehoshua also said: When you placed</b> four placements, <b>you transgressed</b> the prohibition of: <b>Do not add, and you performed a direct action. When you did not place</b> four placements but only one, although <b>you transgressed</b> the prohibition of: <b>Do not diminish, you did not perform a direct action.</b> An active transgression is more severe than a passive one.
+Blood <b>that is</b> to be <b>placed</b> on three locations <b>inside</b> the Sanctuary, i.e., between the staves, on the Curtain, and on the golden altar, <b>that was mixed with</b> blood <b>that is</b> to be <b>placed outside</b> the Sanctuary on the external altar in the Temple courtyard, has no remedy, as one may not change the location of the placement of the blood of one to fulfill his obligation with the other type of blood. Therefore, all the blood <b>shall be poured into the</b> Temple courtyard <b>drain.</b> If the priest, on his own initiative, <b>placed</b> the mixture of blood <b>outside</b> the Sanctuary <b>and again placed</b> the mixture of blood <b>inside</b> the Sanctuary, the offering is <b>fit.</b> If the priest, on his own initiative, placed the mixture of blood <b>inside</b> the Sanctuary <b>and again placed</b> the mixture of blood <b>outside</b> the Sanctuary, <b>Rabbi Akiva deems</b> the blood placed outside <b>disqualified, and the Rabbis deem</b> it <b>fit. As Rabbi Akiva says: Any blood</b> that is to be presented outside <b>that entered to atone in the Sanctuary is disqualified; but the Rabbis say:</b> That is the <i>halakha</i> with regard to the blood of an external <b>sin offering alone,</b> as it is written: “And any sin offering, whereof any of the blood is brought into the Tent of Meeting to atone in the Sanctuary, shall not be eaten” (Leviticus 6:23). <b>Rabbi Eliezer says:</b> The status of <b>a guilt offering</b> is like that of a sin offering <b>as well, as it is stated: “As is the sin offering, so is the guilt offering”</b> (Leviticus 7:7), i.e., there is one <i>halakha</i> for them. That is not the case with regard to the blood of other offerings.
+In the case of <b>a sin offering</b> whose blood placement is on the external altar <b>whose blood</b> the priest <b>collected in two cups,</b> if <b>one of them left</b> the Temple courtyard and was thereby disqualified, <b>the</b> cup that remained <b>inside</b> the courtyard is <b>fit</b> to be presented. If <b>one of the</b> cups <b>entered inside</b> the Sanctuary and was thereby disqualified, <b>Rabbi Yosei HaGelili deems</b> the blood <b>in the</b> cup that remained <b>outside</b> the Sanctuary, in the courtyard, <b>fit</b> to be presented, <b>and the Rabbis deem it disqualified</b> from being presented. <b>Rabbi Yosei HaGelili said</b> in support of his opinion: The <i>halakha</i> is that if one slaughters an offering with the intent that its blood be presented outside of the Temple courtyard, the offering is disqualified, but if his intention was that the blood be presented inside the Sanctuary, the offering is not disqualified. <b>Just as in</b> a case where part of the blood reached <b>a place where the intent</b> to present the blood there <b>disqualifies</b> the offering, i.e., <b>outside</b> the Temple courtyard, and yet when some of the blood is taken there it <b>does not render the</b> status of the <b>remaining</b> blood disqualified <b>like</b> that of blood that <b>leaves</b> the courtyard, so too, in a case where part of the blood reached <b>a place where the intent</b> to present the blood there <b>does not disqualify</b> the offering, i.e., <b>inside</b> the Sanctuary, <b>is it not logical that we will not deem</b> the status of <b>the remaining</b> blood <b>like</b> that of blood that <b>entered</b> the Sanctuary? The mishna continues: If all of the blood of a sin offering whose blood placement is on the external altar <b>entered</b> the Sanctuary <b>to atone</b> through sprinkling, <b>despite</b> the fact <b>that</b> the priest <b>did not</b> actually sprinkle the blood to <b>atone,</b> the offering is <b>disqualified;</b> this is <b>the statement of Rabbi Eliezer. Rabbi Shimon says:</b> The offering is disqualified <b>only when he atones</b> and sprinkles the blood in the Sanctuary. <b>Rabbi Yehuda says: If he took</b> the blood <b>into</b> the Sanctuary <b>unwittingly,</b> the blood remains <b>fit</b> to be presented. With regard to <b>all the blood disqualified</b> for presentation <b>that was placed on the altar, the frontplate effects acceptance only</b> for offerings sacrificed <b>that</b> are <b>ritually impure.</b> Although it is written with regard to the frontplate worn on the forehead of the High Priest: “And it shall be upon Aaron’s forehead, and Aaron shall bear the iniquity committed in the sacred matters” (Exodus 28:38), this does not apply to all disqualifications of offerings. This is <b>because the frontplate effects acceptance for</b> offerings sacri-ficed <b>that</b> are <b>ritually impure but does not effect acceptance for</b> offerings <b>that leave</b> the courtyard.
+
+Chapter 9
+
+Certain unfit items, once they have been placed on the altar, are nevertheless sacrificed. The mishna teaches: <b>The altar sanctifies</b> only items <b>that are suited to it.</b> The <i>tanna’im</i> disagree as to the definition of suited for the altar. <b>Rabbi Yehoshua says: Any</b> item <b>that is suited to</b> be consumed by <b>the fire</b> on the altar, e.g., burnt offerings and the sacrificial portions of other offerings, which are burned on the altar, <b>if it ascended</b> upon the altar, even if it is disqualified from being sacrificed <i>ab initio</i>, <b>it shall not descend.</b> Since it was sanctified by its ascent upon the altar, it is sacrificed upon it, <b>as it is stated: “It is the burnt offering on the pyre</b> upon the altar” (Leviticus 6:2), from which it is derived: <b>Just as</b> with regard to <b>a burnt offering, which is suited to</b> be consumed by <b>the fire</b> on the altar, <b>if it ascended it shall not descend, so too,</b> with regard to <b>any</b> item <b>that is suited to</b> be consumed by <b>the fire</b> on the altar, <b>if it ascended it shall not descend.</b> <b>Rabban Gamliel says:</b> With regard to <b>any</b> item <b>that is suited to</b> ascend upon <b>the altar,</b> even if it is not typically consumed, <b>if it ascended, it shall not descend,</b> even if it is disqualified from being sacrificed <i>ab initio</i>, <b>as it is stated: “It is the burnt offering on the pyre upon the altar,”</b> from which it is derived: <b>Just as</b> with regard to <b>a burnt offering, which is fit for the altar, if it ascended it shall not descend, so too, any</b> item <b>that is fit for the altar, if it ascended it shall not descend.</b> The mishna comments: <b>The difference between the statement of Rabban Gamliel and the statement of Rabbi Yehoshua is only</b> with regard to disqualified <b>blood and</b> disqualified <b>libations,</b> which are not consumed by the fire but do ascend upon the altar, <b>as Rabban Gamliel says: They shall not descend,</b> as they are fit to ascend upon the altar, <b>and Rabbi Yehoshua says: They shall descend,</b> as they are not burned on the altar. <b>Rabbi Shimon says:</b> Whether <b>the offering was fit and</b> the accompanying <b>libations</b> were <b>unfit,</b> e.g., if they became ritually impure or they were brought outside their designated area, or whether <b>the libations</b> were <b>fit and the offering</b> was <b>unfit,</b> rendering the accompanying libations unfit as well, and <b>even</b> if both <b>this and that were unfit, the offering shall not descend,</b> as it was sanctified by the altar, <b>but the libations shall descend.</b>
+<b>These</b> are the items that even if they were disqualified, <b>if they ascended</b> the altar <b>they shall not descend:</b> Blood, sacrificial portions, or limbs of a burnt offering, any of <b>which were left overnight</b> off the altar, <b>or that emerge</b> from the Temple courtyard, <b>or that</b> become <b>ritually impure, or</b> that came from an animal <b>that was slaughtered</b> with the intent to sacrifice it <b>beyond its</b> designated <b>time or outside its</b> designated <b>area, or</b> an offering <b>that</b> people <b>unfit</b> to perform the Temple service <b>collected and</b> then <b>sprinkled its blood.</b> <b>Rabbi Yehuda says:</b> In the case of a sacrificial animal <b>that was slaughtered at night, or</b> one <b>whose blood was spilled</b> on the floor of the Temple without its being collected in a vessel, <b>or</b> one whose <b>blood emerged outside the curtains,</b> i.e., outside the Temple courtyard: Even <b>if it ascended</b> upon the altar <b>it shall descend. Rabbi Shimon says:</b> In all these cases, if it ascended <b>it shall not descend, because its disqualification</b> occurred <b>in sanctity. As Rabbi Shimon says:</b> With regard to <b>any</b> unfit offering <b>whose disqualification</b> occurred <b>in sanctity,</b> i.e., in the course of the Temple service, <b>the sacred</b> area <b>renders</b> the offering <b>acceptable,</b> and if it ascended onto the altar it shall not descend. But with regard to any offering <b>whose disqualification</b> did <b>not</b> occur <b>in sanctity</b> but rather was unfit initially, <b>the sacred</b> area <b>does not render</b> the offering <b>acceptable.</b> 
+<b>And these are</b> the offerings <b>whose disqualification</b> did <b>not</b> occur <b>in sanctity: An animal that copulated with a person, and an animal that was the object of bestiality, and</b> an animal that was <b>set aside</b> for idol worship, <b>and</b> an animal that was <b>worshipped</b> as a deity, <b>and</b> an animal that was given as <b>payment</b> to a prostitute <b>or</b> as <b>the price</b> of a dog, <b>and</b> an animal born of a mixture of <b>diverse kinds, and an animal with a wound that will cause it to die within twelve months [<i>tereifa</i>], and</b> an animal <b>born by caesarean section, and blemished</b> animals. <b>Rabbi Akiva deems blemished</b> animals <b>fit</b> in the sense that if they ascended they shall not descend. <b>Rabbi Ḥanina, the deputy High Priest, says: My father would reject blemished</b> animals <b>from upon the altar.</b>
+Concerning those animals that, if they ascended, do not descend, <b>just as if they ascended</b> the altar <b>they shall not descend, so too, if they descended they shall not</b> then <b>ascend. And all of them that</b> if they ascend they do not descend, if <b>they ascended to the top of the altar alive they descend,</b> as an animal is fit for the altar only after it is slaughtered. <b>A burnt offering that ascended to the top of the altar alive shall descend,</b> as one does not slaughter an animal atop the altar <i>ab initio</i>. But if <b>one slaughtered</b> the animal <b>at the top of the altar, he should flay</b> it <b>and cut it into pieces in its place,</b> and it is not removed from the altar.
+<b>And these</b> are the items that <b>if they ascended</b> upon the altar <b>they descend,</b> because they are completely unfit for the altar: <b>The meat of offerings of the most sacred order,</b> i.e., a guilt offering and a sin offering, the meat of which is eaten by priests; <b>and the meat of offerings of lesser sanctity,</b> which is eaten by the owners; <b>and the surplus of the <i>omer</i></b> meal offering brought on the second day of Passover after the handful was removed and burned on the altar; <b>and the two loaves</b> meal offering brought on the festival of <i>Shavuot</i>; <b>and the shewbread; and the remainder of the meal offerings</b> after the handful was removed, which are all eaten by the priests; <b>and the incense</b> that ascended upon the external altar and not the golden altar where it should be burned. With regard to <b>the wool that is on the heads of the sheep</b> brought as burnt offerings, <b>and the hair that is in the beard of goats</b> that were sacrificed, <b>and the bones, and the tendons, and the horns, and the hooves: When they are attached</b> to the flesh of the offering <b>they shall ascend</b> upon the altar and be sacrificed with the offering, <b>as it is stated: “And the priest shall make the whole smoke</b> on the altar” (Leviticus 1:9). If <b>they separated</b> from the flesh of the offering <b>they shall not ascend, as it is stated: “And you shall offer your burnt offerings, the flesh and the blood”</b> (Deuteronomy 12:27), and nothing else.
+<b>And all of</b> those disqualified offerings with regard to which it was taught (84a) that if they ascended they do not descend, in a case <b>where they were dislodged from upon the altar,</b> the priest <b>does not restore</b> them to the altar. <b>And likewise,</b> with regard to <b>an ember that was dislodged from upon the altar,</b> the priest <b>does not restore</b> it to the altar. As for <b>limbs</b> of a fit burnt offering <b>that were dislodged from upon the altar,</b> if they were dislodged <b>before midnight,</b> the priest <b>should restore</b> them to the altar <b>and</b> one is liable for <b>misusing them.</b> But if they were dislodged <b>after midnight,</b> the priest <b>does not restore them and</b> one is <b>not</b> liable for <b>misusing them,</b> as one is not liable for misuse of consecrated property after it has fulfilled the purpose for which it was designated.
+With regard to unfit items that if they ascended do not descend, <b>just as the altar sanctifies</b> items <b>that are suited to it, so too, the ramp sanctifies</b> items that are suited to it. <b>Just as the altar and the ramp sanctify</b> items <b>that are suited to them, so too, the</b> service <b>vessels sanctify</b> items that are placed in them. The mishna elaborates on the <i>halakha</i> taught in the previous mishna (86a) that service vessels sanctify items placed in them. <b>The</b> service <b>vessels</b> used for <b>liquids sanctify</b> only <b>liquids</b> used in the service, <b>and</b> the service vessels that serve as <b>dry measures sanctify</b> only <b>dry</b> items used in the service. <b>The</b> service <b>vessels</b> used for <b>liquids do not sanctify dry</b> items, <b>and</b> the service vessels used for <b>dry</b> items <b>do not sanctify liquids.</b> With regard to <b>sacred vessels that were perforated, if one</b> continues to <b>utilize them</b> for a use <b>similar to the use for which they would utilize them</b> previously when <b>they</b> were <b>whole, they</b> continue to <b>sanctify</b> their contents. <b>And if not, they do not sanctify</b> their contents. <b>And all of</b> these vessels <b>sanctify</b> items <b>only</b> when they are <b>in the sacred</b> area, i.e., the Temple courtyard.
+
+Chapter 10
+
+<b>Any</b> offering <b>that is</b> more <b>frequent than another precedes the other</b> offering. Therefore, <b>the daily offerings precede the additional offerings,</b> which are sacrificed only on certain days. When Shabbat and the New Moon coincide, the <b>additional Shabbat offerings precede</b> the <b>additional New Moon offerings.</b> Likewise, the <b>additional New Moon offerings precede</b> the <b>additional New Year offerings.</b> The mishna cites the source for the principle that the frequent precedes the less frequent: <b>As it is stated</b> with regard to the additional offerings of the first day of Passover: <b>“Besides the burnt offering of the morning, which is for a daily burnt offering, you shall offer these”</b> (Numbers 28:23). The verse indicates that the daily offering is sacrificed first, and then the additional offerings are sacrificed.
+<b>Any</b> offering <b>that is</b> more <b>sacred than another precedes the other</b> offering. The mishna elaborates: If there is blood of a sin offering and blood of a burnt offering to be presented, <b>the blood of the sin offering precedes the blood of the burnt offering because it effects acceptance,</b> i.e., atonement, for severe transgressions punishable by <i>karet</i>. Likewise, if there are limbs of a burnt offering and portions of a sin offering to be burned on the altar, the burning of <b>the limbs of</b> the <b>burnt offering precedes the portions of</b> the <b>sin offering, because</b> the burnt offering <b>is entirely</b> burned <b>in the flames</b> on the altar, whereas only part of the sin offering is burned. Similarly, although both effect atonement, <b>a sin offering precedes a guilt offering due to</b> the fact <b>that its blood is placed on</b> the <b>four corners</b> of the altar and the remnants of its blood are poured <b>on the base</b> of the altar, whereas the blood of the guilt offering is sprinkled on only two corners of the altar. <b>A guilt offering precedes a thanks offering and</b> the <b>nazirite’s ram due to</b> the fact <b>that it is an offering of the most sacred order,</b> and the others are offerings of lesser sanctity. <b>A thanks offering and a nazirite’s ram precede a peace offering due to</b> the fact <b>that they are eaten for one day,</b> like offerings of the most sacred order, whereas a peace offering is eaten for two days, <b>and</b> the thanks offering and nazirite’s ram <b>require loaves</b> to be brought with them, four types with the thanks offering and two types with the nazirite’s ram. Sacrifice of <b>the peace offering precedes</b> sacrifice of <b>the firstborn</b> offering <b>due to</b> the fact <b>that</b> the peace offering <b>requires placing</b> the blood on the altar, in the form of two placements that are <b>four, and placing hands</b> on the head of the offering, <b>and libations, and the wavings of</b> the <b>breast and the thigh</b> by the priest and the owner; none of which is required for the firstborn offering. 
+<b>The firstborn</b> offering <b>precedes the</b> animal <b>tithe</b> offering <b>because it is sanctified from</b> the <b>womb,</b> i.e., unlike the animal tithe offering it does not require consecration, <b>and it is eaten by the priests,</b> whereas everyone may partake of the animal tithe offering. <b>The</b> animal <b>tithe</b> offering <b>precedes bird</b> offerings <b>due to</b> the fact <b>that it</b> requires <b>slaughtering,</b> whereas the bird’s nape is pinched; <b>and there are</b> two elements <b>of</b> the animal tithe offering that have the status of <b>offerings of the most sacred order: Its blood</b> that is presented on the altar <b>and its portions</b> that are burned on the altar, whereas with regard to bird offerings only the blood is presented on the altar. 
+<b>The bird</b> offerings <b>precede meal offerings due to</b> the fact <b>that they are types</b> whose <b>blood</b> is presented, and atonement is effected by the blood. The <b>meal offering of a sinner precedes a voluntary meal offering due to</b> the fact <b>that it comes</b> to atone <b>for a sin.</b> For the same reason the sacrifice of <b>the bird sin offering precedes</b> the sacrifice of <b>the bird burnt offering, and likewise with regard to its consecration,</b> the sin offering takes precedence. 
+<b>All the sin offerings</b> mandated <b>by the Torah take precedence over the guilt offerings,</b> as explained in the previous mishna (89a), <b>except for the guilt offering of a leper, because it comes to</b> render one <b>fit.</b> One who has been cured of leprosy must undergo a process through which he is rendered ritually pure before coming into contact with consecrated items. Although he must also bring a sin offering, his guilt offering is more central to that process of purification and therefore it takes precedence over the sin offering. <b>All the guilt offerings</b> mandated <b>by the Torah come</b> as rams <b>in their second year, and come worth</b> two <b>silver shekels, except for the guilt offering of a nazirite and the guilt offering of a leper, as they come</b> from sheep <b>in their</b> first <b>year, and do not</b> need to <b>come worth</b> two <b>silver shekels,</b> as they have no fixed value.
+<b>Just as</b> the more sacred offerings <b>precede</b> other offerings <b>with regard to their sacrifice,</b> as taught in the previous mishna (89a), <b>they</b> also <b>precede</b> the others <b>with regard to their consumption.</b> If one has <b>a peace offering from yesterday and a peace offering from today,</b> the peace offering <b>from yesterday precedes</b> the peace offering <b>from today.</b> If one has <b>a peace offering from yesterday</b> and <b>a sin offering or a guilt offering from today,</b> the <b>peace offering from yesterday precedes</b> the others; this is <b>the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say:</b> The <b>sin offering precedes</b> the peace offering, <b>due to</b> the fact <b>that it is an offering of the most sacred order.</b> Likewise, the guilt offering precedes the peace offering, as it is also of the most sacred order.
+<b>And</b> with regard to <b>all of</b> the offerings that are eaten, <b>the priests are permitted to alter</b> the manner of <b>their consumption</b> and eat them as they choose. Therefore, the priests are permitted <b>to eat them roasted, or boiled, or cooked,</b> and <b>to place in</b> the cooking pot <b>non-sacred spices or <i>teruma</i> spices.</b> This is <b>the statement of Rabbi Shimon. Rabbi Meir says: One may not place <i>teruma</i> spices in it,</b> so <b>that he will not bring the <i>teruma</i> to</b> a state <b>of disqualification.</b> Consumption of consecrated foods is permitted only for a limited period, after which they are disqualified and burned. Adding <i>teruma</i> spices might cause those spices to be similarly disqualified.
+<b>Rabbi Shimon said: If you saw oil that is being distributed in the Temple courtyard</b> for consumption by the priests and you seek to ascertain its nature, you <b>do not need to ask what it is. Rather,</b> it is <b>left over</b> from the oil <b>of the wafers of the meal offerings of Israelites</b> after they smeared a bit of oil on them, <b>or</b> it is left over from the <b><i>log</i> of oil of a leper</b> after a small amount of the oil was placed on him. <b>If you saw oil that is placed on the flames</b> of the altar in the manner of an offering, you <b>do not need to ask what it is. Rather,</b> it is <b>left over</b> from the oil <b>of the wafers of the meal offering of priests, or</b> it is the leftover oil from <b>the meal offering of the anointed priest,</b> which requires a great deal of oil and which is burned in its entirety on the altar. The mishna adds: One can-not say that the oil distributed to priests or burned on the altar was brought as a gift offering, <b>as one may not contribute oil</b> as a gift offering. <b>Rabbi Tarfon says: One may contribute oil</b> as a gift offering.
+
+Chapter 11
+
+In the case of <b>the blood of a sin offering</b> designated for presentation <b>that was sprayed on a garment, that</b> garment <b>requires laundering,</b> as is stated with regard to a sin offering: “And when any of its blood shall be sprinkled on a garment, you shall launder that on which it shall be sprinkled in a sacred place” (Leviticus 6:20). <b>Although the verse is speaking only of</b> sin offerings <b>that are eaten</b> and whose blood is presented on the outer altar, <b>as it is stated: “In a sacred place shall it be eaten”</b> (Leviticus 6:19), the principle is not exclusive to eaten sin offerings. With regard to the blood of <b>both</b> the sin offerings <b>that are eaten and the</b> sin offerings that are wholly burned and not eaten and whose blood is presented on the <b>inner</b> altar, garments sprayed with blood from each of these offerings <b>require laundering. As it is stated</b> at the start of that passage: “This is <b>the law of the sin offering”</b> (Leviticus 6:18), it is understood: There is <b>one law for all the sin offerings.</b>
+That is the <i>halakha</i> with regard to sin offerings fit for sacrifice. With regard to <b>a disqualified sin offering, its blood does not</b> cause a garment to <b>require laundering whether</b> the offering <b>had a period of fitness</b> when its blood was fit for presentation <b>or whether it did not have a period of fitness. Which</b> offering <b>is</b> the disqualified sin offering <b>that had a period of fitness?</b> It is one <b>that was left overnight</b> and then became disqualified; <b>or</b> it is one <b>that became ritually impure; or</b> it is one <b>that emerged</b> from of the Temple courtyard. <b>Which</b> offering <b>is</b> the disqualified sin offering <b>that did not have a period of fitness?</b> It is one <b>that was slaughtered</b> with the intent to eat it or present its blood <b>beyond its</b> designated <b>time or outside its</b> designated <b>area; or</b> it is one whose blood was <b>collected</b> by people <b>disqualified</b> for Temple service <b>and</b> they <b>sprinkled its blood.</b>
+If the blood of a sin offering <b>sprayed from the neck</b> of the animal <b>onto a garment,</b> the garment <b>does not require laundering.</b> If the blood was collected in a vessel and sprinkled on the altar and sprayed <b>from the corner or from the base</b> of the altar onto the garment, the garment <b>does not require laundering,</b> as the blood was already sprinkled and its mitzva was fulfilled. If the blood <b>spilled</b> from the neck <b>onto the floor</b> before it was collected in a vessel, <b>and</b> the priest <b>collected</b> the blood and it sprayed on a garment, the garment <b>does not require laundering.</b> It is <b>only</b> with regard to <b>blood that was received in</b> a sacred <b>vessel and is fit for sprinkling</b> that the garment <b>requires laundering.</b> Apropos laundering the blood of a sin offering from garments onto which it sprayed, the mishna discusses what is considered a garment. If the blood of a sin offering <b>sprayed onto the hide</b> of an animal <b>before it was flayed</b> from the animal, the hide <b>does not require laundering,</b> because its status is not that of a garment, which is susceptible to ritual impurity. If the blood sprayed onto the hide <b>after it was flayed, it requires laundering;</b> this is <b>the statement of Rabbi Yehuda.</b> <b>Rabbi Elazar says: Even</b> if the blood sprayed onto the hide <b>after it was flayed, it does not require laundering</b> until it is crafted into a vessel or garment that is actually susceptible to ritual impurity. This is the principle with regard to laundering: A garment must be laundered <b>only</b> in the <b>place</b> where <b>the blood</b> was sprayed, <b>and</b> only if it is <b>an item that is fit to become ritually impure, and</b> only if it is an item <b>fit for laundering.</b>
+With regard to <b>the garment</b> mentioned explicitly in the Torah, <b>and the sackcloth, and the hide, all</b> of these <b>require laundering. And the laundering</b> must be performed <b>in a sacred place,</b> the Temple courtyard, <b>and the breaking of an earthenware vessel</b> in which a sin offering was cooked must be performed <b>in a sacred place, and scouring and rinsing of a copper vessel</b> in which a sin offering was cooked must be performed <b>in a sacred place.</b> With regard to <b>this</b> matter, <b>a stringency</b> applies <b>to a sin offering</b> more <b>than</b> it applies to <b>offerings of the most sacred order.</b>
+With regard to <b>a garment</b> upon which the blood of a sin offering was sprayed <b>that went outside the curtains,</b> i.e., the Temple courtyard, before being laundered, the garment <b>reenters</b> the courtyard <b>and</b> one <b>launders it in a sacred place.</b> If the garment <b>became ritually impure outside the curtains,</b> one <b>tears</b> the garment in order to render it ritually pure, <b>enters</b> the courtyard with it, <b>and launders it in a sacred place.</b> With regard to <b>an earthenware vessel</b> in which a sin offering was cooked <b>that went outside the curtains,</b> the vessel <b>reenters</b> the courtyard <b>and</b> one <b>breaks it in a sacred place.</b> If the vessel <b>became ritually impure outside the curtains,</b> one <b>punctures</b> the vessel to render it ritually pure, <b>and</b> one <b>enters</b> the courtyard with it <b>and breaks it in a sacred place.</b>
+With regard to <b>a copper vessel</b> in which a sin offering was cooked <b>that went outside the curtains,</b> the vessel <b>reenters</b> the courtyard, <b>and</b> one <b>scours it and rinses it in a sacred place.</b> If the vessel <b>became ritually impure outside the curtains, one breaks</b> the vessel by boring a large hole in it to render it ritually pure <b>and enters</b> the courtyard with it <b>and scours and rinses it in a sacred place.</b>
+<b>Whether</b> with regard to a copper vessel <b>in which</b> one <b>cooked</b> the meat of an offering <b>or whether</b> with regard to one <b>into which</b> one <b>poured</b> the <b>boiling</b> meat of an offering, <b>whether</b> the meat is from <b>offerings of the most sacred order or whether</b> it is from <b>offerings of lesser sanctity,</b> such vessels <b>require scouring and rinsing. Rabbi Shimon says:</b> Vessels in which <b>offerings of lesser sanctity</b> were cooked or poured <b>do not require scouring and rinsing.</b> <b>Rabbi Tarfon says:</b> If one <b>cooked</b> a sin offering in a copper vessel <b>from the beginning of the</b> pilgrimage <b>Festival,</b> one <b>may cook in it</b> for <b>the entire</b> pilgrimage <b>Festival;</b> he need not scour and rinse the vessel after every use. <b>And the Rabbis say:</b> One may not continue using it in this manner; rather, one must perform <b>scouring and rinsing before</b> the end of the <b>period</b> during which <b>partaking</b> of the particular cooked offering is permitted. <b>Scouring</b> is <b>like the scouring of</b> the inside of <b>a cup,</b> the cleaning done when wine sticks to the cup, <b>and rinsing</b> is <b>like the rinsing of</b> the outside of <b>a cup. Scouring</b> is performed <b>with hot</b> water, <b>and rinsing with cold</b> water. With regard to <b>the spit and the</b> metal <b>grill [<i>askela</i>],</b> one <b>purges them in hot water.</b>
+If one <b>cooked in</b> one vessel <b>sacrificial</b> meat <b>and non-sacred</b> meat, <b>or</b> the meat of <b>offerings of the most sacred order and</b> the meat of <b>offerings of lesser sanctity,</b> the status of the food depends upon the taste of the stringent substance. <b>If there is</b> enough <b>of</b> the more sacred meat <b>to impart flavor</b> to the less sacred or non-sacred meat, then <b>the lenient</b> components of the mixtures must <b>be eaten in accordance with</b> the restrictions of <b>the stringent</b> components <b>therein,</b> insofar as who may partake of them, as well as the time when and the place where they may be eaten. <b>And</b> the copper vessels in which the lenient components were cooked <b>do not require scouring and rinsing, and</b> the lenient components <b>do not disqualify</b> pieces of meat <b>through contact.</b> With regard to these principles, the lenient components do not assume the status of the stringent components. In the case of a fit <b>wafer that touched</b> an unfit <b>wafer or a piece</b> of sacrificial meat that touched an unfit <b>piece</b> of sacrificial meat, <b>neither all the wafers nor all the pieces</b> of meat <b>are forbidden. No</b> part is <b>forbidden other than</b> that which is <b>in the place where</b> the item <b>absorbed</b> taste from the unfit wafers or pieces.
+
+Chapter 12
+
+A priest who was ritually impure <b>who immersed that day</b> and is waiting for nightfall for the purification process to be completed, <b>and</b> a priest <b>who has not yet</b> brought <b>an atonement</b> offering to complete the purification process, e.g., a <i>zav</i> and a leper who did not bring their requisite atonement offerings, who are not yet permitted to partake of sacrificial meat, <b>do not receive a share of sacrificial</b> meat along with the other members of the patrilineal priestly family serving in the Temple that day, in order <b>to partake</b> of it <b>in the evening</b> after the offerings were sacrificed, even though after nightfall he would be permitted to partake of the offerings. A priest who is <b>an acute mourner,</b> i.e., if one of his relatives for whom he is obligated to mourn died that day, is permitted to <b>touch</b> sacrificial meat, as he is not ritually impure. <b>But he may not sacrifice</b> offerings, <b>and he does not receive a share</b> of sacrificial meat in order <b>to partake</b> of it <b>in the evening.</b> <b>Blemished</b> priests, <b>whether</b> they are <b>temporarily blemished</b> or <b>whether</b> they are <b>permanently blemished, receive a share and partake</b> of the offerings with their priestly brethren, <b>but do not sacrifice</b> the offerings. The principle is: <b>Any</b> priest <b>who is unfit for the service</b> that specific day <b>does not receive a share of the</b> sacrificial <b>meat, and anyone who has no</b> share <b>of the meat has no</b> share <b>in the hides</b> of the animals, to which the priests are entitled as well. <b>Even</b> if the priest was <b>ritually impure</b> only <b>at the time of the sprinkling of the blood</b> of the offering <b>and</b> he was <b>pure at the time of the burning of</b> the <b>fats</b> of that offering, he still <b>does not receive a share of the meat, as it is stated: “He that sacrifices the blood of the peace offerings and the fat, from among the sons of Aaron, shall have the right thigh for a portion”</b> (Leviticus 7:33). One who cannot sprinkle the blood does not receive a share in the meat.
+In the case of <b>any</b> burnt offering <b>for which the altar did not acquire its flesh,</b> e.g., if it was disqualified prior to the sprinkling of its blood, the <b>priests did not acquire its hide, as it is stated</b> with regard to the burnt offering: “And the priest that sacrifices <b>a man’s burnt offering,</b> the priest shall have to himself the hide of the burnt offering that he has sacrificed” (Leviticus 7:8), indicating that the priest acquires only the hide of <b>a burnt offering that satisfied</b> the obligation <b>of a man.</b> Nevertheless, in a case of <b>a burnt offering that was slaughtered not for its sake</b> but for the sake of another offering, <b>although it did not satisfy</b> the obligation <b>of the owner, its hide</b> goes <b>to the priests.</b> In addition, although the verse states: “A man’s burnt offering,” in the case of <b>both the burnt offering of a man and the burnt offering of a woman, their hides</b> go <b>to the priests.</b>
+<b>The hides of offerings of lesser sanctity</b> belong <b>to the owners; the hides of offerings of the most sacred order</b> belong <b>to the priests.</b> The right of priests to hides of offerings of the most sacred order is derived via <b>an <i>a fortiori</i></b> inference: <b>If</b> for <b>a burnt offering, for which</b> the priests <b>do not acquire its flesh,</b> as it is burned in its entirety, <b>they acquire its hide,</b> then for other <b>offerings of the most sacred order, for which</b> the priests <b>acquire its flesh, is it not right that they should acquire its hide?</b> And <b>there is no</b> room to contend that the <b>altar will prove</b> that this is not a valid inference, as it acquires the flesh of a burnt offering but not its hide, <b>since it does not have</b> the right to the <b>hide</b> of an offering <b>in any place.</b>
+If <b>any offerings</b> of the most sacred order <b>were disqualified prior to their flaying, their hides do not</b> go <b>to the priests;</b> rather, they are burned together with the flesh in the place of burning. If they were disqualified <b>after their flaying, their hides</b> go <b>to the priests. Rabbi Ḥanina, the deputy High Priest, said: In</b> all <b>my days, I never saw a hide going out to the place of burning.</b> <b>Rabbi Akiva said: From the statement of</b> Rabbi Ḥanina, the deputy High Priest, <b>we learned that</b> in a case where <b>one flays the firstborn</b> offering, <b>and</b> the animal is later <b>discovered to have a wound that would have caused it to die within twelve months [<i>tereifa</i>],</b> the <i>halakha</i> is <b>that the priests may derive benefit [<i>sheye’otu</i>] from its hide. And the Rabbis say:</b> The claim: <b>We did not see, is no proof; rather,</b> if after flaying it is discovered that the animal was unfit before it was flayed, the hide <b>goes out to the place of burning.</b>
+With regard to <b>bulls that are burned,</b> i.e., the bull of Yom Kippur, the bull of the anointed priest, and the bull brought for an unwitting communal sin, which are burned after their blood is sprinkled and their sacrificial portions burned on the altar, <b>and goats that are burned,</b> i.e., the goat of Yom Kippur and the goat brought for the unwitting communal transgression of the prohibition against idol worship, <b>when they are burned in accordance with their mitzva, they are burned in the place of the ashes</b> (see Leviticus 4:12) outside of Jerusalem, <b>and they render</b> the <b>garments</b> of the priests who tend to their burning <b>impure</b> (see Leviticus 4:25). <b>And if</b> these offerings <b>are not burned in accordance with their mitzva</b> because they were disqualified, and offerings that are disqualified are also burned, <b>they are burned in the place of</b> burning in <b>the <i>bira</i>, and they do not render</b> the <b>garments</b> of the priests who tend to their burning <b>impure.</b>
+The priests <b>would carry</b> the bulls and the goats that are burned suspended <b>on poles.</b> When <b>the first</b> priests, carrying the front of the pole, <b>emerged outside the wall of the</b> Temple <b>courtyard and the latter</b> priests <b>did not</b> yet <b>emerge, the first</b> priests <b>render</b> their <b>garments impure, and the latter</b> priests <b>do not render</b> their <b>garments impure until they emerge.</b> When both <b>these and those</b> priests <b>emerged, they render</b> their <b>garments impure. Rabbi Shimon says: They do not render</b> their <b>garments impure,</b> as this <i>halakha</i> applies only to those who burn the offerings. And even then their garments do not become ritually impure <b>until the fire is ignited in the majority of</b> the offerings. Once <b>the flesh is</b> completely <b>scorched,</b> with no moisture remaining, <b>one who</b> then <b>burns</b> the remains <b>does not render</b> his <b>garments impure.</b>
+
+Chapter 13
+
+<b>One who slaughters</b> an offering outside the Temple courtyard <b>and one who offers</b> it <b>up outside</b> the Temple courtyard is <b>liable for the slaughter and liable for</b> the <b>offering up,</b> as each act involves an independent prohibition. If done intentionally, he is liable to receive excision from the World-to-Come [<i>karet</i>] for each act, and if done unwittingly, he is liable to bring a sin offering for each act. <b>Rabbi Yosei HaGelili says:</b> If <b>he slaughtered</b> an offering <b>inside</b> the courtyard <b>and</b> then <b>offered</b> it <b>up outside</b> the courtyard, he is liable. But if <b>he slaughtered</b> it <b>outside,</b> thereby rendering it unfit, <b>and</b> then <b>he offered</b> it <b>up outside,</b> he is <b>exempt</b> for the offering up, <b>as he offered up only an item</b> that is <b>unfit,</b> and one is liable only for offering up an item that is fit to be offered up inside the Temple. The Rabbis <b>said to him:</b> According to your reasoning, <b>even</b> in a case where <b>he slaughters</b> it <b>inside and offers</b> it <b>up outside,</b> he should be exempt, <b>since</b> the moment <b>that he took it outside</b> the courtyard, he thereby <b>rendered it unfit.</b> Yet, in such a case, he is certainly liable for offering it up. So too, one who slaughters an offering outside and then offers it up outside is liable.
+<b>One who is ritually impure who ate</b> sacrificial food, <b>whether</b> it was <b>ritually impure sacrificial</b> food <b>or ritually pure sacrificial</b> food, is <b>liable</b> to receive <i>karet</i> if he did so intentionally and to bring a sliding-scale offering if he did so unwittingly. <b>Rabbi Yosei HaGelili says: An impure</b> person <b>who ate pure</b> sacrificial food is <b>liable. But an impure</b> person <b>who ate impure</b> sacrificial food is <b>exempt, as he merely ate an impure item,</b> and the prohibition against eating sacrificial food while one is impure applies only to pure sacrificial food. The Rabbis <b>said to him:</b> According to your logic, this <i>halakha</i> would apply <b>even</b> in a case of <b>an impure</b> person <b>who ate</b> what had been <b>pure</b> sacrificial food, because <b>once he touched it, he</b> thereby <b>rendered it ritually impure.</b> Yet, in such a case, he is certainly liable for eating it. So too, an impure person who ate impure sacrificial food is liable. <b>And a pure</b> person <b>who ate impure</b> sacrificial food is <b>exempt, as</b> one is <b>liable</b> for eating sacrificial food in impurity <b>only due to</b> the <b>impurity of</b> one’s <b>body,</b> but not due to the impurity of the food.
+There is <b>a greater stringency with regard to slaughtering</b> outside the Temple courtyard <b>than with regard to offering up</b> outside, <b>and</b> there is a greater stringency <b>with regard to offering up</b> outside <b>than with regard to slaughtering</b> outside. The mishna elaborates: The <b>greater stringency with regard to slaughtering</b> outside is <b>that one who slaughters</b> an offering outside the Temple courtyard even <b>for</b> the sake of <b>an ordinary</b> purpose, not for the sake of God, is <b>liable. But one who offers up</b> an offering outside the courtyard <b>for</b> the sake of <b>an ordinary</b> purpose is <b>exempt.</b> The <b>greater stringency with regard to offering up</b> outside is that <b>two</b> people <b>who grasped a knife and</b> together <b>slaughtered</b> an offering outside the courtyard are <b>exempt.</b> But if two <b>grasped a limb</b> from an offering <b>and</b> together <b>offered</b> it <b>up</b> outside, they are <b>liable.</b> If one unwittingly <b>offered up</b> part of an offering outside the courtyard <b>and then</b> in a different lapse of awareness <b>offered up</b> other parts of that offering <b>and then</b> again, in another lapse of awareness, <b>offered up</b> yet other parts, he is <b>liable</b> to bring a sin offering <b>for each</b> act of <b>offering up;</b> this is <b>the statement of Rabbi Shimon. Rabbi Yosei says:</b> He is <b>liable</b> to bring <b>only one</b> sin offering. Rabbi Yosei adds: <b>And</b> one is <b>liable</b> for offering up an offering outside the courtyard <b>only once he offers</b> it <b>up at the top of an altar</b> that was erected there. <b>Rabbi Shimon says: Even</b> if <b>he offered</b> it <b>up on a rock or on a stone,</b> not an altar, he is <b>liable.</b>
+With regard to <b>both fit sacrificial</b> animals, <b>and unfit sacrificial</b> animals <b>whose disqualification occurred in sanctity,</b> i.e., in the course of the Temple service, <b>and one sacrificed them outside</b> the Temple courtyard, he is <b>liable.</b> <b>One who offers up outside</b> the courtyard <b>an olive-bulk</b> made up <b>of</b> the flesh of <b>a burnt offering and of</b> its <b>sacrificial portions</b> is <b>liable.</b> If there is <b>a meal offering</b> from <b>which a handful was not removed, and one sacrificed it outside</b> the Temple courtyard, he is <b>exempt</b> from liability, because until the handful is actually removed it is not fit to be burned on the altar inside the Temple. But if a priest <b>took a handful from it and</b> then <b>returned its handful into</b> the remainder of the meal offering, <b>and one sacrificed</b> the entire mixture <b>outside</b> the courtyard, he is <b>liable,</b> as once the handful has been removed it is fit to be burned on the altar inside the Temple, and one is liable for offering it up outside even though it is mixed into the remainder. With regard to <b>the handful</b> of a meal offering, <b>the frankincense, the incense, the meal offering of priests, the meal offering of</b> the <b>anointed priest, and the meal offering</b> brought with the <b>libations</b> that accompany animal offerings, in a case <b>where one sacrificed</b> even <b>an olive-bulk from</b> any <b>one of these,</b> which should be sacrificed on the altar, <b>outside</b> the Temple, he is <b>liable,</b> as the burning of an olive-bulk is considered a proper burning. <b>Rabbi Eliezer deems</b> him <b>exempt unless he sacrifices the whole of</b> any one of these items outside the Temple. <b>But</b> Rabbi Eliezer concedes that with regard to <b>any of them that one sacrificed inside</b> the courtyard <b>but left over an olive-bulk from them and</b> then <b>sacrificed that</b> olive-bulk <b>outside</b> the courtyard, he is <b>liable.</b> <b>And</b> with regard to <b>any of these</b> offerings <b>that were lacking any amount,</b> if <b>one sacrifices it outside</b> the courtyard, he is <b>exempt.</b>
+<b>One who sacrifices sacrificial</b> meat, which is eaten, <b>and sacrificial portions,</b> i.e., those that are to be burned on the altar, <b>outside</b> the courtyard, is <b>liable</b> for the sacrifice of the sacrificial portions. But he is not liable for sacrificing the meat. If there is <b>a meal offering</b> from <b>which a handful was not removed, and one sacrificed it outside</b> the Temple courtyard, he is <b>exempt</b> from liability, because until the handful is actually removed it is not fit to be burned on the altar inside the Temple. But if a priest <b>took a handful from it and</b> then <b>returned its handful into</b> the remainder of the meal offering, <b>and one sacrificed</b> the entire mixture <b>outside</b> the courtyard, he is <b>liable,</b> as once the handful has been removed it is fit to be burned on the altar inside the Temple, and one is liable for offering it up outside even though it is mixed into the remainder.
+The burning of both the handful and the frankincense permits the consumption of the remainder of the meal offering by the priests. With regard to <b>the handful and the frankincense,</b> in a case <b>where one sacrificed</b> only <b>one of them outside</b> the Temple courtyard, he is <b>liable. Rabbi Eliezer exempts</b> from liability one who burns only one of them <b>until he</b> also <b>sacrifices the second.</b> Since the remainder of the meal offering becomes permitted only once both have been burned, he considers each one alone to be an incomplete offering, and he holds one is not liable for sacrificing only one of them. Rabbi Eliezer concedes that if one sacrificed <b>one inside</b> the courtyard <b>and one outside</b> the courtyard, he is <b>liable.</b> The burning of two bowls of frankincense permits the consumption of the shewbread. With regard to the <b>two bowls of frankincense,</b> in a case <b>where one sacrificed</b> only <b>one of them outside</b> the courtyard, he is <b>liable. Rabbi Eliezer exempts</b> from liability one who burns only one of them <b>until he</b> also <b>sacrifices the second,</b> since the shewbread becomes permitted only once both bowls of frankincense are burned. Rabbi Eliezer concedes that if one sacrificed <b>one inside</b> the courtyard <b>and one outside</b> the courtyard, he is <b>liable.</b> <b>One who sprinkles part of</b> the <b>blood</b> of an offering, e.g., one sprinkling instead of four, <b>outside</b> the Temple courtyard is <b>liable. Rabbi Elazar says: So too, one who pours as a libation water</b> consecrated for the libation <b>of the festival</b> of <i>Sukkot</i>, <b>during the Festival, outside</b> the courtyard, is <b>liable. Rabbi Neḥemya says:</b> For the <b>remainder of the blood</b> of an offering that was supposed to be poured at the base of the altar and <b>that</b> instead <b>one sacrificed outside</b> the courtyard, one is <b>liable.</b> 
+<b>One who pinches</b> the nape of <b>a bird</b> offering <b>inside</b> the Temple courtyard <b>and</b> then <b>offers</b> it <b>up outside</b> the courtyard is <b>liable.</b> But if <b>one pinched</b> its nape <b>outside</b> the courtyard <b>and</b> then <b>offered</b> it <b>up outside</b> the courtyard he is <b>exempt,</b> as pinching the nape of a bird outside the courtyard is not considered valid pinching. <b>One who slaughters,</b> with a knife, <b>a bird</b> offering <b>inside</b> the courtyard <b>and offers</b> it <b>up outside</b> the courtyard is <b>exempt,</b> as slaughtering a bird offering in the Temple courtyard disqualifies it as an offering. But if one <b>slaughtered</b> a bird offering <b>outside</b> the courtyard <b>and</b> then <b>offered</b> it <b>up outside,</b> he is <b>liable.</b> <b>Evidently, the manner of its preparation inside</b> the courtyard, i.e., pinching, effects <b>its exemption outside</b> the courtyard, and <b>the manner of its preparation outside</b> the courtyard, i.e., slaughter, effects <b>its exemption inside</b> the courtyard. <b>Rabbi Shimon says:</b> With regard to <b>any</b> act of killing an animal concerning <b>which,</b> when it was performed <b>outside</b> the courtyard, one is <b>liable for</b> subsequently offering <b>it</b> up outside the courtyard, one is also <b>liable for</b> having <b>offered</b> the animal <b>up outside</b> the courtyard after performing <b>a similar</b> act of killing <b>inside</b> the courtyard. This is the <i>halakha</i> <b>except with regard to one who slaughters</b> a bird <b>inside</b> the courtyard <b>and offers</b> it <b>up outside</b> the courtyard; he is exempt.
+ With regard to <b>a sin offering where one collected its blood in one cup,</b> if he first <b>placed</b> its blood on an altar <b>outside</b> the courtyard <b>and then placed</b> the remaining blood on the altar <b>inside</b> the courtyard, or if he first placed its blood on the altar <b>inside</b> the courtyard <b>and then placed</b> the remaining blood on an altar <b>outside</b> the courtyard, in both cases he is <b>liable</b> for placing the blood outside the courtyard, <b>as</b> the blood in <b>its entirety is fit</b> to be placed on the altar <b>inside</b> the courtyard. If <b>one collected its blood in two cups</b> and <b>placed</b> the blood from <b>both of them</b> on the altar <b>inside</b> the courtyard he is <b>exempt</b> as he acted appropriately. If he placed the blood from <b>both of them</b> on an altar <b>outside</b> the courtyard, he is <b>liable,</b> as both are fit to be placed inside. If he first placed the blood from <b>one</b> cup <b>inside and</b> then placed the blood from the other <b>one outside,</b> he is <b>exempt.</b> By using the blood of the first cup to perform the mitzva of placing the blood on the altar, he thereby rendered the blood in the second cup unfit to be placed on the altar; therefore, there is no liability for placing it on an altar outside. If he first placed the blood from <b>one</b> cup <b>outside and</b> then placed the blood from the other <b>one inside,</b> he is <b>liable for the external</b> placement as that blood was fit to be placed inside, <b>and the internal</b> placement <b>atones</b> for the transgression for which the sin offering was brought. <b>To what is this matter comparable?</b> It is comparable <b>to</b> a case where one <b>separated</b> an animal for <b>his sin offering and it was lost, and he separated another</b> animal <b>in its place, and thereafter, the first</b> animal <b>was found.</b> In that case, <b>both of them stand</b> before him and he must sacrifice one as his sin offering. If <b>he slaughtered both of them inside</b> the courtyard, he is <b>exempt.</b> If he slaughtered <b>both of them outside</b> the courtyard, he is <b>liable,</b> as each was fit to be slaughtered in the courtyard. If he first slaughtered <b>one inside and</b> then slaughtered the other <b>one outside</b> he is <b>exempt</b> from liability for slaughtering the second, as he has already fulfilled his obligation with the first, thereby rendering the second one unfit for sacrifice. If he first slaughtered <b>one outside and</b> then slaughtered the other <b>one inside</b> he is <b>liable for</b> slaughtering <b>the external</b> animal outside the courtyard, as it was fit to be slaughtered inside, <b>and the internal</b> animal <b>atones</b> for the transgression for which the sin offering was brought. The mishna adds: In a case where one slaughtered both inside the courtyard, <b>just as</b> placing <b>the blood of</b> the first animal <b>exempts</b> one who consumes <b>its meat</b> from liability for misuse of consecrated property, <b>so too, it exempts</b> one who consumes <b>the meat of its counterpart,</b> the second animal, from liability.
+
+Chapter 14
+
+With regard to <b>the</b> red <b>heifer of purification that one burned outside its pit,</b> the pit being an excavation on the Mount of Olives opposite the entrance to the Sanctuary designated for its slaughter and its burning, <b>and likewise the scapegoat that one sacrificed outside</b> the Temple courtyard rather than casting it off a cliff as prescribed, he is <b>exempt</b> from punishment for violating the transgression of slaughtering and sacrificing outside the Temple courtyard. The source for this is <b>as it is stated</b> with regard to slaughter of sacrificial animals outside the courtyard: “Whatever man…that slaughters outside the camp, <b>and to the entrance of the Tent of Meeting he did not bring it,</b> to present it as an offering to the Lord before the Tabernacle of the Lord” (Leviticus 17:3–4). From that verse it is derived: For <b>any</b> offering <b>that is not fit to come to the entrance of the Tent of Meeting</b> for sacrifice on the altar, e.g., the red heifer and the scapegoat, <b>one is not liable for its</b> slaughter and sacrifice outside its place.
+With regard to <b>an animal that</b> actively <b>copulated with a person, or an animal that was the object of bestiality, or</b> an animal <b>that</b> was <b>set aside</b> for idol worship, <b>or</b> an animal <b>that was worshipped</b> as a deity, <b>or</b> an animal given as <b>the price</b> of a dog that was purchased, <b>or</b> an animal that was given as <b>payment</b> to a prostitute, <b>or</b> an animal born of a mixture of <b>diverse kinds, or an animal with a wound that will cause it to die within twelve months [<i>tereifa</i>], or</b> an animal <b>born by caesarean section,</b> any of <b>which one sacrificed outside</b> the Temple courtyard, he is <b>exempt.</b> The source for this is <b>as it is stated:</b> “And to the entrance of the Tent of Meeting he did not bring it to present it as an offering to the Lord <b>before the Tabernacle of the Lord.”</b> From this verse, it is derived: For <b>any</b> animal <b>that is not fit to come to the entrance of the Tent of Meeting</b> for sacrifice on the altar, <b>one is not liable for its</b> slaughter and sacrifice outside the courtyard. For <b>blemished</b> animals, <b>whether</b> they are <b>permanently blemished</b> or <b>whether</b> they are <b>temporarily blemished, which one sacrificed outside</b> the Temple courtyard, one is <b>exempt. Rabbi Shimon says:</b> For <b>permanently blemished</b> animals one is <b>exempt;</b> for <b>temporarily blemished</b> animals one is <b>liable for</b> violation of <b>a prohibition,</b> but it is not the type of prohibition for which he will receive <i>karet</i>, because ultimately the animal will be fit for sacrifice. With regard to <b>doves whose time</b> of fitness for sacrifice <b>has not arrived,</b> as they are fit for sacrifice only when they are older, after their wings assume a golden hue; <b>and pigeons whose time</b> of fitness <b>has passed,</b> as they are fit only when they are young and their wings did not yet assume a yellowish tint, <b>that one sacrificed outside</b> the Temple courtyard, he is <b>exempt. Rabbi Shimon says:</b> For <b>pigeons whose time</b> of fitness <b>has passed</b> one is <b>exempt, and</b> for <b>doves whose time</b> of fitness <b>has not</b> yet <b>arrived</b> he is <b>in</b> violation of <b>a prohibition.</b> With regard to an animal <b>itself and its offspring</b> that were slaughtered on the same day, where one violates a prohibition for slaughtering the second, <b>and</b> an animal <b>whose time has not yet</b> arrived, if one sacrificed it outside the Temple courtyard he is <b>exempt. Rabbi Shimon says:</b> For an animal whose time has not yet arrived, <b>that</b> person is <b>in</b> violation of a mere <b>prohibition, as Rabbi Shimon says:</b> With regard to <b>any</b> sacrificial animal <b>that is fit to come</b> and be sacrificed <b>after</b> the passage of <b>time,</b> if one sacrificed it outside the courtyard, <b>that</b> person is <b>in</b> violation of <b>a prohibition but there is no</b> liability for <b><i>karet</i>. And the Rabbis say: In any</b> case <b>in which there is no</b> liability for <b><i>karet</i> there is no</b> violation of <b>a prohibition.</b> 
+The mishna adds: An animal is defined as one <b>whose time has not yet</b> arrived, <b>whether</b> it is <b>intrinsically</b> premature, e.g., doves whose wings have not yet assumed a golden hue or an animal less than seven days old (see Leviticus 22:27), or <b>whether</b> it is premature <b>for its owner.</b> <b>Which is</b> the animal <b>whose time has not yet</b> arrived because it is premature <b>for its owner?</b> It is the animal of <b>a man who experiences a gonorrhea-like discharge [<i>zav</i>], and a woman who experiences a discharge of uterine blood after her menstrual period [<i>zava</i>], and a woman after childbirth, and a leper</b> whose period of impurity is not yet complete, <b>where</b> these owners, who are ritually impure, <b>sacrificed their sin offerings or guilt offerings outside</b> the Temple courtyard. In this case <b>they are exempt,</b> as they are neither obligated nor permitted to bring those offerings. But if they sacrificed <b>their burnt offerings or their peace offerings outside</b> the courtyard <b>they are liable,</b> as those offerings may be brought as gift offerings even if their owner is ritually impure. <b>One who offers up</b> outside the Temple courtyard a portion <b>of the meat of a sin offering</b> that is eaten; <b>of the meat of a guilt offering; of the meat of</b> other <b>offerings of the most sacred order</b> that are eaten, e.g., the sheep sacrificed on the festival of <i>Shavuot</i>, or <b>of the meat of offerings of lesser sanctity,</b> is exempt, as all these are eaten by the priests and not sacrificed on the altar. <b>And</b> for the same reason, one who sacrificed a portion of <b>the surplus of the <i>omer</i> offering,</b> a measure of barley brought as a communal offering on the sixteenth of the Hebrew month of Nisan, after the handful was removed; <b>or the two loaves,</b> i.e., the public offering on <i>Shavuot</i> of two loaves from the new wheat; <b>or the shewbread</b> arranged on the Table each Shabbat in the Sanctuary; <b>or the remainder of meal offerings,</b> is also exempt. <b>And</b> likewise with regard to <b>one who pours</b> oil onto a meal offering; <b>and one who breaks</b> the loaves of a meal offering into pieces; <b>and one who mixes</b> oil into the flour of a meal offering; <b>and one who salts</b> a meal offering or other offerings; <b>and one who waves</b> a meal offering; <b>and one who brings</b> a meal offering to the corner of an altar, if he performs these actions outside the courtyard; <b>and one who arranges</b> shewbread on <b>the table</b> outside the Sanctuary; <b>and one who removes the ashes</b> from <b>the lamps</b> of the Candelabrum; <b>and one who removes a handful</b> from a meal offering; <b>and one who collects</b> the <b>blood</b> of an offering in a vessel, if he did so <b>outside</b> the Temple courtyard: In all of these cases he is <b>exempt.</b> This is because one is liable only if he performs an action similar to sacrifice that completes the sacrificial service, while all of these actions are ones that are normally followed by additional sacrificial rites. <b>And one is</b> likewise <b>not liable for</b> any of these actions, <b>neither due to</b> the prohibition against <b>a non-priest</b> performing the Temple service, <b>nor due to</b> the prohibition against performing the Temple service in a state of <b>ritual impurity, nor due to</b> the prohibition against a priest <b>lacking</b> the requisite priestly <b>vestments</b> while performing the Temple service, <b>nor due to</b> the prohibition against performing the Temple service <b>without washing</b> one’s <b>hands and feet.</b>
+<b>Until the Tabernacle was established,</b> private <b>altars were permitted and</b> the sacrificial <b>service</b> was performed <b>by the firstborn. And from</b> the time <b>that the Tabernacle was established,</b> private <b>altars were prohibited and</b> the sacrificial <b>service</b> was performed <b>by the priests. Offerings of the most sacred order were</b> then <b>eaten within the curtains</b> surrounding the courtyard of the Tabernacle in the wilderness <b>and offerings of lesser sanctity</b> were eaten <b>throughout the camp of Israel.</b> 
+When the Jewish people <b>arrived at Gilgal</b> private <b>altars were permitted, offerings of the most sacred order were</b> then <b>eaten within the curtains, and offerings of lesser sanctity</b> were eaten <b>anywhere.</b>
+When <b>they arrived at Shiloh,</b> private <b>altars were prohibited. And there was no roof</b> of wood or stone <b>there,</b> i.e., in the Tabernacle in Shiloh; <b>rather</b> there was <b>only a building of stone below and the curtains</b> of the roof of the Tabernacle were spread <b>above it. And</b> the period that the Tabernacle was in Shiloh <b>was</b> characterized in the Torah as <b>“rest”</b> in the verse: “For you have not as yet come to the rest and to the inheritance, which the Lord your God has given you” (Deuteronomy 12:9). <b>Offerings of the most sacred order were</b> then <b>eaten within the curtains</b> in the courtyard of the Tent of Meeting, <b>and offerings of lesser sanctity and second tithe</b> were eaten <b>in any</b> place <b>that overlooks</b> Shiloh.
+When Shiloh was destroyed (see I Samuel 4:18), the Jewish people <b>arrived</b> with the Tabernacle <b>at Nov, and</b> later at <b>Gibeon,</b> and private <b>altars were permitted. Offerings of the most sacred order were</b> then <b>eaten within the curtains</b> in the courtyard of the Tent of Meeting, and <b>offerings of lesser sanctity</b> were eaten <b>in all the cities of</b> Eretz <b>Yisrael.</b>
+When the Jewish people <b>arrived at Jerusalem</b> and built the Temple during the reign of Solomon, private <b>altars were prohibited, and</b> private altars <b>did not have</b> a subsequent period when they were <b>permitted. And</b> the Temple in Jerusalem <b>was</b> characterized as <b>“inheritance”</b> in the verse: “For you have not as yet come to the rest and to the inheritance, which the Lord your God has given you.” <b>Offerings of the most sacred order were</b> then <b>eaten within the curtains,</b> i.e., in the Temple courtyard, and <b>offerings of lesser sanctity and second tithe</b> were eaten <b>within the walls</b> of the city, whose legal status was that of the Israelite camp in the wilderness.
+With regard to <b>all offerings that one consecrated during a period of prohibition of</b> private <b>altars and sacrificed during a period of prohibition of</b> private <b>altars,</b> if he sacrificed them <b>outside</b> their designated area, for <b>these</b> animals he is <b>in</b> violation of both the <b>positive mitzva</b> to sacrifice the offering in the place chosen by God <b>and</b> the <b>prohibition</b> against sacrificing them on a private altar, <b>and he is liable</b> to receive <b><i>karet</i> for</b> doing <b>it.</b> If <b>one consecrated</b> the animals <b>during a period of permitting of</b> private <b>altars and sacrificed them during a period of prohibition of</b> private <b>altars, outside</b> their designated area, for <b>these</b> animals he is <b>in</b> violation of <b>a positive mitzva and a prohibition, but he is not liable to</b> receive <b><i>karet</i> for</b> sacrificing <b>them.</b> If <b>he consecrated</b> the animals <b>during a period of prohibition of</b> private <b>altars and sacrificed them during a period of permitting of</b> private <b>altars,</b> outside their designated area, for <b>these</b> animals he is <b>in</b> violation of <b>a positive mitzva</b> for failure to bring it to the Tabernacle, <b>but these</b> animals <b>are not subject to a prohibition,</b> as it is permitted to sacrifice on a private altar.
+<b>And these are</b> the <b>sacrificial</b> items that <b>are sacrificed</b> only <b>in the Tabernacle</b> even when private altars are permitted: <b>Sacrificial</b> animals <b>that were</b> presumed to be <b>consecrated for</b> sacrifice in <b>the Tabernacle.</b> Therefore, <b>communal offerings are sacrificed in the Tabernacle, but offerings of an individual</b> may be sacrificed <b>on</b> a private <b>altar.</b> In addition, with regard to <b>offerings of an individual that were consecrated</b> expressly <b>for</b> sacrifice in <b>the Tabernacle, one must sacrifice</b> them <b>in the Tabernacle. But if he sacrificed them on</b> a private <b>altar,</b> he is <b>exempt.</b> <b>And what</b> is the difference <b>between the</b> private <b>altar of an individual and the public altar</b> at the site of the Tabernacle when it was located in Gilgal, Nov, and Gibeon? It is that on a private altar there is no <b>placing</b> of <b>hands</b> on the head of an offering, no <b>slaughter in the north,</b> no <b>placement</b> of blood <b>around</b> all sides of the altar in offerings for which this is required, no <b>waving</b> of meal offerings, <b>and</b> no <b>bringing</b> of meal offerings to the corner of the altar prior to removal of the handful. <b>Rabbi Yehuda says: There is no meal offering</b> sacrificed <b>on an altar</b> outside the Temple. <b>And</b> requiring a member of the <b>priesthood</b> to perform the sacrificial rites, the priestly <b>service vestments,</b> the <b>service vessels,</b> the <b>pleasing aroma</b> to God, the <b>partition for the blood,</b> i.e., the red line dividing the upper and lower halves of the altar, <b>and</b> the priest’s <b>washing of hands and feet</b> before his service all do not apply to sacrifice on private altars, as the service there need not be performed by priests nor follow all the protocols of the Temple service. <b>But the</b> intent to sacrifice or partake of the offering beyond its designated <b>time,</b> which renders the offering <i>piggul</i>; the <i>halakha</i> of portions of <b>the</b> offering <b>left over [<i>notar</i>]</b> beyond the time it may be eaten; <b>and the</b> prohibition against eating consecrated meat while <b>ritually impure are equal in this,</b> a private altar, <b>and that,</b> a public altar.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Zevachim/English/merged.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Zevachim/English/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..021d7f18570eb0eff66e46dec4885ca92c0e8987
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Zevachim/English/merged.txt	
@@ -0,0 +1,154 @@
+Mishnah Zevachim
+משנה זבחים
+merged
+https://www.sefaria.org/Mishnah_Zevachim
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-William Davidson Edition - English
+-https://korenpub.com/collections/the-noe-edition-koren-talmud-bavli-1
+
+Mishnah Zevachim
+
+
+
+Chapter 1
+
+<b>All slaughtered offerings that were slaughtered not for their own sake,</b> i.e., during the slaughtering the slaughterer’s intent was to sacrifice a different offering, <b>are fit,</b> and one may continue their sacrificial rites and partake of their meat where that applies. <b>But</b> these offerings <b>did not satisfy the obligation of the owner,</b> who is therefore required to bring another offering. This is the <i>halakha</i> with regard to all offerings <b>except for the Paschal offering and the sin offering.</b> In those cases, if the owner sacrificed them not for their own sake, they are unfit. But there is a difference between the two exceptions. <b>The Paschal offering</b> is unfit only when sacrificed not for its sake <b>at its</b> appointed <b>time,</b> on the fourteenth day of Nisan after noon, while <b>the sin offering</b> is unfit <b>any time</b> that it is sacrificed not for its sake. <b>Rabbi Eliezer says: The guilt offering too</b> is unfit when sacrificed not for its sake. According to his opinion, the correct reading of the mishna is: <b>The Paschal offering</b> is unfit only <b>at its</b> appointed <b>time,</b> while <b>the sin offering and the guilt offering</b> are unfit <b>at all times. Rabbi Eliezer said</b> in explanation: <b>The sin offering is brought for</b> performance of <b>a transgression and the guilt offering is brought for</b> performance of <b>a transgression. Just as a sin offering is unfit</b> when sacrificed <b>not for its sake, so too, the guilt offering is unfit</b> when sacrificed <b>not for its sake.</b>
+<b>Yosei ben Ḥoni says:</b> Not only are the Paschal offering and the sin offering unfit when slaughtered not for their sake, but also other offerings <b>that are slaughtered for the sake of a Paschal offering and for the sake of a sin offering are unfit.</b> <b>Shimon, brother of Azarya, says</b> that this is the distinction: With regard to all offerings, if <b>one slaughtered them for the sake of</b> an offering whose level of sanctity is <b>greater than theirs, they are fit;</b> if one slaughtered them <b>for the sake of</b> an offering whose level of sanctity is <b>less than theirs, they are unfit.</b> <b>How so? Offerings of the most sacred order,</b> e.g., sin offerings and burnt offerings, <b>that one slaughtered for the sake of offerings of lesser sanctity,</b> e.g., peace offerings, <b>are unfit. Offerings of lesser sanctity that one slaughtered for the sake of offerings of the most sacred order are fit.</b> Likewise, there is a distinction between different offerings of lesser sanctity. <b>The firstborn</b> animal <b>and the</b> animal <b>tithe that one slaughtered for the sake of a peace offering are fit,</b> as the sanctity of peace offerings is greater. <b>Peace offerings that one slaughtered for the sake of a firstborn</b> animal <b>or for the sake of</b> an animal <b>tithe are unfit.</b>
+With regard to <b>the Paschal offering that one slaughtered</b> on the <b>morning of</b> the <b>fourteenth</b> of Nisan, the day when the Paschal offering should be slaughtered in the afternoon, if he did so <b>not for its sake, Rabbi Yehoshua deems it fit as though it were slaughtered on the thirteenth</b> of Nisan. An animal consecrated as a Paschal offering that was slaughtered not at its designated time for the sake of a different offering is fit for sacrifice as a peace offering. <b>Ben Beteira deems it unfit as though it were slaughtered</b> in the <b>afternoon</b> of the fourteenth. <b>Shimon ben Azzai said: I received</b> a tradition <b>from seventy-two elders,</b> as the Sanhedrin deliberated and decided <b>on the day that they installed Rabbi Elazar</b> ben Azarya <b>at</b> the head of <b>the yeshiva</b> and ruled <b>that all the slaughtered offerings that are eaten that were slaughtered not for their sake are fit, but</b> these offerings <b>did not satisfy the obligation of the owner, except for the Paschal offering and the sin offering.</b> Based on that version, <b>ben Azzai added</b> to the <i>halakha</i> cited in the first mishna <b>only the burnt offering,</b> which is not eaten, <b>and the Rabbis</b> disagreed and <b>did not concede to him.</b>
+With regard to <b>the Paschal offering and the sin offering, where one slaughtered them not for their sake,</b> or where he <b>collected</b> their blood in a vessel, <b>conveyed</b> this blood to the altar, <b>or sprinkled</b> this blood on the altar <b>not for their sake, or</b> where he performed one of these sacrificial rites <b>for their sake and not for their sake, or not for their sake and for their sake,</b> in all these cases the offerings <b>are unfit.</b> <b>How</b> are these rites performed <b>for their sake and not for their sake?</b> In a case where one slaughtered the Paschal offering <b>for the sake of a Paschal offering and for the sake of a peace offering.</b> How are these rites performed <b>not for their sake and for their sake?</b> In a case where one slaughtered the Paschal offering <b>for the sake of a peace offering and for the sake of a Paschal offering.</b> The offering is unfit <b>because a slaughtered offering is disqualified</b> due to prohibited intent <b>in four matters: In</b> the performance of the sacrificial rites of <b>slaughtering</b> the animal, <b>in collecting</b> the blood, <b>in conveying</b> the blood, <b>and in sprinkling</b> the blood. <b>Rabbi Shimon deems</b> the offering <b>fit</b> if the prohibited intent was <b>during</b> the rite of <b>conveying</b> the blood, <b>as he would say: It is impossible</b> to sacrifice an offering <b>without slaughtering</b> the animal, <b>or without collection</b> of the blood, <b>or without sprinkling</b> the blood, <b>but it is possible</b> to sacrifice an offering <b>without conveying</b> the blood to the altar. How so? If one <b>slaughters</b> the animal <b>alongside the altar and sprinkles</b> the blood, the blood does not need to be conveyed. Therefore, the rite of conveying the blood is not significant enough to cause the offering to be disqualified due to prohibited intent while performing it. <b>Rabbi Eliezer says:</b> With regard to <b>one who conveys</b> the blood <b>in a situation where he is required to convey</b> it, prohibited <b>intent</b> while conveying it <b>disqualifies</b> the offering. If he conveys the blood <b>in a situation where he is not required to convey</b> it, prohibited <b>intent</b> while conveying it <b>does not disqualify</b> the offering.
+
+Chapter 2
+
+With regard to <b>all slaughtered offerings,</b> if the one <b>who collected their blood</b> was <b>a non-priest;</b> or a priest who was <b>an acute mourner,</b> i.e., one whose relative has died and has not yet been buried; or <b>one</b> who was ritually impure <b>who immersed that day</b> and is waiting for nightfall for the purification process to be completed; <b>or one who has not yet</b> brought <b>an atonement</b> offering, e.g., a <i>zav</i> or leper after the seventh day of the purification process; <b>or</b> a priest <b>lacking</b> the requisite priestly <b>vestments;</b> or one <b>who did not wash his hands and feet</b> from the water in the Basin prior to performing the Temple service; or <b>an uncircumcised</b> priest; or <b>a ritually impure</b> priest; or if the one who collected the blood was <b>sitting;</b> or if he was <b>standing</b> not on the floor of the Temple but <b>upon vessels,</b> or <b>upon an animal,</b> or <b>upon the feet of another,</b> he has <b>disqualified</b> the offering. If <b>he collected</b> the blood <b>with</b> his <b>left</b> hand, he <b>disqualified</b> the blood for offering. In this last case, <b>Rabbi Shimon deems</b> it <b>fit.</b> If <b>the blood spilled on the floor</b> before the priest managed to collect it into a vessel, <b>and</b> the priest then <b>collected it</b> from the floor into a vessel, it is <b>disqualified.</b> If the priest <b>placed</b> the blood <b>upon the ramp</b> leading up to the altar, or if he placed it on the wall of the altar in an area <b>that</b> is <b>not opposite the base</b> of the altar, i.e., in those parts of the altar where there is no foundation; or if <b>he placed</b> the blood <b>that is</b> to be <b>placed below</b> the red line that runs along the middle of the altar, e.g., the blood of a burnt offering, <b>above</b> the red line, <b>or</b> if he placed the blood <b>that is</b> to be <b>placed above</b> the red line, e.g., the blood of a sin offering, <b>below</b> the red line; <b>or</b> if he placed the blood <b>that is</b> to be <b>placed inside</b> the Sanctuary, i.e., on the golden altar or in the Holy of Holies, <b>outside</b> the Sanctuary on the external altar, <b>or</b> if he placed the blood <b>that is</b> to be <b>placed outside</b> the Sanctuary <b>inside</b> the Sanctuary, in all these cases the offering is <b>disqualified.</b> Nevertheless, <b>there is no</b> liability for <b><i>karet</i> for</b> one who partakes of these offerings.
+With regard to <b>one who slaughters the offering</b> with intent <b>to sprinkle its blood outside</b> the Temple <b>or</b> to sprinkle <b>part of its blood outside</b> the Temple, <b>to burn its sacrificial portions outside</b> the Temple <b>or</b> to burn <b>part of its sacrificial portions outside</b> the Temple, <b>to partake of its meat outside</b> the Temple <b>or</b> to partake of <b>an olive-bulk of its meat outside</b> the Temple, <b>or to partake of an olive-bulk of the skin of the tail outside</b> the Temple, in all of these cases the offering is <b>disqualified, and there is no</b> liability for <b><i>karet</i> for</b> one who partakes of it. But if one had intent <b>to sprinkle its blood the next day</b> or <b>part of its blood the next day, to burn its sacrificial portions the next day or</b> to burn <b>part of its sacrificial portions the next day, to partake of its meat the next day or</b> to partake of <b>an olive-bulk of its meat the next day, or to partake of an olive-bulk of the skin of the tail the next day,</b> the offering is <b><i>piggul</i>, and one is liable</b> to receive <b><i>karet</i> for</b> burning or partaking of <b>it.</b>
+<b>This is the principle:</b> With regard to <b>anyone who slaughters</b> the animal, <b>or who collects</b> the blood, <b>or who conveys</b> the blood, <b>or who sprinkles</b> the blood, with intent <b>to partake of an item whose</b> typical <b>manner</b> is such that one <b>partakes</b> of it, e.g., the meat of the offering, <b>or to burn an item whose</b> typical <b>manner</b> is such that one <b>burns</b> it on the altar, if his intent was to partake of or to burn the measure of <b>an olive-bulk outside its</b> designated <b>area,</b> the offering is <b>disqualified, but there is no</b> liability for <b><i>karet</i> for</b> burning or partaking of <b>it.</b> If his intent was to do so <b>beyond its</b> designated <b>time,</b> the offering is <b><i>piggul</i> and one is liable</b> to receive <b><i>karet</i> for</b> burning or partaking of <b>it, provided that the permitting factor,</b> the blood, <b>is sacrificed in accordance with its mitzva.</b>
+<b>How</b> is <b>the permitting factor sacrificed in accordance with its mitzva?</b> If one <b>slaughtered</b> the animal <b>in silence</b> with no specific intent, and <b>he collected and conveyed and sprinkled</b> the blood with intent to burn or partake of the offering <b>beyond its</b> designated <b>time; or</b> if one <b>slaughtered</b> it with intent to burn or partake of the offering <b>beyond its</b> designated <b>time, and he collected and conveyed and sprinkled</b> the blood <b>in silence; or</b> if one <b>slaughtered</b> the animal <b>and collected and conveyed and sprinkled</b> the blood with intent to burn or partake of the offering <b>beyond its</b> designated <b>time, that is</b> the case <b>where</b> one <b>sacrifices the permitting factor in accordance with its mitzva.</b> <b>How</b> is <b>the permitting factor not sacrificed in accordance with its mitzva?</b> If one <b>slaughtered</b> the animal with intent to burn it or partake of it <b>outside its</b> designated <b>area,</b> and <b>he collected and conveyed and sprinkled</b> the blood with intent to burn it or partake of it <b>beyond its</b> designated <b>time; or</b> if one <b>slaughtered</b> the animal with intent to burn it or partake of it <b>beyond its</b> designated <b>time,</b> and <b>collected and conveyed and sprinkled</b> the blood with intent to burn it or partake of it <b>outside its</b> designated <b>area; or</b> if one <b>slaughtered</b> the animal <b>and collected and conveyed and sprinkled</b> the blood with intent to burn it or partake of it <b>outside its</b> designated <b>area,</b> these are cases in which the permitting factor is not sacrificed in accordance with the mitzva. Similarly, in the case of <b>the Paschal offering and the sin offering that one slaughtered not for their sake, and</b> one <b>collected and conveyed and sprinkled</b> the blood with intent to burn it or partake of it <b>beyond its</b> designated <b>time; or</b> if one <b>slaughtered</b> the Paschal offering or sin offering with intent to burn it or partake of it <b>beyond its</b> designated <b>time,</b> and <b>he collected and conveyed and sprinkled</b> the blood <b>not for their sake; or that one slaughtered</b> the Paschal offering or sin offering <b>and collected and conveyed and sprinkled their blood not for their sake, that is</b> the case of an offering <b>whose permitting factor is not sacrificed in accordance with its mitzva.</b>
+If one performed one of the sacrificial rites with the intent <b>to eat an olive-bulk outside</b> its designated area and <b>an olive-bulk the next day,</b> or <b>an olive-bulk the next day</b> and <b>an olive-bulk outside</b> its designated area, or <b>half an olive-bulk outside</b> its designated area and <b>half an olive-bulk the next day,</b> or <b>half an olive-bulk the next day</b> and <b>half an olive-bulk outside</b> its designated area, the offering is <b>disqualified and there is no</b> liability for <b><i>karet</i> for</b> burning or partaking of <b>it.</b> <b>Rabbi Yehuda said</b> that <b>this is the principle:</b> In <b>any</b> case <b>where the intent</b> with regard to <b>the time preceded the intent</b> with regard to <b>the area,</b> the offering is <b><i>piggul</i> and one is liable</b> to receive <b><i>karet</i> for</b> burning or partaking of <b>it. And if the intent</b> with regard to <b>the area preceded the intent</b> with regard to <b>the time,</b> the offering is <b>disqualified and there is no</b> liability for <b><i>karet</i> for</b> burning or partaking of <b>it. And the Rabbis say:</b> In both <b>this</b> case <b>and that</b> case, the offering is <b>disqualified and there is no</b> liability for <b><i>karet</i> for</b> burning or partaking of <b>it.</b> If his intent was <b>to eat half an olive-bulk</b> and <b>to burn half an olive-bulk</b> not at the appropriate time or in the appropriate area, the offering is <b>fit because eating and burning do not join together.</b>
+
+Chapter 3
+
+With regard to <b>all</b> those <b>who are unfit</b> for Temple service <b>who slaughtered</b> an offering, <b>their slaughter is valid, as the slaughter</b> of an offering <b>is valid</b> <i>ab initio</i> when performed even <b>by non-priests, by women, by</b> Canaanite <b>slaves, and by ritually impure</b> individuals. <b>And</b> this is the <i>halakha</i> <b>even with</b> regard to <b>offerings of the most sacred order, provided that the ritually impure will not touch the flesh</b> of the slaughtered animal, thereby rendering it impure. <b>Therefore,</b> these unfit individuals can <b>disqualify</b> the offering <b>with</b> prohibited <b>intent,</b> e.g., if one of them intended to partake of the offering beyond its designated time or outside its designated area. <b>And</b> with regard to <b>all of them,</b> in a case <b>where they collected the blood</b> with the intent to offer it <b>beyond its</b> designated <b>time or outside its</b> designated <b>area, if there is blood of the soul</b> that remains in the animal, <b>the</b> priest <b>fit</b> for Temple service <b>should again collect</b> the blood and sprinkle it on the altar.
+If <b>the</b> priest <b>fit</b> for Temple service <b>collected</b> the blood in a vessel <b>and gave</b> the vessel <b>to an unfit</b> person, that person <b>should return</b> it <b>to the fit</b> priest. If the priest <b>collected</b> the blood in a vessel <b>in his right</b> hand <b>and moved</b> it <b>to his left</b> hand, <b>he should return</b> it <b>to his right</b> hand. If the priest <b>collected</b> the blood <b>in a sacred vessel and placed it in a non-sacred vessel, he should return</b> the blood <b>to a sacred vessel.</b> If the blood <b>spilled from the vessel onto the floor and he gathered it</b> from the floor, it is <b>valid.</b> If an unfit person <b>placed</b> the blood <b>upon the ramp</b> or on the wall of the altar <b>that</b> is <b>not opposite the base</b> of the altar, or if <b>he placed</b> the blood <b>that is</b> to be <b>placed below</b> the red line <b>above</b> the red line, <b>or</b> if he placed the blood <b>that is</b> to be <b>placed above</b> the red line <b>below</b> the red line, <b>or</b> if he placed the blood <b>that is</b> to be <b>placed inside</b> the Sanctuary <b>outside</b> the Sanctuary <b>or the</b> blood <b>that is</b> to be <b>placed outside</b> the Sanctuary <b>inside</b> the Sanctuary, then <b>if there is blood of the soul</b> that remains in the animal, <b>the</b> priest <b>fit</b> for Temple service <b>should again collect</b> the blood and sprinkle it on the altar.
+In the case of <b>one who slaughters an offering</b> with the intent <b>to eat,</b> beyond its designated time or outside its designated area, <b>an item whose</b> typical <b>manner</b> is such that one does <b>not partake</b> of it, e.g., the portions of the offering consumed on the altar, <b>or</b> with the intent <b>to burn,</b> beyond its designated time or outside its designated area, <b>an item whose</b> typical <b>manner</b> is such that one does <b>not burn</b> it on the altar, e.g., the meat of the offering, the offering is <b>fit, and Rabbi Eliezer deems</b> it <b>unfit.</b> One who slaughters an offering with the intent <b>to eat,</b> beyond its designated time or outside its designated area, <b>an item whose</b> typical <b>manner</b> is such that one does <b>partake</b> of it, <b>or</b> with the intent <b>to burn,</b> beyond its designated time or outside its designated area, <b>an item whose</b> typical <b>manner</b> is such that one does <b>burn</b> it on the altar, but his intent was to partake or burn <b>less than an olive-bulk,</b> the offering is <b>fit.</b> If his intent was <b>to eat half an olive-bulk and to burn half an olive-bulk</b> beyond its designated time or outside its designated area, the offering is <b>fit, because eating and burning do not join together.</b>
+In the case of <b>one who slaughters an offering</b> with the intent <b>to eat, beyond its</b> designated <b>time or outside its</b> designated <b>area, an olive-bulk from the hide, or from the gravy, or from the spices</b> that amass at the bottom of the pot together with small amounts of meat, <b>or from a tendon in the neck, or from the bones, or from the tendons, or from the horns, or from the hooves,</b> the offering is <b>fit and one is not liable</b> to receive <i>karet</i> <b>for it,</b> neither <b>due to</b> the prohibition of <b><i>piggul</i>,</b> if the sacrificial rites were performed with the intent to partake of the offering beyond its designated time, <b>nor</b> due to the prohibition of <b>leftover</b> meat beyond the designated time, <b>nor</b> due to the prohibition against partaking of the meat while <b>ritually impure.</b>
+In the case of <b>one who slaughters sacrificial</b> female animals with the intent <b>to eat</b> the <b>fetus</b> of those animals <b>or</b> their <b>placenta outside</b> the designated area, <b>he has not rendered</b> the offering <b><i>piggul</i>.</b> Likewise, in the case of <b>one who pinches doves,</b> i.e., slaughters them for sacrifice by cutting the napes of their necks with his fingernail, with the intent <b>to eat their eggs</b> that are still in their bodies <b>outside</b> the designated area, <b>he has not rendered</b> the offering <b><i>piggul</i>.</b> This is because the fetus, the placenta, and the eggs are not considered part of the body of the animal or the bird. For the same reason, one who consumes <b>the milk of sacrificial</b> female animals <b>or the eggs of doves is not liable</b> to receive <i>karet</i> <b>for</b> it, neither <b>due to</b> the prohibition of <b><i>piggul</i>, nor</b> due to the prohibition of <b><i>notar</i>, nor</b> due to the prohibition against partaking of the meat while <b>ritually impure.</b>
+If <b>one slaughters</b> the animal <b>in order to leave its blood or its sacrificial portions for the next day, or to remove them outside</b> the designated area, but not in order to sacrifice them the next day, <b>Rabbi Yehuda deems</b> the offering <b>unfit, and the Rabbis deem</b> it <b>fit.</b> In the case of one who slaughters the animal <b>in order to place</b> the blood <b>upon the ramp</b> or on the wall of the altar <b>that</b> is <b>not opposite the base</b> of the altar, <b>or</b> in order <b>to place</b> the blood <b>that is</b> to be <b>placed above</b> the red line <b>below</b> the red line, <b>or</b> to place the blood <b>that is</b> to be <b>placed below</b> the red line <b>above</b> the red line, <b>or</b> the blood <b>that is</b> to be <b>placed</b> <b>inside</b> the Sanctuary <b>outside</b> the Sanctuary, <b>or</b> the blood <b>that is</b> to be <b>placed outside</b> the Sanctuary <b>inside</b> the Sanctuary; and likewise, if he slaughtered the animal with the intent <b>that ritually impure</b> people <b>will partake of it,</b> or <b>that ritually impure</b> people <b>will sacrifice it,</b> or <b>that uncircumcised</b> people <b>will partake of it, or that uncircumcised</b> people <b>will sacrifice it;</b> and likewise, with regard to the Paschal offering, if he had intent during the slaughter <b>to break the bones of the Paschal offering,</b> or <b>to eat from</b> the meat of the Paschal offering <b>partially roasted, or to mix the blood of</b> an offering <b>with the blood of unfit</b> offerings, in all these cases, although he intended to perform one of these prohibited acts, some of which would render the offering unfit, the offering is <b>fit.</b> The reason is <b>that intent does not render</b> the offering <b>unfit except in</b> cases of intent to eat or to burn the offering <b>beyond its</b> designated <b>time and outside its</b> designated <b>area, and</b> in addition, <b>the Paschal offering and the sin offering</b> are disqualified by intent to sacrifice them <b>not for their sake.</b>
+
+Chapter 4
+
+<b>Beit Shammai say:</b> With regard to <b>all</b> the offerings <b>whose</b> blood is to be <b>placed on the external altar,</b> even those that require that the blood be sprinkled on two opposite corners of the altar so that it will run down each of its four sides, in a case <b>where</b> the priest <b>placed</b> the blood on the altar <b>with</b> only <b>one placement, he facilitated atonement. And in</b> the case of <b>a sin offering,</b> which requires four placements, one on each of the four corners of the altar, at least <b>two placements</b> are necessary to facilitate atonement. <b>And Beit Hillel say: Even</b> with regard to <b>a sin offering,</b> in a case <b>where</b> the priest <b>placed</b> the blood with <b>one placement, he facilitated atonement</b> after the fact. <b>Therefore,</b> since the priest facilitates atonement with one placement in all cases other than a sin offering according to Beit Shammai, and even in the case of a sin offering according to Beit Hillel, <b>if he placed the first</b> placement <b>in its proper manner, and the second</b> with the intent to eat the offering <b>beyond its</b> designated <b>time, he facilitated atonement.</b> Since the second placement is not indispensable with regard to achieving atonement, improper intent while performing that rite does not invalidate the offering. <b>And</b> based on the same reasoning, <b>if he placed the first</b> placement with the intent to eat the offering <b>beyond its</b> designated <b>time and</b> he placed <b>the second</b> placement with the intent to eat the offering <b>outside its</b> designated <b>area,</b> the second of which does not render an offering <i>piggul</i>, the offering is <b><i>piggul</i>,</b> an offering disqualified by improper intention, <b>and one is liable</b> to receive <b>excision from the World-to-Come [<i>karet</i>] for its</b> consumption. This is because the intent that accompanied the second placement does not supersede the <i>piggul</i> status of the offering.
+All this applies to those offerings whose blood is to be placed on the external altar. But with regard to <b>all</b> the offerings <b>whose</b> blood is to be <b>placed on the inner altar, if</b> the priest <b>omitted</b> even <b>one of the placements, it is as though he did not facilitate atonement. Therefore,</b> if <b>he placed all</b> the placements <b>in their proper manner, and one</b> placement <b>in an improper manner,</b> i.e., with the intent to eat the offering beyond its designated time, the offering is <b>disqualified,</b> as it is lacking one placement; <b>but there is no</b> liability for <b><i>karet</i> for</b> one who partakes of the offering, as the improper intention related to only part of the blood that renders the offering permitted for consumption, and an offering becomes <i>piggul</i> only when the improper intention relates to the entire portion of the offering that renders it permitted for consumption.
+<b>And these are</b> the <b>items for which one is not liable</b> to receive <i>karet</i> <b>due to</b> violation of the prohibition of <b><i>piggul</i>.</b> One is liable to receive <i>karet</i> only if he partakes of an item that was permitted for consumption or for the altar by another item. As for the items listed here, either nothing else renders them permitted for consumption or for the altar, or they themselves render other items permitted. They are as follows: <b>The handful</b> of flour, which permits consumption of the meal offering; <b>the incense,</b> which is burned in its entirety, without another item rendering it permitted for the altar; <b>the frankincense,</b> which is burned together with the handful of the meal offering; <b>the meal offering of priests,</b> from which no handful of flour is removed and which is burned in its entirety (see Leviticus 6:16); <b>the meal offering of</b> the <b>anointed priest,</b> which is sacrificed by the High Priest each day, half in the morning and half in the evening; <b>the blood,</b> which permits all the offerings; <b>and the libations that are brought by themselves</b> as a separate offering and do not accompany an animal offering; this is <b>the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say:</b> The same <i>halakha</i> applies <b>even</b> with regard to libations <b>that are brought with an animal</b> offering. With regard to <b>the <i>log</i> of oil</b> that accompanies the guilt offering <b>of</b> a recovered <b>leper, Rabbi Shimon says: One is not liable for</b> consuming <b>it due to</b> violation of the prohibition of <b><i>piggul</i>,</b> because it is not permitted by any other item. <b>And Rabbi Meir says: One is liable for</b> consuming <b>it due to</b> violation of the prohibition of <b><i>piggul</i>, as the blood of the guilt offering</b> of the leper <b>permits its</b> use, as only after the blood’s sacrifice is the oil sprinkled and given to the priests. <b>And</b> the principle is: With regard to <b>any</b> item <b>that has permitting factors, either for</b> consumption by <b>a person or for</b> burning on <b>the altar, one is liable for</b> eating <b>it due to</b> violation of the prohibition of <b><i>piggul</i>.</b>
+The mishna elaborates: <b>The burnt offering, its blood permits its flesh to</b> be burned on <b>the altar and its hide to</b> be used by <b>the priests. The bird burnt offering, its blood permits its flesh</b> and its skin <b>to</b> be burned on <b>the altar. The bird sin offering, its blood permits its meat for</b> consumption by <b>the priests. Bulls that are burned,</b> e.g., the bull for an unwitting communal sin, <b>and goats that are burned,</b> e.g., the goats sacrificed for an unwitting communal sin of idol worship, <b>their blood permits their sacrificial portions to be sacrificed</b> on the altar. <b>Rabbi Shimon says:</b> Those bulls and goats are not subject to <i>piggul</i> because their blood is presented in the Sanctuary, and in the case of <b>any</b> offering <b>whose</b> blood <b>is not</b> presented <b>on the external altar like</b> that of <b>a peace offering,</b> with regard to which the <i>halakha</i> of <i>piggul</i> was stated in the Torah, <b>one is not liable for</b> eating <b>it due to</b> violation of the prohibition of <b><i>piggul</i>.</b>
+With regard to <b>offerings</b> consecrated by <b>gentiles</b> for sacrifice to God, <b>one is not liable for</b> eating <b>them,</b> neither <b>due to</b> violation of the prohibition of <b><i>piggul</i></b> if the sacrificial rites were performed with the intent to eat the offering beyond its designated time, nor due to violation of the prohibition of <b><i>notar</i>, nor</b> due to violation of the prohibition against eating the meat while <b>ritually impure. And one who slaughters them outside</b> the Temple courtyard is <b>exempt;</b> this is <b>the statement of Rabbi Shimon. And Rabbi Yosei deems</b> him <b>liable.</b> Even with regard to those <b>items</b> enumerated in the previous mishna (42b) for <b>which one is not liable for</b> eating <b>them due to</b> violation of the prohibition of <b><i>piggul</i>,</b> e.g., the handful, the frankincense, and the incense, <b>one is,</b> nevertheless, <b>liable for</b> eating <b>them due to</b> violation of the prohibition of <b><i>notar</i>, and due to</b> violation of the prohibition against eating consecrated food while <b>ritually impure, except for the blood. Rabbi Shimon deems one liable for an item whose</b> typical <b>manner</b> is such that one <b>eats</b> it. <b>But</b> with regard to <b>the wood, the frankincense, and the incense, one is not liable for</b> eating <b>them due to</b> violation of the prohibition against eating a consecrated item while <b>ritually impure.</b>
+<b>The slaughtered offering is slaughtered for the sake of six matters,</b> and one must have all of these matters in mind: <b>For the sake of</b> the particular type of <b>offering</b> being sacrificed; <b>for the sake of the one who sacrifices</b> the offering; <b>for the sake of God; for the sake of</b> consumption by the <b>fires</b> of the altar; <b>for the sake of</b> the <b>aroma; for the sake of</b> the <b>pleasing</b> of God, i.e., in fulfillment of God’s will; <b>and,</b> in the cases of <b>a sin offering and a guilt offering, for the sake of</b> atonement for the <b>sin.</b> <b>Rabbi Yosei says: Even</b> in the case of <b>one who did not have in mind</b> to slaughter the offering <b>for the sake of any one of these,</b> the offering is <b>valid, as it is a stipulation of the court</b> that he should not state any intent <i>ab initio</i>. This is necessary <b>because the intent follows only the one performing the</b> sacrificial <b>rite,</b> and therefore if the one who slaughters the animal is not careful and states the wrong intent, the offering would be disqualified through his improper intent.
+
+Chapter 5
+
+<b>What is the location</b> of the slaughtering and consumption <b>of offerings?</b> The principle is that with regard to <b>offerings of the most sacred order, their slaughter</b> is <b>in the north</b> of the Temple courtyard. Specifically, with regard to <b>the bull and the goat of Yom Kippur, their slaughter</b> is <b>in the north and the collection of their blood in a service vessel</b> is <b>in the north, and their blood requires sprinkling between the staves</b> of the Ark in the Holy of Holies, <b>and upon the Curtain</b> separating the Sanctuary and Holy of Holies, <b>and on the golden altar.</b> Concerning all those sprinklings, failure to perform even <b>one placement of their</b> blood <b>disqualifies</b> the offering. As to <b>the remainder of the blood,</b> which is left after those sprinklings, a priest <b>would pour</b> it <b>onto the western base of the external altar. But if he did not place</b> the remainder of the blood on the western base, it does <b>not disqualify</b> the offering.
+With regard to <b>bulls that are burned and goats that are burned, their slaughter</b> is <b>in the north</b> of the Temple courtyard, <b>and the collection of their blood in a service vessel</b> is <b>in the north, and their blood requires sprinkling upon the Curtain</b> separating the Sanctuary and Holy of Holies, <b>and upon the golden altar,</b> and failure to perform even <b>one placement of their</b> blood <b>disqualifies</b> the offering. As for <b>the remainder of the blood</b> that is left after those sprinklings, a priest <b>would pour</b> it <b>onto the western base of the external altar, but if he did not pour</b> the remainder it does <b>not disqualify</b> the offering. <b>These,</b> the bull and the goat of Yom Kippur, <b>and those,</b> the bulls and the goats that are burned, <b>are</b> then <b>burned in the place of the ashes,</b> a place outside of Jerusalem where the priests would bring the ashes from the altar.
+These are the <i>halakhot</i> of <b>the communal and the individual sin offerings. These are the communal sin offerings: Goats of the New Moon and of the Festivals. Their slaughter</b> is <b>in the north</b> of the Temple courtyard, <b>and</b> the <b>collection of their blood in a service vessel</b> is <b>in the north, and their blood requires four placements on the four corners of the altar. How</b> did the priest do so? <b>He ascended the ramp</b> of the altar <b>and turned</b> right <b>to the surrounding ledge</b> and he continued east, <b>and he came to the southeast corner</b> and sprinkled the blood of the sin offering there and then to the <b>northeast</b> corner and sprinkled the blood there, and then to the <b>northwest</b> corner and sprinkled the blood there, and the <b>southwest</b> corner, where he performed the fourth sprinkling and descended from the altar. <b>He would pour the remainder of the blood on the southern base</b> of the altar. <b>And</b> the meat portions of the offering <b>are eaten within the curtains,</b> i.e., in the Temple courtyard, <b>by the males of the priesthood.</b> And they are eaten prepared <b>in any</b> form of <b>food</b> preparation, <b>on</b> the <b>day</b> the offering is sacrificed <b>and</b> during the <b>night</b> that follows, <b>until midnight.</b>
+<b>The burnt offering</b> is <b>an offering of the most sacred order. Its slaughter</b> is <b>in the north</b> of the Temple courtyard <b>and the collection of its blood in a service vessel</b> is <b>in the north, and its blood requires two placements that are four, and</b> it <b>requires flaying</b> of its carcass <b>and the cutting</b> of the sacrificial animal into pieces, <b>and</b> it is consumed <b>in its entirety,</b> with the exception of its hide, <b>by the fire</b> of the altar.
+These are the <i>halakhot</i> of <b>communal peace offerings and guilt offerings. These are guilt offerings: The guilt offering for robbery,</b> brought by one from whom another demanded payment of a debt and he denied it and took a false oath (see Leviticus 5:20–26); <b>the guilt offering for</b> unwitting <b>misuse</b> of consecrated property (see Leviticus 5:14–16); <b>the guilt offering of an espoused maidservant,</b> brought by one who engaged in sexual intercourse with a Canaanite maidservant betrothed to a Hebrew slave (see Leviticus 19:20–22); <b>the guilt offering of a nazirite</b> who became impure via contact with a corpse (see Numbers 6:12); <b>the guilt offering of a leper,</b> brought for his purification (see Leviticus 14:12); and <b>the provisional guilt offering,</b> brought by one who is uncertain as to whether he committed a sin that requires a sin offering (see Leviticus 5:17–18). Concerning all of these, <b>their slaughter</b> is <b>in the north</b> of the Temple courtyard <b>and collection of their blood in a service vessel</b> is <b>in the north, and their blood requires two placements that are four. And</b> the meat portions of the offering <b>are eaten within the curtains,</b> i.e., in the Temple courtyard, <b>by male priests.</b> And they are eaten prepared <b>in any</b> manner of <b>food</b> preparation, <b>on</b> the <b>day</b> the offering was sacrificed <b>and</b> during the <b>night</b> that follows, <b>until midnight.</b>
+<b>The thanks offering and nazirite’s ram</b> are <b>offerings of lesser sanctity. Their slaughter</b> is <b>anywhere in the</b> Temple <b>courtyard, and their blood requires two placements that are four, and they are eaten throughout the city</b> of Jerusalem, <b>by every person,</b> i.e., any ritually pure Jew, prepared <b>in any</b> manner of <b>food</b> preparation, <b>on</b> the <b>day</b> the offering was sacrificed <b>and</b> during the <b>night</b> that follows, <b>until midnight.</b> The status of the portion <b>that is separated from them</b> and given to the priests <b>is similar to theirs; but</b> the portion <b>that is separated is eaten by the priests, by their wives, and by their children, and by their slaves.</b>
+<b>Peace offerings</b> are <b>offerings of lesser sanctity. Their slaughter</b> is <b>anywhere in the</b> Temple <b>courtyard, and their blood requires two placements that are four, and they are eaten throughout the city</b> of Jerusalem, <b>by every person,</b> i.e., any ritually pure Jew, prepared <b>in any</b> manner of <b>food</b> preparation, <b>for two days and one night,</b> i.e., the day on which they are slaughtered, the following day, and the intervening night. The status of the portion <b>that is separated from them</b> and given to the priests <b>is similar to theirs; but</b> the portion <b>that is separated is eaten by the priests, by their wives, and by their children, and by their slaves.</b>
+<b>The firstborn</b> offering, <b>the</b> animal <b>tithe</b> offering, <b>and the Paschal offering are offerings of lesser sanctity. Their slaughter is anywhere in the</b> Temple <b>courtyard, and their blood requires one placement, provided that</b> the priest <b>places it</b> so that the blood goes <b>on the base</b> of the altar. The <i>halakha</i> <b>differs with regard to their consumption. The firstborn</b> offering <b>is eaten by the priests, and the</b> animal <b>tithe</b> offer-ing is eaten <b>by any person,</b> i.e., any ritually pure Jew. <b>And they are eaten throughout the city</b> of Jerusalem, prepared <b>in any</b> manner of <b>food</b> preparation, <b>for two days and one night. The Paschal offering is eaten only at night, and it is eaten only until midnight, and it is eaten only by its registrants,</b> i.e., those who registered in advance to partake of the offering, <b>and it is eaten only roasted,</b> not prepared in any other manner.
+
+Chapter 6
+
+It was taught in the previous chapter that offerings of the most sacred order are to be slaughtered in the northern section of the Temple courtyard. With regard to <b>offerings of the most sacred order that one slaughtered atop the altar, Rabbi Yosei says:</b> Their status is <b>as though they were slaughtered in the north,</b> and the offerings are therefore valid. <b>Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says:</b> The status of the area <b>from the halfway point of the altar and to the south</b> is <b>like</b> that of <b>the south,</b> and offerings of the most sacred order slaughtered in that area are therefore disqualified. The status of the area <b>from the halfway point of the altar and to the north</b> is <b>like</b> that of <b>the north.</b> <b>Handfuls were removed from the meal offerings in any place in the</b> Temple <b>courtyard and were consumed within</b> the area enclosed by <b>the curtains by males of the priesthood,</b> prepared <b>in any</b> form of <b>food</b> preparation that he chooses, e.g., roasted or boiled, <b>for</b> one <b>day and night, until midnight.</b>
+The sacrificial rite of <b>a bird sin offering would be performed at</b> the <b>southwest corner</b> of the altar. <b>And</b> if its sacrificial rite was performed <b>in any place</b> on the altar, the offering <b>was</b> deemed <b>valid; but that</b> corner <b>was its</b> designated <b>place. And</b> there were <b>three matters</b> for which the portion of <b>that corner below</b> the red line that served as the demarcation between the upper and lower portions of the altar <b>served</b> as the proper location, <b>and</b> there were <b>three</b> matters for which the portion of that corner <b>above</b> the red line served as their proper location. The following rites were performed <b>below</b> the red line: Sacrificing <b>a bird sin offering, and bringing</b> meal offerings <b>near</b> the altar before removal of the handful, <b>and</b> pouring out <b>the remaining blood.</b> <b>And</b> the following rites were performed <b>above</b> the red line: <b>The wine libation</b> that is brought together with animal offerings or as an offering by itself, <b>and the water</b> libation on the festival of <i>Sukkot</i>, <b>and</b> sacrificing <b>a bird burnt offering when</b> they were <b>numerous</b> and it was impossible to perform the rite <b>in the east,</b> i.e., the southeastern corner where the bird burnt offering was sacrificed.
+<b>All</b> those <b>who ascend</b> the ramp <b>to the altar ascend via</b> the <b>right</b> side of the ramp toward the southeast corner <b>and circle</b> the altar until reaching the southwest corner <b>and descend via</b> the <b>left</b> side of the ramp, <b>except for one who ascends for</b> one of <b>these three matters, where they would ascend</b> directly to the southwest corner of the altar, <b>and descend</b> by turning <b>on</b> their <b>heels</b> and retracing the path by which they ascended rather than circling the altar.
+The sacrifice of <b>the bird sin offering, how was it performed?</b> The priest <b>would pinch</b> off <b>the</b> bird’s <b>head</b> by cutting <b>opposite its nape</b> with his thumbnail <b>and</b> would <b>not separate</b> the bird’s head from its body. <b>And he sprinkles from its blood on the wall of the altar</b> below the red line. <b>The remaining blood would be squeezed out</b> from the body of the bird <b>on the base</b> of the altar. <b>The altar has only its blood and the entire</b> bird goes <b>to the priests</b> for consumption.
+The sacrifice of <b>the bird burnt offering, how was it performed?</b> The priest <b>ascended the ramp and turned to the surrounding ledge and came to</b> the <b>southeast corner</b> of the altar. He <b>would</b> then <b>pinch</b> off <b>the</b> bird’s <b>head</b> by cutting <b>at its nape</b> with his thumbnail <b>and separate</b> the bird’s head from its body, <b>and</b> would <b>squeeze out its blood on the wall of the altar. He took the head and neared the place of its pinching,</b> i.e., its nape, <b>to the altar</b> in order to squeeze the blood from the head. <b>He would</b> then <b>absorb</b> the remaining blood <b>with salt and throw</b> the head <b>onto the fire</b> on the altar. <b>He</b> then <b>arrived at the body and removed the crop and the feather</b> attached to it <b>and the innards that emerge with them and he tossed them to the place of the ashes. He</b> then <b>ripped</b> the bird lengthwise <b>and did not separate</b> the two halves of the bird; <b>but if he separated</b> them, the offering is <b>valid.</b> He would then <b>absorb</b> the remaining blood <b>with salt and throw</b> the body of the bird <b>onto the fire</b> on the altar.
+If <b>he neither removed the crop, nor the feather and the innards that emerge with them, nor absorbed</b> the blood <b>with salt,</b> with regard to <b>any</b> detail <b>that he changed in</b> the sacrificial rites <b>after he squeezed out its blood,</b> the offering is <b>valid.</b> If <b>he separated</b> the head from the body <b>in</b> sacrificing <b>the sin offering, or</b> if <b>he did not separate</b> the head from the body <b>in</b> sacrificing <b>the burnt offering,</b> the offering is <b>disqualified.</b> In a case where <b>he squeezed out the blood of the head and did not squeeze out the blood of the body, it is disqualified.</b> If he squeezed out the <b>blood of the body and did not squeeze out the blood of the head,</b> the offering is <b>valid.</b>
+In the case of <b>a bird sin offering that</b> the priest <b>pinched not for its sake,</b> or if <b>he squeezed out its blood not for its sake,</b> or if he did so <b>for its sake and</b> then <b>not for its sake, or not for its sake and</b> then <b>for its sake,</b> it is <b>disqualified,</b> like all other sin offerings that are disqualified when performed not for their sake (see 2a). <b>A bird burnt offering</b> sacrificed not for its sake is <b>valid;</b> it is <b>just that it did not satisfy the obligation of the owner.</b> With regard to <b>both a bird sin offering and a bird burnt offering where</b> the priest <b>pinched its nape or squeezed out its blood</b> with the intent <b>to partake of an item whose</b> typical <b>manner</b> is such that one <b>partakes</b> of it, <b>or to burn an item whose</b> typical <b>manner</b> is such that one <b>burns</b> it on the altar, <b>outside its</b> designated <b>area,</b> the offering is <b>disqualified.</b> But <b>there is no</b> liability to receive <b><i>karet</i> for</b> one who partakes of the offering. If his intent was to eat it or burn it <b>beyond its</b> designated <b>time,</b> the offering is <b><i>piggul</i> and</b> one is <b>liable</b> to receive <b><i>karet</i> for</b> partaking of the offering, <b>provided that the permitting factor,</b> the blood, <b>was sacrificed in accordance with its mitzva.</b> <b>How</b> is <b>the permitting factor sacrificed in accordance with its mitzva?</b> If one <b>pinched</b> the nape <b>in silence,</b> i.e., with no disqualifying intent, <b>and squeezed out</b> its <b>blood</b> with the intent to partake of the parts typically eaten or to burn the portions that are to be burned on the altar, <b>beyond its</b> designated <b>time; or</b> in the case of one <b>who pinched</b> with the intent to partake of the offering or burn it on the altar <b>beyond its</b> designated <b>time, and squeezed out</b> its <b>blood in silence; or</b> in the case of one <b>who pinched and squeezed out the blood</b> with the intent to partake of the offering or burn it on the altar <b>beyond its</b> designated <b>time, that is</b> the case of a bird offering <b>where</b> the <b>permitting factor is sacrificed in accordance with its mitzva.</b> <b>How</b> is <b>the permitting factor not sacrificed in accordance with its mitzva?</b> If the priest <b>pinched</b> the nape of the bird with the intent to partake of it or burn it <b>outside its</b> designated <b>area</b> and <b>squeezed out</b> its <b>blood</b> with the intent to partake of it or burn it <b>beyond its</b> designated <b>time, or</b> he <b>pinched</b> with the intent to partake of it or burn it <b>beyond its</b> designated <b>time and squeezed out</b> its <b>blood</b> with the intent to partake of it or burn it <b>outside its</b> designated <b>area, or</b> if the priest <b>pinched and squeezed out the blood</b> with the intent to partake of it or burn it <b>outside its</b> designated <b>area,</b> or in the case of <b>a bird sin offering where one pinched</b> its nape <b>not for its sake and squeezed out</b> its <b>blood</b> with the intent of consuming it or burning it <b>beyond its</b> designated <b>time, or</b> in a case <b>where he pinched</b> its nape with the intent to consume it or burn it <b>beyond its</b> designated <b>time and squeezed out</b> its <b>blood not for its sake, or</b> in a case <b>where he pinched</b> its nape <b>and squeezed out its blood not for its sake, that is</b> a case of a bird offering <b>whose permitting factor is not sacrificed in accordance with its mitzva.</b> If one pinched the nape of the bird and squeezed out its blood with the intent <b>to eat an olive-bulk</b> of the offering <b>outside</b> its designated area and <b>an olive-bulk the next day,</b> or <b>an olive-bulk the next day</b> and <b>an olive-bulk outside</b> its designated area, or <b>half an olive-bulk outside</b> its designated area and <b>half an olive-bulk the next day,</b> or <b>half an olive-bulk the next day</b> and <b>half an olive-bulk outside</b> its designated area, the offering is <b>disqualified and</b> it <b>does not include</b> liability to receive <b><i>karet</i>.</b> <b>Rabbi Yehuda</b> disagreed and <b>said</b> that <b>this is the principle: If the</b> improper <b>intent</b> with regard to <b>the time preceded the intent</b> with regard to <b>the area,</b> the offering is <b><i>piggul</i> and one is liable</b> to receive <b><i>karet</i> for</b> eating <b>it. And if the intent</b> with regard to <b>the area preceded the intent</b> with regard to <b>the time,</b> the offering is <b>disqualified and</b> it <b>does not include</b> liability to receive <b><i>karet</i>. And the Rabbis say:</b> In both <b>this</b> case where the intent with regard to time came first <b>and that</b> case where the intent with regard to area came first, the offering is <b>disqualified and</b> it <b>does not include</b> liability to receive <b><i>karet</i>.</b> If his intent was <b>to eat half an olive-bulk and to burn half an olive-bulk</b> not at the appropriate time or in the appropriate area, the offering is <b>valid, because eating and burning do not join together.</b>
+
+Chapter 7
+
+If the priest <b>sacrificed a bird sin offering</b> in its designated place <b>below</b> the red line, and he sacrificed it <b>according to the procedure of a sin offering</b> with pinching, i.e., cutting from the nape with a fingernail, and sprinkling, and he sacrificed it <b>for the sake of a sin offering,</b> the offering is <b>fit.</b> This is the manner in which a priest is to sacrifice a sin offering <i>ab initio</i>.  If the priest sacrificed the bird sin offering below the red line in the middle of the altar and <b>according to the procedure of a sin offering,</b> but he sacrificed it <b>for the sake of a burnt offering;</b> or if he sacrificed it <b>according to the procedure of a burnt offering,</b> even if he sacrificed it <b>for the sake of a sin offering;</b> or if he sacrificed it <b>according to the procedure of a burnt offering for the sake of a burnt offering;</b> in all these cases the sin offering is <b>disqualified.</b> If <b>one sacrificed</b> a bird sin offering <b>above</b> the red line <b>according to the procedure of any of</b> the offerings, it is <b>disqualified,</b> because he did not sacrifice it in its designated place.
+<b>A bird burnt offering that one sacrificed</b> in its designated place <b>above</b> the red line <b>according to the procedure of a burnt offering</b> and <b>for the sake of a burnt offering</b> is <b>fit.</b> This is the manner in which a priest is to sacrifice a burnt offering <i>ab initio</i>. If he sacrificed a bird burnt offering above the red line <b>according to the procedure of</b> the <b>burnt offering</b> but <b>for the sake of a sin offering,</b> the offering is <b>fit, but it did not satisfy the obligation of its owner.</b> If the priest sacrificed a bird burnt offering <b>according to the procedure of a sin offering for the sake of a burnt offering,</b> or <b>according to the procedure of a sin offering for the sake of a sin offering,</b> the offering is <b>disqualified.</b> If <b>he sacrificed it below</b> the red line <b>according to the procedure of any of</b> the offerings, it is <b>disqualified,</b> because he did not sacrifice it in its designated place.
+<b>And all of</b> the offerings enumerated in the previous mishna, even those that are disqualified and may not be eaten or sacrificed, still differ from carcasses of unslaughtered kosher birds in that they <b>do not render</b> one who swallows their meat <b>ritually impure</b> when the meat is <b>in the throat.</b> This is because the pinching of the napes of bird offerings, like the slaughter of animals, prevents them from assuming the status of a carcass. <b>But</b> nevertheless, since they are forbidden to the priests, one who derives benefit from any of <b>them</b> is liable for <b>misusing</b> consecrated property. This is the <i>halakha</i> in all cases <b>except for the bird sin offering that one sacrificed below</b> the red line <b>according to the procedure of</b> the <b>sin offering</b> and <b>for the sake of a sin offering.</b> Since it was sacrificed properly and it is permitted for priests to partake of a fit sin offering, there is no liability for misuse of consecrated property. 
+In the case of <b>a bird burnt offering that</b> one improperly <b>sacrificed below</b> the red line <b>according to the procedure of</b> the <b>sin offering,</b> and one did so <b>for the sake of a sin offering, Rabbi Eliezer says:</b> One who derives benefit from <b>it</b> is liable for <b>misusing</b> consecrated property, as it remains a burnt offering, whose meat is never permitted to the priests. <b>Rabbi Yehoshua says:</b> One who derives benefit from <b>it</b> is <b>not</b> liable for <b>misusing</b> consecrated property. Since the entire sacrificial process was conducted according to the procedure of a sin offering, the offering assumes the status of a sin offering in this regard. The mishna recounts the dispute between the <i>tanna’im</i>. <b>Rabbi Eliezer said: And if</b> in the case of <b>a sin offering that</b> was sacrificed <b>for its sake,</b> one is <b>not</b> liable for <b>misusing it,</b> and nevertheless, <b>when one changed its designation</b> and sacrificed it not for its sake, one is liable for <b>misusing it,</b> then in the case of <b>a burnt offering, where</b> one is liable for <b>misusing it</b> even when it was sacrificed <b>for its sake, when one changed its designation</b> and sacrificed it not for its sake <b>is it not right that</b> he is liable for <b>misusing it?</b> <b>Rabbi Yehoshua said to him: No,</b> that <i>a fortiori</i> inference is not correct, as <b>if you said with regard to a sin offering</b> for <b>which one changed its designation</b> and sacrificed it <b>for the sake of a burnt offering</b> that there is liability for misuse, this is reasonable, <b>because he changed its designation to an item for which there is</b> liability for <b>misuse. Would you say in</b> the case of <b>a burnt offering</b> for <b>which one changed its designation</b> and sacrificed it <b>for the sake of a sin offering</b> that there is liability for misuse, <b>as</b> in that case <b>he changed its designation to an item for which there is no</b> liability for its <b>misuse?</b> <b>Rabbi Eliezer said to him:</b> The case of <b>offerings of the most sacred order that one slaughtered in the south</b> of the Temple courtyard <b>and slaughtered for the sake of offerings of lesser sanctity, will prove</b> that the fact that one changed the offering’s designation to an item that is not subject to the <i>halakhot</i> of misuse is not a relevant factor. <b>As</b> in this case, one <b>changed their designation to an item that is not subject to</b> the <i>halakhot</i> of <b>misuse and,</b> nevertheless, one is liable for <b>misusing them. You too should not be puzzled about the burnt offering,</b> concerning which <b>even though one changed its designation to an item that is not subject to</b> the <i>halakhot</i> of <b>misuse,</b> the <i>halakha</i> is <b>that</b> one would be liable for <b>misusing it.</b> <b>Rabbi Yehoshua said to him: No,</b> that is no proof, as <b>if you said with regard to offerings of the most sacred order that one slaughtered in the south</b> of the Temple courtyard, <b>and slaughtered them for the sake of offerings of lesser sanctity,</b> that one is liable for misusing them, that is reasonable. The reason is <b>that</b> one who slaughtered them <b>changed their designation to an item for which there are both prohibited and permitted</b> elements as offerings of lesser sanctity. Although one is not liable for misuse of their flesh, after the blood is sprinkled one is liable for misuse of the portions consumed on the altar. <b>Would you say</b> the <i>halakha</i> is the same <b>in</b> the case of <b>a burnt offering</b> for <b>which one changed its designation to an item that</b> is <b>permitted in its entirety,</b> i.e., a bird sin offering, which is eaten by the priests and none of it is burned on the altar?
+ If a priest <b>pinched</b> it <b>with</b> the thumbnail of his <b>left</b> hand, <b>or</b> if he pinched it <b>at night,</b> or if <b>he slaughtered a non-sacred</b> bird <b>inside</b> the Temple courtyard <b>or a sacrificial</b> bird <b>outside</b> the Temple courtyard, in all these cases, although it is prohibited to consume these birds, <b>they do not render</b> one <b>ritually impure</b> when they are <b>in the throat,</b> as the halakhic status of pinching is like that of slaughtering. If <b>he pinched with a knife</b> and not with his thumbnail; or if <b>he pinched a non-sacred</b> bird <b>inside</b> the Temple courtyard <b>or a sacrificial</b> bird <b>outside</b> the Temple courtyard; or if he pinched <b>doves whose time</b> of fitness for sacrifice <b>has not</b> yet <b>arrived,</b> as they are too young to be sacrificed; <b>or if he</b> pinched <b>pigeons whose time</b> of fitness <b>has passed,</b> as they are too old; or if he pinched the nape of a fledgling <b>whose wing was withered,</b> or <b>whose eye was blinded, or whose leg was severed;</b> in all these cases, although the bird’s nape was pinched, <b>it renders</b> one who swallows it <b>ritually impure</b> when it is <b>in the throat.</b> <b>This is the principle:</b> The meat of <b>any</b> bird that was initially fit for sacrifice and <b>whose disqualification</b> occurred in the course of the service <b>in the sacred</b> Temple courtyard <b>does not render</b> one who swallows it <b>ritually impure</b> when it is <b>in the throat.</b> The meat of any bird <b>whose disqualification did not occur in the sacred</b> area, but rather was disqualified before the service began, <b>renders</b> one <b>ritually impure</b> when it is <b>in the throat.</b> With regard to <b>any</b> of those people <b>disqualified</b> from performing the Temple service <b>who pinched</b> the nape of a bird offering, <b>their pinching is not valid, but</b> the offering’s meat <b>does not render</b> one who swallows it <b>ritually impure</b> when it is <b>in the throat,</b> as would the meat of a kosher bird that was not ritually slaughtered.
+If the priest <b>pinched</b> the nape of the bird’s neck properly <b>and</b> then <b>it was found</b> to be <b>a <i>tereifa</i>,</b> and it was therefore disqualified from being sacrificed and forbidden for consumption by a priest, <b>Rabbi Meir says:</b> An olive-bulk of its meat <b>does not render</b> one who swallows it <b>ritually impure</b> when it is <b>in the throat,</b> as the pinching prevents it from assuming the status of a carcass. <b>Rabbi Yehuda says:</b> Its status is like any other carcass of an unslaughtered kosher bird, and its meat <b>renders</b> one who swallows it <b>ritually impure.</b> <b>Rabbi Meir said:</b> My opinion can be inferred <b><i>a fortiori</i>. If an animal carcass transmits impurity</b> to a person <b>through touching</b> it <b>and through carrying</b> it, and nevertheless the <b>slaughter of</b> an animal <b>purifies it,</b> even if it is <b>a <i>tereifa</i>, from its impurity,</b> i.e., its slaughter prevents it from assuming the impurity status of a carcass, then with regard to <b>a bird carcass, which</b> possesses a lesser degree of impurity, as it <b>does not transmit impurity</b> to a person <b>through touching</b> it <b>and through carrying</b> it, but only through swallowing it, <b>is it not logical that its slaughter should purify it,</b> even if it is <b>a <i>tereifa</i>, from its impurity?</b> And once it is established that slaughter renders a bird that is a <i>tereifa</i> pure, it can be inferred that <b>just as we found with regard to its slaughter that it renders</b> a bird <b>fit for consumption and purifies</b> a bird, even if it is <b>a <i>tereifa</i>, from its impurity, so too its pinching, which renders</b> a bird offering <b>fit with regard to consumption, should purify it,</b> even if it is <b>a <i>tereifa</i>, from its impurity.</b> <b>Rabbi Yosei says:</b> Although one can derive from the case of an animal that slaughter renders even a bird that is a <i>tereifa</i> pure, that derivation cannot be extended to pinching. The same restriction that applies to every <i>a fortiori</i> inference, namely, that a <i>halakha</i> derived by means of an <i>a fortiori</i> inference is no more stringent than the source from which it is derived, applies here: <b>It is sufficient</b> for the halakhic status of the carcass of a bird that is a <i>tereifa</i> to be <b>like</b> that of <b>the carcass of</b> an <b>animal</b> that is a <i>tereifa</i>; <b>its slaughter renders it pure, but its pinching</b> does <b>not.</b>
+
+Chapter 8
+
+<b>All the offerings that were intermingled with</b> animals from which deriving benefit is forbidden, e.g., <b>sin offerings</b> left to <b>die, or with an ox that</b> was sentenced to be <b>stoned, even</b> if the ratio is <b>one in ten thousand,</b> deriving benefit from them all is prohibited and <b>they all must die.</b> If the offerings <b>were intermingled with</b> animals whose sacrifice is forbidden but deriving benefit from them is not, the <i>halakha</i> is different. Examples of this are <b>an ox with which a transgression was performed,</b> which disqualifies it from being sacrificed as an offering, <b>or</b> an ox <b>that</b> is known to have <b>killed a person based on</b> the testimony of <b>one witness or based on</b> the admission of <b>the owner.</b> Had two witnesses testified, deriving benefit from the ox would have been prohibited. Additional examples include when an offering is intermingled <b>with an animal that copulated with a person; or an animal that was the object of bestiality;</b> or <b>with</b> an animal that was <b>set aside</b> for idol worship; <b>or</b> one that <b>was worshipped</b> as a deity; or <b>with</b> an animal that was given as <b>payment</b> to a prostitute <b>or</b> as the <b>price</b> of a dog, as it is written: “You shall not bring the payment of a harlot, or the price of a dog, into the house of the Lord your God” (Deuteronomy 23:19). Additional examples include an offering that was intermingled <b>with</b> an animal born of a mixture of <b>diverse kinds,</b> e.g., the offspring of a ram and a goat, <b>or with an animal with a wound that will cause it to die within twelve months [<i>tereifa</i>],</b> or <b>with</b> an animal <b>born by caesarean section.</b> In all these cases the animals that are intermingled <b>shall graze until they become unfit</b> for sacrifice <b>and</b> then <b>they shall be sold. And</b> from the money received in the sale, the owner <b>shall bring</b> another offering <b>of the monetary value of</b> the <b>highest-quality</b> animal <b>among them, of the same type</b> of offering that the intermingled offering was. The mishna continues: If sacrificial animals <b>were intermingled with unblemished, non-sacred</b> animals, which, if consecrated, are fit for sacrifice, <b>the non-sacred</b> animals <b>shall be sold for the purpose</b> of purchasing offerings <b>of the same type</b> as the offering with which they were intermingled.
+In a case where <b>sacrificial</b> animals were intermingled <b>with</b> other <b>sacrificial</b> animals, if it was an animal of one <b>type</b> of offering <b>with</b> animals of the same <b>type</b> of offering, <b>one shall sacrifice this</b> animal <b>for the sake of whoever is</b> its owner <b>and one shall sacrifice that</b> animal <b>for the sake of whoever is</b> its owner, and both fulfill their obligation. In a case where <b>sacrificial</b> animals were intermingled <b>with</b> other <b>sacrificial</b> animals, where an animal of one <b>type</b> of offering was intermingled <b>with</b> animals <b>not</b> of the same <b>type</b> of offering, e.g., two rams, where one is designated as a burnt offering and one as a peace offering, <b>they shall graze until they become unfit</b> for sacrifice <b>and</b> then <b>they shall be sold. And</b> from the money received in the sale, the owner <b>shall bring</b> another offering <b>of the monetary value of</b> the <b>highest-quality</b> animal <b>among them as this type</b> of offering, <b>and</b> another offering <b>of the monetary value of</b> the <b>highest-quality</b> animal <b>among them as that type</b> of offering, <b>and he will lose the additional</b> expense of purchasing two highest-quality animals, when he had sold only one highest-quality animal, <b>from his</b> own <b>assets.</b> In a case where sacrificial animals <b>were intermingled with a firstborn</b> offering <b>or with</b> an animal <b>tithe</b> offering, <b>they shall graze until they become unfit</b> for sacrifice <b>and they shall</b> both <b>be eaten as a firstborn</b> offering <b>or as</b> an animal <b>tithe</b> offering. <b>All</b> offerings <b>can become</b> indistinguishably <b>intermingled</b> with each other, <b>except for a sin offering and a guilt offering,</b> as the Gemara will explain.
+In the case of <b>a guilt offering that was intermingled with a peace offering, Rabbi Shimon says: Both of them should be slaughtered in the north</b> of the Temple courtyard, as a guilt offering must be slaughtered in the north while a peace offering may be slaughtered anywhere in the courtyard. <b>And</b> they both <b>must be eaten in accordance with</b> the <i>halakha</i> of <b>the</b> more <b>stringent of them,</b> i.e., the guilt offering, with the following <i>halakhot</i>: They may be eaten only in the courtyard rather than throughout Jerusalem; by male priests and not by any ritually pure Jew; and on the day they were sacrificed and the following night, and not on the day they were sacrificed, the following day, and the intervening night. The Rabbis <b>said to</b> Rabbi Shimon: One may not limit the time of the consumption of an offering, as <b>one may not bring sacrificial</b> animals <b>to the status of unfitness.</b> According to Rabbi Shimon’s opinion, the peace offering becomes leftover, <i>notar</i>, the morning after it is sacrificed, and not at the end of that day, as is the <i>halakha</i> concerning peace offerings. Rather, the owner shall wait until these animals become blemished, redeem them, and bring an offering of each type that is worth the monetary value of the higher-quality animal among them. The mishna adds: Even according to the opinion of the Rabbis, if <b>pieces</b> of the meat of one offering <b>were intermingled with pieces</b> of the meat of another offering, e.g., meat from <b>offerings of the most sacred order with</b> meat from <b>offerings of lesser sanctity;</b> or if pieces of meat from offerings <b>eaten for one day</b> and the following night were intermingled <b>with</b> pieces of meat from offerings <b>eaten for two days and</b> one <b>night,</b> since in that case the remedy with regard to offerings that were intermingled cannot be implemented, they both <b>must be eaten in accordance with</b> the <i>halakha</i> of <b>the</b> more <b>stringent of them.</b>
+In the case of <b>the limbs of a sin offering,</b> which are eaten by priests and may not be burned on the altar, <b>that were intermingled with the limbs of a burnt offering,</b> which are burned on the altar, <b>Rabbi Eliezer says:</b> The priest <b>shall place</b> all the limbs <b>above,</b> on the altar, <b>and I view the flesh</b> of the limbs <b>of the sin offering above</b> on the altar <b>as though they are</b> pieces of <b>wood</b> burned on the altar, and not as though they are an offering. <b>And the Rabbis say:</b> One should wait until <b>the form of</b> all the intermingled limbs <b>decays and they will</b> all <b>go out to the place of burning</b> in the Temple courtyard, where all disqualified offerings of the most sacred order are burned.
+In a case where <b>limbs</b> of burnt offerings fit for sacrifice were intermingled <b>with limbs of blemished</b> burnt offerings, <b>Rabbi Eliezer says:</b> Although all the limbs are unfit for sacrifice, <b>if the head of one of them was sacrificed all the heads shall be sacrificed,</b> as the head that was sacrificed is assumed to have been that of the unfit animal in the mixture. Likewise, if one sacrificed <b>the legs of one of them all the legs shall be sacrificed. And the Rabbis say: Even</b> if <b>all</b> the limbs <b>were sacrificed except for one of them,</b> there is a concern that the remaining limb is the unfit limb, which may not be sacrificed. Rather, all of the limbs <b>must go out to the place of burning</b> in the Temple courtyard.
+In the case of <b>blood</b> of an offering fit for sacrifice <b>that was mixed with water, if</b> the mixture <b>has the appearance of blood</b> it is <b>fit</b> for sprinkling on the altar, even though the majority of the mixture is water. If the blood <b>was mixed with</b> red <b>wine, one views</b> the wine <b>as though it is water.</b> If that amount of water would leave the mixture with the appearance of blood it is fit for presentation. And likewise if the blood <b>was mixed with the blood of</b> a non-sacred <b>domesticated animal or the blood of</b> a non-sacred <b>undomesticated animal, one considers</b> the non-sacred blood <b>as though it is water.</b> <b>Rabbi Yehuda says: Blood does not nullify blood.</b> Therefore, the priest presents the blood of the mixture on the altar.
+If blood fit for presentation <b>was mixed with the blood of unfit</b> offerings, there is no remedy. Therefore, the entire mixture <b>shall be poured into the drain</b> running through the Temple courtyard. Likewise, if blood fit for presentation was mixed <b>with blood of exudate,</b> i.e., that exudes from the neck after the initial spurt following its slaughter concludes, which is unfit for presentation, the entire mixture <b>shall be poured into the</b> Temple courtyard <b>drain. Rabbi Eliezer deems</b> this mixture <b>fit</b> for presentation. Even according to the first <i>tanna</i>, <b>if</b> the priest <b>did not consult</b> the authorities <b>and placed</b> the blood on the altar, the offering is <b>fit.</b>
+If <b>the blood of unblemished</b> offerings was mixed <b>with the blood of blemished</b> animals unfit for sacrifice, the entire mixture <b>shall be poured into the</b> Temple courtyard <b>drain.</b> This is the <i>halakha</i> when the fit and unfit blood were mixed in one vessel. By contrast, if <b>a cup</b> of the blood of a blemished offering was intermingled <b>with cups</b> of blood fit for offering and it is unclear which blood is in the cup, <b>Rabbi Eliezer says:</b> Although it is prohibited to present all the blood due to the uncertainty, <b>if</b> it happened that a priest already <b>sacrificed,</b> i.e., presented, <b>one cup,</b> the blood in <b>all</b> the other <b>cups shall be sacrificed,</b> as the blood that was presented is assumed to have come from the unfit cup in the mixture. <b>And the Rabbis say: Even</b> if the blood in <b>all</b> the cups <b>was sacrificed except for one of them,</b> the remaining blood <b>shall be poured into the</b> Temple courtyard <b>drain.</b>
+With regard to blood <b>that is</b> to be <b>placed below</b> the red line circumscribing the altar, e.g., blood of a burnt offering, a guilt offering, or a peace offering, <b>that was mixed with</b> blood <b>that is</b> to be <b>placed above</b> the red line, e.g., blood of a sin offering, <b>Rabbi Eliezer says:</b> The priest <b>shall</b> initially <b>place</b> the blood of the mixture <b>above</b> the red line for the sake of the sin offering, <b>and I view</b> the blood that was to be placed <b>below</b> that was in fact placed <b>above as though it is water, and</b> the priest shall <b>again place</b> blood from the mixture <b>below. And the Rabbis say:</b> It <b>shall</b> all <b>be poured into the</b> Temple courtyard <b>drain.</b> Even according to the Rabbis, <b>if</b> the priest <b>did not consult</b> the authorities <b>and placed</b> the blood above the red line, the offering is <b>fit,</b> and he should then place the remaining blood below the red line.
+In a case of the blood of an offering <b>that is</b> to be <b>placed</b> on the altar <b>with one placement that was mixed with</b> the blood of another offering <b>that is</b> to be <b>placed</b> on the altar <b>with one placement,</b> e.g., the blood of a firstborn offering with the blood of another firstborn offering or the blood of an animal tithe offering, the blood <b>shall be placed with one placement.</b> In a case of the blood of an offering that is to be placed on the altar with <b>four placements</b> that was mixed with the blood of another offering that is to be placed on the altar <b>with four placements,</b> e.g., the blood of a sin offering with that of another sin offering, or the blood of a burnt offering with that of a peace offering, the blood <b>shall be placed with four placements.</b> If the blood of an offering that is to be placed on the altar with <b>four placements</b> was mixed with the blood of an offering that is to be placed on the altar <b>with one placement, Rabbi Eliezer says:</b> The blood <b>shall be placed with four placements. Rabbi Yehoshua says:</b> The blood <b>shall be placed with one placement,</b> as the priest fulfills the requirement with one placement after the fact. <b>Rabbi Eliezer said to</b> Rabbi Yehoshua: According to your opinion, the priest <b>violates</b> the prohibition of: <b>Do not diminish,</b> as it is written: “All these matters that I command you, that you shall observe to do; you shall not add thereto, nor diminish from it” (Deuteronomy 13:1). One may not diminish the number of required placements from four to one. <b>Rabbi Yehoshua said to</b> Rabbi Eliezer: According to your opinion, the priest <b>violates</b> the prohibition of: <b>Do not add,</b> derived from the same verse. One may not add to the one required placement and place four. <b>Rabbi Eliezer said to</b> Rabbi Yehoshua: The prohibition of: <b>Do not add, is stated only</b> in a case <b>where</b> the blood <b>is by itself,</b> not when it is part of a mixture. <b>Rabbi Yehoshua said to</b> Rabbi Eliezer: Likewise, the prohibition of: <b>Do not diminish, is stated only</b> in a case <b>where</b> the blood <b>is by itself. And Rabbi Yehoshua also said: When you placed</b> four placements, <b>you transgressed</b> the prohibition of: <b>Do not add, and you performed a direct action. When you did not place</b> four placements but only one, although <b>you transgressed</b> the prohibition of: <b>Do not diminish, you did not perform a direct action.</b> An active transgression is more severe than a passive one.
+Blood <b>that is</b> to be <b>placed</b> on three locations <b>inside</b> the Sanctuary, i.e., between the staves, on the Curtain, and on the golden altar, <b>that was mixed with</b> blood <b>that is</b> to be <b>placed outside</b> the Sanctuary on the external altar in the Temple courtyard, has no remedy, as one may not change the location of the placement of the blood of one to fulfill his obligation with the other type of blood. Therefore, all the blood <b>shall be poured into the</b> Temple courtyard <b>drain.</b> If the priest, on his own initiative, <b>placed</b> the mixture of blood <b>outside</b> the Sanctuary <b>and again placed</b> the mixture of blood <b>inside</b> the Sanctuary, the offering is <b>fit.</b> If the priest, on his own initiative, placed the mixture of blood <b>inside</b> the Sanctuary <b>and again placed</b> the mixture of blood <b>outside</b> the Sanctuary, <b>Rabbi Akiva deems</b> the blood placed outside <b>disqualified, and the Rabbis deem</b> it <b>fit. As Rabbi Akiva says: Any blood</b> that is to be presented outside <b>that entered to atone in the Sanctuary is disqualified; but the Rabbis say:</b> That is the <i>halakha</i> with regard to the blood of an external <b>sin offering alone,</b> as it is written: “And any sin offering, whereof any of the blood is brought into the Tent of Meeting to atone in the Sanctuary, shall not be eaten” (Leviticus 6:23). <b>Rabbi Eliezer says:</b> The status of <b>a guilt offering</b> is like that of a sin offering <b>as well, as it is stated: “As is the sin offering, so is the guilt offering”</b> (Leviticus 7:7), i.e., there is one <i>halakha</i> for them. That is not the case with regard to the blood of other offerings.
+In the case of <b>a sin offering</b> whose blood placement is on the external altar <b>whose blood</b> the priest <b>collected in two cups,</b> if <b>one of them left</b> the Temple courtyard and was thereby disqualified, <b>the</b> cup that remained <b>inside</b> the courtyard is <b>fit</b> to be presented. If <b>one of the</b> cups <b>entered inside</b> the Sanctuary and was thereby disqualified, <b>Rabbi Yosei HaGelili deems</b> the blood <b>in the</b> cup that remained <b>outside</b> the Sanctuary, in the courtyard, <b>fit</b> to be presented, <b>and the Rabbis deem it disqualified</b> from being presented. <b>Rabbi Yosei HaGelili said</b> in support of his opinion: The <i>halakha</i> is that if one slaughters an offering with the intent that its blood be presented outside of the Temple courtyard, the offering is disqualified, but if his intention was that the blood be presented inside the Sanctuary, the offering is not disqualified. <b>Just as in</b> a case where part of the blood reached <b>a place where the intent</b> to present the blood there <b>disqualifies</b> the offering, i.e., <b>outside</b> the Temple courtyard, and yet when some of the blood is taken there it <b>does not render the</b> status of the <b>remaining</b> blood disqualified <b>like</b> that of blood that <b>leaves</b> the courtyard, so too, in a case where part of the blood reached <b>a place where the intent</b> to present the blood there <b>does not disqualify</b> the offering, i.e., <b>inside</b> the Sanctuary, <b>is it not logical that we will not deem</b> the status of <b>the remaining</b> blood <b>like</b> that of blood that <b>entered</b> the Sanctuary? The mishna continues: If all of the blood of a sin offering whose blood placement is on the external altar <b>entered</b> the Sanctuary <b>to atone</b> through sprinkling, <b>despite</b> the fact <b>that</b> the priest <b>did not</b> actually sprinkle the blood to <b>atone,</b> the offering is <b>disqualified;</b> this is <b>the statement of Rabbi Eliezer. Rabbi Shimon says:</b> The offering is disqualified <b>only when he atones</b> and sprinkles the blood in the Sanctuary. <b>Rabbi Yehuda says: If he took</b> the blood <b>into</b> the Sanctuary <b>unwittingly,</b> the blood remains <b>fit</b> to be presented. With regard to <b>all the blood disqualified</b> for presentation <b>that was placed on the altar, the frontplate effects acceptance only</b> for offerings sacrificed <b>that</b> are <b>ritually impure.</b> Although it is written with regard to the frontplate worn on the forehead of the High Priest: “And it shall be upon Aaron’s forehead, and Aaron shall bear the iniquity committed in the sacred matters” (Exodus 28:38), this does not apply to all disqualifications of offerings. This is <b>because the frontplate effects acceptance for</b> offerings sacri-ficed <b>that</b> are <b>ritually impure but does not effect acceptance for</b> offerings <b>that leave</b> the courtyard.
+
+Chapter 9
+
+Certain unfit items, once they have been placed on the altar, are nevertheless sacrificed. The mishna teaches: <b>The altar sanctifies</b> only items <b>that are suited to it.</b> The <i>tanna’im</i> disagree as to the definition of suited for the altar. <b>Rabbi Yehoshua says: Any</b> item <b>that is suited to</b> be consumed by <b>the fire</b> on the altar, e.g., burnt offerings and the sacrificial portions of other offerings, which are burned on the altar, <b>if it ascended</b> upon the altar, even if it is disqualified from being sacrificed <i>ab initio</i>, <b>it shall not descend.</b> Since it was sanctified by its ascent upon the altar, it is sacrificed upon it, <b>as it is stated: “It is the burnt offering on the pyre</b> upon the altar” (Leviticus 6:2), from which it is derived: <b>Just as</b> with regard to <b>a burnt offering, which is suited to</b> be consumed by <b>the fire</b> on the altar, <b>if it ascended it shall not descend, so too,</b> with regard to <b>any</b> item <b>that is suited to</b> be consumed by <b>the fire</b> on the altar, <b>if it ascended it shall not descend.</b> <b>Rabban Gamliel says:</b> With regard to <b>any</b> item <b>that is suited to</b> ascend upon <b>the altar,</b> even if it is not typically consumed, <b>if it ascended, it shall not descend,</b> even if it is disqualified from being sacrificed <i>ab initio</i>, <b>as it is stated: “It is the burnt offering on the pyre upon the altar,”</b> from which it is derived: <b>Just as</b> with regard to <b>a burnt offering, which is fit for the altar, if it ascended it shall not descend, so too, any</b> item <b>that is fit for the altar, if it ascended it shall not descend.</b> The mishna comments: <b>The difference between the statement of Rabban Gamliel and the statement of Rabbi Yehoshua is only</b> with regard to disqualified <b>blood and</b> disqualified <b>libations,</b> which are not consumed by the fire but do ascend upon the altar, <b>as Rabban Gamliel says: They shall not descend,</b> as they are fit to ascend upon the altar, <b>and Rabbi Yehoshua says: They shall descend,</b> as they are not burned on the altar. <b>Rabbi Shimon says:</b> Whether <b>the offering was fit and</b> the accompanying <b>libations</b> were <b>unfit,</b> e.g., if they became ritually impure or they were brought outside their designated area, or whether <b>the libations</b> were <b>fit and the offering</b> was <b>unfit,</b> rendering the accompanying libations unfit as well, and <b>even</b> if both <b>this and that were unfit, the offering shall not descend,</b> as it was sanctified by the altar, <b>but the libations shall descend.</b>
+<b>These</b> are the items that even if they were disqualified, <b>if they ascended</b> the altar <b>they shall not descend:</b> Blood, sacrificial portions, or limbs of a burnt offering, any of <b>which were left overnight</b> off the altar, <b>or that emerge</b> from the Temple courtyard, <b>or that</b> become <b>ritually impure, or</b> that came from an animal <b>that was slaughtered</b> with the intent to sacrifice it <b>beyond its</b> designated <b>time or outside its</b> designated <b>area, or</b> an offering <b>that</b> people <b>unfit</b> to perform the Temple service <b>collected and</b> then <b>sprinkled its blood.</b> <b>Rabbi Yehuda says:</b> In the case of a sacrificial animal <b>that was slaughtered at night, or</b> one <b>whose blood was spilled</b> on the floor of the Temple without its being collected in a vessel, <b>or</b> one whose <b>blood emerged outside the curtains,</b> i.e., outside the Temple courtyard: Even <b>if it ascended</b> upon the altar <b>it shall descend. Rabbi Shimon says:</b> In all these cases, if it ascended <b>it shall not descend, because its disqualification</b> occurred <b>in sanctity. As Rabbi Shimon says:</b> With regard to <b>any</b> unfit offering <b>whose disqualification</b> occurred <b>in sanctity,</b> i.e., in the course of the Temple service, <b>the sacred</b> area <b>renders</b> the offering <b>acceptable,</b> and if it ascended onto the altar it shall not descend. But with regard to any offering <b>whose disqualification</b> did <b>not</b> occur <b>in sanctity</b> but rather was unfit initially, <b>the sacred</b> area <b>does not render</b> the offering <b>acceptable.</b> 
+<b>And these are</b> the offerings <b>whose disqualification</b> did <b>not</b> occur <b>in sanctity: An animal that copulated with a person, and an animal that was the object of bestiality, and</b> an animal that was <b>set aside</b> for idol worship, <b>and</b> an animal that was <b>worshipped</b> as a deity, <b>and</b> an animal that was given as <b>payment</b> to a prostitute <b>or</b> as <b>the price</b> of a dog, <b>and</b> an animal born of a mixture of <b>diverse kinds, and an animal with a wound that will cause it to die within twelve months [<i>tereifa</i>], and</b> an animal <b>born by caesarean section, and blemished</b> animals. <b>Rabbi Akiva deems blemished</b> animals <b>fit</b> in the sense that if they ascended they shall not descend. <b>Rabbi Ḥanina, the deputy High Priest, says: My father would reject blemished</b> animals <b>from upon the altar.</b>
+Concerning those animals that, if they ascended, do not descend, <b>just as if they ascended</b> the altar <b>they shall not descend, so too, if they descended they shall not</b> then <b>ascend. And all of them that</b> if they ascend they do not descend, if <b>they ascended to the top of the altar alive they descend,</b> as an animal is fit for the altar only after it is slaughtered. <b>A burnt offering that ascended to the top of the altar alive shall descend,</b> as one does not slaughter an animal atop the altar <i>ab initio</i>. But if <b>one slaughtered</b> the animal <b>at the top of the altar, he should flay</b> it <b>and cut it into pieces in its place,</b> and it is not removed from the altar.
+<b>And these</b> are the items that <b>if they ascended</b> upon the altar <b>they descend,</b> because they are completely unfit for the altar: <b>The meat of offerings of the most sacred order,</b> i.e., a guilt offering and a sin offering, the meat of which is eaten by priests; <b>and the meat of offerings of lesser sanctity,</b> which is eaten by the owners; <b>and the surplus of the <i>omer</i></b> meal offering brought on the second day of Passover after the handful was removed and burned on the altar; <b>and the two loaves</b> meal offering brought on the festival of <i>Shavuot</i>; <b>and the shewbread; and the remainder of the meal offerings</b> after the handful was removed, which are all eaten by the priests; <b>and the incense</b> that ascended upon the external altar and not the golden altar where it should be burned. With regard to <b>the wool that is on the heads of the sheep</b> brought as burnt offerings, <b>and the hair that is in the beard of goats</b> that were sacrificed, <b>and the bones, and the tendons, and the horns, and the hooves: When they are attached</b> to the flesh of the offering <b>they shall ascend</b> upon the altar and be sacrificed with the offering, <b>as it is stated: “And the priest shall make the whole smoke</b> on the altar” (Leviticus 1:9). If <b>they separated</b> from the flesh of the offering <b>they shall not ascend, as it is stated: “And you shall offer your burnt offerings, the flesh and the blood”</b> (Deuteronomy 12:27), and nothing else.
+<b>And all of</b> those disqualified offerings with regard to which it was taught (84a) that if they ascended they do not descend, in a case <b>where they were dislodged from upon the altar,</b> the priest <b>does not restore</b> them to the altar. <b>And likewise,</b> with regard to <b>an ember that was dislodged from upon the altar,</b> the priest <b>does not restore</b> it to the altar. As for <b>limbs</b> of a fit burnt offering <b>that were dislodged from upon the altar,</b> if they were dislodged <b>before midnight,</b> the priest <b>should restore</b> them to the altar <b>and</b> one is liable for <b>misusing them.</b> But if they were dislodged <b>after midnight,</b> the priest <b>does not restore them and</b> one is <b>not</b> liable for <b>misusing them,</b> as one is not liable for misuse of consecrated property after it has fulfilled the purpose for which it was designated.
+With regard to unfit items that if they ascended do not descend, <b>just as the altar sanctifies</b> items <b>that are suited to it, so too, the ramp sanctifies</b> items that are suited to it. <b>Just as the altar and the ramp sanctify</b> items <b>that are suited to them, so too, the</b> service <b>vessels sanctify</b> items that are placed in them. The mishna elaborates on the <i>halakha</i> taught in the previous mishna (86a) that service vessels sanctify items placed in them. <b>The</b> service <b>vessels</b> used for <b>liquids sanctify</b> only <b>liquids</b> used in the service, <b>and</b> the service vessels that serve as <b>dry measures sanctify</b> only <b>dry</b> items used in the service. <b>The</b> service <b>vessels</b> used for <b>liquids do not sanctify dry</b> items, <b>and</b> the service vessels used for <b>dry</b> items <b>do not sanctify liquids.</b> With regard to <b>sacred vessels that were perforated, if one</b> continues to <b>utilize them</b> for a use <b>similar to the use for which they would utilize them</b> previously when <b>they</b> were <b>whole, they</b> continue to <b>sanctify</b> their contents. <b>And if not, they do not sanctify</b> their contents. <b>And all of</b> these vessels <b>sanctify</b> items <b>only</b> when they are <b>in the sacred</b> area, i.e., the Temple courtyard.
+
+Chapter 10
+
+<b>Any</b> offering <b>that is</b> more <b>frequent than another precedes the other</b> offering. Therefore, <b>the daily offerings precede the additional offerings,</b> which are sacrificed only on certain days. When Shabbat and the New Moon coincide, the <b>additional Shabbat offerings precede</b> the <b>additional New Moon offerings.</b> Likewise, the <b>additional New Moon offerings precede</b> the <b>additional New Year offerings.</b> The mishna cites the source for the principle that the frequent precedes the less frequent: <b>As it is stated</b> with regard to the additional offerings of the first day of Passover: <b>“Besides the burnt offering of the morning, which is for a daily burnt offering, you shall offer these”</b> (Numbers 28:23). The verse indicates that the daily offering is sacrificed first, and then the additional offerings are sacrificed.
+<b>Any</b> offering <b>that is</b> more <b>sacred than another precedes the other</b> offering. The mishna elaborates: If there is blood of a sin offering and blood of a burnt offering to be presented, <b>the blood of the sin offering precedes the blood of the burnt offering because it effects acceptance,</b> i.e., atonement, for severe transgressions punishable by <i>karet</i>. Likewise, if there are limbs of a burnt offering and portions of a sin offering to be burned on the altar, the burning of <b>the limbs of</b> the <b>burnt offering precedes the portions of</b> the <b>sin offering, because</b> the burnt offering <b>is entirely</b> burned <b>in the flames</b> on the altar, whereas only part of the sin offering is burned. Similarly, although both effect atonement, <b>a sin offering precedes a guilt offering due to</b> the fact <b>that its blood is placed on</b> the <b>four corners</b> of the altar and the remnants of its blood are poured <b>on the base</b> of the altar, whereas the blood of the guilt offering is sprinkled on only two corners of the altar. <b>A guilt offering precedes a thanks offering and</b> the <b>nazirite’s ram due to</b> the fact <b>that it is an offering of the most sacred order,</b> and the others are offerings of lesser sanctity. <b>A thanks offering and a nazirite’s ram precede a peace offering due to</b> the fact <b>that they are eaten for one day,</b> like offerings of the most sacred order, whereas a peace offering is eaten for two days, <b>and</b> the thanks offering and nazirite’s ram <b>require loaves</b> to be brought with them, four types with the thanks offering and two types with the nazirite’s ram. Sacrifice of <b>the peace offering precedes</b> sacrifice of <b>the firstborn</b> offering <b>due to</b> the fact <b>that</b> the peace offering <b>requires placing</b> the blood on the altar, in the form of two placements that are <b>four, and placing hands</b> on the head of the offering, <b>and libations, and the wavings of</b> the <b>breast and the thigh</b> by the priest and the owner; none of which is required for the firstborn offering. 
+<b>The firstborn</b> offering <b>precedes the</b> animal <b>tithe</b> offering <b>because it is sanctified from</b> the <b>womb,</b> i.e., unlike the animal tithe offering it does not require consecration, <b>and it is eaten by the priests,</b> whereas everyone may partake of the animal tithe offering. <b>The</b> animal <b>tithe</b> offering <b>precedes bird</b> offerings <b>due to</b> the fact <b>that it</b> requires <b>slaughtering,</b> whereas the bird’s nape is pinched; <b>and there are</b> two elements <b>of</b> the animal tithe offering that have the status of <b>offerings of the most sacred order: Its blood</b> that is presented on the altar <b>and its portions</b> that are burned on the altar, whereas with regard to bird offerings only the blood is presented on the altar. 
+<b>The bird</b> offerings <b>precede meal offerings due to</b> the fact <b>that they are types</b> whose <b>blood</b> is presented, and atonement is effected by the blood. The <b>meal offering of a sinner precedes a voluntary meal offering due to</b> the fact <b>that it comes</b> to atone <b>for a sin.</b> For the same reason the sacrifice of <b>the bird sin offering precedes</b> the sacrifice of <b>the bird burnt offering, and likewise with regard to its consecration,</b> the sin offering takes precedence. 
+<b>All the sin offerings</b> mandated <b>by the Torah take precedence over the guilt offerings,</b> as explained in the previous mishna (89a), <b>except for the guilt offering of a leper, because it comes to</b> render one <b>fit.</b> One who has been cured of leprosy must undergo a process through which he is rendered ritually pure before coming into contact with consecrated items. Although he must also bring a sin offering, his guilt offering is more central to that process of purification and therefore it takes precedence over the sin offering. <b>All the guilt offerings</b> mandated <b>by the Torah come</b> as rams <b>in their second year, and come worth</b> two <b>silver shekels, except for the guilt offering of a nazirite and the guilt offering of a leper, as they come</b> from sheep <b>in their</b> first <b>year, and do not</b> need to <b>come worth</b> two <b>silver shekels,</b> as they have no fixed value.
+<b>Just as</b> the more sacred offerings <b>precede</b> other offerings <b>with regard to their sacrifice,</b> as taught in the previous mishna (89a), <b>they</b> also <b>precede</b> the others <b>with regard to their consumption.</b> If one has <b>a peace offering from yesterday and a peace offering from today,</b> the peace offering <b>from yesterday precedes</b> the peace offering <b>from today.</b> If one has <b>a peace offering from yesterday</b> and <b>a sin offering or a guilt offering from today,</b> the <b>peace offering from yesterday precedes</b> the others; this is <b>the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say:</b> The <b>sin offering precedes</b> the peace offering, <b>due to</b> the fact <b>that it is an offering of the most sacred order.</b> Likewise, the guilt offering precedes the peace offering, as it is also of the most sacred order.
+<b>And</b> with regard to <b>all of</b> the offerings that are eaten, <b>the priests are permitted to alter</b> the manner of <b>their consumption</b> and eat them as they choose. Therefore, the priests are permitted <b>to eat them roasted, or boiled, or cooked,</b> and <b>to place in</b> the cooking pot <b>non-sacred spices or <i>teruma</i> spices.</b> This is <b>the statement of Rabbi Shimon. Rabbi Meir says: One may not place <i>teruma</i> spices in it,</b> so <b>that he will not bring the <i>teruma</i> to</b> a state <b>of disqualification.</b> Consumption of consecrated foods is permitted only for a limited period, after which they are disqualified and burned. Adding <i>teruma</i> spices might cause those spices to be similarly disqualified.
+<b>Rabbi Shimon said: If you saw oil that is being distributed in the Temple courtyard</b> for consumption by the priests and you seek to ascertain its nature, you <b>do not need to ask what it is. Rather,</b> it is <b>left over</b> from the oil <b>of the wafers of the meal offerings of Israelites</b> after they smeared a bit of oil on them, <b>or</b> it is left over from the <b><i>log</i> of oil of a leper</b> after a small amount of the oil was placed on him. <b>If you saw oil that is placed on the flames</b> of the altar in the manner of an offering, you <b>do not need to ask what it is. Rather,</b> it is <b>left over</b> from the oil <b>of the wafers of the meal offering of priests, or</b> it is the leftover oil from <b>the meal offering of the anointed priest,</b> which requires a great deal of oil and which is burned in its entirety on the altar. The mishna adds: One can-not say that the oil distributed to priests or burned on the altar was brought as a gift offering, <b>as one may not contribute oil</b> as a gift offering. <b>Rabbi Tarfon says: One may contribute oil</b> as a gift offering.
+
+Chapter 11
+
+In the case of <b>the blood of a sin offering</b> designated for presentation <b>that was sprayed on a garment, that</b> garment <b>requires laundering,</b> as is stated with regard to a sin offering: “And when any of its blood shall be sprinkled on a garment, you shall launder that on which it shall be sprinkled in a sacred place” (Leviticus 6:20). <b>Although the verse is speaking only of</b> sin offerings <b>that are eaten</b> and whose blood is presented on the outer altar, <b>as it is stated: “In a sacred place shall it be eaten”</b> (Leviticus 6:19), the principle is not exclusive to eaten sin offerings. With regard to the blood of <b>both</b> the sin offerings <b>that are eaten and the</b> sin offerings that are wholly burned and not eaten and whose blood is presented on the <b>inner</b> altar, garments sprayed with blood from each of these offerings <b>require laundering. As it is stated</b> at the start of that passage: “This is <b>the law of the sin offering”</b> (Leviticus 6:18), it is understood: There is <b>one law for all the sin offerings.</b>
+That is the <i>halakha</i> with regard to sin offerings fit for sacrifice. With regard to <b>a disqualified sin offering, its blood does not</b> cause a garment to <b>require laundering whether</b> the offering <b>had a period of fitness</b> when its blood was fit for presentation <b>or whether it did not have a period of fitness. Which</b> offering <b>is</b> the disqualified sin offering <b>that had a period of fitness?</b> It is one <b>that was left overnight</b> and then became disqualified; <b>or</b> it is one <b>that became ritually impure; or</b> it is one <b>that emerged</b> from of the Temple courtyard. <b>Which</b> offering <b>is</b> the disqualified sin offering <b>that did not have a period of fitness?</b> It is one <b>that was slaughtered</b> with the intent to eat it or present its blood <b>beyond its</b> designated <b>time or outside its</b> designated <b>area; or</b> it is one whose blood was <b>collected</b> by people <b>disqualified</b> for Temple service <b>and</b> they <b>sprinkled its blood.</b>
+If the blood of a sin offering <b>sprayed from the neck</b> of the animal <b>onto a garment,</b> the garment <b>does not require laundering.</b> If the blood was collected in a vessel and sprinkled on the altar and sprayed <b>from the corner or from the base</b> of the altar onto the garment, the garment <b>does not require laundering,</b> as the blood was already sprinkled and its mitzva was fulfilled. If the blood <b>spilled</b> from the neck <b>onto the floor</b> before it was collected in a vessel, <b>and</b> the priest <b>collected</b> the blood and it sprayed on a garment, the garment <b>does not require laundering.</b> It is <b>only</b> with regard to <b>blood that was received in</b> a sacred <b>vessel and is fit for sprinkling</b> that the garment <b>requires laundering.</b> Apropos laundering the blood of a sin offering from garments onto which it sprayed, the mishna discusses what is considered a garment. If the blood of a sin offering <b>sprayed onto the hide</b> of an animal <b>before it was flayed</b> from the animal, the hide <b>does not require laundering,</b> because its status is not that of a garment, which is susceptible to ritual impurity. If the blood sprayed onto the hide <b>after it was flayed, it requires laundering;</b> this is <b>the statement of Rabbi Yehuda.</b> <b>Rabbi Elazar says: Even</b> if the blood sprayed onto the hide <b>after it was flayed, it does not require laundering</b> until it is crafted into a vessel or garment that is actually susceptible to ritual impurity. This is the principle with regard to laundering: A garment must be laundered <b>only</b> in the <b>place</b> where <b>the blood</b> was sprayed, <b>and</b> only if it is <b>an item that is fit to become ritually impure, and</b> only if it is an item <b>fit for laundering.</b>
+With regard to <b>the garment</b> mentioned explicitly in the Torah, <b>and the sackcloth, and the hide, all</b> of these <b>require laundering. And the laundering</b> must be performed <b>in a sacred place,</b> the Temple courtyard, <b>and the breaking of an earthenware vessel</b> in which a sin offering was cooked must be performed <b>in a sacred place, and scouring and rinsing of a copper vessel</b> in which a sin offering was cooked must be performed <b>in a sacred place.</b> With regard to <b>this</b> matter, <b>a stringency</b> applies <b>to a sin offering</b> more <b>than</b> it applies to <b>offerings of the most sacred order.</b>
+With regard to <b>a garment</b> upon which the blood of a sin offering was sprayed <b>that went outside the curtains,</b> i.e., the Temple courtyard, before being laundered, the garment <b>reenters</b> the courtyard <b>and</b> one <b>launders it in a sacred place.</b> If the garment <b>became ritually impure outside the curtains,</b> one <b>tears</b> the garment in order to render it ritually pure, <b>enters</b> the courtyard with it, <b>and launders it in a sacred place.</b> With regard to <b>an earthenware vessel</b> in which a sin offering was cooked <b>that went outside the curtains,</b> the vessel <b>reenters</b> the courtyard <b>and</b> one <b>breaks it in a sacred place.</b> If the vessel <b>became ritually impure outside the curtains,</b> one <b>punctures</b> the vessel to render it ritually pure, <b>and</b> one <b>enters</b> the courtyard with it <b>and breaks it in a sacred place.</b>
+With regard to <b>a copper vessel</b> in which a sin offering was cooked <b>that went outside the curtains,</b> the vessel <b>reenters</b> the courtyard, <b>and</b> one <b>scours it and rinses it in a sacred place.</b> If the vessel <b>became ritually impure outside the curtains, one breaks</b> the vessel by boring a large hole in it to render it ritually pure <b>and enters</b> the courtyard with it <b>and scours and rinses it in a sacred place.</b>
+<b>Whether</b> with regard to a copper vessel <b>in which</b> one <b>cooked</b> the meat of an offering <b>or whether</b> with regard to one <b>into which</b> one <b>poured</b> the <b>boiling</b> meat of an offering, <b>whether</b> the meat is from <b>offerings of the most sacred order or whether</b> it is from <b>offerings of lesser sanctity,</b> such vessels <b>require scouring and rinsing. Rabbi Shimon says:</b> Vessels in which <b>offerings of lesser sanctity</b> were cooked or poured <b>do not require scouring and rinsing.</b> <b>Rabbi Tarfon says:</b> If one <b>cooked</b> a sin offering in a copper vessel <b>from the beginning of the</b> pilgrimage <b>Festival,</b> one <b>may cook in it</b> for <b>the entire</b> pilgrimage <b>Festival;</b> he need not scour and rinse the vessel after every use. <b>And the Rabbis say:</b> One may not continue using it in this manner; rather, one must perform <b>scouring and rinsing before</b> the end of the <b>period</b> during which <b>partaking</b> of the particular cooked offering is permitted. <b>Scouring</b> is <b>like the scouring of</b> the inside of <b>a cup,</b> the cleaning done when wine sticks to the cup, <b>and rinsing</b> is <b>like the rinsing of</b> the outside of <b>a cup. Scouring</b> is performed <b>with hot</b> water, <b>and rinsing with cold</b> water. With regard to <b>the spit and the</b> metal <b>grill [<i>askela</i>],</b> one <b>purges them in hot water.</b>
+If one <b>cooked in</b> one vessel <b>sacrificial</b> meat <b>and non-sacred</b> meat, <b>or</b> the meat of <b>offerings of the most sacred order and</b> the meat of <b>offerings of lesser sanctity,</b> the status of the food depends upon the taste of the stringent substance. <b>If there is</b> enough <b>of</b> the more sacred meat <b>to impart flavor</b> to the less sacred or non-sacred meat, then <b>the lenient</b> components of the mixtures must <b>be eaten in accordance with</b> the restrictions of <b>the stringent</b> components <b>therein,</b> insofar as who may partake of them, as well as the time when and the place where they may be eaten. <b>And</b> the copper vessels in which the lenient components were cooked <b>do not require scouring and rinsing, and</b> the lenient components <b>do not disqualify</b> pieces of meat <b>through contact.</b> With regard to these principles, the lenient components do not assume the status of the stringent components. In the case of a fit <b>wafer that touched</b> an unfit <b>wafer or a piece</b> of sacrificial meat that touched an unfit <b>piece</b> of sacrificial meat, <b>neither all the wafers nor all the pieces</b> of meat <b>are forbidden. No</b> part is <b>forbidden other than</b> that which is <b>in the place where</b> the item <b>absorbed</b> taste from the unfit wafers or pieces.
+
+Chapter 12
+
+A priest who was ritually impure <b>who immersed that day</b> and is waiting for nightfall for the purification process to be completed, <b>and</b> a priest <b>who has not yet</b> brought <b>an atonement</b> offering to complete the purification process, e.g., a <i>zav</i> and a leper who did not bring their requisite atonement offerings, who are not yet permitted to partake of sacrificial meat, <b>do not receive a share of sacrificial</b> meat along with the other members of the patrilineal priestly family serving in the Temple that day, in order <b>to partake</b> of it <b>in the evening</b> after the offerings were sacrificed, even though after nightfall he would be permitted to partake of the offerings. A priest who is <b>an acute mourner,</b> i.e., if one of his relatives for whom he is obligated to mourn died that day, is permitted to <b>touch</b> sacrificial meat, as he is not ritually impure. <b>But he may not sacrifice</b> offerings, <b>and he does not receive a share</b> of sacrificial meat in order <b>to partake</b> of it <b>in the evening.</b> <b>Blemished</b> priests, <b>whether</b> they are <b>temporarily blemished</b> or <b>whether</b> they are <b>permanently blemished, receive a share and partake</b> of the offerings with their priestly brethren, <b>but do not sacrifice</b> the offerings. The principle is: <b>Any</b> priest <b>who is unfit for the service</b> that specific day <b>does not receive a share of the</b> sacrificial <b>meat, and anyone who has no</b> share <b>of the meat has no</b> share <b>in the hides</b> of the animals, to which the priests are entitled as well. <b>Even</b> if the priest was <b>ritually impure</b> only <b>at the time of the sprinkling of the blood</b> of the offering <b>and</b> he was <b>pure at the time of the burning of</b> the <b>fats</b> of that offering, he still <b>does not receive a share of the meat, as it is stated: “He that sacrifices the blood of the peace offerings and the fat, from among the sons of Aaron, shall have the right thigh for a portion”</b> (Leviticus 7:33). One who cannot sprinkle the blood does not receive a share in the meat.
+In the case of <b>any</b> burnt offering <b>for which the altar did not acquire its flesh,</b> e.g., if it was disqualified prior to the sprinkling of its blood, the <b>priests did not acquire its hide, as it is stated</b> with regard to the burnt offering: “And the priest that sacrifices <b>a man’s burnt offering,</b> the priest shall have to himself the hide of the burnt offering that he has sacrificed” (Leviticus 7:8), indicating that the priest acquires only the hide of <b>a burnt offering that satisfied</b> the obligation <b>of a man.</b> Nevertheless, in a case of <b>a burnt offering that was slaughtered not for its sake</b> but for the sake of another offering, <b>although it did not satisfy</b> the obligation <b>of the owner, its hide</b> goes <b>to the priests.</b> In addition, although the verse states: “A man’s burnt offering,” in the case of <b>both the burnt offering of a man and the burnt offering of a woman, their hides</b> go <b>to the priests.</b>
+<b>The hides of offerings of lesser sanctity</b> belong <b>to the owners; the hides of offerings of the most sacred order</b> belong <b>to the priests.</b> The right of priests to hides of offerings of the most sacred order is derived via <b>an <i>a fortiori</i></b> inference: <b>If</b> for <b>a burnt offering, for which</b> the priests <b>do not acquire its flesh,</b> as it is burned in its entirety, <b>they acquire its hide,</b> then for other <b>offerings of the most sacred order, for which</b> the priests <b>acquire its flesh, is it not right that they should acquire its hide?</b> And <b>there is no</b> room to contend that the <b>altar will prove</b> that this is not a valid inference, as it acquires the flesh of a burnt offering but not its hide, <b>since it does not have</b> the right to the <b>hide</b> of an offering <b>in any place.</b>
+If <b>any offerings</b> of the most sacred order <b>were disqualified prior to their flaying, their hides do not</b> go <b>to the priests;</b> rather, they are burned together with the flesh in the place of burning. If they were disqualified <b>after their flaying, their hides</b> go <b>to the priests. Rabbi Ḥanina, the deputy High Priest, said: In</b> all <b>my days, I never saw a hide going out to the place of burning.</b> <b>Rabbi Akiva said: From the statement of</b> Rabbi Ḥanina, the deputy High Priest, <b>we learned that</b> in a case where <b>one flays the firstborn</b> offering, <b>and</b> the animal is later <b>discovered to have a wound that would have caused it to die within twelve months [<i>tereifa</i>],</b> the <i>halakha</i> is <b>that the priests may derive benefit [<i>sheye’otu</i>] from its hide. And the Rabbis say:</b> The claim: <b>We did not see, is no proof; rather,</b> if after flaying it is discovered that the animal was unfit before it was flayed, the hide <b>goes out to the place of burning.</b>
+With regard to <b>bulls that are burned,</b> i.e., the bull of Yom Kippur, the bull of the anointed priest, and the bull brought for an unwitting communal sin, which are burned after their blood is sprinkled and their sacrificial portions burned on the altar, <b>and goats that are burned,</b> i.e., the goat of Yom Kippur and the goat brought for the unwitting communal transgression of the prohibition against idol worship, <b>when they are burned in accordance with their mitzva, they are burned in the place of the ashes</b> (see Leviticus 4:12) outside of Jerusalem, <b>and they render</b> the <b>garments</b> of the priests who tend to their burning <b>impure</b> (see Leviticus 4:25). <b>And if</b> these offerings <b>are not burned in accordance with their mitzva</b> because they were disqualified, and offerings that are disqualified are also burned, <b>they are burned in the place of</b> burning in <b>the <i>bira</i>, and they do not render</b> the <b>garments</b> of the priests who tend to their burning <b>impure.</b>
+The priests <b>would carry</b> the bulls and the goats that are burned suspended <b>on poles.</b> When <b>the first</b> priests, carrying the front of the pole, <b>emerged outside the wall of the</b> Temple <b>courtyard and the latter</b> priests <b>did not</b> yet <b>emerge, the first</b> priests <b>render</b> their <b>garments impure, and the latter</b> priests <b>do not render</b> their <b>garments impure until they emerge.</b> When both <b>these and those</b> priests <b>emerged, they render</b> their <b>garments impure. Rabbi Shimon says: They do not render</b> their <b>garments impure,</b> as this <i>halakha</i> applies only to those who burn the offerings. And even then their garments do not become ritually impure <b>until the fire is ignited in the majority of</b> the offerings. Once <b>the flesh is</b> completely <b>scorched,</b> with no moisture remaining, <b>one who</b> then <b>burns</b> the remains <b>does not render</b> his <b>garments impure.</b>
+
+Chapter 13
+
+<b>One who slaughters</b> an offering outside the Temple courtyard <b>and one who offers</b> it <b>up outside</b> the Temple courtyard is <b>liable for the slaughter and liable for</b> the <b>offering up,</b> as each act involves an independent prohibition. If done intentionally, he is liable to receive excision from the World-to-Come [<i>karet</i>] for each act, and if done unwittingly, he is liable to bring a sin offering for each act. <b>Rabbi Yosei HaGelili says:</b> If <b>he slaughtered</b> an offering <b>inside</b> the courtyard <b>and</b> then <b>offered</b> it <b>up outside</b> the courtyard, he is liable. But if <b>he slaughtered</b> it <b>outside,</b> thereby rendering it unfit, <b>and</b> then <b>he offered</b> it <b>up outside,</b> he is <b>exempt</b> for the offering up, <b>as he offered up only an item</b> that is <b>unfit,</b> and one is liable only for offering up an item that is fit to be offered up inside the Temple. The Rabbis <b>said to him:</b> According to your reasoning, <b>even</b> in a case where <b>he slaughters</b> it <b>inside and offers</b> it <b>up outside,</b> he should be exempt, <b>since</b> the moment <b>that he took it outside</b> the courtyard, he thereby <b>rendered it unfit.</b> Yet, in such a case, he is certainly liable for offering it up. So too, one who slaughters an offering outside and then offers it up outside is liable.
+<b>One who is ritually impure who ate</b> sacrificial food, <b>whether</b> it was <b>ritually impure sacrificial</b> food <b>or ritually pure sacrificial</b> food, is <b>liable</b> to receive <i>karet</i> if he did so intentionally and to bring a sliding-scale offering if he did so unwittingly. <b>Rabbi Yosei HaGelili says: An impure</b> person <b>who ate pure</b> sacrificial food is <b>liable. But an impure</b> person <b>who ate impure</b> sacrificial food is <b>exempt, as he merely ate an impure item,</b> and the prohibition against eating sacrificial food while one is impure applies only to pure sacrificial food. The Rabbis <b>said to him:</b> According to your logic, this <i>halakha</i> would apply <b>even</b> in a case of <b>an impure</b> person <b>who ate</b> what had been <b>pure</b> sacrificial food, because <b>once he touched it, he</b> thereby <b>rendered it ritually impure.</b> Yet, in such a case, he is certainly liable for eating it. So too, an impure person who ate impure sacrificial food is liable. <b>And a pure</b> person <b>who ate impure</b> sacrificial food is <b>exempt, as</b> one is <b>liable</b> for eating sacrificial food in impurity <b>only due to</b> the <b>impurity of</b> one’s <b>body,</b> but not due to the impurity of the food.
+There is <b>a greater stringency with regard to slaughtering</b> outside the Temple courtyard <b>than with regard to offering up</b> outside, <b>and</b> there is a greater stringency <b>with regard to offering up</b> outside <b>than with regard to slaughtering</b> outside. The mishna elaborates: The <b>greater stringency with regard to slaughtering</b> outside is <b>that one who slaughters</b> an offering outside the Temple courtyard even <b>for</b> the sake of <b>an ordinary</b> purpose, not for the sake of God, is <b>liable. But one who offers up</b> an offering outside the courtyard <b>for</b> the sake of <b>an ordinary</b> purpose is <b>exempt.</b> The <b>greater stringency with regard to offering up</b> outside is that <b>two</b> people <b>who grasped a knife and</b> together <b>slaughtered</b> an offering outside the courtyard are <b>exempt.</b> But if two <b>grasped a limb</b> from an offering <b>and</b> together <b>offered</b> it <b>up</b> outside, they are <b>liable.</b> If one unwittingly <b>offered up</b> part of an offering outside the courtyard <b>and then</b> in a different lapse of awareness <b>offered up</b> other parts of that offering <b>and then</b> again, in another lapse of awareness, <b>offered up</b> yet other parts, he is <b>liable</b> to bring a sin offering <b>for each</b> act of <b>offering up;</b> this is <b>the statement of Rabbi Shimon. Rabbi Yosei says:</b> He is <b>liable</b> to bring <b>only one</b> sin offering. Rabbi Yosei adds: <b>And</b> one is <b>liable</b> for offering up an offering outside the courtyard <b>only once he offers</b> it <b>up at the top of an altar</b> that was erected there. <b>Rabbi Shimon says: Even</b> if <b>he offered</b> it <b>up on a rock or on a stone,</b> not an altar, he is <b>liable.</b>
+With regard to <b>both fit sacrificial</b> animals, <b>and unfit sacrificial</b> animals <b>whose disqualification occurred in sanctity,</b> i.e., in the course of the Temple service, <b>and one sacrificed them outside</b> the Temple courtyard, he is <b>liable.</b> <b>One who offers up outside</b> the courtyard <b>an olive-bulk</b> made up <b>of</b> the flesh of <b>a burnt offering and of</b> its <b>sacrificial portions</b> is <b>liable.</b> If there is <b>a meal offering</b> from <b>which a handful was not removed, and one sacrificed it outside</b> the Temple courtyard, he is <b>exempt</b> from liability, because until the handful is actually removed it is not fit to be burned on the altar inside the Temple. But if a priest <b>took a handful from it and</b> then <b>returned its handful into</b> the remainder of the meal offering, <b>and one sacrificed</b> the entire mixture <b>outside</b> the courtyard, he is <b>liable,</b> as once the handful has been removed it is fit to be burned on the altar inside the Temple, and one is liable for offering it up outside even though it is mixed into the remainder. With regard to <b>the handful</b> of a meal offering, <b>the frankincense, the incense, the meal offering of priests, the meal offering of</b> the <b>anointed priest, and the meal offering</b> brought with the <b>libations</b> that accompany animal offerings, in a case <b>where one sacrificed</b> even <b>an olive-bulk from</b> any <b>one of these,</b> which should be sacrificed on the altar, <b>outside</b> the Temple, he is <b>liable,</b> as the burning of an olive-bulk is considered a proper burning. <b>Rabbi Eliezer deems</b> him <b>exempt unless he sacrifices the whole of</b> any one of these items outside the Temple. <b>But</b> Rabbi Eliezer concedes that with regard to <b>any of them that one sacrificed inside</b> the courtyard <b>but left over an olive-bulk from them and</b> then <b>sacrificed that</b> olive-bulk <b>outside</b> the courtyard, he is <b>liable.</b> <b>And</b> with regard to <b>any of these</b> offerings <b>that were lacking any amount,</b> if <b>one sacrifices it outside</b> the courtyard, he is <b>exempt.</b>
+<b>One who sacrifices sacrificial</b> meat, which is eaten, <b>and sacrificial portions,</b> i.e., those that are to be burned on the altar, <b>outside</b> the courtyard, is <b>liable</b> for the sacrifice of the sacrificial portions. But he is not liable for sacrificing the meat. If there is <b>a meal offering</b> from <b>which a handful was not removed, and one sacrificed it outside</b> the Temple courtyard, he is <b>exempt</b> from liability, because until the handful is actually removed it is not fit to be burned on the altar inside the Temple. But if a priest <b>took a handful from it and</b> then <b>returned its handful into</b> the remainder of the meal offering, <b>and one sacrificed</b> the entire mixture <b>outside</b> the courtyard, he is <b>liable,</b> as once the handful has been removed it is fit to be burned on the altar inside the Temple, and one is liable for offering it up outside even though it is mixed into the remainder.
+The burning of both the handful and the frankincense permits the consumption of the remainder of the meal offering by the priests. With regard to <b>the handful and the frankincense,</b> in a case <b>where one sacrificed</b> only <b>one of them outside</b> the Temple courtyard, he is <b>liable. Rabbi Eliezer exempts</b> from liability one who burns only one of them <b>until he</b> also <b>sacrifices the second.</b> Since the remainder of the meal offering becomes permitted only once both have been burned, he considers each one alone to be an incomplete offering, and he holds one is not liable for sacrificing only one of them. Rabbi Eliezer concedes that if one sacrificed <b>one inside</b> the courtyard <b>and one outside</b> the courtyard, he is <b>liable.</b> The burning of two bowls of frankincense permits the consumption of the shewbread. With regard to the <b>two bowls of frankincense,</b> in a case <b>where one sacrificed</b> only <b>one of them outside</b> the courtyard, he is <b>liable. Rabbi Eliezer exempts</b> from liability one who burns only one of them <b>until he</b> also <b>sacrifices the second,</b> since the shewbread becomes permitted only once both bowls of frankincense are burned. Rabbi Eliezer concedes that if one sacrificed <b>one inside</b> the courtyard <b>and one outside</b> the courtyard, he is <b>liable.</b> <b>One who sprinkles part of</b> the <b>blood</b> of an offering, e.g., one sprinkling instead of four, <b>outside</b> the Temple courtyard is <b>liable. Rabbi Elazar says: So too, one who pours as a libation water</b> consecrated for the libation <b>of the festival</b> of <i>Sukkot</i>, <b>during the Festival, outside</b> the courtyard, is <b>liable. Rabbi Neḥemya says:</b> For the <b>remainder of the blood</b> of an offering that was supposed to be poured at the base of the altar and <b>that</b> instead <b>one sacrificed outside</b> the courtyard, one is <b>liable.</b> 
+<b>One who pinches</b> the nape of <b>a bird</b> offering <b>inside</b> the Temple courtyard <b>and</b> then <b>offers</b> it <b>up outside</b> the courtyard is <b>liable.</b> But if <b>one pinched</b> its nape <b>outside</b> the courtyard <b>and</b> then <b>offered</b> it <b>up outside</b> the courtyard he is <b>exempt,</b> as pinching the nape of a bird outside the courtyard is not considered valid pinching. <b>One who slaughters,</b> with a knife, <b>a bird</b> offering <b>inside</b> the courtyard <b>and offers</b> it <b>up outside</b> the courtyard is <b>exempt,</b> as slaughtering a bird offering in the Temple courtyard disqualifies it as an offering. But if one <b>slaughtered</b> a bird offering <b>outside</b> the courtyard <b>and</b> then <b>offered</b> it <b>up outside,</b> he is <b>liable.</b> <b>Evidently, the manner of its preparation inside</b> the courtyard, i.e., pinching, effects <b>its exemption outside</b> the courtyard, and <b>the manner of its preparation outside</b> the courtyard, i.e., slaughter, effects <b>its exemption inside</b> the courtyard. <b>Rabbi Shimon says:</b> With regard to <b>any</b> act of killing an animal concerning <b>which,</b> when it was performed <b>outside</b> the courtyard, one is <b>liable for</b> subsequently offering <b>it</b> up outside the courtyard, one is also <b>liable for</b> having <b>offered</b> the animal <b>up outside</b> the courtyard after performing <b>a similar</b> act of killing <b>inside</b> the courtyard. This is the <i>halakha</i> <b>except with regard to one who slaughters</b> a bird <b>inside</b> the courtyard <b>and offers</b> it <b>up outside</b> the courtyard; he is exempt.
+ With regard to <b>a sin offering where one collected its blood in one cup,</b> if he first <b>placed</b> its blood on an altar <b>outside</b> the courtyard <b>and then placed</b> the remaining blood on the altar <b>inside</b> the courtyard, or if he first placed its blood on the altar <b>inside</b> the courtyard <b>and then placed</b> the remaining blood on an altar <b>outside</b> the courtyard, in both cases he is <b>liable</b> for placing the blood outside the courtyard, <b>as</b> the blood in <b>its entirety is fit</b> to be placed on the altar <b>inside</b> the courtyard. If <b>one collected its blood in two cups</b> and <b>placed</b> the blood from <b>both of them</b> on the altar <b>inside</b> the courtyard he is <b>exempt</b> as he acted appropriately. If he placed the blood from <b>both of them</b> on an altar <b>outside</b> the courtyard, he is <b>liable,</b> as both are fit to be placed inside. If he first placed the blood from <b>one</b> cup <b>inside and</b> then placed the blood from the other <b>one outside,</b> he is <b>exempt.</b> By using the blood of the first cup to perform the mitzva of placing the blood on the altar, he thereby rendered the blood in the second cup unfit to be placed on the altar; therefore, there is no liability for placing it on an altar outside. If he first placed the blood from <b>one</b> cup <b>outside and</b> then placed the blood from the other <b>one inside,</b> he is <b>liable for the external</b> placement as that blood was fit to be placed inside, <b>and the internal</b> placement <b>atones</b> for the transgression for which the sin offering was brought. <b>To what is this matter comparable?</b> It is comparable <b>to</b> a case where one <b>separated</b> an animal for <b>his sin offering and it was lost, and he separated another</b> animal <b>in its place, and thereafter, the first</b> animal <b>was found.</b> In that case, <b>both of them stand</b> before him and he must sacrifice one as his sin offering. If <b>he slaughtered both of them inside</b> the courtyard, he is <b>exempt.</b> If he slaughtered <b>both of them outside</b> the courtyard, he is <b>liable,</b> as each was fit to be slaughtered in the courtyard. If he first slaughtered <b>one inside and</b> then slaughtered the other <b>one outside</b> he is <b>exempt</b> from liability for slaughtering the second, as he has already fulfilled his obligation with the first, thereby rendering the second one unfit for sacrifice. If he first slaughtered <b>one outside and</b> then slaughtered the other <b>one inside</b> he is <b>liable for</b> slaughtering <b>the external</b> animal outside the courtyard, as it was fit to be slaughtered inside, <b>and the internal</b> animal <b>atones</b> for the transgression for which the sin offering was brought. The mishna adds: In a case where one slaughtered both inside the courtyard, <b>just as</b> placing <b>the blood of</b> the first animal <b>exempts</b> one who consumes <b>its meat</b> from liability for misuse of consecrated property, <b>so too, it exempts</b> one who consumes <b>the meat of its counterpart,</b> the second animal, from liability.
+
+Chapter 14
+
+With regard to <b>the</b> red <b>heifer of purification that one burned outside its pit,</b> the pit being an excavation on the Mount of Olives opposite the entrance to the Sanctuary designated for its slaughter and its burning, <b>and likewise the scapegoat that one sacrificed outside</b> the Temple courtyard rather than casting it off a cliff as prescribed, he is <b>exempt</b> from punishment for violating the transgression of slaughtering and sacrificing outside the Temple courtyard. The source for this is <b>as it is stated</b> with regard to slaughter of sacrificial animals outside the courtyard: “Whatever man…that slaughters outside the camp, <b>and to the entrance of the Tent of Meeting he did not bring it,</b> to present it as an offering to the Lord before the Tabernacle of the Lord” (Leviticus 17:3–4). From that verse it is derived: For <b>any</b> offering <b>that is not fit to come to the entrance of the Tent of Meeting</b> for sacrifice on the altar, e.g., the red heifer and the scapegoat, <b>one is not liable for its</b> slaughter and sacrifice outside its place.
+With regard to <b>an animal that</b> actively <b>copulated with a person, or an animal that was the object of bestiality, or</b> an animal <b>that</b> was <b>set aside</b> for idol worship, <b>or</b> an animal <b>that was worshipped</b> as a deity, <b>or</b> an animal given as <b>the price</b> of a dog that was purchased, <b>or</b> an animal that was given as <b>payment</b> to a prostitute, <b>or</b> an animal born of a mixture of <b>diverse kinds, or an animal with a wound that will cause it to die within twelve months [<i>tereifa</i>], or</b> an animal <b>born by caesarean section,</b> any of <b>which one sacrificed outside</b> the Temple courtyard, he is <b>exempt.</b> The source for this is <b>as it is stated:</b> “And to the entrance of the Tent of Meeting he did not bring it to present it as an offering to the Lord <b>before the Tabernacle of the Lord.”</b> From this verse, it is derived: For <b>any</b> animal <b>that is not fit to come to the entrance of the Tent of Meeting</b> for sacrifice on the altar, <b>one is not liable for its</b> slaughter and sacrifice outside the courtyard. For <b>blemished</b> animals, <b>whether</b> they are <b>permanently blemished</b> or <b>whether</b> they are <b>temporarily blemished, which one sacrificed outside</b> the Temple courtyard, one is <b>exempt. Rabbi Shimon says:</b> For <b>permanently blemished</b> animals one is <b>exempt;</b> for <b>temporarily blemished</b> animals one is <b>liable for</b> violation of <b>a prohibition,</b> but it is not the type of prohibition for which he will receive <i>karet</i>, because ultimately the animal will be fit for sacrifice. With regard to <b>doves whose time</b> of fitness for sacrifice <b>has not arrived,</b> as they are fit for sacrifice only when they are older, after their wings assume a golden hue; <b>and pigeons whose time</b> of fitness <b>has passed,</b> as they are fit only when they are young and their wings did not yet assume a yellowish tint, <b>that one sacrificed outside</b> the Temple courtyard, he is <b>exempt. Rabbi Shimon says:</b> For <b>pigeons whose time</b> of fitness <b>has passed</b> one is <b>exempt, and</b> for <b>doves whose time</b> of fitness <b>has not</b> yet <b>arrived</b> he is <b>in</b> violation of <b>a prohibition.</b> With regard to an animal <b>itself and its offspring</b> that were slaughtered on the same day, where one violates a prohibition for slaughtering the second, <b>and</b> an animal <b>whose time has not yet</b> arrived, if one sacrificed it outside the Temple courtyard he is <b>exempt. Rabbi Shimon says:</b> For an animal whose time has not yet arrived, <b>that</b> person is <b>in</b> violation of a mere <b>prohibition, as Rabbi Shimon says:</b> With regard to <b>any</b> sacrificial animal <b>that is fit to come</b> and be sacrificed <b>after</b> the passage of <b>time,</b> if one sacrificed it outside the courtyard, <b>that</b> person is <b>in</b> violation of <b>a prohibition but there is no</b> liability for <b><i>karet</i>. And the Rabbis say: In any</b> case <b>in which there is no</b> liability for <b><i>karet</i> there is no</b> violation of <b>a prohibition.</b> 
+The mishna adds: An animal is defined as one <b>whose time has not yet</b> arrived, <b>whether</b> it is <b>intrinsically</b> premature, e.g., doves whose wings have not yet assumed a golden hue or an animal less than seven days old (see Leviticus 22:27), or <b>whether</b> it is premature <b>for its owner.</b> <b>Which is</b> the animal <b>whose time has not yet</b> arrived because it is premature <b>for its owner?</b> It is the animal of <b>a man who experiences a gonorrhea-like discharge [<i>zav</i>], and a woman who experiences a discharge of uterine blood after her menstrual period [<i>zava</i>], and a woman after childbirth, and a leper</b> whose period of impurity is not yet complete, <b>where</b> these owners, who are ritually impure, <b>sacrificed their sin offerings or guilt offerings outside</b> the Temple courtyard. In this case <b>they are exempt,</b> as they are neither obligated nor permitted to bring those offerings. But if they sacrificed <b>their burnt offerings or their peace offerings outside</b> the courtyard <b>they are liable,</b> as those offerings may be brought as gift offerings even if their owner is ritually impure. <b>One who offers up</b> outside the Temple courtyard a portion <b>of the meat of a sin offering</b> that is eaten; <b>of the meat of a guilt offering; of the meat of</b> other <b>offerings of the most sacred order</b> that are eaten, e.g., the sheep sacrificed on the festival of <i>Shavuot</i>, or <b>of the meat of offerings of lesser sanctity,</b> is exempt, as all these are eaten by the priests and not sacrificed on the altar. <b>And</b> for the same reason, one who sacrificed a portion of <b>the surplus of the <i>omer</i> offering,</b> a measure of barley brought as a communal offering on the sixteenth of the Hebrew month of Nisan, after the handful was removed; <b>or the two loaves,</b> i.e., the public offering on <i>Shavuot</i> of two loaves from the new wheat; <b>or the shewbread</b> arranged on the Table each Shabbat in the Sanctuary; <b>or the remainder of meal offerings,</b> is also exempt. <b>And</b> likewise with regard to <b>one who pours</b> oil onto a meal offering; <b>and one who breaks</b> the loaves of a meal offering into pieces; <b>and one who mixes</b> oil into the flour of a meal offering; <b>and one who salts</b> a meal offering or other offerings; <b>and one who waves</b> a meal offering; <b>and one who brings</b> a meal offering to the corner of an altar, if he performs these actions outside the courtyard; <b>and one who arranges</b> shewbread on <b>the table</b> outside the Sanctuary; <b>and one who removes the ashes</b> from <b>the lamps</b> of the Candelabrum; <b>and one who removes a handful</b> from a meal offering; <b>and one who collects</b> the <b>blood</b> of an offering in a vessel, if he did so <b>outside</b> the Temple courtyard: In all of these cases he is <b>exempt.</b> This is because one is liable only if he performs an action similar to sacrifice that completes the sacrificial service, while all of these actions are ones that are normally followed by additional sacrificial rites. <b>And one is</b> likewise <b>not liable for</b> any of these actions, <b>neither due to</b> the prohibition against <b>a non-priest</b> performing the Temple service, <b>nor due to</b> the prohibition against performing the Temple service in a state of <b>ritual impurity, nor due to</b> the prohibition against a priest <b>lacking</b> the requisite priestly <b>vestments</b> while performing the Temple service, <b>nor due to</b> the prohibition against performing the Temple service <b>without washing</b> one’s <b>hands and feet.</b>
+<b>Until the Tabernacle was established,</b> private <b>altars were permitted and</b> the sacrificial <b>service</b> was performed <b>by the firstborn. And from</b> the time <b>that the Tabernacle was established,</b> private <b>altars were prohibited and</b> the sacrificial <b>service</b> was performed <b>by the priests. Offerings of the most sacred order were</b> then <b>eaten within the curtains</b> surrounding the courtyard of the Tabernacle in the wilderness <b>and offerings of lesser sanctity</b> were eaten <b>throughout the camp of Israel.</b> 
+When the Jewish people <b>arrived at Gilgal</b> private <b>altars were permitted, offerings of the most sacred order were</b> then <b>eaten within the curtains, and offerings of lesser sanctity</b> were eaten <b>anywhere.</b>
+When <b>they arrived at Shiloh,</b> private <b>altars were prohibited. And there was no roof</b> of wood or stone <b>there,</b> i.e., in the Tabernacle in Shiloh; <b>rather</b> there was <b>only a building of stone below and the curtains</b> of the roof of the Tabernacle were spread <b>above it. And</b> the period that the Tabernacle was in Shiloh <b>was</b> characterized in the Torah as <b>“rest”</b> in the verse: “For you have not as yet come to the rest and to the inheritance, which the Lord your God has given you” (Deuteronomy 12:9). <b>Offerings of the most sacred order were</b> then <b>eaten within the curtains</b> in the courtyard of the Tent of Meeting, <b>and offerings of lesser sanctity and second tithe</b> were eaten <b>in any</b> place <b>that overlooks</b> Shiloh.
+When Shiloh was destroyed (see I Samuel 4:18), the Jewish people <b>arrived</b> with the Tabernacle <b>at Nov, and</b> later at <b>Gibeon,</b> and private <b>altars were permitted. Offerings of the most sacred order were</b> then <b>eaten within the curtains</b> in the courtyard of the Tent of Meeting, and <b>offerings of lesser sanctity</b> were eaten <b>in all the cities of</b> Eretz <b>Yisrael.</b>
+When the Jewish people <b>arrived at Jerusalem</b> and built the Temple during the reign of Solomon, private <b>altars were prohibited, and</b> private altars <b>did not have</b> a subsequent period when they were <b>permitted. And</b> the Temple in Jerusalem <b>was</b> characterized as <b>“inheritance”</b> in the verse: “For you have not as yet come to the rest and to the inheritance, which the Lord your God has given you.” <b>Offerings of the most sacred order were</b> then <b>eaten within the curtains,</b> i.e., in the Temple courtyard, and <b>offerings of lesser sanctity and second tithe</b> were eaten <b>within the walls</b> of the city, whose legal status was that of the Israelite camp in the wilderness.
+With regard to <b>all offerings that one consecrated during a period of prohibition of</b> private <b>altars and sacrificed during a period of prohibition of</b> private <b>altars,</b> if he sacrificed them <b>outside</b> their designated area, for <b>these</b> animals he is <b>in</b> violation of both the <b>positive mitzva</b> to sacrifice the offering in the place chosen by God <b>and</b> the <b>prohibition</b> against sacrificing them on a private altar, <b>and he is liable</b> to receive <b><i>karet</i> for</b> doing <b>it.</b> If <b>one consecrated</b> the animals <b>during a period of permitting of</b> private <b>altars and sacrificed them during a period of prohibition of</b> private <b>altars, outside</b> their designated area, for <b>these</b> animals he is <b>in</b> violation of <b>a positive mitzva and a prohibition, but he is not liable to</b> receive <b><i>karet</i> for</b> sacrificing <b>them.</b> If <b>he consecrated</b> the animals <b>during a period of prohibition of</b> private <b>altars and sacrificed them during a period of permitting of</b> private <b>altars,</b> outside their designated area, for <b>these</b> animals he is <b>in</b> violation of <b>a positive mitzva</b> for failure to bring it to the Tabernacle, <b>but these</b> animals <b>are not subject to a prohibition,</b> as it is permitted to sacrifice on a private altar.
+<b>And these are</b> the <b>sacrificial</b> items that <b>are sacrificed</b> only <b>in the Tabernacle</b> even when private altars are permitted: <b>Sacrificial</b> animals <b>that were</b> presumed to be <b>consecrated for</b> sacrifice in <b>the Tabernacle.</b> Therefore, <b>communal offerings are sacrificed in the Tabernacle, but offerings of an individual</b> may be sacrificed <b>on</b> a private <b>altar.</b> In addition, with regard to <b>offerings of an individual that were consecrated</b> expressly <b>for</b> sacrifice in <b>the Tabernacle, one must sacrifice</b> them <b>in the Tabernacle. But if he sacrificed them on</b> a private <b>altar,</b> he is <b>exempt.</b> <b>And what</b> is the difference <b>between the</b> private <b>altar of an individual and the public altar</b> at the site of the Tabernacle when it was located in Gilgal, Nov, and Gibeon? It is that on a private altar there is no <b>placing</b> of <b>hands</b> on the head of an offering, no <b>slaughter in the north,</b> no <b>placement</b> of blood <b>around</b> all sides of the altar in offerings for which this is required, no <b>waving</b> of meal offerings, <b>and</b> no <b>bringing</b> of meal offerings to the corner of the altar prior to removal of the handful. <b>Rabbi Yehuda says: There is no meal offering</b> sacrificed <b>on an altar</b> outside the Temple. <b>And</b> requiring a member of the <b>priesthood</b> to perform the sacrificial rites, the priestly <b>service vestments,</b> the <b>service vessels,</b> the <b>pleasing aroma</b> to God, the <b>partition for the blood,</b> i.e., the red line dividing the upper and lower halves of the altar, <b>and</b> the priest’s <b>washing of hands and feet</b> before his service all do not apply to sacrifice on private altars, as the service there need not be performed by priests nor follow all the protocols of the Temple service. <b>But the</b> intent to sacrifice or partake of the offering beyond its designated <b>time,</b> which renders the offering <i>piggul</i>; the <i>halakha</i> of portions of <b>the</b> offering <b>left over [<i>notar</i>]</b> beyond the time it may be eaten; <b>and the</b> prohibition against eating consecrated meat while <b>ritually impure are equal in this,</b> a private altar, <b>and that,</b> a public altar.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Zevachim/Hebrew/Mishnah based on the Kaufmann manuscript, edited by Dan Be'eri.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Zevachim/Hebrew/Mishnah based on the Kaufmann manuscript, edited by Dan Be'eri.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e2436aaf434a077ee6e6c790e5dcea9b89141a2e
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Zevachim/Hebrew/Mishnah based on the Kaufmann manuscript, edited by Dan Be'eri.txt	
@@ -0,0 +1,1514 @@
+Mishnah Zevachim
+משנה זבחים
+Mishnah based on the Kaufmann manuscript, edited by Dan Be'eri
+https://archive.org/details/MishnaCorrectedKaufman00WHOLE
+
+משנה זבחים
+
+
+
+Chapter 1
+
+<small>א</small>
+כָּל הַזְּבָחִים שֶׁנִּזְבָּחוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, כְּשֵׁרִים, 
+אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִין מִשֵּׁם חוֹבָה, 
+חוּץ מִן הַפֶּסַח וּמִן הַחַטָּאת, 
+הַפֶּסַח, בִּזְמַנּוֹ, וְהַחַטָּאת, בְּכָל זְמַן.  
+רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: 
+אַף הָאָשָׁם. 
+הַפֶּסַח בִּזְמַנּוֹ, וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם בְּכָל זְמַן.  
+אָמַר רְבִּי אֱלִיעֶזֶר: 
+חַטָּאת בָּאָה עַל חֵטְא, 
+וְאָשָׁם בָּא עַל [חֵטְא], 
+חַטָּאת פְּסוּלָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, 
+אַף הָאָשָׁם פָּסוּל שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ. 
+
+ <small>ב</small>
+יוֹסֵה בֶן חוֹנִי אוֹמֵר: 
+הַנִּשְׁחָטִין לְשֵׁם פֶּסַח לְשֵׁם חַטָּאת, 
+פְּסוּלִין.  
+שִׁמְעוֹן אֲחִי עֲזַרְיָה אוֹמֵר: 
+שְׁחָטָן לְשֵׁם גָּבוֹהַּ מֵהֶן, 
+כְּשֵׁרִין; 
+לְשֵׁם נָמוּךְ מֵהֶן, 
+פְּסוּלִין.  
+
+<small>ג</small>
+כֵּיצַד? 
+קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם קָדָשִׁים קַלִּים, 
+פְּסוּלִין, 
+קָדָשִׁים קַלִּים שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, 
+כְּשֵׁרִים. 
+הַבְּכוֹר וְהַמַּעְשֵׂר שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם שְׁלָמִים, 
+כְּשֵׁרִין, 
+[שְׁלָמִים] שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם בְּכוֹר וּלְשֵׁם מַעֲשֵׂר, 
+פְּסוּלִין. 
+
+<small>ד</small>
+הַפֶּסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ שַׁחְרִית בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, 
+רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ מַכְשִׁיר, 
+כְּאִלּוּ נִשְׁחַט בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר.  
+בֶּן בְּתִירָה פוֹסֵל, 
+כְּאִלּוּ נִשְׁחַט בֵּין הָעַרְבַּיִם.  
+אָמַר רְבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּי: 
+מְקֻבָּל אֲנִי מִפִּי שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם זָקֵן, 
+בְּיוֹם שֶׁהוֹשִׁיבוּ אֶת רְבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה בִישִׁיבָה, 
+שֶׁכָּל הַזְּבָחִין שֶׁנִּזְבָּחוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, כְּשֵׁרִים, 
+אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים מִשֵּׁם חוֹבָה, 
+חוּץ מִן הַפֶּסַח וּמִן הַחַטָּאת.  
+לֹא הוֹסִיף בֶּן עַזַּי אֶלָּא הָעוֹלָה, 
+וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים. 
+
+<small>ה</small>
+הַפֶּסַח וְהַחַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, 
+קִבֵּל, וְהִלֵּךְ, וְזָרַק שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, 
+אוֹ לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן, 
+אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן, פְּסוּלִין.  
+כֵּיצַד לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן? 
+לְשֵׁם פֶּסַח וּלְשֵׁם שְׁלָמִים. 
+שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן? 
+לְשֵׁם שְׁלָמִים וּלְשֵׁם פֶּסַח.  
+
+<small>ו</small>
+שֶׁהַזֶּבַח נִפְסָל בְּאַרְבָּעָה דְבָרִים: 
+בִּשְׁחִיטָה, בְּקִבּוּל, בְּהִלּוּךְ, וּבִזְרִיקָה.  
+רְבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר בְּהִלּוּךְ, 
+שֶׁהָיָה אוֹמֵר: 
+אֵי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא בִשְׁחִיטָה, 
+שֶׁלֹּא בְקַבָּלָה, 
+וְשֶׁלֹּא בִזְרִיקָה, 
+אֲבָל אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא בְהִלּוּךְ, &lt;הִלּוּךְ&gt;
+וְשׁוֹחֵט בְּצַד הַמִּזְבֵּחַ וְזוֹרֵק.  
+רְבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: 
+אַף הַמְהַלֵּךְ בִּמְקוֹם שֶׁהוּא צָרִיךְ לְהַלֵּךְ, 
+הַמַּחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת; 
+וּבִמָקוֹם שֶׁאֵינוּ צָרִיךְ לְהַלֵּךְ, 
+אֵין הַמַּחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת. 
+
+
+
+
+
+Chapter 2
+
+<small>א</small>
+כָּל הַזְּבָחִים שֶׁקִּבֵּל דָּמָן זָר, אוֹנֵן, 
+טְבוּל יוֹם, מְחֻסַּר בְּגָדִים, מְחֻסַּר כִּפּוּרִים, 
+וְשֶׁלֹּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם, 
+עָרֵל וְטָמֵא, יוֹשֵׁב, 
+עוֹמֵד כֵּלִים עַל גַּבֵּי כֵלִים, 
+עַל גַּבֵּי בְהֵמָה, עַל גַּבֵּי רַגְלֵי חֲבֵרוֹ, פָּסַל.  
+קִבֵּל בִּשְׂמֹאל, פָּסַל.  
+רְבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר.  
+נִשְׁפַּךְ עַל הָרִצְפָּה וַאֲסָפוֹ, פָּסוּל.  
+נְתָנוֹ עַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ שֶׁלֹּא כְנֶגֶד הַיְסוֹד, 
+נָתַן אֶת הַנִּתָּנִין לְמַטָּן לְמַעְלָן, 
+וְאֶת הַנִּתָּנִין לְמַעְלָן לְמַטָּן, 
+אֶת הַנִּתָּנִים בִּפְנִים בַּחוּץ, 
+וְאֶת הַנִּתָּנִים בַּחוּץ בִּפְנִים, 
+פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. 
+
+<small>ב</small>
+הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח לִזְרוֹק דָּמוֹ בַחוּץ, 
+לְהַקְטִיר אֱמוּרָיו בַּחוּץ, 
+אוֹ מִקְצָת אֵמוּרָיו בַּחוּץ, 
+לֹאכַל בְּשָׂרוֹ בַחוּץ, 
+אוֹ כַזַּיִת מִבְּשָׂרוֹ בַחוּץ, 
+אוֹ לֹאכַל כַּזַּיִת מֵעוֹר הָאַלְיָה בַחוּץ, 
+פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת.  
+
+<small>ג</small>
+לִזְרוֹק דָּמוֹ לְמָחָר, 
+אוֹ מִקְצָת דָּמוֹ לְמָחָר, 
+לְהַקְטִיר אֱמוּרָיו לְמָחָר, 
+אוֹ מִקְצָת אֱמוּרָיו לְמָחָר, 
+לֹאכַל בְּשָׂרוֹ לְמָחָר, 
+אוֹ כַזַּיִת מִבְּשָׂרוֹ לְמָחָר, 
+אוֹ לֹאכַל כַּזַּיִת מֵעוֹר הָאַלְיָה לְמָחָר, 
+פִּגּוּל, וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. 
+
+<small>ד</small>
+זֶה הַכְּלָל: 
+כָּל הַשּׁוֹחֵט, וְהַמְקַבֵּל, וְהַמְהַלֵּךְ, וְהַזּוֹרֵק, 
+לֹאכַל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֹאכַל, 
+וּלְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, 
+חוּץ לִמְקוֹמוֹ, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת; 
+חוּץ לִזְמַנּוֹ, פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת, 
+וּבִלְבַד שֶׁיִּקְרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. &lt;שֶׁיּקָרב&gt;
+
+<small>ה</small>
+כֵּיצַד קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ? 
+שָׁחַט בִּשְׁתִיקָה, וְקִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק לִזְמַנּוֹ; 
+אוֹ שֶׁשָּׁחַט חוּץ לִזְמַנּוֹ, 
+וְקִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק בִּשְׁתִיקָה; 
+אוֹ שֶׁשָּׁחַט, וְקִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק חוּץ לִזְמַנּוֹ, 
+זֶה הוּא שֶׁקָּרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ.  
+
+<small>ו</small>
+כֵּיצַד לֹא קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ? 
+שָׁחַט חוּץ לִמְקוֹמוֹ, 
+וְקִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק חוּץ לִזְמַנּוֹ; 
+אוֹ שֶׁשָּׁחַט חוּץ לִזְמַנּוֹ, 
+וְקִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק חוּץ לִמְקוֹמוֹ; 
+אוֹ שֶׁשָּׁחַט, וְקִבֵּל וְהִלֵּךְ, וְזָרַק חוּץ לִמְקוֹמוֹ.  
+הַפֶּסַח וְהַחַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, 
+וְקִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק חוּץ לִזְמַנָּן; 
+אוֹ שֶׁשָּׁחַט חוּץ לִזְמַנָּן, 
+וְקִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק שֶׁלֹּא לִשְׁמָן; 
+אוֹ שֶׁשָּׁחַט, וְקִבֵּל, וְהִלֵּךְ, וְזָרַק שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, 
+זֶה הוּא שֶׁלֹּא קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. 
+
+<small>ז</small>
+לֹאכַל כַּזַּיִת בַּחוּץ, כַּזַּיִת לְמָחָר; 
+כַּזַּיִת לְמָחָר, כַּזַּיִת בַּחוּץ; 
+כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ, כַּחֲצִי זַיִת לְמָחָר; 
+כַּחֲצִי זַיִת לְמָחָר, כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ, 
+פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת.  
+
+<small>ח</small>
+אָמַר רְבִּי יְהוּדָה: 
+זֶה הַכְּלָל: 
+אִם מַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן קָדְמָה לְמַחְשֶׁבֶת הַמָּקוֹם, 
+פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת; 
+אִם מַחְשֶׁבֶת הַמָּקוֹם קָדְמָה לְמַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן, 
+פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת.  
+וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: 
+זֶה וָזֶה פָסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת.  
+לֹאכַל כַּחֲצִי זַיִת [וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת], 
+כָּשֵׁר, שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין. 
+
+
+
+
+
+Chapter 3
+
+<small>א</small>
+כָּל הַפְּסוּלִים שֶׁשָּׁחֲטוּ, שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה, 
+שֶׁהַשְּׁחִיטָה כְּשֵׁרָה בַזָּרִים, בַּנָּשִׁים, וּבָעֲבָדִים, 
+אֲפִלּוּ בְקָדְשֵׁי קָדָשִׁים, 
+וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהוּ טְמֵאִים נוֹגְעִים בַּבָּשָׂר.  
+לְפִיכָךְ הֵם פּוֹסְלִים בְּמַחֲשָׁבָה.  
+וְכֻלָּם שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַדָּם חוּץ לִזְמַנּוֹ, וְחוּץ לִמְקוֹמוֹ, 
+אִם יֵשׁ דַּם הַנֶּפֶשׁ, יַחְזֹר הַכָּשֵׁר וִיקַבֵּל. 
+
+<small>ב</small>
+קִבֵּל הַכָּשֵׁר וְנָתַן לַפָּסוּל, יַחְזִיר לַכָּשֵׁר.  
+קִבֵּל בִּימִינוֹ וְנָתַן לִשְׂמאלוֹ, יַחְזִיר לִימִינוֹ.  
+קִבֵּל בִּכְלִי קֹדֶשׁ וְנָתַן לִכְלִי חֹל, 
+יַחְזִיר לִכְלִי קֹדֶשׁ.  
+נִשְׁפַּךְ מִן הַכֶּלִי עַל הָרִצְפָּה וַאֲסָפוֹ, כָּשֵׁר.  
+נְתָנוֹ עַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ שֶׁלֹּא כְנֶגֶד הַיְסוֹד, 
+נָתַן אֶת הַנִּתָּנִין לְמַטָּן לְמַעְלָן, 
+וְאֶת הַנִּתָּנִין לְמַעְלָן לְמַטָּן, 
+וְאֶת הַנִּתָּנִין בִּפְנִים בַּחוּץ, 
+וְאֶת הַנִּתָּנִים בַּחוּץ בִּפְנִים, 
+אִם יֵשׁ דַּם הַנֶּפֶשׁ, יַחְזֹר הַכָּשֵׁר וִיקַבֵּל. 
+
+<small>ג</small>
+הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח לֹאכַל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֹאכַל, 
+וּלְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, 
+כָּשֵׁר.  
+רְבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל.  
+לֹאכַל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֹאכַל, 
+וּלְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, 
+פָּחוּת מִכַּזַּיִת, כָּשֵׁר.  
+לֹאכַל כַּחֲצִי זַיִת וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת, 
+כָּשֵׁר, שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין. 
+
+<small>ד</small>
+הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח 
+לֹאכַל כַּזַּיִת מִן הָעוֹר, 
+מִן הָרֹטֶב, 
+מִן הַקּוּפָה, 
+מִן הָאֲלַל, 
+מִן הָעֲצָמוֹת, 
+מִן הַגִּידִים, 
+מִן הַקְּרָנַיִם, 
+מִן הַטְּלָפַיִם, 
+כָּשֵׁר, 
+וְאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשֵּׁם פִּגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא. 
+
+<small>ה</small>
+הַשּׁוֹחֵט אֶת הַמֻּקְדָּשִׁין 
+לֹאכַל שְׁלִיל אוֹ שִׁלְיָה בַחוּץ, 
+לֹא פִגֵּל.  
+הַמּוֹלֵק תּוֹרִין בִּפְנִים 
+לֹאכַל בֵּיצֵיהֶן בַּחוּץ, 
+לֹא פִגֵּל.  
+חֲלֵב מֻקְדָּשִׁין וּבֵיצֵי תוֹרִין, 
+אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשֵּׁם פִּגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא.
+
+<small>ו</small>
+שְׁחָטוֹ עַל מְנָת לְהַנִּיחַ אֶת דָּמוֹ אוֹ אֶת אֵמוּרָיו לְמָחָר, 
+אוֹ לְהוֹצִיאָן בַּחוּץ, 
+רְבִּי יְהוּדָה פוֹסֵל, 
+וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין.  
+שְׁחָטוֹ עַל מְנָת לִתְּנוֹ עַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ שֶׁלֹּא כְנֶגֶד הַיְסוֹד, 
+לִתֵּן אֶת הַנִּתָּנִין לְמַטָּן לְמַעְלָן, 
+וְאֶת הַנִּתָּנִין לְמַעְלָן לְמַטָּה, 
+וְאֶת הַנִּתָּנִים בִּפְנִים בַּחוּץ, 
+וְאֶת הַנִּתָּנִים בַּחוּץ בִּפְנִים, 
+שֶׁיֹּאכְלוּהוּ טְמֵאִין, 
+שֶׁיַּקְרִיבוּהוּ טְמֵאִין, 
+שֶׁיֹּאכְלוּהוּ עֲרֵלִים, 
+שֶׁיַּקְרִיבוּהוּ עֲרֵלִים, 
+לְשַׁבֵּר עַצְמוֹת הַפֶּסַח, לֹאכַל מִמֶּנּוּ נָא; 
+לְעָרֵב דָּמוֹ בְדַם פְּסוּלִין, 
+כָּשֵׁר, שֶׁאֵין הַמַּחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת, 
+אֶלָּא חוּץ לִזְמַנּוֹ וְחוּץ לִמְקוֹמוֹ; 
+הַפֶּסַח וְהַחַטָּאת, שֶׁלֹּא לִשְׁמָן. 
+
+
+
+
+
+Chapter 4
+
+<small>א</small>
+בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: 
+כָּל הַנִּתָּנִים עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן, 
+שֶׁנְּתָנָן מַתָּנָה אַחַת, כִּפֵּר; 
+וְהַחַטָּאת שְׁתֵּי מַתָּנוֹת.  
+בֵּית הֶלֵּל אוֹמְרִים: 
+אַף חַטָּאת שֶׁנִּתָּנָה מַתָּנָה אַחַת, כִּפֵּר. 
+לְפִיכָךְ, 
+אִם נָתַן אֶת הָרִאשׁוֹנָה כְתִקְנָהּ, 
+וְהַשְּׁנִיָּה חוּץ לִזְמַנָּהּ, כִּפֵּר. 
+נָתַן אֶת הָרִאשׁוֹנָה חוּץ לִזְמַנָּהּ, 
+וְאֶת הַשְּׁנִיָּה חוּץ לִמְקוֹמָהּ, 
+פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. 
+
+<small>ב</small>
+כָּל הַנִּתָּנִין עַל מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי, 
+שֶׁאִם חִסֵּר אַחַת מִן הַמַּתָּנוֹת, כְּאִלּוּ לֹא כִפֵּר; 
+לְפִיכָךְ, 
+אִם נָתַן כֻּלָּם כְּתִקְנָן, וְאַחַת שֶׁלֹּא כְתִקְנָהּ, &lt;כְּתִקְנָן&gt;
+פָּסוּל, אֵין בּוֹ כָרֵת. 
+
+<small>ג</small>
+אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵינָן חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשֵּׁם פִּגּוּל: 
+הַקֹּמֶץ, וְהַלְּבוֹנָה, וְהַקְּטֹרֶת, 
+וּמִנְחַת הַכֹּהֲנִים, וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, 
+וּמִנְחַת הַנְּסָכִים, וְהַדָּם, 
+וְהַנְּסָכִים הַבָּאִים בִּפְנֵי עַצְמָן.  
+דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.  
+וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: 
+אַף הַבָּאִים עִם הַבְּהֵמָה.  
+לֹג שֶׁמֶן שֶׁלִּמְצֹרָע, 
+רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: 
+אֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשֵּׁם פִּגּוּל.  
+וּרְבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: 
+חַיָּבִין עָלָיו מִשֵּׁם פִּגּוּל, 
+שֶׁדַּם הָאָשָׁם מַתִּירוֹ, 
+וְכָל שֶׁיֶּשׁ לוֹ מַתִּירִין, בֵּין לָאָדָם, בֵּין לַמִּזְבֵּחַ, 
+חַיָּבִין עָלָיו מִשֵּׁם פִּגּוּל. 
+
+<small>ד</small>
+הָעוֹלָה, 
+דָּמָהּ מַתִּיר אֶת בְּשָׂרָהּ לַמִּזְבֵּחַ, 
+וְעוֹרָהּ לַכֹּהֲנִים.  
+עוֹלַת הָעוֹף, 
+דָּמָהּ מַתִּיר, וּבְשָׂרָהּ לַמִּזְבֵּחַ.  
+חַטַּאת הָעוֹף, 
+דָּמָהּ מַתִּיר וּבְשָׂרָהּ לַכֹּהֲנִים. &lt;מגיה הוסיף אֶת&gt; 
+פָּרִין הַנִּשְׂרָפִין וּשְׂעִירִין הַנִּשְׂרָפִין, 
+דָּמָן מַתִּיר אֶת אֵמוּרֵיהֶן לִקָּרֵב.  
+רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: 
+כָּל שֶׁאֵינוּ עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן כַּשְּׁלָמִים, 
+אֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשֵּׁם פִּגּוּל. 
+
+<small>ה</small>
+קָדְשֵׁי גוֹיִם, 
+אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשֵּׁם פִּגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא.  
+וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ, פָּטוּר.  
+דִּבְרֵי רְבִּי שִׁמְעוֹן.  
+רְבִּי יוֹסֵה מְחַיֵּב.  
+דְּבָרִים שֶׁאֵין חַיָּבִים עֲלֵיהֶם מִשֵּׁם פִּגּוּל, 
+חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשֵּׁם נוֹתָר, מִשֵּׁם טָמֵא, 
+חוּץ מִן הַדָּם.  
+וְנוּמוֹ רְבִּי שִׁמְעוֹן: 
+בְּדָבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהֵאָכֵל, 
+אֲבָל כְּגוֹן הָעֵצִים, וְהַלְּבוֹנָה, וְהַקְּטֹרֶת, 
+אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשֵּׁם טֻמְאָה. 
+
+<small>ו</small>
+לְשֵׁם שִׁשָּׁה דְבָרִים הַזֶּבַח נִזְבָּח: 
+[לְשֵׁם זֶבַח], לְשֵׁם זוֹבֵחַ, לְשֵׁם שֵׁם, 
+לְשֵׁם אִשִּׁים, לְשֵׁם רֵיחַ, לְשֵׁם נִיחוֹחַ; 
+חַטָּאת וְאָשָׁם, לְשֵׁם חֵטְא.  
+אָמַר רְבִּי יוֹסֵה: 
+אַף מִי שֶׁלֹּא הָיָה בְלִבּוֹ לְשֵׁם אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ, &lt;'שֶׁלֹּא' מחוק בקו&gt;
+כָּשֵׁר, שֶׁהוּא תְנַי בֵּית דִּין; 
+שֶׁאֵין הַמַּחֲשָׁבָה הוֹלֶכֶת אֶלָּא לְאַחַר הָעוֹבֵד. 
+
+
+
+
+
+Chapter 5
+
+<small>א</small>
+אֵי זֶה הוּא מְקוֹמָן שֶׁלַּזְּבָחִין? 
+קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, 
+שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן.  
+פַּר וְשָׂעִיר שֶׁלְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, 
+שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן, 
+וְקִבּוּל דָּמָן בִּכְלֵי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן, 
+וְדָמָן טָעוּן הַזָּיָה עַל בֵּין הַבַּדִּים, 
+וְעַל הַפָּרֹכֶת, וְעַל מִזְבַּח הַזָּהָב. 
+מַתָּנָה אַחַת מֵהֶן מְעַכֶּבֶת.  
+שִׁירֵי הַדָּם, 
+הָיָה שׁוֹפֵךְ עַל יְסוֹד מַעֲרָבִי שֶׁלְּמִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן.  
+אִם לֹא נָתַן, לֹא עִכֵּב. 
+
+<small>ב</small>
+פָּרִים הַנִּשְׂרָפִין וּשְׂעִירִין הַנִּשְׂרָפִין, 
+שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן, וְקִבּוּל דָּמָן בִּכְלֵי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן, 
+וְדָמָן טָעוּן הַזָּיָה עַל הַפָּרֹכֶת, וְעַל מִזְבַּח הַזָּהָב, 
+וּמַתָּנָה אַחַת מֵהֶן מְעַכֶּבֶת.  
+שִׁירֵי הַדָּם, 
+הָיָה שׁוֹפֵךְ עַל יְסוֹד מַעֲרָבִי שֶׁלְּמִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן. 
+אִם לֹא נָתַן, לֹא עִכֵּב.  
+אֵלּוּ וָאֵלּוּ נִשְׂרָפִין בְּבֵית הַדֶּשֶׁן. 
+
+<small>ג</small>
+חַטֹּאת הַצִּבּוּר וְהַיָּחִיד, 
+אֵלּוּ הֵן חַטֹּאות הַצִּבּוּר: 
+שְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים וְשֶׁלַּמּוֹעֲדוֹת, 
+שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן, 
+וְקִבּוּל דָּמָן בִּכְלִי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן, 
+וְדָמָן טָעוּן אַרְבַּע מַתָּנוֹת עַל אַרְבַּע קְרָנוֹת.  
+כֵּיצַד? 
+עָלָה בַכֶּבֶשׁ, 
+וּפָנָה לַסּוֹבֵב, 
+בָּא לוֹ לְקֶרֶן דְּרוֹמִית מִזְרָחִית, 
+מִזְרָחִית צְפוֹנִית, 
+צְפוֹנִית מַעֲרָבִית, 
+מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית.  
+שִׁירֵי הַדָּם הָיָה שׁוֹפֵךְ עַל יְסוֹד דְּרוֹמִי.  
+וְנֶאֱכָלִים לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים, 
+לְזִכְרֵי כְהֻנָּה, בְּכָל מַאֲכָל, 
+לְיוֹם וְלַיְלָה עַד חֲצוֹת. 
+
+<small>ד</small>
+הָעוֹלָה, 
+קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, 
+שְׁחִיטָתָהּ בַּצָּפוֹן, 
+וְקִבּוּל דָּמָהּ בִּכְלֵי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן, 
+וְדָמָהּ טָעוּן שְׁתֵּי מַתָּנוֹת שֶׁהֵן אַרְבַּע, &lt;וְדָמָן&gt;
+וּטְעוּנָה הֶפְשֵׁט, וְנִתּוּחַ, וְכָלִיל לָאִשִּׁים. 
+
+<small>ה</small>
+זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר וַאֲשָׁמוֹת, 
+אֵלּוּ הֵן אֲשָׁמוֹת: 
+אֲשַׁם גְּזֵלוֹת, 
+אֲשַׁם מְעִילוֹת, 
+אֲשַׁם שִׁפְחָה חֲרוּפָה, 
+אֲשַׁם נָזִיר, 
+אֲשַׁם מְצֹרָע, 
+וְאָשָׁם תָּלוּי; &lt;וַאֲשַׁם&gt;
+שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן, 
+וְקִבּוּל דָּמָן בִּכְלֵי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן, 
+וְדָמָן טָעוּן שְׁתֵּי מַתָּנוֹת שֶׁהֵן אַרְבַּע. 
+נֶאֱכָלִים לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים, 
+לְזִכְרֵי כְהֻנָּה, בְּכָל מַאֲכָל, 
+לְיוֹם וְלַיְלָה עַד חֲצוֹת. 
+
+<small>ו</small>
+הַתּוֹדָה וְאֵיל נָזִיר, 
+קָדָשִׁים קַלִּים, 
+שְׁחִיטָתָן בְּכָל מָקוֹם בָּעֲזָרָה, 
+וְדָמָן טָעוּן שְׁתֵּי מַתָּנוֹת שֶׁהֵן אַרְבַּע, 
+וְנֶאֱכָלִים בְּכָל הָעִיר, 
+לְכָל אָדָן, בְּכָל מַאֲכָל, 
+לְיוֹם וְלַיְלָה עַד חֲצוֹת.  
+הַמּוּרָם מֵהֶן, כַּיּוֹצֵא בָהֶן, 
+אֶלָּא שֶׁהַמּוּרָם נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים, 
+לִנְשֵׁיהֶן, לִבְנֵיהֶן, וּלְעַבְדֵיהֶם. 
+
+<small>ז</small>
+שְׁלָמִים, 
+קָדָשִׁים קַלִּים, 
+שְׁחִיטָתָן בְּכָל מָקוֹם בָּעֲזָרָה, 
+וְדָמָן טָעוּן שְׁתֵּי מַתָּנוֹת שֶׁהֵן אַרְבַּע, 
+וְנֶאֱכָלִים בְּכָל הָעִיר, 
+לְכָל אָדָן, בְּכָל מַאֲכָל, 
+לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד.  
+הַמּוּרָם מֵהֶן, כַּיּוֹצֵא בָהֶן, 
+אֶלָּא שֶׁהַמּוּרָם נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים, 
+לִנְשֵׁיהֶן, וְלִבְנֵיהֶן, וּלְעַבְדֵיהֶם. 
+
+<small>ח</small>
+הַבְּכוֹר וְהַמַּעְשֵׂר וְהַפֶּסַח קָדָשִׁים קַלִּים, 
+שְׁחִיטָתָן בְּכָל מָקוֹם בָּעֲזָרָה, 
+וְדָמָן טָעוּן מַתָּנָה אַחַת, 
+וּבִלְבַד שֶׁיִּתֵּן כְּנֶגֶד הַיְסוֹד.  
+שִׁנָּה בַאֲכִילָתָן: 
+הַבְּכוֹר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים, 
+וְהַמַּעֲשֵׂר לְכָל אָדָן, 
+וְנֶאֱכָלִים בְּכָל הָעִיר, בְּכָל מַאֲכָל, 
+לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד; 
+הַפֶּסַח אֵינוּ נֶאֱכָל אֶלָּא בַלַּיְלָה, 
+אֵינוּ נֶאֱכָל אֶלָּא עַד חֲצוֹת, 
+אֵינוּ נֶאֱכָל אֶלָּא לִמְנוּיָו, 
+וְאֵינוּ נֶאֱכָל אֶלָּא צָלִי. 
+
+
+
+
+
+Chapter 6
+
+<small>א</small>
+קָדְשֵׁי קָדָשִׁין שֶׁשְּׁחָטָן בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, 
+רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: 
+כְּאִלּוּ נִשְׁחַט בַּצָּפוֹן.  
+רְבִּי יְהוּדָה בִרְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: 
+מֵחֲצִי הַמִּזְבֵּחַ וְלַצָּפוֹן, בַּצָּפוֹן; 
+מֵחֲצִי הַמִּזְבֵּחַ וְלַדָּרוֹם, בַּדָּרוֹם.  
+הַמְּנָחוֹת הָיוּ נִקְמָצוֹת בְּכָל מָקוֹם בָּעֲזָרָה, 
+וְנֶאֱכָלוֹת לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים, 
+לְזִכְרֵי כְהֻנָּה, בְּכָל מַאֲכָל, 
+לְיוֹם וְלַיְלָה עַד חֲצוֹת. 
+
+<small>ב</small>
+חַטַּאת הָעוֹף הָיְתָה נֶעֱשֵׂית עַל קֶרֶן דְּרוֹמִית מַעֲרָבִית.  
+בְּכָל מָקוֹם הָיְתָה כְשֵׁרָה, אֶלָּא שֶׁזֶּה הָיָה מְקוֹמָהּ.  
+וּשְׁלֹשָׁה דְבָרִים הָיְתָה אוֹתָהּ הַקֶּרֶן מְשַׁמֶּשֶׁת מִלְּמַטָּן, 
+וּשְׁלֹשָׁה מִלְמַעְלָן. 
+מִלְּמַטָּן: 
+חַטַּאת הָעוֹף, וְהַגָּשׁוֹת, וְשִׁירֵי הַדָּם; 
+מִלְמַעְלָן: 
+נִסּוּךְ הַמַּיִם וְהַיַּיִן, וְעוֹלַת הָעוֹף וּכְשֶׁהִיא רַבָּה בַמִּזְרָח. 
+
+<small>ג</small>
+כָּל הָעוֹלִין לַמִּזְבֵּחַ עוֹלִין דֶּרֶךְ יָמִין, 
+וּמַקִּיפִין וְיוֹרְדִין דֶּרֶךְ שְׂמֹאל, 
+חוּץ מִן הָעוֹלֶה לִשְׁלֹשָׁה דְבָרִים אֵלּוּ, 
+שֶׁהָיוּ עוֹלִים וְחוֹזְרִין לְעָקֵב. 
+
+<small>ד</small>
+חַטַּאת הָעוֹף כֵּיצַד הָיְתָה נֶעֱשֵׂית? 
+הָיָה מוֹלֵק אֶת רֹאשָׁהּ מִמּוּל עָרְפָּהּ, 
+וְאֵינוּ מַבְדִּיל.  
+וּמַזֶּה מִדָּמָהּ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ.  
+שִׁירֵי הַדָּם הָיָה מִתְמַצֶּה עַל הַיְסוֹד.  
+אֵין לַמִּזְבֵּחַ אֶלָּא דָמָהּ, 
+וְכֻלָּהּ לַכֹּהֲנִים. 
+
+<small>ה</small>
+עוֹלַת הָעוֹף כֵּיצַד הָיְתָה נֶעֱשֵׂית? 
+עָלָה בַכֶּבֶשׁ, וּפָנָה לַסּוֹבֵב; 
+בָּא לוֹ לְקֶרֶן דְּרוֹמִית מִזְרָחִית, 
+הָיָה מוֹלֵק אֶת רֹאשָׁהּ מִמּוּל עָרְפָּהּ, וּמַבְדִּיל.  
+וּמוֹצֶה אֶת דָּמָהּ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ.  
+נָטַל אֶת הָרֹאשׁ, &lt;הָרִאשׁוֹן&gt;
+וְהִקִּיף אֶת מְלִיקָתוֹ לַמִּזְבֵּחַ, 
+סְפָגוֹ בַמֶּלַח, וּזְרָקוֹ עַל גַּבֵּי הָאִשִּׁים.  
+
+<small>ו</small>
+בָּא לוֹ לַגּוּף, 
+הֵסִיר אֶת הַמֻּרְאָה וְאֶת הַנּוֹצָה, 
+וְאֶת בְּנֵי מֵעַיִם הַיּוֹצְאִין עִמָּהּ, 
+וְהִשְׁלִיכָן לְבֵית הַדֶּשֶׁן.  
+שִׁסַּע, לֹא יַבְדִּיל; 
+וְאִם הִבְדִּיל, כָּשֵׁר.  
+סְפָגוֹ בַמֶּלַח, וּזְרָקוֹ עַל גַּבֵּי הָאִשִּׁים. 
+
+<small>ז</small>
+לֹא הֵסִיר לֹא אֶת הַמֻּרְאָה וְלֹא אֶת הַנּוֹצָה, 
+וְלֹא אֶת בְּנֵי מֵעַיִם הַיּוֹצְאִין עִמָּן, 
+לֹא סְפָגָן בַּמֶּלַח, 
+כָּל שֶׁשִּׂנָּה בָהּ מֵאַחַר שֶׁמִּצָּה דָמָהּ, כְּשֵׁרָה.  
+הִבְדִּיל בַּחַטָּאת, וְלֹא הִבְדִּיל בָּעוֹלָה, פָּסַל.  
+מִצָּה דַם הָרֹאשׁ, לֹא מִצָּה דַם הַגּוּף, פְּסוּלָה.  
+דַם הַגּוּף, וְלֹא מִצָּה דַם הָרֹאשׁ, כְּשֵׁרָה. 
+
+<small>ח</small>
+חַטַּאת הָעוֹף שֶׁמְּלָקָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, 
+מִצָּה דָמָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, 
+אוֹ לִשְׁמָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, 
+אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ וְלִשְׁמָהּ, 
+פְּסוּלָה.  
+עוֹלַת הָעוֹף כְּשֵׁרָה, 
+וּבִלְבַד שֶׁלֹּא עָלַת לַבְּעָלִים.  
+
+<small>ט</small>
+אֶחָד חַטַּאת הָעוֹף, 
+וְאֶחָד עוֹלַת הָעוֹף, 
+שֶׁמְּלָקָן, שֶׁמִּצָּה דָמָן, 
+לֹאכַל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֹאכַל, 
+וּלְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, 
+חוּץ לִמְקוֹמוֹ, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת; 
+חוּץ לִזְמַנּוֹ, פִּגּוּל, חַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת, 
+וּבִלְבַד שֶׁיִּקְרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ.  
+
+<small>י</small>
+כֵּיצַד קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ? 
+מָלַק בִּשְׁתִיקָה, מִצָּה הַדָּם חוּץ לִזְמַנּוֹ, 
+אוֹ שֶׁמָּלַק חוּץ לִזְמַנּוֹ, מִצָּה הַדָּם בִּשְׁתִיקָה; 
+אוֹ שֶׁמָּלַק מִצָּה הַדָּם חוּץ לִזְמַנּוֹ, 
+זֶה הוּא שֶׁקָּרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ.  
+
+<small>יא</small>
+כֵּיצַד לֹא קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ? 
+מָלַק חוּץ לִמְקוֹמוֹ, מִצָּה הַדָּם חוּץ לִזְמַנּוֹ; 
+אוֹ שֶׁמָּלַק חוּץ לִזְמַנּוֹ, מִצָּה הַדָּם חוּץ לִמְקוֹמוֹ; 
+אוֹ שֶׁמָּלַק מִצָּה הַדָּם חוּץ לִמְקוֹמוֹ.  
+חַטַּאת הָעוֹף שֶׁמְּלָקָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, 
+מִצָּה דָמָהּ חוּץ לִזְמַנָּהּ, 
+אוֹ שֶׁמָּלַק חוּץ לִזְמַנָּהּ, 
+מִצָּה הַדָּם שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, 
+זֶה הוּא שֶׁלֹּא קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ.  
+
+<small>יב</small>
+לֹאכַל כַּזַּיִת בַּחוּץ, כַּזַּיִת לְמָחָר; 
+כַּזַּיִת לְמָחָר, כַּזַּיִת בַּחוּץ; 
+כַּחֲצִי זַיִת לְמָחָר כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ, 
+פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת.  
+
+<small>יג</small>
+אָמַר רְבִּי יְהוּדָה: 
+זֶה הַכְּלָל: 
+אִם מַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן קָדְמָה לְמַחְשֶׁבֶת הַמָּקוֹם, 
+פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. 
+אִם מַחְשֶׁבֶת הַמָּקוֹם קָדְמָה לְמַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן, 
+פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת.  
+וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: 
+זֶה וָזֶה פָסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת.  
+לֹאכַל כַּחֲצִי זַיִת וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת, 
+כָּשֵׁר, שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין. 
+
+
+
+
+
+Chapter 7
+
+<small>א</small>
+חַטַּאת הָעוֹף שֶׁעֲשָׂאָהּ לְמַטָּן, 
+כְּמַעֲשֵׂה חַטָּאת לְשֵׁם חַטָּאת, 
+כְּשֵׁרָה; 
+כְּמַעֲשֵׂה חַטָּאת לְשֵׁם עוֹלָה, 
+כְּמַעֲשֵׂה עוֹלָה לְשֵׁם חַטָּאת, 
+כְּמַעֲשֵׂה עוֹלָה לְשֵׁם עוֹלָה, 
+פְּסוּלָה.  
+עֲשָׂאָהּ לְמַעְלָן כְמַעֲשֵׂה כֻלָּם, 
+פְּסוּלָה. 
+
+<small>ב</small>
+עוֹלַת הָעוֹף שֶׁעֲשָׂאָהּ לְמַעְלָן, 
+כְּמַעֲשֵׂה עוֹלָה לְשֵׁם עוֹלָה, 
+כְּשֵׁרָה; 
+כְּמַעֲשֵׂה עוֹלָה לְשֵׁם חַטָּאת, 
+כְּשֵׁרָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא עָלַת לַבְּעָלִים; 
+כְּמַעֲשֵׂה חַטָּאת לְשֵׁם עוֹלָה, 
+כְּמַעֲשֵׂה חַטָּאת לְשֵׁם חַטָּאת, 
+פְּסוּלָה.  
+עֲשָׂאָהּ לְמַטָּן כְּמַעֲשֵׂה כֻלָּם, 
+פְּסוּלָה. 
+
+<small>ג</small>
+וְכֻלָּם אֵינָן מְטַמּוֹת אֶלָּא בְבֵית הַבְּלִיעָה, 
+וּמוֹעֲלִין בָּהֶן, 
+חוּץ מֵחַטַּאת הָעוֹף שֶׁעֲשָׂאָהּ לְמַטָּן, 
+כְּמַעֲשֵׂה חַטָּאת לְשֵׁם חַטָּאת. 
+
+<small>ד</small>
+עוֹלַת הָעוֹף שֶׁעֲשָׂאָהּ לְמַטָּן, 
+כְּמַעֲשֵׂה חַטָּאת לְשֵׁם חַטָּאת, 
+רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: 
+מוֹעֲלִין בָּהּ.  
+רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: 
+אֵין מוֹעֲלִין בָּהּ.  
+אָמַר רְבִּי אֱלִיעֶזֶר: 
+מָה אִם חַטָּאת, שֶׁאֵין מוֹעֲלִין בָּהּ לִשְׁמָהּ, 
+כְּשֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמָהּ, מוֹעֲלִין בָּהּ, 
+עוֹלָה, שֶׁמּוֹעֲלִין בָּהּ לִשְׁמָהּ, 
+כְּשֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמָהּ, 
+אֵינוּ דִין שֶׁיִּמְעֲלוּ בָהּ? 
+אָמַר לוֹ רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ: 
+לֹא! 
+אִם אָמַרְתָּ בְחַטָּאת שֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמָהּ לְשֵׁם עוֹלָה, 
+שֶׁכֵּן שִׁנָּה אֶת שְׁמָהּ בְּדָבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ מְעִילָה, 
+תֹּאמַר בָּעוֹלָה שֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמָהּ לְשֵׁם חַטָּאת, 
+שֶׁכֵּן שִׁנָּה אֶת שְׁמָהּ בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ מְעִילָה! 
+
+<small>ה</small>
+אָמַר לוֹ רְבִּי אֱלִיעֶזֶר: 
+וַהֲרֵי קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁשְּׁחָטָן בַּדָּרוֹם, 
+וּשְׁחָטָן לְשֵׁם קָדָשִׁים קַלִּים יוֹכִיחוּ, 
+שֶׁכֵּן שִׁנָּה אֶת שְׁמָן לְדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ מְעִילָה, 
+וּמוֹעֲלִין בָּהֶן; 
+אַף אַתָּה, אַל תִּתְמַהּ עַל הָעוֹלָה, 
+שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמָהּ לְדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ מְעִילָה, 
+שֶׁיִּמְעֲלוּ בָהּ.  
+
+<small>ו</small>
+אָמַר לוֹ רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ: 
+לֹא! 
+אִם אָמַרְתָּ בְקָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁשְּׁחָטָן בַּדָּרוֹם, 
+וּשְׁחָטָן לְשֵׁם קָדָשִׁים קַלִּים, 
+שֶׁכֵּן שִׁנָּה אֶת שְׁמָן בְּדָבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ אִסּוּר וְהֶתֵּר, 
+תֹּאמַר בָּעוֹלָה שֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמָהּ בְּדָבָר שֶׁכֻּלּוֹ הֶתֵּר? 
+כָּל הַפְּסוּלִים שֶׁמָּלְקוּ, מְלִיקָתָן פְּסוּלָה, 
+וְאֵינָן מְטַמּוֹת בְּבֵית הַבְּלִיעָה.
+
+<small>ז</small>
+מָלַק בִּשְׂמֹאלוֹ, אוֹ בַלַּיְלָה, 
+שָׁחַט חֻלִּין בִּפְנִים, וְקָדָשִׁים בַּחוּץ, 
+אֵינָן מְטַמְּאִין בְּבֵית הַבְּלִיעָה.  
+מָלַק בְּסְכִין, 
+מָלַק חֻלִּין בִּפְנִים קָדָשִׁים בַּחוּץ, 
+תּוֹרִין שֶׁלֹּא הִגִּיעוּ זְמַנָּן, 
+וּבְנֵי יוֹנָה שֶׁעִבֵּר זְמַנָּן, 
+שֶׁיָּבַשׁ גַּפָּהּ, שֶׁנִּסְמַת עֵינָהּ, 
+וְשֶׁנִּקְטָעָה רַגְלָהּ, 
+מְטַמָּא בְּבֵית הַבְּלִיעָה.  
+זֶה הַכְּלָל: 
+כָּל שֶׁהָיָה פְסוּלָה בַקֹּדֶשׁ, 
+אֵינָהּ מְטַמָּא בְּבֵית הַבְּלִיעָה.  
+לֹא הָיָה פְסוּלָה בַקֹּדֶשׁ, 
+מְטַמָּא בְּבֵית הַבְּלִיעָה.  
+
+<small>ח</small>
+מָלַק וְנִמְצָא טְרֵפָה, 
+רְבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: 
+אֵינָה מְטַמָּא בְּבֵית הַבְּלִיעָה.  
+רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 
+מְטַמָּא בְּבֵית הַבְּלִיעָה.  
+אָמַר רְבִּי מֵאִיר: 
+מָה אִם נִבְלַת בְּהֵמָה, 
+שֶׁהִיא מְטַמָּא בְמַגָּע וּבְמַשָּׂא, 
+שְׁחִיטָתָהּ מְטַהֶרֶת טְרֵפָתָהּ מִטֻּמְאָתָהּ, 
+נִבְלַת הָעוֹף, שֶׁאֵינָה מְטַמָּא בְמַגָּע וּבְמַשָּׂא, 
+אֵינוּ דִין שֶׁתְּהֵא שְׁחִיטָתָהּ מְטַהֶרֶת טְרֵפָתָהּ מִטֻּמְאָתָהּ? 
+מַה מָּצִינוּ בִשְׁחִיטָתָהּ שֶׁהִיא מַכְשְׁרַתָּהּ לַאֲכִילָה, 
+וּמְטַהֶרֶת טְרֵפָתָהּ מִטֻּמְאָתָהּ, 
+אַף מְלִיקָתָהּ, שֶׁהִיא מַכְשְׁרַתָּהּ לַאֲכִילָה, 
+תְּטַהֵר טְרֵפָתָהּ מִטֻּמְאָתָהּ.  
+רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: 
+דַּיָּהּ כְּנִבְלַת הַבְּהֵמָה, 
+שְׁחִיטָתָהּ מְטַהֶרֶת, אֲבָל לֹא מְלִיקָתָהּ. 
+
+
+
+
+
+Chapter 8
+
+<small>א</small>
+כָּל הַזְּבָחִים שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְחַטָּאוֹת מֵתוֹת, 
+אוֹ בְשׁוֹר הַנִּסְקָל, 
+אֲפִלּוּ אֶחָד בָּרִבּוֹא, יָמוּתוּ כֻלָּם.  
+נִתְעָרְבוּ בְשׁוֹר שֶׁנֶּעֶבְרָה בוֹ עֲבֵרָה, 
+שֶׁהֵמִית אֶת הָאָדָם עַל פִּי עֵד אֶחָד, 
+אוֹ עַל פִּי הַבְּעָלִים, 
+בָּרוֹבֵעַ וּבַנִּרְבָּע, 
+וּבַמֻּקְצֶה, וּבַנֶּעְבָּד, 
+וּבְאֶתְנַן, וּבִמְחִיר, 
+וּבַכִּלְאַיִם, וּבִטְרֵפָה, וּבַיּוֹצֵא דֹפֶן, 
+יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֵבוּ, וְיִמָּכְרוּ, 
+וְיָבִיא בִּדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מֵאוֹתוֹ הַמִּין.  
+נִתְעָרַב בְּחֻלִּין תְּמִימִים, 
+יִמָּכְרוּ הַחֻלִּין לִצְרִיכֵי אוֹתוֹ הַמִּין. 
+
+<small>ב</small>
+קָדָשִׁים בְּקָדָשִׁים, מִין בְּמִינוֹ, 
+זֶה יִקְרַב לְשֵׁם מַה שֶּׁהוּא, 
+[וְזֶה יִקְרַב לְשֵׁם מַה שֶּׁהוּא].  
+קָדָשִׁים בְּקָדָשִׁים, מִין בְּשֶׁאֵינוּ מִינוֹ, 
+יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֵבוּ, וְיִמָּכְרוּ, 
+וְיָבִיא בִּדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מִמִּין זֶה, 
+וּבִדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מִמִּין זֶה, 
+וְיַפְסִיד הַמּוֹתָר מִבֵּיתוֹ.  
+נִתְעָרְבוּ בִבְכוֹר וּבְמַעֲשֵׂר, 
+כֻּלָּם יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֵבוּ, 
+וְיֵאָכְלוּ בַבְּכוֹר וּבַמַּעֲשֵׂר.  
+הַכֹּל יְכוּלִין לְהִתְעָרֵב, 
+חוּץ מִן הַחַטָּאת וּמִן הָאָשָׁם. 
+
+<small>ג</small>
+אָשָׁם שֶׁנִּתְעָרַב בִּשְׁלָמִים, 
+[יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֵבוּ.]  
+רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: 
+שְׁנֵיהֶם יִשָּׁחֲטוּ בַצָּפוֹן וְיֵאָכְלוּ כֶחָמוּר שֶׁבָּהֶן.  
+אָמְרוּ לוֹ: 
+אֵין מְבִיאִין קָדָשִׁים לְבֵית הַפְּסוּל.  
+
+<small>ד</small>
+נִתְעָרְבוּ חֲתִכּוֹת בַּחֲתִכּוֹת, 
+קָדְשֵׁי קָדָשִׁים בְּקָדָשִׁים קַלִּים, 
+הַנֶּאֱכָלִים לְיוֹם אֶחָד בְּנֶאֱכָלִים לִשְׁנֵי יָמִים, 
+יֵאָכְלוּ כֶחָמוּר שֶׁבָּהֶן. 
+
+<small>ה</small>
+אֵבָרֵי חַטָּאת שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְאֵבָרֵי הָעוֹלָה, 
+רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: 
+יִתֵּן לְמַעְלָה. 
+וְרוֹאֶה אֲנִי אֶת בְּשַׂר חַטָּאת לְמַעְלָן כְּאִלּוּ הֵן עֵצִים.  
+וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: 
+תְּעֻבַּר צוּרָתוֹ, וְיֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרִיפָה. 
+
+<small>ו</small>
+אֵבָרִין בְּאֵבָרֵי בַעֲלֵי מוּמִין, 
+רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: 
+קָרַב רֹאשׁ אֶחָד, יִקָּרְבוּ כָל הָרָאשִׁין, 
+כְּרָעָיו שֶׁלְּאֶחָד, יִקָּרְבוּ כָל הַכְּרָעַיִם. 
+וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: 
+אֲפִלּוּ קָרְבוּ כֻלָּם חוּץ מֵאֶחָד מֵהֶן, 
+יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרִיפָה. 
+
+<small>ז</small>
+דָּם שֶׁנִּתְעָרַב בַּמַּיִם, 
+אִם יֶשׁ בּוֹ מַרְאֵה דָם, כָּשֵׁר.  
+נִתְעָרַב בַּיַּיִן, 
+רוֹאִין אוֹתוֹ כְאִלּוּ הוּא מַיִם.  
+נִתְעָרַב בְּדַם בְּהֵמָה אוֹ בְדַם הַחַיָּה, 
+רוֹאִין אוֹתוֹ כְאִלּוּ הוּא מַיִם.  
+רְבִּי יוּדָה אוֹמֵר: 
+אֵין דָּם מְבַטֵּל דָּם. 
+
+<small>ח</small>
+נִתְעָרַב בְּדַם פְּסוּלִין, יִשָּׁפֵךְ לָאַמָּה;  
+בְּדַם תַּמְצִית, יִשָּׁפֵךְ לָאַמָּה.  
+רְבִּי לְעָזָר מַכְשִׁיר.  
+אִם לֹא נִמְלַךְ וְנָתַן, כָּשֵׁר. 
+
+<small>ט</small>
+דָּם בְּדַם בַּעֲלֵי מוּמִין, יִשָּׁפֵךְ לָאַמָּה.  
+כּוֹס בַּכּוֹסוֹת, 
+רְבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: 
+קָרַב כּוֹס אֶחָד, יִקְרְבוּ כָל הַכּוֹסוֹת.  
+וַחֲכָמִים אוֹמְרִים; 
+אֲפִלּוּ קָרְבוּ כֻלָּם חוּץ מֵאֶחָד מֵהֶן, 
+יִשָּׁפֵךְ לָאַמָּה. 
+
+<small>י</small>
+הַנִּתָּנִין לְמַטָּן שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְנִתָּנִין לְמַעְלָן, 
+רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: 
+יִתֵּן לְמַעְלָן. 
+וְרוֹאֶה אֲנִי אֶת הַתַּחְתּוֹנִים לְמַעְלָן כְאִלּוּ הֵן מַיִם, 
+וְיַחְזֹר וְיִתֵּן לְמַטָּן.  
+וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: 
+יִשָּׁפְכוּ לָאַמָּה.  
+אִם לֹא נִמְלַךְ וְנָתַן, כָּשֵׁר. 
+
+<small>יא</small>
+הַנִּתָּנִין מַתָּנָה אַחַת שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְנִתָּנִין מַתָּנָה אַחַת, 
+יִנָּתְנוּ מַתָּנָה אַחַת.  
+מַתַּן אַרְבַּע בְּמַתַּן אַרְבַּע, 
+יִנָּתְנוּ מַתַּן אַרְבַּע.  
+מַתַּן אַרְבַּע בְּמַתָּנָה אַחַת, 
+רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: 
+יִנָּתְנוּ מַתַּן אַרְבַּע.  
+רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: 
+יִנָּתְנוּ מַתָּנָה אַחַת.  
+אָמַר רְבִּי אֱלִיעֶזֶר: 
+וַהֲרֵי הוּא עוֹבֵר עַל בַּל תִּגְרַע! 
+אָמַר רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ: 
+וַהֲרֵי הוּא עוֹבֵר עַל בַּל תּוֹסֵיף!  
+אָמַר רְבִּי אֱלִיעֶזֶר: 
+לֹא נֶאֱמַר בַּל תּוֹסֵיף אֶלָּא כְשֶׁהוּא עַצְמוֹ.  
+אָמַר רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ: 
+לֹא נֶאֱמַר בַּל תִּגְרַע אֶלָּא כְשֶׁהוּא עַצְמוֹ.  
+וְעוֹד אָמַר רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ: 
+כְּשֶׁנְּתַתָּהּ, עָבַרְתָּ עַל בַּל תּוֹסֵיף, 
+וְעָשִׂיתָ בְיָדֶיךָ; 
+כְּשֶׁלּא נְתַתָּהּ, עָבַרְתָּ עַל בַּל תִּגְרַע, 
+לֹא עָשִׂיתָ בְיָדֶיךָ. 
+
+<small>יב</small>
+הַנִּתָּנִין בִּפְנִים שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְנִתָּנִין חוּץ, 
+יִשָּׁפְכוּ לָאַמָּה.  
+נָתַן בַּחוּץ וְחָזַר וְנָתַן בִּפְנִים, 
+כָּשֵׁר.  
+בִּפְנִים וְחָזַר וְנָתַן בַּחוּץ, 
+רְבִּי עֲקִיבָה פוֹסֵל, 
+וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין.  
+שֶׁרְּבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: 
+כָּל דָּמִים שֶׁנִּכְנְסוּ לְכַפֵּר בַּהֵיכָל פְּסוּלִין.  
+וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: 
+חַטָּאת בִּלְבַד.  
+רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: 
+אַף הָאָשָׁם, שֶׁנֱּאֱמַר (וַיִּקְרָא ז,ז) "כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם". 
+
+<small>יג</small>
+חַטָּאת שֶׁקִּבֵּל דָּמָהּ בִּשְׁנֵי כוֹסוֹת, 
+יָצָא אֶחָד מֵהֶן לַחוּץ, הַפְּנִימִי כָשֵׁר.  
+נִכְנַס אֶחָד מֵהֶן לִפְנִים, 
+רְבִּי יוֹסֵה הַגָּלִילִי מַכְשִׁיר בַּחִיצוֹן, 
+וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין.  
+אָמַר רְבִּי יוֹסֵה הַגָּלִילִי: 
+מָה אִם בִּמְקוֹם שֶׁהַמַּחְשָׁבָה פוֹסֶלֶת בַּחוּץ, 
+לֹא עָשָׂה אֶת הַמְשֹׁאָר כַּיּוֹצֵא, 
+בִּמְקוֹם שֶׁאֵין הַמַּחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת בִּפְנִים, 
+אֵינוּ דִין שֶׁנַּעֲשֶׂה אֶת הַמְשֹׁאָר כְּנִכְנָס? 
+נִכְנַס לְכַפֵּר, 
+אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כִפֵּר, פָּסַל.  
+דִּבְרֵי רְבִּי אֶלְעָזָר.  
+רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: 
+עַד שֶׁיְּכַפֵּר.  
+רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 
+אִם הִכְנִיס שׁוֹגֵג, כָּשֵׁר.  
+כָּל הַדָּמִים הַפְּסוּלִין שֶׁנִּתָּנוּ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, 
+לֹא הוֹרְצָה הַצִּיץ אֶלָּא עַל הַטָּמֵא, 
+שֶׁהַצִּיץ מְרַצֶּה עַל הַטָּמֵא, 
+וְאֵינוּ מְרַצֶּה עַל הַיּוֹצֵא. 
+
+
+
+
+
+Chapter 9
+
+<small>א</small>
+הַמִּזְבֵּחַ מְקַדֵּשׁ אֶת הָרָאוּי לוֹ.  
+רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: 
+כָּל הָרָאוּי לָאִשִּׁים, אִם עָלָה לֹא יֵרֵד, 
+שֶׁנֶּאֱמַר (וַיִּקְרָא ו,ב) "עַל מוֹקְדָה". 
+מָה עוֹלָה, שֶׁהִיא רְאוּיָה לָאִשִּׁים, 
+אִם עָלַת, לֹא תֵרֵד, 
+אַף כָּל דָּבָר שֶׁהוּא רָאוּי לָאִשִּׁים, 
+אִם עָלָה לֹא יֵרֵד.  
+
+<small>ב</small>
+רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: 
+כָּל הָרָאוּי לַמִּזְבֵּחַ, אִם עָלָה לֹא יֵרֵד, 
+שֶׁנֶּאֱמַר: (וַיִּקְרָא ו,ב) 
+"הִוא הָעלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ", 
+מָה עוֹלָה שֶׁהִיא רְאוּיָה לַמִּזְבֵּחַ, 
+אִם עָלַת, לֹא תֵרֵד, 
+אַף כָּל דָּבָר שֶׁהוּא רָאוּי לַמִּזְבֵּחַ, 
+אִם עָלָה לֹא יֵרֵד.  
+
+<small>ג</small> 
+אֵין בֵּין דִּבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל לְדִבְרֵי רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ, 
+אֶלָּא הַדָּם וְהַנְּסָכִים, 
+שֶׁרַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לֹא יֵרְדוּ, 
+וּרְבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: יֵרְדוּ.  
+
+[<small>ד</small>]
+רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: 
+הַזֶּבַח כָּשֵׁר, וְהַנְּסָכִים פְּסוּלִין, 
+הַנְּסָכִים כְּשֵׁרִין וְהַזֶּבַח פָּסוּל, 
+אֲפִלּוּ זֶה וָזֶה פָסוּל, 
+הַזֶּבַח לֹא יֵרֵד, הַנְּסָכִים יֵרֵדוּ. 
+
+<small>ה</small>
+אֵלּוּ, אִם עָלוּ, לֹא יֵרֵדוּ: 
+הַלָּן, וְהַטָּמֵא, וְהַיּוֹצֵא, 
+וְשֶׁנִּשְׁחַט חוּץ לִזְמַנּוֹ וְחוּץ לִמְקוֹמוֹ, 
+וְשֶׁקִּבְּלוּ פְסוּלִין וְזָרְקוּ אֶת דָּמוֹ.  
+רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 
+שֶׁנִּשְׁחָטָה בַלַּיְלָה, 
+וְשֶׁנִּשְׁפַּךְ דָּמָהּ, 
+וְשֶׁיָּצָא דָמָהּ חוּץ לַקְּלָעִים, 
+אִם עָלַת, תֵּרֵד.  
+רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: 
+לֹא תֵרֵד, שֶׁהִיא פְסוּלָה בַקֹּדֶשׁ. 
+שֶׁרְּבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: 
+כָּל שֶׁפְּסוּלוֹ בַקֹּדֶשׁ, שֶׁהַקֹּדֶשׁ מְקַבְּלוֹ. &lt;שֶׁפְּסוּלָה&gt;
+לֹא הָיָה פְסוּלוֹ בַקֹּדֶשׁ, 
+אֵין הַקֹּדֶשׁ מְקַבְּלוֹ. 
+
+<small>ו</small>
+אֵלּוּ, לֹא הָיָה פְסוּלָן בַּקֹּדֶשׁ: 
+הָרוֹבֵעַ, וְהַנִּרְבָּע, 
+וְהַמֻּקְצֶה, וְהַנֶּעְבָּד, 
+וְהָאֶתְנַן, וְהַמְּחִיר, 
+וְהַכִּלְאַיִם, וְהַטְּרֵפָה, 
+וְיוֹצֵא דֹפֶן, וּבַעֲלֵי מוּמִין.  
+רְבִּי עֲקִיבָה מַכְשִׁיר בְּבַעֲלֵי מוּמִין.  
+רְבִּי חֲנַנְיָה סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר: 
+דּוֹחֶה הָיָה אַבָּא אֶת בַּעֲלֵי מוּמִין 
+מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. 
+
+<small>ז</small>
+כַּשֵּׁם שֶׁאִם עָלוּ, לֹא יֵרֵדוּ, 
+כָּךְ אִם יָרָדוּ, לֹא יַעֲלוּ.  
+וְכֻלָּם שֶׁעָלוּ חַיִּים בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, יֵרֵדוּ.  
+עוֹלָה שֶׁעָלַת חַיָּה בְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תֵּרֵד.  
+שְׁחָטָהּ בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, 
+יַפְשִׁיט וִינַתַּח בִּמְקוֹמָהּ. 
+
+<small>ח</small>
+אֵלּוּ, אִם עָלוּ, לֹא יֵרֵדוּ: 
+בְּשַׂר קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, 
+וּבְשַׂר קָדָשִׁים קַלִּים; 
+מוֹתַר הָעֹמֶר, 
+וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, 
+וְלֶחֶם הַפָּנִים, 
+וְשִׁירֵי מְנָחוֹת, 
+וְהַקְּטֹרֶת.  
+הַצֶּמֶר שֶׁבְּרָאשֵׁי הַכְּבָשִׂים, 
+הַשֵּׂעָר שֶׁבִּזְקַן הַתְּיָשִׁים, &lt;שֶׁבַּזָּקָן&gt;
+הָעֲצָמוֹת, וְהַגִּידִים, וְהַקְּרָנַיִם, וְהַטְּלָפַיִם, 
+בִּזְמַן שֶׁהֵן מְחֻבָּרִין, יַעֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: (וַיִּקְרָא א,ט) 
+"וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה".  
+פֵּרֵשׁוּ, לֹא יַעֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: (דְּבָרִים יב,כז) 
+"וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ, הַבָּשָׂר וְהַדָּם, עַל מִזְבַּח יי אֱלֹהֶיךָ". 
+
+<small>ט</small>
+וְכֻלָּם שֶׁפָּקְעוּ מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, לֹא יַחְזִיר.  
+וְכֵן גַּחֶלֶת שֶׁפָּקְעָה מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.  
+אֵבָרִים שֶׁפָּקְעוּ מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, 
+קֹדֶם לַחֲצוֹת, יַחְזִיר, וּמוֹעֲלִין בָּהֶן; 
+לְאַחַר חֲצוֹת, לֹא יַחְזִיר, וְאֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן. 
+
+<small>י</small>
+כַּשֵּׁם שֶׁהַמִּזְבֵּחַ מְקַדֵּשׁ אֶת הָרָאוּי לוֹ, 
+כָּךְ הַכֶּבֶשׁ מְקַדֵּשׁ אֶת הָרָאוּי לוֹ.  
+כַּשֵּׁם שֶׁהַמִּזְבֵּחַ וְהַכֶּבֶשׁ מְקַדְּשִׁין אֶת הָרָאוּי לָהֶן, 
+כָּךְ הַכֵּלִים מְקַדְּשִׁין: 
+כְּלֵי הַלַּח מְקַדְּשִׁים אֶת הַלַּח, 
+וּמִדּוֹת הַיָּבֵשׁ מְקַדְּשׁוֹת אֶת הַיָּבֵשׁ.  
+אֵין כְּלֵי הַלַּח מְקַדְּשִׁין אֶת הַיָּבֵשׁ, 
+וְלֹא מִדּוֹת הַיָּבֵשׁ מְקַדְּשׁוֹת אֶת הַלַּח.  
+כְּלֵי קֹדֶשׁ שֶׁנִּקָּבוּ, 
+אִם עוֹשִׂין הֵן מֵעֵין מְלַאכְתָּן שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין וְהֵן שְׁלֵמִים, מְקַדְּשִׁים, 
+וְאִם לָאו, אֵינָן מְקַדְּשִׁים.  
+וְכֻלָּן אֵינָן מְקַדְּשִׁים אֶלָּא בַקֹּדֶשׁ. 
+
+
+
+
+
+Chapter 10
+
+<small>א</small>
+כָּל הַתָּדִיר מֵחֲבֵרוֹ, קוֹדֵם אֶת חֲבֵרוֹ: 
+הַתְּמִידִין קוֹדְמִין לַמּוּסָפִין, 
+וּמוּסְפֵי הַשַּׁבָּת קוֹדְמִין לְמוּסְפֵי רֹאשׁ חֹדֶשׁ, 
+מוּסְפֵי רֹאשׁ חֹדֶשׁ קוֹדְמִים 
+לְמוּסְפֵי יוֹם טוֹב שֶׁלְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (בְּמִדְבַּר כח,כג) 
+"מִלְּבַד עלַת הַבֹּקֶר אֲשֶׁר לְעֹלַת הַתָּמִיד תַּעֲשׁוּ אֶת אֵלֶּה". 
+
+<small>ב</small>
+כָּל הַמְקֻדָּשׁ מֵחֲבֵרוֹ קוֹדֵם אֶת חֲבֵרוֹ: 
+דַּם חַטָּאת קוֹדֵם לְדַם עוֹלָה, 
+מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְרַצֶּה.  
+אֵבָרֵי עוֹלָה קוֹדְמִין לְאֵמוּרֵי חַטָּאת, 
+מִפְּנֵי שֶׁהֵן כָּלִיל לָאִשִּׁים.  
+חַטָּאת קוֹדֶמֶת לָאָשָׁם, 
+מִפְּנֵי שֶׁדָּמָהּ נִתָּן עַל אַרְבַּע קְרָנוֹת עַל הַיְסוֹד.  
+אָשָׁם קוֹדֵם לַתּוֹדָה וְאֵיל נָזִיר, 
+מִפְּנֵי שֶׁהוּא קֹדֶשׁ קָדָשִׁים.  
+הַתּוֹדָה וְאֵיל נָזִיר קוֹדְמִין לִשְׁלָמִים, 
+מִפְּנֵי שֶׁהֵן נֶאֱכָלִים לְיוֹם אֶחָד, וּטְעוּנִים לֶחֶם.  
+שְׁלָמִים קוֹדְמִין לַבְּכוֹר, 
+מִפְּנֵי שֶׁהֵם טְעוּנִין מַתַּן אַרְבַּע, 
+וּסְמִיכָה, וּנְסָכִים, וּתְנוּפַת חָזֶה וָשׁוֹק. 
+
+<small>ג</small>
+הַבְּכוֹר קוֹדֵם לַמַּעֲשֵׂר, 
+מִפְּנֵי שֶׁקְּדֻשָּׁתוֹ מֵרֶחֶם, וְנֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים.  
+הַמַּעֲשֵׂר קוֹדֵם לָעוֹפוֹת, 
+מִפְּנֵי שֶׁהוּא זֶבַח, וְיֶשׁ בּוֹ קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, 
+דָּמוֹ וְאֵמוּרָיו. 
+
+<small>ד</small>
+הָעוֹפוֹת קוֹדְמִין לַמְּנָחוֹת, 
+מִפְּנֵי שֶׁהֵן מִינֵי דָמִים.  
+מִנְחַת חוֹטֵא קוֹדֶמֶת לְמִנְחַת נְדָבָה, 
+מִפְּנֵי שֶׁהִיא בָאָה עַל חֵטְא.  
+חַטַּאת הָעוֹף קוֹדֶמֶת לְעוֹלַת הָעוֹף.  
+וְכֵן בְּהֶקְדֵּשָׁם. 
+
+<small>ה</small>
+כָּל הַחַטָּאוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה קוֹדְמוֹת לָאֲשָׁמוֹת, 
+חוּץ מֵאֲשַׁם מְצֹרָע, 
+מִפְּנֵי שֶׁהוּא בָּא עַל הֶכְשֵׁר.  
+כָּל הָאֲשָׁמוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה בָאִים בְּנֵי שְׁתַּיִם, 
+וּבָאִים בְּכֶסֶף שְׁקָלִים, 
+חוּץ מֵאֲשַׁם נָזִיר וַאֲשַׁם מְצֹרָע, 
+שֶׁהֵן בָּאִין בְּנֵי שְׁנָתָן, 
+וְאֵינָן בָּאִים בְּכֶסֶף שְׁקָלִים. 
+
+<small>ו</small>
+כַּשֵּׁם שֶׁהֵן קוֹדְמִין בְּהַקְרָבָתָן, 
+כָּךְ קוֹדְמִין בַּאֲכִילָתָן.  
+שְׁלָמִים שֶׁלָּאֶמֶשׁ, שְׁלָמִים שֶׁלַּיּוֹם, 
+שֶׁלָּאֶמֶשׁ קוֹדְמִין.  
+שְׁלָמִים שֶׁלָּאֶמֶשׁ וְחַטָּאת וְאָשָׁם שֶׁלַּיּוֹם, 
+שֶׁלָּאֶמֶשׁ קוֹדְמִין.  
+דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.  
+וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: 
+חַטָּאת קוֹדֶמֶת, מִפְּנֵי שֶׁהִיא קֹדֶשׁ קָדָשִׁים. 
+
+<small>ז</small>
+וְכֻלָּם, הַכֹּהֲנִים רַשָּׁיִים לְשַׁנּוֹת בַּאֲכִילָתָן: 
+לְאָכְלָן צְלוּיִים וּשְׁלוּקִים וּמְבֻשָּׁלִים, 
+לָתֵת לְתוֹכָן תַּבְלֵי תְרוּמָה.  
+דִּבְרֵי רְבִּי שִׁמְעוֹן.  
+רְבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: 
+לֹא יִתֵּן לְתוֹכָן תַבְלֵי תְרוּמָה, 
+שֶׁלֹּא יָבִיאוּ אֶת הַתְּרוּמָה לִידֵי פְסוּל. 
+
+<small>ח</small>
+אָמַר רְבִּי שִׁמְעוֹן: 
+אִם רָאִיתָ שֶׁמֶן שֶׁהוּא מִתְחַלֵּק בָּעֲזָרָה, 
+אֵין אַתְּ צָרִיךְ לִשְׁאוֹל מַה הוּא, אֶלָּא: 
+מוֹתַר רְקִיקֵי מִנְחוֹת יִשְׂרָאֵל, 
+וְלֹג שֶׁמֶן שֶׁלִּמְצֹרָע.  
+אִם רָאִיתָ שֶׁמֶן שֶׁהוּא נִתַּן עַל גַּבֵּי הָאִשִּׁים, 
+אֵין אַתְּ צָרִיךְ לִשְׁאוֹל מַה הוּא, אֶלָּא: 
+מוֹתַר רְקִיקֵי מִנְחוֹת כֹּהֲנִים, 
+וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, 
+שֶׁאֵין מִתְנַדְּבִין שֶׁמֶן.  
+רְבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: 
+מִתְנַדְּבִין שֶׁמֶן. 
+
+
+
+
+
+Chapter 11
+
+<small>א</small>
+דַּם חַטָּאת שֶׁנִּתַּז עַל הַבֶּגֶד, &lt;שֶׁנָּתַן&gt;
+הֲרֵי זֶה טָעוּן כִּבּוּס.  
+אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַכָּתוּב מְדַבֵּר אֶלָּא בְנֶאֱכָלוֹת, 
+שֶׁנֶּאֱמַר: (וַיִּקְרָא ו,יט) 
+"בְּמָקוֹם קָדֹשׁ תֵּאָכֵל", 
+אֶחָד הַנֶּאֱכָלוֹת וְאֶחָד הַפְּנִימִיּוֹת, 
+טְעוּנוֹת כִּבּוּס, שֶׁנֶּאֱמַר: (וַיִּקְרָא ו,יח) 
+"תּוֹרַת הַחַטָּאת", תּוֹרָה אַחַת לְכָל הַחַטָּאוֹת. 
+
+<small>ב</small>
+חַטָּאת פְּסוּלָה, 
+אֵין דָּמָהּ טָעוּן כִּבּוּס, 
+בֵּין שֶׁהָיָה לָהּ שָׁעַת הַכֹּשֶׁר, 
+וּבֵין שֶׁלֹּא הָיָה לָהּ שָׁעַת הַכֹּשֶׁר.  
+אֵיזוֹ הִיא שֶׁהָיָה לָהּ שָׁעַת הַכֹּשֶׁר? 
+שֶׁלָּנָה, וְשֶׁנִּטַּמַּאת, וְשֶׁיָּצַאת.  
+וְאֵיזוֹ הִיא שֶׁלֹּא הָיָה לָהּ שָׁעַת הַכֹּשֶׁר? 
+שֶׁנִּשְׁחָטָה חוּץ לִזְמַנָּהּ וְחוּץ לִמְקוֹמָהּ, 
+וְשֶׁקִּבְּלוּ פְסוּלִין וְזָרְקוּ אֶת דָּמָהּ. 
+
+<small>ג</small>
+נִתַּז מִן הַצַּוָּאר עַל הַבֶּגֶד, &lt;נָתַן&gt;
+אֵינוּ טָעוּן כִּבּוּס.  
+מִן הַקֶּרֶן וּמִן הַיְסוֹד, 
+אֵינוּ טָעוּן כִּבּוּס.  
+נִשְׁפַּךְ עַל הָרִצְפָּה וַאֲסָפוֹ, 
+אֵינוּ טָעוּן כִּבּוּס.  
+אֵינוּ טָעוּן כִּבּוּס אֶלָּא הַדָּם 
+שֶׁנִּתְקַבַּל בַּכֶּלִי וְרָאוּי לְהַזָּיָה.  
+
+<small>ד</small>
+נִתַּז עַל הָעוֹר עַד שֶׁלֹּא הָפְשַׁט, &lt;נָתַן&gt;
+אֵינוּ טָעוּן כִּבּוּס.  
+מִשֶּׁהָפְשַׁט, טָעוּן כִּבּוּס.  
+דִּבְרֵי רְבִּי יְהוּדָה.  
+רְבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: 
+אַף מִשֶּׁהָפְשַׁט אֵינוּ טָעוּן כִּבּוּס.  
+אֵינוּ טָעוּן כִּבּוּס אֶלָּא מְקוֹם הַדָּם, 
+וְדָבָר שֶׁהוּא רָאוּי לְקַבֵּל טֻמְאָה, 
+וְרָאוּי לַכִּבּוּס. 
+
+<small>ה</small>
+אֶחָד הַבֶּגֶד וְאֶחָד הַשַּׂק וְאֶחָד הָעוֹר, 
+טְעוּנִים כִּבּוּס. 
+הַכִּבּוּס בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ,  
+וּשְׁבִירַת כְּלִי חֶרֶשׂ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ.  
+וּמְרִיקָה וּשְׁטִיפָה בִכְלִי נְחֹ שֶׁת, בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ.  
+זֶה חֹמֶר בַּחַטָּאת מִקָּדְשֵׁי קָדָשִׁים. 
+
+<small>ו</small>
+בֶּגֶד שֶׁיָּצָא חוּץ לַקְּלָעִים, 
+נִכְנָס וּמְכַבְּסוֹ בְמָקוֹם קָדוֹשׁ.  
+נִטַּמָּא חוּץ לַקְּלָעִים, 
+קוֹרְעוֹ, וְנִכְנָס, וּמְכַבְּסוֹ בְמָקוֹם קָדוֹשׁ.  
+
+<small>ז</small>
+כְּלִי חֶרֶשׂ שֶׁיָּצָא חוּץ לַקְּלָעִים, 
+נִכְנָס וְשׁוֹבְרוֹ בְמָקוֹם קָדוֹשׁ.  
+נִטַּמָּא חוּץ לַקְּלָעִים, 
+נוֹקְבוֹ, נִכְנָס וְשׁוֹבְרוֹ בְמָקוֹם קָדוֹשׁ. 
+
+<small>ח</small>
+כְּלִי נְחשֶׁת שֶׁיָּצָא חוּץ לַקְּלָעִים, 
+נִכְנָס, וּמוֹרְקוֹ וְשׁוֹטְפוֹ בְמָקוֹם קָדוֹשׁ.  
+נִטַּמָּא חוּץ לַקְּלָעִים, 
+פּוֹחֲתוֹ, נִכְנָס וּמוֹרְקוֹ וְשׁוֹטְפוֹ בְמָקוֹם קָדוֹשׁ. 
+
+<small>ט</small>
+אֶחָד שֶׁבִּשֵּׁל בּוֹ וְאֶחָד שֶׁעֵרָה לְתוֹכוֹ רוֹתֵחַ, 
+אֶחָד קָדְשֵׁי קָדָשִׁים וְאֶחָד קָדָשִׁים קַלִּים, 
+טְעוּנִים מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה.  
+רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: 
+קָדָשִׁים קַלִּים אֵינָן טְעוּנִין מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה.  
+רְבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: 
+אִם בִּשֵּׁל בּוֹ תְחִלַּת הָרֶגֶל, 
+יְבַשֵּׁל בּוֹ כָל הָרֶגֶל.  
+וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: 
+עַד זְמַן אֲכִילָה.  
+מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה: 
+מְרִיקָה, כִּמְרִיקַת הַכּוֹס, 
+וּשְׁטִיפָה, כִּשְׁטִיפַת הַכּוֹס.  
+מְרִיקָה [בַחַמִּים] וּשְׁטִיפָה בַצּוֹנִים.  
+הַשְּׁפוּד וְהָאַסְכָּלָה, מַגְעִילָן בַּחַמִּים. 
+
+<small>י</small>
+בִּשֵּׁל בּוֹ קָדָשִׁין וְחֻלִּין, 
+אוֹ קָדְשֵׁי קָדָשִׁים וְקָדָשִׁים קַלִּים, 
+אִם יֶשׁ בְּנוֹתֵן טַעַם, 
+הֲרֵי הַקַּלִים נֶאֱכָלִים כַּחֲמוּרִין, 
+אֵינָן טְעוּנִין מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה, 
+וְאֵינָן פּוֹסְלִין בְּמַגָּע.  
+וְרָקִיק שֶׁנָּגַע בְּרָקִיק, 
+וַחֲתִכָּה בַחֲתִכָּה, 
+לֹא כָל הָרָקִיק וְלֹא כָל הַחֲתִכָּה אֲסוּרִין, 
+אֵינוּ אָסוּר אֶלָּא מָקוֹם שֶׁבָּלַע. 
+
+
+
+
+
+Chapter 12
+
+<small>א</small>
+טְבוּל יוֹם וּמְחֻסַּר כִּפּוּרִין, 
+אֵינָן חוֹלְקִין בַּקָּדָשִׁין לֹאכַל בָּעֶרֶב.  
+אוֹנֵן נוֹגֵעַ וְאֵינוּ מַקְרִיב, 
+חוֹלֵק לֹאכַל בָּעֶרֶב.  
+[בַּעֲלֵי מוּמִין,] 
+בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִין קְבוּעִין, 
+בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִין עוֹבְרִין, 
+חוֹלְקִין וְאוֹכְלִין, אֲבָל לֹא מַקְרִיבִין.  
+כָּל שֶׁאֵינוּ רָאוּי לַעֲבוֹדָה, אֵינוּ חוֹלֵק בַּבָּשָׂר.  
+וְכָל שֶׁאֵין לוֹ בַבָּשָׂר, אֵין לוֹ בָעוֹרוֹת.  
+אֲפִלּוּ טָמֵא בְשָׁעַת זְרִיקַת דָּמִים, 
+וְטָהוֹר בְּשָׁעַת הֶקְטֵר חֲלָבִים, 
+אֵינוּ חוֹלֵק בַּבָּשָׂר, שֶׁנֶּאֱמַר: (וַיִּקְרָא ז,לג) 
+"הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרֹן, 
+לוֹ תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה". 
+
+<small>ב</small>
+כָּל שֶׁלֹּא זָכָה הַמִּזְבֵּחַ בִּבְשָׂרָהּ, 
+לֹא זָכוּ הַכֹּהֲנִים בְּעוֹרָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: (וַיִּקְרָא ז,ח) 
+"עֹלַת אִישׁ", עוֹלָה שֶׁעָלַת, לָאִישׁ.  
+
+<small>ג</small>
+עוֹלָה שֶׁנִּשְׁחָטָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, 
+אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָלַת לַבְּעָלִים, 
+עוֹרָהּ לַכֹּהֲנִים.  
+אֶחָד עוֹלַת הָאִישׁ וְאֶחָד עוֹלַת הָאִשָּׁה, 
+עוֹרוֹתֵיהֶן לַכֹּהֲנִים. 
+
+<small>ד</small>
+עוֹרוֹת קָדָשִׁים קַלִּים, לַבְּעָלִים, 
+וְעוֹרוֹת קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, לַכֹּהֲנִים. 
+קַל וָחֹמֶר: &lt;קול&gt;
+מָה אִם עוֹלָה שֶׁלֹּא זָכוּ בִבְשָׂרָהּ, זָכוּ בְעוֹרָהּ, 
+קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, שֶׁזָּכוּ בִבְשָׂרָן, 
+אֵינוּ דִין שֶׁיִּזְכּוּ בְעוֹרָן? 
+אֵין לַמִּזְבֵּחַ מוֹכִיחַ, שֶׁאֵין לוֹ עוֹר מִכָּל מָקוֹם. 
+
+<small>ה</small>
+כָּל קָדָשִׁים שֶׁאֵרַע בָּהֶן פְּסוּל קֹדֶם לְהֶפְשֵׁטָן, 
+אֵין עוֹרוֹתֵיהֶם לַכֹּהֲנִים; 
+לְאַחַר הֶפְשֵׁטָן, עוֹרוֹתֵיהֶם לַכֹּהֲנִים.  
+
+<small>ו</small>
+אָמַר רְבִּי חֲנַנְיָה סְגַן הַכֹּהֲנִים: 
+מִיָּמַי לֹא רָאִיתִי עוֹר יוֹצֵא לְבֵית הַשְּׂרִיפָה.  
+אָמַר רְבִּי עֲקִיבָה: 
+מִדְּבָרָיו לָמַדְנוּ, 
+שֶׁהַמַּפְשִׁיט אֶת הַבְּכוֹר וְנִמְצָא טְרֵפָה, 
+שֶׁיֵּאוֹתוּ הַכֹּהֲנִים בְּעוֹרוֹ.  
+וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: 
+[אֵין] 'לֹא רָאִינוּ' רְאָיָה, 
+אֶלָּא יוֹצֵא לְבֵית הַשְּׂרִיפָה. 
+
+<small>ז</small>
+פָּרִים הַנִּשְׂרָפִין וּשְׂעִירִין הַנִּשְׂרָפִין, 
+בִּזְמַן שֶׁהֵן נִשְׂרָפִין כְּמִצְוָתָן, 
+נִשְׂרָפִין בְּבֵית הַדֶּשֶׁן, וּמְטַמִּין בְּגָדִים; 
+אִם אֵינָן נִשְׂרָפִין כְּמִצְוָתָן, 
+נִשְׂרָפִין בְּבֵית הַבִּירָה, 
+וְאֵינָן מְטַמִּין בְּגָדִים. 
+
+<small>ח</small>
+הָיוּ סוֹבְלִים אוֹתוֹ בַמּוֹטוֹת.  
+יָצְאוּ הָרִאשׁוֹנִים חוּץ לְחוֹמַת הָעֲזָרָה, 
+וְהָאַחֲרוֹנִים לֹא יָצְאוּ, 
+הָרִאשׁוֹנִים מְטַמִּין בְּגָדִים, 
+וְהָאַחֲרוֹנִים אֵינָן מְטַמִּין בְּגָדִים עַד שֶׁיֵּצֵאוּ.  
+יָצְאוּ אֵלּוּ וָאֵלּוּ, 
+אֵלּוּ וָאֵלּוּ מְטַמִּין בְּגָדִים.  
+רְבִּי שִׁמְעוֹן [אוֹמֵר]: 
+אֵלּוּ וָאֵלּוּ אֵינָן מְטַמִּין בְּגָדִים, 
+עַד שֶׁיִּצַּת הָאוּר בְּרֻבָּן.  
+נִתַּךְ הַבָּשָׂר, אֵין הַשּׂוֹרֵף מְטַמֵּא בְגָדִים. &lt;חֻתַּךְ&gt;
+
+
+
+
+
+Chapter 13
+
+<small>א</small>
+הַשּׁוֹחֵט וְהַמַּעֲלֶה בַחוּץ, 
+חַיָּב עַל הַשְּׁחִיטָה וְחַיָּב עַל הָעֲלָיָה.  
+רְבִּי יוֹסֵה הַגָּלִילִי אוֹמֵר: 
+שָׁחַט בִּפְנִים וְהֶעֱלָה בַחוּץ, חַיָּב.  
+שָׁחַט בַּחוּץ וְהֶעֱלָה בַחוּץ, פָּטוּר, 
+שֶׁלֹּא הֶעֱלָה אֶלָּא דָבָר פָּסוּל.  
+אָמְרוּ לוֹ: 
+אַף הַשּׁוֹחֵט בִּפְנִים וְהַמַּעֲלֶה בַחוּץ, 
+כֵּיוָן שֶׁהוֹצִיאוֹ, פְּסָלוֹ. 
+
+<small>ב</small>
+טָמֵא שֶׁאָכַל, 
+בֵּין קֹדֶשׁ טָמֵא וּבֵין קֹדֶשׁ טָהוֹר, חַיָּב.  
+רְבִּי יוֹסֵה הַגָּלִילִי אוֹמֵר: 
+טָמֵא שֶׁאָכַל טָהוֹר, חַיָּב, 
+טָמֵא שֶׁאָכַל טָמֵא, פָּטוּר, 
+שֶׁלֹּא אָכַל אֶלָּא דָבָר טָמֵא.  
+אָמְרוּ לוֹ: 
+אַף טָמֵא שֶׁאָכַל טָהוֹר, 
+כֵּיוָן שֶׁנָּגַע בּוֹ, טִמָּהוּ.  
+וְטָהוֹר שֶׁאָכַל טָמֵא, פָּטוּר, 
+שֶׁאֵינוּ חַיָּב אֶלָּא עַל טֻמְאַת הַגּוּף. 
+
+<small>ג</small>
+חֹמֶר בַּשְּׁחִיטָה מִבָּעֲלָיָה, 
+וּבָעֲלָיָה מִבַּשְּׁחִיטָה.  
+שֶׁהַשּׁוֹחֵט לַהֶדְיוֹט, חַיָּב, 
+וְהַמַּעֲלֶה לַהֶדְיוֹט, פָּטוּר.  
+חֹמֶר בָּעֲלָיָה, 
+שְׁנַיִם שֶׁאָחֲזוּ בַסְּכִין וְשָׁחָטוּ, פְּטוּרִין, 
+אָחֲזוּ בָאֵבֶר וְהֶעֱלוּהוּ, חַיָּבִין.  
+הֶעֱלָה, חָזַר וְהֶעֱלָה, חָזַר וְהֶעֱלָה, 
+חַיָּב עַל כָּל הַעֲלָיָה וְהַעֲלָיָה.  
+דִּבְרֵי רְבִּי שִׁמְעוֹן.  
+רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: 
+אֵינוּ חַיָּב עַד שֶׁיַּעֲלֶה בְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ.  
+רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: 
+אֲפִלּוּ הֶעֱלָה עַל הַסֶּלַע, 
+אוֹ עַל הָאֶבֶן, חַיָּב. 
+
+<small>ד</small>
+אֶחָד קָדָשִׁים כְּשֵׁרִים, 
+וְאֶחָד קָדָשִׁים פְּסוּלִין שֶׁהָיָה פְסוּלָן בַּקֹּדֶשׁ, 
+וְהִקְרִיבָן בַּחוּץ, 
+חַיָּב.  
+הַמַּעֲלֶה כַזַּיִת מִן הָעוֹלָה, 
+מִן הָאֵמוּרִין בַּחוּץ, 
+חַיָּב.  
+הַקֹּמֶץ, וְהַלְּבוֹנָה, וְהַקְּטֹרֶת, 
+וּמִנְחַת כֹּהֲנִים, 
+וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, 
+וּמִנְחַת נְסָכִים, 
+שֶׁהִקְרִיב מֵאֶחָת מֵהֶן כַּזַּיִת בַּחוּץ, 
+חַיָּב.  
+רְבִּי אֶלְעָזָר פּוֹטֵר עַד שֶׁיַּקְרִיב אֶת כֻּלּוֹ.  
+וְכֻלָּן, שֶׁהִקְרִיבָן בִּפְנִים, 
+וְשִׁיֵּר מֵהֶן כַּזַּיִת, 
+וְהִקְרִיבוֹ בַחוּץ, 
+חַיָּב.  
+וְכֻלָּם שֶׁחָסְרוּ כָל שֶׁהֵן, 
+וְהִקְרִיבָן בַּחוּץ, 
+פָּטוּר. 
+
+<small>ה</small>
+הַמַּקְרִיב קָדָשִׁים וֶאֱמוּרֵיהֶן בַּחוּץ, חַיָּב.  
+מִנְחָה שֶׁלֹּא נִקְמָצָה, 
+וְהִקְרִיבָהּ בַּחוּץ, פָּטוּר.  
+קְמָצָהּ, וְחָזַר קֻמְצָהּ לְתוֹכָהּ, 
+וְהִקְרִיבָהּ בַּחוּץ, חַיָּב. 
+
+<small>ו</small>
+הַקֹּמֶץ וְהַלְּבוֹנָה שֶׁהִקְרִיב אֶת אֶחָד מֵהֶן בַּחוּץ, 
+חַיָּב.  
+רְבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹטֵר עַד שֶׁיַּקְרִיב אֶת הַשֵּׁנִי.  
+אֶחָד בִּפְנִים וְאֶחָד בַּחוּץ, חַיָּב.  
+שְׁנֵי בָזִכֵּי לְבוֹנָה שֶׁהִקְרִיב אֶת אֶחָד מֵהֶן בַּחוּץ, 
+חַיָּב.  
+רְבִּי אֶלְעָזָר פּוֹטֵר, עַד שֶׁיַּקְרִיב אֶת הַשֵּׁנִי.  
+אֶחָד בִּפְנִים וְאֶחָד בַּחוּץ, חַיָּב.  
+הַזּוֹרֵק מִקְצָת דָּמִים בַּחוּץ, חַיָּב.  
+רְבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: 
+אַף הַמְנַסֵּךְ מֵי הֶחַג בֶּחָג בַּחוּץ, חַיָּב.  
+רְבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: 
+שִׁירֵי הַדָּם שֶׁהִקְרִיבָן בַּחוּץ, חַיָּב. 
+
+<small>ז</small>
+הַמּוֹלֵק אֶת הָעוֹף בִּפְנִים וְהֶעֱלָה בַחוּץ, חַיָּב.  
+מָלַק בַּחוּץ וְהֶעֱלָה בַחוּץ, פָּטוּר.  
+הַשּׁוֹחֵט אֶת הָעוֹף בִּפְנִים וְהֶעֱלָה בַחוּץ, פָּטוּר.  
+שָׁחַט בַּחוּץ וְהֶעֱלָה בַחוּץ, חַיָּב.  
+נִמְצָא דֶרֶךְ הֶכְשֵׁרוֹ מִבִּפְנִים, וּפְטוּרוֹ מִבַּחוּץ; 
+דֶּרֶךְ הֶכְשֵׁרוֹ מִבַּחוּץ, וּפְטוּרוֹ מִבִּפְנִים.  
+רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: 
+כָּל שֶׁחַיָּבִין עָלָיו בַּחוּץ, 
+חַיָּבִין עַל כַּיּוֹצֵא בוֹ בִפְנִים שֶׁהֶעֱלָה בַחוּץ, 
+חוּץ מִן הַשּׁוֹחֵט בִּפְנִים וּמַעֲלֶה בַחוּץ. 
+
+<small>ח</small>
+חַטָּאת שֶׁקִּבֵּל דָּמָהּ בְּכוֹס אֶחָד, 
+נָתַן בַּחוּץ וְחָזַר וְנָתַן בִּפְנִים, 
+בִּפְנִים וְחָזַר וְנָתַן בַּחוּץ, 
+חַיָּב, שֶׁכֻּלּוֹ רָאוּי לָבֹא בִפְנִים.  
+קִבֵּל דָּמָהּ בִּשְׁנֵי כוֹסוֹת, 
+נָתַן שְׁנֵיהֶם בִּפְנִים, פָּטוּר; 
+שְׁנֵיהֶן בַּחוּץ, חַיָּב; 
+אֶחָד בִּפְנִים וְאֶחָד בַּחוּץ, פָּטוּר; 
+אֶחָד בַּחוּץ וְאֶחָד בִּפְנִים, 
+חַיָּב עַל הַחִיצוֹן, וְהַפְּנִימִי מְכַפֵּר.  
+לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? 
+לְמַפְרִישׁ חַטָּאתוֹ וְאָבָדָה, 
+וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ, 
+וְאַחַר כָּךְ נִמְצֵאת הָרִאשׁוֹנָה, 
+וַהֲרֵי שְׁתֵּיהֶן עוֹמְדוֹת! 
+שָׁחַט שְׁתֵּיהֶן בִּפְנִים, פָּטוּר; 
+שְׁתֵּיהֶן בַּחוּץ, חַיָּב; 
+אַחַת בִּפְנִים וְאַחַת בַּחוּץ, פָּטוּר; &lt;אֶחָד; וְאֶחָד&gt;
+אַחַת בַּחוּץ וְאַחַת בִּפְנִים, &lt;אֶחָד; וְאֶחָד&gt;
+חַיָּב עַל הַחִיצוֹנָה, וְהַפְּנִימִית מְכַפֶּרֶת.  
+כַּשֵּׁם שֶׁדָּמָהּ פּוֹטֵר אֶת בְּשָׂרָהּ, 
+כָּךְ הוּא פּוֹטֵר אֶת בְּשַׂר חֲבֶרְתָּהּ. 
+
+
+
+
+
+Chapter 14
+
+<small>א</small>
+פָּרַת חַטָּאת שֶׁשְּׂרָפָהּ חוּץ מִגִּתָּהּ, 
+וְכֵן שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ שֶׁהִקְרִיבוֹ בַחוּץ, 
+פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: (וַיִּקְרָא יז,ד) 
+"וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ", 
+כָּל שֶׁאֵינוּ רָאוּי לָבֹא אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, 
+אֵין חַיָּבִין עָלָיו. 
+
+<small>ב</small>
+הָרוֹבֵעַ, וְהַנִּרְבָּע, 
+וְהַמֻּקְצֶה, וְהַנֶּעְבָּד, 
+וְהָאֶתְנַן, וְהַמְּחִיר, 
+וְהַכִּלְאַיִם, וְהַטְּרֵפָה, וְיוֹצֵא דֹפֶן, 
+שֶׁהִקְרִיבָן בַּחוּץ, פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: (וַיִּקְרָא יז,ד) 
+"לִפְנֵי מִשְׁכַּן יי", 
+כָּל שֶׁאֵינוּ רָאוּילִפְנֵי מִשְׁכַּן יי, 
+אֵין חַיָּבִין עָלָיו.  
+
+<small>ג</small>
+בַּעֲלֵי מוּמִין, 
+בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִין קְבוּעִין, 
+בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִין עוֹבְרִין, 
+שֶׁהִקְרִיבָן בַּחוּץ, פָּטוּר.  
+רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: 
+בַּעֲלֵי מוּמִין קְבוּעִין, פָּטוּר, 
+וּבַעֲלֵי מוּמִין עוֹבְרִין, בְּלֹא תַעֲשֶׂה.  
+
+<small>ד</small>
+תּוֹרִין שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן, 
+וּבְנֵי יוֹנָה שֶׁעִבֵּר זְמַנָּן, 
+שֶׁהִקְרִיבָן בַּחוּץ, פָּטוּר.  
+רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: 
+בְּנֵי יוֹנָה שֶׁעִבֵּר זְמַנָּן, פָּטוּר, 
+וְתוֹרִין שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן, בְּלֹא תַעֲשֶׂה.  
+
+<small>ה</small>
+'אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ', וּמְחֻסַּר זְמַן, [פָּטוּר].  
+רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: 
+הֲרֵי זֶה בְלֹא תַעֲשֶׂה. 
+שֶׁהָיָה רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: 
+כָּל שֶׁהוּא רָאוּי לָבֹא לְאַחַר זְמַן, 
+הֲרֵי זֶה בְלֹא תַעֲשֶׂה, וְאֵין בּוֹ מִשֵּׁם כָּרֵת.  
+וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: 
+כָּל שֶׁאֵין בּוֹ כָרֵת, אֵין בּוֹ בְלֹא תַעֲשֶׂה. 
+
+<small>ו</small>
+מְחֻסַּר זְמַן, בֵּין בְּגוּפוֹ, בֵּין בִּבְעָלָיו.  
+וְאֵי זֶה הוּא מְחֻסַּר זְמַן בִּבְעָלָיו? 
+הַזָּב, וְהַזָּבָה, הַיּוֹלֶדֶת, וְהַמְּצֹרָע, 
+שֶׁהִקְרִיבוּ חַטָּאתָן וַאֲשָׁמָן בַּחוּץ, פְּטוּרִין; 
+עוֹלוֹתֵיהֶן וְשַׁלְמֵיהֶן בַּחוּץ, חַיָּבִין.  
+הַמַּעֲלֶה מִבְּשַׂר חַטָּאת, 
+מִבְּשַׂר אָשָׁם, 
+מִבְּשַׂר קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, 
+מִבְּשַׂר קָדָשִׁים קַלִּים, 
+מוֹתַר הָעֹמֶר, 
+וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, 
+וְלֶחֶם הַפָּנִים, 
+וְשִׁירֵי מְנָחוֹת, 
+הַיּוֹצֵק, הַבּוֹלֵל, הַפּוֹתֵת, 
+הַמּוֹלֵחַ, הַמֵּנִיף, הַמַּגִּישׁ, 
+הַמְסַדֵּר אֶת הַשֻּׁלְחָן, 
+הַמֵּטִיב אֶת הַנֵּרוֹת, 
+הַקּוֹמֵץ, וְהַמְקַבֵּל דָּמִים בַּחוּץ, פָּטוּר.  
+אֵין חַיָּבִין עָלָיו לֹא מִשֵּׁם זָרוּת, 
+וְלֹא מִשֵּׁם טֻמְאָה, 
+וְלֹא מִשֵּׁם מְחֻסַּר בְּגָדִים, 
+וְלֹא מִשֵּׁם רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם. 
+
+<small>ז</small>
+עַד שֶׁלֹּא הוּקַם הַמִּשְׁכָּן, 
+הָיוּ הַבָּמוֹת מֻתָּרוֹת, 
+וַעֲבוֹדָה בַבְּכוֹרוֹת.  
+מִשֶּׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן, 
+נֶאֶסְרוּ הַבָּמוֹת, 
+וַעֲבוֹדָה בַכֹּהֲנִים.  
+קָדְשֵׁי קָדָשִׁים נֶאֱכָלִים לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים, 
+קָדָשִׁים קַלִּים בְּכָל מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל. 
+
+<small>ח</small>
+בָּאוּ לַגִּלְגָּל, וְהֻתְּרוּ הַבָּמוֹת; 
+קָדְשֵׁי קָדָשִׁים נֶאֱכָלִין לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים, 
+קָדָשִׁים קַלִּים בְּכָל מָקוֹם. 
+
+<small>ט</small>
+בָּאוּ שִׁילֹה, וְנֶאֶסְרוּ הַבָּמוֹת. 
+לֹא הָיָה שָׁם תִּקְרָה, 
+אֶלָּא בַיִת שֶׁלַּאֲבָנִים מִלְּמַטָּה, וִירִיעוֹת מִלְמַעְלָן. 
+הִיא הָיְתָה מְנוּחָה.  
+קָדְשֵׁי קָדָשִׁים נֶאֱכָלִים לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים, 
+קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְכָל הָרוֹאֶה. 
+
+<small>י</small>
+בָּאוּ לְנוֹב וּלְגִבְעוֹן, וְהֻתְּרוּ הַבָּמוֹת. 
+קָדְשֵׁי קָדָשִׁים נֶאֱכָלִים לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים, 
+קָדָשִׁים קַלִּים בְּכָל עָרֵי יִשְׂרָאֵל. 
+
+<small>יא</small>
+בָּאוּ לִירוּשָׁלַיִם וְנֶאֶסְרוּ הַבָּמוֹת, 
+וְלֹא הָיָה לָהֶם עוֹד הֶתֵּר. 
+הִיא הָיְתָה נַחֲלָה.  
+קָדְשֵׁי קָדָשִׁים נֶאֱכָלִים לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים, 
+קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי לִפְנִים מִן הַחוֹמָה. 
+
+<small>יב</small>
+כָּל קָדָשִׁים שֶׁהִקְדִּישָׁן בְּשָׁעַת אִסּוּר בָּמוֹת, 
+הִקְרִיבָן בְּשָׁעַת אִסּוּר בָּמוֹת בַּחוּץ, 
+הֲרֵי אֵלּוּ בַעֲשֵׂה וּבְלֹא תַעֲשֶׂה, 
+וְחַיָּבִין עֲלֵיהֶן כָּרֵת. &lt;עָלָיו&gt; 
+הִקְדִּישָׁן בְּשָׁעַת הֶתֵּר בָּמוֹת, 
+וְהִקְרִיבָן בְּשָׁעַת אִסּוּר בָּמוֹת, 
+הֲרֵי אֵלּוּ בַעֲשֵׂה וּבְלֹא תַעֲשֶׂה, 
+וְאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן כָּרֵת.  
+הִקְדִּישָׁן בְּשָׁעַת אִסּוּר בָּמוֹת, 
+וְהִקְרִיבָן בְּשָׁעַת הֶתֵּר בָּמוֹת, 
+הֲרֵי אֵלּוּ בַעֲשֵׂה, וְאֵין בָּהֶן בְּלֹא תַעֲשֶׂה. 
+
+<small>יג</small>
+אֵלּוּ קָדָשִׁים קְרֵבִין בַּמִּשְׁכָּן: 
+קָדָשִׁים שֶׁהָקְדָּשׁוּ לַמִּשְׁכָּן, 
+קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר קְרֵבִים בַּמִּשְׁכָּן, 
+וְקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד בַּבָּמָה.  
+קָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד שֶׁהָקְדְּשׁוּ לַמִּשְׁכָּן, 
+יִקָּרְבוּ בַמִּשְׁכָּן; 
+וְאִם הִקְרִיבָן בַּבָּמָה, פָּטוּר.  
+מַה בֵּין בָּמַת הַיָּחִיד לְבָמַת צִבּוּר? 
+סְמִיכָה, וּשְׁחִיטַת צָפוֹן, וּמַתַּן סָבִיב, 
+וּתְנוּפָה, וְהַגָּשָׁה. 
+רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 
+אֵין מִנְחָה בַבָּמָה,  
+וְכֵהוּן, וּבִגְדֵי שָׁרֵת, וּכְלֵי שָׁרֵת, 
+וְרֵיחַ נִיחוֹחַ, וּמְחִצָּה בַדָּמִים, 
+וּרְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם.  
+אֲבָל הַזְּמַן, הַנּוֹתָר, וְהַטָּמֵא שָׁוִים בָּזֶה וּבָזֶה.  
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Zevachim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Zevachim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..714b4455ef8517caca9fcfc3e1ff7008c72746cf
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Zevachim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt	
@@ -0,0 +1,187 @@
+Mishnah Zevachim
+משנה זבחים
+Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
+
+משנה זבחים
+
+
+
+Chapter 1
+
+כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים. אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה. חוץ מן הפסח. ומן החטאת. הפסח בזמנו. והחטאת בכל זמן. רבי אליעזר אומר אף האשם. הפסח בזמנו. והחטאת והאשם בכל זמן. אמר רבי אליעזר. החטאת בא על חטא. והאשם בא על חטא. מה חטאת פסולה שלא לשמה. אף האשם פסול שלא לשמו:  
+יוסי בן חוני אומר הנשחטים לשם פסח ולשם חטאת. פסולים. שמעון אחי עזריה אומר שחטן לשם גבוה מהם כשרין. לשם נמוך מהם פסולין. כיצד. קדשי קדשים ששחטן לשם קדשים קלים. פסולין. קדשים קלים ששחטן לשם קדשי קדשים. כשרין. הבכור והמעשר ששחטן לשם שלמים. כשרין. ושלמים ששחטן לשם בכור לשם מעשר. פסולין:  
+הפסח ששחטו בשחרית בארבעה עשר שלא לשמו. רבי יהושע מכשיר כאילו נשחט בשלשה עשר. בן בתירא פוסל כאילו נשחט בין הערבים. אמר שמעון בן עזאי מקובל אני מפי שבעים ושנים זקן ביום שהושיבו רבי אלעזר בן עזריה בישיבה. שכל הזבחים הנאכלים שנזבחו שלא לשמן כשרים. אלא שלא עלו לבעלים משום חובה. חוץ מן הפסח ומן החטאת. ולא הוסיף בן עזאי. אלא העולה. ולא הודו לו חכמים:  
+הפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן. קבל והלך וזרק שלא לשמן. או לשמן ושלא לשמן. או שלא לשמן ולשמן. פסולים. כיצד לשמן ושלא לשמן. לשם פסח ולשם שלמים. שלא לשמן ולשמן. לשם שלמים ולשם הפסח. שהזבח נפסל בארבעה דברים. בשחיטה. ובקבול. ובהלוך. ובזריקה. רבי שמעון מכשיר בהלוך. שהיה ר' שמעון אומר אי אפשר שלא בשחיטה. ושלא בקבלה. ושלא בזריקה. אבל אפשר שלא בהלוך. שוחט בצד המזבח וזורק. רבי אליעזר אומר. המהלך במקום שהוא צריך להלך. המחשבה פוסלת. ובמקום שאין צריך להלך אין המחשבה פוסלת:  
+
+Chapter 2
+
+כל הזבחים שקבל דמן. זר. אונן. טבול יום. מחוסר בגדים מחוסר כפורים. שלא רחץ ידים ורגלים. ערל. טמא. יושב. עומד על גבי כלים. על גבי בהמה. על גבי רגלי חבירו. פסל. קבל בשמאל פסל. רבי שמעון מכשיר. נשפך על הרצפה ואספו. פסול. נתנו על גבי הכבש שלא כנגד היסוד. נתן את הנתנין למטן. למעלן. ואת הנתנין למעלן. למטן. את הנתנים בפנים בחוץ. ואת הנתנין בחוץ בפנים. פסול. ואין בו כרת: 
+
+השוחט את הזבח לזרוק דמו בחוץ. או מקצת דמו בחוץ. להקטיר את אמוריו בחוץ. או מקצת אמוריו בחוץ. לאכול בשרו בחוץ. או כזית מבשרו בחוץ. או לאכול כזית מעור האליה בחוץ. פסול. ואין בו כרת. לזרוק דמו למחר. או מקצת דמו למחר. להקטיר אמוריו למחר או מקצת אמוריו למחר. לאכול בשרו למחר. או כזית מבשרו למחר. או כזית מעור האליה למחר. פגול וחייבין עליו כרת: 
+
+זה הכלל כל השוחט והמקבל והמהלך והזורק לאכול דבר שדרכו לאכול. להקטיר דבר שדרכו להקטיר. חוץ למקומו. פסול ואין בו כרת. חוץ לזמנו. פגול וחייבין עליו כרת. ובלבד שיקרב המתיר כמצותו: 
+
+כיצד קרב המתיר כמצותו. שחט בשתיקה קבל והלך וזרק חוץ לזמנו. או ששחט חוץ לזמנו. קבל והלך וזרק בשתיקה. או ששחט קבל והלך וזרק חוץ לזמנו. זה הוא שקרב המתיר כמצותו. כיצד לא קרב המתיר כמצותו. שחט חוץ למקומו. קבל והלך וזרק חוץ לזמנו. או ששחט חוץ לזמנו קבל והלך וזרק חוץ למקומו. או ששחט קבל והלך וזרק חוץ למקומו. הפסח והחטאת. ששחטן שלא לשמן קבל והלך וזרק חוץ לזמנו. או ששחט חוץ לזמנו. קבל והלך וזרק שלא לשמן. או ששחט קבל והלך וזרק שלא לשמן. זה הוא שלא קרב המתיר כמצותו: 
+
+לאכול כזית בחוץ וכזית למחר. כזית למחר וכזית בחוץ. כחצי זית בחוץ וכחצי זית למחר. כחצי זית למחר וכחצי זית בחוץ. פסול ואין בו כרת. אמר רבי יהודה זה הכלל. אם מחשבת הזמן קדמה למחשבת המקום. פגול וחייבים עליו כרת. ואם מחשבת המקום קדמה למחשבת הזמן. פסול ואין בו כרת. וחכמים אומרים זה וזה פסול ואין בו כרת. לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית. כשר. שאין אכילה והקטרה מצטרפין: 
+
+
+Chapter 3
+
+כל הפסולין ששחטו. שחיטתן כשרה. שהשחיטה כשרה בזרים. בנשים. ובעבדים ובטמאים. אפילו בקדשי קדשים. ובלבד שלא יהיו טמאים נוגעים בבשר. לפיכך הם פוסלים במחשבה. וכולן שקבלו את הדם חוץ לזמנו. וחוץ למקומו. אם יש דם הנפש יחזור הכשר ויקבל: 
+
+קבל הכשר ונתן לפסול. יחזיר לכשר. קבל בימינו ונתן לשמאלו. יחזיר לימינו. קבל בכלי קדש ונתן בכלי חול. יחזיר לכלי קדש. נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו. כשר. נתנו על גבי הכבש שלא כנגד היסוד. נתן את הנתנין למטה למעלה. ואת הנתנים למעלה למטה. את הנתנים בפנים בחוץ. ואת הנתנין בחוץ בפנים. אם יש דם הנפש. יחזור הכשר ויקבל: 
+
+השוחט את הזבח לאכול דבר שאין דרכו לאכול. ולהקטיר דבר שאין דרכו להקטיר. כשר. רבי אליעזר פוסל. לאכול דבר שדרכו לאכול ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר פחות מכזית. כשר. לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית. כשר. שאין אכילה והקטרה מצטרפין: 
+
+השוחט את הזבח לאכול כזית מן העור. מן הרוטב. מן הקיפה. מן האלל. מן העצמות. מן הגידים. מן הטלפים. מן הקרנים. חוץ לזמנו או חוץ למקומו. כשר. ואין חייבים עליהם משום פגול. ונותר. וטמא: 
+
+השוחט את המוקדשין לאכול שליל. או שליא בחוץ. לא פיגל. המולק תורין בפנים לאכול ביציהם בחוץ. לא פיגל. חלב המוקדשין. וביצי תורין. אין חייבין עליהן משום פיגול. ונותר. וטמא: 
+
+שחטו על מנת להניח דמו או את אמוריו למחר. או להוציאן לחוץ. רבי יהודה פוסל. וחכמים מכשירין. שחטו על מנת ליתנו על גבי הכבש שלא כנגד היסוד. ליתן את הנתנין למטה למעלה. ואת הנתנין למעלה למטה. את הנתנין בפנים בחוץ. ואת הנתנין בחוץ בפנים. שיאכלוהו טמאים. שיקריבוהו טמאים. שיאכלוהו ערלים. שיקריבוהו ערלים. לשבר עצמות הפסח. ולאכול ממנו נא. לערב דמו בדם פסולין. כשר. שאין המחשבה פוסלת אלא חוץ לזמנו וחוץ למקומו. והפסח והחטאת שלא לשמן: 
+
+
+Chapter 4
+
+בית שמאי אומרים. כל הנתנין על מזבח החיצון שאם נתנן מתנה אחת. כפר. ובחטאת שתי מתנות. ובית הלל אומרים אף חטאת שנתנה מתנה אחת. כפר. לפיכך אם נתן את הראשונה כתיקנה ואת השנייה חוץ לזמנה. כפר. נתן את הראשונה חוץ לזמנה ואת השנייה חוץ למקומה. פיגול וחייבין עליו כרת: 
+
+כל הנתנין על מזבח הפנימי. שאם חסר אחת מן המתנות לא כפר. לפיכך אם נתן כולן כתקנן ואחת שלא כתקנה. פסול ואין בו כרת: 
+
+אלו דברים שאין חייבין עליהם משום פגול. הקומץ. והלבונה. והקטרת. ומנחת כהנים. ומנחת כהן משיח [ומנחת נסכים] והדם. והנסכים הבאים בפני עצמן דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים אף הבאים עם הבהמה. לוג שמן של מצורע רבי שמעון אומר. אין חייבין עליו משום פגול. ורבי מאיר אומר חייבין עליו משום פגול. שדם האשם מתירו. וכל שיש לו מתירים. בין לאדם. בין למזבח. חייבין עליו משום פגול: 
+
+העולה דמה מתיר את בשרה למזבח ועורה לכהנים. עולת העוף דמה מתיר את בשרה למזבח. חטאת העוף דמה מתיר את בשרה לכהנים. פרים הנשרפים. ושעירים הנשרפים. דמן מתיר את אימוריהן ליקרב. רבי שמעון אומר. כל שאינו על מזבח החיצון כשלמים אין חייבין עליו משום פגול: 
+
+קדשי גוים אין חייבין עליהם משום פגול. נותר. וטמא. והשוחטן בחוץ פטור. דברי רבי מאיר. רבי יוסי מחייב. דברים שאין חייבים עליהם משום פגול. חייבין עליהם משום נותר משום טמא. חוץ מן הדם. רבי שמעון אומר בדבר שדרכן להאכל. אבל כגון העצים. והלבונה. והקטרת. אין חייבין עליהם משום טומאה: 
+
+לשם ששה דברים הזבח נזבח. לשם זבח. לשם זובח. לשם השם. לשם אשים. לשם ריח. לשם ניחוח. והחטאת והאשם לשם חטא. אמר רבי יוסי אף מי שלא היה בלבו לשם אחד מכל אלו. כשר. שהוא תנאי בית דין שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד: 
+
+
+Chapter 5
+
+איזהו מקומן של זבחים. קדשי קדשים. שחיטתן בצפון. פר ושעיר של יום הכפורים. שחיטתן בצפון. וקבול דמן בכלי שרת בצפון. ודמן טעון הזיה על בין הבדים ועל הפרוכת ועל מזבח הזהב. מתנה אחת מהן מעכבת. שירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון. אם לא נתן לא עכב:  
+פרים הנשרפים. ושעירים הנשרפים. שחיטתן בצפון. וקבול דמן בכלי שרת בצפון. ודמן טעון הזיה על הפרוכת ועל מזבח הזהב. מתנה אחת מהן מעכבת. שירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון. אם לא נתן לא עכב. אלו ואלו נשרפין בבית הדשן:  
+חטאות הצבור והיחיד. אלו הן חטאות הצבור. שעירי ראשי חדשים. ושל מועדות. שחיטתן בצפון וקבול דמן בכלי שרת בצפון. ודמן טעון ארבע מתנות על ארבע קרנות. כיצד. עלה בכבש ופנה לסובב. ובא לו לקרן דרומית מזרחית. מזרחית צפונית. צפונית מערבית. מערבית דרומית. שירי הדם היה שופך על יסוד דרומית. ונאכלין לפנים מן הקלעים. לזכרי כהונה. בכל מאכל. ליום ולילה. עד חצות:  
+העולה קדשי קדשים. שחיטתה בצפון. וקבול דמה בכלי שרת בצפון. ודמה טעון שתי מתנות שהן ארבע. וטעונה הפשט ונתוח. וכליל לאישים:  
+זבחי שלמי צבור ואשמות. אלו הן אשמות. אשם גזילות. אשם מעילות. אשם שפחה חרופה. אשם נזיר. אשם מצורע. אשם תלוי. שחיטתן בצפון וקבול דמן בכלי שרת בצפון. ודמן טעון שתי מתנות שהן ארבע. ונאכלין לפנים מן הקלעים. לזכרי כהונה בכל מאכל. ליום ולילה עד חצות:  
+התודה ואיל נזיר קדשים קלים. שחיטתן בכל מקום בעזרה. ודמן טעון שתי מתנות שהן ארבע. ונאכלים בכל העיר לכל אדם בכל מאכל ליום ולילה עד חצות. המורם מהם. כיוצא בהם. אלא שהמורם נאכל לכהנים לנשיהם ולבניהם ולעבדיהם:  
+שלמים קדשים קלים. שחיטתן בכל מקום בעזרה. ודמן טעון שתי מתנות שהן ארבע. ונאכלין בכל העיר לכל אדם בכל מאכל לשני ימים ולילה אחד. המורם מהם. כיוצא בהן. אלא שהמורם נאכל לכהנים לנשיהם ולבניהם ולעבדיהם.  
+הבכור. והמעשר. והפסח. קדשים קלים. שחיטתן בכל מקום בעזרה. ודמן טעון מתנה אחת. ובלבד שיתן כנגד היסוד. שינה באכילתן. הבכור נאכל לכהנים. והמעשר לכל אדם. ונאכלין בכל העיר לכל אדם. בכל מאכל. לשני ימים ולילה אחד. הפסח אינו נאכל אלא בלילה. ואינו נאכל אלא עד חצות. ואינו נאכל אלא למנויו. ואינו נאכל אלא צלי:  
+
+Chapter 6
+
+קדשי קדשים ששחטן בראש המזבח. רבי יוסי אומר כאילו נשחטו בצפון. רבי יוסי בר יהודה אומר מחצי המזבח ולצפון. כצפון מחצי המזבח ולדרום. כדרום. המנחות היו נקמצות בכל מקום בעזרה. ונאכלין לפנים מן הקלעים. לזכרי כהונה. בכל מאכל. ליום ולילה עד חצות: 
+
+חטאת העוף היתה נעשית על קרן דרומית מערבית. בכל מקום היתה כשרה. אלא זה היה מקומה. ושלשה דברים היתה אותה הקרן משמשת מלמטן. ושלשה מלמעלן. מלמטן חטאת העוף. וההגשות. ושירי הדם. מלמעלן. ניסוך המים והיין. ועולת העוף. כשהיא רבה במזרח: 
+
+כל העולים למזבח. עולין דרך ימין. ומקיפין ויורדין דרך שמאל. חוץ מן העולה לשלשה דברים אלו. שהיו עולים. וחוזרים לעקב: 
+
+חטאת העוף כיצד היתה נעשית. הי' מולק את ראשה ממול ערפה ואינו מבדיל. ומזה מדמה על קיר המזבח. שירי הדם היה מתמצה על היסוד. אין למזבח אלא דמה. וכולה לכהנים: 
+
+עולת העוף כיצד היתה נעשית. עלה בכבש ופנה לסובב. בא לו לקרן דרומית מזרחית. היה מולק את ראשה ממול ערפה. ומבדיל. וממצה את דמה על קיר המזבח. נטל את הראש. והקיף בית מליקתו למזבח. וספגו במלח. וזרקו על גבי האישים. בא לו לגוף והסיר את המוראה. ואת הנוצה. ואת בני מעים היוצאים עמה. והשליכן לבית הדשן. שיסע ולא הבדיל. ואם הבדיל כשר. וספגו במלח. וזרקו על גבי האישים: 
+
+לא הסיר לא את המוראה. ולא את הנוצה. ולא את בני מעים היוצאין עמה. ולא ספגו במלח. כל ששינה בה מאחר שמיצה את דמה כשרה. הבדיל בחטאת ולא הבדיל בעולה. פסל. מיצה דם הראש. ולא מיצה דם הגוף. פסולה. מיצה דם הגוף. ולא מיצה דם הראש. כשרה: 
+
+חטאת העוף שמלקה שלא לשמה. מיצה דמה שלא לשמה. או לשמה ושלא לשמה. או שלא לשמה ולשמה. פסולה. עולת העוף כשרה. ובלבד שלא עלתה לבעלים. אחד חטאת העוף ואחד עולת העוף שמלקן. ושמיצה דמן. לאכול דבר שדרכו לאכול. להקטיר דבר שדרכו להקטיר. חוץ למקומו פסול ואין בו כרת. חוץ לזמנו פגול וחייבין עליו כרת. ובלבד שיקרב המתיר כמצותו. כיצד קרב המתיר כמצותו. מלק בשתיקה ומיצה הדם חוץ לזמנו. או שמלק חוץ לזמנו ומיצה הדם בשתיקה. או שמלק ומיצה הדם חוץ לזמנו. זה שקרב המתיר כמצותו. כיצד לא קרב המתיר כמצותו. מלק חוץ למקומו ומיצה הדם חוץ לזמנו. או שמלק חוץ לזמנו ומיצה הדם חוץ למקומו. או שמלק ומיצה הדם חוץ למקומו. חטאת העוף שמלקה שלא לשמה ומיצה דמה חוץ לזמנה. או שמלקה חוץ לזמנה ומיצה דמה שלא לשמה. או שמלקה ומיצה דמה שלא לשמה. זה הוא שלא קרב המתיר כמצותו. לאכול כזית בחוץ וכזית למחר. כזית למחר וכזית בחוץ. כחצי זית בחוץ וכחצי זית למחר. כחצי זית למחר וכחצי זית בחוץ. פסול ואין בו כרת. אמר רבי יהודה זה הכלל אם מחשבת הזמן קדמה למחשבת המקום. פגול וחייבין עליו כרת. ואם מחשבת המקום קדמה למחשבת הזמן פסול ואין בו כרת. וחכמים אומרים זה וזה פסול ואין בו כרת. לאכול כחצי זית. ולהקטיר כחצי זית. כשר. שאין אכילה והקטרה מצטרפין: 
+
+
+Chapter 7
+
+חטאת העוף שעשאה למטה. כמעשה חטאת לשם חטאת. כשרה. כמעשה חטאת לשם עולה. כמעשה עולה לשם חטאת. כמעשה עולה לשם עולה. פסולה. עשאה למעלה כמעשה כולם. פסולה:  
+עולת העוף שעשאה למעלה. כמעשה עולה לשם עולה. כשרה. כמעשה עולה לשם חטאת. כשרה. ובלבד שלא עלתה לבעלים. כמעשה חטאת לשם עולה. כמעשה חטאת לשם חטאת פסולה. עשאה למטה. כמעשה כולן. פסולה:  
+וכולן אינן מטמאות. בבית הבליעה. ומועלין בהן. חוץ מחטאת העוף שעשאה למטה כמעשה חטאת. לשם חטאת:  
+עולת העוף שעשאה למטה כמעשה חטאת לשם חטאת. רבי אליעזר אומר. מועלין בה. רבי יהושע אומר אין מועלין בה. אמר רבי אליעזר מה אם חטאת שאין מועלין בה לשמה. כששינה את שמה מועלין בה. עולה שמועלין בה לשמה. כששינה את שמה אינו דין שימעלו בה. אמר לו רבי יהושע לא. אם אמרת בחטאת ששינה את שמה לשם עולה. שכן שינה שמה לדבר שיש בו מעילה. תאמר בעולה ששינה את שמה לשם חטאת. שכן שינה את שמה לדבר שאין בו מעילה. אמר לו רבי אליעזר. והרי קדשי קדשים ששחטן בדרום. ושחטן לשם קדשים קלים. יוכיחו. שכן שינה את שמן לדבר שאין בו מעילה ומועלין בהן. אף אתה אל תתמה על העולה שאף על פי ששינה את שמה לדבר שאין בו מעילה. שימעלו בה. אמר לו רבי יהושע לא. אם אמרת בקדשי קדשים ששחטן בדרום ושחטן לשם קדשים קלים. שכן שינה את שמן בדבר שיש בו איסור והיתר. תאמר בעולה ששינה את שמה בדבר שכולו היתר:  
+מלק בשמאל. או בלילה. שחט חולין בפנים וקדשים בחוץ. אינן מטמאין בבית הבליעה. מלק בסכין. מלק חולין בפנים וקדשים בחוץ. תורין שלא הגיע זמנן. ובני יונה שעבר זמנן. שיבש גפה ושנסמית עינה. ושנקטעה רגלה. מטמא בבית הבליעה. זה הכלל. כל שהיה פסולה בקדש אינה מטמאה בבית הבליעה. לא היה פסולה בקדש מטמא בבית הבליעה. וכל הפסולים שמלקו. מליקתן פסולה ואינן מטמאות בבית הבליעה:  
+מלק ונמצא טריפה רבי מאיר אומר אינה מטמאה בבית הבליעה. רבי יהודה אומר מטמאה בבית הבליעה. אמר רבי מאיר מה אם נבלת בהמה. שהיא מטמאה במגע ובמשא. שחיטתה מטהרת את טריפתה מטומאתה. נבלת העוף שאינה מטמאה במגע ובמשא. אינו דין שתהא שחיטתה מטהרת את טריפתה מטומאתה. מה מצינו בשחיטתה שהיא מכשרתה באכילה ומטהרת את טריפתה מטומאתה. אף מליקתה שהיא מכשרתה באכילה. תטהר את טריפתה מטומאתה. רבי יוסי אומר. דיה כנבלת בהמה. שחיטתה מטהרתה אבל לא מליקתה:  
+
+Chapter 8
+
+כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות או בשור הנסקל. אפילו אחת ברבוא. ימותו כולם. נתערבו בשור שנעבדה בו עבירה. או שהמית את האדם על פי עד אחד. או על פי הבעלים. ברובע. ובנרבע. ובמוקצה. ובנעבד. ובאתנן. ובמחיר. ובכלאים. ובטריפה. וביוצא דופן. ירעו עד שיסתאבו. וימכרו. ויביא בדמי היפה שבהן. מאותו המין. נתערב בחולין תמימים ימכרו החולין לצריכי אותו המין: 
+
+קדשים בקדשים. מין במינו. זה יקרב לשם מי שהוא וזה יקרב לשם מי שהוא. קדשים בקדשים מין בשאינו מינו. ירעו עד שיסתאבו וימכרו. ויביא בדמי היפה שבהן ממין זה. ובדמי היפה שבהן ממין זה. ויפסיד המותר מביתו. נתערבו בבכור ובמעשר. ירעו עד שיסתאבו. ויאכלו כבכור וכמעשר. הכל יכולין להתערב חוץ מן החטאת ומן האשם: 
+
+אשם שנתערב בשלמים ירעו עד שיסתאבו. רבי שמעון אומר שניהם ישחטו בצפון. ויאכלו כחמור שבהן. אמרו לו אין מביאין קדשים לבית הפסול. נתערבו חתיכות בחתיכות. קדשי קדשים בקדשים קלים. הנאכלין ליום אחד בנאכלים לשני ימים. יאכלו כחמור שבהן: 
+
+אברי חטאת שנתערבו באברי עולה. רבי אליעזר אומר יתן למעלן. ורואה אני את בשר החטאת מלמעלן כאילו הוא עצים. וחכמים אומרים תעובר צורתן ויצא לבית השריפה: 
+
+אברין באברי בעלי מומין רבי אליעזר אומר אם קרב ראש אחד מהן יקרבו כל הראשין. כרעו של אחד מהן. יקרבו כל הכרעים. וחכמים אומרים אפילו קרבו כלם. חוץ מאחד מהן יצא לבית השריפה: 
+
+דם שנתערב במים. אם יש בו מראה דם כשר. נתערב ביין רואין אותו כאילו הוא מים. נתערב בדם בהמה או בדם חיה. רואין אותו כאילו הוא מים. רבי יהודה אומר. אין דם מבטל דם: 
+
+נתערב בדם פסולין ישפך לאמה. בדם תמצית ישפך לאמה. רבי אליעזר מכשיר. אם לא נמלך ונתן כשר: 
+
+דם תמימים בדם בעלי מומים. ישפך לאמה. כוס בכוסות רבי אליעזר אומר קרב כוס אחד. יקריבו כל הכוסות. וחכמים אומרים אפילו קרבו כלם חוץ מאחד מהן ישפך לאמה: 
+
+הנתנין למטה. שנתערבו בנתנין למעלה. רבי אליעזר אומר יתן למעלה ורואה אני את התחתונים למעלה כאילו הן מים. ויחזור ויתן למטה. וחכמים אומרים ישפכו לאמה ואם לא נמלך ונתן. כשר: 
+
+הנתנין מתנה אחת. שנתערבו בנתנין במתנה אחת. ינתנו מתנה אחת. מתן ארבע במתן ארבע ינתנו במתן ארבע. מתן ארבע במתנה אחת. רבי אליעזר אומר ינתנו במתן ארבע. רבי יהושע אומר ינתנו במתנה אחת. אמר לו רבי אליעזר והרי הוא עובר על בל תגרע. אמר לו רבי יהושע. והרי הוא עובר על בל תוסיף. אמר לו רבי אליעזר לא נאמר בל תוסיף אלא כשהוא בעצמו. אמר לו רבי יהושע לא נאמר בל תגרע אלא כשהוא בעצמו. ועוד אמר רבי יהושע. כשנתת. עברת על בל תוסיף. ועשית מעשה בידך. וכשלא נתת עברת על בל תגרע. ולא עשית מעשה בידך: 
+
+הנתנין בפנים שנתערבו עם הנתנין בחוץ. ישפכו לאמה. נתן בחוץ וחזר ונתן בפנים. כשר. בפנים וחזר ונתן בחוץ. רבי עקיבא פוסל. וחכמים מכשירים. שהיה רבי עקיבא אומר. כל הדמים שנכנסו לכפר בהיכל. פסול. וחכמים אומרים חטאת בלבד. רבי אליעזר אומר. אף האשם. שנאמר כחטאת כאשם: 
+
+חטאת שקבל דמה בשני כוסות. יצא אחד מהן לחוץ. הפנימי כשר. נכנס אחד מהן לפנים. רבי יוסי הגלילי מכשיר בחיצון. וחכמים פוסלין. אמר רבי יוסי הגלילי מה אם במקום שהמחשבה פוסלת בחוץ. לא עשה את המשואר כיוצא. מקום שאין המחשבה פוסלת בפנים אינו דין שלא נעשה את המשואר כנכנס. נכנס לכפר. אף על פי שלא כפר. פסול. דברי רבי אליעזר. רבי שמעון אומר. עד שיכפר. רבי יהודה אומר אם הכניס שוגג כשר. כל הדמים הפסולין שניתנו על גבי המזבח לא הרצה הציץ. אלא על הטמא שהציץ מרצה על הטמא ואינו מרצה על היוצא: 
+
+
+Chapter 9
+
+המזבח מקדש את הראוי לו. רבי יהושע אומר. כל הראוי לאשים. אם עלה לא ירד שנאמר (ויקרא ו, ב) היא העולה על מוקדה על המזבח מה עולה שהיא ראויה לאשים אם עלתה לא תרד. אף כל דבר שהוא ראוי לאשים. אם עלה לא ירד. רבן גמליאל אומר כל הראוי למזבח אם עלה לא ירד. שנאמר היא העולה על מוקדה על המזבח. מה עולה שהיא ראויה למזבח. אם עלתה לא תרד. אף כל דבר שהוא ראוי למזבח אם עלה לא ירד. אין בין דברי רבן גמליאל לדברי רבי יהושע אלא הדם והנסכים. שרבן גמליאל אומר לא ירדו. ור' יהושע אומר ירדו. רבי שמעון אומר. הזבח כשר. והנסכים פסולים. הנסכים כשרין והזבח פסול. אפילו זה וזה פסולין. הזבח לא ירד והנסכים ירדו:  
+ואלו אם עלו לא ירדו. הלן והטמא. והיוצא. והנשחט חוץ לזמנו. וחוץ למקומו. ושקבלו פסולים. וזרקו את דמו. רבי יהודה אומר. שנשחטה בלילה. שנשפך את דמה. ושיצא דמה חוץ לקלעים. אם עלתה תרד. רבי שמעון אומר. לא תרד. שהיה רבי שמעון אומר. כל שפסולו בקדש. הקדש מקבלו. לא היה פסולו בקדש אין הקדש מקבלו:  
+אלו לא היה פסולן בקדש. הרובע והנרבע והמוקצה והנעבד והאתנן והמחיר והכלאים והטרפה והיוצא דופן ובעלי מומין. רבי עקיבא מכשיר בבעלי מומין. רבי חנניא סגן הכהנים אומר. דוחה היה אבא את בעלי מומין מעל גבי המזבח:  
+כשם שאם עלו לא ירדו. כך אם ירדו לא יעלו. וכולן שעלו חיים לראש המזבח ירדו. עולה שעלתה חיה לראש המזבח תרד. שחטה בראש המזבח יפשיט וינתח במקומה:  
+ואלו אם עלו ירדו. בשר קדשי קדשים. ובשר קדשים קלים. ומותר העומר. ושתי הלחם. ולחם הפנים. ושירי מנחות והקטרת. הצמר שבראשי כבשים. והשער שבזקן תישים. והעצמות. והגידים והקרנים והטלפים בזמן שהן מחוברים יעלו. שנאמר (ויקרא א, ט) והקטיר הכהן את הכל המזבחה. פרשו לא יעלו. שנאמר (דברים יב, כז) ועשית עולותיך הבשר והדם:  
+וכולם שפקעו מעל גבי המזבח לא יחזיר. וכן גחלת שפקעה מעל גבי המזבח. אברים שפקעו מעל גבי המזבח קודם לחצות. יחזיר. ומועלין בהן. לאחר חצות לא יחזיר. ואין מועלין בהן  
+כשם שהמזבח מקדש את הראוי לו. כך הכבש מקדש. כשם שהמזבח והכבש מקדשין את הראוי להן. כך הכלים מקדשים. כלי הלח מקדשין את הלח. ומדות היבש מקדשות את היבש. אין כלי הלח מקדשין את היבש. ולא מדות היבש מקדשות את הלח. כלי הקדש שנקבו אם עושים הם מעין מלאכתן שהיו עושין והם שלמים. מקדשין. ואם לאו. אין מקדשים. וכולן אין מקדשים אלא בקדש:  
+
+Chapter 10
+
+כל התדיר מחבירו. קודם את חבירו. התמידים קודמין למוספין. מוספי שבת קודמין למוספי ראש חדש. מוספי ראש חדש קודמין למוספי ראש השנה. שנאמר (במדבר כח, כג) מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד תעשו את אלה:  
+וכל המקודש מחבירו קודם את חבירו. דם חטאת קודם לדם עולה. מפני שהוא מרצה. אברי עולה קודמין לאימורי חטאת. מפני שהן כליל לאשים. חטאת קודמת לאשם. מפני שדמה ניתן על ארבע קרנות ועל היסוד. אשם קודם לתודה ולאיל נזיר. מפני שהוא קדשי קדשים. התודה ואיל נזיר קודמין לשלמים. מפני שהן נאכלין ליום אחד וטעונים לחם. שלמים קודמין לבכור. מפני שהם טעונין מתן ארבע. וסמיכה. ונסכים ותנופת חזה ושוק:  
+הבכור קודם למעשר. מפני שקדושתו מרחם. ונאכל לכהנים. המעשר קודם לעופות. מפני שהוא זבח. ויש בו קדשי קדשים דמו ואימוריו:  
+העופות קודמין למנחות. מפני שהן מיני דמים. מנחת חוטא קודמת למנחת נדבה. מפני שהיא באה על חטא. חטאת העוף קודמת לעולת העוף. וכן בהקדשה:  
+כל החטאות שבתורה קודמות לאשמות חוץ מאשם מצורע מפני שהוא בא על ידי הכשר. כל האשמות שבתורה באים בני שתים. ובאין בכסף שקלים. חוץ מאשם נזיר ואשם מצורע. שהן באין בני שנתן. ואינן באין בכסף שקלים:  
+כשם שהן קודמים בהקרבתן. כך הן קודמין באכילתן. שלמים של אמש. ושלמים של היום. של אמש קודמין. שלמים של אמש. וחטאת ואשם של היום. של אמש קודמין. דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים החטאת קודמת מפני שהיא קדשי קדשים:  
+ובכולם הכהנים רשאין לשנות באכילתן. לאכלן צלויים שלוקים ומבושלים. ולתת לתוכן תבלי חולין ותבלי תרומה. דברי רבי שמעון. רבי מאיר אומר. לא יתן לתוכו תבלי תרומה. שלא יביא את התרומה לידי פסול:  
+אמר רבי שמעון. אם ראית שמן שהוא מתחלק בעזרה אין אתה צריך לשאול מה הוא. אלא מותר רקיקי מנחות ישראל ולוג שמן של מצורע. אם ראית שמן שהוא נתון על גבי האשים. אין אתה צריך לשאול מה הוא. אלא מותר רקיקי מנחות כהנים ומנחת כהן המשיח שאין מתנדבים שמן. רבי טרפון אומר. מתנדבים שמן:  
+
+Chapter 11
+
+דם חטאת שנתז על הבגד. הרי זה טעון כבוס. אף על פי שאין הכתוב מדבר אלא בנאכלות. שנאמר (ויקרא ו, יט) במקום קדוש תאכל. אחד הנאכלת. ואחד הפנימית טעונות כבוס. שנאמר תורת החטאת. תורה אחת לכל החטאות:  
+חטאת פסולה אין דמה טעון כבוס. בין שהיה לה שעת הכושר. בין שלא היה לה שעת הכושר. איזו היא שהיה לה שעת הכושר שלנה שנטמאה ושיצאה. ואיזו היא שלא היה לה שעת הכושר. שנשחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה. ושקבלו פסולין. וזרקו את דמה:  
+נתז מן הצואר על הבגד אינו טעון כבוס. מן הקרן ומן היסוד אינו טעון כבוס. נשפך על הרצפה ואספו אינו טעון כבוס. אין טעון כבוס אלא הדם שנתקבל בכלי. וראוי להזיה. נתז על העור עד שלא הופשט אינו טעון כבוס. משהופשט. טעון כבוס. דברי רבי יהודה. רבי אליעזר אומר. אף משהופשט אינו טעון כבוס. אינו טעון כבוס אלא מקום הדם. ודבר שהוא ראוי לקבל טומאה. וראוי לכבוס.  
+אחד הבגד. ואחד השק. ואחד העור. טעונין כבוס במקום קדוש. ושבירת כלי חרס. במקום קדוש. ומריקה ושטיפה בכלי נחשת במקום קדוש. זה חומר בחטאת מקדשי קדשים:  
+בגד שיצא חוץ לקלעים. נכנס ומכבסו במקום קדוש. נטמא חוץ לקלעים. קורעו ונכנס ומכבסו במקום קדוש. כלי חרס שיצא חוץ לקלעים נכנס ושוברו במקום קדוש. נטמא חוץ לקלעים נוקבו ונכנס ושוברו במקום קדוש:  
+כלי נחשת שיצא חוץ לקלעים. נכנס ומורקו ושוטפו במקום קדוש. נטמא חוץ לקלעים. פוחתו ונכנס ומורקו ושוטפו במקום קדוש:  
+אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכו רותח. אחד קדשי קדשים ואחד קדשים קלים. טעונין מריקה ושטיפה. רבי שמעון אומר קדשים קלים אינן טעונין מריקה ושטיפה. רבי טרפון אומר אם בשל בו מתחלת הרגל. יבשל בו את כל הרגל. וחכמים אומרים עד זמן אכילה. מריקה ושטיפה. מריקה. כמריקת הכוס. ושטיפה כשטיפת הכוס. מריקה בחמין. ושטיפה בצונן. והשפוד והאסכלה מגעילן בחמין:  
+בישל בו קדשים וחולין. או קדשי קדשים וקדשים קלים. אם יש בהן בנותן טעם. הרי הקלים נאכלין כחמורין. ואינן טעונין מריקה ושטיפה. ואינם פוסלין במגע. רקיק שנגע ברקיק. וחתיכה בחתיכה. לא כל הרקיק ולא כל החתיכות אסורין. אינו אסור אלא מקום שבלע:  
+
+Chapter 12
+
+טבול יום. ומחוסר כפורים. אינן חולקים בקדשים לאכול לערב. אונן. נוגע ואינו מקריב. ואינו חולק לאכול לערב. בעלי מומין. בין בעלי מומין קבועין. בין בעלי מומין עוברין. חולקין ואוכלין. אבל לא מקריבין. וכל שאינו ראוי לעבודה. אינו חולק בבשר. וכל שאין לו בבשר. אין לו בעורות. אפילו טמא בשעת זריקת דמים. וטהור בשעת הקטר חלבים. אינו חולק בבשר. שנאמר (ויקרא ז, לג) המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה:  
+כל שלא זכה המזבח בבשרה. לא זכו הכהנים בעורה. שנאמר (ויקרא ז, ח) עולת איש עולה שעלתה לאיש. עולה שנשחטה. שלא לשמה. אף על פי שלא עלתה לבעלים. עורה לכהנים. אחד עולת האיש. ואחד עולת האשה. עורותיהן לכהנים:  
+עורות קדשים קלים לבעלים. ועורות קדשי קדשים לכהנים. קל וחומר. מה אם עולה שלא זכו בבשרה. זכו בעורה. קדשי קדשים שזכו בבשרה. אינו דין שיזכו בעורה. אין מזבח יוכיח שאין לו עור מכל מקום:  
+כל הקדשים שאירע בהם פסול קודם להפשטן. אין עורותיהם לכהנים. לאחר הפשטן עורותיהם לכהנים. אמר רבי חנינא סגן הכהנים. מימי לא ראיתי עור יצא לבית השריפה. אמר ר' עקיבא מדבריו למדנו שהמפשיט את הבכור ונמצא טריפה שיאותו הכהנים בעורו וחכמים אומרים אין לא ראינו ראיה אלא יוצא לבית השריפה:  
+פרים הנשרפים. ושעירים הנשרפים בזמן שהם נשרפין כמצותן. נשרפין בבית הדשן ומטמאין בגדים. ואם אינן נשרפין כמצותן. נשרפין בבית הבירה. ואינם מטמאין בגדים:  
+היו סובלין אותם במוטות. יצאו הראשונים חוץ לחומת העזרה. והאחרונים לא יצאו. הראשונים מטמאין בגדים. והאחרונים אינן מטמאין בגדים עד שיצאו. יצאו אלו ואלו. אלו ואלו מטמאין בגדים. רבי שמעון אומר אלו ואלו. אינן מטמאין בגדים. עד שיצת האור ברובן. ניתך הבשר. אין השורף מטמא בגדים:  
+
+Chapter 13
+
+השוחט והמעלה בחוץ. חייב על השחיטה וחייב על העלייה. רבי יוסי הגלילי אומר. שחט בפנים והעלה בחוץ חייב. שחט בחוץ והעלה בחוץ פטור. שלא העלה בחוץ אלא דבר פסול. אמרו לו אף השוחט בפנים ומעלה בחוץ כיון שהוציאו פסלו:  
+טמא שאכל בין קדש טמא. ובין קדש טהור. חייב. רבי יוסי הגלילי אומר. טמא שאכל טהור חייב. וטמא שאכל טמא. פטור. שלא אכל אלא דבר טמא. אמרו לו אף טמא שאכל טהור. כיון שנגע בו טימאהו. וטהור שאכל טמא פטור. שאינו חייב אלא על טומאת הגוף:  
+חומר בשחיטה מבעלייה. ובעלייה מבשחיטה. חומר בשחיטה. שהשוחט להדיוט חייב. והמעלה להדיוט פטור. חומר בעלייה. שנים שאחזו בסכין ושחטו פטורים. אחזו באבר והעלוהו. חייבין. העלה וחזר והעלה. וחזר והעלה. חייב על כל עלייה ועלייה. דברי רבי שמעון. רבי יוסי אומר. אינו חייב אלא אחת. ואינו חייב עד שיעלה לראש המזבח. רבי שמעון אומר. אפילו העלה על הסלע. או על האבן. חייב:  
+אחד קדשים כשרין ואחד קדשים פסולין. שהיה פסולן בקדש. והקריבן בחוץ. חייב. המעלה כזית מן העולה ומן האימורין בחוץ. חייב. הקומץ. והלבונה. והקטרת. ומנחת כהנים. ומנחת כהן המשיח. ומנחת נסכין. שהקריב מאחד מהן כזית בחוץ. חייב. רבי אלעזר פוטר עד שיקריב את כולו. וכולם שהקריבן בפנים. ושייר בהן כזית והקריבן בחוץ חייב. וכולם שחסרו כל שהן והקריבן בחוץ. פטור:  
+המקריב קדשים ואימוריהם בחוץ חייב. מנחה שלא נקמצה והקריבה בחוץ פטור. קמצה וחזר קומצה לתוכה והקריבה בחוץ חייב:  
+הקומץ והלבונה שהקריב את אחד מהן בחוץ חייב. רבי אלעזר פוטר. עד שיקריב את השני. אחד בפנים ואחד בחוץ חייב. שני בזיכי לבונה שהקריב את אחד מהן בחוץ חייב. רבי אלעזר פוטר עד שיקריב את השני. אחד בפנים ואחד בחוץ חייב. הזורק מקצת דמים בחוץ חייב. רבי אלעזר אומר אף המנסך מי חג בחג בחוץ חייב. רבי נחמיה אומר שירי הדם שהקריבן בחוץ חייב:  
+המולק את העוף בפנים והעלה בחוץ חייב. מלק בחוץ והעלה בחוץ פטור. השוחט את העוף בפנים והעלה בחוץ פטור. שחט בחוץ והעלה בחוץ חייב. נמצא דרך הכשרו מבפנים פטורו בחוץ. דרך הכשרו בחוץ פטורו בפנים. רבי שמעון אומר כל שחייבין עליו בחוץ. חייבין על כיוצא בו בפנים שהעלהו בחוץ. חוץ מן השוחט בפנים ומעלה בחוץ:  
+החטאת שקבל דמה בכוס אחד. נתן בחוץ וחזר ונתן בפנים. בפנים וחזר ונתן בחוץ. חייב. שכולו ראוי לבא בפנים. קבל דמה בשתי כוסות נתן שניהם בפנים. פטור. שניהם בחוץ חייב. אחד בפנים ואחד בחוץ פטור. אחד בחוץ ואחד בפנים חייב על החיצון. והפנימי מכפר. למה הדבר דומה למפריש חטאתו ואבדה. והפריש אחרת תחתיה ואחר כך נמצאת הראשונה. והרי שתיהן עומדות. שחט שתיהן בפנים. פטור. שחט שתיהן בחוץ חייב. אחת בפנים ואחת בחוץ פטור. אחת בחוץ ואחת בפנים חייב על החיצונה והפנימית מכפרת. כשם שדמה פוטר את בשרה. כך הוא פוטר את בשר חברתה:  
+
+Chapter 14
+
+פרת חטאת ששרפה חוץ מגיתה. וכן שעיר המשתלח שהקריבו בחוץ פטור שנאמר (ויקרא יז, ד) ואל פתח אהל מועד לא הביאו. כל שאינו ראוי לבא אל פתח אהל מועד אין חייבין עליו:  
+הרובע. והנרבע. והמוקצה. והנעבד. והאתנן. והמחיר. והכלאים. והטריפה. ויוצא דופן. שהקריבן בחוץ פטור. שנאמר (ויקרא יז, ד) לפני משכן ה'. כל שאינו ראוי לפני משכן ה' אין חייבין עליו. בעלי מומין. בין בעלי מומין קבועים בין בעלי מומין עוברים. שהקריבן בחוץ פטור. רבי שמעון אומר בעלי מומין קבועין פטור. ובעלי מומין עוברין. עוברין בלא תעשה. תורים שלא הגיע זמנן ובני יונה שעבר זמנן שהקריבן בחוץ פטור. רבי שמעון אומר בני יונה שעבר זמנן פטור. ותורים שלא הגיע זמנן בלא תעשה. אותו ואת בנו. ומחוסר זמן פטור. רבי שמעון אומר הרי זה בלא תעשה. שהיה רבי שמעון אומר כל שהוא ראוי לבא לאחר זמן. הרי זה בלא תעשה. ואין בו כרת. וחכמים אומרים כל שאין בו כרת אין בו בלא תעשה.  
+מחוסר זמן. בין בגופו. בין בבעליו. איזה הוא מחוסר זמן בבעליו. הזב. והזבה. ויולדת. ומצורע. שהקריבו חטאתם ואשמם בחוץ פטורין. עולותיהן ושלמיהן בחוץ חייבין. המעלה מבשר חטאת מבשר אשם. מבשר קדשי קדשים מבשר קדשים קלים. ומותר העומר. ושתי הלחם. ולחם הפנים. ושירי מנחות. היוצק הבולל. הפותת. המולח. המניף. המגיש. המסדר את השלחן והמטיב את הנרות. והקומץ והמקבל דמים בחוץ פטור. אין חייבין עליו לא משום זרות. ולא משום טומאה. ולא משום מחוסר בגדים ולא משום רחוץ ידים ורגלים:  
+עד שלא הוקם המשכן. היו הבמות מותרות. ועבודה בבכורות. משהוקם המשכן. נאסרו הבמות ועבודה בכהנים. קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים. קדשים קלים בכל מחנה ישראל:  
+באו לגלגל והותרו הבמות. קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים. קדשים קלים בכל מקום:  
+באו לשילה נאסרו הבמות. לא היה שם תקרה אלא בית של אבנים מלמטן. ויריעות מלמעלן. והיא היתה מנוחה. קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים. קדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה:  
+באו לנוב ולגבעון הותרו הבמות. קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים. קדשים קלים בכל ערי ישראל:  
+באו לירושלים. נאסרו הבמות. ולא היה להם עוד היתר. והיא היתה נחלה. קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים. קדשים קלים ומעשר שני לפנים מן החומה:  
+כל הקדשים שהקדישן בשעת איסור במות. והקריבן בשעת איסור במות בחוץ. הרי אלו בעשה ולא תעשה. וחייבין עליהן כרת. הקדישן בשעת היתר במות. והקריבן בשעת איסור במות. הרי אלו בעשה ולא תעשה. ואין חייבין עליהן כרת. הקדישן בשעת איסור במות. והקריבן בשעת היתר במות. הרי אלו בעשה. ואין בהם בלא תעשה.  
+אלו קדשים קרבים במשכן. קדשים שהוקדשו למשכן. קרבנות הצבור קרבין במשכן. וקרבנות היחיד בבמה. קרבנות היחיד שהוקדשו למשכן. יקרבו במשכן. ואם הקריבן בבמה פטור. מה בין במת יחיד לבמת צבור. סמיכה ושחיטת צפון. ומתן סביב. ותנופה. והגשה. רבי יהודה אומר אין מנחה בבמה. וכיהון ובגדי שרת וכלי שרת וריח ניחוח. ומחיצה בדמים ורחוץ ידים ורגלים. אבל הזמן והנותר. והטמא. שוים בזה ובזה:   
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Zevachim/Hebrew/Torat Emet 357.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Zevachim/Hebrew/Torat Emet 357.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6442f3f258b929060cbaad177ff1f53508e26f53
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Zevachim/Hebrew/Torat Emet 357.txt	
@@ -0,0 +1,241 @@
+Mishnah Zevachim
+משנה זבחים
+Torat Emet 357
+http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads
+
+משנה זבחים
+
+
+
+Chapter 1
+
+כָּל הַזְּבָחִים שֶׁנִזְבְּחוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, כְּשֵׁרִים, אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה. חוּץ מִן הַפֶּסַח וּמִן הַחַטָּאת. הַפֶּסַח בִּזְמַנּוֹ, וְהַחַטָּאת, בְּכָל זְמָן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף הָאָשָׁם. הַפֶּסַח בִּזְמַנּוֹ, וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם, בְּכָל זְמָן. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הַחַטָּאת בָּאָה עַל חֵטְא, וְהָאָשָׁם בָּא עַל חֵטְא. מַה חַטָּאת פְּסוּלָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אַף הָאָשָׁם פָּסוּל שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ:  
+יוֹסֵי בֶן חוֹנִי אוֹמֵר, הַנִּשְׁחָטִים לְשֵׁם פֶּסַח וּלְשֵׁם חַטָּאת, פְּסוּלִים. שִׁמְעוֹן אֲחִי עֲזַרְיָה אוֹמֵר, שְׁחָטָן לְשֵׁם גָּבוֹהַּ מֵהֶם, כְּשֵׁרִין. לְשֵׁם נָמוּךְ מֵהֶם, פְּסוּלִים. כֵּיצַד. קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם קָדָשִׁים קַלִּים, פְּסוּלִין. קָדָשִׁים קַלִּים שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, כְּשֵׁרִין. הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם שְׁלָמִים, כְּשֵׁרִין. וּשְׁלָמִים שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם בְּכוֹר, לְשֵׁם מַעֲשֵׂר, פְּסוּלִין:  
+הַפֶּסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ בְשַׁחֲרִית בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מַכְשִׁיר, כְּאִלּוּ נִשְׁחַט בִּשְׁלשָׁה עָשָׂר. בֶּן בְּתֵירָא פּוֹסֵל, כְּאִלּוּ נִשְׁחַט בֵּין הָעַרְבָּיִם. אָמַר שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי, מְקֻבָּל אֲנִי מִפִּי שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם זָקֵן, בְּיוֹם שֶׁהוֹשִׁיבוּ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה בַיְשִׁיבָה, שֶׁכָּל הַזְּבָחִים הַנֶּאֱכָלִים שֶׁנִּזְבְּחוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, כְּשֵׁרִים, אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים מִשּׁוּם חוֹבָה, חוּץ מִן הַפֶּסַח וּמִן הַחַטָּאת. וְלֹא הוֹסִיף בֶּן עַזַּאי אֶלָּא הָעוֹלָה, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים:  
+הַפֶּסַח וְהַחַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, קִבֵּל, וְהִלֵּךְ, וְזָרַק, שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, אוֹ לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן, אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן, פְּסוּלִים. כֵּיצַד לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן, לְשֵׁם פֶּסַח וּלְשֵׁם שְׁלָמִים. שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן, לְשֵׁם שְׁלָמִים וּלְשֵׁם הַפֶּסַח. שֶׁהַזֶּבַח נִפְסָל בְּאַרְבָּעָה דְבָרִים, בַּשְּׁחִיטָה וּבַקִּבּוּל וּבַהִלּוּךְ וּבַזְּרִיקָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר בְּהִלּוּךְ, שֶׁהָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא בִשְׁחִיטָה וְשֶׁלֹּא בְקַבָּלָה וְשֶׁלֹּא בִזְרִיקָה, אֲבָל אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא בְהִלּוּךְ, שׁוֹחֵט בְּצַד הַמִּזְבֵּחַ וְזוֹרֵק. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הַמְהַלֵּךְ בִּמְקוֹם שֶׁהוּא צָרִיךְ לְהַלֵּךְ, הַמַּחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת. וּבִמְקוֹם שֶׁאֵין צָרִיךְ לְהַלֵּךְ, אֵין הַמַּחֲשָׁבָה פוֹסָלֶת:  
+
+Chapter 2
+
+כָּל הַזְּבָחִים שֶׁקִּבֵּל דָּמָן זָר, אוֹנֵן, טְבוּל יוֹם, מְחֻסַּר בְּגָדִים, מְחֻסַּר כִּפּוּרִים, שֶׁלֹּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם, עָרֵל, טָמֵא, יוֹשֵׁב, עוֹמֵד עַל גַּבֵּי כֵלִים, עַל גַּבֵּי בְהֵמָה, עַל גַּבֵּי רַגְלֵי חֲבֵרוֹ, פָּסָל. קִבֵּל בַּשְּׂמֹאל, פָּסָל. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר. נִשְׁפַּךְ הַדָּם עַל הָרִצְפָּה וַאֲסָפוֹ, פָּסוּל. נְתָנוֹ עַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ שֶׁלֹּא כְנֶגֶד הַיְסוֹד, נָתַן אֶת הַנִּתָּנִין לְמַטָּן, לְמַעְלָן, וְאֶת הַנִּתָּנִין לְמַעְלָן, לְמַטָּן, אֶת הַנִּתָּנִים בִּפְנִים, בַּחוּץ, וְאֶת הַנִּתָּנִין בַּחוּץ, בִּפְנִים, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת: 
+
+הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח לִזְרֹק דָּמוֹ בַחוּץ אוֹ מִקְצָת דָּמוֹ בַחוּץ, לְהַקְטִיר אֶת אֵמוּרָיו בַּחוּץ אוֹ מִקְצָת אֵמוּרָיו בַּחוּץ, לֶאֱכֹל בְּשָׂרוֹ בַחוּץ אוֹ כַזַּיִת מִבְּשָׂרוֹ בַחוּץ אוֹ לֶאֱכֹל כַּזַּיִת מֵעוֹר הָאַלְיָה בַחוּץ, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. לִזְרֹק דָּמוֹ לְמָחָר אוֹ מִקְצָת דָּמוֹ לְמָחָר, לְהַקְטִיר אֵמוּרָיו לְמָחָר אוֹ מִקְצָת אֵמוּרָיו לְמָחָר, לֶאֱכֹל בְּשָׂרוֹ לְמָחָר אוֹ כַזַּיִת מִבְּשָׂרוֹ לְמָחָר אוֹ כַּזַּיִת מֵעוֹר הָאַלְיָה לְמָחָר, פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת: 
+
+זֶה הַכְּלָל, כָּל הַשּׁוֹחֵט וְהַמְקַבֵּל וְהַמְהַלֵּךְ וְהַזּוֹרֵק, לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל, לְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, חוּץ לִמְקוֹמוֹ, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. חוּץ לִזְמַנּוֹ, פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת, וּבִלְבַד שֶׁיִּקְרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ: 
+
+כֵּיצַד קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. שָׁחַט בִּשְׁתִיקָה, קִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק חוּץ לִזְמַנּוֹ. אוֹ שֶׁשָּׁחַט חוּץ לִזְמַנּוֹ, קִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק בִּשְׁתִיקָה. אוֹ שֶׁשָּׁחַט, וְקִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק חוּץ לִזְמַנּוֹ, זֶה הוּא שֶׁקָּרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. כֵּיצַד לֹא קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. שָׁחַט חוּץ לִמְקוֹמוֹ, קִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק חוּץ לִזְמַנּוֹ. אוֹ שֶׁשָּׁחַט חוּץ לִזְמַנּוֹ, קִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק חוּץ לִמְקוֹמוֹ. אוֹ שֶׁשָּׁחַט, קִבֵּל, וְהִלֵּךְ, וְזָרַק, חוּץ לִמְקוֹמוֹ. הַפֶּסַח וְהַחַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, קִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק חוּץ לִזְמַנּוֹ. אוֹ שֶׁשָּׁחַט חוּץ לִזְמַנּוֹ, קִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק שֶׁלֹּא לִשְׁמָן. אוֹ שֶּׁשָּׁחַט, קִבֵּל, וְהִלֵּךְ, וְזָרַק, שֶׁלֹּא לִשְׁמָן. זֶה הוּא שֶׁלֹּא קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ: 
+
+לֶאֱכֹל כַּזַּיִת בַּחוּץ וְכַזַּיִת לְמָחָר, כַּזַּיִת לְמָחָר וְכַזַּיִת בַּחוּץ, כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ וְכַחֲצִי זַיִת לְמָחָר, כַּחֲצִי זַיִת לְמָחָר וְכַחֲצִי זַיִת בַּחוּץ, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, זֶה הַכְּלָל, אִם מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמָן קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם, פִּגּוּל וְחַיָּבִים עָלָיו כָּרֵת. וְאִם מַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַזְּמָן, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים זֶה וָזֶה פָסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. לֶאֱכֹל כַּחֲצִי זַיִת וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת, כָּשֵׁר, שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין: 
+
+
+Chapter 3
+
+כָּל הַפְּסוּלִין שֶׁשָּׁחֲטוּ, שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה. שֶׁהַשְּׁחִיטָה כְשֵׁרָה בְּזָרִים, בְּנָשִׁים, וּבַעֲבָדִים, וּבִטְמֵאִים, אֲפִלּוּ בְקָדְשֵׁי קָדָשִׁים, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ טְמֵאִים נוֹגְעִים בַּבָּשָׂר. לְפִיכָךְ הֵם פּוֹסְלִים בְּמַחֲשָׁבָה. וְכֻלָּן שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַדָּם חוּץ לִזְמַנּוֹ וְחוּץ לִמְקוֹמוֹ, אִם יֵשׁ דַּם הַנֶּפֶשׁ, יַחֲזֹר הַכָּשֵׁר וִיקַבֵּל:  
+קִבֵּל הַכָּשֵׁר וְנָתַן לַפָּסוּל, יַחֲזִיר לַכָּשֵׁר. קִבֵּל בִּימִינוֹ וְנָתַן לִשְׂמֹאלוֹ, יַחֲזִיר לִימִינוֹ. קִבֵּל בִּכְלִי קֹדֶשׁ וְנָתַן בִּכְלִי חֹל, יַחֲזִיר לִכְלִי קֹדֶשׁ. נִשְׁפַּךְ מִן הַכְּלִי עַל הָרִצְפָּה וַאֲסָפוֹ, כָּשֵׁר. נְתָנוֹ עַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ, שֶׁלֹּא כְנֶגֶד הַיְסוֹד, נָתַן אֶת הַנִּתָּנִין לְמַטָּה, לְמַעְלָה, וְאֶת הַנִּתָּנִים לְמַעְלָה, לְמַטָּה, אֶת הַנִּתָּנִים בִּפְנִים, בַּחוּץ, וְאֶת הַנִּתָּנִים בַּחוּץ, בִּפְנִים, אִם יֵשׁ דַּם הַנֶּפֶשׁ, יַחֲזֹר הַכָּשֵׁר וִיקַבֵּל:  
+הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל, וּלְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, כָּשֵׁר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל. לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל וּלְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, פָּחוֹת מִכַּזַּיִת, כָּשֵׁר. לֶאֱכֹל כַּחֲצִי זַיִת וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת, כָּשֵׁר, שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין:  
+הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח לֶאֱכֹל כַּזַּיִת מִן הָעוֹר, מִן הָרֹטֶב, מִן הַקִּיפָה, מִן הָאָלָל, מִן הָעֲצָמוֹת, מִן הַגִּידִים, מִן הַטְּלָפַיִם, מִן הַקַּרְנַיִם, חוּץ לִזְמַנּוֹ אוֹ חוּץ לִמְקוֹמוֹ, כָּשֵׁר, וְאֵין חַיָּבִים עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא:  
+הַשּׁוֹחֵט אֶת הַמֻּקְדָּשִׁין לֶאֱכֹל שָׁלִיל אוֹ שִׁלְיָא בַחוּץ, לֹא פִגֵּל. הַמּוֹלֵק תּוֹרִין בִּפְנִים לֶאֱכֹל בֵּיצֵיהֶם בַּחוּץ, לֹא פִגֵּל. חֲלֵב הַמֻּקְדָּשִׁין וּבֵיצֵי תוֹרִין, אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא:  
+שְׁחָטוֹ עַל מְנָת לְהַנִּיחַ דָּמוֹ אוֹ אֶת אֵמוּרָיו לְמָחָר, אוֹ לְהוֹצִיאָן לַחוּץ, רַבִּי יְהוּדָה פוֹסֵל, וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין. שְׁחָטוֹ עַל מְנָת לִתְּנוֹ עַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ שֶׁלֹּא כְנֶגֶד הַיְסוֹד, לִתֵּן אֶת הַנִּתָּנִין לְמַטָּה, לְמַעְלָה, וְאֶת הַנִּתָּנִין לְמַעְלָה, לְמַטָּה, אֶת הַנִּתָּנִין בִּפְנִים, בַּחוּץ, וְאֶת הַנִּתָּנִין בַּחוּץ, בִּפְנִים, שֶׁיֹּאכְלוּהוּ טְמֵאִים, שֶׁיַּקְרִיבוּהוּ טְמֵאִים, שֶׁיֹּאכְלוּהוּ עֲרֵלִים, שֶׁיַּקְרִיבוּהוּ עֲרֵלִים, לְשַׁבֵּר עַצְמוֹת הַפֶּסַח וְלֶאֱכֹל הֵימֶנּוּ נָא, לְעָרֵב דָּמוֹ בְדַם פְּסוּלִין, כָּשֵׁר, שֶׁאֵין הַמַּחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת אֶלָּא חוּץ לִזְמַנּוֹ וְחוּץ לִמְקוֹמוֹ, וְהַפֶּסַח וְהַחַטָּאת שֶׁלֹּא לִשְׁמָן:  
+
+Chapter 4
+
+בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כָּל הַנִּתָּנִין עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן, שֶׁאִם נְתָנָן מַתָּנָה אַחַת, כִּפֵּר. וּבְחַטָּאת, שְׁתֵּי מַתָּנוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אַף חַטָּאת שֶׁנְּתָנָהּ מַתָּנָה אַחַת, כִּפֵּר. לְפִיכָךְ, אִם נָתַן אֶת הָרִאשׁוֹנָה כְתִקְנָהּ וְאֶת הַשְּׁנִיָּה חוּץ לִזְמַנָּהּ, כִּפֵּר. נָתַן אֶת הָרִאשׁוֹנָה חוּץ לִזְמַנָּהּ וְאֶת הַשְּׁנִיָּה חוּץ לִמְקוֹמָהּ, פִּגּוּל, וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת: 
+
+כָּל הַנִּתָּנִין עַל מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי, שֶׁאִם חִסַּר אַחַת מִן הַמַּתָּנוֹת, לֹא כִפֵּר. לְפִיכָךְ, אִם נָתַן כֻּלָּן כְּתִקְנָן וְאַחַת שֶׁלֹּא כְתִקְנָהּ, פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָרֵת: 
+
+אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל. הַקֹּמֶץ, וְהַלְּבוֹנָה, וְהַקְּטֹרֶת, וּמִנְחַת כֹּהֲנִים, וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, (וּמִנְחַת נְסָכִים), וְהַדָּם, וְהַנְּסָכִים הַבָּאִים בִּפְנֵי עַצְמָן, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף הַבָּאִים עִם הַבְּהֵמָה. לֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצֹרָע, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל. וְרַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל, שֶׁדַּם הָאָשָׁם מַתִּירוֹ. וְכֹל שֶׁיֶּשׁ לוֹ מַתִּירִים בֵּין לָאָדָם בֵּין לַמִּזְבֵּחַ, חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל: 
+
+הָעוֹלָה, דָּמָהּ מַתִּיר אֶת בְּשָׂרָהּ לַמִּזְבֵּחַ וְעוֹרָהּ לַכֹּהֲנִים. עוֹלַת הָעוֹף, דָּמָהּ מַתִּיר אֶת בְּשָׂרָהּ לַמִּזְבֵּחַ. חַטַּאת הָעוֹף, דָּמָהּ מַתִּיר אֶת בְּשָׂרָהּ לַכֹּהֲנִים. פָּרִים הַנִּשְׂרָפִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים, דָּמָן מַתִּיר אֶת אֵמוּרֵיהֶן לִקָּרֵב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כֹּל שֶׁאֵינוֹ עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן כִּשְׁלָמִים, אֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל: 
+
+קָדְשֵׁי נָכְרִים, אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא. וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ, פָּטוּר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי מְחַיֵּב. דְּבָרִים שֶׁאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל, חַיָּבִים עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם נוֹתָר, מִשּׁוּם טָמֵא, חוּץ מִן הַדָּם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, בְּדָבָר שֶׁדַּרְכָּן לְהֵאָכֵל. אֲבָל כְּגוֹן הָעֵצִים וְהַלְּבוֹנָה וְהַקְּטֹרֶת, אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם טֻמְאָה: 
+
+לְשֵׁם שִׁשָּׁה דְבָרִים הַזֶּבַח נִזְבָּח, לְשֵׁם זֶבַח, לְשֵׁם זוֹבֵחַ, לְשֵׁם הַשֵּׁם, לְשֵׁם אִשִּׁים, לְשֵׁם רֵיחַ, לְשֵׁם נִיחוֹחַ. וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם, לְשֵׁם חֵטְא. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אַף מִי שֶׁלֹּא הָיָה בְלִבּוֹ לְשֵׁם אַחַד מִכָּל אֵלּוּ, כָּשֵׁר, שֶׁהוּא תְנַאי בֵּית דִּין, שֶׁאֵין הַמַּחֲשָׁבָה הוֹלֶכֶת אֶלָּא אַחַר הָעוֹבֵד: 
+
+
+Chapter 5
+
+אֵיזֶהוּ מְקוֹמָן שֶׁל זְבָחִים, קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן, פַּר וְשָׂעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן, וְקִבּוּל דָּמָן בִּכְלִי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן, וְדָמָן טָעוּן הַזָּיָה עַל בֵּין הַבַּדִּים וְעַל הַפָּרֹכֶת וְעַל מִזְבַּח הַזָּהָב. מַתָּנָה אַחַת מֵהֶן מְעַכָּבֶת. שְׁיָרֵי הַדָּם הָיָה שׁוֹפֵךְ עַל יְסוֹד מַעֲרָבִי שֶׁל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן. אִם לֹא נָתַן, לֹא עִכֵּב: 
+
+פָּרִים הַנִּשְׂרָפִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן, וְקִבּוּל דָּמָן בִּכְלִי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן, וְדָמָן טָעוּן הַזָּיָה עַל הַפָּרֹכֶת וְעַל מִזְבַּח הַזָּהָב. מַתָּנָה אַחַת מֵהֶן מְעַכָּבֶת. שְׁיָרֵי הַדָּם הָיָה שׁוֹפֵךְ עַל יְסוֹד מַעֲרָבִי שֶׁל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן. אִם לֹא נָתַן, לֹא עִכֵּב. אֵלּוּ וָאֵלּוּ נִשְׂרָפִין בְּבֵית הַדָּשֶׁן: 
+
+חַטֹּאות הַצִּבּוּר וְהַיָּחִיד. אֵלּוּ הֵן חַטֹּאות הַצִּבּוּר, שְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים וְשֶׁל מוֹעֲדוֹת, שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן, וְקִבּוּל דָּמָן בִּכְלִי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן, וְדָמָן טָעוּן אַרְבַּע מַתָּנוֹת עַל אַרְבַּע קְרָנוֹת. כֵּיצַד. עָלָה בַכֶּבֶשׁ וּפָנָה לַסּוֹבֵב, וּבָא לוֹ לְקֶרֶן דְּרוֹמִית מִזְרָחִית, מִזְרָחִית צְפוֹנִית, צְפוֹנִית מַעֲרָבִית, מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית. שְׁיָרֵי הַדָּם הָיָה שׁוֹפֵךְ עַל יְסוֹד דְּרוֹמִי. וְנֶאֱכָלִין לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים לְזִכְרֵי כְהֻנָּה בְּכָל מַאֲכָל לְיוֹם וָלַיְלָה עַד חֲצוֹת: 
+
+הָעוֹלָה, קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, שְׁחִיטָתָהּ בַּצָּפוֹן, וְקִבּוּל דָּמָהּ בִּכְלִי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן, וְדָמָהּ טָעוּן שְׁתֵּי מַתָּנוֹת שֶׁהֵן אַרְבַּע, וּטְעוּנָה הֶפְשֵׁט וְנִתּוּחַ וְכָלִיל לָאִשִּׁים: 
+
+זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר וַאֲשָׁמוֹת. אֵלּוּ הֵן אֲשָׁמוֹת, אֲשַׁם גְּזֵלוֹת, אֲשַׁם מְעִילוֹת, אֲשַׁם שִׁפְחָה חֲרוּפָה, אֲשַׁם נָזִיר, אֲשַׁם מְצֹרָע, אָשָׁם תָּלוּי, שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן, וְקִבּוּל דָּמָן בִּכְלִי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן, וְדָמָן טָעוּן שְׁתֵּי מַתָּנוֹת שֶׁהֵן אַרְבַּע, וְנֶאֱכָלִין לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים לְזִכְרֵי כְהֻנָּה בְּכָל מַאֲכָל לְיוֹם וָלַיְלָה עַד חֲצוֹת: 
+
+הַתּוֹדָה וְאֵיל נָזִיר, קָדָשִׁים קַלִּים, שְׁחִיטָתָן בְּכָל מָקוֹם בָּעֲזָרָה, וְדָמָן טָעוּן שְׁתֵּי מַתָּנוֹת שֶׁהֵן אַרְבַּע, וְנֶאֱכָלִים בְּכָל הָעִיר לְכָל אָדָם, בְּכָל מַאֲכָל, לְיוֹם וָלַיְלָה עַד חֲצוֹת. הַמּוּרָם מֵהֶם כַּיּוֹצֵא בָהֶם, אֶלָּא שֶׁהַמּוּרָם נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים, לִנְשֵׁיהֶם וְלִבְנֵיהֶם וּלְעַבְדֵיהֶם: 
+
+שְׁלָמִים, קָדָשִׁים קַלִּים, שְׁחִיטָתָן בְּכָל מָקוֹם בָּעֲזָרָה, וְדָמָן טָעוּן שְׁתֵּי מַתָּנוֹת שֶׁהֵן אַרְבַּע, וְנֶאֱכָלִין בְּכָל הָעִיר לְכָל אָדָם, בְּכָל מַאֲכָל, לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד. הַמּוּרָם מֵהֶם כַּיּוֹצֵא בָהֶן, אֶלָּא שֶׁהַמּוּרָם נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים, לִנְשֵׁיהֶם וְלִבְנֵיהֶם וּלְעַבְדֵיהֶם: 
+
+הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר וְהַפֶּסַח, קָדָשִׁים קַלִּים, שְׁחִיטָתָן בְּכָל מָקוֹם בָּעֲזָרָה, וְדָמָן טָעוּן מַתָּנָה אַחַת, וּבִלְבָד שֶׁיִּתֵּן כְּנֶגֶד הַיְסוֹד. שִׁנָּה בַאֲכִילָתָן, הַבְּכוֹר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים, וְהַמַּעֲשֵׂר לְכָל אָדָם, וְנֶאֱכָלִין בְּכָל הָעִיר, לְכָל אָדָם, בְּכָל מַאֲכָל, לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד. הַפֶּסַח אֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא בַלַּיְלָה, וְאֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא עַד חֲצוֹת, וְאֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא לִמְנוּיָו, וְאֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא צָלִי: 
+
+
+Chapter 6
+
+קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁשְּׁחָטָן בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כְּאִלּוּ נִשְׁחֲטוּ בַצָּפוֹן. רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר, מֵחֲצִי הַמִּזְבֵּחַ וְלַצָּפוֹן, כַּצָּפוֹן. מֵחֲצִי הַמִּזְבֵּחַ וְלַדָּרוֹם, כַּדָּרוֹם. הַמְּנָחוֹת הָיוּ נִקְמָצוֹת בְּכָל מָקוֹם בָּעֲזָרָה, וְנֶאֱכָלִין לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים לְזִכְרֵי כְהֻנָּה, בְּכָל מַאֲכָל, לְיוֹם וָלַיְלָה עַד חֲצוֹת: 
+
+חַטַּאת הָעוֹף הָיְתָה נַעֲשֵׂית עַל קֶרֶן דְּרוֹמִית מַעֲרָבִית. בְּכָל מָקוֹם הָיְתָה כְשֵׁרָה, אֶלָּא זֶה הָיָה מְקוֹמָהּ. וּשְׁלשָׁה דְבָרִים הָיְתָה אוֹתָהּ הַקֶּרֶן מְשַׁמֶּשֶׁת מִלְּמַטָּן, וּשְׁלשָׁה מִלְמַעְלָן. מִלְּמַטָּן, חַטַּאת הָעוֹף וְהַהַגָּשׁוֹת וּשְׁיָרֵי הַדָּם. מִלְמַעְלָן, נִסּוּךְ הַמַּיִם וְהַיַּיִן וְעוֹלַת הָעוֹף כְּשֶׁהִיא רַבָּה בַמִּזְרָח: 
+
+כָּל הָעוֹלִים לַמִּזְבֵּחַ, עוֹלִין דֶּרֶךְ יָמִין, וּמַקִּיפִין וְיוֹרְדִין דֶּרֶךְ שְׂמֹאל, חוּץ מִן הָעוֹלֶה לִשְׁלשָׁה דְבָרִים אֵלּוּ, שֶׁהָיוּ עוֹלִים וְחוֹזְרִים לֶעָקֵב: 
+
+חַטַּאת הָעוֹף כֵּיצַד הָיְתָה נַעֲשֵׂית. הָיָה מוֹלֵק אֶת רֹאשָׁהּ מִמּוּל עָרְפָּהּ וְאֵינוֹ מַבְדִּיל, וּמַזֶּה מִדָּמָהּ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ. שְׁיָרֵי הַדָּם, הָיָה מִתְמַצֶּה עַל הַיְסוֹד. אֵין לַמִּזְבֵּחַ אֶלָּא דָמָהּ, וְכֻלָּהּ לַכֹּהֲנִים: 
+
+עוֹלַת הָעוֹף כֵּיצַד הָיְתָה נַעֲשֵׂית. עָלָה בַכֶּבֶשׁ וּפָנָה לַסּוֹבֵב, בָּא לוֹ לְקֶרֶן דְּרוֹמִית מִזְרָחִית, הָיָה מוֹלֵק אֶת רֹאשָׁהּ מִמּוּל עָרְפָּהּ וּמַבְדִּיל, וּמְמַצֶּה אֶת דָּמָהּ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ. נָטַל אֶת הָרֹאשׁ, וְהִקִּיף בֵּית מְלִיקָתוֹ לַמִּזְבֵּחַ, וּסְפָגוֹ בְמֶלַח, וּזְרָקוֹ עַל גַּבֵּי הָאִשִּׁים, בָּא לוֹ לַגּוּף וְהֵסִיר אֶת הַמֻּרְאָה וְאֶת הַנּוֹצָה וְאֶת בְּנֵי מֵעַיִם הַיּוֹצְאִים עִמָּהּ, וְהִשְׁלִיכָן לְבֵית הַדָּשֶׁן. שִׁסַּע וְלֹא הִבְדִּיל. וְאִם הִבְדִּיל, כָּשֵׁר. וּסְפָגוֹ בְמֶלַח, וּזְרָקוֹ עַל גַּבֵּי הָאִשִּׁים: 
+
+לֹא הֵסִיר לֹא אֶת הַמֻּרְאָה וְלֹא אֶת הַנּוֹצָה וְלֹא אֶת בְּנֵי מֵעַיִם הַיּוֹצְאִין עִמָּהּ וְלֹא סְפָגוֹ בְמֶלַח, כָּל שֶׁשִּׁנָּה בָהּ מֵאַחַר שֶׁמִּצָּה אֶת דָּמָהּ, כְּשֵׁרָה. הִבְדִּיל בַּחַטָּאת וְלֹא הִבְדִּיל בָּעוֹלָה, פָּסָל. מִצָּה דַם הָרֹאשׁ וְלֹא מִצָּה דַם הַגּוּף, פְּסוּלָה. מִצָּה דַם הַגּוּף וְלֹא מִצָּה דַם הָרֹאשׁ, כְּשֵׁרָה: 
+
+חַטַּאת הָעוֹף שֶׁמְּלָקָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, מִצָּה דָמָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אוֹ לִשְׁמָהּ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ וְלִשְׁמָהּ, פְּסוּלָה. עוֹלַת הָעוֹף, כְּשֵׁרָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא עָלְתָה לַבְּעָלִים. אֶחָד חַטַּאת הָעוֹף וְאֶחָד עוֹלַת הָעוֹף שֶׁמְּלָקָן וְשֶׁמִּצָּה דָמָן לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל, לְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, חוּץ לִמְקוֹמוֹ, פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָרֵת. חוּץ לִזְמַנּוֹ, פִּגּוּל, וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת, וּבִלְבַד שֶׁיִּקְרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. כֵּיצַד קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. מָלַק בִּשְׁתִיקָה וּמִצָּה הַדָּם חוּץ לִזְמַנּוֹ, אוֹ שֶׁמָּלַק חוּץ לִזְמַנּוֹ וּמִצָּה הַדָּם בִּשְׁתִיקָה, אוֹ שֶׁמָּלַק וּמִצָּה הַדָּם חוּץ לִזְמַנּוֹ, זֶה הוּא שֶׁקָּרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. כֵּיצַד לֹא קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. מָלַק חוּץ לִמְקוֹמוֹ וּמִצָּה הַדָּם חוּץ לִזְמַנּוֹ, אוֹ שֶׁמָלַק חוּץ לִזְמַנּוֹ וּמִצָּה הַדָּם חוּץ לִמְקוֹמוֹ, אוֹ שֶׁמָּלַק וּמִצָּה הַדָּם חוּץ לִמְקוֹמוֹ, חַטַּאת הָעוֹף שֶׁמְּלָקָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ וּמִצָּה דָמָהּ חוּץ לִזְמַנָּהּ, אוֹ שֶׁמְּלָקָהּ חוּץ לִזְמַנָּהּ וּמִצָּה דָמָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אוֹ שֶׁמְּלָקָהּ וּמִצָּה דָמָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, זֶה הוּא שֶׁלֹּא קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. לֶאֱכֹל כַּזַּיִת בַּחוּץ וְכַזַּיִת לְמָחָר, כַּזַּיִת לְמָחָר וְכַזַּיִת בַּחוּץ, כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ וְכַחֲצִי זַיִת לְמָחָר, כַּחֲצִי זַיִת לְמָחָר וְכַחֲצִי זַיִת בַּחוּץ, פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָרֵת. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, זֶה הַכְּלָל, אִם מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמָן קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם, פִּגּוּל, וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. וְאִם מַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַזְּמָן, פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, זֶה וָזֶה פָסוּל, וְאֵין בּוֹ כָרֵת. לֶאֱכֹל כַּחֲצִי זַיִת וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת, כָּשֵׁר, שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין: 
+
+
+Chapter 7
+
+חַטַּאת הָעוֹף שֶׁעֲשָׂאָהּ לְמַטָּה, כְּמַעֲשֵׂה חַטָּאת לְשֵׁם חַטָּאת, כְּשֵׁרָה. כְּמַעֲשֵׂה חַטָּאת לְשֵׁם עוֹלָה, כְּמַעֲשֵׂה עוֹלָה לְשֵׁם חַטָּאת, כְּמַעֲשֵׂה עוֹלָה לְשֵׁם עוֹלָה, פְּסוּלָה. עֲשָׂאָהּ לְמַעְלָה כְּמַעֲשֵׂה כֻלָּם, פְּסוּלָה: 
+
+עוֹלַת הָעוֹף שֶׁעֲשָׂאָהּ לְמַעְלָה, כְּמַעֲשֵׂה עוֹלָה לְשֵׁם עוֹלָה, כְּשֵׁרָה, כְּמַעֲשֵׂה עוֹלָה לְשֵׁם חַטָּאת, כְּשֵׁרָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא עָלְתָה לַבְּעָלִים. כְּמַעֲשֵׂה חַטָּאת לְשֵׁם עוֹלָה, כְּמַעֲשֵׂה חַטָּאת לְשֵׁם חַטָּאת, פְּסוּלָה. עֲשָׂאָהּ לְמַטָּה כְּמַעֲשֵׂה כֻלָּן, פְּסוּלָה: 
+
+וְכֻלָּן אֵינָן מְטַמְּאוֹת בְּבֵית הַבְּלִיעָה, וּמוֹעֲלִין בָּהֶן, חוּץ מֵחַטַּאת הָעוֹף שֶׁעֲשָׂאָהּ לְמַטָּה, כְּמַעֲשֵׂה חַטָּאת לְשֵׁם חַטָּאת: 
+
+עוֹלַת הָעוֹף שֶׁעֲשָׂאָהּ לְמַטָּה, כְּמַעֲשֵׂה חַטָּאת לְשֵׁם חַטָּאת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מוֹעֲלִין בָּהּ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, אֵין מוֹעֲלִין בָּהּ. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מָה אִם חַטָּאת, שֶׁאֵין מוֹעֲלִין בָּהּ לִשְׁמָהּ, כְּשֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמָהּ, מוֹעֲלִין בָּהּ, עוֹלָה, שֶׁמּוֹעֲלִין בָּהּ לִשְׁמָהּ, כְּשֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמָהּ, אֵינוֹ דִין שֶׁיִּמְעֲלוּ בָהּ. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בְחַטָּאת שֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמָהּ לְשֵׁם עוֹלָה שֶׁכֵּן שִׁנָּה אֶת שְׁמָהּ לְדָבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ מְעִילָה, תֹּאמַר בְּעוֹלָה שֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמָהּ לְשֵׁם חַטָּאת, שֶׁכֵּן שִׁנָּה אֶת שְׁמָהּ לְדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ מְעִילָה. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וַהֲרֵי קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁשְּׁחָטָן בַּדָּרוֹם וּשְׁחָטָן לְשֵׁם קָדָשִׁים קַלִּים יוֹכִיחוּ, שֶׁכֵּן שִׁנָּה אֶת שְׁמָן לְדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ מְעִילָה, וּמוֹעֲלִין בָּהֶן, אַף אַתָּה אַל תִּתְמַהּ עַל הָעוֹלָה, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמָהּ לְדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ מְעִילָה, שֶׁיִּמְעֲלוּ בָהּ. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בְקָדְשֵׁי קָדָשִׁים, שֶׁשְׁחָטָן בַּדָּרוֹם וּשְׁחָטָן לְשֵׁם קָדָשִׁים קַלִּים, שֶׁכֵּן שִׁנָּה אֶת שְׁמָן בְּדָבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ אִסּוּר וְהֶתֵּר, תֹּאמַר בְּעוֹלָה שֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמָהּ בְּדָבָר שֶׁכֻּלּוֹ הֶתֵּר: 
+
+מָלַק בִּשְׂמֹאל, אוֹ בַלַּיְלָה, שָׁחַט חֻלִּין בִּפְנִים, וְקָדָשִׁים בַּחוּץ, אֵינָן מְטַמְּאִין בְּבֵית הַבְּלִיעָה. מָלַק בְּסַכִּין, מָלַק חֻלִּין בִּפְנִים, וְקָדָשִׁים בַּחוּץ, תּוֹרִין שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן, וּבְנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן, שֶׁיָּבַשׁ גַּפָּה, וְשֶׁנִּסְמֵת עֵינָהּ, וְשֶׁנִּקְטְעָה רַגְלָהּ, מְטַמֵּא בְבֵית הַבְּלִיעָה. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁהָיָה פְסוּלָהּ בַּקֹּדֶשׁ, אֵינָהּ מְטַמְּאָה בְבֵית הַבְּלִיעָה. לֹא הָיָה פְסוּלָהּ בַּקֹּדֶשׁ, מְטַמְּאָה בְבֵית הַבְּלִיעָה. וְכָל הַפְּסוּלִים שֶׁמָּלְקוּ, מְלִיקָתָן פְּסוּלָה, וְאֵינָן מְטַמְּאוֹת בְּבֵית הַבְּלִיעָה: 
+
+מָלַק וְנִמְצָא טְרֵפָה, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אֵינָהּ מְטַמְּאָה בְבֵית הַבְּלִיעָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מְטַמְּאָה בְבֵית הַבְּלִיעָה. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, מָה אִם נִבְלַת בְּהֵמָה, שֶׁהִיא מְטַמְּאָה בְמַגָּע וּבְמַשָּׂא, שְׁחִיטָתָהּ מְטַהֶרֶת אֶת טְרֵפָתָהּ מִטֻּמְאָתָהּ, נִבְלַת הָעוֹף שֶׁאֵינָהּ מְטַמְּאָה בְמַגָּע וּבְמַשָּׂא, אֵינוֹ דִין שֶׁתְּהֵא שְׁחִיטָתָהּ מְטַהֶרֶת אֶת טְרֵפָתָהּ מִטֻּמְאָתָהּ. מַה מָּצִינוּ בִשְׁחִיטָתָהּ, שֶׁהִיא מַכְשַׁרְתָּהּ בַּאֲכִילָה, וּמְטַהֶרֶת אֶת טְרֵפָתָהּ מִטֻּמְאָתָהּ, אַף מְלִיקָתָהּ, שֶׁהִיא מַכְשַׁרְתָּהּ בַּאֲכִילָה, תְּטַהֵר אֶת טְרֵפָתָהּ מִטֻּמְאָתָהּ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, דַּיָּהּ כְּנִבְלַת בְּהֵמָה, שְׁחִיטָתָהּ מְטַהַרְתָּהּ, אֲבָל לֹא מְלִיקָתָהּ: 
+
+
+Chapter 8
+
+כָּל הַזְּבָחִים שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְחַטָּאוֹת הַמֵּתוֹת, אוֹ בְשׁוֹר הַנִּסְקָל, אֲפִלּוּ אֶחָד בְּרִבּוֹא, יָמוּתוּ כֻלָּם. נִתְעָרְבוּ בְשׁוֹר שֶׁנֶּעֶבְדָה בוֹ עֲבֵרָה, אוֹ שֶׁהֵמִית אֶת הָאָדָם עַל פִּי עֵד אֶחָד, אוֹ עַל פִּי הַבְּעָלִים, בְּרוֹבֵעַ, וּבְנִרְבָּע, וּבְמֻקְצֶה, וּבְנֶעֱבָד, וּבְאֶתְנָן, וּבִמְחִיר, וּבְכִלְאַיִם, וּבִטְרֵפָה, וּבְיוֹצֵא דֹפֶן, יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיִמָּכְרוּ וְיָבִיא בִדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מֵאוֹתוֹ הַמִּין. נִתְעָרֵב בְּחֻלִּין תְּמִימִים, יִמָּכְרוּ הַחֻלִּין לִצְרִיכֵי אוֹתוֹ הַמִּין: 
+
+קָדָשִׁים בְּקָדָשִׁים מִין בְּמִינוֹ, זֶה יִקְרַב לְשֵׁם מִי שֶׁהוּא וְזֶה יִקְרַב לְשֵׁם מִי שֶׁהוּא. קָדָשִׁים בְּקָדָשִׁים, מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיִמָּכְרוּ, וְיָבִיא בִדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מִמִּין זֶה, וּבִדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מִמִּין זֶה, וְיַפְסִיד הַמּוֹתָר מִבֵּיתוֹ. נִתְעָרְבוּ בִבְכוֹר וּבְמַעֲשֵׂר, יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיֵאָכְלוּ כִּבְכוֹר וּכְמַעֲשֵׂר. הַכֹּל יְכוֹלִין לְהִתְעָרֵב, חוּץ מִן הַחַטָּאת וּמִן הָאָשָׁם: 
+
+אָשָׁם שֶׁנִּתְעָרֵב בִּשְׁלָמִים, יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁנֵיהֶם יִשָּׁחֲטוּ בַצָּפוֹן, וְיֵאָכְלוּ כֶחָמוּר שֶׁבָּהֶן. אָמְרוּ לוֹ, אֵין מְבִיאִין קָדָשִׁים לְבֵית הַפְּסוּל. נִתְעָרְבוּ חֲתִיכוֹת בַּחֲתִיכוֹת, קָדְשֵׁי קָדָשִׁים בְּקָדָשִׁים קַלִּים, הַנֶּאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד בַּנֶּאֱכָלִים לִשְׁנֵי יָמִים, יֵאָכְלוּ כֶחָמוּר שֶׁבָּהֶן: 
+
+אֵבְרֵי חַטָּאת שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְאֵבְרֵי עוֹלָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִתֵּן לְמַעְלָן, וְרוֹאֶה אֲנִי אֶת בְּשַׂר הַחַטָּאת מִלְמַעְלָן כְּאִלּוּ הוּא עֵצִים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, תְּעֻבַּר צוּרָתָן וְיֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה: 
+
+אֵבָרִין בְּאֵבְרֵי בַעֲלֵי מוּמִין, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם קָרֵב רֹאשׁ אַחַד מֵהֶן, יִקְרְבוּ כָל הָרָאשִׁין. כַּרְעוֹ שֶׁל אַחַד מֵהֶן, יִקְרְבוּ כָל הַכְּרָעָיִם. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֲפִלּוּ קָרְבוּ כֻלָּם חוּץ מֵאַחַד מֵהֶן, יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה: 
+
+דָּם שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמַיִם, אִם יֶשׁ בּוֹ מַרְאֵה דָם, כָּשֵׁר. נִתְעָרֵב בְּיַיִן, רוֹאִין אוֹתוֹ כְאִלּוּ הוּא מָיִם. נִתְעָרֵב בְּדַם בְּהֵמָה אוֹ בְדַם חַיָּה, רוֹאִין אוֹתוֹ כְאִלּוּ הוּא מָיִם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין דָּם מְבַטֵּל דָּם: 
+
+נִתְעָרֵב בְּדַם פְּסוּלִין, יִשָּׁפֵךְ לָאַמָּה. בְּדַם תַּמְצִית, יִשָּׁפֵךְ לָאַמָּה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַכְשִׁיר. אִם לֹא נִמְלַךְ וְנָתַן, כָּשֵׁר: 
+
+דַּם תְּמִימִים בְּדַם בַּעֲלֵי מוּמִים, יִשָּׁפֵךְ לָאַמָּה. כּוֹס בְּכוֹסוֹת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, קָרַב כּוֹס אֶחָד, יִקְרְבוּ כָל הַכּוֹסוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֲפִלּוּ קָרְבוּ כֻלָּם חוּץ מֵאַחַד מֵהֶן, יִשָּׁפֵךְ לָאַמָּה: 
+
+הַנִּתָּנִין לְמַטָּה שֶׁנִּתְעָרְבוּ בַנִּתָּנִין לְמַעְלָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִתֵּן לְמַעְלָה, וְרוֹאֶה אֲנִי אֶת הַתַּחְתּוֹנִים לְמַעְלָה כְּאִלּוּ הֵן מַיִם, וְיַחֲזֹר וְיִתֵּן לְמָטָּה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יִשָּׁפְכוּ לָאַמָּה. וְאִם לֹא נִמְלַךְ וְנָתַן, כָּשֵׁר: 
+
+הַנִּתָּנִין מַתָּנָה אַחַת שֶׁנִּתְעָרְבוּ בַנִּתָּנִין בְּמַתָּנָה אַחַת, יִנָּתְנוּ מַתָּנָה אֶחָת. מַתַּן אַרְבַּע בְּמַתַּן אַרְבַּע, יִנָּתְנוּ בְּמַתַּן אַרְבַּע. מַתַּן אַרְבַּע בְּמַתָּנָה אַחַת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִנָּתְנוּ בְמַתַּן אַרְבַּע. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, יִנָּתְנוּ בְמַתָּנָה אֶחָת. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וַהֲרֵי הוּא עוֹבֵר עַל בַּל תִּגְרַע. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, וַהֲרֵי הוּא עוֹבֵר עַל בַּל תּוֹסִיף. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, לֹא נֶאֱמַר בַּל תּוֹסִיף אֶלָּא כְשֶׁהוּא בְעַצְמוֹ. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לֹא נֶאֱמַר בַּל תִּגְרַע אֶלָּא כְשֶׁהוּא בְעַצְמוֹ. וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, כְּשֶׁנָּתַתָּ, עָבַרְתָּ עַל בַּל תּוֹסִיף וְעָשִׂיתָ מַעֲשֶׂה בְיָדֶךָ. וּכְשֶׁלֹּא נָתַתָּ, עָבַרְתָּ עַל בַּל תִּגְרַע וְלֹא עָשִׂיתָ מַעֲשֶׂה בְיָדֶךָ: 
+
+הַנִּתָּנִין בִּפְנִים שֶׁנִּתְעָרְבוּ עִם הַנִּתָּנִין בַּחוּץ, יִשָּׁפְכוּ לָאַמָּה. נָתַן בַּחוּץ וְחָזַר וְנָתַן בִּפְנִים, כָּשֵׁר. בִּפְנִים וְחָזַר וְנָתַן בַּחוּץ, רַבִּי עֲקִיבָא פוֹסֵל, וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִים. שֶׁהָיָה רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כָּל הַדָּמִים שֶׁנִּכְנְסוּ לְכַפֵּר בַּהֵיכָל, פְּסוּלִין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, חַטָּאת בִּלְבָד. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף הָאָשָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז) כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם: 
+
+חַטָּאת שֶׁקִּבֵּל דָּמָהּ בִּשְׁנֵי כוֹסוֹת, יָצָא אַחַד מֵהֶן לַחוּץ, הַפְּנִימִי כָּשֵׁר. נִכְנַס אַחַד מֵהֶן לִפְנִים, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי מַכְשִׁיר בַּחִיצוֹן, וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, מָה אִם בְּמָקוֹם שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת, בַּחוּץ, לֹא עָשָׂה אֶת הַמְשׁוֹאָר כַּיוֹצֵא, מְקוֹם שֶׁאֵין הַמַּחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת, בִּפְנִים, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא נַעֲשֶׂה אֶת הַמְשׁוֹאָר כַּנִּכְנָס. נִכְנַס לְכַפֵּר, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כִפֵּר, פָּסוּל, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, עַד שֶׁיְּכַפֵּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הִכְנִיס שׁוֹגֵג, כָּשֵׁר. כָּל הַדָּמִים הַפְּסוּלִין שֶׁנִּתְּנוּ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, לֹא הִרְצָה הַצִּיץ אֶלָּא עַל הַטָּמֵא, שֶׁהַצִּיץ מְרַצֶּה עַל הַטָּמֵא, וְאֵינוֹ מְרַצֶּה עַל הַיּוֹצֵא: 
+
+
+Chapter 9
+
+הַמִּזְבֵּחַ מְקַדֵּשׁ אֶת הָרָאוּי לוֹ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, כָּל הָרָאוּי לָאִשִּׁים, אִם עָלָה לֹא יֵרֵד, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו), הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ. מָה עוֹלָה שֶׁהִיא רְאוּיָה לָאִשִּׁים, אִם עָלְתָה לֹא תֵרֵד, אַף כָּל דָּבָר שֶׁהוּא רָאוּי לָאִשִּׁים, אִם עָלָה לֹא יֵרֵד. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כָּל הָרָאוּי לַמִּזְבֵּחַ, אִם עָלָה לֹא יֵרֵד, שֶׁנֶּאֱמַר, הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ. מַה עוֹלָה שֶׁהִיא רְאוּיָה לַמִּזְבֵּחַ אִם עָלְתָה לֹא תֵרֵד, אַף כָּל דָּבָר שֶׁהוּא רָאוּי לַמִּזְבֵּחַ אִם עָלָה לֹא יֵרֵד. אֵין בֵּין דִּבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל לְדִבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אֶלָּא הַדָּם וְהַנְּסָכִים, שֶׁרַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר לֹא יֵרְדוּ, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר יֵרֵדוּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַזֶּבַח כָּשֵׁר וְהַנְּסָכִים פְּסוּלִים, הַנְּסָכִים כְּשֵׁרִין וְהַזֶּבַח פָּסוּל, אֲפִלּוּ זֶה וָזֶה פְּסוּלִין, הַזֶּבַח לֹא יֵרֵד, וְהַנְּסָכִים יֵרֵדוּ: 
+
+וְאֵלּוּ אִם עָלוּ, לֹא יֵרְדוּ. הַלָּן, וְהַטָּמֵא, וְהַיּוֹצֵא, וְהַנִּשְׁחָט חוּץ לִזְמַנּוֹ, וְחוּץ לִמְקוֹמוֹ, וְשֶׁקִּבְּלוּ פְסוּלִים, וְזָרְקוּ אֶת דָּמוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שֶׁנִּשְׁחֲטָה בַלַּיְלָה, וְשֶׁנִּשְׁפַּךְ דָּמָהּ, וְשֶׁיָּצָא דָמָהּ חוּץ לַקְּלָעִים, אִם עָלְתָה, תֵּרֵד. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לֹא תֵרֵד, שֶׁהָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כֹּל שֶׁפְּסוּלוֹ בַקֹּדֶשׁ, הַקֹּדֶשׁ מְקַבְּלוֹ. לֹא הָיָה פְסוּלוֹ בַקֹּדֶשׁ, אֵין הַקֹּדֶשׁ מְקַבְּלוֹ: 
+
+אֵלּוּ לֹא הָיָה פְסוּלָן בַּקֹּדֶשׁ, הָרוֹבֵעַ, וְהַנִּרְבָּע, וְהַמֻּקְצֶה, וְהַנֶּעֱבָד, וְהָאֶתְנָן, וְהַמְּחִיר, וְהַכִּלְאַיִם, וְהַטְּרֵפָה, וְהַיּוֹצֵא דֹפֶן, וּבַעֲלֵי מוּמִין. רַבִּי עֲקִיבָא מַכְשִׁיר בְּבַעֲלֵי מוּמִין. רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, דּוֹחֶה הָיָה אַבָּא אֶת בַּעֲלֵי מוּמִין מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ: 
+
+כְּשֵׁם שֶׁאִם עָלוּ לֹא יֵרְדוּ, כָּךְ אִם יָרְדוּ לֹא יַעֲלוּ. וְכֻלָּן שֶׁעָלוּ חַיִּים לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, יֵרֵדוּ. עוֹלָה שֶׁעָלְתָה חַיָּה לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תֵּרֵד. שְׁחָטָהּ בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, יַפְשִׁיט וִינַתַּח בִּמְקוֹמָהּ: 
+
+וְאֵלּוּ אִם עָלוּ יֵרְדוּ, בְּשַׂר קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, וּבְשַׂר קָדָשִׁים קַלִּים, וּמוֹתַר הָעֹמֶר, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וְלֶחֶם הַפָּנִים, וּשְׁיָרֵי מְנָחוֹת, וְהַקְּטֹרֶת. הַצֶּמֶר שֶׁבְּרָאשֵׁי כְבָשִׂים, וְהַשֵּׂעָר שֶׁבִּזְקַן תְּיָשִׁים, וְהָעֲצָמוֹת, וְהַגִּידִים, וְהַקַּרְנַיִם, וְהַטְּלָפַיִם, בִּזְמַן שֶׁהֵן מְחֻבָּרִין, יַעֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא א), וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה. פָּרְשׁוּ, לֹא יַעֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב), וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם: 
+
+וְכֻלָּם שֶׁפָּקְעוּ מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, לֹא יַחֲזִיר. וְכֵן גַּחֶלֶת שֶׁפָּקְעָה מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. אֵבָרִים שֶׁפָּקְעוּ מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, קֹדֶם לַחֲצוֹת, יַחֲזִיר, וּמוֹעֲלִין בָּהֶן. לְאַחַר חֲצוֹת, לֹא יַחֲזִיר, וְאֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן: 
+
+כְּשֵׁם שֶׁהַמִּזְבֵּחַ מְקַדֵּשׁ אֶת הָרָאוּי לוֹ כָּךְ הַכֶּבֶשׁ מְקַדֵּשׁ. כְּשֵׁם שֶׁהַמִּזְבֵּחַ וְהַכֶּבֶשׁ מְקַדְּשִׁין אֶת הָרָאוּי לָהֶן, כָּךְ הַכֵּלִים מְקַדְּשִׁים. כְּלֵי הַלַּח מְקַדְּשִׁין אֶת הַלַּח, וּמִדּוֹת הַיָּבֵשׁ מְקַדְּשׁוֹת אֶת הַיָּבֵשׁ. אֵין כְּלֵי הַלַּח מְקַדְּשִׁים אֶת הַיָּבֵשׁ, וְלֹא מִדּוֹת הַיָּבֵשׁ מְקַדְּשׁוֹת אֶת הַלָּח. כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ שֶׁנִּקְּבוּ, אִם עוֹשִׂים הֵם מֵעֵין מְלַאכְתָּן שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין וְהֵם שְׁלֵמִים, מְקַדְּשִׁין. וְאִם לָאו, אֵין מְקַדְּשִׁים. וְכֻלָּן אֵין מְקַדְּשִׁים אֶלָּא בַקֹּדֶשׁ: 
+
+
+Chapter 10
+
+כֹּל הַתָּדִיר מֵחֲבֵרוֹ, קוֹדֵם אֶת חֲבֵרוֹ. הַתְּמִידִים קוֹדְמִים לַמּוּסָפִין, מוּסְפֵי שַׁבָּת קוֹדְמִין לְמוּסְפֵי רֹאשׁ חֹדֶשׁ, מוּסְפֵי רֹאשׁ חֹדֶשׁ קוֹדְמִין לְמוּסְפֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כח), מִלְּבַד עֹלַת הַבֹּקֶר אֲשֶׁר לְעֹלַת הַתָּמִיד תַּעֲשׂוּ אֶת אֵלֶּה: 
+
+וְכֹל הַמְקֻדָּשׁ מֵחֲבֵרוֹ, קוֹדֵם אֶת חֲבֵרוֹ. דַּם חַטָּאת קוֹדֵם לְדַם עוֹלָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְרַצֶּה. אֵבְרֵי עוֹלָה קוֹדְמִין לְאֵמוּרֵי חַטָּאת, מִפְּנֵי שֶׁהֵן כָּלִיל לָאִשִּׁים. חַטָּאת קוֹדֶמֶת לְאָשָׁם, מִפְּנֵי שֶׁדָּמָהּ נִתָּן עַל אַרְבַּע קְרָנוֹת וְעַל הַיְּסוֹד. אָשָׁם קוֹדֵם לְתוֹדָה וּלְאֵיל נָזִיר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא קָדְשֵׁי קָדָשִׁים. הַתּוֹדָה וְאֵיל נָזִיר קוֹדְמִין לִשְׁלָמִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵן נֶאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד, וּטְעוּנִים לָחֶם. שְׁלָמִים קוֹדְמִין לִבְכוֹר, מִפְּנֵי שֶׁהֵם טְעוּנִין מַתַּן אַרְבַּע, וּסְמִיכָה וּנְּסָכִים וּתְנוּפַת חָזֶה וָשׁוֹק: 
+
+הַבְּכוֹר קוֹדֵם לַמַּעֲשֵׂר מִפְּנֵי שֶׁקְּדֻשָּׁתוֹ מֵרֶחֶם, וְנֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים. הַמַּעֲשֵׂר קוֹדֵם לָעוֹפוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא זֶבַח וְיֶשׁ בּוֹ קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, דָּמוֹ וְאֵמוּרָיו: 
+
+הָעוֹפוֹת קוֹדְמִין לַמְּנָחוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מִינֵי דָמִים. מִנְחַת חוֹטֵא קוֹדֶמֶת לְמִנְחַת נְדָבָה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא בָאָה עַל חֵטְא. חַטַּאת הָעוֹף קוֹדֶמֶת לְעוֹלַת הָעוֹף. וְכֵן בְּהֶקְדֵּשָׁהּ: 
+
+כָּל הַחַטָּאוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, קוֹדְמוֹת לָאֲשָׁמוֹת, חוּץ מֵאֲשַׁם מְצֹרָע, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בָא עַל יְדֵי הֶכְשֵׁר. כָּל הָאֲשָׁמוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה בָּאִין בְּנֵי שְׁתַּיִם וּבָאִין בְּכֶסֶף שְׁקָלִים, חוּץ מֵאֲשַׁם נָזִיר וַאֲשַׁם מְצֹרָע, שֶׁהֵן בָּאִין בְּנֵי שְׁנָתָן וְאֵינָן בָּאִין בְּכֶסֶף שְׁקָלִים: 
+
+כְּשֵׁם שֶׁהֵן קוֹדְמִים בְּהַקְרָבָתָן, כָּךְ הֵן קוֹדְמִים בַּאֲכִילָתָן. שְׁלָמִים שֶׁל אֶמֶשׁ וּשְׁלָמִים שֶׁל הַיּוֹם, שֶׁל אֶמֶשׁ קוֹדְמִין. שְׁלָמִים שֶׁל אֶמֶשׁ וְחַטָּאת וְאָשָׁם שֶׁל הַיּוֹם, שְׁלָמִים שֶׁל אֶמֶשׁ קוֹדְמִין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הַחַטָּאת קוֹדֶמֶת, מִפְּנֵי שֶׁהִיא קָדְשֵׁי קָדָשִׁים: 
+
+וּבְכֻלָּם, הַכֹּהֲנִים רַשָּׁאִין לְשַׁנּוֹת בַּאֲכִילָתָן, לְאָכְלָן צְלוּיִים, שְׁלוּקִים, וּמְבֻשָּׁלִים, וְלָתֵת לְתוֹכָן תִּבְלֵי חֻלִּין וְתִבְלֵי תְרוּמָה, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, לֹא יִתֵּן לְתוֹכָן תִּבְלֵי תְרוּמָה, שֶׁלֹּא יָבִיא אֶת הַתְּרוּמָה לִידֵי פְסוּל: 
+
+אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אִם רָאִיתָ שֶׁמֶן שֶׁהוּא מִתְחַלֵּק בָּעֲזָרָה, אֵין אַתָּה צָרִיךְ לִשְׁאוֹל מַה הוּא, אֶלָּא מוֹתַר רְקִיקֵי מִנְחוֹת יִשְׂרָאֵל, וְלֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצֹרָע. אִם רָאִיתָ שֶׁמֶן שֶׁהוּא נָתוּן עַל גַּבֵּי הָאִשִּׁים, אֵין אַתָּה צָרִיךְ לִשְׁאוֹל מַה הוּא, אֶלָּא מוֹתַר רְקִיקֵי מִנְחוֹת כֹּהֲנִים, וּמִנְחַת כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ. שֶׁאֵין מִתְנַדְּבִים שָׁמֶן. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, מִתְנַדְּבִים שָׁמֶן: 
+
+
+Chapter 11
+
+דַּם חַטָּאת שֶׁנִּתַּז עַל הַבֶּגֶד, הֲרֵי זֶה טָעוּן כִּבּוּס. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַכָּתוּב מְדַבֵּר אֶלָּא בַנֶּאֱכָלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו), בְּמָקוֹם קָדֹשׁ תֵּאָכֵל, אֶחָד הַנֶּאֱכֶלֶת וְאֶחָד הַפְּנִימִית טְעוּנוֹת כִּבּוּס, שֶׁנֶּאֱמַר (שם), תּוֹרַת הַחַטָּאת, תּוֹרָה אַחַת לְכָל הַחַטָּאוֹת: 
+
+חַטָּאת פְּסוּלָה אֵין דָּמָהּ טָעוּן כִּבּוּס, בֵּין שֶׁהָיָה לָהּ שְׁעַת הַכֹּשֶׁר, בֵּין שֶׁלֹּא הָיָה לָהּ שְׁעַת הַכּשֶׁר. אֵיזוֹ הִיא שֶׁהָיָה לָהּ שְׁעַת הַכּשֶׁר. שֶׁלָּנָה, שֶׁנִּטְמְאָה, וְשֶׁיָּצְאָה. וְאֵיזוֹ הִיא שֶׁלֹּא הָיָה לָהּ שְׁעַת הַכּשֶׁר. שֶׁנִּשְׁחֲטָה חוּץ לִזְמַנָּהּ וְחוּץ לִמְקוֹמָהּ, וְשֶׁקִּבְּלוּ פְסוּלִין וְזָרְקוּ אֶת דָּמָה: 
+
+נִתַּז מִן הַצַּוָּאר עַל הַבֶּגֶד, אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס. מִן הַקֶּרֶן וּמִן הַיְסוֹד, אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס. נִשְׁפַּךְ עַל הָרִצְפָּה וַאֲסָפוֹ, אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס. אֵין טָעוּן כִּבּוּס אֶלָּא הַדָּם שֶׁנִּתְקַבֵּל בִּכְלִי וְרָאוּי לְהַזָּיָה. נִתַּז עַל הָעוֹר עַד שֶׁלֹּא הֻפְשַׁט, אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס. מִשֶּׁהֻפְשַׁט, טָעוּן כִּבּוּס, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף מִשֶּׁהֻפְשַׁט אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס. אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס אֶלָּא מְקוֹם הַדָּם, וְדָבָר שֶׁהוּא רָאוּי לְקַבֵּל טֻמְאָה, וְרָאוּי לְכִבּוּס: 
+
+אֶחָד הַבֶּגֶד וְאֶחָד הַשַּׂק וְאֶחָד הָעוֹר, טְעוּנִין כִּבּוּס בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ. וּשְׁבִירַת כְּלִי חֶרֶס, בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ. וּמְרִיקָה וּשְׁטִיפָה בִּכְלִי נְחשֶׁת, בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ. זֶה חֹמֶר בַּחַטָּאת מִקָּדְשֵׁי קָדָשִׁים: 
+
+בֶּגֶד שֶׁיָּצָא חוּץ לַקְּלָעִים, נִכְנָס וּמְכַבְּסוֹ בְמָקוֹם קָדוֹשׁ. נִטְמָא חוּץ לַקְּלָעִים, קוֹרְעוֹ, וְנִכְנָס וּמְכַבְּסוֹ בְמָקוֹם קָדוֹשׁ. כְּלִי חֶרֶס שֶׁיָּצָא חוּץ לַקְּלָעִים, נִכְנָס וְשׁוֹבְרוֹ בְמָקוֹם קָדוֹשׁ. נִטְמָא חוּץ לַקְּלָעִים, נוֹקְבוֹ, וְנִכְנָס וְשׁוֹבְרוֹ בְמָקוֹם קָדוֹשׁ: 
+
+כְּלִי נְחשֶׁת שֶׁיָּצָא חוּץ לַקְּלָעִים, נִכְנָס וּמוֹרְקוֹ וְשׁוֹטְפוֹ בְמָקוֹם קָדוֹשׁ. נִטְמָא חוּץ לַקְּלָעִים, פּוֹחֲתוֹ, וְנִכְנָס וּמוֹרְקוֹ וְשׁוֹטְפוֹ בְמָקוֹם קָדוֹשׁ: 
+
+אֶחָד שֶׁבִּשֵּׁל בּוֹ וְאֶחָד שֶׁעֵרָה לְתוֹכוֹ רוֹתֵחַ, אֶחָד קָדְשֵׁי קָדָשִׁים וְאֶחָד קָדָשִׁים קַלִּים, טְעוּנִין מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, קָדָשִׁים קַלִּים אֵינָן טְעוּנִין מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, אִם בִּשֵּׁל בּוֹ מִתְּחִלַּת הָרֶגֶל, יְבַשֵּׁל בּוֹ אֶת כָּל הָרָגֶל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד זְמַן אֲכִילָה. מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה, מְרִיקָה כִּמְרִיקַת הַכּוֹס, וּשְׁטִיפָה כִּשְׁטִיפַת הַכּוֹס. מְרִיקָה בְּחַמִּין וּשְׁטִיפָה בְּצּוֹנֵן. וְהַשַּׁפּוּד וְהָאַסְכְּלָה מַגְעִילָן בְּחַמִּין: 
+
+בִּשֵּׁל בּוֹ קָדָשִׁים וְחֻלִּין, אוֹ קָדְשֵׁי קָדָשִׁים וְקָדָשִׁים קַלִּים, אִם יֵשׁ בָּהֶן בְּנוֹתֵן טַעַם, הֲרֵי הַקַּלִּים נֶאֱכָלִין כַּחֲמוּרִין, וְאֵינָן טְעוּנִין מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה, וְאֵינָם פּוֹסְלִין בְּמַגָּע. רָקִיק שֶׁנָּגַע בְּרָקִיק, וַחֲתִיכָה בַּחֲתִיכָה, לֹא כָל הָרָקִיק וְלֹא כָל הַחֲתִיכוֹת אֲסוּרִין. אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מְקוֹם שֶׁבָּלָע: 
+
+
+Chapter 12
+
+טְבוּל יוֹם וּמְחֻסַּר כִּפּוּרִים, אֵינָן חוֹלְקִים בַּקֳּדָשִׁים לֶאֱכֹל לָעָרֶב. אוֹנֵן, נוֹגֵעַ וְאֵינוֹ מַקְרִיב, וְאֵינוֹ חוֹלֵק לֶאֱכֹל לָעָרֶב. בַּעֲלֵי מוּמִין, בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִין קְבוּעִין, בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִין עוֹבְרִין, חוֹלְקִין וְאוֹכְלִין, אֲבָל לֹא מַקְרִיבִין. וְכֹל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָעֲבוֹדָה, אֵינוֹ חוֹלֵק בַּבָּשָׂר. וְכֹל שֶׁאֵין לוֹ בַּבָּשָׂר, אֵין לוֹ בָעוֹרוֹת. אֲפִלּוּ טָמֵא בִשְׁעַת זְרִיקַת דָּמִים וְטָהוֹר בִּשְׁעַת הֶקְטֵר חֲלָבִים, אֵינוֹ חוֹלֵק בַּבָּשָׂר, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז), הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרֹן לוֹ תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה: 
+
+כֹּל שֶׁלֹּא זָכָה הַמִּזְבֵּחַ בִּבְשָׂרָהּ, לֹא זָכוּ הַכֹּהֲנִים בְּעוֹרָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם), עֹלַת אִישׁ, עוֹלָה שֶׁעָלְתָה לְאִישׁ. עוֹלָה שֶׁנִּשְׁחֲטָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָלְתָה לַבְּעָלִים, עוֹרָהּ לַכֹּהֲנִים. אֶחָד עוֹלַת הָאִישׁ וְאֶחָד עוֹלַת הָאִשָּׁה, עוֹרוֹתֵיהֶן לַכֹּהֲנִים: 
+
+עוֹרוֹת קָדָשִׁים קַלִּים לַבְּעָלִים, וְעוֹרוֹת קָדְשֵׁי קָדָשִׁים לַכֹּהֲנִים. קַל וָחֹמֶר, מָה אִם עוֹלָה, שֶׁלֹּא זָכוּ בִבְשָׂרָהּ, זָכוּ בְעוֹרָהּ, קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, שֶׁזָּכוּ בִבְשָׂרָהּ, אֵינוֹ דִין שֶׁיִּזְכּוּ בְעוֹרָהּ. אֵין מִזְבֵּחַ יוֹכִיחַ, שֶׁאֵין לוֹ עוֹר מִכָּל מָקוֹם: 
+
+כָּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁאֵרַע בָּהֶם פְּסוּל קֹדֶם לְהֶפְשֵׁטָן, אֵין עוֹרוֹתֵיהֶם לַכֹּהֲנִים. לְאַחַר הֶפְשֵׁטָן, עוֹרוֹתֵיהֶם לַכֹּהֲנִים. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא סְגָן הַכֹּהֲנִים, מִיָּמַי לֹא רָאִיתִי עוֹר יוֹצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, מִדְּבָרָיו לָמַדְנוּ, שֶׁהַמַּפְשִׁיט אֶת הַבְּכוֹר וְנִמְצָא טְרֵפָה, שֶׁיֵּאוֹתוּ הַכֹּהֲנִים בְּעוֹרוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין לֹא רָאִינוּ רְאָיָה, אֶלָּא יוֹצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה: 
+
+פָּרִים הַנִּשְׂרָפִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים, בִּזְמַן שֶׁהֵם נִשְׂרָפִין כְּמִצְוָתָן, נִשְׂרָפִין בְּבֵית הַדֶּשֶׁן וּמְטַמְּאִין בְּגָדִים. וְאִם אֵינָן נִשְׂרָפִין כְּמִצְוָתָן, נִשְׂרָפִין בְּבֵית הַבִּירָה וְאֵינָם מְטַמְּאִין בְּגָדִים: 
+
+הָיוּ סוֹבְלִין אוֹתָם בְּמוֹטוֹת. יָצְאוּ הָרִאשׁוֹנִים חוּץ לְחוֹמַת הָעֲזָרָה וְהָאַחֲרוֹנִים לֹא יָצְאוּ, הָרִאשׁוֹנִים מְטַמְּאִין בְּגָדִים, וְהָאַחֲרוֹנִים אֵינָן מְטַמְּאִין בְּגָדִים, עַד שֶׁיֵּצֵאוּ. יָצְאוּ אֵלּוּ וָאֵלּוּ, אֵלּוּ וָאֵלּוּ מְטַמְּאִין בְּגָדִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵלּוּ וָאֵלּוּ אֵינָן מְטַמְּאִין בְּגָדִים, עַד שֶׁיִּצַּת הָאוּר בְּרֻבָּן. נִתַּךְ הַבָּשָׂר, אֵין הַשּׂוֹרֵף מְטַמֵּא בְגָדִים: 
+
+
+Chapter 13
+
+הַשּׁוֹחֵט וְהַמַּעֲלֶה בַחוּץ, חַיָּב עַל הַשְּׁחִיטָה וְחַיָּב עַל הָעֲלִיָּה. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, שָׁחַט בִּפְנִים וְהֶעֱלָה בַחוּץ, חַיָּב. שָׁחַט בַּחוּץ וְהֶעֱלָה בַחוּץ, פָּטוּר, שֶׁלֹּא הֶעֱלָה בַחוּץ אֶלָּא דָבָר פָּסוּל. אָמְרוּ לוֹ, אַף הַשּׁוֹחֵט בִּפְנִים וּמַעֲלֶה בַחוּץ, כֵּיוָן שֶׁהוֹצִיאוֹ, פְּסָלוֹ: 
+
+טָמֵא שֶׁאָכַל, בֵּין קֹדֶשׁ טָמֵא וּבֵין קֹדֶשׁ טָהוֹר, חַיָּב. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, טָמֵא שֶׁאָכַל טָהוֹר, חַיָּב. וְטָמֵא שֶׁאָכַל טָמֵא, פָּטוּר, שֶׁלֹּא אָכַל אֶלָּא דָבָר טָמֵא. אָמְרוּ לוֹ, אַף טָמֵא שֶׁאָכַל טָהוֹר, כֵּיוָן שֶׁנָּגַע בּוֹ, טִמְּאָהוּ. וְטָהוֹר שֶׁאָכַל טָמֵא, פָּטוּר, שֶׁאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא עַל טֻמְאַת הַגּוּף: 
+
+חֹמֶר בַּשְּׁחִיטָה מִבָּעֲלִיָּה, וּבָעֲלִיָּה מִבַּשְּׁחִיטָה. חֹמֶר בַּשְּׁחִיטָה, שֶׁהַשּׁוֹחֵט לְהֶדְיוֹט, חַיָּב, וְהַמַּעֲלֶה לְהֶדְיוֹט, פָּטוּר. חֹמֶר בָּעֲלִיָּה, שְׁנַיִם שֶׁאָחֲזוּ בְסַכִּין וְשָׁחֲטוּ, פְּטוּרִים. אָחֲזוּ בְאֵבָר וְהֶעֱלוּהוּ, חַיָּבִין. הֶעֱלָה, וְחָזַר וְהֶעֱלָה, וְחָזַר וְהֶעֱלָה, חַיָּב עַל כָּל עֲלִיָּה וַעֲלִיָּה, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת, וְאֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיַּעֲלֶה לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֲפִלּוּ הֶעֱלָה עַל הַסֶּלַע אוֹ עַל הָאֶבֶן, חַיָּב: 
+
+אֶחָד קָדָשִׁים כְּשֵׁרִין וְאֶחָד קָדָשִׁים פְּסוּלִין שֶׁהָיָה פְסוּלָן בַּקֹּדֶשׁ, וְהִקְרִיבָן בַּחוּץ, חַיָּב. הַמַּעֲלֶה כַזַּיִת מִן הָעוֹלָה וּמִן הָאֵמוּרִין בַּחוּץ, חַיָּב. הַקֹּמֶץ, וְהַלְּבוֹנָה, וְהַקְּטֹרֶת, וּמִנְחַת כֹּהֲנִים, וּמִנְחַת כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ, וּמִנְחַת נְסָכִין, שֶׁהִקְרִיב מֵאַחַד מֵהֶן כַּזַיִת בַּחוּץ, חַיָּב. רַבִּי אֶלְעָזָר פּוֹטֵר, עַד שֶׁיַּקְרִיב אֶת כֻּלּוֹ. וְכֻלָּם שֶׁהִקְרִיבָן בִּפְנִים וְשִׁיֵּר בָּהֶן כַּזַּיִת וְהִקְרִיבָן בַּחוּץ, חַיָּב. וְכֻלָּם שֶׁחָסְרוּ כָל שֶׁהֵן, וְהִקְרִיבָן בַּחוּץ, פָּטוּר: 
+
+הַמַּקְרִיב קָדָשִׁים וְאֵמוּרֵיהֶם בַּחוּץ, חַיָּב. מִנְחָה שֶׁלֹּא נִקְמְצָה וְהִקְרִיבָהּ בַּחוּץ, פָּטוּר. קְמָצָהּ, וְחָזַר קֻמְצָהּ לְתוֹכָהּ, וְהִקְרִיבָהּ בַּחוּץ, חַיָּב: 
+
+הַקֹּמֶץ וְהַלְּבוֹנָה, שֶׁהִקְרִיב אֶת אַחַד מֵהֶן בַּחוּץ, חַיָּב. רַבִּי אֶלְעָזָר פּוֹטֵר עַד שֶׁיַּקְרִיב אֶת הַשֵּׁנִי. אֶחָד בִּפְנִים וְאֶחָד בַּחוּץ, חַיָּב. שְׁנֵי בְזִיכֵי לְבוֹנָה, שֶׁהִקְרִיב אֶת אַחַד מֵהֶן בַּחוּץ, חַיָּב. רַבִּי אֶלְעָזָר פּוֹטֵר, עַד שֶׁיַּקְרִיב אֶת הַשֵּׁנִי. אֶחָד בִּפְנִים וְאֶחָד בַּחוּץ, חַיָּב. הַזּוֹרֵק מִקְצָת דָּמִים בַּחוּץ, חַיָּב. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אַף הַמְנַסֵּךְ מֵי חָג בֶּחָג בַּחוּץ, חַיָּב. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, שְׁיָרֵי הַדָּם שֶׁהִקְרִיבָן בַּחוּץ, חַיָּב: 
+
+הַמּוֹלֵק אֶת הָעוֹף בִּפְנִים וְהֶעֱלָה בַחוּץ, חַיָּב. מָלַק בַּחוּץ וְהֶעֱלָה בַחוּץ, פָּטוּר. הַשּׁוֹחֵט אֶת הָעוֹף בִּפְנִים וְהֶעֱלָה בַחוּץ, פָּטוּר. שָׁחַט בַּחוּץ וְהֶעֱלָה בַחוּץ, חַיָּב. נִמְצָא, דֶּרֶךְ הֶכְשֵׁרוֹ מִבִּפְנִים, פְּטוּרוֹ בַחוּץ. דֶּרֶךְ הֶכְשֵׁרוֹ בַחוּץ, פְּטוּרוֹ בִפְנִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כֹּל שֶׁחַיָּבִין עָלָיו בַחוּץ, חַיָּבִין עַל כַּיּוֹצֵא בוֹ בִפְנִים, שֶׁהֶעֱלָהוּ בַחוּץ, חוּץ מִן הַשּׁוֹחֵט בִּפְנִים וּמַעֲלֶה בַחוּץ: 
+
+הַחַטָּאת שֶׁקִּבֵּל דָּמָהּ בְּכוֹס אֶחָד, נָתַן בַּחוּץ וְחָזַר וְנָתַן בִּפְנִים, בִּפְנִים וְחָזַר וְנָתַן בַּחוּץ, חַיָּב, שֶׁכֻּלּוֹ רָאוּי לָבֹא בִפְנִים. קִבֵּל דָּמָהּ בִּשְׁנֵי כוֹסוֹת, נָתַן שְׁנֵיהֶם בִּפְנִים, פָּטוּר. שְׁנֵיהֶן בַּחוּץ, חַיָּב. אֶחָד בִּפְנִים וְאֶחָד בַּחוּץ, פָּטוּר. אֶחָד בַּחוּץ וְאֶחָד בִּפְנִים, חַיָּב עַל הַחִיצוֹן, וְהַפְּנִימִי מְכַפֵּר. לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמַפְרִישׁ חַטָּאתוֹ וְאָבְדָה וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ וְאַחַר כָּךְ נִמְצֵאת הָרִאשׁוֹנָה, וַהֲרֵי שְׁתֵּיהֶן עוֹמְדוֹת. שָׁחַט שְׁתֵּיהֶן בִּפְנִים, פָּטוּר. שָׁחַט שְׁתֵּיהֶן בַּחוּץ, חַיָּב. אַחַת בִּפְנִים וְאַחַת בַּחוּץ, פָּטוּר. אַחַת בַּחוּץ וְאַחַת בִּפְנִים, חַיָּב עַל הַחִיצוֹנָה, וְהַפְּנִימִית מְכַפֶּרֶת. כְּשֵׁם שֶׁדָּמָהּ פּוֹטֵר אֶת בְּשָׂרָהּ, כָּךְ הוּא פוֹטֵר אֶת בְּשַׂר חֲבֶרְתָּהּ: 
+
+
+Chapter 14
+
+פָּרַת חַטָּאת שֶׁשְּׂרָפָהּ חוּץ מִגִּתָּהּ, וְכֵן שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ שֶׁהִקְרִיבוֹ בַחוּץ, פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יז), וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ. כֹּל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָבֹא אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, אֵין חַיָּבִין עָלָיו: 
+
+הָרוֹבֵעַ, וְהַנִּרְבָּע, וְהַמֻּקְצֶה, וְהַנֶּעֱבָד, וְהָאֶתְנָן, וְהַמְּחִיר, וְהַכִּלְאַיִם, וְהַטְּרֵפָה, וְיוֹצֵא דֹפֶן, שֶׁהִקְרִיבָן בַּחוּץ, פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יז), לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה', כֹּל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָבֹא לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה', אֵין חַיָּבִין עָלָיו. בַּעֲלֵי מוּמִין, בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִין קְבוּעִים, בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִין עוֹבְרִים, שֶׁהִקְרִיבָן בַּחוּץ, פָּטוּר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, בַּעֲלֵי מוּמִין קְבוּעִים, פָּטוּר, וּבַעֲלֵי מוּמִין עוֹבְרִין, עוֹבְרִין בְּלֹא תַעֲשֶׂה. תּוֹרִים שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן וּבְנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן, שֶׁהִקְרִיבָן בַּחוּץ, פָּטוּר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, בְּנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן, פָּטוּר. וְתוֹרִים שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן, בְּלֹא תַעֲשֶׂה. אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ וּמְחֻסַּר זְמָן, פָּטוּר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הֲרֵי זֶה בְלֹא תַעֲשֶׂה. שֶׁהָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כֹּל שֶׁהוּא רָאוּי לָבֹא לְאַחַר זְמָן, הֲרֵי זֶה בְלֹא תַעֲשֶׂה וְאֵין בּוֹ כָרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כֹּל שֶׁאֵין בּוֹ כָרֵת, אֵין בּוֹ בְלֹא תַעֲשֶׂה: 
+
+מְחֻסַּר זְמָן, בֵּין בְּגוּפוֹ בֵּין בִּבְעָלָיו. אֵיזֶה הוּא מְחֻסַּר זְמָן בִּבְעָלָיו. הַזָּב, וְהַזָּבָה, וְיוֹלֶדֶת, וּמְצֹרָע, שֶׁהִקְרִיבוּ חַטָּאתָם וַאֲשָׁמָם בַּחוּץ, פְּטוּרִין. עוֹלוֹתֵיהֶן וְשַׁלְמֵיהֶן בַּחוּץ, חַיָּבִין. הַמַּעֲלֶה מִבְּשַׂר חַטָּאת, מִבְּשַׂר אָשָׁם, מִבְּשַׂר קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, מִבְּשַׂר קָדָשִׁים קַלִּים, וּמוֹתַר הָעֹמֶר, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וְלֶחֶם הַפָּנִים, וּשְׁיָרֵי מְנָחוֹת, הַיּוֹצֵק, הַבּוֹלֵל, הַפּוֹתֵת, הַמּוֹלֵחַ, הַמֵּנִיף, הַמַּגִּישׁ, הַמְסַדֵּר אֶת הַשֻּׁלְחָן, וְהַמֵּטִיב אֶת הַנֵּרוֹת, וְהַקּוֹמֵץ, וְהַמְקַבֵּל דָּמִים בַּחוּץ, פָּטוּר. אֵין חַיָּבִין עָלָיו לֹא מִשּׁוּם זָרוּת, וְלֹא מִשּׁוּם טֻמְאָה, וְלֹא מִשּׁוּם מְחֻסַּר בְּגָדִים, וְלֹא מִשּׁוּם רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלָיִם: 
+
+עַד שֶׁלֹּא הוּקַם הַמִּשְׁכָּן, הָיוּ הַבָּמוֹת מֻתָּרוֹת, וַעֲבוֹדָה בַּבְּכוֹרוֹת. מִשֶּׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן, נֶאֶסְרוּ הַבָּמוֹת, וַעֲבוֹדָה בַּכֹּהֲנִים. קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, נֶאֱכָלִים לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים. קָדָשִׁים קַלִּים, בְּכָל מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל: 
+
+בָּאוּ לַגִּלְגָּל, וְהֻתְּרוּ הַבָּמוֹת. קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, נֶאֱכָלִים לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים. קָדָשִׁים קַלִּים, בְּכָל מָקוֹם: 
+
+בָּאוּ לְשִׁילֹה, נֶאֶסְרוּ הַבָּמוֹת. לֹא הָיָה שָׁם תִּקְרָה, אֶלָּא בַיִת שֶׁל אֲבָנִים מִלְּמַטָּן וִירִיעוֹת מִלְמַעְלָן, וְהִיא הָיְתָה מְנוּחָה. קָדְשֵׁי קָדָשִׁים נֶאֱכָלִים לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים, קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, בְּכָל הָרוֹאֶה: 
+
+בָּאוּ לְנוֹב וּלְגִבְעוֹן, הֻתְּרוּ הַבָּמוֹת. קָדְשֵׁי קָדָשִׁים נֶאֱכָלִים לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים. קָדָשִׁים קַלִּים, בְּכָל עָרֵי יִשְׂרָאֵל: 
+
+בָּאוּ לִירוּשָׁלַיִם, נֶאֶסְרוּ הַבָּמוֹת, וְלֹא הָיָה לָהֶם עוֹד הֶתֵּר, וְהִיא הָיְתָה נַחֲלָה. קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, נֶאֱכָלִים לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים, קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, לִפְנִים מִן הַחוֹמָה: 
+
+כָּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁהִקְדִּישָׁן בִּשְׁעַת אִסּוּר בָּמוֹת, וְהִקְרִיבָן בִּשְׁעַת אִסּוּר בָּמוֹת בַּחוּץ, הֲרֵי אֵלּוּ בַעֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה, וְחַיָּבִין עֲלֵיהֶן כָּרֵת. הִקְדִּישָׁן בִּשְׁעַת הֶתֵּר בָּמוֹת, וְהִקְרִיבָן בִּשְׁעַת אִסּוּר בָּמוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ בַעֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה, וְאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן כָּרֵת. הִקְדִּישָׁן בִּשְׁעַת אִסּוּר בָּמוֹת וְהִקְרִיבָן בִּשְׁעַת הֶתֵּר בָּמוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ בַעֲשֵׂה וְאֵין בָּהֶם בְּלֹא תַעֲשֶׂה: 
+
+אֵלּוּ קָדָשִׁים קְרֵבִים בַּמִּשְׁכָּן. קָדָשִׁים שֶׁהֻקְדְּשׁוּ לַמִּשְׁכָּן, קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר, קְרֵבִין בַּמִּשְׁכָּן. וְקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד, בְּבָמָה. קָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד שֶׁהֻקְדְּשׁוּ לַמִּשְׁכָּן, יִקְרְבוּ בַמִּשְׁכָּן. וְאִם הִקְרִיבָן בְּבָמָה, פָּטוּר. מַה בֵּין בָּמַת יָחִיד לְבָמַת צִבּוּר, סְמִיכָה, וּשְׁחִיטַת צָפוֹן, וּמַתַּן סָבִיב, וּתְנוּפָה, וְהַגָּשָׁה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין מִנְחָה בְבָמָה. וְכִהוּן, וּבִגְדֵי שָׁרֵת, וּכְלֵי שָׁרֵת, וְרֵיחַ נִיחוֹחַ, וּמְחִצָּה בַדָּמִים, וּרְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלָיִם. אֲבָל הַזְּמָן, וְהַנּוֹתָר, וְהַטָּמֵא, שָׁוִים בָּזֶה וּבָזֶה: 
diff --git a/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Zevachim/Hebrew/merged.txt b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Zevachim/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..4d2600088c2985417c41a8b14becd4a73eb139a1
--- /dev/null
+++ b/txt/Mishnah/Seder Kodashim/Mishnah Zevachim/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,244 @@
+Mishnah Zevachim
+משנה זבחים
+merged
+https://www.sefaria.org/Mishnah_Zevachim
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Torat Emet 357
+-http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads
+
+משנה זבחים
+
+
+
+Chapter 1
+
+כָּל הַזְּבָחִים שֶׁנִזְבְּחוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, כְּשֵׁרִים, אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה. חוּץ מִן הַפֶּסַח וּמִן הַחַטָּאת. הַפֶּסַח בִּזְמַנּוֹ, וְהַחַטָּאת, בְּכָל זְמָן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף הָאָשָׁם. הַפֶּסַח בִּזְמַנּוֹ, וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם, בְּכָל זְמָן. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הַחַטָּאת בָּאָה עַל חֵטְא, וְהָאָשָׁם בָּא עַל חֵטְא. מַה חַטָּאת פְּסוּלָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אַף הָאָשָׁם פָּסוּל שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ:  
+יוֹסֵי בֶן חוֹנִי אוֹמֵר, הַנִּשְׁחָטִים לְשֵׁם פֶּסַח וּלְשֵׁם חַטָּאת, פְּסוּלִים. שִׁמְעוֹן אֲחִי עֲזַרְיָה אוֹמֵר, שְׁחָטָן לְשֵׁם גָּבוֹהַּ מֵהֶם, כְּשֵׁרִין. לְשֵׁם נָמוּךְ מֵהֶם, פְּסוּלִים. כֵּיצַד. קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם קָדָשִׁים קַלִּים, פְּסוּלִין. קָדָשִׁים קַלִּים שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, כְּשֵׁרִין. הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם שְׁלָמִים, כְּשֵׁרִין. וּשְׁלָמִים שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם בְּכוֹר, לְשֵׁם מַעֲשֵׂר, פְּסוּלִין:  
+הַפֶּסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ בְשַׁחֲרִית בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מַכְשִׁיר, כְּאִלּוּ נִשְׁחַט בִּשְׁלשָׁה עָשָׂר. בֶּן בְּתֵירָא פּוֹסֵל, כְּאִלּוּ נִשְׁחַט בֵּין הָעַרְבָּיִם. אָמַר שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי, מְקֻבָּל אֲנִי מִפִּי שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם זָקֵן, בְּיוֹם שֶׁהוֹשִׁיבוּ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה בַיְשִׁיבָה, שֶׁכָּל הַזְּבָחִים הַנֶּאֱכָלִים שֶׁנִּזְבְּחוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, כְּשֵׁרִים, אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים מִשּׁוּם חוֹבָה, חוּץ מִן הַפֶּסַח וּמִן הַחַטָּאת. וְלֹא הוֹסִיף בֶּן עַזַּאי אֶלָּא הָעוֹלָה, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים:  
+הַפֶּסַח וְהַחַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, קִבֵּל, וְהִלֵּךְ, וְזָרַק, שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, אוֹ לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן, אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן, פְּסוּלִים. כֵּיצַד לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן, לְשֵׁם פֶּסַח וּלְשֵׁם שְׁלָמִים. שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן, לְשֵׁם שְׁלָמִים וּלְשֵׁם הַפֶּסַח. שֶׁהַזֶּבַח נִפְסָל בְּאַרְבָּעָה דְבָרִים, בַּשְּׁחִיטָה וּבַקִּבּוּל וּבַהִלּוּךְ וּבַזְּרִיקָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר בְּהִלּוּךְ, שֶׁהָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא בִשְׁחִיטָה וְשֶׁלֹּא בְקַבָּלָה וְשֶׁלֹּא בִזְרִיקָה, אֲבָל אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא בְהִלּוּךְ, שׁוֹחֵט בְּצַד הַמִּזְבֵּחַ וְזוֹרֵק. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הַמְהַלֵּךְ בִּמְקוֹם שֶׁהוּא צָרִיךְ לְהַלֵּךְ, הַמַּחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת. וּבִמְקוֹם שֶׁאֵין צָרִיךְ לְהַלֵּךְ, אֵין הַמַּחֲשָׁבָה פוֹסָלֶת:  
+
+Chapter 2
+
+כָּל הַזְּבָחִים שֶׁקִּבֵּל דָּמָן זָר, אוֹנֵן, טְבוּל יוֹם, מְחֻסַּר בְּגָדִים, מְחֻסַּר כִּפּוּרִים, שֶׁלֹּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם, עָרֵל, טָמֵא, יוֹשֵׁב, עוֹמֵד עַל גַּבֵּי כֵלִים, עַל גַּבֵּי בְהֵמָה, עַל גַּבֵּי רַגְלֵי חֲבֵרוֹ, פָּסָל. קִבֵּל בַּשְּׂמֹאל, פָּסָל. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר. נִשְׁפַּךְ הַדָּם עַל הָרִצְפָּה וַאֲסָפוֹ, פָּסוּל. נְתָנוֹ עַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ שֶׁלֹּא כְנֶגֶד הַיְסוֹד, נָתַן אֶת הַנִּתָּנִין לְמַטָּן, לְמַעְלָן, וְאֶת הַנִּתָּנִין לְמַעְלָן, לְמַטָּן, אֶת הַנִּתָּנִים בִּפְנִים, בַּחוּץ, וְאֶת הַנִּתָּנִין בַּחוּץ, בִּפְנִים, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת: 
+
+הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח לִזְרֹק דָּמוֹ בַחוּץ אוֹ מִקְצָת דָּמוֹ בַחוּץ, לְהַקְטִיר אֶת אֵמוּרָיו בַּחוּץ אוֹ מִקְצָת אֵמוּרָיו בַּחוּץ, לֶאֱכֹל בְּשָׂרוֹ בַחוּץ אוֹ כַזַּיִת מִבְּשָׂרוֹ בַחוּץ אוֹ לֶאֱכֹל כַּזַּיִת מֵעוֹר הָאַלְיָה בַחוּץ, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. לִזְרֹק דָּמוֹ לְמָחָר אוֹ מִקְצָת דָּמוֹ לְמָחָר, לְהַקְטִיר אֵמוּרָיו לְמָחָר אוֹ מִקְצָת אֵמוּרָיו לְמָחָר, לֶאֱכֹל בְּשָׂרוֹ לְמָחָר אוֹ כַזַּיִת מִבְּשָׂרוֹ לְמָחָר אוֹ כַּזַּיִת מֵעוֹר הָאַלְיָה לְמָחָר, פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת: 
+
+זֶה הַכְּלָל, כָּל הַשּׁוֹחֵט וְהַמְקַבֵּל וְהַמְהַלֵּךְ וְהַזּוֹרֵק, לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל, לְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, חוּץ לִמְקוֹמוֹ, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. חוּץ לִזְמַנּוֹ, פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת, וּבִלְבַד שֶׁיִּקְרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ: 
+
+כֵּיצַד קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. שָׁחַט בִּשְׁתִיקָה, קִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק חוּץ לִזְמַנּוֹ. אוֹ שֶׁשָּׁחַט חוּץ לִזְמַנּוֹ, קִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק בִּשְׁתִיקָה. אוֹ שֶׁשָּׁחַט, וְקִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק חוּץ לִזְמַנּוֹ, זֶה הוּא שֶׁקָּרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. כֵּיצַד לֹא קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. שָׁחַט חוּץ לִמְקוֹמוֹ, קִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק חוּץ לִזְמַנּוֹ. אוֹ שֶׁשָּׁחַט חוּץ לִזְמַנּוֹ, קִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק חוּץ לִמְקוֹמוֹ. אוֹ שֶׁשָּׁחַט, קִבֵּל, וְהִלֵּךְ, וְזָרַק, חוּץ לִמְקוֹמוֹ. הַפֶּסַח וְהַחַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, קִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק חוּץ לִזְמַנּוֹ. אוֹ שֶׁשָּׁחַט חוּץ לִזְמַנּוֹ, קִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק שֶׁלֹּא לִשְׁמָן. אוֹ שֶּׁשָּׁחַט, קִבֵּל, וְהִלֵּךְ, וְזָרַק, שֶׁלֹּא לִשְׁמָן. זֶה הוּא שֶׁלֹּא קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ: 
+
+לֶאֱכֹל כַּזַּיִת בַּחוּץ וְכַזַּיִת לְמָחָר, כַּזַּיִת לְמָחָר וְכַזַּיִת בַּחוּץ, כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ וְכַחֲצִי זַיִת לְמָחָר, כַּחֲצִי זַיִת לְמָחָר וְכַחֲצִי זַיִת בַּחוּץ, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, זֶה הַכְּלָל, אִם מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמָן קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם, פִּגּוּל וְחַיָּבִים עָלָיו כָּרֵת. וְאִם מַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַזְּמָן, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים זֶה וָזֶה פָסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. לֶאֱכֹל כַּחֲצִי זַיִת וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת, כָּשֵׁר, שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין: 
+
+
+Chapter 3
+
+כָּל הַפְּסוּלִין שֶׁשָּׁחֲטוּ, שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה. שֶׁהַשְּׁחִיטָה כְשֵׁרָה בְּזָרִים, בְּנָשִׁים, וּבַעֲבָדִים, וּבִטְמֵאִים, אֲפִלּוּ בְקָדְשֵׁי קָדָשִׁים, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ טְמֵאִים נוֹגְעִים בַּבָּשָׂר. לְפִיכָךְ הֵם פּוֹסְלִים בְּמַחֲשָׁבָה. וְכֻלָּן שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַדָּם חוּץ לִזְמַנּוֹ וְחוּץ לִמְקוֹמוֹ, אִם יֵשׁ דַּם הַנֶּפֶשׁ, יַחֲזֹר הַכָּשֵׁר וִיקַבֵּל:  
+קִבֵּל הַכָּשֵׁר וְנָתַן לַפָּסוּל, יַחֲזִיר לַכָּשֵׁר. קִבֵּל בִּימִינוֹ וְנָתַן לִשְׂמֹאלוֹ, יַחֲזִיר לִימִינוֹ. קִבֵּל בִּכְלִי קֹדֶשׁ וְנָתַן בִּכְלִי חֹל, יַחֲזִיר לִכְלִי קֹדֶשׁ. נִשְׁפַּךְ מִן הַכְּלִי עַל הָרִצְפָּה וַאֲסָפוֹ, כָּשֵׁר. נְתָנוֹ עַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ, שֶׁלֹּא כְנֶגֶד הַיְסוֹד, נָתַן אֶת הַנִּתָּנִין לְמַטָּה, לְמַעְלָה, וְאֶת הַנִּתָּנִים לְמַעְלָה, לְמַטָּה, אֶת הַנִּתָּנִים בִּפְנִים, בַּחוּץ, וְאֶת הַנִּתָּנִים בַּחוּץ, בִּפְנִים, אִם יֵשׁ דַּם הַנֶּפֶשׁ, יַחֲזֹר הַכָּשֵׁר וִיקַבֵּל:  
+הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל, וּלְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, כָּשֵׁר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל. לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל וּלְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, פָּחוֹת מִכַּזַּיִת, כָּשֵׁר. לֶאֱכֹל כַּחֲצִי זַיִת וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת, כָּשֵׁר, שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין:  
+הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח לֶאֱכֹל כַּזַּיִת מִן הָעוֹר, מִן הָרֹטֶב, מִן הַקִּיפָה, מִן הָאָלָל, מִן הָעֲצָמוֹת, מִן הַגִּידִים, מִן הַטְּלָפַיִם, מִן הַקַּרְנַיִם, חוּץ לִזְמַנּוֹ אוֹ חוּץ לִמְקוֹמוֹ, כָּשֵׁר, וְאֵין חַיָּבִים עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא:  
+הַשּׁוֹחֵט אֶת הַמֻּקְדָּשִׁין לֶאֱכֹל שָׁלִיל אוֹ שִׁלְיָא בַחוּץ, לֹא פִגֵּל. הַמּוֹלֵק תּוֹרִין בִּפְנִים לֶאֱכֹל בֵּיצֵיהֶם בַּחוּץ, לֹא פִגֵּל. חֲלֵב הַמֻּקְדָּשִׁין וּבֵיצֵי תוֹרִין, אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא:  
+שְׁחָטוֹ עַל מְנָת לְהַנִּיחַ דָּמוֹ אוֹ אֶת אֵמוּרָיו לְמָחָר, אוֹ לְהוֹצִיאָן לַחוּץ, רַבִּי יְהוּדָה פוֹסֵל, וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין. שְׁחָטוֹ עַל מְנָת לִתְּנוֹ עַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ שֶׁלֹּא כְנֶגֶד הַיְסוֹד, לִתֵּן אֶת הַנִּתָּנִין לְמַטָּה, לְמַעְלָה, וְאֶת הַנִּתָּנִין לְמַעְלָה, לְמַטָּה, אֶת הַנִּתָּנִין בִּפְנִים, בַּחוּץ, וְאֶת הַנִּתָּנִין בַּחוּץ, בִּפְנִים, שֶׁיֹּאכְלוּהוּ טְמֵאִים, שֶׁיַּקְרִיבוּהוּ טְמֵאִים, שֶׁיֹּאכְלוּהוּ עֲרֵלִים, שֶׁיַּקְרִיבוּהוּ עֲרֵלִים, לְשַׁבֵּר עַצְמוֹת הַפֶּסַח וְלֶאֱכֹל הֵימֶנּוּ נָא, לְעָרֵב דָּמוֹ בְדַם פְּסוּלִין, כָּשֵׁר, שֶׁאֵין הַמַּחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת אֶלָּא חוּץ לִזְמַנּוֹ וְחוּץ לִמְקוֹמוֹ, וְהַפֶּסַח וְהַחַטָּאת שֶׁלֹּא לִשְׁמָן:  
+
+Chapter 4
+
+בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כָּל הַנִּתָּנִין עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן, שֶׁאִם נְתָנָן מַתָּנָה אַחַת, כִּפֵּר. וּבְחַטָּאת, שְׁתֵּי מַתָּנוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אַף חַטָּאת שֶׁנְּתָנָהּ מַתָּנָה אַחַת, כִּפֵּר. לְפִיכָךְ, אִם נָתַן אֶת הָרִאשׁוֹנָה כְתִקְנָהּ וְאֶת הַשְּׁנִיָּה חוּץ לִזְמַנָּהּ, כִּפֵּר. נָתַן אֶת הָרִאשׁוֹנָה חוּץ לִזְמַנָּהּ וְאֶת הַשְּׁנִיָּה חוּץ לִמְקוֹמָהּ, פִּגּוּל, וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת: 
+
+כָּל הַנִּתָּנִין עַל מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי, שֶׁאִם חִסַּר אַחַת מִן הַמַּתָּנוֹת, לֹא כִפֵּר. לְפִיכָךְ, אִם נָתַן כֻּלָּן כְּתִקְנָן וְאַחַת שֶׁלֹּא כְתִקְנָהּ, פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָרֵת: 
+
+אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל. הַקֹּמֶץ, וְהַלְּבוֹנָה, וְהַקְּטֹרֶת, וּמִנְחַת כֹּהֲנִים, וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, (וּמִנְחַת נְסָכִים), וְהַדָּם, וְהַנְּסָכִים הַבָּאִים בִּפְנֵי עַצְמָן, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף הַבָּאִים עִם הַבְּהֵמָה. לֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצֹרָע, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל. וְרַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל, שֶׁדַּם הָאָשָׁם מַתִּירוֹ. וְכֹל שֶׁיֶּשׁ לוֹ מַתִּירִים בֵּין לָאָדָם בֵּין לַמִּזְבֵּחַ, חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל: 
+
+הָעוֹלָה, דָּמָהּ מַתִּיר אֶת בְּשָׂרָהּ לַמִּזְבֵּחַ וְעוֹרָהּ לַכֹּהֲנִים. עוֹלַת הָעוֹף, דָּמָהּ מַתִּיר אֶת בְּשָׂרָהּ לַמִּזְבֵּחַ. חַטַּאת הָעוֹף, דָּמָהּ מַתִּיר אֶת בְּשָׂרָהּ לַכֹּהֲנִים. פָּרִים הַנִּשְׂרָפִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים, דָּמָן מַתִּיר אֶת אֵמוּרֵיהֶן לִקָּרֵב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כֹּל שֶׁאֵינוֹ עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן כִּשְׁלָמִים, אֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל: 
+
+קָדְשֵׁי נָכְרִים, אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא. וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ, פָּטוּר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי מְחַיֵּב. דְּבָרִים שֶׁאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל, חַיָּבִים עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם נוֹתָר, מִשּׁוּם טָמֵא, חוּץ מִן הַדָּם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, בְּדָבָר שֶׁדַּרְכָּן לְהֵאָכֵל. אֲבָל כְּגוֹן הָעֵצִים וְהַלְּבוֹנָה וְהַקְּטֹרֶת, אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם טֻמְאָה: 
+
+לְשֵׁם שִׁשָּׁה דְבָרִים הַזֶּבַח נִזְבָּח, לְשֵׁם זֶבַח, לְשֵׁם זוֹבֵחַ, לְשֵׁם הַשֵּׁם, לְשֵׁם אִשִּׁים, לְשֵׁם רֵיחַ, לְשֵׁם נִיחוֹחַ. וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם, לְשֵׁם חֵטְא. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אַף מִי שֶׁלֹּא הָיָה בְלִבּוֹ לְשֵׁם אַחַד מִכָּל אֵלּוּ, כָּשֵׁר, שֶׁהוּא תְנַאי בֵּית דִּין, שֶׁאֵין הַמַּחֲשָׁבָה הוֹלֶכֶת אֶלָּא אַחַר הָעוֹבֵד: 
+
+
+Chapter 5
+
+אֵיזֶהוּ מְקוֹמָן שֶׁל זְבָחִים, קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן, פַּר וְשָׂעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן, וְקִבּוּל דָּמָן בִּכְלִי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן, וְדָמָן טָעוּן הַזָּיָה עַל בֵּין הַבַּדִּים וְעַל הַפָּרֹכֶת וְעַל מִזְבַּח הַזָּהָב. מַתָּנָה אַחַת מֵהֶן מְעַכָּבֶת. שְׁיָרֵי הַדָּם הָיָה שׁוֹפֵךְ עַל יְסוֹד מַעֲרָבִי שֶׁל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן. אִם לֹא נָתַן, לֹא עִכֵּב: 
+
+פָּרִים הַנִּשְׂרָפִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן, וְקִבּוּל דָּמָן בִּכְלִי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן, וְדָמָן טָעוּן הַזָּיָה עַל הַפָּרֹכֶת וְעַל מִזְבַּח הַזָּהָב. מַתָּנָה אַחַת מֵהֶן מְעַכָּבֶת. שְׁיָרֵי הַדָּם הָיָה שׁוֹפֵךְ עַל יְסוֹד מַעֲרָבִי שֶׁל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן. אִם לֹא נָתַן, לֹא עִכֵּב. אֵלּוּ וָאֵלּוּ נִשְׂרָפִין בְּבֵית הַדָּשֶׁן: 
+
+חַטֹּאות הַצִּבּוּר וְהַיָּחִיד. אֵלּוּ הֵן חַטֹּאות הַצִּבּוּר, שְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים וְשֶׁל מוֹעֲדוֹת, שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן, וְקִבּוּל דָּמָן בִּכְלִי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן, וְדָמָן טָעוּן אַרְבַּע מַתָּנוֹת עַל אַרְבַּע קְרָנוֹת. כֵּיצַד. עָלָה בַכֶּבֶשׁ וּפָנָה לַסּוֹבֵב, וּבָא לוֹ לְקֶרֶן דְּרוֹמִית מִזְרָחִית, מִזְרָחִית צְפוֹנִית, צְפוֹנִית מַעֲרָבִית, מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית. שְׁיָרֵי הַדָּם הָיָה שׁוֹפֵךְ עַל יְסוֹד דְּרוֹמִי. וְנֶאֱכָלִין לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים לְזִכְרֵי כְהֻנָּה בְּכָל מַאֲכָל לְיוֹם וָלַיְלָה עַד חֲצוֹת: 
+
+הָעוֹלָה, קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, שְׁחִיטָתָהּ בַּצָּפוֹן, וְקִבּוּל דָּמָהּ בִּכְלִי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן, וְדָמָהּ טָעוּן שְׁתֵּי מַתָּנוֹת שֶׁהֵן אַרְבַּע, וּטְעוּנָה הֶפְשֵׁט וְנִתּוּחַ וְכָלִיל לָאִשִּׁים: 
+
+זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר וַאֲשָׁמוֹת. אֵלּוּ הֵן אֲשָׁמוֹת, אֲשַׁם גְּזֵלוֹת, אֲשַׁם מְעִילוֹת, אֲשַׁם שִׁפְחָה חֲרוּפָה, אֲשַׁם נָזִיר, אֲשַׁם מְצֹרָע, אָשָׁם תָּלוּי, שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן, וְקִבּוּל דָּמָן בִּכְלִי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן, וְדָמָן טָעוּן שְׁתֵּי מַתָּנוֹת שֶׁהֵן אַרְבַּע, וְנֶאֱכָלִין לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים לְזִכְרֵי כְהֻנָּה בְּכָל מַאֲכָל לְיוֹם וָלַיְלָה עַד חֲצוֹת: 
+
+הַתּוֹדָה וְאֵיל נָזִיר, קָדָשִׁים קַלִּים, שְׁחִיטָתָן בְּכָל מָקוֹם בָּעֲזָרָה, וְדָמָן טָעוּן שְׁתֵּי מַתָּנוֹת שֶׁהֵן אַרְבַּע, וְנֶאֱכָלִים בְּכָל הָעִיר לְכָל אָדָם, בְּכָל מַאֲכָל, לְיוֹם וָלַיְלָה עַד חֲצוֹת. הַמּוּרָם מֵהֶם כַּיּוֹצֵא בָהֶם, אֶלָּא שֶׁהַמּוּרָם נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים, לִנְשֵׁיהֶם וְלִבְנֵיהֶם וּלְעַבְדֵיהֶם: 
+
+שְׁלָמִים, קָדָשִׁים קַלִּים, שְׁחִיטָתָן בְּכָל מָקוֹם בָּעֲזָרָה, וְדָמָן טָעוּן שְׁתֵּי מַתָּנוֹת שֶׁהֵן אַרְבַּע, וְנֶאֱכָלִין בְּכָל הָעִיר לְכָל אָדָם, בְּכָל מַאֲכָל, לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד. הַמּוּרָם מֵהֶם כַּיּוֹצֵא בָהֶן, אֶלָּא שֶׁהַמּוּרָם נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים, לִנְשֵׁיהֶם וְלִבְנֵיהֶם וּלְעַבְדֵיהֶם: 
+
+הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר וְהַפֶּסַח, קָדָשִׁים קַלִּים, שְׁחִיטָתָן בְּכָל מָקוֹם בָּעֲזָרָה, וְדָמָן טָעוּן מַתָּנָה אַחַת, וּבִלְבָד שֶׁיִּתֵּן כְּנֶגֶד הַיְסוֹד. שִׁנָּה בַאֲכִילָתָן, הַבְּכוֹר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים, וְהַמַּעֲשֵׂר לְכָל אָדָם, וְנֶאֱכָלִין בְּכָל הָעִיר, לְכָל אָדָם, בְּכָל מַאֲכָל, לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד. הַפֶּסַח אֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא בַלַּיְלָה, וְאֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא עַד חֲצוֹת, וְאֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא לִמְנוּיָו, וְאֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא צָלִי: 
+
+
+Chapter 6
+
+קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁשְּׁחָטָן בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כְּאִלּוּ נִשְׁחֲטוּ בַצָּפוֹן. רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר, מֵחֲצִי הַמִּזְבֵּחַ וְלַצָּפוֹן, כַּצָּפוֹן. מֵחֲצִי הַמִּזְבֵּחַ וְלַדָּרוֹם, כַּדָּרוֹם. הַמְּנָחוֹת הָיוּ נִקְמָצוֹת בְּכָל מָקוֹם בָּעֲזָרָה, וְנֶאֱכָלִין לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים לְזִכְרֵי כְהֻנָּה, בְּכָל מַאֲכָל, לְיוֹם וָלַיְלָה עַד חֲצוֹת: 
+
+חַטַּאת הָעוֹף הָיְתָה נַעֲשֵׂית עַל קֶרֶן דְּרוֹמִית מַעֲרָבִית. בְּכָל מָקוֹם הָיְתָה כְשֵׁרָה, אֶלָּא זֶה הָיָה מְקוֹמָהּ. וּשְׁלשָׁה דְבָרִים הָיְתָה אוֹתָהּ הַקֶּרֶן מְשַׁמֶּשֶׁת מִלְּמַטָּן, וּשְׁלשָׁה מִלְמַעְלָן. מִלְּמַטָּן, חַטַּאת הָעוֹף וְהַהַגָּשׁוֹת וּשְׁיָרֵי הַדָּם. מִלְמַעְלָן, נִסּוּךְ הַמַּיִם וְהַיַּיִן וְעוֹלַת הָעוֹף כְּשֶׁהִיא רַבָּה בַמִּזְרָח: 
+
+כָּל הָעוֹלִים לַמִּזְבֵּחַ, עוֹלִין דֶּרֶךְ יָמִין, וּמַקִּיפִין וְיוֹרְדִין דֶּרֶךְ שְׂמֹאל, חוּץ מִן הָעוֹלֶה לִשְׁלשָׁה דְבָרִים אֵלּוּ, שֶׁהָיוּ עוֹלִים וְחוֹזְרִים לֶעָקֵב: 
+
+חַטַּאת הָעוֹף כֵּיצַד הָיְתָה נַעֲשֵׂית. הָיָה מוֹלֵק אֶת רֹאשָׁהּ מִמּוּל עָרְפָּהּ וְאֵינוֹ מַבְדִּיל, וּמַזֶּה מִדָּמָהּ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ. שְׁיָרֵי הַדָּם, הָיָה מִתְמַצֶּה עַל הַיְסוֹד. אֵין לַמִּזְבֵּחַ אֶלָּא דָמָהּ, וְכֻלָּהּ לַכֹּהֲנִים: 
+
+עוֹלַת הָעוֹף כֵּיצַד הָיְתָה נַעֲשֵׂית. עָלָה בַכֶּבֶשׁ וּפָנָה לַסּוֹבֵב, בָּא לוֹ לְקֶרֶן דְּרוֹמִית מִזְרָחִית, הָיָה מוֹלֵק אֶת רֹאשָׁהּ מִמּוּל עָרְפָּהּ וּמַבְדִּיל, וּמְמַצֶּה אֶת דָּמָהּ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ. נָטַל אֶת הָרֹאשׁ, וְהִקִּיף בֵּית מְלִיקָתוֹ לַמִּזְבֵּחַ, וּסְפָגוֹ בְמֶלַח, וּזְרָקוֹ עַל גַּבֵּי הָאִשִּׁים, בָּא לוֹ לַגּוּף וְהֵסִיר אֶת הַמֻּרְאָה וְאֶת הַנּוֹצָה וְאֶת בְּנֵי מֵעַיִם הַיּוֹצְאִים עִמָּהּ, וְהִשְׁלִיכָן לְבֵית הַדָּשֶׁן. שִׁסַּע וְלֹא הִבְדִּיל. וְאִם הִבְדִּיל, כָּשֵׁר. וּסְפָגוֹ בְמֶלַח, וּזְרָקוֹ עַל גַּבֵּי הָאִשִּׁים: 
+
+לֹא הֵסִיר לֹא אֶת הַמֻּרְאָה וְלֹא אֶת הַנּוֹצָה וְלֹא אֶת בְּנֵי מֵעַיִם הַיּוֹצְאִין עִמָּהּ וְלֹא סְפָגוֹ בְמֶלַח, כָּל שֶׁשִּׁנָּה בָהּ מֵאַחַר שֶׁמִּצָּה אֶת דָּמָהּ, כְּשֵׁרָה. הִבְדִּיל בַּחַטָּאת וְלֹא הִבְדִּיל בָּעוֹלָה, פָּסָל. מִצָּה דַם הָרֹאשׁ וְלֹא מִצָּה דַם הַגּוּף, פְּסוּלָה. מִצָּה דַם הַגּוּף וְלֹא מִצָּה דַם הָרֹאשׁ, כְּשֵׁרָה: 
+
+חַטַּאת הָעוֹף שֶׁמְּלָקָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, מִצָּה דָמָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אוֹ לִשְׁמָהּ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ וְלִשְׁמָהּ, פְּסוּלָה. עוֹלַת הָעוֹף, כְּשֵׁרָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא עָלְתָה לַבְּעָלִים. אֶחָד חַטַּאת הָעוֹף וְאֶחָד עוֹלַת הָעוֹף שֶׁמְּלָקָן וְשֶׁמִּצָּה דָמָן לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל, לְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, חוּץ לִמְקוֹמוֹ, פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָרֵת. חוּץ לִזְמַנּוֹ, פִּגּוּל, וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת, וּבִלְבַד שֶׁיִּקְרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. כֵּיצַד קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. מָלַק בִּשְׁתִיקָה וּמִצָּה הַדָּם חוּץ לִזְמַנּוֹ, אוֹ שֶׁמָּלַק חוּץ לִזְמַנּוֹ וּמִצָּה הַדָּם בִּשְׁתִיקָה, אוֹ שֶׁמָּלַק וּמִצָּה הַדָּם חוּץ לִזְמַנּוֹ, זֶה הוּא שֶׁקָּרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. כֵּיצַד לֹא קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. מָלַק חוּץ לִמְקוֹמוֹ וּמִצָּה הַדָּם חוּץ לִזְמַנּוֹ, אוֹ שֶׁמָלַק חוּץ לִזְמַנּוֹ וּמִצָּה הַדָּם חוּץ לִמְקוֹמוֹ, אוֹ שֶׁמָּלַק וּמִצָּה הַדָּם חוּץ לִמְקוֹמוֹ, חַטַּאת הָעוֹף שֶׁמְּלָקָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ וּמִצָּה דָמָהּ חוּץ לִזְמַנָּהּ, אוֹ שֶׁמְּלָקָהּ חוּץ לִזְמַנָּהּ וּמִצָּה דָמָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אוֹ שֶׁמְּלָקָהּ וּמִצָּה דָמָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, זֶה הוּא שֶׁלֹּא קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. לֶאֱכֹל כַּזַּיִת בַּחוּץ וְכַזַּיִת לְמָחָר, כַּזַּיִת לְמָחָר וְכַזַּיִת בַּחוּץ, כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ וְכַחֲצִי זַיִת לְמָחָר, כַּחֲצִי זַיִת לְמָחָר וְכַחֲצִי זַיִת בַּחוּץ, פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָרֵת. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, זֶה הַכְּלָל, אִם מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמָן קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם, פִּגּוּל, וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. וְאִם מַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַזְּמָן, פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, זֶה וָזֶה פָסוּל, וְאֵין בּוֹ כָרֵת. לֶאֱכֹל כַּחֲצִי זַיִת וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת, כָּשֵׁר, שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין: 
+
+
+Chapter 7
+
+חַטַּאת הָעוֹף שֶׁעֲשָׂאָהּ לְמַטָּה, כְּמַעֲשֵׂה חַטָּאת לְשֵׁם חַטָּאת, כְּשֵׁרָה. כְּמַעֲשֵׂה חַטָּאת לְשֵׁם עוֹלָה, כְּמַעֲשֵׂה עוֹלָה לְשֵׁם חַטָּאת, כְּמַעֲשֵׂה עוֹלָה לְשֵׁם עוֹלָה, פְּסוּלָה. עֲשָׂאָהּ לְמַעְלָה כְּמַעֲשֵׂה כֻלָּם, פְּסוּלָה: 
+
+עוֹלַת הָעוֹף שֶׁעֲשָׂאָהּ לְמַעְלָה, כְּמַעֲשֵׂה עוֹלָה לְשֵׁם עוֹלָה, כְּשֵׁרָה, כְּמַעֲשֵׂה עוֹלָה לְשֵׁם חַטָּאת, כְּשֵׁרָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא עָלְתָה לַבְּעָלִים. כְּמַעֲשֵׂה חַטָּאת לְשֵׁם עוֹלָה, כְּמַעֲשֵׂה חַטָּאת לְשֵׁם חַטָּאת, פְּסוּלָה. עֲשָׂאָהּ לְמַטָּה כְּמַעֲשֵׂה כֻלָּן, פְּסוּלָה: 
+
+וְכֻלָּן אֵינָן מְטַמְּאוֹת בְּבֵית הַבְּלִיעָה, וּמוֹעֲלִין בָּהֶן, חוּץ מֵחַטַּאת הָעוֹף שֶׁעֲשָׂאָהּ לְמַטָּה, כְּמַעֲשֵׂה חַטָּאת לְשֵׁם חַטָּאת: 
+
+עוֹלַת הָעוֹף שֶׁעֲשָׂאָהּ לְמַטָּה, כְּמַעֲשֵׂה חַטָּאת לְשֵׁם חַטָּאת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מוֹעֲלִין בָּהּ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, אֵין מוֹעֲלִין בָּהּ. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מָה אִם חַטָּאת, שֶׁאֵין מוֹעֲלִין בָּהּ לִשְׁמָהּ, כְּשֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמָהּ, מוֹעֲלִין בָּהּ, עוֹלָה, שֶׁמּוֹעֲלִין בָּהּ לִשְׁמָהּ, כְּשֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמָהּ, אֵינוֹ דִין שֶׁיִּמְעֲלוּ בָהּ. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בְחַטָּאת שֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמָהּ לְשֵׁם עוֹלָה שֶׁכֵּן שִׁנָּה אֶת שְׁמָהּ לְדָבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ מְעִילָה, תֹּאמַר בְּעוֹלָה שֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמָהּ לְשֵׁם חַטָּאת, שֶׁכֵּן שִׁנָּה אֶת שְׁמָהּ לְדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ מְעִילָה. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וַהֲרֵי קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁשְּׁחָטָן בַּדָּרוֹם וּשְׁחָטָן לְשֵׁם קָדָשִׁים קַלִּים יוֹכִיחוּ, שֶׁכֵּן שִׁנָּה אֶת שְׁמָן לְדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ מְעִילָה, וּמוֹעֲלִין בָּהֶן, אַף אַתָּה אַל תִּתְמַהּ עַל הָעוֹלָה, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמָהּ לְדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ מְעִילָה, שֶׁיִּמְעֲלוּ בָהּ. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בְקָדְשֵׁי קָדָשִׁים, שֶׁשְׁחָטָן בַּדָּרוֹם וּשְׁחָטָן לְשֵׁם קָדָשִׁים קַלִּים, שֶׁכֵּן שִׁנָּה אֶת שְׁמָן בְּדָבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ אִסּוּר וְהֶתֵּר, תֹּאמַר בְּעוֹלָה שֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמָהּ בְּדָבָר שֶׁכֻּלּוֹ הֶתֵּר: 
+
+מָלַק בִּשְׂמֹאל, אוֹ בַלַּיְלָה, שָׁחַט חֻלִּין בִּפְנִים, וְקָדָשִׁים בַּחוּץ, אֵינָן מְטַמְּאִין בְּבֵית הַבְּלִיעָה. מָלַק בְּסַכִּין, מָלַק חֻלִּין בִּפְנִים, וְקָדָשִׁים בַּחוּץ, תּוֹרִין שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן, וּבְנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן, שֶׁיָּבַשׁ גַּפָּה, וְשֶׁנִּסְמֵת עֵינָהּ, וְשֶׁנִּקְטְעָה רַגְלָהּ, מְטַמֵּא בְבֵית הַבְּלִיעָה. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁהָיָה פְסוּלָהּ בַּקֹּדֶשׁ, אֵינָהּ מְטַמְּאָה בְבֵית הַבְּלִיעָה. לֹא הָיָה פְסוּלָהּ בַּקֹּדֶשׁ, מְטַמְּאָה בְבֵית הַבְּלִיעָה. וְכָל הַפְּסוּלִים שֶׁמָּלְקוּ, מְלִיקָתָן פְּסוּלָה, וְאֵינָן מְטַמְּאוֹת בְּבֵית הַבְּלִיעָה: 
+
+מָלַק וְנִמְצָא טְרֵפָה, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אֵינָהּ מְטַמְּאָה בְבֵית הַבְּלִיעָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מְטַמְּאָה בְבֵית הַבְּלִיעָה. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, מָה אִם נִבְלַת בְּהֵמָה, שֶׁהִיא מְטַמְּאָה בְמַגָּע וּבְמַשָּׂא, שְׁחִיטָתָהּ מְטַהֶרֶת אֶת טְרֵפָתָהּ מִטֻּמְאָתָהּ, נִבְלַת הָעוֹף שֶׁאֵינָהּ מְטַמְּאָה בְמַגָּע וּבְמַשָּׂא, אֵינוֹ דִין שֶׁתְּהֵא שְׁחִיטָתָהּ מְטַהֶרֶת אֶת טְרֵפָתָהּ מִטֻּמְאָתָהּ. מַה מָּצִינוּ בִשְׁחִיטָתָהּ, שֶׁהִיא מַכְשַׁרְתָּהּ בַּאֲכִילָה, וּמְטַהֶרֶת אֶת טְרֵפָתָהּ מִטֻּמְאָתָהּ, אַף מְלִיקָתָהּ, שֶׁהִיא מַכְשַׁרְתָּהּ בַּאֲכִילָה, תְּטַהֵר אֶת טְרֵפָתָהּ מִטֻּמְאָתָהּ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, דַּיָּהּ כְּנִבְלַת בְּהֵמָה, שְׁחִיטָתָהּ מְטַהַרְתָּהּ, אֲבָל לֹא מְלִיקָתָהּ: 
+
+
+Chapter 8
+
+כָּל הַזְּבָחִים שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְחַטָּאוֹת הַמֵּתוֹת, אוֹ בְשׁוֹר הַנִּסְקָל, אֲפִלּוּ אֶחָד בְּרִבּוֹא, יָמוּתוּ כֻלָּם. נִתְעָרְבוּ בְשׁוֹר שֶׁנֶּעֶבְדָה בוֹ עֲבֵרָה, אוֹ שֶׁהֵמִית אֶת הָאָדָם עַל פִּי עֵד אֶחָד, אוֹ עַל פִּי הַבְּעָלִים, בְּרוֹבֵעַ, וּבְנִרְבָּע, וּבְמֻקְצֶה, וּבְנֶעֱבָד, וּבְאֶתְנָן, וּבִמְחִיר, וּבְכִלְאַיִם, וּבִטְרֵפָה, וּבְיוֹצֵא דֹפֶן, יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיִמָּכְרוּ וְיָבִיא בִדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מֵאוֹתוֹ הַמִּין. נִתְעָרֵב בְּחֻלִּין תְּמִימִים, יִמָּכְרוּ הַחֻלִּין לִצְרִיכֵי אוֹתוֹ הַמִּין: 
+
+קָדָשִׁים בְּקָדָשִׁים מִין בְּמִינוֹ, זֶה יִקְרַב לְשֵׁם מִי שֶׁהוּא וְזֶה יִקְרַב לְשֵׁם מִי שֶׁהוּא. קָדָשִׁים בְּקָדָשִׁים, מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיִמָּכְרוּ, וְיָבִיא בִדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מִמִּין זֶה, וּבִדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מִמִּין זֶה, וְיַפְסִיד הַמּוֹתָר מִבֵּיתוֹ. נִתְעָרְבוּ בִבְכוֹר וּבְמַעֲשֵׂר, יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיֵאָכְלוּ כִּבְכוֹר וּכְמַעֲשֵׂר. הַכֹּל יְכוֹלִין לְהִתְעָרֵב, חוּץ מִן הַחַטָּאת וּמִן הָאָשָׁם: 
+
+אָשָׁם שֶׁנִּתְעָרֵב בִּשְׁלָמִים, יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁנֵיהֶם יִשָּׁחֲטוּ בַצָּפוֹן, וְיֵאָכְלוּ כֶחָמוּר שֶׁבָּהֶן. אָמְרוּ לוֹ, אֵין מְבִיאִין קָדָשִׁים לְבֵית הַפְּסוּל. נִתְעָרְבוּ חֲתִיכוֹת בַּחֲתִיכוֹת, קָדְשֵׁי קָדָשִׁים בְּקָדָשִׁים קַלִּים, הַנֶּאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד בַּנֶּאֱכָלִים לִשְׁנֵי יָמִים, יֵאָכְלוּ כֶחָמוּר שֶׁבָּהֶן: 
+
+אֵבְרֵי חַטָּאת שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְאֵבְרֵי עוֹלָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִתֵּן לְמַעְלָן, וְרוֹאֶה אֲנִי אֶת בְּשַׂר הַחַטָּאת מִלְמַעְלָן כְּאִלּוּ הוּא עֵצִים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, תְּעֻבַּר צוּרָתָן וְיֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה: 
+
+אֵבָרִין בְּאֵבְרֵי בַעֲלֵי מוּמִין, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם קָרֵב רֹאשׁ אַחַד מֵהֶן, יִקְרְבוּ כָל הָרָאשִׁין. כַּרְעוֹ שֶׁל אַחַד מֵהֶן, יִקְרְבוּ כָל הַכְּרָעָיִם. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֲפִלּוּ קָרְבוּ כֻלָּם חוּץ מֵאַחַד מֵהֶן, יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה: 
+
+דָּם שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמַיִם, אִם יֶשׁ בּוֹ מַרְאֵה דָם, כָּשֵׁר. נִתְעָרֵב בְּיַיִן, רוֹאִין אוֹתוֹ כְאִלּוּ הוּא מָיִם. נִתְעָרֵב בְּדַם בְּהֵמָה אוֹ בְדַם חַיָּה, רוֹאִין אוֹתוֹ כְאִלּוּ הוּא מָיִם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין דָּם מְבַטֵּל דָּם: 
+
+נִתְעָרֵב בְּדַם פְּסוּלִין, יִשָּׁפֵךְ לָאַמָּה. בְּדַם תַּמְצִית, יִשָּׁפֵךְ לָאַמָּה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַכְשִׁיר. אִם לֹא נִמְלַךְ וְנָתַן, כָּשֵׁר: 
+
+דַּם תְּמִימִים בְּדַם בַּעֲלֵי מוּמִים, יִשָּׁפֵךְ לָאַמָּה. כּוֹס בְּכוֹסוֹת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, קָרַב כּוֹס אֶחָד, יִקְרְבוּ כָל הַכּוֹסוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֲפִלּוּ קָרְבוּ כֻלָּם חוּץ מֵאַחַד מֵהֶן, יִשָּׁפֵךְ לָאַמָּה: 
+
+הַנִּתָּנִין לְמַטָּה שֶׁנִּתְעָרְבוּ בַנִּתָּנִין לְמַעְלָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִתֵּן לְמַעְלָה, וְרוֹאֶה אֲנִי אֶת הַתַּחְתּוֹנִים לְמַעְלָה כְּאִלּוּ הֵן מַיִם, וְיַחֲזֹר וְיִתֵּן לְמָטָּה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יִשָּׁפְכוּ לָאַמָּה. וְאִם לֹא נִמְלַךְ וְנָתַן, כָּשֵׁר: 
+
+הַנִּתָּנִין מַתָּנָה אַחַת שֶׁנִּתְעָרְבוּ בַנִּתָּנִין בְּמַתָּנָה אַחַת, יִנָּתְנוּ מַתָּנָה אֶחָת. מַתַּן אַרְבַּע בְּמַתַּן אַרְבַּע, יִנָּתְנוּ בְּמַתַּן אַרְבַּע. מַתַּן אַרְבַּע בְּמַתָּנָה אַחַת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִנָּתְנוּ בְמַתַּן אַרְבַּע. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, יִנָּתְנוּ בְמַתָּנָה אֶחָת. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וַהֲרֵי הוּא עוֹבֵר עַל בַּל תִּגְרַע. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, וַהֲרֵי הוּא עוֹבֵר עַל בַּל תּוֹסִיף. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, לֹא נֶאֱמַר בַּל תּוֹסִיף אֶלָּא כְשֶׁהוּא בְעַצְמוֹ. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לֹא נֶאֱמַר בַּל תִּגְרַע אֶלָּא כְשֶׁהוּא בְעַצְמוֹ. וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, כְּשֶׁנָּתַתָּ, עָבַרְתָּ עַל בַּל תּוֹסִיף וְעָשִׂיתָ מַעֲשֶׂה בְיָדֶךָ. וּכְשֶׁלֹּא נָתַתָּ, עָבַרְתָּ עַל בַּל תִּגְרַע וְלֹא עָשִׂיתָ מַעֲשֶׂה בְיָדֶךָ: 
+
+הַנִּתָּנִין בִּפְנִים שֶׁנִּתְעָרְבוּ עִם הַנִּתָּנִין בַּחוּץ, יִשָּׁפְכוּ לָאַמָּה. נָתַן בַּחוּץ וְחָזַר וְנָתַן בִּפְנִים, כָּשֵׁר. בִּפְנִים וְחָזַר וְנָתַן בַּחוּץ, רַבִּי עֲקִיבָא פוֹסֵל, וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִים. שֶׁהָיָה רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כָּל הַדָּמִים שֶׁנִּכְנְסוּ לְכַפֵּר בַּהֵיכָל, פְּסוּלִין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, חַטָּאת בִּלְבָד. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף הָאָשָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז) כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם: 
+
+חַטָּאת שֶׁקִּבֵּל דָּמָהּ בִּשְׁנֵי כוֹסוֹת, יָצָא אַחַד מֵהֶן לַחוּץ, הַפְּנִימִי כָּשֵׁר. נִכְנַס אַחַד מֵהֶן לִפְנִים, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי מַכְשִׁיר בַּחִיצוֹן, וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, מָה אִם בְּמָקוֹם שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת, בַּחוּץ, לֹא עָשָׂה אֶת הַמְשׁוֹאָר כַּיוֹצֵא, מְקוֹם שֶׁאֵין הַמַּחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת, בִּפְנִים, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא נַעֲשֶׂה אֶת הַמְשׁוֹאָר כַּנִּכְנָס. נִכְנַס לְכַפֵּר, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כִפֵּר, פָּסוּל, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, עַד שֶׁיְּכַפֵּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הִכְנִיס שׁוֹגֵג, כָּשֵׁר. כָּל הַדָּמִים הַפְּסוּלִין שֶׁנִּתְּנוּ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, לֹא הִרְצָה הַצִּיץ אֶלָּא עַל הַטָּמֵא, שֶׁהַצִּיץ מְרַצֶּה עַל הַטָּמֵא, וְאֵינוֹ מְרַצֶּה עַל הַיּוֹצֵא: 
+
+
+Chapter 9
+
+הַמִּזְבֵּחַ מְקַדֵּשׁ אֶת הָרָאוּי לוֹ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, כָּל הָרָאוּי לָאִשִּׁים, אִם עָלָה לֹא יֵרֵד, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו), הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ. מָה עוֹלָה שֶׁהִיא רְאוּיָה לָאִשִּׁים, אִם עָלְתָה לֹא תֵרֵד, אַף כָּל דָּבָר שֶׁהוּא רָאוּי לָאִשִּׁים, אִם עָלָה לֹא יֵרֵד. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כָּל הָרָאוּי לַמִּזְבֵּחַ, אִם עָלָה לֹא יֵרֵד, שֶׁנֶּאֱמַר, הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ. מַה עוֹלָה שֶׁהִיא רְאוּיָה לַמִּזְבֵּחַ אִם עָלְתָה לֹא תֵרֵד, אַף כָּל דָּבָר שֶׁהוּא רָאוּי לַמִּזְבֵּחַ אִם עָלָה לֹא יֵרֵד. אֵין בֵּין דִּבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל לְדִבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אֶלָּא הַדָּם וְהַנְּסָכִים, שֶׁרַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר לֹא יֵרְדוּ, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר יֵרֵדוּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַזֶּבַח כָּשֵׁר וְהַנְּסָכִים פְּסוּלִים, הַנְּסָכִים כְּשֵׁרִין וְהַזֶּבַח פָּסוּל, אֲפִלּוּ זֶה וָזֶה פְּסוּלִין, הַזֶּבַח לֹא יֵרֵד, וְהַנְּסָכִים יֵרֵדוּ: 
+
+וְאֵלּוּ אִם עָלוּ, לֹא יֵרְדוּ. הַלָּן, וְהַטָּמֵא, וְהַיּוֹצֵא, וְהַנִּשְׁחָט חוּץ לִזְמַנּוֹ, וְחוּץ לִמְקוֹמוֹ, וְשֶׁקִּבְּלוּ פְסוּלִים, וְזָרְקוּ אֶת דָּמוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שֶׁנִּשְׁחֲטָה בַלַּיְלָה, וְשֶׁנִּשְׁפַּךְ דָּמָהּ, וְשֶׁיָּצָא דָמָהּ חוּץ לַקְּלָעִים, אִם עָלְתָה, תֵּרֵד. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לֹא תֵרֵד, שֶׁהָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כֹּל שֶׁפְּסוּלוֹ בַקֹּדֶשׁ, הַקֹּדֶשׁ מְקַבְּלוֹ. לֹא הָיָה פְסוּלוֹ בַקֹּדֶשׁ, אֵין הַקֹּדֶשׁ מְקַבְּלוֹ: 
+
+אֵלּוּ לֹא הָיָה פְסוּלָן בַּקֹּדֶשׁ, הָרוֹבֵעַ, וְהַנִּרְבָּע, וְהַמֻּקְצֶה, וְהַנֶּעֱבָד, וְהָאֶתְנָן, וְהַמְּחִיר, וְהַכִּלְאַיִם, וְהַטְּרֵפָה, וְהַיּוֹצֵא דֹפֶן, וּבַעֲלֵי מוּמִין. רַבִּי עֲקִיבָא מַכְשִׁיר בְּבַעֲלֵי מוּמִין. רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, דּוֹחֶה הָיָה אַבָּא אֶת בַּעֲלֵי מוּמִין מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ: 
+
+כְּשֵׁם שֶׁאִם עָלוּ לֹא יֵרְדוּ, כָּךְ אִם יָרְדוּ לֹא יַעֲלוּ. וְכֻלָּן שֶׁעָלוּ חַיִּים לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, יֵרֵדוּ. עוֹלָה שֶׁעָלְתָה חַיָּה לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תֵּרֵד. שְׁחָטָהּ בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, יַפְשִׁיט וִינַתַּח בִּמְקוֹמָהּ: 
+
+וְאֵלּוּ אִם עָלוּ יֵרְדוּ, בְּשַׂר קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, וּבְשַׂר קָדָשִׁים קַלִּים, וּמוֹתַר הָעֹמֶר, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וְלֶחֶם הַפָּנִים, וּשְׁיָרֵי מְנָחוֹת, וְהַקְּטֹרֶת. הַצֶּמֶר שֶׁבְּרָאשֵׁי כְבָשִׂים, וְהַשֵּׂעָר שֶׁבִּזְקַן תְּיָשִׁים, וְהָעֲצָמוֹת, וְהַגִּידִים, וְהַקַּרְנַיִם, וְהַטְּלָפַיִם, בִּזְמַן שֶׁהֵן מְחֻבָּרִין, יַעֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא א), וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה. פָּרְשׁוּ, לֹא יַעֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב), וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם: 
+
+וְכֻלָּם שֶׁפָּקְעוּ מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, לֹא יַחֲזִיר. וְכֵן גַּחֶלֶת שֶׁפָּקְעָה מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. אֵבָרִים שֶׁפָּקְעוּ מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, קֹדֶם לַחֲצוֹת, יַחֲזִיר, וּמוֹעֲלִין בָּהֶן. לְאַחַר חֲצוֹת, לֹא יַחֲזִיר, וְאֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן: 
+
+כְּשֵׁם שֶׁהַמִּזְבֵּחַ מְקַדֵּשׁ אֶת הָרָאוּי לוֹ כָּךְ הַכֶּבֶשׁ מְקַדֵּשׁ. כְּשֵׁם שֶׁהַמִּזְבֵּחַ וְהַכֶּבֶשׁ מְקַדְּשִׁין אֶת הָרָאוּי לָהֶן, כָּךְ הַכֵּלִים מְקַדְּשִׁים. כְּלֵי הַלַּח מְקַדְּשִׁין אֶת הַלַּח, וּמִדּוֹת הַיָּבֵשׁ מְקַדְּשׁוֹת אֶת הַיָּבֵשׁ. אֵין כְּלֵי הַלַּח מְקַדְּשִׁים אֶת הַיָּבֵשׁ, וְלֹא מִדּוֹת הַיָּבֵשׁ מְקַדְּשׁוֹת אֶת הַלָּח. כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ שֶׁנִּקְּבוּ, אִם עוֹשִׂים הֵם מֵעֵין מְלַאכְתָּן שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין וְהֵם שְׁלֵמִים, מְקַדְּשִׁין. וְאִם לָאו, אֵין מְקַדְּשִׁים. וְכֻלָּן אֵין מְקַדְּשִׁים אֶלָּא בַקֹּדֶשׁ: 
+
+
+Chapter 10
+
+כֹּל הַתָּדִיר מֵחֲבֵרוֹ, קוֹדֵם אֶת חֲבֵרוֹ. הַתְּמִידִים קוֹדְמִים לַמּוּסָפִין, מוּסְפֵי שַׁבָּת קוֹדְמִין לְמוּסְפֵי רֹאשׁ חֹדֶשׁ, מוּסְפֵי רֹאשׁ חֹדֶשׁ קוֹדְמִין לְמוּסְפֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כח), מִלְּבַד עֹלַת הַבֹּקֶר אֲשֶׁר לְעֹלַת הַתָּמִיד תַּעֲשׂוּ אֶת אֵלֶּה: 
+
+וְכֹל הַמְקֻדָּשׁ מֵחֲבֵרוֹ, קוֹדֵם אֶת חֲבֵרוֹ. דַּם חַטָּאת קוֹדֵם לְדַם עוֹלָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְרַצֶּה. אֵבְרֵי עוֹלָה קוֹדְמִין לְאֵמוּרֵי חַטָּאת, מִפְּנֵי שֶׁהֵן כָּלִיל לָאִשִּׁים. חַטָּאת קוֹדֶמֶת לְאָשָׁם, מִפְּנֵי שֶׁדָּמָהּ נִתָּן עַל אַרְבַּע קְרָנוֹת וְעַל הַיְּסוֹד. אָשָׁם קוֹדֵם לְתוֹדָה וּלְאֵיל נָזִיר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא קָדְשֵׁי קָדָשִׁים. הַתּוֹדָה וְאֵיל נָזִיר קוֹדְמִין לִשְׁלָמִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵן נֶאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד, וּטְעוּנִים לָחֶם. שְׁלָמִים קוֹדְמִין לִבְכוֹר, מִפְּנֵי שֶׁהֵם טְעוּנִין מַתַּן אַרְבַּע, וּסְמִיכָה וּנְּסָכִים וּתְנוּפַת חָזֶה וָשׁוֹק: 
+
+הַבְּכוֹר קוֹדֵם לַמַּעֲשֵׂר מִפְּנֵי שֶׁקְּדֻשָּׁתוֹ מֵרֶחֶם, וְנֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים. הַמַּעֲשֵׂר קוֹדֵם לָעוֹפוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא זֶבַח וְיֶשׁ בּוֹ קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, דָּמוֹ וְאֵמוּרָיו: 
+
+הָעוֹפוֹת קוֹדְמִין לַמְּנָחוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מִינֵי דָמִים. מִנְחַת חוֹטֵא קוֹדֶמֶת לְמִנְחַת נְדָבָה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא בָאָה עַל חֵטְא. חַטַּאת הָעוֹף קוֹדֶמֶת לְעוֹלַת הָעוֹף. וְכֵן בְּהֶקְדֵּשָׁהּ: 
+
+כָּל הַחַטָּאוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, קוֹדְמוֹת לָאֲשָׁמוֹת, חוּץ מֵאֲשַׁם מְצֹרָע, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בָא עַל יְדֵי הֶכְשֵׁר. כָּל הָאֲשָׁמוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה בָּאִין בְּנֵי שְׁתַּיִם וּבָאִין בְּכֶסֶף שְׁקָלִים, חוּץ מֵאֲשַׁם נָזִיר וַאֲשַׁם מְצֹרָע, שֶׁהֵן בָּאִין בְּנֵי שְׁנָתָן וְאֵינָן בָּאִין בְּכֶסֶף שְׁקָלִים: 
+
+כְּשֵׁם שֶׁהֵן קוֹדְמִים בְּהַקְרָבָתָן, כָּךְ הֵן קוֹדְמִים בַּאֲכִילָתָן. שְׁלָמִים שֶׁל אֶמֶשׁ וּשְׁלָמִים שֶׁל הַיּוֹם, שֶׁל אֶמֶשׁ קוֹדְמִין. שְׁלָמִים שֶׁל אֶמֶשׁ וְחַטָּאת וְאָשָׁם שֶׁל הַיּוֹם, שְׁלָמִים שֶׁל אֶמֶשׁ קוֹדְמִין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הַחַטָּאת קוֹדֶמֶת, מִפְּנֵי שֶׁהִיא קָדְשֵׁי קָדָשִׁים: 
+
+וּבְכֻלָּם, הַכֹּהֲנִים רַשָּׁאִין לְשַׁנּוֹת בַּאֲכִילָתָן, לְאָכְלָן צְלוּיִים, שְׁלוּקִים, וּמְבֻשָּׁלִים, וְלָתֵת לְתוֹכָן תִּבְלֵי חֻלִּין וְתִבְלֵי תְרוּמָה, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, לֹא יִתֵּן לְתוֹכָן תִּבְלֵי תְרוּמָה, שֶׁלֹּא יָבִיא אֶת הַתְּרוּמָה לִידֵי פְסוּל: 
+
+אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אִם רָאִיתָ שֶׁמֶן שֶׁהוּא מִתְחַלֵּק בָּעֲזָרָה, אֵין אַתָּה צָרִיךְ לִשְׁאוֹל מַה הוּא, אֶלָּא מוֹתַר רְקִיקֵי מִנְחוֹת יִשְׂרָאֵל, וְלֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצֹרָע. אִם רָאִיתָ שֶׁמֶן שֶׁהוּא נָתוּן עַל גַּבֵּי הָאִשִּׁים, אֵין אַתָּה צָרִיךְ לִשְׁאוֹל מַה הוּא, אֶלָּא מוֹתַר רְקִיקֵי מִנְחוֹת כֹּהֲנִים, וּמִנְחַת כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ. שֶׁאֵין מִתְנַדְּבִים שָׁמֶן. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, מִתְנַדְּבִים שָׁמֶן: 
+
+
+Chapter 11
+
+דַּם חַטָּאת שֶׁנִּתַּז עַל הַבֶּגֶד, הֲרֵי זֶה טָעוּן כִּבּוּס. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַכָּתוּב מְדַבֵּר אֶלָּא בַנֶּאֱכָלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו), בְּמָקוֹם קָדֹשׁ תֵּאָכֵל, אֶחָד הַנֶּאֱכֶלֶת וְאֶחָד הַפְּנִימִית טְעוּנוֹת כִּבּוּס, שֶׁנֶּאֱמַר (שם), תּוֹרַת הַחַטָּאת, תּוֹרָה אַחַת לְכָל הַחַטָּאוֹת: 
+
+חַטָּאת פְּסוּלָה אֵין דָּמָהּ טָעוּן כִּבּוּס, בֵּין שֶׁהָיָה לָהּ שְׁעַת הַכֹּשֶׁר, בֵּין שֶׁלֹּא הָיָה לָהּ שְׁעַת הַכּשֶׁר. אֵיזוֹ הִיא שֶׁהָיָה לָהּ שְׁעַת הַכּשֶׁר. שֶׁלָּנָה, שֶׁנִּטְמְאָה, וְשֶׁיָּצְאָה. וְאֵיזוֹ הִיא שֶׁלֹּא הָיָה לָהּ שְׁעַת הַכּשֶׁר. שֶׁנִּשְׁחֲטָה חוּץ לִזְמַנָּהּ וְחוּץ לִמְקוֹמָהּ, וְשֶׁקִּבְּלוּ פְסוּלִין וְזָרְקוּ אֶת דָּמָה: 
+
+נִתַּז מִן הַצַּוָּאר עַל הַבֶּגֶד, אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס. מִן הַקֶּרֶן וּמִן הַיְסוֹד, אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס. נִשְׁפַּךְ עַל הָרִצְפָּה וַאֲסָפוֹ, אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס. אֵין טָעוּן כִּבּוּס אֶלָּא הַדָּם שֶׁנִּתְקַבֵּל בִּכְלִי וְרָאוּי לְהַזָּיָה. נִתַּז עַל הָעוֹר עַד שֶׁלֹּא הֻפְשַׁט, אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס. מִשֶּׁהֻפְשַׁט, טָעוּן כִּבּוּס, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף מִשֶּׁהֻפְשַׁט אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס. אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס אֶלָּא מְקוֹם הַדָּם, וְדָבָר שֶׁהוּא רָאוּי לְקַבֵּל טֻמְאָה, וְרָאוּי לְכִבּוּס: 
+
+אֶחָד הַבֶּגֶד וְאֶחָד הַשַּׂק וְאֶחָד הָעוֹר, טְעוּנִין כִּבּוּס בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ. וּשְׁבִירַת כְּלִי חֶרֶס, בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ. וּמְרִיקָה וּשְׁטִיפָה בִּכְלִי נְחשֶׁת, בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ. זֶה חֹמֶר בַּחַטָּאת מִקָּדְשֵׁי קָדָשִׁים: 
+
+בֶּגֶד שֶׁיָּצָא חוּץ לַקְּלָעִים, נִכְנָס וּמְכַבְּסוֹ בְמָקוֹם קָדוֹשׁ. נִטְמָא חוּץ לַקְּלָעִים, קוֹרְעוֹ, וְנִכְנָס וּמְכַבְּסוֹ בְמָקוֹם קָדוֹשׁ. כְּלִי חֶרֶס שֶׁיָּצָא חוּץ לַקְּלָעִים, נִכְנָס וְשׁוֹבְרוֹ בְמָקוֹם קָדוֹשׁ. נִטְמָא חוּץ לַקְּלָעִים, נוֹקְבוֹ, וְנִכְנָס וְשׁוֹבְרוֹ בְמָקוֹם קָדוֹשׁ: 
+
+כְּלִי נְחשֶׁת שֶׁיָּצָא חוּץ לַקְּלָעִים, נִכְנָס וּמוֹרְקוֹ וְשׁוֹטְפוֹ בְמָקוֹם קָדוֹשׁ. נִטְמָא חוּץ לַקְּלָעִים, פּוֹחֲתוֹ, וְנִכְנָס וּמוֹרְקוֹ וְשׁוֹטְפוֹ בְמָקוֹם קָדוֹשׁ: 
+
+אֶחָד שֶׁבִּשֵּׁל בּוֹ וְאֶחָד שֶׁעֵרָה לְתוֹכוֹ רוֹתֵחַ, אֶחָד קָדְשֵׁי קָדָשִׁים וְאֶחָד קָדָשִׁים קַלִּים, טְעוּנִין מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, קָדָשִׁים קַלִּים אֵינָן טְעוּנִין מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, אִם בִּשֵּׁל בּוֹ מִתְּחִלַּת הָרֶגֶל, יְבַשֵּׁל בּוֹ אֶת כָּל הָרָגֶל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד זְמַן אֲכִילָה. מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה, מְרִיקָה כִּמְרִיקַת הַכּוֹס, וּשְׁטִיפָה כִּשְׁטִיפַת הַכּוֹס. מְרִיקָה בְּחַמִּין וּשְׁטִיפָה בְּצּוֹנֵן. וְהַשַּׁפּוּד וְהָאַסְכְּלָה מַגְעִילָן בְּחַמִּין: 
+
+בִּשֵּׁל בּוֹ קָדָשִׁים וְחֻלִּין, אוֹ קָדְשֵׁי קָדָשִׁים וְקָדָשִׁים קַלִּים, אִם יֵשׁ בָּהֶן בְּנוֹתֵן טַעַם, הֲרֵי הַקַּלִּים נֶאֱכָלִין כַּחֲמוּרִין, וְאֵינָן טְעוּנִין מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה, וְאֵינָם פּוֹסְלִין בְּמַגָּע. רָקִיק שֶׁנָּגַע בְּרָקִיק, וַחֲתִיכָה בַּחֲתִיכָה, לֹא כָל הָרָקִיק וְלֹא כָל הַחֲתִיכוֹת אֲסוּרִין. אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מְקוֹם שֶׁבָּלָע: 
+
+
+Chapter 12
+
+טְבוּל יוֹם וּמְחֻסַּר כִּפּוּרִים, אֵינָן חוֹלְקִים בַּקֳּדָשִׁים לֶאֱכֹל לָעָרֶב. אוֹנֵן, נוֹגֵעַ וְאֵינוֹ מַקְרִיב, וְאֵינוֹ חוֹלֵק לֶאֱכֹל לָעָרֶב. בַּעֲלֵי מוּמִין, בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִין קְבוּעִין, בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִין עוֹבְרִין, חוֹלְקִין וְאוֹכְלִין, אֲבָל לֹא מַקְרִיבִין. וְכֹל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָעֲבוֹדָה, אֵינוֹ חוֹלֵק בַּבָּשָׂר. וְכֹל שֶׁאֵין לוֹ בַּבָּשָׂר, אֵין לוֹ בָעוֹרוֹת. אֲפִלּוּ טָמֵא בִשְׁעַת זְרִיקַת דָּמִים וְטָהוֹר בִּשְׁעַת הֶקְטֵר חֲלָבִים, אֵינוֹ חוֹלֵק בַּבָּשָׂר, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז), הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרֹן לוֹ תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה: 
+
+כֹּל שֶׁלֹּא זָכָה הַמִּזְבֵּחַ בִּבְשָׂרָהּ, לֹא זָכוּ הַכֹּהֲנִים בְּעוֹרָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם), עֹלַת אִישׁ, עוֹלָה שֶׁעָלְתָה לְאִישׁ. עוֹלָה שֶׁנִּשְׁחֲטָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָלְתָה לַבְּעָלִים, עוֹרָהּ לַכֹּהֲנִים. אֶחָד עוֹלַת הָאִישׁ וְאֶחָד עוֹלַת הָאִשָּׁה, עוֹרוֹתֵיהֶן לַכֹּהֲנִים: 
+
+עוֹרוֹת קָדָשִׁים קַלִּים לַבְּעָלִים, וְעוֹרוֹת קָדְשֵׁי קָדָשִׁים לַכֹּהֲנִים. קַל וָחֹמֶר, מָה אִם עוֹלָה, שֶׁלֹּא זָכוּ בִבְשָׂרָהּ, זָכוּ בְעוֹרָהּ, קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, שֶׁזָּכוּ בִבְשָׂרָהּ, אֵינוֹ דִין שֶׁיִּזְכּוּ בְעוֹרָהּ. אֵין מִזְבֵּחַ יוֹכִיחַ, שֶׁאֵין לוֹ עוֹר מִכָּל מָקוֹם: 
+
+כָּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁאֵרַע בָּהֶם פְּסוּל קֹדֶם לְהֶפְשֵׁטָן, אֵין עוֹרוֹתֵיהֶם לַכֹּהֲנִים. לְאַחַר הֶפְשֵׁטָן, עוֹרוֹתֵיהֶם לַכֹּהֲנִים. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא סְגָן הַכֹּהֲנִים, מִיָּמַי לֹא רָאִיתִי עוֹר יוֹצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, מִדְּבָרָיו לָמַדְנוּ, שֶׁהַמַּפְשִׁיט אֶת הַבְּכוֹר וְנִמְצָא טְרֵפָה, שֶׁיֵּאוֹתוּ הַכֹּהֲנִים בְּעוֹרוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין לֹא רָאִינוּ רְאָיָה, אֶלָּא יוֹצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה: 
+
+פָּרִים הַנִּשְׂרָפִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים, בִּזְמַן שֶׁהֵם נִשְׂרָפִין כְּמִצְוָתָן, נִשְׂרָפִין בְּבֵית הַדֶּשֶׁן וּמְטַמְּאִין בְּגָדִים. וְאִם אֵינָן נִשְׂרָפִין כְּמִצְוָתָן, נִשְׂרָפִין בְּבֵית הַבִּירָה וְאֵינָם מְטַמְּאִין בְּגָדִים: 
+
+הָיוּ סוֹבְלִין אוֹתָם בְּמוֹטוֹת. יָצְאוּ הָרִאשׁוֹנִים חוּץ לְחוֹמַת הָעֲזָרָה וְהָאַחֲרוֹנִים לֹא יָצְאוּ, הָרִאשׁוֹנִים מְטַמְּאִין בְּגָדִים, וְהָאַחֲרוֹנִים אֵינָן מְטַמְּאִין בְּגָדִים, עַד שֶׁיֵּצֵאוּ. יָצְאוּ אֵלּוּ וָאֵלּוּ, אֵלּוּ וָאֵלּוּ מְטַמְּאִין בְּגָדִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵלּוּ וָאֵלּוּ אֵינָן מְטַמְּאִין בְּגָדִים, עַד שֶׁיִּצַּת הָאוּר בְּרֻבָּן. נִתַּךְ הַבָּשָׂר, אֵין הַשּׂוֹרֵף מְטַמֵּא בְגָדִים: 
+
+
+Chapter 13
+
+הַשּׁוֹחֵט וְהַמַּעֲלֶה בַחוּץ, חַיָּב עַל הַשְּׁחִיטָה וְחַיָּב עַל הָעֲלִיָּה. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, שָׁחַט בִּפְנִים וְהֶעֱלָה בַחוּץ, חַיָּב. שָׁחַט בַּחוּץ וְהֶעֱלָה בַחוּץ, פָּטוּר, שֶׁלֹּא הֶעֱלָה בַחוּץ אֶלָּא דָבָר פָּסוּל. אָמְרוּ לוֹ, אַף הַשּׁוֹחֵט בִּפְנִים וּמַעֲלֶה בַחוּץ, כֵּיוָן שֶׁהוֹצִיאוֹ, פְּסָלוֹ: 
+
+טָמֵא שֶׁאָכַל, בֵּין קֹדֶשׁ טָמֵא וּבֵין קֹדֶשׁ טָהוֹר, חַיָּב. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, טָמֵא שֶׁאָכַל טָהוֹר, חַיָּב. וְטָמֵא שֶׁאָכַל טָמֵא, פָּטוּר, שֶׁלֹּא אָכַל אֶלָּא דָבָר טָמֵא. אָמְרוּ לוֹ, אַף טָמֵא שֶׁאָכַל טָהוֹר, כֵּיוָן שֶׁנָּגַע בּוֹ, טִמְּאָהוּ. וְטָהוֹר שֶׁאָכַל טָמֵא, פָּטוּר, שֶׁאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא עַל טֻמְאַת הַגּוּף: 
+
+חֹמֶר בַּשְּׁחִיטָה מִבָּעֲלִיָּה, וּבָעֲלִיָּה מִבַּשְּׁחִיטָה. חֹמֶר בַּשְּׁחִיטָה, שֶׁהַשּׁוֹחֵט לְהֶדְיוֹט, חַיָּב, וְהַמַּעֲלֶה לְהֶדְיוֹט, פָּטוּר. חֹמֶר בָּעֲלִיָּה, שְׁנַיִם שֶׁאָחֲזוּ בְסַכִּין וְשָׁחֲטוּ, פְּטוּרִים. אָחֲזוּ בְאֵבָר וְהֶעֱלוּהוּ, חַיָּבִין. הֶעֱלָה, וְחָזַר וְהֶעֱלָה, וְחָזַר וְהֶעֱלָה, חַיָּב עַל כָּל עֲלִיָּה וַעֲלִיָּה, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת, וְאֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיַּעֲלֶה לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֲפִלּוּ הֶעֱלָה עַל הַסֶּלַע אוֹ עַל הָאֶבֶן, חַיָּב: 
+
+אֶחָד קָדָשִׁים כְּשֵׁרִין וְאֶחָד קָדָשִׁים פְּסוּלִין שֶׁהָיָה פְסוּלָן בַּקֹּדֶשׁ, וְהִקְרִיבָן בַּחוּץ, חַיָּב. הַמַּעֲלֶה כַזַּיִת מִן הָעוֹלָה וּמִן הָאֵמוּרִין בַּחוּץ, חַיָּב. הַקֹּמֶץ, וְהַלְּבוֹנָה, וְהַקְּטֹרֶת, וּמִנְחַת כֹּהֲנִים, וּמִנְחַת כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ, וּמִנְחַת נְסָכִין, שֶׁהִקְרִיב מֵאַחַד מֵהֶן כַּזַיִת בַּחוּץ, חַיָּב. רַבִּי אֶלְעָזָר פּוֹטֵר, עַד שֶׁיַּקְרִיב אֶת כֻּלּוֹ. וְכֻלָּם שֶׁהִקְרִיבָן בִּפְנִים וְשִׁיֵּר בָּהֶן כַּזַּיִת וְהִקְרִיבָן בַּחוּץ, חַיָּב. וְכֻלָּם שֶׁחָסְרוּ כָל שֶׁהֵן, וְהִקְרִיבָן בַּחוּץ, פָּטוּר: 
+
+הַמַּקְרִיב קָדָשִׁים וְאֵמוּרֵיהֶם בַּחוּץ, חַיָּב. מִנְחָה שֶׁלֹּא נִקְמְצָה וְהִקְרִיבָהּ בַּחוּץ, פָּטוּר. קְמָצָהּ, וְחָזַר קֻמְצָהּ לְתוֹכָהּ, וְהִקְרִיבָהּ בַּחוּץ, חַיָּב: 
+
+הַקֹּמֶץ וְהַלְּבוֹנָה, שֶׁהִקְרִיב אֶת אַחַד מֵהֶן בַּחוּץ, חַיָּב. רַבִּי אֶלְעָזָר פּוֹטֵר עַד שֶׁיַּקְרִיב אֶת הַשֵּׁנִי. אֶחָד בִּפְנִים וְאֶחָד בַּחוּץ, חַיָּב. שְׁנֵי בְזִיכֵי לְבוֹנָה, שֶׁהִקְרִיב אֶת אַחַד מֵהֶן בַּחוּץ, חַיָּב. רַבִּי אֶלְעָזָר פּוֹטֵר, עַד שֶׁיַּקְרִיב אֶת הַשֵּׁנִי. אֶחָד בִּפְנִים וְאֶחָד בַּחוּץ, חַיָּב. הַזּוֹרֵק מִקְצָת דָּמִים בַּחוּץ, חַיָּב. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אַף הַמְנַסֵּךְ מֵי חָג בֶּחָג בַּחוּץ, חַיָּב. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, שְׁיָרֵי הַדָּם שֶׁהִקְרִיבָן בַּחוּץ, חַיָּב: 
+
+הַמּוֹלֵק אֶת הָעוֹף בִּפְנִים וְהֶעֱלָה בַחוּץ, חַיָּב. מָלַק בַּחוּץ וְהֶעֱלָה בַחוּץ, פָּטוּר. הַשּׁוֹחֵט אֶת הָעוֹף בִּפְנִים וְהֶעֱלָה בַחוּץ, פָּטוּר. שָׁחַט בַּחוּץ וְהֶעֱלָה בַחוּץ, חַיָּב. נִמְצָא, דֶּרֶךְ הֶכְשֵׁרוֹ מִבִּפְנִים, פְּטוּרוֹ בַחוּץ. דֶּרֶךְ הֶכְשֵׁרוֹ בַחוּץ, פְּטוּרוֹ בִפְנִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כֹּל שֶׁחַיָּבִין עָלָיו בַחוּץ, חַיָּבִין עַל כַּיּוֹצֵא בוֹ בִפְנִים, שֶׁהֶעֱלָהוּ בַחוּץ, חוּץ מִן הַשּׁוֹחֵט בִּפְנִים וּמַעֲלֶה בַחוּץ: 
+
+הַחַטָּאת שֶׁקִּבֵּל דָּמָהּ בְּכוֹס אֶחָד, נָתַן בַּחוּץ וְחָזַר וְנָתַן בִּפְנִים, בִּפְנִים וְחָזַר וְנָתַן בַּחוּץ, חַיָּב, שֶׁכֻּלּוֹ רָאוּי לָבֹא בִפְנִים. קִבֵּל דָּמָהּ בִּשְׁנֵי כוֹסוֹת, נָתַן שְׁנֵיהֶם בִּפְנִים, פָּטוּר. שְׁנֵיהֶן בַּחוּץ, חַיָּב. אֶחָד בִּפְנִים וְאֶחָד בַּחוּץ, פָּטוּר. אֶחָד בַּחוּץ וְאֶחָד בִּפְנִים, חַיָּב עַל הַחִיצוֹן, וְהַפְּנִימִי מְכַפֵּר. לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמַפְרִישׁ חַטָּאתוֹ וְאָבְדָה וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ וְאַחַר כָּךְ נִמְצֵאת הָרִאשׁוֹנָה, וַהֲרֵי שְׁתֵּיהֶן עוֹמְדוֹת. שָׁחַט שְׁתֵּיהֶן בִּפְנִים, פָּטוּר. שָׁחַט שְׁתֵּיהֶן בַּחוּץ, חַיָּב. אַחַת בִּפְנִים וְאַחַת בַּחוּץ, פָּטוּר. אַחַת בַּחוּץ וְאַחַת בִּפְנִים, חַיָּב עַל הַחִיצוֹנָה, וְהַפְּנִימִית מְכַפֶּרֶת. כְּשֵׁם שֶׁדָּמָהּ פּוֹטֵר אֶת בְּשָׂרָהּ, כָּךְ הוּא פוֹטֵר אֶת בְּשַׂר חֲבֶרְתָּהּ: 
+
+
+Chapter 14
+
+פָּרַת חַטָּאת שֶׁשְּׂרָפָהּ חוּץ מִגִּתָּהּ, וְכֵן שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ שֶׁהִקְרִיבוֹ בַחוּץ, פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יז), וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ. כֹּל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָבֹא אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, אֵין חַיָּבִין עָלָיו: 
+
+הָרוֹבֵעַ, וְהַנִּרְבָּע, וְהַמֻּקְצֶה, וְהַנֶּעֱבָד, וְהָאֶתְנָן, וְהַמְּחִיר, וְהַכִּלְאַיִם, וְהַטְּרֵפָה, וְיוֹצֵא דֹפֶן, שֶׁהִקְרִיבָן בַּחוּץ, פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יז), לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה', כֹּל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָבֹא לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה', אֵין חַיָּבִין עָלָיו. בַּעֲלֵי מוּמִין, בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִין קְבוּעִים, בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִין עוֹבְרִים, שֶׁהִקְרִיבָן בַּחוּץ, פָּטוּר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, בַּעֲלֵי מוּמִין קְבוּעִים, פָּטוּר, וּבַעֲלֵי מוּמִין עוֹבְרִין, עוֹבְרִין בְּלֹא תַעֲשֶׂה. תּוֹרִים שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן וּבְנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן, שֶׁהִקְרִיבָן בַּחוּץ, פָּטוּר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, בְּנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן, פָּטוּר. וְתוֹרִים שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן, בְּלֹא תַעֲשֶׂה. אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ וּמְחֻסַּר זְמָן, פָּטוּר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הֲרֵי זֶה בְלֹא תַעֲשֶׂה. שֶׁהָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כֹּל שֶׁהוּא רָאוּי לָבֹא לְאַחַר זְמָן, הֲרֵי זֶה בְלֹא תַעֲשֶׂה וְאֵין בּוֹ כָרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כֹּל שֶׁאֵין בּוֹ כָרֵת, אֵין בּוֹ בְלֹא תַעֲשֶׂה: 
+
+מְחֻסַּר זְמָן, בֵּין בְּגוּפוֹ בֵּין בִּבְעָלָיו. אֵיזֶה הוּא מְחֻסַּר זְמָן בִּבְעָלָיו. הַזָּב, וְהַזָּבָה, וְיוֹלֶדֶת, וּמְצֹרָע, שֶׁהִקְרִיבוּ חַטָּאתָם וַאֲשָׁמָם בַּחוּץ, פְּטוּרִין. עוֹלוֹתֵיהֶן וְשַׁלְמֵיהֶן בַּחוּץ, חַיָּבִין. הַמַּעֲלֶה מִבְּשַׂר חַטָּאת, מִבְּשַׂר אָשָׁם, מִבְּשַׂר קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, מִבְּשַׂר קָדָשִׁים קַלִּים, וּמוֹתַר הָעֹמֶר, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וְלֶחֶם הַפָּנִים, וּשְׁיָרֵי מְנָחוֹת, הַיּוֹצֵק, הַבּוֹלֵל, הַפּוֹתֵת, הַמּוֹלֵחַ, הַמֵּנִיף, הַמַּגִּישׁ, הַמְסַדֵּר אֶת הַשֻּׁלְחָן, וְהַמֵּטִיב אֶת הַנֵּרוֹת, וְהַקּוֹמֵץ, וְהַמְקַבֵּל דָּמִים בַּחוּץ, פָּטוּר. אֵין חַיָּבִין עָלָיו לֹא מִשּׁוּם זָרוּת, וְלֹא מִשּׁוּם טֻמְאָה, וְלֹא מִשּׁוּם מְחֻסַּר בְּגָדִים, וְלֹא מִשּׁוּם רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלָיִם: 
+
+עַד שֶׁלֹּא הוּקַם הַמִּשְׁכָּן, הָיוּ הַבָּמוֹת מֻתָּרוֹת, וַעֲבוֹדָה בַּבְּכוֹרוֹת. מִשֶּׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן, נֶאֶסְרוּ הַבָּמוֹת, וַעֲבוֹדָה בַּכֹּהֲנִים. קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, נֶאֱכָלִים לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים. קָדָשִׁים קַלִּים, בְּכָל מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל: 
+
+בָּאוּ לַגִּלְגָּל, וְהֻתְּרוּ הַבָּמוֹת. קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, נֶאֱכָלִים לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים. קָדָשִׁים קַלִּים, בְּכָל מָקוֹם: 
+
+בָּאוּ לְשִׁילֹה, נֶאֶסְרוּ הַבָּמוֹת. לֹא הָיָה שָׁם תִּקְרָה, אֶלָּא בַיִת שֶׁל אֲבָנִים מִלְּמַטָּן וִירִיעוֹת מִלְמַעְלָן, וְהִיא הָיְתָה מְנוּחָה. קָדְשֵׁי קָדָשִׁים נֶאֱכָלִים לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים, קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, בְּכָל הָרוֹאֶה: 
+
+בָּאוּ לְנוֹב וּלְגִבְעוֹן, הֻתְּרוּ הַבָּמוֹת. קָדְשֵׁי קָדָשִׁים נֶאֱכָלִים לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים. קָדָשִׁים קַלִּים, בְּכָל עָרֵי יִשְׂרָאֵל: 
+
+בָּאוּ לִירוּשָׁלַיִם, נֶאֶסְרוּ הַבָּמוֹת, וְלֹא הָיָה לָהֶם עוֹד הֶתֵּר, וְהִיא הָיְתָה נַחֲלָה. קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, נֶאֱכָלִים לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים, קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, לִפְנִים מִן הַחוֹמָה: 
+
+כָּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁהִקְדִּישָׁן בִּשְׁעַת אִסּוּר בָּמוֹת, וְהִקְרִיבָן בִּשְׁעַת אִסּוּר בָּמוֹת בַּחוּץ, הֲרֵי אֵלּוּ בַעֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה, וְחַיָּבִין עֲלֵיהֶן כָּרֵת. הִקְדִּישָׁן בִּשְׁעַת הֶתֵּר בָּמוֹת, וְהִקְרִיבָן בִּשְׁעַת אִסּוּר בָּמוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ בַעֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה, וְאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן כָּרֵת. הִקְדִּישָׁן בִּשְׁעַת אִסּוּר בָּמוֹת וְהִקְרִיבָן בִּשְׁעַת הֶתֵּר בָּמוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ בַעֲשֵׂה וְאֵין בָּהֶם בְּלֹא תַעֲשֶׂה: 
+
+אֵלּוּ קָדָשִׁים קְרֵבִים בַּמִּשְׁכָּן. קָדָשִׁים שֶׁהֻקְדְּשׁוּ לַמִּשְׁכָּן, קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר, קְרֵבִין בַּמִּשְׁכָּן. וְקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד, בְּבָמָה. קָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד שֶׁהֻקְדְּשׁוּ לַמִּשְׁכָּן, יִקְרְבוּ בַמִּשְׁכָּן. וְאִם הִקְרִיבָן בְּבָמָה, פָּטוּר. מַה בֵּין בָּמַת יָחִיד לְבָמַת צִבּוּר, סְמִיכָה, וּשְׁחִיטַת צָפוֹן, וּמַתַּן סָבִיב, וּתְנוּפָה, וְהַגָּשָׁה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין מִנְחָה בְבָמָה. וְכִהוּן, וּבִגְדֵי שָׁרֵת, וּכְלֵי שָׁרֵת, וְרֵיחַ נִיחוֹחַ, וּמְחִצָּה בַדָּמִים, וּרְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלָיִם. אֲבָל הַזְּמָן, וְהַנּוֹתָר, וְהַטָּמֵא, שָׁוִים בָּזֶה וּבָזֶה: